בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט''א

מסכת ברכות (מ)

 פרק ראשון - מאימתי    פרק שני - היה קורא    פרק שלישי - מי שמתו    פרק רביעי - תפלת השחר    פרק חמישי - אין עומדין    פרק שישי - כיצד מברכין    פרק שביעי - שלושה שאכלו    פרק שמיני - אלו דברים    פרק תשיעי - הרואה  


  פרק ראשון - מאימתי
  ב.   ב:   ג.   ג:   ד.   ד:   ה.   ה:   ו.   ו:   ז.   ז:   ח.   ח:   ט.   ט:   י.   י:   יא.   יא:   יב.   יב:   יג.

  פרק שני - היה קורא
  יג:   יד.   יד:   טו.   טו:   טז.   טז:   יז.   יז:

  פרק שלישי - מי שמתו
  יח.   יח:   יט.   יט:   כ.   כ:   כא.   כא:   כב.   כב:   כג.   כג:   כד.   כד:   כה.   כה:   כו.

  פרק רביעי - תפלת השחר
  כו:   כז.   כז:   כח.   כח:   כט.   כט:   ל.   ל:

  פרק חמישי - אין עומדין
  לא.   לא:   לב.   לב:   לג.   לג:   לד.   לד:

  פרק שישי - כיצד מברכין
  לה.   לה:   לו.   לו:   לז.   לז:   לח.   לח:   לט.   לט:   מ.   מ:   מא.   מא:   מב.   מב:   מג.   מג:   מד.   מד:   מה.

  פרק שביעי - שלושה שאכלו
  מה:   מו.   מו:   מז.   מז:   מח.   מח:   מט.   מט:   נ.   נ:   נא.   נא:

  פרק שמיני - אלו דברים
  נב.   נב:   נג.   נג:

  פרק תשיעי - הרואה
  נד.   נד:   נה.   נה:   נו.   נו:   נז.   נז:   נח.   נח:   נט.   נט:   ס.   ס:   סא.   סא:   סב.   סב:   סג.   סג:   סד.




פרק ראשון - מאימתי



דף ב - א

מתני' מאימתי קורין את שמע בערבין. משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן עד סוף האשמורה הראשונה דברי ר' אליעזר. וחכמים אומרים עד חצות. רבן גמליאל אומר עד שיעלה עמוד השחר. מעשה ובאו בניו מבית המשתה אמרו לו לא קרינו את שמע אמר להם אם לא עלה עמוד השחר חייבין אתם לקרות ולא זו בלבד אמרו אלא כל מה שאמרו חכמים עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר הקטר חלבים ואברים מצותן עד שיעלה עמוד השחר וכל הנאכלים ליום אחד מצותן עד שיעלה עמוד השחר א''כ למה אמרו חכמים עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה: גמ' תנא היכא קאי דקתני מאימתי ותו מאי שנא דתני בערבית ברישא לתני דשחרית ברישא תנא אקרא קאי דכתיב {דברים ו-ז} בשכבך ובקומך והכי קתני זמן קריאת שמע דשכיבה אימת משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן ואי בעית אימא יליף מברייתו של עולם דכתיב {בראשית א-ה} ויהי ערב ויהי בקר יום אחד אי הכי סיפא דקתני בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה ובערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה לתני דערבית ברישא. תנא פתח בערבית והדר תני בשחרית עד דקאי בשחרית פריש מילי דשחרית והדר פריש מילי דערבית: אמר מר משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן. מכדי כהנים אימת קא אכלי תרומה משעת צאת הכוכבים לתני משעת צאת הכוכבים. מלתא אגב אורחיה קמשמע לן כהנים אימת קא אכלי בתרומה משעת צאת הכוכבים והא קמשמע לן דכפרה לא מעכבא כדתניא {ויקרא כב-ז} ובא השמש וטהר ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה ואין כפרתו מעכבתו מלאכול בתרומה. וממאי דהאי ובא השמש ביאת השמש והאי וטהר טהר יומא

 רש"י  מאימתי קורין את שמע בערבין. משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן. כהנים שנטמאו וטבלו והעריב שמשן והגיע עתם לאכול בתרומה: עד סוף האשמורה הראשונה. שליש הלילה כדמפרש בגמ' (דף ג.) ומשם ואילך עבר זמן דלא מקרי תו זמן שכיבה ולא קרינן ביה בשכבך ומקמי הכי נמי לאו זמן שכיבה לפיכך הקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו. אם כן למה קורין אותה בבית הכנסת כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה והכי תניא בבריי' בברכות ירושלמי. ולפיכך חובה עלינו לקרותה משתחשך. ובקריאת פרשה ראשונה שאדם קורא על מטתו יצא: עד שיעלה עמוד השחר. שכל הלילה קרוי זמן שכיבה: הקטר חלבים ואברים. של קרבנות שנזרק דמן ביום: מצותן. להעלות כל הלילה ואינן נפסלים בלינה עד שיעלה עמוד השחר והן למטה מן המזבח דכתי' לא ילין לבקר (שמות לד): חלבים. של כל קרבנות: אברים. של עולה: וכל הנאכלים ליום אחד. כגון חטאת ואשם וכבשי עצרת ומנחות ותודה: מצותן. זמן אכילתן: עד שיעלה עמוד השחר. והוא מביאן להיות נותר דכתיב בתודה לא יניח ממנו עד בקר (ויקרא ז) וכלם מתודה ילמדו: אם כן למה אמרו חכמים עד חצות. בקריאת שמע ובאכילת קדשי': כדי להרחיק אדם מן העבירה. ואסרום באכילה קודם זמנן כדי שלא יבא לאכלן לאחר עמוד השחר ויתחייב כרת וכן בקריאת שמע לזרז את האדם שלא יאמר יש לי עוד שהות ובתוך כך יעלה עמוד השחר ועבר לו הזמן. והקטר חלבים דקתני הכא לא אמרו בו חכמים עד חצות כלל ולא נקט להו הכא אלא להודיע שכל דבר הנוהג בלילה כשר כל הלילה. והכי נמי תנן בפרק שני דמגילה (דף כ:) כל הלילה כשר לקצירת העומר ולהקטר חלבים ואברים: גמ' היכא קאי. מהיכא קא סליק דתנא ביה חובת קריאת שמע שהתחיל לשאול כאן זמן הקריאה: אקרא קאי. ושם למד חובת הקריאה: ואיבע''א. הא דתנא ערבין ברישא יליף מברייתו של עולם: והדר תנא בשחרית. מאימתי קורין את שמע בשחרית: משעת צאת הכוכבים. שהוא גמר ביאת השמש. כדיליף לקמן (עמוד ב): (רש"י)

 תוספות  מאימתי קורין וכו'. פי' רש''י ואנן היכי קרינן מבעוד יום ואין אנו ממתינין לצאת הכוכבים כדמפרש בגמ' על כן פירש רש''י שקריאת שמע שעל המטה עיקר והוא לאחר צאת הכוכבים. והכי איתא בירושלמי אם קרא קודם לכן לא יצא ואם כן למה אנו מתפללין קריאת שמע בבית הכנסת כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה. תימא לפירושו והלא אין העולם רגילין לקרות סמוך לשכיבה אלא פרשה ראשונה (לקמן דף ס:) ואם כן שלש פרשיות היה לו לקרות. ועוד קשה דצריך לברך בקריאת שמע שתים לפניה ושתים לאחריה בערבית. ועוד דאותה קריאת שמע סמוך למטה אינה אלא בשביל המזיקין כדאמר בסמוך (דף ה.) ואם תלמיד חכם הוא אינו צריך. ועוד קשה דא''כ פסקינן כרבי יהושע בן לוי דאמר תפלות באמצע תקנום פי' באמצע בין שני קריאת שמע בין קריאת שמע של שחרית ובין ק''ש של ערבית. ואנן קיי''ל כר' יוחנן דאמר לקמן (דף ד) איזהו בן העולם הבא זה הסומך גאולה של ערבית לתפלה. לכן פי' ר''ת דאדרבה קריאת שמע של בית הכנסת עיקר. ואם תאמר היאך אנו קורין כל כך מבעוד יום. ויש לומר דקיימא לן כרבי יהודה דאמר בפרק תפלת השחר (דף כו.) דזמן תפלת מנחה עד פלג המנחה דהיינו אחד עשר שעות פחות רביע ומיד כשיכלה זמן המנחה מתחיל זמן ערבית. ואם תאמר היאך אנו מתפללין תפלת מנחה סמוך לחשכה ואפילו לאחר פלג המנחה. יש לומר דקיימא לן כרבנן דאמרי זמן תפלת המנחה עד הערב ואמרינן לקמן (דף כז.) השתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד. מכל מקום קשיא דהוי כתרי קולי דסתרן אהדדי שהרי מאיזה טעם אנו מתפללין ערבית מיד לאחר פלג המנחה משום דקיימא לן דשעת המנחה כלה כדברי רבי יהודה ומיד הוי זמן ערבית ובזמן התפלה עצמה לא קיימא לן כרבי יהודה אלא כרבנן. על כן אומר ר''י דודאי קריאת שמע של בית הכנסת עיקר ואנו שמתפללין ערבית מבעוד יום סבירא לן כהני תנאי דגמרא דאמרי משעה שקדש היום וגם משעה שבני אדם נכנסים להסב דהיינו סעודת ע''ש והיא היתה מבעוד יום ומאותה שעה הוי זמן תפלה. וגם ראיה (לקמן כז) דרב הוי מצלי של שבת בערב שבת ומסתמא גם היה קורא קריאת שמע. מכל אותן הראיות משמע דקריאת שמע של בית הכנסת היא עיקר. והא דקאמר בירושלמי למה היו קורין בבהכ''נ וכו' אומר ר''ת שהיו רגילין לקרות ק''ש קודם תפלתם כמו שאנו רגילין לומר אשרי תחלה ואותה ק''ש אינה אלא לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה. ומכאן נראה מי שקורא ק''ש על מטתו שאין לברך וגם אינו צריך לקרות אלא פרשה ראשונה: ליתני דשחרית ברישא. כדאשכחן בתמיד דכתיב של בקר תחלה: אי הכי סיפא דקתני שחרית ברישא. אי אמרת בשלמא דסמיך אקרא דבשכבך א''כ אינו מקפיד קרא אלא אק''ש. אלא א''א דסמיך אקרא דברייתו של עולם א''כ קפיד אכל מילי א''כ סיפא דקתני וכו': מברך שתים לפניה וכו'. (ירושלמי) ושבע ברכות הוי כנגד שבע ביום הללתיך (תהילים קיט) ולא קא חשיב יראו עינינו דההיא ברכה תקנו רבנן כדי להמתין לחבריהם בבית הכנסת. ודוקא בבית הכנסת שלהם שהיו עומדים בשדה והם מסוכנים מן המזיקים אבל בבתי כנסיות שלנו אין צריכין להמתין לחבריהם אלא בלילה: והא קמ''ל דכפרה לא מעכבא. וא''ת הא תנינא חדא זימנא במס' נגעים (פי''ד) ומייתי לה בהערל (דף עד:) העריב שמשו אוכל בתרומה וי''ל דרגילות של משניות לאשמועינן בקוצר אף למה שמפורש כבר: (תוספות)

 רשב"א  [מתני':] מעשה ובאו בניו מבית המשתה. מה ששנינו כאן מעשה ובאו בניו, נראה לי דלאו למימרא שעשה רבן גמליאל כדבריו ודלא כרבנן, אלא אדרבא אתא לאשמועינן מדעשה מעשה, דלא נחלקו עליו חכמים אלא בלכתחילה ומשום סייג, שאילו נחלקו עליו, לא היה עושה מעשה כדבריו, וכדמשמע בגמרא וכדבעינן למכתב עלה קמן (ט, א ד"ה ובני רבן גמליאל), וכדמוכח נמי סיפא דמתניתין דקתני ולא זו בלבד אלא כל שאמרו חכמים עד חצות מצותה עד שיעלה עמוד השחר, דאלמא בהא אף רבנן מודו בה. אבל בירושלמי (פ"א, ה"א) פירשוהו כמו שאר מעשה שהביאו בכל מקום לומר שעשה מעשה כדבריו, וכדגרסינן התם: מעשה ובאו בניו, פליג על רבנן ועבד עובדא כוותיה, והא רבי עקיבא פליג על רבנן ולא עביד עובדא כוותיה, והא רבי שמעון פליג על רבנן ולא עביד עובדא כוותיה וכו' כדאיתא התם, ומשני שניא היא הכי שהיא לשנון, מעתה אף משיעלה עמוד השחר, ואית דבעי מימר תמן בשהיו יכולין לקיים דברי חכמים ברם הכא כבר עבר חצות ולא היו יכולין לקיים דברי חכמים, אמר לון עבדון עובדא כוותיה, ע"כ בירושלמי. ואין לנו אלא כגמרתנו. ושמא אף מסקנא דירושלמי כן דבדיעבד דאי אפשר לקיים דברי חכמים לכולי עלמא קורין אפילו לאחר חצות. ולענין מאימתי, הרב אלפסי וכל הגאונים ז"ל פסקו כסתם מתני' שהוא משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן וסימן לדבר צאת הכוכבים, משום דללישנא דאמרינן בגמרא (מ)דסיפא רבי אליעזר רישא לאו רבי אליעזר אלמא מתניתין דמאימתי רבנן, ואף על גב דפליגי תנאי בברייתא, הוה ליה סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא והלכה כסתם (יבמות מב, ב). ואפילו ללישנא אחרינא דמוקי מתניתין כרבי אליעזר ותרי תנאי נינהו ואליבא דרבי אליעזר, מכל מקום כיון דפליגי רבן גמליאל ורבנן עליה דרבי אליעזר בעד סוף ולא פליגי עליה במתניתין במאימתי משמע דכולהו מודו במאימתי, וכיון דכולהו מודו בה במתניתין, ובברייתא אתניא בלשון חכמים (לקמן ע"ב), ועוד דר' יהושע אמר הכי באידך ברייתא שמע מינה דהכין הלכתא. ואם כן מה שנהגו לקרות אותה קודם הזמן הזה אין יוצאין בה ידי חובה ולא נהגו כן מתחילה אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה, לפי שאילו לא היו מתפללין תפלת הערב בבית הכנסת היה כל אחד הולך לביתו ולא היו מתפללין בצבור שהיה להם טורח להתאסף לאחר מכאן, ופעמים היו שוכחין ולא היו מתפללין כלל, ולפיכך משום טורח צבור התירו להתפלל תפלת הערב קודם הזמן הזה, וקורין את שמע בברכותיה כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה וחוזרין וקורין אותה סמוך למטתן בשעת שכיבה. וכן כתב רש"י ז"ל (ד"ה עד) והראב"ד (עי' ספר תמים דעים סי' קיח) והרב רבי יצחק אבן גיאת זצ"ל (עי' בהשגות הראב"ד על בעל המאור בריש פרקין) והרבה מן הגאונים ז"ל. וכן נראה מן הירושלמי (ריש פירקין) דגרסינן התם: תני הקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו. אם כן למה קורין אותה בבית הכנסת, אמר ר' יוסה אין קורין אותה בבית הכנסת אלא לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה. ואפילו קרא אותה תוך בין השמשות שהוא ספק יום ספק לילה חוזר וקורא [בדפו"ר נוסף: אותה משום דהוה ליה כספק קרא ספק לא קרא שהוא חוזר וקורא], ולא עוד אלא שבירושלמי (שם) למדו מכאן לספק קרא שהוא חוזר וקורא, דגרסינן התם: ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא צריך לחזור ולקרות, נשמעינה מן הדא הקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו, וקודם לכן לאו ספק הוא ותימר צריך לקרות, הדא אמרה ספק קרא ספק לא קרא צריך לקרות. וכתבו בתוס' דלפי זה צריך לברך על קריאת שמע שעל מטתו לקרות את שמע. וכן כתב רב עמרם (עי' בטור סי' רלה שהביא דבריו) והר' יצחק ב"ר אשר זכרונו לברכה. ור"ת ז"ל (הו"ד בתוס' ד"ה מאימתי) לא נראו לו דברים אלו. חדא דקריאת שמע שעל מטתנו אין אנו קורין אלא פרק ראשון ושלא בברכותיה. ועוד דאם כן מנהג שלנו כרבי יהושע בן לוי דאמר (לקמן ד, ב) תפלות באמצע תקנום, ואנן קיימא לן כרבי יוחנן דאמר (שם) צריך לסמוך גאולה של ערבית לתפלה של ערבית. ולפיכך פירש הוא ז"ל דק"ש של בית הכנסת עיקר, אלא דאנן כרבי יהודה עבדינן דאמר (כו, א) תפלת המנחה עד פלג המנחה דאלמא משם ואילך הוי לילה והוא שעה ורביע קודם ליציאת הכוכבים, ואמרינן בגמרא (לקמן כז, א) מאן דעבד כרבי יהודה עבד, ורב נמי צלי של שבת בערב שבת כרבי יהודה. ואף על גב דעבדינן כר' יהודה בקריאת שמע ובתפלה כרבנן ודמיא לשדרה וגלגלת (עירובין ז, א) דתרי קולי דסתרי אהדדי, יש לומר דלגבי תפלה הקלו. ומה שאמרו בירושלמי שאין קורין אותה אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה, מנהג אחר היה להם שהן היו רגילין לקרות קריאת שמע שלא בברכותיה קודם לכל תפלה שאינה סמוכה לברכות כמו שאנו נוהגים באשרי, וכמו שנראה קצת בירושלמי בפרק הזה דגרסינן התם (ה"ה): ר' יוסי ורבי אחא נפקין לתעניתא אתא צבורא בעין מקרא את שמע בתר תלת שעין, בעיא רבי אחא מימחייא בידון, אמר ליה רבי יוסי ולא כבר קראו בעונתה כלום הן קורין אותה אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך דבר של תורה, אמר ליה מפני הדיוטות שלא יהו אומרין בעונתה הן קורין אותה. והוא כתוב לראיה לפירוש זה בספר המאור. והקשו בתוס' (עי' תוס' רא"ש) לדברי ר"ת ז"ל מדפריך לקמן (ע"ב) רבי יהודה לרבי מאיר והלא כהנים מבעוד יום טובלין, אדרבא ליקשי איהו לנפשיה שהרי קורין אותה לדבריו מפלג המנחה ואילך שהוא יום גדול. ודחקו עצמן בקושיא זו דלטעמיה מקשי ליה, כלומר לדידך דסבירא לך כרבנן דפליגי עלאי ואמרי תפלת המנחה עד הערב, אם כן לא קרינא בשכבך עד לאחר חשיכה והלא כהנים טובלין מבעוד יום. ואינו נראה כלל, דהא ודאי לר' יהודה אף על פי שאינו מתפלל תפלת המנחה מפלג המנחה ואילך לא מפני שהוא לילה קאמר אלא משום דתפלות כנגד תמידין תקנום ותמיד של בין הערבים היה קרב והולך עד פלג המנחה, ומשום הכי תפלת המנחה שהיא כנגדה אינה אלא עד אותו זמן ומשם ואילך ראוי לתפלת הערב מפני איברים ופדרים שקרבין והולכין אבל ודאי אינו לילה, ותדע לך שהרי עדיין השמש על הארץ כדי מהלך שתות המיל והאיך הוא לילה וזמן שכיבה. ועוד שהרי לר' יהודה בין השמשות אינו אלא שני חלקי מיל סמוך לצאת הכוכבים (עי' שבת לד, ב) וקודם הזמן הזה כהנים טובלים ויום הוא, ופלג המנחה קודם ליציאת הכוכבים מהלך ארבע מילין ושתות, וכיון שכן האיך אפשר שקורא בו לרבי יהודה, ולכשתמצא לומר דאין הכי נמי דכל שעבר זמן תפלת המנחה הוי זמן שכיבה ואף על גב דאכתי יממא הוא וּבְשָׁכְבְּךָ כתיב (דברים ו, ז) לומר דבזמן שכיבה תליא רחמנא, אם כן מאי קא פריך לרבי מאיר והלא כהנים מבעוד יום הם טובלין, דדילמא אף על גב דמבעוד יום הם טובלין מאותה שעה ואילך זמן שכיבה הוי לרבי מאיר. ומה שהקשה ר"ת ז"ל מדקיימא לן כר' יוחנן דאמר שצריך לסמוך גאולה לתפלה, אין הכי נמי מדינא הכי הוי בשמתפלל שלא בבית הכנסת אי נמי כשהגיע זמן המקרא קודם שיתפלל תפלת הערב, הא לאו הכי מתפלל עם הצבור משום דתפלת הרבים עדיפא מסמיכת גאולה לתפלה של ערבית שהיא אינה אלא רשות. ומה שאין אנו קורין אותה על מטותנו בברכותיה משום שאין הברכות מעכבות כדמוכח בהדיא בירושלמי (פ"ב, ה"א) ממתניתין דהיה קורא בתורה והגיע זמן המקרא. ומה שאין אנו קורין אלא פרשה ראשונה מפני שהיא של תורה, אבל של דבריהם כיון שקראוהו בבית הכנסת לא חייבוהו לחזור ולקרות. ומנהגנו אנו ודאי נראה שהוא התפוס בידינו ובא מאבות ראשונים והיא מה שאמרו בירושלמי. ונשאל מרבנו האי גאון ז"ל (עי' תשובות הגאונים, ש"ת, סימן עו) לענין צבור שמתפללין ערבית וקורין שמע קודם צאת הכוכבים ולא מצי איניש לעכובינהו, אי זהו עדיף לצלויי בהדייהו ולשבוק קריאת שמע עד צאת הכוכבים, או לעכובי עד צאת הכוכבים לצלויי ביחיד במסמך גאולה לתפלה. והשיב דבארץ ישראל עושין כן, שמתפללין ערבית ואחר כך קורין בזמן קריאת שמע ולא איכפת להו למסמך גאולה לתפלה של ערבית, וחזינן דקריאת שמע עדיף יותר בעונתה וסימן לדבר צאת הכוכבים, דאורייתא עדיף ממסמך גאולה לתפלה היכא דלא אפשר לצלויי, ואי צלי ראשונה דבהדי צבור רשות ושניה חובה שפיר דמי, עד כאן. ובתוס' אמרו דאיכא למימר דמה שנהגו לקרותה עכשיו קודם צאת הכוכבים, משום דסבירא לן כשאר התנאין דברייתא (ב, ב) דמקדימין זמן קריאת שמע לצאת הכוכבים. וכן כתב הרב בעל המאור ז"ל (דף א, ב. מדפי הרי"ף) כמותם דכדאי הן התנאים האחרים לסמוך עליהן בשעת הדחק של צבור. ואינו מחוור בעיני, דהא משמע דלמסקנא דאסיקנא דכהן לחוד ועני לחוד, דבני אדם היינו עני וכדכתבינן לקמן, ואם כן אין לך בברייתא מוקדם ליציאת הכוכבים אלא או רבי אליעזר או רבי מאיר, ושיעוריה דרבי מאיר אי אפשר לעמוד עליו קודם יציאת הכוכבים וכדאיתא בגמרא (לקמן ע"ב) דבין השמשות דרבי יוסי קאמר, וכיון שכן ליכא אלא רבי אליעזר, ורבי אליעזר לגבי רבי יהושע ליתיה דשמותי הוא, ועוד דהוה ליה יחיד לגבי רבים. וכשתמצא לומר נמי דבין רבי מאיר לרבי יהושע איכא כל בין השמשות דרבי יהודה וכמו שאני כותב לפנינו (ע"ב ד"ה אנא) משם הראב"ד ז"ל, מכל מקום לית הלכתא כרבי מאיר במקום רבי יהודה, וכל שכן במקום רבי יהושע ורבי יהודה ורבי אחא ורבי חנינא דרבים נינהו. גמרא: איבעית אימא יליף מבריתו של עולם. פירוש: אקושיין דליתני שחרית ברישא קא מהדר לתרוצי. ובתוס' פירשו דאקרא דובשכבך ובקומך קא מהדר, כלומר וקרא גופיה דאקדים שכיבה לקימה מבריתו של עולם יליף. ואינו מחוור בעיני כלל, דליכא למימר בקראי יליף מבריתו של עולם, ועוד דמאי איבעית אימא. הא קא משמע לן דכהני אימת קא אכלי בתרומה משעת צאת הכוכבים וכפרה לא מעכבא להו. פירוש: מדיהיב סימנא לקריאת שמע של ערבית באכילת תרומה, אלמא אין לך טמא שאינו אוכל תרומה מבערב, שאם יש מעוכב מלאכול עד שיביא קרבנותיו ביום השמיני, אם כן האיך יהיב סימנא לשל ערבית הא איכא דלא אכיל עד צפרא, אלמא כולהו חד שיעורא אית להו דהיינו מבערב אחר צאת הכוכבים, ומכל מקום זמן יציאת הכוכבים לאכילת קדשים לאו ממתניתין ילפינן דאדרבא קריאת שמע אתי למילף מאכילת קדשים ליציאת הכוכבים, אלא יציאת הכוכבים לאכילת קדשים מובא השמש וטהר ילפינן, וכדמשמע בסמוך דאקשינן על הא וממאי דהאי ובא השמש ביאת אורו הוא וכדכתבינן בסמוך. ובמתניתין אשמועינן דכולהו אכלי מאחר ביאת השמש, ופירושא דלישנא הכי: הא קא משמע לן דכל כהני אימת אכלי בתרומה משעת צאת הכוכבים דאפילו מחוסרי כפרה, כפרה לא מעכבא להו. ואם תאמר אכתי דיוקא דמתניתין דהכא למה לי, מתניתין היא בהדיא בנגעים (פי"ד, מ"ג) טבל ועלה אוכל במעשר, העריב שמשו אוכל בתרומה, הביא כפרתו אוכל בקדשים. יש לומר דאורחא דתנא הוא בהכין, דאף על גב דתני מתניתין בהדיא כי משכח דוכתא אי מצי לאנוחי ביה דיוקא דלידוק מינה הכין עביד ולא נמנע, ודכוותה בכתובות (מח, א) לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה, מאי לעולם, לאפוקי ממשנה ראשונה וכו', ואף על גב דמשנה שלימה שנינו שם (נז, א) זו משנה ראשונה בית דין שלאחריהם אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה. הכי גריס רש"י ז"ל: וממאי דהאי ובא השמש ביאת שמשו הוא ומאי וטהר טהר יומא, דילמא ביאת אורו הוא ומאי וטהר טהר גברא. פירוש האי וממאי אברייתא דקתני ובא השמש ביאת שמשו מעכבתו ואין כפרתו מעכבתו קא מקשה, כלומר מנא לן דאין כפרתו מעכבתו ואתה מפרש ובא השמש דהיינו שקיעת החמה וטהר יומא מן השמש לגמרי דהיינו צאת הכוכבים, דילמא ביאת אורו, כלומר זריחת אורו של יום השמיני הוא, ומאי וטהר טהר גברא בקרבנותיו הכל כמו שפירש הוא ז"ל בפירושיו. ואינו נכון, חדא דאין ביאה בכל מקום גבי שמש זריחה אלא שקיעה, כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ (בראשית כח, יא) וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא (שם טו, יב) לֹא יָבוֹא עוֹד שִׁמְשֵׁךְ (ישעיה ס, כ), ואף על גב דכתיב קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ (שם שם, א), גבי שמש מיהא לא אשכחן. ועוד, דההוא גופיה היינו שקיעה, כלומר כי נשקע אורך שהיית משתמשת בו ושוב אינך צריכה לו כי כבוד השם יתעלה עליך יזרח. וכענין שכתוב לֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם (שם שם, יט). ועוד דאם כן במערבא דמיבעיא להו אמאי פשטוה מברייתא ליפשטיה ממתניתין דנגעים (שם), דתנן בהדיא העריב שמשו אוכל בתרומה. אי נמי לידוק ממתניתין דידן דקתני משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן, ואי אמרת דדילמא מתניתין איכא לדחויא בכהנים שאינן מחוסרי כפרה, אם כן ברייתא נמי דקתני סימן לדבר צאת הכוכבים דילמא בשאינן מחוסרי כפרה. אלא ודאי הכי גרסינן: וממאי דהאי ובא השמש ביאת אורו הוא, ומאי וטהר טהר יומא, דילמא ביאת שמשו הוא, ומאי וטהר טהר גברא. וכן גירסת הגאונים ז"ל. ואמאי דאמרינן לעיל הא קא משמע לן דכהני אימת אכלי בתרומה משעת צאת הכוכבים קא מהדר, כלומר, וממאי דלא אכלי בתרומה עד צאת הכוכבים וקאי דרשת ובא השמש ביאת אורו שנסתלק אורו לגמרי מחללו של עולם דהיינו סוף השקיעה ומאי וטהר טהר יומא שנטהר היום לגמרי מן השמש, דילמא ביאת שמש הוא כלומר תחילת השקיעה שבא השמש בעוביו של רקיע בלבד, ואף על פי שאין יציאת הכוכבים עד לאחר מכן כשיעור ארבעת מילין, ומאי וטהר טהר גברא, כלומר, שטבל והעריב עליו השמש, והיינו דלא פשטוה במערבא אלא מברייתא דקתני בהדיא סימן לדבר צאת הכוכבים. (רשב"א)


דף ב - ב

דילמא ביאת אורו הוא ומאי וטהר טהר גברא אמר רבה בר רב שילא א''כ לימא קרא ויטהר מאי וטהר טהר יומא כדאמרי אינשי איערב שמשא ואדכי יומא. במערבא הא דרבה בר רב שילא לא שמיע להו ובעו לה מיבעיא האי ובא השמש ביאת שמשו הוא ומאי וטהר טהר יומא או דילמא ביאת אורו הוא ומאי וטהר טהר גברא והדר פשטו לה מברייתא מדקתני בברייתא סימן לדבר צאת הכוכבים שמע מינה ביאת שמשו הוא ומאי וטהר טהר יומא. אמר מר משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן ורמינהו מאימתי קורין את שמע בערבין משהעני נכנס לאכול פתו במלח עד שעה שעומד ליפטר מתוך סעודתו. סיפא ודאי פליגא אמתניתין. רישא מי לימא פליגי אמתני'. לא עני וכהן חד שיעורא הוא. ורמינהו מאימתי מתחילין לקרות ק''ש בערבית משעה שבני אדם נכנסין לאכול פתן בערבי שבתות דברי ר''מ וחכמים אומרים משעה שהכהנים זכאין לאכול בתרומתן סימן לדבר צאת הכוכבים. ואע''פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר {נחמיה ד-טו} ואנחנו עושים במלאכה וחצים מחזיקים ברמחים מעלות השחר עד צאת הכוכבים ואומר {נחמיה ד-טז} והיו לנו הלילה משמר והיום מלאכה מאי ואומר וכי תימא מכי ערבא שמשא ליליא הוא ואינהו דמחשכי ומקדמי ת''ש והיו לנו הלילה משמר והיום מלאכה קא סלקא דעתך דעני ובני אדם חד שעורא הוא ואי אמרת עני וכהן חד שעורא הוא חכמים היינו רבי מאיר אלא שמע מינה עני שעורא לחוד וכהן שעורא לחוד לא עני וכהן חד שעורא הוא ועני ובני אדם לאו חד שעורא הוא. ועני וכהן חד שעורא הוא ורמינהו מאימתי מתחילין לקרות שמע בערבין משעה שקדש היום בערבי שבתות דברי ר' אליעזר רבי יהושע אומר משעה שהכהנים מטוהרים לאכול בתרומתן רבי מאיר אומר משעה שהכהנים טובלין לאכול בתרומתן אמר לו ר' יהודה והלא כהנים מבעוד יום הם טובלים ר' חנינא אומר משעה שעני נכנס לאכול פתו במלח ר' אחאי ואמרי לה ר' אחא אומר משעה שרוב בני אדם נכנסין להסב. ואי אמרת עני וכהן חד שעורא הוא ר' חנינא היינו ר' יהושע אלא לאו שמע מינה שעורא דעני לחוד ושעורא דכהן לחוד שמע מינה. הי מנייהו מאוחר מסתברא דעני מאוחר דאי אמרת דעני מוקדם ר' חנינא היינו ר' אליעזר אלא לאו שמע מינה דעני מאוחר שמע מינה: אמר מר אמר ליה רבי יהודה והלא כהנים מבעוד יום הם טובלים שפיר קאמר ליה רבי יהודה לרבי מאיר ורבי מאיר הכי קאמר ליה מי סברת דאנא אבין השמשות דידך קא אמינא אנא אבין השמשות דרבי יוסי קא אמינא דאמר רבי יוסי בין השמשות כהרף עין זה נכנס וזה יוצא ואי אפשר לעמוד עליו

 רש"י  דילמא ביאת אורו. שיאור השמש ביום השמיני ויטהר האיש עצמו בהבאת קרבנותיו ואחר יאכל: אם כן. דהאי קרא וטהר לשון צווי הוא נימא קרא ויטהר מאי וטהר: אדכי. לשון עבר נתפנה מן העולם השמש: מברייתא. דקתני לקמן בשמעתין משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן וראיה לדבר צאת הכוכבים ש''מ אין כפרתן מעכבתן: משהעני. שאין לו נר להדליק בסעודתו: סיפא ודאי פליגא אמתני'. דקתני הכא עד שעה שעומד ליפטר מתוך הסעודה והיינו לא כרבי אליעזר ולא כרבנן ולא כרבן גמליאל. דדריש ובשכבך תחלת זמן שכיבה ובמתני' תנן עד סוף האשמורה הראשונה: עני וכהן. עני כל לילותיו וכהן טמא לאכול בתרומה חד שעורא הוא צאת הכוכבים: בערבי שבתות. ממהרין לסעודה שהכל מוכן: שאין ראיה לדבר. שהיום כלה בצאת הכוכבים זכר לדבר איכא: דמחשכי. ועושין מלאכה בלילה משקיעת החמה עד צאת הכוכבים: ומקדמי. ומשכימין קודם היום דאימא יום לא הוי עד הנץ החמה והם מקדימין מעלות השחר דהוי כמו מהלך ה' מילין (פסחים דף צג:): ת''ש והיה לנו הלילה משמר. מדקאמר והיום מלאכה אלמא האי דעבר מעלות השחר עד צאת הכוכבים יממא הוא. וזכר לדבר איכא דכל עת מלאכה קורא הכתוב יום: קס''ד. רוב בני אדם היינו עניים כלומר בני אדם בערבי שבתות ועניים בימות החול חד שעורא הוא: משעה שקדש היום בערבי שבתות. היינו בין השמשות ספק יום ספק לילה וכיון דספק הוא קדש היום מספק: משעה שהכהנים טובלים. היינו קודם בין השמשות כדי שיהא להם קודם בין השמשות הערב שמש והכי אמרינן בבמה מדליקין (דף לה.) דזמן הטבילה קודם בין השמשות מעט: והלא כהנים מבעוד יום הם טובלים. רבי יהודה לטעמיה דאמר בבמה מדליקין בין השמשות כדי מהלך חצי מיל קודם צאת הכוכבים קרוי בין השמשות והוי ספק הלכך טבילה דמקמי הכי מבעוד יום הוא ולאו זמן שכיבה הוא ולקמן מפרש מאי אהדר ליה רבי מאיר: נכנסין להסב. אית דאמרי בימות החול ואית דאמרי בשבתות מכל מקום מאוחר הוא (לכולם): והי מינייהו מאוחר. (לכולם) דעני או דכהן: ה''ג אי ס''ד דעני קודם רבי חנינא היינו רבי אליעזר: בין השמשות דרבי יהודה מהלך חצי מיל לפני צאת הכוכבים ודרבי יוסי כהרף עין לפני צאת הכוכבים ורבי מאיר כרבי יוסי ס''ל וכי טביל מקמי הכי סמוך לחשכה הוא וזמן שכיבה קרינן ביה: (רש"י)

 תוספות  דילמא ביאת אורו הוא. פי' רש''י עד שיזרח אורו של יום השמיני ומאי וטהר טהר גברא שיטהר האיש בהבאת קרבנותיו. ותימא לפירושו לפרוך אההיא דהערל (דף עד:) דהעריב שמשו אוכל בתרומה וכו' מנלן דביאת שמשו הוא. ועוד היכי מצי למימר דמיירי בזריחה דאי בזריחה הוא הוה מצי למכתב בקרא וזרח השמש וטהר כמו ממזרח השמש (במדבר כא) או לשון יציאה כמו השמש יצא על הארץ (בראשית יט) ונקט בקרא ובא השמש אלמא דהיינו שקיעת החמה. ועוד דבסמוך קא מבעיא ליה האי ובא השמש אי ביאת אורו הוא ופשיט מברייתא זכר לדבר וכו' תפשוט ממתניתין (דנגעים פי''ד) העריב שמשו אוכל בתרומה אלמא דהיינו ביאת שמש. וי''ל דה''פ ממאי דהאי ובא השמש וטהר ביאת שמש הוא ממש ומאי וטהר טהר יומא דהיינו צאת הכוכבים דילמא ביאת אורו הוא דהיינו תחלתה של שקיעת החמה והוא תחלת הכנסתה ברקיע ועדיין יש שהות ביום חמש מילין עד צאת הכוכבים ומאי וטהר טהר גברא והשתא למתניתין דהערל לא קשה מידי דמצי למימר העריב שמשו דהתם היינו ביאת אורו ואף מהתם לא תפשוט דהיינו צאת הכוכבים. משום הכי איצטריך לאתויי הכא הברייתא דצאת הכוכבים: אם כן לימא קרא ויטהר. אף על גב דבכמה מקומות כתיב וטהר. התם ליכא למיטעי אבל הכא דאיכא למיטעי הוה ליה למכתב ויטהר: משעה שהעני נכנס לאכול פתו במלח. תימא עני גופיה מתי יתפלל דהא אמרת זמן אכילתו היינו זמן ק''ש וכיון שבא זמן ק''ש אסור להתחיל בסעודה עד שיתפלל ברישא כדתניא לקמן (דף ד:) וקורא ק''ש ומתפלל ואוכל פתו ומברך וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה ויש לומר דזמן תפלה הוי קודם לזמן סעודה דלאו דוקא משעני נכנס לאכול אלא פורתא מעיקרא קאמר שעד שיכינו לו סעודתו יקרא ויתפלל: אע''פ שאין ראיה לדבר. ראיה גמורה אינה דהא לא מיירי התם לענין ק''ש: ואי ס''ד דעני קדים רבי חנינא היינו ר' אליעזר. ולא מצי למימר דעני קדים לקדוש היום או קדוש היום קדים לשעורא דעני. דלא מסתברא לחלק כל כך בשעורי זמן שכיבה דכל זמנים הללו אית ביה: אמר ליה ר' יהודה והלא כהנים מבעוד יום הם טובלים. תימא תיקשי ליה לנפשיה שהרי פלג המנחה מבעוד יום היא והוא אומר (לקמן דף כז.) מיד כשיעבור פלג המנחה הוי זמן תפלת ערבית. ויש לומר דלדידיה לא קשיא דלא דריש בשכבך ובקומך אבל לרבנן דדרשי קשיא דאינו זמן שכיבה: (תוספות)

 רשב"א  משעה שהעני נכנס לאכול פתו. איכא למידק, ועני מתי יקרא קריאת שמע, קודם לזמן הזה אינו יכול שלא הגיע זמנו, ואינו נכון לומר דבעניים נכרים קא יהיב שיעורא. ועוד דלמאן דיהיב שיעורא בשעה שבני אדם נכנסין לאכול פתן בערבי שבתות, הנהו אימת קראו. ואין לומר דיקראו לאחר אכילה, דהא תניא לקמן (ד, ב) לא יאמר אוכל קימעא ואשתה קימעא ואחר כך אתפלל. ועוד דהא כיון שהגיע זמן המקרא, ואפילו סמוך לו קצת מלפניו לא יסב עד שיקרא, ואפשר דאפילו התחיל מפסיק לקריאת שמע, וכדמוכח בשבת (ט, ב). ויש לומר דמשעה שהן נכנסין לאכול קתני ולא משעה שהן אוכלין, אלא הן נכנסין לאכול ואחרים מתקנין להם והן קורין בשעה שאחרים מכינין להם. ואף על פי שאין ראיה לדבר. כלומר: שאין ראיה שיהא זה זמן המקרא. רבי אחאי ואמרי לה רבי אחא אומר, משעה שבני אדם נכנסים להסב. פירש רש"י ז"ל (ד"ה נכנסין): אית דאמרי בחול ואית דאמרי בשבת. ובודאי משמע כפירוש הראשון, דהא כיון דאסיקנא הכא דשיעורא דעני לחוד ודכהן לחוד, מסתמא נראה דהדרינן למאי דסבירא לו מעיקרא דעני ובני אדם בערבי שבתות חד שיעורא אית להו, וכיון שכן רבי אחאי היינו ר' חנינא, אלא דמשעה שבני אדם נכנסין להסב בימות החול קאמר והם מתאחרים יותר. רבי חנינא היינו רבי אליעזר. פירשו בתוספות (ד"ה ואי): משום דלא מסתברא לחלוק בשיעורא דזמן שכיבה קודם צאת הכוכבים. אבל בפירושי רבנו האי גאון ז"ל [כתב], משום דחלוקתן של הני רבנן דנחלקו בברייתא כל חדא וחדא תלויה בדבר, דרבי אליעזר דאמר משעה שקדש היום סבר דובא השמש ביאת שמשו, דהיינו תחילת השקיעה, ומאי וטהר טהר גברא. ורבי יהושע סבר ביאת אורו הוא, ומאי וטהר טהר יומא, ואין ביניהם שעה שאפשר להיות שיעור אחר אלא רבי מאיר דיהיב שיעורא קודם שיעורא דרבי יהושע כשיעור טבילה. ורבי חנינא אמר דלא תלינן שיעורא בתחילת הלילה, אלא [ב]שעת שכיבה ואין דרכן של בני אדם לישכב בתחילת הלילה אלא משעה שהעני נכנס לאכול פתו לאחר שמספר עם שכניו. ורבי אחא אמר משעה שבני אדם נכנסין להסב שהוא מאוחר יותר, לפי שמספרין בתחילת הלילה ברחוב העיר ועל פתחיהן זה עם זה. וכיון שכן אי שיעורא דרבי חנינא קודם לשיעורא דרבי יהושע, אין לך שיעור אחר לתלות בו אלא שיעורא דרבי אליעזר דהוא ביאת שמשו. ולכל הפירושין נראה לי דלאו דוקא נקט היינו רבי אליעזר, דהוא הדין דהוה מצי למימר היינו רבי מאיר שאף הוא קודם לרבי יהושע, אלא כיון דרבי אליעזר קדים בברייתא תליא ליה בדברי רבי אליעזר והוא הדין בדרבי מאיר. ומכל מקום לדברי רבנו האי גאון זצ"ל נמצינו למדין דשעה שקדש היום היינו תחילת השקיעה דהיינו ביאת שמשו, ואם כן לא נפרש שקדש היום מעצמו דהיינו בין השמשות, אלא שראוי ליקדש שהוא זמן הראוי לתוספת קדש מן החול, והשתא ניחא לי אמאי לא אמר דילמא שיעורא דעני קודם ולאו היינו רבי אליעזר אלא שיעורא דרבי חנינא משעה שתשקע החמה דהיינו ביאת שמשו. אבל מה שפירש רש"י ז"ל משעה שקדש היום דהיינו בין השמשות, קשיא לי דילמא שיעורא דעני קודם כדאמרן. וי"ל לפי פירוש רש"י ז"ל, אי איתא דרבי חנינא יהיב שיעורא בביאת השמש לא הוה נקט ליה בההוא לישנא דשעה שהעני נכנס לאכול פתו, דשקיעת החמה ידועה טפי וסימנא דמינכר ומתפרסם לכל טפי משיעורא דעני. אבל מ"מ מהכא איכא למשמע דליכא תנא דס"ל מפלג המנחה, ואפילו רבי יהודה גופיה, דאי איתא דילמא היינו שיעורא דעני. וי"ל דהא לא אפשר דעני ודאי לא מקדים כולי האי, משום דמשכיר עצמו הוא אצל אחרים ואינו נכנס עד לאחר השקיעה מיהא. אנא [לפנינו: א]בין השמשות דרבי יוסי קאמינא. והקשה הראב"ד ז"ל א"כ כיון דשלים בין השמשות דרבי יהודה מאי איכא תו עד צאה"כ, וא"כ היינו רבי יהושע דכל ביהש"מ דרבי יהודה לרבי יוסי יממא הוא וכהנים טובלין בו. ותירץ הוא ז"ל דרבי מאיר כרבי יהודה סבירא ליה, והכי קאמר אנא לאו משעה שטובלין לדידי ולדידך קאמינא דההוא ודאי יממא הוא, אלא משעה שטובלין לרבי יוסי קאמינא דלית ליה בין השמשות קודם צאת הכוכבים אלא כהרף עין, ונמצא לרבי יוסי שטובלין בבין השמשות דרבי יהודה, וזמן טבילה דרבי יוסי דהיינו כל ביהש"מ דרבי יהודה איכא בין רבי מאיר לרבי יהושע. (רשב"א)


דף ג - א

קשיא דר' מאיר אדר''מ תרי תנאי אליבא דר''מ קשיא דר' אליעזר אדר' אליעזר תרי תנאי אליבא דר' אליעזר ואב''א רישא לאו ר' אליעזר היא: עד סוף האשמורה: מאי קסבר ר' אליעזר אי קסבר שלש משמרות הוי הלילה לימא עד ארבע שעות ואי קסבר ארבע משמרות הוי הלילה לימא עד שלש שעות לעולם קסבר שלש משמרות הוי הלילה והא קמ''ל דאיכא משמרות ברקיע ואיכא משמרות בארעא דתניא ר' אליעזר אומר שלש משמרות הוי הלילה ועל כל משמר ומשמר יושב הקב''ה ושואג כארי שנאמר {ירמיה כה-ל} ה' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו שאוג ישאג על נוהו וסימן לדבר משמרה ראשונה חמור נוער שניה כלבים צועקים שלישית תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה. מאי קא חשיב ר' אליעזר אי תחלת משמרות קא חשיב תחלת משמרה ראשונה סימנא למה לי אורתא הוא אי סוף משמרות קא חשיב סוף משמרה אחרונה למה לי סימנא יממא הוא אלא חשיב סוף משמרה ראשונה ותחלת משמרה אחרונה ואמצעית דאמצעיתא ואב''א כולהו סוף משמרות קא חשיב וכי תימא אחרונה לא צריך למאי נפקא מינה למיקרי ק''ש למאן דגני בבית אפל ולא ידע זמן ק''ש אימת כיון דאשה מספרת עם בעלה ותינוק יונק משדי אמו ליקום וליקרי. אמר רב יצחק בר שמואל משמי' דרב ג' משמרות הוי הלילה ועל כל משמר ומשמר יושב הקב''ה ושואג כארי ואומר אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין אומות העולם: תניא א''ר יוסי פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל בא אליהו זכור לטוב ושמר לי על הפתח (והמתין לי) עד שסיימתי תפלתי לאחר שסיימתי תפלתי אמר לי שלום עליך רבי ואמרתי לו שלום עליך רבי ומורי ואמר לי בני מפני מה נכנסת לחורבה זו אמרתי לו להתפלל ואמר לי היה לך להתפלל בדרך ואמרתי לו מתיירא הייתי שמא יפסיקו בי עוברי דרכים ואמר לי היה לך להתפלל תפלה קצרה באותה שעה למדתי ממנו שלשה דברים למדתי שאין נכנסין לחורבה ולמדתי שמתפללין בדרך ולמדתי שהמתפלל בדרך מתפלל תפלה קצרה ואמר לי בני מה קול שמעת בחורבה זו ואמרתי לו שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות ואמר לי חייך וחיי ראשך לא שעה זו בלבד אומרת כך אלא בכל יום ויום שלש פעמים אומרת כך ולא זו בלבד אלא בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין יהא שמיה הגדול מבורך הקב''ה מנענע ראשו ואומר אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך מה לו לאב שהגלה את בניו ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם: ת''ר מפני שלשה דברים אין נכנסין לחורבה מפני חשד מפני המפולת ומפני המזיקין. מפני חשד ותיפוק ליה משום מפולת

 רש"י  קשיא דרבי מאיר אדר' מאיר. לעיל אמר משעה שבני אדם נכנסין לאכול פתן בערבי שבתות והוא שעור מאוחר משל כהן והכא אמר משעת טבילה שהיא קודם בין השמשות: קשיא דרבי אליעזר. דברייתא אדר' אליעזר דמתני': ואב''א רישא. דמתני': לאו ר' אליעזר היא. והא דקתני דברי ר' אליעזר אסוף הזמן קאי דקאמר עד סוף האשמורה הראשונה ופליגי רבנן עליה ואמרי עד חצות דרבי אליעזר דריש בשכבך זמן התחלת שכיבה שבני אדם הולכים לשכב זה קודם וזה מאוחר. ורבנן דרשי כל זמן שכיבה דהיינו כל הלילה אלא שעשו סייג לדבר ואמרו עד חצות ור''ג לית ליה ההוא סייג: מאי קסבר כו'. הוה ליה לומר זמן הניכר: אי קסבר. דפליגי תנאי לקמן בהא מלתא איכא מאן דאמר ג' משמרות הוי הלילה במשמרות עבודת המלאכים ושיר שלהם נחלק לשלש חלקים ראשונה לכת אחת שניה לכת אחרת שלישית לכת שלישית. ואיכא מאן דאמר ארבע משמרות הוי הלילה: והא קמ''ל. כשנתן לך סימן זמן הקריאה בסוף האשמורה ולא פי' לך סימן מפורש למדך שיש היכר לכל אדם בדבר כי היכי דאיכא ברקיע: ישאג שאוג ישאג. הרי ג': ואשה מספרת עם בעלה. כבר הגיע קרוב ליום ובני אדם מתעוררים משינתן והשוכבים יחד מספרים זה עם זה: מאי קא חשיב. סימנים הללו שנתן למשמרות הארץ היכן נתנו בתחלת האשמורות או בסופן: אורתא הוא. צאת הכוכבים: ושמר. והמתין כמו לא יאמר אדם לחבירו שמור לי בצד ע''ז פלוני (סנהדרין דף סג:) ובב''ק בפ' החובל (דף צ:) שמרה עומדת על פתח חצרה וכן ואביו שמר את הדבר (בראשית לז). שומר אמונים (ישעיהו כו): תפלה קצרה. [הביננו] ולקמן מפרש לה בפרק תפלת השחר (דף כט.): אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך. אשרי כל זמן שהיה קלוס זה בתוך בהמ''ק: מפני חשד. שלא יאמרו זונה מוכנת לו שם: ומפני המפולת. שחומת החורבה רעועה ומסוכן הוא פן תפול החומה עליו: תיפוק ליה. כלומר למה לנו ג' טעמים לדבר א' הרי די באחת מהן אם לא בא ללמדך שיש שעות שאין הטעם הזה וצריך להניח בשביל זה: (רש"י)

 תוספות  קשיא דר' מאיר אדר' מאיר. דלא מצי למימר בשעה שבני אדם נכנסין וכהן חד שעורא הוא דאם כן רבי מאיר היינו רבי אחאי לפי' רש''י שפי' שרוב בני אדם נכנסין להסב דהיינו בע''ש. [וגם כן] לא מסתברא למימר דבני אדם ממהרין כל כך בערבי שבתות כמו בזמן שהכהנים טובלין דהיינו מבעוד יום קודם הערב שמש: קשיא דרבי אליעזר אדרבי אליעזר. דלא מצי למימר משקדש היום וכהנים נכנסין לאכול בתרומתן חד שעורא הוא. דא''כ ר' אליעזר היינו ר' יהושע: למאן דגני בבית אפל. וא''ת והלא רבי אליעזר בעי (לקמן ד' ט:) עד שיכיר בין תכלת לכרתי בק''ש של שחרית. וי''ל מ''מ כיון שידע מתי יעלה עמוד השחר. קודם שיקום ויזמן עצמו כבר הגיע אותו עת: היה לך להתפלל תפלה קצרה. לכאורה משמע שאין זה הביננו. דהא קא בעי לקמן (ד' ל) מאי איכא בין הביננו לתפלה קצרה. א''כ לפי' הקונ' שפי' בכאן דהיינו הביננו קשה. אלא ע''כ היינו תפלה אחרינא כדמפרש לקמן צרכי עמך מרובים וכו'. וגם על זה קשה דלקמן אמרינן שאין לומר תפלת של צרכי עמך אלא במקום סכנה. ורבי יוסי לא הוה במקום סכנה פי' במקום לסטים. מדהשיב לו שמא יפסיקו בי עוברי דרכים ולא השיב שמא יהרגוני לסטים. ונראה לי כפ''ה תפלה קצרה דהכא היינו הביננו. ואע''ג דלייט עלה אביי אמאן דמתפלל הביננו. היינו דוקא בעיר אבל בשדה מותר. והא דאמרי' לקמן מאי איכא בין הביננו לתפלה קצרה. הכי קאמר בין תפלה קצרה דאמר בפ' תפלת השחר (דף כט:) כגון צרכי עמך וכו'. אבל ודאי תפלה קצרה דהכא צ''ל הביננו: ועונין יהא שמיה הגדול מבורך. מכאן יש לסתור מה שפי' במחזור ויטרי יהא שמיה רבא שזו תפלה שאנו מתפללין שימלא שמו כדכתיב (שמות יז) כי יד על כס יה שלא יהא שמו שלם וכסאו שלם עד שימחה זרעו של עמלק ופירושו כך יהא שמי''ה שם יה רבא כלומר שאנו מתפללין שיהא שמו גדול ושלם ומבורך לעולם הוי תפלה אחרת כלומ' ומבורך לעולם הבא. וזה לא נראה מדקאמר הכא יהא שמיה הגדול מבורך משמע דתפלה אחת היא ואינו רוצה לומר שיהא שמו גדול ושלם אלא יהא שמו הגדול מבורך וגם מה שאומרי' העולם לכך אומרים קדיש בלשון ארמית לפי שתפלה נאה ושבח גדול הוא על כן נתקן בלשון תרגום שלא יבינו המלאכים ויהיו מתקנאין בנו וזה אינו נראה שהרי כמה תפלות יפות שהם בלשון עברי אלא נראה כדאמרינן בסוף סוטה (דף מט) אין העולם מתקיים אלא אסדרא דקדושתא ואיהא שמיה רבא דבתר אגדתא שהיו רגילין לומר קדיש אחר הדרשה ושם היו עמי הארצות ולא היו מבינים כולם לשון הקודש לכך תקנוהו בלשון תרגום שהיו הכל מבינים שזה היה לשונם: (תוספות)

 רשב"א  והא דאקשינן מדרבי [מאיר] אדרבי מאיר, ופרקינן: דתרי תנאי נינהו ואליבא דרבי מאיר. איכא למידק לימא אידי ואידי חד שיעורא הוא. ויש לומר דכיון דאסיקנא דעני לחוד ודכהן לחוד מסתמא הדרינן למאי דסלקא דעתך מעיקרא דעני בחול ושאר בני אדם בערבי שבתות חד שיעורא נינהו, ואי איתא דשעה שהכהנים טובלין ובני אדם בערבי שבתות חד שיעורא נינהו, אם כן הוי ליה עני ובני אדם בערבי שבתות וטבילת כהנים בחד שיעורא, והוה ליה רבי מאיר דהאי ברייתא כרבי חנינא. ועוד דאי אפשר לומר כן, דהא אסיקנא דעני מאוחר מדרבי יהושע, ורבי מאיר הא קדים לרבי יהושע. מאי קא חשיב אי תחלת משמרות קא חשיב וכו', אלא קא חשיב משמרה ראשונה בסיפא. ונפקא מינה שיש על ישראל במשמרות הלילה להפיל רנה ותחנונים על חורבן הבית, כענין שנאמר (איכה ב, יט) קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָה לְרֹאשׁ אַשְׁמֻרוֹת, כך פירש רבנו האי גאון ז"ל. ומאי דקא חשיב משמרה אמצעית באמצעיתא נפקא מינה לאכילת קדשים שהן נאכלין עד חצות. ירושלמי (בפרקין ה"א): כמה כוכבים יוצאים והוא לילה, רבי פנחס בשם רבי בא בר פפא כוכב אחד ודאי יום, שנים ספק לילה, ושלשה לילה. שנים ספק, והכתיב (נחמיה ד, טו): עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים ומיציאת הכוכבים ואילך הוי לילה, אלא מיעוט כוכבים שנים, קדמיא לא מתחשב. וגרסינן תו התם: הדא דתימא באילין דלא אורחיהון דמתחמיין ביממא, ברם אילין דאורחיהון דמתחמיין ביממא לא משערינן בהון, אמר ר' יוסה בר רבי בון ובלבד דיתחמיין תלתא כוכבין בר מן הדא כוכבתא. ותו גרסינן התם: רבי חנניה חבריהון דרבנין בעי כמה דתימר בערבית נראו שלשה כוכבים אף על פי שהחמה נתונה באמצע הרקיע, וימר אף בשחרית כן, אמר רבי בא כתיב (בראשית יט, כג) (ו)הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא עַל הָאָרֶץ וְלוֹט בָּא צֹעֲרָה וכתיב (ויקרא כב, ז) וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר, הקיש יציאתו לביאתו, מה ביאתו משיתכסה מן הבריות, אף יציאתו לכשיתודע על הבריות, אמר רבי בא כתיב (בראשית מד, ג) הַבֹּקֶר אוֹר, התורה קראה לאור בוקר, תני רבי ישמעאל בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר (שמות טז, כא) כדי ליתן תחום לבוקרו של בוקר, אמר רבי יוסה בר רבי בון אם אמר את ליתן עוביו של רקיע ללילה בין בערבית בין בשחרית נמצאת אומר שאין היום והלילה שוין דתני באחד בתקופת ניסן ואחד בתקופת תשרי היום והלילה שוין, אמר רבי חייא נילפינה מדרך הארץ שרי מלכא נפק אף על גב דלא נפק אמרון דנפק, שרי מלכא עליל לא אמרינן דעל עד שעתא דיעול. למאן דגני בבית אפל וכו'. וליקרי בזמנה אותו שקבע רבי אליעזר, דהיינו שיכיר בין תכלת לכרתי. היה לך להתפלל תפלה קצרה. לאו תפלה קצרה ממש קאמר, דההיא לא שרינן לצלוייה אלא במקום גדודי חיה ולסטים דוקא כדמשמע לקמן (כט, ב), אלא הכא להביננו קרי תפלה קצרה, שאף היא נתקנה להתפלל בדרך, וכדמשמע לקמן (ל, א) דאמרינן התם מאי איכא בין הביננו לתפלה קצרה, איכא, דאילו הביננו צריך לומר שלש ראשונות ושלש אחרונות וכי אתי לביתיה לא הדר ומצלי. (רשב"א)


דף ג - ב

בחדתי ותיפוק ליה משום מזיקין בתרי אי בתרי חשד נמי ליכא בתרי ופריצי. מפני המפולת ותיפוק ליה משום חשד ומזיקין בתרי וכשרי. מפני המזיקין ותיפוק ליה מפני חשד ומפולת בחורבה חדתי ובתרי וכשרי אי בתרי מזיקין נמי ליכא במקומן חיישינן ואב''א לעולם בחד ובחורבה חדתי דקאי בדברא דהתם משום חשד ליכא דהא אשה בדברא לא שכיחא ומשום מזיקין איכא: ת''ר ארבע משמרות הוי הלילה דברי רבי ר' נתן אומר שלש מ''ט דר' נתן דכתיב {שופטים ז-יט} ויבא גדעון ומאה איש אשר אתו בקצה המחנה ראש האשמורת התיכונה תנא אין תיכונה אלא שיש לפניה ולאחריה ורבי מאי תיכונה אחת מן התיכונה שבתיכונות ור' נתן מי כתיב תיכונה שבתיכונות תיכונה כתיב מ''ט דרבי א''ר זריקא א''ר אמי א''ר יהושע בן לוי כתוב אחד אומר {תהילים קיט-סב} חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך וכתוב אחד אומר {תהילים קיט-קמח} קדמו עיני אשמורות הא כיצד ארבע משמרות הוי הלילה ור' נתן סבר לה כרבי יהושע דתנן ר' יהושע אומר עד שלש שעות שכן דרך מלכים לעמוד בשלש שעות שית דליליא ותרתי דיממא הוו להו שתי משמרות רב אשי אמר משמרה ופלגא נמי משמרות קרו להו: ואמר רבי זריקא אמר רבי אמי אמר רבי יהושע בן לוי אין אומרין בפני המת אלא דבריו של מת אמר רבי אבא בר כהנא לא אמרן אלא בדברי תורה אבל מילי דעלמא לית לן בה ואיכא דאמרי אמר רבי אבא בר כהנא לא אמרן אלא [אפילו] בדברי תורה וכ''ש מילי דעלמא: ודוד בפלגא דליליא הוה קאי מאורתא הוה קאי דכתיב {תהילים קיט-קמז} קדמתי בנשף ואשועה וממאי דהאי נשף אורתא הוא דכתיב {משלי ז-ט} בנשף בערב יום באישון לילה ואפילה אמר רב אושעיא אמר רבי אחא הכי קאמר (דוד) מעולם לא עבר עלי חצות לילה בשינה. רבי זירא אמר עד חצות לילה היה מתנמנם כסוס מכאן ואילך היה מתגבר כארי רב אשי אמר עד חצות לילה היה עוסק בדברי תורה מכאן ואילך בשירות ותשבחות. ונשף אורתא הוא הא נשף צפרא הוא דכתיב {שמואל א ל-יז} ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם מאי לאו מצפרא ועד ליליא לא מאורתא ועד אורתא אי הכי לכתוב מהנשף ועד הנשף או מהערב ועד הערב אלא אמר רבא תרי נשפי הוו נשף ליליא ואתי יממא נשף יממא ואתי ליליא. ודוד מי הוה ידע פלגא דליליא אימת השתא משה רבינו לא הוה ידע דכתיב {שמות יא-ד} כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים מאי כחצות אילימא דאמר ליה קודשא בריך הוא כחצות מי איכא ספיקא קמי שמיא אלא דאמר ליה (למחר) בחצות (כי השתא) ואתא איהו ואמר כחצות אלמא מספקא לי' ודוד הוה ידע דוד סימנא הוה ליה דאמר רב אחא בר ביזנא א''ר שמעון חסידא כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד וכיון שהגיע חצות לילה בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו מיד היה עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר כיון שעלה עמוד השחר נכנסו חכמי ישראל אצלו אמרו לו אדונינו המלך עמך ישראל צריכין פרנסה אמר להם לכו והתפרנסו זה מזה אמרו לו אין הקומץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא מחוליתו אמר להם לכו ופשטו ידיכם בגדוד מיד יועצים באחיתופל ונמלכין בסנהדרין ושואלין באורים ותומים אמר רב יוסף מאי קרא (דכתיב) {דברי הימים א כז-לד} ואחרי אחיתופל בניהו בן יהוידע ואביתר ושר צבא למלך יואב אחיתופל זה יועץ וכה''א {שמואל ב טז-כג} ועצת אחיתופל אשר יעץ בימים ההם כאשר ישאל (איש) בדבר האלהים

 רש"י  בחדתי. שנפלה מחדש שהחומה שלה נפלה ועודנה בחזקתה: חשד נמי ליכא. דתנן (במסכת קידושין דף פ:) אבל אשה מתיחדת עם שני אנשים: בתרי ופריצי. דאמרינן התם לא שנו אלא בכשרים: במקומן חיישינן. במקום שהם מצויין תדיר חיישינן אפילו בתרי: בדברא. בשדה: קדמו עיני אשמורות. אלמא חצות לילה שהיה דוד עומד שתי משמרות יש בהם: ור' נתן. אמר לך האי קדמו עיני אשמורות דקאמר דוד קדמו לשאר מלכים קאמר שדרכן לעמוד בשלש שעות ביום בתחלת שעה שלישית: שית דליליא. חצות לילה הוי שש שעות: ותרתי דיממא. ששאר מלכים ישנים הוו להו תרתי משמרות של שמונה שעות: אלא לדבר הלכה. אסור לספר לפניו שהכל חייבין לספר בהן והמת דומם והוה ליה לועג לרש חרף עושהו (משלי יז): אבל מילי דעלמא. שאין גנאי למחריש בהן לית לן בה: מאורתא. מתחלת הלילה: בנשף בערב יום. בהעריב היום קרוי נשף: ה''ק. קרא דחצות לילה: מעולם לא עבר עלי חצות לילה בשינה. שקודם לכן הייתי עומד: מתנמנם כסוס. עוסק בתורה כשהוא מתנמנם. כסוס הזה שאינו נרדם לעולם אלא מתנמנם ונעור תמיד: בשירות ותשבחות. והכי מפרש בההוא קרא להודות לך וגו': למחרתם. ליום מחרת של חנייתם שם: ה''ג אי הכי לכתוב מהנשף ועד הנשף או מהערב ועד הערב אלא אמר רב אשי תרי נשפי הוו: נשף יממא. קפץ ועלה כמו לנשוף מדוכתיה (מגילה דף ג.) וכמו האי בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טרפה (חולין דף מב:): ואתא איהו ואמר כחצות. לפי שלא היה יודע לכוין השעה ולהעמיד דבריו בשעת המאורע: כנור היה תלוי למעלה ממטתו. ונקביו לצד צפון כיון שהגיע חצות הלילה רוח צפונית מנשבת בו דאמר מר (בב''ב דף כה.) ארבע רוחות מנשבות בכל יום ויום שש שעות ראשונות של יום מנשבת רוח מזרחית מהלוך החמה ושש אחרונות רוח דרומית ובתחלת הלילה רוח מערבית ובחצות הלילה רוח צפונית: אין הבור מתמלא מחוליתו. העוקר חוליא מבור כרוי וחוזר ומשליכו לתוכו אין מתמלא בכך. אף כאן אם אין אתה מכין לעניים שבנו מזונות ממקום אחר אין אנו יכולין לפרנסם משל עצמנו: יועצים באחיתופל. איזה הדרך ילכו והיאך יציבו מצב ומשחית וטכסיסי מארב מלחמה: ונמלכין בסנהדרין. נוטלין מהם רשות כדי שיתפללו עליהם: ושואלין באורים ותומי'. אם יצליחו: ה''ג מאי קרא ואחרי אחיתופל בניהו בן יהוידע ואביתר ושר צבא למלך יואב אחיתופל זה יועץ: (רש"י)

 תוספות  במקומן חיישינן. פי' שידוע שרגילין שם המזיקין. וההיא דלעיל דבתרי ופריצי ליכא משום מזיקין איירי בסתם שאין רגילין: אין אומרין בפני המת אלא דבריו של מת. ופסק רב אלפס משום רב האי דוקא דברי תורה אבל דברים דעלמא לית לן בה. ודוקא בארבע אמות שלו: רוח צפונית מנשבת. פי' לבדה דהא אמרינן בפרק לא יחפור (ב''ב דף כה.) שהיא מנשבת עם כל אחד ואחד: ואתא איהו ואמר כחצות. ואם תאמר מכל מקום לימא בחצות כמו שאמרו לו מן השמים דהא אמת אמרו לו. וי''ל שלא רצה לומר להם דבר שלא היה יכול להראות ולהוכיח אם ישאלו לו: ואין הבור מתמלא מחוליתו. פירש רש''י אם יחפור ויחזיר בו עפרו לא יהא מלא. ותימא דאין הנדון דומה לראיה שהרי לא היה אומר להם אלא ליטול מן העשירים וליתן לעניים. אם היה מצוה ליטול מן העניים ולחזור וליתן להם אז היה דומה למשל. ומפרש רבינו תם מחוליתו מנביעתו כלומר אין הבור מתמלא מן המים הנובעים בו. ובתוספתא יש אין הבור מתמלא מחוליתו אלא אם כן מושכין לו מים מצד אחר. ור''י פירש שאם תחפור מצד זה ותניח מצד אחר לא תמלא. שמה שנותן כאן חסר כאן. כמו כן מה שנוטל מן העשירים יתחסר מן העשירים: (תוספות)

 רשב"א  הכנור היה מנגן מאליו. פירש רב האי גאון ז"ל: שהיה לדוד סימנא בכנור לידע חצות לילה, כגון פנאגן שהוא אבן שעות, אף כנור יש לומר מחמת רוח צפונית, וי"ל דברים אחרים שתנודותיהן משוערות במים או באויר מצד אחד וכל לילה ולילה מציבים אותו לפי שיעור אותו הלילה שבשעת חציה נשמע קול מאותו הכנור, עד כאן. אין הבור מתמלא מחוליתו. פירש רש"י ז"ל: אם עקר חוליא מבור כרויה וחזר והשליכה לתוכה אין הבור מתמלא ממנה. והקשה רבנו תם ז"ל שאין המשל דומה לענין, שאלו היו נוטלין מן העניים וחוזרין ונותנין להם היה דומה זה המשל. לפיכך פירש הוא ז"ל שאין הבור מתמלא מים מן המקור הנמשך ונובע מתוך חוליתו, וכן מוכח במדרש שמואל דאמרינן התם (כז, ב): אין הבור מתמלא מחוליתו אלא אם כן ממשיכין לו אמת המים ממקום אחר. (רשב"א)


דף ד - א

בניהו בן יהוידע זה סנהדרין ואביתר אלו אורים ותומים וכן הוא אומר {שמואל ב כ-כג} ובניהו בן יהוידע על הכרתי ועל הפלתי ולמה נקרא שמם כרתי ופלתי כרתי שכורתים דבריהם פלתי שמופלאים בדבריהם ואח''כ שר צבא למלך יואב אמר רב יצחק בר אדא ואמרי לה אמר רב יצחק בריה דרב אידי מאי קרא {תהילים נז-ט} עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר. רבי זירא אמר משה לעולם הוה ידע ודוד נמי הוה ידע וכיון דדוד הוה ידע כנור למה ליה לאתעורי משנתיה וכיון דמשה הוה ידע למה ליה למימר כחצות משה קסבר שמא יטעו אצטגניני פרעה ויאמרו משה בדאי הוא דאמר מר למד לשונך לומר איני יודע שמא תתבדה ותאחז רב אשי אמר בפלגא אורתא דתליסר נגהי ארבסר הוה קאי והכי קאמר משה לישראל אמר הקב''ה למחר כחצות הלילה כי האידנא אני יוצא בתוך מצרים: {תהילים פו-ב} לדוד שמרה נפשי כי חסיד אני לוי ור' יצחק חד אמר כך אמר דוד לפני הקב''ה רבונו של עולם לא חסיד אני שכל מלכי מזרח ומערב ישנים עד שלש שעות ואני {תהילים קיט-סב} חצות לילה אקום להודות לך ואידך כך אמר דוד לפני הקב''ה רבונו של עולם לא חסיד אני שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה ולא עוד אלא כל מה שאני עושה אני נמלך במפיבשת רבי ואומר לו מפיבשת רבי יפה דנתי יפה חייבתי יפה זכיתי יפה טהרתי יפה טמאתי ולא בושתי א''ר יהושע בריה דרב אידי מאי קרא {תהילים קיט-מו} ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש תנא לא מפיבשת שמו אלא איש בשת שמו ולמה נקרא שמו מפיבשת שהיה מבייש פני דוד בהלכה לפיכך זכה דוד ויצא ממנו כלאב וא''ר יוחנן לא כלאב שמו אלא דניאל שמו ולמה נקרא שמו כלאב שהיה מכלים פני מפיבשת בהלכה ועליו אמר שלמה בחכמתו {משלי כג-טו} בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני ואומר {משלי כז-יא} חכם בני ושמח לבי ואשיבה חורפי דבר. ודוד מי קרי לנפשיה חסיד והכתיב {תהילים כז-יג} לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים ותנא משמיה דרבי יוסי למה נקוד על לולא אמר דוד לפני הקב''ה רבש''ע מובטח אני בך שאתה משלם שכר טוב לצדיקים לעתיד לבוא אבל איני יודע אם יש לי חלק ביניהם אם לאו שמא יגרום החטא כדר' יעקב בר אידי דר' יעקב בר אידי רמי כתיב {בראשית כח-טו} והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך וכתיב {בראשית לב-ח} ויירא יעקב מאד אמר שמא יגרום החטא כדתניא {שמות טו-טז} עד יעבור עמך ה' עד יעבור עם זו קנית עד יעבור עמך ה' זו ביאה ראשונה עד יעבור עם זו קנית זו ביאה שנייה מכאן אמרו חכמים ראוים היו ישראל ליעשות להם נס בימי עזרא כדרך שנעשה להם בימי יהושע בן נון אלא שגרם החטא: וחכ''א עד חצות: חכמים כמאן סבירא להו אי כרבי אליעזר סבירא להו לימרו כרבי אליעזר

 רש"י  בניהו בן יהוידע זה סנהדרין. שהיה אב בית דין: וכן הוא אומר ובניהו בן יהוידע על הכרתי ועל הפלתי. ראשון וקודם להם שבתחילה נוטלים רשות ואח''כ שואלים אם יצליחו: ואביתר אלו אורים ותומים. שכל ימי דוד היה נשאל באביתר עד מלחמת אבשלום ששאל אביתר ולא עלתה לו ושאל צדוק ועלתה לו כדאמרי' בסדר עולם ונסתלק אז מן הכהונה: שכורתים את דבריהם. שאומרים דברים קצובים וגמורים שלא יפחתו ולא יוסיפו: שר צבא למלך יואב. להוליך אנשי המלחמה: מאי קרא. דכנור היה תלוי למעלה ממטתו ומעוררו עורה כבודי אל תתכבדי בשינה כשאר מלכים: אעירה שחר. שאר מלכים השחר מעוררן ואני מעורר את השחר: שמא יטעו אצטגניני פרעה. אם אני יודע לכוין השעה הם אינם יודעים לכוין השעה וקודם שיגיע חצות יהו סבורים שהגיע ועדיין לא באה המכה ויאמרו משה בדאי הוא הלכך טוב לאחוז לשון איני יודע: דאמר מר. במסכת דרך ארץ: ותאחז. תהא נאחז ונכשל בדבריך: תליסר נגהי ארבסר. ליל שעבר שלשה עשר ולמחרת יגיע ארבעה עשר: ידי מלוכלכות בדם. שהנשים מראות לו דם נדה אם טמא אם טהור שיש מראות דם טהור באשה: ובשפיר. הוא עור הולד שהעצמות והגידים והבשר נצורים בתוכו ויש שפיר שהאשה יושבת עליו ימי טומאה וימי טהרה ואי זה זה המרוקם ובמס' נדה (דף כד ב) מפרש לה ויש שפיר מלא מים ודם שאינו חשוב ולד לישב עליו טומאת יולדת וימי טהרתה: ובשליא. דתנן (שם כו) אין שליא בלא ולד והוא כמין לבוש שהולד שוכב בתוכה וקורין ושטי''דור {וישטדור"א: לבוש ובהשאלה שליה} בלע''ז ותניא אין שליא פחותה מטפח ותחלתה כחוט של ערב וסופה כתורמוס והיו מביאין אותה לפניו לראות אם יש בה כשיעור ואם עשויה כדת שליא שנחזיקנה שהיה ולד בתוכה ונמוח ותשב עליו ימי טומאה וטהרה אם לאו: זכיתי וחייבתי. שייך בדיני ממונות ודיני נפשו': טמאתי וטהרתי. בהלכות טומאה וטהרה: מפיבושת. [מפי בושת] בדברי הלכה היוצאין מפיו היה בושת לדוד שפעמים שהיה טועה והוא אומר לו טעית: לפיכך. בזכות שהיה דוד מקטין עצמו זכה ויצא ממנו כלאב: אלא דניאל שמו. במקום אחד אומר (שמואל ב ג) ומשנהו כלאב לאביגיל אשת נבל וגו' ובמקום אחר אומר והשני דניאל לאביגיל בדברי הימים (ד''ה א ג): שהיה מכלים פני מפיבושת. כל אב מכלים את הרב שהיה אב בהוראות: לולא האמנתי לראות בטוב ה'. כבר טרדוני מיראתך כמו שנאמר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד וגו' (שמואל א כו): נקוד על לולא. לדרוש את הנקודה שהיא ממעטת את משמעות הכתוב לומר שלא דבר ברור היה לו לראות בטוב ה'. לולא לשון אם לא כמו לולי אלהי אבי וגו' היה לי (בראשית לא): שמא יגרום החטא. תירוצא הוא לעולם מוחזק בידו שהוא חסיד וזה שספק בידו אם יראה בטוב ה' לפי שהיה ירא שמא יחטא ויגרום החטא מלראות בטוב: ויירא יעקב. שמא אחר הבטחה חטאתי וכדתניא שהחטא גורם שאין ההבטחה מתקיימת: ביאה ראשונה. שבאו בימי יהושע: ביאה שנייה. כשעלו מגלות בבל בימי עזרא: ראויים היו ליעשות להם נס. לבוא ביד רמה: אלא שגרם החטא. ולא הלכו אלא ברשות כורש וכל ימי מלכי פרס נשתעבדו להם לכורש ולאחשורוש ולדריוש האחרון: חכמים כמאן סבירא להו. במשמעות בשכבך האמור בתורה: אי כר' אליעזר סבירא להו. דאית ליה בשכבך כל זמן שבני אדם עוסקין לילך ולשכב זה מקדים וזה מאחר: לימרו כר' אליעזר. דאמר סוף האשמורה הראשונה דודאי כל שדעתו לישן כבר שכב וישן: (רש"י)

 תוספות  בניהו זה סנהדרין. מסברא אומר כן. אביתר אלו אורים ותומים וכן הוא אומר ובניהו בן יהוידע על הכרתי ועל הפלתי כלומר היה קודם להם אם כן אורים ותומים היו אחר בניהו. א''כ אביתר שהוזכר אחר בניהו היינו אורים ותומים כך פירש רש''י. ותימא לפירושו פשיטא דאביתר כהן היה בימי דוד שלא היה כהן אחר שכולם נהרגו בנוב עיר הכהנים ולמה צריך ראיה עליה. ועוד לגירסת הקונטרס בניהו בן יהוידע אין זה הפסוק בשום מקום. לכך (מפרש) [גריס] רבינו תם כדאי' (בדה''א כ''ז) ואחרי אחיתופל יהוידע בן בניהו זה סנהדרין וכן הוא אומר ובניהו בן יהוידע על הכרתי ועל הפלתי ופי' ר''ת דכרתי ופלתי היינו סנהדרין שכורתין דבריהם לאמתן ופלתי שמופלאים בהוראה כמו מופלא שבבית דין. וא''ת היכי פשיט יהוידע בן בניהו מבניהו בן יהוידע. וי''ל דמסתמא ממלא מקום אביו היה וכי היכי דאביו היה מסנהדרין גם הוא היה מהם: (תוספות)

 רשב"א  וכן הוא אומר ובניהו בן יהוידע וכו'. כלומר: וכשם שהיה אביו סנהדרי נחשב ליהוידע כן ומשום שאף הוא היה מסנהדרי. בתוס' כאן (ד"ה בניהו). (רשב"א)


דף ד - ב

ואי כרבן גמליאל סבירא להו לימרו כרבן גמליאל לעולם כרבן גמליאל סבירא להו והא דקא אמרי עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה כדתניא חכמים עשו סייג לדבריהם כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ואומר אלך לביתי ואוכל קימעא ואשתה קימעא ואישן קימעא ואח''כ אקרא ק''ש ואתפלל וחוטפתו שינה ונמצא ישן כל הלילה אבל אדם בא מן השדה בערב נכנס לבית הכנסת אם רגיל לקרות קורא ואם רגיל לשנות שונה וקורא ק''ש ומתפלל ואוכל פתו ומברך וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה מאי שנא בכל דוכתא דלא קתני חייב מיתה ומאי שנא הכא דקתני חייב מיתה איבעית אימא משום דאיכא אונס שינה ואיבע''א לאפוקי ממאן דאמר תפלת ערבית רשות קמ''ל דחובה: אמר מר קורא ק''ש ומתפלל מסייע ליה לר' יוחנן דאמר ר' יוחנן איזהו בן העולם הבא זה הסומך גאולה לתפלה של ערבית רבי יהושע בן לוי אומר תפלות באמצע תקנום במאי קא מפלגי אי בעית אימא קרא איבע''א סברא איבע''א סברא דר' יוחנן סבר גאולה מאורתא נמי הוי אלא גאולה מעלייתא לא הויא אלא עד צפרא ור' יהושע בן לוי סבר כיון דלא הויא אלא מצפרא לא הויא גאולה מעלייתא ואב''א קרא ושניהם מקרא אחד דרשו דכתיב {דברים ו-ז} בשכבך ובקומך ר' יוחנן סבר מקיש שכיבה לקימה מה קימה ק''ש ואח''כ תפלה אף שכיבה נמי ק''ש ואח''כ תפלה ר' יהושע בן לוי סבר מקיש שכיבה לקימה מה קימה ק''ש סמוך למטתו אף שכיבה נמי ק''ש סמוך למטתו מתיב מר בריה דרבינא בערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה ואי אמרת בעי לסמוך הא לא קא סמך גאולה לתפלה דהא בעי למימר השכיבנו אמרי כיון דתקינו רבנן השכיבנו כגאולה אריכתא דמיא דאי לא תימא הכי שחרית היכי מצי סמיך והא אמר רבי יוחנן בתחלה אומר {תהילים נא-יז} ה' שפתי תפתח ולבסוף הוא אומר {תהילים יט-טו} יהיו לרצון אמרי פי אלא התם כיון דתקינו רבנן למימר ה' שפתי תפתח כתפלה אריכתא דמיא הכא נמי כיון דתקינו רבנן למימר השכיבנו כגאולה אריכתא דמיא: אמר רבי אלעזר א''ר אבינא כל האומר {תהילים קמה-א} תהלה לדוד בכל יום שלש פעמים מובטח לו שהוא בן העולם הבא מאי טעמא אילימא משום דאתיא באל''ף בי''ת נימא {תהילים קיט-א} אשרי תמימי דרך דאתיא בתמניא אפין אלא משום דאית ביה {תהילים קמה-טז} פותח את ידך נימא הלל הגדול דכתיב ביה {תהילים קלו-כה} נותן לחם לכל בשר אלא משום דאית ביה תרתי אמר רבי יוחנן מפני מה לא נאמר נו''ן באשרי מפני שיש בה מפלתן של שונאי ישראל דכתיב {עמוס ה-ב} נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל במערבא מתרצי לה הכי נפלה ולא תוסיף לנפול עוד קום בתולת ישראל אמר רב נחמן בר יצחק אפילו הכי חזר דוד וסמכן ברוח הקדש שנא' {תהילים קמה-יד} סומך ה' לכל הנופלים: א''ר אלעזר בר אבינא גדול מה שנאמר במיכאל יותר ממה שנאמר בגבריאל דאילו במיכאל כתי' {ישעיה ו-ו} ויעף אלי אחד מן השרפים ואלו גבי גבריאל כתי' {דניאל ט-כא} והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון בתחלה מועף ביעף וגו' מאי משמע דהאי אחד מיכאל הוא אמר ר' יוחנן אתיא אחד אחד כתיב הכא ויעף אלי אחד מן השרפים וכתי' התם {דניאל י-יג} והנה מיכאל אחד (מן) השרים הראשונים בא לעזרני תנא מיכאל באחת גבריאל בשתים אליהו בארבע ומלאך המות בשמנה ובשעת המגפה באחת: א''ר יהושע בן לוי אע''פ שקרא אדם ק''ש בביהכ''נ מצוה לקרותו על מטתו אמר רבי יוסי מאי קרא {תהילים ד-ה} רגזו ואל תחטאו אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה אמר רב נחמן

 רש"י  ואי כרבן גמליאל סבירא להו. דמשמע ליה בשכבך כל זמן שבני אדם שוכבים ויש בכלל הזה כל הלילה: לימרו כר''ג. עד עמוד השחר: מן העבירה. שמא יסמוך על שהות שיש לו כדתניא: קימעא. מעט: משום אונס שינה. התוקפתו לעבור על דברי חכמים הוזקקו להזהירו יותר: ממאן דאמר. לקמן בפ' תפלת השחר (דף כז:): אמר מר קורא ק''ש. של ערבית תחלה ואח''כ מתפלל: מסייע ליה לר' יוחנן. דאמר ערבית נמי ק''ש ואחר כך תפלה כדי שיסמוך גאולה לתפלה. ודלא כר' יהושע בן לוי דאמר תפלה ואחר כך ק''ש: זה הסומך. וכל שכן דשחרית דעיקר גאולת מצרים בשחרית הוה כדכתיב ממחרת הפסח יצאו בני ישראל (במדבר לג) וסמיכת גאולה לתפלה רמזה דוד בספר תהלים דכתיב ה' צורי וגואלי (תהלים יט) וסמיך ליה יענך ה' ביום צרה (שם כ) ואמרי' בברכות ירושלמי (פ''א) מי שאינו סומך גאולה לתפלה למה הוא דומה לאוהבו של מלך שבא ודפק על פתחו של מלך יצא המלך ומצאו שהפליג אף הוא הפליג אלא יהיה אדם מקרב להקב''ה אליו ומרצהו בתשבחות וקלוסין של יציאת מצרים והוא מתקרב אליו ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו: באמצע תקנום. בין שני ק''ש תקנו כל תפלות של יום דקא סבר תפלת ערבית קודמת לק''ש: גאולה מאורתא לא הוי. הילכך גאולה דאורתא לא חשיבא לאהדורי עלה סמיכת תפלה: מה קימה ק''ש ואח''כ תפלה. דבשחרית כולהו מודו דבעי מסמך: שלש פעמים. כנגד שלש תפלות: דאית ביה תרתי. דאתי באל''ף בי''ת ויש בו שבח הכנת מזון לכל חי: אפילו הכי. אף על פי שהפסיק נו''ן מפני נפילה שבה ולא אבה לרמזה חזר ורמז סמיכת הנפילה תכף לה: ויעף אלי. בפריחה אחת ולא הרגיע בינתים: מועף ביעף. שתי פריחות: באחת. בפריחה אחת: אמרו בלבבכם. אמרו מה שכתוב על לבבך (דברים ו): על משכבכם. שנאמר בשכבך : ודומו. בשינה אחרי כן: (רש"י)

 תוספות  וקורא קריאת שמע ומתפלל. מכאן משמע שמשעה שהגיע זמן קריאת שמע של לילה שאין לו לאכול סעודה עד שיקרא ק''ש ויתפלל ערבית: דאמר רבי יוחנן איזהו בן העוה''ב וכו'. ואנו שאומרים יראו עינינו ופסוקים אחרים אחר השכיבנו. נראה הואיל ותקינו להו רבנן ה''ל כגאולה אריכתא דתקינו לומר זה שבתוך כך יתפלל חבירו גם הוא ולא ילך מבהכ''נ עד שיגמור כל אחד תפלתו. וגם יש באותם פסוקים י''ח אזכרות כנגד י''ח ברכות דשמנה עשרה ואגב שתקנו לומר אותם פסוקים תקנו לומר חתימה של יראו עינינו. והלכה כר' יוחנן דברייתא מסייע ליה וכן פסק ה''ג. ואם כן יש ליזהר שלא לספר בין גאולה דערבית לשמנה עשרה. ומיהו בסדר רב עמרם פי' מה שאנו אומרים קדיש בין גאולה לתפלת ערבית לאשמעינן דלא בעינן מסמך גאולה דערבית לתפלה משום דתפלת ערבית רשות. ולא נהירא [דאם כן] ר' יוחנן סבירא ליה תפלת ערבית חובה דפלוגתא היא דרב ור' יוחנן והלכה כר' יוחנן. ונכון להחמיר ולהזהר מלספר בינתים ואי תימא קשיא הלכתא אהלכתא דקיימא לן תפלת ערבית רשות והכא פסקינן כרבי יוחנן צריך לומר דאפילו אי סובר רבי יוחנן כרב דאמר רשות היא מכל מקום מחייב לסמוך. אם כן גם לנו יש לסמוך: (תוספות)

 רשב"א  מסייע ליה לרבי יוחנן דאמר רבי יוחנן אי זהו בן העולם הבא, זה הסומך גאולה לתפלה. ואיכא למידק אנן דעבדינן כמאן, דהא מפסיקים בפסוקי דברוך ה' לעולם ויראו עינינו וחותמין בה ואומרין קדיש אחריה. ועל כן נמנעו הרבה מן הגדולים שלא לאומרם כל עיקר. וכן כתבו בתוס' בשם רבי שמואל ז"ל שלא היה אומרם כל עיקר. אבל מי שאומרם סומך על מה שאמרו לקמן (כז, ב) דתפלת ערבית רשות. ומכל מקום היא בעצמה הויא דבר של תימה שכיון שתקנו בה ברכה למה אינה פותחת בברוך, שהרי אינה סמוכה לברכות של קריאת שמע דתקנה היתה לומר פסוקים אלו שיש בהן שמונה עשר הזכרות מפני שבתי כנסיות שלהן היו רחוקין מן הישוב והיו מתיראין להתעכב שם עד לאחר תפלת ערבית, ולפיכך תקנו להם פסוקים אלו שיש בהן שמונה עשר הזכרות כנגד שמונה עשרה ברכות של שמונה עשרה, וכשהיו בבתיהם היו מתפללין שמונה עשרה. ועל כן יש לתמוה מפני מה לא פתחו בברכה שלאחריהן בברוך. (רשב"א)


דף ה - א

אם תלמיד חכם הוא אין צריך אמר אביי אף תלמיד חכם מיבעי ליה למימר חד פסוקא דרחמי כגון {תהילים לא-ו} בידך אפקיד רוחי פדיתה אותי ה' אל אמת: א''ר לוי בר חמא אמר ר''ש בן לקיש לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנא' {תהילים ד-ה} רגזו ואל תחטאו. אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה שנאמר אמרו בלבבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע שנאמר על משכבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה שנאמר ודומו סלה. וא''ר לוי בר חמא אמר ר' שמעון בן לקיש מאי דכתיב {שמות כד-יב} ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם לוחות אלו עשרת הדברות תורה זה מקרא והמצוה זו משנה אשר כתבתי אלו נביאים וכתובים להורותם זה גמרא מלמד שכולם נתנו למשה מסיני: א''ר יצחק כל הקורא ק''ש על מטתו כאלו אוחז חרב של שתי פיות בידו שנאמר {תהילים קמט-ו} רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם מאי משמע אמר מר זוטרא ואיתימא רב אשי מרישא דענינא דכתיב {תהילים קמט-ה} יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם וכתיב בתריה רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם. ואמר רבי יצחק כל הקורא קריאת שמע על מטתו מזיקין בדילין הימנו שנאמר {איוב ה-ז} ובני רשף יגביהו עוף ואין עוף אלא תורה שנאמר {משלי כג-ה} התעיף עיניך בו ואיננו ואין רשף אלא מזיקין שנאמר {דברים לב-כד} מזי רעב ולחומי רשף וקטב מרירי. אמר רבי שמעון בן לקיש כל העוסק בתורה יסורין בדילין הימנו שנאמר ובני רשף יגביהו עוף ואין עוף אלא תורה שנאמר התעיף עיניך בו ואיננו ואין רשף אלא יסורין שנאמר מזי רעב ולחומי רשף אמר ליה רבי יוחנן הא אפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו שנאמר {שמות טו-כו} ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך אלא כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק הקב''ה מביא עליו יסורין מכוערין ועוכרין אותו שנא' {תהילים לט-ג} נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכאבי נעכר ואין טוב אלא תורה שנאמר {משלי ד-ב} כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו. אמר רבי זירא ואיתימא רבי חנינא בר פפא בא וראה שלא כמדת הקב''ה מדת בשר ודם מדת בשר ודם אדם מוכר חפץ לחבירו מוכר עצב ולוקח שמח אבל הקב''ה אינו כן נתן להם תורה לישראל ושמח שנא' כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו. אמר רבא ואיתימא רב חסדא אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו שנא' {איכה ג-מ} נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה' פשפש ולא מצא יתלה בבטול תורה שנאמר {תהילים צד-יב} אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו ואם תלה ולא מצא בידוע שיסורין של אהבה הם שנאמר {משלי ג-יב} כי את אשר יאהב ה' יוכיח. אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא כל שהקב''ה חפץ בו מדכאו ביסורין שנאמר {ישעיה נג-י} וה' חפץ דכאו החלי יכול אפילו לא קבלם מאהבה תלמוד לומר {ישעיה נג-י} אם תשים אשם נפשו מה אשם לדעת אף יסורין לדעת ואם קבלם מה שכרו {ישעיה נג-י} יראה זרע יאריך ימים ולא עוד אלא שתלמודו מתקיים בידו שנא' {ישעיה נג-י} וחפץ ה' בידו יצלח פליגי בה רבי יעקב בר אידי ורבי אחא בר חנינא חד אמר אלו הם יסורין של אהבה כל שאין בהן בטול תורה שנאמר אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו וחד אמר אלו הם יסורין של אהבה כל שאין בהן בטול תפלה שנאמר {תהילים סו-כ} ברוך אלהים אשר לא הסיר תפלתי וחסדו מאתי אמר להו רבי אבא בריה דר' חייא בר אבא הכי אמר ר' חייא בר אבא א''ר יוחנן אלו ואלו יסורין של אהבה הן שנאמר כי את אשר יאהב ה' יוכיח אלא מה ת''ל ומתורתך תלמדנו אל תקרי תלמדנו אלא תלמדנו דבר זה מתורתך תלמדנו ק''ו משן ועין מה שן ועין שהן אחד מאבריו של אדם עבד יוצא בהן לחרות יסורין שממרקין כל גופו של אדם על אחת כמה וכמה והיינו דרבי שמעון בן לקיש דאמר רשב''ל נאמר ברית במלח ונאמר ברית ביסורין נאמר ברית במלח דכתיב {ויקרא ב-יג} ולא תשבית מלח ברית ונאמר ברית ביסורין דכתיב {דברים כח-סט} אלה דברי הברית מה ברית האמור במלח מלח ממתקת את הבשר אף ברית האמור ביסורין יסורין ממרקין כל עונותיו של אדם: תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל וכולן לא נתנן אלא ע''י יסורין אלו הן תורה וארץ ישראל והעולם הבא תורה מנין שנאמר אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו ארץ ישראל דכתיב {דברים ח-ה} כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך וכתיב בתריה כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה העולם הבא דכתיב {משלי ו-כג} כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר. תני תנא קמיה דר' יוחנן כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים

 רש"י  ואם תלמיד חכם הוא. שרגיל במשנתו לחזור על גרסתו תמיד דיו בכך: ירגיז יצר טוב. שיעשה מלחמה עם יצר הרע: ודומו סלה. יום הדומיה הוא יום המות שהוא דומיה עולמית: זה מקרא. חומש שמצוה לקרות בתורה: זו משנה. שיתעסקו במשנה: זה גמרא. סברת טעמי המשניות שממנו יוצאה הוראה. אבל המורים הוראה מן המשנה נקראו מבלי העולם במס' סוטה (דף כב.): כאילו אוחז חרב של שתי פיות בידו. להרוג את המזיקין: מאי משמע. דבקריאת שמע: התעיף עיניך בו. אם תכפל וסגרת עיניך בתורה היא משתכחת ממך: ובני רשף יגביהו עוף. העוף מסלקם ממך: קטב מרירי. זה שם שד הצהרים במסכת פסחים (דף קיא:): ולחומי רשף. כתיב בין רעב למזיקין נדרש לפניו ולאחריו יסורין ומזיקין: אפילו תינוקות של בית רבן יודעים. שהתורה מגינה שלמדין מספר חומש אם שמוע תשמע כל המחלה אשר שמתי וגו'. ואפילו הקטנים שלא הגיעו לספר איוב כבר למדו: החשיתי מטוב. מן התורה: וכאבי נעכר. מכה עכורה: המוכר עצב. שפירש הימנו דבר חשוב כזה ומתוך דחקו מכרו: ושמח. שהרי הקב''ה מזהירם מלעזוב אותה ומשבחה לפניהם בלקח טוב אחר שנתנה להם: פשפש ולא מצא. לא מצא עבירה בידו שבשבילה ראוין יסורין הללו לבא: אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו. שבשביל יסורין צריך אדם לבא לידי תלמוד תורה: יסורין של אהבה. הקב''ה מייסרו בעוה''ז בלא שום עון כדי להרבות שכרו בעולם הבא יותר מכדי זכיותיו: וה' חפץ דכאו החלי. מי שהקב''ה חפץ בו מחלהו ביסורין: אשם. קרבן: נפשו. מדעתו: דבר זה. שאשרי אדם אשר תיסרנו יה: מתורתך תלמדנו. כלומר מתורתך אנו למדין אותו: נאמר ברית ביסורין דכתיב אלה דברי הברית. אחר הקללות נאמר במשנה תורה: אף יסורין ממרקין כל עונותיו של אדם. גרסי': ודרך חיים. חיי העוה''ב הויין לו תוכחות מוסר לאדם: (רש"י)

 תוספות  אין פירוש לקטע זה (תוספות)


דף ה - ב

וקובר את בניו מוחלין לו על כל עונותיו אמר ליה רבי יוחנן בשלמא תורה וגמילות חסדים דכתיב {משלי טז-ו} בחסד ואמת יכופר עון חסד זו גמילות חסדים שנאמר {משלי כא-כא} רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד אמת זו תורה שנאמר {משלי כג-כג} אמת קנה ואל תמכור אלא קובר את בניו מנין תנא ליה ההוא סבא משום ר' שמעון בן יוחאי אתיא עון עון כתיב הכא בחסד ואמת יכופר עון וכתיב התם {ירמיה לב-יח} ומשלם עון אבות אל חיק בניהם. א''ר יוחנן נגעים ובנים אינן יסורין של אהבה ונגעים לא והתניא כל מי שיש בו אחד מארבעה מראות נגעים הללו אינן אלא מזבח כפרה מזבח כפרה הוו יסורין של אהבה לא הוו ואב''א הא לן והא להו ואי בעית אימא הא בצנעא הא בפרהסיא ובנים לא היכי דמי אילימא דהוו להו ומתו והא א''ר יוחנן דין גרמא דעשיראה ביר אלא הא דלא הוו ליה כלל והא דהוו ליה ומתו. רבי חייא בר אבא חלש על לגביה ר' יוחנן א''ל חביבין עליך יסורין א''ל לא הן ולא שכרן א''ל הב לי ידך יהב ליה ידיה ואוקמיה. ר' יוחנן חלש על לגביה ר' חנינא א''ל חביבין עליך יסורין א''ל לא הן ולא שכרן א''ל הב לי ידך יהב ליה ידיה ואוקמיה אמאי לוקים ר' יוחנן לנפשיה אמרי אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים רבי אליעזר חלש על לגביה רבי יוחנן חזא דהוה קא גני בבית אפל גלייה לדרעיה ונפל נהורא חזייה דהוה קא בכי ר' אליעזר א''ל אמאי קא בכית אי משום תורה דלא אפשת שנינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים ואי משום מזוני לא כל אדם זוכה לשתי שלחנות ואי משום בני דין גרמא דעשיראה ביר א''ל להאי שופרא דבלי בעפרא קא בכינא א''ל על דא ודאי קא בכית ובכו תרוייהו אדהכי והכי א''ל חביבין עליך יסורין א''ל לא הן ולא שכרן א''ל הב לי ידך יהב ליה ידיה ואוקמיה. רב הונא תקיפו ליה ארבע מאה דני דחמרא על לגביה רב יהודה אחוה דרב סלא חסידא ורבנן ואמרי לה רב אדא בר אהבה ורבנן ואמרו ליה לעיין מר במיליה אמר להו ומי חשידנא בעינייכו אמרו ליה מי חשיד קב''ה דעביד דינא בלא דינא אמר להו אי איכא מאן דשמיע עלי מלתא לימא אמרו ליה הכי שמיע לן דלא יהיב מר שבישא לאריסיה אמר להו מי קא שביק לי מידי מיניה הא קא גניב ליה כוליה אמרו ליה היינו דאמרי אינשי בתר גנבא גנוב וטעמא טעים אמר להו קבילנא עלי דיהיבנא ליה איכא דאמרי הדר חלא והוה חמרא ואיכא דאמרי אייקר חלא ואיזדבן בדמי דחמרא: תניא אבא בנימין אומר על שני דברים הייתי מצטער כל ימי על תפלתי שתהא לפני מטתי ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום על תפלתי שתהא לפני מטתי מאי לפני מטתי אילימא לפני מטתי ממש והאמר רב יהודה אמר רב ואיתימא ריב''ל מנין למתפלל שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הקיר שנאמר {ישעיה לח-ב} ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל לא תימא לפני מטתי אלא אימא סמוך למטתי ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום דא''ר חמא ברבי חנינא אמר רבי יצחק כל הנותן מטתו בין צפון לדרום הויין ליה בנים זכרים שנאמר {תהילים יז-יד} וצפונך תמלא בטנם ישבעו בנים רב נחמן בר יצחק אמר אף אין אשתו מפלת נפלים כתיב הכא וצפונך תמלא בטנם וכתיב התם {בראשית כה-כד} וימלאו ימיה ללדת והנה תומים בבטנה: תניא אבא בנימין אומר שנים שנכנסו להתפלל וקדם אחד מהם להתפלל ולא המתין את חברו ויצא טורפין לו תפלתו בפניו שנאמר {איוב יח-ד} טורף נפשו באפו הלמענך תעזב ארץ ולא עוד אלא שגורם לשכינה שתסתלק מישראל שנאמר {איוב יח-ד} ויעתק צור ממקומו ואין צור אלא הקב''ה שנאמר {דברים לב-יח} צור ילדך תשי ואם המתין לו מה שכרו

 רש"י  ובנים. קא סלקא דעתיה הקובר את בניו: ארבע מראות. שאת ותולדתה בהרת ותולדתה. בהרת עזה כשלג שניה לה כסיד ההיכל. שאת כצמר לבן שניה לה כקרום ביצה: הא לן והא להו. בא''י שערי חומה מקודשות בה ומצורע טעון שילוח חוצה להן אינן יסורין של אהבה. בבל שאין טעונין שילוח והן מזבח כפרה הוו יסורין של אהבה: בצנעא. תחת בגדיו: דין גרמא דעשיראה ביר. זה עצם של בן עשירי שמת לו: ביר. כמו בר וצר עצם פחות מכשעורה ממנו בסודרו לעגמת נפש. וגברא רבא כר''י לא באו לו יסורין שאינן של אהבה: דהוו להו בנים ומתו. הוו להו יסורין של אהבה שהאבלות מכפרת על עוונותיו: גלייה. ר' יוחנן לדרעיה: ונפל נהורא. שהיה בשרו מבהיק שיפה היה מאד כדאמרינן בב''מ בהשוכר את הפועלים (דף פד.): אי משום תורה. שלא למדת הרבה כרצונך: אחד המרבה ואחד הממעיט. לענין קרבנות שנויה בשלהי מנחות (דף קי.) נאמר בעולת בהמה ריח ניחוח ובמנחה ריח ניחוח ללמדך שאחד המרבה וכו': אי משום מזוני. שאינך עשיר: על דא ודאי קא בכית. על זה ודאי יש לך לבכות: דני. חביות: תקיפו. החמיצו: ליעיין מר במיליה. יפשפש במעשיו: אי איכא דשמיע עלי מילתא לימא. אם יש בכם ששמע עלי דבר שאני צריך לחזור בי יודיעני: שבישא. חלקו בזמורות הגפן שחותכין מהן בשעת הזמיר ותנן (בב''מ דף קג.) כשם שחולקין ביין כך חולקין בזמורות ובקנים שריגים מתרגמינן שבשין (בראשית מ): מי שביק לי מידי מיניה. וכי אינו חשוד בעיניכם שהוא גונב לי הרבה יותר מחלקו: בתר גנבא גנוב כו'. הגונב מן הגנב אף הוא טועם טעם גנבה: סמוך למטתי. כל ימי נזהרתי שלא לעשות מלאכה ושלא לעסוק בתורה כשעמדתי ממטתי עד שאקרא ק''ש ואתפלל: צפון לדרום. ראש ומרגלותיה זה לצפון וזה לדרום ונראה בעיני שהשכינה במזרח או במערב לפיכך נכון להסב דרך תשמיש לרוחות אחרות: וצפונך. לשון צפון וסיפיה דקרא ישבעו בנים: תמלא בטנם. תמלא ימי הריונם: טורף נפשו באפו. לך אומר אשר גרמת לך לטרוף את נפשך בפניך ומה היא הנפש זו תפלה כמו שנאמר ואשפוך את נפשי לפני ה' (ש''א א): הלמענך תעזב ארץ. וכי סבור היית שבשבילך שיצאת תסתלק השכינה ויעזוב את חבירך המתפלל לפניו: (רש"י)

 תוספות  הא לן והא להו. פי' רש''י לבני ארץ ישראל שצריכין שילוח חוץ לשלשה מחנות לא הוו יסורין של אהבה. ותימא דשילוח מחנות לא היה נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג ובתי ערי חומה. ובימי האמוראין לא היה היובל נוהג כדאמרינן במסכת גיטין (פ''ד דף לו.) והיאך היה מדבר ר' יוחנן מדבר שלא היה נוהג בימיו. וי''מ הא לן והא להו לענין טומאה שנזהרין בא''י ולא בבבל: והאמר רבי יוחנן דין גרמא דעשיראה ביר. פי' רש''י דלאדם חשוב כר' יוחנן מסתמא לא היו אלא יסורין של אהבה. ותימא דהא מסיק דהיכא דלא הוו ליה בנים כלל לא הוו יסורין של אהבה והרי כמה צדיקים שלא היו להם בנים ואי משום בנות ר' יוחנן נמי הוו ליה בנות בפ' בתרא דקדושין (דף עא:) ונראה לפרש דהכי פריך והאמר ר' יוחנן דין גרמא וכו' אלמא מדהוה רגיל לנחם אחרים בכך ש''מ דהוו יסורין של אהבה. אבל אינו תלוי בכך שהצדיקים עצמם פעמים מעונים ביסורין: ה''ג לא כל אדם זוכה לשתי שלחנות. אבל אין לגרוס אין אדם זוכה דהא כמה צדיקים זוכין לשתי שלחנות כגון רבי וכדאמרינן בפרק בתרא דהוריות (דף י:): דינא בלא דינא. הרבה צדיקים יש שלוקין בגופם ובממונם אלא הם היו יודעים שלא היה נותן שבישא לאריסיה והיו רוצים לרמוז לו שלא יעשה עוד: שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הקיר. אבל מלתא דקביעא כגון ארון ותיבה אין זה הפסק. אבל מטה נראה שאין זה קבוע: אלא אימא סמוך למטתי. שלא היה עושה מלאכה עד שיתפלל. ורש''י פירש אפילו ללמוד שאסור ללמוד קודם תפלה. ולא ידעתי מנא ליה. אבל ראיה דשרי ללמוד קודם דלקמן בפרק שני (דף יד ב) אמרינן דרב מקדים ומשי ידיה ומברך ומתני פרקיה וקרי ק''ש כי מטא זמן ק''ש וכו': כל הנותן מטתו בין צפון לדרום וכו'. ולא בין מזרח למערב ודוקא כשישן עם אשתו מפני שהשכינה מצויה בין מזרח למערב והיה הדבר גנאי לשכב אצל אשתו מפני התשמיש וכן משמע ומוכחי קראי: (תוספות)

 רשב"א  הא דאמרינן: במי שיש בו אחד מארבע מראות נגעים הללו דהוי מזבח כפרה. ואמרינן: הא לן והא להו. פירש רש"י ז"ל: בני ארץ ישראל שבתי ערי חומה שלהן מקודשות ומצורע טעון שלוח חוצה להן אינן יסורין של אהבה. והקשה עליו הרב רבי אלחנן ז"ל דהא משמע בערכין (כט, א) שאין בתי ערי חומה נוהגין אלא בזמן שהיובל נוהג, ואם כן אף בארץ ישראל גופה הוה מצי לאיפלוגי כאן בזמן שהיובל נוהג כאן בזמן שאין היובל נוהג. ותירץ הוא ז"ל דשמא התם לא מיירי אלא לענין בתי ערי חומה ממש, אבל לענין שלוח מחנות נוהגין עכשיו למ"ד קדשה לעתיד לבא, ובמסכת כלים (פ"א, מ"ז) שנינו, ערי חומה מקודשות שאין (זבין וטמאי מתים) [מצורעין] נכנסין לשם. וגם מקצת מרבני צרפת פירשו לפני רשב"ם ז"ל שאף בזמן הזה נוהג כן בארץ למאן דאמר קדשה לעתיד לבא. ורבנו האי גאון ז"ל פירש: הא לן לבני בבל שאנו בארץ טמאה הוי מזבח כפרה, אבל דרבי יוחנן דאמר דאינן יסורין של אהבה, לבני ארץ ישראל משום טומאה. והקשה הוא ז"ל כיון שיש יסורין של אהבה מאי קא אמרי ליה רבנן לרב הונא וקודשא בריך הוא מי עביד בלא דינא. ותירץ דמשום דנודע להו לרבנן דלא יהיב שבישתא לאריסא ועביד שלא כהוגן, קא אמרו ליה הכי. (רשב"א)


דף ו - א

אמר ר' יוסי ברבי חנינא זוכה לברכות הללו שנאמר {ישעיה מח-יח} לוא הקשבת למצותי ויהי כנהר שלומך וצדקתך כגלי הים ויהי כחול זרעך וצאצאי מעיך וגו': תניא אבא בנימין אומר אלמלי נתנה רשות לעין לראות אין כל בריה יכולה לעמוד מפני המזיקין אמר אביי אינהו נפישי מינן וקיימי עלן כי כסלא לאוגיא אמר רב הונא כל חד וחד מינן אלפא משמאליה ורבבתא מימיניה אמר רבא האי דוחקא דהוי בכלה מנייהו הוי הני ברכי דשלהי מנייהו הני מאני דרבנן דבלו מחופיא דידהו הני כרעי דמנקפן מנייהו האי מאן דבעי למידע להו לייתי קיטמא נהילא ונהדר אפורייה ובצפרא חזי כי כרעי דתרנגולא האי מאן דבעי למחזינהו ליתי שלייתא דשונרתא אוכמתא בת אוכמתא בוכרתא בת בוכרתא ולקליה בנורא ולשחקיה ולימלי עיניה מניה וחזי להו ולשדייה בגובתא דפרזלא ולחתמי' בגושפנקא דפרזלא דילמא גנבי מניה ולחתום פומיה כי היכי דלא ליתזק רב ביבי בר אביי עבד הכי חזא ואתזק בעו רבנן רחמי עליה ואתסי: תניא אבא בנימין אומר אין תפלה של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת שנאמר {מלכים א ח-כח} לשמוע אל הרנה ואל התפלה במקום רנה שם תהא תפלה אמר רבין בר רב אדא א''ר יצחק מנין שהקב''ה מצוי בבית הכנסת שנאמר {תהילים פב-א} אלהים נצב בעדת אל ומנין לעשרה שמתפללין ששכינה עמהם שנאמר אלהים נצב בעדת אל ומנין לשלשה שיושבין בדין ששכינה עמהם שנאמר {תהילים פב-א} בקרב אלהים ישפוט ומנין לשנים שיושבים ועוסקין בתורה ששכינה עמהם שנאמר {מלאכי ג-טז} אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וגו' מאי {מלאכי ג-טז} ולחושבי שמו אמר רב אשי חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה ומנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו שנאמר {שמות כ-כד} בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך וכי מאחר דאפילו חד תרי מבעיא תרי מכתבן מלייהו בספר הזכרונות חד לא מכתבן מליה בספר הזכרונות וכי מאחר דאפי' תרי תלתא מבעיא מהו דתימא דינא שלמא בעלמא הוא ולא אתיא שכינה קמ''ל דדינא נמי היינו תורה וכי מאחר דאפי' תלתא עשרה מבעיא עשרה קדמה שכינה ואתיא תלתא עד דיתבי: א''ר אבין בר רב אדא א''ר יצחק מנין שהקב''ה מניח תפילין שנאמר {ישעיה סב-ח} נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו בימינו זו תורה שנאמר {דברים לג-ב} מימינו אש דת למו ובזרוע עוזו אלו תפילין שנאמר {תהילים כט-יא} ה' עוז לעמו יתן ומנין שהתפילין עוז הם לישראל דכתי' {דברים כח-י} וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך ותניא ר' אליעזר הגדול אומר אלו תפילין שבראש א''ל רב נחמן בר יצחק לרב חייא בר אבין הני תפילין דמרי עלמא מה כתיב בהו א''ל {דברי הימים א יז-כא} ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ ומי משתבח קוב''ה בשבחייהו דישראל אין דכתיב {דברים כו-יז} את ה' האמרת היום (וכתיב) וה' האמירך היום אמר להם הקב''ה לישראל אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם שנאמר {דברים ו-ד} שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם שנאמר ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי תינח בחד ביתא בשאר בתי מאי א''ל {דברים ד-ז} כי מי גוי גדול ומי גוי גדול {דברים לג-כט} אשריך ישראל {דברים ד-לד} או הנסה אלהים {דברים כו-יט} ולתתך עליון אי הכי נפישי להו טובי בתי אלא כי מי גוי גדול ומי גוי גדול דדמיין להדדי בחד ביתא אשריך ישראל ומי כעמך ישראל בחד ביתא או הנסה אלהים בחד ביתא ולתתך עליון בחד ביתא

 רש"י  לוא הקשבת. לשון המתנה היא: למצותי. בשביל מצותי אשר צויתי לגמול חסד: לראות. כל השדים העומדים לפניו: כי כסלא לאוגיא. כשורת חפירה המקפת האוגיא שעושין תחת הגפנים כמו ששנינו (מ''ק דף ב) אין עושין אוגיות לגפנים לאסוף שם מים להשקות הגפן. כסלא הוא תלם של מענה המקפת סביב סביב את תל האוגיא והגפן נטוע בתל ובריש נדרים (דף ו ב) הדין אוגיא להוי פאה: האי דוחקא דהוי בכלה. פעמים שבני אדם יושבים רווחים ביום השבת שבאין לשמוע דרשה ודומה להם כיושבים דחוקים: הני ברכי דשלהי. ברכים עייפים: מאני דרבנן דבלו. בגדי התלמידים שבלים מהר והם אינם בני מלאכה שיבלו בגדיהם: מחופיא דידהו. באין המזיקים ויושבין אצלם ומתחככים בהם. חופיא לשון חופף ומפספס (שבת דף נ) פריי''ר {חכוך} בלע''ז: שלייתא דשונרתא. שליית הולד של חתול נקבה: בוכרתא. הבכורה לאמה: בת בוכרתא. ואף אמה היתה בכורה: ולימלי עיניה מניה. ישים ממנה מעט בעיניו כל לשון נתינה בעין קורהו בלשון גמרא לשון מלוי לפי שבדבר מועט הוא מלא: גובתא דפרזלא. קנה חלול של ברזל: ולחתמיה. לקנה: בגושפנקא דפרזלא. בחותם של ברזל דבמידי דצייר וחתים לית להו רשותא כדאמרינן בכל הבשר בשחיטת חולין (דף קה ב): במקום רנה. בבהכ''נ ששם אומרים הצבור שירות ותשבחות בנעימת קול ערב: בעדת אל. בבית מועד שלו: ומנין לעשרה וכו'. עדה קרויה בעשרה שנא' עד מתי לעדה הרעה הזאת (במדבר יד) יצאו כלב ויהושע: בקרב אלהים ישפוט. ואין בית דין קרוים אלהים אלא בג' בפ''ק דסנהדרין (דף ג:): ויקשב ה'. ממתין להם שם: אשר אזכיר את שמי. אשר יזכר שמי על מצותי ודברי: אבא אליך. לשון יחיד הוא: מכתבן מלייהו. כדכתיב ויכתב ספר זכרון לפניו (סיפא דקרא): קדמה שכינה ואתיא. קודם שיהיו כל העשרה: נצב בעדת אל. מעיקרא משמע: עד דיתבי. כדכתיב ישפוט. בשעת המשפט: עוז לעמו. ומנין שהתפילין עוז הם לישראל דכתיב וראו וגו' ויראו ממך: מה כתיב בהו. בשלמא בתפילין דידן כתיב שמע (דברים ו) והיה אם שמוע (שם יא) קדש לי כל בכור (שמות יג) והיה כי יביאך פרשיות שנצטוו בהם לשום זכרון מצותיו של הקב''ה אות וזכרון להם לישראל אלא בדידיה מאי כתיב בהו: האמרת. לשון חשיבות ושבח כמו יתאמרו כל פועלי און (תהלים צד). ישתבחו: בשאר בתי מאי. שהרי ארבעה בתים הם: (רש"י)

 תוספות  המתפלל ולא המתין את חבירו טורפין לו וכו'. פירש רבינו תם דזה היה להם בבתי כנסיות שלהם שהיו בשדה ולכך בלילה יש להמתין. והר''י היה מאחר תפלתו ומאריך עד שיצאו כולם ואם בתוך כך היה שום אדם בא בבית הכנסת היה מעיין בספר עד שגמרו תפלתם. ונאה להחמיר אף לנו: כי כסלא לאוגיא. כעין תלמים המקיפין את הערוגה כדאמרינן בריש נדרים (דף ו:) הדין אוגיא להוי פאה: חד לא מכתבן מליה בספר הזכרונות. כלומר עם אחרים אבל בספר לבדו נכתבין כדאמרינן וכל מעשיך בספר נכתבין (אבות פרק ב) כ''ש מדה טובה: אלו תפילין שבראש. לפי שיש בהן רוב שם של שדי שהשי''ן כתובה בקמט שבבתים והדלי''ת ברצועות. ותימא משבת פרק במה מדליקין (דף כח ב) דקאמר מן המותר בפיך ולא מפיק רצועות מתורת ה' בפיך. ועוד דבפ' בתרא דמגילה (דף כו ב) קרי לרצועות תשמישי קדושה בעלמא. אלא י''ל אלו תפילין שבראש לפי שהן בגבהו של ראש ונראין דשייך בהו וראו אבל תפילין של יד מכוסין דכתיב (שמות יג) לך לאות על ידך ולא לאחרים לאות: מי כעמך ישראל. זה שיסד הפייטן (ביום א' דפסח) טוטפת כלילו גדלי: אחורי בית הכנסת. פי' רש''י כל פתחי בתי כנסיות היו למזרח ואחוריהם למערב וזה המתפלל אחורי בית הכנסת ואינו מחזיר פניו לבהכ''נ נראה ככופר במי שהצבור מתפללין לפניו. ולא נהירא דאדרבה במהדר אפיה לבית הכנסת מיחזי כשתי רשויות שהקהל מתפללין למערב והוא מתפלל כנגדם למזרח. ע''כ נראה אחורי בהכ''נ מי שהוא אחורי העם במזרח והעם משתחוים למערב ולהכי קאמר ולא מהדר אפיה כו'. ודוקא הם שהיה מנהגם להתפלל למערב. אבל אנו מתפללים למזרח שאנו במערבו של א''י וכתיב והתפללו אליך דרך ארצם (מ''א ח) ונראה כמו שפי' להם לצד מערב יתפרש לנו לצד מזרח: (תוספות)

 רשב"א  ולענין מה שאמרו: הקב"ה מניח תפילין. פירש רב האי גאון ז"ל, זה לשונו: הכי פירשו רבנן, שהראה הקב"ה למשה קשר של תפילין והנחת תפילין ולימדו במראית העין, כדרך שלמדו מעשה המשכן, שנאמר (שמות כה, ט) כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן, (ככל) אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר (שמות כה, מ). וכן לענין מה שאמרו (ראש השנה יז, ב) שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור שיורד לפני התיבה ולימד את משה בפרשת ויעבור ה' על פניו ויקרא, וכן הוא אומר (שם לג, יט) אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וגו', ועל אותה שעה אמרו, מנין שהקדוש ברוך הוא מתפלל, והלא בתורה פירש כי כן אמר ה' אל רחום וחנון, וקאמר משה אתה הראתנו לומר שלש עשרה מדות שנאמר (במדבר יד, יז) כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר. וכן אמרו לקמן (ז, א) יהי רצון שיכבשו רחמי את כעסי ללמדנו לומר יהי רצון שיכבשו רחמיך את כעסך. עד כאן לשון רב האי גאון ז"ל. ומיהו מאי דקאמרי תפילי דקודשא בריך הוא מאי כתיב בהו, קשיא טובא לפירוש זה בעיני. ויש לשאר החכמים ענין אחר נעלם בזה, והאלהים יראנו איזה הדרך ישכון אור. (רשב"א)


דף ו - ב

וכולהו כתיבי באדרעיה: אמר רבין בר רב אדא אמר רבי יצחק כל הרגיל לבא לבית הכנסת ולא בא יום אחד הקב''ה משאיל בו שנאמר {ישעיה נ-י} מי בכם ירא ה' שומע בקול עבדו אשר הלך חשכים ואין נוגה לו אם לדבר מצוה הלך נוגה לו ואם לדבר הרשות הלך אין נוגה לו יבטח בשם ה' מאי טעמא משום דהוה ליה לבטוח בשם ה' ולא בטח: אמר ר' יוחנן בשעה שהקב''ה בא בבית הכנסת ולא מצא בה עשרה מיד הוא כועס שנא' {ישעיה נ-ב} מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה. א''ר חלבו אמר רב הונא כל הקובע מקום לתפלתו אלהי אברהם בעזרו וכשמת אומרים לו אי עניו אי חסיד מתלמידיו של אברהם אבינו ואברהם אבינו מנא לן דקבע מקום דכתיב {בראשית יט-כז} וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם ואין עמידה אלא תפלה שנאמר {תהילים קו-ל} ויעמוד פינחס ויפלל: אמר רבי חלבו אמר רב הונא היוצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה אמר אביי לא אמרן אלא למיפק אבל למיעל מצוה למרהט שנא' {הושע ו-ג} נרדפה לדעת את ה' אמר רבי זירא מריש כי הוה חזינא להו לרבנן דקא רהטי לפרקא בשבתא אמינא קא מחליין רבנן שבתא כיון דשמענא להא דרבי תנחום א''ר יהושע בן לוי לעולם ירוץ אדם לדבר הלכה ואפילו בשבת שנא' {הושע יא-י} אחרי ה' ילכו כאריה ישאג וגו' אנא נמי רהיטנא. אמר ר' זירא אגרא דפרקא רהטא אמר אביי אגרא דכלה דוחקא אמר רבא אגרא דשמעתא סברא אמר רב פפא אגרא דבי טמיא שתיקותא אמר מר זוטרא אגרא דתעניתא צדקתא אמר רב ששת אגרא דהספדא דלויי אמר רב אשי אגרא דבי הלולי מילי: אמר רב הונא כל המתפלל אחורי בית הכנסת נקרא רשע שנאמר {תהילים יב-ט} סביב רשעים יתהלכון אמר אביי לא אמרן אלא דלא מהדר אפיה לבי כנישתא אבל מהדר אפיה לבי כנישתא לית לן בה ההוא גברא דקא מצלי אחורי בי כנישתא ולא מהדר אפיה לבי כנישתא חלף אליהו חזייה אידמי ליה כטייעא א''ל כדו בר קיימת קמי מרך שלף ספסרא וקטליה א''ל ההוא מרבנן לרב ביבי בר אביי ואמרי לה רב ביבי לרב נחמן בר יצחק מאי {תהילים יב-ט} כרום זלות לבני אדם אמר ליה אלו דברים שעומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בהן ר' יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרוייהו כיון שנצטרך אדם לבריות פניו משתנות ככרום שנאמר כרום זלות לבני אדם מאי כרום כי אתא רב דימי אמר עוף אחד יש בכרכי הים וכרום שמו וכיון שחמה זורחת מתהפך לכמה גוונין ר' אמי ור' אסי דאמרי תרוייהו כאילו נדון בשני דינים אש ומים שנאמר {תהילים סו-יב} הרכבת אנוש לראשנו באנו באש ובמים: ואמר רבי חלבו אמר רב הונא לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה שהרי אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה שנאמר {מלכים א יח-לו} ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא ויאמר וגו' ענני ה' ענני ענני שתרד אש מן השמים וענני שלא יאמרו מעשה כשפים הם ר' יוחנן אמר אף בתפלת ערבית שנאמר {תהילים קמא-ב} תכון תפלתי קטרת לפניך משאת כפי מנחת ערב רב נחמן בר יצחק אמר אף תפלת שחרית שנאמר {תהילים ה-ד} ה' בקר תשמע קולי בקר אערך לך ואצפה: וא''ר חלבו אמר רב הונא כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות שנאמר {ירמיה לג-יא} קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צבאות ואם משמחו מה שכרו אמר רבי יהושע בן לוי זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות שנאמר {שמות יט-טז} ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר וגו' ויהי קול השופר וגו' והאלהים יעננו בקול. איני והא כתיב {שמות כ-יח} וכל העם רואים את הקולת אותן קולות דקודם מתן תורה הוו רבי אבהו אמר כאילו הקריב תודה שנאמר {ירמיה לג-יא} מביאים תודה בית ה' רב נחמן בר יצחק אמר כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים שנאמר {ירמיה לג-יא} כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה אמר ה': וא''ר חלבו אמר רב הונא כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין שנאמר {קהלת יב-יג} סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא וגו' מאי {קהלת יב-יג} כי זה כל האדם א''ר אלעזר אמר הקב''ה כל העולם כלו לא נברא אלא בשביל זה רבי אבא בר כהנא אמר שקול זה כנגד כל העולם כולו ר' שמעון בן עזאי אומר ואמרי לה ר' שמעון בן זומא אומר כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה: וא''ר חלבו אמר רב הונא כל שיודע בחברו שהוא רגיל ליתן לו שלום יקדים לו שלום שנאמר {תהילים לד-טו} בקש שלום ורדפהו ואם נתן לו ולא החזיר נקרא גזלן שנאמר {ישעיה ג-יד} ואתם בערתם הכרם גזלת העני בבתיכם:

 רש"י  וכולהו כתיבי באדרעיה. כל הכתובים הללו כתובים בזרוע בבית אחד שאותן של יד אינן אלא בית אחד כדאמרינן במנחות (דף לד:) וכל הפרשיות כתובות בו: משאיל בו. מה טיבו של פלוני למה לא בא: ירא את ה'. שהיה רגיל לבא אליו: אשר הלך חשכים ואין נוגה לו. אשר עתה הלך למקום חשך אשר ימנע עצמו מלהשכים לפתחי: ואין עונה. שיעור שיוכלו לענות דבר קדושה: אלקי אברהם. שקבע מקום לתפלתו: בעזרו. כדרך שהיה עוזר לאברהם: אל יפסיע פסיעה גסה. לפי שמראה בעצמו שעכוב בית הכנסת דומה עליו כמשוי: נרדפה. לשון מרוצה משמע שהרודף רץ: לפרקא. לשמוע הדרשה: מחליין רבנן שבתא. דאמר מר (שבת ד' קיג:) אסור לפסוע פסיעה גסה בשבת שנאמר אם תשיב משבת רגלך: אגרא דפרקא. עיקר קבול שכר הבריות הרצים לשמוע דרשה מפי חכם היא שכר המרוצה שהרי רובם אינם מבינים להעמיד גרסא ולומר שמועה מפי רבן לאחר זמן שיקבלו שכר למוד: אגרא דכלה. שבת שלפני הרגל שהכל נאספין לשמוע הלכות הרגל: אגרא דשמעתא סברא. שהוא יגע וטורח ומחשב להבין טעמו של דבר: אגרא דתעניתא צדקתא. שנותנין צדקה לערב לפרנסת העניים שהתענו היום: דלויי. להרים קול בלשון נהי ועגמת נפש שיבכו השומעים: מילי. לשמח החתן בדברים: אחורי בית הכנסת. כל פתחי בית הכנסת היו במזרח והכי תניא בתוספתא דמגילה (פרק ג) מעין מקדש ומשכן פניהם למערב ואחוריהם למזרח והמתפלל אחורי בית הכנסת ואינו מחזיר פניו לבית הכנסת נראה ככופר במי שהצבור מתפללין לפניו והא דרב הונא מוקי לה לאביי בדלא מהדר אפיה לבי כנישתא: חלף ההוא טייעא. סוחר ערבי: כדו בר כדו שתי בר. רשות כי האי דאמרינן בסוכה (ד' מה:) הא דעיילי בבר: כרום זלות. סיפיה דקרא דלעיל: דברים שעומדים ברומו של עולם. כגון תפלה שעולה למעלה: כיון שנצטרך אדם לבריות. הוא זל בעיניהם: לראשנו. להיות נושה בנו דמתרגמינן כנושה (שמות כב) כרשיא: עובר בחמשה קולות. מזלזל בחמשה קולות שבירך בהן הקב''ה את ישראל: אותן קולות דקודם מתן תורה הוו. הנך קולות בתראי היינו הנך דאיירי בהו לעיל וקאמר דנראין היו ואע''פ שהקול אינו נראה זה נראה: מביאים תודה בית ה'. כי אשיב את שבות וגו'. סיפיה דקרא דחמשה קולות דלעיל הוא: בשביל זה. שיברא זה: לצוות. של''ווץ {שול"ץ: צעצוע} בלע''ז: גזלת העני. והלא אף גזלת העשיר גזלה היא אלא גזלת העני שאין לו כלום לגזול ממנו אלא שלא להשיב על שלומו: (רש"י)

 תוספות  אין פירוש לקטע זה (תוספות)


דף ז - א

א''ר יוחנן משום ר' יוסי מנין שהקב''ה מתפלל שנאמר {ישעיה נו-ז} והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי תפלתם לא נאמר אלא תפלתי מכאן שהקב''ה מתפלל. מאי מצלי אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב יה''ר מלפני שיכבשו רחמי את כעסי ויגולו רחמי על מדותי ואתנהג עם בני במדת רחמים ואכנס להם לפנים משורת הדין. תניא א''ר ישמעאל בן אלישע פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים וראיתי אכתריאל יה ה' צבאות שהוא יושב על כסא רם ונשא ואמר לי ישמעאל בני ברכני אמרתי לו יה''ר מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך ותתנהג עם בניך במדת הרחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין ונענע לי בראשו וקמ''ל שלא תהא ברכת הדיוט קלה בעיניך: וא''ר יוחנן משום ר' יוסי מנין שאין מרצין לו לאדם בשעת כעסו דכתיב {שמות לג-יד} פני ילכו והנחותי לך אמר לו הקב''ה למשה המתן לי עד שיעברו פנים של זעם ואניח לך ומי איכא רתחא קמיה דקודשא בריך הוא אין דתניא {תהילים ז-יב} ואל זועם בכל יום וכמה זעמו רגע וכמה רגע אחד מחמשת רבוא ושמונת אלפים ושמנה מאות ושמנים ושמנה בשעה וזו היא רגע ואין כל בריה יכולה לכוין אותה שעה חוץ מבלעם הרשע דכתיב ביה {במדבר כד-טז} ויודע דעת עליון השתא דעת בהמתו לא הוה ידע דעת עליון הוה ידע אלא מלמד שהיה יודע לכוין אותה שעה שהקב''ה כועס בה והיינו דאמר להו נביא לישראל {מיכה ו-ה} עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב וגו' מאי {מיכה ו-ה} למען דעת צדקות ה' א''ר אלעזר אמר להם הקב''ה לישראל דעו כמה צדקות עשיתי עמכם שלא כעסתי בימי בלעם הרשע שאלמלי כעסתי לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט והיינו דקא''ל בלעם לבלק {במדבר כג-ח} מה אקב לא קבה אל ומה אזעם לא זעם ה' מלמד שכל אותן הימים לא זעם. וכמה זעמו רגע וכמה רגע א''ר אבין ואיתימא רבי אבינא רגע כמימריה. ומנא לן דרגע רתח שנא' {תהילים ל-ו} כי רגע באפו חיים ברצונו ואב''א מהכא {ישעיה כו-כ} חבי כמעט רגע עד יעבור זעם ואימת רתח אמר אביי בהנך תלת שעי קמייתא כי חיורא כרבלתא דתרנגולא וקאי אחד כרעא כל שעתא ושעתא נמי קאי הכי כל שעתא אית ביה שורייקי סומקי בההיא שעתא לית ביה שורייקי סומקי. ההוא צדוקי דהוה בשבבותיה דר' יהושע בן לוי הוה קא מצער ליה טובא בקראי יומא חד שקל תרנגולא ואוקמיה בין כרעי' דערסא ועיין ביה סבר כי מטא ההיא שעתא אלטייה כי מטא ההיא שעתא ניים אמר ש''מ לאו אורח ארעא למעבד הכי {תהילים קמה-ט} ורחמיו על כל מעשיו כתיב וכתיב {משלי יז-כו} גם ענוש לצדיק לא טוב תנא משמיה דר' מאיר בשעה שהחמה זורחת וכל מלכי מזרח ומערב מניחים כתריהם בראשיהם ומשתחוים לחמה מיד כועס הקב''ה: וא''ר יוחנן משום רבי יוסי טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר מכמה מלקיות שנא' {הושע ב-ט} ורדפה את מאהביה וגו' ואמרה אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה וריש לקיש אמר יותר ממאה מלקיות שנאמר {משלי יז-י} תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה: וא''ר יוחנן משום ר' יוסי שלשה דברים בקש משה מלפני הקב''ה ונתן לו בקש שתשרה שכינה על ישראל ונתן לו שנאמר {שמות לג-טז} הלוא בלכתך עמנו בקש שלא תשרה שכינה על עובדי כוכבים ונתן לו שנאמר {שמות לג-טז} ונפלינו אני ועמך בקש להודיעו דרכיו של הקב''ה ונתן לו שנא' {שמות לג-יג} הודיעני נא את דרכיך אמר לפניו רבש''ע מפני מה יש צדיק וטוב לו ויש צדיק ורע לו יש רשע וטוב לו ויש רשע ורע לו אמר לו משה צדיק וטוב לו צדיק בן צדיק צדיק ורע לו צדיק בן רשע רשע וטוב לו רשע בן צדיק רשע ורע לו רשע בן רשע: אמר מר צדיק וטוב לו צדיק בן צדיק צדיק ורע לו צדיק בן רשע איני והא כתיב {שמות לד-ז} פקד עון אבות על בנים וכתיב {דברים כד-טז} ובנים לא יומתו על אבות ורמינן קראי אהדדי ומשנינן לא קשיא הא כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם הא כשאין אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם אלא הכי קא''ל צדיק וטוב לו צדיק גמור צדיק ורע לו צדיק שאינו גמור רשע וטוב לו רשע שאינו גמור רשע ורע לו רשע גמור ופליגא דר' מאיר דא''ר מאיר שתים נתנו לו ואחת לא נתנו לו שנא' {שמות לג-יט} וחנתי את אשר אחון אע''פ שאינו הגון ורחמתי את אשר ארחם אע''פ שאינו הגון {שמות לג-כ} ויאמר לא תוכל לראות את פני תנא משמיה דר' יהושע בן קרחה כך א''ל הקב''ה למשה כשרציתי לא רצית עכשיו שאתה רוצה איני רוצה ופליגא דר' שמואל בר נחמני א''ר יונתן דא''ר שמואל בר נחמני א''ר יונתן בשכר שלש זכה לשלש בשכר {שמות ג-ו} ויסתר משה פניו זכה לקלסתר פנים בשכר כי ירא זכה {שמות לד-ל} לוייראו מגשת אליו בשכר מהביט זכה {במדבר יב-ח} לותמונת ה' יביט: {שמות לג-כג} והסירתי את כפי וראית את אחרי אמר רב חנא בר ביזנא א''ר שמעון חסידא מלמד שהראה הקב''ה למשה קשר של תפילין: וא''ר יוחנן משום ר' יוסי כל דבור ודבור שיצא מפי הקב''ה לטובה אפי' על תנאי לא חזר בו מנא לן ממשה רבינו שנא' {דברים ט-יד} הרף ממני ואשמידם וגו' ואעשה אותך לגוי עצום אע''ג דבעא משה רחמי עלה דמלתא ובטלה אפ''ה אוקמה בזרעיה שנא' {דברי הימים א כג-טו} בני משה גרשום ואליעזר ויהיו בני אליעזר רחביה הראש וגו' ובני רחביה רבו למעלה וגו' ותני רב יוסף למעלה מששים רבוא אתיא רביה רביה כתיב הכא רבו למעלה וכתיב התם {שמות א-ז} ובני ישראל פרו וישרצו וירבו:

 רש"י  ונענע לי בראשו. כמודה בברכתי ועונה אמן: דעת בהמתו לא הוה ידע. במסכת ע''א מפרש לה בפ''ק: מאי קרא. דאף הוי כרגע דכתיב כי רגע באפו חיים ברצונו: בתלת שעי קמייתא. באחד מרגעי תלת שעות ראשונות: שורייקי. טיי''ש {כתמים} בלעז: לצדיק לא טוב. לענוש את הבריות: מרדות אחת. לשון רדוי והכנעה שאדם שם על לבו מאליו: ורדפה את מאהביה וגו'. וכשתראה שאין עוזר תשים על לבה לאמר אשובה אל אישי הראשון: תחת גערה במבין. תחת גערה באדם מבין טובה מהכות כסיל מאה. תחת הטעם למעלה תחת התי''ו ולא כמו אל תירא ואל תחת (דברים א) שטעמו בחי''ת אלא למעלה תחת התי''ו ראשון לומר שהוא שם דבר שאי אפשר לפותרו לשון תפעל לומר תכניע את האדם אלא תכנע היא בעצמה. ולכך שינה את נקודתה לומר שהוא שם דבר: ג' דברים בקש משה ונתן לו. שהרי לסוף שאלתו כתיב גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה: להודיעו דרכיו. מנהג מדת משפטיו כגון מפני מה צדיק וטוב לו רשע ורע לו צדיק ורע לו רשע וטוב לו: את אשר .. אחון. את אשר יכמרו רחמי עליו לשעה ואע''פ שאינו כדאי: כשרציתי. בסנה: לא רצית. שנא' ויסתר משה פניו: ופליגא. דר' יהושע בן קרחה שמענישו על כך אדרבי שמואל שאמר קבל שכר על זה: לקלסתר פנים. כי קרן עור פניו: ותמונת ח' יביט. זה מראה אחורים כך שנוי' בספרי (פ' בהעלותך): קשר של תפילין. מאחוריו הוא ואמרי' לעיל דהקב''ה מניח תפילין: (רש"י)

 תוספות  שאלמלי כעסתי לא נשתייר וכו'. ואם תאמר מה היה יכול לומר בשעת רגע. יש לומר כלם. אי נמי מאחר שהיה מתחיל קללתו באותה שעה היה מזיק אפילו לאחר כן: ההוא צדוקי דהוה בשבבותיה דריב''ל כו' לאו אורח ארעא. אף על גב דהצדוקים וכו' מורידין ולא מעלין. היינו בידי אדם אבל בידי שמים לאו אורח ארעא להענישם ולהטריחם ולהורגם בידי שמים שלא כדרך בני אדם. ואי גרסינן הכא עובד כוכבים ניחא דקאמר התם העובד כוכבים ורועי בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין: (תוספות)


דף ז - ב

א''ר יוחנן משום ר''ש בן יוחי מיום שברא הקב''ה את העולם לא היה אדם שקראו להקב''ה אדון עד שבא אברהם וקראו אדון שנאמר {בראשית טו-ח} ויאמר אדני (אלהים) במה אדע כי אירשנה. אמר רב אף דניאל לא נענה אלא בשביל אברהם שנא' {דניאל ט-יז} ועתה שמע אלהינו אל תפלת עבדך ואל תחנוניו והאר פניך על מקדשך השמם למען אדני למענך מבעי ליה אלא למען אברהם שקראך אדון: וא''ר יוחנן משום ר''ש בן יוחי מנין שאין מרצין לו לאדם בשעת כעסו שנאמר {שמות לג-יד} פני ילכו והנחותי לך: ואמר ר''י משום ר''ש בן יוחי מיום שברא הקב''ה את עולמו לא היה אדם שהודה להקב''ה עד שבאתה לאה והודתו שנאמר {בראשית כט-לה} הפעם אודה את ה': ראובן א''ר אלעזר אמרה לאה ראו מה בין בני לבן חמי דאילו בן חמי אע''ג דמדעתיה זבניה לבכירותיה דכתיב {בראשית כה-לג} וימכר את בכרתו ליעקב חזו מה כתיב ביה {בראשית כז-מא} וישטם עשו את יעקב וכתיב {בראשית כז-לו} ויאמר הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים וגו' ואילו בני אע''ג דעל כרחיה שקליה יוסף לבכירותיה מניה דכתיב {דברי הימים א ה-א} ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף אפי' הכי לא אקנא ביה דכתיב {בראשית לז-כא} וישמע ראובן ויצילהו מידם: רות מאי רות א''ר יוחנן שזכתה ויצא ממנה דוד שריוהו להקב''ה בשירות ותשבחות מנא לן דשמא גרים אמר רבי אליעזר דאמר קרא {תהילים מו-ט} לכו חזו מפעלות ה' אשר שם שמות בארץ אל תקרי שמות אלא שמות: וא''ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי קשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם יותר ממלחמת גוג ומגוג שנאמר {תהילים ג-א} מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו וכתיב בתריה {תהילים ג-ב} ה' מה רבו צרי רבים קמים עלי ואילו גבי מלחמת גוג ומגוג כתיב {תהילים ב-א} למה רגשו גוים ולאומים יהגו ריק ואילו מה רבו צרי לא כתיב: מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו מזמור לדוד קינה לדוד מיבעי ליה אמר ר' שמעון בן אבישלום משל למה הדבר דומה לאדם שיצא עליו שטר חוב קודם שפרעו היה עצב לאחר שפרעו שמח אף כן דוד כיון שאמר לו הקב''ה {שמואל ב יב-יא} הנני מקים עליך רעה מביתך היה עצב אמר שמא עבד או ממזר הוא דלא חייס עלי כיון דחזא דאבשלום הוא שמח משום הכי אמר מזמור: וא''ר יוחנן משום ר''ש בן יוחי מותר להתגרות ברשעים בעולם הזה שנאמר {משלי כח-ד} עוזבי תורה יהללו רשע ושומרי תורה יתגרו בם תניא נמי הכי רבי דוסתאי בר' מתון אומר מותר להתגרות ברשעים בעוה''ז שנא' עוזבי תורה יהללו רשע וגו' ואם לחשך אדם לומר והא כתיב {תהילים לז-א} אל תתחר במרעים אל תקנא בעושי עולה אמור לו מי שלבו נוקפו אומר כן אלא אל תתחר במרעים להיות כמרעים אל תקנא בעושי עולה להיות כעושי עולה ואומר {משלי כג-יז} אל יקנא לבך בחטאים כי אם ביראת ה' כל היום איני והאמר ר' יצחק אם ראית רשע שהשעה משחקת לו אל תתגרה בו שנאמר {תהילים י-ה} יחילו דרכיו בכל עת ולא עוד אלא שזוכה בדין שנאמר {תהילים י-ה} מרום משפטיך מנגדו ולא עוד אלא שרואה בצריו שנאמר {תהילים י-ה} כל צורריו יפיח בהם לא קשיא הא במילי דידיה הא במילי דשמיא ואיבעית אימא הא והא במילי דשמיא ולא קשיא הא ברשע שהשעה משחקת לו הא ברשע שאין השעה משחקת לו ואב''א הא והא ברשע שהשעה משחקת לו ולא קשיא הא בצדיק גמור הא בצדיק שאינו גמור דאמר רב הונא מאי דכתיב {חבקוק א-יג} למה תביט בוגדים תחריש בבלע רשע צדיק ממנו וכי רשע בולע צדיק והא כתיב {תהילים לז-לג} ה' לא יעזבנו בידו וכתיב {משלי יב-כא} לא יאונה לצדיק כל און אלא צדיק ממנו בולע צדיק גמור אינו בולע ואב''א שעה משחקת לו שאני: וא''ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי כל הקובע מקום לתפלתו אויביו נופלים תחתיו שנאמר {שמואל ב ז-י} ושמתי מקום לעמי לישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד ולא יוסיפו בני עולה לענותו כאשר בראשונה רב הונא רמי כתיב לענותו וכתיב לכלותו בתחלה לענותו ולבסוף לכלותו: וא''ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי גדולה שמושה של תורה יותר מלמודה שנא' {מלכים ב ג-יא} פה אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו למד לא נאמר אלא יצק מלמד שגדולה שמושה יותר מלמודה: א''ל רבי יצחק לרב נחמן מ''ט לא אתי מר לבי כנישתא לצלויי אמר ליה לא יכילנא א''ל לכנפי למר עשרה וליצלי אמר ליה טריחא לי מלתא ולימא ליה מר לשלוחא דצבורא בעידנא דמצלי צבורא ליתי ולודעיה למר א''ל מאי כולי האי א''ל דאמר ר' יוחנן משום ר''ש בן יוחי

 רש"י  אדני אלהים. כתוב באל''ף דל''ת: הפעם אודה את ה'. לפי שראתה ברוח הקדש שיעקב מעמיד שנים עשר שבטים ולו ארבע נשים כיון שילדה בן רביעי הודית על חלקה שעלה יותר מן החשבון המגיע לה: ראו מה בין בני לבן חמי. על שם העתיד קראה שמו כדאמרינן לקמן שמא גרים: רות. המואביה משום דאיירי בפירושי השמות נקט לה: למה רגשו גוים. מה תועלת להם אלמא דבר קל הוא בעיניו: מי שלבו נוקפו. הירא מעבירות שבידו: אומר כן. מפרש אל תתחר במרעים אל תתקוטט והוא אינו כן אלא אל תתחר במרעים . להתגרות במעשיהם לומר אעשה כן גם אני: ואומר אל יקנא לבך בחטאים כי אם ביראת ה' כל היום. אפשר לומר אל תתקוטט עם רשעים כי אם ביראת ה' יראי ה' אלא על כרחך אל יקנא לבך לעשות כמותן: יחילו. יצליחו. וחבירו על כן לא יחיל טובו (איוב כ): מרום משפטיך מנגדו. מסולקין דיניך ברחוק הימנו: יפיח בהם. בנפיחתו הוא דוחה אותם כקש: ושמתי מקום. סיפיה דקרא ולא יוסיפו בני עולה לענותו: כתיב לענותו. בספר שמואל: וכתיב לכלותו. בדברי הימים (א יז): בתחלה. כשנבנה הבית נבנה על מנת שלא לענות עוד אויבים לישראל: ולבסוף. כשחטאו נגזר עליהם ענוי ותפלתם מגינה עליהם מן הכליון: לא יכילנא. תש כחי: (רש"י)

 תוספות  לא היה אדם שקראו אדון. וא''ת והא כתיב ברוך ה' אלהי שם (בראשית ט.) וי''ל דהתם אינו באל''ף דל''ת שהוא לשון אדנות. וא''ת אמאי לא מייתי קרא אדני (אלהים) מה תתן לי (שם טו) שהוא כתוב קודם. וי''ל שהפרשיות לא נאמרו כסדר ואין מוקדם ומאוחר בתורה וזה הפסוק דבין הבתרים היה קודם לכן. וכן צ''ל ע''כ שהרי אברהם היה בן שבעים שנה בברית בין הבתרים. ואחר הדברים האלה (שם) נאמר אחר מלחמת המלכים כדפירש רש''י בפירוש חומש ובמלחמת המלכים היה בן ע''ג שנים שהרי כל הימים של סדום נ''ב שנים כדאמרי' בפ''ק דשבת (דף יא.) צא מהם י''ב שנים שעבדו את כדרלעומר וי''ג שנים של מרידה ונשאר מישובה כ''ו שנים שהיתה בשלוה ובהפיכתה היה אברהם בן צ''ט שנה שהרי היתה ההפיכה שנה אחת קודם שנולד יצחק צא מהם ששה ועשרים שנה למפרע של שלוה נמצא שבן ע''ג שנה היה במלחמת המלכים. אם כן היתה פרשת בין הבתרים קודם לפרשת אחר הדברים שלש שנים ואותה פרשה מסיימת ויחשבה לו צדקה ולכך הביא אותו פסוק דבמה אדע שהוא מוקדם. ומזה מיישב רשב''ם דבמקום אחד משמע שהיה. לילה דכתיב וספור הככבי' (בראשי' טו) ובתר הכי כתי' ויהי השמש לבוא משמע שהוא יום. אלא ודאי ש''מ דשני פרשיות הם ולאו בבת אחת נאמרו ואין מוקדם ומאוחר בתורה: (תוספות)


דף ח - א

מאי דכתיב {תהילים סט-יד} ואני תפלתי לך ה' עת רצון אימתי עת רצון בשעה שהצבור מתפללין. ר' יוסי ברבי חנינא אמר מהכא {ישעיה מט-ח} כה אמר ה' בעת רצון עניתיך ר' אחא ברבי חנינא אמר מהכא {איוב לו-ה} הן אל כביר ולא ימאס וכתיב {תהילים נה-יט} פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי תניא נמי הכי רבי נתן אומר מנין שאין הקב''ה מואס בתפלתן של רבים שנאמר הן אל כביר ולא ימאס וכתיב פדה בשלום נפשי מקרב לי וגו' אמר הקב''ה כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם אמר ר''ל כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס שם להתפלל נקרא שכן רע שנאמר {ירמיה יב-יד} כה אמר ה' על כל שכני הרעים הנוגעים בנחלה אשר הנחלתי את עמי את ישראל ולא עוד אלא שגורם גלות לו ולבניו שנא' {ירמיה יב-יד} הנני נותשם מעל אדמתם ואת בית יהודה אתוש מתוכם. אמרו ליה לר' יוחנן איכא סבי בבבל תמה ואמר {דברים יא-כא} למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה כתיב אבל בחוצה לארץ לא כיון דאמרי ליה מקדמי ומחשכי לבי כנישתא אמר היינו דאהני להו כדאמר ר' יהושע בן לוי לבניה קדימו וחשיכו ועיילו לבי כנישתא כי היכי דתורכו חיי א''ר אחא ברבי חנינא מאי קרא {משלי ח-לד} אשרי אדם שומע לי לשקד על דלתותי יום יום לשמור מזוזת פתחי וכתיב בתריה כי מוצאי מצא חיים. אמר רב חסדא לעולם יכנס אדם שני פתחים בבית הכנסת שני פתחים סלקא דעתך אלא אימא שיעור שני פתחים ואחר כך יתפלל: {תהילים לב-ו} על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא אמר ר' חנינא לעת מצא זו אשה שנא' {משלי יח-כב} מצא אשה מצא טוב במערבא כי נסיב אינש אתתא אמרי ליה הכי מצא או מוצא מצא דכתיב מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה' מוצא דכתיב {קהלת ז-כו} ומוצא אני מר ממות את האשה וגו' ר' נתן אומר לעת מצא זו תורה שנאמר {משלי ח-לה} כי מוצאי מצא חיים וגו' רב נחמן בר יצחק אמר לעת מצא זו מיתה שנא' {תהילים סח-כא} למות תוצאות תניא נמי הכי תשע מאות ושלשה מיני מיתה נבראו בעולם שנאמר למות תוצאות תוצאות בגימטריא הכי הוו קשה שבכלן אסכרא ניחא שבכלן נשיקה אסכרא דמיא כחיזרא בגבבא דעמרא דלאחורי נשרא ואיכא דאמרי כפיטורי בפי ושט נשיקה דמיא כמשחל בניתא מחלבא ר' יוחנן אמר לעת מצא זו קבורה א''ר חנינא מאי קרא {איוב ג-כב} השמחים אלי גיל ישישו כי ימצאו קבר אמר רבה בר רב שילא היינו דאמרי אינשי ליבעי אינש רחמי אפילו עד זיבולא בתרייתא שלמא מר זוטרא אמר לעת מצא זה בית הכסא אמרי במערבא הא דמר זוטרא עדיפא מכלהו. אמר ליה רבא לרפרם בר פפא לימא לן מר מהני מילי מעלייתא דאמרת משמיה דרב חסדא במילי דבי כנישתא אמר ליה הכי אמר רב חסדא מאי דכתי' {תהילים פז-ב} אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ומבתי מדרשות והיינו דאמר ר' חייא בר אמי משמיה דעולא מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב''ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד. ואמר אביי מריש הוה גריסנא בגו ביתא ומצלינא בבי כנישתא כיון דשמענא להא דאמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב''ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד לא הוה מצלינא אלא היכא דגריסנא. רבי אמי ורבי אסי אף על גב דהוו להו תליסר בי כנישתא בטבריא לא מצלו אלא ביני עמודי היכא דהוו גרסי: ואמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים דאילו גבי ירא שמים כתיב {תהילים קיב-א} אשרי איש ירא את ה' ואילו גבי נהנה מיגיעו כתיב {תהילים קכח-ב} יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא ולגבי ירא שמים וטוב לך לא כתיב ביה: ואמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא לעולם ידור אדם במקום רבו שכל זמן ששמעי בן גרא קיים לא נשא שלמה את בת פרעה והתניא אל ידור לא קשיא הא דכייף ליה הא דלא כייף ליה: אמר רב הונא בר יהודה אמר רבי מנחם אמר ר' אמי מאי דכתי' {ישעיה א-כח} ועוזבי ה' יכלו זה המניח ס''ת ויוצא רבי אבהו נפיק בין גברא לגברא. בעי רב פפא בין פסוקא לפסוקא מהו תיקו רב ששת מהדר אפיה וגריס אמר אנן בדידן ואינהו בדידהו: אמר רב הונא בר יהודה אמר רבי אמי לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום

 רש"י  עת רצון. אלמא יש שעה שהיא של רצון : כביר לא ימאס. תפלת הרבים לא ימאס : מקרב לי. ממלחמות הבאות עלי : כי ברבים היו עמדי. שהתפללו עמי : פדה בשלום. זה שעסק בדברי שלום דהיינו תורה דכתיב וכל נתיבותיה שלום (משלי ג) וכן גמילות חסדים נמי שלום הוא שמתוך שגומל חסד בגופו לחבירו הוא מכיר שהוא אוהבו ובא לידי אחוה ושלום : הנני נותשם מעל אדמתם. סיפיה דקרא הוא : מקדמי שחרית מחשכי. ערבית כלומר מאריכין בבית הכנסת : שיעור של שני פתחים. רוחב יכנס לפנים שלא ישב סמוך לפתח דנראה עליו כמשוי עיכוב בית הכנסת ויהא מזומן סמוך לפתח לצאת : יתפלל לעת מצא. יתפלל שיהו מצויין לו כשיצטרך : לעת מצא זו מיתה. שימות במיתה יפה ונחה : אסכרא. אישטר''א נגולמנט {בו"ן מלנ"ט: פצע חמור} בלע''ז שבתוך הגוף : כחיזרא בגבבא דעמרא דלאחורי נשרא. כענפי הסירים הנסבכים בגזת הצמר כשאדם נותק בחזקה ומשליך לאחור שאי אפשר שלא ינתק הצמר עמה : כפיטורי בפי ושט. ים אוקיינוס יש בו מקומות שאינו מקבל ברזל ומחברין לוחי הספינה ע''י חבלים ועקלים שתוחבי' בנקביו ותוקעין אותו בדוחק לפי שהם גסין כמדת הנקב : פיטורי. חבלים דמתרגמינן ופטורי ציצים (מלכים א ו) אטונין : בפי ושט. הוא הנקב שהוא עגול כפי ושט : כמשחל בניתא מחלבא. כמושך נימת שער מתוך החלב : זיבולא בתרייתא שלמא. שיהא לו שלום כל ימי חייו ואף ביום קבורתו עד השלכת עפר האחרונה שבכיסוי קבורתו : זיבולא. פלא''דא {פיליד"א: מלוא את חפירה} בלע''ז : לעת מצא זה בית הכסא. שיהא דר במקום שיש בית הכסא סמוך לו לפי שהיתה קרקע של בבל מצולת מים ואין יכולין לחפור שם חפירות והיו צריכין לצאת בשדות ולהתרחק מאד : המצויינים. ציון ואסיפת צבור : ביני עמודי. שבית המדרש נכון עליהם מלמעלה : שכל זמן ששמעי בן גרא קיים כו'. דסמוך למיתת שמעי כתיב ויתחתן שלמה את פרעה (מלכים א ג) : הא דכייף ליה. אם כפוף הוא לרבו לקבל תוכחתו ידור אצלו ואם לאו טוב להתרחק ממנו ויהי שוגג ואל יהי מזיד : מהדר אפיה וגריס. משנתו כשקורין בספר תורה : ישלים פרשיותיו. של כל שבת ושבת (רש"י)

 תוספות  רב ששת מהדר אפיה וגריס. וא''ת והא אמרינן בסוטה (פ''ז ד' לט.) מאי דכתי' וכפתחו עמדו כל העם (נחמיה ח) כיון שנפתח ספר תורה אסור לספר אפי' בדבר הלכה. ויש לומר התם איירי בקול רם כדי שלא יבטלו קול קריאת התורה והכא איירי בנחת. והאי דקא מהדר אפיה רבותא משמע אע''ג דמהדר אפיה שנראה כמניח ספר תורה שפיר דמי והאי דאהדר אפיה כדי שיכוון גרסתו. ורב אלפס (מגילה פ''ד) כתב דה''ג מפרשי דוקא שיש שם עשרה אחריני אז יכול ללמוד. אבל אין שם עשרה כי אם עמו לא. והכא מיירי שהיו שם עשרה בלא הוא ועוד תירץ האלפסי שאני רב ששת שתורתו אומנתו הוא. ואנן מסתבר לן כי האי תירוצא: שנים מקרא ואחד תרגום. יש מפרשים והוא הדין ללועזות בלע''ז שלהן הוי כמו (תוספות)


דף ח - ב

ואפילו {במדבר לב-ג} עטרות ודיבון שכל המשלים פרשיותיו עם הצבור מאריכין לו ימיו ושנותיו רב ביבי בר אביי סבר לאשלומינהו לפרשייתא דכולא שתא במעלי יומא דכפורי תנא ליה חייא בר רב מדפתי כתיב {ויקרא כג-לב} ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש בערב וכי בתשעה מתענין והלא בעשרה מתענין אלא לומר לך כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו מתענה תשיעי ועשירי. סבר לאקדומינהו אמר ליה ההוא סבא תנינא ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר כדאמר להו ר' יהושע בן לוי לבניה אשלימו פרשיותייכו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום והזהרו בורידין כרבי יהודה דתנן רבי יהודה אומר עד שישחוט את הורידין והזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו דאמרינן לוחות ושברי לוחות מונחות בארון אמר להו רבא לבניה כשאתם חותכין בשר אל תחתכו על גב היד איכא דאמרי משום סכנה ואיכא דאמרי משום קלקול סעודה ואל תשבו על מטת ארמית ואל תעברו אחורי בית הכנסת בשעה שהצבור מתפללין. ואל תשבו על מטת ארמית. איכא דאמרי לא תגנו בלא ק''ש ואיכא דאמרי דלא תנסבו גיורתא וא''ד ארמית ממש ומשום מעשה דרב פפא דרב פפא אזל לגבי ארמית הוציאה לו מטה אמרה לו שב אמר לה איני יושב עד שתגביהי את המטה הגביהה את המטה ומצאו שם תינוק מת מכאן אמרו חכמים אסור לישב על מטת ארמית ואל תעברו אחורי בית הכנסת בשעה שהצבור מתפללין מסייע ליה לרבי יהושע בן לוי דאמר ר' יהושע בן לוי אסור לו לאדם שיעבור אחורי בית הכנסת בשעה שהצבור מתפללין אמר אביי ולא אמרן אלא דליכא פתחא אחרינא אבל איכא פתחא אחרינא לית לן בה ולא אמרן אלא דליכא בי כנישתא אחרינא אבל איכא בי כנישתא אחרינא לית לן בה ולא אמרן אלא דלא דרי טונא ולא רהיט ולא מנח תפילין אבל איכא חד מהנך לית לן בה: תניא אמר ר''ע בשלשה דברים אוהב אני את המדיים כשחותכין את הבשר אין חותכין אלא על גבי השולחן כשנושקין אין נושקין אלא על גב היד וכשיועצין אין יועצין אלא בשדה אמר רב אדא בר אהבה מאי קראה {בראשית לא-ד} וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה אל צאנו: תניא אמר רבן גמליאל בשלשה דברים אוהב אני את הפרסיים הן צנועין באכילתן וצנועין בבית הכסא וצנועין בדבר אחר: {ישעיה יג-ג} אני צויתי למקודשי תני רב יוסף אלו הפרסיים המקודשין ומזומנין לגיהנם: רבן גמליאל אומר וכו': אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר''ג תניא ר''ש בן יוחי אומר פעמים שאדם קורא ק''ש שתי פעמים בלילה אחת קודם שיעלה עמוד השחר ואחת לאחר שיעלה עמוד השחר ויוצא בהן ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה. הא גופא קשיא אמרת פעמים שאדם קורא קרית שמע שתי פעמים בלילה אלמא לאחר שיעלה עמוד השחר ליליא הוא והדר תני יוצא בהן ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה אלמא יממא הוא לא לעולם ליליא הוא והא דקרי ליה יום דאיכא אינשי דקיימי בההיא שעתא אמר רב אחא בר חנינא אמר רבי יהושע בן לוי הלכה כרבי שמעון בן יוחי איכא דמתני להא דרב אחא בר חנינא אהא דתניא רבי שמעון בן יוחי אומר משום ר' עקיבא פעמים שאדם קורא קרית שמע שתי פעמים ביום אחת קודם הנץ החמה ואחת לאחר הנץ החמה ויוצא בהן ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה הא גופא קשיא אמרת פעמים שאדם קורא ק''ש שתי פעמים ביום אלמא קודם הנץ החמה יממא הוא והדר תני יוצא בהן ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה אלמא ליליא הוא

 רש"י  ואפי' עטרות ודיבון. שאין בו תרגום: מעלה עליו הכתוב כו'. והכי קאמר קרא הכינו עצמכם בתשעה לחדש לענוי המחרת והרי הוא בעיני כענוי היום: לאקדומינהו. לסדר כל הפרשיות בשבת אחת או בשתי שבתות: עד שישחוט את הורידין. כדי שיצא כל הדם ולא אמר כן אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחד: מחמת אונסו. שחלה או שנטרד בדוחק מזונות הזהרו בו לכבדו: שברי לוחות מונחות בארון. דכתיב (דברים י) אשר שברת ושמתם בארון אף השברים תשים בארון: משום סכנה. שלא יקוץ ידו: משום קלקול סעודה. אף בחבורה קטנה יצא דם וילכלך את המאכל וימאיס את המסובין: בלא ק''ש. שתהא מטתך דומה למטת ארמית: ארמית ממש. על מטת ארמית: מעשה דרב פפא. שאמרה לו שב על המטה והיה בנה מת מוטל עליה והיתה רוצה להעליל עליו ולומר שישב עליו והרגו: אסור לעבור וכו'. שנראה כמבריח עצמו מפתח בית הכנסת שבמזרח: על גב היד. את יד חברו הוא נושק ודרך חשיבות הוא זה מפני הרוק: אלא בשדה. דאמרי אינשי אזנים לכותל: בדבר אחר. תשמיש: אני צויתי למקודשי. במפלת בבל כתיב אני צויתי את מלכי פרס ומדי לבא ולהשחיתה: ליליא הוא. עד הנץ החמה: דקיימי בההיא שעתא. הלכך זמן ק''ש דיום הוא דגבי קריאת שמע ובקומך כתיב והא קיימי: (רש"י)

 תוספות  תרגום שמפרש לפעמים. כי כמו שהתרגום מפרש לע''ה כך הם מבינים מתוך הלע''ז. ולא נהירא שהרי התרגום מפרש במה שאין ללמוד מן העברי. כדאשכחן בכמה דוכתי דאמר רב יוסף (מגילה ד'ג.) אלמלא תרגומא דהאי קרא לא ידענא מאי קאמר ע''כ אין לומר בשום לשון פעם שלישית כי אם בלשון תרגום: ואפילו עטרות ודיבון וכו'. פי' רש''י אפי' עטרות ודיבון שאין בו תרגום שצריך לקרותו שלשה פעמים בעברי. וקשה אמאי נקט עטרות ודיבון שיש לו מ''מ תרגום ירושלמי. היה לו לומר ראובן ושמעון או פסוקא אחרינא שאין בו תרגום כלל. ויש לומר משום הכי נקט עטרות ודיבון אע''ג שאין בו תרגום ידוע אלא תרגום ירושלמי וצריך לקרות ג' פעמים העברי מ''מ יותר טוב לקרות פעם שלישית בתרגום: כאילו מתענה תשיעי ועשירי. ה''פ אם נצטווה להתענות יום ט'. והקשה רבינו שמואל ב''ר אהרן מינבי''ל מאי קשיא ליה והא כתיב בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות (שמות יב) ואותו ערב ר''ל ערב של ט''ו הכא נמי נימא מאי ערב ערב של עשירי ויש לומר דשאני התם דכתיב תאכלו לבסוף דמשמע הכי בראשון בי''ד בלילה תאכלו מצות. אבל הכא כתיב ועניתם קודם בערב דמשמע ועניתם מיד ביום התשיעי: ישלים פרשיותיו עם הצבור. נראה דכל השבוע מכיון דמתחילין לקרות הפרשה דהיינו ממנחת שבת ואילך עד שבת הבאה נקראת עם הצבור ואע''ג דלענין גיטין לא נקרא קמי שבת אלא מרביעי ואילך (בפסחים ד' קו.) [וזמן השלמה יש] במדרש ג' דברים צוה רבינו הקדוש לבניו בשעה שנפטר שלא תאכלו לחם בשבת עד שתגמרו כל הפרשה משמע דקודם אכילה צריך להשלימה. ומיהו אם השלימה לאחר אכילה שפיר דמי. מ''מ מצוה מן המובחר קודם אכילה: לא לעולם ליליא הוא. תימא אם כן לימא רבותא שפעמים יש אדם קורא לאחר שיעלה עמוד השחר שני פעמים ויוצא בו משום שחרית ומשום ערבית. וי''ל דהכי קאמר לעולם לילא הוא בשאר מצות דבעינן בהו יום כמו תפילין וציצית. אבל גבי ק''ש לא הואיל ואיכא אינשי דקיימי בההיא שעתא לאו זמן שכיבה הוא. והאי דנקט לאחר שיעלה עמוד השחר לאו דוקא מיד הוא דהא צריך להמתין לכל הפחות שיעורא דמתניתין (לקמן ט:) עד שיכיר בין תכלת לכרתי: (תוספות)

 רשב"א  והדר תני אחת של יום אלמא יממא הוא. הא דלא אקשי ליה גופה דדינא, כלומר, כיון דקאמר שתי פעמים בלילה היכי נפיק ידי חובה דיום בשל לילה. נראה לי משום דעדיפא מינה אקשי ליה, דהא דקא מקשה אלמא יממא הוא הויא קושיא חדא דאית ביה תרתי, דמדקאמר אחת של יום ונפיק בה דיום אלמא יממא הוא, דאי לא, לא נפיק ביה ידי יום, ומכל מקום עיקר קושיא משום דינא הוא, דאי לאו משום דינא מאי קושיא אלמא יממא הוא, דמאן קאמר דיממא הוא, הא אנן לא קאמרינן אלא דנפיק ביה ידי חובתו של יום ואף על גב דהוי לילה, והיינו נמי דאנן לא תרצינן לישנא אלא דינא, לעולם לילה הוא והאי דנפיק ביה דיממא משום דאיכא אינשי דקיימי. הכי גרסינן: לעולם לילה הוא והא דנפיק ביה דיממא וכו'. וכן היא ברוב הספרים. ואיכא למידק טובא, דהא כתיב (נחמיה ד, טו) מֵעֲלוֹת הַשַּׁחַר (ו)עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים, וכתיב (שם) (והיה) [וְהָיוּ] לָנוּ הַלַּיְלָה מִשְׁמָר [וְהַיּוֹם מְלָאכָה]. ועוד דתנן במגילה (כ, א) אין טובלין ולא מזין ולא מלין, וכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול עד שתנץ החמה, וכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר, אלמא יממא הוא. ויש מפרשים דהכי קאמר, לעולם לילה הוא לשאר דברים כגון מילה והזאה וטבילה, ולא לילה ממש קאמר, אלא לילה דלכתחילה לא ימול ולא יזה. ואינו מחוור בעיני, דאם כן לענין קריאת שמע הוי יממא אפילו לכתחילה, וכי תימא הכי נמי, אם כן מאי פעמים דקאמר רבי שמעון, דמשמע דלכתחילה לא, ועוד מאי קא משנינן משום דאיכא אינשי דקיימי בההיא שעתא, כלומר והתורה אמרה ובקומך מזמן קימה, דאטו הנך כגון מילה וטבילה מי לא שרא רחמנא משעלה עמוד השחר אלא דרבנן עשו סייג לתורה עד שתנץ החמה, והכא נמי מאי שנא. אלא נראה לפרש דכולה לקריאת שמע קאמר, כלומר: לילה הוא לענין קריאה, דלא אמר רחמנא בבוקר ובערב ואי נמי ביום ובלילה, אלא בשכבך ובקומך, והלכך כיון דרובא דאינשי גנו עדיין לילה הוא לענין קריאה, ואלא הא דנפיק בה ידי קריאה דיום, משום דאיכא קצת אינשי דקיימי מההיא שעתא, ולאו דרך מקרה אלא התחלת קימה לקצתן היא, והלכך הוי זמן שכיבה וזמן קימה מעורבין זה בזה. והוא הדין דהוה מצי למקרייה יממא, אלא משום דקודם שיעלה עמוד השחר לילה גמורה היא, לא הוי רבותא ולישנא דתמיהא אי אמר פעמים שאדם קורא אחת בלילה ואחת ביום, אבל השתא דקאמר שתי פעמים בלילה ונפיק בה ידי חובתו אחת של יום הוי לישנא דתמיהא ורבותא. והא דקאמר אחת קודם שיעלה עמוד השחר ואחת לאחר שיעלה עמוד השחר, ולא נקט להו תרוייהו לאחר שיעלה עמוד השחר דהוי רבותא טפי כי נפיק בה ידי חובת שניהן. איכא למימר דדילמא לר"ש משמיה דנפשיה נפיק לאחר שיעלה עמוד השחר בשל יום ואפילו עבר וקרא במתכוין לאחר שיעלה עמוד השחר מיד, מה שאין כן בשל לילה דאם עבר ושהה במזיד לא שריא ליה דהוה ליה מעוות, ואי נמי עבר דרך פשיעה לא, וכדאמר להו רבן גמליאל לבניו צאו וראו אם לא עלה עמוד השחר, דמשמע שאם עלה עמוד השחר לא היו חייבין לקרות, ורבן גמליאל ורבי שמעון משמיה דנפשיה בחדא שיטתא קיימי לגמרי בין בקודם שיעלה עמוד השחר בין לאחר שיעלה עמוד השחר וכדמשמע בירושלמי (ה"א, פיסקא דרבן גמליאל), ולתרוייהו כיון דהתחיל זמן קימה ועוד דלשאר מילי יממא הוא, אף על גב דרובא דאינשי גנו, בקומך קרינן ביה, ומדאורייתא שרינן למיקרי לכתחילה אלא דמדרבנן לא יקרא לכתחילה להרחקה בעלמא וכענין שהרחיקו במילה והזאה וטבילה, אבל של לילה לא יקרא לאחר שיעלה עמוד השחר כל שעבר במזיד או בפשיעה. ואם תאמר כיון דאחר שיעלה עמוד השחר אכתי גנו רובא דאינשי והתורה אמרה בשכבך, האיך אפשר דשרינן טפי בההוא שעתא בשל יום מחמת מיעוטא דקיימי, ממאי דשרינן בשל לילה משום רובא דגנו בה. יש לי לומר דכיון שזה נתעכב ושהה עד השתא דהוי יממא לשאר מילי, איכא למיגזר בה טפי דילמא פשע ויתאחר טפי עד שתנץ החמה ואי נמי שעה דקיימי רובא דאינשי, מאי דליכא למיגזר כולי האי בשל שחר דילמא מקדים וקרי קודם זמנו. איכא דמתני לה אסיפא וכו'. הא גופא קשיא וכו', לעולם יממא הוא, והאי דנפיק ביה ידי לילה משום דאיכא אינשי דגנו בההיא שעתא. כלומר: אף על גב דרובא קיימי כיון דאיכא דגנו אכתי נפיק ביה ידי לילה דאכתי בשכבך קרינא ביה. וקשיא לי אי משום מיעוטא דגנו קרינן ביה בשכבך אע"ג דיממא ממש הוי, אי הכי לישרי אפילו לאחר הנץ החמה ואפילו עד שלש שעות כיון דאיכא בני מלכים דגנו. ויש לומר דבני מלכים מיעוטא דמיעוטא נינהו. ואם תאמר והא שרינן של שחר עד שלש שעות משום בני מלכים אף על גב דהוי מיעוטא דמיעוטא, ומחמתיהו קרינן בקומך עד אותו זמן, ומאי שנא שכיבה. יש לומר דכיון דמחמת יממא חייבה תורה לקרות בשחר, אף על גב דתלי ליה בזמן קימה דינא הוא דנשרי כל זמן קימה ואפילו של בני מלכים, ועוד דאינו בדין דלא יקראו בני מלכים בשל שחר, אבל בשל לילה הנכנס בשל יום אף על גב דתלא ליה בשכיבה כיון דיממא הוא וכולהו אינשי כבר קמו, משום מיעוטא דמיעוטא דבני מלכים לא שרינן. והא דרבי שמעון משמיה דרבי עקיבא, משמע דאפילו שלא בשעת הדחק קאמר דקודם הנץ החמה קורא הוא של לילה, ואפילו בפשע ונתעכב, ואי נמי בנשתהה במתכוין. ותדע לך דמדקאמר רבי יהושע כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק, אלמא רבי שמעון אפילו שלא בשעת הדחק קאמר. ואפשר דרבי שמעון משמיה דרבי עקיבא פליג אדנפשיה דוקא בשל לילה, דלרבי שמעון דנפשיה לא קרי בשעבר במזיד ואי נמי בפשיעה כבני דרבן גמליאל שנתעכבו מחמת המשתה, אלא אם כן נאנס ומשום שעת הדחק ואפילו לאחר שיעלה עמוד השחר מיד וכל שכן סמוך להנץ החמה, ולרבי שמעון משמיה דרבי עקיבא קרי אפילו סמוך להנץ ואפילו עבר ונתעכב במזיד אלא דלכתחילה אינו רשאי, אבל בשל יום לא פליגי כלל, דבין למר ובין למר משעלה עמוד השחר הוי זמן קימה וזמן קריאה של שחר. ומיהו לא מסתברא דלגמרי קיימי בההיא שעתא בחדא שיטתא, דלרבי שמעון משמיה דנפשיה הא משמע דלא שרי לכתחילה לקרות של יום מיד בסמוך לעלות השחר עד זמן קימה לרובא דאינשי, דהיינו עד שיכיר בין תכלת ללבן, או חד מהני זמני דאיכא במתניתין או בברייתא, ולרבי שמעון משמיה דרבי עקיבא לכשתימצי לומר דלדידיה זמן שכיבה וזמן קימה מעורבין זה בזה אפילו שלא בשעת הדחק יוצא משום יום לאחר שעלה עמוד השחר, דהשתא סמוך להנץ החמה שרינן לקרות של לילה משום מיעוטא דגנו, ואף על גב דהוי יממא לשאר מילי, ועוד דאיכא למיגזר ביה טפי משום פשיעותא, בשל שחר דאיכא רובא דקיימי ועוד דיממא הוא לכל מילי לא כל שכן דשרי למיקרא ואפילו שלא בשעת הדחק, אלא שאין ראוי לעשות כן לכתחילה עד שיכיר בין חמור לערוד, וכדקתני בברייתא (לקמן ט, ב) רבי עקיבא אומר כדי שיכיר בין חמור לערוד, אבל מכל מקום לכשיכיר בין חמור לערוד מותר לכתחילה לרבי עקיבא ואף על פי שלא תנץ החמה עדיין. וכן נראה מן התוספתא (פ"א, ה"ד) דקתני: אמר רבי יהודה פעם אחת הייתי מהלך אחר רבי עקיבא ואחר רבי אלעזר בן עזריה הגיע זמן קריאת שמע, כמדומה אני שנתייאשו מלקרות אלא שהן עסוקים בצרכי צבור, קריתי ושניתי ואחר כך התחילו הן ואחר כך נראתה החמה על ראשי ההרים, אלמא דרבי עקיבא מודה הוא דקורין של שחר קודם הנץ החמה. אלא שבירושלמי (פ"א, ה"ד) מצאתי גירסא זו בהיפך דהתם אמרו וכבר נראתה החמה על ראשי ההרים, דמשמע דלרבי עקיבא אינו קורא עד שתנץ החמה, ושמא גירסא שבירושלמי משובשת. וא"ת א"כ לימא פעמים שאדם קורא שתי פעמים ביום קודם שתנץ החמה ויוצא בה ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה. תירץ הראב"ד ז"ל משום דשל לילה קאמר הכין דתרוייהו נקט להו בדיעבד, דשל לילה ודאי קודם הנץ החמה דוקא בדיעבד היא, וכן נמי של יום לאחר הנץ החמה בדיעבד הוא, אבל קודם הנץ החמה כמצותה היא לרבי עקיבא משיכיר בין תכלת ללבן לכל אדם, ולותיקין סמוך להנץ החמה. ולי נראה דמשום רבותא דשל לילה נקט לה, דאי נקיט להו תרוייהו קודם הנץ החמה הוה אמינא דבעינן שיקרא של לילה מיהא רחוק מהנץ החמה כדי קריאה אחת, אבל השתא אשמעינן דקורין של לילה אפילו סמוך ממש להנץ החמה. ואפילו לגירסא זו שבירושלמי איכא למימר דלרבי עקיבא התחלת קריאת שמע לכל אדם ואפילו לכתחילה משיכיר בין חמור לערוד, ולמצוה מן המובחר לאחר הנץ החמה, ואיהו לית ליה דתפלה עם שמש כותיקין, ואי נמי [אית ליה] תפלה עם שמש, למיקרי קריאת שמע בעונתה לאחר הנץ טפי עדיפא ליה לרבי עקיבא, דאפילו לותיקין נמי הא משמע דמצותה לאחר הנץ החמה ולא אמרו קודם הנץ אלא משום תפלה דאית להו ייראוך עם שמש, וכדי שיסמוכו גאולה לתפלה, הא משום מצות קריאת שמע גופא לא. ולענין פסק הלכה, קיימא לן בשל לילה כרבי עקיבא ובשעת הדחק דוקא. וכדאמר רבי יהושע בן לוי כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק, ואפילו סמוך להנץ ממש הואיל ואיכא אינשי דגנו, אבל במי שעבר במזיד ונשתהה לא, ואפילו בפושע נמי, ולאו דוקא סמוך להנץ אלא כל לאחר שעלה עמוד השחר אסור, וכמעשה דרבן גמליאל דאמר להו לבניו אם לא עלה עמוד השחר חייבים אתם, הא עלה לא, ואינהו ודאי משמע דלאו שוגגין גמורין היו אלא פושעים לפי שנמשכו אחר עניני המשתה. ולענין קריאה של שחר נמי מעמוד השחר עד שיכיר בין תכלת ללבן לכתחילה לא יקרא, דהא לא אשכחן מאן דשרי לכתחילה קודם שיכיר בין תכלת ללבן, ואפילו רבי שמעון בן יוחאי לאו לכתחילה קאמר אלא בשעת הדחק, דהא פעמים שאדם קורא קאמר, ואפילו תאמר דרבי שמעון שלא בשעת הדחק קאמר אלא שקדם מדעת וקרא, מכל מקום כיון דרובא דאינשי גנו לא שרינן לכתחילה אלא בשעת הדחק. ומיהו בשעת הדחק במי שהשכים לצאת לדרך במקום גדודי חיה ולסטים שלא יוכל לעמוד ולא לכוין אפילו לפרשה ראשונה ואפילו עד על לבבך, הרי זה מותר לקרות משעלה עמוד השחר, דהא ודאי לא גרע לענין קריאה של שחר מיעוטא דקיימי לאחר שיעלה עמוד השחר, ממיעוטא דגנו סמוך להנץ לענין קריאה של ערב, אלא עדיף טפי משום דהכא איכא תרתי, חדא דמיעוטא מיהא קיימי, ועוד דהוי יממא לכולהו מילי דעלמא, והתם הויא איפכא דהוי מיעוטא דגנו ויממא, הלכך במקום אונס מיהא שרי. ואם תאמר והא תניא (לקמן ל, א) השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע מגילה וקורא בה ומתפלל, וכשיגיע זמן קריאת שמע קורא, דאלמא אפילו ביוצא לדרך לאחר שיעלה עמוד השחר אינו קורא, ומדתני שופר ותוקע לולב ומנענע מגילה וקורא בה, ודאי לאחר שיעלה עמוד השחר היא. יש לי לומר דהתם ביוצא בשיירא, אי נמי במקום שאין שם גדודי חיות ולסטים, ואפילו הכי מתפלל קודם צאתו, משום דכולה תפלה בעי עמידה בשאפשר וכוונה, ואפשר שלא יזדמן לו בדרך, אבל קריאת שמע שאינו צריך אלא פסוק ראשון אי נמי עד על לבבך כדאיתא לקמן (יג, ב), מזדמן הוא לו בסתם דרכים, הלכך מתאחר הוא למצוה מן המובחר עד זמן המקרא, וכענין שאמרו בירושלמי גבי הפסקה דגרסינן התם (פ"א, ה"ב): תמן תנינן מפסיקין לקריאת שמע ואין מפסיקין לתפלה, אמר רבי יוסי קריאת שמע אינה צריכה כוונה ותפלה צריכה כוונה, אמר רבי מונא קשיתא קומי רבי יוסה ואפילו תימר קריאת שמע אינה צריכה כוונה, שלושה פסוקים הראשונים אינן צריכין כוונה, מן גו דאינון ציבחר הוא מיכוין. ואי קשיא לך עוד הא דתניא במס' יומא (לז, ב) הקורא עם אנשי משמר לא יצא מפני שהן מקדימים, ואנשי משמר בודאי לאחר עלות השחר היו קורין, ואפ"ה הכי קתני שהקורא עמהם לא יצא. איכא למימר דההיא ליתא, ואי נמי איתא, לאו למימרא שלא יהא יוצא בשעת הדחק במשכים לצאת לדרך, אלא שלא יצא ידי מצוה מן המובחר ואי נמי אפשר במי שקורא שלא בשעת הדחק אלא מדעת שלא יצא כלל וצריך לחזור ולקרות בעונתה, ואף על גב דמברך יוצר אור אין בכך כלום, דמכיון שעלה עמוד השחר שפיר מצי קרי יוצר אור וכאנשי משמר. והא דאמרינן לקמן (יא, ב) גבי אמר להם הממונה ברכו ברכה אחת, אילימא דאמר אהבה רבה ולא אמר יוצא אור דילמא לא מטא זימניה, ההוא דיחויא בעלמא אבל למסקנא הא אסיקנא התם דאמר יוצר אור. קצרו של דבר בשל ערבית לאחר שיעלה עמוד השחר עד שתנץ החמה לא יקרא שלא בשעת הדחק, הא בשעת הדחק קורא ובלבד שלא יאמר השכיבנו. לאחר שתנץ החמה אינו קורא של לילה כלל, והרי זה מעוות לא יוכל לתקון. ושל שחר משעה שעלה עמוד השחר עד שיכיר בין תכלת ללבן לכתחילה לא יקרא אלא בשעת הדחק, הא בשעת הדחק קורא וקורא בברכותיה, ואפילו יוצר אור משיכיר בין תכלת ללבן רשאי לקרות ואפילו לכתחילה כסתם מתניתין ונמשך אותו זמן והולך עד ג' שעות ביום כרבי יהושע, וכדפסק רב יהודה כוותיה (לקמן י, ב), ואלא מיהו למצוה מן המובחר ממתין כותיקין עד שעה הסמוכה להנץ החמה כדי שיגמור עם הנץ החמה ויסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום וכדפסק אביי לקמן (ט, ב), וזהו למצוה מן המובחר ולא לעיכובא, דותיקין לא פליגי אשיעורי דמתניתין ודברייתא אלא דמשום תפלה שתהא עם הנץ החמה הוא שמצריכין לאחר עד סמוך להנץ ומדכתיב (תהלים עב, ה) יִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ, הא משום חובת קריאת שמע לא, וכולהו תנאי נמי למצוה מן המובחר כותיקין סבירא להו וכדמשמע לקמן (כו, א) דתנן תפלת השחר עד חצות, ורמינן עלה מדתניא מצותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום, ופרקינן כי תניא ההיא לותיקין. אלמא מדקאמר כי תניא ההיא לותיקין ולא קאמר הא מני ותיקין היא משמע דותיקין לאו מפלג פליגי. ואמרינן נמי לקמן (כה, ב) לימא תנן סתמא כרבי אליעזר אפילו תימא כרבי יהושע ולותיקין וכו', אלמא דותיקין מודין לרבי יהושע, אלא שהותיקין למצוה מן המובחר אמרו וליכא מאן דפליג בה. ועוד מצאתי כן בירושלמי בהדיא דגרסינן התם (ה"ב): אית תנייתא תנו בין זאב לכלב בין חמור לערוד אית תנייתא תנו כדי שיהא אדם רחוק ד"א מחבירו ויכירנו. הוון בעי מימר מאן דמר בין זאב לכלב בין חמור לערוד כמאן דמר בין תכלת לכרתי, ומאן דמר כדי שיהא רחוק ד"א מחבירו ומכירו כמאן דמר בין תכלת ללבן, אבל אמרו מצותה עד הנץ החמה כדי שיהא סומך, אלמא כו"ע מודו דלמצוה מן המובחר כותיקין. והא דאמרינן ביומא (לז, ב) אף היא עשתה נברשת של זהב בשעה שהחמה זורחת ניצוצות יוצאות ממנה וידעו כל העם שהגיע זמן קריאת שמע, ואמר אביי לשאר עמא דבירושלים, דמשמע דאינו מתחיל עד אחר הנץ החמה, לא קשיא, דהתם לצבור שאי אפשר להם להתקבץ ולכוין כותיקין, ועל זה אנו סומכין שלא לעשות כותיקין. כל זה נראה לפי שיטתו של הרב אלפסי ז"ל. אבל ר"ת ז"ל כתב בתשובה דזמן קריאת שמע אינו אלא עד לאחר הנץ החמה, וכההיא דיומא דנברשת של זהב, וכרבי שמעון בן יוחאי משמיה דרבי עקיבא דאמר פעמים שאדם קורא שתי פעמים ביום אחת קודם הנץ החמה ואחת לאחר הנץ, ודוקא לאחר הנץ קאמר, וכדפסק רבי יהושע בן לוי כותיה, והותיקין היו ממהרין קודם זמנה ומשום חביבות התפלה כדי שיסמכו גאולה לתפלה, והא דאמר אביי כאן (לקמן ט, ב) לקריאת שמע כותיקין, לאו למימרא שיהא הלכה בקריאת שמע עצמה כותיקין, אלא לסימנא בעלמא נקט לה, והכי קאמר לקריאת שמע לדידן כותיקין לתפלה, דהיינו סמוך להנץ החמה מלאחריו. וכדאמרינן נמי (שם) לתפילין כאחרים ואף על גב דאחרים לא דברו כלל מתפילין, אלא דזמנן של אחרים בקריאת שמע נקט לה בסימנא בעלמא לתפילין לדידן. וכן נמי תנן במגילה (כ, א) אין טובלין ולא מזין ולא מוהלין אלא ביום, וכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול עד הנץ החמה וכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר, אלמא דבר שמצותו ביום מצותו למובחר משעת הנץ החמה. ויש בזה כמה גמגומין, והראשון נראה עיקר. (רשב"א)


דף ט - א

לא לעולם יממא הוא והאי דקרו ליה ליליא דאיכא אינשי דגנו בההיא שעתא אמר רבי אחא ברבי חנינא אמר רבי יהושע בן לוי הלכה כר''ש שאמר משום רבי עקיבא. אמר רבי זירא ובלבד שלא יאמר השכיבנו. כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר הא דרבי אחא ברבי חנינא אמר ריב''ל לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דההוא זוגא דרבנן דאשתכור בהלולא דבריה דר' יהושע בן לוי אתו לקמיה דריב''ל אמר כדאי הוא ר''ש לסמוך עליו בשעת הדחק: מעשה שבאו בניו וכו'. ועד השתא לא שמיע להו הא דר''ג הכי קאמרי ליה. רבנן פליגי עילווך ויחיד ורבים הלכה כרבים או דלמא רבנן כוותך סבירא להו והאי דקאמרי עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה אמר להו רבנן כוותי סבירא להו וחייבין אתם והאי דקאמרי עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה: ולא זו בלבד אמרו אלא וכו': ור''ג מי קאמר עד חצות דקתני ולא זו בלבד אמרו הכי קאמר להו ר''ג לבניה אפילו לרבנן דקאמרי עד חצות מצותה עד שיעלה עמוד השחר והאי דקא אמרי עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה: הקטר חלבים וכו' ואילו אכילת פסחים לא קתני ורמינהי ק''ש ערבית והלל בלילי פסחים ואכילת פסח מצותן עד שיעלה עמוד השחר אמר רב יוסף לא קשיא הא ר' אלעזר בן עזריה הא רבי עקיבא דתניא {שמות יב-ח} ואכלו את הבשר בלילה הזה רבי אלעזר בן עזריה אומר נאמר כאן בלילה הזה ונאמר להלן {שמות יב-יב} ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה מה להלן עד חצות אף כאן עד חצות אמר ליה ר' עקיבא והלא כבר נאמר {שמות יב-יא} בחפזון עד שעת חפזון א''כ מה תלמוד לומר בלילה יכול יהא נאכל כקדשים ביום תלמוד לומר בלילה בלילה הוא נאכל ולא ביום בשלמא לר' אלעזר בן עזריה דאית ליה גזירה שוה אצטריך למכתב ליה הזה אלא לר' עקיבא האי הזה מאי עביד ליה למעוטי לילה אחר הוא דאתא סד''א הואיל ופסח קדשים קלים ושלמים קדשים קלים מה שלמים נאכלין לשני ימים ולילה אחד אף פסח נאכל שתי לילות במקום ב' ימים ויהא נאכל לב' לילות ויום אחד קמ''ל בלילה הזה בלילה הזה הוא נאכל ואינו נאכל בלילה אחר ור' אלעזר בן עזריה {שמות יב-י} מלא תותירו עד בקר נפקא ורבי עקיבא אי מהתם הוה אמינא מאי בקר בקר שני ורבי אלעזר אמר לך כל בקר בקר ראשון הוא. והני תנאי כהני תנאי דתניא {דברים טז-ו} שם תזבח את הפסח בערב כבוא השמש מועד צאתך ממצרים ר' אליעזר אומר בערב אתה זובח וכבוא השמש אתה אוכל ומועד צאתך ממצרים אתה שורף רבי יהושע אומר בערב אתה זובח כבוא השמש אתה אוכל ועד מתי אתה אוכל והולך עד מועד צאתך ממצרים א''ר אבא הכל מודים כשנגאלו ישראל ממצרים לא נגאלו אלא בערב שנאמר {דברים טז-א} הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה וכשיצאו לא יצאו אלא ביום שנא' {במדבר לג-ג} ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה על מה נחלקו על שעת חפזון ר' אלעזר בן עזריה סבר מאי חפזון חפזון דמצרים ורבי עקיבא סבר מאי חפזון חפזון דישראל תנ''ה הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה וכי בלילה יצאו והלא לא יצאו אלא ביום שנא' ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה אלא מלמד שהתחילה להם גאולה מבערב: {שמות יא-ב} דבר נא באזני העם וגו' אמרי דבי ר' ינאי . אין נא אלא לשון בקשה אמר ליה הקב''ה למשה בבקשה ממך לך ואמור להם לישראל בבקשה מכם שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב שלא יאמר

 רש"י  והאי דקרו ליה ליליא. דקאמר יוצא בו ק''ש של לילה: משום דאיכא דגנו. וקרינא ביה ובשכבך: ובלבד שלא יאמר השכיבנו. הקורא ק''ש של לילה שחרית סמוך לעמוד השחר לא יאמר השכיבנו שאין עוד זמן תחלת שכיבה אלא זמן סוף שכיבה: דאשתכור. וישנו ונרדמו עד לאחר עמוד השחר: בשעת הדחק. אבל שלא בשעת הדחק לא: הכי קא אמרי ליה. לרבן גמליאל ולא גרס אלא: רבנן פליגי עילווך. כלומר מי פליגי רבנן עליך דהא דאמרי עד חצות דוקא קאמרי דלא משמע להו ובשכבך כל זמן שכיבה אלא כל זמן שדרך בני אדם להתעסק לילך ולשכב ומיהו בהא פליגי אדר' אליעזר דאלו רבי אליעזר סבירא ליה זמן עסק שכיבה אינו אלא עד האשמורה הראשונה ולרבנן עד חצות. ואת סבירא לך ובשכבך כל זמן שבני אדם שוכבים והיינו כל הלילה ויחיד ורבים הלכה כרבים: או דילמא כוותך סבירא להו. ומשמע להו ובשכבך כל זמן שכיבה והא דקאמרי עד חצות הרחקה הוא כדי לזרז ומיהו היכא דאתניס ולא קרא קודם חצות עדיין זמן חיובא הוא ומחייבי ונפקי ידי ק''ש בזמנו: כוותי סבירא להו. וחייבין אתם לקרות גרסינן ולא גרסינן מותרים דאפילו שלא בזמנו תנן (עמוד ב) הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה: שעת חפזון. שנחפזו לצאת והיינו עמוד השחר כדכתיב לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר (שמות יב): יכול יהא נאכל. כשאר קדשים ביום שחיטתו כדרך תודה שאף היא זמן אכילתה יום א' ואוכל והולך כל יום שחיטתה והלילה עד הבקר כדין תודה דכתיב ביום קרבנו יאכל (ויקרא ז): מה שלמים נאכלין לשני ימים ולילה אחד. שבינתים דכתיב ביום זבחכם יאכל וממחרת (שם יט) אף פסח נמי הואיל ואינו נאכל אלא בלילה נוקים שני לילות במקום שני ימים דשלמים ויהא נאכל בשני לילות ויום א' לא שיאכלנו ביום אלא שיהא שהות זמן שלא יפסל באכילה בשביל המתנת היום ויאכלנו בלילה השנית קמ''ל: שם תזבח את הפסח בערב כבא השמש מועד צאתך ממצרים. הרי לך שלשה זמנים שאינם שוים. בערב כי ינטו צללי ערב היינו לאחר חצות שנסתלקה חמה מראש כל אדם ונטתה למערב. כבא השמש משחשכה. מועד צאתך ממצרים בבקר. כיצד יתקיימו כולם. בערב לזמן שחיטה כבא השמש התחלת זמן אכילה מועד צאתך זמן שריפה כלומר בבקר הוא נעשה נותר שהגיע זמן שריפה אלא לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב ממתינין לו עד בקר שני: עד מתי אתה אוכל. היינו כר''ע אבל לתנא קמא עד חצות לילה הוי זמן אכילה ותו לא דאי לא מאי בינייהו: הכל מודים. רבי עקיבא גופיה מודה שהלילה מחצות ואילך היתה שעת חפזון למצרים לשלחם מן הארץ: מערב נגאלו. נתנו להם רשות לצאת: חפזון דמצרים. מכת הבכורים שעל ידם נחפזו למהר לשלחם: חפזון דישראל. לא שמעו להם לצאת עד בקר: (רש"י)

 תוספות  לעולם יממא הוא. ואם תאמר ליתני שתי פעמים קודם הנץ החמה והוי רבותא טפי דאפילו קודם הנץ הוי זמן דקריאת שמע של שחרית. וי''ל כדפרישנא דהאי יממא לענין שאר מצות. אבל לענין ק''ש הואיל ואיכא אינשי דגנו לאו זמן קימה הוא. ותימא דקשיא דרבי עקיבא אדר' עקיבא דהכא קאמר אחר הנץ ולקמן (עמוד ב) קאמר משיכיר בין חמור לערוד דהיינו אפילו קודם. וי''ל דתרי תנאי אליבא דרבי עקיבא. אי נמי יש לומר יממא הוא אפילו גבי קרית שמע דהא זמן קימה הוא והא דלא נקט ב' פעמים קודם הנץ משום דבעי לאשמועינן שאינו יוצא בשל לילה אחר הנץ: ובלבד שלא יאמר השכיבנו. פירש בקונטרס אמילתא דר''ש בן יוחי דקורא קודם שיעלה עמוד השחר קאי. ונראה לי דאז ודאי זמן שכיבה הוא ומצי למימר השכיבנו. ועוד דהוה ליה למימר אמאי דסליק מיניה. ופי' השר מקוצי דקאי אקודם הנץ דסליק מיניה ולכך קאמר דלא מצי למימר השכיבנו דלאו זמן שכיבה הוא כיון שעלה כבר עמוד השחר אפילו קודם הנץ: ר' אלעזר בן עזריה אומר נאמר כאן בלילה הזה וכו'. וא''ת היכי מצי למימר רבי אלעזר בן עזריה עד חצות והכתיב לא תותירו ממנו עד בקר (שמות יב) דמשמע עד בקר מיהא מצי לאכלו. ויש לומר דמצי למימר דהכי קאמר לא תעשו דבר שיבא לידי נותר עד הבקר. שאם לא יהא נאכל עד חצות לא תוכל לאוכלו ולא לשורפו בלילה כדקא אמרינן ביום אתה שורפו ואי אתה שורפו בלילה ואם כן ישאר עד הבקר: (תוספות)

 רשב"א  אמר רבי זירא ובלבד שלא יאמר השכיבנו. פירש הרב רבי יצחק בן גיאת ז"ל: לא שלא יאמר כל אותה ברכה כלל, דהא בעינן שתים לאחריה, אלא שלא יאמר אותן המלות מפני שאינו זמן שכיבה, אלא מתחיל הברכה תקננו בעצה טובה מלפניך, והא דאמר רבי זירא אפשר לומר דלאו דוקא בקורא קודם הנץ החמה ממש קאמר, אלא כל שקורא לאחר שיעלה עמוד השחר דכיון דקימי אינשי תו ליכא למימר השכיבנו, ואפשר לומר דכל זמן דרובא גנו אמרינן, והראשון נראה עיקר. ובני רבן גמליאל עד השתא לא שמעין להון וכו'. אמר להו רבנן כוותי סבירא להו, והא דקאמרי עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה. נראה לי מכאן דהא דאורי להו רבן גמליאל, אפילו רבנן מודו בה, דלא פליגי אלא בלכתחילה, שאילו נחלקו עליו בהא מ"מ, אינהו לא הוו עבדי כיחידאה, וכיון דאיפסקא הלכתא כרבן גמליאל אלמא אפילו לכתחילה יכול להתעכב מלקרות עד שעה הסמוכה לעליית השחר, ואפילו לרבנן נמי לאחר חצות הוא דאינו יכול להתעכב מדעת, אבל אם רצה להתעכב לקרות ולשנות ולהתעסק במלאכתו עד חצות רשאי. והא דתניא לעיל (ד, ב) חכמים עשו סייג לדבריהם, שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ואומר אלך לביתי אוכל קימעא ואישן קימעא ואחר כך אתפלל וכו', אלא הולך לבית הכנסת אם רגיל לקרות קורא לשנות שונה וקורא קריאת שמע ומתפלל. דוקא אוכל וישן קאמר דלא, כדי שלא יבא לידי פשיעה ואפילו ר"ג מודה בדבר זה מפני שהן דברים שמביאין לידי פשיעה, וכיון שנכנס אדם בתוך זמן חובתו אינו רשאי לאכול ולישן עד שיקרא ויתפלל, ולא עוד אלא אפי' התחיל מפסיק לק"ש דאורייתא כדמשמע התם בפ"ק דשבת (ט, ב) וה"ה לכל השנויין שם בשבת, ככניסה למרחץ וישיבה לפני הַסָפר הא לשאר דברים לא, שלא מצינו שחייבו בשום מקום להתפלל תפלת הערב משעה שנכנס בתוך זמנו אלא שלא יתחיל במלאכות המביאות לידי פשיעה והוא הדין כאן. וכך נראה לי ממה שאמרו בירושלמי (שם) דגרסינן התם: רבי יוסי מפקד לחבריא אי בעיתון מתעסקא באורייתא תהוון קריין שמע קודם לחצות ומתעסקין, מלתא אמרה שהלכה כחכמים, אלמא אפילו לחכמים אינו צריך לקרות משהעריב אלא קודם לחצות, ומחצות עד עלות השחר לר"ג כעד חצות לרבנן, וכי היכי דלרבנן יכול להתעכב עד חצות, יכול להתעכב עד שיעלה עמוד השחר לר"ג. ועוד דמיהא דירושלמי גופה שמעינן לה דאי איתא דלר"ג אינו רשאי מחצות ולהלן, מאי קאמר זאת אומרת הלכה כחכמים דילמא כר"ג ובהא כו"ע מודו שצריך לקרות לכתחילה קודם חצות, כנ"ל. אלא שלא כתב כן הרב אלפסי ז"ל ושאר הגדולים ז"ל, ונראה מדבריהם שכיון שנכנס בתוך זמנו אינו רשאי להתעכב אלא צריך לקרות, כפשטה דההיא ברייתא דאדם בא מן השדה בערב וכו'. ומה שנראה לי כתבתי. ומכל מקום למה שכתבתי וכל שכן לדעת הראשונים ז"ל, הא דאמרינן בגמרא (ד, א) חכמים כמאן סבירא להו וכו' לעולם רבנן כרבן גמליאל סבירא להו והא דקתני עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה כדתניא חכמים עשו סייג לדבריהם, וכמו שעשו סייג זה כך עשו סייג מחצות ולמטה, שאם אתה מתיר לו פעמים שהוא חושב שלא עלה עמוד השחר ועלה, ורבן גמליאל אע"פ שהוא עושה סייג באוכל ויושן, אינו עושה סייג לאחר חצות שאינו מצוי, כנ"ל. ורמינהו הלל שבלילי פסחים ואכילת פסחים וקריאת שמע ערבית מצותן עד שיעלה עמוד השחר. ואוקימנא למתניתין כרבי אלעזר בן עזריה. ומדלא קתני בברייתא ולמה אמרו חכמים עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה כמו ששנינו במשנתינו, משמע דהא ברייתא אפילו מדרבנן קאמר, ומדאוקימנא בפלוגתא דרבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא משמע דלרבי עקיבא דאכילת פסחים אפילו מדרבנן עד שיעלה עמוד השחר. וקשיא לי דאם כן בזבחים בפרק איזהו מקומן (נז, ב) דתנן הפסח אינו נאכל אלא בלילה [ואינו נאכל אלא עד חצות], ואוקימנא אפילו מדאורייתא, ורבי אלעזר בן עזריה היא. ואקשינן ודלמא מדרבנן היא, כלומר ואפילו לרבי עקיבא דאמר דמדאורייתא נאכל עד שיעלה עמוד השחר מודה הוא דמדרבנן מיהא אינו נאכל אלא עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה. ודחינן אם כן מאי אלא עד חצות, אלמא אפילו לרבי עקיבא אינו נאכל אלא עד חצות מדרבנן מיהא. ועוד קשיא לי עלה, דאם כן האי ברייתא כמאן תרמייה. ויש לי לומר דהוא הדין דהוה ליה לתרוצי התם דלר' עקיבא אפילו מדרבנן נאכל עד שיעלה עמוד השחר, דאי לא הא ברייתא כמאן תרמייה, אלא דעדיפא מינה תריץ לה התם דאפילו למאי דקא סלקא דעתך דמקשה דרבי עקיבא אסר מדרבנן, התם אי אפשר להעמיד אלא כר' אלעזר בן עזריה. חדא דדומיא דהנך קתני כלומר דומיא דאינו נאכל אלא בלילה ואינו נאכל אלא למנויו דכל הני דאורייתא נינהו, ואי נמי משום דקתני אינו נאכל אלא עד חצות ולא קתני נאכל עד חצות כדאיתא התם (זבחים שם). [עוד יש לומר דברייתא דקתני מצותה עד שיעלה עמוד השחר מדאורייתא קאמר, אבל מדרבנן אפילו לתנא דברייתא אינו נאכל אלא עד חצות, והלכך אפילו לר"ע אין אכילת פסחים מדרבנן אלא עד חצות. ותדע לך דאי ברייתא דוקא קתני דאפילו מדרבנן מצותה עד שיעלה עמוד השחר, אם כן מאי קא מקשה ליתני במשנתינו אכילת פסחים, והא אי אפשר למיתני אכילת פסחים בהדי אכילת קדשים קלים דמשנתינו, דאילו קדשים קלים דמשנתינו מדאורייתא עד שיעלה עמוד השחר ומדרבנן עד חצות, ואילו אכילת פסחים עד עמוד השחר אפילו מדרבנן. ועוד דאם כן מתניתין דלא קתני אכילת פסחים לכולי עלמא היא דאי אפשר לערבה עם משנתינו לא למר ולא למר, דאילו לרבי אלעזר בן עזריה קדשים קלים מדאורייתא עד עמוד השחר אלא דעד חצות הרחקה היא, ואילו אכילת פסחים אפילו מדאורייתא אינה אלא עד חצות, ולרבי עקיבא נמי אינה כמשנתינו, דאילו קדשים קלים דמשנתינו אינן נאכלין מדרבנן מיהא אלא עד חצות, ואילו פסחים אפילו מדרבנן עד שיעלה עמוד השחר, ואם כן מאי קאמר הא ראב"ע הא רבי עקיבא, דמשמע דמתניתין רבי אלעזר בן עזריה וברייתא רבי עקיבא, אדרבא מתניתין ככולי עלמא ולא היה לו לומר אלא ברייתא מני רבי עקיבא היא. וא"ת והא הקטר חלבים עד שיעלה עמוד השחר דקתני במשנתינו דוקא שלא עשו בהן רבנן הרחקה, ואם כן אפי' לכשתמצא לומר דברייתא דאכילת פסחים דוקא עד שיעלה עמוד השחר ואפילו דרבנן, ליערבה בהדי הקטר חלבים ומינה קא מקשה. לא היא, דאילו שנאה במשנתינו לא עם הקטר חלבים דלא מינה קא מערב לה אלא בהדי אכילת קדשים דבת מינה, ומעתה ההיא דאיזהו מקומן אתיא שפיר, וזה נ"ל יותר נכון. וחוזר אני בי, דודאי מדלא תנא ליה גבי הקטר חלבים דמצותן כל הלילה קא פריך, והראשון נראה לי עיקר]. וכיון דסתם תנא הכא ובזבחים כרבי אלעזר בן עזריה, משמע דהלכתא כוותיה, ואע"ג דסתם תנא סתמא כר"ע בפרק הקורא את המגילה (מגילה כ, ב), הכא חדא סתמא והתם תרתי ומיהו בפרק מצות חליצה (יבמות קא, ב) אמרינן מה לי חדא סתמא מה לי תרי סתמי, ואי לא אלימי תרי מחדא מספקא לן אי זה סתמא בתרייתא והלכך אזלינן לחומרא כראב"ע. ונפקא מינה לדידן לאכילת מצה לאחר חצות, וכדאמרינן בפרק ערבי פסחים (פסחים קכ, ב) אכל מצה לאחר חצות לרבי אלעזר בן עזריה לא יצא ידי חובתו, ועל כן צריך ליזהר ולאכול קודם חצות, וכן במצה של אפיקומן, ואפילו בקריאת הלל החמירו בתוספות שלא לקרות לאחר חצות, ואף על פי שאינו חמור יותר מק"ש לרבן גמליאל דפסקינן כוותיה. (רשב"א)


דף ט - ב

אותו צדיק {בראשית טו-יג} ועבדום וענו אותם קיים בהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם אמרו לו ולואי שנצא בעצמנו משל לאדם שהיה חבוש בבית האסורים והיו אומרים לו בני אדם מוציאין אותך למחר מבית האסורין ונותנין לך ממון הרבה ואומר להם בבקשה מכם הוציאוני היום ואיני מבקש כלום: {שמות יב-לו} וישאלום א''ר אמי מלמד שהשאילום בעל כרחם איכא דאמרי בעל כרחם דמצרים וא''ד בעל כרחם דישראל מ''ד בעל כרחם דמצרים דכתיב {תהילים סח-יג} ונות בית תחלק שלל מ''ד בעל כרחם דישראל משום משוי: {שמות יב-לו} וינצלו את מצרים א''ר אמי מלמד שעשאוה כמצודה שאין בה דגן ור''ל אמר עשאוה כמצולה שאין בה דגים: {שמות ג-יד} אהיה אשר אהיה א''ל הקב''ה למשה לך אמור להם לישראל אני הייתי עמכם בשעבוד זה ואני אהיה עמכם בשעבוד מלכיות אמר לפניו רבש''ע דיה לצרה בשעתה א''ל הקב''ה לך אמור להם {שמות ג-יד} אהיה שלחני אליכם: {מלכים א יח-לז} ענני ה' ענני א''ר אבהו למה אמר אליהו ענני ב' פעמים מלמד שאמר אליהו לפני הקב''ה רבש''ע ענני שתרד אש מן השמים ותאכל כל אשר על המזבח וענני שתסיח דעתם כדי שלא יאמרו מעשה כשפים הם שנאמר {מלכים א יח-לז} ואתה הסבות את לבם אחורנית: מתני' מאימתי קורין את שמע בשחרית משיכיר בין תכלת ללבן ר' אליעזר אומר בין תכלת לכרתי (וגומרה) עד הנץ החמה ר' יהושע אומר עד שלש שעות שכן דרך מלכים לעמוד בשלש שעות הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה: גמ' מאי בין תכלת ללבן אילימא בין גבבא דעמרא חיורא לגבבא דעמרא דתכלתא הא בליליא נמי מידע ידעי אלא בין תכלת שבה ללבן שבה. תניא רבי מאיר אומר משיכיר בין זאב לכלב ר''ע אומר בין חמור לערוד ואחרים אומרים משיראה את חברו רחוק ד' אמות ויכירנו אמר רב הונא הלכה כאחרים אמר אביי לתפילין כאחרים לק''ש כותיקין דאמר ר' יוחנן ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה תניא נמי הכי ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום א''ר זירא מאי קראה {תהילים עב-ה} ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים העיד ר''י בן אליקים משום קהלא קדישא דבירושלים כל הסומך גאולה לתפלה אינו נזוק כל היום כולו א''ר זירא איני והא אנא סמכי ואיתזקי א''ל במאי איתזקת דאמטיית אסא לבי מלכא התם נמי מבעי לך למיהב אגרא למחזי אפי מלכא דא''ר יוחנן לעולם ישתדל אדם לרוץ לקראת מלכי ישראל ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אלא אפילו לקראת מלכי עכו''ם שאם יזכה יבחין בין מלכי ישראל למלכי עכו''ם. אמר ליה רבי אלעא לעולא כי עיילת להתם שאיל בשלמא דרב ברונא אחי במעמד כל החבורה דאדם גדול הוא ושמח במצות זימנא חדא סמך גאולה לתפלה ולא פסיק חוכא מפומיה כוליה יומא. היכי מצי סמיך והא א''ר יוחנן בתחלה הוא אומר ה' שפתי תפתח ולבסוף הוא אומר יהיו לרצון אמרי פי וגו' אמר ר' אלעזר תהא בתפלה של ערבית. והא אמר ר' יוחנן איזהו בן העוה''ב זהו הסומך גאולה של ערבית לתפלה של ערבית אלא א''ר אלעזר תהא בתפלת המנחה רב אשי אמר אפי' תימא אכולהו וכיון דקבעוה רבנן בתפלה כתפלה אריכתא דמיא דאי לא תימא הכי ערבית היכי מצי סמיך והא בעי למימר השכיבנו אלא כיון דתקינו רבנן השכיבנו כגאולה אריכתא דמיא ה''נ כיון דקבעוה רבנן בתפלה כתפלה אריכתא דמיא. מכדי האי יהיו לרצון אמרי פי משמע לבסוף ומשמע מעיקרא דבעינא למימר מ''ט תקנוהו רבנן לאחר י''ח ברכות לימרו מעיקרא א''ר יהודה בריה דר' שמעון בן פזי הואיל ולא אמרו דוד אלא לאחר י''ח פרשיות לפיכך תקינו רבנן לאחר י''ח ברכות. הני י''ח י''ט הויין אשרי האיש ולמה רגשו גוים חדא פרשה היא דאמר ר' יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי ק''ג פרשיות אמר דוד ולא אמר הללויה עד שראה במפלתן של רשעים שנאמר {תהילים קד-לה} יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה' הללויה. הני ק''ג ק''ד הויין אלא שמע מינה אשרי האיש ולמה רגשו גוים חדא פרשה היא דאמר ר' שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן

 רש"י  אותו צדיק. אברהם: כמצודה שאין בה דגן. דרך ציידי עופות לזרוק דגן תחת מצודות כדי שיבאו עופות ונלכדין וכשאין בה דגן אין עוף פונה אליה כך ריקנו המצרים מכל ממונם. וינצלו כתרגומו ורוקינו: כמצולה שאין בה דגים. כמו מצולות ים כלומר בתוך התהום אין מצויין דגים אלא על שפת הים היכא דאיכא מזון: דיה לצרה בשעתה. דיה לצרה שיתאוננו בה בשעה שתבא עליהם למה תדאיבם עכשיו בבשורה קשה: שתסיח דעתם. מלבא בלבם מזמה של רשע להכחישני ולומר על ידי כשפים הבאתי האש הזאת: מתני' תכלת. ירוק הוא וקרוב לצבע כרתי שקורין פור''ייש {פוריל"ש: כרשים - ירק מאכל} : גמ' בין תכלת שבה ללבן שבה. גיזת צמר שצבעה תכלת ויש בה מקומות שלא עלה שם הצבע יפה: ערוד. חמור הבר: לתפילין. להניח תפילין שמצות הנחתן קודם קרית שמע בפ' שני (ד' יד:): ותיקין. אנשים ענוים ומחבבין מצוה: מתפלל ביום. דהנץ החמה לדברי הכל יום הוא: מאי קראה דמצוה להתפלל עם הנץ החמה: דכתיב ייראוך עם שמש וגו'. מתי מתיראין ממך כשמוראך מקבלים עליהם דהיינו מלכות שמים שמקבלין עליהם בק''ש: עם שמש. כלומר כשהשמש יוצא היינו עם הנץ החמה: ולפני ירח. אף תפלת המנחה מצותה עם דמדומי חמה: שאם יזכה. לעוה''ב לראות גדולתן של ישראל: יבחין. כמה הרבה גדולתן יותר על האומות עכשיו: תהא. הא דרבי יוחנן בתפלת ערבית דלא חיישינן לסמוך גאולה לתפלה דגאולה ביממא הואי: דא''ר יהודה בריה דר' שמעון גרסי': (רש"י)

 תוספות  אלא בין תכלת ללבן שבה. פי' רש''י צמר הצבוע תכלת ויש מקומות שלא עלה שם הצבע שפיר. וקשה דאמרינן במנחות (מג ב ושם) ראה מצוה זו שבה תלוי מצוה אחרת ואיזו זו ק''ש כדתנן עד שיכיר בין תכלת ללבן. ואי קאי אגיזת צמר אינה תלויה בציצית. ועוד בלילה נמי פעמים יכולין לראות צמר שאינו צבוע כדרכו. ע''כ יש לפרש בין תכלת שבה בציצית שהיה קבוע בו תכלת וגם שני חוטין לבן ועושין בו חוליא של תכלת וחוליא של לבן: אחרים אומרים עד שיראה חברו וכו'. בירושלמי במה אנן קיימין אי ברגיל אפי' ברחוק טפי חכים ביה ואי בשאינו רגיל אפילו בקרוב לגביה לא חכים ביה תפתר ברגיל ואינו רגיל כהדין אכסניא דאתי לקיצין. וצריך לומר דהאי אחרים לאו ר' מאיר נינהו דהא ר' מאיר איירי לעיל מינייהו: לק''ש כותיקין. תימא דלעיל פסקינן כמאן דמתיר לאחר עמוד השחר מיד ולקמן פסקי' הלכה כר' יהושע דאמר עד ג' שעות והכא פסק אביי שהוא בתרא ואמר כותיקין ומשמע דהכי הלכתא. וי''ל דודאי זמן ק''ש מתחיל לאחר עמוד השחר וזמנו עד ג' שעות ומיהו מצוה מן המובחר כותיקין סמוך להנץ החמה כדי לסמוך גאולה לתפלה ואפי' ותיקין נמי מודו לרבי יהושע שאם לא קרא קודם הנץ החמה דיכול לקרות עד שלש שעות ועל זה אנו סומכין וכן בפ' מי שמתו (דף כ''ב ב) דקאמר בעל קרי שירד לטבול אם יכול לעלות ולקרות קודם הנץ וכו' ומסיק בגמרא (ד' כ''ה ב) דילמא כר' יהושע וכותיקין כלומר מתני' דקתני קודם הנץ החמה כותיקין אלמא ותיקין נמי מודו לר' יהושע שאין שעה עוברת עד שלש שעות. ומיהו קשה דאמרינן ביומא (ד' לז ושם) אף היא עשתה נברשת של זהב כיון שהחמה זורחת היו ניצוצות יוצאות הימנה והיו יודעין שהגיע הנץ החמה ובא זמן ק''ש של שחרית ומוקי לה התם בשאר עמא דירושלים אלמא משמע דעיקר זמן ק''ש לאחר הנץ החמה והא לא הוי כותיקין שהיו קורין קודם להנץ סמוך להנץ. וי''ל דאותו זמן הוקבע לצבור לפי שלא היו יכולין להקדים ולמהר כותיקין כי רוב בני אדם אינם יכולין לכוין אותה שעה: כל הסומך גאולה לתפלה אינו נזוק. וא''ת והלא כל העולם סומכין גאולה לתפלה ומאי רבותיה דרב ברונא דלא פסיק חוכא מפומיה. ויש לומר דהכי קאמר כל הסומך גאולה לתפלה כותיקין שקורין ק''ש קודם הנץ ותפלה לאחר הנץ: (תוספות)

 רשב"א  מתני': רבי אליעזר אומר בין תכלת לכרתי עד הנץ החמה. קשה לי וכי בני מלכים אינן קורין לרבי אליעזר. וי"ל דעד הנה"ח נותנין לו שכר קריאה בזמנה, מכאן ואילך עד חצות שכר קריאה יהבינן ליה שכר קריאה בזמנה לא יהבינן ליה, וכענין שאמרו לגבי תפלה לקמן (כו, א). [גמרא]: בין תכלת שבה ללבן שבה. פירש רש"י ז"ל: בין תכלת שבגבבא דעמרא ללבן שבגבבא. ואינו מחוור, דהא במתניתין ובמתניתא לא קתני בגבבא כלל. אלא בין תכלת שבציצית ללבן שבה קאמר, שאינו ניכר אלא באור גדול מפני שהחוליות מעורבות זו בזו. וכן משמע במנחות (מג, ב), וכן מצאתיה בירושלמי מפורש, דגרסינן התם (ה"ב) כיני מתניתא בין תכלת שבה ללבן שבה, מאי טעמא דרבנן, וראיתם אותו, מן הסמוך לו, ומה טעם דרבי אליעזר וראיתם אותו, כדי שיהא ניכר בין הצבועין. אחרים אומרים כדי שיהא רחוק מחבירו ארבע אמות ומכירו. גרסינן בירושלמי (ה"ב): רב חסדא אמר כהדא דאחרים, מה אנן קיימין, אי ברגיל אפילו רחוק כמה חכים הוא ליה, אי בשאינו רגיל אפילו קרוב גביה לא חכים ליה, אלא כן אנו קיימין ברגיל ובשאינו רגיל כההוא דאזיל ליה לאכסניא ואתי לקייצין. אמר אביי לתפילין כאחרים. הקשו בתוס' אמאי שבקיה לציצית ונקט תפילין דאיכא למאן דאמר בעירובין (צו, א) וכן במנחות (לו, ב) דמצותן בלילה והלכה ואין מורין כן. ותירצו דאפשר דזמן ציצית אינו משיראה את חבירו אלא משיכיר בין תכלת שבה ללבן שבה, וכדאמרינן במנחות (מג, ב) וראיתם אותו וזכרתם ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת, ואי זו, זו ק"ש. והראב"ד ז"ל כתב דאפשר דלא אמרו בתפילין הלכה ואין מורין כן, אלא במי שהיה מניח מבעו"י שאי"צ לחולצן בלילה, אבל להניחן לכתחילה לכו"ע ביום ולא בלילה. זימנא חדא סמך גאולה לתפלה. כלומר: כותיקין, והיינו רבותיה והיינו דלא פסק חוכא מפומיה. וכן כתב רבנו האי גאון ז"ל בפירושיו. מכדי יהיו לרצון אמרי פי משמע מעיקרא ומשמע לבסוף נימריא מעיקרא. וא"ת ומאי קושיא אדרבא שפיר דמי למימר ה' שפתי תפתח בראש התפלה, ויהיו לרצון לבסוף, לפי שהוא סוף מזמור. וי"ל משום דעיקר סמיכת גאולה לתפלה מיניה ילפינן ליה, כדדרשינן בירושלמי (ה"א) תיכף לגאולה לתפלה דכתי' ה' צורי וגואלי, וסמיך ליה יענך ה' ביום צרה. (רשב"א)


דף י - א

כל פרשה שהיתה חביבה על דוד פתח בה באשרי וסיים בה באשרי פתח באשרי דכתיב {תהילים א-א} אשרי האיש וסיים באשרי דכתיב {תהילים ב-יב} אשרי כל חוסי בו: הנהו בריוני דהוו בשבבותיה דר''מ והוו קא מצערו ליה טובא הוה קא בעי ר' מאיר רחמי עלויהו כי היכי דלימותו אמרה לי' ברוריא דביתהו מאי דעתך משום דכתיב {תהילים קד-לה} יתמו חטאים מי כתיב חוטאים חטאים כתיב ועוד שפיל לסיפיה דקרא ורשעים עוד אינם כיון דיתמו חטאים ורשעים עוד אינם אלא בעי רחמי עלויהו דלהדרו בתשובה ורשעים עוד אינם בעא רחמי עלויהו והדרו בתשובה: אמר לה ההוא צדוקי לברוריא כתיב {ישעיה נד-א} רני עקרה לא ילדה משום דלא ילדה רני אמרה ליה שטיא שפיל לסיפיה דקרא דכתיב כי רבים בני שוממה מבני בעולה אמר ה' אלא מאי עקרה לא ילדה רני כנסת ישראל שדומה לאשה עקרה שלא ילדה בנים לגיהנם כותייכו: א''ל ההוא צדוקי לר' אבהו כתיב {תהילים ג-א} מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו וכתיב {תהילים נז-א} לדוד מכתם בברחו מפני שאול במערה הי מעשה הוה ברישא מכדי מעשה שאול הוה ברישא לכתוב ברישא אמר ליה אתון דלא דרשיתון סמוכין קשיא לכו אנן דדרשינן סמוכים לא קשיא לן דא''ר יוחנן סמוכין מן התורה מנין שנא' {תהילים קיא-ח} סמוכים לעד לעולם עשוים באמת וישר למה נסמכה פרשת אבשלום לפרשת גוג ומגוג שאם יאמר לך אדם כלום יש עבד שמורד ברבו אף אתה אמור לו כלום יש בן שמורד באביו אלא הוה הכא נמי הוה: אמר ר' יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי מאי דכתיב {משלי לא-כו} פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה כנגד מי אמר שלמה מקרא זה לא אמרו אלא כנגד דוד אביו שדר בחמשה עולמים ואמר שירה דר במעי אמו ואמר שירה שנאמר {תהילים קג-א} ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו יצא לאויר העולם ונסתכל בכוכבים ומזלות ואמר שירה שנאמר {תהילים קג-כ} ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו ברכו ה' כל צבאיו וגו' ינק משדי אמו ונסתכל בדדיה ואמר שירה שנאמר {תהילים קג-ב} ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו מאי כל גמוליו אמר ר' אבהו שעשה לה דדים במקום בינה טעמא מאי אמר (רבי) יהודה כדי שלא יסתכל במקום ערוה רב מתנא אמר כדי שלא יינק ממקום הטנופת ראה במפלתן של רשעים ואמר שירה שנאמר {תהילים קד-לה} יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה' הללויה נסתכל ביום המיתה ואמר שירה שנאמר {תהילים קד-א} ברכי נפשי את ה' ה' אלהי גדלת מאד הוד והדר לבשת מאי משמע דעל יום המיתה נאמר אמר רבה בר רב שילא מסיפא דעניינא דכתיב {תהילים קד-כט} תסתיר פניך יבהלון תוסף רוחם יגועון וגו' רב שימי בר עוקבא ואמרי לה מר עוקבא הוה שכיח קמיה דר' שמעון בן פזי והוה מסדר אגדתא קמיה דר' יהושע בן לוי אמר ליה מאי דכתיב {תהילים קג-א} ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו אמר ליה בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם מדת בשר ודם צר צורה על גבי הכותל ואינו יכול להטיל בה רוח ונשמה קרבים ובני מעים והקב''ה אינו כן צר צורה בתוך צורה ומטיל בה רוח ונשמה קרבים ובני מעים והיינו דאמרה חנה {שמואל א ב-ב} אין קדוש כה' כי אין בלתך ואין צור כאלהינו. מאי אין צור כאלהינו אין צייר כאלהינו מאי כי אין בלתך אמר ר' יהודה בר מנסיא אל תקרי כי אין בלתך אלא אין לבלותך שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם מדת בשר ודם מעשה ידיו מבלין אותו והקב''ה מבלה מעשיו א''ל אנא הכי קא אמינא לך הני חמשה ברכי נפשי כנגד מי אמרן דוד לא אמרן אלא כנגד הקב''ה וכנגד נשמה מה הקב''ה מלא כל העולם אף נשמה מלאה את כל הגוף מה הקדוש ברוך הוא רואה ואינו נראה אף נשמה רואה ואינה נראית מה הקב''ה זן את כל העולם כלו אף נשמה זנה את כל הגוף מה הקב''ה טהור אף נשמה טהורה מה הקב''ה יושב בחדרי חדרים אף נשמה יושבת בחדרי חדרים יבא מי שיש בו חמשה דברים הללו וישבח למי שיש בו חמשה דברים הללו: אמר רב המנונא מאי דכתיב {קהלת ח-א} מי כהחכם ומי יודע פשר דבר מי כהקדוש ברוך הוא שיודע לעשות פשרה בין שני צדיקים בין חזקיהו לישעיהו חזקיהו אמר ליתי ישעיהו גבאי דהכי אשכחן באליהו דאזל לגבי אחאב (שנאמר {מלכים א יח-ב} וילך אליהו להראות אל אחאב ישעיהו אמר ליתי חזקיהו גבאי דהכי אשכחן ביהורם בן אחאב דאזל לגבי אלישע מה עשה הקב''ה הביא יסורים על חזקיהו ואמר לו לישעיהו לך ובקר את החולה שנאמר {מלכים ב כ-א} בימים ההם חלה חזקיהו למות ויבא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא ויאמר אליו כה אמר ה' (צבאות) צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה וגו' מאי כי מת אתה ולא תחיה מת אתה בעולם הזה ולא תחיה לעולם הבא אמר ליה מאי כולי האי אמר ליה משום דלא עסקת בפריה ורביה א''ל משום דחזאי לי ברוח הקדש דנפקי מינאי בנין דלא מעלו א''ל בהדי כבשי דרחמנא למה לך מאי דמפקדת איבעי לך למעבד ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא לעביד אמר ליה השתא הב לי ברתך אפשר דגרמא זכותא דידי ודידך ונפקי מנאי בנין דמעלו א''ל כבר נגזרה עליך גזירה א''ל בן אמוץ כלה נבואתך וצא כך מקובלני מבית אבי אבא אפי' חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים אתמר נמי רבי יוחנן ורבי (אליעזר) דאמרי תרוייהו אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים שנא' {איוב יג-טו} הן יקטלני לו איחל:

 רש"י  פתח באשרי וסיים באשרי. אלמא חדא היא דאשרי כל חוסי בו סיומא דלמה רגשו גוים הוא: בריוני. פריצים: חטאים כתיב. קרי ביה חטאים שיכלה יצר הרע: שפיל. השפיל עצמך לסוף המקרא כל דבר שהוא בסוף קרוי שפילו של דבר: סמוכים לעד לעולם. בדברי תורה כתיב [אחרי] נאמנים כל פקודיו סמוכים סמיכת כל פקודיו עשוים באמת וישר ולצורך ולא דבר רק: כלום יש עבד שמורד ברבו. ויבא להכחיש את דברי הנביא: אמור לו כלום יש בן כו'. והא חזינן הכא דהוה: הכא נמי הוה. סופיה להיות: ואמר שירה. כנגד כולם אמר שירה לכששרתה רוח הקודש עליו: וכל קרבי. על שם קרבי אמו שדר בתוכן: מאי משמע. דעל יום המיתה נאמר: בא וראה וכו'. הוא סבר דהכי בעי מאי שנא קרבים דנקט: חמשה ברכי נפשי. לעיל חשיב להו: מאי דכתיב מי כהחכם ומי יודע פשר דבר. משום דאיירי בסופה בסמיכת גאולה לתפלה נקט ליה: דאשכחן דאזל אליהו לגבי אחאב. דכתיב וילך אליהו להראות אל אחאב: יהורם אזל לגבי אלישע. כשהלכו על מואב הוא ויהושפט (במלכים ב ג) דמתוך שלא היו הולכים זה אצל זה לא היה מוכיחו על שלא נשא אשה: כבשי דרחמנא. סתרים דהקב''ה כמו רישא בכבשא (חולין ד' צג:) בהטמנת האפר: נגזרה גזרה. שתמות: מקובלני מבית אבי אבא. דוד שראה את המלאך וחרבו שלופה בידו בסוף ספר שמואל (ב כד) ולא מנע עצמו מן הרחמים: (רש"י)

 תוספות  כל פרשה שהיתה חביבה על דוד כו'. וא''ת מאי כל הפרשיות והא לא אשכחן שום פרשה אחרת שמתחלת באשרי ומסיימת באשרי אלא היא. וי''ל דלאו דוקא פתח באשרי וסיים באשרי. אלא חתימה מעין פתיחה כמו תהלה שפתח בתהלה וסיים בתהלה תהלת ה' ידבר פי וכן הרבה פרשיות שמתחילות בהללויה ומסיימות בהללויה: (תוספות)

 רשב"א  פתח באשרי וסיים באשרי. כתבו בתוספות דלאו דוקא אשרי, אלא במה שפתח סיים כגון שמתחיל בהללויה וסיים בהללויה, וכן בה' אדונינו (תהלים ח, י), כי הוא דרך שבח יותר. ומכאן סמכו חכמים ברוב הברכות לעשות חתימתן מעין פתיחתן. (רשב"א)


דף י - ב

א''ר חנן אפי' בעל החלומות אומר לו לאדם למחר הוא מת אל ימנע עצמו מן הרחמים שנאמר {קהלת ה-ו} כי ברוב חלומות והבלים ודברים הרבה כי את האלהים ירא מיד {ישעיה לח-ב} ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל אל ה' מאי קיר אמר רשב''ל מקירות לבו שנא' {ירמיה ד-יט} מעי מעי אוחילה קירות לבי וגו' ר' לוי אמר על עסקי הקיר אמר לפניו רבונו של עולם ומה שונמית שלא עשתה אלא קיר אחת קטנה החיית את בנה אבי אבא שחפה את ההיכל כולו בכסף ובזהב על אחת כמה וכמה {ישעיה לח-ג} זכר נא את אשר התהלכתי לפניך באמת ובלב שלם והטוב בעיניך עשיתי מאי והטוב בעיניך עשיתי א''ר יהודה אמר רב שסמך גאולה לתפלה ר' לוי אמר שגנז ספר רפואות תנו רבנן ששה דברים עשה חזקיהו המלך על ג' הודו לו ועל ג' לא הודו לו על ג' הודו לו גנז ספר רפואות והודו לו כתת נחש הנחשת והודו לו גירר עצמות אביו על מטה של חבלים והודו לו ועל ג' לא הודו לו סתם מי גיחון ולא הודו לו קצץ דלתות היכל ושגרם למלך אשור ולא הודו לו עבר ניסן בניסן ולא הודו לו ומי לית ליה לחזקיהו {שמות יב-ב} החדש הזה לכם ראש חדשים זה ניסן ואין אחר ניסן אלא טעה בדשמואל דאמר שמואל אין מעברין את השנה ביום שלשים של אדר הואיל וראוי לקובעו ניסן סבר הואיל וראוי לא אמרינן: א''ר יוחנן משום ר' יוסי בן זמרא כל התולה בזכות עצמו תולין לו בזכות אחרים וכל התולה בזכות אחרים תולין לו בזכות עצמו משה תלה בזכות אחרים שנא' {שמות לב-יג} זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך תלו לו בזכות עצמו שנאמר {תהילים קו-כג} ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית חזקיהו תלה בזכות עצמו דכתיב זכר נא את אשר התהלכתי לפניך תלו לו בזכות אחרים שנא' {מלכים ב יט-לד} וגנותי אל העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי והיינו דריב''ל דאמר ריב''ל מאי דכתיב {ישעיה לח-יז} הנה לשלום מר לי מר אפי' בשעה ששיגר לו הקב''ה שלום מר הוא לו: {מלכים ב ד-י} נעשה נא עליית קיר קטנה רב ושמואל חד אמר עלייה פרועה היתה וקירוה וחד אמר אכסדרה גדולה היתה וחלקוה לשנים בשלמא למ''ד אכסדרה היינו דכתיב קיר אלא למ''ד עלייה מאי קיר שקירוה בשלמא למ''ד עלייה היינו דכתיב עליית אלא למ''ד אכסדרה מאי עליית מעולה שבבתים. ונשים לו שם מטה ושולחן וכסא ומנורה אמר אביי ואיתימא ר' יצחק הרוצה להנות יהנה כאלישע ושאינו רוצה להנות אל יהנה כשמואל הרמתי שנאמר {שמואל א ז-יז} ותשובתו הרמתה כי שם ביתו וא''ר יוחנן שכל מקום שהלך שם ביתו עמו. {מלכים ב ד-ט} ותאמר אל אישה הנה נא ידעתי כי איש אלהים קדוש הוא א''ר יוסי בר' חנינא מכאן שהאשה מכרת באורחין יותר מן האיש קדוש הוא מנא ידעה רב ושמואל חד אמר שלא ראתה זבוב עובר על שולחנו וחד אמר סדין של פשתן הציעה על מטתו ולא ראתה קרי עליו קדוש הוא א''ר יוסי בר' חנינא הוא קדוש ומשרתו אינו קדוש (שנא') {מלכים ב ד-כז} ויגש גיחזי להדפה א''ר יוסי בר' חנינא שאחזה בהוד יפיה. עובר עלינו תמיד א''ר יוסי בר' חנינא משום רבי אליעזר בן יעקב כל המארח תלמיד חכם בתוך ביתו ומהנהו מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו מקריב תמידין. וא''ר יוסי בר' חנינא משום ראב''י אל יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל אלא במקום נמוך ויתפלל שנא' {תהילים קל-א} ממעמקים קראתיך ה' תניא נמי הכי לא יעמוד אדם לא על גבי כסא ולא ע''ג שרפרף ולא במקום גבוה ויתפלל אלא במקום נמוך ויתפלל לפי שאין גבהות לפני המקום שנאמר ממעמקים קראתיך ה' וכתיב {תהילים קב-א} תפלה לעני כי יעטוף. וא''ר יוסי בר' חנינא משום ראב''י המתפלל צריך שיכוין את רגליו שנא' {יחזקאל א-ז} ורגליהם רגל ישרה (א''ר יצחק וא''ר יוסי בר' חנינא משום ראב''י מאי דכתיב {ויקרא יט-כו} לא תאכלו על הדם לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם (א''ד) א''ר יצחק א''ר יוחנן א''ר יוסי בר' חנינא משום ראב''י כל האוכל ושותה ואח''כ מתפלל עליו הכתוב אומר {מלכים א יד-ט} ואותי השלכת אחרי גויך אל תקרי גויך אלא גאיך אמר הקב''ה לאחר שנתגאה זה קבל עליו מלכות שמים: ר' יהושע אומר עד ג' שעות: אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יהושע: הקורא מכאן ואילך לא הפסיד: אמר רב חסדא אמר מר עוקבא ובלבד שלא יאמר יוצר אור מיתיבי הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שהוא קורא בתורה אבל מברך הוא שתים לפניה ואחת לאחריה תיובתא דרב חסדא תיובתא איכא דאמרי אמר רב חסדא אמר מר עוקבא מאי לא הפסיד שלא הפסיד ברכות תניא נמי הכי הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה אבל מברך הוא שתים לפניה ואחת לאחריה א''ר מני גדול הקורא ק''ש בעונתה יותר מהעוסק בתורה מדקתני הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה מכלל דקורא בעונתה עדיף: מתני' בית שמאי אומרים בערב כל אדם יטה ויקרא ובבקר יעמוד שנאמר {דברים ו-ז} ובשכבך ובקומך ובית הלל אומרים כל אדם קורא כדרכו שנאמר ובלכתך בדרך אם כן למה נאמר ובשכבך ובקומך בשעה שבני אדם שוכבים ובשעה שבני אדם עומדים א''ר טרפון אני הייתי בא בדרך והטתי לקרות כדברי ב''ש וסכנתי בעצמי מפני הלסטים אמרו לו כדי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי ב''ה:

 רש"י  אבי אבא שחפה את ההיכל. שלמה: שגנז ספר רפואות. כדי שיבקשו רחמים: גירר עצמות אביו. לפי שהיה רשע בזהו ולא נהג בו כבוד בקבורתו להוציאו כהוגן במטות זהב וכסף: סתם מי גיחון. מי שלוח בדברי הימים (ב לב) ולמה כדי שלא יבאו מלכי אשור וימצאו מים לשתות ולא זהו גיחון הנהר הגדול דההוא לאו בא''י הוא אלא מעין קטן הוא סמוך לירושלים שנאמר והורדתם אותו אל גיחון (מ''א א) ומתרגמינן ותחתון יתיה לשילוחא: עבר ניסן בניסן. קס''ד משנתקדש החדש לשם ניסן נמלך לעבר את השנה ועשאו אדר כמו שנאמר בדברי הימים ויועץ המלך (חזקיהו) לעשות הפסח בחדש השני: ביום שלשים של אדר. ואע''פ שלא נתקדש החדש שעדיין לא באו עדים: התולה בזכות עצמו. שאומר בתפלתו עשה לי בזכותי כגון חזקיהו שאמר זכר נא את אשר התהלכתי לפניך וגו': פרועה. מגולה שניטלה תקרה שלה: הרוצה להנות. משל אחרים: יהנה. ואין איסור בדבר: כאלישע. כמו שמצינו באלישע שנהנה: והרוצה שלא להנות. משל אחרים: אל יהנה. ואין בדבר לא משום גסות רוח ולא משום שנאה: כשמואל הרמתי. כמו שמצינו בשמואל הרמתי שלא רצה להנות: כי שם ביתו. לעיל מיניה כתיב והיה מדי שנה בשנה וסבב בית אל והמצפה ושפט את ישראל וסמיך ליה ותשובתו הרמתה כי שם ביתו וכי איני יודע ששם ביתו אלא אכולהו מקומות דקרא דלעיל מיניה קאי שכל מקום שהיה הולך שם היה נושא כל כלי תשמישי בית עמו ואהל חנייתו שלא להנות מן אחרים: בהוד יפיה. בדדיה: תפלה לעני. דרך עניות: יכוין את רגליו. זו אצל זו: ורגליהם רגל ישרה. נראין כרגל אחד:. הקורא מכאן ואילך לא הפסיד. שהרי הוא כאדם שקורא אחת מכל הפרשיות שבתורה ואע''פ שלא יצא ידי ק''ש יש לו קבול שכר כעוסק בתורה: מתני' יטה. על צדו: בשכבך. דרך שכיבה: יעמוד. דכתיב ובקומך: כדרכו. או בקימה או בשכיבה או בישיבה או מהלך: (רש"י)

 תוספות  גדול הקורא ק''ש בעונתה יותר מהעוסק בתורה. תימה אפי' תפלה נמי דהא אמרינן פ''ק דשבת (ד' יא.) כגון אנו מפסיקין בין לק''ש בין לתפלה. וי''ל דהכי קאמר יותר מהעוסק בתורה פעם אחרת שלא בשעת ק''ש. אבל העוסק בתורה בשעת ק''ש לא מיירי ואפי' בתפלה פוסק: (תוספות)

 רשב"א  כל האוכל ושותה ואחר כך מתפלל עליו הכתוב אומר ואותי השלכת אחרי גויך. ודוקא בשהתחיל לאחר שהגיע זמן תפלה, אבל התחיל קודם לכן אין צריך להפסיק. וכן כתוב בתוספות. הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה, אבל מברך שתים לפניה ואחת לאחריה. כתב רבנו האי גאון ז"ל בפירושיו: ואף כל שעה רביעית אף על פי שאינה עונתה מברך שתים לפניה ואחת לאחריה. ומשמע מדבריו דלאחר ארבע אינו מברך כלל. ואיני יודע זמן ארבע שעות מנין, ושמא משום דזמן תפלת השחר לרבי יהודה עד ד' שעות ונסיב לה כרבי יהודה. וכן מצאתי מפורש להר"י בן גיאת ז"ל דמהא דרב האי גאון ז"ל שמעינן דדוקא בשעה רביעית דזמן תפלת השחר עד ארבע שעות, אבל הקורא לאחר ארבע שעות כקורא בתורה, אלא שהפסיד ברכות, ואם בירך עבר על לא תשא. אבל ראיתי בתוס' שנסתפקו אם לא הפסיד בברכות אפי' כל היום, או שמא עד חצות כזמן תפלה לת"ק. הא דאמר רבי מני גדול קורא קריאת שמע בעונתה יותר מן העוסק בתורה. מדקתני לא הפסיד כאדם שקורא בתורה אלמא בעונתה עדיפא. נראה דלאו דוקא תורה, דאילו כן פשיטא דאף היא תורה ועדיפא משום דבעונתה, אלא אפילו מן השונה קאמר. ונפקא מינה להפסיק ולבטל זה מפני זה, וכי איצטריך דוקא במי שתורתו אומנתו הא לאו הכי מפסיק וקורא ואפילו אי עדיף שונה מקריאת שמע בעונתה, לפי שיכול הוא לקרות בעונתה ואחר כך ישלם אותה שעה שהיה שונה מן השעות שהוא מתבטל ומתעסק בהן בצרכיו. והכי משמע בירושלמי (ה"ב). ומיהו בירושלמי אפליגו אי עדיף מן הקורא בתורה דוקא ולא מן השונה או אפילו מן השונה, דגרסינן התם: אמר רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחאי כגון אנו שאנו עוסקין בתלמוד תורה אפילו לקריאת שמע אין אנו מפסיקין, רבי יוחנן אמר על גרמיה כגון אנו שאין אנו עוסקין בתלמוד תורה אפילו לתפלה אנו מפסיקין וכו', ולית ליה לרבי שמעון בן יוחאי שמפסיקין לעשות סוכה לעשות לולב, ולית ליה לרבי שמעון בן יוחאי הלומד לעשות לא הלומד שלא לעשות שהלומד שלא לעשות נוח לו אילו לא נברא, אמר רבי יוחנן הלומד שלא לעשות נוח לו אילו נהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לאויר העולם, טעמא דרבי שמעון בן יוחאי זה שינון וזה שינון ואין מבטלין שינון מפני שינון, והא תניא הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה הא בעונתה חביבה הוא יותר מדברי תורה, אמר רבי יודן רבי שמעון בן יוחאי על ידי שהיה חרד בדברי תורה לפיכך אינה חביבה עליו יותר מדברי תורה. אמר רבי אבא מרי לא תניא אלא כאדם שהוא קורא בתורה הא בעונתה כמשנה הוא, רבי שמעון בן יוחאי כדעתיה דרבי שמעון בן יוחאי אומר העוסק במקרא מדה שאינה מדה, ורבנן עבדין מקרא כמשנה. (רשב"א)


דף יא - א

גמ' בשלמא ב''ה קא מפרשי טעמייהו וטעמא דב''ש אלא ב''ש מ''ט לא אמרי כב''ה אמרי לך ב''ש א''כ נימא קרא בבקר ובערב מאי בשכבך ובקומך בשעת שכיבה שכיבה ממש ובשעת קימה קימה ממש וב''ש האי ובלכתך בדרך מאי עביד להו ההוא מבעי להו לכדתניא בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה ובלכתך בדרך פרט לחתן מכאן אמרו הכונס את הבתולה פטור ואת האלמנה חייב מאי משמע אמר רב פפא כי דרך מה דרך רשות אף כל רשות מי לא עסקינן דקא אזיל לדבר מצוה ואפילו הכי אמר רחמנא לקרי אם כן לכתוב רחמנא בשבת ובלכת מאי בשבתך ובלכתך בשבת דידך ובלכת דידך הוא דמחייבת הא דמצוה פטירת אי הכי אפילו כונס את האלמנה נמי האי טריד והאי לא טריד אי משום טרדא אפילו טבעה ספינתו בים נמי וכי תימא ה''נ אלמה א''ר אבא בר זבדא אמר רב אבל חייב בכל המצות האמורות בתורה חוץ מן התפילין שהרי נאמר בהם פאר שנאמר {יחזקאל כד-יז} פארך חבוש עליך התם טריד טרדא דמצוה הכא טריד טרדא דרשות וב''ש ההוא מבעי להו פרט לשלוחי מצוה וב''ה אמרי ממילא ש''מ דאפילו בדרך נמי קרי: ת''ר בה''א עומדין וקורין יושבין וקורין ומטין וקורין הולכין בדרך וקורין עושין במלאכתן וקורין ומעשה ברבי ישמעאל ור' אלעזר בן עזריה שהיו מסובין במקום אחד והיה ר' ישמעאל מוטה ור' אלעזר בן עזריה זקוף כיון שהגיע זמן קריאת שמע הטה רבי אלעזר וזקף ר' ישמעאל אמר לו רבי אלעזר בן עזריה לר' ישמעאל ישמעאל אחי אמשול לך משל למה הדבר דומה משל לאחד שאומרים לו זקנך מגודל אמר להם יהיה כנגד המשחיתים אף כך אתה כל זמן שאני זקוף אתה מוטה עכשיו כשאני הטתי אתה זקפת אמר לו אני עשיתי כדברי ב''ה ואתה עשית כדברי ב''ש ולא עוד אלא שמא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות מאי ולא עוד וכי תימא בית הלל נמי אית להו מטין ה''מ דמטה ואתא מעיקרא אבל הכא כיון דעד השתא הוית זקוף והשתא מוטה אמרי ש''מ כב''ש סבירא להו שמא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות. תני רב יחזקאל עשה כדברי ב''ש עשה כדברי ב''ה עשה רב יוסף אמר עשה כדברי ב''ש לא עשה ולא כלום דתנן מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית ב''ש פוסלין וב''ה מכשירין אמרו להם ב''ה לב''ש מעשה שהלכו זקני ב''ש וזקני ב''ה לבקר את ר' יוחנן בן החורנית מצאוהו שהיה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית ולא אמרו לו כלום אמרו להם משם ראיה אף הם אמרו לו א''כ היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך רב נחמן בר יצחק אמר עשה כדברי בית שמאי חייב מיתה דתנן אמר ר''ט אני הייתי בא בדרך והטתי לקרות כדברי ב''ש וסכנתי בעצמי מפני הלסטים אמרו לו כדאי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי ב''ה: מתני' בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה ובערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה אחת ארוכה ואחת קצרה מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר לקצר אינו רשאי להאריך לחתום אינו רשאי שלא לחתום שלא לחתום אינו רשאי לחתום. גמ' מאי מברך אמר ר' יעקב א''ר אושעיא

 רש"י  גמ' בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה. לקמיה מפרש מאי משמע: ובלכתך בדרך פרט לחתן. ואע''ג דחתן נמי עוסק במצוה הוא אי לאו קרא יתירה לא נפקא לן מקרא קמא דכיון דעוסק במצוה לא כתיב בקרא בהדיא אלא מיעוטא בעלמא הוא דקא דרשינן מביתך וממעטינן מינה עוסק במלאכת מצוה דאיכא טרדא אבל חתן דטרדא דמחשבה בעלמא הוא שמחשב על עסק בתולים אי לאו קרא יתירה לא אתמעוט: הכונס את הבתולה פטור. שטרוד במחשבת בעילת מצוה: מאי משמע. פרט לעוסק במצוה: כי דרך. בשבתך ובלכתך הוקשו לדרך: מי לא עסקינן כו'. כלומר מנלן דבדרך רשות לחודא איירי קרא הא קרא דרך סתמא כתיב וממילא משתמע נמי מיניה דרך מצוה ואפילו הכי אמר רחמנא ליקרי: אי משום טרדא. דמחשבה פטרת ליה אפילו טבעה ספינתו נמי: אלמה אמר רבי אבא. כמו למה אמר אע''פ שטרוד בצערו חייב בכל המצות חוץ מן התפילין שנאמר בהם פאר ליחזקאל פארך חבוש עליך וגו' וכיון דבעו פאר ואבל מתגולל בצערו בעפר אין זה פאר: טריד טרדא דמצוה. וכיון דאנן מיעוט בעלמא דרשינן פרט לחתן מסתייך אם ממעטת מיניה טרדא דמצוה: וב''ה אמרי לך. נהי נמי דקרא למדרש מיניה פרט לחתן אתא ממילא ש''מ בלכת דידך הוא דמחייבת אלמא בדרך נמי קרי: עוסקין במלאכתן וקורין. לקמן מוקמינן לה בפרק שני (ד' טז.): הטה רבי אלעזר בן עזריה. כב''ש: לאחד שאמרו לו זקנך מגודל אמר להם יהיה זה כנגד המשחיתים. משל שלך דומה לאחד שאומרים לו זקנך נאה ומגודל והוא אומר להם הואיל וקלסתם אותו אף הוא יהיה כנגד המשחיתים הגדול הזה יהיה נתון לתער ולמספרים שאביא עליו ואשחיתנו: עכשיו שאני הטתי. הרי אני כמקלס את מעשיך שהיית מוטה ואתה נזקפת: ב''ה נמי אית להו מטין. דבמטין נמי שרו כדאמרינן לעיל מטין וקורין: אבל. עכשיו כיון דעד השתא היית זקוף ועכשיו הטית אם לא נזקפתי אני יראו התלמידים ויקבעו הלכה: לא קיימת כו'. וכי היכי דעשה כדברי ב''ה לא עשה ולא כלום לדברי ב''ש אף העושה כדברי בית שמאי לא עשה ולא כלום לדברי ב''ה: מתני' בשחר מברך שתים וכו'. כדאמר בברכות ירושלמי שבע ברכות הללו על שם (תהילים קיט) שבע ביום הללתיך: אחת ארוכה ואחת קצרה. אשתים לאחריה דערבית קאי (נ''א ארוכה אמת ואמונה קצרה השכיבנו): לחתום. בברוך: שלא לחתום. כגון ברכת הפירות ומצות: גמ' מאי מברך. שתים לפניה דשחר מאי ניהו: (רש"י)

 תוספות  שנאמר בהם פאר. פרש''י ואבל מעולל בעפר קרנו ואין נאה לתת פאר תחת אפר. וא''ת ולמה לי האי טעמא תיפוק ליה מדאמר ליחזקאל פארך חבוש עליך מכלל דלכולי עלמא אסור. ותירץ השר מקוצי דצריך טעמא של רש''י כי היכי דלא נילף שאר מצות מתפילין מקל וחומר. א''נ צריך טעמא דרש''י לחייבו בתפילין לאחר יום ראשון דלא שייך מעולל בעפר קרנו אלא ביום ראשון דוקא: תני רב יחזקאל עשה כבית שמאי עשה ורב יוסף אמר עשה כב''ש לא עשה ולא כלום. וא''ת פשיטא דאין הלכה כמותן. וי''ל הואיל וב''ש מחמירים על האדם טפי מב''ה לא שייך לומר פשיטא. דהא דעשה כב''ש לא עשה ולא כלום היינו היכא דב''ש מקילין וב''ה מחמירין אבל הכא בק''ש לא פסלי ב''ה דברי ב''ש. אבל תימא א''כ מה מייתי מסוכה כו' לא קיימת מצות סוכה כו' ופירש''י דכי היכי דמי שעשה כב''ה לא עשה ולא כלום לב''ש אף העושה כב''ש לא עשה ולא כלום לב''ה ומאי קא מדמה התם פסלי ב''ש לגמרי מה דמכשרי ב''ה. אבל הכא קרא קרית שמע כב''ש אליבא דב''ה יצא. ע''כ פירש הר''ר שמעיה דקא מדמה הכי מדקאמר לא קיימת אע''ג דמן הדין יצא שהרי בראשו ורובו בסוכה אינו אסור אלא גזירה שמא ימשך אחר שלחנו. כה''ג גבי ק''ש אע''ג דמן הדין יצא בדיעבד כיון דלב''ה אין נכון כדאיתא במתניתין כדאי היית לחוב בעצמך. אם עשה כב''ש לב''ה לא עשה ולא כלום [וע' תוספות סוכה ג. ד''ה דאמר]: אחת ארוכה ואחת קצרה. פירש רש''י ארוכה אמת ואמונה. קצרה השכיבנו. ותימה דהשכיבנו נמי ארוכה הרבה ותדע מדלא קא חשיב לה בתוספתא בהדי הקצרות. ועוד פעמים שמאריכין הרבה בתוספת כמו אור יום הנף. ועוד אמת ואמונה פעמים שמקצרין בה מאד כדאמרינן לקמן למ''ד אין אומרים פרשת ציצית בלילה הוא קא מסיים מודים אנחנו לך שהוצאתנו ממצרים וכו' בפרק היה קורא (לקמן ד' יד ע''ב) ונראה לר''ת דהכל קאי באמת ואמונה אחת ארוכה ואחת קצרה כלומר בין יאריך בה בין יקצר בה כדלקמן. וכן אשכחנא התם (יבמות ד' מא.) אחת ארוסות ואחת נשואות אחת בתולות ואחת בעולות: מקום שאמרו לקצר. כגון בברכת פירות ובברכת המצות אין לו להאריך: (תוספות)

 רשב"א  אם כן לימא בבוקר ובערב. נראה לי דלאו דוקא בבוקר ובערב, דבערב משמע אפילו מבעוד יום מן המנחה ולמעלה כדכתיב תִּזְבַּח אֶת הַפֶּסַח בָּעָרֶב (דברים טז, ו) וכן בֵּין הָעַרְבָּיִם (שמות יב, ו), אלא הכי קאמר בבוקר ובערב אי נמי ביום ובלילה. בלכתך בדרך פרט לחתן כדתניא וכו'. מאי משמע אמר רב פפא כדרך וכו' לאפוקי האי דבמצוה קא עסיק. נראה לומר דבטרדא דמצוה קא עסיק קאמר וכמסקנא, ולא בלכת דמצוה ממש קאמר דהא בלכתך יתירא קא דרשינן, דאי לא תימא הכי למסקנא דאמר הכא טריד הכא לא טריד, הוה לן למימר אלא משום דטריד, והא דקא פריך ומי לא עסקינן דאזיל לדבר מצוה ואפילו הכי אמר רחמנא ליקרי, הכי קאמר אמאי קא מיתרת ליה להאי בלכתך למעוטי חתן דילמא לגופיה איצטריך ולרבויי היכא דלא עסיק במצוה ממש אלא דאזיל לדבר מצוה, ומדקא פטר עוסק בדבר מצוה ממש מבשבתך בביתך איצטריך הכא לחיוביה מאן דלא עסיק במצוה ממש אלא דקא אזיל ליה לדבר מצוה, ופריק אם כן לימא קרא בלכת השתא דכתיב בְּלֶכְתְּךָ לא משמע אלא בלכת דידך דהיינו שלא לדבר מצוה, ולאפוקי מאי, אי לאפוקי דבר מצוה ממש הא אפיקתיה מבשבתך הא לא איצטריך אלא למעוטי חתן. והשתא הוה סלקא דעתך דלמעוטי דקא אזיל לישא את הבתולה קאמר ומשום דאיצטריך למעוטי דקא אזיל לדבר מצוה אף על גב דלא עסיק בדבר מצוה ממש, ומשום הכי פריך אי הכי אפילו כונס את האלמנה נמי דבכניסת אלמנה נמי מצוה איכא ומאי שנא אזיל למכנס את הבתולה, ופריק דלאו דאזיל לכנוס קאמר דההיא מבשבתך נפקא דכל דאזיל לדבר מצוה היינו עוסק במצוה, אלא משום טרדא הוא דפטרין ליה וקא סלקא דעתך דמשום טרדא בלחוד הוא דקאמר ומשום שאינו יכול לכוין, הלכך פריך אי הכי אפילו טבעה ספינתו בים, ואמר ליה לאו טרדא דרשות קאמינא אלא טרדא דמצוה והיא היא דקאמרינן מעיקרא פרט לחתן שעוסק במצוה כלומר בטרדא דמצוה. אבל ראיתי לרבנו האי גאון ז"ל שכתב בפירושיו לקמן (טז, א) גבי ההיא דחתן פטור וכו': וכלל לימדונו היכא דטריד טרדא דמצוה פטור כגון כונס את הבתולה וכיוצא בו, אבל העוסק במצוה ולא טריד כגון כונס אלמנה או דטריד ולאו במצוה כגון מי שטבעה ספינתו בים וכגון אבל, חייב. ונראה מדבריו גם כן שאין הפרש בין הולך לדבר מצוה ובין עוסק במצוה אלא שהוא מפרש כונס את הבתולה ואת האלמנה כפשוטו, כלומר אפילו בעודו מתעסק בנישואיהן דאיכא מצוה ואפילו כן בכונס את האלמנה כיון דמצוה דלית ביה טרדא הוא חייב בקריאת שמע. אומרים לאחד זקנך מגודל אמר להם יהא כנגד המשחיתים. כלומר: אומרים לאחד מפני מה אתה מגדל זקנך, אמר להם כנגד אותם שהם משחיתים זקנם ולהוציא מלבם, וכן היא שנויה בתוספתא (פ"א, ה"ו) ובירושלמי (פ"א, ה"א): אומרים לאחד מפני מה זקנך מגודל אמר להם כנגד המשחיתים. ורש"י ז"ל לא פירש כן. אמר רב יחזקאל עשה כדברי בית שמאי עשה. ואף על גב דנפק בת קלא ואמר בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה (יבמות יד, א), קסבר רב יחזקאל הני מילי בדבר שהוא כנגד בית הלל כגון צרות ודכוותיהו, אבל הכא דבית הלל נמי הא שרו כדברי ב"ש שמאי כלומר בין יושב בין עומד, א"כ אפי' לכתחילה יטה כדברי בית שמאי ואין בכך כלום, ואפ"ה לא קי"ל כוותיה אלא כרב יוסף דאמר עשה כדברי בית שמאי ואפילו בכי הא לא עשה ולא כלום. ואני תמה היכי סלקא דעתיה דרב יחזקאל למימר הכי, והא תנן אמר רבי טרפון פעם אחת הייתי בא בדרך והטיתי כדברי ב"ש וסכנתי בעצמי ואמרו לו כדי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי ב"ה. אחת ארוכה ואחת קצרה. פירש רש"י ז"ל דאשתים לאחריה של ערבית קאי, ואחת ארוכה היינו אמת ואמונה ואחת קצרה היינו השכיבנו. והקשה עליו ר"ת ז"ל מה אורך וקוצר יש באלו. ועוד שלא הזכירו אותם בתוספתא עם אותן שהזכיר שם כשמונה הארוכות והקצרות, דתניא בתוספתא דמכלתין (פ"א, ה"ח): אלו ברכות שמקצרין בהן המברך על הפירות ועל המצות וברכת הזימון, פירוש ברוך שאכלנו, וברכה אחרונה שבברכת המזון, ואלו ברכות שמאריכין בהן ברכות תענית וברכות ראש השנה וברכות יום הכפורים. ועוד שהרי נהגו להוסיף החזנים פיוטים בהשכיבנו בפסח. ועוד דהא אמרינן לקמן בפרק היה קורא (יד, ב) לא אמר אני ה' אלהיכם אינו אומר אמת, והא בעי לאדכורי יציאת מצרים דאמר הכי מודים אנחנו לך ה' אלהינו וכו', הרי שזו קצרה יותר מהשכיבנו, וחזרה אמת ואמונה קצרה והשכיבנו ארוכה. ועל כן פירש רבנו תם ז"ל דלא קאי אדלעיל, אלא מילתא באפי נפשה היא, והכי קאמר בין ארוכה בין קצרה מקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך, ואחת כמו בין, וכדאמרינן בעלמא אחת זו ואחת זו אחת בתולות ואחת בעולות (יבמות מא, ב), וקצרות היינו ברכת הפירות והמצות וברכת הזימון וברכה אחרונה שבברכת המזון כמו שמנו אותן בתוספתא שבאלו בלבד אמרו לקצר בהן. ואינו מחוור בעיני כלל, שאילו כן גם שם בתוספתא מנו אותן שמאריכין בהן ולא מנו אלא ברכות של תעניות וברכות של ראש השנה ויום הכפורים, ואם באלו דוקא מאריכין, אכתי תקשי לן מה שנהגו להאריך בפיוטין בהשכיבנו ובאמת ואמונה וכל שכן בשל שחר, וכן אפילו בי"ח שבתפלה. ועוד דתקשי לן כללא דרישא דתוספתא אסיפא. ועוד דאיכא למימר דמשום הכי לא מני השכיבנו משום דברייתא פירושא דמתני' היא ועלה קאי, ותדע לך מדקתני בההיא ברייתא למה אמרו אחת קצרה מקום שאמרו להאריך וכו' דאלמא עלה קאי, ואדרבא מהתם משמע לכאורה כדברי רש"י ז"ל. ועוד דאינה קושיא כשלא מנה השכיבנו בקצרות שהרי גם לדברי ר"ת ז"ל צריכין אנו לומר שאינו כלל אלא תנא ושייר. וגדולה מזו אמרו בירושלמי (ה"ה): [אלו ברכות שמקצרין בהם] המברך על המצות ועל הפירות וברכת הזימון וברכה אחרונה שלאחר המזון, הא שאר כל הברכות אדם מאריך, ואפילו הכי אמרו שם שאין זה כלל, דגרסינן התם: אמר רבי חזקיה מאן דתני המאריך הרי זה מגונה והמקצר הרי זה משובח, הדא אמרה שאין זה כלל. ומה שהקשה מההוא דפרק היה קורא (שם) שאמרו לא אמר אני ה' אינו אומר אמת ואמרינן דאומר מודים אנחנו לך דהויא אז קצרה, לא קשיא, דרש"י ז"ל כבר פירש שם שאומר כל נוסח הברכה אלא שאינו מתחיל אמת ואמונה אלא מודים אנחנו לך כמו שכתב שם בפירושיו. אבל מכל מקום לדברי כולם קשה מה שאנו מאריכין בברכות של קריאת שמע ומקצרין בהן וכן בשל י"ח. ועוד פירש ר"ת ז"ל דאחת ארוכה ואחת קצרה אאמת ואמונה קאי, כלומר פעמים שמקצרה פעמים שמאריכה, והיינו כשאומר פרשת ציצית הויא ארוכה שאומר אמת ואמונה, וכשאינו אומר פרשת ציצית הויא קצרה שאינו אומר אלא מודים אנחנו לך, ובכולן מאריכין חוץ מאותן השנויין בתוספתא. וגם זה אינו מחוור בעיני, דכיון דתנן אחת קצרה ועלה קא תנינן במתני' מקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך משמע ודאי דעלה קאי, ואם כן עדיין אין פירוש זה מוציאנו מידי קושיא. ונראה לי דמאי דקתני מקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר, לאו למימרא שאינו רשאי לקצר ולהאריך בנוסח הברכה, כלומר לרבות ולמעט במלותיה, דאם כן היה להם לתקן נוסח כל ברכה וברכה במלות מנויות ובענינים ידועים ולהשמיענו כל ברכה וברכה בנוסחתה, וזה לא מצינו בשום מקום, ולא אמרו אלא במלות שיש הקפדה בהן לבד כמחלוקתן בהזכרת גשמים (לג, א) וטל ורוחות (תענית ג, א), וכן בברכת המזון שאמרו לקמן (מט, א) כל שלא אמר ברית בארץ או שלא הזכיר מלכות בית דוד בבונה ירושלים מחזירין אותו וכן אם לא הזכיר תורה בארץ וכיוצא בזה בקצת מלות באמת ויציב כגון יציאת מצרים ומלכות וקריעת ים סוף ומכת בכורים (תוספתא פ"ב, ה"א. ירושלמי פ"א, ה"ו), אבל בשאר נוסח הברכות לא נתנו בהן חכמים שיעור שיאמר כך וכך מלות לא פחות ולא יותר, ולא אמרו כמה מלות יאמר בזו שתקרא ארוכה או קצרה, ולא עוד אלא שבפירוש אמרו (ע"ז ח, א) בשמונה עשרה של תפלה שאילו רצה להוסיף בכל ברכה וברכה מעין הברכה מוסיף, ואפילו יהיו מלות התוספות יתרין על העיקר אף על פי שאותן הברכות הויין קצרות, ובברכת הפירות אמרו בסמוך (יב, א) נקיט כסא דחמרא בידיה וקסבר דשכרא הוא פתח בדשכרא וסיים בדחמרא יצא, כלומר אפילו אמר בהדיא שהכל נהיה בדברו בורא פרי הגפן, כדעת הגאונים ז"ל. ואף על פי שברכת הפירות היא קצרה ועכשיו האריכה, וברכת הזן ארוכה קרינא לה בתוספתא ובירושלמי, ואפילו הכי אסיקנא לקמן (מ, ב) גבי בנימין רעיא דאפילו אמר בריך רחמנא מריה דהאי פיתא יצא, ומשמע התם בגמרא דאפילו לכתחילה מדמייתינן עלה אלו נאמרין בכל לשון וההיא אפילו לכתחילה וכדמשמע עלה נמי בירושלמי (פ"ו, ה"ב). וכן ההיא דאמרינן לקמן (שם) לא אמר אני ה' אלהיכם אינו אומר אמת ואומר מודים אנחנו לך, ואף על פי שאותו נוסח קצר מאד מן הנוסח המתוקן למי שאומר אני ה' אלהיכם וכמו שאמרנו למעלה. אלא ודאי נראה שאין ההקפדה ברבוי הנוסח ומיעוטו אלא במטבע שטבעו בו חכמים והוא שיש ברכות שפותחות בברוך וחותמות בברוך והיא שנקראת בכל מקום ארוכה, וכדגרסינן בירושלמי (שם) אמר רבי יודן מטבע קצר פותח בברוך ואינו חותם בברוך מטבע ארוך פותח בברוך וחותם בברוך. ויש מן הקצרות שפותחות ואינן חותמות כברכת הפירות והמצות וברכת הזימון, דהיינו ברוך שאכלנו, וברכה אחרונה שבברכת המזון. ויש שחותמות בברוך ואינן פותחות בברוך כברכת הערב נא למאן דאית ליה שהיא ברכה בפני עצמה, ותפלה קצרה וברכת גשמים ותפלת הדרך וכן ברכה סמוכה, ואילו אם הן סמוכות לברכות שיש להן סדר כגון ברכות של שמונה עשרה הרי אלו כמטבע ארוך, שכל אחת כיון שהיא סמוכה לחברתה והראשונה פותחת בברוך הרי אלו כולן כאילו פותחות בברוך וכן ברכות אמצעיות שבברכת המזון, אבל אם הם סמוכות ואין להן סדר, כברכות שניות שלפני קריאת שמע דשחרית ודערבית שאילו רוצה להקדים ברכה לחברתה מקדים ואין בכך כלום כדאיתא בסמוך (יב, א), הרי אלו כאילו מעיקרן נתקנו לחתום ושלא לפתוח ואף היא נקראת קצרה, וכל שכן אמת ויציב שהיא אינה סמוכה וכדעת הגאונים ז"ל, וכדמשמע בתוספתא (פ"ו, ה"ב), ואינה פותחת בברוך והוא הדין לשתים אחרונות של ערבית, ואחת ארוכה דקתני במתניתין היינו ברכה ראשונה של קריאת שמע בין דשחרית בין דערבית, ואחת קצרה היינו ברכה שניה שבזו ושבזו לפי שאין להן דין ארוכה אף על פי שהיא סמוכה לארוכה. והוא הדין לשתים אחרונות שבערבית והאחרונה שבשחרית וכדתניא לקמן בפרק שלשה שאכלו (מו, א) כל הברכות כולן פותח בהן בברוך וחותם בהן בברוך חוץ מברכת הפירות וברכת המצות וברכה הסמוכה לחברתה וברכה אחרונה שבקריאת שמע יש מהן פותח בברוך ויש מהן חותם בברוך, דאלמא ברכה סמוכה חדא וברכה אחרונה שבקריאת שמע חדא ולא מדין סמוכה היא, ואף על פי שנראה שלא פירש שם כן רש"י ז"ל. והא דלא קחשיב התם תפלה קצרה ותפלת הדרך וברכת גשמים, איכא למימר דלאו כללא הוא לכולהו ואין למדין ממנה, ואף על גב דקא מייתי מינה סייעתא התם בגמרא, היינו משום דקתני בה בהדיא דברכה הסמוכה אינה פותחת בברוך וכל מאי דקא מני בגוה קושטא הכי, אלא דמאי דקא כליל ואמר דהני דוקא ולא אחרינא ליתא ולא גמרינן מינה, ולכולי עלמא אית לן למימרא הכי, דאף לכשתמצא לומר דמאי דקתני ברכה אחרונה שבקריאת שמע אף על פי שאף היא סמוכה לחברתה משום חדושא ולאשמועינן שאף על פי שקריאת שמע מפסיק בינתים אפילו הכי סמוכה היא, מ"מ היכי קא כליל ותני דכל שארא פותחין בברוך, הא איכא ברכה אחרונה דפסוקי דזמרה וברכת השיר, דאיצטריך לאשמועינן כיון דבעלמא לא חשבינן דכוותיהו סמוכה כברכה אחרונה של תורה וברכה אחרונה של קריאת מגילה. ומקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר דקתני, היינו שאם היה מטבע ארוך שפותחת וחותמת בברוך אינו רשאי לקצר ולפתוח ולא לחתום או לחתום ולא לפתוח שהן מטבע קצר, ומקום שאמרו לקצר היינו אם פותחת או חותמת לבד אינו רשאי לפתוח ולחתום כדי שלא ישנה את המטבע ויחזיר מטבע קצר לעשותו ארוך, והא דקתני מקום שאמרו לחתום אינו רשאי שלא לחתום, בקצרות קא מיירי, ולאשמועינן דלא תימא שאין ההקפדה אלא בין ארוכה וקצרה שלא לשנות את המטבע, אבל בקצרות עצמן אין הקפדה, וכיון שברכה שפותחת בברוך ואינה חותמת וברכה שחותמת ואינה פותחת שתיהן קצרות נינהו, הלכך אילו רצה לפתוח מקום שאמרו שלא לפתוח או לחתום מקום שאמרו שלא לחתום עושה ואין בכך כלום, קא משמע לן דלא דאין לו לשנות מן המטבע שטבעו כלל, והיינו דלא תנינן במתניתין אלא להאריך ולקצר ולחתום ושלא לחתום שהכל נכנס בכלל זה. ומיהו בתוספתא (פ"א, ה"ז) תני תלת להאריך ולקצר לחתום ושלא לחתום לפתוח ושלא לפתוח, ולפי פשטן של דברים יראה מן התוספתא דלהאריך ולקצר היינו בנוסח מלות הברכה בין בקצרה בין בארוכה, ולחתום ושלא לחתום היינו פותחת וחותמת, ולפתוח ושלא לפתוח, היינו, שלא לשנות מפתיחה לחתימה, ומחתימה לפתיחה. ואפילו הכי נראה לי שאינו כן דלישנא דמתניתין דוקא, אבל בתוספתא האריכו בה יותר לפי שהיא כפירושא למתניתין, והני תרי בבי דלחתום ושלא לחתום לפתוח ושלא לפתוח תרווייהו בקצרות קא מיירי וארווחי הוא דארווח בלישנא, ושלא לחתום היינו לפתוח ושלא לפתוח היינו לחתום, ולא הוה להו למתני אלא לחתום אינו רשאי שלא לחתום לפתוח אינו רשאי שלא לפתוח, אי נמי לחתום אינו רשאי שלא לחתום שלא לחתום אינו רשאי לחתום, כלישנא דמתניתין שכולם בכלל זה, והיינו דבסופה דתוספתא דהדר ומפרש להו לא קתני אלא אלו ברכות שאין חותמין בהן ואלו ברכות שפותחין בברוך, ואילו אלו ברכות שחותמין ואלו ברכות שאין פותחין לא קתני שכולן בכלל השתים הן, ולעולם אין ההקפדה ברבוי לשון הברכות ומיעוטן. ועל כן נהגו בבתי כנסיות להאריך בתשבחות באמצע ברכות וכן באמצע ראשונות ואחרונות בראש השנה ויום הכפורים זכרנו ומי כמוך. וכענין שכתבתי נראה לי גם מדברי הראב"ד ז"ל בפרק היה קורא. אלא שעדיין קשה לי קצת מה שאמרו בירושלמי דגרסינן התם בירושלמי בפירקין (שם): תני צריך להאריך בגואל ישראל בתעניות הא בשש שהוא מוסיף אינו מאריך, פירוש בתמיה, אמר רבי יוסה שלא תאמר הואיל והוא מעין שמונה עשרה לא יאריך בה לפום כן צריך למימר להאריך בגואל ישראל בתעניות, דאלמא משמע מיהא לכאורה דמאריך היינו בנוסח הברכה ולאו דוקא בשנוי המטבע. ולענין ברכות הפותחות בברוך ושאינן פותחות בברוך, תניא בתוספתא (שם, ה"י): כל הברכות כולן פותחים בהן בברוך חוץ מברכה הסמוכה לשמע וברכה שסמוכה לברכה אחרת שאין פותחין בהן בברוך, ע"כ בתוספתא. ומייתי לה בגמרא לקמן (מו, א), ומשמע מיהא דאמת ויציב ואמת ואמונה אינן סמוכות לברכות שלפני קריאת שמע אלא כך נתקנה מעיקרא שלא לפתוח בברוך ולחתום בברוך וכדכתבינן לעיל, והדין נותן שאילו מחמת סמיכותה לברכות של קודם קריאה הרי הפסיקה הקריאה בינה ובין הברכה שלפניה, וכל שמעשה מפסיק בין הברכה שלאחר המעשה לברכה של קודם המעשה דין הוא שתהא פותחת בברוך ולא תקרא סמוכה לברכה הראשונה שלפני המעשה, דהא ברכת התורה שלאחריה פותחת היא בברוך ואף על פי שכבר בירך לפניה, וכן ברכת המזון פותחת היא בברוך אף על פי שקדמה לה ברכת הלחם, וכן ברכת כסוי, וכן ברכת המגילה וכן כולן, אלא שהיא ודאי אינו סמוכה ואפילו כן לא ראו לפתוח בה בברוך. וכן נראה מדברי הגאונים ז"ל כמר רב יוסף ורב צמח ורב האי ורב יצחק בן גיאת זצ"ל שאמרו, שהברכות הראשונות של שמע אינן ברכות שמע וברכה שלאחריה היא ברכת שמע, ואף על פי שאמרו במסכת נדה בפרק בא סימן (נא, ב) כל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו, אינו כלל, לפי שאין למדין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בהן חוץ, ואם כן על כרחין דין הוא שתהא קריאת שמע מפסקת, כיון שהברכות שלפניה אינן ברכות קריאת שמע, וכן ודאי נראה לי כדבריהן מן התוספתא שכתבתי. אלא דקשיא לי ברכות של פסוקי דזמרה, שכל אותן פסוקים מפסיקים ואפילו הכי ישתבח שהיא האחרונה אינה פותחת בברוך אלא כברכה הסמוכה לשלפני פסוקי דזמרה היא, וכן ברכה אחרונה של קריאת ההלל. ונראה לי דשאני הנך, לפי שהברכות והקריאה כולן ענין אחד, כלומר שברכות פסוקי דזמרה ופסוקי דזמרה הכל ענין שבח וזמרה, וכן ההלל ויהללוך הכל שבח וזמר וכענין אחד ממש הן, ולפיכך אין הקריאה מפסקת, מה שאין כן בשאר ברכות המצוות, כברכת המגילה וקריאתה, שהקריאה ספור המאורע, והברכה לשבח והודאה על המאורע, וכן כולן, ולפיכך מפסיקין, והוא הדין והוא הטעם לקריאת שמע וברכותיה. והא דגרסינן בירושלמי (שם) כל הברכות פותחין בהן בברוך, ואם היתה ברכה סמוכה לברכה, כגון קריאת שמע ותפילה אין פותחין בה בברוך, לאו מברכה אחרונה שאחר קריאת שמע קאמר, אלא מאהבת עולם קאמר שהיא סמוכה לברכה שלפניה בין בשל ערב בין בשל שחר, ומכל מקום אף היא לאו בדוקא נקט לה, שהרי לא מעיקר דין סמיכותיה אינה פותחת בברוך, אלא דמעיקרא תקנוה במטבע קצר וקצרה מקרי, וכדאמרן לעיל, ומההוא טעמא דאמרן לפי שהוא רשאי להקדים ברכה לחברתה שאין לה סדר, אלא איכא למימר דבגררא דתפלה נקט לה, ואי נמי איכא למימר דכיון שברוב היא סמוכה לחברתה לא תקנו אותה אלא מטבע קצר וכעין סמוכה, ומכל מקום לאו מעיקר סמיכותה אלא משום דעשאוה כמטבע קצר כיון שרוב פעמים היא סמוכה, שאילו היתה מן הדין פותחת אילו לא היתה סמוכה, היה בדין שתהא עכשיו פותחת בברוך כיון שהוא יכול להקדים ברכה לחברתה, ולפעמים שהוא צריך לעשות כן, כגון שהיו עושין אנשי משמר שהיו קורין אהבת עולם ולא היו קורין יוצר אור משום דאכתי לא מטא זימניה כדאיתא בסמוך (יב, א), שהרי בכל מקום שפעמים אומרים אותה ברכה בפני עצמה, אף על פי שרוב פעמים הוי סמוכה, אפילו הכי נהגו בהן לפתוח בברוך כמטבע ארוך משום שאינן לפעמים סמוכות, כגון ברכת אשר ברא ששון ושמחה (כתובות ח, א) שאף על פי שהיא סמוכה לחמש שלמעלה ממנה כיון דאיכא דוכתא דמברך לה לחודה וכגון דליכא פנים חדשות תקנוה כעין שאינה סמוכה, ודכוותה ברכת קידוש היום אע"פ שסמוכה לברכת היין, וטעמא משום דאילו היה אוכל ושותה מבעו"י וקידש עליו היום אינו חוזר ואומר בורא פרי הגפן אלא פותח בקידוש היום ואז לא הוי סמוכה, וכן נמי בברכה ראשונה של המזון שאע"פ שהיא סמוכה לברוך שאכלנו אפ"ה פותחת בברוך משום שאילו היה אוכל יחידי אינו אומר ברוך שאכלנו. ויש אחרות מלבד אלו כדאיתא בירושלמי (שם, ה"ח) דגרסינן התם: כל הברכות פותחין בהן בברוך ואם היתה ברכה סמוכה לברכה אין פותחין בה בברוך, מיתיב רב ירמיה הרי גאולה, שנייה היא דמר רבי יוחנן הלל אם שמעה בבית הכנסת יצא, היתיב רבי אלעזר והא סופא, אמר ליה שתים הן אחת לבא ואחת שלעבר, התיבון הרי הבדלה, שנייה היא דמר רבי בא בר זבדא רבי היה מפזרן וחוזר וכוללן על הכוס, רבי חייא רבה הוה מכנסן, התיבון הרי נברך, שנייה היא שאם היו שנים יושבין ואוכלין שאינם אומרים נברך, הרי הזן את הכל, קשיא, הרי הטוב והמטיב, שנייה היא דמר רב הונא משנתנו הרוגי ביתר לקבורה נקבעה הטוב והמטיב, הטוב שלא נסרחו המטיב שניתנו לקבורה, הא קידושא, שנייה היא שאם היה יושב ושותה מבעוד יום וקידש עליו היום שאינו אומר בורא פרי הגפן, והא סופא אמר ר' מונא טופס ברכות כך הוא. אמר רבי יודן מטבע קצר פותח בברוך ואינו חותם בברוך, עד כאן גירסת ירושלמי. וממנו אנו למדין מה שכתבתי, וא"נ בדוקא קאמר בירושלמי דסמוכה היא. יש לומר דבירושלמי סברוה מאן דאמר מאי ברכה אחת יוצר אור ואית להו דר"ל דאמר זאת אומרת ברכות אין מעכבות זו את זו ואין מעכבות כלל קאמר, והלכך לא משכחת לה שנאמרת לעולם בפני עצמה. ומפני שיש ללמוד ממנה לברכת הלל שבלילי פסחים שהיא מחלוקת ישנה בידן של ראשונים ז"ל, אני כותב מה שנראה לי בפירוש ירושלמי זה. והוא שהן כללו כאן שני ענינים, האחד שהברכות שאינן סמוכות לברכה אחרת פותחת בברוך, והשני שהברכה הסמוכה לברכה אחרת לעולם אינה פותחת בברוך. והקשו על זה, יש מי שהקשה על הכלל הראשון ויש מי שהקשה על הכלל השני. ותחילה השיב רבי ירמיה על הכלל האחד, והקשה מאשר גאלנו וגאל את אבותינו שאנו אומרים לאחר ההלל בערבי פסחים, ומשמע מכאן שכבר בירך על קריאת ההלל לגמור את ההלל, וכמו שאמרו גם כן במסכת סופרים (פרק כ, הלכה ט): היחיד גומר את הלל בשמונה עשר יום ובלילה אחד ובגולה עשרים ואחד יום ושני לילות ומצוה מן המובחר לקרות את ההלל [בבית הכנסת] בשתי לילות ולברך עליהם ולאומרן בנעימה, לקיים מה שנאמר (תהלים לד, ד) וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ יַחְדָּו. כשהוא קורא (בבית הכנסת) [בביתו] אין צריך לברך שכבר בירך ברבים, ומשום כך הקשה בכאן רבי ירמיה מאשר גאלנו שהיא סמוכה לברכת ההלל ואפילו הכי פותחת בברוך, ומשני שנייה היא דמר רבי יוחנן הלל אם שמעה בבית הכנסת יצא, כלומר יצא מידי קריאת ההלל ואין צריך לברך עליו בבית, דהשתא לא הויא אשר גאלנו סמוכה, ולפיכך תקנו אותה בפתיחה לעולם, ורבי יוסה התיב מסופה דברכת אשר גאלנו, למה חותמת בברוך שהיה סבור שהפותחת בברוך אינה חותמת והחותמת אינה פותחת, והיה יכול לתרץ שטופס ברכות כך הוא שמטבע ארוך פותחת וחותמת וכמו שתירץ לבסוף, אלא שתירץ לו תירוץ אחר לפי סברת המקשה, ואמר שברכת גאולה אינה ברכה אחת אלא שתים הן מעורבות זו בזו אחת לברך על שעבר, ואחת לבקשת רחמים ולברך על העתיד, ובודאי יש בנוסח אותה ברכה הזכרת שעבר והבא, דאשר גאלנו הוא לשעבר, וכן ה' אלהינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים ונאכל שם מן הפסחים הוא להבא ונמצאת הראשונה פותחת ואינה חותמת, והשניה חותמת ואינה פותחת, ובודאי שהיה יכול להקשות ע"ז שא"כ היה לו לחתום בה גואל ישראל ולא לחתום גאל ישראל ולא דק. א"נ כיון דעיקר ברכות אלו משום גאולה ראשונה ואגב גאולה ראשונה הוא דמברכין ומבקשים על העתיד חותם גאל שהיא היא העיקר כאן. ואחרים הקשו עוד על הכלל הראשון, והרי הבדלה, כלומר שהיא פותחת בברוך ואף על פי שהיא סמוכה לברכה שלמעלה ממנה, ותירצו לפי שאינן סמוכות מדינן אלא יכול הוא לפזרן ולאומרן כל אחת בפני עצמה כדרבי שהיה מפזרן, התיבון עוד, הרי נברך כלומר הזן שפותחת בברוך אף על פי שהיא סמוכה לנברך שאכלנו ובדין היה שיאמר הרי הזן אי נמי הרי ברוך שאכלנו שהוא עיקר הקושיא שהיא שנסמכה לה, אלא מפני שאין אומרים ברוך שאכלנו לעולם אלא אם כן קדמה לה נברך נקיט ליה נברך שהיא התחלת הענין כולו ושהכל נגרר אחריה, וכן נמי לא ניחא ליה לאקשויי והרי הזן, לפי שאין בהזן קושיא, שהדין נותן שתהא פותחת בברוך כל זמן שאינה סמוכה לנברך, לפום כן לא אקשי והרי הזן, דהוה אמינא ומאי קושיא מהזן והוה צריך למהדר ולגלוי משום דסמוכה לנברך בשהיו שם מסובין שלשה או יותר, הלכך אקשי הרי נברך שהוא העיקר וביאר הקושיא בקוצר. ותירץ שניה היא, שאילו היו שנים לבד אין אומרים נברך, ואז לא הויא ברכת הזן סמוכה ופותחת מן הדין בברוך, וכיון שלפעמים פותחת בברוך תקנו אותה בפתיחה לעולם. הדר אקשי מסופא דהזן, דהיינו ברוך אתה ה' הזן את הכל, ואמאי חותמת בברוך, שגם המקשה הזה היה סבור דלעולם לא תהא פותחת וחותמת, אבל ההוא דאקשי מהבדלה הוה ידע דטופס ברכות ארוכות כך הוא שפותחת וחותמת בברוך והלכך לא אקשי ליה אלא מפתיחתה כיון שהיא סמוכה, אבל מכיון שתירץ לו שאינה סמוכה הואיל ויכול לפזרן שוב לא הקשה לו מסופא דחותמת בברוך, אבל מקשה זה היה מקשה אחר ולא היה יודע כן ואף המתרץ לא ידע כן ועמדה להם בקושיא. והקשו עוד הרי הטוב והמטיב שהיא סמוכה ופותחת בברוך, ופריק שהיא ברכה שנתחדשה על מעשה שהיה ונתוספה על הברכות ולהיכר בעלמא עשאוה כאן כאילו לא נסמכה. הקשו עוד הרי קידושא, קידוש היום שעל הכוס שבשבתות וימים טובים שפותח בברוך אף על פי שברכת היין קודמת לו, ופריק לפי שאף היא לפעמים אינה סמוכה, וכגון שהיה אוכל ושותה מבעוד יום וקידש עליו היום שאינו חוזר ומברך על היין. והא סופא כלומר קידוש היום בעצמו שהיא חותמת בברוך, וכאן גילה רבי מונא דטופס ברכות כך הוא שמטבע ארוך פותח בברוך וחותם בברוך, ומעתה ל"ק סופא דהזן, וכן אין אנו צריכין לדחוק ולומר בברכת גאולה שהנה שתים, אלא ברכה אחת וטופס ברכות כך הוא, והיינו דחותם גאל ישראל. זהו שנ"ל בפי' הירושלמי. ומ"מ למדנו מכאן להלל שבלילי פסחים שמברכין עליו, וכן נהגו קצת מן הרבנים האחרונים. אבל הגאונים ז"ל כרב צמח ורב יוסף ורב יצחק בן גיאת ז"ל הסכימו שאין מברכין עליו עכשיו בהלל שקורין בבית מפני שחולקין אותו באמצע. וכתב רב עמרם משמיה דרב צמח ומה שאמרו (פסחים קיז, ב) רביעית גומר עליו את ההלל לומר שאינו מדלג כדרך שהוא מדלג בראש חודש. והא דתנן בנדה פרק בא סימן (נא, ב) כל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו, הא אמר רבי יוחנן שאין למדין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בהן חוץ, ויש לנו כיוצא בה ברכה אחרונה של קריאת שמע, וכן השיב רב האי ז"ל בתשובה שהדברים כמו שאמר רב צמח שאין מברכין עליו בלילי פסחים לגמור, ואין אנו קורין אותו בתורת קוראין, אלא בתורת אומרים שירה, שכך שנינו (פסחים קטז, ב) ר"ג אומר וכו'. ובסופא לפיכך אנו חייבים להודות להלל לאלהינו ולומר לפניו הללויה, כך היא שנויה משנתינו וכן מנהג כל ישראל, ולפיכך אם בא אדם לברך משתקין אותו, ויפה אומר שיש טעון ברכה לאחריו כזה ואין טעון לפניו דקריאת שמע שאין מברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו על קריאת שמע, ואף על פי כן הרי מברכין לאחריה אמת ויציב. וזו ודאי ברכה שלאחריה, שהרי על כל פרק ופרק אומרים אמת, ועל חותמה שהיא פרשת ציצית אומרים אמת ויציב ממצרים גאלתנו, ויפה אמר שאין למדין מן הכללות. וכיון דכו"ע כך הוא דבר, וכך ירשו ישראל מאבותיהן אין למדין מן הכלל הזה לדחות מעשיהן. עד כאן לשון התשובה. ולמדנו ממנה שכך הוא הסכמתן בדבר זה. וכן רבותינו בעלי התוספות מסכימין לסברא זו, מפני שחולקין אותו באמצע דהאיך אפשר שמפסיקין בו באכילה ושתיה ומברכין עליו בתחילתו לגמור, שהרי אפילו בימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל אין מפסיקין בו אלא מפני הכבוד. ור"ת ז"ל לא היה מברך עליו, וכן המנהג. ואמרינן בירושלמי (פאה פ"ז, ה"ה) אם הלכה רופפת היא בידך, ראה האיך הצבור נוהג ונהוג כן. ובודאי אילו רצה לקרות כולו בבת אחת בבית הכנסת או בביתו אז חייב לברך עליו כההיא דמסכת סופרים ודירושלמי. תניא בתוספתא בערבי פסחים (פסחים פ"י ה"ה): בני העיר שאין להם מי שיקרא את ההלל הולכין לבית הכנסת וקורין פרק ראשון, והולכין ואוכלין ושותין וחוזרין וגומרין את כולו, אם אי אפשר להם כן, גומרין את כולו. ולפי הסכמה זו של גאוני עולם ז"ל נראה פירוש הירושלמי שכתבתי למעלה דהכי קאמר שנייה היא שאם שמעה בבית הכנסת יצא, והלכך עיקר תקנת קריאתו בבית הכנסת היה ולא בבית ובקריאת בית הכנסת הוא שתקנו לברך שהיא עיקר התקנה ומצות הקריאה אבל בבית לא, וכן בדין הוא שאילו מי ששמעה בבית הכנסת יצא ואינו מברך על שלחנו, ומי שלא שמעה בבית הכנסת גומר על שלחנו ומברך, יאמרו שנים בבית אחד זה קורא ומברך וזה קורא ואינו מברך, הלכך ברכת גאלנו לאו סמוכה היא ולפיכך פותח בה בברוך. (רשב"א)


דף יא - ב

{ישעיה מה-ז} יוצר אור ובורא חשך לימא יוצר אור ובורא נוגה כדכתיב קאמרינן אלא מעתה {ישעיה מה-ז} עושה שלום ובורא רע מי קא אמרינן כדכתיב אלא כתיב רע וקרינן הכל לישנא מעליא הכא נמי לימא נוגה לישנא מעליא אלא אמר רבא כדי להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום בשלמא מדת לילה ביום כדאמרינן יוצר אור ובורא חשך אלא מדת יום בלילה היכי משכחת לה אמר אביי גולל אור מפני חשך וחשך מפני אור ואידך מאי היא אמר רב יהודה אמר שמואל אהבה רבה וכן אורי ליה רבי אלעזר לר' פדת בריה אהבה רבה תניא נמי הכי אין אומרים אהבת עולם אלא אהבה רבה ורבנן אמרי אהבת עולם וכן הוא אומר {ירמיה לא-ג} ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד א''ר יהודה אמר שמואל השכים לשנות עד שלא קרא ק''ש צריך לברך משקרא ק''ש א''צ לברך שכבר נפטר באהבה רבה אמר רב הונא למקרא צריך לברך ולמדרש א''צ לברך ור' אלעזר אמר למקרא ולמדרש צריך לברך למשנה א''צ לברך ור' יוחנן אמר אף למשנה נמי צריך לברך [אבל לתלמוד א''צ לברך] ורבא אמר אף לתלמוד צריך (לחזור ו) לברך דאמר רב חייא בר אשי זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב לתנויי פרקין בספרא דבי רב הוה מקדים וקא משי ידיה ובריך ומתני לן פרקין. מאי מברך א''ר יהודה אמר שמואל אשר קדשנו במצותיו וצונו לעסוק בדברי תורה ור' יוחנן מסיים בה הכי הערב נא ה' אלהינו את דברי תורתך בפינו ובפיפיות עמך בית ישראל ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי עמך בית ישראל כלנו יודעי שמך ועוסקי תורתך ברוך אתה ה' המלמד תורה לעמו ישראל ורב המנונא אמר אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו ברוך אתה ה' נותן התורה אמר רב המנונא זו היא מעולה שבברכות הלכך לימרינהו לכולהו: תנן התם אמר להם הממונה ברכו ברכה אחת והם ברכו וקראו עשרת הדברות שמע והיה אם שמוע ויאמר וברכו את העם ג' ברכות אמת ויציב ועבודה וברכת כהנים ובשבת מוסיפין ברכה אחת למשמר היוצא מאי ברכה אחת כי הא דרבי אבא ור' יוסי בר אבא אקלעו לההוא אתרא בעו מנייהו מאי ברכה אחת לא הוה בידייהו ואתו שיילוהו לרב מתנה לא הוה בידיה אתו שיילוהו לרב יהודה אמר להו הכי אמר שמואל אהבה רבה ואמר רבי זריקא אמר רבי אמי א''ר שמעון בן לקיש יוצר אור כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר הא דרבי זריקא לאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר דאמר ר' זריקא א''ר אמי אמר ר' שמעון בן לקיש זאת אומרת ברכות אין מעכבות זו את זו אי אמרת בשלמא יוצר אור הוו אמרי היינו דברכות אין מעכבות זו את זו דלא קא אמרי אהבה רבה

 רש"י  יוצר אור ובורא חשך (עושה שלום ובורא רע). לקמיה מפרש אידך מאי היא דאילו ברכה דישתבח אינה מן המנין שהיא לאחרי פסוקי דזמרה כמו ברכת הלל ואומרים אותה קודם זמן קריאת שמע אם ירצו: כדכתיב קאמרי'. כתיב בקרא יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ובורא רע: שכבר נפטר באהבה רבה. שיש בה מעין ברכת התורה ותן בלבנו ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך ותלמדם חקי רצונך: מדרש. הוא קרוב למקרא כגון מכילתא וספרא וספרי שהם מדרשי מקראות: לגמרא אין צריך לברך. אפילו קודם אהבה רבה קאמר והכי מוכח מילתא בפרק שני: אף לגמרא צריך לברך. שהוא עיקר התורה שממנו הוראה יוצאה גמרא היינו סברת טעמי משנה ותירוצי משניות הסותרות זו את זו וחסורי מחסרא: ומברך. ברכת התורה: ור' יוחנן מסיים בה הכי. דבעי פתיחה בברוך וחתימה בברוך: הערב נא ה' אלהינו. יערבו עלינו לעסוק בהם מאהבה: ברוך אתה ה' המלמד תורה לעמו ישראל. גרסינן. ולא גרסינן למדני חקיך שאין זו ברכה והודאה על שעבר אלא לשון בקשה ודוד כי אמרה (בתהלים קיט) לא לשם ברכה אמרה אלא בלשון בקשה. והכי קאמר ה' שאתה ברוך למדני חקיך: וזו היא מעולה שבברכות. התורה לפי שיש בה הודאה למקום וקילוס לתורה ולישראל: תנן התם. במסכת תמיד: אמר להם הממונה. והוא סגן הכהנים כדאי' ביומא היינו סגן היינו ממונה (בפירש''י שם טו:): ברכו ברכה אחת. לקמן מפרש מאי היא ומן הברכות שלפני ק''ש היא דהתם מסדר לכוליה סדר עבודת השחר וקאמר דלאחר שסדרו האברים ע''ג הכבש ומלחום ירדו ובאו להם ללשכת הגזית לקרות את שמע והדר תני אמר להם הממונה ברכו ברכה אחת והם ברכו וקראו עשרת הדברות: וברכו את העם. עם העם: ועבודה. בשביל העבודה שעשו היו מברכין אחריה רצה ה' אלהינו עבודת עמך ישראל ואשי ישראל ותפלתם תקבל ברצון ברוך המקבל עבודת עמו ישראל ברצון אי נמי שאותך לבדך ביראה נעבוד: וברכת כהנים. לברך את העם ובשאר תפלה לא היה להם פנאי ואף זמן קריאת שמע לא הגיע כדאמר במסכת יומא (דף לז ע''ב הקורא את שמע עם אנשי משמר ועם אנשי מעמד לא יצא לפי שאנשי משמר מקדימין וכו': מוסיפין ברכה אחת. לקמיה מפרש לה: למשמר היוצא. שהמשמרות מתחלפות ביום השבת כדאמרינן במסכת סוכה (דף נו:) משמר היוצא עושה תמיד של שחר ומוספין ומשמר הנכנס עושה תמיד של בין הערבים ובזיכין: מאי ברכה אחת. דקתני רישא איזו מן הברכות הוא אומר: לאו בפרוש אתמר. לא שמע מפי ר''ל שאמ' בפירוש מאי ברכה אחת יוצר אור: זאת אומרת. דקתני ברכו ברכה אחת: ברכות אין מעכבות זו את זו. בירך את האחת ולא בירך את השניה נפקא מיהא ידי חובתו בההיא שבירך ואין חברתה מעכבת לומר שאין זו מועלת בלא זו ומהכא שמע רבי זריקא דס''ל לר''ל דהך ברכה אחת יוצר אור היא: אי אמרת בשלמא יוצר אור הוו אמרי. ולא אהבה רבה ואע''ג דמטא ליה זמנא שאף בלילה ראוי לומר כל שכן דכיון דאמרי יוצר אור ודאי מטיא זמנה ואפ''ה לא אמרי אלא יוצר אור ותו לא אמרי לה היינו דקאמר שמע מינה ברכות אין מעכבות זו את זו: (רש"י)

 תוספות  ורבנן אמרי אהבת עולם וכו'. הלכך תקינו לומר בשחרית אהבה רבה ובערבית אהבת עולם: שכבר נפטר באהבה רבה. עד הלכך נימרינהו לכולהו. בירושלמי יש הא דאמרי' שכבר נפטר באהבה רבה והוא ששנה על אתר פירוש לאלתר שלמד מיד באותו מקום. ונשאל להרב ר' יצחק כגון אנו שאין אנו לומדין מיד לאחר תפלת השחר שאנו טרודין והולכים כך בלא למוד עד אמצע היום או יותר אמאי אין אנו מברכין ברכת התורה פעם אחרת כשאנו מתחילין ללמוד. והשיב ר''י דלא קיימא לן כאותו ירושלמי הואיל וגמר' שלנו לא אמרו ואין צריך לאלתר ללמוד. ועוד אפי' לפי הירושלמי דוקא אהבה רבה דלא הוי עיקר ברכה לברכת התורה דעיקר אהבה רבה לק''ש נתקן ובשביל היא אינו נפטר מברכת התורה אלא אם ילמוד מיד וגם לא יעשה היסח הדעת. אבל ברכת אשר בחר בנו וברכת לעסוק בדברי תורה שהן עיקר לברכת התורה פוטרת כל היום. וא''ת מאי שנא מסוכה שצריך לברך על כל סעודה וסעודה לישב בסוכה. וי''ל דשאני תורה שאינו מייאש דעתו דכל שעה אדם מחוייב ללמוד דכתיב והגית בו יומם ולילה והוי כמו יושב כל היום בלא הפסק. אבל אכילה בסוכה יש שעה קבועה. וא''ת מפני מה אין אנו מברכין לישן בסוכה. וי''ל דברכה דאכילה שמברכין לישב פוטרתו. א''נ משום שמא לא יישן והוי ברכה לבטלה שהרי אין בידו לישן כל שעה שירצה. והיה אומר ר''ת כשאדם עומד ממטתו בלילה (בשחרית) ללמוד שא''צ לברך ברכת התורה מפני שברכת התורה של אתמול שחרית פוטרת עד שחרית אחרת ולא נהירא. והצרפתים נהגו לומר פסוקים וברכת כהנים וגם אלו דברים שאין להם שיעור שהיא משנה (פ''א דפאה) ואלו דברים שאדם אוכל פירותיהן כו' שהיא ברייתא (מס' שבת קכז.) מפני הירושלמי דבעי שילמוד על אתר. אבל א''צ כמו שכתבתי כבר ה''ג ברוך אתה ה' המלמד תורה לעמו ישראל. אבל לא גרס למדני חקיך שאין זו ברכה אלא בקשה שאמר דוד: וברכת כהנים ואין זה דוכן שהרי לא היו עומדים לדוכן עד לאחר. הקטרת אמורים דאמרי' בתענית (פ''ד ד' כו:) שלשה פעמים ביום הכהנים נושאין כפיהם וכו' וא''כ הוה ליה למתני ד' פעמים אחד לפני הקטרה ואחד לאחר הקטרה אלא בלא נשיאות כפים אמרו ברכת כהנים כמו שאנו אומרים: (תוספות)

 רשב"א  תניא נמי הכי אין אומרים אהבה רבה אלא אהבת עולם וכן הוא אומר אהבת עולם אהבתיך. וכן פסק רבנו האי ורבנו אלפסי ז"ל. והא דאמרינן שכבר נפטר באהבה רבה, מרא דשמעתא שמואל וכבר אדחייה ממתניתא. ויש מי שפוסק כשמואל, משום דבסוגין דבסמוך נקט לה הכין, דאמרינן אילימא דאמר יוצר אור ולא אמר אהבה רבה, לעולם דאמר אהבה רבה ולא אמר יוצר אור, אלמא ההיא לישנא דוקא. ומקצת מן הגאונים זכרונם לברכה נסתפקו בדבר זה ונהגו בעצמם לומר (בערב) [בשחר] אהבה רבה (ובשחר) [ובערב] אהבת עולם. השכים לשנות עד שלא קרא קריאת שמע צריך לברך משקרא קריאת שמע אין צריך לברך שכבר נפטר באהבה רבה. וגרסינן עלה בירושלמי (ה"ה): אמר רבי בא והוא ששנה על אתר. וכתב הראב"ד ז"ל שיש גירסאות שגורסים והוא שקרא על אתר. ולאותה גירסא כל שקרא ק"ש סמוך לאהבה רבה יצא ידי ברכה כל היום לפי שכבר בירך עה"ת פעם אחת בבוקר, אבל לספרים דגרסי והוא ששנה על אתר אין הברכה מוציאתו אלא ידי אותה קריאה הסמוכה לחברתה, הא אם הפסיק וחזר וקרא צריך הוא לחזור ולברך. ובתשובה לרבותינו הצרפתים השיבו שלא הצריכו בירושלמי לחזור ולברך בשלא שנה על אתר, אלא בשנפטר באהבה רבה לפי שהיא אינה נראית ממש כברכת התורה, אבל במברך אשר בחר בנו יצא ידי חובת כל היום, ואפילו הפסיק והלך למלאכתו וחזר לקרוא, והיינו שהוצרך להשמיענו בירושלמי בברכת אהבה רבה ולא השמיענו כן בעלמא ואנן ידעינן דכל שכן בשנפטר באהבה רבה. ואפשר נמי דבירושלמי פליגא אגמרין מדלא אמרו כן בגמרא, ומכל מקום במי שרגיל לקרות ולעסוק בתורה והולך למלאכתו קצת ודעתו על הלימוד למהר עניניו ולחזור (על) [אל] למודו אין צריך לחזור ולברך אפילו לדעת הירושלמי. והביאו ראיה מרבנו תם ז"ל שלא היה מצריך ברכה לישב בסוכה אלא מסעודה לסעודה, ואפילו הלך לעסקיו ולאחר מכן נמלך לישן אינו חוזר ומברך, וכל שכן כאן שאינו מסיח דעתו מן הלימוד, ועל כן נהגו שלא לברך. ובשם רש"י ז"ל אמרו תלמידיו כשהיה משכים לקרות היה מברך לקרות בתורה וכשהוא הולך לבית הכנסת חוזר ומברך כמו אותן הימים שלא השכים לקרות. ונותן טעם לדבריו כמו שהקורא בתורה מברך ברכת התורה ולא חשיבא ברכה לבטלה ואף על גב שכבר בירך קודם פרשת קרבנות ואיזהו מקומן ורבי ישמעאל, והוא הדין דהכא לא חשיבא ברכה לבטלה. והשיבו עליו בתוספות דלא דמי לקורא בתורה דהתם אפילו בירך על עסק התורה שעסק בפני עצמו, צריך הוא לחזור ולברך על קריאתו בצבור, שכך תקנו לברך שם אשר בחר בנו כמו שנתקנה ברכה לאחריה, וכמו שנתקנה ברכת אשר בחר בנביאים טובים על ההפטרה, ועוד דאפילו במקום דשייכא ברכה אפילו בספר תורה הקפידו שלא לגרום ברכה שאינה צריכה כדאמרינן ביומא (סח, ב) ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה. ורבי יוחנן אמר הערב נא. פירש רש"י ז"ל שאין זו ברכה בפני עצמה אלא חתימה לברכה על דברי תורה, דרבי יוחנן מסיים בה הכי דבעי פתיחה בברוך וחתימה בברוך, וכן אמרו נמי משמו של ר"ת ז"ל. והרב בעל המאור ז"ל אמר שהן שלש ברכות כנגד מקרא ומשנה וברייתא שקורין בבוקר. וברכת כהנים. היינו שים שלום. אי נמי פסוקים של ברכת כהנים ממש, אבל לשאת את כפיהם לא, דאם כן בתענית (כו, א) גבי שלש פעמים ביום כהנים נושאין את כפיהם וכו' התם הוי ליה למיתני ובמקדש ארבעה. הכי גרסינן: וברכו שלש ברכות אמת ויציב ועבודה וברכת כהנים. ויש ספרים דגרסי וברכו את העם שלש ברכות. ומפרשי לה רבנן כמו וברכו עם העם, וכמוהו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ (בראשית ו, ט), וְאֵת הָאָרֶץ (שם א, א) שהוא כמו עם הארץ. ואינו מחוור, דאכתי לא מטא זמן ק"ש לעם, וכדאמרינן (יומא לז, ב) הקורא עם אנשי משמר לא יצא. ושמע מינה ברכות אין מעכבות זו את זו, לא לעולם דאמר אהבה רבה ולא אמר יוצר אור וכי מטא זמניה מימר אמר, ומאי ברכות אין מעכבות זו את זו להקדים. ופסק רבנו האי גאון ז"ל כך בפירושיו דסדרן אינו מעכב אבל ודאי צריך הוא לקרות את שתיהן. והא דתנן לקמן (יג, א) היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיוון לבו יצא, דשמעת מינה שאין הברכות מעכבות דהא התם לא קרא בברכותיה דהא קורא להגיה כדאוקים לה התם, והכין דייק מינה התם בירושלמי (פ"ב, ה"א), תירץ רבנו האי ז"ל דהכא בצבור וכדקתני אמר להם הממונה והתם ביחיד. ויש מקצת מן הגאונים ז"ל שאמרו דבין ביחיד בין בצבור אין מעכבות כסתמא דמתניתין דהיה קורא דלא חלקה בין יחיד הקורא לצבור הקורין. וכן נראה בעיני כדבריהם, דמה שאמרו כאן לא לעולם דאמר אהבה רבה ולא אמר יוצר אור דחייה בעלמא הוא דדחינן לה ולאוקמי דלאו בפירוש איתמר אלא מכללא, ואורחא דתלמודא בהכין דכי אמרינן לאו בפירוש איתמר אלא מכללא, ואיתחזי להו לבעל הגמרא דמתברר שפיר מההוא כללא נקטי ליה כמפורש ומקשו ואלא מאי מכללא כלומר כיון דדבר מוכרח הוא כן ממשמעו לאו מכללא הוא אלא בפירוש, ודחו משום דאיכא למימר הכין, כלומר שיש לבעל הדין לחלוק ולמימר ביה טעמא אחרינא. אבל מ"מ לא שבקינן מאי דנקיט מכלליה מרה דההוא שמעתא ותפסינן מאי דאיכא לדחויי ביה, וה"נ רבי זריקא דאיפשטא ליה הכין מכללא דר"ל איהו תפשינן ולאו מאי דדחינן, כלומר דאיכא לדחוייה מאי אין מעכבות להקדים דההיא סברא רבי יצחק בר יוסף בעצמו הוא דחש לה ועלה קא סמיך למיקרא לה מכללא ולאו פלוגתא היא אדרבי זריקא, כך נראה לי. ומיהו לענין פירושא דירושלמי דדייק מהתם אין ברכות מעכבות. יש לי לפרש דמאי אין מעכבות להקדים לקריאתה, אבל חוזר הוא ומברך אותן לאחר מכאן בלא קריאת שמע, וכענין שאמרו בברכת יוצר אור דכי מטי זימנא מימר אמר. (רשב"א)


דף יב - א

אלא אי אמרת אהבה רבה הוו אמרי מאי ברכות אין מעכבות זו את זו דלמא האי דלא אמרי יוצר אור משום דלא מטא זמן יוצר אור וכי מטא זמן יוצר אור הוו אמרי ואי מכללא מאי דאי מכללא לעולם אהבה רבה הוו אמרי וכי מטא זמן יוצר אור הוו אמרי ליה ומאי ברכות אין מעכבות זו את זו סדר ברכות: וקורין עשרת הדברות שמע והיה אם שמוע ויאמר אמת ויציב ועבודה וברכת כהנים. א''ר יהודה אמר שמואל אף בגבולין בקשו לקרות כן אלא שכבר בטלום מפני תרעומת המינין תניא נמי הכי ר' נתן אומר בגבולין בקשו לקרות כן אלא שכבר בטלום מפני תרעומת המינין רבה בב''ח סבר למקבעינהו בסורא א''ל רב חסדא כבר בטלום מפני תרעומת המינין אמימר סבר למקבעינהו בנהרדעא א''ל רב אשי כבר בטלום מפני תרעומת המינין: ובשבת מוסיפין ברכה אחת למשמר היוצא. מאי ברכה אחת א''ר חלבו משמר היוצא אומר למשמר הנכנס מי ששכן את שמו בבית הזה הוא ישכין ביניכם אהבה ואחוה ושלום וריעות: מקום שאמרו להאריך: פשיטא היכא דקא נקיט כסא דחמרא בידיה וקסבר דשכרא הוא ופתח ומברך אדעתא דשכרא וסיים בדחמרא יצא דאי נמי אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא דהא תנן על כולם אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא אלא היכא דקא נקיט כסא דשכרא בידיה וקסבר דחמרא הוא פתח ובריך אדעתא דחמרא וסיים בדשכרא מאי בתר עיקר ברכה אזלינן או בתר חתימה אזלינן ת''ש שחרית פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים לא יצא פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור יצא ערבית פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור לא יצא פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים יצא כללו של דבר הכל הולך אחר החתום שאני התם דקאמר ברוך יוצר המאורות הניחא לרב דאמר כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה שפיר אלא לר' יוחנן דאמר כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה מאי איכא למימר אלא כיון דאמר רבה בר עולא כדי להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום כי קאמר ברכה ומלכות מעיקרא אתרוייהו קאמר ת''ש מסיפא כללו של דבר הכל הולך אחר החתום כללו של דבר לאתויי מאי לאו לאתויי הא דאמרן לא לאתויי נהמא ותמרי ה''ד אילימא דאכל נהמא וקסבר דתמרי אכל ופתח אדעתא דתמרי וסיים בדנהמא היינו בעיין לא צריכא כגון דאכל תמרי וקסבר נהמא אכל ופתח בדנהמא וסיים בדתמרי [יצא] דאפילו סיים בדנהמא נמי יצא מאי טעמא דתמרי נמי מיזן זייני: אמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב כל שלא אמר אמת ויציב שחרית ואמת ואמונה ערבית לא יצא ידי חובתו שנאמר {תהילים צב-ג} להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות: ואמר רבה בר חיננא [סבא] משמיה דרב המתפלל כשהוא כורע כורע בברוך וכשהוא זוקף זוקף בשם אמר שמואל מאי טעמא דרב דכתיב {תהילים קמו-ח} ה' זוקף כפופים מיתיבי {מלאכי ב-ה} מפני שמי נחת הוא מי כתיב בשמי מפני שמי כתיב אמר ליה שמואל לחייא בר רב בר אוריאן תא ואימא לך מלתא מעלייתא דאמר אבוך הכי אמר אבוך כשהוא כורע כורע בברוך כשהוא זוקף זוקף בשם.

 רש"י  אלא אי אמרת. הך ברכה דקאמרי אהבה רבה היכי ש''מ דאין מעכבות זו את זו דלמא האי דלא אמרי יוצר אור משום דלא מטא זמניה הוא וכי מטא זמניה אמרי לה ואע''ג דקרו אינהו ק''ש לא מטא זמניה כדאמרינן בעלמא (יומא לז:) הקורא את שמע עם אנשי משמר לא יצא שאנשי משמר מקדימין: ואי מכללא מאי. וכי אמר ליה מכללא מאי גריעותא איכא דאמר לאו בפירוש אתמר הא שפיר מצי למשמע מכללא דיוצר אור קא אמרי ומשנינן ליכא למשמע מהכא דילמא לעולם אימא לך אהבה רבה וכו': סדר ברכות. אם הקדים המאוחרות: בקשו. לקבוע עשרת הדברות בקריאת שמע: מפני תרעומת המינין. שלא יאמרו לעמי הארץ אין שאר תורה אמת ותדעו שאין קורין אלא מה שאמר הקדוש ב''ה ושמעו מפיו בסיני: המינין. עכו''ם: פתח בדשכרא וסיים בדחמרא. תחלת הברכה אמר ע''מ שהכל וכיון שהגיע למלך העולם נזכר שהוא יין ואמר פרי הגפן פשיטא לן דיצא דהא אפילו סיים כל הברכה כדעת פתיחתה ואמר שהכל יצא על היין דתנן וכו': אלא. קא מבעיא לן פתח אדעתא דחמרא כדי לסיים בפה''ג וכשהגיע למלך העולם נזכר שהוא שכר וסיים שהכל מהו: בתר עיקר ברכה אזלינן. ועיקר ברכה אדעתא דיין נאמרה והוי כמו שסיים ביין ואין ברכת היין מוציאה ידי ברכת שכר שאין השכר מן הגפן: פתח ביוצר אור. כלומר אדעתא דלימא יוצר אור: וסיים במעריב ערבים. כשאמר מלך העולם נזכר וסיים אשר בדברו מעריב ערבים: שאני התם וכו'. כלומר דלמא פתיחה אינה כלום והא דקתני יצא לפי שחוזר וחותם בה בברוך יוצר המאורות וע''י חתימתה קאמר דיצא אלא שהכל שאין חותם בה בברוך ופתיחתה אדעתא דבורא פרי הגפן הוא אימא דלא יצא: מאי איכא למימר. היכי נפיק משום חתימתה הא אין מלכות בחתימתה: ה''ג אלא כיון דאמר כו'. אלא לא תימא משום חתימתה יצא אלא פתיחתה נמי מעלייתא היא ולא תפשוט מיניה לחמרא ושכרא דלגבי ברכות ערבית ושחרית הוא דמצי למימר דכי פתח בזו וסיים בזו יצא דהא כי פתח בשחרית אדעתא דמעריב ערבים הוה דעתיה לאדכורי בה מדת היום בלילה כגון גולל אור וכי פתח ערבית אדעתא דיוצר אור הוה דעתיה לאדכורי בה מדת לילה כגון ובורא חשך הלכך אדעתא דתרוייהו הויא: לאו לאתויי הא דאמרן. כגון שכרא וחמרא: היינו בעיין. דהא ברכת התמרים על העץ ועל פרי העץ אינה עולה לברכת הלחם ואי בהא פשטת דהכל הולך אחר חתום ברכות הוא הדין לחמרא ושכרא: כל מי. שלא אמר ברכת אמת ויציב כמו שתקנוה וכן אמת ואמונה בערבית לא יצא: שנא' להגיד בבקר חסדך. וברכת אמת ויציב כולה על חסד שעשה עם אבותינו היא שהוציאם ממצרים ובקע להם הים והעבירם וברכת אמת ואמונה מדבר בה אף על העתידות שאנו מצפים שיקיים לנו הבטחתו ואמונתו לגאלנו מיד מלכים ומיד עריצים ולשום נפשנו בחיים ולהדריכנו על במות אויבינו כל אלה הנסים התדירים תמיד: כשהוא כורע. באבות ובהודאה כורע בברוך וזוקף את עצמו כשהוא מזכיר את השם על שם ה' זוקף כפופים (תהלים קמו): נחת. לשון הכנעה: (רש"י)

 תוספות  משום דלא מטא זמן יוצר אור. דנהי דשחיטת התמיד משיעלה עמוד השחר פי' רש''י מיהו לא הוה שעה לומר יוצר אור כדאמרי' הקורא כו' ויכול לסבור הברייתא כותיקין: ברכה אחת למשמר היוצא וכו'. תימא קצת מאי היא הואיל ולית בה לא שם ולא מלכות: פתח ואמר בא''י אלהינו מלך העולם והיה סבור שהיה יין והבין שהיה שכר ואחר שהבין שהיה שכר סיים שהכל: לא לאתויי נהמא. ופירש רב אלפס השתא דלא אפשיטא בעיין אזלינן לקולא ואפילו פתח בחמרא וסיים בשכרא יצא. ור''י הי' אומר לחומרא דצריך לברך פעם אחרת. ומיהו היה אומר ר''ח אם היה יודע בבירור שטעה בדבורו שאמר בורא פרי העץ תחת (בורא) פרי הגפן דבתוך כדי דבור יכול לחזור בו. וכן בי''ט בחתימה של יום טוב אם טעה בין מקדש ישראל והזמנים ואמר מקדש השבת וחזר בתוך כדי דבור יצא אחרי שהוא יודע שהוא י''ט. והקשה הר''ר יעקב מקינון מאי קא מבעיא ליה והא ודאי מצות אינן צריכות כוונה. והיה אומר הר''י דהיינו בשומע תפלה אחורי בית הכנסת ולא נתכוין לצאת. אבל היכא דנתכוין לברך על היין ונמצא שכר לא מהני: להגיד בבקר חסדך. חסד שהקדוש ב''ה עשה לנו במצרים. ואמונתך פי' מדבר על העתיד שאנו מצפים שישמור הבטחתו ואמונתו ויגאלנו מיד המלכים ובסוף ברכה חוזר לגאולה דפרעה כדי לסמוך לגאל ישראל. א''נ ע''ד המדר' (רבה איכה ג) חדשים לבקרים רבה אמונתך שאדם מאמין ומפקיד רוחו בידו ומחזירה בלא יגיעה: אמת ויציב וכו'. לא קאי על השכינה אלא קאי אהדבר הזה וכו'. וכן איתא בהר''ם. ואיתא בירושלמי האי מרגניתא דלית ביה טימא פירוש שאין לה שומא כל מה שמשבח מתגני לה כדאמר לקמן (ד' לג ב) בחד דפתח ואמר האל הגדול הגבור והנורא והיה מאריך הרבה וא''ל ר' חנינא סיימת לשבחי דמרך כי כל פה לא יוכל לספר שבחו: (תוספות)

 רשב"א  הכי גריס רש"י ז"ל: פשיטא היכא דנקיט כסא דחמרא בידיה וקסבר דשיכרא הוא פתח ובריך אדעתא דשיכרא וסיים בדחמרא יצא וכו', אלא נקיט כסא דשיכרא בידיה וקסבר דחמרא פתח ובריך אדעתא דחמרא וסיים בדשיכרא מאי וכו'. ופירש הוא ז"ל ובריך אדעתא שאמר בא"י אמ"ה על דעת שיאמר בורא פרי הגפן ולא הספיק לומר בורא פרי הגפן עד שנזכר ואמר שהכל נהיה בדברו. ונראין דברי רש"י ז"ל. שאלו אמר בורא פרי הגפן שהכל נהיה בדברו, מאי קא מבעיא לן בתר פתיחה אזלינן או בתר חתימה אזלינן, דכיון דמטבע קצר הוא כיון שאמר בורא פרי הגפן כבר סיים כל הברכה, ומה שאמר לבסוף שהכל נהיה בדברו, תוספת הוא לאחר הברכה, ומה מעלה לברכה ומה מוריד, והאיך קורא אותה חתימה. אבל השתא דלא אמר מעיקר הענין כלום, אלא שהוציא לשון הברכה על דעת להזכיר עליו הפך הענין והמין שהוא תפוס בידו ולא הזכירו אלא נזכר והזכיר המין שהוא תפוס, בזה יש להלוך אחר החתימה דהיינו הזכרת המין. ואתינן למפשטה מהא דתניא שחרית פתח ביוצר אור וסיים במעריב לא יצא, במעריב ערבים וסיים ביוצר אור יצא, ומסיפא קא דייק דאע"ג דפתח ואמר בא"י על דעת שיאמר המעריב ערבים בחכמה פותח שערים כיון שנזכר ואמר יוצר אור ובורא חשך עושה שלום וכולה ברכה עד יוצר המאורות יצא אלמא בתר חתימה אזלינן אבל מרישא דפתח אדעתא דיוצר אור וסיים במעריב ערבים דקתני לא יצא ליכא למידק דפשיטא דהיכי דחתימה לא הוי כתקנה דלא אמר כלום דלכ"ע חתימה עדיפא, אלא דמבעי בעו אי עדיפא כולי האי דכי הויא כתקנה איגרירא פתירה בתרא והויא ברכה. ופרקינן שאני התם בא"י יוצר המאורות כלומר דחתימה עצמה הויא ברכה ולא שלא תהא צריכה פתיחה דזה מטבע ארוך הוא ובעיא פתיחה וחתימה, אלא הכי קאמר הואיל וחתימתה יש לה תורת ברכה גמורה כפתיחתה, דינא הוא שתגרור את פתיחתה דהא תרתי לטיבותא חדא דאף היא תורת ברכה גמורה אית לה ועוד דעדיפא דהיה חתימה אבל בדנקיט כסא דשיכרא חתימתה לא עדיפא למיגרר בתר פתיחתה. ואקשינן הניחא לרב דאמר כל ברכה שאין בה הזכרת השם לא שמה ברכה שפיר, כלומר דמינה שעיקר הברכה בהזכרת השם וכיון שכן הכא נמי דאית ביה הזכרת השם הויא ברכה גמורה כדאמרן, אלא למ"ד שצריכה מלכות מאי איכא למימר דפתיחתה יש בה מלכות והויא ברכה גמורה אבל חתימתה לית בה מלכות ולא הוי ברכה גמורה והלכך לא עדיפא לגרור פתיחתה טפי מחתימה דשיכרא. ופרקינן אלא כדרבה, ואלא כדרבה גרסינן דפירוקא אחרינא הוא ולומר דאף פתיחה משום יוצר אור נמי נאמרה שהרי צריך להזכיר מדת יום במדת לילה וא"כ זו פתיחה וחתימה יש לה ומכל מקום אם סיים במעריב ערבים לא יצא דאדכורי הוא דמדכירנה מדת לילה ביום אבל מחתם ביום חתמיה. וא"ת א"כ מאי קאמר כללו של דבר הכל הולך אחר החיתום דהא לאו משום דאזלינן בתר החיתום הוא אלא משום דפתיחתה וחתימתה הויה כתקנה הא אמרינן בסמוך דלאתויי היכא דאכל תמרי וקסבר דנהמי אכל הוא דאתי, כנ"ל לפי שיטתו של רש"י ז"ל. אלא דקשיא לי קצת הא דאמרינן לאתויי דאכל תמרי וקסבר דנהמא אכל, ל"ל לשנויי בלישניה לימא לאיתויי דנקיט כסא דחמרא בידיה וקסבר דשיכרא הוא דדא ודא מחד טעמא נינהו וכיון דאיירינן ביה עד השתא אמאי שבקינן ונקיט אכל תמרי, והראב"ד ז"ל הקשה על רש"י ז"ל דאמר דפתח ובריך בדחמרא לא משמע אדעתא דחמרא אלא שאמר בהדיה בפ"ה, ועוד דהא דקתני פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור לא משמע שפתח אדעתא דמעריב ערבים אלא פתח במעריב ערבים דומיא דסיים במעריב ערבים מה סיים במעריב ערבים דאמר בהדיא אף פתח במעריב ערבים דאמר בהדיא. ונראה לי דאין הכי נמי דאף רש"י ז"ל לא כתב כן אלא באשגרות לישן ומשום דההוא דשיכרא דוקא באדעתא פירש נמיה א באדעתא ולאו דוקא דכל עצמינו אין אנו צריכין להעמידה דוקא באדעתא אלא משום דברכת הפירות כיון שהיה קצרה כל כך אילו פתח בהדיא בדחמרא הוה כולה ברכה בדחמרא דפתיחתה וחתימתה באין כאחד, אבל בברכת המאורות שהוא מטבע ארוך אף על פי שפתח ואמר בהדיא המעריב ערבים אכתי צריכה היא לחתימה ויש בחתימתה עדיין לתקן בברכה כי אזלינן בתר חתימה. ומצאתי מקצת ספרים דגרסי בההיא דשיכרא וחמרי אדעתא, ובהא דיוצר אור ודמעריב ערבים גרסי פתח במעריב ערבים פתח ביוצר אור, וזה ראיה למה שכתבתי. ומה שהקשה עליו מדאמרינן פתח ואמר, הרבה ספרים יש דגרסי הכי בהדיא אדעתא ודרכו של רש"י ז"ל נכון. אבל הגאונים ז"ל גרסי נקיט כסא דחמרא בידיה וקסבר דשיכרא הוא פתח ובריך בדשיכרא וסיים בדחמרא יצא וכו', א"נ נקיט כסא דשיכרא בידיה וקסבר דחמרא הוא פתח בדחמרא וסיים בדשיכרא יצא, אלא פתח בדשיכרא וסיים בדחמרא מאי. וזה דבר רחוק ודחוק מאד שיהא הפסד בתוספות שהוסיף לאחר שסיים ברכתו ואפילו אמר לאחר מכן כמה דברים, ועוד שיועיל יותר כשיאמר כולה ברכה בטעות ויוסיף לאחר מכן ענין הברכה, כגון שאמר בורא פרי הגפן שהכל נהיה בדברו, דהשתא משמע שהברכה כולה בטעות, ומפני שהוסיף שהכל נהיה בדברו הועיל אע"פ שהברכה סמוכה לבורא פרי הגפן ונראה שהעיקר על חמרא הוא דמברך, וכשהברכה סמוכה למין שהוא מברך עליו לא יועיל מפני התוספות שהוסיף לבסוף שהוא מובדל מן הפתיחה, וזה דבר רחוק. גם במה שהן צריכין לדחוק בסוגית הא דפתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור, יש כמה גמגומין, ולדבריהם מביא ראיה מפתח ואמר יוצר אור וסיים במעריב ערבים לא יצא אבל פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור דקתני יצא לא הוי ראיה, דהא פשיטא להו דכל שהחתימה כתקנה יצא, והם גורסין בדחיית הראיה הזו של יוצר אור, שאני התם דהא בריך, פירוש בההיא דשיכרא כלומר וכבר יצא ידי ברכה. (רשב"א)


דף יב - ב

רב ששת כי כרע כרע כחיזרא כי קא זקיף זקיף כחיויא: ואמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב כל השנה כולה אדם מתפלל האל הקדוש מלך אוהב צדקה ומשפט חוץ מעשרה ימים שבין ראש השנה ויום הכפורים שמתפלל המלך הקדוש והמלך המשפט ורבי אלעזר אמר אפילו אמר האל הקדוש יצא שנאמר {ישעיה ה-טז} ויגבה ה' צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה אימתי ויגבה ה' צבאות במשפט אלו עשרה ימים שמר''ה ועד יוה''כ וקאמר האל הקדוש מאי הוה עלה אמר רב יוסף האל הקדוש ומלך אוהב צדקה ומשפט רבה אמר המלך הקדוש והמלך המשפט והלכתא כרבה: ואמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב כל שאפשר לו לבקש רחמים על חבירו ואינו מבקש נקרא חוטא שנאמר {שמואל א יב-כג} גם אנכי חלילה לי מחטא לה' מחדול להתפלל בעדכם אמר רבא אם ת''ח הוא צריך שיחלה עצמו עליו מ''ט אילימא משום דכתיב {שמואל א כב-ח} ואין חולה מכם עלי (ואין) [ו] גולה את אזני דילמא מלך שאני אלא מהכא {תהילים לה-יג} ואני בחלותם לבושי וגו': ואמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו מוחלין לו על כל עונותיו שנאמר {יחזקאל טז-סג} למען תזכרי ובשת ולא יהיה לך עוד פתחון פה מפני כלמתך בכפרי לך לכל אשר עשית נאם ה' אלהים דילמא צבור שאני אלא מהכא {שמואל א כח-טו} ויאמר שמואל אל שאול למה הרגזתני להעלות אותי ויאמר שאול צר לי מאד ופלשתים נלחמים בי וה' סר מעלי ולא ענני עוד גם ביד הנביאים גם בחלומות ואקראה לך להודיעני מה אעשה ואילו אורים ותומים לא קאמר משום דקטליה לנוב עיר הכהנים ומנין דאחילו ליה מן שמיא שנא' {שמואל א כח-יט} (ויאמר שמואל אל שאול) [ו] מחר אתה ובניך עמי וא''ר יוחנן עמי במחיצתי ורבנן אמרי מהכא {שמואל ב כא-ו} והוקענום לה' בגבעת שאול בחיר ה' יצתה בת קול ואמרה בחיר ה' אמר ר' אבהו בן זוטרתי אמר רב יהודה בר זבידא בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע ומפני מה לא קבעוה משום טורח צבור מ''ט אילימא משום דכתיב בה {במדבר כג-כב} אל מוציאם ממצרים לימא פרשת רבית ופרשת משקלות דכתיב בהן יציאת מצרים אלא אמר ר' יוסי בר אבין משום דכתיב בה האי קרא {במדבר כד-ט} כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו ולימא האי פסוקא ותו לא גמירי כל פרשה דפסקה משה רבינו פסקינן דלא פסקה משה רבינו לא פסקינן פרשת ציצית מפני מה קבעוה א''ר יהודה בר חביבא מפני שיש בה חמשה דברים מצות ציצית יציאת מצרים עול מצות ודעת מינים הרהור עבירה והרהור ע''ז בשלמא הני תלת מפרשן עול מצות דכתיב {במדבר טו-לט} וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ציצית דכתיב ועשו להם ציצית וגו' יציאת מצרים דכתיב אשר הוצאתי וגו' אלא דעת מינים הרהור עבירה והרהור ע''ז מנלן דתניא אחרי לבבכם זו מינות וכן הוא אומר {תהילים יד-א} אמר נבל בלבו אין אלהים אחרי עיניכם זה הרהור עבירה שנאמר {שופטים יד-ג} ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני אתם זונים זה הרהור ע''ז וכן הוא אומר {שופטים ח-לג} ויזנו אחרי הבעלים: מתני' מזכירין יציאת מצרים בלילות א''ר אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא שנא' {דברים טז-ג} למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות וחכ''א ימי חייך העוה''ז כל להביא לימות המשיח: גמ' תניא אמר להם בן זומא לחכמים וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח והלא כבר נאמר {ירמיה כג-ז} הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם אמרו לו לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל לו כיוצא בו אתה אומר {בראשית לה-י} לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך

 רש"י  כחיזרא. שבט ביד אדם וחובטו כלפי מטה בבת אחת: זקיף כחיויא. בנחת ראשו תחלה ואח''כ גופו שלא תראה כריעתו עליו כמשוי: כחויא. כנחש הזה כשהוא זוקף עצמו מגביה הראש תחלה ונזקף מעט מעט: המלך הקדוש. לפי שבימים הללו הוא מראה מלכותו לשפוט את העולם: המלך המשפט. כמו מלך המשפט. כמו נושאי הארון הברית (יהושע ג) כמו ארון הברית וכן המסגרות המכונות (מלכים ב טז) שהוא כמו מסגרות המכונות וכן העמק הפגרים (ירמיהו לא) כמו עמק הפגרים: ה''ג ואם תלמיד חכם הוא וצריך לרחמים צריך שיחלה עצמו עליו. אם ת''ח הוא זה שצריך לרחמים צריך שיחלה חבירו עצמו עליו: בחלותם. על דואג ואחיתופל הוא אומר שהיו ת''ח: למען תזכרי ובושת. סיפיה דקרא בכפרי לך את כל אשר עשית: גם בחלומות גם בנביאים. ולא א''ל גם באורים לפי שנתבייש ממנו שלא יאמר לו אתה גרמת לעצמך שלא נענית באורים ותומים לפי שהרגת את הכהנים: ורבנן. סברי מהכא שמעינן דאחילו לו: והוקענום. גבעונים אמרו לדוד בסוף ימיו שהיה רעב ג' שנים וישאל דוד בה' ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים שהרג את הכהנים שהיו מספיקים לגבעונים לחם ומים שהגבעונים נתנם יהושע חוטבי עצים ושואבי מים למזבח ויאמר דוד אל הגבעונים ובמה אכפר לכם וברכו את נחלת ה' והם אמרו לו יותן לנו שבעה אנשים מבניו והוקענום בגבעת שאול ובת קול יצאה וסיימה אחריהם בחיר ה' דודאי הם לא אמרו בחיר ה' שהרי לגנותו היו באין ולא לכבודו: פרשת רבית. אל תקח מאתו נשך ותרבית וגו' (ויקרא כה) וסמיך ליה יציאת מצרים: ופרשת משקלות. אבני צדק וגו' (ויקרא יט) סיפיה דקרא אשר הוצאתי אתכם וגו': כרע שכב. דדמי לבשכבך ובקומך שהקדוש ב''ה שומרנו בשכבנו ובקומנו לשכב שלוים ושקטים כארי וכלביא: ולימא האי פסוקא. וליכא טורח צבור: עול מצות. ועשיתם את כל מצותי: מינות. אותם ההופכים טעמי התורה למדרש טעות ואליל: וכן הוא אומר אמר נבל בלבו אין אלהים. ואין לך נבל מן ההופך דברי אלהים חיים: מתני' מזכירין יציאת מצרים בלילות. פרשת ציצית בק''ש ואע''פ שאין לילה זמן ציצית דכתיב וראיתם אותו וזכרתם אומרים אותה בלילה מפני יציאת מצרים שבה: כבן שבעים שנה. כבר הייתי נראה זקן ולא זקן ממש שבאת עליו שיבה יום שהעבירו רבן גמליאל מנשיאותו ומינו רבי אלעזר בן עזריה נשיא כדאיתא לקמן בפרק תפלת השחר (ד' כח.) ואותו היום דרש בן זומא מקרא זה: (רש"י)

 תוספות  כרע כחיזרא. ולקמן (ד' כח:) אמרינן עד שיראה איסר וכו' לא סגי בכריעה לבד וראשו זקוף אלא בעי נמי שיכוף הראש וכן איתא בירושלמי דפרקין ובלבד שלא ישוח יותר מדאי. אמר רבי ירמיה ובלבד שלא יעשה כהדין חרדונא והיינו תרגום ירושלמי של צב (ויקרא יא) והצב כשהוא שוחה ראשו זקוף. ובר''ה וי''כ שאנו שוחין כל שעה בתפלה צריך ליזהר שיגביה קודם שיסיים הברכה רק שיכרע בברוך ושיגביה מיד דאמרינן לקמן סוף אין עומדין (ד' לד.) אם בא לשחות תחלת כל ברכה וסוף כל ברכה מלמדין אותו שלא ישחה: והלכתא כותיה דרבה. דצריך לחתום המלך הקדוש והמלך המשפט ואם לא אמר מחזירין אותו. וכן זכרנו ומי כמוך וכתוב לחיים ובספר חיים מחזירים אותו אם לא אמר. דכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים אינו יוצא ידי חובתו וכך פסק רבינו יהודה אם ספק לו אם אמר אם לא אמר מחזירים אותו כדאיתא בירושלמי דתענית פ''ק היה מתפלל ואינו יודע אם הזכיר טל ומטר ואם לאו כל שלשים יום בחזקת שלא למוד. פירוש שלא אמר אלא כמו שהוא למוד עד עתה שלא אמר כן. אחר כן בחזקת שהזכיר והוא הדין לכל הדברים שצריך להזכיר כך הדין. ואם כן בעשרת ימי תשובה דליכא שלשים יום צריך לחזור. ור''ח כתב דאין מחזירין אותו מכל אותן דברים דלא פסק בספר בפירוש והביא ראיה לדבריו: בקשו לקבוע פרשת בלק בפרשת ק''ש ומפני מה לא קבעוה וכו'. איתא בירושלמי דאותן ג' פרשיות שתקנו בקרית שמע לפי שבהן עשרת הדברות ועיין בו ותמצא הכל: (תוספות)

 רשב"א  ואמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב כל השנה כולה מתפלל אדם האל הקדוש ואוהב המשפט, חוץ מראש השנה ועד יום הכפורים, שמתפללין המלך הקדוש והמלך המשפט, ורבי אלעזר אומר אפילו אמר האל הקדוש יצא. יש לפרש דבלכתחילה פליגי, דרב סבר דלכתחילה צריך לומר המלך הקדוש והמלך המשפט, ור' אלעזר סבר דהמלך המשפט צריך לומר לכתחילה, אבל בהמלך הקדוש פליג ואמר דאפילו לכתחילה יכול לומר האל הקדוש, והא דנקט יצא לאו דוקא ולומר דרב דפליג עליה סבר דלא יצא, אלא משום דר"א מתיר בין בהכי בין בהכי לא ניחא ליה למינקט ור"א אמר האל הקדוש דמשמע דדוקא הכי ולא המלך. והא דאמרינן מאי הוי עלה, אמר ר' יוסף האל הקדוש ומלך אוהב צדקה ומשפט, רבה אמר המלך הקדוש והמלך המשפט והלכתא כרבה, לומר דלכתחילה צריך לומר כן, הא לא אמר אין מחזירין אותו, ומכל מקום הא דאמר רבי אלעזר יצא לא משמע הכין, דאי איתא הוי ליה לומר ר"א אומר, אומר הוא אפילו האל הקדוש, אלא ודאי בדיעבד פליגי וכיון דאפסיקא הלכתא כרבה, טעה ואמר האל הקדוש והאל המשפט מחזירין אותו. וכן פסק רבנו אלפסי ז"ל. מתני': אמר רבי אלעזר בן עזריה, הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא. כתב הראב"ד ז"ל: תמה אני, בתחילה שלא היו מזכירים יציאת מצרים בלילות, נמצא שלא היו אומרים לא פרשת ציצית ולא אמת ואמונה, אם כן שתים לאחריה היכא משכחת לה. ונראה לי, כי מה שאמר ולא זכיתי, מן התורה קאמר, ולעולם היו קורין פרשת ציצית ואמת ואמונה מדברי חכמים, ע"כ. ואני תמה על זה, על הקושיא ועל תירוצה, דודאי לא היו קורין אותה פרשה כלל ואפילו הכי היו אומרים שתים לאחריה אלא שלא היו אומרים אמת ואמונה אלא מודים אנחנו לך כדאיתא לקמן בפרק היה קורא (יד, ב) גמרא אלו הן בין הפרקים, ולא שיהו אומרים כאותו נוסח שאמרו שם שמזכירים בו יציאת מצרים, אלא שמשם אנו למדים שלפי הפרשיות שהיו קורין היו עושין נוסח הברכה שלאחריה, ולעולם לא היו קורין פרשת ויאמר כלל, שאילו היו קורין לא היה אומר לא זכיתי שתאמר, ולקמן (שם) משמע שבמקצת המקומות לא היו קורין אותה כלל. והכי נמי משמע בירושלמי דאמרו שם (פ"א, ה"ה) מפני מה תקנו בשחר שתים לפניה ואחת לאחריה ובערב שתים לפניה ושתים לאחריה, ואמרו, חד אמר כדי להשוות מדת יום ומדת לילה, כלומר, דבשחר קורא שלש פרשיות ושלשה ברכות הרי שש, ובערב שתי פרשיות וארבע ברכות הרי שש, כדי להשוות מדת יום למדת לילה. וחד אמר משום שבע ביום הללתיך (תהלים קיט, קסד), דאלמא פעמים שלא היו קורין פרשת ויאמר כלל, ואפילו כן היו מברכין שתים לאחריה, ופירוש שבע, כלומר שבע ברכות. ובמדרש תהלים מצאתי במזמור שגיון לדוד (שם, ז) זהו שאמר הכתוב (שם קיט, קסד) שבע ביום הללתיך. אמר רבי יהושע בן לוי אלו שבע מצות שבקריאת שמע יוצר אור ואהבה רבה שמע והיה אם שמוע ויאמר ואמת ויציב וגאל ישראל. ולפי שאין מצות ציצית בערבית, מוסיף הפורש סוכת שלום. הדרן עלך פרק מאימתי (רשב"א)


דף יג - א

לא שיעקר יעקב ממקומו אלא ישראל עיקר ויעקב טפל לו וכן הוא אומר {ישעיה מג-יח} אל תזכרו ראשונות וקדמוניות אל תתבוננו אל תזכרו ראשונות זה שעבוד מלכיות וקדמוניות אל תתבוננו זו יציאת מצרים {ישעיה מג-יט} הנני עושה חדשה עתה תצמח תני רב יוסף זו מלחמת גוג ומגוג משל למה הדבר דומה לאדם שהיה מהלך בדרך ופגע בו זאב וניצל ממנו והיה מספר והולך מעשה זאב פגע בו ארי וניצל ממנו והיה מספר והולך מעשה ארי פגע בו נחש וניצל ממנו שכח מעשה שניהם והיה מספר והולך מעשה נחש אף כך ישראל צרות אחרונות משכחות את הראשונות: {דברי הימים א א-כז} אברם הוא אברהם בתחלה נעשה אב לארם ולבסוף נעשה אב לכל העולם כולו שרי היא שרה בתחלה נעשית שרי לאומתה ולבסוף נעשית שרה לכל העולם כולו: תני בר קפרא. כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה שנאמר {בראשית יז-ה} והיה שמך אברהם רבי אליעזר אומר עובר בלאו שנאמר {בראשית יז-ה} ולא יקרא עוד [את] שמך אברם אלא מעתה הקורא לשרה שרי הכי נמי התם קודשא בריך הוא אמר לאברהם {בראשית יז-טו} שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה אלא מעתה הקורא ליעקב יעקב ה''נ שאני התם דהדר אהדריה קרא דכתיב {בראשית מו-ב} ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה ויאמר יעקב יעקב מתיב רבי יוסי בר אבין ואיתימא רבי יוסי בר זבידא {נחמיה ט-ז} אתה הוא ה' האלהים אשר בחרת באברם אמר ליה התם נביא הוא דקא מסדר לשבחיה דרחמנא מאי דהוה מעיקרא:

 רש"י  לא שיעקר יעקב ממקומו. שהרי מצינו שקראו הקב''ה יעקב אחר זאת ברדתו למצרים שנאמר ויאמר אלהים לישראל ויאמר יעקב יעקב ויאמר הנני (בראשית מו): הנני עושה חדשה. בתר אל תזכרו ראשונות כתיב: בתחלה אב לארם. לאנשי מדינתו שמארץ ארם היה שנאמר בעבר הנהר ישבו אבותיכם (יהושע כד) ואומר אל ארם נהרים אל עיר נחור (בראשית כד): אב לכל העולם. אב המון גוים (שם יז): שרי. לשון יחיד משמע שרתי: מסדר שבחיה. דמעיקרא אשר בחרת בו בהיות שמו אברם ושמת שמו אברהם: (רש"י)

 רשב"א  מתני': היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא. אוקימנא בגמ' אפילו כיוון לקרות. ושמעינן מהכא תלת. חדא דאין הברכות מעכבות, וכבר כתבתי למעלה (יב, א) דלדעת רבנו האי גאון ז"ל דוקא ליחיד הא לצבור הברכות מעכבות, וכדעת מקצת הגאונים בין ליחיד בין לצבור אין מעכבות ולזה הדעת נוטה, וכמ"ש בשלהי פרק קמא (שם). ועוד נראה לי מכאן שהקורא הפרשיות למפרע יצא, וכן דעת הר"מ במז"ל (פ"ב ק"ש הי"א) כמו שאכתוב למטה שאין סדר פרשיות כתוב בתורה כסדרן בקריאת שמע. ועוד איכא למשמע מיהא לכאורה דאפילו הפסיק בין פרשה לפרשה שיעור כדי שיקרא את כולה ואת ברכותיה יצא, דהא בקורא להגיה כדאוקימנא להא מתניתין בגמרא טובא איכא בין פרשה לפרשה ואפילו הכי יצא, והכי נמי משמע בגמרא בהדיא (לקמן ע"ב) בההיא דרבי דהוה קרי פסוק ראשון ושונה לתלמידיו ולאחר מכן חוזר וגומרה כדעת רבי שמעון ברבי. ומיהו פלוגתא היא בפרק בתרא דראש השנה (לד, ב) דגרסינן התם גבי שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום, דאמר רבי יוחנן יצא, ואקשינן עלה והא אמר ר' יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק בהלל ובמגילה אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש, ופרקינן הא דידיה והא דרביה, ואקשינן תו ודידיה לא, והא ר' אבהו הוה שקיל ואזיל בתריה דרבי יוחנן והוה קרי קריאת שמע כי מטא למבואות המטונפות פסק בתר דחלף אמר ליה מהו לגומרה, אמר ליה אם שהית כדי לגמור את כולה חזור לראש. ופרקינן דהכי קאמר ליה לדידי לא סבירא לי כלומר לא סבירא לי במהלך במבואות המטונפות שצריך לפסוק אלא אתה שפסקת להחמיר גם בזה החמיר וחזור לראש. וקיי"ל כרבי יוחנן וכן פסק רבנו אלפסי ז"ל. וכן נחלקו בה בירושלמי (בפרקין ה"א) אלא שאמר שם דרבי יוחנן מודה בקריאת שמע. ועוד פירשו בירושלמי שם למאן דאמר אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש אם משערין בקורא או בכל אדם משערין, ואמרו דבקורא משערין, דגרסינן התם: רבי מונא אמר בשם רבי יהודה שאמר משום רבי יוסה הגלילי הפסיק בה כדי לקרות את כולה לא יצא ידי חובתו. רבי בא בשם רבי ירמיה הלכה כרבי מונא שאמר משום ר' יהודה שאמר משום רבי יוסי הגלילי. רבי יוחנן בשם ר"ש בן יהוצדק אף בהלל ובקריאת המגילה כך. אבא בר רב הונא ורב חסדא הוו יתבין אמרין בתקיעות כן, סלקן לבית רב ושמעית רב הונא בשם רב אפילו שמעין כל היום עד תשע שעות יצא. אמר רבי זעירא עד דאנא תמן אצרכת לי וכד סלקית להכא שמעית רבי יוסה בשם ר' יוחנן אפילו שמען כל היום יצא והוא ששמען על הסדר וכו'. ר' בון בר חייא בעי כגון קריאת שמע וברכותיה, היא ולא ברכותיה ברכותיה ולא היא, הפסיק שלשה וחזר והפסיק שלשה, בקורא משערין או בכל אדם משערין. א"ר מתניא לא מסתברא בקורא. רבי אלעזר סליק מבקרא לר"ש בר אבא א"ל כגון דאנא תשיש ואנא קרי שמע ומתנמנם נפק אנא ידי חובתי, א"ל אין, רבי ירמיה בעא קומי ר' זעירא כגון דר' אלעזר ידע דר"ש בר אבא מדקדק במצותיה סגין הורי ליה אי כגון דהוא תשיש הורי ליה. א"ל בפירוש פליגין, דרבי אלעזר אמר יצא ורבי יוחנן אמר לא יצא, מה פליגין בקריאת שמע מפני שהיא עשויה פרקים פרקים אבל בהלל וקריאת מגילה אף ר' אלעזר מודי. ע"כ גירסא ירושלמית. וקיימא לן כר' אלעזר דירושלמי ואפילו במגילה, דר' מונא הוא דאמר בפרק הקורא את המגילה (שם, ה"ב) אף בסירוגין אם שהה כדי לגמור את כולה לא יצא, וכבר אידחיה הא דרבי מונא התם מהלכתא. ואלא מיהו לגבי קריאת שמע איכא מרבוותא ז"ל דפסקו כמ"ד אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש. ובמקומה בפרק מי שמתו (לקמן כג, א ד"ה אלא) נכתוב בה בסייעתא דשמיא. גמרא: בקורא להגיה. פירשו רב האי ורש"י ז"ל: לפי שצריך לכוין מיהא לקריאה, וכ"כ הר"י בן גיאת ז"ל דהויא ליה כוונה זו כנתכוין שומע לשמוע ומשמיע להשמיע שאינה כוונה גמורה אלא שצריך מיהא כוונת שמיעה. ויש מי שפירש קורא להגיה, שקורא התיבות ככתיבתן בחסרות ויתרות, ואם קרא כן לא יצא עד שיתכוין ויקרא כקריאתו, ואינו מחוור דהא פשיטא שאם קרא ככתיבתן דלא יצא, והראשון עיקר. ורבנן סברי לה כרבי יהודה דאמר הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא. ונראה לומר דלאו דוקא כרבי יהודה קאמר, דהא למסקנא (טו, א) רבי יהודה כר' אלעזר בן עזריה רביה סבירא ליה דמוקי שמע להשמיע לאזנך אלא דבדיעבד יצא, אלא כמאן דאמר אין צריך להשמיע לאזנו קאמר. ותמיה לי אמאי לא אמר סברי לה כרבי מאיר דאית ליה (שם) הכין שאינו צריך להשמיע לאזנו ואפילו לכתחילה. לימא קסבר רבי כל התורה בכל לשון נאמרה. כתב רבנו האי גאון ז"ל דלכולן ברור שלא כתב משה את התורה אלא בלשון הקודש כסדר הזה שהוא בידינו בלא שינוי, אלא כך הן אומרין הנאמרו לו עוד תרפיה בלשון אחר אם לאו ע"כ. ורש"י ז"ל פירש בפרק שני דמגילה (יז, ב) לקרות בספר תורה, והקשו עליו [בתוס'] שלא מצינו שתהא קריאת ספר תורה מן התורה, אלא אם כן יאמר רש"י ז"ל שתהא קריאת הפרשיות, כגון פרשת פרה ופרשת זכור וכיוצא בהן מן התורה. והנכון שנאמר דהיינו כל הקריאות שאדם חייב לקרות, כגון מקרא בכורים וודוי מעשר ומקרא חליצה וכל אותן שנשנו בסוטה בפרק אלו נאמרין (לב, א) ואותן שאמרו שם שנאמרין בלשון הקודש לרבי היו צריכין לידרש מן המקרא, אבל אותן שנאמרין בכל לשון אין צריכין לידרש שכך דינן, ולרבנן אותן שנאמרין בלשון הקודש אינן צריכין קרא אבל אידך צריכי קרא. ואותן פסוקים שמביא שם לנאמרין בכל לשון, י"ל דלרבי לא צריכי להאי ודריש להו לדרשא אחרינא. וכן נמי רבנן אותן פסוקים שמביא לנאמרין בלשון הקודש, כדדרשינן כל חד וחד הכא שמע וכן והיו. (רשב"א)


פרק שני - היה קורא

מתני' היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כוון לבו יצא בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב ובאמצע שואל מפני היראה ומשיב דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד ובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם אלו הן בין הפרקים בין ברכה ראשונה לשניה בין שניה לשמע בין שמע לוהיה אם שמוע בין והיה אם שמוע לויאמר בין ויאמר לאמת ויציב ר' יהודה אומר בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק אמר ר' יהושע בן קרחה למה קדמה פרשת שמע לוהיה אם שמוע כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואחר כך מקבל עליו עול מצות והיה אם שמוע לויאמר שוהיה אם שמוע נוהג בין ביום ובין בלילה ויאמר אינו נוהג אלא ביום בלבד: גמ' ש''מ מצות צריכות כוונה מאי אם כוון לבו לקרות לקרות והא קא קרי בקורא להגיה: ת''ר ק''ש ככתבה דברי רבי וחכ''א בכל לשון מ''ט דרבי אמר קרא והיו בהוייתן יהו ורבנן מאי טעמייהו אמר קרא שמע בכל לשון שאתה שומע ולרבי נמי הא כתיב שמע ההוא מבעי ליה השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך ורבנן סברי להו כמאן דאמר לא השמיע לאזנו יצא ולרבנן נמי הא כתיב והיו ההוא מבעי להו שלא יקרא למפרע ורבי שלא יקרא למפרע מנא ליה נפקא ליה מדברים הדברים ורבנן דברים הדברים לא דרשי למימרא דסבר רבי דכל התורה כולה בכל לשון נאמרה דאי סלקא דעתך בלשון הקודש נאמרה והיו דכתב רחמנא למה לי איצטריך משום דכתיב שמע למימרא דסברי רבנן דכל התורה כולה בלשון הקודש נאמרה דאי סלקא דעתך בכל לשון נאמרה שמע דכתב רחמנא למה לי איצטריך משום דכתיב והיו: ת''ר והיו שלא יקרא למפרע הדברים על לבבך יכול תהא כל הפרשה צריכה כוונה תלמוד לומר האלה עד כאן צריכה כוונה מכאן ואילך אין צריכה כוונה דברי ר' אליעזר א''ל רבי עקיבא הרי הוא אומר

 רש"י   היה קורא בתורה. פרשת ק''ש: והגיע זמן המקרא. זמן ק''ש: בפרקים. בין ההפסקות ולקמן מפרש להו במתניתין בין פרשה ראשונה לשניה בין שניה לשמע כו': שואל מפני הכבוד שואל בשלום אדם נכבד שראוי להקדים לו שלום: ומשיב. שלום אם הקדימו לו ובגמרא פריך כיון דשואל פשיטא דמשיב: ובאמצע. באמצע הברכה או הפרשה: מפני היראה. אדם שהוא ירא מפניו שלא יהרגהו אבל מפני הכבוד לא: ר''י. בגמרא מפרש פלוגתייהו: בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק. בגמרא (ד' יד) מפרש טעמייהו: והיה אם שמוע נוהג בין ביום בין בלילה. דמשתעי בתלמוד תורה דכתיב (דברים יא) ולמדתם אותם את בניכם: ויאמר אינו נוהג אלא ביום. דמשתעי בציצית שאינה נוהגת אלא ביום דכתיב וראיתם אותו פרט לכסות לילה (שבת ד' כז:): גמ ' ש''מ מצות צריכות כוונה. שיהא מתכוין לשם מצות ותקשה לרבה דאמר במסכת ראש השנה (דף כח.) התוקע לשיר יצא: כוון לקרות. אבל לצאת ידי מצוה לא בעינן שיהא מתכוין אלא לקרות בתורה בעלמא: הא קא קרי. הא בקורא קא עסיק תנא ואתי דקתני היה קורא בתורה: בקורא להגיה. את הספר אם יש בו טעות דאפילו לקריאה נמי לא מתכוין: ככתבה. בלשון הקדש: מדברים הדברים. דהוה ליה למכתב והיו הדברים האלה (דברים ו) למדרש שיקרא הדברים כסדרן ולא למפרע כגון ובשעריך ביתך מזוזות: לימא קסבר ר' וכו'. מדאיצטריך ליה קרא לק''ש שתהא ככתבה סבירא ליה בשאר כל התורה בכל לשון נאמרה לקרות: משום דכתיב שמע. דלא תדרוש שמע בכל לשון שאתה שומע כרבנן: עד כאן. עד על לבבך: (רש"י)

 תוספות  היה קורא אם כוון לבו יצא. בירושלמי אמרינן ברכות אינן מעכבות דאע''פ שלא אמר שתים לפניה ושתים לאחריה יצא דאם לא כן תקשי מאי מהני אם כוון לבו הרי לא בירך תחלה. וא''ת הא בפ''ק (ד' יב.) מסקינן סדר ברכות אין מעכבות הא ברכות מעכבות. וי''ל דהתם איירי בצבור. דיקא נמי דקתני אמר להם הממונה: ובאמצע שואל מפני וכו'. ופסק רבינו שמעיה דבמקום שאסור לספר אסור לדבר אפילו בלשון הקודש וכן משמע מתוך מתניתין. ובירושלמי קאמר אפילו באמצע הפסוק רב הונא בשם רב יוסף אמר ודברת בם מכאן שיש לך רשות לדבר בם. והיינו נמי דאמרי' בפ''ק דיומא (דף יט:) ודברת בם ולא בתפלה פירוש שאין משיבין בה מפני הכבוד: בקורא להגיה. פירש בקונטרס שאין מתכוין לקרות. תימה אכתי הא קא קרי. ע''כ נראה בקורא להגיה שאינו קורא התיבות כהלכתן וכנקודתן אלא ככתיבתן קרי כדי להבין בחסרות וביתרות כמו לטטפת ומזוזת ואם כוון לבו לאו דוקא אלא כלומר לקרות כדין כנקודתן וכהלכתן: וחכמים אומרים בכל לשון. אומר הר''י דהלכה כחכמים דהלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו (עירובין ד' מו:) ועוד דרבנן סבירא להו כמאן דאמר לא השמיע לאזנו יצא וכותיה פסקינן לקמן (ד' טו:): בלשון הקדש נאמרה. פירש רש''י פרק שני דמגילה (ד' יז: ושם) לקרות בתורה. ולא נהירא דהא עזרא תיקן קריאת התורה ומקמי דאתא עזרא והיו למה לי. וי''ל דמיירי בפרשיות המחוייבין לקרות דאורייתא כמו פרשת זכור אי נמי מקרא בכורים וודוי מעשר ופרשת חליצה שמצוה בתורה לקרותן אעפ''כ בכל לשון נאמרה בסיני שכל דבור ודבור שהיה יוצא מפי הקב''ה היה מתחלק לשבעים לשון: עד כאן מצות כוונה עד בכל מאדך ששני פסוקים אלו מדברים ביחוד ה' באהבתו וביראתו: (תוספות)


דף יג - ב

{דברים ו-ו} אשר אנכי מצוך היום על לבבך מכאן אתה למד שכל הפרשה כולה צריכה כוונה אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן הלכה כר''ע איכא דמתני לה אהא דתניא הקורא את שמע צריך שיכוין את לבו ר' אחא משום ר' יהודה אומר כיון שכוון לבו בפרק ראשון שוב אינו צריך אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן הלכה כר' אחא שאמר משום ר' יהודה תניא אידך והיו שלא יקרא למפרע על לבבך ר' זוטרא אומר עד כאן מצות כוונה מכאן ואילך מצות קריאה רבי יאשיה אומר עד כאן מצות קריאה מכאן ואילך מצות כוונה מ''ש מכאן ואילך מצות קריאה דכתיב לדבר בם הכא נמי הא כתיב ודברת בם ה''ק עד כאן מצות כוונה וקריאה מכאן ואילך קריאה בלא כוונה ומאי שנא עד כאן מצות כוונה וקריאה דכתיב על לבבך ודברת בם התם נמי הא כתיב על לבבכם לדבר בם ההוא מבעי ליה לכדרבי יצחק דאמר {דברים יא-יח} ושמתם את דברי אלה צריכה שתהא שימה כנגד הלב: אמר מר ר' יאשיה אומר עד כאן מצות קריאה מכאן ואילך מצות כוונה מ''ש מכאן ואילך מצות כוונה משום דכתיב על לבבכם הכא נמי הא כתיב על לבבך ה''ק עד כאן מצות קריאה וכוונה מכאן ואילך כוונה בלא קריאה ומ''ש עד כאן מצות קריאה וכוונה דכתיב על לבבך ודברת בם התם נמי הא כתיב על לבבכם לדבר בם ההוא בדברי תורה כתיב וה''ק רחמנא אגמירו בנייכו תורה כי היכי דליגרסו בהו: ת''ר {דברים ו-ד} שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד עד כאן צריכה כוונת הלב דברי ר''מ אמר רבא הלכה כר''מ תניא סומכוס אומר כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו אמר רב אחא בר יעקב ובדלי''ת אמר רב אשי ובלבד שלא יחטוף בחי''ת ר' ירמיה הוה יתיב קמיה דר' [חייא בר אבא] חזייה דהוה מאריך טובא א''ל כיון דאמליכתיה למעלה ולמטה ולארבע רוחות השמים תו לא צריכת: אמר רב נתן בר מר עוקבא אמר רב יהודה על לבבך בעמידה על לבבך סלקא דעתך אלא אימא עד על לבבך בעמידה מכאן ואילך לא ורבי יוחנן אמר כל הפרשה כולה בעמידה ואזדא ר' יוחנן לטעמיה דאמר רבה בר בר חנה א''ר יוחנן הלכה כר' אחא שאמר משום ר' יהודה: ת''ר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד זו ק''ש של ר' יהודה הנשיא א''ל רב לר' חייא לא חזינא ליה לרבי דמקבל עליה מלכות שמים אמר ליה בר פחתי בשעה שמעביר ידיו על פניו מקבל עליו עול מלכות שמים חוזר וגומרה או אינו חוזר וגומרה בר קפרא אומר אינו חוזר וגומרה רבי שמעון ברבי אומר חוזר וגומרה א''ל בר קפרא לר''ש ברבי בשלמא לדידי דאמינא אינו חוזר וגומרה היינו דמהדר רבי אשמעתא דאית בה יציאת מצרים אלא לדידך דאמרת חוזר וגומרה למה ליה לאהדורי כדי להזכיר יציאת מצרים בזמנה אמר ר' אילא בריה דרב שמואל בר מרתא משמיה דרב אמר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ונאנס בשינה יצא אמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה בפסוקא קמא צערן טפי לא תצערן אמר ליה רב יוסף לרב יוסף בריה דרבה אבוך היכי הוה עביד אמר ליה בפסוקא קמא הוה קא מצער נפשיה טפי לא הוה מצער נפשיה אמר רב יוסף פרקדן לא יקרא קריאת שמע מקרא הוא דלא ליקרי הא מיגנא שפיר דמי והא רבי יהושע בן לוי לייט אמאן דגני אפרקיד אמרי מיגנא כי מצלי שפיר דמי מקרא אע''ג דמצלי נמי אסור והא ר' יוחנן מצלי וקרי שאני ר' יוחנן דבעל בשר הוה: ובפרקים שואל וכו': משיב מחמת מאי אילימא מפני הכבוד השתא משאל שאיל אהדורי מבעיא אלא שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם אימא סיפא ובאמצע שואל מפני היראה ומשיב משיב מחמת מאי אילימא מפני היראה השתא משאל שאיל אהדורי מבעיא אלא מפני הכבוד היינו דר''י דתנן ר''י אומר באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד ובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם חסורי מחסרא והכי קתני בפרקים שואל מפני הכבוד ואין צריך לומר שהוא משיב ובאמצע שואל מפני היראה ואין צריך לומר שהוא משיב דברי ר''מ רבי יהודה אומר באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד

 רש"י  איכא דמתני לה. להא דרבה בב''ח: בפרק ראשון. כל פרשת שמע: ע''כ מצות כוונה כו'. כולה מפרש לה ואזיל: א''ר יאשיה עד כאן. פרק ראשון: מצוות כוונה כו'. קס''ד דכוונה בלא קריאה: מכאן ואילך. פרשת והיה אם שמוע: שתהא שימה כנגד הלב. דהא ושמתם דכתיב לאו בקריאה וכוונה איירי אלא בשימת תפילין של יד שיהא שם אותה על גובה של יד כנגד הלב על קבורת הזרוע. ברדו''ן {חלק של הזרוע שהוא מלא בשר} : ה''ג ההוא בדברי תורה כתיב. כדמוכח קרא ולמדתם אותם את בניכם וגו': עד כאן. פסוק ראשון לבדו: ובדל''ת. ולא בחי''ת דכל כמה דאמר אח בלא דל''ת לא משתמע מידי ומה בצע בהארכתו אבל בדל''ת יאריך עד כשיעור שיעשנו בלבו יחיד בשמים ובארץ ולארבע רוחותיה כדמפרש לקמן: ובלבד שלא יחטוף בחי''ת. בשביל אריכות הדל''ת לא ימהר בקריאתה שלא יקראנה בחטף בלא פתח ואין זה כלום: דאמליכתיה למעלה וכו'. שהארכת שיעור שתחשוב בלבך ה' אחד בשמים ובארץ וארבע רוחותיה: בעמידה. אפילו לב''ה דאמרי [לעיל יא.] עוסקין במלאכתן וקורין ומהלכין וקורין מודים הם שצריך לעמוד במקום אחד עד המקרא הזה לפי שעד כאן מצות כוונה: לא חזינא דמקבל עליה מלכות שמים. שהיה שונה לתלמידיו מקודם זמן ק''ש וכשהגיע הזמן לא ראיתיו מפסיק: חוזר וגומרה. לאחר שעמדו התלמידים: דקא מהדר. לשנות לתלמידים בכל יום שמעתא דאית בה יציאת מצרים במקום פרשת ציצית ואמת ויציב: בזמנה. בזמן ק''ש: בפסוקא קמא צערן. אם ראיתני מנמנם צערני עד שאנער יפה בפסוק ראשון: פרקדן. שוכב על גבו ופניו למעלה: לייט אמאן דגני אפרקיד. שמא יתקשה אברו בתוך שנתו ונראה לרבים והוא דרך גנאי: מיגנא. לישן: כי מצלי שפיר דמי. כשהוא מוטה על צדו מעט שפיר דמי אבל מקרי ק''ש אפילו מצלי נמי אסור שמקבל עליו מלכות שמים דרך שררה וגאוה: לכל אדם. אפילו אינו נכבד: חסורי מחסרא. דהוה ליה למתני בתרווייהו אין צריך לומר ותו ליכא למקשי מידי: (רש"י)

 תוספות  אשר אנכי מצוך. דאי כדקא אמרת הוה ליה למכתב אשר צויתיך דמצוך משמע אפילו מכאן ואילך ומ''מ אצטריך האלה דאי והכי הלכתא דקיי''ל כרבא דהוא בתראה: על לבבך בעמידה. בירושלמי מפרש לאו דאי היה יושב עומד אלא דאם היה מהלך עומד אע''ג דב''ה אמרי כל אדם קורא כדרכו מ''מ מצוה מן המובחר לעמוד כשהוא מהלך לפי שאינו מיושב כל כך ואינו יכול לכוין כשהוא מהלך כאשר היה עומד וכן הלכה דמהלך בדרך מצוה לעמוד בפסוק א' ובעינן כונה בפסוק ראשון לבד וכן איתא בתנחומא רב יהודה בשם שמואל אמר אסור לקבל עליו עול מלכות שמים כשהוא מהלך אלא יעמוד ויקרא וכשיגיע לואהבת ילך לדרכו: שואל מפני היראה וכו'. ר''מ ור' יהודה הלכה כרבי יהודה דאמר אפילו באמצע משיב מפני הכבוד א''כ נראה שמותר לענות קדיש וקדושה באמצע ק''ש דאין לך מפני הכבוד גדול מזה אבל באמצע י''ח אסור דמשמע לקמן בפ' אין עומדין (ד' לא.) דבין גאולה לתפלה אין לענות וכ''ש בתפלה עצמה ומי שמתפלל לבדו וש''צ מגיע למודים ישחה למודים אבל לא יאמר מודים ודוקא שהיה באמצע הברכה אבל בסוף הברכה לא דנראה ככורע בשביל הברכה ואמרינן (לקמן ד' לד.) דאין לכרוע בכל ברכות אלא באותן שתקנו חכמים ור''ת היה רגיל שהיה ממתין בעושה פלא כדי לענות קדיש וקדושה עם הצבו' והי' סובר אפי' שהה כדי לגמור את הכל אינו חוזר לראש: (תוספות)

 רשב"א  שמע ישראל ה' וכו' אחד. עד כאן צריך כוונת הלב דברי רבי מאיר, אמר רבא [הלכה כר' מאיר] וכן הלכתא. וכדאמר נמי רב יצחק בריה דרב שמואל בר שילא וכן רבה ורב יוסף כדאיתא בסמוך. וכוונה זו מסתברא לי דדוקא לכתחילה הא לא כיון יצא, דהא קיימא לן דמצות אין צריכות כוונה ואפילו פסוק ראשון, דאם איתא דכל הני אפילו בדיעבד קא מיירי לידוק מנייהו מצות צריכות כוונה כדדייקינן ממתניתין דקתני אם כיון לבו יצא, אלא ודאי כדאמרן, דמשום דקתני במתניתין אם כיון לבו יצא משמע הא לא כיון לא יצא, ולפום כן אתי למידק מינה דמצות צריכות כוונה, אבל הכא צריך קא אמרי, וצריך לכתחילה ולמצוה כתיקונה הוא, הא דיעבד יצא. ותמהני על הרמב"ם ז"ל שכתב (פ"ב מהל' קריאת שמע ה"א): הקורא את שמע ולא כיון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל לא יצא ידי חובתו, והשאר אם לא כיון לבו יצא, ואפילו היה קורא בתורה כדרכו או מגיה את הפרשיות, עכ"ל. ואי איתא, כי דייקינן ממתניתין שמעית מינה מצות צריכות כוונה אמאי דחינן לה, הוה ליה למימר אין הכי נמי ובפסוק ראשון, ולולי שהוא ז"ל בעצמו פסק דמפסוק ראשון ואילך שאפילו קורא להגיה יצא, היה אפשר לתרץ דהא קתני במתניתין היה קורא את שמע אם כיון לבו יצא משמע שצריך כוונה בכולי ק"ש, והיינו דקשיא ליה ופריק דכוליה בעינן שלא יהא קורא כמגיה, אלא שהוא ז"ל פסק תרתי דכל חדא מגלה על חברתה דליתא. אבל בתוספתא (פ"ב, ה"ב) יראה קצת שאם לא כיון לא יצא, דתניא התם: הקורא את שמע צריך שיכוין את לבו, רבי אחאי אומר משום רבי יהודה אם כיון את לבו בפרק ראשון אע"פ שלא כיון לבו בפרק אחרון יצא. אלא מיהו לאו ראיה היא, דיצא דקאמר לאו למימרא אלא שאם לא כיון לבו לא יצא ידי מצוה כתיקונה קאמר, וצריך ואינו צריך קאמר, וכדקתני לה לההיא בגמרין. ואפשר לי לומר עוד דפסוק ראשון צריך כוונה ואפילו בדיעבד, ואין דבר זה תלוי באידך דמצות צריכות כוונה דהתם בכוונה לצאת הדברים אמורים, אבל כאן צריך כוונת הענין כלומר שלא יהרהר בדברים אחרים כדי שיקבל עליו מלכות שמים בהסכמת הלב. וכענין שאמרו גם כן בברכה ראשונה של תפלה בשלהי פרק אין עומדין (לד, ב). והטעם שבשאר המצות שהן מצות עשה כל שעשה מצותו אף על פי שלא נתכוין לה הרי קיים מצות עשייה אלא שאין זה מן המובחר, וכל שכן שיצא אם כיון לצאת אף על פי שהרהר באמצע המצוה, אבל אלו שהן קבלת מלכות שמים או סדור שבחים אינו בדין שיהא לבבו פונה לדברים אחרים. וזו היא שחלקו בין ברכה ראשונה לשאר ברכות או בין פסוק ראשון לשאר, שאם הדברים תלוין במצות צריכות כוונה או אין צריכות מה לי ברכה ראשונה מה לי שאר הברכות. וזה נראה יותר וזה דרך האמת. והא דקא בעי שמעת מינה מצות צריכות כוונה, משום דמשמע ליה דבכולי ק"ש קאמר, ואפשר היה לו לתרץ כאן בפסוק ראשון כאן מפסוק ראשון ואילך. וכן נראה גם מדברי הראב"ד ז"ל בשלהי פרקין. ומפסוק ראשון ואילך אפילו קורא להגיה ממש יצא, דהא מכאן ואילך אין צריך כוונה כלל וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל (שם). ואפשר דאף על גב דמדרבנן היא, כוונת קריאה מיהא בעינן וכן נראה מדברי הראב"ד ז"ל. אמר רב נתן בר מר עוקבא עד על לבבך בעמידה. פירוש: לאו בעמידה ממש קאמר, שאלו היה יושב עומד, אלא שאם היה מהלך עומד כדי שתתיישב דעתו עליו, וכדגרסינן בירושלמי (פ"ב, ה"א): מה אם היה יושב עומד, לא אם היה מהלך עומד. ורבי יוחנן אמר כל הפרשה כולה בעמידה, ואזדא רבי יוחנן לטעמיה וכו'. מהכא משמע דהאי פלוגתא באידך פלוגתא דעד היכן צריך כוונת הלב שייכא, וכיון דאיפסיקא הלכתא כר"מ דאמר פסוק ראשון בלבד אף לעמידה נמי אינו צריך אלא פסוק ראשון. וכ"כ רבנו אלפסי ז"ל והרמב"ם ז"ל (פ"ב מהל' ק"ש ה"ג). אבל מקצת מן הגאונים פסקו כמר עוקבא בר נתן. ואיכא מרבוותא ז"ל דרמו שמעתתא אהדדי, דרבא פסק הכא כרבי מאיר דאמר פסוק ראשון צריך כוונת הלב ותו לא, ולקמן (טז, א) גבי פועלים קורין בראש הזית וכו' אמרו דדוקא פרק שני אבל פרק ראשון לא. וכן לא יקרוץ בעיניו ולא ירמוז באצבעותיו (יומא יט, ב), והכא לגבי עמידה אמרו עד על לבבך בעמידה, והרבה תירוצים נאמרו בהא. והנכון מה שכתב הרב יצחק ב"ר יהודה בן גיאת ז"ל בהלכותיו וז"ל: הלכה כר' מאיר בסתם או יושב או עומד או מוטה שדעתו מיושבת עליו, אבל מהלך בלבד שאין דעתו מיושבת עליו צריך לעמוד כדי שתתיישב דעתו עליו, והעוסק במלאכה צריך ליבטל ממנה עד שיקרא פרק ראשון ואחר כך יחזור למלאכתו, שכיון שעוסק במלאכתו אם אי אתה מצריכו כל כך נמצאת מצוה קלה עליו הלכך יבטל ממלאכתו עד סוף פרק ראשון ואחר כך יחזור למלאכתו. נמצא היושב והעומד כיון שאין עוסק בכלום ודעתו מיושבת עליו ואימת המצוה עליו דיו לכוין פסוק ראשון ותו לא. והמהלך שאין מלאכה בידו להתעסק בה דיו לעמוד וליישב דעתו עד על לבבך. אבל המתעסק במלאכתו כיון שהוא טרוד במה שלפניו צריך להתיישב ולהתבטל עד סוף פרק ראשון, ורמיזה וקריצה כעסק מלאכה דמי [ואסור כל] פרק ראשון, ע"כ. אמר ליה בר פאתי בשעה שמעביר ידיו על גבי עיניו מקבל מלכות שמים. כלומר: שמפסיק וקורא פסוק ראשון. ושמעינן מינה שמפסיקין מדברי תורה לקריאת שמע. ודוקא לפסוק ראשון שהוא מן התורה וכן ליציאת מצרים, כי הא דרבי דהוה מהדר אשמעתא דאית בה יציאת מצרים כדי להזכירה בזמנה. ושמא אין מפסיקין מיד אלא תוך זמנו דהיינו תוך שלש שעות. פרקדן. פירוש: בין שוכב ופניו למעלה ובין שוכב ופניו למטה. מתני': בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב ובאמצע שואל מפני היראה. פירש רש"י ז"ל: אדם שהוא מתירא שמא יהרגנו, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ב מהל' קריאת שמע הט"ז). ותמיה לי, אי מפני סכנת נפשות צריכא למימר, פשיטא שאין לך דבר עומד בפני פקוח נפש והא לא צריכה הכא למתני, וכדאקשינן במסכת שבת (ל, א) גבי המכבה את הנר בשביל החולה שישן. ועוד דמה שהתירו בקריאת שמע אסרו בתפלה ואפילו הכי בסכנת עקרב התירו (לקמן לג, א). ועוד שהרי בברייתא שנינו היה קורא את שמע ופגע בו אביו או רבו או מי שגדול ממנו בחכמה, בפרקים שואל מפני הכבוד ואין צריך לומר שמשיב, ובאמצע שואל מפני היראה ומשיב, דאלמא משמע לכאורה דבהני דאיתיה בברייתא אית בהו מפני הכבוד ואית בהו מפני היראה, ובכל הני דהיינו אביו או רבו ומי שגדול ממנו בחכמה ליכא חד שמתיירא ממנו שמא יהרגנו. אלא ודאי מפני הכבוד היינו מי שגדול ממנו בחכמה, וכדאמרינן לקמן בגמרא גבי רב בר שבא שאני רב בר שבא דלא חשיב עליה דרבינא, כלומר כיון שאינו גדול כמוהו בחכמה, ואביו ורבו היינו מפני היראה שהוא מצווה ביראתם, גבי אב דכתיב (ויקרא יט, ג) אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ. ורבו דכתיב (שם שם, לב) מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם [וכו'] וְיָרֵאתָ. ותנן (אבות פ"ד, מי"ב) מורא רבך כמורא שמים. וכן פירשו הגאונים ז"ל. (רשב"א)


דף יד - א

ובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם תניא נמי הכי הקורא את שמע ופגע בו רבו או גדול הימנו בפרקים שואל מפני הכבוד וא''צ לומר שהוא משיב ובאמצע שואל מפני היראה ואצ''ל שהוא משיב דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד ובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם בעא מיניה אחי תנא דבי רבי חייא מרבי חייא בהלל ובמגילה מהו שיפסיק אמרינן ק''ו ק''ש דאורייתא פוסק הלל דרבנן מבעיא או דלמא פרסומי ניסא עדיף א''ל פוסק ואין בכך כלום אמר רבה ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל בין פרק לפרק פוסק באמצע הפרק אינו פוסק וימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל אפי' באמצע הפרק פוסק איני והא רב בר שבא איקלע לגביה דרבינא וימים שאין היחיד גומר את ההלל הוה ולא פסיק ליה שאני רב בר שבא דלא חשיב עליה דרבינא: בעי מיניה אשיאן תנא דבי ר' אמי מר' אמי השרוי בתענית מהו שיטעום אכילה ושתיה קביל עליה והא ליכא או דילמא הנאה קביל עליה והא איכא א''ל טועם ואין בכך כלום תניא נמי הכי מטעמת אינה טעונה ברכה והשרוי בתענית טועם ואין בכך כלום עד כמה ר' אמי ור' אסי טעמי עד שיעור רביעתא: אמר רב כל הנותן שלום לחבירו קודם שיתפלל כאלו עשאו במה שנאמר {ישעיה ב-כב} חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא אל תקרי במה אלא במה ושמואל אמר במה חשבתו לזה ולא לאלוה מתיב רב ששת בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב תרגמה ר' אבא במשכים לפתחו (א''ר יונה א''ר זירא כל העושה חפציו קודם שיתפלל כאלו בנה במה א''ל במה אמרת א''ל לא אסור קא אמינא וכדרב אידי בר אבין ד) אמר רב אידי בר אבין אסור לו לאדם לעשות חפציו קודם שיתפלל שנאמר {תהילים פה-יד} צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו ואמר רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשיאן כל המתפלל ואח''כ יוצא לדרך הקב''ה עושה לו חפציו שנאמר צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו: (ו) א''ר יונה א''ר זירא כל הלן שבעת ימים בלא חלום נקרא רע שנאמר {משלי יט-כג} ושבע ילין בל יפקד רע אל תקרי שבע אלא שבע א''ל רב אחא בריה דרבי חייא בר אבא הכי א''ר חייא א''ר יוחנן כל המשביע עצמו מדברי תורה ולן אין מבשרין אותו בשורות רעות שנאמר ושבע ילין בל יפקד רע: אלו הן בין הפרקים וכו': א''ר אבהו א''ר יוחנן הלכה כר' יהודה דאמר בין אלהיכם לאמת ויציב לא יפסיק א''ר אבהו א''ר יוחנן מאי טעמיה דרבי יהודה דכתיב

 רש"י  אחי. כך שמו: תנא דבי רבי חייא. שהיה שונה בבית רבי חייא: מהו שיפסיק. לשאלת שלום: ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל. שהוא חובה לכל אדם והם אחד ועשרים יום בשנה כדאמרינן במסכת ערכין (ד' י.): מהו שיטעום. את התבשיל לדעת אם צריך מלח או תבלין: מטעמת. טעימת תבשיל: רביעתא. רביעית הלוג: חדלו לכם מן האדם. כשיש לכם לעסוק בכבוד המקום אל תתעסקו בכבוד אדם דאי לאו הכי למה ליה לחדול: ושמואל. לא דריש לשון במה אלא כמשמעו במה חשבתו לזה שהקדמת כבודו לכבודי: שואל מפני הכבוד. והא ק''ש קודם תפלה הוא וקתני שואל: תרגמה רבי אבא. להא דרב ושמואל דאסרי: במשכים לפתחו. אבל פגעו בדרך שואל: ה''ג. אמר רב אידי בר אבין אמר רבי יצחק בר אשיאן אסור לאדם לעשות חפציו קודם שיתפלל: צדק. תפלה שמצדיקו לבוראו והדר וישם פעמיו לדרכי חפציו: אל תקרי שבע אלא שבע. ילין בל יפקד מן השמים בחלום הרי הוא רע לכך אין משגיחין לפקדו: (רש"י)

 תוספות  ימים שהיחיד גומר בהם את ההלל. לאו דוקא יחיד אלא אפילו צבור קורא יחיד כיון שאין כל ישראל ביחד כמו שהיו בשחיטת פסחים בי''ד בניסן ולאו דוקא גומר דודאי קי''ל דימים שאין יחיד גומר את ההלל אין חובה לאמרו כלל אפילו בדילוג דהכי משמע בערכין (פ''ב ד' י:) דחשיב כ''א יום דיחיד גומר בהן את ההלל ופריך ר''ה וי''כ נמי לימא משמע דבשאר ימים טובים כמו בראשי חדשים פשיטא ליה דאין לומר מדלא חשיב יותר מכ''א יום וגם מדלא קאמר לגמור בר''ה ובי''ה דאז הוה משמע דבשאר ימים טובים כמו בר''ח ודאי אין גומרין אבל קורין אבל עתה משמע אפילו קורין לא וכן משמע בפרק בתרא דתענית (ד' כח:) רב איקלע לבבל חזנהו דהוו קא קרו בר''ח סבר לאפסוקינהו. פירוש שהיה סובר שהיו גומרים אותו כיון דחזא דקא מדלגי דלוגי אמר ש''מ מנהג אבותיהם בידיהם אלמא דימים דאין גומרין בהן הלל אין חובה לאמרו ומה שאנו אומרין אותו היינו משום מנהג. וכתוב במחזור ויטרי כיון שאינו אלא מנהג בעלמא לא מברכינן עליה כדאמר פרק לולב וערבה (סוכה ד' מד:) אין מברכין על דבר שהוא מנהג. ומיהו אומר ר''ת דאינו ראיה דאטלטול ודאי לא מברכינן אבל על מצוה פשיטא דמברכינן דהא חזינן כל יו''ט שני אינו אלא מנהגא ומברכין והכא נמי משמע דמברכין דאי לא מברכין מאי הפסקה שייך בה ועוד ראיה דמברכינן על מנהגא מהא דרב על לבי כנישתא וכו' ואם לא ברכו בתחלה אמאי לא הרגיש רב דהוה מנהגא עד שדלגו אלא בוודאי ברכו מפני שמברכים בטוב על מנהגא ובשביל כן לא הרגיש עד הדלוג וא''ת אמאי לא אסיק אדעתיה אם ברכו לקרות או לגמור וי''ל דבכך אין לחוש שבטוב יכול לברך לגמור אפי' כשהוא מדלג או איפכא ומה שמברכין כך על הדלוג לקרות וכשהן גומרין לגמור כדי שלא יטעו ומשום הכי לא היה יכול להבין מתוך הברכה עד הדלוג ויש שרוצין לומר דיחיד האומר הלל בימים שאין גומרין שאין לו לברך ומיהו השר מקוצי היה אומר דכיון שרצה לחייב עצמו מברך ואין זה ברכה לבטלה מידי דהוה אלולב ואתפילין דהני נשי מברכות אע''ג שאינן חייבות ובלילי פסחים יש שמברכין פעמים בתחלה לקרות ואחר הסעודה אחר שפוך מברכין לגמור ומייתי ראיה מירושלמי (דפרק א') מההיא דמייתי עלה דכל הברכות פותחין בברוך חוץ מן הברכות הסמוכות לחברתה וברכת הפירות והמצות ופריך בירושלמי עלה והא איכא גאולה פירוש אשר גאלנו דסמוכה לחברתה ואמאי פותחת בברוך שנייא דאם שמעה בבהכ''נ יצא ופריך והרי סופה פירוש יהללוך דאינה סמוכה שהסעודה מפסקת ואפ''ה אינה פותחת בברוך ומשני שתים הנה אחת להבא ואחת לשעבר פירוש אחת להבא זו היא אותה ברכה שמברכין אחר אכילה לגמור ולאותה ברכה היא סמוכה אחת לשעבר היינו אותה שבירך קודם אכילה אלמא דמברכין שני פעמים אבל זה הפירוש אינו מיושב דהרי סיפא משמע דקאי אברכה דאשר גאלנו דקאי בה מתחלה אלא ודאי אברכה דאשר גאלנו קאי כאשר אפרש מיהו משמע בירושלמי כאשר פירשתי תחלה שהיו מברכין ב' פעמים תחלה וסוף אבל אומר ר' יהודה דזו היא תמיהא גדולה מאחר שבירך קודם אכילה אמאי מפסיק ואוכל בינתים שהרי בימים שאין יחיד גומר בהן את ההלל כיון שבירך תחלה כמו הכא אינו מותר לפסוק אלא מפני הכבוד דאי בשלא בירך אמאי לא יפסיק באמצע אפילו שלא מפני הכבוד הא לא היה מפסיק שום ברכה אלא נראה הא דפריך בירושלמי הרי גאולה דמשמע דמברכין עליה בתחלה איירי באדם שעושה הסדר בבת אחת שאז אינו מפסיק שאינו צריך אבל אנו שמפסיקין לאכול אין לנו לברך כלל לא בתחלה ולא בסוף והא דקאמר בירושלמי והרי סיפא זהו אשר גאלנו דחותמת בברוך ואמאי והא הודאה בעלמא היא כברכת פירות ואמאי חותמת בברוך ומשני שתים הנה שתי גאולות אחת להבא ואחת לשעבר פירוש לעתיד כמו יגיענו וגם היא ארוכה קצת וגם יש בה לשעבר כמו אשר גאלנו מגאולת מצרים לפיכך חותמת בברוך ומה שהקשה מיהללוך שאינה סמוכה לפי מה שפרשתי עתה ואפ''ה . אינה פותחת בברוך יש ליתן טעם לפי שהיא הודאה בעלמא ואפילו שהיא ארוכה קצת תקנו בה חתימה ולא פתיחה כמו אלהי נשמה. וכן משמע בירושלמי שהיה דרכן לומר הלל בבית הכנסת ואח''כ שותין כוסות שלהם בביתם בלא שום סדר דבעי בירושלמי (פ' ע''פ) שתאן בבת אחת מהו פירוש זה אחר זה בלא הלל וסדר בינתים מהו שמעינן מן הדא דא''ר יוחנן הלל אם שמעה בבית הכנסת יצא וכן משמע בתוספתא דמי שלא היה יודע ונכנס בבית הכנסת וכו' והשתא נמי מיושב דבשביל כך פותחת ברכה דאשר גאלנו בברוך דטעמא שאינה סמוכה כי הא דאם קרא הלל בבהכ''נ יצא: או דילמא הנאה קביל עליה. האי לישנא משמע דמיירי בתענית יחיד שקבל עליו אבל בתענית הכתוב לא: טועם ואין בכך כלום. פירש ר''ח שחוזר ופולט דלא חשיב הנאה מן הטעימה אבל בולע לא אפילו בשאר תעניות ומשום הכי הפולט אינו צריך ברכה שאינו נהנה: במשכים לפתחו. וכן הלכה אבל פגעו באקראי מותר: (תוספות)

 רשב"א  רבי יהודה אומר בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב לכל אדם וכו'. ואוקימנא פלוגתייהו בגמרא דלרבי מאיר אינו משיב אלא למי שהוא מותר לשאול, ולרבי יהודה מיקל דרגא במשיב טפי משואל. ואני תמה, לכולי עלמא מפני מה אינו משיב ואפילו שואל לכל אדם בין ברכה לברכה דהא אין ברכות מעכבות, ואנשי משמר היו קורין אחת ומניחין את השניה ואפילו לכתחילה, ואם כן בין ברכה ראשונה לשניה יפסיק אם רצה ואפילו לשאול שלום לכל אדם. ושמא נאמר דאף על פי שאין הברכות מעכבות מכל מקום לכתחילה מעכבות ואסור להפסיק ביניהם, ואנשי משמר כיון דלא מטא זמן יוצר אור כדיעבד דמי. ומיהו לא ניחא בהכי אלא למאן דאמר ברכה אחת היא אהבה רבה אבל למאן דאמר יוצר אור קשה לי. ובאמצע שואל מפני היראה וכו'. ירושלמי (בפרקין ה"א): עד כדון באמצע הפרשה ואפילו באמצע הפסוק. רבי ירמיה מרמז, רבי יונה משתעי, רב חונא בשם רב יוסף ודברת בם מכאן [ש]יש לך רשות לדבר בם. גמרא: ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל בין פרק לפרק פוסק. פירש גאון ז"ל: כקריאת שמע שהוא פוסק בין פרק לפרק לשאול מפני הכבוד ולהשיב לכל אדם, ובאמצע הפרק שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד. וימים שאין היחיד גומר, אפילו באמצע הפרק שואל מפני הכבוד ומשיב לכל אדם. ורב בר שבא דאקלע לקמיה דרבינא בימים שאין היחיד גומר באמצע הפרק הוא דאקלע, ואיהו לא אקדים שלום לרבינא דלאו אורח ארעא, ורבינא נמי לא פסק לשאול משום דלא חשיב עליה. וימים שאין היחיד גומר דקאמר, האי יחיד לאו דוקא, דאפילו רבים נמי לא גמרי ליה בראש חודש, אלא כל שאין ישראל מקובצין יחד קרי יחיד, ומשום הכי קרי להו יחיד דכי מכנפי כולהו ישראל בעינן למימר הלילא על כל צרה שנגאלין ממנה, כן פירש הרב בעל ההלכות ז"ל. והראיה, דהא רב כי אקלע לבבל וחזא דהוו קרו הלילא סבר לאפסוקינהו, ואף על גב דבצבור הוה. ועוד שמעינן מההיא דלאו דוקא אינו גומר ולומר דבדלוג מיהא קורא, דהא רב סבר לאפסוקינהו, ואם איתא דבדילוג חייבים לקרות אמאי בעי לאפסוקינהו עד דישמע אי מדלגי ביה אם לאו. ועוד דהא אפילו כי חזנהו דמדלגי, תלא מלתא במנהג אבותיהן בלחוד, ועוד דהא אמרינן הכא וכן בפרק בתרא דתענית (כח, ב) דהלל דראש חודש לאו דאורייתא, ומההיא דרב שמעינן דאפילו מדרבנן ליתא אלא במנהגא תליא מילתא. ומיהו אף על גב דבמנהגא תליא, באתרא דנהוג אין מפסיקין בו אלא מפני הכבוד ולהשיב לכל אדם. והא דקאמר הכא ימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל, מאי גומר, אומר, וכדאמרינן (לעיל ט, ב) ותיקין היו גומרין אותה, דהיינו אומרין. ואי נמי יש לומר דמשום רישא דקתני יחיד גומר נקיט נמי בסיפא אין היחיד גומר. ואי נמי משום דבבבל קורין אותו בדילוג נקט אינו גומר. וזה יותר נכון, דהא במקום שקורין אותו איירי, מדאמרינן באמצע הפרק פוסק. והא דתניא (תענית כח, ב) יחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר, איכא מרבוותא ז"ל דאמר דההוא לבני ארץ ישראל היא, דכיון שלא נהגו לא יתחיל בין יחיד בין רבים כדאמרן, ומיהו אם התחיל גומר. ויש מן הגאונים ז"ל שפירשו יחיד לא יתחיל בברכה ואם התחיל גומר כדי שלא תהא ברכה לבטלה, ומיהו אינו אומר יהללוך. ויש מי שאומר דההיא אפילו לבני בבל היא, דבצבור נהגו לאומרו אבל כל יחיד ויחיד לא, ומשום הכי קאמר דאפילו בבבל יחיד לא יתחיל כלל ואם התחיל גומר, אבל צבור אפילו לכתחילה מתחילין. ומיהו כללא דכל הני מילי דאזלינן בה בתר מנהגא, דהא רב כד איקלע לבבל וסבר לאפסוקינהו כיון דחזא דמדלגי וידע דמנהג אבותיהון היתה, שתק. והראב"ד ז"ל כתב יחיד הוא דאם התחיל גומר משום דאין קבע ליחיד, אבל צבור אפילו התחילו מפסיקין ואפילו התחילו בברכה, שמא יעשו אותו קבע. ולברך עליו בימים שאין היחיד גומר. כתבו בשם רש"י ז"ל דכיון דבמנהגא בלחוד תליא מילתא אין מברכין עליו, שאין מברכין על המנהג כדאמרינן בערבה (סוכה מד, ב) חביט חביט ולא בריך, אלמא קסבר מנהג נביאים. ושמע מינה שאין מברכין על המנהג. אבל רב האי גאון והרב רבי יצחק ב"ר יהודה בן גיאת ז"ל אמרו שהצבור קורין בדילוג ומברכין. וכן אמר ר"ת ז"ל. והביא ראיה מדאמרינן הכא דאפילו בימים שאין היחיד גומר אין מפסיקין אלא מפני הכבוד, ואי לא מברכי אמאי אינו פוסק. ועוד מההיא דרב דאקלע לבבל דהא ודאי משמע דאיהו בתחלת קריאתו הוה תמן, מדלא קאמר אקלע לבי כנישתא שמעינהו דהוו קרו הלילא, אלמא מעיקרא הוה תמן, ואי חזו דלא מברכין אמאי בעי לאפסוקינהו, הא מחזא חזא דמנהג בעלמא הוה. ואי קשיא לך דמכל מקום כיון דחזא דברכו לקרוא ולא מברכי לגמור הא מידע ידע דבדילוג בעו למקרי ומנהג בעלמא הוא, לא היא, דאנן דאית לן מנהג למקרי ולדלג הוא דתקינו לן האבות לחלק בברכות בין לגמור ולקרוא כדי להבחין בין ימים שגומרין לימים שאין גומרין, ולגמור נמי היינו לקרות כדאמרינן (לעיל ט, ב) ותיקין היו גומרין אותה. אבל בארץ ישראל שלא היו קורין אלא באותן שמונה עשר ימים בלבד (ערכין י, א) לא היו מברכין אלא לקרוא את ההלל, כמו שאנו מברכין במגילה על מקרא מגילה. ומה שלא היו מברכין על חבוט ערבה היינו משום דאינה אלא חבטה בעלמא. ועוד דכלל אמרו בירושלמי (פאה פ"ז, ה"ה. מעשר שני פ"ה, ה"ב) בכיוצא בזה: אם הלכה רופפת היא בידך ראה האיך הצבור נוהג ונהוג כן. ומנהג הוא שמברכין על ההלל. רב אמי ורבי אסי טעמי עד שיעור רביעתא. כתב רבנו האי גאון ז"ל דאפילו בפעם אחת אם יודע בעצמו שיכול להעמיד עצמו שלא יבלע כלום. אמר להו אנא אסור אמרי. כלומר ואפילו במוצא חברו בשוק כדי שלא יפנה לבו לשום דבר עד שיתפלל. וכתב הראב"ד ז"ל דהיינו שנהגו לומר בבוקר צפרא דמרי טב, כדי שיתן לב שהוא אסור להתעכב בדברים אחרים כלל עד שיתפלל, ומפני שהוא משנה בלשונו יזכור. (רשב"א)


דף יד - ב

{ירמיה י-י} וה' אלהים אמת חוזר ואומר אמת או אינו חוזר ואומר אמת א''ר אבהו א''ר יוחנן חוזר ואומר אמת רבה אמר אינו חוזר ואומר אמת ההוא דנחית קמיה דרבה שמעיה רבה דאמר אמת אמת תרי זימני אמר רבה כל אמת אמת תפסיה להאי אמר רב יוסף כמה מעליא הא שמעתתא דכי אתא רב שמואל בר יהודה אמר אמרי במערבא ערבית דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלהיכם אמת אמר ליה אביי מאי מעליותא והא אמר רב כהנא אמר רב לא יתחיל ואם התחיל גומר וכי תימא ואמרת אליהם לא הוי התחלה והאמר רב שמואל בר יצחק אמר רב דבר אל בני ישראל לא הוי התחלה ואמרת אליהם הוי התחלה אמר רב פפא קסברי במערבא ואמרת אליהם נמי לא הויא התחלה עד דאמר ועשו להם ציצית אמר אביי הלכך אנן אתחולי מתחלינן דקא מתחלי במערבא וכיון דאתחלינן מגמר נמי גמרינן דהא אמר רב כהנא אמר רב לא יתחיל ואם התחיל גומר חייא בר רב אמר אמר אני ה' אלהיכם צריך לומר אמת לא אמר אני ה' אלהיכם אינו צ''ל אמת והא בעי לאדכורי יציאת מצרים דאמר הכי מודים אנחנו לך ה' אלהינו שהוצאתנו מארץ מצרים ופדיתנו מבית עבדים ועשית לנו נסים וגבורות על הים ושרנו לך: אמר ר' יהושע בן קרחה למה קדמה פרשת שמע וכו': תניא ר''ש בן יוחי אומר בדין הוא שיקדים שמע לוהיה אם שמוע שזה ללמוד וזה ללמד והיה אם שמוע לויאמר שזה ללמוד וזה לעשות אטו שמע ללמוד אית ביה ללמד ולעשות לית ביה והא כתיב ושננתם וקשרתם וכתבתם ותו והיה אם שמוע ללמד הוא דאית ביה ולעשות לית ביה והא כתיב וקשרתם וכתבתם אלא הכי קאמר בדין הוא שתקדם שמע לוהיה אם שמוע שזה ללמוד וללמד ולעשות והיה אם שמוע לויאמר שזה יש בה ללמד ולעשות ויאמר אין בה אלא לעשות בלבד ותיפוק ליה מדרבי יהושע בן קרחה חדא ועוד קאמר חדא כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואח''כ יקבל עליו עול מצות ועוד משום דאית בה הני מילי אחרנייתא. רב משי ידיה וקרא ק''ש ואנח תפילין וצלי והיכי עביד הכי והתניא החופר כוך למת בקבר פטור מק''ש ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה הגיע זמן ק''ש עולה ונוטל ידיו ומניח תפילין וקורא ק''ש ומתפלל הא גופא קשיא רישא אמר פטור וסיפא חייב הא לא קשיא סיפא בתרי ורישא בחד מ''מ קשיא לרב רב כרבי יהושע בן קרחה סבירא ליה דאמר עול מלכות שמים תחלה ואח''כ עול מצות אימר דאמר רבי יהושע בן קרחה להקדים קריאה לקריאה קריאה לעשיה מי שמעת ליה ותו מי סבר ליה כרבי יהושע בן קרחה והאמר רב חייא בר אשי זמנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב ומקדים ומשי ידיה ומברך ומתני לן פרקין ומנח תפילין והדר קרי ק''ש וכ''ת בדלא מטא זמן ק''ש א''כ מאי אסהדתיה דרב חייא בר אשי לאפוקי ממ''ד למשנה אין צריך לברך קמ''ל דאף למשנה נמי צריך לברך מ''מ קשיא לרב שלוחא הוא דעוית: אמר עולא כל הקורא ק''ש בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו א''ר חייא בר אבא א''ר יוחנן כאילו . הקריב עולה בלא מנחה וזבח בלא נסכים: ואמר רבי יוחנן הרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמים שלמה

 רש"י  וה' אלהים אמת. לכך אין מפסיקין בין אני ה' אלהיכם לאמת: כל אמת אמת תפסיה להאי. ריהטא של אמת תפסתו לזה: הא שמעתתא. דרב שמואל בר יהודה אמר אמרי במערבא וכו'. ק''ש של ערבית אין קורין בה פרשת ציצית כולה לפי שאין מצות ציצית בלילה אבל מתחילין אותה ומפסיקים בה ומדלגים ואומרים אני ה' אלהיכם אמת: לא יתחיל. אין צריך להתחיל ויאמר ערבית: אתחולי מתחלינן. דהא מתחלי במערבא: אמר אני ה' אלהיכם. דהיינו פרשת ציצית: צריך לומר אמת. כדכתיב וה' אלהים אמת: והא בעי לאדכורי יציאת מצרים. דתנן (לעיל ד' יב:) מזכירין יציאת מצרים בלילות ואי לא אמר אמת ואמונה ולא אמר פרשת ציצית היכי מדכר יציאת מצרים: ושרנו לך. מי כמכה באלים וגו' מלכותך ראו בניך עד גאל ישראל והשכיבנו: שזה ללמוד. ודברת בם: וזה ללמד. ולמדתם אותם את בניכם ואם לא למד תחלה היאך ילמד את בניו: וזה לעשות. ויאמר אין בה אלא עשייה: וקשרתם. דתפילין: וכתבתם. דמזוזה עשייה היא: רב משי ידי. פעם אחת ראוהו שעשה כן: והיכי עביד הכי. שהקדים ק''ש לתפילין: כוך. קבר שחופרין בקירות מערה ארכו ד' ורחבו ז' טפחים: פטור מק''ש. דהעוסק במצוה פטור מן המצוה כדאמרינן בפ''ק (ד' יא.) בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה: וסיפא בתרתי. והכי קאמר אם שנים הם מניח את חבירו חופר והוא עולה ומקיים מצות ק''ש ותפילין ותפלה וחוזר למלאכה וחבירו יעלה ויניח תפילין ויקרא ק''ש ויתפלל: מ''מ. תפילין קודמים לק''ש: עול מצות. דהנחת תפילין עול מצוה הוא: קריאה לקריאה. שמע שהוא קבלת מלכות שמים לוהיה אם שמוע שהוא קבלת עול מצות: ומקדים. משכים: ומברך. על התורה: ומתני פרקין. אלמא מקדים הוא לעסוק בתורה דהיינו עשייה דמצוה מקמי מלכות שמים: שלוחא הוא דעוית. השליח קלקל שאיחר להביא לו תפילין מעיקרא והגיע זמן ק''ש והוזקק לקרות כדי שלא יעבור הזמן וכי מטי שלוחא דתפילין אנחינהו: כאלו מעיד עדות שקר בעצמו. לישנא מעליא: כאילו הקריב עולה בלא מנחה. שחייבו הכתוב להקריב עמה שנא' (במדבר כח) ועשירית האיפה וגו' אף הקורא ואינו מקיים אינו גומר את המצוה: נסכים. הוא היין המתנסך על גבי המזבח אחר העולה והזבח כדכת' ונסכיה' חצי ההין וגו' וה''ה דמצי למימ' כאילו הקריב עולה בלא מנחה ונסכים דהא עולה נמי טעונה נסכים אלא לישנא דקרא נקט עולה ומנחה זבח ונסכים: (רש"י)

 תוספות  למה קדמה פרשת שמע לוהיה אם שמוע. וא''ת תיפוק ליה דקדמה בתורה וי''ל דהכי קאמר למה קדמה אף לפרשת ציצית דקדמה לכולן אלא ודאי אין אנו חוששין לזה שהיא קודמת בתורה משום דאמרינן אין מוקדם ומאוחר וא''כ היה לנו להקדים והיה שהיא מדברת בלשון רבים: ויאמר אינה נוהגת אלא ביום. מכאן משמע כר' שמעון דאמר בפ' התכלת (מנחות ד' מג.) דציצי' מ''ע שהזמן גרמא וכן איתא בקדושין (פ''ק ד' לג.) דקאמר ציצית מצות עשה שהזמן גרמא וא''ת א''כ למ''ד (מנחות מא.) ציצית חובת טלית הוא ואפילו מונחת בקופסא אפ''ה חייבת בציצית היכי אשכחן שיהא הזמן גרמא. וי''ל דאם היה כסות המיוחד ללילה פטור והכי איתא בירושלמי דקדושין אמר להם ר''ש אי אתם מודים לי דציצית מ''ע שהזמן גרמא שהרי כסות לילה פטור מן הציצית א''ר אילא טעמא דרבנן שאם היה מיוחד ליום ולילה שחייב בציצית: ומנח תפילין ומצלי. ומהתם משמע שמותר להניח תפילין בין גאולה לתפלה וכן בטלית מניח אדם טליתו בין גאולה לתפלה. וכן מצינו שרבי יצחק ברבי יהודה שלח אחר טליתו ושהה השליח וכבר קרא ק''ש בברכותיה ונתעטף בטליתו וגמר שמונה עשרה והביא ראיה מהכא מההיא דרב. מ''מ יש לחלק בין תפילין לטלית דעיקר ק''ש ותפלה שייכי בתפילין כדאמר בסמוך כאילו מעיד עדות שקר בעצמו פירוש באדון שצוה שהוא קורא והיו לטוטפת ולאות על ידך ואין. ותפלה נמי כדאמרן קרי ק''ש ומתפלל זו היא מלכות שמים אבל ציצית שאינו אלא חובת טלית שאם יש לו טלית חייב ואם אין לו פטור מציצית ויכול לקרוא ק''ש בלא ציצית ודאי דהוי הפסקה. והרב רבי משה מקוצי היה אומר דאפי' מכאן אין ראיה דמצי למימר הניח תפילין בלא ברכה ולאחר י''ח ממשמש בהם ומברך עליהם ובהכי סגי שגם מותר להתעטף בטלית בעת שידיו מטונפות ואחר שיטול ידיו ימשמש בטליתו ומברך: ומכל מצות האמורות בתורה. וא''ת וכי ק''ש לא הוה בכלל מצות האמורות בתורה. וי''ל דאי לא תני בהדיא ק''ש הוה אמינא דדוקא הני דלית להו קביעות זמן אבל ק''ש דקביע להו זמן לא הואיל וזמן עובר קמ''ל: עולה בלא מנחה. ה''ה דמצי למימר בלא נסכים שהרי עולה נמי טעונה נסכים אלא לישנא דקרא נקט עולה ומנחה וגו': (תוספות)

 רשב"א  אמר רב פפא קא סברי במערבא ואמרת אליהם לא הוי התחלה. קשיא לי תיפוק ליה דכל פרשה דלא פסקיה משה לא פסקינן ליה וכדאמרינן לעיל (יב, ב) גבי פרשת בלעם, ואם כן האיך היו קורין מיהא אני ה' אלהיכם. ויש לומר דכמו שאין דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם התחלה כיון שלא התחיל בעיקר המצוה, הכי נמי אני ה' אלהיכם לא חשבינן ליה בהפסק פרשה כיון שלא אמר מעיקר המצוה כלום. ובהכי נמי ניחא לי הא דפסקינן ליה לקרא דאני ה' אלהיכם ולא אמרי ליה כוליה, ואף על גב דקיימא לן (מגילה כב, א) דכל פסוקא דלא פסקיה ליה משה לא פסקינן ליה. ועוד דהא שפיר למעבד הכי משום דבההוא פסוקא אית ביה יציאת מצרים ותו לא הוה קשיא לן מאי דאקשינן הכא והא בעי לאדכורי יציאת מצרים, אבל במאי דכתבית ניחא לי, דאי הוו אמרי חד פסוקא לא הוה להו רשותא למימריה אי לא אמרי כולה פרשתא. הא דאמרינן: דאמר מודים אנחנו לך. פירש רש"י ז"ל דלאו הכי בלחוד קאמר, אלא דלא מתחיל אמת ואמונה אלא מתחיל מודים אנחנו וכו' ושרנו לך מי כמוכה באלים וכו' עד גאל ישראל ואומר אחר כך השכיבנו. ואחרים פירשו שכך בלחוד הוא מברך וחותם בה. ודברי הרב ז"ל נראים עיקר. אמרי שלוחא הוא דעוית. כתבו בתוספות שרבנו יצחק בר' יהודה שלח בשביל טליתו, ושהה השליח ובא בין קריאת שמע לתפלה ופסק ונתעטף בטליתו והתפלל, והביא ראיה מהא דרב. ובתוס' אמרו שאינה ראיה, דשאני תפילין שהוא צורך תפלה כדאמרינן בסמוך (טו, א) כל הנוטל ידיו ומניח תפילין וקורא קריאת שמע ומתפלל זו היא מלכות שמים שלימה. ונראים דבריהם, שאם אתה אומר כן אף הוא פוסק לשאר כל המצות דמאי שנא טלית. (רשב"א)


דף טו - א

יפנה ויטול ידיו ויניח תפילין ויקרא ק''ש ויתפלל וזו היא מלכות שמים שלמה א''ר חייא בר אבא א''ר יוחנן כל הנפנה ונוטל ידיו ומניח תפילין וקורא ק''ש ומתפלל מעלה עליו הכתוב כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן דכתיב {תהילים כו-ו} ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה' א''ל רבא לא סבר לה מר כאילו טבל דכתיב ארחץ [בנקיון] ולא כתב ארחיץ [כפי] א''ל רבינא לרבא חזי מר האי צורבא מרבנן דאתא ממערבא ואמר מי שאין לו מים לרחוץ ידיו מקנח ידיו בעפר ובצרור ובקסמית א''ל שפיר קאמר מי כתיב ארחץ במים בנקיון כתיב כל מידי דמנקי דהא רב חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא והני מילי לק''ש אבל לתפלה מהדר ועד כמה עד פרסה והנ''מ לקמיה אבל לאחוריה אפילו מיל אינו חוזר [ומינה] מיל הוא דאינו חוזר הא פחות ממיל חוזר: מתני' הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא ר' יוסי אומר לא יצא קרא ולא דקדק באותיותיה ר' יוסי אומר יצא רבי יהודה אומר לא יצא הקורא למפרע לא יצא קרא וטעה יחזור למקום שטעה: גמ' מאי טעמא דר' יוסי משום דכתיב שמע השמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך ות''ק סבר שמע בכל לשון שאתה שומע ור' יוסי תרתי שמע מינה . תנן התם חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה מאן תנא חרש המדבר ואינו שומע דיעבד אין לכתחלה לא אמר רב חסדא ר' יוסי היא דתנן הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא דברי רבי יהודה ר' יוסי אומר לא יצא עד כאן לא קאמר ר' יוסי לא יצא אלא גבי ק''ש דאורייתא אבל תרומה משום ברכה הוא וברכה דרבנן ולא בברכה תליא מילתא וממאי דר' יוסי היא דילמא ר' יהודה היא ואמר גבי ק''ש נמי דיעבד אין לכתחלה לא תדע דקתני הקורא דיעבד אין לכתחלה לא אמרי האי דקתני הקורא להודיעך כחו דר' יוסי דאמר דיעבד נמי לא דאי ר' יהודה אפי' לכתחלה נמי יצא במאי אוקימתא כר' יוסי ואלא הא דתניא לא יברך אדם בהמ''ז בלבו ואם בירך יצא מני לא ר' יוסי ולא ר' יהודה דאי ר' יהודה הא אמר לכתחלה נמי יצא אי ר' יוסי דיעבד נמי לא אלא מאי ר' יהודה ודיעבד אין לכתחלה לא אלא הא דתני ר' יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי חרש המדבר ואינו שומע תורם לכתחלה מני לא ר' יהודה ולא ר' יוסי אי ר' יהודה הא אמר דיעבד אין לכתחלה לא אי ר' יוסי הא אמר דיעבד נמי לא אלא לעולם רבי יהודה ואפי' לכתחלה נמי ולא קשיא הא דידיה הא דרביה דתנן רבי יהודה אומר משום ר' אלעזר בן עזריה הקורא את שמע צריך שישמיע לאזנו שנאמר {דברים ו-ד} שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד אמר ליה רבי מאיר הרי הוא אומר אשר אנכי מצוך היום על לבבך אחר כונת הלב הן הן הדברים השתא דאתית להכי אפילו תימא רבי יהודה כרביה סבירא ליה ולא קשיא הא רבי מאיר הא רבי יהודה. תנן התם הכל כשרים לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן ורבי יהודה מכשיר בקטן מאן תנא חרש דיעבד נמי לא אמר רב מתנה רבי יוסי היא דתנן הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא דברי ר' יהודה רבי יוסי אומר לא יצא ממאי דרבי יוסי היא ודיעבד נמי לא

 רש"י  יפנה. לנקביו: דכתיב ארחץ בנקיון. משמע ארחץ כל הגוף ולא כתיב ארחיץ כפי לדרשה אתא לומר שמעלה עליו שכר רחיצת כפיו כאלו טבל כל גופו: קסמית. קיסם: לק''ש. בעידנא דק''ש שזמנה קבוע פן יעבור הזמן אבל לתפלה דכל היום זמנה הוא צריך למהדר אמיא: מתני' ולא דקדק באותיותיה. לפרשן יפה בשפתיו: תרתי ש''מ. כי דרשת נמי שמע בכל לשון שאתה שומע ש''מ נמי דצריך להשמיע לאזנו: לא יתרום. לפי שאינו שומע הברכה שהוא מברך עליה: מאן תנא כו' לא יצא. אפי' בדיעבד ה''מ כו': ברכה דרבנן היא. דאמור רבנן (פסחים ד' ז:) כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן: וממאי דר' יוסי היא. קס''ד האי דמוקמי לה כר' יוסי משום דסבירא לן דר' יהודה לכתחלה נמי מכשיר: דלמא ר' יהודה היא. וק''ש נמי דיעבד אין לכתחלה לא. ה''ג ול''ג אפילו: משום ר' יוסי. להודיעך כחו דאפי' דיעבד נמי לא יצא: בלבו. שלא השמיע לאזנו: ואי ר' יוסי דיעבד נמי לא. דהא בהמ''ז דאורייתא היא ואכלת ושבעת וברכת (דברים ח): אלא מאי ר' יהודה. וק''ש דיעבד אין לכתחלה לא והא דתרומה וברכת המזון דר' יהודה: אלא רבי יהודה לכתחלה קאמר. והא דרבי יהודה בריה דר' שמעון בן פזי ר' יהודה היא ודתרומה ר' יוסי היא ומודה הוא דברכות דרבנן דיעבד שפיר דמי והא דברכת המזון ר' יהודה היא משמיה דרביה ר' אלעזר בן עזריה דאומר צריך שישמיע לאזנו וכל צריך לכתחלה משמע הא דיעבד שפיר דמי: אחר כוונת הלב כו'. ואפי' לכתחלה נמי א''צ: השתא דאתית להכי. דאשמעת לן פלוגתא דר''מ: אפילו תימא ר' יהודה. דאמר בק''ש נמי יצא דיעבד אין לכתחלה לא והא דברכת המזון ודתרומה רבי יהודה היא ודקא קשיא לך דר' יהודה בריה דר''ש בן פזי מני ר''מ היא דמכשר לכתחלה: מאן תנא חרש דיעבד נמי לא. דקתני גבי שוטה: לא יצא. דיעבד הוא: וממאי. דחוץ מחרש דקאמר דיעבד הוא ורבי יוסי היא דפסיל דיעבד: ולכתחלה הוא דלא. הא דיעבד שפיר דמי. ובהא איכא למימר דאפילו ר' יהודה מודה דלא שמעינן דפליג בק''ש אלא דיעבד: (רש"י)

 תוספות  אמאן דמהדר אמיא בעידן ק''ש. ויש ספרים דגרסי הני מילי לק''ש אבל לתפלה לא דקאמר רשב''ל (פסחים מו.) לגבל ולתפלה ד' מילין ונראה דלא גרסינן ליה דהוא הדין לענין צלותא נמי מטעם שלא יעבור זמן תפלה דמאי שנא ק''ש מתפלה וגם יש לקמן פרק מי שמתו (ד' כב.) בטלוה לנטילותא כדרב חסדא דלייט אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא ומדלא הזכיר שם ק''ש משמע דבכל ענין מותר וההיא דרשב''ל דאמר ולתפלה ד' מילין פירש רש''י להתפלל שם במנין: דילמא ר' יהודה היא. וא''ת והלא אין נזכר ר' יהודה ברישא. וי''ל דפשיטא מדסיפא ר' יהודה רישא נמי ר' יהודה ופליגי במילתא דר' יהודה: להודיעך כחו דרבי יוסי. וא''ת לשמעינן כחו דרבי יהודה דכח דהתירא עדיף. וי''ל כיון דרבי יהודה לא דריש השמע לאזנך אין כאן שום חדוש ופשיטא דלכתחלה ומהיכא תיתי לאוסרו אי שרי דיעבד הוא הדין לכתחלה: אי ר' יוסי דיעבד נמי לא. וא''ת לעולם אימא לך רבי יוסי היא וברכת המזון שאני דלא כתיב ביה שמע דבשלמא תרומה דלעיל ומגילה דלקמן שהן מדרבנן יש לדמותם לק''ש שתקנו שצריך שישמיע לאזנו כמו בק''ש ותקנו ממש שלא יצא כמו בק''ש אבל בבהמ''ז שהיא מדאורייתא כיון דלא כתיב ביה שמע למה יש לנו לתקן שלא יצא אם לא השמיע לאזנו כיון דמה''ת יצא. וי''ל כיון שתקנו שצריך להשמיע לאזנו כמו בק''ש הואיל ומדרבנן מיהא צריך להשמיע אין לחלק בין ק''ש ובין בהמ''ז דאפילו בדיעבד אית לן למימר שלא יצא: ורבי יהודה מכשיר בקטן. וא''ת באיזה קטן מיירי אי בקטן שלא הגיע לחנוך הא אמרינן בפרק ראוהו בית דין (ר''ה ד' כט.) שכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ומ''ט דר' יהודה דמכשיר ואי בהגיע לחנוך מאי טעמייהו דרבנן דאסרי הרי קריאת מגילה דרבנן ואמרי' קטן שהגיע לחנוך מדרבנן כגדול ופוטר דרבנן כדאמר לקמן בפ' מי שמתו (ד' כ:) דקטן מוציא אביו שלא אכל אלא כזית דהיינו דרבנן. וי''ל שאני ברכת המזון שהיא חומרא יתירתא יותר מדאורייתא ובקל נפטרים ממנה כדאמרי' לקמן (שם) והם החמירו על עצמם או בכזית או בכביצה א''נ התם ליכא בקטן אלא חד דרבנן דמיירי שהקטן אכל כדי שביעה לכך אתי דרבנן ומוציא דרבנן אבל הכא דגבי קטן איכא תרתי דרבנן דהמגילה דרבנן והקטן דרבנן אינו יכול להוציא היכא דליכא אלא חד דרבנן: (תוספות)

 רשב"א  והני מילי לקריאת שמע אבל לתפלה חוזר. כך כתוב בספרים. ומפרשים אמרו טעמא משום דלקריאת שמע שזמנו קבוע אם יטרח לילך אל המים שמא יעבור זמנו, אבל תפלה שאין לה קבע לא. ותמיה לי דאם כן קריאת שמע של ערבית יחזור כתפלה, ועוד תפלה של שחר נמי הרי יש לה קבע עד ד' שעות, ועוד דאי משום קביעות זמן אף בקריאת שמע כל כמה דמצי למהדר אמאי לא ליהדר. אלא נראה לי לפרש דבקריאת שמע שהיא דאורייתא לא החמירו עליו למהדר אמיא, כמו שהקלו בה לגבי בעל קרי, לפי שאין דברי תורה מקבלין טומאה, אבל לתפלה החמירו עליו עד פרסה. ובתוספות לא גרסי ליה כלל ואמרו דבין בקריאת שמע ובין בתפלה אינו צריך לחזור כלל אמיא. ולקמן בפרק מי שמתו (כב, א) גבי בטלוה לנטילותא אמרינן רב חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא דמשמע אפילו לתפלה, וגם בההיא דר"ל דאמר לגבל ולתפלה פירש רש"י ז"ל בפסחים פרק אלו עוברין (מו, א): לתפלה כדי להתפלל בבית הכנסת בעשרה, ולא פירש משום נטילת ידים לתפלה. אבל רבנו האי גאון ז"ל פירש כן בפירושיו דלתפלה צריך לחזור אמיא לפניו ארבע מילין ולאחריו פחות ממיל. ורבי יוסי אמר לך ממילא שמעת מינה בכל לשון שאתה שומע. פירש רש"י ז"ל: תרתי שמעת מינה כי דרשת נמי שמע בכל לשון שאתה שומע שמעת מינה נמי דצריך להשמיע לאזנו. ואינו מחוור בעיני דמנא לן דשמעת מינה תרתי, ועוד דלאו היינו ממילא. ונראה לפרש דהכי קאמר כיון דדרשת מינה כל לשון שאתה שומע ממילא שמעת מינה דהוא צריך להשמיע לאזנו, דאי לא למה ליה דאיצטריך רחמנא למשרי כל לשון שהוא שומע, פשיטא, שהרי אם אינו צריך להשמיע לאזנו אפילו בהרהור הלב בעלמא שרי וכדמשמע לקמן (כ, ב) גבי בעל קרי, ובהרהור הלב לא שייך לשון, וממילא שמעינן שאין קפידה בין לשון הקודש לכל שאר הלשונות, אלא ודאי מדאיצטריך רחמנא למשרי כל לשון ממילא שמעינן דצריך להשמיע לאזנו. ואפשר דרבי יהודה דלית ליה הכין משום דסבירא ליה דאף על גב דאין צריך להשמיע לאזנו מכל מקום צריך להוציא בשפתים ולא בהרהור לבד, ומשום הכי איצטריך רחמנא למשרי כל לשון שהוא שומע. כן נראה לי. חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום. ושמיעא להו טעמא משום שאינו יכול להשמיע הברכה לאזנו, כך כתב רב האי גאון ז"ל. אבל מצאתיה בירושלמי מפורשת במקומה דגרסינן התם (תרומות פ"א, ה"ד): יש מהן משום ברכה ויש מהן מפני שאין יכולין לתרום מן המובחר. אילם ערום ובעל קרי מפני ברכה, שכור וסומא מפני שאין יכולין לתרום מן המובחר. וממאי דר' יוסי היא. ומחלק בין דאורייתא לדרבנן, דילמא רבי יהודה ואין הפרש בין דאורייתא לדרבנן, אלא דבין בהא ובין בהא לכתחילה צריך להשמיע לאזנו אבל בדיעבד יצא לכולהו. והא דאמרינן דילמא ר' יהודה היא אף על גב דלא נזכר ר' יהודה במתניתין ברישא, כיון דבר פלוגתיה דר' יוסי בסיפא ר' יהודה, ממילא שמעינן דבר פלוגתיה דברישא נמי היינו ר' יהודה. להודיעך כחו דר' יוסי דאפילו דיעבד נמי לא. ואף על גב דבכל דוכתא כח דהתירא עדיפא, הכא כיון דלאו בדוקא אמרינן אלא בכי תימא, לא דייקי בה, דהא מכל מקום לא קמה אלא כדקתני הקורא דיעבד אין לכתחילה לא. השתא דאתית להכי אפילו תימא רבי יהודה כרביה סבירא ליה. והא דתני רבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי רבי מאיר הוא, מסתברא דהא לכולי עלמא קאמר, כלומר ואפילו רב חסדא, דע"כ לא הוה דחיק רב חסדא נפשיה ומפליג בין דאורייתא לדרבנן ומוקי לרבי יהודה אפילו בלכתחילה, אלא משום דקשיא ליה הא דרבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי דלא מצי למירמי יתה אלא כרבי יהודה, וכיון שכן על כרחין הא דתרומה רבי יוסי היא ומפליג בין דאורייתא לדרבנן, אבל השתא דמצי לאוקמוה לדרבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי כרבי מאיר, ההיא דתרומה מוקמיה לה כרבי יהודה ורבי יהודה כרביה דקיימא לן כוותיה. והשתא אתי שפיר דהא רב חסדא גופיה פסק לקמן (ע"ב) כרבי יהודה, ואפילו הכי הוה דחי הא דתרומה מהלכתא ומוקי לה כרבי יוסי, אלא טעמא כדאמרן. וכן כתב הראב"ד ז"ל. מאן תנא חרש דיעבד נמי לא. פירוש: משום דסבירא ליה דחרש דומיא דשוטה קתני. אמר רב מתנה רבי יוסי היא. ומסתברא לי דרב מתנה לא קאי בשיטתיה דרב חסדא דלעיל דסבירא ליה דרבי יהודה אפילו לכתחילה קאמר, דאם איתא למה ליה למימר מאן תני חרש דיעבד נמי לא, דמשמע דמשום הא מהדר לאוקמה כרבי יוסי, הא לאו הכין אתיא אפילו כרבי יהודה, דאי לא, הוה למימר מאן תנא חרש רבי יוסי היא. ועוד דאם איתא דסבירא ליה דרבי יהודה אפילו לכתחילה נמי שרי בחרש, אמאי נקט קטן ושבקיה לחרש, הוה ליה למיתני רבי יהודה מתיר בקטן ובחרש, אלא משום דמשמע ליה דחרש דומיא דשוטה קתני ולומר דאפילו דיעבד נמי לא יצא ומשום הכי אוקים לה כרבי יוסי, וכדאקשינן וממאי דרבי יוסי ודיעבד נמי לא דילמא רבי יהודה ולכתחילה הוא דלא הא דיעבד שפיר דמי, ופריק לא סלקא דעתך דקתני חרש דומיא דשוטה וקטן ולעולם רב מתנה מסבר סבר דרבי יהודה בדיעבד קאמר, והיינו דשבקיה רבי יהודה לחרש ונקט קטן ולא ערבינהו ותנינהו, משום דבקטן מכשיר לכתחילה ובחרש לא מכשיר אלא בדיעבד. והא דאקשינן לקמן במאי אוקימתא כרבי יהודה ודיעבד אין לכתחילה לא, אלא הא דתני רבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי, לאו רב מתנה קא מקשה לה אלא תלמודא הוא דקא מקשי לברורי מתניתא כלהו הא כמאן והא כמאן, וכי אסיקנא הא דידיה והא דרביה מתניתין דמגילה רבי יהודה אליבא דרביה הוא מדלא תני רבי יהודה מכשיר בחרש ובקטן. כך נראה לי. אבל הראב"ד ז"ל כתב דרב חסדא ורב מתנה בחדא שיטתא קיימי, דתרווייהו סבירא להו דרבי יהודה לכתחילה קאמר מההיא דרבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי, והא דלא פליג רבי יהודה בחרש, סבירא ליה לרב מתנה דכיון דחרש חד טעמא וקטן חד טעמא, ובחרש הא פליג בדוכתא אחרינא דהיינו הא דרבי יהודה בריה דרבי שמעון, משום הכי לא פליג הכא אלא בקטן, ומכל מקום בחרש נמי פליג. ובירושלמי גרסינן (בפרקין ה"ד) גבי הא מתניתין דמגילה רב חסדא אמר לית כאן חרש אשגרות לישן הא מתניתא. וכתב הרב ז"ל דמשום דקשיא ליה לרב חסדא אמאי לא פליג רבי יהודה נמי בחרש אמר הכין, עד כאן דברי הרב ז"ל. ומשם נראה לי יותר ראיה, דהא משמע דרב חסדא דאית ליה דרבי יהודה אפילו לכתחילה קאמר לא אשכח פירוקא להא אלא בהא דסמי מיניה חרש ואמר אשגרות לישן הוא, ואי איתא דאפשר למסמך בהא אפלוגתא דפליג רבי יהודה בעלמא, טפי הוה עדיף ליה לרב חסדא למימר הכין, אבל רב מתנה דאייתי עלה ודייק מינה מאן תנא, על כרחין סבירא ליה דלרבי יהודה בלכתחילה מודה ביה. כך נראה לי. (רשב"א)


דף טו - ב

דילמא רבי יהודה היא ולכתחלה הוא דלא הא דיעבד שפיר דמי לא ס''ד דקתני חרש דומיא דשוטה וקטן מה שוטה וקטן דיעבד נמי לא אף חרש דיעבד נמי לא ודילמא הא כדאיתא והא כדאיתא ומי מצית לאוקמה כרבי יהודה והא מדקתני סיפא רבי יהודה מכשיר בקטן מכלל דרישא לאו רבי יהודה היא ודילמא כולה ר' יהודה היא ותרי גווני קטן וחסורי מחסרא והכי קתני הכל כשרין לקרות את המגילה חוץ מחש''ו בד''א בקטן שלא הגיע לחנוך אבל קטן שהגיע לחנוך אפילו לכתחלה כשר דברי רבי יהודה שרבי יהודה מכשיר בקטן במאי אוקימתא כר''י ודיעבד אין לכתחלה לא אלא הא דתני ר''י בריה דר' שמעון בן פזי חרש המדבר ואינו שומע תורם לכתחלה מני לא ר' יהודה ולא ר' יוסי אי ר' יהודה דיעבד אין לכתחלה לא אי ר' יוסי דיעבד נמי לא אלא מאי ר' יהודה ואפילו לכתחלה נמי אלא הא דתניא לא יברך אדם ברכת המזון בלבו ואם בירך יצא מני לא ר' יהודה ולא ר' יוסי אי רבי יהודה הא אמר אפי' לכתחלה נמי ואי ר' יוסי הא אמר אפי' דיעבד נמי לא לעולם ר' יהודה היא ואפילו לכתחלה נמי ולא קשיא הא דידיה הא דרביה דתניא א''ר יהודה משום ר' אלעזר בן עזריה הקורא את שמע צריך שישמיע לאזנו שנאמר שמע ישראל אמר לו ר' מאיר הרי הוא אומר אשר אנכי מצוך היום על לבבך אחר כונת הלב הן הן הדברים השתא דאתית להכי אפי' תימא ר' יהודה כרביה ס''ל ולא קשיא הא ר' יהודה הא רבי מאיר א''ר חסדא אמר רב שילא הלכה כרבי יהודה שאמר משום רבי אלעזר בן עזריה והלכה כרבי יהודה וצריכא דאי אשמעינן הלכה כר' יהודה הוה אמינא אפילו לכתחלה קמ''ל הלכה כר' יהודה שאמר משום ר' אלעזר בן עזריה ואי אשמעינן הלכה כרבי יהודה שאמר משום ר' אלעזר בן עזריה הוה אמינא צריך ואין לו תקנה קמ''ל הלכה כרבי יהודה אמר רב יוסף מחלוקת בק''ש אבל בשאר מצות דברי הכל לא יצא דכתיב {דברים כז-ט} הסכת ושמע ישראל מיתיבי לא יברך אדם ברכת המזון בלבו ואם בירך יצא אלא אי אתמר הכי אתמר אמר רב יוסף מחלוקת בק''ש דכתיב שמע ישראל אבל בשאר מצות דברי הכל יצא והכתיב הסכת ושמע ישראל ההוא בדברי תורה כתיב: קרא ולא דקדק באותיותיה: א''ר טבי א''ר יאשיה הלכה כדברי שניהם להקל: וא''ר טבי א''ר יאשיה מאי דכתיב {משלי ל-טו} שלש הנה לא תשבענה שאול ועוצר רחם וכי מה ענין שאול אצל רחם אלא לומר לך מה רחם מכניס ומוציא אף שאול מכניס ומוציא והלא דברים ק''ו ומה רחם שמכניסין בו בחשאי מוציאין ממנו בקולי קולות שאול שמכניסין בו בקולי קולות אינו דין שמוציאין ממנו בקולי קולות מכאן תשובה לאומרים אין תחיית המתים מן התורה: תני ר' אושעיא קמיה דרבא וכתבתם הכל בכתב אפילו צואות א''ל דאמר לך מני ר' יהודה היא דאמר גבי סוטה אלות כותב צואות אינו כותב והתם הוא דכתיב {במדבר ה-כג} וכתב את האלות האלה אבל הכא דכתיב וכתבתם אפי' צואות נמי אטו טעמיה דר' יהודה משום דכתיב וכתב טעמיה דר' יהודה משום דכתיב אלות אלות אין צואות לא אצטריך סד''א נילף כתיבה כתיבה מהתם מה התם אלות אין צואות לא אף הכא נמי צואות לא כתב רחמנא וכתבתם אפי' צואות: תני רב עובדיה קמיה דרבא ולמדתם שיהא למודך תם שיתן ריוח בין הדבקים עני רבא בתריה כגון על לבבך על לבבכם בכל לבבך בכל לבבכם עשב בשדך ואבדתם מהרה הכנף פתיל אתכם מארץ א''ר חמא ברבי חנינא כל הקורא ק''ש ומדקדק באותיותיה מצננין לו גיהנם שנאמר {תהילים סח-טו} בפרש שדי מלכים בה תשלג בצלמון אל תקרי בפרש אלא בפרש אל תקרי בצלמון אלא בצלמות: ואמר רבי חמא ברבי חנינא למה נסמכו

 רש"י  מדסיפא ר' יהודה. דקתני ר' יהודה מכשיר בקטן: ודילמא כולה ר' יהודה היא וחסורי מחסרא והכי קתני הכל כשרין לקרות את המגילה חוץ מחש''ו. והא כדאיתא והא כדאיתא: בד''א. דקטן לכתחלה לא בקטן שלא הגיע לחנוך אבל הגיע לחנוך אפי' לכתחלה שרי הגיע לחנוך מצות כגון בן תשע ובן עשר כדאמרינן ביומא פרק בתרא (ד' פב.): במאי אוקימתא. למתניתין דמגילה: כרבי יהודה. ואשמעת לן דכי אמר ר' יהודה בק''ש יצא דיעבד קאמר ולא לכתחלה: אלא הא דתני כו' תורם. ואע''פ שהוא צריך לברך ואין אזניו שומעות מני: אלא מאי. בעית למימר דר' יהודה היא דק''ש אפי' לכתחלה קאמר כי היכי דתיקו הא דר' יהודה בריה דר' שמעון בן פזי אליביה והאי דאפליגו בדיעבד להודיעך כחו דר' יוסי: אלא הא דתניא כו'. מני: לעולם ר' יהודה אפי' לכתחלה מכשיר. ודמגילה רבי יוסי היא ואפי' דיעבד נמי פסיל והא דתורם לכתחלה ר' יהודה והא דברכת המזון דרביה הוא דאמר ר' יהודה משום רבי אלעזר בן עזריה צריך להשמיע לאזנו והאי לישנא לכתחלה משמע אבל דיעבד יצא: השתא דאתית להכי. דאשמעתן הא פלוגתא דר''מ: אפי' תימא ר' יהודה. דאמר בק''ש יצא דיעבד אין לכתחלה לא ומתני' דמגילה לכתחלה היא דפסלה לחרש ור' יהודה היא והא דברכת המזון נמי ר' יהודה היא ודקא קשיא לך הא דר''י בריה דר' שמעון בן פזי מני ר''מ היא דמכשיר לכתחלה: הלכה כר' יהודה. דק''ש שלא השמיע לאזנו יצא: הוה אמינא. דרבי יהודה לכתחלה נמי אמר והאי דאפליג דיעבד משום דרבי יוסי: ואין לו תקנה. אפילו בדיעבד: בשאר מצות. בכל הברכות: ההוא. הסכת ושמע בדברי תורה כתיב כדאמרי' בפ' הרואה (ד' סג:) כתתו עצמכם על דברי תורה: ולא דקדק. שמגמגם: הלכה כדברי שניהם להקל. הלכה כר' יהודה דלא בעי שמיעה והלכה כר' יוסי דלא בעי דקדוק: שאול ועוצר רחם. פסוק הוא בספר משלי שלש הנה לא תשבענה: רחם מכניס. הזרע ומוציא הולד: שאול. קבר: שמכניסין בו בקולי קולות. של בכי ומספד: וכתבתם. שתהא כתיבה תמה ושלימה: ואפילו צואות. שבפרשה כגון וקשרתם וכתבתם צריך לכתוב בתפילין ומזוזות: דאמר לך מני. הא דאצטריך ליה קרא לרבות צואות לכתיבה: רבי יהודה היא. דשמעינן גבי כתיבת פרשת סוטה משום דלא כתיב ביה וכתבתם אלא וכתב דאמר אלות אין צואות לא כגון והשביע אותה הכהן ואמר הכהן דתנן (סוטה ד' יז) רבי יהודה אומר כל עצמו אינו כותב אלא יתן ה' אותך לאלה ולשבועה: משום אלה הוא. דמשמע מיעוטא הא לא כתיב מיעוטא הוה משמע כולה מלתא מוכתב והכא דליכא מיעוטא למה ליה לרבויינהו מוכתבתם: בין הדבקים. תיבות המדובקות זו בזו אם אינך מפרידן כשהתיבה השניה מתחלת באות שהתיבה שמלפניה נגמרת הוא קורא אותן שתי אותיות באות אחת אם אינו מתעסק ליתן ריוח ביניהן כדמפרש רבא: בפרש שדי. אם תפרש שדי ותבדיל תיבות של מלכות שמים מלכים בה תשלג בצלמון התורה אשר בה מלכים ימלוכו תשלג ותצנן לך את צל המות: (רש"י)

 תוספות  דילמא ר' יהודה וחסורי מחסרא וכו'. תימה דאין זה בשום מקום דקאמר חסורי מחסרא ולאוקמי אליבא דחד תנא ועוד לוקמיה כר' יוסי ובלא חסורי מחסרא. וי''ל משום דלקמן פסקינן כר' יהודה לכך ניחא לאוקמיה אליבא דר' יהודה: אבל בשאר מצות יצא. וא''ת הא לעיל אמר דשאר מצות ילפינן מק''ש כגון תרומה ומגילה וברכת המזון. וי''ל דרב יוסף פליג אסוגיא דלעיל: בין הדבקים. רב אלפס מוסיף כגון וחרה אף דאם לא יתן ריוח אז נראה כמו וחרף וכן מוסיף וראיתם אותו וזכרתם את ועשיתם את שצריך ליתן ריוח בין מ''ם שבסוף תיבה לאל''ף שבתחלת תיבה שאחרי' וכן צריך להתיז זיי''ן של תזכרו שלא ישמע שי''ן למען שיהיה לנו שכר מצות ואין לנו לעשו' על מנת לקבל פרס: (תוספות)

 רשב"א  אמר רב יוסף מחלוקת בקריאת שמע אבל בשאר מצות דברי הכל יצא. והלכך מתניתין דמגילה לצדדין קתני, חרש לכתחילה ושוטה אפילו בדיעבד, והא כדאיתא והא כדאיתא. ותרומה וברכת המזון אתיא בין לרבי יוסי בין לרבי יהודה, ורבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי כרבי מאיר. והקשה הראב"ד ז"ל לרב יוסף דאמר דבדיעבד יצא והַסְכֵּת וּשְׁמַע בדברי תורה כתיב (דברים כז, ט), אם כן לכתחילה אמאי צריך להשמיע לאזנו. ותירץ דהא דאמרינן בדברי תורה הוא דכתיב בהַסְכֵּת לחודיה קאמר, כלומר, הסכת כדי שתקיים אותם, אבל שמיעת האוזן צריך לכתחילה, משום דכתיב וּשְׁמַע, וגבי קריאת שמע פליגי, דרבי יוסי סבר כיון דבשאר מצות נמי לכתחילה צריך שמיעת האוזן מדכתיב וּשְׁמַע, אם כן שמע ישראל דכתיב לגבי קריאת שמע למה לי, שמע מינה לעיכובא, ורבי יהודה סבר שמע דכתיב לגבי קריאת שמע בכל לשון שאתה שומע הוא, ושמיעת האוזן לכתחילה נפקא לן משאר כל המצות דכתיב ושמע. ולדידי קשיא לי דהא רבי יהודה משמיה דרביה דמצריך שמיעת האוזן בקריאת שמע לכתחילה משמע ישראל מפיק ליה ואפילו הכי בדיעבד יצא. וגדולה מזו דרבי מאיר אפילו לכתחילה שרי בלא שמיעת האוזן, וכל שכן בשאר מצות ואף על גב דכתיב הַסְכֵּת וּשְׁמַע. אלא שנצטרך עוד לומר דבהסכת ושמע גופיה פליגי, דרבי יוסי ורבי יהודה משמיה דנפשיה דרשי ושמע להשמיע לאזנך ולכתחילה, ורבי יהודה משמיה דרביה ורבי מאיר לא דרשי ליה כלל אלא לדברי תורה כלומר הסכת וקבל. ובשמע ישראל נמי פליגי, דרבי יהודה דריש מיניה שמיעת האוזן ולכתחילה, ורבי מאיר מוקי לה לכל לשון שאתה שומע, אבל השמעת האוזן לא צריכה כלל דכתיב עַל לְבָבֶךָ אחר כוונת הלב הדברים אמורים. אמר רב הלכה כדברי שניהם להקל. ירושלמי (בפרקין ה"ד): דלכן מה נן אמרין, סתמא ורבי יוסה הלכה כסתמא. רבי יוסה ורבי יהודה הלכה כרבי יוסה. ומה צריכא דאמר רב הלכה כדברי שניהם להקל, אלא בגין דשמע דתני לה רבי חייא בשם רבי מאיר לפום כן צריך למימר הלכה כדברי שניהם להקל. (רשב"א)


דף טז - א

אהלים לנחלים דכתיב {במדבר כד-ו} כנחלים נטיו כגנות עלי נהר כאהלים נטע וגו' לומר לך מה נחלים מעלין את האדם מטומאה לטהרה אף אהלים מעלין את האדם מכף חובה לכף זכות: הקורא למפרע לא יצא וכו': רבי אמי ורבי אסי הוו קא קטרין ליה גננא לר' אלעזר אמר להו אדהכי והכי איזיל ואשמע מלתא דבי מדרשא ואיתי ואימא לכו אזל אשכחיה לתנא דקתני קמיה דר' יוחנן קרא וטעה ואינו יודע להיכן טעה באמצע הפרק יחזור לראש בין פרק לפרק יחזור לפרק ראשון בין כתיבה לכתיבה יחזור לכתיבה ראשונה אמר ליה ר' יוחנן לא שנו אלא שלא פתח בלמען ירבו ימיכם אבל פתח בלמען ירבו ימיכם סרכיה נקט ואתי אתא ואמר להו אמרו ליה אלו לא באנו אלא לשמוע דבר זה דיינו: מתני' האומנין קורין בראש האילן ובראש הנדבך מה שאינן רשאין לעשות כן בתפלה חתן פטור מק''ש לילה הראשונה ועד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה ומעשה בר''ג שנשא אשה וקרא לילה הראשונה אמרו לו תלמידיו למדתנו רבינו שחתן פטור מק''ש אמר להם איני שומע לכם לבטל הימני מלכות שמים אפי' שעה אחת גמ' ת''ר האומנין קורין בראש האילן ובראש הנדבך ומתפללין בראש הזית ובראש התאנה ושאר כל האילנות יורדים למטה ומתפללין ובעל הבית בין כך ובין כך יורד למטה ומתפלל לפי שאין דעתו מיושבת עליו רמי ליה רב מרי ברה דבת שמואל לרבא תנן האומנין קורין בראש האילן ובראש הנדבך אלמא לא בעי כונה ורמינהי הקורא את שמע צריך שיכוין את לבו שנאמר שמע ישראל ולהלן הוא אומר {דברים כז-ט} הסכת ושמע ישראל מה להלן בהסכת אף כאן בהסכת אשתיק א''ל מידי שמיע לך בהא א''ל הכי אמר רב ששת והוא שבטלין ממלאכתן וקורין והתניא בית הלל אומרים עוסקין במלאכתן וקורין לא קשיא הא בפרק ראשון הא בפרק שני ת''ר הפועלים שהיו עושין מלאכה אצל בעל הבית קורין ק''ש ומברכין לפניה ולאחריה ואוכלין פתן ומברכין לפניה ולאחריה ומתפללין תפלה של שמונה עשרה אבל אין יורדין לפני התיבה ואין נושאין כפיהם והתניא מעין י''ח אמר רב ששת לא קשיא הא ר''ג הא ר' יהושע אי ר' יהושע מאי איריא פועלים אפילו כל אדם נמי אלא אידי ואידי ר''ג ולא קשיא כאן בעושין בשכרן כאן בעושין בסעודתן והתניא הפועלים שהיו עושים מלאכה אצל בעל הבית קורין ק''ש ומתפללין ואוכלין פתן ואין מברכים לפניה אבל מברכין לאחריה שתים כיצד ברכה ראשונה כתקונה שניה פותח בברכת הארץ וכוללין בונה ירושלים בברכת הארץ במה דברים אמורים בעושין בשכרן אבל עושין בסעודתן או שהיה בעל הבית מיסב עמהן מברכין כתיקונה: חתן פטור מק''ש: תנו רבנן בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה ובלכתך בדרך פרט לחתן מכאן אמרו הכונס את הבתולה פטור ואת האלמנה חייב מאי משמע אמר רב פפא כי דרך מה דרך רשות אף הכא נמי רשות מי לא עסקינן דקאזיל לדבר מצוה ואפילו הכי אמר רחמנא ליקרי אם כן לימא קרא בלכת מאי בלכתך שמע מינה בלכת דידך הוא דמחייבת הא דמצוה פטירת

 רש"י  אהלים לנחלים. כנחלים נטיו כאהלים נטע: אף [אהלים]. בתי מדרשות. אהלים לשון נטיעה נופלת בהם שנאמר ויטע אהלי אפדנו (דניאל יא): קטרין ליה גננא. קושרין לו חופה להשיאו אשה: יחזור לראש. כגון שהיה יודע שבפרק זה טעה ודלג אבל אינו יודע באיזה מקום בו טעה: בין פרק לפרק. שיודע שגמר הפרשה וצריך להתחיל פרשה אחרת ואינו יודע באיזה מהן: יחזור לפרק ראשון. להפסק ראשון והיה אם שמוע: בין כתיבה לכתיבה. שיודע שצריך לומר וכתבתם ואינו יודע אם ראשון אם שני: וא''ר יוחנן. לתנא וכו': סרכיה נקט. אין לטעות מכאן עד אמת ויציב וא''צ לחזור אלא לאמת שהפרשה שגורה בפיו: מתני' האומנין. שהם עסוקים במלאכתן בראש האילן או בראש הנדבך והגיע זמן ק''ש קורין לשם מיד: נדבך. בנין של אבנים כמו נדבכין די אבן גלל (עזרא ו): מה שאינן רשאין לעשות כן בתפלה. דצלותא רחמי היא ובעי כוונה הלכך אין מתפללין בראש האילן ובראש הנדבך דמסתפי דילמא נפלי דאין יכולין לעמוד שם אלא על ידי הדחק ומחמת בעתותא לא מצי מכווני: גמ' ומתפללין בראש הזית ובראש התאנה. בזמן שעוסקין בהן מפני שענפיהם מרובים ויכולין לעמוד שם שלא בדוחק ואין שם פחד ליפול לפיכך מתפללין בראשם אבל בשאר אילנות. אין מתפללין: בין כך ובין כך. כלומר בין מתאנה בין משאר אילנות: יורד ומתפלל. דהא אינו משועבד למלאכה שהוא ברשות עצמו: לפי שאין דעתו מיושבת עליו. מבעתותו ואם הקלו אצל פועלים מפני בטול מלאכה לא הקלו אצל בעל הבית: ברה דבת שמואל. בכמה מקומות קרי ליה בר רחל ובת שמואל היתה ונשבית לבין העמים כדאמר בכתובות (דף כג.) ובא עליה אחד ונתעברה הימנו ואח''כ נתגייר ושמיה איסור כדאמרי' בב''ב (דף קמט.) רב מרי בריה הורתו שלא בקדושה הוה לכך לא היה נקרא על שם אביו: תנן האומנין קורין בראש האילן. אפי' בזמן שהן עסוקין אלמא לא בעי כוונה: שבטלין ממלאכתן וקורין. כדי שיהו קורין בכוונה רשאין להיבטל ממלאכתן: פרק ראשון. פרשת שמע בעי כוונה: קורין את שמע ומברכין לפניה ולאחריה. כתקונה וכן בזמן תפלה: אבל אין יורדין לפני התיבה. אינן רשאין ליבטל ממלאכתן ולירד לפני התיבה לעשות שליח צבור שיש שם בטול מלאכה יותר מדאי: מעין שמונה עשרה. הביננו לדעת דרכיך כו' שכולל י''א ברכות בברכה אחת וג' ראשונות וג' אחרונות כהלכתן: הא ר''ג הא רבי יהושע. דתנן בפרק תפלת השחר (דף כח:) ר''ג אומר בכל יום ויום מתפלל אדם י''ח ברכות רבי יהושע אומר מעין י''ח: עושין בשכרן. שנוטלין שכר פעולתן לבד סעודתן צריכין למהר המלאכה ומתפללין מעין י''ח: אבל עושין בסעודתן. בשביל האכילה לבדה מתפללין י''ח: והתניא. בניחותא דיש חלוק בין עושין בשכרן לעושין בסעודתן: ואין מברכין לפניה. שאינה מן התורה: אבל מברכין לאחריה. שהיא מן התורה דכתיב ואכלת ושבעת וברכת (לקמן דף מח:): וכוללין. שני ברכות באחת שברכת הארץ ובנין ירושלים דומות: בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה. כבר פירשתיה בפרק ראשון (דף יא.): (רש"י)

 תוספות  אהלים לנחלים. פי' הקונטרס דכתיב כנחלים נטיו כאהלים נטע. ולי נראה דאהלים דהאי קרא לאו לשון אהל אלא לשון בשמים אלא נראה מדסמיך מה טובו אוהליך לכנחלים נטיו: הקורא את שמע ואינו יודע להיכן טעה חוזר לראש. פי' מטעם שאינו יודע מהיכן טעה אבל אם היה יודע מהיכן טעה שדלג תיבה או פסוק אינו צריך לחזור אלא מאותו פסוק ואילך וכן בהלל ומגילה: מעשה בר''ג שנשא אשה וקרא ק''ש בלילה ראשונה. לאו מעשה לסתור הוא דקמ''ל אם גדול הוא ובוטח בעצמו שיוכל להתכוין והוא ראוי ליטול את השם הרשות בידו לפי שאין דעתו מיושבת עליו. ואם תאמר תיפוק ליה משום דאמרינן לעיל (דף י:) לא יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל. ויש לומר דהתם מיירי על גבי כסא או ספסל אבל באילן שעלה שם לעשות מלאכתו הוי כמו עלייה: הא בפרק ראשון. לאו דוקא נקט פרק א'. דהיינו אליבא דרבא ורבא אמר לעיל (יג.) פסוק ראשון לבד והכי הלכתא: אפי' כל אדם נמי. וא''ת הא שאר כל אדם רשות ופועלים חובה. וי''ל דפשיטא ליה כיון שיכול לומר מעין י''ח אין זה שום חדוש אם הפועלים אומרים אפילו לכתחלה: וחותם בברכת הארץ. אע''ג דמדאורייתא הם. יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה הואיל וטרודים במלאכת בעל הבית: (תוספות)

 רשב"א  למה נסמכו אהלים לנחלים. פירש רש"י ז"ל: דכתיב (במדבר כד, ו) כִּנְחָלִים נִטָּיוּ [וכו'] כַּאֲהָלִים נָטַע. ואינו מחוור, דההוא בְּשָׂמִים הוא כתרגומו מלשון מֹר וַאֲהָלוֹת (שיר השירים ד, יד). אלא נסמכו אהלים לנחלים דכתיב (במדבר כד, ה) מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, וסמיך ליה כִּנְחָלִים נִטָּיוּ. הקורא למפרע לא יצא. כגון שהשמיט פסוק וקרא פסוק וחזר וקרא אותו פסוק שהשמיט. וכתב הרמב"ם ז"ל (פ"ב מהל' קריאת שמע הי"א) שאם קרא את הפרשיות שלא כסדר שסדרו חכמים יצא דהא מוהיו דרשינן לה, ופרשיות לאו הכין כתיבי באורייתא. אבל אמר למען ירבו ימיכם סירכיה נקט ואתא. פירש רש"י ז"ל: אין לטעות מכאן ועד אמת ויציב ואין צריך לחזור אלא לאמת ויציב שהפרשה שגורה בפיו, ע"כ. ונראה לי מלשונו שהוא מפרש שאם מצא עצמו מלמען ירבו ימיכם ולמטה, והוא מסתפק אם קרא מה שלמעלה ממה שהוא מוצא בו עצמו, כגון שמצא עצמו בועשו להם ציצית ואינו יודע אם קרא תחילת הפרשה אם לאו, חזקה אמרה כיון שהוא זכור שאמר למען ירבו ימיכם, לפי שכל אותה פרשה שגורה בפיו עד אמת ויציב וחזקה סירכיה נקט בה ולא השמיט ממנה כלום. ומכלל דברים אלו שאם מצא עצמו באמצע שאר הפרשיות והוא מסתפק אם אמר מה שלמעלה ממנו אם לאו, צריך הוא לחזור עד המקום שהוא ברור לו שקרא, לפי שאין שאר הפרשיות שגורות בפיו כל כך ושמא השמיט בהן. וכעין ראיה לדבריו מדנקט למען ירבו ימיכם, דאם לא כן, הוה ליה למימר מצא עצמו באמצע פרשה חזקה סירכיה נקט ואתא ומאי שנא למען ירבו ימיכם דנקט. ומיהו לא מסתברא, דהוא הדין ודאי לכל שאר המקומות אם מצא עצמו בהן, שהוא חזקה שאמר כל שלמעלה ממנו משום דסירכיה נקט, ולמען ירבו דנקט משום טעה בין כתיבה לכתיבה נקט לה, כלומר אם ידע שאמר כתיבה ומסופק אם ראשונה ואם שניה, אם אמר אחריה למען ירבו חזקה מכתיבה שניה סליק וסירכיה נקט. ותדע לך דמ"ש פרשת ציצית שתהא שגורה יותר משאר הפרשיות, אדרבא שאר הפרשיות שגורות יותר שנוהגות בכל מקום בין ביום ובין בלילה. ועוד דגרסינן בירושלמי (בפרקין ה"ד) גבי האי עובדא דר"א נחית וסליק אמר לון כן אמר ר"י קרא ומצא עצמו בלמען חזקה כיון. רבי אילא בשם ר' אחא רבה התפלל ומצא עצמו בשומע תפלה חזקה כיון. ומתפללין בראש הזית ובראש התאנה. גרסינן בירושלמי (בפרקין ה"ה): לפי שטרחותן מרובה. בעל הבית בין כך ובין כך יורד למטה ומתפלל. פירוש: אבל לקריאת שמע דינו כפועלים. לא קשיא כאן בפרק ראשון כאן בפרק שני. ורב מרי מפרש לה משום כוונה. אבל רבא מודה בה ולא משום כוונה אלא משום שלא תהא קריאתו בפרשה ראשונה כעראי. כן דעת הרב אלפסי ודעת הגאונים ז"ל. וכן נמי ההיא דלא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתותיו דפרק קמא דיומא (יט, ב) וכמו שכתבתי למעלה (יג, ב ד"ה א"ר נתן). ויש לי לומר לפי דבריהם דמה שהחמירו בפרשה ראשונה דלא לשוויה עראי טפי משאר הפרשיות, משום דכתיב בה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ, ונהי דלא קיימא לן הכי לכוונה ממש, מ"מ בעינן שיהא הלב נח מלהתעסק בדברים אחרים. הכי גריס רש"י ז"ל: ואוכלין פתן ואין מברכין לפניה. ופירש הוא ז"ל לפי שאינה דאורייתא אבל מברכין לאחריה שהיא דבר תורה, אבל בכל הספרים שלנו גרסי ומברכין אחת לפניה. וכן היא בפירושי הגאונים ז"ל ובהלכות הרב אלפסי ז"ל וכן היא שנויה בתוספתא (פ"ב, ה"ח). בדרך פרט לחתן וכו'. האי שמעתא כולה פרשתיה למעלה בפרק ראשון בסייעתא דשמיא (יא, א ד"ה בלכתך). (רשב"א)


דף טז - ב

אי הכי מאי איריא הכונס את הבתולה אפי' כונס את האלמנה נמי הכא טריד והכא לא טריד אי משום טרדא אפילו טבעה ספינתו בים נמי אלמה אמר רבי אבא בר זבדא אמר רב אבל חייב בכל מצות האמורות בתורה חוץ מן התפילין שהרי נאמר בהן פאר שנאמר {יחזקאל כד-יז} פארך חבוש עליך וגו' אמרי התם טרדא דרשות הכא טרדא דמצוה: מתני' רחץ לילה הראשון שמתה אשתו אמרו לו תלמידיו למדתנו רבינו שאבל אסור לרחוץ אמר להם איני כשאר בני אדם אסטניס אני וכשמת טבי עבדו קבל עליו תנחומין אמרו לו תלמידיו למדתנו רבינו שאין מקבלין תנחומין על העבדים אמר להם אין טבי עבדי כשאר כל העבדים כשר היה חתן אם רוצה לקרות קרית שמע לילה הראשון קורא רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל הרוצה ליטול את השם יטול: גמ' מ''ט דרבן (שמעון בן) גמליאל קסבר אנינות לילה דרבנן דכתיב {עמוס ח-י} ואחריתה כיום מר ובמקום אסטניס לא גזרו ביה רבנן: וכשמת טבי עבדו וכו': ת''ר עבדים ושפחות אין עומדין עליהם בשורה ואין אומרים עליהם ברכת אבלים ותנחומי אבלים מעשה ומתה שפחתו של רבי אליעזר נכנסו תלמידיו לנחמו כיון שראה אותם עלה לעלייה ועלו אחריו נכנס לאנפילון נכנסו אחריו נכנס לטרקלין נכנסו אחריו אמר להם כמדומה אני שאתם נכוים בפושרים עכשיו אי אתם נכוים אפילו בחמי חמין לא כך שניתי לכם עבדים ושפחות אין עומדין עליהם בשורה ואין אומרים עליהם ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים אלא מה אומרים עליהם כשם שאומרים לו לאדם על שורו ועל חמורו שמתו המקום ימלא לך חסרונך כך אומרים לו על עבדו ועל שפחתו המקום ימלא לך חסרונך תניא אידך עבדים ושפחות אין מספידין אותן ר' יוסי אומר אם עבד כשר הוא אומרים עליו הוי איש טוב ונאמן ונהנה מיגיעו אמרו לו אם כן מה הנחת לכשרים: ת''ר אין קורין אבות אלא לשלשה ואין קורין אמהות אלא לארבע אבות מאי טעמא אילימא משום דלא ידעינן אי מראובן קא אתינן אי משמעון קא אתינן אי הכי אמהות נמי לא ידעינן אי מרחל קא אתינן אי מלאה קא אתינן אלא עד הכא חשיבי טפי לא חשיבי תניא אידך עבדים ושפחות אין קורין אותם אבא פלוני ואמא פלונית ושל ר''ג היו קורים אותם אבא פלוני ואמא פלונית מעשה לסתור משום דחשיבי: א''ר אלעזר מאי דכתיב {תהילים סג-ה} כן אברכך בחיי בשמך אשא כפי כן אברכך בחיי זו ק''ש בשמך אשא כפי זו תפלה ואם עושה כן עליו הכתוב אומר {תהילים סג-ו} כמו חלב ודשן תשבע נפשי ולא עוד אלא שנוחל שני עולמים העוה''ז והעולם הבא שנאמר {תהילים סג-ו} ושפתי רננות יהלל פי: ר' אלעזר בתר דמסיים צלותיה אמר הכי יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתשכן בפורינו אהבה ואחוה ושלום וריעות ותרבה גבולנו בתלמידים ותצליח סופנו אחרית ותקוה ותשים חלקנו בגן עדן ותקננו בחבר טוב ויצר טוב בעולמך ונשכים ונמצא יחול לבבנו ליראה את שמך ותבא לפניך קורת נפשנו לטובה. רבי יוחנן בתר דמסיים צלותיה אמר הכי יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתציץ בבשתנו ותביט ברעתנו ותתלבש ברחמיך ותתכסה בעזך ותתעטף בחסידותך ותתאזר בחנינותך ותבא לפניך מדת טובך וענותנותך. ר' זירא בתר דמסיים צלותיה אמר הכי יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שלא נחטא ולא נבוש ולא נכלם מאבותינו ר' חייא בתר דמצלי אמר הכי יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתהא תורתך אומנותנו ואל ידוה לבנו ואל יחשכו עינינו. רב בתר צלותיה אמר הכי יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתתן לנו חיים ארוכים חיים של שלום חיים של טובה חיים של ברכה חיים של פרנסה חיים של חלוץ עצמות חיים שיש בהם יראת חטא חיים שאין בהם בושה וכלימה חיים של עושר וכבוד חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים חיים שתמלא לנו את כל משאלות לבנו לטובה. רבי בתר צלותיה אמר הכי יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שתצילנו מעזי פנים ומעזות פנים מאדם רע ומפגע רע מיצר רע מחבר רע משכן רע ומשטן המשחית ומדין קשה ומבעל דין קשה בין שהוא בן ברית בין שאינו בן ברית ואע''ג דקיימי קצוצי עליה דרבי. רב ספרא בתר צלותיה אמר הכי יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתשים שלום

 רש"י  רחץ לילה הראשון שמתה אשתו. ונקברה בו ביום ואע''פ שאבל אסור ברחיצה הוא רחץ כדאמר טעמא אסטניס אני והוא אדם מעונג ומפונק: גמ' קסבר אנינות לילה דרבנן. ואע''פ שהיה ליל יום המיתה וכתיבא אנינות באורייתא דכתיב לא אכלתי באוני ממנו (דברים כו) ופחות מיום אחד אינו אנינות דילפי רבנן מואחריתה כיום מר קסבר ר''ג אין לילה של אחריו עם היום אלא מדרבנן הוא כשאר ימי האבל וגבי אסטניס לא גזור בה רבנן פלוגתייהו דתנאי היא בזבחים (ד' צט:) באנינות לילה אי מדאורייתא אי מדרבנן: אין עומדין עליהם בשורה. כשחוזרים מבית הקברות היו עושים שורות סביב האבל ומנחמין אותו ואין שורה פחותה מעשרה: ברכת אבלים. ברכת רחבה שמברין אותו סעודה ראשונה משל אחרים ומברכין שם ברכת אבלים והיא מפורשת בכתובות פרק ראשון (ד' ח.): לאנפילון. בית קטן שלפני טרקלין הגדול: נכוים בפושרים. כלומר סבור הייתי שתבינו דבר ברמז מועט שראיתם אותי סר מעליכם ליכנס לאנפילון: הוי. לשון גניחה וצעקה: אין קורין אבות. לישראל: אלא לשלשה. אברהם יצחק ויעקב לאפוקי שבטים: אלא לארבע. שרה רבקה רחל ולאה: אבא פלוני אמא פלונית. לא בבניהם קאמר אלא בשאר בני אדם כעין שאנו קורין עכשיו מר פלוני מרת פלונית כך היו רגילין לומר אבא פלוני ואמא פלונית: כן אברכך. וכמו חלב ודשן תרי קראי דסמיכי להדדי: רננות. שתים: בפורינו. בגורלנו: אחרית ותקוה. שתהא אחריתנו טובה ונראה מה שקוינו: ותקננו. לשון תקון: ונשכים ונמצא יחול לבבנו ליראה את שמך. שלא יתגבר עלינו יצר הרע בהרהור הלילה לסור מאחריך ביום אלא כשנשכים בכל בקר נמצא לבבנו מייחל לך: ותבא לפניך קורת נפשנו. כלומר ספוק צרכנו וקורת רוחנו: ותביט ברעתנו. תדע ותתן לבך ברעה הבאה עלינו: מעזי פנים. שלא יתגרו בי: ומעזות פנים. שלא יוציאו עלי לעז ממזרות: שאינו בן ברית. שאינו מהול: ואע''ג דקיימי קצוצי עליה דרבי. שהיו שוטרים עומדין במצות אנטונינוס להכות ולהנקם בכל העומדים עליו: (רש"י)

 תוספות  אי הכי מאי איריא בתולה. אי אמרת בשלמא דטעמא משום טרדא שפיר אלא מאחר שהוא תולה הטעם במצוה אלמנה נמי: אסטניס אני. ואיכא צער אם לא היה רוחץ דאינו אסור לרחוץ בימי אבלו אלא משום תענוג וגם לחוף ראשו אי אית ליה ערבוביא ברישיה שרי אפי' תוך שבעה וכן התיר רבינו שמואל ליולדת אבלה לרחוץ תוך שבעה ולרחוץ נמי בתשעה באב וכן משמע נמי במס' יומא (ד' עז:) מי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ביום הכפורים ואינו חושש אע''ג דסיכה כשתיה ביוה''כ וכן משמע בירושלמי אבל אסור ברחיצה הדא דתימא ברחיצה של תענוג אבל ברחיצה שאינה של תענוג מותר כהדא דאיתמר מי שיש לו חטטין ברישיה וכו': אנינות לילה דרבנן. וא''ת והרי אונן נמי אינו נוהג אלא במעשר אבל לענין רחיצה דאבילות דרבנן הוא וא''כ לעולם אימא לך דאנינות לילה דאורייתא הוי גבי מעשר. ויש לומר דאי איתא דהוי דאורייתא גבי מעשר. גבי שאר דברים דרבנן נמי הוה לן למגזר דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון: אין עומדין עליהם בשורה. דילמא אתי לאסוקי ליוחסין: (תוספות)

 רשב"א  ובמקום איסטניס לא גזרו רבנן. כתב רבנו האי גאון ז"ל: ולא כל מאן דאמר איסטניס אני שומעין לו, אבל ודאי אי מגליא מילתא דההוא איניש מעיקרא אית ביה כי הא מילתא, ושאם אינו רוחץ בא לידי סכנה רוחץ בלילה, דדמיא לשעת הדחק ולרפואה, משום דאיסטניס ודאי בא בחולי גדול ממדה זו, ולאו כל מי שנהג בנקיות בשרו איסטניס, אלא כל שבא לידי סכנה אם אינו רוחץ. ע"כ לשון הגאון ז"ל. ולאו סכנה ממש קאמר, שאילו כן אפילו הויא אנינות לילה דאורייתא רוחץ, אלא סכנת חולי קאמר ומחמת רפואה, ולאפוקי רחיצה דנקיות ותענוג בלבד. והכין איתא בירושלמי דפרקין בהדיא (ה"ז): הדא דתימא ברחיצה של תענוג אבל ברחיצה שאינה של תענוג מותר, כהדא דשמואל בר אבא עלו בו חטטין אתו שאלון לרבי יוסא מהו דיסחי אמר לון דלא יסחי מאית הוא. אין כיני אפילו בת"ב אין כיני אפי' ביוה"כ. ולענין פסק הלכה כתב רבנו האי גאון ז"ל דלא קיימא לן כרבן גמליאל אלא אנינות לילה דאורייתא, ואע"ג דכתיב (בראשית נ, י) וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים, לילות בכלל. אבל רבנו אלפסי ז"ל כתב בהלכות דקיימא לן כרבן גמליאל, דלית לן מאן דאית ליה אנינות לילה דאורייתא אלא רבי יהודה, ורבי שמעון פליג עליה התם בזבחים פרק טבול יום (קא, א) ורבי נמי סבירא ליה התם דאנינות לילה דרבנן. דתניא הן היום הקריבו את חטאתם, אני היום אסור לילה מותר, ולדורות בין יום ובין לילה אסור דברי רבי יהודה, רבי אומר אנינות לילה אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים, והלכך הוה ליה רבי יהודה יחיד לגבי רבים ולא קיימא לן כוותיה. ועוד דסתם מתניתין כרבי שמעון, דתנן התם בפרק טבול יום (צח, ב) אונן נוגע ואינו מקריב ואינו חולק לאכול לערב, ואמרינן עלה בגמרא (שם צט, ב) מיפלג לא פליג וכי מזמני ליה אכיל, ורמינהו אונן ומחוסר כפורים טובל ואוכל פסחו לערב אבל לא בקדשים וכו' מאן תנא אנינות לילה דרבנן רבי שמעון היא. וההיא דמועד קטן (יד, ב) דאמרינן אי אבלות דמעיקרא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד, כבר תירצה הרב ז"ל בהלכות דלרבותא קאמר הכין ולומר דאפילו לרבי יהודה דאית ליה אנינות לילה דאורייתא אפילו הכי אתי עשה דרבים ודחי ליה. ודעת הראב"ד ז"ל כן. ירושלמי (בפרקין ה"ז): רבי יוסי בן חנינא ראו אותו טובל, [אם] לקריו לא ידעי אם להקר גופו שאין רחיצת צונן רחיצה, לא ידעין, הורי ר' בא כהין תניא, הורי ר' אחא בבא מן הדרך והיו רגליו קהות עליו שמותר להרחיצן במים. וכשמת טבי עבדו קבל עליו תנחומין. ואם תאמר ולא יהא אלא בן חורין מי מקבלין תנחומין על הרחוקים. כבר פרשו בירושלמי (הלכה ח) שתלמידו חביב כבנו, וכן עבדו המשמשו כרצונו היה עליו כבנו. אין קורין אבות אלא לשלשה. פירש הראב"ד ז"ל: שאין אומרים מי שענה ראובן אבינו או שמעון אבינו, ואם אמר לא הפסיד אלא שאין עלינו חובה לכבוד זה אלא לשלשה האבות. ואינו מחוור בעיני, דאין קורין אמהות אלא לארבעה מאי איכא למימר. אלא הפירוש הנכון כמו שפירש רבנו האי ז"ל דלכבוד בעלמא קאמר ולומר שאין חשובין להקרא אבות לכל ישראל ואמהות לכל ישראל אלא שלשה אבות וארבע אמהות. (רשב"א)


דף יז - א

בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה ובין התלמידים העוסקים בתורתך בין עוסקין לשמה בין עוסקין שלא לשמה וכל העוסקין שלא לשמה יהי רצון שיהו עוסקין לשמה. ר' אלכסנדרי בתר צלותיה אמר הכי יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתעמידנו בקרן אורה ואל תעמידנו בקרן חשכה ואל ידוה לבנו ואל יחשכו עינינו איכא דאמרי הא רב המנונא מצלי לה ור' אלכסנדרי בתר דמצלי אמר הכי רבון העולמים גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם ונשוב לעשות חוקי רצונך בלבב שלם. רבא בתר צלותיה אמר הכי אלהי עד שלא נוצרתי איני כדאי ועכשיו שנוצרתי כאלו לא נוצרתי עפר אני בחיי ק''ו במיתתי הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה יהי רצון מלפניך ה' אלהי שלא אחטא עוד ומה שחטאתי לפניך מרק ברחמיך הרבים אבל לא ע''י יסורין וחלאים רעים והיינו וידוי דרב המנונא זוטי ביומא דכפורי. מר בריה דרבינא כי הוה מסיים צלותיה אמר הכי אלהי נצור לשוני מרע ושפתותי מדבר מרמה ולמקללי נפשי תדום ונפשי כעפר לכל תהיה פתח לבי בתורתך ובמצותיך תרדוף נפשי ותצילני מפגע רע מיצר הרע ומאשה רעה ומכל רעות המתרגשות לבא בעולם וכל החושבים עלי רעה מהרה הפר עצתם וקלקל מחשבותם יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי. רב ששת כי הוה יתיב בתעניתא בתר דמצלי אמר הכי רבון העולמים גלוי לפניך בזמן שבית המקדש קיים אדם חוטא ומקריב קרבן ואין מקריבין ממנו אלא חלבו ודמו ומתכפר לו ועכשיו ישבתי בתענית ונתמעט חלבי ודמי יהי רצון מלפניך שיהא חלבי ודמי שנתמעט כאילו הקרבתיו לפניך על גבי המזבח ותרצני. ר' יוחנן כי הוה מסיים ספרא דאיוב אמר הכי סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה והכל למיתה הם עומדים אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו וגדל בשם טוב ונפטר בשם טוב מן העולם ועליו אמר שלמה {קהלת ז-א} טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו. מרגלא בפומיה דר''מ גמור בכל לבבך ובכל נפשך לדעת את דרכי ולשקוד על דלתי תורתי נצור תורתי בלבך ונגד עיניך תהיה יראתי שמור פיך מכל חטא וטהר וקדש עצמך מכל אשמה ועון ואני אהיה עמך בכל מקום. מרגלא בפומייהו דרבנן דיבנה אני בריה וחברי בריה אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי כך אני איני מתגדר במלאכתו ושמא תאמר אני מרבה והוא ממעיט שנינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים. מרגלא בפומיה דאביי לעולם יהא אדם ערום ביראה {משלי טו-א} מענה רך משיב חמה ומרבה שלום עם אחיו ועם קרוביו ועם כל אדם ואפילו עם נכרי בשוק כדי שיהא אהוב למעלה ונחמד למטה ויהא מקובל על הבריות אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הקדימו אדם שלום מעולם ואפילו נכרי בשוק. מרגלא בפומיה דרבא תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט באביו ובאמו וברבו ובמי שהוא גדול ממנו בחכמה ובמנין שנאמר {תהילים קיא-י} ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם לעושים לא נאמר אלא לעושיהם לעושים לשמה ולא לעושים שלא לשמה וכל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא. מרגלא בפומיה דרב [לא כעולם הזה העולם הבא] העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא פריה ורביה ולא משא ומתן ולא קנאה ולא שנאה ולא תחרות אלא צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה שנאמר {שמות כד-יא} ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו: גדולה הבטחה שהבטיחן הקב''ה לנשים יותר מן האנשים שנא' {ישעיה לב-ט} נשים שאננות קומנה שמענה קולי בנות בוטחות האזנה אמרתי א''ל רב לר' חייא נשים במאי זכיין באקרויי בנייהו לבי כנישתא ובאתנויי גברייהו בי רבנן ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן. כי הוו מפטרי רבנן מבי ר' אמי ואמרי לה מבי ר' חנינא אמרי ליה הכי עולמך תראה בחייך ואחריתך לחיי העולם הבא ותקותך לדור דורים לבך יהגה תבונה פיך ידבר חכמות ולשונך ירחיש רננות עפעפיך יישירו נגדך עיניך יאירו במאור תורה ופניך יזהירו כזוהר הרקיע שפתותיך יביעו דעת וכליותיך תעלוזנה מישרים ופעמיך ירוצו לשמוע דברי עתיק יומין. כי הוו מפטרי רבנן מבי רב חסדא ואמרי לה מבי ר' שמואל בר נחמני אמרו ליה הכי {תהילים קמד-יד} אלופינו מסובלים וגו' אלופינו מסובלים רב ושמואל ואמרי לה רבי יוחנן ור' אלעזר חד אמר אלופינו בתורה ומסובלים במצות וחד אמר אלופינו בתורה ובמצות ומסובלים ביסורים

 רש"י  בפמליא של מעלה. בחבורת שרי האומות שכשהשרים של מעלה יש תגר ביניהם תיכף יש קטטה בין האומות כדכתיב ועתה אשוב להלחם עם שר פרס (דניאל י): ובפמליא של מטה. בחבורת החכמים: בקרן אורה. בזוית אורה: ומי מעכב. שאין אנו עושים רצונך: שאור שבעיסה. יצר הרע שבלבבנו המחמיצנו: איני כדאי. לא הייתי חשוב והגון להיות נוצר: ועכשיו שנוצרתי. מה חשיבותי הרי אני כאילו לא נוצרתי: ק''ו. שבמיתתי עפר אני: מרק. כלה והתם: כי הוה מסיים ספרא דאיוב. על שם שאיוב נפטר בשם טוב: מרגלא בפומיה. דבר זה רגיל בפיו: אני. העוסק בתורה בריה אני וכן חברי עם הארץ בריה הוא: אני מלאכתי בעיר. כלומר נוחה מלאכתי ממלאכתו: מתגדר. מתגדל לתפוש אומנותי: ושמא תאמר. הדין עמו שאינו מתגדר במלאכתי שאילו היה תופס אומנותי לא היה לו לב פתוח להרבות בתורה כמותי והיה ממעיט ואין לו שכר: שנינו. שיש לו שכר לממעיט כמו למרבה: ובלבד שיכוין לבו לשמים. ואצל קרבנות הוא במנחות בסופה: ערום ביראה. להערים בכל מיני ערמה ליראת בוראו: תכלית חכמה. עיקרה של תורה שיהא עמה תשובה ומע''ט: העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא. פירוש שאינו לומד כדי לקיים אלא לקנטר דבפרק מקום שנהגו (דף נ:) אמרינן רבא רמי כתיב עד שמים חסדך וכתיב מעל השמים כאן בעוסק שלא לשמה כו' והתם איירי במקיים כדי שיכבדוהו וכן משמע בירושלמי דפירקין: ויאכלו וישתו. שבעו מזיו השכינה כאילו אכלו ושתו: גדולה הבטחה. שהרי קראן שאננות ובוטחות: לבי כנישתא. תינוקות של בית רבן היו רגילין להיות למדים לפני רבן בבית הכנסת: בי רבנן. בית המדרש ששם שונים משנה וגמרא: ונטרן לגברייהו. ממתינות לבעליהן ונותנות להם רשות ללכת וללמוד תורה בעיר אחרת: מפטרי רבנן. זה מזה שהיה נוטל רשות מחבירו לשוב לביתו ולארצו: עולמך תראה בחייך. כל צרכיך תמצא: פיך ידבר חכמות. בלשון ברכה היו אומרים: יישירו. לשון יושר שתהא מבין בתורה כהלכה: (רש"י)

 תוספות  ונפשי כעפר לכל תהיה. מה עפר אינו מקבל כליה לעולם כן יהי רצון שזרעי לא יכלה לעולם כמו שהוא אומר והיה זרעך כעפר הארץ: אני בריה וחברי בריה. כלומר יש לו לב כמוני להבחין בין טוב לרע: העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא. וא''ת האמר רב יהודה אמר רב פרק מקום שנהגו (ד' נ:) לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי' שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה וי''ל דהכא מיירי שאינו לומד אלא לקנתר חביריו והתם מיירי שלומד ע''מ שיכבדוהו: (תוספות)

 רשב"א  מר בריה דרבינא בתר צלותיה אמר הכי אלהי נצור לשוני מרע וכו', יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך וגו'. כך כתוב בספרים. ומשמע מיהא שכל אותן תחנונים שאמרו כאן לאחריהן היו אומרים יהיו לרצון אמרי פי. והראב"ד ז"ל כתב שאין נכון לומר יהיו לרצון לאחר תחנונים אלו אלא קודם להן לאחר סיום השמונה עשרה ברכות, כמו שאמרו דוד לאחר שמונה עשרה מזמורים (לעיל ט, ב). ועוד מדאמרינן לקמן בפרק תפלת השחר (כט, ב) טעה ולא הזכיר של ראש חודש בעבודה חוזר לעבודה, נזכר בהודאה חוזר לעבודה וכו', סיים חוזר לראש, ואמרינן עלה הא דאמרת סיים חוזר לראש לא אמרן אלא שאינו רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו וכו', ואי איתא דיהיו לרצון אומר בסוף תחנוניו כי אינו רגיל לומר מאי הוי, הא בעי למימר יהיו לרצון אמרי פי. הדרן עלך פרק היה קורא (רשב"א)


דף יז - ב

אין פרץ שלא תהא סיעתנו כסיעתו של דוד שיצא ממנו אחיתופל ואין יוצאת שלא תהא סיעתנו כסיעתו של שאול שיצא ממנו דואג האדומי ואין צוחה שלא תהא סיעתנו כסיעתו של אלישע שיצא ממנו גחזי ברחובותינו שלא יהא לנו בן או תלמיד שמקדיח תבשילו ברבים: {ישעיה מו-יב} שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה רב ושמואל ואמרי לה רבי יוחנן ורבי אלעזר חד אמר כל העולם כולו נזונין בצדקה והם נזונין בזרוע וחד אמר כל העולם כולו נזונין בזכותם והם אפילו בזכות עצמן אין נזונין כדרב יהודה אמר רב דאמר רב יהודה אמר רב בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת כל העולם כולו נזונין בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת ופליגא דרב יהודה דאמר רב יהודה מאן אבירי לב גובאי טפשאי אמר רב יוסף תדע דהא לא איגייר גיורא מינייהו אמר רב אשי בני מתא מחסיא אבירי לב נינהו דקא חזו יקרא דאורייתא תרי זמני בשתא ולא קמגייר גיורא מינייהו: חתן אם רוצה לקרות וכו': למימרא דרבן שמעון בן גמליאל חייש ליוהרא ורבנן לא חיישי ליוהרא והא איפכא שמעינן להו דתנן מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב עושין מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין וכל מקום תלמידי חכמים בטלים רבן שמעון בן גמליאל אומר לעולם יעשה כל אדם את עצמו כתלמיד חכם קשיא דרבנן אדרבנן קשיא דרבן שמעון בן גמליאל אדרבן שמעון בן גמליאל אמר רבי יוחנן מוחלפת השיטה רב שישא בריה דרב אידי אמר לעולם לא תחליף דרבנן אדרבנן לא קשיא ק''ש כיון דכ''ע קא קרו ואיהו נמי קרי לא מיחזי כיוהרא הכא כיון דכולי עלמא עבדי מלאכה ואיהו לא קא עביד מיחזי כיוהרא דרבן שמעון בן גמליאל אדרבן שמעון בן גמליאל לא קשיא התם בכונה תליא מילתא ואנן סהדי דלא מצי לכווני דעתיה אבל הכא הרואה אומר מלאכה הוא דאין לו פוק חזי כמה בטלני איכא בשוקא:

 רש"י  כל העולם כולו נזונין בצדקה. בצדקתו של הקב''ה ולא בזכות שבידן: והם נזונין בזרוע. בזכות שבידם ובצדיקים משתעי קרא וקרי להו רחוקים מצדקתו של הקדוש ב''ה: אינן נזונין. שאין להן כדי צרכיהם ומתפרנסים בקושי: ופליגא דרב יהודה. דאיהו אמר אבירי לב היינו רשעים: גובאי. שם אומה היא בבבל ובמסכת קדושין (פ''ד דף ע:) אמרינן שהיו מן הנתינים: שבחא דאורייתא תרי זימני בשתא. שהיו נאספים שם ישראל באדר לשמוע בהלכות הפסח מדרש דרב אשי ובאלול לשמוע הלכות החג: לא כל הרוצה וכו'. אם לא הוחזק חכם וחסיד לרבים אין זה אלא גאוה שמראה בעצמו שיכול לכוין לבו: אמרי אינשי עבידתא הוא דלית ליה. הרואה אותו שאינו עושה מלאכה אינו מבין שמחמת תשעה באב הוא בטל אלא אין לו מלאכה לעשות: פרק חזי כמה בטלני איכא בשוקא. אף בימי מלאכה: (רש"י)

 תוספות  פרץ זה אחיתופל. שפרץ פרצה במלכות בית דוד. יוצאת זה דואג שיצא לתרבות רעה כדמפרש בחלק (דף קו:) גבי ווי שיצא זה: צוחה זה גחזי. שהיה מצורע וכתיב ביה טמא טמא יקרא והיינו צוחה: והם נזונין בזרוע. ולכך יש להגיה בתקיעות והם בזרוע עדיך באו ולא גרסינן עדיך לא באו: תרי זימני בשתא. אבל בעצרת שאינו אלא יום אחד לא היו כל כך מתאספין ושמא ניסא איתרחיש להו וראיתי בספר העתים שחבר הרב רבי יהודה בר ברזילי ששמע שהיה עמוד של אש יורד מן השמים עליהם בכלה דאלול ובכלה דאדר: רב שישא בריה דרב אידי אמר לעולם לא תחליף. פר''ח דהלכה כרב ששת דהוא בתראה והלכה כרשב''ג דאמר לא כל הרוצה ליטול את השם יטול ובכל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתינו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה (כתובות עז.) וכן פסק ר''ח ומיהו אנו שבשום פעם אין אנו מכוונים היטב גם חתן יש לקרות דאדרבה נראה כיוהרא אם לא יקרא כלומר אני מכוין בכל שעה אבל לעשות מלאכה בתשעה באב אין לעשות מלאכה: (תוספות)

 רשב"א  מתני': מי שמתו מוטל לפניו פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין. אסקה רב אשי בגמרא (לקמן יח, א) דמוטל עליו לקוברו כמוטל לפניו דמי דטרוד טירדא דמצוה, ולאו דוקא הני, אלא פטור מכל מצות האמורות בתורה וכדקתני בברייתא דמייתי בסמוך. אלא רבותא נקט במתניתין ולומר דאפילו הני דמצי למעבדינהו ולמיקם קמיה פטור. ירושלמי (בפרקין הלכה א): אמר רבי בון כתיב (דברים טז, ג) לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ ימים שאתה עוסק בחיים ולא ימים שאתה עוסק בהם במתים. הא דקתני: פטור מן התפילין. איכא למידק מאי איריא מוטל לפניו אפילו כל יום ראשון נמי כדאמרינן במועד קטן בפרק אלו מגלחין (טו, א), ומדאמר ליה רחמנא ליחזקאל פארך חבוש עליך מכלל דאבל אסור בתפילין, ומסתברא דתפילין אגב קריאת שמע ותפילה נקיטי להו, ובירושלמי בעו להו ופריקו בה פרוקא אחרינא, עוד נראה לומר דשאני התם לאחר שחל עליו אבלות. גמרא: ואינו מברך ואינו מזמן. פירוש: אסור לברך ולזמן ואם רצה להחמיר על עצמו אינו רשאי. ותדע לך מדאמרינן בסמוך התם תוך ארבע אמות אסור חוץ לארבע אמות שרי הכא אפילו חוץ לארבע אמות נמי אסור, אלמא אם רצה להחמיר אסור לו לעשות כן. וגרסינן בירושלמי (בפרקין ה"א): אם רצה להחמיר על עצמו אין שומעין לו, ואיבעיא להו התם טעמא מאי, אי משום כבודו של מת או משום דאין לו מי שישא משואו, מה נפיק מביניהון היה לו מי שישא משואו, אין תימר משום כבודו של מת אסור, ואין תימר משום שאין לו מי שישא משואו מותר. והא תני פטור מנטילת לולב, תפתר בחול. והא תני פטור מתקיעת שופר, אית לך מימר בחול ולא ביום טוב, אמר ר' חנינא מכיון שהוא זקוק לו להביא לו ארון ותכריכין ומקוננות כו', דתנינא תמן (שבת קנא, א) מחשיכין על התחום לפקח על עסקי הכלה ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין חלילין ומקוננות כמי שהוא נושא משואו. ומכל מקום נראה כמאן דאמר משום כבודו של מת מדקתני בברייתא ובשבת מיסב ואוכל, ואוכל בשר ושותה יין ומברך ומזמן, ואי משום שמחשיכין על התחום ליתסר כדרך שאמרו פטור מתקיעת שופר. ובהדיא קתני במסכת שמחות (פ"י, מ"א) שאסור משום כבודו של מת. ומיהו באכילת בשר ושתיית יין נראה שאם יש לו מי שישא משואו נראה שהוא מותר, שאינו אלא כדי שלא ימשך אחרי אכילתו ושתייתו ולא יתעסק בקבורת מתו. וכן העידו על רבנו תם כשמתה אחותו והודיעוהו בעיר אחרת אכל בשר ושתה יין כי אמר מאחר שיש לה בעל שחייב בקבורתה אינו אסור בבשר ויין. (רשב"א)


פרק שלישי - מי שמתו

מתני' מי שמתו מוטל לפניו פטור מק''ש ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה נושאי המטה וחלופיהן וחלופי חלופיהן את שלפני המטה ואת שלאחר המטה את שלפני המטה צורך בהם פטורים ואת שלאחר המטה צורך בהם חייבין ואלו ואלו פטורים מן התפלה קברו את המת וחזרו אם יכולין להתחיל ולגמור עד שלא יגיעו לשורה יתחילו ואם לאו לא יתחילו העומדים בשורה הפנימיים פטורים והחיצונים חייבים (נשים ועבדים וקטנים פטורים מק''ש ומן התפילין וחייבין בתפלה ובמזוזה ובברכת המזון גמ' מוטל לפניו אין ושאינו מוטל לפניו לא ורמינהי מי שמתו מוטל לפניו אוכל בבית אחר ואם אין לו בית אחר אוכל בבית חבירו ואם אין לו בית חבירו עושה מחיצה ואוכל ואם אין לו דבר לעשות מחיצה מחזיר פניו ואוכל ואינו מיסב ואוכל ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין ואינו מברך ואינו מזמן

 רש"י  מי שמתו כו' פטור מלקרות ק''ש. לפי שהוא טרוד במחשבת קבורתו והויא דומיא דחתן דפטור משום טירדא דמצוה: וחלופיהן. שכן דרך שמתחלפין לשאת לפי שהכל חפצין לזכות בו: את שלפני המטה. שיתעסקו בו כשתגיע המטה אצלם: ושלאחר המטה. שנשאוהו כבר: שלפני המטה צורך בהם פטורים. אם צריכים לשאתו פטורים: ושלאחר המטה. אף אם צורך בהם חייבים הואיל שכבר יצאו ידי חובתן מן המת: ואלו ואלו פטורין מן התפלה. דלאו דאורייתא היא ורבותינו פירשו לפי שיש להם עוד שהות ולי נראה שאין זה לשון פטור: לשורה. שהיו מנחמין את האבל בהקף שורה סביבותיו בשובם מן הקבר: גמ' שאינו מוטל לפניו. כגון הוא בבית אחד והמת בבית אחר: אוכל בבית אחר. דנראה כלועג לרש וכו': ואינו מיסב. כדרך המסובים בחשיבות על צדו השמאלית ובמטה: ואינו מברך. ואינו צריך לברך ברכת המוציא: ואינו מזמן. אינו צריך לברך ברכת המזון: (רש"י)

 תוספות  מי שמתו מוטל לפניו. רש''י גריס מי שמתו אחר תפלת השחר אבל נראה לר''י שהוא אחר היה קורא דאיירי בסיפיה מק''ש וכאן מתחיל נמי מפטור ק''ש ובירושלמי גריס כמו כן: פטור מק''ש. בירושלמי מפרש טעמא א''ר בון כתיב למען תזכור כו' עד כל ימי חייך ימים שאתה עוסק בחיים ולא ימים שאתה עוסק במתים: הכי גרסינן פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין: הכי גריס רש''י שלאחר המטה אפילו המטה צריכה להם חייבין לפי שלעולם לא היו רגילים לשאת שכבר נשאו חלקם ותימה קצת הלשון לפרש מאי קאמר אפי' צריכה להם והלא לא היו נושאין כלל את המת לכך נראה כגרסת הספרים שלפני המטה ושלאחר המטה את שהמטה צריכה להם פטורין אין צריכה להם חייבין: אלו ואלו פטורין מן התפלה. אבל בק''ש ובתפילין שהן מדאורייתא חייבים ורישא דקאמר מי שמתו מוטל לפניו דפטור מן קריאת שמע ומן התפילין וכו' כל שכן דפטור מן התפלה אלא לא בעי למיתני ברישא אלא החלוק שבין נושאי המטה למתו מוטל לפניו: ואינו מברך. פרש''י ואין זקוק לברך. ומשמע מתוך פירושו שאם רצה לברך רשאי מיהו בירושלמי קאמר אם רצה להחמיר אין שומעין לו לכך נראה לומר אינו מברך אינו רשאי לברך ומפרש בירושלמי למה וקאמר מפני כבודו של מת אי נמי מפני שאין לו מי שישא משאו ופריך והתניא פטור מנטילת לולב וקא ס''ד דמיירי ביו''ט ובו אינו טרוד לישא משאו ומשני תפתר בחול פי' בחולו של מועד. (תוספות)


דף יח - א

ואין מברכין עליו ואין מזמנין עליו ופטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה ובשבת מיסב ואוכל בשר ושותה יין ומברך ומזמן ומברכין עליו ומזמנין עליו וחייב בכל המצות האמורות בתורה. רשב''ג אומר מתוך שנתחייב באלו נתחייב בכולן וא''ר יוחנן מאי בינייהו תשמיש המטה איכא בינייהו קתני מיהת פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה אמר רב פפא תרגמא אמחזיר פניו ואוכל רב אשי אמר כיון שמוטל עליו לקוברו כמוטל לפניו דמי שנאמר {בראשית כג-ג} ויקם אברהם מעל פני מתו ונאמר ואקברה מתי מלפני כל זמן שמוטל עליו לקוברו כמוטל לפניו דמי מתו אין אבל משמרו לא והתניא המשמר את המת אע''פ שאינו מתו פטור מק''ש ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה משמרו אע''פ שאינו מתו מתו אע''פ שאינו משמרו מתו ומשמרו אין אבל מהלך בבית הקברות לא והתניא לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וספר תורה בזרועו וקורא ואם עושה כן עובר משום {משלי יז-ה} לועג לרש חרף עושהו התם תוך ארבע [אמות] הוא דאסור חוץ לארבע אמות חייב דאמר מר מת תופס ד' אמות לק''ש הכא חוץ לד' אמות נמי פטור: גופא המשמר את המת אע''פ שאינו מתו פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה היו שנים זה משמר וזה קורא וזה משמר וזה קורא בן עזאי אומר היו באים בספינה מניחו בזוית זו ומתפללין שניהם בזוית אחרת מאי בינייהו אמר רבינא חוששין לעכברים איכא בינייהו מר סבר חיישינן ומר סבר לא חיישינן: ת''ר המוליך עצמות ממקום למקום הרי זה לא יתנם בדסקיא ויתנם על גבי חמור וירכב עליהם מפני שנוהג בהם מנהג בזיון ואם היה מתירא מפני נכרים ומפני לסטים מותר וכדרך שאמרו בעצמות כך אמרו בספר תורה אהייא אילימא ארישא פשיטא מי גרע ספר תורה מעצמות אלא אסיפא: אמר רחבה אמר רב יהודה כל הרואה המת ואינו מלוהו עובר משום לועג לרש חרף עושהו ואם הלוהו מה שכרו אמר רב אסי עליו הכתוב אומר {משלי יט-יז} מלוה ה' חונן דל {משלי יד-לא} ומכבדו חונן אביון: רבי חייא ורבי יונתן הוו שקלי ואזלי בבית הקברות הוה קשדיא תכלתא דרבי יונתן אמר ליה רבי חייא דלייה כדי שלא יאמרו למחר באין אצלנו ועכשיו מחרפין אותנו אמר ליה ומי ידעי כולי האי והא כתיב {קהלת ט-ה} והמתים אינם יודעים מאומה אמר ליה אם קרית לא שנית אם שנית לא שלשת אם שלשת לא פירשו לך {קהלת ט-ה} כי החיים יודעים שימותו אלו צדיקים שבמיתתן נקראו חיים שנאמר {שמואל ב כג-כ} ובניהו בן יהוידע בן איש חי רב פעלים מקבצאל הוא הכה את שני אריאל מואב והוא ירד והכה את הארי בתוך הבור ביום השלג

 רש"י  ואין מברכין עליו. אין צריך שיברכו לו אחרים בברכת הלחם: ואין מזמנין עליו. אין מצטרף עם שלשה לזימון: תשמיש המטה איכא בינייהו. לר''ש חייב אבל בעונה בשבת: קתני מיהת פטור מק''ש ומכל ברכות. ואפילו כשהוא אוכל בבית חברו: תרגמא. להא דתני פטור אמי שאין לו בית אחר דקאמר מחזיר פניו ואוכל: רב אשי אמר. לעולם אכולא ומתניתין נמי אפילו בבית אחר נמי פטר ליה דכל שמוטל עליו לקוברו קרי מוטל לפניו: ויקם אברהם וגו' וכתיב ואקברה מתי מלפני. וההיא שעתא לאו לפניו הוה: משמרו. אדם אחר שאינו קרובו אלא משמרו: תופס ד' אמות לק''ש. שאסור לקרות בתוך ארבע אמות שלו משום לועג לרש: פטור מק''ש. משום דעוסק במצוה: חוששין לעכברים. תנא קמא חייש לעכברים אפילו בספינה: דסקיא. מרצוף גדול של עור: ואם היה מתירא. וצריך לרכוב על הסוס ולרוץ: אלא אסיפא. אם היה מתירא רוכב: מלוה ה' חונן דל. קרי ביה מלוה את המקום מי שחונן את הדל ואין לך דל מן המת והמלוה אותו כאלו מלוה את המקום: דלייה. הגביהנו: לא שנית. לא חזרת עליו פעם שנית כדי שתתבונן בו: אלו צדיקים. ומאי יודעים שימותו נותנים אל לבם יום המיתה ומושכים ידיהם מן העבירה ורשעים אינם יודעים מאומה שעושים עצמם כאינם יודעים וחוטאים: הוא הכה. השפיל את השנים של דורות משני מקדשים שלא היה בהם כמותו: אריאל. זה בית המקדש שנא' הוי אריאל אריאל קרית חנה דוד (ישעיהו כט): מואב. על שם שבנאו דוד דאתי מרות המואביה: (רש"י)

 תוספות  והתניא פטור מתקיעת שופר אית לך למימר בחול ולא בי''ט בתמיה ומשני א''ר חנינא מכיון שהוא זקוק להכין לו ארון ותכריכין כדתנן (שבת קנא.) מחשיכין על התחום להביא לו ארון ותכריכין כמו שהוא נושא משאו דמי אלמא משמע דבשבתות וי''ט אינו רשאי לברך ולהתפלל דטרוד להחשיך לו על התחום להביא ארון ותכריכין וקשיא מסיפא דקתני בשבת מברכין עליו ומזמנין עליו וכן תניא נמי בירושלמי בד''א בחול אבל בשבת מיסב ואוכל ומברך ועונים אחריו אמן. ואומר הר''י דפליגי אהדדי רישא וסיפא בירושלמי. ורבי נתנאל היה אומר דאפשר לישבו דודאי אם דעתו להחשיך על התחום אז יש לנו לומר דטרוד להחשיך ואינו רשאי לברך אבל בסיפא מיירי בשאין דעתו להחשיך על התחום ומיהו האי טעמא לא שייך לטעמא דמשום כבודו. ומן הירושלמי דמשני דפטור מנטילת לולב דמיירי בחול המועד דטרוד לישא משאו למדנו שבחול המועד שייך אנינות כשמתו מוטל לפניו וכיון דכשמוטל לפניו שייך אנינות כי מוטל עליו לקוברו כמוטל לפניו דמי וכן איפכא מי שמתו מוטל לפניו ואין עליו לקוברו אינו נוהג אנינות וכן משמע בירושלמי נמסר לרבים אוכל בשר ושותה יין נמסר לכתפים כנמסר לרבים ועל כרחך נמסר לרבים ר''ל אפי' לפניו דאי שלא לפניו תיפוק ליה שמיד חל עליו אבלות משיצא מפתח ביתו וכיון דלא חל עליה אנינות א''כ אדם שאינו יכול לקבור מתו כגון אדם שמת בבית האסורים ואין המושל מניחו לקוברו נראה שאין חייב לנהוג בו אנינות שהרי אין זה מוטל עליו לקברו מפני שאינו יכול לפדותו ולהוציאו לקברו כדתניא במסכת שמחות (פ''ב) נתיאשו בעליו מלקוברו מתאבלין עליו ופסיק מיניה תורת אנינות מיהו באותו שתפסו מושל גם אבילות אינו חייב דלא דמי לנתיאשו מלקוברו ששם אינו קוברו תו אבל הכא עדיין הוא מצפה אם יוכל לעשות פשרה עם המושל להניחו לקברו וכן מעשה דר' אליעזר בר''ש בבבא מציעא (דף כד:) דפסק מצות אנינות ומעשה שמתה אחותו של ר''ת בשבת והודיעו לו במוצאי שבת בעיר אחרת ואכל בשר ושתה יין ואמר כיון שיש לה בעל שחייב בקבורתה אינו אסור בבשר ויין ואפשר שגם ר''ת אם היה בעיר עצמו היה מיקל מאותו הטעם: וספר תורה בזרועו וקורא. והוא הדין דעל פה אסור לקרות: וירכב עליהם. אבל אי מפשילן לאחוריו על החמור שפיר דמי וכן בס''ת ואפילו אם בדעתך לאסור ס''ת אבל בנביאים ובכתובים שפיר דמי מדנקט ס''ת ולא מסתבר לומר משום שריותא דנכרים ולסטים דהא פשיטא דמותר דלמה יהיה אסור ועוד דבהדיא אמר בירושלמי דסקיא מלאה ספרים או שהיו בה עצמות של מת הרי זה מפשילן לאחוריו ורוכב עליו: אלא אסיפא משום לסטים מותר לרכוב עליהם. וה''ה לאחוריו מותר אפילו בלא לסטים: למחר באין אצלנו ועכשיו מחרפין אותנו. ותימה והא אמרי' בפ' התכלת (מנחות דף מא.) ההיא שעתא ודאי רמינן ליה פי' נותנין ציצית בטליתותיהן משום לועג לרש וי''ל דה''פ הכא דמביישין אותם במה שהחיים מצווים והמתים אינם מצווים וגדול המצווה וכו' וההיא דהתכלת היינו דרמו חוטים למתים ועכשיו אנו מסלקין אותן ומאי שנא אומר ר''ת דוקא הם שהיו רגילים כולם בחייהם ללבוש טלית בד' כנפות וללבוש ציצית וגם לכל העוסקים בהם יש להם ציצית והוה לועג לרש אם לא היה להם ציצית או משום דכתיב לדורתם לדור תם אבל אנו שגם בחיינו אין מנהגינו ללבוש תמיד ציצית אי הוי רמינן להו הוי כמו לועג לרש וכ''ת נשים לאותם שהיה להם בחייהם א''כ יהיה לועג לרש לאחרים ועוד אר''ת ששמע מאנשי לותי''ר דמסירים הציצית דציצית עולה למנין תרי''ג עם ח' חוטין וחמשה קשרים ואם לובש ציצית נראה כאילו קיים כל התורה ומיחזי כשיקרא וזה לא נהירא דגם חיים עתה למה לובשים הלא לא קיימו כל התורה כולה ומיהו י''ל דאנו סומכים על מסכת שמחות (פי''ב) שצוה אבא שאול לבניו הטילו תכלת מאפיליוני ואע''פ שהגמרא חולק עליו יש דברים שאנו מניחין הגמ' שלנו ואנו עושין כספרים החיצונים כמו מחזון ישעיהו כפסיקתא וכמו ויחל שיש בגמ' (מגילה דף לא.) דבתענית קורין ברכות וקללות ובמס' סופרים (פי''ז) מפרש ויחל והריצב''א היה רגיל שלא להסירם מן הכנף אלא לקושרם ולהדקם בתוך הכנף לאפוקי נפשיה מפלוגתא אם הם חייבין בציצית יש להם ציצית ואם לאו הרי הם מכוסין: שני אריאל מואב. על שם דוד ושלמה שבנו את הבית ובאו מרות המואביה: (תוספות)

 רשב"א  אינו מברך ואינו מזמן ואין מברכין ואין מזמנין עליו. ירושלמי (שם): ואם בירך אין עונין אחריו אמן, ואחרים שברכו אין עונין אחריהם אמן. תשמיש המטה איכא בינייהו. גרסינן בירושלמי (שם): רבי יהודה בן פזי בשם רבי יהושע בן לוי הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. ואינו נראה כן בגמרין, דהא אמרינן במועד קטן (כד, א) דברים שבצנעה נוהג. ואמרינן נמי בריש פרק קמא דכתובות (ד, א) בועל בעילת מצוה ופורש וכו', מסייע ליה לר' יוחנן דאמר דברים שבצנעה נוהג. רב אשי אמר מוטל עליו לקוברו כמוטל לפניו דמי. הורו רבותינו הצרפתים זכרונם לברכה, במי שמת בתפיסה ביד המושל שאינו מניח לקוברו שאין הקרובים אסורים בבשר ויין לפי שאין מוטל עליהם לקוברו, דומה למה שאמרו בירושלמי בפרק בתרא דמועד קטן (פ"ג, ה"ה) במת שמפנין אותו מקבר לקבר שאין מונים לו משיסתם הגולל הראשון אלא מן השני, ומסתמא פסקה אנינות משנקבר בראשון, וגם זה מכיון שאין מוטל עליהם לקוברו אין כאן אנינות. ומיהו אין מונין לו אלא משעה שיקבר, ואינו דומה למי שנתיאשו עליו לקוברו שחלה עליהם אבלות מאותה שעה, דהתם נתיאשו, אבל כאן עדיין לא נתיאשו שעדיין מצפים אולי יתרצה המושל ויקבר. וספר תורה בזרועו וקורא בו. לאו דוקא, אלא דהוא הדין דלא יקרא בעל פה. כדרך שאמרו בעצמות כך אמרו בספר תורה. ופרישנא שאם היה מתירא מפני גוים או מפני לסטים מניחו על החמור ורוכב עליו שזו היא שמירתו הא לאו הכי אסור דלא גרע מעצמות, ומיהו דוקא לרכוב עליהם, אבל להפשילן לאחריו על גבי החמור מותר. וגרסינן בירושלמי (פ"ג, ה"ה): דסקיא שהיא מלאה ספרים או שהיו עצמות המת לתוכה הרי זה מפשילן לאחריו ורוכב. דלייה דלא לימרו למחר באין אצלנו ועכשיו מחרפין אותנו. מכאן נראה שאין מטילין ציצית בטלית של מת. ובמסכת שמחות (פי"ב מ"ח) נמי אמרינן: אבא שאול צוה את בניו קברוני תחת מרגלותיו של אבא והתירו תכלת מטלתי. ואי קשיא לך הא דאמרינן במנחות (מא, א) אמר שמואל כלי קופסא חייבין בציצית, ומודה שמואל בזקן שעשאה לכבודו שפטורה מן הציצית, וההיא שעתא ודאי רמינן לה משום לועג לרש חרף עושהו. יש לומר דההוא אליבא דשמואל קאמרינן, דאמר בשבת פרק שואל (קנא, ב) מצות אינן בטלות לעתיד לבא, וכיון שהוא אינו יכול להטיל לעצמו אם לא יטילו לו מי שקוברים אותו איכא משום לועג לרש, ואנן קיימא לן כרב יוסף דאמר בנדה (סא, ב) מצות בטלות לעתיד לבא. ובהא איתרצא לן אחריתי, דאיכא למידק מאי שנא דלענין ציצית אמרינן התם דאם לא יטילו לו איכא משום לועג לרש, ואילו בבגד שאבד בו כלאים אמרינן עושין אותו תכריכין למת. ולא היא דההיא הא אוקימנא לה במסכת נדה (שם) דוקא לספדו אבל לקברו אסור וכמאן דאמר מצות אינם בטלות לעתיד לבא, אבל למאן דאמר בטלות בין לספדו בין לקברו מותר וליכא משום לועג לרש. ואם תאמר מכל מקום מאי שנא מהא דאמרינן הכא דלייה כי היכי דלא לימרו מחר הן באין אצלנו ועכשיו מחרפין אותנו. תירץ רש"י ז"ל שאין בכלאים משום לועג לרש עכשיו כשהוא בקבר שאפילו בחי דומיא דמת אינו אסור דאינו נהנה והעלאה דרך לבישה אסרה תורה, ומוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובצנה מפני הצנה (פסחים כו, ב). ורבנו תם ז"ל תירץ דשאני ציצית הואיל ושקולה כנגד כל המצות. ומה שאמרו במדרש (ספרי זוטא פ' שלח סי' יח) למה נסמכה פרשת מקושש לפרשת ציצית לומר שהמתים חייבין בציצית, סברי לן כשמואל דאמר מצות אינן בטלות לעתיד לבא. וכן העידו משמו של רבנו תם ז"ל שאין מטילין ציצית בטליתו של מת, וכן עמא דבר. (רשב"א)


דף יח - ב

בן איש חי אטו כולי עלמא בני מתי נינהו אלא בן איש חי שאפי' במיתתו קרוי חי רב פעלים מקבצאל שריבה וקבץ פועלים לתורה והוא הכה את שני אריאל מואב שלא הניח כמותו לא במקדש ראשון ולא במקדש שני והוא ירד והכה את הארי בתוך הבור ביום השלג איכא דאמרי דתבר גזיזי דברדא ונחת וטבל איכא דאמרי דתנא סיפרא דבי רב ביומא דסיתוא. והמתים אינם יודעים מאומה אלו רשעים שבחייהן קרויין מתים שנאמר {יחזקאל כא-ל} ואתה חלל רשע נשיא ישראל ואי בעית אימא מהכא {דברים יז-ו} על פי שנים עדים או (על פי) שלשה עדים יומת המת חי הוא אלא המת מעיקרא: בני ר' חייא נפוק לקרייתא אייקר להו תלמודייהו הוו קא מצערי לאדכוריה א''ל חד לחבריה ידע אבון בהאי צערא א''ל אידך מנא ידע והא כתיב {איוב יד-כא} יכבדו בניו ולא ידע א''ל אידך ולא ידע והא כתיב {איוב יד-כב} אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל ואמר רבי יצחק קשה רמה למת כמחט בבשר החי אמרי בצערא דידהו ידעי בצערא דאחרינא לא ידעי ולא והתניא מעשה בחסיד אחד שנתן דינר לעני בערב ר''ה בשני בצורת והקניטתו אשתו והלך ולן בבית הקברות ושמע שתי רוחות שמספרות זו לזו אמרה חדא לחברתה חברתי בואי ונשוט בעולם ונשמע מאחורי הפרגוד מה פורענות בא לעולם אמרה לה חברתה איני יכולה שאני קבורה במחצלת של קנים אלא לכי את ומה שאת שומעת אמרי לי הלכה היא ושטה ובאה ואמרה לה חברתה חברתי מה שמעת מאחורי הפרגוד אמרה לה שמעתי שכל הזורע ברביעה ראשונה ברד מלקה אותו הלך הוא וזרע ברביעה שניה של כל העולם כולו לקה שלו לא לקה לשנה האחרת הלך ולן בבית הקברות ושמע אותן שתי רוחות שמספרות זו עם זו אמרה חדא לחברתה בואי ונשוט בעולם ונשמע מאחורי הפרגוד מה פורענות בא לעולם אמרה לה חברתי לא כך אמרתי לך איני יכולה שאני קבורה במחצלת של קנים אלא לכי את ומה שאת שומעת בואי ואמרי לי הלכה ושטה ובאה ואמרה לה חברתה חברתי מה שמעת מאחורי הפרגוד אמרה לה שמעתי שכל הזורע ברביעה שניה שדפון מלקה אותו הלך וזרע ברביעה ראשונה של כל העולם כולו נשדף ושלו לא נשדף אמרה לו אשתו מפני מה אשתקד של כל העולם כולו לקה ושלך לא לקה ועכשיו של כל העולם כולו נשדף ושלך לא נשדף סח לה כל הדברים הללו אמרו לא היו ימים מועטים עד שנפלה קטטה בין אשתו של אותו חסיד ובין אמה של אותה ריבה אמרה לה לכי ואראך בתך שהיא קבורה במחצלת של קנים לשנה האחרת הלך ולן בבית הקברות ושמע אותן רוחות שמספרות זו עם זו אמרה לה חברתי בואי ונשוט בעולם ונשמע מאחורי הפרגוד מה פורענות בא לעולם אמרה לה חברתי הניחני דברים שביני לבינך כבר נשמעו בין החיים אלמא ידעי דילמא איניש אחרינא שכיב ואזיל ואמר להו ת''ש דזעירי הוה מפקיד זוזי גבי אושפזיכתיה עד דאתי ואזיל לבי רב שכיבה אזל בתרה לחצר מות אמר לה זוזי היכא אמרה ליה זיל שקלינהו מתותי בצנורא דדשא בדוך פלן ואימא לה לאימא תשדר לי מסרקאי וגובתאי דכוחלא בהדי פלניתא דאתיא למחר אלמא ידעי [דלמא] דומה קדים ומכריז להו ת''ש דאבוה דשמואל הוו קא מפקדי גביה זוזי דיתמי כי נח נפשיה לא הוה שמואל גביה הוו קא קרו ליה בר אכיל זוזי דיתמי אזל אבתריה לחצר מות אמר להו בעינא אבא אמרו ליה אבא טובא איכא הכא אמר להו בעינא אבא בר אבא אמרו ליה אבא בר אבא נמי טובא איכא הכא אמר להו בעינא אבא בר אבא אבוה דשמואל היכא אמרו ליה סליק למתיבתא דרקיעא אדהכי חזייה ללוי דיתיב אבראי אמר ליה אמאי יתבת אבראי מאי טעמא לא סלקת אמר ליה דאמרי לי כל כי הנך שני דלא סליקת למתיבתא דרבי אפס ואחלישתיה לדעתיה לא מעיילינן לך למתיבתא דרקיעא אדהכי והכי אתא אבוה חזייה דהוה קא בכי ואחיך אמר ליה מאי טעמא קא בכית אמר ליה דלעגל קא אתית מאי טעמא אחיכת דחשיבת בהאי עלמא טובא אמר ליה אי חשיבנא נעיילוה ללוי ועיילוהו ללוי אמר ליה זוזי דיתמי היכא אמר ליה זיל שקלינהו באמתא דרחיא עילאי ותתאי דידן ומיצעי דיתמי אמר ליה מאי טעמא עבדת הכי אמר ליה אי גנובי גנבי מגנבו מדידן אי אכלה ארעא אכלה מדידן אלמא דידעי דילמא שאני שמואל כיון דחשיב קדמי ומכרזי פנו מקום . ואף ר' יונתן הדר ביה דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן מנין למתים שמספרים זה עם זה שנאמר {דברים לד-ד} ויאמר ה' אליו זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר מאי לאמר אמר הקדוש ברוך הוא למשה לך אמור להם לאברהם ליצחק וליעקב שבועה שנשבעתי לכם כבר קיימתיה לבניכם

 רש"י  גזיזי דברדא. חתיכות של ברד והקרח שקורין גלאנצ''א {גלצ"א: קֶרַח} בלע''ז והיינו ביום השלג: ונחת וטבל לקריו. כדי לעסוק בתורה: דתנא סיפרא דבי רב. תורת כהנים: חלל רשע. על צדקיהו הוא אומר ועדיין בימי יחזקאל חי היה וקורהו חלל: לקריתא. להתעסק בעבודת אחוזתם: אייקר תלמודייהו. אשתכח תלמודם מגרסתם אייקר הוכבד עליהם מחמת שכחה: צערא דידהו. צער גופם ממש כגון עקיצת הרימה: שתי רוחות. של שתי ילדות מתות: ונשמע. ונדע מה גזרו היום פורענות בעולם שהעולם נדון בר''ה: הפרגוד. מחיצה המבדלת בין מקום השכינה: ברביעה ראשונה. יורה. שלש רביעיות הן בכירה שניה ושלישית ראשונה בי''ז במרחשון שניה בכ''ג שלישית בר''ח כסליו: ברד מלקה אותו. שעתיד ברד ליפול סמוך לרביעה ראשונה ומה שנזרע כבר הוקשה והברד שוברו והנזרע בשניה עדיין רך הוא ואינו נשבר בשביל הברד כענין שנאמר והפשתה והשעורה נכתה והחטה והכוסמת לא נכו (שמות ט): שדפון. מלקה הרך ואינו משדף הקשה: אלמא ידעי. דברים האמורים בין החיים: לחצר מות. לבית הקברות: בצנורא דדשא. בחור מפתן הבית שהדלת סובב אותו: מסרקאי. מסרק שלי: גובתא. קנה ובשביל שמתה ילדה אמרה כן לעגמת נפש: בהדי פלניתא דאתיא למחר. לקבורה: אלמא ידעי. מה שעושין שידעה זו שזו גוססת ונטויה למות: דלמא דומה. מלאך שהוא ממונה על המתים קדים ומכריז להו עכשיו יבא פלוני אבל שאר דברי החיים אינם יודעים: בעינא אבא. מבקש אני את אבא כך היה שמו: א''ל. המתים נגלו לו כאילו הם חוץ מקבריהם ויושבים בעגולה: חזייה. שמואל ללוי חברו שהיה יושב חוץ לישיבה של שאר מתים: כל כי הנך שני. מספר השנים שלא נכנסת בישיבתו של רבי אפס במס' כתובות בפרק הנושא את האשה (דף קג:): חזייה. שמואל לאבוה דקא בכי וחייך: דלעגל אתית. במהרה תקבר: באמתא דרחיא. כל בנין מושב הרחים קרוי אמת הרחיים: אלמא ידעי. מי חשוב בין החיים: זאת הארץ. במיתת משה כתיב: (רש"י)

 תוספות  בן איש חי אטו כולי עלמא. בספרים מדויקים כתיב חי וקרינן חיל ומן הכתיב דייק הכי שלא כתיב חיל אלא חי: סיפרא דבי רב. מהארי דריש שהוא חמור שבספרים: בתוך הבור. שהוא באמצע הספרים: אלמא ידעי. מדקאמר לעגל קא אתית ולא מצי לשנויי כדלעיל דומה קדים ואמר להו דהיינו דוקא לאלתר אבל כל כך לא היה מקדים דהוא עצמו אינו יודע: (תוספות)


דף יט - א

ואי ס''ד דלא ידעי כי אמר להו מאי הוי אלא מאי דידעי למה לי' למימר להו לאחזוקי ליה טיבותא למשה אמר רבי יצחק כל המספר אחרי המת כאלו מספר אחרי האבן איכא דאמרי דלא ידעי ואיכא דאמרי דידעי ולא איכפת להו איני והא אמר רב פפא חד אישתעי מילתא בתריה דמר שמואל ונפל קניא מטללא ובזעא לארנקא דמוחיה שאני צורבא מרבנן דקודשא בריך הוא תבע ביקריה אמר רבי יהושע בן לוי כל המספר אחר מטתן של תלמידי חכמים נופל בגיהנם שנא' {תהילים קכה-ה} והמטים עקלקלותם יוליכם ה' את פועלי האון שלום על ישראל אפילו בשעה ששלום על ישראל יוליכם ה' את פועלי האון תנא דבי ר' ישמעאל אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום שמא עשה תשובה שמא סלקא דעתך אלא ודאי עשה תשובה והני מילי בדברים שבגופו אבל בממונא עד דמהדר למריה: ואמר ר' יהושע בן לוי בכ''ד מקומות בית דין מנדי' על כבוד הרב וכולן שנינו במשנתנו אמר ליה ר' אלעזר היכא אמר ליה לכי תשכח נפק דק ואשכח תלת המזלזל בנטילת ידים והמספר אחר מטתן של תלמידי חכמי' והמגיס דעתו כלפי מעלה המספר אחר מטתן של תלמידי חכמים מאי היא דתנן הוא היה אומר אין משקין לא את הגיורת ולא את המשוחררת וחכמים אומרים משקין ואמרו לו מעשה בכרכמית שפחה משוחררת בירושלים והשקוה שמעיה ואבטליון ואמר להם דוגמא השקוה ונדוהו ומת בנדויו וסקלו בית דין את ארונו והמזלזל בנטילת ידים מאי היא דתנן א''ר יהודה חס ושלום שעקביא בן מהללאל נתנדה שאין עזרה ננעלת על כל אדם בישראל בחכמה ובטהרה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל אלא את מי נדו את אלעזר בן חנוך שפקפק בנטילת ידים וכשמת שלחו בית דין והניחו אבן גדולה על ארונו ללמדך שכל המתנדה ומת בנדויו ב''ד סוקלין את ארונו המגיס דעתו כלפי מעלה מאי היא דתנן שלח לו שמעון בן שטח לחוני המעגל צריך אתה להתנדות ואלמלא חוני אתה גוזרני עליך נדוי אבל מה אעשה שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך כבן שמתחטא לפני אביו ועושה לו רצונו ועליך הכתוב אומר {משלי כג-כה} ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך ותו ליכא והא איכא דתני רב יוסף תודוס איש רומי הנהיג את בני רומי להאכילן גדיים מקולסין בלילי פסחים שלח ליה שמעון בן שטח אלמלא תודוס אתה גוזרני עליך נדוי שאתה מאכיל את ישראל קדשים בחוץ במשנתנו קאמרינן והא ברייתא היא ובמתני' ליכא והא איכא הא דתנן חתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא ר' אליעזר מטהר וחכמים מטמאים וזהו תנורו של עכנאי מאי עכנאי אמר רב יהודה אמר שמואל מלמד שהקיפוהו הלכות כעכנאי זה וטמאוהו ותניא אותו היום הביאו כל טהרות שטיהר ר''א ושרפום לפניו ולבסוף ברכוהו אפילו הכי נדוי במתני' לא תנן אלא בכ''ד מקומות היכא משכחת לה ר' יהושע בן לוי מדמה מילתא למילתא ור' אלעזר לא מדמה מילתא למילתא: נושאי המטה וחלופיהן: ת''ר אין מוציאין את המת סמוך לק''ש ואם התחילו אין מפסיקין איני והא רב יוסף אפקוהו סמוך לק''ש אדם חשוב שאני: שלפני המטה ושלאחר המטה: ת''ר העוסקים בהספד בזמן שהמת מוטל לפניהם נשמטין אחד אחד וקורין אין המת מוטל לפניהם הן יושבין וקורין והוא יושב ודומם הם עומדים ומתפללין והוא עומד ומצדיק עליו את הדין ואומר רבון העולמים הרבה חטאתי לפניך ולא נפרעת ממני אחד מני אלף יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתגדור פרצותינו ופרצות כל עמך בית ישראל ברחמים אמר אביי לא מבעי ליה לאינש למימר הכי דארשב''ל וכן תנא משמיה דרבי יוסי לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן ואמר רב יוסף מאי קראה שנאמר {ישעיה א-ט} כמעט כסדום היינו מאי אהדר להו נביא שמעו דבר ה' קציני סדום: קברו את המת וחזרו וכו': אם יכולים להתחיל ולגמור את כולה אין אבל פרק אחד או פסוק אחד לא ורמינהו קברו את המת וחזרו אם יכולין להתחיל ולגמור אפילו פרק אחד או פסוק אחד הכי נמי קאמר אם יכולין להתחיל ולגמור אפי' פרק אחד או אפילו פסוק אחד עד שלא יגיעו לשורה יתחילו ואם לאו לא יתחילו:

 רש"י  ואי ס''ד דלא ידעי. אין מבינין כלום אלא צערא דגופא: המספר אחר המת. בגנותו של מת אחר מיתתו: קניא מטללא. קנה גדול וכבד נפל מן הגג: טללא. גג: ארנקא דמוחיה. כיס שהמוח מונח בו: והמטים עקלקלותם. לעיל מיניה כתיב הטיבה ה' לטובים וסמיך ליה והמטים עקלקלותם והמכריעים את חובותם יותר על זכיותם להטותם לכף חובה: יוליכם ה' את פועלי האון. לגיהנם: בכ''ד מקומות. השתא משמע מצינו שנדו חכמים בני אדם בכ''ד מקומות לכבוד הרב לפי שלא נשאו כבוד לרבם. הוא היה אומר עקביא בן מהללאל במסכת עדיות: אין משקין. אם קינא לה בעלה ונסתרה: לא את הגיורת. דבני ישראל אמור בפרשה (במדבר ה) פרט לאשת גר ועבד משוחרר: בכרכמית. כך שמה או על שם מקומה: דוגמא השקוה. על שהיו דומים להם הם השקוה שהיו שמעיה ואבטליון מבני בניו של סנחריב כדאמרינן בגיטין בפרק הנזקין (דף נז:): ר' יהודה. פליג אדלעיל דקתני שנדו את עקביא: שאין עזרה ננעלת. בפרק ה' דפסחים (דף סד:) שהיו שערי העזרה ננעלים כששוחטין פסחים של כל כת וכת שהפסח נשחט בג' כתות: על כל אדם בישראל. כלומר כשהיתה ננעלת עליהם והיינו כשנתמלאה פה לפה לא היה בכולם אדם חשוב בחכמה ויראת חטא כעקביא: אלעזר בן חנוך שפקפק. זילזל והיינו נמי לכבוד הרב שעבר ע''פ הגוזרים על הידים: אלמלא חוני אתה. שיצא שמך בגדולה ובחשיבות: צריך אתה להתנדות. לפי שהטריח לפני המקום על עסק גשמים לא כך שאלתי כמה פעמים וכבוד המקום כבוד הרב הוא: מתחטא. לשון חוטא נקל בלבו לחטוא לאביו ולהטריחו על תאותו: מקולסים. צלויים כשהן שלמין ותולין כרעיהן וקרסוליהן וקרביהם סביבותן בשפוד ועל שם כך קורהו מקולס שהוא לשון מזויין כדמתרגם וכובע נחושת על ראשו (שמואל א יז) וקולסא דנחשא: בלילי פסחים. זכר לפסח שצולהו שלם שנאמר בו על כרעיו ועל קרבו (שמות יב) כלומר עם כרעיו ועם קרבו: גוזרני עליך נדוי. והיינו נמי לכבוד הרב שאסרו חכמים את הדבר לפי שהוא קרוב להאכיל את ישראל קדשים בחוץ שהרואה סבור שהקדישו לשם פסח: חתכו חוליות. תנור של חרס שהוא עשוי ככלי ומטלטל ותחלת ברייתו מן הטיט ומצרפו בכבשן כשאר קדרות ואם נטמא הצריכו הכתוב נתיצה ואם נתצו בענין זה שחתכו סביב סביב כחוליות עגולות וחזר וחיברו בטיט של חול בין חוליא לחוליא רבי אליעזר מטהר עולמית שאינו עוד ככלי חרס שלא נשרף בכבשן וחכמים מטמאין: כעכנאי. כנחש זה שכורך עצמו בעגולה: כל טהרות. שנעשו בתנור זה או שנגעו באוירו והיה רבי אליעזר מטהרן והם שרפום: וברכוהו. לפי שהרבה מאד לחלוק בדבר זה כדאמרינן בבבא מציעא בפרק הזהב (דף נט:): נדוי במתני' לא תנן. הא דברכוהו בברייתא הוא דתני לה: מדמה מילתא למילתא. כל מקום שראה במתניתין שנחלק היחיד על הרבים מחלוקת גדולה או אחד מן החכמים שמדבר קשה כנגד גדול הימנו אומר ראוי היה כאן נדוי: אין מוציאין את המת. לקברו: סמוך לקריאת שמע. לפי שמתבטלין מן הקריאה: אין המת מוטל לפניהם. שהמת בבית אחר והם מספידין אותו כאן ויש מפרשין שנתון לצד אחר: והוא יושב ודומם. האבל: למימר הכי. לא נפרעת ממני דמשמע הפרע: (רש"י)

 תוספות  אפי' בשעה ששלום על ישראל. והיינו לאחר מיתתו דלא אתו לאנצויי בהדי המספרים בגנותם מהכא משמע דאיירי לאחר מיתה: דוגמא השקוה. פרש''י לפי שהיתה גיורת כמותם שהיו גרים וכן משמע בירושלמי דמועד קטן (פ''ג) מהו דוגמא דכוות'. בערוך פירש דוגמא השקוה מי צבע אבל לא היו מרים ממש ולא מחקו התורה עליה אלא ליראה אותה: (תוספות)

 רשב"א  אין מוציאין את המת סמוך לקריאת שמע. ירושלמי (בפרקין ה"ב): תני אין מוציאין את המת סמוך לקריאת שמע אלא אם כן הקדימו שעה אחת או אם אחרו שעה אחת כדי שיקראו ויתפללו. והא תנינן קברו את המת וחזרו, תפתר באילין דהוין סברין דאית בה עונה ולית בה עונה. הכי נמי אם יכולין להתחיל ולגמור אפילו פרק אחד או פסוק אחד. ונראה מדברי רש"י ז"ל דהכי קאמר, שאם יכולין להתחיל ולגמור אפילו פסוק אחד קודם שיגיעו לשורה יתחילו ויגמרו את כולה. (רשב"א)


דף יט - ב

העומדים בשורה וכו': ת''ר שורה הרואה פנימה פטורה ושאינה רואה פנימה חייבת רבי יהודה אומר הבאים מחמת האבל פטורין מחמת עצמן חייבין: אמר רב יהודה אמר רב המוצא כלאים בבגדו פושטן אפי' בשוק מ''ט {משלי כא-ל} אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' כ''מ שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב מתיבי קברו את המת וחזרו ולפניהם ב' דרכים אחת טהורה ואחת טמאה בא בטהורה באין עמו בטהורה בא בטמאה באין עמו בטמאה משום כבודו אמאי לימא אין חכמה ואין תבונה לנגד ה' תרגמה רבי אבא בבית הפרס דרבנן דאמר רב יהודה אמר שמואל מנפח אדם בית הפרס והולך ואמר רב יהודה בר אשי משמיה דרב בית הפרס שנדש טהור ת''ש דאמר ר' אלעזר בר צדוק מדלגין היינו על גבי ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אמרו אלא אפי' לקראת מלכי עכו''ם שאם יזכה יבחין בין מלכי ישראל למלכי עכו''ם אמאי לימא אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' כדרבא דאמר רבא דבר תורה אהל כל שיש בו חלל טפח חוצץ בפני הטומאה ושאין בו חלל טפח אינו חוצץ בפני הטומאה ורוב ארונות יש בהן חלל טפח וגזרו על שיש בהן משום שאין בהן ומשום כבוד מלכים לא גזרו בהו רבנן ת''ש גדול כבוד הבריות שדוחה [את] לא תעשה שבתורה ואמאי לימא אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' תרגמה רב בר שבא קמיה דרב כהנא בלאו {דברים יז-יא} דלא תסור אחיכו עליה לאו דלא תסור דאורייתא היא אמר רב כהנא גברא רבה אמר מילתא לא תחיכו עליה כל מילי דרבנן אסמכינהו על לאו דלא תסור ומשום כבודו שרו רבנן ת''ש {דברים כב-א} והתעלמת מהם פעמים שאתה מתעלם מהם ופעמים שאין אתה מתעלם מהם הא כיצד אם היה כהן והיא בבית הקברות או היה זקן ואינה לפי כבודו או שהיתה מלאכתו מרובה משל חברו לכך נאמר והתעלמת אמאי לימא אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' שאני התם דכתיב והתעלמת מהם וליגמר מינה איסורא מממונא לא ילפינן ת''ש {במדבר ו-ז} ולאחותו מה תלמוד לומר הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת יכול יחזור ויטמא אמרת לא יטמא יכול כשם שאינו מטמא להם כך אינו מטמא למת מצוה ת''ל ולאחותו לאחותו הוא דאינו מטמא

 רש"י  הרואה פנימה. את חלל ההקף אחורי שורה הפנימית והאבל יושב שם: מחמת עצמן. ולא מחמת כבוד שלא באו לנחם אלא לראות את המאורע: אין חכמה. חשובה נגד ה': אחת טמאה. שיש בה קבר: בא בטהורה. האבל: בבית הפרס. דלא מטמא אלא מדרבנן והוא שדה שנחרש בו קבר וחשו חכמים שמא דלדלו כלי המחרישה את העצמות והדורס עליהן מסיטן ועצם כשעורה מטמא במגע ובמשא ולא באהל וכיון דמדרבנן הוא דאסור רבנן הוא דאחלוה ליקרייהו גבי אבל: מנפח אדם. לפניו שאם הי' שם עצם יראנו דאי דאורייתא הוא לא הוינן מזלזלינן ביה כולי האי למיסמך אנפיחה והך בדיקה לעושה פסח אישתרי ולא לאוכלי תרומה כדאמרינן בחומר בקדש (חגיגה דף כה:): שנדש. ברגלים: לקראת מלכי ישראל. הרי לכבוד הבריות עוברים על נפש לא יטמא (ויקרא כא) דהא ר' אלעזר בר צדוק כהן הוה כדאמרינן בבכורות (דף לו.): מדלגין. מארון לארון: דבר תורה. הלכה למשה מסיני: אינו חוצץ בפני הטומאה. דנקראת טומא' רצוצה ובוקעת ועולה: את לא תעשה. קס''ד כל ל''ת קאמר: בלאו דלא תסור וגו' אחיכו עליה. אינהו סבור דאפי' אמרו לו דבר תורה והוא עומד בפני הכבוד יעבור עליו והא האי נמי דאורייתא הוא: כל מילי דרבנן וכו'. והכי קאמר להו דבר שהוא מדברי סופרים נדחה מפני כבוד הבריות וקרי ליה ל''ת משום דכתיב לא תסור. ודקא קשיא לכו דאורייתא הוא. רבנן אחלוה ליקרייהו לעבור על דבריהם היכא דאיכא כבוד הבריות כגון לטלטל בשבת אבנים של בית הכסא לקנוח (שבת דף פא:) או מי שנפסקה ציצית טליתו בכרמלית לא הצריכו להניח טליתו שם וליכנס לביתו ערום (מנחות דף לח.): והיא בבית הקברות. האבדה: ואינה לפי כבודו. אין האבדה חשובה לפי כבודו להשיבה: או שהיתה מלאכתו מרובה. שדמי בטול מלאכתו לרדוף אחריה יתרים על דמי האבדה ולא ירצו הבעלים להשיב לו יותר ממה שמשיב להם ונמצא הוא מפסיד: ונגמר מינה. לגבי כלאים דאמרן פושטן אפילו בשוק: ממונא. קל מאיסורא: ולאחותו מה תלמוד לומר. בנזיר כתיב כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבא וסמיך ליה לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם דהא כולהו בכלל על נפש מת לא יבא היו ולמה יצאו לאביו פרט למת מצוה לאמו מה תלמוד לומר משום מת מצוה לא איצטריך דמלאביו נפקא ודרשי ליה בספרי ללמוד שאם היה נזיר זה כהן דהוו עליה שתי קדושות אף הוא לאמו הוא דלא יטמא אבל מטמא הוא למת מצוה לאחיו מה תלמוד לומר הרי שהיה כ''ג והוא נזיר אף הוא לאחיו לא יטמא אבל מטמא למת מצוה ולאחותו מה תלמוד לומר אם אינו ענין לזה תנהו ענין למי שהולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו שמטמא למת מצוה: ושמע שמת לו מת. מקרוביו יכול יטמא להם: אמרת לא יטמא. הואיל ועונת שחיטת הפסח היא וחלה עליו חובת הפסח שהוא בכרת אם יטמא בטל מלעשות פסח ולמול את בנו נמי מצות כרת היא. ואית דאמרי בערבי פסחים נמי קאמר דמילת זכריו מעכב הפסח: (רש"י)

 תוספות  מדלגין היינו על גבי ארונות. תימה לפ''ה דפי' גולל כיסוי של ארון דתני' כל אשר יגע על פני השדה לרבות גולל ודופק וא''כ גם הגולל מטמא באהל והיאך היו מדלגין עליו וי''ל דלא קשה דהא תני' בשמחות (פ''ד הלכה כא) כל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליה וגולל ודופק אין נזיר מגלח עליהן כדתנן במס' נזיר פרק כהן גדול (דף נד.) והיה אומר ר''ת דליתי' להני כללי דהא אמר התם רביעית דם אין הנזיר מגלח עליו עד שיהא חצי לוג ואפילו הכי כהן מוזהר עליו כדאמרינן בפרק בהמה המקשה (חולין דף עב.) דרביעית דם הבא מב' מתים טמא ומפקינן ליה מעל כל נפשות מת לא יבא וי''ל דהתם מכל מקום הוי שם טומאה שהנזיר מגלח עליה אבל גולל ודופק אינו כלל בנזיר ולכך אין כהן מוזהר עליו אי נמי הא ברייתא סברה כזקנים הראשונים [נזיר נג.] שהיו אומרי' רביעית דם גם בתגלחת נזיר ומיהו תימא אמאי אין המת מטמא באהל כיון שהכסוי עצמו מקבל טומאה דכל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה אם כן מטמא באהל וי''ל דאין מטמא אלא צד חיצון שבו אבל צד פנימי טהור כדתנן במסכת אהלות בפט''ו (משנה ט) חבית שהיא מלאה משקין טהורים ומוקפת צמיד פתיל ועשאה גולל לקבר הנוגע בה מטמא טומאת שבעה והחבית והמשקין טהורין לפי שצד פנימי כולו טהור ומיהו תימה לפ''ה דפירש בפ''ק דערובין (דף טו) גבי אין עושין מבעלי חיים גולל ודופק לקבר ואי גולל היינו כסוי הארון וכי עושין מבעלי חיים כסוי לארון ע''כ פר''ת דגולל היינו מצבה וכן דרך בני אדם ליתן בהמה על הקבר לסימן עד שיתנו עליו מצבה): רוב ארונות יש להם חלל טפח. וצ''ל שראש הארון פתוח שאם היה סתום אדרבה כי יש בו פותח טפח מטמא ואפילו בצד הריקן שבו כדאמרינן במסכת אהלות בפ''ז (מ''א) נפש אטומה הנוגע בה מן הצדדין טהור פי' בצד הריקן מפני שטומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ואם היה מקום הטומאה טפח ע''ט על רום טפח הנוגע בה מכל מקום טמא מפני שהוא כקבר סתום אלמא בקבר סתום אינו מטמא כל סביביו אלא כשיש עליו טפח אבל בטומאה רצוצה אינו מטמא אלא כנגד הטומאה ולא מצד הריקן ובפרק המוכר פירות (ב''ב דף ק:) יש להאריך: ולאחותו מה ת''ל. גבי נזיר כתיב על (כל נפשות) [נפש] מת לא יבא וכתיב בתריה לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא וכולהו יתירי נינהו דמנפש מת נפקא ודרשינן לאביו מה תלמוד לומר לגופיה לא איצטריך דהא מנפש מת נפקא כולהו ולא בא אלא להוציא מת מצוה שמותר לטמא בו לאמו מה תלמוד לומר לגופיה לא איצטריך ולהתיר מת מצוה דמלאביו נפקא אלא להביא שאם היה נזיר וכהן שיש עליו שתי קדושות אין הכתוב מזהירו מלטמא אלא לאמו אבל מטמא הוא למת מצוה לאחיו מה תלמוד לומר שאם היה כהן גדול ונזיר דקדושתו חמור דגם בלא נזירות אסור לטמא לקרוביו אעפ''כ לאחיו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה ואם אינו ענין לנזיר גרידא ולא לכהן הדיוט נזיר תנהו ענין לכ''ג נזיר ולאחותו מה תלמוד לומר הרי שאם היה כ''ג ונזיר והלך לשחוט פסחו ולמול את בנו דאיכא מצות טובא אפ''ה לאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא למת מצוה: אמרת לא יטמא. מפני שקאי על אדם שהוא נזיר וכהן גדול ועושה פסח משמע דעושה פסח גרידא רשאי לטמא לקרובים ותימה דבזבחים (פי''ב דף ק.) גבי מעשה דיוסף הכהן שמתה אשתו בערב פסח וטמאוהו אחיו בע''כ ופריך מהא ברייתא דהכא דקאמר לא יטמא ומאי פריך דילמא שאני הכא דמיירי דכל קדושות האלו בו כדפרישי' אבל עושה פסחו גרידא אימא רשאי לטמא על כן נראה לפרש אמרת (תוספות)

 רשב"א  פשטו ואפילו בשוק. ודוקא בכלאים דאורייתא דהיינו שוע טווי ונוז, הא לאו הכי גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה דרבנן. רוב ארונות יש להן חלל טפח. וא"ת לדברי רש"י ז"ל שפירש גולל דהיינו דף העליון שבארון, כי איכא חלל טפח מאי הוי תיפוק ליה משום גולל ודופק שמטמאין באהל כמת. תירץ הראב"ד ז"ל וגם בתוספות, שאין כהן מוזהר אלא על טומאות שהנזיר מגלח עליהן, וגולל ודופק אין הנזיר מגלח עליהן, דתנן בנזיר פרק כ"ג ונזיר (מט, ב) על אלו טומאות הנזיר מגלח וכו', ועל אלו אין הנזיר מגלח (שם נד, א) הסבכות והפרעות ובית הפרס וארץ העמים והגולל והדופק וכלים הנוגעים במת. ותניא בתוספתא דמכות (פ"ג, ה"י) כהן גדול שפרע או שפרם או שנטמא לאחד מן הקרובים הרי זה חייב, זה הכלל כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה לוקין עליה את הארבעים וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין לוקין עליה. ואינו דומה לדם רביעית הבאה משני מתים שמטמא באהל וכהן מוזהר עליו כדנפקא לן מעל כל נפשות מת לא יבא (ויקרא כז, ז) ואע"פ שאין הנזיר מגלח עליו, דהתם דם מיהא הוי טומאה שהנזיר מגלח עליו כגון חצי לוג כדאיתא התם בנזיר פרק כ"ג ונזיר (נזיר, שם) אבל גולל ודופק כלל לא דאין אותה טומאה כלל בנזיר לגלח עליה. ואם תאמר מכל מקום כיון שהגולל טמא היאך הוא חוצץ והא קיימא לן בבבא בתרא (יט, ב) כל דבר שהוא מקבל טומאה אין חוצץ בפני הטומאה. ותירצו בתוספות שהגולל אינו מטמא מבפנים כנגד המת וכדתנן במסכת אהלות פרק חמשה עשר (משנה ט) חבית שהיתה מלאה משקין טהורין ומוקפת צמיד פתיל ועשאוה גולל לקבר הנוגע בה טמא טומאת שבעה והחבית והמשקין טהורין, אלמא חוצצת להציל מה שבתוכה. וטעמא לפי שאינו טמא אלא צד החבית שהוא לצד חוץ כדין גולל. ויש מי שפירש בשם רש"י ז"ל שהארונות היו טמונין בכוכין ורוב ארונות יש להן חלל טפח בינם ובין גב הכוך והשתא אין שם טומאת גולל כלל. יכול יטמא אמרת לא יטמא. ולא בנזיר ההולך לשחוט את פסחו קאמר אלא בכל אדם קאמר, ובשאמרו לו מחצות ולמעלה שכבר חל עליו חיוב שחיטת פסחו. והכי מוקי לה בזבחים (ק, א) מקושיא דיוסף הכהן שמתה אשתו וטמאוהו אחיו הכהנים ומוקי לה התם לההיא בקודם חצות והא דהכא בלאחר חצות דלא חלה עליו אנינות. אמרת לא יטמא, כלומר אדרבא כיון דלאחר חצות הוא אינו בדין שיטמא דידחה מצות הפסח שכבר קדמה וחלה עליו. (רשב"א)


דף כ - א

אבל מטמא הוא למת מצוה אמאי לימא אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' שאני התם דכתיב ולאחותו וליגמר מינה שב ואל תעשה שאני: אמר ליה רב פפא לאביי מאי שנא ראשונים דאתרחיש להו ניסא ומאי שנא אנן דלא מתרחיש לן ניסא אי משום תנויי בשני דרב יהודה כולי תנויי בנזיקין הוה ואנן קא מתנינן שיתא סדרי וכי הוה מטי רב יהודה בעוקצין האשה שכובשת ירק בקדרה ואמרי לה זיתים שכבשן בטרפיהן טהורים אמר הויות דרב ושמואל קא חזינא הכא ואנן קא מתנינן בעוקצין תליסר מתיבתא ואילו רב יהודה כי הוה שליף חד מסאניה אתי מטרא ואנן קא מצערינן נפשין ומצוח קא צוחינן ולית דמשגח בן אמר ליה קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם אנן לא מסרינן נפשין אקדושת השם כי הא דרב אדא בר אהבה חזייה לההיא כותית דהות לבישא כרבלתא בשוקא סבר דבת ישראל היא קם קרעיה מינה אגלאי מילתא דכותית היא שיימוה בארבע מאה זוזי א''ל מה שמך אמרה ליה מתון אמר לה מתון מתון ארבע מאה זוזי שויא: רב גידל הוה רגיל דהוה קא אזיל ויתיב אשערי דטבילה אמר להו הכי טבילו והכי טבילו אמרי ליה רבנן לא קא מסתפי מר מיצר הרע אמר להו דמיין באפאי כי קאקי חיורי ר' יוחנן הוה רגיל דהוה קא אזיל ויתיב אשערי דטבילה אמר כי סלקן בנות ישראל ואתיין מטבילה מסתכלן בי ונהוי להו זרעא דשפירי כוותי אמרי ליה רבנן לא קא מסתפי מר מעינא בישא אמר להו אנא מזרעא דיוסף קא אתינא דלא שלטא ביה עינא בישא דכתיב {בראשית מט-כב} בן פורת יוסף בן פורת עלי עין ואמר רבי אבהו אל תקרי עלי עין אלא עולי עין רבי יוסי ברבי חנינא אמר מהכא {בראשית מח-טז} וידגו לרוב בקרב הארץ מה דגים שבים מים מכסין עליהם ואין עין הרע שולטת בהם אף זרעו של יוסף אין עין הרע שולטת בהם ואב''א עין שלא רצתה לזון ממה שאינו שלו אין עין הרע שולטת בו: מתני' נשים ועבדים וקטנים פטורין מק''ש

 רש"י  אבל מטמא הוא למת מצוה. והוא כבוד הבריות ודוחה דבר תורה: שב ואל תעשה שאני. דברים רבים התירו לעקור דבר תורה מפני סייג ומפני כבוד הבריות היכא דאינו עוקר דבר במעשה ידים אלא יושב במקומו ודבר תורה נעקר מאליו כגון תקיעת שופר ולולב בשבת וסדין בציצית ודכוותייהו טובא ביבמות (דף צ:) אבל מעקר בידים לא והלובש כלאים עוקרו במעשה ממש שהוא לובשו וטומאת גופי' שהותרה לכהן ולנזיר ליטמא למת מצוה דקא מעקר בידים מפני כבוד הבריות דלאו שב ואל תעשה הוא היינו טעמא דלא גמרינן מיניה דהתם לאו כבוד הבריות הוא דדחי לא תעשה דידה דמעיקרא כשנכתב ל''ת דטומאה לא על מת מצוה נכתב כשם שלא נכתב על הקרובים אבל השבת אבדה ופסח לכל ישראל נאמר ואצל כבוד הבריות נתנו לדחות ע''כ היינו דדחייתן אינה בידים אלא בישיבתו תדחה המצוה אבל כלאים דבמעשה ידיו ידחה הזהיר באזהרתו: בנזיקין הוה. לא היו גדולים בכל גמרא של ד' סדרים אלא בתלתא בבי שלנו והאי מילתא נקט הכא משום דמיירי שמוסרין נפשם על קדושת השם ועד השתא איירי נמי במי שמבזה עצמו על קדושת השם לפשוט כלאים בשוק: האשה שכובשת ירק או זיתים שכבשן בטרפיהן. משנה היא במס' עוקצין: טהורים. שמוסקין זיתים עם העלין כדי לאחזן בהן דהוו להו עלין יד לזיתים להביא להם טומאה כדאמרינן בהעור והרוטב (דף קיח.) שהיד מביאה טומאה על האוכל ואם כבשן בטרפיהן בחומץ בטלה תורת יד מן העלין לפי שהכבישה מרקבתן ומרככתן ואינן ראוין שוב לאחוז בהן: הויות דרב ושמואל קא חזינא הכא. כלומר טעם המשניות הללו קשה עלי ככל הקושיות שהיו שני רבותי מתקשין בהן בכל הגמ': בתליסר מתיבתא. בי''ג פנים יש בינינו משנה וברייתא של ששה סדרים ומסכת עוקצין גם היא בי''ג פנים כגון משנת רבי ור' חייא ומשנת בר קפרא ולוי ותנא דבי שמואל והכי אמרינן במסכת נדרים (דף מא.) רבי מתני הלכתא בי''ג פנים: כרבלתא. שם לבוש חשוב כמו פטשיהון וכרבלתהון (דניאל ג): מתון מתון. לשון מאתן: ד' מאות. ב' פעמים ב' מאות כלומר השם גרם לי לשון אחר מתון מתון לשון המתנה אם המתנתי הייתי משתכר ד' מאות זוז: כי קאקי חיורי. אווזים לבנים: ר' יוחנן. אדם יפה תואר היה דאמרי' בהשוכר את הפועלים (דף פד.) שופריה דר' אבהו מעין שופריה וכו': עולי עין. מסולקין מן העין שאינה שולטת בהן: שלא רצתה לזון. ליהנות מאשת אדוניו: מתני' נשים ועבדים וקטנים פטורים מק''ש. שהיא מצות עשה שהזמן גרמא וקי''ל בקדושין (דף כט.) דנשים פטורות מדאורייתא ותפילין נמי מ''ע שהזמן גרמא דסבר לילה ושבת לאו זמן תפילין נינהו: קטנים. אפי' קטן שהגיע לחנוך לא הטילו על אביו לחנכו בק''ש לפי שאינו מצוי תמיד כשמגיע זמן ק''ש: (רש"י)

 תוספות  לא יטמא אפי' עושה פסחו גרידא וא''ת מהיכא פשיטא ליה אמרת לא יטמא וי''ל כדפירש''י דלא אתי עשה שאין בו כרת כטומאת קרובים וידחה עשה שיש בו כרת כגון עושה פסח וגם מילה שייך בה כרת וא''ת התם דפריך על מעשה דיוסף הכהן מנ''ל [לתלמודא] דהכא מיירי בעושה פסחו לחוד וי''ל מדלא כייל גבי עושה פסחו כמו גבי אחרים מי שהיה נזיר וכהן הדיוט דמעיקרא נקט נזיר לחוד ואח''כ נזיר וכהן הדיוט וכו' וא''ת מנא ליה (לתלמודא) דהאי קרא בעושה פסחו ולמול את בנו הא קרא כתיב בנזיר וי''ל אם אינו ענין בנזיר דהא כתיבי פסוקים אחרים דמטמא במת מצוה תנהו ענין להולך לשחוט פסחו וכו'. והשר מקוצי מיישב פירש''י דמיירי הכא דיש בו כל הקדושות הללו כו' ומ''מ פריך התם גבי יוסף הכהן דע''כ אף בעושה פסח גרידא אינו רשאי לטמא דאי ס''ד עושה פסח מטמא לקרובים. ולאחותו למה לי למימר דמטמא למת מצוה כיון דמטמא לקרובים אלמא עושה פסחו אינו מעלה עליו שום חומרא טפי א''כ פשיטא דמטמא למת מצוה וכי תימא מכל מקום צריך קרא דמטמא למת מצוה מפני שיש בו ג' קדושות נזיר וכהן ועושה פסח ולעולם אימא לך דעושה פסח גרידא מטמא לקרובים לא היא דהא כבר שמעינן מלאביו ולאמו ולאחיו דנזיר וכ''ג לא מהני מידי למת מצוה א''כ ע''כ קראי לא אצטריכו אלא למעלה דפסח ולמה לי פשיטא דאי מטמא לקרובים כ''ש למת מצוה ואע''ג דאצטריך קרא דלאמו לכהן הדיוט ונזיר דמטמא למת מצוה אע''ג דכתב קרא דמטמא לקרובים ואצטריך קרא שהן ב' קדושות אע''ג דשמעינן כבר דמעלה דנזיר לא מהני מידי למת מצוה מלאביו ה''מ כהן דקדושתו קדושת עולם ומשום הכי יש לנו לומר כי יש לו שתי קדושות דטפי קדושה ולכך אצטריך קרא אבל עושה פסח שקדושתו לפי שעה אם אתה מתיר לו לקרובים ה''ה למת מצוה מכ''ש דמאי חזית ליתן לו קדושה טפי גבי מת מצוה יותר מן הקרובים. א''נ יש לפרש בקוצר הברייתא מדתניא גרידא על ישראל נזיר ואח''כ נזיר וכהן הדיוט ואח''כ נזיר וכ''ג וא''כ מסברא יש לנו לומר (כי יש) דאינו מטמא לקרובים כמו נזיר וכלהו אינך ודוק מעצמך: שב ואל תעשה שאני. וא''ת נזיר וכ''ג קום עשה הוא דיטמא למת ותירץ רש''י דקרא גלי לן דלאו דלא יטמא לא נאמר גבי מת מצוה ולא נהירא דא''כ כל מקום דאמרי' שעשה דוחה ל''ת לקרי שב ואל תעשה וכו' והיאך קרי ליה דחייה אימא שאינו דחייה דהתם לא נאמר הלאו ועוד דהא מילה ותמיד ופסח דדחו שבת כדאמרינן פרק אלו דברים (פסחים דף סט:) אלמא מקרי שפיר דחייה. אלא נראה דמנזיר לא גמרינן דמה לנזיר שכן ישנו בשאלה וכן מכהן מה לכהן שכן לאו שאינו שוה בכל: זיתים שכבשן בטרפיהן טהורים. פירש הקונטרס כיון דכבשן בקדרה בטלים מתורת יד להביא טומאה ולא נהירא דא''כ מאי האי דקאמר עלה שלא נכבשו אלא למראה מה נתינת טעם יש דבטלינהו מתורת יד לכך נראה לפרש דטהורים משום דאותן עלין לא חשיבי אוכל שאינן ראויין לאכילה אלא ע''י אותה כבישה בקדרה שלא נכבשו אלא למראה כלומר מה שכבש העלין עמהן לא כבשן אלא להראות שהזיתים נאים וחדשים ומשום הכי טהורים. אבל כבשן להיות ראויין לאכילה משעה שיהו מתוקנין לראיית אכילה טמאים: תליסר מתיבתא. יש מפרשין תליסר ישיבות יש בנו וקטנים פטורין מק''ש. פירש הקונטרס קטן שהגיע לחנוך ולא נהירא דהא פ' לולב הגזול (סוכה דף מב.) אמרי' קטן היודע לשמור תפילין אביו חייב לקנות לו תפילין אלמא כשהגיע לחנוך דשייכי ביה תפילין חייב בתפילין ובק''ש נמי יש לחייבו יותר מסתמא מדאשכחן התם קטן היודע לדבר אביו מלמדו תורה ופסוק ראשון של ק''ש ונראה לר''ת דמיירי בקטן שלא הגיע לחנוך ומיהו סיפא דקתני וחייבין בתפלה היה ר''י ר''ל דמיירי בקטן שהגיע לחנוך דאי לא הגיע לא הוו להו לחייבו בתפלה ולא נהירא דאם כן לא הוו להו קטנים דומיא דנשים ועבדים שפטורים בכל ענין וקטנים אינם פטורים אלא בשלא הגיע ואין יודע לשמור תפיליו ופי' ר''ת דודאי איירי הכל בקטן שלא הגיע לחנוך וחייבין דסיפא קאי אנשים ועבדים לחוד אבל קטנים פטורים מכל וכל כיון דלא הגיע לחנוך וא''ת א''כ אמאי תנא קטנים בהדי נשים ועבדים כיון דאין שוין כדפרישית וי''ל דכן דרך התנא לשנות יחד נשים ועבדים וקטנים שלא הגיעו לחנוך כמו נשים ועבדים וקטנים פטורים מסוכה (סוכה דף כח.): (תוספות)

 רשב"א  שב ואל תעשה שאני. ואם תאמר והא דחי מת מצוה לאו דכהן ונזיר. יש לומר דההוא לא בטול לא תעשה הוא, דלא נאמר לאו דטומאה מעולם גבי מת מצוה. אבל הכא גבי פסח הא איתיה לעשה דפסח למדחי עשה דקרובים, ואפילו הכי לעשה דמת מצוה לא דחי, אלמא משום כבוד הבריות דאלים הוא. ואינו מחוור שהרי תמיד ופסח קאמר בפסחים (סט, ב) אלו דברים דוחין את השבת, אף על פי שלא מצינו מעולם שאסרה אותן התורה בשבת. אלא יש לומר דמכהן ונזיר לא מצי פריך, דאי מכהן איכא למימר שאני התם דלאו שאינו שוה בכל הוא. ואי מנזיר שאני נזיר דאיתיה בשאלה. ויש נוסחאות דמקשי בהדיא מכהן גדול ומפרק ליה משום דלאו שאינו שוה בכל הוא. מתני': נשים ועבדים וקטנים פטורין מקריאת שמע ומן התפילין. וטעמא דנשים ועבדים, משום דקריאת שמע ותפילין הוו מצות עשה שהזמן גרמא. והוא הדין בכל שאר מצות שהזמן גרמא, אלא משום דאיירי לעיל בפטור קריאת שמע בעוסקים במת תנא הכא קריאת שמע. ומשום דבפרשת שמע איכתבה מצות תפילין נקט ליה נמי בהדה, וחייבין בתפלה ומזוזה וברכת המזון משום דתפלה באה אחר קריאת שמע נקט נמי תפלה, ומזוזה וברכת המזון דכתיבי בקריאת שמע, מזוזה דכתיב (דברים ו, ט) וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ, וברכת המזון מדכתיב ביה (שם יא, טו) וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ. וקטן שפטור מקריאת שמע ומן התפילין, פירש רש"י ז"ל: אפילו קטן שהגיע לחינוך, וטעמא דקריאת שמע מפני שאין זמנו ארוך כל כך והוא אינו מצוי אצל אביו בכל עת שירגילהו לכך, ותפילין מפני שאינו יודע לשמור תפליו שלא יפיח בהן. ונראה שהזקיקו לרבנו ז"ל לפרש כן דאי בשלא הגיע לחינוך מאי שנא הני, אפילו מכל מצות האמורות בתורה ואפילו מן התפלה נמי פטור. ומכל מקום אין פירושו מחוור, דאי בשהגיע לחינוך אביו קונה לו תפילין כדאמרינן בסוכה (מב, א) קטן היודע לשמור תפליו אביו מניח לו תפילין. ויש לתרץ דהכא נמי בסתם תינוק שאינו יודע לשמור תפליו, והיינו דקתני התם יודע לשמור תפליו הא בסתם תינוקות אף על פי שהוא כבן תשע כבן עשר אם לא ראינוהו זריז ונזהר בפני עצמו לא. ור"ת ז"ל פירשה בשלא הגיע לחינוך, וחייבין בתפלה וברכת המזון לאו אקטנים קאי, אלא אנשים ועבדים. והני דנקט הכא כבר כתבתי דמשום דאיירי בקריאת שמע שכתוב בו תפילין ומזוזות נקט להו והוא הדין לשאר המצות בקטן שהוא פטור כל שלא הגיע לחינוך. ומכל מקום משום דאיכא אחריני דקטן חייב בהן אפילו קודם שהגיע לחינוך כגון סוכה דאמרינן (סוכה כח, א) קטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה, קתני הכא דבאלו פטור. (רשב"א)


דף כ - ב

ומן התפלין וחייבין בתפלה ובמזוזה ובברכת המזון: גמ' ק''ש פשיטא מצות עשה שהזמן גרמא הוא וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות מהו דתימא הואיל ואית בה מלכות שמים קמ''ל: ומן התפלין: פשיטא מהו דתימא הואיל ואתקש למזוזה קמ''ל: וחייבין בתפלה: דרחמי נינהו מהו דתימא הואיל וכתיב בה {תהילים נה-יח} ערב ובקר וצהרים כמצות עשה שהזמן גרמא דמי קמ''ל: ובמזוזה: פשיטא מהו דתימא הואיל ואתקש לתלמוד תורה קמשמע לן: ובברכת המזון: פשיטא מהו דתימא הואיל וכתיב {שמות טז-ח} בתת ה' לכם בערב בשר לאכל ולחם בבקר לשבע כמצות עשה שהזמן גרמא דמי קמ''ל: אמר רב אדא בר אהבה נשים חייבות בקדוש היום דבר תורה אמאי מצות עשה שהזמן גרמא הוא וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות אמר אביי מדרבנן א''ל רבא והא דבר תורה קאמר ועוד כל מצות עשה נחייבינהו מדרבנן אלא אמר רבא אמר קרא {שמות כ-ח} זכור {דברים ה-יב} ושמור כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה א''ל רבינא לרבא נשים בברכת המזון דאורייתא או דרבנן למאי נפקא מינה לאפוקי רבים ידי חובתן אי אמרת (בשלמא) דאורייתא אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא (אלא אי) אמרת דרבנן הוי שאינו מחוייב בדבר וכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן מאי ת''ש באמת אמרו בן מברך לאביו ועבד מברך לרבו ואשה מברכת לבעלה אבל אמרו חכמים תבא מארה לאדם שאשתו ובניו מברכין לו אי אמרת בשלמא דאורייתא אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא אלא אי אמרת דרבנן אתי דרבנן ומפיק דאורייתא ולטעמיך קטן בר חיובא הוא אלא הכי במאי עסקינן כגון שאכל שיעורא דרבנן דאתי דרבנן ומפיק דרבנן: דרש רב עוירא זמנין אמר לה משמיה דר' אמי וזמנין אמר לה משמיה דר' אסי אמרו מלאכי השרת לפני הקב''ה רבש''ע כתוב בתורתך {דברים י-יז} אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד והלא אתה נושא פנים לישראל דכתיב {במדבר ו-כו} ישא ה' פניו אליך אמר להם וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה {דברים ח-י} ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך והם מדקדקים [על] עצמם עד כזית ועד כביצה: מתני' בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה ועל המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו רבי יהודה אומר מברך לפניהם ולאחריהם: גמ' אמר רבינא זאת אומרת הרהור כדבור דמי דאי סלקא דעתך לאו כדבור דמי למה מהרהר אלא מאי הרהור כדבור דמי יוציא בשפתיו כדאשכחן בסיני ורב חסדא אמר הרהור לאו כדבור דמי דאי סלקא דעתך הרהור כדבור דמי יוציא בשפתיו אלא מאי הרהור לאו כדבור דמי למה מהרהר אמר רבי אלעזר כדי שלא יהו כל העולם עוסקין בו והוא יושב ובטל ונגרוס בפרקא אחרינא אמר רב אדא בר אהבה בדבר שהצבור עוסקין בו

 רש"י  ומן התפילין. משום דסתם קטן אינו יודע לשמור גופו שלא יפיח בהן: וחייבין בתפלה. דתפלה רחמי היא ומדרבנן היא ותקנוה אף לנשים ולחנוך קטנים: ובמזוזה ובברכת המזון. מזוזה מצות עשה שלא הזמן גרמא ובגמרא פריך פשיטא: ברכת המזון. בגמרא בעי לה דאורייתא או דרבנן: גמ' מהו דתימא נקיש תפלין למזוזה. דכתיב וקשרתם וכתבתם מה מזוזה נשים חייבות אף תפילין נשים חייבות קמשמע לן: הכי גרסינן תפלה דרחמי נינהו. ולא גרס פשיטא דהא לאו דאורייתא היא: נקיש מזוזה לתלמוד תורה. דכתיב (דברים יא) ולמדתם אותם את בניכם וסמיך ליה וכתבתם מה תלמוד תורה נשים פטורות ואע''ג דאין הזמן גרמא רחמנא פטרינהו דכתיב את בניכם ולא בנותיכם אף מזוזה נשים פטורות קמ''ל דנשים חייבות דכתיב למען ירבו ימיכם גברי בעו חיי נשי לא בעי חיי בתמיה: קדוש היום מ''ע שהזמן גרמא הוא. זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ). זכרהו על היין: בשמירה. דלא תעשה מלאכה: והני נשי איתנהו בשמירה. דתנן (קדושין דף כט.) כל מצות לא תעשה בין שהזמן גרמא בין שאין הזמן גרמא נשים חייבות דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה: נשים בברכת המזון דאורייתא. דכתיב ואכלת ושבעת (דברים ח) והוה ליה מצות עשה שאין הזמן גרמא: או דרבנן. דכתיב על הארץ הטובה אשר נתן לך והארץ לא נתנה לנקבות להתחלק ואי משום בנות צלפחד חלק אביהם הם דנטלו שהיה מיוצאי מצרים: בן. קטן: מברך. ברכת המזון לאביו אם אין אביו יודע לברך: שיעורא דרבנן. כגון כזית לר''מ וכביצה לרבי יהודה דמדאורייתא ואכלת ושבעת וברכת כתיב אבל בשיעור כי האי לא מחייב אלא מדרבנן והלכך אתי קטן דרבנן ומפיק גדול: עד כזית עד כביצה. עד כזית לר''מ עד כביצה לר' יהודה דתנן (לקמן דף מה.) עד כמה מזמנין ר''מ אומר עד כזית ר' יהודה אומר עד כביצה: מתני' בעל קרי. מתקנת עזרא ואילך שתקן טבילה לבעלי קריין לעסוק בתורה כדאמרינן בב''ק בפרק מרובה (דף פב:): מהרהר. ק''ש בלבו כשמגיע זמן המקרא: ואינו מברך. אפילו בהרהור: לא לפניה ולא לאחריה. כיון דברכות לאו מדאורייתא מחייב לא אצרכוהו רבנן: ועל המזון מברך לאחריו. דחיובא דאורייתא הוא: ואינו מברך לפניו. דלאו דאורייתא הוא: רבי יהודה אומר וכו'. בגמרא מפרש לה: גמ' כדבור דמי. וכל אדם נמי יוצא ידי חובתו בהרהור: למה מהרהר. מה מועיל: כדאשכחן בסיני. שהפרישן מאשה דכתיב אל תגשו אל אשה (שמות יט) ועל פרישה זו סמך עזרא לתקן טבילה לבעלי קריין קודם שיעסקו בתורה דכתיב (דברים ד) והודעתם לבניך וסמיך ליה יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב כדאמרינן לקמן בפרקין (דף כא:): (רש"י)

 תוספות  בתפילה פשיטא כיון דכתיב ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה כמצות עשה שהזמן גרמא הוי קמ''ל דרחמי נינהו. ורש''י לא גריס ליה שהרי תפלה דרבנן היא ומאי מ''ע שייכי ביה. ומ''מ יש ליישב דהא הלל דרבנן ונשים פטורות מהאי טעמא דמצות עשה שהזמן גרמא הוא כדאמרינן בסוכה (דף לח.) מי שהיה עבד ואשה או קטן מקרין אותו עונה אחריהן מה שהם אומרים דאין השומע פטור מקריאתן כיון שהם פטורים: אית דגרסי בברכת המזון פשיטא. ומשני כיון דכתיב בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבוע כמ''ע שהזמן גרמא הוא קמ''ל: נשים בברכת המזון דאורייתא או דרבנן. פי' הקונטרס דסלקא דעתך דלא מחייבי מדאורייתא משום דכתיב על הארץ הטובה ונשים לא נטלו חלק בארץ ומה שנטלו בנות צלפחד חלק אביהם נטלו. ותימה כהנים ולוים נמי תבעי שהרי לא נטלו חלק בארץ וא''כ לא יוציאו אחרים ידי חובתן בברכת המזון אלא י''ל דטעמא משום דכתיב על בריתך שחתמת בבשרנו ועל תורתך שלמדתנו ונשים ליתנהו לא בברית ולא בתורה ואמרינן לקמן (דף מט.) מי שלא אמר ברית ותורה בברכת המזון לא יצא ידי חובתו והשתא קא מבעיא ליה כיון דלא מצו למימר ברית ותורה לא הוו אלא מדרבנן או דלמא כיון דלא שייך בהו הוי שפיר דאורייתא והא דלקמן מיירי באנשים דשייכי בברית ותורה: בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה. פי' אפילו בהרהור כדמשמע בגמ' והיינו טעמא דשרינא טפי בק''ש מברכות משום דק''ש דאורייתא וברכות דרבנן ואפי' למ''ד ק''ש דרבנן היינו היכא דהזכיר יציאת מצרים אבל מתניתין שלא הזכיר יציאת מצרים שלא התירו לו לומר אמת ויציב והוי ק''ש דאורייתא ואמת ויציב דרבנן שהרי הזכיר יציאת מצרים בק''ש ואין להקשות נתקן דלימא אמת ויציב ולא לימא ק''ש דהא עדיף דלימא ק''ש דאית ביה נמי מלכות שמים: יוציא בשפתיו. כיון דשרית ליה הרהור אע''פ שהוא כדבור לענין לצאת ידי ק''ש כמו כן מקרי דבור לענין דמקרי עוסק בתורה ומדשרית ליה להרהר אע''פ שהוא בעל קרי תתיר לו גם דבור: כדאשכחן בסיני. פירוש אף ע''ג דכדבור דמי לענין שיצא מ''מ לאו כדבור דמי לענין שיהא בעל קרי אסור להרהר כדאשכחן בסיני דהיה שם דבור והיו צריכין לטבול ואע''פ שהיו שותקין שומע כעונה [סוכה לח:]: ורב חסדא אמר לאו כדבור דמי. ר''ח פירש דהלכה כרב חסדא מדתרצי רב אדא ורבי אלעזר למלתיה שמע מיניה כותיה קיימי ולא יצא בקריאת שמע בהרהור: (תוספות)

 רשב"א  יש ספרים דגרסי: תפילין פשיטא. ויש להקשות מאי פשיטותא, דילמא אתא לאשמועינן דתפילין מצות עשה שהזמן גרמא דשבתות וימים טובים ולילה לאו זמן תפילין, ופלוגתא היא בעירובין בריש פרק המוצא תפילין (צה, ב) ואיכא מאן דאמר התם דנוהג בין בחול בין בשבת ובלילות כבימים. ויש לומר דאין הכי נמי דהוה מצי לשנויי הכין, אלא דעדיפא מינה שני ליה דאפילו למאן דסבירא ליה דמצות עשה שהזמן גרמא הוא איצטריך. ויש נוסחאות אחרות דלא גרסי בכל הני פשיטא, אלא הכי גרסי מאי שנא קריאת שמע ותפילין, ומשני מצות עשה שהזמן גרמא הם וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות. וזו גירסא נכונה. בעא מיניה רבינא מרבא נשים חייבות בברכת המזון דאורייתא או דרבנן. ואם תאמר מאי קא מבעיא ליה והא מצות עשה שלא הזמן גרמא היא. פירש רש"י ז"ל: משום דכתיב (דברים ח, י) וּבֵרַכְתָּ וגו' על הארץ הטובה אשר נתן לך, ונשים לא נטלו חלק בארץ. ואם תאמר אם כן אף בעבדים כן, שאף הם לא נטלו חלק בארץ, וליבעי מיניה נשים ועבדים. ויש לומר דשאני גרים שהם זכרים ושם זכרים נטלו חלק בארץ. ויש מפרש דאיסתפקא ליה משום דאמרינן לקמן (מט, א) דכל שלא אמר ברית ותורה בברכת הארץ לא יצא ידי חובתו, והלכך נשים דלא אפשר להו למימר ברית ותורה אף הן אינן חייבות דאורייתא, ולית ליה הא דרב דאמר התם יצא לפי שאינו בנשים. אלא הכא דאכל שיעורא דרבנן דאתי דרבנן ומפיק דרבנן. ולענין פסק הלכה לא קיימא לן כרבינא אלא כרבא דאמר ליה דאורייתא. חדא דרבא רביה דרבינא. ועוד דאמרינן לעיל וחייבין בברכת המזון פשיטא, ואהדרינן מהו דתימא הואיל וכתיב (שמות טז, ח) בְּתֵת ה' לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר, מצות עשה שהזמן גרמא היא קא משמע לן, אלמא מלתא דפשיטותא היא לכולהו דחייבות דאורייתא. וברייתא דקתני אשה מברכת לבעלה אפילו אכל כדי שביעה, והא דקתני ובן מברך לאביו, בשעונה אחריו מה שהוא אומר. והכי אוקמה בירושלמי (פ"ג, ה"ג) וכן דעת הראב"ד (השגות פ"ה מהל' ברכות הט"ו-טז). עוד כתב הרב ז"ל דליכא שיעורא דרבנן דאפילו כזית דאורייתא לרבי מאיר, ורבי מאיר ורבי יהודה בשיעורא דאורייתא פליגי לקמן (מה, א) ונראין דבריו. ובפ' כיצד מברכין (לקמן לח, ב) גבי אכל כזית מליח וכן בפרק שלשה שאכלו (לקמן מח, א) אאריך בה אני בסייעתא דשמיא. (רשב"א)


דף כא - א

והרי תפלה דדבר שהצבור עסוקין בו ותנן היה עומד בתפלה ונזכר שהוא בעל קרי לא יפסיק אלא יקצר טעמא דאתחיל הא לא אתחיל לא יתחיל שאני תפלה דלית בה מלכות שמים והרי ברכת המזון לאחריו דלית בה מלכות שמים ותנן על המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו אלא ק''ש וברכת המזון דאורייתא ותפלה דרבנן: אמר רב יהודה מנין לברכת המזון לאחריה מן התורה שנאמר {דברים ח-י} ואכלת ושבעת וברכת מנין לברכת התורה לפניה מן התורה שנאמר {דברים לב-ג} כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלהינו אמר ר' יוחנן למדנו ברכת התורה לאחריה מן ברכת המזון מקל וחומר וברכת המזון לפניה מן ברכת התורה מקל וחומר ברכת התורה לאחריה מן ברכת המזון מקל וחומר ומה מזון שאין טעון לפניו טעון לאחריו תורה שטעונה לפניה אינו דין שטעונה לאחריה וברכת המזון לפניה מן ברכת התורה מק''ו ומה תורה שאין טעונה לאחריה טעונה לפניה מזון שהוא טעון לאחריו אינו דין שיהא טעון לפניו איכא למפרך מה למזון שכן נהנה ומה לתורה שכן חיי עולם ועוד תנן על המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו תיובתא: אמר רב יהודה ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא אינו חוזר וקורא ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר ואומר אמת ויציב מאי טעמא קריאת שמע דרבנן אמת ויציב דאורייתא מתיב רב יוסף {דברים ו-ז} ובשכבך ובקומך אמר ליה אביי ההוא בדברי תורה כתיב תנן בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה ועל המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו ואי ס''ד אמת ויציב דאורייתא לברוך לאחריה מאי טעמא מברך אי משום יציאת מצרים הא אדכר ליה בקריאת שמע ונימא הא ולא לבעי הא קריאת שמע עדיפא דאית בה תרתי ור' אלעזר אמר ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא חוזר וקורא ק''ש ספק התפלל ספק לא התפלל אינו חוזר ומתפלל ורבי יוחנן אמר ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו: ואמר רב יהודה אמר שמואל היה עומד בתפלה ונזכר שהתפלל פוסק ואפילו באמצע ברכה איני והאמר רב נחמן כי הוינן בי רבה בר אבוה בען מיניה הני בני בי רב דטעו ומדכרי דחול בשבת מהו שיגמרו ואמר לן גומרין כל אותה ברכה הכי השתא התם גברא בר חיובא הוא ורבנן הוא דלא אטרחוהו משום כבוד שבת אבל הכא הא צלי ליה: ואמר רב יהודה אמר שמואל התפלל ונכנס לביהכ''נ ומצא צבור שמתפללין אם יכול לחדש בה דבר יחזור ויתפלל ואם לאו אל יחזור ויתפלל וצריכא דאי אשמעינן קמייתא ה''מ יחיד ויחיד

 רש"י  אלא יקצר. כל ברכה וברכה: דלית בה מלכות שמים. אין מלך העולם בברכות של י''ח: ה''ג והרי ברכת המזון לפניה דאית בה מלכות שמים כו' לישנא אחרינא שאני תפלה דלית בה מלכות שמים. קבלת מלכות שמים כדאיתא בק''ש שמקבל עליו את השם לאדון ולמלך מיוחד ולהאי לישנא גרסינן והרי ברכת המזון לאחריו דלית בה מלכות שמים ולשון זה נראה שהוא עיקר מדמשני ליה אלא ק''ש וברכת המזון דאורייתא והאי בלאחריו עסקינן ואי ללישנא קמא הא לא איירי בברכת המזון לאחריו בדאתקפתיה דלהדרי תלמודא עילויה אלא ק''ש וברכת המזון דאורייתא כו'. ואית דגרסי הכא בלשון קושיא ק''ש דרבנן היא אלא ק''ש דאית בה מלכות שמים וברכת המזון דאורייתא לאפוקי תפלה דרבנן ואין בה מלכות שמים למאן דגרס הכי מפרשינן לקמן בשכבך ובקומך בדברי תורה כתיב: כי שם ה' אקרא. כשבא משה לפתוח בדברי שירה אמר להם לישראל אני אברך תחלה ואתם ענו אחרי אמן כי שם ה' אקרא בברכה אתם הבו גודל לאלהינו באמן הכי מפרשי לה במסכת יומא (דף לז.): שאינו טעון לפניו. כלומר שלא מצינו לו מקרא מפורש לברך לפניו: טעון לאחריו. כדכתיב ואכלת ושבעת וברכת: תורה שטעונה לפניה. כדאמרן: איכא למפרך. בתרוייהו כשאתה בא ללמוד תורה מן המזון איכא למפרך מה למזון שכן נהנה וכשאתה בא ללמוד מזון מן התורה איכא למפרך מה לתורה שכן חיי העולם הבא: ק''ש דרבנן. לקמן פריך לה: אמת ויציב דאורייתא היא. שמזכיר בה יציאת מצרים דחיובא דאורייתא היא דכתיב למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים (דברים טז): דאית בה תרתי. יציאת מצרים ומלכות שמים: חוזר וקורא ק''ש. קסבר ק''ש דאורייתא היא: ולואי שיתפלל אדם כל היום. בהלכות גדולות פסק הלכה כרבי יוחנן בספק והלכה כשמואל בודאי התפלל: מהו שיגמרו. את הברכה אם נזכר באמצע הברכה באחת מן הברכות שטעה: יחיד ויחיד. כשהתפלל תחלה היה יחיד וכששכח שהתפלל והתחיל להתפלל היה ביחיד: (רש"י)

 תוספות  והרי תפלה דדבר שהצבור כו'. וא''ת אמאי שבק בבא דק''ש דקאי בגווה דדבר שהצבור עסוקין בו וקתני אינו מברך לפניה כו'. וי''ל משום רבותא דתפלה פריך מיניה אע''ג דתפלה מעומד ונראה לכל שאין זה עומד כמותם אפילו הכי אמרינן אם לא התחיל לא יתחיל. וא''ת כיון דלא ידע טעמא דבסמוך יקשה גם לרבינא מה לי ק''ש וברכת המזון יותר מתפלה וי''ל דלרבינא ניחא כיון דהרהור כדבור דמי יש להצריכו בק''ש ובברכת המזון שהם מדאורייתא יותר מתפלה דרבנן אבל לרב חסדא כיון דהרהור אינו כלום רק שלא יהא יושב ובטל מה לי ק''ש מה לי תפלה: הא אי לא אתחיל לא יתחיל. וא''ת אימא דבדבור קאמר הא בהרהור שפיר דמי וי''ל דמשמע דלא יתחיל אפי' בהרהור מדלא קאמר יקצר בדבור או יהרהר באריכות: הכי גרסי' אלא ק''ש וברכת המזון דאורייתא ותפלה דרבנן ולא גרסינן מידי בתר הכי עד אמר רב יהודה אמר רב. ופי' הקונטרס ק''ש דאורייתא כיון שאינו אומר אמת ויציב כדפי' במתניתין ויש ספרים גורסים ק''ש דרבנן הוא. ומשני אלא ק''ש אית בה מלכות שמים וברכת המזון דאורייתא ותפלה דרבנן וכן הגירסא בפ''ה וקשה דבמתניתין פי' דק''ש דאורייתא לכולי עלמא כיון שלא אמר אמת ויציב דבהכי מיירי מתניתין וגם יש ספרים גורסים שאני תפלה דלית בה מלכות שמים והרי ברכת המזון דלית בה מלכות שמים ותנן על המזון מברך לאחריו וכו' אלא היינו טעמא דק''ש אית בה מלכות שמים וברכת המזון דאורייתא ותפלה דרבנן וגם על גירסא זו קשה כדפירש': ספק לא אמר אמת ויציב חוזר. ותימה הא ע''כ צריך לומר שהוא מסופק גם מק''ש שאם היה ברור לו מק''ש וספק מאמת ויציב לא יהיה מן התורה כיון שהזכיר יציאת מצרים בק''ש ואם כן הואיל ומסופק משניהם יחזור לק''ש דאית בה תרתי מלכות שמים ויציאת מצרים דהכי עדיף מלומר אמת ויציב דליכא אלא חדא כדאמר בסמוך גבי מתני'. ואומר ר''י דודאי מתני' גבי בעל קרי שידענו בו שלא אמר ק''ש ולא אמת ויציב כלל ואנו רוצים להתיר לו הלכך טוב הוא יותר שיאמר ק''ש דאיכא תרתי אבל הכא שהוא ספק אם אמר אמת ויציב ומספקא ליה אם אמר שניהם כדפרישית טוב הוא יותר שיאמר אמת ויציב מלומר ק''ש דכשיאמר אמת ויציב שמא יש לתלות שתקן הכל דאם קרא כבר אמת ויציב גם קרא ק''ש כבר דמסתמא התפלל כדרך תפלה ק''ש ואח''כ אמת ויציב ויצא ידי שתיהן וכי נמי תימא דלא אמר כבר שתיהן מ''מ שמא אמר ק''ש ולא אמר אמת ויציב שזה יכול להיות ועתה כשיאמר אמת ויציב נמצא שהשלים הכל וכי תימא שמא לא קרא לא זה ולא זה כיון דספיקא הוא כולי האי לא אטרחוהו רבנן לחזור שניהם אבל אם יאמר ק''ש אין זו תקנה גמורה כל כך דשמא קרא ק''ש אחרת ולא יצא כלל במה שעושה עתה ואם ברור שלא אמר כבר ק''ש אם כן לא אמר נמי אמת ויציב שאין רגילות לומר אמת ויציב בלא ק''ש ואם כן כשיאמר מעתה ק''ש לא תקן כלל ולא יצא מדי ספקו עוד אמר הר''ר שמעון דמיירי שפיר שאינו מסופק אלא מאמת ויציב אבל ברור הוא שקרא ק''ש ואפילו הכי הוי אמת ויציב דאורייתא שר''ל ספק לא אמר אמת ויציב עם פרשת ציצית שמסופק אי לא אמר לא פרשת ציצית ולא אמת ויציב ואם כן לא הזכיר כלל יציאת מצרים וכולה מילתא דיציאת מצרים קרי ליה אמת ויציב לפי דטעם אמת ויציב הוי משום יציאת מצרים והלכך הוי פרשת ציצית בכלל אמת ויציב: ההוא בדברי תורה כתיב. והא דאמרינן לעיל בפרק קמא (דף ב.) בערב משום דכתיב ובשכבך אסמכתא בעלמא הוא: ורבי יוחנן אמר ולואי שיתפלל אדם כל היום. אומר ר''י דהלכה כרבי יוחנן ודוקא בספק התפלל אבל ודאי התפלל לא תדע דהא מסתמא לא פליג אהא דאמר רב יהודה אמר שמואל בסמוך ונזכר שהתפלל פוסק וכו' וכן אם יכול לחדש דבר בתפלתו: (תוספות)

 רשב"א  מאי טעמא קריאת שמע דרבנן אמת ויציב דאורייתא. ואיכא למידק האי ספק קרא קריאת שמע במאי קא מיירי, אי בברי שאמר אמת ויציב אלא שמסופק אם קרא את שמע, הא לא אפשר דכיון דאמר אמת ויציב בודאי קרא את שמע דסירכיה נקט ואתא, ואי במסופק אפילו באמת ויציב היינו ספק אמר אמת ויציב. ויש לומר דלעולם במסופק בשניהם והכי קאמר ספק קרא קריאת שמע והיכי דמי כגון שמסופק גם כן אם אמר אמת ויציב, אינו חוזר וקורא קריאת שמע. אבל אם מסופק באמת ויציב ואפילו יודע שקרא קריאת שמע חוזר ואומר אמת ויציב, דאמת ויציב דאורייתא. ואם תאמר עוד אמת ויציב דאורייתא אמאי, משום יציאת מצרים דאית ביה, והלא אף בקריאת שמע איכא פרשת ציצית דכתיבא ביה יציאת מצרים, וכיון שיודע שקרא קריאת שמע כבר יצא, וחזר אמת ויציב דרבנן, דלא גרע קריאת שמע משמעתא דאית בה יציאת מצרים דמהדר עלה רבי כדי לצאת בה מהזכרת יציאת מצרים בזמנה כדאיתא לעיל (יג, ב). פירש הר' שמעיה ז"ל דהכא קרי לפרשה ראשונה דקריאת שמע דאית בה מלכות שמים קריאת שמע, ואמת ויציב קרי ליציאת מצרים, וכיון שכן אף פרשת ציצית בכללה. ולא קיימא לן כרבי יהודה אלא כרבי אלעזר דאמר בסמוך ספק קרא קריאת שמע חוזר וקורא דקריאת שמע דאורייתא. ובריש פרק היה קורא (יג, ב), כולהו סבירא להו דפסוק ראשון דאורייתא. ואי סלקא דעתך אמת ויציב דאורייתא ניבריך לאחריה. קשיא לי אמאי לא אקשי מקריאת שמע דמדקתני מהרהר בלבו ש"מ דאורייתא, ואמאי שבק סירכיה דנקט לאקשויי אמאי דאמר קריאת שמע דרבנן. ויש לומר משום דהוה מצי לשנויי ליה דילמא דרבנן ואפ"ה מהרהר בלבו בה משום מלכות שמים דאית ביה וכסברא קמייתא דאמרו לעיל. הא דאמר רבי אלעזר: ספק התפלל ספק לא התפלל אינו חוזר ומתפלל. פירש גאון ז"ל: אינו רשאי לחזור ולהתפלל דדילמא כבר התפלל ואיכא משום בל תוסיף, ורבי יוחנן אמר אם רצה חוזר ומתפלל דתפלה רחמי נינהו והלואי שיתפלל ויבקש רחמים כל היום כולו. ומיהו מתפלל ומתנה אם לא התפלל זו לחובתו ואם התפלל תהא לנדבתו, והא דאמר רבי יהודה אמר שמואל היה עומד בתפלה ונזכר שהתפלל פוסק ואפילו באמצע ברכה, חייב לפסוק קאמר דכיון שהתחיל בה בתורת חובה אם גומרה הרי זה כמקריב שני תמידים של שחר ולא פליג רבי יוחנן בהא. והראב"ד ז"ל פירש דאינו חוזר ומתפלל אינו חייב לחזור ולהתפלל קאמר ואם רצה לחזור רשאי, ורבי יוחנן אמר חוזר, כלומר חייב לחזור דכיון דאילו רצה להתפלל כל היום כולו בדרך תחנונים אפשר והלואי, עכשיו שנסתפק חייב לחזור. ובנזכר שהתפלל גם כן אינו חייב לפסוק קאמר אלא אם רצה פוסק באמצע ברכה. ונראין דברי גאון ז"ל דהא דרבי יוחנן לא אתיא שפיר לדברי הרב ז"ל. ועוד דהא אמרינן בסמוך דההיא דרב יהודה דאמר שאם נזכר באמצע ברכה פוסק ואידך דרב יהודה דאמר במצא צבור מתפללין שאם אין יכול לחדש בה דבר אל יתפלל אמרינן דצריכי אלמא בחד גוונא מיירי, ואם איתא דההיא קמייתא דרב יהודה אם רצה פוסק קאמר, הכא נמי אם אין יכול לחדש בה דבר אל יתפלל אם רצה שלא להתפלל קאמר, ומינה דיכול לחדש בה דבר חייב להתפלל, ואמאי והלא כבר התפלל. וגם הראב"ד ז"ל כתב דנראין דברי גאון ז"ל. ואלא מיהו במה שכתבו דנזכר שהתפלל פוסק אפילו לרבי יוחנן אינן מחוור בעיני, דכיון דרבי יוחנן מודה שיכול להתפלל בתורת נדבה אם כן אין כאן משום בל תוסיף לדעת רבי יוחנן, ואי נמי תמצא לומר דלרבי יוחנן אסור להתפלל שתי פעמים דרך חובה, מכל מקום עכשיו שנזכר באמצע תפלה יכוין דעתו להיות תפלתו תחנונים ונדבה ויסיים כולה תפלה בנדבה. ובירושלמי (פ"ד, ה"ד) עביד לה בהדיא פלוגתא דרבי יוחנן בהא דנזכר באמצע תפלה ואמר דלרבי יוחנן מסיים דהלואי שיתפלל כל היום כולו, ולפיכך לדידן דקיימא לן כרבי יוחנן, אין צריך לפסוק אלא גומר ואפילו כל תפלתו ובלבד שיתכוין מכאן ואילך לנדבה, כך נראה לי. אמר להן גומר כל אותה ברכה. וקא פריש טעמא דגברא בר חיובא הוא ורבנן לא אטרחוה משום כבוד שבת, ואי אתחיל מיהא גומרה. ויש מי שאומר דדוקא בתפלת יוצר או במנחה וכטעמא דאמרינן דגברא בר חיובא הוא אי לאו דלא אטרחוה רבנן, אבל בתפלת המוספין פוסק ואפילו באמצע ברכה דהא ליתא בחול ואם כן גברא לאו בר חיובא הוא כלל והוה ליה כאידך דנזכר שהתפלל. והראב"ד ז"ל פירש דלא שנא דאפילו תפלת המוספין ראויה היתה לכל י"ח ברכות ואם התפלל י"ח ברכות וחדש בה דבר מעט למוספין יצא, וכדאמרינן בירושלמי פרק תפלת השחר (ה"ו) בענין כמה ישהה בין תפלת יוצר לתפלת מוסף כדי הלוך ארבע אמות, רב אמר צריך לחדש בה דבר, רבי זעירא בעי קומי רבי יוסה מהו צריך לחדש בה דבר אמר ליה אפילו אמר ונעשה לפניך את חובתינו בתמידי יום וקרבן מוסף יצא, והלכך אם התחיל בברכה גומרה. ויותר מזה מבואר בירושלמי (שם) דגרסינן התם: נכנס ומצא צבור מתפללין תפלת המוספין אם יכול להתחיל ולגמור ולענות אמן יתפלל ואם לאו אל יתפלל, באיזה אמן אמרו חד אמר באמן של האל הקדוש וחד אמר באמן של שומע תפלה, ולא פליגי כאן בחול כאן בשבת, דאלמא נהוגין היו במוספין דראש חודש להתפלל שמונה עשרה ברכות אלא שבשבת הקלו כמו שהקלו בשאר תפלות היום, וכיון שכן אף בתפלת המוספין איכא נמי טעמא דגברא בר חיובא הוא, והלכך אם התחיל גומר אותה ברכה. (רשב"א)


דף כא - ב

או צבור וצבור אבל יחיד לגבי צבור כמאן דלא צלי דמי קמ''ל ואי אשמעינן הכא משום דלא אתחיל בה אבל התם דאתחיל בה אימא לא צריכא אמר רב הונא הנכנס לבית הכנסת ומצא צבור שמתפללין אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש''ץ למודים יתפלל ואם לאו אל יתפלל ריב''ל אמר אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש''צ לקדושה יתפלל ואם לאו אל יתפלל במאי קא מפלגי מר סבר יחיד אומר קדושה ומר סבר אין יחיד אומר קדושה וכן אמר רב אדא בר אהבה מנין שאין היחיד אומר קדושה שנאמר {ויקרא כב-לב} ונקדשתי בתוך בני ישראל כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה מאי משמע דתני רבנאי אחוה דרבי חייא בר אבא אתיא תוך תוך כתיב הכא ונקדשתי בתוך בני ישראל וכתיב התם {במדבר טז-כא} הבדלו מתוך העדה הזאת מה להלן עשרה אף כאן עשרה ודכולי עלמא מיהת מפסק לא פסיק איבעיא להו מהו להפסיק ליהא שמו הגדול מבורך כי אתא רב דימי אמר ר' יהודה ור''ש תלמידי דרבי יוחנן אמרי לכל אין מפסיקין חוץ מן יהא שמו הגדול מבורך שאפילו עוסק במעשה מרכבה פוסק ולית הלכתא כותיה: ר' יהודה אומר מברך לפניהם ולאחריהם: למימרא דקסבר רבי יהודה בעל קרי מותר בדברי תורה והאמר ריב''ל מנין לבעל קרי שאסור בדברי תורה שנאמר {דברים ד-ט} והודעתם לבניך ולבני בניך וסמיך ליה יום אשר עמדת וגו' מה להלן בעלי קריין אסורין אף כאן בעלי קריין אסורין וכי תימא רבי יהודה לא דריש סמוכים והאמר רב יוסף אפילו מאן דלא דריש סמוכים בכל התורה במשנה תורה דריש דהא רבי יהודה לא דריש סמוכין בכל התורה כולה ובמשנה תורה דריש ובכל התורה כולה מנא לן דלא דריש דתניא בן עזאי אומר נאמר {שמות כב-יז} מכשפה לא תחיה ונאמר כל שוכב עם בהמה מות יומת סמכו ענין לו לומר מה שוכב עם בהמה בסקילה אף מכשפה נמי בסקילה אמר ליה ר' יהודה וכי מפני שסמכו ענין לו נוציא לזה לסקילה אלא אוב וידעוני בכלל כל המכשפים היו ולמה יצאו להקיש להן ולומר לך מה אוב וידעוני בסקילה אף מכשפה בסקילה ובמשנה תורה מנא לן דדריש דתניא רבי אליעזר אומר נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו אנוסת בנו ומפותת בנו ר' יהודה אוסר באנוסת אביו ובמפותת אביו ואמר רב גידל אמר רב מאי טעמא דר' יהודה דכתיב {דברים כג-א} לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה (את) כנף אביו כנף שראה אביו לא יגלה וממאי דבאנוסת אביו כתיב דסמיך ליה ונתן האיש השוכב עמה וגו' אמרי אין במשנה תורה דריש והני סמוכין מבעי ליה לאידך דריב''ל דאמר ריב''ל כל המלמד לבנו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו קבלה מהר חורב שנאמר {דברים ד-ט} והודעתם לבניך ולבני בניך וכתיב בתריה יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב תנן זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע המשמשת וראתה דם צריכין טבילה ורבי יהודה פוטר עד כאן לא פטר רבי יהודה אלא בזב שראה קרי דמעיקרא לאו בר טבילה הוא אבל בעל קרי גרידא מחייב וכי תימא ה''ה דאפילו בעל קרי גרידא נמי פטר רבי יהודה והאי דקא מפלגי בזב שראה קרי להודיעך כחן דרבנן אימא סיפא המשמשת וראתה דם צריכה טבילה למאן קתני לה אילימא לרבנן פשיטא השתא ומה זב שראה קרי דמעיקרא לאו בר טבילה הוא מחייבי רבנן המשמשת וראתה דם דמעיקרא בת טבילה היא לא כל שכן אלא לאו ר' יהודה היא ודוקא קתני לה

 רש"י  או צבור וצבור. בין בראשונה בין בשניה היה עם הצבור כגון עשרה אחר עשרה וזה עמהם בשתיהן ששכח שהתפלל עם הראשונים: רב הונא סבר. יחיד המתפלל עם הצבור אומר קדוש הלכך אם לא גמר עד שלא יגיע ש''ץ לקדוש לית לן בה אבל מודים אף על פי שיחיד אומר מודים אם אינו אומרו עם הצבור הרואה את כולם כורעים והוא אינו כורע נראה ככופר במי שחבריו משתחוין לו: מפסק לא פסיק. תפלתו לקדושה לענות עם הצבור וכן למודים: במשנה תורה דריש. והאי קרא במשנה תורה הוא נאמר: מכשפה לא תחיה. ולא פירש באיזו מיתה תמות ונאמר אצלו כל שוכב עם בהמה מות יומת: סמכו ענין לו. סמכתו פרשת מכשפה לא תחיה לשוכב עם בהמה: מה שוכב עם בהמה בסקילה. כדאמרינן לה בסנהדרין פרק ד' מיתות (דף נד:) בגזרה שוה דתהרוגו דהכא מכי הרוג תהרגנו דמסית אף מכשף בסקילה: אמר ליה רבי יהודה וכי מפני שסמכו הענין. לשוכב עם בהמה נוציא זה המכשף לסקילה שהיא חמורה מכל מיתות שבתורה אלא מקרא מפורש יש לו במקום אחר שהוא בסקילה: אוב וידעוני בכלל. לא תחיה דכל המכשפים היו ולמה יצאו בפני עצמן כשהפרישן לסקילה כדכתיב באבן ירגמו אותם דמיהם בם להקיש אליהם את כל הכלל שזו מדה בתורה שכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא: זב שראה קרי וכו'. לענין טבילה שתקן עזרא לבעלי קריין לעסוק בתורה קאי ולשאר טמאים לא הצריך וקאמר הכא דאם יש לו טומאה אחרת עם הקרי שאינו יכול לצאת ממנה בטבילה זו כגון זב ונדה שהם טמאים טומאת שבעה אפילו הכי צריך לטבול לקריו קודם שיעסוק בתורה: פולטת שכבת זרע. הרי היא כבעל קרי: ורבי יהודה פוטר. קס''ד דאין טבילה זו מטהרתו מכל וכל: המשמשת למאן קתני לה. להשמיענו כח מי הוצרכו לחלוק בה: אילימא לרבנן. להודיעך כחן דמחייבי בה: השתא זב שראה קרי. שקדמתו טומאת הזיבה מעיקרא: דמעיקרא. בשעה שראה קרי לאו בר טבילה הוא ומחייבי ליה רבנן טבילה לקרי לדברי תורה: (רש"י)

 תוספות  עד שלא יגיע שליח צבור למודים. וטעמא לפי שצריך לשוח עם הצבור שלא יראה ככופר במי שהצבור משתחוין לו והוא הדין נמי אם יגיע למודים כששליח צבור יגיע למודים דשפיר דמי כיון שהוא משתחוה עם חביריו אבל אין גמרא פסיקא ליה כי האי גוונא אבל אין נראה דמשום מודים דרבנן נקט הכי שמצוה לענות שזה לא מצינו לו עיקר בגמ' ור''ת היה רגיל כשהיה מתפלל ביחיד כשהחזן מגיע למודים היה כורע עם הקהל בלא אמירה כלל ודוקא באמצע ברכה אבל בסוף ברכה לא דאמר לקמן (דף לד.) דאסור לשחות בסוף כל ברכה וברכה מיהו לכתחלה אין לעשות כן כדמשמע הכא וכתב רש''י בסוכה פרק לולב הגזול (דף לח:) דאדם המתפלל ושמע מפי החזן קדיש או קדושה אינו יכול להפסיק ולענות עם הצבור אלא ישתוק וימתין מעט דשומע כעונה וי''ל דלכתחלה אין לעשות כן דענייה חשיבא טפי הדור מצוה. ור''ת ור''י היו אומרים דאדרבה אי שומע כעונה הוי הפסקה אם שותק. ומ''מ נהגו העם לשתוק ולשמוע וגדול המנהג. בירושלמי פרק תפלת השחר קאמר לא התפלל ובא ומצאן מתפללין מוסף אם היה יודע שיהיה מתפלל וגומר עד שלא יתחיל ש''ץ כדי לענות אמן מתפלל אם לאו לא יתפלל. באיזה אמן אמרו פליגי ביה תרי אמוראי חד אמר באמן של האל הקדוש וחד אמר באמן של שומע תפלה ולא פליגי כאן בחול כאן בשבת והא דאמרינן באמן של שומע תפלה היינו בחול לכך יש ליזהר לענות אמן בהאל הקדוש וגם לענות אמן בשומע תפלה ומתוך הירושלמי משמע שהיו רגילין לומר י''ח ברכות שלמות במוסף של חול כגון בר''ח ובחול המועד ומיהו אנן סמכינן אהא דאמר פרק תפלת השחר (לקמן דף כט.) דקאמר תמני סרי תקון תשסרי לא תקון ומה שאנו אומרים עננו בין גואל לרופא לא קשה שאינו אלא לש''ץ אבל יחיד כוללה בש''ת ועוד אומר הר''ר חיים דאיתא בתוספתא (דפ' ת''ה) בהדיא כמנהגנו דקאמר התם ימים שיש בהן קרבן מוסף כגון ר''ח וח''ה ערבית ושחרית מתפלל י''ח שלמות ואומר מעין המאורע בעבודה ואם לא אמר מחזירים אותו ובמוספים מתפלל שבע ואומר קדושת היום באמצע ובירושלמי נמי י''ל דטעות סופר הוא ול''ג של מוסף אלא בא ומצאן מתפללים וכן משמע בירושלמי פרק מי שמתו דגם זו המימרא כתובה שם ולא הזכיר של מוסף כלל: אין יחיד מתפלל קדושה. וכן הלכה אבל המתפלל י''ח עם החזן לכשיגיע ש''ץ לקדושה יאמר עם השליח צבור נקדש וכל הקדושה משלם יכול לענות עם הצבור דאין זה קרוי יחיד: (תוספות)

 רשב"א  מר סבר יחיד אומר קדושה. תמיהא לי והלא משנה שלימה שנינו במגילה (כג, ב) אין פורסין שמע וכו' בפחות מעשרה, וטעמא משום קדוש דאית ביה, ורב הונא דאמורא הוא מפליג אמתניתין. וראיתי בפירושי רש"י ז"ל דהכא הכי קאמר יחיד שמתפלל בתוך הצבור אומר קדוש. והא אמר רבי יהושע בן לוי מנין לבעל קרי שאסור בדברי תורה שנאמר וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וגו'. וכי תימא רבי יהודה לא דריש סמוכים וכו'. מכאן נראה שהמקשה היה סבור דרבי יהושע בן לוי אסור מדאורייתא קאמר, ולא שמיעא ליה אידך דרבי יהושע בן לוי דאמר לקמן (כב, א) מה טיבן של טובלי שחרית הללו, ופרישנא דהכי קאמר מה טיבן בטבילה אפשר בנתינה, ונתינה בדאורייתא ליכא, ומההיא שמעינן בודאי דרבי יהושע בן לוי אסור מדרבנן קאמר ומשום גדר גדול שגדרו חכמים וכדאמרינן לקמן (שם). (רשב"א)


דף כב - א

משמשת וראתה נדה אינה צריכה טבילה אבל בעל קרי גרידא מחייב לא תימא מברך אלא מהרהר ומי אית ליה לרבי יהודה הרהור והתניא בעל קרי שאין לו מים לטבול קורא קריאת שמע ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה ואוכל פתו ומברך לאחריה ואינו מברך לפניה אבל מהרהר בלבו ואינו מוציא בשפתיו דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר בין כך ובין כך מוציא בשפתיו אמר רב נחמן בר יצחק עשאן ר' יהודה כהלכות דרך ארץ דתניא {דברים ד-ט} והודעתם לבניך ולבני בניך וכתיב בתריה יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע מכאן אמרו הזבים והמצורעים ובאין על נדות מותרים לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים לשנות במשנה וגמרא ובהלכות ובאגדות אבל בעלי קריין אסורים רבי יוסי אומר שונה הוא ברגיליות ובלבד שלא יציע את המשנה רבי יונתן בן יוסף אומר מציע הוא את המשנה ואינו מציע את הגמרא רבי נתן בן אבישלום אומר אף מציע את הגמרא ובלבד שלא יאמר אזכרות שבו רבי יוחנן הסנדלר תלמידו של רבי עקיבא משום ר''ע אומר לא יכנס למדרש כל עיקר ואמרי לה לא יכנס לבית המדרש כל עיקר ר' יהודה אומר שונה הוא בהלכות דרך ארץ מעשה ברבי יהודה שראה קרי והיה מהלך על גב הנהר אמרו לו תלמידיו רבינו שנה לנו פרק אחד בהלכות דרך ארץ ירד וטבל ושנה להם אמרו לו לא כך למדתנו רבינו שונה הוא בהלכות דרך ארץ אמר להם אע''פ שמיקל אני על אחרים מחמיר אני על עצמי: תניא ר' יהודה בן בתירא היה אומר אין דברי תורה מקבלין טומאה מעשה בתלמיד אחד שהיה מגמגם למעלה מרבי יהודה בן בתירא אמר ליה בני פתח פיך ויאירו דבריך שאין דברי תורה מקבלין טומאה שנאמר {ירמיה כג-כט} הלא כה דברי כאש נאם ה' מה אש אינו מקבל טומאה אף דברי תורה אינן מקבלין טומאה אמר מר מציע את המשנה ואינו מציע את הגמרא מסייע ליה לרבי אלעאי דאמר רבי אלעאי אמר ר' אחא בר יעקב משום רבינו הלכה מציע את המשנה ואינו מציע את הגמרא כתנאי מציע את המשנה ואינו מציע את הגמרא דברי רבי מאיר רבי יהודה בן גמליאל אומר משום רבי חנינא בן גמליאל זה וזה אסור ואמרי לה זה וזה מותר מ''ד זה וזה אסור כרבי יוחנן הסנדלר מ''ד זה וזה מותר כרבי יהודה בן בתירא אמר רב נחמן בר יצחק נהוג עלמא כהני תלת סבי כרבי אלעאי בראשית הגז כרבי יאשיה בכלאים כרבי יהודה בן בתירא בד''ת כרבי אלעאי בראשית הגז דתניא רבי אלעאי אומר ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ כרבי יאשיה בכלאים כדכתיב {דברים כב-ט} (כרמך) לא תזרע [כרמך] כלאים רבי יאשיה אומר לעולם אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד כרבי יהודה בן בתירא בדברי תורה דתניא רבי יהודה בן בתירא אומר אין דברי תורה מקבלין טומאה כי אתא זעירי אמר בטלוה לטבילותא ואמרי לה בטלוה לנטילותא מאן דאמר בטלוה לטבילותא כרבי יהודה בן בתירא מאן דאמר בטלוה לנטילותא כי הא דרב חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא: תנו רבנן בעל קרי שנתנו עליו תשעה קבין מים טהור נחום איש גם זו לחשה לרבי עקיבא ורבי עקיבא לחשה לבן עזאי ובן עזאי יצא ושנאה לתלמידיו בשוק פליגי בה תרי אמוראי במערבא רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא חד תני שנאה וחד תני לחשה מאן דתני שנאה משום בטול תורה ומשום בטול פריה ורביה ומאן דתני לחשה שלא יהו תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים אמר רבי ינאי שמעתי שמקילין בה ושמעתי שמחמירין בה וכל המחמיר בה על עצמו מאריכין לו ימיו ושנותיו אמר ריב''ל מה טיבן של טובלי שחרין מה טיבן הא איהו דאמר בעל קרי אסור בדברי תורה הכי קאמר מה טיבן בארבעים סאה אפשר בתשעה קבין מה טיבן בטבילה אפשר בנתינה אמר רבי חנינא גדר גדול גדרו בה דתניא מעשה באחד שתבע אשה לדבר עבירה אמרה לו ריקא יש לך ארבעים סאה שאתה טובל בהן מיד פירש אמר להו רב הונא לרבנן רבותי מפני מה אתם מזלזלין בטבילה זו אי משום צינה אפשר במרחצאות אמר ליה רב חסדא וכי יש טבילה בחמין אמר ליה רב אדא בר אהבה קאי כוותך רבי זירא הוה יתיב באגנא דמיא בי מסותא אמר ליה לשמעיה זיל ואייתי לי תשעה קבין ושדי עלואי אמר ליה רבי חייא בר אבא למה ליה למר כולי האי והא יתיב בגווייהו אמר ליה כארבעים סאה מה ארבעים סאה בטבילה ולא בנתינה אף תשעה קבין בנתינה ולא בטבילה רב נחמן תקן חצבא בת תשעה קבין כי אתא רב דימי אמר רבי עקיבא ורבי יהודה גלוסטרא אמרו לא שנו אלא לחולה לאונסו אבל לחולה המרגיל ארבעים סאה אמר רב יוסף אתבר חצביה דרב נחמן כי אתא רבין אמר באושא הוה עובדא

 רש"י  משמשת וראתה נדה. דטומאת קרי קדמה וכשראתה הקרי ראויה היתה לטבול מיד: לא כ''ש. דלא אתיא טומאת נדה שהיא אחרונה ומפקעה לטבילה שנתחייבה בה כבר: אלא לאו רבי יהודה. קתני להודיעך דאפי' היכא דקדם הקרי אתיא טומאת נדה ומפקעה טבילה דאין טבילה אלא המטהרת ואי לרבי יהודה לית ליה תקנת עזרא למה ליה לאשמעינן בהא כל בעלי קריין נמי לא בעי טבילה לדברי תורה הלכך על כרחך דוקא קתני לה: לא תימא. במתני' מברך אלא מהרהר: עשאן ר' יהודה. לברכת המזון: כהלכות ד''א. שמותר לשנותה בעל קרי כדבריו: מה להלן באימה. דכתיב וירא העם וינועו וגו' (שמות כ): מכאן אמרו. כל הטמאים מותרים בתורה שאף הם יכולים להיות באימה וברתת אבל בעל קרי אינו אלא מתוך קלות ראש וזחות הדעת: ובועלי נדות. אם טבלו לקריין לדברי תורה הטבילה אינה עולה להם לטהרם מטומאת בועל נדה שהיא שבעת ימים אבל לתקנת עזרא עולה להם כדתנן במתניתין זב שראה קרי ונדה כו' צריכין טבילה: ברגיליות. במשניות השגורות בפיו שהוא מוציאן מפיו במרוצה ואין צריך להאריך בהן: שלא יציע. בטעמי פירושיהן: ואינו מציע את המדרש גרסינן. מפני שצריך הוא תמיד להזכיר בו את הפסוקים שהוא דורש: אזכרות. שבמקראות הנדרשים: לא יכנס למדרש כל עיקר. לא להציע ולא לשנות אבל לבית המדרש הוא נכנס ושותק: הלכות דרך ארץ. כגון דרכן של ת''ח שהיא ברייתא ופרק בן עזאי הנותן ארבעה דברים אל לבו: מגמגם וקורא. בעל קרי היה: נראה בעיני דה''ג א''ר אלעאי הלכה כו'. ולא גרסינן מסייע ליה: משום רבינו. רב: כי הנך תלת סבי. וכולהו לקולא: אינו נוהג אלא בארץ. בשחיטת חולין יליף טעמא בפרק הזרוע: חטה ושעורה וחרצן. שלשתן במפולת יד דהוו להו כלאי זרעים וכלאי הכרם כאחת: לטבילותא. דבעלי קריין: חד תני. בבן עזאי לחשה לתלמידים: משום בטול פריה ורביה. שהיו נמנעים מתשמיש מפני טורח הטבילה: שמקילין בה. במרחצאות או בנתינת תשעה קבין: שמחמירין בה. בארבעים סאה: של טובלי שחרין. בעלי קריין הטובלין שחרית: והא איהו אמר כו'. לעיל בריש שמעתין: אפשר בנתינה. תשעה קבין ואף על גב דלא תנא לקמן אלא בחולה סתם תלמידי חכמים חולים הם כדאמר במסכת נדרים (דף מט:) כמאן מצלינן אקצירי ואמריעי כרבי יוסי. קצירי חולין מריעי רבנן: גדר גדול גדרו. במה שהצריכו בארבעים סאה: שתבע אשה. אותה אשה פנויה היתה וחכמים גזרו על היחוד אף על הפנויה: אתם מזלזלים. לנהוג כרבי יהודה בן בתירא: אפשר במרחצאות. חמין: קאי כוותך. דבעי טבילה זו במקוה כשאר טבילות: באגנא דמיא. גיגית: תקן חצבא. ליתן מים לתלמידים עליהם שחרית קודם קריאת התורה: לא שנו. דסגי בנתינה אלא בחולה שראה קרי לאונסו: המרגיל. וממשיך את הקרי עליו שמשמש מטתו: אתבר חצביה. אינו צריך לנו דחולה לאונסו לא שכיח: (רש"י)

 תוספות  אין פירוש לקטע זה (תוספות)

 רשב"א  ובועלי נדות. פירוש: בשלא גמר ביאתו, אי נמי בשטבל לקריו, דאי לא היינו בעלי קריין. כך פירש הראב"ד ז"ל. אמר ליה בני פתח פיך ויאירו דבריך. מהכא משמע דרבי יהודה בן בתירא לא מצריך אפילו נתינת ט' קבין. והא דאמרינן נהוג עלמא כרבי יהודה בן בתירא בטבילותא לאו למימרא דבטבילותא דוקא קאמר, אלא משום דאינך מצריכי טבילה קאמר הכא בטבילה, ואמרינן נמי בטלוה לטבילותא והוא הדין לנתינת תשעה קבין, ובירושלמי נמי משמע הכין דהני דנהוג להקל אפילו בט' קבין נהוג להקל, דגרסינן התם גבי מתניתין דיום הכיפורים (יומא פ"ח, ה"א): אסור בתשמיש המטה איתא חמי ברחיצה אסור לא כל שכן בתשמיש, כלומר שהרי צריך הוא להתפלל, ושני במקום שאין טובלין ואם איתא דלא אמרו אלא שאין טובלין, אבל בתשעת קבין חייב, אכתי איתא לקושיין ברחיצה אסור לא כל שכן בתשמיש, אלא שאין טובלין ואין נותנין אפילו תשעה קבין קאמר, וכן נהגו בכל מקומותינו. ואיכא למידק כיון דתקנת עזרא היא, היכי אתי רבי יהודה בן בתירא ומבטל לה והא אין בית דין רשאי לבטל דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין. ויש לומר דאתא עזרא ולא קבילו מיניה, אלא נהוג בה להקל ואתא רבי יהודה בן בתירא ואחזיק בידיהו וקראו על שמו. אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. פירוש: אינו חייב משום כלאי הכרם אלא בכך משום דכתיב (דברים כב, ט) לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם, דאלמא בעינן כלאים לבד מכרמך, אבל בשני מינין בלבד חייב משום שדך לא תזרע כלאים. ונפקא מינה להתראה שאם התרו בו משום כלאי הכרם אינו חייב ואי משום שדה חייב. ולענין כרם נמי דוקא אינו חייב אמרו, כלומר שאינו חייב מלקות אבל הפירות אסורין, והיינו המעביר עציץ נקוב בכרם. וכתב הראב"ד ז"ל דדוקא קנבוס ולוף אסורים הפירות מדאורייתא וכדאמרינן במנחות (טו, ב) לא אסרה תורה אלא קנבוס ולוף בלבד, אבל שאר זרעים מדרבנן אסירי, וטעמא משום דכתיב (דברים שם) פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם, זרע דומה לתבואת הכרם, וקנבוס ולוף אינן עושין אלא לשלש שנים ככרם, והלכך הללו בין שזרען עם החרצן במפולת יד בין שהעביר עציץ נקוב מהם בכרם והוסיפו באחד ומאתים הפירות אסורים, וכדדרשינן בחולין (קטז, א) מדכתיב המלאה אשר תזרע וכתיב הזרע כדאיתמר בפרק אותו ואת בנו (חולין פב, ב) ושם (ד"ה ולעולם) הארכתי יותר בסייעתא דשמיא. (רשב"א)


דף כב - ב

בקילעא דרב אושעיא אתו ושאלו לרב אסי אמר להו לא שנו אלא לחולה המרגיל אבל לחולה לאונסו פטור מכלום א''ר יוסף אצטמיד חצביה דרב נחמן מכדי כולהו אמוראי ותנאי בדעזרא קמיפלגי ונחזי עזרא היכי תקן אמר אביי עזרא תקן לבריא המרגיל מ' סאה ובריא לאונסו ט' קבין ואתו אמוראי ופליגי בחולה מר סבר חולה המרגיל כבריא המרגיל וחולה לאונסו כבריא לאונסו ומר סבר חולה המרגיל כבריא לאונסו וחולה לאונסו פטור מכלום אמר רבא נהי דתקן עזרא טבילה נתינה מי תקן והאמר מר עזרא תקן טבילה לבעלי קריין אלא אמר רבא עזרא תקן טבילה לבריא המרגיל מ' סאה ואתו רבנן והתקינו לבריא לאונסו ט' קבין ואתו אמוראי וקא מיפלגי בחולה מר סבר חולה המרגיל כבריא המרגיל וחולה לאונסו כבריא לאונסו ומר סבר לבריא המרגיל מ' סאה וחולה המרגיל כבריא לאונסו ט' קבין אבל לחולה לאונסו פטור מכלום אמר רבא הלכתא בריא המרגיל וחולה המרגיל ארבעים סאה ובריא לאונסו תשעה קבין אבל לחולה לאונסו פטור מכלום: ת''ר בעל קרי שנתנו עליו ט' קבין מים טהור בד''א לעצמו אבל לאחרים ארבעים סאה ר' יהודה אומר מ' סאה מכל מקום ר' יוחנן וריב''ל ור''א ור' יוסי בר' חנינא חד מהאי זוגא וחד מהאי זוגא ארישא חד אמר הא דאמרת במה דברים אמורים לעצמו אבל לאחרים מ' סאה לא שנו אלא לחולה המרגיל אבל לחולה לאונסו ט' קבין וחד אמר כל לאחרים אפילו חולה לאונסו עד דאיכא מ' סאה וחד מהאי זוגא וחד מהאי זוגא אסיפא חד אמר הא דאמר רבי יהודה מ' סאה מכל מקום לא שנו אלא בקרקע אבל בכלים לא וחד אמר אפי' בכלים נמי בשלמא למ''ד אפי' בכלים היינו דקתני ר' יהודה אומר מ' סאה מכל מקום אלא למ''ד בקרקע אין בכלים לא מכל מקום לאתויי מאי לאתויי מים שאובין רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע ורבא (ברבי) בר שמואל כריכו ריפתא בהדי הדדי א''ל רב פפא הבו לי לדידי לברוך דנפול עילואי ט' קבין אמר להו רבא (ברבי) [בר] שמואל תנינא במה דברים אמורים לעצמו אבל לאחרים מ' סאה אלא הבו לי לדידי לברוך דנפול עילואי ארבעים סאה אמר להו רב הונא הבו לי לדידי לברוך דליכא עילואי לא האי ולא האי רב חמא טביל במעלי יומא דפסחא להוציא רבים ידי חובתן ולית הלכתא כוותיה: מתני' היה עומד בתפלה ונזכר שהוא בעל קרי לא יפסיק אלא יקצר ירד לטבול אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא תהא הנץ החמה יעלה ויתכסה ויקרא ואם לאו יתכסה במים ויקרא ולא יתכסה לא במים הרעים ולא במי המשרה עד שיטיל לתוכן מים וכמה ירחיק מהן ומן הצואה ד' אמות: גמ' ת''ר היה עומד בתפלה ונזכר שהוא בעל קרי לא יפסיק אלא יקצר היה קורא בתורה ונזכר שהוא בעל קרי אינו מפסיק ועולה אלא מגמגם וקורא ר''מ אומר אין בעל קרי רשאי לקרות בתורה יותר מג' פסוקים תניא אידך היה עומד בתפלה וראה צואה כנגדו מהלך לפניו עד שיזרקנה לאחוריו ד' אמות והתניא לצדדין ל''ק הא דאפשר הא דלא אפשר היה מתפלל ומצא צואה במקומו אמר רבה אע''פ שחטא תפלתו תפלה מתקיף ליה רבא והא {משלי כא-כז} זבח רשעים תועבה אלא אמר רבא הואיל וחטא אע''פ שהתפלל תפלתו תועבה: ת''ר היה עומד בתפלה ומים שותתין על ברכיו פוסק עד שיכלו המים וחוזר ומתפלל להיכן חוזר רב חסדא ורב המנונא חד אמר חוזר לראש וחד אמר למקום שפסק לימא בהא קמיפלגי

 רש"י  בקילעא. כניסת הבית חדר שלפני הטרקלין שקורין פורטיג''ו {פורק"א: פרוזדור} בלעז: אצטמיד. נתחזקו שבריו ונצמדו כלומר צורך לנו עוד בו: וקא מיפלגי אמוראי. רב דימי ורבין: דאמר מר. גבי עשר תקנות בב''ק בפרק מרובה: אמר רבא הלכתא וכו'. אפלוגתא דאמוראי הוא דפסק רבא דפליגי אליבא דרבנן מיהו השתא אנן כרבי יהודה בן בתירא נהגינן כדאמר רב נחמן לעיל ורב נחמן בר יצחק בתרא הוה: לעצמו. לעסוק בתורה לעצמו אבל ללמד לאחרים מ' סאה: ור''י אומר מ' סאה מ''מ. מ' סאה שאמרו בכל ענין שהן ולקמן מפרש לה: חד מהאי זוגא וחד מהאי זוגא. פליגי ארישא בפירושא דמילתא דת''ק: אסיפא. דר' יהודה: ל''ש אלא בקרקע. לא תימא מ''מ דר' יהודה לאכשורי בכלי אתא דאין כשר אלא מ' סאה בקרקע ולקמן בעי א''כ מאי מ''מ: אבל לאחרים מ' סאה. והכא נמי דלאפוקי אחרים ידי חובתן כלאחרים דמי: דנפול עילואי. לאו דוקא אלא טבלתי במ' סאה: לא האי ולא האי. לא הוצרכתי לא לזו ולא לזו שלא ראיתי קרי: טבל ובירך. רגיל היה לעשות כן דהו''ל ללמד אחרים ובשאר ימות השנה לא היה טובל אלא נותן עליו ט' קבין: ולית הלכתא כוותיה. דכי היכי דלעצמו בנתינה לאחרים נמי בנתינה אי נמי דקיי''ל כרבי יהודה בן בתירא: מתני' לא יפסיק. תפלתו לגמרי אלא יקצר כל ברכה וברכה ואומר כל הברכות בקוצר: במים הרעים. מים סרוחים: עד שיתן לתוכן מים. ובגמרא (ד' כה:) מפרש כמה מיא רמי ואזיל ומפרש לה בחסורי מחסרא והכי קתני לא יקרא אצל מי רגלים עד שיתן לתוכן מים: וכמה ירחיק מהם. ממי רגלים: גמ' מגמגם. במרוצה: יותר מג' פסוקים. כגון בבית הכנסת דאי אפשר לפחות כדתנן (מגילה פ''ג ד' כג:) הקורא בתורה לא יפחות משלשה פסוקים: והתניא לצדדין. א''צ להלך עד שתהא לאחוריו: דאפשר. לילך לפניו ילך לפניו עד שתהא לאחוריו: לא אפשר. כגון יש נהר לפניו מסתלק לצדדים: (רש"י)

 תוספות  ונחזי עזרא היכן תקן. בהרבה מקומות גבי שאר תקנות לא פריך גמרא הכי אלא שאני הכא דדבר הרגיל בכל יום הוא על כן אנו זכורים: ולית הלכתא כוותיה. דטבילה בכל יום ארבעים סאה אלא אפילו לאחרים נמי סגי בתשעה קבין אי נמי הכי פירושו ולית הלכתא כוותיה אלא כר' יהודה בן בתירא דאמר דברי תורה אין מקבלין טומאה וי''מ דוקא לתורה אבל לתפלה צריך טבילה ופי' ר''י דלא שנא והטובל בערב יוה''כ אין לו לברך והמברך הוה ברכה לבטלה: אלא דכולי עלמא חוזר לראש. וה''ה דהו''מ לאוקמי דכולי עלמא אין חוזר לראש ומדלא מוקי הכי ש''מ דהלכה דחוזר לראש וכן לקמן בהדיא אמר ר' אבהו חוזר לראש ותימה דבמסכת ר''ה (דף לד:) א''ר יוחנן שמע תשע תקיעות בט' שעות ביום יצא אלמא תקיעות מצטרפות אע''ג דשהה כדי לעשות כולם וכן במגילה (פ''ב ד' יח:) נמי דאמרינן אמר רב אין הלכה כרבי מונא דאמר אם שהה חוזר לראש דקאמר נקוט דרב ביבי בידך ואומר השר מקוצי דיש לחלק דשאני הכא דאין ראוי לקרות וכן לקמן (ד' כד:) דרבי אבהו אזל במבואות המטונפות דהתם כ''ע מודו דחוזר לראש אבל היכא דגברא חזי כמו מגילה ושופר כולי עלמא מודו דאינו חוזר לראש אלא למקום שפסק ורבינו יהודה פירש דהכא לא מצי למימר דכולי עלמא דאין חוזר לראש ובדשהה קמיפלגי דהא לכ''ע הוי גברא חזי כיון דאינו חוזר לראש אבל ודאי אי הו''מ למימר הכי הוה אמר ליה: והא זבח רשעים תועבה. פר''י דדוקא במקום שהיה יכול להסתפק ולתלות שיש שם צואה: אע''פ שהתפלל תפלתו תועבה. והוי מעוות לא יוכל לתקן ור''י פי' דיחזור ויתפלל: ממתין עד שיכלו המים. במשתין על גבי קרקע או ע''ג בגדים ואין שם טופח ע''מ להטפיח כדמשמע לקמן (ד' כה.) כגון דעביד טיף טיף שנבלעין מהרה כן פי' הרב רבי יוסף ומיהו נראה אפילו אם יש בהן טופח על מנת להטפיח מותרין כיון דמדאורייתא אינן אסורין אלא כנגד העמוד בלבד ורבנן הוא דגזור וכיון שעומד כבר בתפלתו לא אטרחוהו רבנן לחזור בתפלה: (תוספות)

 רשב"א  אמר רבא הלכתא בריא המרגיל מ' סאה. משום דאיכא מאן דמחמיר בה ולא נהיג כרבי יהודה בן בתירא, קא פסיק רבא הכא הלכתא מאי, לומר דאפילו מאן דלא נהיג כרבי יהודה בן בתירא ועביד כתקנתא דעזרא וכתקנתא דרבנן דבתר עזרא, בחולה המרגיל ובריא לאנסו לא צריך אלא ט' קבין, וחולה לאנסו פטור מכלום. המתפלל וראה צואה כנגדו מהלך לפניו עד שיזרקנה לאחריו ד' אמות. מסתברא שאינו חוזר לראש אלא למקום שפסק ואם התפלל תפלתו תפלה, ודייקינא לה מדקתני מהלך לפניו כדי שיזרקנה לאחריו ולא קאמר תפלתו תועבה כדאמר בסמוך בנמצאת צואה במקומו. ובודאי הפרש יש בין ראה צואה כנגדו ובין נמצאת במקומו, דבמקומו כיון דבעינן מחנך קדוש (דברים כג, טו) היה לו לבדוק, אבל כנגדו דליכא אלא משום לא יראה בך (שם), וזה לא ראה אותה כשהתחיל לא פשע בכלום, שלא הטריחו לבדוק במלא עיניו, ואי משום לא יראה בך זה לא ראה עד עתה. עוד אני סבור דאפילו בנמצאת צואה במקומו א"צ לחזור ולהתפלל אלא בשהתפלל במקום שדרכן להניח שם לעתים גרף של רעי משום דאז נקרא פושע כשלא בדק וכיון שחטא תפלתו תועבה, אבל במקום שנמצאת שם באקראי בעלמא במתפלל בבית הכנסת או בבית המדרש, אי נמי בבית במקום שאין דרכן בכך אין זה פושע ואין תפלתו תועבה, וכדאמרינן לקמן בפרקין (כה, א) אמר רבי יהודה ספק צואה בבית אסור, ספק מי רגלים בבית מותר, וכל שכן לאיכא דאמרי ספק צואה בבית מותר באשפה אסור, ספק מי רגלים אפילו באשפה מותר. וכל מקום שאמרו מותר אינו נקרא חוטא וכל שלא חטא תפלתו תפלה, מדאמרינן הכא אמר רבא הואיל וחטא אף על פי שהתפלל תפלתו תועבה, אלמא טעמא דחטא הא לא חטא תפלתו תפלה, כן נראה לי. אחר כך מצאתי בתוס' שלא אמרו אלא במקום שיש להסתפק אם הוא טיט או צואה, הא לאו הכי לא. היה עומד בתפלה ומים שותתין לו על ברכיו פוסק וממתין עד שיכלו המים וחוזר. מסתברא לי דאין צריך להרחיק ממקום המים כלל, מדלא קתני ומרחיק עד שיזרקם לאחריו ד' אמות כדקתני בראה צואה כנגדו. וטעמא דמלתא משום דבצואה בעינן מחנך קדוש, אבל מי רגלים אינו אסור דאורייתא אלא כנגד עמוד ומדכתיב (דברים כג, טו) וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וכדאיתא לקמן (כה, א), והלכך אם לא התחיל מרחיק מדרבנן, אבל בעומד בתפלה לא. ועוד נראה שאפילו בא לפסוק ולרחוק אסור. (רשב"א)


דף כג - א

מר סבר אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש ומר סבר למקום שפסק אמר רב אשי האי אם שהה אם לא שהה מיבעי ליה אלא דכולי עלמא אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש והתם בדלא שהה קמיפלגי דמר סבר גברא דחויא הוא ואין ראוי ואין תפלתו תפלה ומר סבר גברא חזיא הוא ותפלתו תפלה תנו רבנן הנצרך לנקביו אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה אמר רב זביד ואיתימא רב יהודה לא שנו אלא שאינו יכול לשהות בעצמו אבל אם יכול לשהות בעצמו תפלתו תפלה ועד כמה אמר רב ששת עד פרסה איכא דמתני לה אמתניתא במה דברים אמורים כשאין יכול לעמוד על עצמו אבל אם יכול לעמוד על עצמו תפלתו תפלה ועד כמה אמר רב זביד עד פרסה אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן הנצרך לנקביו הרי זה לא יתפלל משום שנאמר {עמוס ד-יב} הכון לקראת אלהיך ישראל ואמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן מ''ד {קהלת ד-יז} שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים שמור עצמך שלא תחטא ואם תחטא הבא קרבן לפני וקרוב לשמוע (דברי חכמים) אמר רבא הוי קרוב לשמוע דברי חכמים שאם חוטאים מביאים קרבן ועושים תשובה מתת הכסילים [זבח] אל תהי ככסילים שחוטאים ומביאים קרבן ואין עושים תשובה כי אינם יודעים לעשות רע אי הכי צדיקים נינהו אלא אל תהי ככסילים שחוטאים ומביאים קרבן ואינם יודעים אם על הטובה הם מביאים אם על הרעה הם מביאים אמר הקב''ה בין טוב לרע אינן מבחינים והם מביאים קרבן לפני רב אשי ואיתימא רב חנינא בר פפא אמר שמור נקביך בשעה שאתה עומד לפני. תנו רבנן הנכנס לבית הכסא חולץ תפיליו ברחוק ד' אמות ונכנס אמר רב אחא בר רב הונא אמר רב ששת לא שנו אלא בית הכסא קבוע אבל בית הכסא עראי חולץ ונפנה לאלתר וכשהוא יוצא מרחיק ד' אמות ומניחן מפני שעשאו בית הכסא קבוע איבעיא להו מהו שיכנס אדם בתפילין לבית הכסא קבוע להשתין מים רבינא שרי רב אדא בר מתנא אסר אתו שיילוה לרבא אמר להו אסור חיישינן שמא יפנה בהן ואמרי לה שמא יפיח בהן תניא אידך הנכנס לבית הכסא קבוע חולץ תפיליו ברחוק ד' אמות ומניחן בחלון הסמוך לרשות הרבים ונכנס וכשהוא יוצא מרחיק ד' אמות ומניחן דברי בית שמאי ובית הלל אומרים אוחזן בידו ונכנס ר''ע אומר אוחזן בבגדו ונכנס בבגדו ס''ד זימנין מישתלי להו ונפלי אלא אימא אוחזן בבגדו ובידו ונכנס ומניחם בחורין הסמוכים לבית הכסא ולא יניחם בחורין הסמוכים לרשות הרבים שמא יטלו אותם עוברי דרכים ויבא לידי חשד ומעשה בתלמיד אחד שהניח תפילין בחורין הסמוכים לרשות הרבים ובאת זונה אחת ונטלתן ובאת לבית המדרש ואמרה ראו מה נתן לי פלוני בשכרי כיון ששמע אותו תלמיד כך עלה לראש הגג ונפל ומת באותה שעה התקינו שיהא אוחזן בבגדו ובידו ונכנס תנו רבנן בראשונה היו מניחין תפילין בחורין הסמוכין לבית הכסא ובאין עכברים ונוטלין אותן התקינו שיהו מניחין אותן בחלונות הסמוכות לרשות הרבים ובאין עוברי דרכים ונוטלין אותן התקינו שיהא אוחזן בידו ונכנס אמר רבי מיאשא בריה דריב''ל הלכה גוללן כמין ספר ואוחזן בימינו כנגד לבו אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן ובלבד שלא תהא רצועה יוצאת מתחת ידו טפח אמר רבי יעקב בר אחא אמר רבי זירא לא שנו אלא שיש שהות ביום ללבשן אבל אין שהות ביום ללבשן עושה להן כמין כיס טפח ומניחן אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן ביום גוללן כמין ספר ומניחן בידו כנגד לבו ובלילה עושה להן כמין כיס טפח ומניחן אמר אביי לא שנו אלא בכלי שהוא כליין אבל בכלי שאינו כליין אפילו פחות מטפח אמר מר זוטרא ואיתימא רב אשי תדע שהרי פכין קטנים מצילין באהל המת ואמר רבה בר בר חנה כי הוה אזלינן בתריה דרבי יוחנן כי הוה בעי למיעל לבית הכסא כי הוה נקיט ספרא דאגדתא הוה יהיב לן כי הוה נקיט תפילין לא הוה יהיב לן אמר הואיל ושרונהו רבנן

 רש"י  דמר סבר. כל המפסיק בתפלתו אם שהה כדי לגמור כולה חוזר לראש כדאמרינן גבי ק''ש לקמן בפירקין (דף כד:) ובשהה קא מיפלגי הכא: האי אם שהה אם לא שהה מיבעי ליה. במילתא דרב חסדא ורב המנונא מיבעי ליה לאפלוגי בין שהה ללא שהה ומדלא אפליג שמע מינה אפילו בדלא שהה קאמר: גברא דחויא הוא. כשהתחיל להתפלל והיה צריך לנקביו דחוי הוא מלהתפלל הלכך מה שהתפלל אינה תפלה וחוזר לראש: ומר סבר גברא חזיא. אע''פ שאינו יכול להמתין עד שיסיים תפלתו תפלה ראויה היא מה שהתפלל קודם שתיתה: ועד כמה. יכול להעמיד עצמו מנקביו שיהא מותר להתחיל בתפלה: איכא דמתני. להאי במה דברים אמורים במתניתא גופא ולא משמעתא דרב זביד ורב יהודה וכי איירי אינהו בשיעורא הוא דאיירי: שמור עצמך שלא תחטא. ותצטרך רגלך ללכת אל בית האלהים להביא חטאת: הוי קרוב לשמוע. תשובה בהבאת קרבנך מתת אותו ככסילים בלא תשובה: שמור נקביך מבין רגליך כמו להסך את רגליו (שמואל א כד) שמור נקביך שלא יפיחו: בית הכסא קבוע. שיש בו צואה וכל בתי כסאות שבגמרא על פני השדה הם בלא חפירה: עראי. שזה מתחיל עכשיו לעשותו בית הכסא: חולץ ונפנה לאלתר. ויאחז תפילין בידו כדאמרינן לקמן ובקבוע נמי אוחזן בידו אלא שצריך לחלצן ברחוק ד' אמות שבזמן שהם בראשו הם בגלוי וגנאי הדבר: מהו שיכנס בתפיליו. כשהן בראשו קאמר: שמא יפנה בהן. גדולים: בחורים הסמוכים לבית הכסא. לפנים מן הגדר בשדה שהוא נפנה בה נותנן בחורים שבכותל: בחורים הסמוכים לרשות הרבים. חורי כותלי מחיצות השדה שאין עכברים מצוין במקום הילוך בני אדם והוא יכנס לאחורי הגדר לפנות: גוללן. ברצועות שלהן: שלא תצא רצועה. שיש בה קדושה שהרי בהן הוא קושרן ובקשר נראה בעשייתו כמין דל''ת על שם אחת מאותיות של שדי והשי''ן עשוי' בכותלי הקציצה החיצונה והיו''ד עשויה בראש רצועת תפילין של יד ורצועה קטנה מאד כפוף ראשה ונראית כמין יו''ד: ואוחזן בימינו. שלא בבגדו כדי שלא יפלו: ביום. כשהוא חולצן בשביל בית הכסא גוללן כמין ספר כדאמרן: ובלילה. כשהוא חולצן בביתו על מנת להצניע עד הבקר: עושה להם כיס טפח. דחללו טפח דחשיב הכלי אהל להפסיק בינם לקרקע: לא שנו. דבעי טפח אלא בכלי שהוא כליין. כיס העשוי לצרכן דכליין קרוב להיות בטל אצלם הילכך בעינן דבר הניכר שיהא חוצץ בפניהם: שהרי פכין קטנים מצילין. בהיקף צמיד פתיל באהל המת ואף על גב דלא הוו טפח חייצי: אמר הואיל ושרונהו רבנן. לאוחזן בידו משום שמירתן: (רש"י)

 תוספות  חיישינן שמא יפנה בהן ואסור. ודוקא בבית הכסא קבוע חיישינן שמא יפנה בהן אבל בבית הכסא עראי שאין רגילים לפנות שם מותר להשתין בהן ולא חיישינן שמא יפנה בהן והא דתניא לקמן לא ישתין בהן אפילו בבית הכסא עראי היינו דוקא כשאוחזן בידו דחיישינן שמא ישפשף בהן הניצוצות אם יפלו מים על רגליו או יגע באמה: שהרי פכין קטנים מצילין באהל המת. ועל כרחך מטעם אויר הוא דאי לית בהו אויר כלל לא היו מצילין דהוי כמו אוכלין שגבלן בטיט שמקבלין טומאה באהל המת: (תוספות)

 רשב"א  אלא דכולי עלמא שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש והכא בדלא שהה קא מיפלגי מר סבר גברא דחויא הוא. כלומר מה שהתפלל קודם שתיתת המים בדחוי היה, שלא היה לו להתפלל כיון שהיה מרגיש שצריך לנקביו עד שלא יכול להעמיד על עצמו. ומר סבר מה שהתפלל מיהא קודם לכן גברא חזיא הוא. ובתוספות פירשו גברא דחויא בשעת שתיתת המים, וגברא חזיא הוא אפילו באותה שעה, דלא אסרה תורה אלא כנגד העמוד, אלא רבנן הוא דאחמור כדי שלא להתפלל בשעה שהמים שותתין. ופסק גאון ורבנו אלפסי ז"ל כמאן דאמר גברא חזיא, ואם לא שהה כדי לגמור את כולה חוזר למקום שפסק, ואם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש ואפילו בגברא חזיא נמי, מדאמרינן לא דכולי עלמא שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש, דאלמא הכין הלכתא ואפילו בגברא חזיא, אבל בשאר מילי כגון קריאת שמע והלל ומגילה אפילו שהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר לראש. והא דאמרינן לקמן (כד, ב) בדרבי אבהו דהוה אזיל בתריה דרבי יוחנן והוי קרא קריאת שמע וכי מטי מבואות המטונפות אשתיק, ואמר ליה רבי יוחנן אם שהית כדי לגמור את כולה חזור לראש, ההיא משום דמבואות המטונפות לא חזו למקרי בהו, והלכך כל כי האי גוונא אי שהה מיהא כדי לגמור את כולה חוזר לראש. נמצא עכשיו פסקן של דברים לפי הסברא הזו דבתפלה החמורה אפילו בגברא חזיא אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש, ובשאר מילי וגברא חזיא אפילו שהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר לראש, ובגברא דחויא בתפלה אפילו לא שהה חוזר לראש, ובשאר מילי אפילו בגברא דחויא חוזר למקום שפסק. ומיהו לדעת הגאון ז"ל שפסק כאן כמאן דאמר גברא חזיא, ליכא הפרש בפוסק בדלא שהה, בין תפלה לשאר מילי דהכא והכא לא משכח חוזר לראש. והראב"ד ז"ל פסק כמאן דאמר הכא גברא דחויא הוא, ולא שנא תפלה לא שנא קריאת שמע והלל ומגילה כל שפסק מחמת דחוי אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש מהא דהכא, ומדההיא דרבי אבהו ורבי יוחנן דמבואות המטונפות דלקמן, ואם לא שהה כדי לגמור את כולה בתפלה חוזר לראש כמאן דאמר גברא דחויא, ובשאר מילי אינו חוזר אלא למקום שפסק כההיא דרבי אבהו דלקמן, ואם לא פסק מחמת דחויא לא שנא תפלה ולא שנא קריאת שמע והלל ומגילה אפילו שהה אינו חוזר לראש, מדאמר רבי יוחנן (ר"ה לד, ב) שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא. ואקשינן עלה מדרבי אבהו דפסק קריאת שמע במבואות המטונפות. ואסיקנא דהכי קאמר ליה רבי יוחנן לדידי לא סבירא לי למפסק משום מבואות המטונפות אלא מניח ידו על פיו וקורא, וכיון דאין צריך לפסוק ליכא דחוי, וכל דליכא דחוי אפילו שהה אינו חוזר לראש, אלא לדידך דסבירא לך דאסור ואיכא דחוי, אם שהית חזור לראש. דאלמא הפרש יש בשאר מקומות נמי בין גברא חזיא לדחויא. וכן נמי כתבו בתוס'. והא דאמרינן הכא שהה כדי לגמור את כולה כולי עלמא לא פליגי דחוזר לראש, לאו למימרא דהכין הלכתא, אלא משום דלא מצי למימר דכולי עלמא לא שהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר לראש ובדשהה קא מפלגי, דאי הוה משני הכין הוה לן למימר דלכולי עלמא גברא חזיא הוה, ולא בעינן למימר הכין, אבל אי הוה מצי למימר הכין טפי הוה משני דלכולי עלמא לא שהה חוזר למקום שפסק, ובדשהה פליגי דאפילו בשהה אינו חוזר לראש לחד מינייהו. גירסת הספרים: מהו שיכנס אדם בתפליו לבית הכסא קבוע להשתין מים. וכן היא בהלכות הרב אלפסי ז"ל. אבל הראב"ד ז"ל כתב דשבוש הוא בספרים דהא אפילו לחלצן ברחוק ד' אמות מצרכינן ליה כדאיתא בסמוך, והיכי איבעיא להו ליכנס בתוכו, ורבינא היכי שרי. אלא בית הכסא עראי גרסינן. ומסתברא שאין למחוק הספרים בכך, דההיא דלקמן בנכנס לבית הכסא לגדולים קאמר, וכיון דאיכא תרתי דהוי בית הכסא קבוע ונכנס לפנות איכא למיחש, והלכך חולץ ברחוק ד' אמות, אבל כשנכנס לקטנים אפילו בבית הכסא קבוע אפשר דאינו חולץ, והיינו דקא מבעיא להו והיינו דשרי רבינא. ואפילו בשל עראי כל שנכנס לגדולים ונעשה על ידו קבוע כשהוא מניחן צריך להרחיק ארבע אמות. דכל קבוע ולגדולים בין שהיה קבוע מעיקרא בין שנעשה עכשיו קבוע גזרו עליו בין בחליצה בין בהנחה ובעי הרחקה ארבע אמות. הא דאמרינן: אבל בית הכסא עראי חולץ תפיליו ונפנה לאלתר. קשיא לי היכי נפנה לאלתר, דמכל מקום בעינן והיה מחניך קדוש וליכא בשעה שהוא נפנה. אמר אביי לא שנו אלא בכלי שהוא כליין, אבל בכלי שאינו כליין אפילו פחות מטפח. קשיא לי אי בכלי שהוא כליין כי איכא טפח מאי הוי והא כגופן דמי, וכדתניא בשלהי פרקין (כה, ב) בית שיש בו ספר תורה ותפילין אסור בתשמיש המטה עד שיוציאם או [עד] שיניחם כלי בתוך כלי, ואמר אביי לא אמרן אלא בכלי שאינו כלין אבל בכלי שהוא כלין אפילו עשרה מני כחד מנא דמי. וניחא לי דככלי אחד מיהא הוי וכדאמרינן ככלי אחד דמיא, והיינו נמי דאמר רבא (שם) גלימא אקומטרא ככלי בתוך כלי דמי דאלמא קומטרא מהני ככלי אחד ולא בעינן אלא כלי אחד בלחוד. אלא אדרבה קשיא לי אפילו כלי שהוא כלין אמאי אינו מציל בבית הכסא ואפילו בפחות מטפח, דמי גרע כלין מעורן שהוא מחובר עליהן ומהודק ואי לאו שי"ן דכתיב בהו מציל. דאיבעיא להו במסכת שבת בפרק במה אשה יוצאה (סא, ב) גמ' לא יצא האיש בסנדל המסומר, קמיעין יש בהן משום קדושה או דלמא אין בהן משום קדושה, ואמרינן למאי, ואוקימנא ליכנס בהן לבית הכסא. ואתי למפשטה מדתנן ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה, ודייקינן הא מן המומחה נפיק, ואי אמרת יש בהן משום קדושה זימנין דמצטרך לבית הכסא ואתי לאתויי ד' אמות ברשות הרבים. ואוקימנא במחופה עור, ואקשינן והרי תפילין דמחופות עור ותניא הנכנס לבית הכסא חולץ תפליו ברחוק ארבע אמות ונכנס, ופריק התם משום שי"ן, דאמר אביי שי"ן של תפלין הלכה למשה מסיני, אלמא אי לאו שי"ן עור מציל. וצריך לי עיון. (רשב"א)


דף כג - ב

ננטרן אמר רבא כי הוה אזלינן בתריה דר''נ כי הוה נקיט ספרא דאגדתא יהיב לן כי הוה נקיט תפילין לא יהיב לן אמר הואיל ושרונהו רבנן ננטרן ת''ר לא יאחז אדם תפילין בידו וס''ת בזרועו ויתפלל ולא ישתין בהן מים ולא יישן בהן לא שינת קבע ולא שינת עראי. אמר שמואל סכין ומעות וקערה וככר הרי אלו כיוצא בהן. אמר רבא אמר רב ששת לית הלכתא כי הא מתניתא דב''ש היא דאי ב''ה השתא בית הכסא קבוע שרי בית הכסא עראי מיבעיא מיתיבי דברים שהתרתי לך כאן אסרתי לך כאן מאי לאו תפילין אי אמרת בשלמא בית הלל התרתי לך כאן קבוע אסרתי לך כאן בית הכסא עראי אלא אי אמרת ב''ש הא לא שרו ולא מידי כי תניא ההיא לענין טפח וטפחיים דתני חדא כשהוא נפנה מגלה לאחריו טפח ולפניו טפחיים ותניא אידך לאחריו טפח ולפניו ולא כלום מאי לאו אידי ואידי באיש ולא קשיא כאן לגדולים כאן לקטנים ותסברא אי בקטנים לאחריו טפח למה לי אלא אידי ואידי בגדולים ולא קשיא הא באיש הא באשה אי הכי הא דקתני עלה זהו ק''ו שאין עליו תשובה מאי אין עליו תשובה דרכא דמילתא הכי איתא אלא לאו תפילין ותיובתא דרבא אמר רב ששת תיובתא מכל מקום קשיא השתא בית הכסא קבוע שרי בית הכסא עראי לא כל שכן הכי קאמר בית הכסא קבוע דליכא ניצוצות שרי בית הכסא עראי דאיכא ניצוצות אסרי אי הכי אמאי אין עליו תשובה תשובה מעלייתא היא הכי קאמר הא מילתא תיתי לה בתורת טעמא ולא תיתי לה בק''ו דאי אתיא לה בתורת ק''ו זהו ק''ו שאין עליו תשובה: ת''ר הרוצה ליכנס לסעודת קבע מהלך עשרה פעמים ד' אמות או ד' פעמים י' אמות ויפנה ואח''כ נכנס אמר ר' יצחק הנכנס לסעודת קבע חולץ תפיליו ואח''כ נכנס ופליגא דר' חייא דא''ר חייא מניחן על שלחנו וכן הדור לו ועד אימת אמר רב נחמן בר יצחק עד זמן ברכה תני חדא צורר אדם תפיליו עם מעותיו באפרקסותו ותניא אידך לא יצור לא קשיא הא דאזמניה הא דלא אזמניה דאמר רב חסדא האי סודרא דתפילין דאזמניה למיצר ביה תפילין צר ביה תפילין אסור למיצר ביה פשיטי אזמניה ולא צר ביה צר ביה ולא אזמניה שרי למיצר ביה זוזי ולאביי דאמר הזמנה מילתא היא אזמניה אע''ג דלא צר ביה צר ביה אי אזמניה אסיר אי לא אזמניה לא בעא מיניה רב יוסף בריה דרב נחוניא מרב יהודה מהו שיניח אדם תפיליו תחת מראשותיו תחת מרגלותיו לא קא מיבעיא לי שנוהג בהן מנהג בזיון כי קא מיבעיא לי תחת מראשותיו מאי א''ל הכי אמר שמואל מותר אפילו אשתו עמו מיתיבי לא יניח אדם תפיליו תחת מרגלותיו מפני שנוהג בהם דרך בזיון אבל מניחן תחת מראשותיו ואם היתה אשתו עמו אסור היה מקום שגבוה ג' טפחים או נמוך ג' טפחים מותר תיובתא דשמואל תיובתא אמר רבא אע''ג דתניא תיובתא דשמואל הלכתא כוותיה מ''ט

 רש"י  ננטרן. ישמרוני אכניסם עמי וישמרוני מן המזיקין: לא יאחוז בידו וכו' ויתפלל. שאין דעתו מיושבת עליו בתפלה שהרי לבו תמיד עליהן שלא יפלו מידו: ולא יישן בהן. שמא יפיח: הרי אלו כיוצא בהן. לענין תפלה שדואג עליהן שלא תפול הסכין ותזיקנו והקערה תשפך והמעות יאבדו והככר יטנף: לית הלכתא כי הא מתניתא. דקתני לא ישתין בתפילין: דבית שמאי היא. דאמרי לעיל מניחן בחלון הסמוך לרשות הרבים ולא יכניסם בידו ויכנס: דאי בית הלל. הא אמרי לעיל אוחזן בידו ונכנס: בית הכסא עראי. כגון להשתין שאין אדם הולך בשבילם לבית הכסא והפעם הזאת נעשה המקום הזה בית הכסא תחלה: שהתרתי לך כאן. בבית הכסא קבוע: אסרתי לך כאן. בבית הכסא עראי: מאי לאו תפילין. שאמרו בית הלל אוחזן בידו ונכנס לבית הכסא קבוע ולהשתין בהם אסרו כדמפרש טעמא לקמן: הא לא שרו. בבית הכסא קבוע: כי תניא ההיא. לאו לענין תפילין תניא אלא לענין גלוי טפח וטפחיים דלגדולים אינו מגלה אלא טפח ולקטנים מגלה טפחיים ועלה קאי גלוי טפחיים שהתרתי לך כאן אסרתי לך כאן: לאחריו טפח. ולא יותר משום צניעות: ולפניו טפחיים. משום קילוח מי רגלים הנתזין למרחוק: מאי לאו כו'. והיינו דקאמר לעיל דברים שהתרתי לך בבית הכסא עראי אסרתי לך בקבוע: אלא אידי ואידי בגדולים. ומתוך שהוא דוחק עצמו לגדולים הוא בא לידי קטנים הלכך באיש מלאחריו טפח ומלפניו טפחיים ובאשה מלפניה ולא כלום והכי קאמר הא דלעיל דברים שאסרתי לך באשה התרתי לך באיש: אי הכי. דלענין טפח וטפחיים קתני דברים שהתרתי לך כאן אסרתי לך כאן: הא דקתני עלה. בסיפא דידה וזה הוא ק''ו שאין עליו תשובה בדבר הזה יש לך להשיבני ק''ו ואין לי עליו תשובה להחזיר לך אי אמרת בשלמא בתפילין קאמר וכדאמרן וב''ה היא היינו דקתני דיש כאן להקשות קל וחומר השתא בית הכסא קבוע שרי בית הכסא עראי מיבעיא ואין לי תשובה להשיבך עליו אלא אי אמרת לענין טפח וטפחיים מאי ק''ו יש להקשות כאן: אורחא דמילתא הכי הוא. שהאיש צריך לגלות לפניו ולא האשה: תיובתא דרבא אמר רב ששת. דאמר בית שמאי היא ולא בית הלל דאם כן לא משכחת מידי לאוקמה הך ברייתא דקתני מאי שהתרתי לך כאן אסרתי לך כאן: דליכא ניצוצות. שיהא צריך לשפשפן בימינו מעל רגליו: בית הכסא עראי. לקטנים: דאיכא ניצוצות. הניתזין על גבי רגליו ואמרינן במסכת יומא (דף ל.) מצוה לשפשפן שאסור לאדם שיצא בניצוצות שעל גבי רגליו שמא יראה ככרות שפכה ונמצא מוציא לעז על בניו שהם ממזרים הילכך אי אפשר לאחוז תפילין בידו: הא מילתא. דתפילין דבית הכסא עראי וקבוע: תיתי לה בתורת טעמא. להתיר בבית הכסא קבוע את האסור בבית הכסא עראי משום טעמא דניצוצות: דאי אתיא לה בתורת ק''ו. לומר דין הוא להקל בבית הכסא עראי קל ולהחמיר בבית הכסא חמור ולא תזול בתר טעמא אלא בתר חומרא וקולא ואנן עבדינן איפכא אין לי עליו מה להשיבך שאין לי למצוא שיהא בשום מקום בית הכסא עראי חמור מן הקבוע שאוכל להשיבך אם התרתי בקבוע שהוא קל בדבר פלוני נתיר בשל עראי שהוא חמור בה אבל טעמא איכא למאי דעבדינן דהכא איכא ניצוצות והכא ליכא ודבר זה לאו קל וחומר לא קל ולא חמור: הנכנס לסעודת קבע. וגנאי הוא שיצטרך לנקביו בתוך הסעודה: מהלך עשרה פעמים כו'. ובכל פעם ופעם בודק עצמו ויושב אולי יוכל להפנות שההילוך מוריד הגדולים לנקב: חולץ תפיליו. שמא ישתכר בסעודה ויתגנה בתפיליו: וכן הדור לו. שיהו מזומנים לו ויחזור ויניחם בשעת ברכה: באפרקסותיה. סודר של ראשו: עם מעותיו. לא עם המעות ממש אלא שני קשרים זה אצל זה: ה''ג הא דאזמניה הא דלא אזמניה. לההיא סודר לתפילין דכיון דאזמניה שוב אסור לצור בו מעות מאחר שהקצו לכך: צר ביה. אי אזמניה אין אי לא אזמניה לא קדיש ושרי למיצר ביה דהכי תניא בהדיא בסנהדרין (מח:) הניח בו תפיליו יניח בו מעות: ולאביי דאמר הזמנה מילתא היא. גבי אורג בגד למת בסנהדרין בפרק נגמר הדין (ד' מז:): מהו שיניח תפיליו תחת מראשותיו. בלילה כשהוא ישן: אם היה מקום גבוה ג' טפחים. למעלה מראשותיו ועליו נותן התפילין או למטה מראשותיו יוצא מקום מן המטה: (רש"י)

 תוספות  דברים שהתרתי לך כאן כו'. ולא בעי לשנויי דברים שהתרתי לך בבית הכסא עראי אסרתי לך בקבוע דאסור לפנות בגדולים והתפילין בראשו אבל להשתין מותר משום דלא אשכחן בברייתא אבל הך דטפח וטפחיים אשכחן ליה בברייתא בהדיא הר''ר יוסף: (תוספות)


דף כד - א

כל לנטורינהו טפי עדיף והיכא מנח להו אמר ר' ירמיה בין כר לכסת שלא כנגד ראשו והא תני רבי חייא מניחן בכובע תחת מראשותיו דמפיק ליה למורשא דכובע לבר בר קפרא צייר להו בכילתא ומפיק למורשהון לבר רב שישא בריה דרב אידי מנח להו אשרשיפא ופריס סודרא עלוייהו אמר רב המנונא בריה דרב יוסף זימנא חדא הוה קאימנא קמיה דרבא ואמר לי זיל אייתי לי תפילין ואשכחתינהו בין כר לכסת שלא כנגד ראשו והוה ידענא דיום טבילה הוה ולאגמורן הלכה למעשה הוא דעבד בעי מיניה רב יוסף בריה דרב נחוניא מרב יהודה שנים שישנים במטה אחת מהו שזה יחזיר פניו ויקרא ק''ש וזה יחזיר פניו ויקרא ק''ש א''ל הכי אמר שמואל ואפילו אשתו עמו מתקיף לה רב יוסף אשתו ולא מיבעיא אחר אדרבה אשתו כגופו אחר לאו כגופו מיתיבי שנים שישנים במטה אחת זה מחזיר פניו וקורא וזה מחזיר פניו וקורא ותניא אחריתי הישן במטה ובניו ובני ביתו בצדו הרי זה לא יקרא ק''ש אא''כ היתה טלית מפסקת ביניהן ואם היו בניו ובני ביתו קטנים מותר בשלמא לרב יוסף לא קשיא הא באשתו הא באחר אלא לשמואל קשיא אמר לך שמואל לרב יוסף מי ניחא והתניא היה ישן במטה ובניו ובני ביתו במטה לא יקרא ק''ש אא''כ היתה טליתו מפסקת ביניהן אלא מאי אית לך למימר אשתו לרב יוסף תנאי היא לדידי נמי תנאי היא: אמר מר זה מחזיר פניו וקורא ק''ש והא איכא עגבות מסייע ליה לרב הונא דא''ר הונא עגבות אין בהם משום ערוה לימא מסייע ליה לרב הונא האשה יושבת וקוצה לה חלתה ערומה מפני שיכולה לכסות פניה בקרקע אבל לא האיש תרגמה רב נחמן בר יצחק כגון שהיו פניה טוחות בקרקע: אמר מר אם היו בניו ובני ביתו קטנים מותר ועד כמה אמר רב חסדא תינוקת בת שלש שנים ויום אחד ותינוק בן ט' שנים ויום אחד איכא דאמרי תינוקת בת י''א שנה ויום אחד ותינוק בן שתים עשרה שנה ויום אחד אידי ואידי עד כדי {יחזקאל טז-ז} שדים נכונו ושערך צמח א''ל רב כהנא לרב אשי התם אמר רבא אע''ג דתיובתא דשמואל הלכתא כוותיה דשמואל הכא מאי אמר ליה אטו כולהו בחדא מחתא מחתינהו אלא היכא דאיתמר איתמר והיכא דלא איתמר לא איתמר א''ל רב מרי לרב פפא שער יוצא בבגדו מהו קרא עליה שער שער: א''ר יצחק טפח באשה ערוה למאי אילימא לאסתכולי בה והא א''ר ששת למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים לומר לך כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף אלא באשתו ולק''ש אמר רב חסדא שוק באשה ערוה שנאמר {ישעיה מז-ב} גלי שוק עברי נהרות וכתיב {ישעיה מז-ג} תגל ערותך וגם תראה חרפתך אמר שמואל קול באשה ערוה שנא' {שיר השירים ב-יד} כי קולך ערב ומראך נאוה אמר רב ששת שער באשה ערוה שנא' {שיר השירים ד-א} שערך כעדר העזים: אמר ר' חנינא אני ראיתי את רבי שתלה תפיליו מיתיבי התולה תפיליו יתלו לו חייו דורשי חמורות אמרו {דברים כח-סו} והיו חייך תלואים לך מנגד זה התולה תפיליו לא קשיא הא ברצועה הא בקציצה ואיבעית אימא לא שנא רצועה ולא שנא קציצה אסור וכי תלה רבי בכיסתא תלה אי הכי מאי למימרא מהו דתימא תיבעי הנחה כספר תורה קמ''ל: ואמר ר' חנינא אני ראיתי את רבי שגיהק ופיהק ונתעטש ורק

 רש"י  כל לנטורינהו טפי עדיף. להו מבזיוני כמה שהוא מוזהר על שמירתן מן העכברים ומן הגנבים טפי עדיף להו מבזיוני: בכובע. הוא הכיס שלהם: למורשא דכובע. שהתפילין נכרין בבליטתן בקצה הכיס והוא כמורשא: צייר להו בכילתא. ביריעה הפרוסה סביבו' מטתו קושרן: ומפיק למורשהון לבר. בליטת הקשר שהתפילין בולטין מן היריעה היה הופך לצד החוץ ולא לצד המטה: אשרשיפא. ספסל: יום טבילה הוה. יום שטבלה אשתו דהוה ליה ליל תשמיש והיינו כשמואל דאמר אפילו אשתו עמו: ולאגמורן הלכה למעשה. מה שצוני להביאם לו לא עשה אלא ללמדני הלכה לעשות מעשה כשמואל: ואפילו אשתו עמו. שיחזיר פניו דכל זמן שהן פונים פנים כנגד פנים פשיטא ליה דאסור דאיכא הרהור נגיעת ערוה על ידי אברי תשמיש: אשתו כגופו. ורגיל בה וליכא הרהור כולי האי: בשלמא לרב יוסף. דאמר אשתו היא דשריא אבל אחר לא מתרץ להו למתניתא הא באשתו הא באחר והא דקתני בני ביתו אינו אשתו: היה ישן במטה ובני ביתו. ואשתו בכלל ביתו: לדידי נמי. בין אשתו בין אחר פלוגתא דהני תנאי היא: הא איכא עגבות. דנגעי אהדדי: וקוצה חלתה ערומה. ואף על פי שערום אסור לברך אשה יושבת מותרת שבישיבתה פניה שלמטה מכוסים בקרקע: אבל לא האיש. מפני שהביצים והגיד בולטין ונראין ואף על פי שמגולות עגבותיו והיינו סייעתא: כגון שהיו פניה טוחות. דבוקות ומכוסות בקרקע טוחות משמע לשון שעיעות טיח חלק שאינה בולטת אפלטיירש''א {אפלשטרידי"ש: מכוסות טיח} בלע''ז: בת שלש ובן תשע. שהוא זמן שהן באין לכלל ביאה: בת י''א ובן י''ב. זמן שהן באות לכלל שערות ושדיהן נכונים שמשם ואילך באות לכלל [ביאה] שאדם מתאוה להן: התם אמר רבא. גבי תפילין תחת מראשותיו דקאמר שמואל אפי' אשתו עמו הלכה כשמואל: הכא. גבי שנים שהם ישנים דקא שרי שמואל באשתו עמו מאי: מחתא מחתינהו. באריגה אחת ארגתם: יצא שערו בבגדו. שנקב בגדו כנגד זקן התחתון ויצא מן השער בנקב מהו מי הוי ערוה לקרות ק''ש כנגדו או לא: שער שער. כלומר מה בכך: לאסתכולי בה. אם אשת איש היא: תכשיטין שבפנים. כומז דפוס של בית הרחם שהיו עושין לבנותיהן ונוקבין כתלי בית הרחם כדרך שנוקבין את האזנים ותוחבין אותו כדי שלא יזדקקו להן זכרים: עם תכשיטין שבחוץ. אצעדה וצמיד הן הביאו אותן על כפרת הרהור עבירה שנסתכלו בבנות מדין: לאשתו ולק''ש. אם טפח מגולה בה לא יקרא ק''ש כנגדה: שוק. באשת איש: ערוה. להסתכל וכן באשתו לק''ש: גלי שוק. וכתיב בתריה תגל ערותך: קולך ערב. מדמשבח לה קרא בגוה שמע מינה תאוה היא: התולה תפיליו. ביתד יתלו חייו: דורשי רשומות. קשרים וסתומים הכלולים בתורה דורשי חמורות גרסינן והיא היא: זה התולה תפיליו. שהתורה חייו של אדם ורמז לך הכתוב שיתלו חייו: ברצועה. והקציצה למטה גנאי הוא להם אבל תולה הוא אותם בקציצה ותהא הקציצה מונחת על היתד והרצועה למטה: בכיסתא תלה. בתוך תיקן היו ותלה התיק: שגיהק. ריט''ייר {רוטי"ר: לגהק} בלעז פעמים שאדם מוציא מגופו לפיו נפיחה מתוך שובעו וריחה כריח המאכל שאכל: פיהק. באליי''ר {בדייליי"ר: לפהק} בלעז חיך מלקוחיו פותח להוציא רוח הפה מלא כאדם שרוצה לישון או שעמד משינה: ונתעטש. שטרנוד''ר {אישטירנודי"ר: להתעטש} בלעז ויש שדורשים גיהק נוטריקון גו הקים שטריליי''ר {אישטינדייליי"ר: להתמקח} פיהק פיו הקים: ורק. ע''ג קרקע: (רש"י)

 תוספות  והא תני רבי חייא מניחן בכובע תחת מראשותיו. ואם תאמר אימא בכובע שלא כנגד ראשו שהרי בברייתא דלעיל נמי תני תחת מראשותיו ולא פריך מיניה משום דמצינן לפרושי שלא כנגד ראשו ואומר הרב דא''כ מאי איריא בכובע אפילו שלא בכובע נמי אלא ש''מ דמיירי אפילו כנגד ראשו ומ''מ קשיא לישני דמיירי באשתו עמו דבעיא כלי בתוך כלי וצ''ע: שנים שהיו ישנים במטה. וא''ת והלא רואה ערות עצמו וי''ל שיוציא ראשו לחוץ וא''ת והרי לבו רואה את הערוה וי''ל דקסבר לבו רואה את הערוה מותר אי נמי חוצץ בבגדו כנגד לבו: והתניא היה ישן במטה ובני ביתו וכו'. פי' רש''י אשתו בכלל ביתו ולא נהירא חדא דלא אשכחן אשתו דמקריא בני ביתו ועוד לפירושו הול''ל והא קתני כאן כיון דאברייתא דלעיל קאי אבל מדקאמר והתניא משמע דברייתא אחרת היא ואומר ה''ר יוסף דגרסינן היה ישן במטה ואשתו ישנה בצדו לא יחזיר פניו ויקרא אא''כ היתה טלית מפסקת בינו לבינה: (תוספות)

 רשב"א  והא תני רבי חייא מניחן בכובע תחת מראשותיו. ואם תאמר מאי קושיא דלמא תחת מראשותיו שלא כנגד ראשו, דהא באידך ברייתא תחת מראשותיו קתני, ואפילו הכי קא מפרשינן דוקא שלא כנגד ראשו. יש לומר דמניחן בכובע קא דייק דאם איתא דשלא כנגד ראשו קאמר אמאי מניחן בכובע. ומיהו הכובע למי שנותנן תחת מראשותיו ממש לא מעלה ולא מוריד. והא איכא עגבות. פירש רש"י ז"ל: עגבות דחבריה. ותמיהא לי דהא קתני זה מחזיר פניו וקורא וזה מחזיר פניו וקורא. ועוד דאם כן כי קאמרינן עגבות אין בהן משום ערוה, מאי קא מסייע מהאשה יושבת וקוצה לה חלתה ערומה דשאני התם דעגבות דנפשה איכא עגבות דחברתה ליכא. ואפשר לומר לפי פירושו דכל שאין סודר מפסיק ביניהם והם תחת סודר אחד ואם יחזיר זה פניו כנגד זה היה רואה עגבות חברו ולא יראה בך ערות דבר קרינן ביה, והלכך אף האשה שקוצה לה חלה ערומה אם איתא דעגבות איכא משום ערוה אף זו אסורה לקוץ ולבריך דהא מיגליא וקיימא, אלא מדשרינן התם שמע מינה דעגבות אפילו ברואה אותן ליכא משום ערוה, כן נראה לי ליישב פירש"י ז"ל. והנכון בעיני מה שפירש הראב"ד ז"ל והא איכא עגבות דנפשיה שהן ערומות ואף על פי שהוא אינו רואה אותן הא לא כתיב לא תראה ערות דבר אלא [וְ]לֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר, כלומר לא יראה הרואה בך ערות דבר בשעה שה' אלקיך מתהלך בקרב מחניך. ומיהו משום עגבות דאשתו ליכא דכיון שאינו רואה ואינו נוגע אין בכך כלום, אבל דנפשיה איכא משום ערוה. ושני ליה עגבות דנפשיה לית בהו משום ערוה ודחבריה דאסור היינו משום נגיעה וטעמא משום דמטריד, אבל באשתו אפילו נוגע כל שמחזיר פניו ואינו רואה ערותה שרי דמחמת נגיעה לא מטריד הואיל וגס בה. אמר רב חסדא שוק שבאשה ערוה. ודוקא לאחרים ולאנשים ומשום הרהור, אבל לעצמה לא דהא קתני האשה יושבת וקוצה לה חלתה ערומה. והא דאמר רבי יצחק טפח באשה ערוה ואוקימנא באשתו ובקריאת שמע פירש הראב"ד ז"ל דאפשר דוקא ממקום צנוע שבה, ועלה קאתי רב חסדא למימר דשוק באשה מקום צנוע וערוה הוא ואפילו לגבי בעלה, אף על פי שאינו מקום צנוע באיש. אבל פניה ידיה ורגליה וקול דבורה שאינו זמר ושערה מחוץ לצמתה שאינו מתכסה אין חוששין להם מפני שהוא רגיל בהן ולא טריד. ובאשה אחרת אסור להסתכל בשום מקום ואפילו באצבע קטנה ובשערה, ואסור לשמוע אפילו קול דבורה כדאמרינן בקדושין (ע, א) לישדר מר שלמא לילתא אמר ליה הכי אמר שמואל קול באשה ערוה. ואלא מיהו נראה דדוקא קול של שאלת שלום או בהשבת שלום כי התם דאיכא קרוב הדעת. והרב אלפסי ז"ל שלא הזכיר מכל זה כלום, כתב הראב"ד ז"ל דאפשר דמשום דאמרינן לעיל עגבות אין בהן משום ערוה, סבר הרב ז"ל דכל שכן טפח ושוק ושערה וקול. וכתב הוא ז"ל דלא מן השם הוא זה אלא הכא משום דמטריד וברואה, ועגבות הא פרישנא דוקא דנפשיה, ובאשתו בשאינו רואה ואף על פי שנוגע, דכל שאינו רואה משום נגיעה לבד לא מטריד הואיל וגס בה. מהו דתימא תבעי הנחה כספר תורה קא משמע לן. ומיהא שמעינן דספר תורה אפילו בכיסתא וכל שכן בתיק הספר שלו אסור לתלותו. (רשב"א)


דף כד - ב

וממשמש בבגדו אבל לא היה מתעטף וכשהוא מפהק היה מניח ידו על סנטרו מיתיבי המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה המגביה קולו בתפלתו הרי זה מנביאי השקר מגהק ומפהק הרי זה מגסי הרוח המתעטש בתפלתו סימן רע לו ויש אומרים ניכר שהוא מכוער הרק בתפלתו כאילו רק בפני המלך בשלמא מגהק ומפהק לא קשיא כאן לאונסו כאן לרצונו אלא מתעטש אמתעטש קשיא מתעטש אמתעטש נמי לא קשיא כאן מלמעלה כאן מלמטה דאמר רב זירא הא מילתא אבלעא לי בי רב המנונא ותקילא לי כי כולי תלמודאי המתעטש בתפלתו סימן יפה לו כשם שעושים לו נחת רוח מלמטה כך עושין לו נחת רוח מלמעלה אלא רק ארק קשיא רק ארק נמי לא קשיא אפשר כדרב יהודה דאמר רב יהודה היה עומד בתפלה ונזדמן לו רוק מבליעו בטליתו ואם טלית נאה הוא מבליעו באפרקסותו רבינא הוה קאי אחורי דרב אשי נזדמן לו רוק פתקיה לאחוריה א''ל לא סבר לה מר להא דרב יהודה מבליעו באפרקסותו א''ל אנא אנינא דעתאי: המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה: אמר רב הונא לא שנו אלא שיכול לכוין את לבו בלחש אבל אין יכול לכוין את לבו בלחש מותר וה''מ ביחיד אבל בצבור אתי למיטרד צבורא: רבי אבא הוה קא משתמיט מיניה דרב יהודה דהוה קא בעי למיסק לארעא דישראל דאמר רב יהודה כל העולה מבבל לא''י עובר בעשה שנאמר {ירמיה כז-כב} בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם נאם ה' אמר איזיל ואשמע מיניה מילתא מבית וועדא והדר אפיק אזל אשכחיה לתנא דקתני קמיה דרב יהודה היה עומד בתפלה ונתעטש ממתין עד שיכלה הרוח וחוזר ומתפלל איכא דאמרי היה עומד בתפלה ובקש להתעטש מרחיק לאחריו ד' אמות ומתעטש וממתין עד שיכלה הרוח וחוזר ומתפלל ואומר רבש''ע יצרתנו נקבים נקבים חלולים חלולים גלוי וידוע לפניך חרפתנו וכלימתנו בחיינו ובאחריתנו רמה ותולעה ומתחיל ממקום שפסק אמר ליה אילו לא באתי אלא לשמוע דבר זה דיי: ת''ר היה ישן בטליתו ואינו יכול להוציא את ראשו מפני הצנה חוצץ בטליתו על צוארו וקורא ק''ש וי''א על לבו ותנא קמא הרי לבו רואה את הערוה קסבר לבו רואה את הערוה מותר אמר רב הונא א''ר יוחנן היה מהלך במבואות המטונפות מניח ידו על פיו וקורא ק''ש א''ל רב חסדא האלהים אם אמרה לי ר' יוחנן בפומיה לא צייתנא ליה איכא דאמרי אמר רבה בר בר חנה אמר ריב''ל היה מהלך במבואות המטונפות מניח ידו על פיו וקורא ק''ש א''ל ר' חסדא האלהים אם אמרה לי ריב''ל בפומיה לא צייתנא ליה ומי אמר ר' הונא הכי והאמר רב הונא ת''ח אסור לו לעמוד במקום הטנופת לפי שאי אפשר לו לעמוד בלי הרהור תורה לא קשיא כאן בעומד כאן במהלך ומי אמר רבי יוחנן הכי והאמר רבה בר בר חנה א''ר יוחנן בכל מקום מותר להרהר בדברי תורה חוץ מבית המרחץ ומבית הכסא וכי תימא הכא נמי כאן בעומד כאן במהלך איני והא רבי אבהו הוה קא אזיל בתריה דרבי יוחנן והוה קא קרי ק''ש כי מטא במבואות המטונפות אשתיק א''ל לר' יוחנן להיכן אהדר א''ל אם שהית כדי לגמור את כולה חזור לראש הכי קאמר ליה לדידי לא סבירא לי לדידך דסבירא לך אם שהית כדי לגמור את כולה חזור לראש תניא כותיה דרב הונא תניא כותיה דרב חסדא תניא כותיה דרב הונא המהלך במבואות המטונפות מניח ידו על פיו ויקרא ק''ש תניא כותיה דרב חסדא היה מהלך במבואות המטונפות לא יקרא ק''ש ולא עוד אלא שאם היה קורא ובא פוסק לא פסק מאי אמר ר' מיאשה בר בריה דריב''ל עליו הכתוב אומר {יחזקאל כ-כה} וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו [בהם] ר' אסי אמר {ישעיה ה-יח} הוי מושכי העון בחבלי השוא רב אדא בר אהבה אמר מהכא {במדבר טו-לא} כי דבר ה' בזה ואם פסק מה שכרו אמר ר' אבהו עליו הכתוב אומר {דברים לב-מז} ובדבר הזה תאריכו ימים: אמר רב הונא היתה טליתו חגורה לו על מתניו מותר לקרות ק''ש תניא נמי הכי היתה טליתו של בגד ושל עור ושל שק חגורה על מתניו מותר לקרות ק''ש

 רש"י  וממשמש בבגדו. להעביר הכינה העוקצתו: אבל לא היה מתעטף. אם נפלה טליתו כשהוא מתפלל לא היה נוטלה ומתעטף שלא להפסיק: על סנטרו. מנטו''ן {מינטו"ן: סנטר} בלע''ז שלא תראה פתיחת פיו: הרי זה מקטני אמנה. כאילו אין הקב''ה שומע תפילת לחש ומגביה הרבה: הרי זה מנביאי השקר. דכתיב ויקראו בקול גדול (מלכים א יח): המגהק והמפהק הרי זה מגסי הרוח. וי''א ניכר שהוא מכוער גרסינן: אלא עטוש אעטוש קשיא. דאין עטוש אלא לאונסו: למטה. מפיח בקול: ותקילא לי כי כולי תלמודאי. שקולה עלי וחביבה לפי שהיה רגיל להתעטש: כשם שעושים לו נחת רוח. שהעטוש נחת רוח לאדם: כך עושים לו נחת רוח מלמעלה. מן השמים למלאות שאלתו: אפשר כדרבי יהודה. להבליע באפרקסותו סודר שבראשו ושני ראשין תלויין בפניו: פתקיה. זרקו: מישתמיט מיניה. לא היה נראה אליו לפי שהיה רבי אבא חפץ לעלות לא''י ורב יהודה אוסר לו לפיכך לא היה נכנס לבית המדרש: ואשמע מיניה מילתא. מבחוץ: מבית וועדא. מבית המדרש: ונתעטש. מלמטה: עד שיכלה הרוח. מגופו שנודף מאותו רוח: וחוזר לתפלה. למקום שפסק: ואומר. בתוך התפלה דהא מופסקת ועומדת כבר על ידי הרוח לפיכך יכול להפסיק נמי ולומר דבר זה באמצע: חוצץ בטליתו על צוארו. מה שיש מן הטלית ולמעלה מן כתפיו מדביק בצוארו ובישן ערום קאמר: לדידי לא סבירא לי. לא הייתי מזקיקו להפסיק: בחבלי השוא. בחבלים שאינם חזקים אלא נוחין להנתק הן מושכין העון על עצמם אף זה על ידי דבור בעלמא הוא נענש: ובדבר הזה. בשביל דבור זה שנזהרתם עליו תאריכון ימים: היתה טליתו חגורה על מתניו. לכסותו ממתניו ולמטה אע''פ שממתניו ולמעלה הוא ערום קורא ק''ש: (רש"י)

 תוספות  וממשמש בבגדו. פרש''י להעביר הכינה העוקצתו אבל לא מתעטף אם נפלה טליתו ותרי מילי נינהו. ור''ח פי' דחדא מילתא היא פי' ממשמש בבגדו תקן שלא יפול מעל ראשו אבל אם נפל מעל ראשו לא היה מתעטף שהרי היא הפסקה אם מתעטף כיון שנפל לגמרי אבל לתקן קצת שלא יפול לא הוי הפסקה: ואומר רבון העולמים. מיד באמצע תפלתו ואח''כ מתחיל ממקום שפסק: אמר ליה לדידי לא סבירא לי. פירוש משום תרתי מילי חדא דסבירנא דאינו חוזר לראש דאמר רבי יוחנן (ר''ה דף ל''ד:) שמע תשע תקיעות בתשע שעות יצא ועוד דסבירא לי מניח ידו על פיו ואם כן הוי ליה ראוי אלא לדידך דסבירא לך דחייב להפסיק וכו': בחבלי השוא. כלומר בחנם מושכים עליהם עון כי טוב היה שלא היו מקיימין אותו כלל: פסק רבינו חננאל כרב חסדא דאסור לקרות ק''ש אפילו צואה תחת בגדו על בשרו וס''ל כל עצמותי תאמרנה (תהלים. לה) דאע''ג דר' חסדא תלמיד דר' הונא הוה לחומרא אזלינן ורב אלפס פסק כרב הונא מדאקשי גמרא מיניה ביומא פרק הממונה (ד' ל.): (תוספות)

 רשב"א  דאמר רב יהודה נזדמן לו רוק בתפילתו מבליעו בטליתו ואם טלית נאה הוא מבליעו באפרקסתו. ירושלמי (בפרקין ה"ה): רבי יוחנן אמר רוקק בתפלתו כדי שיהא כוסו [ר"ל: פיו] נקי, לפניו אסור לאחריו מותר, לימינו אסור לשמאלו מותר, דכתיב (תהלים צא, ז) יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ, כל עמא מודוי באהין דרקק אם טיילין דהוא אסור. פירש בהלכות הנגיד ז"ל אם במטייל כלומר שלא מאונס. והראב"ד ז"ל פירש דכטעות ידי סופר הוא בספרים והכין איתא כל עמא מודוי באהין דרקק אם אצטלין דהוא מותר, ואצטלין כמו אצטלית בת מאה מנה (גיטין עד, ב). ואתיא כגמרא דילן דאמרינן מבליעו באפרקסתו. עוד (שם בירושלמי): רבי יהושע בן לוי אמר הרוקק בבית הכנסת כרוקק בבבת עינו, ר' יונה רקק ושאיף. וליתא להא דרבי יהושע בן לוי דהא אסיק רבא לקמן בפ' הרואה (סב, ב) שהוא מותר. וכתב הראב"ד ז"ל דאבעי לן למיעבד כר' יונה, ואם יש שם גמי שאין הרוק נראה אינו צריך. ואולי לכך הורגלו ברוב המקומות לתת גמי בבתי כנסיות. היה ישן בטליתו ואינו יכול להוציא ראשו מפני הצינה חוצץ בטליתו על צוארו וקורא קריאת שמע ויש אומרים על לבו, ותנא קמא הרי לבו רואה את הערוה, קסבר לבו רואה את הערוה מותר. ופסק הראב"ד ז"ל כיש אומרים מדקתני במתניתין (לעיל כב, ב) יתכסה במים ויקרא, ואקשינן עלה לקמן (כה, ב) והלא לבו רואה את הערוה, ופרקינן עוכרן ברגלו וקורא, אלמא הכין הלכתא. ואין כן בגמרא שלנו, אלא בברייתא הוא דקתני ביש אומרים עוכרן ברגליו וקורא (שם), אלא הכי גרסינן אמר רבי אלעא אמר רב אבא בר אחא משום רבנו מים עכורין שאני, ומכל מקום בין לגרסתו בין לגרסתנו אנו למדין משם כדברי הרב ז"ל. ואני תמה למה נניח דברי תנא קמא בברייתא זו ובברייתא דלקמן (שם) דהיה יושב במים צלולין דקסבר לבו רואה את הערוה מותר, ונתפוס דברי יש אומרים. ואי משום דרבי אלעא משום רבנו, דילמא לפרוקא למתניתין ככולי עלמא קא אתי, וכדרך בשלמא לתנא קמא אלא ליש אומרים מאי איכא למימר, ושיטת התלמוד היא בהרבה מקומות, ועוד דהא רב הונא דקאמר בהדיא בלבו רואה את הערוה מותר, ומסתמא לא פליג ארבנו דהיינו רב דהוא רביה דרב הונא, אלא דרב לתרוצה אכולי עלמא אוקי לה במים עכורין, ולדידיה אתיא כפשטה ואפילו בצלולין וכתנא קמא דתני תרתי ברייתא כנ"ל. אלא שכבר הורה זקן וראוי לחוש לדבריו ז"ל וכן פסק הרב אלפסי ז"ל. כאן בעומד כאן במהלך. פירוש: בעומד איכא משום והיה מחניך קדוש, במהלך לאו מחניך הוא. (רשב"א)


דף כה - א

אבל לתפלה עד שיכסה את לבו וא''ר הונא שכח ונכנס בתפילין לבית הכסא מניח ידו עליהן עד שיגמור עד שיגמור ס''ד אלא כדאמר ר''נ בר יצחק עד שיגמור עמוד ראשון ולפסוק לאלתר וליקום משום דרשב''ג דתניא רשב''ג אומר עמוד החוזר מביא את האדם לידי הדרוקן סילון החוזר מביא את האדם לידי ירקון: אתמר צואה על בשרו או ידו מונחת בבית הכסא רב הונא אמר מותר לקרות ק''ש רב חסדא אמר אסור לקרות ק''ש אמר רבא מ''ט דרב הונא דכתיב {תהילים קנ-ו} כל הנשמה תהלל יה ורב חסדא אמר אסור לקרות ק''ש מ''ט דרב חסדא דכתיב {תהילים לה-י} כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך: אתמר ריח רע שיש לו עיקר רב הונא אמר מרחיק ד' אמות וקורא ק''ש ורב חסדא אמר מרחיק ד' אמות ממקום שפסק הריח וקורא ק''ש תניא כותיה דרב חסדא לא יקרא אדם ק''ש לא כנגד צואת אדם ולא כנגד צואת כלבים ולא כנגד צואת חזירים ולא כנגד צואת תרנגולים ולא כנגד צואת אשפה שריחה רע ואם היה מקום גבוה עשרה טפחים או נמוך עשרה טפחים יושב בצדו וקורא ק''ש ואם לאו מרחיק מלא עיניו וכן לתפלה ריח רע שיש לו עיקר מרחיק ד' אמות ממקום הריח וקורא ק''ש אמר רבא לית הלכתא כי הא מתניתא (בכל הני שמעתתא) אלא כי הא דתניא לא יקרא אדם ק''ש לא כנגד צואת אדם ולא כנגד צואת חזירים ולא כנגד צואת כלבים בזמן שנתן עורות לתוכן בעו מיניה מרב ששת ריח רע שאין לו עיקר מהו אמר להו אתו חזו הני ציפי דבי רב דהני גנו והני גרסי וה''מ בדברי תורה אבל בק''ש לא ודברי תורה נמי לא אמרן אלא דחבריה אבל דידיה לא: אתמר צואה עוברת אביי אמר מותר לקרות ק''ש רבא אמר אסור לקרות ק''ש אמר אביי מנא אמינא לה דתנן הטמא עומד תחת האילן והטהור עובר טמא טהור עומד תחת האילן וטמא עובר טהור ואם עמד טמא וכן באבן המנוגעת ורבא אמר לך התם בקביעותא תליא מילתא דכתיב {ויקרא יג-מו} בדד ישב מחוץ למחנה מושבו הכא {דברים כג-טו} והיה מחניך קדוש אמר רחמנא והא ליכא: א''ר פפא פי חזיר כצואה עוברת דמי פשיטא לא צריכא אע''ג דסליק מנהרא א''ר יהודה ספק צואה אסורה ספק מי רגלים מותרים א''ד אמר רב יהודה ספק צואה בבית מותרת באשפה אסורה ספק מי רגלים אפילו באשפה נמי מותרין סבר לה כי הא דרב המנונא דאמר רב המנונא לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד בלבד וכדרבי יונתן דר' יונתן רמי כתיב {דברים כג-יג} ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ וכתיב {דברים כג-יד} ויתד תהיה לך וגו' וכסית את צאתך הא כיצד כאן בגדולים כאן בקטנים אלמא קטנים לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד בלבד הא נפול לארעא שרי ורבנן הוא דגזרו בהו וכי גזרו בהו רבנן בודאן אבל בספקן לא גזור ובודאן עד כמה אמר רב יהודה אמר שמואל כל זמן שמטפיחין וכן אמר רבה בב''ח א''ר יוחנן כל זמן שמטפיחין וכן אמר עולא כל זמן שמטפיחין גניבא משמיה דרב אמר כל זמן שרשומן ניכר א''ר יוסף שרא ליה מריה לגניבא השתא צואה אמר רב יהודה אמר רב כיון שקרמו פניה מותר מי רגלים מיבעיא א''ל אביי מאי חזית דסמכת אהא סמוך אהא דאמר רבה בר רב הונא אמר רב צואה אפילו כחרס אסורה והיכי דמי צואה כחרס אמר רבה בב''ח א''ר יוחנן כל זמן שזורקה ואינה נפרכת וא''ד כל זמן שגוללה ואינה נפרכת אמר רבינא הוה קאימנא קמיה דרב יהודה מדפתי חזא צואה אמר לי עיין אי קרמו פניה אי לא א''ד הכי א''ל עיין אי מפלאי אפלויי מאי הוי עלה אתמר צואה כחרס אמימר אמר אסורה ומר זוטרא אמר מותרת אמר רבא הלכתא צואה כחרס אסורה ומי רגלים כל זמן שמטפיחין מיתיבי מי רגלים כל זמן שמטפיחין אסורין נבלעו או יבשו מותרים מאי לאו נבלעו דומיא דיבשו מה יבשו דאין רשומן ניכר אף נבלעו דאין רשומן ניכר הא רשומן ניכר אסור אע''ג דאין מטפיחין ולטעמיך אימא רישא כל זמן שמטפיחין הוא דאסור הא רשומן ניכר שרי אלא מהא ליכא למשמע מינה לימא כתנאי כלי שנשפכו ממנו מי רגלים אסור לקרות ק''ש כנגדו ומי רגלים עצמן שנשפכו נבלעו מותר לא נבלעו אסור ר' יוסי אומר כל זמן שמטפיחין מאי נבלעו ומאי לא נבלעו דקאמר ת''ק אילימא נבלעו דאין מטפיחין לא נבלעו דמטפיחין ואתא ר' יוסי למימר כ''ז שמטפיחין הוא דאסור הא רשומן ניכר שרי היינו ת''ק אלא נבלעו דאין רשומן ניכר לא נבלעו דרשומן ניכר ואתא ר' יוסי למימר כ''ז שמטפיחין הוא דאסור הא רשומן ניכר שרי לא דכ''ע כ''ז שמטפיחין הוא דאסור הא רשומן ניכר שרי

 רש"י  אבל לתפלה. צריך הוא להראות את עצמו כעומד לפני המלך ולעמוד באימה אבל ק''ש אינו מדבר לפני המלך: הדרוקן. חולי המצבה את הכרס: סילון. של מי רגלים: ירקון. חולי ששמו גלניצ''ה {ילונציא"ה: צהבת} : ידיו בבית הכסא. מחיצה יש בינו לבין בית הכסא ופשט ידיו לפנים מן המחיצה: כל הנשמה. הפה והחוטם בכלל ההילול ולא שאר אברים: שיש לו עיקר. שהצואה מונחת שם ומסרחת ושאין לו עיקר הפחת רוח: מרחיק ד' אמות. מן העיקר ואע''פ שהריח בא אליו וכגון שהיא לאחוריו שאינו רואה אותה: ממקום שפסק הריח. שהריח כלה שם: לא כנגד צואת אדם כו' ואע''פ שאין ריח: לית הלכתא כי הא מתניתא. דלעיל דאסר צואת כלבים וחזירים בשאין בהם עורות: בזמן שיש בהן עורות. אצואת כלבים וחזירים קאי שדרכן לתתן. בעבוד העורות אבל צואת אדם אפי' בלא עורות שהרי אין דרכן לתתן שם הלכך ע''כ בלא עורות קאמר: שאין לו עיקר. הפחת רוח: ציפי. מחצלות של בית המדרש: דהני גנו והני גרסי. ואע''פ שדרך הישנים להפיח: וה''מ לגרסא. משום דלא אפשר: אבל לק''ש. יצא לחוץ ויקרא: אבל לדידיה. הפיח הוא עצמו ממתין עד שיכלה הריח: צואה עוברת. אדם שנושאי' לפניו גרף של רעי להעבירו: מותר לקרות. וא''צ להפסיק: הטמא עומד תחת האילן. ולא בנושא את המת קאי דמת לא שנא עומד ול''ש יושב ול''ש הולך אהל הוא וגבי מצורע קתני לה בת''כ דגלי ביה רחמנא ישיבה דכתיב בדד ישב מחוץ למחנה מושבו. [מושבו] טמא. מכאן אמרו עומד נמי כיושב דמי דקביע אבל מהלך לא קביע: אבן המנוגעת. הרי היא כמצורע שהקישה הכתוב זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק ולצרעת הבגד ולבית (ויקרא יד): פשיטא. דפי חזיר אינו בלא צואה: בבית מותר. דאין דרך להניח צואה בבית: לא אסרה תורה. במי רגלים לקרות אלא כנגד עמוד הקלוח בלבד: ויצאת שמה חוץ. ולא הצריכו כסוי וכתיב וכסית: עד כמה. ישהו על גבי קרקע ויהא אסור: שרא ליה מריה. ימחול לו רבונו דודאי שקר העיד משמיה דרב: היבשה נפרכת היא יותר מן הלחה: איכא דאמרי. חומרא היא אף ע''פ שאם זורקה נפרכת הואיל ואינה נפרכת מגלגול לחה היא: קרמו. לשון קרום טיל''א {טייל"א: אריג, קרום} כלומר גלד מעט: אי מפלאי אפלויי. אם יש בה סדקים סדקים יבשה היא ושרי: מאי הוי עלה. דמי רגלים: נבלעו. בארץ: יבשו. על גבי אבנים בחמה: (רש"י)

 תוספות  לית הלכתא כי הא מתניתא אלא כי הא דתניא כו'. פרש''י לית הלכתא כי הא מתניתא דלעיל דאסרה צואת כלבים וחזירים אפי' בשאין בהם עורות אבל בצואת אדם לא שייך ואסור בכל ענין משמע אבל בצואת תרנגולים לא איירי רבא ובאידך ברייתא לא גרס צואת תרנגולים כלל ולא פליג בהא אמתניתא דלעיל ולפי זה יש לאסור צואת תרנגולין ואומר רבינו יהודה דדוקא כשהן בלול שלהם שיש שם סרחון גדול אבל בתרנגולים ההולכים בבית אין חוששין. ובירושלמי יש דבאדומים בלבד יש לחוש ולא ידעינן לפרש ועוד קאמר מרחיקין מגללי בהמה ד' אמות ר' שמואל ברבי יצחק אומר ובלבד של חמור: ריח רע שאין לו עיקר. י''מ דבתי כסאות שלנו בעומק אם יש בהן מחיצה מפסקת הויא כמו ריח רע שאין לו עיקר כמו בתי כסאות דפרסאי לקמן (ד' כו.): (תוספות)

 רשב"א  צואה על בשרו או שהיו ידיו מטונפות בבית הכסא. פירוש: שנטנפו בכניסתן לבית הכסא, ולא שנטנפו ממש דבכי הא לכולי עלמא אסור דהא צריך נקיון כפים. ויש ספרים דגרסי או שהיו ידיו מונחות בבית הכסא והוא שיהא דבר חוצץ בינו ובין בית הכסא, דאי לא תיפוק ליה משום בית הכסא עצמו. ופסק ר"ח ז"ל כרב חסדא לחומרא דלא גרע צואה על בשרו ממהלך במבואות המטונפות (כד, ב) דקיימא לן בההיא כרב חסדא דמסתיעא מילתיה. אבל הרב אלפסי ז"ל פסק לקולא כרב הונא חדא דהוא רביה דרב חסדא. ועוד דאקשינן מינה במס' יומא (ל, א) לרב פפא דאמר צואה במקומה אסור לקרות קריאת שמע, ומתרץ במקומה נפיש זוהמא שלא במקומה לא נפיש זוהמא. אלמא הא דרב הונא הלכתא היא. ונראין דברי הרב ז"ל, ומבואות המטונפות שאני משום דחזי ליה לצואה. והראב"ד ז"ל הקשה דמכל מקום הא בעינן והיה מחניך קדוש וליכא. ותירץ דכיון דיבשה והלך ריחא דלא נפיש זוהמא בטלה על גבי גופו דומיא דמלמולי זיעה שנעשו על גופו של אדם. ומסתברא דאפילו בשאינה יבשה, ואי משום מחניך קדוש כל שהוא מכוסה ליכא משום מחניך קדוש, וכדאמרינן לקמן (ע"ב) צואה בגומא מניח סנדלו עליה וקורא קריאת שמע, ובדבוקה בסנדלו דלא איפשיטא להו היינו משום זימנין דמגליא כשהוא מהלך, והדין נותן שלא הקפידה תורה במחנה קדוש אלא בשאינה מכוסה הא במכוסה משרא שרי דכתיב (דברים כג, טו) וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ. ולקמן (שם) נמי אמרינן צואה בעששית מותר לקרות קריאת שמע כנגדה, ערוה בעששית אסור לקרות קריאת שמע כנגדה, מאי טעמא צואה בכסוי תליא מילתא והא מכסיא כך נראה לי. היה מקום גבוה עשרה או נמוך עשרה יושב בצדו וקורא קריאת שמע. פירוש: והוא שלא יראה הצואה הא ברואה לעולם אסור, וכדמסיים ואזיל ואם לאו מרחיק מלא עיניו. אלא דקשיא לי דלא הוה ליה למתני אלא אם לאו מרחיק ד' אמות, דכל שאינו רואה בהרחקת ד' אמות סגי ליה, ואי ברואה אפילו גבוה או נמוך י' אסור. ויש לומר דהכי קאמר אם גבוה י' או נמוך י' יושב בצדו וקורא, הואיל ואינה במקומו ממש ואינו רואה, שגובה המקום או עומקו גורם לו שאינו רואה אותה, אבל אם היא כנגדו אף על פי שיש בה סבה אחרת שאינו רואה אותה כל שהוא במקום שיכול לראותה לא יקרא עד שירחיק ממנו עד כמלא עיניו, וילפינן לה מהא דגרסינן בירושלמי (בפרקין ה"ה): אמר רב חסדא מסוף ריח רע ד' אמות. הדא דתימא לאחריו אבל לפניו עד מקום שעיניו רואות, כהדא רבי לייא וחבריא הוו יתבין קומי פונדקיא ברמשא, אמרי רבי מהו מימר מילא דאורייתא, אומר לון מכיון דאלו הוה ביממא הויא חמיין מה קומינן ברם כדון אסור. עוד קשיא לי כל שהוא חוץ לד' אמות אף על פי שהוא רואה אותה למה לא יקרא את שמע, דהא לגבי צואה לא הקפידה תורה אלא במחניך קדוש, וכל שהוא חוץ לד' אמותיו אינה במחנהו ומחנהו קדוש הוא, ואי משום לא יראה בך ההוא בערוה ממש מוקמינן לה, וכדאמרינן לקמן (כה, ב) צואה בעששית מותר לקרות קריאת שמע כנגדה ערוה בעששית אסור לקרות קריאת שמע כנגדה, מאי טעמא צואה בכסוי תליא מילתא דכתיב (דברים כג, יד) וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ, אבל ערוה לא יראה בך ערות דבר אמר רחמנא והא מתחזיא. והיינו נמי טעמיה דרב הונא דלעיל (כד, ב) דאמר במהלך במבואות המטונפות שמותר לקרות קריאת שמע, ואף על פי שהוא מהלך תוך ארבע אמותיה ואפילו רואה אותה דלא חלק, משום דלא הקפידה תורה אלא במחנה, וכל שהוא מהלך אין כאן מחנה לדעת רב הונא, וקרא תרתי קאמר והיה מחניך קדוש, וכן לא יראה בך ערות. ויש לומר בזה דלכולי עלמא מדערבינהו רחמנא וכתבינהו אתרווייהו קאמר שלא יראה, דלא חלקן הכתוב בוהיה מחנה קדוש אלא כדי להתיר לקרות קריאת שמע תוך ארבע אמותיה של ערוה, ואי נמי תוך ארבע אמות של צואה כל שאינה במחנהו דהיינו בשאינה מגולה, אבל בראייה כאן וכאן אסור אלא שגלה לך הכתוב שאין ההקפדה בראיית צואה אלא כשהיא מגולה לגמרי הא כל שהיא מכוסה שרי דכתיב (שם) וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ והיינו צואה בעששית דתרתי בעינן מחנהו ונראת מגולה ואפילו לאחרים, או שלא במחנהו ונראית לו ממש, הא במכוסה ממנו ומכל אדם שרי ואפילו תוך ארבע אמותיו. והיינו צואה בגומא וסנדלו מונח עליה. ומקום גבוה ונמוך י' דשרי לפי שאינה נראית לו ממש ואינה במחנהו, לפי שכל מקום גבוה י' או נמוך עשרה רשות בפני עצמו הוא ואינו מחנהו, וכל שהוא חוץ למחנהו כל שאינה נראית לו ממש מגולה אינו אסור אף על פי שנראים מגולה אצל אחרים, וכדאמרינן לעיל (כב, ב) מהלך ד' אמות וזורקה לאחריו, וכל שהיה מכוסה ממנו ומכל אדם ואפילו בעששית ואפילו תוך ארבע אמותיו מותר, דהא גלה הכתוב דבכסוי תליא מילתא כנ"ל. היתה צואה כנגדו בלילה במקום שיכול לראותה ביום אף על פי שהוא אינו רואה אותה עכשיו מחמת שהוא לילה אסור. וכדגרסינן בירושלמי (שם): רבי לייא וחבריא הוו יתבן קומי פונדקיא ברמשא, אמרי רבי מהו מימר מילא דאורייתא, אמר לון מכיון דאלו הוה ביממא הוי חמין מה קומינן ברם כדון אסור. והוא הדין לסומא שאף על פי שאינו רואה מחמת מקרהו הרי הוא במקום שיכול לראות אלו לא היה מקרהו, שהרי כל אדם כסומין בלילה. ריח רע שיש לו עיקר מרחיק ד' אמות ממקום שיכלה הריח. והיינו כרב חסדא וקיימא לן כותיה. ופירוש ריח רע שיש לו עיקר צואה מגולה. אמר רבא לית הלכתא כי הא מתניתא. כלומר: שאסרה צואת כלבים וחזירים אפילו בלא נתינת עורות, אלא הלכתא כי הא מתניתא דלא אסרה עד שיתן לתוכן עורות. ירושלמי (בפרקין ה"ה): רבי יוסף ברבי חנינא אמר מרחיקין מגללי בהמה ד' אמות, רבי שמואל בר רב יצחק אמר ברכים, ובלבד בשל חמור ובבא מן הדרך. לוי אמר מרחיקין מצואת חזיר, ותני כן מרחיקין מצואת החזיר ומצואת הנמיה ומצואת התרנגולין ארבע אמות, אמר רבי יוסי ברבי אבא ובלבד באדומים. ופירוש אדומים נראה לי תרנגולין אדומים, דאי בצואה אדומה קאמר הוה ליה למימר ובלבד באדומה. אלא דקים להו שצואת האדומים קשה מן האחרים כדקים להו בין חמור לשאר בהמות. וכתב הראב"ד ז"ל שלא נאמרו הפירושים אלו אלא ביבשין אבל ברכים כולן אסורין. ואינו מחוור בעיני דהא גללי בהמה פירשו בהדיא ברכים ובלבד בשל חמור ובבא מן הדרך, ומינה דכלהו נמי ברכים ואפילו הכי שרי בכי האי גונא כדאיתמר התם. אמר רב יהודה ספק צואה בבית מותר באשפה אסור. מסתברא מדקאמר ספק צואה בבית מותר, אם קרא ונמצאת צואה במקומו בבית אינו חוזר וקורא דלאו פושע הוא, וכבר הארכתי בזה לעיל בפרקין (כב, ב ד"ה המתפלל) בסייעתא דשמיא. איכא דאמרי כל שגוללה ואינה נפרכת. הא נפרכת עפר בעלמא הוא ושרי. כתב הראב"ד ז"ל והיינו פלאי פלויי, והוא המיקל, וקיי"ל כותיה. ומי רגלים אסור כל שטופח ע"מ להטפיח כתנא קמא דרבי יוסי, הא טופח שלא להטפיח שרי. (רשב"א)


דף כה - ב

והכא בטופח על מנת להטפיח איכא בינייהו: ירד לטבול אם יכול לעלות כו': לימא תנא סתמא כר' אליעזר דאמר עד הנץ החמה אפי' תימא ר' יהושע ודלמא כותיקין דא''ר יוחנן ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה: ואם לאו יתכסה במים ויקרא: והרי לבו רואה את הערוה א''ר אלעזר ואי תימא ר' אחא בר אבא בר אחא משום רבינו במים עכורין שנו דדמו כארעא סמיכתא שלא יראה לבו ערותו. ת''ר מים צלולין ישב בהן עד צוארו וקורא וי''א עוכרן ברגלו ות''ק והרי לבו רואה את הערוה קסבר לבו רואה את הערוה מותר והרי עקבו רואה את הערוה קסבר עקבו רואה את הערוה מותר אתמר עקבו רואה את הערוה מותר נוגע אביי אמר אסור ורבא אמר מותר רב זביד מתני לה להא שמעתא הכי רב חיננא בריה דרב איקא מתני לה הכי נוגע דברי הכל אסור רואה אביי אמר אסור רבא אמר מותר לא נתנה תורה למלאכי השרת והלכתא נוגע אסור רואה מותר אמר רבא צואה בעששית מותר לקרות ק''ש כנגדה ערוה בעששית אסור לקרות ק''ש כנגדה צואה בעששית מותר לקרות ק''ש כנגדה דצואה בכסוי תליא מילתא והא מיכסיא ערוה בעששית אסור לקרות ק''ש כנגדה {דברים כג-טו} ולא יראה בך ערות דבר אמר רחמנא והא קמיתחזיא אמר אביי צואה כל שהוא מבטלה ברוק אמר רבא וברוק עבה אמר רבא צואה בגומא מניח סנדלו עליה וקורא ק''ש בעא מר בריה דרבינא צואה דבוקה בסנדלו מאי תיקו אמר רב יהודה עכו''ם ערום אסור לקרות ק''ש כנגדו מאי איריא עכו''ם אפילו ישראל נמי ישראל פשיטא ליה דאסור אלא עכו''ם אצטריכא ליה מהו דתימא הואיל וכתיב בהו {יחזקאל כג-כ} אשר בשר חמורים בשרם אימא כחמור בעלמא הוא קמ''ל דאינהו נמי איקרו ערוה דכתיב {בראשית ט-כג} וערות אביהם לא ראו: ולא יתכסה לא במים הרעים ולא במי המשרה עד שיטיל לתוכן מים: וכמה מיא רמי ואזיל אלא ה''ק לא יתכסה לא במים הרעים ולא במי המשרה כלל ומי רגלים עד שיטיל לתוכן מים ויקרא ת''ר כמה יטיל לתוכן מים כל שהוא ר' זכאי אומר רביעית אמר רב נחמן מחלוקת לבסוף אבל בתחלה כל שהן ורב יוסף אמר מחלוקת לכתחלה אבל לבסוף דברי הכל רביעית אמר ליה רב יוסף לשמעיה אייתי לי רביעיתא דמיא כר' זכאי: ת''ר גרף של רעי ועביט של מי רגלים אסור לקרות ק''ש כנגדן ואף ע''פ שאין בהן כלום ומי רגלים עצמן עד שיטיל לתוכן מים וכמה יטיל לתוכן מים כל שהוא ר' זכאי אומר רביעית בין לפני המטה בין לאחר המטה רבן שמעון בן גמליאל אומר לאחר המטה קורא לפני המטה אינו קורא אבל מרחיק הוא ארבע אמות וקורא ר''ש בן אלעזר אומר אפי' בית מאה אמה לא יקרא עד שיוציאם או שיניחם תחת המטה איבעיא להו היכי קאמר אחר המטה קורא מיד לפני המטה מרחיק ארבע אמות וקורא או דלמא הכי קאמר לאחר המטה מרחיק ד' אמות וקורא לפני המטה אינו קורא כלל ת''ש דתניא ר''ש בן אלעזר אומר אחר המטה קורא מיד לפני המטה מרחיק ארבע אמות רבן שמעון בן גמליאל אומר אפי' בית מאה אמה לא יקרא עד שיוציאם או שיניחם תחת המטה בעיין איפשיטא לן מתנייתא קשיין אהדדי איפוך בתרייתא מה חזית דאפכת בתרייתא איפוך קמייתא מאן שמעת ליה דאמר כוליה בית כארבע אמות דמי ר''ש בן אלעזר היא אמר רב יוסף בעאי מיניה מרב הונא מטה פחות משלשה פשיטא לי דכלבוד דמי שלשה ארבעה חמשה ששה שבעה שמנה תשעה מהו א''ל לא ידענא עשרה ודאי לא מיבעי לי אמר אביי שפיר עבדת דלא איבעיא לך כל עשרה רשותא אחריתי היא אמר רבא הלכתא פחות משלשה כלבוד דמי עשרה רשותא אחריתי היא משלשה עד עשרה היינו דבעא מיניה רב יוסף מרב הונא ולא פשט ליה אמר רב הלכה כר''ש בן אלעזר וכן אמר באלי א''ר יעקב ברה דבת שמואל הלכה כרבי שמעון בן אלעזר ורבא אמר אין הלכה כר''ש בן אלעזר רב אחאי איעסק ליה לבריה בי רב יצחק בר שמואל בר מרתא עייליה לחופה ולא הוה מסתייעא מילתא אזל בתריה לעיוני חזא ספר תורה דמנחא אמר להו איכו השתא לא אתאי סכנתון לברי דתניא בית שיש בו ספר תורה או תפילין אסור לשמש בו את המטה עד שיוציאם או שיניחם כלי בתוך כלי אמר אביי לא שנו אלא בכלי שאינו כליין אבל בכלי שהוא כליין אפילו עשרה מאני כחד מאנא דמי אמר רבא גלימא

 רש"י  בטופח ע''מ להטפיח איכא בינייהו. ת''ק בעי על מנת להטפיח ור' יוסי מחמיר: לימא תנא סתמא כר' אליעזר. והלכה כמותו: קאמרה מתני' עם הנץ החמה אבל לכ''ע עד שלש שעות: והרי לבו רואה את הערוה. קס''ד כל אבר שאין דרכו לראות את הערוה [ורואה] אותו בשעה שקורא בתורה קרינן ביה ולא יראה בך ערות דבר: לא נתנה תורה למלאכי השרת. שאין להם ערוה על כרחנו יש לנו ערוה ואין אנו יכולים להשמר מכל זה: כל שהוא מעט: ברוק. רוקק עליה ומכסה אותה ברוק: בעששית. לנטירנ''א {מנורה - נר שבתוך קופסא של זכוכית} בלעז כלומר מחיצת זכוכית או קלף דק מפסיק בנתיים והיא נראית: בכסוי תליא מילתא וכסית את צאתך: מים הרעים. סרוחים: מי המשרה. ששורים שם הפשתן והקנבוס והם מסריחים: וכמה מיא רמי ואזיל. כמה ישליך לתוכם ויבטלם הלא מרובין הם: ומי רגלים. מועטין והם בכלי והוא בא לקרות ק''ש אצלם: לבסוף. שמי רגלים בכלי וזה נותן לתוכן מים בההיא קאמר ר' זכאי רביעית: אבל לכתחלה. שקדמו המים למי רגלים דברי הכל כל שהוא שכשמטיל מי רגלים בכלי לבסוף ראשון ראשון שנופל לתוך המים מתבטל ואע''פ שהם רבים והולכין כבר בטלו: אייתי לי רביעתא. אפי' בתחלה: גרף ועביט. שניהם כלי חרס הם אלא של רעי קרוי גרף ושל מי רגלים קרוי עביט: אסור לקרות ק''ש כנגדם. הואיל ומיוחדין לכך ואע''פ שאין בתוכן כלום: ומי רגלים עצמן. בכלי שאינו מיוחד להם: בין לפני המטה. שאין המטה מפסקת בינו לבינם: בין לאחר המטה. שהמטה מפסקת ביניהם אסור: או שיניחם תחת המטה גרסינן. ולא גרסינן כלי בתוך כלי: תחת המטה. כאילו היו טמונים בארץ: היכי קאמר. רשב''ג: בעיין איפשיטא לן. שאלתנו נתפרשה לה בחלוק שבין לפני המטה ולאחר המטה: מתנייתא מיהו קשיין. שהוחלפה שיטתן: מאן שמעת ליה וכו': לא ידעתי היכן היא: פשיטא לי. במניחן תחת המטה ורגליה קצרים שאין הימנה ולקרקע שלשה טפחים כלבוד דמי והרי הן כטמונים: עשרה ודאי. לא שאלתי ממנו דנראה כאילו אינה תחתיה מאחר שיש הפסק כל כך אין זה כסוי: עייליה לחופה ולא הוה מסתייעא מילתא. דנישואין שלא היה יכול לבעול: סכנתון לברי. כמעט סכנתם את בני למות בעונש העון: אפילו עשרה מאני. וכולן כליין כחד מאנא דמי: (רש"י)

 תוספות  והרי לבו רואה את הערוה. פירש ר''י מדפריך גמרא הכי בפשיטות משמע דלבו רואה את הערוה אסור אלא דרבינו שמעיה תלמידו של רש''י פסק כת''ק דלבו רואה את הערוה מותר ומיהו בסמוך משמע דאסור דלא פליגי הני אמוראי אלא בעקבו רואה את הערוה אבל בלבו רואה את הערוה כ''ע מודו דאסור: והלכתא נוגע עקבו אסור. וטעמא דגזרינן נוגע עקבו שמא יגע בידיו: גרף של רעי. פי' רש''י של חרס בלוע משמע לפירושו אבל כלי דלא בלע כגון זכוכית אפשר דשרי: ובלבד שיטיל בהן רביעית מים. אבל בגרף אפשר דלא מהני מים: (תוספות)

 רשב"א  והלא לבו רואה את הערוה. כלומר: שהוא עם הערוה בתוך המים, אבל לעיניו רואות את הערוה ליכא למיחש, דכיון שעיניו חוץ למים ומסתכל בחוץ אינו רואה הערוה, ואוקימנא בעכורין, הראב"ד ז"ל. אמר רבי יוחנן צואה כל שהוא מבטלה ברוק, אמר רבא וברוק עבה. ירושלמי (הלכה ה): ר' זעירא ורבי יעקב בר זבדא הוו יתבין חמון צואתה, קם ר' יעקב בר זבדא ורקיק עלה, אמר ליה ר' זעירא כמן ימה לטיגני. ופירש הראב"ד ז"ל שאין הרקיקה מועלת אלא בשרקק לאלתר אבל לאחר שעה (ו)[נ]בלע והולך ואינו מציל. דבוקה בסנדלו מהו, תיקו. וכתב הראב"ד ז"ל דהוי תיקו דאסורא ולחומרא. כמה יטיל לתוכו מים כל שהוא. רבי זכאי אומר רביעית. פירוש: אפילו מי רגלים עצמן הרבה, דהא דומיא דכל שהוא דאמר תנא קמא, קאמר ר' זכאי רביעית, והיינו דאמר רב יוסף לשמעיה עייל לי רביעתא דמיא במשיכלא, לומר דבהכי סגי ואפילו מטיל לתוך משיכלא מי רגלים מרובין. והלכתא כר' זכאי ובין בתחלה בין בסוף צריך רביעית, וכדאמר ליה ר"י לשמעיה ולא אמרי בכי הא ראשון ראשון בטל, דהא מי רביעית בתוך מי רגלים מרובים בטלין הן מן הדין, אלא שהקלו חכמים בדבר הואיל ומי רגלים עצמן שלא כנגד עמוד מדרבנן. ודוקא בכלי שאינה כליין דאילו בכליין אפילו נשפכו ממנו מימי רגלים אסור לקרות כנגדן, כדתניא לעיל כלי שנשפכו ממנו מי רגלים אסור לקרות קריאת שמע כנגדו, ואינו מועיל בנתינת מים להכשיר הכלי עצמו, וטעמא משום דכיון דרגיל בכך מזוהם טפי, וכן כתב הראב"ד ז"ל. וכן נראה באמת מדקתני בסמוך גרף של רעי ועביט של מי רגלים אסור לקרות קריאת שמע כנגדן אף על פי שאין בהן כלום, ומי רגלים עצמן אסורין עד שיטיל לתוכן מים. אלמא למי רגלים מועיל נתינת מים לתוכן אבל לכלים עצמן אינו מועיל. ובתוס' נסתפקו בכך והן הקלו דדוקא בכלי חרס דבכל התלמוד גרף של רעי היינו של חרס אבל של עץ ושל זכוכית ושל מיני מתכות שרי. גירסת כל הספרים כך היא: אמר רב יוסף בעאי מיניה מרב הונא מטה פחות מג' כלבוד דמי או לא. א"ל לא ידענא ג' ד' ה' ו' ז' ח' ט' מהו, לא שני, י' ודאי לא איבעיא לי. אמר אביי שפיר עבדת דלא איבעי לך כל עשרה רשות אחריתי היא. ואליבא דרבן שמעון בן גמליאל דאמר אחר המטה קורא מיד דכמחנה אחר דמי קא מבעיא ליה, כלומר דלרבן שמעון בן גמליאל דאמר דמטה חוצצת ומחנה אחר היא, מטה פחותה משלשה ומשלשה ועד י' חוצצת או לא, ולא אפשיטא, ומדאיבעיא ליה לרב יוסף ואליבא דרבן שמעון בן גמליאל קיימא לן כותיה. וכן פסק גאון ז"ל. ותמיהא לי כי היכי דאמר ליה אביי שפיר עבדת דעשרה לא מיבעיא לך דרשותא אחריתי היא, ליקשי ליה פחות משלשה מאי קא מיבעיא ליה דהא בכל מקום כלבוד דמי. ועוד מאי קאמר רבא פשיטא לי פחות מג' כלבוד דמי י' רשותא אחריתי הוא ומג' ועד ד' היינו בעיא דר' יוסף אפילו פחות מג' מיבעיא ליה. ויש לומר בזו דרבא הכי קאמר פחות [מג'] פשיטא לי, ועשרה נמי פשוט דרשותא אחריתי היא, ומג' ועד ט' הוא דאסתפקא, והכי הוא דאיבעיא ליה לרב יוסף אבל פחות משלשה לא אבעיא ליה, והיינו דחדש רבא, דאי לא מאי קא חדש ומאי קאמר. אמר רבא גלימא אקומטרא ככלי בתוך כלי דמי. כלומר: אף על פי שהגלימא אינה כרוכה עליהן מלמטה אלא נתונה עליהן מלמעלה בלבד. (רשב"א)


דף כו - א

אקמטרא ככלי בתוך כלי דמי. אמר רבי יהושע בן לוי ס''ת צריך לעשות לו מחיצה עשרה מר זוטרא איקלע לבי רב אשי חזייה לדוכתיה דמר בר רב אשי דמנח ביה ספר תורה ועביד ליה מחיצה עשרה אמר ליה כמאן כרבי יהושע בן לוי אימר דאמר רבי יהושע בן לוי דלית ליה ביתא אחרינא מר הא אית ליה ביתא אחרינא אמר ליה לאו אדעתאי: כמה ירחיק מהן ומן הצואה ארבע אמות: אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא לא שנו אלא לאחוריו אבל לפניו מרחיק מלא עיניו וכן לתפלה איני והא אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא עומד אדם כנגד בית הכסא ומתפלל הכא במאי עסקינן בבית הכסא שאין בו צואה איני והאמר רב יוסף בר חנינא בית הכסא שאמרו אע''פ שאין בו צואה ובית המרחץ שאמרו אע''פ שאין בו אדם אלא הכא במאי עסקינן בחדתי והא מיבעי ליה לרבינא הזמינו לבית הכסא מהו יש זימון או אין זימון כי קא מיבעי ליה לרבינא למיקם עליה לצלויי בגויה אבל כנגדו לא אמר רבא הני בתי כסאי דפרסאי אע''ג דאית בהו צואה כסתומין דמו: מתני' זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע והמשמשת שראתה נדה צריכין טבילה ורבי יהודה פוטר: גמ' איבעיא להו בעל קרי שראה זיבה לר' יהודה מהו כי פטר רבי יהודה התם בזב שראה קרי דמעיקרא לאו בר טבילה הוא אבל בעל קרי שראה זיבה דמעיקרא בר טבילה הוא מחייב או דילמא לא שנא תא שמע המשמשת וראתה נדה צריכה טבילה ורבי יהודה פוטר והא משמשת וראתה נדה כבעל קרי שראה זיבה דמיא וקא פטר רבי יהודה ש''מ תני רבי חייא בהדיא בעל קרי שראה זיבה צריך טבילה ורבי יהודה פוטר:

 רש"י  אקמטרא. ארגז של ספרים ובמגילה (דף כו:) קמטרי דספרי וכן תרגם יונתן ובגנזי ברומים (יחזקאל כז) אלמין דזהירין מחתין בקמטרין וכן לאשר על המלתחה (מלכים ב י) לדעל קמטרא: ככלי בתוך כלי דמי. דהא גלימא לאו כליין הוא: מחיצה עשרה. ואם לאו לא ישמש: לדוכתיה. במקום מטתו: לאו אדעתאי. לא נתתי לבי: כנגד בית הכסא. ברחוק ארבע אמות: דלית בה צואה. שפינו אותה: בית המרחץ. אסור להרהר בו: דפרסאי. בחפירה היו ופיהם ברחוק מן הגומא והוא בשיפוע והרעי מתגלגל ונופל לגומא: מתני' זב שראה קרי. אע''פ שטמא טומאת שבעה משום זיבה ואין טבילה זו מטהרתו אפ''ה צריך טבילה לדברי תורה כתקנת עזרא משום קרי וכן נדה אם באה להתפלל י''ח: שפלטה שכבת זרע. הרי היא כבעל קרי כדאשכחן בסיני שלשת ימים אל תגשו אל אשה (שמות יט) לפי ששכבת זרע מטמא בפליטתו כל שלשה ולאחר מכאן כבר הסריח בגופה ואין ראוי עוד להזריע להיות עוד ולד נוצר הימנה וה''פ נדה שפלטה עתה התשמיש ששמשה אתמול קודם שראתה: ורבי יהודה פוטר. קא סלקא דעתך השתא הואיל וטומאת זיבה קודמת והרי הוא טמא טומאה חמורה ואינו אוסרתו בדברי תורה כדאמרינן בפרקין הזבים והמצורעים מותרים תו לא אתיא טומאת קרי דקילא ואסרה ליה: גמ' לאו בר טבילה הוא. לדברי תורה ואע''פ שטומאתו חמורה ותו לא אתי קרי ומצריך ליה: (רש"י)

 תוספות  ספר תורה עושה לו מחיצה. ודוקא ספר תורה וגם בחומשים יש להחמיר כמו בספר תורה אבל בשאר ספרים דיין בכסוי בעלמא: (תוספות)

 רשב"א  אפילו רבי יהושע לא אמר אלא דלית ליה ביתא אחרינא מר הא אית ליה ביתא אחריתא אמר ליה לאו אדעתאי. אלמא כל היכא דאית ליה ביתא אחרינא אסור לשמש בבית שספר תורה מונח בתוכו ואפילו מחיצה עשרה לא סגי ליה, דדוקא בדליכא ביתא אחרינא סגי ליה במחיצת עשרה, ודוקא מחיצת עשרה שהוא כבית אחר אבל כלי בתוך כלי באותו בית אסור, והא דתניא לעיל בית שיש בו ספר תורה ותפילין אסור בתשמיש המטה עד שיוציאם או שיניחם כלי לתוך כלי, לאו אספר תורה קאי אלא לתפילין והוא הדין לכל שאר ספרים, ותפילין דנקט לרבותא נקט, לומר אף על פי שכתובות פרשיות של תורה בהן. ירושלמי (הלכה ה): לא ישב אדם על גבי ספסל וספר תורה מונח עליו, ואם היה נתון על גבי דבר אחר מותר. עד היכן, רבי בא בשם רב הונא טפח, רב ירמיה בשם רבי זעירא אפילו כל שהוא. הדרן עלך פרק מי שמתו (רשב"א)


פרק רביעי - תפלת השחר

מתני' תפלת השחר עד חצות ר' יהודה אומר עד ד' שעות תפלת המנחה עד הערב רבי יהודה אומר עד פלג המנחה תפלת הערב אין לה קבע ושל מוספים כל היום ר' יהודה אומר עד ז' שעות): גמ' ורמינהו מצותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום כי תניא ההיא לותיקין דא''ר יוחנן ותיקין היו גומרים אותה עם הנץ החמה וכ''ע עד חצות ותו לא והאמר רב מרי בריה דרב הונא בריה דר' ירמיה בר אבא אמר רבי יוחנן טעה ולא התפלל ערבית מתפלל בשחרית שתים שחרית מתפלל במנחה שתים כולי יומא מצלי ואזיל עד חצות יהבי ליה שכר תפלה בזמנה מכאן ואילך שכר תפלה יהבי ליה שכר תפלה בזמנה לא יהבי ליה איבעיא להו טעה ולא התפלל מנחה מהו שיתפלל ערבית ב' את''ל טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית ב' משום דחד יומא הוא דכתיב {בראשית א-ה} ויהי ערב ויהי בקר יום אחד אבל הכא תפלה במקום קרבן היא וכיון דעבר יומו בטל קרבנו או דילמא כיון דצלותא רחמי היא כל אימת דבעי מצלי ואזיל ת''ש דאמר רב הונא בר יהודה א''ר יצחק א''ר יוחנן טעה ולא התפלל מנחה מתפלל ערבית ב' ואין בזה משום דעבר יומו בטל קרבנו מיתיבי {קהלת א-טו} מעות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות מעות לא יוכל לתקון זה שבטל ק''ש של ערבית וק''ש של שחרית או תפלה של ערבית או תפלה של שחרית וחסרון לא יוכל להמנות זה שנמנו חביריו לדבר מצוה ולא נמנה עמהם א''ר יצחק א''ר יוחנן הכא במאי עסקינן שבטל במזיד אמר רב אשי דיקא נמי דקתני בטל ולא קתני טעה ש''מ:

 רש"י  תפלת השחר: עד הערב. עד חשכה: עד פלג המנחה. בגמרא מפרש לה: אין לה קבע. כל הלילה זמנה ובגמרא מפרש מאי לשון אין לה קבע: גמ' מצותה. של קריאת שמע: לותיקין. המקדימין למצות ומחזרים לעשות דבר בזמנו ומצותו מקדימים לאחר הנץ החמה להתפלל וכי תנן במתני' למאחרים שלא יאחר יותר מחצות שמשם ואילך עבר הזמן: וכולי עלמא. שאר המתפללין המאחרין עד חצות יכולין לאחר ותו לא: במנחה. היינו אחר חצות: אם תימצי לומר. כלומר אם תשיבני בשאלתי ממה שאמרנו טעה ולא התפלל ערבית וכו': וכיון דעבר יומו בטל קרבנו. ואינו מקריבו ביום אחר אם זמנו קבוע כגון מוספים של כל יום ויום: (רש"י)

 תוספות  תפלת השחר עד חצות וכו' תפלת המנחה עד הערב. וא''ת אמאי לא קתני גבי תפלת המנחה כל היום כמו גבי תפלת המוספין וי''ל דזמן מוספין הוא כל היום אפילו משחרית שהרי קרבנות יכול להקריב מיד אחר התמיד א''כ גם תפלת מוספין יכול להתפלל מיד מן הבקר מה שאין כן במנחה אלא משש שעות ומחצה והכי נמי בפ''ק דע''ג (ד' ד:) לא ליצלי איניש צלותא דמוספין בתלת שעי קמייתא בריש שתא ביחיד כו' אלמא בשאר ימות השנה יכול להתפלל ולהכי מקדים תפלת המנחה לתפלת המוספין משום שהיא תדירה בכל יום אע''פ שתפלת מוספין קודמת: טעה ולא התפלל ערבית מתפלל בשחרית שתים. וא''ת והאמר רב לקמן (ד' כז:) תפלת ערבית רשות וקי''ל כותיה באיסורי ועוד קשה דאמר לקמן (ד' ל:) טעה ולא התפלל יעלה ויבוא בלילה אין מחזירים אותו משום דאין מקדשין את החדש בלילה ולמה ליה האי טעמא תיפוק ליה דתפלת ערבית רשות וי''ל הא דאמרינן דתפלת ערבית רשות היינו לגבי מצוה אחרת והיא עוברת דאז אמרינן תדחה תפלת ערבית מפניה אבל לחנם אין לו לבטלה ומיהו אם איחר עד המנחה נראה דעבר זמנו בטל קרבנו כיון ששהה כל כך ולאחר ב' תפלות לא מצינו שתיקנו חכמים לחזור ולהתפלל אם שכח ואפילו תפלה אחת אם בטל במזיד לא יוכל לתקן ובסמוך קרי ליה מעוות לא יוכל לתקון: איבעיא להו טעה ולא התפלל תפלת מנחה כו'. לא בעי אם טעה ולא התפלל תפלת מוסף דהא ודאי אינו מתפלל בערבית דהיאך יקרא את הקרבנות וכבר עבר זמן מוסף וגם לא תיקנו שבע ברכות של מוסף אלא משום ונשלמה פרים שפתינו ובזה ודאי עבר זמנו בטל קרבנו אבל שאר תפלות דרחמי נינהו ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו ואין כאן עבר זמנו בתפלה אחרת: (תוספות)

 רשב"א  איבעיא להו טעה ולא התפלל מנחה מהו שיתפלל ערבית שתים. ודוקא מנחה קא מבעיא ליה אבל תפלת המוספין פשיטא ליה דאינו משלימה בערב דכיון שהוא מזכיר קרבן מוסף עבר יומו הוא. ועוד דלא שייך הקרבן בלילה והיאך הוא מזכירו. ועוד נראה לי טעם דכל תפלה שהיא נוספת מחמת מאורע היום אין ראוי להשלימה ביום אחר שכבר עבר מאורע היום, אבל שאר התפלות כיון שהן ראויות בכל יום יש להן תשלומין ביום אחר. ואסיקנא: טעה ולא התפלל מנחה מתפלל ערבית שתים. ויש מפרשין דדוקא מנחה וכן נמי טעה ולא התפלל שחרית מתפלל מנחה שתים, וכן בשטעה בשל ערבית מתפלל בשחרית שתים, ולעולם משלים הוא בתפלה הסמוכה לה. אבל טעה ולא התפלל שחרית אינו מתפלל ערבית שתים, [וכן טעה] ולא התפלל מנחה לא יתפלל בשחרית שתים. ויש מפרשין דהוא הדין והוא הטעם, וכן נראה. ומיהו דוקא בזמן תפלה לפי שכיון שהוא זמן תפלה והוא עסוק בתפלתו חוזר ומשלים מה שטעה בתפלותיו אבל שלא בזמן תפלה לא, שאם לא כן מאי מתפלל ערבית שתים ומתפלל מנחה שתים דקאמר, לימא טעה ולא התפלל שחרית קודם חצות חוזר ומתפלל לאחר חצות, אי נמי טעה ולא התפלל מנחה חוזר ומשלימה כל הלילה הוה ליה למימר. דיקא נמי דקתני בטל ולא קתני שכח. ומיהו נראה מדברי רב האי גאון ז"ל דלא יוכל לתקון ליתן לו שכר תפלה ממצוה, אבל מ"מ אילו רצה לחזור ולהתפלל בערבית שתים לתשלומי מנחה שבטל רשאי ושכר תפלת רחמי אית ליה. וזה לשון הגאון ז"ל: בטל מעות שאין יכול לתקון הוא ולית ליה אלא שכר רחמי דרשות בעלמא, אבל שכר תפלה ממצוה לית ליה. (רשב"א)


דף כו - ב

תנו רבנן טעה ולא התפלל מנחה בערב שבת מתפלל בליל שבת שתים טעה ולא התפלל מנחה בשבת מתפלל במוצאי שבת שתים של חול מבדיל בראשונה ואינו מבדיל בשניה ואם הבדיל בשניה ולא הבדיל בראשונה שניה עלתה לו ראשונה לא עלתה לו למימרא דכיון דלא אבדיל בקמייתא כמאן דלא צלי דמי ומהדרינן ליה ורמינהו טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים ושאלה בברכת השנים מחזירין אותו הבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה על הכוס קשיא איתמר רבי יוסי ברבי חנינא אמר תפלות אבות תקנום רבי יהושע בן לוי אמר תפלות כנגד תמידין תקנום תניא כוותיה דר' יוסי ברבי חנינא ותניא כוותיה דרבי יהושע בן לוי תניא כוותיה דרבי יוסי בר' חנינא אברהם תקן תפלת שחרית שנא' {בראשית יט-כז} וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם ואין עמידה אלא תפלה שנאמר {תהילים קו-ל} ויעמד פינחס ויפלל יצחק תקן תפלת מנחה שנאמר {בראשית כד-סג} ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב ואין שיחה אלא תפלה שנאמר {תהילים קב-א} תפלה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפוך שיחו יעקב תקן תפלת ערבית שנאמר {בראשית כח-יא} ויפגע במקום וילן שם ואין פגיעה אלא תפלה שנאמר {ירמיה ז-טז} ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי ותניא כוותיה דר' יהושע בן לוי מפני מה אמרו תפלת השחר עד חצות שהרי תמיד של שחר קרב והולך עד חצות ורבי יהודה אומר עד ארבע שעות שהרי תמיד של שחר קרב והולך עד ארבע שעות ומפני מה אמרו תפלת המנחה עד הערב שהרי תמיד של בין הערבים קרב והולך עד הערב רבי יהודה אומר עד פלג המנחה שהרי תמיד של בין הערבים קרב והולך עד פלג המנחה ומפני מה אמרו תפלת הערב אין לה קבע שהרי אברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב קרבים והולכים כל הלילה ומפני מה אמרו של מוספין כל היום שהרי קרבן של מוספין קרב כל היום רבי יהודה אומר עד שבע שעות שהרי קרבן מוסף קרב והולך עד שבע שעות ואיזו היא מנחה גדולה משש שעות ומחצה ולמעלה ואיזו היא מנחה קטנה מתשע שעות ומחצה ולמעלה איבעיא להו רבי יהודה פלג מנחה קמא קאמר או פלג מנחה אחרונה קאמר תא שמע דתניא ר' יהודה אומר פלג המנחה אחרונה אמרו והיא י''א שעות חסר רביע נימא תיהוי תיובתיה דר' יוסי בר' חנינא אמר לך ר' יוסי בר' חנינא לעולם אימא לך תפלות אבות תקנום ואסמכינהו רבנן אקרבנות דאי לא תימא הכי תפלת מוסף לר' יוסי בר' חנינא מאן תקנה אלא תפלות אבות תקנום ואסמכינהו רבנן אקרבנות: רבי יהודה אומר עד ארבע שעות: איבעיא להו עד ועד בכלל או דלמא עד ולא עד בכלל תא שמע ר' יהודה אומר עד פלג המנחה אי אמרת בשלמא עד ולא עד בכלל היינו דאיכא בין ר' יהודה לרבנן אלא אי אמרת עד ועד בכלל ר' יהודה

 רש"י  מבדיל בראשונה. פעם ראשונה מתפלל בשביל תפלה של עכשיו לפיכך אומר בה הבדלה בחונן הדעת והשניה היא בשביל תשלומי תפלת שבת אינו מבדיל בה: שניה עלתה לו. בשביל תפלת מ''ש וראשונה לא עלתה לו שאינה כלום שאין לו להקדים תפלה שעבר זמנה לתפלה שזמנה עכשיו והשניה נמי לא עלתה לו לשל שבת הואיל והבדיל בה גילה דעתו שאינה של שבת והיא תחשב לשל ערבית: אבות תקנום. כדקתני בברייתא לקמיה: כנגד תמידים תקנום. אנשי כנסת הגדולה: רבי יהודה. ס''ל שאין תמיד של שחר קרב אלא עד ארבע שעות: אברים. של עולות: ופדרים. של שאר קרבנות שנזרק דמן קודם שקיעת החמה קרבין כל הלילה וכנגדן תקנו תפלת ערבית: מנחה גדולה. אם בא להקדים תמיד של בין הערבים אינו יכול להקדימו קודם שש שעות ומחצה דבין הערבים כתיב ביה מכי ינטו צללי ערב משהחמה נוטה למערב דהיינו משש שעות ומחצה ולמעלה דאמר מר חצי שש וחצי שבע חמה עומדת בראש כל אדם באמצע הרקיע (פסחים ד' צד.): מנחה קטנה. זמן תמיד של בין הערבים בכל יום מתשע שעות ומחצה ולמעלה כדתנן בתמיד נשחט (ד' נח.) נשחט בשמונה ומחצה וקרב בתשע ומחצה והתם מפרש טעמא: פלג מנחה אחרונה. חלק את ב' שעות ומחצה הנותרים ביום ותמצא פלג אחרון של מנחה מי''א שעות חסר רביע ולמעלה: דאי לא תימא הכי. דמודה רבי יוסי ברבי חנינא דרבנן אסמכינהו אקרבנות: תפלת המוספין מאן תקנה. אלא ע''כ רבנן אסמכינהו אקרבנות וכי עיינו במוספין ולא מצאו תפלה כנגדה עמדו הם ותקנוה: עד ועד בכלל. לרבי יהודה הוא דקא בעי דאילו לרבנן עד ולא עד בכלל: (רש"י)

 תוספות  טעה ולא התפלל מנחה בע''ש וכו' טעה ולא התפלל מנחה בשבת מתפלל ערבית שתים. דהיינו של מוצאי שבת ומבדיל בראשונה וכו'. כתב רבינו יהודה אם טעה ולא הזכיר ר''ח במנחה לא יתפלל עוד בלילה דלמה יתפלל עוד הרי כבר התפלל כל תפלת המנחה מבעוד יום לבד ר''ח שלא הזכיר א''כ אין מרויח כלום אם יחזור ויתפלל במוצאי ר''ח הרי לא יזכיר עוד תפלת ר''ח וי''ח כבר התפלל ולא דמי להא דאמר הכא טעה ולא התפלל מנחה בשבת דמתפלל ערבית בחול שתים פירוש של חול משום שלא התפלל כלל א''כ ירויח תפלת י''ח כשמתפלל במ''ש אע''פ שלא יזכיר של שבת וא''ת והלא הוא מתפלל יותר ממה שהוא חייב להתפלל שלא היה לו להתפלל כי אם ז' ברכות והוא מתפלל י''ח בכך אין לחוש שגם בשבת היה דין שיתפלל כל י''ח רק שלא הצריכוהו מפני הטורח נמצא שמרויח כל תפלתו אבל כשטעה ולא הזכיר של ר''ח כבר התפלל א''כ לא ירויח כלום אם יתפלל במוצאי ר''ח (דהא) [וה''ה] נמי אם התפלל במנחה בשבת י''ח שלמות ולא הזכיר של שבת נראה דלמ''ש לא יתפלל שתים דכבר התפלל י''ח ברכות ומיהו ברב אלפס לא משמע כן דאפי' היכא דאינו מרויח כלום מצריך להתפלל פעם אחרת וזה לשונו שכתב אהא דקאמר שמבדיל בראשונה ואינו מבדיל בשניה ואם לא הבדיל בראשונה והבדיל בשניה שניה עלתה לו ראשונה לא עלתה לו דאיבעי ליה לאקדומי תפלת שניה ברישא (דהכי) [דהיא] חובה וכיון דלא אבדיל ברישא ואבדיל בבתרייתא גלי דעתיה דהך בתרייתא היא חובה הלכך בעי למהדר ולצלויי זימנא אחריתי כדי להקדים חובת שעתיה ברישא ואי אבדיל בתרוייהו אע''ג דלא מיבעי ליה למעבד הכי לא מחוייב לאהדורי ואי לא אבדיל אפילו בחדא מנהון לא מהדרינן ליה דתניא טעה ולא הזכיר הבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה על הכוס עכ''ל אלמא דמצריך להתפלל זימנא אחריתי אע''ג שלא יחזור ויתפלל פעם שניה יותר מבראשונה. כך היה נראה לה''ר משה מאלאוו''ר מתוך לשון האלפסי: קשיא. תימה אמאי לא משני דמיירי קודם שהעשירו דאמרינן לקמן בפרק אין עומדין (דף לג.) העשירו קבעוה על הכוס וי''ל דלא אשכחן ברייתא דנשנית בין שתי תקנות: יצחק תקן תפלת המנחה. ואע''ג דאמרינן (יומא כח:) צלותא דאברהם מכי שחרי כתלי וי''ל היינו אחר שתקנה יצחק: ואין שיחה אלא תפלה שנאמר תפלה לעני כי יעטוף. תימה דבפ''ק דע''ז (ד' ז: וע''ש) מוכיח דשיחה [זו] תפלה מויצא יצחק לשוח בשדה י''ל דכיוצא בו מצינו במגילה (פ''ק ד' יג.) ויהי אומן את הדסה ואין הדסים אלא צדיקים דכתיב והוא עומד בין ההדסים ובפרק חלק (סנהדרין ד' צג.) הוא אומר להיפך: יעקב תקן תפלת ערבית. תימה דאמר בפרק גיד הנשה (חולין ד' צא:) וילך חרנה כי מטי לחרן בעי למיהדר אמר אפשר שעברתי במקום וכו' אלמא דהתם מוכח דהתפלל ערבית ביום מאחר שהתפלל כבר והוה דעתיה למהדר וקשה למתניתין דפרק קמא דקאמר שאינו זמן תפלה עד צאת הכוכבים ולפי מה שפירשנו דקי''ל כר' יהודה דאמר עד פלג המנחה ניחא ויפה מנהג שלנו דאדרבה טוב להתפלל מבעוד יום קצת: עד פלג המנחה. תימה מנא ליה הא בשלמא עד תשע שעות ומחצה דעד אותו זמן הוי תפלת המנחה ניחא דהיינו מנחה קטנה אבל הא מנא ליה וי''ל דר' יהודה ס''ל דתפלה כנגד קטרת תקנוה דכתיב תכון תפלתי קטרת לפניך (תהלים קמא): איבעיא להו עד ועד בכלל וכו'. תימה דאמר בנדה פרק הרואה כתם (ד' נח:) כל שיעורי חכמים להחמיר חוץ מכגריס של כתמים אלמא עד ולא עד בכלל וי''ל אי אמרי' עד ועד בכלל יש בו גם חומרא שיתפלל ולא אמרי' עבר זמנו בטל קרבנו ואפי' במזיד: (תוספות)

 רשב"א  ואם הבדיל בשניה ולא הבדיל בראשונה שניה עלתה לו ראשונה לא עלתה לו. והכין קיימא לן. ואף על גב דאקשינן עלה מדתניא טעה ולא הזכיר הבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו וסלקא בקושיא, כיון דלא סלקא בתיובתא לא מדחיא מחמת כך, דדילמא אי אשגחו בה הוו אשכחו משכחי לה פירוקא. והלכך קיי"ל כי האי וכי האי, הדא בדוכתא והדא בדוכתא. וכן כתב רב האי גאון ז"ל. ואיכא למימר דהוי טעמא דכיון דאבדיל בשניה גלי דעתיה דראשונה צלי אדעתא דתשלומין ושניה משום חובתו, ולא אבעי ליה לאקדומי תשלומין לשל חובת היום, והלכך שניה עלתה לו משום חובתו אלא שצריך לחזור ולהתפלל שלישית משום תשלומין, ורואין את הראשונה כמי שאינה כדי שלא תקדם של תשלומין לשל חובת היום. ומיהו אם לא הבדיל באחת מהן או שהבדיל בשתיהן אין מחזירין אותו דהא לא גלי דעתיה דראשונה לא תהא משום חובתו דשמא אע"פ שלא הבדיל בה טועה היה ואין מחזירין אותו. וכן כשהבדיל אף בשניה אפשר דטעה בשניה ושלא מדעת הבדיל בה. וכ"כ הגאון ז"ל. כתבו בתוספות שאם שכח במנחה בראש חודש שלא הזכיר בה של ראש חודש, אינו חוזר ומתפלל ערבית שתים, דמה ירויח בחזרתו דאף בתשלומין אינו מזכיר של ראש חודש, והוא הדין למי שהתפלל במנחה בשבת שמונה עשרה ברכות ולא הזכיר של שבת. ודבר ברור הוא דהא טעה ולא התפלל בשבת במנחה קאמר, כלומר, שלא התפלל כלל הא התפלל אע"פ שלא הזכיר של שבת לא. וטעמא דידהו טעמא דמסתבר הוא כיון שהוא מתפלל בתשלומין שתים של חול. (רשב"א)


דף כז - א

היינו רבנן אלא מאי עד ולא עד בכלל אימא סיפא ושל מוספין כל היום ר' יהודה אומר עד שבע שעות ותניא היו לפניו שתי תפלות אחת של מוסף ואחת של מנחה מתפלל של מנחה ואחר כך של מוסף שזו תדירה וזו אינה תדירה רבי יהודה אומר מתפלל של מוסף ואחר כך של מנחה שזו עוברת וזו אינה עוברת אי אמרת בשלמא עד ועד בכלל היינו דמשכחת להו שתי תפלות בהדי הדדי אלא אי אמרת עד ולא עד בכלל היכי משכחת להו שתי תפלות בהדי הדדי כיון דאתיא לה של מנחה אזלא לה של מוספין אלא מאי עד ועד בכלל קשיא רישא מאי איכא בין רבי יהודה לרבנן מי סברת דהאי פלג מנחה פלג אחרונה קאמר פלג ראשונה קאמר והכי קאמר אימת נפיק פלג ראשונה ועייל פלג אחרונה מכי נפקי י''א שעות חסר רביע אמר רב נחמן אף אנן נמי תנינא רבי יהודה בן בבא העיד חמשה דברים שממאנין את הקטנה ושמשיאין את האשה על פי עד אחד ועל תרנגול שנסקל בירושלים על שהרג את הנפש ועל יין בן ארבעים יום שנתנסך על גבי המזבח ועל תמיד של שחר שקרב בארבע שעות ש''מ עד ועד בכלל ש''מ אמר רב כהנא הלכה כרבי יהודה הואיל ותנן בבחירתא כוותיה: ועל תמיד של שחר שקרב בארבע שעות: מאן תנא להא דתנן {שמות טז-כא} וחם השמש ונמס בארבע שעות אתה אומר בארבע שעות או אינו אלא בשש שעות כשהוא אומר {בראשית יח-א} כחום היום הרי שש שעות אמור הא מה אני מקיים וחם השמש ונמס בארבע שעות מני לא רבי יהודה ולא רבנן אי רבי יהודה עד ארבע שעות נמי צפרא הוא אי רבנן עד חצות נמי צפרא הוא אי בעית אימא רבי יהודה אי בעית אימא רבנן אי בעית אימא רבנן אמר קרא בבקר בבקר חלקהו לשני בקרים ואי בעית אימא רבי יהודה האי בקר יתירא להקדים לו שעה אחת דכולא עלמא מיהא וחם השמש ונמס בארבע שעות מאי משמע אמר רבי אחא בר יעקב אמר קרא וחם השמש ונמס איזו היא שעה שהשמש חם והצל צונן הוי אומר בארבע שעות: תפלת המנחה עד הערב וכו': אמר ליה רב חסדא לרב יצחק התם אמר רב כהנא הלכה כרבי יהודה הואיל ותנן בבחירתא כוותיה הכא מאי אישתיק ולא אמר ליה ולא מידי אמר רב חסדא נחזי אנן מדרב מצלי של שבת בערב שבת מבעוד יום ש''מ הלכה כרבי יהודה אדרבה מדרב הונא ורבנן לא הוו מצלו עד אורתא שמע מינה אין הלכה כרבי יהודה השתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד רב איקלע לבי גניבא וצלי של שבת בערב שבת והוה מצלי רבי ירמיה בר אבא לאחוריה דרב וסיים רב ולא פסקיה לצלותיה דרבי ירמיה שמע מינה תלת שמע מינה מתפלל אדם של שבת בערב שבת ושמע מינה מתפלל תלמיד אחורי רבו ושמע מינה אסור לעבור כנגד המתפללין מסייע ליה לרבי יהושע בן לוי דאמר רבי יהושע בן לוי אסור לעבור כנגד המתפללין איני והא רבי אמי ורבי אסי חלפי רבי אמי ורבי אסי חוץ לארבע אמות הוא דחלפי ורבי ירמיה היכי עביד הכי והא אמר רב יהודה אמר רב לעולם אל יתפלל אדם

 רש"י  היינו רבנן. דקס''ד רבי יהודה פלג אחרון של מנחה אחרונה קאמר: מתפלל של מנחה וכו'. רבנן לטעמייהו דאמרי תפלת המוספים כל היום כמו של מנחה הלכך תדיר קודם ור' יהודה לטעמיה דאמר מוספין עד שבע שעות ותו לא והויא לה מצוה עוברת ושל מנחה יש לה עוד שהות עד פלג המנחה: שתי תפלות בהדי הדדי. חצי האחרון של שעה שביעית הוא זמן לשתיהן דהא אמר מנחה גדולה משש שעות ומחצה ולמעלה: היכי משכחת לה. הרי עבר זמן המוספים משעברה שעה ששית: פלג ראשונה. של מנחה אחרונה ועד בכלל ואף על גב דתנא יהב סימנא לפלג אחרונה דקתני איזו פלג מנחה מי''א שעות חסר רביע ה''ק כו': אף אנן נמי תנינא. לרבי יהודה עד ועד בכלל: שממאנין את הקטנ'. קטנה שהשיאתה אמה לאחר מיתת אביה דמדאורייתא אין קדושיה כלום שהרי קטנה אינה בת דעת ואת אמה לא זכתה תורה להיות לה כח לקדשה אלא לאב שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה (דברי' כב) ומיהו רבנן תקינו לה קדושין להצריכה מיאון כדי שישאוה ולא תצא לזנות לפיכך אם מיאנה לאחר זמן ואמרה אי אפשי בו יוצאת ומותרת לכל אדם ואינה צריכה הימנו גט והעיד ר' יהודה בן בבא שפעמים שמצוה על בית דין ללמדה שתמאן בו כגון שני אחים נשואין שתי אחיות יתומות אחת גדולה וקדושיה קדושי תורה ואחת קטנה שאין קדושיה. אלא מדרבנן ומת בעלה של גדולה בלא בנים ונפלה לפני אחיו ליבום ונמצאת זקוקה לו מן התורה וזיקה זו אוסרת את אשתו עליו משום אחות זקוקה שהיא כאחות אשתו וא''ר אליעזר במסכת יבמות (דף קט.) מלמדין קטנה זו שתמאן בבעלה ותעקור קדושיה למפרע ותעשה כל בעילותיה כאלו הן של זנות כדי להתיר את בעלה ליבם את אחותה דתנן נושאין על האנוסה ועל המפותה (יבמות דף צז.) והעיד רבי יהודה בן בבא ביום שנשנית עדיות שהלכה כר''א: ע''פ עד אחד. שאמר לה מת בעליך במדינת הים (יבמות דף קכב.): שנסקל תרנגול. שניקר קדקדו של תינוק במקום שהמוח רופף וניקב את מוחו וסקלוהו כמשפט שור שנגח את האדם דכתיב (שמות כא) השור יסקל וגמרינן בג''ש שור שור משבת לעשות כל בהמה חיה ועוף כשור (ב''ק ד' נד: מכלל יין מגתו ובא לכלל יין גמור וקרינן ביה נסך שכר (במדבר כח): בארבע שעות. ותו לא אלמא כרבי יהודה ס''ל וקאמר בארבע שעות אלמא לרבי יהודה עד ועד בכלל: הלכה כרבי יהודה. דמתני' דאין תמיד של שחר קרב לאחר ארבע שעות וה''ה לתפלה: בבחירתא. עדיות קרי בחירתא שהלכה כאותן עדיות: כשהוא אומר כחום היום הרי שש שעות אמור. כלומר מצינו במקום אחר ששינה הכתוב בלשונו ואמר והוא יושב פתח האוהל כחום היום ולא אמר כחום השמש אלא היום משמע כל המקומות חמין בין חמה בין צל הוא מדבר בשעה ששית: הא מה אני מקיים וחם השמש. דמשמע השמש חם והצל צונן: בארבע שעות. דאילו קודם ארבע שעות אף השמש צונן: מני. הא דמשמע דארבע לאו בקר הוא דהא כתיב וילקטו אותו בבקר בבקר וחם השמש ונמס הנותר ומדמוקי ונמס בארבע שעות מכלל דלאו זמן לקיטה הוא ולאו בקר מיקרי: ארבע שעות נמי צפרא הוא. דהא אמרת עד ועד בכלל וגבי תמיד כתיב תעשה בבקר: לשני בקרים. שלא היו לוקטים אלא בשלש שעות ראשונות שהוא בקר ראשון: התם אמר רב כהנא. גבי תפלת השחר: של שבת בערב שבת. שקבל עליו שבת מבעוד יום: שמע מינה. כרבי יהודה ס''ל דאמר מפלג המנחה אזיל ליה זמן תפלת המנחה ועייל ליה זמן תפלת ערבית: ולא פסקיה לצלותיה. כלומר לא הפסיק בין רבי ירמיה ולכותל לעבור לפניו ולישב במקומו אלא עמד על עמדו: (רש"י)

 תוספות  תא שמע ושל מוספין כל היום ורבי יהודה אומר עד שבע שעות ותניא היו לפניו וכו'. ולא גרסי' אימא סיפא ושל וכו' שאינו במשנה שדברי רבי יהודה שאמר עד שבע שעות אינו במשנה ויש ספרים שהגיהו אותו במשנה ומיהו בכל הספרים הישנים אינו. וא''ת ורבי למה לא הזכיר אותו במשנה וי''ל משום דלא ס''ל כוותיה בהא דאמר עד שבע שעות אבל בהא דקאמר עד ארבע שעות ס''ל כוותיה משום דתנן בבחירתא כוותיה ובההיא דפלג המנחה נמי משום דאמרינן לקמן דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד דהכי פירושא דעבד כר' יהודה (עבד) דאמר מפלג המנחה ליליא הוא עבד ומשום הכי מנחה לא אבל אין לפרש הכל בתפלת המנחה ועבד כרבי יהודה שהתפלל מנחה קודם פלג דפשיטא דרבנן מודו בשיעורו דרבי יהודה: דרב צלי של שבת בע''ש. תימה דהא אמרינן בפרק במה מדליקין (ד' כג:) ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר. ויש לומר דהתם בשאינו מקבל עליו שבת מיד אבל הכא מיירי שמקבל עליו שבת מיד הלכך לא הויא הקדמה וטעמא משום דס''ל כרבי יהודה וכן הנך דלקמן שהתפללו של מ''ש בשבת היינו משום דסבירא להו כרבי יהודה לענין תפלת הערב שהיא שעה ורביע קודם הלילה אעפ''כ [אין] אסור לעשות מלאכה במ''ש מיד לאחר פלג המנחה וכן לענין תוספת שבת (וט' באב) וי''ה דקי''ל שהוא מן התורה אם כן לא צריך שיעור גדול כל כך: (תוספות)

 רשב"א  השתא דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר, דעבד כמר עבד דעבד כמר עבד. וכתב הגאון ז"ל דמאן דמקדים ומצלי מפלג המנחה ולמעלה תפלת הערב כרבי יהודה תו לא מצי לצלויי מנחה אלא עד פלג המנחה כרבי יהודה, דאם איתא לדברי רבי יהודה ליתא לדרבנן ואי איתא לדרבנן ליתא לדרבי יהודה, והלכך אי צלי תפלת המנחה עד הערב תו לא מצי לאקדומי ולצלויי תפלת הערב בפלג המנחה, ולא יהא עושה פעם כרבי יהודה ופעם כרבנן. ומינה אנן דנהיגינן לצלויי תפלת המנחה עד הערב תו לית לן לצלויי של ערב עד דאתפני יומא כרבנן. ורבי ורב וכל הני דצלו של שבת בערב שבת כרבי יהודה סבירא להו, ולא מאחרי תפלת המנחה לעולם מפלג המנחה ולעיל. ומיהו תפלה בלחוד הוא דהוו מצלו ולצורך שעה למצוה, אבל קריאת שמע לא הוו קרו עד צאת הכוכבים, ומשום צורך מצוה הוא שלא היו חוששין לסמוך גאולה לתפלה. (רשב"א)


דף כז - ב

לא כנגד רבו ולא אחורי רבו ותניא רבי אליעזר אומר המתפלל אחורי רבו והנותן שלום לרבו והמחזיר שלום לרבו והחולק על ישיבתו של רבו והאומר דבר שלא שמע מפי רבו גורם לשכינה שתסתלק מישראל שאני רבי ירמיה בר אבא דתלמיד חבר הוה והיינו דקאמר ליה רבי ירמיה בר אבא לרב מי בדלת אמר ליה אין בדילנא ולא אמר מי בדיל מר ומי בדיל והאמר רבי אבין פעם אחת התפלל רבי של שבת בערב שבת ונכנס למרחץ ויצא ושנה לן פרקין ועדיין לא חשכה אמר רבא ההוא דנכנס להזיע וקודם גזירה הוה איני והא אביי שרא ליה לרב דימי בר ליואי לכברויי סלי ההוא טעותא הואי וטעותא מי הדרא והא אמר אבידן פעם אחת נתקשרו שמים בעבים כסבורים העם לומר חשכה הוא ונכנסו לבית הכנסת והתפללו של מוצאי שבת בשבת ונתפזרו העבים וזרחה החמה ובאו ושאלו את רבי ואמר הואיל והתפללו התפללו שאני צבור דלא מטרחינן להו: א''ר חייא בר אבין רב צלי של שבת בערב שבת רבי יאשיה מצלי של מוצאי שבת בשבת רב צלי של שבת בערב שבת אומר קדושה על הכוס או אינו אומר קדושה על הכוס ת''ש דאמר רב נחמן אמר שמואל מתפלל אדם של שבת בערב שבת ואומר קדושה על הכוס והלכתא כוותיה רבי יאשיה מצלי של מוצאי שבת בשבת אומר הבדלה על הכוס או אינו אומר הבדלה על הכוס ת''ש דאמר רב יהודה אמר שמואל מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס אמר ר' זירא אמר רבי אסי אמר ר' אלעזר א''ר חנינא אמר רב בצד עמוד זה התפלל ר' ישמעאל בר' יוסי של שבת בערב שבת כי אתא עולא אמר בצד תמרה הוה ולא בצד עמוד הוה ולא ר' ישמעאל ברבי יוסי הוה אלא ר' אלעזר בר' יוסי הוה ולא של שבת בערב שבת הוה אלא של מוצאי שבת בשבת הוה: תפלת הערב אין לה קבע: מאי אין לה קבע אילימא דאי בעי מצלי כוליה ליליא ליתני תפלת הערב כל הלילה אלא מאי אין לה קבע כמאן דאמר תפלת ערבית רשות דאמר רב יהודה אמר שמואל תפלת ערבית רבן גמליאל אומר חובה ר' יהושע אומר רשות אמר אביי הלכה כדברי האומר חובה ורבא אמר הלכה כדברי האומר רשות. ת''ר מעשה בתלמיד אחד שבא לפני ר' יהושע א''ל תפלת ערבית רשות או חובה אמר ליה רשות בא לפני רבן גמליאל א''ל תפלת ערבית רשות או חובה א''ל חובה א''ל והלא ר' יהושע אמר לי רשות א''ל המתן עד שיכנסו בעלי תריסין לבית המדרש כשנכנסו בעלי תריסין עמד השואל ושאל תפלת ערבית רשות או חובה א''ל רבן גמליאל חובה אמר להם רבן גמליאל לחכמים כלום יש אדם שחולק בדבר זה אמר ליה ר' יהושע לאו א''ל והלא משמך אמרו לי רשות אמר ליה יהושע עמוד על רגליך ויעידו בך עמד רבי יהושע על רגליו ואמר אלמלא אני חי והוא מת יכול החי להכחיש את המת ועכשיו שאני חי והוא חי היאך יכול החי להכחיש את החי היה רבן גמליאל יושב ודורש ור' יהושע עומד על רגליו עד שרננו כל העם ואמרו לחוצפית התורגמן עמוד ועמד אמרי עד כמה נצעריה וניזיל בר''ה אשתקד צעריה בבכורות במעשה דר' צדוק צעריה הכא נמי צעריה תא ונעבריה מאן נוקים ליה נוקמיה לרבי יהושע בעל מעשה הוא נוקמיה לר' עקיבא דילמא עניש ליה דלית ליה זכות אבות אלא נוקמיה לר' אלעזר בן עזריה דהוא חכם והוא עשיר והוא עשירי לעזרא הוא חכם דאי מקשי ליה מפרק ליה והוא עשיר דאי אית ליה לפלוחי לבי קיסר אף הוא אזל ופלח והוא עשירי לעזרא דאית ליה זכות אבות ולא מצי עניש ליה אתו ואמרו ליה ניחא ליה למר דליהוי ריש מתיבתא אמר להו איזיל ואימליך באינשי ביתי אזל ואמליך בדביתהו אמרה ליה

 רש"י  כנגד רבו אצל רבו ומראה כאילו הם שוים: אחורי רבו. נמי יוהרא הוא: שלום לרבו. כשאר כל אדם שלום עליך ולא אמר לו שלום עליך רבי: והיינו דקאמר ליה. אותו היום שהתפלל רב של שבת בערב שבת אמר ליה רבי. ירמיה מי בדלת מן המלאכה הואיל וקבלת עליך שבת בתפלתך: ולא אמר ליה מי בדיל מר. שמע מינה תלמיד חבר הוי ליה: לבית המרחץ. סלקא דעתך לאחר שגזרו על הזיעה ועל הרחיצה בשבת כדאמרי' במסכת שבת בפרק כירה שהסיקוה (ד' מ.) אלמא אע''ג דצלי לא בדיל מאיסורי שבת: אמר רבא להזיע. נכנס להזיע מחמת חום בית המרחץ ולא נתן עליו מים: וקודם גזרה. עד שלא גזרו על הזיעה ובכל דוכתא דאמרינן כדאמר רבא להזיע כו' מהכא אמרינן: לכברויי סלי. לעשן אותן בגפרית לאחר שהתפלל של שבת בערב שבת: טעותא הואי. לא קבל עליו תוספת שבת משעת תפלה מדעת אלא יום המעונן היה וכסבור חשכה ואחר כך זרחה חמה: הואיל והתפללו התפללו. ולא הצריכם להתפלל משתחשך אלמא תפלה היא ואע''פ שלא הותרו במלאכה התם הוא דלא לעבור על ד''ת אבל לענין תוספת אע''ג דבטעות הוה תוספת הוא ע''י תפלה הואיל ואמר תפלה קבלה היא: בעלי תריסין. חכמים המנצחים זה את זה בהלכה: היאך יכול החי להכחיש את החי. על כרחי אני צריך להודות שאמרתי לו רשות: התורגמן. שהיה עומד לפני רבן גמליאל ומשמיע לרבים את הדרשה מפי רבן גמליאל: עמוד. שתוק: אשתקד. שנה שעברה: בראש השנה. במסכת ראש השנה (דף כה.) שאמר לו גוזר אני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך: בבכורות. במסכת בכורות (דף לו.): במעשה דרבי צדוק. בבכורות הוא ר' צדוק הוה ליה בוכרא ואמר ליה רבן גמליאל לר' יהושע עמוד על רגליך כו' כי הכא: תא ונעבריה. בואו ונעביר אותו מן הנשיאות: בעל מעשה הוא. והוה ליה לרבן גמליאל צערא טפי: לית ליה זכות אבות. ודילמא עניש ליה רבן גמליאל: מעברין לך. יורידוך מן הנשיאות בשביל אחר: (רש"י)

 תוספות  ולא אחורי רבו. פירש רש''י משום יוהרא ויש מפרש שנראה כמשתחוה לרבו: והנותן שלום לרבו והמחזיר שלום. פירוש כשאר בני אדם שאינו אומר שלום עליך רבי והיינו דאמרינן (ב''ק דף עג:) כדי שאילת. תלמיד לרב אי נמי ההוא לכתחלה קאמר ובתלמיד חבר דשרי ככל הני דלקמן: הואיל והתפללו וכו'. הכא נמי נימא לענין חומרא ואמאי שרי ליה ובקונטרס פי'בפנים אחר: שאני צבור. אע''ג דלא מטא זמן אין איסורה איסור בעשיית מלאכה אף על גב דטעותא הוא: צלי של מוצאי שבת וכו'. יש לומר דהכא מיירי שיש לו צורך מצוה לעשות במוצאי שבת כגון ללכת למול תינוק ולא יהיה לו יין להבדלה אם לא יקדים דודאי צריך להוסיף מחול על הקדש דאורייתא אבל בחנם לא ופשיטא שלא היו ממהרים להבדיל ולהתפלל של מוצאי שבת בשבת דגם במלאכה אסור עם חשיכה: הלכה כדברי האומר רשות. לאו דוקא רשות אלא כדפרישית לעיל (ד' כו.) ולכך נקרא רשות לבטלה עבור מצוה אחרת העוברת: והלכתא כוותיה דרב. ונראה דלכך תקנו פסוקים וקדיש בין גאולה לתפלה דרשות היא: (תוספות)

 רשב"א  שאני התם ומשום טורח צבור. דדוקא לענין תפלה הוא שאין צריך לחזור ולהתפלל משום דאיכא טירחא דציבורא, אבל לענין מלאכה עושין הן כיחיד, דקבלה בטעות הוא ואינה קבלה לא ליחיד ולא לצבור. הא דאמר שמואל מתפלל אדם של שבת בערב שבת ואומר קדושה על הכוס. מיד קאמר ואפילו קודם שתחשך, וכן הא דאמר רב תחליפא אמר רב מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס, מיד קאמר, ולומר שבהבדלה זו מותר לו לאכול ומותר לו לעשות מלאכה בערב וכן בקדוש של כוס זה מותר לו לאכול בשבת. וכן הסכים רב האי גאון ז"ל וכן הראב"ד ז"ל. ואף על פי שיש מקצת מן הגאונים ז"ל שאומרים שאינו אומר קדוש ולא הבדלה עד הערב, (ו)אין לו טעם, והראשון עיקר. תפלת ערבית רבן גמליאל אומר חובה ורבי יהושע אומר רשות. אמר שמואל הלכה כדברי האומר חובה ורב אמר הלכה כדברי האומר רשות. ופסקו הגאונים ז"ל דהלכה כמאן דאמר רשות, דתפלה כאיסורי נינהו וקיימא לן כרב באיסורי, ועוד דתפלה דרבנן ובשל סופרים הלך אחר המיקל. וכתב גאון ז"ל דאי צלי לה חדא זימנא שויא עליה כחובה ונוהג בה כל מילי דתפלת חובה, דהא רב דאמר רשות קאמרינן בשלהי פרקין (ל, ב) אמר רב ענן אמר רב טעה ולא הזכיר של ראש חודש בערבית אין מחזירין אותו לפי שאין מקדשין את החודש אלא ביום. ואיכא למידק מינה טעמא דאין מקדשין אלא ביום הא לאו הכי מחזירין אותו, ושבתות וימים טובים נמי מחזירין אותו כתפלת חובה. ועוד דהא דאמר רבי יוחנן, טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים ליכא מאן דפליג עליה. וכתב עוד הגאון ז"ל דאפילו מאן דאמר רשות, לאו רשות גמור קאמר אלא לאפוקי דלאו חובה הוא, אבל מצוה ודאי איכא כיון דתקנוה רבנן, ולרבי יהושע בן לוי תקנוה כנגד איברים ופדרים ולרבי יוסי ברבי חנינא יעקב תקנה וכדאיתא לעיל. ואמרינן נמי בשבת (ט, ב) גמ' לא ישב אדם לפני הספר. אמר זעירי הני חברין בבלאי למאן דאמר תפלת ערבית רשות כיון דשרא המיניה לא מטרחינן ליה. דאלמא אפילו למאן דאמר רשות אי לא שרי המיניה מטרחינן ליה. ומיהו קשה דאי מצוה עליה לצלויי ומיד שוייה אנפשיה כחובה, אם כן ההיא דשבת לא מתוקמא אלא בזימנא קמייתא דבעי לצלויי, ועוד דאמרינן ביומא בפ' יום הכיפורים (פז, ב) אמר רב תפלת נעילה פוטרת של ערבית, ופריך והא אמר רב תפלת ערבית רשות ולמה ליה פטורא, ומשני לדברי האומר חובה קאמר. ואם איתא למה ליה לדחוקה ולאוקומא כמאן דאמר חובה הא מצי לאוקומה כדעתיה דרב גופיה דאי צלי לה חדא זימנא הא שוי אנפשיה כחובה ולוקמה בהכי, ואפילו בגברא דלא צלי ליה מכל מקום מצוה איכא והשתא תפלת נעילה פטר ליה מההיא מצוה. ויש לי לומר דאין הכי נמי ואדרבה למאן דאמר תפלת ערבית רשות שייכא הא דרב טפי דאי למאן דאמר חובה אמאי פטר ליה תפלת נעילה, אבל השתא דתפלת ערבית רשות כעין מצוה אתיא תפלת נעילה ופטר לה, והכי נמי איתא בירושלמי בפירקין דגרסינן התם (ה"א) אמר רבי יעקב בר אחא תני תמן תפלת הערב מהו, רבן גמליאל אומר חובה רבי יהושע אומר רשות, אמר ר"ח אתיאן אילין פלוגתא כאילין פלוגתא מה דמר חובא אין נעילה פוטרת של ערב מה דמר רשות נעילה פוטרת של ערב, והא דלא מתרץ לה התם הכי, משום דבעי לתרוצה במאי דסליק אדעתיה דמקשה דלמאן דאמר רשות לא בעי פטורא דרשות גמור הוא ואוקמה כמאן דאמר חובה ודלא כסברא דירושלמי דהכא. ואלא מיהו אכתי קשיא דאי איתא דכי צלי לה חדא זימנא שויא אנפשיה כחובה, מאי קא קשיא ליה דהא נהוג עלמא לצלויי והוי ליה כחובה. ואיכא למימר דבהא נמי טעי בדרב, דרב חובה משוי ליה מכי צלי לה חדא זימנא והוו מצי לשנויי הכי אלא דלרווחא דמילתא קא משני ליה כדסברא דקא סלקא דעתך. ובתוס' אמרו דאפילו למאן דאמר רשות בכדי לא מבטלינן ליה והיינו דרב דאמר אין מחזירין אותו לפי שאין מקדשין את החודש אלא ביום דמשמע הא לאו הכי מחזירין אותו. והיינו נמי דר' יוחנן דאמר טעה ולא התפלל ערבית מתפלל בשחרית שתים. וההיא דיומא (שם) דפריך והאמר רב תפלת ערבית רשות ול"ל פטורא דמשמע דלמאן דאמר רשות פטור לגמרי, איכא למימר דהתם נמי לאו בחנם מבטל ליה אלא משום טריחא דאריכות תענית, והשתא אתי שפיר ההיא דפרק קמא דשבת. (רשב"א)


דף כח - א

דלמא מעברין לך אמר לה [לשתמש אינש] יומא חדא בכסא דמוקרא ולמחר ליתבר אמרה ליה לית לך חיורתא ההוא יומא בר תמני סרי שני הוה אתרחיש ליה ניסא ואהדרו ליה תמני סרי דרי חיורתא היינו דקאמר ר' אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא בן שבעים שנה תנא אותו היום סלקוהו לשומר הפתח ונתנה להם רשות לתלמידים ליכנס שהיה ר''ג מכריז ואומר כל תלמיד שאין תוכו כברו לא יכנס לבית המדרש ההוא יומא אתוספו כמה ספסלי א''ר יוחנן פליגי בה אבא יוסף בן דוסתאי ורבנן חד אמר אתוספו ארבע מאה ספסלי וחד אמר שבע מאה ספסלי הוה קא חלשא דעתיה דר''ג אמר דלמא ח''ו מנעתי תורה מישראל אחזו ליה בחלמיה חצבי חיורי דמליין קטמא ולא היא ההיא ליתובי דעתיה הוא דאחזו ליה תנא עדיות בו ביום נשנית וכל היכא דאמרינן בו ביום ההוא יומא הוה ולא היתה הלכה שהיתה תלויה בבית המדרש שלא פירשוה ואף ר''ג לא מנע עצמו מבית המדרש אפילו שעה אחת דתנן בו ביום בא יהודה גר עמוני לפניהם בבית המדרש אמר להם מה אני לבא בקהל א''ל ר''ג אסור אתה לבא בקהל א''ל ר' יהושע מותר אתה לבא בקהל א''ל ר''ג והלא כבר נאמר {דברי הימים ב כג-יט} לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' א''ל ר' יהושע וכי עמון ומואב במקומן הן יושבין כבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האומות שנאמר {ישעיה י-יג} ואסיר גבולות עמים ועתידותיהם שוסתי ואוריד כאביר יושבים וכל דפריש מרובא פריש אמר לו ר''ג והלא כבר נאמר {ירמיה מט-ו} ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון נאם ה' וכבר שבו אמר לו ר' יהושע והלא כבר נאמר {עמוס ט-יד} ושבתי את שבות עמי ישראל ועדיין לא שבו מיד התירוהו לבא בקהל אר''ג הואיל והכי הוה איזיל ואפייסיה לר' יהושע כי מטא לביתיה חזינהו לאשיתא דביתיה דמשחרן א''ל מכותלי ביתך אתה ניכר שפחמי אתה א''ל אוי לו לדור שאתה פרנסו שאי אתה יודע בצערן של ת''ח במה הם מתפרנסים ובמה הם נזונים אמר לו נעניתי לך מחול לי לא אשגח ביה עשה בשביל כבוד אבא פייס אמרו מאן ניזיל ולימא להו לרבנן אמר להו ההוא כובס אנא אזילנא שלח להו ר' יהושע לבי מדרשא מאן דלביש מדא ילבש מדא ומאן דלא לביש מדא יימר ליה למאן דלביש מדא שלח מדך ואנא אלבשיה אמר להו ר''ע לרבנן טרוקו גלי דלא ליתו עבדי דר''ג ולצערו לרבנן א''ר יהושע מוטב דאיקום ואיזיל אנא לגבייהו אתא טרף אבבא א''ל מזה בן מזה יזה ושאינו לא מזה ולא בן מזה יאמר למזה בן מזה מימיך מי מערה ואפרך אפר מקלה א''ל ר''ע רבי יהושע נתפייסת כלום עשינו אלא בשביל כבודך למחר אני ואתה נשכים לפתחו אמרי היכי נעביד נעבריה גמירי מעלין בקדש ואין מורידין נדרוש מר חדא שבתא ומר חדא שבתא אתי לקנאויי אלא לדרוש ר''ג תלתא שבתי וראב''ע חדא שבתא והיינו דאמר מר שבת של מי היתה של ראב''ע היתה ואותו תלמיד ר' שמעון בן יוחאי הוה: ושל מוספין כל היום: א''ר יוחנן ונקרא פושע ת''ר היו לפניו שתי תפלות אחת של מנחה ואחת של מוסף מתפלל של מנחה ואח''כ מתפלל של מוסף שזו תדירה וזו אינה תדירה ר' יהודה אומר מתפלל של מוסף ואח''כ מתפלל של מנחה שזו מצוה עוברת וזו מצוה שאינה עוברת א''ר יוחנן הלכה מתפלל של מנחה ואח''כ מתפלל של מוסף ר' זירא כי הוה חליש מגירסיה הוה אזיל ויתיב אפתחא דבי ר' נתן בר טובי אמר כי חלפי רבנן אז איקום מקמייהו ואקבל אגרא נפק אתא ר' נתן בר טובי א''ל מאן אמר הלכה בי מדרשא א''ל הכי א''ר יוחנן אין הלכה כר' יהודה דאמר מתפלל אדם של מוסף ואח''כ מתפלל של מנחה א''ל רבי יוחנן אמרה אמר ליה אין תנא מיניה ארבעין זמנין א''ל חדא היא לך או חדת היא לך א''ל חדת היא לי משום דמספקא לי בר' יהושע בן לוי: אריב''ל כל המתפלל תפלה של מוספין לאחר שבע שעות לר' יהודה עליו הכתוב אומר {צפניה ג-יח} נוגי ממועד אספתי ממך היו מאי משמע דהאי נוגי לישנא דתברא הוא כדמתרגם רב יוסף תברא אתי על שנאיהון דבית ישראל על דאחרו זמני מועדיא דבירושלים א''ר אלעזר כל המתפלל תפלה של שחרית לאחר ארבע שעות לר' יהודה עליו הכתוב אומר נוגי ממועד אספתי ממך היו מאי משמע דהאי נוגי לישנא דצערא הוא דכתיב {תהילים קיט-כח} דלפה נפשי מתוגה רב נחמן בר יצחק אמר מהכא {איכה א-ד} בתולותיה נוגות והיא מר לה

 רש"י  ה''ג דלמא מעברין לך אמר לה יומא חדא בכסא דמוקרא ולמחר ליתבר ול''ג מעלין בקדש: כסא דמוקרא. כוס זכוכית יקרה שקורין לה בלשון ישמעאל ערקי''א ואומרים בני אדם במשל הדיוט יום אחד ישתמש בו בעליו ויתכבד בו ואם ישבר ישבר: לית לך חיורתא. אין לך שערות לבנות של זקנה ונאה לדרשן להיות זקן: י''ח דרי חיורתא. י''ח שורות של זקנה: קא חלשא דעתיה דר''ג. כשראה שנתוספו היום תלמידים רבים והיה דואג שלא יענש במה שמנעם בימיו מלבא: דמליין קטמא. כלומר אף אלו אינם ראויים: תלויה. בספק שלא פירשוה מתוך שרבו התלמידים רב החדוד והפלפול: לאשיתא דביתיה דמשחרן. כותלי ביתו של ר' יהושע שהיו שחורות: שפחמי אתה. עושה פחמים וי''א נפח: נעניתי לך. דברתי למולך יותר מן הראוי: דלביש מדא. הרגיל ללבוש המעיל ילבש כלומר הרגיל בנשיאות יהיה נשיא: מזה בן מזה. כהן בן כהן יזה את מי חטאת: אפר מקלה. אפר הקלוי בתנורים ובכירות כלומר אפר סתם: שבת של מי היתה. במסכת חגיגה: ואותו תלמיד. ששאל תפלת ערבית רשות או חובה רשב''י הוא: ונקרא פושע. המאחר כ''כ: מתפלל של מנחה. מאחר שהגיע זמנה כדי להקדימה בתחלת זמנה שלא יקרא פושע גם עליה: ואח''כ של מוספין. הואיל ואיחר זמנה אינו עובר דהא אמרי רבנן ושל מוספים כל היום: שזו מצוה עוברת. ר' יהודה לטעמיה דאמר עד שבע שעות ותו לא: כי חלפי רבנן. תלמידים היוצאים מבית ר' נתן: מאן אמר הלכה בי מדרשא. מי מבני הישיבה אמר בבית המדרש שהלכה כר' יהודה: חדא היא לך או חדת היא לך. אחת היא לך שלא למדת דבר משמו של ר' יוחנן אלא זו בלבד לכך חביבה היא לך או חדשה היא לך שהיית סבור שאחד מן האחרים אמרה: ה''ג א''ל חדת היא לי דמספקא לי בר' יהושע בן לוי. סבור הייתי שרבי יהושע בן לוי אמרה: אמר ריב''ל. גרסי' ול''ג דאמר: ממועד. מחמת שהעבירו מועדי התפלות והחגים יהיו נוגים ואסופים וכלים: (רש"י)

 תוספות  ושל מוספין כל היום. הקשה הרב רבינו שמשון ז''ל דאמרי' בפרק תמיד נשחט (דף נח.) מוספין בשש בזיכין בשבע וכ''ת ה''מ למצוה אבל דיעבד כל יומא נמי זמניה הוא הרי בתמורה (פ''ב. ' יד) משמע שהמוספין היו נשחטין עם התמיד ונקטרין עמו. ותירץ דהתם מיירי בשבת: הלכה מתפלל של מנחה ואח''כ מתפלל של מוסף. מכאן יש ליזהר ביוה''כ להתפלל תפלת שחרית קודם שש שעות ומחצה דהיינו קודם שיגיע שעת המנחה דאל''כ היו צריכין להתפלל תפלת המנחה קודם והר''י אומר דאינו צריך דהא דקאמר שיתפלל תפלת המנחה קודם היינו כשיש לו לעשות צרכיו שלא יוכל להתפלל תפלת המנחה בזמנה וצריך להתפלל שניהם מיד כגון שהיה לו לילך לסעודה גדולה כמו לנשואין ומתיירא שמא ימשוך בסעודתו או שישתכר אבל אם היה לו שהות להתפלל אחר תפלת מוסף תפלת המנחה בזמנה אין לו להקדים תפלת המנחה אלא יתפלל כסדר מוסף ואח''כ מנחה: כדמתרגם רב יוסף על דאחרו זמני מועדיא. ואי משתעי ברגלים אין שייך לומר לשון איחור שהרי אין להם תשלומין אלא ע''כ בתפלה משתעי קרא: (תוספות)

 רשב"א  תנו רבנן היו לפניו שתי תפלות אחת של מנחה ואחת של מוספין, מתפלל של מנחה ואחר כך מתפלל של מוספין. יש לפרשה כפשוטה בשהיו שתיהן לפניו כלומר שהיה בדעתו להתפלל עכשיו שתיהם, ואם לא היה בדעתו להתפלל תפלת המנחה עד דמדומי חמה, מתפלל של מוספין לבדה דלמה יתחייב להקדים ולהתפלל תפלת המנחה מחמת תפלת המוספין. וכך נראה לי שראיתיה משמן של גאונים. אבל בתוס' לא פירשו כן עד שהוצרכו לומר דעכשיו שמאחרין בתפלת יוצר ביום הכיפורים עד לאחר שש שעות ומחצה שיש מן הדין להקדים תפלת המנחה לתפלת המוספין. ולא דבר [ר"ל: נהוג] עמא הכי. ולפי פירוש ראשון אתי שפיר. ומכל מקום מסתברא שאילו עבר והקדים תפלת המוספין לתפלת המנחה ואפילו במקום שיש לו להתפלל תפלת המנחה תחלה יצא וא"צ לחזור עוד ולהתפלל של מוספין שניה, ול"ד לההיא דאמרינן לעיל (כו, ב) הבדיל בשניה ולא הבדיל בראשונה שניה עלתה לו ראשונה לא עלתה לו כלומר לפי שהקדים תפלת התשלומין לתפלת חובה, דשאני התם לפי שאינו בדין שיקדים תפלת התשלומים שכבר עבר זמנה לתפלת החובה שהיא בזמנה, אבל מוספין כל שעתא ושעתא זימניה הוא דהא תפלת המוספין כל היום אלא דלכתחלה כיון דתפלת המנחה תדירא והגיע זמנה צריך להקדימה הא אם עבר והקדים של מוספין יצא. וגדולה מזו נראה מן התוספתא דאפילו הקדים של מוספין לשל שחר יצא, דהא קיימא לן דתפלות כנגד תמידין תקנום, וקתני בתוספתא (פ"ג, ה"ב): המתפלל תפלת המוספין בין משקרב תמיד של שחר בין שלא קרב תמיד של שחר יצא. (רשב"א)


דף כח - ב

רב אויא חלש ולא אתא לפרקא דרב יוסף למחר כי אתא בעא אביי לאנוחי דעתיה דרב יוסף א''ל מ''ט לא אתא מר לפרקא א''ל דהוה חליש לבאי ולא מצינא א''ל אמאי לא טעמת מידי ואתית א''ל לא סבר לה מר להא דרב הונא דאמר רב הונא אסור לו לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל תפלת המוספין א''ל איבעי ליה למר לצלויי צלותא דמוספין ביחיד ולטעום מידי ולמיתי א''ל ולא סבר לה מר להא דא''ר יוחנן אסור לו לאדם שיקדים תפלתו לתפלת הצבור א''ל לאו אתמר עלה א''ר אבא בצבור שנו ולית הלכתא לא כרב הונא ולא כריב''ל כרב הונא הא דאמרן כריב''ל דאריב''ל כיון שהגיע זמן תפלת המנחה אסור לו לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל תפלת המנחה: מתני' ר' נחוניא בן הקנה היה מתפלל בכניסתו לבית המדרש וביציאתו תפלה קצרה אמרו לו מה מקום לתפלה זו אמר להם בכניסתי אני מתפלל שלא יארע דבר תקלה על ידי וביציאתי אני נותן הודאה על חלקי: גמ' ת''ר בכניסתו מהו אומר יהי רצון מלפניך ה' אלהי שלא יארע דבר תקלה על ידי ולא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי ולא אומר על טמא טהור ולא על טהור טמא ולא יכשלו חברי בדבר הלכה ואשמח בהם ביציאתו מהו אומר מודה אני לפניך ה' אלהי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות שאני משכים והם משכימים אני משכים לדברי תורה והם משכימים לדברים בטלים אני עמל והם עמלים אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר אני רץ והם רצים אני רץ לחיי העולם הבא והם רצים לבאר שחת: ת''ר כשחלה ר' אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו אמרו לו רבינו למדנו אורחות חיים ונזכה בהן לחיי העולם הבא אמר להם הזהרו בכבוד חבריכם ומנעו בניכם מן ההגיון והושיבום בין ברכי תלמידי חכמים וכשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם עומדים ובשביל כך תזכו לחיי העולם הבא וכשחלה רבי יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו כיון שראה אותם התחיל לבכות אמרו לו תלמידיו נר ישראל עמוד הימיני פטיש החזק מפני מה אתה בוכה אמר להם אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי שהיום כאן ומחר בקבר שאם כועס עלי אין כעסו כעס עולם ואם אוסרני אין איסורו איסור עולם ואם ממיתני אין מיתתו מיתת עולם ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון אעפ''כ הייתי בוכה ועכשיו שמוליכים אותי לפני ממ''ה הקב''ה שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים שאם כועס עלי כעסו כעס עולם ואם אוסרני איסורו איסור עולם ואם ממיתני מיתתו מיתת עולם ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשחדו בממון ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים אחת של גן עדן ואחת של גיהנם ואיני יודע באיזו מוליכים אותי ולא אבכה אמרו לו רבינו ברכנו אמר להם יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם אמרו לו תלמידיו עד כאן אמר להם ולואי תדעו כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם. בשעת פטירתו אמר להם פנו כלים מפני הטומאה והכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא: מתני' רבן גמליאל אומר בכל יום ויום מתפלל אדם שמנה עשרה רבי יהושע אומר מעין י''ח ר''ע אומר אם שגורה תפלתו בפיו מתפלל י''ח ואם לאו מעין י''ח ר''א אומר העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים ר' יהושע אומר ההולך במקום סכנה מתפלל תפלה קצרה ואומר הושע ה' את עמך את שארית ישראל בכל פרשת העבור יהיו צרכיהם לפניך ברוך אתה ה' שומע תפלה היה רוכב על החמור ירד ויתפלל ואם אינו יכול לירד יחזיר את פניו ואם אינו יכול להחזיר את פניו יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים היה מהלך בספינה או באסדא יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים: גמ' הני י''ח כנגד מי א''ר הלל בריה דר' שמואל בר נחמני כנגד י''ח אזכרות שאמר דוד {תהילים כט-א} בהבו לה' בני אלים רב יוסף אמר כנגד י''ח אזכרות שבקריאת שמע א''ר תנחום אמר רבי יהושע בן לוי כנגד שמונה עשרה חוליות שבשדרה. ואמר ר' תנחום אמר רבי יהושע בן לוי המתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה עולא אמר עד כדי שיראה איסר כנגד לבו רבי חנינא אמר כיון שנענע ראשו שוב אינו צריך אמר רבא והוא דמצער נפשיה ומחזי כמאן דכרע הני תמני סרי תשסרי הוויין אמר רבי לוי ברכת הצדוקים ביבנה תקנוה כנגד מי תקנוה א''ר לוי לרבי הלל בריה דרבי שמואל בר נחמני כנגד {תהילים כט-ג} אל הכבוד הרעים לרב יוסף כנגד אחד שבקריאת שמע לר' תנחום א''ר יהושע בן לוי כנגד חוליא קטנה שבשדרה: ת''ר שמעון הפקולי הסדיר י''ח ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה אמר להם ר''ג לחכמים כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת הצדוקים עמד שמואל הקטן ותקנה לשנה אחרת שכחה

 רש"י  לא על לפרקא דרב יוסף. שהיה ראש הישיבה בפומבדיתא והיה דורש בשבת קודם תפלת המוספין ולאחר הדרשה היו הולכים לבית הכנסת ומתפללים תפלת המוספין: בצבור שנו. אם הוא בבהכ''נ עם הצבור לא יקדים להתפלל: מתני' מה מקום. כלומר ולא אכשל. וישמחו חברי על כשלוני הרי רעות שתים שיבאו על ידי שאגרום להם שיענשו: מיושבי קרנות. חנוונים או עמי הארץ שעוסקים בדבר שיחה. מההגיון לא תרגילום במקרא יותר מדאי משום דמשכא. לשון אחר משיחת ילדים: דעו לפני מי וכו'. כדי שתתפללו ביראה ובכוונה: עמוד הימיני. שני עמודים העמיד שלמה באולם שם הימני יכין ושם השמאלי בועז (מלכים א ז) הימיני לעולם חשוב: פטיש. המפוצץ פי''ק {מעדר} בלע''ז: אוסרני. חובש אותי: מיתת עולם. לעוה''ב: הייתי בוכה. מאימת משפטו אם לדין מוליכין אותי לפניו: עד כאן. בתמיה כלומר ולא יותר ממורא בשר ודם: ולואי. שיהא כמורא בשר ודם שאם כן תחדלו מעבירות הרבה: עבירה. בסתר ממורא הבריות ויודע שהכל הוא גלוי להקב''ה ואינו מניח בכך: מפני הטומאה. טומאת אהל המת בכל הבית: לחזקיהו שבא. אלי ללוותי: מתני' מעין שמנה עשרה. בגמרא מפרש: הושע ה' וכו'. זו תפלה קצרה: בכל פרשת העבור כו'. מפרש בגמרא: אם אינו יכול לירד. שאין לו מי שיאחז את חמורו: יחזיר את פניו. לצד ירושלים: באסדא. כמו ותשם בסד רגלי (איוב יג) בית הסהר שקורין ציפ''ש {צי"ף: סד - שבו נעלו רגלי אסירים} בלע''ז. לשון אחר עצים הקשורים זה עם זה הרבה יחד ובלשון מקרא קורא אותם רפסודות (ד''ה ב) ובלע''ז רדיי''ל {רי"ד: רפסודה} ובלשון אשכנז ולו''ס {רפסודה - בגרמנית} ומשיטן בנהר להוליכן ממקום למקום ויכולין להלך עליהן כמו בספינה: גמ' הבו לה' בני אלים. שהוא רמז לאבות וגבורות וקדושת השם כדאמרינן בראש השנה (דף לב.) מנין שאומרים אבות ת''ל הבו לה' בני אלים כו': שיתפקקו. שיראו הפקקים הם הקשרים כמו ששנינו (ב''ב פ:) בקנים ובגפנים מן הפקק שלמעלה והיא הקשר שחלל הקנה פקוק וסתום שם: איסר. שני קמטים אחד מלמטה ואחד מלמעלה וכאיסר רוחב בשר באמצע: דמצער נפשיה. שהוא ניכר שחפץ לכרוע אלא שהוא מצטער: ביבנה תקנוה. לאחר זמן מרובה: הפקולי. מוכר פקולי צמר גפן שקורין קיטו''ן {קוטו"ן: כותנה} : (רש"י)

 תוספות  כיון שהגיע זמן תפלת המנחה אסור לטעום כלום וכו'. ואית ליה לרבי יהושע מפסיקין ואפילו מן האכילה ולא היא: (תוספות)

 רשב"א  ולית הלכתא לא כרב הונא. פירוש: אלא מותר לטעום קודם תפלת המוספין. וכתב הראב"ד ז"ל דיש אומרים דוקא טעימה ולא אכילה. והוא ז"ל פירש דאפילו טעימה שיש בה כדי לסעוד את הלב כי הא דרב אויא. ולא כרבי יהושע בן לוי. והני מילי להפסיק שאם התחיל אינו מפסיק, אבל לכתחלה אסור, כדאיתא בשבת (ט, ב). עד כדי שיראה איסר כנגד לבו. פירש רב האי גאון ז"ל: שיכוף את ראשו כאגמון שאז רואה איסר שהוא מונח בארץ כנגד לבו, ולא שיחצה קומתו לשני חלקים ויכופנה כשהיא מוצבת וסימן לדבר הלכוף כאגמון ראשו (ישעיה נח, ה) דשמעת מינה דזהו מנהג כריעה, וכשכופף צוארו ושוחה כמעט עד שיראה איסר שבארץ כנגד לבו נראה כפיפת אגמון. לשנה אחרת שכחה. קשיא לי דמהכא משמע שלא היה רגיל לאמרה, שאילו כן מאי קאמר לשנה אחרת שכחה. (רשב"א)


דף כט - א

והשקיף בה שתים ושלש שעות ולא העלוהו אמאי לא העלוהו והאמר רב יהודה אמר רב טעה בכל הברכות כלן אין מעלין אותו בברכת הצדוקים מעלין אותו חיישינן שמא מין הוא שאני שמואל הקטן דאיהו תקנה וניחוש דלמא הדר ביה אמר אביי גמירי טבא לא הוי בישא ולא והכתיב {יחזקאל יח-כד} ובשוב צדיק מצדקתו ועשה עול ההוא רשע מעיקרו אבל צדיק מעיקרו לא ולא והא תנן אל תאמין בעצמך עד יום מותך שהרי יוחנן כ''ג שמש בכהונה גדולה שמנים שנה ולבסוף נעשה צדוקי אמר אביי הוא ינאי הוא יוחנן רבא אמר ינאי לחוד ויוחנן לחוד ינאי רשע מעיקרו ויוחנן צדיק מעיקרו הניחא לאביי אלא לרבא קשיא אמר לך רבא צדיק מעיקרו נמי דלמא הדר ביה אי הכי אמאי לא אסקוהו שאני שמואל הקטן דאתחיל בה דאמר רב יהודה אמר רב ואיתימא רבי יהושע בן לוי לא שנו אלא שלא התחיל בה אבל התחיל בה גומרה: הני שבע דשבתא כנגד מי א''ר חלפתא בן שאול כנגד שבעה קולות שאמר דוד על המים הני תשע דר''ה כנגד מי א''ר יצחק דמן קרטיגנין כנגד תשעה אזכרות שאמרה חנה בתפלתה דאמר מר בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה הני עשרים וארבע דתעניתא כנגד מי א''ר חלבו כנגד כ''ד רננות שאמר שלמה בשעה שהכניס ארון לבית קדשי הקדשים אי הכי כל יומא נמי נמרינהו אימת אמרינהו שלמה ביומא דרחמי אנן נמי ביומא דרחמי אמרי להו: רבי יהושע אומר מעין שמנה עשרה: מאי מעין שמנה עשרה רב אמר מעין כל ברכה וברכה ושמואל אמר הביננו ה' אלהינו לדעת דרכיך ומול את לבבנו ליראתך ותסלח לנו להיות גאולים ורחקנו ממכאובינו ודשננו בנאות ארצך ונפוצותינו מארבע תקבץ והתועים על דעתך ישפטו ועל הרשעים תניף ידיך וישמחו צדיקים בבנין עירך ובתקון היכלך ובצמיחת קרן לדוד עבדך ובעריכת נר לבן ישי משיחך טרם נקרא אתה תענה ברוך אתה ה' שומע תפלה לייט עלה אביי אמאן דמצלי הביננו אמר רב נחמן אמר שמואל כל השנה כולה מתפלל אדם הביננו חוץ ממוצאי שבת וממוצאי ימים טובים מפני שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת מתקיף לה רבה בר שמואל ונימרה ברכה רביעית בפני עצמה מי לא תנן ר''ע אומר אומרה ברכה רביעית בפני עצמה ר' אליעזר אומר בהודאה אטו כל השנה כולה מי עבדינן כר' עקיבא דהשתא נמי נעביד כל השנה כולה מאי טעמא לא עבדינן כר''ע תמני סרי תקון תשסרי לא תקון הכא נמי שבע תקון תמני לא תקון מתקיף לה מר זוטרא ונכללה מכלל הביננו ה' אלהינו המבדיל בין קדש לחול קשיא: אמר רב ביבי בר אביי כל השנה כולה מתפלל אדם הביננו חוץ מימות הגשמים מפני שצריך לומר שאלה בברכת השנים מתקיף לה מר זוטרא ונכללה מכלל ודשננו בנאות ארצך ותן טל ומטר אתי לאטרודי אי הכי הבדלה בחונן הדעת נמי אתי לאטרודי אמרי התם כיון דאתיא בתחלת צלותא לא מטריד הכא כיון דאתיא באמצע צלותא מטריד מתקיף לה רב אשי ונימרה בשומע תפלה דא''ר תנחום אמר רב אסי טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים מחזירין אותו שאלה בברכת השנים אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה בשומע תפלה והבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה על הכוס טעה שאני: גופא א''ר תנחום אמר רב אסי טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים מחזירין אותו שאלה בברכת השנים אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה בשומע תפלה והבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה על הכוס מיתיבי טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים מחזירין אותו שאלה בברכת השנים מחזירין אותו והבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה על הכוס ל''ק הא ביחיד הא בצבור בצבור מ''ט לא משום דשמעה משליח צבור אי הכי האי מפני שיכול לאומרה בשומע תפלה מפני ששומע משליח צבור מיבעי ליה אלא אידי ואידי ביחיד ול''ק הא דאדכר קודם. שומע תפלה

 רש"י  והשקיף. חשב לזכור אותה לשון סוכה כדמתרגמינן וישקף ואסתכי (בראשית יט): רשע מעיקרו. ושב מרשעתו פעמים שחוזר ונעשה רשע: הוא ינאי. ששנינו בקידושין (פ''ג דף סו.) שהרג חכמי ישראל: ינאי רשע מעיקרו. ונעשה צדיק וחזר לרשעתו: דאתחיל בה. התחיל לאומרה וטעה באמצעיתה: לא שנו. הא דאמר רב יהודה מעלין אותו: שבעה קולות. במזמור קול ה' על המים (תהלים כט): שאמרה חנה. בפרשת עלץ לבי (ש''א ב): כ''ד רננות. בפרשת ויעמוד שלמה (מלכים א ח) רנה תפלה תחנה כלהון כ''ד איכא: ביומא דרחמי. שהוצרך לבקש רחמים שדבקו שערים זה בזה ולא היו מניחין להכניס ארון לבית קדשי הקדשים כדאמרי' במועד קטן (דף ט. א): מעין כל ברכה. אומר בקוצר ומברך על כל אחת ואחת: הביננו. ואינו מברך אלא שומע תפלה בכל הברכות שבין שלש ראשונות לשלש אחרונות הביננו כנגד אתה חונן ומול את לבבנו כנגד השיבנו לסלוח לנו כנגד סלח לנו להיות גאולים כנגד גאולה וכן כולם: בנאות ארצך. לשון נוה כמו בנאות דשא ירביצני (תהלים כג) והוא כנגד ברכת השנים: והתועים על דעתך. העוברים על דבריך: ישפטו. כנגד צדקה ומשפט לשון אחר והתועים במשפט על דעתך ישפטו השיבם ללמדם לשפוט כדבריך וכן עיקר נראה לי וכן בה''ג: לייט עלה אביי. לפי שמדלג הברכות וכוללן בברכה אחת: כל השנה מי עבדינן כר' עקיבא. כלומר כשאנו מתפללין י''ח שלמות מי עבדינן כר' עקיבא לומר ברכה רביעית בפני עצמה דהשתא כשמתפללין הביננו נעביד כותיה: שבע תקון. שלש ראשונות ושלש אחרונות והביננו: ונכללה. להבדלה: מכלל. בתוך הביננו כדרך שהוא כוללה בחונן הדעת ויאמר הביננו ה' אלהינו המבדיל בין קדש לחול לדעת דרכיך: לאטרודי. לטעות: בתחלת. התפלה יכול אדם לכוין דעתו יותר מן האמצע: גבורות גשמים. הזכרה בעלמא היא לפיכך מחזירין אותו שאינה תפלה שיכול לאומרה בשומע תפלה: ביחיד. מחזירין אותו: בצבור. יחיד המתפלל עם הצבור: דאדכר קודם ש''ת. אין מחזירין אותו שיכול לאומרה בשומע תפלה: (רש"י)

 תוספות  לייט עלה אביי אמאן דמצלי הביננו. והכי קי''ל ויש ספרים דמסיק ה''מ במתא אבל בדרך שרי כדמשמע במכילתין גבי רבי יוסי וכו': ונכללה בהביננו. והא דאמרינן בפ''ק דנדה (דף ח:) כל השנה כולה מתפלל אדם י''ח חוץ ממוצאי יה''כ מפני טורח צבור מפני התענית וי''א שמתפללים י''ח שלימות מפני שצ''ל הבדלה בחונן הדעת ותימה אמאי לא פריך ונכללה בהביננו וי''ל דלא דמי דהתם כל השנה כולה מתפלל י''ח ואין לנו להקשות ונכללה מכלל כדי לשנות המנהג של כל השנה אבל הכא שכל השנה מתפלל הביננו פריך שפיר למה לי לשנות המנהג בשביל אתה חוננתנו ונכללה בהביננו: מפני שיכול לאומרה בשו''ת. כדאמר [לקמן לא.] (עו''ג דף ח) שואל אדם צרכיו בשו''ת ודוקא צרכיו כגון שיש לו חולה בתוך ביתו או שצריך שדהו מים דהוא מעין תפלה וכן שאלה אבל הזכרה והבדלה ושאר שבחים אסור שאינה מעין שו''ת ונראה שכל האומר ברוך אתה ה' שו''ת אחר שסיים דברי תחנונים מיושב מגונה כדאמרי' (מגילה דף יח.) מכאן ואילך אסור לספר בשבחו של מקום כלומר להוסיף ברכות על אלו ואפילו אם בא להתפלל שמנה עשרה עוד פעם אחרת אסור שנראה כמוסיף על הברכות והא דאמר לעיל (דף כא.) ולואי שיתפלל אדם כל היום היינו דוקא ספק התפלל אבל ודאי אוקמינן לעיל שפוסק אפי' באמצע ברכה כשמואל בפרק מי שמתו (שה) ומה ששליח צבור שונה בהן היינו להוציא רבים ידי חובתן ומה שמתפלל בלחש היינו כדי להסדיר תפלתו כדמוקמינן בפרק בתרא דר''ה (דף לד:): (תוספות)

 רשב"א  טעה בכל הברכות כולן אין מעלין אותו. פירוש: בשיודע לחזור למקום שטעה, הא לאו הכי מעבירין אחר תחתיו כדתנן לקמן (לד, א) טעה יעבור אחר ולא יהא סרבן באותה שעה. מתקיף לה מר זוטרא ונכללה מכלל הביננו ה' אלקינו המבדיל בין קודש לחול קשיא. וכתב הגאון רב האי ז"ל דאף על גב דסלקא בקשיא לא מדחי הא דרב נחמן דאמר משמיה דשמואל כיון דלא סלקא בתיובתא אלא בקושיא, דדילמא אי עינינן בה משכחי' לה פירוקא ומשום קושיא לא דחינן לה. והלכך לא מצלינן הביננו במוצאי שבתות ובמוצאי יום טוב. ומסתברא דאפילו במוצאי שבתות וימים טובים דרב ביבי בר אביי דהוא בתרא וקאמר כל השנה מתפלל אדם הביננו חוץ מימות הגשמים, ודוקא חוץ מימות הגשמים קאמר ואפילו במוצאי שבתות וימים טובים וכדמשמע ממאי דאתקיף עליה מר זוטרא ונכלליה מכלל ודשננו בנאות ארצך ותן טל ומטר, ופריק דילמא אתיא לאיטרודי, ואקשינן א"ה הבדלה בחונן הדעת אתי לאיטרודי, אמרי כיון דבתחלת צלותיה לא מטריד, אלמא לרב ביבי אפילו במוצאי שבתות וימים טובים אמרינן ליה. והר"י ברבי יהודה בן גיאת ז"ל הכי פסק כאתקפתא דמר זוטרא. ומיהו בימות הגשמים משמע דלא מצלי לה, דהא פריק מאי דאקשי עליה מר זוטרא דכיון דבאמצע צלותיה הוא אתי לאטרודי. אמר רב אסי א"ר יוחנן טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים מחזירין אותו. וגרסינן בירושלמי (פ"ה ה"ב): והוא דלא אדכר לא טל ולא מטר, הא אדכר טל אין מחזירין אותו מפני שהוא מיקל. דגרסינן בירושלמי בפרק אין עומדין (ה"ב): רבי זעירא בשם רבי חנינא היה עומד בגשם והזכיר של טל אין מחזירין אותו, בטל והזכיר של גשם מחזירין אותו, והתני בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר ואם רצה להזכיר מזכיר, לא דמי ההוא דמיקל לההוא דמצלי ולא מיקל. בגשם והזכיר של טל אין מחזירין אותו, והתני אם לא שאל בברכת השנים או לא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים מחזירין אותו בהדה דלא אדכר לא טל ולא מטר. ע"כ בירושלמי. שאלה בברכת השנים אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה בשומע תפלה. וכתב רב האי גאון ז"ל שאם לא נזכר עד שהתחיל בעבודה מחזירין אותו לשומע תפלה, דכיון דיכול לאומרה בשומע תפלה למה מחזירין אותו לברכת השנים. והראב"ד ז"ל כתב שמחזירין אותו לברכת השנים וכענין שאמרו בהבדלה בפרק אין עומדין (לג, א) טעה בזו ובזו חוזר לראש. ומסתברא ודאי כדברי הראב"ד ז"ל מדתניא בברייתא טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים ושאלה בברכת השנים מחזירין אותו, ומחזירין ודאי דהכא לתחיית המתים ולברכת השנים קאמר, דהא בברייתא לא אדכר שומע תפלה, הלכך לברכת השנים קאמר, ואוקימנא לה בסמוך בדאדכר לבתר שומע תפלה, כך נראה לי. ואלא מיהו בירושלמי (שם) מפרש כדברי רב האי גאון ז"ל כמו שנכתוב בסמוך בסייעתא דשמיא. והא דאמרינן: שאלה בברכת השנים אין מחזירין אותו מפני שיכול לומר בשומע תפלה. אמרינן בירושלמי (פ"ה, ה"ב) דהוא הדין לטעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים שאין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה בשומע תפלה. דגרסינן התם רבי זעירא בשם רב הונא לא שאל בברכת השנים אומרה בשומע תפלה, ודכותה אם לא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים אומרה בשומע תפלה, ומה שאלה שהוא מדוחק אומרה בשומע תפלה אזכרה שהיא מריוח לא כל שכן. והתניא אם לא שאל בברכת השנים או שלא הזכיר גבורת הגשמים בתחיית המתים מחזירין אותו, אמר רבי אבא מרי בשם רבי יוסה בשלא אמרו בשומע תפלה, להיכן הוא חוזר אמר רבי שמעון בשם רבי יוחנן בראש חודש אם עקר רגליו חוזר לראש ואם לאו חוזר לעבודה, אף הכא אם עקר רגליו חוזר לראש ואם לאו חוזר לשומע תפלה. ומכאן יש ראיה לדברי רב האי גאון ז"ל שאמר שאפילו לא נזכר עד לאחר שומע תפלה שאינו חוזר אלא לשומע תפלה, ושלא כדברי הראב"ד ז"ל ולא כמו שכתבתי. ומכל מקום הא דגרסינן בירושלמי (שם) בהא דטעה ולא הזכיר גבורות גשמים שאין מחזירין אותו מפני שיכול לאמרה בשומע תפלה. לכאורה אין נראה כן מגמרין דידן דתני טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים מחזירין אותו שאלה בברכת השנים אין מחזירין אותו מפני שיכול לאמרה בשומע תפלה. דאלמא בגבורות גשמים לעולם מחזירין אותו דאי לא לערבינהו וליתנינהו טעה ולא הזכיר גבורות בתחיית המתים שאלה בברכת השנים אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרן בשומע תפלה. ומיהו בתוספות ראיתי שהסכימו כדברי הירושלמי. לא קשיא הא דאדכר מקמי שומע תפלה הא דלא אדכר מקמי שומע תפלה. ומיהו מסתברא נמי דאיתיה לפירוקא קמא דהיכא דאיתיה בצבור לא צריך לאהדורי הואיל ושומעה משליח צבור, דע"כ לא דחינן ליה אלא משום דלא קתני הואיל ושומעה משליח צבור הא עיקר דינא מינח ניחא לן, ואף על גב דאמרינן בשלהי מסכת ראש השנה (לד, ב) לא פטר רבן גמליאל אלא עם שבשדות דאניסי אבל בני העיר לא, ואף על גב דהוי התם מתחלה ועד סוף והוא דבקיאי. התם היינו משום דלא התפלל כלל, אבל כאן שהתפלל אלא שטעה יוצא הוא בשמיעת שליח צבור והוא שיהא שם מתחלה ועד סוף. וכן כתב הרב בעל ההלכות זכרונו לברכה. כתב רבנו אלחנן בן ר"י הזקן זצ"ל דכל מקום שאמרו אם טעה אין מחזירין אותו [כגון על הנסים] בחנוכה ופורים, ועננו, ויעלה ויבא בתפלת הערב, אם נזכר קודם שיפתח בברכה אחרת חוזר אף על פי שסיים אותה ברכה, כדאמרינן לקמן גבי יעלה ויבא בברכת המזון דלא הוי סיים אותה ברכה כפותח בברכה אחרת כדאיתא בפרק שלשה שאכלו (מט, ב). ומיהו נראה דאפילו לפי דבריו לא שהוא חוזר אותה ברכה, אלא שמזכיר המאורע קודם שיפתח ברכה אחרת, דהתם נמי אפילו לא פתח בהטוב והמטיב אינו חוזר לברכת בנין ירושלים, אלא שמזכיר המאורע קודם שיתחיל ברכת הטוב. ובתוס' אמרו דכיון שסיים אותה ברכה שוב אינו חוזר כלל, ומסתברא כוותיה דלא אמרו אלא בכעין שבת וראש חודש שהמאורע שלהן יש לו הזכרה קבועה מפני שיש בהן קרבן מוסף, ואף על גב דאילו טעה בראש חודש לגמרי אין מחזירין אותו (לקמן שם) משום דאי בעי לא אכיל, מכל מקום כיון שהוא מאורע שיש לו הזכרה אפילו השתא ובתפלה דינא הוא דכיון דלא פתח בברכה אחרת שיזכיר את המאורע באמצע, אבל חנוכה ופורים ועננו דאין להם הזכרה קבועה אלא כל שהוא מתפלל הצריכוהו להזכיר, כל שעבר מקום הזכרתו אין צריך להזכיר, וראש חודש נמי אף על פי שהזכרתו קבועה כיון דבלילה מיהא אין מקדשין אותו אין מחייבין אותו, ואף על גב דברכת המזון נראה דאפילו בלילה כל שלא פתח בהטוב והמטיב מזכיר של ראש חודש, התם הוא לפי שהוא סוף ברכות של תורה, אבל בתפלה כיון שסיים אותה ברכה אינו רשאי להזכיר באמצע כלום. (רשב"א)


דף כט - ב

הא דאדכר בתר שומע תפלה: אמר רבי תנחום אמר רב אסי אמר ר' יהושע בן לוי טעה ולא הזכיר של ר''ח בעבודה חוזר לעבודה נזכר בהודאה חוזר לעבודה בשים שלום חוזר לעבודה ואם סיים חוזר לראש אמר רב פפא בריה דרב אחא בר אדא הא דאמרן סיים חוזר לראש לא אמרן אלא שעקר רגליו אבל לא עקר רגליו חוזר לעבודה א''ל מנא לך הא א''ל מאבא מרי שמיע לי ואבא מרי מרב. אמר רב נחמן בר יצחק הא דאמרן עקר רגליו חוזר לראש לא אמרן אלא שאינו רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו אבל רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו חוזר לעבודה איכא דאמרי אמר רב נחמן בר יצחק הא דאמרן כי לא עקר רגליו חוזר לעבודה לא אמרן אלא שרגיל לומר תחנונים אחר תפלתו אבל אם אינו רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו חוזר לראש: ר' אליעזר אומר העושה תפלתו קבע וכו': מאי קבע א''ר יעקב בר אידי אמר רבי אושעיא כל שתפלתו דומה עליו כמשוי ורבנן אמרי כל מי שאינו אומרה בלשון תחנונים רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו כל שאינו יכול לחדש בה דבר א''ר זירא אנא יכילנא לחדושי בה מילתא ומסתפינא דלמא מטרידנא אביי בר אבין ור' חנינא בר אבין דאמרי תרוייהו כל שאין מתפלל עם דמדומי חמה דא''ר חייא בר אבא א''ר יוחנן מצוה להתפלל עם דמדומי חמה וא''ר זירא מאי קראה {תהילים עב-ה} ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים לייטי עלה במערבא אמאן דמצלי עם דמדומי חמה מאי טעמא דלמא מיטרפא ליה שעתא: רבי יהושע אומר המהלך במקום סכנה מתפלל תפלה קצרה וכו' בכל פרשת העבור: מאי פרשת העבור אמר רב חסדא אמר מר עוקבא אפי' בשעה שאתה מתמלא עליהם עברה כאשה עוברה יהיו כל צרכיהם לפניך איכא דאמרי אמר רב חסדא אמר מר עוקבא אפילו בשעה שהם עוברים על דברי תורה יהיו כל צרכיהם לפניך ת''ר המהלך במקום גדודי חיה ולסטים מתפלל תפלה קצרה ואיזה היא תפלה קצרה ר' אליעזר אומר עשה רצונך בשמים ממעל ותן נחת רוח ליראיך מתחת והטוב בעיניך עשה בא''י שומע תפלה ר' יהושע אומר שמע שועת עמך ישראל ועשה מהרה בקשתם בא''י שומע תפלה רבי אלעזר ברבי צדוק אומר שמע צעקת עמך ישראל ועשה מהרה בקשתם בא''י שומע תפלה אחרים אומרים צרכי עמך ישראל מרובין ודעתם קצרה יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתתן לכל אחד ואחד כדי פרנסתו ולכל גויה וגויה די מחסורה ברוך אתה ה' שומע תפלה אמר רב הונא הלכה כאחרים אמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא לא תרתח ולא תחטי לא תרוי ולא תחטי וכשאתה יוצא לדרך המלך בקונך וצא מאי המלך בקונך וצא אמר רבי יעקב אמר רב חסדא זו תפלת הדרך ואמר רבי יעקב אמר רב חסדא כל היוצא לדרך צריך להתפלל תפלת הדרך מאי תפלת הדרך יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתוליכני לשלום ותצעידני לשלום ותסמכני לשלום ותצילני מכף כל אויב ואורב בדרך ותשלח ברכה במעשי ידי ותתנני לחן לחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי בא''י שומע תפלה אמר אביי לעולם

 רש"י  תחנונים. כגון אלהי נצור לשוני מרע שאנו אומרים בעמידה אחר תפלה: אבל אם אינו רגיל. הויא סיום תפלתו כעקירה אפילו לא עקר: כמשוי. והיינו לשון קבע חוק קבוע הוא עלי להתפלל וצריך אני לצאת ידי חובתי: מי שאינו יכול. לכוין לבו לשאול צרכיו: לחדש בה דבר. בבקשתו והיינו לשון קבע כיום כן אתמול כן מחר: דילמא מטרידנא. שמא אטעה ולא אדע לחזור למקום שהפסקתי: שאינו מתפלל עם דמדומי חמה. והיינו לשון קבע. תפלתו עליו חוק קבוע לצאת ידי חובה ואינו מקפיד לחזר אחר שעת מצוה ועת רצון: עם דמדומי חמה. תפלת יוצר עם הנץ החמה ותפלת המנחה עם שקיעת החמה: ייראוך עם שמש. זו תפלת יוצר: ולפני ירח. זו מנחה: לייטי במערבא. על מי שמשהה תפלת המנחה עד דמדומי חמה שמא תטרף לו השעה ע''י אונס ועבר הזמן: בכל פרשת העבור וכו'. כמו פרישת העבור: אפי' בשעה שאתה מתמלא עליהם עברה כאשה עוברה. והכי משמע בכל עניני פרישת העבור כגון עברה בעברה: יהיו כל צרכיהם. גלוים לפניך לרחם עליהם: אפי' בשעה שהם עוברים. ולשון פרשת העבור שהן פורשין לעבירה: עשה רצונך בשמים. שאין שם חטא ואין רצונך עליהם אלא לטוב ועבור לתחתונים על רצונך: ותן. להם ליראיך: נחת רוח. שלא יתערבב רוחם על ידי הבריות כגון ע''י חיות ולסטים: והטוב בעיניך עשה. אתה להם ודוגמא זו מצינו בספר שופטים ויאמרו בני ישראל חטאנו עשה אתה לנו (כטוב) [ככל הטוב] בעיניך אך הצילנו וגו': שועת. לשון גניחה יותר מתפלה: ודעתם קצרה. ואינם יודעים לפרש צרכיהם: לא תרתח ולא תחטי. לא תכעוס שמתוך הכעס אתה בא לידי חטא: לא תרוי. לא תשתכר ביין: המלך. טול רשות: (רש"י)

 תוספות  הא דאדכר (אחר) [בתר] שומע תפלה. אז ודאי מחזירין אותו מיהו אם לא עקר רגליו אינו צריך לחזור לראש ולא לברכת השנים אלא חוזר לשומע תפלה וכן משמע בירושלמי פ' אין עומדין דקאמר אם לא שאל בברכת השנים מחזירין אותו ולהיכן חוזר ר' שמעון בשם ר' יוחנן אמר בר''ח אם עקר רגליו חוזר לראש ואם לאו חוזר לעבודה ה''נ אם עקר רגליו חוזר לראש ואם לאו חוזר לשומע תפלה אלמא משמע בהדיא דאינו חוזר אלא לשומע תפלה כי לא עקר רגליו מיהו הירושלמי פליג אגמרא דידן בגבורות גשמים דהכא קתני לא הזכיר גבורות גשמים מחזירין אותו ולא קאמר לאומרו בשומע תפלה ובירושל' קאמר אם לא שאל בברכת השנים אומרה בשומע תפלה ודכוותה אם לא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים מזכיר בשומע תפלה ומה אם שאלה שהיא מדוחק אומרה בשומע תפלה הזכרה שהיא מריוח לא כ''ש אלמא דבהדיא איתא התם דחוזר בגבורות גשמים לשומע תפלה ואפשר להיות שהגמרא שלנו לא חשש לפרשו משום הקל וחומר כדאיתא בירושלמי והא דקתני לא הזכיר גבורות גשמים מחזירין אותו איירי שלא הזכיר כלל בשומע תפלה והא ליתא דהא במסקנא מוקי האי מימרא בנזכר קודם שומע תפלה משום פירכא דשאלה ובירושלמי קאמר היה עומד בטל והזכיר של גשם מחזירין אותו פי' בימות הקיץ ופריך והא תניא בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר והכי פריך כי היכי דאם לא הזכיר כלל מטל אינו עיכוב ואם היה רוצה להזכיר מזכיר ה''נ אם עמד בטל והזכיר של גשם אין לחוש דלא גרע מלא הזכיר טל כלל ומשני דלא דמי ההוא דמקל ומצלי לההוא דמצלי ולא מקל פי' מקלל כלומר אינו דומה כשעומד בטל והזכיר של גשם שהוא סימן קללה למי שאינו מזכיר כלל לא טל ולא גשם שאינו מקלל וכן הלכה למעשה שאם עומד בשל טל והזכיר של גשם דמחזירין אותו ואם לא הזכיר משניהם כלל אין מחזירין אותו והדר קאמר בירושלמי קאי בגשם והזכיר בשל טל אין מחזירין אותו ופריך מהכא והתניא או שלא הזכיר גבורות גשמים מחזירין אותו ומשני הא דאדכר הא דלא אדכר הא דלא אדכר לא טל ולא מטר לכך מחזירין אותו הא דהזכיר של טל ומטר ולא נהירא דפשיטא אם הזכיר שניהם דאין מחזירין אותו ואם לא הזכיר כלל פשיטא דמחזירין אותו אלא ודאי יש לפרש הא דאדכר טל הא דלא אדכר כלל לא טל ולא מטר לפיכך מחזירין אותו אבל אם הזכיר טל אף בימות הגשמים אין מחזירין אותו לכך יש בני אדם שאומרים כל שעה טל מתוך שהם רגילים אם כן בימות הגשמים אם שכח מוריד הגשם אין מחזירין אותו: טעה ולא הזכיר של ראש חדש בעבודה חוזר לעבודה. ובהלכות גדולות פי' דוקא ביחיד אבל בצבור אינו חוזר מפני ששומעה מש''צ מיהו צריך לדקדק מפי החזן כל אות ואות של תפלה אע''פ שהוא בקי דהא אמרינן בראש השנה (פ''ד דף לד:) כשם שמוציא את שאינו בקי כך מוציא הבקי ואע''ג דאמרינן התם לא פטר רבן גמליאל אלא העם שבשדות משום דאניסי וטרידי אבל טעה לא יש לומר היינו שלא התפלל כלל אבל היכא שהתפלל כבר לא חשבינן ליה כאילו לא התפלל כלל וה''ה לכל דבר שמחזירין אותו אי הדר שמע ליה משלוחא דצבורא מראש ועד סוף נפיק והרב ר''מ פסק דוקא שכח להזכיר של ר''ח אבל שכח ברכה שלמה מחזירין אותו ואינו יוצא בשמיעתו משליח צבור (וע''ע תוס' ר''ה לד: ד''ה כך): איכא דאמרי אמר רב נחמן וכו'. רב אלפס פסק כאיכא דאמרי דברגיל לומר תחנונים ולא עקר רגליו אינו חוזר לראש ואם אינו רגיל גם כי לא עקר רגליו חוזר לראש ואם עקר גם כי רגיל לומר תחנונים כמו אלהי נצור לשוני חוזר לראש: כל שאינו יכול לומר תחנונים. פי' ר''ח דאם יכול לומר לשון תחנונים אפי' עליו כמשא הוי תפלה מעליא דלא בעינן אלא לשון תחנונים בלבד: (תוספות)

 רשב"א  טעה ולא הזכיר של ראש חודש בעבודה ונזכר בהודאה חוזר לעבודה. ולאו דוקא טעה אלא אפילו נסתפק לו אם הזכיר של ראש חודש אם לא הזכיר חוזר. והכי איתא בירושלמי דגרסינן התם בפרק אין עומדין (ה"ג): רבי יעקב בר אחא רבי שמעון בר בא בשם רבי אלעזר ספק הזכיר של ראש חודש ספק לא הזכיר מחזירין אותו, להיכן הוא חוזר רבי שמעון בר בא בשם ר"י אם עקר את רגליו חוזר לכתחלה ואם לאו חוזר לעבודה, אמר רבי יודא [בן פוזי] הסיע דעת [כ]מי שעקר את רגליו, ואילין תחנוניא צריכא. כל שאינו מתפלל עם דמדומי חמה. יש מפרשים אותה בתפלת המנחה, שאינו ממתין עד שעת רצון דהיינו דמדומי חמה דכתיב (תהלים לב, ו) לְעֵת מְצֹא, וגרסינן בירושלמי (בפרקין ה"א) לעת מצוא לעת מצויו של יום, כלומר תמציתו של יום מלשון ונמצה דמו. ויש מפרשים בין של שחר בין של מנחה וכדכתיב (שם עב, ה) יִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ וְלִפְנֵי יָרֵחַ דּוֹר דּוֹרִים, עם שמש זו תפלת השחר ולפני ירח זו תפלת המנחה. כל היוצא לדרך מתפלל תפלת הדרך. מאי מצלי יהי רצון וכו' ותסמכני לשלום וכו' ותחזירני לביתי לשלום בא"י שומע תפלה. וזו אחת מן הברכות שאינן פותחות בברוך ואף על פי שאינן סמוכות, ודכוותיה תפלה קצרה, ולפי דעתי ברכות אחרונות שלפני קריאת שמע וכמו שכתבתי בשלהי פרק קמא דמכלתין (יא, א ד"ה אחת). (רשב"א)


דף ל - א

לישתף איניש נפשיה בהדי צבורא היכי נימא יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתוליכנו לשלום וכו' אימת מצלי אמר רבי יעקב אמר רב חסדא משעה שמהלך בדרך עד כמה אמר רבי יעקב אמר רב חסדא עד פרסה והיכי מצלי לה רב חסדא אמר מעומד רב ששת אמר אפילו מהלך רב חסדא ורב ששת הוו קאזלי באורחא קם רב חסדא וקא מצלי א''ל רב ששת לשמעיה מאי קא עביד רב חסדא אמר ליה קאי ומצלי א''ל אוקמן נמי לדידי ואצלי מהיות טוב אל תקרא רע. מאי איכא בין הביננו לתפלה קצרה הביננו בעי לצלויי ג' קמייתא וג' בתרייתא וכי מטי לביתיה לא בעי למהדר לצלויי בתפלה קצרה לא בעי לצלויי לא ג' קמייתא ולא ג' בתרייתא וכי מטי לביתיה בעי למהדר לצלויי והלכתא הביננו מעומד תפלה קצרה בין מעומד בין מהלך: היה רוכב על החמור וכו': ת''ר היה רוכב על החמור והגיע זמן תפלה אם יש לו מי שיאחז את חמורו ירד למטה ויתפלל ואם לאו ישב במקומו ויתפלל רבי אומר בין כך ובין כך ישב במקומו ויתפלל לפי שאין דעתו מיושבת עליו אמר רבא ואיתימא רבי יהושע בן לוי הלכה כרבי: ת''ר סומא ומי שאינו יכול לכוין את הרוחות יכוין לבו כנגד אביו שבשמים שנא' {מלכים א ח-מד} והתפללו אל ה' היה עומד בח''ל יכוין את לבו כנגד ארץ ישראל שנא' {מלכים א ח-מח} והתפללו אליך דרך ארצם היה עומד בארץ ישראל יכוין את לבו כנגד ירושלים שנאמר {מלכים א ח-מד} והתפללו אל ה' דרך העיר אשר בחרת היה עומד בירושלים יכוין את לבו כנגד בית המקדש שנאמר {דברי הימים ב ו-לב} והתפללו אל הבית הזה היה עומד בבית המקדש יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים שנאמר {מלכים א ח-לה} והתפללו אל המקום הזה היה עומד בבית קדשי הקדשים יכוין את לבו כנגד בית הכפורת היה עומד אחורי בית הכפורת יראה עצמו כאילו לפני הכפורת נמצא עומד במזרח מחזיר פניו למערב במערב מחזיר פניו למזרח בדרום מחזיר פניו לצפון בצפון מחזיר פניו לדרום נמצאו כל ישראל מכוונין את לבם למקום אחד א''ר אבין ואיתימא ר' אבינא מאי קראה {שיר השירים ד-ד} כמגדל דויד צוארך בנוי לתלפיות תל שכל פיות פונים בו: אבוה דשמואל ולוי כי הוו בעו למיפק לאורחא הוו מקדמי ומצלי וכי הוה מטי זמן ק''ש קרו כמאן כי האי תנא דתניא השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע מגילה וקורא בה וכשיגיע זמן ק''ש קורא השכים לישב בקרון או בספינה מתפלל וכשיגיע זמן ק''ש קורא רשב''א אומר בין כך ובין כך קורא ק''ש ומתפלל כדי שיסמוך גאולה לתפלה במאי קמיפלגי מר סבר תפלה מעומד עדיף ומר סבר מסמך גאולה לתפלה עדיף מרימר ומר זוטרא הוו מכנפי בי עשרה בשבתא דרגלא ומצלו והדר נפקא לפרקא רב אשי מצלי בהדי צבורא ביחיד מיושב כי הוה אתי לביתיה הדר ומצלי מעומד אמרי ליה רבנן ולעביד מר כמרימר ומר זוטרא אמר להו טריחא לי מלתא ולעביד מר כאבוה דשמואל ולוי אמר להו לא חזינא להו לרבנן קשישי מינן דעבדי הכי: מתני' ר' אלעזר בן עזריה אומר אין תפלת המוספין אלא בחבר עיר וחכ''א בחבר עיר ושלא בחבר עיר ר' יהודה אומר משמו כל מקום שיש שם חבר עיר יחיד פטור מתפלת המוספין: גמ' ר' יהודה היינו ת''ק איכא בינייהו יחיד שלא בחבר עיר ת''ק סבר פטור ור' יהודה סבר חייב א''ר הונא בר חיננא אמר ר' חייא בר רב הלכה כר' יהודה שאמר משום ראב''ע א''ל רב חייא בר אבין שפיר קאמרת דאמר שמואל מימי לא מצלינא צלותא דמוספין ביחיד

 רש"י  לישתף נפשיה. אל יתפלל תפלה קצרה בלשון יחיד אלא בלשון רבים שמתוך כך תפלתו נשמעת: עד כמה. זמנה להתפלל: עד פרסה. אבל לא לאחר שהלך פרסה ובה''ג מפרש עד. כמה יבקש לילך שיהא צריך להתפלל עד פרסה אפי' אין לו לילך אלא עד פרסה אבל דרך פחות מפרסה אין צריך להתפלל תפלה זו: רב ששת. מאור עינים הוה: מהיות טוב אל תקרא רע. הואיל ואני יכול להתפלל מעומד שהרי חבורתי עומדת לא אקרא רע להתפלל מהלך ואע''פ שמותר: וכי מטי לביתיה בעי מהדר לצלויי. שהרי לא התפלל כלום מתפלת י''ח: שאין דעתו מיושבת עליו. שקשה עליו עכוב הדרך: לכוין את הרוחות לצד ארץ ישראל כדבעינן למימר תל שהכל פונים בו: אחורי בית הכפורת. במערב העזרה היו י''א אמה חצר מכותל בית קדשי הקדשים לכותל מערבי של עזרה והעומד שם מחזיר פניו לבית הכפורת למזרח: הוו מקדמי. קודם היום: בקרון ובספינה. איכא בעתותא דמיא: קורא ק''ש. ימתין עד שיגיע זמן ק''ש ויקראנה ואח''כ יתפלל: תפלה מעומד עדיף. שיכול לכוין את לבו לפיכך היו מקדימין להתפלל מעומד בביתם שלא יצטרכו להתפלל בדרך במהלך: בשבתא דרגלא. שלפני פסח ועצרת וסוכות ומרימר בעירו ומר זוטרא בעירו היו הדרשנים ושחרית היו העם הולכים לבית המדרש וכשמגיע זמן ק''ש קורין והדרשן דורש והעם נשמטים ומתפללים איש איש לבדו ולכך הם היו מאספין להם י' שחרית קודם שילכו לבית המדרש וקורין ק''ש ומתפללים בסמיכת גאולה לתפלה והדר נפקי לפרקא ודרשי: ומצלי בהדי צבורא ל''ג: רב אשי היה ראש ישיבה במתא מחסיא ודורש והוא לא היה מתפלל קודם בית המדרש אלא כשמגיע זמן ק''ש לוחש הרבה יחד למתורגמן העומד לפניו ובעוד שהמתורגמן משמיע לרבים הוא קורא את שמע וסומך גאולה לתפלה ומתפלל מיושב שלא היה רוצה לצאת שלא להטריח את הצבור לקום מפניו: בהדי צבורא. בשעה שהצבור נשמטין ומתפללין אי נמי בהדי צבורא כמו שהוא יושב בתוך הצבור כלומר שאינו יוצא וכי הוה אתי לביתי' חוזר ומתפלל מעומד לכוין את לבו: טריחא לי מילתא. לאחר בית המדרש עד שאתפלל: ולעביד מר כאבוה דשמואל ולוי. שמתפללין קודם היום בביתם מעומד ולא תצטרך לב' תפלות ומשום מסמך גאולה לתפלה כיון דמצלו קודם ק''ש לא קפדי: לא חזינן להו לרבנן קשישי מינן דעבדי הכי. שיקדימו תפלה לקריאת שמע הלכך כיון דממתין מתפלה עד זמן ק''ש מצוה לסמוך תפלה אחר גאולה לפיכך מתפלל מיושב במקומו ולפי שאין דעתו מיושבת עליו כ''כ צריך לחזור ולהתפלל בביתו: מתני' אין תפלת המוספין אלא בחבר עיר. לא תקנוה אלא בצבור. חבר עיר חבורת העיר אבל לא ליחיד: משמו. של ראב''ע: כל מקום כו'. ובגמ' פריך היינו ת''ק. אליבא דראב''ע: גמ' יחיד שלא בחבר עיר. יחיד הדר בעיר שאין שם עשרה לת''ק אליבא דרבי אלעזר דאמר לא תקנוה אלא בעשרה יחיד זה פטור ולרבי יהודה אין יחיד פטור אלא במקום עשרה ששליח צבור פוטרו: (רש"י)

 תוספות  והיכי מצלי לה. אתפלת הדרך קאי ורב ששת אמר אפי' מהלך וקי''ל כרב ששת ומיהו בתוספ' פסק ה''ר יוסף כרב חסדא וכן רב אלפס פי' דרב חסדא עדיפא ליה טפי: מאי איכא בין הביננו לתפלה קצרה. תימה לימא דאיכא בינייהו דתפלה קצרה אינו מתפלל אלא במקום סכנה והביננו מתפלל אפילו שלא במקום סכנה וי''ל דהכי קא בעי מאי בינייהו כל א' במקומו תפלה קצרה במקום סכנה והביננו שלא במקום סכנה: הלכה כרבי. שלא ירד למטה ואפי' שלא במקום סכנה ואפילו במהלך מתפלל ואינו צריך להחזיר פניו כנגד ירושלים: היה עומד בח''ל יכוין כנגד ארץ ישראל. ול''ג לבו דאפניו קאי כדקתני סיפא היה עומד במזרח מחזיר פניו למערב: לתלפיות תל שכל פיות פונים בו. וכהך שמעתתא קי''ל וכן מסקינן בלא יחפור (ב''ב כה:) דקאמר אתון דקיימיתון לצפונא דא''י אדרימו ולא כהני אמוראי דלעיל (שם) דפליגי אי השכינה במזרח או במערב עכשיו אנו במערבה של א''י על כן אנו פונין למזרח: אבוה דשמואל ולוי הוו מקדמי ומצלו. פירש רש''י קודם עמוד השחר ולא נראה דאם כן לא היו יוצאין בו כלל דעדיין אינו יום לכך נראה כפי' ר''ח דמשעלה עמוד השחר קאמר והוו מקדמי קודם הנץ החמה קאמר ועדיין אינו עיקר זמן תפלה: מסמך גאולה לתפלה עדיף. מלהתפלל מעומד והכי פסקי בה''ג הלכה כר''ש בן אלעזר ומשמע די''ח ברכות מותר להתפלל בדרך במהלך ואין צריך לעמוד וא''ת ומ''ש מהביננו דמסקינן לעיל דמעומד דוקא וי''ל דשאני הביננו שהיא קצרה ואין כאן בטול דרך כ''כ כמו בי''ח ברכות ועוד פירש הר''ם דהכא כי הדר לביתיה מצלי מעומד כדאמרינן בסמוך רב אשי מצלי בהדי צבורא ביחיד מיושב כדי לקרות ק''ש בשעתה וכי הדר לביתי' מצלי מעומד ור''ח פסק כאבוה דשמואל ולוי ומיהו מדקאמר רב אשי לא חזינן לרבנן קשישי דקא עבדי הכי משמע דאין הלכה כמותם: (תוספות)

 רשב"א  אימת מצלי לה וכו', עד כמה עד פרסה. פירוש: ועד כמה מצלי לה, כלומר אם שכח ולא התפלל אותה משעה שהחזיק בדרך עד כמה הוא זמנה, עד פרסה, הא אם לא נזכר עד שהלך יותר מפרסה, שוב אינו מתפלל אותה ועבר זמנה הוא. ויש מי שפירש כמה מהלך רוצה ללכת שהוא חייב בה עד פרסה, הא למהלך פחות מפרסה לא מצלי לה. היכי מצלי לה, רב חסדא אמר מעומד רב ששת אמר אפילו מהלך. וקיימא לן כרב ששת וכדאסיק בסמוך, הביננו מעומד תפלה קצרה בין מעומד בין מהלך. ומיהו במקום דאפשר מעומד כגון שחבורתו מתעכבת מצלי לה מעומד משום מהיות טוב אל תקרא רע, וכמעשה דרב ששת ורב חסדא כדאיתא בסמוך. הא דאסיקנא הכא: הביננו מעומד. תמיה לי דהא קיימא לן דתפלה אפילו מהלך כל שהוא יוצא לדרך, וכדתניא בסמוך היה רוכב על החמור והגיע זמן קריאת שמע ותפלה אם יש מי שאוחז את חמורו יורד ומתפלל ואם לאו ישב במקומו ויתפלל, רבי אומר בין כך ובין כך ישב במקומו ויתפלל לפי שאין דעתו מיושבת עליו ופסק רבא ואיתימא רבי יהושע בן לוי ואמרי לה כדי הלכה כרבי, ומשמע מההיא ודאי דלא שנא ראשונות ואחרונות לא שנא אמצעיות דהא לא מפליג בהו כלל. וכן נמי לא משמע דנחלק בין מהלך במקום גדודי חיה ולסטים, ובין מהלך שלא במקום גדודי חיה, מדלא מפליג וקתני לה סתם. וכן נמי לא שנא בין בעי למיזל באורחא רחיקתא, ובין בעי למיזל אפילו קליל ואפילו בתוך התחום, וכדמשמע מההיא דתניא בסמוך השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע מגילה וקורא בה ומתפלל וכשמגיע זמן קריאת שמע קורא רבי שמעון בן אלעזר אומר בין כך ובין כך קורא קריאת שמע ומתפלל. ומדקתני שופר ותוקע אלמא ביום טוב עסקינן ואם כן היכי משכים לצאת לדרך אלא דעל כרחין במשכים לצאת בתוך התחום, ואוקימנא פלוגתייהו בתפלה מעומד או מהלך דאלמא לעולם אין צריך לעמוד כלל. אלא דההיא איכא לדחויה במהלך חוץ לתחום ועל ידי בורגנין. אחר כך ראיתי בתוספות דחלקו בין מתפלל הביננו שאין בה אלא כעין שבע ברכות למתפלל שמונה עשרה ברכות, ועדיין לא נתיישב בעיני שההיא דלקמן משמע דאפילו ביום טוב נמי דליכא אלא שבע ברכות מתפלל אפילו מהלך, וצריך עיון. וליעביד מר כאבוה דשמואל ולוי אמר להו לא חזינן לרבנן קשישי דעבדי הכי. וכתב רב האי גאון ז"ל דאף על גב דרב אשי קאמר על מעשה דאבוה דשמואל ולוי לא חזינן רבנן קשישי דעבדי הכי, איכא למימר דבשבתא דריגלא קאמר לא עבדין רבנן קשישי הכי אבל היכא דצריך לצאת עביד, ומשקלא מילתא, ודתנא קמא עדיף משום דרבי שמעון בן אלעזר יחיד. ויש אומרים דלית הלכתא כאבוה דשמואל ולוי מיהא דרב אשי. ומכל מקום מסתברא דבין להני רבנן דפסקי הכין בין להני רבנן דפסקי הכין, היכא דאזיל באורחא ולא אקדים וצלי מצלי כדאזיל [ו]לא בעי מעומד דאינהו לא פליגי אלא אי תפלה מעומד עדיף לכתחלה ממסמך גאולה לתפלה או מסמך גאולה עדיפא, הא בשלא הקדים מתפלל כדמהלך ושפיר דמי. (רשב"א)


דף ל - ב

בנהרדעא לבר מההוא יומא דאתא פולמוסא דמלכא למתא ואטרידו רבנן ולא צלו וצלי לי ביחיד והואי יחיד שלא בחבר עיר יתיב רבי חנינא קרא קמיה דר' ינאי ויתיב וקאמר הלכה כר' יהודה שאמר משום ר' אלעזר בן עזריה א''ל פוק קרא קראיך לברא דאין הלכה כרבי יהודה שאמר משום ראב''ע א''ר יוחנן אני ראיתי את רבי ינאי דצלי והדר צלי א''ל רבי ירמיה לר' זירא ודילמא מעיקרא לא כוון דעתיה ולבסוף כוון דעתיה א''ל חזי מאן גברא רבא דקמסהיד עליה: ר' אמי ור' אסי אע''ג דהוו להו תליסר בי כנישתא בטבריא לא הוו מצלו אלא ביני עמודי היכא דהוו גרסי איתמר רב יצחק בר אבדימי משום רבינו אמר הלכה כר' יהודה שאמר משום ראב''ע ר' חייא בר אבא צלי והדר צלי א''ל רבי זירא מאי טעמא עביד מר הכי אילימא משום דלא כוון מר דעתיה והאמר ר''א לעולם ימוד אדם את עצמו אם יכול לכוין את לבו יתפלל ואם לאו אל יתפלל אלא דלא אדכר מר דריש ירחא והתניא טעה ולא הזכיר של ר''ח בערבית אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה בשחרית בשחרית אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה במוספין במוספין אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה במנחה א''ל לאו איתמר עלה א''ר יוחנן בצבור שנו: כמה ישהה בין תפלה לתפלה רב הונא ור''ח חד אמר כדי שתתחונן דעתו עליו וחד אמר כדי שתתחולל דעתו עליו מאן דאמר כדי שתתחונן דעתו עליו דכתיב {דברים ג-כג} ואתחנן אל ה' ומ''ד כדי שתתחולל דעתו עליו דכתיב {שמות לב-יא} ויחל משה אמר רב ענן אמר רב טעה ולא הזכיר של ר''ח ערבית אין מחזירין אותו לפי שאין בית דין מקדשין את החדש אלא ביום אמר אמימר מסתברא מילתא דרב בחדש מלא אבל בחדש חסר מחזירין אותו א''ל רב אשי לאמימר מכדי רב טעמא קאמר מה לי חסר ומה לי מלא אלא לא שנא:

 רש"י  בנהרדעא. לפי שיש שם צבור והשליח פוטרני: פולמוסא. חיל: דצלי והדר צלי. ולמה ליה ב' תפלות אלא אחת של שחרית ואחת של מוספין ש''מ לית ליה דראב''ע: ודילמא מעיקרא לא כוון דעתיה. ותרווייהו דשחרית: מאן גברא רבא דקמסהיד עליה. רבי יוחנן שהעיד על הדבר יפה דקדק שבשביל תפלת המוספין היתה: משום רבינו. רב: בצבור שנו. דאין מחזירין משום דשמע ליה מש''צ ואיכא מקצת הזכרה אבל ביחיד צריך לחזור ובה''ג מפרש לה בש''צ משום טירחא דצבורא אבל יחיד הדר: טעה ולא הזכיר במוספין. שהתפלל אתה חונן: כמה ישהה בין תפלה לתפלה. מי שיש עליו לחזור ולהתפלל או משום דטעה או משום מוספין כמה ישהה בין זו לזו: שתתחונן. שתהא דעתו מיושבת לערוך דבריו בלשון תחנה: שתתחולל. לשון חילוי והיא היא אלא בלישנא בעלמא פליגי: בחדש מלא כשהחדש שעבר מלא עושין ר''ח ב' ימים הלכך יכול לאומרה למחר דערבית של מחר ר''ח גמור יותר מן הראשון: מכדי טעמא קאמר. שאין מקדשין את החדש בלילה: (רש"י)

 תוספות  אין הלכה כרבי יהודה שאמר משום ראב''ע. אלא הלכה כרבנן וכן פסק ר''ח דלהכי מייתי רבי אמי ור' אסי שהיו מתפללים ביחיד כרבנן ביני עמודי דגרסי לאשמעינן דהלכה כרבנן: והתניא טעה ולא הזכיר של ר''ח בערבית אין מחזירין אותו. ל''ג ליה דהא אמרינן בסמוך טעה ולא הזכיר של ר''ח אין מחזירין אותו לפי שאין מקדשין כו' אי נמי אי איתא אגב אחרינא נקט ליה: כמה ישהה בין תפלה לתפלה. כגון אדם שטעה ורוצה להתפלל שנית וכן בין תפלת שחרית לתפלת המוספין: כדי שתתחולל דעתו עליו. ומפרש בירושלמי דהיינו כשילך ארבע אמות: לפי שאין מקדשין את החדש כו'. פי' לעיל בריש פרקין (דף כו.) מה שמקשין ותיפוק ליה משום רשות משום דהיינו דוקא לעשות מצוה אחרת עוברת וי''מ דוקא בלילה ראשונה אין מחזירין אותו לפי שאין מקדשין החדש בלילה אבל בלילה שניה מחזירין אותו שכבר מקודש מיום שלפניו ולא נראה לחלק: מסתברא מילתא דרב בחדש מלא. כלומר שהיה אותו שלפניו מלא דאז יכול לאומרה בערבית של מחר שהוא עיקר והיה אומר ה''ר יצחק לכל דבר שאמרו חכמים אין מחזירין אותו כגון יעלה ויבא בערבית ועל הנסים לא מיבעיא אם עקר רגליו ופתח בברכה שלאחריה דאין מחזירין אותו אלא אפילו לא עקר אלא שסיים אותה ברכה שתקנו בה לאומרה אין מחזירין אותו ולא נהירא לרבינו אלחנן דהא חזינן בברכת המזון דאותן שאמרו חכמים מחזירין וגם אותן שאין מחזירין שוין היכא דלא עקר רגליו כדאמר לקמן (דף מט.) אם שכח של שבת וסיים הברכה כולה ועדיין לא התחיל בברכת הטוב והמטיב אומר ברוך אשר נתן שבתות למנוחה כו' וקאמר נמי התם אם טעה ולא הזכיר של ר''ח קודם שעקר רגליו דהיינו קודם שיתחיל ברכת הטוב והמטיב דאותה קורא עקר רגליו אומר ברוך אשר נתן ראשי חדשים וכו' אלמא היכא דלא עקר אלו ואלו שוין ואם עקר רגליו שהתחיל בברכת הטוב והמטיב של שבת חוזר לראש ושל ר''ח מעוות לא יוכל לתקון והכי נמי יחזור באותה ברכה אם לא התחיל בברכה שלאחריה. ומיהו אין ראיה מהתם דשאני התם בברכת המזון שכבר בירך ג' ברכות וברכת הטוב והמטיב לאו דאורייתא היא על כן אין מחזירין אותו לגמרי כי אין דומה שם הפסק כל כך ואין להביא ממנו ראיה לי''ח ברכות דאם יחזירוהו בדבר שאין לו לחזור הוי כמו הפסקה ועוד דאין להביא ראיה לכאן דאם היית אומר היכא שלא עקר רגליו בי''ח ברכות שהיה לו לחזור א''כ היה צריך לחזור לרצה ואין זה הגון ומיהו אומר ר''י דראה את ר''ת דהיכא דלא עקר רגליו חזר לרצה אפי' בדברים שאין מחזירין כגון על הנסים וכן עמא דבר: (תוספות)

 רשב"א  הא דאמר רבי יוחנן בצבור שנו. אבל ביחיד חוזר, יש מפרשים: בצבור, יחיד בצבור ומשום ששומע משליח צבור. ואינו מחוור דאם כן ליתני מפני ששומע משליח צבור כדאקשינן לעיל גבי טעה ולא הזכיר גבורות גשמים, ועוד מאי מפני שיכול לאומרה במוספין דקאמר באותה תפלה עצמה שומע משליח צבור, אלא צבור היינו שליח צבור מפני שלא הטריחו את הצבור הואיל ותפלת המוספין לפניו. ויחיד היינו בין במתפלל ביחיד בין במתפלל בצבור. ומיהו אילו רצה שלא לחזור ולשמוע משליח צבור הרשות בידו כדברי הרב בעל ההלכות ז"ל שכתבנו למעלה. כמה ישהה בין תפלה לתפלה ויתפלל כדי שיתחונן דעתו עליו. ופירש בירושלמי (בפרקין ה"ו) דהיינו כדי מהלך ד' אמות. הדרן עלך פרק תפלת השחר (רשב"א)


פרק חמישי - אין עומדין

מתני' אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים אפי' המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ואפי' נחש כרוך על עקבו לא יפסיק: גמ' מנא ה''מ א''ר אלעזר דאמר קרא {שמואל א א-י} והיא מרת נפש ממאי דילמא חנה שאני דהות מרירא לבא טובא אלא א''ר יוסי בר' חנינא מהכא {תהילים ה-ח} ואני ברב חסדך אבא ביתך אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך ממאי דילמא דוד שאני דהוה מצער נפשיה ברחמי טובא אלא אמר ר' יהושע בן לוי מהכא {תהילים כט-ב} השתחוו לה' בהדרת קדש אל תקרי בהדרת אלא בחרדת ממאי דילמא לעולם אימא לך הדרת ממש כי הא דרב יהודה הוה מציין נפשיה והדר מצלי אלא א''ר נחמן בר יצחק מהכא {תהילים ב-יא} עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה מאי וגילו ברעדה א''ר אדא בר מתנא אמר רבה במקום גילה שם תהא רעדה אביי הוה יתיב קמיה דרבה חזייה דהוה קא בדח טובא אמר וגילו ברעדה כתיב א''ל אנא תפילין מנחנא ר' ירמיה הוה יתיב קמיה דר' זירא חזייה דהוה קא בדח טובא אמר ליה {משלי יד-כג} בכל עצב יהיה מותר כתיב א''ל אנא תפילין מנחנא מר בריה דרבינא עבד הלולא לבריה חזנהו לרבנן דהוו קבדחי טובא

 רש"י  כובד ראש. הכנעה: שוהין שעה אחת. במקום שבאו להתפלל: גמ' אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך. מתוך יראה: מציין נפשיה. מקשט עצמו בבגדיו: עבדו את ה' ביראה. תפלה שהיא לנו במקום עבודה עשו אותה ביראה: בכל עצב יהיה מותר. כשאדם מראה את עצמו עצב יהיה לו שכר: דהוה קא בדח טובא. יותר מדאי ונראה כפורק עול: תפילין מנחנא. והם עדות שממשלת קוני ומשרתו עלי: (רש"י)

 תוספות  אל תקרי בהדרת אלא בחרדת. תימה אמאי לא מוכח בהדיא מדכתיב בתריה חילו מלפניו כל הארץ וי''ל היינו קרא דכתיב במזמור הבו לה' בני אלים ומההוא קרא בעי להוכיח במסכת מגילה (דף יז:) שאומרים אבות וגבורות וקדושת השם וי''ח ברכות תקנו כנגד האזכרות ומשום הכי דייק מאותו קרא שכתוב באותה פרשה אבל אותו דחילו וגו' אינו כתוב באותה פרשה: (תוספות)


דף לא - א

אייתי כסא דמוקרא בת ארבע מאה זוזי ותבר קמייהו ואעציבו רב אשי עבד הלולא לבריה חזנהו לרבנן דהוו קא בדחי טובא אייתי כסא . דזוגיתא חיורתא ותבר קמייהו ואעציבו אמרו ליה רבנן לרב המנונא זוטי בהלולא דמר בריה דרבינא לישרי לן מר אמר להו ווי לן דמיתנן ווי לן דמיתנן אמרי ליה אנן מה נעני בתרך א''ל הי תורה והי מצוה דמגנו עלן א''ר יוחנן משום רשב''י אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה שנאמר {תהילים קכו-ב} אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה אימתי בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה אמרו עליו על ר''ל שמימיו לא מלא שחוק פיו בעוה''ז מכי שמעה מר' יוחנן רביה: ת''ר אין עומדין להתפלל לא מתוך דין ולא מתוך דבר הלכה אלא מתוך הלכה פסוקה והיכי דמי הלכה פסוקה אמר אביי כי הא דר' זירא דאמר ר' זירא בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבת עליה שבעה נקיים רבא אמר כי הא דרב הושעיא דאמר רב הושעיא מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר ואב''א כי הא דרב הונא דא''ר הונא א''ר זעירא המקיז דם בבהמת קדשים אסור בהנאה ומועלין בו רבנן עבדי כמתניתין רב אשי עביד כברייתא. ת''ר אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך שיחה ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך שמחה של מצוה וכן לא יפטר אדם מחברו לא מתוך שיחה ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך דבר הלכה שכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומים וכן תנא מרי בר בריה דרב הונא בריה דר' ירמיה בר אבא אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרהו כי הא דרב כהנא אלוייה לרב שימי בר אשי מפום נהרא עד בי צניתא דבבל כי מטא להתם א''ל מר ודאי דאמרי אינשי הני צניתא דבבל איתנהו מאדם הראשון ועד השתא א''ל אדכרתן מילתא דרבי יוסי ברבי חנינא דאמר ר' יוסי ברבי חנינא מאי דכתיב {ירמיה ב-ו} בארץ אשר לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם וכי מאחר דלא עבר היאך ישב אלא לומר לך כל ארץ שגזר עליה אדם הראשון לישוב נתישבה וכל ארץ שלא גזר עליה אדם הראשון לישוב לא נתישבה רב מרדכי אלוייה לרב שימי בר אשי מהגרוניא ועד בי כיפי ואמרי לה עד בי דורא: ת''ר המתפלל צריך שיכוין את לבו לשמים אבא שאול אומר סימן לדבר {תהילים י-יז} תכין לבם תקשיב אזנך תניא א''ר יהודה כך היה מנהגו של ר''ע כשהיה מתפלל עם הצבור היה מקצר ועולה מפני טורח צבור וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת וכל כך למה מפני כריעות והשתחויות: א''ר חייא בר אבא לעולם יתפלל אדם בבית שיש בו חלונות שנאמר {דניאל ו-יא} וכוין פתיחן ליה וגו' יכול יתפלל אדם כל היום כלו כבר מפורש על ידי דניאל {דניאל ו-יד} וזמנין תלתא וגו' יכול משבא לגולה הוחלה כבר נאמר {דניאל ו-יא} די הוא עבד מן קדמת דנא יכול יתפלל אדם לכל רוח שירצה ת''ל {דניאל ו-יא} (לקבל) [נגד] ירושלם יכול יהא כוללן בבת אחת כבר מפורש ע''י דוד דכתיב {תהילים נה-יח} ערב ובקר וצהרים וגו' יכול ישמיע קולו בתפלתו כבר מפורש על ידי חנה שנאמר {שמואל א א-יג} וקולה לא ישמע יכול ישאל אדם צרכיו ואח''כ יתפלל כבר מפורש על ידי שלמה שנאמר {מלכים א ח-כח} לשמוע אל הרנה ואל התפלה רנה זו תפלה תפלה זו בקשה אין אומר דבר (בקשה) אחר אמת ויציב אבל אחר התפלה אפי' כסדר וידוי של יה''כ אומר איתמר נמי אמר רב חייא בר אשי אמר רב אע''פ שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אם בא לומר אחר תפלתו אפילו כסדר של יה''כ אומר: אמר רב המנונא כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהני קראי דחנה {שמואל א א-יג} וחנה היא מדברת על לבה מכאן למתפלל צריך שיכוין לבו רק שפתיה נעות מכאן למתפלל שיחתוך בשפתיו וקולה לא ישמע מכאן שאסור להגביה קולו בתפלתו ויחשבה עלי לשכורה מכאן ששכור אסור להתפלל ויאמר אליה עלי עד מתי תשתכרין וגו' א''ר אלעזר מכאן לרואה בחברו

 רש"י  כסא דמוקרא. כוס של זכוכית לבנה: לישרי לן מר. שירה: הי תורה והי מצוה דמגנו עלן היכן התורה שעסקנו והיכן המצות שאנו מקיימין שיגינו עלינו מדינה של גיהנם: הלכה פסוקה. שאינה צריכה עיון שלא יהא מהרהר בה בתפלתו: יושבת עליה ז' נקיים. לבד מאותו יום שפוסקת והתורה לא הצריכה ז' נקיים אלא לזבה שנאמר ואם טהרה מזובה ואין זבה אלא הרואה שלשה ימים רצופין בתוך י''א יום שבין נדה לנדה: ומכניסה. בבית: במוץ שלה. קודם שיזרה אותה שאין מתחייב במעשר מן התורה אלא בראיית פני הבית ומשנמרח בכרי אבל לפני מירוח אין ראיית פני הבית קובעתו דגבי תרומה ומעשר כתיב דגן ראשית דגנך (דברים יח) והוא המירוח לפיכך כשמכניסה לבית קודם מירוח לא הוקבעה למעשר מן התורה ורבנן הוא דאסרו אכילת קבע בדבר שלא נגמר מלאכתו אבל אכילת עראי לא אסרו ומאכל בהמה עראי הוא דתנן במסכת פאה (פ''א מ''ו) מאכיל לבהמה חיה ועוף עד שימרח הלכך בהמתו אוכלת ופטורה אבל איהו אסור באכילת קבע: אסור בהנאה ומועלין בו. ואע''ג דקי''ל אין מועלין בדמים ילפינן לה מקראי במסכת יומא (דף נט:) ובשחיטת חולין (דף קיז.) ה''מ כשנשחטו בעזרה דאיכא למימר נתתיו לכם על המזבח לכפר (ויקרא יז) לכפר נתתיו לך ולא למעילה אבל בדם הקזה מועלין כלומר אם נהנה מביא קרבן מעילה והנך הויין הלכות פסוקות שאין עליהן קושיות ותירוצים שיהא צריך להרהר בהן: כמתניתין. מתוך כובד ראש: כברייתא. מתוך הלכה פסוקה: שיחה. ליצנות: מתוך קלות ראש. חילוף של כובד ראש מתוך זחות לב ועתק. אלא מתוך . שמחה. כגון דברי תנחומים של תורה כגון סמוך לגאולת מצרים או סמוך לתהלה לדוד שהוא של שבח ותנחומין כגון רצון יראיו יעשה שומר ה' את כל אוהביו וכגון מקראות הסדורות בתפלת ערבית כי לא יטוש ה' את עמו וכיוצא בהן: אלוייה. ליוהו בדרך: צניתא. דקלים: אדכרתן מילתא כו'. וזה שאומרים מימות אדם הראשון הם שהוא גזר על אותו מקום לישוב דקלים: אם תכין לבם. אז תקשיב אזנך: זמנין תלתא. שחרית מנחה וערבית: יכול משבא לגולה הוחלה. התפלה הזאת הוחלה כמו נתחלה אבל קודם לכן לא היה רגיל בכך: יכול יהא כוללן. לשלש תפלות הללו בשעה אחת: יכול ישאל צרכיו כגון ברכות דאתה חונן עד ש''ת ואח''כ יתפלל שלש ברכות ראשונות שהן של שבח: רנה זו תפלה של שבח: בקשה. שאלת צרכיו: אחר אמת ויציב. קודם ג' ראשונות: (רש"י)

 תוספות  אייתי כסא דזוגיתא חיורתא. מכאן נהגו לשבר זכוכית בנשואין: במקום גילה שם תהא רעדה. פשוטו של מקרא עבדו את ה' ביראה וכשיבא יום רעדה תגילו והכי מפורש בירושלמי עבדו את ה' ביראה היינו תפלה דאיקרי עבודה כדתניא בספרי (פ' עקב) ולעבדו בכל לבבכם זו תפלה: המקיז דם בבהמת קדשים וכו'. וקשה דאמר בפ''ג דע''ז (דף מד) גבי דמים חיצונים ודמים פנימיים של קרבנות אלו ואלו נמכרים לגננים לזבל אלמא דאין מועלין בהן וי''ל דהתם היינו לאחר זריקת דמים וכבר נתכפרו בעלים מה שאין כן הכא: רבנן עבדי כמתניתין. וכותייהו קי''ל ולכן אין מתפללין מתוך קלות ראש ושחוק אלא מתוך כובד ראש ושמחה של מצוה כגון שעסק בדברי תורה ולכן נהגו לומר פסוקי דזמרה ואשרי קודם תפלה: רב אשי עביד כברייתא ירושלמי לא יעמוד ויתפלל אלא מתוך דבר הלכה א''ר ירמיה העוסק בצרכי צבור כעוסק בדברי תורה דמי: שכן מצינו בנביאים הראשונים .. שסיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומין. ומקשה בירושלמי חוץ מירמיה וכו' והא כתיב כי אם מאס מאסתנו (איכה ה) מיהו מההוא קראי דסוף תרי עשר וקהלת לא פריך מידי שחושבו בטוב בדברי תנחומין ולא מיירי בפורענות דישראל: ומוצאו בזוית אחרת. תימה דאמר לקמן (דף לד) הבא לשחות בסוף כל ברכה וברכה מלמדין אותו שלא ישחה ותירץ הר''ר יוסף דהכא מיירי בתחנונים שהיה אומר אחר י''ח ברכות ולא נהירא דהא מי''ח קאמר ונראה להר''י דודאי בסוף כל ברכה אסור לשחות אבל באמצע הברכה מיהא מותר לשחות ובהכי מיירי הכא וכשהיה מגיע לסוף הברכה היה זוקף ולכך נהגו העולם בראש השנה וביום הכפורים שמתפללין זכרנו ובכן תן ותמלוך ששוחים כשמגיעים לפסוקים ובסוף ברכה זוקפין שאין לשחות בסוף ברכות אלא היכא דתקון: (תוספות)

 רשב"א  דאמר רב הושעיא מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר. פירוש, במוץ לאחר שדשה מכניסה קודם שימרח, והא דנקט במוץ ולא נקט בשבלים, משום דאילו מכניסה בשבלים אפשר למטעי בה, דאפשר דלמוללן במלילות הוא מכניסה, ובהכי פלוגתא דרבי ורבי יוסי [ברבי יהודה] היא (ביצה יג, א) אם נקבעה בראיית פני הבית אם לאו, אבל כשמכניסה במוץ אינה ראויה למלילות, הראב"ד ז"ל. והא דקאמר כדי שתהא בהמתו אוכלת הוא הדין דמדינא שהוא אוכל ממנה אפילו קבע שכבר נפטרה דבר תורה, וכדמשמע נמי בנדה בפ' כל היד (טו, ב) בשמעתתא דאשה שיש לה וסת בעלה מחשב ובא עליה, דאמרינן התם דאין ספק מוציא מידי ודאי, ואקשינן עלה מחבר שמת והניח מגורה מלאה פירות הרי הן בחזקת מתוקנין, והא הכא דודאי טבל ספק מעושר ספק אינו מעושר וקא אתי ספק ומוציא מידי ודאי, ופריק הכי נמי ספק וספק הוא דילמא עביד להו כדרב הושעיא דאמר רב הושעיא מערים אדם על תבואתו, וההיא ודאי דחבר שמת הרי הן בחזקת מתוקנין אפילו לאכילת קבע של כל אדם היא, אלמא הא דרבי הושעיא נמי מדינא שריא אפילו לאכילת קבע, אלא דמדרבנן מיהא אסירא לאכילת קבע כדי שלא יראה כפוטר את תבואתו ומפקיע מן המעשרות. ויש מי שאומר דהא דרבי הושעיא אפילו לאכילת אדם קאמר שהוא פטורה ואפילו מדרבנן ליכא, וקא מייתו לה מההיא דנדה דאמרן, דאם איתא דמדרבנן מיהא חייבת לאכילת אדם אכתי ההיא דחבר היכי שריא לאכילת אדם דמכל מקום הוי ליה ודאי טבל דרבנן וספק מעושר וספק אינו מעושר והיכי אתי ספק ומוציא מידי ודאי דרבנן. וא"ת הוה ליה ספק בדרבנן, הא לא אמרינן הכי גבי בדיקת חמץ (פסחים ט, א) דאף על גב דבדיקת חמץ מדרבנן דאילו מדאורייתא בבטול בעלמא סגי ואפילו הכי ספק בדוק ספק אינו בדוק צריך לבדוק. ולדבריהם הא דנקט רבי הושעיא כדי שתהא בהמתו אוכלת היינו משום דעכשיו כל זמן שהיא במוץ היא מוכנת לאכילת קבע של בהמה משום דכל אכילת בהמה הויא עראי, משום הכי נקט בהמתו לומר כדי שתהא בהמתו אוכלת אפילו לאחר מירוח והוא הדין לאדם. ואף על גב דבשמרחו בשדה אסור באכילת קבע ואפילו קודם ראיית פני הבית ואף על גב דמדאורייתא לא מחייבא במעשר עד שיראה פני הבית התם הוא משום דאפשר דאתיא לידי חיוב דאורייתא בראיית פני הבית אבל הכא דלא אפשר שריא ואפילו מדרבנן בין לבהמה בין לאדם. והביאו עוד ראיה מדאמרינן במנחות בפ' רבי ישמעאל (סז, א) גלגול הנכרי פוטר, מירוח הנכרי אינו פוטר משום בעלי כיסין, כלומר משום בעלי בתים עשירים שמוכרין תבואתם לגוי קודם מירוח וחוזרין וקונים מהם לאחר מירוח כדי לפטור מן המעשרות, ופריך חלה נמי, ומשני אפשר דאפי הא פחות פחות מחמשת רבעים קמח ועוד, אי הכי תרומה נמי אפשר דעביד ליה כדרב הושעיא דאמר רב הושעיא מערים אדם על תבואתו ומכניס וכו', אלמא דלגמרי פטר לה בהכי, דאי להאכילה לבהמתו לבד מאי קא פריך, דאכתי דינא הוא דנאסור מירוח נכרי משום בעלי כיסין כדי שלא יפטרו תבואתן אפילו לאכילת עצמן על ידי מירוח נכרי, דאילו מדרב הושעיא לא פטר לה אלא לבהמה. ואחרים פירשו דדוקא לאכילת בהמה הוא דפטר לה בהא דרבי הושעיא מדתניא בפרק קמא דביצה (שם) הכניס שבלין לעשות מהן עיסה אוכל מהן עראי, דאלמא עראי אין קבע לא. ומיהו בזה נראה שיש לדחות דשבלין שאני הואיל וראוי לעשות מהן מלילות דהויא פלוגתא דרבי ורבי יוסי [ברבי יהודה] וכדכתבינן לעיל. ואלא מיהו ההיא דמנחות קשיא, אלא דדחו לה דדילמא הכי קאמר בתבואה שאינה ראויה אלא לבהמה מה הועילו חכמים בתקנתם דהא אפשר דפטר לה כדרב הושעיא, וא"נ ה"ק מירוח נכרי ודאי לא פטר אלא לאכילת עראי משום דלא חשבינן ליה כמירוח וה"ל לאחר מירוח כקודם מירוח. אבל גלגול דינא הוא דפטר לגמרי מהאי טעמא דלאחר גלגול כקודם גלגול, והלכך פריך שפיר דלפוטרה מן המעשרות לאכילת עראי אפשר דעביד לה כדרבי הושעיא, וההיא דחבר שמת דמשמע דהוי לגמרי בחזקת מתוקנין דילמא ההיא בתבואה שאינה ראויה אלא לבהמה. ואפשר לי לומר לפי דבריהם דאפילו לאדם קאמר דודאי ההיא לגמרי משמע דאי לא הוה להו לפרושי. ואלא דכיון דאיכא למימר דתקנן לגמרי, ואי נמי לא תקנן לא הכניס אלא במוץ ואי עביד הכי ליכא אלא איסורא דרבנן קלשא לה איסורא והלכך אפילו לאדם שריא, אבל היכא דודאי לא עשר אלא שהכניסה במוץ אסירא לאכילת אדם מדרבנן, וההיא דבדיקת חמץ דילמא חומר הוא בחמץ כמו שהחמירו בו לבדוק יותר משאר האיסורין, ונהגו בו כספק של תורה. כך נראה לי לפי דברי האוסרין. רב אשי עביד כברייתא דתניא אין עומדין להתפלל לא מתוך שיחה ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך דבר של שמחה. ירושלמי (בפרקין ה"א): רבי ירמיה בשם רבי אבא בר זזא הבא מן הדרך אסור להתפלל מה טעם ושכורת ולא מיין, רבי זריקא ורבי יוחנן בשם רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אף המיצר. וגרסינן בעירובין בפרק הדר עם הנכרי (סה, א) אבוה דשמואל כי הוה אתי באורחא לא הוי מצלי תלתא יומי, שמואל לא הוה מצלי בביתא דאית בה שיכרא, רב פפא לא הוה מצלי בביתא דאית בה הרסנא. שכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהם בדברי שבח ותחנונים. ירושלמי (שם): א"ר אלעזר חוץ מירמיהו שחתם בדברי תוכחות, א"ל רבי יוחנן עוד הוא בדברי נחמות חתם, ואמר ככה תשקע בבל ולא תקום (ירמיה נא, סד), לפי שהיה ירמיהו חוזר ומתנבא בחרבן בית המקדש יכול בחרבן בית המקדש חתם תלמוד לומר עד הנה דברי ירמיהו, במפולת של מחריבו חתם ולא חתם בדברי תוכחות, והכתיב (ישעיה סו, כד) וְהָיוּ דֵרָאוֹן לְכָל בָּשָׂר, בנכרים הוא עסוק, והא כתיב (איכה ה, כב) כִּי אִם מָאֹס מְאַסְתָּנוּ, השיבנו תחת כי אם מאס מאסתנו. אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת מפני הכרעות והשתחויות. פירוש: ולא בתפלה של שמונה עשרה ברכות, דבהנהו אינו רשאי לשחות אלא באבות והודאה, ועוד שאינו רשאי לזוז ממקומו, אלא בתחנונים שלאחר תפלה קאמר. וקולה לא ישמע מכאן למתפלל שלא ישמיע קולו בתפלתו. מסתברא שלא ישמיע לאחרים, כלומר שלא יאמר בקול רם וכדתניא לעיל (כד, ב) כל המשמיע קולו בתפילתו הרי זה מקטני אמנה. אבל להשמיע לאזנו רשאי ומצוה לכתחלה, וכדאמרינן בירושלמי בפרק היה קורא דגרסינן התם (לעיל פ"ב ה"ד): תני נתפלל ולא השמיע לאזנו יצא, למי נצרכה לרבי יוסה, היידן רבי יוסה [ר"ל: איזה רבי יוסה] הדה דתנינן הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא רבי יוסה אומר לא יצא, דאלמא בדיעבד הוא דיצא הא לכתחלה צריך להשמיע לאזנו כקריאת שמע. אלא שמצאתי בהפוך בתוספתא דמכלתין דתניא התם בפרק שלישי (ה"ט) יכול יהא משמיע קולו לאזניו, פירש בחנה והיא מדברת על לבה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע. ומיהו כל המשמיע קולו לצורך מותר, כגון שאינו יכול לכוין דעתו כדאיתא לעיל בפרק מי שמתו (כד, ב) ודוקא במי שאין מתפלל בצבור כדאיתא התם. וא"נ אם משמיע קולו כדי שישמעו אחרים וילמדו ממנו להתפלל מותר כדאיתא בירושלמי בפרק תפלת השחר (ה"א) דגרסינן התם רבי בא בר זבדא הוה מצלי בקלא, רבי יונה כדהוה מצלי בכנישתא הוה מצלי בליחושא, כדהוה מצלי בביתא הוה מצלי בקלא עד דילפון בני ביתיה צלותא מיניה, אמר רבי מנא בני ביתיה דאבא ילפון צלותא מן אבא. מכאן לשכור שאסור להתפלל. ירושלמי בפרק קמא דמסכת תרומות (ה"ד): רבי זעירא בעי קומי רבי יוסי שכור מהו שיברך, אמר ליה וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ כתיב (דברים ח, י) אפילו מדמדם, כלומר שאינו יכול לדבר כראוי מתוך שכרות, דהכי משמע ואכלת ושבעת. (רשב"א)


דף לא - ב

דבר שאינו הגון צריך להוכיחו ותען חנה ותאמר לא אדני אמר עולא ואיתימא רבי יוסי ברבי חנינא אמרה ליה לא אדון אתה בדבר זה ולא רוח הקודש שורה עליך שאתה חושדני בדבר זה איכא דאמרי הכי אמרה ליה לא אדון אתה לאו איכא שכינה ורוח הקודש גבך שדנתני לכף חובה ולא דנתני לכף זכות מי לא ידעת דאשה קשת רוח אנכי ויין ושכר לא שתיתי אמר רבי אלעזר מכאן לנחשד בדבר שאין בו שצריך להודיעו אל תתן את אמתך לפני בת בליעל אמר רבי אלעזר מכאן לשכור שמתפלל כאלו עובד ע''ז כתיב הכא לפני בת בליעל וכתיב התם {דברים יג-יד} יצאו אנשים בני בליעל מקרבך מה להלן ע''ז אף כאן ע''ז ויען עלי ויאמר לכי לשלום אמר רבי אלעזר מכאן לחושד את חברו בדבר שאין בו שצריך לפייסו ולא עוד אלא שצריך לברכו שנאמר ואלהי ישראל יתן את שלתך: ותדר נדר ותאמר ה' צבאות אמר רבי אלעזר מיום שברא הקב''ה את עולמו לא היה אדם שקראו להקב''ה צבאות עד שבאתה חנה וקראתו צבאות אמרה חנה לפני הקב''ה רבש''ע מכל צבאי צבאות שבראת בעולמך קשה בעיניך שתתן לי בן אחד משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שעשה סעודה לעבדיו בא עני אחד ועמד על הפתח אמר להם תנו לי פרוסה אחת ולא השגיחו עליו דחק ונכנס אצל המלך א''ל אדוני המלך מכל סעודה שעשית קשה בעיניך ליתן לי פרוסה אחת: אם ראה תראה א''ר אלעזר אמרה חנה לפני הקב''ה רבש''ע אם ראה מוטב ואם לאו תראה אלך ואסתתר בפני אלקנה בעלי וכיון דמסתתרנא משקו לי מי סוטה ואי אתה עושה תורתך פלסתר שנאמר {במדבר ה-כח} ונקתה ונזרעה זרע הניחא למאן דאמר אם היתה עקרה נפקדת שפיר אלא למאן דאמר אם היתה יולדת בצער יולדת בריוח נקבות יולדת זכרים שחורים יולדת לבנים קצרים יולדת ארוכים מאי איכא למימר דתניא ונקתה ונזרעה זרע מלמד שאם היתה עקרה נפקדת דברי ר' ישמעאל א''ל רבי עקיבא אם כן ילכו כל העקרות כולן ויסתתרו וזו שלא קלקלה נפקדת אלא מלמד שאם היתה יולדת בצער יולדת בריוח קצרים יולדת ארוכים שחורים יולדת לבנים אחד יולדת שנים מאי אם ראה תראה דברה תורה כלשון בני אדם: בעני אמתך אל תשכח את אמתך ונתתה לאמתך א''ר יוסי בר' חנינא ג' אמתות הללו למה אמרה חנה לפני הקב''ה רבש''ע שלשה בדקי מיתה בראת באשה ואמרי לה שלשה דבקי מיתה ואלו הן נדה וחלה והדלקת הנר כלום עברתי על אחת מהן: ונתתה לאמתך זרע אנשים מאי זרע אנשים אמר רב גברא בגוברין ושמואל אמר זרע שמושח שני אנשים ומאן אינון שאול ודוד ורבי יוחנן אמר זרע ששקול כשני אנשים ומאן אינון משה ואהרן שנאמר {תהילים צט-ו} משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו ורבנן אמרי זרע אנשים זרע שמובלע בין אנשים כי אתא רב דימי אמר לא ארוך ולא גוץ ולא קטן ולא אלם ולא צחור ולא גיחור ולא חכם ולא טפש: אני האשה הנצבת עמכה בזה אמר ריב''ל מכאן שאסור לישב בתוך ארבע אמות של תפלה: אל הנער הזה התפללתי א''ר אלעזר שמואל מורה הלכה לפני רבו היה שנאמר וישחטו את הפר ויביאו את הנער אל עלי משום דוישחטו את הפר הביאו הנער אל עלי אלא אמר להן עלי קראו כהן ליתי ולשחוט חזנהו שמואל דהוו מהדרי בתר כהן למישחט אמר להו למה לכו לאהדורי בתר כהן למישחט שחיטה בזר כשרה אייתוהו לקמיה דעלי אמר ליה מנא לך הא אמר ליה מי כתיב ושחט הכהן והקריבו הכהנים כתיב מקבלה ואילך מצות כהונה מכאן לשחיטה שכשרה בזר אמר ליה מימר שפיר קא אמרת מיהו מורה הלכה בפני רבך את וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה אתיא חנה וקא צוחה קמיה אני האשה הנצבת עמכה בזה וגו' אמר לה שבקי לי דאענשיה ובעינא רחמי ויהיב לך רבא מיניה אמרה ליה אל הנער הזה התפללתי: וחנה היא מדברת על לבה אמר רבי אלעזר משום רבי יוסי בן זמרא על עסקי לבה אמרה לפניו רבונו של עולם כל מה שבראת באשה לא בראת דבר אחד לבטלה עינים לראות ואזנים לשמוע חוטם להריח פה לדבר ידים לעשות בהם מלאכה רגלים להלך בהן דדים להניק בהן דדים הללו שנתת על לבי למה לא להניק בהן תן לי בן ואניק בהן: ואמר רבי אלעזר משום רבי יוסי בן זמרא כל היושב בתענית בשבת קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה ואף על פי כן חוזרין ונפרעין ממנו דין עונג שבת מאי תקנתיה אמר רב נחמן בר יצחק ליתיב תעניתא לתעניתא: ואמר רבי אלעזר חנה הטיחה דברים כלפי מעלה שנאמר ותתפלל על ה' מלמד שהטיחה דברים כלפי מעלה ואמר רבי אלעזר אליהו הטיח דברים כלפי מעלה שנאמר {מלכים א יח-לז} ואתה הסבות את לבם אחורנית א''ר שמואל בר רבי יצחק מנין שחזר הקב''ה והודה לו לאליהו

 רש"י  שצריך להודיעו. הנחשד צריך לנקות את עצמו ולהודיע את חושדו שאין בו אותו דבר מגונה: לפני בת בליעל. אל תתנני כבת בליעל לחשדני בשכרות: ואסתתר. אתייחד עם אחרים ויחשדני בעלי: פלסתר. שקר: שלש אמתות. דריש להו לשון מיתה: בדקי מיתה. שהאשה נבדקת בהן בשעת הסכנה שאם ימצא בה אחד מהם תמות: נדה וחלה והדלקת נר. של שבת על ג' עברות הללו נשים מתות וטעמא יליף במסכת שבת (ד' לא:): שמובלע בין אנשים. רב דימי מפרש לה לא ארוך ולא גוץ וכו': אלם. פי' עב:. צחור. רו''ש {אדמוני} בלע''ז: גיחור. שהוא לבן יותר מדאי: ולא חכם. יותר מדאי שלא יהיה תימה בעיני הבריות ומתוך שנדברין בו שולטת בו עין הרע: הנצבת עמכה. משמע אף הוא עמה בעמידה: אל הנער הזה. על זה ולא לאחר מכאן שחטא לעלי ורצה לענשו ולהתפלל שינתן לה בן אחר: והקריבו הכהנים. אמרו בפרק קמא דחגיגה (ד' יא.) והקריבו זה קבלת הדם: של שבעים שנה. כלומר אפילו נגזר עליו מנעוריו לפי שתענית קשה בשבת לפי שהכל מתענגים בו והוא מתענה: תעניתא לתעניתא. יתענה למחר: ותתפלל על ה'. כך כתוב הוא במקרא ולא גרסינן הכא אל תקרי: שחזר והודה לאליהו. לדבריו הודה לאחר זמן בנבואת נביאים אחרים: (רש"י)

 תוספות  דבר שאינו הגון. פירוש אע''ג דליכא איסורא דאורייתא דאי איכא איסורא דאורייתא פשיטא הוכח תוכיח כתיב (ויקרא יט): גברא בגוברין. פי' אדם שיהא חשוב לימנות בין אנשים: מכאן ששכור אסור להתפלל. ירושלמי במסכת תרומות פרק קמא רבי זירא בעי קמיה דרבי אמי שכור מהו שיברך א''ל ואכלת ושבעת וברכת ואפילו מדומדם. פירוש ואפי' הוא שתוי ושכור כל כך שאינו יכול לדבר כראוי דהכי משמע ושבעת וברכת: מכאן שאסור לישב בד' אמות של תפלה. בין מלפניו (בין מלאחריו) ובין מן הצדדין ופירשו תשובת הגאונים דוקא ביושב ובטל אבל אם היה עוסק בק''ש ובברכותיה וכיוצא בהם אפילו יושב שפיר דמי: [עמכה] עמך משמע בתוך ארבע אמות משום דכתיב עמכה מלא בה''א כלומר שלא היה יושב בתוך ארבע אמות שלה כי אם בחמישית: מורה הלכה בפני רבך את. ואף ע''פ שלא למד עדיין בפניו מ''מ גדול הדור היה ובא ללמוד לפניו: כל היושב בתענית בשבת. פירש ר''ח בתענית חלום וכן איתא במדרש תהלים וכשיושב בתענית חלום בשבת פי' בה''ג שאומר עננו באלהי נצור ואפילו קובע ברכה לעצמו כיון שאינו בתוך י''ח: (תוספות)

 רשב"א  אני האשה הנצבת עמכה בזה. אמר רבי יהושע בן לוי מכאן שאסור לישב בתוך ד' אמות של תפלה. ואמרו הגאונים ז"ל: לא שנו אלא ביושב ודומם, אבל אם הוא עסוק בתפלה או קורא את שמע שפיר דמי, ושמעתי שכך אמרו בירושלמי. מאי תקנתיה אמר רב נחמן בר יצחק ליתיב תעניתא לתעניתא. רב האי גאון ז"ל וכן רוב המפרשים פירשוה בתענית חלום, ומשום דאף תעניתו הרי זה עונג לו יותר מאכילתו מפני שהוא נבהל ולבו דוה על חלומותיו, וכשיושב עליהם בתענית ומקוה שתעניתו יפה לחלומו לבטלו וכדאמרינן (שבת יא, א) יפה תענית לחלום כאש לנעורת, הרי זה מתענג בתעניתו, ומכל מקום כיון שלא ענג שבתו באכילה כדין תענוג שאר בני אדם לפיכך הוא צריך שישב תענית על תענית. ויש אומר דבשאר תעניות קא מיירי, דאי בתענית חלום, בפרק קמא דשבת (שם) דמסיק יפה תענית לחלום ואמר רב יוסף אפילו בשבת התם הוי ליה למימר וליתיב תעניתא על תעניתיה כדמסיק הכא, ומכל מקום רוב המפרשים כן הסכימו שבתענית חלום דוקא קא איירי. וכן היא במדרש תלים, ומסתברא דהא דאמרינן ליתיב תעניתא על תעניתו לאו חיובא היא להתענות יום ראשון שלאחר השבת מיד, אלא שראוי לעשות כן בשאפשר לו משום שלא יתאחר ויתעכב מבקשת הרחמים והסליחה, ומי שאי אפשר לו או שהוא תשש וירא להתענות שני ימים בזה אחר זה יכול הוא להתעכב עד יום אחר וישב בתענית על תעניתו. ולענין תפלת עננו במי שיושב בתענית בשבת כתב בה"ג (סוף הלכות ט"ב ותענית) שאומר עננו באלהי נצור לשוני. ויש מפרשים שאומרה בעבודה, והכי משמע בירושלמי בפרק תפלת השחר (פ"ד, ה"א) דגרסינן התם: ראש חודש שחל להיות בתענית, כלומר כגון צבור שגזרו תענית ופגע בהן ראש חודש, וכדקיימא לן אם התחילו אין מפסיקין, היאך הוא מזכיר של ראש חודש, רבי זעירא אומר בהודיה, רבי בא בר ממל אומר בעבודה, רבי אבונא אומר אומרה ברכה רביעית, אמר רב בא מצינו בכל מקום אומרה ברכה רביעית אף כאן אומרה ברכה רביעית, וכן נפק עובדא כהדא דרבי אבא. ונראה בודאי שיש בגירסא זו ירושלמית טעות ידי סופר במה שאמר היאך הוא מזכיר של ראש חודש, ולא של ראש חודש הוא אלא היאך הוא מזכיר של תענית, דאילו של ראש חודש מאי קשיא ליה, מזכירו בעבודה כשאר כל הימים דמאי שנא השתא, ועוד דאי בשל ראש חודש מאי קאמר רבי בא מה מצינו בכ"מ אומרה ברכה רביעית דהיכן מצינו שאומרה ברכה רביעית לשל ראש חודש אלא במוספים בלבד, הא שאר התפלות אינו אומרה אלא בעבודה, אלא של תעניות קאמר ובשליח צבור קאמר שאומרה ברכה בפני עצמה בכל יום, והכא ה"ק אומרה ברכה רביעית כלומר ברכה בפני עצמה ולאפוקי ממ"ד בעבודה ובהודאה, ואגב דאמר אומרה ברכה רביעית קאמר שכן אומרה ברכה רביעית בכל מקום ולאו דוקא ברכה רביעית אלא מה מצינו שאומרה ברכה בפני עצמה אף כאן כלומר במוסף של ראש חודש אומרה בפני עצמה, ואומרה ברכה רביעית נמי דקאמר טעותא היא אלא אומרה ברכה חמישית קאמר, וכיון שכן ביחיד שאינו אומרה ברכה בפני עצמה לעולם אף כאן אומרה בעבודה דצועק הוא להבא, ובעבודה היא כיון שאינו יכול לאומרה בשומע תפלה. ומיהו עדיין צריך עיון בירושלמי שכך מצאתיו גם בתענית פרק בשלשה פרקים (פ"ד, ה"א). (רשב"א)


דף לב - א

דכתיב {מיכה ד-ו} ואשר הרעותי: אמר רבי חמא ברבי חנינא אלמלא שלש מקראות הללו נתמוטטו רגליהם של שונאי ישראל חד דכתיב ואשר הרעותי וחד דכתיב {ירמיה יח-ו} הנה כחומר ביד היוצר כן אתם בידי בית ישראל וחד דכתיב {יחזקאל לו-כו} והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר רב פפא אמר מהכא {יחזקאל לו-כז} ואת רוחי אתן בקרבכם ועשיתי את אשר בחקי תלכו ואמר רבי אלעזר משה הטיח דברים כלפי מעלה שנאמר {במדבר יא-ב} ויתפלל משה אל ה' אל תקרי אל ה' אלא על ה' שכן דבי רבי אליעזר בן יעקב קורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין דבי רבי ינאי אמרי מהכא {דברים א-א} ודי זהב מאי ודי זהב אמרי דבי ר' ינאי כך אמר משה לפני הקב''ה רבונו של עולם בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די הוא גרם שעשו את העגל אמרי דבי ר' ינאי אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר אמר רבי אושעיא משל לאדם שהיתה לו פרה כחושה ובעלת אברים האכילה כרשינין והיתה מבעטת בו אמר לה מי גרם ליך שתהא מבעטת בי אלא כרשינין שהאכלתיך אמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן משל לאדם אחד שהיה לו בן הרחיצו וסכו והאכילו והשקהו ותלה לו כיס על צוארו והושיבו על פתח של זונות מה יעשה אותו הבן שלא יחטא אמר רב אחא בריה דרב הונא אמר רב ששת היינו דאמרי אינשי מלי כריסיה זני בישי שנאמר {הושע יג-ו} כמרעיתם וישבעו שבעו וירם לבם על כן שכחוני רב נחמן אמר מהכא {דברים ח-יד} ורם לבבך ושכחת את ה' ורבנן אמרי מהכא {דברים לא-כ} ואכל ושבע ודשן ופנה ואי בעית אימא מהכא {דברים לב-טו} וישמן ישרון ויבעט אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן מנין שחזר הקדוש ברוך הוא והודה לו למשה שנאמר {הושע ב-י} וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל: {שמות לב-ז} וידבר ה' אל משה לך רד מאי לך רד אמר רבי אלעזר אמר לו הקדוש ב''ה למשה משה רד מגדולתך כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל ועכשיו ישראל חטאו אתה למה לי מיד תשש כחו של משה ולא היה לו כח לדבר וכיון שאמר {דברים ט-יד} הרף ממני ואשמידם אמר משה דבר זה תלוי בי מיד עמד ונתחזק בתפלה ובקש רחמים משל למלך שכעס על בנו והיה מכהו מכה גדולה והיה אוהבו יושב לפניו ומתירא לומר לו דבר אמר המלך אלמלא אוהבי זה שיושב לפני הרגתיך אמר דבר זה תלוי בי מיד עמד והצילו: {שמות לב-י} ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול וגו' אמר רבי אבהו אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו מלמד שתפסו משה להקדוש ברוך הוא כאדם שהוא תופס את חבירו בבגדו ואמר לפניו רבונו של עולם אין אני מניחך עד שתמחול ותסלח להם: {שמות לב-י} ואעשה אותך לגוי גדול וגו' אמר רבי אלעזר אמר משה לפני הקדוש ב''ה רבונו של עולם ומה כסא של שלש רגלים אינו יכול לעמוד לפניך בשעת כעסך כסא של רגל אחד על אחת כמה וכמה ולא עוד אלא שיש בי בושת פנים מאבותי עכשיו יאמרו ראו פרנס שהעמיד עליהם בקש גדולה לעצמו ולא בקש עליהם רחמים: {שמות לב-יא} ויחל משה את פני ה' אמר רבי אלעזר מלמד שעמד משה בתפלה לפני הקדוש ברוך הוא עד שהחלהו ורבא אמר עד שהפר לו נדרו כתיב הכא ויחל וכתיב התם {במדבר ל-ג} לא יחל דברו ואמר מר הוא אינו מיחל אבל אחרים מחלין לו ושמואל אמר מלמד שמסר עצמו למיתה עליהם שנאמר {שמות לב-לב} ואם אין מחני נא מספרך אמר רבא אמר רב יצחק מלמד שהחלה עליהם מדת רחמים ורבנן אמרי מלמד שאמר משה לפני הקב''ה רבש''ע חולין הוא לך מעשות כדבר הזה ויחל משה את פני ה' תניא רבי אליעזר הגדול אומר מלמד שעמד משה בתפלה לפני הקדוש ברוך הוא עד שאחזתו אחילו מאי אחילו אמר רבי אלעזר אש של עצמות מאי אש של עצמות אמר אביי אשתא דגרמי {שמות לב-יג} זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך מאי בך אמר רבי אלעזר אמר משה לפני הקדוש ב''ה רבונו של עולם אלמלא נשבעת להם בשמים ובארץ הייתי אומר כשם ששמים וארץ בטלים כך שבועתך בטלה ועכשיו שנשבעת להם בשמך הגדול מה שמך הגדול חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים כך שבועתך קיימת לעולם ולעולמי עולמים: {שמות לב-יג} ותדבר אליהם ארבה את זרעכם ככוכבי השמים וכל הארץ הזאת אשר אמרתי האי אשר אמרתי אשר אמרת מיבעי ליה אמר רבי אלעזר עד כאן דברי תלמיד מכאן ואילך דברי הרב ורבי שמואל בר נחמני אמר אלו ואלו דברי תלמיד אלא כך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם דברים שאמרת לי לך אמור להם לישראל בשמי הלכתי ואמרתי להם בשמך עכשיו מה אני אומר להם: {במדבר יד-טז} מבלתי יכולת ה' יכול ה' מיבעי ליה אמר רבי אלעזר אמר משה לפני הקב''ה רבש''ע עכשיו יאמרו אומות העולם תשש כחו כנקבה ואינו יכול להציל אמר הקב''ה למשה והלא כבר ראו נסים וגבורות שעשיתי להם על הים אמר לפניו רבונו של עולם עדיין יש להם לומר למלך אחד יכול לעמוד לשלשים ואחד מלכים אינו יכול לעמוד אמר ר' יוחנן מנין שחזר הקדוש ברוך הוא והודה לו למשה שנאמר {במדבר יד-כ} ויאמר ה' סלחתי כדברך תני דבי רבי ישמעאל כדבריך עתידים אוה''ע לומר כן אשרי תלמיד שרבו מודה לו {במדבר יד-כא} ואולם חי אני אמר רבא אמר רב יצחק מלמד שאמר לו הקדוש ב''ה למשה משה החייתני בדבריך: דרש רבי שמלאי לעולם יסדר אדם שבחו של הקב''ה ואחר כך יתפלל מנלן ממשה דכתיב {דברים ג-כג} ואתחנן אל ה' בעת ההיא וכתיב ה' אלהים אתה החלות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך וכתיב בתריה אעברה נא ואראה את הארץ הטובה וגו': (סימן מעשי''ם צדק''ה קרב''ן כה''ן תעני''ת מנע''ל ברז''ל):

 רש"י  דכתיב ואשר הרעותי. רישא דקרא אוספה הצולעה והנדחה אקבצה ואשר הרעותי אני גרמתי להם שבראתי יצר הרע: אלמלא שלש מקראות הללו. שמעידין שיש ביד הקדוש ברוך הוא לתקן יצרנו ולהסיר יצר הרע ממנו: נתמוטטו. רגלינו במשפט אבל עכשיו יש לנו פתחון פה שהוא גרם לנו שברא יצר הרע: הטיח. לשון זריקה כמו כמטחוי קשת (בראשית כא): אין ארי נוהם. שמח ומשתגע ומזיק: מלי כריסיה זני בישי. מילוי הכרס הוא ממיני חטאים הרעים. זני מתרגמינן למינהו לזנוהי (בראשית א): הרף ממני. הראהו שיש כח בידו למחול ע''י תפלה: הניחה לי. משמע שהיה אוחז בו: שלש רגלים. אברהם יצחק ויעקב: שהחלהו. הפציר בו אנויי''ר {להטריד, "לנדנד"} בלע''ז: נדרו. דבורו שאמר ואכלם: שמסר עצמו למיתה. ויחל לשון חלל: שהחלה עליהם מדת רחמים. כמו יחולו על ראש יואב (ש''ב ג) לשון הניח: שאחזתו אחילו. גרס: אשתא דגרמי. מוליי''ר {מלויי"ד: מיחושים - כלומר קדחת} בלעז: אשר נשבעת להם בך. שנאמר בעקידת יצחק בי נשבעתי (בראשית כב): עד כאן. עד ככוכבי השמים: מכאן ואילך דברי הרב. אמר לו אעשה כדבריך: דברים שאמרת לי. בסנה אמרת לי אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ טובה ורחבה (שמות ג): החייתני. בפני האומות: (רש"י)

 תוספות  אין פירוש לקטע זה (תוספות)


דף לב - ב

אמר ר' אלעזר גדולה תפלה יותר ממעשים טובים שאין לך גדול במעשים טובים יותר ממשה רבינו אעפ''כ לא נענה אלא בתפלה שנאמר {דברים ג-כו} אל תוסף דבר אלי וסמיך ליה עלה ראש הפסגה: וא''ר אלעזר גדולה תענית יותר מן הצדקה מאי טעמא זה בגופו וזה בממונו: וא''ר אלעזר גדולה תפלה יותר מן הקרבנות שנא' {ישעיה א-יא} למה לי רוב זבחיכם וכתיב ובפרשכם כפיכם א''ר יוחנן כל כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו שנא' {ישעיה א-טו} ידיכם דמים מלאו: וא''ר אלעזר מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה שנאמר {איכה ג-ח} גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי ואע''פ ששערי תפלה ננעלו שערי דמעה לא ננעלו שנאמר {תהילים לט-יג} שמעה תפלתי ה' ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש רבא לא גזר תעניתא ביומא דעיבא משום שנא' {איכה ג-מד} סכותה בענן לך מעבור תפלה: וא''ר אלעזר מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים שנא' {יחזקאל ד-ג} ואתה קח לך מחבת ברזל ונתתה אותה קיר ברזל בינך ובין העיר: א''ר חנין א''ר חנינא כל המאריך בתפלתו אין תפלתו חוזרת ריקם מנא לן ממשה רבינו שנא' {דברים ט-כו} ואתפלל אל ה' וכתיב בתריה וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא איני והא א''ר חייא בר אבא א''ר יוחנן כל המאריך בתפלתו ומעיין בה סוף בא לידי כאב לב שנא' {משלי יג-יב} תוחלת ממושכה מחלה לב מאי תקנתיה יעסוק בתורה שנא' {משלי יג-יב} ועץ חיים תאוה באה ואין עץ חיים אלא תורה שנאמר {משלי ג-יח} עץ חיים היא למחזיקים בה לא קשיא הא דמאריך ומעיין בה הא דמאריך ולא מעיין בה א''ר חמא בר' חנינא אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה יחזור ויתפלל שנאמר {תהילים כז-יד} קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'. ת''ר ארבעה צריכין חזוק ואלו הן תורה ומעשים טובים תפלה ודרך ארץ תורה ומעשים טובים מנין שנא' {יהושע א-ז} רק חזק ואמץ מאד לשמור ולעשות ככל התורה חזק בתורה ואמץ במעשים טובים תפלה מנין שנא' קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה' דרך ארץ מנין שנא' {שמואל ב י-יב} חזק ונתחזק בעד עמנו וגו': {ישעיה מט-יד} ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני היינו עזובה היינו שכוחה אמר ר''ל אמרה כנסת ישראל לפני הקב''ה רבש''ע אדם נושא אשה על אשתו ראשונה זוכר מעשה הראשונה אתה עזבתני ושכחתני אמר לה הקב''ה בתי י''ב מזלות בראתי ברקיע ועל כל מזל ומזל בראתי לו שלשים חיל ועל כל חיל וחיל בראתי לו שלשים לגיון ועל כל לגיון ולגיון בראתי לו שלשים רהטון ועל כל רהטון ורהטון בראתי לו שלשים קרטון ועל כל קרטון וקרטון בראתי לו שלשים גסטרא ועל כל גסטרא וגסטרא תליתי בו שלש מאות וששים וחמשה אלפי רבוא כוכבים כנגד ימות החמה וכולן לא בראתי אלא בשבילך ואת אמרת עזבתני ושכחתני {ישעיה מט-טו} התשכח אשה עולה אמר הקב''ה כלום אשכח עולות אילים ופטרי רחמים שהקרבת לפני במדבר אמרה לפניו רבש''ע הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך שמא לא תשכח לי מעשה העגל אמר לה {ישעיה מט-טו} גם אלה תשכחנה אמרה לפניו רבש''ע הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך שמא תשכח לי מעשה סיני אמר לה {ישעיה מט-טו} ואנכי לא אשכחך והיינו דא''ר אלעזר א''ר אושעיא מאי דכתיב גם אלה תשכחנה זה מעשה העגל ואנכי לא אשכחך זה מעשה סיני: חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת: מנא הני מילי א''ר יהושע ב''ל אמר קרא {תהילים פד-ה} אשרי יושבי ביתך ואמר ר' יהושע ב''ל המתפלל צריך לשהות שעה אחת אחר תפלתו שנא' {תהילים קמ-יד} אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך תניא נמי הכי המתפלל צריך שישהא שעה אחת קודם תפלתו ושעה אחת אחר תפלתו קודם תפלתו מנין שנא' אשרי יושבי ביתך לאחר תפלתו מנין דכתיב אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך תנו רבנן חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין שעה אחת וחוזרין ושוהין שעה אחת וכי מאחר ששוהין תשע שעות ביום בתפלה תורתן היאך משתמרת ומלאכתן היאך נעשית אלא מתוך שחסידים הם תורתם משתמרת ומלאכתן מתברכת: אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו: אמר רב יוסף לא שנו אלא למלכי ישראל אבל למלכי עכו''ם פוסק מיתיבי המתפלל וראה אנס בא כנגדו ראה קרון בא כנגדו לא יהא מפסיק אלא מקצר ועולה לא קשיא הא דאפשר לקצר (יקצר ואם לאו פוסק) ת''ר מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך בא שר אחד ונתן לו שלום ולא החזיר לו שלום המתין לו עד שסיים תפלתו לאחר שסיים תפלתו א''ל ריקא והלא כתוב בתורתכם {דברים ד-ט} רק השמר לך ושמור נפשך וכתיב {דברים ד-טו} ונשמרתם מאד לנפשותיכם כשנתתי לך שלום למה לא החזרת לי שלום אם הייתי חותך ראשך בסייף מי היה תובע את דמך מידי א''ל המתן לי עד שאפייסך בדברים א''ל אילו היית עומד לפני מלך בשר ודם ובא חברך ונתן לך שלום היית

 רש"י  עלה ראש הפסגה. בדבר תפלה זו נתרציתי להראותך אותה: ובפרשכם כפיכם. אי לאו דגדולה תפלה כיון דאמר למה לי רוב זבחיכם למה לי תו ובפרשכם הא אפילו זבחיהם לא ניחא ליה: אל תחרש. מדלא כתיב את דמעתי תראה ש''מ נראית היא לפניו ואין צריך להתפלל אלא שתתקבל לפניו: ונתתה אותה קיר ברזל. סימן למחיצת ברזל המפסקת בינו לבינם: ומעיין בה. מצפה שתעשה בקשתו על ידי הארכתו סוף שאינה נעשית ונמצאת תוחלת ממושכת חנם והיא כאב לב כשאדם מצפה ואין תאותו באה: תוחלת. לשון חלוי ותחנה: ועץ חיים תאוה באה. סופו של מקרא הוא: קוה. והתחזק ולא תמשוך ידך אלא חזור וקוה: צריכין חזוק. שיתחזק אדם בהם תמיד בכל כחו: דרך ארץ. אם אומן הוא לאומנתו אם סוחר הוא לסחורתו אם איש מלחמה הוא למלחמתו: שלשים חיל. ראשי גייסות וחבורות חלוקות: לגיון וקרטון וגסטרא. שמות של שררה כגון שלטון והגמון ודוכס ופחה: עולה. כמו עולות וקרבנות: גם אלה. מעשה העגל שאמרו אלה אלהיך ישראל (שמות לב): ואנכי זה מעשה סיני. שנאמר בו אנכי ה' אלהיך (שמות כ): יושבי ביתך. והדר יהללוך: יודו לשמך. והדר ישבו ישרים את פניך: תשע שעות. לשלש תפלות: תורתם משתמרת. בתוך לבם שאין תלמודם משתכח: אבל למלכי עכו''ם פוסק. שלא יהרגנו: הא דאפשר בקצור. כגון שסמוך לגמור תפלתו: (רש"י)

 תוספות  גדולה תפלה יותר ממעשים טובים. בלא תפלה שהרי משה רבינו ע''ה אף על פי שהיו בידו מעשים טובים הוצרך לתפלה: כל המאריך בתפלתו ומעיין בה. פירוש שמצפה שתבא בקשתו לפי שכוון בתפלתו. תימה דהכא משמע דעיון תפלה לאו מעליותא הוא וכן משמע פ' הרואה (לקמן נה.) ג' דברים מזכירין עונותיו של אדם וקאמר עיון תפלה. ולא כן משמע בפ' מפנין (שבת קכז.) דקאמר אדם אוכל פירותיהן בעוה''ז וקא חשיב עיון תפלה אלמא מעליותא הוא וכן משמע בגט פשוט (ב''ב קסד:) דקאמר משלשה דברים אין אדם ניצול בכל יום וקאמר עיון תפלה פירוש שאין אדם מעיין בה אם כן משמע שהוא טוב וי''ל דתרי עיון תפלה יש עיון תפלה דהכא המצפה שתבא בקשתו ועיון תפלה דהתם שמכוין את לבו לתפלה: אל דמעתי אל תחרש. פרש''י דדייק מדיוקא מדלא קאמר ודמעתי תראה ש''מ שהיא נראית בכל פעם ואין להתפלל רק שתתקבל: קודם תפלתו מנין שנא' אשרי יושבי ביתך. ולפיכך תקנו לומר זה הפסוק קודם תהלה לדוד לאפוקי מהנהו דאמרי אשרי הרבה: (תוספות)

 רשב"א  קודם תפלה מנין שנאמר אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ. ולפיכך תקנו לומר פסוק זה קודם תהלה לדוד, אף על פי שהוא ממזמור שלמעלה ממנו. (רשב"א)


דף לג - א

מחזיר לו א''ל לאו ואם היית מחזיר לו מה היו עושים לך א''ל היו חותכים את ראשי בסייף א''ל והלא דברים ק''ו ומה אתה שהיית עומד לפני מלך בשר ודם שהיום כאן ומחר בקבר כך אני שהייתי עומד לפני מלך מלכי המלכים הקב''ה שהוא חי וקיים לעד ולעולמי עולמים על אחת כמה וכמה מיד נתפייס אותו השר ונפטר אותו חסיד לביתו לשלום: אפי' נחש כרוך על עקבו לא יפסיק: אמר רב ששת לא שנו אלא נחש אבל עקרב פוסק מיתיבי נפל לגוב אריות אין מעידין עליו שמת נפל לחפירה מלאה נחשים ועקרבים מעידין עליו שמת שאני התם דאגב איצצא מזקי א''ר יצחק ראה שוורים פוסק דתני רב אושעיא מרחיקין משור תם חמשים אמה ומשור מועד כמלא עיניו תנא משמיה דר' מאיר ריש תורא בדקולא סליק לאגרא ושדי דרגא מתותך אמר שמואל הני מילי בשור שחור וביומי ניסן מפני שהשטן מרקד לו בין קרניו ת''ר מעשה במקום אחד שהיה ערוד והיה מזיק את הבריות באו והודיעו לו לר' חנינא בן דוסא אמר להם הראו לי את חורו הראוהו את חורו נתן עקבו על פי החור יצא ונשכו ומת אותו ערוד נטלו על כתפו והביאו לבית המדרש אמר להם ראו בני אין ערוד ממית אלא החטא ממית באותה שעה אמרו אוי לו לאדם שפגע בו ערוד ואוי לו לערוד שפגע בו ר' חנינא בן דוסא: מתני' מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים ושאלה בברכת השנים והבדלה בחונן הדעת ר''ע אומר אומרה ברכה רביעית בפני עצמה רבי אליעזר אומר בהודאה: גמ' מזכירין גבורות גשמים מאי טעמא אמר רב יוסף מתוך ששקולה כתחיית המתים לפיכך קבעוה בתחיית המתים ושאלה בברכת השנים מאי טעמא אמר רב יוסף מתוך שהיא פרנסה לפיכך קבעוה בברכת פרנסה הבדלה בחונן הדעת מ''ט א''ר יוסף מתוך שהיא חכמה קבעוה בברכת חכמה ורבנן אמרי מתוך שהיא חול לפיכך קבעוה בברכת חול א''ר אמי גדולה דעה שנתנה בתחלת ברכה של חול וא''ר אמי גדולה דעה שנתנה בין שתי אותיות שנאמר {שמואל א ב-ג} כי אל דעות ה' וכל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו שנאמר {ישעיה כז-יא} כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עושהו אמר רבי אלעזר גדול מקדש שנתן בין ב' אותיות שנאמר {שמות טו-יז} פעלת ה' מקדש ה' וא''ר אלעזר כל אדם שיש בו דעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו דעה נתנה בין שתי אותיות מקדש נתן בין שתי אותיות מתקיף לה רב אחא קרחינאה אלא מעתה גדולה נקמה שנתנה בין שתי אותיות שנאמר {תהילים צד-א} אל נקמות ה' אמר ליה אין במילתה מיהא גדולה היא והיינו דאמר עולא שתי נקמות הללו למה אחת לטובה ואחת לרעה לטובה דכתיב {דברים לג-ב} הופיע מהר פארן לרעה דכתיב אל נקמות ה' אל נקמות הופיע: רבי עקיבא אומר אומרה ברכה רביעית כו': א''ל רב שמן בר אבא לר' יוחנן מכדי אנשי כנסת הגדולה תקנו להם לישראל ברכות ותפלות קדושות והבדלות נחזי היכן תקון א''ל בתחלה קבעוה בתפלה העשירו קבעוה על הכוס הענו חזרו וקבעוה בתפלה והם אמרו המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס איתמר נמי אמר ר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן אנשי כנסת הגדולה תקנו להם לישראל ברכות ותפלות קדושות והבדלות בתחלה קבעוה בתפלה העשירו קבעוה על הכוס חזרו והענו קבעוה בתפלה והם אמרו המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס איתמר נמי רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס אמר רבא ומותבינן אשמעתין טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים ושאלה בברכת השנים מחזירין אותו והבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה על הכוס לא תימא מפני שיכול לאומרה על הכוס אלא אימא מפני שאומרה על הכוס איתמר נמי אמר רבי בנימין בר יפת שאל ר' יוסי את ר' יוחנן בצידן ואמרי לה ר' שמעון בן יעקב דמן צור את ר' יוחנן ואנא שמעית המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס או לא ואמר ליה צריך שיבדיל על הכוס איבעיא להו המבדיל על הכוס מהו שיבדיל בתפילה אמר רב נחמן בר יצחק קל וחומר מתפלה ומה תפלה דעיקר תקנתא היא אמרי המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס המבדיל על הכוס דלאו עיקר תקנתא היא לא כ''ש תני ר' אחא אריכא קמיה דרב חיננא המבדיל בתפלה משובח יותר ממי שיבדיל על הכוס ואם הבדיל בזו ובזו ינוחו לו ברכות על ראשו הא גופא קשיא אמרת המבדיל בתפלה משובח יותר ממי שיבדיל על הכוס אלמא תפלה לחודה סגי והדר תני אם הבדיל בזו ובזו ינוחו לו ברכות על ראשו וכיון דנפיק ליה בחדא אפטר והויא ברכה שאינה צריכה ואמר רב ואיתימא ר''ל ואמרי לה ר' יוחנן ור''ל דאמרי תרוייהו כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום {שמות כ-ז} לא תשא אלא אימא הכי אם הבדיל בזו ולא הבדיל בזו ינוחו לו ברכות על ראשו בעא מיניה רב חסדא מרב ששת טעה בזו ובזו מהו אמר ליה טעה בזו ובזו חוזר לראש

 רש"י  אבל עקרב פוסק. ונוטלו לפי שהעקרב מסוכן לעקוץ יותר משנחש מוכן לישוך: אין מעידין עליו. לומר לאשתו מת בעליך להתירה לינשא פעמים שאין האריות רעבים ואין אוכלין אותו: נחשים ועקרבים. או זה או זה מעידים עליו שמת אלמא מועד הנחש לישוך: אגב איצצא. כשנפל עליהם ודחקם הזיקוהו: שור תם. שלא נגח אדם: מועד. שנגח ג' פעמים: בדקולא. סל שתולין בו תבן בראשו ואוכל: ושדי דרגא. לאו דוקא אלא כלומר הזהר ממנו הרבה: ביומי ניסן. מתוך שעברו ימי הסתיו שהארץ יבשה ועכשיו רואה אותה מלאה דשאים זחה דעתו עליו ונכנס בו יצר הרע: ערוד. מן הנחש והצב בא שנזקקין זה עם זה ויוצא משניהם ערוד: את חורו. שהוא יוצא משם: ומת הערוד. מצאתי בה''ג אמרי במערבא כשהערוד נושך את האדם אם הערוד קודם למים מת האדם ואם האדם קודם למים מת הערוד ונעשה נס לר' חנינא ונבקע מעין מתחת עקבו: מתני' מזכירין גבורות גשמים. משיב הרוח שאינו לשון בקשה אלא לשון הזכרה ושבח: ושואלין. ותן טל ומטר לשון בקשה: והבדלה בחונן הדעת. במוצאי שבת אתה חוננתנו: גמ' מתוך שהיא חכמה. החכם יודע להבדיל בין קדש לחול ובין טמא לטהור: בין שתי אותיות. בין שתי הזכרות: במילתה מיהא גדולה היא. במקום שצריכה נקמה דבר גדול הוא: שתי נקמות הללו למה. אחת לרעה להנקם מן העכו''ם שלא קבלו את התורה: ואחת לטובה. כדאמרינן בבב''ק (דף לח.) מפארן הופיע והפקיר ממונן לישראל שור של ישראל שנגח שור של עכו''ם פטור: הופיע. גלה והפקיר כשלא קבלו את התורה: העשירו. לקנות יין: קבעוה על הכוס. ואז נשתכח תקנת עזרא וכשחזרו והענו קבעוה בתפלה ונחלקו היאך יאמרוה: בתחלה. כשעלו מן הגולה והיו דחוקים: קדושות. קדוש היום: מפני שיכול. משמע אם ירצה שלא לחזור ולהתפלל הא אם אמרה בתפלה א''צ לאומרה על הכוס: ואנא שמעית. אני שמעתי: חוזר לראש. לתפלה ולכוס: (רש"י)

 תוספות  אבל עקרב פוסק. בירושלמי קאמר דאם היה נחש מרתיע לבא כנגדו פוסק לפי שבא כנגדו בכעס מתכוין להזיקו ומיהו לא מצינו אם פסק שיחזור לראש מדלא קאמר ואם פסק חוזר לראש אבל לתחלת ברכה מיהא יחזור ואם טעה בג' ראשונות או בג' אחרונות חוזר לתחלת הג' באבות בראשונות ובעבודה באחרונות כדאמרינן לקמן בפרקין (דף לד.): (תוספות)

 רשב"א  אמר רב יוסף לא שנו אלא נחש אבל עקרב פוסק. ירושלמי (ה"א): למה דהוא מחיה וחזר ומחייה, לא אמרו אלא כרוך אבל אם היה מרתיע ובא כנגדו הרי זה מסדיר מלפניו שלא יפסיק את תפלתו, תני היה עומד ומתפלל באיסרטיא ובפלטיא ה"ז מעביר מפני החמור ומפני הקרון ובלבד שלא יפסיק את תפלתו, ע"כ בירושלמי. והיכא שפסק מפני העקרב או מפני מלך ממלכי האומות, כשהוא חוזר, אם שהה כדי לגמור את כולה נראה שהוא חוזר לראש לפי מה שפסק הרב אלפסי ז"ל בפרק מי שמתו (לעיל כב, ב). אבל לפי מה שכתב הראב"ד ז"ל דבתפלה נמי אינו חוזר לראש אלא בגברא דחויא כההיא דמים שותתין לו על ברכיו דלעיל (שם), הכי נמי כיון דלאו גברא דחויא הוא אינו חוזר אלא למקום שפסק ואפילו באמצע ברכה, כקריאת שמע דפוסק באמצע ברכות לשאול מפני היראה ולהשיב מפני הכבוד שאינו חוזר לראש הברכה אלא למקום שפסק כנ"ל. ותמהני על התוספות שכתבו שחוזר לראש הברכה. טעה ולא הזכיר גבורת גשמים בתחיית המתים ושאלה בברכת השנים מחזירין אותו, והבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו. והאי אין מחזירין דקאמר לא שנא סיים תפלתו קודם שנזכר ולא שנא נזכר לאחר שסיים חונן הדעת, כל שלא הזכיר במקומה ועבר אין מחזירין אותו. אבל רב סעדיה גאון ורב שמואל הנגיד ז"ל אמרו דדוקא בשלא נזכר עד שסיים תפלתו, אבל נזכר בתפלתו חוזר לראש. וכתב הנגיד ז"ל טעם הדבר לפום דקיי"ל דאמצעיות חוזר למקום שטעה (לקמן לד, א). ואינו נכון שאם אתה אומר כן אפילו לאחר תפלה נמי יחזור לראש, כאילו טעה באמצעיות וסיים תפלתו שחוזר ומתפלל. אלא אימא הואיל ואומרה על הכוס. וכתב רב סעדיה גאון ז"ל שאם אין לו כוס חוזר ומתפלל. קשיא לי היאך הוא חוזר בגשמים ובהבדלה בשטעה בזו ובזו, ואי נמי מעיקרא כשקבעום בתפלה לבד, והלא כלל אמרו בברייתא (שבת כד, א) כל שאין בו קרבן מוסף טעה אין מחזירין אותו. וליתיה דלא שנו אלא בהזכרת המאורע כגון חנוכה ופורים ותעניות של מעמדות, אבל בגבורות גשמים ושאלה ברכות קבועות הן, וצריך הוא לאומרן על כרחו כמו שהתקינו לומר כל שאר התפלה, והוא הדין להבדלה תקנה קבועה היתה עד שקבעוה על הכוס כקדוש, אבל הזכרת המאורע של חנוכה ופורים אין הזכרתן קבועה אלא שכיון שהוא מתפלל התקינו להזכיר בתוך תפלתו לכתחלה. ותדע שלא נתקן בהן כוס ולא תפלה נוספת להזכרת המאורע, וכיון שכן כל שהוא מתפלל כולל המאורע בתפלתו, הא נתפלל וטעה אין מחזירין אותו, אבל ראש חודש וחולו של מועד צריך הוא להזכיר המאורע על כל פנים כיון שחדשה בו תורה קרבן עד שאנו מוסיפין לחיוב הזכרתן תפלה נוספת וכיון שכן חייב הוא להזכיר ואם לא הזכיר חוזר ומזכיר, וכדי לחלק ביניהן הזכירה אותן התוספתא גבי הדדי, דתניא התם (פ"ג, הי"ג) לא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים ולא שאלה בברכת השנים מחזירין אותו, אם לא אמר הבדלה בחונן הדעת אומרה על הכוס ואם לא אמר מחזירין אותו, רבי יוסי אומר אף מי שלא הזכיר ברית בשל ארץ מחזירין אותו. כל שאין בו מוסף כגון חנוכה ופורים וכו' ואם לא אמר מעין המאורע אין מחזירין אותו, וכל שיש בו מוסף כגון ראש חודש וחולו של מועד שחרית ומנחה וכו', ואם לא אמר מחזירין אותו. ומה תפלה דעיקר תקנתא היא אמרת המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס. קשיא לי אדרבא משמע דכוס הוי עיקר תקנתא שהרי לכשהעשירו עקרוה מתפלה וקבעוה על הכוס, ולא חזרו וקבעוה בתפלה אלא משום דחזרו והענו. ויש לי לפרש דהכי קאמר ומה עכשיו דעיקר תקנתא בתפלה משום דכיון דקא חזו דקא מיענו קבעוה בתפלה שלא תהא זזה משם ואפילו יחזרו ויעשירו כדי שלא תהא מטולטלת כל היום אם שמא יחזרו ויענו, (אלא ש"מ שעיקרה) [וכיון שכן עיקרה] בתפלה דהא אין זזה מתפלה ואפילו העשירו, והרי היא זזה מכוס בשאין לו. טעה בזו ובזו. פירוש: כגון שלא הבדיל בתפלה ואכל או עשה מלאכה קודם שהבדיל על הכוס, דכיון שטעה אפילו בכוס והוא צריך לחזור הרי הוא חוזר לכסדרן, וסימן לדבר אם בא לנפות מנפה את כולו (ב"ב צד, א). (רשב"א)


דף לג - ב

אמר ליה רבינא לרבא הלכתא מאי אמר ליה כי קידוש מה קידוש אף על גב דמקדש בצלותא מקדש אכסא אף הבדלה נמי אע''ג דמבדיל בצלותא מבדיל אכסא: ר' אליעזר אומר בהודאה: ר' זירא הוה רכיב חמרא הוה קא שקיל ואזיל ר' חייא בר אבין בתריה אמר ליה ודאי דאמריתו משמיה דר' יוחנן הלכה כר' אליעזר ביום טוב שחל להיות אחר השבת אמר ליה אין הלכה מכלל דפליגי ולא פליגי והא פליגי רבנן אימר דפליגי רבנן בשאר ימות השנה ביום טוב שחל להיות אחר השבת מי פליגי והא פליג ר' עקיבא אטו כל השנה כולה מי עבדינן כר' עקיבא דהשתא ניקו ונעביד כוותיה כל השנה כולה מאי טעמא לא עבדינן כרבי עקיבא דתמני סרי תקון תשסרי לא תקון הכא נמי שב תקון תמני לא תקון אמר ליה לאו הלכה אתמר אלא מטין אתמר דאתמר ר' יצחק בר אבדימי אמר משום רבינו הלכה ואמרי לה מטין ר' יוחנן אמר מודים ור' חייא בר אבא אמר נראין אמר ר' זירא נקוט דרבי חייא בר אבא בידך דדייק וגמר שמעתא מפומא דמרה שפיר כרחבא דפומבדיתא דאמר רחבא אמר ר' יהודה הר הבית סטיו כפול היה והיה סטיו לפנים מסטיו אמר רב יוסף אנא לא האי ידענא ולא האי ידענא אלא מדרב ושמואל ידענא דתקינו לן מרגניתא בבבל ותודיענו ה' אלהינו את משפטי צדקך ותלמדנו לעשות חקי רצונך ותנחילנו זמני ששון וחגי נדבה ותורישנו קדושת שבת וכבוד מועד וחגיגת הרגל בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קדשת הבדלת וקדשת את עמך ישראל בקדושתך ותתן לנו וכו': מתני' האומר על קן צפור יגיעו רחמיך ועל טוב יזכר שמך מודים מודים משתקין אותו: גמ' בשלמא מודים מודים משתקין אותו משום דמיחזי כשתי רשויות ועל טוב יזכר שמך נמי משמע על הטובה ולא על הרעה ותנן חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה אלא על קן צפור יגיעו רחמיך מ''ט פליגי בה תרי אמוראי במערבא רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא חד אמר מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית וחד אמר מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינן אלא גזרות ההוא דנחית קמיה דרבה ואמר אתה חסת על קן צפור אתה חוס ורחם עלינו אמר רבה כמה ידע האי צורבא מרבנן לרצויי למריה א''ל אביי והא משתקין אותו תנן ורבה נמי לחדודי לאביי הוא דבעי ההוא דנחית קמיה דר' חנינא אמר האל הגדול הגבור והנורא והאדיר והעזוז והיראוי החזק והאמיץ והודאי והנכבד המתין לו עד דסיים כי סיים א''ל סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך למה לי כולי האי אנן הני תלת דאמרינן אי לאו דאמרינהו משה רבינו באורייתא ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו בתפלה לא הוינן יכולין למימר להו ואת אמרת כולי האי ואזלת משל למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב והיו מקלסין אותו בשל כסף והלא גנאי הוא לו: ואמר רבי חנינא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים שנאמר {דברים י-יב} ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא והא''ר חנינא משום ר' שמעון בן יוחי אין לו להקב''ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים שנאמר {ישעיה לג-ו} יראת ה' היא אוצרו אין לגבי משה מילתא זוטרתא היא דאמר ר' חנינא משל לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול ויש לו דומה עליו ככלי קטן קטן ואין לו דומה עליו ככלי גדול: מודים מודים משתקין אותו: אמר ר' זירא כל האומר שמע שמע כאומר מודים מודים דמי מיתיבי הקורא את שמע וכופלה הרי זה מגונה מגונה הוא דהוי שתוקי לא משתקינן ליה לא קשיא הא דאמר מילתא מילתא ותני לה והא דאמר פסוקא פסוקא ותני ליה אמר ליה רב פפא לאביי ודילמא מעיקרא לא כוון דעתיה ולבסוף כוון דעתיה אמר ליה

 רש"י  הלכתא מאי. המבדיל בתפילה צריך שיבדיל על הכוס או לא: ביום טוב שחל להיות אחר השבת. שאין מתפללין אתה חונן: ה''ג הלכה מכלל דפליגי ולא פליגי והא פליגי רבנן אימר דפליגי רבנן בשאר ימות השנה בי''ט שחל להיות אחר השבת מי פליגי והא פליג ר''ע אטו כל השנה מי עבדינן כר''ע דהשתא נעביד וכו'. והכי פריך א''ל רבי זירא הלכה מכלל דפליגי בתמיה ופריך הגמרא ולא פליגי והא פליגי רבנן וכו': והא פליג ר' עקיבא. לומרה ברכה רביעית לעצמה ואיצטרי' למימר הלכה כר''א לאפוקי מדר''ע: אטו כל השנה כולה מי עבדינן כר''ע דהשתא נעביד כותיה. דאצטריך למימר הלכה כר''א: הלכה. מ''ד הלכה דרשינן לה בפרקין ומ''ד מטין מדרש לא דרשינן ברבים אבל אורויי מורינן ליחיד לעשות כר''א בי''ט שחל להיות בא' בשבת ומ''ד נראין אורויי נמי לא מורינן ואי עביד לא מהדרינן עובדא: מודים. חכמים לר''א בי''ט שחל להיות אחר השבת: נקוט דר' חייא בר אבא בידך. שהוא מדקדק בלשון רבו וקובע בו סימנים שלא יתחלף לו נראין במטין או במודים: כרחבא. שהיה מדקדק בלשון רבו ואומר סטיו כפול היה ואע''פ שבלשון משנה קורהו אצטבא בפסחים ובסוכה על גב האצטבא הוא דקדק בלשון רבו ולא אמר אצטבא כפולה היתה. יש פותרין הא דרחבא מדאמר ר' יהודה דדייק ספיקי דרבוותיה אי מדרבי יהודה אי מדרב יהודה וקשיא לי בגוה טובא חדא דרחבא לא ראה רבי יהודה מימיו לא רבי. יהודה ברבי אלעאי ולא ר' יהודה נשיאה ועוד כולהו אמוראי נמי דייקו לומר דבר בשם אומרו ועוד ליכא למימר מהא דדייק לישנא דשמעתא אלא ספיקי דרבוותא: סטיו כפול. אצטבאות זו לפנים מזו בהיקף עגול לישב שם: לא האי ידענא כו'. לא נראין ולא מודים ולא מטים: ותודיענו. לומר במקום ותתן לנו ולכשיגיע בין קדושת שבת לקדושת י''ט וכו' הבדלת וקדשת את עמך ישראל בקדושתך יאמר ותתן לנו ה' אלהינו מועדים לשמחה וכו' ומסיים מקדש ישראל והזמנים: מתני' האומר. בתפלתו: על קן צפור יגיעו רחמיך. אנשים שהיו מראים עצמם כמתכונים להעמיק בלשון תחנונים ואומרים רחום וחנון אתה ועל קן צפור יגיעו רחמיך שאמרת לשלח את האם או שאומר על טוב שאתה עושה לנו יזכר שמך או שאומר מודים מודים משתקין אותו: גמ' שמטיל קנאה. לומר על אלה חסולא על שאר בריותיו: מדותיו. מצותיו והוא לא לרחמים עשה אלא להטיל על ישראל חקי גזרותיו להודיע שהם עבדיו ושומרי מצותיו וגזרות חוקותיו אף בדברים שיש לשטן ולעכו''ם להשיב עליהם ולומר מה צורך במצוה זו: ורבה נמי לחדודי לאביי הוא דבעי. שישיב לו מה שהשיב: אי לאו דאמרינהו משה. האל הגדול הגבור והנורא אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד (דברים י): ותקנינהו בתפלה. כשהתפלל עזרא על מעל הגולה בספר עזרא (נחמיה ט): הכל בידי שמים. כל הבא על האדם ביד הקב''ה כגון ארוך קצר עני עשיר חכם שוטה לבן שחור הכל בידי שמים הוא אבל צדיק ורשע אינו בא על ידי שמים את זו מסר בידו של אדם ונתן לפניו שני דרכים והוא יבחר לו יראת שמים: מילתא מילתא ותני לה. כל תיבה ותיבה חוזר ושונה מגונה הוי שתוקי לא משתקינן ליה שאין זה דומה למקבל עליו שתי מלכיות אלא למתלוצץ אמר פסוק שלם ותני ליה משתקינן ליה דמחזי כשתי רשויות: (רש"י)

 תוספות  אין פירוש לקטע זה (תוספות)

 רשב"א  אטו כל השנה כולה מי עבדינן כרבי עקיבא דהשתא ניקום ונעביד. כתב רבנו האי גאון ז"ל: ואמרו שבא"י עדיין חותמין אותה ברכה רביעית בפני עצמה, ומיהו אנן הא תקינו לן רב ושמואל מרגניתא בבבל ותודיענו. הני תלת דאמרינן אי לאו דאמרינהו משה רבנו באורייתא ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו בתפלה לא הוו יכולין למימרא להו. כתב רב האי גאון ז"ל דהני מילי בתפלה שאין מקלסים בתפלה יותר מדאי, אבל בחוץ מן התפלה כל זמן שאינו טועה יקלס. לא קשיא הא דאמר מילתא ותני לה, הא דאמר פסוקא פסוקא ותני לה. פירש רב האי גאון ז"ל דפסוקא פסוקא מגונה הוי שתוקי לא משתקינן ליה, אבל מילתא מילתא סלוקי נמי מסלקינן ליה. ונראה שפירש כן משום דמילתא מילתא הוי כמודים מודים, אבל שאר המפרשים פירשו בהיפך. (רשב"א)


דף לד - א

חברותא כלפי שמיא מי איכא אי לא כוון דעתיה מעיקרא מחינן ליה במרזפתא דנפחא עד דמכוין דעתיה: מתני' (האומר יברכוך טובים הרי זה דרכי מינות) העובר לפני התיבה וטעה יעבור אחר תחתיו ולא יהא סרבן באותה שעה מהיכן הוא מתחיל מתחלת הברכה שטעה זה העובר לפני התיבה לא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטרוף ואם אין שם כהן אלא הוא לא ישא את כפיו ואם הבטחתו שהוא נושא את כפיו וחוזר לתפלתו רשאי: גמ' ת''ר העובר לפני התיבה צריך לסרב ואם אינו מסרב דומה לתבשיל שאין בו מלח ואם מסרב יותר מדאי דומה לתבשיל שהקדיחתו מלח כיצד הוא עושה פעם ראשונה יסרב שניה מהבהב שלישית פושט את רגליו ויורד ת''ר שלשה רובן קשה ומיעוטן יפה ואלו הן שאור ומלח וסרבנות אמר רב הונא טעה בשלש ראשונות חוזר לראש באמצעיות חוזר לאתה חונן באחרונות חוזר לעבודה ורב אסי אמר אמצעיות אין להן סדר מתיב רב ששת מהיכן הוא חוזר מתחלת הברכה שטעה זה תיובתא דרב הונא אמר לך רב הונא אמצעיות כלהו חדא ברכתא נינהו אמר רב יהודה לעולם אל ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות אלא באמצעיות דא''ר חנינא ראשונות דומה לעבד שמסדר שבח לפני רבו אמצעיות דומה לעבד שמבקש פרס מרבו אחרונות דומה לעבד שקבל פרס מרבו ונפטר והולך לו ת''ר מעשה בתלמיד אחד שירד לפני התיבה בפני רבי אליעזר והיה מאריך יותר מדאי א''ל תלמידיו רבינו כמה ארכן הוא זה אמר להם כלום מאריך יותר ממשה רבינו דכתיב ביה {דברים ט-כה} את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה וגו' שוב מעשה בתלמיד א' שירד לפני התיבה בפני ר''א והיה מקצר יותר מדאי א''ל תלמידיו כמה קצרן הוא זה א''ל כלום מקצר יותר ממשה רבינו דכתיב {במדבר יב-יג} אל נא רפא נא לה א''ר יעקב אמר רב חסדא כל המבקש רחמים על חבירו אין צריך להזכיר שמו שנאמר אל נא רפא נא לה ולא קמדכר שמה דמרים: ת''ר אלו ברכות שאדם שוחה בהן באבות תחלה וסוף בהודאה תחלה וסוף ואם בא לשוח בסוף כל ברכה וברכה ובתחלת כל ברכה וברכה מלמדין אותו שלא ישחה אר''ש בן פזי אריב''ל משום בר קפרא הדיוט כמו שאמרנו

 רש"י  חברותא כלפי שמיא. מנהג שנוהג אדם בחברו ינהג אצל המקום ולא יזהר בתפלתו: מחינן ליה. כלומר מלמדין אותו שיכוין ומכין אותו אם ירגיל בכך: מרזפתא. קורנס ותשם את המקבת בידה מתרגמינן מרזפתא (שופטים ד): מתני' ולא יהא סרבן באותה שעה. לפי ששאר יורדין לפני התיבה כשאומרים לו לך רד צריך לסרב פעם אחת כלומר איני כדאי לכך כדאמרי' לקמן בשמעתין אבל זה לא יסרב מפני שגנאי הוא שתהא התפלה מופסקת כל כך: מתחלת הברכה שטעה זה. אם דלג אחת מן הברכות ואמר אחרת ואינו יודע לשוב ולאחוז סדרו יתחיל העובר תחתיו אותה ברכה שדלג זה ואומר משם ולהלן: לא יענה אמן אחר הכהנים. הש''צ בסוף כל ברכה וברכה: מפני הטירוף. שלא תטרף דעתו ויטעה לפי שש''צ הוא צריך להתחיל ברכה שניה ולומר לפני הכהנים כל תיבה ותיבה כדאמרינן במס' סוטה (דף לט:) ובענותו אמן לא יוכל לכוין מהר ולהתחיל בברכה שלאחריו: אם אין שם כהן אלא הוא. החזן: לא ישא את כפיו. שמא לא יוכל לחזור לתפלתו לדעת לכוין להתחיל בשים שלום שדעתו מטורפת מאימת הצבור: ואם הבטחתו. כלומר אם בטוח הוא שאין דעתו מטורפת מאימת הצבור: גמ' יסרב. כשאומרים לו לך יעשה עצמו כלא רוצה כלומר איני כדאי: שהקדיחתו. לשון שריפה כמו כי אש קדחה באפי (דברים לב): מהבהב. כלומר מזמין עצמו כמו ננער לעמוד: אין להן סדר. ואם דלג ברכה אחת ואח''כ נזכר בה אומרה אף שלא במקומה: מתחלת הברכה שטעה זה. וממילא משתמע דגומר ממנה והלאה אלמא על סדרה צריך לחזור ולאומרה: חדא ברכתא נינהו. ודקתני מתני' מתחלת הברכה שטעה זה היינו אתה חונן: ונפטר. נוטל רשות: א''צ להזכיר שמו. של חולה: תחלה וסוף. במודים ולך נאה להודות: (רש"י)

 תוספות  אמר מודים מודים משתקין אותו. ירושלמי הדא דתימא בצבור אבל ביחיד תחנונים הם: אמר פסוקא פסוקא וכפליה. פי' בקונטרס משתקין אותו דמחזי כעושה ב' רשויות ובה''ג ובפר''ח מפרש איפכא פסוקא אין משתקין אותו מיהו מגונה הוי אך לשון הגמרא לא משמע כפי' ואותן בני אדם שאומרים ב' או ג' פעמים שמע ישראל ביוה''כ משתקין אותם לפירש''י ולפר''ח מגונה מיהא הוי או שמא אין לחוש רק כשקורא ק''ש בעונתה ומקבל עליו עול מלכות שמים ומ''מ טוב שלא לומר אך מה שאומרים ה' הוא האלהים ז' פעמים ביוה''כ ויום ערבה כנגד ז' רקיעים משבחים לבורא שהוא דר למעלה מז' מנהג כשר הוא וגם מצינו בקרא שתי פעמים ה' הוא האלהים גבי אליהו (מלכים א יח): מהיכן הוא מתחיל מתחלת הברכה שטעה בה. ירושלמי בטיטי אשתתק באופנים אתון שיילון לר' בון אמר להו בשם ריב''ל זה שעבר תחתיו יתחיל ממקום שפסק ופריך והתנן מתחיל מתחלת הברכה שטעה בה אמר להו מכיון דעניתון קדושת השם כמי שהוא תחלת הברכה דמי: לא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטרוף. תימה תיפוק ליה דמפסיק תפלה אם עונה אמן וי''ל מאחר שלא אמר האי טעמא ש''מ דעניית אמן לא חשיב ליה הפסקה מאחר שצורך תפלה הוא אבל לקרות כהנים לדוכן אומר ר''ת שאין ש''צ יכול לקוראם דחשיב הפסקה לתפלה אם קוראם אלא אחד מבני הקהל קוראם והא דאמרינן בסוטה פ' אלו נאמרים (ד' לח.) לשנים קורא כהנים וכו' לאו אשליח צבור קאי אלא אחזן כדתניא בספרי (פרשת נשא) אמור להם מלמד שהחזן אומר להם אמרו וחזן לאו היינו שליח צבור דחזן היינו המתעסק בצרכי צבור וכן משמע נמי בסוטה (ד' לט.) דלאו אשליח צבור קאי דמעיקרא קאמר אין הכהנים רשאין להתחיל בברכה עד שיכלה הדבור מפי הקורא פי' הקורא כהנים ואח''כ אומר אין שליח צבור רשאי וכו' משמע דשנים הם ויש שהיו רוצים לומר דכמו כן אין ש''צ רשאי להקרות יברכך לכהנים דכמו כן הוי הפסקה אמנם רבינו יהודה פי' דבהדיא יש במדרש טעמי יתרות וחסרות אמור להם מלמד ששליח צבור אומר להם על כל דבור ודבור וכן יש שרוצים להתיר לשליח צבור עצמו לקרות כהנים אפילו לפי' ר''ת דמה דפי' דהויא הפסקה היינו דוקא בימיהם מיד כשסיימו ברכת הודאה לא היו אומרים או''א ברכנו בברכה כדמשמע בסוטה (שם) דקאמר אין הקורא רשאי לקרות כהנים עד שיכלה אמן מפי הצבור פי' אמן שעונין בסיום ברכת הודאה אלמא משמע שלא היו אומרים אלא כהנים מיד אבל עכשיו שהורגלו לומר אלהינו בלשון ברכה ותפלה אין זו הפסק דלא גרע מעניית אמן דהכא דלא חשיבא הפסק כדפרישית: אמצעיות אין להן סדר. פי' בקונטרס ואם דלג ברכה אחת ואחר כך נזכר בה שלא במקומה אומרה במקום שנזכר. ולא נהירא דהא תנן במגילה (פ''ב ד' יז.) הקורא את המגילה למפרע לא יצא ותניא (שם) וכן בהלל וכן בק''ש וכן בתפלה לכך נראה כפירוש רשב''ם ורב אלפס דאין להן סדר דקאמר היינו שיתחיל במקום שדלג הברכה ומשם ואילך יאמר הכל על הסדר אבל ודאי לא יתחיל באתה חונן כמו בג' ראשונות וג' אחרונות שחוזר לראש וראיה מדתניא בתוספתא דמכילתין הקורא את שמע והשמיט בה פסוק אחד לא יקרא אותו פסוק בפני עצמו אלא מתחיל מאותו פסוק ואילך וגומר עד סופה ותניא נמי בפ''ב דמגילה (ד' יח.) שאם השמיט פסוק א' במגילה שקורא על הסדר מאותו פסוק ואילך והתם משוי. תפלה למגילה לענין הך מילתא כדפרישית ובה''ג פסק כרב אסי דאמר אמצעיות אין להן סדר חדא דרב הונא כתלמיד לגבי רב אסי כדאמרינן בכמה מקומות אמר רב הונא אמר רב אסי ועוד דלרב הונא צריך לדחוק ולשנויי מתני' דכולהו חדא ברכתא נינהו ואשנויי דחיקי לא ניקום ונסמוך ועוד דרב אסי ורב ששת קיימי בחד שיטתא ועוד דבשל סופרים הלך אחר המיקל וא''כ אדם שטעה ודלג ברכה אחת באמצעיות או שלא אמר המלך המשפט בין ר''ה ליוה''כ דקי''ל בפ''ק (דף יב:) דמחזירין אותו לא יחזור לאתה חונן אלא לאותה ברכה שדלג ומשם ואילך יאמר על הסדר כדפי' רשב''ם והיכא שטעה בג' ראשונות כגון שטעה בחתימתן או לא הזכיר בין ר''ה ליוה''כ בברכת אבות זכרנו או בתחיית המתים מי כמוך או שלא אמר המלך הקדוש חוזר לראשונה והיכא שטעה בשלש אחרונות כגון שטעה כמו כן בחתימתן או שלא הזכיר בין ראש השנה ליוה''כ בשים שלום בספר חיים טובים או וכתוב לחיים טובים בהודאה חוזר לעבודה וטעמא דכיון שכולה שבח הוי כברכה א'. ותענית צבור שש''צ קובע ברכה לעצמו שאומר עננו בין גואל לרופא אם שכחה ונזכר בה קודם סיום תפלה אין מחזירין אותו כיון שהיה צריך לחזור ולומר על הסדר כפי' רשב''ם א''כ הויא ברכה לבטלה אם מחזירין אותו אבל לפי' הקונטרס היה אומרה במקום שנזכר ואין כאן ברכה לבטלה: אל ישאל אדם צרכיו לא בג' ראשונות ולא בג' אחרונות. פי' ר''ח ורבינו האי דוקא ליחיד אבל צרכי צבור שואלין ולכך אנו אומרים זכרנו וקרובץ ויעלה ויבא בהם ותדע דדוקא יחיד קאמר שהרי עיקר ברכות אחרונות צרכי צבור הם: מלמדין אותו שלא ישחה. וא''ת וישחה ומה בכך וי''ל שלא יבא לעקור דברי חכמים שלא יאמרו כל אחד מחמיר כמו שהוא רוצה ואין כאן תקנת חכמי' וחיישינן ליוהרא: (תוספות)

 רשב"א  רב אסי אמר אמצעיות אין להם סדר. יש מן הגאונים ז"ל שפירשו: שאין להם סדר כלל, אלא בכל מקום שזוכר שדלג אחת מן הברכות שם הוא חוזר ואומר אותה ברכה שדלג, וחוזר לאחר מכן לברכה שהיה עומד בה, כגון שדלג ברכת רופא ואמר ברכת השנים ואחר כך נזכר אומר ברכת רופא ואומר אחריה קבוץ גליות. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל. וכתבו בתוספות דלפי דבריהם ענינו ששליח צבור קובעה ברכה בפני עצמה אם דלג אותה בכל מקום שהוא נזכר קודם שסיים את האמצעיות חוזר ואומרה ואף על גב דאמרינן דאם טעה אין מחזירין אותו, הני מילי שלא נזכר עד שסיים כל האמצעיות אבל כל זמן שהוא עומד באמצעיות כל מקום ומקום מקומה היא שהרי אין להם סדר כלל. ולפי דברי המפרשים האלו הא דאמרינן לעיל בפרק תפלת השחר (כח, ב) שמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות על הסדר, הכי קאמר סדרן על הסדר הזה שיקדים שלשה של שבח, ושל הודאה בסוף, ושאלת צרכים באמצע, אבל שיהא לאמצעיות עצמן סדר, לא. ולפי דברי המפרשים האלו קשיא לי לישנא דמתניתין דקתני מהיכן הוא מתחיל מתחלת ברכה שטעה בה זה. ואם כדבריהם היה לו לשנות להיכן הוא חוזר לברכה שטעה זה, אבל השתא משמע דמשם הוא מתחיל וחוזר לכסדרו, וכן נמי משמע מדקתני מהיכן ולא קתני היכן. אלא שיש לדחות דקתני הכי משום זמנין דקא טעי באמצע ברכה והוה אמינא דאינו צריך להתחיל אלא מן המקום הברור לו ואפילו באמצע הברכה, קא משמע לן דמתחלתה צריך להתחיל. והא דקתני בתוספתא (מגילה פרק ב, הלכה א) הקורא למפרע לא יצא וכן בהלל וכן במגילה וכן בתפלה. לא שנו אלא בששנה הסדר שאמר אמצעיות קודם לראשונות או אחרונות קודם לאמצעיות. ואי נמי בראשונות ובאחרונות ממש ובשהקדים ברכה לחברתה. אבל רבנו אלפסי ורובן של גאונים וכן הראב"ד ז"ל כולן הסכימו שיש לאמצעיות סדר שלא יקדים ברכה לחברתה, וכדמפרש בהו טעמא בגמרין דמגילה (יז, ב) וכן בירושלמי דמכלתין (פ"ב, ה"ד) מפני מה נסדרו זו אחר זו על זה הסדר וכו'. וכן נראה כדבריהם. והא דקא מותיב רב ששת ממתניתין, סתמא דמתניתין ופשיטותא אפילו לרב אסי קשיא, דהא קא פסיק ותני מהיכן הוא מתחיל מתחלת ברכה שטעה זה לא שנא בראשונות ואחרונות ולא שנא באמצעיות, אלא דלרב הונא לית ליה אוקימתא, ולרב אסי איכא לאוקומה באמצעיות, ואי נמי דקים להו דבאמצעיות מיירי. ואפשר נמי דהוה ליה לרב הונא לתרץ דמתניתין בשליח צבור שטעה ומשום טירחא דציבורא, וכמו שהקילו בו בכמה דברים אחרים, כגון בטועה בראש חודש ובשאר דברים, אבל ביחיד שטעה לא, אלא חוזר לאתה חונן, אלא מדלא משני הכי שמע מינה דרב הונא אפילו בשליח צבור קאמר. וכן כתב רב האי גאון ז"ל. ושמעינן נמי מיהא דלרב הונא לא שנא ידע באי זו ברכה טעה ולא שנא טעה ולא ידע היכן טעה לעולם חוזר לאתה חונן, דאי לא לישני ליה מתניתין ביודע היכן טעה. וכן כתב הראב"ד ז"ל. הא דאמר רב הונא לעולם אל ישאל אדם צרכיו בשלש אחרונות. כתב רב האי גאון ז"ל דהני מילי צרכי יחיד אבל צרכי רבים שואלין, דהא כל שלש אחרונות שאלת צרכי רבים נינהו, ואפילו תרצה לפניך עבודתינו דהוו אמרי במקדש צורך הוא, ושים שלום נמי תביעת ציבור הוא. אלא מיהו אף על גב דהכין, שלש ברכות ראשונות לשבח הן אמורות ואין בהם מקום תביעת צורך לא ליחיד ולא לצבור ולא מהוגן לרבנן אפילו מאן דאמר זכרנו לחיים באבות ומאן דאמר זכור רחמיך בהודאה, ואפילו מאן דאמר בחנוכה ופורים כמו שעשית נסים לראשונים כן תעשה נסים לאחרונים. והני מילי לאו רגילי במתיבתא למימרינהו ע"כ. ובהלכות גדולות [כתב]: לעולם לא ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות ומהכא לא שבקין רבנן למימרא אפילו זכרנו לחיים במגן, וזכור רחמיך וכבוש את כעסך במודים, אבל בספר חיים אמרין בשים שלום דסליקו להו שמונה עשרה והוי ליה כתחנונים. ויש מן הגאונים האחרונים ז"ל שהתירו בו צרכי צבור. וכן ודאי נראה, דמאי שנא מיעלה ויבא דאמרינן בעבודה וכן כל דבר שהוא להבא שאומרים בעבודה, וזכרנו לחיים איתיה נמי במסכת סופרים (פי"ט, ה"ח) שהיא ממסכתות קטנות המקובלות מן הראשונים. וגדולה מזו אמרו בכמה מקומות בתוספות לרבותינו הצרפתים ז"ל (ד"ה אמצעיות ולעיל יב, ב ד"ה והלכתא) שאלו טעה ולא הזכיר זכרנו ומי כמוך בשלש ראשונות חוזר לראש כאילו טעה בגופן של ברכות. וכן בוכתוב לחיים ובספר חיים שבאחרונות, כעין שחייבו לחזור בראשי חדשים, וזה ודאי דבר של תימה שלא הצריכו לחזור אלא במאורע היום והוא שיש לו קרבן מוסף. (רשב"א)


דף לד - ב

כהן גדול בסוף כל ברכה וברכה והמלך תחלת כל ברכה וברכה וסוף כל ברכה וברכה אמר רבי יצחק בר נחמני לדידי מפרשא לי מיניה דריב''ל הדיוט כמו שאמרנו כהן גדול תחלת כל ברכה וברכה המלך כיון שכרע שוב אינו זוקף שנאמר {מלכים א ח-נד} ויהי ככלות שלמה להתפלל וגו' קם מלפני מזבח ה' מכרוע על ברכיו: ת''ר קידה על אפים שנאמר {מלכים א א-לא} ותקד בת שבע אפים ארץ כריעה על ברכים שנאמר מכרוע על ברכיו השתחואה זו פשוט ידים ורגלים שנאמר {בראשית לז-י} הבא נבא אני ואמך ואחיך להשתחות לך ארצה אמר רב חייא בריה דרב הונא חזינא להו לאביי ורבא דמצלו אצלויי תני חדא הכורע בהודאה הרי זה משובח ותניא אידך הרי זה מגונה לא קשיא הא בתחלה הא לבסוף רבא כרע בהודאה תחלה וסוף אמרי ליה רבנן אמאי קא עביד מר הכי אמר להו חזינא לרב נחמן דכרע וחזינא ליה לרב ששת דקא עבד הכי והתניא הכורע בהודאה הרי זה מגונה ההיא בהודאה שבהלל והתניא הכורע בהודאה ובהודאה של הלל הרי זה מגונה כי תניא ההיא בהודאה דברכת המזון מתני' המתפלל וטעה סימן רע לו ואם שליח צבור הוא סימן רע לשולחיו מפני ששלוחו של אדם כמותו אמרו עליו על ר' חנינא בן דוסא שהיה מתפלל על החולים ואומר זה חי וזה מת אמרו לו מנין אתה יודע אמר להם אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מקובל ואם לאו יודע אני שהוא מטורף גמ' אהייא א''ר חייא אמר רב ספרא משום חד דבי רבי באבות איכא דמתני לה אברייתא המתפלל צריך שיכוין את לבו בכולן ואם אינו יכול לכוין בכולן יכוין את לבו באחת א''ר חייא אמר רב ספרא משום חד דבי רבי באבות אמרו עליו על רבי חנינא וכו': מנא הני מילי א''ר יהושע בן לוי דאמר קרא {ישעיה נז-יט} בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו א''ר חייא בר אבא א''ר יוחנן כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא למשיא בתו לתלמיד חכם ולעושה פרקמטיא לת''ח ולמהנה ת''ח מנכסיו אבל תלמידי חכמים עצמן {ישעיה סד-ג} עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל לעולם הבא עין לא ראתה אלהים זולתך ופליגא דשמואל דאמר שמואל אין בין העוה''ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד שנאמר {דברים טו-יא} כי לא יחדל אביון מקרב הארץ וא''ר חייא בר אבא א''ר יוחנן כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה אבל צדיקים גמורים עין לא ראתה אלהים זולתך ופליגא דר' אבהו דא''ר אבהו מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין שנאמר {ישעיה נז-יט} שלום שלום לרחוק ולקרוב לרחוק ברישא והדר לקרוב ורבי יוחנן אמר לך מאי רחוק שהיה רחוק מדבר עבירה מעיקרא ומאי קרוב שהיה קרוב לדבר עבירה ונתרחק ממנו השתא מאי עין לא ראתה אמר רבי יהושע בן לוי זה יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית רבי שמואל בר נחמני אמר זה עדן שלא שלטה בו עין כל בריה שמא תאמר אדם הראשון היכן היה בגן ושמא תאמר הוא גן הוא עדן תלמוד לומר {בראשית ב-י} ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן גן לחוד ועדן לחוד: ת''ר מעשה שחלה בנו של ר''ג שגר שני ת''ח אצל רבי חנינא בן דוסא לבקש עליו רחמים כיון שראה אותם עלה לעלייה ובקש עליו רחמים בירידתו אמר להם לכו שחלצתו חמה אמרו לו וכי נביא אתה אמר להן לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי אלא כך מקובלני אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מקובל ואם לאו יודע אני שהוא מטורף ישבו וכתבו וכוונו אותה שעה וכשבאו אצל ר''ג אמר להן העבודה לא חסרתם ולא הותרתם אלא כך היה מעשה באותה שעה חלצתו חמה ושאל לנו מים לשתות ושוב מעשה ברבי חנינא בן דוסא שהלך ללמוד תורה אצל ר' יוחנן בן זכאי וחלה בנו של ריב''ז אמר לו חנינא בני בקש עליו רחמים ויחיה הניח ראשו בין ברכיו ובקש עליו רחמים וחיה אמר רבי יוחנן בן זכאי אלמלי הטיח בן זכאי את ראשו בין ברכיו כל היום כולו לא היו משגיחים עליו אמרה לו אשתו וכי חנינא גדול ממך אמר לה לאו אלא הוא דומה כעבד לפני המלך ואני דומה כשר לפני המלך: ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן אל יתפלל אדם אלא בבית שיש שם חלונות שנאמר {דניאל ו-יא} וכוין פתיחן ליה בעליתיה (לקבל) [נגד] ירושלם אמר רב כהנא חציף עלי מאן דמצלי בבקתא ואמר רב כהנא חציף עלי מאן דמפרש חטאיה שנאמר {תהילים לב-א} אשרי נשוי פשע כסוי חטאה:

 רש"י  כהן גדול בסוף כל ברכה. כל מה שהוא גדול ביותר צריך להכניע ולהשפיל עצמו: אינו זוקף. עד שיגמור: קם מלפני מזבח ה' מכרוע. רישיה דקרא ויהי ככלות שלמה להתפלל והדר קם מכרוע: ארצה. לשון משתטח משמע: דמצלו אצלויי. כשנופלין על פניהם אין פושטין ידיהם ורגליהם אלא מטין על צדיהן: בתחלה. כורע: חזינא לרב נחמן דכרע. תחלה וסוף: בהודאה דהלל. הודו לה' כי טוב: מתני' אם שגורה. אם סדורה תפלתי בפי במרוצה ואיני נכשל ותחנתי נובעת מלבי אל פי כל מה שאני חפץ להאריך בתחנונים: שהוא מטורף. החולה לשון אחר [לשון] טורפין לו תפלתו בפניו כלומר התפלה שהתפללו עליו מטורפת וטרודה ממנו ואינה מקובלת: גמ' אהייא. בהיכא ובאיזו מן הברכות הוי טעות בסימן רע: באבות. שהוא תחלת התפלה רמז הוא שאין חפץ בה: בורא ניב שפתים. כשהניב בריא באדם אז מובטח על השלום: לא נתנבאו. הטובות והנחמות: עין לא ראתה. לא נראית ולא נגלית לשום נביא: רחוק. שהיה רחוק כל ימיו מן העבירה דהיינו צדיק מעיקרו: חלצתו חמה. שלפתו ניטלה מגופו החמה הוא החולי הקודחו חלצתו לשון חלץ מהם: לא חסרתם. שעה: כעבד. בן בית נכנס ויוצא שלא ברשות: כשר לפני המלך. שאינו רגיל לבא לפניו: חלונות. שגורמין לו שיכוין לבו שהוא מסתכל כלפי שמים ולבו נכנע: דמצלי בבקתא. בבקעה שכשהוא במקום צניעות חלה עליו אימת מלך ולבו נשבר: (רש"י)

 תוספות  קידה על אפים. ומייתי קרא אע''ג דאשכחן נמי בענין אחר יש לומר דקים ליה מקבלה דקידה על אפים ומייתי קרא דמסייעו: חזינא לאביי ורבא דמצלו אצלויי. פירוש שהיו מטין על צדיהן: יכוין לבו באחת מהן. והא דאמרי' בסוף פרק ת''ה (דף ל:) לעולם ימוד אדם דעתו אם יכול לכוין יתפלל ואם לאו אל יתפלל יש לפרש התם נמי באחת מהן: חציף עלי מאן דמצלי בבקתא. וא''ת הכתיב ויצא יצחק לשוח בשדה (בראשית כד) י''ל דהתם מיירי בהר המוריה כדאמרי' בפסחים פרק האשה (ד' פח.) לא כיצחק שקראו שדה וכו' א''נ בקתא דהכא מיירי בבקעה במקום שרגילין שם בני אדם לעבור והולכי דרכים: כסוי חטאה. וטעמא לפי שאז מתבייש על חטאו אבל אם מפרש חטאיו דומה שאינו מתבייש עליו ואמרינן לעיל פרק קמא (ד' יב:) כל העושה דבר ומתבייש מוחלים לו מיד: (תוספות)

 רשב"א  רבא כרע בהודאה תחלה וסוף, אמרי ליה רבנן אמאי עביד מר הכי, אמר להו חזינן ליה לרב נחמן דכרע והדר כרע ולרב ששת דכרע והדר כרע. ומהכא איכא למשמע דלא גרסינן במתניתין בהודאה תחלה וסוף. אלא הכי גרסינן: אלו ברכות שאדם שוחה בהם באבות ובהודאה. דאילו לגרסת הספרים דגרסי ובהודאה תחלה וסוף הא מתניתין היא. והראב"ד ז"ל פירש דהאי פלוגתא לאו בכריעות דשליח צבור ויחיד המתפללין דהיא פשיטא ודאי דכרעי תחלה וסוף, אלא בכריעות דמודים דרבנן היא, כדגרסינן בירושלמי (פ"א, ה"ה) תני הכל שוחין עם שליח צבור בהודאה אמר רבי זעירא ובלבד במודים, רבי זעירא הוה סמוך לקרובה כדי שיהא שוחה עמו תחלה וסוף. ונראה מכאן ששוחין במודים דרבנן בסוף, אבל אין משגיחין לשוח עם החזן בסוף ההודאה אלא באיזה מקום שיסיים מודים דרבנן, ורבי זעירא היה מכוין ואומר מעט מעט כדי שישלים עם החזן ונראה כאילו כורע עמו תחלה וסוף, ובמודים דרבנן לא ראיתי מי שחותם בו והודאה בלבד היא, ואלא מיהו מצאתי בירושלמי דמכלתין (שם) דכולהו אמוראי חתימי ביה ברוך אתה ה' אל ההודאות ואף על פי שאינה פותחת בברוך, שמא עשאוה כסמוכה לעבודה, ואי נמי יש קצת שחותמות ואינן פותחות ואף על פי שאינן סמוכות. הדרן עלך פרק אין עומדין (רשב"א)


פרק שישי - כיצד מברכין



דף לה - א

מתני' כיצד מברכין על הפירות על פירות האילן הוא אומר בורא פרי העץ חוץ מן היין שעל היין הוא אומר בורא פרי הגפן ועל פירות הארץ הוא אומר בורא פרי האדמה חוץ מן הפת שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ ועל הירקות הוא אומר בורא פרי האדמה רבי יהודה אומר בורא מיני דשאים: גמ' מנא ה''מ דתנו רבנן {ויקרא יט-כד} קדש הלולים לה' מלמד שטעונים ברכה לפניהם ולאחריהם מכאן אמר ר''ע אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך והאי קדש הלולים להכי הוא דאתא האי מיבעי ליה חד דאמר רחמנא אחליה והדר אכליה ואידך דבר הטעון שירה טעון חלול ושאינו טעון שירה אין טעון חלול וכדר' שמואל בר נחמני א''ר יונתן דאמר ר' שמואל בר נחמני א''ר יונתן מנין שאין אומרים שירה אלא על היין שנאמר {שופטים ט-יג} ותאמר להם הגפן החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים אם אנשים משמח אלהים במה משמח מכאן שאין אומרים שירה אלא על היין הניחא למאן דתני נטע רבעי אלא למאן דתני כרם רבעי מאי איכא למימר דאתמר ר' חייא ור' שמעון ברבי חד תני כרם רבעי וחד תני נטע רבעי ולמאן דתני כרם רבעי הניחא אי יליף ג''ש דתניא ר' אומר נאמר כאן {ויקרא יט-כה} להוסיף לכם תבואתו ונאמר להלן {דברים כב-ט} ותבואת הכרם מה להלן כרם אף כאן כרם אייתר ליה חד הלול לברכה ואי לא יליף גזרה שוה ברכה מנא ליה ואי נמי יליף גזרה שוה אשכחן לאחריו לפניו מנין הא לא קשיא דאתיא בקל וחומר כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כל שכן אשכחן כרם שאר מינין מנין דיליף מכרם מה כרם דבר שנהנה וטעון ברכה אף כל דבר שנהנה טעון ברכה איכא למפרך מה לכרם שכן חייב בעוללות קמה תוכיח מה לקמה שכן חייבת בחלה כרם יוכיח וחזר הדין לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהן דבר שנהנה וטעון ברכה אף כל דבר שנהנה טעון ברכה מה להצד השוה שבהן שכן יש בו צד מזבח ואתי נמי זית דאית ביה צד מזבח וזית מצד מזבח אתי והא בהדיא כתיב ביה כרם דכתיב {שופטים טו-ה} ויבער מגדיש ועד קמה ועד כרם זית אמר רב פפא כרם זית אקרי כרם סתמא לא אקרי מ''מ קשיא מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד מזבח אלא דיליף לה משבעת המינין מה שבעת המינין דבר שנהנה וטעון ברכה אף כל דבר שנהנה טעון ברכה מה לשבעת המינין שכן חייבין בבכורים ועוד התינח לאחריו לפניו מנין הא לא קשיא דאתי בקל וחומר כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לכ''ש ולמאן דתני נטע רבעי הא תינח כל דבר נטיעה דלאו בר נטיעה כגון בשר ביצים ודגים מנא ליה אלא סברא הוא אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה: ת''ר אסור לו לאדם שיהנה מן העוה''ז בלא ברכה וכל הנהנה מן העוה''ז בלא ברכה מעל מאי תקנתיה ילך אצל חכם ילך אצל חכם מאי עביד ליה הא עביד ליה איסורא אלא אמר רבא ילך אצל חכם מעיקרא וילמדנו ברכות כדי שלא יבא לידי מעילה אמר רב יהודה אמר שמואל כל הנהנה מן העוה''ז בלא ברכה כאילו נהנה מקדשי שמים שנא' {תהילים כד-א} לה' הארץ ומלואה ר' לוי רמי כתיב לה' הארץ ומלואה וכתיב {תהילים קטו-טז} השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם לא קשיא כאן קודם ברכה

 רש"י  כיצד מברכין וכו' חוץ מן היין. שמתוך חשיבותו קבעו לו ברכה לעצמו וכן הפת: בורא מיני דשאים. לפי שיש בכלל פרי האדמה דשאים וזרעים כגון קטניות ורבי יהודה בעי היכר ברכה לכל מין ומין: גמ' קדש הלולים. בנטע רבעי כתיב ומשמע שני הלולים טעון באכילתו כשתאכלנו בשנה הרביעית שהוא מותר באכילה: האי מיבעי ליה. הלולים לשון חלולים חד מינייהו אתא לאורויי אחליה והדר אכליה הוציאהו לחולין ע''י פדיון אם באת לאוכלו חוץ לירושלים וחד ללמדך שלא נאמרה תורת רבעי אלא בכרם שנא' קדש הלולים דבר שמהללין בו טעון חלול וזהו יין: שאין אומרים. הלוים שיר של קרבן במקדש אלא על היין כשמנסכין נסכי מזבח: הניחא למ''ד כו'. כולה סיומא דפרכא הוא וה''ק הניחא הא דילפת ברכה מהכא למאן דתני נטע רבעי דאית ליה כל פירות האילן בתורת רבעי ולא דריש מהכא דבר דטעון הלול טעון חלול אייתר ליה חד הלול לברכה: מאי איכא למימר. הא מיבעי ליה למדרש שאין חלול אלא במקום הלול: חד תני כרם רבעי. בכל מקום שיש במשנה נטע רבעי תני איהו כרם: הניחא אי יליף בג''ש. דריש למלתיה בג''ש ואייתר ליה חד הלול לברכה: אשכחן לאחריו. כדאשכחן בברכת המזון דכתיב ואכלת ושבעת וברכת (דברים ח): חייב בעוללות. וכרמך לא תעולל (ויקרא יט) איזהו עוללות כל שאין להן פסיגין לא כתף ולא נטף אלא שורה יחידית של ענבים: קמה תוכיח. דאשכחן דאצרכה רחמנא ברכה דכתיב תאכל בה לחם וגו' (דברים ח) וסמיך ליה ואכלת ושבעת וברכת: צד מזבח. יין לנסכים וסלת למנחות: שבעה מינין. האמורים בארץ חטה ושעורה וגו' (שם ח) ובתרייהו כתיב ואכלת ושבעת וברכת: שכן טעונים בכורים. דהכי אמרינן במנחות (פ''ט ד' פד:): נאמר כאן ארץ כי באתי אל הארץ (דברים כו) ונאמר להלן ארץ חטה ושעורה מה להלן שבח הארץ אף כאן שבח הארץ: אלא סברא הוא. דלתרווייהו אית להו פירכא למאן דתני כרם ויליף ברכה מז' המינים איכא פירכא שכן טעונים בכורים ולמאן דתני נטע רבעי איכא למפרך התינח מידי דבר נטיעה דלאו בר נטיעה מנלן אלא סברא הוא דכיון דנהנה צריך להודות למי שבראם: מעל. כנהנה מן ההקדש דכתיב לה' הארץ ומלואה כדאמרינן לקמן: לאחר ברכה. הרי היא לבני אדם: (רש"י)

 תוספות  כיצד מברכין. לא שייך להקשות תנא היכא קאי דקתני כיצד כדפריך בריש מכילתין (ד' ב.) משום דהכא סברא הוא לברך כדמסיק בגמרא דאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה אי נמי י''ל דקאי אמתני' דמי שמתו (ד' כ:) דקתני בעל קרי מברך לאחריו ואינו מברך לפניו והכי נמי שייך הכא לברך על כל דבר ודבר ע''כ קאמר הכא כיצד מברכין: אחליה והדר אכליה. תימה למה לי קרא הא בפ''ב דקדושין (ד' נד:) גמרינן קדש קדש ממעשר שני א''כ נילף ממעשר שני וי''ל אי לאו קרא דהלולים הוה אמינא דאדרבה נילף לחומרא קדש קדש משביעית ואין לו פדיון. עוד פי' רבינו חיים כהן אי מהתם הוה אמינא כי מעשר שני ממש ודוקא בזמן שמעשר שני נוהג כמו בשנה ראשונה ושניה ורביעית וחמישית לשמטה נוהג חלול אבל שלישית וששית שמעשר עני דוקא אימא לא קמ''ל חלולים: שאין אומרים שירה אלא על היין. פירוש אין אומרים שירה על שום אכילת מזבח כגון זריקת דמים ונסוך המים כי אם על היין אבל ודאי מצינו שירה בלא יין כגון הלל שבשחיטת פסחים (תמיד נשחט ד' סד.) [ע''ש בתוספות]: ולמאן דתני כרם רבעי וכו'. ועתה קיימא לן דרבעי נוהג אף בח''ל מיהו בכרם נוהג ולא בשאר אילנות דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בח''ל וכרם רבעי בזמן הזה מחללין על שוה פרוט' ושוחקו ומטילו לנהר וכן מפורש בשאלתות דרב אחאי [פרשת קדושים סימן ק]: ואתי נמי זית במה הצד. וא''ת איכא למפרך מה להצד השוה שכן חייבים בלקט דפרט בכרם היינו לקט משא''כ בזית דאין בו לקט וי''ל דניחא ליה למפרך פירכא אפי' יהא הצד השוה חשוב למיתי זית מיניה מ''מ קאמר דשאר מינים לא ידע מיניה: תינח לאחריו. דעיקר ברכה לאחריו כדכתיב ואכלת ושבעת וברכת: לפניו לכ''ש. לאו ק''ו הוא דאם כן תהא ברכה דלפניו מדאורייתא ולעיל פרק מי שמתו (דף כא.) משמע גבי בעל קרי דלאו דאורייתא הוא ואפי' רבי יהודה לא פליג אלא משום דעשאן כהלכות דרך ארץ (שם ד' כב.): דבר שאין גדולו מן הקרקע. כגון בשר וחלב. וא''ת מאי איריא בשר אפילו ירקות נמי לא אתיא ליה וי''ל דאיכא למימר קמה תוכיח ולפי' רש''י ניחא דגריס דלאו בר נטיעה מנין וליכא למימר דאתא משאר אילנות דאיכא למפרך מה להנך שכן חייבים בפיאה: אלא סברא הוא אסור לאדם שיהנה כו'. וקרא דנסיב לעיל אסמכתא בעלמא והגמרא היה סבור מתחלה דלמוד גמור הוא: (תוספות)

 רשב"א  הא מבעי ליה חד דאמר רחמנא חלול אחליה לקדושתיה והדר אכליה. פירוש: לא שנחליף את האותיות ונעשה הלולים כמו חלולים, אלא פירושא בעלמא הוא שההלול הזה שאמרה תורה כאן היינו הלול של חלול כשמחללין קדושתו על פדיונו, אבל עיקר החלול ממקום אחר למדנוהו מדכתיב (דברים כ, ו) אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וגו', אלא שמשם לא למדנו מתי יהיה החלול וכאן גלה הכתוב שהוא בשנה הרביעית, דדרשינן האי קודש הלולים שיהא מהולל כקדש שלא יאכל פריו בלא פדיון שיפדנו בשנה הרביעית. הראב"ד ז"ל. מנין שאין אומרין שירה אלא על היין. פירוש: לא שאין אומרים שירה בשום מקום אלא על היין, שהרי אומרין שירה בשחיטת פסחים כדאיתא בפסחים בפרק תמיד נשחט (סד, א), וכן אומרין שירה במלחמה כדאיתא ביהושפט בדברי הימים (ב, כ, טו), אלא הכי קאמר שאין אומרים שירה באכילת מזבח כגון בהקטרה ובזריקת דמים ובנסוך המים אלא על היין בלבד. וחד תני כרם רבעי. ואע"ג דתנן (ביכורים פ"ב, מ"ו) אתרוג שוה לאילן בשלשה דרכים לערלה ולרבעי, דאלמא אפילו שאר נטעים טעונין חלול. יש לומר דרבי חייא ורבי שמעון בר רבי תנאי נינהו ופליגי. ולענין פסק הלכה קיימא לן כמאן דתני כרם רבעי דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ כדאיתא לקמן בפרקין (לו, א), והלכך אין נטע רבעי נוהג עכשיו אלא כרם רבעי. וכן כתוב בתוספות, ולא גפן יחידית אלא שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב דהיינו כרם. וכן כתב הרב בעל המאור ז"ל. אי נמי יליף גזירה שוה, אשכחן לאחריו לפניו מנא ליה. מסתברא דהכי פירושו אשכחן לאחריו, כלומר: מכל מקום מכאן אין ללמוד אלא ברכה אחת או לפניו או לאחריו, וכיון שכן נוקמא לאחריו דנלמוד סתום מן המפורש שחייבה תורה ברכה לשבעת המינים בהדיא לאחריהם כדכתיב (דברים ח, י) וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ. ואם תאמר לאחריו בכרם למה לי מהלולים, הא בהדיא כתיבה ביה ואכלת ושבעת וברכת, והא גבי שבעת המינין כתיב. יש לומר דהוה אמינא דהתם ביין דוקא דומיא דזית משום דכתיב ביה זית שמן דמשמע שעל השמן קאמר, וטעמא משום דהיין והשמן עיקר הפרי דאישתנו לעילויא, אבל על הענבים עצמן לא אשכחן אלא מקדש הלולים ואף היא לאחריו ולא לפניו. ובהא נמי מיתריץ הא דאמרינן בסמוך ואתיא נמי זית הואיל ואית ביה צד מזבח, ואקשינן וזית מצד מזבח אתיא, הא בהדיא כתיב ביה כרם וכו', ולא אקשינן הא בהדיא כתיב ביה ואכלת ושבעת, אלא טעמא כדאמרן דקרא דואכלת איכא לאוקמי דוקא בשמן מדכתיב זית שמן אבל הכא בזית עצמו. וראיתי בשם רש"י ז"ל בהפך זה דההוא קרא דארץ חטה ושעורה גפן וגו', הוה מוקמינא בענבים ממש דומיא דתאנה ורמון, והאי קרא דהלול משמע יין כדכתיב שם (ויקרא יט, כה) לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ והיינו יין כדכתיב (במדבר יח, ל) וְ[כִ]תְבוּאַת יָקֶב. קל וחומר כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כל שכן. ולאו קל וחומר ממש הוא דאילו כן שבעת המינין יהיו טעונין ברכה לפניהם מן התורה, ואנן תנן לעיל בפרק מי שמתו (כ, ב) גבי בעל קרי ועל המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו, וטעמא משום דלאחריו הוי דאורייתא ולפניו לא הוי אלא מדרבנן כדאיתא התם בגמרא, ואפילו לר' יהודה דאמר מברך לפניהם ולאחריהם, היינו משום דסבירא ליה דבעל קרי מותר בהם משום דעשאום כהלכות דרך ארץ כדאיתא התם, אלא משום דלא סלקא הא שמעתא לא דייקינן בה כולי האי. הכי גרסינן בכל הספרים: סברא היא אסור לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה. כלומר: בכולהו בין מידי דבר נטיעה ובין מידי דלאו בר נטיעה, ובין למאן דתני נטע רבעי ובין למאן דתני כרם רבעי, ליכא דטעון ברכה לא לפניו ולא לאחריו מן התורה אלא שבעת המינים בלבד שהן טעונין [ברכה] לאחריהן מן התורה, הא שאר מינין בין לפניהן בין לאחריהן אין טעונין כלל אלא מסברא וקרא אסמכתא בעלמא. כל הנהנה מהעולם הזה בלא ברכה מעל. ירושלמי (בפרקין ה"א): כתיב (תהלים כד, א) לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ, הנהנה כלום מן העולם מעל עד שיתירו לו כל המצות [וכו'], רבי חזקיה ר' ירמיה ר' אבין בשם ריש לקיש אָמַרְתְּ לַה' אֲדֹנָי אָתָּה טוֹבָתִי בַּל עָלֶיךָ (תהלים יז, ב), אם אכלת וברכת כביכול משלך אכלת. (רשב"א)


דף לה - ב

כאן לאחר ברכה א''ר חנינא בר פפא כל הנהנה מן העוה''ז בלא ברכה כאילו גוזל להקב''ה וכנסת ישראל שנא' {משלי כח-כד} גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית ואין אביו אלא הקב''ה שנא' {דברים לב-ו} הלא הוא אביך קנך ואין אמו אלא כנסת ישראל שנא' {משלי א-ח} שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך מאי חבר הוא לאיש משחית א''ר חנינא בר פפא חבר הוא לירבעם בן נבט שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים: ר' חנינא בר פפא רמי כתיב {הושע ב-יא} ולקחתי דגני בעתו וגו' וכתיב {דברים יא-יד} ואספת דגנך וגו' ל''ק כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום ת''ר ואספת דגנך מה ת''ל לפי שנא' {יהושע א-ח} לא ימוש ספר התורה הזה מפיך יכול דברים ככתבן ת''ל ואספת דגנך הנהג בהן מנהג דרך ארץ דברי ר' ישמעאל ר''ש בן יוחי אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח תורה מה תהא עליה אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע''י אחרים שנא' {ישעיה סא-ה} ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו' ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע''י עצמן שנא' {דברים יא-יד} ואספת דגנך ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן שנא' {דברים כח-מח} ועבדת את אויביך וגו' אמר אביי הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן כר' שמעון בן יוחי ולא עלתה בידן א''ל רבא לרבנן במטותא מינייכו ביומי ניסן וביומי תשרי לא תתחזו קמאי כי היכי דלא תטרדו במזונייכו כולא שתא: אמר רבה בר בר חנה א''ר יוחנן משום רבי יהודה בר' אלעאי בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים דורות הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי זו וזו נתקיימה בידן דורות האחרונים שעשו מלאכתן קבע ותורתן עראי זו וזו לא נתקיימה בידן ואמר רבה בר בר חנה אר''י משום ר''י בר' אלעאי בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים דורות הראשונים היו מכניסין פירותיהן דרך טרקסמון כדי לחייבן במעשר דורות האחרונים מכניסין פירותיהן דרך גגות דרך חצרות דרך קרפיפות כדי לפטרן מן המעשר דא''ר ינאי אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית שנא' {דברים כו-יג} בערתי הקדש מן הבית ור' יוחנן אמר אפי' חצר קובעת שנא' {דברים כו-יב} ואכלו בשעריך ושבעו: חוץ מן היין וכו': מאי שנא יין אילימא משום דאשתני לעלויא אשתני לברכה והרי שמן דאשתני לעלויא ולא אשתני לברכה דאמר רב יהודה אמר שמואל וכן א''ר יצחק א''ר יוחנן שמן זית מברכין עליו בפה''ע אמרי התם משום דלא אפשר היכי נבריך נבריך בורא פרי הזית פירא גופיה זית אקרי ונבריך עליה בורא פרי עץ זית אלא אמר מר זוטרא חמרא זיין משחא לא זיין ומשחא לא זיין והתנן הנודר מן המזון מותר במים ובמלח והוינן בה מים ומלח הוא דלא אקרי מזון הא כל מילי אקרי מזון נימא תיהוי תיובתא דרב ושמואל דאמרי אין מברכין בורא מיני מזונות אלא בה' המינין בלבד וא''ר הונא באומר כל הזן עלי אלמא משחא זיין אלא חמרא סעיד ומשחא לא סעיד וחמרא מי סעיד והא רבא הוה שתי חמרי כל מעלי יומא דפסחא כי היכי דנגרריה ללביה וניכול מצה טפי טובא גריר פורתא סעיד ומי סעיד כלל והכתיב {תהילים קד-טו} ויין ישמח לבב אנוש ולחם לבב אנוש יסעד וגו' נהמא הוא דסעיד חמרא לא סעיד אלא חמרא אית ביה תרתי סעיד ומשמח נהמא מסעד סעיד שמוחי לא משמח אי הכי נבריך עליה שלש ברכות לא קבעי אינשי סעודתייהו עלויה א''ל רב נחמן בר יצחק לרבא אי קבע עלויה סעודתיה מאי א''ל לכשיבא אליהו ויאמר אי הויא קביעותא השתא מיהא בטלה דעתו אצל כל אדם: גופא אמר רב יהודה אמר שמואל וכן א''ר יצחק א''ר יוחנן שמן זית מברכין עליו בורא פרי העץ היכי דמי אילימא דקא שתי ליה (משתה) אוזוקי מזיק ליה דתניא השותה שמן של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש הסך שמן של תרומה משלם את הקרן ומשלם את החומש אלא דקא אכיל ליה על ידי פת אי הכי הויא ליה פת עיקר והוא טפל ותנן זה הכלל כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה אלא דקא שתי ליה ע''י אניגרון דאמר רבה בר שמואל אניגרון מיא דסלקא אנסיגרון מיא

 רש"י  גוזל להקב''ה. את ברכתו: וכנסת ישראל. שכשחטאו הפירות לוקין: אין פשע. ולפי שהוא מיקל רואים האחרים ולמדין ממנו לעשות כן ליהנות מן העולם בלא ברכה ולכך נקרא זה המיקל חבר לאיש משחית: לירבעם בן נבט. שחטא והחטיא את ישראל כך הוא חוטא ומחטיא: בזמן שעושין רצונו. הדגן שלהם וכשאין עושים רצונו נוטלו ומראה להם שהוא שלו: דברים ככתבן. שלא יעסוק בדרך ארץ: הנהג בהם. עם דברי תורה: מנהג דרך ארץ. שאם תבא לידי צורך הבריות סופך ליבטל מדברי תורה: אפשר. בתמיה אפשר כדבריך: ביומי ניסן. ימי הקציר: ביומי תשרי. דריכת הגתות והבדים: דרך טרקסמון. דרך שערי החצר והבית: פני הבית. פתח כניסה ויציאה: אין הטבל מתחייב במעשר. מן התורה אבל אכילת קבע אסור לאכול מדרבנן: זית אקרי. והוה ליה בורא פרי הפרי שהפרי קרוי זית ואין זו בריאת שמים כי בידי אדם היא בריאה זו אבל גבי גפן הגפן היא העץ והענבים הם פרי הגפן: חמרא זיין. להכי חשיב לקבוע לו ברכה לעצמו: ואמר רב הונא. הא דקתני מותר במים ובמלח ואסור בשאר אוכלין ומשקין לאו באומר קונם מזון עלי דאין מזון אלא מה' מיני דגן חטין ושעורין וכוסמין ושבולת שועל ושיפון אלא באומר כל הזן עלי קונם וכל מילי נהי דלא אקרו מזון מיהו מיזן זייני בר ממים ומלח אלמא משחא זיין: סעיד. חשיב טפי ממזון: והכתיב ויין ישמח לבב אנוש. וסיפא דקרא ולחם לבב אנוש יסעד משמע אבל יין אינו אלא משמח ומשני לאו כדקאמרת אלא לחם יסעד ולא ישמח אבל יין סועד ומשמח: אי הכי. דזיין וסעיד מזון הוא ולבריך עליה שלש ברכות לאחריו ואנן אמרינן לקמן בפרקין (דף לז.) כל שהוא משבעת המינין ולא מין דגן חכמים אומרים ברכה אחת: אוזוקי מזיק. לגופיה ואין זו אכילה שטעונה ברכה דגבי ברכה ואכלת כתיב: דתני'. דלאו בר אכילה היא: השותה שמן של תרומה. בשוגג: משלם את הקרן. כשאחד מזיק את חבירו בממונו: ואין משלם חומש. דגבי חומש אכילה כתיב ואיש כי יאכל קדש בשגגה (ויקרא כב) פרט למזיק: ע''י הפת. משום לפתן: ע''י אניגרון. מין מאכל הוא ונותנים לתוכו שמן ושנוי במשנה בכמה מקומות: דאמר רבה בר שמואל. לא אתא הכא אלא לפרושי לן מאי ניהו: מיא דסלקא. מים ששלקו בהן תרדין: (רש"י)

 תוספות  כאן לאחר ברכה. וכן בפ' כל כתבי (שבת ד' קיט.) אמרי' כשהיו מניחים השולחן היו אומרים לה' הארץ ומלואה וכשהיו מסלקין השולחן היו אומרים השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם: כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום שנאמר ואספת דגנך. וא''ת והא לקמן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מוקמי' ליה. וי''ל דמיירי ודאי שעושין רצונו אבל אין עושין רצונו כ''כ דאינם צדיקים גמורים ועוד י''ל דפליג ליה אהא דלקמן שבא לפרש מה בין עושים ואין עושין והכא בעושים ואין עושים כי הדדי נינהו: דרך טרקסמון. פירש''י היינו דאורייתא אבל מדרבנן גם חצר קובעת כדמשמע בפ' יוצא דופן (נדה ד' מז:) איזהו חצר שחייב במעשר וכו' וכן מוכח בפ' המביא (ביצה ד' לה.): טובא גריר. מכאן משמע שאסור לשתות יין בערב פסח מן המנח' ולמעלה ואם רוצה לשתו' צריך לשתות הרבה דטובא מגריר גריר: (תוספות)


דף לו - א

דכולהו שלקי א''כ הוה ליה אניגרון עיקר ושמן טפל ותנן זה הכלל כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה הכא במאי עסקינן בחושש בגרונו דתניא החושש בגרונו לא יערענו בשמן תחלה בשבת אבל נותן שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע פשיטא מהו דתימא כיון דלרפואה קא מכוין לא לבריך עליה כלל קמ''ל כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי: קמחא דחיטי רב יהודה אמר בורא פרי האדמה ורב נחמן אמר שהכל נהיה בדברו א''ל רבא לרב נחמן לא תפלוג עליה דרב יהודה דר' יוחנן ושמואל קיימי כוותיה דאמר רב יהודה אמר שמואל וכן א''ר יצחק א''ר יוחנן שמן זית מברכין עליו בורא פרי העץ אלמא אע''ג דאשתני במלתיה קאי ה''נ אע''ג דאשתני במלתיה קאי מי דמי התם לית ליה עלויא אחרינא הכא אית ליה עלויא אחרינא בפת וכי אית ליה עלויא אחרינא לא מברכינן עליה בורא פרי האדמה אלא שהכל והא''ר זירא אמר רב מתנא אמר שמואל אקרא חייא וקמחא דשערי מברכינן עלייהו שהכל נהיה בדברו מאי לאו דחיטי בורא פרי האדמה לא דחיטי נמי שהכל נהיה בדברו ולשמעינן דחיטי וכ''ש דשערי אי אשמעינן דחיטי הוה אמינא ה''מ דחיטי אבל דשערי לא לבריך עליה כלל קמ''ל ומי גרע ממלח וזמית דתנן על המלח ועל הזמית אומר שהכל נהיה בדברו אצטריך סד''א מלח וזמית עביד אינש דשדי לפומיה אבל קמחא דשערי הואיל וקשה לקוקיאני לא לבריך עליה כלל קמ''ל כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי: קורא רב יהודה אמר בורא פרי האדמה ושמואל אמר שהכל נהיה בדברו רב יהודה אמר בורא פרי האדמה פירא הוא ושמואל אמר שהכל נהיה בדברו הואיל וסופו להקשות אמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא כוותך מסתברא דהא צנון סופו להקשות ומברכינן עליה בורא פרי האדמה ולא היא צנון נטעי אינשי אדעתא דפוגלא דקלא לא נטעי אינשי אדעתא דקורא וכל היכא דלא נטעי אינשי אדעתא דהכי לא מברכינן עליה והרי צלף דנטעי אינשי אדעתא דפרחא ותנן על מיני נצפה על העלין ועל התמרות אומר בורא פרי האדמה ועל האביונות ועל הקפריסין אומר בורא פרי העץ אמר רב נחמן בר יצחק צלף נטעי אינשי אדעתא דשותא דקלא לא נטעי אינשי אדעתא דקורא ואע''ג דקלסיה שמואל לרב יהודה הלכתא כותיה דשמואל: אמר רב יהודה אמר רב צלף של ערלה בחוצה לארץ זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין למימרא דאביונות פירי וקפריסין לאו פירי ורמינהו על מיני נצפה על העלים ועל התמרות אומר בורא פרי האדמה ועל האביונות ועל הקפריסין אומר בורא פרי העץ הוא דאמר כר''ע דתנן רבי אליעזר אומר צלף מתעשר תמרות ואביונות וקפריסין ר''ע אומר אין מתעשר אלא אביונות בלבד מפני שהוא פרי ונימא הלכה כרבי עקיבא אי אמר הלכה כרבי עקיבא הוה אמינא אפי' בארץ קמ''ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ אבל בארץ לא ונימא הלכה כרבי עקיבא בחוצה לארץ דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בח''ל אי אמר הכי הוה אמינא הנ''מ גבי מעשר אילן דבארץ גופא מדרבנן אבל גבי ערלה דבארץ מדאורייתא אימא בח''ל נמי נגזור קמ''ל רבינא אשכחיה למר בר רב אשי דקא זריק אביונות וקאכיל קפריסין א''ל מאי דעתך כר' עקיבא דמיקל ולעביד מר כב''ש דמקילי טפי דתנן צלף ב''ש אומרים כלאים בכרם וב''ה אומרים אין כלאים בכרם אלו ואלו מודים שחייב בערלה הא גופא קשיא אמרת צלף ב''ש אומרים כלאים בכרם אלמא מין ירק הוא והדר תני אלו ואלו מודים שחייב בערלה אלמא מין אילן הוא הא לא קשיא ב''ש ספוקי מספקא להו ועבדי הכא לחומרא והכא לחומרא מ''מ לב''ש הוה ליה ספק ערלה ותנן ספק ערלה בא''י אסור ובסוריא מותר ובח''ל יורד

 רש"י  דכולהו שלקי. כל מיני ירק שלוק: החושש בגרונו. וצריך לתת בו שמן הרבה דהוה ליה שמן עיקר ואניגרון טפל: לא יערענו בשמן. בשבת דמשהי ליה בתוך גרונו ואינו בולעו וכיון דלא בלע ליה מוכחא מילתא דלרפואה הוא וחכמים גזרו על כל רפואות הנכרות משום שחיקת סמנים שהיא מלאכה: תחלה. כלומר לכתחלה לא יתן השמן בפיו לשם ערעור כי אם לשם בליעה ואם בא להשהותו ישהנו: דאית ליה הנאה מיניה. לבד הרפואה יש לו הנאת אכילה: והלכתא וכו'. עד פטר להו לא גרסינן ומה''ג הוא: קמחא דחטי. אוכל קמח חטים כמות שהיא: בורא פרי האדמה. כשאר כוסס חטין דתניא לקמן בפרקין (ד' לז.) שמברך בורא פרי האדמה: דאשתני. וגרע הואיל ולא אשתני לעלויא מעלייתא: במלתיה קאי. והוה ליה ככוסס חטין: הכא אית ליה עילויא אחרינא. הלכך יצא מכלל פרי ולכלל דרך אכילתו לא בא אבל השמן מיד בא בשנויו לכלל דרך אכילתו ועיקר הפרי לכך נטעוהו הלכך פרי הוא: מאי לאו. מדאמר שערי מכלל דס''ל בחטי בפה''א דחשיב: ומי גרע ממלח וזמית. והיכי תיסק אדעתין דלא תבעי ברכה: זמית. שלמיר''א {שלמויר"א: מי מלח- של שימורים} : קוקיאני. תולעים שבמעיים: דאית ליה הנאה. באכילה: קורא. רך של דקל כשענפיו גדלים בכל שנה ושנה כדרך כל האילנות הנוסף בשנה זו רך ובשנה שניה מתקשה ונעשה עץ: צנון סופו להקשות. שאם אינו תולשו בעתו הוא מתקשה כעץ: אדעתא דפוגלא. לאכלו כשהוא רך ושמו פוגלא: צלף. מין עץ: אדעתא דפרחא. שם פריו: מיני נצפה. הוא צלף לפי שגדלים בו כמה מיני אכילה קרי ליה מיני: תמרות. בתוך העלים גדלים כמין תמרות ובולטין בעלה כמו בעלין של ערבה: אביונות. הוא הפרי: קפריסין. הוא קליפה גדולה שסביבות הפרי כעין קליפה הגדילה סביב אגוזים דקים: צלף נטעי אינשי אדעתא דשותא. לאכול את העלים ואת התמרות שאינן ממעטין את האילן בכך: דקלא לא נטעי אינשי אדעתא. לאכול את הקורא שהאוכלו ממעט ענפי האילן: ערלה בחוצה לארץ. מדברי סופרים היא: דכל המיקל בארץ. בערלה הלכה כמותו בחוצה לארץ דכיון דאינה מן התורה הלך אחר המיקל: גבי מעשר. דהא דר''ע לגבי מעשר איתמר דמעשר פירות האילן דבארץ גופה דרבנן שהתורה לא חייבה לעשר אלא דגן תירוש ויצהר: כלאים בכרם. קסבר מין ירק הוא: מ''מ לב''ש הוה ליה ספק ערלה וכו'. האי מ''מ מסקנא דפירכא דרבינא הוא ולמימר שאף הפרי עצמו מותר בחוצה לארץ דהא בארץ ספק הוא ותנן ספק ערלה כו': ובסוריא. ארם צובה שכבש דוד והוסיפה על גבול ארץ ישראל: ובחוצה לארץ. הלוקח מן החשוד על הערלה ויודע הוא שיש בפרדסו זקנות ונטיעות: יורד ולוקח. הימנו אף על פי שספק הוא אם יביא מן הנטיעות: (רש"י)

 תוספות  לא יערענו. פירש''י להשהותו וא''ת א''כ לפלוג וליתני בדידה מאי איריא ע''י אניגרון אפילו בעיניה שרי לבלעו לאלתר דהא אינו אסור אלא לערער דהיינו להשהותו ע''כ פי' הר''י לא יערענו אפי' בבליעה בלא שהייה שכל שתייה שאינה אלא לרפואה קרי ליה ערעור ואפי' כשבולעו והיינו טעמא דמתסר משום דקא מוכחא מילתא דלרפואה קא מכוין א''נ יש ליישב פירוש רש''י לא יערענו להשהותו אבל נותן הוא לתוך אניגרון ואפילו להשהותו או בולעו בעיניה בלא שהייה: כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי. ונראין הדברים דאם אדם שותה משקין אם המשקין רעים לשתות דלית ליה הנאה מיניה לא בעי ברוכי ואי אית ליה הנאה מיניה בלא הרפואה בעי ברוכי: והלכתא שכתוב בספרים לא גרסי' דלשון ה''ג הוא עד קמחא וכו': קמחא דחיטי. נראה דלא מיירי בקמחא ממש דאם כן לא שייכא ביה ברכה דבורא פרי האדמה אלא מיירי בקמחא שקורין אישקלא''טיר או בקמח שעושין משבולת שועל שמייבשין בתנור: לא נטעי אינשי אדעתא דקורא. וסבר גמ' כוותיה דשמואל וא''כ אותן לולבי גפנים דלא נטעי אינשי אדעתא דהכי מברכינן עלייהו שהכל נהיה בדברו ואותן שקדי' כשהם רכים אוכלים קליפתם החיצונה ולא נטעי להו אדעתא דהכי למיכל להו כשהן רכים כי אם לאכול הגרעינין שלהן כשיתבשלו מברך עלייהו נמי שהכל: (תוספות)

 רשב"א  הכא במאי עסקינן בחושש בגרונו. פירוש: ואע"ג דבאפי נפשיה אזוקי מזיק, כיון דעל ידי אניגרון מעלי לרפואה ומעלי לאכילה משתני לעלויא קרינן ביה ומכל מקום לענין ברכה כי שתי ליה בשבת על ידי אניגרון מברך עליה בורא פרי העץ דהא עיקרו שמן, אבל אי שתי ליה בחול על ידי אניגרון לא מברך עליה כלל משום דהוי ליה אניגרון עיקר ושמן טפלה לו ואינו מברך על השמן אלא על האניגרון שהוא עיקר, ואי שתי ליה באפי נפשיה לא מברך עליה כלל משום דאזוקי מזיק, כן כתב רב האי גאון ז"ל. ונראה דלאו דוקא בשבת ובחול דאין הברכות משתנות בשנוי העתים, אלא כל ששותהו על ידי אניגרון ומתכוין בו לרפואה בין בחול בין בשבת מברך עליו בורא פרי העץ דהוי ליה שמן עיקר, וכל שאין מתכוין לרפואה אלא לאכילה הוי ליה אניגרון עיקר בין בחול בין בשבת ואינו מברך אלא על האניגרון. ומה שחלק הגאון ז"ל בין שבת לחול, נראה לי שדעת הגאון ז"ל שאף על פי שחושש בגרונו אם הוא שותה את השמן ע"י אניגרון לא מוכחא מלתא דמשום שהוא חושש בגרונו שותהו, ואדרבה מוכחא איפכא דא"כ למה ליה אניגרון יערער את השמן לבדו דהא אפשר והוא עדיף ליה טפי, אבל בשבת כיון דחושש בגרונו אפילו בסתם דעתו על השמן אלא שאי אפשר לו בערעורו לבדו, ומכל מקום אפילו בחול אם מתכוין ממש לרפואה מברך עליו דהוא עיקר. והיינו דאוקימנא בחושש בגרונו דאלמא לא משכחת לה לעולם דמברך עליה בורא פרי העץ אלא בחושש בגרונו, הא בנותן לתוך אניגרון שלא מחמת רפואה לא מברך על השמן אלא על האניגרון. והא דמייתי ברייתא דחושש בגרונו בשבת לאו למימרא דדוקא בשבת מברך על השמן, אלא מלתא בעלמא דקאמר ולומר דפעמים שהשמן הניתן לתוך אניגרון עיקר, וכדקתני בברייתא החושש בגרונו נותן שמן לתוך אניגרון ובולע. קמחא דחטי רב(י) יהודה אמר בורא פרי האדמה ורב נחמן אמר שהכל נהיה בדברו. פירוש: קמחא דקליות של חטים הא שאר קמחים לא שאינו בר אכילה. וקיימא לן כרב יהודה, מדקאמר ליה רבא לרב נחמן לא תפלוג עליה דרב יהודה דשמואל ור' יוחנן קיימי כותיה. והא דדחה רב נחמן ואמר דשאני קמחא דאית ליה עלויא אחרינא בפת, דיחויא היא ופשטה כרב יהודה אזלא, הלכך קיימא לן כוותיה. וכן פסק הראב"ד ז"ל. ומיהו רבנו האי גאון ז"ל פסק משמא דכולהו רבוותא כרב נחמן, משום דלאו דרכייהו דאינשי למיכל קמחא. ומשמע דאינהו מפרשי ליה בקמחא דחטי ממש בדלא חרכן, ובודאי דההיא לא שייכי אינשי למיכלא, והלכך בההיא מסתבר טעמא דרב נחמן, אבל בשל קליות מסתבר טפי טעמיה דרב יהודה. ואפשר נמי דסוגין מכרעא דלאו בקמחא דקליות מיירי אלא בקמחא דעלמא כדברי הגאונים ז"ל, מדקאמר רב נחמן הכא איכא עלויא אחרינא בפת, ואי בדקלי לא שכיח למעבד מיניה פת ולית ליה עלויא אחרינא. ומכל מקום כולהו פסקי משמע דמיכווני לחדא דאי של קלי בורא פרי האדמה כרב יהודה, ואי בקמחא דעלמא שהכל כרב נחמן, אבל בדשערי אפילו של קלי שהכל דהואיל וקשי לקוקני לא שכיח למיכליה. ובברכה שלאחריהם בין דשערי בין דחטי איכא למימר דמברך מעין שלש, דכיון דאילו אפו ליה מברך שלש כי לא אפו ליה מברך מעין שלש, וכדמשמע לכאורה מפלוגתייהו דרבן גמליאל וחכמים דמייתי לה לקמן (לז, א) דקתני כל שהוא משבעת המינין ולא מין דגן או ממין דגן ולא אפאו פת רבן גמליאל אומר שלש ברכות וחכמים אומרים ברכה אחת מעין שלש, דאלמא כל שלא אפאו מברך עליו ברכה אחת מעין שלש ואפילו כוסס את החטה ואפילו אכיל קמחא בין דחיטי בין דשערי. ובתוספות אמרו שאינו מברך מעין שלש אלא על שבעת המינין ולא מין דגן או מין דגן דעשאו כעין דייסא ודכותיה שמברכין עליו בתחלה בורא מיני מזונות, הא על מי שמברכין עליו בורא פרי האדמה אין מברכין עליו בסופו אלא בורא נפשות, שלא מצינו שתקנו בכל מקום מעין ג' על האדמה ועל פרי האדמה, דלקמן בפרקין (מד, א) אמרינן ברכה אחת מעין שלש מאי הוא, מחמשה המינין על המחיה ועל הכלכלה, ושאינו מין דגן על העץ ועל פרי העץ, אבל על האדמה ועל פרי האדמה לא קאמר. והא דאמרינן לקמן (לז, א) כל שהוא מין דגן ולא אפאו פת ברכה אחת מעין שלש, הכי קאמר דבשלינהו ועבדינהו כעין דייסא, אבל כוסס את החטה או את הקמח שאינו מברך עליו בתחלתו אלא בורא פרי האדמה, בסופו בורא נפשות. ותדע לך דההיא ודאי בדבשלינהו מיירי ולא בכוסס חי, דהא קתני בהדיא רבן גמליאל אומר שלש ברכות, ואילו בכוסס את החטה אסיקנא לקמן (מד, א) דאפילו לרבן גמליאל אינו מברך עליו שלש ברכות, וטעמא דמלתא משום דלא הוי אכילה חשובה כל כך ואפילו קלי, ועוד ראיה מדתניא (לז, א) הכוסס את החטה מברך עליו בורא פרי האדמה טחנה אפאה ובשלה בזמן שהפרוסות קיימות בתחלה מברך עליו המוציא ולבסוף שלש ברכות, אין הפרוסות קיימות בתחלה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש, אלמא מדלא קתני הכי בכוסס שמע מינה דוקא בשאפאה ובשלה ושאין הפרוסות קיימות הא בכוסס לבסוף אינו מברך ולא כלום, ועוד דלמה ליה לאשמועינן בשאפאה ובשלה ואין הפרוסות קיימות דמברך עליו לבסוף מעין שלש הא אפילו בכוסס חי מברך עליו כן, וכ"ש בשבשלה, אלא דאיכא לדחויי בהא דדילמא הכא איצטריך לאשמועינן דאע"ג דאפאה כיון דבשלה ואין הפרוסות קיימות לא מברך אחריו שלש ברכות כיון דליכא תוריתא דנהמא. וכן כתב הראב"ד ז"ל דלא מברכינן מעין שלש בכוסס את החטה לפי שאין בו לא כלכלה ולא מחיה ולא מזון, אלא בורא נפשות מברכין עליה, וכן כתב לקמן בשמעתא דדברים הבאים בתוך הסעודה. ומכל מקום אמרו בשם ר"ת ז"ל שמברך לאחריו מעין שלש. והמחמיר שלא לכוס כלל לאפוקי נפשיה מפלוגתא תבא עליו ברכה, וכענין שאמר בירושלמי דפרקין (ה"א): רבי ירמיה בעי אהין דאכל סלת ובדעתיה למיכל פיתא מהו מברך עליה בסופה. אמר רבי יוסה דהכי לא אכל ר' ירמיה סלת מן יומוי. ופירוש משום ספק ברכה. ואף על גב דקלסיה שמואל לרב יהודה הלכתא כותיה דשמואל. וטעמא דמלתא כדאמרן דכל מידי דלא נטעי אנשי אדעתא דהכי לא מברכינן עליה אלא שהכל, דלא מקרי פרי. והלכך אותן שקדים הקטנים שאדם אוכל קליפתן החיצונה בעודן רכין לא מברכין עליה אלא שהכל, דלא נטעי אינשי אדעתא דקליפתן, וחלופם בשקדים המרים דקטנים מברכין עליהן בורא פרי העץ דאדעתא דהכי נטעי להו, גדולים ולא כלום לפי שהן מרים ואינן ראוין לאכילה. וכן כתב הרב בעל הלכות גדולות ז"ל. רבי אליעזר אומר צלף מתעשר האביונות והתמרות והקפריסין, רבי עקיבא אומר אין מתעשר אלא אביונות בלבד. ומתניתין דקתני על מיני נצפה על העלין ועל התמרות אומר בורא פרי האדמה, איכא למימר דאתיא כרבי אליעזר, ואף על גב דלדידיה אין העלין מתעשרין דלא חשיב להו אפילו כירק, מכל מקום לענין ברכה כיון דמתהני מיניה ונטעי ליה אינשי אפילו אדעתא דהני כשותא, ברוכי מברך אפילו אעלין בורא פרי האדמה, אבל לענין מעשר דמדרבנן לא חייבו אותו על העלין. אבל לרבי עקיבא לא אתיא, ולרבי עקיבא לא מברך אקפריסין בורא פרי העץ אלא על מה שהוא עיקר הפרי, וכיון דלדידיה אין מתעשר אלא אביונות, שמע מינה דלא חשיב ליה פרי העץ והלכך אפילו לענין ברכה כן. ותדע לך דאילו אפשר לחלק בפרי העץ בין ברכה למעשר וערלה, מאי קא מותיב ממתניתין דנצפה לרב, דלמא ברכה שאני, והלכך לדידן דקיימא לן כרבי עקיבא אף לענין ברכה לא מברכין אקפריסין בורא פרי העץ אלא בורא פרי האדמה. ומקצת ספרים גרסי נמי הכי בהדיא בשלהי שמעתין במסקנא דשמעתא: מדלגבי ערלה לאו פירא נינהו לגבי ברכה נמי לאו פירא נינהו ולא מברכינן עלויה בורא פרי העץ אלא בורא פרי האדמה. אבל הראב"ד ז"ל כתב דאינו מלשון הגמרא אלא מהרב בעל ההלכות ז"ל ולעולם לענין ברכה מברכין אקפריסין בורא פרי העץ. ואינו מחוור כמו שכתבתי דאם כן לא הוי מותיב מינה למר בר רב אשי דאכיל את הקפריסין. (רשב"א)


דף לו - ב

ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט רבי עקיבא במקום ר''א עבדינן כותיה וב''ש במקום ב''ה אינה משנה ותיפוק ליה דנעשה שומר לפרי ורחמנא אמר {ויקרא יט-כג} וערלתם ערלתו את פריו את הטפל לפריו ומאי ניהו שומר לפרי אמר רבא היכא אמרינן דנעשה שומר לפרי היכא דאיתיה בין בתלוש בין במחובר הכא במחובר איתיה בתלוש ליתיה איתיביה אביי פיטמא של רמון מצטרפת והנץ שלו אין מצטרף מדקאמר הנץ שלו אין מצטרף אלמא דלאו אוכל הוא ותנ' גבי ערלה קליפי רמון והנץ שלו קליפי אגוזים והגרעינין חייבין בערלה אלא אמר רבא היכא אמרינן דנעשה להו שומר לפירי היכא דאיתיה בשעת גמר פירא האי קפרס ליתיה בשעת גמר פירא איני והאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה הני מתחלי דערלה אסירי הואיל ונעשו שומר לפירי ושומר לפירי אימת הוי בכופרא וקא קרי ליה שומר לפירי רב נחמן סבר לה כרבי יוסי דתנן רבי יוסי אומר סמדר אסור מפני שהוא פרי ופליגי רבנן עליה מתקיף לה רב שימי מנהרדעא ובשאר אילני מי פליגי רבנן עליה והתנן מאימתי אין קוצצין את האילנות בשביעית ב''ש אומרים כל האילנות משיוציאו וב''ה אומרים החרובין משישרשרו והגפנים משיגרעו והזיתים משיניצו ושאר כל האילנות משיוציאו ואמר רב אסי הוא בוסר הוא גרוע הוא פול הלבן פול הלבן ס''ד אלא אימא שיעורו כפול הלבן מאן שמעת ליה דאמר בוסר אין סמדר לא רבנן וקתני שאר כל האילנות משיוציאו אלא אמר רבא היכא אמרינן דהוי שומר לפרי היכא דכי שקלת ליה לשומר מיית פירא הכא כי שקלת ליה לא מיית פירא הוה עובדא ושקלוה לנץ דרמונא ויבש רמונא ושקלוה לפרחא דביטיתא ואיקיים ביטיתא (והלכתא כמר בר רב אשי דזריק את האביונות ואכיל את הקפריסין ומדלגבי ערלה לאו פירא נינהו לגבי ברכות נמי לאו פירא נינהו ולא מברכינן עליה בורא פרי העץ אלא בורא פרי האדמה) פלפלי רב ששת אמר שהכל רבא אמר לא כלום ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא כס פלפלי ביומי דכפורי פטור כס זנגבילא ביומא דכפורי פטור מיתיבי היה ר''מ אומר ממשמע שנאמר וערלתם ערלתו את פריו איני יודע שעץ מאכל הוא אלא מה ת''ל עץ מאכל להביא עץ שטעם עצו ופריו שוה ואיזהו זה הפלפלין ללמדך שהפלפלין חייבין בערלה וללמדך שאין ארץ ישראל חסרה כלום שנאמר {דברים ח-ט} ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם לא תחסר כל בה לא קשיא הא ברטיבתא הא ביבשתא אמרי ליה רבנן למרימר כס זנגבילא ביומא דכפורי פטור והא אמר רבא האי המלתא דאתיא מבי הנדואי שריא ומברכין עליה בפה''א לא קשיא הא ברטיבתא הא ביבשתא חביץ קדרה וכן דייסא רב יהודה אמר שהכל נהיה בדברו רב כהנא אמר במ''מ בדייסא גרידא כ''ע לא פליגי דבמ''מ כי פליגי בדייסא כעין חביץ קדרה רב יהודה אמר שהכל סבר דובשא עיקר רב כהנא אמר בורא מיני מזונות סבר סמידא עיקר א''ר יוסף כותיה דרב כהנא מסתברא דרב ושמואל דאמרי תרוייהו כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות: גופא רב ושמואל דאמרי תרוייהו כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות ואיתמר נמי רב ושמואל דאמרי תרווייהו כל שהוא מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות וצריכא דאי אשמעינן כל שהוא הוה אמינא משום דאיתיה בעיניה אבל על ידי תערובות לא

 רש"י  ובלבד שלא יראנו. החבר כשהוא לוקט מן הנטיעות: אינה משנה. ואין זה ספק אלא ודאי: ותיפוק ליה. דאי נמי ר' עקיבא דאמר לענין מעשר דלאו פירא נינהו לענין ערלה אסירי קפריסין דהוה ליה שומר: בתלוש ליתיה. סופו שנופל הימנו כשמגיע להתבשל: פיטמא של רמון. הפרח שבראשו כעין שיש לתפוחים ולספרגלין: מצטרפת. לכביצה לטומאת אוכלין: והנץ שלו. נץ ברמון כקפרס באביונות: אין מצטרף. אע''ג דקי''ל בהעור והרוטב (ד' קיז:) שומרים מצטרפין לטומאה קלה דהיינו טומאת אוכלין הני מילי קליפת האגוז והרמון אבל הנץ שומר על גבי שומר הוא ואין מצטרף והכי אמרינן בהעור והרוטב (ד' קיט:): חייבים בערלה. דרחמנא רבינהו מאת פריו הטפל לפריו והא נץ ליתיה שומר בתלוש שכשמתיבש נופל מעל הקליפה: קפרס ליתיה בגמר פירא. כשמגיע סמוך לבשולו הוא נופל ממנו: מתחלי. בתמרי כקפרס בצלף: בכופרא. כשהתמרים קטנים קודם בשולם: סבר לה כר' יוסי. דכופרא הוי פרי ואע''פ שלא נגמר לפיכך שומר שלו חשוב שומר: סמדר אסור. ענבים כיון שנפל הפרח וכל גרגיר נראה לעצמו קרוי סמדר וקאמר ר' יוסי כיון שבא לכלל סמדר קרוי פרי ואסור משום ערלה: ופליגי רבנן עליה. והלכה כרבים הלכך אביונות בעוד שהקפריסין בהן לאו פירי נינהו ולא מיקרו קפריסין שומר לפרי: בשאר אילנות. חוץ מן הענבים: אין קוצצין בשביעית. דרחמנא אמר לאכלה ולא להפסד: משיוציאו. את הפרי: משישרשרו. משיראו בהן כמין שרשרות של חרובין: משיגרעו. שהענבים גסים כגרוע ולקמן מפרש לה: משיניצו. משיגדל הנץ סביב: הוא בוסר הוא גרוע. כל מקום שהזכירו בוסר הוא גרוע: פול הלבן ס''ד. הא בענבים קיימינן: מאן שמעת ליה דאמר. גבי ענבים בוסר הוא דהוי פרי אבל סמדר לא: רבנן. הוא דפליגי עליה דר' יוסי במסכת ערלה וקאמרי בשאר אילנות דמשיוציאו הוי פרי הראוי: ביטיתא. אביונות: כס פלפלי. כל דבר שאדם אוכל שלא כדרכו מקרי כסיסה: פטור. מכרת: המלתא. ליטואר''יו {ליטוארי"א: דייסא לתרופה העשויה מעשבים ממותקים} בלעז: שריא. אין בה לא משום בשול נכרים ולא משום געול נכרים: הנדואי. כושיים: חביץ קדרה. מין מאכל קפוי כמו חלב שחבצוהו בקיבה כך עושין מאכל קפוי בקדרה ולקמן מפרש לה קמחא ודובשא ומשחא וקרו ליה אברושד''י: דייסא. של חטים כתושות במכתשת: דייסא כעין חביץ קדרה. לקמן מפרש לה חטי דמתברי באשיתא ויהבו בהו דובשא ועביד להו בקדירה: סמידא. סלת: (רש"י)

 תוספות  קליפי אגוזים והגרעינין חייבין בערלה. דפירי נינהו מכאן שיש לברך על הגרעינין של גודגדניות וגרעיני אפרסקין ושל תפוחים וכל מיני גרעינים של פירות בורא פרי העץ: אין קוצצין אילנות בשביעית. וא''ת בלא שביעית נמי תיפוק ליה דאסור משום לא תשחית את עצה (דברים כ) וי''ל דלא טעין קבא דלא שייך ביה לא תשחית כדאיתא פ' לא יחפור (ב''ב כו.) אי נמי איירי דמעולה בדמים לעשות ממנה קורות דאז לא שייך לא תשחית ומיהו משום איסורא דשביעית איכא לאכלה ולא לסחורה ולא להפסד: שיעורו כפול הלבן. ופחות מכאן לא הוי פירא מכאן יש ללמוד דעל בוסר פחות מפול לא מברכינן עליה בורא פרי העץ אלא בורא פרי האדמה: לשון ה''ג והלכתא כמר בר רב אשי מדלגבי ערלה לאו פירא הוא וכו'. והיה אומר הר''מ דלגבי ערלה לאו פירא הוא היינו משום דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בח''ל אבל בארץ ודאי הוי פירא ומברכין עליו בורא פרי העץ ובברכות ליכא חלוק בין בארץ לח''ל: ברטיבא. כגון ליטוארי''ו בלעז מברכינן עליה בורא פרי האדמה אבל יבישתא לא מברכינן עליה וכן הלכה בזנגבילא שקורין זינזי''ברו בלעז וכן קל''ו של גרופל''י שאין רגילים לאכול [אלא] ברטיבא כגון בליטוארי''ו אין מברכין עליהם כלל ביבשתא אבל עץ של קנמון שקורין קניל''א מברכינן עליו בורא פרי האדמה מפני שרגילין לאכלו ביובש וגם הוא גדל על הארץ כמו קנים ועל צוקר''ו מברכינן בורא פרי העץ כי יערי עם דבשי (שיר ה) זה צוקר''ו ואגוז שקורין מושקד''א מברכינן בורא פרי העץ שגם נוהגין לאכול אותו ביובש: כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות. וכן קלייריט''ש בלע''ז שעושים מקמח ומים או מחלב מברכין עליהם בורא מיני מזונות וכן כשנותנים קמח לתוך פולין או לתוך עדשים או כרישים וכן לתוך שקדים שעושין לחולה אם עושין אותו כדי שיסעוד הלב אז צריך לברך בורא מ''מ ואם לדבק בעלמא אינו צריך לברך בורא מ''מ וטוב להחמיר ולגמעו בתוך הסעודה לאחר ברכת המוציא ופטור ממה נפשך: (תוספות)

 רשב"א  קליפי רמון והנץ שלו קליפי אגוזים והגרעינין חייבין בערלה. כתבו בתוס' דמכאן יש ללמוד שיש לברך על הגרעינין של גודגניות שקורין צירדיש וגרעיני אפרסקין ותפוחים וכל מיני פירות בורא פרי העץ. ואינו מחוור בעיני כלל, שאלו אין חייבין בערלה משום פרי אלא מרבויא דאת דדרשינן את הטפל לפריו, והיינו דערבינהו ותננהו בהדי קליפי אגוזים וכולהו מאת מרבינן להו, ואדרבה בשל גודגניות ואפרסקין שגרעיניהן מרין משמע דלא מברך בהו כלום, ולאו אדעתא דידהו נטעי להו כלל. ואי ממתק להו על ידי האור מברך עליהו שהכל, כך נראה לי. ואמר רב אשי הוא בוסר הוא גרוע הוא פול הלבן. ויש ללמוד מכאן שאין מברכין על הבוסר עד שיהא כפול הלבן, הא פחות מכאן אינו נקרא פרי העץ אלא מברכין עליו בורא פרי האדמה דומיא דקפריסין, אבל שאר אילנות משעה שיוציאו אף על פי שהן קטנים מאד מברכין עליהו בורא פרי העץ, וכן כתבו בתוספות. עץ שטעם עצו ופריו שוין ואיזה זה פלפלין. קשיא לי ואימא אתרוג. וליתא, דאם כן למאי אצטריך לרבויא, אלא ודאי פלפלין הוא דאיצטריך לרבויי משום דכי יבשי לא חזו למיכלינהו בעינייהו כשאר פירי. לא קשיא הא ביבישתא הא ברטיבתא. ובודאי משמע מהכא דרטיבתא חזי למיכל ומברכין עליה בורא פרי העץ. וכן פירש הראב"ד ז"ל. אבל הרב אלפסי ז"ל כתב בורא פרי האדמה. וכן מצאתי גם לרבנו האי גאון ז"ל בפירושיו. וביבשתא קיימא לן כרבא ולא מברכין עלייהו כלום. דובשא עיקר. פירוש: רובו דבש ומיעוטו סולת ואי נמי עיקרו מחמת דובשו וסלתו להטעימו ולהכשירו ומכל מקום כיון דסולתו מעורב בו להכשירו מברכין על הסולת כדאסיקנא מהא דרב ושמואל. ולא דמי לתבשילא דליפתא (לקמן לט, א) דאף על גב דמפשי ביה קמחא לא מברכין עליה אלא שהכל, דהתם הוא משום דקמחא לאו להכשיר ולמיהב ביה טעמא מערבין ביה אלא לדבוקי בעלמא, אבל הכא דלאכשורי תבשילא איהו עיקר ועליה מברכין. (רשב"א)


דף לז - א

קמ''ל כל שיש בו ואי אשמעינן כל שיש בו הוה אמינא כל שיש בו חמשת המינים אין אבל אורז ודוחן לא משום דע''י תערובת אבל איתיה בעיניה נימא אפילו אורז ודוחן נמי מברכין עליו בורא מיני מזונות קמ''ל כל שהוא מחמשת המינים הוא דמברכין עליו בורא מיני מזונות לאפוקי אורז ודוחן דאפילו איתיה בעיניה לא מברכינן בורא מיני מזונות ואורז [ודוחן] לא מברכינן בורא מיני מזונות והתניא הביאו לפניו פת אורז ופת דוחן מברך עליו תחלה וסוף כמעשה קדרה וגבי מעשה קדרה תניא בתחלה מברך עליו בורא מ''מ ולבסוף מברך עליו ברכה אחת מעין שלש כמעשה קדרה ולא כמעשה קדרה כמעשה קדרה דמברכין עליו תחלה וסוף ולא כמעשה קדרה דאילו במעשה קדרה בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין ג' ואילו הכא בתחלה מברך עליו שהכל נהיה בדברו ולבסוף בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שברא ואורז לאו מעשה קדרה הוא והתניא אלו הן מעשה קדרה חילקא טרגיס סולת זריז וערסן ואורז הא מני רבי יוחנן בן נורי היא דתניא רבי יוחנן בן נורי אומר אורז מין דגן הוא וחייבין על חמוצו כרת ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח אבל רבנן לא ורבנן לא והתניא הכוסס את החטה מברך עליה בורא פרי האדמה טחנה אפאה ובשלה בזמן שהפרוסות קיימות בתחלה מברך עליה המוציא לחם מן הארץ ולבסוף מברך עליה ג' ברכות אם אין הפרוסות קיימות בתחלה מברך עליה בורא מיני מזונות ולבסוף מברך עליה ברכה אחת מעין ג' הכוסס את האורז מברך עליו ב''פ האדמה טחנו אפאו ובשלו אף על פי שהפרוסות קיימות בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף מברך עליו ברכה אחת מעין שלש מני אילימא ר' יוחנן בן נורי היא דאמר אורז מין דגן הוא המוציא לחם מן הארץ ושלש ברכות בעי ברוכי אלא לאו רבנן היא ותיובתא דרב ושמואל תיובתא: אמר מר הכוסס את החטה מברך עליה בורא פרי האדמה והתניא בורא מיני זרעים לא קשיא הא ר' יהודה והא רבנן דתנן ועל ירקות אומר בורא פרי האדמה ר' יהודה אומר בורא מיני דשאים: אמר מר הכוסס את האורז מברך עליו בורא פרי האדמה טחנו אפאו ובשלו אע''פ שהפרוסות קיימות בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש והתניא לבסוף ולא כלום אמר רב ששת לא קשיא הא ר''ג והא רבנן דתניא זה הכלל כל שהוא משבעת המינים רבן גמליאל אומר שלש ברכות וחכמים אומרים ברכה אחת מעין שלש ומעשה ברבן גמליאל והזקנים שהיו מסובין בעלייה ביריחו והביאו לפניהם כותבות ואכלו ונתן רבן גמליאל רשות לר' עקיבא לברך קפץ וברך רבי עקיבא ברכה אחת מעין שלש אמר ליה רבן גמליאל עקיבא עד מתי אתה מכניס ראשך בין המחלוקת א''ל רבינו אע''פ שאתה אומר כן וחבריך אומרים כן למדתנו רבינו יחיד ורבים הלכה כרבים רבי יהודה אומר משמו כל שהוא משבעת המינים

 רש"י  קמ''ל כל שהוא. דאע''ג דכולהו מחד מינא בעינן דליהוי מחמשת המינין ואי לא לא מברכינן עליה בורא מיני מזונות: אורז. מי''ל {דוחן} : דוחן. פנ''ץ {פני"ץ: פנג} : כמעשה קדרה. ברכה שמברכין על מעשה קדרה של חמשת מינין: ברכה אחת מעין ג'. בשלהי פרקין (דף מד.) מפ' לה על המחיה כו': ואורז לאו מעשה קדרה. דקא מפקת ליה מכלל מעשה קדרה לברכה אחרת: אלו הן מעשה קדרה. לענין ברכה: חילקא טרגיס זריז וערסן. מפרש להו במועד קטן (פ''ב יג:): חילקא. חטי דמתברי באסיתא חדא לתרתי: טרגיס. חדא לתלת: זריז. חדא לארבע: ערסן. חדא לחמש: הא מני. הך מתניתא דקתני אורז כמעשה קדרה רבי יוחנן בן נורי: ה''ג אבל רבנן לא ורבנן לא והתניא כו'. ול''ג והלכתא ומהלכות גדולות הוא: הכוסס. כמות שהיא: אפאה ובשלה. לאחר שאפאה בתנור ועשאה לחם חזר ובשלה במים: שהפרוסות קיימות. שלא נמוחו בבשולן: ברכה אחת מעין ג'. על המחיה ועל הכלכלה ובשלהי פרקין (דף מד.) מפרש לה: אלא לאו רבנן היא. וקתני במ''מ ותיובתא דרב ושמואל: הא רבי יהודה כו'. הא דקתני בורא מיני זרעים ר' יהודה היא דקתני לכל מין ומין מעין ברכתו כדמפרש לקמן בפירקין (דף מ.) אליביה הלכך לירקות בורא מיני דשאים לחטין דזרעים נינהו בורא מיני זרעים ולרבנן בין זרעים בין ירקות בפה''א ולא בעינן לכל מין ומין מעין ברכתו: ולא כלום. כלומר אין טעון מברכות פירות ארץ ישראל ולא כלום אלא בורא נפשות רבות ככל מידי דליתיה משבעת המינין: כותבות. הם תמרים והם דבש האמור בשבעת המינין שהדבש זב מן התמרים: קפץ ובירך. לאחריהן: משמו. של ר''ג: (רש"י)

 תוספות  בורא נפשות רבות וחסרונם. כמו לחם ומים שאי אפשר בלא הם ועל כל מה שברא להחיות בהם נפש כל חי כלומר על כל מה שבעולם שגם אם לא בראם יכולין העולם לחיות בלא הם שלא בראם כי אם לתענוג בעלמא כמו תפוחים וכיוצא בהן ומסיים ברוך חי העולמים ובירושלמי ברוך אתה ה' חי העולמים: אם הפרוסות קיימות. יש מפרשים דהיינו כשהלחם אינו שרוי במים כ''כ שאם יקח הפרוסה שלא ישבר: רש''י פי' אורז מי''ל. ויש מפרשים ר''יזו ולהאי פירוש יש לפרש דדוחן היינו מי''ל: תיובתא דרב ושמואל. באורז אבל אדוחן לא הוי תיובתא ואפשר דהוי הלכתא כותייהו ולא מברכינן עליה בורא מיני מזונות: הכוסס חטה צריך לברך עליה בורא פרי האדמה. שהרי אפילו בקמחא דחיטי אמרינן לעיל מברכין עליה בפה''א ולרב נחמן לא ס''ל הכי משום דאשתנו ומיהו בלאחריו יש לספק מאי מברכין אם מברכין על המחיה ועל הכלכלה ומסיים על האדמה ועל פרי האדמה דלא אשכחן ברכת על המחיה ועל הכלכלה אלא היכא דבריך עלייהו ברישא קודם אכילה בורא מיני מזונות ור''ת הגיה במחזור שלו על האדמה ועל פרי האדמה כו' וחזר בו דלא אשכחן בשום מקום הך ברכה דלקמן (דף מד.) מפרש ברכה אחת מעין ג' וקאמר בחמשת המינים על הארץ ועל המחיה ועל ז' המינים על הארץ ועל הפירות ועל האדמה ועל פרי האדמה לא הזכיר ועוד מדקאמר הכא על הכוסס את החטה מברך בורא פרי האדמה וקאמר בהדיא טחנו ואפאו פת עד אם אין הפרוסות קיימות בתחלה מברך בורא מ''מ ולבסוף ברכה אחת מעין שלש ומדלא קתני הכא גבי כוסס החטה מברך לאחריו ברכה אחת מעין שלש ש''מ דבכוסס ליכא ברכה לאחריו מעין ג' והא דקאמר כל שהוא מין דגן ולא עשאו פת וכו' וחכמים אומרים ברכה אחת מעין ג' מיירי דעבדינהו כעין דייסא דחשיבא אז אכילתו אבל הכוסס את החטה חי דלא חשיבא אכילתו כ''כ אע''ג דהיא מן חמשת המינים אינו מברך לאחריו ברכה מעין שלש אלא בורא נפשות רבות וכו' ומיהו אומר הר''י שיש לספק שמא חכמים כיילי ליה בההוא מין דגן ולא עשאו פת וכו' וחכמים אומרים ברכה אחת מעין שלש ונכון להחמיר שאין לאכול קליות או חטים שלוקות אלא בתוך הסעודה שאז ברכת המזון פוטרתן אם לא נתמעכו יפה דהוו כמו דייסא ובירושלמי יש שגם האמוראים היו מסופקים דקאמר הדין דאכיל סלת פירוש קליות מאי מברך בסופה רבי ירמיה אמר לא אכלית סלת מן יומא וכו': נתן ר''ג רשות לר' עקיבא לברך. סבור היה שיברך ג' ברכות כמו שהיה סובר וא''ת לר''ג הא קי''ל דאין מזמנין על הפירות וי''ל דר''ג היה סבור שהיה מברך על כל ז' מינין ג' ברכות שלמות וכי בירך ר''ע מעין ג' לעצמו דוקא דקי''ל אין מזמנין על הפירות ואחרים המסובין ברכו כל אחד לעצמו וא''ת לר''ג דאמר ג' ברכות שלמות וס''ל דמזמנים על ז' המינים אי ס''ל דברכה טעונה כוס א''כ יזמנו וא''כ יזמנו לעולם וי''ל דיכול להיות שלא ישתה כלל מן כוס של ברכה וא''ת מ''מ לאותו המברך שהוא טועם צריך לברך פעם אחרת וא''כ אין לדבר סוף וי''ל היכא דאינו שותה בקביעות רק מלא לוגמיו מודה ר''ג דאל''כ וכי לית ליה לר''ג ברכה אחת מעין שלש בשום מקום: (תוספות)

 רשב"א  תיובתא דרב ושמואל תיובתא. הא דאותביה תיובתא לרב ושמואל אדיוקא בלבד דדייקינן בההיא דאמרינן כל שהוא מחמשת מינין דמשתמע מיניה למעוטי כל שאר המינין ואפילו דוחן ואורז הוא דאותבינן, הא גופא דמלתא הלכתא היא דכל שהוא מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות, וכן כל שיש בו מחמשת מינין הלכתא היא כדאמרי תרוייהו דמברכין עליו בורא מיני מזונות דאינהו עיקר, והיינו דרב כהנא דאמר בדייסא מעין חביץ קדרא מיני מזונות ורב יוסף דאמר נקוט דרב כהנא בידך דרב ושמואל דאמרו תרוייהו כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות, והיינו דאסיקנא לקמן גבי ריהטא דמחוזא דמברכין עליו מיני מזונות מדרב ושמואל דאמרו כל שיש בו מחמשת מינין, והא דרב ושמואל דכל שיש בו לא איתותב כלל. והלכך קיימא לן באורז דמברכין עליה מיני מזונות בין באפאו ועשאו פת בין בשלו בקדרה, וכמתניתין דהכוסס את האורז מברך עליו בורא פרי האדמה טחנו ואפאו ובשלו אפילו פרוסות קיימות בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות ודיוקא דרב ושמואל דכל שהוא איתותב מיהא ואידחי, ואיתא לאידך דרב ושמואל דאמר כל שיש בו מחמשת המינין הא אורז ודוחן על ידי תערובת לא. וכ"כ רבנו אלפסי ז"ל בהלכות. ותמהני על מה שראיתי בפירוש הגאון רב האי ז"ל שאמר משמיה דמר רב יהודא גאון ז"ל, דאף על גב דאיתותב רב ושמואל קיימא לן כותייהו מיהא דרב כהנא ורב יוסף ודריהטא דמחוזא. וכן כתב גם הרב בעל ההלכות ז"ל ופסק באורז דלא מברכין עליה בורא מיני מזונות מיהא דרב ושמואל ומדקאי רב כהנא ורב יוסף כותיה, וצריך עיון דהא לא שייכי אהדדי כדאמרן. ולענין פת דוחן כתב רבנו אלפסי ז"ל דלא מברכין עליה אלא שהכל. ונראה שפסק כן, משום (דתנן) [דתניא] אלו הן מעשה קדרה חלקי טרגיס וססני סלת אורז זריד, ואילו דוחן לא קתני וכן במתניתא דהכוסס קתני אורז ולא קתני דוחן. אבל הראב"ד ז"ל כתב דדוחן ואורז חדא ברכתא אית להו. ובודאי דכולה סוגין הכי מכרעא לכאורה, ובברייתא בהדיא קתני בה הביאו לפניו פת אורז ופת דוחן. ואני תמה אפילו נאמר שאין ברכת הדוחן שוה לאורז לברכת מיני מזונות, מכל מקום לברך עליה בורא פרי האדמה. ונראה שהרב ז"ל למדה ממה שדחינו כמעשה קדרה ולא כמעשה קדרה, דאילו אורז ודוחן בתחלה שהכל ולבסוף בורא נפשות דאלמא כי מפקת להו ממיני מזונות מוקמינן להו אברכת שהכל. ועם כל זה אני תמה אשמעתין למה, וצריך לי עיון. ונתן רבן גמליאל רשות לרבי עקיבא לברך. פירוש: מדקסבר רבן גמליאל דמברכין על כל ז' המינין לבסוף שלש ברכות אית ליה נמי דמזמנין עליהם, ולפיכך נתן רשות לרבי עקיבא לברך ולזמן עליהן כדי להוציא את כל המסובין ידי חובתם, אבל רבי עקיבא כשבירך ברכה אחת מעין שלש לא להוציא את האחרים אלא להוציא את עצמו בלבד וכדאמרינן בחולין בפרק כל הבשר (קו, א) שאין זמון לפירות. והראב"ד ז"ל לקמן (מג, א) פירש בשמעתא דפת בעי הסיבה, דהא רבן גמליאל ורבי עקיבא כשהביאו להם כותבות בסוף הסעודה שכבר בא להם זמון על ידי הפת וכמו שמברך להם אחד (ברכת היין) [ברכת המזון] כך מברך להם ברכה אחרונה עכ"ל. ואין צורך אלא כמו שכתבנו. ואיכא למידק אשמעתין אמאי לא בריך רבי עקיבא שלש כרבן גמליאל דהא אית ליה לרבי עקיבא (מד, א) דאפילו על השלק והוא מזונו מברך שלש ברכות אחריו. ותירצו בתוספות דהתם בשאכל הרבה כדי שביעה שהוא מזונו וכדתנן בהדיא אכל שלק והוא מזונו והכא בשאינו מזונו, ונכון הוא. אלא שאני אומר דאפשר דרבי עקיבא דלא כותיה עביד, דאף על גב דאיהו אמר הכי לא עביד עובדא כדידיה, וכדאמר ליה לרבן גמליאל אע"פ שרבי אומר כך וחביריך אומרים כך למדתנו רבנו אחרי רבים להטות. (רשב"א)


דף לז - ב

ולא מין דגן הוא או מין דגן ולא עשאו פת ר''ג אומר שלש ברכות וחכ''א ברכה אחת כל שאינו לא משבעת המינין ולא מין דגן כגון פת אורז ודוחן ר''ג אומר ברכה אחת מעין שלש וחכ''א ולא כלום במאי אוקימתא כר''ג אימא סיפא דרישא אם אין הפרוסות קיימות בתחלה מברך עליה בורא מיני מזונות ולבסוף מברך עליה ברכה אחת מעין שלש מני אי ר''ג השתא אכותבות ואדייסא אמר ר''ג ג' ברכות אם אין הפרוסות קיימות מיבעיא אלא פשיטא רבנן אי הכי קשיא דרבנן אדרבנן אלא לעולם רבנן ותני גבי אורז ולבסוף אינו מברך עליו ולא כלום: אמר רבא האי ריהטא דחקלאי דמפשי ביה קמחא מברך במ''מ מ''ט דסמידא עיקר דמחוזא דלא מפשי ביה קמחא מברך עליו שהכל נהיה בדברו מ''ט דובשא עיקר והדר אמר רבא אידי ואידי במ''מ דרב ושמואל דאמרי תרוייהו כל שיש בו מחמשת המינים מברכין עליו בורא מיני מזונות א''ר יוסף האי חביצא דאית ביה פרורין כזית בתחלה מברך עליו המוציא לחם מן הארץ ולבסוף מברך עליו שלש ברכות דלית ביה פרורין כזית בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש אמר רב יוסף מנא אמינא לה דתניא היה עומד ומקריב מנחות בירושלים אומר ברוך שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה נטלן לאכלן מברך המוציא לחם מן הארץ ותני עלה וכולן פותתן כזית א''ל אביי אלא מעתה לתנא דבי ר''י דאמר פורכן עד שמחזירן לסלתן ה''נ דלא בעי ברוכי המוציא לחם מן הארץ וכי תימא ה''נ והתניא לקט מכולן כזית ואכלן אם חמץ הוא ענוש כרת ואם מצה הוא אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח הכא במאי עסקינן בשערסן אי הכי אימא סיפא והוא שאכלן בכדי אכילת פרס ואי בשערסן האי שאכלן שאכלו מיבעי ליה הכא במאי עסקינן בבא מלחם גדול מאי הוה עלה אמר רב ששת האי חביצא אף על גב דלית ביה פרורין כזית מברך עליו המוציא לחם מן הארץ אמר רבא והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא טרוקנין חייבין בחלה וכי אתא רבין א''ר יוחנן טרוקנין פטורין מן החלה מאי טרוקנין אמר אביי כובא דארעא ואמר אביי טריתא פטורה מן החלה מאי טריתא איכא דאמרי גביל מרתח ואיכא דאמרי נהמא דהנדקא ואיכא דאמרי לחם העשוי לכותח תני רבי חייא לחם העשוי לכותח פטור מן החלה והא תניא חייב בחלה התם כדקתני טעמא ר' יהודה אומר מעשיה מוכיחין עליה עשאן

 רש"י  ולא מין דגן. שבמין דגן יש חילוק שאם עשאו פת הכל מודים שצריך לאחריו ג' ברכות: או. אף אם מין דגן הוא אלא שלא עשאו פת בשתים אלו נחלקו ר''ג וחכמים: במאי אוקימתא. לההוא דלעיל דקתני ולבסוף ברכה אחת מעין שלש: כר''ג אימא סיפא דרישא. דההיא מתני' דמתני גבי הכוסס את החטה דההיא רישא דידה וקתני סיפא אין הפרוסות קיימות כו': השתא. אפילו אדייסא אמר ר''ג במתניתין בתרייתא או מין דגן ולא עשאו פת מברך אחריו ג' ברכות: אין הפרוסות קיימות. שבתחלתו פת ממש היה: מיבעיא. וכשנמוח מי גרע מדייסא: אלא לאו רבנן היא. דאמרי גבי דייסא ברכה אחת והאי נמי משנמוח לאו פת הוא והוי כדייסא: והלכתא. לא גרסינן: ריהטא. הוא חביץ קדרה: דחקלאי. בני כפר: דמפשי ביה קמחא. שמרבים בו קמח: דמחוזא. בני כרך: חביצא. כעין שלניי''קוק {שלקי"ק: תבשיל המתבשל בתוך סיר ובו פירורי לחם ועוד} שמפררין בתוך האלפס לחם: מנא אמינא לה. דאפרורין כזית מברכין המוציא: היה. ישראל עומד: ומקריב מנחות. ונתנה לכהן להקריבה: אומר ברוך שהחיינו. אם לא הביא מנחות זה ימים רבים: נטלן לאכלן. הכהן: ותני עלה. כלומר ותנן על המנחות מנחת מחבת ומנחת מרחשת הקריבות כשהן אפויות: וכולן פותתן. כלומר בוצען קודם קמיצה ועושה אותן פתיתין כזיתים כדכתיב פתות אותה פתים (ויקרא ב) אלמא פתיתין כזיתים מברך עליהן המוציא: פורכן. למנחות האפויות על המחבת ועל המרחשת קודם קמיצה עד שמחזירן לסלתן: הכי נמי. דפליג אהא דקתני מברך המוציא: והתניא לקט מכולן. פתיתי המנחות: כזית כו'. ומדקאמר יוצא בו ידי חובתו בפסח משום אכילת מצה דמצות עשה היא דכתיב בערב תאכלו מצות והתם לחם בעינן דכתיב בה לחם עוני אלמא לחם הוי ומברך המוציא והא מתניתין על כרחך רבי ישמעאל היא דהא קתני לקט מכולן כזית אלמא בפתיתין פחותין מכזית קאי: בשערסן. כשחזר וגבלן יחד וחזר ואפאן ערסן לשון עריסותיכם: והוא שאכלן בכדי אכילת פרס. שלא ישהה משהתחיל לאכול שיעור כזית עד שגמר אכילת השיעור יותר מכדי אכילת חצי ככר של שמנה ביצים דהוי חציו ארבעה ביצים שזהו צירוף שיעור אכילה ואם שהה יותר אין האכילה מצטרפת והוה ליה כאוכל חצי זית היום וחצי זית למחר ואין בו חיוב כרת אם חמץ הוא: ואי בשערסן והוא שאכלו. לשון יחיד מיבעי ליה: הב''ע. ובשלא ערסן היא וכדקאמרת והא דקתני דחשיב למיהוי לחם בבא מלחם גדול ונשאר מן הלחם שלא נפרס כולו אבל אם נפרס כולו לא חשיבי פתיתין הפחותי' מכזית ולא מברכינן המוציא ואין יוצא בהן ידי חובת מצה בפסח: תוריתא דנהמ'. תואר מראית הלחם: כובא דארעא. עושה מקום חלל בכירה ונותן בתוכו מים וקמח כמו שעושין באלפס: גביל מרתח. נותנים קמח ומים בכלי ובוחשין בכף ושופכי' על הכירה כשהיא נסקת: נהמא דהנדקא. בצק שאופין בשפוד ומושחים אותו תמיד בשמן או במי ביצים ושמן: לחם העשוי לכותח. אין אופין אותו בתנור אלא בחמה: (רש"י)

 תוספות  חביצא דאית ביה פרורין. פרש''י כמו שלנייקו''ק וא''ת והתניא לעיל בזמן שהפרוסות וכו' אין הפרוסות קיימות לא יברך עליהן המוציא אע''ג דאית ביה כזית וי''ל דרב יוסף מפרש ליה הפרוסות קיימות היינו בכזית ואין הפרוסות קיימות בשאין בהן כזית וכן מפרש נמי בירושלמי וא''ת ואיך מדמה רב יוסף פרורי מנחות לפרורי חביצא וי''ל כיון שנטגנין בשמן כנתבשלו דמי ומיהו קשה דלקט מכולן כזית דקאי אחמשת המינין ולא אמנחות כמו שאפרש והתם נמי לא מיירי בשנתבשלו ומאי מדמה לחביצא שהוא מבושל לכך נ''ל חביצא היינו פרורין הנדבקים יחד על ידי מרק או על ידי חלב כמו חביצא דתמרי שהן נדבקין: היה עומד ומקריב מנחות. פרש''י בעל הבית המתנדב מנחה ודוחק גדול הוא דהיה עומד ומקריב משמע בכהן המקריב וכן לישנא נטלן לאכלן משמע דאכהן קאי ונראה בכהן העומד להקריב ראשון במשמרתו וכ''ד משמרות היו וכל שבת מתחדשת משמרה אחרת אם כן כל משמרה אינה משמרת אלא ב' פעמים בשנה וכיון שיש להם זמן קבוע מברכינן שהחיינו ולא כפירש''י דמנחות דמיירי בכהן שלא הקריב מעולם: לקט מכולן. פירש''י דקאי אמנחות ולא נהירא דא''כ היכי קאמר דאם חמץ הוא וכו' והא אמרינן (מנחות ד' נב:) כל המנחות באות מצה ונראה דקאי אחמשת מינין וה''ק לקט מכל מיני לחמים כזית כו': אמר רבא והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא. וכן קיימא לן דרבא בתראה הוא ולא בעינן שיהו בפרורין כזית כיון דאיכא תוריתא דנהמא לענין המוציא ואפילו נתבשלו לפירוש רש''י והא דמשמע בירושלמי דפרוסות קיימות הן בכזית היינו לפי שכן דרך להיות תוריתא דנהמא בכזית אבל פעמים דאפילו בפחות מכזית איכא תוריתא דנהמא: תוריתא דנהמא. נראה דהיינו כשנותני' הפרורין במים ואם המים מתלבנים מחמת הפרורין אזלא ליה תוריתא דנהמא וכן היה רגיל רבינו דוד ממי''ץ ללבן פרורין במים בלילה כדי לאכלן בשחר בלא ברכת המוציא ובלא ברכת המזון שלא לאחר כדי שיתחזק ראשו ויוכל להגיד ההלכה: לחם העשוי לכותח פטור מן החלה. והיינו כשעשאו כלמודים ופירש''י עיסה שמיבשים בחמה וקשה דהא אמרינן במסכת חלה (פ''א משנה ה) כל שתחלתו עיסה וסופו סופגנין חייבין בחלה וכל שתחלתו סופגנין וסופו עיסה חייבין נמי בחלה ושתחלתו סופגנין וסופו נמי סופגנין פטור מן החלה ופסק ר''ת אם כן בניבלי''ש ורישולא''ש דתחלתן עיסה מברכין עליהן המוציא וחייבין בחלה אף על פי דסופן סופגנין ומתחלה היה ר''ל ר''ת דדוקא חייבין בחלה דמצות חלה בעודן עיסה דכתיב עריסותיכם והואיל שהיו מתחלה עיסה חייבין בחלה אבל מן המוציא פטורים דעכשיו הם סופגנין ול''נ דהא לעיל קתני נטלן לאכלן מברך עליהן המוציא גבי מנחה אף על פי דעכשיו הם סופגנין שהמנחות מטוגנות בשמן. ורימשיי''ש אף על גב דחייבין בחלה שהיו עיסה מתחלה פטורין מהמוציא ואין מברכין עליהם אלא בורא מיני מזונות דלית להו תוריתא דנהמא ואחר כך ברכת מעין שלש על המחיה ועל הכלכלה ור' יחיאל ז''ל היה (תוספות)

 רשב"א  אמר רב יוסף האי חביצא דאית ביה פרורין כזית, בתחילה מברך המוציא לחם מן הארץ ולבסוף מברך עליו שלש ברכות. פירש רש"י ז"ל: חביצא כגון שמפררין לחם בתוך האלפס ומבשלין אותו. ולפי דבריו הא דמייתי רב יוסף סייעתא מההיא דמנחות ולא מייתי מברייתא דלעיל דקתני בזמן שהפרוסות קיימות מברך עליו המוציא ולבסוף שלש ברכות, משום דלא מפרשא בהדיא מאי קרי פרוסות קיימות, משום הכי מייתי הא דמנחות דתני עלה בהדיא וכולן פתיתין כזית. ואלא מיהו קשיא דאם כן היכי אסיקנא הכא אף על גב דלית ביה פירורין דהוי כזית, דהא תניא בההיא בזמן שהפרוסות קיימות מברך המוציא ושלש ברכות, אין הפרוסות קיימות בתחלה מברך בורא מיני מזונות. ואפשר היה לי לומר דרב ששת ורבי אבא קרו פרוסות קיימות אפילו פירורין פחות מכזיתים כל היכא דאיכא תוריתא דנהמא, ואין פרוסות קיימות בדלית להו תוריתא דנהמא, ואף על גב דפרישו עלה בירושלמי (ה"א) היכי דמי פרוסות קיימות בדאיכא פירורין כזתים, לית להו לרב ששת ולרבי אבא הכי, אלא כל היכא דאיכא תוריתא דנהמא, כך נראה לי לפי דברי רש"י ז"ל. אבל ר"ת ז"ל פירש: חביצא, פרורי לחם הנדבקין ע"י שמן ודבש ובהני הוא דלא בעו פרוסות קיימות, אבל בפירורין מבושלים הוא דבעינן פרוסות קיימות, והיינו ההוא דלעיל דפרוסות קיימות ושאינן קיימות, וקיי"ל כרב ששת ורבי אבא דאמרו כל היכא דאיכא תוריתא דנהמא מברכין עליהו המוציא, ודוקא בדליכא פתיתין ושלימין הא איכא פתיתין ושלימין לא מברכין אחביצא משום דקיי"ל כרבא דאמר לקמן (לט, ב) מברך ואח"כ בוצע. כתב הראב"ד ז"ל דאין מברכין המוציא אלא באוכל כזית, הא בפחות מכזית בתחלה מברך במ"מ ולבסוף מעין ג', ואע"ג דבפחות מכזית ליכא מזון, מ"מ מיני מזונות הוא. ומיהו המוציא לא מברך אפחות מכזית. והא דגרסי' בירו' (ה"א) תני כל שאומר עליו ג' ברכות מברך עליו המוציא, התיבון הרי פחות מכזית שאין אומר עליו ג' ברכות מעתה לא יאמרו עליו המוציא, א"ר יעקב בר אחא לשאר מינין נצרכיה, דאלמא משמע מהכא דאפי' אפחות מכזית מברך המוציא. י"ל דההיא באוכל הרבה, אלא שלא לקט מן הפירורין כי אם פחות מכזית, ואפ"ה מברך עליהן המוציא אע"פ שאין הוא לבדו ראוי לברך עליו ג' ברכות, אבל לעולם בשאינו אוכל כזית אינו מברך המוציא ולא ג' ברכות. ולי נראה דלאחריו אינו מברך מעין שלש בפחות מכזית דמאי שנא מאוכל ענבים ותאנים ורמונים שאינו מברך לאחריו מעין שלש באוכל פחות מכזית כדאמרינן לקמן (לח, ב) גבי ההיא דר' יוחנן דאכל זית מליח וברך אחריו. ואקשינן עלה הא זית מליח כיון דשקלת ליה לגרעינתיה בצר ליה שיעוריה סופיה מאי מברך, אלמא אפחות מכזית אין מברכין לאחריו ואפילו בשבעת המינין. ואפשר נמי דלא מברכין עליה כלל ואפילו בורא נפשות, דכל שהוא טעון ברכה דאורייתא ופטרת ליה משום דבצר ליה שיעוריה לא תרמיה עליה ברכה אחריתי. ועוד נראה לי דבתחילתו מברך עליו המוציא שאין הברכה משתנית בין שיעור לפחות מכשיעור וכפשטיה דירושלמי, וכן נראה לי לדקדק מההיא זיתא דאכל ר' יוחנן ומדאקשינן עלה רבי ירמיה לרבי זירא וכמו שאני עתיד לכתוב שם בסייעתא דשמיא (בד"ה כיון). היה עומד ומקריב מנחות בירושלים אומר ברוך שהחיינו. יש מי שפירש דמיירי במנחות שמתנדבין שאין רגילות להתנדב מנחות תדיר. ואינו נראה. דמנחות שכיחי טובא. ורש"י ז"ל פירש במנחות (עה, ב) דמיירי בישראל שלא הקריב (נדבות) [מנחות] מימיו. והקשו עליו בתוספות דלישנא דהיה עומד ומקריב לא משמע אישראל אלא אכהן, וכן משמע לישנא דנטלן ואכלן. ועוד פירש הוא ז"ל שם דמיירי בכהן שלא הקריב מנחה שנה זו. ובתוספות פירשו דלעולם בכל מנחות שמקריב מברך כן, וכן בכל זבחים כמו ששנו שם בתוספתא (פ"ה, הכ"ג), וכן היא כאן בירושלמי. וטעמא לפי שהיו שם עשרים וארבע משמרות ואין מתחדשות יותר משתי פעמים בשנה וכיון שיש להם זמן קבוע מברך שהחיינו. לקט מכולן כזית. פירש רש"י ז"ל דאמנחות קאי. וכן פירש רב האי גאון ז"ל. והקשו בתוספות דאין חמץ במנחות. ועוד דהיכי קאמר אם מצה הוא יוצא בה ידי חובתו בפסח והא אמרינן בפסחים בפ' כל שעה (לו, ב) דאין אדם יוצא ידי חובתו במנחה לפי שאינה נאכלת בכל מושבות. על כן פירשו הם ז"ל דקאי אחמשת המינין וכן פירשו שאר כל המפרשים ז"ל. (רשב"א)


דף לח - א

כעבין חייבין כלמודין פטורים א''ל אביי לרב יוסף האי כובא דארעא מאי מברכין עלויה א''ל מי סברת נהמא הוא גובלא בעלמא הוא ומברכין עלויה בורא מיני מזונות מר זוטרא קבע סעודתיה עלויה וברך עלויה המוציא לחם מן הארץ ושלש ברכות אמר מר בר רב אשי ואדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח מ''ט {דברים טז-ג} לחם עוני קרינן ביה ואמר מר בר רב אשי האי דובשא דתמרי מברכין עלויה שהכל נהיה בדברו מ''ט זיעה בעלמא הוא כמאן כי האי תנא דתנן דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ ספוניות ושאר מי פירות של תרומה רבי אליעזר מחייב קרן וחומש ורבי יהושע פוטר א''ל ההוא מרבנן לרבא טרימא מהו לא הוה אדעתיה דרבא מאי קאמר ליה יתיב רבינא קמיה דרבא א''ל דשומשמי קא אמרת או דקורטמי קא אמרת או דפורצני קא אמרת אדהכי והכי אסקיה רבא לדעתיה אמר ליה חשילתא ודאי קא אמרת ואדכרתן מלתא הא דאמר רב אסי האי תמרי של תרומה מותר לעשות מהן טרימא ואסור לעשות מהן שכר והלכתא תמרי ועבדינהו טרימא מברכין עלוייהו בורא פרי העץ מאי טעמא במלתייהו קיימי כדמעיקרא. שתיתא רב אמר שהכל נהיה בדברו ושמואל אמר בורא מיני מזונות אמר רב חסדא ולא פליגי הא בעבה הא ברכה עבה לאכילה עבדי לה רכה לרפואה קא עבדי לה מתיב רב יוסף ושוין שבוחשין את השתות בשבת ושותין זיתום המצרי ואי ס''ד לרפואה קא מכוין רפואה בשבת מי שרי א''ל אביי ואת לא תסברא והא תנן כל האוכלין אוכל אדם לרפואה בשבת וכל המשקין שותה אלא מה אית לך למימר גברא לאכילה קא מכוין ה''נ גברא לאכילה קא מכוין לישנא אחרינא אלא מה אית לך למימר גברא לאכילה קא מכוין ורפואה ממילא קא הויא ה''נ לאכילה קא מכוין ורפואה ממילא קא הויא וצריכא דרב (ושמואל) דאי מהאי ה''א לאכילה קא מכוין ורפואה ממילא קא הויא אבל הכא כיון דלכתחלה לרפואה קא מכוין לא לבריך עלויה כלל קמ''ל כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי: שעל הפת הוא אומר המוציא וכו': ת''ר מה הוא אומר המוציא לחם מן הארץ רבי נחמיה אומר מוציא לחם מן הארץ אמר רבא במוציא כולי עלמא לא פליגי דאפיק משמע דכתיב {במדבר כג-כב} אל מוציאם ממצרים כי פליגי בהמוציא רבנן סברי המוציא דאפיק משמע דכתיב {דברים ח-טו} המוציא לך מים מצור החלמיש ורבי נחמיה סבר המוציא דמפיק משמע שנאמר {שמות ו-ז} המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים ורבנן ההוא הכי קאמר להו קודשא בריך הוא לישראל כד מפיקנא לכו עבידנא לכו מלתא כי היכי דידעיתו דאנא הוא דאפיקית יתכון ממצרים דכתיב {שמות ו-ז} וידעתם כי אני ה' אלהיכם המוציא משתבחין ליה רבנן לרבי זירא [את] בר רב זביד אחוה דר''ש בר רב זביד דאדם גדול הוא ובקי בברכות הוא אמר להם לכשיבא לידכם הביאוהו לידי זמנא חדא איקלע לגביה אפיקו ליה ריפתא פתח ואמר מוציא אמר זה הוא שאומרים עליו דאדם גדול הוא ובקי בברכות הוא בשלמא אי אמר המוציא

 רש"י  כעבין. ערוכה ומקוטפת כגלוסקאות נאות גלי דעתיה דללחם עשאה: כלמודין. כנסרים בעלמא שלא הקפיד על עריסתם ודוגמתו שנינו במועד קטן (פ''ב דף יב.) עושה לו למודין לוחין לבור של יין לכסותו: זיעה בעלמא הוא. ואינו פרי לברך עליו בורא פרי העץ: וחומץ ספוניות. סופי ענבים שאין מתבשלים עולמית ועושים מהן חומץ: מחייב קרן וחומש. לשותה ממנו בשוגג: ור' יהושע פוטר. דזיעה בעלמא הוא ואין שם תרומה חל עליו ואין לך פרי הניתן למשקה אלא זיתים וענבים בלבד והיינו כמר בר רב אשי: טרימא מהו. מה מברכין עליו ושם טרימא כל דבר הכתוש קצת ואינו מרוסק: לא הוה אדעתא דרבא. לא היה מבין מהו שואל: א''ל. רבינא לההוא מרבנן איזו טרימא אתה שואל: דקורטמי. כרכום שכותשים אותו ונותנין בו יין ושותין: או דשומשמי. להוציא שמנן: או דפורצני. כתישת ענבים לתת לתוך החרצנים מים לעשות תמד: א''ל רבא חשילתא קא אמרת. מתוך דברי רבינא הבין רבא את השאלה א''ל דבר מעוך שאלתני כמו ביעי חשילתא דשחיטת חולין (דף צג.): מותר לעשות מהן טרימא. שאינו מפסידה אלמא דבמילת' קאי וכיון דהכי הוא מברכין עליה ב''פ העץ: שתיתא. מאכל העשוי מקמח קליות שנתיבשו בתנור בעוד שהשבלים לחים: עבה לאכילה עבידא. ובמילת' קיימא: שבוחשין. מגיסין בכף לערבו יפה במימיו: זיתום המצרי. מפורש במסכת פסחים (דף מב:): וכל המשקים שותה. אלמא לאכילה מכוין ורפואה ממילא הויא הכי נמי לאכילה מכוין כו': ה''ג וצריכא דרב ושמואל. ואע''ג דתניא לענין שבת דאוכל הוא ומותר לאכלו בשבת איצטריך למימר דטעון ברכה: ה''ג דסד''א כיון דלרפואה קא מכוין לא לבעי ברכה קמ''ל כיון דמתהני מיניה. שהרי מאכל הוא בעי ברוכי: והלכתא. ל''ג ומהלכות גדולות הוא: דאפיק משמע. שהוציא כבר והא ודאי ברכה הגונה דלשעבר בעינן שהרי כבר הוציא הלחם הזה מן הארץ שהוא בא ליהנות הימנו: דכתיב אל מוציאם ממצרים. וכשנאמרה פרשת בלעם כבר יצאו: המוציא לך מים. וכבר הוציא: ורבי נחמיה סבר דמפיק משמע. שעתיד להוציא דכתיב המוציא אתכם וכשנאמר פסוק זה למשה עדיין לא יצאו והמוציא לך מים עדיין היה מוציא כל ימי היותם במדבר: דאפיקית יתכון. שאני הוא שהוצאתי אתכם: (רש"י)

 תוספות  מסופק אם וירמשיי''ש חייבין בחלה משום עושה עיסתו בצק כדי לחלקה פטורין מן החלה דלית בהו שיעורא הכא גבי וירמשיי''ש נמי פעמים מחלקן שאין משימין שיעור חלה בקדרה אחת אך היה מצריך ליקח חלה בלא ברכה בשביל הספק וכל דבר שתחלתו סופגנין וסופו עיסה חייבין בחלה ובהמוציא דקיי''ל כרבי יוחנן פרק כל שעה (פסחים לז.) דפליגי ר' יוחנן ור''ל במעשה אילפס ופליגי בבלילתו רכה דהיינו תחלתו סופגנין וסופו עיסה אם נאפה בתנור או בכירה או באילפס בלא מים ושמן דר''ל ס''ל דלא הוה חייב אלא כשנאפה בתנור ואהא קאי מתניתין תחלתו סופגנין וסופו עיסה דחייב בחלה אבל באילפס פטור ורבי יוחנן מחייב דמעשה אילפס סופו עיסה קרינן ביה רק שלא יהיו משקין באילפס דהכי איתא בירושלמי. כל שהאור תחתיו חייב בחלה ומברכין עליו המוציא אבל אנילי''ש אין מברכין עליו המוציא דלא הוי אלא גובלא בעלמא ומיהו אם קבע סעודתיה עלייהו כמו בפורים מברך המוציא וכל דבר שתחלתו סופגנין וגם סופו כגון הני סופגנין שמטגנין אותן בשמן שקורין בוניי''ש פטורין מן החלה: מר זוטרא קבע סעודתיה עלויה. וכן ניל''ש אי קבע סעודתיה עליה מברכין עליה המוציא וכן צוה הר''מ בפורים שקובעין סעודתן עליהן לברך המוציא בפת תחלה כדי לפוטרן מברכה שהיה מסופק אי הוה קביעותייהו קביעות או לא: האי דובשא דתמרי מברכין . עלויה שהכל. וכן משקין מכל מיני פירות בר מתירוש ויצהר כדאמרינן גבי ערלה ולאפוקי מה''ג שפירש דמיירי שנתן לתוכן מים ושכר דידן אע''ג דשמא יש בהן כזית בכדי אכילת פרס לא מברכין עליו בורא מיני מזונות אלא שהכל ואפי' לרב ושמואל דאמרי כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות הכא לא הוי בהו ממש שעורים ואין שכר אלא טעמא בעלמא ועוד משום שיש בו עלויה אחרינא בפת ועוד בשתיה אומר שהכל: ושוין שבוחשין. רבי ור' יוסי פליגי גבי נותן מים לתוך המורסן ובקלישה מיירי מדקתני ובוחשין ולא קתני לשון גבול והכי דייקינן התם: ואי ס''ד לרפואה עבדי ליה רפואה בשבת מי שרי. דסובר דכיון דכל שעקרו לרפואה ואין רגילות לעשותו לצורך אכילה אסור בשבת וכו': והא תנן כל האוכלין וכו'. דמשמע מדנקט כל האוכלין דאפי' כל שעקרו לרפואה כיון שראוי לאכילה שפיר דמי מדנקט כל ומסיק הגמרא וצריכא דרב ושמואל דפשיטא דמתניתין שריא אף על פי שעומד לרפואה אבל דרב ושמואל אשמעינן דלא נימא כיון דעקרו לרפואה לא לבריך עליה כלל קא משמע לן כיון דמתהני מיניה בעי ברוכי ומכל מקום לא יברך אלא שהכל כיון שאינו עשוי לסעוד כי אם לשתות ואם כן כל דבר שיש בו מחמשת המינין ואינו עשוי לסעוד כי אם לשתות כגון שכר וכיוצא בו מברך שהכל וכהאי גוונא פסק בה''ג והלכתא שתיתא עבה מברך בורא מיני מזונות קלישתא מברך שהכל ואף על פי שלרפואה נעשית היכא דאית ליה הנאה מיניה מברך: (תוספות)

 רשב"א  עשאה כעבין חייבת בחלה כלמודים פטורה מן החלה. ואף על גב דגלגול קובע לחלה, התם בשגלגלה אדעתא דפת הא לאו הכי פטורה. ואפילו גלגלה אדעתא למיעבדא כעבין, ונמלך ועבדה כלמודים חייבת בחלה שכבר נתחייבה (בה) משעת גלגול. האי כובא דארעא. פירש רש"י ז"ל: כגון שעושין חלל בכירה ונותן לתוכו מים ומלח וקמח ואופהו שם כדרך שעושין באלפס, וקאמר דלאו לחמא הוא אלא גובלא בעלמא ומברכין עליה בורא מיני מזונות. ומיהו בשקבע סעודתו עליו מברך עליו המוציא. וכתבו בתוספות דאותן ניבלי"ש שבלילתן רכה כיון שהן גובלא בעלמא לא מברכים עלייהו המוציא אלא מיני מזונות ואפילו קבע סעודה עלייהו, דלא דמי לכובא דאין בלילת הכובא רכה כל כך כמו בלילת הניבלי"ש. ולפי דבריהם נראה שהם אינם מפרשים כפירוש רש"י ז"ל, דלפי דברי רש"י ז"ל אין לך בלילה רכה מכובא דארעא, ושמא כובא דארעא לדבריהם היא עיסה רכה מאד ואופין אותה על גבי קרקע. וכן נראה מלשון רב האי גאון ז"ל, וז"ל: טריקני דהוא כובא דארעא מאפה ולא בתנור אלא על הארץ חייב בחלה כדר' אבין אמר רבי יוחנן, ואף על גב דגובלא הוא ראשית עריסותיכם קרינן ביה, וכן ודאי נראה, שאילו לדברי רש"י ז"ל מאי איכא בין כובא דארעא למרתח גביל, דאף היא נמי פירש הוא ז"ל נותנין קמח בכלי ומים ובוחשין בכף ושופכים על גבי כירה כשהיא ניסוקת. ומיהו גם הא דמרתח גביל פירש רב האי ז"ל בענין אחר, שהוא ז"ל פירש כגון קמח שנותנין עליו מים ומרתיחין אותו ולאו עיסה הוא, וגריס בה ואינה חייבת בחלה. ואותן פרטולי"ש ורישאולי"ש כיון דאית להו תוריתא דנהמא אומרים בתוספות שמברכים עליהם המוציא וחייבות בחלה, וצריך עיון בההיא דפרק כל שעה (פסחים לז, א). דבש של תמרים ויין תפוחים וחומץ סתוניות וכו'. רבי אליעזר מחייב קרן וחומש רבי יהושע פוטר. פרש"י ז"ל לפי שלא ניתן למשקה אלא ענבים וזיתים בלבד, הא שאר כל מי פירות זיעה בעלמא הוא, והיינו כמר בר רב אשי. וקשיא לי דתינח כולהו אלא חומץ סתוניות מאי איכא למימר, דאדרבה לא ניתן אלא למשקה ואין דרכו ליאכל ודרך היוצא ממנו ליאכל הוא, כדאיתא בנדרים בפ' הנודר מן המבושל (נג, א). והכי נמי קשיא למה שפירשו בתוספות דזיתים וענבים אישתנו לעלויא אבל כל שאר מי פירות לא אישתנו לעלויא והלכך קרי לכולהו זיעה בעלמא, דחומץ סתוניות ודאי אשתני לעילויא, ולית ליה עילויא אחרינא. ואולי נאמר דכיון שהסתוניות בעצמן שהן הענבים הרעים שאינם מתבשלים לעולם הן גרועין מאד ואינן ראויין, גם היוצא מהן אע"פ שהוא ראוי יותר מהן עצמן, מ"מ הוא גרוע כל כך שאינו ראוי לקרות משקה אלא זיעה בעלמא. והראב"ד ז"ל פירש דטעמא דרב יהושע משום דקסבר דגמרינן תרומה מבכורים מה בכורים משקה היוצא מהן כמותן דכתיב (דברים כו, ב) אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ, והכי דריש בספרי, אף תרומה נמי, ואוקי באתרא מה תרומה יין ושמן הוא דמחייבי, שאר משקין לא, אף בכורים היוצא מהן יין ושמן אין, שאר משקין לא, והדר גמיר בכורים מתרומה. והקשה הוא ז"ל אי הכי טעמא דרבי יהושע לאו משום זיעה הוא כמר בר רב אשי, אלא מהאי טעמא ואפילו כתשן והוציא מהן משקין. ודחק ותירץ הוא ז"ל דאפשר דמר בר רב אשי סבר לה כותיה בהיכא דהוי זיעה אבל היכא דכתשן לא, דעיקר הוי ולא גרע ממיא דסילקא. והקשה עוד אם כן אפילו כרבי אליעזר דע"כ לא פליג רבי אליעזר אלא בפירות ועשאן משקה, אבל משקים שזבו זיעה בעלמא נינהו ולא משלם חומש, ותירץ דאיכא למימר דמילתא דפשיטא ליה קאמר דכרבי יהושע ודאי, אבל כרבי אליעזר ספק. אלו הן דברי הרב ז"ל. ובודאי שהם דברים רחוקים מאד, חדא, דאם כן היכי תליא כלל הא דמר בר רב אשי בהא דרבי יהושע, דההיא דרבי יהושע תלי בגזירת הכתוב ואף על גב דהוי משקה גמור, ודמר בר רב אשי הוי משום דלא חשיב ליה משקה אלא זיעה. ועוד דאם כן מאי דקאמר מרנא דמר בר רב אשי סבר לה כותיה בהיכא דהוי זיעה אבל היכא דכתשן לא, אטו מי פליג מר בר רב אשי אההיא דרבי יהושע דתלי טעמיה בגזרת הכתוב וגמר לה מבכורים. ואנן דקיימא לן (לט, ב) דמיא דכולהו שלקי ככולה[ו] שלקי מי מפקינן הא דרבי יהושע לבר מהלכתא, ואי שלקיה להו לתמרי ונפיק מינייהו דובשא דרך בשול מי מברכינן עליה בורא פרי העץ. אלא משמע דטעמא קא דרשינן דכיון דלא חאיל שם תרומה אסחיטת הפירות לבד מיין ושמן, שמע מינה דלא חשוב משקה אלא זיעה בעלמא וחומץ סתוניות נמי כטעמא דאמרן, ולא דמיא למיא דשלקי ומיא דשיבתא דהנהו כיון דרוב אכילתן הוא על ידי שליקה מי שליקתן כמותן, הא כל מידי דלית דרכיה למשלקיה ולא למסחטיה אלא למיכליה בעיניה, בהנהו לא אמרינן שיהיו מימיהון כהן, והא דקא כאיל הכא ושאר כל מי פירות לאו פירות שדרכן לישלק קאמר אלא כעין תפוחים ותמרים שדרכן ליאכל חיים ובעיניה קאמר וכרמונים וענבים וכיוצא בהן. ומכל מקום שמעינן מיהא דיין תפוחים ורמונים אין מברכין עליהן אלא שהכל. אבל לפי דברי הרב ז"ל מברכין עליהן בורא פרי העץ. ובתוספתא דמכלתין בריש פרק [רביעי] תנינן בהדיא שאין מברכין עליו אלא שהכל, דתנינן תמן (ה"ב): דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ סתוניות מברכין עליהן כדרך שמברכין על המורייס. ומכל מקום מדברי כולם נלמוד בדבש הזב מעצמו מן התמרים שאין מברכין עליו כי אם שהכל. אבל בפירושי הגאון רב האי ז"ל ראיתי שכתב בשם מקצת רבוותא ז"ל דהא דמר בר רב אשי דוקא בששרה את התמרים במים ובשלן כהאי גוונא הוא דהוי זיעה בעלמא דאזוקי מזיק ליה, אבל אם הניח חטובות תמרה וזב מהן דבש שלא על ידי האור לאו זיעה הוא אלא פרי העץ והכתוב קראו דבש. וקצת סיוע יש לדברי מהא דשליק את התמרים לא דמיא למיא דכולהו שלקי, אף על פי שהדברים מתמיהין מצד עצמן דהא מוקמינן להא דמר בר רב אשי כי הא דרבי יהושע, וההיא דרבי יהושע אפילו במשקה והדבש הנסחט ממנו הוא. ועוד דהוה ליה כיוצא מן התאנים ומן הרמונים, ובפסחים בפ' כל שעה (כד, ב) חשיב להו זיעא בעלמא ואינו סופג את הארבעים אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים גבי ערלה, דאמרינן תמן עלה דההיא דכל איסורין אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן, אמר רבי זירא אף אנן נמי תנינא אין סופגין את הארבעים משום ערלה אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים, ואילו מתאנים ורמונים לא, מאי טעמא לאו משום דלא קאכיל להו דרך הנאתן. ואמר ליה אביי בשלמא אי אשמעינן פירא גופא ולא קאכיל ליה דרך הנאתן שפיר, אלא הכא משום דזיעה בעלמא הוא. ומההיא נמי דפרק כל שעה (שם) איכא למידק כדידי, דלא מברכינן איין רימונים פרי העץ אלא שהכל דזיעה בעלמא הוא. ומכל מקום לגבי דבש תמרים אפשר כדברי הגאון ז"ל דדבש כתיב בפרשה ולא תמרים, דאלמא אף על הדבש מברך בורא פרי העץ ולבסוף מעין שלש, והיינו בדבש הזב מאליו. שתיתא. אסיקנא דבעבה מיני מזונות משום דלאכילה עבדי לה אבל רכה שהכל משום דלרפואה עבדי לה. קשיא לי ואפילו עבדי ליה לרפואה מאי הוי, לבריך עליה בורא פרי האדמה, דבשלמא מיני מזונות לא מברכינן עליה כיון דלא עבדי ליה לאכילה ולמיזן, אבל פרי האדמה מיהא לבריך עליה דבמילתיה קאי וכקמחא דחיטי לרב יהודה דלעיל (לו, א), ואי הוה קיימא לן כרב נחמן דאמר בקמחא דחיטי שהכל שפיר, אלא אי קיימא לן כרב יהודה תקשי דהא קיימא לן נמי כי האי מסקנא דרב חסדא דהכא, ואם תאמר דכיון דלא מיכוון אלא לרפואה בעלמא לא מברכין עליה אלא שהכל, והא שמן על ידי אניגרון היכא דמיכוין לרפואה מברכין עליה בורא פרי העץ. ואפשר לומר דשאני הכא דכיון שאין דרכו ליהנות ממנו בהכי אלא לרפואה בעלמא, ואין עיקר הנאתו בהכי לא מברכינן עליה אלא שהכל דלאו במילתיה קאי, אבל שמן דעל ידי אניגרון דרך הנאתו הוא בדרך שתיה, אלא שכל שהוא לבדו מזיק ומכשירין אותו על ידי אניגרון, וכשהוא עושה האניגרון עיקר אי אפשר לברך עליו משום דהוי ליה אניגרון עיקר ושמן טפלה לו, אבל כשמתכוין לרפואה הוה ליה שמן עיקר ודרך הנאתו לפיכך מברכין עליו בורא פרי העץ, ואף על פי שהוא מתכוין לרפואה כדאמרן דמכל מקום דרך עיקר הנאתו הוא, כך נראה לי. ואי סלקא דעתך לרפואה קא מיכוין רפואה בשבת מי שרי. פירוש: דקסבר רב יוסף דאם איתא להא דרב חסדא שאין דרכן של בני אדם לעולם לשתות שתיתא רכה אלא לרפואה, אם כן אסור לשתותה בשבת, והיינו דלא קשיא ליה שתית שמן בשבת על ידי אניגרון למי שחושש בגרונו, משום דאניגרון כיון שדרכן של בני אדם לשתותו כך ליהנות בו לפעמים ושלא מחמת רפואה, השתא נמי דשתי ליה לכונת רפואה לא גזרינן ביה משום שחיקת סמנין, דאיכא למיתלי דדילמא לשתית הנאה בעלמא קא מיכוין, ולא פלוג רבנן בין שותה לרפואה לשותה לכוונת הנאה, אבל שתיתא כיון דלעולם לא עבדי לה רכה אלא לרפואה, אף על גב דאוכל הוא לא ליכליה בשבת דאית ביה משום שחיקת סמנין, והיינו נמי דלא אקשי ליה אביי מן החושש בגרונו לא יערער לתוכו שמן אבל נותן הוא לתוך האניגרון וכדאמרן, אלא אקשי מדתנן כל האוכלין אדם אוכל לרפואה, דמשמע כל האוכלין ואפילו אותן שאין דרכן של בני אדם לאוכלן אלא לצורך רפואה דמכל מקום כיון דתורת אוכל יש להן אף על פי שאינו אוכלן אלא לרפואה אפילו הכי שרי, כך נראה לי. (רשב"א)


דף לח - ב

אשמעינן טעמא ואשמעינן דהלכתא כרבנן אלא דאמר מוציא מאי קמ''ל ואיהו דעבד לאפוקי נפשיה מפלוגתא והלכתא המוציא לחם מן הארץ דקי''ל כרבנן דאמרי דאפיק משמע: ועל הירקות אומר וכו'. קתני ירקות דומיא דפת מה פת שנשתנה ע''י האור אף ירקות נמי שנשתנו ע''י האור אמר רבנאי משמיה דאביי זאת אומרת שלקות מברכין עליהן בורא פרי האדמה (ממאי מדקתני ירקות דומיא דפת) דרש רב חסדא משום רבינו ומנו רב שלקות מברכין עליהם בורא פרי האדמה ורבותינו היורדין מארץ ישראל ומנו עולא משמיה דר' יוחנן אמר שלקות מברכין עליהן שהכל נהיה בדברו ואני אומר כל שתחלתו בורא פרי האדמה שלקו שהכל נהיה בדברו וכל שתחלתו שהכל נהיה בדברו שלקו בורא פרי האדמה בשלמא כל שתחלתו שהכל נהיה בדברו שלקו בפה''א משכחת לה בכרבא וסלקא וקרא אלא כל שתחלתו בפה''א שלקו שהכל היכי משכחת לה א''ר נחמן בר יצחק משכחת לה בתומי וכרתי דרש רב נחמן משום רבינו ומנו שמואל שלקות מברכין עליהם בפה''א וחברינו היורדים מארץ ישראל ומנו עולא משמיה דר' יוחנן אמר שלקות מברכין עליהן שהכל נהיה בדברו ואני אומר במחלוקת שנויה דתניא יוצאין ברקיק השרוי ובמבושל שלא נמוח דברי ר''מ ור' יוסי אומר יוצאים ברקיק השרוי אבל לא במבושל אע''פ שלא נמוח ולא היא דכ''ע שלקות מברכין עליהן בפה''א ועד כאן לא קאמר ר' יוסי התם אלא משום דבעינן טעם מצה וליכא אבל הכא אפי' רבי יוסי מודה אמר ר' חייא בר אבא א''ר יוחנן שלקות מברכין עליהם בפה''א ור' בנימין בר יפת א''ר יוחנן שלקות מברכין עליהם שהכל נהיה בדברו א''ר נחמן בר יצחק קבע עולא לשבשתיה כר' בנימין בר יפת תהי בה ר' זירא וכי מה ענין ר' בנימין בר יפת אצל ר' חייא בר אבא ר' חייא בר אבא דייק וגמיר שמעתא מרבי יוחנן רביה ורבי בנימין בר יפת לא דייק ועוד רבי חייא בר אבא כל תלתין יומין מהדר תלמודיה קמיה דר' יוחנן רביה ור' בנימין בר יפת לא מהדר ועוד בר מן דין ובר מן דין דההוא תורמסא דשלקי ליה שבע זמנין בקדרה ואכלי ליה בקנוח סעודה אתו ושאלו לר' יוחנן ואמר להו מברכין עלויה בורא פרי האדמה ועוד אמר ר' חייא בר אבא אני ראיתי את ר' יוחנן שאכל זית מליח ובריך עליו תחלה וסוף אי אמרת בשלמא שלקות במילתייהו קיימי בתחלה מברך עליו בורא פרי העץ ולבסוף מברך עליו ברכה אחת מעין שלש אלא אי אמרת שלקות לאו במילתייהו קיימי בשלמא בתחלה מברך עליו שהכל נהיה בדברו אלא לבסוף מאי מברך דילמא בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שברא מתיב רב יצחק בר שמואל ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח יוצא בהן ובקלח שלהן אבל לא כבושין ולא שלוקין ולא מבושלין ואי ס''ד במילתייהו קאי שלוקין אמאי לא שאני התם דבעינן טעם מרור וליכא אמר ליה רבי ירמיה לרבי זירא רבי יוחנן היכי מברך על זית מליח כיון דשקילא לגרעיניה

 רש"י  אשמעינן טעמא. פירושא דקרא כמו שפירשנוהו ולמדנו פירושו: ואשמעינן הלכה כרבנן. דהמוציא דאפיק הוא: מאי קמשמע לן. הכל מודים בזו: אף ירקות שנשתנו כו'. ואפילו הכי במילתייהו קיימי ומברכין עלייהו בורא פרי האדמה: שלקות. כל ירק שלוק: דרש רב חסדא. כך: משום רבינו. רב: שלקות אומר בורא פרי האדמה ורבותינו כו' ומאן נינהו עולא אמר רבי יוחנן שהכל. הרי הדבר במחלוקת: ואני אומר. ליישב דבריהם שאינן חלוקין יש מהן פרי האדמה ויש מהן שהכל: כל. ירק הנאכל חי שתחלתו ב''פ האדמה שלקו אפקיה ממלתיה לגריעותא ומברך שהכל ולקמן מוקי לה בתומי וכרתי: וכל. ירק שאין דרכו ליאכל חי שמתחלתו אם אכלו חי שהכל הוא מברך: שלקו. והביאו לדרך אכילתו הוא עיקר פריו ומברך בורא פרי האדמה: דרש רב נחמן. כך: משום רבינו. שמואל: שלקות מברך בורא פרי האדמה וחברינו כו'. רב נחמן חשוב ולא קרי לעולא רבותינו: אמר שלקות שהכל ואני אומר. שהם חלוקין בפלוגתא דרבי מאיר ורבי יוסי ודברי שמואל ודברי ר' יוחנן בכל מיני ירקות הן וחלוקין זה על זה שמואל כר''מ דאמר מבושל קאי במלתיה ור' יוחנן קאי כר' יוסי: יוצאין ברקיק השרוי. במים ידי אכילת מצה של מצוה וקרינן ביה לחם עוני: אבל לא במבושל. דתו לאו לחם איקרי: אפילו ר' יוסי מודה. דלענין ברכה במילתיה קאי: אמר רב נחמן קבע עולא לשבשתיה כר' בנימין. עולא שאמר משום ר' יוחנן לעיל שהכל למד וקבע שבושו כרבי בנימין עד שנתקעה בלבו ועכשיו אומר בבית המדרש בשם רבי יוחנן: תהי בה ר' זירא. במחלוקת זו שהוזכרה בבית המדרש וכי מה ענין להזכיר דברי ר' בנימין אצל דברי רבי חייא בר אבא במחלוקת בית המדרש הרי אינו כדאי לחלוק עליו: בר מן דין ובר מן דין. לבר משתי ראיות הללו שאמרתי שאין רבי בנימין כלום אצל רבי חייא יש לנו עוד ראיה שלא אמר רבי יוחנן מימיו שלקות שהכל: וא''ל בורא פרי האדמה. אלמא אע''ג דשלקיה קאי במלתיה: שאכל זית מליח. שהיה מלוח זה כמה ימים וקי''ל (פסחים עו.) מליח כרותח: אבל לא כבושין. בירקות של מרור היא שנויה בפרק כל שעה (דף לט.) לומר שאין יוצאין בהן שלוקין משום מרור אלמא לאו במלתייהו קיימי שלוק הוי נימוח טפי ממבושל: דבעינן טעם מרור וליכא. אבל לענין ברכה שם פרי עליו: (רש"י)

 תוספות  והלכתא המוציא וכו'. ואע''פ דבמוציא כ''ע לא פליגי דאפיק משמע ובירושלמי מפרש טעמא כדי שלא לערב האותיות כגון העולם מוציא ואע''ג דבלחם מן נמי איכא עירוב שאני התם דקרא כתיב (תהלים קד) מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם להוציא לחם מן הארץ ועל כן יש לבצוע בשתי ידיו בעשר אצבעות נגד י' תיבות שבמקרא זה: מדקתני ירקות דומיא דפת. לא הוי ירקות דומיא דפת שהרי פת אישתני לעלויא ויש ירקות שאין משתנות לעלויא אלא כלומר מה הפת אין בשול מגרע את הברכה אף הירקות נמי במלתייהו קיימי ולא מגרע להו הבשול: משכחת לה בתומי וכרתי. וא''ת והרי נראה לעינים דהבשול משביחן וי''ל דהיינו בשביל הבשר והמלח שבתוכן ונראין הדברים שכל דבר שהוא כל כך טוב מבושל כמו חי וחי כמו מבושל כמו מיני קטניות וכן תפוחים יש להן ברכה הראשונה שכל כך שוין מבושלין כמו חיין ומטעם זה מברכינן נמי על היין מבושל בורא פרי הגפן שכל כך הוא טוב אחר הבשול כמו קודם לכן וקרא וסלקא וכרוב וכיוצא בהן שטובין יותר מבושלין מחיין כשהן חיין מברכין עליהם שהכל ומבושלין ב''פ האדמה וכן אותן ערמוניות וחבושים שאינן ראוין לאכלן חיין כמו מבושלין בתחלה מברכין עליהן שהכל ומבושלין בורא פרי העץ אך אותן ערמוניות שקורין לומיברד''ש מברך עליהן בורא פרי העץ אפילו בתחלה וכל דבר המתקלקל בבשולו כגון תומי וכרתי וכיוצא בהן כשהן חיין מברך עליהן בורא פרי האדמה ומבושלים שהכל כך נראה לרבינו יהודה ומיהו הרב אלפס פסק בשלקות דאשתני לגריעותא ע''י בשולן אומר בורא פרי האדמה כרב נחמן דאמר שלקות מברכין עליהן בורא פרי האדמה דר' חייא בר אבא קאי נמי כוותיה ובכל שלקות מיירי ר' חייא בר אבא אף באותן דמשתנים לגריעותא מדפליג להו גמרא אהדדי ר' חייא בר אבא ור' בנימין בר יפת ואגוז מטוגן בדבש מברך עליו בורא פרי העץ דאגוז עיקר: כל תלתין יומין מהדר תלמודיה. לאו דוקא כל תלמודו אלא כל מה שהיה לומד בשלשים יום היה חוזר הכל לפניו ביום שלשים ואחד: זית מליח. ומליח כרותח: (תוספות)

 רשב"א  והלכתא המוציא. ואם תאמר מאי שנא מבורא פרי הגפן דלא מברכינן הבורא. ומיהו בירושלמי (בפרקין ה"ה) איכא מאן דאמר הכין דלדעתיה דרבי נחמיה מברך בורא פרי הגפן, ועל דעתייהו דרבנן מברך הבורא [פה"ג]. אבל גמרא דילן לא משמע הכין, ופוק חזי מה עמא דבר, דבהמוציא אסיקנא הילכתא המוציא, ובבורא פרי הגפן מברכינן בורא ולא מברכינן הבורא. אבל בירושלמי סברא אחרת שאמרו (שם) דטעמא דרבנן בהמוציא כדי שלא לערב ראשי אותיות, והקשו מעתה המן הארץ כדי שלא לערב ראשי אותיות ולא העלו בו תירוץ. ונראה דבמקום שאפשר, חששו לערוב האותיות כגון בהמוציא, אבל במקום שאי אפשר כגון בלחם מן הארץ, דאי אמרינן לחם המן הארץ לא משתמע מידי, לא חששו דהיכא דלא אפשר לא אפשר, ולא ניחא להו נמי לתקוני המוציא מן הארץ לחם, שאין כן נוסח של ברכות להזכיר את החפץ שמברכין עליו באחרונה, שאין אומר בורא מן העץ פרי ובורא מן האדמה פרי, כך נראה לי. ולפי דברי הירושלמי הא דפליגי בגמרין בהמוציא אי דאפיק משמע או דליפוק משמע, הכי קאמרינן רבנן סברי דאפיק משמע, וכיון שאפשר לומר כן, איכא למיחש לערוב ראשי האותיות. ור' נחמיה סבר דליפוק משמע, ואי אפשר כאן למיחש לעירוב ראשי האותיות שאלו היה אפשר אף ר' נחמיה היה חושש לכך. קתני ירקות דומיא דפת. פירוש: ולאו דוקא דומיא, דאילו בפת דוקא בשנשתנה על ידי האור, הא לא נשתנה על ידי האור בורא פרי האדמה, ואילו בירקות אף בשנשתנה, וכל שכן בשלא נשתנה. ואני אומר כל שתחלתו בורא פרי האדמה שלקו שהכל, וכל שתחלתו שהכל שלקו בורא פרי האדמה. מסתברא דלאו דוקא כל שתחלתו בורא פרי האדמה, וכל שתחלתו שהכל, דאם כן כי קאמרינן בשלמא כל שתחלתו שהכל משכחת לה בסילקא קרא וכרובא, אלא שתחלתו בורא פרי האדמה שלקו שהכל היכי משכחת לה, מאי קא קשיא ליה וכי לא משכח ירקות דמברכין עליהן בורא פרי האדמה בתחלתן, ואיהו דקא משני משכחת לה בתומי וכרתי, אטו כלהו שאר ירקי בר מתומי וכרתי מי מברכינן עליהו שהכל, והא רב חסדא גופיה הוא דקאמר בפ' בתרא דפסחים (קיד, ב) היכא דליכא שאר ירקי מברך אמרור בורא פרי האדמה ועל אכילת מרור, אלמא אפילו אמרור מברכין בורא פרי האדמה בתחלתו. אלא ודאי הכי קאמר כל שתחלתו בורא פרי האדמה, כלומר, שאין דרכו ליאכל אלא בחיותו ואין דרכו לישלק, ולפיכך עיקר ברכתו בתחלתו אם כן כי שליק ליה פגים ליה, ולא מברכין עליה אלא שהכל ולא משכחת לה אלא תומי וכרתי, וכל שעיקר אכילתו בשליקתו ומשום הכי לא מברכין על תחלתו אלא שהכל, אם כן כי שליק ליה אשבוחי משבח ליה ולפיכך מברכין עליה בורא פרי האדמה. והוא הדין לכל שאינו נפגם בשליקתו וראוי בחיותו ובשליקותו שמברכין עליו בורא פרי האדמה דבמלתיה קאי, והיינו דלא קאמר תחלתו בורא פרי האדמה היכי משכחת לה, אלא הכי קאמר תחלתו בורא פרי האדמה שלקו שהכל היכי משכחת לה, כלומר שיהא שבחו בחיותו ונפגם בשליקתו היכי משכחת לה. כך נראה לי. אבל הראב"ד ז"ל כתב דלרב חסדא אפילו לא פגים להו כיון דאישתני מפרי האדמה מברך עליה שהכל. לא היא עד כאן לא קאמר רבי יוסי אלא גבי מצה דבעינן טעם מצה וליכא. וטעמיה דרבי מאיר לאו משום דלא בעי איהו טעם מצה, דהא מודה רבי מאיר (פסחים לט, ב) בירקות שאינו יוצא בהן לא בכבושין ולא בשלוקין ולא במבושלין, וטעמא משום דבעינן טעם מרור וליכא, ובכריכת מרור נמי חיישינן דילמא אתי מרור דרבנן ומבטל טעם מצה דאורייתא (שם קטו, א), אלא דרבי יוסי סבר מצה כי מבשל לה בטיל לה טעמא, ורבי מאיר סבר דלא בטיל טעמא, אבל במרור ושאר ירקות כולהו מודו דבטיל להו טעמייהו בבישול. כתב רב האי ז"ל דאיכא מאן דגריס ולא היא בוא"ו, ולמאן דגריס הכי ר"נ גופיה הוא דקאמר ליה כלומר אני אומר שיש לומר במחלוקת שנויה ואלא מיהו לא היא. ואיכא מאן דגריס לא היא בלא וא"ו ותלמוד הוא דקא דחי לה, ומיהו מסתבר טפי דלא גריס ולא בוי"ו דכיון דאמר ר"נ ואני אומר במחלוקת שנויה היכי קאמר איהו גופיה ולא היא, ואפילו גרסינן ליה, תלמודא הוא דקאמר הכי. אמר רב נחמן בר יצחק קבעה עולא לשבשתיה כרבי בנימין בר יפת. פירוש: דקים ליה לרב נחמן דרבי חייא ורבי בנימין פליגי, ורבי זירא דקא תהי בה, היינו דתהי היאך שנו מחלוקת בההיא בבי מדרשא בין רבי חייא ובין רבי בנימין, דלא חשיב רבי בנימין למעבד שמעתיה פלוגתא ברבי חייא, וכי מותיב רב שמואל בר רבי יצחק מלא כבושין ולא שלוקין לרבי חייא הוא דקא מותיב ולסיועה לרבי בנימין, דלרבי בנימין כולהו שלקות לאו במילתייהו קיימי. וכן מצאתיה בירושלמי בהדיא דגרס התם (בפרקין ה"א): רבי חייא [בר ווא] בשם רבי יוחנן זית כבוש אומר עליו בורא פרי העץ, רבי בנימין בר יפת בשם רבי יוחנן ירק שלוק אומר עליו שהכל נהיה בדברו, אמר רבי שמואל בר רב יצחק מתניתא מסייע לרבי בנימין בר יפת אבל לא כבושין ולא שלוקין ולא מבושלין אם בעינן הם אדם יוצא ידי חובתן בהן בפסח, אמר רבי זעירא מאן ידע משמע מן רבי יוחנן יאות רבי חייא בר בא. ע"כ גרסת ירושלמי. אלא שאני תמה למה להו למעבדה פלוגתא ולשוויה לעולא משתבש ולדחיה לההיא דרב חסדא דאמר כל שתחלתו שהכל שלקו בורא פרי האדמה, וכל שתחלתו בורא פרי האדמה שלקו שהכל. ולפיכך מסתבר לי דרב נחמן בר יצחק בלחוד הוא דסבירא ליה דפליגי ותלי ליה לעולא בשבושא, אבל רבי זירא דתהי בה הכי קאמר היכי אפשר דעולא שביק אסהדתיה ושמעתיה דרבי חייא ונקיט דרבי בנימין בר יפת, אלא ודאי לא פליגי דרבי חייא בשנשתנה לעלויה כתרמוסא וכזית כבוש, ואי נמי דלא אישתני לגריעותא ככולהו שלקות, ורבי בנימין בר יפת בדאשתני לגריעותא כתומי וכרתי. ובירושלמי נמי איכא מאן דאמר הכי גבי הא דרבי חייא ורבי בנימין בר יפת, דגרסינן התם (שם): אמר רבי יוסי ברבי בון ולא פליגין זית ע"י שדרכו להאכל חי אפילו כבוש בעינו הוא ירק כיון ששלקו נשתנה. ונראה דטעות יש בגרסא זו והכין הוא, זית על ידי שאין דרכו להאכל חי אפילו כבוש בעינו הוא וכסברתיה דרב חסדא ממש, והיינו נמי דמשמע לכאורה לקמן (לט, א) גבי פרמי זוטרי דליפתא דאי לאו רב יהודה דאמר דהאי דפרמינהו טפי כי היכי דנימתוק טעמיהו, הוה סלקא דעתך למימר דלא מברכינן בהו בורא פרי האדמה אלא שהכל משום דקא סלקא דעתך דמיפגם פגמינהו, דאלמא כל מידי דמיפגים בשלקיה מגרע גרעיה בברכתיה, ולהדין סברא תומי וכרתי חיין בורא פרי האדמה שלוקים שהכל דמפגם פגים להו. וכללא דכאיל רב פפא לקמן (לט, א) מיא דכלהו שילקי ככלהו שילקי, לאו כללא הוא לכלהו ירקות שתהא ברכתן בשליקתן כמו בחיותן, (ואף על פי שהראב"ד ז"ל כתב כן), אלא משום דכלהו לא מפגמי שליקתן אלא תומי וכרתי הוא דקאמר הכין, ועוד דהתם לאו למפסק הלכתא בשלקות אי בורא פרי האדמה אי שהכל קאתי אלא למימר דמיא דידהו כגוף השלקות והאי כדיניה והאי כדיניה. ותדע לך דהא לבתר דקאמר רב פפא פשיטא לי מיא דכולהו שלקי ככלהו שלקי בעי רב פפא מיא דשיבתא מאי. וכן נראית דעת רבותינו בעלי התוספות בתומי וכרתי, אלא שרב האי גאון ז"ל ורב אלפסי והראב"ד ז"ל לא כתבו כן. ולענין פרי עץ הנשלק כחבושים ואגסים יש לומר גם כן דבמלתיהו קיימי דאשבוחי משבחי כזית, אבל פירות אחרים שנפגמין כגון פר"ניש וכיוצא בהן מברך שהכל לדברי הכל. וכן נראה מדברי התוספות שפירשו בשם אחד מן הגדולים בהא דאמרינן בסמוך (לט, א) הביאו לפניהם פרגיות וכרוב ודורמסקנין, דורמסקנין פר"וניש, והא דלא בריך עליהו תחלה דהא פרי העץ חשוב טפי משום דמיירי בשנתבשלו הדורמסקנין ואין מברכין עליהן אלא שהכל. ומיהו אין עיקר פירושם מחוור, אלא עשב הוא כמו שפרש"י ז"ל, וכן נראה מן הירושלמי (בפרקין ה"ב) דגרסינן התם: אייתיהו קמיהו פרגין ואחוונין וקפליטין, אמרו נברך על קפליטא הוא פטר אחווניתא ולא פטר פריגתא, נברך על אחווניתא לא פטר לא דין ולא דין. כיון דשקל ליה לגרעינתיה בצר ליה שיעוריה. יש לפרש: בצר ליה שיעוריה דאורייתא ודלא כמאן דאמר (לעיל כ, ב) והם דקדקו עד כזית, אלא דאפילו כזית הוי דאורייתא. ויש לפרש בצר ליה שיעוריה דרבנן, דאילו מדאורייתא אינו חייב לברך אלא בכדי שביעה, אלא דמדרבנן דקדקו וחייבו אפילו עד כזית ברכה, כעין ברכה דשיעור דאורייתא. ומיהו נראה דבין להדין פירושא בין לפירושא קמא כל שאין בו כזית אינו חייב לבסוף ברכה כלל, חדא דהא אמרינן הכא כיון דבצר ליה שיעוריה לא מברכינן בסופיה, ומשמע דאפילו למה דדחינן ואוקמינן דבסופיה בריך בורא נפשות רבות קא מתמה רבי ירמיה, ואפילו תאמר דכיון דלרבי זירא קא מקשה לה למאי דסבירא ליה בהא דרבי זירא קא בעי, כלומר למאי דסבירא לך דרבי יוחנן בסופיה בריך על העץ ועל פרי העץ, כי שקלת ליה לגרעיניתיה בצר ליה שיעורא ולא אפשר לברוכי עליה ברכה כשל תורה, אבל לעולם בורא נפשות מברכין עליה, אפילו הכי לאו סברא הוא שנשתנית ברכתו מחמת שיעורו שאין שנוי הברכות אלא בשנוי המין, אי נמי במין אחד בשנשתנית צורתו דהוה ליה כמין אחר כגון שנשתנה מחטה לקמח ומקמח לתבשיל או לפת, אבל שתהא הברכה משתנת מרבוי למיעוט הא לא אשכחן. ופת הבאה בכסנין דאמר רב הונא לקמן (מב, א) כל שאחרים קובעין עליה סעודה צריך לברך, כלומר שמברך לפניו המוציא ולאחריו שלש ברכות, וכי לא אכל אלא פחות מכאן אין מברך לפניו רק בורא מיני מזונות דאלמא הברכות משתנות בשנוי השיעורין. לא היא, דפת הבאה בכסנין כי לא מברכינן עליה המוציא אפילו על אכילת כזית היינו משום דחשבינן ליה כמשתנה ממינו. ותדע לך שהרי בפת דעלמא מברכין עליה המוציא בכזית ובפת הבאה בכסנין לא מברכין אלא מיני מזונות, אלא דכשקובע עליו סעודה עשאו כפת דעלמא, ואפילו לא קבע סעודה עליו אלא שאוכל כדי קביעות אחרים גם כן הרי הוא עושה אותו כפת דעלמא שאוכלין ממנו הרבה כדי שביעה, והוה ליה לדידיה כמי שלא נשתנה ממינו. ותדע לך שאם אין אתה אומר כן למאן דאמר (לעיל כ, ב) והם דקדקו עד כזית ועד כביצה היאך לא שינו את הברכה כיון דבצר ליה שיעורא דאורייתא, ועוד אם לא רצו לשנות בברכות מה ראו שלא לשנות מכדי שביעה עד כזית וכביצה ושינו לפחות מכזית ולפחות מכביצה. ועוד דהא משמע ודאי דלפחות מכזית או מכביצה ליכא ברכה כלל מדאמרינן אני כתבתי להם ואכלת ושבעת וברכת והם דקדקו על עצמן עד כזית ועד כביצה, ואי איתא לימא והם דקדקו על עצמן בכל שהוא, וממאן דסבירא ליה הם דקדקו על עצמן נשמע למאן דאמר דכולהו שיעורי דאורייתא, כך נראה לי. וגם בתוספות סוברין כן שאין פחות מכשיעור טעון ברכה כלל בסופו, אבל בתחלתו ודאי אפילו כל שהוא טעון ברכה לפי שאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה. וכן נמי משמע מהא דהכא דהא לא קשיא ליה אלא בסופיה מאי מברך כיון דבצר ליה שיעוריה, אבל ברישא ניחא ליה, ולכאורה נמי משמע לי דאיכא למידק מהא דבתחלתו מברך בורא פרי העץ ואף על פי שאין בו כזית, דהא משמע דרב ירמיה לרבי זירא קא מקשה למאי דסבירא ליה לרבי זירא דרבי יוחנן תחלה וסוף בירך עליו כעין ברכתו ממש ואפילו הכי לא קשיא ליה אלא סופיה מאי מברך, וזה כפי הסברא שכתבתי דאין נוסח ברכה משתנית בין כשיעור לפחות מכשיעור. ומינה לאוכל פת פחות מכזית שמברך עליו המוציא, וכן נראה לכאורה מן הירושלמי דגרסינן התם בפרקין דהכא (ה"א) תני כל שאומר לאחריו שלש ברכות אומר לפניו המוציא לחם מן הארץ וכל שאין אומר לאחריו שלש ברכות אין אומר לפניו המוציא, התיבון הרי פחות מכזית הרי אין אנו אומרים לאחריו שלש ברכות מעתה לא יאמרו לפניו המוציא לחם מן הארץ. רבי יעקב בר אחא לשאר מינין נצרכה. כלומר לא אתא למעוטי אלא שאר מינין כגון אורז ודוחן ומעשה קדרה דכיון שאין מברכין אחריו שלש ברכות אין מברכין לפניו המוציא, הא פחות מכשיעור דפת של חמשת המינין מברכין לפניו המוציא אף על פי שאין אנו מברכין לאחריו שלש ברכות, ומה שאמרו בירושלמי הרי פחות מכזית שאין אנו מברכין לאחריו שלש ברכות. לאו למימרא דשלש אין מברכין הא מעין שלש מברכין דכלל כלל אין מברכין לאחריו אלא דלישנא דמאן דתני לה נקט. וכסברא הזאת מצאתי לרמב"ם ז"ל שכך כתב בפרק ג' מהלכות ברכות שלו (הי"ב): אכל פחות מכזית בין מן הפת בין משאר האוכלים והשותה פחות מרביעית בין מן היין בין משאר משקין מברך בתחלה ברכה הראויה לאותו המין ולבסוף אינו מברך כלל עכ"ל. גם הרב אלפסי ז"ל כתב כן בפירוש משמועה זאת וזה מבואר כדברינו וזכינו להסכים לדעתו בכל. וזה שלא כדברי הרב ראב"ד ז"ל שכתבתי למעלה בשמעתא דחביצא (לעיל לז, ב). (רשב"א)


דף לט - א

בצר ליה שיעורא אמר ליה מי סברת כזית גדול בעינן כזית בינוני בעינן (והא איכא) וההוא דאייתו לקמיה דרבי יוחנן זית גדול הוה דאע''ג דשקלוה לגרעינותיה פש ליה שיעורא דתנן זית שאמרו לא קטן ולא גדול אלא בינוני וזהו אגורי ואמר רבי אבהו לא אגורי שמו אלא אברוטי שמו ואמרי לה סמרוסי שמו ולמה נקרא שמו אגורי ששמנו אגור בתוכו נימא כתנאי דהנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דבר קפרא הביאו לפניו כרוב ודורמסקין ופרגיות נתן בר קפרא רשות לאחד מהן לברך קפץ וברך על הפרגיות לגלג עליו חבירו כעס בר קפרא אמר לא על המברך אני כועס אלא על המלגלג אני כועס אם חבירך דומה כמי שלא טעם טעם בשר מעולם אתה על מה לגלגת עליו חזר ואמר לא על המלגלג אני כועס אלא על המברך אני כועס ואמר אם חכמה אין כאן זקנה אין כאן תנא ושניהם לא הוציאו שנתן מאי לאו בהא קא מיפלגי דמברך סבר שלקות ופרגיות שהכל נהיה בדברו הלכך חביב עדיף ומלגלג סבר שלקות ב''פ האדמה פרגיות שהכל נהיה בדברו הלכך פירא עדיף לא דכ''ע שלקות ופרגיות שהכל נהיה בדברו והכא בהאי סברא קא מיפלגי מר סבר חביב עדיף ומר סבר כרוב עדיף דזיין אמר ר' זירא כי הוינן בי רב הונא אמר לן הני גרגלידי דלפתא פרמינהו פרימא רבא בפה''א פרימא זוטא שהכל נהיה בדברו וכי אתאן לבי רב יהודה אמר לן אידי ואידי בפה''א והאי דפרמינהו טפי כי היכי דנמתיק טעמיה אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא אמר לן תבשילא דסלקא דלא מפשו בה קמחא בורא פרי האדמה דלפתא דמפשו בה קמחא טפי בורא מיני מזונות והדר אמר אידי ואידי בורא פרי האדמה והאי דשדי בה קמחא טפי לדבוקי בעלמא עבדי לה אמר רב חסדא תבשיל של תרדין יפה ללב וטוב לעינים וכ''ש לבני מעים אמר אביי והוא דיתיב אבי תפי ועביד תוך תוך אמר רב פפא פשיטא לי מיא דסלקא כסלקא ומיא דלפתא כלפתא ומיא דכולהו שלקי ככולהו שלקי בעי רב פפא מיא דשיבתא מאי למתוקי טעמא עבדי או לעבורי זוהמא עבדי לה ת''ש השבת משנתנה טעם בקדירה אין בה משום תרומה ואינה מטמאה טומאת אוכלים שמע מינה למתוקי טעמא עבדי לה שמע מינה אמר רב חייא בר אשי פת צנומה בקערה מברכין עליה המוציא ופליגא דר' חייא דאמר ר' חייא צריך שתכלה ברכה עם הפת מתקיף לה רבא מאי שנא צנומה דלא משום דכי כליא ברכה אפרוסה קא כליא על הפת נמי כי קא גמרה אפרוסה גמרה

 רש"י  בצר ליה שיעורא. וגבי ברכת פירות הארץ אכילה כתיבה ואכילה בכזית: כזית שאמרו. לענין שיעור כל אכילות: אגור בתוכו. מזומן לצאת ממנו שאינו נבלע בפרי כמשקה תפוחים ותותים אלא אגור כמשקה ענבים: דורמסקין. אף הן שלקות מעשב שקורין אקדלשי''ט {אדרילצי"ש: מלוח - שיח בר} בלע''ז כך ראיתי בפירוש בבא קמא של רבינו יצחק ברבי יהודה אבל כאן פירש פרונ''ש {פרוני"ש: שזיפים} וכן שמעתי אני כאן ובבבא קמא (פ''י דף קטז:) פרונ''ש {פרוני"ש: שזיפים} ואי אפשר להעמידה דא''כ הרי ברכתו ב''פ העץ והאיך קדם וברך על הפרגיות שברכתן שהכל ואינם כדברים חשובים כדמפרש ואזיל: שלא טעם טעם בשר. ונעשה הבשר חביב עליו: פרגיות. בשר עוף שקורין פרדרי''א {פירדרי"ץ: חגלות} : זקנה אין כאן. הלא זקן אני והיה לו לשאלני על איזה מהן יברך לפטור את שאר המינין ודברים הללו אינן באין ללפת את הפת אלא שלא מחמת הסעודה הן באין ואמרינן לקמן (דף מא:) דטעונין ברכה לפניהם ואין הפת פוטרתן: דמברך סבר שלקות. דכרוב ודורמסקין שהכל ברכתן כפרגיות דעל דבר שאין גדולו מן הארץ כגון בשר ביצים ודגים תנא במתניתין שהכל וכיון דברכותיהם שוות חביב עדיף: ומלגלג סבר שלקות בורא פרי האדמה. שהיא ברכה חשובה לעצמה לדברים חשובים והיה לו להקדימו: כרוב עדיף דזיין. דתניא לקמן (דף מד:) כרוב למזון ותרדין לרפואה: גרגלידי דלפתא. ראשי לפתות: פרמינהו. מנושיי''ר {מינושיי"ר: לקצץ} בלע''ז לשון קניבת ירק: פרימא זוטא. גריעותא היא ובשאכלו חי קאי: אבי תפי. על מקום שפיתת הקדירה: ועביד תוך תוך. כלומר ששלוק ונמחה מאד וקול רתיחתו נשמעת כקול תוך תוך: מיא דסלקא. תבשיל של תרדין: כסלקא. לענין ברכה: דשיבתא. ירק שנותנין מעט בקדרה למתק בעלמא ולא לאכלו אני''ט {אניי"ד: שֶבֶת - צמח ריחני} בלעז: למתוקי טעמא עביד. ומברכין על מימי תבשילו ב''פ האדמה: השבת אין בה. בבד שלה משנתנוה בקדרה והוציאוה אין בה שוב משום איסור תרומה דהוה ליה כעץ בעלמא מדקתני משנתנה טעם שמע מינה לטעמא עבידא: פת צנומה. יבשה שנתנה בקערה לשרות וכן צנומות דקות: צריך שתכלה. ברכת המוציא עם פריסת הפרוסה מן הפת והאי פרוס ועומד הוא: אפרוסה (כליא). כיון דאמרת עם פריסת הפרוסה תכלה מאי חשיבותא ומאי אהניתא: (רש"י)

 תוספות  בצר ליה שיעורא. היינו דוקא בברכה שלאחריו דבעינן שיעור אבל בברכה שלפניו אפילו פחות מכשיעור דאסור ליהנות בעולם הזה בלא ברכה בין לענין אכילה בין לענין שתיה אבל בברכה שלאחריו בעינן שיעור מלא לוגמיו על כן יש ליזהר לשתות מכוס של ברכה מלא לוגמיו כדי שיברך לאחריו מעין ג' ברכות והר''י היה אומר בבורא נפשות כיון דלאו ברכה חשובה היא אפי' בבציר משיעורא מברכינן בורא נפשות רבות ולא נראה דכיון דבורא נפשות תקנוה כנגד על הגפן כי היכי דעל הגפן בעי שיעורא בבורא נפשות רבות נמי בעי שיעורא ובירושלמי ר' יוחנן היכי בריך אזית הא לא הוי שיעורא וקאמר משום בריה דאפילו לא אכל אלא פרידה אחת של ענב או פרידה אחת של רמון בעי ברוכי משום דבבריה מברכין אפילו פחות מכזית וחולק על גמרא דידן כדמשמע הכא א''כ אין הלכה כמותו של ירושלמי וה''ר יוסי היה מפרש שהירושלמי אינו חולק על הגמרא שלנו דהכא מיירי שהוסרו הגרעינים ונמלח אם כן לא היה כברייתו אבל אם אכלו שלם אפי' אם היה פרידה אחת של רמון מברך עליו תחלה וסוף וגמרא ירושל' היה סבור שהזית היה שלם ולכך הוצרך לתרץ באותו ענין דאכל פרידה דבריה ואינן חולקים יחד ועוד יש בירושלמי היכא דבריך אתורמוסא למיכליה ונפל מידיה ושקל אחרינא בעי ברוכי זמנא אחריתי ופריך מאי שנא מאמת המים פירוש דמברך לשתות והני אזלי והני אחריני נינהו וא''צ לברך פעם אחרת ומשני הכא הוה דעתו מתחלה לזה שהיה יודע שילכו להן אבל בתורמוסא לא ידע שיפלו מידו ויאמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד משום דהוה ברכה לבטלה וכן נכון לומר על כל ברכה לבטלה בשכמל''ו: דורמסקין. פירש''י פרונ''ש. ולא נראה דבסמוך משמע דמברכין עליהן בורא פרי האדמה וא''כ בורא פרי העץ בעי ברוכי ונראה שהוא מין כרוב: נתן בר קפרא רשות לאחד מהן לברך. ונראה דמיירי בברכה שלפניו דאי בשל אחריו הא אמרינן (ח ליו קו.) דאין מזמנין על הפירות ומיירי בהסבו ואנו אין לנו שום הסבה אלא על הפת ולכך צריך לברך כל אחד על כל דבר הן בפירות הן ביין: חביב עדיף. וכן הלכה אם יש לו שני מיני פירות לפניו חביב עדיף ובורא פרי האדמה עדיפא משהכל נהיה בדברו דמבוררת טפי וחשובה לעצמה מקרית ויברך על אותו המין ששייך בו פרי האדמה אף על פי שאותו המין שיש לברך עליו שהכל חביב עליו ואם לפניו פירות שהברכות שוות ואחד מהן הוא מז' המינין יברך תחלה על אותו של ז' המינין דעדיפי: מיא דסלקא כסלקא. מברכין עליה בורא פרי האדמה אף על פי שאין בה אלא מים וטעם הירקות מברך עליהן כאשר יברך על הירקות אע''ג דאמרינן לעיל דמי פירות זיעה בעלמא הוא יש לחלק: פת צנומה בקערה מברכין עליה המוציא לחם מן הארץ ופליגא דר' חייא. וא''ת היכי מיירי אם יש שלמה לפניו הא אמרינן בסמוך דכ''ע שלמה עדיף ואי ליכא אלא צנומה היכי פליג עלה ר' חייא הא מסקינן לעיל (דף לז.) פרורין אף על פי שאין בהן כזית מברכין עליהן המוציא הואיל ואית בהו תוריתא דנהמא וי''ל כגון דאיכא שלמה לפניו ובצע מן הצנומה רב חייא בר אשי סבר דהוי כמו שלמה מאחר שהיא חביבה [מברך עליה] ור' חייא ס''ל צריך שתכלה ברכה עם הפת ואם כן בעינן שתכלה הברכה עם בציעת הפת וכיון שבצועה קודם לכן שלמה עדיף אבל אי ליכא שלמה מודה שיברך על הפרורים המוציא לחם מן הארץ: (תוספות)

 רשב"א  ההוא דאייתהו לקמיה דרבי יוחנן זית גדול הוה, ואף על גב דשקלת לגרעינתיה קאי שיעורא. ובירושלמי אמרו טעמא אחרינא דגרסינן התם (בפרקין ה"א): רבי יוחנן נסב זיתא ובירך לפניו ולאחריו, והיה רבי חייא בר אבא מסתכל ביה, אמר ליה בבליא למה את מסתכל בי לית לך כל שהוא ממין ז' שהוא טעון ברכה לפניו ולאחריו, אית ליה ומה צריכא ליה מפני שגרעיניתו ממעטו (מה עבד ליה ר' יוחנן) ולית רבי יוחנן ידע שגרעינתו ממעטו מה עביד ליה רבי יוחנן משום בריה, מילתיה דרבי יוחנן אמרה שכן אפילו אכל פרידה אחת של ענב פרידה אחת של רמון שהיא טעונה ברכה לפניה ולאחריה. ואפשר דכיון שלא נסיב לה גמרין האי טעמא ואדרבה איצטריך למימר דזית גדול הוה שמעינן מינה דליתא להא דירושלמי, ואילו אכל פרידה אחת של ענב ולית ביה כזית או פרידה אחת של רמון לא מברך אחריו עד שיאכל כזית. ויש לומר דאיתא נמי להא דירושלמי, אלא דבירושלמי סברי דרבי יוחנן זית שלם אכל ולא הסיר גרעינתיה ומשום הכי חשיב ליה בריה, אבל בגמרין סברי דלא אכל גרעיניתיה אלא הסירו וזרקו, והלכך לא חשיב בריה, ומשום הכי איצטריך למימר דזית גדול היה דלאחר שנפרך או שנחתך או שנמוח לא חשיב בריה בשום מקום בכל איסורין שבתורה. וכן נראה שמתרצין בתוס'. נתן בר קפרא לאחד רשות לברך. מהכא משמע דאפילו פירות אף על פי שאין מזמנין עליהן בסופן אחד מברך לכולן בתחלתן, ואף על פי שאין אנו נוהגין כן בפירות אלא כל אחד מברך לעצמו, שמא הם היו רגילין לקבוע מקום לאכול פירות ולשתות יין, ומתוך כך היה אחד מברך לכולן. חזר ואמר לא על המלגלג אני כועס אלא על המברך, אם חכמה אין כאן זקנה יש כאן, תנא שניהן לא הוציאו שנתן. ירושלמי (שם, ה"ב): אמר רבי יוסה הא אזילין תרי עמא ולא שמעינה מינה כלום, מאי כדון מסתברא מברך על הקפליט שהכל טפלה לירק, משמע דהדין לישנא דירושלמי אזיל כלישנא דגמרין דדחי אידי ואידי שהכל, ובהא קא מיפלגי מר סבר חביב עדיף ומר סבר כרוב עדיף דזיין. וליתא להאי לישנא, דקיימא לן דשלקות במלתייהו קיימי ומברכין עליה בורא פרי האדמה, והילכך אפילו בלא האי טעמא מברך אכרוב משום דבורא פרי האדמה עדיף. ואי נמי איכא למימר דהא דירושלמי לאו משום דסבירא ליה דשלקות לאו במילתייהו קיימי, אלא משום דסבירא ליה דאי לאו משום דהכל טפלה לירק, אף על גב דכרוב פרי האדמה, אפילו הכי חביב עדיף וכדאמרינן לקמן (מא, א) באין ברכותיהן שוות כגון פרי העץ ופרי האדמה דמברך על איזה מהם שירצה, ובר קפרא דאיקפד משום דהכל טפלה לירק דירק מיזן זייני. ובהא פליג אגמרין, דבגמרין משמע דלעולם בורא פרי האדמה עדיף משהכל אף על גב דאיכא חביבותא, מדקאמר דרך פשיטותא מאן דלגלג סבר בשר שהכל, שלקות בורא פרי האדמה הלכך חשוב עדיף. אמר רב חייא בר אשי פת הצנומה בקערה מברכין עליה המוציא. איכא למידק היכי דמי אי ליכא אלא פת צנומה בקערה פשיטא דהא איכא תוריתא דנהמא, ואמרינן לעיל (לז, ב) דאפילו בפירורין שאין בהן כזית ואפילו החזירן לסולתן מברך עליהן המוציא בדאיכא תוריתא דנהמא, ועוד מאי פליגא דרבי חייא דאמר צריך שתכלה ברכה עם הפת, ורבא נמי דפליג טפי ואמר מברך ואחר כך בוצע, אטו מי פליגי אההיא דלעיל דאמרינן דאפילו פירורין שאין בהן כזית מברכין עלייהו המוציא, אם כן ברייתא דבזמן שהפרוסות קיימות מברך עליהן המוציא, ומתני' דנטלן לאכלן מברכין עליהן המוציא הויא תיובתיהו, ועוד דתקשי לן הלכתא אהלכתא דקיימא לן כההיא וכדאמרינן התם מאי הוי עלה אמר רב ששת אף על גב דליכא פירורא דהוי כזית, והכא פסקינן כרבא בהדיא. ואיכא למימר דהכא בדאיכא פת צנומה ופת שלימה ואפילו הכי קאמר רב חייא בר אשי דאי בעי מברך אצנומה ומניח את השלימה כרב הונא דפתיתין ושלימין, ועדיפא מדרב הונא דרב הונא בפתיתין גדולים שהן כחצאי פת וכדכתיב (בראשית יח, ה) וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם, ודרב חייא בר אשי בצנומות דקות, והיינו דפליגא אדרבי חייא דאמר צריך שתכלה ברכה עם הפת, הלכך פת צנומה לא אלא אשלימה, ופליגא דרבא אתרווייהו ואמר שצריך לברך ואחר כך יבצע. והיינו דאייתי בתרה הא דרב הונא ורבי יוחנן ולומר בשאינה צנומה אלא שהן פתיתין גדולים ושלמים דאפשר למעבד בפתיתין אפילו כדרבא שיברך ואחר כך בוצע מן הפתיתין, אפילו הכי עדיין היא מחלוקת דרב הונא ורבי יוחנן. אלא דאכתי קשיא לי קצת דהוי ליה למימר פת צנומה ושלימה רב חייא בר אשי אמר מברך על הצנומה. ובתוס' פירשו דמיירי במביא פת שלימה או פתיתין גדולים ועשה אותו פירורין דקין בקערה, ומתחלה דעתו לצנום כדי לברך ולאכול, וקאמר דמברכין עליה המוציא, ור' חייא קאמר שצריך שיבצע בשעת ברכה הואיל ואפשר שיש פת גדולה מתחלה לפניו, ורב חייא בר אשי סבר מכל מקום כיון שמתחלה צנמה לאוכלה עכשיו יכול לברך על הפירורין אחרי כן, לפי שיכול לברך אחר בציעה כמו קודם בציעה, כיון שסוף סוף לצורך אכילה זו נעשית, ובלא צנומות פרורין דקין היה יכול להשמיענו שיוכל לבצוע ולברך אחר כך על הפרוסה שבידו שבוצע, אלא רבותא קמ"ל שאף על פי שצנמה מתחלה בפירורין דקין מקודם ברכה ואי אפשר לעשות בהן בציעה בשעת ברכה אפילו הכי שפיר דמי. ואכתי לא מיחוור לי לישנא שפיר, דכיון דעיקר חדושיה דרב חייא בר אשי דמצי למצנם פת שלמה ולברך עליו לאחר בציעה, הוה ליה למימר הכין בהדיא, ועוד למה לי למימר מברכין עליו המוציא, דמשמע דעיקר חדושיה כשמברכין עליו המוציא ולאפוקי דלא מברכין עליה מיני מזונות, וצ"ע. (רשב"א)


דף לט - ב

אלא אמר רבא מברך ואח''כ בוצע נהרדעי עבדי כר' חייא ורבנן עבדי כרבא אמר רבינא אמרה לי אם אבוך עביד כר' חייא דאמר ר' חייא צריך שתכלה ברכה עם הפת ורבנן עבדי כרבא והלכתא כרבא דאמר מברך ואח''כ בוצע: איתמר הביאו לפניהם פתיתין ושלמין אמר רב הונא מברך על הפתיתין ופוטר את השלמין ור' יוחנן אמר שלמה מצוה מן המובחר אבל פרוסה של חטין ושלמה מן השעורין דברי הכל מברך על הפרוסה של חטין ופוטר את השלמה של שעורין א''ר ירמיה בר אבא כתנאי תורמין בצל קטן שלם אבל לא חצי בצל גדול ר' יהודה אומר לא כי אלא חצי בצל גדול מאי לאו בהא קמיפלגי דמר סבר חשוב עדיף ומר סבר שלם עדיף היכא דאיכא כהן כולי עלמא לא פליגי דחשוב עדיף כי פליגי דליכא כהן דתנן כל מקום שיש כהן תורם מן היפה וכל מקום שאין כהן תורם מן המתקיים ר' יהודה אומר אין תורם אלא מן היפה אמר רב נחמן בר יצחק וירא שמים יוצא ידי שניהן ומנו מר בריה דרבינא דמר בריה דרבינא מניח פרוסה בתוך השלמה ובוצע תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק מניח הפרוסה בתוך השלמה ובוצע ומברך אמר ליה מה שמך א''ל שלמן א''ל שלום אתה ושלמה משנתך ששמת שלום בין התלמידים אמר רב פפא הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלמה ובוצע מאי טעמא {דברים טז-ג} לחם עוני כתיב א''ר אבא ובשבת חייב אדם לבצוע על שתי ככרות מ''ט {שמות טז-כב} לחם משנה כתיב א''ר אשי חזינא ליה לרב כהנא דנקיט תרתי ובצע חדא ר' זירא הוה בצע אכולא שירותא א''ל רבינא לרב אשי והא קא מתחזי כרעבתנותא אמר [ליה] כיון דכל יומא לא קעביד הכי והאידנא קא עביד לא מתחזי כרעבתנותא רב אמי ורב אסי כי הוה מתרמי להו ריפתא דערובא מברכין עליה המוציא לחם מן הארץ אמרי הואיל ואתעביד ביה מצוה חדא נעביד ביה מצוה אחריתי

 רש"י  אלא אמר רבא מברך ואח''כ בוצע. וגומר כל הברכה ואח''כ מפריש הפרוסה דכליא ברכה אפת שלם: פתיתין ושלמין אמר רב הונא. אם רצה מברך על הפתיתין ואם הפתיתין גדולים מן השלמין צריך לברך עליהן: כתנאי. הא דאמרת פרוסה של חטין ושלמה של שעורין כו' תנאי היא: אבל לא חצי בצל גדול. ואע''פ שיש בו יותר מקטן שלם: במקום שיש כהן. ונותנו לו מיד: במקום שאין כהן. צריך לישראל שיצניענו עד שימצא כהן ליתנו לו וחצי בצל אין מתקיים: יוצא ידי שניהן. ידי מחלוקת של רב הונא ורבי יוחנן: מניח פרוסה תחת השלמה. ונמצאו שתיהן בידו ובוצע או משתיהן או מן השלמה: לחם עוני כתיב. ודרכו של עני בפרוסה לפיכך צריך שיראה כבוצע מן הפרוסה: אכולה שירותא. פרוסה גדולה שהיה די לו לכל הסעודה בשבת: ריפתא דערובא. שערבו בו אתמול ערובי חצירות: (רש"י)

 תוספות  והלכתא כרבא דמברך ואח''כ בוצע. פי' שלא יפריש הפרוסה מן הפת עד אחר הברכה ויש שנוהגין לברך ברכת המוציא קודם שיחתוך כדי שתהא הפת שלמה בשעת ברכה ואין המנהג נכון לעשות דהוי היסח הדעת בין הברכה לאכילה ומיהו בשבת נכון להחמיר ולברך קודם שיחתוך שלא תשמט ידו לבצוע קודם שתכלה הברכה שאז לא יהיה לו לחם משנה ובפרק שלשה שאכלו (לקמן מז.) מסקינן דבעינן עד שתכלה אמן מפי העונין שלא יבצע קודם ויש שמביאים ראיה שצריך לסיים הברכה קודם שיבצע מדתני רבי חייא בירושלמי אין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס והיינו משום שאם יפרוס קודם הברכה שמא תפול הפרוסה מידו ולא יוכל לאכול פרוסה אחרת שיבצע בלא ברכה אלא יצטרך לחזור ולברך ויש כאן ברכה לבטלה אבל אם (לא) היה צריך לברך על כל הפת ולא יוכל לפרוס קודם הברכה אז אם תפול הפרוסה אינו מברך על פרוסה אחרת ויפטר בברכה ראשונ': מברך על הפתיתין ופוטר את . השלמין. פירש''י אם הפתיתין והשלמין שוין יברך על איזה שירצה ואם הפתיתין גדולים צריך לברך על הפתיתין לפטור את השלמין ור' יוחנן אומר על השלמין מצוה מן המובחר אפי' אם הפתיתין גדולי' טפי ותימה א''כ סברא הפוכה דלרב הונא פתיתין שהם גדולים עדיפי ולר' יוחנן שלמין עדיפי ואין סברא לומר דפליגי בהפוך סברות ועוד תימה אמאי שינה בסמוך לשונו דנקט לשון פרוסה של חטין ע''כ פירש רבינו תם דמיירי בפתיתין גדולים ושלמים קטנים וה''פ אמר רב הונא מברך על הפתיתין כלומר אם ירצה והוא הדין על השלמין אם ירצה ורבי יוחנן אמר שלמין עיקר וכן הלכה כרבי יוחנן דהא רב ורבי יוחנן הלכה כר' יוחנן וכל שכן לגבי רב הונא שהלכה כמותו שהיה תלמידו של רב דדוקא באמוראי בתראי אמרינן הלכה כבתראי: אבל פרוסה של חטין ושלמה מן השעורים ד''ה מברך על הפרוסה של חטין. דחיטי עדיפי משום דאקדמיה קרא אבל פתיתין ושלמין ממין אחד אפילו יהיו הפתיתין מפת נקיה והשלמין מפת קיבר מברך על השלמין כדאיתא בתוספתא (פרק ד) שלמין דגלוסקאות ושלמין דבעל הבית מברך על השלמין דגלוסקאות פרוסה דגלוסקאות ושלמין דבעל הבית מברך על השלמין דבעל הבית פת כשר ופת של נכרי מברך על הכשר (תחלה) וכן אמרינן בירושלמי פת טהור ופת טמא מברך על הטהור אבל אם פת של נכרי חביב ונקי ופת של ישראל אינו חביב מברך לאיזה שירצה כדאיתא בירושלמי פת נקי טמא ופת קיבר טהור מברך לאיזה שירצה אבל רבינו שמשון צוה לסלק הפת לבן של נכרי מעל השלחן עד לאחר ברכת המוציא. שני שלמין ממין אחד אם אחד יותר נקי מברך על הנקי דחביב ליה טפי: כתנאי כו'. פירש רש''י חצי בצל גדול קרי חשוב לפי שיש בו יותר מבצל קטן שלם ולא נראה דהא לכאורה משמע דלהכי נקט חצי בצל גדול משום דיש בחצי בצל גדול כמו בקטן שלם ולא יותר ועוד דאם כן לא הוי דומיא דחשוב דגבי פרוסה של חטין דקאי עלה דהתם שוין ויש לפרש דכהדדי שוין הם אבל דגדול טוב יותר לאכילה מן הקטן ועוד פירש רש''י דמייתי תנאי אסיפא דמברך על הפרוסה של חטין ופוטר את השלמה של שעורים ומר סבר חשוב עדיף ומר סבר חטין דמקדמי בקרא עדיפי אבל א''א לפרש דחטין עדיפי משום שפת של חטין חשוב מפת של שעורים דהא פי' דבמין אחד פת נקיה ופת קיבר השלם עדיף: ומר סבר שלם עדיף. וא''ת מנא ליה הא אימא דחטין חשיבי טפי משום דאקדמיה קרא ויש לומר דהכי מדמה דהתם אע''ג דמסברא חשוב לכהן עדיף דכתיב (במדבר יח) בהרימכם את חלבו ממנו ואפי' הכי קאמר דשלם עדיף ה''נ נימא שלם עדיף מפתיתין של חטין אע''ג דאקדמיה קרא והדין עם רש''י שלא רצה לפרש כתנאי אפלוגתייהו דרבי יוחנן ורב הונא שהרי למאי דמפרש לרב הונא כשהן שוין מברך על איזו שירצה א''כ לא קפיד אחשיבות ולא אשלמות וא''כ מאי כתנאי איכא ולפר''ת נמי דפי' דמברך על הפתיתין גדולים אם ירצה ואי בעי בריך על השלמים קטנים אלמא לא חשיב ליה עדיף אלא כי הדדי נינהו לרב הונא וא''כ לא מצי קאי כתנאי אפלוגתא דפתיתין: כל היכא דאיכא כהן כ''ע לא פליגי דחשיב עדיף. ונהי דלעיל קאמר פתיתין גדולים ושלמים קטנים דמברך על השלמים היינו דוקא לברכה דלא איכפת ליה שיברך בגדול דלמה יברך בגדול הואיל ואינו נקי מזה אבל גבי נתינה לכהן איכא נפקותא דיתן לו הגדול החשוב טפי דניחא ליה: מניח פרוסה בתוך השלמה ובוצע. פירש רש''י ובוצע לשתיהן או בוצע לשלמה בלבד והיינו ע''י שניהן דכיון שהניח הפרוסה תחת השלמה נראה כמו שבוצע נמי אפרוסה ודוקא בוצע לשלמה אבל לא רצה לפרש ובוצע לאיזה מהן שירצה או לפרוסה או לשלמה דמדקאמר לתוך השלמה משמע דהשלמה עיקר ולפי' רש''י ה''פ ירא שמים יוצא ידי שניהם כדרב הונא וכדר' יוחנן בפתיתין ושלמה ולפי' ר''ת לא מצינו לפרש הכי דקאי אפתיתין שהרי אינו צריך לעשות כן אלא יברך על השלמה ודי בכך לכ''ע דאפילו רב הונא לא קאמר אלא על הפרוסה אם ירצה אבל פשיטא אם בירך על השלמה יצא ונראה לפירוש ר''ת שניהם קאי אשני לחמים אפרוסה של חטים ושלמה של שעורים: הכל מודים בפסח שמניח הפרוסה בתוך השלמה ובוצע מאי טעמא לחם עוני כתיב. משום דכתיב לחם עוני מניח הפרוסה תחת השלמה ונראה כבוצע על הפרוסה ומ''מ אין לבצוע כי אם על השלמה ועל הפרוסה יברך על אכילת מצה וכורכים ואוכלים משתיהן יחד כדי שיהא נראה כבוצע על הפרוסה וכן המנהג אבל אין לעשות המוציא וגם על אכילת מצה מן הפרוסה דהוי כעושה מצות חבילות חבילות ונראה לי דהא הוי ברכה של נהנין ואינם נקראים חבילות חבילות דהא אקידוש מברכים קידוש וברכת היין ורבינו מנחם מווינ''א היה רגיל לעשות הכל על הפרוסה ואין השלמה באה כי אם בשביל לחם משנה והר''י היה רגיל לברך תחלה ברכת המוציא על שתיהן קודם שיבצע ואחר כך מברך על אכילת מצה ובוצע משתיהן אחר כך ואין זה חבילות מאחר שהיה עושה על שתיהן ופעמים מפיק הר''י נפשיה מפלוגתא ולא היה רוצה לשנות המנהג והיה מברך על השלמה תחלה המוציא והיה בוצע קצת ולא היה מפרידה עד שיברך על הפרוסה על אכילת מצה ובוצע משתיהן יחד: (תוספות)

 רשב"א  פתיתין ושלמין אמר רב הונא מברך על הפתיתין ופוטר את השלמים. פירשו בתוס' בשם ר"ת ז"ל: מברך על הפתיתין אם ירצה והוא הדין על השלמים, ורבי יוחנן אמר שלמים מצוה מן המובחר, אבל פרוסה של חטים ושלימה של שעורים דברי הכל מברך על הפרוסה של חטים, משום דכל המוקדם בפסוק מוקדם בברכה, ואתא רבי ירמיה בר אבא לאוקמא להא דפרוסה של חטים ושלמה של שעורים בהנהו תנאי דבצל, ואף על גב דבצל קטן וגדול מין אחד וחטין ושעורין הוו ב' מינין ומטעם מוקדם בפסוק אתינן לה, מכל מקום מייתי שפיר הא דבצל דאזלינן בתר החשוב או בתר השלם, וקרא כי מקדים ליה בדשוו שניהם או שלמין או פרוסין. ועל כרחין לא מצינן לאוקמי האי כתנאי אפלוגתא דרב הונא ורבי יוחנן, דהא מסיקנא הכא דלכולי עלמא היכא דאיכא כהן חצי בצל דחשוב עדיף, ואילו רבי יוחנן קאמר דשלמה מצוה מן המובחר ואף על גב דלענין ברכה כדאיכא כהן דמיא, ואי נמי דכהדדי נינהו ביופי אלא שהשלמה חשובה מחמת שלמותה תקשי לרב הונא דאמר מברך על הפתיתים דהא שלמה עדיפא ואיכא כהן. וההיא דירא שמים יוצא ידי שתיהן נמי אפרוסה של חטים ושלמה של שעורים קאי, דאי אדרב הונא ורבי יוחנן הא רב הונא מודה הוא דכ"ש דמברך על השלמין ולמה ליה למבצע אתרווייהו. אבל הראב"ד ז"ל הקשה דאי איתא דיוצא ידי שתיהן אפרוסה של חטים ושלמה של שעורים קאי, והלא לא קמה ההיא מילתא דרבי ירמיה כלל, ותדע לך מדלא מותבינן מההיא מתניתין דבצל לרב הונא מדברי הכל בין מדרבנן בין מדרבי יהודה, דעד כאן לא קאמר רבי יהודה חצי בצל גדול אלא משום דחשוב עדיף, אבל היכא דתרוייהו חשיבי ודאי לכולי עלמא שלם עדיף, ומדלא אותבינן מינה אלמא לא קמה ההיא מילתא כלל ולא שייכא פלוגתייהו דתנאי דבצל לגבי ברכה מידי, אלא ודאי האי דירא שמים יוצא ידי שתיהם אפלוגתא דרב הונא ורבי יוחנן קאי, והא דאמר רב הונא מברך על הפתיתין דוקא על הפתיתין קאמר משום דאינהו עדיפי דמקרבא הניתיהו כי השלמים סביבותיהן יבשים, ורבי יוחנן אמר שלמים מצוה מן המובחר, וכעין ראיה נראה לי לדברי הרב ז"ל, דמדקאמר אבל פרוסה של חטים ושלמה של שעורים דברי הכל מברך על הפרוסה של חטים, משמע דבכהאי גוונא מיירי רב הונא, ולומר אף על גב דבההיא פליג רבי יוחנן מודה בהא דאלמא כי היכי דפרוסה של חטים ושלמה של שעורים מצוה על הפרוסה אפילו לרבי יוחנן הכי נמי פתיתין ושלמין מצוה על הפתיתין לרב הונא, וכן נמי מדאמרינן סתם תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק פרוסה ושלמה מניח פרוסה בתוך שלמה ובוצע, ואי בפרוסה של חטים ושלמה של שעורים הוי ליה לפרושי בהדיא פרוסה של חטים ושלמה של שעורים, וההיא נמי דהכל מודים בפסח נמי לכאורה הכי דייקי, דההיא בששתיהן של חטים או של שעורים מיירי. ולענין פסק הלכה קיי"ל כרבי יוחנן ואפי' לגבי רב דהוא רבו של רב הונא, וכל שכן לגבי רב הונא. תוספתא (פ"ד, הי"א): מברכין על הדגן שהוא מן המובחר. כיצד, שלמה של גלוסקין ופרוסה של בעל הבית מברך על שלמה של גלוסקין, פרוסה של גלוסקין ושלמה של בעל הבית מברך על שלמה של בעל הבית, פת חטין ופת שעורין מברך על פת חטין, פרוסה של חיטין ושלמה של שעורין מברך על פרוסה של חטין, פת כוסמין ופת שעורין מברך על של שעורין, והלא כוסמין יפין מן השעורין אלא שהשעורין ממין שבעה ואין הכוסמין ממין שבעה. ואיתא נמי הכי בירושלמי דגרסינן עלה בירושלמי (ה"א): רבי יעקב בר אחא בשם רבי זעירא דרבי יודה היא, דרבי יודה אמר אם יש ביניהם ממין שבעה עליו הוא מברך ברישא. עוד בירושלמי (שם): פת טמאה ופת טהורה רב חייא בר בא אומר על הטהורה, פת נקייה טמאה ופת קיבר טהורה רב חייא בר אדא בשם רבי אחא אומר על איזה מהן שירצה. מניח פרוסה בתוך שלמה ובוצע. פירש רש"י ז"ל: בוצע או משתיהן או משלמה. ויש מפרשים גם כן בהא דאמרינן הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלמה ובוצע שבוצע מן השלמה, ויש מי שפירש ובוצע מן הפרוסה ועליה הוא מברך המוציא ועל אכילת מצה משום דלֶחֶם עֹנִי כתיב ואתא וגרעא לפלגא דחדא, וזה עיקר. ולעיקר הא דהכל מודים בפסח יש מן הגאונים ז"ל שפירשוה אעיקר שמעתא דר"ה ור"י, כלומר בשהביאו לפניהם פתיתין ושלימין, הא אם הביאו כולן שלמים טפי עדיף ומברכין על שלמים. ולזה הפי' הסכים יותר רב האי גאון ז"ל. וגם הוא ז"ל כתב בשם אחרים ז"ל דלאו מחמת שמעתא דר"ה ור"י אייתיאו לה הכא ולא תליא בפלוגתייהו כלל, אלא משום לחם עוני, דלא ליבצע אתרתי כשאר שבתות וי"ט, ומשום דאתא לחם עוני וגרעא לפלגא דחדא, וכן עמא דבר. רבי זירא בצע אכוליה שירותיה. פירש רש"י ז"ל: פרוסה גדולה שיהא די לו לכולה סעודה. ואינו מחוור בעיני. חדא דלא הוה ליה למימר אכולה שירותיה אלא בצע כולה שירותיה. ועוד דאם כן היכי פריך מחזי כרעבתנותא אדרבה היינו עין יפה דעלה אמרו (לקמן מו, א) בעל הבית בוצע. ועוד דבר הלמד מענינו הוא דאמר רב חייא צריך לבצוע על שתי ככרות. אלא ודאי הכי פירושו בצע על כל הככרות המונחות לפניו לאכול והא מחזי כרעבתנותא, והיינו נמי דאמר רב אשי בתר הכי כי הוינן ביה רב כהנא הוה שקיל תרתי ובצע חדא. וכן פירש רב האי גאון ז"ל, וז"ל: אי מברך איניש בשבתא אתרתי ובצע חדא כרב כהנא שפיר דמי, ואי בצע להו לתרווייהו אפי' לכולה שירותיה כר' זירא שפיר דמי. (רשב"א)


דף מ - א

אמר רב טול ברוך טול ברוך אינו צריך לברך הבא מלח הבא לפתן צריך לברך ור' יוחנן אמר אפי' הביאו מלח הביאו לפתן נמי א''צ לברך גביל לתורי גביל לתורי צריך לברך ורב ששת אמר אפילו גביל לתורי נמי אינו צריך לברך דאמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו שנא' {דברים יא-טו} ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת: אמר רבא בר שמואל משום רבי חייא אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח או לפתן לפני כל אחד ואחד רבא בר שמואל אקלע לבי ריש גלותא אפיקו ליה ריפתא ובצע להדיא אמרו ליה הדר מר משמעתיה אמר להו לית דין צריך בשש: ואמר רבא בר שמואל משום רבי חייא אין מי רגלים כלים אלא בישיבה אמר רב כהנא ובעפר תיחוח אפילו בעמידה ואי ליכא עפר תיחוח יעמוד במקום גבוה וישתין למקום מדרון: ואמר רבא בר שמואל משמיה דר' חייא אחר כל אכילתך אכול מלח ואחר כל שתייתך שתה מים ואי אתה נזוק תניא נמי הכי אחר כל אכילתך אכול מלח ואחר כל שתייתך שתה מים ואי אתה נזוק תניא אידך אכל כל מאכל ולא אכל מלח שתה כל משקין ולא שתה מים ביום ידאג מן ריח הפה ובלילה ידאג מפני אסכרה: ת''ר המקפה אכילתו במים אינו בא לידי חולי מעים וכמה אמר רב חסדא קיתון לפת אמר רב מרי א''ר יוחנן הרגיל בעדשים אחת לשלשים יום מונע אסכרה מתוך ביתו אבל כל יומא לא מ''ט משום דקשה לריח הפה ואמר רב מרי אמר רבי יוחנן הרגיל בחרדל אחת לשלשים יום מונע חלאים מתוך ביתו אבל כל יומא לא מ''ט משום דקשה לחולשא דלבא אמר רב חייא בר אשי אמר רב הרגיל בדגים קטנים אינו בא לידי חולי מעים ולא עוד אלא שדגים קטנים מפרין ומרבין ומברין כל גופו של אדם א''ר חמא ברבי חנינא הרגיל בקצח אינו בא לידי כאב לב מיתיבי רשב''ג אומר קצח אחד מששים סמני המות הוא והישן למזרח גרנו דמו בראשו לא קשיא הא בריחו הא בטעמו אימיה דרבי ירמיה אפיא ליה ריפתא ומדבקא ליה ומקלפא ליה: ר' יהודה אומר בורא מיני דשאים: א''ר זירא ואיתימא ר' חיננא בר פפא אין הלכה כרבי יהודה וא''ר זירא ואיתימא ר' חיננא בר פפא מ''ט דרבי יהודה אמר קרא {תהילים סח-כ} ברוך ה' יום יום וכי ביום מברכין אותו ובלילה אין מברכין אותו אלא לומר לך כל יום ויום תן לו מעין ברכותיו הכא נמי כל מין ומין תן לו מעין ברכותיו. וא''ר זירא ואיתימא ר' חיננא בר פפא בא וראה שלא כמדת הקב''ה מדת בשר ודם מדת בשר ודם כלי ריקן מחזיק מלא אינו מחזיק אבל הקב''ה אינו כן מלא מחזיק ריקן אינו מחזיק שנאמר {שמות טו-כו} ויאמר אם שמוע תשמע אם שמוע תשמע ואם לאו לא תשמע ד''א אם שמוע בישן תשמע בחדש ואם יפנה לבבך שוב לא תשמע: מתני' בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא ועל פירות הארץ בורא פרי העץ לא יצא ועל כולם אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא: גמ' מאן תנא דעיקר אילן ארעא היא אמר רב נחמן בר יצחק ר' יהודה היא דתנן יבש המעין ונקצץ האילן מביא ואינו קורא ר' יהודה אומר מביא וקורא: על פירות הארץ וכו': פשיטא א''ר נחמן בר יצחק לא נצרכה אלא לר' יהודה דאמר חטה מין אילן היא דתניא אילן שאכל ממנו אדם הראשון רבי מאיר אומר גפן היה שאין לך דבר שמביא יללה על האדם אלא יין שנאמר {בראשית ט-כא} וישת מן היין וישכר רבי נחמיה אומר תאנה היתה שבדבר שנתקלקלו בו נתקנו שנאמר {בראשית ג-ז} ויתפרו עלה תאנה ר''י אומר חטה היתה שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן. ס''ד אמינא הואיל ואמר רבי יהודה חטה מין אילן היא ליברך עליה בורא פרי העץ קמשמע לן היכא מברכינן בורא פרי העץ היכא דכי שקלת ליה לפירי איתיה לגווזא והדר מפיק

 רש"י  טול ברוך. הבוצע קודם שטעם מן הפרוסה בצע ממנה והושיט למי שאצלו וא''ל טול מפרוסת הברכה אף על פי שסח בינתים אין צריך לחזור לברך ואף על גב דשיחה הויא הפסקה כדאמרינן במנחות (פרק ג' דף לו.) סח בין תפילין לתפילין צריך לברך וכן בכסוי הדם הך שיחה צורך ברכה ולא מפסקא: הביאו מלח. נמי אין צריך לברך שאף זו צורך ברכה שתהא פרוסה של ברכה נאכלת בטעם: גביל לתורי. גביל את המורסן במים לצורך השוורים: ובצע לה להדיא. כלומר מיד ולא המתין למלח ולפתן: בשש. עכוב כמו בושש רכבו (שופטים ה) כלומר פת נקיה היא זו ואין צריכה לפתן: אין מי רגלים כלים. מן הגוף אלא בישיבה לפי שכשהקלוח קרוב לפיסוק הוא דואג שלא יפלו נצוצות על רגליו ומפסיק: בעפר תיחוח. ליכא נצוצות: אסכרה. בו''ן מלאנ''ט {בון מלנ"ט: פצע חמור} : המקפה אכילתו במים. שותה מים הרבה אחר אכילתו עד שאכילתו צפה במים ויצף הברזל מתרגמינן וקפא פרזלא (מלכים ב ו): מונע אסכרה. שהחולי בא מחמת עצור בני מעים והעדשים משלשלים: קצח. רבותינו מפרשים נייל''א {קצח - צמח} בלע''ז אבל אני שמעתי מין זרעים שזורעין אותו בארץ ישמעאל: למזרח גורנו. של קצח שרוח מערבית רוח לחה ומתונתה היא ומכנסת הריח בתוך הגוף: הא בריחו הא בטעמו. הריח קשה והטעם טוב: מדבקא ליה. בריפתא עד שקלט הטעם: ומקלפא ליה. בשביל הריח: כל יום ויום. בשבת מעין שבת ביום טוב מעין יו''ט: כלי מלא. אדם חכם: אם שמוע. פעם אחת סופך שתטה אזן פעם אחרת: אם תשמע בישן. ששנית ושלשת מה ששמעת אשתקד: דעיקר אילן ארעא היא. דעיקר כל הפירות היא הארץ והכל גדל הימנה: יבש המעין ונקצץ האילן. היה לו בית השלחין ובו מעין שהוא משקהו ממנו וקצר בכורים ממנו ואחר כך יבש המעין וכן שדה האילן וקצץ בכורים ממנו ואח''כ נקצץ האילן: מביא ואינו קורא. שאינו יכול לומר מן האדמה אשר נתתה לי דכיון דיבש המעין ונקצץ האילן ממנה בטלה לה ארעא: מביא וקורא. שהארץ היא עיקר: שהוא הביא יללה. וזה הביא מיתה: שאין התינוק יודע לקרא אבא ואמא. וזה נקרא עץ הדעת: גווזא. הענף של עץ: מפיק. פירי אחריני: (רש"י)

 תוספות  הבא מלח כו' צריך לברך. דהוי היסח הדעת והכי אמרי' בפ''ג דמנחות (דף לו.) סח בין תפילין לתפילין צריך לברך וכן הלכה אם סח בין ברכת המוציא לאכילה ובין ברכת קידוש לשתיה צריך לחזור ולברך אי לאו מילתא דשייכא לסעודה כמו טול ברוך וכן בשחיטה צריך לחזור ולברך אי לאו ממילתא דשחיטה כמו העוד יותר בהמות ותרנגולים לשחוט או שיאמר אחוז היטב שלא ישמט לך שלא תפסל השחיטה אין זו הפסקה ואנו אין אנו רגילים להביא על השלחן לא מלח ולא לפתן משום דפת שלנו חשוב והרי הוא כי הא דאמר בסמוך לית דין צריך בשש מיהו רבי מנחם היה מדקדק מאד להביא מלח על השלחן כדאיתא במדרש כשישראל יושבין על השלחן וממתינין זה את זה עד שיטלו ידיהם והן בלא מצות השטן מקטרג עליהם וברית מלח מגין עליהם: רבי יהודה היא דתנן יבש המעין וכו'. ונראה דהלכה כרבי יהודה דסתם לן תנא כוותיה ואם ברך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא: יבש המעין כו'. יש מפרשים לכך מביא ואינו קורא מפני שאינו נראה כמשבח להקב''ה אלא כקובל על מה שנתן לו אדמה שאינה ראויה לפירות: איתיה לגווזא והדר אתי. מהכא נראה דתותים ופריזיי''ש ובונטונ''ש וכיוצא בהן צריכין לברך עליהם בורא פרי העץ שהרי דרך העץ להתקיים ימים רבים וכי שקיל הפרי בשנה זו הדר אתי פרי באותו העץ עצמו מיהו הרב רבי מנחם הביא ראיה מירושלמי דמסכת כלאים דמברכין על כל מיני דאטד בורא פרי האדמה דקאמר התם ההגין ואטדין מין אילן הם ואינן כלאים בכרם ופריך והתניא אלו הן מיני דשאים הקונדס והאטד ומשני תמן לברכה והכא לכלאים אלמא לענין ברכה מיני דשאין ומיהו לדברי הכל פריזיי''ש צריך לברך עליהם בפה''ע דאינו גדל על אטדין ועצו מתקיים משנה לשנה: (תוספות)

 רשב"א  מאן תנא דעיקר אילן ארעא היא, אמר רב נחמן בר יצחק רבי יהודה היא. וקיימא לן כותיה מדסתם לן תנא כותיה. והרמב"ם ז"ל (הלכות ברכות פ"ח, ה"י. הלכות ביכורים פ"ד, הי"ב) פסק כרבנן. (רשב"א)


דף מ - ב

אבל היכא דכי שקלת ליה לפירי ליתיה לגווזא דהדר מפיק לא מברכינן עליה בורא פרי העץ אלא בפה''א: ועל כולן אם אמר שהכל וכו': אתמר רב הונא אמר חוץ מן הפת ומן היין ורבי יוחנן אמר אפי' פת ויין נימא כתנאי ראה פת ואמר כמה נאה פת זו ברוך המקום שבראה יצא ראה תאנה ואמר כמה נאה תאנה זו ברוך המקום שבראה יצא דברי ר' מאיר ר' יוסי אומר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות לא יצא ידי חובתו נימא רב הונא דאמר כר' יוסי ור' יוחנן דאמר כר' מאיר אמר לך רב הונא אנא דאמרי אפי' לר' מאיר עד כאן לא קאמר ר' מאיר התם אלא היכא דקא מדכר שמיה דפת אבל היכא דלא קא מדכר שמיה דפת אפילו ר' מאיר מודה ור' יוחנן אמר לך אנא דאמרי אפילו לרבי יוסי עד כאן לא קאמר ר' יוסי התם אלא משום דקאמר ברכה דלא תקינו רבנן אבל אמר שהכל נהיה בדברו דתקינו רבנן אפילו ר' יוסי מודה בנימין רעיא כרך ריפתא ואמר בריך מריה דהאי פיתא אמר רב יצא והאמר רב כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה דאמר בריך רחמנא מריה דהאי פיתא והא בעינן שלש ברכות מאי יצא דקאמר רב נמי יצא ידי ברכה ראשונה מאי קמשמע לן אע''ג דאמרה בלשון חול תנינא ואלו נאמרים בכל לשון פרשת סוטה וידוי מעשר וקריאת שמע ותפלה וברכת המזון אצטריך סד''א הני מילי דאמרה בלשון חול כי היכי דתקינו רבנן בלשון קדש אבל לא אמרה בלשון חול כי היכי דתקינו רבנן בלשון קדש אימא לא קמ''ל. גופא אמר רב כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה ורבי יוחנן אמר כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה אמר אביי כוותיה דרב מסתברא דתניא {דברים כו-יג} לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי לא עברתי מלברכך ולא שכחתי מלהזכיר שמך עליו ואילו מלכות לא קתני ור' יוחנן תני ולא שכחתי מלהזכיר שמך ומלכותך עליו: מתני' ועל דבר שאין גדולו מן הארץ אומר שהכל נהיה בדברו על החומץ ועל הנובלות ועל הגובאי אומר שהכל נהיה בדברו ר' יהודה אומר כל שהוא מין קללה אין מברכין עליו היו לפניו מינין הרבה ר' יהודה אומר אם יש ביניהן מין שבעה עליו הוא מברך וחכ''א מברך על איזה מהן שירצה: גמ' תנו רבנן על דבר שאין גדולו מן הארץ כגון בשר בהמות חיות ועופות ודגים אומר שהכל נהיה בדברו על החלב ועל הביצים ועל הגבינה אומר שהכל על הפת שעפשה ועל היין שהקרים ועל התבשיל שעבר צורתו אומר שהכל על המלח ועל הזמית ועל כמהין ופטריות אומר שהכל למימרא דכמהין ופטריות לאו גדולי קרקע נינהו והתניא הנודר מפירות הארץ אסור בפירות הארץ ומותר בכמהין ופטריות ואם אמר כל גדולי קרקע עלי אסור אף בכמהין ופטריות אמר אביי מירבא רבו מארעא מינקי לא ינקי מארעא והא על דבר שאין גדולו מן הארץ קתני תני על דבר שאין יונק מן הארץ: ועל הנובלות. מאי נובלות ר' זירא ור' אילעא חד אמר בושלי כמרא וחד אמר תמרי דזיקא תנן ר' יהודה אומר כל שהוא מין קללה אין מברכין עליו בשלמא למ''ד בושלי כמרא היינו דקרי ליה מין קללה אלא למאן דאמר תמרי דזיקא מאי מין קללה אשארא איכא דאמרי בשלמא למאן דאמר בושלי כמרא היינו דמברכינן עלייהו שהכל אלא למ''ד תמרי דזיקא שהכל בורא פרי העץ מבעי ליה לברוכי אלא בנובלות סתמא כ''ע לא פליגי דבושלי כמרא נינהו כי פליגי בנובלות תמרה דתנן הקלין שבדמאי השיתין והרימין והעוזרדין בנות שוח ובנות שקמה וגופנין ונצפה ונובלות תמרה שיתין אמר רבה בר בר חנה א''ר יוחנן מין תאנים רימין כנדי העוזרדין טולשי בנות שוח אמר רבה בר בר חנה א''ר יוחנן תאיני חיורתא בנות שקמה אמר רבה בר בר חנה א''ר יוחנן דובלי גופנין שילהי גופני נצפה פרחה נובלות תמרה ר' אילעא ור' זירא חד אמר בושלי כמרא וחד אמר תמרי דזיקא בשלמא למ''ד בושלי כמרא היינו דקתני הקלין שבדמאי ספיקן הוא דפטור הא ודאן חייב אלא למאן דאמר תמרי דזיקא ודאן חייב הפקרא נינהו הכא במאי עסקינן שעשאן גורן דא''ר יצחק א''ר יוחנן משום ר' אליעזר בן יעקב הלקט והשכחה והפאה שעשאן גורן הוקבעו למעשר איכא דאמרי

 רש"י  חוץ מן הפת ומן היין. כדאמרינן לקמן (דף מב.) שגורם ברכות הרבה לעצמו בקדוש ובהבדלה ובברכת חתנים: ידי ברכה ראשונה. ברכת הזן: פרשת סוטה. כשהכהן משביעה: וידוי מעשר. בערתי הקדש מן הבית (דברים כו): מלברכך. ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להפריש תרומה ומעשר: מתני' הנובלות. מפרש בגמרא: גובאי. חגבים טהורים: מין קללה. חומץ ונובלות וגובאי על ידי קללה הן באין: גמ' שהקרים. בוטי''ר {בוט"יר: להתעבות - יין המתקלקל} בלעז: מירבא רבו מארעא. מלחלוחית הארץ הם גדלים על העצים ועל הכלים: בושלי כמרא. כמו שרופי חמה שבשלם ושרפה החום ויבשו ותמרים הם כמרא חום כמו מכמר בשרא (פסחים דף נח.): תמרי דזיקא. שהרוח משירן: אשארא. אחומץ וגובאי פליג ר' יהודה: פרי העץ בעי ברוכי. שהרי לא נשתנו לקלקול: הקלים שבדמאי. פירות שהקלו חכמים בדמאי שלהן שהלוקחן מעם הארץ אין צריך לעשרן אלו הן: השיתין כו'. שאינן חשובים ואין ע''ה חש עליהם מלעשרן: טולשי. קולמש''י {קורמי"ש: פירות העוזרר} : שילהי גופני. ענבים סתווניות: הא ודאן. אם ידוע שלא הופרש מהן מעשר: שעשאן גורן. העני או מי שלקטן העמיד מהן ערימת כרי: הלקט והשכחה והפאה. אע''פ שפטורים מן המעשר לקטן עני ועשאן גורן הוקבעו למעשר מדרבנן דמאן דחזי סבר שתבואת קרקעו היא: (רש"י)

 תוספות  ורבי יוחנן אמר אפי' פת ויין. וכן הלכה דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן וכ''ש לגבי רב הונא שהיה תלמידו של רב: נימא רב הונא כר' יוסי. וא''ת היכי מצי סובר רב הונא כר' יוסי הא רב הונא מודה בשאר דברים חוץ מפת ויין שאם אמר שהכל דיצא ואילו ר' יוסי סבר דלא יצא דכל המשנה ממטבע כו' וי''מ דמצי למימר דאפי' ר' יוסי לא קאמר לא יצא אלא בברוך המקום שאינה ברכה כלל אבל בשהכל מודה: אמר אביי כוותיה דרב מסתברא כו'. י''מ דמסתברא ברייתא כוותיה ומיהו רב אלפס פסק כר' יוחנן וכן פסק ר''י דכל ברכה שאין בה מלכות שמים אינה ברכה ולכך היה אומר ר''י שאם היה מדלג מלכות של ברכת המוציא שצריך לחזור ולברך ואפי' דלג תיבת העולם בלבד דמלך לבד אינו מלכות וברכות של שמונה עשרה אין בהן מלכות דאינן באין בפתיחה ובחתימה אין שייך מלכות אבל אלהי אברהם הוי כמו מלכות דאברהם אבינו המליך הקב''ה על כל העולם שהודיע מלכותו ומעין שבע דמצלי בשבת הואיל ויש בה האל הקדוש שאין כמוהו היינו כמו מלכות כמו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד דהוי במקום מלכות ולפי מה דפרישית דכל היכא דכתיב אלהי אברהם הוי כמו מלכות ניחא ולר' יוחנן לא קשיא דלא תני מלכותך דאטו כרוכלא כל האי לימני וליזיל: (תוספות)

 רשב"א  ורבי יוחנן אמר אפילו פת ויין. וקיימא לן כרבי יוחנן דהלכתא כותיה לגביה רב הונא, ובפלוגתא דרבי מאיר ורבי יוסי נמי קיימא לן כרבי מאיר, חדא דפשטה דרבי מאיר אתיא כרבי יוחנן, ועוד דבהדיא פסקו הלכה כרבי מאיר בירושלמי דגרסינן התם (ה"ב): רבי יעקב בר אחא בשם שמואל הלכה כרבי מאיר. והא בעינן שלש ברכות, מאי יצא דקאמר רב יצא ידי ברכה ראשונה. וקא משמע לן דאף על גב דלא אמרה כי היכי דתקינו לה רבנן יצא. ומינה שמעינן דאין נוסח הברכות מעכב כל זמן שהוא שומר את המטבע, כלומר שלא יעשה מן הקצר ארוך ומן הארוך קצר. וכבר כתבתי בפרק קמא (לעיל יא, א) דמטבע ארוך הוא שפותח וחותם, וקצר שפותח ואינו חותם או שחותם ואינו פותח ואינה ברכה סמוכה לחברתה, ואם היה משנה את המטבע לא יצא וכדתנן בפרק קמא דמכלתין (שם) מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר לקצר אינו רשאי להאריך. ומשום הכי מסתבר לי דבהא אפילו ידי ברכה ראשונה לא יצא אלא אם כן פותח וחותם בה דברכה ראשונה של ברכת המזון ארוכה היא והלכך צריך שיאמר בריך רחמנא מריה דהאי פיתא בריך רחמנא דזן כולה וכיוצא בזה כדי שיהיה פותח בברוך וחותם בברוך. ולר' יוחנן נמי דבעי מלכות הכי נמי בעינן שיזכיר מלכות והיינו דבתר הא אידכר פלוגתא דרב ורבי יוחנן. אחר כך מצאתי מקצת ספרים שגורסים כן בפירוש ולרבי יוחנן דאמר כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה דאמר בריך רחמנא מלכא מריה דהאי פיתא. ורבי יוחנן אמר לך לא שכחתי מלברכך ומלהזכיר שמך ומלכותך עליו. ואף על גב דאביי אמר כותיה דרב מסתברא כיון דתלי טעמא בדתניא לא שכחתי מלהזכיר שמך, ודחינן דרבי יוחנן אמר לך מלהזכיר שמך ומלכותך אלא דתנא לאו כרוכלא מדכר ואזיל, הדרינן לכללין דרב ורבי יוחנן הלכה כר' יוחנן. וכן פסק רב האי גאון ז"ל, וז"ל: כללו של דבר הני מילי מאי דעמא דבר הוא ההלכה, וכמנהגא עבדינן ולא משנינן, וכדאמרינן בסוף פירקין (מה, א): א"ל רבא בר רב חנן לאביי הלכתא מאי, אמר ליה פוק חזי מה עמא דבר. ורבי יוחנן קא מודה בברכה הסמוכה. ועל דבר שאין גדולו מן הארץ כגון בשר וכו' אומר שהכל נהיה בדברו וכו'. והא דלא ערבינהו ותנינהו משום דהכי שמעינהו כל חדא וחדא באפיה נפשה, הדא מרב פלן והדא מרב פלן, והלכך תני להו כל חדא באפי נפשה כדשמעינהו. בנות שוח אמר רבה בר בר חנה תאיני חיוראתא. פירש הראב"ד ז"ל: חיוראתא, תאנים שהן גרועות, ותרי גוני בנות שוח הן, יש גרועות כהני חיוראתא דמשמע הכא שגרועות כל כך שאינן חשובות בעיני עמי הארץ ואינן נמנעים מלעשרן, ויש מהן חשובות כדאמרינן בפ' קמא דשבועות (יב, ב) קיץ למזבח כבנות שבע לאדם, ובנות שבע ובנות שוח הכל אחד כדאמרינן בב"ר (פט"ו) בנות שבע שגרמו ז' ימי אבלו של עולם, בנות שוח שגרמו שוחה לאדם. ועוד יש לומר שבנות שבע מין אחד של תאנים והן חשובות ובנות שוח מין אחד של תאנים גרועות, וכדאמרינן בנדרים (כז, א) נדר מן הכלכלה והיו בהן בנות שבע ואמר אילו הייתי יודע שבנות שבע בתוכה הייתי אומר תאנים שחורות ולבנות אסורות ובנות שבע מותרות. (רשב"א)


דף מא - א

בשלמא למ''ד תמרי דזיקא היינו דהכא קרי לה נובלות סתמא והתם קרי לה תמרה אלא למ''ד בושלי כמרא ניתני אידי ואידי נובלות תמרה או אידי ואידי נובלות סתמא קשיא: היו לפניו מינין הרבה כו': אמר עולא מחלוקת בשברכותיהן שוות דרבי יהודה סבר מין שבעה עדיף ורבנן סברי מין חביב עדיף אבל בשאין ברכותיהן שוות ד''ה מברך על זה וחוזר ומברך על זה מיתיבי היו לפניו צנון וזית מברך על הצנון ופוטר את הזית הב''ע כשהצנון עיקר אי הכי אימא סיפא ר' יהודה אומר מברך על הזית שהזית ממין שבעה לית ליה לר' יהודה הא דתנן כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה וכי תימא ה''נ דלית ליה והתניא רבי יהודה אומר אם מחמת צנון בא הזית מברך על הצנון ופוטר את הזית לעולם בצנון עיקר עסקינן וכי פליגי רבי יהודה ורבנן במילתא אחריתי פליגי וחסורי מחסרא והכי קתני היו לפניו צנון וזית מברך על הצנון ופוטר את הזית בד''א כשהצנון עיקר אבל אין הצנון עיקר ד''ה מברך על זה וחוזר ומברך על זה ושני מינין בעלמא שברכותיהן שוות מברך על איזה מהן שירצה רבי יהודה אומר מברך על הזית שהזית ממין שבעה פליגי בה רבי אמי ורבי יצחק נפחא חד אמר מחלוקת בשברכותיהן שוות דרבי יהודה סבר מין שבעה עדיף ורבנן סברי מין חביב עדיף אבל בשאין ברכותיהן שוות דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה וחד אמר אף בשאין ברכותיהן שוות נמי מחלוקת בשלמא למאן דאמר בשברכותיהן שוות מחלוקת שפיר אלא למאן דאמר בשאין ברכותיהן שוות פליגי במאי פליגי א''ר ירמיה להקדים דאמר רב יוסף ואיתימא רבי יצחק כל המוקדם בפסוק זה מוקדם לברכה שנאמר {דברים ח-ח} ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש ופליגא דרבי חנן דא''ר חנן כל הפסוק כולו לשיעורין נאמר חטה דתנן הנכנס לבית המנוגע וכליו על כתפיו וסנדליו וטבעותיו בידיו הוא והן טמאין מיד היה לבוש כליו וסנדליו ברגליו וטבעותיו באצבעותיו הוא טמא מיד והן טהורין עד שישהא בכדי אכילת פרס (פת חטין ולא פת שעורין מיסב ואוכלן בלפתן שעורה דתנן עצם כשעורה מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל גפן כדי רביעית יין לנזיר תאנה כגרוגרת להוצאת שבת רמון כדתנן כל כלי בעלי בתים

 רש"י  בשלמא למ''ד. נובלות דדמאי תמרי דזיקא ונובלות דמתני' אוקימנא בבושלי כמרא היינו דהכא קרי להו נובלות תמרה ובמתני' תנן (ד' מ) נובלות סתמא: בשברכותיהן שוות. כגון זיתים ותפוחים דתרוייהו ב''פ העץ ובא לפטור את שתיהן בברכה אחת: חביב עדיף. איזה שירצה דמתניתין את החביב עליו משמע: אבל בשאין ברכותיהן שוות ד''ה. אין ברכה אחת פוטרתן ושוב אין כאן מחלוקת ואע''ג דתנן (לעיל דף מ.) בירך על פירות האילן ב''פ האדמה יצא ה''מ בחד מינא וטעה ובירך עליה ב''פ האדמה אבל צנון וזית ובירך על הצנון לא נפטר זית: פשיטא לא גרסינן עד מיתיבי. חדא שאין זו שיטת הגמ' מעיקרא קשיא ליה פשיטא דלא איצטריך למימרא והדר קשיא היכי מצי למימרא. ועוד דלא פשיטא היא אי לאו דאשמעינן עולא ה''א צנון פוטר את הזית דהתנן בירך על פירות האילן ב''פ האדמה יצא. שהיה צנון עיקר. שבשבילו התחיל . האכילה ולא אכל זית אלא להפיג חורפו של צנון דהוה ליה זית טפל ותנן (דף מד.) כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה: מברך על זה כו'. וכאן לא נחלקו: ושני מינים בעלמא. כגון זית ותפוח שברכותיהן שוות והאחד ממין שבעה בזה נחלקו: חד אמר מחלוקת בשברכותיהן שוות. וכדאמרן: ה''ג וחד אמר אף בשאין ברכותיהן שוות נמי מחלוקת. ומפרש לה ואזיל: במאי פליגי. הא ודאי לא מפטרי בחדא ברכה: אמר ר' ירמיה בלהקדים פליגי. ולא גרסי' אבל בשברכותיהן שוות מברך על אחד מהן שירצה דהשתא בשאינן שוות מקפיד ר' יהודה על הקדמתן ואמר מין שבעה עדיף כשבא לפטור זו בזו לא כ''ש: דאמר ר' יצחק כו'. אלמא קפדינן אהקדמה ור' יהודה אית ליה דר' יצחק הלכך כל שכן היכא דחד לאו ממין שבעה דמין שבעה עדיף ורבנן לית להו דר' יצחק במקום חביב דחביב עדיף: ופליגא דרבי חנן. הא דר' יצחק דאמר המוקדם קודם לברכה אלמא קרא לשבח א''י בא שיש בה פירות החשובים הללו ומנאן כסדר חשיבותם ופליג אדר' חנן דאמר לא בא הכתוב להודיע שבח חשיבות הפירות בטעם שלהם אלא שבחה של א''י שיש בה פירות ששיעורי תורה נתלין בהן וכיון דהכי הוא לא הקפיד הכתוב על סדרן שהרי בזו כולן שוין: בבית המנוגע. כתיב והבא אל הבית יטמא עד הערב (ויקרא יד) ולא כתיב כבוס בגדים והאוכל בבית יכבס את בגדיו בשוהא שיעור אכילה ואפילו לא יאכל מדכתיב בסיפיה והשוכב בבית יכבס את בגדיו הלכך הנכנס בו ונושא את בגדיו עמו שלא כדרך מלבושו אין אלו בגדיו וטמאים מיד שאף בהן אני קורא והבא אל הבית וכשהוא לבוש בהן בעי שהייה: אכילת פרס. חצי ככר ששיערו בו חכמים את העירוב שהוא כולו מזון שתי סעודות וחציו מזון סעודה אחת: פת חטין. נאכלת מהר: מיסב. דרך הסבה שהיא נאכלת מהר שאינו פונה אנה ואנה: ואינו מטמא באהל. הלכה למשה מסיני הוא: כדי רביעית יין לנזיר. אכל חרצנים וזגים ולולבין כשיעור רביעית יין חייב ואין שיעור רביעית יין ורביעית מים שוין לפי שהיין עב והמים קלושין ויש ברביעית יין יותר ממה שיש ברביעית מים כדאמרינן (במנחות קז.) [בשבת (דף עז.)] גבי רביעית דם שיכול לקרוש ולעמוד על כזית משום דסמיך אבל מידי דקליש לא הוה רביעית דידיה כזית: להוצאת שבת. דתנן המוציא אוכלין כגרוגרת (שבת עו:) והיא תאנה יבשה: (רש"י)

 תוספות  אבל בשאין ברכותיהן שוות. פירש''י כגון צנון וזית ושוב אין כאן מחלוקת כיון שאין האחד פוטר את חבירו אפי' ר' יהודה מודה דאין עדיפות בשבעת המינים אלא מברך על איזה שירצה תחלה החביב לו ואחר כך יברך על השני וכן יש לפרש דרבי יהודה מודה לחכמים הואיל ולא פי' הגמ' מוטב שנאמר שיחיד מודה לרבים ולא רבים מודים ליחיד והקשה רש''י ולבריך על הצנון ולפטר את הזית דהא תנן לעיל בירך על פירות האילן ב''פ האדמה יצא ותירץ דשאני התם שאין שם אלא חד מינא וטעה ובירך ב''פ האדמה אבל הכא כשבירך ב''פ האדמה על הצנון לא פטר את חברו שהוא ב''פ העץ אפי' בדיעבד וא''ת הא אמרי' לעיל (דף לט.) גבי עובדא דבר קפרא דברכת בורא פרי האדמה חשיבא טפי משהכל לפי שמבוררת טפי א''כ גם ב''פ העץ חשיבא טפי מברכת ב''פ האדמה וי''ל דלא חשיב ב''פ העץ כל כך מב''פ האדמה כמו שחשוב ב''פ האדמה משהכל ומ''ש בהלכות גדולות דב''פ העץ תקדים לב''פ האדמה דמבוררת טפי היינו לפי המסקנא דלקמן דפליגי בשאין ברכותיהן שוות וקי''ל כר' יהודה אבל להאי לישנא דאמרי' דלא פליגי בשאין ברכותיהן שוות לא מתוקם פסק דהלכות גדולות כדפירשנו לעיל: מיתיבי היו לפניו צנון וזית מברך על הצנון וכו'. ופריך אלמא דמברך ב''פ האדמה אפילו לפטור ב''פ העץ אפילו לגבי זית שהוא משבעת המינים וכ''ש קליות שהן כמו כן משבעת המינין דמברך עליהן ב''פ האדמה לפטור את התפוחים לכן צריך להנהיג הכי כדפרישית לעיל באין ברכותיהן שוות כמו תפוחים וקליות: א''ר ירמיה להקדים דא''ר יוסף וכו'. פירש''י והר''י לפי גרסא זו אתיא הא דאמר רב יוסף כל המוקדם כר' יהודה דוקא אבל ר' שמעיה גריס אמר רב יוסף וכו' ואתיא אליבא דרבנן ומיירי שאין חביבין זה מזה דהא אזלינן בתר מוקדם דאי בחביבין פשיטא דחביב קודם דהא אפי' בשאר מינין לגבי שבעת המינין אמרי רבנן דמברך על איזה שירצה ומילתא דרב יוסף מילתא באפי נפשה ולא נהירא דבסמוך משמע דגרס דאמר רב יוסף ואתיא כר' יהודה דוקא דקאמר רב חסדא ורב המנונא הוו יתבי בסעודתא וכו' א''ל לא סבר לה מר להא דרב יוסף דאמר כל המוקדם וכו': במאי פליגי. כלומר מאי טעמא דר' יהודה דאמר שבעת המינין עדיף מאי עדיפות שייכא בהו אחר שאינן יכולין לפטור שאר מינין ומשני דהעדיפות הוי מן ההקדמה: גפן כדי רביעית יין וכו'. פי' אם אכל עלין או לולבין כדי רביעית יין חייב אבל אם אכל מהן כדי רביעית מים לא מחייב דקלישי והולכין בקל חוץ מן הכלי אבל כי משערין ביין צריך שיעורא טפי שהיין הוא עב ומחזיק גודש קצת קודם שיפול מן הכוס רביעית יין ואם היה מים היה יוצא יותר מרביעית: כלי בעלי בתים. גבי כלי עץ מתניא: (תוספות)

 רשב"א  אמר עולא מחלוקת בשברכותיהן שוות. כלומר: כגון אתרוג וענבים, אבל בשאין ברכותיהן שוות כגון צנון וזית ואין אחד מהן טפלה לחברו דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה, ומדלא פירש עולא אי זה מהם הקודם כשאין ברכותיהן שוות שמע מינה דאין הקפדה בהקדמתן אלא חביב עדיף לכולי עלמא, דאם איתא הוה ליה לפרושי בהדיא אבל בשאין ברכותיהן שוות דברי הכל מין שבעה קודם, ועוד דבשלמא אי חביב קודם ור' יהודה הוא דמודה בהא לרבנן שפיר דיחיד מודה לרבים והיינו דאמר לה עולא סתם, אלא אי אמרת דמין שבעה עדיף רבנן הוא דמודו ליה לרבי יהודה וכיון דרבים מודו ליחיד הוי ליה לפרושי בהדיא משום דבעלמא רבים עדיפי וקיימי ויחיד מודה להו. כן פירש רב האי גאון ז"ל וכן נראה גם מדברי רש"י ז"ל. וכן נראה לי להכריע ממה שאמרו בסמוך: חסורי מחסרא והכי קתני היו לפניו צנון וזית מברך על הצנון ופוטר את הזית, במה דברים אמורים בשהיה צנון עיקר אבל אין צנון עיקר מברך על זה וחוזר ומברך על זה, אלמא אפילו בשאין צנון עיקר אם רצה עליו מברך תחלה, שהרי לא חדש כאן אלא שחוזר ומברך על הזית הא צנון כדקאי קאי, כלומר שעליו יכול לברך תחלה, דאם איתא דעל זית חייב לברך תחלה כיון דעד השתא הוה אמרינן מברך על הצנון ופוטר את הזית לא סגיא בהא דקאמר אבל אין צנון עיקר מברך על זה וחוזר ומברך על זה עד שיאמר אבל אין צנון עיקר מברך על הזית וחוזר ומברך על הצנון, אלא ודאי משמע כדברי הגאון ז"ל. וטעמא דהא מילתא דקפיד רבי יהודה בשברכותיהן שוות ולא קפיד בשאין ברכותיהן שוות, נראה לי משום דבשברכותיהן שוות דברכה דחד פטר אידך לגמרי, הא מילתא חשיבא טפי ודינא הוא דחשוב ליפטר שאינו חשוב, אבל בשאין ברכותיהן שוות דלא פטר חד לחבריה וליכא אלא הקדמה בלחוד כיון דחביב ליה אידך עליה מברך ברישא והדר מברך אאידך, דהקדמה בלחוד מילתא זוטרתי היא. והא דפליגי לקמן (מג, ב) בית שמאי ובית הלל בהביאו לפניהם יין ושמן דבית שמאי אומרים מברך על השמן ואחר כך מברך על היין ובית הלל אומרים מברך על היין ואחר כך מברך על השמן דאלמא לכולי עלמא קפדינן אהקדמה בלחוד, התם הוא משום דסבירא להו לבית הלל דכיון דיין לשתייה ושמן להריח יין חביב ועדיף נמי טובא וקפדינן אפילו בהקדמתו, ובית שמאי סברי איפכא דכיון דשמן אינו מחוסר מעשה דכיון שהוא מקריבו כנגד חוטמו מיד מריחו ונהנה ממנו ויין מחוסר מעשה שאינו נהנה ממנו עד שישתהו, הלכך שמן חביב ועדיף ואיהו קודם לברכה. ודכוותה איכא נמי הכא באין ברכותיהן שוות דאפילו אהקדמה בלחוד קפדינן, כגון בדברים שמברכין עליהם שהכל ודברים שברכותיהן פרי העץ אי נמי פרי האדמה דלכולי עלמא פרי העץ ופרי האדמה קודמין לשהכל כדדייקא שמעתא גבי עובדא דבר קפרא ותרין תלמידי דלעיל (לט, א). הדין הוא סברא דמאן דאמר בשאין ברכותיהן שוות דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה, אבל מאן דאמר בשאין ברכותיהן שוות נמי מחלוקת סבירא ליה דאף בהקדמת ברכותיהן בין פרי העץ ופרי האדמה קפדינן בשיש בהן ממין שבעה אבל בשאין ברכותיהן שוות וליכא ממין שבעה כגון צנון ותפוח מברך על זה וחוזר ומברך על זה לכולי עלמא, דעד כאן לא חזינן דפליגי רבי יהודה ורבנן אלא בשיש בהן ממין שבעה הא בשאר מינין לא חזינן להו דפליגי ובכדי לא אמרינן דפליגי אלא בראיה, כן נראה לי. מיתיבי היו לפניו צנון וזית מברך על הצנון ופוטר את הזית. תמיהא לי היכי סלקא דעתך דמקשה דצנון פוטר לגמרי זית אף בשאין צנון עיקר, דצנון בורא פרי האדמה וזית בורא פרי העץ. ויש לומר דקסבר שכל החביב פוטר את השאר כאילו הוא עיקר והשאר טפלה. אי נמי יש לומר דסבירא ליה להאי, דדוקא נקט מברך על הצנון ופוטר את הזית משום דאף זית אם בירך עליו בורא פרי האדמה יצא וכדתנן במתניתין. ואף על גב דהתם בדיעבד הכא נמי כדיעבד דמי, דהא מכי בירך על הצנון נפק ליה ידי זית, והיינו דקתני מברך על הצנון ופוטר את הזית ולא קתני מברך על איזה שירצה ופוטר את השני, וזה נראה לי עיקר. רבי יהודה אומר מברך על הזית שהזית ממין שבעה. ומאן דסבירא ליה דאף בשאין ברכותיהן שוות פליגי, מתרץ לה חסורי מחסרא, והכי קתני היו לפניו צנון וזית מברך על הצנון ופוטר את הזית, במה דברים אמורים שהיה צנון עיקר אבל אין צנון עיקר מברך על זה וחוזר ומברך על זה, רבי יהודה אומר מברך על הזית וחוזר ומברך על הצנון וכו', כך נראה לי לפי מה שכתבתי למעלה בשם רב האי גאון ז"ל דמברך על זה וחוזר ומברך על זה על אי זה מהן שירצה תחלה קאמר. אלא דאכתי קשיא לי דהא משמע דלדעת המקשה לא מחסרינן לברייתא כלל. ולפיכך נראה לי דלדעת המקשה רבי יהודה ורבנן בשאין ברכותיהן שוות בתרתי פליגי, דלרבנן ליכא הקדמה אלא חביב קודם, ועוד דמברך על הצנון ופוטר את הזית דברכת פרי האדמה פוטר פרי העץ, ואילו לרבי יהודה לעולם מין שבעה קודם לברכה ולעולם אין זה פוטר את זה כדקתני מברך על הזית ועל כרחין חוזר ומברך על הצנון שאין ברכת פרי העץ פוטרת את פרי האדמה, והוא הדין באתרוג וצנון שאין ברכת צנון פוטרת את האתרוג דלא אמרו אם בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא אלא במברך עליו ממש, ומשום דעולא אמר דלכו"ע מברך ע"ז וחוזר ומברך על זה אקשי ליה תרתי מיהא ברייתא, חדא מדרבנן וחדא מדרבי יהודה כפשטא דברייתא, כך נראה לי. אלא למאן דאמר בשאין ברכותיהן שוות במאי פליגי, אמר רבי ירמיה להקדים. תמיה לי ומאי קא קשיא ליה במאי פליגי הא ודאי בלהקדים פליגי, דכיון דחד אמר בשאין ברכותיהן שוות דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה כלומר שאין הקפדה בהקדמתן, א"כ מאן דאמר עדיין הוא מחלוקת אלמא בהקדמה פליגי, ויש לומר דהכי קאמר בשלמא למ"ד בשברכותיהן שוות שפיר שמעינן מיניה כוליה דעתיה, דהא קא מיפרשה מילתא בהדיא דבשאין ברכותיהן שוות מברך על זה וחוזר ומברך על זה, אבל למ"ד בשאין ברכותיהן שוות פליגי במאי קא מיפלגי, כלומר, לא מפרשא מילתיה שפיר במאי פליגי בשאין ברכותיהן שוות, אי למפטר חד לחבריה לגמרי כסברא דההוא מקשה דלעיל ואי להקדים בלחוד. ואמר רבי ירמיה להקדים בלחוד הוא דפליגי, אבל למיפטר חד בברכה דחבריה לא, כך נראה לי. עוד יש לי לומר דהכי קאמר, בשלמא למ"ד בשברכותיהן שוות בלחוד פליגי שפיר, כלומר יש טעם נכון למחלוקתם שאין להקפיד אלא במקום שהאחד פוטר את חבירו, אבל בשאין ברכותיהן שוות שאין זה פוטר את זה במאי פליגי, וכי להקדים ברכה זו לזו מי פליגי, ואהדר ליה אין בלהקדים פליגי, שאין בדין שיקדים לברך על מי שאינו חשוב לפני החשוב, וזה נראה לי עיקר. ולענין פסק הלכה כתב רב האי גאון ז"ל דקיימא לן כמאן דאמר בשאין ברכותיהן שוות דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה, כלומר על איזה שירצה תחלה, דכיון דעולא מסייע ליה למאן דאמר אבל בשאין ברכותיהן שוות דברי הכל מודה ר' יהודה לרבנן דחביב עדיף הכי הלכתא. והלכה כרבנן בשברכותיהן שוות. ודרב יוסף ואי תימא רבי יצחק כל הקודם בפסוק זה קודם לברכה קיימא בדלית ליה מינייהו חד חביב, אבל אית ליה מינייהו חד חביב עליה חביב קודם, השתא ק"ו מאי דלאו מן האי פסוקא לדברי חכמים הוא קודם לר' אמי ולר' יצחק נפחא לתרווייהו, ולחד מינייהו לדברי הכל, מאי דאיתיה מן הדין פסוקא כל שכן שיקדים על מה שהוא מאוחר ממנו. עד כאן דברי גאון ז"ל. אבל רבותינו בעלי התוספות והראב"ד ז"ל פסקו כר' יהודה ממעשה דרב חסדא ורב המנונא דבסמוך דאמר ליה רב חסדא לרב המנונא לא סבר לה מר כל המוקדם בפסוק זה הוא קודם לברכה, ואי בחביבותא תליא מילתא מאי קא קשיא ליה לרב חסדא דילמא רב המנונא תמרי חביבי ליה טפי. אלא ש"מ דלאו בחביבותא תליא מילתא וכר' יהודה. ולי נראה דאי משום הא לא קשיא, דרב חסדא הכי קאמר ליה משום דלא סבר לה מר דרבי יצחק דאמר כל המוקדם בפסוק זה קודם לברכה לא קפיד בהו, ולא משום חביבותיה דתמרי, ודרך שאלה היה משום דאיכא רבי חנן דלא ס"ל להא דרבי יצחק ואמר ליה לא, אלא משום שזה שני לארץ. ואלא מיהו לענין הלכה מסתברא ודאי דהלכה כרבי יהודה דפשטא דההיא ודאי כוותיה אזלא. ועוד דתניא בתוספתא (פ"ד, הי"א): פרוסה של חטין ושלמה של שעורין מברך על פרוסה של חטין, פת שעורין ופת כוסמין מברך על של שעורין, והלא כוסמין יפין מן השעורין אלא שהשעורין ממין ז' ואין הכוסמין ממין ז', וגרסינן עלה בירושלמי (ה"א): רבי יעקב בר אחא בשם רבי זעירא דרבי יודה היא, דר' יודה אמר אם יש ביניהן ממין ז' עליו הוא מברך. ומשמע דכולה מוקי לה כר' יהודה ואפילו פרוסה של חטין ושלמה של שעורין משום דמוקדם בפסוק, וההיא הא איפסיקא לעיל (לט, ב) בהלכתא בפלוגתא דרב הונא ורבי יוחנן דאמרינן עלה אבל פרוסה של חטין ושלמה של שעורין דברי הכל מברך על פרוסה של חטין, ואי משום ק"ו דאמר גאון ז"ל ליתא, דהא רבי יהודה גופיה מודה במאי דליתיה בקרא דהיינו בשאין ברכותיהן שוות דליכא דין קדימה לחד מנייהו אלא מברך על איזה מהן שירצה תחלה, ואף על גב דאית ליה לרבי יהודה המוקדם בפסוק הוא קודם לברכה ולא אמרינן ביה ק"ו, אלא ק"ו פריכא הוא מההוא טעמא דאמרינן לעיל דשאני התם דליכא אלא קדימה בלבד ואין אחד מהן נפטר בברכת חבירו ולפיכך לא חשו לה כל כך ובכי הא חביב קודם, אבל בשברכותיהן שוות דחד פטר חבריה הדא מילתא חשיבא טפי והלכך בכי הא חשוב עדיף. וקשיא לי דהא בברייתא (לקמן מג, א) דכיצד הסבת סעודה קתני עלו והסבו הביאו לפניהם יין אף על פי שכל אחד ואחד בירך לעצמו אחד מברך לכולן, אלמא אף על פי שחטה שקודמת בפסוק זה יכול הוא להקדים את היין בזמן שהיין חביב לו כי התם. ויש לומר דהתם בשאין ברכותיהן שוות היא, אי נמי יש לומר דהתם שתיית היין של קודם סעודה צורך הפת הוא כי היכא דליגרריה לליבא וניכול נהמא טפי לתאבון וכענין שאמרו בערבי פסחים (קז, ב) והוא הדין אפילו לפרפראות כדמשמע במתניתין (לקמן מב, א) דקתני בירך על הפרפרת לא פטר את הפת דאלמא מברך תחלה על הפרפרת ומהאי טעמא הוא דפרפרת לרבות בתאות אכילת הפת היא באה וכדאמרינן (פסחים קיד, א) עד שהוא מגיע לפרפרת הפת. והא דאמרינן כל הקודם בפסוק זה קודם לברכה וחטה קודמת בפסוק לכל, לאו בכוסס את החטה היא דהא לכולי עלמא חטה דכתיב בקרא לאו בכוסס הוא אלא בפת כדגלי קרא בתריה דכתיב (דברים ח, ט) אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם וכדאיתא לקמן בפרקין (מד, א). ותדע לך דהא לכולי עלמא כוסס את החטה אין מברך לאחריו לא שלש ולא מעין שלש וכדמשמע בברייתא דלעיל (לז, א) דהכוסס את החטה ולקמן נמי (מד, א) גבי מתניתין דאכל ענבים ותאנים, אלא חטה דכתיבא באורייתא היינו לחם והוא הוא דקודם לכל וברכתו חשובה שגורם ברכה לעצמו מתוך שנשתנה לעילויא וסעיד. ומסתברא דאפילו לרבי יהודה אם היו לפניו אתרוג וזית וקדם וברך על האתרוג אף על פי שאינו רשאי אינו צריך לחזור ולברך על הזית כיון שברכותיהן שוות והוא שנתכוון לפטור את הזית בברכת האתרוג, דאפילו לבית שמאי דאמרי (לקמן מב, א) דפרפרת אינה פוטרת אפילו מעשה קדרה ואף על גב שברכותיהן שוות דתרווייהו בורא מיני מזונות ואפילו הכי לא פטר למעשה קדרה לההוא לישנא דאסיפא פליגי כדאיתא לקמן (שם ע"ב), דילמא התם בשלא נתכוון לפטור את מעשה קדרה הא נתכוין פטר. ומיהו אפילו לתנא קמא דהתם דאמר דפרפרת פוטר מעשה קדרה הכא לא פטר אלא במתכוון לפטור את הזית אבל בלא מתכוין לא, דאינו בדין שיפטור מי שאינו חשוב את החשוב דרך גררה אלא דרך כונה, והיינו נמי טעמא דההיא דהא משמע דאפילו לתנא קמא פרפרת שהיא חשובה פטרה מעשה קדרה, אבל מעשה קדרה לא פטר את הפרפרת. ולפי פירוש זה אם היה אוכל תפוחים ובירך עליהן ואחר כך הביאו לפניו אגוזים אם התפוחים חביבים לו יותר פוטר את האגוזים בגררת ברכת התפוחים, אבל אם אינן חביבים אינן פוטרין את האגוזים אלא אם כן נתכוון להם מתחלה, כך נראה לי. (רשב"א)


דף מא - ב

שיעורן כרמונים ארץ זית שמן אמר ר' יוסי ברבי חנינא ארץ שכל שיעוריה כזיתים כל שיעוריה סלקא דעתך והא איכא הנך דאמרן אלא ארץ שרוב שיעוריה כזיתים דבש ככותבת הגסה ביום הכפורים ואידך הני שיעורין בהדיא מי כתיבי אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא רב חסדא ורב המנונא הוו יתבי בסעודתא אייתו לקמייהו תמרי ורמוני שקל רב המנונא בריך אתמרי ברישא אמר ליה רב חסדא לא סבירא ליה מר להא דאמר רב יוסף ואיתימא ר' יצחק כל המוקדם בפסוק זה קודם לברכה אמר ליה זה שני לארץ וזה חמישי לארץ אמר ליה מאן יהיב לן נגרי דפרזלא ונשמעינך: איתמר הביאו לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה אמר רב הונא טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם וכן אמר רב נחמן טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם ורב ששת אמר טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם שאין לך דבר שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו אלא פת הבאה בכסנין בלבד ופליגא דר' חייא דא''ר חייא פת פוטרת כל מיני מאכל ויין פוטר כל מיני משקים אמר רב פפא הלכתא דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה אין טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם ושלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם לאחר הסעודה טעונים ברכה בין לפניהם בין לאחריהם שאלו את בן זומא מפני מה אמרו דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה אינם טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם אמר להם הואיל ופת פוטרתן אי הכי יין נמי נפטריה פת שאני יין

 רש"י  שיעורן כרמונים. ניקב כמוציא רמון טהור בעלי בתים חסים על כליהם הלכך ניקב כמוציא קטניות מצניעו לזיתים ניקב כמוציא זית משתמש לאגוזים ניקב כמוציא אגוז משתמש בו רמונים אבל של אומן העומד למכור לא הוי שיעוריה בהכי: שרוב שיעוריה. אכילת חלב דם נותר ופיגול: דבש. האמור בתורה הוא דבש תמרים וכותבת היא תמרה: זה שני לארץ. ארץ זית שמן ודבש דכתיב בסיפיה דקרא הפסיק ארץ את הסדר וחזר לעשות זיתים ותמרים חשובים מתאנים ורמונים שהרמון חמישי לארץ הכתובה בראש המקרא ודבש שני לארץ הכתובה בסופו: מאן יהיב לן נגרי דפרזלא. רגלים של ברזל: ונשמעינך. נשמשך ונלך אחריך תמיד: הביאו לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה. ולא ללפת את הפת דא''כ הוו להו טפלה ואין חולק בדבר שאין טעון ברכה לא לפניו ולא לאחריו אלא לפעמים שבא למתק את פיו בתוך הסעודה בפירות: מברך לפניהם. דלאו טפלה נינהו: ולא לאחריהם. דבהמ''ז פוטרתן: בין לפניהם בין לאחריהם. דלא פטר אלא מידי דזיין והני לא זייני: פת הבאה בכסנין. לאחר אכילה ובהמ''ז היו רגילים להביא כיסנין והן קליות לפי שיפין ללב כדאמרי' בעלמא (עירובין כט:) הני כיסני דמעלו לליבא ומביאין עמהן פת שנלושה עם תבלין כעין אובליאי''ש שלנו ויש שעושין אותן כמין צפורים ואילנות ואוכלין מהן דבר מועט ומתוך שנותנים בה תבלין הרבה ואגוזים ושקדים ומאכלה מועט לא הטעינוה ברכה מעין ג' מידי דהוה אפת אורז ודוחן דאמרינן בפרקין (דף לז:) בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ולא כלום: פת פוטרת. בין לפניהם בין לאחריהם: דברים הבאים מחמת הסעודה. ללפת בהן את הפת: אין טעונין ברכה. דהוו להו טפלה הלכך כל מידי בין מזון בין פירות שהביאו ללפתן אין בו ברכה לא לפניו ולא לאחריו: שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה. כגון דייסא וכן כרוב ותרדין שאינן לפתן ובאין למזון ולשובע: טעונין ברכה לפניהן. דלאו טפלה נינהו ואינן בכלל לחם דנפטר בברכת המוציא: ולא לאחריהן. דמיני מזון נינהו וברכת המזון פוטרתן: דברים הרגילים לבא לאחר סעודה. כגון פירות אפי' הביאן בתוך הסעודה שלא מחמת לפתן: טעונין ברכה בין לפניהן. דלאו טפלה נינהו: בין לאחריהם. דאין ברכת המזון פוטרתן דלאו מזוני נינהו: (רש"י)

 תוספות  אייתו לקמייהו תמרי ורמוני. ולא ללפת בהן את הפת דאם כן הוו להו פת עיקר והן טפלה ותנן (דף מד.) מברך על העיקר ופוטר את הטפלה: זה שני לארץ. מ''מ היכא דאיכא חטה וזית או שעורים ותמרים אע''ג דשוין לארץ מכל מקום המוקדם בפסוק דהיינו לארץ ראשון יקדים לברכה: הביאו לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה. וכגון שאין באין ללפת את הפת אלא לקנוח סעודה: אלא פת הבאה בכסנין. דטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו רק בורא נפשות רבות מידי דהוה אאורז ודוחן דאמרי' לעיל (דף לז:) בתחלה מברך במ''מ ולבסוף ולא כלום הואיל ונתנו בהן שקדים הרבה. ופי' רש''י אפי' אם אכל מהן אחר בהמ''ז קאמר ולא נהירא חדא דאמרי' לעיל כל שיש בו מחמשת המינין צריך ברכה מעין שלש ועוד אמאי קאמר כיסנין לימא נמי אורז ודוחן ע''כ צריך לפרש דמיירי בתוך הסעודה קודם בהמ''ז דמיירי בה וה''ק חוץ מן הפת הבאה בכיסנין בתוך הסעודה קודם ברהמ''ז דאין טעון ברכה לאחריו דפטר ליה בהמ''ז אפי' לרב ששת משום דהוי דבר מועט אבל בלא סעודה אף לאחריו צריך לברך מעין ג' ברכות ולהכי לא נקט פת אורז ודוחן שהרי אפילו בלא סעודה נמי אין צריכין ברכה מעין ג' לאחריו: לא קי''ל כרב ששת אלא כרב הונא ורב נחמן דאין הלכה כיחיד במקום רבים. ה''ג: ויין פוטר כל מיני משקין. ולכאורה מיירי ביין בלא סעודה דאי בהדי פת תיפוק ליה דפטר ליה פת דאפי' יין נמי רצה לומר הספר בסמוך דפטור אי לאו טעמא דקובע ברכה לעצמו אלא מיירי בלא סעודה ואפ''ה יין פוטר ולית הלכתא כוותיה שהרי מפת פוטרת אין הלכה כמותו אלא כפסק רב פפא א''כ גם מהא דקאמר יין פוטר וכו' לית הלכתא כוותיה: הלכתא דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה. פי' הקונטרס ללפת בהן את הפת אין טעונין ברכה דהוו להו טפלה ולא נהירא דא''כ מתני' היא (דף מד.) דמברך על העיקר ופוטר את הטפלה ומאי קמ''ל ועוד קשה דפריך בסמוך יין נמי נפטריה פת ומאי קשה והלא כששותים היין אינו טפלה לפת ואנן במידי דטפל לפת מיירינן ואין לפרש לפירוש הקונטרס יין נפטריה פת כששורה פתו ביינו קאמר דהוה ליה יין טפל דהא לא אשכחן שיברך עליו בענין זה אלא ודאי מיירי בשתיה ועוד קשה מה שפי' רש''י דברים הבאים שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה כגון דייסא ותרדין וכרוב שאינן של לפתן ובאין לזון ולשבוע טעונים ברכה לפניהם דלאו טפלה נינהו ומיהו פטורין מברכת המזון דמיני מזון נינהו ולא נהירא דאמרי' במתני' ברך על הפת פטר את הפרפרת ובגמ' מפרש דהוא הדין כל מעשה קדרה ודברים הרגילים לבא לאחר הסעודה פירש''י כמו פירות ואפי' הביא אותן בתוך הסעודה שלא מחמת לפתן טעונים ברכה בין לפניהם דלאו טפלה נינהו ובין לאחריהם דאין ברכת המזון פוטרתן דלאו מזון נינהו דהיינו כרב ששת דאמר לעיל הביאו לפניו תאנים ורמונים בתוך הסעודה דטעונים ברכה בין לפניהם בין לאחריהם והוי דלא כהלכתא דקיי''ל כרב נחמן וכרב הונא כדפרישית לעיל. על כן פי' ר''י דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה כלומר הרגילים לבא מחמת הסעודה בפת שרגילים לאכלן עם הפת כגון בשר ודגים וכל מיני קדרה והביאן בתוך הסעודה אין טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם אפי' אכלן בתוך הסעודה בפני עצמן בלא פת דכיון דמשום פת הם באין הפת פוטרתן אבל דברים שאין דרכן לבא בתוך הסעודה כגון תמרים ורמונים ושאר כל פירות שאין רגילים ללפת בהן את הפת טעונין ברכה לפניהן דכיון דלאו משום לפתן אתו אין הפת פוטרתן והיינו כר''נ וכרב הונא דלעיל דאמרי דטעונין ברכה לפניהן ולא לאחריהן: לאחר הסעודה גרסי' ותו לא ולא גרסי' דברים הבאים בהך סיפא והכי פירושו אם הביאו דברים שהזכרנו אחר הסעודה פי' לאחר שמשכו את ידיהם מן הפת שוב אין הפת פוטרתן כלל והוי כמו שאכלן בלא שום סעודה ובין דברים הרגילים לבא מחמת הסעודה ובין דברים שאין רגילים לבא מחמת הסעודה טעונים ברכה לפניהם ולאחריהם דאכל דברים דלעיל קאי ועכשיו אין לנו דין זה דאין מנהג שלנו למשוך ידינו מן הפת כלל עד לאחר בהמ''ז אלא כל שעה שאנו אוכלין פירות או שום דבר קודם בהמ''ז דעתנו לאכול פת כל שעה וקיי''ל כפסק דרב פפא: אי הכי יין נמי נפטריה פת. דודאי יין מחמת סעודה אתי שהוא שותה כמה פעמים דאי לאו הסעודה לא ישתה ולפטריה פת ומשני שאני יין דגורם ברכה לעצמו פירש''י דבהרבה מקומות הוא בא ומברכין עליו אע''פ שאין צריכין לשתות כגון בקידוש ובברכת אירוסין ורשב''א פי' משום דצריך לברך על היין בורא פרי הגפן ובתחלה כשהוא בענבים בורא פרי העץ ועל שאר משקין שהכל נהיה בדברו ומיהו אומר ר''ת דבשאר משקין כמו מים ושכר הבאים מחמת הסעודה פת פוטרתן דאפי' יין הוה פוטר אי לאו דקובע ברכה לעצמו ודלא כמחזור ויטרי שכתב שמברכין למים ברכה בכל פעם ופעם ואפי' בתוך הסעודה דהוי כנמלך והא דלא פריך הכא מהן משום דיין זיין אבל מים לא זייני כדאמר (לעיל לה.) הנודר מן המזון וכו' ופשיטא דלא פטר להו פת דאינה בכלל ברכת הפת: (תוספות)

 רשב"א  הביאו לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה אמר רב הונא טעונין ברכה לפניהם אבל לא לאחריהם וכו'. שמועה זו ושמועה דרב פפא דבסמוך נאמרו עליהן כמה פירושים. והמחוור בעיני דהא דפליגי בה רב הונא ורב ששת ורבי חייא בשהביאו לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה, כלומר שלא ללפת בהן את הפת ממש, אלא לסייע קצת תאות המאכל כדי שיתאוה לאכול יותר כדרכן של בריות בפרפראות שבאמצע סעודה. ולפיכך קאמר רב הונא שהן טעונין ברכה לפניהם, דכיון דאינן באין ללפת ממש, אין ברכת הפת שהיא ברכה ברורה לפת פוטרת את אלו, כיון שאינן טפלה לפת ממש כלומר שיבא ללפת ממש, שאלו באו ללפת ודאי לכולי עלמא נפטרו בפת, דהוו להו טפלה ותנן (לקמן מד, א) זה הכלל כל שהוא עיקר ויש עמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה. ואף על פי שהן באין באמצע סעודה כדי לסייע קצת באכילה מכל מקום אינן באין לגמרי מחמת כך, אלא שאף בהן מתכוין להנאת עצמן, דאילו לא כן הוו להו כפת הבאה עם המליח (שם) באוכלי פירות גינוסר שמברך על המליח ופוטר את הפת, אלא ששם אינו מתכוין כלל להנאת אכילת הפת אלא להעביר את כח רתיחת המליח. ואי נמי התם באוכל את הפת ביחד עם המליח וחזר הפת להיות כלפתן למליח, אבל כאן בשאוכל ענבים ותאנים לעצמם בלא פת, ומכל מקום לסייע תאות המאכל לרבותו באו באמצע, שאילו לא כן למה הביאום בתוך הסעודה, ועוד שאילו לא כן למה אינן צריכין ברכה לאחריהם כבאין לאחר סעודה דהא משמע דרב הונא אתיא כרב פפא. אלא ודאי נראה דבאו קצת בתוך הסעודה כדי לרבות מעט בתאות המאכל ומשום הכי קאמר רב הונא דאין טעונין ברכה לאחריהם כיון דסייעו קצת באכילת המזון, ועוד דאינהו גופיהו זייני הלכך ברכת המזון פוטרתן, ורב ששת סבר דכיון דלא באו ללפת ממש עד שאינן נפטרין בפת אף הן אינן נפטרין בברכת המזון, לפי שאין ברכת המזון פוטרת אלא הדברים שבאו מחמת המזון ממש, ואי נמי בשהן בעצמן מזון כפת הבאה בכסנין לאחר הסעודה שאף על פי שאין הפת פוטרתן בתחלתן, ברכת המזון פוטרתן בסופן משום דאינהו גופייהו מזון נינהו. ורבי חייא פליג אתרווייהו ואמר שאינן טעונין לא לפניהם ולא לאחריהם משום דכיון שבאו בתוך הסעודה הפת פוטרתן בתחלתן והלכך מכלל הסעודה הן וכל שהן מכלל הסעודה ברכת המזון פוטרתן בסופן. ומסתברא דאפילו לרב ששת אי אכל תמרי מודה הוא שהן אינן טעונין ברכה לאחריהם משום דאינהו גופיהו מייזן זייני ונפטרין בברכת המזון, ולאו דוקא פת הבאה בכסנין אלא אפילו תמרי, דמה טעם לפת הבאה בכסנין משום דאף איהו מזון כפת והלכך ברכת המזון פוטרתה בסופה, מההוא טעמא גופיה מפטרי תמרי בברכת המזון בסופן. אבל בירושלמי לא משמע הכי דגרסינן התם (בפרקין ה"ה): רב הונא אכל תמרים עם פיסתיה, א"ל רב חייא בר אשי פליג את על רבך שובקן לאחר מזונך ואת מברך עליהון תחלה וסוף, א"ל אינון עיקר נגיסתי. דאלמא אפילו תמרי דאכיל להו לבתר סעודה אין ברכת המזון פוטרתן. ושמא ההיא אתיא כרבי מונא דאמר התם משום ר' יודה שאמר משם ר' יוסי הגלילי פת הבאה בכסנין לאחר המזון טעונה ברכה לפניה ולאחריה. ולית הלכתא כותיה אלא כרבנן דפליגי עליה כדאיתא התם. ואלא מיהו בהלכות גדולות כתבו אכל תמרי ורמוני ושאר מגדי לא מפטרי בברכת המזון. ומכל מקום מתוך הירושלמי שכתבנו נשמע דאפילו פירות שמלפת בהן את הפת אין טעונין ברכה כלל דפת פוטרתן, דהא רב הונא אכל תמרי עם פסתיה ולא בירך עליהן, ולאפוקי ממקצת מפרשים שפירשו דברים הבאים שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה, כלומר דברים שאין דרכן לבא בתוך סעודה מחמת לפתן כגון (שבעה) פירות, טעונין ברכה לפניהם ואף על פי שזה הביאן עכשיו ללפת את הפת. אמר רב פפא הלכתא דברים הבאים מחמת הסעודה אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם. פירוש: אפילו כגון תאנים וענבים שבאו ללפת את הפת, וקא משמע לן שאף על פי שאין דרכן לבא ללפת ולאו מזון נינהו, אפילו הכי כיון דאיהו מלפת בהו את הפת השתא שוינהו טפלה לפת, ומיפטרי בפת אפילו בתחלתן וכל שכן בסופן דהוו להו מכלל סעודה לגמרי וברכת המזון פוטרת לכולי עלמא כל מה שהוא מכלל הסעודה. ופיסקא זו ככולי עלמא אמרה רב פפא, ולא איצטריכא ליה דמתניתין היא (מד, א) כל שהוא עיקר ויש עמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה, כלומר בין בתחלתה בין בסופה אלא משום אינך דקא אזיל וכאיל נקט לה להא הכא, ואי נמי איצטריכא ליה קצת דסלקא דעתך אמינא כיון שאין דרכן לבא ללפתן ולטפלה אף על גב דהאי מלפת בהו את הפת בטלה דעתו ולא ליפטרי קמ"ל. כך נראה לי. אבל הר"ז ז"ל תירץ דהא דרב פפא בשלא היו לפניו בשעה שבירך על הפת והוה אמינא דטפלה לא מפטרה אלא בשהיתה לפניו מעיקרא דדעתיה עילויה בעידנא דבריך המוציא, קמ"ל כיון דטפלה נינהו לא בעי ברכה. והא דקאמר רב פפא דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה ולא קאמר דברים הבאים מחמת הסעודה דכיון דמחמת הסעודה היינו שבאו ללפת בהן את הפת פשיטא דבתוך הסעודה הן באין, נראה לי דלאו לדיוקא נקט ליה לההוא לישנא אלא משום הנך בבי אחריתי דאיצטריך למיתני בהו בתוך הסעודה ולאחר הסעודה נקט נמי בהא בכדי ולפירושא רויחא בעלמא בתוך סעודה. שלא מחמת סעודה בתוך הסעודה. כלומר: תאנים וענבים שלא באו ממש ללפת טעונין ברכה לפניהם, אבל לא לאחריהם כטעמא דרב הונא וכדכתיבנא לעיל. ואם באו לאחר סעודה ממש וקודם ברכת המזון טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם, לפניהם דהא לא מפטרי בפת כלל ואפילו כשבאו בתוך הסעודה וכל שכן בשבאו לאחר הסעודה, דהא פת דפטרה פרפרת שבתוך הסעודה אפילו הכי לא פטרה לה כשבאה לאחר סעודה וכדאמרינן דפת הבאה בכסנין טעונה ברכה לפניה וכדמשמע נמי במתניתין כל שכן תאנים וענבים. ולאחריהם נמי משום דלאו מזון נינהו כפת הבאה בכסנין, ולא מכלל סעודה הן כלל כבאין בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה ממש שמסייעין קצת בסעודה שהן מרבין מעט תאות המאכל. וכלל דברים אלו שאמר רב פפא אינו אלא בתאנים וענבים וכיוצא בהן שהן פירות בלבד, אבל בשר ודגים וכיוצא בהן בין שבאו בתוך הסעודה בין שבאו לאחר הסעודה אינן טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, דהן בעצמן מזון הם ואינן באין לקנוח סעודה אלא להשביע, והן בעצמן מן הסעודה הן ופת פוטרת כל מה שבא למזון ולהשביע. ופרפרת דקתני במתניתין לאו היינו בשר ודגים אלא פת הבאה בכסנין וכיוצא בהן שבאין לקנוח סעודה ולהנאת עצמן ולא להשביע, ומעשה קדרה נמי בין באמצע בין לאחר סעודה אינן טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, מההוא טעמא נמי דאמרן דאף הן סעודה הן דלהשביע הן באין, והיינו דתנן ברך על הפת פטר את הפרפרת ואמרינן עלה בגמ' (לקמן מב, א) וכ"ש מעשה קדרה כלומר כ"ש מעשה קדרה דלהשביע ומן הדין פת פוטרתה, ואמרינן נמי ב"ש סברי לא מבעיא פרפרת דלא פטרה אלא אפילו מעשה קדרה נמי לא פטרה ומאי אפילו מעשה קדרה. ואלו הן מעשה קדרה חילקא טירגיס (ואורז) [וזריז] וערסן. והא דתנן ברך על הפרפרת לא פטר את הפת ב"ש אומרים אף לא מעשה קדרה, ואמרינן עלה בגמרא בית שמאי ארישא פליגי והכי קאמר ת"ק ברך על הפת פטר את הפרפרת וכ"ש מעשה קדרה. וב"ש אמרי לא מבעיא פרפרת דלא פטר אלא אפילו מעשה קדרה לא פטר, או דילמא אסופא פליגי דקתני ברך על הפרפרת לא פטר את הפת פת הוא דלא פטרה הא מעשה קדרה פטר, ואתו ב"ש למימר דאף מעשה קדרה לא פטר, דאלמא לכ"ע מעשה קדרה בעי ברכה או דידיה או דחבריה למפטריה, דאי לא למה לי דפטרה ליה פרפרת הא איכא פת. לא היא דהתם לאו אדאכל פת קאי אלא מלתא באפיה נפשה היא, כלומר, ואם לא באו בסעודה אלא שאוכל פרפרת דהיינו פת הבאה בכסנין ומעשה קדרה שלא עם סעודה אלא בפני עצמן ברך על הפרפרת פטר את מעשה קדרה וב"ש סברי לא פטר. ופת הבא בכסנין דהיינו פרפרת דמתניתין אם באה בתוך הסעודה אינה טעונה ברכה כלל לא לפניה ולא לאחריה וכדתנן ברך על הפת פטר את הפרפרת, ובזה עדיפא מתאנים וענבים וטעמא דמילתא משום דפרפרת הויא פת, ואילו קבע עליה סעודה או דאכל מיניה כדי שאחרים קובעין עליו סעודה מברך עליה המוציא ושלש ברכות, והלכך כל שבאה בתוך הסעודה דין הוא שיפטור אותה בברכת הפת, אבל אם באה לאחר סעודה טעונה ברכה לפניה משום דלאו למזון אתיא אלא לקנוח וכדמוכח מתניתין דקתני ברך על הפרפרת שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון, דאלמא פת לא פטר פרפרת שלאחר המזון דאי איתא למה לי פרפרת שלפני המזון למיפטרה תיפוק לי משום פת. ומיהו לאחריה אינה טעונה ברכה דברכת המזון פטר לה דאף היא נמי מזון היא ודין הוא שתהא ברכת המזון פוטרתה מה שאין כן בתאנים וענבים. ומיהו דין זה דלאחר סעודה ליתיה השתא, דבזמנן הוא דהוו מסלקי טבלא בגמר סעודה הוא דמשכחת לה לבתר סעודה דהיינו לאחר סילוק, אבל לדידן אע"ג דגמר מלאכול כל היכא דמנחא תכא קמיה לא מסלק דעתיה ממיכלא וממשתיא. וכן כתבו בתוס'. ואני מסתפק בענין שמועתינו לפי שרב פפא לא דבר אלא בג' מדות לבד, שהן בתוך הסעודה מחמת הסעודה, ובתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה, ולאחר הסעודה, ועדיין יש מדה רביעית שלא נתפרשה והיא דברים הבאים לפני הסעודה ושדעתו לאכול פת אחריהם לפי שיש לומר שהם כדברים הבאים לאחר הסעודה וטעונין ברכה לפניהם ולאחריהם, או נאמר שהם כדברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה שאף הן מעוררין התאוה וגורמין בריבוי המזון ולפיכך אף הן אינן טעונין ברכה לאחריהם, ולפי הסברא הראשון עיקר שכל שהוא קודם הסעודה אינו מכלל הסעודה כלל. ונראה לי שהיא כמחלוקת בירושלמי דגרסינן התם (ה"ד): א"ר זעירא מן דאנן חמיין רבנן עלין לריש ירחא ואוכלין ענבים ולא מברכין עליהם בסופא לא שיש בדעתם לאכול פת, פירוש בתמיהא, נראה דלדעת רבי זעירא כל שבדעתו לאכול פת אף על פי שאכל ענבים קודם שיתחיל בסעודה הרי הוא כאלו אכלן בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה ואינן טעונין ברכה לאחריהם, אבל למטה משם אמרו בירושלמי: רבי בא בריה דרב פפא בעי אהין דאכל סולת ובדעתיה מיכל פיתא מהו מברכה עליה דסולתא בסופא, רבנן דקסרין פשטין ליה צריך לברך בסוף, וכן נראה עיקר. נמצא עכשיו פסקן של דברים לפי מה שכתבנו, דבשר ודגים ובשר מליח וכן מעשה קדרה בין שבאו בתוך הסעודה בין שבאו לאחר הסעודה אינן טעונין ברכה כלל. ופת הבאה בכסנין כגון אובלי"יש ואותן העשוין כמין כסין שממלאין אותן בדבש ושקדים ומיני בשמים, אם באו בתוך הסעודה אינן טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, ואם באו לאחר הסעודה דהיינו לאחר סילוק טבלא טעונין ברכה לפניהם ואין טעונין ברכה לאחריהם. ופירות כגון תאנים וענבים אם באו ללפת אינן טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, ואם באו בתוך הסעודה שלא ללפת טעונין ברכה לפניהם ואין טעונין ברכה לאחריהם, ואם באו לאחר הסעודה טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם, ונראה שאם התחילו לאכול מהם בתוך הסעודה ונמשכה אכילתן עד לאחר הסעודה גם אותן שאכל אחר סעודה אין טעונין ברכה לאחריהם שאין הכל הולך אלא אחר התחלת אכילתן, וכן אם באו ללפת את הפת ולאחר גמר אכילתן אכל מהן, שאין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, והוא הדין לפת הבאה בכסנין בתוך הסעודה ואוכל והולך מהן עד לאחר גמר סעודה אינה טעונה ברכה לפניה שכבר נפטרה בפת. ונראה שהוא פלוגתא בירושלמי (ה"ה) דגרסינן התם: ר' חלבו ורב הונא בשם רב בשם ר' חייא רביה פת הבאה בכסנין לאחר המזון טעונה ברכה לפניה ולאחריה, א"ר אימי ר' יוחנן פליג, א"ר מונא לרבי חזקיה במה הוא פליג, אמר ליה בשאכל מאותו המין באמצע הסעודה. ונראה דהלכה כר' יוחנן, דרב ור' יוחנן הלכה כרבי יוחנן, ומיהו כיון דמשמיה דר' חייא אמר לה איכא למימר דהלכה כרב שאמר משום ר' חייא, ומיהו קצת ראיה יש לחייב מדקיימא לן בברך על היין שבתוך המזון לא פטר את היין שלאחר המזון משום דזה לשתות וזה לשרות, אלמא אף על גב דברך עליו בתוך הסעודה כיון שאין שתייתו שבתחלה חשובה כשתייתו שבסוף לא פטר לה וצריך לחזור ולברך, כל שכן הכא דלא בירך עליהן ממש אלא שנפטרו בגררא דפת ופת כבר גמר מלאכלו שהוא צריך לחזור ולברך. ומיהו הא משמע דפשיטא דכל שבא ללפת, אע"פ שאוכל ממנו בתוך הסעודה לבדו בלא פת, שאינו צריך לברך עליו דעדיין מלפת בו את הפת, ודרך המלפתים שאוכלין מהן בתוך הסעודה קצת בלא פת וחוזר ומלפת בהן עוד הפת. ובזה כתבו בתוס' כן. מיהא דאמרינן לאחר הסעודה טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם איכא למשמע דשלש אינן פוטרין מעין שלש. אי הכי יין נמי. כלומר: דיין נמי מחמת סעודה הוא בא דלשרות המאכל בא. יין הוא גורם ברכה לעצמו. פירש רש"י ז"ל: בכמה מקומות הוא בא ומברכין עליו אף על פי שלא היו צריכין לשתותו. ולפי פירוש זה מים שאדם שותה בתוך הסעודה אינן טעונין ברכה דאף הן מחמת סעודה הן באין לשרות המאכל. וכן אמרו שהיה נוהג רש"י ז"ל ורבנו תם וגדולי הצרפתים ז"ל. ויש מפרשים יין גורם ברכה לעצמו כלומר השתיה היא גורמת ברכה לעצמה לפי שהאכילה והשתיה שני ענינים ואי אפשר לשתיהן להיות כאחת. וכתב הראב"ד ז"ל דלפי זה הפירוש אפילו שתית מים נמי בעי ברכה, ויש לזה מעט מסעד מדאמרינן (לקמן מד, ב) בשותה מים לצמאו לאפוקי היכא דחנקתיה אומצא, הא אחריתי אפילו בתוך אכילה בעיא ברכה ע"כ. ואינו מחוור בעיני, דמהתם ליכא למשמע מינה מידי, דהא דלא דייקינן מההיא למעוטי שותה בתוך הסעודה היינו משום דאף השותה מים בתוך הסעודה לצמאו הוא שותה, מפני שהאכילה צמאתו, והלכך אפילו תמצי לומר דשותה בתוך הסעודה פטור מלברך אי אפשר למעוטי מינה דההיא שותה מחמת סעודה, אלא טעמא משום שברכת הפת פטרה לה מחמת טפלה שהמים טפלה היא לפת דלשרות היא באה. ויש עוד מחמירין לברך עליה בכל פעם ופעם משום דסתמא נמלך הוא בשתיתן בכל פעם דאין קובע עצמו על שתיתן וכמו שהוא חייב לברך על היין בתוך ימות החול על כל כוס וכוס במקום שאין שם יין מצוי מיהא. ודברי רש"י ז"ל ור"ת ז"ל נראין עיקר. והא דאמרינן יין פוטר כל מיני משקין, לאו במשקין הבאין בסעודה קאמר דמשקין הבאין בסעודה אינן טעונין ברכה כלל כדאמרן, אלא בקובע עצמו לשתות קאמר שאז טעונין ברכה אלא שהיין פוטרתן. ולענין ברכה אחרונה של יין הבא בתוך המזון, אינו טעון כלל דברכת המזון פוטרת כל מה שבא בתוך המזון כדרך שהיא פוטרת ברכה אחרונה של דברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה ואף על פי שהן טעונין ברכה לפניהם והא נמי דכותיהו הוא, ועדיף מנייהו משום דאיהו נמי מיזן. ובתוספות הביאו ראיה מתלמידי דרב דחד בריך אכסא קמא ואכסא דברכתא (פסחים קג, ב) וקא מפרשי טעמיה דבריך בכסא דברכתא משום דברכת המזון הויא הפסקה דמשתי וברוכי בהדדי לא אפשר, אלמא לא בריך אכסי דקודם ברכה לאחריהן דאי בריך עליהו לבסוף מאי שנא משום הפסק ברכה תיפוק ליה משום דכיון דברך עלייהו לבסוף הוה ליה גמר שתיה ואידך בעי ברוכי. ומיהו יין שלאחר המזון כלומר ששתה לאחר שגמר מלאכול הרבה והפסיק בשיחה ומתוך שיחה צמא לשתות דקיימא לן בסמוך דבעי ברוכי בתחלתו, נראה לפי דברי התוספות שהוא טעון ברכה לאחריו ואין ברכת המזון פוטרת אותו וכדכתבינן לעיל דאין ברכת שלש פוטרת מעין שלש. ולי נראה דאפשר לומר דביין ברכת שלש פוטרת מעין שלש דידיה אף על גב דלגבי תאנים וענבים לא פטרה. וטעמא דמתחזי לי בהא משום דאמרינן בריש פרקין (לה, ב) חמרא סעיד ומשמח נהמא מסעד סעיד שמוחי לא משמח, אי הכי ליבריך עליה ג' ברכות לא קבע איניש עילויה, אמר ליה רב נחמן בר יצחק לרבא ואי אמר קבענא עלויה מאי, אמר ליה לא ידענא עד שיבא אליהו ויאמר אי הויא קביעותא או לא השתא מיהא בטלה דעתו אצל כל אדם. אלמא אי הויא קביעותא מברכין עליה ג' ברכות, וכיון שכן כיון שבתוך סעודה של קבע שותהו מתוך דהויא קביעות לאכילה הויא קביעות לשתיה. וכענין שאמרו לקמן (מג, א) גבי הסבה מיגו דמהניא הסבה לפת מהניא הסבה ליין, כך נראה לי. (רשב"א)


דף מב - א

דגורם ברכה לעצמו רב הונא אכל תליסר ריפתי בני תלתא תלתא בקבא ולא בריך א''ל רב נחמן עדי כפנא אלא כל שאחרים קובעים עליו סעודה צריך לברך רב יהודה הוה עסיק ליה לבריה בי רב יהודה בר חביבא אייתו לקמייהו פת הבאה בכסנין כי אתא שמעינהו דקא מברכי המוציא אמר להו מאי ציצי דקא שמענא דילמא המוציא לחם מן הארץ קא מברכיתו אמרי ליה אין דתניא רבי מונא אמר משום רבי יהודה פת הבאה בכסנין מברכין עליה המוציא ואמר שמואל הלכה כרבי מונא אמר להו אין הלכה כרבי מונא אתמר אמרי ליה והא מר הוא דאמר משמיה דשמואל לחמניות מערבין בהן ומברכין עליהן המוציא שאני התם דקבע סעודתיה עלייהו אבל היכא דלא קבע סעודתיה עלייהו לא רב פפא איקלע לבי רב הונא בריה דרב נתן בתר דגמר סעודתייהו אייתו לקמייהו מידי למיכל שקל רב פפא וקא אכיל אמרי ליה לא סבר לה מר גמר אסור מלאכול אמר להו סלק אתמר רבא ורבי זירא איקלעו לבי ריש גלותא לבתר דסליקו תכא מקמייהו שדרו להו ריסתנא מבי ריש גלותא רבא אכיל ורבי זירא לא אכיל א''ל לא סבר לה מר סלק אסור מלאכול א''ל אנן אתכא דריש גלותא סמכינן: אמר רב הרגיל בשמן שמן מעכבו אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא אמר לן כגון אנן דרגילינן במשחא משחא מעכבא לן ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רבי חייא בר אשי אמר רב שלש תכיפות הן תכף לסמיכה שחיטה תכף לגאולה תפלה תכף לנטילת ידים ברכה אמר אביי אף אנו נאמר תכף לתלמידי חכמים ברכה שנאמר {בראשית ל-כז} ויברכני ה' בגללך איבעית אימא מהכא שנאמר {בראשית לט-ה} ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף: מתני' ברך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון ברך על הפרפרת שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון ברך על הפת פטר את הפרפרת על הפרפרת לא פטר את הפת בש''א אף לא מעשה קדרה היו יושבין כל אחד מברך לעצמו הסבו אחד מברך לכולן

 רש"י  דגורם ברכה לעצמו. בכמה מקומות הוא בא ומברכין עליו ואע''פ שלא היו צריכים לשתייתו: רב הונא אכל תליסר ריפתי. מפת הבאה בכסנין ולא בירך אחריו: אמר רב נחמן עדי כפנא. גרסי': עדי. אלו. כלומר אלו לרעבון נאכלו ואכילה מרובה כזו לא נפטרת מברכה אלא כל שאחרים קובעין אכילתן בכך טעון בהמ''ז כך פירש רב האי ורבותינו פירשו תליסר ריפתי מפת שלנו ולא בירך אחריו משום דלא שבע וקרא כתיב (דברים ח) ואכלת ושבעת וברכת וכך פירש רב יהודאי בה''ג ואינו נ''ל דלית ליה לרב הונא והם החמירו על עצמן עד כזית ועד כביצה (לעיל דף כ:) ודלא כר''מ ודלא כר' יהודה (לקמן דף מט:): לחמניות. אובליא''ש {אובלידי"ש: אפיפיות, "ופלים"} בלע''ז: אסור מלאכול. עד שיברך בהמ''ז ויחזור ויברך על הבא לפניו דכיון דגמר אסח דעתי' מברכה ראשונה ומסעודתיה: סלק אתמר. אם סלק הלחם וכל האוכל מעל השלחן ועדיין לא ברכו אסור לאכול: ריסתנא. אמנישטרשיו''ן: אתכא דריש גלותא סמכינן. ואין סילוקתנו סלוק שדעתנו אם ישא משאות מאת פניו אלינו נאכל: הרגיל בשמן. למשוח ידיו אחר אכילה: שמן מעכבו. לענין ברכה שאפילו גמר וסלק ולא משח ידיו עדיין סעודה קיימת ואוכל בלא ברכה: ולית הלכתא ככל הני שמעתתא. אין סיום סעודה תלוי לא בגמר ולא בסלוק ולא בשמן אלא במים אחרונים כ''ז שלא נטל מים אחרונים הוא מותר לאכול ומשנטל אסור לאכול: לנטילת ידים. דמים אחרונים בהמ''ז ולא יאכל כלום עד שיברך על מזונו: תכף לת''ח. המקריבו אליו ומארחו בביתו: ברכה. בביתו: מתני' ברך על היין כו'. נוהגין היו להביא קודם אכילה כוס יין לשתות כדתניא לקמן (דף מג.) כיצד סדר הסבה כו' ומביאין לפניהם פרפראות להמשיך אכילה כגון פרגיות ודגים ואח''כ מביאין השלחן ולאחר גמר סעודה יושבים ושותים ואוכלים ומה הן אוכלים פרפראות כגון כיסני דמעלו ללבא ולחמניות והוא יין ופרפרת שלאחר המזון ושניהם קודם בהמ''ז: מעשה קדרה. חלקא טרגיס וטיסני: היו יושבים. בלא הסבת מטות שמוטים על צדיהן שמאלית על המטה ואוכלין ושותין בהסבה: כל אחד ואחד מברך לעצמו. דאין קבע סעודה בלא הסבה: (רש"י)

 תוספות  מיהו ר''י ור''ת היו אומרים שלא לברך כלל אשאר משקין הבאין בתוך הסעודה וטעמא דפת פוטרת כל הדברים הבאים בשבילה והשתא יין פוטר כל מיני משקין לפי שעיקר משקה הוא והוא ראש לכל מיני משקין ולכך הוא העיקר והן טפלין לו לענין ברכה והלכך משקין הבאין מחמת הסעודה שבאין בשביל הפת לשרות המאכל וגם א''א לאכילה בלא שתיה והלכך פת פוטרתן חוץ מן היין כדקאמר גמרא טעמא ולהאי טעמא ניחא מה שאנו מברכים בפסח על החזרת על אכילת מרור לבד שהעולם מקשים אמאי אין מברכין נמי ב''פ האדמה וב''פ האדמה דשאר ירקות אינו פוטר כדקאמרינן התם כיון דאיכא הגדה והלל אסח דעתיה אלא וודאי טעמא הוי כיון דרחמנא קבעיה חובה דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו הוי כמו דברים הרגילין לבא מחמת הסעודה דפת פוטרתן: לחמניות. פרש''י אובליא''ש ולא נהירא דא''כ אפילו לא קבע נמי לבריך המוציא שהרי הוא לחם גמור שהרי סופו עיסה ונראה לפרש דהיינו נילי''ש מיהו כי קבע סעודתיה עליה מברך עליו המוציא כמו בפורים מיהו רבינו שמשון פירש דאין לברך עליו המוציא דהוי כמו דייסא: סלק אתמר. משמע שדרכן היה לסלק השלחן קודם בהמ''ז ולכאורה קשה למנהג שלנו שאנו מקפידים שלא לסלק הלחם קודם ושמא בימיהם נמי לא היו מסלקין השלחן מקמי המברך כי אם מלפני שאר המסובין לפי שהיו להן שלחנות קטנים וכל אחד לפני עצמו אוכל על שלחנו אבל אנו שרגילים לאכול כולנו על שלחן אחד אין נאה לסלק השלחן עד לאחר ברכת המזון: רבי זירא לא אכל. תימה לפי מה שמפרשים העולם הב לן ונבריך אסור למשתי בלא ברכה שלפניו אמאי לא אכל לבריך עליה וליכול ושמא היה תבשיל שהיה בו פת והיה צריך ברכת המוציא ונט''י וטורח היה לעשות כל כך: אתכא דריש גלותא סמכינן. מי ששכח לאכול אפיקומן ואמר הב לן ונבריך אינו היסח הדעת דאנן אתכא דרחמנא סמכינן ואם שכח וברך ולא אכל אפיקומן א''צ לחזור דכל מצות לשם מצוה עשויות והא דאמרינן כי אמר הב לן ונבריך אסור למשתי וכן אסורים כולן היינו דוקא כי אמר בעל הבית אבל לא אורח (וכי אסורים כולן היינו כי אמר בעה''ב ) ואף איהו גופא יכול לחזור ולאכול עם בעה''ב: אתכא דריש גלותא סמכינן. וכשרגיל לאכול מיני פירות ומביאין להם בזה אחר זה יש אומר שצריך לברך אכל חד וחד לפי שאינן יודעים אם יתן להם בעה''ב יותר ונראה שאין צריך לברך לפי שסומכין על שלחן בעה''ב והיינו דבי ריש גלותא: תכף לנטילת ידים ברכה. והלכך כיון שנטל ידיו באחרונה לאחר סעודה אסור לאכול עד שיברך והוא הדין אם אמר הב לן ונבריך אפי' בלא נטילה: ברך על הפת פטר את הפרפרת. נראה דמיירי בפרפרת שבתוך הסעודה דאי בפרפרת שלאחר הסעודה הא פסק רב פפא דברים הבאים לאחר סעודה טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם ורש''י פירש פרפרת מיני דגים ופרגיות וקצת קשה א''כ מאי קמ''ל דברך על הפרפרת דלא פטר את הפת ונראה כפירוש ר''ח דפירש דפרפרת פת צנומה בקערה דלית בה תוריתא דנהמא דמברכין עליה בורא מיני מזונות והשתא ניחא דאצטריך לאשמעינן ברך על הפרפרת לא פטר את הפת אע''ג דהוא מין פת וכן משמע בגמרא דחשיב פרפרת מעשה קדרה ומעשה קדרה היינו חלקא טרגיס וטיסני כדאמרינן לעיל (לז.): הסבו אחד מברך לכלן. ואנו אין לנו הסבה אלא בפת בלבד ופת מהני אפי' בלא הסבה דדוקא לדידהו שהיו אוכלים בהסבה היו צריכים הסבה אלא ישיבה שלנו הוי קביעות לנו כהסבה דידהו שהם היו רגילים כל אחד להסב על מטתו ועל שלחנו אבל עכשיו כולנו אוכלים על שלחן אחד וכשאנו אוכלין יחד היינו קביעותינו והכא דקאמר היו יושבין וכו' בגמרא משמע דמיירי בין בברכת המוציא בין בברכת המזון בבהמ''ז כעובדא דתלמידי דרב בברכת המוציא מההיא דפליגי ביין אי בעי הסבה ומיהו בני אדם האוכלים בדרך והולכים ולא ישבו כל אחד מברך לעצמו וא''ת מאי שנא דבמוגמר אפילו לא הסבו אחד מברך לכולם בירושלמי פריך ומשני משום דבמוגמר כולם נהנים ביחד אבל אכילה ושתיה אינה באה אלא לזה אחר זה: (תוספות)

 רשב"א  רב הונא אכל תליסר ריפתא בני תלתא תלתא לקבא ולא בריך. פירוש: פת הבאה בכסנין היה, ושלא בסעודה אכל ולא ברך אחריו, כלומר שלש ברכות אלא מעין שלש. ואמר ליה רב נחמן עדי כפנא, כלומר אכילה זו אכילת רעב היא וקבע היא, וצריך לברך לפניו המוציא ואחריו שלש ברכות, דלא אמרו בפת הבאה בכסנין שאינה טעונה לפניה אלא מיני מזונות ולבסוף מעין שלש, אלא בשאוכל ממנו מעט כדרך הלועסים ממנה מעט לתענוג ועדון ולמתיקה. אבל אי אפשר לומר דרב הונא לא ברך לאחריו כלל, דהא לא גרע מאוכל תאנים וענבים שמברך מעין שלש אלא ודאי כדאמרן, וכן פירשו בתוס'. וחזר רב הונא ואמר כל שאחרים קובעין עליו סעודה צריך לברך כלומר לפניו המוציא ולאחריו שלש. ותמהני על הרב אלפסי ז"ל שכתב בהלכות שאם אכלן בתורת כסנין בתחלה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף ולא כלום. והא מר הוא דאמר משמיה דשמואל לחמניות מערבין בהן ומברכין עליהן המוציא לחם מן הארץ, התם דקבע עליו מעיקרא. ודוקא דקבע עלייהו מעיקרא הא לא קבע מעיקרא מברך בורא מיני מזונות, ואי לא אכיל אלא מעט מברך אחריהן מעין שלש, ואם אכל כשיעור שאחרים קובעין עליו סעודה אף על פי שלא בירך בתחלתו המוציא, מברך לבסוף שלש ברכות. ופירוש לחמניות, פירש רש"י ז"ל: אובלי"יש. ובתוספות פירש: ניבל"ש. ואינו מחוור, שהרי בלילתן רכה היא. ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רב חייא בר אשי ג' תכיפות הן, תיכף לנטילת ידים ברכה וכו'. כלומר: תיכף למים אחרונים ברכה, ומכי נטל ידיו אסור לאכול ואפילו בברכת המוציא דכיון שנטל ידיו לברכה קבל עליה לברוכי. ואי אמר הב ונבריך הוא הדין והוא הטעם, וכל שכן הוא דהא קביל עליה בפירוש לברוכי. והראב"ד ז"ל הביא ראיה על זה מדאמר להו רב ייבא סבא לתלמידי דרב (פסחים קג, ב) הכי אמר רב כיון דאמריתו הב ונבריך איתסר לכו למשתי ולא נטר להו אי מברכים עליה בורא פרי הגפן או לא, אלמא אסור למשתי אפילו בברכה קאמר. אבל הרב אלפסי ז"ל לא כתב כן במסכת פסחים (שם). (רשב"א)


דף מב - ב

בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו אחר המזון אחד מברך לכולם והוא אומר על המוגמר ואע''פ שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר סעודה: גמ' אמר רבה בר בר חנה א''ר יוחנן לא שנו אלא בשבתות וימים טובים הואיל ואדם קובע סעודתו על היין אבל בשאר ימות השנה מברך על כל כוס וכוס אתמר נמי אמר רבה בר מרי א''ר יהושע בן לוי לא שנו אלא בשבתות וימים טובים ובשעה שאדם יוצא מבית המרחץ ובשעת הקזת דם הואיל ואדם קובע סעודתו על היין אבל בשאר ימות השנה מברך על כל כוס וכוס רבה בר מרי איקלע לבי רבא בחול חזייה דבריך לפני המזון והדר בריך לאחר המזון א''ל יישר וכן אמר ריב''ל רב יצחק בר יוסף איקלע לבי אביי בי''ט חזייה דבריך אכל כסא וכסא א''ל לא סבר לה מר להא דריב''ל א''ל נמלך אנא איבעיא להו בא להם יין בתוך המזון מהו שיפטור את היין שלאחר המזון אם תימצי לומר ברך על היין שלפני המזון פוטר את היין שלאחר המזון משום דזה לשתות וזה לשתות אבל הכא דזה לשתות וזה לשרות לא או דילמא לא שנא רב אמר פוטר ורב כהנא אמר אינו פוטר רב נחמן אמר פוטר ורב ששת אמר אינו פוטר רב הונא ורב יהודה וכל תלמידי דרב אמרי אינו פוטר איתיביה רבא לרב נחמן בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו לאחר המזון אחד מברך לכולם א''ל הכי קאמר אם לא בא להם יין בתוך המזון אלא לאחר המזון אחד מברך לכולם: ברך על הפת פטר את הפרפרת על הפרפרת לא פטר את הפת ב''ש אומרים אף לא מעשה קדרה: איבעיא להו ב''ש ארישא פליגי או דילמא אסיפא פליגי דקאמר תנא קמא ברך על הפת פטר את הפרפרת וכ''ש מעשה קדרה ואתי ב''ש למימר לא מיבעיא פרפרת דלא פטרה להו פת אלא אפילו מעשה קדרה נמי לא פטרה או דילמא אסיפא פליגי דקתני ברך על הפרפרת לא פטר את הפת פת הוא דלא פטר אבל מעשה קדרה פטר ואתו ב''ש למימר ואפי' מעשה קדרה נמי לא פטר תיקו. היו יושבין כל אחד ואחד כו': הסבו אין לא הסבו לא ורמינהו עשרה שהיו הולכים בדרך אע''פ שכולם אוכלים מככר אחד כל אחד ואחד מברך לעצמו ישבו לאכול אע''פ שכל אחד ואחד אוכל מככרו אחד מברך לכולם קתני ישבו אע''פ שלא הסבו אמר רב נחמן בר יצחק כגון דאמרי ניזיל וניכול לחמא בדוך פלן כי נח נפשיה דרב אזלו תלמידיו בתריה כי הדרי אמרי ניזיל וניכול לחמא אנהר דנק בתר דכרכי יתבי וקא מיבעיא להו הסבו דוקא תנן אבל ישבו לא או דילמא כיון דאמרי ניזיל וניכול ריפתא בדוכתא פלניתא כי הסבו דמי לא הוה בידייהו קם רב אדא בר אהבה

 רש"י  בא להם יין בתוך המזון כו'. בגמ' מפרש טעמא (ד' מג.): והוא אומר על המוגמר. אותו שברך על היין הוא מברך על המוגמר שהיו רגילים להביא לפניהם אחר אכילה אבקת רוכלין על האש במחתות לריח טוב ומברכים עליו בורא עצי בשמים: לאחר סעודה. לאחר בהמ''ז שאינו מצרכי סעודה אפי' הכי מי שברך על היין שהתחיל בברכות אחרונות גומרן: גמ' לא שנו. דיין שלפני המזון פוטר את שלאחר המזון: אלא בשבתות כו'. דדעתו לישב אחר המזון ולשתות וכי בריך ברישא אדעתא דהכי בריך: על כל כוס וכוס. דהוה כנמלך ומתחיל בשתיה בכל חד וחד: יישר. יפה עשית: וכן אמר ריב''ל. לעשות: לא סבר לה מר כו'. דביום טוב לאו נמלך הוא: נמלך אנא. איני רגיל לקבוע סעודה על היין: בא להם יין בתוך המזון. וקודם המזון לא בא להם: אם תמצי לומר. להביא ראיה ממשנתנו דקתני דיין שלפני המזון פוטר את שלאחר המזון אינה ראיה דהתם זה לשתות וזה לשתות אבל שבתוך המזון לשרות אכילה שבמעיו הוא בא ולא היו רגילין לשתות בתוך הסעודה אלא מעט לשרות: לאחר המזון אחד מברך לכולן. קס''ד דה''ק דכשיביאו יין שני אחר המזון אחד מברך לכולן והא תנא ליה דכל אחד ואחד יברך על שבתוך המזון לעצמו וקא מצריך תו ברכה על שלאחר המזון: פטר את הפרפרת. אע''פ שאין צורך סעודה למלוי הכרס אלא למגמר אכילה: וכל שכן מעשה קדרה. שהוא לאכול לזון ממש: בדוך פלן. במקום פלוני דקבעו להם מתחלה מקום בדבור ועצה והזמנה הוי קביעות אבל ישבו מאליהן במקום אחד יחד אינה קביעות: אזלו תלמידיו בתריה. דקברוהו בעיר אחרת: נהר דנק. כך שמו: רישא דוקא. דקתני היו יושבים בלא הזמנת מקום הוא דלא הוי קביעות אבל אנו שהזמנינהו לכך הוי קביעות ואחד מברך לכולן: (רש"י)

 תוספות  ואע''פ שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר סעודה. וכבר ברכו ברכת המזון ויש הפסק בין יין למוגמר: ורב ששת אמר אינו פוטר ורב נחמן אמר פוטר וכל תלמידי דרב וכו'. ונראה דהלכה כתלמידי דרב דרב ששת קאי כותייהו והלכתא כותיה דר''נ בדיני וכרב ששת באיסורי ואע''ג דקי''ל דרב ושמואל הלכה כרב באיסורי שאני הכא דכל תלמידי דרב פליגי עליה מסתמא כך שמעו מרב מיהו אין אנו צריכין לאותו פסק דאין אנו מושכין ידינו מן הפת כלל ונראה דיין שלפני סעודה פוטר את היין שבתוך הסעודה אע''ג דפסקינן הכא דיין שבתוך הסעודה אינו פוטר יין דלאחר הסעודה שאני הכא דזה לשרות וזה לשתות אבל זה לשתות וזה לשרות פוטר שפיר כגון יין שלפני הסעודה פוטר שבתוך הסעודה ומה דנקט שבתות וי''ט לאו דוקא דה''ה אם קבעו סעודה על היין בשאר ימות החול ואם הביא אדם יין לפני הסעודה לשתות בתוך הסעודה פשיטא דיין דלפני סעודה פוטרתו כיון דדעתיה למשתי וכן יין של קידוש פוטר יין שבתוך הסעודה וכן הבדלה אם הביא על שלחנו להבדיל דפוטר יין שלאחרי כן שבתוך הסעודה ושבתות וי''ט לאו דוקא ולא אתא למעוטי אלא נמלך ואפילו את''ל דדוקא נקט שבתות וי''ט מ''מ יש לומר ה''מ לענין שבא לפטור יין שלאחר המזון שהוא אחר שמשכו ידיהם מן הפת שאין רגילות לקבוע לשתות יין לאחר המזון בקביעות אלא בשבתות וימים טובים ולא בשאר ימים אבל לענין לפטור יין שבתוך המזון שרגילות לשתות ודאי אפילו בשאר ימים פטר ליה יין שלפני המזון אע''פ דזה לשתות וזה לשרות דעד כאן לא איבעיא לן אלא אי לשרות דלא חשיב מפיק לשתות אבל לשתות דחשיב טפי דהיינו יין שלפני המזון פשיטא דפוטר יין דלשרות וכן משמע נמי בערבי פסחים (דף קא) גבי שקדשו בב''ה דר' יוחנן אמר אף ידי יין נמי יצאו ואין צריך לחזור ולברך על היין שבתוך הסעודה אע''ג דקדשו שלא במקום סעודה ס''ל לרבי יוחנן מדיצאו ידי קידוש מידי יין נמי יצאו ואף על גב דאיתותב רבי יוחנן היינו דוקא בשינוי מקום א''כ נראה משם דה''ה להבדלה דאין לחלק בין הבדלה לקידוש ולאפוקי מהני דחולקין ואמרי דוקא קידוש פוטר משום דאין קידוש אלא במקום סעודה אבל יין של הבדלה לא פטר אפילו הבדיל לאחר נטילה דהכי מיירי הא דפסקינן דיין שלפני המזון פוטר היין שבתוך המזון דכבר נטל ידיו והכי משמע בסמוך מתוך הבריית' כיצד סדר הסבה וכו' מיהו נראה כיון דנטל ידיו ודעתו לאכול ולשתות שם פוטר אפילו דהבדלה כדפריש מההיא דערבי פסחים ועוד דלא גרע יין דהבדלה מיין שלפני הסעודה דפטר ומיהו יש שמחמירין להבדיל קודם נטילת ידים לאפוקי נפשייהו מפלוגתא דאז ודאי צריך לברך אחריו ברכה מעין שלש ולא פטר יין שבתוך המזון: יין שבתוך המזון מהו שיפטור יין שלאחר המזון. ומיירי דלא הוה להו יין לפני המזון: הסבו אין לא הסבו לא. תימה אמאי מקשה מדיוקא ותקשי ליה מרישא בהדיא דקתני היו יושבים מברך כל אחד לעצמו וי''ל דאי מרישא הוה אמינא שישבו בשביל עסק אחר שלא היה דעתם מתחלה לאכול אבל אם ישבו אדעתא לאכול אפילו בלא הסבה נמי מהניא: עשרה בני אדם שהיו מהלכין כו' ניזיל וניכול לחמא כו' כישבו והסבו דמיא. והשתא ניחא הא דפריש במתני' דמיירי בין בברכת המוציא בין בברכת המזון כדמשמע הכא מתוך הברייתא דעשרה בני אדם וכו' וא''ת אמאי המתינו למיבעי עד ברכת המזון והיאך ברכו על הפת מתחלה וי''ל שמא מיירי דישבו לאכול זה אחר זה וברך כל אחד לעצמו המוציא: (תוספות)

 רשב"א  אמר רב מרי אמר ר' יהושע בן לוי לא שאנו אלא בשבתות וימים טובים וכו'. וכתב הראב"ד ז"ל וכן הר"ז הלוי ז"ל: דדוקא במקום שאין היין מצוי להם אבל במקום שהיין מצוי כמו במקומות האלו אין הפרש בין שבתות לימות החול. והביא הרב רבי אברהם ז"ל ראיה מדאבעיא לן בגמ' יין שבתוך המזון מהו שיפטור את שלאחר המזון או לא, אלמא שלפני המזון פשיטא דפטר ליה ופשטא דמילתא דההיא בימות החול היא, דאי בשבתות תיפוק ליה משום יין שלפני המזון דהא צריך לקדש. ומיהו אינה ראיה כל כך דדילמא בשבתות ובשקדש אריפתא, ואי נמי בחול בשעת הקזה ובשעת יציאה מבית המרחץ. אלא מיהו הכי מסתברא דכיון דבקביעות שתיה תליא מילתא אף בימות החול בשהיין מצוי כן. איבעיא להו בא להם יין בתוך המזון מהו שיפטור את היין שלאחר המזון. פירוש: לאחר המזון כגון שהפסיק בשיחה ולאחר זמן מרובה צמא לשתות מחמת שיחה, אבל לאחר אכילה מיד או לזמן מרובה עדיין לשרות המאכל הוא בא ויין שבתוך המזון פוטרו. וכן פירש הראב"ד ז"ל. ואסיקנא דאינו פוטר דהא שמואל ורב ששת וכולהו תלמידי דרב אמרי אינו פוטר ורבא נמי דבתרא הוא משמע דאית ליה הכי מדאקשי לר"נ דאמר פוטר. ועוד דפשטא דברייתא דאקשי לה מינה רבא לרב נחמן הכין דייקא, דקתני בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו, אחר המזון אחד מברך לכולם, ואף על גב דדחי ליה רב נחמן דהכי קאמר אם לא בא להם יין בתוך המזון אלא לאחר המזון אחד מברך לכולם ההוא שנויא היא ואשנויא לא סמכינן. ואף על גב דקתני מתניתין ברך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון הא אמרינן טעמא משום דזה לשתות וזה לשתות אבל הכא זה לשתות וזה לשרות ואינו בדין שיהא הגרוע פוטר את החשוב. ודקדקו מכאן מקצת רבוותא זכרונם לברכה, דיין שלפני המזון כל שכן דפטר יין שבתוך המזון משום שלפני המזון חשוב ועדיף טפי ופטר ליה לגרוע, ויין קדוש והבדלה אף על גב שלמצוה קאתי, מכל מקום כיון דקודם אכילה הוא כבא לשתות דמי ופטר ליה ליין שבתוך המזון ושלאחר המזון. וא"ת תינח קדוש משום דבמקום סעודה דוקא היא, והלכך הוה ליה כיין שלפני המזון, אבל הבדלה דלא בעינן במקום סעודה ועוד דלמצוה קא אתי לא פטר כלל. לא היא, דמכל מקום השתא במקום סעודה הבדיל. ובתוס' הביאו ראיה מדאמרינן בפרק ערבי פסחים (פסחים ק, ב): אותן בני אדם שקדשו בבית הכנסת אמר רב ידי קדוש יצאו ידי יין לא יצאו, ורבי יוחנן אמר אף ידי יין נמי יצאו, ואזדא ר' יוחנן לטעמיה דאמר ר' יוחנן אחד שנוי מקום ואחד שנוי יין אין צריך לברך. אלמא ר' יוחנן אית ליה יש קדוש שלא במקום סעודה ואפילו הכי קאמר דאין צריך לברך שיצא ביין קדוש, ואף על גב דאיתותב ר' יוחנן בשנוי מקום, מכל מקום באותו מקום פשיטא דיצא ידי יין ביין קדוש, אף על פי שיש קדוש שלא במקום סעודה לדידיה, ואף על פי שיין קדוש למצות קדוש בא, והוא הדין לדידן ביין הבדלה בשהבדיל על שולחנו. או דילמא אסיפא פליגי דקתני ברך על הפרפרת לא פטר את הפת, פת הוא דלא פטר אבל מעשה קדרה פטר, ואתו בית שמאי למימר דאפילו מעשה קדרה נמי לא פטר. ואף על גב דפרפרת ומעשה קדרה תרוייהו ברכותיהן שוות דכלהו מיני מזונות מברכין עלייהו, איכא למימר דהכא בשבירך על הפרפרת סתם ולא היה מתכוין לפטור בברכה זו את מעשה קדרה, ומשום הכי סבירא להו לבית שמאי דלא פטר אפילו מעשה קדרה ואף על גב דפרפרת חשיבא טפי ממעשה קדרה. וב"ה סברי דכיון דהפרפרת חשיבא טפי טובא משום דאיהו פת ומעשה קדרה לאו פת בדין הוא דפטרי ליה בסתם, כפת שפוטרת את הפרפרת ומעשה קדרה אפילו במברך סתם. והיינו נמי דמשמע לכ"ע דמעשה קדרה לא פטר את הפרפרת, ואי במתכוין לפטור בה את הפרפרת אמאי לא פטר אף מעשה קדרה את הפרפרת, וזה נראה לי בהכרע לפירוש זה. ומינה דאי נתכוון לפטור את שניהן בברכה זו אפילו ב"ש מודו דפטר מעשה קדרה. ומכל מקום לענין פסק הלכה מספקא לן אי ב"ש ארישא פליגי או אסיפא פליגי והוה ליה ספק בדרבנן ואמרינן דבסופא פליגי ובית הלל סברי דפרפרת פת הוא דלא פטר אבל מעשה קדרה פטר ואפילו בסתם ושלא במתכוין לפטור. מתני': היו יושבין כל אחד ואחד מברך לעצמו. אין לפרש היו יושבין דוקא בשהיו יושבין מעיקרא לדברים אחרים ומתוך כך אכלו ולפיכך לא הויא קביעות לחבורה, אבל אם היתה תחילת ישיבתן לאכילה הויא קביעות לחבורה ואחד מברך לכולן, דאם כן הוה ליה למיתני הסבו או שישבו לאכול אחד מברך לכולן, והיינו דאקשינן בגמ' הסבו אין ישבו לא, ורמינהו היו מהלכין בדרך וכו', ישבו לאכול אחד מברך לכולן, אלמא מתניתין דקתני היו יושבין הוא הדין לישבו, והיינו נמי דפריך מדיוקא דהסבו הסבו אין ישבו לא, ולא פריך מרישא דמתני' דקתני בהדיא היו יושבין. וטעמא דמלתא דלא פריך מינה כדאמרן דלא נדחי דלמא בשהיו יושבין כבר לדברים אחרים. ומיהו דוקא בשישבו סתם בלא שהסכימו בתחלה יחד לישב לאכול הא הסכימו תחלה לישב ולאכול אף על פי שלא הסבו אלא שישבו הויא קבע לחבורה, וכדפריק ר"נ בר יצחק מתניתין וברייתא כגון דאמרי ניזול וניכול נהמא בדוך פלן, וניזיל ונכול נהמא בדוך פלן לאו דוקא אלא כל זמן שהסכימו ונתועדו בעצה לאכול יחד. ופירוש ישבו והסבו, פירש רב האי גאון ז"ל: ישבו כגון שלא ישבו סביב הלחם, הסבו שישבו סביב הלחם וכדמתרגמינן וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם, ואסחרו למיכל לחמא (בראשית לז, כה) וישבו לפניו ואסחרו קדמוהי (שם). וקשיא לי לפירושו דאם כן תלמידי דרב מאי קא מספקא להו ניזיל וניכול כהסבו דמי או לא, ליתיבו להו סחור סחור ללחמא, אלא הסבו היינו בשהסבו על המטות כדרכן לאכילת קבע, והיינו דמצטערי ויתיבי משום דמספקא להו אי הויא כהסבה ומצטרפי להדדי בין להמוציא בין לזימון, משום דאי הוי קבע לחבורה אינן רשאין ליחלק, או דילמא לא הויא קבע לחבורה אלא בהסבה והתם לא הוה אפשר להו ומצוה ליחלק. ואסיקנא בגמרא דניכול נהמא בדוך פלן הוי כהסבה, הא לאו הכי כל אחד ואחד מברך לעצמו בין בתחלה בין בסוף. ומיהו הני מילי בדורות הראשונים שהיה דרכן להסב אבל אנן שאין דרכנו בהסבה כל שיושבין על שלחן אחד זהו כהסבה. ירושלמי (ה"ו): רבי יהושע בן לוי בשבועה כן היא מתניתין באורחים, הא בעל הבית בתוך ביתו לא. תאני ר' חייא אפילו בעל הבית בתוך ביתו. כלומר: שאף על פי שבני הבית נגררין אחר בעל הבית אפילו כן לא הויא חבורה עד שיסבו או שיאמרו ניזיל ונכול נהמא במקום פלן. ולענין שמועתינו קשיא לי דהא ודאי אפילו לברכת המוציא קאמרינן דבעיא הסבה וכדמוכח בהדיא בפלוגתא דרב ורבי יוחנן ביין אי בעי הסבה או לא, ויין ודאי בברכה ראשונה קאמר, דאי בברכה מעין שלש שלאחר היין אי אפשר משום דקיימא לן בחולין (קו, א) דאין זמון לפירות. ואם כן למה לי שיברך כל אחד ואחד, דהא כל חד וחד בר חיובא הוא וקיימא לן בברכת הנהנין שאם לא יצא מוציא. וא"ת דוקא בשהסבו, מכל מקום תיפוק ליה דעונה אמן כמוציא ברכה מפיו, ולא עוד אלא ששומע כעונה. ואמרינן נמי לקמן בריש פרק שלשה שאכלו (מה, ב) אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן שנים שאכלו אחד מהם יוצא בברכת חבירו, והוינן בה מאי קא משמע לן שמע ולא ענה יצא, תנינא וכו'. וצריך לי עיון. (רשב"א)


דף מג - א

אהדר קרעיה לאחוריה וקרע קריעה אחרינא אמר נח נפשיה דרב וברכת מזונא לא גמרינן עד דאתא ההוא סבא רמא להו מתניתין אברייתא ושני להו כיון דאמרי ניזיל וניכול לחמא בדוך פלן כהסבו דמי: הסבו אחד מברך: אמר רב לא שנו אלא פת דבעי הסבה אבל יין לא בעי הסבה ור' יוחנן אמר אפילו יין נמי בעי הסבה איכא דאמרי אמר רב לא שנו אלא פת דמהניא ליה הסבה אבל יין לא מהניא ליה הסבה ורבי יוחנן אמר אפילו יין נמי מהניא ליה הסבה מיתיבי כיצד סדר הסבה אורחין נכנסין ויושבין על גבי ספסלין ועל גבי קתדראות עד שיכנסו כולם הביאו להם מים כל אחד ואחד נוטל ידו אחת בא להם יין כל אחד ואחד מברך לעצמו עלו והסבו ובא להם מים אף על פי שכל אחד ואחד נטל ידו אחת חוזר ונוטל שתי ידיו בא להם יין אף על פי שכל אחד ואחד ברך לעצמו אחד מברך לכולם להאיך לישנא דאמר רב לא שנו אלא פת דבעי הסבה אבל יין לא בעי הסבה קשיא רישא שאני אורחין דדעתייהו למיעקר ולהאיך לישנא דאמר רב לא שנו אלא פת דמהניא ליה הסבה אבל יין לא מהניא ליה הסבה קשיא סיפא שאני התם דמגו דקא מהניא ליה הסבה לפת מהניא ליה הסבה ליין: בא להם יין בתוך המזון: שאלו את בן זומא מפני מה אמרו בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו לאחר המזון אחד מברך לכולם אמר להם הואיל ואין בית הבליעה פנוי: והוא אומר על המוגמר כו': מדקתני והוא אומר על המוגמר מכלל דאיכא עדיף מיניה ואמאי הואיל והוא נטל ידיו תחלה באחרונה מסייע ליה לרב דאמר רב חייא בר אשי אמר רב הנוטל ידיו תחלה באחרונה הוא מזומן לברכה רב ורבי חייא הוו יתבי קמיה דרבי בסעודתא א''ל רבי לרב קום משי ידך חזייה דהוה מרתת אמר ליה רבי חייא בר פחתי עיין בברכת מזונא קאמר לך: אמר רבי זירא אמר רבא בר ירמיה מאימתי מברכין על הריח משתעלה תמרתו א''ל רבי זירא לרבא בר ירמיה והא לא קא ארח אמר ליה ולטעמיך המוציא לחם מן הארץ דמברך והא לא אכל אלא דעתיה למיכל הכא נמי דעתיה לארוחי אמר רבי חייא בריה דאבא בר נחמני אמר רב חסדא אמר רב ואמרי לה אמר רב חסדא אמר זעירי כל המוגמרות מברכין עליהן בורא עצי בשמים חוץ ממושק שמן חיה הוא שמברכין עליו בורא מיני בשמים מיתיבי אין מברכין בורא עצי בשמים אלא על אפרסמון של בית רבי ועל אפרסמון של בית קיסר ועל ההדס שבכל מקום תיובתא אמר ליה רב חסדא לרב יצחק האי משחא דאפרסמון מאי מברכין עלויה א''ל הכי אמר רב יהודה בורא שמן ארצנו א''ל בר מיניה דר' יהודה דחביבא ליה ארץ ישראל לכולי עלמא מאי א''ל הכי אמר רבי יוחנן בורא שמן ערב אמר ר' אדא בר אהבה האי כשרתא מברכין עלויה בורא עצי בשמים אבל משחא כבישא לא ורב כהנא אמר אפילו משחא כבישא אבל משחא טחינא לא נהרדעי אמרי אפי' משחא טחינא

 רש"י  אהדר קרעיה לאחוריה. קרע שקרע בהספד רבו החזיר החלוק לאחוריו ומה שלאחור לפנים כדי לקרוע קרע אחר להראות אבל עכשיו כיום המיתה על שהיו צריכים להוראה ואין יודעים להורות: רמי להו כו'. כדרמינן לעיל וע''כ מבעי ליה לאוקומי ברייתא בהכי וקתני אחד מברך לכולם דקביעות הוא: הביאו להם מים. כך היו רגילים: נוטל ידו אחת. לקבל בה כוס ששותה לפני המזון: עלו. על המטות והסבו: חוזר ונוטל ב' ידיו. שצריך לאכול בשתיהן: אע''פ שכל אחד ואחד ברך לעצמו. צריכין עוד ברכה שאין ברכה ראשונה פוטרתו שאין הראשון קרוי שלפני המזון שאינו במקום סעודה והאי בתרא הוא יין שלפני המזון: אחד מברך לכולן. דכיון דהסבו הוקבעו: קשיא רישא. דקתני כל אחד ואחד מברך לעצמו: שאני אורחין דדעתייהו למיעקר. סופן למיעקר ולעלות ולהסב במקום אחר שאין זה מקום המסיבה אלא כאן ישבו עד שיתכנסו כל הקרואים ודרך בעלי בתים עשירים היה לזמן לסעודתם אורחים עניים להכי קרי להו אורחים והא דאמר רב יין לא בעי הסבה אלא ישיבה בעלמא שלא בשעת סעודה קאמר או בשעת סעודה ובמקום סעודה: הואיל ואין בית הבליעה פנוי. ואין לב המסובין אל המברך אלא לבלוע: מכלל דאיכא עדיף מיניה. ואפ''ה כיון דאתחיל בחדא עביד לאידך: הנוטל ידיו תחלה. במים אחרונים הוא מזומן לבהמ''ז: חזייה. רבי חייא לרב: דהוה מרתת. שמא ראה ידי מלוכלכות או שמא הארכתי באכילה יותר מדאי: עיין בברכת מזונא קאמר לך. כאן נתן לך רשות לברך בהמ''ז שהנוטל ידיו תחלה הוא מברך: על הריח. של מוגמר: תמרתו. קיטור העשן שמתמר ועולה: הא לא ארח. לא הריח בו עדיין ולא נהנה: מברכין עליהן בורא עצי בשמים. ואע''פ שנשרף ואינו בעין אלא שהתימור עולה: חוץ ממושק. מושג''א {מוּשֽק - יסמין בלשון ישמעאל} בלע''ז: שהוא מן חיה. מן הרעי של חיה: מיתיבי אין מברכין בורא עצי בשמים אלא על אפרסמון. שהעץ עצמו בא לפנינו: של בית רבי ושל בית קיסר. נקט הני משום שאינו מצוי אלא בבית מלכים ובעלי גדולה: ועל ההדס שבכל מקום. וה''ה לכל הדומה להם שהעץ עצמו מריח בלא שרפה אלא דהדס שכיח ודברו חכמים בהווה בכל מקום ומוגמר לא מברכינן אלא בורא מיני בשמים: משחא דאפרסמא מאי מברכין. על ריחו: שמן ארצנו. שהיה גדל ביריחו ועל שם הריח היתה נקראת יריחו והוא פנג האמור בספר יחזקאל (כ''ז) יהודה וא''י המה רוכליך בחיטי מנית ופנג כך ראיתי בספר יוסף בן גוריון: בר מיניה דרב יהודה. אל תביא לי ראיה מדבריו בזו: כשרתא. קושט: משחא כבישא. שמן שבו טמון הקושט והשמן מריח מן הבושם שבתוכו: לא. הואיל ואין נראה לעינינו אלא השמן: משחא טחינא. שטחנו בו כשרתא: (רש"י)

 תוספות  כל אחד נוטל ידו אחת. מפני כבוד הברכה ולא דמי לנוטל ידיו לפירות דהוי מגסי הרוח כיון שאינו נוטל שתי ידיו: בא להם יין וכו'. אע''ג דיין שלפני המזון פוטר יין שלאחר המזון כ''ש זה שלפניו הוא שאני הכא כיון שעלו להסב הוי שנוי מקום וצריך לברך: הואיל ואין בית הבליעה פנוי. וי''מ כשאומר סברי מורי והם מניחין לאכול כדי לשמוע הברכה ולענות אמן שיהיו פטורים וכן משמע בירושלמי גבי הך ברייתא ה''מ באורחין אבל בבעל הבית פטור מפני שהכל פונים אצל בעל הבית תני רבי חייא אף בעל הבית בתוך ביתו ואין נראה לרבינו אלחנן דכיון שתקנו חכמים שיברך כל אחד לעצמו אינו יוצא כלל בברכת חבירו וגם שלא תחלוק בין פנוי לשאינו פנוי דאתי למטעי והטוב והמטיב יש מפרש שפוטר לאחרים לכולי עלמא דהכי משמע הטוב לעצמו והמטיב לאחריני שהם שותים ממנו ורבינו יחיאל היה אומר דלא היא דשייך נמי אין בית הבליעה פנוי ולא פליג בין הטוב ובין ברכת היין דמשום האי טעמא הטוב לדידיה ומטיב לאחריני אינו פוטר אחרים דהא המטיב שייך אפי' שלא בפני המטיבין לו כדאמרי' לקמן בפרק הרואה (דף נט:) אמרו לו ילדה אשתך זכר אומר ברוך הטוב והמטיב הטוב לדידיה והמטיב לאשתו אע''ג דאין אשתו אצלו אבל צריך עיון קצת מהבדלה שאנו מבדילין ועומדים היאך אנו פוטרין זה את זה מיין ומהבדלה אחרי שאין אנו לא יושבים ולא מסובין ושמא י''ל מתוך שקובעין עצמן כדי לצאת ידי הבדלה קבעי נמי אכולה מילתא ולכך נאה וטוב למבדיל וגם לשומעים שישבו בשעת הבדלה שאז יהיה נראה כקבע ופוטר אותם: כל המוגמרות מברכין עליהן בורא עצי בשמים. אע''פ שנשרפו ואין עצי בשמים בעין: ועל ההדס שבכל מקום. בעל הלכות גדולות לא גריס תיובתא ומשני תנא הדס וכל דדמי ליה כלומר שעיקרו לריח לאפוקי תפוחים וחבושים שאין עיקרן לריח אלא לאכול ומי שהולך בבית שיש שם בשמים ויש שם מיני בשמים שמריח בהן ומספקא ליה אי ממין עץ אי ממין אדמה הוא יש מפרשים שמברך שהכל נהיה בדברו דעל כולן אם ברך שהכל יצא והרב רבינו משה מקוצי היה אומר שיברך בורא מיני בשמים: משחא כבישא. פי' ר''ח שמענו מרבותינו שכובשין שומשמין וורד ועצי בשמים זמן מרובה וקולטין השומשמין ריח של בשמים וסוחטים וטוחנים אותם ויש בו ריח של בשמים ומשחא טחינא קרוב לטחינתו נותנים עליהם עצי בשמים ואינו קולט כל כך הריח: (תוספות)

 רשב"א  גמרא: איכא דאמרי אמר רב לא שנו אלא פת דמהניא ליה הסבה אבל יין לא מהניא ליה הסבה, ורבי יוחנן אמר אפילו יין נמי מהניא ליה הסבה. ולענין פסק הלכה משמע דהלכתא כאיכא דאמרי דלחומרא הוא, דכן דרכן של גאונים ז"ל בכל מקום לפסוק כאיכא דאמרי לגבי ממונא ולגבי איסורין היכא דהוי לחומרא. והלכך יין בעי הסבה ומהניא ליה הסבה, אבל שאר דברים חוץ מפת ויין לא מהניא להו הסבה. ואלא מיהו ממעשה דבר קפרא ותרין תלמידיה דאייתיאו קמיהו דורמסקין ופרגיות ושלקות ונתן רשות לאחד מהן לברך כדאיתא לעיל (לט, א) משמע דאפילו לשאר דברים נמי מהניא הסבה. ונראה לי מתוך אותו מעשה דרב ודאי להדין לישנא בתרא ס"ל דלא מהניא הסבה כלל אלא לפת בלבד ואפילו יין דחשוב לא מהניא ליה לדידיה, ורבי יוחנן ס"ל דבכל מילי מהניא הסבה אלא משום דשמעיה לרב דאמר יין לא מהניא ליה הסבה נקט איהו נמי יין והוא הדין לכל מילי אי קבעו ליה דוכתא והסבו, ומכל מקום הסבה בעו, דהשתא רב סבר דאפילו יין לא מהניא הסבה, ואנן נימא דסבירא ליה לר' יוחנן דשאר דברים לא בעו הסבה. אבל הר"ם במז"ל (ברכות פ"א, הי"ב) כתב דפת ויין בעו הסבה אבל שאר דברים לא בעו הסבה. ונראה דפסק כלישנא קמא וטעמא משום דהוי בדרבנן והלך אחר הלשון המיקל. ואין כך דעת הראב"ד ז"ל בהשגותיו. בא להן יין כל אחד ואחד נוטל ידו אחת. ואף על גב דאמרינן (חולין קו, א) הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח, הכא שאני דמשום שמא יגע בידו ליין וכל שבמשקין צריך נטילת ידים, והיינו דלא צריך אלא ידו אחת. ירושלמי (ה"ו): תני סדר סעודה אורחין נכנסין ויושבין על הספסלין ועל הקתדראות עד שכולן מתכנסין, הביאו להן יין כל אחד ואחד נוטל ידו אחת, הביאו להם פרפריות כל אחד ואחד מברך לעצמו. מכאן נלמוד שאין צריך ליטול שתי ידיו לפת הבאה בכסנין אלא די בידו אחת שלא תקנו נטילת שתי ידים אלא לפת בלבד. חוזר ונוטל שתיהן. משום דתיכף לנטילת ידים ברכה. בא להם יין אף על פי שכל אחד בירך לעצמו אחד מברך לכולן. ואף על פי ששנינו בירך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון וכל שכן זה שהוא לפני המזון. שאני הכא דכיון שעלו והסבו הוי ליה כשנוי מקום דקיימא לן בפסחים בפרק ערבי פסחים (קג, א) דשנוי מקום צריך לברך. לפי שאין בית הבליעה פנוי. פירש רש"י ז"ל: שאין לב המסובין אל המברך אלא לבלוע. ואמרו משמו ז"ל שאם אמר באמצע סעודה סברי רבותי והן מניחין לאכול כדי לשמוע ברכה שפיר דמי, ואחד מברך לכולן. ומקצת מרבותינו הצרפתים חלוקין בדבר דכיון שתקנו חכמים לברך כל אחד ואחד לעצמו אינו יוצא בברכת חבירו. ובירושלמי אמרו שאין בית הבליעה פנוי ואם יענה אמן שמא יבא לידי סכנה, דגרסינן התם (ה"ו): אין עונין אמן באמצע הסעודה שאין משיחין בסעודה, פירוש שמא יקדים קנה לושט. וגרסינן תו התם: שאלו את בן זומא מפני מה אמרו וכו', אמר לון מפני שאין בית הבליעה פנוי. א"ר מונא הדה אמרה הדין דעטיש גו מיכלא אסור למימר ליה אסותא בגין סכנתא דנפשיה. ואף על פי שאינו צריך לענות אמן דשומע כעונה, נראה דאפילו הכי חששו שאם אתה מתיר להם לצאת כולם בברכת האחד ואפילו בשמיעה, יבא לידי עניית אמן ויבא לידי סכנה. מתני': והוא אומר על המוגמר אף על פי שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר סעודה. פירש רש"י ז"ל: אף על פי שלא הביאו את המוגמר אלא לאחר ברכת המזון שאינו מצרכי הסעודה, אפילו הכי מי שברך על היין והתחיל בברכות אחרונות גומרן. והראב"ד ז"ל דחה פירוש זה מתוך הירושלמי דגרסינן התם (ה"ז): על הא מתניתין מה בין מוגמר ליין שבאמצע המזון, התם כלהון נהנין כחדא הכא כל חד וחד שתי לנפשיה. דאלמא במוגמר הבא בתוך הסעודה עסקינן דומיא דיין הבא בתוך הסעודה, והיינו דקשיא להו לבני מערבא מה בינו ובין יין הבא בתוך הסעודה שאין אחד מברך לכולן. ועל כן פירש הוא ז"ל דאמוגמר הבא בתוך הסעודה קאמר, וארישא דמתניתין קאי דקתני הסבו אחד מברך לכולן וקתני הכא דאותו שבצע תחילה הוא שמברך על היין לאחר המזון והוא שאומר על המוגמר המובא באמצע להריח, והא דקתני אף על פי שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר סעודה, פירושא בעלמא הוא, כלומר שמוגמר הבא באמצע טעון ברכה הוא, שאף על פי שאין מביאין מוגמר אלא לאחר סעודה לגמר את הידים להעביר הזוהמה, ואין מברכין על הריח אלא אם כן עשוי להריח כדאיתא לקמן בפרק אלו דברים (נג, א), אפילו הכי כשבא בתוך הסעודה הוא ודאי להריח בא וצריך ברכה ואותו שהתחיל בברכות הוא גומר ומברך. ולפי פירוש זה אין מתיישב במה שאמרו בגמרא מדקתני והוא מכלל [דאיכא] דעדיף מיניה, מסייע ליה לרב דאמר רב חייא בר אשי אמר רב כל הנוטל ידיו באחרונה הוא מזומן לברכה, דאלמא פשטא דהא שמעתא לכאורה משמע דהוא אומר על המוגמר על המברך בסוף קאי. וגירסא אחרת מצאתי בירושלמי (שם): מה בין יין מה בין מוגמר, מוגמר כולם מריחין, יין אחד טועם. גמרא: מיתיבי אין מברכין עצי בשמים אלא על אפרסמון של בית קיסר ועל אפרסמון של בית רבי ועל ההדס שבכל מקום. יש ספרים דגרסי: תיובתא. וכתב רב האי גאון ז"ל דמתוך גירסא זו היה נוהג מר שמואל ראש כלה רביה דרב אחא משבחא ז"ל שלא לברך עצי בשמים אלא על ההדס בלבד. וכתב הגאון ז"ל עוד: והשתא לא קא חזינא אדם במתיבתא דמסיק בהא שמעתא תיובתא אלא כולהו בגרסיהו מפרקי לה הדס וכל דדמו ליה. ונקטין מלתא מן סמלק וחלפי ימא ונרקום דגינותא ומאי דהוא כיוצא בהן, מברכין עליה עצי בשמים, ואף על גב דאית בהו מאי דרכיך אמרי לך לא אכפת לן כדמוציא עלין מעצו כדפרשינן לעיל דהא חלפי ימא הכין אינון, והיינו דקאמר מר זוטרא מאי קראה דכתיב (יהושע ב, ו) וַתִּטְמְנֵם בְּפִשְׁתֵּי הָעֵץ, והא פשתן דרכיך ואיקרי עץ, והני מילי אמרינן מדרב אחא ז"ל, מדקאמרינן גבי חלפי ימא עצי בשמים דמספקא לן אי ממין אילן הוא או לא הואיל ורכיך, מכלל דכל היכא דאיכא עץ בורא עצי בשמים מברכין עליה, ותניא נמי גבי כלאי הכרם כי האי גוונא, כל שמתחלת ברייתו מוציא עלין מין ירק, וכל שמתחלת ברייתו מוציא עץ מין אילן הוא, ובצלף הוא דפליגי בית שמאי ובית הלל דדמי לעץ ודמי לירק, ובהכין נהוג עלמא השתא. עד כאן לשון גאון ז"ל. ופירוש הדס וכל דדמי ליה כלומר שיהא עיקרו לריח כהדס, לאפוקי עצי אתרוג ותפוחים שאין עיקר נטיעתן לריח. כן פירשו בתוספות. (רשב"א)


דף מג - ב

אמר רב גידל אמר רב האי סמלק מברכין עלויה בורא עצי בשמים אמר רב חננאל אמר רב הני חלפי דימא מברכין עלייהו בורא עצי בשמים אמר מר זוטרא מאי קראה {יהושע ב-ו} והיא העלתם הגגה ותטמנם בפשתי העץ (רב משרשיא אמר) האי נרקום דגנוניתא מברכין עלויה בורא עצי בשמים דדברא בורא עשבי בשמים אמר רב ששת הני סיגלי מברכין עלייהו בורא עשבי בשמים אמר מר זוטרא האי מאן דמורח באתרוגא או בחבושא אומר ברוך שנתן ריח טוב בפירות אמר רב יהודה האי מאן דנפיק ביומי ניסן וחזי אילני דקא מלבלבי אומר ברוך שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות בהן בני אדם אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב מנין שמברכין על הריח שנאמר {תהילים קנ-ו} כל הנשמה תהלל יה איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו הוי אומר זה הריח ואמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב עתידים בחורי ישראל שיתנו ריח טוב כלבנון שנאמר {הושע יד-ז} ילכו יונקותיו ויהי כזית הודו וריח לו כלבנון: ואמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב מאי דכתיב {קהלת ג-יא} את הכל עשה יפה בעתו מלמד שכל אחד ואחד יפה לו הקב''ה אומנתו בפניו אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי תלה ליה קורא לדבר אחר ואיהו דידיה עביד ואמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב אבוקה כשנים וירח כשלשה איבעיא להו אבוקה כשנים בהדי דידיה או דילמא אבוקה כשנים לבר מדידיה ת''ש וירח כשלשה אי אמרת בשלמא בהדי דידיה שפיר אלא אי אמרת לבר מדידיה ארבעה למה לי והאמר מר לאחד נראה ומזיק לשנים נראה ואינו מזיק לשלשה אינו נראה כל עיקר אלא לאו שמע מינה אבוקה כשנים בהדי דידיה שמע מינה: ואמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב ואמרי לה אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא ואמרי לה אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים מנלן מתמר שנאמר {בראשית לח-כה} היא מוצאת וגו': ת''ר הביאו לפניו שמן והדס ב''ש אומרים מברך על השמן ואח''כ מברך על ההדס וב''ה אומרים מברך על ההדס ואח''כ מברך על השמן אמר ר''ג אני אכריע שמן זכינו לריחו וזכינו לסיכתו הדס לריחו זכינו לסיכתו לא זכינו א''ר יוחנן הלכה כדברי המכריע רב פפא איקלע לבי רב הונא בריה דרב איקא אייתו לקמייהו שמן והדס שקל רב פפא בריך אהדס ברישא והדר בריך אשמן אמר ליה לא סבר לה מר הלכה כדברי המכריע אמר ליה הכי אמר רבא הלכה כב''ה ולא היא לאשתמוטי נפשיה הוא דעבד ת''ר הביאו לפניהם שמן ויין ב''ש אומרים אוחז השמן בימינו ואת היין בשמאלו מברך על השמן וחוזר ומברך על היין ב''ה אומרים אוחז את היין בימינו ואת השמן בשמאלו מברך על היין וחוזר ומברך על השמן וטחו בראש השמש ואם שמש ת''ח הוא טחו בכותל מפני שגנאי לתלמיד חכם לצאת לשוק כשהוא מבושם ת''ר ששה דברים גנאי לו לתלמיד חכם אל יצא כשהוא מבושם לשוק ואל יצא יחידי בלילה ואל יצא במנעלים המטולאים ואל יספר עם אשה בשוק ואל יסב בחבורה של עמי הארץ ואל יכנס באחרונה לבית המדרש ויש אומרים אף לא יפסיע פסיעה גסה ואל יהלך בקומה זקופה אל יצא כשהוא מבושם לשוק א''ר אבא בריה דר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן במקום שחשודים על משכב זכור אמר רב ששת לא אמרן אלא בבגדו אבל בגופו זיעה מעברא ליה אמר רב פפא ושערו כבגדו דמי ואמרי לה כגופו דמי ואל יצא יחידי בלילה משום חשדא ולא אמרן אלא דלא קביע ליה עידנא אבל קביע ליה עידנא מידע ידיע דלעידניה קא אזיל ואל יצא במנעלים המטולאים מסייע ליה לרבי חייא בר אבא דאמר ר' חייא בר אבא גנאי הוא לתלמיד חכם שיצא במנעלים המטולאים איני והא ר' חייא בר אבא נפיק אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן בטלאי על גבי טלאי ולא אמרן אלא בפנתא אבל בגילדא לית לן בה ובפנתא לא אמרן אלא באורחא אבל בביתא לית לן בה ולא אמרן אלא בימות החמה אבל בימות הגשמים לית לן בה ואל יספר עם אשה בשוק אמר רב חסדא ואפילו היא אשתו תניא נמי הכא אפילו היא אשתו ואפילו היא בתו ואפילו היא אחותו לפי שאין הכל בקיאין בקרובותיו ואל יסב בחבורה של עמי הארץ מאי טעמא דילמא אתי לאמשוכי בתרייהו ואל יכנס אחרונה לבית המדרש משום דקרו ליה פושע וי''א אף לא יפסיע פסיעה גסה דאמר מר פסיעה גסה נוטלת אחד מת''ק ממאור עיניו של אדם מאי תקנתיה להדריה בקדושא דבי שמשי ואל יהלך בקומה זקופה דאמר מר המהלך בקומה זקופה אפילו ארבע אמות כאילו דוחק רגלי שכינה דכתיב {ישעיה ו-ג} מלא כל הארץ כבודו:

 רש"י  סמלק. יסמי''ן קורין לו בלשון ישמעאל והוא מין עשב שיש בו שלש שורות של עלין זו למעלה מזו ושלשה עלין לכל שורה: חלפי דימא. בושם שקורין אשפי''ג {אישפי"ג: אזוביון} והוא שבולת נרד ועשוי כעין גבעולי פשתן דאשכחן גבעולין דאיקרי עץ: נרקום. חבצלת השרון בה''ג: דגינוניתא. הגדל בגינה: סיגלי. ויול''ש {ויולי"ש: סגלים, סגליות} בלעז: חבושין. קודוניי''ש {קודוינ"ץ: חבושים -פירות} בלעז: להתנאות. ליהנות: כלבנון. שמריחין עליו ופרחיו: יפה לו אומנתו. ואפי' בורסי נאה לו אומנתו בעיניו ועשה הקדוש ב''ה כן שלא יחסר העולם אומנות: קורא. רך הגדל בדקל תלה אותו לחזיר והוא יגלגלנו באשפה שזו היא אומנתו: אבוקה כשני בני אדם. לענין היוצא בלילה דאמר מר אל יצא אדם יחידי בלילה: וירח כשלשה. ויש חלוק בין שנים לשלשה כדלקמן: לאחד נראה. השד ומזיקו: היא מוצאת והיא שלחה וגו'. ואילו בהדיא לא אמרה אלו הסימנים של יהודה הם ולו אני הרה אלא לאיש אשר אלה לו אנכי הרה אם יודה יודה ואם לאו אשרף ולא אלבין פניו: שמן והדס. בסוף הסעודה שמן לסוך ידיו להעביר זוהמת האוכלים והדס להריח כמו שאמרנו: אני אכריע. לצד בית שמאי: זכינו לריחו ולסיכתו. כגון משחא כבישא הלכך שמן עדיף: ולא היא. לא אמר רבא הלכתא כב''ה אלא רב פפא אכסיף לפי שטעה והשמיט עצמו בכך: שמן ויין. זהו יין שלאחר המזון ואין זה כוס של ברכה: חוזר ומברך על היין. כגון בחול שאין היין קבע ואין היין שלפני המזון פוטרו: שמן בימינו. לפי שעליו מברך תחלה: מברך על השמן. בורא שמן ערב: וטחו בראש השמש. כדי שלא יצא בידיו מבושמות בשוק שגנאי הוא לתלמיד חכם: שחשודים על משכב זכור. מבשמין עצמם כדי שיתאוו להם: ושערו כבגדו דמי. דלא שכיח ביה זיעה: ואמרי לה כגופו. דשכיח ביה זיעה: משום חשדא. של זנות: דלא קביע ליה עידנא. שלא קבעו לו רבו קביעות ללמדו בלילה: בפנתא. אנפוני''א {אינפייני"א: פנת -העור העליון של הנעל} בלעז שעל גבי הרגל: גילדא. עקב שקורין שול''א {סוליה} : בימות הגשמים. הטיט מכסהו: אפי' היא אשתו. שאין הכל מכירין בה וחושדין אותו: דקרו ליה פושע. מתעצל: בקדושא דבי שמשי. ששותה כוס של קידוש בשבת בלילה: (רש"י)

 תוספות  שמן והדס. האי שמן להריח הוא דאי להעביר הזוהמא הא אמרינן בפרק אלו דברים (לקמן נג.) דאין מברכין עליו: הכי אמר רבא הלכתא כבית הלל ולא היא לאשתמוטי נפשיה הוא דקא עביד. כך כתוב בספרים שלנו ובפירוש רש''י אבל רב אלפס פסק כרבא משמע שלא היה גורס בספרו ולא היא וכו': האי מאן דמורח באתרוגא וחבוש' מברך וכו'. ודוקא כשמריח בהם אבל אם בא לאכול מהם אין לברך ברכת ריח כי אם ברכת אכילה: (תוספות)

 רשב"א  אמר מר זוטרא האי מאן דמורח באתרוגא או בחבושא מברך ברוך שנתן ריח טוב בפירות. ואותן ורדים שאנו קורין רושאש כתב הראב"ד ז"ל שמברכין עליהן ריח טוב בפירות. ונראה דהוא הדין למריח במי ורדים שמימיהן כמותן, שהרי אפילו משחא כבישא דהיינו שמן שכובשין בתוכו בשמים וקולט הריח מן הבשמים בלבד מברכין עליו בורא עצי בשמים כל שכן זה שהוא מן הורד בעצמו. ואף על גב דאמרינן לעיל (לח, א) גבי דובשא דתמרי דלא מברכין עליה אלא שהכל, ולומר דלגבי ברכה אין היוצא מן הפירות כפרי עצמן, ואוקימנא כרבי יהושע דפטר דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ סתוניות ושאר כל מי פירות של תרומה מחומש. התם הוא לגבי אכילתן, אבל בריחן לא והראיה ממשחא כבישא כדאמרן. ומצאתי לרב האי גאון ז"ל דבר, יראה ממנו כמו שכתבתי, שהוא ז"ל פירש: משחא כבישא כגון שומשמין שכובשין אותן עם ורד ועם בנפסנן ועם זולתן מעצי בשמים עד שמתיישן וקולט את הריח. עד כאן לשון גאון ז"ל. דאלמא אפילו שמן הקולט ריח הורד מברכין עליו בורא עצי בשמים כל שכן מי הורד בעצמן. (רשב"א)


דף מד - א

מתני' הביאו לפניו מליח תחלה ופת עמו מברך על המליח ופוטר את הפת שהפת טפלה לו זה הכלל כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה: גמ' ומי איכא מידי דהוי מליח עיקר ופת טפלה אמר רב אחא בריה דרב עוירא אמר רב אשי באוכלי פירות גנוסר שנו אמר רבה בר בר חנה כי הוה אזלינן בתריה דרבי יוחנן למיכל פירות גנוסר כי הוינן בי מאה מנקטינן ליה לכל חד וחד עשרה עשרה וכי הוינן בי עשרה מנקטינן ליה כל חד וחד מאה מאה וכל מאה מינייהו הוה מחזיק להו צנא בר תלתא סאוי ואכיל להו ומשתבע דלא טעים זיונא זיונא ס''ד אלא אימא מזונא רבי אבהו אכיל עד דהוה שריק ליה דודבא מאפותיה ורב אמי ורב אסי הוו אכלי עד דנתור מזייהו רשב''ל הוה אכיל עד דמריד ואמר להו רבי יוחנן לדבי נשיאה והוה משדר ליה רבי יהודה נשיאה באלושי אבתריה ומייתי ליה לביתיה כי אתא רב דימי אמר עיר אחת היתה לו לינאי המלך בהר המלך שהיו מוציאים ממנה ששים רבוא ספלי טרית לקוצצי תאנים מע''ש לע''ש כי אתא רבין אמר אילן אחד היה לו לינאי המלך בהר המלך שהיו מורידים ממנו ארבעים סאה גוזלות משלש בריכות בחדש כי אתא ר' יצחק אמר עיר אחת היתה בארץ ישראל וגופנית שמה שהיו בה שמנים זוגות אחים כהנים נשואים לשמנים זוגות אחיות כהנות ובדקו רבנן מסורא ועד נהרדעא ולא אשכחו בר מבנתיה דרב חסדא דהוו נסיבן לרמי בר חמא ולמר עוקבא בר חמא ואע''ג דאינהי הוו כהנתא אינהו לא הוו כהני אמר רב כל סעודה שאין בה מלח אינה סעודה אמר רבי חייא בר אבא א''ר יוחנן כל סעודה שאין בה שריף אינה סעודה: מתני' אכל ענבים ותאנים ורמונים מברך אחריהם שלש ברכות דברי רבן גמליאל וחכ''א ברכה אחת (מעין שלש) ר''ע אומר אפי' אכל שלק והוא מזונו מברך עליו ג' ברכות השותה מים לצמאו מברך שהכל נהיה בדברו ר' טרפון אומר בורא נפשות רבות וחסרונן: גמ' מ''ט דר''ג דכתיב {דברים ח-ח} ארץ חטה ושעורה וגו' וכתיב ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם וגו' וכתיב {דברים ח-י} ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך ורבנן ארץ הפסיק הענין ור''ג נמי ארץ הפסיק הענין ההוא מבעי ליה . למעוטי הכוסס את החטה א''ר יעקב בר אידי א''ר חנינא כל שהוא מחמשת המינין בתחלה מברך עליו במ''מ ולבסוף ברכה אחת מעין שלש אמר רבה בר מרי אריב''ל כל שהוא משבעת המינין בתחלה מברך בורא פרי העץ ולבסוף ברכה אחת מעין שלש א''ל אביי לרב דימי מאי ניהו ברכה אחת מעין שלש א''ל אפירי דעץ על העץ ועל פרי העץ ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שהנחלת לאבותינו לאכול מפריה ולשבוע מטובה רחם ה' אלהינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל מקדשך ועל מזבחך ותבנה ירושלים עיר קדשך במהרה בימינו והעלנו לתוכה ושמחנו בה כי אתה טוב ומטיב לכל דחמשת המינין על המחיה ועל הכלכלה ועל תנובת השדה כו' וחותם על הארץ ועל המחיה מיחתם במאי חתים כי אתא רב דימי אמר רב חתים בר''ח ברוך מקדש ישראל וראשי חדשים הכא מאי רב חסדא אמר על הארץ ועל פירותיה ור' יוחנן אמר על הארץ ועל הפירות א''ר עמרם ולא פליגי הא לן והא להו מתקיף לה ר''נ בר יצחק אינהו אכלי ואנן מברכין אלא איפוך רב חסדא אמר על הארץ ועל הפירות ר' יוחנן אמר על הארץ ועל פירותיה

 רש"י  מתני' מליח. כל דבר מלוח: גמ' פירות גנוסר. פירות ארץ ים כנרת חשובים מן הפת: זיונא. משמע מידי דבר אכילה: מזונא. דבר הסועד: דשריק דודבא מאפותי'. שהזבוב מחליק ממצחו מתוך צהלת פנים בשרו מחליק: עד דמריד. דעתו מטרפת: באלושי. אוכלוסי בני אדם: ספלי טרית. ספלים מלאים חתיכות דג חתוך שקורים טונינ''א {דג טונה} : לקוצצי תאנים. למאכל פועלים שקוצצים תאנים והיו מרובים עד שכל אלו צריכין להם למאכל: בריכות. קובייא''ש {קובידי"ש: דגירות} בלע''ז: משלש בריכות בחדש. ג' פעמים בחדש מורידים ממנו כך: שמנים זוגות אחים. שנים שנים אחים היו כולם וכן נשותיהם: שריף. תבשיל לח שיש בו מרק כמו: שורפה חיה: מתני' מברך אחריהם ג' ברכות. ר''ג לטעמיה דאמר לעיל בפירקין (דף לז.) כל שהוא מז' המינים מברך אחריו ג' ברכות: אפילו אכל שלק. של ירק: והוא מזונו. שסמך עליו למזון: וחסרונן. צרכי ספוקן: גמ' וברכת. אכולהו קאי ובההוא קרא ג' ברכות רמיזי כדאמרינן בפרק שלשה שאכלו (דף מח:): ארץ הפסיק הענין. ולא קאי וברכת אלא אלחם דסמיך ליה: ור''ג ההוא. הפסקה לפרושי חטה דכתיב בקרא קמא אתא ולמעוטי שאם כססה כמות שהיא אין זו בכלל ברכה אא''כ עשאה לחם: חמשת המינים. כולם מין דגן חטין ושעורין וכוסמין ושבולת שועל ושיפון כוסמין מין חטה שבולת שועל ושיפון מין שעורה: מברך עליו ב''מ מזונות. אם עשאו תבשיל: כל שהוא מז' המינים. משאר ז' המינים האמורים בפסוק ואינו מין דגן: אפרי דעץ על העץ ועל פרי העץ ועל ארץ חמדה טובה ורחבה. אתרוייהו קאי כולה עד סופה: רב חתים בר''ח כו'. אע''ג דדמיא לתרתי: הכא מאי. מי מחתמינן בתרתי כהאי גוונא כגון על הארץ ועל הפירות ולא הויא חתימה בשתים ממש כדמפרש לה בפרק שלשה שאכלו (דף מט.): הא לן והא להו. רב חסדא מבבל ובבבל חתמי על הארץ ועל פירותיה ור' יוחנן מארץ ישראל והתם חתמי על הפירות: ואנן מברכינן. על פירותיה אארץ ישראל לחודה קאי ואנן לא אכלינן מינייהו ומברכים עלייהו: (רש"י)

 תוספות  באוכלי פירות גנוסר שנו. שהמליח עיקר שהוא בא להשיב הלב שנחלש מפני מתיקות הפירות והפת שלאחריו טפל ואינו בא אלא בשביל המליח וא''ת פירות הוי עיקר ומליח טפל ולבריך על הפירות ולפטר כולהו וי''ל דמיירי שלא אכל הפירות באותו מעמד א''נ בשעה שאכל פירות גנוסר לא היה שם עדיין מליח ופת דלא היה יודע שיחלש לבו מחמת המתיקות: מברך על המליח. ואף על גב דאשמעינן דפת פוטר את הפרפרת איצטריך לאשמעינן דפעמים דפת טפל: רבי עקיבא אומר אפי' אכל שלק והוא מזונו כו'. ולא דמי לההיא דלעיל (דף לז.) דר''ג נתן רשות לר''ע לברך וכו' דשאני הכא דאיקבע מזוניה עליה: על העץ ועל פרי העץ. אבל על היין מברכים על הגפן ועל פרי הגפן דכיון דיין קובע ברכה לעצמו משום חביבותיה הוא הדין לאחריו ובחתימה יש שחותמין על הארץ ועל הפירות ויש שחותמין על הגפן ועל פרי הגפן מיהו לכאורה משמע דא''צ לשנות החתימה שהרי אין אנו משנין רק לומר פרי הגפן במקום פרי העץ אבל בעלמא היכא דלא מברכינן על העץ אלא בסתמא על הארץ ועל הפירות ביין נמי אין לשנות ובס' המיימוני מצריך להזכיר בה מעין המאורע בשבת ובי''ט וכן משמע בירו' ומיהו לא נהגו העולם כן ויכול להיות מה שמזכירים מעין המאורע היינו דוקא בימיהם שהיו רגילין לקבוע איין ואמיני פירות אבל האידנא לא קבעי ופר''ח היכא דאכיל מיני מזונות כגון דייסא ותאנים ושתי חמרא מברך ברוך אתה ה' אמ''ה על המחיה ועל הכלכלה על הגפן ועל פרי הגפן ועל העץ ועל פרי העץ ועל תנובת השדה וכו' וחותם בא''י אמ''ה על הארץ ועל המחיה ועל הפירות ולא הוי חתימה בשתים דהארץ היא המוציאה המחיה והפירות: אינהו מיכל אכלי ואנן מברכין. משמע שאין נראה למקשן שידברו האמוראים דבבל בשביל בני ארץ ישראל כי כך פר''ת גבי (קדושין כט:) לעולם ישא אשה ואחר כך ילמוד תורה ותנא אחריתי ילמוד תורה ואחר כך ישא אשה ומסיק הא לן והא להו ופירש ר''ת דר' יוחנן היה מדבר בשביל תלמידיו שהיו מבבל דשמא הכא קים ליה למקשן דבאותה שעה שאמר רב חסדא הא מילתא לא היה לפניו שום תלמיד מא''י וכן לא שום תלמיד מבבל לפני רבי יוחנן וא''כ לא היה מזכיר רב חסדא שהיה מבבל כי אם לבני בבל ולהכי פריך היאך יברכו בני בבל על הארץ ועל פירותיה משמע דקאי דוקא על פירות של ארץ ישראל והם אינם אוכלים אותן: (תוספות)

 רשב"א  ורבנן ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם הפסיק הענין. קשיא לי אם כן מעין שלש לרבנן מנא להו לתאנים וענבים. ונראה לי דלרבנן מדאדכרינהו רחמנא הכא להני וכתיב בתרייהו וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ, שמע מינה שאף הן טעונין ברכה, ואי לאו דאתא תאכל בה לחם ואפסקיה הוה מברכין עליהו שלש ממש כרבן גמליאל, השתא דאדכרינהו ואפסקיה לענינא בלחם שמעינן דלא מברכין ברכה גמורה אלא אלחם לחוד, ואשארא מברכינן מעין ברכת הלחם דהיינו מעין שלש, ורבן גמליאל סבר דלא אתא לחם להפסיק הענין אלא לכוסס את החטה למעוטי מברכה לגמרי. ומסתברא דאפילו לרבנן נמי לא מברכים בכוסס את החטה מעין שלש לפי שאינו דומה לשאר פירות הנזכרים בפסוק שהן בחיותן נאכלין, אבל חטה אין דרכן של בני אדם לכוססה אלא המיעוט ובדרך מקרה, ולדבריהם לא הוזכרה חטה ושעורה כאן אלא לרבות דיסא וחביץ קדרא שאינו לחם, ומ"מ נאכלין כך לרבים ודרך אכילת החטים והשעורים בכך והלכך אף הן מברכין עליהן מעין שלש לרבנן. והיינו נמי דרבן גמליאל ממעט כוסס את החטה מדכתיב לֶחֶם ולא ממעט דַּיְסָא וחביץ קדרה, וכדתניא (לעיל לז, א) כל שהוא משבעת המינין ולא ממין דגן או ממין דגן ולא אפאו פת רבן גמליאל אומר שלש ברכות. ונראה לי טעמא כדאמרינן דלחם לא ממעט לפי סברתו של רבן גמליאל אלא מה שאינו נאכל לרבים כלחם, אבל דיסא שנאכלת אף היא לרבים מברכין עלה כלחם, ולרבנן לחם דוקא הא כל שהוא נאכל לרבים ואינו לחם מברכין עליה מעין שלש, והיינו דאפקיה רחמנא הכא בלשון חטה ושעורה. כן נראה לי. רב חסדא אמר על הארץ ועל הפירות ורבי יוחנן אמר על הארץ ועל פירותיה. ואיכא למימר דבכולהו חמשת המינין דלאו מין דגן חתמינן על הארץ ועל הפירות, ובארץ על הארץ ועל פירותיה, ואפילו יין נמי הכי חתמינן ביה, דהא הכא לא מחלק בהו כלל וכולהו כללינהו בהאי חתימה. ואיכא מאן דחתים ביין על הארץ ועל פרי הגפן, ולדבריהם הא דקאמרינן בגמרא על הארץ ועל הפירות אשארא קאי, והא דלא מפרש לה בגמרא, משום דהכא עיקרא לאשמעינן דהא דחתמינן בתרתי כלומר הארץ והפירות דלאו תרתי מיקרו אלא ארעא דמפקא פירות, כדחתמינן מקדש ישראל וראשי חדשים, דישראל מקדשי לראשי חדשים (וכדלקמן מט, א). ובחמשת המינין של דגן חתמינן על הארץ ועל המחיה ועל הכלכלה, אף על גב דלא מפרש לה הכא בגמרא ומהאי טעמא נמי דאמרן. ויש מי שחותם ביין על הגפן ועל פרי הגפן, ולא מסתברא, דמאי שנא דבשארא מדכרינן הארץ וביין לא מדכרינן. ומסתברא דהמחוורת שבחתימות על הארץ ועל פרי הגפן, דבכולהו חתמינן בהו כעין עיקר ברכתן כלומר במיני מזונות חתמינן על המחיה משום דעיקר ברכתן הכי דפתחינן על המחיה ועל הכלכלה, ובשאר פירות דכללינן ופתחינן על העץ ועל פרי העץ ואינו פורט באחד מהן כלום חתמינן נמי בכלל על הארץ ועל הפירות. אבל יין שגורם ברכה לעצמו בפרט שמברכין עליו בורא פרי הגפן הכי נמי משמע דפתחינן ביה בברכה פרטית כלומר שפותח על הגפן ועל פרי הגפן. וכן עמא דבר וכן בפירושי רב האי גאון ז"ל. דכיון שפותח בו בברכה פרטית לעצמו הכי נמי חותמין עליו בפרט על הארץ ועל פרי הגפן. ובשבתות וימים טובים כתב הר"ם במז"ל (ברכות פ"ג, ה"ג) שאומרים בכללה מעין קדושת היום כדרך שמזכיר בברכת המזון. והכי נמי איתא בירושלמי דגרסינן התם בפרקין דהכא (ה"א) עלה דברכת מעין שלש: מהו להזכיר בה מעין המאורע, אמר ר' אבא בר זימנא ר' זעירא הוה מזכיר בה מעין המאורע, אמר ר' ירמיה הואיל וחש לה ר' זעירא צריכין אנו מיחוש. ומיהו לא נהגו כן עכשיו, ובכל הני מילי פוק חזי מה עמא דבר, וכדאמרינן בשלהי פרקין (מה, א). וגם הראב"ד ז"ל ורבותינו בעלי התוספות כתבו כן דעכשיו לא נהגו לעשות כן. ולענין מי שאכל מיני מזונות ושתה יין או שאכל תאנים וענבים. כתב רב האי גאון ז"ל דלא מברכין אכל חד וחד ברכה באנפיה נפשה אלא כוללן כולן בברכה אחת על המחיה ועל הכלכלה ועל הגפן ועל פרי הגפן ועל פרי העץ וכולה ברכה, וחותם על הארץ ועל המחיה ועל פרי העץ, ולא הויא חתימה בשתים שהארץ היא המוציאה פירות והיא המוציאה מחיה וגפן. וכן כתב רבנו חננאל וכן הסכימו על ידיהם קצת מגדולי רבותינו הצרפתים ז"ל. ואף הרמב"ם ז"ל כתב כן והוסיף בה דברים, שכן כתב (ברכות פ"ח, הט"ז): אבל אם אכל בשר ושתה יין מברך בסוף על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, אכל תאנים וענבים ותפוחים ואגסים וכיוצא בהן מברך בסוף ברכה אחת מעין שלש והיא כוללת הכל מפני שכולן פירות העץ, ע"כ. וטעמא דמסתברא ולא מפני שמעין שלש עדיף מבורא נפשות ויפטור אותה, אלא מפני שמזכיר בפירוש על העץ ועל פרי העץ והלכך כולל כל מה שאכל מפירות העץ, והוא הדין והוא הטעם לשותה יין ואכל תפוחים לאותן שחותמין בה על הארץ ועל הפירות, אבל אי חתים ביין על הארץ ועל פרי הגפן לא כלל (בורא) [פירות], דאדרבה זו ברכה פרטית ואינה כוללת אפילו שאר פירות של שבעת המינין. וקיימא לן דבארץ חתמינן על הארץ ועל פירותיה כרבי יוחנן ובחוצה לארץ מברכין על הארץ ועל הפירות כרב חסדא. ומסתברא שאפילו בחוצה לארץ אי אכיל פירות הבאין מן הארץ מברך על הארץ ועל פירותיה, דהא למאי דסבירא ליה מעיקרא דרב חסדא אמר על הארץ ועל פירותיה, לא הוה קשיא לן אלא אינהו אכלי ואנן מברכין, אלמא כל היכא דאכלין אנן מברכין על פירותיה. (רשב"א)


דף מד - ב

אמר רב יצחק בר אבדימי משום רבינו על הביעא ועל מיני קופרא בתחלה מברך שהכל ולבסוף בורא נפשות רבות וכו' אבל ירקא לא ור' יצחק אמר אפילו ירקא אבל מיא לא ורב פפא אמר אפילו מיא מר זוטרא עביד כרב יצחק בר אבדימי ורב שימי בר אשי עביד כר' יצחק וסימנך חד כתרי ותרי כחד א''ר אשי אנא זמנא דכי מדכרנ' עבידנא ככולהו תנן כל שטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו ויש שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו בשלמא לרב יצחק בר אבדימי לאפוקי ירקא לר' יצחק לאפוקי מיא אלא לרב פפא לאפוקי מאי לאפוקי מצות ולבני מערבא דבתר דמסלקי תפילייהו מברכי אקב''ו לשמור חקיו לאפוקי מאי לאפוקי ריחני א''ר ינאי א''ר כל שהוא כביצה ביצה טובה ממנו כי אתא רבין אמר טבא ביעתא מגולגלתא משיתא קייסי סולתא כי אתא רב דימי אמר טבא ביעתא מגולגלתא משיתא מטויתא מארבע מבושלתא כל שהוא כביצה ביצה טובה הימנו לבר מבשרא: רע''א אפילו אכל שלק כו': ומי איכא מידי דהוה שלק מזוני א''ר אשי בקלח של כרוב שנו ת''ר טחול יפה לשינים וקשה לבני מעים כרישין קשין לשינים ויפין לבני מעים כל ירק חי מוריק וכל קטן מקטין וכל נפש משיב את הנפש וכל קרוב לנפש משיב את הנפש כרוב למזון ותרדין לרפואה אוי לו לבית שהלפת עוברת בתוכו: אמר מר טחול יפה לשינים וקשה לבני מעים מאי תקנתיה נלעסיה ונשדייה כרישין קשין לשינים ויפין לבני מעים מאי תקנתיה לשלקינהו ונבלעינהו כל ירק חי מוריק א''ר יצחק בסעודה ראשונה של אחר הקזה וא''ר יצחק כל האוכל ירק קודם ארבע שעות אסור לספר הימנו מאי טעמא משום ריחא וא''ר יצחק אסור לאדם שיאכל ירק חי קודם ארבע שעות אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו יתבי אייתו קמייהו ירק חי קודם ארבע שעות אמימר ורב אשי אכול ומר זוטרא לא אכל אמרו ליה מאי דעתיך דא''ר יצחק כל האוכל ירק קודם ארבע שעות אסור לספר הימנו משום ריחא והא אנן דקא אכלינן וקא משתעית בהדן אמר להו אנא כאידך דר' יצחק ס''ל דא''ר יצחק אסור לאדם שיאכל ירק חי קודם ארבע שעות כל קטן מקטין אמר רב חסדא אפילו גדיא בר זוזא ולא אמרן אלא דלית ביה רבעא אבל אית ביה רבעא לית לן בה כל נפש משיב נפש אמר רב פפא אפילו גילדני דבי גילי כל הקרוב לנפש משיב את הנפש אמר רב אחא בר יעקב עונקא א''ל רבא לשמעיה כי מייתית לי אומצא דבישרא טרח ואייתי לי מהיכא דמקרב לבי ברוך כרוב למזון ותרדין לרפואה כרוב למזון אין ולרפואה לא והא תניא ששה דברים מרפאין את החולה מחליו ורפואתן רפואה ואלו הן כרוב ותרדין ומי סיסין דבש וקיבה והרת ויותרת הכבד אלא אימא כרוב אף למזון אוי לו לבית שהלפת עוברת בתוכו איני והא אמר ליה רבא לשמעיה כי חזית לפתא בשוקא לא תימא לי במאי כרכת ריפתא אמר אביי מבלי בשר ורבא אמר מבלי יין איתמר רב אמר מבלי בשר ושמואל אמר מבלי עצים ורבי יוחנן אמר מבלי יין א''ל רבא לרב פפא סודני אנן תברינן לה בבשרא וחמרא אתון דלא נפיש לכו חמרא במאי תבריתו לה א''ל בציבי כי הא דביתהו דרב פפא בתר דמבשלא לה תברא לה בתמנן אופי פרסייתא תנו רבנן דג קטן מליח פעמים שהוא ממית בשבעה בשבעה עשר ובעשרים ושבעה ואמרי לה בעשרים ושלשה ולא אמרן אלא במטוי ולא מטוי אבל מטוי שפיר לית לן בה ודלא מטוי שפיר לא אמרן אלא דלא שתה בתריה שכרא אבל שתה בתריה שכרא לית לן בה: והשותה מים לצמאו וכו' לאפוקי מאי א''ר אידי בר אבין לאפוקי למאן

 רש"י  קופרא. כל מיני בשר: אבל ירקא לא. צריך לברוכי אחריה: חד כתרי. מר זוטרא שהוזכר כאן יחיד בלא שם אביו עביד כרב יצחק בר אבדימי שהוזכר בשמו ובשם אביו: ותרי כחד. מר בר רב אשי שהוזכר בשמו ובשם אביו עביד כר' יצחק שהוזכר יחיד: ככולהו. אף כרב פפא: כל שטעון ברכה. משנה היא במסכת נדה: למעוטי ירקא. וכ''ש מיא: למעוטי מצות. אין מברכין כשמסלקין תפילין וציצית ואחר תקיעת שופר ולולב: כל שהוא כביצה. אין לך מין מאכל שיעור כביצה שלא תהא ביצה טובה לגוף ממנו: מגולגלתא. צלויה לחה ורכה ששורפין אותה: קייסי. מדות מחזיקות לוג: מגולגלתא משיתא. טובה משיתא קייסי: מטויתא. צלויה קשה טובה מארבע קייסי: מבושלתא. במים עלה א''ר ינאי כל שהוא כביצה ביצה טובה ממנו: בקלח של כרוב שנו. שהוא מזון דתניא לקמן כרוב למזון: כרישין. כרתי: כל ירק חי מוריק. נוטל תואר הפנים: כל קטן. שלא גדל כל צרכו ולקמן מפרש כמה כל צרכו: כל נפש. דבר חי הנאכל שלם כגון דגים קטנים שגדלו כל צרכן: הקרוב לנפש. האוכל מן הבהמה במקום חיות שלה ולקמן מפרש לה: אוי לבית. לכרס האוכל לפת: נלעסיה. כוססו ומשליכו: לשלקינהו. בקדרה הרבה שלא יצטרך לכוססו בשיניו: קודם ארבע שעות. שאינו זמן סעודה והריח קשה לבני אדם המספרים עמו קודם אכילה שהגוף ריקן: כאידך דר' יצחק סבירא לי. אבל אסור לספר לא סבירא לי: בר זוזא. כלומר שמן וטוב ששוה זוז: דלית ביה רבעא. שלא גדל עד רביעית שלו כגון טלה רביעית של איל גדי כדי רביעית של שעיר גדול וכן כל דבר: גילדני דבי גילי. דגים קטנים מאד ומצויין בין הקנים באגם ואין דרכן לגדל יותר אבל דג קטן ממין דג גדול ולא גדל רובע זה הוא קטן מקטין: עונקא. צואר מקום בית השחיטה וסמוך ללב ולמעים: לבי ברוך. למקום שברכו שם על השחיטה: ומי סיסין. תבשיל של פוליאו''ל {פוליו"ל: סוג של נענה} : והרת. ולדיר''א שהולד נוצר בו: יותרת הכבד. טרפשא דכבדא שקורין אייבר''ש {איברי"ש: סרעפת} : מבלי בשר. היא קשה אבל כשמבשלה עם בשר שמן מתיש כחה: מבלי יין. כשאין שותה אחריה יין: מבלי עצים. שאינו שולקה הרבה: סודני. בעל שכר תמרים ור' פפא מוכר שכר היה כדאמר באיזהו נשך (ד' סה.) טרשא דרב פפא שכראי לא פסיד ואמר רב פפא אי לאו דרמאי שכרא לא איעתרי (פסחים קיג.) והוא נקרא סודני כדאמרינן תמרי בחלוזך לבי סודנא רהוט: דלא נפיש לכו חמרא. ששותי שכר אתם: במאי תבריתו לה. לכחו של לפת: אופי פרסייתא. בקעיות של עצים גדולות היתה שורפת תחת קדרת הלפת: פעמים שהוא ממית. ואלו הן ביום שבעה ימים למליחתו או ביום שבעה עשר או ביום שבעה ועשרים: (רש"י)

 תוספות  עבידנא ככולהו. וכן אנו נוהגין כרב אשי דמברכינן בתר מיא ובתר ירקא בורא נפשות רבות: ולבני מערבא דמברכין הכי בתר וכו'. ואנן לא עבדינן כבני מערבא דדוקא לדידהו שהיה דרכם לסלקם בלילה שייכא ברכה דלשמור חקיו כדכתיב ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים וגו' אבל אנו שמסלקין אותן בחצי היום או אפי' נסלקן בלילה לא שייך חקה ודוקא לדידהו דקסברי לילה לאו זמן תפילין הוא ומימים ימימה אתא למעוטי לילות שייכא ברכה דחקה אבל אנן דקי''ל דלילה זמן תפילין הוא ואנן משימין הפסוק ושמרת החקה וגו' בפסח ומה שאין אנו מניחים אותן בלילה מפני שמא יפיח בהן אפי' נמתין לסלקן עד הלילה לא מברכינן אע''ג דאנן קיימא לן דשבת וי''ט לאו זמן תפילין אפ''ה לא מברכינן דדוקא לדידהו דסבירא להו חקה קאי אתפילין מברכי' ותדע שהרי אינהו נמי לא היו מברכין אלא אתפילין לחודייהו משום דכתיב בהו חקה אבל אשאר. מצות כגון ציצית ולולב וסוכה לא היו מברכין (וה''ה הכא) וקשה דהוי מצי לשנויי הכי לאפוקי שאר מצות אפי' לבני מערבא: (תוספות)

 רשב"א  אמר רבא זמנין מדכרנא ועבדינן ככולהו. וכן עמא דבר השתא דאכל מילי מברכין לבסוף בורא נפשות. לאפוקי מאי לאפוקי מצות. והוא הדין דהוה מצי למימר לאפוקי אוכל פחות מכזית ושותה פחות מרביעית, לפום מאי דכתבינן לעיל (לח, ב) דאינו מברך לבסוף ולא כלום אלא דכל הטעון משמע דכל מין שטעון ברכה לפניו קאמר, וכדאיתא התם בהדיא בנדה בפרק בא סימן (נא, ב), ופחות מכזית אע"פ שמחמת מיעוטו אינו טעון ברכה מ"מ מינו טעון ברכה לאחריו. ולבני מערבא דמברכי בתר דמסלקי תפליהו אשר קדשנו במצותיו וצונו לשמור חוקיו לאפוקי מאי לאפוקי ריחני. והוא הדין דהוי מצי למימר לאפוקי שאר מצות, דבני מערבא נמי לא הוי מברכי לאחר כל המצות אלא לאחר סלוק תפילין בלחוד, ומשום דכתיב (שמות יג, י) וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה. וקסברי דבחוקת תפילין הכתוב מדבר, ולומר השמר שלא יהיו עליך אלא מימים ימימה כלומר בימים לאפוקי לילות, והלכך כשהיו מסלקין אותן בלילה היו מברכין עליהן לשמור (את) חוקיו. והכי איתא בירושלמי בפרק היה קורא (פרק ב, הלכה ג): כשהוא חולץ מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו לשמור חוקיו אתיא כמאן דאמר בחוקת תפילין הכתוב מדבר ברם כמאן דאמר בחוקת הפסח הכתוב מדבר לא, אלמא ליכא מאן דמברך בגמר שאר מצות כלל. ואנן לא קיימא לן כבני מערבא אלא כמאן דאמר בחוקת הפסח הכתוב מדבר, מדקיימא לן במנחות (לו, ב) כמ"ד דלילה נמי זמן תפילין דהלכה ואין מורין כן כדאיתא בשלהי פרק הקומץ רבה, ובנדה פ' בא סימן (נא, ב) הארכתי בה יותר. (רשב"א)


דף מה - א

דחנקתיה אומצא: רבי טרפון אומר בורא נפשות רבות וחסרונן: אמר ליה רבא בר רב חנן לאביי ואמרי לה לרב יוסף הלכתא מאי אמר ליה פוק חזי מאי עמא דבר:

 רש"י  מאי עמא דבר. היאך נוהגים וכבר נהגו לברך בתחלה שהכל ולבסוף בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שברא: (רש"י)

 תוספות  דחנקתיה אומצא. ודוקא מים שאין לו הנאה כי אם לשתות מים לצמאו והנאה דחנקתיה אומצא אין זה נחשב הנאה אבל שאר משקים שלעולם הגוף נהנה מהן בכל ענין מברך ואפילו חנקתיה אומצא כדאמרינן לעיל (דף לו.) ואע''ג דלרפואה אתי בעי ברוכי ורב עמרם פירש דדוקא לפניו לא בעי ברוכי אבל לאחריו חייב ורבינו משה פירש דלא היא דהואיל ואינו נהנה אפילו לאחריו לא בעי ברכה: רבי טרפון אומר בורא נפשות רבות וכו'. פירוש לפניו ופוק חזי מאי עמא דבר והנה נהגו העולם לברך לאחריו אבל לא מצינו לפרש דפליגי בלאחריו דתנא קמא סבר דמברך לפניו ולא לאחריו ורבי טרפון סבר אף לאחריו יברך בורא נפשות רבות דאם כן כי פריך לעיל מרב פפא דמברך (ליקשי) [לסייעיה] ממלתיה דרבי טרפון שהוא תנא: שלשה שאכלו כאחת. בירושלמי פריך הכא את אמרת אין רשאין ליחלק והכא את אמרת חייבים לזמן ועתה לכאורה אין זה קשה וכן לקמן (דף נ.) פריך תנינא חדא זימנא שאין רשאין ליחלק היינו משום דחייבים לזמן ול''נ דהכי פריך הכא את אמרת דאין רשאין ליחלק דמשמע אם גמרו אכילתן יחד אינן רשאין ליחלק אבל האחד רשאי לגמור סעודתו ולברך קודם חברו וחייבין לזמן משמע דחובת זימון עליהם ואינן רשאין לגמור סעודתן זה בלא זה ומשני שמואל כאן בתחלה כאן בסוף איזהו בתחלה ואיזהו בסוף פליגי בה תרי אמוראי חד אמר נתנו דעתם לאכול זהו בתחלה אכלו כזית זהו בסוף וחד אמר אכלו כזית זהו בתחלה נתנו דעתם לאכול זהו בסוף ורב אלפס תופס דרך ראשון עיקר וה''פ נתנו דעתם לאכול כלומר שהתחילו מתחלה לאכול ביחד זהו בתחלה אז ודאי חובת זימון עליהם אכלו כזית זהו בסוף כלומר אם האחד התחיל קודם חברו בכזית אז ודאי אם גמרו סעודתם יחד חייבים לזמן אבל רשאין לגמור זה בלא זה ולברך: אכל טבל אין מזמנין עליו. תימה דאמר בערכין דף ד.) הכל מצטרפין לזמון כהנים לוים וישראלים ופריך פשיטא ומשני לא צריכא אף על גב דכהן אוכל תרומה וישראל חולין אלמא אף על גב דתרומה אסורה לישראל אחרי שהכהן יכול לצרף עם ישראל לאכול בחולין מצטרפין לזמון והכא נמי נהי דחד מנייהו אכל טבל דאין ראוי לאחרים אמאי אינן מזמנין ויש לומר דאכילת טבל לאו שמה אכילה דלא חזיא אף לכהן אבל תרומה לכל הפחות ראויה לכהן האוכלה והוא הדין אם אכלו שלשתן טבל דאין חייבים לזמן כדאמרינן (בב''ק פ''ט דצ''ד) הרי שגזל סאה חטין וטחנה ואפאה ואכלה ומברך עליהן אינו מברך אלא מנאץ מכאן היה אומר רבינו יהודה דשלשה שאכלו והאחד היה מודר הנאה מן השנים והוא אוכל משלו יכול להצטרף עמהם לזימון דנהי דאינו ראוי לאכול עמהם הם ראוים לאכול עמו וכן לענין הנזהר מפת של נכרי אבל אם שלשתן מודרין הנאה זה מזה אין מצטרפין אע''פ שיכולים לשאול על נדרם דהשתא מיהא לא אתשילו: בקולו של משה. וא''ת היכי מייתי ראיה ממשה והא צריך לאתויי דמשה היה מתרגם ולא היה מרים קולו יותר מהקב''ה שהיה קורא והוא מביא שהקב''ה היה קורא ומשה היה מתרגם ופירש רב אלפס בקולו של משה מסתמא משה בכל כחו היה עונה כדי להשמיע קולו לכל העם אבל הקב''ה לא היה צריך להרים קולו שהרי לא היה מדבר אלא למשה לבד ואפילו הכי היה מגביה קולו כדי שלא יהא קולו של משה המתרגם רם יותר מקולו של הקב''ה שהיה קורא: אם רצו לזמן אין מזמנין. פירש''י וכן לענין המוציא ושאר ברכות אין האחד מברך להוציא חברו לגבי הא דאמר אביי נקטינן שנים שאכלו כאחת מצוה ליחלק ולברך כל אחד לעצמו בין ברכת המוציא בין ברכת המזון לשון רש''י לקמן ולא נהירא דלעיל פרק כיצד מברכין (דף לט.) בעובדא דבר קפרא נתן בר קפרא רשות לאחד לברך ושנים הוו התם ועוד אי הוו שלשה התם לא היו שם אלא פירות וכן נמי אמרינן לקמן (דף נג.) דעל המאור אחד מברך לכולן ע''כ נ''ל דבברכה ראשונה מוציאין זה את זה שנים לכ''ע והטעם הואיל ויושבין לאכול יחד דעתן לצרף ואחד מברך להוציא חברו אבל בברכה של סוף סעודה שמסתלקין זה מזה צריך לברך כל אחד לעצמו ויש מתרצים דיש חלוק בין ברכת המוציא דלא הויא כי אם דרבנן ע''כ מוציאין זה את זה אבל בבהמ''ז שהיא מדאורייתא לשם החמירו: שלשה שאכלו כאחד אין רשאין ליחלק. מפרש''י אמאי אין רשאין ליחלק האחד מפני השנים כיון דב' נמי מזמנין ליזיל הוא והא לא מיפק' ברכת זמון תימה דילמא טעמא דאין רשאין ליחלק משום דיפטרו לשלישי מברכת הזמון וגם הוא אין לו להפקיע ממנו ברכת הזמון וי''ל דעיקר פרכתו סמיך אסיפא דקתני ד' אין רשאין ליחלק אע''ג דאיכא שנים מכאן וב' מכאן והוי כמו וכו' וכה''ג תמצא בהרבה מקומות ותימה א''כ אמאי לא מקשי מן הסיפא בהדיא ע''כ פירש רבינו יהודה דודאי פריך מרישא וה''ק דליכא למימר דמשום היחיד קאמר דא''כ ה''ל למימר אין היחיד רשאי ליחלק א''נ אין אחד מהם רשאי ליחלק אבל מדקתני אין רשאין ליחלק משמע מכלהו פקע זמון אם נסתלק אחד מהם: (תוספות)

 רשב"א  למעוטי דחנקתיה אומצא. וכתבו בתוספות דדוקא ששותה מים בדחנקתיה אומצא לא יברך משום דלא מתהני בשתייתן, אבל יין ושאר משקין דממילא מיהא מתהני בהו מברך. ובודאי משמע כדבריהם מדקתני במתניתין השותה מים לצמאו, ומאי שנא דנקט מים טפי מביין. והם הביאו ראיה מדאמרינן לעיל בפרקין (לו, א) מהו דתימא כיון דלרפואה קא מכוין לא ליבריך, קא משמע לן כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי. רבי טרפון אומר בורא נפשות רבות. ואיכא למימר דאיהו לא הוה מברך אמיא לבסוף כדר' יצחק דלעיל, כן כתבו בתוס'. ואינו מחוור בעיני, דאם איתא לסתייע רבי יצחק מדרבי טרפון, ואי משום רבנן דפליגי עליה מדרבנן לא תשמע כלום מינה לברכה שבסוף, ומדרבי טרפון שמעת מינה דלא מברך אמיא לבסוף. אלא מסתברא דלא נשמע מדרבי טרפון לברכה שבסוף ולא כלום, דדילמא בין בתחלה בין בסוף מברך אמיא הכי כדאשכחן לעיל (מ, ב) דבריך בריך יהא רחמנא מריה דהאי פיתא מהני בין בתחלה בין בסוף, ומאן דלא ידע מברכא, מברך הכי בין בתחלה בין בסוף. הדרן עלך פרק כיצד מברכין (רשב"א)


פרק שביעי - שלושה שאכלו

מתני' שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן אכל דמאי ומעשר ראשון שנטלה תרומתו מעשר שני והקדש שנפדו והשמש שאכל כזית והכותי מזמנין עליו אכל טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שלא נפדו והשמש שאכל פחות מכזית והנכרי אין מזמנין עליו נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן עד כמה מזמנין עד כזית ר' יהודה אומר עד כביצה: גמ' מה''מ אמר רב אסי דאמר קרא {תהילים לד-ד} גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדו רבי אבהו אמר מהכא {דברים לב-ג} כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו אמר רב חנן בר אבא מנין לעונה אמן שלא יגביה קולו יותר מן המברך שנאמר גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדו אמר ר' שמעון בן פזי מנין שאין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא שנאמר {שמות יט-יט} משה ידבר והאלהים יעננו בקול שאין תלמוד לומר בקול ומה תלמוד לומר בקול בקולו של משה תניא נמי הכי אין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא ואם אי אפשר למתרגם להגביה קולו כנגד הקורא ימעך הקורא קולו ויקרא: אתמר שנים שאכלו כאחת פליגי רב ורבי יוחנן חד אמר אם רצו לזמן מזמנין וחד אמר אם רצו לזמן אין מזמנין תנן שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן שלשה אין שנים לא התם חובה הכא רשות תא שמע שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן ואין רשאין ליחלק שלשה אין שנים לא שאני התם דקבעו להו בחובה מעיקרא תא שמע השמש שהיה משמש על השנים הרי זה אוכל עמהם אע''פ שלא נתנו לו רשות היה משמש על השלשה הרי זה אינו אוכל עמהם אלא אם כן נתנו לו רשות שאני התם

 רש"י   שלשה שאכלו וכו' לזמן. להזדמן יחד לצרוף ברכה בלשון רבים כגון נברך: שנטלה תרומתו. קס''ד תרומת מעשר שלו שעל הלוי להפריש: מעשר שני שנפדה. להתירו באכילה חוץ לירושלים ואת פדיונו יעלה לירושלים ויאכל: והשמש. ששמשם בסעודה ואכל עמהם כזית כדי להצטרף עמהם לזמון ובכל הני אצטריך לאשמעינן אע''ג דדמו לאיסור אין כאן ברכה בעבירה כדמפרש ואזיל בגמרא: עד כמה מזמנין. כמה יאכל עמהם ויתחייב עמהם בזימון ונפקא מינה להוציאם ידי חובתן אם יתנו לו הכוס לברך: גמ' מה''מ. דשלשה ראוים לברכת צירוף: גדלו לה' אתי. הרי שלשה וכן אקרא הבו גודל היחיד אומר לשנים: אינן רשאין ליחלק. ולברך כל אחד לעצמו דמפקעי לה לתורת זמון: שלשה אין שנים לא. ה''פ דמדקתני אין רשאין ליחלק שמע מינה דשלשה מזמנין שנים אין מזמנין ואפילו רצו דאי אמרת שנים נמי אם רצו מזמנין אמאי אין האחד רשאי ליחלק ליזיל הוא ולא מפקעת ברכת זמון בהכי ויזמנו השנים: שאני התם דהוקבעו בחובה מעיקרא. ואי אזיל הוא מפקעת להו חובה וקמו להו ברשות וגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה: אוכל עמהם. אין כאן גאוה דניחא להו דמייתי להו לידי זמון ואי שנים מזמנין אמאי ניחא להו בלאו דידיה נמי אי בעו מזמני: (רש"י)

 רשב"א  מתני': אכל טבל. אוקימנא בגמרא (לקמן מז, ב) בטבל טבול דרבנן כגון שזרעו בעציץ שאינו נקוב. וכתב הראב"ד ז"ל דמינה שמעינן דאלו שאין מפרישין חלת האור מעיסתן, אף על פי שאינה אלא מדרבנן אין זמון ביניהן. וטעמא דמילתא דאין מזמנין על מי שאכל דברים האסורים מפני שאין חביריו רשאין להתחבר עמו בחבורה. ובני חבורה שכולן אכלו מדברים האסורים אלו גם הן אין להם קבע שאין קבע וחבור לדברים האסורין, והלכך דוקא ברכת זמון הוא דאין כאן, אבל האוכל מהן אף על פי שאינו רשאי חייב לברך עליהן המוציא ושלש ברכות, שלא אמרו אלא שאין מזמנין עליהן. והרמב"ם ז"ל (ברכות פ"א ה' יט-כ) לא כתב כן וזו היא אחת מן ההשגות שהשיג עליו הראב"ד ז"ל. ולי נראה כדברי הרמב"ם ז"ל, (מדתניא) [מדתנן] (דמאי פ"א, מ"ד) ומייתינן לה בשבת בפ' במה מדליקין (כג, א) הדמאי מערבין בו ומשתתפין בו ומברכין עליו ומזמנין עליו ומפרישין אותו ערום ובין השמשות. דאלמא דמאי הוא דמברכין עליו הא טבל אין מברכין עליו, ודוחק הוא לומר דמברכין כדי נקטי' ואגב גררא דמזמנין. וכתבו בתוספות רבותינו הצרפתים שאם יש בחבורת הזמון, אחד הנזהר מפת של נכרים והאחרים אינן נזהרים ואוכלין דליכא אפילו איסורא דרבנן, מזמנין יחד, ואף על גב דחד מינייהו אינו יכול לאכול מפתן מחמת שמחמיר על עצמו ונזהר בכך, כיון דאינהו מצי אכלי מדידיה אף על גב דאיהו לא מצי אכל מדידהו מצטרפין לזימון. וראיה לדבר (מדתנן) [מדתני] בריש ערכין (ד, א) הכל חייבין בזימון כהנים לוים וישראלים, ואמרינן עלה בגמרא פשיטא, לא צריכא דכהנים אכלי תרומה וקדשים וזר אכל חולין, מהו דתימא כיון דזר לא אכיל תרומה וקדשים לא מצטרף קא משמע לן כיון דכהן מצי אכיל חולין שפיר דמי. ועוד יש ללמוד מההיא דערכין שאם היה אחד מהן מודר מן השנים מצטרפין, אבל אם כולן מודרין הנייה זה מזה כיון דליכא חד מינייהו דמצי אכיל מדחבריה לא מצטרפין, דהא התם טעמא דמצטרפין משום דכהני מצי אכלי חולין, הא לאו הכין אלא שאלו לא מצי אכלי תרומה וקדשים והני לא מצי אכלי חולין לא מצטרפי. גמרא: תא שמע שלשה שאכלו כאחת אינן רשאין ליחלק. ואם תאמר מאי ראיה, דילמא שלשה אין רשאין ליחלק הא שנים רשאין ומיהו אם רצו לזמן מזמנין. פירש רש"י ז"ל אם איתא דשנים רשאין לזמן אמאי אין אחד מהן רשאי ליחלק, ניזיל איהו ולא ליפקע בהכי זימון ויזמנו השנים. והקשו עליו בתוספות מאי ראיה דילמא משום דחד גופיה, דלא ליפקע מיניה תורת זימון, דהא קתני (לקמן נ, א) ארבעה אינן רשאין ליחלק אף על גב דכי אזיל חד מנייהו אכתי איכא זימון בתלתא. ופירשו הם ז"ל שאם רצו לזמן מזמנין, ליתני שלשה שאכלו כאחת אין היחיד רשאי ליחלק, אלא מדקתני אינן רשאין ליחלק משמע שאפילו השנים שנחלקין לצד אחד אין זימון ביניהן. וגם זה אינו מחוור בעיני כלל, דדילמא התם היינו טעמא משום חיובא דיחיד דלא ליפקעו מיניה דחד תורת זימון. אלא ודאי נראה דהכי גרסינן וכן הוא בכל הספרים שלנו, וכן נראה שהיא גירסתן של גאונים ז"ל: תא שמע שלשה שאכלו כאחד אינן רשאין ליחלק וכן ארבעה וכן חמשה. ומארבעה וחמשה קא מייתי ראיה, דאלמא שנים שרצו לזמן אין מזמנין, דאי איתא ארבעה וחמשה אמאי אינן רשאין ליחלק הא איכא זימון בכל כת וכת מינייהו, ומשני שאני הכא דקבעו בהו מעיקרא חובה ולפיכך אינן רשאין לצאת מחובה לרשות. (רשב"א)


דף מה - ב

דניחא להו דמקבע להו בחובה (מעיקרא) ת''ש נשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנים לעצמן נשים ועבדים וקטנים אם רצו לזמן אין מזמנין (והא נשים אפילו מאה) והא מאה נשי כתרי גברי דמיין וקתני נשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנין לעצמן שאני התם דאיכא דעות א''ה אימא סיפא נשים ועבדים אם רצו לזמן אין מזמנין אמאי לא והא איכא דעות שאני התם משום פריצותא תסתיים דרב דאמר אם רצו לזמן אין מזמנין דאמר רב דימי בר יוסף אמר רב שלשה שאכלו כאחת ויצא אחד מהם לשוק קוראין לו ומזמנין עליו טעמא דקוראין לו הא לא קוראין לו לא שאני התם דאקבעו להו בחובה מעיקרא אלא תסתיים דר' יוחנן הוא דאמר אם רצו לזמן אין מזמנין דאמר רבה בר בר חנה א''ר יוחנן שנים שאכלו כאחת אחד מהן יוצא בברכת חבירו והוינן בה מאי קא משמע לן תנינא שמע ולא ענה יצא ואמר רבי זירא לומר שאין ברכת המזון ביניהם תסתיים א''ל רבא בר רב הונא לרב הונא והא רבנן דאתו ממערבא אמרי אם רצו לזמן מזמנין מאי לאו דשמיע להו מר' יוחנן לא דשמיע להו מרב מקמי דנחית לבבל. גופא אמר רב דימי בר יוסף אמר רב שלשה שאכלו כאחת ויצא אחד מהם לשוק קוראין לו ומזמנין עליו אמר אביי והוא דקרו ליה ועני אמר מר זוטרא ולא אמרן אלא בשלשה אבל בעשרה עד דנייתי מתקיף לה רב אשי אדרבה איפכא מסתברא תשעה נראין כעשרה שנים אין נראין כשלשה והלכתא כמר זוטרא מ''ט כיון דבעי לאדכורי שם שמים בציר מעשרה לאו אורח ארעא אמר אביי נקיטינן שנים שאכלו כאחת מצוה ליחלק תניא נמי הכי שנים שאכלו כאחת מצוה ליחלק במה דברים אמורים כששניהם סופרים אבל אחד סופר ואחד בור סופר מברך ובור יוצא אמר רבא הא מילתא אמריתא אנא ואיתמרה משמיה דרבי זירא כוותי שלשה שאכלו כאחת אחד מפסיק לשנים ואין שנים מפסיקין לאחד ולא והא רב פפא אפסיק ליה לאבא מר בריה איהו וחד שאני רב פפא דלפנים משורת הדין הוא דעבד יהודה בר מרימר ומר בר רב אשי ורב אחא מדפתי כרכי ריפתא בהדי הדדי לא הוה בהו חד דהוה מופלג מחבריה לברוכי להו (יתבי וקא מיבעיא להו) הא דתנן שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן הני מילי היכא דאיכא אדם גדול אבל היכא דכי הדדי נינהו חלוק ברכות עדיף בריך איניש לנפשיה אתו לקמיה דמרימר אמר להו ידי ברכה יצאתם ידי זימון לא יצאתם וכי תימרו ניהדר ונזמן אין זימון למפרע בא ומצאן כשהן מברכים מהו אומר אחריהם רב זביד אמר ברוך ומבורך רב פפא אמר עונה אמן ולא פליגי הא דאשכחינהו דקא אמרי נברך והא דאשכחינהו דקא אמרי ברוך אשכחינהו דקא אמרי נברך אומר ברוך ומבורך אשכחינהו דקא אמרי ברוך עונה אמן תני חדא העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה משובח ותניא אידך הרי זה מגונה לא קשיא הא בבונה ירושלים הא בשאר ברכות אביי עני ליה בקלא כי היכי דלשמעו פועלים וליקומו דהטוב והמטיב לאו דאורייתא רב אשי עני ליה בלחישא כי היכי דלא נזלזלו בהטוב והמטיב

 רש"י  דניחא להו דמקבע להו בחובה. דגדול המצווה ועושה: אם רצו אין מזמנים. כדמפרש טעמא לקמן שאין קביעותן נאה משום פריצותא בין דנשים בין דמשכב זכור דעבדים בקטנים: דאפילו מאה כתרי דמיין. לענין חובה דאין חייבות לזמן ואם רצו מזמנין והוא הדין לשנים: דאיכא דעות. דאע''ג דלענין חובה אינן חייבות לענין רשות דעות שלשה חשיבי להודות טפי משני אנשים דאיכא משום גדלו לה' אתי: קוראין לו. להודיעו שהם רוצים לזמן ויפנה אליהם במקום מעמדו ודי להם בכך: ומזמנין עליו. ואע''פ שאינו בא אצלם: ואמר רבי זירא לומר שאין ברכת הזימון ביניהן. לא בא ללמדנו אלא שאין צריכין זימון דכיון דאחד יוצא בברכת חברו אשמעינן דאין זימון דאי יש זימון ברכת שניהם היא שהרי אומר נברך והוא עונה ברוך הוא: לאו דשמיע להו מרבי יוחנן. דבר מערבא הוא דאילו רב בבבל הוה ובני מערבא היכא שמיע להו: והוא דקרו ליה ועני. שסמוך הוא אצלם ועונה ברוך הוא: לא אמרן. דלא צריך למיתי גבייהו אלא שלשה אבל עשרה שיצטרפו משום הזכרת השם עד דאתי גבייהו: נראין כעשרה. דאין אדם ממהר להבחין בין עשרה לתשעה: מצוה ליחלק. ולברך כל אחד בפני עצמו בין ברכת המוציא בין ברכת המזון: אחד מפסיק לשנים. אם גמרו השנים סעודתן ורוצין לזמן דרך ארץ הוא שיהא האחד מפסיק את סעודתו עד שיזמנו עליו עד ברכת הזן דהיינו ברכת זימון וחוזר וגומר סעודתו אבל שנים אין עליהם להפסיק בשביל היחיד וימתין עד שיגמרו: לפנים משורת הדין. לאחשוביה: לא הוה בהו. מופלג בחכמה ובזקנה מן השנים: דאיכא אדם גדול. שהגדול מברך כדפסקינן לקמן הלכתא (דף מז.): בא ומצאן. אחד מן השוק בא ומצא שלשה שהיו מזמנין: ברוך ומבורך. דלא מצי למימר שאכלנו משלו: הא דקאמר ברוך ומבורך. כדאשכחינהו דקאמר המזמן נברך אבל אשכחינהו דענו ברוך הוא עונה בתרייהו אמן: הא בבונה ירושלים. שהיה סוף הברכות הרי זה משובח וכן בסוף ברכות דקריאת שמע שחרית וערבית ואחר כל ברכותיו דקתני בברייתא הרי זה משובח אחר גמר כל ברכותיו קאמר ואחר כל ברכותיו דקתני הרי זה מגונה בסוף כל ברכה וברכה קאמר: כי היכי דלשמעו פועלים. וידעו שנגמרה כל הברכה שהרי אין המברך עונה אמן אלא לבסוף: וליקומו. לעבידתייהו ואי משום דקמפקע להו מהטוב והמטיב לא איכפת ליה דקסבר דלאו דאורייתא היא אלא ביבנה תקנוה על הרוגי ביתר שנתנו לקבורה: רב אשי עני. לההוא אמן בלחישה כי היכי דלא לשמעו וידעו ששם גמר הברכות ויזלזלו בהטוב והמטיב ומיהו משום דסוף כל ברכותיו היה ותניא בברייתא ה''ז משובח לא סגי דלא עני ליה: (רש"י)

 תוספות  והא מאה נשי כתרי גברי דמיין. לענין קבוץ תפלה ולענין כל דבר שבעשרה ואפילו הכי חשבינן להו כשלשה וה''ה לשנים אבל לא מצי למימר כחד דמיין דאינן יכולות לזמן דהא קתני נשים מזמנות לעצמן ורש''י פירש כתרי לענין חובה דאין חייבות לזמן ואם רצו מזמנות והוא הדין לשנים: שאני התם דאיכא דעות. מכאן משמע דנשים יכולות לזמן לעצמן וכן עשו בנות רבינו אברהם חמיו של רבינו יהודה ע''פ אביהן ומיהו לא נהגו העולם כן וקשה אמאי לא נהגו מדקתני מזמנות משמע דקאמר חייבות לזמן וי''ל דנשים מזמנות לעצמן היינו אם רצו לזמן מזמנות וכן משמע קצת הלשון מדקתני בסמוך נשים ועבדים אם רצו לזמן אין מזמנין ועוד דמדמה ליה הגמרא לשנים משמע דחובה ליכא והא דקאמר בריש ערכין (דף ג. ושם) הכל מחוייבין בזימון לאתויי נשים לענין רשות קאמר ולא לענין חובה ונשים צריך עיון אם יוצאות בברכת הזימון של אנשים מאחר שאין מבינות ויש מביאין ראיה שיוצאות מדאמר לקמן סופר מברך ובור יוצא מכאן משמע שאף הנשים יוצאות בבהמ''ז שלנו מיהו יש לדחות אותה ראיה דשאני בור שמבין בלשון הקדש ויודע קצת מאי קאמר אבל אינו יודע לברך אבל נשים שאינן מבינות כלל מצי למימר דלא נפקי והא דאמרי' במגילה (פ''ב ד' יז.) לועז ששמע אשורית יצא פרסומי ניסא בעלמא שאני כדאמרינן התם (דף יח.) האחשתרנים בני הרמכים מי ידעינן מאי ניהו: אי הכי אימא סיפא. לא גרס אי הכי דהא אפי' מעיקר' נמי הוה מצי למפרך מסיפא דאין מזמנין: רב זביד אמר ברוך הוא ומבורך. ובה''ג פסק ברוך הוא ומבורך שמו תמיד לעולם ועד ואי הוה עשרה עני בתרייהו ברוך הוא אלהינו ומבורך שמו תמיד לעולם ועד: הא בבונה ירושלים הא בשאר ברכות. פר''ח וה''ג די''מ בכל ברכה וברכה כגון אחר ישתבח וכיוצא בו ומיהו פוק חזי מאי עמא דבר שלא נהגו לענות אמן אלא אחר בונה ירושלים דבהמ''ז: רב אשי עני ליה בלחישה. וכן פסק בה''ג ועוד לדידן דליכא פועלים אפילו אביי מודה: (תוספות)

 רשב"א  הא דאמר רבה בר בר חנה משמיה דרבי יוחנן שנים שאכלו אחד מהן יוצא בברכת חבירו. מסתברא בששניהן סופרין קאמר, דאלו אחד סופר ואחד בור היכי קא מקשינן מאי קא משמע לן, דטובא קא משמע לן דאשמעינן מאי דאשמעינן בברייתא (בסמוך), דאף על גב דשנים שאכלו מצוה ליחלק, בזמן שאחד סופר ואחד בור סופר מברך ובור יוצא, ועוד דאי איתא דבסופר ובור קאמר הוי ליה למימר בהדיא שנים שאכלו כאחד אחד סופר ואחד בור כלישנא דברייתא, אלא ודאי בששניהן סופרים קאמר, ומאי יוצא דקאמר בדיעבד הא לכתחלה אינן רשאין, והיינו דאקשינן מאי קא משמע לן שמע ולא ענה יצא תנינא. אלא דאכתי קשיא לי מדקאמר רבי זירא לומר דאין ברכת זימון ביניהן, משמע דהכי קאמר ובלבד שלא יאמרו נברך, וההיא ודאי לכתחלה היא הא בדיעבד אף על פי שאמרו נברך ידי ברכת המזון יצאו, ומינה דהא דרבי יוחנן דאמר אחד יוצא בברכת חבירו אפילו לכתחלה קאמר ואי שניהם סופרים לכתחלה היכי נפיק בברכת חבירו והא קתני שנים שאכלו מצוה ליחלק כדאיתא בברייתא דבסמוך. ויש לי לומר דרבי יוחנן לא שמיע ליה ההיא ברייתא, ודרבי יוחנן ליתא בהא, דקיימא לן כברייתא דקתני מצוה ליחלק, ולא מצוה ליחלק שלא יזמנו קאמר, אלא שלא יצא חד בברכת חבירו קאמר. וזהו שלא כתבה הרב אלפסי ז"ל להא דרבי יוחנן בהלכות. ואי נמי יש לומר דמצוה מן המובחר הוא ליחלק הא חובה ליכא ואילו רצה לצאת לכתחלה בברכת חבירו יצא. אמר רבי דימי בר יוסף אמר רב שלשה שאכלו ויצא אחד מהן לשוק קוראין לו ומברכין עליו. ואוקימנא כגון דקרו ליה ועני. וכתב רב האי גאון ז"ל בשם רבוותא דהני מילי כגון שפתחו של בית לשוק והוא יושב כנגדו, קוראין לו ושומע קולן ומזמנין. אחד מפסיק לשנים, שנים אין מפסיקין לאחד. נראה דהכי פירושו: אחד מפסיק על כרחו לשנים ועונה עמהם ואפילו לא רצה להפסיק הן מזמנין עליו בין עונה בין אין עונה כל שהוא עומד שם, אבל שנים אין מפסיקין לאחד אין חייבין להפסיק, והלכך אין חיוב זמון חל עד שיתרצו להפסיק ולברך, ואם לא רצו להפסיק וזימן הוא עליהם לא עשה ולא כלום, והלכך אם לא רצו להפסיק אף הוא אינו רשאי לברך ולצאת לשוק עד שעה שיגמרו השנים ויזמן עמהם שהרי כבר נתחייב הוא בזימון והיאך יברך בלא זימון. אבל ראיתי לרב האי גאון ז"ל שכתב אם בקש אחד מהן לצאת, אין השנים מפסיקין סעודתן ומזמנין עמו אלא הוא מברך לעצמו בלא זימון ויוצא והם גומרין סעודתן, וצריכא עיונא. ולענין אחד שמפסיק לשנים, פירש רש"י ז"ל שמפסיק עד נברך או עד הזן, וכדאמרינן בסמוך (מו, א) עד היכן ברכת הזימון רב נחמן אמר עד נברך ורב ששת אמר עד הזן, ואחר כך אם רצה היחיד לחזור ולגמור סעודתו חוזר וגומר ואחר כך מברך לעצמו. וכן דעת רבותינו הצרפתים ז"ל. ואף בהלכות גדולות כתוב: והיכא דקא בעי למיפק חד מינייהו ובעו חבריה למעבד ליה לפנים משורת הדין, פסקין סעודתייהו ומזמנין עליו עד הזן, וגמר איהו ברכה כולה (ונפקין) [ונפיק], וחוזרין ואוכלין וגומרין סעודתן ומברכין. אבל רב האי גאון ז"ל כתב: כשהשנים גומרין אם רצה האחד לחזור ולגמור סעודתו מתחיל ומברך המוציא. ונראה מדבריו דכיון שהפסיק כבר חל עליו חיוב ברכה דלבסוף והלכך חייב לברך לשעבר, ואם רצה עוד לחזור ולאכול צריך לברך המוציא להבא. ואף הראב"ד ז"ל כן כתב דכיון שהפסיק יצא ידי ברכה למפרע וצריך ליטול ידיו ולבצוע אם ירצה לאכול עוד, דהוי ליה כבני חבורה שעקרו רגליהם לצאת לקראת חתן שצריכין ברכה למפרע וכשחוזרין צריכין ברכה לכתחילה (פסחים קא, ב). ועוד נותן טעם לדבר דכיון שהפסיק אכילתו בברכת המזון, מיכל וברוכי בהדי הדדי אי אפשר, דאיך יתכן שיאכל באמצע הברכה, כי הזימון אחת מהברכות של מזון ואיך יברך ברכה אחת ויאכל ואחר כך ישלים כל ברכותיו. ונראין הדברים. וכי תימרו להדור וליזמון אין זמון למפרע. ומיהו אי אשתלי חד מינייהו ובריך לנפשיה אכתי לא פרחה תורת זימון מן השנים ומזמנין על השלישי, אלא שהשלישי שכבר בירך הפסיד תורת זימון לפי שאין זמון למפרע כדאיתא לקמן בפרקין (נ, א). לא קשיא הא בשאר ברכות הא בבונה ירושלים. ובונה ירושלים לאו דוקא אלא הוא הדין לסוף כל ברכותיו כגון אחר ברכות של קריאת שמע ובסוף ברכת יהללוך, וכן כתבו רש"י ז"ל ור"ח ז"ל. ולפי דבריהם הא דנקט בונה ירושלים לרבותא נקטיה, לומר דאפילו אחר בונה ירושלים שהיא סוף ברכות דאורייתא עונין, ואף על פי שיש לאחריה ברכת הטוב והמטיב ואינה סוף ברכותיו ממש וכל שכן לסוף שאר ברכותיו. וכן כתבו בתוספות. ועוד אמרו ז"ל דאי אפשר לומר דדוקא בבונה ירושלים ומשום דלידעו פועלים דהטוב והמטיב לאו דאורייתא, דתינח לאביי דעני ליה בקלא אלא לרב אשי דעני ליה בלחישא כי היכי דלא ליזלזלו בה מאי איכא למימר. והכי נמי משמע בגמרא דבני מערבא דגרסינן התם בפרק אין עומדין (פ"ה, ה"ד): תני הפורס את שמע והעובר לפני התיבה והנושא את כפיו והקורא בתורה והמפטיר בנביא והמברך על אחת מכל מצות האמורות בתורה לא יענה אחרי עצמו אמן, ואם ענה הרי זה בור, אית תנא תני הרי זה חכם, אמר רב חסדא מאן דמר הרי זה בור אחר כל ברכה וברכה, ומאן דמר הרי זה חכם בעונה בסוף ברכותיו. ומקצת מרבוותא אמרו דהוא הדין לאחר ברכה אחרונה של פירות אבל לאחר ברכה ראשונה של פירות לא. וכן כתב רב האי גאון ז"ל משמיה דרב יהודאי גאון ז"ל, וקא יהיב רב יהודאי ז"ל טעמא דבתר אכילה כיון דגמרה לה (בתר אכילה) ברכותיו ואמר אמן מקבל לה עליה ומהימין בה. וקרא נמי קא מסייע ברוך ה' לעולם אמן ואמן (תהלים פט, א). (וכדתני) [והדתני] בגמרא מגונה, ותני בברייתא נמי (תוספתא מגילה פ"ג, הט"ז) המברך על הפירות ועל המצות ועונה אמן אחר עצמו הרי זה דרך בורות, בדקמי אכילה הוא, כיון דבריך ליה לא מבעי ליה לאשתעויי עד דטעים, וכדעני אמן דמי כמאן דמשתעי, והיינו דקתני דרך בורות, ואמרין נמי דאשכחו לבני ארץ ישראל, כאן בתחלה כאן בסוף. (רשב"א)


דף מו - א

ר' זירא חלש על לגביה ר' אבהו קביל עליה אי מתפח קטינא חריך שקי עבידנא יומא טבא לרבנן אתפח עבד סעודתא לכולהו רבנן כי מטא למשרי אמר ליה לר' זירא לישרי לן מר א''ל לא סבר לה מר להא דר' יוחנן דאמר בעל הבית בוצע שרא להו כי מטא לברוכי אמר ליה נבריך לן מר אמר ליה לא סבר לה מר להא דרב הונא דמן בבל דאמר בוצע מברך ואיהו כמאן סבירא ליה כי הא דאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי בעל הבית בוצע ואורח מברך בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה ואורח מברך כדי שיברך בעל הבית מאי מברך יהי רצון שלא יבוש בעל הבית בעולם הזה ולא יכלם לעולם הבא ורבי מוסיף בה דברים ויצלח מאד בכל נכסיו ויהיו נכסיו ונכסינו מוצלחים וקרובים לעיר ואל ישלוט שטן לא במעשי ידיו ולא במעשי ידינו ואל יזדקר לא לפניו ולא לפנינו שום דבר הרהור חטא ועבירה ועון מעתה ועד עולם: עד היכן ברכת הזמון רב נחמן אמר עד נברך ורב ששת אמר עד הזן נימא כתנאי דתני חדא ברכת המזון שנים ושלשה ותניא אידך שלשה וארבעה סברוה דכולי עלמא הטוב והמטיב לאו דאורייתא היא מאי לאו בהא קמיפלגי מאן דאמר שתים ושלש קסבר עד הזן ומאן דאמר שלש וארבע קסבר עד נברך לא רב נחמן מתרץ לטעמיה ורב ששת מתרץ לטעמיה רב נחמן מתרץ לטעמיה דכ''ע עד נברך מאן דאמר שלש וארבע שפיר ומ''ד שתים ושלש אמר לך הכא בברכת פועלים עסקינן דאמר מר פותח בהזן וכולל בונה ירושלים בברכת הארץ רב ששת מתרץ לטעמיה דכ''ע עד הזן מ''ד שתים ושלש שפיר ומ''ד שלש וארבע קסבר הטוב והמטיב דאורייתא היא אמר רב יוסף תדע דהטוב והמטיב לאו דאורייתא שהרי פועלים עוקרים אותה אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב תדע דהטוב והמטיב לאו דאורייתא שהרי פותח בה בברוך ואין חותם בה בברוך כדתניא כל הברכות כולן פותח בהן בברוך וחותם בהן בברוך חוץ מברכת הפירות וברכת המצות וברכה הסמוכה לחברתה וברכה אחרונה שמע יש מהן שפותח בהן בברוך ואין חותם בברוך

 רש"י  קטינא חריך שקי. כך היו קורין לר' זירא וטעמא מפרש בבבא מציעא בהשוכר את הפועלים (דף פה.): כי מטא למשרי. לישנא דשירותא כלומר לפרוס ברכת המוציא ולאכול: רב הונא דמבבל. היינו רב הונא סתמא ולפי שעכשיו היה ר' זירא בארץ ישראל במקום ר' אבהו והיה עולה מבבל קאמר הכי: קרובים לעיר. שיכול לראותן בעל הבית תמיד ולדעת מה הן צריכין: נכסיו. קרקעות: עד היכן ברכת הזמון. שצריכין להיות שלשה וכשהן שנים לא יאמרוה: ברכת המזון שתים ושלש. פעמים שהם שתי ברכות פעמים שהם שלש כיצד כשהם שלשה הן שלש ברכות וכשהם שנים הן שתי ברכות כדמפרש ואזיל: דקסבר. ברכת זמון עד הזן וכשהם שנים אין אומרים אלא ברכת הארץ ובונה ירושלים: ומאן דאמר שלש וארבע. כשהן שנים הרי שלש הזן וברכת הארץ ובונה ירושלים וכשהם שלשה הם מוסיפים נברך עד ובטובו חיינו: מוקים לה. לא גרסינן והכי גרסינן והא דתניא שתים ושלש בברכת פועלים דאמרי ברכת הארץ ובונה ירושלים בחדא ברכה אין כאן אלא ברכת הזן וברכת הארץ וכשהם שלשה מוסיפין נברך הרי שלש: דאמר מר. לעיל בפרק שני (דף טז.): שהרי פותח בה בברוך. ואי דאורייתא היא הויא סמוכה לחברתה ואין פותחין בה בברוך: כדתניא כו' יש מהן כו'. כגון ברכת פירות ומצות פותח ואינו חותם וטעמא מפרש בערבי פסחים (דף קה.) משום דכולה חדא הודאה ואין הפסק דבר תחנה או דבר אחר בתוכה כמו שיש בקדוש כי הוא יום תחלה למקראי קודש והנחילנו: (רש"י)

 תוספות  לא סבר לה מר להא דאמר ר''ה דמן בבל כו'. מיהו יש ליישב הני תרי לישני דר' יוחנן כשבעל הבית מסב עמהם ודאי הוא בוצע ואורח מברך וכו' אבל כשאין בעל הבית מסב עמהן הגדול שבהן יעשה המוציא וגם הוא יברך ברכת המזון: עד היכן ברכת הזמון וכו'. פירש רש''י ממתין עד הזן והזן בכלל שנים אינם מברכין הזן ולא נהירא דברכת הזן דאורייתא ואיך יחיד פטור מינה ועוד הא קיימא לן כרב ששת באיסורי ולדידיה יחיד אומר שנים ובכל דוכתא נקט שלש ברכות ודוחק לומר דלא מיירי אלא ביש זמון לרב ששת ועוד דמעשים בכל יום דיחיד מברך שלש ברכות ועוד דמדתניא לקמן בפרקין (דף מח:) וברכת זו ברכת הזמון את ה' אלהיך זו ברכת הזן וקשה לרב ששת יאמר . הזן זו ברכת הזמון לכן יש לפרש דקאי אדלעיל דקאמר אחד מפסיק לשנים ובעי נמי [עד] היכ' צריך להמתין עד שיברכו השנים עד נברך ורב ששת אמר עד שיגמרו הזן ומשם ואילך יכול היחיד לאכול ולא משום דחשיב ברכת הזן מזמון דודאי יחיד נמי מתחייב מהזן אלא משום דכיון דנברך אינה ברכה אינו אומרה לבדה אלא יגמור עמה גם ברכת הזן שהיא ברכה והשתא ניחא דקיימא לן שפיר כרב ששת וכפירוש זה איתמר בירושלמי: ולמאן דאמר שנים ושלשה קסבר עד הזן. ופירש''י שנים ליחיד ושלשה לזמון ולפי שיטתו פירש כן ודוחק גדול הוא כדפרישית וכי יחיד פטור מברכת הזן שהיא דאורייתא ועוד הואיל וקאי אברכתא אמאי נקט לשון זכר שנים ושלשה הוה ליה למנקט לשון נקבה שתים ושלש לכך נראה פירוש של רב אלפס דקאי אבני אדם והכי קאמר ברכת זמון בשנים ושלשה בני אדם היכא שכל אחד אינו יודע כי אם ברכה אחת למאן דאמר שנים ושלשה קא סבר עד הזן כלומר ברכת הזמון עד הזן שמברך עד סוף הזן דכולה כברכה אחת של זמון היא ולהכי קאמר שנים או שלשה כלומר לפעמים נשלמה בשנים והוא הדין באחד אבל נקט שנים לרבותא ופעמים בשלשה בני אדם שאחד יברך מנברך עד הזן והשני נודה לך והשלישי עד בונה ירושלים אבל לחצאין אין לברך אם האחד אינו יודע כי אם החצי ברכה אבל רביעי לא דנברך לבד לא חשיב ברכה ולכך אי אפשר לחלק לשנים נברך והזן ומאן דאמר בד' קסבר עד נברך דנברך חשיב ברכה אחת בפני עצמה והזן ברכה אחרת והיינו בד' שארבעה בני אדם מברכין אותן שאחד יאמר נברך והשני הזן והשלישי נודה לך והרביעי עד בונה ירושלים: כל הברכות כולן פותחות בברוך וחותמות בברוך חוץ מברכת הפירות וברכת המצות וברכה הסמוכה לחברתה וברכה אחרונה שבקרית שמע. והא לך הסדר ברכת אשר יצר אינה סמוכה לנטילת ידים דנטילה שייכא בלא אשר יצר והרבה פעמים אומרה לבדה אלהי נשמה אמאי אינה פותחת בברוך דאינה סמוכה לאשר יצר וכו' כגון אם לא בא מן הנקבים דידיו טהורות אין צריך לברכת אשר יצר וצריך לומר הואיל ואין בה אלא הודאה בעלמא אינה פותחת בברוך ומכל מקום חותמת בברוך הואיל וארוכה קצת וכן נמי צריך לומר גבי אתה הוא עד שלא נברא העולם וכו' וכל הני ברכות קטנות כל אחת ברכה לעצמה כדאמרן בעלמא כד הוה מהלך הוה מברך מצעדי גבר וכן כולן ועוד דהוו קצרות והויין כברכת הפירות יהי רצון למי היא סמוכה ואומר רבינו תם שהיא מן הברכה ברוך אתה ה' המעביר שינה מעיני וכו' וצריך לומר ויהי רצון ואם תאמר והלא כל הברכות כולן צריך לומר בחתימתן מעין פתיחתן והא ליכא וי''ל דשפיר הוי מעין פתיחה סמוך לחתימה מהמעביר דסמוך לחתימה איכא ותגמלני חסדים טובים והיינו גמילות חסדים שהקב''ה מעביר שינה מן האדם ומחדש כחו כדאמרינן במדרש חדשים לבקרים וגו' שהוא מחזיר הנשמה שלמה ושקטה בגוף כאשר היתה בתחלה אע''פ שהיתה עייפה והיינו כעין פתיחתה ולעסוק בדברי תורה והערב נא הכל ברכה אחת היא וצריך לומר והערב נא וישתבח סמוכה לברוך שאמר ולכך יש ליזהר שלא לספר ביניהם אע''פ שיש הפסק טובא פסוקי דזמרה מכל מקום לא מפסקי ובזה ניחא ברכה אחרונה שבק''ש אמת כו' אמת היא סמוכה אל אהבה וכו' ופסוקי ק''ש לא מפסקי ואם תאמר ברכה אחרונה למי שהוא קורא בתורה אמאי צריכה לפתוח בברוך הא סמוכה לחברתה לברכה ראשונה ויש לומר לפי שהיו רגילים שלא היו מברכים רק הראשון ברכה ראשונה והאחרון ברכה אחרונה ואיכא הפסק גדול בין ראשון לאחרון שוב שתקנו שתיהן לכל א' וא' משום הנכנסין ומשום היוצאים לא זזה ממקומה: (תוספות)

 רשב"א  ואיהו כמאן סברה כרבי יוחנן, דאמר רבי יוחנן בעל הבית בוצע ואורח מברך. ואיכא למידק אם כן ר' אבהו היכי קאמר ליה לרבי זירא דליבצע. ויש לומר דשאני רבי זירא דהוה ליה בסעודה זו כבעל הבית דמחמתיה עביד להו יומא טבא לרבנן. עד היכן ברכת הזימון רב נחמן אמר עד נברך ורב ששת אמר עד הזן. פירוש: עד ועד בכלל. הדין פלוגתא דרב נחמן ורב ששת איכא מאן דמפרש לה אמתניתין דקתני שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן, כלומר הא שנים אין מזמנין. ועכשיו נחלקו עלה רב נחמן ורב ששת עד היכן היא ברכת הזימון שישנה בשלשה ואינה בשנים, רב נחמן אמר עד נברך צריך שלשה מכאן ואילך אפילו בשנים, ורב ששת אמר עד הזן שאם היו שנים אין מברכין ברכת הזן. ואמרינן נימא כתנאי, דתני חדא ברכת המזון שתים ושלשה. ותניא אידך שלשה וארבעה. איכא מאן דגרס הכי, כלומר פעמים שברכת המזון היא שתי ברכות בלבד, כגון שאינן אלא שנים דאז לא מברכי ברכת הזן כרב ששת, ופעמים שלש ברכות כגון שהן שלשה דאז מברכי ברכת זימון שהיא עד הזן. וכן פירש רש"י ז"ל. ואינו מחוור, דהאיך אפשר לומר דיחיד אינו אומר הזן דהא ברכת הזן דאורייתא היא כדגמרינן לה לקמן בפרקין (מח, ב) ואם כן כל יחיד ויחיד חייב בה. ותו קשיא לי דאי איתא דבתרי לא מברכי ברכת הזן, לא היתה ברכת הזן פותחת בברוך משום דהויא ליה תחלת הברכה ברוך שאכלנו משלו, דלעולם אין הזן בלא נברך ולא פתחו ברכת הזן בברוך אלא משום דיחיד אינו אומר נברך והויא ברכת הזן בפני עצמה ובלא סמיכות לברכה אחרת, וכדאיתא בירושלמי בפרק קמא דמכלתין (ה"ה). ועוד שאילו כן היתה אף ברכת הארץ פותחת בברוך משום דיחיד אינו אומר הזן והויא לה ביחיד שאינה סמוכה לחברתה, וכל שפעמים אינה סמוכה נהגו בה מנהג אותן שאינן סמוכות לעולם כקידוש שאף על פי שהיא סמוכה לבורא פרי הגפן, עשאוה כאינה סמוכה משום שאם היה שותה מבעוד יום וקדש עליו היום אינו אומר בורא פרי הגפן. וכן ברכה אחרונה של ששת ברכות דחתנים, וכמו שמפורש בירושלמי דגרסינן התם (שם): כל הברכות פותחין בהן בברוך ואם היתה ברכה הסמוכה לברכה כגון קריאת שמע ותפלה אין פותחין בה בברוך, התיבון הרי נברך שנייה היא שאם היו שנים יושבין ואוכלין שאינן אומרים נברך, וחזרו והקשו הא קדושה, שנייה היא שאם היה יושב ושותה מבעוד יום וקדש עליו היום שאין אומר בורא פרי הגפן. וכיון שכן לרב ששת הזן לא היתה פותחת בברוך וברכת הארץ היתה פותחת בברוך, ואנן לא אשכחן פלוגתא בינייהו בהא מילתא כלל. ויש מפרשים דקאי אאחד מפסיק לשנים, כלומר עד היכן ברכת זימון שהאחד מפסיק לשנים ואינו יכול לחזור ולאכול עד שיברכו אותה. וגם זה אינו מחוור לפי מה שכתבנו למעלה בשם גאון והראב"ד ז"ל שאמרו שאין יכול לחזור ולאכול אלא צריך לגמור ברכותיו עם השנים ואחר כך אילו רצה לחזור ולאכול צריך נטילת ידים והמוציא. והפירוש הנכון דקאי אשלשה שאכלו ויצא אחד מהן לשוק קוראין לו ומזמנין עליו כלומר עד היכן צריך להתעכב ולשמוע עמהם. וכן אם נצרך היחיד לצאת ואינו רשאי ליחלק עד היכן הוא צריך להתעכב כדי שיצא ידי זימון. והכי גרסינן בספרים ישנים ובספרי הגאונים ז"ל: נימא כתנאי דתני חדא ב' וג' מברכים ברכת הזימון ותניא אידך ג' וד'. ופירשה רב האי גאון ז"ל שהם ברכות כלומר פעמים שמברכין בברכת המזון ג' וד' ברכות ותניא אידך ב' וג'. ודתניא ב' וג' היינו כרב ששת דאמר שברכת הזימון עד הזן והלכך הויא לה ברכת הזן אחת וברכת הארץ שניה וברכת בונה ירושלים שלשה. ושנים דקתני בברייתא לא מיפרשא (הכי) [היכא], ודתני אידך ארבעה אתיא כרב נחמן דהויא לה נברך אחת והזן שנייה. וברכת הארץ שלשה ובונה ירושלים רביעית. ודקתני שלשה בהאי ברייתא נמי לא מיפרשא היכא. ואף על גב דקתני שנים ושלשה בלשון זכר והוי ליה למיתני שתים ושלש בלשון נקבה דברכות לשון נקבה הן, אפילו הכי ליכא לפרושי בה אלא הכי. כן כתב הגאון ז"ל, ואינו נכון. והרבה פירושין אחרים יש והנכון שבכולן הוא מה שפירש בו הרב אלפסי ז"ל וכדדייק לה מן גמ' דבני ארץ ישראל. וזה לשון ההלכות: האי מימרא דעד היכן ברכת (המזון) [הזימון] אפליגי בה [נמי] בגמרא דבני מערבא (ירושלמי בפרקין ה"א) ואותיבו התם למאן דאמר עד נברך מיהא מתניתין דב' וג' מברכין ברכת הזימון, וכדמעיינת ביה סליק לך פירושא דהאי שמעתא בלא קושיא ובלא ספק. והכי גרסינן התם שלשה שאכלו כאחת ובקש אחד מהן לצאת, דבי רב אמרי מברך ברכה ראשונה והולך לו, איזה היא ברכה ראשונה, דבי רב אמרי זו ברכת זימון, רבי זעירא בשם רבי ירמיה אומר זו הזן את הכל, רבי חלבו [בשם ר'] חנן בשם רב זו ברכת הזן את הכל. התיב רב ששת והא מתניתין פליגי שנים ושלשה שאכלו חייבין בברכת המזון הא ד' לא ואין תימר זו ברכה ראשונה ניתני ד', אשכח תנא דתני ד', אין תימר זו הטוב והמטיב שנייה היא, דאמר רב הונא הטוב והמטיב משניתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנוה הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה, נמצאת אתה אומר ב' וג' דקתני גברי אינון. והכין פירושא ב' וג' שאכלו ואין אחד מהן יודע לברך ברכת המזון כולה, אלא אחד יודע ברכה ראשונה והשני יודע ברכה שנייה ושלישית ואינו יודע ברכה ראשונה, או שאחד יודע לברך ברכה ראשונה ואחד יודע לברך ברכה שנייה ואחד יודע לברך ברכה שלישית, חייבין לברך ברכת המזון, לפי שאפשר לברך כל אחד ואחד מהן ברכה אחת שהוא יודע ונמצאת ברכת המזון עולה משנים מהן או משלשתן. וגמרינן מינה דברכת המזון עם ברכת הזימון אינה אלא שלש ברכות בלבד ולפיכך אינה נחלקת אלא לשלשה אנשים בלבד, ומשום הכי תני שנים ושלשה ולא קתני ארבעה, ואם איתא דברכת הזימון עד נברך הוה אמר ארבעה, ופריק אשכח תנא תני ארבעה ואנא דאמרי כוותיה. ואם תאמר הך תנא דתני ארבעה משום הטוב והמטיב הוא דתני הכי דמצי אמר לה גברא רביעאה, לית לך למימר הכי דברכת הטוב והמטיב דרבנן היא, ולא מני לה תנא בהדי דאורייתא דאמר רב הונא וכו', הדין פירושא דהדין גמרא דבני מערבא [ו]חד טעמא הוא עם גמרא דידן וכבר סליק פירושא דהא מתניתא כהוגן ולית בה קושיא כלל. עד כאן לשונו. ולפי פירוש זה הא דתני ג' וד' הכי נמי מתפרשא פעמים שברכת המזון עולה מג' מהן ופעמים מארבעתן. והפירוש מחוור ועולה כהוגן. אלא דקשה לי קצת למה לא תנינן ב' ג' וד' דבשלמא בברייתא קמייתא, לא תני אחד שנים ושלשה משום דאחד לאו חדושא הוא, ולא תני אלא מאי דאית ביה חדוש דהיינו שנחלקת לשנים ושלשה, אלא לאידך ברייתא מאי טעמא לא תני שנים, ואי נימא חדושא דרביעית אתא לאשמועינן דפליג אאידך ברייתא לא ליתני אלא ארבעה מברכין ברכת המזון. תדע דהטוב והמטיב לאו דאורייתא שהרי פועלים עוקרים אותה. ואע"ג דבונה ירושלים דאורייתא ואפ"ה לא מברכי לה פועלים, לאו היינו עקירה, דהא מכלל כללי לה בברכת הארץ, אבל הטוב והמטיב עקרי לגמרי דלא מדכרי לה כלל. תדע דהטוב והמטיב לאו דאורייתא שהרי פותח בה בברוך. כלומר: ואילו היתה דאורייתא כשאר הברכות היתה סמוכה לחברתה ולא היתה פותחת אבל היתה חותמת, אבל השתא דליתא אלא מדרבנן ונתקנה לבסוף על הרוגי ביתר הרי היא כאילו עומדת בפני עצמה, ולפיכך פותחת בברוך, ומה שאינה חותמת לפי שעשאוהו כמטבע קצר שיש מהן פותחות ולא חותמות ואף על פי שמלותיה רבות, והרבה דחקו עצמן בתוספות בזה, שאמרו, דלפום כן לא חתמי בה לפי שכל עיקרה של ברכה זו לא תקנו אלא הטוב והמטיב וקצרה ממש היתה והלכך אינה חותמת. ואף על גב דאמר רב בפרקין (מט, א) שיש שם שתי מלכיות לבד מדידה, ואמרינן במדרש שיש שם ג' גמולות ג' הטבות ג' מלכיות, מכל מקום אינו מזכיר אלא שמותיו של הקדוש ברוך הוא האל אבינו מלכנו אדירנו בוראנו, ולא דמיא לברכת מגילה שאומרים האל הרב את ריבנו שמסדר שבחו של הקדוש ברוך הוא ע"כ. ואינו נכון כלל, אלא שלא ראו לחתום בה ולעשותה מעולה משאר ברכות של תורה שלמעלה ממנה, ומקצתן שהיו חותמין בה כברכה ארוכה וכדתניא בפרק קמא דתוספתא דמכלתין (הלכה ח-ט): אלו ברכות שמקצרין ואין חותמין בברוך ברכת הפירות וברכת המצות וברכת הזן, פירוש ברוך שאכלנו משלו, וברכה אחרונה של ברכת המזון. רבי יוסי הגלילי חותם בברכה אחרונה של ברכת המזון ומאריך בה. כל הברכות כולן פותח בהן בברוך וכו'. ולאו כללא הוא דהא איכא ברכת אלהי נשמה וברכת הדרך ותפלה קצרה וברכת גשמים שאינן סמוכות ואפילו כן אין פותחין בברוך. ומסתברא דברכה אחרונה שבקריאת שמע דכוותייהו שאינה סמוכה לברכות שלפני קריאת שמע שהרי קריאת שמע הפסיק ביניהם, והיינו דקתני הכא ברכה הסמוכה לחברתה, וברכה אחרונה שבקריאת שמע, דאלמא ברכה סמוכה וברכה אחרונה שבקריאת שמע לאו בני בקתא חדא נינהו. וכבר הארכתי בזה בשלהי פרק קמא דמכלתין בסייעתא דשמיא (יא, א). ולא כן פירש כאן רש"י ז"ל. (רשב"א)


דף מו - ב

ויש מהן שחותם בהן בברוך ואין פותח בברוך והטוב והמטיב פותח בברוך ואין חותם בברוך מכלל דברכה בפני עצמה היא ואמר רב נחמן בר יצחק תדע דהטוב והמטיב לאו דאורייתא שהרי עוקרין אותה בבית האבל כדתניא מה הם אומרים בבית האבל ברוך הטוב והמטיב ר''ע אומר ברוך דיין האמת הטוב והמטיב אין דיין אמת לא אלא אימא אף הטוב והמטיב מר זוטרא איקלע לבי רב אשי איתרע ביה מלתא פתח ובריך הטוב והמטיב אל אמת דיין אמת שופט בצדק לוקח במשפט ושליט בעולמו לעשות בו כרצונו כי כל דרכיו משפט שהכל שלו ואנחנו עמו ועבדיו ובכל אנחנו חייבים להודות לו ולברכו גודר פרצות בישראל הוא יגדור את הפרצה הזאת בישראל לחיים להיכן הוא חוזר רב זביד משמיה דאביי אמר חוזר לראש ורבנן אמרי למקום שפסק והלכתא למקום שפסק: א''ל ריש גלותא לרב ששת אע''ג דרבנן קשישי אתון פרסאי בצרכי סעודה בקיאי מינייכו בזמן שהן שתי מטות גדול מסב בראש ושני לו למעלה הימנו ובזמן שהם שלש גדול מסב באמצע שני לו למעלה הימנו שלישי לו למטה הימנו אמר ליה וכי בעי אשתעויי בהדיה מתריץ תרוצי ויתיב ומשתעי בהדיה א''ל שאני פרסאי דמחוי ליה במחוג מים ראשונים מהיכן מתחילין אמר ליה מן הגדול ישב גדול וישמור ידיו עד שנוטלין כולן א''ל לאלתר מייתו תכא קמיה מים אחרונים מהיכן מתחילין אמר ליה מן הקטן וגדול יתיב וידיו מזוהמות עד שנוטלין כולן א''ל לא מסלקי תכא מקמיה עד דנמטי מיא לגביה אמר רב ששת אנא מתניתא ידענא דתניא כיצד סדר הסבה בזמן שהן שתי מטות גדול מסב בראש ושני לו למטה הימנו בזמן שהן שלש מטות גדול מסב בראש שני לו למעלה הימנו שלישי לו למטה הימנו מים הראשונים מתחילין מן הגדול מים אחרונים בזמן שהם ה' מתחילין מן הגדול ובזמן שהם מאה מתחילין מן הקטן עד שמגיעים אצל ה' וחוזרין ומתחילין מן הגדול ולמקום שמים אחרונים חוזרין לשם ברכה חוזרת מסייע ליה לרב דא''ר חייא בר אשי אמר רב כל הנוטל ידיו באחרונה תחלה הוא מזומן לברכה רב ורבי חייא הוו יתבי בסעודתא קמיה דרבי אמר ליה רבי לרב קום משי ידך חזייה דקא מרתת אמר ליה בר פחתי עיין בברכת מזונא קאמר לך ת''ר אין מכבדין לא בדרכים ולא בגשרים

 רש"י  ויש מהם חותם ולא פותח. כגון ברכה הסמוכה לחברתה שהרי כבר פתח בברכה ראשונה וברכה אחרונה שבקריאת שמע אמת ויציב אמת ואמונה שאע''פ שק''ש מפסיק בינתים אברכות דלפניה סמוכה והויא לה סמוכה לחברתה: הטוב והמטיב וכו'. דלאו סמוכה לחברתה היא שאינה מברכת המזון אלא על קבורת הרוגי ביתר תקנוה: שהרי עוקרים אותה בבית האבל. אליבא דר''ע: להיכן הוא חוזר. מי שנצטרף לזימון ואמרן לעיל אליבא דרב ששת ברכת זימון עד הזן והוצרך זה להיות מפסיק אכילתו עד שיגמור המברך ברכת הזן וחזר זה שהפסיק לשנים וגמר סעודתו להיכן הוא חוזר לברך לאחר שיגמור סעודתו: חוזר לראש. לתחלת הזן שהרי נתחייב בזימון שבתחלה הוקבע בג': למקום שפסק. לברכת הארץ כשאר יחיד: ה''ג אף על גב דרבנן אתון פרסאי בצרכי סעודה בקיאי מינייכו: בזמן שהן שתי מטות. רגילין היו לאכול בהסבה על צדו השמאלית מוטה ורגליו לארץ איש איש על מטה אחת: בזמן שהן שנים גדול מסב בראש. כלומר מסב תחלה על מטתו: ושני לו למעלה הימנו. מטת השני לצד מראשותיו של גדול: ובזמן שהן שלשה גדול מסב באמצע שני לו למעלה הימנו שלישי לו למטה הימנו. לצד מרגלותיו: א''ל. רב ששת לריש גלותא: וכי בעי אשתעויי מתריץ תרוצי ויתיב. ואם רצה הגדול לדבר עם שני לו צריך הוא לזקוף עצמו ממסיבתו לישב זקוף דכל זמן שהוא מוטה אינו יכול לדבר עמו לפי שהשני לו אחורי ראשו של גדול הוא ופני הגדול מסובין לצד אחר וטוב לו שישב שני לו למטה הימנו וישמע דבריו כשהוא מוטה: במחוג. מראים בידיהם ובאצבעותיה' ברמיזה: מים ראשונים מהיכן מתחילין. רב ששת קא''ל לריש גלותא מהיכן מתחילין פרסיים מים ראשונים: לאלתר מייתו תכא קמיה. שלחן שלו מביאין מיד לפניו ואוכל ולפני כל אחד ואחד היו מביאין שלחן קטן: לא מסלקי תכא. מקמי גדול עד דמשו כולהו ובעוד שהוא אוכל האחרים נוטלין מים אחרונים: שני לו למטה הימנו. שאם הוצרך גדול לספר עמו לא יהא צריך לזקוף: ובזמן שהם ג' שני לו למעלה הימנו. ואם בא לספר מספר עם השלישי לו ואם בא לספר עם השני לו טוב הוא שיזקוף ואל ישפיל את השני לו לפני קטן ממנו שיהא הוא למטה וקטן ממנו למעלה הימנו: מתחילין מן הגדול. ולאלתר מעיילי תכא קמיה: ובזמן שהם מאה. לאו דוקא דה''ה עשרה ולכל יותר מה' שגנאי הוא שיסלקו השלחן מלפני הגדול כשיטול ידיו וימתין שם יושב ובטל עד שיטלו כלם לפיכך כשהם יותר מחמשה מתחילין מן הקטן היושב בסוף ואין מסלקין שלחן מלפני הגדול עד שיגיעו המים לחמשה שאצלו: וחוזרים ומתחילין מן הגדול. ונוטלין שלחן מלפניו: למקום שמים אחרונים חוזרים. כשמגיעים לחמשה אם נטל הגדול. הוא מברך ואם צוה לאחר ליטול קודם לו הוא מברך: הנוטל ידיו באחרונה תחלה. אותו שנוטל בתחלת החמשה אחרונים קורא תחלה באחרונה: אין מכבדין. לומר היה אתה קודם: לא בדרכים. הולכי דרכים לומר לגדול הימנו לך לפני: (רש"י)

 תוספות  והטוב והמטיב. וא''ת ואמאי פותחת בברוך והלא סמוכה לחברתה היא ויש לומר דנתקנה בפני עצמה (היא) בשביל הרוגי ביתר וא''ת אמאי אינה חותמת בברוך וי''ל משום דקצרה היא רק שתקנו לאחר כך שלש מלכיות ושלש גמולות ושלש הטבות ונאמן אתה של ברכת ההפטרה הוא מן הברכה העליונה ולכך הוא נכתב גדול שבימים הראשונים היו רגילין לעמוד כל הקהל ולומר בקול רם נאמן אתה וכו' כשהיה התינוק מגיע שם: להיכן הוא חוזר. פירש רש''י דקאי לאחד דפסיק לשנים וממתין לאחרים עד הזן והיכן חוזר לאחר סעודתו רבנן אמרי למקום שפסק והלכתא למקום שפסק ותימה דא''כ היכי הלכתא למקום שפסק אחרי שאכל אחר כך פשיטא דיחזור אפילו להזן דהא הזן דאורייתא ע''כ צריך לומר דקאי אהא דאמרינן לעיל דהמברך אומר נברך שאכלנו משלו והמסובין עונים ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו להיכן הוא חוזר המברך לאחר שיענו המסובין חוזר לראש שהמברך חוזר ואומר נברך שאכלנו משלו ובטובו חיינו ורבנן אמרי למקום שפסק שאומר ברוך שאכלנו משלו וכן הלכתא והר''מ מאייבר''א פירש דקאי אשלשה שאכלו ויצא אחד מהם לשוק קוראים לו ומזמנים עליו ולעיל נמי הכי פירושו עד היכן מקום זימון שצריך להו לאותו אחד דקרו ליה ועני עד נברך ומכאן ואילך ילך לדרכו ואינם צריכים האחרים עוד לצירופו והכא בעי לאותו מן השוק להיכן הוא חוזר למקום שפסק דהיינו למר מהזן ואילך ולמר מנברך והשתא ניחא דלא קשה מהזן שהרי לא ספר בינתיים: מר זוטרא איקלע לבי רב אשי איתרע ביה מילתא. וכוותיה קיימא לן והכי מברכין בא''י אמ''ה האל הטוב והמטיב אל אמת דיין אמת שופט בצדק ולוקח במשפט ושליט במעשיו ואנחנו עבדיו ועמו ובכל אנחנו חייבין להודות לו ולברכו גודר פרצות בישראל הוא יגדור פרצה זאת מעלינו ומעל האבל שבתוכנו לחיים ולשלום הרחמן הוא ימלוך עלינו לעולם ועד וגו' ופירש בה''ג דאין לומר במשפט דקיימא לן בפ' במה בהמה יוצאה (דף נה:) דיש מיתה בלא חטא ויש יסורין בלא עון ומיהו בכך אין למחקו: בזמן שהן שתי מטות גדול מסב בראש שני לו למעלה הימנו. דהיינו כלפי ראשו שמסב על המטה דרך שמאל ולמטה מקרי דרך מרגלותיו דהיינו מימינו ובזה מדקדק רב ששת דאם כן בעי גדול לתרוצי כפשוטיה כשמדבר עם השני כיון שהשני למעלה הימנו ולקמן במתניתא גרס גדול מסב בראש השני למטה הימנו וזהו כלפי מרגלותיו והוא מימינו ואז לא מתריץ ויתיב כי בעי לאשתעויי בהדי שני: אין מכבדין וכו'. וא''ת הא אמרינן בשבת בפ' במה בהמה (ד' נא:) לוי ורב הונא בר חייא הוו קא אזלי באורחא קדמה חמריה דרב הונא לחמרא דלוי בעי רב הונא לאפוקי מדעתיה דלוי כו' אלמא מכבדים בדרכים וי''ל כשיצאו לדרך כאחד מכבדין בדרכים אבל אם כל אחד ילך לדרכו ופגעו זה בזה ואירע להם דרך למקום אחד אין מכבדים: (תוספות)

 רשב"א  אמר רב נחמן בר יצחק תדע דהטוב והמטיב לאו דאורייתא שהרי עוקרין אותה בבית האבל דתנו רבנן וכו'. ומדרבי עקיבא קא מייתי ראיה דסבירא ליה דאין אומר הטוב והמטיב כלל, ואפשר דסבירא ליה לרב נחמן דהלכתא כר' עקיבא. ואנן לא קיימא לן כותיה אלא כמר זוטרא דאיקלע בבי ריש גלותא ופתח בהטוב והמטיב. ואי נמי אפשר דאף רב נחמן כתנא קמא סבירא ליה אלא דקא מייתי ראיה דמדר' עקיבא עקר ליה לגמרי מבית האבל, שמע מינה לאו דאורייתא, דר' עקיבא ורבנן לאו בהא מילתא פליגי אי הטוב והמטיב דאורייתא או דרבנן. כך נראה לי. להיכן הוא חוזר. פירש הגאון רב האי ז"ל וכן הרב אלפסי ז"ל: היכן הוא חוזר, המברך שכבר אמר נברך שאכלנו משלו וענו אחריו המסובין ברוך שאכלנו להיכן הוא חוזר, חוזר ואומר נברך שאכלנו משלו בא"י אמ"ה הזן וכו'. ואסיקנא רבנן אמרי למקום שפסק וכן הלכה. והראב"ד ז"ל דחה זה הפירוש לפי שעדיין לא דברו בגמרא מהא מילתא כלל. ופירש הוא ז"ל דקאי אההיא דלעיל דאמרן ג' שאכלו ויצא אחד מהן לשוק וקוראין לו ומזמנין עליו, ועלה קא אתינן ומיבעיא לן עד היכן ברכת הזמון. כלומר עד הכין צריך להתעכב כדי שיצא זמון, ואמר רב ששת עד הזן, והשתא קא מבעיא לן אליבא דרב ששת כיון שזה נתעכב עד הזן שהיא ברכת הזימון וכבר יצא ידי זימון כשהוא חוזר ומברך לעצמו להיכן הוא חוזר חוזר הוא לברכת הזן או לברכת הארץ שפסק בה. ואסיקנא למקום שפסק דהיינו ברכת הארץ. ולפי פירושו קיימא לן כרב ששת דברכת הזימון עד הזן, והגאונים ז"ל פסקו כרב נחמן, וזה דבר של תימה שיהא זה מברך ברכה אחת ויצא למלאכתו וחוזר ומתחיל ממקום הברכה השניה שפסק בה. וכדברי הגאונים ז"ל מסתברא. בזמן שהן חמשה מתחילין מן הגדול. ולאו דוקא גדול ממש אלא מן המזומן לברכה, וכדאמרינן בסמוך ולמקום שמים אחרונים חוזרים שם ברכה חוזרת. ואמרינן נמי אמר ליה רבי לרב קום משי ידך, אלא משום דגדול מברך אלא אם כן נתן רשות לאחר משום הכי קא פסיק מתחילין מן הגדול, דכל עצמה של הקדמת נטילת ידים אינה מחמת כבוד הגדול דהא קיימא לן בסמוך אין מכבדין בידים מזוהמות, אלא מחמת כבוד הברכה הוא וכדי שיעיין בברכה בעוד שאחרים נוטלים ידיהם, וכדאמר ליה ר' חייא לרב עיין בברכת מזונא קאמר לך, ושערו חכמים שבשעור נטילת הארבעה יש לעיין בארבע ברכות של מזון, וכן נמי בשיעור זה ליכא הפסק בין נטילה לברכה, ושמעינן מינה נמי דהא דאמרינן (לעיל מב, א) תיכף לנטילת ידים ברכה לאו דוקא תיכף ממש אלא בכדי שיעור זה. ומיהו אפשר דהיכא דאיכא למסמך ממש, בכדי לא מפסיק אלא תיכף לנטילה ברכה. (רשב"א)


דף מז - א

ולא בידים מזוהמות רבין ואביי הוו קא אזלי באורחא קדמיה חמריה דרבין לדאביי ולא אמר ליה ניזיל מר אמר מדסליק האי מרבנן ממערבא גס ליה דעתיה כי מטא לפתחא דבי כנישתא אמר ליה ניעל מר אמר ליה ועד השתא לאו מר אנא אמר ליה הכי אמר רבי יוחנן אין מכבדין אלא בפתח שיש בה מזוזה דאית בה מזוזה אין דלית בה מזוזה לא אלא מעתה בית הכנסת ובית המדרש דלית בהו מזוזה הכי נמי דאין מכבדין אלא אימא בפתח הראוי למזוזה אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב אין המסובין רשאין לאכול כלום עד שיטעום הבוצע יתיב רב ספרא וקאמר לטעום איתמר למאי נפקא מינה שחייב אדם לומר בלשון רבו ת''ר שנים ממתינין זה לזה בקערה שלשה אין ממתינין הבוצע הוא פושט ידו תחלה ואם בא לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול הימנו הרשות בידו רבה בר בר חנה הוה עסיק ליה לבריה בי רב שמואל בר רב קטינא קדים ויתיב וקמתני ליה לבריה אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי העונים רב חסדא אמר מפי רוב העונים א''ל רמי בר חמא מ''ש רובא דאכתי לא כליא ברכה מיעוטא נמי לא כליא ברכה א''ל שאני אומר כל העונה אמן יותר מדאי אינו אלא טועה: ת''ר אין עונין לא אמן חטופה ולא אמן קטופה ולא אמן יתומה ולא יזרוק ברכה מפיו בן עזאי אומר כל העונה אמן יתומה יהיו בניו יתומים חטופה יתחטפו ימיו קטופה יתקטפו ימיו וכל המאריך באמן מאריכין לו ימיו ושנותיו רב ושמואל הוו יתבי בסעודתא אתא רב שימי בר חייא הוה קמסרהב ואכיל א''ל רב מה דעתך לאיצטרופי בהדן אנן אכילנא לן א''ל שמואל אלו מייתו לי ארדיליא וגוזליא לאבא מי לא אכלינן תלמידי דרב הוו יתבי בסעודתא על רב אחא אמרי אתא גברא רבא דמברך לן אמר להו מי סבריתו דגדול מברך עיקר שבסעודה מברך והלכתא גדול מברך אע''ג דאתא לבסוף: אכל דמאי וכו': הא לא חזי ליה כיון דאי בעי מפקר להו לנכסיה והוי עני וחזי ליה דתנן מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי ואמר רב הונא תנא ב''ש אומרים אין מאכילין את העניים ואת האכסניא דמאי: מעשר ראשון שנטלה תרומתו: פשיטא לא צריכא אלא שהקדימו בשבלים והפריש ממנו תרומת מעשר ולא הפריש ממנו תרומה גדולה וכדר' אבהו דאמר ר' אבהו אמר ריש לקיש מעשר ראשון שהקדימו בשבלים פטור מתרומה גדולה שנאמר {במדבר יח-כו} והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר מעשר מן המעשר אמרתי לך ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר אמר ליה רב פפא לאביי אי הכי אפילו הקדימו בכרי נמי אמר ליה עליך אמר קרא

 רש"י  ולא בידים מזוהמות. בנטילת מים אחרונים: ממערבא. לפי שהיה רבין רגיל לעלות מבבל לא''י ולומר הוא דבריו משמו של ר' יוחנן: בפתח הראוי למזוזה. כלומר בכניסת כל פתחים למעוטי דרכים ופרצות: לטעום איתמר. אין חלוק בדבר אלא שחייב לומר בלשון רבו: קדים. רבה בר בר חנה לישב על השולחן ולשנות לבנו הלכות סעודה לפי שהחתן רגיל לבצוע והיה מלמדו היאך יעשה: לבצוע. לפרוס הפרוסה מן הפת: עד שיכלה אמן מפי העונים. אמן אחר ברכת המוציא דאף עניית אמן מן הברכה היא ואמרי' בפרק כיצד מברכין (דף לט:) צריך שתכלה ברכה קודם בציעה: חטופה. שקורין את האלף בחטף ולא בפתח ואומר אמן והוא צריך לומר אמן: קטופה. שמחסר קריאת הנו''ן שאינו מוציאה בפה שתהא נכרת: יתומה. שלא שמע הברכה אלא ששמע שעונין אמן והא דאמרינן בהחליל (סוכה נא:) שבאלכסנדריא של מצרים היו מניפים בסודרים כשהגיע עת לענות אמן אלמא לא שמעי וקא ענו הנהו מידע ידעי שהם עונים אחר ברכה ועל איזו ברכה הם עונים אלא שלא היו שומעים את הקול: ולא יזרוק ברכה מפיו. במהירות שדומה עליו כמשא אלא שחוק קבוע הוא לו: וקא מסרהב ואכיל. ממהר לאכול כדי להצטרף לזימון ויזמנו עליו: אכילנא לן. גמרה לן סעודתנו קודם שבאת ואי אתה מחייבנו עוד בזימון: אילו מייתו לי ארדיליא וגוזליא לאבא. שמואל חביבין עליו ארדיליא בקנוח סעודה והן כמהין ופטריות ולרב היו חביבין גוזלות ושמואל היה קורא לרב אבא לכבודו: מי לא אכלינן. הלכך לא גמרה סעודתא ומצטרף: עיקר שבסעודה. אחד מאותן שהיו בתחלת ההסבה: הא לא חזי ליה. והויא לה ברכת זמון הבאה בעבירה וכתיב (תהלים י) בוצע ברך נאץ ה' ואמר מר (בב''ק דף צד.) הרי שגזל סאה של חטים וטחנה ואפאה וברך עליה אין זה מברך אלא מנאץ: דמאי. חטין הלקוחים מע''ה ספק עשרן ספק לא עשרן: אכסניא. חיל של מלך שמטיל על בני העיר לזונם בשובם ממלחמתו והרי הם כעניים לפי שהם שלא במקומם: מאכילים את העניים דמאי. דרוב עמי הארץ מעשרים הם וחומרא דרבנן בעלמא הוא: שהקדימו בשבלים. לוי קדם את הכהן ונטל מעשר בשבלים קודם שנטל כהן תרומה גדולה והכהן היה לו ליטול תרומה גדולה תחלה א' מנ' דרחמנא קרייה ראשית וכתיב (שמות כב) מלאתך ודמעך לא תאחר נמצאת תרומה גדולה של כהן בתוך המעשר הזה אחד מחמשים שבו לבד מתרומת מעשר שעל הלוי להפריש תרומה ממעשרו: וכדרבי אבהו. אשמעינן מתניתין דהכי הוא כדרבי אבהו דפטר ליה ללוי מתרומה גדולה שבו: (רש"י)

 תוספות  אין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך. ותימה מההוא סבא דערבי פסחים (דף קו.) דגחין ושתי אלמא דשתי קודם המברך שמא יש חלוק בין אכילה לשתיה אי נמי יש לומר דלא שתה אלא להראות לו מעשה שלא היה צריך לומר יותר ובירושלמי יש כשיש לכל אחד ככרו או כוסו בידו יכולים לשתות אפי' קודם המברך וגבי ההוא סבא היה לו כוסו בידו והכי איתא בירושלמי אמר רבי בון בשם רב אין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך ריב''ל אמר שותין אע''פ שלא שתה המברך ולא פליגי רבי בון בשם רב שזקוק לכוס אחד דריב''ל דהיה לכל אחד כוסו בידו וכן עשה רבינו שמשון בחופה אחת שבצע החתן המוציא והיה בוצע רבינו שמשון הפת שהיה לפניו ואוכל והשר מקוצי היה אומר אם בצע המברך ונתן לכל אחד חלקו אין צריך להמתין כל אחד עד שיטעום המברך והא דאמרי' הכא אין המסובין רשאין לטעום כו' היינו להקדים ולבצוע מן הפת שבצע המברך אבל אחר שנתן לכל אחד חלקו אין קפידא וכן צריך לומר בסמוך הבוצע הוא פושט ידיו תחלה לטבול פתו ואם בא לחלוק כבוד לרבו רשאי ואמאי והא אין המסובין רשאין לטעום וכו' ואין לומר דמן הטבול לחודיה קאמר אך המברך אוכל קודם דא''כ מה כבוד היה זה אבל לפי מה שפירשתי ניחא ויש מפרש פושט ידיו תחלה בקערה להתחיל באכילה ומכאן משמע שאין צריך למזוג מכוס ברכה לשאר כוסות היכא שיש בפני האורחים כוסות שאינן פגומות אבל אם אותן כוסות פגומות יש קפידא.: אמן יתומה. שאין שומע הברכה מפי המברך ועונה אחר האחרים ששמעו אמן תימה דהא אמרינן בסוכה (פ''ה דף נא:) באלכסנדריא של מצרים שהיה שם קהל גדול ולא היו יכולים כולם לשמוע מפי המברך והיו מניפים בסודרים כדי שידעו חתימת הברכות ויענו אמן וי''ל שהיו יודעים באיזו ברכה החזן עומד אמנם לא היו שומעים אותו אבל הכא מיירי שאינם יודעים כלל היכן החזן עומד ומתפלל ובאיזו ברכה הוא עומד אלא עונה אחר האחרים בלא שמיעה ולא ידיעה: כל המאריך באמן מאריכין לו ימיו ושנותיו. ובלבד שלא יאריך יותר מדאי וטעמא לפי שאין קריאת התיבה כמשמעה כשהוא מאריך יותר מדאי ומסקנא דמלתא דאין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי רוב העונים: אילו מייתו לי ארדיליא וכו'. משמע דכן הלכה דרב נמי לא פליג אבל אי אמר הב לן ונבריך שהסיחו דעתם מלאכול אין שלישי מצטרף עמהם: והלכתא גדול מברך. ומיהו אם הגדול נותן רשות לקטן לברך שפיר כדאשכחן (לעיל מג. מו:) דאמר ליה לרב משי ידך וכו': ומאכילין את האכסניא דמאי. מיירי באכסניא ישראל ומוטלין עליהם לזונם והם כעניים ודוקא דמאי אבל טבל לא דקספו להו איסור מיתה ואי נמי באכסניא של נכרים שהטיל עליהם המלך מכל מקום דוקא דמאי אבל טבל לא דאם כן פורע חובו מממונו של כהן: ואמר רב הונא תנא בש''א אין מאכילין. וא''ת רב הונא טעמא דב''ש אתא לאשמעי' דהכי פריך בכמה דוכתין ויש לומר דקא משמע לן דאי משכחת תנא דאמר אין מאכילין בית שמאי היא ולא תיחוש לאותה משנה או ברייתא: (תוספות)

 רשב"א  אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילא משמיה דרב אין המסובין רשאין לטעום כלום עד שיטעום הבוצע. ואם תאמר והא אמרינן בפסחים (קו, א) גבי רב אשי דאקלע למחוזא, ואמרו ליה ליעבד לן מר קדושא רבא וכו', עד דחזייה לההוא סבא דקא גחין ושתי קרי אנפשיה החכם עיניו בראשו, אלמא המסובין רשאין לטעום קודם שיטעום המברך. יש לומר דהתם בשהיה כוס ביד כל אחד ואחד ולא היו צריכין להמתין לכוסו של מברך והכא בשהיו זקוקין לככר שביד המברך, והכין איתא בהדיא בירושלמי בריש פרק כיצד מברכין (פ"ו, ה"א) דגרסי' התם: ר' אבא בשם רב מסובין אסורין לטעום כלום עד שיטעום המברך. רבי יהושע בן לוי אמר שותים אע"פ שלא שתה המברך, ופליג, מה דאמר רב בשהיו כולן זקוקין לככר אחד, מה דאמר רב יהושע בן לוי בשהיה כל אחד ואחד כוסו בידו. ומכאן נשמע מיהא שאם היו כולן זקוקין לכוס אחד או לככר אחד אף על פי שנתן המברך מכוסו לכוס ריקן שביד המסובין או שנתן לפניהם מככרו קודם שיטעום שאין אחד מהן רשאי לטעום עד שיטעום המברך, ואמרינן תו בירושלמי (שם): רב כד הוה קצי הוה טעים בשמאליה ומפליג בימיניה. ועוד שמעינן מההיא דירושלמי שאין צריך לשפוך מכוס של ברכה בשאר כוסות, דהא בשהיה כוס ביד כל אחד ואחד כל אחד שותה כוסו קודם המברך אם רצה. ואמרו בתוספות רבותינו הצרפתים ז"ל שאלו היו הכוסות פגומין שאינן ראוין לברכה, אז צריך ליתן מכוס של ברכה לכוס זה הפגום. ונראין הדברים, לפי שאין הכוס הפגום ראוי לברכה, לפיכך כשהוא שותה צריך מן היין שהיה ראוי לברכה. ולענין המוציא גם כן בשהיה ככר לפני כל אחד ואחד אין המסובין צריכין לטעום מככר הברכה. והא דאמרינן לעיל (מו, א) בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה. ואמרינן נמי (מ, א) טול ברוך טול ברוך אין צריך לחזור ולברך, דמשמע מנייהו שצריכין המסובין לאכול מככר שבירך עליו, התם כשהיו כולן זקוקין לככר אחד, וכדאיתא בירושלמי שכתבנו. הא דתנן: מאכילין את העניים דמאי ואת אכסניא דמאי. נחלקו בה אמוראי בירושלמי בפ"ג מדמאי (ה"א), איכא מאן דמוקי לה באכסניא דארמאי, ואיכא מאן דמוקי לה אפילו באכסניא דישראל. (רשב"א)


דף מז - ב

{במדבר יח-כח} מכל מעשרותיכם תרימו ומה ראית האי אידגן והאי לא אידגן: מעשר שני והקדש שנפדו: פשיטא הב''ע כגון שנתן את הקרן ולא נתן את החומש והא קמ''ל דאין חומש מעכב: השמש שאכל כזית: פשיטא מהו דתימא שמש לא קבע קמ''ל: והכותי מזמנין עליו: אמאי לא יהא אלא עם הארץ ותניא אין מזמנין על ע''ה אביי אמר בכותי חבר רבא אמר אפילו תימא בכותי ע''ה והכא בע''ה דרבנן דפליגי עליה דר' מאיר עסקינן דתניא איזהו ע''ה כל שאינו אוכל חוליו בטהרה דברי ר''מ וחכמים אומרים כל שאינו מעשר פירותיו כראוי והני כותאי עשורי מעשרי כדחזי דבמאי דכתיב באורייתא מזהר זהירי דאמר מר כל מצוה שהחזיקו בה כותים הרבה מדקדקין בה יותר מישראל ת''ר איזהו ע''ה כל שאינו קורא ק''ש ערבית ושחרית דברי ר' אליעזר רבי יהושע אומר כל שאינו מניח תפילין בן עזאי אומר כל שאין לו ציצית בבגדו ר' נתן אומר כל שאין מזוזה על פתחו ר' נתן בר יוסף אומר כל שיש לו בנים ואינו מגדלם לת''ת אחרים אומרים אפי' קרא ושנה ולא שמש ת''ח הרי זה ע''ה א''ר הונא הלכה כאחרים רמי בר חמא לא אזמין עליה דרב מנשיא בר תחליפא דתני ספרא וספרי והלכתא כי נח נפשיה דרמי בר חמא אמר רבא לא נח נפשיה דרמי בר חמא אלא דלא אזמין ארב מנשיא בר תחליפא והתניא אחרים אומרים אפילו קרא ושנה ולא שמש ת''ח הרי זה ע''ה שאני רב מנשיא בר תחליפא דמשמע להו לרבנן ורמי בר חמא הוא דלא דק אבתריה ל''א דשמע שמעתתא מפומייהו דרבנן וגריס להו כצורבא מרבנן דמי: אכל טבל ומעשר וכו': טבל פשיטא לא צריכא בטבל טבול מדרבנן ה''ד בעציץ שאינו נקוב: מעשר ראשון כו': פשיטא לא צריכא כגון שהקדימו בכרי מהו דתימא כדאמר ליה רב פפא לאביי קמ''ל כדשני ליה: מעשר שני וכו': פשיטא לא צריכא שנפדו ולא נפדו כהלכתן מעשר שני כגון שפדאו על גבי אסימון ורחמנא אמר {דברים יד-כה} וצרת הכסף בידך כסף שיש (לו) עליו צורה הקדש שחללו על גבי קרקע ולא פדאו בכסף ורחמנא אמר {ויקרא כז-יט} ונתן הכסף וקם לו: והשמש שאכל פחות מכזית: פשיטא איידי דתנא רישא כזית תנא סיפא פחות מכזית: והנכרי אין מזמנין עליו: פשיטא הכא במאי עסקינן בגר שמל ולא טבל דאמר רבי זירא א''ר יוחנן לעולם אינו גר עד שימול ויטבול וכמה דלא טבל נכרי הוא: נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן: אמר רבי יוסי קטן המוטל בעריסה מזמנין עליו והא תנן נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם הוא דאמר כרבי יהושע בן לוי דאמר ריב''ל אף על פי שאמרו קטן המוטל בעריסה אין מזמנין עליו אבל עושין אותו סניף לעשרה ואמר ריב''ל תשעה ועבד מצטרפין מיתיבי מעשה ברבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה שחרר אין לא שחרר לא תרי אצטריכו שחרר חד ונפיק בחד והיכי עביד הכי והאמר רב יהודה כל המשחרר עבדו עובר בעשה שנאמר {ויקרא כה-מו} לעולם בהם תעבודו לדבר מצוה שאני מצוה הבאה בעבירה היא מצוה דרבים שאני ואמר ריב''ל לעולם ישכים אדם לבית הכנסת כדי שיזכה וימנה עם עשרה הראשונים שאפילו מאה באים אחריו קבל עליו שכר כולם שכר כולם סלקא דעתך אלא אימא נותנין לו שכר כנגד כולם אמר רב הונא תשעה וארון מצטרפין א''ל רב נחמן וארון גברא הוא אלא אמר רב הונא תשעה נראין כעשרה מצטרפין אמרי לה כי מכנפי ואמרי לה כי מבדרי אמר רבי אמי שנים ושבת מצטרפין אמר ליה רב נחמן ושבת גברא הוא אלא אמר רבי אמי שני תלמידי חכמים המחדדין זה את זה בהלכה מצטרפין מחוי רב חסדא כגון אנא ורב ששת מחוי רב ששת כגון אנא ורב חסדא א''ר יוחנן קטן פורח מזמנין עליו תנ''ה קטן שהביא שתי שערות מזמנין עליו ושלא הביא שתי שערות אין מזמנין עליו ואין מדקדקין בקטן הא גופא קשיא אמרת הביא שתי שערות אין לא הביא לא והדר תני אין מדקדקין בקטן לאתויי מאי לאו

 רש"י  מכל מעשרותיכם. בפרשת לוים כתיב ואל הלוים תדבר וכתיב בהאי קרא את כל תרומת ה' כל צד תרומה שבו חייבים להפריש ממנו: האי אידגן. משעה שנתמרח בכרי נעשה דגן וכיון דאיקרי דגן חלה עליו רשות כהן תחלה דכתיב ראשית דגנך תתן לו אבל בשבלים לא אידגן ולא חלה עליו רשות כהן: מעשר שני והקדש. אם הבעלים פודין אותו מוסיפין חומש: לא קבע. אין לו קביעות לפי שהולך ובא: והכא בע''ה דרבנן. ברייתא דקתני אין מזמנין על ע''ה בע''ה דרבנן: דפליגי עליה דר''מ. וקאמרי כשאינו מעשר פירותיו הלכך כותי מזמנין עליו דעשורי מעשר: איזהו ע''ה. שדברו חכמים בכל מקום: שלא שמש ת''ח. הוא הגמרא התלויה בסברא שהיו נותנים לדברי משנה טעם והיו מתאספים יחד ועוסקים בכך והיא דוגמת הגמרא שסדרו האמוראים: לא אזמין עליה. רמי בר חמא לא רצה לצרפו לשלשה לזמון: דמשמע. משמש: ורמי בר חמא הוא דלא דק. לא בדק לשאול מדת רב מנשיא: שלא נטלה תרומתו. קס''ד תרומת מעשר קאמר: פשיטא. דאין מזמנין דהיינו טבל: שהקדימו בכרי. לאחר שנתמרח והוקבע לתרומה מן התורה קדם לוי את הכהן ונטל מעשר ראשון תחלה ואחד מחמשים שבו היה ראוי לתרומה גדולה לכהן ושלא ניטלה תרומתו דקתני לאו תרומת מעשר קאמר אלא תרומה גדולה: מהו דתימא כדאמר ליה רב פפא לאביי. לעיל אי הכי אפילו הקדימו בכרי נמי קמ''ל: אסימון. כסף שלא נקבע בו צורה וקורין לו פלזו''ן {פלדו"ן: עשת, גולם (חתיכת מתכת לפני שהוטבעה בה צורת מטבע)} בלע''ז: עד שימול ויטבול. ביבמות (ד' מו:) נפקא לן מויקח משה את הדם ויזרוק על העם ואין הזאה בלא טבילה: סניף. חבור לזימון עשרה וכי אמר רב אסי נמי לעשרה קאמר: מצוה דרבים. להוציא רבים ידי חובתם בקדושה: תשעה נראין כעשרה. מפרש ואזיל לה: אמרי לה כי מכנפי. הוו נראים כעשרה שאין אדם מבחין בהן כל כך מתוך שהן יחד: ואמרי לה כי מבדרי. נראין טפי מרובין: שני תלמידי חכמים המחדדין זה את זה בהלכה מצטרפין. להיות שלשה: קטן פורח. שהביא סימנים ולא בא לכלל שניו: (רש"י)

 תוספות  אמר רב הונא הלכה כאחרים. והאידנא אין אנו מדקדקים ורגילים אנו לזמן בע''ה כדאמרינן בחגיגה (פ''ג דף כב.) כמאן מקבלינן האידנא סהדותא מע''ה כמאן כרבי יוסי כדי שלא יהא כל אחד הולך ובונה במה לעצמו: מצוה דרבים שאני. מכאן קשה לה''ג דפירש דמי שמת לו מת בי''ט האחרון דאבילות נוהג ולא אתי י''ט האחרון דרבנן ודחי אבילות דאורייתא דכתיב (עמוס ח) ואחריתה כיום מר דהכא חזינן דאתיא תפלה דרבנן ודחיא קרא דלעולם בהם תעבודו וכן משמע נמי בריש כתובות (דף ד.) גבי חתן נוהג ז' ימי המשתה ואח''כ נוהג ז' ימי אבילות ומדשבעת ימי המשתה מבטלין אבלות דאורייתא כל שכן יום טוב שני: קטן פורח מזמנין עליו. פרש''י שהביא שתי שערות ועדיין לא הגיע לי''ג שנה ויום אחד ולא נהירא דא''כ אמאי אמר בסמוך לאתויי קטן פורח היינו שהביא שתי שערות דקתני בברייתא בהדיא ע''כ פר''ח קטן פורח בתוך י''ג שנה ועדיין לא הביא שתי שערות ידועות שאינן גדולות כדי לכוף ראשן לעיקרן שכן הוא שיעורם ולהכי קרי ליה פורח שפרחו וצמחו בו שערות אבל אינן גדולות כל השיעור והשתא ה''פ אמרת הביא דמשמע הביא דוקא והדר קתני אין מדקדקין בקטן דמשמע אפילו לא הביא אלא ש''מ לאתויי קטן פורח ואתי סיפא לגלויי רישא דמה שהוא אומר ברישא הביא שתי שערות היינו פורחות שאינן שערות ממש וכדפירש שנכנס בתוך י''ג שנה וא''ת והא אמרינן לעיל קטן המוטל בעריסה עושין אותו סניף וי''ל דהתם איירי בעשרה והכא מיירי בשלשה או שמא פליגי אהדדי: (תוספות)

 רשב"א  קמ"ל דאין חומש מעכב. ואע"ג דבעי לה במציעא (בפרק הזהב נד, א) חומש מעכב או לא מעכב ולא פשטוה מיהא מתני', משום דאיכא לדחויה דבכדי נקטה ואגב שארה נקטה. וכותי עשורי מעשר. פירוש: לאו בסתם כותי קאמר דהא קיימא לן סתם כותיים אינן מעשרין, וכדתנן (דמאי פ"ז, מ"ד. גיטין כה, א): הלוקח יין מבין הכותיים מערב שבת אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה עשרה מעשר ראשון תשעה מעשר שני, אלמא אפילו תרומה נמי לא מפרשי כעם הארץ. אלא הכא ודאי בכותיים המעשרין קאמר דכיון דהחזיקו בה לא חיישינן לה, דכל מצוה שהחזיקו בה הרבה מדקדקין בה. ומיהו עכשיו עשאום כנכרים גמורין כדאמרינן בחולין (ו, א). הא דתנו רבנן איזהו עם הארץ וכו'. הלכה כאחרים שאפילו קרא ושנה ולא שמש תלמידי חכמים אין מזמנין עליו, דהא רמי בר חמא עבד עובדא הכי. ומיהו אי אמר שמעתא מפומיהו דרבנן הרי זה כשמש תלמידי חכמים כדאמרינן ברב מנשיא בר תחליפא. וכתב הגאון רב האי ז"ל והשתא רבנן לא זהירי בה בהא מילתא וקא מקילי בה. מעשר שני שפדאו על ידי אסימון. פירש רש"י ז"ל: אסימון פלאטון שאין עליו צורה, והוא הנכון. ובפרק הזהב (בבא מציעא מד, א) הארכתי בה. (רשב"א)


דף מח - א

לאתויי קטן פורח. ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רב נחמן קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו אביי ורבא הוו יתבי קמיה דרבה אמר להו רבה למי מברכין אמרי ליה לרחמנא ורחמנא היכא יתיב רבא אחוי לשמי טללא אביי נפק לברא אחוי כלפי שמיא אמר להו רבה תרווייכו רבנן הויתו היינו דאמרי אינשי . בוצין בוצין מקטפיה ידיע: א''ר יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב תשעה אכלו דגן ואחד אכל ירק מצטרפין א''ר זירא בעאי מיניה מרב יהודה שמנה מהו שבעה מהו א''ל לא שנא ששה ודאי לא מיבעיא לי א''ל רבי ירמיה שפיר עבדת דלא איבעיא לך התם טעמא מאי משום דאיכא רובא הכא נמי איכא רובא ואיהו סבר רובא דמינכר בעינן. ינאי מלכא ומלכתא כריכו ריפתא בהדי הדדי ומדקטל להו לרבנן לא הוה ליה איניש לברוכי להו אמר לה לדביתהו מאן יהיב לן גברא דמברך לן אמרה ליה אשתבע לי דאי מייתינא לך גברא דלא מצערת ליה אשתבע לה אייתיתיה לשמעון בן שטח אחוה אותביה בין דידיה לדידה אמר ליה חזית כמה יקרא עבדינא לך אמר ליה לאו את קא מוקרת לי אלא אורייתא היא דמוקרא לי דכתיב {משלי ד-ח} סלסלה ותרוממך תכבדך כי תחבקנה אמר ליה קא חזית דלא מקבל מרות יהבו ליה כסא לברוכי אמר היכי אבריך ברוך שאכל ינאי וחביריו משלו שתייה לההוא כסא יהבו ליה כסא אחרינא ובריך א''ר אבא בריה דרב חייא בר אבא (א''ר יוחנן) שמעון בן שטח דעבד לגרמיה הוא דעבד דהכי אמר ר' חייא בר אבא אר''י לעולם אינו מוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן מיתיבי רשב''ג אומר עלה והסיב עמהם אפילו לא טבל עמהם אלא בציר ולא אכל עמהם אלא גרוגרת אחת מצטרף אצטרופי מצטרף אבל להוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן איתמר נמי אמר רב חנא בר יהודה משמיה דרבא אפי' לא

 רש"י  לאתויי קטן פורח. שאין מדקדקין בו אם בא לכלל שנים או לאו ומה הן שנים י''ג שנים ויום אחד: טללא. גג: מקניה. מקן שלו מקטנותו: בוצין. דלעת ואית דגרסי מקטפיה וקטף הוא שרף האילן כלומר משעה שהוא חונט ויוצא מתוך השרף ניכר אם יהיה טוב: ואיהו סבר. רבי זירא שהיה קובל ומתחרט על שלא שאל על הששה סבר דילמא רובא דמנכר שפיר בעינן דליכול דגן ואי בעי מיניה ששה לא היה מתיר: ינאי מלכא. ממלכי בית חשמונאי היה והרג חכמי ישראל שבאו לפסלו מן הכהונה במסכת קידושין (דף סו.): סלסלה ותרוממך. סיפיה דקרא תכבדך כי תחבקנה: היכי אבריך. ולא נהניתי אומר נברך שאכל ינאי וחביריו משלו בתמיה: שמעון בן שטח דעבד. שבירך להוציאם ידי חובתם בשביל כוס אחד ששתה: לגרמיה הוא דעבד. אין אדם מודה לו: עד שיאכל כזית דגן. ומכי אכל כזית דגן מיהא מפיק אף על גב דכזית דגן שיעורא דרבנן הוא כדאמר בפרק מי שמתו (דף כ:) מיהו כיון דמיחייב מדרבנן מחוייב בדבר קרינן ביה ומוציא רבים ידי חובתן וא''ת בקטן שהגיע לחינוך הא לא אמר הכי ההוא אפי' מדרבנן לא מיחייב דעליה דאבוה הוא דרמי לחנוכיה. ובעל ה''ג פסק דוקא דאכלו אינהו כזית או כביצה דכוותיה אבל אכלו ושבעו לא מפיק ואי אפשר להעמידה דהא ינאי וחבריו אכלו ושבעו ואפקינהו שמעון בן שטח ואע''ג דלגרמיה הוא דעבד טעמא משום דלא אכל כזית דגן הא אכל כזית דגן הכי נמי: (רש"י)

 תוספות  ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא קטן היודע. משמע דקאי נמי ארבי יוחנן ולא נהירא שהרי אין דרך הגמרא שסותר דברי אמוראים והברייתא שהביא ראיה לדברי ר' יוחנן בלא שום טעם וי''ל דקאי אקטן פורח כלומר קטן פורח מזמנין עליו היינו דוקא היודע למי מברכין ותרווייהו בעינן ולפירושינו צ''ל דלא מייתי עובדא דאביי ורבא לענין אזמוני עלייהו אלא לפרש מהו קטן היודע למי מברכין דמסתמא לא פורחים הוו דאם כן מהו רבותייהו אם יודעים למי מברכין ורבה נמי דעבד היינו להראות שיש בהם בינה והם קטנים ולא מזמנין עלייהו. ואומר ר''ת אף על פי דלית הלכתא ככל הני שמעתתא מיהו הלכה כריב''ל דאמר קטן ממש עושין אותו סניף לעשרה והכא דבעינן פורח ויודע היינו דוקא בשלשה ולית הלכתא ככל הני שמעתתא לא קאי אריב''ל ודיקא נמי שהרי מפסיק הגמרא בינתיים באותו מעשה [דר' אליעזר] דלעולם ישכים אדם ותניא כוותיה אלא קאי אהני שמעתתא דבתר תניא כוותיה דישכים כגון תשעה וארון ושבת ושנים ותשעה נראין כעשרה ושנים מחדדים וקטן פורח אע''ג דתנא ברייתא הכי לאתויי פורח יעמידנה רב נחמן באינו יודע למי מברכין והיינו נמי כריב''ל דאמר לעיל קטן אין מזמנין עליו פי' מוטל בעריסה עד שידע למי מברכין אבל עושין אותו סניף לעשרה פי' לברכת המזון וה''ה לתפלה דבהא לא פליג רב נחמן דכי בעי יודע ופורח כדפי' ה''מ לזמון שלשה אבל לסניף מודה לריב''ל דסניף לעשרה וה''ה לתפלה דקטן מצטרף ודיקא נמי דפריך עלה ממעשה דר' אליעזר שהיה לתפלה לריב''ל דמיירי בבהמ''ז ומיהו תימה דבב''ר (פ' צא) קאמר עלה דריב''ל הדא הוא דתימא לברכת המזון אבל לתפלה לא והיה אומר ר''ת דאין הלכה כן לפי שחולק על הגמרא שלנו דודאי ריב''ל לענין תפלה נמי קאמר מדפריך מעובדא דר' אליעזר דמיירי בתפלה. ויש מצרפין קטן לתפלה רק שיהא חומש בידו ואומר ר''ת דמנהג שטות הוא דכי היכי דאמר אטו ארון גברא הוא ה''נ אטו חומש גברא הוא ועוד הא דקאמר קטן מצטרף היינו אפי' בלא חומש ועוד דלא חזינן בשום דוכתא דמהני אלא בעובדא דעבור השנה כשעולין בעליה בפרקי דרבי אליעזר (פ''ח) דקאמר בשלשה מעברין את השנה ר' אליעזר אומר בעשרה ואם נתמעטו מביאין ספר תורה ועושין עגולה וכו' ואין מזכיר שם שיהא הקטן אוחז הס''ת והתם נמי לא קאמר אלא ספר תורה העשוי בגליון אבל חומשין שלנו לא ומיהו קאמר בירושלמי א''ר יוסי זמנין אכלית עם ר' חלפתא אבא ועם ר' חנינא בר סרסי חביבי ולא מזמנין עלואי עד שהבאתי שתי שערות ומשם משמע דלהצטרף לזמון לא עבדין עובדא עד שיביא שתי שערות הא לתפלה עבדי ומתוך ירושלמי זה פי' ר''י דאין עושין קטן סניף לעשרה לא לתפלה ולא לברכת המזון וגם היה אומר ר''י שגם רבינו תם עצמו לא היה נוהג לעשות כן לעשות קטן סניף לעשרה ולא עשה מעשה והלכך אפי' חומש בידו לא מהני כדפירשנו כיון דלא אתהני קטן לבדו גם חומש בידו לא אתהני ומיהו. קטן פורח ויודע למי מברכין משמע שמברכין עליו גם בשלשה כברייתא וליכא מאן דפליג וזה לשון רבינו שפוסק מסקנא דמלתא אין עושין קטן סניף לעשרה לזמון ולתפלה ולשלשה עד שיביא שתי שערות כעובדא דר' יוסי ברבי חלפתא בירושלמי והא דאמרינן בירושלמי קטן וס''ת עושין אותו סניף אומר ר''י דגרס התם קטן לס''ת כלומר סניף לקריאת התורה קאמר ודוקא התם כדאיתא במגילה (פ''ג דף כג.) דקטן עולה למנין שבעה דקאמר הכל עולין למנין שבעה אפי' קטן אפי' אשה אי לא הוה משום כבוד צבור אבל לשאר דברים לא ואפי' אם אשכחן בשום דוכתא דקטן [וחומש מצטרף] אפי' לתפלה היינו דוקא העשוי בגליון אבל חומשין שלנו לא ולפי' ר''ת חומש אינו מועיל כלל ביד קטן אבל קטן לחוד הוי סניף אבל תרי לא כדקאמר גבי עובדא דר' אליעזר ור''ת פי' דההיא דירושלמי דרבי יוסי בר' חלפתא דוקא בשלשה מיירי: אביי ורבא הוו יתבי וכו'. ואם תאמר היכי דמי אי הוו קטנים פורחים מאי רבותא הוה בהו שהביטו כלפי מעלה אלא צריך לומר דהאי לאו לאזמוני עלייהו קא מנסי להו כי היו קטנים טובא אלא לנסותינהו קא עביד שהיה בהם בינה: תשעה שאכלו דגן ואחד ירק מצטרפין. והכי הלכתא שאחד שאכל ירק או שתה כוס יין מצטרף ואפילו נברך שאכלנו יכולין לומר שהרי שתיה בכלל אכילה ויש שרוצים לומר דהיינו דוקא לזמון עשרה אבל לשלשה לא מצטרפי דהרי לעיל נמי מחמרינן טפי בצירוף שלשה מעשרה ומיהו בירושלמי תני שנים שאכלו פת ואחד ירק מזמנין וכן פסק ר''י בתוספתו והשר מקוצי מפרש דאין הלכה כאותה ברייתא דירושלמי חדא שהרי מסיק עלה התם מתני' כרבן שמעון בן גמליאל כלומר ורבנן פליגי דלא מצטרפי ואין הלכה כיחיד ועוד דא''כ קשה דרבי יוחנן אדר' יוחנן דהכא א''ר יוחנן דלעולם אינו מוציא עד שיאכל כזית דגן הא מצטרף שפיר אפי' לא טעם אלא שתיה כעובדא דר''ש בן שטח ובירושלמי קא''ר יוחנן לעולם אין מזמנין עד שיאכל כזית ומשמע אפי' מצטרף אלא ש''מ כאן לעשרה ובירושלמי איירי בזמון שלשה ולהשלים לעשרה אפי' איכא שנים ושלשה ששתו מצטרפין ושתיה בכלל אכילה ולא קפדינן אלא ארובא דמינכר: עד שיאכל כזית דגן. משמע שאם אכל כזית דגן שיכול להוציא אף אחרים שאכלו על השובע ותימה והרי כזית אינו חייב אלא מדרבנן והיכי אתי דרבנן ופטר דאורייתא דהא אמרינן בפרק מי שמתו (ד' כ:) תבא מארה למי שאשתו ובניו מברכים לו ולא מצי לאוקומי [הא] דשרו לקטן שיכול להוציא אביו אלא בדאכל אביו כזית דאתי קטן דרבנן שהגיע לחינוך ופטר אביו שאינו חייב אלא מדרבנן הא אם אכל אביו כדי שביעה אינו יכול לפטרו ופרש''י דמחויב דרבנן מחויב קרינן ביה אבל (תוספות)

 רשב"א  ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רב נחמן קטן היודע למי מברכים מזמנין עליו. פירש רב האי גאון ז"ל: דלית הלכתא לא כרבי יהושע בן לוי דאמר תשעה וקטן מצטרפין, ולא כוותיה דאמר תשעה ועבד מצטרפין, ולא כרב הונא דאמר תשעה וארון, ולא כוותיה בתשעה ונראין כעשרה, ולא כר' אמי דאמר דשנים ושבת מצטרפין, ולא כוותיה בשני תלמידי חכמים המחדדין זה את זה בהלכה, ולא כר' יוחנן בקטן הפורח עד שיביא שתי שערות, דאמרינן בתרה ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רב נחמן קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו, שאינו יודע למי מברכין אין מזמנין עליו. והא ודאי לאו ביודע בלחוד אלא שיודע והביא שתי שערות, דהא לרבי יוחנן בשהוא פורח כלומר שסמניו פורחין והוא קרוב למי שהביא שתי שערות ואינו נראה אלא בדקדוק, ואפילו הכי קאמרינן דלית הלכתא ככל הני שמעתתא, אלא עד שיכנס בכלל שלש עשרה ופרחו סימניו ויודע למי מברכין. והאי דשבחוה לאביי דנפק לאבראי ואחוי כלפי שמיא, לאו דוקא הא מילתא אלא ראוהו שהוא יודע את בוראו ידיעה שלמה כידיעת גדולים ויודע ששכינתו בשמים. זהו תורף פירוש גאון ז"ל. ופירוש לפירושו דאנן לא דחינן ברייתא דאין מדקדקין בקטן מקמי הא דרב נחמן, אלא פירושיה דר' יוחנן הוא דדחינן דאיהו סבר דכולה מילתא תליא בפורח, ורב נחמן אמר דאפילו פורח אין מזמנין עליו עד שיהא כגדול בדעותיו וידע למי מברכין, ופירוש פורח שהביא שתי שערות לאחר שבא לכלל שלש עשרה שנה, אלא שאין סימניו גדולים כדי לכוף ראשן לעיקרן שהוא שעור סימני גדלות ממש אלא שהן פורחין ויוצאין, ולפיכך כל שהוא קטן כזה שלא נגמרו סמניו לגמרי מדקדקין אחריו ואם ידע למי מברכין מזמנין עליו ואם לאו אין מזמנין עליו. אבל אם גמרו סימניו אין מדקדקין אחריו אלא מזמנין עליו, ואין בודקין אחריו אם יודע למי מברכין, והיינו דאמר רב נחמן קטן, כלומר שלא נגמרו סימניו עדיין לגמרי אפילו הכי אם יודע מזמנין עליו. והכין נמי אמרו בירושלמי (ה"ב) דאין מזמנין עליו עד שיביא שתי שערות, דגרסינן התם: אמר ר' ברכיה כמה זמנין אכלית עם ר' חלפתא אבא ועם ר' אינייא בר סיסי חביבי ולא זמינו עלי עד שהבאתי שתי שערות. ואף בתוס' רבותינו הצרפתים ז"ל הסכימו לכך. והרב אלפסי ז"ל כתב דכיון דקרי ליה קטן אפילו בן עשר בן תשע כשהוא יודע למי מברכין מזמנין עליו, ובן עשר בן תשע דנקט נראה מפני שהוא זמן חינוכו. ומיהו ראית הרב ז"ל אינה נראית בעיני ראיה, דשפיר קרי ליה קטן כל שלא גמרו סימניו. ותדע לך דהא בברייתא קתני לה בהדיא קטן שהביא שתי שערות, ושערות קאמר ולא שומא, דאלמא בשהביא שתי שערות ונכנס בכלל שלש עשרה שנה קאמר, דאי לא, שומא בעלמא נינהו ואפילו הכי קרי ליה קטן. וטעמא כדאמרית דכל שלא גמרו סימניו להיותן גדולים לכוף ראשן לעיקרן עדיין קטן קרינן ליה, וכפשטה דשמעתין וכדמפורש בירושלמי (שם) טפי עדיף למיעבד. תשעה שאכלו דגן ואחד אכל ירק מצטרפין. ואסיק אפילו שבעה שאכלו דגן ושלשה שאכלו ירק מצטרפין אבל ששה לא דרובא דמינכר בעינן. ודוקא לאיצטרופי אבל להוציא את הרבים ידי חובתן, עד דאכל כזית דגן. ושמעון בן שטח שהוציא ינאי וחביריו לדעתא דנפשיה הוא דעבד, כלומר ולא הודו לו חביריו. ולענין שנים שאכלו דגן ואחד ירק אפילו לאיצטרופי לא עד דאיכא תלתא דאכלי דגן. וכן כתב הרב ז"ל בהלכותיו. ואיתא נמי בהדיא בירושלמי דפרקין דגרסינן התם (פ"ז, ה"ב): רבי יעקב בר אחא בשם רבי יוחנן לעולם אין מזמנין עד שיאכל כזית דגן, והא תני שנים פת ואחד ירק מזמנין, מתניתא דרשב"ג היא, פירוש דאמר בברייתא דבסמוך עלה והיסב עמהם אפילו לא טבל עמהם אלא בציר ולא אכל עמהם אלא גרוגרת אחת מצטרפין, וסבירא ליה דלית הלכתא כרשב"ג דרבנן פליגי עליה ולית הלכתא כותיה. והא דאקשינן מינה בסמוך לרבי חייא בר אב א"ר יוחנן, דילמא בגמרין סברי דלא פליגי עליה וכדטעי בה נמי דהוה סבירא להו דאפילו להוציא את הרבים אמרה. והא דאהדרינן איצטרופי הוא דמצטרף וכו', ולא דחי הא מני רשב"ג היא וחלוקין עליו חבריו, היינו טעמא משום דבעי לתרוצה אליבא דכלהו תנאי וכקושטא דמילתא דאפילו רבן שמעון בן גמליאל לא אמרה אלא לאיצטרופי. ומיהו לענין צירוף של שלשה פליגי רבנן עליה. כך נראה לי. אבל בתוספות אמרו דאפילו לשלשה מצטרף. יהבו ליה כסא אחרינא ובריך ברכת מזונא. איכא למידק והא מכיון דיהבו ליה כסא קמייתא הא איתסר להו לינאי וחבריו למיכל, ואם כן מעתה לא הוה חזי שמעון בן שטח לאיצטרופי בהדייהו, וכדאמרי לעיל (מז, א) שמואל ורב כרוך ריפתא, בתר דכרוך אתא רב שימי בר חייא הוה קא מסרהב ואכיל, אמר ליה רב מאי דעתיך דמצטרפת בהדן אנן גמרה לן סעודתין, ושמואל נמי לא אהדר ליה לרב אלא משום דאכתי לא איתסר להו למיכל דהא אי מייתו להו ארדיא וגוזליא אכלי. אלמא לכולי עלמא אי גמרי סעודה לגמרי לא מיצטרף. ותירצו בתוספות דהא דינאי באמצע סעודה אמרו כן מאן יהיב לן גברא דמברך לן. ולא נהירא. ולדידי מסתברא דבהא נמי דעבד לגרמיה הוא דעבד. הא דאמרינן: איצטרופי מצטרף אבל להוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן. איכא למידק ואפילו אכל כזית היאך מוציא מי שאכל ושבע, דהא כזית דגן דרבנן, וכדאמרינן לעיל בפרק מי שמתו (כ, ב) אני אמרתי ואכלת ושבעת והם דקדקו על עצמן עד כזית ועד כביצה. ועל זה דחק עצמו הרב בעל ההלכות ואמר דאינו מוציא אלא מי שאכל שיעורא דרבנן כמותו, וההיא דינאי וחבריו הויא תיובתא דהא אינהו מסתמא אכלו ושבעו ואפילו הכי הוציאן שמעון בן שטח, ועד כאן לא אמרינן דשמעון בן שטח לגרמיה הוא דעבד אלא משום דלא אכל כזית דגן הא אלו אכל כזית דגן מוציא לכולי עלמא. ומיהו אפשר היה לומר דכזית דאורייתא וכדמשמע לעיל בפ' כיצד מברכין (לח, ב) גבי רבי יוחנן דאכל זית מליח וברך עליו תחלה וסוף. וכן נמי משמע לקמן בפרקין (מט, ב) דר"מ ורבי יהודה מדאורייתא קאמרי ובקראי פליגי ולרבי יהודה אכילה שיש בה שביעה קרי לכביצה. וההיא דפרק מי שמתו (לעיל כ, ב) ר' עוירא הוא דקאמר לה, ולא קיימא לן כותיה. וההיא דר' צדוק דפרק שני דמסכת סוכה (כז, א) דאמרינן התם וכשנתנו לר' צדוק אוכל פחות מכביצה נטלו ולא בירך אחריו. יש לי לומר דדילמא ר' צדוק כר' יהודה סבירא ליה דכביצה בעינן ופחות מכביצה לא מברכינן עליה כלל דשיעורא דרבנן ליכא כבפחות מכזית לר"מ. ואי נמי לא בירך אחריו מעין שלש אבל בורא נפשות רבות בירך אחריו דהוא ברכה דרבנן לשיעורא דרבנן וכפי הסברא שכתבתי בפ' כיצד מברכין (לח, ב). אלא שאין נראה לי כן, כמ"ש שם. ומכל מקום אכתי שמעתין לא מתרצא דשמעון בן שטח דלא אכיל כלל היכי בריך עלייהו ברכת מזונא והיכי אמר נברך שאכלנו משלו, ומאן דמותיב נמי מדתניא עלה והסיב עמהם אפילו לא טבל עמהם אלא בציר ולא אכל אלא גרוגרת אחת מצטרף, היכי תיסוק אדעתיה דמי שלא אכל כלל ולא שתה אלא טבל בציר מוציא את אחרים ידי חובתן בברכת המזון ויאמר נברך שאכלנו משלו. ויש לומר דמדאורייתא אפילו לא אכל כלל ולא שתה ולא טבל בציר מוציא את אחרים ידי חובתן בברכת המזון ובלבד שיהא המברך מן המחוייבין בברכה כישראל גדול, ומשום דקיימא לן דכל המחויב בדבר מוציא את הרבים ידי חובתן ואפילו יצא מוציא (ר"ה כט, א). ואף על גב דאמרינן בירושלמי דמכלתין בפרק מי שמתו (ה"ג): תני כל מצוות שאדם פטור מוציא אחרים ידי חובתן חוץ מברכת המזון, והא תניא כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא הרבים ידי חובתן הא אם היה חייב מוציא, אמר רבי לא שניא היא ברכת המזון דכתיב וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ מי שאכל הוא יברך. יש לומר דההיא מדרבנן היא הא מדאורייתא אפילו בברכת המזון אף על פי שיצא מוציא. והילכך בזמן שהוא מחויב בברכה כלל באיזה ברכה שהיא אוקמוה אדינא דאורייתא ומוציא אפילו מי שאכל שעורא דאורייתא, אבל כשלא אכל כלל ואינו מחויב עכשיו בברכה כלל אינו מוציא מדרבנן. ומאן דמותיב מההיא דעלה והיסב קסבר דאפילו מחויב בברכת בורא נפשות. ורבי שמעון בן שטח לא שמעינן ליה כולי האי, ודילמא סבירא ליה הכין במי שהוא מחויב בברכה דאורייתא כשותה יין שהוא מחויב בברכת מעין שלש. ואנן למסקנא לא סבירא לן כוותיהו, אלא עד שיאכל כזית דגן דהוי מחויב בברכת המזון ממש מדאורייתא. ואי נמי סבירא להו דכזית מדרבנן, מכל מקום מחויב הוא בחיוב בברכת המזון ממש, ומי שאכל הוא יברך קרינן ביה להוציא אפילו המחויב מדאורייתא. והא דבריך שמעון בן שטח נברך שאכלנו והוא לא אכל אלא שתה כוס יין, תירצו בתוספות משום דשתיה בכלל אכילה. ומכל מקום אכתי קשיא לי דודאי מדקאמר נברך משמע דאיהו נפיק ידי חובתיה באותה ברכה ואנן קיימא לן דג' אינו פוטר מעין ג', וכדמוכח בהדיא בשמעתא דהביאו להם תאנים וענבים בתוך הסעודה וכדכתבינן התם בדוכתא (מא, ב). ולא עוד אלא היכי מצטרף עמהם, וכל שכן מי שלא אכל אלא שטבל עמהם בציר דהא כיון שזה אינו יוצא בברכתן היאך הוא מצטרף והיאך יזמנו עליו והוא אינו בן זימון. אלא שבזו יש לומר דלהצטרף להזכיר את השם הוא דבעינן, ולא בעינן שיאכל דהא אמרינן לעיל (מז, ב) דארון מצטרף וקטן מוטל בעריסה מצטרף. ואף על גב דלא קיימא לן כותייהו מכל מקום שמעינן מינה דלצירוף הזכרת השם לזימון עשרה לא בעינן מחויב ממש בברכת המזון אלא כל שהוא גדול וחייב בברכה כלל מצטרף. ואולי אף הוא אינו יוצא ידי ברכתו בברכה דידהו אלא לזימון בלחוד הוא דמצטרף וחוזר ומברך כברכתו לעצמו, דומיא דיוצא לשוק וקוראין לו ומזמנין עליו והולך לו וחוזר ומברך לעצמו, אבל דשמעון בן שטח קשיא לי. ושמא שמעון בן שטח אף בזו לגרמיה הוא דעבד דסבירא ליה דג' פוטר מעין ג'. ואי נמי שאני יין דמיזן זיין כדאיתא בריש פרק כיצד מברכין (לה, ב) וכענין שאמרו בפ"ק דמכלתין (יב, א) גבי תמרי פתח ובריך אדעתא דנהמא וסיים בדתמרי יצא דאפילו אמר הזן את הכל יצא דתמרי נמי מיזן זיין, וההיא דהביאו לו תאנים וענבים דוקא תאנים וענבים אבל תמרי לא. ומאן דמקשה מברייתא דטבל עמהם בציר, לא דק, וכיון דאדחי לא דייקינן עלה כולי האי. וא"נ לזימון הוא דמצטרף ומוציא אף את האחרים ידי חובתן בברכת המזון והדר מברך בורא נפשות לעצמו. (רשב"א)


דף מח - ב

טבל עמהם אלא בציר ולא אכל עמהם אלא גרוגרת אחת מצטרף ולהוציא את הרבים ידי חובתם אינו מוציא עד שיאכל כזית דגן אמר רב חנא בר יהודה משמיה דרבא הלכתא אכל עלה ירק ושתה כוס של יין מצטרף להוציא אינו מוציא עד שיאכל כזית דגן אמר רב נחמן משה תקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן יהושע תקן להם ברכת הארץ כיון שנכנסו לארץ דוד ושלמה תקנו בונה ירושלים דוד תקן על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ושלמה תקן על הבית הגדול והקדוש הטוב והמטיב ביבנה תקנוה כנגד הרוגי ביתר דאמר רב מתנא אותו היום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב הטוב שלא הסריחו והמטיב שניתנו לקבורה: תנו רבנן סדר ברכת המזון כך היא ברכה ראשונה ברכת הזן שניה ברכת הארץ שלישית בונה ירושלים רביעית הטוב והמטיב ובשבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה ואומר קדושת היום באמצע רבי אליעזר אומר רצה לאומרה בנחמה אומרה בברכת הארץ אומרה בברכה שתקנו חכמים ביבנה אומרה וחכמים אומרים אינו אומרה אלא בנחמה בלבד חכמים היינו תנא קמא איכא בינייהו דיעבד: תנו רבנן מנין לברכת המזון מן התורה שנאמר {דברים ח-י} ואכלת ושבעת וברכת זו ברכת הזן את ה' אלהיך זו ברכת הזמון על הארץ זו ברכת הארץ הטובה זו בונה ירושלים וכן הוא אומר {דברים ג-כה} ההר הטוב הזה והלבנון אשר נתן לך זו הטוב והמטיב אין לי אלא לאחריו לפניו מנין אמרת קל וחומר כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כל שכן רבי אומר [אינו צריך] ואכלת ושבעת וברכת זו ברכת הזן אבל ברכת הזמון {תהילים לד-ד} מגדלו לה' אתי נפקא על הארץ זו ברכת הארץ הטובה זו בונה ירושלים וכן הוא אומר ההר הטוב הזה והלבנון הטוב והמטיב ביבנה תקנוה אין לי אלא לאחריו לפניו מנין תלמוד לומר אשר נתן לך משנתן לך רבי יצחק אומר אינו צריך הרי הוא אומר {שמות כג-כה} וברך את לחמך ואת מימיך אל תקרי ובירך אלא וברך ואימתי קרוי לחם קודם שיאכלנו ר' נתן אומר אינו צריך הרי הוא אומר {שמואל א ט-יג} כבאכם העיר כן תמצאון אותו בטרם יעלה הבמתה לאכול כי לא יאכל העם עד באו כי הוא יברך הזבח אחרי כן יאכלו הקרואים וכל כך למה לפי שהנשים דברניות הן ושמואל אמר כדי להסתכל ביפיו של שאול דכתיב {שמואל א ט-ב} משכמו ומעלה גבוה מכל העם ורבי יוחנן אמר לפי שאין מלכות נוגעת בחברתה אפי' כמלא נימא ואין לי אלא ברכת המזון ברכת התורה מנין אמר ר' ישמעאל ק''ו על חיי שעה מברך על חיי עוה''ב לא כ''ש רבי חייא בר נחמני תלמידו של רבי ישמעאל אומר משום רבי ישמעאל אינו צריך הרי הוא אומר {דברים ח-י} על הארץ הטובה אשר נתן לך ולהלן הוא אומר {שמות כד-יב} ואתנה לך את לחות האבן והתורה והמצוה וגו' ר''מ אומר ומנין שכשם שמברך על הטובה כך מברך על הרעה ת''ל אשר נתן לך ה' אלהיך דיינך בכל דין שדנך בין מדה טובה ובין מדה פורענות רבי יהודה בן בתירה אומר אינו צריך הרי הוא אומר טובה הטובה טובה זו תורה וכן הוא אומר {משלי ד-ב} כי לקח טוב נתתי לכם הטובה זו בנין ירושלים וכן הוא אומר ההר הטוב הזה והלבנון: תניא רבי אליעזר אומר כל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ ומלכות בית דוד בבונה ירושלים לא יצא ידי חובתו נחום הזקן אומר צריך שיזכור בה ברית רבי יוסי אומר צריך שיזכור בה תורה פלימו אומר צריך שיקדים ברית לתורה שזו נתנה בשלש בריתות

 רש"י  ובשבת מתחיל בנחמה. כלומר אינו צריך לא לסיים ולא להתחיל בשל שבת אלא מתחיל ומסיים בנחמה בנין ירושלים קרי נחמה כל היכי דמתחיל בין רחם בין נחמנו: בברכה שתקנו חכמים. בהטוב והמטיב: איכא בינייהו דיעבד. לרבנן בתראי מהדרינן ליה: בדתנא קמא גרסינן אשר נתן לך זו הטוב והמטיב ולא גרסינן ביבנה תקנוה אלא בדרבי: כשהוא שבע. מצוה לברך ולהודות על שבעו: כשהוא רעב. והוא בא להפיק את רעבו ע''י ברייתו של הקב''ה לא כל שכן שזה צריך לברך להקב''ה יותר: אינו צריך. לק''ו זה ולא גרסי' בדרבי אשר נתן לך זה הטוב והמטיב: אלא וברך את לחמך. ברך על לחמך: כי הוא יברך הזבח ואחרי כן יאכלו הקרואים. למדך שטעון לברך לפני אכילה על הזבח הוא אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו לאכול את הזבח והיכן צונו והבשר תאכל (דברים יב): וכל כך למה. היו מאריכות בדבריהן: שאין מלכות נוגעת בחברתה. לפי ששמואל היה מנהיג את ישראל ושאול היה נוטל את השררה משדבר שמואל אליו ואורך דברים עכב לפי שעה: בין מדה טובה. התורה מדה טובה היא: ומלכות בית דוד בבונה ירושלים. שעל ידו נתקדשה ירושלים: צריך שיזכור בה ברית. בברכת הארץ שעל ידי ברית נתנה לאברהם בפרשת מילה (בראשית יז) ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך: צריך שיזכור בה תורה. שאף בזכות התורה והמצות ירשו את הארץ שנאמר למען תחיון ורביתם ובאתם וירשתם את הארץ (דברים ח): צריך שיקדים ברית לתורה. כגון על בריתך שחתמת בבשרנו ועל תורתך שלמדתנו ועל חיים שחוננתנו: תורה נתנה בשלש בריתות. בשלשה מקומות נתנה תורה לישראל בסיני באהל מועד ובהר גרזים ובערבות מואב ובכל אחד נכרתה ברית כדתניא במסכת סוטה (דף לז.) ארור בכלל וארור בפרט וכו' וכן באהל מועד שנא' (דברים כח) אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב וכתיב (שם כט) ושמרתם את דברי הברית וגו': (רש"י)

 תוספות  קטן שהגיע לחינוך לא מיקרי מחויב דרבנן דאביו חייב לחנכו אבל עליו אין שום חיוב וקשה לפירושו מכל מקום כיון שאינו מן התורה אינו מוציא אחרים שמחויבים ועוד דוחק לומר בקטן שהגיע לחינוך קרי אינו מחויב מדרבנן דאם אינו מחויב אפילו מדרבנן אם כן אינו פוטר את אביו ובה''ג פירש דאחד שאכל כזית אינו יכול להוציא אחרים שאכלו כדי שביעה דלא אתי דרבנן ופוטר דאורייתא אבל כשלא אכלו גם האחרים רק כזית פוטר אותם ולא היא דהא סמכינן אעובדא דינאי וחבריו והם אכלו כדי שביעה ואפילו הכי קא חזינן דקא פטר להו שמעון בן שטח אלא נראה לחלק דקטן שאינו בר חיוב כלל דאורייתא אפילו אכל כדי שביעה הלכך אינו מחויב בדבר קרינן ביה ולכך לא מפיק ליה אי אכל שיעורא דאורייתא אבל גדול שהוא בר חיובא מן התורה כי אכיל כדי שביעה מחויב בדבר קרינן ביה אפילו לא אכל כלל כדאמרי' בראש השנה (פ''ג ד' כט.) כל הברכות אף על פי שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם וברכת היין והיינו טעמא דכל ישראל ערבין זה בזה והוא הדין בברכת המזון אף ע''פ שיצא מוציא כדפרישית וכזית דגן אינו צריך אלא שיוכל לומר שאכלנו משלו: מתחיל בנחמה. פי' הקונטרס לאו דוק' מתחיל בנחמה ומסיים אלא כלומר דאין צריך להזכיר של שבת לא בפתיחה ולא בנחמה אלא באמצע אבל מתחיל ומסיים בנחמת ירושלים כמו בחול שאומר רחם וחותם בבונה ירושלים ויש שמתחילין בנחמנו וחותמים בנחמת ציון עירך ובבנין ירושלים ונותנים טעם לדבריהם דרחם הוי לשון תחנה ואין אומרים תחנונים בשבת אבל נחם אינו לשון תחנונים אלא כמו והנחם על הרעה לעמך (שמות לב) ולא נהירא דהכל משמע לשון תחנונים ואין להקפיד אפילו אי הוי לשון בקשה כדאמר בירושלמי דשבת בפרק אלו קשרים מהו לומר רוענו זוננו פרנסנו בשבת א''ל טופס ברכות כך הוא ומנהג שטות הוא המשנה ברכה של חול: ברית ותורה. אין צריך להזכיר ברית ותורה וחיים ומזון דדי להזכיר על בריתך שחתמת בבשרנו ועל תורתך שלמדתנו וכו' דהיינו ברית ותורה והגמרא לסימנא בעלמא נקטיה: (תוספות)

 רשב"א  הא דאמרינן: משה תקן להם ברכת הזן יהושע תקן להם ברכת הארץ וכו'. קשיא לי והא קיימא לן בסמוך דברכות אלו מדאורייתא נינהו. ויש לומר דמטבען הוא שטבעו להם, דאי מדאורייתא אם רצה לאומרה באי זה מטבע שירצה אומרה ואתו משה ויהושע ודוד ושלמה ותקנו להן מטבע לכל אחת ואחת בזמנה, וכדאמרינן לעיל בפרק כיצד מברכין (מ, ב) גמ' ועל כולם אם אמר שהכל יצא, מנימין רעיא בתר דאכל אמר בריך מריה דהאי פיתא, אמר רב יצא. ואקשינן מאי קא משמע לן אף על גב דאמרה בלשון חול יצא, תנינא אלו נאמרין בכל לשון וכו', איצטריך סלקא דעתך אמינא היכא אמרינן כי אמר בלשון חול יצא היכא דאמרה כי היכי דתקינו לה רבנן אבל כי לא אמרה כי היכי דתקינו לה רבנן בלשון הקודש לא יצא קא משמע לן. דאלמא המטבע הוא שטבעו רבנן ובודאי דקודם כיבוש הארץ ובנין ירושלם לא היו אומרין כמטבע שאמרו לאחר כיבוש ובנין, וכמו שאין אנו אומרים באותו מטבע שתקנו דוד ושלמה, שאנו מבקשים להחזיר המלכות ולבנות הבית, והם היו מבקשין להעמיד המלכות ולהעמיד הבית ולהמשיך שלות הארץ. מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה. פירש הרב אלפסי ז"ל בהלכות: מתחיל נחמנו ומסיים מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים. ואינו מחוור, דלמה ישנו את המטבע בשבת. ויש אומרים לפי שאין מבקשין צרכים בשבת ורחם הוי בקשת צרכים. ואינו נכון כלל, חדא דאף נחם דכותה. ועוד דטופס ברכות הוא וכדאמרינן בירושלמי (שבת פט"ו ה"ג) מהו לומר רוענו זוננו בשבת, ואמרינן דשרי דטופס ברכות כך הוא. והנכון כמו שפירש רש"י ז"ל דברכת בונה ירושלים עצמה קרויה נחמה. והכי קאמר מתחיל ומסיים בה כדרכו ובלבד שיזכיר קדושת היום באמצע, ולומר שאינו צריך להזכיר של שבת (באמצע) בפני עצמה כתפלה. ותדע לך מדאמרינן ר"א אומר הרוצה לאומרה בנחמה אומרה בברכת הארץ אומרה וכו', וחכמים אומרים אין אומרה אלא בנחמה, אלמא ברכת בנין ירושלים קרויה נחמה וכן עיקר. [לפניו מנין וכו']. הא דאפליגו תנאי הכא בברכה ראשונה דפת מהיכא וכולהו סבירא להו דהויא דאורייתא, ולא קיימא לן כחד מינייהו, אלא ברכה שלפניה מדרבנן, וכסתמא דמתניתין דקתני בפרק מי שמתו (כ, ב) גבי בעל קרי על המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו, כלומר משום דלאחריו דאורייתא ולפניו לאו דאורייתא, והוא הדין לברכת התורה שלאחריה כדאיתא התם בפרק מי שמתו (כא, א) דאמרינן התם אמר רבי יוחנן למדנו ברכת התורה לאחריה מן המזון וברכת המזון לפניה מן התורה כו', ודחינן איכא למיפרך מה למזון שכן נהנה ומה לתורה שכן חיי העולם ועוד תנן על המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו. (רשב"א)


דף מט - א

וזו נתנה בי''ג בריתות ר' אבא אומר צריך שיאמר בה הודאה תחלה וסוף והפוחת לא יפחות מא' וכל הפוחת מא' הרי זה מגונה וכל החותם מנחיל ארצות בברכת הארץ ומושיע את ישראל בבונה ירושלים הרי זה בור וכל שאינו אומר ברית ותורה בברכת הארץ ומלכות בית דוד בבונה ירושלים לא יצא ידי חובתו מסייע ליה לר' אילעא דא''ר אילעא א''ר יעקב בר אחא משום רבינו כל שלא אמר ברית ותורה בברכת הארץ ומלכות בית דוד בבונה ירושלים לא יצא ידי חובתו פליגי בה אבא יוסי בן דוסתאי ורבנן חד אמר הטוב והמטיב צריכה מלכות וחד אמר אינה צריכה מלכות מאן דאמר צריכה מלכות קסבר דרבנן ומאן דאמר אינה צריכה מלכות קסבר דאורייתא: ת''ר מהו חותם בבנין ירושלים רבי יוסי בר' יהודה אומר מושיע ישראל מושיע ישראל אין בנין ירושלים לא אלא אימא אף מושיע ישראל. רבה בר רב הונא איקלע לבי ריש גלותא פתח בחדא וסיים בתרתי אמר רב חסדא גבורתא למחתם בתרתי והתניא רבי אומר אין חותמין בשתים גופא רבי אומר אין חותמין בשתים איתיביה לוי לרבי על הארץ ועל המזון ארץ דמפקא מזון על הארץ ועל הפירות ארץ דמפקא פירות מקדש ישראל והזמנים ישראל דקדשינהו לזמנים מקדש ישראל וראשי חדשים ישראל דקדשינהו לראשי חדשים מקדש השבת וישראל והזמנים חוץ מזו ומאי שנא הכא חדא היא התם תרתי כל חדא וחדא באפי נפשה וטעמא מאי אין חותמין בשתים לפי שאין עושין מצות חבילות חבילות מאי הוי עלה א''ר ששת פתח ברחם על עמך ישראל חותם במושיע ישראל פתח ברחם על ירושלים חותם בבונה ירושלים ורב נחמן אמר אפי' פתח ברחם על ישראל חותם