בס"ד
ח ג
ה ש ב ו ע ו ת
מתוך הספר משפטי ישראל של הרה"ג יעקב ישראל לוגאסי שליט"א
הספר מופיע בשלמותו במאגר ''תורת אמת''
כל הזכויות שמורות למחבר
חג השבועות - שתי מתנות טובות
פתיחה
אצל רבים, מעמד הר
סיני מתאר כפי שתארו להם אותו בבית ספר, או כפי ששומעים אותו בקריאת התורה ותו לא,
ובעצם, ילאה הסופר מלכתב ומלתאר מה באמת זכו במעמד זה. במאמר זה נכבד קצת יותר מעמד
הסטורי זה, שלא היה כדגמתו, וכפי עדות הפסוקים (דברים ד, ל''ב-ל''ג):
''כי שאל נא לימים ראשנים אשר היו לפניך למן היום אשר ברא אלהים אדם על
הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים, הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמהו השמע עם קול
אלהים מדבר מתוך האש כאשר 'שמעת אתה ויחי''.
ונפתח בדברי רבנו משה חיים
לוצאטו:
ה' אלהי ישראל... הסתיר הוד שכינתו מן הארץ, וצמצם אותה בשמים...
נמשך מזה שבני אדם לא ידעו ולא יבינו אל פעלות ה' לאמתם... אבל כשרצה הקדוש ברוך
הוא להקריב אליו אמתו החביבה לו מאד, הנה וקרע את השמים (בשעת מתן תורה), וגלה להם את
מסתורין שלו, עד שידעו כלם ונתברר להם באמת שכל ההנהגה של התחתונים, בכל הפרטות
שאפשר לחשב, אינה אלא ביד השכינה. ואין לך דבר קטן בעולם שאין עומדים
(קשורים) עליו כמה ענינים
(רוחניים) רמים וגבוהים מאד.
ואז ידעו והבינו כל סוד הבריאה: על מה נברא כל העולם (לאיזו תכלית) ועל מה עומד
(מה נותן קיום
לעולם), ועל איזה דרו מתנהג, ומה אחרית כל אלה הדברים.
וידעו עמק עצתו יתברך שמו...
וגם ראו איך בני העולם הזה הולכים בחשך, והאמת
נסתר מעיניהם. ואיך הניח הקדוש ברוך הוא בעולם הזה המכשלות (דברים המכשילים) את הרשעים. כי
מפני שהוא נסתר מבני העולם הזה נתן רשות לשטן לשוט בארץ ולהתהלך בה, ולעשות ולפתות
לב בני אדם בכמה מיני מרמה וכזב, שלב האדם נפתה אחריהם וטועה בכמה טעיות, וחושב
שהעולם אינו הולך אלא על פי הטבע הזה שנראה לעינים.
והנה כל הדברים האלה
גלה לעיניהם (בשעת מתן
תורה), וראו אותם והשיגו אותם באמת, והטעם לכל זה
(הבינו גם את הטעמים לנתינת
אפשרויות לטעות), ועמק העצה העליונה המסבבת כל זה בחכמה
רבה, עד סוף הכל. וכאן ראו גדל התורה והמצוות, מה ענינם. ואיך הם פועלים הפעלות
הגדולות בכל הבריאה. וראו כל דקדוקי מצוות במה הם תלויים, וכמה הם צריכים מאד
מאד... ועל כל זה היה משה רבנו. עליו השלום, אומר להם:
''אתה הראית לדעת
כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד'' (דברים ד').
כי
הקדוש ברוך הוא הראה להם כל המציאות, ועל מה הוא עומד, וידעו בברור שהוא לבדו
המנהיג, ואין שום הנהגה אחרת, לא טבעית, ולא מקרית, ולא בשום דרך אחר, אלא ההנהגה
שהוא יתברך שמו מנהיג בעמק העצה שגלה להם. וצוה להם כמו כן להשיב אל לבם האמת הזה,
שיהיה מתישב בהם בלי שום ספק, כמו שראו אותו בברור שלם. והוא מה שאמר להם:
''וידעת היום והשבת אל לבבך וגו' '' (שם).
והנה כל
הדברים האלה ראו אותם בזמן מתן תורה. וכן כתוב:
הן הראנו ה' אלקינו את
כבדו וגו' '' (שם
ה').
ועל כן צוה אותם, שמה שראו הם בעיניהם
יהיו מוסרים לבניהם ולבני בניהם לדורות. והוא שאמר להם:
''רק השמר לך
ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך, ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך,
והודעתם לבניך ולבני בניך... '' (שם
ד').
כי זה מה שיודעים ישראל, שאין שאר
האמות יודעים כלל, מפני שישראל זכו לראות כל זה בהר סיני, מה שלא ראו אמות העולם...
ומשם והלאה נשארו הדברים חתומים בלבם. והמצוה הזאת עליהם ללמדם איש את בנו.
ועוד, משם זכו להעמיד נביאים שיחדשו בהם ידיעה הזאת תמיד...
(הרמח''ל בהקדמה למאמר
הויכוח)
העולה מדבריו הקדושים:
עם
ישראל ראה דברים נפלאים במעמד הגדול והמרהיב מעמד הר סיני. ביניהם:
א. מה
פועלת כל מצוה ומצוה למעלה בעולמות. כי מה שנראה לנו כאן דבר פעוט מצם ארצה, בעצם
ראשו מגיע השמימה. עם ישראל זכה לראות זאת במו עיניו מה נפעל ונעשה מפעל המצוות.
ב. סוד היחוד השלם אין עוד מלבדו הסוד שיתגלה לעתיד. שכל המארעות מתחלת
הבריאה עד עולם התקון. כלן שרשרת אחת הצרופה מחליות רבות הקשורות אחת בשניה.
ג. נתגלה להם המכשולות הרבות האמורות להכשיל ולנסות בהם את בני האדם, וכל
מערמי השטן וחילותיו להפיל ברשתו את רב בני האדם.
שתי מתנות לחג
השבועות
בשנת האלפים ארבע מאות ארבעים ושמונה לבריאת
העולם, בשישי בחדש סיון ביום שבת קודש בהיות הבוקר אירע המעמד הגדול והמפורסם מעמד
קבלת התורה. ביום זה הובטחה נצחיות לעם ישראל לנצח, הובטח קיום לבריאה, שהיתה בסימן
שאלה על קיומה עד יום השישי בסיון שענו ישראל ואמרו: ''נעשה ונשמע''.
לאחר
ההכנות הראויות שהכין משה רבנו מנהיגן של ישראל את עם ישראל על פי צווי האלקים,
כנאמר:
ויקדש את העם ויכבסו שמלתם, ויאמר אל העם היו נכנים לשלשת ימים
אל תגשו אל אשה''
ובכן לבוקרו של יום השבת:
''... ויהי קלת
וברקים וענן כבד על ההר וקל שפר חזק מאד ויחרד כל העם אשר במחנה: והר סיני עשן כלו
מפני אשר ירד עליו ה' באש ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאד, ויהי קול השפר
הולך וחזק מאד משה ידבר והאלהים יעננו בקול'' (שמות י''ט).
אמונת
קבלת התורה התאמתה אצלנו מעדות של 600,000 איש גברים מגיל 20-60 לבד מטף ונשים,
המעידים עדות נאמנה המה לבניהם ובניהם לבניהם עד דורנו אנו, עדותם לא מהפה לבד אלה
מסורת פה בצירוף יישום מלא לצוויי התורה, דקדוק גדול ובמסירות דור אחר דור.
ע''כ דברנו במילים ספורות בנוגע למתנה הראשונה לה זכינו בקבלת התורה. קצת
יותר בהרחבה נחוץ יותר לעסוק במתנה השניה לה זכינו באותו מעמד, והיא אמונת חכמים,
וכנאמר: ''הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך
וגם בך
יאמינו לעולם'' (שמות י''ט,
ט').
ופירש''י ''וגם בך'' גם בנביאים הבאים
אחריך.
כאן גילה האלקים שברצונו להשוות את מתנת וחיוב אמונת תורתו מציאותו
והשגחתו למתנת חיוב אמונת חכמיו ונביאיו, וראה השי''ת את מתנתו הראשונה התורה
הקדושה לא פחותה ממתנתו לנו את חכמי ישראל בכל דור ודור.
ויותר מכך,
אי אפשר להגיע לאמונת השגחתו ועל אחת כמה וכמה להתבטלות לרצונו ולקיום
מצוותיו מבלי אמונת חכמיו ונביאיו שבכל דור ודור.
ובזה ילפת השטן בבני אנוש
להסיטם מהתורה ומצוותיה בפיתוי המעטת כבודם וערכם של חכמי ישראל, ולהחשיבם כבשר ודם
בעלמא.
וכבר צווחו חכמי ישראל באומרם:
''אם חכמים הראשונים כמלאכים
אנו כבני אדם, ואם חכמים הראשונים כבני אדם אנו כחמורים''.
ואם כך ראו חכמי
ישראל המאוחרים את קודמיהם ויחסם אליהם היה בכבוד והערכה לאין שיעור, על אחת כמה
וכמה אנו הצאן הצעיר ראוי לנו להתבטל התבטלות גמורה לכל הלכה של דבריהם, לכל השקפה
ודעת תורה של רבותינו.
לדאבוננו, אם אמנם נרתעים רבים מכח הכפירה המפתה
והמסית ושומרים על אמונה לבלתי תתערער. במציאות ה' באחדותו בקיום מצוותיו כתפילה
תפילין שבת וכדומה, הרי שמאידך רבים חללים נפלו כרעו ונרמסו תחת כח המפתה לכפור
בגדולת החכמים, להתכחש ליכולתם ולגבורתם, ולמרוד במוצא פיהם, ולא השכילו כי גדולי
הדור של דור דור ודורשיו שכינה מדברת מתוך גרונם, והסיעתא דשמיא מלווה אותם על כל
צעד ושעל בהנהגתם את הדור ואין הקב''ה מביא תקלה על ידם.
כהיום מעיזים רבים
לפצות פיהם ולהרהר אחר חכמי ישראל, הלא נתבונן התורה ופסקיה כפופים לדעת חכמי
ישראל, התורה נפסקת לפי בית דין של מטה, עד שהקב''ה מכריז ואומר נצחוני בני, נצחוני
בני. (ב''מ
נט).
לא חרבה ירושלים אלא עד שביזו בה תלמידי
חכמים (שבת
קי''ט).
כל המבזה תלמיד חכם אין רפואה למכתו
(שבת
קי''ט).
כל מי שעיניו צרות בתלמידי חכמים בעולם
הזה מתמלאות עשן לעולם הבא (ב''ב
ע''ה).
כל הנוגע בתלמיד חכם כאילו נוגע בשכינה
(מדרש קהלת נושא
ט').
כל העושה מריבה על תלמיד חכם כאילו עושה
מריבה על מי שאמר והיה העולם (תדא''ז יח).
ביום גדול
זה העניק לנו האלקים שתי מתנות נפלאות שאי אפשר לאחד מבלעדי השני. וכשנתן הקב''ה את
התורה לישראל ראה לנכון להדגיש ''וגם בך יאמינו לעולם'', וכנאמר לעיל גם בנביאים
הבאים אחריך. בא לומר לנו האלקים:
כל טקס קבלת התורה על כל הודו והדרו
המרשים והמפעיל, אחר כל שידודי מערכות הטבע, עד כדי שמיעת קול אלקים פנים בפנים דבר
ה' עמכם בהר מתוך האש, הכל הכל אינו בר קימא, הכל הכל יכול להתפורר ולא להחזיק אם
לא יצורף לו המתנה השניה שלצדו אמונת חכמים, שהם המה מקבלי התורה לאמונה, הם המה
המעתיקים האמיתיים את התורה מדור לדור, ומבלעדיהם אינו שווה כלום. שהרי יקומו דורות
חדשים יפרשו את התורה כרצונם, יסלפו ויחדשו בה, יגרעו ויוסיפו בה, ומי יעמוד בפרץ
להעמידם על טעותם אם לא גדולי הדור וחכמיו הבוחלים בכל שקר ותיעוב, שונאי בצע, ורק
האמת יוצאת מתוך גרונם.
בקונטרס זה נרחיב קצת את נושא חשוב זה נושא ''אמונת
חכמים''.
בראשית דברינו נתאר מעט מן המעט מגודל חכמתם.
מגדלות וקדשת חכמי
ישראל
לאחר הקדמות שהזכרנו, ניגש לתיאור חכמתם של גדולי
ישראל במדע, בתורת האלקים, ובנבואה, ונתחיל בעניני מדע. ובכן, אין חכמה ישנה בעולם
שאינה רמוזה עיקרה בתורה באיזה מאמר קצר. חכמת התכונה, שהוא מהלך השמש והירח
והכוכבים שהיא חכמה גדולה, רמוזה עיקרה במצות עשה של קדוש החודש שנמסר לזה בעל פה
כללי סוד העבור, והכל מבואר במסכת ר''ה וברמב''ם הלכות קדוש החודש. ואצטט לו כאן
מספר ''עלי שור'' מה שכתב בנושא זה:
דבר אשר כל חכמי האומות התקשו בו עוד
בימי הביניים, הוא קביעת הלוח והשוואת חדשי הירח עם שנת החמה בידי חכמי ישראל היתה
ידיעה ברורה בענין עמוק זה; להם היתה בזה קבלה איש מפי איש עד משה רבינו מפי
הגבורה. כאשר בטלה קביעת החודש על פי עדים, גילו חז''ל את סוד המולד וחכמת עיבור
השנים, ונודע בעולם, כי חשבון השנים על פי התורה בנוי על המחזור של י''ט שנה, שבו
משתווים חדשי הלבנה עם שנות החמה. והיתה קבלה בידי חז''ל, שלעולם יקבעו שבע שנות
עיבור בתוך כל מחזור של י''ט שנה. (כלומר, במשך 19 שנה יש להוסיף 7 פעמים במשך 7 שנים חודש
אדר ב' נוסף ל 12 חודשים). נמצא שיש בכל מחזור 235
חדשים, שהם 2/3 6939 יום עם 595 חלקים, ואלה הם 19 שנות החמה בלי תוספת וגרעון.
(חשבון זה מבוסס על הידיעה, כי
סיבוב הלבנה סביב לכדור הארץ היינו חודש הלבנה ! - נמשך כ''ט יום י''ב שעות ו - 793
חלקי שעה לפי חשבון של 1080 חלקים לשעה).
והנה,
בערך בזמנו של רבנו הקדוש, היה חי באלכסנדריא האסטרונום הגדול פטולימייוס, מחבר ספר
האלמגסט שמתוכו למדו אסטרונומיא עד הזמן החדש. כאשר נודע לפטולימייוס זה על מח ור
הי''ט שנה והידיעות הברורות בחשבון סיבוב הלבנה וכו' עליהן הוא מתבסס השתומם מאד,
כיצד היתה בידי חכמי ישראל ידיעה שחכמי האומות טרם עמדו עליה. וכתב שזה מוכיח שהיתה
ביניהם נבואה. דבר זה מספר ר' יצחק אברבנאל בפרושו על התורה פ' בא עה''פ החדש הזה
לכם ראש חדשים ד''ה והלימוד הג' (מביאו וייזל בספרו גן נעול, חדר ז' חלון ה' בהרחב
ביאור).
אכן, זוהי ראיה ברורה שהיתה נבואה
בישראל וכי התורה היא מן השמים. (עלי שור עמ' נו)
וכן
הוכיחו מדעני זמנינו ראה חוברת ''תורה ומדע''.
וכן חכמת נתוח אבריו של אדם
גם כן רמוזה בהלכה אחת שנמסרה למשה רבנו עליו השלום, ונמסר לו כמה אברים יש באדם,
ומקומן של כל האברים, והיא משנה אחת בסוף פרק א' דאהלות, ראה שם מנין האברים ומקומן
אשר הוא עיקר חכמת הנתוח.
וכן חכמת המדידה והנדסה יש במסכת כלאים פרק ג'
ופרק ה' ובשבת פרק ד' וערובין ע''ז וסוכה ח'.
וכן חכמת השרשת הזרעים והרכבת
האילנות יש גם כן בתורה. וכן כל חכמה וחכמה וטבעיות כל הברואים גם כן רמוז בתורה
עיקריהן ויסודותיהן. ועיין במדרש רבה שפילוסוף אחד בקש לידע לכמה זמן נחש מוליד,
כיון שראה זכר ונקבה של נחש מתעסקין זה עם זה, נטלן ונתנן בחבית והיה מספיק להם
מזונות עד שילדו. כיון שעלו הזקנים לרומי, שאל לרבי גמליאל לכמה הנחש מוליד? ועין
שם שמצא רבי יהושע ראיה מן הכתוב שזמן עבורו ז' שנים, ואמר לו דבר זה. התחיל
הפילוסוף מטיח ראשו בכתל ואמר: כל מה שעמלתי בז' שנים, בא זה והושיט לי בקנה אחד.
והכל נמסר למשה בסיני. וכן מה שגילה קולומבוס שהארץ היא בצורת כדור וכך נתברר לכל
המדענים שאחריו, מבואר הוא בזוה''ק (ויקרא דף י')
(וראה בחוברת ''תורה ומדע'' פרטים
שגילו מדעני הדורות ורבים מהם מבוארים בתלמוד
ובמדרשים).
חכמת תורת האלקים של רבותינו
וכתב ה''חפץ חיים'': הלא ידוע גדולתן של הראשונים, כגון הרמב''ם, האלפס.
וכדומה, שהוא עצום מאד, וכשנעריך אותן נגד רבנן סבוראי, שהיו דורות הרבה קודמין
להן, היו הסבוראים גדולים הרבה מהן, כי כל הקודם בזמן הוא קודם במעלה, וכמאמרם: אם
ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם וכו', וכן כשנערוך את הסבוראים נגד האמוראים הראשונים
כגון רב אשי ורבינא, בודאי היה רב אשי ורבינא גדולים מהם, וכן הם נגד האמוראים
הראשונים כגון רב ושמואל, וכן רב ושמואל נגד רבי חייא ורבי אושעיא בעלי הברייתות.
וכן הם נגד התנאים רבי מאיר ורבי יהודה, וכדומה, וכן הם נגד רבם רבי עקיבא, וכן רבי
עקיבא נגד רבו רבי אליעזר, וחבריו נגד רבם רבי יוחנן בן זכאי, שעליו אמרו בגמרא,
שלא הניח מקרא משנה גמרא הלכות ואגדות וכו' שיחת מלאכי השרת דבר גדול ודבר קטן. דבר
גדול מעשה מרכבה, ודבר קטן הויות דאביי ורבא.
ועתה, כשנתבונן ממנו על רבו
הלל הזקן האיך היה ידיעתו בתורה, בודאי היה עצום מאד, כיון שרבן יוחנן בן זכאי, על
כל מעלותיו והשגותיו, היה הקטן שבתלמידי הלל הזקן. ששמונים תלמידים היו לו, והוא
הקטן שבהם.
ולא נחשוב שבהלל נסתים ידיעת התורה, כי גם לו היה רב והוא בודאי
היה גדול ממנו, וכידוע שהוא קבל התורה משמעיה ואבטליון רבותיו, ורבותיו הם קטנים
נגד הקודמים להם, שהיו נביאים, וידוע דמלאכי זה עזרא, שהיה תלמידו של ברוך בן נריה,
ובודאי רבו ברוך בן נריה גדול ממנו, וברוך בן נריה קטן נגד רבו ירמיה הנביא, וירמיה
נגד הנביאים הקודמים לו, ונדלג בחשבונות הדורות הרבה דורות באמצע עד שנגיע ליונה בן
אמתי הנביא, ויונה קטן נגד אחיה השילוני רבו, ואחיה נגד דוד המלך עליו השלום רבו,
ודוד המלך היה רבו של רבו של אליהו הנביא, זכור לטוב.
א''כ, דוד המלך בודאי
הוא השיג התורה הרבה מאד, ובכל זאת הוא אמר בעצמו:
''גל עיני ואביטה
נפלאות מתורתך'',
כאומר, שעיני סתומים להבין את דברי התורה כראוי. וכזה
איתא במדרש על הפסוק: ''גר אנכי בארץ אל תסתר ממני מצותיך''.
וכי דוד גר
היה, והלא היה בן ישי? אלא מה גר אינו יודע מה שכתוב בתורה אף אני כן. ובאמת, וכי
דוד שהוא מארבעים ושמונה נביאים שעמדו לישראל, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה, והוא
רבו דרבו של אליהו הנביא, וגם מובא בילקוט שמואל א' (רמז ע''ט) דבשעה שברח דוד מפני
שאול אל שמואל למדו בלילה אחד מה שתלמיד ותיק ילמד למאה שנה, נוכל לומר שלא היה
יודע את התורה? אך שבאמת אף שהיה גדול מאד עם כל זה, התורה אין גבול וקץ ותכלית
לחכמתה. ומי לנו גדול משלמה מלך ישראל שכתוב עליו:
''וה' נתן חכמה לשלמה
כאשר דבר לו''
וכתוב עליו: ''ויחכם מכל האדם מאיתן האזרחי והימן
וכלכל ודרדע''
שהם האבות הקדושים, ואפילו הוא כתב בעצמו: ''אני אמרתי
אחכמה כלומר, חשבתי שהשגתי את התורה, אולם והיא רחוקה ממני''
והכל מצד שהיא
בעצמה אין גבול וקץ לחכמתה, ולפיכך אמר בעצמו:
''אשת חיל מי ימצא''.
שכידוע, פרק זה נאמר בדרך משל על התורה (עד כאן מדברי החפץ חיים).
ועוד נתבונן, וכי בחידושי המדע של ימינו מתחילה ומסתימת החכמה? איפה חכמת
כוחות הנפש של האדם, שבה לא עסקו כלל חכמי ומדעני הדורות, (פילוסופים היו מאז ומעולם וכמו כן מכשפים, חוזים בכוכבים
ואין זה חדש בדורנו). המדענים האחרונים
כל עסקם
היה בחיבור וקישור כוחות החומר של הדומם והצומח, אולם בכוחות הנעלמים של הנפש
והעולם, מי מהם שעוסק בהם. ואילו בדורות קודמים אנו רואים שעיקר עיסוקם היה בבירור
כוחות הנפש וחידוש ובריאת העולם אשר ע''ז בנוי ספר קהלת ומשלי מהחכם מכל האדם, שלמה
המלך ע''ה. וכל חכמי התלמוד ומוסר הנביאים היה על כיצד ואיך שלמות הנפש. להעמיק
כמדעי מננו
בחומריות, ולעסוק בנסיונות רבים של הכוחות הדוממים ולהוציא
תוצאות שונות אין זו חכמה אלא מלאכה, נסיון מוצלח מוליד תוצאה וגילוי אחר, וגילוי
מוליד גילוי נוסף, לא דרוש ולא יעזור לשם כך העמקה שכלית, אלא נסויים פיזיים ונסיון
מוליד תוצאה, ותוצאה מושכת נסיון אחר וכן הלאה.
ושבתי ואתבונן על מה יש
יותר לשבח אדם, על שגילה את הטלפון או המחשב, או על שגילה איך אדם יכול להיהפך
למלאך, לבטל רצונותיו ולכוף את רגשי תאוותיו לשכלו. בודאי שהרבה יותר שבח מגיע לאדם
שנותן עצות ועוסק כיצד יוכל האדם לשתנות, מאשר לאדם שעשה ניסוי כזה או כזה ויצא לו
גילוי מסוים. והעובדא לאחר שאותו מדען גילה גילוי מסויים, כבר נהיה אותו גילוי פשוט
לכל. ויד הכל נתונה להשתמש בו, ובמה שעמל אותו מדען עמל רב בכמה פרוטות הולכים
ורוכשים את יצירתו המדעית. על זה יאמר ''אדם לעמל יולד''?! שאחד יעמול ויתייגע,
ולאחר מכן כולם יהנו בקלות מאותו עמל. הלא ודאי כוונת שלמה המלך ע''ה ''אדם לעמל
יולד'', נאמר על כל אדם בפרטות שעל כל אדם מוטל לעמול ולהתיגע, וא''כ המדובר בעמל
השווה לכל נפש, ומהו?
תיקון נפשו והשלמת עצמו. ובזה עסקו וטרחו קדמונינו
ופשוט, לא הקדישו מזמנם לעמל הבל וריק המרבה דאגה וקנאה כידוע מתוצאות הטכנולוגיה
והלוקסוס. ובמקום זה השקיעו את עמלם בשלמות נפשם. ובעצם אפשר לומר עוד, שראו את
הקלקול הגדול שיצמח מכל הגילויים של המדע ונמנעו מלגלותם מאחריות עתידם של בני
האדם, ואילו הבאים אחריהם, מחוסר אחריות גילו כל אשר צעקה בטנם ללא אחריות לתוצאות
כגילוי האטום וכלי המשחית בעולם, ואת גדולת רבותינו בחכמת הנפש והנבואה נראה בפרקים
הבאים.
נבואה באישי ישראל
כתב בספר ''עלי שור'':
תקופת הנבואה בישראל נמשכה ממשה רבינו ע''ה עד אנשי הכנסת הגדולה, שאליה
נמנו הנביאים האחרונים חגי, זכריה ומלאכי. הנבואה עצמה הנה מופת חותך להשראת שכינה
בישראל.
התנאים להשראת הנבואה על המתנבא לא פשוטים וקלים המה, ומבוארים
בדברי הרמב''ם בהלכות יסודי התורה:
''מיסודי הדת לידע שהאל ברוך הוא מנבא
את בני האדם, ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה, גבור במדותיו, שלא יהא יצרו
מתגבר עליו בדבר בעולם, אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד, והוא בעל דעה רחבה נכונה
עד מאד. אדם שהוא ממלא בכל המדות האלו, והוא מתקדש והולך ופורש מדרכי כלל העם
ההולכים במחשכי הזמן, ומזרז עצמו ומלמד נפשו שלא תהיה לו שום מחשבה כלל באחד מהבלי
העולם וחמדותיו, ודעתו פנויה תמיד למעלה, קשורה בעבותות אהבת ה' ויראתו הטהורה,
ונפשו דבוקה תמיד בשם יתברך, ומקדש ומטהר עצמו במחשבות קדושות וטהורות, מיד רוח
הקדש שורה עליו. ובעת שתנוח עליו הרוח, תתערב נפשו במעלת המלאכים ויהפך לאיש אחר,
ויראה וישיג דברים נעלמים ונפלאים, מה שאין בשכל אנוש להשיגם''.
נבואה היא
מדרגה עצומה בשלמות, ובזמן הבית השני כבר לא הגיעו הדורות אליה. אך רוח הקודש היתה
מצויה בישראל. ר' ישמעאל בן אלישע, שהיה מאחרוני הכהנים הגדולים בבית שני, שהרי הוא
היה מעשרה הרוגי מלכות. סיפר: ''פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים וראיתי
אכתריאל י' ה' צב' שהוא יושב על כסא רם ונשא, ואמר לי ישמעאל בני ברכני ! ואמרתי
לו, יה''ר שיכבשו רחמיך את כעסך וכו' ונענע לי בראשו'' (ברכות ז, א). הרי בזמן התנאים
עוד זכו לדרגות גבוהות של רוה''ק.
חכמי התלמוד השתמשו ב ''בת קול'', שהיא
מדרגה יותר נמוכה מרוה''ק (''קול''
בתורה מציין רוה''ק: ''כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה'', היינו ברוה''ק שבה רש''י
מחז''ל. ''בת קול'' מדרגת ''בת'' של רוה''ק). וגם אחרי
חתימת התלמוד לא פסקה רוה''ק מישראל. מתלמידי האר''י ז''ל יש לנו עוד ספר הדרכה
כיצד להגיע לידי רוה''ק. ואם כי בשורותיו הראשונות ניכר שאין ספר זה שערי קדושה
לרבנו חיים ויטאל זצ''ל מדבר אלינו אלא אל דרגות שאין לאל ידנו להשיגן, הרי מעצם
הספר הזה נוכל להווכח בודאות גמורה שיש אלקים בישראל, עד לדורות האחרונים ממש.
נביא בזה קטעים מתוך ההקדמה לספר ''שערי קדושה'':
''ראיתי בני עליה
והמה מועטים משתוקקים לעלות והסולם נעלם מעיניהם, ויתבוננו בספרי הקדמונים לחפש
ולמצוא ארחות חיים... להעלות נפשם אל שרשה העליון ולדבקה בו ית'... כענין הנביאים
שכל ימיהם נדבקו בקונם, ומאמצעות הדבקות ההיא שרתה עליהם רוה''ק... ואחריהם באו
החסידים הראשונים הנקראים פרושים ובקשו לצאת בעקבותיהם של נביאים. ולא נודעו, ונסו
להתדמות להם בהתבודדות במערות צורים ומדברות, ופירשו מדרכי בני אדם, ומהם פרושים
בבתיהם כדמיון הולכי מדברות, וכל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו להלל את בוראם בעסק
תורה ובשירי דוד המע''ה המשמחים את הלב, עד אשר תדבק מחשבתם בכח וחשק נמרץ באורות
העליונים והתמידו בכך כל ימיהם עד אשר עלו במדרגת רוח הקודש... ואם כי לא ראי זה
כראי זה לא נמצאו אופני דרכיהם ושימושיהם איכה יעבדו הקדושים האלה את השי''ת ונעשה
כן גם אנחנו...
ארבעה גדולי ישראל שנכנסו לפרדס לא נמלט מהם איש כי אם ההוא
חסידא רבי עקיבא, ואף הוא בקשו מלאכי השרת לדחפו לולא ה' עזרתה לו נכנס בשלום ויצא
בשלום. והאמת כי הם בקשו מדרגות גדולות קרובות אל הנבואה, ועל כן נסתכנו קצתם,
ואנחנו הלואי שנזכה אל רוח הקודש מועט, כענין גילוי אליהו ז''ל אשר רבים זכו אליו
כמפורסם, וכענין גילוי נשמות הצדיקים הנזכר הרבה פעמים בספר התיקונים. ולא עוד, כי
גם בזמננו זה ראיתי שיש קדושים זכו לכל זה, ויש אשר נפשו של האדם עצמה בהזדככה במאד
מאד תתגלה לאדם ותנהיגהו בכל דרכיו, וכל אלה הדרכים קרובים ישיגו אף בזמננו זה אל
הראויים אליהם...
ולכן הציקתני רוח בטני להתיר לפרושים ולתמוך בימינם
להורות להם הדרך ילכו בה, ועל כן חיברתי חיבור זה... ובו אבאר סתרים לא שערום
ראשונים אשר היו לפנינו כי אני קבלתי מפה איש קדוש מלאך ה' צב' מורי האר''י לוריא
זללה''ה. ולהיותם רזי עולם ותעלומות סתרים אגלה טפח ואכסה אלפים אמה ואפתח בדוחק
שערי הקדושה כמחט סדקית... והחלק הד' באופני הייחודים עצמם אשר על ידם יושג רוה''ק
כאשר בחנתי ונסיתי ונתאמתי מזיוו.
אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה' אלקיו !
מהמחבר, מרן יוסף קארו ז''ל, יש לנו ספר ''מגיד מישרים''. בו מסר כל מה
שגילו לו בקביעות מן השמים, וכמו כן מהרמח''ל ידועים לנו גילויים נפלאים, וכמו כן
מהגר''א, וכן בכל הדורות ידועים ומפורסמים סיפורים אמיתיים על גילוי רוה''ק ויכולת
מופתית אצל גדולי וקדושי ישראל, ומי ישער ויתאר גודל מעלת ה''בעל שם טוב'' ותלמידיו
דורות שלמים של בעלי רוח הקודש ועובדי ה' בכל לבם ונפשם. ופן רבינו ישראל מסלנט
ותלמידיו גדולי המוסר, חכמי תורת הנפש. שאין דוגמתם לאלפים ולרבבות.
הגיון העדפה - אמת
צרופה לעמת המשחדת
אמנם לעומת חכמי ישראל עמדו מכנגד
חכמים ופילוסופים רבים בני ברית ושאינם בני ברית. אולם כשלפנינו ב' דיינים האמורים
להוכיח את הצדק בנידון המובא בפניהם, אלא שאחד מהם ברור לנו היותו נוגע בנגיעות
אישיות, ומשוחד להטות את הדין לטובת אחד מבעלי הדין ברור הוא שנמנע מלצרפו להרכב
דיון זה, ונעדיף לבחור בדיינים ללא כל נגיעה אישית.
ובכן נתבונן !
הרבה חכמים עמדו על חקירת האמת לבדוק עם מי המקור ועם מי החיקוי, ודנו על
כך ביגיעה ובעמל בהעמדת תלמידים הרבה ובכתיבת ספרים רבים. השאלה: אנו על מי נסמוך,
וכיצד נדע את מי להעדיף על מי?
והתשובה פשוטה !
הבה ונברר מי טען
את טיעוניו ללא נגיעות ומתוך רצון לברר את האמת, ומי טען את טיעוניו במלוא השוחד
והנגיעות.
ואת זאת ניתן לברר במציאות הגלויה והמפורסמת.
חכמי ישראל
עמלך ויגעו להצדיק את צווי האלקים בשמירת השבת, על אף שידרש מהם כתוצאה מכך לשבות
ממלאכה ומעשית צרכיהם ולוותר בכך על כמה פרטי רצונות אישיים.
כמו כן עמלך
ודרשו לאמת את צווי האלקים על פרישה מאיסורי עריות ומאכלות אסורות שנפשו של אדם
מחמדתן ביותר, על אף שידרש מהם כתוצאה מבירור אמת זו לכפות הרבה חשקים ואהבות זרות.
וכמו כן כללו בזה פרישה מנשותיהם בזמן נדותם, א''כ היו מוכנים למסור את החיים
האישיים ביותר שלהם למען האמת.
כמו כן עשית מצוות: כתפילין יום יום, תפילה,
לימוד תורה, שמירת החגים והמועדים, צדקה ועוד ועוד, ועל אף שמצוות אלו דורשות
הוצאות ממון זמן וכח, לא נמנעו מלאמת אותן.
ולעומתן, החכמים שאמנם עמדו גם
הם לברר את האמת, אולם בתנאי שלא יהא זה על חשבון שלא לנסוע בשבת ולא לחללו, ולא על
חשבון פרישה מעריות ונשים אסורות, ולא על חשבון פרישה ממאכלות אסורות, ולא על חשבון
התחייבות יום יומית מקיום תורה תפלה תפילין וכו'.
הכיצד, אם כן, לא יעלה על
דעתנו לחושדם ששוחד רצונותיהם
וכדי שלא יסתרו מעשיהם את מצפונם הם המה
שעמדו להם להטות את דעתם, והכיצד לא נחשדם שעמלך וטרחו להצדיק ולשלב את החכמה והאמת
עם מעשי החופשיות והמתירנות שלא יסתרו זה את זה, שילוב שיאפשר להנות ולענג הגוף
ולמלא את תשוקותיו מבלי שיסתרו את החכמה והאמת. היש שוחד גדול מזה? וכי רק שוחד כסף
הוא שוחד? הלא פי כמה גדול שוחד החופש והשחרור משוחד כמה פרוטות, שגם בכוחו יש כבר
סכון הטיית המשפט.
וליתר בהירות נביא דבריו המחוכמים של אחד מגדולי ישראל
בדורות האחרונים. הגאון רבי אלחנן וסרמן זצ''ל (בספרו קובץ מאמרים עמ' י''א):
''כיון דהאמונה מכלל המצוות אשר כל ישראל חיבין בה תכף משהגיעו לכלל גדלות,
דהינו, תינוק בן י''ג שנה ותינקת בת י''ב שנה, והנה ידוע, כי בענין האמונה נכשלו בה
הפילוסופים הגדולים ביותר, כמו אריסטו, אשר הרמב''ם העיד עליו ששכלו הוא למטה
מנבואה. ורוצה לומר, שמלבד הנבואה ורוח הקדש לא היה חכם גדול כמותו בעולם, ומכל
מקום, חכמתו לא עמדה לו להשיג אמונה אמתית, ואם כן. איך אפשר שתורתנו הקדושה תחיב
את כל התינוקות שישיגו בדעתם הפעוטה יותר מאריסטו, וידוע שאין הקב''ה בא בטרוניא עם
בריותיו וכו', וכן הקשה עוד מבן נח שמצוה גם הוא בשבע מצוות, הלא יטען: אדמה הייתי
כל ימי, איך יהיה לבי שלם במצוות אלו?''
אבל כאשר נתבונן בזה, נמצא כי
האמונה בהקדוש ברוך הוא שברא את העולם היא מכרחת לכל בן דעת, אם רק יצא מכלל שוטה,
ואין צרך לשום פילוסופיה להשיג ידיעה זו. וזה לשון ''חובת הלבבות'' בשער היחוד פרק
ו':
''ויש בני אדם שאמרו שהעולם וכו'. ותמה בעיני איך תעלה בדעת מחשבה זאת,
ואלו אמר אדם בגלגל של מים המתגלגל להשקות שדה, כי זה נתקן מבלי כונת אמן, היינו
חושבים את האומר לסכל ומשתגע וכו'. וידוע, כי הדברים אשר הם בלי כונת מכון לא ימצאו
בהם סימני חכמה. והלא תראה, אם ישפך לאדם דיו פתאום על ניר חלק, אי אפשר שיצטיר
ממנו כתב מסדר. ואלו בא לפנינו כתב מסדר ואחד אומר כי נשפך הדיו על הניר מעצמו
ונעשתה צורת הכתב היינו מכזיבים אותו, ועין שם.
ואיו אפשר לומר על הבריאה
כלה שנעשית מאליה אחרי שאנו רואים על כל דבר סימני חכמה עמקה בלי תכלית, וכמה חכמה
נפלאה יש במבנה גוף האדם ובסדור אבריו וכחותיו כאשר יעידו כל הרופאים. וכדברי רבי
עקיבא שענה לאותו מין: כשם שהטלית מעידה על האורג והדלת מעידה על הנגר וכו', כו
העולם מעיד על הקב''ה שבראו.
אם כן הדבר, תמוה ונפלא מאד איך נלאו
הפילוסופים הגדולים לטעות בדבר פשוט כל כך. ופתרון החידה מציגו בתורה שנאמר:
''ולא תקח שחד, כי השחד יעור עיני חכמים''.
ושעור שחד על פי
דברי תורה הוא אפלו שוה פרוטה. וה'לא תעשה' נאמרה על כל אדם וכו', אפלו על כמשה
רבנו ע''ה, שאם יציר שיקח שחד פרוטה יתעורו עיני שכלו ולא יוכל לדון דין צדק.
ובהשקפה ראשונה הוא דבר תמוה לומר על משה ואהרן, שבשביל הנאה כל דהיא נשתנית דעתם
ודנו דין שקר, אבל הרי התורה העידה לנו שכן, ועדות ה' נאמנה.
על כן צריך
לומר שהוא חק הטבע בכחות נפש האדם. כי הרצון ישפיע על השכל וכו'. והשתא נחזי אנן:
אם רז''ל שהיו כמלאכים ברחב דעתם ובמדותיהם הקדושות, פעלה עליהם קבלת הנאה כל שהיא
להטות (כמובא בגמרא פרק שני דיני
גזרות) כל שכן אנשים המשקעים בתאוות עולם הזה, אשר היצר
משחד אותם ואומר להם: הרי לפניך עולם של הפקר, ועשה מה שלבך חפץ, עד כמה יש בנגיעה
הגסה הזאת לעור עיני שכלם.
היוצא מזה, כי יסודי האמונה מצד עצמם הם פשוטים
ומכרחים לכל אדם שאינו בכלל שוטה, אשר אי אפשר להסתפק באמתותם. אמנם רק בתנאי שלא
יהא האדם משחד, הינו שיהיה האדם חפשי מתאוות עולם הזה ומרצונותיו. ואם כן סבת
המינות והכפירה אין מקורה בקלקול השכל מצד עצמו. כי אם מפני רצונותיו לתאוותיו, עד
כאן לשונו.
בספר ''מכתב מאליהו'' הביא לזה סמך מהגמרא
(סנהדרין
ס''ג): ''יודעין היו ישראל בעבודה זרה שאין בה ממש, ולא
עבדו עבודה זרה אלא להתיר להם עריות בפרהסיא.
מסרת לעמת
נסרת
וראה עוד בספר חיי עולם מה שכתב, וזה לשונו: ואשר
ראוי להשיב לנבוכים אלו הוא לומר לו: האם סבור אתה שהנך הראשון שעלתה על דעתך כזאת,
וכי איזה כשרון גאוני צריך בכדי להסתבך ולשאל מי יימר? הלא תבין, כי כל אלפי גאוני
ישראל שבכל הדורות, לא נפלאת היא מהם שיעלה על דעתם כל צדדין וצדי צדדין מיני ספקות
ודיונים שעלו ושיעלו על לבך, ואף על פיכן היתה אמונתם תמימה ושלמה בכל תקף וכלם
עושים באימה וביראה רצון קונם כי נפשם הטהורה ואור תבונתם ראו בבהירות אמתית
הדברים, מה אמת ומה שקר וזיוף. נוסף לזה ראו בחוש נוראות מנפלאות השגחתו יתברו על
יראיו, אצלם ואצל רבותיהם קדושי עליון, וקבלות נאמנות רב מפי רב מנפלאות השגחת ה'
יתברך ומנפלאות קדשת התורה. והנה מהאמונה השלמה של כל רבותינו, תוכל להבין שלכל
שאלותיך וספקותיך יש תשובות ברורות ותוכל לסמך על הרי''ף והרמב''ם והרמב''ן
והרשב''א וכו' וכו' וכו'.
והנה בפרשת ראה בפסוק ''כי יסיתך וכו', מאלהי
העמים וכו' הקרבים אליך או הרחקים ממך'' וכו', פרש רש''י ז''ל
(והוא מגמרא סנהדרין
ס''א): מטיבן של קרובים אתה למד טיבן של רחוקים: כשם
שאין ממש בקרובים. כך אין ממש ברחוקים. וכמו כן בכל הבלי הפוקרים, הלא כזבי דעות
וטענות של המינים והפוקרים למיניהם הגיע מהם לידיעת חכמי וגאוני ישראל שבכל דור
ודור, ומה שהגיע לאזנם הוא מאת אשר נחשב אצל המינים והרשעים למבסס ביותר, כי כן טבע
הדברים להפקיע ולפרסם את אשר מבסס בעיניו ביותר. והנה כל הבלי השוא מדבריהם לא עשו
שום רשם אצל רבותינו הקדושים, כי מיד ראו חרפתם ונבלותם והזיוף שבדבריהם ושקרותם,
ומכאן אתה דן לכל שאר דבריהם שכלם הבל ורעות רוח. כשם שאין ממש באלו, כך אין ממש
באלו.
ולזאת, מיסודי האמונה בתורה הקדושה הוא אמונת חכמים, והוא מארבעים
ושמונה דברים שהתורה נקנית בהם כדתניא בפרק שנו חכמים. שכמו בהוראת אסור והתר ודיני
ממונות וכיוצא בזה, לא כל אדם מסגל להורות ולהחליט על ספקותיו, ועליו לסמך על גדולי
הדורות, כמו כן בכל עניני האמונה והדת עלינו להשען על רבותינו הקדושים, וככל שיכיר
יותר רום גאון קדשת רבותינו תהא אמונתו יותר שלמה. והאמת, שבכל דור ודור היה בכל
מחוז וכמעט בכל עיר ועיר יחידי סגלה שנתפרסמו ביותר בהדר גאון עזם ובתעצומות כשרונם
וחכמתם הנפלאה, ומהם במדרגות רוח הקדש וכיוצא בזה, אשר הקהל ראו בעיניהם ואשר קבלו
מפי אבותיהם, וכל זה היה עמוד הימיני לחזוק האמונה אצל שאר עמא דארעא, כל שכן וכל
שכן בהצטרף כל גדולי ומאורי ישראל שבכל תפוצות ישראל, ובהצטרף כל רבותינו הקדושים
מימות עולם התנאים והאמוראים הגאונים והפוסקים ראשונים ואחרונים הצדיקים קדושי
עליון ששתלן הקב''ה בכל דור ודור.
ובזה יובן היטב הא דתנן באבות
(פ''ד
מי''ב): ''ומורא רבך כמורא שמים'', כי הא בהא תליא, וכן
יובן היטב הא דמבאר בגמרא סנהדרין (דף צ''ט), דאיזהו אפיקורוס
ששנינו דאין לו חלק לעולם הבא, זה המבזה תלמידי חכמים, כגון דאמר מאי אהני לן רבנן,
ועצם שם אפיקורוס הנח על הכופר בעקרי הדת, כמו שכתב מוסף הערוו
(עין
בערכו). וכז בקדושין (דף ס''ו), גבי ינאי המלך שהרג
חכמי ישראל ולא חש שתשתכח, חס וחלילה, תורה שבעל פה, אמרינן שנזרקה בו אפיקורסות,
וענינו שכפר בתורה שבעל פה, וכאן בסנהדרין פרשוהו על מבזה תלמידי חכמים, משום דבאמת
הכל אחד. שהמבזה תלמידי חכמים שהם הם יסוד מקבלי האמונה, הוא בכלל כפירה. רחמנא
לצלן, דהא בהא תליא.
ופוק חזי מלפני כמאה וחמשים שנה בכל מקום שפקרו ויצאו
לתרבות רעה ולחרפות ולדראון עולם, תחלת קלקולם היתה לבזות תלמידי חכמים וגדולי
ישראל, ואחר כך הלכו מדחי אל דחי באין מעצור, רחמנא לצלן, וכידוע לרבים, עד כאן
לשונו.
וכן ראה עוד מה שכתב בספר שם עולם ל''חפץ חיים'', וזה לשונו: אמרתי
להעיר פה איזה ענינים נחוצים. הנה עקר היסודות כלם היא האמונה, וכמו דאיתא בגמרא
(מכות
כ''ד): בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר וצדיק באמונתו
יחיה, והינו שיאמין באמת בה' ובתורתו, ואמונתנו היא קבלה מאבותינו דור אחר דור עד
דור הראשון שספרו לנו מה שראו בעיניהם ביציאת מצרים כל הנסים והנפלאות, ומעמד הקדוש
והנורא של קבלת התורה, שהיה בפרסום רב לפני ששים רבוא אנשים מבני עשרים ומעלה, וכלם
זכו אז להשגת הנבואה בגדר היותר נעלה, כי אפלו בעודן על הים אמרו 'זה אלי ואנוהו',
ואמרו חז''ל: 'ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא', מכל שכן אחר כך בעת קבלת
התורה, שנתעלו הרבה יותר ויותר עד שזכו שדבר ה' יתברך עמהם פנים בפנים וכדכתיב
'פנים בפנים דבר ה' עמכם' וגו', ובזכות אמונה נגאלו אבותינו ממצרים כמו שאמרו
חז''ל, וכן גם כן הגאלה האחרונה תהיה בזכות זה, וכמו דכתיב: 'וארשתיך לי באמונה'
וגו'.
אך כדי שיתחזקו אצל האדם יסודות האמונה. צריך האדם להתחזק תמיד בלמוד
התורה, שעל ידה יכיר את מי שאמר והיה העולם כדאיתא בספרי, וצריך האדם לידע שהדורות
שלפנינו כל מה שהוא מקדם בזמן הוא מקדם במעלה, וכמו דאיתא בערובין
(נ''ג)
לבן של ראשונים כפתחו של אולם ושל אחרונים כפתחו של היכל, ואנן כמלא נקב מחט סדקית,
אמר אביי, ואנן כי סכתא בגודא לגמרא פרוש: אמר אביי, אנו ביחס לראשונים כיתד
שנועצים אותו בכתל במקום צר ונכנס בדחק, כך אין אנו יכולין להבין מה שאנו שומעין,
כי אם מעט ובקשי (רש''י). אמר רבא ואנן כי
אצבעתא בקירא לסברא, ופרש רש''י: כאצבע בשעוה, שאין האצבע יכול לכנס בתוכה אלא מדבק
מעט. אמר רב אשי, ואנן כי אצבעתא בבירא לשכחה, פרש רש''י: כשם שהאצבע נוח לכנס בפי
הבור, כך אנו מהירין לשכח. ואם זה אמרו האמוראים בדורותיהם לגבי דורות שלפניהם, כל
שכן מה נאמר אנחנו אזובי הקיר לגבי דורות הראשונים. וכן הרמב''ם בהקדמתו לספר היד
החזקה מנה ארבעים דורות מימות רב אשי ורבינא עד משה רבנו ע''ה. וכל מי שהוא יותר
קודם בזמן, הוא קודם בחשיבות, עין שם. וכן כעין זה איתא בשבת קי''א: אם ראשונים
כמלאכים אנו כבני אדם; ואם ראשונים כבני אדם אנו כחמורים.
ועל כן, כשיתבונן
האדם בגדלתן של ראשונים, וכל שכן בראשוני ראשונים, כגון נביאים וכמה דורות של
תנאים. ועין בבא בתרא (דף
ק''ל): אמרו עליו על ר' יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא,
משנה, גמרא, הלכות ואגדות וכו', שיחת שדים ושיחת מלאכי השרת, דבר גדול ודבר קטן;
דבר גדול מעשה מרכבה, דבר קטן
הויות דאביי ורבא, והוא היה הקטן שבשמונים
תלמידים שהיו לו להלל הזקן, עין שם בגמרא, ותלמידו יונתן בן עזיאל היה גדול כל כך
עד שכל עוף שפרח עליו בשעת למודו היה נשרף באור התורה, וכן אפלו בדורות אחרונים של
תנאים, כגון בימי רבי היה אליהו הנביא מצוי במתיבתא שלו כל יומא כדאיתא בגמרא
(בבא מציעא
פ''ז), וכן אפלו בתלמידיו של רבי אמרו
(עבודה זרה דף
י'), שהקטן שבהם היה יכול להחיות מתים, ור' חנינא בר
חמא אחיה לעבדיה של אנטונינוס, עין שם. וכן בבבא קמא (דף קי''ח), שר' יוחנן אחיה לרב
כהנא אחר פטירתו, וגם בלמודם בספר יצירה היו בוראין בעצמן איש על ידי צרופי שמות
הקדושים, ואך בלא כח הדבור כדאיתא שם בסנהדרין (דף ס''ו): רבא ברא גברא שדריה
לקמיה דר''ז אשתעי בהדיה ולא אהדר ליה, אמר ליה מחבריא את תוב לעפרך, וגם אצל ר'
חנינא ור' אושעיא אמר שם דכד הוו מעסקי בספר יצירה הוו מיברו להו עגלא תלתא בכל ערב
שבת, ויראה כמה התחזקו הם בקיום התורה, וממש היה אצלם מסירות נפש על כל פרט ופרט.
ממילא אף אנו בודאי יכולין לסמך עליהם ולא לפקפק כלל בשום דבר, חס וחלילה, ונתחזק
בכל עז בקיום התורה. ואם יקשה עלינו שום דבר מדברי חז''ל, נתלה אותו הדבר במעוט
שכלנו, כי במה נחשבנו נגד גדולי עולם כמוהם (ע''כ מהספר שם עולם). ובפרט
בענינים כאלו ששגבו מבינתנו מאד מאד, והדברים עמקים מאד, משום שכך הצרך האדם לצרך
הבחירה להברא בעולם גשמי, ואין לו שום משג ברוחניות, והכל נצרך רק לאמונה פשוטה,
ומבלי זאת אי אפשר לעבר את הגשר העולמי הזה, ורק על ידי תמימות בדברי החכמים
וזהירות מלהרהר בדבריהם נוכל לזכות לנצח נצחים.
וידוע המאמר ''תכלית הידיעה
שלא נדע'', וכמו שאמר הפסוק: 'כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי. כי גבהו
שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבתי ממחשבתיכם'.
ובכלל, דבר מסכם שלא
כל דבר שאין אדם מבין אינו מאמין. אדם שרואה מטוס מעופף בשמים, וכי מבין כיצד הוא
פועל? ודאי שאינו מבין ! ובכל זאת, כיון שרואה מאמין ויודע, שאמנם הוא אינו מבין
איך זה פועל, אבל יש אחרים שמבינים וסומך עליהם ולא מכחיש המציאות.
וכן הוא
עניני אמונה: עלינו לסמך על המבינים שאצלם התאמתה האמונה בראיות והוכחות ברורות
ובמראה נבואה, כמו עם ישראל בנסי יציאת מצרים ומתן תורה, שנאמר: 'ויאמינו בה' ובמשה
עבדו', וכן בכל הדורות גדולי ישראל וקדושיו שעבדו את ה' ומסרו נפשם עליו במסירות
נפש בכל מיני מיתות משנות מגדל אמונתם התמימה והפשוטה.
וראה מה ענשו של
הרוצה ראיה ולא מסתפק באמונה. מה דמובא בגמרא (בבא בתרא ע''ה): דרש ר' יוחנן:
''עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות חומות ירושלים מאבנים יקרות שלשים על שלשים''. לגלג
אותו תלמיד ואמר: ''הלא אבנים כאלו בגדל ביצה אין לנו, ואיך יעשה הקב''ה כאלו
חומות?! '' לימים טבעה ספינתו בים וטבע וראה מלאכים מנסרים אבנים יקרות לחומות
ירושלים כדברי ר' יוחנן. וכשנצל מהים, בא לפני ר' יוחנן ואמר לו: ''רבי, יפה דרשת!
כך ראיתי''. אמר לו ר' יוחנן: ''ואלמלא ראית לא האמנת?'' נתן בו עיניו ועשאו גל של
עצמות. כי ראה ר' יוחנן באותו תלמיד חסר אמונה, ולא האמין עד שראה ממש, ולכך קללו.
ומה נענה אנן.
וזו כל מעלתנו אפלו על המלאכים, בהיותנו בעולם השפל הזה המלא
שקר וגשם ומסתר מכל נס, ונראה כטבעי. עלינו להאמין ולהסיר המסך ולראות שהכל נברא
ומשגח ומתחדש מיום ליום כאמרנו: 'המחדש בכל יום מעשה בראשית', כלומר: כמו מאז בריאת
העולם הכל נברא יש מאין, כן היום הכל מתקים בגזרת עליון, ואלמלא השפעת חיותו יתברך
על העולמות אפלו רגע, הכל יחזר לאין, כמו שהיה, כמובא בספר נפש החיים.
וידוע המעשה ברמב''ן שצוה לתלמידו החולה קדם פטירתו, שישאל שאלות שהיו לו
לרמב''ן ויבוא בחלום לענות לו. וכשנפטר אותו תלמיד, בא לרמב''ן בחלום, ושאלו הרב
האם שאל שם שאלותיו ומה הן התשובות. וענה לו אותו תלמיד: ''כשהגעתי למעלה תכף ראיתי
שכלל אין מקום לשאלות כבוד הרב, כי שם הכל ברור ואמת ורק האדם הנמצא בעולם הזה הוא
כעור שאין לו הבנה בצבעים, וכאמור כי כך גזרה חכמתו לברא אדם במצב חמרי לצרך
הבחירה. וכן לצרך סבות הידועות לו יתברך, וכמובא ב'נפש החיים'. וכך שאם ירצה האדם
לעמד על עמקם של דברים לעולם לא יוכל להם. כי אין דבר רוחני נתפס במח אנוש, וכאחד
מעקרי האמונה שהקדוש ברוך הוא אינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף.
וראה
ב''חרדים'' שכתב במצות האמונה, שאין הבנה במציאותו יתברך נודעת אלא לו, ואנו
הנבראים נחיב מציאותו מכח סבה אחת או שתים, והמלאכים יחיבו מציאותו מכח יותר סבות,
וכן כל הגדול במעלה יחיב מציאותו יתברך מכח יותר סבות, עד כאן.
כלומר, שככל
שהחמר שולט, יותר אין הבנה במציאותו יתברך. אלא ההבנה מעטפת בלבושים רבים טבעיים,
וככל שהחמר פחות והרוחני יותר, מסתלקים הלבושים ומתגלים ההכרחיות למציאותו.
לכן, ככל שהחמר יותר שולט זקוקים יותר לאמונה, כי פרוש אמונה במה שאין אדם
רואה, שהרי במה שרואה לא שיך אמונה שהרי רואה, וככל שמסתלק החמר יותר, אין צרך
באמונה.
ובזה רצון ה' לזכותנו, ולפום צערא אגרא, שנדחק עצמנו בענוה ובטול
לדברי רבותינו הקדושים ולתורה הקדושה שהיא עצמה מראה על נצחיותה, החכמה והרבה שבה
והעמקות הגדולה, שיש להתעמק בכל מלה ומלה, וכדר' עקיבא דורש כתרי אותיות. וכל גדולי
התלמוד שהיו חכמים גדולים, ונכפפים לדרש ולהצדיק כל אות שבתורה בדרשות ודיוקים,
והחכם הגדול באדם שלמה המלך ע''ה אמר ''אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני'', כלומר: כמה
חכם היה ולא היה כמותו בעולם אמר: חשבתי שאני חכם, ולבסוף רואה אני שהיא רחוקה
ממני. וראה מה עלתה כשהתחכם על אסור ''ולא ירבה לו נשים'', ומובא במדרש שעלתה אות
יו''ד של ''ולא ירבה'' וכו', ואמרה לפני הקדוש ברוך הוא: שלמה רוצה לבטלני, שאמר:
אני ארבה ולא יטה לבבי. אמר לה הקדוש ברוך הוא: יאבדו אלף כשלמה, ואות אחת מהתורה
לא תאבד.
ועוד המתבונן בסודות התורה שגלה רשב''י, שקבל מפי אליהו הנביא
שהיה בא ללמד עמו במערה בכל יום, וכן מה שגלה האר''י הקדוש סודות נשגבים על ידי
מהרח''ו תלמידו, וזה כטפה מן הים כמובא בתולדות האר''י, שאחד מתלמידיו ראהו בשבת
ממלמל בשעת שנתו וקרב אזנו לשמע מה בפיו, וכשנתעורר האר''י, אמר לו, ששמונים שנה לא
יספיקו לי לומר לך סודות שגלו לי עתה בשעת שנתי כשעלתה נשמתי, שודאי אין זה חכמה
טבעית, אלא הכל בנבואה מפי אליהו הנביא. וכל זה למתבונן בעין האמת ללא שחד תאוה
וממון וכו', די לחזק בלבו האמונה השלמה.
ועוד יתבונן בגדולי הדורות
האחרונים, למאות, אלפים ורבבות, אשר מנשרים קלו, ומאריות גברו, בתפלה ומוסר ומסירות
נפש, וזכם ה' לעשות אותות ומופתים בארץ. ואמנם אנו עתה בעדן חשך ואפלה, אבל כבר
נבאו לנו זאת שכך יהיה באחרית הימים, וחלילה לנו להחלש בזמן אפל, שבעזרת ה' כענן
יחלף, ויהיה ה' לנו לאור, ושלמו ימי אבלנו, כדכתיב: ''כי ה' יהיה לך לאור יומם
ושלמו ימי אבלך'', במהרה בימינו אמן.
התורה
ומשפטיה
א. יש משפט
מושכל ראשון הברור
לכל בן דעת שלא יתכן להקים מדינה הכוללת מלך ועם ללא חוקים והליכות וללא משפט וצדק.
שהרי ישנם חוקים רבים שעליהם המדינה מבוססת, חוקי תנועה. תשלומי מיסים, מכס, משפט
בין אנשים, וכהנה רבות, ואם לא יעמדו שופטים ושוטרים לפקח על עיסקי המדינה שיתנהלו
ביושר ובצדק, הרי שאיש את רעהו חיים בלעו. ואם יהא המלך 'ותרן' וכי בכך תהא ממשלה
של חסד, הלוא בויתור זה יהא רק חורבן והרס.
הקב''ה קבע חוקים לברואיו לאדם
הראשון צוה תכף שבראו לא לאכול מעץ הדעת, לאחר מכן נח ובני דורו נצטוו 7 מצוות,
לאחר מכן מצינו באברהם אבינו שנצטווה על המילה, לאחר מכן עם ישראל נצטוו בכל צווי
התורה על הר סיני מפי הקב''ה ביד משה רבינו ע''ה.
אם כן נתבונן, הקב''ה
שברא עולמו והטיל עליו חוקים ומצוות. ובודאי שזו זכותו המלאה אחר שהוא המלך וחיים
אנו בזכותו, היתכן שתהא אצלו מדת הויתור, הלא בכך יהרוס את תכלית בריאתו, שהיא
לברוא אדם לנסותו בנסיונות רבים ובכו להצדיק את שכרו בהיותו גיבור הכובש את יצריו
וכמו כן להענישו בהכשלו במעשיו להיותו בעל בחירה חופשית, ואם כן, הוא לבדו שראוי
לשאת באחריות מעשיו אם לטוב אם למוטב.
וכאן ברצוני לספר לך סיפור וממנו
תבין חובת המשפט, זהו סיפור שארע לי באחת מנסיעותי.
נסעתי מחוץ לעיר עם
ידיד אחד, לא קשרנו עצמינו בחגורת הבטיחות, עצרה אותנו משטרה והחליטה על קנס בסכום
הנקוב. ידידי, שהיה איתי בנסיעה, שאל את השוטר, ואמר לו: אני גומר סיפור איתך על
שעברתי באי קשירת רצועה עלי בסך מסוים ודי ! ואילו אתה איך תסגור סיפור עם האלקים
על אי קשירתך את הרצועה של תפילין שגזר עליהם הבורא. החל אותו שוטר להיות נבוך והחל
מגמגם באמרו, אני מסורתי שומר קצת מצוות וכו'. לאחר מכן בא אלי השוטר לשוחח עמי.
אמרתי לו: שאלה אחת יש לי לשאול אותך. הרי בחוקי התנועה ישנם חוקים רבים, אני ב''ה
שומר על כולם, ומה בכך שתפסת אותי על פרט אחד מיני רבים שעברתי עליו, למה לא יכסה
על עברתי זו כל יתר החוקים שאני שומרם? ענה לי השוטר: אני מתפלא על שאלתך, הלא על
כל חוק וחוק יש להקפיד כראוי. וכי מי שעשה פשע ועבירה מסוימת בתנועה יכסה עליו בכך
ששומר הוא על יתר חוקי התנועה?! אמרתי לו: שמע מה שאתה מדבר, אני שואל אותך מדוע
אינך מניח תפילין או יתר המצוות, והנך עונה לי אני לא חילוני. אני מסורתי, שומר על
זה ושומר על זה, למה לא תבין שלא יכסו אותן מצוות שהנך עושה על יתר עבירות שהנך
עובר עליהן. כל מצוה ומצוה או כל עבירה ועבירה זה עניז בפני עצמו, ואין זה מכסה על
זה.
סיפור נוסף אירע לי שוב באחת מנסיעותי. נסעתי עם נהג מונית ושוחחנו בין
היתר בנושא שמירת שבת, והוא התרעם על העונש הקשה שנאמר בתורה על מחלל שבת מחלליה
מות יומת. וטען, למה לכפות עונש כזה על עבירה כחילול שבת. לא השבתי לו דבר. בהמשך
הנסיעה אירע שבאה מכונית מכיוון צדדי וחסמה את נהג המונית שלי ברצונה לעבור לכיוון
דרכה, ולפי חוקי התנועה היה זה גם זכותה. נהג המונית כעס ורטן על כך שלא אפשרה לו
אותה מכונית את המשך דרכו, הוציא ראשו בזעם לעבר אותה מכונית ו''ברך'' את מנהיגה
ב''ברכת'' לך לעזאזל. כאן התעוררתי ואמרתי לו: ידיד הנהג, אתה יודע מהו ''עזאזל''
בכלל, במקרה הוא ידע ואמר לי שפירושו מפורש בתורה לוקחים ביום הכפורים שעיר
ומשליכים אותו מהר גבוה עד שמתרסקים אבריו. זהו פירוש ''שעיר לעזאזל''. שאלתי אותו
הנראה לו שלאותו נהג מגיע עונש כל כך חמור על כך שלא נהג בך ויתור ודרך ארץ. ענה לי
כן, הוא לא בן אדם, ומי שלא בן אדם כך מגיע לו. אמרתי לו, נניח שאתה צודק, ובכן.
למה אתה מבין את העונשים שאתה מחליט לחלק לאנשים ובפרט כאלה עונשים כבדים וקשים על
עבירות קלות, ואילו כאשר הבורא קבע על מחלל שבת מות יומת, אתה מתרעם ורוטן. רק לך
יש רשות לחלק עונשים לאנשים, ולהבורא שברא את העולם והעולם והברואים שלו אין לו
רשות לקבוע עונשים לעוברי רצונו?!
ב. כבוד האדם היותו נשפט
זהו מכבודך, יהודי יקר, על היותך נשפט על כל פרט ממעשיך, ואל תראה זאת
כאכזריות ושיפלות בהנהגת האלקים אתך. כיון שבזה הלא הנך נבדל מן הבהמה אשר אין ערך
למעשיה ואין נפעלים מפעולותיה שום רשמים ושום תוצאות ולכן אין התחשבות במעשיה,
למשל: באם תגנוב בהמה מחברתה או באם תכה בהמה לחברתה היש לדונה ולשופטה על כך?!
שהרי אין בה נשמה ואין בה דעת, מה שאין כן אתה, נברא יקר. בעל ערך נשמה עם דעת, מכל
פעולה שלך, הן חיובית או שלילית נפעלים פעולות ורשמים חיוביים או שליליים וזהו
כבודך שבתנועת יד או נענוע שפתים, בנתינת צדקה מועטת, או נטילת ידים, או ברכה קצרה
סבר הנך עושה נחת רוח לבוראך, או בהמנעך מכך הרי אתה כחצוף ומנודה וזאת על האכזבה
הגדולה שגרמת לבוראך שלא ציפה מבן חכם ויקר כמוך שתהיה כפוי טובה כלפיו ותמרוד בו
ועל כן מענישו. אם כן, סך הכל היותינו נשפטים ונידונים על כל פרט ופרט ממעשינו זהו
מכבודנו וממעלתנו, ואסור לו לראות בכך נחיתות והשפלה.
התבוננות נוספת:
תאר לעצמך, שיבא מושל גדול תקיף, ועשיר מופלג, ויכפה אותו לעבודה כל יום
במשך שתי שעות בלבד, ובהקצבת שכר מופלג של כ $20000 בחודש, ונימוקו של אותו מושל
לפי שאינו רוצה שתצטרך לבריות ותתפרנס מקבצנות של לחם עוני, ולכן מכריח אותך לעבוד
ואפילו שעתים בלבד במשכורת יפה, היש רחמנות גדולה מזו. ואף שנראית כאכזריות בכך
שאינו נותן לו חופש, אולם כאן הרחמנות הגדולה ביותר, שדואג הוא למעמדך ולכבודך.
ויותר מכך, תאר לעצמך שאותו מושל תקיף ועשיר עושה זאת לבנו, האם אין השכל
מחייב כך שאם ידאג לחינוך וקידום בנו לצורך עתידו המאושר ועל כך יכפהו ללמוד השכלה
ומקצוע כדי שיהא עצמאי ומכובד ולא יהא נצרך לחסדם ולפיתם של הבריות וודאי שהשכל
מחייב כך.
אם כן, הבורא שברא כאן בני אדם, ובפרט כשהמדובר בנו עם ישראל
שהגדירנו כבניו :
''בנים אתם לה' אלקיכם'' (דברים י''ד, א')
וחייבנו בערך כ - 2 שעות ביום לעובדו, (ג' תפילות ביום, ברכת המזון, קביעת עיתים
לתורה) ועל כך קובע שכרנו לנצח נצחים, ואין לו מכך שום
אינטרס הכל לטובתנו נטו היש לראות בכך כפיית דת? הלא מלבד שזכותו המלאה לעשות
בעולמו כרצונו לפי שעולמו הוא, הרי שזה לטובתינו הבלעדית.
ג. מלך אוהב
צדקה ומשפט
ומכאן גם נשכיל להבין סיבת הצרות ואכזבות החיים. עלינו לדעת
! אמנם רבו צרות ויסורי עמינו לאין שיעור. אבל כל זה בעולם הזה עולם המעבר, כדי
לחשוף מאתנו משפטים קשים שנדון האדם בהם לעולם הבא.
ויותר מכן אומרים
רבותינו ז''ל, לא נבראו היסורים והעונשים הקשים רק בשביל עם ישראל ולא בשביל אומות
העולם, ולמה בכל זאת רואים אנו גם אנשים מאומות העולם מיוסרים בכל מיני יסורים? זהו
מפני כבודן של ישראל, שלא יאמרו הגויים: הנה, אין נכים, מצורעים, חולים, רק בישראל,
אם כן, זו אומה שפלה ביותר, אזי, כדי שלא יתבזו, ישראל לכן נותן הקב''ה חולים גם
באומות העולם, אבל למעשה, תכלית היסורים נבראו רק לעם ישראל.
ומשל פשוט
לפך: אדם שיש לו ב' בנים, מאחד מצפה לגדולות על היותו משכיל נבון ומעותד לגדולות,
ואילו בנו השני הנו בן שאינו מצפה ממנו לכלום, הרי שעל הבן החכם והנבון שומר מכל
משמר כולל בזה שמענישו ומקפיד על הלכותיו, ואף על פרט קטן שסוטה הוא מדרך השכל כבר
מענישו ומקפיד עליו, ואילו על הבן השני שאין מצפה ממנו לכלום מעלים עיניו ממנו
שינהג כרצונו, כן הנהגתו יתברך עם עמו ישראל עם הנבחר. וכמו שאנו אומרים בתפילת
ימים נוראים: אתה בחרתנו מכל העמים ורוממתנו מכל הלשונות'', ומברכים בכל יום
''הבוחר בעמו ישראל באהבה''. לשון ''בוחר'' פירושו: בוחר בדבר מתוך דבר אחר, ''בחר
בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו'' מברו כל יהודי בעלותו לתורה הקדושה. אם כן,
המשפט והיסורים מיועדים לבן הנבחר עמנו עם ישראל.
ד. המתנה היפה ביותר
לבן היפה ביותר.
ובהקשר להנ''ל אגיש לך משל יפה המובא במדרש
(דברים רבה ה',
ג'): ''שופטים ושוטרים למה הדבר דומה? למלך שהיו לו
בנים הרבה והיה אוהב את הקטן יותר מכולן, והיה לו פרדס אחד והיה אוהבו מכל מה שיש
לו. אמר המלך: נותן אני את הפרדס הזה שאני אוהבו מכל מה שיש לי לבני הקטן שאני
אוהבו מכל בני, כך אמר הקב''ה מכל האומות שבראתי איני אוהב אלא את ישראל שנאמר
(הושע י''א
א'): ''כי נער ישראל ואהבהו'' ומכל מה שבראתי איני אוהב
אלא את הדין והמשפט, שנאמר:
''כי אני ה' אוהב משפט''
(ישעיהו
א')
נותן אני את מה שאהבתי לעם שאני
אוהב''.
זכו ישראל עבור אהבת ה' יתברך אותם במתנה הגדולה ביותר ומהי? לא
כסף וזהב ואוצרות מרגליות ואבנים טובות אלא שיתן להם הקב''ה את המשפט, שהוא הדבר
האהוב עליו ביותר, כי הדין והמשפט המה הטבה ללא תכלית שמתקנים את האדם ועוקרים ממנו
את הרע ואת המות ומביאים אותו לידי טוב וחיים, שהזמן העיקרי להנות בהם בני אדם הוא
בעולם הבא.
ה. זמן האושר הבלעדי ללא תערובת צער
מספרת הגמ'
על יהודי בשם אלישע בן אבויה שהיה שומר מצוות ולבסוף פפר בתורה, וזאת משום מעשה
שראה במו עיניו: אבא אמר לבנו עלה על ראש העץ וקיים שם מצות שלוח הקן שזו מצוה
יקרה, כשרואים אם רובצת על האפרוחים או על הביצים לשלחה ולקח את הבנים לעצמך, עלה
אותו הבן כמצות אביו לראש העץ קים מצות שילוח הקן ונפל ומת, וראה זאת אלישע בן
אבויה והתפלא הלוא ב' מצוות יש לנו בתורה שנאמר בשכרן ''למען יאריכון ימיך על האדמה
אשר ה' אלקיך נותן לך'', ואלו הן כבוד אב ואם ושלוח הקן. וזה הבן עשה ב' מצוות אלו
ומת. קם ובעט בכל התורה כולה. ואומרת שם הגמרא לא ידע ולא הבין אלישע בן אבויה
שהבטחת התורה על חיים שלאחר העולם הזה. כי זהו האושר האמיתי של נשמת כל יהודי
בהיותה בלתי מוגבלת בגוף חומרי ובשרי ומופשטת וחשופה לקבלת אושר ועונג אין סופי ללא
מחיצות והגבלות גוף ובשר. יפה, ''קורת רוח'' בעולם הבא מכל חיי העולם הזה, קורת רוח
משיבת רוח הנושבת מרוח עצי גן עדן שווה וטובה ומהנה מכל חיי העולם הזה.
ו. סיפור. מהגמרא
ידוע ומפורסם אשר פתח גן עדן נמצא כאן על
אדמת העולם אי שם, ומספרת הגמ', שחכם בשם רבי אבהו נכנס לאותו גן עדן. ונטל מקצת
עלים מהגן אשר ריחם היה מעודן ומעונג מאוד, וכשעמד לצאת, שמע קול שאומר לו: רבי
אבהו מקבל שכרו במקום בגן עדן
בעולם הזה. מיד השליך רבי אבהו את העלים
שליקט חזרה לתוך הגן. אולם מאחר ונקלט בבגדיו מעט מריח העלים אתם יצא מהגן, לקחם
רבי אבהו את אותם בגדים, בישלם במים, וקלטו המים מריח אותם עלים, והיה מי הריח האלו
יקרים, ותמורתם פרנס את בניו וחתניו, כי הוא לא רצה להינות מהם. זהו מושג משהו
מעונג גן עדן. וידוע שיש גן עדן תחתון, ועליו דברנו, וכמו כן ישנו גן עדן עליוז,
ששם תענוג הנשמות פי כמה וכמה.
ז. האדם נברא חסר כדי להשלים עצמו
לאחר ראותי את, שאלתי את עצמי, הבורא ברא את יצוריו ועשאם שפוטים בעל כרחם
על מעשיהם, האם כיוון בזה להנאת עצמו או להנאת ברואיו? ולאחר התבוננות נראה ונבין
פשוט, שעשה זאת לטובת הנסראים, כי אם נאמר שעשה זאת לכבודו ולהנאתו, הרי הרבה כבוד
יצא לו אם לא יהא לאדם יצרים לרע ולשחיתות, וכל כולו יהא רק נוטה לטוב ויכבד את
בוראו ויהא מכיר טובה כיאות לבעל שכל, ולמה עשהו מרדן ועקשן ובעל מדות רעות וכפוי
טובה, איזה כבוד יצא לו מנברא כזה ומה תקוה יש לבורא להתכבד בו, אולם אם נגיע
למסקנה שהאדם נברא כדי לבנות את עצמו ואת עולמו בהיותו מתגבר על הרע וכובשו, ומגביר
את כוח והצד הטוב שבו, ובכך מראה את נאמנותו ואת הכרתו למיטיבו, ואם כן בהחלט שמגיע
לו להשתלם שכרו מושלם על כך, הנחה זו מניחה את הדעת שייברא אדם עם כוח לחימה פנימית
המשעשע את כל רואיו ובפרט את יוצרו, בהיותו מסלק את המחסומים והמחיצות, ובוקע בקעי
אור בהררי חושך שהוא מוקף בהם ומציץ משם להכיר את מיטיבו, ועל זה מגיע לו לתת לו את
שכרו, אזי אמנם כבוד שמים מתמעט מנברא זה לסיבת הכשלונות הרבים שעובר האדם עד שמגיע
להגברת שכלו, אבל לשם כך נברא האדם ונוצר ''עיר פרא'' כדי להתהפך לאדם, אם כן, לקח
זאת הבורא בחשבון שיהא פשלות רבות עם אותו נברא ויכזיב הרבה את מטרת יצירתו. אבל
כדאי כל זה אם בסוף לאחר עליות וירידות יצליח לנוט את עצמו כאדם עם הכרה, ויהנה
מיצירת כפיו ומעמלך אשר עמל לחנך ולכוף את יצריו לאשר ילך השכל נגד זרם הרגש.
מסקנה:
האדם נברא עם כוחות רעים וטובים ותפקידו כשחקן המשחק
על בימת העולם הרחב כדי להראות את כוחו כנאמן למטיבו, עולמנו מכונה בספרי המקובלים
הקדמונים ''שמיטת הנסיון'', הבורא שמהו לאדם במקום שרבים המה המפריעים אותו ממנו
יתברך (כלשון המסילת
ישרים) לראות ולבחון האם הוא מחניף למטיבים מדומים
ובוטח באנשים כוזבים ובכך זונח הוא את מטיבו האמיתי, ולכך הערים לו פיתויים רבים
המדמים לו לאדם כאילו ויכול הוא להתעלם מבוראו וממצוותיו לעשות ככל העולה על ליבו
ולמצוא את צרכיו דרך בני אדם כוזבים אשר המה בעצם תלוים בבוראם, ואין שום הבטחה
לנתלה בם. אבל לאדם המשוחד בשוחד התאוה והרצון לחופש, נראה מאוד קרוב להעזר בבני
אדם אלה מאשר לתלות בטחונו בכוח נעלם שאינו נראה ואינו נשמע, ובפרט שבני אדם אינם
דורשים זה מזה אלא חיצוניות של נימוס ודרך ארץ, או עבודה ויצירה פיזית ובכך עוזרם
המה אחד לשני בתמיכה ומשכורת, אבל אין דורשים עבודה פנימית של אכיפת כוח הרע, ואם
כן. ודאי יותר קל להיות משועבד ונעבד לבני אדם, מאשר לבורא הדורש עבודת הלב נקיה
ושמירת מצוות התורה. וכיון שעל האדם להוכיח את עצמו בכל המצבים על היותו נאמן
לבוראו, זוהי סיבת התמורות השונות במהלך חייו של האדם, נוחל הוא אכזבות רבות במשך
חייו. ברוב משך חייו אין הוא ממלא את רצונותיו החומריים ולא מגיע לחצי מהם, וגם למה
שכן מגיע הרי שזה ברוב עמל ויגיעה, וכל זה מראה בחוש נבראת כאן לא על מנת להשתכר
ולהרויח אלא על מנת להוכיח נאמנות ולהאיר את חשכת עולם הדמיון באור האמת.
ואם כן, שאלת השאלות מתי אבוא על שכרי ומתי ישולם לי על רוב עמלי ויגיעתי
באם אכן באמת נצחתי את כוחות הרע ולא התפתתי להם? תשובה, חייב הנך להגיע למסקנה כי
יש חיים אמיתיים ונצחיים לאחר החיים החולפים והריגעיים יחסית שאנו בהם כאן עלי
אדמות, ומלבד מקראות מפורשות ומדרשי רבותינו הקדושים הבנוים על יסוד אמונה זו
נתאמתה אמונה זו גם מצד החקירה והמדע. עדויות הקיימות ממות קליני, סיאנסים, ריגרסיה
- השבת הגיל לאחור ועוד.
תאור קבלת התורה
בקצרה
בשנת אלפים וארבע מאות וארבעים ושמונה שנים לבריאת
העולם נתנה התורה (ע''ז ט,
ב)
בז' סיון (לדעת ר' יוסי משה הוסיף יום אחד
מדעתו)
ביום שבת קדש (גמרא שבת פו, ב)
בהיות
הבקר היו קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאד (שמות יט, טז)
והיה זה
כעין הודעה והכרזה על הופעת כבודו יתברך (ספר חיי עולם פי''ז)
ועדין לא ירדה שכינה (רמב''ן פ''כ טו)
והיו
אלו קולות המלאכים המקלסים לקדוש ברוך הוא (רבנו בחיי)
וקדם
הקולות ישנו בני ישראל והצרך הקדוש ברוך הוא לעוררן (שהש''ר פ''א)
וכששמעו
בני ישראל את הקולות חרדו ופחדו מאד (שמות יט, טז)
ומשה חזק
את לבם (רמב''ן כ,
ט''ו)
והוציאם לקראת האלקים
(שמות יט,
יז)
והיה קול השופר הולך וחזק מאד
(שמות יט,
יט)
ויתיצבו בתחתית ההר (שמות יט, יז)
ומיד
נתלש ההר ממקומו ונזקף באויר והיה ההר צלול כזכוכית ועמדו בני ישראל תחתיו
(תרגום יונתן בן
עזיאל)
וקבלו על עצמם לקים גם את התורה שבעל פה
(תנחומא פרשת
נח)
ונתנו ערבות על שמירת התורה שיהיו בניהם
ערבים עליהם (מכילתא
דרשב''י)
וקבלו ערבות זה על זה בדברים הנגלים
[ולא על הנסתרות] (מכילתא
פ''ה)
ואחר כך חזר ההר למקומו
(הרד''ל בפרדר''א
פמ''א)
ועמדו בני ישראל על יד ההר ערוכים,
האנשים לבד והנשים לבד (פרדר''א
פמ''א)
ועמדו שם באימה ויראה ברתת וזיע
(ברכות כב,
א)
ובהיותם שם מצפים ומתיצבים
(רמב''ן כ,
טו)
ירד ה' על ההר באש, ויעל עשנו עד לב השמים
וחשך ענן וערפל וחרד ההר עצמו ונזדעזע (שמות יט, יח)
ועלה
למעלה לקראת האלקים (אוה''ח יט,
כ)
וירד ה' על ראש ההר (שמות יט, כ)
ושלשה
מחצות היו שם: חשך, ענן וערפל (מכילתא פ''ה)
ושבעה
מחצות של אש היו נוצצות זו בזו, והיו ישראל רואים ולא מתפחדין
(ילקוט תהלים רמז
תשצ''ה)
וירדו עם הקדוש ברוך הוא ששים רבוא
מלאכים כנגד מחנה ישראל (שהש''ר
פ''ד)
וכ''ב אלפים שהיו קרובים יותר לשכינה
(שמו''ר
פכ''ט)
כנגד מחנה לויה (רבנו בחיי)
והיו ישראל
רואים אותם (אלשיר)
והיתה הארץ חלה
והיו ההרים מתרעשים והגבעות מתמוטטות (מכילתא פ''ה)
והאילנות
כרעו והמתים בשאול חיו (פרדר''א
פמ''א)
ובאו תבור וכרמל להר סיני
(מגילה כט בפירש''י
שם)
וכן כל ההרים שבעולם היו מזדעזעין, עולים
ויורדים, עד שהושיט הקדוש ברוך הוא ידו ונחו (זוה''ק יתרו דף פ''ד)
והרעיש הקדוש ברוך הוא כל העולם כלו על יושביו (ספרי זאת הברכה)
ונבהלו האמות ונכנסו לבלעם, ושאלו שמא מאבד המקום את עולמו, והשיבם: ה' עז
לעמו יתן (שם).
ופנו והלכו איש
למקומו (מכילתא ריש פרשת
יתרו)
וקדם שאמר הקדוש ברוך הוא עשרת הדברות
(פרוש
מהרז''ו)
הדמים את כל העולם; צפור לא צוח, עוף
לא פרח. שור לא געה, שרפים לא אמרו קדוש, הים לא זע, הבריות לא דברו
(שמו''ר
פכ''ט) חמה לא הלכה (רבנו בחיי)
אלא כל
העולם שותק ומחריש, ויצא הקול אנכי ה' אלקיך, ואמר הקדוש ברוך הוא בדבור אחד כל
עשרת הדברות (מכילתא סוף
פ''ד)
והבינו ישראל מתוכם שתי דברות
(אוה''ח הק' פ''כ
א')
ומתו כלם (שהש''ר פ''ו)
וחזרה
התורה לפני הקדוש ברוך הוא ובקשה עליהם רחמים (שהש''ר פ''ו)
והוריד
הקדוש ברוך הוא טל שעתיד להחיות בו מתים והחיה אותם (שבת פח, ב)
ובקשו
ממשה, דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות (שמות כ, ט)
ולא רצה
משה בענותנותו, ושלח הקדוש ברוך הוא למיכאל ולגבריאל ואחזו בידו של משה והגישוהו אל
הערפל (פרדר''א
פמ''א)
ונעשה לו שביל בענן
(יומא ד,
ב)
ושתי חומות של ערפל היו, והיה משה מהלך
ביניהם (מכילתא
דרשב''י)
לפנים משלש מחצות של חשך ענן וערפל
(רש''י שמות כ,
יח)
וכל ישראל רואים את הקולות והלפידים, והוא
נגש אל הערפל אשר שם האלקים, והקול מדבר אליו ואומר לו משה משה לך אמר להן לישראל
כך וכך (רמב''ם פ''ח מיסודי התורה
הל''א)
והיה הדבור יוצא מימינו של הקדוש ברוך
הוא לשמאלן של ישראל, וחוזר ועוקף את מחנה ישראל וחוזר להקדוש ברוך הוא
(שהש''ר
פ''א)
והיה הדבור יוצא בלהבות אש ונחקק על
הלוחות (תרגום יונתן בן עזיאל פ''כ
ב. רש''י תהלים כט, ז)
והיה הדבור חוזר על כל
אחד מישראל ואומר לו מקבל אתה עליך את הדבור הזה כך וכך דינין יש בו, כך וכך ענשין
יש בו, כך וכך מצות, והיה אומר לו הישראל כן, והיה הדבור נושקו על פיו
(שהש''ר
פ''א)
והיו ישראל מסתכלים בכל דבור ודבור
ויודעים כמה מדרשים יש בו וכמה הלכות יש בו וכמה קלין וחמורין יש בו
(ספרי האזינו פיסקא ח'
יבוננהו)
והיו רואים כל סודות התורה העליונים
ותחתונים שבכל דבור ודבור, ולא נחסר מהם כלום (זוה''ק דף צ''ג ע''ב)
והיה הקול נחלק לשבעה קולות ואחר כך לשבעים קולות כדי שישמעו כל האמות
(שמו''ר פ''ה
ופכ''ט)
וכל אמה שמעה בלשונה כדי שלא לתן פתחון
פה לאמות העולם: אלו שמענוה בלשוננו קבלנוה (מהרש''א שבת פ, ב ד''ה ''ה' יתן
אומר'')
ובכל דבור ודבור שיצא מפי הקדוש ברוך
הוא, נתמלא העולם כלו בשמים (שבת
פח, ב)
ובכל דבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא יצתה
נשמתן של ישראל (שם).
ובכל דבור ודבור
חזרו לאחוריהן י''ב מיל, והיו מלאכי השרת מדדין אותם (שם).
נמצאו מהלכים
באותו יום מאתים וארבעים מיל עשרים וארבע מיל בכל דבור (מכילתא פ''ט)
והיה
היום ברור והיו ישראל משתלהין [עיפים] מפני האש, ואמר הקדוש ברוך הוא לענני כבוד
שיורידו טל לבניו, והוריד הקדוש ברוך הוא טללים וגשמים, כמו שנאמר
(תהלים
כט): ''גשם נדבות תניף'' (תוספתא ערכין פ''א)
וחזרו לאהליהם בתשע שעות ביום (פרקי דר''א פרק מ''ו)
וצום בלשון נקיה לכו איש לאהלו (פרקי דר''א פמ''ו עפ''י פי'
הרד''ל)
וכל ישראל נתקדשו ונטהרו ונתרפאו מכל
מום ואף עורים שהיו בישראל נתרפאו (רש''י שבת קמו, א)
ופסקה זהמתן (שבת קמו,
א)
והיו בני חורין משעבוד גליות
(מסכת ע''ז ה,
א)
וממלאך המות (שם. ואלשיר פרשת כי תשא דס''ל ששתי המעלות היו להם והם שתי
כתרים של ר' סימאי)
וכל אותו הדור ששמעו את
קולו יתברך בהר סיני, זכו להיות כמלאכי השרת; לא ראו טפת קרי בימיהם, ולא משל בהם
כל מיני כנים, ובמותם לא שלטה בהם רמה ותולעה (פרקי דר''א פרק מ''א)
אשריהם בעולם הזה ואשריהם בעולם הבא, ועליהם הכתוב אומר אשרי העם שככה לו
(שם. וכתב השל''ה הקדוש
תורה שבעל פה כלל פה קדוש דף ט''ו טור ג' בשם הרמ''ע מפאנו, וזה לשונו: דור המדבר
הם בני עליה יותר מכל הדורות הבאים אחריהם, וזכו לראות בסיני את הנשמע ועל הים אמרו
זה אלי ואנוהו, וכבר נודע מעלתם שכל אחד שקול כאלף דכתיב ''דבר צוה לאלף דור'' מלמד
שדור המדבר שקול כאלף דור וכו' אם כן איך אמר ר''ע בפרק חלק שדור המדבר אין להם חלק
לעולם הבא. ופרש הרב הנ''ל, שאין להם צרך לעולם הבא, דהינו, לנו יש צרך לשוב לעולם
הבא משום דכתיב ביה ''ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה'', והם הורו עליו באצבע בעולם
הזה.)
כּתוּבָּה
לשמחת דודי צח דגול
מרבבה. אשורר בנעם זאת הכתבה. שמע ידיד והט אזניך. הקורא את כתבה הזאת לפניך.
בזכותה תמהר גאלת בניך. בישועת ימינך בנחת ושובה:
ירד דודי לגנו לערוגת
בשמו. להתעלס עם בת נדיב ולפרש עליה סכת שלומו. אפריון עשה לו המלך שלמה: שרפים
ואופנים נטש ופרשיו ורכבו. ובין שמחת אילת אהבים שם מסבו. ביום חתנתו וביום שמחת
לבו: רעיתי יונתי באי אתי לדביר ואולם. כי למענך אעזב כל המוני מעלה וחילם. וארשתיך
לי לעולם: אמרה אימה את שמעת דוד שמעתיהו. ואהבת עולם אהבתיהו. ישקני מנשיקות פיהו:
לחפה נתרצתה מחולת המחנים. וכנגד נעשה ונשמע לקחה ששים רבוא עדי עדים. בחדש השלישי
לצאת בני ישראל מארץ מצרים: ויהי הקשר אמיץ עם עם זו קנה בסיני. ואת ספר המקנה
והחתום אקרא באזני המוני. הנה היא כתובה לפני: בששי בשבת אגיד את הרשום בכתב
הנשתון. יום להנחיל אוהביו תורה אל חי נתכון. ששה ימים לחדש סיון: ביום מסיני בא
וזרח משעיר אל נעלם. הופיע מהר פארן על מלכי גוים כלם. בשנת אלפים וארבע מאות
וארבעים ושמנה לבריאת עולם: למנין שאנו מונין וקהל עדתי בכל תפוצותיה. פה בארץ הלזו
ביד אל נתלו אשיותיה. כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה: איך החתן שר שרים
ונגיד נגידים. יחיד ומיחד הוא מושיב יחידים. חכו ממתקים וכלו מחמדים: אמר ליקרה
ונעימה הבת רבת מעלות. נשאה חן בעיניו מכל הנשים והבתולות. יפה כלבנה ברה כחמה אימה
כנדגלות: ימים רבים תהיה לי ואני אליך לגואל. הנה שלחתי לך פקודים נחמדים מזהב על
יד יקותיאל. הוי לי לאנתו כדת משה וישראל: ואנא אוקיר ואזון יתיכי ואכסה. כי אהיה
עמך למסתור ולמחסה ולמכסה. והוכן בחסד כסא: ויהיבנא ליכי מהר בתוליכי. תורת חכם
מקור חיים תחיי את ובניכי. הרופא לכל תחלואיכי. הגואל משחת חייכי: וצביאת כלתא דא
והות לה לאנתו. וברית עולם לקשר אמיץ ביניהם שות שתו. יומם ולילה לא ישבותו: וצבי
חתנא דנא והוסיף על עקר כתבתה. מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש באוריתא. וספרא וספרי
ואגדה ותוספתא: הקדים לה בתורת מקדם רמ''ח מצות עשה מהן לא ימישון. כי אם אותם יום
יום ידרושון. את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון: ועוד כתב לה בתורת מאחר מצות לא
תעשה נקדשו. למנין שלש מאות וששים וחמשה פשו. מעשים אשר לא יעשו: ודא נדוניא דהנעלת
לה כלתא דא לעלות ולראות. מאת אביה אדון הנפלאות. לב לדעת ואזנים לשמע ועינים
לראות: נמצא סך הכל בין כתבה ונדוניא וחקר כבודם. ותוספת ומאחר ומקדם. את האלהים
ירא ואת מצותיו שמר כי זה כל האדם: ורצה החתן לזכות את ישראל עם גורלו. ולהעלות
נכסים אלו בפרי ישוה לו. שאם פחתו פחתו לו, ואם הותירו הותירו לו, וקבל עליו החתן
אחריו שטר כתבה. להתפרעא מכל שפר ארג נכסין איש לא יהגה בה. מחץ ראש על ארץ רבה:
וקבלו תרויהון תנאים נאים הכל בכתב נאספו אסוף. כל אחד מהם כאשר יכסף. תנאי בית דין
מראש ועד סוף: מעשה ידיה לו. ועליו כל תכשיטיה. בלילה שירה עמה וביום חוט של חסד
משוך עליה. תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה: והירשה כמנהג דת ודין על לוח
חרותה. מטובה הצפונה לצדיקים עין לא ראתה. עלה נעלה וירשנו אותה: והדירה תורה בקרן
זוית מעונה. כל הרוצה לטל יטל סחרה ואתננה. וממדבר מתנה: ושלא ישא אשה אחרת עליה
מילדי נכרים הנלוזות. כי אם בבת שעשועים ידבק ואותה ישים בלב ובחזות. לזאת יקרא אשה
כי מאיש לקחה זאת: ושלא יניחנה מתוך כעס והתרשלות. ולא יאכל עמה לחם עצלות. נוהג
בחכמה ולאחז בסכלות: ושלא ימשכן כלי חמדה ולא ימכר. אך להרבות ספרים תמיד יזכר. אמת
קנה ואל תמכר: ושלא יצא למקום רחוק או בים ישים נתיבו. כי אם ספר תורה מנח נגד לבו.
והיתה עמו וקרא בו: וכל התנאים הללו שרירים וקימים. כצבא השמים בשחק נרשמים. לעדי
עד ולעולמי עולמים: ונשבע החתן לקים כל דבר להמונו. ולהנחיל יש לאוהביו ולעושי
רצונו. נשבע יי בימינו: וקנה החתן קנינים חמשה. ומהם תורה ותעודה וסגלה מארשה.
והוציא את האבן הראשה: יראו צדיקים וישמחו ויאכלו את פרים. בתעודה ארכה מארץ מדה
ורחבה מני ים. והכל שריר ובריר וקים: ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל במרץ. ואמר
להקים גדריה מאין פורץ פרץ. ואעידה לי עדים נאמנים את השמים ואת הארץ: ישמח חתן עם
כלה. לקחת לו לגורלו. וישמח לב כלה בבעל נעוריה ותאמר למהללו. אשרי העם שככה לו:
