מסכת שבת (מ)

דף ב - א

מתני' יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ כיצד העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית או שנטל מתוכה והוציא העני חייב ובעל הבית פטור: פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונתן לתוך ידו של עני או שנטל מתוכה והכניס בעל הבית חייב והעני פטור: פשט העני את ידו לפנים ונטל בעל הבית מתוכה או שנתן לתוכה והוציא שניהם פטורין פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונטל העני מתוכה או שנתן לתוכה והכניס שניהם פטורין: גמ' תנן התם שבועות שתים שהן ארבע

רש"י מתני' יציאות השבת. הוצאות שמרשות לרשות האמורות לשבת ובגמ' מפרש דהכנסות נמי קא קרי יציאות הואיל ומוציא מרשות לרשות: שתים שהן ארבע בפנים. לאותן העומדים בפנים שתים מן התורה הוצאה והכנסה דבע''ה ובפ' הזורק (לקמן צו:) ברישיה נפקא לן מויצו משה ויעבירו קול במחנה וגו' לא תפיקו מרה''י לר''ה להביא נדבה למחנה לויה ויום השבת היה כדיליף התם ועל שתים אלו חייב חטאת על שגגתו ועל זדונו כרת ועל התראתו סקילה וכן בכל מלאכת שבת: שהן ארבע. מדבריהם הוסיפו שתים לאסור לכתחלה ואם עשה פטור ולקמן מפרש להו ואזיל: ושתים שהן ד' בחוץ. שתים מן התורה הוצאה והכנסה דעני העומד בחוץ ושתים מדבריהם כשהמלאכה נעשית על ידי שנים זה עוקר וזה מניח לכתחלה אסור ואם עשה פטור כדיליף בגמרא (דף ג.) שנים שעשאוה פטורים: פשט העני את ידו. וחפץ בתוכה: ונתן לתוך ידו דבע''ה. דעביד ליה עקירה ברה''ר והנחה ברה''י: או שנטל מתוכה והוציא. החפץ והניח בר''ה דעביד ליה עקירה [ברה''י] והנחה [ברה''ר]: העני חייב. שעשה מלאכה שלמה והרי שתים מן התורה לעומד בחוץ: ובעל הבית פטור. פטור לגמרי ואפי' לכתחלה מותר דהא לאו מידי עבד והכי מפרש בגמ' (דף ג.): פשט בעה''ב כו' בעה''ב חייב. והרי שתים מן התורה לעומד בפנים: פשט העני את כו'. דעביד ליה עקירה ונטל בעה''ב מתוכה והניח בפנים ועביד ליה בעל הבית הנחה: או שנתן לתוכה. דעביד ליה בעל הבית עקירה והוציא העני והניח: שניהם פטורין. שלא עשה האחד מלאכה שלימה אבל אסורין לעשות כן לכתחלה שמא יבואו כל אחד ואחד לעשות מלאכה שלימה בשבת הרי שתים מדבריהם אחת לעני בחוץ ואחת לבע''ה בפנים וא''ת שנים הן לכל אחד ואחד עקירה לעני ועקירה לבע''ה הנחה לעני והנחה לבע''ה לקמן פריך לה ומשני דלא חשיב אלא עקירות שהן תחלת המלאכה ואיכא למימר שמא יגמרנה: גמ' תנן התם. במסכת שבועות: שבועות שתים. שבועות של ביטוי להרע או להיטיב שתים הן להתחייב עליהן קרבן עולה ויורד האמור בפרשה (ויקרא ה) דנפקי מלהרע או להטיב דמשמע להבא אוכל ולא אוכל: שהן ארבע. יש לך לרבות עוד שתים מריבוי הכתוב לכל אשר יבטא האדם לרבות לשעבר אכלתי ולא אכל לא אכלתי ואכל: (רש"י)

תוספות מתני' יציאות השבת שתים שהן ארבע. הקשה ריב''א דדיני הוצאות שבת היה לו לשנות גבי אבות מלאכות אחר פרק כלל גדול לקמן (דף עג.) דהתם קתני אבות מלאכות מ' חסר אחת וקתני הוצאה לבסוף והוה ליה להתחיל כסדר בדברים דמיירי בע''ש מבעוד יום כגון לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה אין שורין דיו וסמנין ואין צולין בשר ואח''כ במה מדליקין וכירה ובמה טומנין שהם דברים הנוהגים עם חשיכה ואח''כ במה בהמה ובמה אשה יוצאה דברים הנוהגים בשבת עצמו ושוב אבות מלאכות של שבת ודרך התנא לשנות כסדר זה כמו שמצינו בפסחים דמתחיל בליל י''ד ושוב בי''ד ושוב בשחיטת פסחים שהוא בין הערבים ואחר כך שונה מאכילת פסחים שהוא בלילה וכן ביומא מתחיל בז' ימי' קוד' יה''כ ואח''כ בעיה''כ ואח''כ ליל י''כ ותירץ דהוצאה חביבא ליה לאקדומי משום דממשנה זו שמעינן כמה דברים הוצאה והכנסה דעני ועשיר ודבעי' עקירה והנחה ושנים שעשאוה פטורין וידו של אדם חשובה לו כד' על ד' וידו של אדם אינה לא כרה''י ולא כרה''ר ור''ת מפרש דדבר ההוה רגיל הש''ס לשנות תחילה וכן במס' ב''ק (דף ב) השור והבור המבעה וההבער ולא נקט כסדר הפרשה וכן מפרש רב האי גבי ד' צריכין להודות בפרק הרואה (ברכות דף נד:) דלא נקט הש''ס כסדר הפסוק ועוד מפרש ר''ת דפתח ביציאות משום דבעי למימר לא יצא החייט במחטו אע''ג דלא שנה המלבן משום אין נותנין כלים לכובס ולא המעביר משום במה טומנין הוצאה הוצרך לשנות טפי משום דמלאכה גרועה היא כמו שאפרש: יציאות. הוצאות הוה ליה למתני' אלא נקט יציאות לישנא דקרא אל יצא איש ממקומו (שמות טז) ודרשינן מינה (עירובין דף יז:) הוצאה אל יצא עם הכלי ללקט המן: שתים שהן ארבע בפנים. כן נראה כמו שמפרש רש''י כאן דמבפנים היינו לבעה''ב העומד בפנים ובחוץ היינו לעני העומד בחוץ שתים הוצאות והכנסות דחיוב שהן ד' הוצאות והכנסות דפטור ובשבועות פרש''י בפנים היינו הכנסות פנים שנים דחיוב דעני ודעשיר ושנים דפטור ובחוץ היינו הוצאות חוץ ואין נראה מדפירש מילי דעני לחוד ומילי דעשיר לחוד משמע כפי שפירש כאן ולפי' דהתם לא היה לו לערב הוצאות והכנסות יחד ומיהו שמא לפי שהיה צריך להאריך אם היה בא לפרש הוצאות לבד [והכנסו' לבד] מ''מ אין נראה לרבינו אלחנן מדקאמר בגמרא דיקא נמי דקתני יציאות וקמפרש הכנסות לאלתר ולא דייק מדקתני בפנים: פשט בעה''ב את ידו כו'. תימה לר''י אמאי צריך למתני תרתי דעני ודבעה''ב וכן בריש שבועות דמפרש בגמרא (דף ג. ושה) שתים דעני ודבעל הבית מה שייך לקרותו שתים מה לי עני מה לי עשיר ונראה לר''י דאיצטריך לאשמעי' משום דהוצאה מלאכה גרועה היא דמה לי מוציא מרה''י לרה''ר מה לי מוציא מרה''י לרה''י ולא הוה גמרינן הוצאה דעני מבעה''ב ולא בעה''ב מעני ותדע מדאיצטריך תרי קראי בהוצאה כדנפקא לן בריש הזורק (לקמן דף צו: ושה) מויכלא העם מהביא ובספ''ק דעירובין (דף יז:) נפקא לן מקרא אחרינא דדרשינן אל יצא איש ממקומו אל יוציא והתם פירשתי והיינו משום דמלאכה גרועה היא איצטריך תרווייהו חד לעני וחד לעשיר וכן בכל תולדות דאבות מלאכות לא חיישינן שיהא במשכן אלא אבות בלבד ובתולדות דהוצאה בעי' שיהא במשכן דתנן בהזורק (דף צו.) שתי גזוזטראות זו כנגד זו המושיט והזורק מזו לזו פטור היו שתיהן בדיוטא אחת הזורק פטור והמושיט חייב שכך היתה עבודת לוים ובריש הזורק (ג''ז שם:) נמי בעי הזורק ד' אמות ברה''ר מנלן ודחיק לאשכחינהו במשכן עד דמסיק כל ד''א ברה''ר הלכתא גמירי לה וכל אלו תולדה דהוצאה נינהו ולא אבות שאין אבות אלא מ' חסר אחת וגבי הכנסה נמי אמרינן בפ' במה טומנין (לקמן מט:) הם העלו קרשים מקרקע לעגלה אף אתם אל תכניסו מרה''ר לרה''י וא''ת כיון דהכנסה היתה במשכן מה צריך תו לקמן בהזורק (דף צו:) לפרושי דסברא הוא מה לי אפוקי מה לי עיולי דהזורק ד' אמות ברה''ר משמע דאי הוה משכחת לה במשכן הוה ניחא ליה אע''ג דהתם ליכא סברא וי''ל דאיצטריך סברא להכנסה דבעה''ב דלא הוה במשכן דהם העלו קרשים כו' היינו הכנסה דעני דמסתמא בקרקע היו עומדים שהוא רה''ר ואם תאמר כיון דאיכא סברא אמאי איצטריך בבמה טומנין למימר דהכנסה היתה במשכן וי''ל דתנא ליה איידי דבעי למיתני הם הורידו קרשים מעגלה ואתם אל תוציאו כו' אע''ג דהוצאה נפקא לן מקרא בהדיא איצטריך למיתני שהיתה במשכן משום. דקתני ברישא בברייתא אין חייבין אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן ואם לא היה מוצא הוצאה במשכן הייתי מחייב בכל מלאכות הדומות למלאכה גמורה אע''פ שלא היה במשכן כמו בהוצאה והא דאסמוך קרא דשבת למלאכת המשכן הוה דרשינן למילתא אחריתי: שבועות שתים שהן ארבע. בריש שבועות (דף נ.) מפרש שתים אוכל ולא אוכל דכתיב בהדיא בקרא להרע או להיטיב דהיינו להבא שהן ד' אכלתי ולא אכלתי דאתי מדרשא והא דלא מפר' שהן ד' אזרוק ולא אזרוק והוה אתיא כולה כרבי ישמעאל ולא הוה צריך לאוקומי בתרי תנאי משום דמתני' בפ''ג (דף ימ:) תנן בהדיא שהן ד' אכלתי ולא אכלתי וא''ת אמאי לא קתני שתים שהן שמונה [אוכל ולא אוכל] אכלתי ולא אכלתי אזרוק ולא אזרוק זרקתי ולא זרקתי ונראה דלכך פירש רש''י בריש שבועות שאינו שונה אלא דבר וחילופו ור' יצחק תירץ דלא נקט אלא אכלתי ולא אכלתי משום דפליג ר' ישמעאל והוי רבותא טפי אבל אזרוק ולא אזרוק דמודה ר''י לא חש למיתני וא''ת וגבי שבת אמאי קתני שתים שהן ד' ותו לא ליתני נמי מושיט ומעביר מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רה''ר דחייב כדאמר לקמן (דף צו:) וזורק מרשות היחיד לרשות הרבים ומרה''ר לרה''י וי''ל דלא קתני אלא הכנסה דדמיא להוצאה שהוא מרה''י לרה''ר לאפוקי מושיט ומעביר שהוא מרה''י לרה''י וזריקה נמי לא דמיא להוצאה שזה בהולכה ביד וזה בזריקה: (תוספות)

רשב"א מתני': יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים וכו'. פירש רש"י ז"ל: שתים לחיוב לאותן העומדים בפנים דהיינו הוצאה והכנסה דבעל הבית, דתנא להכנסה נמי הוצאה קרי לה, שהן ארבע עם הכנסה והוצאה דבעל הבית לפטור, וכן לעני. והדר קא מפרש שתים דחוץ דסליק מינייהו. והוא הנכון. ואחרים פירשו שתים שהן ארבע בפנים דהיינו הכנסות שנעשות בפנים והן הכנסה דעני והכנסה דבעל הבית. ואינו מחוור דכשבא לפרש לא הוה ליה לערב הכנסות והוצאות יחד. ואיכא למידק אמתניתין מאי טעמא פלגינהו רבנן בתרתי דהוצאה והכנסה דעני היינו דבעל הבית, ומאי שנא הא מהא, וכדאמרינן בשבועות (יד, ב) גבי ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע, והא שם טומאה אחת היא. ותירצו בתוס', משום דקרא נמי פלגינהו בתרתי קראי ואיצטריך תרי קראי בהוצאה, דהא בפרק הזורק (לקמן צו, ב) מייתינן לה מוַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא (שמות לו, ו) ובפרק קמא דעירובין (יז, ב) משמע דנפקא לן נמי הוצאה מאַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ (שם טז, כט) ודרשינן ביה אל יוציא, דאמרינן התם לוקין על ערובי תחומין דאורייתא, ופריך והא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין הוא, פירוש משום דדרשינן מיניה אל יוציא. ואע"ג דמשני התם מי כתיב אל יוציא אל יצא כתיב ואל יצא קרינן, לאו למימרא דלא נדרש מיניה כלל אל יוציא, אלא לומר דעיקר קרא כי אתא לתחומין הוא דאתא מדכתיב אל יצא וקרינן ליה אל יצא, אבל לעולם לדרוש מיניה נמי אל יוציא. ותדע לך דהא לרבנן דלית להו ערובי תחומין דאורייתא אל יצא למאי אתא. וכי תימא קרא נמי למאי פלגינהו. אפשר לומר משום דהיא מלאכה גרועה שאילו פנה מזוית לזוית משא גדול פטור והוציא קצת [ברמב"ן: כגרוגרת] מרשות לרשות חייב, מה שאין כן בשאר כל המלאכות שאינן אסורות אלא מצד עצמן באיזה רשות שתעשה. והיינו נמי דלא גמרינן לה ממשכן כדגמרינן כולהו שאר מלאכות, ותדע לך נמי דהא בפרק הזורק (לקמן צו, ב) אמרינן הוצאה מנין שנאמר (שם לו, ו) וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא, ואקשינן ודילמא בחול וקאמר להן משה לא תיתו דשלימא לה מלאכה, ואיצטריך לשנויי דגמר העברה העברה מיום הכפורים, אלמא אף על גב דהוי במשכן אפילו הכי איצטריך קרא לפורטה מה שלא הוצרך בשאר מלאכות, והלכך הוצאה חדוש הוא ואין לך בו אלא חדושו ואי לאו דגלי רחמנא בתרווייהו לא ילפינן חדא מחברתה. ואם תאמר אם כן לחשוב להו בתרתי והוי להו ארבעים מלאכות. יש לומר דמכל מקום מלאכה אחת היא ושם אחד יש לה ונחשבת היא כאחד, אלא שהוצרך הכתוב לגלות בהן שזו וזו אחת הן. ואם תאמר אזהרה שמענו עונש מנין. יש לומר כיון דגלי רחמנא דמלאכות נינהו הרי הן בכלל כל העושה בו מלאכה יומת. (והר"מ) [ור"ת] ז"ל היה אומר שאין שני מקראות להוצאה דעני ועשיר, וכן יש שפירשו כדבריו, שאילו כן בתרתי חשבינן להו והוו להו מ' מלאכות שלמות. ומכל מקום לא תקשי לן מתניתין דפלגינהו בתרתי דלא דמי לההיא דשבועות (יד, ב) דאמרינן שם טומאה אחת היא, דהתם ודאי אחת היא לפי שאין אתה צריך להודיעו אלא שהוא טמא וכל שהוא טמא אסור ליגע במקדש וקדשיו, אבל הכא דהוצאות משתנות זו מזו, דהוצאת העני חשובה שמושך לעצמו אינה דומה להוצאת בעל הבית שמוציא ממנו, לפיכך מנאום חכמים בשתים. ור"ת ז"ל הביא ראיה לדבריו מדגרסינן בירושלמי בפירקין (ה"א): אמר רבי יוסי עני ועשיר אחד הם ומנו אותם חכמים שנים, ומשמע דהכי פירושו: אחד הם דהוצאת שניהם ממקרא אחד נפקא ואפילו הכי מנו אותן במתניתין בשנים לפי שהן הוצאות משתנות. ואם תאמר לדבריהם אל יצא איש ממקומו למאי אתא לרבנן דאמרי שאין תחומין דאורייתא, תירץ הרמב"ן ז"ל דדילמא לאזהרת יוצא [ברמב"ן: יוצאי] המן הוא דאתא. (רשב"א)

דף ב - ב

ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע מראות נגעים שנים שהן ד' יציאות השבת שתים שהן ארבע מאי שנא הכא דתני ב' שהן ד' בפנים וב' שהן ארבע בחוץ ומאי שנא התם דתני שתים שהן ארבע ותו לא הכא דעיקר שבת הוא תני אבות ותני תולדות התם דלאו עיקר שבת הוא אבות תני תולדות לא תני אבות מאי ניהו יציאות ויציאות תרי הויין וכי תימא מהן לחיוב ומהן לפטור והא דומיא דמראות נגעים קתני מה התם כולהו לחיובא אף הכא נמי כולהו לחיובא אלא אמר רב פפא הכא דעיקר שבת הוא תני חיובי ופטורי התם דלאו עיקר שבת הוא חיובי תני ופטורי לא תני חיובי מאי ניהו יציאות יציאות תרתי הויין שתים דהוצאה ושתים דהכנסה והא יציאות קתני אמר רב אשי תנא הכנסה נמי הוצאה קרי לה ממאי מדתנן המוציא מרשות לרשות חייב מי לא עסקינן דקא מעייל מרה''ר לרה''י וקא קרי לה הוצאה וטעמא מאי כל עקירת חפץ ממקומו תנא הוצאה קרי לה אמר רבינא מתניתין נמי דיקא דקתני יציאות וקא מפרש הכנסה לאלתר ש''מ רבא אמר רשויו' קתני רשויו' שבת שתים: א''ל רב מתנה לאביי הא תמני הויין תרתי סרי הויין וליטעמיך שיתסרי הויין א''ל הא לא קשיא בשלמא

רש"י ידיעות הטומאה. האמורות בקרבן עולה ויורד (ויקרא ה) או נפש כי תגע וגו' ואמרינן במס' שבועות (פ א דף ז ע ב) שאין הכתוב מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו שלאחר שנטמא אכל קודש או נכנס למקדש וילפינן התם (דף ד.) שאינו מתחייב אלא בידיעה תחלה וידיעה בסוף והעלם בינתיים כגון שידע שנטמא ונעלם ממנו טומאה ואכל קדש ומשאכל ידע שאכלו בטומאה שתים הן ממשמעות הכתוב (שם) ונעלם ממנו והוא טמא משמע שנעלם ממנו טומאה אבל זכור הוא שאכל קדש ושזה מקדש הרי שתים העלם טומאה לגבי קדש והעלם טומאה לגבי מקדש: שהן ארבע. יש לך לרבות עוד שתים מריבוי ונעלם ונעלם ב' פעמים לרבות את הזכור לטומאה אבל נעלם ממנו קדש כסבור שחולין הן או נעלם ממנו מקדש: מראות נגעים. ליטמא בהן שנים הן שאת ובהרת: שהן ארבע. מריבוי ספחת שהוא משמע טפילה כמו ספחני נא אל אחת וגו' (שמואל א ב) מרבה טפילה לזו ולזו תולדה לשאת ותולדה לבהרת ושנו חכמים בהרת עזה כשלג שניה לה כסיד ההיכל שאת כצמר לבן שניה לה כקרום ביצה מראה לשון זכר הוא משום הכי תני שנים שהן ד': תני אבות ותולדות. יציאות והכנסות שהיציאות אבות הן דמויעבירו קול במחנה (שמות לו) לא משמע אלא הוצאות אלא מסברא אמרינן (בריש הזורק דף צו:) מכדי מרשות לרשות קפיד קרא מה לי אפוקי מה לי עיולי: תרתי הויין. דעני ודבעל הבית ומאי שהן ארבע דקתני התם: מהן לחיוב ומהן לפטור. יציאות דעני ודבעל הבית לחיוב ויציאות שתים של פטור שתי עקירות של הוצאה כגון פשט בעל הבית ידו מלאה לחוץ ונטל עני מתוכה הרי פטור של בעל הבית דקחשיב ליה תנא דמתני' וכגון פשט העני ידו ריקנית לפנים ונתן בעל הבית לתוכה הרי פטור שני של הוצאה (ס''א של עני) שהוא אסור לכתחלה דגזרינן שמא יעשה הנחה על עקירתו והיינו שהן ד' דקתני התם: והא דומיא דמראות נגעים קתני לה מה התם כולהו לחיובא. שבאיזו מהן שנטמא בה ונכנס למקדש חייב ולהכי פריך ממראות נגעים דאילו שבועות וידיעות פלוגתא היא דאיכא מ''ד בשבועות (דף כה.) אינו חייב אלא על העתיד לבא ובידיעות נמי איכא למאן דאמר (שם דף יד:) אינו חייב אלא על העלם טומאה: חיובי תני. כדמפרש לקמיה ב' הוצאות וב' הכנסות וכולן לחיוב ביחיד שעשאם עני לבדו או בע''ה לבדו: חיובי מאי נינהו יציאות. כלומר יציאות קתני דמשמע הוצאה לכך מתמה הי מחיובי קתני ע''כ יציאות לחודייהו ותרתי הוא דהויין ומשני הכנסות נמי קתני בהדייהו: מדתנן המוציא מרשות לרשות. קחשיב מנין אבות מלאכות בפרק כלל גדול: מי לא עסקינן כו'. דהא ע''כ אהכנסה נמי חייב כדקתני מתני' העני חייב וקתני המוציא: מתניתין. דהכא נמי דיקא דהכנסה נמי קרי הוצאה: דקתני יציאות. ועל כרחיך לא מצית מפרש לה דיציאות לחודייהו קאמר ומאי שהן ארבע חיובי ופטורי דהא מפרש הכנסה ברישא דקתני כיצד פשט העני את ידו לפנים דהיינו הכנסה וקתני לה בפירושא דיציאות אלמא הכנסה נמי קרי לה הוצאה: רבא אמר. דקשיא לך לישנא דיציאה בין הכא בין התם רשויות קתני רשויות שתים רשות היחיד ורשות הרבים שהן ארבע בפנים כו' כלומר ועל ידיהן יש לך ארבע איסורין בפנים וכנגדן בחוץ ומהן לחיוב ומהן לפטור וההיא דשבועות כולהו לחיובא כדאוקימנא: תרתי סרי הויין. ארבעה חיובי ותמניא פטורי שתי עקירות לעני בלא הנחה ושתי הנחות בלא עקירה וכן לבעל הבית כגון פשט העני את ידו מליאה לפנים ונטל בעל הבית מתוכה הרי עקירה לעני והנחה לבעל הבית או שנתן לתוכה והוציא הרי עקירה לבעל הבית והנחה לעני וכן פשט בעל הבית כו' כדקתני לה: שיתסרי הויין. דאיכא למיחשב נמי הנך פטורי דמיתנו גבי חיובי העני חייב ובעל הבית פטור וכן בעל הבית חייב והעני פטור: (רש"י)

תוספות ידיעות הטומאה כו'. וא''ת ואמאי לא קתני העלמות שתים שהן ד' העלם טומאה ואכל קדש או נכנס למקדש שהן ד' העלם קדש והעלם מקדש והוה אתי שפיר דלא מצי למיפרך הני תמני הויין כדפריך אידיעות וי''ל דנקט ידיעות כדמפרש התם (פ''ב ד' יד:) ידיעות קמייתא דליתנהו בכל התורה כולה קחשיב בתרייתא דאיתנהו בכל התורה לא קחשיב א''נ ידיעות בתרייתא דמייתי לידי קרבן קחשיב ולההיא לישנא דידיעות קמייתא קחשיב לא שייך למיתני גבי שבועות ושבת ידיעות שבועות וידיעות שבת ולאידך לישנא נמי דקאמר ידיעות בתרייתא דמייתי לידי קרבן קחשיב לא תנא בהו ידיעות כיון דחילוק שתים שהן ארבע משכחת באיסורא גופיה אבל גבי. טומאה החילוק דשתים שהן ארבע אינו בא אלא מחמת הידיעה: מראות נגעים וכו'. ברוב ספרים גרס שנים שהן ד' וכן בשילהי המזבח מקדש (זבחים פח:) ברוב ספרים גרס מראות נגעים ר' דוסא אומר שלשים וששה עקביא בן מהללאל אומר שבעים ושנים דממראה יאמר מראות כמו ממחנה מחנות וכי היכי דכתיב ועתה הייתי לשני מחנות (בראשית ניב) ה''נ קתני שפיר מראות שנים ואע''ג דהתם חשיב כולי האי והכא לא חשיב אלא ב' שהן ד' התם חשיב פתיכין ונגעי אדם וראש וזקן ונגעי בתים והכא לא חשיב אלא לבנות כדתנן במס' נגעים (פ''א מ''א) ומייתי לה בפ''ק דשבועות (דף ה.) בהרת עזה כשלג שניה לה כסיד ההיכל כו': התם דלאו עיקר שבת אבות תני ותולדות לא תני. וא''ת והא במראות נגעים תני אבות ותולדות כדמפרש בשבועות שהן ארבע שאת ותולדתו בהרת ותולדתו אף על גב דהתם לאו עיקר נגעים הוא וי''ל דלא דמי דתולדות דנגעים כתיבי ותולדות דשבת לא כתיבי: והא דומיא דמראות נגעים קתני. הא דנקט מראות נגעים טפי משבועות וידיעות משום דאינהו גופייהו לא ידעינן דהוו להו כולהו לחיובא אלא משום דדומיא דמראות נגעים קתני דבכולהו איכא פלוגתא בר ממראות נגעים: התם דלאו עיקר שבת הוא חיובי תני פטורי לא תני. לא הוה צריך לומר משום דלאו עיקר שבת הוא אלא משום דדומיא דמראות נגעים קתני דהוו כולהו לחיובא אלא משום דצריך לשנויי הכא דעיקר שבת תני חיובי ופטורי קמסיים נמי התם דלאו עיקר שבת הוא וגם המקשה לא הקשה דליתני התם כי הכא כיון דידע דדומיא דמראות נגעים קתני אלא פריך דליתני הכא שתים שהן ד' ותו לא: וכי תימא מהן לחיוב ומהן לפטור. רש''י לא פי' כאן לפי שיטתו שבסמוך דעקירות קחשיב ולפי שיטתו היה לו לפרש שתים לפטור בעקירות דבעה''ב: והא יציאות קתני. לא פריך אלא אמתני' דשבועות דהוה כולהו לחיובא ולא משכחת אלא שתים אבל במתני' דהכא משכחת לה כולהו ביציאות כגון שלא יהיו כולם לחיובא שתים דהוצאה שיש בה חיוב חטאת ופטור אבל אסור דאתי לידי חיוב חטאת שהן ד' פטור אבל אסור דלא אתי לידי חיוב חטאת ופטור ומותר בעני וכן בעשיר לפירוש ריב''א בסמוך ולהכי לעיל כי משני הכא דעיקר שבת הוא תני אבות ותולדות לא הוה מצי למיפרך והא יציאות קתני: מי לא עסקינן דקא מעייל מרה''ר לרה''י. ובפ''ק דשבועות (דף ה:) פריך ואימא דקא מפיק מרה''י לרה''ר ומשני א''כ ליתני המוציא לרה''ר מאי מרשות לרשות אפילו מרה''ר לרה''י וא''ת ומ''ש דתני תולדה דהוצאה ולא תני שום תולדה דכל שאר אבות ותירץ ריב''א דבכל שאר תולדות אם היה רוצה לשנותם היה צריך להאריך בלשונו אבל הכנסה דקרויה הוצאה כוללה עמו בקוצר: וקמפרש הכנסה לאלתר. וא''ת ואמאי לא דייק מכח דלא משכחת ארבע בפנים וד' בחוץ בלא הכנסות וי''ל דמשכחת להו כדפירשתי לעיל א''נ דמהא לא הוה שייך למימר מתני' נמי דיקא דמאי אולמא מההיא דשבועות דקיימא עלה דהתם נמי לא משכחת כולהו לחיובא אא''כ תחשוב הכנסות בכלל: רשויות קתני. רשויות שתים שהן ארבע פירוש דשתים קאי ארשויות רשות הרבים ורשות היחיד וקשה לריב''א דאם כן לא הוה ליה למיתני ושתים שהן ארבע בחוץ אלא שתים שהן ארבע בפנים וארבע בחוץ שתים שתים למה לי ופירש ריב''א רשויות שבת יש בהן שני חיובים שהן ד' בפנים וב' חיובים שהן ד' בחוץ ויציאות נראה לריב''א דהוי כמו תוצאות דאשכחן רשויות דאקרי הוצאות דכתיב (במדבר לד) והיו תוצאותיו הימה ומתרגמינן רשוותיה: (תוספות)

רשב"א [גמרא:] וכי תימא מהן לחיוב ומהן לפטור. כלומר: והכי קתני, אבות מלאכות שתים לחיוב, שהן ארבע עם היציאות של פטור. דאף על גב דלא קתני אפילו תולדות של חיוב אפילו הכי איירי בהוצאות של פטור, משום דכיון דאיירי בהוצאות של חיוב איירי נמי בהוצאות של פטור הואיל ויש בהן איסור של דבריהם. והא יציאות קתני. איכא למידק למאי דסבירא ליה דהכנסות לא קרינן להו יציאות, היכי ניחא מתניתין דהכא ושמונה יציאות היכי משכח להו. וי"ל דאין הכי נמי דקשיא ליה מתניתין אלא איידי דאיירי במשנה דשבועות פריך עלה. ורבנו יצחק בר' אשר ז"ל תירץ (בתוד"ה והא) דאמתניתין דשבועות (ב, א) דתני [יציאות] כולהו לחיובא בהא הוא דקא קשיא ליה, אבל מתניתין דהכא משכחת לה שנים בלחוד לחיובא דהיינו הוצאה דעני והוצאה דבעל הבית שיש בהן עקירה והנחה, ואינך כולהו לפטורא בין פטור ומותר ופטור אבל אסור. ולדבריו היינו דאמר רבינא מתניתין נמי דייקא דקתני יציאות וקא מפרש הכנסות לאלתר, כלומר: פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית, דאלמא מפשטא דמתניתין דקתני שתים שהן ארבע לא מצו למידק מידי כדאמרן. אמר רב אשי תנא להכנסה נמי הוצאה קרי לה, ממאי מדתנן המוציא מרשות לרשות חייב. פירוש: מדקתני (לקמן עג, א) מרשות לרשות ולא קתני מרשות היחיד לרשות הרבים, וכדאיתא בהדיא בפרק קמא דשבועות (ה, ב) דפרכינן עלה ואימא דקא אפיק מרשות היחיד לרשות הרבים, ומשני אם כן ליתני המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים מאי מרשות לרשות דאפילו מרשות הרבים לרשות היחיד. והאי דקאמר מי לא עסקינן, מדיוקא דלישנא קא דייק לה. ואיכא למידק דאם איתא דאף מוציא מרשות הרבים לרשות היחיד קאמר, אמאי תני לה במתניתין, והא לא תני התם אלא אבות אבל תולדות לא תני התם כלל, והכנסה תולדה דהוצאה הוא כדאמרינן הכא אבות מאי ניהו יציאות, ובפרק הזורק (לקמן צו, ב) נמי אמרינן הוצאה אב הכנסה תולדה. ותירץ ר"ת ז"ל (בתוס' שבועות ה, ב) לפי שהוצאה מלאכה גרועה היא והוה אמינא שאין לה תולדה לפיכך הוצרך לכוללה עמה. והרמב"ן ז"ל (בסוגייתנו) כתב דרב פפא לית ליה דהכנסה תולדה, אלא הכנסה כיציאה גמורה ושניהם אב אחד ומלאכה אחת, ולפיכך מני לה התם ולא מני לה אלא בחדא. ואם תאמר הכנסה דמיקריא אב מנא ליה. יש לומר דנפקא ליה מההיא דאמרינן בפרק במה טומנין (לקמן מט, ב) דתניא התם הם העלו הקרשים מקרקע לעגלה ואתם אל תכניסו מרשות הרבים לרשות היחיד. ואי קשיא לך אם כן למאי איצטרכינן למילף הוצאה מויכלא העם בפרק הזורק (שם), תיפוק ליה ממשכן כדקתני התם הם הורידו אתם אל תוציאו. יש לומר דלא איצטריך ויכלא אלא לגלויי דהכנסה והוצאה שבמשכן מכלל המלאכות הן וגמרינן לה ממשכן. ואי קשיא לך הא דאמרינן התם בפרק הזורק (שם) ולרבי אליעזר דמחייב אתולדה במקום אב אמאי קרי ליה אב ואמאי קרי לה תולדה הך דהואי במשכן חשיבא [קרי ליה אב] הך דלא הואי במשכן לא חשיבא וכו', דאלמא הכנסה לא הואי במשכן. איכא למימר דאשאר אבות מלאכות ותולדותיהן קאמר ולר"א קאמר אבל הכנסה איתא במשכן, ודאמרינן התם מיהו הוצאה אב הכנסה תולדה היא, ההוא לישנא דלא כרב פפא. ומיהו מיהא הות במשכן כדאמרינן בפרק במה טומנין (שם) ואפילו הכי קרי לה תולדה כדאמרינן, כדקרי שובט ומדקדק תולדות כדאיתא בפרק כלל גדול, ואף על גב דהוי במשכן לא חשיבנא להו באפי נפשייהו כדאמרינן התם שובט בכלל מיסך מדקדק הוי בכלל אורג. ואם תאמר ומאי אולמא דהוצאה מהכנסה דקרי לה אב ולהכנסה קרי תולדה כיון דתרווייהו הוי במשכן. יש לומר משום דויכלא העם מהביא טפי משמע הוצאה, ומיהו לרב פפא כיון דתרווייהו הוי במשכן ולא חשיבא חדא מחברתה שנאן שתיהן בכלל המוציא מרשות לרשות דמלאכה אחת לגמרי הן. ורבא דקא מתרץ רשויות קתני סבר דהכנסות תולדות ולא נשנו בכלל אבות מלאכות, זו היא שיטתו של רבנו ז"ל. ולפי מה שכתבו בתוספות (לעיל ב, א) אפשר דההיא דפרק הזורק כוותיה דרב פפא נמי אתיא, שהם ז"ל כתבו (שם) דהכנסה דהתם היינו הכנסה דבעל הבית דליתא במשכן, דאילו הכנסה דעני למה לן למילפא התם מסברא דמה לי אפוקי מה לי עיולי בלאו הכי נמי תיתי לן מדהוות במשכן וכדאמרינן בפרק במה טומנין (לקמן מט, ב), אלא ודאי לא נפקא לן מסברא דמה לי אפוקי מה לי עיולי אלא הכנסה דבעל הבית, דהם העלו קרשים מקרקע לעגלה היינו הכנסה דעני העומד בחוץ. הא דאמר רבא: רשויות קתני. פירש רש"י ז"ל (ד"ה פשט) דלרבא הכי קתני בין במתניתין דהכא בין במתניתין דהתם, רשויות שבת שתים רשות הרבים ורשות היחיד, ועל ידיהן יש לנו ד' איסורין בפנים וכנגדן בחוץ. והקשו בתוס' (ד"ה רשויות) דאם כן הוי ליה למיתני שתים שהן ארבע בפנים וארבע בחוץ, שתים שתים למה לי. ועוד הקשה הרמב"ן ז"ל (בסוגייתינו) דאם כן לא הוי דומיא דמראות נגעים דהתם השנים מכלל הארבעה. ופירש רבנו יצחק בר' אשר (בתוס' שם) רשויות שבת יש בהם שתים איסורים שהם ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ. ולמאי דקאמר רבא הוה יציאות כמו תוצאות כדכתיב (במדבר לד, ה) וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו הַיָּמָּה. וכתב בספר המאור (בסוגייתינו) ודוקיא דרבינא דדייק ממתניתין דקא מפרש הכנסות לאלתר לא איתחזי ליה לרבא, משום דהכין סידורא דמתניתין וכו' כמו שכתוב שם. ולי נראה דמעיקרא כי קא סלקא דעתין דיציאות ממש קתני הוה דייק מינה רבינא מדקא מפרש הכנסה לאלתר, אבל השתא דמפרש רבא דלאו הוצאות קאמר אלא רשויות ליכא למידק מינה מידי. (רשב"א)

דף ג - א

בבא דרישא פטור ומותר לא קתני אלא בבא דסיפא דפטור אבל אסור קשיא מי איכ' בכולי שבת פטור ומותר והאמר שמואל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור בר מהני תלת דפטור ומותר צידת צבי וצידת נחש ומפיס מורסא כי איצטריך ליה לשמואל פטורי דקא עביד מעשה פטורי. דלא קא עביד מעשה איכא טובא מ''מ תרתי סרי הויין פטורי דאתי בהו לידי חיוב חטאת קא חשיב דלא אתי בהו לידי חיוב חטאת לא קא חשיב שניהן פטורין והא אתעבידא מלאכה מבינייהו תניא ר' אומר {ויקרא ד-כז} מעם הארץ בעשותה העושה את כולה ולא העושה את מקצתה יחיד ועשה אותה חייב שנים ועשו אותה פטורין איתמר נמי א''ר חייא בר גמדא נזרקה מפי חבורה ואמרו בעשותה יחיד שעשאה חייב שנים שעשאוה פטורין: בעי מיניה רב מרבי הטעינו חבירו אוכלין ומשקין והוציאן לחוץ מהו עקירת גופו כעקירת חפץ ממקומו דמי ומיחייב או דילמא לא א''ל חייב ואינו דומה לידו מאי טעמא גופו נייח ידו לא נייח

רש"י בבא דרישא. העני חייב ובעל הבית פטור ובעל הבית חייב והעני פטור דפטור מחטאת ומותר לכתחלה דהא לאו עקירה עבד ולא הנחה עבד [שהאחר] הניחה בידו: פטור אבל אסור. פטור מחטאת אבל אסור מדבריהם לכתחלה: צידת צבי וצידת נחש ומפיס מורסא. כולהו בפ' ר''א אומר האורג בסיפיה והתם מפרש טעמייהו מנא ליה בהו דפטור ומותר: מורסא. קויסטור''א {קויטור"א: כווייה (פצע מזוהם)} : מפיס. עוצר שתפתח ותצא הליחה: כי איצטריכא ליה. לאשמעינן דפטור ומותר בהנך דאית בהו מעשה כגון הני תלת ותו ליכא: איכא טובא. כגון הנך דבבא דרישא: פטורי דאתי בהו לידי חיוב חטאת. כגון עקירות שהן תחלת המלאכה דאיכא למגזר דילמא גמר לה אבל הנחות לא מצי למיתי לידי חיוב חטאת דהא ליכא עקירה גבי האי וארבע דקתני בכל חד תרתי דחיובא ועקירה דפטורא דתרתי נינהו פשט העני ידו מלאה לפנים הא חדא או שנתן לתוכה בע''ה וידו של עני היתה ריקנית הא תרתי וכן באידך ורבותי' אומרים פשיטות יד לפנים [לגבי שניהם] בין מלאה בין ריקנית היא תחלת המעשה וההוא הוא דקחשיב דהוו להו תרתי בעני ותרתי בבע''ה כל חיוב ופטור במסכת שבת בחטאת קאי ובשוגג: מעם הארץ בעשותה. גבי חטאת כתיב: הטעינו חבירו. שהיה גופו ברה''י והטעינו חבירו דאיהו גופיה לא עקר מידי: אוכלין ומשקין. אורחא דמילתא נקט דבר הצריך לשבת ודרך בני אדם להתעסק בהן בשבת: עקירת גופו. שעקר את רגליו מן הבית לאחר שנטען: ואינו דומה לידו. הפשוטה לפנים וגופו לחוץ ונתן בע''ה לתוכה דפטור ביה תנא דמתני' אף לעני שהוציאה: ידו לא נייח. הלכך כי הוציאה לא עקר מידי ואין דרך הוצאה בלא עקירה והנחה: גופו נייח. ע''ג קרקע והויא עקירה. ל''א ידו בתר גופו גרירא ל''ג דיתירא היא: (רש"י)

תוספות בבא דרישא פטור ומותר. וא''ת והא קא עבר אלפני עור לא תתן מכשול ואפילו מיירי שהיה יכול ליטלו אפילו לא היה בידו דלא עבר משום לפני עור דמושיט כוס יין לנזיר מוקי לה בפ''ק דמס' עבודת כוכבים (דף ו:) דקאי בתרי עברי דנהרא מ''מ איסור דרבנן מיהא איכא שחייב להפרישו מאיסור ואפילו אי מיירי בנכרי דלא שייך לפני עור מיהו איסור דרבנן מיהא איכא כדתניא בשילהי פירקין (דף יט.) נותנין מזונות לנכרי בחצר נטלו ויצא אין נזקקין לו משמע דווקא כשהנכרי בחצר אבל אם עומד בחוץ ופושט ידו לפנים משמע דאסור ליתן להדיא ע''מ להוציא ויש לומר דמיירי בנכרי והחפץ של נכרי דאפילו מכניס ומוציא כל היום אין כאן איסור כלל כיון שאין החפץ של בעל הבית: בר מהני תלת. הקשה ר''ת הא איכא הא דתנן בפרק במה מדליקין (לקמן כט:) המכבה את הנר מפני שהוא מתירא כו' ואם בשביל החולה שיישן פטור ומוקי לה בחולה שיש בו סכנה וא''כ הוא פטור ומותר דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ותירץ דהא מלתא דפשיטא היא ולא איצטריך ליה לשמואל לאשמעי' כדמשני בסמוך דלא איצטריך ליה לאשמעי' פטורי דלא קעביד מעשה וצד נחש מיירי בדליכא סכנה שיוכל להנצל בענין אחר אלא משום צערא שרו ליה רבנן כמו במפיס מורסא וכן מוכח בריש פרק שמונה שרצים (שם קז:) דצד נחש לאו משום סכנה פטור דהא מוקי לה כר''ש דאמר מלאכה שאצ''ל פטור עליה וע''ק לר''י והא איכא הא דתני' בפ' במה אשה (שם סב.) ר''א פוטר בכובלת ובצלוחית של פלייטון והוא פטור ומותר דהא בבריי' אחרת קתני התם רא''א יוצאה אשה בכובלת לכתחלה ותירץ ר''י בשם ר' אברהם דלא חשיב שמואל. אלא פטורים השנויין במשנה דצד צבי משנה היא בהאורג (שם ד' קו:) הצד נחש ומפיס מורסא משנה היא בעדיות (פ''ב מ''ה) ולספרים דגרסי בפ' במה אשה (שם ד' סב.) איידי דאמר ר''מ חייב חטאת א''ל איהו פטור אבל אסור פי' דר''א קאמר לר''מ לדבריך נמי לכל היותר לא יהא אלא פטור אבל אסור לפי גרסא זו אתי שפיר: הצד נחש. הקשה בה''ג דשמואל אדשמואל דהכא סבר שמואל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור כר''ש ומשום צערא דגופא שרי ובפ' כירה (ל מן מב.) אמרינן בדבר שאין מתכוין סבר לה כר''ש במלאכה שאינה צריכה לגופה סבר לה כר''י ותירץ ר''ת דשמואל קאמר דלר''ש דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור בהני תלת פטור ומותר כמו שמוכיח שמואל בסוף האורג (שם ק'.) דודאי פטור ומותר קאמר וליה לא ס''ל כר''ש ומיהו לדידן קי''ל כר''ש דרבא דהוי בתראה סבר כותיה בריש נוטל (שם קמא:): ומפיס מורסא. בעדיות (פ''ב שם) תנן אם לעשות לה פה חייב ואם להוציא ממנה ליחה פטור וא''ת היכי מתחייב אפתיחת פה דמורסא הא אמרינן לקמן בפ' חבית (ד' קו.) כל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו פתח ותירץ ר''ת דהאי נמי עשוי להכניס אויר ולהוציא ליחה: פטורי דאתי לידי חיוב חטאת. מה שפירש''י דעקירות קחשיב אינו נראה לר''י חדא דעקירה בלא הוצאה אינה אלא טלטול בעלמא ואין בה דררא דחיוב חטאת כלל ועוד דלפי' הקונט' קחשיב לבע''ה ג' יציאות והכנסה אחת ולעני ג' הכנסות והוצאה אחת ועוד דלא חשיב תרתי לפטור דעני באחת ודעשיר באחת כדחשיב חיובא ברישא ומפרש ריב''א דאתי לידי חיוב חטאת היינו אותו שפושט את ידו ומכניסה או מוציאה דכוותה בבא דרישא חייב חטאת והכא פטור לפי שלא עשה כל המלאכה שחיסר ממנה מעט או עקירה או הנחה והביא ראייה מירושלמי דקאמר לא אתיא מתני' אלא פטור שנגד החיוב ומשום הכי לא חשיב אלא פטור של אותו שכנגדו חייב למעלה בבבא דרישא כגון פשט העני את ידו לפנים כו' וקתני העני חייב פטורה דידיה חשיב בבבא דסיפא בפשט העני את ידו לפנים וכו' וכן לבע''ה: שניהם פטורין והא איתעבידא מלאכה מבינייהו. אינו קאי אמתני' שהרי רישא דשניהם פטורין דהיינו פשט העני את ידו לפנים קבעי לקמן (ד' ד.) אלא קאי אמאי דקאמר פטורי דאתי בהו לידי חיוב חטאת קחשיב אבל חטאת לית בהו אלא שניהן פטורין כדקתני מתני' ואמאי והא איתעבידא מלאכה מבינייהו ולא פריך שיתחייב הראשון דאין סברא דע''י השני שעשה הנחה וגמר המלאכה יתחייב הראשון אלא אשני קא פריך שיתחייב לפי שעל ידו נגמרה המלאכה: בעשותה. בכל הספרים גר' העושה את כולה ולא העושה מקצתה יחיד שעשה אותה חייב שנים שעשאוה פטורין פשטיה דקרא נראה דבעשותה קאי אנפש אבל הש''ס דריש ליה אמלאכה כלומר בעשות אותה וכולה מיירי בזה עוקר וזה מניח ואינו אלא כפל מלה וליכא למימר דב' שעשאוה איירי בב' שעשאוה בבת אחת דבפרק המצניע (לקמן צג. ושם) משמע דצריכי תרי קראי לזה עוקר וזה מניח ולב' שעשו מלאכה בבת אחת ועוד דבאיתמר נמי דקאי אמתניתין נמי קאמר האי לישנא יחיד ועשה אותה וכו' אך קשה דבפרק המצניע (שם.) משמע דזה עוקר וזה מניח נפקא מנפש או מאחת והכא נפקא לה מבעשותה קשה לר''י מדמצרכינן קרא לפטור משמע דזה עוקר וזה מניח היה במשכן ובפרק המצניע (ג''ז שם.) נמי פוטר ר''ש זה אינו יכול וזה אינו יכול אע''פ שהיה במשכן כגון ב' שנושאין את הארון ובירושלמי פרק הזורק אהא דתנן שתי גזוזטראות ברשות הרבים כו' היו שתיהן בדיוטא אחת המושיט חייב אמר רב חמא בשם ר' מיישא ובלבד על ידי ב' ופריך בכל אתר אמרת ב' שעשאוה פטורין וכאן אמרת חייבין ומשני שכך היתה עבודת הלוים והשתא מה בכך שהיתה במשכן מ''מ הוי ליה לפטור מושיט כיון דשניהם עושין אותה ונראה לר''י דבמושיט אין זה עוקר וזה מניח אלא המושיט עשה עקירה והנחה ולא קשיא ליה בירושלמי אלא אמה שאינו פטור ובכל מקום על ידי חבירו פטור [טפי] כגון ב' שעשאוה וכאן אינו מתחייב אלא על ידי חבירו: איתמר נמי כו'. תימה דמייתי סייעתא משמעתא לברייתא ובפרק קמא דקדושין (ד' ו.) פריך יהודה ועוד לקרא וי''ל דנזרקה מפי חבורה דקאמר היינו חבורה של תנאים ור''י תירץ משום דבריי' דלעיל לא מתניא בי ר' חייא ור' אושעיא: עקירת גופו כעקירת חפץ דמי או לא. נראה לר''י דהכי נמי מצי למיבעי לענין הנחה כגון שהוציא חפץ לר''ה ועמד שם לפוש ולא הניחו ע''ג קרקע אם הנחת גופו הוה כהנחת חפץ או לא וממתני' דקתני או שנטל מתוכה והוציא העני חייב ליכא למיפשט דאיכא לאוקמא שהניחו ע''ג קרקע וא''ת ואמאי לא פשיט ממתניתין (ד' יא:) דקתני לא יצא החייט במחטו שמא ישכח ויצא ואי עקירת גופו לאו כעקירת חפץ דמי אמאי לא יצא בה הא לא מצי למיתי לידי איסור דאוריי' וי''ל דאפ''ה אסרו רבנן: מאי טעמא ידו לא נייח. נראה לר''י כלשון אחר דגרס ידו דבתר גופו גרירא בעי עקירה גופו לא בעי עקירה ולמאי דגרס נמי ידו לא נייח מפרש ר''י דהיינו משום דבתר גופו גריר ורש''י פי' ידו לא נייח ע''ג קרקע משמע אפי' הוא וידו במקום אחד ונתן לו חבירו לתוך ידו והוציא פטור ואין נראה דבכל ענין שהטעינו חבירו בין על כתפו בין על ידו והוציא חייב דהא קתני או שנטל מתוכה והוציא חייב אלמא הנחת חפץ ביד בע''ה שהוא וידו ברשות אחת הויא הנחה מדחייב העני שעקר מיד בע''ה וכיון דהויא הנחה כשעוקר גופו עם זה שבידו הרי עוקרו ממקום הנחה: (תוספות)

רשב"א הא דאמרינן: בבא [דרישא] דפטור ומותר לא קשיא לי (לפנינו איתא: לא קתני). קשיא לרבותינו הצרפתים ז"ל (תוס' ד"ה בבא) והא איכא משום ולפני עור לא תתן מכשול. וכי תימא כיון דבלא הושטה יכול הוא להניח בקרקע לית ביה משום ולפני עור כדאיתא בפרק קמא דע"ז (ו, ב) דאוקימנא ההיא דלא יושיט כוס יין לנזיר דקאי בתרי עברי נהרא, מכל מקום איסורא דרבנן איכא שהוא חייב להפרישו מאיסור. ואוקמוה בעכו"ם. וזה דוחק גדול. ועוד דהעני חייב קאמר ובגוי מי איכא למימר הכי. ומסתברא דפטור ומותר דקאמרינן הכא היינו שאין בו משום נדנוד עבירה מחמת הוצאת עצמו והכנסת עצמו, דאילו בכולהו פטורי דסיפא איכא נדנוד עבירה משום דנגמרה המלאכה על ידו וכאילו הוא עושה המלאכה. תדע דאיצטריך קרא לאשמועינן שהוא פטור מבעשותה או מנפש אחת (ויקרא ד, כז), וא"נ בעקירות דאיכא נדנוד עבירה כיון שעקר מרה"ר והכניס לפנים דאיכא למיחש שמא יניח או שעקר ונתן לתוך ידו של חברו דאיכא למיחש שמא יגמור כיון שהתחיל, אבל פטורי דבבא דרישא דלית להו שום נדנוד עבירה מצד עצמן לא חשיב במתניתין, משום דלא איירי התם אלא באיסורין הבאין להן משום הוצאות והכנסות של עצמן. כך נראה לי. אמר שמואל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור בר מהני תלת וכו'. לא אמר אלא היכא דאמרו פטור מחמת שאינה מלאכה גמורה דומיא דמתני' דהכא, אבל פטורי אחריני איכא במסכת שבת שהוא פטור ומותר, דתנן בפרק במה מדליקין (לקמן כט, ב) בשביל החולה שישן פטור ואוקימנא (שם ל, א) בחולה שיש בו סכנה, ופטור ומותר הוא והזריז הרי זה משובח (יומא פד, ב). והקשו בתוס' (ד"ה בר) דהא איכא דתניא לקמן בפרק במה אשה יוצאה (סב, א) רבי אליעזר פוטר בכובלת ובצלוחית של פלייטון, וזה הוא ודאי פטור ומותר הוא כדתניא אידך (שם) יוצאת אשה בכובלת לכתחילה. והם תירצו דהא דנקט התם פטור משום דאדרבי מאיר קאי דאמר (שם) חייבת חטאת ואמר ליה איהו פטור והתם פטור מקרבן קאמר, אלא דבאידך ברייתא גלי לן דמותר לכתחילה. ויש מפרשים (כ"כ הרמב"ן) דשמא ר' אליעזר לא התיר בו לכתחילה אלא בצלוחית של פלייטון (צ"ל בכובלת. חי' המיוחסים לר"ן ע"ש), מדשבקה לבר זוגה בברייתא ולא תני אלא בצלוחית, והלכך תני התם פטור משום כובלת דפטור אבל אסור. ואיכא מאן דמפרש (בתוד"ה בר) דלא אמר שמואל אלא בפטור דתניא במתניתין בלבד. הא דאמר שמואל דצד נחש ומפיס מורסא פטור ומותר. כתב ר"ת ז"ל (בתוס' ד"ה הצד): לאו אליבא דנפשיה קאמר, דהא אוקימנא לה בפרק שמונה שרצים (לקמן קז, ב) כרבי שמעון דאמר מלאכה שאין צריכה לגופה פטור עליה, ואיהו במלאכה שאין צריכה לגופה כר' יהודה סבירא ליה דאמר חייב עליה כדאיתא בפרק כירה (לקמן מב, א) ובזבחים בשלהי פרק כל התדיר (צא, א). אלא הכא אליבא דמאן דאמר פטור קאמר, ואנן קיימא לן כרבי שמעון דפטור. פטורי דאתי בהו לידי חיוב חטאת קא חשיב. פירש רש"י (ד"ה פטורי): דהיינו עקירות דאפשר דאתי בהו לידי חיוב חטאת אבל הנחות דהיינו פשט העני את ידו לפנים ונטל בעל הבית מתוכה ופשט העני ידו ריקם ונתן בעל הבית בתוכה והוציא לחוץ והניח, וכנגדן בבעל הבית, אי אפשר דאתי בה[ו] לידי חיוב חטאת, הלכך לא חשיב להו. וא"ת עקירות דעני ששתיהן נעשות בחוץ אמאי חשיב להו בתרתי, וכן נמי של בעל הבית. ויש לומר כיון שהן משתנות זו מזו שהאחד עקר והכניס ידו מליאה והשני עקר ולא הכניס כלל אלא שהטעין ידו של חבירו ברשות שהוא עומד בה חשיב להו בתרתי. ויש מפרשים [ברמב"ן בשם 'אחרים פירשו'] איפכא, שהנחות קא חשיב משום שעל ידה נגמרה מלאכה והיא עיקר המלאכה שע"י הנחה אתי בהו בעלמא לידי חיוב חטאת, אבל עקירות לאו מידי קא עביד זה. וזה נראה עיקר. והיינו חידושיה דאשמעינן שהוא פטור אף על גב דאיתעביד מלאכה, ועלה הוא דאתמהינן והא אתעבידא מלאכה ואיצטרכינן למיתלי בטעמא, משום דכתיב (ויקרא ד, כז) בעשותה או נפש אחת דשנים שעשאוה פטורין. ורבנו חננאל (בגליון) פירש כפירוש של רש"י ז"ל. והנכון מה שפירש הרב בעל המאור ז"ל (בסוגייתינו) דלא קא חשיב אלא הכנסות והוצאות שמרשות לרשות, כגון פשט בעל הבית ידו לחוץ ונטל העני מתוכה או שפשט ידו ריקה ונתן העני לתוכה והכניסה בפנים, וכן פשט העני ידו מלאה בפנים ונטל בעל הבית מתוכה או שנתן לתוכה והוציאה העני בחוץ. הכי גרסינן: איתמר נמי א"ר חייא בר גמדא נזרקה מפי חבורה ואמרו יחיד שעשאה חייב שנים שעשאוה פטורין. ולא גרסינן ואמרו בעשותה יחיד שעשאה כו', דאם איתא למאי איצטריך לאתויי מימרא סייעתא לברייתא. אלא הכי קאמר לא תימא מתניתין רבי דוקא היא דדריש בעשותה למיעוטא אבל רבנן פליגי עליה משום דאיכא דלא דריש ליה למיעוטא, אבל נזרקה מפי חבורה כולהו רבנן מודו בה ולא משום בעשותה אלא מנפש או מאחת, כדנפקא לן בפרק המצניע (לקמן צג, א) זה עוקר וזה מניח מנפש או מאחת. הכי גריס ר"ח ז"ל (בגליון, בשינוי): ידו לא נייח גופו נייח ידו בתר גופו גרירא. ולא בעי' עקירה גופו הוי עקירה. ורש"י ז"ל (ד"ה גופו) כתב דלא גרסינן ידו בתר גופו גרירא דיתירתא היא, אלא הכי גרס: ידו לא נייח גופו נייח. פירוש: ידו לא נייח על גבי קרקע גופו נייח על גבי קרקע והלכך הוי עקירה. ואם תאמר אם כן נתן לתוך ידו של בעל הבית או שנטל מתוכה אמאי חייב, והא בעינן עקירה והנחה על גבי מקום נח. יש לומר דלא אמרו ידו לא נייחא אלא כשהיא עומדת ברשות אחרת על גבי קרקע והטעינו חברו בידו והוציא שיהא חייב, דלעולם אין לה הנחה בפני עצמה אלא ברשות שהגוף עומד שם שהיא מונחת אגב גופו, אלא לפי שהיא אין דרכה להיות מונחת על גבי קרקע קאמר [ד]הגוף הוא שעומד על גבי קרקע ולעולם היד נגררת אחריו למאן דאמר בפרק המצניע (לקמן צב, א) דאגד יד שמיה אגד, וכיון דאגדו בידו הוא אף על פי שהניח ידו בקרקע אין זו הנחה, וכדאמרינן לקמן (ה, ב) גבי היה קורא על האסקופה שאף על פי שנח על גבי קרקע לא חשבינן ליה כמונח משום דאגדו בידו הוא. ולענין יד נמי הוא הדין והוא הטעם למ"ד התם אגד יד שמיה אגד, אלא מיהו לרבא דאמר התם בפרק המצניע דאגד יד לא שמיה אגד חייב כל שהיא סמוכה לקרקע פחות משלשה כדאיתא התם, אבל ברשות שהגוף שם ידו מונחת היא לכולי עלמא והנותן לתוכה או שנטל מתוכה חייב, וכן אם הטעינו חבירו אפילו בידו ויצא הוא והניח ברשות הרבים חייב כאילו הטעינו על כתפו, והיינו דכתב הוא ז"ל דידו בתר גופו גרירא יתירתא הוא, דהיינו ידו לא נייח כלומר, משום דבתר גופו גרירא. ויש ספרים דגרסי: אי נמי ידו בתר גופו גרירא היא. ומסתברא דאפילו לאותן ספרים לאו תרי טעמי נינהו אלא דא ודא לחד טעמא סלקן, אלא דהוי חד טעמא בתרתי לישני, כלומר: ואיכא מאן דאמר לה בהאי לישנא, וכענין שאמרו לקמן (ה, ב) אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן מר אמר לה בהאי לישנא ומר אמר לה בהאי לישנא. ומדברי רבותינו בעלי התוס' ז"ל (ד"ה מאי טעמא) נראה דשני ענינין הן, וכן פירש רבנו הרב ז"ל, ואיכא בינייהו כגון שהטעינו חברו בידו והוציא ידו לחוץ וזרק, למאן דאמר ידו לא נייח לא מחייב דהא לא עקר, ולמאן דאמר ידו בתר גופו גרירא הויא עקירה. ואינו מחוור בעיני, דאם כן למאן דאמר ידו לא נייח תקשי ליה מתניתין דקתני פשט העני ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית או שנטל מתוכה והוציא העני חייב, ואמאי הא בעינא עקירה והנחה על גבי מקום מונח והא ליכא, דכיון דידו לא חשיבא כמונחת אפילו ברשות שהגוף עומד שם מה לי לענין לתת לתוכה וליטול ממנה מה לי אם הוציאה לחוץ וזרק, אי כמונחת היא כאן וכאן ליחייב אי לאו כמונחת היא כאן וכאן ליפטר, אלא ודאי נראה כדפרישית דלישני בעלמא נינהו. (רשב"א)

דף ג - ב

א''ל ר' חייא לרב בר פחתי לא אמינא לך כי קאי רבי בהא מסכתא לא תשייליה במסכתא אחריתי דילמא לאו אדעתיה דאי לאו דרבי גברא רבה הוא כספתיה דמשני לך שינויא דלאו שינויא הוא השתא מיהת שפיר משני לך דתניא היה טעון אוכלין ומשקין מבעוד יום והוציאן לחוץ משחשיכה חייב לפי שאינו דומה לידו: אמר אביי פשיטא לי ידו של אדם אינה לא כר''ה ולא כרה''י כר''ה לא דמיא מידו דעני כרה''י לא דמיא מידו דבע''ה בעי אביי ידו של אדם מהו שתעשה ככרמלי' מי קנסוה רבנן לאהדורי לגביה או לא ת''ש היתה ידו מלאה פירות והוציאה לחוץ תני חדא אסור להחזירה ותני אידך מותר להחזירה מאי לאו בהא קמיפלגי דמר סבר ככרמלי' דמיא ומ''ס לאו ככרמלית דמיא לא דכ''ע ככרמלית דמיא ולא קשיא כאן למטה מעשרה כאן למעלה מעשרה ואיבעית אימא אידי ואידי למטה מעשרה ולאו ככרמלית דמיא ולא קשיא כאן מבעוד יום כאן משחשיכה מבעוד יום לא קנסוה רבנן משחשיכה קנסוה רבנן אדרבה איפכא מסתברא מבעוד יום דאי שדי ליה לא אתי לידי חיוב חטאת ליקנסו' רבנן מחשיכ' דאי שדי ליה אתי בהו לידי חיוב חטאת לא ליקנסו' רבנן ומדלא קא משנינן הכי תפשוט דרב ביבי בר אביי דבעי רב ביבי בר אביי הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי חיוב חטאת או לא התירו תפשוט דלא התירו הא לא קשיא ותפשוט ואיבעית אימא לעולם לא תפשוט ולא קשיא כאן בשוגג כאן במזיד בשוגג לא קנסוה רבנן במזיד קנסוה רבנן ואיבעית אימא אידי ואידי בשוגג והכא בקנסו שוגג אטו מזיד קמיפלגי מר סבר קנסו שוגג אטו מזיד ומר סבר לא קנסו שוגג אטו מזיד ואיבעית אימא לעולם לא קנסו ולא קשיא כאן לאותה חצר

רש"י בר פחתי. בן גדולים: לא תשייליה. כלומר שאין לבו למס' זו שמא יתבייש: מבעוד יום. דהיינו דומיא דהטעינו חברו בשבת דהכא והכא ליכא עקירה דאיסור גביה: שאינו דומה לידו. הפשוטה לפנים וגופו לחוץ ונתן חברו לתוכה: אמר אביי פשיטא לי. ממתניתין דידו של אדם הפשוטה לרשות אחרת אינה נזרקת אחר גופו לגמרי להיות כרשות שהוא עומד בה בין שהוא רשות היחיד בין שהוא רשות הרבים: כרה''ר לא דמיא מידו דעני. דקתני מתני' דכי נטל בע''ה מתוכה פטור: וכרה''י לא דמיא. אם פשוטה לרשות הרבים: מידו דבע''ה. דקתני נטל עני מתוכה פטור: בעי אביי. השתא דחזינן דלאו בתר גופו שדינן לה לענין איחיובי מדאורייתא אלמא איפלוג רשותא מי אחמור עלה רבנן למיהוי כרמלית דהיכא דהושיט ידו מלאה לרשות אחרת לא יחזירנה אצלו ותהא כך פשוטה עד שתחשך דכיון דלאו בתר גופו גרירא נעשית לה רשות אחרת מדרבנן דגזור רשות מדבריהם לשבת שאסור להכניס ולהוציא ממנו לרה''י ולרה''ר ושמו כרמלית כדתניא בפרקין (דף ו.) ד' רשויות לשבת כרמלית לשון יערו וכרמלו שאינו לא הילוך תמיד לרבים ולא תשמיש רה''י: מי קנסוה. הואיל והתחיל בה באיסור: למטה מי'. רה''ר הוא קנסוה רבנן ושויוה כרמלית דלא ליהדרה: למעלה מי'. דאויר מקום פטור הוא כדתנן בהזורק (לקמן ק.) הזורק ד''א בכותל למעלה מי' טפחים כזורק באויר ופטור דלא הוי רה''ר למעלה מי' הלכך לא קנסוה דלאו איסורא עביד: ואיבעית אימא אידי ואידי למטה מי' טפחים ולא ככרמלית דמיא. למהוי רשות לעצמה: כאן מבע''י. הושיטה מבע''י מחזירה משתחשך דלאו רשות לעצמה היא אלא בתר גופו גרירא: כאן משתחשך. הושיטה משחשיכה קנסוה ולא שתהא רשות לעצמה דא''כ אף מבעוד יום מיתסרא אלא קנסא בעלמא: מבע''י דאי שדי ליה. כלומר היכא דהושיטה מבעוד יום שאם תאסרנה להחזירה וישליך מידו החפץ כדי להקל טרחו לא אתי לידי חיוב חטאת דלא הוי עקירה בשבת אלא הנחה לחודיה ואיסורא דרבנן הוא דאיכא דעשה מקצתה וכדתנן שניהן פטורין אבל אסורין קנסוה רבנן שלא יחזירנה אבל היכא דהושיטה משחשכה דאי שדי ליה מידו על ידי קנס שתאסרנו להחזירה נמצא מתחייב חטאת אם שוגג הוא דעביד ליה עקירה והנחה לא קנסוה רבנן דמוטב שלא נקנסנו משנגרום לבא לידי חילול שבת דאורייתא ומדלא חיישת להכי תפשוט בעיא דרב ביבי דלא נמנעו חכמים מלהעמיד דבריהם מפני חשש שמא לא יעמוד האדם בהם ויעשה איסור חמור: הדביק פת בתנור. בשבת בשוגג ונזכר שהוא שבת קודם שתאפה וקיימא לן (לקמן דף קיז:) דרדיית הפת שבות היא שהיא חכמה ואינה מלאכה: התירו לו. את האיסור מדבריהם וירדנה קודם שתאפה ויתחייב משום אופה שהוא אב מלאכה או לא התירו לרדותה ולהוציאה מן התנור: בשוגג לא קנסוה רבנן כו'. ודרב ביבי לא תפשוט מהכא לא לאיסור ולא להיתר דהאי דלא קנסוה בשוגג לאו משום חששא דדילמא שדי להו מידיה הוא אלא משום דלא עבד איסורא במזיד וחזרת ידו אינה אפילו שבות אי לא משום קנסא והכא לא קניס אבל רדיית הפת שבות הוא ונגזרה במנין ומשום קודם שיבא לידי חיוב חטאת לא בטלו גזירתם ולאיסור נמי לא תפשוט מדקנסו במזיד דהתם ליכא למיחש דילמא לישדינהו שיתחייב מיתת בית דין אבל הכא אי קנסינן ליה מלרדות על כרחיך יתחייב מיתת בית דין: (רש"י)

תוספות היה טעון אוכלין ומשקין מבעוד יום כו'. כשעמד לפוש משחשכה איירי דבלא עמד לא מיחייב אע''ג דעקירת גופו כעקירת חפץ דמי לא בטלה עקירה ראשונה כדאמר לקמן (ד' ה:) המפנה חפציו מזוית לזוית ונמלך עליהן להוציאן פטור שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך ונקט מבעוד יום לאשמעינן דעקירת גופו כעקירת חפץ דמי דאי הוה נקט טוען עצמו משחשכה ועמד לפוש לא היה משמע מידי דאפילו אי עקירה והנחת גופו לא הויא עקירה והנחה חייב משום עקירה ראשונה: מהו שתעשה ככרמלית. כגון שהוציא ידו מלאה לחוץ ולאהדורה אבל בע''א לא דהא תנן בפרק בתרא דעירובין (ד' צח:) עומד אדם ברה''י ומטלטל ברה''ר ולא הויא כרמלית אלא לענין רשות שהגוף שם שדומה יותר לשתי רשויות: מי קנסוה רבנן לאהדורה. נראה לר''י דגרס מי אסרוה ולא גרס מי קנסוה דלקמן בסמוך כי מוקמא דלאו ככרמלית דמיא אמרינן דאסור להחזירה משום קנס ושמא הא דעבדוה ככרמלית נמי הוי קנסא ונ''מ דאסור בשוגג מבעוד יום: כאן למעלה מי'. וא''ת למעלה מי' לכתחלה נמי מותר להוציאה דהוי מקום פטור וי''ל דקמ''ל דאפילו הוציאה מתחלה דרך מטה מי' מותר להחזירה למעלה מי' ולא קנסינן ליה: התירו לו לרדותה. ואע''ג דאמרינן בר''ה בפרק י''ט (ד' כט: ושם) כל מלאכת עבודה לא תעשו וגו' יצאו תקיעת שופר ורדיית הפת שחכמה היא ואינה מלאכה מ''מ מדרבנן אסורה כדאמר בכל כתבי הקדש (לקמן קיז: ושם) ולא ירדה במרדה אלא בסכין וכן תקיעת שופר אסור מדרבנן דתנן בפ''ב דר''ה (ד' לג.) אין מעכבין התינוקות מלתקוע משום חינוך הא נשים מעכבין: ואיבעית אימא לעולם לא תפשוט. נראה לר''י דל''ג לעולם לא תפשוט דאע''ג דאיכא שינויא אחרינא דלא תיקשי שני ברייתות אהדדי עדיין איכא למיפשט דרב ביבי מבני בית המדרש מדלא משני איפכא מכלל דלא התירו ולרשב''א נראה דשפיר גריס ליה דממאי דלא משני איפכא ליכא למיפשט דסברי בני בית המדרש דלא התירו דהא דלא משני איפכא לפי שאין נראה סברא לעולם לומר משחשיכה לא קנסוה מבעוד יום קנסוה דאי משחשיכה לא קנסוה שוב אין לומר מבעוד יום קנסוה דהוי כחוכא ואטלולא ואע''פ שאין שייך טעם משחשיכה לומר כמבעוד יום ולעיל ה''פ מדלא משנינן הכי לפי שאין נראה להם סברא לומר כן והוצרכו לומר משחשיכה קנסו מבעוד יום לא קנסו כדי לדחות שלא לפשוט בעיא דאביי א''כ תפשוט בעיא דרב ביבי אע''ג דאיכא למידחי בשינויא קמא ואי בעית למפשט דאביי נאמר כשינויא בתרא וזיל הכא קמדחי ליה כו' מ''מ חדא מינייהו מיפשטה ממה נפשך והשתא א''ש דקאמר ואב''א לעולם לא תפשוט לא דאביי ולא דרב ביבי: בשוגג לא קנסוה. ומיירי מבעוד יום דהשתא ליכא למפשט דרב ביבי וא''ת משנויא קמא נמי נפשוט בעיא דרב ביבי דלא התירו דלמטה מי' אסור להחזירה ואפילו מוקמי' מבעוד יום הא פירשתי דאי מבעו''י לא התירו כ''ש משחשיכה וי''ל דאין לפשוט דהתם מה שלא התירו משחשיכה אע''ג דאתי לידי חיוב חטאת היינו משום מבעו''י דלא שייך טעם זה אבל גבי רדיית הפת לעולם אימא דהתירו: (תוספות)

רשב"א היה טעון אוכלין ומשקין מבעוד יום והוציאן לחוץ משחשיכה חייב. הוא הדין להטעין עצמו משחשיכה לפנות מזוית לזוית ועמד לפוש ונמלך להוציאן, אלא דאי נקט הכי הוה אמינא דלא עקירת גופו הויא עקירה ולא הנחת גופו הויא הנחה ואינו חייב אלא אעקירה ראשונה, קא משמע לן בהיה טעון מבעוד יום ועמד לפוש משחשיכה דעקירת גופו הויא עקירה והנחת גופו הויא הנחה. הכי גריס רש"י ז"ל (ד"ה כרה"ר): אמר אביי ידו של אדם אינה לא כרשות היחיד וכו' כרשות היחיד לא דמיא מידו דבעל הבית כרשות הרבים לא דמיא מידו של עני. ופי' דאינה כרשות שהגוף עומד שם לבטל רשות שהיא פשוטה שם, בין שהיא פשוטה לרשות הרבים והוא ברשות היחיד בין שהיא פשוטה לרשות היחיד והוא עומד ברשות הרבים, כרשות הרבים לא דמיא מידו דעני שפשוטה לרשות היחיד ואפילו הכי נטל בעל הבית מתוכה או שנתן לתוכה פטור, ואי חשבת ליה כרשות הרבים שהגוף עומד שם היה חייב, וכן לפשט בעל הבית את ידו לחוץ. ואינו מחוור. חדא, דפשיטא שאין היד הפשוטה לרשות היחיד חולקת רשות לעצמה שתעשה רשות הרבים. ועוד, שהבעיא דאיבעיא ליה אם תעשה כרמלית אינה מענין הפשיטות, דידו אינה נגררת אחר הגוף לחייב הנותן בתוכה והנוטל ממנה אבל לענין חזרתה אצלו אינה כמוחלקת ממנו, ואין הבעיא אלא אם היא כמוחלקת ממנו להחזירה אצלו. ורבנו חננאל ז"ל (בגליון) גרס איפכא: כרשות הרבים לא דמיא מידו דבעל הבית כרשות היחיד לא דמיא מידו דעני. כלומר: פשיטא לי דידו בתר גופו גרירא כדאמרינן, בין הפשוטה לרשות הרבים בין הפשוטה לרשות היחיד ולעולם אינה בטלה לגבי הרשות שפשוטה שם, אלא הא קא מיבעיא לי אם הוציאוה מלאה פירות אם היא כרשות לעצמה ותהא ככרמלית או נגררת לעולם בתר גופה ומותר להחזירה אצלו. וקשיא לי לפשוט ממתניתין, דקתני פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונטל העני מתוכה או שנתן לתוכה בעל הבית פטור, ופטור אבל אסור קאמר דפטורי דאית בהו מעשה נינהו כדאמרינן לעיל, אלמא ידו של בעל הבית שפשוטה לרשות הרבים ככרמלית היא ואסור להכניסה אצלו. וליתא דהתם משום דאתעבידא מלאכה היא דזה עוקר וזה מניח ולא משום שתעשה כרמלית. ותדע לך דהא פשט העני את ידו לפנים בודאי אינה נעשית כרמלית ברשות היחיד, דרשות היחיד עולה עד לרקיע ואפילו הכי אסור, אבל הכא שהוציאה מלאה פירות ואפילו מבעוד יום קא מיבעיא ליה אם נעשית כרמלית ברשות הרבים. ודוקא להחזירה אצלו הא לטלטל ברשות הרבים מותר, כדתנן בפרק בתרא דעירובין (צח, ב) עומד אדם ברשות היחיד ומטלטל ברשות הרבים ברשות הרבים ומטלטל ברשות היחיד. מי קנסוה רבנן לאהדורי לגביה או לא. כתוב בתוס' דלא גרסינן קנסוה, דהא בסמוך דמוקמינן דלאו ככרמלית דמיא, אפילו הכי אמרינן דאם הוציאה משחשיכה קנסוה להחזירה. אלא הכי גריס מי אסרו להחזירה, דאף על גב דשרי לטלטולי ברשות הרבים כדתנן התם, מכל מקום עבדוה ככרמלית לענין רשות שאינה היא שם שדומין יותר שתי רשויות, ונפקא [מינה] דאם הוציאה בשוגג מבעוד יום אסור. כאן למטה מעשרה כאן למעלה מעשרה. איכא למידק למעלה מעשרה אפילו לכתחילה נמי יהא מותר להוציאה ולהחזירה, דמקום פטור הוא. ויש מי שתירץ (תוס' ורמב"ן כאן), דלאו בשהוציאה למעלה מעשרה קאמר, אלא שמותר להחזירה למעלה מעשרה, כלומר: הוציאה למטה מעשרה מותר להגביה למעלה מעשרה ולהחזיר משם לפנים, משום דלמעלה מעשרה מקום פטור הוא ומותר להוציא מכרמלית למקום פטור וממקום פטור לרשות היחיד. ואף על גב דאמרינן לקמן (ו, א) גבי אסקופה ובלבד שלא יטול מבעל הבית ויתן לעני, ואמרינן נמי לקמן (ח, ב) ובלבד שלא יחליפו וכן נמי בעירובין (ט, א), הני מילי ברשויות דאורייתא אבל ברשויות דרבנן מותר להחליף. ויש מי שפירש (רמב"ן, ומובא בריטב"א) דבכרמלית של יד הקילו לפי שאינה כרמלית גמורה. ואינו מחוור בעיני מדאקשינן בסמוך משחשיכה דאי שדי להו אתי בהו לידי תקלת חיוב חטאת לא ליקנסיה, ואם איתא דאפשר לאהדורה בכי האי גוונא מהדר ולא אתי לידי חיוב חטאת, ודוחק הוא להעמידה באויר שאי אפשר להגביה. ועוד דאם איתא הוו מילי דרבנן כחוכא לא ליהדר מלמטה מעשרה אלא מגביה ליה לידיה לעיל ומהדרה. ולי נראה דאפילו להוציא למעלה מעשרה אסור לכתחילה, דחיישינן דילמא שדי להו, וכדאמרינן בסמוך אידי ואידי למטה מעשרה ולאו ככרמלית דמיא ולא קשיא כאן מבעוד יום כאן משחשיכה, דאלמא דאף על גב דלאו ככרמלית דמיא אפילו הכי קנסוה כשהוציאה משחשיכה או משום דשדי להו או משום דילמא אתי לאפוקי לכתחילה מרשות היחיד לרשות הרבים, והכא נמי למעלה מעשרה אף על גב דלא קנסוה ליה מ"מ אסור לעשות כן משום דילמא משתלי ושדי, וכל דאי שרית למעלה מעשרה אתי לאפוקי למטה מעשרה ולאו גזירה לגזירה היא דאי לא הא לא קיימא הא. ורבנו הרב כתב דלכתחילה אסור משום דדמיא למוציא למעלה מעשרה דאסור, כדאמרינן בפרק הזורק (לקמן צז, א) א"ר (אלעאי) [אלעזר] המוציא משוי למעלה מעשרה טפחים חייב. הא דאמרינן: אדרבא איפכא מסתברא מבעוד יום דאי שדי ליה לא אתי לידי חיוב חטאת ליקנסיה, משחשיכה דאי שדי ליה אתי לידי חיוב חטאת לא ליקנסיה וכו'. איכא למידק היכי דמי אי בשוגג ולא אידכר למאן אסרו ולמאן התירו להחזירה, ואי בשוגג ואידכר חטאת מי מיחייב וכדאקשינן [בסמוך] (ד, א) אדרב ביבי. ותו מאי קא מדמי ליה לדרב ביבי, דהא אסיקנא בדרב ביבי דלאו שוגג קאמר ומשום חיוב חטאת אלא במזיד. ואי אפשר לומר דהכא לישנא דמעיקרא נקט ומיניה אתה שומע למזיד דמסקנא, דשאני מזיד דהכא משום דמזהר זהיר ביה כי היכי דלא ליתי לידי חיוב סקילה מה שאין כן בדרב ביבי דממילא קא אתי, וכדמוכח בסמוך דאמרינן איבעית אימא לא תפשוט ולא קשיא כאן בשוגג כאן במזיד, כלומר: וממזיד דהכא לא תפשוט דרב ביבי דהכא שאני דמזהר זהיר ביה וכדפירש רש"י ז"ל. ותדע לך דהא במסקנא אמרינן דבמזיד דהכא קנסוה רבנן, ובעיא דרב ביבי איפשיטא דהתירו. ויש לומר דהכא ודאי בשוגג ואידכר, וחיוב חטאת דקאמר לאו חיוב ממש שיביא עליו קרבן חטאת קאמר אלא חלול שבת שיש בו חיוב קאמר. ורב ביבי בהכי נמי מתוקמא למסקנא, כלומר: בין במזיד גמור בין בשוגג ואידכר כדהכא, דלאו חיוב סקילה ממש קאמר, דהא אי אפשר דאפילו במזיד גמור מעיקרו כיון דעכשיו הוא בא לרדות ואינו נמנע אלא מחמת שסבור שהוא אסור לעשות כן אם כן סופו אינו אלא שוגג ואינו חייב סקילה, אלא קודם שיבא לידי איסור סקילה קאמר, כלומר: קודם שיתחלל שבת שהוא באיסור סקילה על ידו. והא דאקשינן בדרב ביבי אילימא בשוגג ואידכר מי מחייב, ודאי הוה מצי לתרוצי הכין, [אלא דתירץ איסור סקילה משום] דההוא לישנא כולל הכל ולא חיוב חטאת (שאני) [שאינו כולל], אבל הכא לא דק בלישנא למימר דאי שדי ליה אתי לידי איסור סקילה משום דלישנא דמעיקרא דרב ביבי נקט. ואם תאמר מכל מקום אכתי היכי אתי למיפשט דרב ביבי מיהא דשאני שוגג ואידכר, דהכא משום דמזהר זהיר ביה כדאמרינן בסמוך בלישנא דלא תפשוט כאן בשוגג כאן במזיד. איכא למימר ההיא דבסמוך במזיד גמור דאי שדי להו אתי לידי חיוב סקילה מזהר זהיר ביה, אבל בשוגג מעיקרו אף על גב דאידכר כיון דאינו מתחייב סקילה ואפילו כרת נמי לא מחייב לא זהיר ביה כיון דאית ליה טרחא יתירתא למינקט ידו הכין כוליה יומא. ואם תאמר מכל מקום אכתי לא דמיא לדרב ביבי, דהכא אפשר דאפילו בשוגג גמור ולא אידכר דלא שדי ליה, אבל בדרב ביבי דודאי אתי לידי כך ממילא לא ליקנסוה. איכא למימר דהכי קאמר מדקנסוה הכא שמע מינה דליכא למיחש כלל שמא יבא לידי איסור שבת ואפילו באיסורא דאתי ודאי ממילא, דאם איתא דחיישינן הכא לא ליקנסוה כיון דאפילו החזירה ליכא איסור כלל ואפילו דרבנן, אלא מדלא חיישינן הכא וקנסוה ביה ודאי בבעיא דרב ביבי דאיכא איסור מלאכה מדבריהם שנאסר במנין לא התירו ולא חיישינן לאיסור הבא לו ממילא. ובתוספות (ד"ה בשוגג) נראה שהם סבורים לומר דאפילו ממזיד גמור דהכא איכא למיפשט מזיד דרב ביבי, דהכא נמי אי אפשר לעכב שם ידו כל היום מלאה. והא דאמרינן בלישנא דאיבעית אימא לא תפשוט כאן בשוגג כאן במזיד. יש לומר דהכי קאמר לעולם מתניתא תרווייהו איכא לאוקמינהו בין בשוגג בין במזיד, ואפילו הכי לא תפשוט [ד]דילמא תרווייהו מבעוד יום. ואי בשוגג מוקמת להו מדתניא מותר להחזירה ליכא למיפשט בדרב ביבי דהתירו דהתם מבעוד יום ולא קנסוה אבל בדרב ביבי דמשחשיכה קנסוה, ומאידך דאסר ליכא למיפשט לחומרא, דשאני התם דלא אתי לידי איסור סקילה, אבל בדרב ביבי דאתי לידי איסור חששו, ואי במזיד מוקמת להו נמי ליכא למיפשט מידי מהאי טעמא דאמרן. והיינו דלא פשטיה לה נמי משנויא דקאמר דאף על גב דשנינן כאן למעלה מעשרה כאן למטה מעשרה ליכא למיפשט מינה דלא התירו דדילמא התם מבעוד יום. כאן לאותה חצר כאן לחצר אחרת. ואף על גב דאסור להחזירה קאמר, להחזירה לרשות היחיד קאמר. ולחצר אחרת דקאמר בששתיהן מאדם אחד, אי נמי בשעירבו. (רשב"א)

דף ד - א

כאן לחצר אחרת כדבעא מיניה רבא מר''נ היתה ידו מלאה פירות והוציאה לחוץ מהו להחזירה לאותה חצר א''ל מותר לחצר אחרת מהו א''ל אסור ומאי שנא לכי תיכול עלה כורא דמילחא התם לא איתעבידא מחשבתו הכא איתעבידא מחשבתו: גופא בעי רב ביבי בר אביי הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי חיוב חטאת או לא התירו א''ל רב אחא בר אביי לרבינא היכי דמי אילימא בשוגג ולא אידכר ליה למאן התירו ואלא לאו דאיהדר ואידכר מי מחייב והתנן כל חייבי חטאות אינן חייבין עד שתהא תחלתן שגגה וסופן שגגה אלא במזיד קודם שיבא לידי איסור סקילה מיבעי ליה אמר רב שילא לעולם בשוגג ולמאן התירו לאחרים מתקיף לה רב ששת וכי אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חבירך אלא אמר רב אשי לעולם במזיד ואימא קודם שיבא לידי איסור סקילה רב אחא בריה דרבא מתני לה בהדיא אמר רב ביבי בר אביי הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי איסור סקילה: פשט העני את ידו: אמאי חייב והא בעינן עקירה והנחה מעל גבי מקום ד' על ד' וליכא אמר רבה הא מני ר''ע דאמר לא בעינן מקום ארבעה על ארבעה דתנן הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע רבי עקיבא מחייב וחכמים פוטרים ר''ע סבר אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא ורבנן סברי לא אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא למימרא דפשיטא ליה לרבה דבקלוטה כמי שהונחה דמיא

רש"י לאותה חצר. שהוא עומד בתוכה מותר להחזירה אבל לחצר אחרת הסמוכה לה אסור לזורקם: לכי תיכול עלה כורא דמילחא. בבדיחותא אהדר ליה כשתמדוד לי כור של מלח אומר לך טעמו של דבר לישנא אחרינא לכשתאכל עליה כור של מלח לא תוכל להשוותם זו לזו: מחשבתו. שנתכוון לפנותה מחצר זה לא נתקיימה הלכך לא גזרו אבל לחצר אחרת נתקיימה מחשבתו וגזור דילמא זימנא אחריתי שדי להו לרה''ר: ולא אידכר. קודם אפייה על שגגתו שהיא שבת או שמלאכה זו אסורה: למאן התירו. הא לא מסיק אדעתיה לבא לישאל על כך: ואלא דאיהדר ואידכר. קודם אפייה: מי מחייב. חטאת באפייתו: תחלתה וסופה. תחלת המלאכה וסופה לא נודעה לו שגגתו עד שנגמרה עבירה: לאחרים. אחר שראה ובא לפנינו לישאל לרדותה קודם שיבא חבירו לידי חיוב חטאת: וכי אומרים לו לאדם. צא וחטא איסור קל כדי שלא יתחייב חבירך עונש חמור: בהדיא. סקילה ובלשון פשיטותא ולא בלשון בעיא מתני רב אחא בריה דרבא מילתא דרב ביבי: מעל גבי מקום ד'. דהוי חשוב למיהוי הנחתו הנחה ועקירתו עקירה וידו לאו מקום ד' הוא וקתני לה מתני' בין לעקירה בין להנחה דקתני ונתן לתוך ידו של בעל הבית הרי הנחה או שנטל מתוכה הרי עקירה: קלוטה. החפץ הואיל ונקלט באוירה של רשות הרבים כמי שהונחה בתוכו הוא ואע''ג דלא נח: (רש"י)

תוספות כאן לחצר אחרת. ואסור להחזירה דקתני לא להחזירה אצלו קאמר אלא להחזירה לחצר אחרת: ומאי שנא. בזו כנגד זו איירי דבדיוטא אחת שנא ושנא דאיכא איסור חיוב חטאת דמושיט מרה''י לרה''י דרך רה''ר א''נ בדיוטא אחת וכגון שאין מפסיק שם רה''ר: ואלא דאהדר ואידכר מי מחייב. תימה דלישני אימא לידי (חיוב) איסור חטאת כדקאמר בסמוך קודם שיבא לידי איסור סקילה: וכי אומרים לו לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך. והא דאמר בבכל מערבין (עירובי ן לב: ושם) רבי סבר ניחא ליה לחבר דליעבד איסורא קלילא ולא ליעבד עם הארץ איסורא רבה התם כדי שלא יאכל ע''ה טבל על ידו דאמר לי' מלא לך כלכלה של תאנים מתאנתי אבל הכא שלא נעשה האיסור על ידו אין אומרים לו חטא אפי' איסור קל שלא יבא חבירו לידי איסור חמור ואומר ריב''א דאפי' למדביק עצמו אין לפשוט משם להתיר דהתם עדיין לא נעשה האיסור ומוטב שיעשה איסור קל ולא יעשה איסור חמור על ידו אבל הכא המעשה של איסור כבר נעשה וממילא יגמור לא יעשה אפי' איסור קל בידים והא דתנן בהשולח (גיטין דף מא: ושם) מי שחציו עבד וחציו בן חורין כופין את רבו ועושה אותו בן חורין ואע''ג דבהאי פירקא (דף לח:) א''ר יהודה כל המשחרר עבדו עובר בעשה דלעולם בהם תעבודו שאני פריה ורביה דמצוה רבה היא כדמשני התם בר''א שנכנס לבה''מ ולא מצא שם י' ושחרר את עבדו להשלימו לי' מצוה דרבים שאני ועוד י''ל דדוקא היכא דפשע קאמר וכי אומרים לו לאדם חטא כדי כו' ואתי שפיר הא דאמרי' בריש תמיד נשחט (פסחים דף נט. ושם) דאתי עשה דפסח שיש בו כרת ודחי עשה דהשלמה וקא עברי כהנים בעשה דהשלמה ומקריבין למחוסר כפורים כפרתו כדי שיביא פסחו וכן בפרק בתרא דעירובין (דף קג: ושם) כהן שנמצא בו יבלת חבירו חותכה לו לו בשיניו אע''ג דהוי שבות וגבי חציה שפחה וחציה בת חורין שנהגו בה מנהג הפקר וכפו את רבה בהשולח (גיטין דף לח:) משום שהיתה מחזרת וממציאה עצמה לזנות ודומי' לאנוסין והוי נמי כמצוה דרבים: קודם שיבא לידי איסור סקילה. וא''ת מאי בעיא היא זו אם התירו לרדותה פשיטא שלא ישמע לנו אם נאסור לו ותי' ריב''א דאם לא התירו לא מיחייב סקילה כיון שמניח מלרדות ע''י מה שאנו אוסרין לו וכן בפסחים בס''פ האשה (דף צב. ושם) ערל הזאה ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת אלמא לא מיחייב כרת הואיל ורבנן הוא דאסרי ליה למיעבד פסח וא''ת והיכי אתי לידי חיוב סקילה והא התראת ספק הוא דבשעה שהדביק פת בתנור שמא היה בדעתו לרדותה קודם שיבא לידי איסור סקילה ומה שלא רדה שמא שכח ההתראה ותי' ריב''א דכיון שהדביק תוך כדי דבור של התראה ובודאי תאפה אם לא ירדנה לאו התראת ספק הוא דודאי לא היה בדעתו לרדות קודם אפייה ולא הוי התראת ספק אלא בלוקח אם על הבנים למ''ד בפ' ואלו הן הלוקין (מכות דף טו.) בטלו ולא בטלו דשמא לא ישבור כנפיה או לא ישחטנה ועכשיו שמשבר כנפיה אין יכולין להתרותו דלא הויא התראה אלא על הלאו והלאו כבר עבר וכן בשבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו ואכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה דכשמתרין בו בשעת אכילת איסור עדיין מחוסר מעשה אכילה של תנאי קודם שיתחייב מלקות אבל הכא כשמדביק פת בתנור אין האפייה מחוסרת מעשה: מתני לה בהדיא. אית ספרים דגרסי בעי רב ביבי ומתני בהדיא בבעיא דרב ביבי איסור סקילה: והא בעינן עקירה והנחה מעל מקום ד'. אומר ר''ת דאין רגילות להניח החפץ בפחות מד' וכן היה מסתמא במשכן ועוד אומר ר''י דאל יצא איש ממקומו משמע דקאי נמי אחפץ כלומר ממקומו של חפץ דרשינן בעירובין (פ''א ד' יז:) דאל יצא אל יוציא אע''ג דפשטיה דקרא קאי אמקומו של אדם דהיינו ד' אמות מ''מ משמע נמי מקום החפץ ואין מקום חשוב בפחות מד': אבל למעלה מי' ד''ה פטור. יש להוכיח קצת מכאן דמושיט חייב נמי למטה מי' דאם תמצא לומר פטור לפי שלא מצינו במשכן מושיט למטה מי' שהעגלות היו גבוהים י' א''כ לימא הכא אבל למעלה מי' ד''ה חייב דילפינן זורק ממושיט אבל עתה דמושיט חייב למטה מי' אז לא מצי למימר למעלה מי' ד''ה חייב דא''כ למטה מי' מ''ט פטור זורק ומיהו אינו הוכחה דלא מצי למימר דלכ''ע ילפינן זורק ממושיט דא''כ הא דתנן לקמן בהזורק (דף צו.) היו שתיהן בדיוטא אחת הזורק פטור והמושיט חייב אלמא לא ילפי' זורק ממושיט אמאן תרמייה ותדע דהא כי נמי נימא דמושיט חייב למטה מי' הוי מצי למימר דלכ''ע ילפי' זורק ממושיט ובדיוטא אחת בין למטה מי' בין למעלה מי' ד''ה חייב ופליגי למטה מי' בזו כנגד זו דמר סבר אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא ומר סבר לא אמרינן אלא דלא מצי למימר דלכ''ע ילפינן זורק ממושיט משום מתני' דהזורק ולמאי שנפרש בסמוך אתי נמי שפיר דלא נקט הכי: דרבי עקיבא סבר ילפי' זורק ממושיט. וא''ת והא ע''כ זורק מרשות היחיד לרה''י דרך רשות הרבים לא היה במשכן דאם היה במשכן מה צריך למילף ממושיט ומ''ט נמי דרבנן דפטרי וכיון דלא היה במשכן אמאי מחייב ר''ע דבתולדה דהוצאה שהיא מלאכה גרועה אין לנו לחייב אלא דוקא אותן שהיו במשכן כדפרישית לעיל (ד' ב.) וי''ל דר''ע סבר דזורק דמי טפי למושיט ממאי דדמו שאר תולדות להוצאה: אבל למטה מי' ד''ה חייב דאמר קלוטה כמי שהונחה. כשהחפץ בידו של עני או של בע''ה לא שייך קלוטה דהא כשנותן בע''ה לתוך ידו והוציא לא מחייב תימה לר''י אם ברייתא היא בשום מקום דבעינן הנחה על גבי מקום ד' וכדמשמע קצת בסמוך דא''ר זירא הא מני אחרים היא משמע דפליגי רבנן עליה אם כן היכי קאמר הכא ד''ה חייב אם כן ההיא ברייתא מני ונראה דלא קשה מידי שיעמיד ר''ע ורבנן כמתניתין ולא כההיא ברייתא דניחא ליה להעמיד מתני' ככ''ע: דאמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא. וקשה לר''י דמאי פריך למימרא דפשיטא ליה לרבה מנא ליה דפשיטא ליה לרבה אי משום דקאמר הא מני ר''ע היא היינו משום דלר''ע אית ליה ממה נפשך קלוטה כמי שהונחה דמיא אבל אליבא דרבנן מספקא ליה ולהכי לא הוה מצי למימר הא מני רבנן היא ואם היינו אומרים הא דקאמר לעיל רבי עקיבא סבר קלוטה כמי שהונחה דמיא ורבנן כו' הכל מדברי רבה היא הוה אתי שפיר אך אין נראה שיהא מדברי רבה ואומר ר''י דהכי פירושו והא מיבעיא בעי לרבה וכיון דאיכא לספוקי בפלוגתייהו איכא נמי לספוקי דילמא לכולי עלמא לא אמרינן קלוטה כמי שהונחה ובזו כנגד זו לכ''ע פטור כי פליגי (תוספות)

רשב"א הא דאמרינן: כדבעא מיניה רבא מרב נחמן. לפום מאי דפרישנא (לעיל) דמתניתא מבעוד יום לא דמי לגמרי לבעיא דרבא, דהכא בשהוציאה משחשיכה ואיכא למיקנס בה טפי דלא להדרה לחצר אחרת שלא תעשה מחשבתו, והכי קאמר, [דכשם] דמשחשיכה מפליג רב נחמן בין אותה חצר לחצר אחרת, דילמא מבעוד יום איכא לאיפלוגי נמי. מדשנינן בקנסו שוגג אטו מזיד קמיפלגי, והדר אמרינן איבעית אימא דכולי עלמא לא קנסינן שוגג אטו מזיד, אלמא להאי שנויא נמי בשוגג מוקמינן לה, ובשוגג הוא דשרינן ליה לאהדורה לאותה חצר אבל במזיד אפילו לאותה חצר אסור דקנסינן ליה, כדאמרינן לא קנסינן שוגג אטו מזיד אלמא במזיד קנסינן. ומדקנסינן ליה במזיד ולא שרינן ליה כדשרינן להדביק פת בתנור למסקנא, אלמא הא דידו כשהוציאה מבעוד יום דלא אתי לידי איסור שבת דאורייתא והלכך לא חיישינן לדילמא שדי ליה. והלכך פסקא דהאי שמעתא, הוציא ידו מלאה מבעוד יום בשוגג אסור להחזירה לחצר אחרת אבל לאותה חצר שרי, ואם הוציאה במזיד אפילו לאותה חצר אסור. ואם הוציא משחשיכה בין בשוגג בין במזיד לאותה חצר שרי דחיישינן דילמא שדי להו כדחיישינן בדרב ביבי, אבל לחצר אחרת לעולם אסור. אבל הרמב"ם ז"ל (פי"ג מהלכות שבת ה"כ) פסק דבמזיד אסור אפילו לאותה חצר. אילימא בשוגג ולא אידכר למאן התירו. איכא למידק לוקמה דחזו אינשי ואמרי ליה רדה. ואיכא למימר דכיון דהשתא הוה סבירא לן דמשום חיוב חטאת ממש קא מיבעיא ליה, בכי הא נמי ליכא חיוב חטאת, דכי מודעי ליה ליכא חיוב חטאת דהיינו שוגג ואידכר. ואינו מחוור בעיני דמכל מקום אי לא מודעי ליה אתי לידי חיוב חטאת, ואנן כדי שלא יבא לידי חיוב חטאת קאמרינן. ונראה בעיני דהתירו לו לא משמע אלא בבא לישאל. הא דאמרינן: וכי אומרים לו לאדם עמוד וחטוא כדי שיזכה חבירך. קשיא ליה לר"ת ז"ל (תוד"ה וכי) והא אמרינן בפרק בכל מערבין (עירובין לב, ב) ניחא ליה לחבר דלעביד איסורא קלילא ולא ליעביד עם הארץ איסורא רבה. ופריק שאני התם שעל ידו הוא נעשה, שאומר לו מלא לך כלכלה זו תאנים מתאנתי. ואם תאמר תפשוט מהתם הא דרב ביבי דהתירו, דהא התירו לו לחבר דליעביד איסורא זוטא כי היכי דלא ליעביד עם הארץ על ידיה איסורא רבה, וכל שכן דהתירו לו כי היכי דלא ליעביד איהו ממש איסורא רבה. יש לומר דשאני התם דלא נעשה האיסור עדיין ויכול הוא לתקן על ידי איסור קל, אבל הכא שכבר נעשה האיסור אלא שעתיד ליגמר ממילא דילמא לא התירו. וא"ת אכתי אשכחן שאומרים לו לאדם עמוד וחטוא כדי שיזכה חבירך, מדתנן בגיטין פרק השולח (מא, ב) מי שחציו עבד וחציו בן חורין שכופין את רבו ועושה אותו בן חורין כדי שיקיים מצות פריה ורביה, ואף על גב דאמר רב יהודה (ברכות מז, ב) המשחרר את עבדו עובר בעשה שנאמר (ויקרא כה, מו) בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ. יש לומר דמצות פריה ורביה שהיא מצוה רבה שעל ידה מתקיים העולם שאני, וכדמשנינן התם גבי רבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא שם עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה משום דמצוה דרבים שאני שהיא [מצוה] גדולה. ולי נראה דשאני התם כיון דחציו בן חורין לית ביה משום בהם תעבודו משום צד חירות שבו. וההיא אמתא (גיטין לח, א) דהוו עבדי בה אינשי איסורא, משום שהרבים היו נכשלין בה התירו לו לשחררה וכפוהו. הא דאמרינן: והא בעיא עקירה והנחה על גבי מקום ארבעה וליכא. איכא למימר דמסברא בעלמא קאמר, לפי שאין דרכן של בני אדם להניח כליהם אלא במקום רחב שיכול להשתמר בו שלא יפול, אבל מקראי לית לן. ושמא נאמר דמפלוגתא דר"מ ורבנן דפליגי בזרק ונח בחור כל שהוא בפרק הזורק (לקמן ק, א) יליף לה, דאפילו ר"מ לא מחייב התם אלא משום דכל שיכול לחוק כחקוק דמי, אלמא הנחה על גבי מקום ארבעה בעיא לכולי עלמא, והיינו דקא מקשה הכא להדיא. ואפשר דתנאי גמרא אגמרי לה. ובתוס' אמרו דאפשר דדייקי לה מדכתיב (שמות טז, כט) אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ, ודרשינן מינה אל יוציא בעירובין (יז, ב), ומשמע נמי ממקומו ממקום החפץ, ואינו ראוי ליקרות מקום פחות מארבעה. למימרא דפשיטא ליה לרבה דבקלוטה כמי שהונחה דמי ובתוך עשרה פליגי והא מיבעיא בעי ליה לרבה וכו'. איכא למידק ממאי, דילמא אכתי לא איפשיטא ליה, אלא דבין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא מתניתין לא נפקא מדר"ע דלכולהו לישני אית ליה קלוטה כמי שהונחה דמיא. איכא מ"ד דאי מספקא ליה לרבה, הוה ליה למימר דודאי למעלה מעשרה פליגי אבל למטה מעשרה דברי הכל קלוטה כמי שהונחה דמיא, כי היכי דתיקום מתניתין לכולי עלמא, מדקאמר רבי עקיבא היא אלמא ליכא לאוקומה לעולם כרבנן. ובתוס' תירצו דלרבה הוא הדין דאיסתפקא ליה מעיקרא אי אמרינן לכולי עלמא קלוטה לאו כמי שהונחה דמיא, ובשתי דיוטות זו כנגד זו כולי עלמא לא פליגי בין למטה מעשרה בין למעלה מעשרה דאינו חייב, דמשום קלוטה לא מחייב, ומשום דילפינן זורק ממושיט ליכא, דמושיט גופיה בכי הא פטור, אלא הכא בדיוטא אחת קמיפלגי בין למעלה מעשרה בין למטה מעשרה, דר"ע יליף זורק ממושיט ורבנן סברי לא ילפינן, דמאי שנא הא דלא מספקא, אלא ודאי ספוקי מספקא ליה, אלא דלא חש להאריך כולי האי, דמתוך הני בעיי איכא למשמע דאיכא לספוקי בפלוגתייהו כל מאי דאפשר לספוקי בה, וכיון שכן מנא ליה לרבה דר"ע היא, אלא משום דפשיטא ליה בעייא. (רשב"א)

דף ד - ב

ובתוך עשרה פליגי והא מיבעיא בעי לה רבה דבעי רבה למטה מי' פליגי ובהא פליגי דר''ע סבר קלוטה כמי שהונחה דמיא ורבנן סברי לא אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא אבל למעלה מי' דברי הכל פטור ודכ''ע לא ילפינן זורק ממושיט או דילמא למעלה מי' פליגי ובהא פליגי דר''ע סבר ילפינן זורק ממושיט ורבנן סברי לא ילפינן זורק ממושיט אבל למטה מי' דברי הכל חייב מאי טעמא אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא הא לא קשיא בתר דאיבעי הדר איפשיטא ליה דסבר ר''ע קלוטה כמי שהונחה דמיא ודילמא הנחה הוא דלא בעיא הא עקירה בעיא אלא אמר רב יוסף הא מני רבי היא הי רבי אילימא הא ר' דתניא זרק ונח ע''ג זיז כל שהוא רבי מחייב וחכמים פוטרין התם כדבעי' למימר לקמן כדאביי דאמר אביי הכא באילן העומד ברה''י ונופו נוטה לר''ה וזרק ונח אנופו דר' סבר אמרי' שדי נופו בתר עיקרו ורבנן סברי לא אמרי' שדי נופו בתר עיקרו אלא הא ר' דתניא זרק מרה''ר לרה''ר ורה''י באמצע ר' מחייב וחכמים פוטרין ואמר רב יהודה אמר שמואל מחייב היה ר' שתים אחת משום הוצאה ואחת משו' הכנסה אלמא לא בעי עקירה ולא הנחה ע''ג מקום ד' על ד' הא איתמר עלה רב ושמואל דאמרי תרווייהו

רש"י ובתוך י'. דאילו למעלה מי' לאו אויר ר''ה הוא אלא אויר מקום פטור הוא ואפי' קלוטה ליכא: זורק. ממושיט. דאילו במושיט מרה''י לרה''י דרך ר''ה אפי' למעלה מי' קיימא לן בפ' הזורק דחייב דיליף מעגלות של מדבר שמושיטין את הקרשים מזו לזו והן רה''י וביניהם ר''ה ולא היו זורקים אותן שלא יתקלקלו: ודילמא הנחה הוא דלא בעיא. מדקתני ר''ע מחייב אבל עקירה בעי מעל גבי מקום ד' מדלא קתני ר''ע מחייב שתים אחת משום הוצאה ואחת משום הכנסה: זרק. מר''ה מתחלת ד' לסוף ד' ונח' ע''ג זיז מכל עץ היוצא מן הכותל קרי זיז: רבי מחייב. אלמא דלא בעי הנחה על מקום ד': שדי נופו בתר עיקרו. והוי כמונח בר''ה על מקום ד' דעיקר מחשב ליה לנוף: מחייב היה ר' שתים. דהוי כאלו נח ברה''י וחזר ונעקר משם והכניס לר''ה אלמא לא עקירה בעי ולא הנחה בעי ע''ג מקו' ד': (רש"י)

תוספות בדיוטא אחת דר''ע סבר ילפי' זורק ממושיט ורבנן סברי לא ילפינן אלא דרבה לא חש לפרש כל הבעיות ועוד אומר ר''י דהא דקאמר הש''ס אבל למטה מעשרה ד''ה חייב דאמרינן קלוטה כמי שהונחה היינו לרבנן אבל לר''ע קלוטה לאו כמי שהונחה דמיא ומחייב משום דילפינן זורק ממושיט דאי סבר כמי שהונחה דמיא לא הוה מצי למילף זורק ממושיט דהא לא דמיא כלל דכיון דכמי שהונחה דמיא הוי [זורק למעלה מעשר'] כזורק מרה''י למקום פטור וממקום פטור לרה''י ולא דמי כלל למושיט שהוא מרה''י לרה''י ורה''ר באמצע אלמא ע''כ כיון דסבר ילפינן זורק ממושיט סבר קלוטה לאו כמי שהונחה דמיא והשתא אתי. שפיר דפריך למימרא דפשיטא ליה כו' ואתי נמי שפיר דלא מצי למימר לעיל אבל למעלה מי' ד''ה חייב דילפינן זורק ממושיט דלר''ע לא מצי למילף כיון דסבר כמי שהונחה דמיא וכן משמע קצת דהא רב חסדא בעי נמי בהזורק (לקמן דף צז.) כמו רבה דהכא ואי הא דקא מסיים קלוטה כמי שהונחה דמיא קאי נמי אדר''ע היכי מצי למימר לרב חסדא דלכ''ע כמי שהונחה דמיא ולקמן בפירקין (דף ח.) משמע דדוקא ברה''י לא בעי רב חסדא הנחה ע''ג מקום ארבעה ומיהו רשב''א פירש בסמוך אף ברה''ר לא בעי רב חסדא מקום ד': ודילמא הנחה הוא דלא בעיא הא עקירה בעיא. פירש''י דדייק מדלא מחייב ב' אחת משום הוצאה ואחת משום הכנסה וקשה דילמא הא דלא מחייב ב' משום דלא מחייב אתולדה במקום אב ועוד דבסמוך קאמר רב יהודה מחייב היה רבי ב' אע''ג דקתני סתם רבי מחייב ה''נ לר''ע מנ''ל דלא מחייב שתים ונראה לפרש דפריך הא עקירה בעיא דילפינן ממשכן שהיו נוטלין מתיבתן שהיו בהן ארבע על ארבע ונותנין ליד עושי המלאכה ולפי מה שפירשתי לעיל דדרשינן מאל יצא איש ממקומו אתי נמי שפיר דבעקירה מיירי: אלא א''ר יוסף כו'. קשה לרשב''א מה צריכין רבה ורב יוסף להעמיד המשנה כתנאים והא סבירא להו בפ''ב דעירובין (ד' צט. ושם) דמחשבתו משויא ליה מקום דקאמר התם רב יוסף השתין ורק חייב חטאת ופריך והא בעינן מקום ד' וליכא ומשני מחשבתו משויא ליה מקום דאי לא תימא הכי הא דאמר רבה זרק בפי כלב או בפי כבשן חייב וכו' ותי' ר''ת דהא דאמר מחשבתו משויא ליה מקום היינו היכא דלא ניחא לי' בענין אחר אלא בענין זה כמו משתין ורק שאינו יכול להשתין או לרוק בענין אחר וכן זרק בפי כלב שרצונו שיאכלנו הכלב או שישרוף העץ בכבשן ול''ג התם ונח בפי כלב דנח משמע דאין כוונתו לכך אבל הכא אינו חושש אם מקבל בידו או בכלי אחר והא דאמר לקמן (ד' ה.) ה''א ה''מ היכא דאחשבה לידו אע''ג דניחא ליה שיקבלנו בע''א כמו בידו היינו משום דקאמר דידו של אדם חשובה לו כד' על ד' אבל בשאר דברים לא משוי ליה מחשבתו אלא היכא דלא ניחא ליה בע''א: זרק ונח ע''ג זיז כל שהוא ר' מחייב. וא''ת אכתי תקשה לך דילמא הנחה הוא דלא בעיא הא עקירה בעיא וי''ל דבלאו הכי פריך שפיר אבל קשה לספרים דגרסי לקמן בהזורק (ד' צז.) על מילתא דרב יהודה דאמר בסמוך מחייב היה רבי שתים ויתיב רב חסדא וקא קשיא ליה למימרא דמחייב רבי אתולדה במקום אב וכו' א''ל רב יוסף מר אדר' מתני לה וקשיא ליה אנן אדר' יהודה מתנינן לה לדברי ר''י דאמר חייב ב' אבל לר' לא מחייב ב' דלא מחייב ר' אתולדה במקום אב אם כן מה תירץ רב יוסף הא מני ר' היא אכתי תקשה דילמא הנחה הוא דלא בעי הא עקירה בעי וי''ל דסבר רב יוסף דדוקא אקלוטה דר''ע דליכא הנחה כלל איכא למיפרך הא עקירה בעי אבל אר' דבעי הנחה ע''ג זיז כל שהוא ה''ה דלעקירה סגיא בכל שהוא ומיהו להש''ס בסמוך לית ליה סברא דרב יוסף דפריך ארבי זירא דילמא אחרים בעו עקירת מקום ד' ולא סגיא בכל שהוא כמו בהנחה ולר''ת נראה דגרסינן בהזורק יתיב רב יוסף וקא קשיא ליה א''ל רב חסדא וכו' ואתי שפיר דרב יוסף הוה מתני דברי רב יהודה אדר' ובסמוך דפריך והא איתמר כו' הוה מצי למיפרך הא דקשיא ליה לרב יוסף בהזורק (שם:) דרבי לא מחייב אתולדה במקום אב דתניא ר' אומר דברים הדברים אלה הדברים וכגירסת ר''ת נראה דלההוא גירסא דמתני רב יוסף מילתא דרב יהודה דמחייב ב' ארבי יהודה קשה דרב יוסף אדרב יוסף דהתם אומר בהדיא רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו לא מחייב ר''י אלא אחת ויש לדחות דרב יוסף משמי' דרב יהודה קאמר ורב יהודה מחייב שתים וליה לא סבירא ליה: באילן העומד ברה''י ונופו נוטה לרשות הרבים. הכא בשמעתין הוה מצי לאוקמי באילן שעיקרו ונופו כולו קאי ברה''י ויש בעיקרו ד' דרבי סבר שדי נופו בתר עיקרו וחשיבא מקום ד' ורבנן סברי לא אמרינן שדי נופו בתר עיקרו ולא הוי מקום ד' דברה''י נמי סברא שמעתין דבעינן מקום ד' על ד' מדאמר בסמוך תני טרסקל שבידו הא תינח ברה''י משמע דברה''י נמי מהדרינן לאשכוחי מקום ארבע אלא נקט בכה''ג משום דמילתא דאביי איתמר בפרקין אמילתא דרב חסדא דאמר נעץ קנה ברה''י וזרק ונח על גביו אפילו גבוה מאה אמה חייב ופריך לימא דרב חסדא דאמר כרבי ומשני דברה''י כ''ע לא פליגי כדרב חסדא והכא באילן העומד ברה''י ונופו נוטה לרה''ר ומיירי אפילו אין בעיקרו ד' דרבי סבר שדי נופו בתר עיקרו דהויא כרה''י וחייב אע''ג דלא הוי מקום ד' כדרב חסדא ורבנן סברי לא אמרינן שדי נופו בתר עיקרו אבל קשה אמאי לא משני אביי לקמן באילן העומד כולו ברה''ר ויש בעיקרו ד' דרבי סבר שדי נופו כו' וחשיב מקום ד' ולרבנן לא הוי מקום ד' דברה''ר מודה רב חסדא דבעינן מקום ד' דברה''י דווקא קאמר רב חסדא כדמשמע לקמן דקאמר ברשות היחיד כולי עלמא לא פליגי כדרב חסדא ויש לומר דברה''ר לא מצי לאוקמי דאי הנוף למטה מג' לא הוו פטרי רבנן אע''ג דליכא ד' דכארעא סמיכתא היא ואי למעלה מג' לא הוה מחייב ר' דכרמלית היא אם רחב ארבע או מקום פטור אם אינו רחב ד' ולרשב''א נראה דברשות הרבים נמי משכחת לה למימר שדי נופו בתר עיקרו כגון שעיקרו פחות משלשה או גבוה ט' ורבים מכתפים עליו דהוו רה''ר ונופו עולה למעלה מג' דלרבי הוי נוף רשות הרבים דשדינן ליה בתר עיקרו כי היכי דשדינן ליה בתר עיקרו לשויא רה''י ולרבנן לא הוי כרה''ר והא דלא מוקי ליה אביי הכי משום דרב חסדא לא בעי מקום ד' גם ברשות הרבים דמ''ש ורב חסדא נקט רשות היחיד משום דבעי לאשמעינן אפילו גבוה מאה אמות משום דרה''י עולה עד לרקיע ואיידי דנקט איהו רשות היחיד נקט נמי בתר הכי ברה''י כ''ע לא פליגי כו' ולמאי דמוקי לה אביי לקמן אליבא דרב חסדא הא דנקט זיז כל שהוא דהא אפי' ברוחב ד' נמי פליגי אומר רשב''א דנקט כל שהוא משום למעלה מי' דאי הוי רחב ד' הוי רה''י ולא הוו פטרי רבנן) (אי אין) גדיים בוקעין תחתיו אי סברי כר' יוסי בר' יהודה בהזורק (לקמן ד' קא.) ואין נראה לר''י דמשמע דמשום רבותא דר' נקט לה ואומר ר''י דאי הוה נקיט זיז סתמא הוה סלקא דעתך דמיירי ברחב ארבע וטעמא דר' לאו משום שדי נופו בתר עיקרו אלא ה''א דסבר כרבי יוסי בר''י דנעץ קנה ברה''ר ובראשו טרסקל להכי נקט כל שהוא לאשמעינן דטעמא דרבי משום שדי נופו כו' ורש''י שפירש כאן משום שדי נופו בתר עיקרו והוי כמונח ברשות הרבים ע''ג מקום ד' אי אפשר להעמידה דאי למטה מג' לא בעי רחב ד' לכ''ע ולמעלה מג' לא הוי רה''ר אם לא נעמיד בדבילה שמנה וטח בצד הנוף: (תוספות)

רשב"א הא דאמרינן: לכולי עלמא לא ילפינן זורק ממושיט. הקשו בתוספות: נהי דלא ילפינן זורק ממושיט, ממעביר מיהא ליליף, דחייב מעביר מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים אפילו למעלה מעשרה, כדאמרינן בפרק הזורק (לקמן צז, א) בעי רב חסדא למטה מעשרה פליגי וכו', ופשטה ניהליה רב המנונא מרשות היחיד לרשות היחיד ועובר ברשות הרבים עצמה רבי עקיבא מחייב וחכמים פוטרים, מדקאמר ברשות הרבים עצמה מכלל דבלמטה מעשרה פליגי, ובמאי אילימא במעביר למטה מעשרה מחייב למעלה מעשרה לא מחייב והאמר ר' אלעזר המוציא משוי למעלה מעשרה חייב שכן משא בני קהת כו' אלמא במעביר כהאי גוונא חייב, וזורק ודאי ממוציא ילפינן ליה כדאמרינן בריש פרק הזורק (לקמן צו, ב) מכדי זריקה תולדה דהוצאה היא הוצאה גופא היכא כתיבא, דהא דאמרינן התם כל ד' אמות ברשות הרבים גמרא גמירי להו, היינו בין בזורק בין במעביר ברשות הרבים עצמה, אבל זורק מרשות היחיד לרשות הרבים ילפינן ממוציא, והכי נמי הוה לן למילף זורק מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים ממעביר דמאי שנא. ותירצו דלא ילפינן ממוציא אלא זורק מרשות היחיד לרשות הרבים, דזריקה זו היתה במשכן, אבל מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים לא היתה במשכן ולא ילפינן לה ממוציא, ואין לנו לחייב בתולדה דהוצאה אלא אותן שהיו במשכן. ואף על גב דבסמוך בעינן למימר דלר' עקיבא ילפינן זורק ממושיט אף על גב דלא הוה במשכן. איכא למימר דהוה סלקא דעתך דלרבי עקיבא טפי דמי זורק למושיט ממאי דדמי שאר תולדות להוצאה. אבל למטה מעשרה דברי הכל חייב מאי טעמא דאמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא. קשיא אם כן זורק ד' אמות ברשות הרבים היכי משכחת לה. ויש מי שתירץ (תוס' ישנים כאן) דלא אמר רבי עקיבא אלא לחייב אבל לפטור לא קאמר. ואינו מחוור בעיני, דהא לענין גיטין אמרו כן נמי בפרק הזורק (גיטין עט, א), והתם מאי חיוב איכא ומאי פטור איכא. ויש מי שפירש דלא אמרו אלא בקלוטה ברשות אחרת אבל ברשות אחת לא אמרינן. ואיכא למימר דזורק ומעביר ארבע אמות ברשות הרבים הלכתא גמירי לה, כדאיתא בפרק הזורק (לקמן צו, ב). הא דפרכינן גבי הא דר' עקיבא: ודילמא הנחה הוא דלא בעיא הא עקירה בעינן. פירש רש"י ז"ל: מדלא קאמר ר"ע מחייב שתים. ואינו מחוור בעיני, חדא, דמחייב כללא הוא ואיכא למימר מחייב שתים קאמר, וכדאמרינן בסמוך גבי הזורק מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע רבי מחייב אמר רב יהודה אמר שמואל מחייב היה רבי שתים. ועוד, דאף לכשתמצא לומר דלא מחייב אלא אחת, דילמא לא משום עקירה אלא משום דלא מחייב אתולדה במקום אב, וכדאמרינן בפרק הזורק (לקמן צז, ב) דלא מחייב אתולדה במקום אב. ועוד קשיא לי, דאי מדיוקא דלישניה קא דייק לא הוה ליה למימר בלשון דילמא. אלא סברא בעלמא קאמר, דדילמא בגמר מעשה כל דהו סגי ליה אבל בתחילת מעשה עקירה חשובה בעיא. זרק ונח על גבי זיז כל שהוא חייב. קשיא לן מאי קא מתרץ, דהא אכתי תקשי לן דילמא הנחה הוא דלא בעינן הא עקירה בעינן. ויש מי שתירץ (בתוד"ה כך) דדוקא על דברי ר"ע דלא בעי הנחה כלל איכא למיפרך הכין דאין נראה לומר גבי עקירה כן, אבל לרבי דבעי הנחה על גבי משהו הוה סבירא ליה לרב יוסף דאף בעקירה כן. ומיהו אי לאו דאיכא לאקשויי עליה עדיפא מיניה הוה מקשה ליה הכין כדפרכינן לקמן (ה, א) על ר' זירא דאמר הא מני אחרים היא. הא דאמרינן: התם כדבעינן למימר לקמן כדאביי דאמר אביי הכא באילן העומד ברשות היחיד ונופו נוטה לרשות הרבים וכו'. פירש רש"י ז"ל בשזרק מתחילת ד' לסוף ד', דרבי סבר שדי נופו בתר עיקרו והוי כמונח ברה"ר על מקום ארבעה, דעיקר מחשב הנוף כשם שיש בעיקרו ארבעה כך אנו חושבין שיש בנופו ארבעה, דהכל הולך אחר העיקר. ואינו מחוור, דאם כן מאי דוחקיה דאביי דאוקומה בשתי רשויות העיקר ברשות היחיד ונופו ברשות הרבים, לימא באילן העומד ברשות הרבים רבי סבר שדי נופו בתר עיקרו ורבנן סברי לא אמרינן, אלא דעל כרחין לא מצי לאוקומה בכי הא, דאי נופו למטה משלשה בכי הא לא פטרי רבנן דכארעא סמיכתא היא בין איכא ארבעה בין ליכא ארבעה, ואי למעלה משלשה מקום פטור הוא ולא הוה מחייב רבי, והלכך בנופו נוטה לרשות הרבים נמי אי אפשר דמחייב רבי משום טעמא דחשבינן כאילו יש בנופו ארבעה ומשום זורק מתחילת ארבע לסוף ארבע כדפירש רש"י ז"ל מהאי טעמא דאמרן. ובתוס' (ד"ה באילן) פירשוה משום זורק מרשות הרבים לרשות היחיד, דרבי סבר שדי נופו בתר עיקרו והוי ליה כזורק מרשות הרבים לרשות היחיד, וכיון דשדיא נופו בתר עיקרו להחשיבו כרשות שהוא עומד שדיא ליה נמי בתר עיקרו להחשיבו כארבעה כעיקרו. ובודאי טעמיה דאביי לאו משום דשדיא ליה בתר עיקרו למהוי כארבעה על ארבעה קאמר אלא למהוי כרשות היחיד שהעיקר עומד בו, דהא אביי לתרוצה אליבא דרב חסדא דאמר דברשות היחיד בהנחה כל דהו סגי כדאיתא לקמן (ז, ב) קא אתי, והלכך אפילו אין בנופו ולא בעיקרו ארבעה חייב לרבי דאמר שדי נופו בתר עיקר, כלומר: למהוי כרשות שהעיקר עומד בו, אלא שהוצרך לפרש כן בכאן משום דמשמע להו דסוגיין דהכא אזלא דבעינן הנחה על גבי מקום ארבעה אפילו ברשות היחיד. והביאו ראיה מדפריך לקמן (ה, א) והא ידו קתני תני טרסקל שבידו ובתר הכי פריך התינח טרסקל ברשות היחיד, דאלמא אף ברשות היחיד מהדרינן לה לאשכוחי מקום ארבעה, אלא דלא מייתי הא דאביי אלא לומר כשם שאמר אביי דשדיא נופו בתר מקום עיקרו, דאלמא מקום עיקרו הוא העיקר וכאילו נח בעיקרו, אף אנו נאמר שהוא כמונח בעיקרו שיש בו ארבעה. ובודאי לכאורה כולה שמעתין הכין מוכחא, ויש לי ללמד מדאמרינן אלא הא רבי דתניא זרק מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע רבי מחייב ואמר רב יהודה אמר שמואל מחייב היה רבי שתים, ואם איתא מאי קא מייתי מינה ראיה דשאני התם דעברה דרך רשות היחיד דסגי לן בזה בעקירה והנחה כל שהוא. ועוד, למה לן לאתויי הא דרב יהודה אמר שמואל ההיא ברשות היחיד וברשות היחיד לא מיפלגי בין עקירה והנחה. ועוד, מאי קא מייתי ראיה מדתניא זרק ונח על גבי זיז כל שהוא דההוא על כרחין בזיז העומד ברשות היחיד היא והתם איכא למימר דבכל שהוא סגי. ועוד, דאמרינן תינח רשות היחיד מקורה רשות הרבים מקורה מי מחייב. ועוד, דאמרינן לקמן (ה, א) גבי הכניס ידו לחצר חברו וקיבל מי גשמים והא בעיא עקירה מעל גבי מקום ארבעה וליכא, אלמא אף ברשות היחיד בעינן עקירה והנחה על גבי מקום ארבעה. אלא דקשיא לי דאם איתא דלא מייתי הכא הא דאביי אלא לומר דשדיא נופו בתר עיקרו כדאביי ולא כדאביי לגמרי, אם כן לא הוה ליה למימר סתמא כדאביי כדבעינן למימר קמן דאדרבה היפך דאביי היא, דאילו לאביי לא שדיא נופו בתר עיקרו לאחשוביה לנוף כארבעה דאם כן קשיא ליה לרב חסדא דלא בעי הנחה על גבי ארבעה ברשות היחיד והכא בעינן, אלא הוה ליה לפרושי בהדיא כאביי ולא כאביי, או לימא התם משום דשדיא נופו בתר עיקרו ולא לידכריה לאביי כלל. ועוד, דאם כן תקשי לן דהכא משמע דבעינן עקירה והנחה על גבי מקום ארבעה אפילו ברשות היחיד, ולקמן משמע דלכולי עלמא ברשות היחיד בכל דהו סגי לן כרב חסדא וקיימא לן כוותיה. ומשום הכי נראה לי דהכא נמי לא קשיא ליה אלא מפשט בעל הבית את ידו לחוץ ונתן לתוך ידו של עני או שנטל מתוכה, אבל מידו של בעל הבית לא קשיא ליה דברשות היחיד [בהנחה] כל דהו סגי. והא דאמרינן: אילימא הא רבי דתניא זרק ונח על גבי זיז כל שהוא חייב דילמא התם כדאביי, הכי קאמר אילימא הא רבי זרק ונח, ההיא על כרחך ברשות היחיד הוא וטעמא כדאביי [ו]ברשות היחיד לא מיבעיא לי. ואם תאמר אם כן למה ליה לאורוכי כולי האי ולמימר התם כדאביי, לימא ליה התם ברשות היחיד וברשות היחיד לא קא אמינא ותו לא. לא היא, דאילו אמר הכי אכתי תקשי לן מאי טעמייהו דרבנן דפטרי, משום הכי איצטריך להא כדאביי לתרוצי דרבי ורבנן ולומר דרבי מחייב היינו משום דשדי נופו בתר עיקרו וכאילו נח ברשות היחיד ולהכי סגי ליה בכל שהוא, ורבנן דפטרי משום דלא שדי נופו בתר עיקרו והוה ליה כזורק מתחילת ארבע לסוף ארבע (וזרק) ונח למעלה משלשה דפטור דמקום פטור הוא. והא דאמרינן: אלא הא רבי דתניא זרק מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע, היינו משום דקלוטה גריעא טובא מהנחה על גבי משהו. ותדע לך דבקלוטה קיימא לן דלאו כמי שהונחה דמיא ואפילו הכי קיימא לן דברשות היחיד בהנחה כל דהו סגי, ומשום הכי קא מייתי ראיה מקלוטה דרשות היחיד להנחה כל דהו דרשות הרבים, לומר דאי אמרת בשלמא דברשות הרבים בהנחה כל דהו סגי היינו דברשות היחיד סגי לן בקלוטה משום דאלים כחו של רשות היחיד למהוי קלוטה דידיה כהנחת כל דהו דרשות הרבים, אלא אי אמרת דברשות הרבים הנחת ארבעה בעינן מי עדיף רשות היחיד כולי האי דנחשוב ביה קלוטה כמונחת. והא דאמרינן: תינח רשות היחיד מקורה תינח טרסקל ברשות היחיד, לאו למימרא דניבעי הנחה על גבי מקום ארבעה ברשות היחיד אלא רבותא בעלמא היא, כלומר: תינח רשות היחיד דאפילו תמצא לומר דהנחה על גבי ארבעה בעינן משכחת לה, ומשום דקתני ברישא דמתניתין פשט העני את ידו קא מדכר הכא רשות היחיד, ומיהו לא איצטרכינן לתרוצי ולא לאדכורי כלל אלא רשות הרבים בלבד דהיינו פשט בעל הבית את ידו לחוץ. והא דאמרינן: גבי הכניס ידו לחצר חברו (ולקט) [וקלט] מי גשמים והא בעינן עקירה מעל גבי מקום ארבעה לאו דוקא מקום ארבעה, אלא הכי קאמר והא בעינן עקירה מעל גבי מקום וליכא. ותדע לך דהתם לאו משום שיעור מקום אתי אלא משום דבעינן מקום לאפוקי קולט. ומיהו אכתי קשיא לי מהא דתנן בעירובין פרק המוצא תפילין (צח, ב) לא יעמוד אדם ברשות היחיד וישתין ברשות הרבים וכו' וכן לא ירוק, ואמרינן עלה בגמרא (שם צט, א) אמר רב יוסף השתין ורק חייב חטאת, ואקשינן והא בעינן עקירה מעל גבי מקום ארבעה, והא הכא דעומד ברשות היחיד ואפילו הכי בעינן עקירה מעל גבי מקום ארבעה. ויש לומר דאסיפא דמתניתין קאי דקתני ברשות הרבים וישתין ברשות היחיד ועלה קא מקשה והא בעינן עקירה מעל גבי מקום ארבעה. אי נמי יש לומר דהנחה הוא דלא בעיא הא עקירה בעיא, ולעולם לכולי עלמא ברשות היחיד בהנחה כל דהו סגי כרב חסדא וכאביי דמתרץ ברייתא דרבי ורבנן אליבא דידיה. וכן פסקו רב אלפסי (לקמן ז, ב) ורבנו חננאל ז"ל (בגליון, וע"ש). והא דתניא בפרק הזורק (לקמן ק, א): זרק למעלה מעשרה והלכה ונחה בחור כל שהוא ר' מאיר מחייב, כלומר: משום דחוקקין להשלים וחכמים פוטרין, דאלמא אי לאו דחוקקין להשלים אפילו ר' מאיר מודה דרשות היחיד בעי מקום ארבעה, נראה לי דטעמא דהתם לאו משום דבעינן הנחה ברשות היחיד על גבי ארבעה, אלא דאינו רשות היחיד אלא אם כן יש בחור ארבעה על ארבעה דחורי רשות הרבים הוא, אבל לר' מאיר דאמר חוקקין הרי זה כמונח על גבי מקום ארבעה. כך נראה לי. ואמר רב יהודה אמר שמואל מחייב היה רבי שתים. איכא דקשיא ליה והא אנן אהא דאמר רב יוסף רבי היא אתינן לפרושי, ורב יוסף הא אמר בפרק הזורק (לקמן צז, ב) דלא מחייב רבי אלא אחת דלא מחייב אתולדה במקום אב. ויש לומר דרב יוסף לא אמר אלא רבי היא סתם, וכיון דדחינן לה מהא דרבי דזיז, קא מהדר תלמודא לאוקמוה כאידך דרבי אליבא דרב ושמואל כי היכי דלא תקשי ליה ודילמא הנחה הוא דלא בעינן הא עקירה בעינן. ואמר רב יהודה אמר שמואל מחייב היה רבי שתים. פירוש: וסבירא ליה להאי מתרץ השתא דהאי דנקטה רבי בזורק מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע לאו דוקא, אלא הוא הדין זורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע. (רשב"א)

דף ה - א

לא מחייב רבי אלא ברשות היחיד מקורה דאמרינן ביתא כמאן דמליא דמיא אבל שאינו מקורה לא וכ''ת הכא נמי במקורה התינח ברשות היחיד מקורה בר''ה מקורה מי חייב והאמר רב שמואל בר יהודה אמר רבי אבא א''ר הונא אמר רב המעביר חפץ ד' אמות בר''ה מקורה פטור לפי שאינו דומה לדגלי מדבר אלא א''ר זירא הא מני אחרים היא דתניא אחרים אומרים עמד במקומו וקבל חייב עקר ממקומו וקבל פטור עמד במקומו וקבל חייב הא בעינן הנחה על גבי מקום ד' וליכא אלא שמע מינה לא בעינן מקום ארבעה ודילמא הנחה הוא דלא בעינן הא עקירה בעינן והנחה נמי דילמא דפשיט כנפיה וקיבלה דאיכא נמי הנחה אמר רבי אבא מתניתין כגון (שקבל בטרסקל) והניח ע''ג טרסקל דאיכא נמי הנחה והא ידו קתני תני טרסקל שבידו התינח טרסקל ברשות היחיד אלא טרסקל שבר''ה רה''י הוא לימא דלא כרבי יוסי בר' יהודה דתניא רבי יוסי בר' יהודה אומר נעץ קנה בר''ה ובראשו טרסקל זרק ונח על גביו חייב דאי כר' יוסי בר' יהודה פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונתן לתוך ידו של עני אמאי חייב מרה''י לרה''י קא מפיק אפילו תימא רבי יוסי בר' יהודה התם למעלה מי' הכא למטה מי' קשיא ליה לר' אבהו מי קתני טרסקל שבידו והא ידו קתני אלא א''ר אבהו כגון ששלשל ידו למטה מג' וקבלה והא עומד קתני בשוחה ואיבעית אימא בגומא ואב''א בננס אמר רבא איכפל תנא לאשמעינן כל הני אלא אמר רבא ידו של אדם חשובה לו כד' על ד' וכן כי אתא רבין א''ר יוחנן ידו של אדם חשובה לו כד' על ד' א''ר אבין א''ר אילעאי א''ר יוחנן זרק חפץ ונח בתוך ידו של חבירו חייב מאי קמ''ל ידו של אדם חשובה לו כד' על ד' והא אמרה ר' יוחנן חדא זימנא מהו דתימא ה''מ היכא דאחשבה הוא לידיה אבל היכא דלא אחשבה הוא לידיה אימא לא קא משמע לן א''ר אבין א''ר אילעאי א''ר יוחנן עמד במקומו וקיבל חייב עקר ממקומו וקיבל פטור תניא נמי הכי אחרים אומרים עמד במקומו וקיבל חייב עקר ממקומו וקיבל פטור בעי ר' יוחנן זרק חפץ ונעקר הוא ממקומו וחזר וקיבלו מהו מאי קמבעיא ליה אמר רב אדא בר אהבה שני כחות באדם אחד קא מבעיא ליה שני כחות באדם אחד כאדם אחד דמי וחייב או דילמא כשני בני אדם דמי ופטור תיקו א''ר אבין א''ר יוחנן הכניס ידו לתוך חצר חבירו וקיבל מי גשמים והוציא חייב מתקיף לה ר' זירא מה לי הטעינו חבירו מה לי הטעינו שמים איהו לא עביד עקירה לא תימא קיבל אלא קלט והא בעינן עקירה מעל גבי מקום ד' וליכא אמר רבי חייא ברי' דרב הונא כגון שקלט מעל גבי הכותל על גבי כותל נמי והא לא נח כדאמר רבא בכותל משופע הכא נמי בכותל משופע והיכא איתמר דרבא אהא דתנן

רש"י מקורה. שיש לה גג: כמאן דמלי. דבר סתום מכל צד הוי כמלא חפצים עד גגו דאין אוירו חשיב אויר הלכך כל הנזרק לתוכו הוי כמונח: התינח רה''י. דבע''ה אלא רשות הרבים דעני מי מוקמת ליה במקורה: לדגלי מדבר. וכל מלאכות דבשבת ממשכן גמרי לקמן מדנסמכה פרשת שבת לפרשת משכן בויקהל: הא מני. דלא בעי מקום ד' אחרים היא: עמד במקומו. זרק חפץ וקבלו אחר עמד המקבל במקומו וקבל: חייב. הזורק דאיהו עבד עקירה והנחה: עקר. המקבל ממקומו ורץ לקראת החפץ וקבלו: פטור. הזורק דלא איתעביד הנחה מכחו: דפשיט כנפיה. פרס בגדו דהוי ד': טרסקל. סל: רשות היחיד הוא. ואמאי מחייב משום הוצאה: לימא. מתניתין דלא חשיב ליה רה''י דלא כרבי יוסי ברבי יהודה: וזרק. מרשות הרבים: ונח על גביו חייב. דאע''ג דלמטה לא הוי קנה רחב ד' הואיל ובראשו ארבע אמרינן גוד אחית מחיצה והוי רה''י גמור: למעלה מ'. הוי רה''י הואיל ורחב ד': שלשל. השפיל כמו היה משלשל בחבל: למטה מג'. דהויא כקרקע: והא עומד קתני. העני עומד בחוץ והא יושב הוא: בשוחה. כופף עצמו: ואיבעית אימא. בעומד בגומא וידו סמוכה לשפתה: איכפל תנא כו'. טרח התנא בכל זאת ולא היה לו להודיענו דמוציא מרשות לרשות חייב אלא על ידי דברים הללו שאין דרכן בכך לתני פשט כנף בגדו לפנים דהוי ד': היכא דאחשבה. זה העושה מלאכה נתכוון לתתה ליד חבירו כי מתניתין: אבל היכא דלא אחשבה. שהלכה ונחה מעצמה ביד חבירו דהאי דזריק לא אחשבה ליד חבירו לאנוחה בגווה דלא נתכוון לכך: עמד. המקבל במקומו וקבל: חייב. הזורק: פטור. הזורק דלא עביד הנחה: מאי קמיבעיא ליה. מאי ספיקא איכא מאיזה טעמא יפטור הא עבד עקירה והנחה: כשני בני אדם דמיא ופטור. דהוו להו שנים שעשאוה דכיון שלא הניח החפץ לילך עד מקום הילוכו ולנוח אלא רץ אחריו ועכבו הויא ליה עקירה קמייתא בלא הנחה: מה לי הטעינו חבירו. דפטר ליה תנא דמתניתין דקתני או שנתן לתוכה והוציא שניהן פטורין: לא תימא קיבל. פשט ידו וירדו לתוכה דלא עבד מעשה: אלא אימא קלט. השתא סלקא דעתך כשהיה הקילוח יורד הכה בידו אחת וקבלו בחברתה דעבד ליה עקירה: (רש"י)

תוספות לא מחייב ר' אלא ברשות היחיד מקורה. נראה לרשב''א דמשמע ליה מדלא נקט מרשות היחיד לרה''י ורשות הרבים באמצע כמו בפלוגתא דר''ע ורבנן וההיא דגיטין פ' הזורק (ד' עט. ושם) גבי היתה עומדת על ראש הגג וזרקו לה כו' וקאמר כמאן כרבי דאמר קלוטה כמי שהונחה דמיא לא סברי דרב ושמואל דהכא דאמרי דלא חייב ר' אלא ברשות היחיד מקורה ולדידהו צריך לשנויי דהתם משום אינטורי כדמשני התם אליבא דרבנן אפילו תימא רבנן כי פליגי רבנן לענין שבת אבל הכא משום אינטורי כו': אמאי חייב מרה''י לרה''י קא מפיק. ואפילו משום מושיט ובדיוטא אחת לא מחייב לפי הירושלמי דמצריך שיקבלנו שני מידו: כאן למטה מי'. וא''ת נהי דרשות היחיד לא הוי ר''ה נמי לא הוי אלא ככרמלית כמו עמוד גבוה שלשה ורחב ד' ואמאי חייב ויש לומר דאין כרמלית בכלים כמו שפירש רש''י לקמן גבי היתה קופתו מונחת כו' קשה לר''י מה עלה על דעתו של המקשן דע''כ ידע דמתניתין מיירי למטה מי' בלא פירכא דר' יוסי בר' יהודה דכל למעלה מי' הוי מקום פטור ולא מחייב לכ''ע וא''כ מאי פריך מרבי יוסי ברבי יהודה הא מילתא דפשיטא היא דלמטה מי' לא הוה רה''י דהא תנן לקמן בהזורק (לקמן ד' צט.) חולית הבור והסלע שהם גבוהים י' ורחבים ד' הנוטל מהן והנותן על גבן חייב פחות מכן פטור ופשיטא דרבי יוסי ברבי יהודה לא איירי אלא למעלה מי': כגון ששלשל ידו למטה מג' וקבלה. וקסבר רבי אבהו דאגד יד שמיה אגד דאי לא הוי שמיה אגד מאי איריא דנטל עני מתוכה אפילו נתן בעה''ב לתוכה יהא חייב העני כשהוציא כיון דיד העני מיירי נמי דהוה למטה מג' דמסתמא יד בעה''ב ויד עני איירי בענין אחד דהא כי נטל מתוך ידו של בעה''ב דהוי למטה מג' הויא יד עני נמי למטה מג' ובכהאי גוונא אפילו נותן בעה''ב לתוך יד העני יהא חייב: בגומא. צריך לפרש בגומא שהיא רשות הרבים כגון שרבים משתמשים בה למ''ד תשמיש על ידי הדחק שמיה תשמיש (לקמן ד' ח:) או בענין שמהלכים שם רבים אבל גומא שהיתה כרמלית או מקום פטור כיון שגופו שם ידו שהיא פשוטה לרשות הרבים לא הויא כרה''ר דבתר גופו גריר אע''פ שהיא למטה מג' כיון דסבר אגד יד שמיה אגד כדפי': ה''מ היכא דאחשבא לידיה. וא''ת ולימא הך ולא ההיא דלעיל וי''ל דה''א דוקא לענין הנחה חשובה כד' על ד' אבל לגבי עקירה לא: כשני בני אדם דמי ופטור. פי' כי היכי דבשני בני אדם פטור הראשון משום דלא עבד כלל הנחה ה''נ כיון שחטפו מהילוכו ולא הניח החפץ ללכת עד מקום הילוכו לא הויא הנחה דלא נח מכח הזורק או דילמא כאדם אחד דמי וכיון דעביד עקירה והנחה חייב ולא דמי לשנים שעשאוה ור''ח גריס איפכא כשני בני אדם דמי וחייב דאמר לעיל עמד במקומו וקבל חייב וה''נ כי קבלה הוא עצמו ולא חטפה מהילוכו ליחייב דהא איתעביד מחשבתו או דילמא כאדם אחד דמי ופטור דהוי כמו שנותן מימינו לשמאלו דאע''פ שהעבירה ד' אמות פטור: (תוספות)

רשב"א הא דאמרינן: אלא טרסקל ברשות הרבים רשות היחיד היא לימא דלא כרבי יוסי ברבי יהודה. הקשו בתוס' (ד"ה כאן) מאי קשיא ליה מדרבי יוסי ברבי יהודה, והא מתניתין על כרחין בלמטה מעשרה מיירי, דאי למעלה מעשרה מקום פטור הוא, ודרבי יוסי ברבי יהודה פשיטא דלמעלה מעשרה היא, דאי למטה מעשרה לא הוי רשות היחיד, ומתניתין היא בפרק הזורק (לקמן צט, א) דתנן חולית הבור והסלע בזמן שהן גבוהין עשרה ורחבן ארבעה הנוטל מהם והנותן על גבן חייב פחות מכן פטור, ותניא לקמן (ו, א) גדר שהוא גבוה עשרה ורחב ארבעה זו היא רשות היחיד גמורה. והעלוה בגמגום. ואיכא מרבוותא דכתבו דמתניתין אפילו למעלה מעשרה היא, ואף על גב דלמעלה מעשרה ברשות הרבים מקום פטור הוא, כיון דקיימא לן (לקמן צב, א) המוציא משוי למעלה מעשרה חייב וכן (לקמן ח, ב) המעביר ברשות הרבים למעלה מעשרה חייב, הכי נמי אף על פי שידו של עני למעלה מעשרה הנותן לתוכו כאילו נותן ברשות הרבים. וסייעו להא משמעתין דהכא דאקשינן טרסקל ברשות הרבים רשות היחיד היא. ואינו נראה בעיני מכמה טעמים. חדא, דהמוציא למעלה או המעביר למעלה מעשרה דחייב על כרחין דוקא באדם אחד שעמד לפוש דעקירת גופו והנחת גופו כעקירת חפץ והנחת חפץ דמי ומשום דגמרינן לה ממשא בני קהת (לקמן צב, א), אבל אם הניחה במקום (אחד) [אחר] דוקא כשהניחה למטה משלשה או שטחה בכותל למטה מי' בדבילה שמינה וכיוצא בה כדאמרינן לקמן (ז, ב), אבל אם העבירה למעלה מעשרה והניחה למעלה מעשרה פטור. ועוד, דאם איתא דכי אקשינן הכא טרסקל ברשות הרבים רשות היחיד היא משום דמשמע ליה דידו דעני למעלה מעשרה היא, קשיא טובא והא עומד קתני, כלומר: כדרכו כדאקשינן בסמוך, ולא שיהא שוחה ולא ידיו פרושות לשמים, ואי משום דמתניתין סתמא קתני דמשמע דבכל ענין היא ואפילו בלמעלה מעשרה, מאי קא משני ליה אפילו תימא רבי יוסי ברבי יהודה התם למעלה מעשרה הכא למטה מעשרה, מכל מקום מתניתין סתמא תנן ואפילו בלמעלה מעשרה ולמעלה מעשרה רשות היחיד היא. ועוד, דגרסינן בירושלמי (פ"א, ה"א) העני חייב, אמר רב יהודה בשם שמואל והוא שתהיה ידו של עני בתוך עשרה לקרקע. ומסתברא לי דקושיא מעיקרא ליתא, והא דקא מקשינן טרסקל ברשות הרבים רשות היחיד היא לאו למימרא דמשמע לן מתניתין בלמעלה מעשרה, אלא הכי קאמר: מדמוקמת מתניתין בשקבלה העני בטרסקל שבידו ואפילו הכי בעל הבית חייב, אלמא סבירא ליה לתנא דטרסקל לא פליג רשות לנפשיה כעמוד או תל גבוה למעלה מג' דברשות הרבים חולקין רשות לעצמן להיות כרמלית או מקום פטור, דקא סבר תנא דכלים אין חולקין רשות לעצמן, אם כן פליג אדרבי יוסי ברבי יהודה דאילו לרבי יוסי ברבי יהודה אפילו רשות היחיד הוי שהוא רשות גמור דאורייתא בזמן שהוא ברשות הרבים למעלה מעשרה וכל שכן שיחלקו רשות לעצמן ברשות דרבנן להיותן כרמלית למטה מעשרה ונתן בעל הבית לתוכו פטור. ומשני כי אמר רבי יוסי ברבי יהודה הני מילי למעלה מעשרה דאין שם רשות שיבטל הכלי לגמרי דרשות הרבים אינו עולה למעלה מעשרה, אבל הכא למטה מעשרה, כלומר: ולמטה מעשרה דהוי רשות הרבים אין כלי חולק רשות לעצמו להיותו ככרמלית אלא בטל הוא לגבי הרשות, ומעתה לא תקשי לך למטה מעשרה נמי ליהוי כרמלית דהיינו קושיין והיינו דפרקינן דלמטה מעשרה בטיל הוא לגבי הרשות, ולעולם נתן למעלה מעשרה לתוך ידו של עני או שנטל מתוכה פטור דמקום פטור הוא, ואף על גב דכשהיא מג' ועד י' חייב מה שאין כן בעמוד או בתל, הא לא קשיא דאדם אינו נעשה רשות אלא עומד ברשות וכל שידו תוך רשות הרבים דהיינו למטה מעשרה הרי זה כמונח בארץ, אבל למעלה מעשרה אף על פי שאינו נעשה רשות מכל מקום לא נח ברשות הרבים ולא גרע מזרק וטח בכותל למעלה מעשרה דהוי כזורק באויר. כך נראה לי. איבעית אימא בגומא. כלומר: בגומא שהיא רשות הרבים דרחבה ארבעה ואינה עמוקה עשרה, וכדרב יוסף דאמר לקמן (ח, א) תשמיש על ידי הדחק שמיה תשמיש, דאילו לרבא דאמר לא שמיה תשמיש וככרמלית הויא הכא אינו חייב (ד)אף על גב דידו מונחת ברשות הרבים, דהא ידו בתר גופו גרירא. ולי נראה דאפילו לרבא נמי אתיא דהא סבירא ליה לרבא אגד יד לא שמיה אגד, והלכך כל שידו ברשות הרבים למטה משלשה אף על פי שגופו עומד בכרמלית והניח בידו כמונח ברשות הרבים וכדאיתא בפרק המצניע (לקמן צב, א). איכפל תנא לאשמועינן כל הני. הכא משמע דלרבא לא קשיא ליה אלא דלא איכפל תנא לאשמועינן הני, הא דינא גופיה מודי ביה. וקשיא לי דהא רבא אגד יד לא שמיה אגד סבירא ליה בריש פרק המצניע (שם) ואוקי מתניתין דפשט העני את ידו לפנים ונטל בעל הבית מתוכה ופשט בעל הבית את ידו לחוץ ונטל העני מתוכה דוקא כשהיה למעלה משלשה הא למטה משלשה המוציא והמכניס חייב, ומסתמא כולה מתניתין בחד גוונא מיירי וכולהו בבי בלמעלה משלשה נינהו. ויש לי לומר דהכא לטעמיהו קאמר להו הא לדידיה בלמעלה משלשה היא דוקא כולה מתניתין. אי נמי הכא מקמיה דקם רבא בשיטתיה הוה, כדאיתא התם דרבא מעיקרא סבירא ליה אגד יד שמיה אגד אביי סבר אגד יד לא שמיה אגד, ולבסוף קם רבא בשיטתיה דאביי וקם אביי בשיטתיה דרבא, והכא מקמי דליקום בשיטתיה דאביי. ידו של אדם חשובה לו כד' על ד'. איכא למידק אשמעתין מאי קשיא ליה ומאי איצטריך רבא למימר דידו חשובה לו כד' על ד' בלאו הכי נמי מחשבתו משויא ליה מקום כדאמרינן בשלהי הזורק (לקמן קב, א) גבי זרק לפי הכלב או לפי הכבשן חייב, ובעירובין פרק המוצא תפילין מכניסן זוג זוג (צט, א) נמי אמרינן השתין ורק חייב ופריך והא בעינן מקום ד' וליכא ומשני מחשבתו משויא ליה מקום. ותירץ ר"ת ז"ל (לעיל ד, ב בתוד"ה אלא) דהתם הוא דלא ניחא ליה בענין אחר, דזרק לפי הכלב או לפי הכבשן כוונתו להאכיל הכלב או לשרוף העץ, וכן השתין ורק אי אפשר לנקות את עצמו אלא בכי האי גוונא ומשום כך מחשבתו משויא ליה מקום, אבל הכא לא איכפת ליה בין ידו למניח בכתפו. והא דאמרינן בסמוך הני מילי היכא דאחשבה לידיה, דמשמע דאפילו היכא דניחא ליה בענין אחר מחשבתו משויא ליה מקום. התם הוא לבתר דאמרינן דידו חשובה לו כד' על ד', והכי קאמר: הני מילי דידו חשובה לו כד' על ד' היכא דאחשבה לידיה אבל בשאר דברים לבד מידו לא הוה אמרינן הכי במאי דניחא ליה בענין אחר. ומצאתי לראב"ד ז"ל בעירובין פרק המוצא תפילין שהקשה בשם הראשונים ז"ל ידו היכי דמי, אי למטה מג' מאי איריא משום דהויא כד' על ד' הא כל פחות מג' לא בעיא הנחה אלא על גבי משהו, ואי למעלה מג' הויא ליה כרמלית, ואי למעלה מעשרה ליהוי רשות היחיד כעמוד. ותירץ הוא ז"ל שאין אדם חולק רשות לעצמו. ותדע לך שהרי למדנו (לקמן צב, א) ממשא בני קהת שהמוציא משא למעלה מעשרה חייב הרי שאין דנין באדם דין עמוד בלמעלה מעשרה, וכן אין דנין בו דין כרמלית ולא מקום פטור, לפי שהוא נע ונד. וזה ראיה למה שכתבתי אני למעלה (בסוד"ה הא דאמרינן אלא) וכבר זכיתי לומר כדבריו. עוד שאל, הא דבעינן הנחה על גבי מקום ד' ברשות הרבים היכי דמי, אי למטה משלשה לא צריך, אי למעלה משלשה כרמלית הוא ופטור. הא ודאי לא אשכחן לה אלא בזורק לרשות הרבים ונח על גבי בעלי חיים כמו שאמרנו, או בזורק לעמוד תשעה ורבים מכתפין עליו דהוא רשות הרבים, ואי הוי ד' מחייב עלה בהנחתו ואי לא לא. והתירוץ הזה השני שלא כדעת רש"י ז"ל (לקמן ח, א) והרמב"ם ז"ל (פי"ד מהל' שבת, ה"ח), שהם ז"ל כתבו דעמוד תשעה ורבים מכתפין עליו היינו אפילו אינו רחב ד' וכמו שכתבתי למטה במקומה (להלן ח, א ד"ה עמוד). הכי גריס ר"ח ז"ל: שתי כוחות באדם אחד כשני בני אדם דמי וחייב או כאדם אחד דמי ופטור. ופי' כגון שנעקר ממקומו וקדם ונח במקומו וקיבלה, וכשני בני אדם דמי שזה זורק וזה מקבל וחייב, או דילמא כאדם אחד דמי כאילו נתן מימינו לשמאלו דפטור ואע"פ שהעבירה ד' אמות. וכן פירשו בתוס' (ד"ה כשני). ואינו מחוור לי דכיון דא"ר יוחנן עמד במקומו וקיבל חייב נעקר ממקומו וקיבל פטור נעקר הוא ממקומו וקיבל מאי, ודאי משמע דהא [ד]נעקר הוא ממקומו הוי כעין נעקר חברו ממקומו וקיבל, כלומר: שקיבלו דרך עקירה שלא נח החפץ מכוחו של ראשון אלא מכוחו של שני, והכא נמי כשנעקר וקיבלו שלא נח מכח זריקה ראשונה. ועוד הקשה הרמב"ן ז"ל דהני לאו שני כוחות נינהו, דעקירה והנחה בכח אחד הן. ויש מי שפירש שקבלה בעקירה ממקומו, והכי קאמר כשני בני אדם זה זורק וזה מקבל דמי וחייב דאף זה עקירה והנחה תרווייהו מכוחו אתי, או דילמא כאדם אחד שעשה עקירה ולא הניחה במקום (אחד) [אחר] דמי, דהא באותו מקום שנעקר ממנו חזר ונח והלכך פטור. וגם זה אינו מחוור בעיני דכשני בני אדם דקאמרינן משמע כשני בני אדם דכוותיה, כלומר: זה זורק וזה מקבל דרך עקירה דפטור. ורש"י ז"ל גריס איפכא: כשני בני אדם דמי ופטור, כלומר: בזה זורק וזה מקבל דרך עקירה לפי שההנחה לא הויא מכח העקירה והויא ליה כשנים שעשאוה, או דילמא חייב דהא אין כאן שנים אלא אחד והעקירה וההנחה תרווייהו מכוחו אתו והוה ליה אחד שעשאה. וזה נכון. ירושלמי (פ"א, ה"א): אמר ר' יודן פשיטא לר' יוחנן בשזרק בימין וקלט בשמאל שהוא חייב, מה צריכה ליה בשזרק בימין וקלט בימין, רבנן דקסרין ר' שמי בשם ר' אחא אפילו זרק בימין וקלט בשמאל צריכה ליה חייב, אין תימר פיו ופיו כיון שאכלה כאחר הוא ברם הכא ידו כאחר היא. ר' מונא בעי מעתה הוציא כגרוגרת בשתי ידיו יהא פטור משום שנים שעשו מלאכה אחת, א"ל ר' חייא בר אדא והדא היא בעשותה לא כן היחיד שעשאה חייב שנים שלשה שעשו פטורין. (רשב"א)

דף ה - ב

היה קורא בספר על האיסקופה ונתגלגל הספר מידו גוללו אצלו היה קורא בראש הגג ונתגלגל הספר מידו עד שלא הגיע לי' טפחים גוללו אצלו משהגיע לי' טפחים הופכו על הכתב והוינן בה אמאי הופכו על הכתב הא לא נח ואמר רבא בכותל משופע אימור דאמר רבא בספר דעביד דנייח מים מי עבידי דנייחי אלא אמר רבא כגון שקלט מע''ג גומא גומא פשיטא מהו דתימא מים ע''ג מים לאו הנחה הוא קמ''ל ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא מים ע''ג מים היינו הנחתן אגוז ע''ג מים לאו היינו הנחתו בעי רבא אגוז בכלי וכלי צף ע''ג מים בתר אגוז אזלינן והא נייח או דילמא בתר כלי אזלינן והא לא נייח דנייד תיקו שמן שצף ע''ג יין מחלוקת ר' יוחנן בן נורי ורבנן דתנן שמן שצף ע''ג יין ונגע טבול יום בשמן לא פסל אלא שמן בלבד ר' יוחנן בן נורי אומר שניהם מחוברים זה לזה א''ר אבין א''ר אילעאי א''ר יוחנן היה טעון אוכלים ומשקין ונכנס ויוצא כל היום כולו אינו חייב עד שיעמוד אמר אביי והוא שעמד לפוש ממאי מדאמר מר תוך ד' אמות עמד לפוש פטור לכתף חייב חוץ לד' אמות עמד לפוש חייב לכתף פטור מאי קמ''ל שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך הא אמרה רבי יוחנן חדא זימנא דאמר רב ספרא א''ר אמי א''ר יוחנן המעביר חפצים מזוית לזוית ונמלך עליהן והוציאן פטור שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך אמוראי נינהו מר אמר לה בהאי לישנא ומר אמר לה בהאי לישנא: ת''ר המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב ובן עזאי פוטר בשלמא בן עזאי קסבר מהלך כעומד דמי אלא רבנן נהי נמי דקסברי מהלך לאו כעומד דמי היכא אשכחנא כה''ג דחייב א''ר ספרא א''ר אמי א''ר יוחנן

רש"י קורא בספר. כל ספרים שלהם עשוים כמגילה: ונתגלגל הספר מידו. וראשו אחד בידו: גוללו אצלו. ובפרק בתרא דעירובין מוקים לה באיסקופת כרמלית כגון גבוה ג' ורחבו ד' ורשות הרבים עוברת לפניו דאי נפל כוליה מידיה ומהדרי ליה מרה''ר לאיסקופה לאו חיוב חטאת איכא הלכך השתא דראשו אחד בידו ואין כאן עקירה אפילו משום שבות נמי לא גזור: היה קורא בראש הגג. שהוא רה''י: ונתגלגל הספר מידו. וראשו אחד בידו: עד שלא הגיע. ראש התחתון: לי'. התחתונים שהוא אויר ר''ה גוללו אצלו: הגיע לי'. אסור לגוללו דגזור רבנן משום שבות היכא דאוגדו בידו אטו היכא דנפק מידיה כוליה דלא לייתיה דאיכא חיובא דאורייתא: הופכו על הכתב. כתבו לצד הכותל והחלק כלפי ר''ה שלא יהא מוטל כל כך בבזיון: והא לא נח. ואמאי אסור לגוללו אצלו: משופע. בולט מלמטה ומצר מלמעלה דנח ליה על אותו שיפוע: מי עבידי דנייחי. אלא בדבר שיש לו תוך: מהו דתימא. לאו היינו הנחתן דתהוי עקירתו עקירה דהא ניידי ואזלו: קמ''ל. דהיינו הנחתן ועקירתן עקירה: שמן שצף ע''ג יין. ועקר השמן והוציאו לר''ה וה''ה ע''ג מים לענין שבת אבל לענין תרומה לא סגי דלא נקט יין: מחלוקת רבי יוחנן ורבנן דתנן שמן. של תרומה: שצף ע''ג יין. של תרומה: טבול יום. פוסל את התרומה מן התורה ביבמות בפ' הערל (דף עא.): לא פסל אלא שמן בלבד. לפי שאינו חבור זה לזה ושמן פסול הוא ולא טמא הילכך לא פסיל ליה ליין ולענין שבת נמי הוי כדבר אחר הצף על המים דלאו היינו הנחתו: היה טעון אוכלין ומשקין. משמע שלא טענו לכך אלא היה טעון ברה''י כדי להוליכו מזוית לזוית (או מבעוד יום) ומשעקר רגליו נמלך ויצא ונכנס כל היום כולו: אינו חייב עד שיעמוד. ואח''כ יעקור עצמו לצאת דעמידת גופו ודאי כעמידת חפץ דמי הלכך כי עמד ועקר ע''מ לצאת מיחייב אבל בלא עמידה ליכא עקירה אלא עקירה ראשונה והיא לא היתה ע''מ לצאת והתורה לא חייבה אלא מלאכת מחשבת וגמרינן ממשכן שיתכוין לעשות המלאכה אבל לא יודע שהוא שבת או כסבור שמלאכה זו מותרת: והוא שעומד לפוש. לנוח ההיא הויא עמידה ועקירה דבתרה הוי עקירה אבל עומד לכתף לתקן משאו על כתיפו לאו עמידה היא: מדאמר מר. רבה דהוא רביה דאביי: תוך ד' אמות. המעביר ד' אמות ברה''ר ועמד תוך ד' אמות לפוש וחזר והשלים והניח או עמד שם: פטור. שלא העביר ד' אמות בעקירה אחת ואם לכתף עמד בתוך הד' אמות וכשהשלים ד' אמות הניח או עמד שם לפוש חייב ועמידה דתוך ד' לאו עמידה היא שהיתה לכתף: חוץ לד' אמות. המעביר ד' אמות שלימות ועומד חוץ לד' אמות אם לפוש עמד הוי הנחת גופו כהנחת חפץ ואם לכתף עמד אין זו עמידה ואם נטלה אחר מידו אחרי כן שניהם פטורין: אמוראי נינהו. ר' אלעאי ור' אמי: מר אמר לה בהאי לישנא ומר אמר לה בהאי לישנא. ומיהו ר' יוחנן חדא זימנא אמרה: חנות. רה''י: פלטיא. רחבה והוא רה''ר: דרך סטיו. מקום איצטבאות שיושבים סוחרים ושם כרמלית עליה דלאו להילוכה הוא כרה''ר: חייב. הואיל ולא עמד בסטיו לפוש אין כאן הנחה אלא בפלטיא: ובן עזאי פוטר. כדמפ' קסבר מהלך כעומד דמי ונמצא נעקר מרה''י ומונח בסטיו ועוקר מסטיו ומניח ברה''ר: היכא אשכחן כה''ג. דמפסקא רשותא אחריתי מיחייב דילמא לא חייב' רחמנא אלא במוציא מרה''י לר''ה בהדיא: (רש"י)

תוספות היה קורא בספר על האסקופה. ואם תאמר ולרבא בפרקין דלא גזר בכרמלית גזירה לגזירה גבי לא יצא החייט במחטו (לקמן ' ' יא:) מאי איריא ספר אפילו כל מילי נמי שרי באגדו בידו כיון דאפילו באין אגדו בידו לא אסור אלא מדרבנן ואי אפשר לאוקמה אלא באסקופת כרמלית כדמסיק אביי בפרק בתרא דעירובין (ד צח. ושש) וי''ל דנקט ספר לאשמעינן אפילו ספר אם אין אגודו בידו אסור לאפוקי רבי שמעון דאמר התם כל דבר שהוא משום שבות אינו עומד בפני כתבי הקודש: בכותל משופע. אור''י דאיירי כגון שרבים מכתפים עליו דהוי רה''ר: אגוז ע''ג מים לאו היינו הנחתו. ואע''ג דאמרינן בפ''ק דב''מ (דף ט ושם) ספינה מינח נייחא ומיא הוא דקא ממטי לה לגבי קנין שאני דלא אקרי חצר מהלכת דחצר ילפינן מיד ויד נמי איהו דקא מסגי תותא וקא ממטי לה אבל הכא ממשכן ילפינן ושם לא היה מסתמא אלא כדרך שמצניעים חפצים בני אדם ובעי אגוז בכלי וכלי צף ע''ג מים אם הוא דרך כך להצניע חפצים או לא אע''ג דודאי לאו כמונח דמי דקי''ל רכוב כמהלך דמי ובריש פרק בתרא (דף קנג.) משמע נמי דאם נותן על אדם כשהוא מהלך דלא חשיב הנחה דקאמר מניחו עליה כשהיא מהלכת ונוטל ממנה כשהיא עומדת ואמרינן נמי בהמוציא (לקמן דף כ.) הוציא דיו כשיעור שתי אותיות וכתבן כשהוא מהלך חייב כתיבתם זו היא הנחתם משמע דוקא כתבן שהניחן במקום שישארו שם לעולם אבל אם שפך לכלי אחר לא חשיב הנחה כיון שהוא מהלך: רבי יוחנן בן נורי אמר שניהם כו'. מדנקט טבול יום ולא נקט שני משמע דשמן חשיב משקה דשני אחר מטמא משקין להיות תחלה (דף יד: ושם) ומה שקשה ממנחות פירשתי שם בפסחים: בשלמא לבן עזאי מהלך כעומד דמי. קשה לר''י מה צריך להאי טעמא לימא בשלמא לבן עזאי לא אשכחן כה''ג דמיחייב כדפריך מהא טעמא לרבנן דאי משום דמודה בזורק קאמר האי טעמא הא אכתי לא ידע דמודה בזורק דאי ידע לפרוך נמי לבן עזאי אזורק ומושיט היכא אשכחן כו' ותירץ ר''י דה''ק בשלמא לב''ע אפילו משכחת כה''ג במשכן פטור דמהלך כעומד דמי אלא לרבנן תקשה היכא אשכחן כו' ובירושלמי פריך על דעתיה דבן עזאי אין אדם מתחייב על ד' אמות ברה''ר לעולם דיעשה כמי שהונחה על כל אמה ואמה ויפטר ומשני משכחת לה בקופץ והש''ס דידן לא חשיב לה פירכא כדאמר בהזורק (לקמן דף צו:) דד' אמות ברה''ר הלכתא גמירי לה ולהכי לא מקשה עלה וכן קלוטה לר''ע אע''ג דכמי שהונחה דמיא בזורק ד' אמות ברשות הרבים חייב ולא אמרינן כמי שהונחה תוך ד' אמות ברשות הרבים וריב''א מספקא ליה כיון דבד' אמות ברשות הרבים לא אמר מהלך כעומד דמי אף על גב דבעלמא כעומד דמי לבן עזאי אם חייב לבן עזאי אפילו עמד לפוש תוך ד' אמות אם לאו וכן אם לא עמד חוץ לארבע אמות כגון שנטלה אחר מידו אם אמרינן מהלך כעומד דמי חוץ לד' אמות אם לאו וכן קלוטה לרבי עקיבא אם אמר כמי שהונחה דמיא חוץ לארבע אמות אפילו קלטה אחר או כלב או שנשרפה כיון דתוך ארבע אמות לא אמרינן נראה לרשב''א לרבי יוחנן דאמר לעיל המפנה חפציו מזוית לזוית ונמלך עליהם והוציאן פטור לית ליה דבן עזאי דלבן עזאי דאמר מהלך כעומד דמי הוה חייב וכן מוכח בהדיא בריש אלו נערות (כתובות דף לא. ושם): (תוספות)

רשב"א בכותל משופע. פירשו בתוס' דדוקא בשרבים מכתפין עליו, הא לאו הכי כרמלית הויא. והרמב"ן ז"ל כתב אף על פי שאין רבים מכתפין עליו, דכל אויר רשות הרבים עד עשרה רשות הרבים הוא, ופני הכותל בין משופע בין אינו משופע שוין הן, ותנן (לקמן ק, א) למטה מעשרה כזורק בארץ ואוקימנא בפני הכותל ממש ובדבילה שמנה. ומסתברא כלישנא קמא, דהתם הוא בדלא נח במקום מסויים אלא שנחה על פני הכותל מצד הדבילה שהיא לחה ושמנה, אבל כאן שהוא מקום מסויים לנוח בו החפץ הרי הוא כתל שאם מכתפין בו הוי כרשות הרבים ואי לא הוי כרמלית. היה קורא בספר על האיסקופה ונתגלגל הספר מידו גוללו אצלו וכו'. אוקמה אביי בפרק בתרא דעירובין (צח, א) באסקופא כרמלית ורשות הרבים עוברת לפניה, וכיון דאגדו בידו אפילו שבות נמי ליכא. ולאו דוקא ספר אלא הוא הדין לשאר כל הדברים, וספר לרבותא נקטיה משום סיפא דאפילו היה קורא בראש הגג ונתגלגל למטה מעשרה אינו גוללו אלא הופכו על הכתב. הא דבעי רבא אגוז בכלי וכלי צף על גבי מים אי אזלינן בתר כלי או בתר אגוז. איכא למידק ומאי שנא מהא דאמרינן בפרק קמא דמציעא (ט, ב) גבי דגים שקפצו בספינה ספינה מינח נייחא ומיא הוא דקא ממטו לה. ויש לומר דהתם גבי קנין כל חצר שאין היא עצמה מהלכת קונה אף על פי שאחרים מוליכין אותה כספינה וכקלתה הקשורה בה, אבל גבי שבת בעינן שיטול החפץ ממקום נח, להכי מספקא לן דילמא אף כשהכלי צף במים ואגוז בתוכו בעינן שיהא האגוז מונח במקום שאינו מתנענע אפילו מצד תנועת אחרים. הא דאמרינן: בשלמא בן עזאי קסבר מהלך כעומד דמי. קשיא לן דלא הוה ליה למימר אלא בשלמא בן עזאי לא אשכחן כי האי גונא דחייב אלא רבנן היכי אשכחן כי האי גונא דחייב, ומי הצריכו לומר דטעמא דבן עזאי משום דקסבר מהלך כעומד דמי. ויש לומר דגמרא גמירי לה דטעמא דבן עזאי משום דמהלך כעומד דמי. אי נמי יש לומר דאמסקנא סמיך דאשכחן כי הא דחייב, וטעמיה דבן עזאי על כרחין משום מהלך כעומד דמי, אלא אורחא דתלמודא לברר דבריו דרך קושיא ותירוץ. (רשב"א)

דף ו - א

מידי דהוה אמעביר חפץ ברה''ר התם לאו אע''ג דכמה דנקיט ליה ואזיל פטור כי מנח לי' חייב ה''נ ל''ש מי דמי התם כל היכא דמנח ליה מקום חיוב הוא הכא אי מנח ליה בסטיו מקום פטור הוא אלא מידי דהוה אמעביר חפץ מתחלת ד' לסוף ד' התם לאו אע''ג דאי מנח ליה בתוך ד' אמות פטור כי מנח ליה בסוף ד' אמות חייב ה''נ ל''ש מי דמי התם. לגבי דהאי גברא מקום פטור הוא לכ''ע מקום חיוב הוא הכא לכ''ע מקום פטור הוא אלא מידי דהוה אמוציא מרה''י לרה''ר דרך צדי רה''ר התם לאו אע''ג דאי מנח ליה אצדי רה''ר פטור וכי מנח ליה ברה''ר חייב ה''נ ל''ש מתקיף לה רב פפא הניחא לרבנן דאמרי צדי רה''ר לאו כרה''ר דמי אלא לר' אליעזר (בן יעקב) דאמר צדי רה''ר כרה''ר דמי מאי איכא למימר א''ל רב אחא בריה דרב איקא אימור דשמעת לר''א (בן יעקב) דאמר צדי רה''ר כרה''ר דמי היכא דליכא חיפופי אבל היכא דאיכא חיפופי מי שמעת ליה הלכך להא דמיא א''ר יוחנן ומודה בן עזאי בזורק תניא נמי הכי המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב אחד המוציא ואחד המכניס ואחד הזורק ואחד המושיט בן עזאי אומר המוציא והמכניס פטור המושיט והזורק חייב: ת''ר ד' רשויות לשבת רה''י ורה''ר וכרמלית ומקום פטור ואיזו היא רה''י חריץ שהוא עמוק י' ורחב ד' וכן גדר שהוא גבוה י' ורחב ד' זו היא רה''י גמורה ואיזו היא רה''ר סרטיא ופלטיא גדולה ומבואות המפולשין זו היא רה''ר גמורה אין מוציאין מרה''י זו לרה''ר זו ואין מכניסין מרה''ר זו לרה''י זו ואם הוציא והכניס בשוגג חייב חטאת במזיד ענוש כרת ונסקל אבל ים ובקעה ואיסטוונית והכרמלית אינה לא כרה''ר ולא כרה''י ואין נושאין ונותנין בתוכה ואם נשא ונתן בתוכה פטור ואין מוציאין מתוכה לרה''ר ולא מרה''ר לתוכה ואין מכניסין מרה''י לתוכה ולא מתוכה לרה''י ואם הוציא והכניס פטור חצרות של רבים ומבואות שאינן מפולשין עירבו מותרין לא עירבו אסורים אדם עומד על האיסקופה נוטל מבע''ה ונותן לו נוטל מעני ונותן לו ובלבד שלא יטול מבעה''ב ונותן לעני מעני ונותן לבעה''ב ואם נטל ונתן שלשתן פטורים אחרים אומרים איסקופה משמשת ב' רשויות בזמן שהפתח פתוח כלפנים פתח נעול כלחוץ ואם היתה איסקופה גבוהה י' ורחבה ד' ה''ז רשות לעצמה. אמר מר זו היא רה''י למעוטי מאי . למעוטי הא דר' יהודה דתני' יתר על כן א''ר יהודה מי שיש לו ב' בתי' בשני צדי רה''ר עושה

רש"י מידי דהוה אמעביר חפץ בר''ה. יותר מד' אמות וכל כמה דלא מנח ליה פטור וכי אנחיה חייב ואע''ג דאיפסיק הילוכא ביני וביני: מתחלת ד' לסוף ד'. אמות מצומצמות: לכולי עלמא מקום חיוב. אם יטלהו חוץ לד' ויניחהו כאן שהרי העבירו ד' שלימות: אצדי ר''ה. מרה''י לר''ה כגון חצר שנפרץ לר''ה דהוי מקום המחיצה צדי ר''ה ופליגי בה ר' אליעזר ורבנן בעירובין בפ' כל גגות ואמרי רבנן דלאו כר''ה דמו ואפ''ה כי אפיק מרה''י לר''ה דרך שם חייב: היכא דליכא חיפופי. כגון ההיא דעירובין: היכא דאיכא חיפופי. נועצים יתדות קטנות לפני הכותל שיחופו שם עגלות וקרונות ולא יחופו בכותל ויפילוהו: מי שמע' ליה. דהוי ר''ה ואפילו הכי כי מפיק לר''ה דרך שם חייב: בזורק. מחנות לפלטיא דרך סטיו דחייב דהא לא נח בכרמלית מידי: המכניס והמוציא פטור. דמהלך כעומד והא נח גופו בכרמלית: ד' רשויות. כולהו מפרש ליה: גדר. כותל שהוא גבוה י' ורחב ד' הוי רה''י: סרטיא. מסילה שהולכין בה מעיר לעיר: פלטיא. רחבה של עיר ששם מתקבצין לסחורה: ומבואו'. של עיר רחבים י''ו אמה: המפולשין. משני ראשיהן לפלטיא: ענוש כרת. בלא התראה: ונסקל. בהתראה: בקעה. שדות הרבה קנפני''א {מישור, שדה פתוח, איזור של שדות} בלע''ז: איסטוונית. שלפני החנויות שיושבים שם סוחרים: והכרמלית. לקמיה פריך אטו כל הני ים ובקעה לאו היינו כרמלית דקתני תנא לעיל: אינן לא כרשות היחיד. משום דדמיא לרה''ר דאין להם מחיצות: ולא כרה''ר. דאינן דומין לדגלי מדבר דלאו להילוכא דרבים עבידי: אין נושאין ונותנין בתוכן. כלומר אין מטלטלין בהן אלא בתוך ד' משום דדומין לר''ה וגזרו בהן רבנן אטו ר''ה: ואם הוציא והכניס פטור. וזו היא כרמלית האמורה למעלה: חצר של רבים. שפתוחין לחצר בתים רבים וחצר פתוחה לרה''ר ובני הבתים יוצאים דרך החצר לרה''ר: ומבואות שאינן מפולשין. שראשו אחד סתום וחצרות פתוחין לו ובני החצרות יוצאין דרך מבוי לרה''ר: עירבו. כל הבתים של חצר יחד בפת וכן לענין המבוי אם עירבו החצרות הפתוחות לו ביחד: מותרים. להכניס ולהוציא מן הבתים לחצר וכן מן החצרות למבוי: לא עירבו אסורין. מפני שהבית מיוחדת לבעליה והחצר רשות לכולן ונמצא מוציא מרשות לרשות אע''פ ששתיהן רה''י לעשות סייג לתורה להרחיק שלא יוציא מרה''י לרה''ר והך מילתא לאו מחילוק ד' רשויות היא דבין עירבו בין לא עירבו רה''י היא והמוציא מתוכו לרה''ר חייב: אדם עומד על האסקופה נוטל מעני העומד בחוץ ונותן לו כו'. וזה מקום פטור שהוזכר למעלה שאינו חשוב רשות לעצמו לפי שאינו רחב ד' כדמפר' לקמן ובטל אצל רה''י ואצל רשות הרבים: ובלבד שלא יטול כו'. דמזלזל באיסורי שבת לכתחלה לגרום הוצאה מרה''י לרה''ר וגזירה דילמא אתי לאקולי ולאפוקי להדיא מרה''י לרה''ר: משמשת שתי רשויות. פעמים שהיא משמשת בתורת רה''י ופעמים כרה''ר ולקמיה מפרש לה בשילהי כולהי שמעתתא: הרי זו רשות לעצמה. אע''פ שהיא מרה''י כדאמרינן לעיל בגדר גבוה י' ורחב ד' הויא רשות בפני עצמה ואין מוציאין מן הבית לתוכה ולקמן מפרש טעמא: בשני צדי רה''ר. זו כנגד זו: (רש"י)

תוספות מידי דהוה אמעביר חפץ בר''ה. ה''ל למנקט המוציא דאיירי ביה לעיל דכל כמה דלא מנח ליה מיפטר אלא משום דבתר הכי נקט מעביר נקט ליה נמי השתא ובכל עניני העברה בר''ה קאמר: התם כל היכא דמנח ליה מקום חיוב הוא. ומוציא ומושיט ומעביר ד''א בר''ה דרך למעלה מי' דחייב אע''ג דאי הוה מנח ליה למעלה מי' פטור מ''מ תחתיו במקום שמהלך מקום חיוב הוא אבל סטיו הקרקע נמי מקום פטור הוא: מידי דהוה אצדי ר''ה. וא''ת מה פשוט לן יותר דרך צדי ר''ה מדרך סטיו וי''ל דדרך בית שיש לפניו צדדין וכן היה מסתמא במשכן: היכא דאיכא חיפופי כו'. ותימה בפ' כל גגות (עירובין צד. ושם) פריך ולפלוג בצדי ר''ה דעלמא פירוש ואמאי פליגי בחצר שנפרצה ומשני אי הוי פליגי בעלמא ה''א כי פליגי רבנן עליה ה''מ היכא דאיכא חיפופי אבל היכא דליכא חיפופי מודו קמ''ל משמע דר''א נמי פליג בדאיכא חיפופי וי''ל דה''ק קמ''ל דהיכא דליכא חיפופי דוקא פליגי אבל היכא דאיכא חיפופי מודה רבי אליעזר אי נמי ההיא סוגיא כרב פפא דהכא דלא מחלק: המושיט והזורק חייב. וא''ת אמאי מודה במושיט וזורק כיון דלא יליף דרך סטיו מדרך צדי לענין מעביר ה''נ לא נילף בזורק ומושיט וי''ל דלבן עזאי מעביר דרך צדי נמי פטור אע''ג דהיה במשכן משום דמהלך כעומד דמי אבל זורק ומושיט דרך סטיו יליף מזורק ומושיט דרך צדי: ארבע רשויות לשבת. ק' לרשב''א ליתני ה' רשויות דהא קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה הזורק מר''ה לתוכו או איפכא חייב ואין מטלטלין בו אלא בד''א וי''ל דההיא רה''י גמור אלא לענין דאין מטלטלין בו אלא בד''א עשאוה ככרמלית והרי כבר שנה רה''י וכרמלית ולהכי נמי לא תני חצר שלא עירבו: כרמלית. בירושלמי בריש שבת תני ר' חייא כרמל רך (ומלא) לא לח ולא יבש אלא בינוני ה''נ כרמלית אינו לא כרה''י ולא כר''ה: יתר על כן א''ר יהודה הכי מיתני' בתוספתא פרק ז' דעירובין אחד חלון שבין ב' חצרות ואחד חלון שבין שני בתים כו' וגשרים ונפשות ור''ה מקורה מטלטלין תחתיו בשבת דברי ר' יהודה יתר על כן א''ר יהודה כו פירוש יתר ע''כ בשני בתים משני צדי ר''ה דאף על גב דליכא למימר פי תקרה יורד וסותם כמו בגשרים ונפשות ור''ה מקורה דרישא אפ''ה נושא ונותן באמצע דקסבר ר''י ב' מחיצות דאוריי' כדאמרן בפ' כל גגות (עירובין צה.) וא''ת אמאי לא מייתי הכא מתני' (תוספות)

רשב"א ואסיקנא: מידי דהוה אצידי רשות הרבים. ואם תאמר וצידי רשות הרבים גופייהו מנא לן דחייב. יש לומר משום דמסתמא כך הוה במשכן, שכן דרך השוכנים באהלים שזה נכנס וזה יוצא מפני מיתרי האהלים שלא יעכבו זה את זה. ואם תאמר אמאי לא אמר ליה מידי דהוה אמעביר ד' אמות ברשות הרבים דרך עליו דחייב לפי שכן היה משא בני קהת. מסתברא דהתם משום שהמעביר בעצמו במקום חיוב עומד ולא עובר במקום פטור, אבל כאן שהוא עובר במקום פטור ממש בכי הא לא אשכחן אלא צידי רשות הרבים. ואם תאמר לימא מידי דהוה (אמוציא) [אמושיט] למעלה מעשרה דחייב שכן העגלות למעלה מעשרה ואף על פי שמעביר במקום פטור. מסתברא דהתם לגבי מושיט לאו מקום פטור הוא, אלא גזירת הכתוב. ותדע לך דהא רשות הרבים אינו עולה למעלה מעשרה ואף על פי כן מושיט מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים אפילו למעלה מעשרה ולא נח ולא עבר לא בתחילה ולא בסוף ברשות הרבים חייב, והכא במעביר מרשות היחיד לרשות הרבים דרך סטיו וכן במעביר ד' אמות למעלה מעשרה או מוציא דרך עליו שהוא למעלה מעשרה לכולי עלמא אינו חייב אלא בשנח לבסוף ברשות הרבים עצמה, הא לא נח לא. ועוד תדע לך דאילו במושיט ממש אינו חייב אלא במושיט בדיוטא אחת הא במושיט בשתי דיוטות זו כנגד זו ורשות הרבים באמצע פטור, אלא דבדיוטא אחת חייב מגזירת הכתוב אף על פי שלא נח ולא עבר ברשות הרבים ולא באוירו. כך נראה לי. הא דאמרינן: היכא דאיכא חיפופי מי שמעת ליה. תימא דהא ודאי בעירובין משמע דאפילו בדאיכא חיפופי אמרה רבי אליעזר, דאמרינן התם בפרק כל גגות העיר (צד, א) גבי פלוגתייהו דרבי אליעזר ורבנן, וליפלגו בצידי רשות הרבים דעלמא, כלומר: אמאי מיפלגי בחצר שנפרצה לרשות הרבים, ומשני אי איפלגו בעלמא הוה אמינא כי פליגי רבנן עליה הני מילי היכא דאיכא חיפופי אבל היכא דליכא חיפופי מודו קא משמע לן, אלמא רבי אליעזר אפילו היכא דאיכא חיפופי פליג. ויש לומר דהכי קאמר קא משמע לן דאדרבא היכא דליכא חיפופי פליג אבל היכא דאיכא חיפופי מודה להו רבי אליעזר לרבנן דכרמלית היא, ובמשכן חיפופי הוה ליה דהיינו יתידות ומיתרים שבאהלים הלכך להא דמיא. וטעמיה דבן עזאי משום דמהלך כעומד דמי. (לעיל ה, ב). ואם תאמר אם כן מעביר ד' אמות ברשות הרבים היכי משכחת לה דחייב לבן עזאי. יש לומר דד' אמות ברשות הרבים הלכתא גמירי להו. ואם תאמר אם כן אפילו עמד לפוש תוך ד' יהא חייב. יש לומר דהא נמי הלכתא גמירי לה מהלך חייב עומד פטור. ואם תאמר ליליף מינה בעלמא דמהלך לאו כעומד דמי. יש לומר דילמא שאני התם דמקום חיוב לכולי עלמא כדאמרינן בגמרא, אבל סטיו דמקום פטור הוא לכולי עלמא אין דנין קל מחמור להחמיר עליו. ובירושלמי (פ"א, ה"א) מקשו לה ולא אסיקו לה פירוקא, דגרסינן התם: רב חסדא שאל לרב הונא לדעת בן עזאי אין אדם מתחייב בתוך ד' אמות לעולם, כיון שהוציאה יעשה כמי שהניחה בכל אמה ואמה ויהא פטור. וקיימא לן כרבנן דמהלך לאו כעומד דמי. ואף על גב דא"ר יוחנן מודה היה בן עזאי בזורק, לאו למימרא דסבירא ליה כוותיה, אלא פירושי הוא דקא מפרש לה וליה לא סבירא ליה. ותדע לך דהא רבי יוחנן גופיה הוא דאמר המפנה חפצים מזוית לזוית ונמלך עליהן והוציאן פטור, ואילו לבן עזאי חייב כדאמרינן בהדיא בכתובות בפרק אלו נערות (לא, ב). ועוד דבהדיא גרסינן בירושלמי (פ"א, ה"א) א"ר יוחנן המפנה מרשות היחיד לרשות הרבים דרך כרמלית חייב. והתימה מן הרב אלפסי ז"ל שכתבה להא דבן עזאי ולהא דא"ר יוחנן מודה היה בן עזאי בזורק. ארבע רשויות לשבת. הקשו בתוס' ז"ל (ד"ה ארבע): אמאי לא תני חמש, וליתני קרפף שהוא יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה שדינו מחולק מאלו, כדאמרינן בסמוך (לקמן ז, א) שאסור לטלטל בתוכו אלא בד' אמות ואם הוציא והכניס לרשות הרבים חייב. ויש לומר דההוא רשות היחיד הוא דבר תורה והא תנא ליה אלא דרבנן הוא דגזרו והכי נמי תני הכא בברייתא חצרות של רבים ומבואות שאינן מפולשים ולא חשיב להו במנין הרשויות מהאי טעמא דאמרן דרשות היחיד דאורייתא הן וכבר תני רשות היחיד וכמו שפירש רש"י זכרונו לברכה. הא דתניא יתר על כן אמר רבי יהודה מי שיש לו שני בתים בשני צידי רשות הרבים וכו'. תוספתא היא דמתניא בפרק בתרא דעירובין (לפנינו שם הוא בפ"ז, ה"ט) והכי מתניא התם: אחד חלון שבין שני בתים ואחד חלון שבין שתי חצרות ואחד חלון שבין שני דיורין וגשרים ונפשות ורשות הרבים מקורה מטלטלין תחתיהן בשבת דברי ר' יהודה וחכמים אוסרין, יתר על כן אמר רבי יהודה. (רשב"א)

דף ו - ב

לחי מכאן ולחי מכאן או קורה מכאן וקורה מכאן ונושא ונותן באמצע אמרו לו אין מערבין רשות הרבים בכך ואמאי קרו ליה גמורה מהו דתימא כי פליגי רבנן עליה דרבי יהודה דלא הוי רה''י ה''מ לטלטל אבל לזרוק מודו ליה קמ''ל: אמר מר זו היא רה''ר למעוטי מאי למעוטי אידך דרבי יהודה דתנן רבי יהודה אומר אם היתה דרך רה''ר מפסקתן יסלקנה לצדדין וחכמים אומרים אינו צריך ואמאי קרו ליה גמורה איידי דתנא רישא גמורה תנא נמי סיפא גמורה ולחשוב נמי מדבר דהא תניא איזו היא ר''ה סרטיא ופלטיא גדולה ומבואות המפולשין והמדבר אמר אביי לא קשיא כאן בזמן שישראל שרויין במדבר כאן בזמן הזה: אמר מר אם הוציא והכניס בשוגג חייב חטאת במזיד ענוש כרת ונסקל בשוגג חייב חטאת פשיטא במזיד ענוש כרת ונסקל אצטריכא ליה הא נמי פשיטא הא קמ''ל כדרב דא''ר מצאתי מגלת סתרים בי רבי חייא וכתוב בה איסי בן יהודה אומר אבות מלאכות מ' חסר אחת ואינו חייב אלא אחת איני והתנן אבות מלאכות מ' חסר אחת והוינן בה מנינא למה לי ואמר רבי יוחנן שאם עשאן כולן בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת אלא אימא אינו חייב על אחת מהן והא קמ''ל הא מהנך דלא מספקן: אמר מר אבל ים ובקעה והאיסטוונית והכרמלית אינן לא כרה''י ולא כרה''ר ובקעה אינו לא כרה''י ולא כרשות הרבים והא תנן הבקעה בימות החמה רה''י לשבת ורה''ר לטומאה בימות הגשמים רה''י (לכאן ולכאן) אמר עולא לעולם כרמלית הויא ואמאי קרי לה רה''י לפי שאינה רה''ר רב אשי אמר

רש"י לחי מכאן ולחי מכאן. בשתי פאות של אחד מן הבתים להיכר בעלמא דקסבר רבי יהודה ב' מחיצות הוו רה''י מדאורייתא והא איכא שתי מחיצות מעלייתא מחיצות של ב' בתים: מהו דתימא כי פליגי רבנן עליה דר' יהודה. בברייתא ואמרי אין מערבין רה''ר בכך למהוי רה''י ה''מ לטלטל שיהא מותר לטלטל בתוכה כדקתני אין מערבין רה''ר בכך דגזור בה משום דדמי לרה''ר: אבל לזרוק. שהזורק מרה''ר לתוכה מודו ליה דחייב דשתי מחיצות דאוריי' ושם רה''י עליה: קמ''ל גמורה. כלומר זו היא שנגמרו מניין מחיצות שלה שיש לה מחיצות מכל צד כגון חריץ וכן גדר דאמרינן מד' צדדין גוד אסיק פני המחיצה על ראשו ונמצא ראשו מוקף מד' צדדין וחללו ד' אבל דרבי יהודה לא נגמרו מחיצות שלה למניינן ולאו רה''י היא כלל: מפסקתן. לפסי ביראות בפרק ב' דעירובין דהקילו חכמים משום עולי רגלים בבור בר''ה והבור עצמה רה''י שהיא עמוקה י' ורחבה ד' והממלא מתוכה ומניח על שפתה חייב והקילו חכמים לעשות ד' פסין וביניהן י' אמות דהוי חללו רה''י למלאות מן הבור וקאמר ר' יהודה אם היתה דרך רה''ר מפסקתן יסלקנה מביניהן דאתו רבים ומבטלי מחיצתה והתם רמינן דרבי יהודה אדרבי יהודה דלעיל דאמר נושא ונותן באמצע דלא אתו רבים ומבטלין מחיצות ורבנן אדרבנן ומשנינן לה: אינו צריך. והיינו דקתני זו היא רה''ר אבל הילוך דרבים לבין הפסים לא הוי רה''ר הואיל ואיכא שם ד' מחיצות ומאי גמורה. הכא ליכא למימר מהו דתימא כדלעיל דעיקר עשייתן משום לטלטל בתוכו וקאמרי רבנן אינו צריך דרשות היחיד היא אפילו לטלטל וכ''ש דהזורק לתוכה מרה''ר חייב: בזמן שהיו ישראל במדבר. חשיבא רה''ר: בזמן הזה. אינו מקום הילוך לרבים דהולכי מדברות לא שכיחי: חייב חטאת פשיטא. כיון דתנא חדא רה''י וחדא רה''ר ניתני סתמא ואם הוציא והכניס חייב ואנא ידענא דשגגתו חטאת דהא שבת זדונו כרת הוא: הא נמי פשיטא. דבהתראה סקילה ממקושש: מגילת סתרים. שהסתירוה מפני שלא ניתנה ליכתוב וכששומעין דברי יחיד חדשים שאינן נשנין בב''ה וכותבין אותן שלא ישתכחו מסתירין את המגילה: אינו חייב אלא אחת. השתא משמע אם עשאן בהעלם אחד שלא נודע לו בין כל אחת ואחת שחטא אינו חייב אלא אחת דכל חילול דשבת גוף אחד של עבירה הוא: מנינא למה לי. ליתני אבות מלאכות הזורע והחורש כו' למה לי לאשמעי' מניינא הא מני להו ואזיל: חייב על כל אחת ואחת. ובא להודיענו סכום החטאות שאדם חייב באיסורי שבת בהעלם אחד ואשמעינן מ' חסר אחת הן ותו לא שאפי' עשה תולדותיהן עמהן אינו מביא על התולדה היכא דעשאה עם אביה דה''ל כעושה וחוזר ועושה דכול' חדא עבירה היא: אינו חייב על אחת מהן. אחת יש בהן שאינו חייב עליה מיתה ולא פי' (רבי) איזו היא ואשמעי' תנא דמתנית' דקתני נסקל דהא הוצאה והכנסה מהנך דלא מספקן היא דעל זו לא אמר איסי בן יהודה: בימות החמה. שאין בה זרעים: רה''י לשבת. דהא לאו הילוך לרבים הוא שאין רבים מסתלקין מן המסילה לילך בשדה: רה''ר לטומאה. וספקו טהור דהא לאו מקום סתירה הוא שיש בני אדם נכנסים לה דספק טומאה לטמא מסוטה גמרינן לה והתם סתירה כתיב ונסתרה והיא נטמאה דבמקום סתירה טמאה היא לבעלה מספק ומכאן אתה דן לשרץ: בימות הגשמים. שהיא זרועה אין אדם נכנס לה: לעולם כרמלית הויא. והזורק מרה''ר לתוכה אינו חייב: (רש"י)

תוספות דכל גגות (עירובין צה.) דקתני התם ועוד אמר רבי יהודה מערבין למבוי המפולש וי''ל דמתני' איכא לפרושי דמערבין בצורת הפתח וקסבר ג' מחיצות דאורייתא א''נ ה''א דמתני' איירי במבוי המפולש לרה''ר אבל אין ר''ה עוברת לתוכה להכי מייתי הברייתא דיתר על כן דאפי' רה''ר (גמורה) עוברת בה מטלטלין ע''י לחי או קורה משום דשתי מחיצות דאורייתא ואע''ג דבפ''ק דעירובין (דף י.) אמתני' דהרחב מי' אמות ימעט משמע דלכל היותר לא התיר רבי יהודה אלא עד י''ג אמה ושליש היינו מדרבנן אבל מדאורייתא אפי' ברוחב י''ו אמות מטלטלין דאית ליה ב' מחיצות דאורייתא דע''כ צ''ל דרבי יהודה איירי ברה''ר גמורה שבוקעין שם רבים כדמוכח בפ''ק דעירובין דף ו: ושם) גבי כיצד מערבין רה''ר ושם פירשתי וא''ת והא מדקתני סיפא דמבואות המפולשין הוו רה''ר שמעי' שפיר לאפוקי מדר' יהודה דאית ליה ב' מחיצות דאורייתא דלדידיה מבואו' המפולשות לא הוו רה''ר כיון דאיכא שתי מחיצות וי''ל דמסיפא לא הוה שמעינן לאפוקי מדר' יהודה דה''א טעמא דרבי יהודה משום דקסבר לחי וקורה משום מחיצה דאיכא מאן דסבר הכי בפ''ק דעירובין (דף נוו:) להכי אצטריך למתני' זו היא רה''י גמורה למעוטי דר' יהודה דלא הוי רה''י דלחי וקורה לא חשיב מחיצה: ואמאי קרי ליה גמורה כו' מהו דתימא. אומר ר''י דלשון גמורה אדרבה איפכא מסתברא זו היא רה''י גמורה אבל זו אינה רה''י גמורה אבל היא רה''י קצת ורש''י ישבה בדוחק לפי הגמרא: כאן בזמן שישראל שרויין במדבר. משמע קצת דאינה ר''ה אלא א''כ מצויין שם ששים רבוא כמו במדבר: בשוגג חייב חטאת פשיטא. כיון דאשמעינן דהאי הוי רה''י והאי הוי ר''ה פשיטא דהמוציא מזה לזה בשוגג חייב חטאת: הא קמ''ל כרב כו'. מכאן מדקדק ר''י דלא קתני איסי אינו חייב על אחת מהן אלא אסקילה אבל חטאת חייב על כולם דאי קאי אחטאת א''כ כי פריך בשוגג חייב חטאת פשיטא הו''ל לשנויי הא קמ''ל כרב דהא דמשני במזיד ענוש כרת ונסקל איצטריכא ליה לא משני מידי ומעיקרא ודאי לא היה ידע דמיירי בסקילה מדפריך מדר' יוחנן דמיירי בחטאת והיינו משום דאינו חייב אלא אחת לא מצי לאוקמי בסקילה דאטו בתרי קטלי קטלינן ליה אבל כי קמפרש דאינו חייב על אחת מהן קאמר איסי אז ידע שפיר דלא איירי איסי אלא בסקילה דלא פליג אמתני' דכלל גדול (לקמן עג:) דקתני מניינא למימר דחייב על כל אחת ואחת ואתי שפיר הא דבריש פרק כלל גדול (שם סט.) קאמר ארבי יוחנן דאמר שאם עשאן כולם בהעלם אחת חייב כו' דידע לה לשבת במאי ומפרש דידע לה לתחומים ואליבא דר''ע ולא מצי למימר דידע לה בדאיסי דהא אכולהו חייב חטאת וכן פירש בקונטרס ולקמן בריש הזורק (דף צו:) מייתי לדאיסי לענין סקילה ולא מישתמיט בשום מקום לאתויי לענין חטאת והא דאמרינן לקמן בריש פרק בתרא (דף קנד.) לרמי בר חמא דילמא הכי קאמר כל שחייבין על שגגתו חטאת חייבים על זדונו סקילה אומר ריב''א דאליבא דרמי בר חמא אתיא ההיא ברייתא דלא כאיסי דלאיסי איכא דוכתא דחייב חטאת ולא סקילה: ואמר רבי יוחנן שאם עשאן כולם בהעלם אחת כו'. אין צריך לפרש דפריך דמסתמא לא פליג איסי עלה אלא מדברי איסי נמי יש לדקדק כן מדקתני מניינא כדדייק לקמן בכלל גדול (דף עג:): (תוספות)

רשב"א ואמאי קרו לה גמורה מהו דתימא וכו'. איכא למידק אדרבא מדקתני גמורה משמע דזו היא גמורה ויש לך אחרת שאינה גמורה אלא הוי קצת כרשות היחיד. ונראה שלפיכך פירש רש"י ז"ל (ד"ה קמ"ל) זו היא שנגמר מנין מחיצות שלה מכל צד, פירוש לפירושו דגמורה לא קאי ארשות אלא אמחיצות, כלומר: זו היא רשות היחיד שנגמרו מחיצות שלה, הא רשות אחרת שאינה גמורה במחיצות שאין לה אלא שתי מחיצות כגון ההיא דרבי יהודה אינה רשות היחיד כלל ואפילו להתחייב הזורק מרשות הרבים לתוכה. אימא אינו חייב על אחת מהן. פירש רש"י ז"ל (ד"ה אינו): אינו חייב מיתה על אחת מהן. וכן נראה ודאי דדוקא מיתה הוא דאינו חייב אבל חטאת חייב על שגגתה מדמנינן נמי ארבעים חסר אחת, דאי לא מחייב עליה לא כרת ולא חטאת אם כן אמאי מני להו בארבעים חסר אחת. ועוד מדאקשינן חייב חטאת פשיטא ושנינן כרת ונסקל איצטריכא ליה ופרישנא כדרב, אלמא חיוב חטאת לא מספקא להו דאכולהו חייב חטאת, דאי לא כי אקשינן חייב חטאת פשיטא מיד הוה ליה לשנויי קא משמע לן כדרב וכיון דבשוגג חייב חטאת פשיטא דבמזיד חייב כרת. ולפי פירוש זה הא דאמרינן בריש פרק מי שהחשיך (לקמן קנד, א) אמר רמי בר חמא הכי קאמר כל ששגגתו בשבת חייב חטאת זדונו סקילה אתיא דלא כאיסי בן יהודה, דהא איכא דשגגתו חטאת ואין זדונו בסקילה. (רשב"א)

דף ז - א

כגון דאית לה מחיצות וכי הא דאמר עולא א''ר יוחנן קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה ואפילו כור ואפילו כוריים הזורק לתוכו חייב מ''ט מחיצה היא אלא שמחוסרת דיורין בשלמא רב אשי לא אמר כדעולא אלא עולא מ''ט לא אמר כשמעתיה אמר לך אי דאית לה מחיצות בקעה קרי לה קרפף היא ורב אשי רה''י קתני: והכרמלית אטו כולהו נמי לאו כרמלית נינהו כי אתא רב דימי א''ר יוחנן לא נצרכה אלא לקרן זוית הסמוכה לרה''ר דאע''ג דזימנין דדחקי ביה רבים ועיילי לגוה כיון דלא ניחא תשמישתיה כי כרמלית דמי כי אתא רב דימי א''ר יוחנן בין העמודין נידון ככרמלית מ''ט אף על גב דדרסי בה רבים כיון דלא מסתגי להו בהדיא ככרמלית דמיא אמר ר' זירא אמר רב יהודה איצטבא שלפני העמודים נידון ככרמלית למ''ד בין העמודים כ''ש איצטבא למ''ד איצטבא איצטבא הוא דלא ניחא תשמישתיה אבל בין העמודים דניחא תשמישתיה לא לישנא אחרינא אבל בין העמודין דזימנין דדרסי ליה רבים כרה''ר דמיא אמר רבה בר שילא אמר רב חסדא לבינה זקופה ברה''ר וזרק וטח בפניה חייב על גבה פטור אביי ורבא דאמרי תרוייהו והוא שגבוה שלשה דלא דרסי לה רבים אבל היזמי והיגי אע''ג דלא גביהי שלשה וחייא בר רב אמר אפילו היזמי והיגי אבל צואה לא ורב אשי אמר אפילו צואה אמר רבה דבי רב שילא כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן אין כרמלית פחותה מארבעה ואמר רב ששת ותופסת עד עשרה מאי ותופסת עד עשרה אילימא דאי איכא מחיצה עשרה הוא דהוי כרמלית ואי לא לא הוי כרמלית ולא והאמר רב גידל אמר רב חייא בר יוסף אמר רב בית שאין בתוכו עשרה וקרויו משלימו לעשרה על גגו מותר לטלטל בכולו בתוכו אין מטלטלין בו אלא ד' אמות אלא מאי ותופסת עד י' דעד י' הוא דהויא כרמלית למעלה מי' טפחים לא הוי כרמלית וכי הא דא''ל שמואל לרב יהודה שיננא לא תיהוי במילי דשבתא למעלה מי' למאי הלכתא אילימא דאין רשות היחיד למעלה מי' והאמר רב חסדא נעץ קנה ברשות היחיד וזרק ונח על גביו אפילו גבוה מאה אמה חייב מפני שרה''י עולה עד לרקיע

רש"י כגון דאית לה מחיצות. ואשמעינן דאע''ג דהיקפה יתר מבית סאתים ולא הוקף לדירה שאין ביתו סמוך לה קודם היקף ולענין לטלטל לתוכה הויא ככרמלית כדאמרינן בעירובין שאין מטלטלין בו אלא בד' אפ''ה דאורייתא רה''י היא והזורק מרה''ר לתוכה חייב: כדעולא. דאמר מחיצה היא לקרות רה''י אלא שמחוסרת דירה לכך אסורה לטלטל מדרבנן והא דקתני רה''ר לטומאה כגון שיש פתחים במחיצותיה ונכנסין בזו ויוצאין בזו: עולא. דאמר אמאי קרי לה רה''י כו' מ''ט לא אמר כגון דאית לה מחיצות ורה''י גמורה קאמר וניזיל בתר שמעתיה דאמר הזורק לתוכו חייב: ורב אשי. אמר לך רה''י קתני וכרמלית לא קרי לה תנא רה''י: אטו כולהו. הנך ים ובקעה ואיסטוונית לא זו היא כרמלית דהוזכר במנין רשויות הא קתני אינו לא כרה''י ולא כרה''ר ואין מוציאין כו' ש''מ זו היא רשות שלישי: לא נצרכה. כרמלית דקתני אלא לאוסופי כרמלית אחריתי כגון קרן זוית שנכנס בו בית לתוכו והניח מקרקעו לרה''ר: לא ניחא תשמישתיה. שאין יכולין להכנס לה להדיא דרך הילוכו אי נמי בית שפניו עומד באלכסון שזויתו אחת סמוכה לרה''ר והשניה משוכה מרה''ר ולפנים זוית הבולטת מעכבת את הרבים מליכנס בהדי' בתוך כניסה של זוית האחרת: בין העמודים. שהיו עמודים ברחבה ותולין בהם התגרים פרגמטיא וגם איצטבאות היו לפניהם לישב שם התגרים: לא מסתגי להו להדיא. שהיו עמודים הרבה באורך ורוחב וזה שלא כנגד זה: לבינה. סתם לבינה ארכה ורחבה ג' ואין לעביה שיעור יש מהן עבות ויש מהן דקות: וטח על פניה. כגון דבילה שמינה או טיט: חייב. אם זרק ד''א דהוי כמונח ברה''ר דכל למטה מי' רה''ר הוא ובלבד שינוח (או) למטה מג' דהוי כקרקע או באויר כי האי דנדבקה בכותל וכדאמרינן במתני' לקמן הזורק ד' אמות בכותל למטה מי' טפחים כזורק בארץ וחייב וכי אמר למטה מי' ברוחב ד' כרמלית וכשאין רחב ד' מקום פטור היינו בתשמיש המסוים כגון גב לבינה וראש כותל או עמוד דהני מסתיים תשמישתייהו אבל אויר כגון פני הכותל דבר הנדבק בו לא הוי רשותא לנפשיה אלא אי למטה מי' הוא הוי רה''ר גמור ואי למעלה י' הוא דלא שלטי ביה רבים הוי אוירא בעלמא מקום פטור כדתנן למעלה מי' טפחים כזורק באויר ופטור: על גבה פטור. כדמוקי לה אביי ורבא בגבוהה ג' דלא דרסי בה רבים דהוי מקום לעצמה: היזמי. דורצא''י {רונצ"א: קוץ} : היגי. איגלטי''ר {איגלינטיי"ר: עץ ורד-הבר} : אע''ג דלא גבוה ג'. הוי מקום פטור לעצמו דלא דרסי בה רבים עליה שלא יזוקו: אפילו היזמי והיגי. דדרסי עליה בסנדליהון אבל צואה אע''ג דלא גבוה לא דרסי עלה ורב אשי אמר אפילו צואה: ה''ג אין כרמלית פחותה מד'. רוחב ואי לא מקום פטור הוא ומותר לכתחלה להוציא משם לרשות הרבים ולרה''י: ותופסת. בגובה עד י' ולקמיה מפרש לה: אילימא דאי איכא מחיצה י' כו'. כגון בקעה המוקפת גדר והיא יתירה על בית סאתים ולא הוקפה לדירה: וקירויו משלימו. עובי קירויו: על גגו. דגבוה י' הוי רה''י ומותר לטלטל בכולו: אלא בד'. דכיון דלא גבוה המחיצה י' הוי כרמלית אלמא איפכא שמעינן לה: דעד י' הוי כרמלית. אויר של בקעה או של ים או של קרפף יתר על בית סאתים תופס את שמו עד י' אבל למעלה מי' אין שם כרמלית על אוירו בדבר שאינו מסויים כגון פני לבינה או פני כותל או קלט מן האויר למעלה מי' מותר להוציא לכתחילה משם לרה''י ולרה''ר דאין שם כרמלית עליו כי היכי דאויר למעלה מי' ברה''ר לאו רה''ר הוא כדתנן לקמן למעלה מי' כזורק באויר גבי כרמלית נמי לאו כרמלית הוא ובדבר מסוים כגון ראש עמוד וגב לבינה ליכא לאוקמיה דאי אית ביה ארבע פשיטא דלמעלה מעשרה לא הוי כרמלית דהא אפילו עמוד ברשות הרבים רשות היחיד הוא ואי דלית ביה ארבע ולמטה מעשרה מי הוי כרמלית הא קאמר אין כרמלית פחותה מארבע ואי בדקאי בכרמלית וכיון דלית ביה ד' הוי שם הכרמלית עליו אם כן מצינו חומר בכרמלית מרשות הרבים דאילו ברשות הרבים כי האי גוונא מקום פטור הוא ובטל ומותר לרשות הרבים ולרשות היחיד ואנן אמרינן בשמעתין דהאי תופסת עד י' מקולי רשות הרבים הוא הלכך לא מיתוקמא אלא באוירא: אילימא. דאין רה''י שולטת בחצר באויר למעלה מי' אלא מקום פטור הוא ובטל אף לגבי רה''ר: נעץ קנה. סתמיה אין רחב ד': וזרק. מר''ה ונח על גביו: חייב. כמונח ע''ג קרקע דלא בעי הנחה על גבי מקום ד' ברה''י כדמפרש לקמיה בשמעתין. עד לרקיע. כל אויר שכנגד רה''י בין אויר חצר בין אויר עמוד בר''ה גבוה י' ורחב ד' כנגדו עד לרקיע שם רה''י עליו: (רש"י)

תוספות לא נצרכה אלא לקרן זוית. לא בעי למימר דאיצטריך לצדי רה''ר משום דלר''א כרה''ר דמי ואפילו אית בהו חיפופי או שמא מספקא ליה אי מודה להו רבי אליעזר אם לאו: אבל בין העמודים. כרה''ר דמי אע''פ שאין בין עמוד לעמוד ט''ז אמות הוי רה''ר כיון שבני רה''ר בוקעין בה וחוץ לבין עמודים רחב ששה עשר אמה: וטח בפניה חייב. אומר ר''ת דאם נח למעלה משלשה צריך שיהא בפניה ארבעה על ארבעה ומה שמדובק בפני הלבינה חשוב כמונח עליה אע''פ שאינו אלא באויר וכן הא דתנן למטה מי' כזורק בארץ ומוקי לה רבי יוחנן בדבילה שמינה היינו טעמא נמי דכיון שנדבק בפני הכותל שהוא רוחב ד' על ד' חשוב כמונח עליו וריב''א פי' דאף למעלה מג' לא בעי שיהא בפני הלבינה וכותל ד' על ד' דכיון שרואה את הקרקע חשיב כמונח ע''ג קרקע וקשה לר''י דלעיל (דף ד.) כי פריך אמתניתין דפשט ידו והא בעיא עקירה והנחה מע''ג מקום ארבע לוקי מתניתין במחזיק החפץ בענין זה שרואה את פני הקרקע: אילימא דעד עשרה הוא דהוי כרמלית ואי לא לא הוי כרמלית פרש''י כגון בקעה . המוקפת גדר והיא יתירה על בית סאתים ולא הוקף לדירה וקשה לר''י דהא רשות היחיד היא בין לעולא בין לרב אשי ולא הוי צריך לאתויי מרב גידל ועוד דהיכי קאמר ואי לא לא הויא כרמלית והרי ים ובקעה אין להן מחיצות ונראה לר''י דהכי פירושו אילימא עד דאיכא מחיצות י' היינו אויר הראוי למחיצות עשרה לאפוקי בקעה מסוככת בפחות מי' על גבי קונדסין דלא הוי כרמלית כיון דאין גבוהה י' והוי מקום פטור ומותר לטלטל בכולו והאמר רב גידל כו': (תוספות)

רשב"א א"ר יוחנן קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה ואפילו כור ואפילו כוריים וכו' מחיצה היא אלא שמחוסרת דיורין. כלומר: ואסור לטלטל בכולה אלא בד' אמות מדרבנן. וגרסינן בפרק עושין פסין (עירובין כד, א) אמר רב נחמן אמר שמואל קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה פורץ בה פרצה יותר מעשר אמות וגודרו ומעמידו על עשר ודיו, כלומר: מעמידו על עשר לשם דירה ודיו דדמי כמי שהוקף כולו לדירה, ופרצה זו של עשר הוי כפתח ומותר לטלטל בכולו כחצר. לא נצרכה אלא לקרן זוית. הוא הדין דהוה מצי למימר לא נצרכה אלא לצידי רשות הרבים, אלא משום דפליגי ביה ר' אליעזר ורבנן (לעיל ו, א) דלרבי אליעזר הוי רשות הרבים לא בעי לעיולי נפשיה בפלוגתא, ואפילו בצדדים דאית בהו חפופי לא בעי לאוקמה משום דמספקא ליה אי מודה בהו רבי אליעזר. אבל לפני העמודים כרשות הרבים דמו. ואף על פי שאין בין עמוד לעמוד רוחב שש עשרה שהוא רוחב רשות הרבים דאורייתא כדאיתא בפרק הזורק (לקמן צט, א), אלא דהכא לא מסתברא שיהא העמוד ממעט בשיעור הרשות, שאם כן אפילו נעץ קנה ברשות הרבים ימעטנו. ומיהו קיימא לן כרבי יוחנן דאמר בין העמודים נידון ככרמלית, וכל שכן אצטבא, משום דרבי יוחנן לגבי רב קיימא לן כרבי יוחנן וכל שכן לגבי רב יהודה דהוא תלמידיה דרב. אבל הרמב"ם ז"ל (פי"ד מהל' שבת ה"ו) פסק כרב יהודה, ולא ירדתי לסוף דעתו. ואולי משום דקתני בברייתא דלעיל (ו, א) האיצטוונית ולא מני בין העמודים בהדייהו דהויא רבותא טפי. ואינו מחוור דאם כן ליקשי מינה לרבי יוחנן, ואם בעלי הגמ' לא סמכו על זה להקשות ממנה לרבי יוחנן איך נסמוך עליה לדחות דברי רבי יוחנן דהלכה כמותו בכל מקום לגבי רב ושמואל וכל שכן לגבי רב יהודה תלמידם. ורב אלפסי ז"ל לא כתב מכל זה בהלכות כלום (ואמנם ברי"ף שלפנינו פסק כר' יוחנן. ע"ש בהגה' הב"ח על הרי"ף שאינו מהרי"ף ע"ש). הא דאמר רב יהודה איצטבא שלפני העמודים נידון ככרמלית. תמיהא לי מאי קא משמע לן הא בהדיא קתני בברייתא והאצטוונית. ועוד מאי שלפני העמודים דקאמר לימא האיצטבא סתם. ואולי אפילו באיצטבא שאינה גבוהה שלשה קאמר, ומפני שהיא לפני העמודים אינה נוחה לידרס והלכך נפקא ליה מתורת רשות הרבים. אלא שמצאתי בירושלמי (פ"א סוה"א) בהיפך מזה, דגרסינן התם ר' זעירא בשם רב יהודה זעיר בר חיננא בשם ר' חנינא סמטיות שבין העמודים נידונין ככרמלית. רבי שמואל בר חייא בשם ר' חנינא פירחי העמודים נידונין ככרמלית, לכך צריכא בגבוהין שלשה, עד כאן בירושלמי. ועדיין אני אומר כי יש שבוש בגירסת הירושלמי, ובשאינן גבוהין היא דהא צריכה, דאילו בגבוהין שלשה פשיטא. וצ"ע. לבינה ברשות הרבים וזרק וטח בפניה חייב. פירוש: ואף על פי שאין רוחב הלבינה אלא שלשה דסתם לבינות רחבן שלשה וארכן שלשה, ואע"ג דברשות הרבים בעינן הנחה על גבי מקום ארבעה, הני מילי למעלה משלשה אבל למטה משלשה כארעא סמיכתא דמו. אבל בלבינה שהיא גבוהה יותר משלשה אם זרק וטח בפניה למעלה משלשה אומר ר"ת ז"ל (בתוד"ה וטח) שאינו חייב דהא בעינן הנחה על גבי מקום ארבעה על ארבעה, ומקצת מרבני הצרפתים ז"ל אמרו (ריבא בתוס' שם) דכל שרואה פני קרקע רשות הרבים כרשות הרבים דמי, וכן נראה מדברי רש"י ז"ל. והקשו בתוספות (שם) אם כן מאי דחיק לעיל (ד, א) גבי מתניתין דפשט בעל הבית ידו והא בעינן עקירה והנחה מע"ג מקום ארבעה, דילמא מתניתין שמחזיק החפץ בידו בענין זה שהוא רואה את הקרקע. ואינה קושיא בעיני דפירות לא נייחי בכענין זה, דנתן לתוך ידו של עני או שנטל מתוכה מידו פשוטה משמע, דאילו תפסם ממנו העני או שהיה תופס אותם בידו כדי שלא יפלו, אם כן כשתפסם וסגר ידו או שהיתה ידו סגורה ופשטה כדי ליתן לו את החפץ הא קא עביד מעשה, וכעין נתינה או לקיחה היא, ורישא הא אמרינן בריש מכלתין (לעיל ג, א) דלא עביד מעשה ופטור ומותר קאמר. אביי ורבא דאמרי תרווייהו והוא שגבוה שלשה וכו' אבל היזמי והיגי אף על גב דלא גביהי שלשה. פירוש: משום דלא דרסי בה רבים. קשיא לי והא רבא הוא דאמר בפרק המצניע (לקמן צב, א) המוציא פירות ברשות הרבים למטה משלשה ביד חייב משום דכל סמוך לקרקע בתוך שלשה כקרקע דמי, ויד הא לא דרסי בה רבים. וי"ל דהא דאמרינן אבל היזמי והיגי לאו סיומא דמימרא דאביי ורבא הוא, אלא אנן הא דקאמרינן ומסקינן בה הכי. ואינו מחוור. אלא מסתברא שלא אמרו אלא בדברים שדרך העולם להניחם ולהשליכם ברשות הרבים כגון היזמי והיגי וכיוצא באלו, שהן מושלכין ברשות הרבים ואינם עומדים להסתלק, והלכך כיון שמונעין את הרבים מלדרוס שם אין שם רשות הרבים באותו מקום, שאין דין רשות הרבים אלא במקום המוכן לדריסת רבים, אבל יד או כלי שאינן עשוין להתעכב שם אלא לשעה אין חולקין רשות לעצמן אלא עומדין הן ברשות ובטלין לגבי הרשות. ותדע לך, דהא אפילו כלי גבוה משלשה ועד עשרה אינו חולק רשות לעצמו ולהיותו ככרמלית, דכל שהוא עומד בתוך אויר הרשות אינו חולק רשות לעצמו, וטעמא כדאמרינן, והוא הדין והוא הטעם כאן. כך נראה לי. הא דאמרינן: אילימא דאי איכא מחיצה עשרה הוא דהויא כרמלית ואי לא לא הויא כרמלית והא אמר רב גידל וכו'. איכא למידק למה ליה לאקשויי ממימרא דרב גידל, לותביה מדתניא לעיל (ו, א) וכן גדר שהוא גבוה עשרה ורוחב ארבעה זו היא רשות היחיד גמורה, פירוש והיכי קאמר איהו דאי איכא מחיצה עשרה הויא כרמלית. ותנן (לקמן צט, א) חולית הבור והסלע בזמן שהן גבוהין עשרה הנותן לתוכן והנוטל מתוכן חייב. ורש"י ז"ל פירש דהאי לאו אגופא דמחיצות ממש קאי, אלא הכא בבקעה שאינה מוקפת לדירה והוא יותר מבית סאתים, וקאמר דאי איכא מחיצה עשרה הויא כרמלית אבל פחות מעשרה לא הויא כרמלית, ומשום הכי אקשי ליה מדרב גידל ומסיפא אקשי ליה. והקשו בתוס' דהא לא אפשר, דאי בדאית ליה מחיצות גבוהות עשרה לכולי עלמא רשות היחיד הוא, ובין עולא ובין רב אשי קרי ליה לעיל רשות היחיד ולא הוה צריך לאתויי הא דרב גידל, ור' יוחנן נמי אמר לעיל קרפף יתר מבית סאתים שלא הוקף לדירה וכו' מחיצה היא אלא שמחוסרת דיורין. ועוד דהיכי מצי למימר דאי ליכא מחיצה עשרה לא הויא כרמלית, והא קתני לעיל (ו, א) דים ובקעה ואיצטוונית הוו כרמלית והנהו לית להו מחיצות. ופירשו הם ז"ל דלאו מחיצה ממש קאמר אלא אויר הראוי למחיצה עשרה, וכגון בקעה יתירה מבית סאתים ומסוככת על גבה והסכך על גבי קונדסין ואינו גבוה עשרה, והשתא בעינן למימר דאי אין בו אויר הראוי למחיצה עשרה דלא הויא כרמלית אלא מקום פטור ומותר לטלטל בכולו, והשתא פריך שפיר מדרב גידל. (רשב"א)

דף ז - ב

אלא דאין רה''ר למעלה מי' מתני' היא דתנן הזורק ד' אמות בכותל למעלה מי' טפחים כזורק באויר למטה מי' טפחים כזורק בארץ אלא אכרמלית דאין כרמלית למעלה מי' ואקילו בה רבנן מקולי רה''י ומקולי רה''ר מקולי רה''י דאי איכא מקום ארבעה הוא דהויא כרמלית ואי לא מקום פטור בעלמא הוא מקולי רה''ר דעד י' טפחים הוא דהויא כרמלי' למעלה מי' טפחים לא הויא כרמלי': גופא אמר רב גידל אמר רב חייא בר יוסף אמר רב בית שאין תוכו י' וקרויו משלימו לי' על גגו מותר לטלטל בכולו בתוכו אין מטלטלין בו אלא בד' אמות אמר אביי ואם חקק בו ד' על ד' והשלימו לי' מותר לטלטל בכולהו מאי טעמא הוי חורי רה''י וחורי רה''י כרה''י דמו דאיתמר חורי רה''י כרה''י דמו חורי רה''ר אביי אומר כרה''ר דמו רבא אומר לאו כרה''ר דמו א''ל רבא לאביי לדידך דאמרת חורי רה''ר כרה''ר דמו מ''ש מהא דכי אתא רב דימי א''ר יוחנן לא נצרכה אלא לקרן זוית הסמוכה לרה''ר ותיהוי כחורי רה''ר התם לא ניחא תשמישתיה הכא ניחא תשמישתיה תנן הזורק ד' אמות בכותל למעל' מי' כזורק באויר למטה מי' טפחים כזורק בארץ והוינן בה מאי כזורק בארץ והא לא נח וא''ר יוחנן בדבילה שמינה שנו ואי ס''ד חורי רה''ר כרה''ר דמו למה לי לאוקמה בדביל' שמינה לוקמה בצרור וחפץ ודנח בחור זימנין משני לה שאני צרור וחפץ דמיהדר ואתי זימנין משני לה בכותל דלית ביה חור ממאי מדקתני רישא זרק למעלה מי' טפחים כזורק באויר ואי ס''ד בכותל דאית ביה חור אמאי כזורק באויר הא נח בחור וכי תימא מתני' דלית בהו ד' על ד' והאמר רב יהודה א''ר חייא זרק למעלה מי' טפחים והלכה ונחה בחור כל שהוא באנו למחלוקת ר''מ ורבנן דר''מ סבר חוקקין להשלים ורבנן סברי אין חוקקין להשלים אלא לאו ש''מ בכותל דלית ביה חור שמע מינה: גופא אמר רב חסדא נעץ קנה ברשות היחיד וזרק ונח על גביו אפי' גבוה מאה אמה חייב מפני שרה''י עולה עד לרקיע לימא רב חסדא דאמר כרבי דתניא זרק ונח ע''ג זיז כ''ש ר' מחייב וחכמים פוטרים (אלמא לא בעינן מקום ד' על ד')

רש"י אלא. דאין אויר רה''ר למעלה מי' והוי אוירא מקום פטור: מתני' היא. ולמה ליה לשמואל לאשמעינן: הזורק ד' אמות. ברה''ר ונדבק בכותל כגון דבילה שמינה כדמוקי לה לקמן: כזורק באויר. ופטור דלאו ברה''ר נח ורה''י נמי לא הוי אלא דבר המסויים ורחב ארבע: כזורק בארץ. וחייב דאויר רה''ר משנח משהו הוי הנחה ולא דמי לנח על דבר המסויים למטה מי' דההוא חשיב למיהוי רשות חשוב לעצמו או כרמלית או מקום פטור ולא הויא הנחה ברה''ר: אכרמלית. כדפרישית: ואקילו בה רבנן. לעיל קאי אדרב דימי ורב ששת דאקילו בה רבנן בכרמלית הואיל ואיסורה מדבריהם אקילו בה: מקולי רה''י ורה''ר. רב דימי אשמעינן מקולי רה''י כי היכי דרשות היחיד ליתיה פחות מרחב ד' והמכניס מרה''ר עליו פטור כרמלית נמי לא הוי ומותר לכתחלה להכניס מרשות הרבים ומרה''י עליו ורב ששת אשמעינן דמקולי רה''ר נמי אקילו עלה דאינה תופסת באויר למעלה מי' כרה''י אלא למטה מי' כתורת רה''ר: חקק בו. בקרקע הבית באמצעיתו ארבעה באורך ורוחב: והשלימו. במקום חקק לחלל י' גבוה עד הקירוי נעשה כל הבית כולו חורי רה''י כמו כותלי רה''י ובהם חורים כלפי רה''י שהם כרה''י והני נמי כיון דנגד החקק רה''י גמור אינך הוי פיאות של תשמישי רה''י: חורי רה''ר . חורים שהכתלים כלפי רה''ר: לאו כרשות הרבים דמו. אלא רשות לעצמן הן ואם רחבים ד' הוי כרמלית ואי לא הוי מקום פטור: לא נצרכה. והכרמלית דתני בברייתא אוקמוה רב דימי בקרן זוית כו': תיהוי כחורי רשות הרבים. ואמאי הויא כרמלית: והא לא נח. וכי חזרה נפלה לתוך ד' אמות דעל כרחך כשמכה בכותל קופצת לאחוריה: ושאני צרור וחפץ גרסינן. כלומר בכותל דאית ביה חור ואפילו הכי לא אוקמיה ר' יוחנן בדנח בחור משום דלאו אורחייהו דצרור וחפץ לנוח ע''י זריקה במקום שנופלין שם: אמאי כזורק באויר . הא ה''ל מרה''ר לרה''י דהוה ליה גבוה י' ורשות לעצמו: רבי מאיר ורבנן. במסכת יומא גבי מזוזה: רבי מאיר סבר. דבר שאין בו שיעור ויש שם עובי ורחב לחקוק ולהשלים לכשיעור אמרינן כמאן דחקוק דמי והכא נמי לרבי מאיר חוקקין להשלים וחייב וסתם משנה ר' מאיר: דאמר כרבי. דלא בעי הנחה על גבי מקום ד': זרק ונח כו'. קס''ד מרה''ר לרה''י: (רש"י)

תוספות ואם חקק בו ד' על ד'. וקשה לריב''א מ''ש מסוכה דאינה גבוהה י' דאמר בפ''ק דסוכה (דף ד.) חקק בה להשלימה לי' אם יש משפת חקק ולכותל ג' טפחים פסולה פחות מג' כשרה והכא מהני חקיקה אפילו מופלגת מן הכותל הרבה ותירץ דשאני התם גבי סוכה דבעינן שיהיו מחיצות סמוכות לסכך דילפינן התם (דף ו:) מחיצות מבסכת בסכת בסכות כדאמרי' התם הרחיק הסיכוך מן הדפנות פסולה ולהכי בעינן שיהא פחות מג' דצריך לצרף הגידוד של חקק למחיצות כדי שיהיו סמוכות לסכך שכנגד הנקב ואע''ג דדופן עקומה מכשרת עד ד' אמות מתרץ לה הש''ס ה''מ היכא דאיכא מחיצות מעלייתא אבל הכא דלשויה מחיצה בפחות מג' מצטרף הגידור עם המחיצות דהויא סמוך לסכך טפי לא מצטרף: התם לא ניחא תשמישתיה. וצדי רה''ר לרבנן לאו כרה''ר דמי אע''ג דניחא תשמישתיה טפי מקרן זוית דהא אפילו ר''א דפליג בצדי רה''ר מודה בקרן זוית כדפריש' לעיל אפ''ה לא הוי כחורי רה''ר דחורי רה''ר ניחא תשמישתיה טפי: והלכה ונחה בחור כל שהוא באנו למחלוקת רבי מאיר ורבנן. תימה לר''י דבפרק קמא דעירובין (דף יא: ושם) בכיפה דפליגי בה ר''מ ורבנן אמרינן התם דלא אמרינן חוקקין להשלים לר''מ אלא ביש ברגליה ג' וגובהה י' פי' גבוה ג' טפחים שיש בהן רחב ד' אבל אין ברגליה ג' או שאינה גבוה מי' לא אמרינן וא''כ היכי אמרינן הכא חוקקים להשלים לר''מ בחור כל שהוא ואומר ר''י דאיירי בחורין שדרכן לעשות בשעת הבנין שמפולשין לרה''ר ובצד רה''י הם רחבים ד' אבל לא מצד רה''ר ולכ''ע הוי חור רה''י דהא חורי רה''י כרה''י דמי ולא פליגי אלא לשוויה מקום ד' על ד' דלרבי מאיר חוקקין להשלים והוי כד' על ד' אבל ממש בחור כל שהוא אפילו ר''מ מודה דלא אמרינן חוקקין להשלים וכן משמע בירושלמי דגרסינן התם על דעתיה דר''מ בין שיש שם ד' בין שאין שם ד' רואין את הכותל כגמום ודוקא אותם שלמעלה מי' חשיבי חורי רה''י אבל שלמטה מעשרה אין בני רה''י משתמשין שם מפני בני רשות הרבים שמשתמשין בהן וה''פ וכ''ת דלית ביה ד' ואע''ג שהם חורי רה''י הוי כזורק באויר לפי שלא נח על מקום ד' והאמר רב יהודה כו' והא דלא מוקמינן מתני' בחור כל שהו ממש דלא אמרי' חוקקין לכ''ע היינו משום דסתם חורים כך הם ועוד דע''כ הוצרך לאוקמי בדביל' שמינ' דבחור כל שהוא ממש דלא אמר ביה חוקקין להשלים ליכא לאוקמי' דא''כ למטה מי' אמאי כזורק בארץ והא לא נח ע''ג מקום ד' ואצ''ל כפרש''י דפריך מכח דסתם מתני' ר''מ היא אלא ע''כ אי מיירי בחור כל שהוא שאינו רחב ד' צריך לאוקמה כר''מ דאמר חוקקין להשלים דלרבנן אמאי למטה מי' כזורק בארץ ויש ליישב פירש''י דהוצרך לפ' משום דסתם מתני' ר''מ קפריך דאי לאו הכי הוה ליה למפרך בהדיא וכ''ת דלית ביה ד' למטה מי' אמאי כזורק בארץ: (תוספות)

רשב"א ואם חקק בו ארבעה על ארבעה והשלימו לעשרה מותר לטלטל בכולו. קשיא לן דהכא משמע דבין שהמחיצות רחוקות מן החקק בין מקורבות לעולם מותר, וסתמא קאמר, ומאי שנא מהאי דאמרינן בפרק קמא דסוכה (ד, א) סוכה שאינה גבוהה עשרה וחקק בה והשלימה לעשרה אם יש משפת חקק ולכותל שלשה טפחים פסולה. ותירצו בתוס' דהתם בעינן מחיצות ממש, והכשר סוכה במחיצות היא ושיהיו סמוכות לסכך ולמטה מן הסיכוך כדאמרינן (סוכה יז, א) הרחיק את הסיכוך מן הדפנות פסולה, אבל לענין שבת אין ההקפדה במחיצות ממש שיהיו מכשירות את החקק אלא שיהא החקק נשמר על ידיהן שלא יהיו הרבים בוקעין בו, וכיון שיש בחקק רוחב ארבעה על ארבעה ויש בגבהו כשיעור רשות היחיד עם גובה המחיצות והמחיצות שומרות אותו מבחוץ, לא חיישינן בין שיהיו על שפת החקק בין שיהיו מרוחקות ממנו כמה. ויש מי שתירץ דהכא בשיש עשרה בעומק החקק קאמר. ואינו מחוור, דבכולהו נוסחאי חקק בו והשלימו לעשרה גרסינן. ורבא אמר חורי רשות הרבים לאו כרשות הרבים דמו. ודוקא בחור שהוא למעלה משלשה, אבל למטה משלשה כארעא סמיכתא היא. ואביי דמשוי ליה כרשות הרבים ואף על גב דהוי למעלה משלשה, ואף על גב דהוי מקום מסויים כעמוד גבוה שלשה ברוחב ארבעה דמשוינן ליה ככרמלית. חור שאני לפי שבני רשות הרבים מצניעין שם כליהם והוה ליה כתל גבוה תשעה דמשוינן ליה רשות הרבים מפני שרבים מכתפין עליו. (רשב"א)

דף ח - א

אמר אביי ברה''י דכ''ע לא פליגי כדרב חסדא אלא הכא באילן העומד ברה''י ונופו נוטה לרה''ר וזרק ונח אנופו דרבי סבר אמרי' שדי נופו בתר עיקרו ורבנן סברי לא אמרי' שדי נופו בתר עיקרו: אמר אביי זרק כוורת לרה''ר גבוהה י' ואינה רחבה ו' חייב רחבה ו' פטור רבא אמר אפי' אינה רחבה ו' פטור מ''ט אי אפשר לקרומיות של קנה שלא יעלו למעלה מעשרה כפאה על פיה שבעה ומשהו חייב שבעה ומחצה פטור רב אשי אמר אפי' שבעה ומחצה חייב מ''ט מחיצות לתוכן עשויות: אמר עולא עמוד תשעה ברה''ר ורבים מכתפין עליו וזרק ונח על גביו חייב מ''ט פחות משלשה מדרס דרסי ליה רבים משלשה ועד תשעה לא מדרס דרסי ליה ולא כתופי מכתפי תשעה ודאי מכתפין עילויה א''ל אביי לרב יוסף גומא מאי אמר ליה וכן בגומא רבא אמר בגומא לא מ''ט תשמיש על ידי הדחק לא שמיה תשמיש איתיביה רב אדא בר מתנא לרבא היתה קופתו מונחת ברה''ר גבוהה עשרה ורחבה ד' אין מטלטלין לא מתוכה לרה''ר ולא מרשות הרבים לתוכה פחות מכן מטלטלין וכן בגומא מאי לאו אסיפא לא ארישא איתיביה

רש"י ונופו נוטה לרה''ר וזרק. מתחילת ד' לסוף ד' ונח אנופו: שדי נופו כו'. דחשיב אגב עיקרו דאית ביה ד' ודרב חסדא דלא כרבי ודלא כרבנן לישנא אחרינא אמר אביי בדרב חסדא דהוי ברה''י אפי' רבנן מודו וכי פליגי רבנן בשדי נופו בתר עיקרו הוא דפליגי: כוורת. עגולה היא: גבוהה י'. כלומר אפי' גבוהה י' אם אינה רחבה ו' באמצעיתה חייב דאכתי חפץ בעלמא הוא ואינה רשות לעצמה דלא הוי רשות דאוריי' אלא גבוהה י' ורחבה ד' על ד' כדאמרי' בעירובין (דף נא.) דכל שיעורין דשבת צריך הן ואלכסונן ודבר עגול כי מרבעת לה מתוכו ומפקע עיגול שסביב הריבוע לא משכחת ביה ד' מרובעים אי לא הוי עיגולו קרוב לששה כדאמרינן גבי סוכה העשויה ככבשן (סוכה פ''א דף ז:) דעל כרחיך צריך שתמצא בתוכו אלכסון של ד' על ד' וכל טפח בריבועו טפח ותרי חומשי באלכסונו הרי ה' טפחים וג' חומשין ואביי לא דק ולחומרא הוא דלא דק ולהפרישו מאיסור שבת אף ע''ג דיש כאן אלכסון באינה רחבה ששה מחייב ליה מדרבנן עד דאיכא ששה אבל ודאי לענין קרבן לא מייתי אי הויא ה' טפחים וג' חומשין דהוי כזורק רשות: רחבה ו' פטור. דהוי רשות לעצמה ואנן ממשכן גמרינן שהיו זורקין מחטיהן במלאכתן זה לזה ולא היו זורקין רשויות וא''ת בדלא גבוהה עשרה נמי רשות לעצמה היא דהא שמה כרמלית ההיא לאו מדאורייתא הוה רשות אלא מדרבנן ולא להקל על דברי תורה בא כגון זו שיפטר מחטאת: אי איפשר. הואיל וגבוהה י' שלא יהא בה קרומיות מן השתי שגבוהים מחבריהם של ערב ועולין למעלה מי' שהוא אויר מקום פטור וכיון דלא ניחא כולה ברה''ר לא הויא הנחה לאיחיובי: כפאה על פיה. וזרקה אאינה רחבה ו' קאי: ז' ומשהו חייב. אם גבוהה ז' ומשהו עדיין חייב וכ''ש פחותה מכן אלא אפילו גבוהה ז' ומשהו דאיכא למימר הואיל ומחיצותיה למטה וקיי''ל הלכה למשה מסיני דאמרינן לבוד אכתי כולה ניחא ברה''ר דכי מטיא פחות מג' סמוך לקרקע ואמר בהן לבוד והויא הנחה אכתי כולה באויר רה''ר היא וחייב: אבל גבוה ז' ומחצה. וה''ה לשני משהויין פטור דמכי מטא לפחות משלשה סמוך לקרקע אמרינן לבוד במחיצותיה והרי היא כמונחת נמצאו שוליה למעלה מעשרה ואינה נוחה כולה ברה''ר ובשלא כפאה ליכא למימר לבוד דלא אמרינן לבוד אלא במחיצות והא מילתא בין לאביי בין לרבא דאביי נמי מודה דבעינן הנחה כולה ברשות הרבים אלא דאביי לא חשיב קרומיות אבל בהא מודה דבלא קרומיות איתא למעלה מי': לתוכן עשויות. להניח בהן דבש ולא לכופן כלפי מטה הלכך אין כאן תורת לבוד: תשעה. דוקא נקט דחזי לכתופי דאינו לא גבוה ולא נמוך: וזרק. מתחלת ד' לסוף ד': מכתפי עילויה. וכיון דצריך לרבים רה''ר הוא בין רחב בין קצר: גומא. עמוקה ט': מאי. גבי רה''י דעשרה תניא לעיל (דף ו.) עומקה כגובהה דקתני חריץ עמוק י' ורחב ד' רשות היחיד הכא מאי אי אמרי' מנחי ביה בני רה''ר חפצים שבידם עד דהדרי ואתו דרך שם ושקלי ליה ונמצא שצריכים לו רבים הלכך רשות הרבים הוא: ה''ג רבא אמר גומא לא מ''ט תשמיש ע''י הדחק לא שמיה תשמיש הלכך לאו צורך רבים הוא אלא כרמלית הוא: אין מטלטלין. דהוי רה''י לעצמה: פחות מכן. או בגובה או ברוחב מטלטלין וא''ת פחות מי' ורחבה ד' כרמלית היא לא גזור רבנן לבטולי מתורת כלים הואיל וכלי הוא: מאי לאו. האי וכן אסיפא נמי קאי דפחות מכן מטלטל לכתחלה אלמא רה''ר חשיב ליה ואוקמא בעמוק ט' דמשתמשין בו קצת: לא ארישא. אגבוהה י' ורחבה ד' דהוי רה''י קתני וכן בגומא: (רש"י)

תוספות אמר אביי הכא באילן העומד כו'. תימה לר''י דטפי ניחא ליה למימר דפליגי בדרב חסדא ורב חסדא כרבי דלשנויא דאביי דלא שייכא פלוגתייהו בדרב חסדא כ''ש דקשה לרב חסדא דהא איכא ברייתא לקמן בהזורק (דף ק. ושם) דלא כרב חסדא דפליגי רבנן ורבי מאיר בזרק למעלה מעשרה ונח בחור כל שהוא דר''מ מחייב משום דאמרי' חוקקין להשלים והוי כמונח ע''ג מקום ד' וחכמים פוטרין אלמא כולהו מודו דבעינן מקום ד' ברה''י ושמא י''ל דטעמא דרב חסדא דלא בעי' מקום ד' ברה''י משום דאמרי' ביתא כמליא דמי וחשיב כמונח על גבי מקום ארבעה אבל בכותל בעינן שיהא בחור ד' על ד': רחבה ששה פטור. פר''ח דדוקא נקט ששה דדופני הכוורת יש בהן שני חומשין וצריך שיהא אויר ד' בתוך הכוורת וגבוה י' אף ע''ג דאין אויר גבוה י' אלא עם השולים מצטרפין עם האויר לענין גובה דהלכתא גידוד ה' ומחיצה ה' מצטרפין (עירובין דף צג. ושם) אף על גב דרש''י פי' דגידוד ה' ומחיצה ה' היינו שעשה מחיצה ה' על בור עמוק ה' אין פירושו נראה דהא תנן (סם פ''י דף צמ: ולקמן דף צט.) בור וחוליתו מצטרפין ואם כן היכי פליג רב חסדא לומר אין מצטרפין כיון דמתניתין היא ובכל גגות (עירובי ן צג:) אמרינן בהדיא דמודה רב חסדא בתחתונה הואיל ורואה פני י' אלא צריך לפרש דגידוד ה' ומחיצה ה' היינו שעשה מחיצה ה' על תל גבוה ה' ואין נראה פירוש ר''ח דהא עובי חוליות הבור מצטרף נמי לחלל הבור לארבעה משום דחזי למינח עליה מידי ולהשתמש כדאמר בפ' חלון (עירובין דף עח.) גבי מלאו כולו ביתדות אלא צ''ל הא דנקט הכא ששה לא דק כדפירש''י: רחבה ששה פטור. שהכוורת עצמה נעשית רה''י כשתנוח והוי כזורק מרשות היחיד לרה''י דרך רה''ר דפטור כדאמר לעיל (דף ד.) דלא יליף זורק ממושיט ואפילו לר' עקיבא דאמר קלוטה כמי שהונחה דמיא הכא פטור דכל מקום שהיא מונחת חשיב רה''י השתא משמע דפשיטא ליה לאביי דחשיבא כאילו נחה אחר שנעשה רה''י ובפ' הזורק (לקמן צמ:) בעי ר' יוחנן בור ט' ועקר ממנו חוליא והשלימו לי' והניחו ברה''ר עקירת חפץ ועשיית מחיצה בהדי הדדי קאתו ומיחייב או לא ואת''ל כיון דלא הויא מחיצה י' מעיקרא לא מיחייב בור י' ונתן לתוכו חוליא ומעטו מהו הנחת חפץ וסילוק מחיצה כו' וא''כ אביי דפשיטא ליה במחצלת דמבטל מחיצתה דקאמר התם בור ברה''ר עמוק י' ורוחב ח' וזרק לתוכו מחצלת וחלקו פטור משום דהשתא לא הויא רוחב ד' וכ''ש דפטור בעשיית מחיצה משום דכיון דלא הויא מחיצה עשרה מעיקרא לא מיחייב וא''כ הכא הוי ליה לחיובי מהאי טעמא כיון דלא הויא מחיצה מעיקרא הרי נח ברשות הרבים וחייב וי''ל דטעמא דאביי משום דלא חשיב לא עקירה ולא הנחה כי אתי בהדי הדדי והכא נמי לא חשיבה הנחה כיון דהנחה ועשיית מחיצה בהדי הדדי קאתו והא דפשיטא ליה לרבי יוחנן טפי בעשיית מחיצה מבסילוק מחיצה היינו משום דדילמא עקירה בעינן שתהא חשובה אבל בהנחה לא: כפאה על פיה. נראה לריב''א דארחב ששה קאי וכי איכא שבעה ומשהו חייב דכשמגיעות המחיצות תוך שלש אין המחיצות גבוהות י' ועובי השולים אין מצטרפין דבעינן מחיצה הרואה את אויר הכלי שיהא גבוה י' ואע''ג דהיכא דכוורת גבוה י' מצטרפין השולים להיות על גבו רה''י כדאמר לעיל גבי בית שאין תוכו י' כו' וכיון דעל גבו רה''י פטור הזורק מ''מ כיון דאין גבוה י' אלא מחמת לבוד אין אויר פחות מג' מצטרף אלא א''כ יהיו המחיצות גבוהות י' לבד השולים דלא אמרינן לבוד אלא במחיצות כדפירש בקונטרס תדע דבשולים למטה לא אמרי' לבוד: . שבעה ומחצה פטור. דכשמגיעות המחיצות תוך ג' יש שם מחיצות עשרה לבד השולים והרי הוא רשות היחיד וחשיב כנח באותה שעה ושוב אינו מתחייב אע''ג דלאחר מכן נופל לארץ ובטל ממנה רה''י ונעשה כמונח ברה''ר אבל אינו רחב ו' אפי' ז' ומחצה חייב דלא אמרי' לבוד אלא במחיצות ומחיצות לא חשיבי אלא כשיש שם רחב ד' אבל כשאינו רחב ד' הרי הוא כשאר חפצים דעלמא ולא אמרינן לבוד: אי אפשר לקרומיות של קנה שלא יעלו למעלה מי'. ולאביי לא חשיב קרומית ליחשב אגודו במקום פטור: אמר ליה וכן בגומא. (תוספות)

רשב"א אמר אביי ברשות היחיד כולי עלמא לא פליגי כדרב חסדא. כלומר: דלא בעינן הנחה על גבי מקום ארבעה. ואי קשיא לך דהא משמע לעיל (ז, ב) דאפילו אביי גופיה הוה סבירא ליה דבעינן הנחה על גבי מקום ארבעה, מדאמרינן וכי תימא מתניתין דלית ביה ארבעה והא אמר רב יהודה אמר רב אמר ר' חייא אמר ר' זרק ונחה בחור כל שהוא באנו למחלוקת ר"מ ורבנן, כלומר: ר"מ סבר חוקקין להשלים. ועוד דמהתם נמי משמע דבין לר"מ בין לרבנן בעינן הנחה על גבי מקום ארבעה אלא דר"מ סבר רואין אותו כאילו חקק ורבנן לית להו רואין. ותניא בתוספתא (פי"א, ה"ז) הזורק בכותל למעלה מעשרה טפחים והלכה וישבה לה בחור שהוא ד' טפחים על ד' טפחים חייב. מסתברא [מ]כל הני לשוייה רשות היחיד משום דאינו נעשה רשות היחיד עד שיהא בו ארבעה על ארבעה, אבל ברשות היחיד ממש בהנחה כל דהו סגי. וכן נמי לרבי מאיר דסבירא ליה חוקקין הרי זה רשות היחיד גמורה כאילו חקק בו כבר וכיון שהוא רשות היחיד בהנחה כל דהו סגי. כך נראה לי. רחבה ששה פטור. פירוש: לפי שיש לרבע בו ארבעה על ארבעה. ואי קשיא לך ששה למה לי בחמשה ושלשה חומשין סגיא, דכל טפח ברבוע טפח ושני חומשין באלכסון, נמצאו שמונה חומשין דהוו להו טפח ושלשה חומשין וד' טפחים הרי חמשה ושלשה חומשין. פירש רש"י ז"ל דלא דק ולחומרא לא דק לאפרושי מאיסור שבת. ולא מיחוור דהא אמר אינה רחבה ששה חייב, וחייב משמע בשוגג חטאת ובמזיד והתראה סקילה, ואדרבא חומרא דאתי לידי קולא הוא. ועוד, דאנן לאו לכתחילה שריא ליה דאפילו רחבה ששה פטור אבל אסור הוא, ואם כן כי קאמרינן פטור לפוטרו ממיתה וקרבן קאמרינן, ובשאינה רחבה ששה חייב מיתה וקרבן. ועוד, דכל היכא דלא דק מקשה לה בגמרא ומתרץ לה. ור"ח ורב אלפסי ז"ל פירשו דרחבה ששה עם הדפנות קאמר, ור"ל חומש לדופן זה וחומש לדופן זה, פש ליה חמשה טפחים ושלשה חומשין בחללה כדי לרבע בחלל ארבעה על ארבעה. ואם תאמר אם כן אף גבוהה עשרה שאמרו היינו עם עובי השוליים, דכי היכי דעובי הדפנות מכלל הששה גם עובי השוליים מכלל עשרה, ואם כן היכי הוא רשות היחיד. איכא למימר דהוי ליה כבית שאין בתוכו עשרה וקרויו משלימו לעשרה דעל גגו מותר להשתמש בכולו, וכגדוד ה' ומחיצה ה' שמצטרפין (עירובין צג, ב). אלא דקשיא להו לרבותינו הצרפתים ז"ל דאכתי הוה לן לצרופי עובי הדפנות לרוחב ארבעה על ארבעה, דהא אי בעי מנח עליה מידי ומשתמש. והביאו ראיה מדאמרינן במסכת עירובין בריש פרק חלון (עח, א) אמר רב הונא עמוד ברשות הרבים גבוה עשרה ורחב ארבעה ונעץ בו יתד כל שהוא מיעטו, אמר רב אדא בר אהבה ובגבוה שלשה, רב אשי אמר אפילו אינו גבוה שלשה מאי טעמא אפשר דתלי ביה מידי, אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי מלאו כולו ביתדות מהו, א"ל לא שמיע לך דאמר ר' יוחנן בור וחוליתה מצטרפין לעשרה, אמאי הא לא משתמש ליה, אלא מאי אית לך למימר דמנח מידי ומשתמש הכא נמי דמנח מידי ומשתמש. והא דאמר ר' יוחנן בור וחולייתה מצטרפין ממתניתין דפרק הזורק יליף לה, דתנן (לקמן צט, א) חולית הבור והסלע בזמן שהן גבוהין עשרה ורחבין ארבעה הנוטל מהן והנותן על גבן חייב, ואקשינן עלה בגמ' למה ליה למיתני חולית הבור ליתני הבור והסלע, אלא הא קמ"ל דבור וחולייתה מצטרפין לעשרה, ופרש"י ז"ל שם בעירובין וכי היכי דשמעינן מינה לגובהה שמעינן מינה לפותיה דהא קתני ורחבין ארבעה, ואם כן הכא נמי גבי כוורת הא אפשר דמנח מידי עליה ומשתמש. והעלו זה בקושיא לדברי ר"ח ז"ל. ואני תמה לדבריהם דהא משמע בהדיא בגמ' דלא אמרינן הכי, מדאמרינן בפרק הזורק (לקמן ק, א) אמר אביי בור עמוק עשרה ורחב שמונה וזרק מחצלת לתוכו חייב, חלקו במחצלת פטור, דהנחת מחצלת וסלוק המחיצה בהדי הדדי קא אתו. ואם איתא מאי סילוק מחיצה איכא, והלא אף המחצלת אף על פי שנעשה כותל לבור עולה היא מן המנין, אלא על כרחנו לא אמרו כן בכל כתלים אלא בכתלים עבים העשוים לכסות עליהם ולהשתמש מה שאין כן בכוורת ומחצלת. ואפשר דמשום הכי נקט אביי מחצלת ולא נקט דף, והכא נמי נקט כוורת ולא נקט תיבה או מגדל. ובירושלמי אמרו שם בפרק הזורק (פי"א, ה"ב) גבי מתניתין דחולית הבור: אמר רבי יוחנן העומד והחלל מצטרפין בארבעה, והוא שיהא העומד מרובה על החלל, רבי זעירא בעי עד שיהא עומד שכאן ועומד שכאן רבה, א"ר יוסא פשיטא לר' זעירא שאין עומד מצד אחד מצטרף, פשיטא לא שיהא עומד מצד אחד רבה, לא צורכה אלא אפילו עומד השני. רבא אמר אפילו אינה רחבה ששה פטור. פירוש: והוי אוגדה במקום פטור. ודוקא בזורק מרשות היחיד לרשות הרבים דאין אויר רשות הרבים עולה למעלה מעשרה, אבל זרק מרשות הרבים לרשות היחיד כל שאינה רחבה ששה חייב דרשות היחיד עולה עד לרקיע. ולי נראה דאפילו ברשות היחיד פטור, דכל שגבוהה עשרה ורחבה ארבעה יצאה מתורת כלי והויא לה רשות לעצמה, וכזורק מרשות היחיד לרשות היחיד הוא, דכל מקום שהיא רשות היחיד היא. כפאה על פיה שבעה ומשהו חייב. יש מי שפירש (רש"י ד"ה כפאה) דדוקא בשאינה רחבה ששה והלכך אף לכשתכנס למטה משלשה משהו והויא כלבוד הויא כולה תוך רשות הרבים וחייב, אבל ברחבה ששה פטור דפחות משלשה לקרקע כלבוד דמי והויא ליה רשות היחיד דהא גבוהה עשרה ורחבה ששה. ובתוס' (ד"ה כפאה) אמרו דאדרבא ברחבה ששה אמרו, דאי בשאינה רחבה ששה אפילו גבוהה שבעה ומחצה חייב, דליכא למימר לבוד אלא במחיצות אבל בדפני כלי לא אמרינן לבוד, ולא חשיבי מחיצות אלא ברחבה ששה אבל כשאינה רחבה ששה אינה אלא כשאר חפצים דעלמא, אלא הכא ודאי ברחבה ששה קאמר. ואם תאמר אם כן גבוהה שבעה ומשהו ליפטר, דהא אמרינן לבוד והויא לה כגבוהה עשרה ורחבה ששה. יש לומר דכיון שאינה גבוהה עשרה אלא מחמת לבוד ולא אמרינן לבוד אלא במחיצות, אם כן השוליים אינן מצטרפין לגובה עשרה והרי היא כשאר חפצים דעלמא, אבל בגבוהה שבעה ומחצה כל שהוא סמוך לקרקע שלשה פחות משהו נמצא שיש בגובהן של מחיצות ממש עשרה בלא צירוף השוליים והוו להו מחיצות, והלכך אמרינן בהו לבוד. והרמב"ן ז"ל כתב דלעולם בין ברחבה ששה בין שאינה רחבה ששה לא אמרינן לבוד בכלים, ועכשיו כלי הוא, אלא עיקר פטורא משום דכיון שהיא בתוך שלשה נעשית כמונחת, וכשהיא גבוהה שבעה ומחצה הרי הונחה ואוגדה למעלה [מעשרה], לפיכך פטור ולא משום מחיצות כלל, עד כאן. ולא ירדתי לסוף דעתו, דאם כדבריו למה ליה למימר כפאה על פיה, הוא הדין נמי לשוליה כדאיירינן עד השתא. ואפשר דמשום הכי נקט כפאה על פיה, דאי לא כפאה אפילו בשבעה ומשהו פטור משום דאי אפשר לקרומיות של קנים שבפיה שלא יעלו למעלה מעשרה, אבל השולים חלקים הן ואין קרומיות עולין מהן. ומיהו אכתי קשה לי דעל כרחין רבא משום לבוד אתי בה, מדאמר רב אשי אפילו שבעה ומחצה חייב מאי טעמא מחיצות לתוכן עשויות, כלומר: ואינן מחיצות לומר בהן לבוד, אלמא רבא דפטר משום לבוד נגע בה. ועוד דאי מתורת מונח אתית לה רב אשי אמאי מחייב, וכי פליגי רבא ורב אשי בשלשה סמוך לקרקע אי כמונח דמי או לא. ואם תאמר מכל מקום אפילו כשזרקה דרך שוליה ויש בה שבעה ומחצה ליפטר מהאי טעמא דאמרן, דכל שלשה סמוך לקרקע כקרקע דמי. ראיתי לרבנו ז"ל (הרמב"ן) שכתב דלא קשיא, דקיימא לן כרבא דאמר בפרק הזורק לקמן (ק, א) דתוך שלשה בעינן הנחה על גבי משהו. ומכל מקום תקשי לן לפי מה שפסק שם ר"ח ז"ל כרב חלקיה בר טובי, דאמר בריש פרק הזורק (לקמן צז, א) דלמטה משלשה דברי הכל חייב, דתניא כוותיה התם, ובגיטין נמי בפרק הזורק (עט, א) [תנן] היתה עומדת בראש הגג וזרקו לה כיון שהגיע לאויר הגג מגורשת, ואקשינן והא לא מינטר, ואמר עולא משמיה דאבימי הכא בפחות מג' סמוך לגג עסקינן, דכל פחות מג' סמוך לגג כגג דמי. אלא שיש לתרץ בזו דגט שאני דאפילו קלוט חשבי ליה רבנן כמונח, מה שאין כן לענין שבת כדאיתא התם בפרק הזורק. ומסתברא לי דלא אמרו תוך ג' סמוך לקרקע כקרקע דמי אלא להתחייב בו כאילו זרקו לקרקע ונח בו ממש, אי נמי לקנותו בו כאילו נח ממש בקרקע, אי נמי כאילו נתמלא כל האויר עפר והויא כארעא סמיכתא ואילו היה אותו אויר קרקע מתלקט ועולה עד החפץ מאותו מקום אתה מודד עשרה טפחים לאויר רשות הרבים, אבל שנראה כאילו נשתרבבו שולי הכלי או הגט והגיע לארץ ונחשוב הכלי כאילו אגדו למעלה מעשרה בכי הא לא אמרינן לעולם. כנ"ל. עמוד תשעה ברשות הרבים ורבים מכתפין כו'. פירש רש"י ז"ל: ואף על גב דאינה רחבה ארבעה, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פי"ד מהל' שבת ה"ח). ותמיהא לי דהא בעינן הנחה על גבי מקום ארבעה וליכא. ויש לומר דכיון דמשום דמכתפי ביה משויא לה רשות הרבים, ודרך המכתפין לכתף אף על פי שאין בה ארבעה לפי שאין מניחים שם משאם אלא נסמכין בו הרי הוא מקום חשוב וראוי לתשמישו, והרי זה כידו של אדם החשובה לו כארבעה על ארבעה לפי שדרכם של בני אדם להעמיד כליהם בידיהם. ועוד דכיון דדרכן לכתף עליו מחשבת הרבים משויא ליה מקום, ולא גרע מזרק ונח בפי הכלב או בפי הכבשן (לקמן קב, א). כך נראה לי. והראב"ד ז"ל פירש (הביאו רבנו לעיל ה, א ד"ה ידו): דוקא ברחב ד'. ודוקא שמכתפין עליו אבל כשאין מכתפין עליו ואע"ג דראוי לכתף עליו לא, וכדמוכח בהדיא בעירובין (לב, ב) גבי אילן העומד חוץ לד' אמות ונתכוין לשבות בעיקרו דמייתי עלה הא דעולא (לג, א). והא דאמרינן הכא תשעה ודאי מכתפי עליה, הכי קאמר: תשעה ודאי ראוי לכתף עליו ודרכן של בני אדם לכתף עליו וכיון שהוא ראוי לכתף ומכתפין עליו עכשיו כרה"ר הוא, שאילו לא היה ראוי לכתף עליו אע"פ שהרבים מכתפין עליו לא היינו נותנין לו דין רשות הרבים כיון שאינו ראוי לכך. גומא מאי אמר ליה וכן בגומא. פירשו בתוס': וכן בגומא בת תשעה וכל שכן בת שמונה ובת שבעה, דכל שעמוקה מעט ראוי יותר להשתמש בה, אלא שאפילו בת תשעה משתמשין בה, וכדמוכח לכאורה בהא דקופה דמייתי עלה דקתני פחות מכן מטלטלין וכן בגומא, ופחות מכאן כל שהוא פחות מעשרה משמע ואפילו שמונה ושבעה. וכן נמי ההיא דהניח עירובו למטה מי' (בעמ' ב) דאמרינן בבור דלית ביה עשרה, ומשמע כל שאינו עשרה ואפילו שמונה ושבעה. ואחרים (רש"י ורמב"ן) פירשו דוקא גומא תשעה כעמוד תשעה, דכל שהיא תשעה מצנעי בה הרבים כליהם שאין נדרסין ברגלי בני אדם, הא פחות מכן נדרסין ברגלי בני אדם שהן יוצאין קצת לחוץ ולא משתמשי בה. ופחות מכאן דקתני בברייתא דקופה וכן בגומא פחות מעשרה והוא דהויא תשעה קאמר, וכן ההיא דבור. והראשון נראה עיקר כפשטה של ברייתא. ועוד דעל כרחין בקופה כל שהיא יותר פחותה ואפילו חמשה וארבעה מותר לטלטל מתוכה לרשות הרבים דכלי הוא ואם כן גומא נמי דכוותה. הא דאמר רבא: הלוך על ידי הדחק שמיה הלוך. תמיהא לי הלוך דנקט, דהוה ליה למימר כיתוף על ידי הדחק שמיה כיתוף, דהלוך מאן דכר שמיה. ועוד דלא כיתוף על ידי הדחק הוא אלא בהדיא מכתפי עליה, ומאי הלוך על ידי הדחק דקאמר. וראיתי בהלכות מורי הרב רבנו יונה זכרונו לברכה דרב יוסף דאמר וכן בגומא לאו לעמוד תשעה מדמי ליה, דהתם לאו על ידי הדחק הוא דבהדיא מכתפי עליה, אלא רב יוסף לרקק מים שרשות הרבים מהלכת בו מדמי ליה וכדמייתינן לה עלה במסקנא (בעמוד ב), ובהא מיתרצא לי לישנא דהתם הלוך על ידי הדחק הוא, והיינו דאהדר ליה רבא, הלוך על ידי הדחק שמיה הלוך. (רשב"א)

דף ח - ב

נתכוון לשבות ברה''ר והניח עירובו בבור למעלה מי' טפחים עירובו עירוב למטה מי' טפחים אין עירובו עירוב היכי דמי אילימא בבור דאית ביה עשרה ולמעלה דדלאי ואותביה ולמטה דתתאי ואותביה מה לי למעלה ומה לי למטה הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר הוא אלא לאו בבור דלית ביה עשרה וקתני עירובו עירוב אלמא תשמיש על ידי הדחק שמיה תשמיש זמנין משני ליה הוא ועירובו בכרמלית ואמאי קרי לה רה''ר לפי שאינה רשות היחיד וזמנין משני ליה הוא ברה''ר ועירובו בכרמלית ורבי היא דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות ולא תימא דחויי קא מדחינא לך אלא דוקא קאמינא לך דתנן אם היה רקק מים ורשות הרבים מהלכת בו הזורק לתוכה ד' אמות חייב וכמה הוא רקק מים פחות מי' טפחים ורקק מים שרה''ר מהלכת בו הזורק לתוכו ד' אמות חייב בשלמא רקק רקק תרי זימני חד בימות החמה וחד בימות הגשמים וצריכא דאי אשמעינן בימות החמה דעבידי אינשי לקרורי נפשיהו אבל בימות הגשמים אימא לא ואי אשמעינן בימות הגשמים אגב דמטניף מקרי ונחית אבל בימות החמה לא צריכא אלא הילוך תרי זימני למה לי אלא לאו ש''מ הילוך על ידי הדחק שמיה הילוך תשמיש על ידי הדחק לא שמיה תשמיש ש''מ אמר רב יהודה האי זירזא דקני רמא וזקפיה רמא וזקפיה לא מיחייב עד דעקר ליה אמר מר אדם עומד על האסקופה נוטל מבעה''ב ונותן לו נוטל מעני ונותן לו האי אסקופה מאי אילימא אסקופת רה''ר נוטל מבעל הבית הא מפיק מרה''י לרה''ר ואלא אסקופת רה''י נוטל מן העני הא קא מעייל מרה''ר לרה''י אלא אסקופת כרמלית נוטל ונותן לכתחלה סוף סוף איסורא מיהא איתא אלא אסקופה מקום פטור בעלמא הוא כגון דלית ביה ד' על ד' וכי הא דכי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן מקום שאין בו ד' על ד' טפחים מותר לבני רשות היחיד ולבני רשות הרבים לכתף עליו ובלבד שלא יחליפו אמר מר ובלבד שלא יטול מבעל הבית ונותן לעני מעני ונותן לבעל הבית ואם נטל ונתן שלשתן פטורין לימא תיהוי תיובתא דרבא דאמר רבא המעביר חפץ מתחילת ד' לסוף ד' ברשות הרבים אע''פ שהעבירו

רש"י נתכוין לשבות ברה''ר. המערב עירובי תחומין עירובו קונה לו שביתתו שם שיוכל לילך משם לכל רוח אלפים כאילו שבת שם וצריך שיתכוון לקנות שביתתו במקום שיכול לאכול שם עירובו אם היה רוצה לאוכלו שמתוך כן מועיל לו עירובו לקנות שביתה דמקום פיתא גורם דהתם שייך איניש ואע''פ שהוא בתוך העיר כשקדש היום: למעלה מי' טפחים עירובו עירוב. קס''ד דיכול ליטלו בשבת: אי נימא בבור דאית ביה י'. עמוק: ומאי למעלה דדלאי ואותביה. שהגביהו והניחו למעלה מי' מקרקעיתו של בור: ומאי למטה דתתאי ואותביה. שהשפילו והניחו למטה מי' התחתונים אמאי עירובו עירוב הרי הבור רה''י הוא משפת אוגנו ולמטה וכל שמונח בו ברה''י הוא מונח וכיון דנתכוין שתהא שביתתו ברה''ר ולא הניח עירובו על שפת הבור נמצא הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר ואינו יכול להוציאו מרה''י לרה''ר לאוכלו': אלא לאו. האי למעלה מי' דקתני בבור דלית ביה י' וה''ק אם קרקעיתו של בור למטה מי' דהוי הבור חללו י' והוי רה''י אין עירובו עירוב כל מקום שהונח שם ואם קרקעיתו של בור למעלה מי' דה''ל חללו פחות מעשרה עירובו עירוב ולא חשיב ליה כמונח בכרמלית אלמא תשמיש לרבים חשיב ליה: הוא ועירובו בכרמלית. כגון שהיה בור זה בבקעה ונתכוון לשבות על שפתו ובור נמי כיון דלא עמוק י' כרמלית הוא: ואמאי קרי ליה. נתכוון לשבות ברה''ר: לפי שאינה רה''י. דאילו הואי האי בור בחצר אפילו עמוק י' עירובו עירוב: וזמנין משני ליה. רה''ר דוקא קתני ובור שהוא פחות מי' כרמלית הואי כדאמרינן דלא שמיה . תשמיש ודקשיא לך היכי מצי מפיק ליה על כרחיך קניית עירוב בין השמשות איתא כשקדש היום והוא ספק יום ספק לילה: ור' היא דאמר. בעירובין (דף וד:) דשבות שגזרו חכמים באיסורי שבת לא גזרו עליה אלא בשבת ודאי ולא בין השמשות הלכך מכרמלית לרשות הרבים שבות בעלמא הוא ובין השמשות ראוי ליטלו משם ולאוכלו לפיכך קנה עירוב: ולא דחויי קא מדחינא לך אלא דוקא . קאמינא לך. דלא שמיה תשמיש לרבים: רקק. גרוויל''א ומים צפין עליו: ורשות הרבים מהלכת בו. שעוברין באותו רקק ברגליהם: פחות מי'. שאין המים עמוקים י': חייב. שהוא כרשות הרבים גמורה: אלא הילוך תרי זימני למה לי. ליתני בסיפא ורקק מים שברה''ר הזורק לתוכו חייב רה''ר מהלכת בו לאשמועינן דבעינן שיהא צורך לרבים למה לי הא מרישא שמעינן ליה אלא להכי הדר תנייה דוקא שיהא הילוך לרבים דאף על גב דע''י הדחק הוא שמיה הילוך אבל אם היה צורך רבים לתשמיש לא חשיב רשות לרבים: זירזא דקני. חבילה של קנים ארוכים: רמא וזקפיה רמא וזקפיה. הוליכו אמות הרבה ברשות הרבים כענין הזה שלא נטלו כולו מן הקרקע אלא זקפו והשליכו וחזר וזקפו והשליכו אין זו עקירה: אסקופת רשות הרבים. כגון אסקופת מבוי שאין עליה תקרה ואין גבוה ג' מן הקרקע ולחי של מבוי לפנים הימנה: רשות היחיד. כגון עומדת תחת התקרה או לפנים מן הלחי או גבוהה י' ורחבה ד': אסקופת כרמלית אינה גבוהה י' אלא רחבה ד' היכי קתני נוטל לכתחילה סוף סוף איסור דרבנן איכא: ומקום פטור. מקום שאין בו ארבע על ארבע הוא מקום מסויים שיש לו ראש רחב קצת וגבוה ג' ועומד סמוך לרשות היחיד ולרה''ר והכי מוקים לה בעירובין בגבוה ג': ובלבד שלא יחליפו. והכי נמי קתני לעיל ובלבד שלא יטול מן העני ויתן לבעל הבית: דרך (רש"י)

תוספות נוכל לומר דוכן בגומא היינו כלומר אפי' גבוה ט' הוי רה''ר דמכתפין בה ע''י הדחק וכ''ש פחות מתשעה דיותר נוח להשתמש בה וכן משמע בסמוך דקאמר אברייתא דמייתי מאי לאו וכן בגומא אסיפא משמע דכל פחות מי' מטלטלין כמו בקופה: ואי אשמועינן בימות הגשמים כו'. בצריכותא חדא סגיא דאי תנא חדא זימנא רקק הוה מוקמינא ליה בדדמי ליה להכי תנא תרי זימני רקק אלא כיון דמשכחת צריכותא עביד כאילו תנא בברייתא בהדיא רקק בימות החמה ורקק בימות הגשמים: לא מיחייב עד דעקר לי' ממקומו. תימה מאי קמ''ל פשיטא דלא מיחייב כיון דלא עקר ועוד מה שייך הכא הך מילתא וי''ל דקמ''ל דאע''ג דדרך להוליכם בענין זה שאינן קלין לנושאן והוי כמו עומד לכתף דאמרי' לעיל (דף ה:) דחייב אפ''ה פטור ומשום דלעיל איירי בכיתוף עמוד ט' ברה''ר ורבים מכתפים עליו נקט ליה הכא ודוקא רמא וזקפיה דכשהניח ראשו האחד חוץ לד' אמות עדיין ראשו השני מונח בתוך ד' וכשחזר ומשליך ראשו [הב'] חוץ לד' אמות עדיין אינו מתחייב דהוי כמגרר החפץ עד שהוציא ראש החפץ חוץ לד' אמות והניחו דאע''פ שחוזר ומושכו לחוץ פטור שלא נעשית המלאכה בבת אחת אבל אם מגרר זירזא דקני בבת אחת עד חוץ לד' אמות או מרה''י לרה''ר חייב כדאמרינן (לקמן המצניע דף צא:) בגונב כיס בשבת היה מגרר ויוצא פטור משום דאיסור שבת ואיסור גניבה באין כאחד ואומר ר''י דאם מגלגל חבית ד' אמות ברה''ר או מרה''י לרה''ר חייב דהוי כמו מגרר דאינו נח כלל אבל מגלגל תיבה שהיא מרובעת פטור דהוי כמו רמא וזקפיה דא''א שלא תהא נחה קצת: לימא תהוי תיובתא דרבא כו'. פרש''י אע''פ שהעבירו למעלה מי' דהוי מקום פטור ולא נהירא דא''כ ה''ל למיפרך מרבנן דאמרי (לעיל דף ה:) המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב ומאי פריך נמי לימא תהוי תיובתא דרבא לימא הא רבנן קיימי כוותיה ועוד דבהמוצא תפילין (עירובין דף צח:) תנן עומד אדם ברה''י ומטלטל ברה''ר ובלבד שלא יוציא חוץ לד' אמות ודייק בגמרא הא הוציא חייב חטאת לימא מסייע ליה לרבא דאמר רבא המעביר כו' ולפי' הקו' מה ענין זה לזה לכך נראה כפי' ר''ח דמפ' שהעבירו דרך עליו שהעבירו לפניו נגד גופו דה''א כיון שהגיע כנגדו הוי כמונח ונמצא שלא העביר ד' אמות יחד ומשני התם לא נח דאין זה הנחה [דרך עצמו]: (תוספות)

רשב"א אלא לאו בבור דלית ביה עשרה וקתני עירובו עירוב. מכאן דקדק מורי הרב ז"ל וכן בתוס' דמותר לטלטל לכתחילה פחות מד' אמות ברשות הרבים, דהא למאן דאמר וכן בגומא דהויא רשות הרבים מטלטלין מתוכה לרשות הרבים לכתחילה דהא עירובו עירוב. והא דאמרינן לקמן בפרק מי שהחשיך (קנג, ב) גבי נותן כיסו לנכרי אם אין שם נכרי וכו', אמר ר' יצחק עוד אחרת היתה ולא רצו חכמים לגלותה מטלטלו פחות פחות מד' אמות ואמאי לא רצו לגלותה דילמא אתי לאתויי ד' אמות ברשות הרבים, דאלמא מדוחק התירו למי שהחשיך לו בדרך דוקא, הא בעלמא לא. התם במוציאו פחות פחות מד' אמות ואפילו מהלך רב, דגזרינן דילמא אתי לאתויי בזמנא חדא ארבע אמות, אבל בתוך ארבע אמות בלבד שרי. וכן דעת הרמב"ם ז"ל (פי"ב מהל' שבת, הט"ו). ולכאורה הכין משמע כדבריהם, מהא דתנן במסכת עירובין בפרק המוצא תפילין (צח, ב) עומד אדם ברשות היחיד ומטלטל ברשות הרבים ובלבד שלא יוציא חוץ לד' אמות, דאלמא פחות מד' אמות אפילו לכתחילה שרי. ופחות מד' אמות דקאמרינן היינו ארבע ואלכסונן שהן ה' אמות ושלשה חומשין, דכל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונא, דכל שיעורי דשבת הן ואלכסונן הן, וכדילפינן (עירובין נא, א) ממגרשי הערים (במדבר לה, ה) שהן אלפים אמה מרובעות, וכדאמרינן בעירובין בפרק מי שהוציאוהו (שם) גמרא ויש לו אלפים אמה לכל רוח אמר רב אחא בר יעקב המעביר ד' אמות ברשות הרבים אינו חייב עד שיעבור ד' אמות הן ואלכסונן. ויש בזה דעת אחרת למקצת מרבותינו הצרפתים ז"ל, ושם כתבתיה בארוכה בס"ד. והראב"ד ז"ל כתב (וכ"ה בהשגותיו פי"ב משבת הט"ו) דלכתחילה אסור לטלטל ברשות הרבים פחות מד' אמות, דבין ד' אמות לפחות מד' אמות טעו אינשי וגזרינן דילמא אתי לאתויי ד' אמות, כפשטיה דההיא דפרק מי שהחשיך, ולא התירו לעולם אלא במקום הדחק, כגון בא בדרך וכיסו עמו, אי נמי במוצא תפילין, אי נמי מי שיצא חוץ לתחום בין לאונסו בין לרצונו, ואי נמי אם יש לו שם מקום קביעות כגון ששבת שם והיינו הא דעירוב שנתנו בבור. וההיא דעומד אדם ברשות היחיד ומטלטל ברשות הרבים שבמסכת עירובין פירשה שם הראב"ד ז"ל במטלטל למעלה מעשרה, דאיכא תרתי לפטורא דהוא פחות מד' אמות ומטלטלו למעלה מעשרה שהוא מקום פטור, ואפילו הכי חוץ לד' אמות חייב כדרבא דאמר המעביר מתחילת ארבע לסוף ארבע דרך עליו חייב. ומכל מקום יש לי לומר, דלכולי עלמא לא גזרו בבין השמשות לטלטל ד' אמות ברשות אחרת. האי זירזא דקני רמא וזקפה פטור. ולא דמיא למגרר דאמרינן במסכת כתובות (לא, א) הגונב כיס בשבת וכו' היה מגרר ויוצא פטור דאיסור שבת ואיסור גניבה באין לו כאחד, דמגרר שאני דכל שהוא מגרר הרי עקר את כולו ממקומו בבת אחת, מה שאין כן בזירזא דקני דבעידנא דזקיף רישא אכתי סופיה מונח בדוכתיה וכי הדר זקיף רישא אחרינא רישא קדמאה מינח נייח על גבי קרקע, ויש כאן עקירות הרבה בלא הנחות והנחות הרבה בלא עקירות. ועוד דבלאו הכי ההיא דמגרר לא קשיא, דהא אוקמוה התם בפרק אלו נערות (בעמוד ב) בשצירף ידו למטה מג' וקבלה דאיכא עקירה גמורה והנחה. (רשב"א)

דף ט - א

דרך עליו חייב התם לא נח הכא נח: אחרים אומרים אסקופה משמשת שתי רשויות בזמן שהפתח פתוח כלפנים פתח נעול כלחוץ ואף על גב דלית ליה לחי והאמר רב חמא בר גוריא אמר רב תוך הפתח צריך לחי אחר להתירו וכי תימא דלית ביה ד' על ד' והאמר רב חמא בר גוריא אמר רב תוך הפתח אע''פ שאין בו ד' על ד' צריך לחי אחר להתירו אמר רב יהודה אמר רב הכא באיסקופת מבוי עסקינן חציו מקורה וחציו שאינו מקורה וקירויו כלפי פנים פתח פתוח כלפנים פתח נעול כלחוץ רב אשי אמר לעולם באיסקופת בית עסקינן וכגון שקירה בשתי קורות שאין בזו ארבעה ואין בזו ארבעה ואין בין זו לזו שלשה ודלת באמצע פתח פתוח כלפנים פתח נעול כלחוץ: ואם היתה איסקופה גבוהה י' ורחבה ד' הרי זו רשות לעצמה מסייע ליה לרב יצחק בר אבדימי דאמר רב יצחק בר אבדימי אומר היה רבי מאיר כל מקום שאתה מוצא ב' רשויות והן רשות אחת כגון עמוד ברה''י גבוה י' ורחב ד' אסור לכתף עליו גזירה משום תל ברה''ר:

רש"י עליו. שהגביהו למעלה מי' דלא שליט ביה אויר רה''ר והוי מקום פטור: חייב. כי הדר אנחיה ואע''ג דדרך מקום פטור אזל: לא נח. במקום פטור והויא ליה עקירה מרה''ר והנחה ברה''ר: הכא נח. במקום פטור ביד העומד על האסקופה: פתח פתוח כו'. קס''ד במבוי שהכשירו בלחי ולחיו לפנים מן האסקופה והיינו דקא מתמה ואע''ג דלית ליה לחי מבחוץ והא אמר רב חמא כו': תוך הפתח. של מבוי דהיינו רחב האסקופה: צריך לחי אחר להתירו. שהלחי המתיר את המבוי סתמיה נגד האסקופה וזקוף עליה וקסבר אסור להשתמש נגד הלחי אלא מחודו הפנימי ולפנים הוי היכר המחיצה: וכ''ת דלית ביה רחב ד'. במשך עובי החומה לפיכך אינה רשות לעצמה ומותר להשתמש כנגד הלחי מחודו החיצון שהוא שוה לאסקופה אצל רה''ר ואין לך לחי גדול מעובי החומה שמכאן ומכאן שבהם המבוי ניתר: הכא באסקופת מבוי עסקינן. כדקאמרת אבל לא במבוי שהכשרו בלחי אלא במבוי שהכשרו בקורה וקורת המבוי שיעור רחבה טפח בפ''ק דעירובין (דף יג:) והאסקופה ועובי הפתח מסתמא רחבים הם נמצא חציו של עובי הפתח מקורה וחציו אינו מקורה וכגון שהניח הקורה כלפי פנים לצד המבוי הלכך פתח פתוח כלפנים מחוד החיצון של קורה ולפנים וסבר לה כמ''ד מותר להשתמש תחת הקורה או משום טעם ההיכרא מלבר כדמפרש פלוגתייהו בעירובין (דף ח:) אי משום דקורה משום מחיצה דאמרינן חודה החיצון יורד וסותם: פתח נעול. והדלת שוקף בפני האסקופה הפנימית וכל האסקופה חוץ לדלת כלחוץ ואפילו תחת הקורה דכיון דנסתם המבוי בטלה לה קורה וליכא למימר יורד וסותם דכל מחיצה שאין בין חלל המחיצות ד' אינן מחיצות ולא שייכא בהו תורת גוד אחית ולהכי לא אוקמא באסקופת בית דסתם בית פתח שלו יש לו משקוף מלמעלה ונמצא עובי הפתח כולו מקורה ואפילו פתח נעול אמרינן יורד וסותם שהרי יש בחלל עביו ד' מן הדלת לסתימת פי התקרה וה''ה דמצי לאוקמא כולו מקורה אלא שאין ברחב עביו ד' אלא משום דסתם עובי החומה אינו פחות מד': באסקופת בית. שכולו פתח מקורה והיינו טעמא דפתח נעול כלחוץ כגון שקירה עובי הפתח בשתי קורות דאילו תקרה שיש בה ד' אמרינן בה יורד וסותם ותו לא אתי נעילת דלת ומבטל למחיצה ואפילו הוא שוקף באמצעיתו דלא דמי למבוי דקורת מבוי קצרה היא ולא הוכשרה אלא למבוי הלכך פתח נעול בטלה מתורת קורה דהא אזל ליה מבוי אבל תקרת ד' לא בטלה ירידת סתימתה בנעילת דלת דהלמ''מ מסיני הוא גוד ולבוד ודופן עקומה במקום ד' והכא טעמא משום דשתי קורות הוו שאין בזו ארבע ולא בזו ארבע ולא ביניהן ג' והדלת מתוקן להיות נועל באמצע הלכך פתח פתוח כלפנים דכיון דאין ביניהם ג' אמרינן לבוד והוי כחדא ופיה החיצון יורד וסותם דהא השתא אית בה ד': פתח נעול כלחוץ. כיון דבאמצע הוא נמצא הוא מפסיק ביניהן ומחלקן זו מזו שאינן נראות יחד לומר בהן לבוד וליכא למימר בחיצונה פיה יורד וסותם דהא לית בה ד': ואם היתה אסקופה גבוהה י' כו'. סיפא דמילתא דאחרים דברייתא דלעיל והדר נקיט לה לפרושה כמו אמר מר: רשות לעצמה. ואין מטלטלין בה אפילו מן הבית ואף על גב דשניהם רה''י: אומר היה ר''מ. דהוא אחרים כדאמרינן בהוריות: והן רשות אחת. דשניהן רה''י אלא שזה נמוך וזה גבוה: כגון עמוד ברה''י כו'. אסור לכתף עליו מן החצר: משום תל ברה''ר. גבוה י' ורחב ד' דהוי רשות היחיד דאיכא חיובא דאורייתא מרשות הרבים לכתף עליו: (רש"י)

תוספות אע''ג דלית ליה לחי כו'. פרש''י דס''ד דמיירי באסקופת מבוי שהכשירו בלחי ולא נהירא מדקאמר בסמוך לעולם באסקופת בית אלא נראה דמיירי בכל אסקופה בין דמבוי בין דבית בין דחצר ונקט אע''ג דלית ליה לחי משום מבוי דבית וחצר אינו ניתר בלחי וקורה אלא בפסים א''נ נקט לחי משום דבית וחצר נמי ניתרין בלחי מכאן ולחי מכאן ומיירי דקיימא אסקופה כנגד עובי החומה דהיינו בין לחיים שהוא תוך הפתח והדלת עומדת אצל עובי החומה של צד פנים ולהכי פתח פתוח כלפנים שאותו עובי רה''י גמורה היא שיש לה ג' מחיצות ב' מחיצות מעובי החומה ושלישית לצד פנים אע''פ שמצד רביעית הוא פרוץ במלואו אפ''ה כיון שהפתח פתוח בטל אותו עובי למה שבפנים שיש לו ד' מחיצות פתח נעול כלחוץ דכיון שהוא נעול אינו בטל למה שבפנים והוי כנפרץ במלואו למקום האסור ולאו דוקא כלחוץ דהא רה''י גמורה היא מדאורייתא כיון שיש לה ג' מחיצות ואסור לטלטל משם ולחוץ אלא קרי כלחוץ לפי שאינה כלפנים ואסור לטלטל מבפנים לעובי הפתח דרך נקב אם יש בדלת א''נ יש ליישב כלחוץ כגון שפתוח לכרמלית אבל באסקופה כולה ברה''ר חוץ לעובי החומה ליכא לאוקמא דאי לאו גבוה ג' אפילו פתח פתוח הויא כלחוץ דהוי רה''ר ואי גבוה ג' ורחבה ד' כרמלית היא ולא הויא לא כלחוץ ולא כלפנים ואם אינה רחבה ד' מקום פטור הוא ולעולם הוא כלפנים וכלחוץ ואי קיימא כולה לפנים א''כ לעולם הוא כלפנים וא''ת כיון דמיירי באסקופת בית א''כ מאי פריך אע''ג דלית ליה לחי והא אסקופת בית מסתמא מקורה הוא ואית לן למימר פי תקרה יורד וסותם ואור''י דע''כ באינו מקורה איירי דבמקורה אפילו פתח נעול נמי כלפנים: תוך. הפתח אע''פ שאין בו ד' צריך לחי אחר להתירו. וא''ת לרבא דמוקי לה בפ' קמא דעירובין (דף ט. ושם) דהיינו דוקא בפתוח לכרמלית משום דמצא מין את מינו ונעור לוקי הכא בפתוח לרה''ר ולאביי נמי דלא מפליג התם בין פתוח לכרמלית בין פתוח לרה''ר נוקי באסקופה גבוה ג' דבפ''ק דעירובין (נ''ז שם) מוקי אביי הא דצריך לחי אחר להתירו בדליכא אסקופה ג' או בדליכא אסקופה כלל ואמאי דחיק רב לשנויי בע''א וי''ל דלא מצי לאוקמי הכי דא''כ אפילו נעול נמי כלפנים וכי קאמר וכי תימא דלית ביה ד' הוה מצי למיפרך א''ה אפילו נעול נמי: אמר רב יהודה אמר רב הכא באסקופת מבוי עסקינן. דוקא באסקופת מבוי פתח פתוח כלפנים כיון שהקורה ראויה להתיר את המבוי אע''פ שמבוי זה א''צ לקורה שהרי יש לו ד' מחיצות שהפתח והדלת ברביעית מ''מ כיון שראויה להתיר את המבוי מצטרף יחד והוי כאילו מקורה ד' טפחים אבל באסקופת חצר ובית כיון שהקורה אינה ראויה להתיר שם אפילו פתח פתוח הוי כלחוץ הואיל ואינו מקורה אלא חציה ודוקא נקט הכא חציו מקורה דבכולה מקורה אפילו נעול כלפנים דסתם אסקופה שהיא תוך הפתח רחבה ד' אף על גב דאוקי אסקופה דאיירי בה ת''ק באינה רחבה ד' התם מיירי בעומדת חוץ לעובי הפתח ודוקא קירויו כלפי פנים אבל כלפי חוץ אפילו נעול הוי כלפנים דקסבר רב חודו החיצון יורד וסותם כדמסיק בפ''ק דעירובין (דף ה:) וה''ה דהוי מצי למנקט טפח א' מקורה וקירויו באמצעו בלבד שיהא פחות מארבע מחודו החיצון של אותו טפח עד הדלת:. גזירה משום תל ברה''ר. אומר ר''י דמבית לעלייה לא אסר ר''מ לטלטל דלא יבא לטלטל בכך מרה''ר לעלייה דמינכר מחיצתא ולא טעו אינשי בהכי אלא דוקא תל ברה''י גזר אטו תל ברה''ר דליכא מחיצות ובריש כל גגות (עירובין דף פמ: ושם) מפרש דלא אמר ר''מ אלא כגון עמוד ואמת הריחים דקביעי אבל לא מכתשת ודברים המטלטלים ואומר ר''י דאע''ג דקי''ל כר''מ בגזירותיו אפילו לגבי רבים כדמוכח בריש אע''פ (כתובות ד' נז.) גבי הא דאמר ר''מ אסור להשהות אשתו אפי' שעה אחת בלא כתובה הכא אין הלכה כר''מ דבפ' כל גגות (עירובין ד' צא. ושם) פסקינן בהדיא הלכה כר''ש דפליג עליה וקאמר א' גגות וא' חצרות וא' קרפיפות רשות אחת הן לכלים ששבתו בתוכן ושרי לטלטל מגג לחצר: (תוספות)

רשב"א אסקופה משמשת שתי רשויות. האי אסקופה דאיירי בה אחרים, אסקופת בית וחצר או אסקופת מבוי, אם של בית וחצר נתונה היא בין שתי מזוזות הבית והמשקוף מקורה עליו, ואם של מבוי הוא מקום גבוה מעט והוה כפתח למבוי ומניחים שם בעובי האסקופה לחי מכאן ולחי מכאן. ופירש רש"י ז"ל דהשתא קא סלקא דעתך דבאסקופת מבוי עסקינן דהכשירו בלחי, והא דאמר רב יהודה הכא באסקופת מבוי עסקינן, דמשמע לכאורה דעד השתא לאו באסקופת מבוי איירי, הכי קאמר: הכא באסקופת מבוי כדקאמרת אבל לא בניתר בלחי אלא שהכשירו בקורה, וכאילו אמר הכא באסקופת מבוי שהכשירו בקורה עסקינן. וקא מתמה ואף על גב דלית ליה לחי, כלומר: שאין לחי אחר חוץ ללחי העומד כנגד רוחב האסקופה, שכן דרך הלחיים להעמידן זקופין כנגד עובי האסקופה דהיינו פתח המבוי, ואם כן אפילו פתח פתוח אמאי כלפנים, והא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב תוך הפתח צריך לחי אחר להתירו, וסתמא קאמר אפילו פתח פתוח, דקא סבר אסור להשתמש בין הלחיים שאין הלחי מתיר אלא מחודו הפנימי ולפנים. ואוקמה רב יהודה במקורה, וכמאן דאמר מותר להשתמש תחת הקורה דחודה החיצון יורד וסותם, וקרויו כלפי פנים, ולפיכך פתח פתוח כלפנים, כלומר: כל מה שתחת הקורה וממנה ולפנים, אבל פתח נעול אפילו מה שתחת הקורה כלחוץ דכל שהפתח נעול בטלה לה תורת קורה, ובשאין ברחבה ארבעה לא שייך בה תורת גוד אחית. והא דלא אוקמה באסקופת בית, משום דסתם בית פתח שלו יש משקוף מלמעלה וסתמו רחב ארבעה ונמצא כולו מקורה, הלכך אפילו פתח נעול כלפנים דחודו החיצון יורד וסותם. ואם תאמר לוקמה בקירויו כלפי חוץ ובשאין ברוחב האסקופה ארבעה, והלכך פתח נעול כלחוץ דבטלה לה תורת קורה, שאין קורה מתרת אלא מקום חשוב שיש ברחבו ארבעה. יש לומר משום דסתם אסקופת מבוי נמי רחבה ארבעה. וכרב אשי נמי לא אוקמא דלא ניחא ליה לאוקמה בשתי קירויות. זהו פירוש שמועה זו לפי שיטתו של רש"י ז"ל. ויש מרבוותא ז"ל שהקשו לפירושו דהא אוקימנא (לעיל ח, ב) אסקופה דרישא באסקופת מקום פטור שאין ברחבה ארבעה, והלכך טפי הוה ניחא לאוקומה נמי האי אסקופה דאחרים בשאין בה ארבעה. ועוד דכי אמרינן וכי תימא בדלית ליה ארבעה על ארבעה והאמר רב חנן כו', לימא ליה לעולם בדלית בה ארבעה ובמקורה וקרויה כלפי חוץ. ומסתברא לי דהא לא קשה ולא מידי דהא ודאי סתם אסקופה בדאית בה ארבעה, ובפרק בתרא דעירובין (קא, ב) בשמעתא דשערי גינה קרי לה לאסקופה כרמלית, אלמא סתמא רחבה ארבעה היא, ולעיל נמי הכי משמע מדאקשינן האי אסקופה היכי דמיא אי אסקופת רשות היחיד כו' אי אסקופת רשות הרבים אי אסקופת כרמלית דאלמא סתמן ארבעה הן, ודאקשינן נמי וכי תימא בדלית ביה ארבעה הכי מוכח. והלכך רב יהודה נמי ניחא ליה לאוקומה הכי וכדמשמע להו מעיקרא, דאי הוה מוקי לה בדלית בה ארבעה הוה משמע דבדאית ליה לא הוה משכח להו פתרי. ומיהו מה שפירש הוא ז"ל דפתח פתוח כלפנים דקתני דוקא מחודה החיצון של קורה ולפנים קאמר לא מחוור, דבהדיא גרסינן בירושלמי (פ"א, ה"א) כל זמן שהפתח פתוח כולה כלפנים. ולישנא ודאי הכין משמע, וטעמא דהואיל והותרה מקצתה הותרה כולה, דהא איכא היכרא טובא דמופרשת היא כולה מרשות הרבים או מן הכרמלית העוברת לפניה ולא אתי לאפוקי לחוץ. ומורי הרב ז"ל פירש: דמעיקרא הוה משמע לן דאיירי בין באסקופת בית בין באסקופת מבוי ובשאין ברחבה ד', ואקשינן אי אסקופת מבוי הניתר בלחי אפילו פתח פתוח אמאי כלפנים, ולפיכך קאמר רב יהודה הכא באסקופת מבוי עסקינן ובשהכשירו בקורה וקירויו כלפי פנים. והא דלא אוקמה במקורה כולה ואפילו הכי פתח נעול כלחוץ הואיל ואין ברחבה ארבעה, משום דפתח נעול כלחוץ משמע שמותר לטלטל מן האסקופה שתחת הקירוי לחוצה לה שאינו מקורה לפי ששניהם כרמלית מדרבנן ורשות היחיד מן התורה, ואי במקורה כולה אי נמי כשהקירוי כלפי חוץ לא מתוקמא ליה לרב, דמאי אמרת בזמן שהפתח נעול כלחוץ ומותר להשתמש עם הרשות העוברת לפניה, הא לא אפשר, דאי רשות הרבים עוברת לפניה, הא קא מפיק מן האסקופה שהיא רשות היחיד דאורייתא דהא אית לה שתי מחיצות והדלת שהיא נעולה שהיא לה כמחיצה שלישית וקא מפיק לרשות הרבים, ואי כרמלית עוברת לפניה קסבר רב דאף הוא אסור להשתמש מן האסקופה שהיא כרמלית דרבנן לכרמלית גמורה, דהכי סבירא להו לאמוראי בפרק הדר עם הנכרי (עירובין סז, ב) גבי סלע שבים גבוה עשרה ורחב ארבעה שהוא יותר מבית סאתים, דאמרינן התם דאסור לטלטל ממנו לים ומן הים לתוכה. ורב אשי דאוקמה באסקופת בית שהיא מקורה כולה בשתי קירויות ופתח פתוח כלחוץ, בזמן שכרמלית גמורה עוברת לפניה דקסבר דמותר לטלטל מכרמלית דרבנן לכרמלית גמורה, כדאיתא התם בפרק הדר (שם) בההיא דסלע שבים שכתבנו. ואם תאמר לענין שמעתין אמאי לא אוקמוה במבוי הניתר בלחי ובפתוח לרשות הרבים דהשתא מותר להשתמש בין הלחיים, ודרב חמא בר גוריא בפתוח לכרמלית דמצא מין את מינו וניעור, דהכי אוקמה רבא בפרק קמא דעירובין (ט, א). יש לומר משום דסבירא ליה דאי בפתוח לרשות הרבים אפילו פתח נעול כלפנים דסתמא קאמר. וכבר כתבתיה שם במקומה בפרק קמא דעירובין בסייעתא דשמיא. כגון עמוד ברשות היחיד גבוה עשרה ורחב ארבעה אסור לכתף עליו גזירה משום תל ברשות הרבים. מסתברא לי, דדוקא בחצר השותפין והוא שלא עירבו, ומשום דדמיא קצת לרשות הרבים שאסור להכניס ולהוציא ממנה לבתים ומן הבתים לתוכה, אבל ברשות היחיד של אדם אחד אי נמי בחצר השותפין ועירבו לא. ואינו נראה כן מדברי רש"י זכרונו לברכה במסכת עירובין (פט, א). וכבר כתבתיה בארוכה במקומה בעירובין בפרק כל גגות (שם) בסייעתא דשמיא. (רשב"א)

דף ט - ב

מתני' לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל לא יכנס אדם למרחץ ולא לבורסקי ולא לאכול ולא לדין ואם התחילו אין מפסיקין מפסיקין (לקרות ק''ש) ואין מפסיקין לתפלה: גמ' הי סמוך למנחה אילימא למנחה גדולה אמאי לא האיכא שהות ביום טובא אלא סמוך למנחה קטנה אם התחילו אין מפסיקין נימא תיהוי תיובתא דר' יהושע בן לוי דאמר ר' יהושע בן לוי כיון שהגיע זמן תפלת המנחה אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל תפלת המנחה לא לעולם סמוך למנחה גדולה ובתספורת בן אלעשה ולא למרחץ לכולא מילתא דמרחץ ולא לבורסקי לבורסקי גדולה ולא לאכול בסעודה גדולה ולא לדין בתחלת דין רב אחא בר יעקב אמר לעולם בתספורת דידן לכתחלה אמאי לא ישב גזירה שמא ישבר הזוג ולא למרחץ להזיע בעלמא לכתחלה אמאי לא גזירה שמא יתעלפה ולא לבורסקי לעיוני בעלמא לכתחלה אמאי לא דילמא חזי פסידא בזביניה ומטריד ולא לאכול בסעודה קטנה לכתחלה אמאי לא דילמא אתי לאמשוכי ולא לדין בגמר הדין לכתחלה אמאי לא דילמא חזי טעמא וסתר דינא מאימתי התחלת תספורת אמר רב אבין משיניח מעפורת של ספרין על ברכיו ומאימתי התחלת מרחץ אמר רב אבין משיערה מעפרתו הימנו ומאימתי התחלת בורסקי משיקשור בין כתיפיו ומאימתי התחלת אכילה רב אמר משיטול ידיו ור' חנינא אמר משיתיר חגורה ולא פליגי הא לן והא להו אמר אביי הני חברין בבלאי למאן דאמר תפלת ערבית רשות כיון דשרא ליה המייניה לא מטרחינן ליה ולמ''ד חובה מטרחינן ליה והא תפלת מנחה דלכולי עלמא חובה היא ותנן אם התחילו אין מפסיקין ואמר רבי חנינא משיתיר חגורו

רש"י מתני' לא ישב אדם לפני הספר. להסתפר: סמוך למנחה. קודם למנחה: עד שיתפלל. שמא ישכח ולא יתפלל והא אפילו בחול נמי והא דתני הכא משום דדמי להא דתני גבה לא יצא החייט במחטו ע''ש עם חשכה שמא ישכח ויצא משתחשך: ולא יכנס. סמוך למנחה: לא למרחץ כו'. וטעמא דכולהו משום שמא ימשך עד שיעבור זמן תפלה: ואם התחילו. אחת מכל אלו: אין מפסיקין. אלא יגמור ואח''כ מתפלל ובגמרא (דף י.) מפרש בדאיכא שהות לגמור קודם שיעבור הזמן: מפסיקין לק''ש. דאיתא מדאורייתא: ואין מפסיקין לתפלה. ובגמרא (דף יא.) פריך הא תנא ליה רישא: גמ' מנחה גדולה. התחלת זמן תמיד של בין הערבים מכי מתחיל להעריב דהיינו מחצי שבע ולמעלה דהא חצי שש וחצי שבע חמה עומדת בראש כל אדם וקודרת כנגדה למטה ואינה נוטה לשום צד ומחצי ז' ולמעלה נוטה ברקיע למערב סמוך למנחה מהתחלת שבע: מנחה קטנה. בט' ומחצה שהיו רגילין שלא לאחרו יותר מכן כדאמרי' בתמיד נשחט סמוך לה מתחילת י': אם התחילו אין מפסיקין. בתמיה ויעבור הזמן לימא תהוי תיובתא כו' דקתני הכא יגמרו סעודתם: בן אלעשה. חתנו של רבי היה ופזר מעות ללמוד תספורת של כ''ג [נדרי' נא.] שהיה מספר כל ראשו ולא לגמרי אלא מניח כל השערות קצת כדי שיהא ראשו של זה בצד עיקרו של זה והיינו כסום יכסמו [את ראשיהם] (יחזקאל מד) ומימשיך טובא: בורסקי גדולה. עורות הרבה ובתחלת תקונן: לכולא מילתא דמרחץ. לחוף ראשו ולהשתטף בחמין ובצונן ולהזיע: שמא ישבר הזוג. של מספרים ויהא צריך לחזר אחר זוג אחר: למרחץ. נמי לא תימא לכולא מילתא דמרחץ אלא להזיע בעלמא: יתעלפה. פשמי''ר {להתעלף} בלע''ז: לעיוני בעלמא. שאין זה תחלת עשייתה ואפ''ה לכתחלה לא יכנס לה סמוך למנחה גדולה: דילמא חזי פסידא בזביניה. שמא נתקלקלו בתוכה העורות: ומטריד. יצטער ויהא טרוד בצערו ולא יתפלל: וסתרו דינא. יסתרו מה שפסקו ויחזרו בהן וחוזר להיות תחלת הדין: מאימתי התחלת תספורת. דנימא שוב אין מפסיק כדתנן אם התחילו כו': מעפורת. סודר ונותנו על ברכיו שלא יפול השער על בגדיו: משיערה מעפרתו הימנו. סודרו הוא ראשון להפשטת בגדיו: משיקשור בין כתפיו. את בתי זרועותיו שקורין ברצייר''א {ריבציי"ר: להפשיל את השרוולים} : הא לן והא להו. בני בבל היו חוגרין את עצמן בחוזק וכשאוכלין צריכין להתירם ובני ארץ ישראל לא היו נוהגין כן בהתרת חגורה קודם נטילת ידים: למאן דאמר תפלת ערבית רשות. במסכת ברכות (דף כז:) מפני שהיא כנגד הקטר חלבים ואימורים שאין מעכבין כפרתן: לא מטרחינן ליה. להפסיק אלא יגמור ואחר כך יתפלל: ולמאן דאמר חובה כו'. בתמיה: (רש"י)

תוספות מתני' לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל. והא דאמר בערבי פסחים (דף צט: ושם) ערבי שבתות וערבי ימים טובים לא יאכל עד שתחשך היינו אפילו התפלל לא יאכל כדמפרש התם כדי שיכנס לשבת כשהוא בתאוה אבל לא התפלל אפילו בשאר ימים נמי אסור כדאמר הכא: ואם התחילו אין מפסיקין. אפילו התחילו באיסור כדמוכח בסוכה (דף לח.) גבי מי שבא בדרך ואין בידו לולב נוטלו על שולחנו ופריך למימרא דמפסיקין והא תנן אם התחילו אין מפסיקין ולא משני דהכא בהתחילו בהיתר וגבי לולב התחילו באיסור דמצפרא זמניה הוא וה''נ משמע בגמ' דקאמר כיון דשרי המייניה לא מטרחינן ליה ויתיישב נמי הא דקשה בגמרא גבי לימא תהוי תיובתא דריב''ל: אין מפסיקין. ודוקא בדאיכא שהות ביום להתפלל כדמשמע בגמרא דקאמר במנחה לא שכיח שכרות משמע דאין לו להפסיד תפלת מנחה ובסוכה (ג''ז שם) בהדיא מוקי מתני' בדאיכא שהות דמשני אמה שהבאתי לעיל הא דאיכא שהות והא דליכא שהות: לימא תהוי תיובתא דר' יהושע בן לוי. משמע ליה דאפילו התחיל מפסיק מדאמר אסור לטעום וא''ת לוקי מתניתין בהתחיל בהיתר דאשכחן גבי הבדלה (ע''פ דף ק'.) דקאמר נמי כי האי לישנא אסור לאדם לטעום כלום קודם שיבדיל ואפ''ה משמע אם התחילו בהיתר אין מפסיקין דקאמר התם הכי אמר רב הבדלה אינה קובעת וה''מ דקבעי ואכלי אבל אתחולי מעיקרא לא מתחלינן ויש לומר דאם התחילו אין מפסיקין משמע ליה אפילו התחילו באיסור כדפירש במתני': בתספורת של בן אלעשה כו'. נראה דהכי הלכתא ושרי סעודה קטנה במנחה גדולה עד זמן תפלה ודוקא סעודה גדולה כגון סעודת אירוסין ונשואין וסעודת מילה אסור ודלא כרב אחא בר יעקב דאסר אפילו סעודה קטנה סמוך למנחה גדולה דהלכה כלישנא קמא דסתם לן הש''ס ורב אשי שהוא בתראה סידר את הש''ס והלכתא כותיה לגבי רב אחא בר יעקב ואמאי דאמר לקמן מאימתי התחלת דין אין להוכיח דמתניתין איירי בתחלת הדין דלא כרב אחא דאיכא למימר דקאי אאם התחילו אין מפסיקין ומיהו סמוך למנחה קטנה אסור אפילו סעודה קטנה ואם התחילו מפסיקין ואע''ג דהש''ס אי לאו דר' יהושע בן לוי הוה מוקי לה בסעודה קטנה וסמוך למנחה קטנה ואם התחילו אין מפסיקין ולא קי''ל כר' יהושע בן לוי כדאמר בפרק תפלת השחר (ברכות כח:) מ''מ כיון דמסיק סתם הש''ס הכי משמע דבהא דאם התחילו מפסיקין קיימא לן כוותיה ודוקא בהא דאמר דאסור לטעום אפילו פירות לא קיימא לן כוותיה: הא לן והא לאו. פי' בקונטרס בני בבל היו חוגרים עצמם בחוזק וכ''מ בסמוך מדקאמר הני חברין בבלאי למ''ד תפלת ערבית רשות מכי שרא המייניה לא מטרחינן ליה ורבי חנינא שהיה בא''י היה אומר לתלמידיו שהיו מבבל ורב שהיה מבבל אומר לתלמידיו שהיו מא''י לפי שדרכן היה להתרחק שלא היו יכולין לעסוק כל כך בביתם וקשה דבפרק כיצד מברכין (שם דף מד.) בסופו קאמר רב חסדא אמר על הארץ ועל פירותיה ור' יוחנן אמר על הארץ ועל הפירות ואמר התם לא פליגי הא לן והא להו מתקיף לה רב נחמן ארב חסדא אינהו אכלי ואנן מברכינן ומאי פריך לימא רב חסדא אומר לתלמידיו שהיו מארץ ישראל וי''ל דקים ליה שבאותה שעה לא היו לפניו תלמידים מארץ ישראל: למ''ד תפלת ערבית רשות לא מטרחינן ליה. וא''ת תיפוק ליה משום ק''ש וי''ל כגון שקרא ק''ש ונראה לר''י אפילו למאן דאמר תפלת ערבית רשות אין לבטלה בחנם אלא בשביל שום צורך כמו בשרא המייניה דהכא או אם יש שום מצוה שאינה עוברת יעשה המצוה ולא יתפלל אע''פ שהמצוה אינה עוברת אבל בחנם אין לבטלה תדע שהרי יעקב תקנה ולמה יש לבטלה בחנם ועוד דאמרינן בפרק תפלת השחר (שם כי: ושם) שהיא כנגד הקטרת אברים שהיא כל הלילה דלא מעכבי כפרה אלא מצוה ה''נ תפלת ערבית מצוה ואין להאריך: (תוספות)

רשב"א רב אחא בר יעקב אמר. לעולם סמוך למנחה גדולה ובתספורת דידן גזירה שמא ישבר הזוג. ולענין פסק הלכה: הרב אלפסי ז"ל (בסוגייתינו) פסק הלכה כהאי לישנא דרב אחא בר יעקב, וכן פסק מורי הרב ז"ל. אבל הר"ז הלוי (בעל המאור בסוגייתינו) כתב דעיקרא דמילתא כלישנא קמא דגמרא דהוו מוקי לה למתניתין במנחה קטנה ובסעודה קטנה, דעד כאן לא דייקינן עלה ולא נדינן מינה אלא מדר' יהושע בן לוי דאמר אסור לטעום כלום קודם שיתפלל, וההיא דרבי יהושע בן לוי הא אידחיא לה מהלכתא במסכת ברכות (כח, ב) בהדיא, דאמרינן התם בדוכתא ולית הלכתא כריב"ל, והלכך מתניתין כפשטה שמעינן לה, דסמוך למנחה גדולה הא איכא שהות טובא ואפילו סעודה גדולה שריא. ונראין דבריו. ואלא מיהו אפשר דסעודה גדולה דהיינו סעודת אירוסין ונשואין וכיוצא בה אפילו סמוך למנחה גדולה אסורה משום שכרות, וכטעמא דאמרינן לקמן גבי תפלת ערבית למאן דאמר חובה דאפילו שרי המייניה מטרחינן ליה ומשום דבלילה שכרות שכיחא ואע"ג דאיכא שהות טובא דהא מתפלל והולך כל הלילה, ואפילו התיר חגורו מפסיק. ומיהו אם התחיל לאכול מסתברא שאינו מפסיק בין בסעודה גדולה בין בערבית אפילו למאן דאמר תפלת ערבית חובה, דלמיסר המייניה דליכא טירחא כולי האי הוא דאמרו דמטרחינן ליה אבל כשהתחיל באכילה לא אמרו. ותדע לך מדאקשינן עלה דההיא למ"ד חובה מטרחינן ליה, והא תנן אם התחילו אין מפסיקין ואמר רב משיתיר חגורו, ולמה לן לאורוכיה כולי האי ולאתויי הא דאמר רב משיתיר חגורו, ממתניתין גופא איכא לאקשויי דקתני ואם התחילו אין מפסיקין, אלא דאי לאו הא דאמר רב משיתיר חגורו הוה אמינא דהתם דוקא בשהתחיל לאכול קאמר ובדין הוא שלא יפסיק אבל בהתרת חגורו מפסיק, ואנן מאן דשרי המייניה הוא דאמרינן אבל במתחיל לאכול לא. כך נראה לי. עוד נראה לי דאפילו סמוך למנחה גדולה בסעודה גדולה ובתספורת בן אלעשה ובכולה מילתא דמרחץ ובבורסקי גדולה אסור, דהא אוקימנא לה במנחה גדולה ובהני דאמרן לא הוה קשה לן מידי, דאלמא בכל כי הני ליכא למימר הא איכא שהות טובא, דאינהו נמי ממשכי טובא ודילמא פשע, אבל אם התחילו אין מפסיקין, אלא דבסעודה גדולה מסתברא דאף על גב דהתחיל והתיר חגורו מפסיק, אבל כשהתחיל לאכול אינו מפסיק, והוא הדין לתפלת ערבית שאם התחיל לאכול אינו מפסיק שאינו מפסיק למילי דרבנן כל שיש שהות ביום או בלילה. אבל לכל מה שהוא מחויב דאורייתא מפסיק כגון לולב ושופר וכיוצא בהן, וכמו ששנינו במסכת סוכה (לח, א) לא נטלו נוטלו על שולחנו ואוקימנא התם אפילו יש שהות ביום, וכיון שכן אפילו לקריאת שמע מפסיקין, ואפילו בשהתחיל לאכול ואפילו איכא שהות. והלכך מסתברא דקורא פסוק ראשון דאורייתא והדר אכיל, אי נמי קורא כל קריאת שמע, ולאחר שיגמור כל סעודתו חוזר וקורא קריאת שמע בברכותיה וסומך גאולה לתפלה, וכן כתב מורי הרב זכרונו לברכה. (רשב"א)

דף י - א

התם לא שכיחא שכרות הכא שכיחא שכרות א''נ במנחה כיון דקביעא לה זימנא מירתת ולא אתי למפשע ערבית כיון דכולא ליליא זמן ערבית לא מירתת ואתי למפשע מתקיף לה רב ששת טריחותא למיסר המייניה ועוד ליקו הכי וליצלי משום שנא' {עמוס ד-יב} הכון לקראת אלהיך ישראל רבא בר רב הונא רמי פוזמקי ומצלי אמר הכון לקראת וגו' רבא שדי גלימיה ופכר ידיה ומצלי אמר כעבדא קמיה מריה אמר רב אשי חזינא ליה לרב כהנא כי איכא צערא בעלמא שדי גלימיה ופכר ידיה ומצלי אמר כעבדא קמי מריה כי איכא שלמא . לביש ומתכסי ומתעטף ומצלי אמר הכון לקראת אלהיך ישראל רבא חזייה לרב המנונא דקא מאריך בצלותיה אמר מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה והוא סבר זמן תפלה לחוד וזמן תורה לחוד ר' ירמיה הוה יתיב קמיה דר' זירא והוו עסקי בשמעתא נגה לצלויי והוה קא מסרהב ר' ירמיה קרי עליה ר' זירא {משלי כח-ט} מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה מאימתי התחלת דין רב ירמיה ורבי יונה חד אמר משיתעטפו הדיינין וחד אמר משיפתחו בעלי דינים ולא פליגי הא דעסקי ואתו בדינא הא דלא עסקי ואתו בדינא רב אמי ורב אסי הוו יתבי וגרסי ביני עמודי וכל שעתא ושעתא הוו טפחי אעיברא דדשא ואמרי אי איכא דאית ליה דינא ליעול וליתי רב חסדא ורבה בר רב הונא הוו יתבי בדינא כולי יומא הוה קא חליש לבייהו תנא להו רב חייא בר רב מדפתי {שמות יח-יג} ויעמד העם על משה מן הבקר עד הערב וכי תעלה על דעתך שמשה יושב ודן כל היום כולו תורתו מתי נעשית אלא לומר לך כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית כתיב הכא ויעמד העם על משה מן הבקר עד הערב וכתיב התם {בראשית א-ה} ויהי ערב ויהי בקר יום אחד עד מתי יושבין בדין אמר רב ששת עד זמן סעודה אמר רב חמא מאי קרא דכתיב {קהלת י-טז} אי לך ארץ שמלכך נער ושריך בבקר יאכלו אשריך ארץ שמלכך בן חורים ושריך בעת יאכלו בגבורה ולא בשתי בגבורה של תורה ולא בשתייה של יין תנו רבנן שעה ראשונה מאכל לודים שניה מאכל לסטים שלישית מאכל יורשין רביעית מאכל פועלים חמישית מאכל כל אדם איני והאמר רב פפא רביעית זמן סעודה לכל אדם אלא רביעית מאכל כל אדם חמישית מאכל פועלים ששית מאכל ת''ח מכאן ואילך כזורק אבן לחמת אמר אביי לא אמרן אלא דלא טעים מידי בצפרא אבל טעים מידי בצפרא לית לן בה אמר רב אדא בר אהבה מתפלל אדם תפלתו בבית המרחץ מיתיבי הנכנס לבית המרחץ מקום שב''א עומדין לבושין יש שם מקרא ותפלה ואין צריך לומר שאילת שלום ומניח תפילין ואין צריך לומר שאינו חולץ מקום שבני אדם עומדים ערומים ולבושין יש שם שאילת שלום ואין שם מקרא ותפלה ואינו חולץ תפילין ואינו מניח לכתחלה מקום שבני אדם עומדין ערומים אין שם שאילת שלום ואין צריך לומר מקרא ותפלה וחולץ תפילין ואין צריך לומר שאינו מניחן כי קאמר רב אדא בר אהבה במרחץ שאין בו אדם והא אמר רבי יוסי בר חנינא מרחץ שאמרו אע''פ שאין בו אדם בית הכסא שאמרו אע''פ שאין בו צואה אלא כי קאמר רב אדא בחדתי והא מבעיא בעא ליה רבינא הזמינו לבית הכסא מהו יש זימון או אין זימון ולא איפשיטא ליה לאו הוא הדין למרחץ לא דילמא

רש"י לא שכיחא שכרות. אין דרך להשתכר מבע''י לפיכך גומר ויתפלל אבל בלילה עשוי להשתכר בסעודתן: הכון לקראת אלהיך. התנאה לפניו: רמי פוזמקי. נותן אנפילאות חשובים ברגליו ובלע''ז קאלצו''ס {קלצונ"ש: נעלי-בד} : שדי גלימא. משליך אדרתו מעליו שלא יראה כחשוב: ופכר ידיה. חובק ידיו באצבעותיו מרצי''ר {טריציי"ר: לשלב (מלה במלה: לקלוע)} בלע''ז כאדם המצטער מאימת רבו: חיי עולם. תורה תפלה צורך חיי שעה היא לרפואה לשלום ולמזונות: נגה. איחר: מסרהב. ממהר לעמוד: דיינין מתעטפין בטליתן. כשפותחין בדין מאימת שכינה ושלא יפנו ראשן לכאן ולכאן ותהא דעתן מיושבת עליהם: עסיקי ואתו. בדין אחר וכבר מעוטפים הן וכשנגמר אותו דין בא לפניהם דין אחר סמוך למנחה הויא התחלתן משיפתחו בעלי הדין בטענות דהכא ליכא למימר משיתעטפו: עמודי. שעליית בית המדרש נשען עליהם: חליש לבייהו. מצטערין שלא עסקו אותו יום בתורה: תנא להו חייא בר רב. שגדול שכר הדיינים ולא יצטערו ול''נ דאין זה [משמעות] לשון לבייהו אלא לשון חלש דעתייהו ולשון חלש לבייהו לשון תענית הוא שלא סעדו כל היום תנא להו חייא בר רב שאין צריכין לישב ולידון כל היום אלא מקצת היום ומה שאמר מן הבקר עד הערב מדרש הוא שחשוב הדבר כמעשה בראשית שנאמר בו ערב ובוקר: שמלכך. דיינך שהדיין קרוי מלך שנאמר מלך במשפט יעמיד ארץ (משלי כט): לודים. אומה שקורין קנלינש {קיניליב"ש: כנענים} ואוכלי אדם הן והם רעבתנין: מאכל יורשים. יורשי הון רב שלא טרחו בו ואין עסוקים ודואגין לשוט אחרי מזונות ולעסוק במלאכה: כזורק אבן לחמת. קשה לגוף ולי נראה לא קשה ולא יפה: מרחצאות שלהן ג' חדרים היו לו פנימי להזיע ולהשתטף אמצעי שיורד לתוכו מן המרחץ ולובש חלוקו ויוצא לחיצון וגומר לבישתו ונח שם שעה מיגיעת המרחץ: עומדים ערומים. פנימי: מקרא. ק''ש: ערומים ולבושים. אמצעי שיוצא בו ערום וממהר לכסות את עצמו ויוצא לחיצון: וחולץ תפילין. מראשו ואין צ''ל שאם אוחזן בידו בתיק שלהן שאינו מניח והא דתני ואין צ''ל כו' איידי דבעי למיתני מציעתא ואינו מניח ואינו חולץ שאמצעי לא כמרחץ גמור הוא ומקצת תורת מרחץ עליו הלכך היו בראשו אין צריך לחלוץ היה אוחזן אסור להניחן שם בראשו אלא יוצא לחיצון ומניחן: אף על פי שאין בו צואה. שפינוה משם: בחדתי. שלא רחץ בו אדם מעולם אלא שהזמינו לכך: (רש"י)

תוספות התם לא שכיחא שכרות וא''ת דבריש פ' בתרא דתענית (דף כו: ושם) אמרינן שחרית ומוסף דכל יומא לא שכיח שכרות לא גזרינן מנחה ונעילה דשכיח שכרות חיישינן אלמא גם במנחה שכיח שכרות וי''ל דהתם לענין נשיאת כפים שאני דאפילו לא שתה אלא רביעית אסור לישא את כפיו: טריחותא למיסר המייניה ועוד ליקו הכי וליצלי ומשני משום שנאמר הכון לקראת אלהיך ישראל. ולא חייש לשנויי קושיא קמייתא מכאן שצריך לאזור חלציו כשמתפלל ובמחזור ויטרי מפרש דטעם דבעינן אזור שלא יהא לבו רואה את הערוה ודוקא להן שלא היה להם מכנסים לכך היו צריכים לאזור בשעת תפלה אבל לדידן שיש לנו אבנט של מכנסים אין אנו צריכין לאזור: רמי פוזמקי. מכאן יש להוכיח שאין להתפלל יחף אלא בט' באב ויו''כ: אי איכא דאית ליה דינא ליעול. משמע דעדיף דין מתלמוד תורה והא דאמרי' בפ' בתרא דמ''ק (דף יז.) גבי ההוא דטרקיה זיבורא ושכיב עיילוהו למערתא דחסידי ולא קבלוהו למערתא דדייני וקבלוהו התם בדיינין שאינן מומחין שפעמים נוטין אחר השוחד: דין אמת לאמיתו. לאפוקי דין מרומה: (תוספות)

דף י - ב

שאני בית הכסא דמאיס: אין שם שאילת שלום מסייע ליה לרב המנונא משמיה דעולא דאמר אסור לאדם שיתן שלום לחבירו בבית המרחץ משום שנאמר {שופטים ו-כד} ויקרא לו ה' שלום אלא מעתה הימנותא נמי אסור למימר בבית הכסא דכתי' {דברים ז-ט} האל הנאמן וכ''ת ה''נ והאמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב שרי למימר הימנותא בבית הכסא התם שם גופיה לא איקרי הכי דמתרגמינן אלהא מהימנא הכא שם גופיה איקרי שלום דכתיב ויקרא לו ה' שלום: ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו שנאמר {שמות לא-יג} לדעת כי אני ה' מקדשכם תניא נמי הכי לדעת כי אני ה' מקדשכם א''ל הקב''ה למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל לך והודיעם מכאן ארשב''ג הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו מאי עביד ליה אמר אביי שאיף ליה משחא ומלי ליה כוחלא והאידנא דחיישי' לכשפים מאי אמר רב פפא שאיף לי' מאותו המין איני והאמר רב חמא (בר) חנינא הנותן מתנה לחבירו א''צ להודיעו שנאמר {שמות לד-כט} ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו לא קשיא הא במילתא דעבידא לאגלויי הא במילתא דלא עבידא לאגלויי והא שבת דעבידא לגלויי מתן שכרה לא עביד לגלויי רב חסדא הוה נקיט בידיה תרתי מתנתא דתורא אמר כל מאן דאתי ואמר לי שמעתתא חדתא משמיה דרב יהיבנא ליה ניהליה א''ל רבא בר מחסיא הכי אמר רב הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו שנאמר לדעת כי אני ה' מקדשכם יהבה ניהליה אמר חביבין עלך שמעתתא דרב כולי האי א''ל אין א''ל היינו דאמר רב מילתא אלבישייהו יקירא א''ל אמר רב הכי בתרייתא עדיפא לי מקמייתא ואי הוה נקיטנא אחריתי יהיבנא לך: ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים: ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב לעולם יחזר אדם וישב בעיר שישיבתה קרובה שמתוך שישיבתה קרובה עונותיה מועטין שנאמר {בראשית יט-כ} הנה נא העיר הזאת קרובה לנוס שמה והיא מצער מאי קרובה אילימא קרובה דמיקרבא וזוטא והא קא חזו לה אלא מתוך שישיבתה קרובה עונותיה מוצערין א''ר אבין מאי קרא דכתיב {בראשית יט-כ} אמלטה נא שמה נ''א בגימטריא נ' וחד הוי ושל סדום נ' וב' ושלותה

רש"י שאני בית הכסא דמאיס. ושם מגונה עליו מש''ה מספקא לן בהזמנתו: ויקרא לו. גדעון להקב''ה ה' שלום: הימנותא. להזכיר אמונה בבית הכסא: צריך להודיעו. מתן פלוני אתן לך וזהו דרך כבוד דשמא יתבייש לקבלה ומתוך כך מתרצין בדברים ואינו בוש בדבר וכן אם נתנה בביתו שלא מידיעתו צריך להודיעו שמידו באה לו שמתוך כך יהא אוהבו: לדעת כי אני ה' וגו'. להודיעם אני בא שאני רוצה לקדשם: שייף ליה משחא. ישפשפנו בשמן בין עיניו דבר הנראה שתשאלנו אמו מי עשה כן ויאמר לה התינוק פלוני עשה וגם פת נתן לי: ומלי ליה כוחלא. נותן כחול סביב עינו וכן לשונו בתלמוד: לכשפים. שתחשדנו שכשפו: לאגלויי. מי נתנו לו: מתן שכרה כו'. והוא הודיעם [ע''י משה] בעל פה מה שכרה: רב חסדא. כהן הוה כדאמרינן (ברכות פ''ו דף מד.) גבי עיר אחת היתה בא''י ובה שמונים זוגות אחים כהנים הנשואים שמונים זוגות אחיות כהנות ובדקו מסורא עד נהרדעא ולא אשכחו אלא תרתי בנתיה דרב חסדא דהוו נסיבי לרמי בר חמא ולמר עוקבא בר חמא: הוה נקיט תרתי מתנתא דתורא. זוג של זרוע לחיים וקיבה שנתנה לו ורשאי להאכילן לישראל ואע''ג דרב חסדא בח''ל הוה לא ילפינן מהכא דמתנות נוהגות בזמן הזה דהאידנא נהוג עלמא כתלתא סבי (ברכות דף כב.) כרבי יאשיה בכלאים וכרבי יהודה בטבילת בעלי קריין לת''ת וכרבי אלעאי בראשית הגז שהיה אומר אינו נוהג אלא בארץ וכן מתנות בימי רב חסדא אכתי לא נהוג כר' אלעאי ובימי ר''נ בר יצחק נהוג כוותיה בראשית הגז ולא במתנות והשתא קא חזינא דנהוג אף במתנות וכי היכי דאחזו במנהג בראשית הגז בימי ר''נ ולא מחינא בהו ונהגנא כולא כוותיה השתא דנהוג אף במתנות לא משנינן מנהגא: חדתא. חדשה שלא שמעתיה: מילתא אלבישי' יקירא. מעיל דמיו יקרים למי שרגיל ללובשו כלומר לפי שאתה תלמידו של רב ורגיל בשמועותיו אתה מחזר אחריהם: משקל ב' סלעים. לאו דוקא נקט בתלמידי רבינו יצחק הלוי מצאתי כתונת פסים סביב פס ידו נתן מילת ולא כל הכתונת: שישיבתה קרובה . שנתיישבו בה מקרוב כלומר עיר חדשה: דמקרבא. לנוס שם: וזוטא. ולא צריכין אתם להקפיד על קיומה: הא קא חזו לה. למה ליה למימר להו: שישיבתה קרובה. שנה אחת קדמה לה סדום כדמפרש של סדום חמשים ושתים דע''כ בוני מגדל בארץ שנער היו ולא היה ישוב בעולם אלא באותה בקעה כדכתיב (בראשית יא) ויהי כל הארץ שפה אחת וגו' ויהי בנסעם מקדם ומשם נפוצו למקומות אחרים כשנתפלגו ובנו להם עיירות ומשנתפלגו עד שחרבה סדום אינו אלא חמשים ושתים שנה שהרי בסוף ימי פלג נתפלגו הארצות כדתניא בסדר עולם אמר רבי יוסי נביא גדול היה עבר שקרא בנו פלג כי בימיו נפלגה הארץ ואם תאמר בתחלת ימיו והלא יקטן אחיו קטן ממנו והוליד משפחות ונתפלגו ואם תאמר באמצע ימיו לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש נתן לך סימן ולא תדע באיזו משנותיו אלא בסוף ימיו צא וחשוב שנותיו של פלג ונמצא שנה שמת בה היא שנת מ''ח לאברהם וכשחרב סדום שנת צ''ט לאברהם שהרי בו ביום נתבשרה שרה ולשנה אחרת ילדה ואברהם בן מאת שנה וגו' (שם כא): ושלותה. האמורה בה גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה וגו' (יחזקאל טז) וכתיב נתיב לא ידעו עיט לא הדריכוהו וגו' (איוב כח): (רש"י)

תוספות שאני בית הכסא. דנפיש זוהמא. תימה בסוף פ''ק דנדרים (דף י'.) גרס בעי רבינא הזמינו לבית הכסא והזמינו לבית המרחץ מהו אלמא במרחץ נמי מיבעי ליה ויש שמוחקין אותו שם מן הספרים משום הך דהכא ומיהו יש לקיים שם הגיר' והכא ה''פ מאי לאו כי היכי דלא איפשיטא ליה מבית הכסא ה''נ לא איפשיטא ליה מבית המרחץ ומשני שאני בית הכסא דנפיש זוהמיה להכי לא איפשיטא ליה אבל מרחץ בתר דבעיא הדר פשטא א''נ הזמינו לבית המרחץ אינו מדברי רבינא אלא הש''ס הוא דמסיק שאינו רוצה לחלק וכן יש בכמה מקומות: דמתרגמינן אלהא מהימנא. תימה דשלום נמי מתרגמינן דעבד ליה שלום וי''ל דהתם קראו שלום על שם שהוא עושה שלום דאי לא קראו שלום אלא בעי למימר ה' שלום ה' העושה לו שלום א''כ ה''ל למימר ה' שלומו: הנותן מתנה לחברו צריך להודיעו. ודוקא במתנה שנותן לו ע''י אהבה שאין המקבל מתבייש אבל הנותן צדקה שהמקבל מתבייש מתן בסתר יכפה אף (משלי כא): יהבה ניהליה. דמותרת לזרים כפירוש הקונטרס והכי מוכח בפרק הזרוע (חולין קלב.) והא דאמר בפ''ב דכתובות (דף כה.) חזקה לכהונה חילוק מתנות כגון שמעיד לו דבתורת כהונה יהבה ניהליה: ה''ג נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים. ואע''ג דבלאו הכי נגזר דכתיב (בראשית טו) ועבדום וענו אותם שמא לא היה נגזר עליהם עינוי כ''כ אלא ע''י זה שהרי ארבע מאות שנה התחילו קודם שנולד יצחק ל' שנים: ושל סדום נ''ב שנה. כמו שמוכיח בקונ' שהיה אברהם בן מ''ח שנה כשנבנית סדום ושלותה כ''ו שנים משמע שהיה אברהם בן ע''ג כשהרג את המלכים ובסדר עולם משמע שהיה בן ע''ה שנה כשהכה את המלכים דקאמר התם אברהם אבינו כשנדבר עמו בין הבתרים בן ע' שנה היה שנאמר ויהי מקץ שלשים שנה וגו' וחזר לחרן ושהה שם ה' שנים שנאמר ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן וגו' ואותה שנה שיצא מחרן שנת רעב היתה ירד למצרים ושהה שם ג' חדשים בא וישב לו באלוני ממרא היא שנה שכבש את המלכים ולפ''ז לא היתה שלותה אלא כ''ד וצריך לומר שהיתה בשלוה ב' שנים בתחלה: (תוספות)

דף יא - א

כ''ו דכתיב {בראשית יד-ד} שתים עשרה שנה עבדו את כדרלעומר ושלש עשרה שנה מרדו ובארבע עשרה שנה וגו': ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב כל עיר שגגותיה גבוהין מבית הכנסת לסוף חרבה שנאמר {עזרא ט-ט} לרומם את בית אלהינו ולהעמיד את חרבותיו וה''מ בבתים אבל בקשקושי ואברורי לית לן בה אמר רב אשי אנא עבדי למתא מחסיא דלא חרבה והא חרבה מאותו עון לא חרבה: ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב תחת ישמעאל ולא תחת נכרי תחת נכרי ולא תחת חבר תחת חבר ולא תחת תלמיד חכם תחת ת''ח ולא תחת יתום ואלמנה: ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב כל חולי ולא חולי מעים כל כאב ולא כאב לב כל מיחוש ולא מיחוש ראש כל רעה ולא אשה רעה: ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב אם יהיו כל הימים דיו ואגמים קולמוסים ושמים יריעות וכל בני אדם לבלרין אין מספיקים לכתוב חללה של רשות מאי קראה אמר רב משרשיא {משלי כה-ג} שמים לרום וארץ לעומק ולב מלכים אין חקר: ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב יפה תענית לחלום כאש לנעורת אמר רב חסדא ובו ביום ואמר רב יוסף אפי' בשבת רבי יהושע בריה דרב אידי איקלע לבי רב אשי עבדי ליה עיגלא תילתא אמרו ליה לטעום מר מידי אמר להו בתענית יתיבנא אמרו ליה ולא סבר ליה מר להא דרב יהודה דאמר רב יהודה לוה אדם תעניתו ופורע א''ל תענית חלום הוא ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב יפה תענית לחלום כאש לנעורת ואמר רב חסדא ובו ביום ואמר רב יוסף אפי' בשבת: ואם התחילו אין מפסיקין מפסיקין לק''ש: הא תנא ליה רישא אין מפסיקין סיפא אתאן לדברי תורה דתניא חברים שהיו עוסקין בתורה מפסיקין לק''ש ואין מפסיקין לתפלה א''ר יוחנן לא שנו אלא כגון ר''ש בן יוחי וחביריו שתורתן אומנותן אבל כגון אנו מפסיקין לק''ש ולתפלה והתניא כשם שאין מפסיקין לתפלה כך אין מפסיקין לק''ש כי תני ההיא בעיבור שנה דאמר רב אדא בר אהבה וכן תנו סבי דהגרוניא אמר רבי אלעזר בר צדוק כשהיינו עוסקין בעיבור השנה ביבנה לא היינו מפסיקין לא לקריאת שמע ולא לתפלה: מתני' לא יצא החייט במחטו סמוך לחשכה שמא ישכח ויצא ולא הלבלר בקולמוסו ולא יפלה את כליו ולא יקרא לאור הנר באמת אמרו החזן רואה היכן תינוקות קוראין אבל הוא לא יקרא כיוצא בו לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה: גמ' תנן התם לא יעמוד אדם ברה''י וישתה ברה''ר בר''ה וישתה ברה''י אבל אם הכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה מותר

רש"י עשרים ושש דכתיב שתים עשרה שנה עבדו את כדרלעומר. אין זו שלוה וי''ג מרדו אין זו שלום שהיו בהן מלחמות הרי כ''ה שנים ושנת כ''ו נהרג כדרלעומר והיתה בשלוה כ''ו הנותרים מנ''ב: לרומם בית אלהינו. ועל ידי כן זכינו לתת לנו גדר ביהודה: קשקושי ואברורי. בירניות ומגדלים: רב אשי ראש ישיבה היה במתא מחסיא ומנעם מלהגביה בתיהם יותר מבהכ''נ: תחת ישמעאל. לשמשו: ולא תחת נכרי. אדומים שהיו רשעי' יותר: חבר. אומה מבני פרסיים: תלמיד חכם. אם יקניטנו יענישנו וכן יתום ואלמנה מפני שדמעתן מצויה: חולי. הוא חולי ארוך המנוונה והולך ומתיש כח כגון אשתא וחולי הראש: כאב. הוא ההולך ובא כגון כאב שן כאב מכה: מיחוש. חששא בעלמא לפי שעה וקל: חללה של רשות. עומק לבם שהוא צריך להיות לו לב לכמה מדינות למס הקצוב ולכמה מלחמות ולכמה משפטים והכל ביום אחד: עיגלא תילתא. שלישי לבטן שהוא משובח מפני שהבהמה בקטנותה אינה עדיין בכחה והולד ראשון ושני אינו בריא: והא תנא ליה רישא אם התחילו אין מפסיקין. וגבי תפלה קיימינן ולמה ליה למיהדר למיתני ואין מפסיקין לתפלה: אתאן לדברי תורה. ומילתא אחריתי נקט: חברים העוסקין בתורה מפסיקין. תורתן לקריאת שמע דזמנה דאוריי' ובשכבך ובקומך ואין מפסיקין לתפלה: אבל אנו. הואיל ומפסיקין תורתנו לאומנתנו כ''ש שנפסיק לתפלה: עיבור שנה. שהיו עולים שבעה לעלייה ונושאין ונותנין אם השנה ראויה וצריכה להתעבר כדאמר בסנהדרין (יא:) על האביב ועל פירות האילן ועל התקופה: מתני' שמא ישכח ויצא. משתחשך: ולא יפלה את כליו. מבער כנים מבגדיו דמתרגמינן בערתי פליתי (דברים כו) ולקמן (יב.) מפרש טעמא: ולא יקרא לאור הנר. בספר שמא יטה הנר להביא השמן לפי הפתילה שידלק יפה ונמצא מבעיר בשבת: החזן. חזן הכנסת המקרא שבעה הקוראים בתורה ופעמים שאינו יודע היכן צריכין לקרות למחר ורואה היכן קורין תינוקות של בית רבן בשבת זו והן קורין בסדר לאור הנר בבית הכנסת ויודע שהיא פרשה של שבת זו ל''א חזן מלמד תינוקות ורואה היכן יתחילו למחר והיכא יסיימו פרשיותיהן: כיוצא בו. לעשות הרחקה לעבירה אמרו: לא יאכל הזב עם הזבה. וכ''ש טהור עם הזבה: מפני הרגל עבירה. מפני שמתוך שמתיחדין יבא לבעול זבה שהיא בכרת: גמ' לא יעמוד אדם ברה''י ויושיט פיו וראשו לרה''ר לאחוז כלי ולשתות גזרה שמא יוציא הכלי אליו ונמצא מתחייב חטאת: (רש"י)

תוספות ולא תחת חבר. פירש בקונטרס חבר פרסיים ול''נ דפרסיים היו בבבל מימות כורש כדפירש''י בפ''ב דגיטין (דף יז.) וחברים בימי רבי יוחנן אתו לבבל כדאמר בהבא על יבמתו (יבמות סג:) ועוד דאמרינן בקדושין (עב.) הראני פרסיים דומין לחיילות בית דוד הראני חברין דומין למלאכי חבלה משמע דחברי אומה אחרת היא והא דאמר בפרק ב' דגיטין (דף ז.) אתא חברא שקל שרגא מקמייהו אמר רחמנא או בטולך או בטולא דבר עשו למימרא דבני אדומים מעלי מפרסיים והתניא אלהים הבין דרכה וגו' ידע הקב''ה שאין ישראל יכולים לקבל רוב גזרותיו של עשו הרשע עמד והגל' אותם לבבל לאו משום דחברים היו פרסאי אלא עיקר היו הפרסיים והחברים שביניהם היו כפופין להן ומשני הא מקמי דאתו חברי לבבל היו פרסאי מעלו מרומאי והא דקאמר או בטולך או בטולא דבר עשו בתר דאתו חברי לבבל בימי ר' יוחנן כדמוכח בהבא על יבמתו (יבמות סג:) והרשיעו את הפרסיים דרומיים מעלי מפרסאי ורש''י פירש שם דאתו חברי לבבל פרסיים בימי כורש ול''נ כדפרישי' דהא בימי רבי יוחנן אתו חברי ופרסיים בימי כורש וכדמוכח בקדושין (דף עב.) דלאו אומה אחת הן והר''ר יעקב מקורביל מפרש דחברים היו משרתים מפרסיים דומים למלאכי חבלה לפי שלובשים בגדים שחורים ורחבים והיינו דשקל הכומר שרגא להביא לע''ז שלהן: כגון אנו מפסיקין בין לקריאת שמע בין לתפלה. והא דאמר ליה רבי זירא לרבי ירמיה מסיר אזנו משמוע תורה וגו' וי''ל תורתו היתה אומנתו או עדיין לא היתה שעה עוברת: כגון רבי שמעון בן יוחי וחבריו. והא דאמר לקמן (דף לנ:) כי הוה מטי (זמן תפלה) לביש ומכסי ומצלי ההוא מצלי היינו ק''ש: בעיבור שנה. שלא יתקלקלו המועדות: שמא ישכח ויצא. אליבא דרבא דאמר לא גזרי גזירה לגזירה אין לפרש שמא ישכח המחט דאפילו יצא ליכא איסור דאורייתא כדאיתא בפ''ב דב''ק (דף כו:) הכיר בה ושכחה לענין שבת פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה אלא שמא ישכח את המחט להצניעו עד שיהיה שבת ולבסוף כשיזכור את המחט ישכח שהוא שבת ויצא: לא יעמוד אדם ברה''ר וישתה ברה''י. בהמוצא תפילין (נ. ירובין דף צט.) מוקי לה בחפצים הצריכים לו ודברי הכל פי' אפי' רבנן דאמרי עומד אדם בר''ה ומטלטל ברה''י הכא מודו דכיון דצריך לשתות איכא למיחש שמא יביאם אצלו וא''ת השתא נמי כי יכניס ראשו ורובו אמאי שרי הא מפיק מרה''י לרה''ר שלוקח ברה''י ונחית בבטנו ברה''ר דהכי אמר התם השתין מים ורק חייב חטאת ויש לומר דבליעתו היינו הנחתו ואין לחוש במה ששוב נכנסים לתוך מעיו כדאמר (לקמן דף כ.) הוציא דיו לכתוב ב' אותיות וכתבן כשהוא מהלך חייב דכתיבתן זו היא הנחתן ואתי שפיר הא דפרק אמרו לו (כריתות דף יג:) יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד' חטאות ואשם אחד רבי מאיר אומר אף אם היתה שבת והוציאו בפיו חייב והשתא היכי תני ר''מ הוצאה דלא מחייב עלה עד שתנוח במעיו בהדי הנהו (תוספות)

רשב"א מהא דאמר רב אשי לוזיף מר וליפרע איכא למשמע דאפילו קבל עליו תענית ואמר יום זה לוה ופורע, דאי לא היכי אמר ליה להדיא לוזיף דמנא ליה דלא אמר יום זה. וכן כתב הראב"ד ז"ל במסכת תענית. אבל שמעתי שאין כן דעת רבותינו הצרפתים בעלי התוספות ז"ל, דכל שאמר יום זה אינו לוה. וסבור אני ששמעתי מפי מורי הרב זכרונו לברכה דהא דרב אשי מדת נדיבות ומוסר היה, שהיה מחזר שיאכל אצלו ואמר לו שמא לא יום זה אמרת ולוה ותפרע. והראשון נראה עיקר, דהא אפילו באומר סלע זו לצדקה כל שלא באת ליד גבאי לוה ופורע. (רשב"א)

דף יא - ב

וכן בגת איבעיא להו כרמלית מאי אמר אביי היא היא רבא אמר היא גופה גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה אמר אביי מנא אמינא לה דקתני וכן בגת מאי גת אי רשות היחיד תנינא אי רשות הרבים תנינא אלא לאו כרמלית רבא אמר וכן בגת לענין מעשר וכן אמר רב ששת וכן בגת לענין מעשר דתנן שותין על הגת בין על החמין בין על הצונן ופטור דברי ר' מאיר ר' אלעזר בר' צדוק מחייב וחכ''א על החמין חייב על הצונן פטור מפני שהוא מחזיר את המותר תנן לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה שמא ישכח ויצא מאי לאו דתחובה לו בבגדו לא דנקיט ליה בידיה ת''ש לא יצא החייט במחטו התחובה לו בבגדו מאי לאו בערב שבת לא כי תניא ההיא בשבת והתניא לא יצא החייט במחטו התחובה בבגדו בע''ש עם חשיכה הא מני רבי יהודה היא דאמר אומן דרך אומנתו חייב דתניא לא יצא החייט במחטו התחובה לו בבגדו ולא נגר בקיסם שבאזנו ולא סורק במשיחה שבאזנו ולא גרדי באירא שבאזנו ולא צבע בדוגמא שבצוארו ולא שולחני בדינר שבאזנו ואם יצא פטור אבל אסור דברי ר''מ ר' יהודה אומר אומן דרך אומנתו חייב ושאר כל אדם פטור תני חדא לא יצא הזב בכיסו ואם יצא פטור אבל אסור ותניא אידך לא יצא ואם יצא חייב חטאת אמר רב יוסף לא קשיא הא ר''מ הא ר' יהודה א''ל אביי אימור דשמעת ליה לרבי מאיר במידי דלאו היינו אורחיה במידי דהיינו אורחיה מי שמעת ליה דאי לא תימא הכי אלא מעתה הדיוט שחקק קב בבקעת בשבת לר''מ הכי נמי דלא מחייב אלא אמר רב המנונא לא קשיא כאן בזב בעל שתי ראיות כאן בזב בעל ג' ראיות מ''ש זב בעל שתי ראיות דחייב דמיבעי ליה לבדיקה זב בעל ג' נמי מיבעי ליה לספירה לא נצרכא אלא לבו ביום והא מיבעי ליה כדי שלא יטנפו כליו א''ר זירא האי תנא הוא דאמר כל אצולי טינוף לא קא חשיב דתנן הכופה קערה על הכותל אם בשביל שתודח הקער' הרי זה בכי יותן אם בשביל

רש"י וכן בגת. לקמיה מפרש לה: כרמלית. כגון בקעה דמדרבנן הוא דאסור להכניס ולהוציא: מהו. לעמוד ברה''י או ברה''ר ויושיט ראשו לכתחלה לתוכו וישתה: היא היא. כשם שאסרנו זו במשנתנו כך זו אסורה: היא גופה. אפי' יוציא הכלי מתוכה לרשות היחיד או מתוכה לרה''ר מדרבנן בעלמא הוא: ואנן ניקום ונגזור. הושטת ראשו אטו הוצאת כלי: אי נימא רה''י. כגון גבוה י' וקאמר דלא יעמוד ברה''ר וישתה לתוכה תנינא: ואי רה''ר. כגון אינה גבוה ג': לענין מעשר. דשתיה על הגת ממש שלא עקרו משם להוציאו חוצה הויא שתיית עראי ופטור ממעשר כל זמן שלא ירד לבור שהוא גמר מלאכתו למעשר אבל להוציאו משם הוי קבע שאין בדעתו להחזיר המותר ואע''ג דלא נגמר מלאכתו למעשר אסור: בחמין. שמזגו בחמין שוב אינו ראוי להחזיר המותר שלא יחמיץ את היין מחמת החמין: מאי לאו דתחובה בבגדו. שאין דרך הוצאה בכך ואפי' הוציאה לרשות הרבים משחשכה שבות בעלמא הוא וקא גזור סמוך לחשכה אטו חשכה אלמא גזרינן לאיסור שבת גזירה לגזירה: כי תניא ההיא. בשבת עצמה דחדא גזירה איכא גזירה תחובה בבגדו אטו היכא דמפיק בידים: אומן. המוציא דרך אומנתו שהוא רגיל לצאת לפרקים כן בחול חייב דהשתא לדידיה ליכא אלא חדא גזירה דגזרינן סמוך לחשכה אטו חשכה: בקיסם שבאזנו. קיסם ארוך ושוה כעין סרגלא שמשרטטין בה ספרים שקורין ויר''א {סרגל} בלע''ז ובו משוין את הנסרים כדרך נגרים שלנו משוים בנטיית קו ולי נראה שכל השנויין כאן אינו אלא שנותנין אותו בני האומנות עליהן בצאתם לשוק כדי שיכירו מאיזו אומנות הוא וישכרוהו למלאכה: סורק. בגדים שקורין פיליר''ש {פולונ"ש: כובסים (הדורכים או הלוחצים או החובטים בבד כדי לאשפרו)} : במשיכה. הוא קושר הקוצים שקורין קרדונ''ש {פירות של קרדה [הקרדה היא אחד הקוצים בשכיחים ביותר בצרפת, ולפעמים משתמשים בשמה כדי להצביע על קוצים סתם]} וגם את הבגד תופר ומחבר בו ב' ראשין כשמותחו על יתדות האומנות לחובטו במקלות לזקוף את שערו: אירא. הוא צמר או צמר גפן שסותם בו פי הקנה לאחר שהניח בתוכו פקעויות הערב ומשייר בנקב מלא חוט לאריג וזורקו לקנה והפקיע מתגלגל לתוכו ולצאת אינה יכולה שנסתם הנקב: דוגמא. מעט צמר צבוע אדום ומעט צבוע שחור וכן בכל מיני צבע שמראה בהם דוגמא לאחר כזה תרצו או כזה תרצו: כיס. שעושין לזב וקושרו לפי האמה לקבל בו את הזוב: הא רבי יהודה. דזו דרך הוצאתו בחול: במידי דלאו היינו אורחיה. כגון כל אלו השנוין למעלה אין דרך הוצאתו אלא ביד אפילו לאומן אלא בשעה שהוא רוצה להכריז לעצמו שהוא אומן אבל כיס לזב אין דרך הוצאתו אלא בכך מי שמעת ליה דפטור: דאי לא תימא הכי. דמודה ר''מ במי שכל דרכו בכך: הדיוט שחקק קב בבקעת. הואיל ואינו אומן ואין דרך חקיקה בכך הכי נמי דפטור לרבי מאיר א''כ לא מחייב ר' מאיר בשבת אלא אומנין אלא על כרחיך הואיל וכל דרך חקיקתו של זה בכך מיחייב והכא נמי הואיל וכל דרך הוצאה זו לזה בכך חייב: זב בעל שתי ראיות. חייב לפי שהכיס צריך לו לבדוק עצמו אם יראה עוד שלישית ויהיה זב גמור לקרבן וכיון דצריכה לו הויא ליה לדידיה דרך הוצאתו בכך: מיבעי ליה לספירה. דכתיב (ויקרא טו) וכי יטהר הזב וספר לו שבעת ימים ז' נקיים וצריך הוא לכיס לברר לו היום בנקיות שאילו יראה באחד מהן יסתור את הכל דבעינן רצופין דכתיב לטהרתו טהרה אחת לכולן שלא תהא טומאה מפסקת ביניהן: לבו ביום. באותו יום שבת ראה הראיה שלישית דשוב אינו צריך לכיס כל אותו היום שאין אותו יום ממנין הנקיים: לא חשיב. הלכך לאו דרך הוצאה היא לו: כפה קערה על הכותל. שיורדין גשמים עליו: הרי הוא בכי יותן. דאחשבינהו להנך משקין הראה בדעתו שצריך להן ואע''ג דלא ניחא ליה נפילה שנפלו על הפירות לאחר זמן הוי מוכשרין דתנן (מכשירין פ''א) כל משקה שתחלתו לרצון אע''פ שאין סופו לרצון מכשיר: (רש"י)

תוספות דמחייב בשעת בליעה אלא אהוצאה מחייב נמי בשעת בליעה כדפרישית ורש''י תירץ בענין אחר בהמוצא תפילין (עירובין דף צט:) ובפ''ב דעירובין (דף כ. ושם) פירשתי ונראה דאע''ג דהלכה כר''מ בגזרותיו בהא דאמר לא יעמוד ברה''ר ומטלטל ברה''י או איפכא לית הלכתא כוותיה אלא כרבנן דשרו כדמוכח בהמוצא תפילין (שם דף צח:) דאמר מתני ליה רבי חנינא בר שלמיא לחייא בר רב קמיה דרב לא יעמוד כו' א''ל שבקת רבנן ועבדת כר''מ: אמר אביי מנא אמינא לה. דגזרינן גזירה לגזירה דוקא בהוצאה גזר אביי וכל הנהו דמייתי ראייה איירי בהוצאה אבל בעלמא לא גזר דהא בריש ביצה (דף ג.) פריך אביי למאן דגזר ביצה שנולדה בי''ט אטו פירות הנושרים היא גופה גזירה ואנן ניקום כו': אלא לאו כרמלית. ואע''ג דאין כרמלית בכלים האי גת כיון דמחובר לקרקע לא שמיה כלי: ואם יצא פטור אבל אסור דברי ר''מ. והא דתנן בפרק במה אשה (לקמן דף סב.) ואם יצאה אשה במחט הנקובה חייבת חטאת התם לגמרי דרך הוצאה בכך וכן גבי הא דאמר ר''מ אם שכח והוציאה בפיו חייב התם נמי דרך להוציא המאכל בפה: כל אצולי טינוף לא קא חשיב. אע''ג דהוי אורחי' בכך כיון דלא הוי אורחיה אלא משום אצולי טינוף לא חשבינן הוצאה כי אורחיה תדע דהא הכופה קערה בשביל שלא ילקה הכותל אינו בכי יותן אע''ג דניחא ליה שנופלים המים ברחוק מן הכותל ע''י הקערה כיון דלא ניחא ליה אלא משום אצולי טינוף לא חשבינן ניחותא לגבי הכשר ה''נ לא חשיב הוצאה כי אורחיה ופריך התם לא ניחא ליה בהני משקין כלל הכא ניחא ליה בהאי כיס לקבולי בי' זיבה ובכה''ג שמקבל מים לאצולי טינוף חשוב משקה לרצון כדמוכח מסיפא וכי היכי דחשיב משקין המתקבלין אע''ג דלאצולי מטינוף משום דאחשבינהו קבלתן ה''נ חשיב כיס המקבל זיבה לאצולי מטינוף הוצאה כי אורחיה: (תוספות)

רשב"א אמר אביי היא היא. דקסבר אביי דכולא חדא גזירה היא, דכל כי הני אי לא הא לא קיימי הא. ואיכא נוסחאי דכתיב בהו הכין בהדיא. ולרבא נמי איכא דוכתא דגזר נמי בכי האי גוונא, דאמרינן בפרק במה אשה יוצאה (לקמן סד, ב) כל שאסור לצאת לרשות הרבים אסור לצאת לחצר, ואפילו בדברים שאם יצא בהם לרשות הרבים פטור דאינו אלא מדרבנן, וטעמא התם מפני שהדבר קרוב הוא לבא לידי פשיעה, לפי שאין האשה עשויה לפשוט תכשיטיה כשיוצאה לחוץ וכן האיש להניח כליו שרגיל בהן. והיינו נמי טעמא דתפילין דאמרינן לקמן (יב, א) דמותר לצאת בהן בערב שבת, וקא יהיב טעמא משום דאדם עשוי למשמש בהן בכל שעה, ואילו לרבא למאי איצטריכא להאי טעמא, דהא לדידיה כל שאילו יוצא בשבת ליכא אלא איסורא דרבנן לא גזרינן ביה בערב שבת, ומאי שנא ממחט התחובה בבגדו לר' מאיר, אלא דטעמא כדאמרן דקרוב הוא לבא לידי פשיעה לפי שהתפילין דרך מלבוש הוא ואין דרך אדם לפושטן כשיוצא לחוץ, והלכך אי לאו דמצוה למשמש בהן בכל שעה הוה אסרינן לצאת בהן בערב שבת. הא דאמרינן: וכן בגת לענין מעשר. פירש רבנו חננאל ז"ל וז"ל: כשם שהעומד ברשות הרבים ושותה ברשות היחיד אינו מותר לו לשתות אלא אם כן יכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה שאם ישארו לו המים מותר להחזירן במקומן, וכן בגת לענין מעשר אינו מותר לו לשתות מן היין שבגת קודם שיעשר אלא אם הן צוננין שיתכן לו להחזיר המותר. אבל בחמין שמפסידין את היין דאי אפשר לו להחזיר המותר אסור, שמזגו לחמין וקבע למעשר אסור. (רשב"א)

דף יב - א

שלא ילקה הכותל אינו בכי יותן מי דמי התם לא קא בעי להו להני משקין כלל הכא קא בעי להו להאי כיס לקבולי ביה זיבה הא לא דמיא אלא לסיפא עריבה שירד דלף לתוכה מים הניתזין והנצפין אינן בכי יותן ושבתוכה הרי זה בכי יותן אלא אביי ורבא דאמרי תרווייהו ל''ק הא ר' יהודה והא ר' שמעון תני דבי רבי ישמעאל יוצא אדם בתפילין בע''ש עם חשיכה מאי טעמא כיון דאמר רבה בר רב הונא חייב אדם למשמש בתפילין כל שעה ושעה ק''ו מציץ מה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה {שמות כח-לח} והיה על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו ממנו תפילין שיש בהן אזכרות הרבה על אחת כמה וכמה הלכך מידכר דכיר להו תניא חנניא אומר חייב אדם למשמש בבגדו ע''ש עם חשכה אמר רב יוסף הלכתא רבתי לשבת. לא . יפלה את כליו כו': איבעיא להו לא יפלה את כליו ביום שמא יהרוג ורבי אליעזר היא דתניא אמר רבי אליעזר ההורג כינה בשבת כאילו הורג גמל ולא יקרא לאור הנר שמא יטה או דילמא תרוייהו שמא יטה ת''ש אין פולין ואין קורין לאור הנר מי אלימא ממתניתין ת''ש אין פולין לאור הנר ואין קורין לאור הנר אלו מן ההלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון ש''מ דתרוייהו שמא יטה ש''מ אמר רב יהודה אמר שמואל אפילו להבחין בין בגדו לבגדי אשתו אמר רבא לא אמרן אלא דבני מחוזא אבל דבני חקליתא מידע ידעי ודבני מחוזא נמי לא אמרן אלא דזקנות אבל דילדות מידע ידיעי ת''ר אין פולין ברה''ר מפני הכבוד כיוצא בו אמר (רב) יהודה ואמרי לה רבי נחמיה אין עושין אפיקטויזין ברה''ר מפני הכבוד ת''ר המפלה את כליו מולל וזורק ובלבד שלא יהרוג אבא שאול אומר נוטל וזורק ובלבד שלא ימלול אמר רב הונא הלכה מולל וזורק וזהו כבודו ואפי' בחול רבה מקטע להו ורב ששת מקטע להו רבא שדי להו לקנא דמיא אמר להו רב נחמן לבנתיה קטולין ואשמעינן לי קלא דסנוותי תניא רשב''א אומר אין הורגין את המאכולת בשבת דברי ב''ש וב''ה מתירין וכן היה רשב''א אומר משום רשב''ג אין משדכין את התינוקות לארס ולא את התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות ואין מנחמין אבלים ואין מבקרין חולין בשבת דברי בית שמאי וב''ה מתירין: ת''ר הנכנס לבקר את החולה אומר שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא ור''מ אומר יכולה היא שתרחם

רש"י שלא ילקה כו'. דהיינו אצולי טינוף לא חשיב ליה הך כפיי': מי דמי. הא לא ניחא ליה בהנך משקין כלל וברצונו לא ירדו ונהי נמי דכפיית קערה חשיבא ליה אנן חשיבותא דמשקין בעינן וכפייה זו אינה אלא לגלות עליהן שאינו חפץ בהן אבל הכא לענין שבת אחשיבותא דהוצאה קפדינן והך הוצאה דכיס חשיבא דקא מיבעי ליה להציל על בגדיו: הא לא דמיא. ע''כ אם להכשר זרעים באת לדמויה לא תדמיה אלא להך: שירד דלף לתוכה כו'. משנה היא במסכת מכשירין (פ''ד משנה ה) השנויה אחר הסיפא דהכופה את הקערה והכי תנן עריבה שירד הדלף לתוכה כו' הניחה שירד הדלף לתוכה מים הניתזין והצפים ב''ש אומרים בכי יותן וב''ה אומרים אינם בכי יותן נטלה לשופכה אלו ואלו מודים שהן בכי יותן ומ''מ יש לשמוע מהך סיפא כדגרסינן בספרים (וכב''ה) נתנה לעריבה זו שירד הדלף לתוכה אע''ג דאצולי טינוף הוא אפילו הכי מדלא כפאה גלי דעתי' דאחשבינהו לקבלן והוו חשובים אותן שבתוכה והך הוצאה נמי אחשבה לקבולי בהאי כיס האי זיבה אע''ג דבזיבה לא ניחא ליה אנן לחיובי אהוצאת זיבה לא מהדרינן אלא אהוצאת כיס: הניתזין. למרחוק: והצפין. מלמעלה כשהיא מלאה: אינן בכי יותן. דלא ניחא ליה בהו: הא רבי יהודה. דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה שברצונו לא תעשה ואינו צריך לעיקר (תחלתה) [תכליתה] כי הכא שאינו צריך לזיבה זו שעל ידה בא הכיס הזה ואעפ''כ חייב עליה ופלוגתייהו בהמצניע (לקמן דף צג:) גבי מוציא המת במטה חייב ואע''ג דהוצאת המת לא ניחא ליה ביה ור''ש פוטר: עם חשיכה. ולא חיישינן דילמא נפיק בהו משתחשך: והיה על מצחו תמיד. קרא יתירא הוא להך דרשה דהא כבר קבע ליה מקום והיה על מצח אהרן: למשמש בבגדו. שלא יהא כרוך בשום דבר פן יוציאנו: הלכתא רבתי. דבר גדול יש כאן להפרישו מאיסור שבת: שמא יהרוג. וביום נמי עסקינן ולאור הנר דמתני' אלא יקרא קאי: כהורג גמל. כלומר דגדול מאד: או דילמא. לאור הנר דקתני אתרוייהו קאי ותרוייהו שמא יטה אבל ביום שפיר דמי: מי אלימא ממתניתין. דקתני לאור הנר בסוף ואפ''ה מספקא לן דאיכא לפלוגי בהו ולמימר דלאור הנר אלא יקרא קאי הכא נמי איכא למימר דאין פולין אפילו ביום ולאור הנר אאין קורין קאי: ת''ש. דקתני לאור הנר בתרוייהו: בני מחוזא. מפנקי ולא עבדי מלאכה ובגדיהם רחבים כשל אשה וצריכים עיון: מידע ידעי. שבגדי האנשים קצרין שעוסקין בשדות במלאכה ושל נשים רחבים בתי יד שלהן: דזקנות. קצרים במקצת ושל אנשים מעונגין רחבים ודומין זה לזה וגזרינן שמא יטה: אבל דילדות. רחבים הרבה ואין של אנשים דומין להם: ברה''ר. בחול: מפני הכבוד. של עוברין שלא ימאסו: אפיקטויזין. הקאה גומיטא {וומיט"א: סם הקאה} בלע''ז כך מצאתי: מולל וזורק. בשבת מולל להתיש כחן שלא יחזרו אליו ובלבד שלא ימלול בדוחק ויהרוג דסבירא ליה הריגת כינה שבות ואבא שאול כר''א ומחייב חטאת הלכך גזרינן מלילה שלא יהרוג: מקטע להו. הורגן ובשבת: לקנא. ספל: מאכולת. כינה: מתירין. כדמפרש טעמא בפרק שמונה שרצים (לקמן דף קז:) מאילים מאדמים דמשכן מה אילים פרים ורבים אף כל שפרה ורבה וכינה אינה פרה ורבה אלא מבשר אדם היא שורצת: וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר. דבהני נמי פליגי ב''ש וב''ה: אין משדכין. בשבת משום ממצוא חפצך: וב''ה מתירין. דקא סברי חפצך ולא חפצי שמים: ואין מנחמין. משום דמצטער עם המצטערין: שבת היא מלזעוק. צריך להרחיב דעתם בתנחומים שלא יצטערו: יכולה היא שתרחם. אם תכבדוה מלהצטער בה: (רש"י)

תוספות ושבתוכה הרי זה בכי יותן. אין זה במשנה אלא שהש''ס מדקדק מדנקט הניתזין והניצפין אינן בכי יותן משמע הא שבתוכה הרי הן בכי יותן: שמא יהרוג. פירש הרב יוסף מאורליינ''ש דכינה היינו שחורה הקופצת דכתיב והך את עפר הארץ והיה לכנים (שמות ח) ודרך שחורה הקופצת לצאת מן הארץ ובזאת נחלקו עליו רבנן אבל פרעוש היא הכינה הרוחשת וחייב עליה אפילו לרבנן כדאמרי' בפ' שמונה שרצים (לקמן דף קז: ושם) ואין נראה לר''ת דאמרינן במדרש אף כי אנוש רמה אלו כנים שבראש ובנדה פ''ב (דף כ:) שלח לה מסריקותא מקטל קלמי ופי' בקונטרס מסרק להרוג כנים ואין דרך שחורה הקופצת להיות בראש ועוד בברכות (פ''ז דף נא:) אמרינן ממהדורי מילי ומסמרטוטי קלמי ודרך כנים לבנות הרוחשות להיות בסמרטוטי מבגדים ישנים ועוד דפרעוש אמר לקמן בפרק שמונה שרצים (דך קז:) שהוא פרה ורבה וכינה הרוחשת אינה פרה ורבה אלא באה מזיעת אדם לכך נראה לר''ת דשחורה הקופצת היא פרעוש וחייב עליה לכ''ע וכינה הרוחשת שרי להרוג כב''ה המתירין ובקונטרס נמי פירש בסמוך דרבה מקטע להו בשבת: מי אלימא ממתניתין. והפושט ס''ד דברייתא דרכה לפרש טפי ממתניתין ועוד דבברייתא קתני אין פולין ואין קורין משמע טפי דקאי לאור הנר אתרוייהו מבמתני' דקתני ולא יפלה את כליו: אפילו להבחין בין בגדו לבגדי אשתו. דרכן היו להיות שוין מכאן נראה לאסור להבחין בין בגדו לבגדי חברו לאור הנר: נוטל וזורק ובלבד שלא ימלול. נראה לפרש דאבא שאול כרבנן וגזר מלילה דכינה אטו מלילה דפרעוש ומלילה דפרעוש שמא יהרוג וכולה חדא גזירה היא ורש''י פי' דכר' אליעזר סבירא ליה וקשה דמשמע דרבי אליעזר סבירא ליה דלפלות נמי אסור דקאמר לעיל לא יפלה שמא יהרוג ור' אליעזר היא ומיהו י''ל דלעיל לא קאי. הכי: רבה מקטע להו. מפרש ריב''א בחול וקאי אדרב הונא דקאמר זהו כבודו אפילו בחול ואנן סמכינן ארש''י דפי' בשבת וקיימא כבית הלל דשרו בסמוך: (תוספות)

רשב"א מדאמרינן: מולל וזורק וזהו כבודו ואפילו בחול. ולא קאמר ובלבד שלא יהרוג, שמעינן מינה דמשום כבודו בלחוד קאמר, אבל אם בא להרוג ואפילו בשבת מותר. ומ"ד ובלבד שלא ימלול ובלבד שלא יהרוג רבי אליעזר היא דאמר הורג כנה כהורג גמל, ולא קיימא לן כוותיה דמדבית שמאי הוא, וקיימא לן כבית הלל דמתירין להרוג מאכולת, ורבא נמי דשדי להו לקנא דמיא ורב נחמן דאמר לבנתיה קטלן, בשבת הוי, דדבר הלמד מענינו הוא. וכן מוכח בירושלמי (פ"א, ה"ג). וטעמא דכנה שמותר להורגה לפי שאינה פרה ורבה דאינה גדלה אלא מן הזיעה, ואנן מאילים ילפינן כדאיתא בריש פרק שמונה שרצים (לקמן קז, ב) מה אילים שפרים ורבים אף כל שפרה ורבה, ומכאן אמרו שם דאסור להרוג פרעוש בשבת לפי שהוא פרה ורבה. ופרעוש יש שפירשו אותו המין השחור שנקרא בערבי בורגות. ויש שאמרו שאותו המין הנקרא בורגות אינו פרה ורבה ואינו נעשה אלא מן העפר, ועל כן פירש כאן ר"ח ז"ל שהכנה היא הפרעוש, לפי שכתיב (שמות ח, יב) והך את עפר הארץ והיה לכנים, אלמא הכנה היא דהוה מן העפר. ואלא מיהו אי אפשר לומר שהיא הפרעוש הנזכר בגמרא, דהא משמע התם בפרק שמונה שרצים שהפרעוש הוא מין שפרה ורבה ואסור להורגו, ולא נחלקו בו רבי אליעזר ורבי יהושע אלא לצודו לפי שאין במינו ניצוד אבל להורגו כולי עלמא מודו דאסור. ואפשר שאותו פרעוש מין רחש אחר הוא שפרה ורבה ולא הבורגות. והרמב"ן ז"ל (בסוגיין) כתב שהבורגות מותר לצודו ולהורגו שבכלל מאכולת הוא. ומסתברא ודאי הכין, מדאיבעיא לן היכי קתני אין פולין כדי שלא יהרוג ואין קורין לאור הנר ור' אליעזר היא דאמר ההורג כינה בשבת כהורג גמל, או דילמא אין פולין לאור הנר קאמר אבל כדי שלא יהרוג לא, כלומר: דמותר להרוג ודלא כרבי אליעזר, ואסיקנא דאין פולין לאור הנר קאמר הא ביום שרי, דאלמא משום שמא יהרוג לא דמותר להרוג, ואם איתא דאסור להרוג בורגות הרי אותו המין מצוי בבני אדם ככנה ואם כן יהא אסור לפלות כליו אפילו ביום כדי שלא יהרוג, אלא ודאי משמע מהכא דאותו המין מותר להרגו. (רשב"א)

דף יב - ב

רבי יהודה אומר המקום ירחם עליך ועל חולי ישראל רבי יוסי אומר המקום ירחם עליך בתוך חולי ישראל שבנא איש ירושלים בכניסתו אומר שלום וביציאתו אומר שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא ורחמיו מרובין ושבתו בשלום כמאן אזלא הא דאמר רבי חנינא מי שיש לו חולה בתוך ביתו צריך שיערבנו בתוך חולי ישראל כמאן כר' יוסי ואמר רבי חנינא בקושי התירו לנחם אבלים ולבקר חולים בשבת אמר רבה בר בר חנה כי הוה אזלינן בתריה דרבי אלעזר לשיולי בתפיחה זימנין אמר המקום יפקדך לשלום וזימנין אמר (ליה) רחמנא ידכרינך לשלם היכי עביד הכי והאמר רב יהודה לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי ואמר רבי יוחנן כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי שאני חולה דשכינה עמו דאמר רב ענן אמר רב מנין ששכינה סועד את החולה שנאמר {תהילים מא-ד} ה' יסעדנו על ערש דוי תניא נמי הכי הנכנס לבקר את החולה לא ישב לא על גבי מטה ולא על גבי כסא אלא מתעטף ויושב לפניו מפני ששכינה למעלה מראשותיו של חולה שנאמר ה' יסעדנו על ערש דוי ואמר רבא אמר רבין מנין שהקב''ה זן את החולה שנאמר ה' יסעדנו על ערש דוי: ולא יקרא לאור הנר: אמר רבה אפילו גבוה שתי קומות ואפי' שתי מרדעות ואפילו עשרה בתים זו על גב זו חד הוא דלא ליקרי הא תרי שפיר דמי והתניא לא אחד ולא שנים אמר ר' אלעזר לא קשיא כאן בענין אחד כאן בשני ענינים אמר רב הונא ובמדורה אפי' עשרה בני אדם אסור אמר רבא אם אדם חשוב הוא מותר מיתיבי לא יקרא לאור הנר שמא יטה אמר ר' ישמעאל בן אלישע אני אקרא ולא אטה פעם א' קרא ובקש להטות אמר כמה גדולים דברי חכמים שהיו אומרים לא יקרא לאור הנר ר' נתן אומר קרא והטה וכתב על פנקסו אני ישמעאל בן אלישע קריתי והטיתי נר בשבת לכשיבנה בהמ''ק אביא חטאת שמנה א''ר אבא שאני ר' ישמעאל בן אלישע הואיל ומשים עצמו על דברי תורה כהדיוט תני חדא שמש בודק כוסות וקערות לאור הנר ותניא אידך לא יבדוק לא קשיא כאן בשמש קבוע כאן בשמש שאינו קבוע ואי בעית אימא הא והא בשמש קבוע ולא קשיא הא בדמשחא והא בדנפטא איבעיא להו שמש שאינו קבוע בדמשחא מהו אמר רב הלכה ואין מורין כן ור' ירמיה בר אבא אמר הלכה ומורין כן ר' ירמיה בר אבא איקלע לבי רב אסי קם שמעיה קא בדיק לנהורא דשרגא אמרה ליה דביתהו ומר לא עביד הכי אמר לה שבקיה כרביה ס''ל: באמת אמרו החזן כו': והאמרת רישא רואה מאי לאו לקרות לא לסדר ראשי פרשיותיו וכן אמר רבה בר שמואל אבל מסדר הוא ראשי פרשיותיו וכולה פרשה לא

רש"י בתוך חולי ישראל. שמתוך שכוללן עם האחרים תפלתו נשמעת בזכותן של רבים: שבנא איש ירושלים. אדם גדול היה בירושלים ושמו שבנא: רחמיו. של הקב''ה מרובים: שבתו בשלום. נוחו בשבתכם לשלום: בקושי התירו. מפני שמצטער: בתפיחה. בחולה: זימנין אמר לה. בלשון קדש וזימנין אמר לה בלשון ארמי והא לאו לענין שבת נקט: דשכינה עמו. ואין המתפלל צריך שיזדקקו לו מלאכי השרת להכניס תפלתו לפנים מן הפרגוד: סועד. סומך בתשות כחו ומשום רבינו יעקב סוער תרגומו של פוקד כלומר מבקר כמו ואת אחיך תפקוד לשלום (שמואל א' יז) ומתרגמי': ואת אחיך תסער לשלם ולהך לישנא גרסינן אל תקרי יסעדנו אלא יסערנו: מתעטף. מאימת שכינה כאדם היושב באימה ואין פונה לצדדין: ואפי' גבוה. דליכא למיחש להטייה דכיון דגזור לא פלוג למילתייהו: הא תרי שפיר דמי. שאם יבא להטות יזכירנו חברו: בשני ענינים. בשתי פרשיות הואיל וכל אחד מעיין לעצמו אין מכיר במעשה חבירו: במדורה. מדורת אש גדולה אסור דהואיל ויושבין רחוק זה מזה ועוד שזנבות האודים סמוכים להם אין זה מכיר בבא חבירו להבעיר ולחתות: מותר. לקרות לאור הנר שאינו רגיל להטות נר בחול מפני חשיבותו: שמש קבוע. לא יבדוק מפני שאימת רבו עליו אם ימצא בהן דבר מגונה ובודקן יפה וחיישינן להטיה: שאינו קבוע. לא רמיא עליה כולי האי: הא והא בשמש קבוע גרסי': בדנפטא. שהוא מסריח מותר לבדוק לאורו דלא אתי להטות: שמש שאינו קבוע בדמשחא מאי. כיון שאינו קבוע אינו מטה אפילו בחול והלכך בשבת מותר או דילמא בדמשחא הואיל ולא מאיס דרכו להטות בחול הוא: הלכה. דמותר: ואין מורין כן. שלא יזלזלו: קם שמעי'. דר' ירמיה דהוא שמש שאינו קבוע בבית רב אסי: אמרה ליה דביתהו. דרב אסי לרב אסי מר לא עביד הכי: כרביה. ר' ירמיה דאמר הלכה ומורין כן: ראשי פרשיות. ומריצן בפיו שמתוך שראש הפרשה שגורה בפיו הוא נזכר בכולה למחר ומסייע את שבעה הקורין בנקודה וטעמיה בלחש: (רש"י)

תוספות רבי יהודה אומר המקום ירחם עליך כו'. ק' לר''ת מה מועלת תפלה לר' מאיר ור' יהודה דקאמר בפ''ק דר''ה (ד' טז. ושם) הכל נידונים בר''ה וגזר דין שלהם נחתם ביוה''כ דברי ר''מ ר' יהודה אומר הכל נידונין בר''ה וגזר דין של כל אחד ואחד נחתם בזמנו בפסח על התבואה ואדם ביום הכפורים ר' יוסי אומר אדם נידון בכל יום ואמר התם אמר רב יוסף כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי כר' יוסי משמע דלר''מ ולר' יהודה לא מהניא צלותא וי''ל דהכא בשבת שבין ר''ה ובין יוה''כ איירי ולפי מאי דמשני התם איבעית אימא כדר' יצחק דאמר ר' יצחק יפה צעקה לאדם בין קודם גז''ד כו' אתי הכא שפיר: שבנא איש ירושלים. ר''ת לא גריס שבנא דשבנא רשע הוה ולא מסקינן בשמיה דשם רשעים ירקב כדאמר בפרק אמר להם הממונה (יומא דף לח:) אלא גרס שכנא דהוי נמי שם אדם כדאמר בסוטה (דף כא.) אלא כשכנא אחי הלל ונראה לר''י דשפיר גרס שבנא דאטו אם אחד רשע ושמו אברהם לא נקרא בשם זה אחר ואשכחן דתרי שבנא הוו כמו שמוכיח בישעיה (כב) דכתיב שבנא אשר על הבית וכתיב וקראתי לעבדי לאליקים וגו' וממשלתך אתן בידו וכתיב בתר הכי (שם לו) ויבא אליו אליקים אשר על הבית ושבנא הסופר משמע דשבנא אשר על הבית כבר מת והיה אליקים במקומו ושבנא הסופר היה אחר: שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי. לבד מגבריאל כדאמר בסוטה בריש אלו נאמרין (דף לג.) דאמר מר בא גבריאל ולמדו שבעים לשונות ליוסף ותימה דאפי' מחשבה שבלב כל אדם יודעים ולשון ארמי אין יודעים: לא ישב על גבי מטה ולא על ספסל. נראה דדוקא כשחולה שוכב בנמוך שלא ישב גבוה ממראשותיו של חולה: רבי נתן אומר קרא והטה. הכא ובמכות (דף ר:) גבי יהודה בן טבאי שהרג עד זומם ובהאשה רבה (יבמות דף צו:) גבי הא שנקרע ס''ת בחמתן לא פריך ומה בהמתן של צדיקים אין הקב''ה מביא תקלה כו' אומר ר''ת דלא פריך בשום מקום אלא גבי אכילת איסור שגנאי הוא לצדיק ביותר וההוא דערבי פסחים (כסחים דף קג: ושם) דר' ירמיה אישתלי וטעים קודם הבדלה והנהו דמס' ר''ה (דף כא.) דקאמר בסים תבשילא דבבלאי בצומא רבה דמערבא התם לא הוה מאכל איסור אלא השעה אסורה ובבראשית רבה אמרינן ר' ירמיה שלח לר' זירא חד טרסקל דתאנים ומסיק בין דין לדין מתאכל תאנתא בטבלא הא קאמר עלה ר' אבא בר זימנא בשם ר' אליעזר זעירא אם. הראשונים מלאכים אנו בני אינש ואם הם בני אינש אנו כחמורים ולא כחמורו של ר' פנחס בן יאיר: שמש שאינו קבוע בדמשחא מאי. ללישנא בתרא מבעי ליה ור''ת גריס הא והא בשמש שאינו קבוע איבעיא להו שמש קבוע בדמשחא מאי דשמש שאינו קבוע בודק יפה שלא יעבירוהו אבל קבוע לא מרתת שיעבירוהו בשביל כך כיון שהוקבע כבר: (תוספות)

רשב"א וכולה פרשה לא והתניא התינוקות מסדרין פרשיותיהן, ופרקינן: שאני תינוקות דאימת רבן עליהן. קשיא לי דקארי לה מאי קארי לה דפשיטא, דאי לא אדמהדר לאקשויי מברייתא דתינוקות ליקשי ליה ממתניתין דקתני אבל הוא לא יקרא עמהם, דאלמא הוא לא יקרא עמהם אבל הם קורין לעצמן ומשום דאימת רבן עליהם. ונראה לי דברייתא שמיעא ליה דהתינוקות מסדרין לעצמן אפילו כשאין רבן עומד עליהן, מדלא קתני התינוקות מסדרין פרשיותיהן בפני רבן, אלמא סדור כולה פרשה שרי, ומה לי הן בלא רבן ומה לי הן ורבן, ופריק שאני תינוקות דאע"ג דאין רבן מסדר עמהם ליכא למיחש משום דכל שעתא ושעתא אימת רבן עליהן. כך נראה לי. (רשב"א)

דף יג - א

מיתיבי רשב''ג אומר התינוקות של בית רבן היו מסדרין פרשיו' וקורין לאור הנר אי בעית אימא ראשי פרשיותיו ואי בעית אימא שאני תינוקות הואיל ואימת רבן עליהן לא אתי לאצלויי: כיוצא בו לא יאכל הזב: תניא ר''ש בן אלעזר אומר בוא וראה עד היכן פרצה טהרה בישראל שלא שנינו לא יאכל הטהור עם הטמאה אלא לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה כיוצא בו לא יאכל זב פרוש עם זב עם הארץ שמא ירגילנו אצלו וכי מרגילו אצלו מאי הוי אלא אימא שמא יאכילנו דברים טמאין אטו זב פרוש לאו דברים טמאין אכיל אמר אביי גזירה שמא יאכילנו דברים שאינן מתוקנין ורבא אמר רוב עמי הארץ מעשרין הן אלא שמא יהא רגיל אצלו ויאכילנו דברים טמאין בימי טהרתו איבעיא להו נדה מהו שתישן עם בעלה היא בבגדה והוא בבגדו אמר רב יוסף ת''ש העוף עולה עם הגבינה על השלחן ואינו נאכל דברי ב''ש ב''ה אומר לא עולה ולא נאכל שאני התם דליכא דיעות ה''נ מסתברא דהיכא דאיכא דיעות שאני דקתני סיפא רשב''ג אומר שני אכסניים אוכלין על שלחן אחד זה אוכל בשר וזה אוכל גבינה ואין חוששין ולאו אתמר עלה אמר רב חנין בר אמי אמר שמואל לא שנו אלא שאין מכירין זה את זה אבל מכירין זה את זה אסורים וה''נ מכירין זה את זה נינהו הכי השתא התם דיעות איכא שינוי ליכא הכא איכא דיעות ואיכא שינוי איכא דאמרי ת''ש רשב''ג אומר שני אכסניים אוכלין על שלחן אחד זה בשר וזה גבינה ואתמר עלה אמר רב חנין בר אמי אמר שמואל לא שנו אלא שאין מכירין זה את זה אבל מכירין זה את זה אסור והני נמי מכירין זה את זה נינהו התם דיעות איכא שינוי ליכא הכא איכא דיעות ואיכא שינוי ת''ש לא יאכל הזב עם הזבה משום הרגל עבירה ה''נ דיעות איכא שינוי ליכא ת''ש {יחזקאל יח-ו} אל ההרים לא אכל ועיניו לא נשא אל גלולי בית ישראל ואת אשת רעהו לא טמא ואל אשה נדה לא יקרב מקיש אשה נדה לאשת רעהו מה אשת רעהו הוא בבגדו והיא בבגדה אסור אף אשתו נדה הוא בבגדו והיא בבגדה אסור ש''מ ופליגא דר' פדת דאמר ר' פדת לא אסרה תורה אלא קורבה של גלוי עריות בלבד שנאמר {ויקרא יח-ו} איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה עולא כי הוי אתי מבי רב הוה מנשק להו לאחוותיה אבי חדייהו ואמרי לה אבי ידייהו ופליגא דידיה אדידיה דאמר עולא אפי' שום קורבה אסור משום לך לך אמרי נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב: תני דבי אליהו מעשה בתלמיד א' ששנה הרבה וקרא הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה ומת בחצי ימיו והיתה אשתו נוטלת תפיליו ומחזרתם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ואמרה להם כתיב בתורה {דברים ל-כ} כי הוא חייך ואורך ימיך בעלי ששנה הרבה וקרא הרבה

רש"י ואימת רבן עליהן. אין פושטין יד לשום דבר ואפי' בחול אלא על פי רבן: פרצה. גברה כמו ופרצת ימה וקדמה (בראשית כח): שלא שנינו לא יאכל טהור עם הטמאה. מפני הערוה לפי שלא הוצרכו לכך שכולן אוכלין חוליהן בטהרה היו ולא היו אוכלין עם נשותיהן טמאות: אטו זב פרוש לאו דברים טמאים קאכיל. והלא כל מגעו טמא: מעשרין הן. ולא גזרי' גזירה לגזירה: שתישן עם בעלה. במטה כגון שהוא טמא דליכא למיחש משום טהרה או בזמן הזה שאין בו טהרה מי חיישי' להרגל עבירה או דילמא כיון דאיכא היכרא מדכר דכירי: על השולחן. שאוכל עליו מותר להניח בשר העוף אצל הגבינה דקסברי בית שמאי בשר עוף בחלב לאו דאורייתא ולא גזרי' העלאה אטו אכילה: ואינו נאכל. עמו: וב''ה אומרים כו'. ש''מ דאסור: דליכא דיעות. שני בני אדם שיזכירו זה לזה וה''ה נמי דמצי לשנויי דליכא שינוי להיכרא ומיהו דעדיפא נקט דאפי' דיעות ליכא: שאין מכירין. דלא אתי חד למשקל מדחבריה ומיכל: אבל מכירין. אסור ואשה ובעלה [נמי] מכירין זה את זה וש''מ דאסור: שינוי ליכא. שאוכלין בדרך אכילה: איכא שינוי. שאין דרך לישן אלא בקירוב בשר כדכתיב שארה כסותה ועונתה ואמר מר שאר זה קירוב בשר שאם אמר אי איפשי אלא היא בבגדה והוא בבגדו יוציא ויתן כתובה במס' כתובות (פ''ד דף מח.): אל ההרים לא אכל. בפרק אלו הן הנשרפין בסנהדרין (דף פא.) מפרש ליה שלא נתפרנס בזכות אבות שלא הוצרך לכך לפי שהוא צדיק: מה אשת רעהו כו'. דאסור לן יחוד מן התורה בקדושין (פ''ד דף פ.) מאחיך בן אמך: ופליגא. דרב יוסף דפשט מדרשה דהאי קרא לאיסור אדרבי פדת: גילוי עריות. תשמיש ממש ושאר קורבה ואפי' קירוב בשר מדרבנן והיא בבגדה אפי' מדרבנן ליכא למגזר: (רש"י)

תוספות מיתיבי התינוקות של בית רבן מסדרין פרשיותיהן כו'. אומר הר''ם לפי' הקונטרס שפי' במתני' החזן רואה היכן התינוקות קורין לאור הנר הא דלא פריך ליה ממתני' משום דאיכא למימר דקורין באיסור ואין מוחין בידם אבל הכא דקתני מסדרין משמע שמותרין לעשות כן: רבא אמר רוב עם הארץ מעשרין הן. וא''ת האמרי' בפרק בתרא דסוטה (דף מח.) שיוחנן כהן גדול גזר על הדמאי לפי ששלח בכל גבול ישראל וראה שלא היו מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד וי''ל דה''ק שלא היו מפרישין כולם אלא תרומה גדולה אבל רובן היו מעשרים והא דחשו הכא טפי למיעוט מבמקום אחר משום דהויא מיעוט דשכיח טובא והיו הרבה נכשלים ומה שקשה דאביי אדאביי ודרבא אדרבא מפורש בפ''ב דכתובות (דף כד. ושם) גבי חיישינן לגומלים: מה אשת רעהו הוא בבגדו והיא בבגדה אסור. והתם סברא הוא לאסור לפי שיצרו תוקפו ומתגבר עליו ביותר ורש''י פי' אפי' ביחוד נמי אסור מדאורייתא ואין נראה דמשמע דרוצה לאסור יחוד בנדה תימה דיחוד דאסור מן התורה לא ילפי' מאשת איש ושרי בנדה כדכתיב סוגה בשושנים (סנהד' פ''ד לז.) והוא בבגדו והיא בבגדה דלא הוי אפי' באשת איש אלא מדרבנן אסור בנדה מהיקשא טפי הוה לן למיסר יחוד מהיקשא ולמישרי הוא בבגדו והיא בבגדה בלא יחוד כגון שפתח פתוח לרה''ר מסוגה בשושנים: ופליגא דר' פדת דא''ר פדת לא אסרה תורה אלא כו'. תימה מנא ליה דפליגי דילמא מדרבנן אסור אפי' הוא בבגדו ורש''י דפירש כאן כיון דמדאורייתא לא אסור אלא תשמיש ממש מדרבנן לא אסור אלא קירוב בשר לא נהירא דמסתמא לא פליגי אמתני' דלא יאכל הזב עם הזבה ועוד וכי לית ליה דאשת רעהו הוא בבגדו והיא בבגדה אסור ומפרש ר''ת דפליגא דר' פדת דכיון דלא אסרה תורה אלא קריבה של גילוי עריות בלבד א''כ אין לנו לאסור ולגזור אלא כעין שאסר הכתוב דהיינו דיעות בלא שינוי כגון לא יאכל הזב עם הזבה אבל הוא בבגדו והיא בבגדה דאיכא דיעות ושינוי לא יסבור ר' פדת דאפי' באשת איש הוא בבגדו והיא בבגדה שרי ור''י פי' ופליגא דר' פדת כיון דאית ליה דלא שייך לשון קריבה אלא בגילוי עריות ממש וא''כ ואל אשה נדה לא יקרב היינו תשמיש ממש שוב אין ללמוד בהיקש מאשת איש לאסור הוא בבגדו כו' לאפוקי לשון קריבה ממשמעותו ודוחק הוא דהא אשת רעהו לא טמא משמע תשמיש ממש ואפילו הכי אסרי' הוא בבגדו והיא בבגדה: ופליגא דידיה אדידיה. והוא היה יודע בעצמו שלא יבא לידי הרהור שצדיק גמור היה כדאמרינן בפרק ב' דכתובות ('ף יז.) דרב אדא בר אהבה מרכיב לה אכתפיה ומרקד א''ל רבנן אנן מהו למעבד הכי א''ל אי דמיא לכון כי כשורא לחיי ואי לא לא והספר לא חש לפרש ולהאריך כאן למה. היה עושה: (תוספות)

רשב"א תניא ר' שמעון בן אלעזר אומר בא וראה עד היכן פרצה טהרה בישראל. תוספתא (פ"א, ה"ז): אמר רבי שמעון בן אלעזר בא וראה עד היכן פרצה טהרה שלא גזרו הראשונים לומר לא יאכל הטהור עם הנדה, שהראשונים לא היו אוכלים עם הנדות, אלא אמרו לא יאכל הזב עם הזבה. (רשב"א)

דף יג - ב

ושימש תלמידי חכמים הרבה מפני מה מת בחצי ימיו ולא היה אדם מחזירה דבר פעם אחת נתארחתי אצלה והיתה מסיחה כל אותו מאורע ואמרתי לה בתי בימי נדותך מה הוא אצלך אמרה לי חס ושלום אפי' באצבע קטנה לא נגע [בי] בימי לבוניך מהו אצלך אכל עמי ושתה עמי וישן עמי בקירוב בשר ולא עלתה דעתו על דבר אחר ואמרתי לה ברוך המקום שהרגו שלא נשא פנים לתורה שהרי אמרה תורה {ויקרא יח-יט} ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב כי אתא רב דימי אמר מטה חדא הואי במערבא אמרי אמר רב יצחק בר יוסף סינר מפסיק בינו לבינה: מתני' ואלו מן ההלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון שעלו לבקרו נמנו ורבו ב''ש על ב''ה וי''ח דברים גזרו בו ביום: גמ' א''ל אביי לרב יוסף אלו תנן או ואלו תנן ואלו תנן הני דאמרן או אלו תנן דבעינן למימר קמן תא שמע אין פולין לאור הנר ואין קורין לאור הנר ואלו מן ההלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון ש''מ ואלו תנן ש''מ: ת''ר מי כתב מגילת תענית אמרו חנניה בן חזקיה וסיעתו שהיו מחבבין את הצרות אמר רשב''ג אף אנו מחבבין את הצרות אבל מה נעשה שאם באנו לכתוב אין אנו מספיקין ד''א אין שוטה נפגע ד''א אין בשר המת מרגיש באיזמל איני והאמר רב יצחק קשה רימה למת כמחט בבשר החי שנא' {איוב יד-כב} אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל אימא אין בשר המת שבחי מרגיש באיזמל אמר רב יהודה אמר רב ברם זכור אותו האיש לטוב וחנניה בן חזקיה שמו שאלמלא הוא נגנז ספר יחזקאל שהיו דבריו סותרין דברי תורה מה עשה העלו לו ג' מאות גרבי שמן וישב בעלייה ודרשן: ושמנה עשר דבר גזרו: מאי נינהו שמנה עשר דבר דתנן אלו פוסלין את התרומה האוכל אוכל ראשון והאוכל אוכל שני והשותה משקין טמאין והבא ראשו ורובו במים שאובין וטהור שנפלו על ראשו ורובו שלשה לוגין מים שאובין והספר והידים והטבול יום והאוכלים והכלים שנטמאו במשקין מאן תנא האוכל אוכל ראשון והאוכל אוכל שני מפסל פסלי טמויי

רש"י ושימש תלמידי חכמים. להסבירו סתומות המשנה וטעמיה והוא הנקרא תלמוד: נדותיך. כל שבעה של ראייה ראשונה: ליבוניך. כגון זבה שסופרת שבעה נקיים משפסקה וצריכה להיות לובשת לבנים לבדיקה שמא תראה ותסתור ספירתה: בנדת טומאתה. ועד שתבא במים לטבילה היא בנדתה דמרבינן מתהיה בנדתה בהוייתה תהא עד שתבא במים בתורת כהנים: מטה חדא הואי. רחבה ולא קירוב בשר הואי וסבר דשרי בהכי: סינר. פורציינ''ט {חגורה} שהיא חוגרת בו ומגיע ממתנים ולמטה: מתני' ונמנו ורבו. באו למנין ונמצאו של ב''ש מרובין: גמ' ה''ג ואלו תנן הני דאמרן או דלמא אלו תנן הני דבעינן למימר קמן. ואלו קאי אדלעיל לא יפלה את כליו ולא יקרא לאור הנר ואלו מן ההלכות כו' או דילמא אלו תנן וקאי לקמן אאין שורין דיו: ת''ש. דאתרתי קמייתי קאי אבל אינך לאו משמונה עשר דבר נינהו ולקמן בגמרא מפרש להו: מגילת תענית. לפי ששאר כל משנה וברייתא לא היו כתובין דאסור לכתבם וזו נכתבה לזכרון לדעת ימים האסורין בתענית לכך נקרא מגלה שכתוב במגלת ספר: מחבבין את הצרות. שנגאלין מהן והנס חביב עליהן להזכירו לשבחו של הקב''ה הוא וכותבין ימי הנס לעשותן יום טוב כגון אלין יומין דלא להתענאה בהון כו': אין אנו מספיקין. לפי שהן תדירות. ל''א אין אנו מספיקין מלעשות י''ט בכל יום: אין שוטה נפגע. אין פגע רע בא עליו כלומר אינו מכיר בפגעיו כך כמה נסים באים לנו ואין אנו מכירין בהן: בשר מת שבחי. הגדל באדם החי מחמת מכה או מחמת כויה אינו מרגיש באיזמל כשחותכין אותו: דברי תורה. כגון נבילה וטרפה וגו' לא יאכלו הכהנים הא ישראל אוכלים וכגון וכן תעשה בשבעה בחודש היכן נרמז קרבן זה בתורה: גרבי. למאור ולמזונות: דרשן. כדדרשינן להני קראי במנחות (דף מה.) דמשום דאשתרי מליקה בחטאת העוף גבייהו הוצרך להזהירם על מליקת חולין שהיא נבילה: האוכל אוכל ראשון. מן התורה אין אוכל מטמא אדם האוכלו חוץ מנבלת עוף טהור אבל נבלת בהמה לא כדאמר במסכת נדה (פ''ה דמ''ב:) מי שאין לו טומאה אלא באכילתה יצתה זו שיש לה טומאה קודם שיאכלנה וכ''ש אוכל ראשון שאינו אב הטומאה אבל הן גזרו באותו היום כדמפרש טעמא לקמן בכולהו ושיעורן לפסול את הגויה בחצי פרס בפרק יום הכפורים (יומא ד' פ:) והתם נמי אמר הנח לטומאת גויה דלאו דאורייתא ומצאתי בספר ערוך משונה טומאה זו מטומאה דאורייתא דסגי לה בטבילה לתרומה דלא בעיא הערב שמש דתניא בספרי אין האוכל אוכלים טמאין ולא השותה משקין טמאין טמא טומאת ערב: והבא. לאחר שטבל מטומאתו במים שאובין בו ביום: וטהור. גמור שנפלו על ראשו כו': והספר. כל כתבי הקודש תורה נביאים וכתובים פוסלין תרומה במגען: והידים. סתמן קודם נטילתן: וטבול יום. ולקמן פריך טבול יום מדאורייתא הוא: והאוכלין והכלים שנטמאו במשקין. לקמן בעי לה: מאן תנא. מי הוא האומר כן: פסלי. את התרומה ואותה תרומה לא תפסול אחרת שוב במגעה: (רש"י)

תוספות בימי לבוניך מהו אצלך. לא משום שיש לחלק בין נדות לליבון דהא אמר ר''ע בפרק במה אשה יוצאה (לקמן דף סד:) הרי היא בנדתה עד שתבא במים אלא לפי שידע אליהו שכך היה המעשה (כתובות דף סא. ושם) גבי שמואל מחלפא ליה דביתהו בידא דשמאלא היינו בימי ליבונה אין נראה כדפירשתי ור''ת פירש שהיו רגילים לטבול שתי טבילות אחת לסוף שבעה לראייתה שהיא טהורה מדאורייתא בהך טבילה ואחת לסוף ימי ליבון לכך היה מיקל אותו האיש ורש''י היה נוהג איסור להושיט מפתח מידו לידה בימי נדותה ונראה לר''י שיש סמך מסדר אליהו דקתני אמר לה שמא הבאת לו את השמן שמא הבאת לו את הפך ומיהו התם מסיים ונגע ביך באצבע הקטנה ומפרק אע''פ (שם) דאמר אביי מנח' ליה אפומיה דכובא ורבא מנח' ליה אבי סדיא אין ראיה כי שמא דוקא במזיגת הכוס שיש חיבה יותר כדאמר התם אבל שאר דברים לא ומהכא דקאמר אכל עמי ושתה עמי יכול להיות שלא הקפיד אלא על השכיבה: מטה חדא הואי. ופלטי בן ליש שנעץ חרב בינו לבינה (סכהדרין פ''ב דף יט:) איכא למימר שרחוק ממנה היה ביותר והיה פתוח לרה''ר שלא היה משום יחוד או שמא סבר כשאול שלא היתה מקודשת לדוד ומחמיר על עצמו היה מלבא עליה: רש''י גריס [וכן ר''ת] ואלו תנן הני דאמרן ומביא ראיה דאומר במדרש (פ' משפטים) כל מקום שנאמר ואלה מוסיף על הראשונים אלה פסל את הראשונים ועל המדרש קשה לר''י דאלה דברי הברית (' ברים כח) קאי אמה שכתוב למעלה: ש''מ ואלו תנן. דלא קתני בתר הכי כדקתני במתניתין: אוכל ראשון ואוכל שני. אי תנן אוכל ראשון לחוד לא הוה ידעינן מיניה אוכל שני ואי תנא אוכל שני הוה אמינא דאוכל ראשון נמי טמויי מטמא: והשותה משקין טמאים. לא שייך בהו ראשון ושני דלעולם משקין תחלה הוו אע''ג דאכתי לא נגזר כמו שאפרש בסמוך מ''מ היה בדעתם לגזור מיד וצריכא לאשמעינן משקין ואוכלין כדאמר בסמוך דהך דמשקין לא שכיח ואי תנא משקין ה''א דוקא משקין דחמירי אבל אוכל לא פסיל כלל: והבא ראשו ורובו במים שאובין. וא''ת תיפוק ליה שהוא טבול יום וי''ל דנפקא מינה דאפילו העריב שמשו פוסל עד שיחזור ויטבול: וטהור שנפלו על ראשו כו': וא''ת מ''ש דבטהור לא גזרו כ''א בנפל ולא גזרו נמי בביאה כמו בטבול יום ונראה לר''י דבטהור לא רצו לגזור יותר אלא דוקא בנפילה כמו שרגילים להפיל עליהם מים שאובים אחר שטבלו במים סרוחים כדאמר בסמוך והיו נותנים עליהם ג' לוגים מים שאובים [וע''ע תוס' גיטין מז. ד''ה רבא]: (תוספות)

רשב"א בימי לבוניך מהו אצלך אמרה לו אכל עמי ושתה עמי וישן עמי בקירוב בשר אבל לא עלה על לבו לדבר אחר. יש מקשים ואותו תלמיד ששנה הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה במה היה טועה, וכי לא היה יודע שאינה טהורה עד שתטבול ותספור, והא כתיב (ויקרא טו, כח) וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר תִּטְהָר, ומה הפרש היה לו בין ימי ראייתה לימי ספורים שלה. ויש מפרשים שלא בזבה דאורייתא קאמר, אלא בשראתה בימי נדה דדבר תורה אין צריך ספירת ימים נקיים שאפילו ראתה כל שבעה ולערב פסקה קודם שתשקע החמה טובלת וטהורה לביתה, אלא לאחר שנהגו בנות ישראל שאפילו רואות טפת דם כחרדל יושבת עליו שבעה ימים נקיים (עי' נדה סו, א), ובאותן שבעה שהיו מתקנת בנות ישראל הוא שהיה מיקל בכך. ועדיין קשה דכל שלא טבלה הרי היא בנדתה וכדאמרינן (לקמן סד, ב) שבעת ימים תהיה בנדה בנדתה תהיה עד שתבא במים. ויש אומרים שזה מדרש חכמים הוא ולא היה יודעו. ואינו נכון, מי ששנה הרבה ושמש תלמידי חכמים הרבה שלא היה יודע מדרש חכמים. ועוד דהא משמע דטבילת נדה וזבה מפורשת היא מן הכתוב, דכתיב (במדבר לא, כג) אך במי נדה יתחטא, מים שהנדה טובלת בהם (חגיגה כג, ב). ועוד דכתיב (ויקרא טו, יג) וכי יטהר הזב מזובו וספר לו שבעת ימים ורחץ בשרו במים חיים וטהר, וכתיב בתריה בזבה (שם כח) ואם טהרה מזובה וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר, כלומר: אחר כך תטהר בטהרה שהזכיר למעלה בזב, ואף על פי שטבילת הזב במים חיים ושל זבה במי מקוה, שמא ממקום אחר מיעטו. אלא המחוור, שבאותן הימים לאחר תקנת בנות ישראל כשהיו משלימות שבעת ימי נדה דאורייתא היו טובלות וטהורות דבר תורה, ואחר כך סופרות שבעה נקיים, והיו נוהגות כן מפני תקנת הטהרות שמא תגע בטהרות, ובאותן הימים היה אותו תלמיד מיקל הואיל וכבר טבלה וטהורה היא דבר תורה. האוכל אוכל ראשון ואוכל שני. פירש רבנו תם ז"ל: שאין זה פסול הגויה, דההיא בדורות הראשונים נתקנה, ובמסכת יומא (פ, ב) נסתפקא להו בפסול הגויה אי דאורייתא, וההוא נמי אינו פוסל במגעו אלא באכילתו, וכדאמרינן נפסל גופו מלאכול בתרומה. וטעמא דההיא משום דנגעי בהדדי במעיו וגזרו משום מגע תרומה באוכלין טמאים, ולהכי בעי אכילת [חצי] פרס מפני שנתמעט בעיכול עד כביצה ואילו אכל פחות (מאכילת) [מכחצי] פרס היה מתמעט יותר מכביצה ואינו מטמא. ואתו תלמידי שמאי והלל וגזרו אף על כביצה ושיפסול תרומה אף במגעו. והבא ראשו ורובו במים שאובין וטהור שנפלו על ראשו ועל רובו שלשה לוגין מים שאובין. פירש הרמב"ן ז"ל: דאף טהור קאמר וכל שכן בטבל ועלה דהיא היא עיקר הגזירה והכל בכלל טהור, אלא שבביאת מים לא גזרו אלא בטבל ועלה, לפי שאילו גזרו אף על טהור ממש אין רוב הצבור יכולין לעמוד, שא"כ אין לך רוחץ במים שאובים. וא"ת א"כ אי לא הא לא קיימא הא כדאמרינן בסמוך (לקמן יד, א). לא היא, דעיקר גזירה משום מים שאובים היא ובההיא הוא דחיישינן שמא תבטל, אבל בביאת מים לא חיישינן בה כולי האי דאי קיימא קיימא ואי לא תבטל דלאו עיקר גזירה הוא. (רשב"א)

דף יד - א

לא מטמו אמר רבה בר בר חנה ר' יהושע היא דתנן ר' אליעזר אומר האוכל אוכל ראשון ראשון ואוכל אוכל שני שני אוכל שלישי שלישי ר' יהושע אומר האוכל אוכל ראשון ואוכל שני שני שלישי שני לקודש ואין שני לתרומה בחולין שנעשו על טהרת תרומה אוכל אוכל ראשון ואוכל אוכל שני מ''ט גזרו ביה רבנן טומאה דזימנין דאכיל אוכלין טמאין ושקיל משקין דתרומה ושדי לפומיה ופסיל להו שותה משקין טמאין מ''ט גזרו ביה רבנן טומאה דזימנין דשתה משקין טמאין ושקיל אוכלין דתרומה ושדי לפומיה ופסיל להו היינו הך מהו דתימא הא שכיחי והא לא שכיחי קמ''ל והבא ראשו ורובו במים שאובין מ''ט גזרו ביה רבנן טומאה א''ר ביבי אמר רב אסי שבתחלה היו טובלין במי מערות מכונסין וסרוחין והיו נותנין עליהן מים שאובין התחילו ועשאום קבע גזרו עליהם טומאה מאי קבע אמר אביי שהיו אומרים לא אלו מטהרין אלא אלו ואלו מטהרין אמר ליה רבא מאי נפקא מינה הא קא טבלי בהנך אלא אמר רבא שהיו אומרים לא אלו מטהרין אלא אלו מטהרין וטהור שנפלו על ראשו ורובו שלשה לוגין מים שאובין מ''ט גזרו ביה רבנן טומאה דאי לא הא לא קיימא הא וספר מ''ט גזרו ביה רבנן טומאה אמר רב משרשיא שבתחלה היו מצניעין את אוכלין דתרומה אצל ס''ת ואמרו האי קדש והאי קדש כיון דקחזו דקאתו לידי פסידא גזרו ביה רבנן טומאה והידים מפני שהידים עסקניות הן תנא אף ידים הבאות מחמת ספר פוסלות את התרומה משום דר' פרנך דא''ר פרנך א''ר יוחנן האוחז ס''ת ערום נקבר ערום ערום ס''ד אלא א''ר זירא ערום בלא מצות בלא מצות ס''ד אלא אימא ערום בלא אותה מצוה הי גזור ברישא אילימא הא גזור ברישא

רש"י לא מטמו. את התרומה להיות שניה והיא תחזור ותפסול אחרים: האוכל אוכל ראשון. נעשה גופו ראשון ומטמא את התרומה להיות שנייה והיא תחזור ותפסול שלישי: שני. פוסל ואינו מטמא: שלישי. אינו פוסל תרומה במגעו אבל הקדשים פוסל ובפ''ב דשחיטת חולין מפרש טעמא דתרוייהו: ר' יהושע אומר האוכל אוכל ראשון הוי שני וכן האוכל אוכל שני הוי שני. והתם מפרש טעמא מצינו שהשני עושה שני ע''י משקין דמשקין אפי' הן שניים נעשין תחלה ועושין מגען שני ואף כאן החמירו בשני לעשות האוכלו כיוצא בו: שלישי שני לקדש. האוכל אוכל שלישי עושה גופו שני לקדש והתם מפרש טעמא דהאי אוכל שלישי חולין שנעשו על טהרת תרומה הוא וטהרתן טומאה היא אצל הקדש הלכך שמירה דידה לאו שמירה היא לענין קודש וחיישינן באוכל שלישי דידיה דילמא ראשון הוא והאוכלו שני: בחולין שנעשו על טהרת תרומה. כלומר באיזו חולין אתה מוצא אוכל שלישי בחולין שנעשו על טהרת תרומה דאילו חולין גרידא לא משכחת בהו שלישי: מאי טעמא גזור. באדם האוכל שיהא טמא: ופסיל להו. והתורה הזהירה על התרומה לשמרה בטהרה דכתיב (במדבר יח) את משמרת תרומתי לפיכך גזרו באוכל אוכלין טמאין שלא יהא רגיל אצל תרומה: הא שכיחא. שאדם שותה עם אכילתו: והא לא שכיחא. שיהא אוכל עם שתייתו: ה''ג היו טובלין במי מערה סרוחים מכונסין. שיש בה מ' סאה מי גשמים שהם כשרים לכל טמא חוץ מזב לבדו דכתיב ביה מים חיים: והיו נותנין עליהן. על גופן מים שאובין להעביר סרחון המקוה: התחילו. הטובלין ועשו השאובין קבע לפיכך גזרו על השאובין טומאה לטמא אדם אחר טבילתו אבל אין מטמא שום אוכל ומשקה אלא אם כן נטמאו בשרץ: לא אלו. דמקוה לבדה מטהרין אלא אלו ואלו מטהרין דמתוך שהורגלו הכל בכך לא היו יודעין שלהעביר הזוהמא היו השאובין באין אלא לטהר: מאי נפקא לן מינה. כיון שכולן טובלין תחלה במקוה מאי איכפת לרבנן אם עשאוה הטובלין קבע אחר טבילה: אלא אלו מטהרין. וחיישינן דילמא אתי לבטולי תורת מקוה וטובלין בשאובין והתורה אמרה אך מעין ובור מקוה מים וגו' (ויקרא יא): מ''ט. הא לאו לאחר טבילה הוה: אי לאו. דגזור אף על הטהור לא קיימא גזירה הבא אחר טבילה דאמרי מ''ש האי מהאי: לידי פסידא. עכברים מצויין אצל אוכלין ומפסידים את הספר אבל בחולין לא הוצרכו לגזור דבלאו הכי נמי לא היו נותנין חול אצל קדש: עסקניות הן. ונוגעין בבשרו ובמקום טנופת וגנאי לתרומה בכך ונמאס לאוכלין כשנוגע בה בידים מסואבות ורבותינו מפרשים חיישינן שמא נגעו [ידיו] בטומאה [ונטמא] וקשיא לי אם כן ניחוש שמא נגע באב הטומאה ונמצא ראשון ויטמאנה ועוד מאי שנא ידים לחודייהו בכל גופו נגזור לפסול תרומה שמא נגעו ידיו בטומאה ונטמא כל גופו ועוד לא תסגי להו בנטילה אלא בטבילה: ספר תורה ערום. אלא על ידי מטפחת: אילימא הא. דסתם ידים גזור ברישא: הא תו למה לי. הך מי נפקא מכלל סתם ידים: אלא הא גזור ברישא. דסתם ידים לא גזרו (סמוך) לנטילתן מגע לתרומה: (רש"י)

תוספות רבי יהושע אומר האוכל אוכל ראשון ושני שני. בפ''ב דחולין (דף לד. ושם) מפרש טעמא משום דמצינו שני עושה שני על ידי משקין וא''ת מאי צריך התם להאי טעמא נימא דלהכי שני. עושה שני כדמפרש בסמוך בגמרא משום דזימנין דאכל אוכלין טמאין ושדי משקין דתרומה כו' וי''ל משום גזירה דתרומה אין לנו לעשות אוכל שני שני אם לא שמצינו כזה משום דדמי לחוכא ואיטלולא: זמנין דאכיל אוכלין טמאין כו'. אומר ר''ת דפסול גוייה הנזכרת בכל מקום דאמרי' (עירובין פ''ח #דףפב: ושם) וחצי חציה לפסול את הגויה דהיינו שיעור שני ביצים ולמ''ד ביצה ומחצה לאו היינו גזירה דהכא דמהך טעמא דהכא אפילו כביצה פסול אלא פסול גויה גזירה קדמוניות היתה וגזרו שלא יהיו באים לטעות ולומר כמו שמותר לאכול תרומה אחר אוכלים טמאין אע''פ שנוגע התרומה באוכלין טמאין שבמעיו כך מותר להגיע תרומה לאוכלין טמאין מבחוץ ולכך גזרו דהאוכל אוכלין טמאים כחצי פרס שיהא גופו נפסל מלאכול בתרומה אבל ע''י מגע לא גזרו ודוקא כחצי פרס אבל כביצה ליכא למטעי שנשאר בין השינים ונחסר קודם שיגיע למעיו וכיון דאפקי מכביצה אוקמי אחצי פרס אבל גזירה דהכא גזרו שיפסול אף למגע ואף בכביצה משום טעמא דמפרש תדע דגזירה קדמוניות היתה דביומא בפ' בתרא (דף פ: ושם) ס''ד למימר דפסול גויה דאורייתא ובי''ח דבר היו כולם בקיאים ואיך היו טועים לומר דהיא דאורייתא דא''כ חסר להו: ושקיל משקין דתרומה ושדי לפומיה ופסיל להו. ואע''ג דמשקים תחלה הוו כדאמר (כרה פ''ח משנה ז) כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה הכא דקאמר ופסיל להו משום דאכתי קודם י''ח דבר לא גזרו להיות משקין תחלה כמו שאפרש: תנא אף הידים הבאות מחמת ספר. והא דלא מייתי מתני' דמסכת ידים (פ''ג מ''ה) כל כתבי הקדש מטמאין את הידים משום דמצינו למימר דה''מ לקדש להכי מייתי ברייתא דקתני בהדיא תרומה וא''ת ומאי אריא ידים הבאות מחמת ספר משום דר' פרנך אפילו מחמת כל פסולי תרומה נמי כדתנן במסכת ידים (פ''ג משנה ב) כל הפוסל את התרומה מטמא את הידים להיות שניות וי''ל דהיינו דווקא לקדש דומיא דיד דמטמא את חברתה שאינו אלא לקדש כדמוכח בחגיגה (דף כד:) ופ''ב דחולין (דף לד: ושם) דקאמר מצינו שני עושה שני על ידי משקין הוי מצי נמי למימר דמצינו דע''י ספר שני עושה שני ושמא כשראה שלא קבל רבי אליעזר תשובתו במשקין חזר והשיב לו מכתבי הקדש: תנא אף הידים כו'. וא''ת הא דתנן (ידים פ''ג מ''ב) היד מטמא חבירתה ד''ר יהושע אמרו לו כו' א''ל מצינו כתבי קודש כו' א''ל אין דנין דברי סופרים מד''ת ולא מד''ס ע''ש והשתא היכי מייתי ראיה מכתבי קודש שהן שני ומטמאות ידים אף לתרומה ליד דלא מטמא חבירתה רק לקודש וי''ל דאינו חושש רק להשיב על סברתם שאמרו דאין שני עושה שני ועוד נראה לפרש דההיא דכתבי קודש היינו דוקא לקודש ולאו היינו גזירה דהכא דידים הבאות מחמת ספר דר' פרנך ומה שמקשה וכי לית להו לרבנן האוכל אוכל שני שני כיון דאין דנין דברי סופרים מד''ת ולא מד''ס נראה היכא דאיכא טעמא אית להו לרבנן שני עושה שני כגזירה הבאות מחמת ספר משום דר' פרנך והאוכל אוכל שני כדמפרש כאן זימנין דאכיל אוכלין טמאים ושדי משקין דתרומה לפומיה (ת''י): אף הידים הבאות מחמת ספר. מדקתני אף משמע דעל הספר גזרו תחלה ואח''כ על הידים הבאות מחמת ספר וכיון דסתם ידים לבסוף גזרו כדאמר לקמן א''כ ידים הבאות מחמת ספר בו ביום גזרו דהא בין גזירה דספר לגזירה דסתם ידים גזרו עליהם וא''כ הוה טפי מי''ח דבר ואם נאמר דעל הידים הבאות מחמת ספר לא באותו פרק גזרו אלא מקודם לכן הוה אתי שפיר אך לשון אף לא משמע כן ועוד לא יתכן שגזרו על הידים ועדיין ספר עצמו לא היה. פוסל את התרומה: האוחז ספר תורה ערום. קצת משמע דלאו דווקא ספר תורה דהא כל כתבי הקדש תנן במסכת ידים שמטמאין את הידים: בלא אותה מצוה. אם אוחזו ללמוד בו אין לו שכר של אותו לימוד ואם בשביל לגוללו אינו מקבל שכר על הגלילה: (תוספות)

רשב"א הא דאמרינן: ושדי לפומיה ופסיל להו. איכא למידק אם כן טמויי נמי ליטמו. איכא למימר דמשקין שבפיו מאוסין הן ואי שדו לא מטמו אחרים, אלא מיפסל פסיל להו מלאכול. הא דאמרינן: מהו דתימא האי שכיח והא לא שכיח. איכא למידק ולימא משום דזימנין דאכיל אוכלין דתרומה ושקיל משקין טמאין ושדי לפומיה, דהא ודאי שכיחא. יש לומר דבכי הא ליכא למיחש, דלמאן דאכיל אוכלין טמאין איכא למיחש דילמא לא רמי אדעתיה ושדי לפומיה תרומה טהורה דלאו מיזהר זהיר, אבל לאוכל אוכלין טהורים דתרומה ליכא למיחש דההוא מזהר זהיר ולאוכל טהרות לא גזרו שמא ישכח ויטמאם. ועוד יש לומר דבהנהו לא גזרו משום דכבר נמאסו אוכלין שבפיו משלעסן ואין חוששין לטומאתן כל כך שיגזרו עליהם, אבל לאוכל אוכלין טמאין חששו משום שמא יביא תרומה טהורה ויתננה לתוך פיו, וההיא שעתא ראויה היא דעדיין לא נפסלה מאכילת אדם והרי הוא מטמא תרומה טהורה הראויה. אילימא הך גזור ברישא הא תו למה לי. פרש"י ז"ל (בד"ה אלא) והלא גזרו סמוך לנטילתן מגע תרומה. וא"ת אכתי איצטריך משום נוטל ידיו לאכילה ומשמרן דנפקי להו מסתם ידים, ואפילו הכי כשבאות מחמת ספר מטמו. יש לומר דבכי הא אפילו נגעו בספר לא מטמו, דלא אמר רבי פרנך אלא מחמת נוגע בספר בסתם ידיו שמא מסואבות הן. והרמב"ן ז"ל (בד"ה אילימא) הקשה ע"ז דא"כ למה נחלקו התנאים האחרונים כר"מ ור' יהודה למה נחלקו [ברמב"ן: ולמה נחלקו מחלוקות אחרות] במסכת ידים (פ"ג מ"ה) איזה ספר מטמא את הידים ומאי נפקא להו מינה, דמכל מקום כל סתם ידים מטמו את התרומה מתקנת הראשונים מתלמידי שמאי והלל דקדימי להו טובא. ופירש הוא ז"ל דהכי קאמר: אילימא הא דסתם ידים גזרו תחילה הא תו למה לי למיגזר במגע ספר, אי בסתם ידיו הא תקנו ואפילו בלא מגע ספר, ואי אפילו במשמר ידיו למה להו למיגזר בכי הא גזירה בפני עצמה, דההיא דרבי פרנך ליתא אלא משום היסח הדעת ושהידים עסקניות הם. ופריק אלא הך דספר גזרו תחילה וגזרו סתם ולא חלקו בין סתם ידים למי ששמר ידיו, ואחר כך הוצרכו לגזור משום תרומה אפילו בסתם ידים שלא באו מחמת ספר, ותקנה ראשונה כבר פשטה בישראל ולא זזה ממקומה, ולפיכך הוצרכו האחרונים לגלות איזה ספר מטמא את הידים, שאפילו ידים משומרות הבאות מחמת ספר פוסלות את התרומה. (רשב"א)

דף יד - ב

כיון דהך גזור ברישא הא תו למה לי אלא הך גזור ברישא והדר גזור בכולהו ידים וטבול יום טבול יום דאורייתא הוא דכתיב {ויקרא כב-ז} ובא השמש וטהר סמי מכאן טבול יום והאוכלין שנטמאו במשקין במשקין דמאי אילימא במשקין הבאין מחמת שרץ דאוריי' נינהו דכתיב {ויקרא יא-לד} וכל משקה אשר ישתה אלא במשקין הבאין מחמת ידים וגזירה משום משקין הבאין מחמת שרץ והכלים שנטמאו במשקין כלים דאיטמאו במשקין דמאי אילימא במשקין דזב דאוריי' נינהו דכתיב {ויקרא טו-ח} וכי ירוק הזב בטהור מה שביד טהור טמאתי לך אלא במשקין הבאין מחמת שרץ וגזירה משום משקין דזב וידים תלמידי שמאי והלל גזור שמאי והלל גזור דתניא יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים גזרו טומאה על ארץ העמים ועל כלי זכוכית שמעון בן שטח תיקן כתובה לאשה וגזר טומאה על כלי מתכות שמאי והלל גזרו טומאה על הידים וכ''ת שמאי וסיעתו והלל וסיעתו והאמר רב יהודה אמר שמואל י''ח דבר גזרו ובי''ח נחלקו ואילו הלל ושמאי לא נחלקו אלא בג' מקומות דא''ר הונא בג' מקומות נחלקו ותו לא וכ''ת אתו אינהו גזור לתלות ואתו תלמידייהו וגזרו לשרוף והאמר אילפא ידים תחלת גזירתן לשריפה אלא אתו אינהו גזור ולא קבלו מינייהו ואתו תלמידייהו גזרו וקבלו מינייהו ואכתי שלמה גזר דא''ר יהודה אמר שמואל בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים יצתה בת קול ואמרה {משלי כג-טו} בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני {משלי כז-יא} חכם בני ושמח לבי ואשיבה חורפי דבר אתא

רש"י ובא השמש וטהר. ומקמי הכא לא ואוקמינן להאי קרא בתרומה ביבמות בפרק הערל (ד' עד:) ואפילו לנגיעה אשכחן קרא התם כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם במים וגו' והאי נגיעה היא ובעינן הערב שמש אלמא פסיל בנגיעה דאי לא פסיל למאי קרי ליה וטהר השתא מכלל דמעיקרא לא הוי טהור גמור והאי כלי לאו בר אכילה הוא ומיהו טמויי לא מטמינן דהא לאו טמא איקרי: סמי מכאן. הסר מכאן: מחמת שרץ. שנטמאו בשרץ: דאורייתא היא. שהמשקין ראשון והאוכל שני ופוסל תרומה להיות שלישי: דכתיב וכל משקה וגו'. ואע''ג דהאי במשקין הבאין מחמת אויר כלי חרס כתיב דהא כתיב לעיל מיניה כל אשר בתוכו יטמא מכל האוכל כלומר אם יש בתוכו אוכלין או משקין והני שניים נינהו שהכלי היה ראשון והם שניים ואוכל הנוגע בהן אינו פוסל את התרומה (א''ה) הא גמרינן משקין הבאין מחמת שרץ מנייהו בק''ו ובפ''ק דפסחים (דף יח:) וכיון דמקבלי טומאה מדאורייתא ממילא עבדי לאוכל שני דהכי גמרינן סדר טומאה התם דמשקה מטמא אוכל ואוכל משקה דלא משכחת רביעי בקדש אלא בהכי דהא אין טומאה עושה כיוצא בה לא להיות אוכל מטמא אוכל ולא משקה מטמא משקה ולא אוכל ומשקה מטמאין כלים דאין כלי מיטמא אלא באב הטומאה: מחמת ידים. לפני נטילה דגזרו רבנן בידים וכן בשאר כל פוסלי תרומה השנויין לטמא משקין להיות תחלה: גזירה משום משקין הבאים מחמת שרץ. דאשכחן בהן שהן ראשונים דאורייתא והא דגזור בכל טומאת משקין להיות תחלה ולא גזור נמי באוכלין גזירה משום אוכל הבא מחמת שרץ היינו טעמא דאחמיר רבנן במשקין משום דעלולין לקבל טומאה שאינן צריכין תיקון הכשר להביאן לידי טומאה אבל אוכלין צריכין תיקון נתינת מים להכשירן לקבלת טומאה כל הכשר שבש''ס לשון תיקון: משקה הזב. היוצא ממנו רוקו וזוב ומימי רגליו: וכי ירוק הזב וגו'. וכבס בגדיו אלמא אב הטומאה הוא לטמא אדם ובגדים דהיינו כלים ושאר משקין היוצאין ממנו גמרינן מרוק מה רוק מתאסף תחלה ואח''כ יוצא אף כל מתעגל ויוצא כגון מימי רגליו: מה שביד טהור טמאתי לך. אינו צריך כאן דטומאת משא ילפינן מיניה לרוק במסכת נדה (פ''ז דף נה:): אלא בבאין מחמת שרץ. דלאו אב הטומאה הן והכלי אינו מקבל טומאה אלא מאב הטומאה כדתניא בפסחים (דף כ.) יכול יהו כל הכלים מיטמאים מאויר כלי חרס ת''ל מכל האוכל וגו' אוכל ומשקה מיטמא מאויר כלי חרס כו' אלמא לא אתי כלי טמא ומטמא ליה וכ''ש אוכל ומשקה וגזור רבנן דליטמא לענין תרומה משום משקה זב וזבה שהן אב הטומאה: על ארץ העמים. ומשום ספק קברות שלהן דנכרי מטמא במגע ובמשא ואהל לרבנן ולרבי שמעון נמי דאמר אין מטמאין באהל מטמאין הן במגע ובמשא ורקב: ועל כלי זכוכית. דלא כתיב באורייתא טומאה: תיקן כתובה. שיהא כותב לה כל נכסי אחראין לכתובה לפי שהיה מייחד לה כתובתה וכשהיה כועס עליה אומר לה טלי כתובתיך וצאי בכתובות בסוף האשה שנפלו (דף פב:): וגזרו טומאה על כלי מתכות. לקמן מפרש: שמאי וסיעתו כו'. והם עצמן היו עם תלמידיהם במחלוקת של י''ח דבר: ובי''ח דבר נחלקו. כלומר אותם י''ח שגזרו במחלוקת היו אלא שנמנו ונמצאו ב''ש רבים: שלשה מקומות. לקמן מפרש: לתלות. תרומה על מגען לא אוכלין ולא שורפין: לשריפה. שיהיו שורפין תרומה עליהן: שלמה גזר. דכתיב (קהלת יב) ואיזן וחקר שעשה אזנים לתורה כלומר סייג והרחקה ככפיפה זו שנוטלין אותה באזנים ואין נוגעין בה: עירובין. אזנים להוצאת שבת שאסור להוציא מרשותו לרשות חבירו ואע''פ ששניהם רה''י: (רש"י)

תוספות כיון דהך גזור ברישא הא תו למה לי. ואם תאמר והא נפקא מינה לנוגע בספר מיד אחר נטילה ולא הסיח דעתו ואפילו הכי ידיו טמאות משום דרבי פרנך ויש לומר דמשום הא לא היו גוזרין דמילתא דלא שכיחא היא שיגע בספר מיד אחר נטילה ומיהו השתא דגזור ידים מחמת ספר ברישא אפילו נוגע סמוך לנטילה גזרו עליה שלא חלקו: סמי מכאן טבול יום. לא מן המשנה אלא דלא הוי ממנין י''ח דבר: משקין הבאים מחמת שרץ. דאורייתא נינהו לרבי עקיבא פריך דאית ליה בפרק קמא דפסחים (ד' י':) משקין לטמא אחרים דאורייתא: דכתיב וכל משקה אשר ישתה. האי קרא במשקין הבאין מחמת כלי איירי ומשקין הבאין מחמת שרץ אתיא בק''ו מינה ואם תאמר ומאי פריך דאורייתא נינהו נימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון ולא ליהוי אלא שני כמשקין הבאין מחמת כלי ואוכלין הנוגעין בהן לא פסלי תרומה וי''ל דאין דבר הנוגע בשרץ שלא יהא ראשון ובפ''ק דפסחים (ג''ז שם) הארכתי יותר: אלא במשקין הבאין מחמת ידים. וא''ת ומה הוצרכו לגזירה זו דכיון דגזרו דידים פוסלות את התרומה א''כ משקין שנגעו בהן הוי תחלה דכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה וי''ל דהאוכלים שנטמאו במשקין היינו גזירה דכל הפוסל את התרומה ועד השתא לא נגזרה והא דקאמר במשקין הבאים מחמת ידים ה''ה מחמת כל פוסלי תרומה והא דקמהדר ר' יהושע לרבי אליעזר (חולין פ''ב דף לד.) מצינו שהשני עושה שני ע''י משקין ואע''ג דאכתי לא נגזרה מ''מ היה דעתן לגזור מיד: אלא במשקין הבאים מחמת שרץ. אומר ר''י דה''ה דהוה מצי למנקט משקין הבאים מחמת ידים שגם הם מטמאים כלי לפסול תרומה כדאמר בברכות בפרק אלו דברים (דף נב.) ב''ש אומרים נוטלים לידים ואחר כך מוזגים את הכוס שאם מוזגים תחלה יטמאו משקין שאחורי הכוס מחמת ידים ויחזרו ויטמאו את הכוס אלא נקט משקים הבאים מחמת שרץ לאשמעינן דאפילו הנך לא הוי אלא מדרבנן: שמאי והלל גזור. לא בעי לשנויי דשמאי והלל גזור בידים הבאות מחמת ספר ולא בסתם ידים דגזרו טומאה על הידים סתמא קתני דמשמע כל סתם ידים: ואילו שמאי והלל לא נחלקו אלא בג' דברים בלבד. ואם תאמר לימא דבג' דברים נחלקו ועמדו במחלוקתם ובשאר י''ח דברים נחלקו ולמחר הושוו כדמשני לקמן כי פריך והא. איכא בוצר לגת כו' הא שתיק ליה הלל לשמאי להכי לא מני לה בהדי ג' דברים וי''ל דלא דמי להתם דבהבוצר לגת שתיק ליה הלל לשמאי והודה לו מיד באותו מעמד להכי לא חשיב אבל הכא דכל היום נחלקו ולא הושוו עד למחר לא הוה ליה למימר לא נחלקו ואע''ג דקצת משמע שהיו שמאי והלל עצמן ביום שגזרו י''ח דבר (דהא) כי היכי דקתני (דף יז.) גבי בוצר לגת אותו היום היה הלל כפוף ויושב לפני שמאי כו' וה''נ קתני בתוספתא דשבת גבי י''ח דברים מ''מ צריך לומר דשני מעשים הוו: (תוספות)

רשב"א אילימא במשקין הבאין מחמת שרץ דאורייתא היא. אף על גב דפלוגתא היא בפסחים (טו, ב) טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא או דרבנן. איכא למימר דהכא נקט לה אליבא דמאן דאמר התם דאורייתא, ונקיט לה בדרך הניחא למאן דאמר דרבנן אלא למאן דאמר דאורייתא מאי איכא למימר, כנהוג בהרבה מקומות בתלמוד. עוד יש לפרש דההיא אפילו למ"ד לאו דאורייתא תקנת הנביאים היתה דכתיב (חגי ב, יב) הן ישא איש בשר קדש וגו', ולא משכחת לה מעלות דרביעי בקדש ושלישי בתרומה אלא על ידי משקין טמאין כדאיתא התם (יז, א), ולפיכך קרי ליה הכא דאורייתא כאילו היא דאורייתא ולא מגזירת שמונה עשר דבר. אילימא במשקה הזב דאורייתא הוא. איידי דאקשינן לעיל דאורייתא היא נקט לה נמי הכא, ואפשר היה לאקשויי ההיא טמויי נמי מיטמו. הא דאמרינן: שמונה עשר דבר גזרו ובשמונה עשר נחלקו. מדברי רש"י ז"ל נראה שבאותן שגזרו בהן הוא שנחלקו תחילה, אלא שרבו בית שמאי על בית הלל וגזרו בהם ולמחר חזרו בהם בית הלל והושוו להן והודו למנינן. ויש מפרשים שבשמונה עשר גזרו ובשמונה עשר אחרות נחלקו בו ביום ולמחר הושוו. ולפי דבריהם לא גרסינן הכא והתניא הושוו בו ביום נחלקו ולמחר הושוו, דלפי גירסא זו לא היו אלא שמונה עשר דבר בלבד ובהם נחלקו ובהם הושוו, אלא הכי גרסינן שמונה עשר דבר גזרו ובשמונה עשר נחלקו ובשמונה עשר הושוו. ושמונה עשר שגזרו הם שמפורשים והולכים בשמועתנו, ושמונה עשר שהושוו הרי שמונה יציאות והכנסות דריש פירקא דעני ודבעל הבית, תשעה ספר, עשרה מרחץ, י"א בורסקי, י"ב לאכול, י"ג לדין, י"ד חייט, ט"ו לבלר, ט"ז מפלה כליו, י"ז קורא, י"ח לא יאכל הזב, ושמונה עשר נחלקו אלו שבסוף המשנה והם, דיו, סממנין, כרשינין, אונין, צמר, חיה, עופות, דגים, מוכרין, טוענין, מגביהין, עורות, כלים, הרי י"ג, והחמשה הנשארים הם המוזכרים בברייתא לא ימכרנו, לא ישאילנו, לא ילונו, לא ימשכננו, ולא יתן לו אגרות, הרי חמשה. (רשב"א)

דף טו - א

שלמה גזר לקדשים ואתו אינהו וגזור אף לתרומה גופא אמר רב יהודה אמר שמואל י''ח גזרו ובי''ח נחלקו והתניא הושוו בו ביום נחלקו ולמחר הושוו גופא אמר רב הונא בג' מקומות נחלקו שמאי והלל שמאי אומר מקב חלה והלל אומר מקביים וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא קב ומחצה חייב בחלה משהגדילו המדות אמרו חמשת רבעים קמח חייבין בחלה ר' יוסי אומר ה' פטורין ה' ועוד חייבין ואידך הלל אומר מלא הין מים שאובים פוסלים את המקוה שחייב אדם לומר בלשון רבו שמאי אומר תשעה קבין וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה עד שבאו ב' גרדיים משער האשפה שבירושלים והעידו משום שמעיה ואבטליון ששלשה לוגין מים שאובין פוסלים את המקוה וקיימו חכמים את דבריהם ואידך שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן והלל אומר מפקידה לפקידה ואפילו לימים הרבה וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא מעת לעת ממעט ע''י מפקידה לפקידה ומפקידה לפקידה ממעט על יד מעת לעת ותו ליכא והאיכא הלל אומר לסמוך ושמאי אומר שלא לסמוך כי קאמר רב הונא היכא דליכא פלוגתא דרבוותא בהדייהו והאיכא הבוצר לגת שמאי אומר הוכשר והלל אומר לא הוכשר בר מיניה דההיא דהתם קא שתיק ליה הלל לשמאי: יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים גזרו טומא' על ארץ העמים ועל כלי זכוכית: והא רבנן דשמנים שנה גזור דאמר רב כהנא כשחלה ר' ישמעאל בר' יוסי שלחו לו ר' אמור לנו ב' וג' דברים שאמרת (לנו) משום אביך שלח להם כך אמר אבא ק''פ שנה עד שלא חרב הבית פשטה מלכות הרשעה על ישראל פ' שנה עד שלא חרב הבית גזרו טומאה על ארץ העמים ועל כלי זכוכית מ' שנה עד שלא חרב הבית גלתה לה סנהדרין וישבה לה בחנויות למאי הילכתא א''ר יצחק בר אבדימי לומר שלא דנו דיני קנסות דיני קנסות ס''ד אלא אימא שלא דנו דיני נפשות וכי תימא בפ' שנה נמי אינהו הוו והתניא הלל ושמעון גמליאל ושמעון נהגו נשיאותן (לפני) הבית מאה שנה ואילו יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן הוו קדמי טובא

רש"י ולמחר הושוו. שחזרו בהן ב''ה: קב ומחצה. ירושלמי' שהן ז' לוגין וביצה וחומש ביצה למדה מדברית והוא עומר לגלגולת עשירית האיפה שחייב בחלה כדכתיב עריסותיכם כדי עיסת מדבר והוסיפו שתות בירושלים נמצא שש מדבריות נכנסות בחמש ירושלמיות ולוג הנשאר וביצה וחומש ביצה עולין ללוג ירושלמי שהלוג מדברי ששה ביצים נכנסין בחמשה ביצים גדולים נמצא הלוג חסר ביצה גדולה תן ביצה וחומש ביצה תחת ביצה גדולה שהחומש הוא שתות מלבר [נוסף] על הביצה נמצאו ששה ביצים גדולים שהן לוג גדול הרי הן ששה לוגים ירושלמי' דהן קב ומחצה: משהגדילו המדות. היא מדת צפורי שעודפ' שתות על ירושלמית נמצאו הו' לוגין ה': ה' רבעים. לוגין שהן רביעית הקב: חמשה ועוד חייבין. דסבר ר' יוסי מדה מדברית היו ביצים גדולים משלנו והכי נמי א''ר יוסי בעירובין בפרק כיצד משתתפין (דף פג:) כמה שיעור חצי פרס שני ביצים שוחקות והתם מפרש האי ועוד אחד מכ' בביצה לכל ביצה: הין. י''ב לוג: פוסלין. אם נפלו לתוכן קודם שנשלם אבל אם נשלם שוב אינו נפסל ואפילו המשיך לתוכן אחרי כן אלף סאה: שחייב אדם כו'. כלומר הין אינו לשון משנה אלא לשון תורה אלא כך שמעה מפי שמעיה ואבטליון ורבותי מפרשין [בלשון] משה רבינו ולבי מגמגם שהרי בכמה מקומות לא הקפיד על כך: שני גרדיים משער האשפות. במסכת עדיות מפ' למה הוזכר שם אומנותם ושם מקומם לומר שלא ימנע אדם עצמו מבית המדרש שאין לך אומנות פחותה מגרדי שאין מעמידין ממנו לא כהן גדול ולא מלך כדאמרינן בקדושין (דף פב.) ואין שער בירושלים פחות משער האשפות והכריעו בעדותן כל חכמי ישראל: כל הנשים. הרואות דם: דיין שעתן. לטמא טהרות משעת ראייתן ואילך: מפקידה לפקידה. למפרע בדקה היום ומצאתה טהורה ובדקה לסוף שבוע ומצאתה טמאה חוששין למגעה מבדיקה ראשונה ואילך שמא עם סילוק ידיה ראתה: מעת לעת ממעט על יד מפקידה לפקידה. שני זמנים הוזכרו בה למפרע להלך אחר הקל שבהן אם מפקידה לפקידה יתר על מעת לעת הלך אחר מעת לעת ואם מעת לעת יתר על מפקידה לפקידה הלך אחר הפקידה: ממעט על יד. ממעט אחריו: לסמוך. פלוגתא היא דב''ש וב''ה גבי מביאין נדרים ונדבות וסומכין ביום טוב: כי קאמר רב הונא היכא דליכא פלוגתא דרבוותא. שלש מקומות שאמר רב הונא לא נחלקו בהן רבותיהן הראשונים אבל סמיכה כל האבות ב''ד והנשיאים מיוסי בן יועזר עד הלל נחלקו בה במסכת חגיגה: הבוצר. ענבים לדורכן בגת דאילו הבוצר לצימוקין משקה היוצא מהם אין מכשירים דלא ניחא ליה: שמאי אומר הוכשרו. ביין הנדלף מהן על גביהן ואע''ג דאזיל לאיבוד לארץ ששותת מן הסלים גזירה שמא יבצרנו בקופות מזופפות כדמפרש לקמיה (דף יז.): הא שתיק ליה הלל. ולא עמד במחלוקתו כדתניא בפרקין (שם) אותו היום היה הלל כפוף כו': המלכות. הרשעה רומי: פשטה. התחילו לכובשן: הלל ושמעון. רבן שמעון בנו של הלל היה: ורבן גמליאל. הוא רבן גמליאל הזקן: ושמעון. הוא רבי שמעון הנהרג עם הרוגי מלכות והוא היה אביו של ר''ג דצעריה לרבי יהושע בן חנניה (ברכות פ''ד דף כז:) ושעשה מחלוקת עם ר''א בן הורקנוס (ב''מ פ''ד דף נט:): בפני הבית. בעוד הבית קיים: ק' שנה. אחרונים שלפני החורבן התחיל נשיאותו של הלל ופרנסו אלו ארבע דורות ק' שנה אלמא הלל קודם לחורבן ק' שנה: ואילו יוסי בן יועזר. קדים להלל כמה דורות במסכת אבות: (רש"י)

תוספות אלא שלמה גזר לקדשים. תימה דבפ''ק דפסחים (דף יט: ושם) קאמר רבי עקיבא זכינו שאין טומאת ידים במקדש ופריך ולימא שאין טומאת ידים וכלים במקדש ומשני רב יהודה ידים קודם גזירת כלים נשנית א''ל רבה והא תרוייהו בו ביום גזרו דתנן הספר והידים והכלים כו' והשתא מאי קפריך רבה והא ידים דקדש דמיירי התם שלמה גזר וכלים גזרו בי''ח דבר ויש לומר דר''ע אי''ח דבר קאי שהיה מחדש וה''ק זכינו שכשעסקו בי''ח דבר בדיני ידים שלא רצו לגזור טומאת ידים במקדש ורב יהודה דשני ידים קודם גזרת כלים נשנית דהיינו בימי שלמה ולהכי לא נקט ר''ע אלא ידים משום דלעולם הוי זה זכות במקדש אפילו בימי שלמה אפילו הכי חוזר ומקשה לו רבה והא תרווייהו כו' משום דלא משמע ליה לישנא הכי: שלמה גזר כו'. והשתא לא הוי צריך לשנויי דאינהו גזור ולא קבלו מינייהו אלא אינהו גזור לתלות כו' ואילפא קאמר דידים דגזור שלמה תחלתן לשריפה אלא משמע ליה דקאי אילפא אי''ח דבר [ת''י]: שמאי אומר מקב לחלה הלל אומר מקביים. בירושלמי מפרש טעמא דשמאי והלל משום דאיפה י''ח קבים ועשירית מלבר היינו ב' קבין ובאותו שיעור צריך להפריש חלה להלל ושמאי סבר דצריך ב' חלות לעומר שהיו עושין ממנו ב' אכילות אחת בבוקר ואחת בערב וכשיעור אכילה אחת חשיב שמאי עיסת מדבר: רבי יוסי אומר ה' פטורין ה' ועוד חייבין. דקסבר ראשית עריסותיכם שכשיפריש חלה שעדיין ישאר כדי עיסת מדבר ואור''ת דאין למחוק בפרק כלל גדול (לקמן דף עז.) ובפ' אלו עוברין (פסחים דף מח.) דמייתי התם חמשה רבעים ועוד חייבין בחלה דאתיא כר' יוסי: אלא שלא דנו דיני נפשות. תימה דוקמת ועלית אל המקום דדרשינן מיניה (ס. הדרין יד: פז.) מלמד שהמקום גורם לא כתיב אלא בזקן ממרא ובזקן ממרא גופיה לא כתיב אלא בהמראתו שצריך שימרה עליהם במקומן אבל לדונו יכול אע''פ שאין ב''ד הגדול בלשכת הגזית ואין נראה לומר דבעינן שיהיו במקומן בשעת עבירה כמו בזקן ממרא דהא בזקן ממרא לא על המראתו לבד מיחייב אלא עד שיחזור לעירו ועשה כהוראתו ואהא לא כתיב מקום ועוד דלא מצינו בשום מקום שהיו בודקין אם היו ב''ד בלשכת הגזית בשעת עבירה אם לאו: (תוספות)

רשב"א הא דתנן: שמאי אומר מקב חלה. כתבו משמו של ר"ת ז"ל, דכיון דכתיב (במדבר טו, כ) חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה ותתנו לכהן, בעינן שיהא בה כדי נתינה, ואין נתינה פחותה מכביצה, וכדקיימא לן דשעור אוכלין בכביצה, ושמאי אזיל בתר דעתא דבעל הבית שהוא מפריש אחד מכ"ד, נמצא מפריש מקב כביצה, והלל אזיל בתר דעתו של נחתום שהוא מפריש אחד משמונה וארבעים, ונמצא מפריש מקביים כביצה. מלא הין מים שאובין פוסלין את המקוה שחייב אדם לומר בלשון רבו. פירש הראב"ד ז"ל: דטעמיה דהלל מפני שהיא המדה הגדולה הנאמרה בתורה, כדכתיב (שמות ל, כד) וְשֶׁמֶן זַיִת הִין. ואף על פי שנאמרו בתורה מדות קטנות, כיון דמים שאובין לפסול את המקוה דרבנן אזלינן לקולא ולא מיפסל אלא בשיעורא רבה, ולפיכך שנה לו רבו הין, לגלות לו שמפני שנאמרה בתורה הוא פוסל את המקוה. ושמאי סבר תשעה קבין לפי שהן ראויין לשטיפת כל הגוף ועזרא תקנם לבעלי קריים, לפיכך חשיבו כמקוה פסול ופוסלין. וחכמים אומרים שלשת לוגין מפני שהן חשובין, שנתן הכתוב לקרבנות צבור מדה זו שהיא רביעית ההין ואזלינן בתר שיעורא זוטא. ואף על גב דאשכחן בה לוג שמן, בצבור מיהא לא אשכחן פחות משלשת לוגין, ולא אשכחן לוג אלא שמן, אבל יין אין פחות מרביעית [ההין] שהוא שלשת לוגין. (רשב"א)

דף טו - ב

אלא אתו אינהו גזור אגושא לשרוף ואאוירא ולא כלום ואתו רבנן דפ' שנה גזור אאוירא לתלות למימרא דחדא גזירתא הוה לשריפה והאמר אילפא ידים תחלת גזירתן לשריפה ידים הוא דתחלת גזירתן לשריפה הא מידי אחרינא לא אלא אתו אינהו גזור אגושא לתלות ואאוירא ולא כלום ואתו רבנן דפ' שנה גזור אגושא לשרוף ואאוירא לתלות ואכתי באושא גזור דתנן על ו' ספקות שורפין את התרומה על ספק בית הפרס ועל ספק עפר הבא מארץ העמים ועל ספק בגדי עם הארץ ועל ספק כלים הנמצאין ועל ספק הרוקין ועל ספק מי רגלי אדם שכנגד מי רגלי בהמה על ודאי מגען (ועל) ספק טומאתן שורפין את התרומה ר' יוסי אומר אף על ספק מגען ברה''י שורפין וחכ''א ברה''י תולין ברה''ר טהורין ואמר עולא אלו ו' ספיקות באושא התקינו אלא אתו אינהו גזור אגושא לתלות ואאוירא ולא כלום ואתו רבנן דשמנים שנה גזור אידי ואידי לתלות ואתו באושא גזור אגושא לשרוף ואאוירא כדקאי קאי: כלי זכוכית מ''ט גזור בהו רבנן טומאה א''ר יוחנן אמרר''ל הואיל ותחלת ברייתן מן החול שוינהו רבנן ככלי חרס אלא מעתה לא תהא להן טהרה במקוה אלמה תנן ואלו חוצצין בכלים הזפת והמור בכלי זכוכית הכא במאי עסקינן כגון שניקבו והטיף לתוכן אבר ור''מ היא דאמר הכל הולך אחר המעמיד דתניא כלי זכוכית שנקבו והטיף לתוכן אבר אמר רבן שמעון ב''ג ר''מ מטמא וחכמים מטהרין אלא מעתה

רש"י אתו אינהו. יוסי ויוסי: גזור אגושא לשרוף. תרומה הנוגעת בגוש העפר: ואאוירא לתלות. תרומה הנכנסת באוירא ואין דבר מפסיק בינתים כגון שידה פרוצה מתחתיה: ואכתי. אגושא לשרוף באושא גזור: על ספק בית הפרס. כלומר על ספקו של בית הפרס כגון תרומה שנכנסת לבית הפרס דהוא שדה שאבד בה קבר היינו ספק דלא ידעינן אם האהילה על הקבר אם לאו: ועל ספיקו של עפר ארץ העמים. דכל עפר ארץ העמים מספקא לן בקבר של מת: ועל ספיקו של בגדי עם הארץ. דכולהו מספקא לן שמא ישבה עליהם אשתו נדה כדתנן (חגיגה דף יח:) בגדי ע''ה מדרס לפרושים: ועל ספק כלים הנמצאים. דלא ידעינן אם טמאים הן: ספק רוקין. כל רוקין מספקא לן דדילמא דזב נינהו: ועל ספק מי רגלי אדם. הך ספק לא דמי להנך דלעיל אלא אפי' מספקא לן אם מי רגלי אדם הן אם מי רגלי בהמה הן דאיכא תרי ספיקי לקולא דאם תמצי לומר דאדם שמא טהור: שכנגד מי רגלי בהמה. רבותא אשמעינן דלא תימא מדהני דבהמה הני נמי דבהמה: ודאי מגען וספק טומאתן. יודע ודאי שנגע בהן תרומה אבל אינו יודע אם הם טמאים אם לאו כדמפרש בכולהו: שורפים. והיינו אגושא: באושא התקינו. כמה שנים אחר חורבן כדאמרינן בר''ה (פ''ד דף לא.) גבי י' מסעות נסעה שכינה: ואלו חוצצין. לגבי טבילה: הזפת והמור גרסינן: בכלי זכוכית. שהן חלקין ואין אדם מקפיד על טיט ודבר אחר הנדבק בהן לפי שנופל מאיליו והני הוא דמדבקי טובא וקפיד עלייהו ואין חוצץ אלא דבר המקפיד עליו: כגון שנקבו. וטהרו מתורת כלי חרס דכלי חרס שבירתו מטהרתו: והטיף לתוכו אבר. דחשיב ליה ככלי מתכות דכל קבלת טומאתו משום אבר המעמידו הלכך אית ליה טהרה במקוה: מטמא. ולא אמרינן בטיל ליה מתורת כלי כשאר כלי חרס הנשבר דקסבר הלך אחר המעמיד ותורת כלי מתכות עליו: אלא מעתה. הואיל ושוינהו ככלי חרס: (רש"י)

תוספות אתו אינהו גזור אגושא לשרוף כו'. וקשה דמכלי זכוכית לא תירץ כלום אפי' לפי המסקנא דהא ליכא למימר דמעיקרא גזור אזכוכית לתלות ולבסוף גזור לשרוף כדמסקינן אגושא דאכלי זכוכית לא שורפים כדאמרינן לקמן דעבוד רבנן היכרא דלא לישרוף עליה תרומה וקדשים וי''ל דדוקא בטומאת גבן אמר לקמן דאין שורפין תרומה וקדשים דאינו טמא אלא משום דמדמי להו לכלי מתכות אבל שאר טומאות המטמאין מתורת כלי חרס שפיר שורפים תרומה וקדשים דהא דמו לגמרי לכלי חרס וכן בלאו הכי צריך לפרש כן לקמן ולספרים דגרסי הכא אלא מעיקרא גזור ולא קבלו מינייהו ואתו רבנן דשמונים שנה וגזרו וקבלו מינייהו למימרא דחדא גזרה הואי לשרוף והאמר אילפא כו' אתי שפיר דכלי זכוכית נמי בשינויא קמא תירץ: ואאוירא לתלות. תימה דתנן במסכת אהלות (כ''ב מ''ג) אלו מטמאין במגע ובמשא ולא באהל עצם כשעורה וארץ העמים וי''ל דהתם מיירי כגון שהביא עפר מארץ העמים לארץ ישראל אי נמי כר' שמעון דאמר קברי עכו''ם אין מטמאין באהל דלא החמירו בארץ העמים יותר מקבריהם ועוד תירץ דההיא משנה נשנית קודם גזירה שגזרו על אוירה אלא על גושא בלבד וכן משמע מדקאמר על גושא לתלות ועל אוירה ולא כלום ואמאי קאמר ועל אוירה ולא כלום לימא דמעיקרא גזרו על תרוייהו לתלות ולבסוף גזרו על גושא לשרוף ועל אוירה כדקאי קאי אלא משום דמוכח ממתניתין דאהלות דמתחלה כשגזרו על גושא לא גזרו על אוירה והא דבעי בנזיר בפרק כהן גדול (דף נד: ושם) ארץ העמים משום אוירה גזרו עליה או משום גושא גזרו עליה הא פשיטא דאאוירה נמי גזרו כדקאמר הכא אלא התם ה''פ משום אוירה גזרו עליה שלא יכנס באויר ארץ העמים בשום ענין אפי' ע''י שידה תיבה ומגדל או משום גושא שהוא מאהיל על הגוש אבל כשאינו מאהיל על הגוש כגון ע''י שידה תיבה ומגדל טהור: על ששה ספקות שורפין. אומר ר''י דאפי' איכא ספקות יותר ששורפין את התרומה עליהן כגון סככות ופרעות וכיוצא באלו הכא לא חשיב אלא הנהו דתקינו באושא: על ספק בית הפרס. נראה לר''י דמיירי בשדה שנחרש בה קבר דטהור מדאורייתא ולא חיישינן לעצם כשעורה ולא הוי אלא מדרבנן אבל שדה שאבד בה קבר הוי ספיקא דאורייתא כדמוכח במ''ק (ד' ה:) וא''כ לחכמים אמאי קאמרי אף ספק מגע ברשות היחיד תולין והתנן בפ' ו' דטהרות דכל ספקות ברשות היחיד טמא: ועל בגדי עם הארץ. דגזרו עליהם שיהיו כזבין לכל דבריהם ואפילו רוק שלו טמא דאמר בפ' בתרא דחגיגה (ד' כג.) גזירה משום צינורא דעם הארץ ואפילו טמא מת רוק שלו אינו טמא אלא שעשאוהו כזב לבד מהיסט ומדרס שלא גזרו עליו כדתנן במסכת טהרות (פ''ז משנה ו) דקתני התם בגנבים שנכנסו לבית אין טמא אלא מקום רגלי הגנבים ומה הן מטמאין אוכלים ומשקין אבל כלי חרס המוקף צמיד פתיל ומשכבות ומושבות טהור ואם יש עמהן נכרי או אשה הכל טמא ובהניזקין (גמין דף סא. ושש) משמע נמי הכי דפריך וליחוש שמא תסיטם אשתו נדה משמע דהוא אינו מטמא בהיסט ועל ספק רוקין נמי דקאמר דחיישינן שמא של עם הארץ הן שרוקו טמא היינו כדפרישית ולא כפ''ה דפירש דבגד ע''ה טמא דחיישינן שמא ישבה עליו אשתו נדה: ועל ספק מי רגלי אדם שכנגד מי רגלי בהמה. פ''ה דספק ספיקא הוא וקשה דבפרק בנות כותים (נדה דן לג: ושם) תנן דאין שורפין עליהן תרומה מפני שטומאתן בספק ורמינהו על ו' ספקות שורפין כו' ומשני דמתני' דהתם מיירי דאיכא ספק ספיקא ומש''ה אין שורפין ולפירוש הקונטרס הא על ספק מי רגלי אדם שורפין אע''ג דהוי ספק ספיקא ונראה לר''י דנקט מי רגלי בהמה משום דכשהן זה אצל זה הן ניכרות טפי שהן של אדם וליכא אלא ספק אחד: אלמה תנן אלו חוצצין בכלים. וליכא למימר דההיא טבילה בכלים חדשים מיירי כשקונים מן הנכרים כדאמר בסוף מסכת ע''ז (דף עה:) דצריכי טבילה דהא קתני סיפא בפ''ט דמסכת מקוואות (משנה ה) על השלחן ועל הטבלא ועל הדרגש (ועל הדולבקי) חוצצין: ורבי מאיר היא דאמר הכל הולך אחר המעמיד. ובפרק במה אשה (לקמן דף נט:) דקתני שהיה רבי נחמיה אומר בטבעת הלך אחר חותמה בעול הלך אחר סמלוניו בסולם הלך אחר שליבותיו כו' וחכמים אומרים הכל הולך אחר המעמיד לא מייתי הכא דהכא קרי מעמיד זה מה שנותנין לתוכם והתם קרי מעמיד דבר המעמיד כלי עצמו כגון עמודי סולם שמחברים את השליבות: וחכמים מטהרין. ואם תאמר והיכי מוכח מהכא דרבי מאיר סבר הכל הולך כו' דילמא הא דמטמא ר' מאיר משום דחשיב סתימה מעלייתא ומטמא מדין כלי זכוכית ולא מדין כלי מתכות וחכמים לא חשבו ליה סתימה מעלייתא ולכך מטהרים לגמרי ויש לומר דמסתבר ליה דלכולי עלמא הוי סתימה מעלייתא ופליגי דר' מאיר מטמא טומאה דאורייתא מדין כלי מתכות דסבר הכל הולך אחר המעמיד וחכמים מטהרין מדאורייתא אבל מדרבנן מיהא טמא לפי שגזרו על כלי זכוכית דסתימה מעלייתא היא אבל אין לפרש דרבנן (תוספות)

דף טז - א

לא ליטמו מגבן אלמה תנן. כלי חרס וכלי נתר טומאתן שוה מיטמאין ומטמאין מאויריהן ומיטמאין מאחוריהן ואין מיטמאין מגביהן ושבירתן מטהרתן כלי נתר וכלי חרס הוא דטומאתן שוה אבל מידי אחרינא לא אמרי כיון. דכי נשתברו יש להם תקנה שוינהו ככלי מתכות אלא מעתה יחזרו לטומאתן ישנה ככלי מתכות דתנן כלי מתכות פשוטיהן ומקבליהן טמאין נשברו טהרו חזר ועשה מהן כלים חזרו לטומאתן ישנה ואילו גבי כלי זכוכית תנן כלי עץ וכלי עור וכלי עצם וכלי זכוכית פשוטיהן טהורין ומקבליהן טמאין נשברו טהרו חזר ועשה מהן כלים מקבלין טומאה מכאן ולהבא מכאן ולהבא אין למפרע לא טומאת כלי זכוכית דרבנן וטומאה ישנה דרבנן בטומאה דאורייתא אחיתו בה רבנן טומאה בטומאה דרבנן לא אחיתו לה רבנן טומאה פשוטיהן מיהא ליטמא דהא פשוטי כלי מתכות דאורייתא נינהו עבדי בהו רבנן הכירא כי היכי דלא לשרוף עלייהו תרומה וקדשים

רש"י נתר. מין אדמה לבנה {קרייד"א: גיר (הלעז חסר בדפוסי התלמוד שלנו)} : מיטמאין ומטמאין מאוירן. נתלית טומאה באוירן. נטמא מן האויר חזר ותלה אוכלין באוירן מטמאין את האוכלים ואע''פ שלא נגעו טמא דכתיב כל אשר בתוכו יטמא ואפי' מלא חרדל שאין נוגע בדפנותיו אלא הסמוך לדפנות: ומיטמאין מאחוריהן. אם נכנס טומאה לתוך אחוריהן מבחוץ במקום חקק בית מושבם כדרך שעושין לכלי עץ: ואין מיטמאין מגבן. דכתיב אל תוכו: יש להן תקנה. להתיכן ולחזור ולעשותן כלים: לטומאתן ישנה. אם נטמאו ונקבו וטהרו וחזר ועשה מהן כלים יחזרו לטומאתן להטעינן טבילה הואיל וככלי מתכות נינהו: טהרו. דאינה כלי: חזרו לטומאתן ישנה. לקמיה מפרש טעמא: פשוטיהן טהורים. דאיתקש עץ ועור לשק דיש לו בית קבול וכלי עצם איתקש לעץ ועור בפרשת מדין (במדבר לא) כל בגד וכל כלי עור וגו' ואמרי' בהכל שוחטין (חולין דף כה:) להביא דבר הבא מן העזים מן הקרנים ומן העצמות ומן הטלפים וכלי זכוכית לקמן מפרש טעמא אמאי פשוטיהן טהורים מאחר דדמו למתכות: וטומאה ישנה. שיחזרו לה מאחר שטהרו ממנה דרבנן היא כדלקמן בהילכתא: בטומאת כלי מתכות דאורייתא. גזור טומאה ישנה אבל בכלי זכוכית דעיקר תחילת טומאתו ליתא אלא מדרבנן לא גזרו טומאה ישנה: פשוטיהן מיהא ליטמא. ככלי מתכות דהא פשוטי כלי מתכות דאוריי' וכיון דדכוותייהו שוינהו ליטמא דליכא לשנויי בהא כדשני' בטומא' ישנה: עבדי רבנן הכירא. בטומאת כלי זכוכית וחילקו בה מטומאה דאורייתא להודיע שהיא מדבריהם ולא ישרפו עליה תרומה וקדשים דלא שרפי תרומה משום טומאה דרבנן בר מן ו' ספיקות (לעיל דף טו:): (רש"י)

תוספות מטהרין לגמרי משום דחשיבי להו ככלי חרס דאמרי' בתוספתא כלי חרס שטיהר שעה אחת שוב אין לו טומאה לעולם דא''כ מנלן דרבי מאיר אזיל בתר מעמיד דילמא לאו מדין כלי מתכות מטמא ליה אלא משום דאזיל לטעמיה דאית ליה בתוספתא דכלים דכלי חרס שטיהר שוב יש לו טומאה דתניא התם שולי המחצין ושולי הפחתים וקרקרות הכלים ודופנותיהן כו' שיפן ועשאן כלים ממלאין בהן כו' ומקבלים טומאה מכאן ולהבא דברי ר' מאיר וחכמים אומרים כל כלי חרס שטיהר שעה אחת שוב כו' ורבינו שמואל גריס ור''מ היא דחשיב סתימה מעלייתא ולא גריס דאמר הכל הולך אחר המעמיד ומפרש דפליגי ר''מ ורבנן בהכי דר''מ חשיב ליה סתימה מעלייתא ורבנן לא חשיבי להו סתימה מעלייתא הלכך מטהרים לגמרי ודכ''ע אי הוה סתימה מעלייתא הוה אזלינן בתר מעמיד הלכך לר''מ יש לו טהרה במקוה: אלא מעתה לא ליטמאו מגבן. וה''ה דה''מ למימר וליטמאו מאוירן וכי משני דהא דמיטמאו מגבן מפני שנראה תוכן כברן לא מצי למיפרך אכתי ליטמאו מאוירן דאיכא למימר. אה''נ והא דלא תני בהדי נתר וכלי חרס משום דכלי זכוכית מיטמי מגבן: לא ליטמאו מגבן אלמה תנן כלי נתר וכלי חרס כו'. וקשה לרשב''א דהוה ליה לאתויי ברייתא דתוספתא דכלים מחט וטבעת ושולי כלי עץ וכלי זכוכית וכלי עצם אין ממלאין בהן ואין מקדשין בהן ואין מצילין בצמיד פתיל אלמא דמיטמאין מגבן ואמאי מייתי הא דלא מצי לאוכוחי מינה אלא על ידי דיוק כלי נתר וכלי חרס הוא דטומאתן שוה כו' ועוד אהך דמייתי איכא למימר דלא חשיב אלא כלי נתר וכלי חרס דהוו דאורייתא דכלי נתר נפקא לן בת''כ דכתיב [וכל] כלי חרס לרבות כלי נתר: ה''ג רש''י מיטמאין ומטמאין מאויריהן ומיטמאין מאחוריהן ואין מיטמאין מגביהן ופירש דמיטמאין מאחוריהן במקום חקק בית מושבן כל שכן דמטמאין אחרים כדמוכח בפ' העור והרוטב (חולין דף קיח.) מרובה מדת לטמא ממדת ליטמא דהשתא עיולי עיילא אפוקי מיבעיא והא דלא קתני מטמאין ומיטמאין מאחוריהן כדתנן גבי אויריהן משום דגבי אויריהן יש חידוש משניהם מה שאין כן בכלים אחרים שאינם מטמאין ולא מיטמאין מאויר אבל במה שמטמא אחרים מאחוריו אין זה חידוש דאפילו מגבן נמי מטמאין אחרים וכן כל הכלים וכ''ש אלו מאחוריהן דאיכא חקק אבל מיטמאין מאחוריהן תנא לאשמעינן דאע''ג דאין מיטמאין מגבן אפילו הכי מיטמאין מאחוריהן ולהכי לא עריב להו מטמאין ומיטמאין מאויריהם ומאחוריהן משום דבאויריהן הוי חידוש משניהם אבל באחוריהם אין חידוש אלא במיטמאין לחוד א''נ מטמאין מאויריהן היינו דאוריי' אבל מאחוריהן לא הוי אלא מדרבנן ועוד דמיטמאין מאויריהן היינו כל הכלי אבל מיטמאין מאחוריהן מצי למימר שאין מיטמא אלא גבו לבד והא דתניא בת''כ מרובה מדת לטמא מליטמא שמטמא אחרים מאחוריו ואין מיטמא מאחוריו מצינו למימר דאחוריו דקאמר התם היינו גב ולא חקק בית מושב א''נ אינו מיטמא מאחוריו מדאוריי' אבל מדרבנן מיטמא א''נ אפי' מדאוריי' מיטמא מאחוריו והא דקאמר אינו מיטמא מאחוריו היינו כולו דאינו טמא כשקבל טומאה מאחוריו אלא גבו אבל תוכו לא והשתא אתי שפיר הא דאמרי' בפ' אלו מומין (בכורות דף לח. ושם) כלי חרס נטמא גבו לא נטמא תוכו משמע דגבו מיהא טמא והיינו כי נטמא מאחוריו במקום חקק וקרי ליה זימנין גבו וזמנין אחוריו ומה שכלי חרס מציל היינו אפילו ביש לו חקק שאם נטמא גבו תוכו טהור גמור והא דתניא בתוספתא דכלים כלי חרס אין לו טומאה אלא מאוירו והיסטו לא אתי למעוטי אחוריו אלא גבו וחקק הוי בכלל אוירא והקשה ה''ר אליעזר הזקן ז''ל לפ''ה דתניא בתוספתא דכלים זה הכלל כל המשמש כפוי בכלי חרס טהור ואחורים הן משתמשין כפויים ותירץ רבינו שמואל דהתם בכיסוי קדרה ואלפס דאיירי בהם התם לעיל כמו שמפורש הטעם בת''כ יכול שאני מרבה אף חפוי הכלי ת''ל אשר יעשה מלאכה בהם פרט לכיסוי הכלי שאין עושין בהן מלאכה אבל אחורים פעמים שכופין פניהם למטה ועושין בהן מלאכה בתוך אחורים ור''י מפרש דגרסי' הכי מטמאין מאחוריהם פירוש מאויר אחוריהן אם קבלו טומאה מתוכן ואין מיטמאין מגבן פירוש לא מקבלי טומאה אפילו בנגיעת גבן וכ''ש מאויר אחוריהן דאין מקבלין טומאה וה''ה בנגיעת אחוריו נמי לא מקבלי טומאה והא דלא נקט דאין מיטמאין מאחוריהם משום דלא נטעי לומר דהיינו אויר אחוריהן אבל בנגיעת אחוריהן טמא להכי נקטו ואין מיטמאין מגבן דאין כאן אלא נגיעה והא דלא עריב ותני להו מטמאין ואין מיטמאין מאחוריהן ומגביהן היינו משום שלא הוי מפרש רבותא בגביהן ורבותא באחוריהם אבל השתא תנן מטמאין מאחוריהן לרבותא דאפי' באויר אחוריהן מטמאין ואין מיטמא מגבן דאפי' בנגיעה לא מקבלין טומאה: אלא כיון דכי נשברו יש להם תקנה. ל''ג אלא דלא הדר ביה ממאי דאמר שוינהו רבנן ככלי חרס דמשום טעם דנשברו יש להם תקנה אין סברא להוריד להם טומאה אלא משום דלכלי חרס דמי לגמרי וכיון דכבר הורידו להם טומאה משום דדמו לכלי חרס משום כיון דנשברו יש להם תקנה שוינהו רבנן כמתכות לענין טומאת גבן: בטומאה דרבנן לא אחיתו לה רבנן טומאה. וקשה לר''י דאמר במס' ע''ז פ' ר' ישמעאל (דף נב. ושם) ריתך כלי לע''ז מהו אמר רב המנונא טומאה ישנה קמיבעיא להו דתנן חזר ועשה מהן כלים חזרו לטומאתן ישנה אלמא אפילו בטומאה דרבנן נמי איכא טומאה ישנה ויש לומר אע''פ דאמר התם בטומאה דרבנן היא מ''מ הכלי מקבל טומאה מדאורייתא אבל הכא כלי זכוכית דלא מקבל שום טומאה מדאורייתא אלא מדרבנן פשיטא ליה דלא אחיתו להו רבנן טומאה: עבדי רבנן היכרא דלא לישרוף תרומה וקדשים. במאי דאין חוזרין לטומאה ישנה לא הוי היכרא דהא כלי מתכות נמי אין חוזרין לטומאה ישנה אלא מדרבנן וליכא היכרא דאורייתא וקשה לר''י דילמא לעולם לכלי חרס דמו דאין מטמאין מגבן והאי דלא תני ליה בהדי כלי נתר וכלי חרס משום דהנהו מיטמאין באויר אבל כלי זכוכית לא מיטמא מאויר דעבדו רבנן היכרא דלא נישרוף וכו' דכה''ג אמר בפרק במה טומנין (לקמן דף מח:) דבית הפך ובית התבלין ר' מאיר מטמא במגע אבל לא באויר דעביד רבנן היכרא ותי' ר''י הבחור דע''כ כלי זכוכית מטמו מגבן מתוספתא דכלים שהבאתי לעיל שאין מצילין בצמיד פתיל ולמאי דפרישית נמי לעיל דדווקא אטומאת גב לא שורפין שאין טמא אלא משום דדמי לכלי מתכות אבל ממה שמטמא מתורת כלי חרס שורפין אתי נמי שפיר: (תוספות)

דף טז - ב

רב אשי אמר לעולם לכלי חרס דמו ודקא קשיא לך לא ליטמו מגבן הואיל ונראה תוכו כברו שמעון בן שטח תיקן כתובה לאשה וגזר טומאה על כלי מתכות כלי מתכות דאורייתא נינהו דכתיב {במדבר לא-כב} אך את הזהב ואת הכסף וגו' לא נצרכה אלא לטומאה ישנה דאמר רב יהודה אמר רב מעשה בשל ציון המלכה שעשתה משתה לבנה ונטמאו כל כליה ושברתן ונתנתן לצורף וריתכן ועשה מהן כלים חדשים ואמרו חכמים יחזרו לטומאתן ישנה מ''ט משום גדר מי חטאת נגעו בה הניחא למאן דאמר לא לכל הטומאות אמרו אלא לטומאת המת בלבד אמרו שפיר אלא למאן דאמר לכל הטומאות אמרו מאי איכא למימר אמר אביי גזירה שמא לא יקבנו בכדי טהרתו רבא אמר גזירה שמא יאמרו טבילה בת יומא עולה לה מאי בינייהו. א''ב דרצפינהו מרצף: ואידך מאי היא דתנן המניח כלים תחת הצינור לקבל בהן מי גשמים אחד כלים גדולים ואחד כלים קטנים ואפילו כלי אבנים וכלי אדמה וכלי גללים פוסלין את המקוה אחד המניח ואחד השוכח דברי ב''ש וב''ה מטהרין בשוכח אמר ר' מאיר נמנו ורבו ב''ש על ב''ה ומודים ב''ש בשוכח בחצר שהוא טהור אמר רבי יוסי עדיין מחלוקת במקומה עומדת אמר רב משרשיא דבי רב אמרי הכל מודים כשהניחם בשעת קישור עבים טמאים בשעת פיזור עבים ד''ה טהורין לא נחלקו אלא שהניחם בשעת קישור עבים ונתפזרו וחזרו ונתקשרו מר סבר בטלה מחשבתו ומר סבר לא בטלה מחשבתו ולר' יוסי דאמר מחלוקת עדיין במקומה עומדת בצרי להו א''ר נחמן בר יצחק אף בנות כותים נדות מעריסתן בו ביום גזרו: ואידך מאי היא דתנן כל המטלטלי' מביאין את הטומאה בעובי המרדע אמר רבי טרפון

רש"י לעולם לכלי חרס דמו. הואיל וברייתן מן החול הלכך פשוטיהן טהורין ואין בהן טומאה [ישנה]: הואיל ונראה תוכו. מבחוץ דרך דפנותיו לא חשיב גב אלא תוך: בשל ציון. בימי שמעון בן שטח היתה: כל כליה. במת שהיתה צריכה להמתין הזאת שלישי ושביעי לפיכך שברתן למהר טהרתן לבו ביום: וריתכן. שולדי בלע''ז {שולדי"ר: לרתך} שמחבר כסף במקום שבר: גדר מי חטאת. נמצאו מי חטאת בטלים שאין לך אדם ממתין ז' ימים אלא שוברן ותשתכח תורת מי חטאת: למ''ד כו'. לא ידענא היכא: אמרו. שיחזרו: בכדי טהרתו. כמוציא רמון: בת יומא. בלא הערב שמש שהרואה שנטמאו ומשתמשין בהן בו ביום ואינו יודע שנשברו סובר שהטבילום: עולה. מועלת: דרצפינהו מרצף. הריקן ושברן כולן כמו מאכולת רצופה שמא לא יקבנו ליכא ושמא יאמרו איכא ואיכא דאמרי שמא לא יקבנו איכא שמא יאמרו כו' ליכא דהא מינכר עשייה שנתחדש כולו וזה נראה בעיני: תחת הצינור. שקבעו ולבסוף חקקו להמשיך מים למקוה דשוב אינו פוסל אבל הכלים פוסלים משום שאיבה: ואחד כלים קטנים. דלא תימא לא חשיבי: ואפילו כלי גללים. שאינם קרויין כלים לענין קבלת טומאה הוו כלים לענין שאיבה: גללים. שייש: כלי אדמה. דלאו ע''י גיבול הוא ככלי נתר וכלי חרס: מטהרין. דשוכח לא חשיבה שאיבה הואיל ולא לכך נתכוון: בחצר. שלא תחת הצינור ונתמלא מן הנוטפין ונפלו למקוה שהוא טהור דבמניח תחת הצינור וכשהניחן בשעת קישור עבים ואח''כ נתפזרו ושכחן כדמוקי לקמן הוא דפליגי ביה דגלי דעתיה שרצה שיפלו לתוכו ומשום פזור עבים לא בטלה מחשבתו ראשונה אבל במונח בחצר ואפי' בשעת קישור ונתפזרו לא מוכחא מחשבה קמייתא שפיר מעיקרא הלכך בטלה: במקומה עומדת. במניח תחת הצינור בקישור עבים לא נמנו ורבו עליה לבטל דברי בית הלל דלא חזרו בהן: הניחן. תחת הצינור בשעת קישור עבים ואיחרו גשמים לבוא ויצא למלאכתו ושכחן דברי הכל הואיל ומתחלה לכך נתכוון לא בטלה מחשבתו בשכחתו: דברי הכל טהורים. דליכא גלויי דעתא: בטלה מחשבתו. דכי נתפזרו אסח דעתיה דסבר לא ירדו גשמים עוד: בצרי להו. י''ח דבר שאין זו מן המנין דכל זמן שלא נמנו ורבו הויא הלכה כבית הלל וטהור: נדות מעריסתן. מיום שנולדה דגזרינן דילמא חזאי נדות דקטנה בת יומא מטמאה בנדה דתניא אין לי אלא אשה תינוקת בת יום אחד לנדה מנין תלמוד לומר ואשה וכותים אין דורשין מדרש זה וכי חזיין לא מפרשי לה הלכך גזור בהו רבנן: כל המטלטלין מביאין את הטומאה. משום אהל שאם איהל ראשו אחד על המת וראשו אחד על הכלים מביאין להן טומאת אהל המת ליטמא ז' ימים ולהיות אב הטומאה כדין אהל טמא: בעובי המרדע. אפילו אין בהן פותח טפח אלא כעובי המרדע ולקמן מפרש יש בהיקפו טפח חוט טפח צריך להקיפו ואף על גב דאהל דאורייתא פחות מטפח לא הוי דהלכה למשה מסיני הוא כשאר כל השיעורין הכא גזור רבנן היקפו משום עביו: (רש"י)

תוספות רב אשי אמר לעולם לכלי חרס דמו. הכא לית ליה לרב אשי טעמא הואיל וכי נשברו יש להם תקנה שוינהו כו' ומיהו לענין להצריכן טבילה כשהן חדשים אית ליה לרב אשי האי טעמא בהדיא בפרק בתרא דמסכת ע''ז (דף עה:): דאמר רב יהודה מעשה בשל ציון המלכה. ומייתי ראיה דבימי שמעון בן שטח גזרו טומאה על כלי מתכות דיחזרו לטומאתן ישנה דהוא היה בימי של ציון המלכה כדאיתא בפרק ג' דתענית (דף כג:) דאמר מעשה בימי ר''ש בן שטח ושל ציון המלכה שהיו גשמים יורדים מע''ש לע''ש וכו': הניחא למ''ד דלא לכל הטומאות אמרו. רשב''ג סבירא ליה הכי (בתוספתא) דכלים (פי''א) גבי ההוא דמייתי לעיל (כלי עץ וכלי עור כו') ופליג את''ק דאמר סתמא יחזרו לטומאתן ישנה וטעמא משום דטומאת מת היא זמן מרובה וישבר ולא ירצה להמתין: אחד כלים גדולים. שמרוב גודלן אינן מקבלים טומאה כגון כלי עץ שהן יתרים על ארבעים סאה שאינן מיטלטלים מלא וריקן אפ''ה מיקרי שאיבה ואחד כלים קטנים כדתנן במס' כלים (פ''ב מ''ב) ומייתי לה בפ' אלו טריפות (ח לין דף נד:) הדקין שבכלי חרס הן וקרקרותיהן ודפנותיהם יושבין שלא מסומכים שעורן מכדי סיכת קטן ועד לוג אבל בציר מהכי טהורים: אף בנות כותים. תימה לר''י דבריש בנות כותים (נדה דל''ב. ושם) מוקי לה כר''מ דחייש למיעוטא והאי טעמא לא שייך אלא למ''ד כותים גרי אמת הן ואם ראתה טמאה מדאורייתא אבל למ''ד כותים גרי אריות הן לא שייך האי טעמא דאפי' אם ראתה טהורה מדאורייתא דעו''ג לא מטמאו בזיבה ובשמעתין מוכח דלכ''ע בנות כותים הוי מי''ח דבר ולמאן דלא חייש למיעוטא או למ''ד גרי אריות הן היכי מני לה בי''ח דבר ועוד דר' יוסי אית ליה דגרי אריות הן במנחות בפרק רבי ישמעאל (דף סו: ושם) דאית ליה תורמין משל עו''ג על של כותים ומשל כותים על של עו''ג והכא חשיב אליבי' בנות כותים בי''ח דבר וי''ל דבנות כותים אתיא לכ''ע וגזרו עליהן שיהיו נדות שלא יטמעו בהן והא דמוקי התם מתני' כר''מ משום דסיפא מוכחא דלא הוי משום טימוע דקתני הכותים מטמאין משכב התחתון כעליון מפני שהן בועלי נדות מספק ומסיים ואין שורפין עליהן את התרומה מפני שטומאתן ספק משמע דקאי אף אקטנות דאיירי בהן והא דקאמר התם רבי יוסי מעשה היה בעינבול והטבילוה קודם לאמה לאו משום דחייש למיעוט מייתי ראיה דמיעוט דשכיח הוא דהא טעמא דרבי יוסי משום טימוע אלא לכך מייתי ראיה דאי לאו דשכיח הוא לא הוי לן למיגזר שיהו נדות מעריסותיהם משום טימוע דלא ליהוי כחוכא ואיטלולא וא''ת היכי חשיב ליה לר''מ בי''ח דבר והלא בלאו הכי בכל מקום חייש ר' מאיר למיעוטא וי''ל דהכא הוצרכו לגזור משום דדמי לחזקה ורובא שלא ראתה דמסתמא עם יציאתה לעולם לא ראתה ואוקמי אחזקה וסמוך רובא לחזקה ואיתרע ליה מיעוטא ולא הוה חייש רבי מאיר אי לאו דגזרו ליה בי''ח דבר דהוה ליה מיעוטא דמיעוטא כדמוכח בריש פרק בתרא דיבמות (דף קיט.) וא''ת למ''ד בפ''ב דמסכתא ע''ז (דף לו:) גזרו על בנותיהן משום דבר אחר היינו שיהו נדות מעריסותן אמאי חשיב להו בתרתי גזרות בנותיהן ובנות כותים וי''ל דצריכי דאי גזרו בעו''ג . ה''א משום דאדוקי בעבודת כוכבים טפי אבל בנות כותים לא ואי גזרו בכותים משום דרגילין ושייכי טפי גבי ישראל מעובדי כוכבים אבל עכו''ם לא: כל המטלטלין. נקט מטלטלין משום שלא גזרו טומאת אהל בעובי המרדע אלא על האדם הנושאן אבל בפותח טפח אפילו במחוברים נמי מביאין את הטומאה דדוקא זרעים וירקות לפי שאין בהן ממש קתני התם דלא מביאין ולא חוצצים דהוי כמו טיפת הברד והשלג וכפור והגליד והמלח אבל אילן המיסך על הארץ קתני התם דמביא את הטומאה: אקפח את כו'. לשון שבועה הוא כלומר אקפח את בני אם אין זה דבר אמת שהלכה זו מקופחת וכענין זה מצינו במקרא ' (בראסית מב) חי פרעה אם תצאו מזה כלומר שלא תצאו מזה: (תוספות)

רשב"א הא דאמרינן: הא ניחא למ"ד לא לכל הטומאות אמרו אלא לטומאת מת בלבד. פלוגתא היא דרשב"ג ורבנן (וסיפא) [בסיפא] דהך מתני' גופא היא במסכת כלים (פי"א מ"א), דתנן התם כלי מתכות פשוטיהן ומקבליהן טמאין, נשברו טהרו, חזר ועשה מהן כלים חזרו לטומאתן הישנה, רשב"ג אומר לא לכל הטומאות אמרו אלא לטומאת נפש. הא דתנן: המניח כלים תחת הצנור אחד כלים גדולים ואחד כלים קטנים. פירש רש"י ז"ל: דרבותא משום כלים קטנים, דלא תימא מחמת קטנן אינן נחשבים כלים. ואחרים פירשו, כלים גדולים אפילו העשויין לנחת שאין מקבלין טומאה. והיינו רבותא, דלא תימא אין שם כלי עליהם, כדקתני נמי כלי גללים, ואין צריך לומר קטנים. וצנור זה שאמרו כאן שקבעו ולבסוף חקקו, אבל בשחקקו ולבסוף קבעו תיפוק ליה משום צנור דהוא גופיה כלי הוא ופוסל את המקוה, כדאיתא בפרק המוכר את הבית (בבא בתרא סו, א). ועוד יש לפרש בצנור שאין לו בית קבול, שהוא מפולש ופתוח משני צדדיו כרעפים הללו שלנו או מן הצד האחד, שכל כיוצא בזה אינו פוסל את המקוה לפי שאינו עשוי לקבלה, וכדתנן בפרק ד' דמקואות (משנה ג') סילון שהוא צר מכאן ומכאן ורחב באמצע אינו פוסל את המקוה לפי שאינו עשוי לקבלה. והוא שלא יהיה לו חקק באמצעיתו לקבל אפילו צרורות, שאילו כן כלי העשוי לקבלה הוא ופוסל את המקוה, וכדתנן (שם) החוטט לקבל צרורות פוסל את המקוה. (רשב"א)

דף יז - א

אקפח את בני שזו הלכה מקופחת ששמע השומע וטעה האיכר עובר ומרדעו על כתפו ואיהל צדו אחת על הקבר טימאו אותו משום כלים המאהילים על המת א''ר עקיבא אני אתקן שיהו דברי חכמים קיימים שיהו כל המטלטלים מביאין את הטומאה על האדם שנושא אותן בעובי המרדע ועל עצמן בכל שהן ועל שאר אדם וכלים בפותח טפח וא''ר ינאי ומרדע שאמרו אין בעביו טפח ויש בהיקפו טפח וגזרו על היקפו משום עביו ולר' טרפון דאמר אקפח את בני שהלכה זו מקופחת בצרו להו א''ר נחמן בר יצחק אף בנות כותים נדות מעריסתן בו ביום גזרו ובאידך ס''ל כר' מאיר: ואידך הבוצר לגת שמאי אומר הוכשר הלל אומר לא הוכשר א''ל הלל לשמאי מפני מה בוצרין בטהרה ואין מוסקין בטהרה א''ל אם תקניטני. גוזרני טומאה אף על המסיקה נעצו חרב בבית המדרש אמרו הנכנס יכנס והיוצא אל יצא ואותו היום היה הלל כפוף ויושב לפני שמאי כאחד מן התלמידים והיה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל וגזור שמאי והלל ולא קבלו מינייהו ואתו תלמידייהו גזור וקבלו מינייהו מ''ט אמר (ר') זעירי אמר ר' חנינא גזירה שמא יבצרנו בקופות טמאות הניחא למ''ד כלי טמא חושב משקין שפיר אלא למ''ד אין כלי טמא חושב משקין מאי איכא למימר אלא אמר זעירי אמר ר' חנינא גזירה שמא יבצרנו בקופות מזופפות רבא אמר גזירה משום הנושכות (דאמר) רב נחמן אמר רבה בר אבוה פעמים שאדם הולך לכרמו לידע אם הגיעו ענבים לבצירה או לא ונוטל אשכול ענבים לסוחטו ומזלף על גבי ענבים ובשעת בצירה עדיין משקה טופח עליהם: ואידך אמר

רש"י אקפח את בני. מצער היה על תורה המשתכחת ומקלל את עצמו: אקפח. אקברם לשון חיתוך וקיצור: ששמע השומע. כשנשאלה השאלה על ידי מעשה בבית המדרש ושמע שטמאוהו וטעה ולא ידע משום מה טמאוהו הם טמאו את המרדע משום כלים המאהילים על המת שהכלי עצמו המאהיל טמא בכל שהו דלא בעינן פותח טפח אלא לשוויה אהל להביא טומאה תחת ראשו השני להביא טומאה על אחרים אבל לגבי דידיה בכל שהו וטמאוהו לאיכר טומאת ערב משום שנגע באותו כלי שהוא אב הטומאה וזה שנגע בו ראשון והשומע טעה לומר שעשאוהו לאיכר אב הטומאה לטמא ז' ולטעון הזייה: אני אתקן שיהו דברי חכמים. שאומרים עובי המרדע מביא טומאה קיימין יש דבר שמביאין עליו טומאה ממש לטעון הזייה מדבריהם כגון על האדם הנושאן שטמא בו טומאת מגע מן התורה גזרו עליו בעובי המרדע ליטמא טומאת אהל מדבריהם גזירה הקיפו משום עביו דכיון דמטמאת ליה על כרחך טומאה דאורייתא לאצרוכיה הערב שמש והוא לא נגע במת כסבור שמשום אהל אתה מטמאו ומשום שיש בהיקפו טפח וכיון דלא מטמאת ליה טומאת ז' אתי למימר באהל גמור נמי טומאת ערב אבל שאר אדם וכלים שאין נוגעין בו ואין עליך לטמאן כלל אין מביאין שום טומאה אלא בפותח טפח ר''ע מילתייהו דרבנן פריש: וא''ר ינאי גרסינן: מרדע שאמרו. דמביא את הטומאה על נושאו לטמאו שבעה מדבריהם: אין בעביו טפח. דאם כן הוי אהל דאורייתא: ולר' טרפון. דאמר לא גזרו שום גזירה אלא בדין תורה דלא טמאוהו אלא טומאת ערב משום מגע בצרי להו י''ח: בנות כותים כו': ובאידך. דמניח כלים: סבר לה. ר' טרפון כר' מאיר דחשיב ליה בי''ח דבר ואפיק הא ועייל הך דבנות כותים: מפני מה בוצרין בטהרה. מפני מה אתה מצריך לבצור בכלים טהורים דקאמרת הוכשר ואין אתה מצריך למסוק זיתים בכלים טהורים: יכנס. לבית המדרש: והיוצא אל יצא. לפי שהיו רוצין לעמוד במנין: קשה. לפי שהלל נשיא וענוותן: וגזור שמאי והלל. ולא קבלו מינייהו ואתו תלמידייהו וגזור וקבלו מינייהו: מ''ט. הוכשר הא לא ניחא ליה בההיא משקה דנפיק וקאזיל לאיבוד: בקופות טמאות. דאתיא טומאת הכלי ומחשבה ליה למשקה להכשיר הואיל וטומאתו והכשרו כאחת: הניחא למאן דאמר. לא ידענא היכא: חושב משקה. להכשיר אוכל שבתוכו ואף על גב דלא אחשביה הוא: מזופפות. כיון דלא אזיל לאיבוד. ניחא ליה ליציאתו: הנושכות. אשכולות הנושכות זו את זו וכשבא להפרידן נסחט המשקה עליהן וכיון דעבד בידים ולא אפשר בלא סחיטה מכשר: (רש"י)

תוספות ששמע השומע וטעה כו' טמאוהו משום כלים המאהילים על המת. פי' בקונטרס טמאוהו לאיכר טומאת ערב משום דנגע בכלים המאהילים שהן טמאין טומאת ז' כדין הנוגע בטמא מת דטמא טומאת ערב מדאורייתא וקשה למה טעה השומע והיה סבור שטמאוהו טומאת ז' כיון דדבר פשוט הוא שאדם הנוגע בטמא מת דטמא טומאת ערב ועוד דמן התורה האיכר טמא טומאת ז' משום טומאה בחבורים דיקרב בדיקרב בחבורים טמא ז' מדאוריי' כדאמר בפ''ב דע''ז (דף ל': ושם) ואפילו בחבורים על ידי אהל טמא טומאת ז' כדמוכח בריש אהלות (פ''א מ''ג) לכך נראה שטמאוהו לאיכר טומאת ז' משום טומאה בחבורים והשומע טעה לפי שאינו פשוט כ''כ דין טומאה בחבורים והיה סבור דמשום אהל טמאוהו כיון שיש בהקיפו טפח לכך שנה כל המטלטלין מביאין טומאה לטמא כל אשר תחתיו משום אהל בעובי המרדע: אמר רבי עקיבא אני אתקן שיהו דברי חכמים קיימין שיהו כל המטלטלין מביאין טומאה על האדם הנושאן בעובי המרדע. משום אהל לטמאו טומאת שבעה אפי' היכא דלא שייך טומאה בחבורים כגון שיש סודר מפסיק בין המרדע לבשרו שהסודר טמא טומאת שבעה משום חבורים דהיינו חבורי אדם במת והאדם אינו טמא אפי' מדרבנן אלא טומאת ערב דטמא מדאורייתא כדמוכח בפ' ג' מינין (נזיר דף מב: ושם) גזרו שיהא אדם טמא טומאת ז' משום אהל שלא יטעו אותם שאין יודעים דין טומאה בחבורים ויאמרו שטמא טומאת ערב משום אהל כיון שיש בהיקפו טפח א''כ אתי למימר שאין באהל אלא טומאת ערב לכך גזרו שיהא טמא ז' כאדם המיטמא באהל שלא חלקו אפילו יהא מפסיק בינו לבין המרדע שלשה סודרים או ד' ויהא אדם רביעי או חמישי או יותר ואפי' אם המטלטלין פשוטי כלי עץ שאינן בני קבולי טומאה דלא שייכא בהם טומאה בחבורים ודוקא בעובי המרדע שיש בהיקפו טפח אבל בפחות מכן ליכא למטעי כלל שהיא משום אהל ואף על פי שלא ידעו טומאה בחבורים לא יטעו אלא ישאלו הטעם: ועל שאר אדם וכלים בפותח טפח. כיון דליכא בהן שום טומאה בחבורין בעי אהל חשוב כבשאר דברים וא''ת למה טמאוהו ז' משום חבורים לר' טרפון והא מרדע פשוטי כלי עץ הוא ולא מקבל טומאה דהא ע''כ איירי שאין הדרבן בתוך המרדע שאם יש דרבן בתוכו היה מטמא אפילו בכל שהוא כל מה שתחתיו דחרב הרי הוא כחלל אפי' ע''י אהל כדמוכח בריש אהלות וכל הפסוק דבחלל חרב דרשינן ליה בטומאת אהל בנזיר פ' כ''ג (דף נג:) ואור''ת דחשיב בית קבול מקום שנותנין דרבן במרדעת ולא הוי בית קיבול העשוי למלאות שאין קובעין אותו שם אלא פעמים מניחין ופעמים מסירין וכן מוכח במסכת כלים דחשיב בית קבול דתנן המרדע יש לו אחורים ותוך והא דתנן בפ''ט דכלים (משנה ו) כוש שבלע צינורא ומלמד שבלע דרבן כו' היו טהורים ונכנסו לאהל נטמא פי' הדרבן לבדו נגע בהן ככר של תרומה טהור משמע דמלמד חשוב פשוטי כלי עץ לכך טהור ככר של תרומה שנגע במלמד שהמלמד לא קיבל טומאה מן הדרבן ומלמד ומרדע מסתמא הכל אחד ואור''י דאיכא לאוקמי בכה''ג שא''א להוציא הדרבן אא''כ ישבר בית קבולו ולכך לא חשיב תו בית קבול: גוזרני טומאה אף על המסיקה. פי' הר''ר פורת דלהכי לא גזרו על המסיקה דגזירה שמא יבצרנו בקופות מזופפות לא שייך בזיתים דמוהל היוצא מהם לא חשיב משקה והא דתנן במס' מכשירין (פ''ו מ''ה) מוהל השמן כשמן י''ל דהיינו במוהל היוצא לאחר אציצה לאחר שעמדו בכומר ב' ימים או ג' ואתיא כר' יעקב דריש חבית (לקמן קמד:) אבל מוהל היוצא ע''י מסיקה אפי' רבי יעקב מודה דטהור וכן גזירה דנושכות ופעמים שאדם יוצא לכרמו לידע אם הגיעו ענביו לבצור נמי לא שייך בהן והשתא אתי שפיר דתניא לקמן בריש חבית (דף קמה. ושם) המפצע בזיתים לידע אם הגיעו זיתיו למסוק אם לאו לא הוכשר: הניחא למ''ד כלי טמא חושב משקה. [בתוספתא] דמכשירין (פ''ד מ''ה) גבי עריבה שירד דלף לתוכה ב''ש אומר הרי זה בכי יותן כו' בד''א בטהורה אבל בטמאה הכל מודים הרי זה בכי יותן דברי רבי מאיר ר' יוסי אומר אחת טמאה ואחת טהורה ב''ש אומרים בכי יותן ובית הלל אומרים אינו בכי יותן: (תוספות)

רשב"א טמאוהו משום כלים המאהילים על המת. פירש רש"י ז"ל: טמאוהו טומאת ערב, ומאן דחזא טעה וסבר דמשום טומאת אהל טמאוהו טומאת שבעה מדין אהל, ור' טרפון אמר דלא טמאוהו אלא טומאת ערב משום דנגע במרדע בעצמו ולא משום אהל. ויש מקשים והלא המרדע פשוטי כלי עץ הוא ואינו מקבל טומאה, ואי בשל מתכת מן הדין טמא טומאת שבעה דחרב הרי הוא כחלל. וניחא להו דמשום נקבות שבו נכנס חרב המרדע נעשה בית קבול לחרב, ובית קבול העשוי למלאת בית קבול הוא, כדאמר בסוכה (יב, ב) גבי מסככין בזכרים ואין מסככין בנקבות. ואי נמי יש בו חרב המרדע, בטל הוא לגבי המרדע, שהמרדע עיקר וחרב שבו משמש המרדע, וכדתנן (כלים פי"ג, מ"ו) מתכת המשמשת את העץ טהור, ולפיכך אין אומרין בה חרב הרי הוא כחלל. והרמב"ן ז"ל הקשה דאפילו בכלי עץ כל שהוא מטמא באהל המת או בנגיעתו באב הטומאה שבמת אומר בו חרב הרי הוא כחלל ומטמא טומאת שבעה, כדמוכח במסכת אהלות (פ"ג מ"ג). אלא טמאוהו טומאת שבעה קאמר, אלא שטעה השומע וסבור שמחמת אהל טמאוהו, ולא טמאוהו מחמת שהאהיל עליו המרדע אלא מחמת שהמרדע נטמא מחמת שהאהיל על המת וטימא את האיכר בנגיעתו, ורבי עקיבא פירש דאפשר דמשום אהל טמאוהו כיון שהוא נושא אותו, אבל לאדם אחר וכלים לא. ואם תאמר אם כן מאי נפקא לן מינה כיון שהוא מטמא טומאת שבעה בין כך ובין כך. תירץ הוא ז"ל דדילמא נפקא מינה לנזיר, שאילו משום אהל הנזיר מגלח עליו ומזה שלישי ושביעי, ואילו משום מגע אמרינן במסכת נזיר (נד, ב) בהדיא אטו מאן דנגע בכלים בר הזאה הוא, בתמיהא. ורבי טרפון הודה לו לר' עקיבא, וכמו שאמר לו בכמה מקומות (קדושין סו, ב) עקיבא כל הפורש ממך כפורש מחייו אני שמעתי ושכחתי ואתה יושב ודורש ומסכים להלכה. והיינו דלא בצרי ליה לר' טרפון. ואיכא נסחאי דמקשו לר' טרפון בצרי להו, ופריק אמר רב נחמן בר יצחק בנות הכותיים נדות מעריסתן בו ביום גזרו. ולפירושו זה סבירא ליה לר' טרפון בכלים שתחת הצנור כר"מ דאמר נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל. והא דאמרינן נמי: הניחא למ"ד כלי טמא חושב משקה. פלוגתא היא דר"מ ור' יוסי בתוספתא דמסכת מכשירין (פ"ב, ה"ב), דתניא התם עריבה שירד דלף לתוכה המים הניתזין והצפין בכי יותן, נטלה לשפכה בית שמאי אומרים בכי יותן ובית הלל אומרים אינן בכי יותן, במה דברים אמורים בטהורה אבל בטמאה הכל מודים שהם בכי יותן דברי ר"מ, ר' יוסי אומר אחת טהורה ואחת טמאה בית שמאי אומרים בכי יותן ובית הלל אומרים אינן בכי יותן. גזירה משום הנושכות. פירש רש"י ז"ל: אשכולות הנושכות זו את זו וכשבא להפרידן נסחט המשקה עליהן, וכיון דעביד בידים ולא אפשר בלא סחיטה מכשר. ור"ח ז"ל גורס: הנשוכות, ופירש: כשנושך האדם מן האשכול נוטפין ממנו משקה. והרמב"ן ז"ל פירש משמו של הגאון ז"ל: כשאדם בוצר כרמו יש מהם שהגרגרים שלהם מדובקים זה לזה ונושכין זו את זו מפני דיבוקן, ואף על פי שמשקה יוצא מהן אינו הולך לאבוד שהמשקה עומד נשמר בדיבוק אותן הגרגרים ואינו נופל בקרקע, ומשום הכי הוכשר. (רשב"א)

דף יז - ב

טבי רישבא אמר שמואל אף גידולי תרומה תרומה בו ביום גזרו מ''ט א''ר חנינא גזירה משום תרומה טהורה ביד ישראל אמר רבא אי דחשידי להכי אפרושי נמי לא ליפרשו (אלא אמר רבא ישראל) כיון דאפשר למעבד חטה אחת כדשמואל ולא קעביד הימוני מהימני אלא גזירה משום תרומה טמאה ביד כהן דילמא משהי לה גביה ואתי לידי תקלה: ואידך אמר ר' חייא בר אמי משמיה דעולא אף מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי בו ביום גזרו: ואידך אמר באלי אמר אבימי סנוותאה פתן ושמנן ויינן ובנותיהן כולן מי''ח דבר הן הניחא לרבי מאיר אלא לר' יוסי שבסרי הויין איכא הא דרב אחא בר אדא דאמר רב אחא בר אדא אמר ר' יצחק גזרו על פתן משום שמנן ועל שמנן משום יינן על פתן משום שמנן מאי אולמיה דשמן מפת אלא גזרו על פתן ושמנן משום יינן ועל יינן משום בנותיהן ועל בנותיהן משום דבר אחר ועל דבר אחר משום דבר אחר מאי דבר אחר אמר רב נחמן בר יצחק גזרו על תינוק נכרי שמטמא בזיבה שלא יהא תינוק ישראל רגיל אצלו במשכב זכור אי הכי לר''מ נמי תשסרי הויין אוכלין וכלים שנטמאו במשקין בחדא חשיב להו: מתני' ב''ש אומרים אין שורין דיו וסמנים וכרשינין אלא כדי שישורו מבעוד יום וב''ה מתירין ב''ש אומרים אין נותנין אונין של פשתן לתוך התנור אלא כדי שיהבילו מבעוד יום ולא את הצמר ליורה אלא כדי שיקלוט העין וב''ה מתירין ב''ש אומרים אין פורסין מצודות חיה ועופות ודגים אלא כדי שיצודו מבעוד יום וב''ה מתירין ב''ש אומרים אין מוכרין לנכרי ואין טוענין עמו ואין מגביהין עליו אלא כדי שיגיע למקום קרוב ובית הלל מתירין ב''ש אומרים אין נותנין עורות לעבדן ולא כלים לכובס נכרי אלא כדי שיעשו מבעוד יום ובכולן בית הלל מתירין עם

רש"י טבי. שם האיש: רישבא. פורס נשבין לצוד חיה ועוף: גידולי תרומה. אם זרעה ואפי' דבר שזרעו כלה כגון תבואה וקטנית: תרומה טהורה ביד ישראל. ועינו צרה ליתנה לכהן וזורעה לבטלה מתורת תרומה: אי דחשידי להכי אפרושי נמי לא ליפרשו. אלא חטה אחת מן הכרי כדשמואל ומדאפרשו ש''מ לא חשידי: משום תרומה טמאה ביד כהן. שאסורה באכילה ובא לזורעה וגזור שתהא בשמה הראשון והרי היא תרומה טמאה דחיישינן דילמא משהי לה עד זמן זריעה ואתי למיכל בטומאתה: נותן כיסו לנכרי. ולא יטלטלנו פחות פחות מד' אמות: סנוותאה. שם מקום: ובנותיהן. במס' ע''ז פרכינן בנותיהן דאורייתא נינהו: כולן מי''ח דברים הן. והא כולהו חדא היא דגזרו על פיתן משום שמנן ועל שמנן כו' כדלקמן: הניחא לר''מ. דמנו להו להא דמניח כלים תחת הצינור הוו להו י''ח ט' דפסלי תרומה ואין קורין ואין פולין הא חדסר פשו להו ז' צינור ומרדע ובנות כותים ובוצר וגידולי תרומה ונותן כיסו ופיתן ושמנן חדא: איכא הא. דמוסיף רב יצחק אדאבימי על דבר אחר משום ד''א: ועל בנותיהן משום ד''א. ע''ז ועוד גזרו על ד''א שלא הוזכר כאן: שמטמא בזיבה. ואפילו אינו זב: אוכלין וכלים שנטמאו במשקין חדא חשיב להו: מתני' סמנין. לצבע: כרשינין. למאכל בהמה בינ''א {ויצי"ש: בקיה (צמח ממשפחת הקטניות)} בלע''ז: וב''ה מתירין. משנתן את המים מבעוד יום: אונין. ארישב''א {רישטי"ש: אגודות פשתן} והן אגודות של פשתן מנופץ ונותנין אותו בקדרה לתנור ומתלבן: שיהבילו. שיתחממו: העין. הצבע שיקלוט מבעוד יום: מתירין. לתתה מבעו''י והיא קולטת כל הלילה: ולא טוענין עמו. על החמור: ולא מגביהין עליו. משאוי על כתיפו דנראה כמסייעו להוליך בשבת: אלא כדי שיגיע למקום קרוב. כלומר שיהא המקום קרוב שיוליכנו שם מבעו''י: (רש"י)

תוספות כיון דאפשר למיעבד כשמואל מהימני. הקשה ריב''א תרומת מעשר דלא אפשר להו למיעבד כשמואל ליגזור ותירץ ר''י דמ''מ אמת הוא שגזרו אף על גידולי תרומה גדולה ורוצה לפרש טעם בכולן: ומהר''ם אמר דתרומת מעשר מהימני הלוים דאין נותנין מעשר אלא לחברים וריב''א תירץ דאותן שהיו חשודים לא היו מפרישין כלל כדאמ' בסוטה וחברים שהיו מפרישים מהימני [תוס ישנים]: דילמא משהי ליה גביה ואתי ביה לידי תקלה. פי' בקונטרס ולכך גזרו דאפי' יזרענה דהוי טמאה וקשה לר''י דאמר בהדיא בפרק כל שעה (פסחים דף לד. ושם) שתילי תרומה טמאה טהורים מלטמא ואסורין מלאכול פי' לזרים כדמפרש התם אלמא לכהנים שרי וי''ל כיון דאין נאכלין לזרים משום ריוח פורתא שמטהרין לא משהי גביה והא דהכא חיישינן לתקלה ובספ''ק דפסחים (דף כ:) אמרי ב''ה תעשה זילוף איכא למימר דהכא מודו ב''ה דפעמים שצריך להשהות שנה שלימה עד זמן זריעה: על פתן ושמנן משום יינן. הקשה ריב''א מ''ש שהחמירו טפי ביין לאסור בהנאה מפת ושמן ותירץ מפני שהיין משמח אלהים ואנשים והיו רגילין לנסכו אפי' שלא בפני ע''ז הואיל והוצרכו לאוסרו משום בנותיהם נתנו בו חכמים דין וחומר יין נסך ממש כיון דפעמים היו מנסכין אותו אפי' שלא בפני ע''ז: הניחא לר' מאיר אלא לרבי יוסי שבסרי הויין. ה''מ נמי למימר אלא לר' טרפון מאי איכא למימ' רש''י חשיב אין פולין ואין קורין בתרתי וכן משמע מדקתני בברייתא אלו מן ההלכות ולא קתני בברייתא אלא הנהו תרתי והא דלא חשיב מבחין בין בגדו לבגדי אשתו ושמש הבודק כוסות וקערות לאור הנר הנך. נפקו מכלל הני תרתי שהן עיקר מיהו קשה דלא מני רש''י הך דלא יאכל הזב עם הזבה דודאי מי''ח דבר הוה דקתני לה במתניתין בהדיא ולפי זה אוכל ראשון ואוכל שני חדא חשיב להו א''נ הבא ראשו ורובו במים שאובין וטהור שנפלו כו' חשיב חדא משום דאי לא הא לא קיימא הא כי היכי דפתן ושמנן ויינן ובנותיהן חשיב גזירה אחת וההיא דלא יאכל זב פרוש עם זב עם הארץ דקתני עלה בתוספתא אלו מן ההלכות איכא למימר דהוי בכלל לא יאכל הזב עם הזבה: ועל בנותיהם משום דבר אחר. ואם תאמר הניחא למ''ד דמפרש בפרק ב' דמסכתא ע''ז (דף לו:) דעל בנותיהם גזרו יחוד דשייך למיגזר משום ע''ז אלא למ''ד דעל בנותיהם גזרו נדות מה שייך הך גזירה לע''ז וי''ל דע''י שגזרו עליהם נדות יפרשו ממגען ולא יטמעו בהם כ''כ: אונין. פי' בקונ' נותנים בתנור ומתלבן וכן משמע בפ''ב (דף כז:) דאמרי' האונין של פשתן משיתלבנו: אין פורסין מצודות כו'. אע''ג דבשבת נמי אם פירש מצודה אינו חייב חטאת שאינו יודע אם יצוד אם לאו מ''מ גזרו לפרוש מצודה דפעמים אתי לידי חיוב חטאת כגון שבשעת פריסתו ילכוד דהכי. קתני בתוספתא הפורס מצודה לבהמה או לעוף ונכנס לתוכה חייב: אלא בכדי שיצודו. וא''ת מנא ידע מתי יבא החיה וי''ל דבירושלמי מוקי לה בפורש בחורשין דמצוין שם חיותא ומיירי בענין זה שלא יוכל ללכוד במצודה אלא א' או ב' דהא מה מועיל שיצודו מבעוד יום אם יכול לצוד גם משחשכה: אין מוכרים לנכרי. אף על גב דאי עביד להו בשבת לא מיחייב חטאת מ''מ מאחר שהנכרי מחמר או עושה בשבת בידים דבר שישראל אסור מן התורה גזרו רבנן עם חשכה כדפירש בקונטרס משום דמיחלף בשלוחו אבל בהנך דברים דרישא שאינו עושה בשבת איסור בידים לא גזרו אי לאו דמיחייב חטאת והיינו טעמא דאין נותנין עורות לעבדן: אין נותנין עורות לעבדן וב''ה מתירין. מכאן היה נראה לר''ת להתיר על ידי קבלנות נכרי לבנות בשבת ועוד מביא ראיה מריחים דשרי ב''ה אליבא דרב יוסף בגמ' דמתירין להניח שם חיטין מבעוד יום ויניחנו כל השבת כל שכן קבלנות על ידי נכרים דשרי ואינו ראיה דידעי כ''ע שהריחים טוחנות מעצמם וידעי נמי שהחטין הושמו שם. מע''ש אבל קבלנות יאמרו שצוה להם בשבת לעשות ועוד מביא ראיה מסוף פ''ק דע''ז (דף כא: ושם) דאמר רשב''ג משכיר אדם שדהו לנכרי מ''ט אריס אריסותיה קעביד וה''נ קבלנותיה קעביד ואף על גב דר''ש בן אלעזר פליג עליה קיימא לן כרשב''ג דסתם מתני' כוותיה והא דאמרינן במ''ק (דף יב. ושם) מקבלי קבולת בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר מוקי ר''ת התם כולה שמעתיה באבל ולכך החמיר ול''נ דהתם איכא דמחמרי בחול המועד טפי מבאבל ואפילו למאן דמחמרי טפי באבל מבחול המועד מודה בשבת דחמיר טפי ונראה לר''י דהא דשרי בשמעתין עורות לעבדן היינו בתלוש דלא מפרסמא מילתא שהנכרי עושה מלאכה בביתו ולא ידעי שהוא של ישראל וכן נמי אמר במ''ק (דף יא: ושם) גבי אבל מלאכתו ביד אחרים בביתו לא יעשו בבית אחרים יעשו אבל קבלנות דמחובר דהוי ברשות ישראל דמפרסמא מלתא אסור בתוך התחום דהרואה יאמר שכירי יום נינהו והכי משמע בירושלמי דפירקין דקאמר התם אומני נכרים שהן עושים עם ישראל בתוך ביתו אסור בתוך ביתם מותר אמר ר' שמעון בן אלעזר בד''א בקבולת (תוספות)

רשב"א מתני': אין פורשין מצודות חיה ועוף. פירוש: אף על פי שאינו צד בידים אפילו הכי גזרו דדילמא אתי ביה לידי חיוב חטאת, דפעמים שבשעת פרישתו ילכד חיה או עוף וחייב, כדתניא בתוספתא (פי"ג, ה"ה) הפורש מצודה לבהמה או עוף אם נכנסו לתוכה חייב, כך כתבו בתוס'. ואין אנו צריכין לכך אלא לרבה דקא מפרש טעמא דבית שמאי משום דכל מלאכה שהוא חייב עליה חטאת גזרו עליה מערב שבת, אבל לרב יוסף דמוקי פלוגתייהו בשביתת כלים אי דאורייתא אי לא, לא צריכי להך, דכל שמצודתו פרושה ולוכדת בשבת אסור משום שביתת כלים. ואונין של פשתן. לרב יוסף דוקא בתנור מטלטל, הא בקרקע מותר שאין מוזהר על שביתת קרקעו. בכדי שיצודו. ואם תאמר והיאך ידע מתי תבא החיה או העוף. ויש לומר דפורש במקום גדודי חיות דמסתמא יכנסו שם לזמן מועט. והכי איתא בירושלמי (בפרקין ה"ז) דמוקי [לה] בפורש בחורשין. (רשב"א)

דף יח - א

השמש אמר רשב''ג נוהגין היו בית אבא שהיו נותנין כלי לבן לכובס נכרי שלשה ימים קודם לשבת ושוין אלו ואלו שטוענין קורת בית הבד ועגולי הגת: גמ' מאן תנא נתינת מים לדיו זו היא שרייתן אמר רב יוסף רבי היא דתניא אחד נותן את הקמח וא' נותן את המים האחרון חייב דברי רבי רבי יוסי אומר אינו חייב עד שיגבל א''ל אביי ודילמא עד כאן לא קאמר ר' יוסי אלא בקמח דבר גיבול הוא אבל דיו דלאו בר גיבול הוא אימא ליחייב לא סלקא דעתך דתניא אחד נותן את האפר ואחד נותן את המים האחרון חייב דברי רבי ר' יוסי ברבי יהודה אומר עד שיגבל ודילמא מאי אפר עפר דבר גיבול הוא והתניא אפר והתניא עפר מידי גבי הדדי תניא: ת''ר פותקין מים לגינה ע''ש עם חשיכה ומתמלאת והולכת כל היום כולו ומניחין מוגמר תחת הכלים (ע''ש) ומתגמרין והולכין כל היום כולו ומניחין גפרית תחת הכלים (ע''ש עם חשיכה) ומתגפרין והולכין כל השבת כולה ומניחין קילור ע''ג העין ואיספלנית על גבי מכה (ע''ש עם חשיכה) ומתרפאת והולכת כל היום כולו אבל אין נותנין חטין לתוך הריחים של מים אלא בכדי שיטחנו מבעוד יום מאי טעמא אמר רבה מפני שמשמעת קול א''ל רב יוסף ולימא מר משום שביתת כלים דתניא {שמות כג-יג} ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו לרבות שביתת כלים אלא אמר רב יוסף משום שביתת כלים והשתא דאמרת לב''ה אית להו שביתת כלים דאורייתא גפרית ומוגמר מאי טעמא שרו משום דלא קעביד מעשה אונין של פשתן מאי טעמא שרו משום דלא עביד מעשה ומינח נייחא מצודת חיה ועוף ודגים דקא עביד מעשה מאי טעמא שרו התם נמי בלחי וקוקרי דלא קעביד מעשה והשתא דאמר רב אושעיא אמר רב אסי מאן תנא שביתת כלים דאורייתא ב''ש היא ולא בית הלל לב''ש בין קעביד מעשה בין דלא קעביד מעשה אסור לבית הלל אע''ג דקעביד מעשה שרי והשתא דאמרת דלב''ש אע''ג דלא עביד מעשה אסור אי הכי

רש"י עם השמש. בעוד החמה זורחת: כלי לבן. שהוא קשה לכבס וצריך ג' ימים ומחמירין על עצמן כב''ש: שטוענין. את הזיתים בקורות בית הבד ואת הענבים בעיגולי הגת שלא היו עוצרין אותן בגלגל כמו שלנו אלא טוענין אותן בקורות כבדין והני דגת קרי עיגולין שהיו דפין עבין עשוין כעיגולין ושוין שטוענין אותן מבעוד יום והמשקה הולך וזב כל השבת ובגמרא (דף יט.) פריך מאי שנא דלא פליגי ב''ש בהא ומפרש משום דאי נמי עביד להו בשבת ליכא חיוב חטאת דכי אמרי' סחיטת זיתים וענבים אב מלאכה בפ' חבית שנשברה (לקמן דף קמג:) הני מילי בזיתים וענבים שלא ריסקן מבעוד יום דהוה ליה מפרק דבר ממשאו הגדל בתוכו והיא תולדה דדש אבל הכא אין נותנין קורה על גבי זיתים עד שטוחנין תחלה בריחים וכן ענבים דורכין אותן תחלה ברגל ובלאו קורה נמי משקה נפיק ממילא אלא דלא נפיק שפיר כי השתא ולא דמי לדש: גמ' מאי שנא בכולהו כו' ל''ג לה הכא אלא לקמן במשנה ושוין שטוענין: מאן תנא נתינת מים לדיו. ואע''פ שלא גיבל הדיו זו היא שרייתן והוי לישה דידיה בהכי ומיחייב משום לש דהא מתני' ליכא גבול ואפליגו בה מבעוד יום מכלל דבשבת חייב חטאת הוא: האחרון חייב. משום לש שהוא אב מלאכה: אפר. לאו בר גיבול הוא: עפר. בר גיבול הוא לטיט של בנין: והא תניא. תרתי מתניתא חדא דאפר וחדא דעפר: מידי גבי הדדי תנינהו. חדא תניא ר' חייא וחדא תניא רבי אושעיא וחדא מינייהו תניא לעפר בלשון אפר: פותקין. פותחין עושין נגר קטן משפת המעין לגנה: מוגמר. לבונה ומיני בשמים נותנין על האש ומעשנין הבגדים שיהא ריחן נודף: גפרית. תחת כלי כסף שמציירין בהם פרחים וצורות בחרט ומעשנן בגפרית והן משחירות וניכרות וקורין נייל''ר {ניאילי"ר: לגפר (לגלף את המתכת באמצעות גפרית)} : קילור. תחבושת שקורין לוז''א: ואספלנית. רטייה: ברחיים של מים. וכ''ש ברחיים של יד ושל חמור דאדם מצווה על שביתת בהמתו: שיטחנו מבעוד יום. מפני שמשמעת את הקול ואוושא מילתא בשבת ואיכא זילותא: לרבות שביתת כלים. דכתיב לעיל מינה למען ינוח שורך וחמורך וגו': והשתא דאמרת בית הלל אית להו שביתת כלים. דהא על כרחיך האי מתניתא בית הלל מדשרי בהנך וקתני דרחיים אסור משום שביתת כלים: מוגמר וגפרית אמאי שרו. וה''ה לכל הנך דמתני' הרי המוגמר מונח בערדסקאות ונמצא כלי עושה מלאכה: לא קא עביד הכלי שום מעשה. אלא מונח על הארץ והן בתוכו אבל הרחיים עבדי מעשה ולב''ש כיון דמונחין בגווה היינו מעשה דיליה: מצודות דקא עבדי מעשה. שהפח נקשר ותופס העוף וכן יקוש שפושטים לחיות ללוכדן ברגלים כשנוגעין בו קופץ ומתחבר מאליו ולוכד: בלחי. חכה שקורין איימ''א {אי"ם: חכה (ליתר דיוק, הקרס שבקצה החכה)} שהדג בולעו ומהדקו והכלי אינו זז ממקומו: וקוקרי. שעושין סלים פיה אחד רחב ופיה השני קצר מאד והדג (ס''א והחיה) נכנס שם ומוציא ראשו בפי הקצר ואין גופו יכול לצאת וכשבא להחזיר ראשו לפנים ראשי קרומות נכנסין לו תחת לחיו דהשתא לא עביד כלי מידי: והשתא דאמרת כו' ב''ש היא. והא דריחים ב''ש וב''ש לא שני להו בין היכא דעביד כלי מעשה בין היכא דלא עביד דהא אסרי באונין דמתני' וכיון דב''ש היא: (רש"י)

תוספות אבל בשכר אסור פירוש שכיר יום בד''א בתלוש אבל במחובר אסור ובעיר אחרת בין בתלוש בין במחובר מותר אמר ר''ש בר כהנא בשם רבי אחא בשבת ובאבל ובע''ז הלכה כר''ש בן אלעזר ורבינו תם נמי כשבנה את ביתו לא סמך על תשובתו ולא רצה להתיר: ומיהו בשדה מותר כרשב''ג דבשדה רגילות לעשות באריסות ולא. בשכירות יום וכשישראל אומר לנכרי לתקן מנעלים או לקנות אל יאמר תעשה למחר דא''כ הוי כשכיר יום אלא תעשה לכשתרצה ואם הביא לו נכרי כליו ויודע שכבסן בשבת אסור ללובשן בשבת דאמר לקמן (קכב.) נכרי שהדליק נר בשביל ישראל אסור להשתמש לאורה (תוספות ישנים): אבל דיו דלאו בר גיבול הוא. והא דאמר בבמה מדליקין (לקמן דף כג. ושם) כל השמנים יפים לדיו איבעיא להו לגבל או לעשן לאו דוקא גיבול אלא האי גיבול היינו עירוב בעלמא ואם תאמר והא מורסן דאמר בפרק בתרא (דף קנה: ושם) דלאו בר גיבול הוא וקאמר התם ר' יוסי ברבי יהודה אינו חייב עד שיגבל וי''ל דהתם לגבי קמח קאמר דאינו בר גיבול אבל בר גיבול הוא טפי מדיו ולהכי לא מייתי מיניה הכא אדיו ומכאן קשה על המפרש אהא דאמר בביצה בפרק המביא (דף לב: ושם) קיטמא שרי היינו כשנותנין מים לתוכו לשרוק התנור סביב הואיל ולאו בר גיבול הוא והכא משמע דאדרבה דמידי דלאו בר גיבול הוא חייב טפי אלא יש לפרש קיטמא שרי בלא . מים לשרוק התנור סביביו וקמ''ל דלא גזרינן שמא יגבל בי''ט: ומתרפאת והולכת כל השבת כולה. ואם תאמר הא דאמר בפרק שמונה שרצים (לקמן דף קח:) שורין קילורין מע''ש ומניח תחת העין בשבת וא''כ בשבת נמי שרי להניח ויש לומר דלקמן מיירי באדם בריא ואינו מניח בעין לרפואה אלא תחת העין לתענוג וליכא למיחש לשחיקת סממנים והכא מניח בעין לרפואה ולא שריא אלא מערב שבת: אונין של פשתן מאי טעמא שרו. הא דנקיט אונין טפי מדיו וסממנין וכרשינין משום דהתם פשיטא דליכא מעשה כלל אבל באונין התנור עושה קצת מעשה כשמחממו ועוד דבהנך לא הזכיר כלי אבל גבי אונין הוזכר התנור: ולימא מר משום שביתת כלים. ואם תאמר למאי. דמסיק מאן תנא שביתת כלים דאורייתא ב''ש מאי פריך רב יוסף ולימא מר משום שביתת כלים וכי אינו יותר טוב כמו שמפרש רבה שמשמעת הקול ואתי כב''ה וי''ל דלא סבירא ליה לרב יוסף טעמא דהשמעת הקול כלל ומסתברא ליה טפי לאוקמה כב''ש משום שביתת כלים ונראה דרבה סבר דטעמא דב''ש לאו משום שביתת כלים הוא אלא סבר דטעמא דב''ש דגזרינן דילמא אתי למעבד בשבת דאי לרבה נמי טעמא דב''ש משום שביתת כלים למה היה צריך רב יוסף להביא הברייתא והא מתני' היא דאסרי בית שמאי משום שביתת כלים ועוד דאמר לקמן (דף יט.) הני דאי עביד להו בשבת חייב חטאת גזרו בית שמאי עם חשכה משמע דטעמא דבית שמאי משום גזירה ולא משום שביתת כלים ולרב יוסף לא תקשה אמאי [לא] אסרי בית שמאי טעינת קורה משום שביתת כלים דהתם אתי ממילא טפי מכל הנך דמתניתין ואם תאמר לרבה הך ברייתא דשביתת כלים אמאן תרמייה ויש לומר דרבה סבר דברייתא דשביתת כלים בית שמאי היא והיכא דעביד מעשה אבל היכא דלא עביד מעשה כי הנך דמתני' טעמייהו משום גזירה ומצודות דמתני' בלחי וקוקרי: והשתא דאמר רב אושעיא הא מני ב''ש היא. אומר ר''ת דהלכתא כרב יוסף דמוקי ברייתא כב''ש דהא רב אושעיא קאי כוותיה ולפ''ז ריחים מותרים דלדידיה לב''ה שרי אפי' היכא דקעביד מעשה ולא חייש להשמעת קול ולי נראה דרב אושעיא לא מוקי (תוספות)

רשב"א גמרא: אבל דיו דלאו בר גיבול הוא מנתינת מים (הוא) [אימא] דלחייב. מהכא משמע דדיו לאו בר גיבול הוא, ולקמן בפרק במה מדליקין (כג, א) משמע דבר גיבול הוא, דאמרינן התם כל השמנים יפים לדיו ואיבעיא להו לעשן או לגבל. ויש לפרש דהתם לאו גיבול ממש קאמר, אלא עירוב. ואיכא למידק דהכא משמע דטפי איכא לחיובי היכא דלאו בר גיבול הוא, וקיטמא דלאו בר גיבול הוא לכולי עלמא מנתינת מים מיחייב, וביו"ט פרק המביא (ביצה לב, ב) משמע איפכא, דאמרינן התם קיטמא שרי, ופירשו התם רוב המפרשים קיטמא שרי ליתן בה מים הואיל ולאו בר גיבול הוא. על כן פירש ר"ת דהכי קאמר קיטמא בלא מים לשרוק פי התנור שרי, וקא משמע לן דלא גזרינן דילמא אתי למיגבל. ואין נותנין חטים לתוך הרחים של מים אלא כדי שיטחנו. פירוש: אפילו לרחים של מים, וכל שכן ברחים שמוליכין בהמות דאדם מצווה על שביתת בהמתו לכו"ע. והשתא דאמרת בית הלל אית להו שביתת כלים כו'. פירש רש"י ז"ל דהא על כרחיך הא ברייתא ב"ה היא מדשרי בהנך וקתני דריחים אסור משום שביתת כלים, מוגמר וגפרית מאי טעמא שרו. ולא ידעתי מה ראה רבנו ז"ל לפרש כן, דהא אפשר דברייתא לרב יוסף ב"ש היא, ופלוגתא דמתניתין בשביתת כלים היא דב"ש אית להו וב"ה לית להו וכדאיתא במסקנא. אלא מסתברא דמאי דאמרינן הכי בהדיא ב"ה אית להו שביתת כלים, היינו משום דקא סלקא דעתך דכיון דלאוקימתא דרבה אתיא ברייתא כב"ה, אם איתא דב"ה לית להו שביתת כלים לא הוה מפיק לה רב יוסף לברייתא לבר מהלכתא ולאוקומיה בשביתת כלים כב"ש, אלא מסתמא ס"ל לרב יוסף דב"ה אית להו שביתת כלים וברייתא ב"ה ולא ב"ש, ופלוגתא דמתני' באונין של פשתן וצמר ליורה לאו בשביתת כלים היא דהא אפילו ב"ה אית להו שביתת כלים, אלא פלוגתייהו משום גזירה היא במלאכות דאורייתא הנגמרות בשבת דב"ש אית להו וב"ה לית להו, וכיון שכן ברייתא דקתני פותקין מים לגנה ב"ה ולא ב"ש. ואפשר נמי דלרב יוסף ברייתא כולי עלמא היא וכולהו לית להו גזירה, אלא בשביתת כלים גופא פליגי, דב"ה לית להו שביתת כלים אלא היכא דקעביד הכלי מעשה וכדאמרינן נמי בגמ' בסמוך, וב"ש אית להו אפילו לא קא עביד מעשה כאונין של פשתן דמתניתין וכדאמרינן בגמרא למסקנא. ויש לפרש עוד דעל כרחיך ברייתא ב"ה ולא ב"ש, דאי פלוגתא דמתניתין בגזירה ברייתא לאו ב"ש מדשריא כל הנך, ואי פלוגתא דמתניתין בשביתת כלים ברייתא לאו ב"ש מדשריא מוגמר וגפרית וקס"ד השתא דמנחי בכלים, ואילו במתניתין קא אסרי אפילו אונין דלא קא עביד כלי מעשה, אלא על כרחין ב"ה היא. ומיהו אכתי לא ניחא לי דאי מדיוקא דמתני' קא דחינן לברייתא מדב"ש לידוק מינה נמי דליתא אפילו כב"ה, מדקא שרי במתני' מצודות חיה ואף על גב דקא עביד מעשה, דהשתא לא ס"ד דמיירי דוקא בלחי וקוקרי, ואי מתרצת לב"ה בלחי וקוקרי תרצה נמי לב"ש במוגמר וגפרית דמנחי אארעא, ויותר הוא רחוק לדחות מתניתין דמצודות ולהעמידה דוקא בלחי וקוקרי ולאפוקי מפשיטותא דמצודות כל מצודות במשמע, אבל במוגמר וגפרית הא לא דחקינן כלל כי מוקמינן לה דמנחא אארעא, דהא לא קתני אלא מניח מוגמר תחת הכלים ומתגמרין והולכין כל השבת, דמשמע לכאורה דכל עיקרא דמילתא לאו משום טרידתא דכלים המתגמרין אתיא לה אלא משום האי דיהיב המוגמר בידיה, והלכך לאו דחויה היא כי מוקמת לה במנחי אארעא. כך נראה לי. השתא דאמר רב הושעיא וכו'. וא"ת כיון דשביתת כלים ב"ש ולא ב"ה, מאי טעמא אפקה רב יוסף לברייתא מדב"ה ואוקמה כב"ש. תירצו בתוס' (ד"ה ולימא) משום דלא ניחא ליה לדחוקי כולי האי לאוקומה בהשמעת קול. ולי נראה משום דברייתא קשיתיה דקתני כל הני ואי משום מלאכות הנגמרות בשבת ניתני חדא, ועוד קלור ואספלנית למאי תני פשיטא דאפילו בשבת ליכא חיוב חטאת, הלכך אוקמה רב יוסף בשביתת כלים, וברייתא מנקטא סירכיה ואזלא, וסידורא דברייתא הכין, דמעיקרא אשמעינן דפותקין מים לגנה ואף על גב דאתעבידא מלאכה בגופה של קרקע שרי דלא אסרה תורה אלא בכלים ולא בקרקעות, והדר אשמעינן דאפילו בכלים לא אסרה אלא כשהמלאכה נעשית בגופו של כלי אבל לא כשהכלי מתפעל כמוגמר וגפרית שהן מונחים בקרקע והן מתגמרין ומתגפרין, והדר אשמעינן שריותא דבגופו של אדם דהיינו קילור, ולא גזרינן משום שחיקת סממנין אף על פי שהן מרפאין והולכין בשבת ואף על גב דבהנחתם בשבת גזרינן. והדר אשמעינן מאי דאסרה תורה, דהיא נתינת חיטין לריחים ומשום שביתת כלים. כך נראה לי. ולענין נתינת חטים לריחים, ר"ח ז"ל (בגליון) פסק הלכתא כרבה דאמר מפני שמשמעת את הקול, משום דרבה ורב יוסף הלכתא כרבה. והלכך אף על גב דקיימא לן דשביתת כלים לאו דאורייתא, בנתינת חטים לריחים אסור משום השמעת הקול וברייתא כולה בית הלל, ופלוגתא דבית שמאי ובית הלל דמתניתין במלאכות שחייבין עליהן חטאת הנגמרות בשבת היא ובגזירה פליגי, בית שמאי סברי גזרינן ובית הלל סברי לא גזרינן. ויש לי להביא ראיה לדברי ר"ח ז"ל, דהא תניא בתוספתא כדעתיה דרבה, דתניא התם בפרק קמא דמכלתין (ה"ט) אמרו להם ב"ש לב"ה אי אתם מודים שאין צולין בשר בצל וביצה ערב שבת עם חשיכה אלא כדי שיצולו אף דיו וסממנין וכרשינין כיוצא בהן, אמרו להם ב"ה אי אתם מודים שטוענין בקורת בית הבד ותולין עגולי הגת ערב שבת עם חשיכה אף דיו וסממנין וכרשינין כיוצא בהן, אלו עמדו בתשובתן ואלו עמדו בתשובתן, אלא שב"ש אומרים שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ (שמות כ, ט) מלאכתך גמורה מע"ש, ובית הלל אומרים שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה (שמות לה, ב) עשה אותה כל ששה, אלמא לאו בשביתת כלים פליגי כדברי רב יוסף אלא במלאכות הנגמרות בשבת כדברי רבה. ולקמן נמי בגמרא (יט, א) גבי טוענין בקורת בית הבד איכא ספרים דגרסי מאי שנא בכולהו דפליגי ומאי שנא הכא דלא פליגי ומשני התם אתי בהו לידי חיוב חטאת הכא לא אתי בהו לידי חיוב חטאת, וכן גירסת רש"י ז"ל (במשנה, ד"ה שטוענין), אלמא סוגיין בגמרא כרבה. אבל רב אלפסי ז"ל (בסוגייתינו. ועי' ב"י סימן רנב) ורבותינו בעלי התוספות ז"ל (עי' תוד"ה והשתא) פסקו הלכתא כרב יוסף דמוקי לה בשביתת כלים, ומדאמר רב הושעיא דבית הלל לית להו שביתת כלים אידחייא הא דאין נותנין מהלכתא דבית שמאי היא. ויש לסייע סברא זו מדאמרינן להדיא והשתא דאמר רב הושעיא מאן תנא שביתת כלים ב"ש היא מוגמר וגפרית מאי טעמא שרי ב"ש, אלמא לרב הושעיא לא מתוקמא ליה אלא בשביתת כלים וב"ש היא, דאי לא תימא הכי מאי קושיא דילמא ב"ש מוגמר וגפרית מיסר אסרי וברייתא ב"ה היא וטעמא דאין נותנין חטים לריחים משום השמעת קול כדרבה, אלא ודאי משמע לכאורה דרב הושעיא אברייתא קאי ועלה קאמר דמשום שביתת כלים היא וב"ש היא. אלא שיש לדחות דדילמא הכי קאמר, לטעמיה דרב יוסף דמוקי לה לברייתא משום שביתת כלים השתא דאמר רב הושעיא דשביתת כלים ב"ש היא ועל כרחיך ברייתא ב"ש היא, אם כן מוגמר וגפרית מאי טעמא שרו. (רשב"א)

דף יח - ב

מוגמר וגפרית מ''ט שרו ב''ש התם מנח אארעא גיגית ונר וקדרה ושפוד מ''ט שרו ב''ש דמפקר להו אפקורי מאן תנא להא דת''ר לא תמלא אשה קדרה עססיות ותורמסין ותניח לתוך התנור ע''ש עם חשכה ואם נתנן למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו כיוצא בו לא ימלא נחתום חבית של מים ויניח לתוך התנור ע''ש עם חשכה ואם עשה כן למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו לימא ב''ש היא ולא ב''ה אפילו תימא ב''ה גזירה שמא יחתה בגחלים א''ה מוגמר וגפרית נמי לגזור התם לא מחתי להו דאי מחתי סליק בהו קוטרא וקשי להו אונין של פשתן נמי ליגזור התם כיון דקשי להו זיקא לא מגלו ליה צמר ליורה ליגזור אמר שמואל ביורה עקורה וניחוש שמא מגיס בה בעקורה וטוחה והשתא דאמר מר גזירה שמא יחתה בגחלים האי קדרה חייתא שרי לאנוחה ע''ש עם חשיכה בתנורא מ''ט כיון דלא חזי לאורתא אסוחי מסח דעתיה מיניה ולא אתי לחתויי גחלים ובשיל שפיר דמי בשיל ולא בשיל אסיר ואי שדא ביה גרמא חייא שפיר דמי והשתא דאמר מר כל מידי דקשי ליה זיקא לא מגלו ליה האי בשרא דגדיא ושריק שפיר דמי דברחא ולא שריק אסור דגדיא ולא שריק דברחא ושריק רב אשי שרי ורב ירמיה מדיפתי אסיר ולרב אשי דשרי (והתניא) אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום התם דברחא ולא שריק איכא דאמרי דגדיא בין שריק בין לא שריק שפיר דמי דברחא נמי ושריק שפיר דמי כי פליגי דברחא ולא שריק דרב אשי שרי ורב ירמיה מדפתי אסיר ולרב אשי דשרי (והתניא) אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום התם בבשרא אגומרי אמר רבינא האי קרא חייא שפיר דמי כיון דקשי ליה זיקא כבשרא דגדיא דמי: ב''ש אומרים אין מוכרין: ת''ר ב''ש אומרים לא ימכור אדם חפצו לנכרי ולא ישאילנו ולא ילונו ולא יתן לו במתנה אלא כדי שיגיע לביתו וב''ה אומרים כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה רבי עקיבא אומר כדי שיצא מפתח ביתו א''ר יוסי בר' יהודה הן הן דברי רבי עקיבא הן הן דברי בית הלל לא בא רבי עקיבא אלא לפרש דברי ב''ה: ת''ר. בש''א לא ימכור אדם חמצו לנכרי אלא אם כן יודע בו שיכלה קודם הפסח דברי ב''ש ובית הלל אומרים כל זמן שמותר לאוכלו מותר למוכרו רבי יהודה אומר

רש"י מוגמר וגפרית מ''ט שרו. הא מנחי בכלים: כגון דמנחי מוגמר וגפרית בארעא. ולא בכלי: גיגית. שהשכר בתוכו ואי אפשר לשופכו לארץ והשעורין נשורין כל השבת יותר מח' ימים והשבת בכלל וכן נר הדולק בשבת וכן קדרה שעל גבי כירה שאי אפשר שלא תצטמק בשבת וכן שפוד המונח בתנור כדתנן (דף יט:) משלשלין את הפסח ולא פליגי ב''ש: בדמפקר להו. לכלים ושוב אינו מצווה על שביתתן: עססיות ותורמסין. מיני קטניות וצריכין בישול יותר: בכדי שיעשו. כדי שלא יהנה ממלאכת שבת: יחתה בגחלים. למהר בישולן: סליק בהו קוטרא. של עצים ומשחיר הבגדים ועשן העצים קשה להם וכן בגפרית: לא מגלי. משטח פי תנור וליכא למגזר שמא יחתה בגחלים: לגזור. שמא יחתה בגחלים: עקורה. מעל האור: מגיס. מהפך בה ובמבושל הוי בישול: וטוחה. מכוסה בכיסוי שלה וטוחה בטיט סביב דכולי האי לא טרח ומידכר: והשתא דאמר מר. דהנחת קדרה לא אסירא אלא משום חתייה: האי קדר' חייתא שפיר דמי. להשהותה לכתחלה מבעוד יום בתנור והיא מתבשלת כל הלילה דודאי חייתא לאו אדעתא למיכלה לאורתא אנחה התם ומשום למחר לא אתי לחתויי שהרי יש לה שהות גדול ולא דמי לעססיות ותורמסין שאין כל הלילה והיום די להן: ובשיל שפיר דמי. מבושלת כל צרכה שפיר דמי להניחה דלא בעי חיתוי: שדא ביה גרמא חייא. דלאו דעתיה למיכליה לאורתא: גדיא. קשי ליה זיקא: שריק. פי התנור בטיט סביב כיסוי אינו מוכן לחתות: ברחא. איל גדול לא קשיא ליה זיקא ואתי לגלויי פי התנור ליטול כיסויו לחתות: דגדיא ולא שריק. איכא חדא לאיסורא וחדא להיתרא: בבשרא אגומרי. שאינו בתנור דאפילו כיסוי ליכא ומוכן להפוך בו ולחתות: לא ישאלנו. שאלה דבר החוזר בעין הלואה בדבר הניתן להוצאה: אלא כדי שיגיע. הנכרי לביתו מבעוד יום ואע''ג דבדידיה קטרח מחמירין ב''ש דמיחלף בשלוחו: בית הסמוך לחומה. של עיר אחרת שהנכרי דר שם שהרי יכול להניחו שם: מפתח ביתו. של ישראל: הן הן דברי כו'. לא בא ר''ע לחלוק על ב''ה אלא לחלוק על תנא בן מחלוקתו שאמר אליבא דב''ה לבית הסמוך לחומה ובא ר''ע לומר לא אמרו ב''ה כן אלא כו': (רש"י)

תוספות לה כב''ש אלא הש''ס הוא דקאמר הכי הא מני ב''ש היא אליבא דרב יוסף דמוקי לה משום שביתת כלים אבל לרב אושעיא מצינן למימר דמוקי לה כב''ה ואית ליה השמעת קול כרבה וכן פסק ר''ח דטעמא דריחים משום השמעת קול ואתי כב''ה ועוד דסוגיא דלקמן לא מיתוקמא אלא כרבה. כדפי' וקי''ל כרב אושעיא דמאן תנא שביתת כלים בית שמאי היא ומותר להשאיל כלים לנכרי ואין לחוש במה שיעשה בו הנכרי מלאכה אבל בהמתו אסור להשאיל דשביתת בהמתו עליו דאורייתא: ולבית שמאי אף על גב דלא קעביד מעשה וכו'. השתא דטעמא דב''ש משום שביתת כלים הנך ג' בבות קמייתא אין שורין דיו וסממנים ואונין ומצודות הוו משום שביתת כלים שהמלאכה נעשית בתוך הכלי ונמצא שהכלי עושה המלאכה אבל מוכרין לנכרי ועורות לעבדן וכלים לכובס לא הוי משום שביתת כלים דבמה שהעורות מתעבדין אין העור עושה המלאכה אלא האדם המעבד עושה המלאכה וכן בגד המתלבן האדם המלבנו עושה המלאכה אלא טעמא דאסרי בית שמאי משום דמיחלף בשלוחו ולהכי נמי מוגמר וגפרית דמוקי בסמוך דמנחי אארעא אף על גב שהכלים העליונים מתגפרים ונצבעים לא שייך שביתת כלים כדפרישי' שהכלי שאין המלאכה נעשית בו אין בהן משום שביתת כלים: דמפקרא להו אפקורי. אע''ג דאמר בנדרים (דף מה.) דבעינן הפקר בפני ג' הכא לא בעינן דמסתמא מפקיר להו ואין לסמוך על זה להשכיר סוס לנכרי ולהפקיר דהכא שאני משום דלא אפשר בענין אחר ועוד שאין הדבר מפורסם: לא ימלא נחתום כו'. כדמסיק גזירה שמא יחתה אף ע''פ שיש שהות הרבה להתחמם חיישינן שמא יצטנן לפי שרגילים לחמם על אש רפה ויהא צריך לחתות: גזירה שמא יחתה. ואם תאמר מעיקרא דלא ידע האי טעמא תקשי ליה מתני' דבשר בצל וביצה וחררה ויש לומר דהתם ידע שפיר דהוי טעמא משום שמא יחתה שאין דבר מפסיק בינו לגחלים: דילמא מגיס בה. והוי צובע: ביורה עקור' וטוחה. ואין לחוש שמא יגלה ויגיס שאין דרך להגיס כמו לחתות ועוד דשמא מיהדק טפי: בשיל ולא בשיל אסור. צ''ל דלא הוי כמאכל בן דרוסאי דאי הוה כמאכל בן דרוסאי שרי להשהותו על גבי כירה אע''פ שאינה גרופה וקטומה: האי בישרא דגדיא ושריק. מפרש בה''ג דמכאן ואילך איירי בצלי וכן משמע מדמייתי עלה אין צולין בשר בצל וביצה ולקמן בפרקין נמי מייתי לה אמשלשלים את הפסח ולהכי ברחא ולא שריק אסור אפי' בחייא כיון דמיירי בצלי ראוי לאוכלה בלילה ואתי לחתויי: התם בבשרא אגומרי. וא''ת לרב אשי דשרי ברחא ולא שריק ולא אסר אלא בשרא אגומרי תיקשי ליה מתני' דאין נותנין הפת בתוך התנור (דף יט.) ועוד משלשלין את הפסח אמרי' מאי טעמא משום דבני חבורה זריזין הן. כדמפרש לקמן (דף כ:) והא בלאו הכי נמי שרי ויש לומר דמיירי שהתנור פתוח דהוי כמו בשרא אגומרי ונראה דאין הלכה כרב אשי בהאי לישנא דשרי ברחא ולא שריק דסוגיא דלעיל דקאמר כיון דקשי ליה זיקא לא מגלה לה לא אתיה כוותיה וכן סוגיא דלקמן גבי בני חבורה דזריזין הם דמשני האי מנתח פי' וקשי ליה זיקא והאי לא מנתח ולרב אשי אפי' היכא דלא קשי ליה זיקא שרי: ולא ישאילנו כו' אלא כדי שיגיע לביתו. לא מיירי בכלים דאסור לב''ש משום שביתת כלים דאפילו ברביעי או בחמישי נמי אלא כגון חלוק ושאר דברים וטעמא משום הוצאה ונראה כשלוחו כדפ''ה: (תוספות)

רשב"א גיגית נר וקדרה [ושפוד] לב"ש אפקורי מפקר להו. ואף על גב דבעלמא בעי הפקר בפני שלשה, הכא דלאפרושי מאיסור הוא לא בעי דמסתמא מפקר להו בגמר דעת. ולי נראה דמשום הפקר בית דין נגעו בה דלב בית דין מתנה עליהם להפריש העם מאיסור, דאי לא תימא הכי ודאי כולי עלמא לאו דב"ש ידעי וכל שכן במקום ב"ה. קשיא לי בשלמא אליבא דרב יוסף ניחא דאיכא לתרוצי משום הפקר, אלא לרבה דמפרש טעמא דב"ש משום גזירה במלאכות הנגמרות בשבת, אי הכי גיגית וקדרה לב"ש מאי טעמא שרו. ויש לומר דאף לרבה הוי טעמא משום הפקר, כלומר: שהן מפקירין התבשיל עצמו ובדבר המופקר לא גזרו. ודחוק הוא. ואלא יש לומר דלרבה ניחא דכיון שאין האיסור אלא מדבריהם ומשום גזירה בנר וגיגית דלא אפשר לא גזרו, ובקדרה נמי לא החמירו לבשל לגמרי מבערב מפני שהיא גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה, ושפוד שאמרו במתניתין היינו משום דגזירתו קרובה ומצויה דשמא יחתה בגחלים, אבל לרב יוסף דמוקי לה בשביתת כלים ודאורייתא הוא לדידיה הוא דקשיא להו גיגית נר וקדרה היכי שרו לה ב"ש. כך נראה לי. מאן תנא [ל]הא דת"ר לא תמלא אשה קדרה עססיות ותורמסין וכו' ערב שבת עם חשיכה וכו' לימא ב"ש היא. פירש הרמב"ם (פ"ג בי"ב): שהתורמסין והעססיות אין צריכין בישול הרבה, ולפיכך העמידוה במסקנא ככולי עלמא ומשום גזירת חתוי, שאף על פי שלא בשלו כל עיקר הרי הן כתבשיל שלא בשל כל צרכו ודעתו עליהן לאכלן לאלתר. וכמדומה שהזקיקו לומר כן, משום דתנא כיוצא בו לא ימלא נחתום קיתון של מים, והמים ודאי אין צריכין אלא בשול מועט. אבל קשה לי, שאם כן היכי הוה מצי לאוקומה אפילו כבית שמאי מעיקרא, דמאי שנא מגיגית נר וקדרה, הכא נמי לישתרי דאף הני אפקורי מפקרי להו. אלא הפירוש הנכון כמו שפירש רש"י ז"ל, שהן צריכין בשול הרבה, לפיכך אף על פי שהן חיין גזרינן שמא יחתה בגחלים לאכלן למחר לפי שאין כל היום וכל הלילה די להם, וקיתון של מים כיון שהוא מניחן כדי ללוש בהן למוצאי שבת גזרינן שמא יחתה בהן בשבת כדי שיהיו לו חמין מוכנים ללוש בהן למוצאי שבת מיד. ולפירושו נראה לי שהיה סבור מתחילה דאתיא כב"ש דוקא דאית להן שביתת כלים, וקא סלקא דעתך דטעמא משום דכיון שהן קשין להתבשל והוא מניחן ערב שבת עם חשיכה אינו רוצה לאכלן בשבת אלא למוצאי שבת, ודומיא דקיתון של מים דבעי ליה למוצאי שבת, והלכך לא מפקרי להו, כלומר אין לב ב"ד מתנה להפקיר כלים כדי להתיר לבשל לצורך חול אלא כדי להתיר בשול הצריך לשבת, כך נראה לי. וגם זה ראיה למה שפירשתי (לעיל ד"ה גיגית) דאפקורי מפקרי להו ב"ד קאמר ולא בעל הנר והקדרה, שאם כן אף כאן נאמר שהוא מפקירן ולישרי ולא אתי לא כב"ש ולא כב"ה. ואסיקנא: גזירה שמא יחתה בגחלים. ועססיות ותורמסין דוקא, ולא דמי לקדרה חייתא כמו שפירש"י ז"ל לפי שאין כל היום וכל הלילה די להם. אבל לרבנו האי גאון ז"ל מצאתי שכתב בפרק כירה דקדרה חייתא דשריא לאו חייתא ממש קאמר, שאילו צונן אסור להניחן בין השמשות והיינו טעמא דעססיות ותורמסין, אלא קדרה חייתא זו היא שחמה דלא התחילה לבשל, עד כאן. ואינו עולה יפה לפי דעתי. אי הכי מוגמר וגפרית ליגזור. ואם תאמר לדידיה דלא מסיק אדעתיה האי טעמא דגזירת חתוי, היכי ניחא ליה מתניתין (לקמן יט, ב) דקתני אין צולין בשר בצל וביצה ופת וחררה. יש לפרש דהוה סלקא דעתך דטעמא דהנך משום דלא מפסיק מידי בינם לבין הגחלים איכא למיגזר טפי דלמא אתי לחתויי. צמר ליורה ליגזור אמר שמואל ביורה עקורה. ואפילו הכי בין לרבה בין לרב יוסף קא אסרי ב"ש, משום דכלי ראשון מבשל, וכדתנן (לקמן מב, א) האלפס והקדרה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין, והלכך איכא למיגזר משום שמא יבשל בשבת אליבא דרבה, ואיכא נמי משום שביתת כלים אליבא דרב יוסף. ואקשינן: ודילמא מגיס. ואוקימנא: ביורה עקורה וטוחה. ומיהו בשקלט את העין איכא למימר דמותר אפילו בשאינה עקורה וטוחה דומיא דקדרה היכא דבשיל דשרי ולא גזרינן משום חתוי דגחלים, ומשום מגיס נמי ליכא דמשקלט את העין ליכא משום מגיס. ואיכא למימר דדוקא טוחה הא לאו הכי לעולם אסור גזירה משום מגיס, ולא דמי לקדרה דדרכן של סממנין להגיס תדיר כדי שלא יחרכו. וצריך עיון. ומהא דקא אמרינן ביורה עקורה וטוחה משמע דאפילו בעקורה איכא משום מגיס, דהגסה בכלי ראשון כבישול. וקשיא לי אם כן האלפס והקדרה שהעבירן מרותחין היאך מוציאין מהן בכף והלא מגיס. ויש לומר דבהגסה ראשונה הוא דאיכא משום מבשל לגבי קדרה מפני שמערב את הכל ואיכא משום קרובי בשולא אבל בשאר הגסות לא, דמראשונה ואילך ליכא בקדרה משום מבשל, והיינו דמפרשינן טעמא דעססיות ותורמסין משום מחתה בגחלים ולא אמרינן משום מגיס, והיינו נמי דמשהין על גבי כירה קטומה ולא חיישינן דילמא מגיס, אבל יורה של סממנין הוא דאיכא משום מגיס דדרכן בכך להגיס תדיר כדי שלא יחרכו כדכתיבנא. וכן ראיתי להרמב"ן ז"ל שכתב דמסתבר ליה דליכא משום מבשל מהגסה ראשונה ואילך. ועוד יש לי לומר דכל דבשיל כמאכל בן דרוסאי ליכא משום מגיס, דהא מגיס משום מבשל הוא דמחייב (עי' ביצה לד, א) וכיון שהגיע למאכל בן דרוסאי תו ליכא משום מבשל, וכענין שאמרו בפרק כירה (לקמן מ, ב) שמן אין בו משום בשול, שמותר לתת אותו אפילו במקום שהיד סולדת בו. האי קדרה חייתא אי בשיל שפיר דמי. פירוש: בשיל כמאכל בן דרוסאי, בשיל ולא בשיל כלומר: שלא הגיע למאכל בן דרוסאי, וכדאמרינן נמי לקמן (כ, א) חנניה אומר כל שהגיע למאכל בן דרוסאי מותר לשהותו על גבי כירה שאינה גרופה ואינה קטומה, כן פירש רבנו האי ז"ל בפרק כירה, וכן פירשו בתוס' (ד"ה בשיל). אבל דעת הרב אלפסי (ר"פ כירה) והרמב"ם ז"ל (פ"ג מה' שבת ה"ד) בשיל ולא בשיל היינו משהתחיל לבשל ועד שנתבשל כל צרכו, ואפילו נתבשל כל צרכו אם הוא מצטמק ויפה לו אסור. וכן דעת הרמב"ן ז"ל. ומה שאמרו לקמן (כ, א) גבי אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום, וכמה, א"ר אלעא [לפנינו: ר' אלעזר] אמר רב כדי שיצולו כמאכל בן דרוסאי, התם דוקא בשהם עצמן מונחין על גוף האש, וכן החררה פניה כנגד פני האש, דכיון שהגיעו למאכל בן דרוסאי אם יחתה בגחלים יחרך אותן, וכ"כ בפירוש הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות שבת (הט"ז). וזהו שכתב הרב אלפסי ז"ל לאותה דרב, אע"פ שפסק בפרק כירה שאסור לשהות על גבי כירה שאינה גרופה ואינה קטומה ודלא כחנניה. דברחא ולא שריק אסור. פירוש: ואפילו חי, ובצלי מיירי דלא מסיח דעתיה מיניה משום דמתבשל מהרה ואתי לחתויי. וכן כתב הרב בעל ההלכות ז"ל (הל' שבת פ"א) דמכאן ואילך מיירי בצלי, והיינו דמייתינן עלה אין צולין בשר וביצה דמיירי בצלי. דגדיא ולא שריק דברחא ושריק רב אשי שרי ורב ירמיה מדיפתי אסר. וקשיא לי, לרב ירמיה קשיא אונין של פשתן, דהתם לא שריק ומשום דקשו ליה זיקא שרו ב"ה. ושמא נאמר דאונין של פשתן קשי ליה זיקא טפי. ואי נמי מוקי לה איהו בשטח פי התנור. ולרב אשי [דשרי] הא תנן אין צולין וכו'. פירוש: דסתמא קתני בשר דמשמע כל בשר, ולר' ירמיה ניחא דאפשר לאוקומה בין בגדיא בין בברחא, אלא לרב אשי ליכא לאוקמה אלא בברחא דוקא, ותירץ הכי נמי דמוקי לה בברחא ולא שריק. כי פליגי דברחא ולא שריק רב אשי שרי ורב ירמיה אסר. ואם תאמר לרב אשי קשיא מתניתין (לקמן יט, ב), דקתני אין נותנין את הפת בתנור ולא חררה על גבי גחלים. וליכא למימר דמתניתין דוקא בתנור מגולה לגמרי, דאם כן כי אקשינן לקמן (כ, א) גבי משלשלין את הפסח, אלא טעמא דבני חבורה זריזין הן הא לאו הכי אסור והא אמר מר גדיא בין שריק בין לא שריק שפיר דמי, מאי קושיא, לישני ליה התם במכוסה והכא במגולה, אלא ודאי סתמא תנור מכוסה הוא. ותירצו בתוס' דגבי פת שייך חתוי גחלים יותר מבשאר דברים. ואינו מחוור לי. ומסתברא לי דרב אשי גופיה לא שרי בברחא אלא משום דקשי ליה זיקא קצת, אלא דרב ירמיה אסר משום דלא קשי ליה טובא, דאי לא תימא הכי תקשי לן מתני' לרב אשי, מאי שנא משלשלין את הפסח דנקט דמשמע טעמא משום דבני חבורה זריזין הן, צלי בעלמא נמי שרי, אלא היינו טעמא, דפסח כיון דלא מינתח לא קשי ליה זיקא כלל אבל ברחא קשה ליה קצת. וסעד לדבר דהא אמרינן והשתא דאמר מר כל מידי דקשי ליה זיקא לא מגלי ליה וכו', אלא ודאי דקשה ליה קצת כדאמרן. כך נראה לי. אמר רבינא האי קרא חייא שפיר דמי כיון דקשי ליה זיקא כבשרא דגדיא דמי. כתב רב אלפסי זכרונו לברכה (בסוגייתינו): מדקאמר כבשרא דגדיא דמי, שמע מינה דהלכתא כרב ירמיה דאסר בברחא משום דקאי רבינא כוותיה. אבל הרז"ה ז"ל (בסוגייתינו) כתב דהכא לרווחא דמילתא קאמר, לומר דקרא לכולי עלמא שריא, ומיהו בברחא נמי דילמא רבינא כרב אשי סבירא ליה, והלכך נקטינן כרב אשי דהוא בתראי. ומצאתי לרבנו האי גאון ז"ל, וזה לשונו: ולענין מאי דקשי ליה זיקא, מסקנא כלישנא בתרא וכרב אשי דבין גדיא ובין דבר אחר בין שריק בין לא שריק שרי, עד כאן. (רשב"א)

דף יט - א

כותח הבבלי וכל מיני כותח אסור למכור ל' יום קודם הפסח: ת''ר נותנין מזונות לפני הכלב בחצר נטלו ויצא אין נזקקין לו כיוצא בו נותנין מזונות. לפני הנכרי בחצר נטלו ויצא אין נזקקין לו הא תו למה לי היינו הך מהו דתימא האי רמי עליה והאי לא רמי עליה קמ''ל: ת''ר לא ישכיר אדם כליו לנכרי בע''ש בד' ובה' מותר כיוצא בו אין משלחין איגרות ביד נכרי בע''ש בד' ובה' מותר אמרו עליו על ר' יוסי הכהן ואמרי לה על ר' יוסי החסיד שלא נמצא כתב ידו ביד נכרי מעולם ת''ר אין משלחין איגרת ביד נכרי ע''ש אא''כ קוצץ לו דמים ב''ש אומרים כדי שיגיע לביתו וב''ה אומרים כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה והלא קצץ אמר רב ששת ה''ק ואם לא קצץ בית שמאי אומרים עד שיגיע לביתו ובית הלל אומרים עד שיגיע לבית הסמוך לחומה והאמרת רישא אין משלחין לא קשיא הא דקביע בי דואר במתא והא דלא קביע בי דואר במתא: ת''ר אין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם לשבת במה דברים אמורים לדבר הרשות אבל לדבר מצוה שפיר דמי ופוסק עמו על מנת לשבות ואינו שובת דברי רבי רשב''ג אומר אינו צריך ומצור לצידן אפילו בע''ש מותר: ת''ר אין צרין על עיירות של נכרים פחות מג' ימים קודם לשבת ואם התחילו אין מפסיקין וכן היה שמאי אומר {דברים כ-כ} עד רדתה אפי' בשבת: אמר רבן שמעון בן גמליאל נוהגין היו וכו': תניא א''ר צדוק כך היה מנהגו של בית רבן גמליאל שהיו נותנין כלי לבן לכובס ג' ימים קודם לשבת וצבועים אפילו בע''ש ומדבריהם למדנו שהלבנים קשים לכבסן יותר מן הצבועין אביי הוה יהיב ליה ההוא מנא דצביעא לקצרא אמר ליה כמה בעית עילויה א''ל כדחיורא אמר ליה כבר קדמוך רבנן אמר אביי האי מאן דיהיב מנא לקצרא במשחא ניתיב ליה ובמשחא נשקול מיניה דאי טפי אפסדיה דמתחיה ואי בציר אפסדיה דכווציה: ושוין אלו ואלו שטוענין כו': מאי שנא כולהו דגזרו בהו ב''ש ומ''ש קורות בית הבד ועיגולי הגת דלא גזרו הנך דאי עביד להו בשבת מיחייב חטאת גזרו בהו ב''ש ע''ש עם חשכה קורות בית הבד ועיגולי הגת דאי עביד להו בשבת לא מיחייב חטאת לא גזרו מאן תנא דכל מידי דאתי ממילא שפיר דמי אמר רבי יוסי (בר) חנינא רבי ישמעאל היא דתנן השום והבוסר והמלילות שרסקן מבעוד יום רבי ישמעאל אומר יגמור משתחשך ורבי עקיבא אומר

רש"י כותח הבבלי. נותנין בו חמץ כדאמרי' באלו עוברין ואינו עשוי לאכול יחד אלא לטבול בו ואינו כלה עד זמן מרובה: שלשים יום. משמתחילין לדרוש בהלכות הפסח חלה אזהרת פסח עליו: כלב. רמי עליה לזונו: לא ישכיר אדם כליו. לעשות בהן מלאכה בע''ש דנראה שמשכירו לו לצורך השבת: שלא נמצא כתב ידו. שלא יוליכנו בשבת: אלא אם כן קצץ לו דמים. דכיון דקוצץ לו דמים בדידיה טרח וב''ש לא מודו בקצץ דאפילו בקצץ פליגי דהא לא עדיף ממוכר ומשאיל ונותן מתנה אלא מילתא דב''ה אשמעינן דבדלא קוצץ לא פליגי דאסור: לביתו. של מי שנשתלח לו: לבית הסמוך. לחומת העיר שנשתלח שם: והלא קצץ. ואמאי אסרי ב''ה הא אינהו שרו לעיל: והא אמרת רישא אין משלחין. אא''כ. קצץ: דואר. שלטון העיר ולו רגילין לשלוח איגרות: שכיחא במתא. משלחין בלא קוצץ בכדי שיגיע השליח למר לבית הדואר ולמר לבית הסמוך לחומה ורישא דאין משלחין בלא קוצץ כלל דלא קביע במתא ואם לא ימצאנו יהא צריך לילך אחריו בשבת: מפליגין. מפרישין מן היבשה לים וזהו לשון [הפלגת] ספינה על שם שמפליג עצמו מן היישוב ומרבינו יעקב שמעתי בעירובין שאמצעיתו של ים נקרא פילגוס ואף בלשון לעז פילגס {פיליג"א: לב ים} : ופוסק. עם הנכרי ע''מ לשבות ואין צריך לשבות: ומצור לצידן. אין אלא מהלך יום ובע''ש היה שם יום השוק כדאמרינן בפסחים במקום שנהגו [דף נ:]: ומדבריהם למדנו כו'. ונפקא מינה לשכר הכובס: לקצרא. כובס: כמה בעית עלויה. בשכר כיבוס: כבר קדמוך רבנן. שלמדונו שהלבנים קשים לכבסן יותר מן הצבועים: לימשחיה. ימדדנו בנתינתו ובחזירתו: דכווצי. ברותחין: דאתי ממילא. כגון משקין הללו שנסחטים מאליהם ובלבד שיתחיל מבעוד יום: בוסר. ענבים בתחילתן כשהן דקים מוציא מהן משקין לטבל בו בשר לפי שהוא חזק וקרוב להחמיץ: מלילות. שבולין שלא בשלו כל צרכן מרסקן וטוענן באבנים ומשקה זב מהן ומטבל בו: יגמור. מאחר שרסקן וצברם בכובד יניחם בכלים ויצאו מעצמן ומותר לכתחילה: (רש"י)

תוספות נותנין מזונות לנכרי בחצר. בשבת אפילו לב''ש דרגיל לאוכלו מיד ודוקא מזונות אבל שאר חפצים אסורים אפילו לב''ה דלא שרי ב''ה אלא בע''ש אבל בשבת לא וא''ת ואמאי נותנין מזונות לנכרי בשבת הא כיון דאין מזונותיהן עליך כדאמרינן הכא ובפ''ב דביצה (דף כא:) דמוציא אני את הנכרי שאין מזונותיהן עליך ליתסר כדאמרינן בפרק בתרא (דף קנה:) . דאסור לטרוח בשבת לתת מזונות לפני חיה משום דאין מזונותי' עליך ה''נ ה''ל למיסר בנכרי ויש לומר כיון דמפרנסים עניי נכרים עם עניי ישראל משום דרכי שלום חשיב קצת מזונותיו עליך לענין איסור טורח שבות דרבנן אבל לענין עשיית מלאכה בי''ט דהוי איסור דאורייתא לא חשיב מזונותיו עליך: כתוב בא''ז שפ''א חלה נכרי ושלח ליהודי א' בי''ט שישלח לו מיינו ואם לא ישלח לו ימות והנכרי היה מוחזק בעיר והתיר לשלוח לו ע''י נכרי משום דרכי שלום ושלח אל רבינו שמחה והתיר לו אבל לא ע''י ישראל ולה''ר יצחק נראה דהוא הדין בשבת אם היה הענין כך שהיה דבר ששייך דרכי שלום כגון שהיה הנכרי אלם נראה שמותר לשלוח לו על ידי נכרי לדידן דלית לן השתא רשות הרבים דאורייתא [תוס' ישנים]: לא ישכיר. אין לפרש משום שביתת כלים וכב''ש דא''כ אפי' ברביעי ובחמישי נמי אלא כב''ה היא דלית להו שביתת כלים או בחלוק וטלית וכיוצא בהן איירי דלא שייך שביתת כלים ואסור לפי שנראה כנוטל שכר שבת אף על פי שמשכירו יחד חדש או שבוע דאם משכירו ליום אפילו ברביעי ובחמישי אסור כדמשמע בסוף הזהב (ב''מ דף נח.) גבי שוכר פועלים לשמור פרה או תינוק ודוקא לשוכרו דמיחזי כנוטל שכר שבת אבל שאלה שריא: אלא אם כן קוצץ לו דמים. מתני נמי דנותנים כלים לכובס ועורות לעבדן איירי נמי בקוצץ והא דפריך והלא קצץ לב''ה פריך: אין מפליגין בספינה. אפילו תוך התחום אסור משום שט כדמוכח בפ' תולין (לקמן קלט: ושם) גבי ההוא צורבא מדרבנן דאמר למינם בעינא ואזיל לאידך גיסא ושמר פירי משמע דתוך התחום היה ואפ''ה בלא הערמה אסור: השום והבוסר והמלילות. למאי דקאמר בריש חבית (לקמן קמג:) מודים חכמים לר' יהודה בשאר פירות ומייתי מדתניא סוחטין בפגעין ועוזרדין אבל לא ברמונים צ''ל דשום ובוסר יותר עשוין למשקין מפגעין ועוזרדין ומיהו התם מסיק דתרדין אע''ג דלאו בני סחיטה נינהו הואיל ואחשבינהו ה''ל משקין ולפ''ז הא דקתני סוחטין בפגעים לאו סחיטה גמורה קאמר אלא מיתוק בעלמא: רבי ישמעאל אומר יגמור. פי' אינו צריך לסלק הטעינה סמוך לחשכה אלא מניחן כל השבת קשה לר''י היכי מוכח דסבר ר' ישמעאל כל דאתי ממילא אפי' עביד בשבת ליכא חיוב חטאת דילמא ר' ישמעאל סבר כב''ה דשרו אפי' בהנך דלא אתי ממילא והא דנקט ריסקן משום רבותא דר''ע ועוד תימה דר''ע דאמר לא יגמור לא כב''ש ולא כב''ה ונראה לר''י דיגמור היינו דיגמור ויאכל בשבת ולא דמי למשקין שזבו שאסורין דגזרינן שמא יסחוט דהכא אפילו יסחוט ליכא איסור דאורייתא משום דאתי ממילא והשתא מייתי שפיר דקסבר ר' ישמעאל כל דאתי ממילא ש''ד אפי' לב''ש כיון דאי עביד ליה בשבת לא מיחייב ור''ע דאמר לא יגמור לא שצריך להסיר הקורה דסבר כב''ה אלא שלא יגמור כדי לאכול משקדש היום דאסורין אפי' לב''ה כשאר משקין שזבו דאסורין דהך סחיטה נמי דאורייתא אע''ג דאתי ממילא ועי''ל דיגמור בידים משתחשך דלא דמי למתני' דלא שרו ב''ה אלא טעינת קורה אבל בידים לא דהכא כשאין מחוסרין דיכה כדאמר בסמוך והשתא מייתי שפיר דכיון דשרי ר' ישמעאל לסחוט בידים ולא גזר אטו מחוסרי דיכה א''כ במחוסרי דיכה נמי סבר דלא מיחייב ובתר הכי קאמר דלרבי ישמעאל במחוסרי דיכה מיחייב ואפ''ה כשאין מחוסרין שרי בידים ולא גזר אטו מחוסרין אבל כר''ע לא אתיא כיון דאסר בשאין מחוסרין דיכה אטו מחוסרין דיכה מכלל דמחוסרין דיכה מיחייב וא''כ אסור עם חשכה לב''ש: (תוספות)

רשב"א מהו דתימא האי רמי עליה והאי לא רמי עליה קמ"ל. פירוש: קמ"ל דאפילו הכי שרי. ולאו למימרא דעכו"ם רמי עליה, דהא ודאי לא רמי עליה כדאמרינן במסכת ביצה (כא, ב) גבי לכם ולא לעכו"ם, מרבה אני את הכלבים שמזונותם עליך ומוציא אני את העכו"ם שאין מזונותם עליך. וא"ת א"כ היאך נותנין לפניהם מזונות אפילו בחצר, והא אמרינן בפרק מי שהחשיך (לקמן קנה, ב) אין נותנין מזונות לפני החזיר בחצר לפי שאין מזונותיו עליך. יש לומר שאני עכו"ם דמשום דרכי שלום חשבינן ליה קצת כמזונותיו עליך, וכדאמר בגיטין (סא, א) מפרנסין עניי עכו"ם עם עניי ישראל מפני דרכי שלום. ומיהו משמע מהכא דדוקא ליתן לו בחצר על דעת שיאכל בחצר, הא במפרש להוציא אסור. והדין נותן, דאפילו עם חשיכה לא התירו ב"ה להשאיל או ליתן לו כלי במתנה אלא כדי שיצא מפתח ביתו מבעוד יום. ובהדיא גרסינן בירושלמי (בפרקין ה"ח) אין נותנין לעכו"ם על מנת לצאת, נטל ויצא אין זקוק לו. והראב"ד ז"ל אסר אפילו בחצר כל היכא דיכול לאשתמוטי מיניה, ולא משום הוצאה אלא משום דלא טרחינן אלא לדברים שמזונותם עליך. והא דקיימא לן (ביצה כא, ב) מזמנין את הגוי בשבת, לאו דספי ליה אלא דמחוינן ליה ושקיל איהו לנפשיה, אי נמי דספינן לדידן ואכיל איהו בהדן. הא דאמרינן: לא ישכיר אדם כליו לעכו"ם בערב שבת וברביעי ובחמישי מותר. איכא מאן דמפרש, דבין לבית שמאי בין לבית הלל אתיא, ובכלים שאין עושין בהם מלאכה כגון מטה ושלחן וכסא או חלוק, וטעמא דמילתא משום דנראה כעומד ונוטל שכר שבת, אבל ברביעי ובחמישי מותר. ודוקא בהבלעה כגון שמשכיר לו לשנה או לחודש, הא שכירות יום אסור, וכדתניא במציעא בפרק הזהב (נח, א) השוכר את הפועל לשמור לו את הפרה לשמור את הזרעים אינו נוטל שכר שבת, הא שכיר חודש שכיר שנה נוטל ממנו שכר שבת. ואפילו הכי בערב שבת אסור, דנראה כמשכיר לו לצורך שבת, וכעומד ונוטל ממנו שכר שבת. ודוקא לעכו"ם אבל לישראל מותר אפילו בערב שבת, דלא חשיד למיתן ליה שכר שבת, וכיון שמשכיר לו לחודש או לשבת שרי. ואינו מחוור שאם אתה מתיר להשכיר לישראל משום דלא חשיד ליתן ליה שכר שבת, אפילו לעכו"ם שרי מהאי טעמא גופה דלא חשיד ישראל דשקיל מיניה שכר שבת. ואיכא מאן דמפרש לה בכלים שעושין בהן מלאכה ומשום שביתת כלים נגעו בה ובית שמאי היא, וכן נראה מדברי רב אלפסי ז"ל שלא כתבה בהלכות. וזה אינו מחוור כלל, דאם כן הוה להו לבעלי הגמרא לפרושי בהדיא דבית שמאי הוא, ולא למיקבעה בגמ' סתם דמשמע דהלכתא היא, ובית שמאי במקום בית הלל אינה משנה. ועוד דאם כן אפילו ברביעי ובחמישי ואפילו בראשון נמי אסור, וכדתניא לעיל (יח, ב) לא ימכור אדם חפצו לעכו"ם, וסתמא קתני ואפילו ביום ראשון. והמחוור שבכולן, דמיירי בכלים שעושין בהן מלאכה ובית הלל היא, ומשום דנראה כעומד ונוטל שכר שבת, ודוקא לעכו"ם, אבל לישראל דלא עביד בהו מלאכה ודאי שרי. אי נמי טעמא דמילתא משום דנראה כשלוחו של ישראל במלאכה שהוא עושה בהן, ואף על גב דשרו בית הלל בעורות לעבדן בשנתנן לו עם השמש, התם היינו טעמא משום דקצץ [עם] עכו"ם, דכיון דקצץ עכו"ם בדנפשיה קא טרח ואין לישראל שום ריוח במה שהעכו"ם עושה בהן בשבת, אבל שכירות כלים יש לו ריוח לישראל בעשיית מלאכתו בשבת ואפילו בהבלעה, דהדבר ידוע שאילו לא היה רשאי העכו"ם לעשות בהן מלאכה בשבת לא היה נותן לו כל כך, והלכך מתהני ביה ישראל ואסיר דמחזי כשלוחו של ישראל, ואפילו הכי דוקא בערב שבת, אבל ברביעי ובחמישי מותר דכולי האי לא אחמור כיון דעכו"ם במלאכתו הוא עוסק, ומאן דחזי נמי סבר לצורך מחר בלחוד הוא דמוגר ליה, הלכך שרי. אמר רב ששת ה"ק אם לא קצץ בית שמאי אומרים כדי שיגיע לביתו ובית הלל אומרים כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה. קשיא לי, למה ליה לאדכורי הכא בית שמאי, דהא לבית שמאי ליכא מידי בין קצץ ללא קצץ. ויש לומר משום דבעי לפרושי דלבית הלל בשלא קצץ בכדי שיגיע לחומה שרי, נקט נמי בית שמאי. אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם השבת. פירש ר"ח ז"ל (בגליון): דוקא בספינה גוששת למטה מעשרה, ומשום איסור תחומין נגעו בה, אבל למעלה מעשרה דליכא משום תחומין שרי. והקשו עליו בתוס' (עי' תוס' הרא"ש כאן), דאם כן כי איבעיא להו בעירובין בפרק מי שהוציאוהו (מג, א) אם יש תחומין למעלה מעשרה או לא, הוה להו לאתויי הא דיש תחומין למעלה מעשרה, ולישני במהלכת ברקק. והרב אלפסי ז"ל (בסוגייתינו) הקשה, דאם כן מאי איריא שלשה אפילו טפי נמי, ועוד לדבר מצוה אמאי שרי והא העמידו דבריהם במקום עשה, וכדתנן (פסחים צא, ב) אונן טובל ואוכל את פסחו לערב אבל לא בקדשים, ואמרינן עלה גבי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת גבי קדשים העמידו דבריהם במקום עשה. ולדידי נמי קשיא, דבהדיא גרסינן בירושלמי (בפירקין ה"ח) אין מפליגין בים הגדול לא בערב שבת ולא בחמישי בשבת, וים הגדול למעלה מעשרה הוא. ופירשה רב אלפסי ז"ל, משום עונג שבת, כדאיתא בהלכות. ור"י בעל התוס' ז"ל פירשה, משום שאסור לעבור במים במעבורת ואפילו בתוך התחום משום דהוי ליה כשט, ואסור לשוט גזירה שמא יעשה חבית של שייטין. אי נמי אסור לעבור במעבורת שמא יסייע וקא עביד עובדין דחול. אי נמי דמחזי כמאן דממטי לה לספינה ארבע אמות בכרמלית. ותדע לך, מדגרסינן לקמן בפרק תולין (קלט, ב) חזי מר האי צורבא [מרבנן] דאזיל ונאים במברא, ועבר בהאי גיסא ואמר למינם קא מכוונא ואזיל וסייר פירי, אמר ליה הערמה (מדרבנן) [בדרבנן] היא וצורבא מרבנן לא אתי למיעבד לכתחילה, אלמא לכתחילה שלא בהערמה אסור, ובהערמה דוקא לצורבא מרבנן הא לכולי עלמא אסור. ומיהו ברביעי שרי דכולי האי לא אחמור רבנן. והא דגרסינן בירושלמי אין מפליגין בים הגדול לא בערב שבת ולא בחמישי בשבת בית שמאי אוסרין אפילו ברביעי ובית הלל מתירין, לאו למימרא שיהו בית הלל מתירין ואפילו בערב שבת, אלא ברביעי קא מיפלגי, דבית שמאי אוסרין אפילו ברביעי ובית הלל מתירין ברביעי דהיינו שלשה ימים קודם השבת. והיכא דהפליגה ספינתו אפילו חוץ לאלפים אמה, מותר להלך בכל הספינה, הואיל ושבת באויר מחיצות מבעוד יום, כדאיתא בעירובין בריש פרק מי שהוציאוהו (מב, ב). ואותן קרונות שמושכין אותן בהמות, אע"פ שנכנס שם קודם ג' ימים לשבת אפילו מתחילת יום ראשון אסור מן הטעם שאסרו לרכוב בשבת, גזירה שמא יחתוך זמורה להנהיג הבהמה. הא דתנן: אמר רבן שמעון בן גמליאל נוהגין היו של בית אבא לתת כלי לבן שלהם לכובס ג' לפני השבת. לא שהלכה כן, אלא להחמיר על עצמן כדברי בית שמאי. והא דשרו בית הלל לתת עורות לעבדן וכלים לכובס עם השמש, דוקא בקצץ ובקבולת דעכו"ם בדנפשיה קא טרח, הא בשלא קצץ אסור דבמלאכת ישראל קא טרח והוי ליה כשלוחו של ישראל, וכדתניא אין משלחין אגרות ביד עכו"ם בערב שבת אלא אם כן קצץ, אבל בקצץ ודאי הוא דשרי. והא דגרסינן במסכת מועד קטן פרק מי שהפך (יב, א) אמר שמואל מקבלי קבולת חוץ לתחום מותר תוך התחום אסור. הני מילי בקבולת מלאכת קרקע דיש לו קול וניכר שהוא של ישראל, אבל בשל כלים מותר. ודוקא בביתו של עכו"ם, אבל בביתו של ישראל בין כך ובין כך אסור, כדגרסינן בירושלמי (בפירקין ה"ח): תניא אומנין שהיו עושין עם ישראל בתוך ביתו אסור, בתוך בתיהם מותר, במה דברים אמורים בקבולת אבל בשכירות אפילו בתוך בתיהם אסור, במה דברים אמורים בתלוש מן הקרקע אבל במחובר לקרקע אסור. הא דתניא: רבי ישמעאל אומר יגמור משתחשך. לאו למימרא יגמור ממש בידים, דהא לא שרי בית הלל אלא טעינת קורה עם השמש אבל לטעון משחשיכה לא, וכל שכן שלא יסחוט בידים, דאע"ג דמלאכה דאורייתא ליכא כיון שריסקן מבערב מ"מ מדרבנן אסור. וכן פירש רש"י ז"ל, ובהדיא תניא לקמן בפרק תולין (קמ, א) שום שרסקו מערב שבת למחר נותן לתוכו פול וגריסין, ולא ישחוק אלא מערב. (רשב"א)

דף יט - ב

לא יגמור ורבי אלעזר אמר רבי אלעזר היא דתנן חלות דבש שריסקן בערב שבת ויצאו מעצמן אסור ורבי אלעזר מתיר ור' יוסי בר חנינא מ''ט לא אמר כרבי אלעזר אמר לך התם הוא דמעיקרא אוכל ולבסוף אוכל הכא מעיקרא אוכל והשתא משקה ור' אלעזר אמר לך הא שמעינן ליה לר' אלעזר דאפילו זיתים וענבים נמי שרי דהא כי אתא רב הושעיא מנהרדעא אתא ואייתי מתניתא בידיה זיתים וענבים שריסקן מערב שבת ויצאו מעצמן אסורין ר' אלעזר ור''ש מתירין ורבי יוסי בר חנינא ברייתא לא שמיע ליה ור' אלעזר מ''ט לא אמר כר' יוסי בר חנינא אמר לך לאו איתמר עלה אמר רבא בר חנינא אמר רבי יוחנן במחוסרין דיכה דכ''ע לא פליגי כי פליגי במחוסרין שחיקה והני נמי כמחוסרין דיכה דמו הורה רבי יוסי בר חנינא כרבי ישמעאל שמן של בדדין ומחצלות של בדדין רב אסר ושמואל שרי הני כרכי דזוזי רב אסר ושמואל שרי א''ר נחמן עז לחלבה ורחל לגיזתה ותרנגולת לביצתה ותורי דרידיא ותמרי דעיסקא רב אסר ושמואל אמר מותר וקמיפלגי בפלוגת' דר' יהודה ור' שמעון ההוא תלמידא דאורי בחרתא דארגיז כרבי שמעון שמתיה רב המנונא והא כר' שמעון סבירא לן באתריה דרב הוה לא איבעי ליה למיעבד הכי הני תרי תלמידי חד מציל בחד מנא וחד מציל בארבע וחמש מאני וקמיפלגי בפלוגתא דרבה בר זבדא ורב הונא: מתני' אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום אין נותנין פת לתנור עם חשכה ולא חררה על גבי גחלים אלא כדי שיקרמו פניה מבעוד יום רא''א כדי שיקרום התחתון שלה משלשלין את הפסח בתנור עם חשכה ומאחיזין את האור במדורת בית המוקד

רש"י לא יגמור. אסור להניחם מבעוד יום תחת כובדן כדי לגמור משתחשך: ור' אלעזר אומר. הוא ר' אלעזר בן פדת דהוא אמורא: ר' אלעזר היא. הוא ר' אלעזר בן שמוע סתם ר' אלעזר של משנה וברייתא: חלות דבש שהכוורת רודה ועשויין כמין חלות של שעוה והדבש בתוכן: שריסקן. כותתן: אסורין. לאותו שבת באכילה: דבש לאחר שזב מן החלות נמי אוכלא הוא הלכך ליכא למיגזר ביה שמא יסחוט משתחשך דלא שייכא ביה סחיטה: הכא. זיתים וענבים דמתני' דמעיקרא אוכלא והשתא משקה איכא למיגזר שמא יסחוט משתחשך דהא ודאי סחיטה היא: ור' יוסי בר' חנינא. הך ברייתא דקתני דפליג ר' אלעזר אף בזיתים ובענבים לא הוה שמיע ליה ומההיא דחלות דבש שהיא משנה בפרק חבית שנשברה לא הוי מצי לדמויה למתני' משום פירכא דלעיל: במחוסרין דיכה כ''ע לא פליגי. דאסירי דטעינתן היא גומרת ונמצא הכל עשוי בשבת: שחיקה. יותר מדיכה לשון או דכו במדוכה (במדבר יא) ורבותי גורסין כי פליגי במחוסרין סחיטה שנידוכו יפה ואין טעינתן גומרת אלא סחיטה ולמאן דגריס שחיק' טעינתן שוחקתן והני דמתני' מחוסרין דיכה הן וטעינתן היא דיכתן היא שוחקתן היא סוחטתן ובהא ר' ישמעאל מודה דאסור: שמן של בדדין. איידי דאיירי בבית הבד נקט ליה שמן המשתייר בזויות הבד תחת הטעינה והוא ניתן לבדדין וכן מחצלות של בדדין שמכסין בהן את הזיתים: רב אסר. לטלטולי משום מוקצה דרב סבר כר' יהודה במוקצה ושמואל סבר כר''ש דלית ליה מוקצה והכי אמרינן במי שהחשיך: כרכי דזוזי. זוג של מחצלות שמכסים בהן את פרגמטיא של ספינה וזוזי לשון זוג לפי שהן שתים ועשויות כאהל ובתשובות הגאונים מצאתי כרכי דזיווי ומפרש שהוא לשון ספינה בלשון ארמי: עז. העומדת לחלבה: וכן רחל. העומדת לגיזתה: ותורא דרידיא. העומד לחרישה: ותמרי דעיסקא. העומדין להוליכן לסחורה למקום אחר: פלוגתא דר' יהודה כו'. דלר' יהודה דאית ליה מוקצה בפרק אחרון (דף קנו:) אסור לשוחטן ביום טוב אלא אם כן הזמינן מבעוד יום ולר' שמעון שרו: חרתא. שם מקום: דארגיז. אדם אחד היה אמגושי שבנה לאותה העיר ורב המנונא דר בה ועדיין מערת קבורתו קיימת שם כך מצאתי בתשובה: והא כר' שמעון סבירא לן. השתא כדלקמן ואמאי שמתיה: חד מציל. אוכלין ומשקין מפני הדליקה הרבה לחצר המעורבת: בחד מנא. כדתנן מצילין סל מלא ככרות ואע''ג שיש בו מאה סעודות: וחד מציל בארבע וחמש מאני. אלא שמקפלן כולן לתוך כלי גדול ונושאן בפעם אחת: וקא מיפלגי כו'. בפרק כל כתבי הקדש: מתני' חררה. עוגת רצפים (מלכים א יט) פוגאר''ה {טורטי"ל: עוגה עגולה} בלע''ז: יקרמו. כמו קרום קרושטי''ן {קרושטי"ר: לקרום (מדובר בשכבה החיצונית של הלחם)} בלע''ז: התחתון. מפרש בגמרא: משלשלין את הפסח כו'. והוא נצלה והולך משתחשך ואע''ג דבעלמא אין צולין כדאמרן הכא שרי דבני חבורה זריזין הן ומדכרי אהדדי ולא אתו לחתויי בגחלים: ומאחיזין את האור. מעט מעט בעצים של מדורת בית המוקד שהיתה בעזרה והיא מתבערת והולכת משתחשך ולא חיישינן שמא יהו כהנים צריכין להבעירה משתחשך כדמפרש בגמרא: בית המוקד. לשכה גדולה היא שהכהנים מתחממין שם במדורת אש הנסקת תמיד מפני שמהלכין יחפים על רצפת שיש בעזרה כדאמרי' בזבחים (פ''ב דף כד.) הואיל ורצפה מקודשת דכתיב ביום ההוא קדש המלך את תוך החצר וכלי שרת מקודשין דכתיב וימשחם ויקדש אותם מה כלי שרת לא יהא דבר חוצץ בינו לבין כלי שרת אף רצפה לא יהא דבר חוצץ בינו לבין הרצפה: (רש"י)

תוספות שמן של בדדין. פ''ה המשתייר בזוית בית הבד וקשה לר''י דמה לו להזכיר כאן דין מוקצה ועוד דלמה יהיה השמן מוקצה ותירץ ר''י דקאי אדלעיל דקאמר דאם טען בית הבד מבעוד יום והשמן זב והולכת כל השבת רב אסר אותו שמן משום מוקצה דהוי נולד גמור דמחמת קורות והעיגול שעליו לא היה ראוי בין השמשות לאכילה אע''ג דע''מ כן הניחו וסמך על זה שיזוב כל השבת כיון דאין משקין בעולם האי סמיכה לאו מידי הוא והוי נולד גמור ולא דמי לקדרה חייתא דשרי אע''ג דבין השמשות לא חזי לאכילה דהתם כיון דהבשר בעולם מהני דע''מ כן מניחה וכן מעיינות הנובעות כבר הם בעולם וכן צואת קטן שהיה כבר במעיו מהני בהן סמיכה ולא דמי לזיתים וענבים שריסקן מבעוד יום וכן השום והבוסר. שריסקן מבערב דהתם חזו מבערב לאכילה אבל הכא דלא חזו בין השמשות לאכילה והמשקה אינו בעולם הרי נולד גמור ואסור לרב וא''ת בפ''ב לקמן (דף כמ.) דאמר רב אכל תמרי ושדא קשייתא לחיותא מאי לאו בפרסייתא ולא קבלה לא בארמייתא וקבלה והשתא היכי המ''ל דהוי פרסייתא והא רב אסר נולד הכא ויש לומר דה''פ מאי לאו בפרסייתא ולא קבלה משום דלא חשיבא ליה רב נולד כיון דמעיקרא גרעין והשתא גרעין אבל הכא שמן הבלוע בזיתים כל זמן שלא יצא הוי נולד גמור ולא הוי משקה: ושמואל שרי. תימה דבס''פ נוטל (לקמ ן קמג.) אמרי' דשמואל הוה מטלטל גרעיני פרסייתא אגב ריפתא פי' בשולות כל צרכן שאין נשאר מן האוכל עליהם כלל וכיון דשרי נולד כר''ש בלא ריפתא נמי לישתרי ותירץ ר''ת דשמואל מחמיר על עצמו היה לפי שהיה אדם חשוב וכן מוכח סוגיא התם דאמר אביי אי לאו דאדם חשוב אנא: הני כרכי דזוזי רב אסר. לטלטל משום מוקצה תימה דבפ' מפנין (לקמן דף קכח.) אמרינן דרב במוקצה לאכילה סבר לה כר' יהודה ובמוקצה לטלטל סבר לה כר''ש והכא אוסר לטלטל לכרכי דזוזי ומפרש ר''ת דכרכי דזוזי הן מוקצה מחמת מיאוס כגון בגדים ומחצלות שמכסין בהם דגים ושאר דברים המלכלכין אותם והתם דקאמר רב דבמוקצה לטלטל סבר לה כר''ש במוקצה שמקצה האדם מדעתו לעיסקא לאוצר שאין בו מיאוס והא דאמר בפרק בתרא (דף קנו:) דאף רב ס''ל כר' יהודה מדכרכי דזוזי דרב אסר מפרש ר''ת דנבילה המתנבלת בשבת מוקצה מחמת איסור הוא דאף לכלבים אינו ראוי מחיים ומוקצה מחמת איסור חמור ממוקצה מחמת מיאוס והא דאמר בפ''ק דחולין (דף יד:) בשמעתא ונסבין חבריא למימר מתני' ר' יהודה היא אימור דשמעת ליה לרבי יהודה במוקצה מחמת מיאוס במוקצה מחמת איסור מי שמעת ליה דיחוי בעלמא הוא ולפי המסקנא נאמר דמוקצה מחמת איסור טפי חמור תדע דהא קאמר התם אימור דשמעת ליה לר' מאיר במבשל דראוי לכוס שוחט דאינו ראוי לכוס מי שמעת ליה משמע דאית ליה לר' מאיר מוקצה מחמת איסור ובפרק כירה משמע דלית ליה מוקצה מחמת מיאוס גבי מטלטלים נר חדש אבל לא ישן ר' מאיר אומר כל הנרות מטלטלים חוץ מן הנר שהדליקו בו באותו שבת: וחד מציל בארבע וחמש מאני. פי' בקונטרס ומקפלן כולן בתוך כלי אחד ונושאן בבת אחת ואין נראה לר''ת דבפ' כל כתבי (לקמן דף קכ.) לא פליגי אמוראי בהא דבעיא היא ופשיט דכבא להציל דמי ושרי לכ''ע ומפרש ר''ת דחד מציל בחד מנא אפי' מאה סעודות אבל בארבע וחמש מאני כגון להציל ולחזור ולהציל אפי' באותו חצר לא וחד מציל בד' וה' מאני לאותו חצר ובהא פליגי התם רבה בר זבדא ורב הונא: (תוספות)

רשב"א לאו (מי) אתמר עלה אמר רבה בר בר חנה [לפנינו: אמר רבא בר חנינא] אמר רבי יוחנן במחוסרין דיכה כ"ע לא פליגי דאסור [לפנינו, ליתא לתיבת דאסור] כי פליגי במחוסרין שחיקה. ובודאי רבי יוסי ברבי חנינא דאוקמה למתניתין כרבי ישמעאל לית ליה דרבי יוחנן, דהא מתני' לכולי עלמא במחוסרין דיכה הן, אלא ודאי לית ליה דר' יוחנן. וקיימא לן כר' יוסי ברבי חנינא דעביד עובדא כר' ישמעאל, ומעשה רב. והתימה מן הרב אלפסי ז"ל, שהביא הא דר' יוסי בר' חנינא והא דרבי יוחנן. ועוד יש תימה בדבריו, שהוא ז"ל פסק בפרק חבית (לקמן קמה, ב) כר"א ור"ש שאמרו בזיתים וענבים שרסקן מערב שבת ויצאו מעצמן שהוא מותר, ואע"פ שהן כמחוסרין דיכה כדאיתא התם. וזו מן התשובות שהשיב עליו הראב"ד ז"ל. שמן של בדדין. פירש רש"י ז"ל: שמן המשתייר בזוית הבד. והקשו בתוס' מה ענין [מוקצה] בכאן. ופירשו הם ז"ל דקאי אדלעיל דאיירי בטעינת קורת בית הבד, וקאמר שאותו שמן שזב והולך מתחת הקורה בשבת רב אסר משום נולד, דבין השמשות לא היה ראוי לא למשקה ולא לאכילה, ולא דמי לקדרה חייתא דההיא מכל מקום בין השמשות היתה בעולם, אבל המשקין האלו בין השמשות לא היו בעולם. אי נמי יש לומר דהתם היה ראוי לכוס, אבל זיתים וענבים מרוסקין לא חזו למידי. הנהו כרכי דזוגי רב אסר ושמואל שרי. פירש רש"י ז"ל: מחצלאות שמכסין בהם את הסחורה. ורב אלפסי ז"ל פירש שכרוכות ועומדות לסחורה. והקשה ר"ת דבפרק מפנין (לקמן קכח, א) אמרינן דרב במוקצה לאכילה סבר ליה כרבי יהודה ובמוקצה לטלטול סבירא ליה כרבי שמעון. על כן פירש רבנו תם ז"ל שהן מחצלאות שמכסין בהן דג מליח, והן מוקצות מחמת מיאוס. והא דדייק בפרק מי שהחשיך (לקמן קנו, ב) מהא דכרכי דזוגי דרב סבירא ליה כרבי יהודה גבי בהמה שמתה, מפרש רבנו תם ז"ל דנבלה שנתנבלה בשבת אפילו לכלבים אינה ראויה דמוקצה מחמת איסור היא, ולהכי דייק שפיר דרב סבר לה כרבי יהודה מהא דכרכי דזוגי, דמוקצה מחמת איסור חמיר ממוקצה מחמת מיאוס, כדמוכח בפרק מי שהחשיך (קנז, א) גבי חד אמר במוקצה מחמת מיאוס הלכה כר' שמעון. [מתני':] הא דתנן: רבי אליעזר אומר כדי שיקרמו פניה התחתונים. ר"א להקל הוא דאתא. והכי איתא בירושלמי (בפרקין ה"י) דגרסינן התם מודה רבי אליעזר בלחם הפנים שאין קרוי לחם עד שיקרמו פניו בתנור, דאלמא הכא הוא דלא בעי אלא קרימה כל דהו הא בלחם הפנים בעי קרימה מעליא. (רשב"א)

דף כ - א

ובגבולין כדי שתאחוז האור ברובו ר' יהודה אומר בפחמין כל שהוא: גמ' וכמה א''ר אלעזר אמר רב כדי שיצולו מבעו''י כמאכל בן דרוסאי איתמר נמי אמר רב אסי א''ר יוחנן כל שהוא כמאכל בן דרוסאי אין בו משום בישולי נכרים תניא חנניא אומר כל שהוא כמאכל בן דרוסאי מותר להשהותו ע''ג כירה ואע''פ שאין גרופה וקטומה: אין נותנין את הפת כו': איבעיא להו תחתון האיך דגבי תנור או דילמא תחתון האיך דגבי האור ת''ש ר''א אומר כדי שיקרמו פניה המדובקין בתנור: משלשלין את הפסח: מ''ט משום דבני חבורה זריזין הן הא לאו הכי לא והאמר מר גדיא בין שריק בין לא שריק שפיר דמי התם מינתח הכא לא מינתח: ומאחיזין את האור וכו': מנהני מילי אמר רב הונא {שמות לה-ג} לא תבערו אש בכל מושבותיכם בכל מושבותיכם אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר במדורת בית המוקד מתקיף לה רב חסדא אי הכי אפילו בשבת נמי אלא אמר רב חסדא קרא כי אתא למשרי אברים ופדרים הוא דאתא וכהנים זריזין הן: ובגבולין כדי שתאחוז כו': מאי רובן אמר רב רוב כל אחד ואחד ושמואל אמר כדי שלא יאמרו הבא עצים ונניח תחתיהן תנא רב חייא לסיועיה לשמואל כדי שתהא שלהבת עולה מאיליה ולא שתהא שלהבת עולה ע''י דבר אחר עץ יחידי רב אמר רוב עביו ואמרי לה ברוב היקפו אמר רב פפא הלכך בעינן רוב עביו ובעינן רוב היקפו כתנאי ר' חייא אמר כדי שישחת העץ ממלאכת האומן רבי יהודה בן בתירא אומר כדי שתאחז האש משני צדדין ואע''פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר {יחזקאל טו-ד} את שני קצותיו אכלה האש ותוכו נחר היצלח למלאכה: {ירמיה לו-כב} והאח לפניו מבערת מאי אח אמר רב אחוונא ושמואל אמר עצים שנדלקו באחוונא ההוא דאמר להו מאן בעי אחוונא אשתכח ערבתא א''ר הונא קנים אין צריכין רוב אגדן צריכין רוב גרעינין אין צריכין רוב נתנן בחותלות צריכין רוב מתקיף לה רב חסדא אדרבה איפכא מסתברא קנים מבדרן אגדן לא מבדרן גרעינין מבדרן נתנן בחותלות לא מבדרן איתמר נמי

רש"י ובגבולין. צריך להבעיר מדורתן מבעוד יום כדי שתאחוז האש ברובו: ר' יהודה אומר. אם היתה מדורת פחמין אין צריך להאחיז בהן האור אלא כל שהוא והיא דולקת והולכת דאין דרכה להיות כבה והולכת וא''צ לחתות בהן: גמ' בן דרוסאי. לסטים היה ומבשל בישולו שליש: איתמר נמי. דמאכל בן דרוסאי חשוב בישול: כל שהוא. מבושל ביד ישראל כמאכל בן דרוסאי שוב אין בגמרו משום בישולי נכרים: גרוף. מן הגחלים במגריפה שקורין וודילי {ודי"ל: יעה, מַרְדֶּה} : קטום. מפזרים אפר מלמעלה כדי להפיג חומו שלא יוסיף הבל בשבת וזה תבשיל שהוא כמאכל בן דרוסאי לא חיישי' אם מתבשל והולך בשבת: דגבי תנור. שהככרות נדבקים בדופני התנור סביב הילכך מבעיא ליה הי קרי תחתון הנך פנים דגבי דופני התנור או פנים הפונים למטה לחלל התנור לצד האור: מדובקים בתנור. וחומרא היא דפנים שכלפי האור ממהרין לקרום: התם מנתח. ואם פותח פי התנור עייל ביה זיקא וקשי ליה: הכא לא מנתח. דכתיב (שמות יב) על ראשו ועל קרבו ואי מגלי ליה לא קשי ליה זיקא הלכך אי לא דזריזין הן אסור: אברים ופדרים הוא דאתא. להתיר את הקטירן כל הלילה אבל מדורת בית המוקד שאינה צורך גבוה אלא צורך כהנים לא הותרה וסמוך לחשיכה היינו טעמא דלא גזור משום דכהנים זריזין הם שכולם היו בני תורה וחרדים ונזכרים ולא אתו לחתויי משתחשך: כל אחד ואחד. כל עץ ועץ ולא תימא כיון שאחזה ברוב מנין העצים: ושמואל אמר. כדי שלא צריך לומר הבא עצים דקים ונניח תחתיהן להבעיר את אלו: תני ר' חייא. בפ' במה מדליקין לגבי מנורה להעלות נר תמיד שתהא שלהבת עולה מאליה אלמא בכי האי גוונא הויא הדלקה משום ר''י הלוי וקשה לי חדא דרמי בר חמא קתני לה התם ועוד דלאו מתניתא היא אלא הוא אמר לה בפירוש דמתני' אחריתי ושאר רבותינו תנו לה לענין מדורה ואני מצאתי אותה בת''כ לגבי מנורה: עץ יחידי. כעין צוק''ש {צוקי"ש: גדמי-עץ} שלנו: רוב עביו. שיכנס האור בתוך עביו עד רובו: רוב היקפו. מבחוץ: כתנאי. רוב עביו או רוב היקפו: שישחת. רוב עביו: ב' צדדיו. רוב היקפו: זכר לדבר. דשוב הולך ודולק: שני קצותיו אכלה האש. בידוע שתוכו נחר והלכה לחה שלו ונעשה יבש: נחר. פסק לחה שלה ויבש כמו נחר גרוני (תהלים סט) וכן חרה מני חורב (איוב ל): והאח. בשריפת יהויקים המגילה כתיב: אחוונא. ערבה: באחוה. כל העצים נדלקין זה מזה הקטן מדליק הגדול: אין צריכין רוב. להצית את האור ברובן מע''ש אלא מאחיז בהן אור מבעוד יום לפי שאין כבין והולכים אלא דולקים והולכים: צריכים רוב. לפי שאין שלהבת יכול ליכנס ביניהם: גרעינין. של תמרה אם עשה מהם מדורה לכשיבשו אין צריכין רוב: נתנן בחותלות. כלים שעושין מלולבין ונתן הכלי מלא במדורה צריכין רוב לפי שצבורין יחד ואין השלהבת יכולה להכנס בהן: קנים מבדרן. לכאן ולכאן ואחת מהן היוצאה לא תמצא את חברתה לבערה הלכך כי לא אגדן צריכי רוב אבל אגדן לא מבדרן ואין צריכין רוב וכן גרעינין: (רש"י)

תוספות איבעיא להו תחתון האיך דגבי תנור. ולפ''ה דפי' דלגבי האור ממהר לקרום ומיבעיא ליה אם תחתון דקאמר ר' אליעזר דגבי תנור והא דקאמרי רבנן עד שיקרמו פניה אחת מפניה ואפילו בעליון סגי ואם תחתון דקאמר ר''א היאך דגבי האור אם כן הא דקאמרי רבנן עד שיקרמו פניה היינו כל פניה תא שמע ר' אליעזר כו' ופושט דר''א לחומר' ומיהו בירושלמי משמע דלהקל בא דקאמר התם ומודה ר''א בלחם הפנים שאין קרוי לחם עד שיקרמו פניו בתנור משמע דהכא סגי בקרימה כל דהו אבל בלחם הפנים בעינן קרימה מעליא. ריב''א. למשרי אברים ופדרים. וא''ת אי אברים ופדרים דחול כדפ''ה הא אמר בפרק [במה מדליקין] (דף כד:) עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ואי אברים ופדרים דשבת ואשמועינן מבכל מושבותיכם דאע''ג דמצותן כל הליל' ואפשר להקטירן במוצאי שבת אפ''ה דחי שבת הא מעולת שבת נפק מדממעט. עולת חול דהיינו ע''כ אברים ופדרים דחול דשחיטה וזריק' עבר זמנו בשקיעת החמה א''כ אברים ופדרים דשבת קרבים בשבת וי''ל דאתי למשרי אברים ופדרים דחול כשמשלה בהן האור מבעוד יום והא דקאמר ולא עולת אברים ופדרי' דחול בשבת היינו דוקא בשלא משלה בהן האור וכן הא דאמר בפרק טרף בקלפי (יומא דף מו. ושם) אברי חול שנתותרו עושה להן מערכה בפני עצמן וסודרן אפי' בשבת ואפי' לרב הונא דפליג התם היינו. דאמר דאין עושה להן מערכה בפני עצמן אבל ד''ה דסודרן על המערכה גדולה היינו כשמשלה בהן האור כדמוכח התם והא דקאמר התם לחד לישנא דדוקא בפסולין אי משלה בהן האור אין אי לא לא לאו משום דכשרים לא בעינן משלה בהן האור אלא ה''ק דדוקא בפסולים אצטריך לאשמעינן במשלה בהן האור אבל בכשרים לא איצטריך לאשמעי' וריב''א מסתפק בשאר קרבנות כשמשלה בהן האור אם נעשו כלחמו של מזבח למשרינהו בשבת אי לאו דדילמא דוקא בתמיד מהני האי טעמא משום דשם תמיד דוחה שבת וקשה דהתם מפיק ליה ביומא מבמועדו ואפי' בשבת והכא מפיק ליה מבמושבותיכם ונראה דעיקר דרשא מבמושבותיכם והתם נקט במועדו ואפי' בשבת אגב דבעי למנקט במועדו ואפי' בטומאה וע''ק והא במושבותיכם אצטריך לשריפת בת כהן דלא דחיא שבת כדדרשי' פ''ק דיבמות (דף ו: ושם) ופרק אחד דיני ממונות (סנהדרין לה:) נאמר כאן במושבותיכם כו' אף מושבות האמור כאן כו' וי''ל דהכא מכם דריש מדכתי' מושבותיכם ולא כתיב מושבות והא דדרשי' בפ''ק דקדושין (דף לז. ושם) מושבות דכתב רחמנא גבי שבת ל''ל וקאמר דסד''א הואיל ובענין מועדות כתיב תבעי קדוש ב''ד כמועדות קמ''ל לא מלא תבערו אש בכל מושבותיכם דריש כדפירש הקונטרס דההוא לא כתיבא בענין דמועדות ואצטריך לה נמי כדדריש הכא אלא מושבותיכם דכתי' באמור (ויקרא כג) דההוא כתיב בענינא דמועדות: כדי שתהא שלהבת עולה מאיליה. אלמא במקום שהקפיד הכתוב שלא יכבה סגי שתהא שלהבת עולה מאליה ואין צריך שתהא הפתילה שורפת ברובא: עד שישחת ממלאכת האומן. אבל למ''ד משתאחוז האור משני צדדין אינו נשחת בהכי ממלאכת האומן ואע''ג דכתיב את שני קצותיו אכלה האש היצלח למלאכה היינו גבי עץ הגפן אבל שאר עצים אין נשחתין כ''כ במהרה ממלאכת האומן: (תוספות)

רשב"א גמרא: קרא כי אתא לאיברים ופדרים הוא דאתא. כלומר, לאיברים דחול שמשלה בהן האש מאמש. ולא לעשות להם מערכה בפני עצמן קאמר, דהא אמרינן לקמן (כד, ב) עולת שבת בשבתו (במדבר כח, י) ולא עולת חול בשבת, אלא להוסיף בה אש ולחתות בהן ולהבעיר באותה מערכה עצמה שלהן. והקשו בתוס' (ד"ה למשרי) היכי נפקא לן כל הני דרשות ממושבותיכם, דהכא דרשינן ליה לאיברים ופדרים ובריש מסכת יבמות (ו, ב) דרשינן מיניה שאין מיתת בית דין דוחה את השבת, ובקדושין פרק קמא (לז, ב) דרשינן מיניה דלא תבעי קדוש בית דין כמועדות. ותירצו דתרי מושבותיכם כתיבא, דבפרשת אמור אל הכהנים כתיב (ויקרא כג, ג) שַׁבָּת הִיא לַה' בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם, ומיניה דרשינן בפרק קמא דקדושין דשבת לא בעיא קדוש בי"ד כמועדות, ואף על גב דרש"י ז"ל לא פירש כן שם והכא דרשינן אברים ופדרים מיתורא, מדהוה ליה למכתב בכל מושבות וכתב בכל מושבותיכם. (רשב"א)

דף כ - ב

אמר רב כהנא קנים שאגדן צריכין רוב לא אגדן אין צריכין רוב גרעינין צריכין רוב נתנן בחותלות אין צריכין רוב תני רב יוסף ארבע מדורות אין צריכין רוב של זפת ושל גפרית ושל גבינה ושל רבב במתניתא תנא אף של קש ושל גבבא א''ר יוחנן עצים של בבל אין צריכין רוב מתקיף לה רב יוסף מאי היא אילימא סילתי השתא פתילה אמר עולא המדליק צריך שידליק ברוב היוצא סילתי מבעיא אלא אמר רב יוסף שוכא דארזא רמי בר אבא אמר זאזא:

רש"י רב כהנא אמר קנים שאגדן צריכין רוב. כרב הונא דלא עיילא בהן נורא ולאבדורי לא חיישינן דארוכין הן וכבדין: גרעינין שנתנן בחותלות אין צריכין רוב. כרב חסדא שנוחין לידלק אבל בלא חותלות מבדרי: מדורה. לשון היסק גדול: רבב. שומן ושעוה וכל דבר הניתך: גבבא. שגובבין מן השדה בל''א שטובל''א {אישטבול"א: קש (הנשאר עומד בשדה אחר הקציר)} : קש. זנבות שבולין אשטרי''ס {אישטריי"ם: קש (בעיקר המשמש למרבץ הבהמות)} : סילתי. לאחר שעשאום עצים דקים ובבבל נוהגין כן: השתא פתילה. של בגד הטבולה בשמן ונוח לידלק: אמר עולא המדליק. נר של שבת צריך שידליק ברוב היוצא מראש הפתילה חוץ לנר: שוכא דארזא. יבש הוא ודק ויש כמין צמר בין קליפה לעץ והוא מבעירו משאחזה בו אור: זאזא. מולש''א {טחב} בלעז: (רש"י)

רשב"א הא דאמר רבי יוחנן עצים של בבל אינם צריכין רוב. ואמרינן: מאי היא, אילימא סילתי השתא פתילה אמר עולא המדליק צריך שידליק ברוב היוצא סילתי מיבעיא. ואוקימנא: בשוכא דארזא. קשיא לי, אכתי תקשי ליה מדעולא, דהא ודאי פתילה עדיפא משוכא דארזא, דפתילה נאחזת בה האור ובשוכא מסכסכת בה האור, כדאיתא לקמן בריש פרק במה מדליקין דטפי עדיפא פתילה משוכא דארזא. ורב אלפס לא הביא בהלכות האי דרבי יוחנן. (גם ברמב"ם פ"ג ה' כ"א השמיט האי דר"י) ומשמע ודאי דהלכתא היא, דהא ליכא מאן דפליג עלה. סליק פרק יציאות השבת (רשב"א)

פרק שני - במה מדליקין

מתני' במה מדליקין ובמה אין מדליקין אין מדליקין לא בלכש ולא בחוסן ולא בכלך ולא בפתילת האידן ולא בפתילת המדבר ולא בירוקה שעל פני המים ולא בזפת ולא בשעוה ולא בשמן קיק ולא בשמן שריפה ולא באליה ולא בחלב נחום המדי אומר מדליקין בחלב מבושל וחכ''א אחד מבושל ואחד שאינו מבושל אין מדליקין בו: גמ' לכש שוכא דארזא שוכא דארזא עץ בעלמא הוא בעמרניתא דאית ביה: ולא בחוסן: אמר רב יוסף נעורת של פשתן אמר ליה אביי והכתיב {ישעיה א-לא} והיה החסון לנעורת (מכלל דחוסן לאו נעורת הוא) אלא אמר אביי כיתנא דדייק ולא נפיץ: ולא בכלך: אמר שמואל שאלתינהו לכל נחותי ימא ואמרי (לה) כולכא שמיה רב יצחק בר זעירא אמר גושקרא רבין ואביי הוו יתבי קמיה דרבנא נחמיה אחוה דריש גלותא חזייה דהוה לביש מטכסא א''ל רבין לאביי היינו כלך דתנן א''ל אנן שירא פרנדא קרינן ליה מיתיבי השיראים והכלך והסיריקין חייבין בציצית (תיובתא דרבין) תיובתא איבעית אימא שירא לחוד ושירא פרנדא לחוד: ולא בפתילת האידן: אחוינא: רבין ואביי הוו קאזלו בפקתא דטמרוריתא חזינהו להנהו ארבתא אמר ליה רבין לאביי היינו אידן דתנן אמר ליה ההיא עץ בעלמא הוא קלף ואחוי ליה עמרניתא דביני ביני: ולא בפתילת המדבר: שברא: ולא בירוקה שעל כו': מאי היא אילימא אוכמתא דחריצי איפרוכי מפרכן אלא אמר רב פפא אוכמתא דארבא תנא הוסיפו עליהן של צמר ושל שער ותנא דידן צמר מכווץ כוויץ שער איחרוכי מיחרך: ולא בזפת: זפת זיפתא שעוה קירותא תנא עד כאן פסול פתילות מכאן ואילך פסול שמנים פשיטא שעוה איצטריכא ליה מהו דתימא לפתילות נמי לא חזיא קא משמע לן אמר רמי בר אבין עטרנא פסולתא דזיפתא שעוה פסולתא דדובשא

רש"י במה מדליקין. לעשות פתילה כל הני דמתני' מפרש בגמרא: לא בזפת ולא בשעוה. לאו לענין פתילה אלא לתת במקום שמן וכל הני מזפת ואילך פסולי שמנים הן: גמ' עץ בעלמא הוא. ופשיטא דלא חזי לפתילה אלא למדורה: עמרניתא. כמין צמר יש בין קליפתו לעצו: והיה החסון לנעורת. אלמא חסון לאו נעורת הוא: כיתנא דדייק ולא נפיץ. דכיון דלא נפיץ אין שמן נמשך אחריו נפיץ קרפר''י {קרפי"ר: לנער (סיב מהשבבים), לפורר (סיב או אריג לחוטיו)} ונעורת מן הדק שבו והכי קאמר קרא פשתן החזק יהפך לנעורת כלומר הגבור יהיה חלש: גושקרא. פסולת של משי העשוי ככובעים והוא בית התולעת וקורין לו פולויי''ל {פולצי"ל: פסולת של משי גולמי (העשוי מהחלק החיצוני של הגולם)} ונופצים אותו וטווהו ועושה ממנו בגד ואסור לעשות ממנו פתילה כדאמר בכל פסולי פתילות דמתניתין שהאור מסכסכת בהן קופצת ונפסקת ואין השלהבת עומדת במקומה: גושקרא. על שם פסולת וגם פת סובין כמו כן נקראת במסכת גיטין (דף נו:): מטכסא. לבוש העשוי מאותו כלך: שיראים. מעיל העשוי מעיקר המשי: סיריקין. עשוי מן המשי הרך המתפצל ומצוי במשי וקורין לו במקומנו יד''ש {ייד"ש: שאריות (של משי. מה שזורקים)} : חייבין בציצית. ודלא כמאן דאמר כל בגדי צמר ופשתים דוקא חייבין בציצית מדאורייתא אי נמי מדרבנן קתני מיהא השיראים והכלך אלמא שיראין לאו היינו כלך: אחווינא ערבה ויש כמין צמר בין קליפה לעץ: בפקתא. בקעה: עץ בעלמא הוא. והיכי ליחזי לפתילה: שברא. מין עשב ארוך וקורין אותו אורטי''א {סרפד} : אוכמתא דחריצי. מקום כנוס מים גדל עליהם כמין ירקרוקת: איפרוכי מיפרכן. ולא מצי ליעבד פתילה מינה: אוכמתא דארבא. ספינה המתעכבת במקום אחד במים גדל ירקרוקת סביב שוליה מבחוץ: מכווץ כווץ. מפני האור ואין דולק כלל ואין שלהבת אוחזת בו ולא צריך למתנייה: עד כאן. עד ירוקה שעל פני המים פסול פתילות: מכאן ואילך פסול שמנים. שלא יתן חתיכה זפת או שעוה בנר במקום שמן: שעוה איצטריכא ליה. לפי שרגילין לעשות כמין פתילה ארוכה והפתילה לתוכה כמו שאנו עושין: מהו דתימא לפתילה נמי. קאסר לה: פסולתא דזיפתא. לאחר שיוצא הזפת מן העץ זב ממנו על ידי האור פסולת צלול כשמן והוא עיטרן: (רש"י)

תוספות מתני' במה מדליקין כו'. פעמים מפרש מאי דסליק מיניה ופעמים במה שהתחיל: אחד מבושל כו'. הכא מזכיר שאינו פשוט תחילה וכן בכמה מקומות ומה שקשה על גירסת רש''י דסוכה [דף ז.] מפורש במקום אחר: בעמרניתא דאית ביה. וא''ת הא מסיפא שמעינן ליה כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן וכן קשה גבי אידן ויש לומר דאין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהן חוץ: אנן שירא פרנדא קרינן ליה. פר''ת דכלך דמתניתין קרינן שירא פרנדא אבל מטכסא לאו היינו שירא פרנדא דלא הוה אחר חורבן כדאמר בפ' בתרא דסוטה (דף מר:) משחרב בית המקדש בטל שמיר וזכוכית לבנה ושירא פרנדא ור''י מפרש דקאי נמי אמטכסא והא דקאמר התם בטל לא לגמרי בטל אלא שלא היה נמצא כ''כ דהא זכוכי' לבנה היתה אחר חורבן דאמרי' בפ' אין עומדין (ברכות דף לא.) תבר קמייהו זכוכית חיורתא בחופת בנו: ותנא דידן צמר מכווץ כווץ ושער איחרוכי מחרך. ולא איצטריך תנא דמתני' למיתני וא''ת כיון דמתני' נמי סברה דצמר ושער פסולים להדלקה א''כ מאי הוסיפו וי''ל דהוסיפו היינו טעמא מפני שאין מושכין השמן יפה ותנא דמתניתין פסיל להו משום דצמר כוויץ ושער מחרך ולא איצטריך למתני: עד כאן פסול פתילות מכאן ואילך פסול שמנים. בני נרבונא אוסרין נר שעוה שלנו ומפרשי הכי מהו דתימא לפתילות נמי לא שאם שם נר שעוה בנר שמן יהא אסור קמ''ל מכאן ואילך פסול שמנים כיון שיש בו שמן כשר מותר אבל נר של שעוה בלא שמן אסור להדליק ולי נראה דאם אסור להדליק בלא שמן כי הניחה בשמן נמי אסור כדאמרינן לקמן כרך דבר שמדליקין על גבי דבר שאין מדליקין דאסור אלא ודאי כי לא הניח בשמן נמי שרי: (תוספות)

רשב"א לכש שוכא דארזא. ואסיקנא: בעמרניתא דאית ביה. ואם תאמר אם כן מסיפא נפקא, דהא קתני כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו. יש לומר איצטריך משום דאין למדין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בהן חוץ. אי נמי יש לומר דלא מיקרי יוצא מן העץ אלא דבר שיוצא מן העץ על ידי כתישה כגון פשתן, אבל עמרניתא דבשוכא באפי נפשה קאי ולא מימעיט מדבר היוצא מן העץ. אנן שירא פרנדא קרינא ליה. והא דאמרינן בסוטה בסופו (מח, ב), משחרב בית המקדש בטל שירא פרנדא, לא בטל לגמרי קאמר, אלא שנתמעט ואינו מצוי כבתחילה, וכדאמרינן נמי התם, משחרב בית המקדש בטל זכוכית לבנה, ולא נתבטל לגמרי, כדאיתא בברכות פרק אין עומדין (לא, א) תבר קמייהו כסא דזכוכית לבנה, ואמרינן בשלהי אלו מציאות (ב"מ כט, ב) מי שיש לו מעות של רבית ורוצה לאבדן ישתמש בזכוכית לבנה. שעוה איצטריכא ליה מהו דתימא לפתילה נמי לא קא משמע לן. יש לפרש מהו דתימא שאפילו עשה מן השעוה כעין פתילה, כלומר שעשה מהן כעין נרות של שעוה שלנו שקורין קנצילי"ש יהא אסור להדליקן, קא משמע לן מכאן ואילך פסול שמנים, לומר שאינו אסור אלא בשנתן השעוה והזפת בנר כמין שמן, אבל כשחברן יחד ועשה מהן פתילה מותר דנמשך הוא יפה אחר הנר. והוא הדין דהוה מצי למימר זיפתא איצטריכא ליה, אלא לפי שדרך לעשות פתילות משעוה ואין דרך לעשות כן מזפת נקט הכא שעוה. ומכאן יש להתיר נרות של שעוה בשבת. וכן התירו בתוס' (ד"ה עד). וכן נראה מדברי רש"י ז"ל (ד"ה שעוה). אבל ראיתי בתשובת רבנו שרירא גאון ז"ל שכתב בתשובה (אוצה"ג ח"א סימן נה) וז"ל: ואבוקה של שעוה ששאלת, לא חזי לנא מאן דאדליק בשעוה בבי שמשי, וכל רבוותא דחזינון הוו אוסרין, עד כאן. וכן אסרו חכמי נרבונא, ופירשו כן מהו דתימא לפתילה נמי לא שאם עשה נר של שעוה כעין שלנו ונתנו בפך עם שמן שעתה הפתילה שבתוך השעוה דולקת גם מחמת השמן יהא אסור, קא משמע לן מכאן ואילך פסול שמנים, שלא אסרו אלו אלא בשאין שם שמן אלא הן, הא יש בו שמן מותר. ואין פירושם מחוור בעיני, דאם כן היינו שעוה ודבר אחר (לקמן כא, א), ונראה שכל השנויין במשנתנו אפילו נתן בו שמן כל שהוא אסור, דבכולהו אמר רבה דאסור שאין מדליקין בהן בתערובת לפי שאין מדליקין בהן בפני עצמם. ודוחק הוא לומר דעל ידי פתילה ממשכי בעינייהו וגזרו פתילה אטו בלא פתילה, ועל ידי תערובת שמן לא גזרו, כדאמרינן (שם) בדרב ברונא דבסמוך, דאם כן ליכללינהו רב ברונא לשעוה וזפת וחלב בפתילה בהדי חלב מהותך וקרבי דגים שנימוחו. ורבנו הרב (רבינו יונה) נ"ר מן המתירין. (רשב"א)

דף כא - א

למאי נפקא מינה למקח וממכר: ת''ר כל אלו שאמרו אין מדליקין בהן בשבת אבל עושין מהן מדורה בין להתחמם כנגדה בין להשתמש לאורה בין ע''ג קרקע בין על גבי כירה ולא אסרו אלא לעשות מהן פתילה לנר בלבד: ולא בשמן קיק וכו': מאי שמן קיק אמר שמואל שאילתינהו לכל נחותי ימא ואמרו לי עוף אחד יש בכרכי הים וקיק שמו רב יצחק בריה דרב יהודה אמר משחא דקאזא ריש לקיש אמר קיקיון דיונה אמר רבה בר בר חנה לדידי חזי לי קיקיון דיונה ולצלוליבא דמי ומדפשקי רבי ועל פום חנותא מדלן יתיה ומפרצידוהי עבדי משחא ובענפוהי נייחן כל בריחי דמערבא אמר רבה פתילות שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת מפני שהאור מסכסכת בהן שמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן מפני שאין נמשכין אחר הפתילה בעא מיניה אביי מרבה שמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת מהו שיתן לתוכן שמן כל שהוא וידליק מי גזרינן דילמא אתי לאדלוקי בעינייהו או לא א''ל אין מדליקין מאי טעמא לפי שאין מדליקין איתיביה כרך דבר שמדליקין בו ע''ג דבר שאין מדליקין בו אין מדליקין בו (אמר) רשב''ג של בית אבא היו כורכין פתילה על גבי אגוז ומדליקין קתני מיהת מדליקין א''ל אדמותבת לי מדרשב''ג סייעינהו מדתנא קמא הא לא קשיא מעשה רב מ''מ קשיא מאי לאו להדליק לא להקפות אי להקפות מ''ט דת''ק כולה רשב''ג היא וחסורי מיחסרא והכי קתני כרך דבר שמדליקין בו ע''ג דבר שאין מדליקין בו אין מדליקין בו בד''א להדליק אבל להקפות מותר שרבן שמעון בן גמליאל אומר של בית אבא היו כורכין פתילה ע''ג אגוז איני והאמר רב ברונא אמר רב חלב מהותך וקרבי דגים שנמוחו אדם נותן לתוכו שמן כל שהוא ומדליק הני מימשכי בעינייהו והני לא מימשכי בעינייהו וגזרו רבנן על חלב מהותך משום חלב שאינו מהותך ועל קרבי דגים שנמוחו משום קרבי דגים שלא נמוחו וליגזור נמי חלב מהותך וקרבי דגים שנמוחו שנתן לתוכן שמן משום חלב מהותך וקרבי דגים שנמוחו שלא נתן לתוכן שמן היא גופה גזירה ואנן ניקום וניגזור גזירה לגזירה: תני רמי בר חמא פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת אין מדליקין בהן במקדש משום שנא' {שמות כז-כ} להעלות נר תמיד הוא תני לה והוא אמר לה כדי שתהא שלהבת עולה מאיליה ולא שתהא עולה על ידי דבר אחר תנן מבלאי מכנסי כהנים ומהמיניהם היו מפקיעין ומהן מדליקין שמחת בית השואבה שאני ת''ש דתני רבה בר מתנה בגדי כהונה שבלו מפקיעין אותן ומהן היו עושין פתילות למקדש מאי לאו דכלאים לא דבוץ: אמר רב הונא פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת אין מדליקין בהן בחנוכה בין בשבת בין בחול אמר רבא מאי טעמא דרב הונא קסבר כבתה זקוק לה ומותר להשתמש לאורה ורב חסדא אמר מדליקין בהן בחול אבל לא בשבת קסבר כבתה

רש"י למקח וממכר. למאן דמתני למזבן שעוה ליתיב ליה פסולתא דדובשא: אבל עושין מהן מדורה. היסק גדול שאחד מבעיר חבירו: לנר. קרויז''ל {קרוישו"ל: מנורה} : בשמן קיק. שמן של עוף אחד נותנין בנר ודולק: משחא דקאזא. שמן שעושין מגרעיני צמר גפן שקורין קוטו''ן {כותנה} : קיקיון. כעין אותה של יונה: לדידי חזי לי. מין קיקיון דיונה: ומדפשקי רבי. בבצעי המים הוא גדל: ועל פום חנוותא מדלן יתיה. על פום החנויות מדלין אותו לצל ולריח טוב: מפרצידוהי. מגרעיניו: נייחין. שוכבין: בריחי. חולין: מסכסכת. כמין סכין פגומה מסכסכת בבשר אנמילי''ד {אינמישלי"ר: לסבך, לבלבל} בלע''ז שאין אורו זקוף ונוח במקום אחד אלא נדעך וקופץ לישנא אחרינא מסכסכת בהן אינה נכנסת תוך הפתילה אלא סביב מבחוץ כמו סיכסכה אבניו ברואט''ש {ברואיש"ט: (הוא) צולה} בלע''ז: שאין נמשכין. ואתי להטות: שמן כל שהוא. שמן הניתן בתוכו ממשיכו לאחר הפתילה: לפי שאין מדליקין. בעינייהו וגזרינן הא אטו הא: כרך דבר לעשות פתילה על גבי דבר שאין מדליקין בו. כגון פסול פתילות דמתני': קתני מיהא. בדר''ש מדליקין ואע''ג דאגוז לא חזי לפתילה על ידי תערובות שפיר דמי: מעשה רב. הואיל ומעיד שכך היו של בית אביו עושין הלכה היא: מאי לאו להדליק. היו כורכים שתדליק הפתילה עם האגוז: לא להקפות. לא היו מדליקין האגוז אלא סומך עליה הפתילה להציפה שלא תטבע בשמן ויצף הברזל מתרגמינן וקפא פרזלא (מלכים ב ו): חלב מהותך. פונד''ר {פונדו"ר: מומס, מותך} בלע''ז: הני מימשכי בעינייהו. אחר הפתילה ובלא תערובות שמן נמי חזו אלא דגזור רבנן מהותך אטו אינו מהותך הלכך בעינייהו גופה גזירה ואנן ניקום וניגזור ע''י תערובת אטו בעינייהו: והוא אמר לה. מפרש מאי תלמודא והיכי משמע מהאי קרא: ולא שתהא עולה כו'. ולא שתהא צריכה תיקון והטייה: מבלאי מכנסי הכהנים. ממכנסי הכהנים הבלואים: היו מפקיעין. קורעין ועושין פתילות בשמחת בית השואבה שהיא בעזרת נשים: ומהמיניהם. של כלאים הם דכתיב ואת האבנט שש משזר ותכלת וארגמן וקי''ל תכלת עמרא הוא ותני' לעיל לענין שבת הוסיפו עליהן של צמר לפסול וקתני מדליקין בהן במקדש: שמחת בית השואבה שאני. דלא כתיב להעלות בה ולאו דאוריית' היא: מאי לאו דכלאים. כגון אבנט: כבתה. נר חנוכה: זקוק לה. לתקנה הלכך צריך לכתחלה לעשות יפה דילמא פשע ולא מתקן לה: ומותר להשתמש לאורה. הלכך בשבת אסור שמא יטה לצורך תשמיש: (רש"י)

תוספות למאי נ''מ למקח וממכר. פשיטא ליה להש''ס שהיו מכירין השעוה והעטרן כדאמרינן שעוה קירותא לכך קאמר למאי נ''מ למקח וממכר שאם נדר לתת לחבירו שעוה יתן לו פסולתא דדובשא ואין יכול לכופו לתקן לו וכן עיטרן אבל לעיל דקאמר מאי לכש שוכא דארזא לא קאמר למאי נ''מ לפי שלא היו מכירין בשם לכש ומפרש שהוא שוכא דארזא: מפני שאין נמשכין כו' שמעתי ממהר''א זצ''ל ששמע באם שיש רק נר א' כשר בבית ע''י זה יזכור ולא יטה שאר נרות שבחדר ושבמרתף ור''ש מקוצי אומר דבר שיכול לעשות בלא נר כגון להוציא יין מן החבית מותר להשתמש לאור כל נר [תוספות ישנים]: חלב מהותך וקרבי דגים שנימוחו נותן לתוכן שמן כו'. קרבי דגים לאו היינו שמן דגים דשמן דגים שרי ליה מתני' בעיניה (לק ן דף. כד.): שמחת בית השואבה שאני. תימה היכי שרי להדליק והא לאו צורך קרבן הוא ואמר בפ''ב דקידושין (דף נד. ושם) בגדי כהונה שבלו מועלין בהן ודוחק לומר לב ב''ד מתנה עליהן דמה צורך יש להן להתנות בשביל זה ונראה לר''י דהואיל ולכבוד הקרבן היו עושין דכתיב ושאבתם מים בששון (ישעיה יב) צורך קרבן חשוב ליה והא דאמר (סוכה פ''ה דף נג.) בוררת אשה חטין לאור בית השואבה לא שהיתה בוררת אלא שהיתה יכולה לברור ומיהו בירושלמי דייק מהכא דקול ומראה וריח אין בהן משום מעילה וקשה לר''י מאי פריך ממכנסי הכהנים הלא היה בהן פשתן דכתיב תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר (שמות כח) וטוב לפתילה דהוי ככרך דבר שמדליקין בו ע''ג דבר שאין מדליקין בו ובשבת הוא דאסור שמא ידליק בעיניה אבל במקדש לא שייכא הך גזירה ונראה לר''י דכיון שאין מן הפשתן אלא רביע בטל בשאר מינים והוי כאילו אין בו פשתן כלל: ומותר להשתמש לאורה. וא''ת מנא ליה לרבא דסבר רב הונא דמותר להשתמש לאורה דילמא הא דאמר אין מדליקין בשבת משום דסבר כבתה זקוק לה (תוספות)

רשב"א מאי לאו להדליק לא להקפות. וקיימא לן כרבה דאסור. ואני תמה על מה סמכו בדורות הללו, לכרוך גמי על צמר גפן ומדליקין בהו בעששיות של זכוכית. ואפשר לומר, שלא אסרו אלא אותם שמנו חכמים, לפי שהן ראוין להדליקן בפני עצמן, אלא שהאור מסכסכת בהן ועשויות לכבות מהרה, וכן כל כיוצא בהן שהן דולקין והולכין בפני עצמן כאגוז של בית רשב"ג, לפיכך גזרו ע"י תערובת אטו בעינייהו, אבל דבר שאין ראוי להדליקו בפני עצמו כורכין עליו דבר אחר שמדליקין, דמאי אמרת דילמא מדליקין בו בפני עצמו, הא אין מדליקין בו בפני עצמו לעולם, שאין דולק לעולם, וכענין שאמרו למעלה (כ, ב) האי עץ בעלמא הוא, כלומר: ואין עושין ממנו פתילה לעולם. חלב מהותך וקרבי דגים שנימוחו. פירוש: חלב מחוי והוא כעין שמן. וכן מפורש בירושלמי (בפירקין ה"א). ורש"י ז"ל פירש חלב מהותך מבושל. ואינו מחוור, דהוה ליה לרב למינקט מבושל כלישנא דמתניתין. ועוד דהכא משמע דחלב מהותך נמשך הוא אחר הפתילה ואפילו לחודיה בלא תערובת שמן מדינא שרי אלא דגזרינן ליה אטו שאינו מהותך, ואילו חלב מבושל משמע דמחמת עצמו אסור ככל הנך שמנים דמתניתין. ועוד דאמרינן הכא שמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן לא יתן לתוכו שמן כל שהוא וידליק לפי שאין מדליקין בהן בפני עצמן, ומשמע דכללא הוא לכולה מתניתין, דאי לא הוה ליה למימר חוץ מחלב מבושל. אלא מאי מהותך מחוי שלא נקרש. וכן מפורש בירושלמי, דגרסינן התם: רב ברונא אמר חלב מטיף לתוכו שמן כל שהוא ומדליק, רבי יוסי בעי, מה אנן קיימין, אם במחוי אפילו לא נתן לתוכו שמן, ותני שמואל כן כל שמתיכין אותו ואינו קרוש מחוי הוא ומדליקין בו, ואם בשאינו מחוי אפילו נתן לתוכו שמן, אתא רב נחוניא רב ברונא בשם רב חלב מהותך וקרבי דגים מדליקין בהן, עד כאן בירושלמי, אלמא מחוי שאינו נקרש הוא שמדליקין בו, אבל מחוי שנקרש אין מדליקין בו, אלא שבירושלמי הקלו במחוי אפילו בלא שמן ולא גזרו אטו שאינו מחוי ובגמרין גזרו. וקרבי דגים שנמוחו. גם כאן פירש"י ז"ל (לקמן כד, ב ד"ה שמן): דהיינו שמן דגים. וגם זה אינו מחוור, דשמן דגים שרי במתניתין בלא נתינת שמן. אלא שמן דגים הוא היוצא מן הבשר ונמשך הוא אחר הפתילה, וקרבי דגים הן שנמוחו הם עצמן ואינו נמשך היטב אחר הפתילה. וכן פירשו בתוס'. ולקמן (כו, א ד"ה סומכוס) נאריך בו יותר בס"ד. הא דאקשינן: מבלאי מכנסי כהנים ומהמיניהן היו מפקיעין ומהן מדליקין. איכא למידק מאי קא מקשה מינה, והלא יש בו פשתן, דשש כתנא, והוה ליה כרך דבר שמדליקין בו על דבר שאין מדליקין בו, ואע"ג דבשבת אסור, היינו משום גזירה דילמא אתי לאדלוקי בעינייהו, אבל במקדש ליכא למיגזר. ויש לומר דפשתן שבהן דבר מועט הוא, שאין בהן אלא רביע פשתן ושלושת החלקים תכלת וארגמן ותולעת שני, ודבר מועט של פשתן כזה בטל הוא לגבי שאר המינין כאילו אין בו כלל. הא דאמרינן: קסבר כבתה זקוק לה ומותר להשתמש לאורה. איכא למידק ומנא לן מהא דמותר להשתמש לאורה, דילמא היינו טעמא משום דאם כבתה זקוק לה והלכך אין מדליקין בהן בשבת דדילמא כביא ואי אפשר לו ליזקק לה. ויש לומר דמדאיצטריך לומר בין בחול בין בשבת שמעינן לה, שאם איתא דטעמא דשבת משום דאם כבתה זקוק לה הוא, לימא סתמא אין מדליקין בהן בחנוכה, ואנא ידענא דכל שכן בשבת, דאי אפשר שיזקק לה, אלא ודאי הכי קאמר אין מדליקין בהן בחול משום דכבתה זקוק לה ודילמא פשע ולא מדליק, וכל שכן בשבת דאיכא משום טעמא אחרינא דילמא אתי להטויי, ושמע מינה דמותר להשתמש לאורה. אי נמי יש לומר, דלאו מדיוקא דלישניה דרב הונא נפקא ליה, אלא סברא דנפשיה הוא דקאמר, דכיון דאיכא למימר דאית ליה לרב הונא הכי, מסתמא לא עבדינן דליפלוג עליה רב חסדא דאית ליה הכין על כרחין מדקאמר דמדליקין בהן בחול ואין מדליקין בהן בשבת. (רשב"א)

דף כא - ב

אין זקוק לה ומותר להשתמש לאורה א''ר זירא אמר רב מתנה ואמרי לה א''ר זירא אמר רב פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת מדליקין בהן בחנוכה בין בחול בין בשבת א''ר ירמיה מאי טעמא דרב קסבר כבתה אין זקוק לה ואסור להשתמש לאורה אמרוה רבנן קמיה דאביי משמיה דר' ירמיה ולא קיבלה כי אתא רבין אמרוה רבנן קמיה דאביי משמיה דר' יוחנן וקיבלה אמר אי זכאי גמירתיה לשמעתיה מעיקרא והא גמרה נפקא מינה לגירסא דינקותא וכבתה אין זקוק לה ורמינהו מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק מאי לאו דאי כבתה הדר מדליק לה לא דאי לא אדליק מדליק וא''נ לשיעורה: עד שתכלה רגל מן השוק ועד כמה אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן עד דכליא ריגלא דתרמודאי: ת''ר מצות חנוכה נר איש וביתו והמהדרין נר לכל אחד ואחד והמהדרין מן המהדרין ב''ש אומרים יום ראשון מדליק שמנה מכאן ואילך פוחת והולך וב''ה אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך אמר עולא פליגי בה תרי אמוראי במערבא ר' יוסי בר אבין ור' יוסי בר זבידא חד אמר טעמא דב''ש כנגד ימים הנכנסין וטעמא דב''ה כנגד ימים היוצאין וחד אמר טעמא דב''ש כנגד פרי החג וטעמא דבית הלל דמעלין בקדש ואין מורידין אמר רבה בר בר חנה א''ר יוחנן שני זקנים היו בצידן אחד עשה כב''ש ואחד עשה כדברי ב''ה זה נותן טעם לדבריו כנגד פרי החג וזה נותן טעם לדבריו דמעלין בקדש ואין מורידין ת''ר נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ אם היה דר בעלייה מניחה בחלון הסמוכה לרה''ר ובשעת הסכנה מניחה על שלחנו ודיו אמר רבא צריך נר אחרת להשתמש לאורה ואי איכא מדורה לא צריך ואי אדם חשוב הוא אע''ג דאיכא מדורה צריך נר אחרת: מאי חנוכה דתנו רבנן בכ''ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה תנן התם גץ היוצא מתחת הפטיש ויצא והזיק חייב גמל שטעון פשתן והוא עובר ברשות הרבים ונכנסה פשתנו לתוך החנות ודלקה בנרו של חנוני והדליק את הבירה בעל הגמל חייב הניח חנוני את נרו מבחוץ חנוני חייב רבי יהודה אומר בנר חנוכה פטור אמר רבינא (משום דרבה) זאת אומרת נר חנוכה מצוה להניחה בתוך עשרה דאי ס''ד למעלה מעשרה לימא ליה היה לך להניח למעלה מגמל ורוכבו ודילמא אי מיטרחא ליה טובא אתי לאימנועי ממצוה: אמר רב כהנא דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרבי תנחום

רש"י אין זקוק לה. הלכך בחול שרי: ואסור להשתמש לאורה. שיהא ניכר שהוא נר מצוה וליכא למיחש להטייה: ולא קבלה. שלא חשבו לסמוך על דבריו: אי זכאי. אילו הייתי זוכה ללומדה הייתי גורסה כששמעתיה ראשון: גירסא דינקותא. מתקיים יותר משל זקנה: לשיעורה. שיהא בה שמן כשיעור הזה ומיהו אם כבתה אין זקוק לה: רגלא דתרמודאי. שם אומה מלקטי עצים דקים ומתעכבין בשוק עד שהולכים בני השוק לבתיהם משחשכה ומבעירים בבתיהם אור וכשצריכין לעצים יוצאים וקונין מהן: נר איש וביתו. נר אחד בכל לילה ואיש וכל בני ביתו סגי להו בנר אחד: והמהדרין. אחר המצות עושין נר אחד בכל לילה לכל אחד ואחד מבני הבית: כנגד ימים הנכנסים. העתידים לבא: ימים היוצאין. שיצאו כבר וזה שהוא עומד בו נמנה עם היוצאין: פרי החג. מתמעטים והולכים בקרבנות דפרשת פנחס: מעלין בקדש ואין מורידין. מקרא ילפינן לה במנחות בפרק שתי הלחם (דף צט.): מבחוץ. משום פרסומי ניסא ולא ברה''ר אלא בחצרו שבתיהן היו פתוחין לחצר: ואם היה דר בעלייה. שאין לו מקום בחצרו להניחה שם: מניחה. מבפנים כנגד חלון הסמוך לרה''ר: הסכנה. שהיה להם לפרסיים חוק ביום אידם שלא יבעירו נר אלא בבית ע''ז שלהם כדאמרינן בגיטין (פ''ב דף יז:): נר אחרת. לעשות היכר לדבר: ואי איכא מדורה. אש לא צריך נר אחרת לפי שמשתמש לאור המדורה ויש היכרא שהנר של מצוה היא: ואי אדם חשוב הוא. שאינו רגיל להשתמש לאור המדורה: צריך נר אחרת. דאי לא לא הוי היכר: מאי חנוכה. על איזה נס קבעוה: בחותמו. בהצנע וחתום בטבעתו והכיר שלא נגעו בו: ה''ג ועשאום ימים טובים בהלל והודאה. לא שאסורין במלאכה שלא נקבעו אלא לקרות הלל ולומר על הנסים בהודאה: גץ. ניצוץ אישטינציל''ש {אישטינציל"א: ניצוץ} : פטיש. קורנס גדול של נפחים: בעל גמל חייב. שלא היה לו להגדיל בחבילתו שתכנס לחנות: בנר חנוכה פטור. חנוני שברשות פירסום מצוה הניחה שם: זאת אומרת. הא דקתני בנר חנוכה פטור: (רש"י)

תוספות ואין יכול להדליק בשבת וי''ל דא''כ לא הוה צריך ליה למימר בין בחול בין בשבת כיון דחד טעמא הוא אלא ה''ל למימר אין מדליקין סתם מדקאמר בין בחול בין בשבת ש''מ שעוד יש טעם אחר בשבת שלא להדליק לבד מטעם חול והיינו שמא יטה וא''כ סבר דמותר להשתמש לאורה ומיהו רב דקאמר מדליקין בין בחול בין בשבת לא היה מצי למימר מדליק סתם דה''א דוקא בחול אבל בשבת אין מדליקין שמא יטה דבסתמא לא הייתי אומר ששום אדם יחמיר לאסור להשתמש לאורה וכן הלכתא דנר חנוכה אסור להשתמש לאורה כרב וכר' יוחנן ואביי נמי קיבלה ורב יוסף נמי משמע לקמן דס''ל הכי וכבתה אין זקוק לה דכולהו סבירא להו רבי ורב הונא יחיד הוא ולית הלכתא כוותיה: דאי לא אדליק מדליק. אבל מכאן ואילך עבר הזמן אומר הר''י פורת דיש ליזהר ולהדליק בלילה מיד שלא. יאחר יותר מדאי ומ''מ אם איחר ידליק מספק דהא משני שינויי אחרינא ולר''י נראה דעתה אין לחוש מתי ידליק דאנו אין לנו היכרא אלא לבני הבית שהרי מדליקין מבפנים: והמהדרין מן המהדרין. נראה לר''י דב''ש וב''ה לא קיימי אלא אנר איש וביתו שכן יש יותר הידור דאיכא היכרא כשמוסיף והולך או מחסר שהוא כנגד ימים הנכנסים או היוצאים אבל אם עושה נר לכל אחד אפי' יוסיף מכאן ואילך ליכא היכרא שיסברו שכך יש בני אדם בבית: מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ. ומיירי דליכא חצר אלא בית עומד סמוך לרה''ר אבל אם יש חצר לפני הבית מצוה להניח על פתח חצר דאמר לקמן חצר שיש לה ב' פתחים צריכה ב' נרות ואמרי' נמי נר שיש לה שני פיות עולה לשני בני אדם משמע לשני בתים ואם היו מניחים על פתחי בתיהם היה לזה מימין ולזה משמאל אבל אי מניחים על פתח החצר אתי שפיר: ובשעת הסכנה. נראה לר''י דהיינו מכי אתו חברי לבבל כדאמר בפ' כירה (לקמן דף מה. ושם) מהו לטלטל שרגא דחנוכתא מקמי חברי בשבתא וא''ת דעל השלחן נמי יקחו אותו כדאמר בגיטין (דף יז.) רבה בר בר חנה חלש אתא חברא שקל שרגא מקמייהו וי''ל דאין רגילות כ''כ לחפש בבתים: שהיה מונח בחותמו של כ''ג. אם כבר גזרו על הנכרים להיות כזבים (נדה פ''ד דף לד.) צ''ל שהיה מונח בחותם בקרקע שלא הסיטו הכלי: (תוספות)

רשב"א אמר ר' ירמיה מאי טעמא דרב קסבר כבתה אין זקוק לה ואסור להשתמש לאורה. וטעמא דמילתא, משום דעל ידי נס שנעשה במנורה תקנו, והלכך עשאוה כמנורה שאסור להשתמש לאורה. ואי נמי כיון דלמצוה הדליקה איכא משום בזויי מצוה. ואם תאמר רב הונא ורב חסדא היכי שרו, וכי לית להו בזויי מצוה אסור, והא אבא דכולהו דם (לקמן כב, א). ועוד קשה עלייהו מהא דתניא לקמן (שם ע"ב) מעשר שני אין שוקלין כנגדו דינרי זהב, וכמו שהקשה ממנה לקמן (שם) למאן דאמר מדליקין בקינסא דלא חייש לבזויי מצוה. יש לומר דסבירא ליה לרב הונא ולרב חסדא דכל שאינו משתמש בגופו כשוקל כנגדו או שמדליקין ממנו בקנסא לאו בזויי מצוה הוא, ואף על גב דמשתמש לאורה, דהא לא משתמש בגופיה ממש, ולא כל המשתמשין שוין ולא כל הבזויין שוין, וכדמוכח שמעתין דלקמן (שם). והלכתא כמאן דאמר אסור להשתמש לאורה. דהא כי אתא רבין נמי אמרה משמיה דרבי יוחנן וקבלה מיניה אביי, וא"ל אי זכאי קבלתיה מעיקרא. ורבא נמי דהוא בתרא הכי סבירא ליה, כדמוכח בסמוך דאמר וצריך נר אחרת להשתמש לאורה. והר"ז ז"ל כתב דההיא אפילו מאן דאמר מותר להשתמש לאורה מודה בה, דאי ליכא נר אחרת הרואה אומר לצרכו הוא דאדלקה. ואינו מחוור בעיני (כלום) [כלל], דהא ודאי מאן דאמר מותר, מותר להשתמש לאורה כל תשמיש קאמר, ואמאי ניחוש לנכנסין ויוצאין דאמרו לצרכו הוא דאדלקה. ועוד נראה לי, דעל כרחין רבא אסור להשתמש לאורה אית ליה, דאמרינן לקמן (כג, ב) אמר רבא פשיטא לי נר ביתו ונר חנוכה, נר ביתו עדיף משום שלום ביתו, ואם איתא דמותר להשתמש לאורה, עושה נר אחד ועולה לו לכאן ולכאן, ומניחה על שלחנו ודיו, כדרך שאמרו בשעת הסכנה מניחו על שלחנו ודיו. ומינה נמי משמע, דאסור להשתמש לאורה כל תשמיש ואפילו תשמיש דמצוה כגון סעודת שבת וקריאת התורה, ורב אסי נמי אוסיף בה לקמן (כב, א) אפילו תשמיש כל דהו דאינו נראה כנהנה, דאמר אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה, כלומר: אפילו מרחוק כנגדה שאינו נראה כנהנה ממנה, והיינו דמתמה עליה שמואל וכי נר קדושה יש בו. וכ"פ הרב אלפסי ז"ל כדברי כולם להחמיר. ואע"ג דאפליגו רב ושמואל במדליקין מנר לנר (לקמן כב, א), ואוקימנא פלוגתייהו באכחושי מצוה ובדקא מדליק משרגא לשרגא, וקיימא לן כשמואל דשרי, אבל קינסא לכולי עלמא אסור משום בזויי מצוה, דאלמא היכא דאיכא משום בזויי מצוה בלחוד הוא דאסור, הא היכא דליכא משום בזויי מצוה שרי, והכא בתשמיש דמצוה לאו בזויי מצוה איכא. יש לומר דכל שמשתמש בו לא מיפרסמא ניסא דהרואה אומר לצרכו הוא דאדלקה, והלכך אפילו ליכא משום בזויי מצוה כל היכא דלא מיפרסמא ניסא אסור, והכי נמי משום בזיון מצוה כהרצאת מעות מרחוק כנגדה אסור אף על גב דליכא משום ביטול פרסומי ניסא. אי נמי יש לומר, דכל שאדם משתמש ממצוה זו לאחרת בזויי מצוה היא זו, דמחזי כמאן דלא חביבא ליה הך מצוה ועביד מצוה זו תשמיש למצוה אחרת, ולהדליק מנר לנר דוקא הוא דשרי שמואל, משום דכולה מצוה חדא. הא דאמרינן: מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק. מסתברא דלאו עכובא היא לומר דקודם לכן אם רצה להדליק אינו מדליק, דהא ודאי אילו רצה להדליק מדליק סמוך לשקיעת החמה דהא איכא פרסומי ניסא, וכענין שאמרו לקמן (כג, ב) בנר שבת דעמוד האש משלים לעמוד הענן, ולומר דבמדליק סמוך לשקיעה איכא היכר דלצורך מצות שבת מדליקו, והכא נמי דכוותה, אלא דעיקר מצותה לחייבו להדליק אינה אלא משתשקע החמה. והראיה הדלקת נר חנוכה בערב שבת, דעל כרחין מקדים עם חשכה לרבה דאמר בשלהי פרקין (לד, ב) משתשקע החמה בין השמשות, דבשלמא לרב יוסף דאמר משמיה דרב יהודה אמר שמואל, משתשקע החמה עד שהכסיף העליון והשוה לתחתון יום, לא הוה ראיה, דאפשר לו להדליק בערב שבת משתשקע החמה עד שישוה העליון לתחתון, אלא לרבה דאמר משתשקע החמה הוי בין השמשות, תקשי דהא תנן (שם, א) ספק חשיכה ספק אינה חשיכה אין מדליקין את הנרות, וקיימא לן כוותיה הלכה למעשה, אלא ודאי מצוה קאמר ואילו רצה להקדים עם חשיכה מקדים. אלא מיהו נראה מדברי הרב בעל הלכות, דדוקא קאמר משתשקע החמה, ובערב שבת נמי מדליק משתשקע החמה כרב יוסף, שהוא ז"ל כתב בהלכות חנוכה הא דאמר רב יהודה אמר שמואל (לקמן לה, ב) כוכב אחד יום שנים בין השמשות שלשה לילה, ואלמלא כתבה לכוונה זו, למה כתבה בהלכות חנוכה ומאי שייכא דההיא בחנוכה. ואין צורך לכך, כמו שכתבתי. והא נמי דקתני: עד שתכלה רגל מן השוק. ופרישנא דאי לא אדליק מדליק, לאו למימרא דאי לא אדליק בתוך שיעור זה אינו מדליק, דהא תנן (מגילה כ, א) כל שמצותו בלילה כשר כל הלילה, אלא שלא עשה מצוה כתקנה, דליכא פרסומי ניסא כולי האי, ומיהו אי לא אדליק מדליק ולא הפסיד, אלא כעושה מצוה שלא כתקנה לגמרי. וכ"כ מורי הרב ז"ל בהל'. ופירשו בתוס', דלא אמרו עד שתכלה רגל מן השוק, אלא בדורות הללו שמדליקין בחוץ, אבל עכשיו שמדליקין בבית בפנים, כל שעה ושעה זמניה הוא, דהא איכא פרסומי ניסא לאותם העומדים בבית. ומיהו לכתחילה מצוה להדליק משתשקע החמה מיד, דזריזין מקדימין למצות, ואמרינן לקמן (כג, ב) רב הונא הוה רגיל וחליף אפתחא דר' אבין נגרא, חזא דהוי רגילי בשרגי אמר תרי גברי רברבי נפקי מהכא. אי נמי לשיעורא. פירש הרב אלפסי ז"ל בהלכות, שאם היתה דולקת והולכת עד השיעור הזה, ורצה לכבותה או להשתמש לאורה הרשות בידו. ונראה מדבריו שאם כבתה שמותר להסתפק ממותר השמן שבנר, וכל שכן הוא שלא היקצה אותו אלא למצותו וכל זמן שדולקת והולכת הא כבתה מותר, דומיא דעצי סוכה ונוי סוכה שמותרין לאחר החג. אבל מקצת מן הגאונים ז"ל אמרו ואם כבתה ונשאר שמן בנר ביום א', מוסיף עליו ומדליק ביום ב', וכן בשאר הימים, ואם נשאר בה ביום אחרון עושה לו מדורה ושורפו במקומו שהרי הוקצה למצותו. ולפי דבריהם, יש לחלק בין זה לעצי סוכה ונוייה, דהתם לאו מקצה להו אלא לימי החג, לפי שעושין להשאיר אחר החג, ולא מקצה להו למצותן לגמרי, אבל שמן ופתילה שעשויין להתבער לגמרי כי יהיב להו בנר לגמרי מקצה אותן למצותן, דאין אדם מצפה מתי תכבה נרו, ואם נשתיירו הרי הן אסורים שהרי הקצה אותן לגמרי למצותן, ודומה לעצי סוכה ונוייה שנפלו בתוך החג שאסורים כדמוכח במסכת ביצה בפרק המביא (ל, ב). נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ. פירש רש"י ז"ל: לא ברשות הרבים אלא בחצרו, שבתיהן היו פתוחין לחצר, ואם היה דר בעליה שאין לו מקום בחצר להניחה שם מניחה בפנים כנגד חלון הסמוכה לרשות הרבים. ואינו מחוור בעיני. מדתנן (ב"ק סב, ב) ומייתינן לה בסמוך הניח חנוני את נרו מבחוץ, החנוני חייב, רבי יהודה אומר בנר חנוכה פטור מפני שהוציאו ברשות, ואם אין מניחה אלא בפנים, וזה הניחה בחוץ ממש למה פטור, ומי הרשהו, ואם אתה אומר דוקא בשהניחה כנגד חוץ ולעולם בפנים בחצרו, אם כן אפילו חנוני בכי הא אמאי חייב, והלא ניזק ברשות המזיק הוזק, ואדרבא בעל הגמל חייב. אלא מסתברא מבחוץ ממש קאמר. שהיה מונח בחותמו של כהן גדול. ואף על גב דעכו"ם עשאום כְּזבִים (לקמן פג, א) וכלי חרס מטמא בהסט (עי' רש"י פסחים סז, ב. ד"ה כלי חרס בהיסט). איכא למימר שמצאוהו בקרקע שאין לחוש להסט. אי נמי מגולה וקודם גזירה היה. אמר רבינא משמיה דרבא זאת אומרת נר חנוכה צריך להניחה בתוך עשרה, דאי סלקא דעתך למעלה מעשרה, לימא ליה, היה לך להניחה למעלה מגמל ורוכבו. ותמיה לי אכתי בתוך עשרה מנא לן, לימא צריך להניחה למטה מגמל ורוכבו, דהא גמל ורוכבו למעלה מעשרה טפחים הוי טובא. וי"ל דקסבר דכיון דאפקת ליה מעשרים אמה כסוכה וכמבוי, מוקמינן ליה לעשרה שהוא הכשר סוכה נמי שנתנו לו חכמים שיעור אחד ידוע מן השיעורין הקבועים בשאר המצות, וכיון דמפקת לה מעשרים שהוא למעלה הרבה מגמל ורוכבו אוקמוה אעשרה. ודחינן דילמא לא נתנו בו חכמים שיעור, אלא מניחו באיזה מקום שירצה והוא שיהיה למטה מעשרים דלהוי ליה היכירא ופרסומי ניסא, ומיהו אם הניחו למטה מגמל ורוכבו והדליק פשתנו פטור, דלא אטרחוהו רבנן דלא ליתי לאימנועי. ולענין פסק הלכה קיימא לן כרבינא דאמר משמיה דרבא, דלא שבקינן מאי דאיפשיטא להו לרבא ורבינא ונקטינן מאי דאידחי בגמרא בדרך דילמא בעלמא. וכן פסק רבנו חננאל ז"ל. וכן פסק רבנו הרב ז"ל (רבינו יונה). (רשב"א)

דף כב - א

נר של חנוכה שהניחה למעלה מכ' אמה פסולה כסוכה וכמבוי: ואמר רב כהנא דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרב תנחום מאי דכתיב {בראשית לז-כד} והבור רק אין בו מים ממשמע שנא' והבור רק איני יודע שאין בו מים אלא מה ת''ל אין בו מים מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו: אמר רבה נר חנוכה מצוה להניחה בטפח הסמוכה לפתח והיכא מנח ליה רב אחא בריה דרבא אמר מימין רב שמואל מדפתי אמר משמאל והילכתא משמאל כדי שתהא נר חנוכה משמאל ומזוזה מימין: אמר רב יהודה אמר רב אסי (אמר רב) אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי וכי נר קדושה יש בה מתקיף לה רב יוסף וכי דם קדושה יש בו דתניא {ויקרא יז-יג} ושפך וכסה במה ששפך יכסה שלא יכסנו ברגל שלא יהו מצות בזויות עליו ה''נ שלא יהו מצות בזויות עליו: בעו מיניה מרבי יהושע בן לוי מהו להסתפק מנויי סוכה כל שבעה א''ל הרי אמרו אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה אמר רב יוסף מריה דאברהם תלי תניא בדלא תניא סוכה תניא חנוכה לא תניא דתניא סככה כהלכתה ועיטרה בקרמים ובסדינין המצויירין ותלה בה אגוזים אפרסקין שקדים ורמונים ופרכילי ענבים ועטרות של שבלים יינות (של) שמנים וסלתות אסור להסתפק מהן עד מוצאי יום טוב האחרון של חג ואם התנה עליהן הכל לפי תנאו אלא אמר רב יוסף אבוהון דכולהו דם: איתמר רב אמר אין מדליקין מנר לנר ושמואל אמר מדליקין רב אמר אין מתירין ציצית מבגד לבגד ושמואל אמר מתירין מבגד לבגד רב אמר אין הלכה כרבי שמעון בגרירה ושמואל אמר הלכה כרבי שמעון בגרירה. אמר אביי כל מילי דמר עביד כרב לבר מהני תלת דעביד כשמואל מדליקין מנר לנר ומתירין מבגד לבגד והלכה כרבי שמעון בגרירה דתניא רבי שמעון אומר גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ יתיב ההוא מרבנן קמיה דרב אדא בר אהבה ויתיב וקאמר טעמא דרב משום ביזוי מצוה אמר להו לא תציתו ליה טעמיה דרב משום דקא מכחיש מצוה מאי בינייהו איכא בינייהו דקא מדליק משרגא לשרגא מ''ד משום ביזוי מצוה משרגא לשרגא מדליק מ''ד משום אכחושי מצוה משרגא לשרגא נמי אסור מתיב רב אויא סלע של

רש"י פסולה. דלא שלטא בה עינא למעלה מכ' אמה וליכא פרסומי ניסא: כסוכה וכמבוי. דתנן בהו בהדיא בעירובין ומסכת סוכה דפסילי: מצוה להניחה. בחצר או ברה''ר בטפח הסמוך לפתח שאם ירחיקנו להלן מן הפתח אינו ניכר שבעה''ב הניחו שם: מימין. בכניסתו לביתו לימין: מזוזה. קי''ל דבימין דכתיב ביתך דרך ביאתך וכי עקר אינש כרעיה דימנא עקר ברישא: להרצות. למנות: במה ששפך. בידו ששפך בה ולא ברגלו: נויי סוכה. פירות שתולין בה לנוי: מריה דאברהם. לשון תמיה הוא: תלי. סוכה דתניא בברייתא בהדיא כדמפרש ואזיל: בדלא תניא. בנר חנוכה דמימרא דרב אסי הוא ואינו ברייתא: ועטרה בקרמים. פארה ביריעות של צבעים שקורין אובריי''ץ {אוברי"ץ: מעשה אורג בעבודת מחט} : התנה עליהן. במס' ביצה (דף ל:) אוקימנא באומר איני בודל מהן כל בין השמשות של קידוש יו''ט ראשון דלא חל עלייהו קדושה כלל אבל תנאי אחר אינו מועיל: אבוהון דכולהו. שילמדו כולן ממנו: דם. כיסוי הדם דנפקא לן מקרא ושפך וכסה ומפרש בה טעמא שלא יהיו מצות בזויות עליו: מנר לנר. דחנוכה כדמפרש טעמא לקמיה: מתירין. להטיל ציצית מטלית ישן לטלית חדש ובמנחות מפרש טעמא דמאן דאסר: הלכ' כר''ש. דאמר דבר שאין מתכוין מותר ואע''ג דקעביד חריץ והוי תולדה דחורש או בונה ומשום דהילכתא כרב באיסורי בכוליה הש''ס בר מהני תלת נקטינהו גבי הדדי: כל מילי דמר. רבה בר נחמני: לעשות חריץ גרסינן: טעמא דרב. מנר לנר משום ביזוי מצוה שמדליק קיסם שאינה מן המצוה מנר של מצוה וממנו מדליק השאר: אכחושי. דמיחזי כמאן דשקיל נהורא ושואב קצת מלחלוחית שמנו: משרגא לשרגא. מביא נר אצל נר ושתיהן של מצוה ולא בקיסם: (רש"י)

תוספות נר חנוכה שהניחה למעלה מכ' אמה פסולה כסוכה וכמבוי. וא''ת הוה ליה למימר ימעט כמו גבי מבוי דאמר התם מבוי דרבנן תני תקנתא ואיכא למימר דנקט פסולה משום דבעי למימר כסוכה שהיא מן התורה אי נמי לא רצה להאריך יכבנה וימעטנה ויחזור וידליקנ' דלמעטה ולהניחה כמו שהיא דולקת אי אפשר כדמוכח לקמן: אסור להסתפק מהן עד מוצאי יו''ט האחרון. והא דשרי אתרוג ביו''ט האחרון טפי מסוכה מפרש בפרק לולב וערבה (סוכה מו:) משום דסוכה בספק שביעי ספק שמיני יתובי יתבינן ואי מתרמי ליה סעודה בין השמשות אכיל ליה התם והואיל ואיתקצי בין השמשות איתקצי כוליה יומא של ספק ח' וט' אבל אתרוג אינו ניטל בספק ז' וח' ולא איתסר בספק שמיני אלא משום דאיתקצי בין השמשות של ז' ואע''פ דבין השמשות של ח' נמי אסור משום שהוא ספק יום הואיל ולא אסור אלא משום ספק יום וספק לילה לא איתקצי בכך כולי יומא מידי דהוה אביצה שנולדה בזה דמותרת בזה אע''פ דבין השמשות אסור משום ספק יום וספק לילה: סוכה תניא. משמע דטעמא דנויי סוכה משום ביזוי מצוה וקשה לר''י בפרק כירה (לקמן דף מה. ושם) משמע דטעמא משום מיגו דאיתקצי למצותה ותירץ דצריכי לתרווייהו דמשום דאיתקצי למצותה לא הוה אסרינן בחולו של מועד דלא שייך מוקצה אלא (בנפל) בשבת וביו''ט ומשום ביזוי מצוה לא הוה אסרינן להו היכא דנפלו אבל השתא דאמרי' דאיתקצי וביזוי מצוה אסרינן אפילו נפלו ואפי' בחוה''מ וקשה לר''י כיון דנויי סוכה אסורין משום ביזוי א''כ מאי פריך בביצה בפ' המביא (דף ל: ושם) מנויי סוכה אעצי סוכה דקאמר וסוכת החג לא מהני בה תנאה והתני' סככה. כהלכתה כו' ומאי קושיא דילמא עצי סוכה לא מהני ביה תנאה דמקרא נפקא כדדריש התם מניין לעצי סוכה שאסורין כל שבעה ת''ל חג הסוכות ז' ימים וגו' ודרשה גמורה היא כדמוכח בפ''ק דסוכה (דף ט. ושם) דב''ש פסלי מהאי קרא סוכה ישנה וב''ה מכשירין דההוא מיבעי ליה לעצי סוכה שאסורין כל שבעה אבל נויי סוכה דלא אסירי אלא משום ביזוי מהני בהו תנאה ועוד בפרק כירה (לקמן דף מה.) משמע בהדיא דעצי סוכה לא אסור אלא משום דאיתקצאי למצותה והשיב ר''ת דבין נויי סוכה ובין עצי סוכה היתרים על הכשר סוכה לא אסירי אלא משום ביזוי או משום הואיל והוקצה למצותו ולא אסירי מקרא אלא דווקא כדי הכשר סוכה והמקשה דפריך בביצה (דך ל:) מנויי סוכה אעצי סוכה לא ידע שיש חילוק בין יותר מכדי הכשר סוכה לכדי הכשר סוכה ומשני באומר איני בודל מהם כל בה''ש דלא חיילא קדושה על נויי סוכה וכן על עצים היתרין על הכשר סוכה מהני בה תנאה אבל עצי סוכה כדי הכשר חיילא קדושה עלייהו על כרחו דבר תורה כל שבעה ולא מהני תנאה והא דקאמר התם ואם התנה עליהן הכל לפי תנאו ופריך למימרא דמהני בה תנאה כו' ומשני סיפא אתאן לסוכה דעלמא ובתר הכי פריך וסוכת החג לא מהני בה תנאה והתניא סככה כו' לא בעי לשנויי הכל לפי תנאו על יתרות מכדי הכשר סוכה דהכל לפי תנאו משמע בכל הסוכה: אבוהון דכולהו דם. הא דלא קאמר אבוהון דכולהו עצי סוכה דנפקי מקרא כדאמר בריש המביא בביצה (דף ל: ושם) אומר ר''י .. דמשום דמעצי סוכה לא הוה ילפינן דשאני סוכה דבמסתפק מהן איכא ביטול מצוה אבל בנויי סוכה ובהרצאת מעות לאור נר חנוכה ליכא ביטול מצוה: רב אמר אין מתירין מבגד לבגד. לא מבעיא אי חובת טלית הוא דאסור אלא אפילו חובת גברא הוא נמי אסור כדאשכחן במזוזה דנענש אותו שנטלה בבבא מציעא בסוף פרק השואל (דף קב.) אף על גב דחובת הדר היא ושמואל אמר מתירין אע''ג דשמואל גופי' סבר דחובת טלית היא אפ''ה מתירין כיון שעושהו לצורך בגד אחר וגבי מזוזה שנענש שמא לא היה בדעתו להניח בבית אחר א''נ מזוזה שאני שעשויה להציל מן המזיקין ואע''ג דלכ''ע אין מתירין שלא להניח בבגד אחר אין קשה מה שנהגו להתיר ציצית מטליתות של מתים דדווקא בטלית של חי שהוא בר חיובא אין מתירין: כל מילי דמר עביד כרב. קושיא דפ''ק דכתובות (ד' ו) שם כתובה: (תוספות)

רשב"א אבוהון דכולהו דם. והא דלא קאמר אבא דכולהו עצי סוכה, ואף על גב דנפקא לן מחג הסוכות, מה חג לה' (ויקרא כג, לד) אף עצי סוכה לה', כדאיתא בריש פרק המביא כדי יין (ביצה ל, ב). יש לפרש משום דאי מהתם הוה אמינא דשאני התם שיש בטול מצוה כשמסתפק מהם וסותר את הסוכה, אבל בסיפוק נויין והרצאת מעות דליכא משום ביטול מצוה אימא דשרי, אלא דמדם ילפינן לכולהו. (רשב"א)

דף כב - ב

מעשר שני אין שוקלין כנגדו דנרי זהב ואפילו לחלל עליו מעשר שני אחר אי אמרת בשלמא כי פליגי רב ושמואל מנר לנר אבל בקינסא אסר שמואל הא לא תהוי תיובתא אלא אי אמרת בקינסא נמי שרי הא תהוי תיובתא אמר רבה גזירה שמא לא יכוין משקלותיו וקא מפיק להו לחולין מתיב רב ששת {ויקרא כד-ג} מחוץ לפרוכת העדות יערוך וכי לאורה הוא צריך והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל מאי עדות אמר רב זו נר מערבי שנותן בה שמן כמדת חברותיה וממנה היה מדליק ובה היה מסיים והא הכא כיון דקביעי נרות לא סגיא דלא משקיל ואדלוקי קשיא בין למ''ד משום בזויי מצוה ובין למ''ד משום אכחושי מצוה תרגמא ר''פ בפתילות ארוכות סוף סוף למ''ד משום אכחושי מצוה קשיא קשיא מאי הוי עלה א''ר הונא בריה דרב יהושע חזינא אי הדלקה עושה מצוה מדליקין מנר לנר ואי הנחה עושה מצוה אין מדליקין מנר לנר דאיבעיא להו הדלקה עושה מצוה או הנחה עושה מצוה ת''ש דאמר רבא היה תפוש נר חנוכה ועומד לא עשה ולא כלום שמע מינה הנחה עושה מצוה התם הרואה אומר לצורכו הוא דנקיט לה ת''ש דאמר רבא הדליקה בפנים והוציאה לא עשה כלום אא''ב הדלקה עושה מצוה הדלקה במקומו בעינן משום הכי לא עשה כלום אלא אי אמרת הנחה עושה מצוה אמאי לא עשה ולא כלום התם נמי הרואה הוא אומר לצורכו הוא דאדלקה תא שמע דאמר רבי יהושע בן לוי

רש"י מעשר שני. דינרין שחילל עליהם מעשר שני אין שוקלין כנגדן דינרין של חולין לראות שיהיו שלימים: אי אמרת בשלמא כי פליגי רב ושמואל מנר לנר. ממש ולא בקיסם ובהא הוא דשרי שמואל דלא חייש לאכחושי אבל בקינסא דביזוי הוא מודה הא לאו הויא תיובתיה דהנך דינרים דחולין לא גופייהו מצוה ואע''ג דלמצוה קבעי להו לקינסא דמיא אלא אי אמרת בקינסא נמי שרי שמואל הואיל וצורך מצוה הוא הא הויא תיובתיה דאסר לשקול ואע''ג דצורך מצוה: לא יכוין משקלותיו. שמא לא ימצאם טובים או ימצאם יתירים ויחוס עליהן ולא יחלל המעשר עליהן ונמצא שביזה המעשר שלא לצורך: ומפיק להו לחולין. כלומר יניחם בחוליהן כמו שהן: נר מערבי. למ''ד במנחות מזרח ומערב מונחין סדר הקנים קרי מערבי נר שני שבצד החיצון שהוא במזרח ולמ''ד צפון ודרום מונחים אמצעי קרי מערבי על שם שהיה פיו כנגד מערב וכל שאר הנרות כלפי האמצעית דכתיב אל מול פני המנורה דהיינו אמצעי יאירו וגו' של צפון היו פונות לדרום ושבדרום פונות לצפון: נרות. לוצ''ש {לוצי"ש: נרות} של זהב שנותנין לתוכן שמן ופתילה: כמדת חברותיה. חצי לוג שיערו בה ללילי תקופת טבת הגדולים ואם ידלק ביום (ובלילה) בלילות הקצרים ידלק אבל פחות לא שלא יכבה בטבת בלילה והתורה אמרה מערב עד בקר: וממנה היה מדליק. הנרות בין הערבים: ובה היה מסיים. הטבת הנרות שדלק כל היום ואינו מטיבו עד הערב ומשנה זו בת''כ שנויה וסבירא ליה דמזרח ומערב מונחין והכי תניא לעיל מיניה להעלות נר תמיד שתהא נר מערבי תמיד שממנו יהא מתחיל ובו יהא מסיים ומדלא כתיב להעלות נרות ש''מ הוקבע נר אחד להתחיל בו בכל יום וזהו נר מערבי השני של מזרח והכי תנן (תמיד לג.) נכנס ומצא נרות מזרחים דולקות מדשן המזרחי ומניח את המערבי דולק שממנו מדליק את המנורה בין הערבים מצאו שכבה כגון משמת שמעון הצדיק מדליקו ממזבח העולה ונראה בעיני דאמור רבנן קביעותא בנר שני משום דאין מעבירין על המצות וכי עייל בהיכל בקמא פגע ברישא וביה לא מצי לאתחולי דכתיב יערוך אותו לפני ה' צריך שיהא אחד חוצה לו דאי לא לא קרינן ביה לפני ה' והכי אמרינן במנחות (דף צח:) דכתיב בנר מערבי לפני ה' מכלל דכולהו לאו לפני ה' כו' ובה היה מסיים ההטבה לפי שהשאר היה מטיב שחרית וזו מטיב בין הערבים ואוחז הישנה בידו או מניחה בכלי עד שנותן שמן ופתילה ומדליקה ומדליק ממנה את השאר והא דאמרינן בסדר יומא (דף לג:) הטבת ה' נרות קודם להטבת ב' נרות משמע כולהו הוה מטיב שחרית ויליף לה מקראי היינו בשלא הי' הנס מתקיים והי' מוצאו שכבה דלא סמך קרא אניסא וכל זמן שהיו ישראל חביבין היה דולק כל היום והיינו עדותה: והא הכא כיון דקביעי נרות. במנורה ולא היה יכול לנתק נר מערבי מן המנורה להדליק בו האחרים על כרחיך הא דקתני ממנה הי' מדליק לא סגי דלאו משקל קינסא: ואדלוקי. לקינסא מנר מערבי ובההיא קינסא מדליק את השאר: בפתילות ארוכות. כל הפתילות יוצאות חוץ לנרותיהם עד שמגיעות זו לזו ומדליק ממנה הסמוכה לה והשאר זו מזו: סוף סוף למ''ד כו'. דהא לדידיה משרגא לשרגא אסור: אי הדלקה עושה מצוה. אי המצוה של חנוכה תלויה בהדלקה מדליקין כדאשכחן במנורה: ואי הנחה עושה מצוה. ועיקר מצותה תליא בהנחה: אין מדליקין מנר לנר. דהדלקה לאו מצוה היא כולי האי: דאיבעיא להו גרסי'. כלומר דהא מילתא כבר איבעיא לן ומפשטא דההיא בעיא מיפשטא לן הך: היה תפוש נר חנוכה. בידו משהדליקה עד שכבתה: ועומד. לאו דוקא אלא כן לשון הש''ס: לצרכו. להשתמש וליכא היכר ניסא: בפנים. בבית: והוציאה לחוץ. כדאמר לעיל דצריך להניחה על פתח ביתו מבחוץ: אי אמרת בשלמא הדלקה עושה מצוה משום הכי לא עשה ולא כלום. דכיון דזו היא מצותה צריך שתיעשה במקום חיובא: (רש"י)

תוספות וכי לאורה הוא צריך והלא כל אותם מ' שנה כו'. תימה אמאי נקט מ' שנה לעולם כל העולם כולו לאורו של מקום הולכין וי''מ וכי אהרן כשהיה נכנס לפנים לאורה היה צריך והלא מ'. שנה היה מאיר להם עמוד ענן בכל המקומות כדאמרינן בברייתא דמלאכת המשכן היה מסתכל בטפיח (ורואה בו) ויודע מה בתוכו בחבית ויודע מה בתוכה וכן משמע בת''כ דאכהנים קאי דגרס התם וכי צריכים לנר והלא כל אותן מ' שנה לא הוצרכו לנר שנא' כי ענן ה' על המשכן וגו' ומיהו בשלהי כל קרבנות (מנחות ד' כו: ושם) משמע דאשכינה קאי דמייתי לה גבי הא דא''ר אליעזר לא לאכילה אני צריך ולא לאורה אני צריך וקאמר נמי התם לפרוכת העדות עדות היא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל וא''ת לאורה אני צריך והלא כל אותן ארבעים שנה: ובה היה מסיים. פירש בקונטרס ובה היה מסיים ההטבה שהשאר היה מטיב שחרית וזה היה מטיב בין הערבים ואוחז הישנה בידו או מניחה בכלי עד שנותן לתוך מערבית שמן ופתילה ומדליקה ומדליק השאר ממנה וקשה לריב''א שאם אפשר להדליק מן הישנה א''כ גם השאר ידליק ממנה ומאי פריך לרב כיון דהוציא הפתילה הישנה מן הנר תו ליכא לא משום בזיון מצוה ולא משום אכחושי מצוה אלא ודאי א''א לעשות כן וכשבא להטיב היה מטיב כל מה שבנר והפתילה היתה כבה מאליה אלא בעוד שהפתילה ישנה בנר מערבי דולקת היה מדליק ממנה השאר והיה מטיבה ונותן בה שמן ופתילה חדשה ומדליקה מן השאר ובה היה מסיים היינו ההדלקה: והא הכא כיון דקביעי נרות כו'. כמ''ד בפרק ב' מדות (מכחות ד' פח:) דנר של פרקים היה דמשמע התם דמחובר הוה והיה של פרקים כדי שיוכל להטיבו יפה ואיכא מ''ד התם דלא הוה קבוע אלא היה מסלקו לגמרי בשעת הטבה ואחר כך מניחו: מאי הוי עלה. תימה מאי קמיבעיא ליה ומאי קאמר נמי חזינן אי הדלקה כו' הא לכאורה משמע דהלכה כשמואל דהא רבה עבד כוותיה וא''כ קינסא נמי שרי דהא ע''כ בקינסא פליגי ובביזוי מצוה דהא מאן דמפרש טעמא דרב משום אכחושי מצוה איתותב וצ''ל דאינו תופס דברי רבה עיקר ומבעיא ליה אי הנחה עושה מצוה ואסור לרב מנר לנר משום ביזוי מצוה כמו בקינסא או הדלקה עושה מצוה ושרי כמו במנורה דלא חיישינן לאכחושי מצוה ומסיק דהדלקה עושה מצוה ושרי א''נ מצאתי בשם ריב''ם דמיבעיא ליה אליבא דשמואל דהילכתא כוותיה אי שרי בקינסא אי לאו ומיבעיא ליה אי קי''ל כמו שאמר למעלה דלמ''ד משום בזויי מצוה שרי להדליק מנר לנר לרב ואם כן בקינסא פליגי ושרי שמואל בקינסא או דילמא לא קי''ל הכי ומנר לנר נמי איכא ביזוי מצוה ואסר רב (פי') דהנחה עושה מצוה ולא דמי למנורה ודוקא מנר לנר שרי שמואל אבל בקינסא אפילו שמואל מודה דאסור ומסיק חזינן דאיבעיא לן ואפשיט דהדלקה עושה מצוה ומדליק לרב מנר לנר כמו במנורה ולשמואל אפילו בקינסא שרי. דאיבעיא להו הדלקה עושה מצוה כו'. ונפקא מינה אם הדליקה חש''ו או הניחה: (תוספות)

רשב"א שממנו היה מדליק ובו היה מסיים. פרשתי באר היטב בתשובת שאלה (ח"א סי' עט וסי' שט) בס"ד. חזינא אי הדלקה עושה מצוה מדליקין מנר לנר. דהא ילפינן ממנורה דכל דליכא בזויי מצוה שרי ולא חיישינן לאכחושי מצוה, וכיון שכן הכא ליכא משום בזויי מצוה דבשעה שמדליק מדליק ממצוה למצוה. ואי הנחה עושה [מצוה] הוה ליה כמדליק בקינסא, דבשעה שמדליק לא מקיים המצוה והלכך אסור, ואפילו בפתילות ארוכות אי אפשר דהא בעינן הנחה לבתר הדלקה, ולקמן נמי (כג, א) הכי גרסינן: מכבה מגביהה ומדליקה וחוזר ומניחה מיבעי ליה, דלמאן דאמר הנחה עושה מצוה בעינן הנחה לבתר הדלקה. וקיימא לן דהדלקה עושה מצוה, והלכך מדליקין מנר לנר. ודוקא בפתילות ארוכות, אבל בקינסא אסור לכ"ע דהא איכא בזויי מצוה. (רשב"א)

דף כג - א

עששית שהיתה דולקת והולכת כל היום כולו למוצ''ש מכבה ומדליקה אי אמרת בשלמא הדלקה עושה מצוה שפיר אלא אי אמרת הנחה עושה מצוה האי מכבה ומדליקה מכבה ומגביהה ומניחה ומדליקה מיבעי ליה ועוד מדקא מברכינן אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה ש''מ הדלקה עושה מצוה ש''מ והשתא דאמרינן הדלקה עושה מצוה הדליקה חרש שוטה וקטן לא עשה ולא כלום אשה ודאי מדליקה דא''ר יהושע בן לוי נשים חייבות בנר חנוכה שאף הן היו באותו הנס: אמר רב ששת אכסנאי חייב בנר חנוכה א''ר זירא מריש כי הוינא בי רב משתתפנא בפריטי בהדי אושפיזא בתר דנסיבי איתתא אמינא השתא ודאי לא צריכנא דקא מדליקי עלי בגו ביתאי: א''ר יהושע בן לוי כל השמנים כולן יפין לנר ושמן זית מן המובחר אמר אביי מריש הוה מהדר מר אמשחא דשומשמי אמר האי משך נהורי טפי כיון דשמע לה להא דרבי יהושע בן לוי מהדר אמשחא דזיתא אמר האי צליל נהוריה טפי ואריב''ל כל השמנים יפין לדיו ושמן זית מן המובחר איבעיא להו לגבל או לעשן ת''ש דתני רב שמואל בר זוטרי כל השמנים יפין לדיו ושמן זית מן המובחר בין לגבל בין לעשן רב שמואל בר זוטרא מתני הכי כל העשנים יפין לדיו ושמן זית מן המובחר אמר רב הונא כל השרפין יפין לדיו ושרף קטף יפה מכולם: א''ר חייא בר אשי אמר רב המדליק נר של חנוכה צריך לברך ורב ירמיה אמר הרואה נר של חנוכה צריך לברך אמר רב יהודה יום ראשון הרואה מברך ב' ומדליק מברך ג' מכאן ואילך מדליק מברך שתים ורואה מברך אחת מאי ממעט ממעט זמן ונימעוט נס נס כל יומי איתיה מאי מברך מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה והיכן צונו רב אויא אמר {דברים יז-יא} מלא תסור רב נחמיה אמר {דברים לב-ז} שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך מתיב רב עמרם הדמאי מערבין בו ומשתתפין בו ומברכין עליו ומזמנין עליו ומפרישין אותו ערום ובין השמשות ואי אמרת כל מדרבנן בעי ברכה הכא כי קאי ערום היכי מברך והא בעינן {דברים כג-טו} והיה מחניך קדוש וליכא אמר אביי ודאי דדבריהם בעי ברכה ספק דדבריהם לא בעי ברכה והא יו''ט שני דספק דבריהם הוא ובעי ברכה התם כי היכי דלא לזילזולי בה רבא אמר רוב עמי הארץ מעשרין הן: אמר רב הונא חצר שיש לה ב' פתחים צריכה שתי נרות (ואמר) רבא לא אמרן אלא משתי רוחות אבל מרוח אחת לא צריך מ''ט אילימא משום חשדא חשדא דמאן אילימא חשדא דעלמא אפילו ברוח אחת נמי ליבעי אי חשדא דבני מתא אפי' משני רוחות נמי לא ליבעי לעולם משום חשדא דבני מתא וזימנין דמחלפי בהאי ולא חלפי בהאי ואמרי כי היכי דבהאי פיתחא לא אדליק בהך פיתחא נמי לא אדליק ומנא תימרא דחיישינן לחשד דתניא אמר רבי שמעון בשביל ארבעה דברים אמרה תורה להניח פיאה בסוף שדהו מפני גזל עניים ומפני ביטול עניים ומפני החשד ומשום {ויקרא יט-ט} בל תכלה מפני גזל עניים שלא יראה בעל הבית שעה פנוייה ויאמר לקרובו עני הרי זו פאה

רש"י עששית. כלי גדול של זכוכית בלעז לנטרנ''א {לנפ"א: בית-מנורה של זכוכית} : דולקת. שהדליקה למצות חנוכה בע''ש: ומדליקה. למצות הלילה: היו באותו הנס. שגזרו יוונים על כל בתולות הנשואות להיבעל לטפסר תחלה ועל יד אשה נעשה הנס: אכסנאי. אורח: בתר דנסיבי. ופעמים שהייתי אכסנאי ללמוד תורה: עלי. בשבילי: בגו ביתאי. בביתי: משוך נהוריה. אינו ממהר לכלות כשמן זית: צליל נהוריה. צלול ומאיר: לגבל. מצאתי בתשוב' הגאוני' שמעשנין כלי זכוכית בעשן שמן זית עד שמשחיר וגורר השחרורי' ונותן בו שמן קימעא ומגבל בו ומייבשו בחמה וממחה אותו לתוך הדיו: לעשן. נמי כדפרישית: שרף. גומ''א {שרף (אילן)} : קטף. פרוניי''ל {פרוניליי"ר: עץ שזיף-בר} של יער כמו שאנו עושים משל שרף: הרואה. העובר בשוק ורואה באחד החצרות דולק ומצאתי בשם רבינו יצחק בן יהודה שאמר משם רבינו יעקב דלא הוזקקה ברכה זו אלא למי שלא הדליק בביתו עדיין או ליושב בספינ': הרואה מברך שתים. שעשה נסים ושהחיינו שאין עליו לברך להדליק דהא לא אדליק איהו: מאי ממעט. המדליק בשאר ימים איזו מן השלש ממעט: כל יומי איתיה. שהרי כל שמנה הדליקו מן הפך אבל זמן משהגיענו להתחלת זמן הגיענו: היכן צונו. הא לאו דאורייתא היא אלא מדבריהם: מלא תסור. מן הדבר אשר יגידו לך וגו': מערבין בו. עירובי חצרות ותחומין: משתתפין בו. במבוי דאי בעי מפקר לנכסיה והוה עני וחזי ליה כדתנן מאכילין את העניים דמאי הלכך חשוב דידיה: ומברכין עליו. המוציא: ומזמנין עליו. ברכת הזימון: ומפריש אותו. אדם שהוא ערום כלומר דלא צריך לברוכי עליה בהפרשתו: והיה מחניך קדוש. ולא יראה בך ערות דבר אפילו דבור דהזכרת השם לא יראה בך ערות דבר: ודאי דדבריהם. כגון נר חנוכה: ספק דדבריהם. כגון דמאי שהפרשתו אינה אלא מספק: ובעי ברכה. קדוש היום: רבא אמר. ספק דדבריהם בעי ברכה ודמאי אפילו ספק לא הוי אלא חומרא בעלמא דרוב עמי הארץ מעשרין: חצר שיש לה ב' פתחים. שיש לבית ב' פתחים פתוחים לחצר צריכ' שתי נרות נר לכל פתח כדמפ' טעמא משום חשדא שהרואה יהא סבור שהבית חלוק והרי הוא של שני בני אדם ויאמרו האחד אינו מקיים מצות נר: מב' רוחות. אחד בצפון ואחד במזרח: חשדא דעלמא. בני עיר אחרת העוברין משם בשוק: אפי' מרוח אחת נמי. סבורין הן שהבית חלוק מתוכו: ואי חשדא דבני מתא. שיודעים שאין חלוק: לסוף שדהו. בגמר קצירו כדכתי' לא תכלה משמע בשעת כילוי ולא שיקצה אותה קודם לכן: מפני בטול עניים. וכולהו מפרש להו: שעה פנויה. שאין עניים אצלו ויאמר לקרובו עני מהר וטול כאן עד שלא יבאו אחרים אבל עכשיו שמניחה בגמר קציר השד' העניים רואין ובאין: (רש"י)

תוספות מכבה ומגביהה ומניחה וחוזר ומדליק מיבעי ליה. וא''ת אמאי מכבה וחוזר ומדליק בהגבהה סגי כיון דהנחה עושה מצוה דאטו מי גרע דלוקה ועומדת מהדליקה חש''ו וי''ל דמיירי שהדליקה מתחלתה לצורך שבת ולכך גרע מהדליקה חש''ו דהתם שמדליקה בעתה ניכר הדבר שהוא מדליקה לשם חנוכה. ריב''א: שמע מינה הדלקה עושה מצוה. וא''כ מותר להדליק מנר לנר ומכל מקום כיון שנהגו העולם להחמיר אין לשנות המנהג: מריש הוה מהדר מר אמשחא דשומשמי. נראה דאנר חנוכה קאי ומשום טעמא דמסיק דנפיש נהוריה טפי אבל לנר שבת פשיטא דשמן זית מצוה מן המובחר לפי שנמשך אחר הפתילה טפי מכולהו כדמוכח במתניתין דכולהו מודו ביה דמדליקין: כל השרפים יפים לדיו. פירש בקונטרס שרף גומא ואין נראה לר''ת דהא דיו אין זה גומא כדאמרינן בפ''ב דגיטין (דף יט. ושם) בכל כותבין בדיו בסם ובסקרא ובקומוס ומפרש בגמרא קומוס גומא ודיו נמי אין זה מי עפצים שרגילין להניח בהן גומא דהא בברייתא קתני התם כתבו במי טריא ועפצא דהיינו עפצים כשר משמע דלאו היינו דיו דקתני במתניתין ועוד דכשר משמע דיעבד ובדיו היא עיקר הכתיבה ועוד דבפרק כל היד (נדה דף כ. ושם) אמרינן פלי קורטא דדיותא ובדיק דהיינו דיו שלנו שהוא קשה ולא של עפצים ואין דרך להניח גומא לתוך דיו שלנו אלא שרף [דהכא] היינו לחלוחית של אילן כמו שאנו עושין דיו שלנו וכן יש בנדה בפ''ק (דף י:) גבי בתולה זו שירפה מצוי וזו אין שירפה מצוי וכן בפ' כל שעה (פסחים לט. ושם) ירק מר יש לו שרף ופניו מכסיפין דע''כ ההוא שרף היינו לחלוחית ועל כן היה פוסל ר''ת ס''ת שאין כותבין בדיו שלנו דשאר לא מיקרי דיו כדפי' ואמרי' בפ' הבונה (לקמן קג:) כתבו שלא בדיו הרי אלו יגנזו ומוקמי' לה בהקומץ רבה (מכחות דף לד) בס''ת: (תוספות)

רשב"א הא דאמרינן: אלא למאן דאמר הנחה עושה מצוה מכבה ומגביהה וכו'. איכא למידק למה מכבה, יגביהנה ויניחנה לשם מצות נר חנוכה, דמי גרעה דלוקה מהדליקה חרש שוטה וקטן דלמאן דאמר הנחה עושה מצוה מהני אם הניחה בן דעת כדמוכח בסמוך. ויש לומר דמיגרע גרע, דהתם כיון דבשעת הדלקה הוא הא מוכחא מילתא דלשם נר חנוכה הודלקה וכשהניחה בן דעת דיו ושפיר דמי, אבל הכא שהיתה דולקת מאתמול ליכא פרסומי ניסא דהרואה אומר לצרכו הוא דאדלקה. הרואה מברך שתים. מסתברא בשלא הדליק ולא הדליקו עליו בתוך ביתו ואינו עתיד להדליק אותה הלילה, הא לאו הכי א"צ לברך, דלא מצינו יוצא מן המצוה וחוזר ומברך על הראיה. ויש מרבוותא ז"ל (עי' במ"מ פ"ג ה"ד שכ"כ בדעת הרמב"ם) דפירשו אע"פ שמדליקין עליו בתוך ביתו צריך לברך על הראיה. ואין להם על מה שיסמוכו. רבא אמר רוב עמי הארץ מעשרין הן. פירש רש"י ז"ל (ד"ה רבא): אפילו ספק דדבריהם בעי ברכה, ודמאי אפילו ספק נמי לא הוי אלא חומרא בעלמא, דרוב עמי הארץ מעשרין הן. משמע מדבריו דרבא פליג אדאביי. ואיכא למידק, דהא בהדיא אמרינן בברכות (כא, א) ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא קריאת שמע אינו חוזר וקורא, ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר ואומר, דאמת ויציב דאורייתא קריאת שמע דרבנן, אלמא בספק דדבריהם אינו מברך. ואולי נאמר לדברי רש"י דלא אמר רבא הכי אלא בספק דדבריהם שיש לו עיקר בדאורייתא, כגון יום טוב שני שודאו דאורייתא ומשום ספק יום ראשון הוא, ואף על גב דברכות מדרבנן מכל מקום כיון דעיקרו משום ספק של תורה מברכין, והוא הדין דמאי שהיינו מברכין עליו משום שודאו דאורייתא, אלא כיון שרובן מעשרין ורובא ככולא בעלמא הוא לא בעי ברכה, אבל קריאת שמע דעיקרו מדבריהם ספקו אינו חוזר וקורא. אבל הרב אלפסי ז"ל כתב בפרק רבי אליעזר דמילה (לקמן נד, א מדפי הרי"ף) גבי נולד כשהוא מהול, שצריך להטיף ממנו דם ברית ואינו מברך עליו, וכן כתב משמיה דרבנו האי גאון ז"ל (אוצה"ג ח"א סימן שפח), ואף על פי שעיקר מילה דאורייתא. ויש לפרש לפי דבריהם דרבא לא פליג אדאביי ופירוקא אחרינא הוא דמפרק בדמאי, ולעולם ביום טוב שני טעמא כדי שלא יזלזלו בו כטעמיה דאביי, וכיון שכן ספק נטל לולב ספק לא נטל אפילו ביום טוב ראשון חוזר ונוטל ואינו מברך, לפי שהברכה מדבריהם וכל ספק בדבריהם אינו מברך. וצריך עיון. (רשב"א)

דף כג - ב

ומפני ביטול עניים שלא יהו עניים יושבין ומשמרין עכשיו מניח בעה''ב פאה ומפני חשד שלא יהיו עוברין ושבין אומרים תבא מארה לאדם שלא הניח פאה בשדהו ומשום {ויקרא יט-ט} בל תכלה אטו כולהו לאו משום בל תכלה נינהו אמר רבא מפני הרמאין: אמר רב יצחק בר רדיפה א''ר הונא נר שיש לה שני פיות עולה לב' בני אדם אמר רבא מילא קערה שמן והקיפה פתילות כפה עליה כלי עולה לכמה בני אדם לא כפה עליה כלי עשאה כמין מדורה ואפילו לאחד נמי אינה עולה: אמר רבא פשיטא לי נר ביתו ונר חנוכה נר ביתו עדיף משום שלום ביתו נר ביתו וקידוש היום נר ביתו עדיף משום שלום ביתו בעי רבא נר חנוכה וקידוש היום מהו קידוש היום עדיף דתדיר או דילמא נר חנוכה עדיף משום פרסומי ניסא בתר דאבעיא הדר פשטה נר חנוכה עדיף משום פרסומי ניסא: אמר רב הונא הרגיל בנר הויין ליה בנים תלמידי חכמים הזהיר במזוזה זוכה לדירה נאה הזהיר בציצית זוכה לטלית נאה הזהיר בקידוש היום זוכה וממלא גרבי יין רב הונא הוה רגיל דהוה חליף ותני אפתחא דרבי אבין נגרא חזא דהוה רגיל בשרגי טובא אמר תרי גברי רברבי נפקי מהכא נפקי מינייהו רב אידי בר אבין ורב חייא בר אבין רב חסדא הוה רגיל דהוה חליף ותני אפיתחא דבי נשא דרב שיזבי חזא דהוה רגיל בשרגי טובא אמר גברא רבא נפק מהכא נפק מינייהו רב שיזבי דביתהו דרב יוסף הות מאחרה ומדלקת לה אמר לה רב יוסף תניא {שמות יג-כב} לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה מלמד שעמוד ענן משלים לעמוד האש ועמוד האש משלים לעמוד הענן סברה לאקדומה אמר לה ההוא סבא תנינא ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר: אמר רבא דרחים רבנן הוו ליה בנין רבנן דמוקיר רבנן הוו ליה חתנוותא רבנן דדחיל מרבנן הוא גופיה הוי צורבא מרבנן ואי לאו בר הכי הוא משתמען מיליה כצורבא מרבנן: ולא בשמן שריפה וכו': מאי שמן שריפה אמר רבה שמן של תרומה שנטמאה ואמאי קרו לה שמן שריפה הואיל ולשריפה עומד ובשבת מ''ט לא מתוך שמצוה עליו לבערו גזרה שמא יטה א''ל אביי אלא מעתה ביו''ט לישתרי אלמה תנן אין מדליקין בשמן שריפה ביו''ט גזרה י''ט אטו שבת רב חסדא אמר לשמא יטה לא חיישינן אלא הכא ביו''ט שחל להיות ע''ש עסקינן לפי שאין שורפין קדשים ביו''ט והא מדקתני סיפא אין מדליקין בשמן שרפה ביו''ט מכלל דרישא לאו ביו''ט עסקי' א''ר חנינא מסורא מה טעם קאמר מה טעם אין מדליקין בשמן שריפה ביו''ט לפי שאין שורפין קדשים ביו''ט

רש"י ומפני בטול עניים. שלא היו יודעים מתי יקצור אותם: מפני החשד. שהעוברין רואין בגמר קצירו שהוא מכלה את הכל לא ידעו שנתנה כבר: ומשום לא תכלה. דמשמע שעת כילוי: אטו כולהו. הני דאמרן לא טעמא דלא תכלה קא מפרשי מאי שנא שעת כילוי: אמר רבא מפני הרמאין. העוברין על לא תכלה ואומרים כבר הנחנוה: שתי פיות. שהנרות שלהם של חרס הן ומכוסין ועושים לו נקב בצדי כסויו להכניס לו הפתילה והוא הפה ולמעלה בכיסויו יש נקב קטן וגם חלל יש למעלה מן הכסוי וממלאו שמן והוא נכנס דרך הנקב מעט מעט אם יש בו שני נקבים משני צדדין עולה לשני בני אדם. למהדרין העושין נר לכל אחד ואחד: עשאה כמדורה. שהאש מתחברת לאמצעיתה ואינו דומה לנר: נר ביתו ונר חנוכה. נר ביתו בשבת והוא עני ואין לו כדי לקנות שמן לשתי נרות: שלום ביתו. והכי אמרינן לקמן (דף כה:) ותזנח משלום נפשי זו הדלקת נר בשבת שבני ביתו מצטערין לישב בחשך: בנים תלמידי חכמים. דכתיב (משלי ו) כי נר מצוה ותורה אור על ידי נר מצוה דשבת וחנוכה בא אור דתורה: דרבי אבין נגרא. חרש עצים: בשרגא. דשבת: חליף ותני. עובר ושונה כלומר עובר תמיד: דבי נשא. אביו ואיכא דאמרי חמיו: נפק מינייהו. דחתנו כבנו: מאחרה ומדלקת. נר של שבת סמוך לחשכה: לא ימיש. קרא יתירא הוא להך דרשה דהא כתיב וה' הולך לפניהם יומם: עמוד הענן. של יום משלים אורו לעמוד האש שהיה עמוד האש בא קודם שישקע עמוד הענן אלמא אורח ארעא בהכי: לאקדומי. בעוד היום גדול: תנינא. שונה אני: שלא יקדים. דלא מינכרא שהיא של שבת: דרחים. אוהב: הוו ליה בנין רבנן. ואהבתו עליהם כאב על בן: ואי לאו בר הכי. שאינו רגיל לעסוק בתורה: ולשריפה עומד. שאסור באכילה: שמצוה עליו לבערו. דילמא אתי ביה לידי תקלה דאכילה: שמא יטה. כדי שיתבער מהר: ביום טוב. דליכא למיחש להטייה לישתרי: בערב שבת. והוא צריך להדליקה מבעוד יום נמצא שורף קדשים ביו''ט ולקמן בפרקין (דף כד:) ילפינן מקראי דאין שורפין: (רש"י)

תוספות הדר פשטה נר חנוכה עדיף משום פרסומי ניסא. ונראה לרשב''א כשחל ר''ח טבת להיות בשבת שיש להפטיר בנרות דזכריה משום פרסומי ניסא ולא בהשמים כסאי שהיא הפטרת ר''ח ועוד כיון שהמפטיר קורא בשל חנוכה יש לו להפטיר מענין שקרא ומה שמקדימים לקרות בשל ר''ח משום דבקריאת התורה כיון דמצי למיעבד תרוייהו תדיר ופרסומי ניסא עבדינן תרוייהו ותדיר קודם אבל היכא דלא אפשר למעבד תרוייהו פרסומי ניסא עדיף ועוד דבקריאת התורה אין כל כך פרסומי ניסא שאינו מזכיר בה נרות כמו בהפטרה ועוד נראה לרשב''א דעל כן הקדימו של ר''ח כדי שהמפטיר יקרא בשל חנוכה ויפטיר בנרות. דזכריה: ה''ג חזא דהוו רגילי בשרגא. פי' הבעל והאשה לכך אמר תרי גברי רברבי נפקי מהכא ולקמן אמר חזא דהוה רגילה האשה לבדה לכך קאמר דנפיק חד גברא רבא בזכותה: דבי נשא דרב שיזבי. אומר ר''ת דכבר נפטר אביו לכך קאמר בהאי לישנא דאי מחיים הוה ליה למימר דבי אבוה ואומר ר''ת בשם רבינו שמואל שכשכותבין כתובה אם אבי הכלה מחיים כותבין דהנעלת ליה מבי אבוה ואם כבר מת כותבין דהנעלת ליה מבי נשא ולרשב''א נרא' דאפי' מחיים אשכחן דקאמר בי נשא בפרק מי שהחשיך (לקמן דף קכו.) לוי בריה דרב הונא בר חייא אשכחיה לגבלא דבי נשא דקגביל וספי לתוריה בטש ביה אתא אבוה אשכחיה כו' . ויכול לכתוב בכתובה כאשר ירצה: גזרה יו''ט אטו שבת. וא''ת בכל שמנים שאין מדליקין בהן בשבת נגזור יו''ט אטו שבת ובמתני' תנן אין מדליקין בשמן שריפה ביו''ט משמע דבשאר שמנים מדליקין וי''ל דבשאר שמנים דכיון דאין נמשכין אחר הפתילה כי שרי ביו''ט לא אתי למישרי בשבת דפשיטא הוא דאיכא למיגזר בהן שמא יטה אבל שמן שריפה אי שרי ביו''ט איכא למטעי ואתי למשרי בשבת כיון דנמשך אחר הפתילה לפי שאינו פשוט לעולם דטעמא דמתוך שמצוה עליו לשורפו גזרה שמא יטה הקשה ה''ר אליעזר דהכא מפרש רבה דטעמא גזרה יו''ט אטו שבת ולקמן (דף כד:) מפיק מקרא דהוא לבדו והשיב לו רבינו שמואל דע''כ לקמן הוי רבא שהוא אחר אביי והכא רבה שהרי משיב לו אביי תלמידו וגם פליג עליה רב חסדא חבירו אך קשה מאי פריך הכא אביי אלא מעתה ביו''ט לישתרי והוא גופיה מפיק לקמן דאין מדליקין בשמן שריפה מעולת שבת בשבתו ונראה לפרש דאביי ורבא לקמן לא קיימי אמאי דקאמר מ''ט אין מדליקין לפי שאין שורפין קדשים ביו''ט ולית להו האי גזרה [תרומה אטו קדשים] אלא קיימי לפרושי מנ''ל שאין שורפין קדשים ביום טוב ורשב''א מפרש הכי אלא מעתה ביום טוב לישתרי אי אמרת בשלמא דמיירי ביום טוב שחל בערב שבת וטעמא לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב כדמוקי לה רב חסדא שפיר אלא כיון שאמרת טעמא דאין מדליקין בשבת גזירה שמא יטה השתא לא מצי לפרושי דביום טוב אין מדליקין לפי שאין שורפין. קדשים ביו''ט דהא מה שייך יו''ט למיתני הכא כיון דביו''ט טעמא אחרינא הוא אלא צריך לפרש דביו''ט נמי שמא יטה ומאי יטה שייך ביו''ט ולפ''ז מתיישב לישנא אלא מעתה דמשמע שיש לפרש בענין אחר שלא יקשה ביו''ט לישתרי ולא קשה דאביי אדאביי ואם תאמר דהכא גזר רבה יו''ט אטו שבת ושבת גופיה שמא יטה א''כ סבר דגזרינן גזרה לגזרה ובריש פירקין קאמר היא גופה גזרה ואנן ניקום ונגזור גזרה לגזרה (תוספות)

רשב"א הא דאמר רבא נר ביתו וקדוש היום נר ביתו עדיף משום שלום ביתו. תמיה לי דהא ודאי נר ביתו לצורך סעודה קאמר, ואם כן למה ליה משום שלום ביתו תיפוק ליה משום דאפשר לו לקיים את שתיהם דמקדש אריפתא. ואולי נאמר דמצוה מן המובחר לקדש אחמרא וכדאמרינן (פסחים קו, א) קדשהו על היין בכניסתו, אלא דכי חביבא ליה ריפתא אפשר לקדש אריפתא משום חביבותא, ומשום חבוב מצוה מקדש אמידי דחביב ליה טפי, הא היכא דלא חביבא ליה ריפתא טפי מצוה בחמרא, ואפילו הכי נר ביתו עדיף משום שלום ביתו ומקדש אריפתא. והיינו נמי דאיצטריך למימר גבי נר חנוכה וקדוש היום נר חנוכה עדיף משום פרסומי ניסא, הא לאו הכי קדוש היום עדיף, משום דקדוש על היין מצוה מן המובחר, ומשום דאפשר לקדש אריפתא הוא דעדיף נר חנוכה, הא לאו הכי קדוש היום עדיף דהוי דאורייתא. וכן כתב הרב בעל ההלכות ז"ל נר חנוכה עדיף משום פרסומי ניסא דאפשר דמקדש אריפתא. עוד כתב הרב בעל ההלכות ז"ל: והיכא דקא בעי אדלוקי נר שבת ונר חנוכה, ברישא מדליק דחנוכה והדר מדליק של שבת, דאי מדליק דשבת ברישא איתסר ליה לאדלוקי דחנוכה משום דקבלה לשבת עליה. ודבריו תמוהין דהדלקה אינה עושה קבלה, דהא תניא בשלהי פרקין (לה, ב) שש תקיעות בערב שבת וכו' שלישית הדליק המדליק וכו' ושוהה כדי לצלות דג קטן או כדי להדביק פת בתנור, ואמרינן נמי התם אמר רבי יוסי בר' יהודה שמעתי שאם בא להדליק אחר שש תקיעות מדליק וכו', אלמא הדלקת הנר אינה קבלה. והדין נותן, שאם אין אתה אומר כן מכי אדליק נר ראשון קבלה ואיתסר ליה להדליק נר שני, ונמצא שאסור להדליק שתי נרות בערב שבת. אלא ודאי ליתא, ואדרבא מדליק דשבת ברישא הואיל ועדיף ותדיר. וכן דעת הרמב"ן ז"ל (בחידושיו). הא דאמר אביי לרבא [לפנינו: רבה]: אלא מעתה ביום טוב לישתרי. איכא למידק מאי קא מקשה ליה מיום טוב, דילמא טעמא משום דאין שורפין קדשים ביום טוב, וכדמפרש בגמרא עלה לקמן (כד, ב), ורבא נמי אמאי לא מפרש ליה הכין. ויש לומר דאביי ורבא הכא סבירא להו דלא אסרה תורה אלא שריפת קדשים בלבד לפי שהיא הבערה שלא לצורך היום, אבל שמן תרומה שנטמאת כיון שיש לו בו היתר מותר לו לשורפו דהבערה לצורך היום היא. וא"ת והא אוקימנא לקמן (כד, ב) טעמא דמתניתין (שם), משום שאין שורפין קדשים ביום טוב, ואיבעיא להו מנא הני מילי ואמר אביי אמר קרא (במדבר כח, י) עֹלַת שַׁבַּת בְּשַׁבַּתּוֹ ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביום טוב, אלמא אביי נמי אית ליה דאין שורפין תרומה טמאה ביום טוב. יש לומר דאביי לאו אמתניתין קאי, אלא אאין שורפין קדשים ביום טוב, והא דאוקימנא לקמן טעמא דמתניתין לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב, היינו אליבא דרב חסדא, משום דקיימא לן כוותיה דהא תניא כוותיה (לקמן כד, א). אי נמי יש לומר, דאביי אית ליה דטעמא דמתניתין משום דאין שורפין קדשים ביום טוב, אלא שמדד במדה גדושה וקסבר דאפילו בשבת דעלמא אסור ואף על פי שמדליקה בחול לפי שהיא דולקת והולכת בשבת, ויש מי שסובר כן בירושלמי (פ"ב, ה"א), ומכיון דשמעיה לרבה דאוקי למתניתין בגזירת שמא יטה, ממילא ידע דרבה לית ליה בשמן תרומה שנטמא משום איסור שריפת קדשים, ומשום הכי אקשי ליה לדבריך ביום טוב לישתרי. אי נמי יש לומר דאביי כרב חסדא סבירא ליה דביום טוב שחל להיות בערב שבת עסקינן, וטעמא דכולה מתניתין משום דאין שורפין קדשים ביום טוב, אלא מדשמעיה לרבה דדחיק ומוקי לה בההיא גזירה דהוא דבר רחוק שיהא מטה כדי שימהר מעט בשריפה מה שהוא מותר ליהנות בו בשריפתו כשמן דעלמא, ודאי דרבה לית ליה בשמן שריפה טעמא משום שריפת קדשים, דאי אית ליה טפי הוה ליה לאוקומה ביום טוב שחל להיות בערב שבת וכרב חסדא, ומשום הכי אקשי ליה. והיינו נמי דסייעיה נמי לרב חסדא, מדתניא כל אלו שאמרו אין מדליקין בהן בשבת מדליקין בהן ביום טוב חוץ משמן שריפה לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב, ומסתמא לכולה מילתא דרב חסדא קא מייתי מינה סייעתא, ולומר דלית ביה משום גזירת הטיה כלל ובשבת דעלמא שרי, והיינו משום האי טעמא דאמרינן דכיון דקא מפרש בברייתא דטעמא משום שריפת קדשים, ממילא אדחי ודאי ההוא טעמא דגזירת הטיה דטעמא קלישתא הוא, ולא מוקי לה רבה למתניתין בההוא טעמא אלא מדלא אשכח טעמא אחרינא לאוקומי ביה למתניתין. וכיון שכן קיימא לן דבשבת דעלמא מדליקין בו, ואף על גב שדולקת והולכת בשבת, מלאכה היא שנעשית מאליה ולא חיישינן לה, וכדרב חסדא דסבירא ליה הכין. וכתב רבנו הרב ז"ל דמשום כך הכניסו בגמרא הך פיסקא דולא בשמן שריפה באמצע הלכות חנוכה, משום דשייכא בהדלקת נר חנוכה בשבת לרבה. (רשב"א)

דף כד - א

תניא כוותיה דרב חסדא כל אלו שאמרו אין מדליקין בהן בשבת מדליקין בהן ביום טוב חוץ משמן שריפה לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב: איבעיא להו מהו להזכיר של חנוכה בברכת המזון כיון דמדרבנן הוא לא מדכרינן או דילמא משום פרסומי ניסא מדכרינן אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא אינו מזכיר ואם בא להזכיר מזכיר בהודאה רב הונא בר יהודה איקלע לבי רבא סבר לאדכורי בבונה ירושלים אמר להו רב ששת כתפלה מה תפלה בהודאה אף ברכת המזון בהודאה: איבעיא להו מהו להזכיר ראש חודש בברכת המזון אם תימצי לומר בחנוכה דרבנן לא צריך ראש חודש דאורייתא צריך או דילמא כיון דלא אסור בעשיית מלאכה לא מזכרינן רב אמר מזכיר רבי חנינא אמר אינו מזכיר אמר רב זריקא נקוט דרב בידך דקאי רבי אושעיא כוותיה דתני ר' אושעיא ימים שיש בהן קרבן מוסף כגון ר''ח וחוש''מ ערבית ושחרית ומנחה מתפלל שמונה עשרה ואומר מעין המאורע בעבודה ואם לא אמר מחזירין אותו ואין בהן קדושה על הכוס ויש בהן הזכרה בברכת המזון ימים שאין בהן קרבן מוסף כגון שני וחמישי (ושני) ותעניות ומעמדות שני וחמישי מאי עבידתייהו אלא שני וה' וב' של תעניות ומעמדות ערבית ושחרית ומנחה מתפלל שמונה עשרה ואומר מעין המאורע בשומע תפלה ואם לא אמר אין מחזירין אותו (ואין בהן קדושה על הכוס) ואין בהן הזכרה בברכת המזון: איבעיא להו מהו להזכיר של חנוכה במוספין כיון דלית ביה מוסף בדידיה לא מדכרינן או דילמא יום הוא שחייב בארבע תפלות רב הונא ורב יהודה דאמרי תרוייהו אינו מזכיר רב נחמן ורבי יוחנן דאמרי תרוייהו מזכיר אמר אביי לרב יוסף הא דרב הונא ורב יהודה דרב הוא דאמר רב גידל אמר רב ראש חדש שחל להיות בשבת המפטיר בנביא בשבת אינו צריך להזכיר של ראש חדש שאילמלא שבת אין נביא בראש חדש מי דמי התם נביא בדר''ח ליכא כלל הכא איתיה בערבית ושחרית ומנחה אלא להא דמיא דאמר רב אחדבוי אמר רב מתנה אמר רב יום טוב שחל להיות בשבת המפטיר בנביא במנחה בשבת א''צ להזכיר של יום טוב שאילמלא שבת אין נביא במנחה ביום טוב

רש"י בברכת המזון. בתפלה פשיטא לן שהרי להלל ולהודאה נקבעו כדאמרינן לעיל: לא מזכרינן. לא חייבו להזכיר: אינו מזכיר. אינו צריך להזכיר: מה תפלה בברכת הודאה. דהא כולה מילתא דחנוכה עיקרה להודאה נתקנה: בהודאה. בברכת הארץ: ואומר מעין המאורע בעבודה. לבקש רחמים על ישראל ועל ירושלים להשיב עבודה למקומה לעשות קרבנות היום: שני וחמישי. משמע של כל שבתות השנה ומאי עבידתייהו לזוכרם ולחלקם משאר ימות השנה: של תעניות. שהיו גוזרים תעניות על הגשמים שני וחמישי [ושני] במס' תענית (דף י.): ושל מעמדות. כלומר לימים של מעמדות שהיו מתענין ארבעה תעניות בשבת שני ושלישי ורביעי וחמישי ומעין המאורע דידהו תפלת תענית: ערבית. לילי כניסתן ואע''פ שאוכל ושותה כל הלילה מתפלל תפלת תענית מאחר שנכנס היום והכי נמי אמר רב הונא במסכת תענית (דף יא:) יחיד שקבל עליו תענית אף על פי שאוכל ושותה כל הלילה מתפלל תפלת תענית. ובתשו' הגאונים מצאתי ברייתא שנו רבותינו פעמים שאדם שרוי בתענית ואינו מתפלל ופעמים שאינו שרוי בתענית ומתפלל הא כיצד כאן בכניסתה כאן ביציאתה כלומר ערב תענית אע''פ שעתיד לאכול לאחר תפלה מתפלל תפלת תענית וליל מחרתו אף על פי שעודנו בתענית כשמתפלל תפלת ערבית אינו מתפלל תפלת תענית וסוף דברי הגאונים כתבו אבל אין אנו רגילים לומר ערבית ואפילו שחרית שמא יארע לו אונס חולי או בולמוס ויטעום כלום ונמצא שקרן בתפלתו: אין מחזירין אותו. דלאו דאורייתא נינהו: בברכת המזון. של ערבית בכניסתו וכ''ש ביציאתו שכבר עבר היום: של חנוכה במוספין. בתפלת מוספין דשבת ור''ח שבתוך ימי חנוכה מהו להזכיר על הניסים בהודאה: בד' תפילות. ערבית ושחרית ומוסף ומנחה וכיון שחובת תפלה זה היום אינה פחותה משאר תפלות של יום: אין נביא בר''ח. הכא נמי הואיל אלמלא ר''ח אין מוספין בחנוכה לא בעי לאזכורי: הכא איתיה (. בשחרית וערבית) ומנחה וכיון שהיום מחויב בארבע תפלות כזו כן זו: המפטיר בנביא במנחה בשבת. מצאתי בתשובת הגאונים שהיו רגילים לקרות בנביא בשבתות במנחה עשרה פסוקים ובימי פרסיים גזרו גזרה שלא לעשות וכיון שנסתלקו נסתלקו: אין נביא במנחה ביום טוב. ואף על גב דאיתיה שחרית הואיל ומנחה לאו משום יום טוב אתי לא מזכרינן: (רש"י)

תוספות ולא גזרי' נתן לתוך חלב מהותך שמן אטו לא נתן דבלא נתן נמי לא אסור אלא אטו שאין מהותך אע''ג דבחלב מהותך גזרינן גזרה לגזרה דגזרי' אטו שאינו מהותך ושאינו מהותך אטו שמא יטה הא לא חשיב גזרה לגזרה דכשאינו מהותך ודאי יטה לפי שאינו נמשך אחר הפתילה אבל הכא משום שמצוה עליו לית לן למימר ודאי יטה ותירץ ר''י דהכא לא חשיב גזירה לגזרה דיו''ט ושבת כי הדדי נינהו כדאמרינן בפרק במה אשה (לקמן דף ס. ושם) גבי סנדל המסומר וקשה לרשב''א דהכא גזרינן יו''ט אטו שבת ובריש כל הכלים (לקמן דף קכד. ושם) מסקינן דלא גזרינן ושמא אין להשוות גזרות של חכמים זו לזו אותם שאינם במלאכה אחת: גזירה יו''ט אטו שבת. וקשה לרשב''א הא דתנן בפ''ג דביצה (דף כז: ושם) מעשה ושאל ר' טרפון עליה ועל החלה שנטמאת ואמרו לו לא יזיזם ממקומם והשתא לרבה אמאי לא יזיזנה והא חזיא להיסק תחת תבשילו דלא שייך בה למיגזר יו''ט אטו שבת כמו בשמן ולפי טעמא דאין שורפין קדשים ביום טוב ניחא וצריך לדחוק דגזרינן חלה בשבת אטו שמן: תניא כוותיה דרב חסדא. וא''ת והא משמע חוץ משמן שריפה דאין מדליקין בשבת ולא ביו''ט והיינו דלא כרב חסדא דלדידי' מדליקין בשבת וי''ל דה''ק כל אלו שאמרו אין מדליקין בשבת מדליקין ביום טוב וכ''ש אותו שמדליקין בשבת מדליקין ביום טוב חוץ משמן שריפה שאף על פי שמדליקין בשבת אין מדליקין ביום טוב וכו': איבעיא להו מהו להזכיר של חנוכה בברכת המזון. תימה דהך מילתא הוה ליה לאסוקי לעיל גבי מילי דחנוכה: מהו להזכיר של חנוכה בבהמ''ז. בתפלה פשיטא ליה דמזכיר משום. דתפלה בצבור הוא ואיכא פרסומי ניסא אבל בבהמ''ז שבבית ליכא פרסומי ניסא כולי האי: מזכיר בהודאה. דעל הניסים הודאה היא ולא תפלה: בבונה ירושלים. כמו בר''ח שאומר יעלה ויבא בבונה ירושלים ומשום דיעלה ויבא היא תפלה ותחנונים תקנוה בבונה ירושלים דהיא נמי תפלה ובי''ח תיקנוה בעבודה שהיא תפלה להשב ישראל לירושלים: או דילמא כיון דלא אסור בעשיית מלאכה כו'. והא דאמר בפ''ג דמגילה (דף כב: ושם) כל שיש בו ביטול מלאכה לעם כגון תענית ציבור וט' באב קורין שלשה ושאין בו ביטול מלאכה לעם כגון ראש חודש וחולו של מועד קורין ד' היינו מנהג בעלמא שאין רגילין לעשות מלאכה: דתני ר' אושעיא (כוותיה) כו'. מהכא לא הוי בעי למיפשט לעיל דאינו מזכיר חנוכה בברכת המזון דאיכא למידחי דדוקא נקט תעניות ומעמדות אבל חנוכה ופורים אף על פי שאין בהן קרבן מוסף צריך להזכיר משום פרסומי ניסא ואיפכא ליכא למיפשט דדילמא נקיט תעניות ומעמדות משום תפלת מוסף והוא הדין דחנוכה ומיהו אף בחנוכה ופורים אם לא אמר בתפלה אין מחזירין אותו כדתניא בהדיא בתוספתא דברכות (פרק ת''ה): תעניות ומעמדות ערבית שחרית ומנחה כו'. מה שפי' הגאונים שאין אנו רגילין לאומרה ערבית ואפילו שחרית שמא יארע לו אונס חולי או בולמוס ונמצא שקרן בתפלתו ומה שש''צ מתפלל שחרית היינו לפי שא''א שלא יתענה אחד מהם וקשה לר''י אם כן היאך לוה אדם תעניתו ופורע הלא ימצא שקרן בתפלתו קודם תקנת הגאונים ולעיל בפ''ק (דף יא.) דאמר. ליזוף מר וליפרע הלא כבר התפלל תפלת תענית: אלא להא דמיא דאמר רב אחדבוי כו'. תימה תרתי מילתא דרב למה לי לאשמועינן יום טוב שחל להיות בשבת וכ''ש ראש חודש דליכא נביא כלל ותירץ ר''י דחדא מכלל חבירתה איתמר: שאלמלא שבת אין נביא במנחה. וקשה לר''י דתנן בפרק שלישי דמגילה (דך כא. ושם ע''ש) בשני ובחמישי ובשבת במנחה קורין שלשה ואין מפטירין בנביא ותירץ ר''ת דנביא דהכא היינו כתובים שהיו מפטירין בכתובים בשבת במנחה כדאמר בפרק כל כתבי (לקמן דף קנ ז:) בנהרדעא פסקי סידרא בכתובים במנחתא דשבתא ובמגילה איירי בנביא ממש: (תוספות)

רשב"א ימים שאין בהם קרבן מוסף כגון שני וחמישי של תעניות ומעמדות. והוא הדין לכל שאר ימים שאין בהם קרבן מוסף כגון חנוכה ופורים. ובהדיא תניא בתוספתא (ברכות פ"ג הי"ד) כל יום שאין בו קרבן מוסף כגון חנוכה ופורים, שחרית ומנחה מתפלל י"ח ואומר מעין המאורע בהודאה, ואם לא אמר אין מחזירין אותו. גירסא דוקיא: יום טב שחל להיות בשבת המפטיר בנביא במנחה וכו'. ואע"פ ששנינו במגילה (כא, א) בשבת במנחה קוראין ג' ואין מפטירין בנביא, מקומות מקומות יש, ועדיין בפרס מפטירין בנביא במנחה בשבת. וכן השיב הגאון ז"ל בתשובה (עי' ספר העתים הוצ' מק"נ עמ' 271). ומגיהי ספרים הגיהו יום הכיפורים שחל להיות בשבת, מפני שהוקשה להם מה ששנינו שם במגילה. וכן כתב בעל המאור ז"ל. (רשב"א)

דף כד - ב

ולית הילכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דא''ר יהושע בן לוי יום הכפורים שחל להיות בשבת המתפלל נעילה צריך להזכיר של שבת יום הוא שנתחייב בארבע תפלות קשיא הילכתא אהילכתא אמרת הילכתא כריב''ל וקיימא לן הילכתא כרבא דאמר רבא יו''ט שחל להיות בשבת שליח ציבור היורד לפני התיבה ערבית אינו צריך להזכיר של יום טוב שאילמלא שבת אין שליח צבור יורד ערבית ביו''ט הכי השתא התם בדין הוא דאפילו בשבת נמי לא צריך ורבנן הוא דתקוני משום סכנה אבל הכא יום הוא שנתחייב בארבע תפלות: ולא באליה כו': חכמים היינו תנא קמא איכא בינייהו דרב ברונא אמר רב ולא מסיימי: מתני' אין מדליקין בשמן שריפה ביו''ט רבי ישמעאל אומר אין מדליקין בעטרן מפני כבוד השבת וחכמים מתירין בכל השמנים בשמן שומשמין בשמן אגוזים בשמן צנונות בשמן דגים בשמן פקועות בעטרן ובנפט ר' טרפון אומר אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד: גמ' מ''ט לפי שאין שורפין קדשים ביו''ט מנהני מילי אמר חזקיה וכן תנא דבי חזקיה אמר קרא {שמות יב-י} ולא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר שאין ת''ל עד בקר מה ת''ל עד בקר בא הכתוב ליתן לו בקר שני לשריפתו אביי אמר אמר קרא {במדבר כח-י} עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביו''ט רבא אמר אמר קרא {שמות יב-טז} הוא לבדו יעשה לכם הוא ולא מכשירין לבדו ולא מילה שלא בזמנה דאתיא בק''ו רב אשי אמר (שבת) {ויקרא כג-ג} שבתון

רש"י ככל הני שמעתתא. רב הונא ורב יהודה ורב גידל ורב אחדבוי אלא כתפלה אחת כך חברתה לכל דבר היום ומזכיר: צריך להזכיר של שבת. לומר ותתן לנו את יום המנוח ואת יום הכפורים הזה וחותם מקדש השבת ויוה''כ ואע''פ שאין תפלת נעילה בשבת: יום הוא שנתחייב בד' תפלות. לאו תפלת הלילה בכלל אלא תפלות היום שחרית מוסף מנחה ונעילה: שליח ציבור היורד ערבית. המתפלל ברכת מעין שבע קונה שמים וארץ מגן אבות בדברו: משום סכנת. מזיקין שלא היו בתי כנסיות שלהן בישוב וכל שאר לילי החול היו עסוקין במלאכתן ובגמרן מלאכתן מתפללין ערבית בביתן ולא היו באין בבית הכנסת אבל לילי שבת באין בבית הכנסת וחשו שיש שאין ממהרין לבא ושוהין לאחר תפלה לכך האריכו תפלת הצבור: הכי גרסינן נחום אומר מדליקין בחלב מבושל. והוא מהותך: היינו ת''ק. דאמר ולא בחלב כל חלב במשמע: דרב ברונא. דשרי ע''י תערובת שמן כל שהוא: ולא מסיימי. אין ניכר מי אוסר ומי מתיר: מתני' שמן שריפה. שמן של תרומה טמאה ובגמ' מפרש טעמא: רבי ישמעאל אומר כו'. בשבת: עטרן. פסולתא דזיפתא: מפני כבוד השבת. שריחו רע: שמן שומשמין כו'. מסקנא דמילתא דחכמים היא: צנונות. צנון: שמן דגים. מקרבי דגים שנימוחו: פקועות. דלעת מדברי: נפט. מין שמן שריחו רע כדאמרינן בסדר יומא (דף לט.) בא למדוד נפט אומרים לו מדוד לעצמך שאין אדם רוצה לסייעו: גמ' מנהני מילי. דאין שורפין דאי לא ממעט לה קרא אית לן למימר ליתי עשה דבאש תשרופו וידחה את לא תעשה כל מלאכה: שאין ת''ל עד בקר. זימנא אחריתי אלא והנותר ממנו באש תשרופו דהא כתיב עד בקר ברישא: בקר שני. שהוא חולו של מועד והכי משמע והנותר ממנו לבקר ראשון עד בקר שני המתינו ותשרפהו: עולת חול. כגון אברי תמיד של ערב יו''ט שלא הוקטרו מבעוד יום אין מעלין אותן משחשכה וכ''ש קדשים פסולים לא שרפינן: הוא לבדו. קראי יתירי נינהו דמצי למכתב אך אשר יאכל לכל נפש יעשה לכם: מכשירין. מכשירי האוכל כגון לעשות שפוד וסכין ותנור וכירים: לבדו. למעוטי מילה שלא בזמנה דלא דחיא שבת ויו''ט דאי לא מעטיה קרא אתיא בק''ו דתידחי בפ' ר' אליעזר (לקמן קלב:) דהכי תניא התם ומה צרעת שדוחה את עבודה ועבודה דוחה את השבת מילה שלא בזמנה דוחה אותה דהכי תניא התם מילה דוחה את הצרעת בין בזמנה בין שלא בזמנה ויליף לה מקראי שבת שנדחית מפני עבודה אינו דין שתהא מילה שלא בזמנה דוחה אותה אתא לבדו לאפוקי מהאי ק''ו דלא תדרוש ליה וממילא שמעינן מינה דמצוה שאין זמנה קבוע ויכול לעשותה למחר אינה דוחה יום טוב וה''ה לשריפת קדשים טמאים: (רש"י)

תוספות ולית הילכתא ככל הני שמעתתא. פי' בקונטרס כרב הונא ורב יהודה ורב גידל ורב אחדבוי ואומר ר''י דלא היה לו למנות דרב גידל בהדייהו דאפילו ריב''ל מודה דאין צריך להזכיר של ראש חדש בנביא כיון דנביא בר''ח ליכא כלל וכן אנו נוהגין שלא להזכיר: איכא בינייהו דרב ברונא אמר רב ולא מסיימי. הקשה ריב''א אמאי לא מסיימי והא אמר בהמוכר פירות (ב''ב דף צג:) דכל תנא בתרא לטפויי אתא וי''ל דהכא דאיכא ג' תנאים איכא למימר דלא אתא לטפויי אלא אנחום המדי דאמר מדליקין בחלב מבושל בעיניה ואתו חכמים למימר אפילו במבושל אין מדליקין בעיניה אבל בנתינת שמן לתוכו מותר וטעמא דת''ק נמי איכא למימר דאסר בנתינת שמן דומיא דזפת ושעוה ולא מסיימי משום דאיכא למימר תנא בתרא לטפויי אתא: לפי שאין שורפין קדשים ביו''ט. וא''ת היכי ילפינן תרומה מקדשים דקדשים דין הוא שאין שריפתן דוחה יו''ט לפי שאין יכול ליהנות בשעת שריפה ולא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותר' נמי שלא לצורך אלא שלא לצורך אוכל נפש אבל צריך שיהא קצת צורך להתחמם או לשום הנאה אבל הבערה לגמרי שלא לצורך לא הותרה אלא שריפת תרומה טמאה שמותר ליהנו' בשעת שריפה למה יאסר מאי שנא משמן חולין שמותר לשורפו ולהדליקו להנאתו דאטו תרומה לפי שיש מצוה בשריפתה מיגרע גרע ואומר ריב''א דודאי גרע דכיון שאסרה תורה כל הנאות רק הנאת שריפה אם כן הבערה זו אינה לצורך הנאתו אלא לשם מצות שריפה אלא שהתורה לא הקפידה שיהנה ממנה בשעת ביעור' ולהכי לא דחיא יו''ט מידי דהוה אנדרים ונדבות דאין קרבים ביו''ט למ''ד משלחן גבוה קא זכו וכן שתי הלחם לדידיה אין אפייתן דוחה יו''ט אע''פ שיש בהן אכילת אדם משום דעיקרן לצורך גבוה ולמ''ד קריבין ביו''ט היינו משום דקסבר דעיקר שחיטתן ואפייתן נמי לצורך אדם אבל שריפת תרומה טמאה ודאי לשם מצות ביעור ולא לשם הנאה הלכך אסור ביו''ט כשאר קדשים ולר''י נראה דלא שייך בשריפת תרומה לומר משולחן גבוה קא זכו ולא דמו לשתי הלחם שהאפייה היא לצורך גבוה שהרי אחר אפייה צריך לעשות בהם תנופה וכן אחר שחיטת נדרים ונדבות עושין מהן לגבוה אבל תרומה טמאה אין עושין ממנה לגבוה כלום וליכא למימר בה משולחן גבוה קא זכו והכי מפרש ר''י לפי שאין שורפין קדשים ביו''ט פי' גזרו תרומה אטו קדשים וא''ת ומאי איריא אטו קדשים משום דאין שורפין קדשים ביו''ט נגזור משום תרומה שלא לצורך דאפילו שורפין קדשים ביו''ט דאתי עשה ודחי לא תעשה תרומה שלא לצורך אין שורפין דמשמע מתוך פרש''י בסמוך דאין עשה בשריפתה אלא מדרבנן וי''ל דשריפת תרומה שלא לצורך לא שכיח דשום אדם לא ישרפנה חנם כיון שיכול ליהנות בשריפתה וכדמוכח בירושלמי כלשון הזה: בקר שני לשריפתו. וא''ת אי בקר שני דוקא ואינו יכול לשורפו בליל מוצאי יו''ט היכי מוכח דאין שריפת קדשים דוחה יום טוב הא ע''כ אינו מטעם דאין שריפת קדשים דוחה יום טוב דהא בליל מוצאי יום טוב נמי אין שורפו ואם כן גזרת הכתוב הוא לשרוף בבקר שני וי''ל הא דאין שורפין בלילה היינו משום דהקפיד הכתוב שלא לשרוף הקדשים בלילה כדאשכחן בשלמים דאין נאכלין לאור שלישי ואפילו הכי אין נשרפין אלא ביום שלישי כדדריש בריש פסחים ('ף ג. ושם) ביום השלישי באש ישרף ביום אתה שורפו כו': ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביום טוב. תימה כיון דקרא בשבת איירי מנא ליה למדרש ולא עולת חול ביום טוב דילמא דוקא ולא חול בשבת דחמיר מיום טוב וי''ל דאביי סבר כרבי עקיבא דדריש בפרק אלו קשרים (לקמן דף קיד.) עולת שבת בשבת אחרת לימד על חלבי שבת שקריבין ביום טוב מדאיצטריך קרא למשרי עולת שבת ביום טוב אם כן עולת חול ביום טוב אסור דסבר נדרים ונדבות אין קרבין ביום טוב כדאמר התם ורבי ישמעאל פליג התם ודריש עולת שבת בשבתו לימד על חלבי שבת שקריבין בי''ה אבל שקריבין ביום טוב לא איצטריך דקסבר נדרים ונדבות קריבין ביום טוב: ולא מילה שלא בזמנה דאתיא בק''ו. פירש בקונטרס מה צרעת שדוחה את העבודה ועבודה דוחה את השבת מילה דוחה אותה שבת שנדחית כו' וקשה בפרק ר''א דמילה (לקמן דף קלב: ושם) לית ליה לרבא האי קל וחומר דקסבר האי דצרעת דוחה את העבודה לאו משום דחמירא אלא משום דגברא הוא דלא חזי והר''ר יוסף פורת לא גריס דאתיא (תוספות)

רשב"א ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דא"ר יהושע בן לוי. פירש רש"י ז"ל: דהא דרב גידל נמי מידחיא, והמפטיר בנביא בראש חודש שחל להיות בשבת מזכיר של ראש חודש, ואף על גב דהפטרה בראש חודש ליכא כלל מ"מ יום הוא שנתחייב בהפטרה. וכן פסק הרב אלפסי ז"ל. אבל ר"ת ז"ל (ספר הישר סי' רטז) וכן בעל המאור ז"ל אמרו דלא אידחיא הא דרב גידל כלל דהפטרה בראש חודש ליכא כלל, ואיתא להא דרבי יהושע בן לוי ואיתא להא דרב גידל, ולא מידחו אלא הא דרב הונא ורב יהודה ורב אחדבוי דפליגי אדרבי יהושע בן לוי. ורבנו הרב ז"ל (רבינו יונה, והו"ד באגור סימן שצה) הכריע כדברי רש"י והרב אלפסי ז"ל, מדאמרינן סתם לית הלכתא ככל הני שמעתתא, ואם איתא דאיתא לדרב גידל, כיון דלדעתיה דאביי אף היא דמיא לדרב הונא ובין איתיה ביומיה בין ליתיה ביומיה כלל כולהו חדא אורחא אית להו, הוה ליה לבעל הגמרא לפרושי בהדיא לית הלכתא כרב הונא ורב יהודה ולא כרב אחדבוי, כי היכי דלא ניטעי בהא דרב גידל לאפוקה מהלכתא. ועוד דאם איתא דהא דרב גידל משום דאין נביא בראש חודש כלל הוא, אם כן משמע דהיכא דאיתיה כגון מוספין דאיתיה ערבית ושחרית ומנחה מודה בה רב דמזכיר, והא ודאי ליתא, דהא רב אחדבוי משמיה דרב אמר איפכא, ובכדי לא משוינן חלוקא ביני אמוראי ונימא תרי אמוראי נינהו אליבא דרב, אלא ודאי טעמיה דרב גידל כטעמיה דרב אחדבוי דתרווייהו משמיה דרב קאמרי, וכיון דאידחי הא דרב אחדבוי אידחיא נמי דרב גידל, דיום הוא שנתחייב בכך. ואף על פי שיש להשיב, הלכה למעשה הכי שפיר טפי למיעבד, משום דמ"ד מזכיר חייב להזכיר קאמר, ולמ"ד אינו מזכיר לאו אסור להזכיר קאמר אלא אין צריך להזכיר קאמר ואם בא להזכיר מזכיר, וכדאמרינן לעיל (בע"א) גבי הזכרת חנוכה בברכת המזון אינו מזכיר ואם בא להזכיר מזכיר בהודאה. עוד כתב הרב רבנו ז"ל, דאף על גב דאידחיא הא דרב גידל מכל מקום אינו חותם בה בשל ראש חודש כלל, אלא שאומר מעין המאורע בעבודה ואינו חותם אלא בשל שבת בלבד. וטעמא קאמר דהיאך אפשר דיפה כח ראש חודש בהפטרה דליתא אלא בשביל שבת יותר משלש תפלות הקבועות בראש חודש, אלא ודאי אינו חותם אלא בשל שבת בלבד. אבל המפטיר בנביא במנחה ביום הכפורים שחל להיות בשבת, חותם אף בשל שבת כדרך שהוא חותם בהפטרת שחרית. וראש חודש שחל להיות בשבת, אמרי רבוותא ז"ל (עי' מחזור ויטרי סימן קלא, ובכלבו סי' מג) שאינו מזכיר שבת ביעלה ויבא, וכן כתב רבנו ז"ל, לפי שלא מצינו הזכרה אחר חתימה. לא באליה ולא בחלב, חכמים היינו תנא קמא איכא בינייהו דרב ברונא אמר רב. דאמר לעיל (כא, א) חלב מהותך נותן לתוכו שמן כל שהוא ומדליק. ולא מסיימי. פירוש: ולא שיהא מהותך כחלב דמתניתין וכמו שפירש רש"י דחלב מהותך היינו חלב מבושל כדכתבינן לעיל (כא, א. ד"ה חלב מהותך), אלא הכי קאמר דתנא קמא אמר לא בחלב וסתמא קאמר, ואיכא למימר דבכל ענין קאמר ואפילו מחוי ואפילו על ידי תערובת שמן, ודלא כרב ברונא, וחכמים לא אסרו אלא חלב מבושל שנקרש, אבל מחוי על ידי תערובת מישרא שרי, והיינו דרב ברונא, אי נמי איכא למימר איפכא, דרבנן קמאי לא אסרי אלא חלב כמות שהוא, אי נמי קרוש שאינו נמשך אחר הפתילה, ואי נמי מחוי ובלא שמן משום גזירה דאינו מחוי, אבל מחוי על ידי תערובת שרי, והיינו דרב ברונא, ורבנן בתראי סברי דאפילו מבושל דמחוי ואפילו על ידי תערובת אסור, ודלא כרב ברונא, והיינו דלא מסיימי. ואם תאמר נימא כל תנא בתרא לטפויי מילתא קאמר, וכדאמרינן בפרק המוכר פירות (ב"ב צג, ב). תירצו בתוס' משום דלכאורה הוה משמע דת"ק אסר בכל ענין דומיא דשאר שמנים דאיירינן לעיל מיניה כגון שעוה וזפת, ותנא בתרא לא קאי אלא אנחום דהתיר במבושל וקאמר ליה איהו דאפילו מבושל אסור, אבל במחוי ובנתינת שמן אפשר דשרי לדידיה. הא דאיבעיא לן: מנא הני מילי. איכא למידק ומנא לן דשרי, דהא לא הותרה הבערה אלא או לצורך אכילה או לצורך מצות היום, הא שלא לצורך מצות היום כלל אסור. איכא למימר, משום דסלקא דעתך אמינא דהוי יום טוב לא תעשה גרידא, ואתי עשה דשריפת קדשים ודחי לא תעשה. ותדע לך מדקא מתרץ רב אשי דהוי יום טוב עשה ולא תעשה ואיתרצא להו בהכין, שמע מינה מעיקרא לא הוה סלקא דעתך הכי. ואם תאמר אם כן רבא למה ליה לאהדורי בתר פירוקא אחרינא, לימא כרב אשי, דהא משמע בפרק קמא דביצה (ח, ב) דרבא סבירא ליה הכי דהוי יום טוב עשה ולא תעשה, מדאקשינן התם גבי כסוי הדם דאמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה, מכדי יום טוב עשה ולא תעשה הוא ולא אתי עשה ודחי את לא תעשה ועשה, אלא אמר רבא אפר כירה מוכן הוא לודאי כו', אלמא אית ליה לרבא דיום טוב עשה ולא תעשה. ויש לפרש דרבא לא הדר ביה התם מהך קושיא אלא משום דמסתבר ליה טעמא בתרא. אי נמי דמכל מקום סבירא ליה לרבא דאין עשה דכסוי דוחה יום טוב, דדריש ליה מלבדו (שמות יב, טז), כך תירצו בתוס'. ואיכא דקשיא ליה, ותהוי נמי שריפת קדשים עשה וי"ט לא תעשה גרידא אכתי היכי הוה דחי האי עשה ללא תעשה דהא אפשר להמתין למחר ולקיים עשה, כדריש לקיש (לקמן קלג, א) דאמר כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה לא תעשה. ותירץ הרמב"ן ז"ל, דלא אמר ר"ל הכי אלא היכא דאפשר לקיים את שניהם עכשיו בלא דחיית לא תעשה, כגון ההיא דיבמות דאמרינן בפרק כיצד (כ, ב) גמרא אלמנה לכהן גדול, גבי אלמנה מן האירוסין לכהן גדול, כדר"ל דאמר ר"ל כל מקום וכו' והכא נמי אפשר בחליצה דמקיים עשה ול"ת, וכגון ההיא דמנחות דאמרינן בפרק התכלת (מ, א) גבי סדין בציצית שאפשר לעשות לו כן ממינו ולא עבדינן צמר, וכן כל כיוצא באלו, אבל היכא דלא אפשר לקיים עשה היום אלא בדחיית לא תעשה אי אפשר לקיים את שניהם מיקרי, שהרי אי אפשר לקיימן עכשיו. ובודאי הכי משמע כדבריו כדמוכח בריש פרק קמא דיבמות (ו, א), דאמרינן התם, אלא אתיא מבנין בית המקדש, דתניא יכול יהא בנין בית המקדש דוחה את השבת תלמוד לומר (ויקרא יט, ל) את שבתותי תשמורו, הא לאו הכי דחיא, מאי לאו בבונה וסותר. ואם איתא היאך אפשר לומר כן דהא בנין בית המקדש אפשר למחר ואפשר לקיים את שניהם ואם כן דכוותיה היאך אפשר לומר דדחיא. ועוד דדחינן (שם) לאו בלאו דמחמר, ואקשינן אלא הא דקיימא לן דאתי עשה ודחי לא תעשה ליגמר מהכא דלא דחיא, אמאי, לימא שאני הכא משום דאפשר כדר"ל הא בעלמא דלא אפשר דחיא. וכי האי גוונא נמי איכא למידק מדאתינן התם (ע"ב) למיפשטה ממיתת בית דין, ואף על גב דמיתת בית דין אפשר למחר. ומיהו אכתי איכא למידק אשמעתין, בשלמא קדשים איכא עשה דאורייתא בשריפתן אלא תרומה מנא לן, דכל הני קראי דקא מייתי בקדשים קאי ולא בתרומה טמאה. אלא איכא למימר דאסמכוה רבנן אקדשים. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל. והדין נותן הואיל ואפשר ליהנות ממנה בשעת שריפתה יהיה מותר, ואטו משום דאיכא מצוה בשריפתה מיגרע גרע, אם כן אכתי שמן שריפה למה אסרוהו. ויש לפרש דגזירה גרידתא היא דגזרינן תרומה טמאה אטו קדשים, שאם אתה מתירו בתרומה טמאה אפילו לצורך אתי למשרף קדשים שנטמאו שלא לצורך, וקדשים אסורים דבר תורה. אי נמי יש לפרש שעשו חכמים שריפת תרומה שנטמאת כשריפת קדשים משום דדמיא לקדש, אי נמי משום תקלה, וכיון שעשו אותה כשריפת קדשים של מצוה אף לאיסור עשאוה כמותן. וכי בעינן מנא הני מילי אשריפת קדשים ממש בעינן. הא דאמרינן: בא הכתוב ליתן בקר שני לשריפתו. משמע דשריפתו אינו אלא עד בקר שני ואפילו רצה לשורפו בליל מוצאי יום טוב אינו רשאי. וכן מוכח בירושלמי (פ"ב ה"א). וכן כתב רש"י ז"ל והכי משמע הנותר ממנו לראשון עד בקר שני המתינוהו ותשרפוהו. וטעמא דמילתא לפי שאין שורפין קדשים בלילה, שכן מצינו בשלמים שאינן נאכלין לאור שלישי ואפילו הכי אינן נשרפין עד יום שלישי, כדאמרינן בריש מסכת פסחים (ג, א) וְהַנּוֹתָר (מזבח השלמים) [מִבְּשַׂר הַזָּבַח] וגו' בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף (ויקרא ז, יז) ביום אתה שורפו ואי אתה שורפו בלילה. וגרסי' נמי בירושלמי (בפירקין ה"א) וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ וגו' בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ (שמות יב, י) אחר שני בקרים אחר בוקרו של חמשה עשר ואחר בוקרו של ששה עשר וכתיב (ויקרא ז, יז) והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף. מהו להצית את האור במדורת חמץ, מאן דיליף לה מן הנותר אסור, ומאן דלא יליף לה מן הנותר מותר. ואי קשיא לך כיון דקדשים אין נשרפין בלילה, מאי שנא יום טוב שאין מדליקין בו בשמן שריפה, אפילו בחול נמי אין מדליקין. אין ודאי קושיא היא, ובירושלמי מקשו לה, ומתרץ אמר רבי יוחנן ירדו לה בשיטת רבי ישמעאל דרבי ישמעאל אמר תינוק שעבר זמנו נימול בין ביום בין בלילה, ומקשו מה אית לך למימר שמן שריפה שעבר זמנה נשרפת בין ביום בין בלילה, אמר רבי יודה בן פזי מכיון שנטמא כמי שעבר זמנה. עֹלַת שַׁבַּת בְּשַׁבַּתּוֹ (במדבר כח, י) ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביום טוב. ואף על גב דאמרינן ביומא פרק טרף בקלפי (מו, א) איברי חול שניתותרו עושה להן מערכה בפני עצמן וסודרן אפילו בשבת, ורב הונא אמר דאינו עושה להן מערכה בפני עצמן אלא סודרן במערכה הגדולה, לא קשיא, דהתם באברים שמשלה בהן האור מאמש שכבר נעשה לחמו של מזבח והוו להו כקרבן היום, והלכך דחו מבְּמוֹעֲדוֹ (במדבר שם, ב) ואפילו בשבת. כן תירץ ר"ת ז"ל ורבנו יצחק בר' אשר ז"ל. לבדו ולא מילה שלא בזמנה דאתיא בק"ו. פירש רש"י ז"ל דהוה אמינא דמילה שלא בזמנה תדחי יום טוב מק"ו דצרעת, מה צרעת שדוחה את העבודה ועבודה דוחה את השבת מילה שדוחה את הצרעת בין בזמנה בין שלא בזמנה אינו דין שתדחה את השבת, והכי איתא לקמן בפרק רבי אליעזר דמילה (קלב, א-ב). ואינו מחוור, דהא רבא לית ליה התם האי ק"ו, דקסבר צרעת דדוחה את העבודה אינו מתורת דחוי אלא משום דגברא לא חזי. ובתוספות פירשו ק"ו ומה נדרים ונדבות שלא נכרתו עליהן שלש עשרה בריתות קרבין ביום טוב מילה שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות לא כל שכן, וקא סבר רבא כמאן דאמר נדרים ונדבות קרבין ביום טוב. ואינו מחוור בעיני, דאכתי איכא למיפרך, מה לנדרים ונדבות שכן יש בהן צורך היום שהרי נאכלין לבעלים, או שיש בהן צורך היום שאינו בדין שתהא כירתך פתוחה וכירת רבך סתומה (ביצה כ, ב), תאמר בקדשים שאי אפשר ליהנות מהם. ומקצת מרבותינו הצרפתים (הר"י פורת בתוס') יש דלא גרסי ק"ו כלל, וטעמא קאמרי דהא לרבא משמע דקסבר דיום טוב לא תעשה גרידא הוא מדלא מתרץ לה כרב אשי, וכיון שכן בלאו ק"ו ודאי דחיא, דהוה ליה מילה עשה ויום טוב לא תעשה ואתי עשה ודחי לא תעשה. אלא שהיא בכל הספרים, ואף בספרי הגאונים ז"ל מצאתיה. ועוד תמיהא לי מאי קאמר רבא ומאי קא מייתי מילה שלא בזמנה, דהא אנן שריפת קדשים קא מיבעיא לן, ואם לומר דכשם שמילה שלא בזמנה אינה דוחה אף קדשים שלא בזמנן אינן דוחין, הוה ליה למימר בהדיא. וראיתי לרבנו שרירא גאון ז"ל בתשובה (אוצה"ג סי' פב) דקל וחומר הוא דשקלינן ממילה שלא בזמנה לקדשים שניתותרו, וז"ל: האי ק"ו דשקלינן ממילה שלא בזמנה לנותר, ומה מילה דאיתותר לאחר זמנה לא חזיא ביום טוב, כ"ש נותר דלא שרפינן ביום טוב, ואיכא דגרסי לה להא מילתא בגמרא, עכ"ל התשובה, ובזה נסתלקו כל הקושיות. אלא דלשון דאתיא בק"ו לכאורה אמילה קאי ולא אשריפת קדשים. (רשב"א)

דף כה - א

עשה והוה ליה יום טוב עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה ביום טוב הוא דאסיר הא בחול שפיר דמי מ''ט אמר רב כשם שמצוה לשרוף הקדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת ואמרה תורה בשעת ביעורה תיהני ממנה היכן אמרה תורה מדרב נחמן דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר קרא {במדבר יח-ח} ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה ואמר רחמנא לך שלך תהא להסיקה תחת תבשילך ואיבעית אימא מדרבי אבהו דאמר רבי אבהו א''ר יוחנן {דברים כו-יד} ולא בערתי ממנו בטמא ממנו אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר שמן של תרומה שנטמאת ואימא ממנו אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר שמן של קדש שנטמא לאו קל וחומר הוא מה מעשר הקל אמרה תורה לא בערתי ממנו בטמא קדש חמור לא כ''ש א''ה תרומה נמי לימא ק''ו הוא הא כתיב ממנו ומה ראית מסתברא קדש לא ממעיטנא שכן סימן פנ''ק עכ''ס פיגול נותר קרבן מעילה וכרת אסור לאונן אדרבה תרומה לא ממעיטנא שכן מחפ''ז סימן מיתה חומש

רש"י עשה הוא. דמשמע שבות בו: ואין עשה. דבאש תשרופו דוחה יו''ט דהוא לא תעשה ועשה ואע''ג דהדלקת נר ביו''ט מלאכה המותרת היא הואיל והבערת שאר קדשים שאין נהנין מהן נאסרין גם זו לא יצא מן הכלל: הא בחול שפיר דמי. לאיתהנויי מינה: מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת. דדמיא לקדש ועוד משום תקלה: לא בערתי ממנו. במעשר שני כתיב: בטמא. בין שאני טמא בין שהוא טמא: קדש לא ממעיטנא. מהך חומרא: שכן. יש בו חומרי פנקעכ''ס וראוי גם לזו חייבין עליו משום פיגול שחט על מנת לאכול חוץ לזמנו ואכל אפילו בזמנו ומשום נותר חוץ לזמנו ממש ולא חשב מתחלה וקרוי קרבן ויש בו מעילה ואף על גב שקדש (הנותר) לאכילת כהנים אין בהן מעילה מ''מ תורת מעילה שייכא ביה אם קדשי קדשים הן יש בהן מעילה לפני זריקה לכל הנהנה מהן ואם קדשים קלים הן יש מעילה באימוריהן לאחר זריקת דמים לאפוקי תרומה דלית בה כלל: וכרת. לאוכלה בטומאת הגוף ותרומה במיתה בידי שמים ימיו נקצרים אבל אינו הולך ערירי: אסור לאונן. ק''ו ממעשר אבל תרומה מותרת לאונן ביבמות בפרק הערל (דף ע:) זר זר ב' פעמים זרות אמרתי לך ולא אנינות. אונן כל זמן שלא נקבר מתו: מחפ''ז. מיתה בידי שמים לזר האוכלה או כהן טמא וחומש לזר האוכלה בשוגג דכתיב (ויקרא כב) כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמישיתו עליו אבל קדש משעה שיש היתר לכהנים כתרומה ויצא מידי מעילה שוב אין חומש בשגגת אכילתו ויש דמוקמי לה בחומשין דחומשא ולא נהירא דהא רבינן ביה חומש דחומש בהקדש בפרק הזהב (בבא מציעא דף נד:): (רש"י)

תוספות בק''ו דהא בלאו ק''ו נמי אתיא דאתי עשה ודחי לא תעשה ורב אשי הוא דמשני דיו''ט עשה ולא תעשה הוא ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה וקשה לר''י דבפ''ק דביצה (דף ח: ושם) משמע דאית ליה לרבא דיו''ט עשה ולא תעשה הוא גבי אפר כירה דפריך סוף סוף יו''ט עשה ולא תעשה הוא ואין עשה דכיסוי דוחה לא תעשה ועשה אלא אמר רבא כו' ודוחק למימר דהש''ס ניחא ליה למיפרך דיו''ט עשה ולא תעשה הוא דקי''ל כרב אשי אבל רבא אע''ג דלית ליה ליו''ט עשה ולא תעשה מ''מ אין כיסוי דוחה יו''ט מלבדו ור''י מפרש דאתיא בק''ו מנדרים ונדבות דדחו יו''ט אף על גב שלא נכרתו עליהם י''ג בריתות מילה לכ''ש וקסבר רבא דקריבין ביו''ט וליכא למיפרך מה לנדרים ונדבות שהן לצורך גבוה כדפריך בפ' ר' אליעזר דמילה (לקמן קלא:) מה לעומר ושתי הלחם שהן לצורך גבוה דהא לאו חובה נינהו ואפילו חטאות ואשמות לא מיקרו צורך גבוה כיון דאי לא חטא לא בעי לאייתינהו ואית ליה לרבא דיום טוב עשה ולא תעשה כדמוכח בביצה להכי איצטריך ק''ו דאי לאו ק''ו לא הוה צריך קרא למיסר ורבא לא קאי אשריפת קדשים אלא הש''ס מייתי משום דמינה נמי שמעינן דאין שריפת קדשים דוחה יו''ט: הל יו''ט עשה כו'. ואת הנך אמוראי דלעיל דסברי דיו''ט לא תעשה גרידא נילף מהכא דלא דחי עשה את ל''ת וכי האי גוונא פריך בפ''ק דיבמות (דף ו.) ושמא מיכן לא נילף לפי שיכול לעשות אחר יו''ט [ת''י]: הא בחול שפיר דמי מ''ט כו'. תימה מהיכא תיתי דתרומה טמאה אסורה בהנאה דבעי מ''ט אי ממעשר הקל כדמשמע בסמוך איכא למיפרך מה למעשר שכן הד''ס ט''ב כדפריך בהערל (יבמות דף עד:) וליכא למימר דהוה אסרינן ליה משום דאיקרי קדש דכתיב (ויקרא כב) ונתן לכהן את הקדש או משום דהוקשה לקדשים כדאמר במעילה בפרק הנהנה (דף יט.) דקדש אקשי רחמנא לתרומה וקדש גופיה אסור בהנאה כשניטמא אפילו אותו קדש שהיה מותר בהנאה קודם כמו שלמים נפקא לן שפיר מק''ו דמעשר או מהיקשא דמעשר כדאמר בפרק כל שעה (פסחים דף כד.) דא''כ מאי פריך ומה ראית ואימא ממנו אתא למעוטי קדש ולא תרומה ואם נמעט קדש מהיכא תיתי איסור תרומה וי''ל דהוה גמרינן תרומה מדאיתקש לבכורים ובכורים למעשר כדאמרינן בהערל (יבמות דף מג:) ולקמן לא סמיך אק''ו אלא אהיקשא סמיך ומיהו קדש אתי שפיר בק''ו ממעשר כדאמרי' בפ' כל שעה (פסחים דף כד.) וליכא למיפרך שכן הד''ס ט''ב דכולהו איתנהו בקדש בר מוידוי ואר''ת דמוידוי לא שייך למיפרך דלא שייך וידוי גבי קדש אבל בתרומה שייך דהא אגב מעשר מתודה נמי אתרומה כדאמר וגם נתתיו ללוי זו תרומה ואין לה וידוי בפני עצמה וא''ת אכתי היכי יליף בק''ו קדש ממעשר הא איכא למיפרך מה למעשר שכן טעון כסף צורה כדפריך בפרק בתרא דמכות (דף יז:) ואור''י דלא שייך האי פירכא אלא דוקא גבי חוץ לחומה כדהתם דבעי למילף דאוכל תודה או שלמים חוץ לחומה דלוקה ממעשר ואם תאמר הכא אסרינן הסקה והדלקה באיסורי הנאה וערלה דאסורה בהנאה ושרי ליהנות בשעת ביעור כדאמר בפרק כל שעה (פסחים כז:) ולא משכח התם עצים לרבנן דאסורים אלא בשרשיפא וצריך לדחות ולומר דשמן ובשר ותבואה חשיבי בעין טפי בשעת היסק מעצים: כך אתה מצווה לשרוף את התרומה. פי' בקונטרס משום דלא ליתי בה לידי תקלה לפי טעם זה נראה דלאו דוקא שריפה אלא ה''ה שאר ביעור וכ''פ בהדיא באלו עוברין ול''נ דבסוף תמורה (דף לג:) קתני תרומה טמאה בהדי הנשרפין וקתני התם הנשרפין לא יקברו ע''כ נראה דשריפה דוקא משום דדמיא לקדש ומדרבנן א''נ מדאורייתא מדאיקרי קדש ואם תאמר דאמר בספ''ק דפסחים (דף כ:) גבי תרומה טמאה שתעשה זילוף הא תנן בתמורה הראוי לקבורה קבורה פירוש כגון משקין ויש לומר דלא קאי אלא אערלה וכלאי הכרם ולא אתרומה דשריא בהנאה.: אחת תרומה טמאה ואחת תרומה טהורה. ואף על גב דדריש רבי אליעזר (בפורות דף לד. וסם) אחת תרומה טהורה ואחת תלויה יניחנה במקום המוצנע ולא במקום התורפה דאסור לגרום לה טומאה התם דריש משמרת תרומותי משמע שתי תרומות צריכות שימור דהיינו טהורה ותלויה והכא דריש מלך: שכן פנקעכ''ס. תימה דמצי לאחשובי נמי דחמירי קדשים מתרומה בהא העריב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו אוכל בקדשים: פגול. היינו חישב לאוכלו חוץ למקומו ובכלל זה הוי אוכל חוץ לחומה דלוקה בקדשים ונותר היינו חישב לאוכלו חוץ לזמנו והוי נותר בכלל זה והוי האי פיגול ונותר כי ההוא דאם עון פיגול הוא הרי כבר נאמר לא יחשב ואם עון נותר כו' (פסחים דף טז:) ולא כמו פיגול שבכל הש''ס דקרי פיגול דחישב לאוכלו חוץ לזמנו דהיינו נותר דהכא: כרת. שאינו מגיע לששים שנה שהוא מיתת כל אדם כדמשמע בשילהי מ''ק (דף כח. ושם) דאמר התם רב יוסף כי הוה בר שיתין שנין עבד יומא טבא לרבנן אמר השתא נפקי לי מכרת א''ל אביי נהי דנפק מר מכרת דשני מכרת דיומי מי נפק מר פירוש כדאמר התם מת ביום א' מיתה של זעם שנים מיתה של בהלה שלשה מיתה של כרת ומיתה בידי שמים אין לה זמן קבוע אלא שמת בשביל עון זה אפי' אין בידו עון אחר ואפי' למ''ד (לקמן דף כה.) יש מיתה בלא חטא בשביל עון זה יקצרו ימיו ומיהו בירושל' קאמר דכרת אינו מגיע לחמשים ומפיק לה מאל תכריתו את שבט הקהתי וגו' וזאת עשו להם וחיו פי' אמרה תורה עשו להם תקנה שלא ימותו בעבודתן קודם חמשים וכתיב אל תכריתו משמע כרת היינו שמת קודם חמישים ומיתה האמורה בתורה דקאמר התם היינו שמת עד ששים דכתיב במדבר הזה יתמו ושם ימותו ולא נגזרה גזירה אלא על בני עשרים שימותו קודם ארבעים וקרי לה מיתה אבל זרעו אומר ריב''א דאין בכרת אלא בהנהו דכתיב בהו ערירי ואין נראה לר''ת דהא בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף נה.) קאמר ערירי דכתב רחמנא גבי דודתו למה לי לכדרבא כו' ואי אין זרעו נכרת אלא דוקא בהנהו דכתיב ערירי מאי קבעי והא דלא קאמר במועד קטן (דף כח. ושם) נהי דנפק מר מכרת דשני מכרת דבני מי נפק מר התם מיירי כשאין לו בנים קטנים ודוקא קטנים נענשים בעון אביהם ולא גדולים כדמשמע בפירקין (דף לב:) ומיהו קשה דבתורת כהנים ממעט אשת אח מן האם מכרת מדכתיב אשת אחיו נדה היא מה נדה יש לה היתר אף אשת אח דיש לה היתר דהיינו מן האב דשריא כשאין לה בנים ובכולי הש''ס משמע דיש בה כרת כמו בשאר עריות דהא מני לה גבי חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן ולפירוש ריב''א אתי שפיר דמצינן למימר דממעט לה מערירי ואין להאריך : (תוספות)

רשב"א כשם שמצוה לשרוף את הקדשים [לפנינו נוסף: שנטמאו] כך מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת. פירש רש"י (ד"ה מצוה): כי היכי דלא ליתי בה לידי תקלה. ולדבריו לאו דוקא שריפה אלא כל איבוד כן, ואפילו זורה לרוח או שמריצה לפני כלבו, וכן פירש הוא ז"ל בפרק אלו עוברין (פסחים מו, א) גבי הא דתנן לא יקרא לה שם עד שתאפה. והקשו עליו בתוס' דבשלהי תמורה (לג, ב) קתני תרומה טמאה גבי אלו הן הנשרפין וקתני (שם לד, א) הנשרפין לא יקברו. והא דאמרינן בשלהי פרק קמא דפסחים (כ, ב) גבי תרומה טמאה תעשה זילוף, ואיכא למידק דהא תנן בתמורה הראוי לקבורה קבורה, פירוש משקין. יש לומר דלאו אתרומה קאי אלא אערלה וכלאי הכרם קאי (ולא אתרומה), ולעולם תרומה הראוי לשריפה שריפה דוקא. וטעמא משום דדמיא לקודש הטעינוה חכמים שריפה כקודש, אי נמי מדאורייתא טעונה שריפה מדאיקרי קודש. אמר רבא (לפנינו: רב) כשם שמצוה לשרוף את הקדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת. לא ידעתי מה היתה תשובתו של רבא בהא, דלא הוה ליה למימר אלא משום דר' ינאי (צ"ל: דרב נחמן) א"נ משום דר' אלעזר (דר' אבהו) וצ"ע. (רשב"א)

דף כה - ב

ואין לה פדיון ואסורה לזרים הנך נפישן ואיבעית אימא קדש חמור שכן ענוש כרת רב נחמן בר יצחק אמר אמר קרא {דברים יח-ד} תתן לו לו ולא לאורו מכלל דבת אורו הוא: רבי ישמעאל אומר כו': מאי טעמא אמר רבא מתוך שריחו רע גזרה שמא יניחנה ויצא אמר ליה אביי ויצא אמר ליה שאני אומר הדלקת נר בשבת חובה דאמר רב נחמן בר רב זבדא ואמרי לה אמר רב נחמן בר רבא אמר רב הדלקת נר בשבת חובה רחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית רשות ואני אומר מצוה מאי מצוה דאמר רב יהודה אמר רב כך היה מנהגו של ר' יהודה בר אלעאי ע''ש מביאים לו עריבה מלאה חמין ורוחץ פניו ידיו ורגליו ומתעטף ויושב בסדינין המצוייצין ודומה למלאך ה' צבאות והיו תלמידיו מחבין ממנו כנפי כסותן אמר להן בני לא כך שניתי לכם סדין בציצית בית שמאי פוטרין וב''ה מחייבין והלכה כדברי בית הלל ואינהו סברי גזירה משום כסות לילה: {איכה ג-יז} ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה מאי ותזנח משלום נפשי אמר ר' אבהו זו הדלקת נר בשבת נשיתי טובה אמר רבי ירמיה זו בית המרחץ (אמר רבי יוחנן) זו רחיצת ידים ורגלים בחמין ר' יצחק נפחא אמר זו מטה נאה וכלים נאים שעליה ר' אבא אמר זו מטה מוצעת ואשה מקושטת לתלמידי חכמים: ת''ר איזה עשיר כל שיש לו נחת רוח בעשרו דברי רבי מאיר: סימן מ''ט ק''ס: רבי טרפון אומר כל שיש לו ק' כרמים ומאה שדות וק' עבדים שעובדין בהן רבי עקיבא אומר כל שיש לו אשה נאה במעשים רבי יוסי אומר כל שיש לו בית הכסא סמוך לשולחנו תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר אין מדליקין בצרי מאי טעמא אמר רבה מתוך שריחו נודף גזרה שמא יסתפק ממנו אמר ליה אביי

רש"י ואין לה פדיון. להוציאה לחולין אבל קדש יש קדש שנפדה כגון שהומם לפני שחיטה: ואסורה לזרים. לעולם אבל קדש יש קדש שמותר לזרים לאחר זריקה כגון מעשר בהמה ותודה ושלמים: הנך נפישין. בשם: כרת. עדיפא דאית בה תרי חומרי ימיו נכרתין והולך ערירי: ראשית דגנך תתן לו ולא לאורו. מכאן שאין תורמין מן הטמא על הטהור דכתיב תתן לו דבר הראוי לו לאכול ולא לתת לאורו להסיק ומדאיצטריך למעוטי מכלל דבת אורו היא להסקה: ויצא. מאי איכפת לן: חובה. כבוד שבת הוא שאין סעודה חשובה אלא במקום אור כעין יממא בפרק בתרא דיומא (דף עה:): רחיצת ידים ורגלים. ערבית ליל שבת: בסדינין המצוייצין. סדינים של פשתן ובהן ציצית של תכלת כלאים אלא שמותר מן התורה דדרשינן סמוכין לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך (מנחות פ''ד לט.): מחבין ממנו כנפי כסותן. שהיו להם סדינים שאינן מצוייצין: בית שמאי פוטרין. ואף על גב דציצית חובה הוא בכל טליתות שיש לו לאדם ואפילו מונחים בקופסא הני דפשתן פטורין משום דכלאים לא שרא רחמנא דלא דרשי סמוכין: וב''ה מחייבין. דדרשי סמוכין: ואינהו סברי. [תלמידיו] שהיו אוסרין סבור נהי דהלכה כב''ה וחייבין מדאורייתא מיהו [רבנן] גזור בהו משום כסות לילה שמא יהא לו כסות שמיוחד ללילות ויטיל בו ציצית ונמצא לובש כלאים שלא במקום מצוה דכסות לילה לא מיחייב בציצית דכתיב וראיתם אותו וביבמות פרכינן וכי ב''ד מתנין לעקור דבר מן התורה לפטור את החייב ומשני שב ואל תעשה שאני: הדלקת נר בשבת. שלא היה לו ממה להדליק ובמקום שאין נר אין שלום שהולך ונכשל והולך באפילה: איזהו עשיר. נפקא מיניה למטרח להדורי אמילתא: נחת רוח בעשרו. שמח בחלקו אם מעט אם רב: שעובדין בהן. בשדות עבודה הצריכה להם: שמא יסתפק ממנו. ותניא בתוספתא הנותן שמן לנר חייב משום מבעיר והמסתפק חייב משום מכבה במסכת ביצה בגמרא דיום טוב (דף כב.): (רש"י)

תוספות תתן לו ולא לאורו מכלל דבת אורו היא. ואם תאמר מידי ולא לאורו כתיב אימא תתן לו ולא דבר שאין ראוי לו כלל וי''ל דאם כן לא לכתוב אלא תתן דאין נתינה פחות משוה פרוטה מדכתיב לו משמע לו ולא לאורו: הדלקת נר בשבת חובה. פי' במקום סעודה דחובה היא שיסעוד במקום הנר משום עונג אבל מהדלקת נר גופיה לא הוה פריך אביי דפשיטא דחובה היא דהתנן (לקמן דף לא:) על ג' עבירות נשים כו' על שאינן זהירות בהדלקת הנר: חובה. לגבי רחיצת ידים בחמין קרי ליה חובה דלא הוי כל כך מצוה ומים אחרונים קרי ליה חובה משום סכנה דמלח סדומית ושהרגו הנפש וחמירי טפי מן הראשוני' ויש שרוצים לומר דאין לברך אהדלקת נר מדקרי ליה חובה כדאמרינן (חוליץ קה.) מים אחרונים חובה ואין טעונין ברכה ואומר ר''ת דשיבוש הוא דלא דמי למים אחרונים דלא הוי אלא להצלה בעלמא אבל הדלקת נר היא חובה של מצות עונג שבת וכמה חובו' הן דטעונין ברכה ומה שאומר טעם אחר שלא לברך משום שאם היתה מודלקת ועומדת לא היה צרי' לכבותה ולחזור ולהדליקה ולא להדליק אחרת אין נראה דהא גבי כיסוי הדם (שם פ'.) אם כסהו הרוח פטור מלכסותו אפ''ה כשמכסה צריך לברך וכן נולד מהול איכא למ''ד דאין צריך להטיף ממנו דם ברית וכשמל תניא בשילהי פר' ר' אליעזר דמילה (לקמן דף קלז:) המל אומר כו' ובסדר רב עמרם יש המדליק נר בשבת מברך אשר קדשנו כו' ועוד נראה לר''ת שאם היה הנר מודלק ועומד שצריך לכבות ולחזור ולהדליק כדאמר ליה ההוא סבא ובלבד שלא יקדים ובלבד שלא יאחר (לעיל דף כג:): מתוך שריחו רע. ואף על גב דנפט נמי ריחו רע כדאמר בפ''ק (דף יב:) הא בדמשחא והא בדנפטא ובפרק אמר להם הממונה (יומא דף לט.) בא למדוד נפט אומרים לו מדוד לעצמך אין ריחו רע כמו עטרן: סדין בציצית ב''ש פוטרין. פירש בקונטרס. ב''ש לא דרשי סמוכין והא דלא קאמר אוסרין משום דסברי בעלמא כלי קופסא חייבין בציצית והכא פטירי דלא שייך למיתני בהו אוסרין ובסיפא דהך ברייתא קתני בפ' התכלת (מנחות דף מ.) א''ר אליעזר כל המטיל תכלת בסדינו בירושלים אינו אלא מן המתמיהין אמר ר' אם כן למה אסרוה פי' א''כ (כל אותן) שמתמיהין עליו למה עושין כן כיון דהלכה כב''ה ומשני גזרה שמא יקרע סדינו כו' ועוד מתרץ גזרה משום כסות לילה ופירש''י בתשובה אחת שלא גזרו אלא על התכלת אבל במינו חייב והא דא''ל מלאכא לרב קטינא סדינא בקייטא סרבלא בסיתוא ציצית מה תהא עליה היינו ציצית מן המובחר מה תהא עליה אבל ציצית במינו היה עושה ובשמעתין נמי היה להם ציצית של מינו והיו מחביאים מר' יהודה לפי שהיה מחייב לעשות תכלת והיה סבור שעושין כב''ש מדאורייתא ואינהו סבור אפי' לב''ה אסור מדרבנן משום כסות לילה וקשה לר''י דבפרק התכלת (שם דף מא.) מהדר לאתויי דציצית חובת טלית הוא מחסידים הראשונים משארגו בבגד ג' היו מטילין בו ציצית ודחי לה ואמאי לא מייתי מהכא דלא קתני אוסרין ועוד דבה''ג פוסק דחובת גברא הוא מדמברכינן להתעטף בציצית ועוד דאמרינן בפ''ק דיבמות (ד' ד.) גבי כלאים בציצית דאפילו מאן דלא דריש סמוכין בעלמא במשנה תורה דריש ואיך יתכן לומר דב''ש לא דרשי סמוכין ועוד דרב עמרם גאון פוסק כב''ש בששה דברים וחשיב הך בהדייהו ועוד אמאי נקט סדין בציצית הוה ליה למנקט כלאים בציצית ונראה לר''ת דכ''ע דרשי סמוכין וב''ש פטרי מדרבנן משום כסות לילה או משום שמא יקרע ופטרי אפילו ממינו מדקתני סדין בציצית ולא קתני סדין בתכלת כדאמר ר' אליעזר בר' צדוק כל המטיל תכלת בסדינו כו' וב''ה מחייבין אפי' תכלת דלית להו הנהו גזרות דב''ש וכב''ש קי''ל כדמוכח בסיפא דהך ברייתא והשתא ניחא דרב קטינא שלא היה לו ציצית כלל וכן תלמידיו של רבי יהודה לא היה להם כלל ציצית דסברי כב''ש ואומר ר''ת דאין לעשות טליתות של פשתן ולעשות בו ציצית אפילו מינו דכב''ש קיימא לן דפטרי והמברך מברך ברכה לבטלה: גזירה משום כסות לילה. מדנקט סתמא דש''ס האי טעמא ולא נקט טעמא שמא יקרע משמע דקי''ל כרבי שמעון דפוטר כסות לילה בפ' התכלת (מגחות ד' מג.) וכן משמע בפ''ב דברכות (ד' יד:) דאמר במערבא לא היו אומרים פרשת ציצית בלילה אלא מתחילין דבר אל בני ישראל אמר אביי כיון דאינהו מתחילין אנן נמי מתחלינן וכיון דמתחלינן מסיימינן משמע דמודו כולהו דאין מצות ציצית בלילה ולכך נשים פטורות מן הציצית ורב יהודה ורב עמרם דהוו רמי תכלתא לפרזומא דאינשי ביתיה בהתכלת (ד' מג.) ובפרק קמא דסוכה (ד' יא. ישם) משום דסברי דהויא מצות עשה שלא הזמן גרמא לא קיימא לן כוותייהו דהא משמע שהם דווקא היו עושין ולא האחרים ובפרק קמא דקדושין (ד' לג:) תנו רבנן מצות עשה שהזמן גרמא שופר ולולב סוכה וציצית: (תוספות)

רשב"א הא דאמרינן: תִּתֶּן לוֹ (דברים יח, ד) ולא לאורו מכלל דבת אורו היא. איכא למידק מידי ולא לאורו כתיב, אימא דאינו ראוי לו ולא לאורו, ואתא למעוטי דאין שם תרומה חל עליה, כדדרשינן בפרק ראשית הגז (חולין קלז, א) תִתֵּן לוֹ ולא לשקו מכלל דאין ראשית הגז נוהג אלא ברחלים. ותירץ רבנו תם ז"ל דכל חד וחד מידריש לפי עניניה, דהכא ליכא למימר הכין, דהא ילפינן ביבמות בפרק האשה רבה (פט, א) דהתורם מן הטמא על הטהור שהיא תרומה, ותנן (תרומות פ"ב, מ"ב) התורם מן הטמא על הטהור בשוגג תרומתו תרומה, וכדרבי אילעא דאמר (יבמות שם בע"ב) מנין לתורם מן הרעה על היפה שתרומתו תרומה דכתיב (במדבר יח, לב) ולא תשאו עליו חטא וגו', הלכך דרשינן מיניה לו ולא לאורו מכלל דבת אורו היא. הדלקת נר בשבת חובה. איכא מאן דדייק מדקרי לה חובה שמע מינה אינה טעונה ברכה, כדאמרינן (חולין קה, א) מים ראשונים מצוה, מים אחרונים חובה ואין טעונין ברכה. ור"ת ז"ל כתב דמים אחרונים לאו משום דאינן טעונין ברכה קרי להו חובה, אלא משום דהן חמורין יותר מן הראשונים לפי שהרגו את הנפש, ועוד שהרי משום מלח סדומית שיש בהם משום סכנת נפשות קרי להו חובה, ומיהו כיון דלית ביה משום חשש איסור אלא משום שמא יבא לידי סכנת נפשות אינן טעונין ברכה, דאינן אלא להצלה בעלמא, אבל הדלקת נר בשבת דאיכא משום מצות עונג שבת טעון ברכה, ולהכי קריא לה חובה משום דלגבי רחיצת ידים ורגלים בחמין חובה היא, דרחיצת חמין בערב שבת אינה מצוה כ"כ. וכן כתב רב עמרם בסידורו הידוע, המדליק בשבת מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו וכו'. ואומר ר"ת ז"ל שמצוה להדליק לשם נר שבת, שאם היתה דולקת והולכת זקוק לכבותה ולחזור ולהדליק, וכדאמרינן לעיל (כג, ב) א"ל ההוא סבא תנא ובלבד שלא יקדים ובלבד שלא יאחר. הא דאמרינן: ואינהו סבור משום כסות לילה. פירש רש"י ז"ל (בד"ה ב"ש): דטעמייהו דב"ש דפטרי משום דלא דרשי סמוכין, ומתכלת בלחוד הוא דפטרי אבל במינו חייב, וב"ה מחייבי אפילו בתכלת דדרשי סמוכין, ואינהו הטילו לבן בלחוד ולא תכלת, דאינהו סבור אף על גב דקיימא לן כבית הלל, מכל מקום חכמים גזרו ביה משום כסות לילה. והקשו עליו בתוספות (ד"ה סדין), דהא קיי"ל דאפילו מאן דלא דריש סמוכין בכל התורה כולה במשנה תורה דריש בריש פ"ק דיבמות (ד, א). ועוד מדקאמר סדין בציצית ולא קאמר סדין בתכלת משמע דלגמרי פטרי ליה ואפילו ממינו. ור"ת ז"ל פירש (שם), דאפילו לב"ש דבר תורה חייב ואפילו בתכלת, אלא דפטרי ליה לגמרי ואפילו במינו משום דלא אפשר להטיל בו תכלת, וכדמפרש התם במנחות (מ, ב) טעמא משום כסות לילה אי נמי גזירה שמא יקרע סדינו בתוך שלש ויחזור ויתפרנו והתורה אמרה (דברים כב, יב) תעשה ולא מן העשוי, לפיכך פטרוהו מהכל ואפילו להטיל בו מינו, דתכלת מעכב את הלבן, ובית הלל לית להו גזירה כלל ומחייבי ליה אפילו בתכלת, ואינהו בהא סבור כבית שמאי משום כסות לילה. וכן דעת הרב בעל המאור ז"ל. ולשון אינהו סבור אינו הולמו. מטה מוצעת ואשה מקושטת לתלמידי חכמים. פירוש מקושטת מלשון קשט עצמך (בבא מציעא קז, ב בבא בתרא ס, ב), כלומר: מתוקנת והגונה במעשיה וראויה לתלמידי חכמים, וכענין שאמר רבי עקיבא בסמוך כל שיש לו אשה נאה במעשיה. בית הכסא סמוך לשלחנו. פירוש: סמוך בזמן, וכדתנן (יומא כ, א תמיד כו, א) או סמוך לו בין מלפניו בין מלאחריו. אמר ליה אביי ולימא מר מפני שהוא עף אמר ליה חדא ועוד קאמינא [לפנינו: הגירסא שונה]. איכא למידק אי מפני שהוא עף מאי שנא שבת אפילו בחול נמי, כדאמרינן בסמוך אין מדליקין בנפט לבן בחול ואין צריך לומר בשבת. ונראה לי דהכי קאמר ליה, ולימא מר מפני שהוא עף ואין מדליקין בו כלל קאמר, דהא לא קתני אין מדליקין בצרי בשבת אלא סתמא ויש במשמע שאין מדליקין בו כלל, אמר ליה חדא ועוד קאמינא, חדא מפני שהוא עף ואפילו בחול אסור ועוד יש איסור נוסף בשבת מפני שמסתפק ממנו. (רשב"א)

דף כו - א

לימא מר מפני שהוא עף חדא ועוד קאמר חדא מפני שהוא עף ועוד גזירה שמא יסתפק ממנו ההיא חמתא דהות סניאה לה לכלתה אמרה לה זיל איקשיט במשחא דאפרסמא אזלא איקשיט כי אתת אמרה לה זיל איתלי שרגא אזלא אתלא שרגא אינפח בה נורא ואכלתה: {ירמיה נב-טז} ומדלת הארץ השאיר נבוזראדן רב טבחים לכורמים וליוגבים כורמים תני רב יוסף אלו מלקטי אפרסמון מעין גדי ועד רמתא יוגבים אלו ציידי חלזון מסולמות של צור ועד חיפה: ת''ר אין מדליקין בטבל טמא בחול ואצ''ל בשבת כיוצא בו אין מדליקין בנפט לבן בחול ואצ''ל בשבת בשלמא נפט לבן מפני שהוא עף אבל טבל טמא מאי טעמא אמר קרא {במדבר יח-ח} ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה מה תרומה טהורה אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך אף תרומה טמאה אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך: גופא ר''ש בן אלעזר אומר אין מדליקין בצרי וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר צרי אינו אלא שרף מעצי הקטף ר' ישמעאל אומר כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו ר' ישמעאל בן ברוקה אומר אין מדליקין אלא ביוצא מן הפרי ר' טרפון אומר אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד עמד רבי יוחנן בן נורי על רגליו ואמר מה יעשו אנשי בבל שאין להם אלא שמן שומשמין ומה יעשו אנשי מדי שאין להם אלא שמן אגוזים ומה יעשו אנשי אלכסנדריא שאין להם אלא שמן צנונות ומה יעשו אנשי קפוטקיא שאין להם לא כך ולא כך אלא נפט אלא אין לך אלא מה שאמרו חכמים אין מדליקין ומדליקין בשמן דגים ובעטרן רבי שמעון שזורי אומר מדליקין בשמן פקועות ובנפט סומכוס אומר כל היוצא מן הבשר אין מדליקין בו אלא בשמן דגים סומכוס היינו ת''ק איכא בינייהו דרב ברונא אמר רב ולא מסיימי תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר כל היוצא מן העץ אין בו משום שלש על שלש ומסככין בו חוץ מפשתן אמר אביי

רש"י שהוא עף. ונדבק בכותלי הבית ומדליק את הבית: חמתא. חמותה: איתלי שרגא. הדלק את הנר: עד רמתא. שם מקום: לכורמים. לשון מאספים כמו כורמים עליו את הכלים לקמן בפרק רבי עקיבא (דף פח:): וליוגבים. לשון יקבים שעוצרין ופוצעין את החלזון להוציא דמו כדאמרן בפרק כלל גדול לקמן (דף עה.) והניחם נבוזראדן ללבושי המלך: סולמא דצור. מעלה הר וקצרה המסילה וגבוהה וקורין אותה פוייאיא''ה {פו"י: רמה} : אין מדליקין בטבל טמא. וכ''ש בטהור ולקמיה מפרש טעמא: מה תרומה טהורה. שהיא לאכילה אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך ומקמי הכי אסירא שהרי טבל במיתה לאוכלה אף תרומה טמאה אע''פ שאין אתה אוכלה אלא מסיקה אסור להסיקו בטבלו: אין מדליקין בצרי. כדמפרש לעיל ועוד כדקתני ואזיל דאינו בא מן הפרי אלא מן העץ שרף בעלמא והוה ליה כזפת ואינו נמשך לישנא אחרינא וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר כו' לאו טעמא למילתיה יהיב אלא הכי קאמר ועוד היה אומר דבר אחר בצרי: עצי הקטף. כך שמם: מן הפרי. לאפוקי שמן דגים ועטרן וצרי: אין לך אלא מה שאמרו חכמים אין מדליקין בהן. כגון פסולי שמנים דמתניתין: ומדליקין בשמן דגים. ואע''ג דדמי לחלב ואינו יוצא מפרי: ובעטרן. ואע''ג דמזפת קאתי: סומכוס היינו ת''ק. ר' יוחנן בן נורי דפסיל כל הנך דמתניתין וחלב אימני בהדייהו דהוא יוצא מן הבשר ואכשר בשמן דגים: איכא בינייהו דרב ברונא. דאמר צריך לתת לתוכו שמן כל שהוא אי נמי דאכשר חלב מהותך בתערובת שמן כל שהוא חד מהנך תנאי סבר לדרב ברונא דחלב ניתר בתערובת אבל שמן דגים אפילו בעיניה וחד סבר שמן דגים על ידי תערובת אבל חלב כלל וכלל לא: אין בו משום שלש על שלש. לקבל טומאה בג' אצבעות: יוצא מן העץ. כמו קנבוס וצמר גפן: ומסככים בו. סוכה הואיל ואינו מקבל טומאה דאין מסככין בדבר המקבל טומאה כדילפינן במסכ' סוכה (דף יב:) מגרנך ומיקבך: חוץ מפשתן. דילפינן לקמן דאיקרי עץ ומקבל טומאת נגעים אפילו אונין שבו כדלקמן הלכך אין מסככין באונין: (רש"י)

תוספות ולימא מר מפני שהוא עף. ויהא בהול על ממונו ויבא לכבות תימה דה''ל למימר אפילו בחול נמי ליתסר כדאמר לקמן דאין מדליקין בנפט לבן אפילו בחול מפני שהוא עף: חדא ועוד קאמר. וקשה לר''י דתניא בסמוך הצרי אינו אלא שרף מעצי הקטף משמע דהטעם לפי שאינו נמשך אחר הפתילה ומה הוצרך לבדות הטעם מדעתו: אין מדליקין בטבל טמא. פירש בקונטרס וכ''ש בטבל טהור ואין נראה דלא הוי כ''ש דמהיכא תיתי אלא ה''ה בטבל טהור דילפינן טבל טהור מטבל טמא מה טבל טמא אין לך בו שום הנאה של כילוי אלא מהרמה ואילך אף טבל טהור כן אבל הנאה שאינה של כילוי שרי דלא מצינו בשום מקום שיהא טבל אסור בהנאה ומהכא נמי ילפינן כהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה כרשיני תרומה (יבמות פ''ז דף סו:) דהנאה של כילוי אסורה לזרים אבל שאר הנאות שרי דתנן בפרק בכל מערבין (עירובין דף כ:) דמערבין לישראל בתרומה: רבי ישמעאל אומר כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו. הא דלא קתני אלא פשתן כדקתני במתני' משום דמתניתין איירי בפסול פתילות והכא איירי בפסול שמנים קשה לרשב''א דרבי ישמעאל דתני במתני' דאין מדליקין בעטרן מפני כבוד השבת משמע שנמשך אחר הפתילה יפה אלא דגזרינן שמא יניחנו ויצא כדמפרש לעיל והכא משמע כל היוצא מן העץ אינו נמשך אחר הפתילה ועטרן יוצא מן העץ הוא דהוא פסולתא דזיפתא כדאמר לעיל: רבי שמעון שזורי אומר מדליקין בשמן פקועות ובנפט. קשה לרשב''א מה בא לומר רבי שמעון שזורי דהא לרבי יוחנן בן נורי נמי מדליקין בהן מדקאמר אין לך אלא מה שאמרו חכמים אין מדליקין משמע דוקא הנהו אבל שמן פקועות ונפט מכשיר ועוד דנפט מכשיר בהדיא רבי יוחנן ואין לומר דרבי שמעון שזורי איירי בנפט לבן דהא אפי' בחול אמר לעיל אין מדליקין בו ואי גרסינן אין מדליקין במילתיה דרבי שמעון שזורי אתי שפיר: איכא בינייהו דרב ברונא. פירש בקונטרס דחד מינייהו סבר דחלב מהותך שרי בתערובות אבל שמן דגים אפילו בעיניה וחד סבר שמן דגים בתערובות אבל חלב כלל וכלל לא והשתא תרוייהו לא סברי בכולה מילתא כרב ברונא ולא משמע הכי ובקונטרס דחק לפי שפירש במתניתין דשמן דגים היינו קרבי דגים שנימוחו ונראה לר''ת דשמן דגים היינו שמן שבא מעינו של דג כדאמר בהמוכר את הספינה (ב''ב דף עג:) נגדו מגלגלתא דעינא תלת מאה גרבי מישחא ובשמן דגים מודה רב ברונא דשרי בעיניה והשתא חד מינייהו סבר לגמרי כרב ברונא: ולא מסיימי. ולא שייך הכא תנא בתרא לטפויי אתא דמוכח קצת דת''ק להחמיר מדקאמר אין לך אלא מה כו' ומדליקין בשמן דגים ובעטרן משמע דווקא הנך מדנחת לפרושי ולא פי' נמי דרב ברונא: אין בו משום שלש על שלש ומסככין בו חוץ מפשתן. קשה לריב''א דמשמע דפחות משלש על שלש מסככין אפי' בשל פשתן ובפ''ק דסוכה (דף מז.) אמרינן סיככה במטלניות שאין בהן שלש על שלש פסולה ותירץ דהתם איירי דבאות מבגד גדול שכבר היו ראויות לקבל טומאה אבל הכא מיירי בהנהו שלא היה בהם מעולם שלש על שלש וקשה לרשב''א דאפי' אם לא נארג בו מעולם שלש על שלש מקבל טומאה כדאמר בפרק במה אשה (לקמן דף סג:) אריג כל שהוא טמא ואין מסככין בו וי''ל דהתם מיירי כשאין בדעתו לארוג בו יותר והכא מיירי כשיש בדעתו לארוג בו יותר הלכך אם אין בו שלש על שלש טהור: (תוספות)

רשב"א אין מדליקין בטבל טמא בחול ואין צריך לומר בשבת. פירש רש"י ז"ל: וכל שכן בטהור. והקשו בתוס' הא מהיכא תיתי, אי משום דאמרינן מה תרומה טהורה אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך, הא ודאי ליכא למימר דאין לך בה הדלקה אלא משעת הרמה קאמר, דהא לאחר הרמה ודאי אסור להדליקה. ועוד דלמאן דאמר חולין הטבולין לתרומה לאו כתרומה דמו מאי איכא למימר. אלא טבל טמא דוקא קאמר, והכי קאמר מה תרומה טהורה אין לך אכילה אלא משעת הרמה ואילך אף תרומה טמאה אין לך בה אכילה דהיינו שריפתה אלא משעת הרמה ואילך, ולעולם טבל טהור מותר להדליק בו, דכיון דשייכא בה אכילה ממש אין אסור בה אלא אכילה ממש. ותמיהא לי מאי האי דקתני ואין צריך לומר בשבת, דאיזה איסור נוסף בו בשבת, דאי משום דאין שורפין קדשים ביום טוב ובשבת, תינח למאן דאמר חולין הטבולין לתרומה כתרומה, אלא למאן דאמר לאו כתרומה מאי איכא למימר. וצל"ע. וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר צרי אינו אלא שרף מעצי הקטף. פירש רש"י ז"ל: לשון ראשון, שהוא נתינת טעם למה אין מדליקין בו, מפני שהוא יוצא מן העץ, וכל היוצא מן העץ אין מדליקין בו מפני שאינו נמשך אחר הפתילה. ולזה הפירוש קשיא, דאם כן למה להו לאביי ורבא לעיל לפרושי טעמיה דר' שמעון מפני שהוא עף וכן מפני שריחו נודף וגזירה שמא יסתפק ממנו, והא ר' שמעון בן אלעזר עצמו מפרש טעמו. ועל כן היה יותר נראה כלשון שני שפרש"י ז"ל, שאינו נתינת טעם אלא הכי קאמר ועוד היה ר' שמעון בן אלעזר אומר דבר אחר בצרי. אלא שמצאתי בירושלמי (בפרקין ה"ב) מפורש כלשון הראשון, דגרסינן התם תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר אין מדליקין בצרי מפני שהוא שרף. והלכך יש לי לומר דאביי ורבא טעמיה דנפשייהו קאמרי ולא טעמא דרבי שמעון בן אלעזר, משום דקיימא לן שאינו אסור אלא שמנים שמנו חכמים בלבד, הא שאר שמנים אפילו יוצא מן העץ שרו, ובהא קאמר רבא דאפילו לרבנן אין מדליקין בו מפני שהוא עף או משום שמא יסתפקו ממנו, כך נראה לי. וכן נראה מדברי הרב אלפסי ז"ל שהביא הא דאביי ורבא ולא הביא הא דר' שמעון בן אלעזר עצמו. סומכוס היינו תנא קמא איכא בינייהו דרב ברונא אמר רב ולא מסיימי. פירש רש"י ז"ל איכא בינייהו דרב ברונא דאמר צריך ליתן בתוכו שמן כל שהוא, אי נמי דאכשר חלב מהותך בשמן כל שהוא, דחד מהני תנאי סבירא ליה דחלב מהותך ניתר בתערובת כרב ברונא אבל שמן דגים אפילו בעיניה ודלא כרב ברונא, ואידך סבר דחלב כלל כלל לא ודלא כרב ברונא ושמן דגים ע"י תערובת וכדרב ברונא. ואינו מחוור. דאם כן ליכא חד מינייהו דאית ליה דרב ברונא, אלא חד מינייהו פליג עליה בחדא ואידך פליג עליה בחדא. אלא ודאי שמן דגים לאו היינו קרבי דגים, וחד מהני תנאי סבר דשמן דגים אפילו בעיניה, אבל קרבי דגים אפילו ע"י תערובת והיינו דרב ברונא, ואידך סבר דשמן דגים על ידי תערובת אין בעיניה לא, אבל קרבי דגים כלל כלל לא ודלא כרב ברונא. וכן כתב ר"ח ז"ל דשמן דגים וקרבי דגים תרי מילי נינהו. וכן דעת רבותינו הצרפתים ז"ל (בד"ה איכא). אמר אביי רבי שמעון בן אלעזר ותנא דבי רבי ישמעאל אמרו דבר אחד. והא דקאמר רבי שמעון בן אלעזר כל היוצא מן העץ לאו דוקא, דהוא הדין לכל שאר בגדים חוץ מצמר ופשתים ואף על גב דאין יוצאין מן העץ כתנא דבי רבי ישמעאל, אלא מדאיצטריך למימר חוץ מפשתן דיוצא מן העץ נקט כל היוצא מן העץ. ואם תאמר ומנין לו לאביי הא, דילמא רבי שמעון בן אלעזר דוקא קתני. לא היא, דהא אי אפשר למעט שום בגד אלא מדפרט הכתוב (ויקרא יג, מז) בנגעים צמר ופשתים, וכיון שכן וקא דריש צמר ופשתים למעט שאר יוצאין מן העץ על כרחין אף שאר בגדים נתמעטו. (רשב"א)

דף כו - ב

ר' שמעון בן אלעזר ותנא דבי ר' ישמעאל אמרו דבר אחד ר' שמעון בן אלעזר הא דאמרן תנא דבי ר' ישמעאל מאי היא דתני דבי ר' ישמעאל הואיל ונאמרו בגדים בתורה סתם ופרט לך הכתוב באחד מהן צמר ופשתים מה להלן צמר ופשתים אף כל צמר ופשתים רבא אמר שלשה על שלשה בשאר בגדים איכא בינייהו דר' שמעון בן אלעזר אית ליה לתנא דבי ר' ישמעאל לית ליה דכולי עלמא מיהת שלש על שלש בצמר ופשתים מיטמא בנגעים מנלן דתניא בגד אין לי אלא בגד שלש על שלש מנין ת''ל {ויקרא יג-מז/נח} והבגד ואימא לרבות שלשה על שלשה לאו ק''ו הוא השתא שתי וערב מיטמא שלשה על שלשה מיבעיא אי הכי שלש על שלש נמי ליתי בק''ו אלא שלשה על שלשה דחזו בין לעשירים בין לעניים אתי בק''ו שלש על שלש לעניים הוא דחזיין לעשירים לא חזיין לא אתי בק''ו טעמא דכתביה קרא הא לא כתביה קרא לא גמרינן בק''ו ואימא לרבות שלשה על שלשה בשאר בגדים אמר קרא {ויקרא יג-מז} בגד צמר ופשתים בגד צמר ופשתים אין מידי אחריני לא ואימא כי אימעוט משלש על שלש אבל שלשה על שלשה מיטמא תרי מיעוטי כתיבי {ויקרא יג-מז} בגד צמר או [בבגד] פשתים חד למעוטי משלש על שלש וחד למעוטי משלשה על שלשה ולרבא דאמר שלשה על שלשה בשאר בגדים איכא בינייהו לרשב''א אית ליה לתנא דבי רבי ישמעאל לית ליה שלשה על שלשה בשאר בגדים

רש"י ר' שמעון בן אלעזר ותנא דבי ר' ישמעאל אמרו דבר אחד. דמהיכא תיתי לר' שמעון למעוטי שאר בגדים מטומאה אי לאו דאית ליה הא דתנא דבי ר' ישמעאל והלכך יוצא מן העץ לאו דווקא נקט דה''ה לנוצה של עזים וכל מידי דלאו צמר ופשתים הוא ואיידי דנקט יוצא מן העץ לענין סוכה נקט לה נמי לענין טומאה: הואיל ונאמרו בגדים בתורה סתם. כגון בטומאת שרצים וטומאת מת דכתיב בטומאת שרצים או בגד או עור ובמת וכל בגד וכל כלי עור וכן בשכבת זרע וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו שכבת זרע וגו' ובציצית על כנפי בגדיהם: ופרט לך הכתוב באחד מהן. בטומאת נגעים כלל תחלה ואח''כ פרט והבגד כי יהיה בו נגע צרעת כלל בבגד צמר כו' פרט אף כל בגדים הסתומים ילפי' במה מצינו דהוא בנין אב דאינו אלא צמר ופשתים: שלשה. טפחים: לר' שמעון אית ליה. דבהדיא תנא אין בו משום שלש על שלש אבל שלשה על שלשה דחזי אף לעשירים מיטמא ולקמן יליף מנליה בהו טומאה כלל הואיל ומנגעים יליף דאי לא יליף מנגעים מהיכא תיתי ליה לחלק בין פשתן לשאר מינין: דכולי עלמא. בין לאביי בין לרבא אליבא דהני תנאי: בגד אין לי כו'. כלומר אי הוה כתיב בנגעים בגד אין לי דמיטמא בנגעים אלא בגד שלם: לעשירים לא חזיין. אין מקפידין להצניע ובטולי מבטלי להו לא אתיין בק''ו: וטעמא דכתביה קרא כו'. מסקנא דפירושה דמילתא היא ובניחותא כלומר הלכך טעמא דכתב קרא והבגד לרבויינהו הלכך מיטמו הא לא רבינהו לא מיטמו: ואימא לרבות שלשה על שלשה בשאר בגדים. ושלש על שלש בצמר ופשתים מיטמו מק''ו והאי רבויא לשלשה על שלשה אתא ולשאר בגדים: אמר קרא בבגד צמר. פרט אחר כלל למימר דאפי' גדול דשאר מינין לא מיטמו בנגעים: ואימא כי אמעיט. שאר בגדים משלש על שלש דבצמר ופשתים אתי בק''ו משתי וערב אבל שלשה על שלשה מיטמו מריבויא דוהבגד: תרי מיעוטי כתיבי. תרי זימני כתיבי בגד צמר ופשתים זאת תורת נגע הצרעת בגד הצמר או הפשתים: מנא ליה. לרבי שמעון שום טומאה בשאר בגדים הואיל ושאר בגדים הסתומים למדין הן מן המפורש: (רש"י)

תוספות רבי שמעון בן אלעזר ותנא דבי ר' ישמעאל אמרו דבר אחד. וא''ת כיון דבשאר בגדים אפי' שלשה על שלשה טהור לר' שמעון בן אלעזר אמאי נקט שלש על שלש ותירץ הרב פורת דנקט שלש על שלש משום פשתן דאפי' שלש על שלש טמא ואע''ג דאמר לקמן (דף כז:) ר''ש בן אלעזר וסומכוס אמרו דבר אחד דאמר סומכוס סיככה בטווי פסולה משמע דהא דקאמר הכא חוץ מפשתן היינו טווי ולא בגד וי''ל דעיקר מילתיה איירי בבגדי פשתן ומ''מ דייק לקמן מדלא קאמר חוץ מבגד פשתן דבטווי נמי איירי וא''ת מאי דוחקיה דאביי לאוקמה דתנא שלש על שלש משום פשתן ולימא דדוקא נקט כמו שאמר רבא ואי משום דלא ליפלוג ר''ש בן אלעזר אתנא דבי ר' ישמעאל הא אביי גופיה קאמר לקמן דהאי תנא דבי ר' ישמעאל מפיק מאידך תנא דבי ר' ישמעאל י''ל דסבירא ליה לאביי הא דמרבה לקמן תנא דבי ר' ישמעאל שאר בגדים היינו אפי' שלש על שלש וסבר דשאר בגדים או יהיה בהן טומאה כמו בצמר ופשתים או יהיו טהורים לגמרי: השתא שתי וערב מיטמא. תימה לר''י דילמא הא דתנן בפי''א דנגעים (משנה ה) כמה יהא בפקיע ויטמא כדי לארוג בו שלש על שלש היינו בתר דקיי''ל באריג דמיטמא בשלש על שלש אבל כל כמה דלא ידעינן באריג גם שתי וערב לא יטמא אלא כשיהיה כדי לארוג בו הרבה וא''כ היכי אתי שלשה על שלשה בק''ו דשתי וערב ותירץ ר''י דנראה לו להש''ס סברא דאריג שלשה על שלשה עדיף משתי וערב אפי' כדי לארוג בו אלף על אלף ולרשב''א נראה דודאי בבגד שייך לחלק בשיעורו משום דכתב רחמנא בגד דמשמע בגד שלם אבל שתי וערב השיעור תלוי בסברא והיינו שלש על שלש דחזי אפילו לעשירים דהא חזי לאיצטרופי לבגד גדול: אתי בק''ו. מפרש הרב פורת דהאי ק''ו לא נקט אלא להרווחא דמילתא ובלאו ק''ו נמי אין צריך ריבוי לשלשה על שלשה דכיון דחזו לעניים ולעשירים בגד חשוב הוא דמה לי שלשה על שלשה ומה לי ד' או ה' אמות כיון שגם זה ראוי כמו זה וכן מוכח מדברי רבא דאמר שלשה על שלשה בשאר בגדים מאו בגד ומנא ליה דילמא איצטריך קרא לבגד שלם אלמא משמע דאין חילוק בין בגד שלם לשלשה על שלשה וכן אביי דמוקי או בגד לשלש על שלש בצמר ופשתים דמיטמא בשרצים ולא מוקי לשלשה על שלשה משום דשלשה על שלשה הוי בכלל בגד ולא צריך ריבוי וכן משמע ממאי דפריך ואימא כי אימעוט משלש על שלש ושם אפרש ויש ליישב דאיצטריך ק''ו דאי לאו ק''ו ה''א בגד משמע בגד שלם אבל השתא דאיכא ק''ו גלי לן דבכל מקום דכתיב בגד הוי שלשה על שלשה: ואימא לרבות שלשה על שלשה בשאר בגדים. פי' בקונטרס אבל שלש על שלש בצמר ופשתים אתי בק''ו ולא נהירא דהא אמרן כיון דלא חזי לעניים ולעשירים לא אתי בק''ו ונראה לפרש דהכי פריך ואימא לרבות שלשה על שלשה פי' שנרבה שלשה על שלשה בשאר בגדים דהא ליכא מיעוטא למעוטינהו וצמר ופשתים אתי למעוטי שאר בגדים משלש על שלש דאי לאו צמר ופשתים הוה מרבינן בכל בגדים מוהבגד שלש על שלש כיון דקרא סתמא כתיב ומשני צמר ופשתים כתיב והמתרץ לא הבין קושייתו והיה סבור שהמקשה לא ידע דצמר ופשתים כתיב ולהכי הדר פריך אימא כי אימעוט משלש על שלש היינו קושיא ראשונה אלא שמפרש היטב: ואימא כי אימעוט משלש על שלש. מכאן נמי משמע כפי' הרב פורת דשלשה על שלשה הוי בכלל בגד וק''ו להרווחא דמילתא נקט דאי שלשה על שלשה לא שמעי' מבגד אלא מק''ו א''כ מאי פריך כי אימעוט משלש על שלש מה צריך מיעוט מהיכא תיתי לרבות שלש על שלש בשאר בגדים דריבויא דוהבגד בצמר ופשתים מוקמית לה אפי' בשלש על שלש דשלשה על שלשה לא איצטריך בצמר ופשתים דהא מק''ו דשתי וערב אתי אבל בשאר בגדים דלא אתי בק''ו דהא בשתי וערב בהדיא כתיב צמר ופשתים איצטריך ריבוי מוהבגד לשלש על שלש ומיהו שמא המקשה סבר דיש לרבות בשאר בגדים שלש על שלש כמו בצמר ופשתים כיון דקרא סתמא כתיב וחד ריבוי לכולהו: תרי מיעוטי כתיבי. ואם תאמר לשתוק מריבויא דוהבגד וע''כ שלש על שלש טמא בצמר ופשתים דאי לאו הכי תרי מיעוטי למה לי וי''ל . דאי לאו ריבויא דוהבגד הוה מוקמינן תרי מיעוטי לרבות שלשה על שלשה בשאר בגדים דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות (ולבי מהסס דהיאך נאמר דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות שלשה על שלשה בשאר בגדים ויותר נראה לומר כיון דאיכא לאוקמי שפיר תרי מיעוטי ליכא למימר דאתי לרבות) [ת''י] ושלש על שלש בצמר ופשתים ה''א דטהור אבל השתא דכתיב ריבוי דוהבגד ע''כ הנך תרי. מיעוטי אתי למעוטי ולאו לרבות דאי לרבות מוהבגד וחד מיעוט הוה ידעינן שלשה על שלשה בשאר בגדים כדפרישית לעיל וא''ת אכתי לשתוק מריבויא דוהבגד וחד מיעוטא ולא ניכתב אלא חד צמר ופשתים ואנא ידענא דשאר בגדים דלא יטמאו בנגעים דמהיכא תיתי וידעינן נמי דצמר ופשתים מיטמו בשלש על שלש דאי לאו הכי אמאי כתב רחמנא טומאה כלל בבגד צמר ופשתים דשלשה על שלשה שמעינן מק''ו דשתי וערב אלא ודאי לשלש על שלש אתיא וי''ל דהשתא דגלי לן קרא דשייכי טומאה דנגעים בבגדים ילפינן השיעור שפיר בק''ו דשתי וערב אבל אי לאו איכתיב טומאת בגדים לא הוה ילפינן מק''ו דשייך טומאה בבגד וה''א דאין שייך נגע אלא בשתי וערב אבל בבגד לא שייך נגע דשמא לא יבא בו נגע כלל: (תוספות)

רשב"א רבא אמר שלשה על שלשה בשאר בגדים איכא בינייהו. רבא סבר דרבי שמעון דאמר אין בו משום שלש על שלש דוקא קתני שלש על שלש, דאי לא ליתני סתם כתנא דבי רבי ישמעאל, ואביי סבר דלאו דוקא, אלא דאגב אורחיה אתא לאשמועינן דשיעור פשתים נמי שלש על שלש. ואם תאמר ומאי דוחקיה דאביי לאפוקה לדר' שמעון מפשטה ואמר דשלש על שלש לאו דוקא. יש לומר משום דאביי מיסבר סבר דאם איתא דנהגא טומאת שרצים בשאר בגדים כנ"ל על כרחין אפילו שלש על שלש מטמא בהן, (ד)מדגלי רחמנא בנגעים בצמר ופשתים דשלש על שלש כבגד גדול, וק"ו הדברים ומה נגעים קלים שאין שאר הבגדים מטמאין בהם, עשה בהם שלש על שלש כשלשה על שלשה, שרצים חמורים ששאר בגדים מטמאין בהם, אינו דין שנעשה בהן שלש על שלש כשלשה על שלשה. ואם תאמר והא אביי הוא דאמר לקמן (כז, א) דלא אמרינן מדגלי רחמנא בנגעים הוא הדין לשרצים. התם הוא למאי דסבירא ליה דאין שאר בגדים מטמאין כלל בשרצים, והלכך כיון דבשרצים לא מטמא אלא צמר ופשתים בלחוד, אי לא דרבי בהו נמי קרא שלש על שלש בצמר ופשתים לא ילפינן להו ממאי דגלי רחמנא בנגעים, דאדרבא השתא איכא למימר דנגעים חמירי שכן שתי וערב טמא בהן. ולרבא אפשר נמי דרבי שמעון בן אלעזר אית ליה כתנא דבי רבי ישמעאל, ונלמוד סתום מן המפורש, ומה כאן צמר ופשתים אף כל צמר ופשתים, ואי לאו דכתב רחמנא (ויקרא יא, לב) גבי שרצים או בגד, לא מטמא בהו שאר בגדים כלל, אלא דרבינהו קרא מאו בגד, וכיון דלא אתי אלא מרבויא לא מרבינן בהו אלא בגד שלם דהיינו שלשה על שלשה הא שלש על שלש לא, ולא אמרינן בהו מדגלי רחמנא בנגעים דשלש על שלש כשלשה על שלשה אף בשרצים נעשה בהן שלש על שלש כשלשה על שלשה, דע"כ לא אמרינן מדגלי רחמנא אלא במה שנתפרש עיקר טומאתו בנגעים כצמר ופשתים, דכיון דטמאן הכתוב בנגעים אף על פי שטיהר בהן שאר בגדים נעשה בהן שלש על שלש כשלשה על שלשה, אלמא גלי לן בהאי רחמנא דבגד שלש על שלש דצמר ופשתים חשיב כבגד שלשה על שלשה, אבל בשאר בגדים דלא הוו מטמאי כלל אי לאו רבויא דאו, כי מרבינן בהו לא מרבינן אלא בגד שלם דהיינו שלשה על שלשה. ואם תאמר ולרבא מנא ליה דרבי שמעון בן אלעזר דאית ליה דאף כל צמר ופשתים כתנא דבי רבי ישמעאל, דילמא לרבי שמעון בן אלעזר לא ילפינן סתום ממפורש, ובנגעים דאית בהו משום שלש על שלש בצמר ופשתים מרבויא דוהבגד (ויקרא יג, מז), ובשרצים מדגלי רחמנא בנגעים, ושאר בגדים בנגעים כלל כלל לא דתרי מיעוטי כתיבי, ושאר בגדים דשרצים מדכתיב או בגד, וכאן גלי לן הכתוב דבגד האמור בנגעים לא בנה אב שהרי בגד האמור בשרצים אפילו שאר בגדים במשמע, וכפשטה דאידך תנא דבי רבי ישמעאל אליבא דאביי דמשמע דבכל בגדים האמורים בתורה סתם סבירא ליה דכל בגדים במשמע מדגלי רחמנא בבגד שבשרצים דכל בגדים מטמאין בהן מדכתיב בהו או בגד, והיינו דאיצטריך רבא לרבות שאר בגדים בשרצים מאו בגד ולא קאמר מדכתיב בגד סתם, דהכי קאמר, בגד אילו לא נאמר אלא בגד הייתי אומר דאין לי אלא בגד צמר ופשתים, מדפרט לך הכתוב באחד מהם בגד צמר ופשתים דההוא בנה אב, מנין לרבות שלשה על שלשה בשאר בגדים, כלומר: מנין דבגד סתם לאו היינו צמר ופשתים דוקא אלא כל בגדים במשמע, תלמוד לומר או בגד, כלומר: כתב רחמנא או לגלויי דלא אמרינן דבגד סתם היינו צמר ופשתים, וצמר ופשתים דפרט הכתוב בנגעים לחדושו בא ולומר דאין שאר בגדים מטמאין בנגעים כלל, ומיהו שלש על שלש בשאר בגדים לא, משום דבגד סתם לא משמע פחות משלשה על שלשה. ויש לומר מדאמר אביי ר' שמעון ותנא דבי ר' ישמעאל אמרו דבר אחד, ואמר רבא שלשה על שלשה איכא בינייהו, משמע דרבא נמי מודה דאמרו דבר אחד דבגד סתם אינו בכל מקום אלא צמר ופשתים, אלא בשרצים דרבינהו רחמנא מאו בגד, הא בשאר מקומות דלא רבי בהו קרא כטומאת שכבת זרע ואי נמי בציצית אינו אלא צמר ופשתים. והצריכו לרבא לומר כן ואף על גב דאיהו לא סבירא ליה הכין אלא כרבנן דפליגי עליה דתנא דבי ר' ישמעאל וכדמחייב איהו שאר בגדים בציצית כדאיתא בסמוך ובריש פרק קמא דיבמות (ד, ב) ובמנחות פרק התכלת (לט, ב), משום דקשיתיה ההוא טעמא דאמרן דכל מאן דאית ליה דבגד סתם היינו אפילו שאר בגדים על כרחין אפילו שלש על שלש מטמא בהו כדגלי רחמנא בנגעים שעשה בבגדים המטמאין בהן שלש על שלש כשלשה על שלשה וקל וחומר הדברים כמו שכתבנו. שלשה על שלשה דחזי בין לעניים בין לעשירים [לפנינו: בין לעשירים בין לעניים] אתי בקל וחומר. פירוש: לאו קל וחומר ממש קאמר, אלא לרווחא דמלתא נקט, דשלשה בטעמא מיתרבו דבגד שלם נינהו דכיון דחזו בין לעניים בין לעשירים מאי שנא מבגד גדול, שאם אי אתה אומר כן אף אני אומר אמה ואמתיים. ותדע לך מדאמרינן בסמוך תרי מיעוטי כתיבי חד למעוטי שלש על שלש וחד למעוטי שלשה על שלשה, ואם איתא אכתי איצטריך קרא אחרינא למעוטי בגד שלם. ועוד מדאמר רבא בגד אין לי אלא בגד שלשה על שלשה בשאר בגדים מנין ת"ל או בגד, ואם איתא נוקמיה לבגד גדול אבל שלשה על שלשה לא. ועוד לאביי דאמר האי או בגד מיבעי ליה לרבות שלש על שלש בצמר ופשתים דמטמא בשרצים, הוה ליה למימר לרבות שלשה על שלשה בצמר ופשתים, דהא בשרצים לא כתיב שתי וערב, ואכתי שלשה על שלשה בצמר ופשתים דמטמא בשרצים מנא ליה. אלא דטעמא כדאמרן דשלשה על שלשה בטעמא אתו, דהיינו שלשה על שלשה היינו בגד שלם כיון דחזי בין לעניים בין לעשירים. ומיהו קשיא לי הא, מדאמרינן ואימא לרבות שלשה על שלשה, ואהדר ליה ולאו ק"ו הוא, ואי איתא מאי קאמר ואימא לרבות שלשה על שלשה, דהא אינהו לא צריכי קרא דהיינו בגד. ויש לומר דמעיקרא לא איתברר להו דלהוי שלשה על שלשה כבגד אלא מקל וחומר דשתי וערב, אבל השתא דכתיב שתי וערב ומייתי להו לשלשה על שלשה מינייהו בק"ו, ממילא שמעינן דבכל דוכתא שלשה על שלשה כבגד שלם כיון דחזו בין לעניים בין לעשירים כשתי וערב, אבל שלש על שלש אף על גב דרבייה רחמנא בנגעים מוהבגד, לאו גלויי מילתא בעלמא הוא שיהא כבגד שלם, כיון דלא חזי לעניים ולעשירים כבגד גדול, אלא היכא דרבייה רבייה, הא בעלמא לא. כך נראה לי. טעמא דכתב קרא הא לא כתב קרא לא אמרינן. ודוקא שלש על שלש הא פחות מכן לא מטמא. ואיכא למידק דהא אמרינן לקמן (סג, ב) דאריג כל שהוא טמא. תירצו בתוס' (ע"א ד"ה אין) דהתם בשאין דעתו לארוג בו יותר. והא דאמרינן נמי לעיל דשלש על שלש אין מסככין בו דמשמע הא פחות מכן מסככין, איכא למידק דהא אמרינן בפ"ק דסוכה (טז, א) דמטלניות שאין בהן שלש על שלש אין מסככין. י"ל דההיא בבא מבגד גדול, והכא בשלא ארג בו יותר עדיין. ואימא לרבות שלשה על שלשה בשאר בגדים. ואיכא למידק והיאך אפשר לומר כן, והלא כבר אמרו דשלש על שלש בצמר ופשתים לא מיטמו אלא מרבויא דוהבגד דמקל וחומר לא אתי, וכשאתה מרבה ממנו שלשה על שלשה בשאר בגדים, אם כן שלש על שלש אפילו בצמר ופשתים לא מיטמו דמנא תיתי, והלכך צמר ופשתים ושאר בגדים שוין הן לגמרי, ואם כן צמר ופשתים למאי אתא. ואם תאמר דהיינו מאי דקא מתרץ ואזיל אמר קרא (ויקרא יג, מז) צמר ופשתים צמר ופשתים אין מידי אחרינא לא, הא לא אפשר, דאם כן מאי קא פריך תו ואימא כי מיעט שאר בגדים משלש על שלש אבל שלשה על שלשה מיטמו, ומנא לן דמיטמו כיון דאיצטריך והבגד לרבות שלש על שלש בצמר ופשתים. ורש"י ז"ל פירש (ד"ה ואימא): דקסבר דשלש על שלש בצמר ופשתים אתי בקל וחומר. ואינו מחוור, דהא אמרינן דשלש על שלש בצמר ופשתים לא אתי בקל וחומר ומינה קא סליק. ואפילו אתה אומר דהשתא קא הדר ביה, הוה ליה לפרושי הכין בהדיא, ואימא לרבות שלשה על שלשה בשאר בגדים, דאילו שלש על שלש בצמר ופשתים מקל וחומר קא אתי. ופירשו בתוס' (ד"ה אימא): דהשתא משמע ליה לתלמודא דוהבגד דאתא לרבות כל שהוא אפילו של שלש על שלש דחזי מיהא לעניים והוא הדין לשלשה על שלשה דשאר בגדים, ומיהו שלש על שלש דשאר בגדים אי אפשר לרבות דאם כן צמר ופשתים למאי אתא, ומאן דמתרץ לה אמר קרא בגד צמר ובגד פשתים הוה טעי וסבר דמקשה לא הוה ידע דצמר ופשתים כתיב, והיינו דמהדר ליה אמר קרא בגד צמר בגד פשתים, והיינו דהדר פריך ואימא כי מיעט קרא, כלומר: הכי קאמינא אימא כי אמעיט משלש על שלש, וביאר לו עכשיו מה שהקשה לו מעיקרא. ואינו מחוור כלל. ועוד קשה למה שפירש רש"י ז"ל (ד"ה אמר): אמר קרא בגד צמר ופשתים לאחר שכלל פרט לומר דאפילו בגד גדול דוקא צמר ופשתים, ואם כדבריו מאי קא מקשה תו ואימא כי מיעט שאר בגדים משלש על שלש, דהא אחר שכלל בגד שהוא גדול פרט. ויש לפרש ואימא לרבות שלשה על שלשה בשאר בגדים הא שלש על שלש לא מיטמו כלל ואפילו בצמר ופשתים, דהא אמאי דקאמרינן דכולי עלמא מיהא שלש על שלש בצמר ופשתים מטמא מנא לן אתינן. ומשום הכי קא דייק ואזיל אכתי מנא לן, דאימא דוהבגד לא לרבות שלש על שלש קא אתי דאיהו לא חזי אלא לעניים דטפי משמע דנרבה מיניה בגד שלם בשאר בגדים דחזי בין לעניים בין לעשירים דהאי והבגד מרבה בגד שלם, ואהדר ליה אמר קרא בגד צמר בגד פשתים, ואם כן למה פרט בהן הכתוב כיון דליכא חילוק בין צמר ופשתים לשאר בגדים ואיצטריך למיכתב והבגד לרבות שאר בגדים, לא ליכתוב רחמנא צמר ופשתים ולא ליכתוב והבגד, הדר אקשי, אין ודאי מדכתיב צמר ופשתים למעט בא והבגד לרבות שלש על שלש בצמר ופשתים, אלא דאכתי אימא דכי מיעט רחמנא שאר בגדים משלש על שלש דרבינהו רחמנא בצמר ופשתים, ומאי דרבי בצמר מיעט בשאר בגדים, ואהדר ליה תרי מיעוטי כתיבי, חד למעוטי שלש על שלש וחד למעוטי שלשה על שלשה דהיינו בגד שלם. (רשב"א)

דף כז - א

מנא ליה נפקא {ויקרא יא-לב} מאו בגד דתניא בגד אין לי אלא בגד שלשה על שלשה בשאר בגדים מניין ת''ל או בגד ואביי האי או בגד מאי עביד ליה מיבעי ליה לרבות שלש על שלש בצמר ופשתים דמטמא בשרצים ורבא גלי רחמנא גבי נגעים והוא הדין לשרצים ואביי איכא למיפרך מה לנגעים שכן שתי וערב מטמא בהם ואידך אי ס''ד נגעים חמירי לכתוב רחמנא גבי שרצים וליתו נגעים מינייהו ואידך נגעים משרצים לא אתו דאיכא למיפרך מה לשרצים שכן מטמא בכעדשה אמר אביי האי תנא דבי רבי ישמעאל מפיק מאידך תנא דבי ר' ישמעאל דתני דבי רבי ישמעאל בגד אין לי אלא בגד צמר ופשתים מניין לרבות צמר גמלים וצמר ארנבים נוצה של עזים והשירין והכלך והסריקין תלמוד לומר או בגד רבא אמר כי לית ליה להך תנא דבי רבי ישמעאל בשאר בגדים שלש על שלש שלשה על שלשה אית ליה והא רבא הוא דאמר שלשה על שלשה בשאר בגדים לרשב''א אית ליה לתנא דבי רבי ישמעאל לית ליה הדר ביה רבא מההיא ואב''א הא רב פפא אמרה רב פפא אמר אף כל לאתויי כלאים כלאים בהדיא כתיבי ביה {דברים כב-יא} לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו ס''ד אמינא ה''מ דרך לבישה אבל בהעלאה כל תרי מיני אסור ולאו ק''ו הוא ומה לבישה דקא מיתהני כולי גופיה מכלאים אמרת צמר ופשתים אין מידי אחרינא לא העלאה לא כ''ש אלא דרב פפא בדותא היא רב נחמן בר יצחק אמר אף כל

רש"י מאו בגד. דכתיב בשרצים או ריבויא הוא: דתניא ל''ג דאי מתניתא היא היכי פליג עלה אביי ואמר מיבעיא ליה לשלש על שלש הא תנא תני בהדיא שלשה על שלשה בשאר בגדים מניין אלא דרשא דרבא היא: גלי רחמנא בנגעים. דרבייה מן והבגד וה''ה לשרצים דכיון דכתיב בהן בגד כי התם מיניה ילפינן בבנין אב: שרצים אין שתי וערב מטמא בהן. דבגד כתיב בהו ולא שתי ולא ערב: ואידך אי ס''ד. ורבא אמר לך על כרחיך לשלשה על שלשה בשאר בגדים אתא דאילו ג' על ג' בצמר ופשתים בשרצים מנגעים יליף דאי נגעים חמירי לכתוב רחמנא האי ריבויא בשרצים ולשתוק מריבויא דהבגד בנגעים אלא לדרשא אחריתי אתא: בכעדשה. ונגעים בעינן כגריס: מפיק מאידך. כלומר מוצא הוא מסברת אידך תנא דפליג עליה דאשכחן דמרבי שאר בגדים לטומאת שרצים: של עזים. קרי נוצה על שם שאין גוזזין אותם אלא מורטין: רבא אמר כי לית ליה. לתנא דרישא בשאר בגדים בשרצים ג' על ג' דילמד סתום מן המפורש אבל שלשה על שלשה בשרצים אית ליה בהו דאיתרבו מאו בגד: הדר ביה רבא מההיא. ואמר דתנא דבי רבי ישמעאל ורשב''א אמרו דבר אחד ולאו כאביי אלא דלתרוייהו בשאר בגדים טומאת ג' על ג' ליכא שלשה על שלשה איכא: ואיבעית אימא הא. שמעתא דסיפא לאו רבא אמרה אלא רב פפא אמרה לאוקמי תרוייהו תרי תנאי דרבי ישמעאל כהדדי ולמימר דמודה תנא דרישא דיש טומאת שרצים בשאר בגדים: ה''ג דרב פפא אמר אף כל לאתויי כלאים. אף כל דתנא דרישא דקאמר אף כל בגדים סתם צמר ופשתים לאו לפרושי בגדים סתומים דטומאה קא אתי דבשאר טומאה ודאי מטמאו שאר בגדים דאיתרבו מאו בגד אלא לפרושי בגד האמור בכלאים סתם ובגד כלאים שעטנז וגו' הלכך לרב פפא לא מפיק האי תנא מילתיה דהאי תנא והך פירוקא דסיפא איהו אמרה ולא איתמר כדאמרת ליה אליבא דרבא דמפליג בין ג' על ג' לשלשה על שלשה אלא הכי איתמר רב פפא אמר לא מפיק האי תנא מאידך תנא דאף כל לאתויי כלאים דכי הוה מוקמינן ליה כרבא הוה צריך לפלוגי דכיון דאף כל לטומאת שרצים נמי אתא על כרחיך אף כל למעוטינהו משלש על שלש כדין נגעים ואו בגד לרבויי שלשה על שלשה ואף על גב דלא מטמו שאר בגדים בנגעים דהא נתמעטו בתרי מיעוטי איתרבו בשרצים אבל לרב פפא לא מיבעי לן לפלוגי דכיון דאתרבו שאר בגדים לשרצים איתרבו לכל תורת צמר ופשתים בין לשלש בין לשלשה: בהדיא כתיבי ביה. צמר ופשתים לא תלבש שעטנז וגו': (רש"י)

תוספות נפקא ליה מאו בגד דתניא בגד כו'. פירש בקונטרס דלא ' גרסינן דתניא דאי ברייתא היא היכי פליג אביי ולאו פירכא היא דהא אביי מודה דאו אתא לרבות שאר בגדים לאידך תנא דבי רבי ישמעאל כדאמר אביי גופיה בסמוך והיינו ההיא ברייתא גופיה דלקמן אלא שקיצרה רבא והא דקאמר לאביי האי או מאי עביד ליה היינו אליבא דרשב''א והיך תנא דבי רבי ישמעאל אבל לאידך תנא דבי ר' ישמעאל אתא או לרבות שאר בגדים אפי' לשלש על שלש כדפריש' לעיל ולרבא דאמר דאידך תנא דבי רבי ישמעאל לא מרבה שאר בגדים אלא לשלשה על שלשה לא מפיק האי תנא דבי רבי ישמעאל מאידך וה''נ דהוה מצי למיבעיא הכא ורבא האי או להך תנא דבי ר' ישמעאל מאי עביד ליה דלא פליגי אביי ורבא אלא אליבא דרשב''א וכמו שדורש אביי כן צריך למדרש רבא אליבא תנא דבי ר' ישמעאל דהכא: תלמוד לומר או בגד. תימה דלקמן בפרק במה אשה יוצאה (דף שג:) דרשינן מאו בגד דאריג כל שהוא טמא וכי תימא שקולים הם ויבואו שניהם מ''מ כי פריך ואביי האי או בגד מאי עביד ליה לימא דאיצטריך לאריג כל שהוא ואפי' אם נמחק שם ספרים דכתוב בהן או בגד וניגרוס דיליף מאו בבגד פשתים דכתיב גבי נגעים הניחא לרבא דיליף שרצים מנגעים על ידי דגלי רחמנא וה''ה לענין אריג כל שהוא אלא לאביי מאי איכא למימר: מה לנגעים שכן שתי וערב טמא בהן. אבל בשרצים לא כדאמר בפרק במה אשה (לקמן דף סד.) יכול שאני מרבה את החבלים ואת המשיחות ת''ל שק מה שק טווי ואריג אף כל טווי ואריג: אי ס''ד נגעים חמירי. הא ודאי דנגעים חמירי אלא מפר' הר''ם דה''ק אי ס''ד כדקאמרת דאו בגד לרבות ג' על ג' בצמר ופשתים דהא נגעים חמירי: שכן מטמא בכעדשה. ורבא אע''ג דפירכא גמורה היא לא חשיב ליה דלא הוי אלא גילוי מילתא בעלמא דגלי רחמנא בנגעים דג' על ג' קרוי בגד בצמר ופשתים והוא הדין בשרצים והקשה ה''ר יעקב מקורביי''ל הקדוש ונימא ק''ו [הבי] מה שתי וערב דטהור בשרצים טמא בנגעים ג'על ג' שטמא בשרצים אינו דין שטמא בנגעים ויש לומר דכלים יוכיחו שמטמא בשרצים ולא בנגעים אף אני אביא ג' על ג' וכי תימא מה לכלים שכן אין מטמאין ואין נעשין אהל המת במחובר דג' על ג' נמי אין נעשה אהל כיון דלית ביה פותח טפח אי נמי שק יוכיח אי נמי בגד צבוע ובגד נכרי יוכיח שטמא בשרצים ולא בנגעים כדאמר בת''כ וא''ת דהכא משמע דעדשה הוי פחות מכגריס ותימה לר''י בפסחים בריש אלו דברים (ד' סז:) קאמר מצורע חמור מבעל קרי שכן טעון פריעה ופרימה אדרבה בעל קרי חמור שכן מטמא במשהו סבר ליה כרבי נתן דאמר כחתימת פי האמה משמע דחתימת פי האמה לא הוי פחות מכגריס והתם לעיל מיניה קאמר זב חמור משרץ שכן טומאה יוצאה עליו מגופו ואי כעדשה הוי פחות מגריס ומחתימת פי האמה ליפרוך מה לשרץ שכן מטמא בכעדשה ומיהו אי לא משמעתיה מסברא אין להקשות דאיכא למימר דכעדשה שהיא עבה כדמרדד לה הוי רחבה טפי מגריס: מניין לרבות צמר גמלים. וא''ת צמר גמלים אמאי לא הוי בכלל צמר ומה צריך ריבוי וי''ל דסתם צמר הוא של כבשים אבל של גמלים לא איקרי צמר סתם אלא צמר גמלים וכן שאר צמר והואיל דיש להם שם לווי איצטריך ריבוי כדאמר באלו טרפות (חולין דף סב:) אזוב ולא אזוב כוחלית: ונוצה של עזים. תימה מאי איצטריך ריבוי לנוצה של עזים הא כתיב שק בהדיא בקרא ושק הוי מדבר הבא . מן העזים כדמוכח בפרק במה אשה (לקמן דף סד:) ותירץ ר''י דשק הוי מן השער של עזים וההיא מיקרי שער ולא נוצה ומן הדק דאיקרי נוצה עושים בגדים ולא שק ועל שם שמורטין אותה כמו נוצת התרנגולין קרי ליה נוצה ואור''י דכן משמע בפרק ראשית הגז (חולין דף קלז.) דקאמר דראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלים דאמר קרא ראשית גז צאנך ואתיא גיזה גיזה מגז כבשי יתחמם (איוב לא) ופריך התם ונילף גיזה גיזה מבכור ויהא נוהג אף בשוורים אמר קרא תתן לו ולא לשקו ופריך נוצה של עזים ליחייב אלמא נוצה לא הויא בכלל שק: הדר ביה רבא מההיא. ומשום שלא יחלוק ההוא תנא דבי רבי ישמעאל אהך הדר ביה מההיא דלעיל ולא מהך דהכא ואית ליה לרבא אף כל לאתויי שרצים וא''ת בריש יבמות (דף ד: ושם) היכי פריך הש''ס והא תנא דבי רבי ישמעאל לית ליה דרבא ההיא דהכנף מין כנף מנא ליה דלית ליה הא רבא אית ליה דאף כל קאי אשרצים דאי לאו אף כל ה''א דמיירי גבי שרצים בכל בגדים ואו לג' על ג' אבל השתא דאמר אף כל צמר ופשתים איצטריך או לרבות שלשה על שלשה בשאר בגדים אבל שלש על שלש בשאר בגדים לא וי''ל דהתם קאמר אליבא דרב נחמן בר יצחק דאמר אף כל לאתויי ציצית דהשתא ודאי לית ליה דרבא דאיהו מחייב שאר מינים בציצית: אלא הא דרב פפא בדותא היא. תימה לר''י דבריש יבמות (גם זה שם) משמע דלתנא דבי רבי ישמעאל אף כל לאתויי כלאים כי היכי דליהוי צמר ופשתים מופנה (תוספות)

רשב"א נפקא ליה מאוֹ בֶגֶד (ויקרא יא, לב) דתניא. פירש רש"י ז"ל: דלא גרסינן דתניא, דאי ברייתא היא היכי פליג עלה אביי. ואין צורך לכך, דאביי מוקי לה כאידך תנא דבי רבי ישמעאל כדאמר אביי גופיה בסמוך. ורבא גלי רחמנא בנגעים [לפנינו: גבי נגעים] והוא הדין בשרצים [לפנינו: לשרצים]. קשיא לי אם כן ליטמא שתי וערב בשרצים, מדגלי רחמנא בנגעים. וניחא לי דבגד כתיב ולא שתי וערב, אבל שלש על שלש בגד איקרי אע"ג דלא חזי לעשירים. ועוד דאי אפשר לרבות שתי וערב בשרצים, דדומיא דשק קאמר דבעינן מיטלטל מלא וריקן. ואביי איכא למיפרך. ודוקא לאביי אליבא דתנא דבי רבי ישמעאל ורבי שמעון בן אלעזר, אבל לאידך תנא דבי רבי ישמעאל מודה אביי דדרשינן ליה כדדריש ליה רבא, ורבא נמי דריש ליה לתנא דבי רבי ישמעאל כדדריש אביי, ולא פליגי אביי ורבא אלא אליבא דרבי שמעון בן אלעזר. הדר ביה רבא מההיא. איכא למידק הא אמרינן בריש פרק קמא דיבמות (ד, ב) והא תנא דבי רבי ישמעאל לית ליה דרבא בההיא דהכנף מין כנף וכו', ומנא ליה דלית ליה, הא רבא אית ליה דאף כל קאי אשרצים, דאי לאו אף כל הוה אמינא דמיירי גבי שרצים בכל בגדים. ותירצו בתוס' דשמעתא דהתם אזלא כרב נחמן בר יצחק דאמר הכא דאף כל למעוטי שאר בגדים מציצית, ולדידיה תנא דבי רבי ישמעאל לית ליה הא דרבא אלא כל שאר מינין פטורין מן הציצית. ומיהו אכתי קשיא דבפרק התכלת (מנחות לט, ב) משמע דתנא דבי רבי ישמעאל מפיק מדרבא, משמע דרבא אית ליה כתנא דקתני השיראין והכלך והסריקין כולן חייבין בציצית, וקא סבר דמדאורייתא קאמר מדקתני בסיפא כולן צמר ופשתים פוטרין בהם, וכדאיתא התם דפריך מינה לרב נחמן דאוקמה מדרבנן, ומסיק התם דרב נחמן כתנא דבי רבי ישמעאל ורבא כתנא דברייתא, ואם כן תהדר קושיין לדוכתיה. ולדידי לא קשיא לי, דהא איכא למימר דלרבא לתנא דבי רבי ישמעאל נמי שאר מינין חייבים ואף כל למעוטי שרצים הוא דאתא כי הכא, אלא רב נחמן סבר דאף כל למעוטי לגמרי כל בגדים שנאמרו בתורה סתם ולית ליה כאידך תנא דבי רבי ישמעאל כדמשמע התם בפרק התכלת, ואי נמי אף כל לציצית הוא דאתא כרב נחמן בר יצחק. והיינו דכי אמר רב נחמן התם בריש פרק התכלת השיראין פטורין מן הציצית איתיביה רבא מדתניא השיראין והכלך והסריקין כולן חייבין בציצית, ואם איתא דתנא דבי רבי ישמעאל אית ליה פטורא בשאר בגדים אפילו לדעתיה דרבא, אם כן מאי פריך ליה לרב נחמן מההיא ברייתא דהא רב נחמן על כרחין כתנא דבי רבי ישמעאל סבירא ליה, אלא דקסבר רבא דאף תנא דבי רבי ישמעאל לא אמר אף כל אלא למעוטי שרצים וברייתא תנא דבי רבי ישמעאל היא וכדהדרנא ואמר הכא רבא, ורב נחמן נמי כתנא דבי רבי ישמעאל מוקי לה ומדרבנן, וקא דייק לה רב נחמן מדקתני בסיפא דברייתא דשאר מינין במינן פוטרין ואי מדאורייתא צמר ופשתים בלחוד הוא דפטרי, ופרקינן אי משום הא לא קשיא דכתיב הכנף מין כנף וכו', כלומר: ולעולם שאר מינין פוטרין מדאורייתא במינן ותנא דבי רבי ישמעאל נמי היא, וכדתניא בהדיא תנא דבי רבי ישמעאל בגד אין לי אלא בגד צמר ופשתים מנין לרבות השיראין וכו', ורב נחמן סבר דהאי תנא מפיק מאידך תנא דבי רבי ישמעאל ואיהו סבר כאידך תנא. והרמב"ן ז"ל תירץ, דכל הני אמוראי כולהו סבירא להו דתנא דבי רבי ישמעאל אף כל למעוטי כל מקום שנאמר בתורה בגדים סתם קאמר, וכללא הוא, ולא מיתפקא מכללא אלא משום שרבתה אותם תורה בטומאה דריבה הכתוב מאו בגד ובציצית ליכא ריבוי ואפילו לרבא. והא דהכנף מין כנף לא מרבינן מיניה שאר בגדים לתנא דבי רבי ישמעאל אלא מין כנף, לומר דבעינן כולן ממין כנף כדאיתא בפרק התכלת (מנחות לח, א), וכי אית ליה לרבא דשאר מינין חייבין בציצית לאו ממין כנף יליף אלא בלאו הכי סבירא ליה דשאר מינין חייבין וקסבר דפליגי רבנן עליה דתנא דבי רבי ישמעאל, והיינו דאקשינן התם בריש פרק קמא דיבמות והא תנא דבי רבי ישמעאל לית ליה דרבא, דאלמא מיפשט פשיטא להו דלית ליה לרבא דתנא דבי רבי ישמעאל. ולענין פסק הלכה בציצית, רב אלפסי ז"ל (בהלכות קטנות הלכות ציצית) פסק כרב נחמן דאמר התם בפרק התכלת שיראין פטורין מן הציצית מדאורייתא דתניא כותיה דתנא דבי רבי ישמעאל, אבל הם ושאר המינין חייבין בציצית מדרבנן. וכן דעת הרמב"ם ז"ל (פ"ג מהלכות ציצית ה"א) דכיון דלא אשכחן תנא דפליג עליה דתנא דבי רבי ישמעאל בהדיא ואידך תנא איכא למימר דלא מפקא מיניה כדאמרן הלכתא כותיה, ורב נחמן הכי סבירא ליה כדאיתא בפרק התכלת. ואע"ג דאמרינן בריש מסכת יבמות (ה, א) הא תינח לתנא דבי רבי ישמעאל לרבנן מאי איכא למימר, אליבא דרבא ורב יהודה קאמרינן דסברי דפליגי רבנן עליה, אבל לדידן לא פליגי ולא מוקמינן פלוגתא ביני תנאי שלא לצורך. ויש מי שאומר דהא דתנא דבי רבי ישמעאל אינה הלכה משום דאיתוקם בשיטה, דאמר אביי רבי שמעון בן אלעזר ותנא דבי רבי ישמעאל אמרו דבר אחד. ויש מי שאומר דאביי לפרושי מלתייהו הוא דאתא ולא לאוקמינהו בשיטה, ויש כיוצא בה בפסחים פרק כל שעה (לב, ב) דאמר אביי רבי עקיבא ור' יוחנן בן נורי ורבי אלעזר כולהו סבירא להו חמץ בפסח אסור בהנאה והא ודאי אפילו לאביי הלכה פסוקה היא ולא מיקריא שיטה. ורבותינו בעלי התוספות זכרונם לברכה פסקו הלכה כרבא משום דבתרא הוא. ומצאתי בפירושי רב האי גאון ז"ל שהביא ראיה שהלכה כתנא דבי רבי ישמעאל, מדאמרינן לקמן (כח, א-ב) אלא אמר רבא מברניש דכת"ק דרבי ישמעאל דאמר צמר ופשתים מידי אחרינא לא אתיא בקל וחומר מנוצה של עזים שאין מטמא בנגעים כו', וזה לשון הגאון ז"ל: ולפי דרכנו למדנו שהכריע רבא מברניש כתנא קמא דרבי ישמעאל דאמר צמר ופשתים אין מידי אחרינא לא, והוציא את דברי תנא דבי רבי ישמעאל מן ההלכה שהוא מביא נוצה של עזים והשיראין והכלך והסריקון, עד כאן. ולא ירדתי לסוף דעתו, דלגבי נגעים ליכא מאן דפליג דדוקא צמר ופשתים דתרי מיעוטי כתיבי ולא נחלקו אלא בשרצים, ובשרצים הוא דקא מרבה אידך תנא שאר בגדים מרבויא דאו בגד. (רשב"א)

דף כז - ב

לאתויי ציצית ציצית בהדיא כתיב {דברים כב-יא} לא תלבש שעטנז צמר ופשתים וכתיב {דברים כב-יב} גדילים תעשה לך סד''א כדרבא דרבא רמי כתיב {במדבר טו-לח} הכנף מין כנף וכתיב צמר ופשתים יחדיו הא כיצד צמר ופשתים פוטרין בין במינן בין שלא במינן שאר מינין במינן פוטרין שלא במינן אין פוטרין ס''ד כדרבא קמ''ל אמר רב אחא בריה דרבא לרב אשי לתנא דבי רבי ישמעאל מאי שנא לענין טומאה דמרבי שאר בגדים דכתיב או בגד הכא נמי לימא לרבות שאר בגדים מאשר תכסה בה ההוא לאתויי כסות סומא הוא דאתא דתניא וראיתם אותו פרט לכסות לילה אתה אומר פרט לכסות לילה או אינו אלא פרט לכסות סומא כשהוא אומר אשר תכסה בה הרי כסות סומא אמור הא מה אני מקיים וראיתם אותו פרט לכסות לילה ומה ראית לרבות סומא ולהוציא כסות לילה מרבה אני כסות סומא שישנה בראייה אצל אחרים ומוציא אני כסות לילה שאינה בראייה אצל אחרים ואימא לרבות שאר בגדים מסתברא קאי בצמר ופשתים מרבה צמר ופשתים קאי בצמר ופשתים מרבה שאר בגדים: אמר אביי רבי שמעון בן אלעזר וסומכוס אמרו דבר אחד רשב''א הא דאמרן סומכוס דתניא סומכוס אומר סיככה בטווי פסולה מפני שמטמאה בנגעים כמאן כי האי תנא דתנן שתי וערב מטמא בנגעים מיד דברי רבי מאיר ורבי יהודה אומר השתי משישלה והערב מיד והאוני' של פשתן משיתלבנו: מתני' כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן וכל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן: גמ' מנלן דפשתן איקרי עץ אמר מר זוטרא דאמר קרא {יהושע ב-ו} והיא העלתם הגגה ותטמנם בפשתי העץ: והיוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן: מנלן אמר רבי אלעזר גמר אהל אהל

רש"י לאתויי ציצית. דלא מחייבי בציצית אלא בגדי צמר ופשתים: גדילים תעשה לך. לאלו: סד''א כדרבא. כלומר סד''א דלא דרשינן הני סמוכין לענין טלית למימר דטלית צמר ופשתים תעשה ציצית ולא לשאר טלית אלא לענין ציצית תדרשיה גדילים תעשה לך מצמר ופשתים ולא משאר מינין כדדריש ליה רבא: כתיב הכנף מין כנף. דהאי כנף קרא יתירא הוא דהא כתיב על כנפי בגדיהם והוה ליה למכתב ונתנו על הציצית פתיל תכלת: מין כנף. מין הטלית יהא הציצית דהכי משמע ציצית של כנף תהא ואם של משי הוא ציצית של משי פוטר בה: וכתיב צמר ופשתים. גדילים תעשה לך דמשמע נמי מהן תעשה: סד''א כדרבא. דאמר דהכנף אתא לאשמועינן דלא תדרוש סמוכין למיפטר שאר בגדים דודאי מיחייב מיהא בציצית דמינן קמ''ל אף כל דלא תדרוש הכנף הכי אלא אורחיה דקרא הוא ולאשמעינן דמצות ציצית בשני מיני צבע שני חוטין של תכלת ושני חוטין של לבן דהיינו מין כנף דסתמיה לבן: מאי שנא כו'. אליבא דרב נחמן קבעי לה דאמר אף כל לאתויי ציצית: אשר תכסה. ריבויא דקרא הוא: לכסות לילה. כסות המיוחד ללילות דלא ניחייב: שישנה בראייה אצל אחרים. וקרינן ביה וראיתם לאחרים ביום ולא אתי אשר תכסה ומפיק וראיתם: שאינה בראייה. ואי מרבינן לה מאשר תכסה קא עקרת ליה וראיתם: ואימא לרבות שאר בגדים. ולא כסות סומא: קאי בצמר ופשתים. כדאמר דסמך צמר ופשתים לגדילים מרבה כסות סומא דצמר ופשתים: מרבה שאר בגדים. בתמיה: אמרו דבר אחד. דדבר המיטמא בנגעים אין מסככין ואע''ג דאינו מטמא בטומאת מגע: הא דאמרן. חוץ מפשתן ולא קאמר חוץ מבגד פשתן משמע אע''ג דלאו בגד שלא נטוה כגון אונין או נטוה ולא נארג אין מסככין הואיל ומטמו בנגעים ואע''ג דלא מטמא בשרצים: סיככה בטווי. הואיל ומטמו בנגעים דכתיב או בשתי או בערב וה''ה נמי לאונין משיתלבנו והאי דנקט טווי לאשמעינן דטווי מטמא מיד דטווייתו הוא גמר מלאכתו ולא בעי שישלה: כמאן. אמרה סומכוס להא כר' מאיר דאמר מטמא מיד שנטווה ל''א כמאן אמרה אביי להאי מילתא דההיא חוץ מפשתן פשתן דווקא קאמר אע''ג דלאו בגד ועל כרחיך אפי' אונין במשמע אלמא אונין מיטמא בנגעים: כי האי תנא. כר' יהודה: משישלה. שיהיו שולין אותו מן היורה ששולקין אותו בה ללבנו: משיתלבנו. בתנור: מתני' אין מדליקין בו. לעשות פתילה מקנבוס ובגד קנבוס מצמר גפן: אינו מטמא טומאת אוהלים. אם עשה מהן אהל והמת תחתיו הוי כשאר בית וא''צ להטביל האהל עצמו דלא קבל טומאה אלא כלים שתחתיו: אלא פשתן. שאף אהל טמא כדכתיב והזה על האהל ובגמ' יליף דבפשתן משתעי קרא: גמ' (רש"י)

תוספות למדרש סמוכין להתיר כלאים בציצית וי''ל דהיינו עד דלא ידע דשעטנז לאפנויי אבל במסקנא דאמר לרבנן שעטנז לאפנויי הכי נמי לתנא דבי ר' ישמעאל וצמר ופשתים לגופייהו אתו הלכך לא צריך אף כל לאתויי כלאים וא''ת לתנא דבי ר' ישמעאל צמר ופשתים גבי לבישה מ''מ ל''ל דמדכתיב ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך שמעינן דכל בגדים צמר ופשתים הן וי''ל דה''א דווקא העלאה אבל בלבישה כל תרי מיני אסירי והשתא ליכא למימר לתנא דבי ר' ישמעאל דתיתי שעטנז שעטנז מהעלאה כדאמר בריש סוגיא ביבמות (דף ד: ושם) דהא השתא איצטריך שעטנז לאפנויי למדרש סמוכין ולא מופנה למדרש מיניה גזירה שוה: רב פפא אמרה. לא בעי למימר רב נחמן בר יצחק אמרה דאמר אף כל לאתויי ציצית דאין לטעות ולהחליף דברי רבא לרב נחמן אלא ברב פפא שהיה תלמידו ומלך אחריו וכשהיה אומר דבר לא היו יודעים אם מדעתו אמרה או למדה לפני רבו: סד''א כי דוקיא דרבא. ל''ג כי דוקיא דהא מגוף מילתא דרבא הוא דמפיק ובריש יבמות (ג''ז שם) הוא דגרס לה ונראה אע''ג דבפרק התכלת (מנחות ד' לט: ושם) אמר רב נחמן השיראין פטורין מן הציצית קיי''ל כרבא דבתראה הוא וחייב בציצית מדאורייתא: מסתברא קאי בצמר ופשתים כו'. לא שייך למיפרך אדרבה קאי ברואין מרבה רואין קאי ברואין מרבה סומין דהא עיקר המצוה היא בטלית ולא באדם שאם אין לו טלית בת ד' כנפות פטור מן הציצית: רבי שמעון בן אלעזר וסומכוס אמרו דבר אחד. וא''ת דר''ש בן אלעזר קאמר מסככין בו חוץ מן הפשתן משמע אפי' לא נטוה וכדאמרינן נמי בפ''ק דסוכה (דף יב: ושם) סיככה באניצי פשתן פסולה ומשמע התם דהיינו דייק ונפיץ אע''ג דלא נטוה וסומכוס קאמר דדוקא בטווי פסולה וי''ל דלרשב''א קאסר מדרבנן וסבר בדדייק ונפיץ לפי שהוא קרוב לטווי וטווי הוא דאסור מן התורה הואיל דמטמא בנגעים והיינו אמרו דבר אחד דהא דקאמר סומכוס סיככה בטווי פסולה היינו דבר תורה מדאמר מפני שמטמא בנגעים דמדרבנן אין סברא לאוסרו אי מדאורייתא שרי לסכך בטומאת נגעים גזירה משום טומאת מת וכיון דבטווי אסור מדאוריית' א''כ באניצי פשתן יאסור מדרבנן מפני שהוא קרוב לטווי כדפרישית: אונין של פשתן. פי' בקונטרס שלא נטוה ודחק לפרש כן מפני דכבר תנא שתי וערב וקשה לריב''א דמנלן לטמאותו בנגעים הא שתי וערב כתיב ונראה לר''י דאונין היינו מטוה וכן פי' בערוך ושתי וערב דקאמר היינו צמר לפי שבצמר ניכר בין שתי לערב דהשתי הוא מן הלשונות של צמר הגדול וטווי כלאחר יד ולא כמו שטווים הערב ודרך היה לשולקו אע''פ שעכשיו אין רגילין ואונין של פשתן שהוא הטווי לא הוזכר לא שתי ולא ערב לפי שלא ניכר איזה של שתי ואיזה של ערב כדאמר בפ''ק דמס' ע''ז (ד' יז:) אייתו ליה תרי קיבורי אמרו ליה הי דשתיא והי דערבא איתרחיש ליה ניסא אתא זיבורא (למיתב) על דערבא כו' אלמא לא מינכר בפשתן: כל היוצא מן העץ אין מדליקין. פי' בקונטרס לעיל כגון בקנבוס וצמר גפן ואין נראה לר''ת דא''כ יהא אסור להדליק בו ומעשים בכל יום שמדליקין בצמר גפן וגם טוב מאד לפתילה ואור''י ודאי מותר להדליק בקנבוס וצמר גפן דאינם יוצאים מן העץ אלא זרע הוא כדאמרי' במנחות קנבוס ולוף אסרה תורה שאר זרעים כו' ופשתן נמי מין זרע כמו קנבוס אלא דאיצטריך במתני' למשרי פשתן משום דאיקרי עץ כדכתיב ותטמנם בפשתי העץ וכמו עץ הדעת למ''ד חטה היתה וקרי לה עץ אע''פ שאינה עץ ועוד דאמר בכיצד מברכין (ברכות דף מ: ושם) כל היכא דאי שקלת לפירא ולא הדר אילנא ומפיק לא מברכינן עליה בורא פרי העץ ופשתן וקנבוס וצמר גפן אי שקלת לפירא היינו הזרע לא הדר אילנא ומפיק הלכך לאו יוצא מן העץ נינהו: ואין מטמא טומאת אהלים אלא פשתן. והא דאמר לעיל בפ''ק (דף יז.) ועל עצמן בכל שהן משמע דכל הכלים נעשה אהל לקבל טומאה מחמת אהל הכא איירי בדבר הקבוע שחיברו לקרקע אע''ג שמתחילה היה בגד כיון שחיברו לאהל בטלו מתורת בגד ואין מיטמא אלא פשתן אע''פ שהוא מחובר כדכתיב והזה על האהל כו' וקשה לר''י דתנן באהלות (פ''ח מ''א) אלו מביאין וחוצצין השידה והתיבה כו' והסדינים שהם עשוים אהלים ואיך חוצצין סדינין של פשתן בפני הטומאה והא כל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה וי''ל דמיירי בסדינין של משי וקבועין שאינן מטמאים ורשב''א פירש במשניות בע''א: (תוספות)

רשב"א הא דאמרינן: רבי שמעון בן אלעזר וסומכוס אמרו דבר אחד. קשיא לן דהא רבי שמעון בן אלעזר כל היוצא מן העץ מסככין בו חוץ מפשתן קאמר, דמשמע בכל ענין ואפילו לא נטוה [אין] מסככין בו, וסומכוס לא פסיל אלא בטווי דוקא. ותירצו בתוס' דפשתן משמע דדייק ונפיץ, וקסבר רבי שמעון בן אלעזר דאע"ג דאינו טווי פסול לסכך, וטעמא דידיה משום דכיון דאילו נטוה מטמא בנגעים ופסול דבר תורה השתא דקרוב לטויה פסול מדבריהם, והיינו כסומכוס, דכיון דאמר סומכוס סככה בטווי פסולה מפני שמטמאה בנגעים משמע דפסולה דאורייתא קאמר, וכיון דסבר ליה דבטווי פסולה דאורייתא ודאי פסיל לה כשאינו טווי מדרבנן מפני שהוא קרוב לטויה, הלכך תרווייהו אמרו דבר אחד, דרבי שמעון מדפסיל בדייק ונפיץ בודאי סבירא ליה דבטווי מטמא בנגעים כסומכוס, וסומכוס נמי דמפסיל נמי בטווי דבר תורה בדייק ונפיץ פסיל מדרבנן כיון דקרוב לטויה. אלא דאכתי קשיא לי ומנא להו דפשתן דרבי שמעון בן אלעזר היינו דייק ונפיץ, דלמא דלא דייק ונפיץ אי נמי דייק ולא נפיץ. ושמא משום דקתני כל היוצא מן העץ, משמע שכבר הופרש ויצא מן העץ לגמרי דהיינו דייק ונפיץ. ומכל מקום עדיין קשה דהכא משמע לפי פירושם דדוקא רבי שמעון בן אלעזר וסומכוס פסלי לה, הא רבנן פליגי עלייהו ומכשרי ליה, ואילו בסוכה (יב, ב) אמרינן באניצי פשתן פסולה בהוצני פשתן כשרה והושני פשתן איני יודע, ומפרשי בגמ' דלא פשיטא להו להכשיר אלא בדלא תרי ולא דייק ולא נפיץ, אבל תרי וכל שכן דדייק ולא נפיץ פסולה, ואף על פי שאינו ראוי ליטמא בנגעים כלל. ויש מפרשים דאדרבא רבי שמעון בן אלעזר וסומכוס אמרו דבר אחד להקל, דדוקא הראוי לטמא בנגעים בלבד אין מסככין בו הא שאר מינין אף על פי שהוא טווי מסככין בו, אבל לרבנן אפילו אינו טווי דאין ראוי לקבל טומאה ואפילו תרי ולא דייק ואי נמי אפילו שאר מינין אין מסככין בהן, דלאו פסולת גורן ויקב נינהו, ואי נמי מדרבנן. אונין של פשתן. פירש רש"י ז"ל: אונין פשתן שלא נטוה. ואינו מחוור, דמהיכא תיתי דליטמא אפילו בנגעים דהא לא כתיב אלא שתי וערב. ובערוך פירש שנטוה, ושתי וערב דקאמר הכא היינו של צמר משום דבצמר ניכר בין שתי לערב אבל בפשתן לא מינכר, וכדמשמע מדאמרינן בפרק קמא דע"ז (יז, ב) כשנתפס רבי אלעזר למינות אמרו לו אמאי קרו לך רבי אמר להו רבן של תרסיים אני, אייתיאו ליה תרי קיבורי אמרו ליה הי דשתיא הי דערבא, אתרחיש ליה ניסא אתאי זיבורא איתיב אדערבא אתאי זיבורתא אותיב ליה אדשתיא, אלמא לא מינכר בפשתן, אבל בצמר מינכר שזה טווי כלפי היד וזה כלאחר היד, ודרך היה לשלקו אע"פ שאין רגילות עכשיו. מתני': כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן. פירש רש"י ז"ל (ד"ה אין): כגון קנבוס וצמר גפן. ואינו מחוור, דהא אמרינן בריש פרקין (כא, א) פתילות שאמרו חכמים אין מדליקין בהם מה טעם מפני שהאור מסכסכת בהן, ואילו צמר גפן אין לך פתילה שמושכת השמן ושהאור נדלקת בה יפה כמותה. ונראה מדברי ר"ת ז"ל (בתוס' ד"ה כל) שפירש דקנבוס וצמר גפן לאו יוצאין מן העץ נינהו אלא מיני זרעים נינהו, כדאמרינן (מנחות טו, ב) לא אסרה תורה אלא קנבוס ולוף אבל שאר מיני זרעים מדרבנן הוא דאסירי, ועוד דאמרינן בפרק כיצד מברכין (ברכות מ, א) כל היכא דאי שקלת ליה לפירא הדר אילנא ומפיק גוזא בורא פרי העץ אלמא קנבוס וצמר גפן דכי שקלת ליה לפירא לא הדר מפיק לאו עץ נינהו, ולא הוצרך תנא דמתניתין להתיר פשתן אלא מפני שקראו הכתוב עץ דכתיב (יהושע ב, ו) ותטמנם בפשתי העץ. והא דגרסינן בירושלמי (בפרקין ה"ג) אמר רב שמואל בר רב יצחק כתיב (שמות כז, כ) להעלות נר תמיד, שיערו לומר אין לך עושה שלהבת אלא פשתן בלבד. יש לפרש דדוקא למנורה קאמר, דבדידה כתיב להעלות נר תמיד. אלא דקשיא לי, דהא משמע בריש פרקין (כא, א) דלא אסרו למקדש אלא מה שאסרו בשבת, וטפי פשיטא להו בשבת ממקדש, וכדתני רמי בר חמא פתילות שאמרו אין מדליקין בהן בשבת אין מדליקין בהם במקדש. ונראה לומר דההיא דירושלמי לא בא למעט אלא כל היוצא מן העץ כגון עמרניתא דארזא ודערבתא (לעיל כ, ב) דעלה קתני לה. הא דאמרינן: כל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן. יש מי שאומר דדוקא בשעושה ממנו אהל וחברו לקרקע דהוי ליה כבית, הא במטלטל כל המאהילין מטמאין. וקשיא לי, דהא ממשכן גמרינן ליה ומשכן מטלטל הוה, ובשמעתין קרשים כעין קרשי המשכן מטהרין ואינהו מטלטלין הוו ועל אדנים היו עומדים. ושמא אפילו מטלטל כיון שעשה ממנו אהל אינו מטמא דגמרינן לה בגזרה שוה וגזרת הכתוב הוא. וכן נראה מדברי רבותינו הצרפתים זכרונם לברכה שכתבו בתוספות אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן ואף על פי שמתחלה היה בגד כיון שיחדו לאהל בטלי ליה מתורת בגד. ואחר כך מצאתי בתוס' כלשון הראשון דכשחברו בקרקע קאמר. (רשב"א)

דף כח - א

ממשכן כתיב הכא {במדבר יט-יד} זאת התורה אדם כי ימות באהל וכתיב התם {שמות מ-יט} ויפרוש את האהל על המשכן מה להלן של פשתן קרוי אהל אף כאן של פשתן קרוי אהל אי מה להלן שזורין וחוטן כפול ו' אף כאן שזורין וחוטן כפול ו' ת''ל אהל אהל ריבה אי אהל אהל ריבה אפילו כל מילי נמי אם כן גזירה שוה מאי אהני ליה ואימא מה להלן קרשים אף כאן קרשים אמר קרא {שמות כו-טו} ועשית קרשים למשכן משכן קרוי משכן ואין קרשים קרויין משכן אלא מעתה ועשית מכסה לאהל הכי נמי מכסה לא איקרי אהל אלא הא דבעי רבי אלעזר עור בהמה טמאה מהו שיטמא באהל המת השתא עור בהמה טהורה לא מטמא עור בהמה טמאה מיבעיא שאני התם דהדר אהדריה קרא דכתיב {במדבר ד-כה} ונשאו את יריעות המשכן ואת אהל מועד מכסהו ומכסה התחש אשר עליו מקיש עליון לתחתון מה תחתון קרוי אהל אף עליון קרוי אהל: גופא בעי רבי אלעזר עור בהמה טמאה מהו שיטמא טומאת אהלין מאי קמיבעיא ליה אמר רב אדא בר אהבה תחש שהיה בימי משה קמיבעיא ליה טמא היה או טהור היה אמר רב יוסף מאי תיבעי ליה תנינא לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד. מתיב רבי אבא רבי יהודה אומר שני מכסאות היו אחד של עורות אילים מאדמים ואחד של עורות תחשים רבי נחמיה אומר מכסה אחד היה ודומה כמין תלא אילן והא תלא אילן טמא הוא ה''ק כמין תלא אילן הוא שיש בו גוונין הרבה ולא תלא אילן דאילו התם טמא והכא טהור א''ר יוסף א''ה היינו דמתרגמינן ססגונא ששש בגוונין הרבה רבא אמר עור בהמה טמאה דמטמא באהל המת מהכא דתניא עור או בעור ריבה עור בהמה טמאה ושלקה ביד כהן קצץ מכולן ועשה אחת מהן מנין תלמוד לומר {ויקרא יג-מח} או בכל מלאכת עור ואיכא למיפרך מה לנגעים שכן שתי וערב טמא בהן אלא גמר משרצים דתניא עור אין לי אלא עור בהמה טהורה עור בהמה טמאה מנין תלמוד לומר או עור ואיכא למיפרך מה לשרצים שכן מטמאין בכעדשה נגעים יוכיחו וחזר הדין לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהן שעור טמא בהן ועשה עור בהמה טמאה כעור בהמה טהורה אף אני אביא אהל המת שעור טמא בו ונעשה בו עור בהמה טמאה כעור בהמה טהורה אמר ליה רבא מברניש לרב אשי איכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן טמאין בפחות מכזית תאמר במת שאינו מטמא אלא בכזית אלא אמר רבא מברניש

רש"י ממשכן. דלא הוה ביה שום יוצא מן העץ אלא פשתן כדכתיב עשר יריעות שש משזר: שזורין. דטור''ש {ריטור"ש: מפותלים} בלע''ז דכתיב משזר: וחוטן כפול ששה. כדאמרינן בפ' בא לו דסדר יומא (דף עא:) דברים שנאמר בהן שש חוטן כפול ששה ואי קשיא כיון דיליף ממשכן כלים ואדם שתחת גג הבית וכל שאר אהלים דלא דמו למשכן מנלן דמטמו בספרי תניא מנין לעשות שאר המאהילים כאהל אמרת מה מצורע הקל עשה בו כל המאהיל כו': אף כאן קרשים. ואימא דעץ נמי איקרי אהל: משכן קרוי משכן. כגון עשר יריעות שש משזר ומשכן איקרי אהל דכתיב (שמות לט) את משכן אהל מועד: הכי נמי. דמכסה עורות לאו אהל ולענין טומאה נמי לא מקבל: השתא עור בהמה טהורה. כגון אילים מאדמים: מה תחתון. עשתי עשרה יריעות עזים לאהל על המשכן דמשכן היינו עשר יריעות המחוברות בקרסי זהב מלמעלה מהן אהל יריעות עזים ולמעלה מהן מכסה העורות: מאי קמיבעי ליה. הא ממשכן גמר לה ר' (אליעזר) לעיל בריש שמעתין והתם טהורה היא דהוי למלאכת משכן: מכסה אחד היה. חציו של אילים וחציו של תחשים ולמעלה דקרא אתרוייהו כתיב דבין אילים בין תחשים היה מכסה אחד מלמעלה לאהל יריעות העזים: תלא אילן . חיה טמאה היא ומנומרת בגוונין: אי הכי. סייעתא היא: ששש. ששמח ביופיו בגוונין: עור או בעור. גבי נגעים כתיב או בעור והוה מצי למכתב או עור: ושלקה ביד כהן. משהראהו ביד כהן נעשה נגע ומתחלה לא היה נגע: קצץ מכולן. מכל האמורים בפסוק וחיברן יחד: שרצים מטמאין בכעדשה ומת בכזית ונגעים בכגריס והוא פחות מכזית: אף אני אביא אהל המת שעור טמא בו. כדאמר לעיל מקיש עליון לתחתון דקרוי אהל: שאינה מטמאה בנגעים. דהא צמר ופשתים כתיב: (רש"י)

תוספות ויפרוש את האהל וגו'. תימה לר''י מנא ליה דהאי אהל היינו שש משזר אימא היינו יריעות עזים דאשכחנא בהדיא דאיקרי אהל כדכתיב ועשית יריעות עזים לאהל על המשכן וכן משמע פשטיה דקרא ויפרוש את האהל דהיינו יריעות עזים על המשכן דהיינו שש משזר כדכתיב ואת המשכן תעשה עשר יריעות שש משזר ויש לומר דדייק משום דקרא כתיב בהקמת המשכן וחשיב לעיל בסדר הקמתן דמתחלה נתן אדנים ואחר כך הקרשים וכתיב אחר הקרשים ויפרוש את האהל משמע היינו יריעות התחתונות שהם שש משזר דהם תחלת הפרשה ותימה דאמאי לא יליף מהא דמשכן היינו יריעות שש משזר כדכתיב ואת המשכן תעשה וגו' ומשכן איקרי אהל דכתיב את משכן אהל מועד ושמא אהאי קרא סמיך: אם כן ג''ש מאי אהני ליה. והא דאמר כל פותח טפח מביא את הטומאה היינו מק''ו ממצורע כדיליף בספרי וכדפיר' בקונטרס וא''ת והיכי יליף נימא דיו כמצורע שלא יטמא אלא טומאת ערב ודווקא בעומד או ביושב ולא עובר כדתניא במסכת נגעים ומייתי לה ובפ''ק דקדושין (ד' לג:) טמא יושב תחת האילן וטהור עובר טמא כו' וי''ל דאינו אלא גילוי מילתא בעלמא מק''ו דמצורע דלית לן למילף אהל אהל ממשכן לענין למעט הבאת טומאה בשאר אהלים דלאו פשתן ולא ילפינן ממשכן אלא לטומאת עצמו אפילו מחובר דדוקא פשתן ולא שאר יוצא מן העץ ולענין אהל שאינו עשוי בידי אדם לרבי יהודה בפ''ב דסוכה (דף כא. ושם) דלא מצינן למילף ממצורע ולא אשכחן ביה קרא לא למעט ולא לרבות אהל שאינו עשוי בידי אדם: אי מה להלן קרשים כו'. פירש בקונטרס דאף עץ יהא קרוי אהל וקשה לריב''א דהא דפנות אין קרויות אהל אלא המכס' שמלמעלה הוא קרוי אהל ומפ' דה''ק אי מה להלן קרשים בהדי פשתן אף כאן בטומאת אהל קרשים בהדי פשתן ואע''ג דאהל אהל ריבה לענין דלא בעינן שזורים ולכפול ששה וכן לענין דלא בעינן צמר ופשתים יחד כי התם אלא אפילו פשתים ולא צמר מ''מ פריך דליהוי קרשים בהדי פשתים דסתם אהל קרוי עם הכיסוי ועם הדפנות: ואין קרשים קרוים משכן. וקשה לרי הא כתיב יהיה סרוח על צדי המשכן מזה ומזה לכסותו ואמר לקמן בהזורק (דף צח:) לכסות אמה של קרשים ואיכא למ''ד אמה של אדנים אלמא דקרשים איקרי משכן ויש לומר דצדי המשכן איקרי ולא משכן: ריבה עור בהמה טמאה. פירש רבינו שמואל דלהכי איצטריך לרבויי עור בהמה טמאה כדקתני בת''כ (פ' תזריע) צמר אין לי אלא מין בהמה דקה ונאכל כו' דומיא דצמר שהוא דוקא של כבשים מנין לרבות עור בהמה דקה ואין נאכלת בהמה גסה נאכלת ואין נאכלת עד שתהא מרבה עורות שרצים תלמוד לומר בעור בעור ונראה דהא דנקט בהמה גסה נאכלת אגב אחריני נקט דאיהי לא בעיא קרא דהא בשמעתין ילפינן לענין טומאת אהל כל מין טהורה מאילים: ושלקה ביד כהן. מפרש נמי רבינו שמואל דאיצטריך לרבויי משום דכתיב והבגד כי יהיה בו נגע צרעת וגו' והראה אל הכהן דמשמע דאם לא היתה בו נגע קודם שהראהו לכהן טהור: שכן שתי וערב טמא בהן. מה שאין כן במת כדנפקא לן בפרק במה אשה (לקמן דף סד.): אלא גמר משרצים דתניא עור אין לי אלא עור של בהמה טהורה. וא''ת מנלן דאיירי קרא בעור בהמה טהורה ויש לומר כמו בנגעים דהכא כתיב שק וה''א מה שק מין בהמה דקה ונאכל כדמוכח בת''כ ולקמן דשק הוי דבר הבא מן העזים אף עור מין בהמה דקה ונאכל אע''ג דבת''כ מרבה אף שק הבא מחזיר שהוא דבר טמא אפ''ה הוה אמינא דלא הוקשה עור אלא למשמעות דשק דהיינו של עזים ולא הוקש למאי דמרבי בשק לכך איצטריך ריבוי. הרב פורת: מה לשרצים. וליכא למיפרך שיטמא מת בכעדשה מק''ו דהא כל שיעורים הם הלכה למשה מסיני וקשה לר''י ונילף מת משרצים בגזירה שוה דבגד ועור כדאמר לקמן בפרק במה אשה (ג''ז שם) ואומר ר''י משום דג''ש דאהל אהל ממשכן סתרה לה לכך איצטריך ריבוי ועוד י''ל דג''ש לא איירי בטומאת אהל [המת] עצמו המחובר: (תוספות)

רשב"א הא דאקשינן: אי מה להלן קרשים אף כאן קרשים. פירש רש"י ז"ל: דהכי פריך מה להלן איקרו קרשים אהל אף כאן יהא קרוי אהל. והקשו בתוס' והלא קרשים לא עשו מהן אלא דפנות ולא סכך ואינו קרוי אהל אלא סכך. ופירשו הם ז"ל דהכי קאמר: אי מה להלן היו קרשים עם הפשתן הכא נמי לא ליטמא טומאת אהלים עד שיהו שם קרשים ופשתים. וכן מצאתי לרבנו שרירא גאון ז"ל בתשובה. ואינו מחוור, דאי משום הא לא איריא דהיינו דאקשינן לעיל בסמוך אי מה להלן שזורין וחוטן כפול ששה פירוש והוא הדין לכל שאר הדברים שהיו במשכן כגון תכלת וארגמן ותולעת שני וקרשים, וכי משני אהל אהל ריבה הוא הדין לכולהו. ותירצו בתוס' דדלמא קרשים שאני משום דהן העיקר שהן מעמידין הכל ולפיכך לא יהא קרוי אהל אלא אם כן יש בו קרשים ולא ריבה אהל אלא לענין שאר דברים. ודוקא ליטמא הוא דאמרינן דאינו מטמא אלא צמר ופשתים, דכתיב (במדבר יט, יח) והזה על האהל, אבל להביא את הטומאה כל שהוא טפח על טפח מביא את הטומאה, דאתי מקל וחומר דמצורע, כדיליף לה בספרי (פרשת חוקת פיסקא ד) וכמו שפירש רש"י ז"ל. השתא עור בהמה טהורה לא מטמא. פירוש: ואע"פ שהיה במשכן דהא איכא עורות אילים. עור בהמה טמאה מבעיא. פירוש: דאפילו תמצא לומר דתחש טמא היה מכל מקום לא יטמא. עור בהמה טמאה ושלקה ביד כהן כו'. פירש רש"י ז"ל דלהכי איצטריך לרבות עור בהמה טמאה, משום דקתני בתורת כהנים (פרשת תזריע פרק יד ה"א) צֶמֶר (ויקרא יג, מז) אין לי אלא מין בהמה דקה ונאכל, מין בהמה דקה ואינו נאכל בהמה גסה ונאכל בהמה גסה ואינו נאכל עד שתהא מרבה להביא עורות שרצים מנין, תלמוד לומר (שם פסוק מח) בְעוֹר. אלא גמר משרצים דתניא אין לי אלא עור בהמה טהורה וכו'. ואם תאמר ומנא ליה דקרא איירי טפי בעור בהמה טהורה. תירצו בתוס' (ד"ה אלא) כמו שתירץ רש"י ז"ל לעיל בנגעים, משום דכתיב (ויקרא יא, לב) שָׂק והוה אמינא מה שק מין בהמה דקה ונאכל אף עור מין בהמה דקה ונאכל. והכי תניא בתורת כהנים (פרשת שמיני פרק ח ה"ד) בהדיא דשק הוי דבר הבא מן העזים. ואע"ג דמרבה בתורת כהנים (שם) אף שעשאה מחזיר, אף על פי כן הוה אמינא כי הוקש עור לשק הני מילי למשמעות דשק דהיינו צמר של עזים אבל לא למאי דמרבינן משק בהמה טמאה. ובאהל גופיה כתיב ביה עור בהמה טהורה דהיינו עורות אילים לפיכך היה אומר דאף כאן עור בהמה טהורה. (רשב"א)

דף כח - ב

אתיא בק''ו מנוצה של עזים שאין מטמא בנגעים מטמא באהל המת עור בהמה טמאה שמטמאה בנגעים אינו דין שמטמאה באהל המת ואלא הא דתני רב יוסף לא הוכשרו במלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד למאי הלכתא לתפילין תפילין בהדיא כתיב בהו {שמות יג-ט} למען תהיה תורת ה' בפיך מן המותר בפיך אלא לעורן והאמר אביי שי''ן של תפילין הל''מ אלא לכורכן בשערן ולתופרן בגידן הא נמי הל''מ הוא דתניא תפילין מרובעות הל''מ נכרכו' בשערן ונתפרות בגידן אלא לרצועו' והא''ר יצחק רצועות שחורות הל''מ נהי דגמירי שחורות טהורות מי גמירי מאי הוי עלה דתחש שהיה בימי משה א''ר אלעא אמר רשב''ל אומר היה ר''מ תחש שהיה בימי משה בריה בפני עצמה היה ולא הכריעו בה חכמים אם מין חיה הוא אם מין בהמה הוא וקרן אחת היתה לו במצחו ולפי שעה נזדמן לו למשה ועשה ממנו משכן ונגנז מדקאמר קרן אחת היתה לו במצחו ש''מ טהור היה דא''ר יהודה שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היתה לו במצחו שנאמר {תהילים סט-לב} ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס מקרין תרתי משמע אמר ר''נ בר יצחק מקרן כתיב וליפשוט מיניה דמין בהמה הוא כיון דאיכא קרש דמין חיה הוא ולית ליה אלא חדא קרן איכא למימר מין חיה הוא: מתני' פתילת הבגד שקיפלה ולא הבהבה ר''א אומר טמאה היא ואין מדליקין בה רע''א טהורה היא ומדליקין בה: גמ' בשלמא לענין טומאה בהא פליגי דר''א סבר קיפול אינו מועיל ובמילתיה קמייתא קיימא ור''ע סבר קיפול מועיל ובטולי בטיל אלא לענין הדלק' במאי פליגי א''ר אלעזר א''ר אושעיא וכן א''ר אדא בר אהבה הכא בג' על ג' מצומצמות עסקינן ובי''ט שחל להיות ע''ש עסקינן דכ''ע אית להו דר' יהודה דאמר מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים ודכ''ע אית להו דעולא דאמר עולא המדליק צריך שידליק ברוב היוצא ר''א סבר קיפול אינו מועיל וכיון דאדליק ביה פורתא הויא ליה שבר כלי וכי קא מדליק בשבר כלי קמדליק ור''ע סבר קיפול מועיל ואין תורת כלי עליו וכי קמדליק בעץ בעלמא קמדליק. אמר רב יוסף היינו דתנינא ג' על ג' מצומצמות ולא ידענא למאי הלכתא ומדקא מתרץ רב אדא בר אהבה אליבא דר' יהודה ש''מ כר''י ס''ל ומי א''ר אדא בר אהבה הכי והא''ר אדא בר אהבה

רש"י מטמא באהל המת. אם עשאו אהל דהא ממשכן גמר ליה ועיקר אהל דכתיב במשכן ביריעות עזים כתיב הא דכתיב בספרים כל מעשה עזים ל''ג ליה דמהכא לא נפקא לן אהל דבכלים הוא דכתיב וכדאמר בעלמא להביא דבר הבא מן העזים מן הקרנים ומן הטלפים: אלא הא דתני רב יוסף כו'. כיון דרבינן עור בהמה טמאה לאהל המת הא דתני רב יוסף למאי הלכתא מאי דהוה הוה אי לאו למילף מיניה לטומאה: לתפילין. איתמר דהיא נמי מלאכת שמים: לעורן. עור דפוס שלהן שהכתבים של פרשיות מונחים בו דהאי לא מלמען תהיה נפקא דהא לאו תורה כתיבא ביה: שי''ן של תפילין. שיהא העור נקמט מבחוץ ג' קמטין ודומה לשי''ן והרצועה נקשרת כמין דלית ויש רצועה כפופה כמין י' דהיינו שדי וכיון דאות השם נכתב בקמטין שלו מותר בפיך בעינן ומקרא נפיק: אלא לנכרכות בשערן. תניא לההיא דרב יוסף שצריך לקשור איגרות הפרשיות בשער עור בהמה טהורה ולתופרן בגיד בהמה טהורה: בשערן. בשער מן הקלף כלומר בשל טהורה: לרצועותיהן. שיהיו מעור בהמה טהורה: הל''מ. וכיון דהלכתא רצועות מסיני טהורות נמי הל''מ ומתניתא דרב יוסף לאו הל''מ קאמר: מאי הוי עלה דתחש. הואיל ולרב יוסף לאו לענין מלאכה דמשכן איתמר לא איפשיט בעיין: מקרין תרתי משמע. דסתם מקרין כל קרניו: מתני' שקיפלה. כמו שגודלין פתילות: הבהבה. על השלהבת כדי שתהא מחורכת ותדליק יפה: טמאה היא. דבגד כלי הוא ומקבל טומאה אם היה שלש על שלש דקפול אין מבטלה מתורת בגד הואיל ולא הבהבה: ואין מדליקין בה. כדמפרש טעמא בגמ': גמ' קפול מועיל. לבטולה מתורת בגד: מצומצמות. דאי הוה טפי פורתא לכולי עלמא מדליקין: ובי''ט שחל להיות בע''ש. דשייך ביה איסור מוקצה עסקינן: ואין מסיקין בשברי כלים. שנשברו בו ביום דהוו להו נולד אבל בכלים מסיקין דהא חזו לטלטלן: ודכולי עלמא אית להו. צריך המדליק להדליק בידים קודם סילוק ידיו רוב היוצא מן הפתילה חוץ לנר הלכך על כרחך צריך לעסוק בו לאחר שנפחת משלש הלכך טעמא דר''א דאסר קסבר קיפול אינו מועיל והוה ליה כלי שנשבר ביו''ט וכי קמדליק ביה פורתא כיון דמצומצמות היו הוו שברי כלי דפחות משלש לאו כלי הוא והוה ליה כלי שנשבר בי''ט וכי קמדליק בידים להשלים רוב היוצא בשבר כלי קמדליק והא דאמרינן מסיקין בכלים דוקא שלא יגע בו אחר שנפחת אלא אם כן ריבה עליו עצים מוכנים כדלקמן (דף כט.): קיפול מועיל. ועל כרחך מעי''ט קיפלה דאין גודלין פתילה בי''ט כדתניא בהמביא (ביצה לב:) וכבר נתבטל הכלי מבע''י ואין כאן שבר כלי: היינו דתנינא. שהייתי שונה מרבותי משנה ג' על ג' מצומצמות ולא הוה ידענא למאי הלכתא איתמר דאי לענין טמויי כל שכן דאי איכא טפי דמטמא: ומדקא מתרץ כו'. מילתא באפי נפשיה היא בתמיה למירמי דרב אדא אדרב אדא מדקא מתרץ למתניתין ואוקי דכולי עלמא אית להו אין מסיקין בשברים דהיינו אליבא דר''י דאית ליה נולד ש''מ כו': (רש"י)

תוספות אתיא בק''ו מנוצה של עזים. וא''ת נימא שתי וערב יוכיח שמטמא בנגעים ואינו מטמא במת אף אני אביא עור בהמה טמאה כו' ועוד קשה אמאי איצטריך קרא בשרצים לעור בהמה טמאה ליתי בק''ו מנוצה של עזים שאין מיטמא בנגעים מיטמא בשרצים וי''ל דאי לא הוה כתיב קרא בשרצים ליכא למילף עור בהמה טמאה בק''ו מנגעים לא בשרצים ולא באהל המת דאיכא למימר שתי וערב יוכיח אבל השתא דכתיב טומאה בשרצים ילפינן שפיר בק''ו מנגעים שיטמא באהל המת וליכא למימר שתי וערב יוכיח דמה לשתי וערב שכן אינו מטמא בשרצי' תאמר בעור בהמה טמאה שמטמא בשרצים הכי נמי יטמא באהל המת: ור''י אומר דליכא למימר שתי וערב יוכיח דהכי עביד ק''ו ומה נוצה של עזים שאין מטמא בנגעים מטמא באהל המת ככלי העשוי מנוצה של עזים עור בהמה טמאה שטמא בנגעים אינו דין שיטמא באהל המת ככליו דהשתא לא שייך למימר שתי וערב יוכיח שמטמא בנגעים ולא באהל המת דשתי וערב אין שייך בו כלי ואין לומר דכל היוצא מן העץ ועצם יוכיח שמטמא בנגעים ואינו מטמא במת דמה שמטמא בנגעים אינו מחמת עצמו אלא מחמת הבית דהא בית שסיככו בזרעים אמר בהעור והרוטב דמטמא בנגעים אבל נוצה והעור מטמא מחמת עצמו. ומהר''ם כתב דליכא למימר שתי וערב יוכיח דמה לשתי וערב שכן אין מטמאין לא במת ולא בש''ז תאמר בעור בהמה טמאה דמטמא דהא כתיב במת ובש''ז כל בגד וכל כלי עור. ולעיל כי פריך מה לשרצים ליכא למימר נגיעת מת וש''ז יוכיח דמה לכולהו שכן פחות מכזית דנגיעת מת בכשעורה וש''ז במשהו או בחתימת פי האמה (והוא ת. ' דאיצטריך קרא בשרצים לאפוקי מהיקש דשק) וזה אין נראה דע''כ דגם לענין אהל הוי שיעורו בכזית להביא טומאה על כל הכלים ועל עצמן אפי' יוצא מן העץ דזהו תלוש קיי''ל דמביא ונ''ל דלא שייך כלל למימר אהל תלוש יוכיח כיון דלא אתינא למילף אלא לענין אהל המחובר דלא מטמא אלא מאי דילפי' ממשכן וכי האי גוונא איכא בפ''ק דמנחות גבי טריפה שהיתה לה שעת הכושר דלא ילפינן מטריפה שלא היתה לה שעת הכושר אפ' במה הצד [ת''י]: והקשה השר מקוצי מאי בעי בסמוך מאי הוי עלה דתחש תיפוק ליה דטהור היה מדאיצטריך קרא בשרצי' לטמא עור בהמה טמאה דאי טמא היה לשתוק קרא בשרצים ותיתי בק''ו מנגעים דהשתא ליכא למימר שתי וערב יוכיח דמה לשתי וערב שכן אין מטמאין באהל המת תאמר בעור בהמה טמאה דמיטמא באהל המת כיון דתחש טמא היה וי''ל דמהכא ליכא למיפשט דטהור היה דאפילו טמא היה כתיב בשרצים דמילתא דאתיא בק''ו טרח וכתב לה קרא ועוד אומר רש''י דשרצים לא אתו מק''ו מנגעים דאיכא למיפרך פשוטי כלי עור יוכיח דמטמא בנגעים ולא בשרצים: למאי הלכתא. לא בעי למימר לאשמעינן דתחש טהור היה דמשמע דאתא לאשמעינן שום צורך הוראה: תפילין בהדיא כתיב בהו למען תהיה וגו'. תימה לר''י וכי אין לברייתא לשנות מה שדורש מן הפסוק וכל הנך דמייתי בסמוך וכי לית ליה לרב יוסף לשנות הברייתא לפי שזה אמרו אמורא אחד או ברייתא ואומר רבינו יצחק דהכי פריך תפילין בהדיא כתיב בהו ואי הא הוה אתי לאשמעי' הוה ליה לאתויי קרא אע''כ מילתא אחריתי אתא לאשמעי' ודרשה דמן המותר בפיך היתה פשוטה ולא איצטריך לאשמעי' וקאמר אלא לעורן והאמר אביי שין של תפילין כו' ובזה הלשון הוה ליה לרב יוסף למימר והוה ידעינן שפיר דבעי עור בהמה טהורה דדרשה דמן המותר בפיך היא פשוטה אלא לכורכן בשערן צריך בהמה טהורה הא נמי הל''מ דתניא כו' מדלא קתני רב יוסף בהאי לישנא ונכרכות בשערן ש''מ דמילתא אחריתא אתא לאשמעינן אלא לרצועותיהן והא''ר יצחק רצועות שחורות הל''מ וכיון דמצריך שיהו הרצועות שחורות כמו הקציצה כל שכן דבעינן שיהו טהורות כמו הקציצה דסברא הוא להקפיד על הטהרה מעל השחרות ואי הא אתא רב יוסף לאשמעי' לישמעינן שיהיו שחורות דהוה שמעינן מינה תרתי שחורות וטהורות ומשני נהי דגמירי שחורות טהורות מי גמירי דמשחורות ליכא למיגמר טהורות: לא צריכא אלא לכורכן בשערן. קשה לרשב''א אי הא אתא לאשמעי' אמאי נקט עור במילתיה: (תוספות)

רשב"א אלא הא דתני רב יוסף לא הוכשר למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד למאי הלכתא. פירש רש"י ז"ל: דאי למילף דתחש טהור הוה מאי דהוה הוה. ואם תאמר והא מבעיא לן בסמוך מאי הוי עלה. יש לפרש דמדלא קאמר הכין בהדיא, וקאמר בהאי לישנא לא הוכשרו למלאכת שמים, משמע דאתא לאשמועינן שום דבר הוראה. ובתשובת רבנו האי גאון ז"ל מצאתי שפירש וז"ל: השתא קא מבעיא לן, הואיל וקם לו קל וחומר דרב הונא [לפנינו: רבא] מברניש דלית ליה פירכא ולמדנו ממנו דעור מטמא טומאת אהלים, הלכך כמה דגמרינן אהל המת ממשכן בגזירה שוה דאהל אהל מה להלן באהל דמשכן צמר ופשתים אף באהל המת צמר ופשתים הם, הכי גמרינן אהל דמשכן מאהל המת מה להלן באהל [המת] עור בהמה טמאה אף באהל דמשכן עור בהמה טמאה, הרי מן הדין הזה הוכשר לאהל משכן עור בהמה טמאה. ואם כן הוא, אלא הא דתני רב יוסף לא הוכשר למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד למאי הלכתא, הואיל ולאהל משכן הוכשר עור בהמה טמאה, ומפרקינן לתפילין, עד כאן. הא דאמרינן: לכרכן בשערן ולתפרן בגידין. איכא למידק והא איהו עור בהמה טהורה קאמר דמשמע עור ממש. וצ"ע. נהי דגמירי שחורות, טהורות מי גמירי. איכא למידק וליליף נמי רצועות מתורת ה' בפיך (שמות יג, ט), דהא ברצועות נמי איכא דל"ת ויו"ד. ויש לומר דהנהו לאו כתיבה הן אלא קשר בעלמא ואינו חשוב כתב. ובתוס' אמרו לקמן בפרק במה אשה (סב, א ד"ה שי"ן) דדל"ת ויו"ד לאו הלכה גמירי להו מסיני, ולא גרסינן (בגמרא להלן שם) אלא שי"ן שבתפילין הלכה למשה מסיני, ודייקי לה מהא. ואין צורך. וכבר הארכתי בה במגילה בריש פרק בני העיר (כו, ב, ד"ה תשמישי) בסייעתא דשמיא. הא דאמרינן הכא: דכולי עלמא אית להו דרבי יהודה וכולי עלמא אית להו דעולא. הוא הדין דהוה מצי למימר דפליגי בדרבי יהודה, ואי נמי בדעולא, דר' אליעזר אית ליה ורבי עקיבא לית ליה, אלא משום דקיימא לן כרבי יהודה ביום טוב וכן כדעולא דאמר צריך להדליק ברוב היוצא וקיימא לן נמי כרבי עקיבא בהא דפתילת הבגד, לא אוקימנא פלוגתייהו בהכין כי היכי דלא תקשי לן הלכתא אהלכתא. ואי נמי משמע ליה דבין רבי אליעזר בין רבי עקיבא בשקפלה דוקא קאמרי, ואי בשקפלה דוקא על כרחין רבי עקיבא נמי ס"ל כרבי יהודה. כך נראה לי. (רשב"א)

דף כט - א

נכרי שחקק קב בבקעת ישראל מסיקה ביו''ט ואמאי נולד הוא לדבריהם דר''א ור''ע קאמר ליה וליה לא סבירא ליה רבא אמר היינו טעמא דרבי אליעזר לפי שאין מדליקין בפתילה שאינה מחורכת ולא בסמרטוטין שאינן מחורכין אלא הא דתני רב יוסף ג' על ג' מצומצמות למאי הלכתא לענין טומאה . דתנן ג' על ג' שאמרו חוץ מן המלל דברי ר''ש וחכ''א ג' על ג' מכוונות: אמר רב יהודה אמר רב מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים דברי רבי יהודה ור''ש מתיר מסיקין בתמרין אכלן אין מסיקין בגרעיניהן דברי רבי יהודה ור''ש מתיר מסיקין באגוזים אכלן אין מסיקין בקליפותיהן דברי רבי יהודה ורבי שמעון מתיר וצריכא דאי אשמעינן קמייתא בההיא קאמר רבי יהודה משום דמעיקרא כלי והשתא שבר כלי והוה ליה נולד ואסור אבל תמרים דמעיקרא גרעינין והשתא גרעינין אימא שפיר דמי ואי אשמעינן גרעינין הוה אמינא דמעיקרא מכסיין והשתא מיגליין אבל קליפי אגוזין דמעיקרא מיגלו והשתא מיגלו אימא שפיר דמי צריכא והא דרב לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דרב אכל תמרי ושדא קשייתא לבוכיא אמר ליה רבי חייא בר פחתי כנגדו ביו''ט אסור קיבלה מיניה או לא קיבלה מיניה ת''ש דכי אתא רב לבבל אכל תמרי ושדא קשייתא לחיותא מאי לאו בפרסייאתא ולא קיבלה לא בארמיאתא הואיל וחזי אגב אימייהו א''ל ר' שמואל בר בר חנה לרב יוסף לרבי יהודה דאמר מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים כיון דאדליק בהו פורתא הוה ליה שברי כלים וכי קא מהפך באיסורא קא מהפך דעבד כדרב מתנה דאמר רב מתנה אמר רב עצים שנשרו מן הדקל לתנור ביו''ט מרבה עצים מוכנין ומסיקן רב המנונא אמר הכא בפחות משלשה על שלשה עסקינן ומקולי מטלניות שנו כאן ואזדא ר' אליעזר לטעמיה ור''ע לטעמיה דתנן פחות משלשה על שלשה שהתקינו לפקק בו את המרחץ ולנער בו את הקדירה ולקנח בו את הרחיים בין מן המוכן ובין שאין מן המוכן טמא דברי רבי אליעזר ורבי יהושע אומר בין מן המוכן ובין שלא מן המוכן טהור ר''ע אומר מן המוכן טמא ושלא מן המוכן טהור ואמר עולא ואיתימא רבה בר בר חנה א''ר יוחנן הכל מודים זרקו באשפה דברי הכל טהור

רש"י שחקק קב. בי''ט דהוה ליה נולד: לדבריהם דר' אליעזר ור' עקיבא קאמר. האי דאוקים להו רב אדא אליבא דר' יהודה דחזא פלוגתייהו דלא מיתוקמא אלא אליבא דר' יהודה ומיהו איהו לא סבירא ליה אלא כר' שמעון: טעמא דרבי אליעזר. בהדלקה משום דאין מדליקין בו שאין דולקין יפה ובכל שבתות השנה אסור ולאו משום נולד: חוץ מן המלל. דרך תופרי בגדים למלול מן הבגדים לכופלן מעט סביב התפירה ואח''כ תופר וג' על ג' סופו לתפור לטלאי בבגד עני לכן אחשבוה להיות כלי הלכך צריך להיות בו יותר משיעור המלל כדי שיהא הטלאי שלש על שלש: מכוונות. מצומצמות ובהכי אחשבוה ואע''ג דכשיתפור לא הוה שלש והיינו הך דרב יוסף ולאו משום דאי הוה טפי לא מיטמא (דכל שכן) אלא לאפוקי מדתנא קמא: מסיקין בתמרים. דאגב דמטלטל להו לאכילה חזו נמי להסקה: אכלן. ביו''ט אין מסיקין בגרעינין ביו''ט דהוה להו נולד: והשתא מגליין. הלכך נולד הוה: והא דרב. דאמר לר' יהודה אין מסיקין בגרעינין לאו בפירוש איתמר: אכל תמרי. בחול: לבוכיא. כירה של רעפים שקורין טיול''ש {טיולי"ש: רעפים} והיא חלולה וספרים שכתוב בהן לבי תפי היינו נמי כירה והוא תרגום של בית שפיתת שתי קדרות: קשייתא. גרעינין: בר פחתי. בן גדולים: אכל תמרי. ביום טוב: פרסייתא. תמרים טובים ומתבשלים יפה וכל אוכל שלהם נפרש מעל גרעיניהן ואין הגרעינין ראוין לטלטל ואפ''ה לטלטלן למישדינהו לחיותא אלמא לא קיבלה מיניה: בארמיתא. דאין מתבשלות יפה ואין האוכל נפרש מהן ומשתייר בגרעיניהן וחזו לאדם: אגב אימייהו. שיש עוד מאמן עליהן: מרבה. עליהן ומבטלן ברוב: רב המנונא אמר. מתניתין בפחות משלשה טפחים על שלשה טפחים פליגי לענין טומאה: ומקולי מטלניות. מטלניות הקלות בעיניו דומיא דמתוקנות לפקוק מרחץ דמידי דלא חשיב הוא וקיפול דנקט במתניתין משום הבהוב דנקט דוקא ולפלוגתא דהדלקה תנא קיפול: פחות משלשה כו'. דאילו שלשה על שלשה חשיבי ולא בטלי ואע''ג דקילי כגון סמרטוטין: שהתקינו לכך. שהקצו לכך: לפקוק המרחץ. נקבים שהמים באים דרך שם למרחץ: ולנער בו את הקדרה. לאחוז בהן שולי הקדרה ולנערה לתוך התמחוי: בין מן המוכן. לקמיה מפרש: (רש"י)

תוספות רבא אמר היינו טעמא דר' אליעזר. משמע דרבא לענין טומאה אית ליה שינויא דרב אדא בר אהבה ולקמן משמע דאית ליה שינויא דרב המנונא דאמר מקולי מטלניות שנו כאן דקאמר והדר ביה ר' עקיבא לגבי ר' יהושע על כן נראה דהכא גרס רבה ולקמן רבא ונ''ל דבחנם נהגו אנשים להדליק הפתילה ולכבותה כדי שתהא מהובהבת דהא אין הלכה כרבי אליעזר דשמותי הוא ועוד אמרינן לקמן הכא בפתילה שצריך להבהבה עסקינן משמע דיכול להדליק אע''פ שאינה מהובהבת: ולא בסמרטוטין שאינן מחורכין. קשה כיון דתנא דאפילו בפתילה שאינה מחורכת אין מדליקין כ''ש בסמרטוטין שאינם מחורכין ומיהו בתוספתא גרס ולא בסמרטוטין אפי' מחורכין: אכלן אין מסיקין בגרעיניהן. תימה לר''י דבפרק נוטל (לקמן דף קמב:) אמר למימרא דרבא כרבי יהודה סבירא ליה פירוש דאסר נבלה שנתנבלה בשבת והא''ל לשמעי' טווי לי בר אווזא ושדי מיעיה לשונרא ומשני התם כיון דמסרח דעתיה עילויה מאתמול אלמא כיון דדעתו מאתמול לתת לשונרא כשיסריח למחר שרי אע''ג דכל זמן שלא הסריח חזי לאדם משום דחשיב כאילו הכינו מבעוד יום לשונרא ה''נ מאתמול דעתיה עילויה להסיר הגרעינין כשיאכל התמרים למחר ואמאי חשיב ליה טפי נולד ממיעיה דבר אווזא וי''ל דהתם בר אווזא נשחט מעי''ט ואין המעיים צריכים לאווז וכיון דמבעוד יום דעתיה למיתביה לשונרא אם יסריחו חשיבה הכנה מעלייתא אבל הכא הגרעינין צריכין לאוכל וחשיבי כאוכל עצמו עד שיאכל התמרים לכך חשיב להו נולד ולא מהני מה שדעתו עליהם מאתמול: והא דרב לאו בפירוש איתמר כו'. הא פשיטא דרב אסר נולד כרבי יהודה מכרכי דזוזי (לעיל דף יט:) אלא מייתי ראיה דאף בגרעינין דאיכא למימר מעיקרא גרעינין והשתא גרעינין אסר רבי יהודה וא''ת ובאגוזים דמעיקרא מגלו והשתא מגלו מנלן דאסר וי''ל דאע''ג דמטעם זה עושה צריכותא מ''מ מטעם זה לפי האמת אין נראה לו לחלק ביניהם: בין מן המוכן כו'. פירש בקונטרס מוכן דרבי אליעזר קופסא שאינו מוכן תלאו במגוד והניחו אחורי הדלת ומוכן דר' יהושע תלאו במגוד והניחו אחורי הדלת ושאינו מוכן זרקו לאשפה ורבי עקיבא מוכן תלאו במגוד ושאינו מוכן הניחו אחורי הדלת וקשה לר''י דהשתא מוכן ושאינו מוכן דהאי תנא לא הוי כאידך ועוד מה להם להזכיר בדבריהם קופסא ואשפה דלא פליגי בה ועוד דבפרק כירה (לקמן דף לט: ושם) קרי לרבי עקיבא מכריע ואמאי והלא לא גילו בדבריהם רבי אליעזר ורבי יהושע שיש לחלק בין תלאו במגוד להניחו אחורי הדלת ונראה לר''י דמוכן דכולהו היינו תלאו במגוד ושאינו מוכן היינו הניחו אחורי הדלת והאי דקאמר אמאי קרי ליה שלא מן המוכן פירש רבי אליעזר אמאי קרי להניחו אחורי הדלת שלא מן המוכן הואיל והוא טמא ומשני משום דלגבי קופסא לאו מוכן הוא ולא בעי למימר משום דלגבי מגוד לאו מוכן הוא דלא חשיב כולי האי תלאו במגוד מאחורי הדלת דהוה קרי ליה לגביה שלא מן המוכן וכן לר' יהושע קא בעי אמאי חשיב לתלאו במגוד מן המוכן הואיל והוא טהור ומשני דלגבי אשפה מוכן הוא והא דלא קאמר דלגבי אחורי הדלת מוכן הוא משום דלא גריע כולי האי טפי ממגוד דליהוי אינו מוכן לגביה: (תוספות)

רשב"א מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים דברי רבי יהודה רבי שמעון מתיר. מסיקין בתמרים אכלן אין מסיקין בגרעיניהם. ואיכא למידק מדאמרינן לקמן בפרק נוטל (קמב, ב) למימרא דרבא כרבי יהודה סבירא ליה, והא אמר רבא לשמעיה טוי לי בר אווזא ושדי מעיה לשונרא, ומשני התם כיון דמסרחי דעתיה עלויה מעיקרא, ואם כן הכא נמי מעיקרא דעתיה אגרעינין מאתמול לאחר שיאכל התמרים. ודחקו בתוס' דהתם בשנשחטה מאמש, ואף על פי שהיה ראוי למאכל באותה שעה דעתו היה שאם יסריח למחר שיאכילם לשונרא, וכיון שהיה דעתו עליהם ועוד שלא היה האווז צריך לבני מעים אינן כנולד אלא כמאכל בפני עצמו והויא לה הכנה מעלייתא, אבל גרעיני תמרים שהאוכל צריך להם הוי ליה כמאכל אחד והכנתו אינה הכנה מעלייתא והוי ליה כנולד ואסור. והא דרב לאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר. ואע"ג דמהא לא שמעינן אלא גרעיני תמרים דמעיקרא מכסו והדר מיגלו, אבל קליפי אגוזים דאיכא למימר דכיון דמעיקרא מיגלי והדר מיגלי לא הוי כנולד, וכדעביד מיניה גמרין צריכותא בסמוך. אפילו הכי איכא למימר דמחדא שמעינן אידך, דלאו טעמא הוא לחלק ביניהן בכך, אלא דלרוחא דמלתא אשמעינן כולהו תלמודא כי היכי דלא ניטעי בה. כי אדליק בה פורתא הוה ליה שבר כלי וכי קא מהפך באיסורא קא מהפך. מכאן נראה לי דאין איסור ליהנות מן המוקצה, דלא קשיא ליה אלא היכי מהפך בהו, כלומר: שאסור לטלטל, הא אי לא מהפך בהו אף על פי שהתבשיל מתבשל בו אין בכך כלום, והיינו נמי דאמרינן לעיל (כח, ב) גבי פתילת הבגד, הכא בשלש על שלש מצומצמות עסקינן וכולי עלמא אית להו דרבי יהודה וכולי עלמא אית להו דעולא דאמר צריך להדליק ברוב היוצא וכי קא מדליק בשבר כלי קא מדליק, כלומר: ואסור להשתמש בידים בשברי כלים, דאלמא אי לית להו דעולא שפיר דמי, ואף על גב דממילא דולק והולך ונעשה שבר כלי ונהנה ממנו ומשתמש לאורו, שלא אסרו אלא לטלטלו או לאכלו ואפילו להשתמש בו בידים כגון הדלקה או לסמוך בו כרעי המטה ואפילו במקומו שאינו מזיזו ומטלטלו, אבל הנאה הבאה ממילא שפיר דמי. אלא אם כן תדחה דשאני הכא דמיקלא קלי איסורא, הא במוקצה בעין אסור ליהנות ממנו. והראשון עיקר. והא דאמרינן: מרבה עליהם עצים מוכנים. לא מתורת ביטול נגעו בה דכל דבר שהוא בעין וניכר בשעת תשמישו אינו בטל, אלא הכא אינו צריך לבטול אלא צריך רוב כדי שלא יראה כמטלטל את האיסור אלא כמטלטל בהיתר, וכי מטלטל בשבר כלי הוי ליה כטלטול מן הצד. כך נראה לי. ויותר מזה כתבתי במקומו בפרק קמא דביצה (ד, ב ד"ה והא) בסייעתא דשמיא. בין מן המוכן בין שלא [לפנינו: שלא] מן המוכן. פירש רש"י ז"ל (לקמן ע"ב): דמוכן דרבי אליעזר היינו קופסא ושאינו מוכן תלאו במגוד והניחו אחורי הדלת, ומוכן דרבי יהושע תלאו במגוד והניחו אחורי הדלת ושאינו מוכן זרקו לאשפה. ואינו מחוור. חדא דלמה לן לאורוכי קופסא ואשפה, כיון דאינהו לא פליגי בהו. ועוד דסתמא מוכן ושאינו מוכן דרבי אליעזר היינו מוכן ושאינו מוכן דרבי יהושע. ובתוס' פירשו דמוכן דתרווייהו תלאו במגוד ושאינו מוכן הניחו אחורי הדלת, והא דקא אמרינן ורבי אליעזר אמאי קרי ליה שלא מן המוכן דלגבי קופסא לאו מוכן הוא ולא קאמר דלגבי תלאו במגוד לאו מוכן הוא, משום דלא עדיף כולי האי תלאו במגוד מהניחו אחורי הדלת דלקרייה לגביה שלא מן המוכן, והא נמי דאמרינן בדרבי יהושע ואמאי קרי ליה מן המוכן דלגבי אשפה מוכן הוא ולא קאמר דלגבי הניחו אחורי הדלת מוכן הוא, מהאי טעמא נמי הוא, דלא גרע אחורי הדלת כולי האי לגבי תלאו במגוד דלימא הכין. (רשב"א)

דף כט - ב

הניחו בקופסא דברי הכל טמא לא נחלקו אלא שתלאו במגוד או שהניחו לאחורי הדלת ר' אליעזר סבר מדלא זרקו באשפה דעתיה עילויה ומאי קרי ליה שלא מן המוכן דלגבי קופסא לאו מוכן הוא ור' יהושע סבר מדלא הניחו בקופסא בטולי בטליה ומאי קרי ליה מוכן דלגבי אשפה מוכן הוא ור' עקיבא בתלאו במגוד סבר כרבי אליעזר בהניחו אחורי הדלת סבר לה כרבי יהושע והדר ביה ר''ע לגביה דר' יהושע ממאי אמר רבא מדקתני פתילת הבגד מאי איריא דתני פתילת הבגד ליתני פתילה של בגד מאי פתילת הבגד דעדיין בגד הוא: מתני' לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וימלאנה שמן ויתננה על פי הנר בשביל שתהא מנטפת ואפילו היא של חרס ורבי יהודה מתיר אבל אם חברה היוצר מתחלה מותר מפני שהוא כלי אחד לא ימלא אדם קערה של שמן ויתננה בצד הנר ויתן ראש הפתילה בתוכה בשביל שתהא שואבת ורבי יהודה מתיר: גמ' וצריכא דאי אשמעינן שפופרת של ביצה בהא קאמרי רבנן דכיון דלא מאיסא אתי לאסתפוקי מינה אבל של חרס דמאיסא אימא מודו ליה לרבי יהודה ואי אשמעינן של חרס בהא קאמר רבי יהודה אבל בההיא אימא מודי להו לרבנן ואי אשמעינן הנך תרתי בהני קאמר רבי יהודה משום דלא מיפסק אבל קערה דמיפסקא אימא מודי להו לרבנן ואי אשמעינן בההיא בההיא קאמרי רבנן אבל בהני תרתי אימא מודו לרבי יהודה צריכא: ואם חברה היוצר מתחלה מותר וכו': תנא אם חברה בסיד ובחרסית מותר והאנן יוצר תנן מאי יוצר כעין יוצר: תניא א''ר יהודה פעם אחת שבתינו בעליית בית נתזה בלוד והביאו לנו שפופרת של ביצה ומלאנוה שמן ונקבנוה והנחנוה על פי הנר והיה שם ר''ט וזקנים ולא אמרו לנו דבר אמרו לו משם ראיה שאני בית נתזה דזריזין הן אבין ציפוראה גרר ספסלא בעיליתא דשישא לעילא מרבי יצחק בן אלעזר א''ל אי שתוקי לך כדשתיקו ליה חבריא לר' יהודה נפיק מיניה חורבא גזירה עליתא דשישא אטו עליתא דעלמא ריש כנישתא דבצרה גרר ספסלא לעילא מר' ירמיה רבה א''ל כמאן כר''ש אימר דאמר ר''ש בגדולים דלא אפשר בקטנים מי אמר ופליגא דעולא דאמר עולא מחלוקת בקטנים אבל בגדולים ד''ה מותר מתיב רב יוסף ר''ש אומר גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ קתני גדולים וקתני קטנים קשיא לתרווייהו עולא מתרץ לטעמיה ור' ירמיה רבה מתרץ לטעמיה עולא מתרץ לטעמיה מטה דומיא דכסא ור' ירמיה רבה מתרץ לטעמי' כסא דומיא דמטה מתיב רבה מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים והצנועין מפשילין במקל לאחוריהן והא הכא דאפשר למיעבד כצנועין דכי קטנים דמי וכי לא מתכוין שרי ר''ש לכתחלה תיובתא דר''י רבה תיובתא: מתני' המכבה את הנר מפני שהוא מתירא מפני נכרים ומפני ליסטי' מפני רוח רעה מפני החולה שיישן פטור כחס על הנר כחס על השמן כחס על הפתילה חייב רבי יוסי פוטר בכולן חוץ מן הפתילה מפני שהוא עושה פחם:

רש"י הניחו בקופסא. גלי דעתיה דחשיב ליה: במגוד. קביל''א {קיביל"א: יתד, וו, זיז} דגרע מקופסא ועדיף מאחורי הדלת ואחורי הדלת עדיף מזרקו לאשפה ומוכן דר' אליעזר היינו קופסא ושלא מן המוכן מגוד ואחורי הדלת: ומאי קרי ליה שלא מן המוכן. הואיל ולרבי אליעזר חשיב לקבולי טומאה דלגבי קופסא לאו מוכן הוא: ורבי יהושע סבר כו'. ומוכן דרבי יהושע מגוד ואחורי הדלת ושלא מן המוכן זרקו לאשפה: ומאי קרי ליה. למגוד מוכן הואיל ולר' יהושע בטל דלגבי אשפה דאיירי בה רבי יהושע מוכן הוא ורבי עקיבא תלאו במגוד קרי מוכן ואחורי הדלת שלא מן המוכן: והדר ביה ר' עקיבא לגבי ר' יהושע. ומטהר אף במוכן: מדקתני. במתניתין פתילת הבגד דמשמע שעדיין בגד הוא קצת וחשבו בעיניו ואפ''ה קאמר רבי עקיבא במתני' טהורה היא אלמא הדר ביה: של בגד. משמע שקפלה מבגד הבגד משמע שקפל הבגד עצמו שלם ולענין הדלקה כדאוקימנא לעיל טעמא דרבי אליעזר דבעי פתילה מחורכת שתדלק יפה: מתני' שתהא מנטפת. ויתקיים הנר שתהא השמן מטפטף כל שעה לתוך הנר וטעמא משום גזרה שמא יסתפק הימנו וכיון שהקצהו לנר חייב משום מכבה ואפי' אותה שפופרת של חרס דמאיסא ליה גזרינן: אבל אם חיברה. ליכא למיחש דמשום איסור שבת בדיל מיניה: ויתן ראש הפתילה. השני שהוא יוצא דרך הנקב האחר שבנר לשאוב ושמן נמשך דרך הפתילה לראש הדולק: ורבי יהודה מתיר. דלא גזר: גמ' דלא מיפסק. מידי שהוא מונח בתוך חלל הנר למעלה מכיסוי: דמפסקא. שהרי אצל הנר מונחת ויש כאן הפסק וליכא למימר גופיה הוא אימא מודה דנגזור: תנא אם חיברה. בעה''ב עצמו מבעוד יום בסיד או בחרסית מותר: כעין יוצר. שחברה שפיר: דשישא. רצפה של שיש דלא עביד בה חריץ: לעילא מרבי יצחק. לפניו: כדשתיקו ליה חבריא. רבי טרפון וזקנים שמפני שלא אמרו לו דבר דימה והעיד דמותר: נפק מיניה חורבה. וינהגו היתר בדבר ור' יצחק סבירא ליה כרבי יהודה דדבר שאין מתכוין אסור ואע''ג דבשייש לא עביד חריץ. גזר אטו עיליתא דעלמא: ריש כנישתא. מפטיר כנסיות המכניס ומוציא ומיישב תלמידים ותינוקות: דבצרה. שם מקום כי זבח לה' בבצרה (. שעיה לד): כר' שמעון. דאמר גורר אדם: דלא אפשר. אלא בגרירה שאין יכול ליטלן בידו: מחלוקת בקטנים. ואע''ג דאפשר בטלטול שרי רבי שמעון הואיל ואין מתכוין לחריץ ור' יהודה סבר כיון דאפשר אסור: קתני גדולים. מטה: וקתני קטנים. כסא ורבי יהודה פליג עליה דתנן במסכת ביצה רבי יהודה אומר כל הכלים אין נגררים דאי לאו משום פלוגתייהו למה לי למיתני גדולים השתא קטנים שרי רבי שמעון גדולים מיבעיא אלא תנא קטנים משום ר' שמעון ותנא גדולים משום רבי יהודה: דומיא דכסא. קטנים ובהא הוא דאסר רבי יהודה אבל בגדולים שרי: כסא דומיא דמטה. גדולים ובהא הוא דשרי רבי שמעון אבל בקטנים אסר: מוכרין כדרכן. כסות של כלאים לובשו בשוק כדי להראותו למוכרו דלא אסרה תורה אלא לבישה שהיא להתחמם כדרך כל הלובשים והעלאה דומיא דלבישה נמי דמיתהני בה: ובלבד שלא יתכוין כו'. ור' שמעון הוא דאזיל בתר כוונה: והצנועים. כשרים שמרחיקין עצמן מכל לזות שפתים: והא הכא דאפשר. לכל אדם למעבד שלא על ידי איסור ואפילו הכי שרי: מתני' מפני נכרים. כגון פרסיים שהיה להם יום חג שאין מניחין אור אלא בבית עבודת אלילים שלהם: ומפני הלסטין. שלא יראו שיש שם אדם ויבאו עליו: ומפני רוח רעה. הבאה עליו וכשאינו רואה נוח לו: פטור. ובגמרא מפרש לכולה: כחס על הנר. שראוהו שמתקלקל וחס עליו וכבה את הפתילה: הנר. קרוייזי''ל {קרוישו"ל: מנורה} חייב. ובגמרא מפרש לה: פוטר בכולן. מפרש בגמרא (דף לא:): שהוא עושה פחם. בכיבוי זה והוי מלאכה הצריכה לגופה כדאמר בגמרא: (רש"י)

תוספות גזירה עיליתא דשישא אטו עיליתא דעלמא. והא דקאמר בסוף המצניע (לקמן דף צה. ושם) אמימר שרא זילחא במחוזא ומפרש דטעמא מאי אמור רבנן דילמא אתי לאשוויי גומות הכא ליכא גומות ומפרש בקונטרס דכולה מחוזא רצפה היתה התם אין לגזור מחוזא אטו שאר עיירות אבל בעיר אחת גזרינן עלייה זו אטו עלייה אחרת: ה''ג מחלוקת בקטנים אבל בגדולים ד''ה מותר ול''ג ד''ה אסור דבפרק כל שעה (פסחים דף כ.: ושם) משמע דטפי שרי היכא דלא אפשר מהיכא דאפשר: ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה וכו'. ובענין דלא הוי פסיק רישיה כגון שהוא לבוש מלבושים אחרים להגין עליו מפני החמה ומפני הצינה: (תוספות)

רשב"א ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. ואף על גב דמודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות, הכא בהיה לבוש יפה שאינו צריך לאותו בגד כלאים לא לחמה ולא לגשמים. (רשב"א)

דף ל - א

גמ' מדקתני סיפא חייב ש''מ ר' יהודה היא רישא במאי עסיקנא אי בחולה שיש בו סכנה מותר מיבעי ליה ואי בחולה שאין בו סכנה חייב חטאת מיבעי ליה לעולם בחולה שיש בו סכנה ובדין הוא דליתני מותר ואיידי דבעי למתני סיפא חייב תנא נמי רישא פטור והדתני רבי אושעיא אם בשביל החולה שיישן לא יכבה ואם כבה פטור אבל אסור ההיא בחולה שאין בו סכנה ורבי שמעון היא: שאול . שאילה זו לעילא מר' תנחום דמן נוי מהו לכבות בוצינא דנורא מקמי באישא בשבתא פתח ואמר אנת שלמה אן חכמתך אן סוכלתנותך לא דייך שדבריך סותרין דברי דוד אביך אלא שדבריך סותרין זה את זה דוד אביך אמר {תהילים קטו-יז} לא המתים יהללו יה ואת אמרת {קהלת ד-ב} ושבח אני את המתים שכבר מתו וחזרת ואמרת {קהלת ט-ד} כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת לא קשיא הא דקאמר דוד לא המתים יהללו יה הכי קאמר לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות קודם שימות שכיון שמת בטל מן התורה ומן המצות ואין להקב''ה שבח בו והיינו דאמר ר' יוחנן מאי דכתיב {תהילים פח-ו} במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן התורה ומן המצות ודקאמר שלמה ושבח אני את המתים שכבר מתו שכשחטאו ישראל במדבר עמד משה לפני הקב''ה ואמר כמה תפלות ותחנונים לפניו ולא נענה וכשאמר {שמות לב-יג} זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך מיד נענה ולא יפה אמר שלמה ושבח אני את המתים שכבר מתו דבר אחר מנהגו של עולם שר ב''ו גוזר גזרה ספק מקיימין אותה ספק אין מקיימין אותה ואם תמצי לומר מקיימין אותה בחייו מקיימין אותה במותו אין מקיימין אותה ואילו משה רבינו גזר כמה גזירות ותיקן כמה תקנות וקיימות הם לעולם ולעולמי עולמים ולא יפה אמר שלמה ושבח אני את המתים וגו' ד''א ושבח אני וגו' כדרב יהודה אמר רב דאמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב {תהילים פו-יז} עשה עמי אות לטובה ויראו שונאי ויבושו אמר דוד לפני הקב''ה רבונו של עולם מחול לי על אותו עון אמר לו מחול לך אמר לו עשה עמי אות בחיי אמר לו בחייך איני מודיע בחיי שלמה בנך אני מודיע כשבנה שלמה את בית המקדש ביקש להכניס ארון לבית קדשי הקדשים דבקו שערים זה בזה אמר שלמה עשרים וארבעה רננות ולא נענה פתח ואמר {תהילים כד-ז} שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד רהטו בתריה למיבלעיה אמרו מי הוא זה מלך הכבוד אמר להו ה' עזוז וגבור חזר ואמר {תהילים כד-ט} שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד מי הוא זה מלך הכבוד ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה ולא נענה כיון שאמר {דברי הימים ב ו-מב} ה' אלהים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך מיד נענה באותה שעה נהפכו פני כל שונאי דוד כשולי קדירה וידעו כל העם וכל ישראל שמחל לו הקב''ה על אותו עון ולא יפה אמר שלמה ושבח אני את המתים שכבר מתו והיינו דכתי' {מלכים א ח-סו} ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב על כל הטובה אשר עשה ה' לדוד עבדו ולישראל עמו וילכו לאהליהם שמצאו נשותיהן בטהרה שמחים שנהנו מזיו השכינה וטובי לב שנתעברו נשותיהן של כל אחד ואחד וילדה זכר על כל הטובה אשר עשה ה' לדוד עבדו (ולישראל עמו. לדוד עבדו) שמחל לו על אותו עון ולישראל עמו דאחיל להו עון דיום הכפורים ודקאמר שלמה כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת כדרב יהודה אמר רב דאמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב {תהילים לט-ה} הודיעני ה' קצי ומדת ימי מה היא אדעה מה חדל אני אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם הודיעני ה' קצי אמר לו גזרה היא מלפני שאין מודיעין קצו של בשר ודם ומדת ימי מה היא גזרה היא מלפני שאין מודיעין מדת ימיו של אדם ואדעה מה חדל אני אמר לו בשבת תמות אמות באחד בשבת אמר לו כבר הגיע מלכות שלמה בנך ואין מלכות נוגעת בחברתה אפי' כמלא נימא אמות בערב שבת אמר לו {תהילים פד-יא} כי טוב יום בחצריך מאלף טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח

רש"י גמ' מדקתני סיפא. כחס על הנר כו' חייב חטאת אם שגג בשבת ששכח שהוא שבת או סבר שכיבוי מותר בשבת: ש''מ ר' יהודה היא. דאמר: מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה דכיבוי זה אין צריך לגופו אלא לצורך דבר אחר שלא תדלק הפתילה או שלא יפקע הנר ואין לך כיבוי הצריך לגופו אלא כיבוי של פחמין כשעושין אותו וכיבוי של הבהוב פתילה שהכיבוי נעשה להאחיז בו האור מהר כשירצה להדליקו וכיון דרבי יהודה היא רישא דפטר משום חולה וה''ה לשאר פטורי דמתניתין: אי. דאית בהו סכנת נפשות ומשום פקוח נפש שרי להו ליתני מותר לכתחלה: חייב מיבעי ליה. הואיל ורבי יהודה היא דלא פטר ליה משום דאינה צריכה לגופה: והא דתני רבי אושעיא. בהדיא אבל אסור: ור' שמעון היא. דפטר ליה משום אינה צריכה לגופה: שאול שאילתא. שאלו שאלה: לעילא מר' תנחום. לפניו וכן לשון הש''ס והמקרא שרפים עומדים ממעל לו (ישעיה ו') ועל שם שיראים להתקרב לפניו עומדין מרחוק: דמן נוי. מקום: באישא. חולה תרגום של רעה בישתא: פתח ואמר. כך היו רגילין לפתוח באגדה תחילה והוא דומה לשאלה ודרש: כי לכלב חי. כלומר גדולים החיים ופקוח נפש: אן היא. אנה הלכה: וחזרת ואמרת. לסתור דברי עצמך: לא קשיא. איהו גופיה הוה מפרש להו: דאמר ר' יוחנן. קרא קא דריש במתים חפשי: ושבח אני את המתים. שעסקו בחייהם בתורה ומצות ומתו ראויים לשבחם אפילו מצדיקים חיים שגדולים הן במיתתן מבחייהן: עמד משה. ואין לך צדיק ממנו ולא נענה בזכותו: ד''א ושבח אני את המתים. הראשונים מן החיים של עכשיו שהראשונים טובים מאלה תדע שמתקיימות גזרותיו של משה ואין מתקיימות גזירות שרים של עכשיו: ותקן כמה תקנות. כי ההיא דתני במגילה (דף ד. ולב.): משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בעניינו של יום: על אותו עון. דבת שבע: דבקו שערים. של בית קדשי הקדשים: כ''ד רננות. רנה תפילה תחינה כתובים בתפילת שלמה עד כ''ד ויש אומרים כ''ד ברכות דתענית ולא נהירא): רהטו שערים בתריה למבלעיה. סברי דעל עצמו אמר מלך הכבוד א''ל שערים מי הוא זה מלך הכבוד אמר איהו ה' עזוז וגבור (תהלים כד): שונאי דוד. משפחת שאול שמעי וכיוצא בו: דיום הכפורים. שאכלו ושתו בחנוכת הבית כדכתיב את החג שבעת ימים ושבעת ימים כדאמרינן במועד קטן (דף ט.): ודקאמר שלמה כי לכלב חי הוא טוב מאריה המת. לאו לענין חשיבותא אמרו אלא לענין הלכות שבת וי''ט: קיצי. העתידות לבוא עלי: מדת ימי. כמה ימי חיי: מה חדל אני. באיזה יום אני חדל ובטל מן העולם: אמות באחד בשבת. שיוכלו להתעסק בי ובהספדי: כי טוב יום בחצריך. כלומר כבר אמרת לפני טוב יום שאתה עומד בחצרי ועוסק בתורה מאלף עולות שעתיד בנך שלמה להעלות כדכתיב (מלכים א ג) אלף עולות יעלה שלמה וגו': (רש"י)

תוספות אין פירוש לקטע זה (תוספות)

רשב"א הא דאמרינן: במאי אי בחולה שיש בו סכנה מותר מיבעי ליה. פירש רש"י ז"ל: דהוא הדין דמיבעי ליה בשאר פטורין דמתניתין כגון עכו"ם ולסטים. ובנמוקי הרמב"ן ז"ל כתוב: ויש לפרש שיודע היה שעכו"ם ולסטים יש בהן סכנה שכן דרכם לעולם, וספיקן נמי מתירין, ולא הוה קשיא ליה בהו ליתני מותר משום דקא סלקא דעתך דמשום חולה נקט בשארא פטור, ומשום הכי קשיא ליה, אי בחולה שיש בו סכנה היה לו לשנות בכולן מותר, אי בחולה שאין בו סכנה לא הוה ליה למתנייה בהדי שארא והוה ליה למיתני בהאי חייב ובשארא מותר. ואני מצאתי בירושלמי (בפרקין ה"ה) כלשון רש"י ז"ל, דגרסינן התם גבי מתניתין דהכא א"ר שמואל בר רב יצחק כיני מתניתין מפני עכו"ם של סכנה ומפני לסטים של סכנה ר' יוסי בעי אי מפני עכו"ם של סכנה ליתני מותר. (רשב"א)

דף ל - ב

כל יומא דשבתא הוה יתיב וגריס כולי יומא ההוא יומא דבעי למינח נפשיה קם מלאך המות קמיה ולא יכיל ליה דלא הוה פסק פומיה מגירסא אמר מאי אעביד ליה הוה ליה בוסתנא אחורי ביתיה אתא מלאך המות סליק ובחיש באילני נפק למיחזי הוה סליק בדרגא איפחית דרגא מתותיה אישתיק ונח נפשיה שלח שלמה לבי מדרשא אבא מת ומוטל בחמה וכלבים של בית אבא רעבים מה אעשה שלחו ליה חתוך נבלה והנח לפני הכלבים ואביך הנח עליו ככר או תינוק וטלטלו ולא יפה אמר שלמה {קהלת ט-ד} כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת ולענין שאילה דשאילנא קדמיכון נר קרויה נר ונשמתו של אדם קרויה נר מוטב תכבה נר של בשר ודם מפני נרו של הקב''ה: אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרין זה את זה ומפני מה לא גנזוהו מפני שתחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה תחילתו דברי תורה דכתיב {קהלת א-ג} מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש ואמרי דבי ר' ינאי תחת השמש הוא דאין לו קודם שמש יש לו סופו דברי תורה דכתיב {קהלת יב-יג} סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם מאי כי זה כל האדם אמר רבי (אליעזר) כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה ר' אבא בר כהנא אמר שקול זה כנגד כל העולם כולו שמעון בן עזאי אומר ואמרי לה שמעון בן זומא אומר לא נברא כל העולם כולו אלא לצוות לזה ומאי דבריו סותרין זה את זה כתיב {קהלת ז-ג} טוב כעס משחוק וכתיב {קהלת ב-ב} לשחוק אמרתי מהלל כתיב {קהלת ח-טו} ושבחתי אני את השמחה וכתיב {קהלת ב-ב} ולשמחה מה זה עושה לא קשיא טוב כעס משחוק טוב כעס שכועס הקב''ה על הצדיקים בעוה''ז משחוק שמשחק הקב''ה על הרשעים בעולם הזה ולשחוק אמרתי מהלל זה שחוק שמשחק הקב''ה עם הצדיקים בעולם הבא ושבחתי אני את השמחה שמחה של מצוה ולשמחה מה זה עושה זו שמחה שאינה של מצוה ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך דבר שמחה של מצוה שנאמר {מלכים ב ג-טו} ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה' אמר רב יהודה וכן לדבר הלכה אמר רבא וכן לחלום טוב איני והאמר רב גידל אמר רב כל תלמיד חכם שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מר תכוינה שנאמר {שיר השירים ה-יג} שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר אל תקרי מור עובר אלא מר עובר אל תקרי שושנים אלא ששונים לא קשיא הא ברבה והא בתלמיד ואיבעית אימא הא והא ברבה ולא קשיא הא מקמי דלפתח הא לבתר דפתח כי הא דרבה מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן לסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא ואף ספר משלי בקשו לגנוז שהיו דבריו סותרין זה את זה ומפני מה לא גנזוהו אמרי ספר קהלת לאו עיינינן ואשכחינן טעמא הכא נמי ליעיינן ומאי דבריו סותרים זה את זה כתיב {משלי כו-ד} אל תען כסיל כאולתו וכתיב {משלי כו-ה} ענה כסיל כאולתו לא קשיא הא בדברי תורה הא במילי דעלמא כי הא דההוא דאתא לקמיה דרבי אמר ליה אשתך אשתי ובניך בני אמר ליה רצונך שתשתה כוס של יין שתה ופקע ההוא דאתא לקמיה דרבי חייא אמר ליה אמך אשתי ואתה בני אמר ליה רצונך שתשתה כוס של יין שתה ופקע אמר רבי חייא אהניא ליה צלותיה לרבי דלא לשווייה בני ממזירי דרבי כי הוה מצלי אמר יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתצילני היום מעזי. פנים ומעזות פנים בדברי תורה מאי היא כי הא דיתיב רבן גמליאל וקא דריש עתידה אשה שתלד בכל יום שנאמר {ירמיה לא-ח} הרה ויולדת יחדיו ליגלג עליו אותו תלמיד אמר אין כל חדש תחת השמש א''ל בא ואראך דוגמתן בעוה''ז נפק אחוי ליה תרנגולת ותו יתיב רבן גמליאל וקא דריש עתידים אילנות שמוציאין פירות בכל יום שנאמר {יחזקאל יז-כג} ונשא ענף ועשה פרי מה ענף בכל יום אף פרי בכל יום ליגלג עליו אותו תלמיד אמר והכתיב אין כל חדש תחת השמש א''ל בא ואראך דוגמתם בעולם הזה נפק אחוי ליה צלף ותו יתיב רבן גמליאל וקא דריש עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת שנאמר {תהילים עב-טז} יהי פסת בר בארץ ליגלג עליו אותו תלמיד ואמר אין כל חדש תחת השמש אמר ליה בא ואראך דוגמתן בעולם הזה נפק אחוי ליה כמיהין ופטריות ואכלי מילת נברא בר קורא:. ת''ר לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי מעשה בשני בני אדם

רש"י כל יומא דשבתא. של כל שבתות השנים: הוה יתיב וגריס. שלא יקרב מלאך המות אליו שהתורה מגינה ממות כדאמרינן בסוטה (דף כא.): סליק ובחיש באילני. מנענע המלאך באילנות להשמיע קול תימה: וכלבים של בית אבא רעבים. לשתי שאלות הללו הוצרך: ולא יפה אמר כו'. שלתקנת הכלבים לא הצריכוהו לשנות טלטול נבילה ואת האריה המת אסרו לטלטל אלא על ידי ככר או תינוק ל''א שהקדימוהו תשובת הכלב לתשובת האריה לשון רבותי: ולענין שאילתא. דמהו לכבות: דשאילנא קדמיכון. דרך ענוה אמר דהוה ליה למימר דשאילתון קדמי: קרויה נר. נר אלהים נשמת אדם (משלי כ): מוטב תכבה נרו כו'. לאו מהכא יליף חלול שבת דפיקוח נפש נפקא לן מוחי בהם ולא שימות בהם אלא להטעימן הדבר באגדה המושכת את הלב לפי שהיו באים לשמוע הדרשה נשים ועמי הארץ והיו צריכין הדרשנין למשוך את לבבם: תחלתו וסופו. וכ''ש שיש עוד בינתיים: קודם השמש. אם יעמול בתורה שקדמה לשמש יש יתרון: לצוות. צוותא שולא''ש {שול"ץ: שעשוע} : מהולל. משובח: משחוק שמשחק עם הרשעים. שנותן להם שעה משחקת כדי להאכילן חלקן ולטורדן מן העולם הבא: שמחה של מצוה. כגון הכנסת כלה: שחוק. שחוק ממש שאין דעת שוחק מיושבת עליו ואפילו אינו של לצון מ''מ אין בו יישוב: קלות ראש. לצון: קחו לי מנגן. מצוה היא להשרות עליו שכינה: לדבר הלכה. צריך לפתוח במילי דבדיחותא ברישא: לחלום טוב. אם בא לישן מתוך שמחה מראין לו חלום טוב: נוטפות מר. מרירות מחמת אימה: ובדחי רבנן. נפתח לבם מחמת השמחה: מעזי פנים. שלא יזיקוני: ומעזות פנים. שלא יצא עלי שם ממזרות דהוא עז פנים: בדברי תורה. מותר לענות כאולתו: הרה ויולדת יחדיו. ביום שהרה זה יולדת ולד אחר כמו תרנגולת וכיון שמשמשת בכל יום נמצאת יולדת בכל יום דהכי משמע קרא בכל עת שהיא מתעברת יולדת שממהרת לגמור צורת הולד לזמן מועט: בא ואראך. טרח לענותו כאולתו כדי להעמיד דברי תורה על מכונו: ליגלג. זו אוולת: צלף. מין אילן הטוען ג' מיני פירות אביונות וקפריסין ולולבין וכי איתיה להאי ליתיה להאי כדאמר בריש חזקת הבתים: פיסת בר. משמע גלוסקאות שרחבות כמין פס יד ומשמע כלי מילת כמו כתונת פסים: בר. כמו לשבור בר (בראשית מב) ולענין כלי מילת בר נקי כמו ברה כחמה (שיר ו): כמהין ופטריות. שיוצאין כמות שהן בלילה אחד ורחבין ועגולין כגלוסקאות: נברא בר קורא. סיב כמין לבוש מצוייר גדל סביבות הקור של דקל כשהוא רך קור ענף האילן כשהוא רך יוצא בכל שנה קודם שיתקשה קרוי קור: (רש"י)

תוספות אין פירוש לקטע זה (תוספות)

דף לא - א

שהמרו זה את זה אמרו כל מי שילך ויקניט את הלל יטול ד' מאות זוז אמר אחד מהם אני אקניטנו אותו היום ע''ש היה והלל חפף את ראשו הלך ועבר על פתח ביתו אמר מי כאן הלל מי כאן הלל נתעטף ויצא לקראתו אמר לו בני מה אתה מבקש א''ל שאלה יש לי לשאול א''ל שאל בני שאל מפני מה ראשיהן של בבליים סגלגלות א''ל בני שאלה גדולה שאלת מפני שאין להם חיות פקחות הלך והמתין שעה אחת חזר ואמר מי כאן הלל מי כאן הלל נתעטף ויצא לקראתו אמר לו בני מה אתה מבקש א''ל שאלה יש לי לשאול א''ל שאל בני שאל מפני מה עיניהן של תרמודיין תרוטות אמר לו בני שאלה גדולה שאלת מפני שדרין בין החולות הלך והמתין שעה אחת חזר ואמר מי כאן הלל מי כאן הלל נתעטף ויצא לקראתו א''ל בני מה אתה מבקש א''ל שאלה יש לי לשאול א''ל שאל בני שאל מפני מה רגליהם של אפרקיים רחבות א''ל בני שאלה גדולה שאלת מפני שדרין בין בצעי המים אמר לו שאלות הרבה יש לי לשאול ומתירא אני שמא תכעוס נתעטף וישב לפניו א''ל כל שאלות שיש לך לשאול שאל א''ל אתה הוא הלל שקורין אותך נשיא ישראל א''ל הן א''ל אם אתה הוא לא ירבו כמותך בישראל א''ל בני מפני מה א''ל מפני שאבדתי על ידך ד' מאות זוז א''ל הוי זהיר ברוחך כדי הוא הלל שתאבד על ידו ד' מאות זוז וד' מאות זוז והלל לא יקפיד: ת''ר מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי אמר לו כמה תורות יש לכם אמר לו שתים תורה שבכתב ותורה שבעל פה א''ל שבכתב אני מאמינך ושבעל פה איני מאמינך גיירני ע''מ שתלמדני תורה שבכתב גער בו והוציאו בנזיפה בא לפני הלל גייריה יומא קמא א''ל א''ב ג''ד למחר אפיך ליה א''ל והא אתמול לא אמרת לי הכי א''ל לאו עלי דידי קא סמכת דעל פה נמי סמוך עלי: שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי א''ל גיירני ע''מ שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת דחפו באמת הבנין שבידו בא לפני הלל גייריה אמר לו דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא זיל גמור. שוב מעשה בנכרי אחד שהיה עובר אחורי בית המדרש ושמע קול סופר שהיה אומר {שמות כח-ד} ואלה הבגדים אשר יעשו חושן ואפוד אמר הללו למי אמרו לו לכהן גדול אמר אותו נכרי בעצמו אלך ואתגייר בשביל שישימוני כהן גדול בא לפני שמאי אמר ליה גיירני על מנת שתשימני כהן גדול דחפו באמת הבנין שבידו בא לפני הלל גייריה א''ל כלום מעמידין מלך אלא מי שיודע טכסיסי מלכות לך למוד טכסיסי מלכות הלך וקרא כיון שהגיע {במדבר א-נא} והזר הקרב יומת אמר ליה מקרא זה על מי נאמר א''ל אפי' על דוד מלך ישראל נשא אותו גר קל וחומר בעצמו ומה ישראל שנקראו בנים למקום ומתוך אהבה שאהבם קרא להם {שמות ד-כב} בני בכורי ישראל כתיב עליהם והזר הקרב יומת גר הקל שבא במקלו ובתרמילו על אחת כמה וכמה בא לפני שמאי א''ל כלום ראוי אני להיות כהן גדול והלא כתיב בתורה והזר הקרב יומת בא לפני הלל א''ל ענוותן הלל ינוחו לך ברכות על ראשך שהקרבתני תחת כנפי השכינה לימים נזדווגו שלשתן למקום אחד אמרו קפדנותו של שמאי בקשה לטורדנו מן העולם ענוותנותו של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה: אמר ר''ל מאי דכתיב {ישעיה לג-ו} והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמת ודעת וגו' אמונת זה סדר זרעים עתיך זה סדר מועד חוסן זה סדר נשים ישועות זה סדר נזיקין חכמת זה סדר קדשים ודעת זה סדר טהרות ואפ''ה {ישעיה לג-ו} יראת ה' היא אוצרו אמר רבא בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו נשאת ונתת באמונה קבעת עתים לתורה עסקת בפו''ר צפית לישועה פלפלת בחכמה הבנת דבר מתוך דבר ואפ''ה אי יראת ה' היא אוצרו אין אי לא לא משל לאדם שאמר לשלוחו העלה לי כור חיטין לעלייה הלך והעלה לו א''ל עירבת לי בהן קב חומטון א''ל לאו א''ל מוטב אם לא העליתה תנא דבי ר''י מערב אדם קב חומטון בכור של תבואה ואינו חושש: אמר רבה בר רב הונא כל אדם שיש בו תורה ואין בו

רש"י שהמרו. נתערבו כמו שממרין את היונים דסנהדרין (דף כו::): מי כאן הלל. כלום כאן הלל ולשון גנאי לנשיא ישראל: מפני מה ראשן של בבליים סגלגלות. בילונ''ה {בישלונק"ש: מוארכים יתר על המידה} בלעז שאינו עגול לישנא אחרינא ראשן של בבליים סגלגל עגול: תרוטות. רכות: שדרים בין החולות. והרוח נושבת ונכנס בתוך עיניהם ובמקום אחר מפרש תרוטות לשון עגולות בית מושב שלהן ואף כאן אני אומר כן ומפני שדרים בין החולות שינה אותם המקום שלא יהא סדק של עיניהם ארוך כשלנו ויכנס בו החול וכן רגליהם של אפרקיים רחבות שלא יטבעו בבצעי המים ורבותינו מפרשים שדרים בין בצעי המים והולכין יחפין ומתפשטין רגליהן לפי שהמנעל דוחק הרגל ומעמידו על דפוס שלו: כדי הוא הלל. ראוי לכך: הוציאו בנזיפה. דתניא הבא לקבל דברי חברות חוץ מדבר אחד וכן גר הבא להתגייר וקבל עליו דברי תורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו במסכת בכורות (דף ל:): גייריה. וסמך על חכמתו שסופו שירגילנו לקבל עליו דלא דמיא הא לחוץ מדבר אחד שלא היה כופר בתורה שבעל פה אלא שלא היה מאמין שהיא מפי הגבורה והלל הובטח שאחר שילמדנו יסמוך עליו: אפיך ליה. כגון תשר''ק: לאו עלי קא סמכת. מנין אתה יודע שזו אלף וזו בית אלא שלמדתיך וסמכת עלי דעל פה נמי סמוך על דברי: אמת הבנין. מקל שהוא אמת אורך ומודדים בו אורך הבנין שהיו קוצצין עם האומנין כך וכך אמות בכך וכך דמים: דעלך סני לחברך לא תעביד. ריעך וריע אביך אל תעזוב (משלי כז) זה הקב''ה אל תעבור על דבריו שהרי עליך שנאוי שיעבור חבירך על דבריך ל''א חבירך ממש כגון גזלה גנבה ניאוף ורוב המצות: אידך. שאר דברי תורה: פירושה. דהא מילתא הוא לדעת איזה דבר שנאוי זיל גמור ותדע: סופר. מלמד תינוקות: טכסיסי. תיקוני צרכי המלך לפי הכבוד: שלשתן. הגרים הללו: סדר זרעים. שעל אמונת האדם סומך להפריש מעשרותיו כראוי: חוסן. לשון יורשין ועל ידי אשה נולדו יורשין: סדר נזיקין. מושיען מזהיר לפרוש מהיזק ומהתחייב ממון: דעת. עדיף מחכמה: היא אוצרו. הוא עיקר החשוב בעיניו לאצור ולעשות סגולה לזכרון: קבעת עתים. לפי שאדם צריך להתעסק בדרך ארץ שאם אין דרך ארץ אין תורה הוצרך לקבוע עתים לתורה דבר קצוב שלא ימשך כל היום לדרך ארץ: בפריה ורביה. היינו חוסן: צפית לישועה לדברי הנביאים: הבנת דבר מתוך דבר. היינו דעת: קב חומטין. ארץ מלחה ומשמרת את הפירות מהתליע: ואינו חושש. למוכרה בדמי חטין דלאו אונאה היא שהרי שמירתן בכך: (רש"י)

תוספות שהמרו זה את זה. דיני אסמכתא מפורש במקום אחר (בבא מציעא דף עד. ושם): אמונת זה סדר זרעים. מפרש בירושלמי שמאמין בחי העולמים וזורע: (תוספות)

דף לא - ב

יראת שמים דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצונות לא מסרו לו בהי עייל מכריז רבי ינאי חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתא עביד אמר רב יהודה לא ברא הקב''ה את עולמו אלא כדי שייראו מלפניו שנאמר {קהלת ג-יד} והאלהים עשה שייראו מלפניו ר' סימון ור' אלעזר הוו יתבי חליף ואזיל ר' יעקב בר אחא א''ל חד לחבריה ניקו מקמיה דגבר דחיל חטאין הוא א''ל אידך ניקו מקמיה דגבר בר אוריין הוא א''ל אמינא לך אנא דגבר דחיל חטאין הוא ואמרת לי את בר אוריין הוא תסתיים דרבי אלעזר הוא דאמר דגבר דחיל חטאין הוא דא''ר יוחנן משום ר' אלעזר אין לו להקב''ה בעולמו אלא יראת שמים בלבד שנאמר {דברים י-יב} ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו' וכתיב {איוב כח-כח} ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה וגו' שכן בלשון יוני קורין לאחת הן תסתיים: דרש רב עולא מאי דכתיב {קהלת ז-יז} אל תרשע הרבה וגו' הרבה הוא דלא לירשע הא מעט לירשע אלא מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום אחר ויהא ריחו נודף דרש רבא בר רב עולא מאי דכתיב {תהילים עג-ד} כי אין חרצובות למותם ובריא אולם אמר הקב''ה לא דיין לרשעים שאינן חרדין ועצבין מיום המיתה אלא שלבם בריא להן כאולם והיינו דאמר רבה מאי דכתיב {תהילים מט-יד} זה דרכם כסל למו יודעין רשעים שדרכם למיתה ויש להם חלב על כסלם שמא תאמר שכחה היא מהן ת''ל ואחריהם בפיהם ירצו סלה: כחס על הנר כו': ר' יוסי כמאן ס''ל אי כר' יהודה ס''ל אפילו בהנך נמי ליחייב ואי כר''ש ס''ל פתילה נמי ליפטר אמר עולא לעולם כר' יהודה ס''ל וקסבר ר' יוסי סותר על מנת לבנות במקומו הוי סותר על מנת לבנות שלא במקומו לא הוי סותר א''ל רבה מכדי כל מלאכות ילפינן להו ממשכן והתם סותר ע''מ לבנות שלא במקומו הוא א''ל שאני התם כיון דכתיב {במדבר ט-יח/כ/כג} על פי ה' יחנו כסותר ע''מ לבנות במקומו דמי ור' יוחנן אמר לעולם כר''ש ס''ל ומאי שנא פתילה כדאמר רב המנונא ואיתימא רב אדא בר אהבה הכא בפתילה שצריך להבהבה עסקינן דבההיא אפילו ר''ש מודי דקא מתקן מנא אמר רבא דיקא נמי דקתני שהוא עושה פחם ולא קתני מפני שנעשית פחם ש''מ: מתני' על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן על שאינן זהירות בנדה בחלה ובהדלקת הנר: גמ' נדה מ''ט א''ר יצחק היא קלקלה בחדרי בטנה לפיכך תלקה בחדרי בטנה תינח נדה חלה והדלקת הנר מאי איכא למימר כדדרש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא אמר הקב''ה רביעית דם נתתי בכם על עסקי דם הזהרתי אתכם

רש"י יראת שמים דומה. לפתחים חיצונים שדרך להם נכנסים לפנימיים כך אם ירא שמים הוא נעשה חרד לשמור ולעשות ואם לאו אינו חש לתורתו: בהי עייל. באיזה פתח נכנס לפתוח את הפנימים: (ואנא) אמינא לך. כלומר אתה מיעטת בשבחו: הן יראת ה'. יחידה היא היראה בעולם: מי שאכל שום וריחו נודף כו'. פירוקא הוא כלומר הכי קאמר קרא אם רשעת מעט אל תוסף על רשעך דמי שאכל שום וריחו נודף כבר לחבריו כלום יחזור ויאכל עוד אחר ויהיה נודף יותר לזמן ארוך: חרדין ועצבין. נוטריקון דחרצובות: כאולם. שפתחו פתוח ורחב: זה דרכם. לעיל מיניה כתיב קרבם בתימו לעולם דהיינו קבורה והדר כתיב זה דרכם כסל למו כלומר יודעין הם שזו דרכם אבל כסל למו כליותיהם מחופין בחלבם מהשיב כליותיהם מחשבת סופם ושמא תאמר מחמת החלב שכחו והרי הם שוגגין ת''ל ואחריהם את העתיד לבא לנפשם אחרי אובדם בפיהם ירצו ויספרו תמיד ואעפ''כ אינן חוזרין: אפי' בפתילה נמי ליפטר. דחס על הפתילה נמי אינה צריכה המלאכה לגופה דמלאכה היינו כיבוי וכיבוי עצמו אינו צריך לו דאם לא הובערה מעולם הוה ניחא ליה אם מתחלה הובהבה הואיל וחס עליה כי אית בה טפי הוה ניחא ליה בה: לעולם כר' יהודה סבירא ליה. דמשום אין צריכה לגופה לא מיפטר הואיל וצריכה לדבר אחר מלאכת מחשבת הוא וכי מכבה לה משום חייסא דשמן ונר היינו טעמא דפטור קסבר דסותר ע''מ לבנות במקומו הוי סותר כל מקלקל דשבת הוי פטור דלאו היינו מלאכת מחשבת וסותר דתנן באבות מלאכות דמיחייב סותר ע''מ לבנות הוא ואינו יכול לבנות אלא אם כן סותרו והשתא לאו קלקול הוא ור''י סבר דאם במקומו חוזר ובונה הוא דמחייב אסתירה ואי לא לא ומכבה דומיא דסותר הוא וכן קורע דומיא דסותר ולהכי תנן הקורע ע''מ לתפור וכן מוחק תנן ע''מ לכתוב דכולם סותר נינהו הלכך על הפתילה חייסה דידיה אינה אלא להדליק הלכך מכבה על מנת להדליק היינו במקומו אבל כי חס על הנר או על השמן ועל הפתילה אינו חס ואינו חושש אם משליכה אפי' צריך לשמן להדליק בו פתילה אחרת לאחר זמן בתוך נר זה אין זה סותר ע''מ לבנות במקומו שאין הכיבוי וההבערה לא בשמן ולא בנר אלא בפתילה הלכך לא שייכא סתירה ובנין אלא בפתילה וכיון דאין מחשבת סופו לחזור ולהדליק פתילה זו אין כאן עוד בנין במקום סתירה ודקתני שהוא עושה פחם כלומר מפני שהם עושין פחם מתחלתה ועומדת לחזור ולהאחיז בה אור ואיכא בנין במקום סתירה ורבותינו מפרשין נר ושמן איכא למימר מיבעי ליה למידי אחריני ולא להדליק ולי נראה שאין צריכין אנו לדוחק זה דמשום דאיכא למימר לית לן למיפטריה שהרי הוא יודע למה חס עליהן וסתם נר אינו אלא להדליק בו פתילה: ומשכן סותר על מנת לבנות שלא במקומו הוא. שהיו סותרין אותו בחנייה זו ונוסעים למקום אחר וחונים וחוזרים ומקימין אותו: כר' שמעון. דפטר ליה משום דאין צריכין לגופה וכחס על הפתילה היינו טעמא דמחייב כגון שצריך להבהבה שלא הובהבה מבעוד יום דכיבוי זה צריך לגופו שיהא הלהב נוח לאחוז בה כשיבא להדליקה: שהוא עושה פחם. שהוא מתכוין ממש לעשותה כמין פחם עכשיו אלמא בכבוי הצריך לגופו מיירי ולא קתני שנעשית פחם מתחלתו שהובהבה דנמצי למימר טעמא משום דבת בנין היא דאיכא בנין במקום סתירה מה שאין כן בשמן ונר דלא שייך בהו בנין וסתירה: מתני' בשעת לידתן. בגמרא מפרש מאי שנא שעת לידתן: גמ' הכי גרסינן בנדה מאי טעמא: בחדרי בטנה. מקור דמה: קלקלה. מרדה: רביעית דם. חיי אדם תלויין בה: (רש"י)

תוספות וסותר על מנת לבנות במקומו. ור''ש פוטר אפי' בסותר על מנת לבנות במקומו אלא במקום שע''י סתירה יש תיקון (בבנין אחרון) יותר משלא היה בנין ראשון מעולם שם כגון בפתילה שצריך להבהבה דמחייב ר' שמעון כדאמר בסמוך ואם תאמר לר' שמעון הא דתנן בפרק כלל גדול (לקמן דף עג.) המכבה והסותר בשלמא מכבה משכחת לה דמתקן כדפירש כגון לעשות פחמין אלא סותר לא משכחת שיהא מתקן בסתירה זו יותר משלא היה בנוי שם מעולם ואמאי חייב לר' שמעון וי''ל דכולהו ממשכן ילפינן לה ולא היה כיבוי במשכן כ''א לעשות פחמין ולהכי לא מחייב ר''ש אלא בכה''ג אבל סותר אשכחן במשכן שאין מתקן בסתירה זו יותר משלא היה בנוי שם מעולם ולהכי מחייב שם אפי' ר''ש וא''ת כיון דסותר ומכבה בעינן ע''מ לבנות ולהבעיר א''כ בפרק כלל גדול (שם) דתנן המכבה והסותר הוי ליה למיתני המכבה ע''מ להבעיר והסותר ע''מ לבנות כי היכי דקתני המוחק ע''מ לכתוב שתי אותיות והקורע ע''מ לתפור שתי תפירות וי''ל דהתם נמי לא קתני ליה אלא משום דבעי למיתני שיעורא דשתי אותיות ושתי תפירות אבל במכבה וסותר על מנת להבעיר ולבנות כל שהוא מיחייב לא איצטריך למיתנייה: (תוספות)

דף לב - א

ראשית קראתי אתכם על עסקי ראשית הזהרתי אתכם נשמה שנתתי בכם קרויה נר על עסקי נר הזהרתי אתכם אם אתם מקיימים אותם מוטב ואם לאו הריני נוטל נשמתכם ומ''ש בשעת לידתן אמר רבא נפל תורא חדד לסכינא אביי אמר תפיש תירוס אמתא בחד מחטרא ליהוי רב חסדא אמר שבקיה לרויא דמנפשיה נפיל מר עוקבא אמר רעיא חגרא ועיזי ריהטן אבב חוטרא מילי ואבי דרי חושבנא רב פפא אמר אבב חנואתא נפישי אחי ומרחמי אבב בזיוני לא אחי ולא מרחמי וגברי היכא מיבדקי אמר ריש לקיש בשעה שעוברים על הגשר גשר ותו לא אימא כעין גשר רב לא עבר במברא דיתיב ביה עכו''ם אמר דילמא מיפקיד ליה דינא עליה ומתפיסנא בהדיה שמואל לא עבר אלא במברא דאית ביה עכו''ם אמר שטנא בתרי אומי לא שליט ר' ינאי בדיק ועבר ר' ינאי לטעמיה דאמר לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושין לו נס שמא אין עושים לו נס ואם עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו אמר רבי חנין מאי קראה {בראשית לב-יא} קטנתי מכל החסדים ומכל האמת רבי זירא ביומא דשותא לא נפיק לביני דיקלא אמר ר' יצחק בריה דרב יהודה לעולם יבקש אדם רחמים שלא יחלה שאם יחלה אומרים לו הבא זכות והפטר אמר מר עוקבא מאי קראה {דברים כב-ח} כי יפול הנופל ממנו ממנו להביא ראיה תנא דבי רבי ישמעאל כי יפול הנופל ממנו (ממנו) ראוי זה ליפול מששת ימי בראשית שהרי לא נפל והכתוב קראו נופל אלא שמגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב. ת''ר מי שחלה ונטה למות אומרים לו התודה שכן כל המומתין מתודין אדם יוצא לשוק יהי דומה בעיניו כמי שנמסר לסרדיוט חש בראשו יהי דומה בעיניו כמי שנתנוהו בקולר עלה למטה ונפל יהי דומה בעיניו כמו שהעלוהו לגרדום לידון שכל העולה לגרדום לידון אם יש לו פרקליטין גדולים ניצול ואם לאו אינו ניצול ואלו הן פרקליטין של אדם תשובה ומעשים טובים ואפי' תשע מאות ותשעים ותשעה מלמדים עליו חובה ואחד מלמד עליו זכות ניצול שנאמר {איוב לג-כג} אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו ויחננו ויאמר פדעהו מרדת שחת וגו': ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר אפילו תשע מאות ותשעים ותשעה באותו מלאך לחובה ואחד לזכות ניצול שנאמר מליץ אחד מני אלף: תנו רבנן על שלש עבירות נשים מתות יולדות רבי אלעזר אומר נשים מתות ילדות ר' אחא אומר בעון שמכבסות צואת בניהם בשבת וי''א על שקורין לארון הקודש ארנא. תניא ר' ישמעאל בן אלעזר אומר בעון שני דברים עמי . הארצות מתים על שקורין לארון הקודש ארנא ועל שקורין לבית הכנסת בית עם תניא ר' יוסי אומר שלשה בדקי מיתה נבראו באשה ואמרי לה שלשה דבקי מיתה נדה וחלה והדלקת הנר חדא כר' אלעזר וחדא כרבנן תניא רשב''ג אומר הלכות הקדש תרומות ומעשרות הן הן גופי תורה

רש"י ראשית קראתי אתכם. ראשית תבואתה (ירמיה ב): עסקי ראשית. ראשית עריסותיכם (במדבר טו): הריני נוטל נשמתכם. ותאבד רביעית דמכם ויכבה נרכם ויבטל שם ראשיתכם ונשים נצטוו על כך כדאמרינן בבראשית רבה היא איבדה חלתו של עולם שעל ידה נטרד אדה''ר שנתרם כחלה וכבתה נרו של עולם ושפכה דמו ועוד שצרכי הבית תלוין בה: נפל תורא. לארץ שהוא עומד לשחיטה הכל אומרים חדדו לסכינא עד שלא יקום ויהא טורח להשליכו כך הואיל ואיתרע מזלה מזומנת פורענותה לבא: תפיש תירוס אמתא. תרבה פשעים השפחה וכולן תלקה בחבטה אחת: תפיש תרבה: תירוס. פשע והתרסה: מחטרא. בטדו''ר {בטידור"א: הכאה} בלע''ז כלומר אשה עומדת ליסורי לידה על עונשה של חוה ומצרפין לה עונשין הרבה לאותו מלקות: שבקיה לרויא. לשיכור אינך צריך להפילו שהוא יפול מאליו כך האשה עומדת לילד משנתעברה והיא צריכה לבקש להקב''ה לפתוח רחמה והוא נמנע והיא מתה מאליה כל הני משל הדיוט נינהו: רעיא חגרא ועיזי רהיטין. קלים לרוץ ואינו יכול להגיען ולהלקותן על סרחונן: אבב חוטרא מילי. כשהיא באה לפני גדרות צאן שם הוא מדבר עמה להלקותה על פשעה ואבי דרי לבית הדיר של צאן באין לחשבון. גדרות צאן מתרגמינן חוטרין דען (במדבר לב) כלומר האשה כשהיא בבריאות פעמים שזכיותיה תולין ואין כח במקטרג להזכיר עונה אבל משהגיעה לפתח הסכנה וצריכה לנסים שם מזכירין עונותיה ומעשיה אם ראויה היא לנס אם לאו: אבב חנואתא נפישי אחי ומרחמי. לפתח החנות שמחלקים בו מזונות ויש שם עושר הרבה אחים והרבה אוהבים יש הכל נעשים אוהבים: מרחמי. אוהבים: אבב בזיוני. במקום שיש הפסד ועוני לא אחי ולא מרחמי כך בשעת הסכנה הורע מזלה וחשיבותה וחדלו פרקליטין שלה: וגברי היאך מיבדקי. מעשים שלהם להזכיר עונם וזכותם: כעין גשר. כל מקום סכנה כגון קיר נטוי ויוצא לדרך: דילמא מיפקיד. נכרי דינא על חטאיו ומתפיסנא בהדיה: מברא ספינה שעוברין בה את הנהר: בדיק. הספינה שלא יהא בה נקב: מנכין. פוחתין: קטנתי מכל החסדים. הוקטנו ונתמעטו זכיותי בשביל החסדים אשר עשית וגו': יומא דשותא. שמנשבת בו הרוח דרומית חזקה המפלת חומות ועוקרת אילנות: לביני דקלי. שלא יפיל הרוח דקל עליו: ממנו להביא ראיה מאחר שהוא נופל צריך למצוא ממנו וממעשיו ראיה לזכות: מששת ימי בראשית. דכתיב קורא הדורות מראש (ישעיה מא) שנגלו לפניו הדורות ומעשיהם וקנס פורענותם: שהרי. כשניתנה תורה עדיין לא נפל זה והכתוב קראו נופל: על ידי חייב. בע''ה זה שלא קיים מצות מעקה: אומרים העומדין שם: שכן דרך כל המומתים מתודין. כדתנן בסנהדרין שכל המתודה יש לו חלק כו' שכן מצינו בעכן שאמר לו יהושע כו' בפ' נגמר הדין (סנהדרין דף מד:): לשוק. מצויים שם מריבות ובעלי דינים נכרים וישראלים: דומה כמו שנמסר לסרדיוט. להוליכו לפני השופט: חש בראשו. חששא בעלמא מיחוש קל: נתנוהו בקולר. הוי טפי משנמסר לסרדיוט וגרוע מעולה לגרדום שאין דנין שם אלא להריגה ועל סרחון חמור וצריך פרקליטין גדולים: עלה למטה. שחלה הרבה שצריך לעלות וליפול למשכב: ואלו הן פרקליטין. שעושה למטה רצוי לב''ד של מעלה תשובה ומעשים טובים: באותו מלאך. שמליץ עליו זכות והוא אחד מני אלף ואפילו הוא עצמו מעיד עליו חובה ניצול באחת של זכות שנאמר מליץ אחד מני אלף במליצתו של מלאך אין אלא אחת מאלף להגיד ישרו ומשמע נמי שהמלאך המליץ הוי אחד מני אלף דהא מלאך כתיב מכלל דהשאר מגידים עליו חובה אלא מדלא כתיב אם יש עליו מליץ מלאך אחד מני אלף איכא למידרשיה אמלאך ואמליצה: יולדות. בשעת לידתן: שלש עבירות. הנך דמתניתין: ילדות. בחורות ואפילו שלא בשעת לידה: רבי אחא אומר. הילדות מתות על עון שמכבסות: ארנא. כך היו קורין מגדלות שלהם פריט''י {יפרייט"א: ארון} ובלשונינו משטי''ר {מישטיי"ר: מזנון, קיטון לשמירת דברי-אוכל וכלי-בית} : בית עם לשון ביזוי שמתקבצין בו הכל: ולארון הקדש ארנא. אין קורין אותו ארון הקדש: בדקי. עונות שבודקין אותן בהן בשעת סכנה כרבנן דאמרי יולדות: דבקי. שמדבקין ומקרבין מיתה לפני זמנה כר' אלעזר דתני ילדות: (רש"י)

תוספות על שקורין לארון הקדש ארנא. לא ארון שעשה בצלאל קאמר דמסתמא לא היו מזכירים ארון שהיה לפני כמה שנים שנגנז בבית הראשון אלא לארון שבבית הכנסת אע''ג דבכל דוכתי קרי ליה תיבה כדתנן העובר לפני התיבה היורד לפני התיבה (ברכות ס''ה דף לד.) אור''י אשכחן נמי דקרי ליה ארון כדאמר תשעה וארון מצטרפין (שם פ''ז דף מז:): (תוספות)

דף לב - ב

ונמסרו לעמי הארץ תניא רבי נתן אומר בעון נדרים מתה אשה של אדם שנאמר {משלי כב-כז} אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך רבי אומר בעון נדרים בנים מתים כשהן קטנים שנאמר {קהלת ה-ה} אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא למה יקצוף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך איזה הן מעשה ידיו של אדם הוי אומר בניו ובנותיו של אדם ת''ר בעון נדרים בנים מתים דברי ר''א בר''ש ר' יהודה הנשיא אומר בעון ביטול תורה בשלמא למאן דאמר בעון נדרים כדאמרן אלא למ''ד בעון ביטול תורה מאי קראה דכתיב {ירמיה ב-ל} לשוא הכיתי את בניכם מוסר לא לקחו ר''נ בר יצחק אמר למ''ד בעון נדרים נמי מהכא לשוא הכיתי את בניכם על עסקי שוא מכדי ר' יהודה הנשיא היינו רבי ורבי בעון נדרים קאמר בתר דשמעה מר''א בר' שמעון פליגי בה ר' חייא בר אבא ור' יוסי חד אמר בעון מזוזה וחד אמר בעון ביטול תורה למ''ד בעון מזוזה מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו ולמ''ד בעון ביטול תורה מקרא נדרש לפניו ולפני פניו: פליגי בה ר''מ ור' יהודה חד אמר בעון מזוזה וחד אמר בעון ציצית בשלמא למ''ד בעון מזוזה דכתיב {דברים יא-כ} וכתבתם על מזוזות ביתך וכתיב בתריה למען ירבו ימיכם וימי בניכם אלא למ''ד בעון ציצית מ''ט א''ר כהנא ואיתימא שילא מרי דכתיב {ירמיה ב-לד} גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים נקיים ר''נ בר יצחק אמר למ''ד בעון מזוזה נמי מהכא דכתיב {ירמיה ב-לד} לא במחתרת מצאתים שעשו פתחים כמחתרת אמר ר''ל כל הזהיר בציצית זוכה ומשמשין לו ב' אלפים וח' מאות עבדים שנא' {זכריה ח-כג} כה אמר ה' [צבאות] בימים ההמה אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגוים [והחזיקו] בכנף איש יהודי לאמר נלכה עמכם וגו': סימן שנא חלה תרומה נגזלת דינא שבועה שיפוכתא גילויא ונבלותא: תניא ר' נחמיה אומר בעון שנאת חנם מריבה רבה בתוך ביתו של אדם ואשתו מפלת נפלים ובניו ובנותיו של אדם מתים כשהן קטנים. ר' אלעזר בר' יהודה אומר בעון חלה אין ברכה במכונס ומארה משתלחת בשערים וזורעין זרעים ואחרים אוכלין שנאמר {ויקרא כו-טז} אף אני אעשה זאת לכם והפקדתי עליכם בהלה את השחפת ואת הקדחת מכלות עינים ומדיבות נפש וזרעתם לריק זרעכם ואכלוהו אויביכם אל תקרי בהלה אלא בחלה ואם נותנין מתברכין שנאמר {יחזקאל מד-ל} [ו] ראשית עריסותיכם תתנו לכהן להניח ברכה אל ביתך: בעון ביטול תרומות ומעשרות שמים נעצרין מלהוריד טל ומטר והיוקר הוה והשכר אבד ובני אדם רצין אחר פרנסתן ואין מגיעין שנאמר {איוב כד-יט} ציה גם חום יגזלו מימי שלג שאול חטאו מאי משמע תנא דבי רבי ישמעאל בשביל דברים שצויתי אתכם בימות החמה ולא עשיתם יגזלו מכם מימי שלג בימות הגשמים ואם נותנין מתברכין שנאמר {מלאכי ג-י} הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די מאי עד בלי די אמר רמי בר (רב) א''ר עד שיבלו שפתותיכם מלומר די: בעון גזל הגובאי עולה והרעב הווה ובני אדם אוכלים בשר בניהן ובנותיהן שנאמר {עמוס ד-א} שמעו הדבר הזה פרות הבשן אשר בהר שומרון העושקות דלים הרוצצות אביונים אמר רבא כגון הני נשי דמחוזא

רש"י ונמסרו לעמי הארץ. שלא מסרו לב''ד למנות שומרין לדבר והאמינה תורה את כל אדם עליהן והן הן גופי תורה שחברים אוכלין פתן וסומכין שניטל ממנו חלה ותרומה ומעשרות והקדש נמי מסור לכל אדם להקדיש וחל הקדש ע''פ כל אדם והן גופי תורה שהיינו צריכים לחוש במטלטלין שמא הקדישו וחזר בו ואע''ג דתקון רבנן דמאי מ''מ תורה האמינתו ורבותי מפרשים הלכות הקדש כגון יין לנסכים כדמפרש בחומר בקדש (חגיגה דף כז:) שעמי הארץ נאמנים עליו וקשיא לי אי מדרבנן קאמר דחשיב מאי דהימנוהו רבנן לא הוה ליה למיתני תרומות ומעשרות דרבנן לא הימנוהו: אם אין לך לשלם. עולות והקדשות שתדור: משכבך. אשתך: אל תתן את פיך. בנדר לחטיא את בשרך לחייב את בניך: לפני המלאך. גזבר של הקדש: כי שגגה. בשוגג קפצתי לנדור ולא אשלם: על קולך. בשביל קול נדריך: לשוא הכיתי. בתמיה וכי בחנם הכיתים אינו אלא בשביל המוסר דהיינו תורה לא לקחו לא למדו לשון לקח: על עסקי שוא. ששקרו בנדריהם דדמי לשבועה: והא בעון נדרים אמר בברייתא קמייתא ומשני ההיא קמייתא בתר הך איתמר דמעיקרא אמר בעון ביטול תורה ובתר דשמע מר' אלעזר דשמע מר' שמעון אבוה דהוה רביה דרבי בעון נדרים אמר איהו נמי הכי: מקרא נדרש. למען ירבו ימיכם וימי בניכם נדרש לפניו קאי אקרא דלקמיה דמשתעי במזוזה ולא לפני פניו ולמדתם אותם את בניכם: ולפני פניו. ואף בעון בטול תורה קאמר: גם בכנפיך. בשביל כנפיך שבטלת מצותם נמצאו עליך חובת דם נפשות אביונים נקיים בנים קטנים שלא חטאו: כמחתרת. שאין לה פצימין הכי אמר קרא לא במחתרת פתחיהן מצאתים שלמים במצותי כי על כל אלה הכיתי דהאי קרא בתר לשוא הכיתי את בניכם כתיב: בכנף איש יהודי. בשכר הכנף יחזיקו בכנף עשרה אנשים מכל לשון הרי שבע מאות לשבעים לשון וארבע כנפות יש לו הרי אלפים ושמנה מאות: שנאת חנם. שלא ראה בו דבר עבירה שיהא מותר לשנאותו ושונאו: מריבה רבה. מדה כנגד מדה: ובניו קטנים מתים. אהבתו ניטלת ממנו היינו נמי במדה: במכונס. באוצרות יין ושמן ומתוך כך באה מארה בשערים שמוכרים ביוקר: בחלה. בעון חלה: והפקדתי. כמו לא נפקד ממנו איש (במדבר לא) אמעט את מה שעליכם שכנסתם כבר: השמים נעצרים. ומתוך שאין גשמים היוקר הוה: ושכר אבד. שכר ריוח: ציה גם חום. ציה כמו צווי דברים שצויתי אתכם בשעת החום היינו תרומות ומעשרות: (רש"י)

תוספות מקרא נדרש לפניו ולפני פניו. תימה לר''י דבפ''ק דקדושין (דף לד. ושם) דאמר כל מצות עשה כו' ופריך ונקיש מזוזה לתלמוד תורה פי' וליפטרי נשים ממזוזה כי היכי דפטירי מתלמוד תורה ומשני לא ס''ד דכתיב למען ירבו ימיכם וגו' אטו גברי בעו חיי נשי לא בעו חיי והשתא הא קאי נמי אתלמוד תורה כדמשמע הכא אע''פ שאין הנשים חייבות וי''ל דבת''ת הוה מחייבינן נמי מהאי טעמא אי לא מיעט קרא בהדיא דכתיב ולמדתם אותם את בניכם ולא את בנותיכם אבל במזוזה דליכא מיעוט אלא היקשא מהאי טעמא אית לן למימר דאין להקיש: רבי יהודה הנשיא היינו רבי ורבי בעון נדרים קאמר. והכא לא משני דאף בעון ביטול תורה קאמר כדמשני לקמן (דף לג:) גבי אף על לשון הרע דהתם שייך למימר דאף קאמר דבברייתא שניה שמביא אחריה קאי נמי אתנא קמא דקאמר על לשון הרע וקאמר איהו אף שאוכלים דברים שאינם מתוקנים אבל הכא אי אף קאמר א''כ ברייתא דלעיל דלא קאי את''ק הוה ליה למינקט נמי בעון ביטול תורה: בעון ציצית כו'. דוקא בימיהם שהיו מלבושיהם כך בארבע כנפות היו נענשים מי שלא היה להם ציצית כדמוכח (מנחות מא) גבי א''ל מלאכא לרב קטינא כו' אבל השתא שאין העולם רגילים במלבושים כאלו אין צריך לקנות. אך טוב לקנות טלית ולברך עליו בכל יום כדאמר בסוף פרק קמא דסוטה (דף יד.) וכי לאכול מפריה היה רוצה משה אלא אמר משה מצוה שאוכל לקיים יתקיים על ידי [ת''י]: (תוספות)

דף לג - א

דאכלן ולא עבדן וכתיב {עמוס ד-ט} הכיתי אתכם בשדפון ובירקון הרבות גנותיכם וכרמיכם ותאניכם וזיתיכם יאכל הגזם וכתיב {יואל א-ד} יתר הגזם אכל הארבה ויתר הארבה אכל הילק ויתר הילק אכל החסיל וכתי' {ישעיה ט-יט} ויגזור על ימין ורעב ויאכל על שמאל ולא שבעו איש בשר זרועו יאכלו אל תקרי בשר זרועו אלא בשר זרעו: בעון עינוי הדין ועיוות הדין וקלקול הדין וביטול תורה חרב וביזה רבה ודבר ובצורת בא ובני אדם אוכלין ואינן שבעין ואוכלין לחמם במשקל דכתיב {ויקרא כו-כה} והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית וגו' ואין ברית אלא תורה שנאמר {ירמיה לג-כה} אם לא בריתי יומם ולילה וגו' וכתיב {ויקרא כו-כו} בשברי לכם מטה לחם ואפו עשר נשים וגו' וכתיב {ויקרא כו-מג} יען וביען במשפטי מאסו: בעון שבועת שוא ושבועת שקר וחילול השם וחילול שבת חיה רעה רבה ובהמה כלה ובני אדם מתמעטין והדרכים משתוממין שנא' {ויקרא כו-כג} ואם באלה לא תוסרו לי אל תקרי באלה אלא באלה וכתיב והשלחתי בכם את חית השדה וגו' וכתיב בשבועת שקר {ויקרא יט-יב} ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך ובחלול השם כתיב {ויקרא כב-לב} ולא תחללו את שם קדשי ובחלול שבת כתיב {שמות לא-יד} מחלליה מות יומת ויליף חילול חילול משבועת שקר: בעון שפיכות דמים בית המקדש חרב ושכינה מסתלקת מישראל שנאמר {במדבר לה-לג} ולא תחניפו וגו' ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה הא אתם מטמאים אותה אינכם יושבים בה ואיני שוכן בתוכה: בעון גלוי עריות ועבודת כוכבים והשמטת שמיטין ויובלות גלות בא לעולם ומגלין אותן ובאין אחרים ויושבין במקומן שנאמר {ויקרא יח-כז} כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ וגו' וכתיב ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה וגו' וכתיב {ויקרא יח-כח} ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה ובעבודת כוכבים כתיב {ויקרא כו-ל} ונתתי את פגריכם וגו' וכתיב והשמותי את מקדשיכם וגו' ואתכם אזרה בגוים בשמיטין וביובלות כתיב {ויקרא כו-לד} אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה ואתם בארץ אויביכם וגו' וכתיב {ויקרא כו-לד/לה} כל ימי השמה תשבות: בעון נבלות פה צרות רבות וגזירות קשות מתחדשות ובחורי שונאי ישראל מתים יתומים ואלמנות צועקין ואינן נענין שנא' {ישעיה ט-טז} על כן על בחוריו לא ישמח ה' ואת יתומיו [ואת] (ו) אלמנותיו לא ירחם כי כלו חנף ומרע וכל פה דובר נבלה בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה מאי ועוד ידו נטויה א''ר חנן בר רבא הכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה אלא כל המנבל פיו אפי' חותמין עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה הופכין עליו לרעה אמר רבה בר שילא אמר רב חסדא כל המנבל את פיו מעמיקין לו גיהנם שנאמר {משלי כב-יד} שוחה עמוקה פי זרות רב נחמן בר יצחק אמר אף שומע ושותק שנאמר {משלי כב-יד} זעום ה' יפול שם אמר רב אושעיא כל הממרק עצמו לעבירה חבורות ופצעין יוצאין בו שנאמר {משלי כ-ל} חבורות פצע תמרוק ברע ולא עוד אלא שנדון בהדרוקן שנאמר {משלי כ-ל} ומכות חדרי בטן אמר רב נחמן בר יצחק . סימן לעבירה הדרוקן ת''ר ג' מיני הדרוקן הן של עבירה עבה ושל רעב תפוח ושל כשפים דק שמואל הקטן חש ביה אמר רבש''ע מי מפיס איתסי אביי חש ביה אמר רבא ידענא ביה. בנחמני דמכפין נפשיה רבא חש ביה והא רבא הוא דאמר נפישי קטילי קדר מנפיחי כפן שאני רבא דאנסי ליה רבנן בעידניה בעל כורחיה ת''ר ד' סימנין הן סימן לעבירה הדרוקן סימן לשנאת חנם ירקון סימן לגסות הרוח עניות סימן ללה''ר אסכרה ת''ר אסכרה באה לעולם

רש"י דאכלן ולא עבדן. ונמצא שגוזלות את בעליהן ועוד מתוך שמלומדות במאכל ובמשתה גורמות לבעלים לגזול: וכתיב. בההיא פרשה בנבואת עמוס הכיתי אתכם בשדפון וסיפיה דקרא כרמיכם וזיתיכם יאכל הגזם וכתיב ביואל יתר הגזם דמשמע שהגזם אינו אלא תחלת מכה ואחריה באים ארבה וחסיל אלמא גובאי עולה בעון גזל וכיון דמיני גובאי עולין רעב הוה וכיון דהרעב הוה כתיב בישעיה ויגזור על ימין ורעב וגו' וסיפיה דקרא איש בשר זרועו יאכלו: עינוי הדין. שמאחרין הדיינין לדונו ולא לשם שמים אלא לאחר שהוברר להן הדין משהין אותו: עוות הדין. שמעוותין אותו מזידין: קלקול הדין. שלא היו מתונין בו לעיין כל צרכן ונתקלקל מאליו: חרב וביזה רבה כו'. דכתיב נקם ברית ואין ברית אלא תורה דכתיב אם לא בריתי יומם ולילה והגית בו יומם ולילה וכתיב חרב ועל ידי חרב דהיינו משלחת גירוי מלחמה הביזה באה וכתיב ושלחתי דבר הרי דבר וכתיב בשברי לכם מטה לחם הרי בצורת וכתיב בסוף כל הקללות יען וביען במשפטי מאסו הרי עינוי ועיוות וקלקול בכלל: שבועות שוא. כל המשנה את הידוע כגון על האיש שהוא אשה שבועת שקר שאין בדאותו ניכרת ומאמין שקר לבריות: והדרכים משתוממין. מאין עובר: אלא באלה. ויש במשמע בין שוא בין שקר וכתיב בשבועת שקר וחללת ובשבת ובחילול השם כתיב חילול וגמרינן משבועה: חילול השם. אדם גדול שבני אדם למדים הימנו ואינו נזהר במעשיו נמצאו הקטנים מזלזלין בתורה על ידו ואומרים זהו מבין שאין ממש בתורה ובמצות ונמצא השם מתחלל נעשה דבריו חולין: אין אני שוכן. חורבן הבית במשמע שאין משכני בתוכם: כי את כל התועבות. בפרשת עריות כתיב: ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם. דהיינו ע''ז וכתיב בתריה ואתכם אזרה בגוים וכתיב ושממו עליה אויביכם היושבים בה הרי שהם גולין ואויביהם יושבין במקומן: שבתותיה. שמיטין: ואתם בארץ אויביכם. ולעיל מיניה כתיב ושממו עליה אויביכם: לא ישמח. הרי צרות וגזירות ואת יתומיו ואת אלמנותיו לא ירחם הרי צועקין ואינם נענין בעון מה כי כלו חנף ומרע וכל פה דובר נבלה ועוד ידו נטויה לשון ועד כל שנותיו של אדם שהן ע' שנה יד הדין נטויה עליו לבטל זכיותיו בעון זה: הכל יודעין כו'. ולא הוצרך לאדם לפרש למה נכנסה והמנבל פיו בכך אפילו כו': שוחה עמוקה. מוכנת לפי זרות למי שפיו זרה: זעום ה' יפול שם. זעם של הקב''ה הוא שורה שם אצל פי זרות היושב אצלו ושומע קרוי זעומו של הקב''ה: הממרק עצמו. מפנה לבו לכך ממרק עצמו משאר עסקים להתעסק בעבירות: תמרוק ברע. הממרק ברע: הדרוקן. חולי הוא: של עבירה עבה. הבאה בשביל עבירה עבה בשרו מתקשה ועב ונפוח בעובי: תפוח. שייני''ס {שייני"ש: מוגלה} נפוח עורו על בשרו ומים בינתיים ונראה כזכוכית ורך מתוכו: דק. בשרו דק וכחוש: מי מפיס. מי מטיל גורל להבחין ולהודיע שאינו של עבירה עכשיו יאמרו עלי שעברתי על דת ואין הכל יודעין בג' סימנים שאמרנו ופעמים שמשתנין: ידענא ביה. שמחמת רעב בא לו ואין צריך לחשדו: והא רבא דאמר. כלומר למה חש בו והא לא הרעיב את עצמו מדקאמר ידענא ביה בנחמני מכלל דהמרעיב עצמו רע בעיניו ואי משום שהיה משהה נקביו ואמרינן בבכורות (דף סד:) צואה רבה הדרוקן רבה שעל שהיית נקבים הוא בא: הא איהו אמר נפישי קטילי קדר. רבים הרוגי נקבים ממותי הדרוקן של רעב קדר לשון קדרה על שם ששופך כקדרה: דאנסי ליה רבנן בעידניה. התלמידים הקבועים להם עת לפניו אונסין אותו להשהות נקביו: סימן לגסות הרוח עניות. בפרק האיש מקדש (קדושין דף מט:) מפרש מאי עניות עניות דתורה: אסכרה. חולי המתחיל במעיים וגומר בגרון הנקרא בונמלא''ן {בו"ן מלנ"ט: פצע חמור} : (רש"י)

תוספות אין פירוש לקטע זה (תוספות)

דף לג - ב

על המעשר ר' אלעזר בר' יוסי אומר על לשון הרע אמר רבא ואיתימא ריב''ל מאי קראה {תהילים סג-יב} והמלך ישמח באלהים יתהלל כל הנשבע בו כי יסכר פי דוברי שקר איבעיא להו רבי אלעזר ברבי יוסי על לשון הרע קאמר או דילמא אף על לשון הרע נמי קאמר ת''ש כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה היה שם רבי יהודה ור' אלעזר בר' יוסי ור''ש נשאלה שאלה זו בפניהם מכה זו מפני מה מתחלת בבני מעיים וגומרת בפה נענה רבי יהודה ברבי אלעאי ראש המדברים בכל מקום ואמר אע''פ שכליות יועצות ולב מבין ולשון מחתך פה גומר נענה רבי אלעזר ברבי יוסי ואמר מפני שאוכלין בה דברים טמאין דברים טמאים סלקא דעתך אלא שאוכלין בה דברים שאינן מתוקנים נענה ר' שמעון ואמר בעון ביטול תורה אמרו לו נשים יוכיחו שמבטלות את בעליהן נכרים יוכיחו שמבטלין את ישראל תינוקות יוכיחו שמבטלין את אביהן תינוקות של בית רבן יוכיחו התם כדרבי גוריון דאמר רבי גוריון ואיתימא רב יוסף ברבי שמעיה בזמן שהצדיקים בדור צדיקים נתפסים על הדור אין צדיקים בדור תינוקות של בית רבן נתפסים על הדור א''ר יצחק בר זעירי ואמרי לה א''ר שמעון בן נזירא מאי קראה {שיר השירים א-ח} אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן וגו' ואמרינן גדיים הממושכנין על הרועים ש''מ אף על לשון הרע נמי קאמר ש''מ ואמאי קרו ליה ראש המדברים בכל מקום דיתבי רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ויתיב יהודה בן גרים גבייהו פתח ר' יהודה ואמר כמה נאים מעשיהן של אומה זו תקנו שווקים תקנו גשרים תקנו מרחצאות ר' יוסי שתק נענה רשב''י ואמר כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן תקנו שווקין להושיב בהן זונות מרחצאות לעדן בהן עצמן גשרים ליטול מהן מכס הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם ונשמעו למלכות אמרו יהודה שעילה יתעלה יוסי ששתק יגלה לציפורי שמעון שגינה יהרג אזל הוא ובריה טשו בי מדרשא כל יומא הוה מייתי להו דביתהו ריפתא וכוזא דמיא וכרכי כי תקיף גזירתא א''ל לבריה נשים דעתן קלה עליהן דילמא מצערי לה ומגליא לן אזלו טשו במערתא איתרחיש ניסא איברי להו חרובא ועינא דמיא והוו משלחי מנייהו והוו יתבי עד צוארייהו בחלא כולי יומא גרסי בעידן צלויי לבשו מיכסו ומצלו והדר משלחי מנייהו כי היכי דלא ליבלו איתבו תריסר שני במערתא אתא אליהו וקם אפיתחא דמערתא אמר מאן לודעיה לבר יוחי דמית קיסר ובטיל גזירתיה נפקו חזו אינשי דקא כרבי וזרעי אמר מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה כל מקום שנותנין עיניהן מיד נשרף יצתה בת קול ואמרה להם להחריב עולמי יצאתם חיזרו למערתכם הדור אזול איתיבו תריסר ירחי שתא אמרי משפט רשעים בגיהנם י''ב חדש יצתה בת קול ואמרה צאו ממערתכם נפקו כל היכא דהוה מחי ר' אלעזר הוה מסי ר''ש אמר לו בני די לעולם אני ואתה בהדי פניא דמעלי שבתא חזו ההוא סבא דהוה נקיט תרי מדאני אסא ורהיט בין השמשות אמרו ליה הני למה לך אמר להו לכבוד שבת ותיסגי לך בחד חד כנגד {שמות כ-ח} זכור וחד כנגד {דברים ה-יב} שמור א''ל לבריה חזי כמה חביבין מצות על ישראל יתיב דעתייהו שמע ר' פנחס בן יאיר חתניה ונפק לאפיה עייליה לבי בניה הוה קא אריך ליה לבישריה חזי דהוה ביה פילי בגופיה הוה קא בכי וקא נתרו דמעת עיניה וקמצוחא ליה א''ל אוי לי שראיתיך בכך א''ל אשריך שראיתני בכך שאילמלא לא ראיתני בכך לא מצאת בי כך דמעיקרא כי הוה מקשי ר''ש בן יוחי קושיא הוה מפרק ליה ר' פנחס בן יאיר תריסר פירוקי לסוף כי הוה מקשי ר''פ בן יאיר קושיא הוה מפרק ליה רשב''י עשרין וארבעה פירוקי אמר הואיל ואיתרחיש ניסא איזיל אתקין מילתא דכתיב {בראשית לג-יח} ויבא יעקב שלם ואמר רב שלם בגופו שלם בממונו שלם בתורתו {בראשית לג-יח} ויחן את פני העיר אמר רב מטבע תיקן להם ושמואל אמר שווקים תיקן להם ור' יוחנן אמר מרחצאות תיקן להם אמר איכא מילתא דבעי לתקוני אמרו ליה איכא דוכתא דאית ביה ספק טומאה

רש"י על המעשר. האוכל פירותיו טבלים והוא במיתה בידי שמים וזוהי מיתתו מדה במדה דדרך גרונו נכנס במעיו: יסכר. אסכרה: לכרם. זה בית המדרש שיושבין שורות שורות ככרם כך מפורש בירושלמי בברכות: מכה זו. אסכרה: ראש המדברים. במצות המלך שצוה עליו לדבר תחלה בכל מקום כדלקמן: פה גומר. לשון הרע והוא בא על כך לפיכך מתחיל במעיים ומסיים בפה שהלב מבין לספר לשון הרע ובודה הדברים מלבו: פה גומר. הכל יוצא מן הגרון: דברים טמאים סלקא דעתך. וכי עונשה מיתה דבשלמא לשון הרע עונשה מיתה דכתיב (תהלים קא) מלשני בסתר רעהו אותו אצמית: מתוקנין. מעושרים שהטבל במיתה בידי שמים כדיליף באלו הן הנשרפים (סנהדרין דף פג.): בעון בטול תורה. דענוש נמי מיתה כדאמרן מקרא נדרש לפני פניו למען ירבו ימיכם הא אם לא תלמדו יתמעטו: נשים יוכיחו. שאינן מצוות על דברי תורה דכתיב ולמדתם אותם את בניכם ולא בנותיכם ומתות באסכרה אמר להן אף הן מבטלות את בעליהן: תינוקות יוכיחו. שאינן בני לימוד אמר להן אף הן בעון שמבטלים את אביהם להוליכן לחמה ולצונן ולפייסן באגוזים: של בית רבן. לא בטלין ולא מבטלין: אם לא תדעי לך. לשמור מצותי צאי לך ובקשי רחמים בזכות עקבי הצאן אבות הראשונים שהיו רגלי הצאן וחזוקם ורעי בזכותן את גדיותיך תינוקות שלך שלא יתפשו על משכנות הרועים רועי הדור ופרנסיו: ש''מ אף על לשון הרע. ולא פליג אמעשר דהא קאמר הכא שהם אוכלין דברים שאינן מתוקנין: בן גרים. בן גר וגיורת היה: של אומה זו. רומיים: שווקין. סדר מושב שווקי עיירות וחוצותיהן: וסיפר דבריהם. לתלמידים או לאביו ואמו ולא להשמיען למלכות ונשמעו על ידו למלכות: יתעלה. להיות ראש המדברים: איברי להו חרובא. לאכול פירותיו ועינא דמיא לשתות: בחלא. בחול שהיו פושטין בגדיהם שלא יבלו ומכסין ערותן בחול: כרבי. חורשים: ועוסקין בחיי שעה. דאפשר על ידי נכרים והקב''ה הוא מחלק מזון וריוח לעושי רצונו: משפט רשעים בגיהנם י''ב חודש. שנאמר (ישעיה סו) ואשם לא תכבה והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר אף הנדונים בו במשמע מה שבתות למינוי שלהם אף חדשים למינוי שלהן והאי ודאי בפושעי גיהנם משתעי דכתיב לעיל מיניה ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי הכי תני לה בסדר עולם (פ''ו): די לעולם. בעוסקי תורה אני ואתה: תרי מדאני. חבילות של הדס להריח בשבת: מדאני. כמו מעדנות כימה (איוב לח): אריך. מתקן ומחליק: פילי. בקעים סדקים מחמת החול: וקמצווחו ליה. לר' שמעון שהדמעות מלוחין ומכאיבין את המכה בתחלתן: אתקין מילתא. כדרך שעשה יעקב כשניצול מיד עשו: שלם בגופו. שנתרפא מצלעתו: שלם בתורתו. שלא שכח תלמודו מפני טורח הדרך: תיקן להם. דברי חן וחנייה ולי נראה מויקן את חלקת השדה לשון תיקון: (רש"י)

תוספות ה''ג ר''ת הלך רבי יהודה בן גרים וסיפר דברים ונשמעו למלכות ויש ספרים שכתב בהן יהודה ואין נראה לרבינו תם דאמרינן בפרק קמא דמועד קטן (דף ט.) כי הוו מיפטרי ר' יהודה בן גרים ור''ש בן חלפתא מר' שמעון בן יוחי אמר ליה לבריה אנשים הללו אנשי צורה הם זיל גבייהו דליברכוך מכלל דגברא רבה היה ובסוף שמעתא ל''ג גל של עצמות בלשון גנאי אלא נח נפשיה: (תוספות)

דף לד - א

ואית להו צערא לכהנים לאקופי אמר איכא איניש דידע דאיתחזק הכא טהרה א''ל ההוא סבא כאן קיצץ בן זכאי תורמסי תרומה עבד איהו נמי הכי כל היכא דהוה קשי טהריה וכל היכא דהוה רפי צייניה אמר ההוא סבא טיהר בן יוחי בית הקברות א''ל אילמלי (לא) היית עמנו ואפי' היית עמנו ולא נמנית עמנו יפה אתה אומר עכשיו שהיית עמנו ונמנית עמנו יאמרו זונות מפרכסות זו את זו תלמידי חכמים לא כל שכן יהב ביה עיניה ונח נפשיה נפק לשוקא חזייה ליהודה בן גרים אמר עדיין יש לזה בעולם נתן בו עיניו ועשהו גל של עצמות: מתני' ג' דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה עשרתם ערבתם הדליקו את הנר ספק חשכה ספק אינו חשכה אין מעשרין את הודאי ואין מטבילין את הכלים ואין מדליקין את הנרות אבל מעשרין את הדמאי ומערבין וטומנין את החמין: גמ' מנא הני מילי א''ר יהושע בן לוי אמר קרא {איוב ה-כד} וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא אמר רבה בר רב הונא אע''ג דאמור רבנן שלשה דברים צריך אדם לומר וכו' צריך למימרינהו בניחותא כי היכי דליקבלינהו מיניה אמר רב אשי אנא לא שמיע לי הא דרבה בר רב הונא וקיימתי מסברא הא גופא קשיא אמרת שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה עם חשכה אין ספק חשכה ספק אינו חשכה לא והדר תני ספק חשכה ספק אינו חשכה מערב: סימן בגופיא זימרא ציפרא בחבלא דמילתא: א''ר אבא אמר רב חייא בר אשי אמר רב לא קשיא כאן בעירובי תחומין כאן בעירובי חצרות ואמר רבא אמרו לו שנים צא וערב עלינו לאחד עירב עליו מבעוד יום ולאחד עירב עליו בין השמשות זה שעירב עליו מבעוד יום נאכל עירובו בין השמשות וזה שעירב עליו בין השמשות נאכל עירובו משחשכה שניהם קנה עירוב מה נפשך אי בין השמשות יממא הוא בתרא ליקני קמא לא ליקני ואי בין השמשות ליליא הוא קמא ליקני בתרא לא ליקני בין השמשות ספקא הוא וספקא דרבנן לקולא: (ואמר) רבא מפני מה אמרו אין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל משחשכה גזרה שמא ירתיח אמר ליה אביי אי הכי בין השמשות נמי ניגזר א''ל סתם קדירות רותחות הן ואמר רבא

רש"י ואית להו צערא לאקופי. שהיה אותו שוק שהספק בו מקום מעבר העיר לרבים והכהנים לא היו יכולין ליכנס שם מפני טומאה וצריך להקיף דרך אחר ארוך: איכא דידע דאיתחזק טהרה. בהאי שוק מימיו שלא היה בית הקברות גמור ולא ניתן לפנותו: כאן קיצץ בן זכאי. שתלן ועקרן לאחר גידולן: תורמסי תרומה. הצריכות לשמרן בטהרה וגם הוא היה כהן כדאמרינן [בתוספתא דפרה] (פ''ג) אם מה שעשו ידי שכחתי: עבד איהו נמי הכי. היה מקצץ תורמסין ומשליכן שם ונעשה נס וצף המת במקום שהוא שם וציינו למקום הקבר הכי מפרש בפסיקתא דפרשת העומר ובסדר זרעים ירושלמי: היית. במעמד: ונמנית. הסכמת לדעתנו להיות מן המנין: מפרכסות זו את זו. את שער חברתה להיות נאה: גל מעצמות. כמת שנרקב בשרו ונפל מזמן הרבה: מתני' עם חשכה. שאם ימהר להזכירם מבעוד יום יפשעו ויאמרו עדיין יש שהות: עשרתם. פירות האילן לסעודת שבת שאף אכילת עראי של שבת קובעת למעשר כדאמרינן במסכת ביצה (דף לד:) דשבת עונג איקרי מכל שהוא הוי עונג: ערבתם. ערובי תחומין וחצירות והני תרי שייכי למימרינהו בלשון שאלה דשמא כבר עשו אבל בנר לא שייך הדלקתם דדבר הנראה לעין הוא: ספק חשכה. כגון בין השמשות אין מעשרין את הודאי דתיקון מעליא הוא אע''ג דשבות בעלמא היא קסבר גזרו על השבות אף על בהש''מ: ואין מטבילין את הכלים. דהוי נמי שבות כדאמרינן במסכת ביצה (דף יח.) דנראה כמתקן כלי: ואין מדליקין את הנרות. כ''ש דספיקא דאורייתא היא וזו ואין צריך לומר זו קתני: אבל מעשרין את הדמאי. דלא דמי למתקן דרוב ע''ה מעשרין הן: ומערבין. עירוב ובגמרא פריך הא תנן לעיל עם חשכה ערבתם מקמי דליהוי ספק: וטומנין את החמין. נותנן בקופה של מוכין להיות חומם משתמר בהן אבל משחשכה ודאי אין טומנין בהן כדמפרש בגמ': גמ' עם חשכה. מבעוד יום הוא ויש שהות לעשר ולערב: בעירובי תחומין. תיקון מעליא דאסמכוה רבנן תחומין אקראי ואפי' למאן דאמר תחומין דרבנן כדאמרינן בעירובין (דף נא.) ילפינן מקום ממקום ומקום מניסה כו' אבל עירובי חצרות חומרא בעלמא הוא ולא מיקרי שביתה מעלייתא וספקא דבין השמשות שפיר דמי: בין השמשות קונה עירוב. שהוא תחילת קדושת היום: נאכל. שאכלו כלב או אדם: שעירב עליו מבעוד יום. הניח עירוב לסוף התחום מבעוד יום ולא הספיק להחשיך ממש עד שנאכל בין השמשות: שניהם קנו עירוב. דלגבי האי שנאכל בין השמשות משוינן ליה ליליא ואמרינן כבר קדש היום בעוד העירוב קיים וקנה עירוב דהלכה כר' יוסי דאמר בעירובין (דף לה.) ספק עירוב כשר ולגבי דהאי שהונח עליו בין השמשות ונתקיים עד שחשכה משוינן לבין השמשות יממא ועדיין לא קדש היום כשהונח ונמצא שהיה שם כבר בשעת קניית עירוב: בתרא ליקני. זה שהונח עליו בין השמשות: קמא לא ליקני. שהרי נאכל מבעוד יום: ה''ג ספקא דרבנן היא. כלומר הא מילתא דמספקא לן אי בין השמשות יממא או ליליא במילתא דרבנן איתרע לן בעירובי תחומין דרבנן וכל ספקא דרבנן לקולא: ה''ג אמר רבא מפני מה אמרו אין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל. כגון צמר ומוכין: משחשכה. כדתנן במתניתין: וטומנין את החמין טעמא דספק חשכה הא ודאי חשכה. אין טומנין וסתם הטמנה בדבר שאינו מוסיף הבל דאילו בדבר המוסיף הבל אפילו מבעוד יום אסור כדתנן בפ''ד (דף מז:) אין טומנין לא בגפת כו' גזירה שמא ימצא קדרתו שנצטננה כשירצה להטמינה וירתיחנה תחילה ונמצא מבשל בשבת: אי הכא בין השמשות נמי ניגזר. דהא שבות מעלייתא היא דהא איכא גזירת איסור דאורייתא ותנא דמתניתין אית ליה דגזרו על השבות ביה''ש דקתני אין מעשרין את הודאי: רותחות הן. שסמוך לביה''ש הוא מעבירם מעל האור וליכא למיחש לשמא נצטננה וירתיחנה: (רש"י)

תוספות עבד איהו נמי הכי. מפר''ת כמו יעקב אבינו ותיקן מילתא: כל היכא דהוה קשי טהריה. כדאיתא בנדה בפרק האשה (דף סא. ושם) דתניא אמר רבי יוסי בן שאול מעשה בסלע שהיו מחזיקין בה טומאה כו' אמר להו הביאו לי סדינין הביאו לו ושראן במים ופרסו עליו מקום טומאה לח מקום טהרה נגוב: לא קשיא כאן בעירובי תחומין כו'. נראה לר''ת כפירוש הקונטרס דבעירובי תחומין מחמרינן משום דאית להו סמך מן המקרא וכן פר''ח וכן יש בירושלמי וכן משמע בפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מו: וסם) גבי הא דקאמר הלכה כדברי המיקל בעירוב רב פפא אמר איצטריך סד''א ה''מ עירובי חצרות אבל בעירובי תחומין אימא לא ומעיקרא היה מפרש ר''ת דעירובי חצרות חמירי טפי דאין מערבין אלא בפת כדמשמע בפרק הדר (שם דף עא:) ובחלון (שם דף פא. ושם) אבל בעירובי תחומין מערבין בכל דבר חוץ ממים ומלח ואין נראה דהא ר''מ ס''ל דתחומין דאורייתא בפרק בכל מערבין (שם לה.) ואפ''ה אית ליה בהדר דעירובי חצרות בפת ובעירובי תחומין מערבין בכל דבר דלא אשכחן דפליג ר''מ אסתם משנה דבכל מערבין וטעמא דמקילי בתחומים דלא בעי פת משום דאין מערבין אלא לדבר מצוה: נאכל עירובו משחשכה. לאו דווקא וה''ה לא נאכל: שניהם קנו עירוב. פירש בקונטרס דרבא איירי בעירובי תחומין וכן משמע לשון צא וערב ואע''פ דספק חשכה אין מערבין עירובי תחומין ה''מ לכתחילה אבל בדיעבד כשר כר' יוסי דאמר (עירובין פ''ג דף לה.) ספק עירוב כשר וקשה לרשב''א דר' יוסי לית ליה התם גבי נפל עליו גל או נשרף או תרומה ונטמאה ספק עירוב [כשר] אלא משום חזקה כדתניא התם בהדיא (דף לו.) כיצד אמר רבי יוסי ספק עירוב כשר כו' אבל בספק כי הכא שהניחו בין השמשות או נאכל בין השמשות לא מכשר ומפר''ת דהכא מיירי בעירובי חצרות וכן פר''ח וכן מוכח בסוף הדר (שם דף עו.) וצא אשכחן נמי דלאו חוץ לעיר קאמר כמו צא ושכור לנו פועלים (ב''מ דף פג.): (תוספות)

רשב"א אמרו לו שנים צא וערב עלינו. פירוש: עירובי חצרות, וכן פירש ר"ח ז"ל ועיקר. דאילו בעירובי תחומין הא תנן ספק חשיכה ספק אינה חשיכה אין מערבין. ואין נראה לומר דהני מילי לכתחילה אבל בדיעבד עירובו עירוב, דהא תנן בפרק בכל מערבין (עירובין לה, א) נתגלגל חוץ לתחום נפל עליו גל או נשרף תרומה ונטמאת מבעוד יום אינו עירוב, משחשיכה הרי זה עירוב, אם ספק רבי מאיר ורבי יהודה אומרים הרי זה חמר גמל, רבי יוסי ורבי שמעון אומרים ספק עירוב כשר, ועד כאן לא מכשרי רבי יוסי ורבי שמעון אלא כגון תרומה ונטמאת דאמרינן העמד תרומה בחזקתה והשתא הוא דנטמאת, וכדאיתא התם (לו, א) ספק בתרומה טהורה עירב ספק בתרומה טמאה עירב אין זה ספק עירוב כשר, וכן בנתגלגל חוץ לתחום דאמרינן השתא הוא דנתגלגל, אבל הניח עירובו בין השמשות דספיקא הוא וליכא חזקה לא, וכן כתב רבנו הרב ז"ל. ורש"י ז"ל שפירשה בעירובי תחומין לא מחוור. בין השמשות ספיקא דרבנן הוא ולקולא. פירוש: לאו למימרא דבין השמשות גופיה דרבנן, אלא ספק בשל תורה הוא, והכא הכי פירושו: הנחת עירוב בין השמשות ספיקא דרבנן, דעירוב דרבנן הוא וספיקא דרבנן לקולא. כך היא גירסת הגאונים ז"ל וכן היא בהלכות רב אלפסי ז"ל: אמר רבא מפני מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף הבל ואפילו מבעוד יום, גזירה שמא ירתיח, אמר ליה אביי אי הכי בין השמשות נמי לגזור, סתם קדירות בין השמשות רותחות הן. ואמר (רבא) [רבה] מפני מה אמרו אין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל משחשיכה, גזירה שמא יטמין ברמץ, ויטמין, גזירה שמא יחתה בגחלים. ופירשה הרמב"ם ז"ל (פ"ד מה' שבת ה"ב) מפני מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף מבעוד יום וכדתנן (לקמן מז, ב) אין טומנין לא בגפת ולא בזבל וכל הטמנה מבעוד יום הוא, גזירה שמא ירתיח, כלומר: שמא מתוך שיטמין בדבר המוסיף תעלה קדירתו רתיחה ויצטרך לגלותה ולהסיר המרותחת משתחשך ויחזור ויכסה ונמצא מטמין בדבר המוסיף בשבת ואסור. אי הכי אפילו בין השמשות נמי לא יטמין בדבר המוסיף, אמר ליה סתם קדירות בין השמשות כבר נחו מרתיחתן, כלומר: כבר נגמרה המרותחת ושוב לא תעלה מרותחת וליכא למגזר. ואמר רבא מפני מה אמרו אין טומנין בדבר שאינו מוסיף משחשיכה וכדתנן במתניתין ספק חשיכה ספק אינה חשיכה טומנין הא ודאי חשיכה אין טומנין, כלומר: כלל כלל ואפילו בדבר שאינו מוסיף, גזירה שמא יטמין ברמץ, כלומר: שהוא אפר וגחלים מעורבין יחד ואף הוא אינו מוסיף הבל ואתי לחתויי. וזה קשה הרבה, חדא דהיאך אפשר דמבעוד יום אסור להטמין בדבר המוסיף ובין השמשות מותר. ועוד שהוא אומר דסתם קדרות בין השמשות כבר נחו מרתיחתן, ואנו סתם קדרות רותחות הן קאמרינן. ואלו מתשובות הראב"ד ז"ל שהשיב עליו בהשגות. ועוד קשיא לי, ומאין לו דבין השמשות מותר בדבר המוסיף שהיה מקשה כל כך להדיא אי הכי בין השמשות ליתסר. ואי משום הא דתנן במתניתין דהכא ספק חשיכה ספק אינה חשיכה טומנין וסתמא קתני טומנין בכל דבר ואפילו בדבר המוסיף, הא ליתא, דספק חשיכה ספק אינה חשיכה לאו דוקא ספק חשיכה הא קודם לכן לא, אלא אדרבה רבותא קא משמע לן דאפילו בין השמשות טומנין וכל שכן מבעוד יום ודומיא דמערבין, ואם איתא אפילו בדבר המוסיף יטמין סמוך לחשיכה וכל שכן מבעוד יום, אלא ודאי מתניתין בדבר שאינו מוסיף דוקא. והראב"ד ז"ל (בהשגות שם) פירש לפי הגירסא הזאת, גזירה שמא ירתיח, דכיון דהטמין בדבר המוסיף גלי אדעתיה דרותח קא בעי לה לאורתא וזימנין דמפסיק רתיחה משום דאריך זמניה ומרתח לה משחשיכה, אי הכי בין השמשות נמי ליתסר בדבר שאינו מוסיף, דכיון דשהה מלהטמין מחזי דרותח קא בעי ליה לאורתא, אמר ליה סתם קדרות בין השמשות רותחות הן לאורתא ולא תפסוק רתיחתן. עד כאן. ועדיין אין זה נכון בעיני, דכיון דבדבר המוסיף עסקינן, היכי אקשינן סתם אי הכי בין השמשות ליגזר, כלומר: בדבר שאינו מוסיף, דאם איתא הוה ליה לפרושי הכי בהדיא. אלא שיש לי לומר בזה, דכיון דאמר בין השמשות לא יטמין תו לא אצטריך למימר בהדיא בדבר שאינו מוסיף דכבר מבואר וידוע דכל הטמנה אינה אלא בדבר שאינו מוסיף. ואינו מספיק. ורש"י ז"ל גריס בקמייתא בדבר שאינו מוסיף ובאחרונה בדבר המוסיף. והוא הנכון, דרמץ דבר המרתיח הוא וכל דבר המרתיח מוסיף הבל. (רשב"א)

דף לד - ב

מפני מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף הבל ואפילו מבעוד יום גזירה שמא יטמין ברמץ שיש בה גחלת אמר ליה אביי ויטמין גזירה שמא יחתה בגחלים: ת''ר ביה''ש ספק מן היום ומן הלילה ספק כולו מן היום ספק כולו מן הלילה מטילין אותו לחומר שני ימים ואיזהו בין השמשות משתשקע החמה כ''ז שפני מזרח מאדימין הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון בין השמשות הכסיף העליון והשוה לתחתון זהו לילה דברי רבי יהודה ר' נחמיה אומר כדי שיהלך אדם משתשקע החמה חצי מיל רבי יוסי אומר בין השמשות כהרף עין זה נכנס וזה יוצא ואי אפשר לעמוד עליו אמר מר מטילין אותו לחומר שני ימים למאי הלכתא אמר רב הונא בריה דרב יהושע לענין טומאה כדתנן ראה שני ימים בין השמשות ספק לטומאה ולקרבן ראה יום אחד בין השמשות ספק לטומאה הא גופה קשיא אמרת איזהו ביה''ש משתשקע החמה כ''ז שפני מזרח מאדימין הא הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון לילה הוא והדר תנא הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון בין השמשות אמר רבה אמר רב יהודה אמר שמואל כרוך ותני איזהו ביה''ש משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין והכסיף התחתון ולא הכסיף העליון נמי בין השמשות הכסיף העליון והשוה לתחתון לילה ורב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל הכי קתני משתשקע החמה כ''ז שפני מזרח מאדימין יום הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון ביה''ש הכסיף העליון והשוה לתחתון לילה ואזדו לטעמייהו דאיתמר שיעור ביה''ש בכמה אמר רבה אמר רב יהודה אמר שמואל שלשה חלקי מיל מאי ג' חלקי מיל אילימא תלתא פלגי מילא נימא מיל ומחצה אלא תלתא תילתי מילא נימא מיל אלא תלתא ריבעי מילא ורב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל שני חלקי מיל מאי שני חלקי מיל אילימא תרי פלגי מילא לימא מיל ואלא תרי רבעי מילא לימא חצי מיל אלא

רש"י מפני מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף הבל ואפילו מבעוד יום. כדתנן לקמן לא בגפת ולא בזבל ואף על גב דסתם הטמנה מבעוד יום הוא דהא אסרינן משחשכה: ברמץ. אפר המעורב בגחלים: ויטמין. דהא מבעוד יום הוא: גזירה שמא יחתה בגחלים. משחשכה שבא לבשל הקדרה שלא בשלה כל צרכה וגזרו אף בבישלה כל צרכה עד שיגרוף או שיקטום והכי מסקינן בפרק כירה (דף לז:) דאמר רבי קטמה והובערה משהין עליה חמין שהוחמו מבעוד יום כל צרכן ותבשיל שבישל כל צרכו וכן אמר רבי יוחנן: מן היום ומן הלילה. כלומר ספק יש בו משניהם: ספק כולו מן היום ספק כולו מן הלילה. הרי ג' ספיקות לפיכך מטילין עליו חומר שני הימים ולקמן מפרש למאי הילכתא שייך לומר שמא יש בו משניהם: מאדימין. שנראה אדמומית חמה בעבים: הכסיף. השחיר: התחתון. תחתון של כיפת הרקיע הסמוכה לארץ: עליון. גובהה של כפה אינה ממהרת להכסיף ולקמן פריך מאי קאמר דקשיא סיפא ארישא: חצי מיל. זהו שיעור אורך בין השמשות ולאחר חצי מיל הוי לילה: כהרף עין. כשיעור קריצת עין ברפיון ולא בחזקה: זה נכנס. הלילה נכנס והיום יוצא יציאת זה עם כניסת זה כשהם מתפרשין קרי בין השמשות וכל דמקמי הכי הוי יום מעליא: למאי הילכתא. יטילו עליו ספק שמא משניהם יש בו בשלמא ספק כולו מן היום איכא למימר לענין מוצאי שבת להביא אשם תלוי ספק כולו מן הלילה לענין לילי שבת אלא חומר שניהם למאי הילכתא: ראה שני ביה''ש. זיבה דזב מטמא בימים ובראיות בין שראה שתים ביום אחד בין שראה שתים בשני ימים רצופים בין שראה אחת בשני ימים כגון בין השמשות חשיב ליה כשתי ראיות משום ימים דילפינן מלזכר ולנקבה מה נקבה בימים אף זכר בימים וראיות בגופיה מיפרשא כדתניא במגילה (דף ח.) מנה הכתוב שתים וקראו טמא כו': ספק לטומאה ולקרבן. ספק טמא ספק טהור ספק חייב קרבן עם הטומאה ספק אינו חייב קרבן אבל טמא שבעה דזב בעל שתי ראיות או שני ימים כל תורת טומאת זבין עליו ושלישי מביאתו לידי קרבן וזה שראה שני בין השמשות ספק יום אחד הוא וטמא בשני ראיות או שני ימים רצופין הן וטמא נמי בתורת ימים ספק ב' ימים שאין רצופין הן וטהור מטומאת שבעה אלא כבעל קרי בעלמא דלאו שתי ראיות ביום אחד איכא ולא שני ימים רצופין איכא ספק שהן ג' ימים רצופין דזב גמור הוא אף לקרבן כיצד שמא בין השמשות הראשון כולו מן היום וביה''ש השני כולו מן הלילה ונמצא יום אחד הפסק בינתיים וטהור או שניהם מן היום דהוו להו שני ימים רצופין וכן אם שניהם מן הלילה הוו להו נמי שני ימים רצופין או שמא אם הראשון מן הלילה והשני מן היום הוו להו נמי שתי ראיות ביום אחד וטמא שבעה בכל אלו ואין כאן קרבן או שמא שתיהן הראיות היו מקצתן ביום ומקצתן בלילה ויש כאן שלשה רצופים וכן אם הראשונה מקצתה ביום ומקצתה בלילה והשניה כולה מן הלילה או הראשונה כולה מן היום והשניה מקצתה ביום ומקצתה בלילה הוו להו ג' ימים רצופין וטעון קרבן הלכך ספק אף לקרבן ומביא חטאת העוף הבאה על הספק ואין נאכלת דשמא לאו בר קרבן הוא ומליקת חולין נבלה: ראה אחת ביה''ש ספק לטומאה. שמא מקצתה ביום ומקצתה בלילה והיינו חומר ב' ימים וטמא ז' או שמא כולה או מן היום או מן הלילה ואין כאן אלא אחת: פני מזרח מאדימים. עדיין לא הכסיף אפי' תחתון: כרוך ותני. שני הדברים בכרך אחד בתורה אחת: ואזדו לטעמייהו. דרבה סבר שיעור ביה''ש נפיש ורב יוסף סבר זוטר: (רש"י)

תוספות רבי יוסי אומר בין השמשות כהרף עין. פירש רשב''א דאין להסתפק בו אלא כשהוא כהרף עין ולא בזמן גדול כמו שמסתפק בו תנא קמא אבל אין לפרש רבי יוסי אין מסתפק בבין השמשות כלל והכי קאמר כהרף עין אני מכיר ובקי בו מתי זה נכנס וזה יוצא ויודע אני מתי הוא יום מתי הוא לילה דהא בתוספתא דמסכת זבים בפ''ק קתני וכן היה ר' יוסי אומר ראה אחד בין השמשות ואחד ודאי ספק לטומאה ולקרבן פירוש שראה במוצאי שבת ביה''ש וביום שני ראה ביום ספק לטומאה דשמא בין השמשות כולו מן היום והוי יום מפסיק וטהור או שמא כולו מן הלילה והוו שני ימים רצופין וטמא ושמא מן היום ומן הלילה ואיכא שלשה ימים רצופין וחייב קרבן אלמא דר' יוסי נמי מספקא ליה בההוא כהרף עין: ספק לטומאה ולקרבן. פירש בקונטרס דשמא בין השמשות ראשון כולו מן היום ושני כולו מן הלילה ול''נ דאי ראשון כולו מן היום שני נמי כולו מן היום ותו דאמר לקמן בשמעתין (דף לה:) העושה מלאכה בשני בין השמשות חייב חטאת ממה נפשך ולפירוש הקונטרס הא איכא למימר שמא בין השמשות דע''ש כולו יום ומוצאי שבת כולו לילה ולא יתחייב חטאת אלא אשם ומפרש רשב''ם ספק לטומאה ולקרבן שראה בין השמשות במוצאי שבת וביה''ש דמוצאי יום שני דשמא בין השמשות שניהם כולו מן היום או כולו מן הלילה מפסיק יום אחד בינתים ואין כאן טומאה או שמא חציו מן היום וחציו מן הלילה והוו רצופין וטמא טומאת שבעה ומתחייב קרבן וקשה לפירושו חדא דשני ימים בין השמשות משמע רצופין ועוד דלפי זה לא משכחת טומאת ז' בלא קרבן ולישנא משמע ספק טומאה לחוד ולקרבן לחוד ועוד קשה לר''י דאם מיירי כשראה כל בין השמשות כמו העושה מלאכה שני בין השמשות כדמפרש רשב''ם א''כ בראיה אחת חייב קרבן דהא ביה''ש הוי לכל הפחות חצי מיל דהוו אלף אמה דשיעור מיל הוי אלפים אמה כדפי' רש''י בפרק שני שעירים (יומא דף ס'. ושם) ואמר בפרק ד' מיתות (סנהדרין דף סנ.) ראה אחת מרובה כג' שהיא כמגדיון לשילה שהם שתי טבילות ושני סיפוגין הרי זה זב גמור ובתוספתא בריש מסכת זבין משמע היינו שיעור ק' אמה לכך מפרש ר''ת דמיירי שלא ראה כל בין השמשות אלא שעה אחת מועטת דבין השמשות זה ושעה אחרת בין השמשות אחר ובכל שהוא שבין השמשות יש להסתפק שמא כולו מן היום או כולו מן הלילה או חציו יום וחצי לילה והשתא אתי שפיר דספק לטומאה דשמא הראשון כולו מן היום והשני כולו מן הלילה ומפסיק יום בינתים או שמא תרוייהו יום או תרוייהו. לילה ואיכא ב' ימים רצופין וספק לקרבן שמא הראשון מן היום ומן הלילה והשני לילה או הא' יום והב' חציו יום וחציו לילה ואיכא ג' רצופין וההיא (תוספות)

רשב"א ואי זהו בין השמשות משתשקע החמה וכל זמן שפני מזרח מאדימין וכו'. איכא למידק הני תנאי במאי פליגי, דהא ודאי עד צאת הכוכבים הוי יממא וכדאמרינן בריש פרק קמא דמסכת ברכות (ב, א-ב), ודייקי לה מדכתיב (נחמיה ד, טו) וַאֲנַחְנוּ עֹשִׂים בַּמְּלָאכָה וכו', ותנן בפרק שני דמגילה (כ, א) וכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר, ודייקי לה בגמרא (שם ע"ב) מנא הני מילי אמר רבי זירא אמר קרא ואנחנו עושים במלאכה וגומר וכתיב (שם פסוק טז) (והיה) [וְהָיוּ] לָנוּ הַלַּיְלָה מִשְׁמָר וְהַיּוֹם מְלָאכָה, וכי היכי דנפקא לן מהתם דמעלות השחר הוי יממא הכי נמי נפקא מינה דעד צאת הכוכבים הוי יממא. ותו דתניא לקמן (לה, ב) רבי נתן אומר כוכב אחד יום, שנים בין השמשות, שלשה לילה. ויש לומר דבהא דאמרינן עלה דההיא פליגי, לא כוכבין הנראין ביום ולא כוכבים שאין נראין אלא בלילה אלא כוכבים בינונים, דמר סבר כל שנראין עד שהכסיף והשוה לתחתון כוכבים בינונים, ומר סבר עד חצי מיל, ומר סבר אפילו לאחר זמן. וההיא נמי דאמרינן בפסח שני (פסחים צד, א) דמשקיעת החמה ועד צאת הכוכבים מהלך ד' מילין נמי לא הוי שיעורא ברירא להו, דבההיא מספקא להו איזהו מהלך אדם בינוני. הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון נמי בין השמשות. קשיא לי אי הכי למה ליה פני מזרח מאדימין, לימא משתשקע החמה ועד שיכסיף העליון והשוה לתחתון. ויש לומר דאי אמר הכי לא ידעינן מאי הכסיף דקאמר, והשתא הכי קאמר כל זמן שפני מזרח מאדימין, כלומר: ואפילו נסתלקה אדמימות מן התחתון עדיין בין השמשות עד שיכסיף העליון שאין שם אדמימות כלל, ומכלל זה דהכספה שאמרנו היינו הסתלק האדמימות. ולרב יוסף דאמר כל זמן שפני מזרח מאדימין יום, תחתון של פני מזרח קאמר. כך נראה לי. ואזדו לטעמייהו דאתמר שיעור בין השמשות בכמה רבה אמר רב יהודה אמר שמואל שלשה חלקי מיל. איכא למידק אשמעתין, דהכא משמע דמשקיעת החמה ועד צאת הכוכבים ליכא אלא תלתא רביעי מיל, ואילו בפסח שני (פסחים צד, א) תניא משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים ארבעת מילין, דתניא התם רבי יהודה אומר עוביה של רקיע אחד מעשרה ביום, תדע כמה מהלך אדם בינוני ביום עשר פרסאות ומעלות השחר ועד הנץ החמה ארבעת מילין משתשקע החמה ועד צאת הכוכבים ארבעת מילין, אלמא אפילו לדעת רבי יהודה הוי משתשקע החמה ועד צאת הכוכבים שהוא לילה ארבע מילין, נמצאת אומר דשיעור בין השמשות לרבי יהודה ד' מילין, והכא אמר רבה שלשה רביעי מיל. ותירץ ר"ת ז"ל בספר הישר (חלק החידושים סי' רכא): דב' שקיעות הן, השקיעה הראשונה היא שתשקע החמה בעובי הרקיע עד גמר השקיעה שהלכה כל עובי הרקיע, ואז היא יציאת הכוכבים והוא שיעור ד' מילין, אבל השקיעה האמורה כאן היא סוף השקיעה, לפי שכל זמן שהיא כנגד חלונה ועדיין אינה מהלכת אחרי הכפה פני מזרח מאדימין כנגד מקומה של חמה, והוא מה שאמרו כאן כל זמן שפני מזרח מאדימין. וזהו שאמרו כאן משתשקע החמה כלומר: מששקעה כבר, ושם בפסחים אמרו משקיעת החמה כלומר: ששקיעה עצמה בכלל. והיינו נמי דאמרינן לקמן (לה, ב) אמר ליה רבא לשמעיה אתון דלא קים לכו בשיעורא דרבנן אדאיכא שמשא בריש דקלי אדליקו שרגא, דאלמא למאן דקים ליה בשיעורא דרבנן אע"ג דליכא שמשא אפילו בריש דקלא אלא דנסתלקה זריחתה מן הארץ לגמרי אפילו הכי תלינן שרגא דאכתי יממא הוא. ולזה הפירוש הסכים הרמב"ן ז"ל. אלא שהוקשה לו הא דאמרינן בסמוך (לה, א) הרוצה לידע שיעורו של רבי נחמיה יניח חמה בראש הכרמל וירד ויטבול בים ויעלה וזה שיעורו של רבי נחמיה, ופירש רש"י ז"ל: שחמה סמוך לשקיעתה נראית על ראשי ההרים ובתוך שירד ויטבול בים ויעלה הוי לילה, ומשמע מיהא דמתחלת שקיעת החמה אנו משערין. ותירץ הוא ז"ל, אם אדם מניח חמה בראש הכרמל וירד ויטבול עדיין יום הוא ועלתה לו טבילה, ומאותו זמן ואילך מתחיל בין השמשות דרבי נחמיה, והרוצה לידע מאיזה זמן מתחיל שיעורו של רבי נחמיה קאמר. והביא ראיה מן הירושלמי (ברכות פ"א ה"א), דגרסינן התם רבי שמואל בר חייא רבי יודן בשם רבי חנינה התחיל לו גלגל חמה לשקוע אדם עומד בראש הכרמל ויורד וטובל בים הגדול ועולה ואוכל בתרומתו חזקה ביום טבל. ואין פירושו בזה מחוור בעיני. שהרי לרבה התחלת בין השמשות דרבי יהודה ורבי נחמיה אחד הוא, ואם כן למה ליה למימר הרוצה לידע באיזה זמן מתחיל שיעורו של רבי נחמיה, לימא הרוצה לידע שיעורו של רבי יהודה ורבי נחמיה, כלומר: זמן התחלת בין השמשות שלהם. אלא נראה לי שבתוך שיעור זה נכלל כל בין השמשות דרבי נחמיה, ולפי שאין הכל בקיאין בתחלת השקיעה האחרונה כדי שיעמוד ממנה על סוף השקיעה ושיהא מותר לו לאכול בתרומתו, קא יהיב השתא שיעורא דכולי עלמא בקיאין בו, דמכי הוי שמשא בראש הכרמל ירד משם ויטבול בים ויעלה וכשיעלה שם ידע שכבר נשלם זמן בין השמשות ומותר לו לאכול בתרומתו, ויעלה דקאמר אין פירושו ויעלה מטבילתו, אלא יעלה דומיא דירד, כלומר: ירד מראש הר הכרמל ויטבול ויעלה אל ראש ההר ויאכל שם, וזה שיעורו של בין השמשות דרבי נחמיה, כלומר: סוף שיעורו. אבל לדידי קשיא לי מה שאמרו בירושלמי בפרק קמא דמסכת ברכות (ה"א) דגרסינן התם: רבי חנניה חבריהון דרבנן בעי, כמה דתימא ערבית נראו שלשה כוכבים אף על פי שהחמה נתונה באמצע הרקיע, פירוש: באמצע עובי הרקיע, ויימר אף בשחרית כן, פירוש: אף על פי שהתחילה החמה לצאת ועדיין הוא בעובי הרקיע נדון אותו כלילה ומפני מה אמרו מעלות השחר הוה יום, אמר רבי בא כתיב (בראשית יט, כג) השמש יצא על הארץ ולוט בא צוערה וכתיב (ויקרא כב, ז) ובא השמש וטהר הקיש יציאתו לביאתו, מה ביאתו משיתכסה מן הבריות כלומר: שנתכסה זריחתו מן הבריות והתחיל להשתקע ברקיע אף יציאתו משיתודע לבריות דהיינו משהתחיל ליכנס ברקיע, אמר רבי בא כתיב (בראשית מד, ג) הבוקר אור התורה קראה לאור בוקר, תני רבי ישמעאל בבקר בבקר (שמות טז, כא) כדי ליתן תחום לבוקרו של בוקר, אמר ר' יוסי בר' בון אם אומר את ליתן עוביו של רקיע ללילה בין בערבית בין בשחרית, נמצאת אומר שאין היום והלילה שוין, ותני באחד בתקופת ניסן ובאחד בתקופת תשרי היום והלילה שוים, אמר רבי חייא נלפינה מדרך הארץ שרי מלכא נפיק אף על גב דלא נפיק אמרין דנפיק שרי מלכא עייל לא אמרין דעל עד שעתא דעייל, עד כאן בירושלמי, אלמא משמע דבערבית משעה שהתחיל להשתקע בעובי הרקיע הוי לילה. וצריך לי עיון. (רשב"א)

דף לה - א

תרי תילתי מיל מאי בינייהו איכא בינייהו פלגא דדנקא וחילופה בחלתא דאמר רבה חלתא בת תרי כורי שרי לטלטולה ובת תלתא כורי אסור לטלטולה ורב יוסף אמר בת תלתא כורי נמי שרי בת ארבעה כורי אסור אמר אביי בעי מיניה דמר בשעת מעשה ואפילו בת תרי כורי לא שרא לי כמאן כהאי תנא דתנן כוורת הקש וכוורת הקנים ובור ספינה אלכסנדרית אע''פ שיש להם שולים והן מחזיקות מ' סאה בלח שהן כוריים ביבש טהורים אמר אביי שמע מינה האי גודשא תילתא הוי אביי חזייה לרבא דקא דאוי למערב א''ל והתניא כל זמן שפני מזרח מאדימין א''ל מי סברת פני מזרח ממש לא פנים המאדימין את המזרח. א''ד רבא חזייה לאביי דקא דאוי למזרח א''ל מי סברת פני מזרח ממש פנים המאדימין את המזרח וסימניך כוותא: ר' נחמיה אומר כדי שיהלך אדם משתשקע החמה חצי מיל: א''ר חנינא הרוצה לידע שיעורו של ר' נחמיה יניח חמה בראש הכרמל וירד ויטבול בים ויעלה וזהו שיעורו של ר' נחמיה א''ר חייא הרוצה לראות בארה של מרים יעלה לראש הכרמל ויצפה ויראה כמין כברה בים וזו היא בארה של מרים אמר רב מעין המיטלטל טהור וזהו בארה של מרים: אמר רב יהודה אמר שמואל ביה''ש דר' יהודה כהנים טובלין בו למאן אילימא לר' יהודה ספקא הוא אלא ביה''ש דר' יהודה לר' יוסי כהנים טובלין בו פשיטא מהו דתימא בין השמשות דר' יוסי מישך שייך בדר' יהודה קא משמע לן דשלים בין השמשות דר' יהודה והדר מתחיל בין השמשות דר' יוסי אמר רבה בר בר חנה א''ר יוחנן הלכה כר' יהודה לענין שבת והלכה כר' יוסי לענין תרומה בשלמא הלכה כר' יהודה לענין שבת לחומרא אבל לענין תרומה מאי היא אילימא לטבילה ספקא היא

רש"י פלגא דדנקא. אחד מי''ב במיל דשיעורא דרבה תלת ריבעי מילא היינו תשעה פלגי דנקא ושיעורא דרב יוסף שמונה פלגי דנקא. דנקא שתות: וחילופה. איפליגו רבה ורב יוסף בחלתא דהתם שיעורא דרב יוסף נפיש מדרבה רבה דאמר הכא תלתא אמר התם תרי ורב יוסף דאמר הכא תרי אמר התם תלתא: חלתא. כוורת: שרי לטלטולה. דתורת כלי עליה: בת תלתא. גדולה יותר מדאי ואין תורת כלי עליה: בעי מיניה דמר. רבה: בשעת מעשה. שהייתי צריך לדבר: כמאן. הא דאפי' בתרתי כורי לא שרא: קש. זנבות שבולין אשטריי''ס {אישטריי"ם: קש} ובור ספינה אלכסנדרית. ספינה גדולה שפורשים בה לים הגדול ומי הים מלוחין ועושין כלי גדול כמין בור ונותנין לתוכו מים יפים: לח. אין בו גודש: שהן כוריים. ששים סאה . ביבש שהגודש מחזיק שליש בכלים שלהם שהיו עשויין כים שעשה שלמה גובהן כחצי רחבן והם עגולים: טהורין. דאיתקש כלי עץ לשק דמיטלטל מלא וריקן וזהו אינו מיטלטל מלא דגדול יותר מדאי ואם יטלטלוהו ישבר בידיהם: דאוי. מביט ערב שבת לראות אם יש שם אדמומית חמה: פנים המאדימים את המזרח. לערב חמה שוקעת במערב וזהרורי החמה מאדימין את המזרח כחלון דכשהחמה נכנסת בה מאדמת כותל שכנגדה: וסימנך כוותא. חלון כמו שפירשתי: כרמל. הר שעל שפת הים וחמה סמוך לשקיעתה נראית על ראשי ההרים ובכדי שירד ויטבול ויעלה הוי לילה: כמין כברה. סלע עגול ועשוי ככברה: זהו בארה של מרים. שהיה מתגלגל עם ישראל במדבר בזכותה של מרים דכתיב (במדבר כ) ותמת שם מרים וסמיך ליה ולא היה מים לעדה: טהור. מלקבל טומאה וטובלין בו דלאו ככלי דמי להיות המים הנובעין ממנו כשאובין ואין לך מעין מיטלטל אלא בארה של מרים: כהנים טובלין בו. ואע''פ שצריכין הערב שמש אחר טבילה לאכול בתרומתן קסבר יממא הוא ויש שהות אחריו לשקיעת החמה: ספק הוא. לדידיה הואיל וקרי ליה בין השמשות כוליה ספקא הוא ושמא טבלו בלילה ואין כאן הערב שמש: אלא בין השמשות דרבי יוסי לרבי יהודה לא גרסינן דהא בהדיא אמר שמואל בין השמשות דר' יהודה כהנים טובלין בו ומאן דגריס ליה מפרש הכי אלא בין השמשות דר' יוסי לרבי יהודה והכי אתמר בין השמשות דר' יוסי לרבי יהודה כהנים טובלין בו ואשמעינן שמואל דבין השמשות דר' יוסי קדים לדר' יהודה ותחילת בין השמשות דר' יהודה לר' יוסי ליליא הוא ודר' יוסי לר' יהודה יממא הוא והא בעי הערב שמש נהי דלר' יהודה יממא הוא מיהו היכי טביל הא בין השמשות דר' יהודה ספק לילה הוא וכיון דבין השמשות דר' יוסי כהרף עין מקמי דסליק מטבילה שלים ועייל בין השמשות דר' יהודה וספק לילה הוא ואין כאן הערב שמש ולאו מילתא היא דליכא למימר דר' יוסי קדים מדקאמר בסיפא אלא דרבי יהודה לר' יוסי ופרכינן פשיטא ואי הוה לן לספוקי דדילמא דר' יוסי קדים מאי פשיטותא טובא אשמעינן שמואל דאשמעינן דבין השמשות דר' יהודה קדים: פשיטא. דלר' יוסי כהנים טובלים בו בדר' יהודה דהא ספקא דר' יוסי כהרף עין וכל למעלה הימנו יממא הוא ושיעוריה דר' יהודה נפיש טובא ומעריב שמשיה: בין השמשות דר' יוסי מישך שייך בדר' יהודה. בסופו הוא נכלל וכי שלים דר' יהודה ליליא הוא אפי' לר' יוסי וכי טביל בסוף בין השמשות דר' יהודה תו ליכא הערב שמש קא משמע לן שמואל דכל בין השמשות דר' יהודה לר' יוסי יממא הוא וכשר לטבילה והדר מתחיל דר' יוסי והוא הערב שמש: בשלמא הלכה כר' יהודה לענין שבת לחומרא. כלומר מדקאמר ר' יוחנן הלכה כר' יהודה להכי והלכה כר' יוסי להכי ש''מ מספקא ליה הלכך על כרחך לחומרא בעי למיזל ובשלמא כי אמר הלכה כר' יהודה לענין שבת איכא . למימר דלחומרא אמרה ובע''ש אמר שאם עשה בו מלאכה מביא אשם תלוי אבל במוצ''ש לא עבדינן כוותיה למימרא דביה''ש דידיה ליליא הוא: אילימא לטבילה. דס''ל דכהנים טובלין בדר' יהודה כדקאמר ר' יוסי והא לר' יוחנן דר' יהודה ספיקא הוא מדלענין שבת קאי כוותיה לחומרא: (רש"י)

תוספות דהעושה מלאכה בשני בין השמשות היינו שעשה כל בין השמשות או שעשה בשניהם בתחילת בין השמשות וכן הא דתניא בתוספתא דמסכת זבים בפ''ק דשני בין השמשות ודאי לטומאה וספק לקרבן מיירי נמי דידעינן כגון שראה בשניהם בתחילת בין השמשות ועוד י''ל דמיירי כשראה כל בין השמשות דר' יוסי תני לה דאמר בין השמשות כהרף עין וליכא ביה שיעור שלשה ראיות: תרי תילתי מיל. קשה דהכא משמע דמשקיעת החמה עד הלילה ליכא אלא תלתא ריבעי מיל ור' יהודה גופיה בפסחים בפרק מי שהיה טמא (דף צד. ושם) סבר דמשקיעת החמה עד צאת הכוכבים ארבע מילין וצאת הכוכבים לילה הוא כדאמרינן בריש פ''ק דפסחים (דף ב. ושם) וכדמוכח קרא (נחמיה ד) ואנחנו עושים במלאכה וגו' דמיניה מפיק בפ''ב דמגילה (דף כ:) דמעלות השחר יממא הוא ואומר ר''ת דהתם מיירי בתחילת שקיעה והכא משתשקע מסוף שקיעה אחר שנכנסה חמה בעובי הרקיע אבל תימה לר''י דבמאי פליגי דהא ודאי משעת צאת הכוכבים הוי לילה כדפי' וי''ל דאמרינן לקמן לא גדולים הנראים ביום ולא קטנים כו' אלא בינונים והשתא פליגי דלר' יהודה מספקא ליה בכל כוכבים הנראים משקיעת החמה עד שהכסיף העליון אם הם בינונים אם לאו וע''ק דניחזי אנן באדם בינוני שילך מתחילת שקיעת החמה ד' מילין כדאמר בפסחים י''ל דמספקא להו מהו אדם בינוני: ואפילו בת תרי כורי לא שרא לי. לית הילכתא הכי שיתבטל ממנו תורת כלי משום כובדו דאמר בפ''ב דעירובין (דף קב. ושם) ההיא שריתא דהוה בי רבי פדת דהוי שקלי לה עשרה ושדי לה אדשא אמר תורת כלי עליה אפילו אביי גופיה לא קיבלה כדאמרינן בפרק כירה (לקמן דף מה:) מנרתא שאני שאדם קובע לה מקום א''ל אביי והרי כילת חתנים דאדם קובע לה מקום ומותר לנטותה ולפורקה בשבת אלא אמר אביי כו' והא דאמרינן בשילהי כל כתבי (לקמן קכא:) פמוטות של בית רבי מותר לטלטלן בשבת א''ל ר' זירא בניטלין בידו אחת או בשתי ידים אמר ליה כאותן של בית אביך פירוש שהן גדולות ולא כר''ח ורש''י שפירשו כאותן של בית אביך שהם קטנות דהא מוכח בהדיא בפ' כירה (לקמן מו.) דמנורות דלית להו חדקי דכולי עלמא שרי דהיינו פמוטות גדולות: וירד ויטבול ויעלה. פי' בקונטרס ובתוך כדי שירד ויעלה הוי לילה וקשה דלא ה''ל למינקט סימנא דטבילה אי לאו דאתא לאשמעינן דטבילה מעליא היא ובירוש' משמע בפ' (ב') [א'] דברכות דמשיעלה מתחיל בין השמשות והשתא קמ''ל דשפיר טבל ועלה לו הערב שמש וה''ה דלפי זה הוה ליה למינקט הרוצה לידע בין השמשות דרבי יהודה אלא שמא סבר כרב יוסף דבין השמשות דרבי יהודה אינו מתחיל משתשקע החמה אלא משהכסיף התחתון: (תוספות)

רשב"א חלתא בת תרי כורי שרי לטלטולה בת תלתא כורי אסור לטלטולה. קשיא לי דהוה ליה למימר בת תרי כורי שרי לטלטולה בת תרי כורי ומשהו אסור לטלטולה. ונראה דמשום דרב יוסף שרי אף בת תלתא נקט רבה תלתא אסור, ורב יוסף נמי הואיל ואמר רבה תרי ותלתא אמר איהו תלתא וארבעה והוא הדין לתלתא ומשהו. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן הלכה כרבי יהודה לענין שבת. כלומר: בכניסת שבת, והיינו לחומרא אבל ביציאתו לא אלא כרבי יוסי. וכי קאמר וכרבי יוסי לענין תרומה, הוא הדין דהוה מצי למימר לענין מוצאי שבת. ומהא דרבי יוחנן לא שמעינן אי כרבה אי כרב יוסף. והרב אלפסי ז"ל פסק כרבה משום דקיימא לן (ב"ב קיד, ב) דכל היכא דפליגי רבה ורב יוסף הלכתא כותיה חוץ משדה ענין ומחצה, ועוד דספיקא דאורייתא הוא ולחומרא נקטינן. ומורי הרב ז"ל פסק כרב יוסף, דכי קיימא לן כרבה הני מילי כל היכא דפליגי בסברא דנפשייהו ומשום דאמרינן בהוריות (יד, א) רב יוסף סיני רבה עוקר הרים, אבל הכא מפי השמועה הם חולקים, מר אמר לה משמיה דרב יהודה ומר אמר לה משמיה דרב יהודה. ועוד דסוגיין הכא כרב יוסף, דאמרינן אביי חזייה לרבא דקא דוי למערב אמר ליה והתניא כל זמן שפני מזרח מאדימין אמר ליה פנים המאדימין את המזרח, והיינו כרב יוסף דקא ד[א]וי למערב למחזי אם פניו מאדימין ואכתי יממא הוא כרב יוסף, דאי כרבה ולמיחזי אם שקעה חמה, מאי קא אמר ליה אביי והתניא כל זמן שפני מזרח מאדימין, והלא פני מזרח המאדימין דאדכר בברייתא אינו סימן ליום וגם לא סימן לסוף בין השמשות, דהא בין השמשות מושך והולך עד שיכסיף העליון והשוה לתחתון. ומיהו אף על גב דמתחזי מהאי עובדא דכדרב יוסף סבירא ליה לא עבדינן ביה עובדא לקולא אלא לחומרא. אלו דבריו. ועוד יש להביא ראיה מברייתא דקא מייתי בירושלמי בפרק קמא דברכות (ה"א) כל זמן שפני מזרח מאדימות זהו יום, הכסיפו זהו בין השמשות, השחירו זהו לילה, והא אתיא כרב יוסף. ועם כל זה יש לי ללמד זכות על דברי הרב אלפסי ז"ל, חדא דהא רבי יוחנן ספוקי מספקא ליה בבין השמשות כמאן, והלכך פסק כרבי יהודה בהכנסת השבת שהוא השיעור המוקדם וכרבי יוסי לענין תרומה ומוצאי שבת שהוא השיעור המאוחר שבכולן, וכיון שכן על כרחין לחומרא אזלינן בכולהו. ועוד דאם איתא לימא הלכה כרבי נחמיה לענין שבת, דלדידיה התחלת בין השמשות משתשקע החמה ואף על פי שפני מזרח מאדימין, אלא ודאי רבי יוחנן כרבה סבירא ליה, וכי נקט רבי יהודה הוא הדין דהוה מצי למימר כרבי נחמיה דהתחלת בין השמשות שוה לשניהם, אלא משום דרבי יהודה קדים בברייתא נקט רבי יהודה, ועוד דמשום דרבי יהודה שעוריה משיך טפי מדרבי נחמיה ואפילו הכי לא קיימא לן כותיה לא באפוקי שבתא ולא לגבי תרומה נקטינן לדרבי יהודה. ומאי דקשיא ליה לרבנו הרב ז"ל, יש לי לומר דהא דקא דוי למחזי אם הכסיפו פני מזרח דהיינו סלוק אדמימות מן המזרח לגמרי דהכספת פנים היינו סלוק אדמימות כמו שכתבתי למעלה (לד, ב ד"ה הכסיף) וכדי לערב או להטמין קא דוי ביה, ואמר ליה מי סברת דסלוק אדמימות מן המזרח בלבד בעינן סלוק אדמימות כל פני מערב בעינן. כך נראה לי. (רשב"א)

דף לה - ב

אלא לאכילת תרומה דלא אכלי כהנים תרומה עד דשלים בין השמשות דר' יוסי א''ר יהודה אמר שמואל כוכב אחד יום שנים בין השמשות שלשה לילה תנ''ה כוכב אחד יום שנים בין השמשות שלשה לילה א''ר יוסי לא כוכבים גדולים הנראין ביום ולא כוכבים קטנים שאין נראין אלא בלילה אלא בינונים א''ר יוסי בר' זבידא העושה מלאכה בשני בין השמשות חייב חטאת ממה נפשך א''ל רבא לשמעיה אתון דלא קים לכו בשיעורא דרבנן אדשימשא אריש דיקלי אתלו שרגא ביום המעונן מאי במתא חזי תרנגולא בדברא עורבי אי נמי אדאני: ת''ר שש תקיעות תוקעין ערב שבת ראשונה להבטיל את העם ממלאכה שבשדות שניה להבטיל עיר וחנויות שלישית להדליק את הנר דברי ר' נתן ר' יהודה הנשיא אומר שלישית לחלוץ תפילין ושוהה כדי צליית דג קטן או כדי להדביק פת בתנור ותוקע ומריע ותוקע ושובת אמר רשב''ג מה נעשה להם לבבליים שתוקעין ומריעין ושובתין מתוך מריעין תוקעין ומריעין הוו להו חמשה אלא שתוקעין וחוזרין ותוקעין ומריעין ושובתין מתוך מריעין מנהג אבותיהן בידיהן מתני ליה רב יהודה לרב יצחק בריה שניה להדליק את הנר כמאן לא כר' נתן ולא כר' יהודה הנשיא אלא שלישית להדליק את הנר כמאן כרבי נתן תנא דבי רבי ישמעאל שש תקיעות תוקעין ע''ש התחיל לתקוע תקיעה ראשונה נמנעו העומדים בשדה מלעדור ומלחרוש ומלעשות כל מלאכה שבשדות ואין הקרובין רשאין ליכנס עד שיבואו רחוקין ויכנסו כולם כאחד ועדיין חנויות פתוחות ותריסין מונחין התחיל לתקוע תקיעה שניה נסתלקו התריסין וננעלו החנויות ועדיין חמין מונחין על גבי כירה וקדירות מונחות על גבי כירה התחיל לתקוע תקיעה שלישית סילק המסלק והטמין המטמין והדליק המדליק ושוהה כדי צליית דג קטן או כדי להדביק פת בתנור ותוקע ומריע ותוקע ושובת א''ר יוסי (בר) חנינא שמעתי שאם בא להדליק אחר שש תקיעות מדליק שהרי נתנו חכמים שיעור לחזן הכנסת להוליך שופרו לביתו אמר לו אם כן נתת דבריך לשיעורין אלא מקום צנוע יש לו לחזן הכנסת בראש גגו ששם מניח שופרו לפי שאין מטלטלין לא את השופר ולא את החצוצרות והתניא שופר מיטלטל וחצוצרות אינם מיטלטלין אמר רב (יוסי) לא קשיא כאן ביחיד כאן בצבור א''ל אביי וביחיד למאי חזי הואיל וראוי לגמע בו מים

רש"י אלא לאכילה. וכולה מילתא דר' יוחנן לחומרא דלא תימא כי שלים בין השמשות דר' יהודה ליליא הוא וניכול וממילא נמי לענין מוצאי שבת לא אמרינן כר' יהודה דנימא דר' יוסי ליליא הוא ושרי: בשני בין השמשות. ערב שבת ומוצאי שבת בהעלם אחד אין כאן עוד אשם תלוי אלא חטאת: ממה נפשך. אי ליליא הוא חייב על ערב שבת ושל מוצאי שבת אינו כלום ואי יממא הוא חייב על מוצאי שבת ואין של ערב שבת כלום וכגון דעבד ליה כל בין השמשות דליכא לספוקי להאי בתחילתו ולהאי בסופו: בשיעורי דרבנן. בין השמשות: אתלו. הדליקו את הנר מבעוד יום: חזו תרנגולין. היושבים על הקורות מבעוד יום וכן העורבים בשדה: אדאני. עשב הקרוי מלוו''א {מלו"א: חלמית (צמח בר)} ועלין שלו נוטין לצד החמה שחרית כפופין למזרח ובחצי היום זקופין ולערב כפופים מאד למערב: שש תקיעות. אף התרועות במנין דסדר שלהן תקיעה תרועה ותקיעה: להבטיל ממלאכה שבשדות. ויהא להן שהות ליכנס לעיר: להבטיל העיר. ממלאכה: והחנויות. ממקח וממכר: לחלוץ תפילין. והדלקת נר ברביעית: להדביק פת בתנור. ועדיין יש שהות כדי שיקרמו פניה שהיו ממהרים התקיעות כדי להוסיף מחול על הקדש: ותוקע ומריע ותוקע. הרי שש: ושובת. חל שבת עליו: מלעדור. מלחפור: ויכנסו כולם כאחד. שלא יחשדו הנכנסים באחרונה לומר שעסקו במלאכתן אחר ששמעו קול השופר שאין הכל מכירין מי קרובים ומי רחוקים: תריסין. הן דלתות החנויות ומסלקין אותן ומניחן ע''ג יתדות ומוכרין עליהן תבלין ושאר דברים ולערב מחזירין אותן לפתחים: חמין. מים חמין למזוג בהן יין לשתות: סילק המסלק. קדרות העשויות להסתלק למאכל הלילה: והטמין המטמין. את הראויות למחרת: חזן הכנסת. שמש הציבור: להוליך שופרו לביתו. שהיה גג מיוחד בגובה העיר ואמצעיתה לתקוע שם ומשם מוליכו לביתו אלמא אכתי לא נקיט קדושת שבת עלייהו: לשיעורין. פעמים שביתו קרוב פעמים שביתו רחוק: בראש גגו. שתקע שם: שאין מטלטלין. אפילו ברשות היחיד: והתניא שופר מיטלטל. לפי שכפוף ראשו וראוי לשאוב בו מים ולשתות התינוק: חצוצרות. פשוטה ואינה ראויה אלא לתקוע והוי דבר שמלאכתו לאיסור ואסור משום מוקצה: (רש"י)

תוספות אלא לענין אכילה. קשה דמשום שיעורא פורתא דהוי כהרף עין לא הוי ליה למיפסק כר' יוסי וליכא למימר דכהרף עין דר' יוסי אינו מיד אחר בין השמשות דר' יהודה ומתאחר הרבה אחריו א''כ הא דאמר רב יהודה כו' בין השמשות דר' יהודה לרבי יוסי כהנים טובלים בו מאי איריא בין השמשות אחר בין השמשות דר' יהודה נמי כהנים טובלים לר' יוסי וי''ל דאינו מתאחר כל כך שיהא שיעור טבילה בינתיים א''נ ספק היה להם אם היה מתחיל מיד אחר דר' יהודה או מתאחר הרבה ולהכי איצטריך למיפסק דלא אכלי כהנים תרומה עד דודאי שלים בין השמשות דרבי יוסי: הקשה ה''ר פורת דבשבת גופיה הוה מצי למינקט הלכה כר' יהודה בע''ש וכר' יוסי במוצאי שבת וכן לענין תרומה הוה מצי למימר הלכה כר' יהודה לענין טבילה וכר' יוסי לענין אכילה ונראה לר''י דניחא ליה לאשמועינן רבותא דאפי' בשבת דחמיר מיקל ר' יוסי ושרי לעשות מלאכה בבין השמשות דר' יהודה ואפי' בתרומה דקיל משבת או בתרומה דרבנן מחמיר ר' יוסי דלא אכלי כהנים עד דשלים בין השמשות דידיה: רבי יהודה הנשיא אומר שלישית לחלוץ כו'. פירש''י ורביעית להדליק את הנר וכן משמע דלא פליג אתרתי קמייתא ועוד דאמר בסמוך שניה להדליק את הנר כמאן לא כר' נתן ולא כר' יהודה הנשיא וליכא למימר נמי דאף לחלוץ תפילין קאמר ומדליק נמי בשלישית מדקאמר אלא ג' להדליק את הנר כמאן כר' נתן משמע ולא כר' יהודה הנשיא וקשה דבס''פ ד' מיתות (סנהדרין דף סח. ושם) גבי שחלה ר''א ואותו היום ע''ש היה ונכנס הורקנוס בנו לחלוץ תפילין גער בו אביו ויצא בנזיפה א''ל היאך מניחין איסור סקילה ועוסקין באיסור שבות אלמא הדלקת נר קודם לחליצת תפילין וי''ל דשאני התם דמשום חוליו איחרו מלהדליק את הנר לפי שהיו טרודין בו עד שהיה סמוך לחשכה ולכך אמר יעסוק באיסור סקילה קודם ואדרבה משם יש ראיה דחליצת תפילין קודמת מדרצה הורקנוס לחלוץ תפילין קודם הדלקה ומסתמא היה יודע שכך היו רגילין לעשות: שש תקיעות. כמו שפירש בקונטרס שהיו תוקעין תקיעה תרועה תקיעה אע''ג דקצת משמע לקמן דשלש ראשונות תקיעות הן דקתני התחיל לתקוע תקיעה שניה לאו דווקא נקט תקיעה וכן מוכיח בפרק החליל (סוכה דף נג: ושם) דתנן אין פוחתין מכ''א תקיעות במקדש ואין מוסיפין על מ''ח תקיעות וחשיב באותן מ''ח שלש להבטיל את העם ממלאכה ואמר בגמרא מתניתין דלא כר' יהודה דתניא רבי יהודה אומר הפוחת אל יפחות משבע והמוסיף אל יוסיף על ט''ז ומפרש במאי פליגי ר' יהודה סבר תקיעה תרועה תקיעה אחת היא ואם ג' להבטיל את העם ממלאכה כולן תקיעות למה היה ר' יהודה מחשיבם כאחת: והתניא שופר מטלטלין כו'. תימה לר''י הא ע''כ האי דשרי לטלטל שופר היינו לצורך גופו או לצורך מקומו דמחמה לצל אפי' ר' שמעון אסר כמו שאפרש בסמוך דשופר מלאכתו לאיסור הוא וברייתא דלעיל דאסר להצניעו היינו מחמה לצל והוי כמו מרא שלא יגנב בפרק כל הכלים (לקיין דף קכד:) דהיינו טלטול שלא לצורך ואומר ר''י דמשמע ליה דאסר בברייתא דלעיל אפי' לצורך גופו ומקומו מדקתני לפי שאין מטלטלין ולא קתני לפי שאין מצניעין וא''ת וכיון דאיירי הכא הא דמטלטל שופר היינו לצורך גופו א''כ חצוצרות אמאי אין מטלטלין וי''ל דחצוצרות מוקצה יותר משופר כמו שאפרש בסמוך ומיהו מתוך פירוש הקונטרס משמע דשופר הוי מלאכתו להיתר: (תוספות)

רשב"א דלא אכלי כהני תרומה עד דשלים בין השמשות דרבי יוסי. איכא למידק ומאי נפקא מינה דהא לבתר דשלים בין השמשות דרבי יהודה מתחיל בין השמשות דרבי יוסי, ובין השמשות דרבי יוסי כהרף עין ואין אדם יכול לעמוד בו, ובשיעורא זוטא כי האי מאי נפקא לן בין סוף בין השמשות דרבי יהודה לסוף בין השמשות דרבי יוסי. ויש לומר דכי אמרינן (בעמוד א) דשלים בין השמשות דרבי יהודה והדר מתחיל בין השמשות דרבי יוסי, לאו למימרא דכי שלים דרבי יהודה הדר מתחיל מיד דרבי יוסי, אלא למימרא דלא עריב דרבי יוסי בגו בין השמשות דרבי יהודה אלא לבתר דרבי יהודה הוי דרבי יוסי, ולעולם לא מתחיל מיד אלא לאחר זמן. וכתב מורי הרב ז"ל דמסתברא דבין השמשות דרבי יוסי אינו מתאחר לאחר בין השמשות דרבי יהודה כשיעור טבילה, מדאמר רב יהודה אמר שמואל (שם) בין השמשות דרבי יהודה לרבי יוסי כהנים טובלין בו, ומדאמרי הכי ולא אמרי לבתר דשלים בין השמשות דרבי יהודה לרבי יוסי כהנים וכו' אלמא אין הפסק ביניהם כשיעור טבילה שלם, ושיעור טבילה פחות מנ' אמה דתנן (זבים פ"א מ"ה) ראה אחת מרובה כשלש כמגדיון לשילה שהן [כדי] שתי טבילות ושני ספוגין הרי זה זב גמור ותניא בתוספתא בתחלת מסכת זבין (ה"ד) רבי אומר משל למה הדבר דומה לחבל של מאה אמה ראה בתחילת מאה ובסוף חמישים אמה ובסוף מאה אמה הרי זה זב גמור. סילק המסלק. פירש רש"י ז"ל: קדרות הראויות להסתלק למאכל הלילה. ונראה לי לפי פירושו, דאתיא הא דתנא דבי רבי ישמעאל כרבי יהודה, דאית ליה לקמן פרק כירה (לז, א) דאפילו לשהות אין משהין אלא על גבי כירה גרופה וקטומה, ומתניתין (דלקמן לו, ב) לשהות תנן, אבל לחנניה (דלעיל כ, א) לא היו צריכין לסלק כלל. ואפשר היה לפרש דסילק המסלק והטמין המטמין חדא היא, כלומר סילק המסלק מאכל הראוי לצורך מחר והטמינו, משום דטומן אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל אסור להניחו על גבי דבר המוסיף הבל, וכדתניא (לקמן מז, ב עי"ש) קופה שטמן בה אסור להניחה על גבי גפת של זיתים, ולא מפקא האי תנא דבי רבי ישמעאל מדחנניה. כך נראה לי. הא דתניא: ושוהה כדי להדביק פת בתנור ולצלות דג קטן. קשיא לי, דהא משמע דאפילו ליכא שיעורא אלא כדי להדביק הפת בתנור ושיקרמו פניה קודם חשיכה לבד שרי ואף על פי שרדייתה בשבת, והכין נמי משמע במתניתין דפרק קמא (יט, ב) דקתני ואין נותנין פת כו' אלא כדי שיקרמו פניה, ואילו בפרק קמא בשמעתא קמייתא (ג, ב. ד, א) משמע דרדיית הפת מדרבנן מיהא אסירא, וכדבעא רב ביבי בר אביי הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי איסור סקילה או לא. וראיתי לר"ח ז"ל במסכת ראש השנה ריש פרק יום טוב שחל להיות בשבת, דרדיית הפת שאסרוה היינו בפת רכה שהוא כעין עיסה שרדייתו היינו עריכתו, והיינו דרב ביבי דקודם שיבא לידי חיוב חטאת קאמר, כלומר דעדיין לא קרמה פניה, הא כשנאפה היטב שרי ואפילו לכתחילה. והוצרך לפרש כן שם, מפני שהתירו שם (ר"ה כט, ב) תקיעת שופר אי לאו משום גזירה שמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים, ודייקינן לה מדכתיב (ויקרא כג, ז) כל מלאכת עבודה לא תעשו יצאו תקיעת שופר ורדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה, דאלמא אינה מלאכה ומשרא שריא ואפילו לכתחילה. וליתא, חדא דהא דקאמרינן התם היינו לומר דמדאורייתא לא אסירא ונפקא מינה דבמקום מצוה שרי. ותדע לך דהא ודאי תקיעת שופר שלא במקום מצוה אסירא וכדאיתא בשמעתין דהכא, ובפרק בתרא דראש השנה (לג, א) גם כן גבי מתעסקין עמהן עד שילמודו, ואמרינן נמי בפרק כסוי הדם (חולין פד, ב) תקיעת שופר תוכיח שספיקה דוחה יום טוב ואין ודאה דוחה שבת, ואע"פ שאינה מלאכה אלא חכמה. ועוד דהא תניא לקמן בפרק כל כתבי (קיז, ב) שכח פת בתנור וקדש עליו היום מצילין מזון שלש סעודות וכו' דאלמא בשכח בלבד התירו לרדות הא במדביק לכתחילה לא התירו. וצריך לי עיון. אחר כך מצאתי להרמב"ן ז"ל בספר המלחמות (לעיל ד, א), דהכא ברודה בסכין ולצורך שבת, וכההיא דשכח פת בתנור, שלא גזרו בשבת כלאחר יד לצורך השבת בין בבא להציל בין בעלמא. ועדיין אינו מחוור בעיני כל הצורך, חדא דדחקינן הכא ומוקמינן בכדי מזון שלש סעודות דוקא, ועוד היא צריכה לי עיון. (רשב"א)

דף לו - א

לתינוק בציבור נמי חזי לגמע לתינוק עני ותו הא דתניא כשם שמטלטלין את השופר כך מטלטלין את חצוצרות מני אלא לא קשיא הא ר' יהודה הא ר' שמעון הא ר' נחמיה ומאי שופר נמי חצוצרות כדרב חסדא דא''ר חסדא הני תלת מילי אישתני שמייהו מכי חרב בית המקדש חצוצרתא שופרא שופרא חצוצרתא למאי נפקא מינה לשופר של ראש השנה ערבה צפצפה צפצפה ערבה למאי נ''מ ללולב פתורה פתורתא פתורתא פתורה למאי נ''מ למקח וממכר אמר אביי אף אנו נאמר הובלילא בי כסי בי כסי הובלילא למאי נפקא מינה למחט שנמצאת בעובי בית הכוסות דמצד אחד כשירה ומשני צדדים טריפה אמר רב אשי אף אנו נאמר בבל בורסיף בורסיף בבל

רש"י לתינוק עני. שעל הציבור לפרנסו: הא ר' יהודה. שופר מיטלטל וחצוצרות אינן מיטלטלין דמוקצה הוא אבל שופר תורת כלי עליו כדאמרן לעיל: הא. דקתני תרוייהו מטלטלין ר' שמעון היא דלית ליה מוקצה: הא. דקתני אף שופר אין מטלטלין ר' נחמיה דאמר אפי' תרווד אפי' טלית אין ניטלין אלא לצורך תשמישו המיוחד ועיקר שופר לאו לגמוע מים קאי: ומאי שופר. דקתני בההיא דר' נחמיה דאקדמית בה לחצוצרות לאיסורא וכיון דתני אין מטלטלין את השופר תו לא צריך למתני חצוצרות דכ''ש היא הואיל ואינו ראוי לגמע בו תינוק אלא שופר דתנא רישא הוא חצוצרות וחצוצרות דתנא בסיפא הוא שופר דאישתנו שמייהו כדרב חסדא: לשופר של ראש השנה. אין תוקעין אלא באותו שעם הארץ קורין חצוצרות והוא שופר או אם בא עם הארץ לשאול במה יתקע אומרים לו בחצוצרות: צפצפה. פסולה ללולב ועלה שלה עגול וקנה שלה לבן כדאמרן בסוכה: פתורה. מתחילה היו קורין לגדול פתורה ולקטנה פתורתא ועכשיו נשתנו: אף אנו נאמר. אף אנו יכולים להוסיף אדרב חסדא לומר שגם זה נשתנה: הובלילא. מתחילה היו קורין להמסס הובלילא ולבית הכוסות בי כסי ועכשיו נשתנו: המסס. הוא הסמוך לבית הכוסות עשוי סגלגל כמין כדור ובתוכו קליפות קליפות הרבה כגלגל של ריחים וקורין צינפי''ל {צינפיי"ל: המסס, הקיבה השלישית של מעלי-הגירה} ודופנו דק מאד: בית הכוסות. סוף הכרס שקורין פאנצ''א {פנצ"א: בטן (כאן בהוראה מיוחדת של החלק הראשון בקיבת מעלי הגירה)} ויש בו עובי שקורין דובלון {דובלו"ן: פימה, כפל של שומן} ותוכו עשוי כמין כוס עובי בית הכוסות דופן כפולה ודבוקין הכפלים זה בזה בשומן: מצד א'. שלא ניקב אלא א' מן הכפלים כשרה שחבירו סותמו: מב' צדדין. שניקבו שניהם טריפה ובבית הכוסות הוא דאיכא לפלוגי בין צד א' לשני צדדין אבל בהמסס אפי' מצד א' שלא נראה הנקב לחוץ אין זו סתימה לפי שהדופן דק מאד: (רש"י)

תוספות הא ר' יהודה. לר' יהודה מטלטלין שופר אע''ג דמלאכתו לאיסור שרי לטלטלו לצורך גופו ומקומו כדמוכח בפרק כל הכלים (לקמן קכד:) דאמר רב מכבדות של מילתא מותר לטלטל בשבת ושל תמרה אסור פירוש לפי שמלאכתו לאיסור ור' אלעזר אמר אף של תמרה במאי עסקינן אילמא לצורך גופו ומקומו בהא לימא רב של תמרה לא והא רב כרבא ס''ל דשרי דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ומקומו ואי ר' יהודה אסר והא רב סבר כר' יהודה דאית ליה מוקצה ובפרק תולין (לקמן דן קמא: ושם) גבי הא דפריך לאביי [ורבא] ממנעל שעל גב האימום משמע בהדיא דשרי ר''י בדבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ומקומו ותניא נמי בפרק כירה (לקמן דף מד.) ר' יהודה אומר כל הנרות של מתכת מטלטלין חוץ מן הנר שהדליקו בו בשבת אבל בחצוצרות אסר משום דכיון דלא חזי למלאכת היתר אלא מעט מקצה ליה לגמרי ממלאכת היתר והוי כמטה שיחדה למעות והניח עליה מעות דאמר רב יהודה א''ר (לקמן דף מד:) דאסור לטלטלה ומוקי לה כר' יהודה וכמו קינה של תרנגולים דמשמע לקמן (דף מה:) דאסור לר' יהודה אפי' לצורך גופו ומקומו: הא ר' שמעון. דלית ליה מוקצה אלא מוקצה מחמת חסרון כיס ודוקא לצורך גופו או מקומו הוא דשרי אבל מחמה לצל מודה ר''ש דאסור דתנן בפרק כל הכלים (לקמן דף קכב:) נוטל אדם את הקורנס לפצע בו את האגוזים קורדום לחתוך בו דבילה אבל מחמה לצל אסור וכר' שמעון היא מדקתני סיפא מחט של יד ליטול בו את הקוץ ובהנחנקין (סנהדרין דף פד:) מוקי לה כר' שמעון ובשילהי האורג (לקמן קז.) נמי מוכח מינה דמפיס מורסא מותר לכתחילה וההיא דמפיס מורסא מוקמא כר''ש בריש פ' ח' שרצים (לקן דף קז:) ובפ' בתרא (לקמן קכז.) נמי פשיטא לן דמתניתין דכל הכלים אתיא כר''ש דקאמר דבמוקצה מחמת חסרון כיס מודה ר''ש דתנן כל הכלים ניטלין בשבת חוץ ממסר הגדול ויתד של מחרישה וגבי מכבדות של תמרה (דף קכד:) דפריך אלא מחמה לצל בהא לימא ר' אלעזר אף של תמרה ואי שרי ר''ש אף מחמה לצל מאי קושיא דילמא ר' אלעזר כר''ש ס''ל: הא ר' נחמיה: ההיא דאסרה שופר וחצוצרות דתניא בפרק חבית (לקמן דף קמו.) אפי' תרווד אפי' טלית אפי' סכין אין נוטלין אלא לצורך תשמישן ופי' בקונטרס תשמישן המיוחד להם ומשמע לפי' דכלי שמלאכתו לאיסור אסור לטלטלו לשום צורך דהא מיוחד למלאכת איסור ואנן בעינן שיהא מיוחד לצורך אותו דבר שנוטלו בשבת וקשה לר''ת דאמר בפרק חבית (ג''ז שם) חותלות של תמרים ושל גרוגרות מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך ומוקי לה כר' נחמיה וכן בפרק בכל מערבין (עירובין דף לה. ושם) הכא במנעול דקטיר במיתנא ובעי סכינא למיפסקיה ומוקי כר' נחמיה ואמאי אסר בסכין כיון שהוא עומד ומיוחד לחתיכה והר''ר שמעון הזקן הקשה לפירוש הקונטרס דהיכי קאמר רבא בפרק כל הכלים (לקמן דף קכד.) ואתא ר' נחמיה למימר דאפי' כלי שמלאכתו להיתר לצורך גופו או לצורך מקומו אין מחמה לצל לא היכי שרי לצורך מקומו והלא אין זה תשמיש המיוחד לו ודוחק ר''ת לומר לפי' הקונטרס דקערות אחר שאכלו בהן דדרך להסירן כל שעה חשיב צורך מקומו תשמיש המיוחד לו ונראה לר''ת דלא שרי ר' נחמיה אלא תשמיש הרגיל לעשות בו בחול אפי' אינו תשמיש המיוחד לו ואפי' דבר שמלאכתו לאיסור שרי כיון שדרך אותו תשמיש לעשות ממנו בחול כגון קורנס לפצע בו את האגוזים וקורדום לחתוך בו את הדבילה והיינו לצורך תשמישו דקאמר כלומר מה שרגיל לעשות בו בחול ולא אתא לאפוקי אלא מחמה לצל וכגון תשמיש שאינו רגיל לחתוך כגון חותלות של תמרים בסכין או מנעול דקטיר במיתנא ושופר נמי אין דרך בחול לגמע בו מים לתינוק והסקה בכלים דתניא בפרק כל הכלים (לקמן דף קכד:) אין מסיקין בכלים כו' ומוקי לה כר' נחמיה ומביא ר''ת ראיה מפרק כל הכלים (ג''ז שם) דתנן כל הכלים ניטלין לצורך ושלא לצורך ר' נחמיה אומר אין ניטלין אלא לצורך ומפרש רבה בגמרא דבר שמלאכתו להיתר לצורך גופו ולצורך מקומו דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו אין לצורך מקומו לא והשתא מה לו להזכיר דבר שמלאכתו לאיסור כיון דמתניתין לא איירי אלא במלאכתו להיתר אלא ודאי משום ר' נחמיה נקטיה דבעי למימר ואתא ר' נחמיה למימר דאפי' דבר שמלאכתו להיתר כו' ומשום דמשוה ר' נחמיה מלאכתו להיתר למלאכתו לאיסור נקט מלאכתו לאיסור דלר' נחמיה תרוייהו לצורך גופו שרי ולצורך מקומו לא ולרבא תרוייהו לצורך גופו ומקומו שרי מחמה לצל לא ולשון אפי' משמע נמי הכי: למחט שנמצאת. דתניא באלו טרפות (חולין דף נ. ושם) ובהמדיר (כת בות דף עו:) מצד אחד כשירה מב' צדדין טרפה ופי' בקונטרס בעובי בית הכוסות הוא דאיכא לפלוגי הכי אבל בהמסס אפי' מצד אחד שלא נראה הנקב לחוץ טרפה דאין זו סתימה והקשה ה''ר אליעזר ממי''ץ דהא תנן המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ משמע דבהמסס נמי לא מיטרפה אלא בנקב מפולש ואור''י דהאי לחוץ לא לגמרי לחוץ אלא כלומר לצד חוץ לאפוקי ניקבו זה לתוך זה דכשירה כדקתני בתר הכי וקמ''ל דמצד אחד כשירה אע''ג דניקב עור אחד שלם אבל הא דקתני מב' צדדין טרפה אין חידוש אי נמי מב' צדדין טרפה נמי חידוש הוא דקמ''ל אע''פ ששוכב על המסס וס''ד שמגין כמו חלחולת שנקבה וירכים מעמידין אותה דכשירה קמ''ל דהכא טרפה ור''ת אומר דבהמסס נמי מצד אחד כשירה ופשיטא דלא הויא טרפה אא''כ ניקב נקב מפולש לחוץ דאין סברא שיהיה טרפה בשום מקום אלא בנקב מפולש והא דנקט בברייתא בית הכוסות לאשמועינן מצד אחד כשירה אע''ג דניקב עור שלם ונפקא מינה הא דשמעינן דאישתני שמייהו אע''ג דדינם שוה דאי לא אשמעינן ה''א דהאי דקתני מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות היינו דקרו השתא בי כסי שאין לו אלא עור אחד והוה אתי למימר דדוקא בההוא מצד אחד כשירה אבל במאי דקרו הובלילא אפי' מצד אחד טרפה כיון שניקב עור אחד שלם להכי אשמעינן דאישתני שמייהו דאפי' בהובלילא מצד אחד כשירה ועוד אור''י דמצינו למימר כפי' רש''י דבהמסס אפי' מצד אחד טרפה דחיישינן שמא ניקב לחוץ וחזר והבריא כמו ישב לו קוץ בוושט דהכי הלכתא התם דחיישינן שמא הבריא וחוששין לספק דרוסה ואפי' למאן דלא חייש התם בקוץ שמא במחט שהוא דק חייש והא דבעי באלו טרפות ניקבו לחוץ היינו כגון דידעינן דשוב לא הבריא כגון שאכלה מחט בפנינו ושחטוה מיד: (תוספות)

רשב"א לא קשיא הא ר' יהודה הא ר' שמעון הא ר' נחמיה. פירוש: הא דתניא שופר מטלטל וחצוצרות אין מטלטלין, ר' יהודה היא דשרי דבר שמלאכתו להיתר קצת ואע"פ שעיקר תשמישו לאיסור כגון קורנס של נפחים לפצע בו אגוזים, ודוקא לצורך גופו או לצורך מקומו, אבל מחמה לצל או כדי שלא יגנב לא, ואסר כלי המיוחד לאיסור ואפילו לצורך גופו ולצורך מקומו, כמטה שיחדה למעות והניח עליה מעות דאין מטלטלין אותה כלל כדאיתא לקמן (מד, ב) ואוקימנא כר' יהודה. והלכך שופר שמגמעין בו מים לפעמים לצורך גופו ולצורך מקומו שרי, אבל חצוצרה שאינה ראויה לגמע בה מים כלל ומיוחדת היא לתקיעה דאסירא הויא לה כמטה המיוחדת למעות ואסירא. והא דתניא כשם שמטלטלין את השופר כך מטלטלין את החצוצרות, ר' שמעון היא דשרי לטלטל אפילו כלים המיוחדים לתשמישי איסור לצורך גופן ולצורך מקומן. והא דתניא שאין מטלטלין לא את השופר ולא את החצוצרות, ר' נחמיה היא דאמר אפילו טלית אין ניטל אלא לצורך תשמישו בלבד, כלומר: לצורך תשמישו המיוחד לו. ואם תאמר מכל מקום לכולי עלמא כלי שמלאכתו לאיסור אין מטלטלין אותו אלא לצורך גופו ולצורך מקומו הא שלא יגנב לא, ותדע לך מדגרסינן בפרק כל הכלים (לקמן קכד, ב) רבי אלעזר אומר אפילו מכבדות של תמרה מטלטלין, והוינן בה במאי עסקינן אילימא מחמה לצל בהא לימא רבי אלעזר אפילו מכבדות של תמרה מטלטלין, ואי סלקא דעתך דר' שמעון בכהאי גוונא שרי, מאי קושיא דלמא ר' אלעזר כר' שמעון סבירא ליה, אלא שמע מינה דכלי שמלאכתו לאיסור אפילו לרבי שמעון אין מטלטלין אותו מחמה לצל ולא כדי שלא יגנב, וכיון שכן מאי דוחקין דאוקימנא ההיא דשאין מטלטלין לא את השופר ולא את החצוצרות כר' נחמיה, לוקמה ככולי עלמא, דהא ההיא כדי שלא יגנב היא וכדאמרינן בהדיא, אלא מקום יש לו בראש גגו ששם מניח שופרו. ויש לומר דלישנא קא דייק דקתני לפי שאין מטלטלין דמשמע דאין מטלטלין כלל. הא דאמרינן: למאי נפקא מינה למחט שנמצאת בעובי בית הכוסות. כתבתיה בפרק אלו טריפות (חולין נא, א ד"ה מחט) בסייעתא דשמיא. הדרן עלך פרק במה מדליקין (רשב"א)

דף לו - ב

למאי נפקא מינה לגיטי נשים:

רש"י לגיטי נשים. דקיימא לן בני בבל בקיאין שצריך לכתוב גט לשמה והמביא גט משם אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ובני שאר ארצות אין בקיאין וצריך ועכשיו בני בורסיף היא בבל ובבל של עכשיו היא בורסיף והן עמי הארץ כדאמרינן בעלמא (סנהדרין דף קט.) בור שאפי שנטלו מימיו ואני אומר נפקא מינה לגיטי נשים לענין שינה שמו ושמה ושם עירו ועירה פסול וצריך לכתוב שם של עכשיו: (רש"י)

תוספות נפקא מינה לגיטי נשים. מה שפי' בקונטרס לענין שינה שם עירו ושם עירה אין נראה לרשב''א דבבל הוא שם מדינה ולא שם העיר כדאמר בפרק עשרה יוחסין (קדושין דף עא.) כל הארצות עיסה לארץ ישראל וארץ ישראל עיסה לבבל וקאמר נמי התם. עד היכן היא בבל ולא אשכחן שום דוכתא עיר ששמה בבל אלא מדינה היא ואין כותבין שם מדינה בגט: (תוספות)

רשב"א עד שיגרוף. פירש רש"י ז"ל: משום דמוסיף הבל, וכבר פרש"י ז"ל בפרקין דלעיל (לד, ב) גזירה שמא יחתה בגחלים. ופירש כן הוא ז"ל מפני שהוא מפרש ענין הפרק הזה אף בהטמנה, והוא סבור שכל גרוף וקטום וכן קש וגבבא אין מוסיפין הבל. ואני תמיה לדבריו, שהוא ז"ל גורס לעיל בסוף פרק במה מדליקין (שם) מפני מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף מבעוד יום גזירה שמא יטמין ברמץ, ופירש הוא ז"ל רמץ גחלים ואפר מעורבין, והיינו כקטומין, אלמא אף קטומה מוסיף הבל. ועוד קשה עליו דהא מהדרינן לאוקומה למתניתין להחזיר אבל לשהות משהין ומתניתין חנניה היא, ואי בהטמנה לא התיר חנניה לשהות בהטמנה בכירה שאינה גרופה ואינה קטומה ואפילו כמאכל בן דרוסאי, משום דהויא ליה הטמנה בגחלים ממש דמוסיפין הבל ואסור ואפילו מבעוד יום. ואף רש"י ז"ל בעצמו פירש כן לקמן (לז, א) גבי תוכה וגבה, דתוכה אסור כשאינה גרופה וקטומה משום דהויא ליה הטמנה ברמץ דאסרינן מבעוד יום. אלא עיקר משנתינו זו אינה הטמנה, אלא כמו שפירשו רב האי גאון ור"ח ז"ל. וז"ל רב האי גאון ז"ל: אין טומנין את הקדרה בדבר שמוסיף הבל בחומה ואפילו מבעוד יום, אבל שהוי על גבי כירה אינה הטמנה שלא הניח את הקדרה עצמה בתוך אש שאין קטום אלא לתלותה עליו ויש ביניהם ריוח או להניח כסא בתוך אש והקדרה עליו וכך אנו עושין, עד כאן. וממה שכתב שלא התירו להניח את הקדרה בתוך אש שאין קטום, משמע דסבירא ליה להגאון ז"ל דבתוך אש קטום טומנין שאינו מוסיף הבל, וכאותה גירסא דגרסי הגאונים ז"ל בשלהי פרק במה מדליקין (לעיל שם) מפני מה אמרו אין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל משחשיכה גזירה שמא יטמין ברמץ, דאלמא רמץ דבר שאינו מוסיף הוא. ומיהו תימה כיון שאין הקטימה אלא קטימה כל שהוא וכדאיתא בירושלמי (פ"ג ה"א) וכדמוכח נמי בגמרא (לקמן לז, א) דאמר גחלים שעממו הרי הן כקטומין, היאך אפשר שלא יוסיפו הבל, ומכל מקום למדנו מדבריו שאין משנתינו בהטמנה אלא בשהוי ובשאין הקדרה נוגעת כלל באש. ור"ח ז"ל כתב כן, שענין משנתנו אינה הטמנה אלא כעין כסא של ברזל והקדרה יושבת עליו והיא תלויה באבנים או בכיוצא בהן, אבל הטמנה על גבי גחלים דברי הכל אסור, דקיימא לן הטמנה בדבר המוסיף מבעוד יום אסור. עד שיגרוף או עד שיתן את האפר. גרסינן בירושלמי (פ"ג ה"א): הגורף עד שיגרוף כל צרכו, מן מה דתני הגורף צריך לטאט בידו, הדא אמרה עד שיגרוף כל צרכו, הקוטם עד שיקטום כל צרכו, מן מה דתני מלבה עליה נעורת של פשתן הדא אמרה אפילו לא קטם כל צרכו, כלומר שאין צריך לקטום עד שלא יהא האש ניכר בו אלא כיון שקטם קצת מוכחא מילתא שהוא מתיאש ממנו ואינו רוצה בחתוי. והכי נמי משמע בגמרא, מדאמרינן (לקמן שם) גחלים שעממו הרי הן כקטומין, והוא הטעם שאמרנו דכיון שעממו ולא חשש ללבותן מוכחא מילתא שאין קפיד (בחתוי) [בחיתויו], ועוד אמרו (שם) קטמה ונתלבתה סומכין לה ומקיימין עליה, כלומר שהיא כקטומה. ומכל מקום לענין גורף, נראה מהירושלמי שהוא צריך לגרוף לגמרי עד שלא ישאר בו אש כלל. ואם תאמר כיון שהוא צריך לגרוף לגמרי, מפני מה אסרו (לח, ב) בתנור גרוף. פירש הרמב"ם ז"ל (פ"ג מהל' שבת ה"ו) מפני שאי אפשר שלא ישאר בו ניצוץ אחד וממנו ראוי לחתות ולהסיק. ולדבריו צריכין אנו לומר, דבכירה גרופה התירו מפני שאף על פי שנשארו בה ניצוצות מתוך שהבלה מועט אינה ראויה להתחמם בניצוצות מועטין הנשארים ולא יהיב דעתיה ולא אתי לחתויי, אבל תנור מתוך שהבלו רב יהיב דעתיה ומחתה. ודומיא דקש וגבבא, דבכירה שרי אפילו בשאינה גרופה ובתנור אסיר. והר"ז הלוי ז"ל (ד"ה ואם תשאל) פירש מדוחק קושיא זו, דגריפה שאמרו לא שיהא צריך לגרוף ולהוציא חוץ מן הכירה, אלא שיגרוף ויסלק גחלים לצד אחד ויניח הקדרה במקום הגרוף, והלכך בתנור הגרוף איכא למיגזר דילמא אתי לחתויי בגחלים שבתנור. ואינו מחוור בעיני כלל, דאם איתא מאי קא מיבעיא לן בגמרא (לקמן לז, א), בכירה שאינה גרופה וקטומה מהו לסמוך, דודאי טפי איכא למיגזר לחתויי בגחלים בשהקדרה וגחלים בכירה עצמה ממאי דאיכא למיגזר בשהגחלים בתוכה וקדרה סמוכה לה מחוץ, וכיון שכן כיון דבגרופה מתחת קדרה שרי כל שכן כשהקדרה מחוץ לגמרי. ועוד דהא לאביי משמע לקמן (לח, ב) דכופח שהסיקוהו בגפת ובעצים אי גרופה שרי, ואפילו הכי בשאינה גרופה אין סומכין לה, וזה דבר רחוק. ודוחק הוא לומר דטפי עדיף גרופה משום דמעשיו מוכיחים עליו, דכיון שגרף וסלק לצד אחד לא יהיב דעתיה תו לאחתויי ואסוחי אסח דעתיה מיניה אבל שאינה גרופה אפילו בסמיכתה איכא למגזר. והנכון שנאמר דגרופה ממש בעינן, אלא דבתנור כיון שהבלו רב ומרתיח אינו נראה כגרוף אלא כמי שיש שם גחלים, ואתי לאשהויי או לאהדורי בכירה שאינה גרופה ואתי לחתויי, אי נמי אתי לאשהויי או לאהדורי בתנור גופיה דאינו גרוף. והאי תבשיל דתנן במתניתין, יש לי לומר דלמאן דאמר לשהות תנן, אם הסיקוה בקש ובגבבא אפילו אינה גרופה ואי נמי בגפת ובעצים בגרופה וקטומה, משהין עליה אפילו לא הגיע למאכל בן דרוסאי, דהא טעמא משום חתויי גחלים ובקש ובגבבא ואי נמי בגפת ובעצים כשגרף וקטם ליכא בכירה משום חתוי גחלים, וכל שכן במאכל בן דרוסאי וכל שכן במצטמק ויפה לו, אבל למ"ד להחזיר תנן אבל לשהות משהין אף על פי שאינה גרופה ואינה קטומה, האי תבשיל דמתניתין דוקא בשהגיע למאכל בן דרוסאי וכדתני בהדיא חנניה כל שהגיע למאכל בן דרוסאי משהין על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה, אבל בשיל ולא בשיל שלא הגיע בשולו למאכל בן דרוסאי לא אלא אי שדא גרמא חיה ואי נמי בקדרה חייתא כדאיתא שלהי פרק קמא (לעיל יח, ב). ודוקא כשהסיקוה בגפת ובעצים, אבל בקש ובגבבא לעולם משהין בין הגיע למאכל בן דרוסאי בין לא הגיע, דהא ליכא משום חתוי בקש ובגבבא שבכירה ולא שבכופח, אבל להחזיר לעולם אינו מחזיר אלא כשהגיע למאכל בן דרוסאי הא קודם לכן לא דנמצא מבשל בשבת. ויש לחלוק ולומר דכל שלא הגיע למאכל בן דרוסאי אין משהין ואפילו בגרופה וקטומה ולא בשהסיקוה בקש ובגבבא, משום דכיון דבשיל קצת ולא הגיע למאכל בן דרוסאי אפילו בקש ובגבבא יהיב דעתיה ומחתה, וכענין שאמרו בעססיות ותורמוסין (שם) דכיון דצריכין בשול גדול יהיב דעתיה ומחתה, ואפילו בקש ובגבבא שייך חתוי בכי הא דהא גזרינן ביה בתנור (לקמן לח, ב). והיינו דכי אקשי בשלהי פרק קמא (שם) צמר ליורה ליגזור (איצטריכא) [איצטריכינן] לאוקומה ביורה עקורה ולא אוקמינן בגרופה וקטומה ואי נמי בקש ובגבבא, משום דצמר ליורה קודם שיקלוט את העין הרי הוא כתבשיל שלא הגיע למאכל בן דרוסאי. ומיהו הראשון נראה עיקר, משום דבגרוף מיהא בכירה ליכא למיחש ולמיגזר למידי. וההיא דצמר ליורה לא ניחא ליה לאוקומה בכירה גרופה כיון דכולהו אינך מיירי בתנור, והלכך ניחא ליה טפי לאוקומה אף בתנור כיון דאשכח ביה נמי היתירא. ולשון תבשיל כולל הוא אף תבשיל שלא הגיע למאכל בן דרוסאי. בית שמאי אומרים חמין אבל לא תבשיל. מדקאסרי בית שמאי תבשיל שמע מינה דאפילו בגרופה אית ליה גזירת חתוי, וכיון שכן נראה לי דחמין שהתירו דוקא בשהוחמו כל צרכן בערב שבת מפני שמצטמק ורע להם הא קודם לכן לא, דהא אפילו בחמין איכא למיגזר משום חתוי גחלים וכדתניא (לעיל יח, ב) לא ימלא נחתום חבית של מים ויניחנה בתוך התנור. ואפשר דהוא הדין לתבשיל שמצטמק ורע לו, ולא אסרו אלא בתבשיל המצטמק ויפה לו כסתם תבשיל דמצטמק ויפה לו וכדמשמע בגמרא (לקמן לח, א), דאקשינן מדרבי מאיר דאמר שכח קדרה על גבי כירה ובשלה בשבת חמין שהוחמו כל צרכן ותבשיל שבשל כל צרכו בין בשוגג בין במזיד יאכל אאידך דרבי מאיר דתניא לעיל מינה (לז, א) שתי כירות המתאימות וכו' משהין על גבי גרופה וקטומה ואין משהין על גבי שאינה גרופה וקטומה ומה הן משהין בית הלל אומרים חמין אבל לא תבשיל, דשמע מינה דסתם תבשיל היינו מצטמק ויפה לו, דאי לא מאי קושיא דלמא התם במצטמק ויפה לו לפיכך אין משהין והכא במצטמק ורע לו ולפיכך מותר. אלא שיש לדחות דהתם הא פליג בה רבי יהודה ואמר חמין מותרין מפני שמצטמקין ורע להם ולפיכך מותר ותבשיל שבשל כל צרכו אסור מפני שמצטמק ויפה לו, דאלמא רבי מאיר במצטמק ויפה לו נמי שרי. אבל מדאקשינן מדרבי יהודה אדרבי יהודה איכא למידק דדלמא הכא ביפה לו וכדאמר(י') בהדיא והתם במצטמק ורע לו, אלא שמע מינה דסתם תבשיל מצטמק ויפה לו. ועוד מדקתני תבשיל שבשל כל צרכו אסור מפני שמצטמק ויפה לו ולא קתני תבשיל שמצטמק ויפה לו אסור, אלמא כל שמצטמק ויפה לו נקיט בלשון תבשיל וכל מצטמק ורע לו נקיט בלשון חמין, כלומר: חמין ותבשיל הדומה לו שמצטמק ורע לו. ועוד דכל היכא דתני חמין ותבשיל משמע דתרי גווני נקיט, כלומר: מצטמק ורע לו ומצטמק ויפה לו, דאי לא ליתני חדא והוא הדין לאידך. ומדבית הלל דברייתא אליבא דרבי מאיר שמעינן לבית שמאי דמתניתין, דכי היכי דלבית הלל אליבא דרבי מאיר משמע דלא אסרו אלא תבשיל המצטמק ויפה לו הכי נמי לבית שמאי דמתניתין דאית להו כבית הלל דברייתא לא אסרו אלא במצטמק ויפה לו, הא מצטמק ורע לו הרי הוא כחמין ושרי. כך נראה לי. ורש"י ז"ל שפירש חמין דלא צריכי בישולי דליכא למיגזר משום שמא יחתה אבל לא תבשיל דניחא ליה בבישוליה ואתי לחתויי, לאו למימרא דליכא במים משום חתוי, דהא תניא (לעיל יח, ב) לא ימלא נחתום קיתון של מים ויתננו בתוך התנור ערב שבת עם חשיכה ופירשו בשלהי פרק קמא (לעיל שם) גזירה שמא יחתה בגחלים, אלא טעמיה כדפרישית, דבחמין דהוחמו כל צרכן קאמר דלא אתי לחתויי דמצטמק ורע להן, אבל תבשיל אפילו בשל כל צרכו אתי לחתויי דמצטמק ויפה לו. ובתוס' (ד"ה חמין) פירשו דלבית שמאי אפילו חמין שלא הוחמו כל צרכן שרי ואף על גב דמתבשלין ויפה להם, משום דכיון דאין יפה להם אלא עד שיוחמו כל צרכן אבל משם ואילך לא ועוד דקלין להתבשל, אף על גב דהשתא יפה להם לא אתי לחתויי דבלא חתוי מתבשלין היטב. ומכל מקום לבית הלל שרי בכל ענין, בין חמין שהוחמו כל צרכן ותבשיל שבשיל כל צרכו ובין לא בשיל כל צרכו, ואפילו לא בשיל כמאכל בן דרוסאי וכל שכן מצטמק ויפה לו, דבכירה גרופה וקטומה לא חיישינן לחתויי כלל. (רשב"א)

פרק שלישי - כירה

מתני' כירה שהסיקוה בקש ובגבבא נותנים עליה תבשיל בגפת ובעצים לא יתן עד שיגרוף או עד שיתן את האפר בית שמאי אומרים חמין אבל לא תבשיל ובית הלל אומרים חמין ותבשיל בית שמאי אומרים נוטלין אבל לא מחזירין ובית הלל אומרים אף מחזירין: גמ' איבעיא להו האי לא יתן לא יחזיר הוא אבל לשהות משהין אף על פי שאינו גרוף ואינו קטום ומני חנניה היא דתניא חנניה אומר כל שהוא כמאכל בן דרוסאי מותר לשהותו על גבי כירה אע''פ שאינו גרוף ואינו קטום או דילמא לשהות תנן ואי גרוף וקטום אין אי לא לא וכל שכן להחזיר ת''ש מדקתני תרי בבי במתני' ב''ש אומרים חמין אבל לא תבשיל ובית הלל אומרים חמין ותבשיל ב''ש אומרים נוטלין אבל לא מחזירין וב''ה אומרים אף מחזירין אי אמרת בשלמא לשהות תנן הכי קתני כירה שהסיקוה בקש ובגבבא משהין עליה תבשיל בגפת ובעצים לא ישהא עד שיגרוף או עד שיתן אפר ומה הן משהין בית שמאי אומרים חמין אבל לא תבשיל וב''ה אומרים חמין ותבשיל וכי היכי דפליגי בלשהות פליגי נמי בלהחזיר שבית שמאי אומרים נוטלין אבל לא מחזירין ובית הלל אומרים אף מחזירין אלא אי אמרת להחזיר תנן הכי קתני כירה שהסיקוה בקש ובגבבא מחזירין עליה תבשיל בגפת ובעצים לא יחזיר עד שיגרוף או עד שיתן אפר ומה הן מחזירין בית שמאי אומרים חמין אבל לא תבשיל ובית הלל אומרים חמין ותבשיל בית שמאי אומרים נוטלין אבל לא מחזירין ובית הלל אומרים אף מחזירין הא תו למה לי

רש"י מתני' כירה עשויה כעין קדירה ונותנין . קדירה לתוכה: קש. זנבות השבולין: גבבא. הנגבב מן השדה אישטובל''א {קש} : גפת. פסולת של שומשמין שהוציא שומנן: עד שיגרוף. הגחלים משום דמוסיף הבל וטעמא פרישנא בפרק דלעיל שמא יחתה בגחלים: או עד שיתן אפר. על גבי גחלים לכסותם ולצננם: בית שמאי אומרים. נותנין עליה חמין אחר שגרפה דלא צריכי לבשולי דליכא למגזר שמא יחתה: אבל לא תבשיל. דניחא ליה בישוליה ואתי לאחתויי א''נ נתקיימה מחשבתו ומיחזי כמבשל: לא מחזירין. בשבת דמיחזי כמבשל: אף מחזירין. הואיל וגרוף: גמ' קטום. היינו נתן אפר על הגחלים דאפר מתרגמינן קיטמא: תרי בבי. בית שמאי אומרים חמין וכו' ותו תנא בבא אחריתי נוטלין ולא מחזירין: ומה הן משהין. בגרוף וקטום: פליגי נמי בלהחזיר. את המותר לשהות כגון חמין לבית שמאי וחמין ותבשיל לב''ה: אלא אי אמרת להחזיר תנן הכי קתני. כלומר ע''כ הכי מפרשא: ב''ש אומרים נוטלין ולא מחזירין. ע''כ אתבשיל קיימי דהא שרו בחמין: הא תו למה לי. הא תנא ליה רישא אבל לא תבשיל: (רש"י)

תוספות מתני' כירה שהסיקוה בקש ובגבבא. נראה לר''י דקש היינו זנבות השבולים שנשאר בשדה הנקרא אשטובל''א בלעז ותבן הוא הנקצר עם השבולת דהכי משמע לקמן בפרק שואל (לקמן דף קנ:) דקאמר בשלמא קש משכחת לה במחובר אלא תבן היכי משכחת לה ומסיק בתבנא סריא והא דאמר בריש המקבל (בבא מציעא דף קג.) גבי מקום שנהגו לקצור אינו רשאי לעקור משום דאמר ניחא לי דתיתבן ארעאי הוה ליה למימר דתיתקש דהנשאר בקרקע נקרא קש כדפירש רש''י אלא משום דתיתבן משמע טפי לשון זיבול נקט ליה: לא יתן עד שיגרוף. פירש בקונטרס משום תוספת הבל ואין נראה לר''י דאפילו גרופה וקטומה היא מוספת הבל יותר מכמה דברים השנויין בבמה טומנין ועוד דחנניה שרי להשהות אף כשאינה גרופה ולא אסרו מוסיף הבל אלא דוקא בהטמנה אבל להשהות שרי וכשאינה גרופה אסרי רבנן דחנניה משום דילמא אתי לאחתויי: חמין ותבשיל. נראה לר''י דסתם חמין ותבשיל היינו אפי' לא בשיל כל צרכו אלא כמאכל בן דרוסאי דהא כי מוקי מתניתין להחזיר תנן הוי מתניתין כחנניה דשרי חמין ותבשיל להשהות על גבי כירה אפילו בשאינה גרופה אפילו לא בשיל כל צרכו ולא כרבנן ואמאי ודילמא מתניתין אפילו כרבנן ומתני' בחמין ותבשיל שנתבשלו כל צרכן דמודו רבנן דמשהין ע''ג כירה שאינה גרופה וקטומה אלא ודאי משום דסתם חמין ותבשיל כמאכל בן דרוסאי נמי משמע ומיהו סתם חמין ותבשיל הוי נמי בשיל כל צרכו כדמוכח בסוף שמעתין (דף לח.) גבי קשיא דרבי מאיר אדרבי מאיר אע''פ שיש לדחות ושם אפרש בע''ה ואפילו אי סתם חמין ותבשיל לא הוה בשיל כל צרכו צריך לומר הא דאסרי בית שמאי להחזיר היינו אפילו חמין שהוחמו כל צרכן וכן לבית הלל באינה גרופה מדקאמר בגמרא (דף לח:) ואף רבי אושעיא סבר מחזירין אפילו בשבת דאמר רבי אושעיא פעם אחת כו' והעלנו לו קומקומוס של חמין ומזגנו לו את הכוס והחזרנוהו למקומו ואי לא אסיר בהוחמו כל צרכן מנא ליה דמחזירין אפילו בשבת דילמא הוחם כל צורכו הוה ואם תאמר ואם סתם חמין ותבשיל הוי בין בשיל כל צרכו בין לא בשיל אם כן סברי בית שמאי מצטמק ויפה לו אסור כיון דאסיר תבשיל שבישל כל צרכו ואם כן היכי שרי חמין שלא הוחמו כל צרכן והא יפה לו הוא ואור''י דודאי תבשיל אסרי בית שמאי משום דלעולם יפה לו אע''ג דנתבשל כל צרכו אבל חמין שאין יפה להם אלא עד כדי צרכן אבל מכאן ואילך רע להן כדמוכח לקמן לא אסרי בית שמאי דליכא למיגזר שמא יחתה דבלא חיתוי יוחמו כל צרכן: וב''ה אומרים אף מחזירין. אפילו בשבת מחזירין כדאמר בגמרא ולשון נוטלין נמי משמע דבשבת מיירי דבחול לא הוה צריך למיתני נוטלין ולמאן דאסר להחזיר אסר אפילו בחול לבית הלל כשאינה גרופה ולבית שמאי אפי' בגרופה מדקאמר בגמרא לדברי האומר מחזירין מחזירין אפילו בשבת משמע דעיקר פלוגתא הוי בחול ועוד מדקדק רת מדקאמר לא יתן עד שיגרוף ואי לא יתן לא יחזיר בשבת הוא איך יגרוף או יקטום בשבת והוה ליה למימר אלא אם כן גרף וקטם אלא בחול נמי אסור להחזיר וא''ת מה שיעור הוא נותן לאסור בע''ש דהיכא דסלקו בהשכמה פשיטא דשרי להחזיר ואומר ר''י דמשעה שלא יוכלו להרתיחו מבעוד יום אסור להחזיר ומיהו בשבת אפילו רותח אסור להחזיר למאן דאסר דאי לאו הכי מנא ליה דרבי אושעיא סבר מחזירין אפילו בשבת דילמא קומקמוס של חמין רותח הוה ועוד אומר ר''י דמצינו למימר דבערב שבת נמי אסור להחזיר אפילו רותח משעה שאם היה קר לא היה יכול להרתיח מבע''י וקשה לרשב''א היכי שרי להחזיר קדרה על גבי כירה בשבת והא אמר בפרק המביא כדי יין (ביצה דף לנ: ושם) דביצים וקדרה וחביתא ופוריא מלמטה למעלה אסור משום אהל ואור''י דכי אסרו חכמים אהל עראי ה''מ כשעושה הדפנות תחלה ואח''כ הכיסוי אבל הכא שדופני הכירה כבר עשויות מאיליהן לא אחמור רבנן לאסור ליתן קדרה על גבה ומיהו הא דאמר בהמוצא תפילין (עירובין דף קב.) גבי דיכרי דרב הונא דאמר ליה כרוך בודיא ושייר בה טפח למחר מוסיף על אוהל עראי הוא משמע דבלא שיור אסור אע''ג דהדפנות כבר עשויות אור''י התם משום דדמי אהל טפי אסור אפי' בלא עשיית דפנות אבל קדרה דלא דמי אהל כולי האי לא אסרו חכמים בלא עשיית דפנות: (תוספות)

דף לז - א

לעולם אימא לך להחזיר תנן וחסורי מיחסרא והכי קתני כירה שהסיקוה בקש ובגבבא מחזירין עליה תבשיל בגפת ובעצים לא יחזיר עד שיגרוף או עד שיתן את האפר אבל לשהות משהין אע''פ שאינו גרוף ואינו קטום ומה הן משהין בית שמאי אומרים חמין אבל לא תבשיל ובית הלל אומרים חמין ותבשיל והך חזרה דאמרי לך לאו דברי הכל היא אלא מחלוקת בית שמאי ובית הלל שבית שמאי אומרים נוטלין ולא מחזירין ובית הלל אומרים אף מחזירין ת''ש דאמר ר' חלבו א''ר חמא בר גוריא אמר רב לא שנו אלא על גבה אבל לתוכה אסור אי אמרת בשלמא להחזיר תנן היינו דשני בין תוכה לעל גבה אלא אי אמרת לשהות תנן מה לי תוכה מה לי על גבה מי סברת ר' חלבו ארישא קאי אסיפא קאי ובית הלל אומרים אף מחזירין ואמר ר' חלבו אמר רב חמא בר גוריא אמר רב לא שנו אלא על גבה אבל תוכה אסור תא שמע ב' כירות המתאימות אחת גרופה וקטומה ואחת שאינה גרופה ואינה קטומה משהין על גבי גרופה וקטומה ואין משהין על שאינה גרופה ואינה קטומה ומה הן משהין בית שמאי אומרים ולא כלום ובית הלל אומרים חמין אבל לא תבשיל עקר דברי הכל לא יחזיר דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר בית שמאי אומרים חמין אבל לא תבשיל ובית הלל אומרים חמין ותבשיל בית שמאי אומרים נוטלין אבל לא מחזירין ובית הלל אומרים אף מחזירין אי אמרת בשלמא לשהות תנן מתני' מני רבי יהודה היא אלא אי אמרת להחזיר תנן מתניתין מני לא רבי יהודה ולא ר' מאיר אי רבי מאיר קשיא לב''ש בחדא ולבית הלל בתרתי אי רבי יהודה קשיא גרופה וקטומה לעולם אימא לך להחזיר תנן ותנא דידן סבר לה כרבי יהודה בחדא ופליג עליה בחדא סבר לה כרבי יהודה בחדא בחמין ותבשיל ונוטלין ומחזירין ופליג עליה בחדא דאילו תנא דידן סבר לשהות ואף על פי שאינו גרוף וקטום ורבי יהודה סבר בלשהות נמי גרוף וקטום אין אי לא לא איבעיא להו מהו לסמוך בה תוכה וגבה אסור אבל לסמוך בה שפיר דמי או דילמא לא שנא תא שמע שתי כירות המתאימות אחת גרופה וקטומה ואחת שאינה גרופה וקטומה משהין על גבי גרופה וקטומה ואף על גב דקא סליק ליה הבלא מאידך דילמא שאני התם דכיון דמידליא שליט בה אוירא תא שמע דאמר רב ספרא אמר רב חייא קטמה ונתלבתה סומכין לה ומקיימין עליה ונוטלין ממנה ומחזירין לה שמע מינה לסמוך נמי קטמה אין לא קטמה לא ולטעמיך נוטלין ממנה דקתני קטמה אין לא קטמה לא אלא תנא נוטלין משום מחזירין הכא נמי תנא סומכין משום מקיימין הכי השתא התם נוטלין ומחזירין בחד מקום הוא תנא נוטלין משום מחזירין אלא הכא סומכין בחד מקום הוא ומקיימין בחד מקום הוא מאי הוי עלה ת''ש כירה שהסיקוה בגפת ובעצים סומכין לה ואין מקיימין אא''כ גרופה וקטומה גחלים שעממו או שנתן עליה נעורת של פשתן דקה הרי היא כקטומה אמר ר' יצחק בר נחמני א''ר אושעיא קטמה והובערה משהין עליה חמין שהוחמו כל צורכן ותבשיל שבישל כל צורכו

רש"י לעולם אימא לך להחזיר תנן. ואילו לשהות אע''פ שאינו גרוף שרי: והך חזרה דאמרי לך. לא יחזיר עד שיגרוף דכי גרוף מיהא שרי: לאו דברי הכל היא. ולבית שמאי לא סבירא להו: לא שנו. שריותא דמתני' אלא על גבה דלא נפיש הבלא כולי האי אבל תוכה אסור: אי אמרת בשלמא להחזיר תנן. אבל לשהות משהין אפילו בשאין גרופה כדמחסרינן ליה חסורי ורבי חלבו אשריותא דלשהות על שאינה גרופה קאי: היינו דשני בין תוכה לעל גבה. דכי משהי לתוכה דשאינה גרופה מטמין ממש ברמץ: אלא אי אמרת לשהות תנן. דאפילו לשהות בעי גרופה כיון דגרופה ומבעוד יום הוא נותנו לתוכה מה לי תוכה מה לי על גבה: ארישא. עד שיגרוף: אסיפא קאי. דאיירי בחזרה אבל רישא לשהות הוא ובין תוכה ובין גבה שרי: שתי כירות המתאימות. מחוברות יחד וקיר של חרס מפסקת ביניהם: משהין על גבי גרופה וקטומה. דלא חיישינן משום דסליק לה הבלא מאידך: ומה הן משהין. על הגרופה: לא יחזיר. בשבת: אא''ב. רישא דמתניתין לשהות קאמר דבעי גרופה ובלשהות פליגי בחמין ובתבשיל ובגרוף וסיפא פליגי בחזרה מתני' ר' יהודה היא אלא אי אמרת להחזיר תנן דבעי גרופה אבל לשהות לא בעי גרופה ופלוגתא דחמין ותבשיל כשאינו גרוף כדקמחסרת ומתרצת לה: קשיא לב''ש בחדא. דקאמרי ב''ש במתני' משהין חמין אף בשאינו גרוף והכא קאמר רבי מאיר לב''ש דאפילו גרוף ולא כלום וכ''ש כשאינו גרוף והא כולה חדא פירכא היא דבית שמאי לא שני להו בין גרוף לשאינו גרוף: ולב''ה בתרתי. דבמתניתין שרי בית הלל להשהות חמין ותבשיל אף בשאינו גרוף והכא קתני דבגרוף חמין אין תבשיל לא ובשאינה גרוף אין משהין כלל ולענין חזרה בגרוף תנן במתניתין לב''ה מחזירין והכא קתני עקר דברי הכל לא יחזיר: ואי ר' יהודה. דאמר נמי כי מתניתין מ''מ גרופה וקטומה קשיא דמתניתין תרצת דפלוגתא קמייתא בשאינו גרוף ושרו ב''ש חמין ובית הלל חמין ותבשיל והכא קתני אין משהין על גבי שאינה גרופה ואינה קטומה כלל ופלוגתא דלשהות בגרופה וקטומה: בחמין ותבשיל ונוטלים ומחזירין. דמוקי פלוגתא דב''ש וב''ה בשהיית חמין ותבשיל דבית שמאי שרו חמין ותבשיל לא וב''ה חמין ותבשיל ולא כר' מאיר דאמר לב''ש לא כלום: מהו לסמוך. קדרה אצל דופן הכירה בלא גרופה שהכירה מטלטלת היא ומושיבים אותה על גבי קרקע: גבה. עובי שפתה או כסוי שעל חללה: דמדלי. הקדרה על גבי הכירה: ונתלבתה. חזרה והובערה: התם נוטלין ומחזירין בחד מקום. ולא שייך למתני מחזירין עד דתני נוטלין: נעורת. ארישט''ש {ארישטי"ש: פסולת של פשתן} : שהוחמו כל צרכן. דליכא למיחש לחיתויי: (רש"י)

תוספות לעולם אימא לך להחזיר תנן וחסורי מיחסרא כו'. משום דקיי''ל כחנניה כמו שאפרש בע''ה דחיק לאוקמא מתני' כוותיה: אא''ב להחזיר תנן היינו דשני בין תוכה לעל גבה. פי' בקונטרס משום דאי להחזיר תנן א''כ לשהות משהין אפילו באינה גרופה להכי שני בין תוכה דהוי מטמין ממש ברמץ לעל גבה וקשה להר''ח דלחנניה אפילו תוכה משהין אפי' באינה גרופה דהא תנן (. לעיל דף יט:) ולא חררה על גבי גחלים אלא עד שיקרמו פניה הא קרמו פניה שרי אע''ג דחררה בתוכה היא ובלאו הכי אור''י דבחנם דחק רש''י לפרש כן דאיכא למימר שפיר היינו דשני לן בין תוכה לעל גבה מהא דשרי להחזיר בגרופה ובהשהאה דוקא לא ניחא ליה לחלק אבל בהחזרה ניחא ליה שפיר לחלק כדמוכח במאי דמשני מי סברת ארישא קאי אסיפא קאי כו' קשה לר''י היכי בעי למימר אליבא דרב דמתניתין להחזיר תנן אם כן אתיא מתניתין כחנניה ורב דלא כחנניה דהא חנניה שרי במצטמק ויפה לו דהא דתנן (שם) אין צולין בשר וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום אתיא כחנניה וביצה אמרינן לקמן דמצטמק ויפה לו הוא ורב אסר לקמן דמצטמק ויפה לו וי''ל דבלאו הכי לא סבר לה רב כשום תנא דהא ר''מ ור' יהודה אסרי באינה גרופה אפילו במצטמק ורע לו ורב שרי במצטמק ורע לו אפילו באינה גרופה דבגרופה לא אשכחן שום אמורא דאסר אפילו יפה לו ועוד דרב קאי אמילתיה דרבי יוחנן דאיירי באינה גרופה וכן רבי יוחנן דשרי לקמן חמין ותבשיל שבישל כל צרכו באינה גרופה אבל לא בישל כל צרכו אסור לא אשכחן תנא דסבר הכי: מהו לסמוך. באינה גרופה קבעי ואי מתניתין להשהות תנן קא בעי להשהות ולהחזיר ואי להחזיר תנן ושרי להשהות אפי' תוכה וגבה בעי להחזיר ולהשהות היכא שאינו מבושל כמאכל בן דרוסאי: תא שמע כירה שהסיקוה כו'. ומסיק דשרי לסמוך ומכל מקום אין ללמוד מכאן לסמוך אצל האש דשאני הכא דדופני כירה מפסיקין בינו ולאש: (תוספות)

רשב"א גמרא: אי אמרת בשלמא להחזיר תנן היינו דשני בין מתוכה [לפנינו: תוכה] לעל גבה. פירש רש"י ז"ל (ד"ה אי): אי אמרת בשלמא להחזיר תנן, רב חמא בר גוריא אשריותא דלשהות בשאינה גרופה קאי, והיינו דבתוכה אסיר משום דהוה ליה מטמין בדבר המוסיף הבל אבל על גבה שרי, אלא אי אמרת לשהות תנן דאפילו בלשהות אי גרוף וקטום אין אי לא לא, אפילו בתוכה נמי לישתרי דהא הוה ליה מטמין בדבר שאינו מוסיף הבל. ואינו מחוור כלל. חדא דאיהו אזיל לטעמיה דמפרש לה למתניתין בהטמנה, וליתא כדכתיבנא לעיל (לו, ב ד"ה עד שיגרוף). ועוד דאפילו קטומה דבר המוסיף הוא. ועוד דמה לו לדחוק ולפרש דרב חמא קאי אשריותא דלשהות בשאינה גרופה, דהא בשריותא דחזרה נמי איכא לאפלוגי בין תוכה לעל גבה וכדאמרינן בסמוך. אלא הכי פירושה: בשלמא אי להחזיר תנן ברישא היינו דאיכא לאפלוגי בין תוכה לגבה, אלא אי אמרת דלשהות תנן בשהייה מה לי תוכה מה לי גבה, אלמא נותנין דמתניתין להחזיר הוא ועלה קאי רב חמא, ופריק אין הכי נמי דאשריותא דלהחזיר קאי ומיהו לאו ארישא דמתניתין קאי אלא אסיפא קאי. ואם תאמר אי מהימן ליה רב לידוק מאידך דרב, דהא אמרינן לקמן (עמוד ב) רב ושמואל דאמרי תרווייהו מצטמק ויפה לו אסור, וכל שכן כמאכל בן דרוסאי דמצטמק ויפה לו. ויש לומר דרב גופיה כרבי יהודה סבירא ליה דפליג אדחנניה ואפילו תמצא לומר דמתניתין להחזיר תנן, אלא הכא משום דרב קא מפרש לה למתניתין קא מייתי מינה, דהא לא שנו קאמר ואפירושא דמתניתין קא מהדר היכי תנן. ואם תאמר לידוק מדרבי יוחנן דפסק (לקמן מו, א) כסתם מתניתין ואפילו הכי אמר רב שמואל בר רב יהודה אמר רבי יוחנן (לקמן עמוד ב) תבשיל שבשל כל צרכו מותר, דאלמא כמאכל בן דרוסאי אסור ודלא כחנניה. יש לומר משום דאמוראי נינהו אליבא דרבי יוחנן דאיכא מאן דאסר ואיכא מאן דשרי, דהא איכא רב ששת משמיה דרבי יוחנן דאמר (שם) דמתניתין להחזיר תנן. רבי יהודה אומר מה הן משהין בית שמאי אומרים חמין אבל לא תבשיל ובית הלל אומרים חמין ותבשיל. מסתברא לי דלרבי יהודה משהין אפילו בשאינה גרופה חמין שהוחמו כל צרכן ותבשיל שנתבשל כל צרכו המצטמק ורע לו, משום דמחדא נפקא לן אידך, דכיון דבגרופה משהין אפילו מצטמק ויפה לו משום דליכא משום חתוי ולא גזרינן אטו שאינה גרופה, ממילא בשאינה גרופה משהין מצטמק ורע לו דליכא למיגזר שמא יחתה, דלא אשכחן תנא ולא אמורא דשרי לשהות בגרוף וקטום ואסר בשאינו גרוף במצטמק ורע לו. והא דתניא לקמן (לח, א) שכח קדרה על גבי כירה ובשלה בשבת וכו' רבי יהודה אומר חמין שהוחמו כל צרכן מותרין מפני שמצטמק ורע להן וכו', דאלמא משמע לכאורה דדוקא שכח ובדיעבד אבל לכתחילה אפילו הוחמו כל צרכן אסור. לא היא, דהתם משום תבשיל נקטה ולומר דאפילו תבשיל שנתבשל כל צרכו כיון דמצטמק ויפה לו אסור ואפילו בדיעבד, אבל לעולם מצטמק ורע לו דליכא למיגזר משום חתוי אפילו בשאינה גרופה שרי. והיינו דאמרינן בשלהי פרק קמא (לעיל יח, ב) האי קדרה חייתא אי נמי בשיל שפיר דמי, דההיא משמע דלכולי עלמא אמרינן לה. וכן כל מידי דקשי ליה זיקא דשריא התם, משום דליכא למיחש לחתויי. ועוד מסתייע לי הדין סברא, דרב ושמואל (לקמן עמוד ב) אמרי הכין בהדיא, דאסרי מצטמק ויפה לו ושרו מצטמק ורע לו ואפילו בשאינו גרוף ואינו קטום, ואתיא דרב ושמואל כרבי יהודה וכמתניתין למאן דאמר לשהות תנן. אבל אילו היינו אומרים דלרבי יהודה כל דבר אסור בשאינו גרוף ואפילו מצטמק ורע לו, א"כ רב ושמואל דאמרי כמאן. ולקמן (עמוד ב ד"ה הא דאמר) נכתוב זה יותר בארוכה בס"ד. אלא אי אמרת להחזיר תנן מתניתין מני לא רבי מאיר ולא רבי יהודה. קשה לי מאי קשיא ליה מתניתין מני, ואמאי דחיק ואוקי לה כרבי יהודה וסבר ליה כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא, לימא הא מני חנניה היא. ונראה לי משום דרבי מאיר ורבי יהודה איירו בהדיא בחמין ותבשיל ובשהייה ובחזרה כדאיירי בהו מתניתין, וחנניה לא איירי בהדיא בהו אלא בשהייה בלבד, משום הכי קא מהדר לאוקומה כחד מהני תנאי. איבעיא להו מהו לסמוך. פירוש: האי בעיא לכולהו לישני היא, למאן דאמר לשהות תנן קא בעי מהו לשהות בסמיכה, ולמאן דאמר להחזיר תנן קא מיבעיא ליה מהו לסמוך בחזרה בשאינה גרופה. ואף על גב דקא מייתי משתי כירות המתאימות דמיירי בשהייה, מינה נשמע לחזרה למאן דאמר להחזיר תנן. וכן אתה מפרש בכולהו אינך דקא מייתי. ודלא כדברי הרב אלפסי ז"ל דאייתי ראיה מהא לפסוק כמאן דאמר לשהות תנן. ואע"ג דקא סליק הבלא מאידך. הא דאיצטריך לאורוכי בלישניה ולמימר הכין, מסתברא משום דאיהו חייש קצת למאי דמהדר ליה דלמא שאני התם דכיון דמדליא שליט בה אוירא. (רשב"א)

דף לז - ב

שמע מינה מצטמק ויפה לו מותר שאני הכא דקטמה אי הכי מאי למימרא הובערה איצטריכא ליה מהו דתימא כיון דהובערה הדרא לה למילתא קמייתא קמשמע לן אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן קטמה והובערה משהין עליה חמין שהוחמו כל צורכן ותבשיל שבישל כל צורכו ואפי' גחלים של רותם ש''מ מצטמק ויפה לו מותר שאני הכא דקטמה אי הכי מאי למימרא הובערה אצטריכא ליה היינו הך גחלים של רותם אצטריכא ליה אמר רב ששת אמר ר' יוחנן כירה שהסיקוה בגפת ובעצים משהין עליה חמין שלא הוחמו כל צורכן ותבשיל שלא בישל כל צורכו עקר לא יחזיר עד שיגרוף או עד שיתן אפר קסבר מתניתין להחזיר תנן אבל לשהות משהין אע''פ שאינו גרוף ואינו קטום אמר רבא תרווייהו תננהי לשהות תנינא אין נותנין את הפת בתוך התנור עם חשיכה ולא חררה על גבי גחלים אלא כדי שיקרמו פניה הא קרמו פניה שרי להחזיר נמי תנינא בית הלל אומרים אף מחזירין ועד כאן לא קשרו בית הלל אלא בגרופה וקטומה אבל בשאינה גרופה וקטומה לא ורב ששת נמי דיוקא דמתני' קמ''ל אמר רב שמואל בר יהודה אמר רבי יוחנן כירה שהסיקוה בגפת ובעצים משהין עליה תבשיל שבישל כל צורכו וחמין שהוחמו כל צורכן ואפי' מצטמק ויפה לו אמר ליה ההוא מדרבנן לרב שמואל בר יהודה הא רב ושמואל דאמרי תרווייהו מצטמק ויפה לו אסור אמר ליה אטו לית אנא ידע דאמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל מצטמק ויפה לו אסור כי קאמינא לך לרבי יוחנן קאמינא אמר ליה רב עוקבא ממישן לרב אשי אתון דמקרביתו לרב ושמואל עבידו כרב ושמואל אנן נעביד כרבי יוחנן אמר ליה אביי לרב יוסף מהו לשהות אמר ליה הא רב יהודה משהו ליה ואכיל א''ל בר מיניה דרב יהודה דכיון דמסוכן הוא אפילו בשבת נמי שרי למעבד ליה לי ולך מאי אמר ליה בסורא משהו דהא רב נחמן בר יצחק מרי דעובדא הוה ומשהו ליה ואכיל אמר רב אשי קאימנא קמיה דרב הונא ושהין ליה כסא דהרסנא ואכל ולא ידענא אי משום דקסבר מצטמק ויפה לו מותר אי משום דכיון דאית ביה מיחא מצטמק ורע לו הוא אמר רב נחמן מצטמק ויפה לו אסור מצטמק ורע לו מותר כללא דמלתא כל דאית ביה מיחא מצטמק ורע לו לבר מתבשיל דליפתא דאף על גב דאית ביה מיחא מצטמק ויפה לו הוא והני מילי דאית ביה בשרא אבל לית ביה בשרא מצטמק ורע לו הוא וכי אית ביה בשרא נמי לא אמרן אלא דלא קבעי לה לאורחין אבל קבעי לה לאורחין מצטמק ורע לו לפדא דייסא ותמרי מצטמק ורע להן בעו מיניה מרבי חייא בר אבא

רש"י מצטמק. מתמעט וכויץ רטיי''ט {רישטריינ"ט: מתכווץ, מצטמצם} לשון שדים צומקי (הושע ט) כמו שאתה אומר בלשון צווי נצטוה ובלשון צדק נצטדק וכן כל תיבה שראש יסודה צד''י כשהיא מתפעלת נותן ט' אחר צד''י: מותר. להשהותן בכירה דאי לא במצטמק ויפה לו קאמר מאי אתא לאשמעינן אלא ע''כ במצטמק ויפה לו קאמר ואפילו הכי לא גזרו משום חיתוי הואיל ונתבשל כל צרכו ותנא חמין לאשמעינן דבעינן שהוחמו כל צרכן מבעוד יום: שאני הכא דקטמה. וגלי דעתיה דלא ניחא ליה בצמוקי: גחלים של רותם. חמין יותר משאר גחלים ואינם ממהרין לכבות כדאמרינן בהמוכר את הספינה (ב''ב דף עד:): משהין עליה. ואע''פ שלא קטמה ואמוראי נינהו אליבא דר' יוחנן: מתניתין. דקתני עד שיגרוף: להחזיר תנן. דלא שרו בית הלל להחזיר עד שיגרוף ופירוקא דמתניתין כדאמרינן לעיל חסורי מיחסרא הלכך עקר לא יחזיר הואיל ואינה גרופה: תרוייהו תננהי. בין לשהות בשאינה גרופה תנינא בהדיא סתם משנה דמותר ועקר לא יחזיר נמי תנינא ולמה ליה לרבי יוחנן לאשמעינן: הא קרמו פניה שרי. והיינו לא בישל כל צרכו ותנור לאו גרוף וקטום הוא ואי נמי גרוף בתנור לא מהניא גריפה כדתנן במתניתין וכ''ש פת דאדעתא לבשולי יהביה בגוויה: ועד כאן לא שרו כו'. דמתניתין אלאחר שיגרוף קאי דקתני לא יתן עד שיגרוף ובין למאן דאמר לא ישהה ובין למ''ד לא יחזיר מ''מ חזרה דסיפא אגרוף וקטום מהדר: ורב ששת נמי דיוקא דמתני' קמ''ל. משום דלא מתני לה בהדיא הא קרמו שרי ואנן דמשהינן קדירה על גבי כירה שאינה גרופה אדחנניה סמכינן הואיל ותנן סתם מתניתין כוותיה כדאמר הא קרמו שרי ואע''ג דלא בישל כל צרכו ואמר רב ששת משמיה דרבי יוחנן כוותיה דמתניתין דפרקין משום חזרה הוא דבעי גרופה אבל לשהות לא וכל הני אמוראי דאסרי סברי מתניתין לשהות תנן: מהו לשהות. בשאינה גרופה: מסוכן הוא. רגיל לאוחזו בולמוס וצריך לאכול מאכל מתוק וטוב: מרי דעובדא. מדקדק במעשיו: מיחא. קמח. כסא דהרסנא . דגים המבושלים בשמנן בקמח: דאית ביה בשרא. מצטמק ויפה לו ששומן הבשר משבר כח הלפת כדאמר בברכות (דף מד:): לאורחין. צריך חתיכות חשובות לשום לפניהם ואין דרך כבוד בתבשיל הצטמק שאין הבשר ניכר בו. לפדא . מאכל שעושה מתאנים: תמרי. מאכל תמרים: (רש"י)

תוספות שמע מינה מצטמק ויפה לו מותר. פירש בקונטרס דאי האי תבשיל במצטמק ורע לו מאי אתא לאשמעינן וקשה לר''י הא איצטריך לאפוקי מדרבי מאיר ורבי יהודה דאסרי בשאינה גרופה אפילו חמין דמצטמק ורע להם ועוד קשה כיון דהשתא ס''ד דמשום דהובערה הדרא למילתא קמייתא כי משני שאני הכא דקטמה מאי פריך מאי למימרא הא איצטריך טובא לאפוקי ממאי דס''ד מעיקרא ונראה לר''י דהשתא ס''ד דלא חשיבא קטומה כלל משום דהובערה ואשמעינן דהדרא למילתא קמייתא דאי חשיבא קטומה אמאי נקט בישל כל צרכו אפי' לא בישל כל צרכו שרי דאפילו רבי מאיר דמחמיר מכולהו תנאי שרי בחמין שלא הוחמו כל צרכן כדפירשנו לעיל דסתם חמין ותבשיל הוי שלא הוחמו כל צורכן ופריך שמע מינה מצטמק ויפה לו מותר דהא סתם תבשיל אמר לקמן דמצטמק ויפה לו הוא ומשני שאני הכא דקטמה פירוש וחשיבא לגמרי קטומה וה''ה אפילו לא בישל כל צרכו שרי והא דנקט בישל כל צרכו לאשמעינן דאי לאו קטומה אפילו בישל כל צרכו אסור משום דמצטמק ויפה לו הוא ופריך אי הכי מאי למימרא אף על גב דאשמעינן דאי לא קטמה אסור מ''מ מדנקט למילתיה בלשון היתר משמע דהתירא אתי לאורויי לן ואף על גב דאשמעינן דלא הדרא למילתא קמייתא נראה לו דהא לא איצטריך לאשמעינן דסברא הוא דלא הדרא למילתא קמייתא ואף על גב דמעיקרא הוה בעי למימר דהדרא למילתא קמייתא לאו משום דסברא הוא לומר כן אלא משום דנקט במלתיה בישל כל צרכו היה ר''ל כן כדפרישית ומשני דמכל מקום אצטריך דמהו דתימא כו' ועוד יש לומר שאני הכא דקטמה דלאו לגמרי מהניא קטימה אלא דוקא משום דבישל כל צרכו אבל לא בישל כל צרכו אסור משום דהובערה והשתא אתי שפיר הא דנקט הכא קטמה והובערה ולעיל נקט ונתלבתה דנתלבתה הוי פחות מהובערה והויא לגמרי כקטומה ופריך א''ה מאי למימרא דהא בלאו מילתיה מסברא ה''א דלא הדרא למלתא קמייתא כמו בנתלבתה ושרי ואפי' לא בישל כל צרכו ובלשון איסור ה''ל לאשמעינן ולא בלשון היתר ומשני הובערה איצטריך ליה ואי לאו מילתיה לא היה פשוט היתר אלא הוה ס''ד למימרא דהדרא למילתא קמייתא: אמר רב ששת אמר ר' יוחנן כירה שהסיקוה בגפת ובעצים משהין עליה תבשיל שלא בישל כל צרכו כו'. פסק ר''ח דהלכה כרב ששת אמר ר' יוחנן דרבא דאמר תרוייהו תננהי סבירא ליה כוותיה וכן פסק רש''י דסתם מתניתין דפרק קמא (דך יט:) כחנניה ומותר להשהות אפי' באינה גרופה אבל להחזיר ודאי אסור אא''כ גרוף וקטום ואפי' בישל כל צרכו כדפי' לעיל: דיוקא דמתני' קמ''ל. פי' רש''י דקמ''ל דקרמו פניה שפיר דמי ואין נראה דדיוק פשוט הוא דהא כיון דתנא עד שיקרמו פניה ממילא שמעינן דקרמו פניה שרי ונראה לפרש דדיוקא דמתניתין דכירה אתא לאשמעי' דלהחזיר תנן וחסורי מחסרא והכי קתני: מהו להשהות. באינה גרופה ולא בישל כל צרכו קבעי או במצטמק ויפה לו: (תוספות)

רשב"א שמעת מינה מצטמק ויפה לו מותר. פירש רש"י ז"ל: דאי מצטמק ורע לו מאי אתא לאשמועינן. והקשו עליו בתוס' דדלמא איצטריך לאפוקי מדרבי מאיר דאסר לעיל בשאינה גרופה אפילו חמין דמצטמק ורע להם. ועוד הקשו למאי דקא סלקא דעתין דמצטמק ויפה לו מותר אפילו בלא גרופה וקטומה, אם כן אמאי קתני קטומה. ועוד כי משני שאני הכא דקטמה מאי קא פריך אי הכי מאי למימרא, דטובא קא משמע לן דאיצטריך לאפוקי ממאי דקא סלקא דעתין מעיקרא דהדרא למלתא קמייתא אלא אף על גב דהובערה לא הדרא למלתא קמייתא. ועוד קשיא לי, היכי ניחא ליה טפי במאי דהדר משני הובערה אצטריכא ליה, דהיינו פירוקא קמא דקאמר שאני הכא דקטמה, כלומר: וקא משמע לן דלא הדרא למלתא קמייתא. ועוד דכי אקשינן אי הכי מאי למימרא, אדרבה הוה ליה לאקשויי, אי הכי אמאי קתני חמין שהוחמו כל צרכן ותבשיל שבשל כל צרכו אפילו לא הוחמו כל צרכן ואפילו תבשיל שלא נתבשל כל צרכו נמי. ובתוס' דחקו בפירושה. וגם מן הגדולים ראיתי שדחקו בה הרבה. ולי נראה, דמעיקרא קא סלקא דעתך דהא דנקט קטמה הא קא משמע לן, דאף על גב דקטמה ונתלבתה היא כקטומה לגמרי כי הובערה הדרא למלתא קמייתא, והוה ליה למיתני קטמה והובערה אין משהין עליה אלא חמין שהוחמו כל צרכן ותבשיל שנתבשל כל צרכו, אלא דנקט ליה בלשון היתר משום דמלתא אגב אורחיה קא משמע לן דכל שבשל כל צרכו משהין עליה אף על פי שחזרה למילתא קמייתא, אלמא מצטמק ויפה לו מותר. ועוד דכל היכא דנקט חמין ותבשיל היינו תבשיל המצטמק ויפה לו, וכדכתיבנא לעיל (לו, ב ד"ה בית) דחמין הוו כלל למצטמקים ורע להם ותבשיל השנוי עמהם הוי כלל למצטמקים ויפה להם. ועוד דאי במצטמק ורע לו לא איצטריך לאשמועינן כדפירש רש"י ז"ל, דאי לאפוקי מדרבי מאיר לא איצטריך, דרבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה (עירובין מו, ב), ועוד דפליג אמתניתין. ודחי שאני הכא דקטמה, כלומר: לא כמו שאתה סבור דאיסורא דהובערה איצטריכא ליה, אלא אדרבה משום שריותא דקטמה שרינן בה במצטמק ויפה לו, והיינו דנקט לה בלשון היתר ולא נקט לה בלשון איסור דלימא אין משהין עליה אלא חמין שהוחמו כל צרכן. וקא סלקא דעתך השתא דהכי קאמר, דשאני הכא דקטמה וקמ"ל דאע"ג דהובערה הרי היא כקטומה גמורה וכקטומה ונתלבתה, והלכך כי אקשינן אי הכי מאי למימרא עדיפא מינה הוה מצי לאקשויי אי הכי מאי שנא תבשיל שבשל כל צרכו אפילו לא בשל נמי ואפילו לא בשל כמאכל בן דרוסאי דבקטומה לא חיישינן לחתויי, אלא אורחא דתלמודא בהכין דבמלתא דאתחיל בה שקיל וטרי, והלכך אקדים ואקשי במאי דאיירינן דהיינו שריותא דמצטמק ויפה לו, כלומר: הא דאתא לאשמועינן דמצטמק ויפה לו שרי מאי למימרא, ובמאי דפריק ליה אתריצו להו כולהו קושיי. הובערה אצטריכא ליה, מהו דתימא הדרא למלתא קמייתא קא משמע לן. כלומר: לא כמו שאתה סבור, דשאני הכא דקטמה דקאמינא לא שתהא כקטומה גמורה אלא כקטומה ואינה קטומה, ואיצטריכא ליה לאשמועינן, דאי לא אשמעינן הוה אמינא כיון דהובערה הדרא למילתא קמייתא ולא תהא כקטומה כלל ויהא אסור בה מצטמק ויפה לו, קא משמע לן כיון דקטמה אף על גב דהובערה משהין עליה מצטמק ויפה לו והוא שבשל כל צרכו, משום דהובערה כקטומה ואינה קטומה גמורה. כך נראה לי. ורב ששת [לפנינו נוסף: נמי] דיוקא דמתניתין קא משמע לן. פירש רש"י ז"ל: דיוקא דמתניתין דפרק קמא (לעיל יט, ב), דלא מיפרשא בהדיא דאי קרמו פניה שרי. ואינו מחוור, דכיון דקתני אלא אם כן קרמו בודאי מיפרשא בהדיא דאם קרמו פניה שרי. אלא דיוקא דמתניתין דפירקין דהכא (לעיל לו, ב) קא משמע לן, דלא מיפרשא אי להחזיר תנן ואי לשהות תנן, ואדרבא סתמא כמאן דאמר לשהות תנן דהא למאן דאמר להחזיר תנן איצטריכינן לחסורה. הא דאמר רב שמואל בר רב יהודה אמר רבי יוחנן כירה שהסיקוה בגפת ובעצים משהין עליה חמין [לפנינו: תבשיל] שהוחמו כל צרכן ותבשיל שבשל כל צרכו ואפילו מצטמק ויפה לו. תמיהא לי דאמר כמאן לא כחנניה ולא כרבי מאיר ולא כרבי יהודה, דאילו לחנניה אפילו לא בשל כל צרכו אלא כמאכל בן דרוסאי, ואילו לרבי מאיר אפילו חמין שהוחמו כל צרכן בגרופה אין בשאינה גרופה לא, ולרבי יהודה מצטמק ויפה לו מיהא בשאינה גרופה לא. ובשלמא רב ושמואל דאסרי מצטמק ויפה לו וקא שרו מצטמק ורע לו לא קשיא לי דאינהו דאמרי כרבי יהודה וכדכתבינן לעיל (עמוד א ד"ה רבי) דלרבי יהודה מצטמק ורע לו אפילו בשאינה גרופה שרי, אלא רבי יוחנן דאמר כמאן דלא אשכחן תנא דאית ליה הכין, דאם איתא כי אמרינן בריש פרקין (לעיל לו, ב) הא[י] לא יתן לא יחזיר אבל לשהות משהין אף על פי שאינו גרוף ואינו קטום ומני חנניה היא וכו', אכתי מנא ליה דחנניה היא ולא רבנן דלמא רבנן וכי קתני דאין מחזירין אבל לשהות משהין חמין ותבשיל ה"מ חמין שהוחמו כל צרכן ותבשיל שבשל כל צרכו אבל כמאכל בן דרוסאי לא ודלא כחנניה אלא כרבנן, אלא ודאי משמע דליכא תנא דאית ליה הכין. ועוד קשיא לי, דהא אמר רבי יוחנן (לקמן מו, א) הלכה כסתם משנה וא"כ היאך אמר הכין, דבין למ"ד מחזירין בין למ"ד משהין מתניתין דלא כי הא דרבי יוחנן. ואע"ג דאמרינן בעלמא (יבמות טז, ב וש"נ) דאמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן, לעולם קא בעי לה ומפרק לה. וראיתי בפירושי רבנו האי גאון ז"ל ענין שיראה ממנו דרב ששת משמיה דרבי יוחנן ורב שמואל בר יהודה משמיה דרבי יוחנן לא פליגי, אלא מר אמר חדא משמיה דרבי יוחנן ומר אמר חדא משמיה דרבי יוחנן, שכך כתב וזה לשונו: והלכה כמאן דאמר להחזיר תנן, ונסתייעה בפירוש דאמר רב ששת אמר רבי יוחנן כירה שהסיקוה בגפת ובעצים משהין עליה חמין שלא הוחמו כל צרכן ותבשיל שלא בשל כל צרכו ויתר דבריו, וסייעה עוד מדאמר רבא תרווייהו תננהי וכו', ואף רב שמואל בר יהודה אמר רבי יוחנן כמות זה בחמין שהוחמו כל צרכן ותבשיל שבשל כל צרכו ואפילו במצטמק ויפה לו וכו'. ובסוף דבריו כתב עוד: נמצא המותר בשני פנים, (שחמו) [שהוחמו] ולא בשלו כל עיקר, ושבשלו כמאכל בן דרוסאי ואפילו בשלו כל צרכן. אלמא מדקאמר ואפילו בשלו כל צרכן, משמע שהוא ז"ל סבר דרב שמואל בר יהודה משמיה דרבי יוחנן רבותא אשמעינן דאפילו נתבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו שרי אע"ג דאיכא למגזר כיון שבחתוי מועט כדי לצמקו סגי ליה דלמא יהיב דעתיה ומחתה, ורב ששת אשמעינן בלא נתבשל כל צרכו ורב שמואל בר יהודה אוסיף אפילו נתבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו וכל שכן כשלא נתבשל כל צרכו. ומסתייעא הדין סברא, מדרב דאסר הכא מצטמק ויפה לו ובשלהי פרק קמא גמרא אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום (לעיל כ, א) איבעיא לן ועד כמה, אמר רב כדי שיצולו מבעוד יום כמאכל בן דרוסאי, דאלמא טפי אסיר נתבשל כל צרכו וצריך להצטמק ויפה לו מלא נתבשל כל צרכו בין מצטמק ויפה לו בין רע לו. ואף על פי שיש בזה תירוץ אחר לדעת הרב אלפסי ז"ל וכמו שכתבתי שם (לעיל יח, ב ד"ה האי) גבי קדרה חייתא. ואם תאמר אם כן למאן דאמר מצטמק ויפה לו אסור, כלומר: משום שקרוב לצימוקו יהיב דעתיה ומחתה, אם כן אפילו מצטמק ורע לו כל שהוא קרוב לבישולו אסור, דדילמא יהיב דעתיה ומחתה כדי לגמור אותו בשול מועט. יש לומר דכיון דמצטמק ורע לו לא מחתה דמסתפי דילמא מצטמק ומתפסד, וכמו שכתבתי למעלה גבי חמין. ותבשיל דמתניתין למאן דאמר להחזיר תנן אבל להשהות משהין כל תבשיל במשמע, בין הגיע למאכל בן דרוסאי בין נתבשל כל צרכו ואפילו מצטמק ויפה לו, ורבי יוחנן לטעמיה דאמר הלכה כסתם משנה, ורב סבר דמתניתין בתבשיל שנתבשל אפילו כל צרכו ומצטמק ורע לו ואי נמי במצטמק ויפה לו ובשלא נתבשל כל צרכו, אבל בנתבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו אסור. ומיהו לא מחוור, דחנניה כללא קא כאיל כל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי משהין, ולאו דוקא כמאכל בן דרוסאי ממש הא פחות מכן ויתר על כן לא, אלא כל שהוא כמאכל בן דרוסאי ולמעלה מותר. ועוד דמאי דאיבעיא לן בשלהי פרק קמא כדי שיצולו עד כמה ואמר רב כמאכל בן דרוסאי, לאו דוקא ולומר דיתר מכן אסור, דאם איתא הוה ליה לתנא דמתניתין (לעיל יט, ב) למיתני כדי שיצולו והוא שלא יתבשל כל צרכו. אלא אפשר דרב כרבי יהודה סבירא ליה דתבשיל המצטמק ויפה לו בשאינה גרופה לא, וההיא דשלהי פרק קמא דבצל וביצה משום דלא אתי לחתויי מפני שפניהם על פני האש ואי מחתה בהו חריך להו. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ג מהל' שבת הט"ז) וזו היא דעתו של הרב אלפסי ז"ל. ובמצטמק ורע לו דמשמע דשרי רב בשנתבשל כל צרכו ואפילו לכתחילה, בהא נמי כרבי יהודה סבירא ליה, למאי דאתחזי לי אליבא דרבי יהודה כדכתיבנא לעיל (לז, א ד"ה רבי יהודה). ואם תמצי לומר דרבי יהודה אפילו במצטמק ורע לו בשאינו גרוף לכתחילה אסר, וכסתמא דברייתא דרבי יהודה דשתי כירות המתאימות (לעיל לז, א) דמשמע דעל גבי כירה שאינה גרופה כלל כלל לא, איכא למימר דרב תנא הוא ופליג וכן שמואל, ואי נמי שמואל כרב. כך נראה לי. אתון דמקרביתו לרב ושמואל עבידו כרב ושמואל. כלומר: משום דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור (פסחים נ, ב), אנן נעביד כרבי יוחנן דשרי מצטמק ויפה לו. כיון דמסוכן הוא אפילו בשבת נמי שרי. תמיהא לי אי משום הא אפשר בקטום דבקטימה כל שהוא סגי, וההוא ודאי מוסיף הבל הוא וכל שכן שמשמר חומו של תבשיל. דהא רב נחמן בר יצחק מארי דעובדא הוא ומשהי ליה ואכיל. הכא גרסינן רב נחמן בר יצחק, ולקמן גבי הלכתא מצטמק ויפה לו אסור גרסינן רב נחמן סתם דהוא רב נחמן בר יעקב דהוא רביה דרבא, כי היכי דלא תקשי דרב נחמן אדרב נחמן, וכן הגירסאות בספרים שלנו. ויש ספרים דגרסי בתרווייהו רב נחמן בר יצחק, ולפי אותן ספרים נצטרך לומר, דההיא דאמר רב נחמן מצטמק ויפה לו אסור לאו אליבא דנפשיה קאמר אלא אליבא דמאן דאמר מצטמק ויפה לו אסור, והכי קאמר הלכתא למאן דאמר מצטמק ויפה לו אסור כל דאית ביה קמחא מצטמק ורע לו הוא וכו', וכאילו הלכתא אכללא דמלתא קאי. ואינו מחוור כלל. וגירסת הספרים שלנו יותר נכונה. הא דבעו מיניה מרבי חייא שכח קדירה על גבי כירה ובשלה בשבת מהו. יש לפרש דבשלא הגיע למאכל בן דרוסאי, וכן פירש רש"י ז"ל, וכן פירשה רב האי גאון ז"ל. ולכולי עלמא אתיא, בין לחנניה בין לרבנן, והיינו דקאמר ובשלה בשבת דמשמע שנתבשלה בשבת דמעיקרא לא נתבשלה, ואילו הגיע למאכל בן דרוסאי לא נתבשלה אלא מערב שבת דכל שהגיע למאכל בן דרוסאי אין בו משום בשולי עכו"ם לכולי עלמא, וכן בשר בצל וביצה צולין אותם ערב שבת כל שהגיע למאכל בן דרוסאי קודם חשיכה (כדלעיל כ, א). ואף על גב דאייתינן עלה הא דתניא שכח קדרה על גבי כירה וכו' במה דברים אמורים בחמין שלא הוחמו כל צרכן ותבשיל שלא בשל כל צרכו, דמשמע דנתבשל כמאכל בן דרוסאי אלא שלא נתבשל כל צרכו, כלומר: כמאכל כל אדם. ההיא רבי מאיר ורבי יהודה היא דפליגי עליה דחנניה, ולדידהו כל שלא נתבשל כל צרכו לא שנא הגיע למאכל בן דרוסאי לא שנא לא הגיע למאכל בן דרוסאי, דלא נתבשל כל צרכו כללא הוא להגיע ולשלא הגיע, ומדרבי מאיר ורבי יהודה נשמע לדידן, דכי היכי דלדידהו בין לא הגיע בין הגיע כיון שלא נתבשל כל צרכו אסור, לדידן נמי קודם שהגיע למאכל בן דרוסאי אסור. ועוד דבשלא הגיע למאכל בן דרוסאי אין הפרש בין רבי יהודה ורבי מאיר לחנניה, ומשלא הגיע למאכל בן דרוסאי קא מייתי ראיה. והלכך מבעיא זו ומכל הסוגיא שנאמרה עליה ליכא ראיה לדברי האומרים דלשהות תנן. (רשב"א)

דף לח - א

שכח קדירה על גבי כירה ובשלה בשבת מהו אישתיק ולא א''ל ולא מידי למחר נפק דרש להו המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל ולא שנא מאי ול''ש רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו להיתירא מבשל הוא דקא עביד מעשה במזיד לא יאכל אבל האי דלא קא עביד מעשה במזיד נמי יאכל רב נחמן בר יצחק אמר לאיסורא מבשל הוא דלא אתי לאיערומי בשוגג יאכל אבל האי דאתי לאיערומי בשוגג נמי לא יאכל מיתיבי שכח קדירה על גבי כירה ובישלה בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל בד''א בחמין שלא הוחמו כל צורכן ותבשיל שלא בישל כל צורכו אבל חמין שהוחמו כל צורכן ותבשיל שבישל כל צורכו בין בשוגג בין במזיד יאכל דברי ר''מ ר' יהודה אומר חמין שהוחמו כל צורכן מותרין מפני שמצטמק ורע לו ותבשיל שבישל כל צורכו אסור מפני שמצטמק ויפה לו וכל המצטמק ויפה לו כגון כרוב ופולים ובשר טרוף אסור וכל המצטמק ורע לו מותר קתני מיהא תבשיל שלא בישל כל צורכו בשלמא לרב נחמן בר יצחק לא קשיא כאן קודם גזרה כאן לאחר גזרה אלא רבה ורב יוסף דאמרי להיתירא אי קודם גזרה קשיא מזיד אי לאחר גזרה קשיא נמי שוגג קשיא מאי גזירתא דאמר רב יהודה בר שמואל א''ר אבא אמר רב כהנא אמר רב בתחילה היו אומרים המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל וה''ה לשוכח משרבו משהין במזיד ואומרים שכחים אנו חזרו וקנסו על השוכח קשיא דר' מאיר אדר' מאיר קשיא דר' יהודה אדר' יהודה דר' מאיר אדר''מ לא קשיא הא לכתחילה הא דיעבד דר' יהודה אדר' יהודה נמי לא קשיא כאן בגרופה וקטומה כאן בשאינה גרופה וקטומה איבעיא להו עבר ושהה מאי מי קנסוהו רבנן או לא ת''ש דאמר שמואל בר נתן א''ר חנינא כשהלך רבי יוסי לציפורי מצא חמין שנשתהו על גבי כירה ולא אסר להן ביצים מצומקות שנשתהו על גבי כירה ואסר להן מאי לאו לאותו שבת לא לשבת הבאה מכלל דביצים מצומקות מצטמקות ויפה להן נינהו אין דאמר רב חמא בר חנינא פעם אחת נתארחתי אני ורבי למקום אחד והביאו לפנינו ביצים מצומקות כעוזרדין ואכלנו מהן הרבה: ב''ה אומרים אף מחזירין: אמר רב ששת לדברי האומר

רש"י שכח קדרה. אליבא מאן דאסר: המבשל בשבת. משנה היא: ולא שנא. אבל האי דשכח קדרה. לא שנא בין שוגג למזיד והכי דרש להו סתמא ולא פירש אי אשוגג מדמה לה ומותר לאוכלה אי אמזיד מדמה לה ואסור: במזיד נמי. אם השהה על גבי כירה מבעוד יום יאכל: דלא אתי לאיערומי. ולעשות מזיד ולומר שוגג הייתי דלא נחשדו ישראל על השבתות: דאתי לאיערומי. דאיסור דרבנן הוא וקילא ליה ואתי לשהויי מזיד ויאמר שכחתי: מיתיבי שכח קדרה כו' בשוגג. כגון האי דשכח יאכל בשבת: במזיד. דלא שכח אלא הניח לא יאכל: ובשר טרוף. דגלי דעתיה דלא לאורחים קבעי לה: וכל המצטמק ויפה לו. כלומר וכן כל שאר המצטמק ויפה להם אסור לאוכלן אם השהן מזיד: קתני מיהת. בשלא בישל כל צרכו דיש חילוק בין שוגג למזיד במשהה קשיא בין לרבה ורב יוסף דשרו מזיד בין לרב נחמן דאסר שוגג: בשלמא לרב נחמן. מצי לתרוצי כי תניא ההיא דשוגג יאכל לפני גזירה דאמרינן לקמן דגזרו על השוכחין וכי איתמר דר' חייא בר אבא דתריצנא אליביה דשוגג אסור לאחר גזירה: אלא דרבה ורב יוסף. דאמרי אליבא דר' חייא בר אבא להתירא אף במזיד: אי קודם גזירה. אתמר דר' חייא: קשיא מיהא מזיד. דהכא תניא במזיד לא יאכל: ואי לאחר גזירה קשיא נמי שוגג. דאפי' שוגג ה''ל למיסר דאילו מתני' קודם גזירה נשנית: המבשל בשבת. בידים דאיכא חיובא דאורייתא: וה''ה לשוכח. דהמשהה נמי מבעוד יום אם שכח בשוגג יאכל ואם במזיד השהה לא יאכל כאילו בשלה בידים בשבת: קשיא דר' מאיר אדר' מאיר. דתנן לעיל בריש פירקין לר' מאיר אליבא דב''ה חמין אבל לא תבשיל והכא שרי חמין ותבשיל שבישל כל צרכו: וקשיא דר' יהודה אדר' יהודה. דהתם א''ר יהודה חמין ותבשיל והכא אסר תבשיל שבישל כל צרכו: הא לכתחלה. משנה קמייתא לשהות לכתחלה קמיירי והך בהשהה כבר קאמר דמותר לאוכלה: כאן בגרופה וקטומה. ההיא דלעיל איירי בגרופה וקטומה כדקתני בה משהין על גבי גרופה וקטומה ואין משהין על שאינה גרופה ומה הן משהין על הגרופה שהתרנו לשהות ר''מ אומר כו' הלכך אפי' לכתחלה שרי ר' יהודה והכא כשאינה גרופה הלכך דיעבד אסר: עבר ושהה במזיד מאי. מותר לאוכלה או לא: חמין לא אסר. דמצטמק ורע לו: ביצים אסר. דמצטמק ויפה לו: מאי לאו לאותו שבת. אסרן עליהן באכילה: לא לשבת הבאה. אסר להן עכשיו שלא לעשות כן לשבת הבאה אבל באכילה שרו: מכלל דביצים מצומקות כו'. בעיא היא: והביאו לפניו. בחול: כעוזרדין. שנצטמקו עד שנעשו דקות כעוזרדין קורמ''ש {קורמי"ש: פירות העוזרר (שיח בר) (ברוב הדפוסים הגרסה "עוזרד", אבל מסתבר שאינה נכונה)} בלע''ז ומדאמר ואכלנו הרבה מכלל דיפה להן: (רש"י)

תוספות שכח קדרה על גבי כירה ובישלה בשבת מהו. אע''ג דקיי''ל כחנניא הכא בעי בדלא בשיל כמאכל בן דרוסאי דמודה ביה חנניא אי נמי בעי אפי' בקידרא חייתא והא דשרינן בפ''ק (דף יח: ושם) קידרא חייתא היינו דוקא בתנור שחומו רב דבלא חיתוי יתבשל עד למחר. אבל כירה דשליט בה אוירא אסור דאיכא למיחש שמא יחתה: אבל האי דלא קעביד מעשה במזיד נמי יאכל. תימה דהא אמר בפ''ק (שם) לא תמלא אשה קדרה עססיות כו' ואם נתנה למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו וי''ל דבלאו הכי פריך שפיר מברייתא דמייתי: בשלמא לרב נחמן בר יצחק כאן קודם גזירה כו'. תימה לר''י לימא תרווייהו קודם גזירה והא דשרי בברייתא שוגג היינו בבשיל כמאכל בן דרוסאי ורב נחמן איירי בדלא בשיל כמאכל בן דרוסאי כדפי' ותירץ ר''ת דבישלה בשבת משמע שלא היתה קודם לכן כלל מבושלת ולא בעי למימר נמי דרב נחמן סבר כר' יהודה דאסר תבשיל אפי' בישל כל צרכו וכ''ש לא בישל משום דדילמא ר' יהודה לא איירי אלא במזיד אבל בשוגג מודה לר''מ דשרי אפי' לא בישל כל צרכו: קשיא דר' מאיר אדר' מאיר. כאן משמע דסתם חמין ותבשיל הוי נמי מבושל כל צרכו דאי לאו הכי לא הוה פריך מידי ורשב''א אומר דאפי' אי סתם חמין ותבשיל הוי בלא בשיל כל צרכו פריך שפיר דהא: באינה גרופה משמע בברייתא דלעיל דאין משהין כלל אפי' בישל כל צרכו דאי הוה שרי בישל כל צרכו ה''ל לפרש מה הן משהין באינה גרופה כדמפרש אגרופה והכא שרי ר''מ בישל כל צרכו אפי' באינה גרופה מ''מ נראה דסתם חמין ותבשיל הוי נמי בבשיל כל צרכו מדפשיטא ליה לתלמודא דמאן דאסר להחזיר אסר אפי' בישל כל צרכו כדמוכח גבי ואף ר' אושעיא סבר כו': הא לכתחלה הא דיעבד. לא סגי בהאי שינויא דהא לעיל שרי ר' מאיר סתם חמין דהויא אפי' לא הוחמו כל צורכן אפי' לכתחלה והכא אסר חמין שלא הוחמו כל צורכן אפי' דיעבד אלא צריך לשנויי כדמשני אקשיא דר' יהודה אדר' יהודה הא בגרופה וקטומה הא בשאינה גרופה ואדרבי יהודה נמי צריך לשנויא (דהכא) דהא לכתחלה הא דיעבד דהא בשאינה גרופה אסר לעיל אפי' חמין שנתבשל כל צרכו והכא שרי אלא דאיכא לשנויי הא לכתחלה הא דיעבד: עבר ושהה מאי. בדלא בשיל כמאכל בן דרוסאי ליכא לאוקמי דהא כבר פשט לעיל לאיסורא כרב נחמן בר יצחק ונראה לר''י דמבעיא ליה בבשיל ובשוגג ואליבא דר' יהודה אע''ג דאין הלכה כר' יהודה אי אסר מצטמק ויפה לו דוקא במזיד או דילמא אפי' בשוגג ומייתי ראיה ממעשה דר' יוסי דאסר ומשמע ליה דאפי' בשוגג היה מדקאמר ונשתהו ולא קאמר ושיהו ומיהו לשון עבר ושהה משמע במזיד כמו עברה ולשה דפסחים (דף מב.) ואומר רשב''א דקודם גזירה בעו דאחר גזירה פשיטא דאסור בשוגג כמו מזיד: לא לשבת הבאה. כולה סוגיא בשאינה גרופה דבגרופה ליכא שום אמורא דאסר כדפרישית לעיל והיינו כרב דאסר לעיל מצטמק ויפה לו: (תוספות)

רשב"א למחר נפק דרש להו המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל דברי רבי מאיר כו'. קשיא לי בשלמא לרב נחמן בר יצחק דאמר לאיסורא שפיר קא מייתי מדרבי מאיר דאפילו תימא דהלכה כרבי יהודה מכל שכן קא מייתי, כלומר: דאפילו רבי מאיר דמיקל טפי בההיא בהא לא שנא לאיסורא, אלא לרבה ורב יוסף דאמרו להתירא מאי קא מייתי מדרבי מאיר, והא קיימא לן כרבי יהודה דאסר ביומיה אפילו בשוגג, ואפילו לרב דמורי להו לתלמידיה כרבי מאיר מכל מקום בפירקא דריש כרבי יהודה (חולין טו, א), והכא היכי דריש כרבי מאיר. ויש לומר דכיון דמבשל ממש מורה לתלמידים כרבי מאיר, בשוכח קדירה ונתבשלה ממילא מדרש נמי דרשי כרבי מאיר. דרבי מאיר אדרבי מאיר לא קשיא הא לכתחילה הא דיעבד. איכא למידק אכתי קשיא דרבי מאיר אדרבי מאיר, דהא בברייתא דלעיל (לז, א) קא שרי לכתחילה אפילו חמין שלא הוחמו כל צרכן, דסתם חמין שלא הוחמו כל צרכן נינהו, ואילו הכא קא אסר במזיד אפילו בדיעבד כל שלא הוחמו כל צרכן. ויש לומר דאשנויא דרבי יהודה קא סמיך בהא, דכאן בקטומה כאן בשאינה קטומה. והא נמי דאקשינן דרבי יהודה אדרבי יהודה ושנינן כאן בגרופה כאן בשאינה גרופה, על כרחין נמי אית לן למימר דאשנויא דרבי מאיר סמיך, דאי לא אכתי תקשי ליה מברייתא דלעיל דלא שרי רבי יהודה מידי לשהות בשאינה גרופה, ואילו הכא קא שרי מיהא חמין שהוחמו כל צרכן, אלא על כרחין אשנויא דרבי מאיר סמיך בהא כאן לכתחילה כאן בדיעבד. וכן תירצו לה בתוס'. אבל לדידי לא קשיא לי בדרבי יהודה, דאפילו לכתחילה נמי שרי כל מצטמק ורע לו אפילו בשאינה קטומה וכמו שכתבתי למעלה (לז, א ד"ה רבי יהודה). הא דאיבעיא לן עבר ושהה מאי. קשיא להו לרבוותא ז"ל, מאי קא מבעיא להו, אי בדלא בשיל כמאכל בן דרוסאי הא פשטינן לעיל לאיסורא כרב נחמן בר יצחק ואפילו בשוכח וכל שכן בעובר ומשהה, ואי במצטמק ויפה לו פלוגתא דרבי מאיר ורבי יהודה היא, ואי הלכתא כמאן קמבעיא ליה ליבעי הכי בהדיא גבי ההיא ברייתא, ועוד דרבי יהודה ורבי מאיר הלכה כרבי יהודה (עירובין מו, ב). והראב"ד ז"ל פירש דבמצטמק ויפה לו ודאי קא מיבעיא ליה ובמשהה בשוגג קאמר, וקא מיבעיא ליה רבי יהודה דברייתא אמזיד דרבי מאיר פליג או דילמא אפילו אשוגג כדמחמיר במבשל ממש, וכי אמרינן נמי קנסו אף על השוכח, דוקא שוכח אבל שוגג לא. ומיהו עבר ושהה לא משמע דוקא שוגג ולא מזיד, דאדרבה לכאורה משמע במזיד, וכדאמרינן בעלמא עבר ואפה מאי (ביצה יז, א) עברה ולשה מאי (פסחים מב, א), ואי הכא בשוגג דוקא הוה ליה למימר שגג ושהה מאי. ועוד מאי קא מייתי מדרבי יוסי דמצא ביצים מצומקות ואסר להם, דילמא התם במשהין במזיד. ויש לומר בזו דנשתהו בשוגג משמע, ועוד דסתמא דמילתא לא שהו במזיד אלא שוגגין היו כלומר: כסבורין שהיה מותר לעשות כן, ואף על פי כן אסרוה להם, ופריק לא אסר להם לאותה שבת אלא לשבת אחרת כלומר: שיזהרו שלא לעשות כן לשבת אחרת. והרב אלפסי ז"ל גריס: עבר ושכח, וכן נראה שהרמב"ם ז"ל (פ"ג מהלכות שבת ה"ט) פירשה בשכח ושהה. ולדבריהם כי אמרינן קנסו אף השוכח, דוקא בשלא נתבשל כל צרכו אבל מצטמק ויפה לו דלמא בשוכח לא אסרו. והקשה עליהם הראב"ד ז"ל מהא דמצא ביצים מצומקות ואסר להם, וההיא אי שכוחין היו מאי שנא שכחת אותה שבת (לשכחת) [משכחת] שבת אחרת, אלא דשוגגין היו והודיע אותן שהוא אסור ולא יעשו כן עוד. ומורי הרב ז"ל פירש דהך בעיא אמילתיה דרב נחמן בר יצחק קיימא דאמר תרווייהו לאיסורא, אי נמי אגזירתא, וקא מיבעיא להו דילמא עד כאן לא קנסו לא בשוגג ולא במזיד אלא בבשיל ולא בשיל ומשום דנתבשל לגמרי בשבת, אבל בנתבשל כל צרכו אע"ג דמצטמק ויפה לו לא קנסו. והא דתניא רבי יהודה אומר חמין שהוחמו כל צרכן מותרין תבשיל שנתבשל כל צרכו אסור מפני שמצטמק ויפה לו, לא שמיע ליה למאן דבעי לה כי היכי דלא שמיע להו לרבה ולרב יוסף דאמרי להתירא. ואף רש"י ז"ל פירש עבר ושהה במזיד. ונכון הוא. אלא דקשיא לי אם כן אמאי לא פשטוה מדרבי יהודה וסלקא בבעיא ולא איפשיטא, ומי נימא דכולהו לא שמיע להו ברייתא, וזה דבר של תימה, ועדיין הדבר צריך תלמוד. ומכל מקום נראה מכאן דאפילו מצטמק ויפה לו אסור לשהות על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה ודלא כחנניה. וכתב רבנו האי גאון ז"ל דאליבא דמאן דאסר מצטמק ויפה לו קא מיבעיא ליה, אבל אנן לא סבירא לן כותיה. ומורי הרב ז"ל הכין כתב, דמשום דרב ושמואל סבירא להו (לעיל לז, ב) מצטמק ויפה לו אסור ומאן דמקרב לגבייהו מיבעיא ליה למיעבד הכין וכדקאמר ליה רב עוקבא ממישן לרב אשי (שם), משו"ה איצטריך למידע אם עבר ושהה מאי אי שרי או אסור. ולענין פסק הלכה: הרב רבנו אלפסי ז"ל פסק כמאן דאמר לשהות תנן, דאפילו לשהות אי גרוף וקטום אין ואי לא לא, וכל שכן להחזיר. והלכך כירה שאינה גרופה וקטומה אסור להשהות עליה תבשיל שלא בשל כל צרכו וחמין שלא הוחמו כל צרכן ואפילו מצטמק ורע לו, אבל תבשיל שבשל כל צרכו וחמין שהוחמו כל צרכן משהין ואף על פי שאינה גרופה ואינה קטומה ודוקא מצטמק ורע לו, אבל מצטמק ויפה לו אסור עד שיגרוף או עד שיתן את האפר. וראיותיו שהביא בהלכות אין הכרח באחת מהן, דכל אותן בעיות שנעשו במהו לסמוך שנסמך עליהן הרב ז"ל אין בהם כדי הכרח, דאפילו למאן דאמר להחזיר תנן איכא למיבעיא נמי לענין סמיכה בחזרה, וכמו שכתבנו לעיל במקומה (לז, א ד"ה איבעיא), וההיא דלקמן (עמוד ב) נמי דאביי דאמר אילימא על גבה ובמאי אי בשאינה גרופה על גבה מי שרי, לא מכרעת אי בשהיה ואי בחזרה. וכי תימא מכל מקום איכא לסיועה להא דרבנו אלפסי ז"ל מדאצרכינן (לעיל שם) לדחוקי ולחסורי למתניתין אליבא דחנניה, ולרבי יהודה אתיא מתניתין כפשטה. לא היא, דאדרבה דוק מינה מדדחקינן לחסורי מתניתין כי היכי דתיקום כחנניה שמע מינה דכחנניה קיימא לן ומשום הכי מהדרינן לאוקומה לסתמא דמתניתין כותיה, דאי לא לא טרחינן ולא משכנינן נפשין אדידיה לדחוקי מתניתין ולחסורי ולפרוקי. ורבנו האי גאון ז"ל (עי' ס' העתים עמ' כז) פסק כחנניה דכל שהוא כמאכל בן דרוסאי משהין על גבי כירה שאינה גרופה ואינה קטומה בין מצטמק ורע לו בין מצטמק ויפה לו, מדמחסרינן ומפרקינן לה אליבא דחנניה וסלקא בההוא פירוקא, ומדרב ששת אמר רבי יוחנן ומדסייעוה רבא ואמר תרווייהו תננהי, ומדאמרינן מכדי תרווייהו תננהי רבי יוחנן מאי אתא לאשמועינן, ופרקינן דיוקא דמתניתין אתא לאשמועינן, אלמא פשיטא להו דמתניתין דיקא הכין וכל שהגיע למאכל בן דרוסאי שרי. ואף רב שמואל בר יהודה אמר בכמות זה אף בחמין שהוחמו כל צרכן ומצטמק ויפה לו, ולא פליג אאידך דרב ששת אלא לחדותי אתא אף בנתבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו, וכדכתיבנא לעיל (שם ד"ה הא דאמר). ואף על גב דרב ושמואל (לעיל שם) אסרי במצטמק ויפה לו וכל שכן בשלא נתבשל כל צרכו, אפילו הכי רב ושמואל ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן, ועוד דהא סייעה רבא דהוא בתרא ואמר תרווייהו תננהי, ועוד דמר עוקבא ממישן אמר אנן נעביד כרבי יוחנן, ואף על גב דאמר ליה לרב אשי אתון דמקרביתו לרב ושמואל עבידו כרב ושמואל, משום דהוה כדברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור. וכללא דרב נחמן דאמר (לעיל שם) דכל דאית בה מיחא וכו', לדבריהן דרב ושמואל קאמר ולית הלכתא אלא כרבי יוחנן וכ[ד]סייעיה מר עוקבא ממישן, ובעיא דעבר ושהה אליבא דמאן דאסר מצטמק ויפה לו היא ואנן לא סבירא לן כוותיה. אלו דברי הגאון רבנו האי ז"ל. ועוד יש לומר, דאפילו תמצי לומר דרב נחמן דאמר הלכתא מצטמק ויפה לו אסור הכי סבירא ליה לדידיה, מכל מקום אנן כרבא ורב עוקבא ממישן דאמר ליה לרב אשי הלכה סבירא לן דבתראי נינהו. ועוד דהא רב נחמן [בר יצחק] מארי דעובדא עביד עובדא לנפשיה (לעיל שם) ומעשה רב. ואף על גב דרבי יוסי אסר להו בצפורי, לא עדיף מדרבי יהודה ולא קיימא לן כוותיה. וכן פסקו גם בתוס' (לעיל שם ד"ה אמר). ואף רש"י ז"ל (לעיל שם ד"ה ורב) מן המתירין. ועליהם סמכו במקומות אלו לנהוג היתר בדבר, וכדאין הם וראיותיהם לסמוך עליהם. ומי שהטיל פשרה (בעל המאור בסוגיין) בין רב ששת אליבא דרבי יוחנן ורב שמואל בר יהודה, לומר דרב ששת איירי במצטמק ורע לו ולפיכך אפילו לא נתבשל כל צרכו שרי ורב שמואל בר יהודה איירי במצטמק ויפה לו ולפיכך אסר אלא אם כן נתבשל כל צרכו אינו אלא מן המתמיהין, חדא דסתם תבשיל מצטמק ויפה לו הוא, ועוד דכל דנקט ליה תבשיל בהדי חמין משמע לכאורה דתבשיל מצטמק ויפה לו, ומעובדא דרבי מוכח דביצה יפה לו, ואפילו הכי תנא במתניתין דפרק קמא (לעיל יט, ב) אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום ופירש רב (לעיל כ, א) כמה יצולו משהגיע למאכל בן דרוסאי. והתימה הגדול שבעל הפירוש הזה נסמך על ההיא דרב דבשר בצל וביצה (כ, א) לפסוק כחנניה, ואף על פי כן אסר מצטמק ויפה לו בשלא נתבשל כל צרכו. ועוד דאי מתניתין להחזיר תנן אבל לשהות משהין אף על פי שאינה גרופה ואינה קטומה ומתניתין חנניה היא, אם כן אפילו מצטמק ויפה לו ושלא נתבשל כל צרכו שרי, דהא מתניתין תבשיל סתמא קתני ומשמע כל תבשיל. ועוד דהא למאן דאמר מתניתין לשהות תנן אתינן לאוקומה (לעיל לז, א) מתניתין כרבי יהודה, ורבי יהודה תבשיל המצטמק ויפה לו קאמר מדאותביה מדידיה לדידיה מברייתא דתבשיל אסור מפני שמצטמק ויפה לו, אלמא תבשיל דקתני באידך ברייתא קמאה נמי מצטמק ויפה לו הוא, ואפילו הכי אמרינן דמתניתין מני רבי יהודה היא. אלא שאין לאותו הפירוש עיקר. והנכון שבכלל הדברים מה שכתב רבנו האי גאון ז"ל, והוא המסכים לפרק כל הקושיות וליישב את הכל על אופניו, ונשאר המנהג על בוריו. והלכך כל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי בין נתבשל כל צרכו בין לא נתבשל כל צרכו ואפילו מצטמק ויפה לו, משהין בין בכירה שאינה גרופה בין בתנור, דבשהיה אין הפרש בין תנור לכירה, והנהו דפרק קמא (לעיל יח, ב) דשרינן בנתבשל בתנור נינהו. וקדירה חייתא נמי שרי דלא אתי לחתויי, אבל בשיל ולא בשיל דהיינו שלא הגיע למאכל בן דרוסאי אסור, ואי שדא ביה גרמא חיא שפיר דמי. וכדברי רבנו האי גאון ז"ל (הובא לעיל יח, ב ד"ה מאן) קדירה חייתא ואי נמי גרמא חיא דלא הוחמו קודם חשיכה אסור, והיינו ברייתא דעססיות ותורמוסין וקיתון של מים דאסרינן עם חשיכה בפרק קמא (יח, ב). אבל לדידן לא קשיא דעססיות שלנו דקשין הן אצל בישול ואפילו בעי להו למחר לא מסח דעתיה מלחתויי לפי שהן צריכות בישול רב ואפילו כל הלילה אינו מספיק להם, וקיתון של מים נמי כיון שהם קלים להתבשל הוו להו חיים גמורים כתבשיל דבשיל ולא בשיל, וכדכתבינן לעיל במקומה. וכן מאי דקשה ליה זיקא כגדיא דמנתח וכולהו הנך דפרק קמא (לעיל שם) שרי, כיון דקשי ליה זיקא לא מגלי להו. לדברי האומר מחזירין, מחזירין אפילו בשבת. פירש רש"י ז"ל (ד"ה מחזירין): שבת, יום שבת, שלא תאמר לא התירו אלא סילק בלילה והחזיר, אבל יום מכיון שסילק נראה כמי שאין דעתו להחזיר אלא לאכילה דהשתא בעי לה וכי החזיר דמי למניח לכתחילה ואסור, קא משמע לן. וקשיא לי דאם כן מה ראיה יש מדרבי יוחנן דלמא התם בשסילק בלילה. ויש לי לומר לדברי רש"י זכרונו לברכה דכיון שסלקו כדי למזוג לו ומזגו כל שכן הוא דמחזי כמי שגומר בדעתו שלא להחזירו, ולא שנא יום ולא שנא לילה. ויש מי שפירש שבת היינו משתחשך, שלא תאמר לא התירו אלא בין השמשות. ובתוס' פירשו דמתניתין מבעוד יום סמוך לחשיכה, בכדי שלא יוכל להתחמם קודם חשיכה אילו היתה צוננת קרי מחזיר, ובכדי שיוכל להתחמם קודם חשיכה קרי משהה. ותדע לך מדקתני עד שיגרוף ולא קתני אלא אם כן גרף, דאלמא משמע דחזרה בשעה הראויה לגריפה היא, ואתו בגמרא למימר דאפילו להחזיר בשבת ממש שרי. (רשב"א)

דף לח - ב

מחזירין אפילו בשבת ואף ר' אושעיא סבר אף מחזירין אפי' בשבת דא''ר אושעיא פעם אחת היינו עומדים לעילא מר' חייא רבה והעלנו לו קומקמוס של חמין מדיוטא התחתונה לדיוטא העליונה ומזגנו לו את הכוס והחזרנוהו למקומו ולא אמר לנו דבר א''ר זריקא א''ר אבא א''ר תדאי לא שנו אלא שעודן בידו אבל הניחן ע''ג קרקע אסור א''ר אמי ר' תדאי דעבד לגרמיה הוא דעבד אלא הכי א''ר חייא א''ר יוחנן אפילו הניחה על גבי קרקע מותר פליגי בה רב דימי ורב שמואל בר יהודה ותרוייהו משמיה דרבי אלעזר אמרי חד אמר עודן בידו מותר ע''ג קרקע אסור וחד אמר הניחן על גבי קרקע נמי מותר אמר חזקיה משמיה דאביי הא דאמרת עודן בידו מותר לא אמרן אלא שדעתו להחזיר אבל אין דעתו להחזיר אסור מכלל דעל גבי קרקע אע''פ שדעתו להחזיר אסור איכא דאמרי אמר חזקיה משמיה דאביי הא דאמרת על גבי קרקע אסור לא אמרן אלא שאין דעתו להחזיר אבל דעתו להחזיר מותר מכלל שבעודן בידו אע''פ שאין דעתו להחזיר מותר בעי ר' ירמיה תלאן במקל מהו הניחן על גבי מטה מהו בעי רב אשי פינן ממיחם למיחם מהו תיקו: מתני' תנור שהסיקוהו בקש ובגבבא לא יתן בין מתוכו בין מעל גביו כופח שהסיקוהו בקש ובגבבא ה''ז ככיריים בגפת ובעצים הרי הוא כתנור: גמ' תנור שהסיקוהו סבר רב יוסף למימר תוכו תוכו ממש על גביו על גביו ממש אבל לסמוך שפיר דמי איתיביה אביי כופח שהסיקוהו בקש ובגבבא הרי הוא ככיריים בגפת ובעצים הרי הוא כתנור ואסור הא ככירה שרי במאי עסקינן אילימא על גביו ובמאי אילימא כשאינו גרוף וקטום אלא כירה כי אינה גרופה וקטומה על גביו מי שרי אלא לאו לסמוך וקתני הרי הוא כתנור ואסיר אמר רב אדא בר אהבה הכא בכופח גרוף וקטום ותנור גרופה וקטומה עסקינן הרי הוא כתנור דאע''ג דגרוף וקטום על גביו אסור דאי ככירה כי גרופה וקטומה שפיר דמי: תניא כוותיה דאביי תנור שהסיקוהו בקש ובגבבא אין סומכין לו ואין צריך לומר על גביו ואין צריך לומר לתוכו ואין צריך לומר בגפת ובעצים כופח שהסיקוהו בקש ובגבבא סומכין לו ואין נותנין על גביו בגפת ובעצים אין סומכין לו אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי האי כופח היכי דמי אי ככירה דמי אפילו בגפת ובעצים נמי אי כתנור דמי אפילו בקש ובגבבא נמי לא אמר ליה נפיש הבליה מדכירה וזוטר הבליה מדתנור היכי דמי כופח היכי דמי כירה א''ר יוסי בר חנינא כופח מקום שפיתת קדרה אחת כירה מקום שפיתת שתי קדרות אמר אביי ואיתימא רבי ירמיה אף אנן נמי תנינא כירה שנחלקה לאורכה טהורה לרחבה טמאה כופח בין לאורכו בין לרוחבו טהור: מתני' אין נותנין ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל ולא יפקיענה בסודרין ור' יוסי מתיר ולא יטמיננה בחול ובאבק דרכים בשביל שתצלה מעשה שעשו אנשי טבריא והביאו סילון של צונן לתוך אמה של חמין אמרו להם חכמים אם בשבת כחמין שהוחמו בשבת ואסורין ברחיצה ובשתיה אם ביום טוב כחמין שהוחמו ביום טוב ואסורין ברחיצה ומותרין בשתיה: גמ' איבעיא להו גלגל מאי אמר רב יוסף גלגל חייב חטאת אמר מר בריה דרבינא אף אנן נמי תנינא

רש"י מחזירין אפילו בשבת. ביום המחרת ולא תימא פלוגתייהו משחשכה והתם הוא דשרו משום דמוכחא מילתא דאדעתא דאהדורי לצורך מחר שקיל ליה אבל ביום לא מוכח דשקיל ליה אדעתא דאהדורי ובטלה לה הטמנה וה''ל כמטמין לכתחלה: קומקמוס. יורה קטנה: דיוטא. עלייה: למקומו. לכירה: אבל הניח על גבי קרקע אסור. להחזיר דבטלי לה הטמנה דאתמול והוי כמטמין לכתחלה: לגרמיה. יחיד הוא בדבר ואין הלכה כמותו: תלאן במקל מהו. כעודן בידו דמי או כהניחן ע''ג קרקע דמי: פינן ממיחם למיחם מהו. מי הוי כמטמין לכתחלה ואסור להחזירן לכירה או לא: מיחם. קומקמוס שמחמם בו חמין: מתני' תנור. מתוך שקצר למעלה ורחב למטה נקלט חומו לתוכו טפי מכירה: כופח. בגמרא מפרש לה עשוי חלל ככירה אבל ארכו כרחבו ואין בו אלא שיעור שפיתת קדירה אחת וכירה יש בה שפיתת שתי קדירות: גמ' על גביו. על שפתו: אבל לסמוך. אצל דופנו: הא ככירה שרי. כלומר מדקתני הרי הוא כתנור מכלל דאי הוה מדמי ליה לכירה הוה שרי ושמעינן מינה דכירה שהוסק בגפת ובעצים שרי: ובמאי קאי. קס''ד בשאינה גרופה ואי על גבה מי שרי: תניא כוותיה דאביי. דאסור לסמוך אתנור: אפי' בגפת ועצים. לשתרי בגרופה וקטומה: שנחלקה לאורכה. הרי בטלו שתי שפיתותיה שנחלקת רחבה לשתים הלכך טהרה מטומאתה שהרי ניתצה: נחלקה לרחבה. נמצאו שתי השפיתות קיימות זו לבדה וזו לבדה: כופח בין לאורכה בין לרחבה טהורה. שהרי ארכה כרחבה וכולה מקום שפיתה אחת: מתני' אין נותנין ביצה בצד המיחם. קומקמוס של נחשת: בשביל שתתגלגל. שתצלה קצת עד שתהא מגלגלת: ולא יפקיענה בסודרין. לא ישברנה על סודר שהוחם בחמה כדי שתצלה מחומו של סודר: בחול ובאבק דרכים. שהוחמו מכח חמה ובגמרא מפרש אמאי לא פליג רבי יוסי בהא: והביאו סילון. מבעוד יום: של צונן. כדי לחממן דהמים נמשכין ובאין כל השבת: לתוך אמה. של חמי טבריא: אם בשבת. אותן שבאו בשבת: ה''ג כחמין שהוחמו: (רש"י)

תוספות אפילו בשבת. פירש בקונטרס בשבת ביום המחרת ולפ''ז ה''ל למינקט אפי' ביום השבת ולמאי דפרישית דעיקר פלוגתייהו בחול אתי שפיר: פינה ממיחם למיחם מהו. וא''ת דבפרק במה טומנין (לקמן דף נא.) תניא וכן היה רשב''ג אומר לא אסרו אלא באותו מיחם אבל פינה ממיחם למיחם מותר אלמא במיחם אחר שרי טפי והכי משמע איפכא ואור''ת דהכא גבי השהה ע''ג כירה כשהוא באותו מיחם שהוא חם לא אתי לחתויי אבל במיחם אחר שהוא קר אתי לחתויי אבל גבי הטמנה שרי טפי כשהוא קר דבחיתוי מועט לא יועיל: ורשב''א מפרש בשם ר''י דהתם בהטמנה דהוי לצורך מחר ליכא למיחש לחיתויי דבלא חיתוי יתחמם הרבה אבל הכא דבעי לה בלילה איכא למיחש לחיתויי ומיהו קצת משמע התם דמיירי במטמין בלילה (ת''י). תנור שהסיקוהו בקש ובגבבא לא יתן כו'. אי להחזיר תנן הכא נמי האי לא יתן לא יחזיר אבל להשהות משהה אפילו בתנור שאינו גרוף וקטום כדמשמע בפ''ק (דף יח:) דשרינן קידרא חייתא ובשיל כמאכל בן דרוסאי אפילו באינו גרוף וקטום ומשמע התם דבתנור איירי דקאי אהא דקתני התם לעיל לא תמלא אשה קדרה עססיות כו': אילימא בשאינה גרופה. האי לישנא לאו דוקא דאביי סבר דלא מיתוקמה בגרופה דבגרופה לא מסתבר ליה שיהא חילוק בין גפת ועצים לקש וגבבא דאי הוה מצי אביי לאוקמה בגרופה כדמוקי לה רב אדא לא הוה מצי למפשט מידי ורב אדא דמוקי לה בגרופה סבר דיש לעולם יותר חום כשהסיקוה בגפת ובעצים אע''ג דגרופה מבקש ובגבבא: תניא כוותיה דאביי כו'. יש דגרסי בסיפא כופח שהסיקוהו בגפת ובעצים אין סומכין לה דאי גרס סומכין לה לא אתא כוותיה דאביי דאית ליה דבכופח נמי אין סומכין כדאמרינן לעיל וי''ל דאי גרסינן סומכין איכא לאוקמה בגרופה ונקט גפת ועצים לרבותא דאפילו הכי סומכין לה: לא יטמיננה בחול. אע''ג דאמר בלא יחפור (ב''ב דף ימ. ושם) דחול דקריר מקרר דחמים מחים והכא ביצה היא קרה הכא מיירי בחול שהוחם בחמה דומיא דאבק דרכים: מעשה והביאו סילון של צונן לתוך אמה של חמין כו'. מבעוד יום הביאוהו כדפירש בקונטרס ואין שום איסור כלל בהבאה כדתניא בפרק קמא (דף יח.) פותקין מים לגינה ומתמלאת והולכת כל השבת כולה ואסרו ברחיצה גזירה שמא יערבם בשבת ולערבם בשבת אסור משום תולדות האור וחשיבא כחדא גזירה ואם היינו מפרשים דבסילון היו בו נקבים וכשהיו רוחצים בשבת היו פותחים הנקבים ומתערבין הצוננין בחמין הוה אתי שפיר טפי דהשתא ליכא אלא חדא גזירה אטו חמי האור אך בגמרא מדמי לה להטמנה מבעוד יום ויליף מינה לאסור (תוספות)

רשב"א מכלל דעודן בידו אף על פי שאין דעתו להחזיר מותר. פסק רבנו האי גאון ז"ל כלישנא קמא ולחומרא, וזה לשונו: ודאמרת כי עודן בידו מותר להחזיר דוקא דעתו להחזיר הוא דשרי אבל אין דעתו להחזיר עקרה דעתיה מנהון, ואם הניחן על גבי קרקע אפילו דעתו להחזיר אסור, כיון דאיכא תרי לישני בדאורייתא עבדינן לחומרא. והכין נמי (בבי) [בעי] דאמרינן בהו תיק"ו אסורין דאורייתא נינהו. עד כאן. וכן כתב ר"ח ז"ל. ולאו דאורייתא ממש קאמרי דהני דרבנן נינהו, דכשהגיע למאכל בן דרוסאי היא מתניתין, דאי לא אפילו דעתו להחזיר ואפילו עודן בידו אסור להחזירו דמבשל הוא, אלא ודאי בנתבשל הוא וליכא אלא איסורא דרבנן, אבל דעתן של גאונים ז"ל דכיון דאסרוהו משום דמחזי כמבשל וקרוב הדבר לבא לידי איסורא דאורייתא הויא לה כדאורייתא, ולפיכך הלכו בה להחמיר כשל תורה. וכן הסכימו כל הפוסקים לפסוק בה להחמיר, הרב אלפסי ז"ל והרמב"ם ז"ל (פ"ג מהל' שבת ה"י) והר"ז הלוי ז"ל (ד"ה ואם). הא דדייק אביי: במאי אילימא בשאינה [לפנינו: כשאינו] גרופה וקטומה אלא כירה כי אינה גרופה וקטומה [לפנינו נוסף: על גביו] מי שרי וכו'. איכא למידק מאי קאמר, דלמא בגרופה וקטומה והרי הוא כתנור דאף על גב דגרוף וקטום על גביו אסור, דאי בכירה שפיר דמי, וכאוקמתא דרב אדא בר מתנה. יש לומר דקסבר אביי דכופח גרוף וקטום אפילו על גביו שפיר דמי, דלא עדיף גרוף וקטום מקש וגבבא דכל שבקש וגבבא שרי אף גרוף וקטום שרי, והלכך כופח דבקש וגבבא הרי הוא ככירים ואפילו על גבה שרי הוא הדין לגרוף וקטום, משום הכי סבירא ליה דמתניתין דכופח לית לה אוקמתא אלא כשאינו גרוף וקטום. ולהאי פירושא לישנא דקאמר אילימא בשאינה גרופה וקטומה לאו דוקא, אלא הכי הוה ליה למימר, ובמאי עסקינן אילימא על גביו ובשאינו גרוף וקטום הוא כלומר: ועל כרחין בשאינו גרוף וקטום הוא, ולא דק בלישנא. ולפום הדין פירושא נמי שמעינן דתנור אסור לעולם בין בגרוף בין בשאינו גרוף, דכיון דאסרינן ליה אפילו לסמוך ואפילו הוסק בקש ובגבבא דהא תניא כוותיה דאביי, הוא הדין לגפת ועצים ואפילו גרוף וקטום. וכן נראה עיקר. נמצא עכשיו לפי פירוש זה, דיש בדברי אביי להקל ולהחמיר ובדרב אדא נמי להקל ולהחמיר, אלא במה שאביי מחמיר מיקל רב אדא ובמה שמיקל אביי מחמיר רב אדא, דאביי מחמיר בסמיכת תנור ומיקל בכופח גרוף וקטום אפילו על גביו, וחלופא בדרב אדא שהוא מחמיר בכופח גרוף וקטום על גביו לשוויה כתנור ומיקל בסמיכת תנור. וקיימא לן כאביי באיסור סמיכת תנור דהא תניא כוותיה, אבל לא קיימא לן כוותיה להקל בכופח גרוף וקטום על גביו, אלא הרי הוא כתנור וכפירושא דרב אדא, דבהא לא תניא כוותיה דאביי. וכן פסק רב אלפסי ז"ל. ולענין סמיכת כופח, לכולי עלמא בגרוף וקטום שרי, דהא לאביי אפילו על גביו שרי בגרוף וקטום. ואף על גב דקתני במתניתין בגפת ובעצים הרי הוא כתנור וקא מפרש אביי הרי הוא כתנור לענין סמיכה, לאו לגמרי לאשווי לתנור ואפילו בסמיכה בגרוף וקטום אלא לסמיכת שאינו גרוף וקטום, דכיון דקתני בקש ובגבבא הרי הוא ככירה מינה שמעינן דהרי הוא כתנור דקאמר היינו כדמפרש בגפת ובעצים בשאינו גרוף וקטום הרי הוא כתנור לענין סמיכה. וכל שכן דלרב יוסף ורב אדא שהוא מותר, דלדידהו אפילו סמיכת תנור שרי. ואפשר נמי דאביי הכין סבירא ליה, והא דלא אוקמה למתניתין בגרופה וקטומה כרב אדא, משום דבעי לאוקומה למתניתין אפילו בשאינה גרופה, דהא דקתני בגפת ובעצים הרי הוא כתנור דאי ככירה שרי משמע ליה בכל ענין, דאלמא כירה שרי בכל ענין והיינו לסמוך, ומכלל דתנור אסור לעולם ואפילו לסמוך ואפילו גרוף וקטום. ולמאי דכתבינן לעיל (ע"א ד"ה ולעניין פסק הלכה) דסוגיא דגמרא מכרעת דמתניתין (דלעיל לו, ב) להחזיר תנן אבל לשהות משהין, תנור נמי דוקא להחזיר הוא דאסור בין לתוכו בין על גביו בין סמוך לו, והוא הדין לכופח שהוסק בגפת ובעצים לתוכו ועל גביו אבל לסמוך סומכין ואפילו בחזרה, אבל לשהות משהין בכל מקום ואפילו בשאינו גרוף וקטום, וכדכתבינן לעיל. מתני': אין נותנין ביצה בצד המיחם. פירוש: דתולדת האוּר [כאוּר]. ואסיקנא בגמ' שאם גלגל חייב חטאת. ולא יפקיענה בסודרין ורבי יוסי מתיר. פירוש: להפקיענה בסודרין, אבל בצד המיחם דתולדת האור הוא לכולי עלמא אסור, וכדתנינן (לקמן קמה, ב) חוץ מקוליס האספנין שהדחתו זה הוא גמר מלאכתו, ואמרינן נמי בהדיא בגמרא (שם) בתולדת האור כולי עלמא לא פליגי דאסור. (רשב"א)

דף לט - א

כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת וכל שלא בא בחמין מלפני השבת מדיחין אותו בחמין בשבת חוץ מן המליח ישן וקולייס האיספנין שהדחתן זו היא גמר מלאכתן ש''מ: ולא יפקיענה בסודרין: והא דתנן נותנין תבשיל לתוך הבור בשביל שיהא שמור ואת המים היפים ברעים בשביל שיצננו ואת הצונן בחמה בשביל שיחמו לימא רבי יוסי היא ולא רבנן אמר רב נחמן בחמה דכ''ע לא פליגי דשרי בתולדות האור כ''ע לא פליגי דאסיר כי פליגי בתולדות החמה מר סבר גזרינן תולדות החמה אטו תולדות האור ומר סבר לא גזרינן: ולא יטמיננה בחול: וליפלוג נמי ר' יוסי בהא רבה אמר גזרה שמא יטמין ברמץ רב יוסף אמר מפני שמזיז עפר ממקומו מאי בינייהו איכא בינייהו עפר תיחוח מיתיבי רשב''ג אומר מגלגלין ביצה על גבי גג רותח ואין מגלגלין ביצה על גבי סיד רותח בשלמא למאן דאמר גזרה שמא יטמין ברמץ ליכא למיגזר אלא למאן דאמר מפני שמזיז עפר ממקומו ליגזר סתם גג לית ביה עפר ת''ש מעשה שעשו אנשי טבריא והביאו סילון של צונן לתוך אמה של חמין וכו' בשלמא למאן דאמר גזרה שמא יטמין ברמץ היינו דדמיא להטמנה אלא למאן דאמר מפני שמזיז עפר ממקומו מאי איכא למימר מי סברת מעשה טבריא אסיפא קאי ארישא קאי לא יפקיענה בסודרין ור' יוסי מתיר והכי קאמרי ליה רבנן לר' יוסי הא מעשה דאנשי טבריא דתולדות חמה הוא ואסרי להו רבנן אמר להו ההוא תולדות אור הוא דחלפי אפיתחא דגיהנם אמר רב חסדא

רש"י גמ' כל שבא בחמין. כל מלוח שבא בחמין מע''ש חוזרין ושורין אותו בחמין בשבת ואין בו משום תיקון שהרי נתקן כבר: מדיחין. שאין זה גמר מלאכתו אבל לא שורין: חוץ מדג מלוח ישן או קולייס האיספנין. דג שקורין טונינ''א {טוּנה} : שהדחתו זהו גמר מלאכתו. מדקרי ליה גמר מלאכתו ש''מ זהו בישולו וחייב: והא דתנן. בפרק חבית נותנין כו' המים צונן: בחמה. בשמש: דשרי. דאין דרך בישולו בכך וחמה באור לא מיחלפא דליגזר הא אטו הא: בתולדות האור. כגון אם הוחם הסודר הזה באור מתחילה: דאסיר. דהוי בישול: תולדות חמה. שהוחם הסודר בחמה: אטו תולדות האור. דמאן דחזי סבר דתולדות האור נינהו: שמא יטמין ברמץ. דמאן דחזי סבר מכדי האי לבשולי והאי לבשולי ותרוייהו דרך הטמנה מה לי רמץ מה לי חול ומשום הכי מודה ר' יוסי: שמא יזיז עפר. שמא לא יהא שם חול עקור לכל הצורך ואתי לאזוזי עפר הדבוק והוי חופר גומא: עפר תיחוח. כלומר תיחוח בעומק דליכא למיחש למזיז: גג רותח. שרתחו חמה: ואין מגלגלין בסיד רותח. דהוא תולדות האור: ליכא למיגזר. בגג רותח דהא לא מטמין ליה: אלא. לשמא יזיז עפר ויכסנו בו ליגזר: לתוך אמה של חמין. וחמי טבריא לאו תולדות האור נינהו ואפ''ה אסרו להו ומודה בהא ר' יוסי: דדמיא להטמנה. שמטמין מים במים: מי סברת מעשה אסיפא קאי. לסייעתא דחול ואבק ולאורויי דתולדות תמה כי האי גוונא אסירי לדברי הכל: ארישא קאי. אפלוגתא ורבנן הוא דאמרי לה אבל לר' יוסי כה''ג לא מיתסר אלא משום דהני תולדות האור נינהו: והא מעשה. דחמי טבריא דתולדות חמה נינהו ודמי לאפקעתא דסודרין דליכא למגזר לשמא יזיז ואסרי להו: (רש"י)

תוספות להטמין מבעוד יום בדבר המוסיף הבל גזירה שמא יטמין ברמץ ושמא יחתה ולר''י נראה דמה שהיו מתערבין צונן בחמין לא הוה דמי להטמנה וליכא למילף מינה דאיכא למימר דאסרי להו מפני שמבשל המים צוננין ונראה לו דסילון לא היה מתערב בחמין כי היה מוקף מחיצות מכל צד והיו מתחממין המים צוננים שבסילון מחמת חמי טבריא ולא היו רוחצות בחמי טבריא עצמן לפי שריחן רע והשתא דמיא להטמנה שמים צוננין היו נטמנין בתוך החמין להתחמם: כל שבא בחמין מלפני השבת. פירוש שנתבשל לגמרי כדמפרש לקמן בפרק חבית (דף קמה:) כגון תרנגולת דרבי אבא שורין אותו בחמין אפילו בכלי ראשון וכל שלא בא כו' מדיחין אותו לפירוש רשב''א דמפרש דעירוי ככלי שני אתי שפיר הכא דאין שורין אותו בכלי ראשון אבל מדיחין אותו מכלי ראשון דרך עירוי אבל לפר''ת. דמפרש דעירוי הוי ככלי ראשון ע''כ מדיחין אותו מכלי שני קאמר וא''כ מאי איריא מדיחין אפילו שורין נמי ואומר ר''י דאפילו בכלי שני אין שורין דהואיל דהמים חמין מיחזי כמבשל ואע''ג דתנן לקמן (דף מב:) אבל נותן לתוך הקערה או לתוך התמחוי היינו דוקא תבלין שהן עשויין למתק את הקדירה ולא מיחזי כמבשל א''נ ה''ה שורין אותו כיון דאיירי בכלי שני והא דנקט מדיחין לאשמעינן דאפילו הדחה הויא גמר מלאכה במניח הישן וקולייס האיספנין: שמא יטמין ברמץ. אבל הפקעת סודרין לא גזרו אטו שמא יטמין ברמץ דסודרין לא דמו לרמץ ואטו סודרין שנתחממו באור לא בעי ר' יוסי. למיגזר דאין דרך לחממן כל כך שלא יהיו נשרפין: מפני שמזיז עפר ממקומו. פי' בקונטרס מתוך שלא יהיה לו חול עקור כל הצורך לכסות אתי לאזוזי עפר הדבוק והוי חופר גומא וקשה לריב''א דהא ליכא איסורא דאורייתא בחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה לרבי שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה וצריך לומר לפי פירוש הקונטרס גזירה שמא יחפור הגומא לטמון הביצה בתוכה ור''ת הקשה לפירוש הקונטרס דמאי דמשני בסמוך סתם גג לית ביה עפר אדרבה הא סתם גג יש בו מעזיבה וכיון דגזרינן שמא יחפור לגזור שמא יחפור במעזיבה ויכסה ועוד שמצא בספרים ישנים מפני שמזיז עפר ממקומו ולפירוש הקונטרס צריך לגרוס שמא יזיז ומפרש ר''ת שמזיז עפר שהוא מוקצה ממקומו כשתוחב הביצה בתוך העפר וסבר רב יוסף דטלטול מן הצד שמיה טלטול ואיכא בינייהו עפר תיחוח היינו שהוא תיחוח כל כך כשמניח הביצה מידו ליפול נטמנת מעצמה בתוך העפר ואינו מזיז עפר ממקומו בידים והשתא אתי שפיר דסתם גג לית ביה עפר כל כך שיוכל להטמין בתוכו דלחפירת מעזיבה לא חיישינן ולפירוש זה הוה מצי למימר איכא בינייהו עפר מוכן ובלאו הכי איכא בינייהו טובא כגון גג דאית ביה עפר שמא יטמין ליכא למימר ושמא יזיז איכא וכגון מעשה דאנשי טבריא דשייך יטמין ולא שייך יזיז אבל קשה לרשב''א דקאמר בסמוך אלא למ''ד שמא יזיז עפר לגזור ולהאי פירוש לא שייך למימר לגזור אלא הוה ליה למימר ליתסר ויש ליישב דמשום דכל איסורי דרבנן הם גזירה אטו דאורייתא נקט האי לישנא ועוד פירש רבינו תם בספר הישר שמזיז עפר ממקומו והוי חופר שהוא תולדה דחורש אפילו בעפר תיחוח כגון חול ואבק דרכים כדמוכח בביצה (דף ח. ושם) דקאמר והא קעביד כתישה בעפר תיחוח והא קעביד גומא אלמא בעפר תיחוח שייך נמי גומא והא דקאמר הכא איכא בינייהו עפר תיחוח היינו כל כך תיחוח כשמניח ביצה עליו נשקעת מאליה דבההוא ודאי לא שייך חורש וקשה לפי' דאמאי פליג רבה ארב יוסף ולא חייש למה שמזיז עפר מדקאמר אלא למאן דאמר שמזיז כו' משמע דלרבה ניחא ויש לומר דרבה סבר דלא שייך גומא אלא כשנוטל בידו מן העפר ונשאר מקום מן הגומא אבל בנעיצת ביצה לא שייכא גומא לפי שאינה ניכרת: איכא בינייהו עפר תיחוח. פירש בקונטרס דבעפר תיחוח לא שייכא גומא והא דמשמע בביצה (שם) דבעפר תיחוח נמי שייך גומא צריך לומר לפי' דהתם איירי שיש מעט עפר תיחוח וסביבו קרקע קשה דכשמסיר עפר תיחוח תשאר הגומא קיימת אבל הכא כשיש עפר תיחוח הרבה כשיעשה גומא אינה מתקיימת כי דופני הגומא יפלו ולא יוכלו להתקיים לפי שאין הקרקע קשה: ואין מגלגלין ביצה על גבי סיד רותח. קשה אדמפליג בין תולדות חמה לתולדות האור לפלוג בתולדות חמה גופייהו בין גג רותח לחול ואבק דרכים וגג דאית ביה עפר ולמ''ד דשמא יטמין ברמץ אתי שפיר דמפליג בין גג רותח לסיד רותח שלא כדרך הטמנה אבל בתולדות חמה גופייהו לא מצי למיפלג אלא בין דרך הטמנה לשלא כדרך הטמנה דבחול נמי אם אינו מטמינו בו אלא מגלגלו על גביו שרי: אלא למ''ד שמא יזיז וכו'. וא''ת לרב יוסף אטו מי לית ליה גזירה שמא יטמין ברמץ והא מהאי טעמא אסרינן להטמין בדבר המוסיף הבל ויש לומר דמבעוד יום איכא למיגזר שמא יטמין ברמץ ושמא יחתה אבל הכא לא שייך למיגזר דאטו אי שרינן לבשל בחמי חמה ניחוש דילמא אתי לבשל בחמי אור בשבת וא''ת הא אסרינן משחשיכה להטמין אף כשאין מוסיף הבל גזירה שמא ירתיח ויש לומר דהני מילי בדבר המבושל איכא למיחש שמא ירתיח. אבל בישול גמור כי הכא לא טעו אינשי אטו תולדות חמה: (תוספות)

רשב"א גמרא: כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת. פירוש: שבא בחמין מלפני השבת ונתבשל כמאכל בן דרוסאי דשוב אין בו משום בשולי עכו"ם והלכך שורין אותו אפילו בחמין בכלי ראשון, אבל לא נתבשל כמאכל בן דרוסאי והוי דבר שמתבשל בכלי ראשון כתבלין וכיוצא בזה אסור, וכדתנן בפירקין (לקמן מב, א) האלפס והקדרה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין. וכל שלא בא בחמין מלפני השבת מדיחין אותו בחמין. פירוש: שמשליכין עליו מים חמים ומדיחין אותו בהם. ולמאן דסבירא ליה דעירוי דכלי ראשון לאו ככלי ראשון, הכא נמי שרי להדיחו בעירוי דכלי ראשון. ואי עירוי דכלי ראשון ככלי ראשון, הכא לא שמדיחין אותו בקלוח מים שהוא מערה מכלי ראשון קאמר, אלא לאחר שעירה אותן בתוך כלי שני מדיחו בתוכן, וכדתנן (לקמן מב, ב) אבל נותן הוא לתוך הקערה ולתוך התמחוי. ולקמן גבי ההיא מתניתין דהאלפס והקדירה (שם בעמוד א בד"ה האלפס) נאריך בה בסייעתא דשמיא. רבה אמר גזירה שמא יטמין ברמץ ורב יוסף אמר גזירה שמא יזיז [לפנינו (במקום 'גזירה שמא יזיז'): מפני שמזיז] עפר ממקומו. והא דרבה ורב יוסף לרבי יוסי בלחוד הוא דאיצטריך אבל לרבנן לא איצטריך, דאינהו אפילו להפקיעה בסודרין אסרי משום תולדת האור ואף על גב דליכא לא משום גזירת רמץ ולא משום גזירת שמא יזיז עפר ממקומו. ואף על פי שהביא הרב אלפסי ז"ל הא דרבה ורב יוסף, לברור פירושא דמתניתין בלבד הוא שכתב כן. הא דאמרינן: מאי בינייהו עפר תיחוח. פירש רש"י ז"ל (ד"ה עפר): דלמאן דאמר שמא יטמין ברמץ איכא, ולמאן דאמר שמא יזיז עפר ממקומו ליכא, דהא בעפר תיחוח ליכא משום גומא. ואיכא למידק מדאמרינן בפרק קמא דביצה (ז, ב. ח, א) גבי דקר נעוץ, והא קא עביד כתישה, בעפר תיחוח, והא קא עביד גומא, הא מני רבי שמעון היא דאמר כל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, אלמא בעפר תיחוח איכא משום גומא. ויש לומר דהכא בעפר תיחוח הרבה בעומק ומן הצדדין דבעפר תיחוח ממש ליכא משום גומא, אבל התם בעפר תיחוח מועט שכשיסתלק העפר התיחוח נעשה גומא בדפנות של קרקע קשה. ואינו מחוור בעיני כל הצורך. דאם כן למה דחק והעמידה שם אליבא דרבי שמעון בלבד, ואפשר נמי דלית הלכתא כרבי שמעון, לוקמה בעפר תיחוח הרבה דליכא משום גומא לכולי עלמא. ועוד היכי קא מקשינן להדיא והא קא עביד גומא, דמנא ליה דבעפר תיחוח מועט קאמר דלמא בדאיכא טובא דליכא גומא, דעפר תיחוח סתם טובא משמע וכדהכא. ומצאתי כאן לרבנו האי גאון ז"ל שפירש בהיפך, דלמאן דאמר גזירה שמא יטמין ברמץ ליכא דרמץ בעפר לא מיחלף, אבל למאן דאמר גזירה שמא יזיז עפר ממקומו איכא, והשתא אתיא ההיא דמסכת ביצה שפיר. אלא דקשיא לי דהא אותבינן ממעשה שעשו אנשי טבריא ואמרינן בשלמא למאן דאמר גזירה שמא יטמין ברמץ היינו דדמיא להטמנה, ואם איתא אפילו למאן דאמר שמא יטמין ברמץ היכי ניחא והא לא דמיא לרמץ, דמי דמיא הטמנה במים טפי לרמץ מהטמנה בעפר תיחוח. וצ"ע. ולרבה דאמר גזירה שמא יטמין ברמץ. בדין הוא דאפילו מבעוד יום נמי ליתסר, וכדאסרינן נמי בכל דבר המוסיף הבל אפילו מבעוד יום וכטעמא דמעשה שעשו אנשי טבריא שאסרו להם חכמים משום הטמנה לדעת רב חסדא ואף על גב דהתם מבעוד יום היה, אלא היינו טעמא דלא מיתסרא מבעוד יום לרבה משום דכל שהוחם בערב שבת מן החמה מצטנן הוא לגמרי בליל שבת והוה ליה בשבת דבר שאינו מוסיף הבל. ואם תאמר ורב יוסף מאי טעמא לא אמר כרבה, אטו לית ליה גזירת הטמנה בדבר המוסיף הבל. כתב מורי הרב ז"ל דקסבר שלא גזרו אלא בדבר המוסיף מצד עצמו כגון גפת ומלח וכיוצא בהן, אבל הכא שאין חומן מצד עצמן אלא מחום השמש וכשתסלקם ממקומן יתקררו הלכך אפילו במקומן לא גזרו. ואם תאמר והא חול דבר המוסיף הבל הוא ולכולי עלמא ליתסור משום הטמנה ואפילו מבעוד יום, וכדתנן (לקמן מז, ב) אין טומנין לא בסיד ולא בחול. יש לומר התם בתבשיל רותח אבל צונן לא, וכדאמרינן עלה בפרק לא יחפור (ב"ב יט, א) דחמימי חמים דקרירי קריר. ויש לי לומר לפי פירושו של רבנו האי גאון ז"ל, דרב יוסף לא פליג עליה דרבה דאיהו נמי אית ליה גזירת הטמנה, אלא שהוסיף בטעמו לומר דאפילו בדבר שאין בו משום הטמנה כעפר תיחוח אפילו הכי אסור משום שמא יזיז עפר ממקומו. ואף על גב דבמתניתין אבק דרכים קתני דבדידיה לכולי עלמא איכא משום גזירת הטמנה, ניחא ליה למינקט טעמא דשייך בעפר ואבק ולאשמעינן דאבק לאו דוקא. והא דאקשינן לרב יוסף ממעשה שעשו אנשי טבריה, ואמרינן בשלמא למאן דאמר גזירה שמא יטמין ברמץ היינו דדמיא להטמנה אלא למאן דאמר גזירה שמא יזיז עפר ממקומו מאי איכא למימר, דאלמא רב יוסף לית ליה כלל בכי הא גזירת הטמנה, דאי לא לימא ליה רב יוסף תרתי אית ליה והתם משום הטמנה. לא היא, אלא משום דרב יוסף פריש טעמא דהא מתניתין דלא יטמיננה בחול משום שמא יזיז עפר ממקומו, ועלה אייתי הא דאנשי טבריא על כרחין בתר טעמא דההיא גרירא, והלכך אקשינן ליה מיניה, ולעולם רב יוסף מודה הוא לרבה דמודה רב יוסף בכל דבר דאיכא למיגזר משום הטמנה, אלא דהא מתניתין עיקרה משום שמא יזיז עפר הוא דנפקא מינה אפילו לעפר תיחוח. ועם פירושו של רבנו האי גאון ז"ל גם כן איתרצא לי קושיא אחריתי דקשיא לי, רבה אמאי נקט רמץ דמוסיף הבל הוא הא משחשיכה אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל נמי אסור, אלא דרבה לאו משום דבר המוסיף הבל נקט לה אלא משום דאבק דמי לרמץ. ואפשר נמי דלפירושו של רש"י ז"ל כן, ואבק ועפר תרווייהו לרמץ דמי ובדידיה מיחלפו. ולכולי עלמא אפילו תימצי לומר דבעפר תיחוח ממש שייך איסור גומא בפירות לא שייך, דאם כן אסור ליטול קמח ביום טוב ללוש אליבא דרבי יהודה דומיא דדקר נעוץ בעפר תיחוח. וגרסינן הכא בירושלמי (ה"ג): תמן אמרין חמה מותרת תולדות חמה אסורין ורבנן דהכא אמרין בין חמה בין תולדת חמה מותרין, ואמרינן מתני' פליגא על רבנין דהכא לא יטמיננה בחול ובאבק דרכים, ופרקינן שניא היא שהוא עושה חריץ, אילו (אסר) [אמר] בקמח יאות, אלמא בקמח אין בו משום חריץ ומשום גומא. רשב"ג אומר מגלגלין ביצה על גבי גג רותח. והא דרשב"ג סבירא ליה כרבי יוסי, דאילו לרבנן דאסרי אף תולדות חמה אף זה אסור. ובהדיא גרסינן בירושלמי (שם): מתני' פליגא על רבנין דהתם, דתני רשב"ג אומר מגלגלין ביצה על גבי גג רותח וכו', מה עבדין ליה רבנן דתמן, פתרין לה חלוקין על רשב"ג. אמר רב חסדא ממעשה שעשו אנשי טבריא ואסרו להם רבנן בטלה הטמנה בדבר המוסיף הבל ואפילו מבעוד יום. איכא למידק למה לן ממעשה שעשו אנשי טבריא, והא בהדיא תנן (לקמן מז, ב) אין טומנין לא בגפת ולא במלח וכו', וההיא ודאי אפילו מבעוד יום קאמר, מדתנן (לקמן מט, א) טומנין בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן, ומדקתני אין מטלטלין אותן שמע מינה דטומנין דקאמר היינו מבעוד יום, דאי לאחר שחשיכה היאך טומנין והלא אין מטלטלין אותן, אלא ודאי מבעוד יום, ומה שהתיר בגיזי צמר אסר בגפת דהיינו אפילו מבעוד יום. ויש מפרשים דאי ממתניתין הוה אמינא הני מילי בין השמשות וכרבי דאמר (לעיל ח, ב) כל שהוא משום שבות לא גזרו בבין השמשות, והלכך בגיזי צמר אף על פי שאין מטלטלין אותן בשבת בבין השמשות התירו, אבל בגפת שהוא מוסיף הבל לא. ואם תאמר כיון דבין השמשות לא גזרו בשל דבריהם, אם כן אפילו בדבר המוסיף הבל יטמין כדרך שהוא מטמין מבעוד יום. איכא למימר דבאיסור הטמנה החמירו. כך תירצו בתוס'. ויש מפרשים דהכי קאמר ממעשה שעשו אנשי טבריה ואסרו להם חכמים בטלה הטמנה, כלומר: שעל אותו מעשה גזרו עליה, דומה למה שאמרו מעדותו של רבי יוחנן בן גדגדא נשנית משנה זו. ומהא שמעינן דמטמין בדבר המוסיף התבשיל אסור אפילו בדיעבד. וכתב הרמב"ן ז"ל ודוקא בצונן שנתחמם או נצטמק ויפה לו, אבל בעומד בחמימותו כשעה ראשונה אין לחוש. ואם תאמר היכי מפרש רב חסדא מעשה דאנשי טבריא משום הטמנה, והא ההוא טעמא דהטמנה ליתיה אלא לרבה בלבד ואליבא דרבי יוסי אבל לרבנן לא נאסר אלא משום דגזרינן בתולדת חמה, ואפילו לרבי יוסי נמי אליבא דרב יוסף ליתיה אלא משום תולדת האור. ויש לומר דרב חסדא כרבה סבירא ליה דמשום גזירת הטמנה היא, ורבנן נמי משום תרי טעמי אסרי להו משום דהוחמו בשבת ומשום הטמנה בדבר המוסיף הבל. דקסבר רב חסדא דאסיפא קאי כיון דלא תני לה בתר ההיא דרישא ובין רבנן בין רבי יוסי מודו בה, וכיון דאמאי דקא מודי ביה רבי יוסי לרבנן קא מייתי לה, הא משמע דבין רבי יוסי בין רבנן חד טעמא אית להו בההוא מעשה. דאי לא, לא ניחא למימר דהכי קאמר לא יטמיננה באבק דרכים לרבנן משום תולדת חמה ולרבי יוסי משום הטמנה, ומעשה שעשו אנשי טבריא ואסרו להם חכמים, לרבנן משום תולדת חמה ולר' יוסי משום הטמנה, דזה דבר רחוק שיביא מעשה על הודאת בעלי המחלוקת ושיהא הטעם מוחלק לגמרי. ולפי פירוש זה ההיא דאבק דרכים, נמי משום תרתי אסור לרבנן. ועוד תדע לך, דאי לאו הכי מאי קא מייתי עלה מעשה שעשו אנשי טבריא, דמבעוד יום היה, וכדאמר רב חסדא ממעשה שעשו אנשי טבריא וכו' בטלה הטמנה בדבר המוסיף הבל מבעוד יום, ואילו חלוקת רבי יוסי ורבנן במטמין בשבת היא אבל מערב שבת לכולי עלמא שרי. אלא כדאמרן, דההיא דחול ואבק דרכים לכולי עלמא משום הטמנה אית בה לדעת רבה ורב חסדא דמפרשי לה דאסיפא קאי, ולומר דלכולי עלמא אסור ואפילו מבעוד יום ואפילו בתולדת חמה בדבר שאינו מצטנן בלילה כחמי טבריא, והוא הדין לחול ולאבק דרכים בשבת דאיכא משום הטמנה, ומה שלא אסרו בהן מבעוד יום מפני שהן מצטננין בלילה לגמרי כמו שכתבנו למעלה (בד"ה הא). ויש לדחות, דמדקאמרו להם חכמים בשבת כחמין שהוחמו בשבת ואסורין קא מייתו ראיה, ולומר דמינה שמעינן דחמין שהוחמו בתולדת חמה אסורין בין בשתיה בין ברחיצה. ומכל מקום אינו מחוור, דאם כן נצטרך לומר דרבנן דרבי יוסי לית להו לגמרי כרבנן דאמרו להם, דרבנן דטבריא על כרחין משום הטמנה אסרו, דאי משום איסור תולדת חמה בלבד והלא מערב שבת הביאוהו ומשהה על גבי תולדת חמה לא שמענו מי שמחמיר עליו לשהות, וכל שכן למאן דאמר להחזיר תנן, ועוד דאילו כן נלמוד ממנה דלשהות תנן. ואם תאמר דלא אסרו להם אלא סילון הפתוח שהמים נגרין תמיד ואלו ששותין בשבת עכשיו הוחמו לאחר חשיכה, אבל סילון הסתום שבאו מימיו בתוכו מערב שבת מותר, לא היא, דמידי הוא טעמא אלא לרב חסדא, הא איהו קאמר דממה שאסרו להם חכמים בטלה הטמנה בדבר המוסיף מבעוד יום, שמע מינה שהוא סובר דאפילו אותן שנשתהו שם מבעוד יום אסור כנ"ל. ומשום הכי כתב הרב אלפסי ז"ל לחלוקתן דרבה ורב יוסף, אף על פי שפסק בתולדת חמה כרבנן. ויש מפרשים דקסבר רב חסדא דאפילו לרבנן דאסרי תולדות חמה הני מילי לבשל בהם לכתחילה בשבת, אבל מותר להניח קיתון של מים צונן מערב שבת באמבטי של חמי טבריא. דמאי אמרת גזירה שמא יעשה כן מערב שבת בתולדת האור, אפילו עביד הכי ליכא איסורא דאורייתא, ועוד אפילו על גבי האש ממש התירו (לעיל יח, ב) לשהות קדירה חיה מיהא לכולי עלמא, הלכך כשאסרו להם חכמים לא משום תולדת חמה אסרו אלא משום הטמנה בדבר המוסיף הבל. ואינו מחוור בעיני. דאם כן למה הביאוהו גבי לא יטמננה בחול ובאבק דרכים דלרבנן לא הוי טעמא אלא משום תולדת חמה, אלא אם תאמר כלשון הראשון שכתבתי דרבנן נמי בההיא דחול משום תרי טעמי אסרי לה. (רשב"א)

דף לט - ב

ממעשה שעשו אנשי טבריא ואסרי להו רבנן בטלה הטמנה בדבר המוסיף הבל ואפילו מבעוד יום אמר עולא הלכה כאנשי טבריא א''ל רב נחמן כבר תברינהו אנשי טבריא לסילונייהו: מעשה שעשו אנשי טבריא: מאי רחיצה אילימא רחיצת כל גופו אלא חמין שהוחמו בשבת הוא דאסורין הא חמין שהוחמו מע''ש מותרין והתניא חמין שהוחמו מע''ש למחר רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו אלא פניו ידיו ורגליו אימא סיפא בי''ט כחמין שהוחמו בי''ט ואסורין ברחיצה ומותרין בשתיה לימא תנן סתמא כבית שמאי דתנן בית שמאי אומרים לא יחם אדם חמין לרגליו אא''כ ראויין לשתיה וב''ה מתירין א''ר איקא בר חנניא להשתטף בהן כל גופו עסקינן והאי תנא הוא דתניא לא ישתטף אדם כל גופו בין בחמין ובין בצונן דברי ר''מ ר''ש מתיר ר' יהודה אומר בחמין אסור בצונן מותר אמר רב חסדא מחלוקת בכלי אבל בקרקע דברי הכל מותר והא מעשה דאנשי טבריא בקרקע הוה ואסרי להו רבנן אלא אי איתמר הכי איתמר מחלוקת בקרקע אבל בכלי דברי הכל אסור אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן הלכה כרבי יהודה א''ל רב יוסף בפירוש שמיע לך או מכללא שמיע לך מאי כללא דאמר רב תנחום א''ר יוחנן א''ר ינאי אמר (רב) כל מקום שאתה מוצא שנים חלוקין ואחד מכריע הלכה כדברי המכריע חוץ מקולי מטלניות שאף על פי שרבי אליעזר מחמיר ורבי יהושע מיקל ור' עקיבא מכריע אין הלכה כדברי המכריע חדא דרבי עקיבא תלמיד הוא ועוד הא

רש"י בטלה הטמנה. נאסרה הטמנה בדבר המוסיף הבל דהא מבע''י נתנו שם הסילון ומפני שהצוננין מתחממין בכך ואע''ג דממילא אסור: לסילונייהו. לסילונין שלהן שחזרו בהן: ראויין לשתיה. דמחים להו לשתייה ואי בעי רוחץ בהן פניו: להשתטף. שנותן על גופו ומשתטף: והאי תנא. ר' שמעון היא דמתיר להשתטף כל גופו בשבת בחמין שהוחמו מע''ש והיינו דקאמר כחמין שהוחמו בשבת אסור הא שהוחמו מאתמול שרי ואי בי''ט כחמין שהוחמו בי''ט ואסור ברחיצה דאפי' בית הלל לא שרי להחם בי''ט אלא לפניו ידיו ורגליו אבל לשיטוף כל גופו לא: לא ישתטף. בשבת: בין בחמין. ואפי' הוחמו בחול : בכלי: דהרואה אומר היום הוחמו ומוכחא מילתא דתולדות האור נינהו ואתי להחם בשבת כגון נותן צונן בחמין: אבל בקרקע. כגון אמבטאות של מרחצאות והן חמי האור: מותר. דבטלי להו מתורת חמין: והא מעשה דאנשי טבריא כו'. אלמא במילתייהו קיימי: (רש"י)

תוספות ממעשה שעשו אנשי טבריא ואסרו להם בטלה הטמנה מבע''י בדבר המוסיף הבל. וא''ת מה צריך למילף ממעשה דאנשי טבריא הא מתני' היא דאין טומנין בדבר המוסיף הבל בפרק במה טומנין (לקמן ד' מז: ושם) ומבע''י איירי דמשחשיכה אפי' בדבר שאינו מוסיף הבל אסור כדאמרינן בפ''ב (לעיל דף לד.) ואור''י דמתניתין דלקמן איכא לאוקמא בבין השמשות אבל מבעוד יום ה''א דשרי וא''ת והא קתני טומנין בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן ואי בין השמשות איך טומנין בהן והא אסור לטלטלן וי''ל דהוה מוקמינן כר' דאמר (לעיל ד' ח:) כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות וא''ת אי כר' אתיא אי מבעוד יום שרי להטמין ביה''ש נמי שרי דכל דבר שהוא משום שבות כו' וי''ל דה''א בהטמנה החמירו וה''ר שמואל מוורדין מפרש ממעשה אנשי טבריא בטלה הטמנה דאסור אפי' לאכול כדקתני ואסורין בשתיה וה''ר . יונה מפרש בטלה אפי' בקדירה חייתא והיינו דקאמר בטלה משמע לגמרי מכל דבר: אלא פניו ידיו ורגליו כו'. הכל היה יכול לדקדק מסיפא דקתני בי''ט כחמין שהוחמו בי''ט אילימא רחיצת כל גופו הא הוחמו מעי''ט שרי והא לקמן אסר רחיצה בי''ט דקאמר למחר נכנס ומזיע אבל רוחץ לא ודוקא שטיפה שרי בבית החיצון אלא דרך. הש''ס מה שיכול לדקדק מרישא מדקדק ומיהו קשה לרשב''א דמגופה דמתניתין הוי מצי למידק בלא הך ברייתא דמייתי מדקתני ואסורים בשתיה כ''ש פניו ידיו ורגליו דאסירי אלא אם כן ראויין לשתיה. נראה לר''י דווקא שמחמם אותם לצורך שתיה אבל לצורך רחיצה אע''ג דראויין לשתיה אסרי ב''ש דהא לית להו מתוך (ביצה ד' יב. ושם) ובפ''ב דביצה (ד' כא: ושם) אסרי ב''ש מדורה להתחמם כנגדה ואע''ג דראויה היא לבשל ולאפות ועוד אומר ר''י דמהכא נמי יש לדקדק דאי שרו ב''ש לצורך רחיצה משום דראויין לשתיה א''כ לא אתיא מתני' אפי' כב''ש דקתני ואסורין ברחיצה ומותרין בשתיה ומדקתני ומותרין בשתיה מכלל דראויין לשתיה ואפ''ה קתני דאסורין ברחיצה אלא ודאי לא שרו ב''ש אלא כשעושה לצורך שתיה ונראה לר''י דיכול לחמם אפי' ביותר מכדי שתיה כדאמר בפרק הדר (עירובין ד' סח.) נשייליה לאימיה אי צריכה נחיימו אגב אימיה ודוקא בכדי שיעור לרגליו אבל לצורך כל גופו לא והיינו טעמא שהבלנים חשודים דפעמים שיחממו עיקרן לרחיצה: וב''ה מתירין. משמע דוקא לרגליו אבל לצורך כל גופו לא וכן משמע בכולה שמעתין דמחמירין בחמין שהוחמו בי''ט כחמין שהוחמו בשבת וגזרו על הזיעה ביו''ט כמו בשבת כדאמר בביצה בהמביא ולקמן (דף מ. ושם) א''כ משמע שאסור לעשות הבערה משום רחיצה שאם לא כן לא היו גוזרים על הזיעה ותימה דמ''ש הבערה דרחיצה מהבערה דזיעה דשרי מדאורייתא כדמוכח התם ואומר ר''י בשם ריב''א דרחיצה אינה אלא לתענוג ואסורה כמו מוגמר דאסור בפ''ק דכתובות (ד' ז. וסם) משום דאין שוה לכל נפש וכן משמע בירושלמי דהיינו טעמא דרחיצה אבל זיעה שוה היא לכל נפש דאינה תענוג אלא לבריאות והא דתניא לקמן (ד' מ.) מרחץ שפקקו נקביו מעי''ט למחר נכנס ומזיע. ה''ה אפי' הוחם בו ביום אלא נקט מעי''ט דאפ''ה דוקא מזיע אבל רוחץ לא: בין בחמין בין בצונן. נראה לר''י דהיינו אפי' חמין שהוחמו מע''ש דהא אוסר אפי' צונן ומסתמא בהנך חמין אסיר ר' יהודה ועוד דמסתמא לא מיירי בדעבדי איסורא והאי תנא הוא דקאמר היינו ר''ש ועוד אומר ר''י דיש להוכיח דבחמין שהוחמו מע''ש פליגי דאמר בפרק חבית (לקמן ד' קמז. ושם) מה חמי טבריא חמין אף מי מערה חמין הרוחץ דיעבד אין לכתחילה לא מכלל דלהשתטף אפי' לכתחילה מני ר''ש היא . דתניא לא ישתטף כו' ואי בשהוחמו בשבת פליגי אבל מערב שבת שרי ר' יהודה אמאי צריך לאוקמה כר''ש לוקמה כר' יהודה ובהוחמו מע''ש דהא דומיא דחמי טבריא קתני: והא מעשה דאנשי טבריא בקרקע הוה ואסרי להו. הקשה ה''ר אליעזר ממי''ץ מאי פריך התם הוחמו בשבת כדקתני כחמין שהוחמו בשבת משמע דבהוחמו מע''ש שרי והכא בהוחמו מע''ש פליגי כדפרישית ומפרש הר''ר יוסף דס''ל להש''ס מדמחמיר ר''מ כ''כ דאוסר אפי' צונן מחמיר נמי לאסור ע''ש אטו שבת ולהכי פריך והא מעשה דאנשי טבריא בקרקע הוה ואסרי להו בהוחמו בשבת ורב חסדא קאמר אבל בקרקע ד''ה מותר אפי' בהוחמו בשבת דהא לר''מ אי הוה אוסר להו בהוחמו בשבת בהוחמו מע''ש נמי הוה אוסר וקשה דר''מ אוסר להשתטף בצונן אפי' בקרקע כדמסיק דבקרקע פליגי ובפרק שמונה שרצים (לקמן דף קט. ושם) משמע דשרי דקאמר התם רוחצין במי גרר ובמי חמתן ובמי עסיא ובמי טבריא אבל לא בים הגדול ורמינהו רוחצין במי טבריא ובים הגדול כו' ומוקים בתרייתא כר' מאיר וי''ל דבקרקע דהכא דאסר היינו דומיא דכלי דדמי לרוחץ בחמין והתם בנהר התירו שנראה כמיקר בנהר ואפי' בחמי טבריא לא דמי לאדם רוחץ בחמין: אמר רבה בר בר חנה) הלכה כר' יהודה. אע''ג דר' יוחנן אית ליה הלכה כסתם משנה הכא משום דר' יהודה מכריע הוא אין הלכה כסתם וקשה דבפרק קמא דפסחים (דף יג. ודף כא. ושם) פריך ונימא מר הלכה כר' מאיר דסתם לן תנא כוותיה אע''ג דסבר דרבן גמליאל מכריע הוא דפריך בתר הכי ונימא מר הלכה כרבן גמליאל דהוה ליה מכריע וי''ל דסתם דהכא גריע מההוא סתם דהכא סתם במתני' ומחלוקת בברייתא והלכה כמכריע ומיהו אי לאו הכרעה הוה הלכה כסתם מתני' אע''ג דמחלוקת בברייתא: (לעיל) הא חמין שהוחמו מבעוד יום מותרים והתניא חמין שהוחמו כו'. תימה לוקי ההיא ברייתא דאסרה בכלי משום דהרואה אומר היום הוחמו ומתניתין בקרקע כמשמעה כדמפליג בסמוך בין כלי לקרקע וי''ל דדוקא בשיטוף דקיל איכא לפלוגי אבל ברחיצה דחמירא לא מסתברא לפלוגי בהכי: (תוספות)

רשב"א אמר עולא הלכה כאנשי טבריא. פירוש: דקסבר עולא דלא אסרו הטמנה מבעוד יום בתולדת חמה, שלא אסרו אלא במטמין בשבת עצמה, ומה שאסרו להם חכמים לא משום הטמנה אסרו אלא מפני שהוחמו בשבת בחמי חמה, ולאו אסיפא קאי אלא ארישא קאי, ורבי יוסי לא מודה להו בהא ורבנן הוא דמייתו לה. והכין משמע בירושלמי (דפרקין ה"ג) דגרסינן התם: תמן אמרין חמה מותרת תולדות חמה אסורין ורבנן דהכא אמרין בין חמה בין תולדת חמה מותרת, מתניתא פליגא על רבנן דהכא לא יטמיננה בחול ובאבק דרכים וכו' כדאיתא התם עד על דעתיהון דרבנין מתמן מעשה שעשו אנשי טבריא סלקא על דעתיהון דרבנין דהכא לא סלקת מתניתא כמעשה שעשו אנשי טבריא, כלומר: לא עלתה הלכה כמעשה שעשו אנשי טבריא. ועוד יש לומר עולא כרב יוסף סבירא ליה דרבי יוסי אפילו בשבת עצמה לא אסר אלא משום שמא יזיז עפר ממקומו, הא לאו הכי הטמנה גופה בתולדות חמה מותרת, וסבירא ליה לדידיה דהלכתא כרבי יוסי, אבל רבנן אסרו משום תולדות חמה ועוד משום הטמנה ואפילו במטמין בהן מבעוד יום, אבל לעולם האי מעשה דאנשי טבריא רבנן הוא דמייתו לה ולא הודה בו רבי יוסי. אמר ליה רב נחמן כבר תברינהו רבנן [לפנינו: אנשי טבריא] לסילונייהו. ומדשתיק ליה עולא לרב נחמן ולא אהדר ליה שמע מינה קבלה מיניה, והלכך הלכתא כרבנן, והכין פסק ר"ח [בגליון] והרב אלפסי ושאר הגאונים ז"ל. ועוד דהוו להו רב חסדא ורב נחמן תרי לגבי עולא, וקיימא לן כרבים. וכן הסכימו לדעתם מורי הרב ז"ל (רבינו יונה) והרמב"ן ז"ל (בסוגייתינו). ועוד כתב הרב מורי ז"ל, דרב נחמן דאמר ליה לעולא כבר תברינהו רבנן לסילונייהו לא שמעינן ליה דפליג אדרבי יוסי, דהא איכא למימר בהבאת סילון של צונן בתוך אמה של חמין דוקא קא אסרינן משום דדמיא להטמנה וכרבה דאמר גזירה שמא יטמין ברמץ, ואפילו הכי הלכה כרבנן דאסרי לבשל בתולדת חמה, דאמר רבינא לקמן (מ, ב) המבשל בחמי טבריא חייב, ואסיקנא מאי חייב דקאמר מכת מרדות מדרבנן, וכיון דאין בהם משום בשול מן התורה שמעינן מינה דתולדות חמה נינהו ואפילו הכי אסור לבשל בהן מדרבנן. וקימא לן כרבה דאמר גזירה שמא יטמין ברמץ, הלכך אסור להטמין קיתון של צונן באמבטי של חמי טבריא מע"ש אע"ג דתולדות חמה נינהו, אבל להניח על גביו בלא הטמנה מערב שבת מותר ובשבת אסור. ע"כ. אילימא רחיצת כל גופו אלא חמין שהוחמו בשבת וכו' והתניא חמין שהוחמו מערב שבת וכו'. איכא למידק למה ליה לאקשויי מברייתא ומדיוקא דהא הוחמו מערב שבת מותרין, לידוק ממתניתין גופה דקתני אסורין ברחיצה ובשתיה, דאלמא אסורין בכל הנאה ליומן ואפילו לרחוץ בהן מקצת גופו ואין צריך לומר כל גופו. ויש לי לומר דניחא ליה לאתויי מרחיצה ממש. ואם תאמר לידוק כולה מילתא מסיפא דקתני ביום טוב כחמין שהוחמו ביום טוב, ובמאי, אילימא רחיצת כל גופו, הא הוחמו מערב יום טוב שרי, והתניא לקמן (מ, א) מרחץ שפקקו נקביו מערב יום טוב למחר נכנס ומזיע ויוצא ומשתטף בבית החיצון דאלמא משמע דבבית הפנימי לא, אלא פניו ידיו ורגליו, לימא תנן סתמא כבית שמאי. ותירצו בתוס' דניחא ליה למידק מרישא כל מאי דמצי למידק מינה. הא דתנן בית שמאי אומרים לא יחם אדם חמין לרגליו אלא אם כן ראויין לשתיה. שהוחמו לשתות קאמר, אבל אם הוחמו לרחיצה בלבד אסורין. ותדע לך, דהא בעינן לאוקומה מתניתין כבית שמאי ואילו במתניתין תנן ביום טוב כחמין שהוחמו ביום טוב ואסורין ברחיצה ומותרין בשתיה, אלמא ראוין לשתיה אלא כיון שהוחמו לדעת רחיצה אסורין. ועוד דבית שמאי לית להו מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך (ביצה יב, א-ב) וכל שכן דלית להו הואיל. אלא הכי קאמר אלא אם כן ראוין לשתיה, וראויין דהכא פירושו מוכנין. ובית הלל מתירין. משמע דאפילו בית הלל לא שרו אלא לרגליו כלומר: למקצת גופו, אבל לרחוץ בהן כל גופו אסור, והכין נמי מוכחא כולה שמעתין דהכא. ואיכא למידק, דהא ודאי מדשרו בית הלל להחם לרגליו מסבר סברי דהנאת הגוף הרי הוא כאוכל נפש ובכלל אשר יאכל לכל נפש (שמות יב, טז) הוא, ומהאי טעמא נמי הוא דשרו (ביצה כא, ב) מדורה להתחמם כנגדה מפני שהיא שוה לכל נפש וכל הנאה השוה לכל נפש הרי היא בכלל אשר יאכל לכל נפש כדאיתא בריש פרק קמא (דביצה) [דכתובות ז, א], וזיעה נמי דבר תורה מותרת קודם גזירה כדאיתא בהדיא במסכת ביצה בפרק המביא (לב, א) וכדאיתא נמי לקמן בסמוך (מ, א), אלא שגזרו עליה מפני הבלנין שהיו מחמין ביומן והיו אומרים מערב שבת הוחמו וגזרו עליהן אפילו להזיע כדאיתא בסמוך, וכיון שכן ליכא איסורא דאורייתא כלל ברחיצת כל הגוף וכל שכן בזיעה, אם כן מפני מה אסרוה ביום טוב דהא ליכא גזירה כלל דמאי איסורא אתי מינה. ואם תאמר גזירה משום שבת, הא ליתא דליכא למיגזר כלל יום טוב אטו שבת בדברים של אוכל נפש. ויש מפרשים, דכיון דאיכא ביום טוב נמי איסור במדיח וסך קרקע (לקמן מ, ב) ואי נמי משום סחיטת אלונטית (לקמן קמז, א) עשו יום טוב כשבת. ואינו מחוור בעיני כלל, דאי משום הא נגזור אפילו בחמי טבריא, שהגזירה ההיא שוה היא בחמי טבריא כמו בחמי האור. אבל בתוס' אמרו דרחיצת כל הגוף אסורה דבר תורה דאינה צורך כל נפש, אלא דומיא דמוגמר שנאסר מן הטעם הזה בפרק קמא דכתובות (שם), אבל רחיצת פניו ידיו ורגליו הוי צורך כל נפש, וכן הזיעה שוה לכל נפש דמשום רפואה היא, וכיון דרחיצת כל הגוף אסורה דבר תורה משום לתא דידה אסרו את הזיעה. והביאו ראיה מן הירושלמי (דפרקין ה"ג) דבעי התם מותר לשתות ואסור לרחוץ, ומתרץ משום דכתיב אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם, והתם בירושלמי התירו רחיצת כל גופו אבר אבר. ולפי דברי רבותינו הצרפתים ז"ל נצטרך לומר, דרחיצת כל גופו בפעם אחת מפני שאינה שוה לכל נפש אסורה דבר תורה, אבל רחיצת כל גופו אבר אבר מותר דבר תורה, משום דכיון דרחיצת אבר אחד צורך כל נפש ומותר לא חלקנו באברים שנאמר רגליו בלבד מותר אבל זרועו או שוקו אסור, וכיון שכן נמצא בשעה שהוא רוחץ אבר זה בהיתר הוא רוחץ וכשחוזר ורוחץ את השני גם הוא בהיתר הוא רוחץ, אלא שאסור מדרבנן. והיינו דלקמן בסמוך (מ, א) משמע בברייתא דרחיצת כל גופו אבר אבר אינה אסורה אלא מדבריהם, מדקתני ואין צריך לומר חמין שהוחמו ביום טוב, כלומר: דאסורין ברחיצת כל הגוף ואפילו אבר אבר, דאלמא משמע דאסור מדרבנן קאמר ברישא. לא ישתטף אדם כל גופו בין בחמין בין בצונן דברי רבי מאיר וכו'. שמועה זו כולה נתחבטו בה הראשונים ורבו פירושיה. והנכון שנאמר, כי חמין אלו שנחלקו עליהם בברייתא הם שהוחמו מערב שבת. וכן נראה לי לדקדק מן התוספתא (פ"ד ה"ג) ששנו שם כברייתא זו ושם מצאתי סיפא דברייתא זו: אמר רבי יהודה מעשה בביתוס בן זונין שהיו ממלאין לו דלי של צונן מערב שבת ונותנין עליו בשבת כדי שיקרה אלמא חמין שאסר רבי יהודה היינו אפילו הוחמו מערב שבת. והכי פירושה: דרבי מאיר דאסר בין בחמין בין בצונן משום דאית ליה גזירת מרחצאות אפילו בצונן, לפי שדרכן של רוחצין להשתטף בצונן אחר רחיצה, וכדאמרינן לקמן (מא, א) רחץ בחמין ולא נשתטף בצונן דומה לברזל שהכניסוהו לאור ולא הכניסוהו לצונן, ורבי יהודה נמי אית ליה גזירת מרחצאות ודוקא בחמין אבל בצונן לא, משום דהרבה פעמים אדם נותן עליו צונן כדי להקר, ורבי שמעון לית ליה גזירת מרחצאות כלל בחמין שהוחמו מערב שבת, ומתניתין רבי שמעון היא, ואסורין ברחיצה דקתני לא רחיצה ממש אלא שיטוף, וחמין שהוחמו בשבת אסורין הא מערב שבת מותרין ואפילו להשתטף בהן כל גופו, וברייתא דקתני חמין שהוחמו מערב שבת למחר רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו ההיא ברחיצה ממש ודברי הכל, ואם תמצי לומר בשטיפה רבי מאיר ורבי יהודה היא ודלא כרבי שמעון. הכי גרסינן: אמר רב חסדא מחלוקת בכלי אבל בקרקע דברי הכל מותר. וכן היא ברוב הספרים, וכן היא גירסתן של גאונים ז"ל. והכי פירושא: מחלוקת בנוטל בכלי ונותן על גביו, לפי שדרכן של רוחצין בכך לאחר שהזיעו נותנין עליהם מים חמין בכלי, וכדמוכח בברייתא דמרחץ שפקקו נקביו (כ)דמייתינן בסמוך (מ, א), אבל בקרקע אין דרך הרוחצין להשתטף במים הנתונין בקרקע. והא מעשה שעשו אנשי טבריא בקרקע הוה. כלומר: שהיו אותן מי הסילון נגרין בעומק שבקרקע, ואפילו הכי אסרו חכמים להשתטף בהם בשבת. ואם תאמר מאי קושיא ההיא בחמין שהוחמו בשבת אבל הוחמו מערב שבת מותרין. לא היא, דהכא קא מקשה הכי, והא מעשה שעשו אנשי טבריא ואסרו להם חכמים מפני שהוחמו בשבת ואוקימנא כרבי שמעון, והוחמו מערב שבת לרבי מאיר ורבי יהודה הויא כהוחמו בשבת לרבי שמעון, והלכך כדרך שאסרו לרבי שמעון בשבת ואפילו בקרקע הכי נמי לרבי מאיר ורבי יהודה אפילו כשהוחמו מערב שבת. ואם תאמר ליהדר ולימא מתניתין בקרקע וככולי עלמא. יש לומר דאמאי דאוקימנא לה כרבי שמעון סמיך ולא בעינן דליפלוג רב חסדא אמאי דאמר רב איקא. ועוד דמקצת ספרים יש דגרסי רב איקא אמר רב, ולא פליג רב חסדא עליה דרביה, ולפיכך ניחא לן טפי לאפוכה לדרב חסדא ואמר מחלוקת בקרקע אבל בכלי דברי הכל אסור. (רשב"א)

דף מ - א

. הדר ביה ר''ע לגביה דרבי יהושע. ואי מכללא מאי דילמא ה''מ במתניתין אבל בברייתא לא א''ל אנא בפירוש שמיע לי אתמר חמין שהוחמו מע''ש רב אמר למחר רוחץ בהן כל גופו אבר אבר ושמואל אמר. לא התירו לרחוץ אלא פניו ידיו ורגליו מיתיבי חמין שהוחמו מע''ש למחר רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו תיובתא דרב אמר לך רב לא כל גופו בבת אחת אלא אבר אבר והא פניו ידיו ורגליו קתני כעין פניו ידיו ורגליו תא שמע לא התירו לרחוץ בחמין שהוחמו מע''ש אלא פניו ידיו ורגליו ה''נ כעין פניו ידיו ורגליו תניא כוותיה דשמואל חמין שהוחמו מע''ש למחר רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו אבר אבר ואצ''ל חמין שהוחמו בי''ט רבה מתני לה להא שמעתא דרב בהאי לישנא חמין שהוחמו מע''ש למחר אמר רב רוחץ בהן כל גופו ומשייר אבר אחד איתיביה כל הני תיובתא תיובתא א''ל רב יוסף לאביי רבה מי קא עביד כשמעתיה דרב א''ל לא ידענא מאי תיבעי ליה פשיטא דלא עביד דהא איתותב. דילמא) לא שמיעא ליה ואי לא שמיעא ' ודאי עביד. דאמר אביי כל מילי דמר עביד כרב בר מהני תלת דעביד כשמואל מטילין מבגד לבגד ומדליקין מנר לנר והלכה כר''ש בגרירה כחומרי דרב עביד כקולי דרב לא עביד ת''ר מרחץ שפקקו נקביו מע''ש למוצ''ש רוחץ בו מיד פקקו נקביו מעי''ט למחר נכנס ומזיע ויוצא ומשתטף בבית החיצון אמר רב יהודה מעשה במרחץ של בני ברק שפקקו נקביו מעי''ט למחר נכנס ראב''ע ור''ע והזיעו בו ויצאו ונשתטפו בבית החיצון אלא שחמין שלו מחופין בנסרים כשבא הדבר לפני חכמים אמרו אף על פי שאין חמין שלו מחופין בנסרין ומשרבו עוברי עבירה התחילו לאסור אמבטיאות של כרכין מטייל בהן ואינו חושש מאי עוברי עבירה דא''ר שמעון בן פזי אמר ריב''ל משום בר קפרא בתחלה היו רוחצין בחמין שהוחמו מע''ש התחילו הבלנים להחם בשבת ואומרים מערב שבת הוחמו אסרו את החמין והתירו את הזיעה ועדיין היו רוחצין בחמין ואומרים מזיעין אנחנו אסרו להן את הזיעה והתירו חמי טבריה ועדיין היו רוחצין בחמי האור ואומרים בחמי טבריה רחצנו אסרו להן חמי טבריה והתירו להן את הצונן ראו שאין הדבר עומד להן התירו להן חמי טבריה וזיעה במקומה עומדת אמר רבא האי מאן דעבר אדרבנן שרי למיקרי ליה עבריינא כמאן

רש"י הדר ביה רבי עקיבא. כדאמרינן בפירקין דלעיל (דף כט:) לשון מכריע מכביד מטה כף מאזנים ומכריע את שכנגדו כגון הכא בחמין אסור השתא הוה ליה ר' שמעון דמתיר בחמין יחיד במקום שנים נמצא ר' יהודה מכביד את כף המשקולת שהרי ר' יהודה עם רבי מאיר שוים לאיסור ובצונן מותר הוי ליה ר' מאיר בצונן יחיד במקום שנים נמצא ר' יהודה מכביד את כף המשקולת: ה''מ. דא''ר יוחנן הלכה כדברי המכריע במכריע במשנה כי ההיא דמטלניות: כעין פניו. כלומר כל אבר בפני עצמו: רוחץ בהן כל גופו. ביחד אלא שמשייר אבר אחד: איתיביה כל הני. וליכא לשנויי כעין פניו ידיו ורגליו דהא כל גופו יחד קאמר חוץ מאבר אחד: א''ל רב יוסף לאביי. משום דגדל אביי בבית רבה בר נחמני שהיה ראש קודם לרב יוסף ומת היה שואלו רב יוסף איך היה רואהו נוהג: מי עביד כשמעתי' דרב. בהא מילתא דרחיצה: מאי תבעי ליה. שיטה דהש''ס פרכא ליה: לא שמיע ליה. לרבה הא תיובתא משום הכי מספקא ליה לרב יוסף ברבה דדילמא עביד כרב: ואי לא שמיעא ליה. אמאי מספקא ליה לרב יוסף: הא ודאי עביד. רבה בכל מילי כרב: כחומרי דרב הוה עביד.. בר מהני תלת חומרי אבל כקולי דרב איכא דלא עביד והא קולא היא ודילמא לא עביד: שפקקו נקביו. שלא יצא חמימותו: רוחץ בו מיד. ואין צריך להמתין בכדי שיעשה ל''א שפקקו נקביו אותן נקבים שמרחץ מתחמם על ידיהן שאור ניסקת מבחוץ מתחתיו לוי''ה ועיקר רוחץ בו מיד שהרי לא נתחמם בשבת אבל בשבת לא שהרי גזרו על הרחיצה: ומשתטף בבית החיצון. שלפני המרחץ ולא בתוך המרחץ שלא יאמרו רוחץ הוא כדאמרן דאסרו את הרחיצה אבל הזיעה התירו והיאך היא זיעה עומד או יושב בבית המרחץ ואינו נותן מים עליו והוא מתחמם ומזיע: מחופין בנסרים. ולא היו צריכין לחוש שמא נתחממו בשבת מחומו של מרחץ: התחילו לאסור. את הזיעה: אמבטאות. בתי מרחץ גדולים: מטייל בהן. מהלך בתוכן לפי דרכו ולא להזיע: ואינו חושש. שמא יאמרו מזיע הוא ואע''ג דאסרו את הזיעה: מאי עוברי עבירה. דקאמר לעיל שאסרו זיעה על ידיהן: אסרו להן את החמין. לגמרי: ועדיין היו רוחצין בחמין. שהוחמו מבע''י: שאין הדבר עומד. שלא היו ציבור יכולין לקבל מתוך שאסרו להם את הכל: במקומה עומדת. לאיסור: (רש"י)

תוספות דילמא ה''מ במתני' אבל בברייתא לא אע''ג דלא קאמר במשנתינו הכא משמע דאין הלכה כמותו משום דסתם מתני' דלא כוותיה: הלכה כדברי המכריע. הכרעה כגון קולי מטלניות שר''א ור''י הזכירו בפירוש בדבריהם מוכן ושאינו מוכן דהיינו תלאו במגוד והניחו אחורי הדלת שגילו בדבריהם שיש סברא לחלק ביניהם אלא שנראה להם דסוף סוף אין לחלק ביניהם לכך. הוי ר' עקיבא שמחלק ביניהם מכריע וכן ר' יהודה הוי מכריע דר' שמעון ור''מ הזכירו בדבריהם חמין וצונן והכרעה שלישית דלא הויא הכרעה הוי כי ההיא דפ''ק דפסחים (דף כא.) חבית של יין של תרומה שנטמאה ב''ש אומרים תשפך הכל וב''ה אומר תיעשה זילוף אמר ר' ישמעאל בר' יוסי אני אכריע בשדה תשפך הכל ובבית תעשה זילוף אמרו לו אין הכרעה שלישית מכרעת משום דלא הזכירו ב''ש וב''ה בדבריהם בית ושדה ולא גילו שיש סברא לחלק בין בית לשדה חשיב לה הכרעה שלישית ולא כפירוש הקונטרס דפירש התם דטעמייהו דב''ש לא משום תקל' אלא מטעם אחר כמו משום ריחא אלא משום דלא הזכירו בדבריהם בית ושדה כדפי' וה''ה דהוה מצי למימר ליה דאין הכרעת תלמיד הכרעה כדאמר הכא אלא רבותא אמרו דאפי' לא היה תלמיד אינה הכרעה והא דתנן בברכות (דף מג:) ב''ש אומרים מברך על השמן ואח''כ מברך על ההדס וב''ה אומרים מברך על ההדס ואח''כ על השמן א''ר גמליאל אני אכריע שמן זכינו לריחו וזכינו לסיכתו הדס לריחו זכינו לסיכתו לא זכינו וא''ר יוחנן הלכה כדברי המכריע פר''ת התם דהויא כהכרעה שבכל הש''ס ולא נהירא דלא הויא הכרעה אלא כדפי' והתם אינו אלא מפרש טעמא דבית שמאי ור''ח פי' אין הכרע' שלישית מכרעת היינו הכרע' דור שלישי כמו ר' ישמעאל בר' יוסי שהיה דור שלישי לב''ש וב''ה ולאו דוקא דור שלישי אלא ה''ה שני ובכל מקום נקט הכרעה שלישית משום ברייתא דפסחים: למוצאי שבת רוחץ מיד. דוקא לרחוץ אבל להזיע נכנס אפי' בשבת ומזיע כמו בי''ט כדאמר בסמוך דאפי' בשבת הוי זיעה שריא עד הגזירה ולאחר גזירה אפילו בי''ט אסרו דאיום טוב קתני משרבו עוברי עבירה התחילו לאסור והוה מצי לערובינהו וליתנינהו מרחץ שפקקו נקביו מערב שבת או מערב יום טוב למחר נכנס ומזיע ולמוצאי שבת ויום טוב רוחץ מיד אלא אי עריב ותני להו הוה אמינא דדוקא בשבת אסרו הזיעה ולא ביום טוב דעובדא דמייתי בשבת הוה להכי מפליג להו השתא משרבו עוברי עבירה קאי איום טוב אבל לא אשבת דזיעה לא הוזכרה גבי שבת: אלא שחמין שלו מחופין בנסרים. פי' בקונטרס שלא היו צריכין לחוש שהוחמו בשבת מחום המרחץ משמע שסובר שנשתטפו בחמין שהוחמו מע''ש ולעיל אסר רבי יהודה גופיה ושמא יחלק בין שבת ליום טוב ומיהו בתוספתא גרסינן ונשתטפו בצונן אלא שחמין שלו מחופים ולא יסברו העולם שרחצו בחמין: (תוספות)

רשב"א דאי [לפנינו: ואי] מכללא [לפנינו נוסף: מאי דלמא] הני מילי במתניתין אבל בברייתא לא. איכא למידק מי קאמר במשנתינו כל מקום קאמר, וכדאמרינן בכתובות בפרק שני דייני גזירות (קט, א) גבי כל מקום שאמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו, ואבעיא להו התם במתניתין או אפילו בברייתא, ואהדרינן מי קאמר במשנתינו כל מקום קאמר, וכן במנחות פרק הקומץ רבה (לא, א-ב) אמר רב אשי אמר לי מר זוטרא קשי בה רב חנינא מסורא פשיטא מי קאמר במשנתינו כל מקום קאמר. ויש לומר דהכא הכי קאמר: דלמא אמר רבי יוחנן בפירוש במשנתינו, דלא שמיע ליה לרב יוסף מימרא בלישנא דוקא, ואהדר ליה אנא בפירוש שמיע לי. וכיון דלא איפסיקא להו מימרא היכי אתמר אי במשנתינו או בכל מקום, לא עבדינן עובדא כדברי המכריע בברייתא. וכן פסקו הגאונים ז"ל. וכן כתב הרב אלפסי ז"ל בפרק קמא דקידושין (כד, ב). ואם תאמר היכי פסק רבי יוחנן כרבי יהודה, והא אוקימנא מתניתין כרבי שמעון, ואיהו קאמר (לקמן מו, א) הלכה כסתם משנה. ואף על גב דאמרינן בעלמא (יבמות טז, ב וש"נ) אמוראי נינהו אליבא דרבי יוחנן, מכל מקום לא שתיק גמרא בשום מקום דלא ליקשי לה אלא מקשה לה ומפרק לה אמוראי נינהו. ויש לומר דרבי יוחנן סתמא אחרינא אשכח, דתנן לקמן בפרק חבית (קמז, א) הרוחץ במי מערה ובמי טבריא מסתפג אפילו בעשר אלונטיות ולא יביאם בידו, ורבי יוחנן (שם עמוד ב) מתני לה להא כבן חכינאי, ודייקינן עלה בגמרא (בע"א) קתני מי מערה דומיא דמי טבריא, מה מי טבריא בחמין אף מי מערה בחמין, הרוחץ דיעבד אין לכתחילה לא, מכלל דלהשתטף אפילו לכתחילה, מני רבי שמעון היא, וכיון דההיא אתיא כרבי שמעון ותני לה כבן חכינאי הוה ליה מתניתין דהכא סתם ואחר כך מחלוקת, ואין הלכה כסתם. וזה דחוק בעיני, דאף על פי ששנה אותה בן חכינאי, מכל מקום אין מחלוקת שנויה בפירוש באותה משנה, והיאך נעשה זה כסתם ואחר כך מחלוקת. אבל בתוס' תירצו דכיון דאיכא מחלוקת בברייתא ואיכא הכרעה במקום מחלוקת דברייתא, ובהכרעה לא אמר רבי יוחנן שתהא הלכה כסתם משנה. וזה נכון. ומכל מקום מפני שהוא אומר בעלמא הלכה כסתם משנה הוצרך לפסוק כאן בפירוש הלכה כרבי יהודה, ולא סמך על מה שכבר אמר הלכה כדברי המכריע ואף על פי שרבי יהודה מכריע כאן. ואין צריך לומר חמין שהוחמו ביום טוב. מדתני ואין צריך לומר חמין שהוחמו ביום טוב ולא תני והוא הדין לחמין שהוחמו מערב יום טוב, שמעינן מינה דדוקא הוחמו ביום טוב אבל הוחמו מערב יום טוב רוחץ בהם כל גופו אבר אבר. והרב אלפסי ז"ל התיר בשם גאון לרחוץ בהן כל גופו, וכמו שכתב במסכת ביצה (כא, ב) גבי מתניתין דלא יחם אדם חמין לרגליו. ואף הרמב"ן ז"ל (בסוגייתינו) נראה שהסכים לדבריו. ונראה לפי דבריהם, כי מה שפסק רבי יוחנן הלכה כרבי יהודה דברייתא בשבת בלבד היא שנויה ולא איום טוב. למוצאי שבת רוחץ בו מיד. הוא הדין דהוה מצי למיתני למחר נכנס ומזיע כדרך ששנו ביום טוב, דגזירת שבת ויום טוב בבת אחת הוה וגזירה חדא הויא וברייתא זו קודם שגזרו על הזיעה נשנית מדקתני מרחץ שפקקו נקביו מערב יום טוב למחר נכנס ומזיע. ותדע לך דחדא גזירה הואי, מדתניא בהא ברייתא משרבו עוברי עבירה התחילו לאסור, ואמרינן מאי עוברי עבירה ומייתו הא דרבי יהושע בן לוי בתחילה היו רוחצין בחמין שהוחמו מערב שבת ואע"ג דהא ברייתא דידן איירי ביו"ט כדקא אמרינן מעשה במרחץ בבני ברק שפקקו נקביו מערב יו"ט, אלמא שבת ויו"ט נגזרו כאחד, אלא משו"ה לא קתני בברייתא גבי שבת למחר נכנס ומזיע כדקתני ביום טוב, משום דאין דרך להזיע בלא שיטוף חמין לבסוף ובשבת אסור להכי נקט לה ביום טוב ולא בשבת, ואי נמי להכי תני הכין ביום טוב לאשמועינן דאפילו ביום טוב דוקא זיעה אבל לא רחיצה לפי שכבר גזרו על הרחיצה. והא דקתני ומשתטף בבית החיצון. כתב מורי הרב ז"ל (רבנו יונה) דבצונן קאמר, אבל לא בחמין ואע"פ שהוחמו מערב יום טוב. והביא ראיה מן התוספתא דתניא התם בהדיא (פ"ד ה"ב): מרחץ שסתמו נקביו מערב יום טוב נכנס ביום טוב ומזיע ויוצא ורוחץ בצונן, אמר רבי יהודה מעשה במרחץ של בני ברק וכו' עד ויוצאין ורוחצין בצונן אלא שהיו חמין שלה מחופין בנסרים. ומשום הכי דקדקו שהיו חמין שלה מחופין בנסרים, גזירה שלא יאמרו בחמין רחצו. ומה שהצריכו לפקוק נקבים מערב יום טוב אף על פי שלא היה משתטף כלל בחמין ואף על פי שלא גזרו עדיין על הזיעה, לפי שלא יבא לרחוץ בהן דכיון שמתחממין והולכין ביום טוב או בשבת יטעו לרחוץ בהם ולפיכך הצריכו לפקק את נקביו, הא לא פקק אינו נכנס כלל אפילו להזיע בלבד. התחילו הבלנין להחם חמין בשבת. תמיהא לי והלא לא נחשדו ישראל על השבתות, וכדתניא (גיטין נד, א) נחשדו ישראל על השביעית ולא נחשדו על השבתות. ומצאתי בירושלמי (דפרקין ה"ג) שלא היו מחממין בשבת אלא שלא היו פוקקין נקבים מבערב וממלאין עצים מבערב, ובלשון הזה שנו אותה שם: בראשונה היו סותמין את החמין מערב שבת ונכנסין ורוחצין בשבת, ונחשדו להיות ממלאין אותו עצים והיא דולקת והולכת בשבת, אסרו להם רחיצה והתירו להם זיעה. אלא שעדיין קשה לי וכי מה איכפת להן אם היתה דולקת והולכת בשבת, והתניא (לעיל יח, א) פותקין מים לגנה ערב שבת עם חשיכה ומתמלאת והולכת כל השבת כולה. ויש לומר דכיון שנקביו פתוחין והוא דולק והולך בעודו רוחץ בו ודאי אתי לחתויי, ולפיכך אסרו בדולק בשבת והתירו בפוקק, וחזרו ואסרו. (רשב"א)

דף מ - ב

כי האי תנא אמבטיאות של כרכים מטייל בהן ואינו חושש אמר רבא דוקא כרכין אבל דכפרים לא מ''ט כיון דזוטרין נפיש הבלייהו ת''ר מתחמם אדם כנגד המדורה ויוצא ומשתטף בצונן ובלבד שלא ישתטף בצונן ויתחמם כנגד המדורה מפני שמפשיר מים שעליו ת''ר מיחם אדם אלונטית ומניחה על בני מעים בשבת ובלבד שלא יביא קומקומוס של מים חמין ויניחנו על בני מעים בשבת ודבר זה אפי' בחול אסור מפני הסכנה ת''ר מביא אדם קיתון מים ומניחו כנגד המדורה לא בשביל שיחמו אלא בשביל שתפיג צינתן ר' יהודה אומר מביאה אשה פך של שמן ומניחתו כנגד המדורה לא בשביל שיבשל אלא בשביל שיפשר רשב''ג אומר אשה סכה ידה שמן ומחממתה כנגד המדורה וסכה לבנה קטן ואינה חוששת איבעיא להו שמן מה הוא לתנא קמא רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו להתירא רב נחמן בר יצחק אמר לאיסורא רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו להתירא שמן אע''פ שהיד סולדת בו מותר קסבר ת''ק שמן אין בו משום בשול ואתא רבי יהודה למימר שמן יש בו משום בשול והפשרו לא זה הוא בשולו ואתא ר' שמעון בן גמליאל למימר שמן יש בו משום בשול והפשרו זהו בשולו רב נחמן בר יצחק אמר לאיסורא שמן אע''פ שאין היד סולדת בו אסור קסבר שמן יש בו משום בשול והפשרו זהו בשולו ואתא ר' יהודה למימר הפשרו לא זהו בשולו ואתא רשב''ג למימר שמן יש בו משום בשול והפשרו זהו בשולו רשב''ג היינו ת''ק איכא בינייהו כלאחר יד א''ר יהודה אמר שמואל אחד שמן ואחד מים יד סולדת בו אסור אין יד סולדת בו מותר והיכי דמי יד סולדת בו אמר רחבא כל שכריסו של תינוק נכוית א''ר יצחק בר אבדימי פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ ובקשתי להניח לו פך של שמן באמבטי ואמר לי טול בכלי שני ותן שמע מינה תלת שמע מינה שמן יש בו משום בשול וש''מ כלי שני אינו מבשל וש''מ הפשרו זהו בשולו היכי עביד הכי והאמר רבה בר בר חנה א''ר יוחנן בכל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ובית הכסא וכ''ת בלשון חול א''ל והאמר אביי דברים של חול מותר לאומרן בלשון קודש של קודש אסור לאומרן בלשון חול אפרושי מאיסורא שאני תדע דאמר רב יהודה אמר שמואל מעשה בתלמידו של ר' מאיר שנכנס אחריו לבית המרחץ ובקש להדיח קרקע ואמר לו אין מדיחין לסוך לו קרקע אמר לו אין סכין אלמא אפרושי מאיסורא שאני הכא נמי לאפרושי מאיסורא שאני אמר רבינא שמע מינה המבשל בחמי טבריה בשבת חייב דהא מעשה דר' לאחר גזירה הוה ואמר ליה טול בכלי שני ותן איני והאמר רב חסדא המבשל בחמי טבריה בשבת פטור מאי חייב נמי דקאמר מכת מרדות א''ר זירא אנא חזיתיה לר' אבהו דשט באמבטי ולא ידענא אי עקר אי לא עקר פשיטא דלא עקר דתניא לא ישוט אדם בבריכה מלאה מים ואפי' עומדת בחצר לא קשיא הא

רש"י כי האי תנא. דאמר לעיל משהתחילו עוברי עבירה התחילו לאסור הזיעה והרי לא נאסרה אלא ע''י הרוחצין בחמין מאתמול ואומרים מזיעין אנחנו ואין כאן אלא עבירת דבריהם שאסרו את החמין: נפיש הבלייהו. ומזיע: מפשיר. מחמם לשון פושרין: מיחם אדם. מחמם: אלונטית. טיול''א {מגבת} ונראה לי בגד שמסתפגין בו דבכל דוכתא קרי לה אלונטית: על גבי מעיים. כשהוא חש במעיו מחממין לו כלי או בגד ומניחו שם ומועיל: ובלבד שלא יביא קומקומוס כו'. שמא ישפכו עליו ונמצא רוחץ בשבת בחמין: מפני סכנה. פעמים שהן רותחין: לא שיחמו. לא שיניחם שם עד שיחמו: אלא שתפיג צינתן. במקצתן שתפיג שתתחלף כמו וריחו לא נמר (ירמיה מח) מתרגמין וריחיה לא פג: לא בשביל שיבשל. שלא תניחנו שם כדי בישול שתהא היד סולדת בו: סכה ידה. אבל להפשירו בפך כדרך שעושה בחול לא ופליג אדרב יהודה: להתירא. מאי דאסר רבי יהודה בשמן בישול שרי ת''ק ומים דוקא נקט ולא שיחמו דיש בהן בישול אבל שמן אע''פ שהיד סולדת דהיינו בישול דר' יהודה שרי לת''ק: סולדת. נמשכת לאחוריה מדאגה שלא תכוה וזהו לשון ואסלדה בחילה (איוב ו) ואדאג ברעדה ואמשך מתלונתי מדאגת יום הדין אם הייתי יודע שמיתתי קרובה ולא יחמול: שמן יש בו משום בישול. הלכך לא כדי שיבשל אלא כדי שיפשר שרי דהפשרו אין זה בישולו: ואתא רבי שמעון למימר דהפשירו זהו בישולו. הלכך כדעבדין בחול לא ליעביד אלא כלאחר יד על ידי שינוי: לאיסורא. אמרה תנא קמא לשמן דמיא הוא דשרי להפשיר אבל שמן הפשרו זהו בישולו: איכא בינייהו כלאחר יד. דלתנא קמא אפי' ע''י שינוי אסור: והיכי דמי. סלוד יש שסולד מרתיחה מועטת ויש שאינו סולד: נכנסתי. בשבת ובחמי טבריא הוה שלא נאסרו כדאמר לעיל התירו להם חמי טבריא: באמבטי. כגון בריכה עשויה בקרקע שהמים נכנסים שם ונאספין: ובקשתי להניח שם פך שמן. להפשיר לסוך הימנו קודם הרחיצה: טול. מן המים: בכלי שני. שיצטננו מעט דכלי שני אינו מבשל ואח''כ תן הפך לתוך אותו כלי שני דהך אמבטי שהחמין נמשכין לה מן המעיין חשיב לה ככלי ראשון שנרתחו בו שאע''פ שהעבירו מעל האור מבשל כדתנן לקמן (ד' מב.) האילפס והקדירה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין: וש''מ הפשרו. במקום הראוי לבישול: זהו בישולו. דהא להפשיר בעלמא הוא דקבעי ואסר ליה: והיכי עביד הכי. להורות הוראה שהוא דבר תורה בבית המרחץ: להרהר. בדברי תורה: דברים של קדש. דברי תורה: אסור לאומרן. במקום הטנופת ואפי' בלשון חול: אין מדיחין. דלמא אתי לאשויי גומות: דהא מעשה דרבי אחר גזירה הוה. שגזרו על הזיעה ועל כרחין בחמי טבריא הוא דהוי ורבי יהושע דאמר לעיל בימי רבי הוה אלמא בימי רבי כבר נגזרה: וקאמר ליה טול בכלי שני. אבל ראשון לא אלמא יש בהן משום בישול: מרדות. רדוי: שט. צף: דשט באמבטי. בשבת: ולא ידענא אי עקר. רגליו מן הארץ דקסבר כי תנן אין שטין על פני המים במשילין פירות בנהר גדול תנן דאיכא למגזר שמא יעשה חבית של שייטין כדאמרינן התם אבל באמבטי לא: אי לא עקר. רגליו: לא ישוט. דאע''ג דליכא למיגזר אסור: ואפילו עומדת בחצר. דליכא למיגזר שמא יתיז מים ברגליו חוץ לארבע אמות: הא. דאסיר: (רש"י)

תוספות מפני שמפשיר מים שעליו. בכולה שמעתא ובמתניתין גבי מיחם שפינהו משמע דלהפשיר מים לצורך שתייה מותר דהפשירן לא זהו בישולן. והכא דאסורין מפרש ריב''א דדומה כרוחץ במים חמין ויבא להחם חמין לרחוץ גופו: ובלבד שלא יביא קומקומוס כו'. פירוש כל זמן שהאלונטית שם שמא יפלו המים על האלונטית ואתי לידי סחיטה אי נמי לא יביא משום רפואה וגזרו אטו שחיקת סממנים טפי מבאלונטית דלא מיחזי כרפואה כ''כ: ושמע מינה כלי שני אינו מבשל. תימה מאי שנא כלי שני מכלי ראשון דאי יד סולדת אפי' כלי שני נמי ואי אין יד סולדת אפילו כלי ראשון נמי אינו מבשל ויש לומר לפי שכלי ראשון מתוך שעמד על האור דופנותיו חמין ומחזיק חומו זמן מרובה ולכך נתנו בו שיעור דכל זמן שהיד סולדת בו אסור אבל כלי שני אף על גב דיד סולדת בו מותר שאין דופנותיו חמין והולך ומתקרר: וכי תימא בלשון חול קאמר ליה. ואע''ג דאסור להרהר נימא דאין אסור להרהר אלא בלשון קדש והוא הרהר בלשון חול: (תוספות)

רשב"א הא דתנו רבנן מתחמם אדם כנגד המדורה וכו' ובלבד שלא ישתטף בצונן ויתחמם כנגד המדורה. פירש ר"ת ז"ל (ספר הישר סימן רכו): מפני שנראה כמפשיר מים שעליו. וסייעה מדגרסינן בירושלמי (דפרקין ה"ד) יורד אדם וטובל בצונן ועולה ומתחמם כנגד המדורה דברי רבי מאיר וחכמים אוסרין, יאות אמר רבי מאיר מה טעמון דרבנן, כההיא דאמר רבי זעירא בשם רב חייא מותר להפשיר במקום שהיד שולטת ואסור להפשיר במקום שאין היד שולטת. ויש מקשים לפירוש זה דהפשרה עצמה מותרת היא, שהרי שנינו (לקמן מא, א) אבל נותן לתוכו מים כדי להפשירן, ותניא נמי בסמוך לא בשביל שיחמו אלא כדי שתפיג צינתן, והפגת צינתן היינו הפשר כדמוכחא כולה שמעתין, ושמע מינה דהפשר מותר אפילו כנגד המדורה ממש. ומיהו אינו קשה כל כך דמתניתין וברייתא לא שרו אלא בהפשר דלא אפשר למיתי לידי בישול כגון מים מרובין ואי נמי כנגד המדורה במקום שאין היד סולדת בו, אבל בירושלמי פירשוה לההיא בהפשר שבמקום שהיד סולדת בו. ותדע לך דאם כן לותביה בירושלמי לההיא סברא ממתניתין דאטו מי לא ידעי לה למתניתין, ואי נמי פליגא ההיא אמתניתין לימא מתניתין פליגא על רבנן. ויש מפרשים (עי' רמב"ם פכ"ב ה"ג) שאינו משום איסור עצמו של הפשר, אלא שנראה כרוחץ במים פושרין. ונכון הוא. מביא אדם קיתון של [לפנינו, ליתא לתיבת 'של'] מים ומניחו כנגד המדורה לא בשביל שיחמו אלא בשביל שתפיג צינתן. פירש רש"י ז"ל (ד"ה לא) : לא שיניחם שם עד שיחמו אלא שתפיג צינתן במקצת. ונראה מתוך פירושו שאפילו כנגד המדורה ממש במקום הראוי לבשל מותר להפשיר, שלא אסרו אלא שלא יניחם כדי שיחמו כלומר: שיתבשלו אבל כדי הפשר מותר בכל מקום. ובודאי שכן נראה מלשון כדי שיחמו וכדי שתפיג צינתן. ולדבריו הא דאמר רב יהודה אמר שמואל אחד שמן ואחד מים יד סולדת בו אסור אין יד סולדת בו מותר, לא במקום שהיד סולדת ומקום שאין יד סולדת קאמר, אלא כשהניחן עד שתהא יד סולדת קאמר. ומכל מקום על גבי האש ממש אסור מפני שנראה כמבשל, דהא אפילו תבשיל שנתבשל כל צרכו אסור להחזיר בכירה שאינה גרופה וקטומה וכל שכן לתת לכתחילה ואפילו להפשיר, ולא התירו כאן אלא כנגד המדורה בלבד. וקשיא לי, דהא תנן (לקמן מא, א) המיחם שפינהו לא יתן לתוכו צונן כדי שיחמו אבל נותן לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן, ופירשה רב אדא בר מתנא המיחם שפינה ממנו מים לא יתן לתוכו מים מועטין כדי שיחמו אלא מים מרובין כדי להפשירן, ואם איתא דבכל מקום מותר להפשיר ובלבד שיזהר שלא יחם, אם כן אפילו מועטין יהא מותר ובלבד שלא יניחם שם כדי שיחמו. ואין מן הסברא לומר דמיחם שפינה ממנו מים אם נתן לתוכו מים מועטין מיד ישובו המים חמין ואי אפשר להפשיר בו מים מועטין, דמי עדיף מאש. ושמא יפרש רש"י ז"ל, דכיון שדרכן לתת לתוך המיחם או לתוך הכוס לעמוד שם ומסתפקין מהן מעט מעט, חיישינן שאם יתן לתוכן מים מועטין שמא יתעכבו שם עד שיחמו, אבל כנגד המדורה לא חיישינן דנגד המדורה פעמים שאדם מחמם שם פעמים שאדם מפשיר שם. ועוד יש לי לומר דאורחא דמלתא נקט, שדרך ליתן לתוכו פעמים להחם פעמים להפשיר, מועטין להחם מרובין להפשיר. ועדיין קשה לי לפי גירסת הספרים והיא גירסתן של גאונים ז"ל, הא דאמרינן בסמוך במעשה דר' יצחק בר אבדימי שנכנס אחר רבי לבית המרחץ ואמר לו טול בכלי שני ותן, ואמר שמע מינה תלת, שמע מינה שמן יש בו משום בישול, ושמע מינה כלי שני אינו מבשל, ושמע מינה הפשרו לא זהו בשולו, אלמא אף על פי שהפשרו לא זהו בשולו להפשירו בכלי ראשון לא, מפני שלא התירו להפשיר במקום הראוי לבשל גזירה שמא יבשל. אבל רש"י ז"ל ורבותינו בעלי התוס' ז"ל גורסים: ושמע מינה הפשרו זהו בשולו, ולפי גירסתם אינו קשה עליו מה שהקשיתי. אבל מכל מקום אין גירסתם עולה יפה, דאם איתא מה לי ראשון מה לי שני כל מקום שהוא מתבשל אסור, דלא אמרו כלי ראשון וכלי שני אלא מפני שזה מבשל וזה אינו מבשל. ותנינא (לקמן קמה, ב) כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת, וכל שלא בא בחמין מלפני השבת מדיחין אותו בחמין בשבת, חוץ מן המליח הישן וקוליס האספנין שהדחתן זהו גמר מלאכתן, אלמא כל שהוא מתבשל בין בכלי ראשון בין בכלי שני ואפילו בהדחה בעלמא חייב. ושמא נאמר, דכיון דההיא דרבי בחמי טבריא הוה כדאיתא בסמוך ובחמי טבריא אפילו מבשל לגמרי אינו מדאורייתא, לא אסרו אלא בכלי ראשון דבעלמא מבשל, אבל כלי שני כיון דבעלמא אינו מבשל ואף כאן ליכא אלא הפשר דבעלמא אינו בישול אע"ג דלגבי שמן הפשרו זהו בישולו לא גזרו עליו בכלי שני. ומכל מקום אינו מחוור, דאם כן האי מסקנא דאמרינן ושמע מינה תלת, פליגא אדרב יהודה אמר שמואל דאמר בשמן אין יד סולדת בו מותר, ואפילו כנגד המדורה, אלמא הפשרו לא זהו בשולו. ועוד דהיאך אפשר דשמעינן מינה הפשרו זהו בשולו, אדרבה נימא משום דסבירא ליה הפשרו לא זהו בשולו קאמר ליה דיכול ליתן בכלי שני דאי הפשרו זהו בשולו אף בכלי שני היה אוסר, וזה היה יותר פשוט וראוי לומר כדי שתהא תקנתן כעין דאורייתא, דכי היכי דבתולדות האור כל שהפשרו בשולו אסור בכלי שני בשלו בחמי טבריה נמי שאסרו מדבריהם כן. והנכון שנאמר, שלא התירו להפשיר אלא במקום שאין היד סולדת בו, אבל במקום שהיד סולדת בו אסור אפילו להפשיר גזירה שמא יניח שם עד שיתבשל, ואפילו בכלי ראשון של חמי טבריא אסרו כן משום דכל מאי דתקון כעין דאורייתא תקון. והכי איתא בירושלמי דגרסינן התם בריש פרקין דכירה: אמר רבי זעירא בשם רב יהודה מותר להפשיר במקום שהיד שולטת בו ואסור להפשיר במקום שאין היד שולטת בו, ואפילו במקום שאין היד שולטת עד היכן, ר' יודה בן פזי ר' סימון בשם רבי יוסי בר חנינא עד כדי שהוא נותן ידו לתוכה והיא נכוית. ובהא מיתרצא לן הא דאמרינן לקמן בריש פרק במה טומנין (מח, א) רבה ור' זירא איקלעו לבי ריש גלותא, חזיוה לההוא עבדא דאנח כוזא דמיא אפומא דקומקמא, נזהיה רבא, אמר ליה ר' זירא מאי שנא ממיחם על גבי מיחם, אמר ליה התם אוקומי קא מוקים הכא אולודי קא מוליד, ודייקי בה רבוותא ז"ל היכי דמי, אי אנחיה לבשל מאי טעמא דר' זירא, מי לא ידע מתניתין דקתני אין נותנין ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל דתולדת האור לכולי עלמא אסור וחייב חטאת, ואי להפשיר מאי טעמא דרבה והא קתני המיחם שפינהו וכו' אבל נותן הוא לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן, ותניא הכא ממלא אדם קיתון של מים ונותן כנגד המדורה. ועוד תניא בהדיא בתוספתא פ"ד (ה"ה) ממלא אדם כוס של יין ונותן על פי מיחם לא שיחם אלא שתפיג צינתו, ותירץ רבנו יצחק בר' שמואל הידוע בעל התוס' ז"ל, דלעולם להפשיר אלא שהיה ראוי להתבשל שם, ור' זירא סבר דכיון שאין דעתו רק להפשיר מותר, והיינו מיחם על גבי מיחם, ורבה סבר דהתם הוא דשרי מפני שכבר הוחמו ואינו יכול אלא להעמיד חומן, אבל הכא שהן ראויין להתבשל אפילו להפשיר אסור דכל שהוא מוליד חום כלומר: שמתחיל בו בשול במקום הראוי לבשל אסור גזירה שמא יבשל, ואף על פי שיש בזה תירוצים אחרים כמו שנכתוב שם בס"ד. ומכל מקום מסתברא דאינו אסור כנגד המדורה ולא בכלי ראשון אלא צונן שלא נתבשל וגזירה הפשר אטו בשול, אבל צונן שנתבשל אפילו בכלי ראשון או כנגד המדורה ואפילו במקום שהיד סולדת בו מותר, והוא שלא יתן על גבי האש או על גבי כירה ממש. ותדע לך, דהא תנינא (לעיל לט, א) כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת, כלומר: אפילו בכלי ראשון, ואע"ג דתולדת האור כאור והמבשל בה חייב חטאת כמבשל על האש ממש. ואע"פ שאסרו להחזיר על גבי כירה שאינה גרופה וליתן לכתחילה אפילו בגרופה וקטומה ואפילו דבר חם ומבושל לגמרי, התם היינו טעמא משום דמחזי כמבשל לפי שדרך בשול בכך, אבל כנגד המדורה או בכלי ראשון שאין דרכם של בני אדם לבשל כן רוב הפעמים אינו נראה כמבשל אלא כמפיג צינה. והלכך כל היכא דאיכא למיגזר באותו דבר ממש משום בשול, כמים או שמן שלא נתבשלו וכיוצא בהן אסור גזירה שמא ישהה ויבא לידי בשול, אבל מה שנתבשל לא גזרינן שמא יבא לבשל בעלמא. ופינה ממיחם למיחם דסלקא לן בתיקו לעיל (לח, ב), ההיא במחזיר מיחם שני על גבי כירה היא ובמקום שהיה מיחם ראשון נתון. ולא עוד אלא אפילו תבשיל שלא נתבשל כלל אם הוא דבר קשה להתבשל, כגון בשר וכיו"ב שאינו מתבשל בכלי ראשון ולא כנגד המדורה, אפילו במקום שהיד סולדת בו מותר. וכללא דמלתא כל מקום שאין בא שם לידי בשול וכל דבר שאין בו משום בשול בין בכלי ראשון בין כנגד המדורה מותר, ולא אמרו יד סולדת אסור אלא במים ויין ושמן שהם קלים להתבשל ובחיין שלא הוחמו כדי בישולן, והראיה מדאמרינן לקמן (מב, ב) בגמרא האילפס והקדירה שהעבירן מרותחין לא שנו אלא תבלין אבל מלח לא דאפילו בכלי ראשון לא בשלה והיינו דרב נחמן דאמר רב נחמן צריכא מילחא בישולא כבשרא דתורא, ועוד מדאמרינן הכא שמן אף על פי שהיד סולדת בו מותר קסבר שמן אין בו משום בישול, ואמרינן נמי גבי עובדא דרבי דאמר לו לרבי יצחק בר אבדימי טול בכלי שני ותן שמע מינה שמן יש בו משום בישול, דאלמא אם לא היה בו משום בישול אפילו כנגד המדורה במקום שהיד סולדת או בכלי ראשון מותר. וממה שאנו צריכין לדעת דכל מקום שאמרו כדי שתפיג צינתן היינו הפשר, והפשר היינו כל שלא הגיע לבישולו וכדמוכח בכולה שמעתין, ועוד תנן המיחם שפינהו לא יתן לתוכו צונן בשביל שיחמו אלא נותן לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן. ומכלל דברים אלו מותר לתת על גבי קדירה בשבת תבשיל שנתבשל מערב שבת כל צרכו כגון פאנדיש וכיוצא בהן כדי לחממן ואפילו תהא היד סולדת בו ואף על פי שהקדירה נתונה על גבי האש, לפי שאין דרך בישול בכך ואינו אלא כנותן בצד המיחם או כנגד המדורה והרי אין כאן משום חשש בישול, אבל להטמין תחת הבגדים הנתונים על גבי מיחם ודאי מסתברא דאסור, דהא נראין הדברים שאסור להטמין משחשיכה אפילו תבשיל שנתבשל כל צרכו ואפילו בדבר שאינו מוסיף, דפרקין דבמה טומנין ובמה אין טומנין בסתם תבשילין שנוי לא שנא הגיע למאכל בן דרוסאי ולא שנא קודם שהגיע למאכל בן דרוסאי ולא שנא נתבשל כל צרכו ובין מצטמק ויפה לו ובין מצטמק ורע לו, מדאפליגו בפרקין דהכא באילין מילי בענין שיהוי ולא איפליגו בהו גבי הטמנה שמע מינה לא שנא הכי ולא שנא הכי לעולם אסור, ואף על גב דקיימא לן (לקמן נא, א) דמותר להטמין את הצונן, ואפשר דבין לשמרו מן החום ולהעמידו בצינתו ובין להפיג צינתו קצת, אפילו הכי על גבי מיחם אסור, דכיון שהוא נותנו על גבי דבר חם ומטמין אפילו בדבר שאינו מוסיף ואפילו במה שהטמין בו המיחם מערב שבת אסור, והיינו כרבה דנזהיה לההוא גברא דמנח כוזא דמיא אפומא דקומקמא כדאיתא בריש פרק במה טומנין (מח, א) וכמו שפירש שם מורי הרב רבינו יונה ז"ל, ונראין דבריו דכל שהוא מוליד חום בדרך הטמנה על גבי דבר חם כמטמין את הצונן על גבי מיחם אסור, ומכל מקום להטיל עליה כלי לשמרה מן העכברים או שלא תתלכלך בעפרורית שרי שאין זה כמטמין להחם אלא כשומר וכנותן כיסוי על גבי קדירה, וכל שכן אם הכלי שמוטל עליה רחב שלא יגע בה שאין זו הטמנה, כן נראה לי. דהא מעשה דרבי לאחר גזירה הוה. כתוב בספר המאור איכא דקשיא ליה ההיא דגרסינן בפרק תפלת השחר (ברכות כז, ב) פעם אחת התפלל רבי בערב שבת וכו', ואוקימנא להזיע וקודם גזירה, הכא נמי ממאי דבחמי טבריא ולאחר גזירה דלמא בחמי האור וקודם גזירה כי ההיא דהתם, וי"ל אילו לא נכנס אלא להזיע לא היו נותנין לו פך שמן לסוך, אלא ודאי לרחיצה ממש נכנס כההיא דאמרינן (לקמן מא, א) רחץ ולא סך מעיקרא דומה לנותן מים על גבי חבית, הלכך על כרחין בחמי טבריא ולאחר גזירה הוה מעשה, עד כאן. לאפרושי מאיסורא שאני. איכא למידק והיכי הוה סלקא דעתין דלישבקיה למעבד איסורא ולא אמר ליה, איכא למימר משום דהוה מצי למימר ליה כמאן דלא צריך להכי ולא לימא ליה אין מדיחין ואין סכין דלשון הוראה הוא, וממילא שמעינן דלאפרושי מאיסורא שרי למימר אפילו בלשון הוראה, וכן נמי שרי למימר עביד לי הכי והכי ואף על גב דממילא הוה הוראה כההיא דאמרינן טול בכלי שני ותן ולומר דבכלי ראשון אסור, ובירושלמי (פ"ג ה"ג) התירו אפילו לשאול הלכות בית המרחץ בבית המרחץ, דגרסינן התם שואלין הלכות בית המרחץ בבית המרחץ והלכות בית הכסא בבית הכסא כהדא רבי שמעון בר יוחאי [לפנינו: רבי שמעון בן אלעזר] על מסחי עם רבי מאיר אמר ליה מהו שנדיח אמר ליה אסור מהו שנקנח אמר ליה אסור, ולא כן שאל שמואל לרב מהו לענות אמן במקום המטונף אמר ליה אסור, ואסור דאמרית לך אסור, אשכח תני [לפנינו נוסף: אין] שואלין הלכות בית המרחץ בבית המרחץ והלכות בית הכסא בבית הכסא, וכתב הרמב"ן ז"ל (בסוגייתינו) דמסתברא דגמרא דילן לא שריא אלא לאפרושי מאיסורא, ומעשה דרבי מאיר נמי לאו הכי הוה כדמייתי לה בירושלמי אלא כדקאמר הכא בקש להדיח לו וכו'. (רשב"א)

דף מא - א

דלית ליה גידודי הא דאית ליה גידודי: וא''ר זירא אנא חזיתיה לר' אבהו שהניח ידיו כנגד פניו של מטה ולא ידענא אי נגע אי לא נגע פשיטא דלא נגע דתניא ר' אליעזר אומר כל האוחז באמה ומשתין כאילו מביא מבול לעולם אמר אביי עשאוה כבולשת דתנן בולשת שנכנסה לעיר בשעת שלום חביות פתוחות אסורות סתומות מותרות בשעת מלחמה אלו ואלו מותרות לפי שאין פנאי לנסך אלמא כיון דבעיתי לא מנסכי ה''נ כיון דבעית לא אתי להרהורי והכא מאי ביעתותא ביעתותא דנהרא איני והאמר ר' אבא אמר רב הונא אמר רב כל המניח ידיו כנגד פניו של מטה כאילו כופר בבריתו של אברהם אבינו לא קשיא הא כי נחית הא כי סליק כי הא דרבא שחי ר' זירא זקיף רבנן דבי רב אשי כי קא נחתי זקפי כי קא סלקי שחי ר' זירא הוה קא משתמיט מדרב יהודה דבעי למיסק לארעא דישראל דאמר רב יהודה כל העולה מבבל לא''י עובר בעשה שנאמר {ירמיה כז-כב} בבלה יובאו ושמה יהיו אמר איזיל ואשמע מיניה מילתא ואיתי ואיסק אזל אשכחיה דקאי בי באני וקאמר ליה לשמעיה הביאו לי נתר הביאו לי מסרק פתחו פומייכו ואפיקו הבלא ואשתו ממיא דבי באני אמר אילמלא (לא) באתי אלא לשמוע דבר זה דיי בשלמא הביאו נתר הביאו מסרק קמ''ל דברים של חול מותר לאומרם בלשון קדש פתחו פומייכו ואפיקו הבלא נמי כדשמואל דאמר שמואל הבלא מפיק הבלא אלא אשתו מיא דבי באני מאי מעליותא דתניא אכל ולא שתה אכילתו דם וזהו תחילת חולי מעיים אכל ולא הלך ד' אמות אכילתו מרקבת וזהו תחילת ריח רע הנצרך. לנקביו ואכל דומה לתנור שהסיקוהו ע''ג אפרו וזהו תחילת ריח זוהמא רחץ בחמין ולא שתה מהן דומה לתנור שהסיקוהו מבחוץ ולא הסיקוהו מבפנים רחץ בחמין ולא נשתטף בצונן דומה לברזל שהכניסוהו לאור ולא הכניסוהו לצונן רחץ ולא סך דומה למים ע''ג חבית: מתני' מוליאר הגרוף שותין הימנו בשבת אנטיכי אע''פ שגרופה אין שותין הימנה: גמ' היכי דמי מוליאר הגרוף תנא מים מבפנים וגחלים מבחוץ אנטיכי רבה אמר בי כירי רב נחמן בר יצחק אמר בי דודי מאן דאמר בי דודי כ''ש בי כירי ומאן דאמר בי כירי אבל בי דודי. לא תניא כוותיה דרב נחמן אנטיכי אע''פ שגרופה וקטומה אין שותין הימנה מפני שנחושתה מחממתה: מתני' המיחם שפינהו לא יתן לתוכו צונן בשביל שיחמו אבל נותן הוא לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן: גמ' מאי קאמר אמר רב אדא בר מתנא הכי קאמר המיחם שפינה ממנו מים חמין לא יתן לתוכן מים מועטים כדי שיחמו אבל נותן לתוכו מים מרובים כדי להפשירן

רש"י דלית ליה גידודי. שאין שפתה גבוהה שיהיו המים עמוקים אצל שפתה כמו באמצע דכיון שאין עמוקים שם כי מטי סמוך לשפתה נועץ רגליו בקרקע וחופר וממחה העפר לתוך המים ודמי למגבל ולי נראה דאית ליה גידודי שרי דלא דמי לנהר אלא לכלי דלית ליה גידודי דמיא לנהר ואסור: שהניח ידיו. כשהיה רוחץ משום צניעות: אי נגע. באמה: כאילו מביא מבול לעולם. שמתחמם ובא לידי קרי וזה קלקולו של דור המבול מוציאים שכבת זרע לבטלה דכתיב כי השחית כל בשר וגו' (בראשית ו): כבולשת. עשאוה להא דר' אבוה בולשת חיילות גייס הבא לעיר על שם שמחפשין ובולשים את העיר קרי לה בולשת: בשעת שלום. כגון שהוא של אותה מלכות: כאילו כופר. דנראה שהוא בוש בדבר: כי נחית. לנהר פניו כלפי הנהר ואין כאן משום צניעות אסור לכסותו: כי סליק. ופניו כלפי העם מותר משום צניעות: ר' זירא זקיף. דחייש לדרב שלא יראה ככופר: משתמיט. היה ירא ליראות לו משום דהוה בעי רבי זירא למיסק לארעא דישראל ורב יהודה לא סבירא ליה וירא פן יגזור עליו מלילך: בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי וגו'. ור' זירא אמר לך האי קרא בכלי שרת כתיב כדאמרינן בשני דייני גזירות (כתובות קיא.): הביאו לי נתר. לחוף את ראשי וקאמר להו בלשון הקודש: פתחו פומייכו. ויכנס הבל בית המרחץ לתוך הגוף ויוציא הבל של זיעה: ואשתו. מן מים חמין ואפי' לא הוחמו אלא לרחיצה: מותר לאומרן. בבית המרחץ ואפי' בלשון קודש: הבלא. דמרחץ הנכנס דרך הפה: מפיק הבלא. דזיעה: ולא הלך ד' אמות. קודם שישן: מרקבת. אינה מתעכלת לעשות זבל: ריח רע. ריח הפה: ריח זוהמא. כל גופו מזוהם בזיעה תמיד: ולא הסיקוהו מבפנים. שאינו מטיב לכלום: ולא הכניסוהו לצונן. שהן מחזקין את הברזל: למים ע''ג חבית. על שוליו וצדדיו שאינם נכנסים לתוכו: מתני' מוליאר הגרוף. מן הגחלים מבע''י: שותין. ממימיו בשבת ואע''פ שהוחמו קצת מחמת הכלי לפי שאינו מוסיף הבל אלא משמר ומקיים חום שלהם שלא יצטננו בגמרא מפרש מוליאר מים מבפנים וגחלים מבחוץ כלי שיש בו בית קיבול קטן אצל דופנו מבחוץ מחובר לו ונותן שם גחלים והמים בקיבולו הגדול ורבותינו מפרשים מוליאר שני שולים ואנטיכי בי דודי מחיצה בינתיים ולי נראה להפך דאם כן ה''ל למיתני מים מלמעלה וגחלים מלמטה ועוד דנחשתה דתני באנטיכי לשון שולים הן והן אומרים לשון נחושת ושאני נחשת מחרס: אנטיכי. מפרש בגמרא: גמ' בי כירי. חלל יש בכירה אצל חלליה שהגחלים בו ומים נתונים בחללה השני ואע''ג דדמי למוליאר מיהו כירה דופנה עב והאור תדיר בתוכה כל ימות החול ודופנה חם מאד ומוסיף הבל במים אע''פ שגרופה מן הגחלים: בי דודי. יורה גדולה עושין לה שתי שוליים ונותנין גחלים בין שניהם והמים על העליונים: וכל שכן. דבי כירי אסור כדפרישית שמתוך שהאור תדיר בו ודופנו עב מרתיח: אבל בי דודי לא. שהרי הוא כמוליאר: שנחושתה. נחושת שלה אלמא ביורה של נחשת קאי ונחשת משמר רתיחתו ואני אומר נחושתה לשון שולים כדכתיב (יחזקאל טז) יען השפך נחשתך ולשון של המשנה נחשתו של תנור במסכת כלים (פ''ח מ''ג) ושאני אנטיכי ממוליאר דמתוך שהשולים מכוסים חומם משתמר ואע''ג שגרפו גחליהם: מתני' המיחם. קומקמוס של חמין: שפינהו. כולה מתניתין מפרש בגמרא: גמ' מאי קאמר. מאי פינהו ומאי לא יתן והדר אמר אבל נותן: (רש"י)

תוספות פשיטא דלא נגע דתניא ר' אליעזר אומר כו'. ואע''ג דרבנן פליגי עליה ושרו בפרק כל היד (נדה יג. ושם) לא שרי אלא משום ממזרות שלא יראה ככרות שפכה ויוציאו לעז על בניו שהן ממזרים: רחץ ולא סך. ול''ג מעיקרא דהא בכולי הש''ס רחיצה קודם סיכה כדאמר בפ''ק דקידושין (דף כב:) רחצו סכו וקרא כתיב ורחצת וסכת (רות נ) מיהו קרא איכא לאוקמי בסיכה שהיתה מתקשטת עצמה לריח טוב לכן לא היתה סכה בתחלה שעל ידי רחיצה היתה מעברת הסיכה מעליה: מוליאר הגרוף שותין ממנו בשבת. פי' בקונטרס לפי שאין מוסיף הבל אלא משמר ומקיים חום שלהן ואנטיכי אפי' גרופה אין שותין הימנה לפי שמוספת הבל ואין נראה דלא שייך למיגזר במוסיף הבל אלא בהטמנה גזירה שמא יטמין ברמץ ועוד דדוחק לומר דמתני' איירי כשעשה האיסור ועוד דאכטיכי אוסר בכל ענין לשתות הימנו אפילו בהשהאה ואי להחזיר תנן משהין אפילו באינו גרוף ועוד אי משום תוספת הבל אסרה ליה מתני' בשתיה תקשה לרבה ורב יוסף דשרו לעיל (דף לח.) בשכח קדרה ע''ג כירה ובשלה בשבת אע''ג דלא נתבשלה כמאכל בן דרוסאי ואפי' במזיד ונראה כפי' ה''ר פורת מוליאר הגרוף שותין הימנו בשבת שמוזגין המים חמין ביין לפי שהמים אינן כ''כ חמין במוליאר שיתבשל היין מן המים שמוזגין לתוכו אבל אנטיכי אע''פ שגרופה אין שותין הימנה לפי שאנטיכי יש בה הבל יותר ומתבשל היין מן המים בשעת מזיגה וכ''מ בירושלמי: (תוספות)

רשב"א מתניתין: מוליאר הגרוף שותין ממנו [לפנינו: הימינו] בשבת. פירש רש"י ז"ל לפי שאינו מוסיף הבל אלא משמר ומקיים חום שלהם שלא יצטננו, אבל אנטיכי אף על פי שגרופה וקטומה אין שותין ממנה לפי שמוסיף הבל, וקא מקשו עלה בתוספות טובא חדא דאין להזכיר מוסיף הבל אלא גבי הטמנה שהיא אסורה גזירה שמא יטמין ברמץ, ועוד אם מחמת הוספת הבל למה המתין לאסור עד השתא, לימא הכין גבי תנור שהסיקוהו בקש וגבבה וליתני ואם נתן אין אוכלין ממנו בשבת כדתני הכא, ועוד לימא תהוי תיובתיה מהכא למאן דאמר (לעיל לו, ב) להחזיר תנן אבל לשהות משהין אף על פי שאינה גרופה ואינה קטומה, דהא קתני הכא דדוקא גרוף אבל שאינו גרוף אין שותין, ועוד דהכא הך דאנטיכי במאי מיתוקמא, דהא סתמא קתני אף על פי שגרופה אין שותין ממנה ולא פירש אי בשהחזיר אי נמי בששהה אי במזיד אי בשוכח דמשמע דבכל ענין אסור, ועוד דאי משום תוספת הבל קא אסרה מתניתין בשתייה תיקשי לרבה ורב יוסף דאמרי לעיל (לח, א) שכח קדירה על גבי כירה ובישלה בשבת מותר בין בשוגג בין במזיד ומיירי בבשיל ולא בשיל, ועוד מאי שנא גרוף אפילו קטום נמי, וכיון דבכולהו מתנייתא (לעיל לז, א) תני גרופה וקטומה, עד שיגרוף או עד שיתן את האפר, הכא נמי הוה ליה למיתני הגרוף או הקטום. ופירשו בתוספות דהכי קתני מוליאר הגרוף שותין ממנו במזיגה ביין, כלומר לפי שאין המוליאר הגרוף חם הרבה והלכך כשמוזגין יין במימיו אין היין מתבשל בתוכן, אבל מים שבאנטיכי חמין ביותר ואם בא למזוג מהן ביין בין בכלי ראשון בין בכלי שני נמצא מתבשל, ולפי פירוש זה דוקא גרוף התירו אבל קטום לא, לפי שהקטימה אינה אלא כל שהוא ואפילו קטמה והובערה שרי ואם כן עוד הוא מחמם ומוסיף חום והרי המים חמין וראויין לבשל כאילו לא גרף ולא קטם, ולא אמרו קטומה אלא להיכר שלא יבא לידי חיתוי, כך יש לי לתרץ לפי פירושם. אבל מורי הרב רבינו יונה ז"ל הקשה עליהם והא חמין לתוך צונן בכל מקום מותר בין בכוס בין בספל בין באמבטי כדאיתא לקמן (מב, א), ועוד היכי פסיק ותני אין שותין, יתן לתוכו מים מרובין דומיא דמיחם שפינהו דמפרשינן בגמ' לא יתן לתוכו מים מועטין כדי שיחמו אלא נותן הוא לתוכו מים מרובין כדי להפשירן, ולא גזרינן מרובין אטו מועטין, ועוד דלא הוה ליה למיתני אין שותין ממנו דחמין שבתוכו מותרין הן ושותין מהן, והוה ליה למיתני אין מוזגין ממנו אי נמי לא יתן לתוכו כדרך ששנו במיחם. ופירש הוא ז"ל שאסרו האנטיכי מפני שרגילין היו לתת לתוכו מים תדיר ולהוסיף בו מים, ומפני שהגחלים מתחתיו ואי נמי מפני שדופנו עב חומו הולך ומוסיף, והלכך אף על פי שהמים הצוננים מתפשרין בתוך המים החמין שבתוכו לשעתן לאחר שעה הם מתחממין והולכין בחום האנטיכי עד שמתבשלין שם, וזה לא ידע ויחשוב מאחר שבשעת נתינתו לא נתבשלו ולא הוחמו אלא הופשרו הרי זה מותר, ואינו אלא אסור כיון דלבסוף מתחממין בתוכן, ולפיכך אסרו אפילו המים שהוחמו בו בערב שבת שמא יוסיף בו מים בשבת, ומה שאסרו מוליאר שאינו גרוף מן הטעם שאמרו בירושלמי (ה"ג) מפני שהרוח נכנסת לתוכו והגחלים בוערות, כלומר שהמוליאר פתוח מתחתיו [נ"א: נקוב וחלול] ונכנסת הרוח בתוכו ומבעיר את הגחלים בשבת ודומה למבשל בשבת, זהו תורף פירושו של מורי הרב ז"ל, ונכון הוא. ובאמת כי ממה שאמרו בירושלמי נראה שלאסור מים שהוחמו בו מערב שבת אמרו, מדגרסינן התם מוליאר הגרוף שותין ממנו בשבת, גרוף אין שאינו גרוף לא, אמר רב אשיאן מפני שהגחלים נוגעות בגופו אמר ר' חנינא בריה דר' הלל מפני שהרוח נכנסת לתוכו והגחלים בוערות אמר רבי יוסי ברבי בון מפני שהוא עשוי פרקים פרקים והוא מתירא שמא יתאכל דבקו והוא מוסיף מוי, אנטיכי אף על פי שהיא גרופה אין שותין ממנה ר' חנינא רבי יסא ר' אחא אבא בר רב חנה בשם רבי יוחנן מפני שהיא מתחממת מכותליה רבנן דקסרין בשם רב חונא אם היתה גרופה ופתוחה מותר. אבל לדידי קשיא לי אם לאסור מים שהוחמו בו מערב שבת היה להם לסדר משנה זו קודם משנת אין נותנין ביצה בצד המיחם, לפי שמראש הפרק ועד אותה משנה מיירי בתבשילין וחמין שמערב שבת, אבל מאותה משנה ולמטה לא דברו אלא בחמין ותבשילין המתבשלין או מתחממין או מתפשרין בשבת, כביצה בצד המיחם, ולא יפקיענה בסודרין ולא יטמיננה בחול ובאבק דרכים, ומעשה שעשו אנשי טבריא דאמרו להן חכמים כחמין שהוחמו בשבת, וכן המיחם שפינהו לא יתן לתוכו צונן, והאלפס והקדרה שהעבירן מרותחין, שכל אלו כשמתבשלין בשבת, והיאך אפשר שכל המשניות של מעלה ושל מטה בתבשילין ובחמין שבשבת וזו באה באמצע שהיא בחמין שהוחמו מערב שבת. ומשום הכי היה נראה לפרש דהכי קאמר: מוליאר הגרוף שותין ממנו בשבת, כלומר: אם נתן לתוכו מים בשבת ונפשרו שותין ממנו, אבל בשאינו גרוף לא ואפילו קטום, מפני שהגחלים נוגעות בגופו והוי ליה כנותן על גבי האש ממש ואסור אפילו בדיעבד ואע"פ שלא נתבשלו אלא שהופשרו, וכענין אותה דרבי יהודה דאסר אפילו בדיעבד ואפילו בשוכח תבשיל שנתבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו, ואע"פ שאין כאן משום בשול וכדתניא בברייתא דלעיל בריש פרקין (לח, א) ומשום גזירה, והכא נמי גזרינן ואפילו בדיעבד. ואנטיכי אע"פ שגרופה וקטומה אין שותין ממנה כלל, לפי שאנטיכי מתוך שהוא חם ביותר מפני שנחושתו מחממתו לעולם אי אפשר להפשיר בו ואפילו נתן לתוכו מים מרובים כדי מילואו, וכאותה ששנינו בברייתא לקמן בסמוך (מב, א) אבל באמבטי חמין לתוך צונן אבל לא צונן לתוך חמין, דמתוך שהוא חם ביותר אי אפשר לתת לתוכו מים כל כך שיתפשרו בתוכו אלא לעולם יבואו לידי חימום. ובדין הוא דליתני הכא מוליאר הגרוף נותנין לתוכו מים כדי להפשירן כדתני גבי מיחם שפינהו, אלא משום דסליק ממעשה שעשו אנשי טבריא שאמרו להם חכמים בשבת כחמין שהוחמו בשבת ואסורין ברחיצה ובשתיה ביום טוב כחמין שהוחמו ביום טוב ואסורין ברחיצה ומותרין בשתיה, תנא הכא נמי שותין ואין שותין. כך נראה לי. אלא שאין נראה כן מן הירושלמי וכמו שכתבתי למעלה. ויש לפרש פירוש הירושלמי כך, מוליאר הגרוף שותין ממנו בשבת, הא אינו גרוף לא, ואמאי לא יהא כמשהה על גבי כירה שאינה גרופה, ופירש ר' אשיאן מפני שהגחלים נוגעות בגופו, ולא התירו כירה שאינה גרופה ואפילו למאן דאמר להחזיר תנן אלא כשאין גחלים נוגעות בגופה של קדירה הא נוגעות לא מפני שהוא כטומן ואסור משום טומן בדבר המוסיף הבל. ומה שהתירו לסמוך לכירה שאינה גרופה וקטומה וכדתניא לעיל (לז, א), התם הוא דמפסיק כלי אבל הכא שהגחלים נוגעות ממש בגופו של כלי שהמים בתוכו הרי זה כהטמנה, וכענין שכתבנו למעלה (לו, ב ד"ה עד) בשם רב האי ז"ל ור"ח ז"ל. ור' חנינא פירש מפני שהרוח נכנסת לתוכו והגחלים בוערות, כלומר: שכיון שהרוח נופח באש והולך ומתבער בשבת הרי זה כמבעיר כירה תחת קדירה, וגזרינן דלמא אתי איהו גופיה לחתויי ואפילו בקטומה. ושמא ר' חנינא חולק הוא על מה שפירש ר' אשיאן, ולומר שאין משום הטמנה במה שהגחלים נוגעות מצדו ולא מתחתיו ולא מכל צדדיו. ורבי יוסי בר' אבין פירש מפני שהוא עשוי פרקים פרקים והוא מתירא שמא יתאכל דבקו והוא מוסיף מוי, ולפיכך גזרו ואסרו עליו אפילו אותן שהוחמו מערב שבת כדי שלא יבא להשהות בו ויבא לידי בשול. ומכל מקום אנו למדין מן הירושלמי, דאין משהין בכירה חלולה שהרוח נכנסת בתוכה, ואם עבר ושהה אסור, מפני שהוא נראה כמבעיר ממש תחת קדירה וגזירה שמא יחתה בגחלים ואפילו בכירה קטומה. ואם כן כירות הללו שלנו שהן פתוחות מתחת ונוקבין אותן בקרקעיתן כדי שתהא הרוח מנשבת בהן ותבער בגחלים, אסור לשהות בהם ואפילו בקטומה. ושמא לא אמרו אלא במוליאר מפני שהוא חלול ממש והרוח נכנסת בו וגחלים בוערים ממנו, הא בכירה שלנו אין הבערת הרוח ניכרת בהן כל כך ולא גזרינן. ואי נמי איכא למימר דר' אשיאן ורבי יוסי בר' בון לא הודו לו ולא גזרו בהכין. וכל הני מילי מדרבנן נינהו והלכה כדברי המיקל, ופוק חזי מאי עמא דבר, וכאותה שאמרו בירושלמי (פאה פ"ז ה"ה. מעשר שני פ"ה ה"ב) כל הלכה שהיא רופפת בידך ואין אתה יודע מה טיבה פוק חזי מאי צבורא נהיג ונהג כן. (רשב"א)

דף מא - ב

והלא מצרף ר' שמעון היא דאמר. דבר שאין מתכוין מותר מתקיף לה אביי מידי מיחם שפינה ממנו מים קתני מיחם שפינהו קתני אלא אמר אביי הכי קאמר המיחם שפינהו ויש בו מים חמין לא יתן לתוכו מים מועטין בשביל שיחומו אבל נותן לתוכו מים מרובים כדי להפשירן ומיחם שפינה ממנו מים לא יתן לתוכו מים כל עיקר מפני שמצרף ור' יהודה היא דאמר דבר שאין מתכוין אסור אמר רב ל''ש אלא להפשיר אבל לצרף אסור ושמואל אמר אפי' לצרף נמי מותר לצרף לכתחילה מי שרי אלא אי איתמר הכי איתמר אמר רב לא שנו אלא שיעור להפשיר אבל שיעור לצרף אסור ושמואל אמר אפ' שיעור לצרף

רש"י והלא מצרף. כשכלי מתכות חם ונותן לתוכו צונן מחזקים את הכלי וזו היא גמר מלאכת הצורפין שרתיחת האור מפעפעתו וקרוב להשבר והמים מצרפין פעפועיו שולדי''ר {לרתך} בלע''ז: שפינהו. משמע שפניו לעצמו מעל האור: אבל לצרף. שפינהו ממנו החמין: הכי איתמר לא שנו. דפינהו שרי לתת לתוכו צונן: אלא שיעור להפשיר. ולא לצרף כגון שלא מלאהו כולו ורב משמע ליה פינהו כרב אדא שפינה ממנו חמין: אפילו שיעור לצרף שמלאהו כולו מותר . (רש"י)

תוספות והלא מצרף: וליכא לשנויי בשלא הגיע לצירוף כדמשני בפרק אמר להם הממונה (יומא דף לד: ושם) דסתם מיחם הגיע לצירוף הוא: מידי מיחם שפינה הימנו מים קתני המיחם שפינהו קתני. תימה והכתיב ופנו את הבית (ויקרא יד) ואנכי פניתי הבית (בראשיח כד) סולו פנו דרך (ישעיה כז) וכן בש''ס פנו מקום לבר ליואי שאינו מפנה אלא מה שבתוכם וי''ל כיון דבכמה מקומות הוזכר פינוי על הדבר המפנין כגון המפנה חפציו מזוית לזוית מפנין ד' וה' קופות פנו כלים (מבית) הטומאה (תבן) ועתיד לפנותו לא הוה ליה למנקט פינהו . אלא פנה ממנו מים כיון דאיכא למיטעי: מיחם שפינה ממנו מים לא יתן לתוכו מים כל עיקר מפני שמצרף ורבי יהודה היא. אבל לר''ש שרי אע''פ שמצרף כיון דאינו מבשל כגון שיש בו מים הרבה שאין המיחם מספיק לבשל רוב המים שבתוכו כדאשכחן בפרק אמר להם הממונה (יומא דף לד: וסם) שאין מבשל ומצרף דקאמר רבי יהודה מביאין עששיות של ברזל ומטילין לתוך המים שתפיג צינתן ואם היה מבשל היה אסור ואפ''ה פריך והלא מצרף ואע''ג דאביי סבר כר''ש דהא אמר לעיל כל מילי דמר עביד כרב לבר מהני תלת דעביד כשמואל וחד מינייהו הלכה כר''ש בגרירה ומסתמא אביי כרבה רביה סבירא ליה מ''מ מוקי מתניתין כרבי יהודה משום דקשיא ליה מידי מיחם שפינה ממנו מים קתני ורב אדא לא חייש לקושיית אביי ומוקי לה כהלכתא כר''ש ול''ג לעיל אמר רב אדא בר מתנא אמר רב דרב סבר כר' יהודה בגרירה ועוד דבהדיא מוקי בסמוך מתני' כר' יהודה וצ''ל דלא הוי פסיק רישיה שיכול להיות שלא יצרף דבפסיק רישיה מודה ר''ש והא דפריך והלא מצרף ה''ק והלא שמא מצרף קשה דהכא משמע דבצירוף אסר ר' יהודה נמי דבר שאין מתכוין ובפרק אמר להם הממונה גריס רש''י ה''מ דאורייתא אבל הכא צירוף דרבנן ול''ג אין שבות במקדש ומפרש דדוקא בדבר שהוא מן התורה אית ליה לר' יהודה דבר שאין מתכוין אסור אבל בצירוף שהוא דרבנן לא ומיהו בלאו הכי קשה לפי' דהא ר' יהודה אסר בגרירה במתניתין דביצה דפרק י''ט (דף כג:) דתנן ואינה נגררת אלא ע''ג כלים דמשמע אבל ע''ג קרקע לא ומוקמינא כר' יהודה דאסר באין מתכוין אע''ג דבגרירה ליכא איסורא דאורייתא אפי' במתכוין כדמשמע בסוף פירקין דהוי חורש כלאחר יד ועוד דשמעתא דהתם קשה דמשני אביי אפי' תימא כשהגיע לצירוף דבר שאינו מתכוין מותר ופריך ומי אמר אביי הכי והתניא ימול בשר ערלתו אפי' במקום בהרת יקוץ דברי רבי אושעיא והוינן בה קרא ל''ל ואמר אביי לא נצרכה אלא לר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור והשתא אמאי לא מייתי ההיא דביצה דהיא משנה שלמה דאסר ר' יהודה דבר שאין מתכוין ומייתי מילתיה דאביי ועוד מוחק הספר דגרס ואין שבות במקדש לכך נראה לפרש התם אביי אמר אפילו כו' דבר שאין מתכוין מותר פי' מותר לר' יהודה ולא אסר ליה ר' יהודה דבר שאין מתכוין אלא מדרבנן ופריך מימול בשר ערלתו דמוקי אביי דאיצטריך לר' יהודה קרא א''כ ש''מ דאסר ר' יהודה אין מתכוין מן התורה ומשני וה''ג ה''מ בכל התורה כולה פי' בכל התורה כולה חוץ משבת אסור מן התורה אבל צירוף דגבי שבת לא אסור אין מתכוין אלא מדרבנן . דכיון דאין מתכוין לא הויא מלאכת מחשבת ושרי דאין שבות במקדש והשתא א''ש הכא וסוגיא דהתם וקשה דבפרק ספק אכל (כריתות דף כ: ושם) א''ר אשי כגון שנתכוין לכבות העליונות והובערו התחתונות מאליהן ת''ק סבר לה כר''י דאמר דבר שאין מתכוין אסור ולכך קאמר דחייב חטאת ומאן דפטר כר''ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר אלמא משמע דדבר שאין מתכוין אסור לר''י אפי' בשבת מן התורה וי''ל דהתם הוי פסיק רישיה שאי אפשר כלל לכבות העליונות אם לא יובערו התחתונות וחשיב מלאכת מחשבת ואע''ג דהוי פסיק רישיה פטר ר''ש משום דהויא מלאכה שאינה צריכה לגופה דאינו צריך להבערת התחתונות והא דנקט לישנא מתכוין ושאין מתכוין ולא נקט ת''ק כר''י דאמר מלאכה שאינה צריכה כו' משום רבותא דר''י נקט דלא תימא דלא מחייב ר''י מלאכה שאינה צריכה לגופה אלא במקום שמתכוין לעשות המלאכה כגון מכבה גחלת של עץ שלא יזוקו רבים שמתכוין לכיבוי אבל התם שאינו מתכוין להבעיר התחתונות לא קמ''ל כיון דהוי פסיק רישיה חייב ובההיא דהחותה גחלים להתחמם והובערו מאליהן נקט הא ר''י דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב הא ר''ש כו' אע''ג דאין כוונתו להבעיר מדפטר ר''ש דאי כוונתו להבעיר הויא צריכה לגופה מ''מ כיון דניחא ליה בהך הבערה לא קרינן ביה שאינו מתכוין ולהכי לא נקט לישנא דאין מתכוין אבל בנתכוין לכבות העליונות לא ניחא ליה בהבערת התחתונות כלל שהרי בא לכבות שייך לישנא דאין מתכוין אע''ג דהוי פסיק רישיה ור''ש שרי בחותה גחלים להתחמם אע''ג דבפרק הבונה (לקמן קנ. ושם) משמע דהתולש לאכילה או לבהמה בארעא דידיה חייב חטאת בכל שהוא אע''ג דאין מתכוין ליפות הקרקע לא דמי לכל מלאכה שאינה צריכה לגופה כגון חותה להתחמם דהתם אע''פ שאין מתכוין ליפות אנן סהדי דניחא ליה אבל בחותה אינו נהנה בהבערה זו דבלא הבערה זו יתחמם וכיון שאינו נהנה בברור לא נתכוון להבעיר והויא מלאכה שאינה צריכה לו: לא שנו אלא להפשיר. מתוך פי' הקונט' משמע דמפרש הסוגיא כן לא שנו אלא בדבר שאין שייך צירוף אלא פישור כגון מיחם שפינהו אבל לצרף פי' בדבר ששייך צירוף כגון מיחם שפינו ממנו מים אסור ושמואל אמר אף לצרף כלומר אף בדבר ששייך צירוף מותר ומשמע אפי' במתכוין ולהכי פריך ולצרף לכתחילה מי שרי אלא אי איתמר הכי איתמר לא שנו דפינה ממנו מים שרי לתת לתוכו צונן אלא שיעור להפשיר ולא לצרף כגון שלא. מלאהו כולו דליכא צירוף עד שימלאנו על כל גדותיו ורב מפרש פינהו כרב אדא והא דפריך לעיל והא מצרף משום דמשמע ליה הא דקאמר אבל נותן לתוכו מים מרובין שיש שיעור לצרף מדקאמר מרובים אבל כשפינהו והמים בתוכו א''א להיות צירוף ודוחק ור''י מפרש בענין אחר דבפינהו נמי איכא צירוף כשמילאהו ובפינה ממנו מים כל שהוא יש בו שיעור לצרף מדפריך לעיל והלא מצרף ולא משני שאין בו שיעור לצרף ועוד מדקאמר אביי אבל מיחם שפינה ממנו מים אסור מפני שמצרף משמע דהתם פשיטא ליה שמצרף ולא שייך לפלוגי ביה דבכל שהוא הוא מצרף וה''פ לא שנו אלא להפשיר פי' שמתכוין להפשיר השתא סבירא ליה דמיירי רב אפי' בשיעור לצרף אבל לצרף שמתכוין לצרף אסור כר''ש ומפרש פינהו שפינה ממנו מים כרב אדא אי נמי פינהו עם המים כאביי ומיירי כשיש בו שיעור לצרף כגון שממלאו כולו מים צוננין דאע''ג דהמים חמין שבתוכו לא נסתלקו יש שיעור לצרף ומחלק בין אין מתכוין למתכוין כר''ש ולא כאביי דמוקי לה באין בו שיעור לצרף וכר' יהודה וכי פריך אליבא דשמואל ולצרף לכתחילה מי שרי ה''ה דהוה מצי למיפרך אליבא דרב כיון דסבר דהלכה כרבי יהודה בגרירה דהיינו בדבר שאינו מתכוין מאי דוחקיה לאוקמי מתני' כשיש בו שיעור לצרף וכר''ש לוקמה כשאין בו שיעור לצרף כאביי וכרבי יהודה דסבירא ליה כוותיה אלא אדשמואל קפריך דעדיפא ליה אלא אי איתמר הכי איתמר השתא מפרש מתניתין כאביי לגמרי שפינהו עם. המים וה''פ לא שנו אלא שיעור להפשיר שאינו ממלא המיחם על כל גדותיו אבל. שיעור לצרף אע''פ שאינו מתכוין אלא להפשיר אסור כרבי יהודה דסבר כוותיה אבל פינה ממנו מים לעולם אסור דבכל ענין יש שיעור לצרף כדפי' וכי קאמר אביי אבל מיחם שפינה ממנו מים כו' ה''ה דמצי למימר בד''א בשיעור להפשיר אבל שיעור לצרף אסור אלא ניחא ליה למינקט האי לישנא משום דמלשון פינהו דייק דאתיא כר' יהודה שמואל אומר אף שיעור לצרף מותר כר''ש וא''ת מדקאמר שמואל אף שיעור לצרף אם כן מוקי מתני' כאביי דדייק שפינהו דלרב אדא דמפרש שפינה ממנו מים לעולם יש שיעור לצרף ומאי אף שיעור לצרף דקאמר שמואל וכיון דמפרש כאביי אם כן נידוק דווקא פינהו הא פינהו ממנו אסור כר''י וי''ל דשמואל קאי אמילתיה דרב וקאמר אף שיעור לצרף שרי דאנא סבירא לי כר''ש מוקמי' מתני' כוותיה דרב אדא כשפינה ממנו מים ויש לעולם שיעור לצרף: לא שנו אלא להפשיר. פ''ה דרב משמע ליה מתני' פינהו כרב אדא שפינה ממנו המים ושיעור להפשיר כשלא מלאהו ושיעור לצרף כשמילאהו וקשה כי פריך לעיל והלא מצרף לימא כשלא מילאהו ועוד מדקאמר אביי אבל מיחם שפינה ממנו מים לא יתן לתוכו כל עיקר מפני שהוא מצרף משמע בכל ענין הוא מצרף אפי. לא מילאהו וי''ל דמשמע ליה פינהו כאביי וקאמר לא שנו אלא שיעור להפשיר שלא נתן בו מים כ''כ שיצטננו החמין אבל נתן בו מים כ''כ שיצטננו החמין אסור ואע''פ שאינו מתכוין לצרף מיתסר (תו''י בשם מהר''ש ממירזבורג): (תוספות)

רשב"א גמרא: הא קא [לפנינו: והלא] מצרף הא מני ר' שמעון היא וכו'. ואם תאמר לימא ליה כשלא הגיע לצירוף וכולי עלמא, וכדמשני ביומא (לד, ב) גבי עששיות של ברזל מטילין לו. ונראה לי משום דמתניתין סתמא קתני המיחם שפינהו. ועוד דאם איתא, כי מפליג בין להחם בין להפשיר ליפלוג וליתני בדידה, במה דברים אמורים בשלא הגיע לצירוף אבל הגיע לצירוף לעולם אסור. ועוד דניחא ליה לאוקומה כרבי שמעון דהלכתא כוותיה, אבל ההיא דיומא על כרחין אוקמה בשלא הגיע לצירוף משום דרבי יהודה תני לה. ואם תאמר היכי מוקמינן לה כרבי שמעון, והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו (לקמן עה, א וש"נ) מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות. תירץ הראב"ד ז"ל, דהא דרב אדא וכן נמי ההיא דאביי בסמוך דאמר אבל פינה ממנו מים לא יתן לתוכו מים כל עיקר מפני שהוא מצרף דהא מני רבי יהודה היא, היינו מקמי דשמעוה מרבא, הא לבתר דשמעוה מרבא דאמר מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות סברוה, ומתניתין על כרחין בשלא פינה ממנו מים אבל פינה ממנו מים אפילו לרבי שמעון אסור. ומפורש הוא בפרק רבי אליעזר דמילה (לקמן קלג, א) בשמעתא דמילה דוחה את הצרעת, דמעיקרא הוה סבירא ליה לאביי דרבי שמעון אפילו בפסיק רישיה ולא ימות שרי עד דשמעה מרבא וסברה. ואינו מחוור, דאם איתא הוה ליה לאקשויי הכא והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות כדמקשה בעלמא (כגון לקמן עה, א). ועוד אם כן ליתא אפילו לדשמואל דאמר אפילו שיעור לצרף, ולא כן דעת הגאונים ז"ל אלא בין פינה ממנו מים בין שלא פינה ממנו מים נותן לתוכו כדי לצרף ואינו חושש, וכן פסק ר"ח ורבנו האי גאון ז"ל. אלא יש לומר דמיחם לאו פסיק רישיה ולא ימות הוא, דאפשר דלא הגיע לצירוף, מפני שהמים שבתוכו מונעין אותו להתחמם ולבא לידי צירוף. ואע"ג דקא מקשה להדיא והלא מצרף, לאו למימרא שמצרף בודאי אלא ה"ק והא שייך ביה צירוף והלכך איכא למיחש שמא יצרף. כך תירצו בתוספות (ד"ה מיחם). מתקיף לה אביי מידי מיחם שפינה ממנו מים קתני, שפינהו קתני. ואם תאמר והא כתיב (ישעיה נז, יד) פנו דרך, וכתיב (ויקרא יד, לו) ופנו את הבית פניתי (את) הבית (בראשית כד, לא), וכן רבים. יש לומר לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד, וכדאמרינן (עירובין כ, ב) המפנה חפציו מזוית לזוית, וכן רבים. ואע"ג דאמרינן (כתובות עז, ב) פנו מקום לבר ליואי והמפנה את האוצר (ראה לקמן קכו, ב), אפ"ה הוה ליה למיתני שפינה ממנו מים כי היכי דלא ניטעי בה, כיון דנפקא מינה לרבי שמעון ולרבי יהודה לענין צירוף. ומיחם שפינה ממנו מים לא יתן לתוכו מים כל עיקר מפני שהוא מצרף ור' יהודה היא. ואם תאמר והא אמר אביי (לעיל כב, א) כל מילי דמר עביד כרב בר מהני תלת, וחדא מינייהו גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ, ומסתמא אביי כרביה סבירא ליה, אם כן היכי מוקי לה למתניתין כרבי יהודה. יש לומר דאביי ודאי כרבי שמעון סבירא ליה, אלא דמתניתין קשיתיה מדקתני המיחם שפינהו ולא קתני המיחם שפינה ממנו מים, אלמא כשפינה ממנו מים אסור וכרבי יהודה, ומיהו איהו לאו כי הא מתניתין סבירא ליה אלא כרבי שמעון. והיינו דאצטריך אביי למימר אבל פינה ממנו מים לא יתן לתוכו מים כל עיקר, דאי משום דאתא אביי למימר מדנפשיה דכדי צירוף אסור ומשום דרבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור, למה ליה למימר אבל פינה ממנו מים, אפילו בלא פינה ממנו מים מצי לאשמעינן, ולימא הני מילי שיעור להפשיר אבל שיעור לצרף, כלומר: מרובין כל כך המים שיצטננו המים שבמיחם לגמרי ויצרפו את המיחם אסור וכרב דבסמוך. אלא דאביי לאו מדעתיה דנפשיה קאמר לה אלא טעמא הוא דקא מפרש, דמהאי טעמא תנא תנא פינהו ולא תנא פינה ממנו מים, לאשמעינן דרבי יהודה היא ובפינה ממנו מים לא יתן לתוכו מים כל עיקר, והוא הדין לפינהו שלא יתן לתוכו מים מרובין כדי לצרף, דלהפשירן דמתניתין דוקא, ולומר דמועטין כדי שיעור להחם ואי נמי מרובין שיהא בהן כדי לצנן לגמרי מים שבתוך המיחם ולצרף את המיחם אסור וכרבי יהודה, ולא התיר אלא בשיעור בינוני שיהא בו שיעור להפשיר דוקא וכדרב. ופלוגתא דרב ושמואל באוקימתא דאביי שייכא, דאילו לאוקימתא דרב אדא כל מה שהוא נותן יש בו כדי לצרף, דכיון שנותן מים צונן לאחר שפינה ממנו מים חמין בין מרובין בין מועטין מצרפין, וכדמשמע מדפריך בהדיא לרב אדא והלא מצרף ולא שני בשאין בהם כדי לצרף, וכן נמי מדאמר אביי אבל פינה ממנו מים לא יתן לתוכו מים כל עיקר מפני שהוא מצרף. ושמואל דמפרש לה למתניתין כאביי ולא מפרש לה כרב אדא אע"ג דסבירא ליה כרבי שמעון, מהאי טעמא דאמרן הוא דלישנא דפינהו קשיתיה, ואלא מיהו סבירא ליה לשמואל דאע"ג דמתניתין פינהו קתני לאו בדוקא אלא הוא הדין לפינה ממנו מים, משום דלא קפיד תנא דמתניתין אלא שלא יתן כדי שיחמו הא כדי שיצטננו המים שהם במיחם שפיר דמי, ולא תנא כדי להפשירן אלא לאשמועינן דאפילו להפשיר שרי. ואפשר דאביי נמי הכי סבירא ליה, אלא משום דשמעיה לרב אדא דאמר דמתניתין דוקא כרבי שמעון ומתניתין שפינה ממנו מים קתני, אמר איהו דאדרבה מתניתין פינהו קתני ואי איכא למידק טפי איכא למידק דכרבי יהודה אתיא דדוקא פינהו אבל פינה ממנו מים כלל וכלל לא, ואלא מיהו בין דדיקא מתניתין הכי או לא איהו כרבי שמעון סבירא ליה. אמר רב לא שנו אלא שיעור להפשיר. ואי קשיא לך דהיינו שיעור להפשיר והיינו שיעור לצרף, וכדמשמע לעיל מדאמר רב אדא אבל נותן לתוכו מים מרובין כדי להפשירן ואקשינן עלה והלא מצרף, אלמא כל שהן פושרין יש בהן כדי לצרף. לא היא, דכבר כתבנו דכל שהוא נותן לתוך המיחם שאין בו מים חמין יש בו צירוף בין שיתן בהן כדי להפשיר ואפילו אין בהם אלא כדי שיחמו, אבל בנותן לתוך מיחם שיש בו מים חמין לעולם אין המים חמין שבתוכו מניחין אותו להצטרף עד שיצטננו לגמרי, וטעמא שהמים הצוננין הם שמצרפין אבל לא הפושרין. אבל רש"י ז"ל נראה שפירש שיטה זו בענין אחר, והוא ז"ל סבור דפלוגתא דרב ושמואל בדרב אדא שייכא, ושיעור לצרף היינו בשנותן לתוך המיחם מים מרובין כדי מילואו שיהא מלא על כל גדותיו, אבל כשאינו נותן כדי מילואו אינו מצרף. וכי אקשינן לעיל אדרב אדא והלא מצרף, אמים מרובין כדי להפשירן אקשינן, כלומר: דכיון דלא חלקת במים מרובין אלא אדרבא משמע דכל שהוא מרבה בשיעורן טפי עדיף ואפילו כדי מילואו של מיחם ואמאי והלא מצרף. זו היא שיטתו של רש"י ז"ל לפי מה שנראה מלשונו. (רשב"א)

דף מב - א

מותר למימרא דשמואל כרבי שמעון סבירא ליה והאמר שמואל מכבין גחלת של מתכת ברה''ר בשביל שלא יזוקו בה רבים אבל לא גחלת של עץ ואי ס''ד סבר לה כרבי שמעון אפילו של עץ נמי בדבר שאין מתכוין סבר לה כרבי שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה סבר לה כרבי יהודה אמר רבינא הלכך קוץ ברשות הרבים מוליכו פחות פחות מד' אמות ובכרמלית אפילו טובא: אבל נותן כו': ת''ר נותן אדם חמין לתוך הצונן ולא הצונן לתוך החמין דברי בית שמאי ובית הלל אומרים בין חמין לתוך הצונן ובין צונן לתוך החמין מותר בד''א בכוס אבל באמבטי חמין לתוך הצונן ולא צונן לתוך החמין ורבי שמעון בן מנסיא אוסר אמר רב נחמן הלכה כר''ש בן מנסיא סבר רב יוסף למימר ספל הרי הוא כאמבטי א''ל אביי תני ר' חייא ספל אינו כאמבטי ולמאי דסליק אדעתא מעיקרא דספל הרי הוא כאמבטי ואמר רב נחמן הלכה כרבי שמעון בן מנסיא אלא בשבת רחיצה בחמין ליכא מי סברת רבי שמעון אסיפא קאי ארישא קאי ובית הלל מתירין בין חמין לתוך צונן ובין צונן לתוך החמין ורבי שמעון בן מנסיא אוסר צונן לתוך חמין לימא רבי שמעון בן מנסיא דאמר כב''ש הכי קאמר לא נחלקו ב''ש וב''ה בדבר זה אמר רב הונא בריה דרב יהושע חזינא ליה לרבא דלא קפיד אמנא מדתני רבי חייא נותן אדם קיתון של מים לתוך ספל של מים בין חמין לתוך צונן ובין צונן לתוך חמין אמר ליה רב הונא לרב אשי דילמא שאני התם דמיפסק כלי אמר ליה מערה איתמר מערה אדם קיתון של מים לתוך ספל של מים בין חמין לתוך צונן בין צונן לתוך חמין: מתני' האילפס והקדרה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין

רש"י שאין מתכוין לכך: גחלת של מתכת. שמשליכין לחוץ פסולת של ברזל דלא שייך כבוי בהכי מדאורייתא ומדרבנן אסורה והיכא דאיכא נזקא לרבים לא גזרו על השבות: אבל לא של עץ. דאיסורא דאורייתא היא וחייב סקילה: אפילו של עץ נמי. דהא לרבי שמעון מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה וכל כיבוי אינו צריך לגופו חוץ מעושי פחמין או מהבהבי פתילה: הלכך. כיון דאמרת לא גזרו שבות דכיבוי מתכת במקום נזקא דרבים: קוץ ברשות הרבים מוליכו פחות פחות מד' אמות. עד שיסלקנו לצידי רשות הרבים דאיסורא דרבנן הוא: ובכרמלית. דטלטול דידיה דרבנן: אפילו טובא. יעבירנו בעקירה אחת: חמין לתוך צונן. דקסבר תתאה גבר ואין החמין מרתיחין את הצונן אלא מפשירין: ולא צונן לתוך חמין. שהתחתונים מרתיחים את העליונים דתתאה גבר: בכוס. דלשתיה קבעי להו ולא ניחא ליה שיחומו הרבה ועוד דכלי שני הוא: אוסר. אפילו חמין לתוך צונן: ספל הרי הוא כאמבטי'. ואף על גב דכלי שני הוא הואיל ולאו לשתיה אלא לרחיצה אסירי דניחא ליה שיחמו הרבה וגזרינן: אלא בשבת רחיצה בחמין ליכא. בתמיה דהא לרבי שמעון אפילו חמין לתוך צונן אסור לא משכחת חמין שהוחמו ואפילו מע''ש שלא יהיו צריכין להפיג רתיחתן ואם כן לא ירחוץ אפילו פניו ידיו ורגליו בחמין: מי סברת ר' שמעון אסיפא קאי. דלא שרי ת''ק אלא חמין לתוך . צונן. ואתא איהו ואסר אף חמין לתוך צונן: ארישא קאי. לשתיה וצונן לתוך חמין דקשרו ב''ה קאסר: מתני' שהעבירן. מן האור: מרותחין. בין השמשות: לא יתן לתוכן תבלין. משתחשך דכלי ראשון כל זמן שרותח מבשל: (רש"י)

תוספות אפילו של עץ נמי. ואם תאמר ומאי ס''ד דמקשה וכי משום דסבר שמואל כרבי שמעון באין מתכוין יסבור כמותו במלאכה שאינו צריך לגופה וי''ל דס''ד דמקשה דודאי הא בהא תליא משום דסבר רבי יהודה דמלאכה שאינו צריך לגופה חייב עליה היכא דמתכוין בשאין מתכוין נמי החמירו חכמים אבל לרבי שמעון דפטור עליה מן התורה אף במתכוין לא חש לאסור מדרבנן כשאין מתכוין כיון דמתכוין עצמו ליכא אלא איסורא דרבנן ומיהו לפי האמת לאו הא בהא תליא דשמואל אע''ג דבמלאכה שאינה צריכה לגופה סבר כרבי יהודה דחייב [מתיר] באין מתכוין ולרבי יהודה נמי אסור אין מתכוין אפילו בגרירה דמתכוין עצמו לא אסיר אלא מדרבנן כדאמרי' לקמן ובשילהי כל התדיר (זבחים דף צא: ושם) דאמר שמואל המתנדב יין מביאו ומזלפו ע''ג האשים ופריך והא קא מכבה ומשני דסבר דבר שאין מתכוין מותר ופריך כי הכא דאמר שמואל מכבין גחלת של מתכת אבל לא של עץ והשתא אומר רשב''א דפריך מכ''ש דכיון דסבר שמואל דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב א''כ סבירא ליה נמי בשבת דבר שאין מתכוין אסור דסבר המקשה דהתם דהא בהא תליא כמו מקשה דהכא וכיון דבשבת אסור אין מתכוין כ''ש בעלמא אך הקשה דמשמע דאי הוי סבר שמואל מלאכה שאינה צריכה לו פטור עליה הוה אתי שפיר ואמאי והא מלאכה שאינה צריכה לגופה בשאר איסורים דלאו שבת חייב עליה וכיון דסבירא ליה דהא בהא תליא א''כ אמאי קאמר התם דבר שאין מתכוין מותר: נותן אדם חמין לתוך צונן. אפי' בכלי ראשון דחמין לתוך צונן אינו מבשל כמו שאפרש ולא צונן לתוך חמין אפילו בכלי שני דגזרי ב''ש כלי שני אטו כלי ראשון וב''ה דפליגי ושרו צונן לתוך חמין היינו דוקא בכלי שני כדקתני בד''א בכוס משמע דבכלי ראשון מודו ב''ה ולא משום דסברה הך ברייתא דתתאה גבר כדפירש בקונטרס דאם כן יקשה מהכא למ''ד עילאה גבר ולמאן דאמר תתאה גבר נמי הא מבשל כדי קליפה כמו שאפרש לקמן בע''ה אלא נראה כמו שאומר ר''ת דחמין לתוך צונן משמע שהצוננין של מטה מרובים שדרך ליתן המועט במרובה ולכך אין מבשלים החמין המועטים כלל לפי שמתערבין בצוננין המרובין ומתבטל חמימותן ולא צונן לתוך חמין שהחמין של מטה מרובין ומתערבין בהן הצוננין המועטין ומתבשלין: אבל באמבטי כו'. נראה דהאי אמבטי איירי כגון שהוא כלי שני ולא הוי כההוא אמבטי דלעיל דקאמר בקשתי להניח פך באמבטי מדקאמר ספל אינו כאמבטי והאי ספל ע''כ כלי שני דאי כלי ראשון אמאי אינו כאמבטי ודכוותיה אמבטי הוי כלי שני ועוד דאי באמבטי שהוא כלי ראשון איירי לא הוה ליה למינקט אמבטי אלא מיחם שהוא לשתיה דומיא דכוס ומדנקט אמבטי משמע דבכלי שני איירי ואתא לפלוגי בכלי שני בין כוס שהוא לשתיה לאמבטי לפי שחמין הרבה ואיכא למיגזר דהרואה אותן חמין כל כך סבור דכלי ראשון הוא ובמתני' דנקט במיחם שהוא ראשון לא יתן לתוכו מים הוה מצי למימר באמבטי שהוא שני לא יתן לתוכו מים אלא דמתני' מיירי בשתיה ומפליג בין מיחם לכוס: מי סברת ר''ש בן מנסיא אסיפא קאי ארישא קאי. היינו דוקא למאי דס''ד לרב יוסף מעיקרא אבל למאי דמסקי' דספל אינו כאמבטי קאי אסיפא בכוס וסבר שפיר ר''ש בן מנסיא כב''ה דאפילו צונן לתוך חמין מותר ואתיא מתני' דשריא לתוך הכוס אליבא דהלכתא דהלכה כר''ש בן מנסיא וא''ת למאי דסלקא דעתך דארישא קאי ואסר בכוס צונן לתוך חמין מאי קמ''ל רב יוסף דספל הרי הוא כאמבטי כוס נמי הרי הוא כאמבטי לר''ש בן מנסיא דהלכתא כוותיה וי''ל דרב יוסף לב''ה אתא לאשמעינן דשרו בכוס: נותן אדם קיתון של מים. וא''ת ואמאי לא מייתי ברייתא דלעיל דספל אינו כאמבטי ואמאי איצטריך נמי רבי חייא למיתני תרוייהו וי''ל דהשתא קמ''ל בין חמין לתוך צונן בין צונן לתוך חמין דההיא דספל אינו כאמבטי ה''א דקאי אר''ש בן מנסיא דאסר באמבטי אפי' חמין לתוך צונן ועליה קאמר דספל אינו כאמבטי ושרי חמין לתוך צונן אבל צונן לתוך חמין ה''א דאסור ואפשר ההיא דלעיל היינו הך דהכא אלא שקיצרה ונקט לישנא דרב יוסף דמייתי עלה: שאני התם דמפסיק כלי. וא''ת דאמר לעיל (דף מ:) טול בכלי שני ותן אבל בכלי ראשון לא אע''ג דמפסיק מנא וי''ל דהתם בכלי ראשון והכא דבכלי שני שאני: (תוספות)

רשב"א גחלת של מתכת אבל לא של עץ וכו'. ואסיקנא במלאכה שאינה צריכה לגופה סבר לה כרבי יהודה, והאי מתכוין לכבות הוא אלא שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה. ואם תאמר אם כן אפילו גחלת של מתכת ליתסר. כבר פירש רש"י ז"ל דבההיא לא שייך כבוי דאורייתא אלא דרבנן, והיכא דאיכא נזקא דרבים לא גזרו על השבות. ואם תאמר כיון דשמואל כרבי יהודה אמרה לשמעתיה, אכתי גחלת של מתכת היכי מכבה והלא מצרף. לא היא, דעד כאן לא אוקימנא לה כרבי יהודה אלא משום דאסר לכבות גחלת של עץ ובהא הוא דאמר כרבי יהודה, אבל מאי דשרי לכבות גחלת של מתכת ולא חייש לצרוף דלא כרבי יהודה אלא כרבי שמעון, דהא דבר שאין מתכוין הוא ובדבר שאין מתכוין כרבי שמעון סבירא ליה. ואי נמי צירוף לרבי יהודה מדרבנן היא ולא גזרו בה רבנן משום נזקא, וכדאמרינן במסכת יומא בפרק אמר להם הממונה (לד, ב) אבל הכא צירוף [דרבנן] הוא. ושמא בכל צירוף קאמר ואפילו דכלים. ואם תאמר היכי מסקינן הכא דשמואל במלאכה שאינה צריכה לגופה כרבי יהודה סבירא ליה ואפילו במקום הזיקא לא שרינן ליה במלאכה דאורייתא, והא אמר שמואל (לקמן קז, א. ומובא לעיל ג, א) כל פטורי דשבת פטור אבל אסור בר מהני תלת וחדא מינייהו צידת נחש, וההיא כרבי שמעון היא וכדאמרינן בפרק שמנה שרצים גמרא הצדן שלא לצורך פטור (לקמן קז, ב) איכא דמתני לה אהא הצד נחש בשבת וכו' מאן תנא אמר רב יהודה אמר רב רבי שמעון היא דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. איכא למימר דשמואל בההיא לאו כרבי שמעון סבירא ליה, והא דחשיב לה בהדי פטור ומותר הכי קאמר, למאן דפטר בהו לאו פטור ואסור הוא אלא מותר לכתחלה, וכדדייק לה שמואל בפרק רבי אליעזר דאורג (לקמן קז, א) מלישנא דמתניתין. אבל רבנו האי גאון ז"ל כתב דרבי יהודה אפילו במקום הזיקא אסר, אלא דשמואל לא סבירא ליה כוותיה במקום דאיכא הזיקא, ומשום הכי התיר לצוד את הנחש ולכבות גחלת של מתכת, אבל גחלת של עץ אסור לכבותה. ומה הפרש ביניהן, שגחלת של עץ אדמדמת היא וכיון שנראית פורשין ממנה עוברי דרך ואין באין לידי היזק, אבל גחלת של מתכת אף על פי שכבתה כיון שהיא חמה שורפת היא [ומכוה] ואינה נראית ומזקת. אלו דברי הגאון רבנו האי ז"ל. וכן כתבו הרב בעל ההלכות ז"ל (בה"ג פ"ג ה"ד) ור"ח ז"ל (בגליון). ומן התימה הוא, היאך התיר שמואל צידת נחש שהיא מלאכה דאורייתא משום הזיקא. ויש לומר דכיון דדרכו להזיק ורבים ניזוקין בו כסכנת נפשות חשיב ליה שמואל, דאי אפשר לרבים ליזהר ממנו דאם זה יזהר זה לא ישמר ממנו, משא"כ בגחלת של עץ דהיא אינה הולכת ומזקת וכל אחד יכול להשמר ממנה, אבל רבי יהודה לעולם אסר ואפילו במקום נזק. ומדבריהם למדנו דרבי יהודה אפילו במלאכה דרבנן לא שרי מלאכה שאינה צריכה לגופה ואפילו במקום הזיקא דרבים, שהם ז"ל כתבו בגחלת של מתכת קא שרי בה שמואל ופליג בה אדרבי יהודה, וכבוי גחלת של מתכת ודאי מדרבנן, וכדאמרינן פרק רבי אליעזר דמילה (לקמן קלד, א) ממתקין את החרדל בגחלת ואוקימנא בגחלת של מתכת אבל לא בשל עץ משום דהא לאו דאורייתא והא דאורייתא. בדבר שאין מתכוין סבר לה כרבי שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה סבר לה כרבי יהודה. ומהא שמעינן דלאו הא בהא תלי, אלא שהמקשה היה סבור דמילתא דתליא הא בהא היא. ואי נמי יש לומר דקסבר דכיון דפלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון היא ובדבר שאין מתכוין סבר לה כרבי שמעון הכי נמי בפלוגתייהו דמלאכה שאינה צריכה לגופה סבר לה כרבי שמעון, ואסיקנא דלא. נותן אדם חמין לתוך צונן אבל לא צונן לתוך חמין. פירש רש"י ז"ל משום דתתאה גבר. ואינו מחוור דאם כן בפרק כיצד צולין (פסחים עו, א) דפליגי בהא מילתא רב ושמואל חד אמר תתאה גבר וחד אמר עילאה גבר, לותביה מהא למ"ד עילאה גבר. ועוד דהא אפילו למאן דאמר תתאה גבר מודה דכדי קליפה אסור, דאדמקרר ליה תתאה לעילאה מיבלע בלע, ואם כן אפילו חמין לתוך צונן הרי מבשל כדי קליפה וליתסר. אלא ודאי נראה דבמים שהן מתערבין אלו לתוך אלו ליכא למימר בהא תתאה ועילאה. ובתוס' (ד"ה נותן) פירשו שדרך המערה שנותן המועט לתוך המרובה, והלכך חמין מועטין לתוך צונן מרובין אין בהם כח לבשל, אבל צוננין מועטין לתוך חמין מרובין מתבשלין. וגם זה אינו מחוור בעיני, דהכא סתמא קתני לא שנא מרובין ולא שנא מועטין, ולתוך הכוס ואפילו לתוך המיחם רגילות הוא לתת צונן הרבה כדי להפשיר מפני שהן עשוין לשתיה ואין אדם שותה חמין גמורין אלא פושרין, והוה ליה למיתני הכי צונן לתוך חמין כדי שיחמו אסור וכדי להפשירן מותר, וכדתני במתניתין. אלא נראה דכלים אלו בין כוס בין אמבטי וספל כולן כלי שני הם. וכן פירשו הגאונים ז"ל. וכן כתב הרמב"ם ז"ל. והכי נמי משמע מדאקשינן לקמן אלא לרב נחמן רחיצה בחמין מי ליכא, ואי איתא משכחת לה בכלי שני. ואע"ג דאמבטי דלעיל (מ, ב) גבי עובדא דרבי משמע דכלי ראשון הוא מדאמר ליה טול בכלי שני ותן, אמבטי דהכא כלי שני הוא, דהא אמבטאות הרבה יש והכא דבר הלמד מענינו אמבטי דומיא דכוס. ומהתם נמי משמע לי דהכא אפילו בנותן מים מרובין ואפילו כדי מילואו של אמבטי ושל ספל קאמר, דאי לא הא משכחת לה בנותן מים מרובין כדי להפשירן, שהרי אין אדם רוחץ במים חמין שהוא מסלד בהן. והכא הכי פירושא: נותן אדם חמין כל שהן לתוך הצונן, לפי שהן מתקררין בערוין ומתערבין ממש בתוך הצונן ואין כח בהן לבשל, ואפילו בבאין מכלי ראשון, דאפילו תמצא לומר בעלמא דערוי דכלי ראשון ככלי ראשון, הני מילי כגון שמערה על גבי תבלין וכיוצא בהן שאין חמין מתערבין בתוכן אלא מכין עליהם בקילוחן ומבשלין, אבל מים במים הן מתערבין ממש בתוך הצונן ואין בהן כח לבשל אדרבא כל שהן נופלין הן מצטננין, וכל שכן הכא בכוס שהוא כלי שני שאינו מבשל. אבל צונן לתוך חמין אסור, משום דגזור בית שמאי כלי שני אטו כלי ראשון הואיל ואפשר דאתי בכלי ראשון לידי איסורא דאורייתא דכלי ראשון מבשל. ובית הלל מתירין אפילו בצונן לתוך חמין, דכלי שני אינו מבשל, ואפילו נתן לתוכן צוננין מועטין דאין באין לתוכן לידי בשול אלא לידי הפשר. והא דתנן במתניתין אבל נותן לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן ומפרשינן עלה בגמרא אבל נותן לתוכו מים מרובין כדי להפשירן, משום מיחם הוא דאמרינן אבל בכוס כל שהוא נותן לתוכו היינו להפשירן. אבל באמבטי שעומדין לרחיצת אדם מחממין הרבה, והלכך צונן לתוך חמין אסור לעולם שאי אפשר לבא לידי הפשר אלא לידי בישול ואפילו נתן באמבטי כדי מילואו, ואף על פי שהוא כלי שני ובעלמא אינו מבשל הכא שאני לפי שדרכן לחממן יותר מדאי. וספל כיוצא בו למאי דהוה סבירא ליה לרב יוסף מעיקרא, אבל במסקנא לא מדתני רבי חייא ספל אינו כאמבטי, דמים שבספל אינן חמין כל כך ואינו אלא ככוס, והואיל וכלי שני הוא לעולם מותר שאינו בא אלא לידי הפשר, ואפילו היו מים שהיד סולדת בהן לאחר שנתערבו צונן לתוכן, אינו מחמת הצונן שבו להיות יד סולדת אלא מחמת הראשונים שלא נצטננו. ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא דספל הרי הוא כאמבטי ואמר רב נחמן הלכה כרבי שמעון בן מנסיא וכו'. מהא משמע דרב יוסף כרב נחמן סבירא ליה, דאי לא מאי קושיא, משכחת לה לרב יוסף בחמין לתוך צונן כבית הלל בין בספל בין באמבטי ולרב נחמן בספל, אלא משמע דכהדדי סבירא להו. ואם תאמר אם כן למאי דמתרץ דרבי שמעון בן מנסיא ארישא קאי, למה ליה לרב יוסף דאמר ספל הרי הוא כאמבטי, לימא הרי הוא ככוס דכולהו אסירי. ועוד לישתוק מינה לגמרי, דמי תיסק אדעתין דגרע טפי ספל מכוס. תירצו בתוס' דלאו אליבא דרבי שמעון בן מנסיא איצטריכא ליה למתנייה ולאו אליבא דהלכתא קאמר לה, אלא אליבא דבית הלל דשרי בכוס ואסרי באמבטי. ולענין פסק הלכה איכא למימר דאמבטי אפילו חמין לתוך צונן אסור כרבי שמעון בן מנסיא וכרב נחמן דפסק הלכתא כוותיה, דהא דדחינן ומוקמינן לה לדרבי שמעון בן מנסיא ארישא היינו למאי דקא סלקא דעתין מעיקרא דספל כאמבטי כי היכי דנשכח רחיצה דשריא בשבת, אבל למסקנא דאסקינן דספל אינו כאמבטי תו לא צריכינן לאוקומה לדרבי שמעון ארישא אלא אסיפא, אבל ברישא דכוס מודה רבי שמעון דשרי וכמתניתין דתני אבל נותן הוא לתוך הכוס, ורבא דלא קפיד בספל לא פליג אדרב נחמן. אבל הגאונים ז"ל (עי' ראבי"ה ח"א עמ' 206) לא פסקו כן, דסבירא להו דהא דרבי שמעון בן מנסיא לעולם ארישא קאי. ונראה דקא סברי מדקאמר מי סברת אסיפא קאי ארישא קאי דאלמא קושטא דמלתא הכין, דאי לא לימא דלמא ארישא קאי. ועוד דמדאצטריך רב הונא בריה דרב יהושע למימר חזינא ליה לרבא דלא קפיד אמנא משמע דאיכא מאן דפליג בה, והיינו דר"ש בן מנסיא ורב נחמן דסבירא ליה כותיה, דאי לא למה ליה למימר חזינא ליה דלא קפיד פשיטא, הלכך דרבי שמעון בן מנסיא ליתא, דאע"ג דפסק רב נחמן כותיה הא רבא דהוא בתרא דלא קפיד בה ועביד בה עובדא. וספל הרי הוא ככוס, ואע"ג דמערה לתוכו צונן לתוך חמין דלא מפסיק כלי שרי וכדתני רבי חייא, וכל שכן כוס וכסתמא דמתניתין דנותן לתוך הכוס, ואפילו באמבטי נמי כבית הלל בחמין לתוך צונן. מתני': האלפס והקדרה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי. פירש רש"י ז"ל: לתוך הקערה או לתוך התמחוי אחר שעירה לתוכן את החמין, אבל לתת לתוך הקערה ולערות עליהן מן האלפס לא דערוי דכלי ראשון ככלי ראשון, ולפיכך אסור לערות מים מכלי ראשון על התרנגולת כדי למלגה מפני שהוא כמבשל הדם בתוכה. ולדבריו הא דאמרינן בפרק בתרא דע"ז (עד, ב) נעוה ארתחו, אפילו בעירוי דכלי ראשון הוא, ולא בעי שירתיחו תחתיו. וכן פירש ר"ת ז"ל. אבל ר"ח ז"ל פירש שם: ארתחו הרתיחוה באש, כלומר: נעוה של חרס רתחה מתחתיו באש. וכן פירש רבנו שמואל ז"ל נותן לתוך הקערה ולתוך התמחוי ומערה עליהם דעירוי דכלי ראשון לאו ככלי ראשון, דלא אשכח איסורא אלא בנותן בתוך הקדרה ובתוך האלפס דמשמע לתוך הקערה לעולם מותר, אלא דרישא דוקא וסיפא בין בנותן תבלין לתוכה ומערה עליהן בין במערה לתוך הקערה ואחר כך נותן את התבלין. ועוד מביא ראיה מדקיימא לן תתאה גבר, ואי אמרת ערוי מבשל אם כן עלאה גבר. ועוד דכיון דקיימא לן תתאה גבר היאך נתיר להגעיל בערוי דכלי ראשון כמו שפירשו הם בנעוה ארתחו, והא כוליה כלי בלע האיסור והערוי אינו מפליט אלא כדי קליפה, אלא ודאי אין הגעלת כלי שנתבשל בו איסור בערוי רותחין מכלי ראשון. ואולי הם ז"ל לא אמרו כן אלא ביין נסך שאין בליעתו אלא כדי קליפה. ונשאלה שאלה לגאון ז"ל, והשיב דערוי דכלי ראשון אינו מבשל מהא דהאלפס והקדרה, מדלא מפליג בקערה עצמה. והא דאמרינן בזבחים פרק דם חטאת (צה, ב) תנו רבנן אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר (ויקרא ו, כא) אין לי אלא שבשל בו, עירה לתוכו רותח מנין תלמוד לומר בו ישבר, אלמא דעירה לתוכו רותח חשיב בשול, לא היא, דהתם היינו טעמא משום שבלע כלי חטאת ואע"פ שלא נתבשל בו. ותדע לך דהתם קרי ליה לערוי בלוע בלא בשול, מדבעינן התם תלאו באויר תנור מהו, תא שמע אחד שבישל בו ואחד שעירה לתוכו רותח, ומהדר בלוע בלא בשול לא קמבעיא לי כי קמבעיא לי בשול בלא בלוע, אלמא עירה לתוכו חשיב בלוע בלא בשול. ור"ת ז"ל הביא ראיה ממה שאמרו בירושלמי כאן (ה"ה) ובפרק קמא דמעשרות (ה"ד) דערוי דכלי ראשון ככלי ראשון ומבשל, דגרסינן התם: מהו ליתן תבלין מלמטן ולערות עליו מלמעלה, רבי יונה אמר אסור וערוי ככלי ראשון הוא ופליג עלה רבי יוסי, חיליה דרבי יונה מן הדא אחד שבשל ואחד שעירה לתוכו רותח וכה הוא [אמר הכין], אמר ר' יוסי תמן כלי חרס בולע תבלין אינן מתבשלין, התיב רבי יוסי בר' בון והתני אף בכלי נחשת כן אית לך מימר כלי נחשת בולע, פירוש התיב רבי יוסי בר' בון אי טעמא משום דכלי חרס קל לבלוע בפחות מכדי בשול סמנין, והתניא אף בכלי נחשת ויש לך לומר שכלי נחשת קל לבלוע ברתיחה מועטת של כלי שני, הא אינו אלא מפני שערוי ככלי ראשון והלכך אף בכלי נחשת כן, והוא הדין לתבלין שהן מתבשלין בערוי דכלי ראשון. ומיהו אינה ראיה, דאדרבה יש ללמוד משם דאינו ככלי ראשון, מדמסיק התם מהו לערות עם הקלוח אמר רבי חנינא בריה דרבי הלל מחלוקת דרבי יונה ורבי יוסי, רבי יצחק בן גרפתא בעא קומי רבי מנא עשה כן בשבת חייב משום מבשל עשה כן בבשר וחלב חייב משום מבשל, א"ל כיי דאמר רבי זעירא איזהו חלוט ברור כל שהאור מהלך תחתיו וכה איזהו תבשיל ברור כל שהאור מהלך תחתיו, עד כאן בירושלמי. אלמא ערוי אינו ככלי ראשון ואינו מבשל, וכרבי יוסי דפליג עליה דרבי יונה ואע"ג דעירה לתוכו. [והא דאמרינן] אף בכלי נחשת כן וצריך מריקה ושטיפה, התם לאו משום בשול הוא אלא משום בלוע, וכדאיתא בגמרין בזבחים בפרק דם חטאת (צה, ב). (רשב"א)

דף מב - ב

אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי רבי יהודה אומר לכל הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר: גמ' איבעיא להו רבי יהודה ארישא קאי ולקולא או דילמא אסיפא קאי ולחומרא ת''ש דתניא רבי יהודה אומר לכל אילפסין הוא נותן לכל הקדירות רותחות הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר סבר רב יוסף למימר מלח הרי הוא כתבלין דבכלי ראשון בשלה ובכלי שני לא בשלה א''ל אביי תני רבי חייא מלח אינה כתבלין דבכלי שני נמי בשלה ופליגא דרב נחמן דאמר רב נחמן צריכא מילחא בישולא כבשרא דתורא ואיכא דאמרי סבר רב יוסף למימר מלח הרי הוא כתבלין דבכלי ראשון בשלה בכלי שני לא בשלה א''ל אביי תני ר' חייא מלח אינה כתבלין דבכלי ראשון נמי לא בשלה והיינו דאמר רב נחמן צריכא מילחא בישולא כבישרא דתורא: מתני' אין נותנין כלי תחת הנר לקבל בו את השמן ואם נתנוה מבעוד יום מותר ואין ניאותין ממנו לפי שאינו מן המוכן: גמ' אמר רב חסדא אע''פ שאמרו אין נותנין כלי תחת תרנגולת לקבל ביצתה אבל כופה עליה כלי שלא תשבר אמר רבה מ''ט דרב חסדא קסבר תרנגולת עשויה להטיל ביצתה באשפה ואינה עשויה להטיל ביצתה במקום מדרון והצלה מצויה התירו והצלה שאינה מצויה לא התירו איתיבי אביי והצלה שאינה מצויה לא התירו והתניא נשברה לו חבית של טבל בראש גגו מביא כלי ומניח תחתיה בגולפי חדתי דשכיחי דפקעי איתיביה נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות ניצוצות נמי שכיחי

רש"י אבל נותן הוא לתוך הקערה. דכלי שני אינו מבשל: תמחוי. כעין קערה גדולה שמערה כל האילפס לתוכה ומשם מערה לקערות: ר' יהודה אומר לכל וכו'. בגמ' מפרש אהי קאי אכלי ראשון או אכלי שני: חוץ מדבר שיש בו חומץ או ציר. שהן מבשלין את התבלין כשהן רותחין: ציר. הנוטף מן הדגים כשכובשים אותן במכבש: גמ' ארישא קאי. אאילפס דקא אסר ת''ק וקאמר ר' יהודה לכל אילפסין הוא נותן דכלי ראשון לא מבשל: או דילמא אסיפא קאי . אקערה ותמחוי דקא שרי ת''ק וקא אמר ליה רבי יהודה בכל קערות ותמחויין מודינא לך חוץ מדבר שיש בו חומץ ואפילו כלי שני נמי לא: דבכלי ראשון נמי לא בשלה. ומותר ליתן ואפילו בכלי ראשון משהעבירו מן האור: מתני' אין נותנין. בשבת: כלי תחת הנר. לקבל בו שמן המטפטף משום דשמן מוקצה הוא וקסבר אין כלי ניטל בשבת אלא לצורך דבר הניטל אי נמי קסבר אסור לבטל כלי מהיכנו להושיב כלי במקום שלא יוכל עוד ליטלו (משום) דהוי כקובע לו מקום ומחברו בטיט ודמי למלאכה וכלי זה משיפול בו השמן המוקצה יהא אסור לטלטלו: מותר. להניחה שם: ואין ניאותין. נהנין: גמ' אע''פ שאמרו אין נותנין כלי תחת תרנגולת לקבל ביצתה. כשהיא מטילתה במקום מדרון שמא תתגלגל ותשבר ומדיוקא דמתניתין שמעינן לה דדמי לנותן כלי תחת הנר לקבל בו שמן: אבל כופה עליה כלי. ולא תימא אין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל: באשפה. ויש לחוש שמא תשבר ברגלי אדם וכופה עליה כלי: והצלה מצויה התירו. לטלטל כלי לצרכה ואף על פי שהביצה דבר שאינו ניטל בשבת: שאינה מצויה כגון מדרון וטיפטוף דשמן דמתני': נשברה לו חבית של טבל גרסינן: מביא כלי. ואף על גב דטבל דבר שאינו ניטל הוא וחבית לא שכיחא דפקעה: גולפי. חביות: נותנין כלי. מתניתין היא ומותיב ליה מינה: ניצוצות. שלהבת הנוטפת מן הנר כדי שלא ידלק מה שתחתיה ואע''ג דניצוצות לא מיטלטלי ולא שכיחי: (רש"י)

תוספות אבל נותן הוא לתוך הקערה כו'. מהכא ליכא למידק דעירוי ככלי שני מדקתני לא יתן לתוכה תבלין ולא אשמעינן רבותא אפילו שלא יערה על הקערה שתבלין בתוכה דאדרבה דוק מסיפא דקתני אבל נותן הוא לתוך הקערה ולא קתני מערה על הקערה שתבלין בתוכה ורבינו שמואל מביא ראיה דעירוי ככלי שני מהא דקי''ל תתאה גבר ולר''י נראה דעירוי ככלי ראשון ומביא ראיה דבזבחים בפרק דם חטאת (דף צה: ושם) ת''ר אשר תבושל בו אין לי אלא שבישל בו עירה לתוכו רותח מניין תלמוד לומר [אשר תבושל] בו ישבר אלמא דעירוי חשיב מבשל ובירושלמי בפרק כירה בעי מהו ליתן תבלין מלמטה ולערות עליהן מלמעלה ר' יונה אמר אסור דעירוי ככלי ראשון חיליה דר' יונה מן הדא אחד שבישל בו ואחד שעירה לתוכו רותח ודחי ר' יוסי תמן כלי חרס בולע תבלין אינו מתבשל השיב רבי יוסי בר בון והתניא מניין שבכלי נחשת כן תלמוד לומר ואם בכלי נחשת בשלה אית לן למימר כלי נחשת בלע בתמיה פי' ע''י עירוי אם אינו מבשל לא בלע אלמא דמסיק דעירוי ככלי ראשון ונראה דעירוי לא הוי ככלי ראשון ולא ככלי שני אלא מבשל כדי קליפה דהא קי''ל כשמואל דאמר תתאה גבר דתניא כוותיה בכיצד צולין (פסחים עו.) ומ''מ מבשל כדי קליפה דאמר התם תניא כוותיה דשמואל חם לתוך צונן או צונן לתוך צונן מדיח ופריך חם לתוך צונן אדמיקר ליה בלע אלא אימא חם לתוך צונן קולף צונן לתוך צונן מדיח וכן משמע בשילהי מסכת ע''ז (דף עו.) דאמר מר עוקבא זבן יורה מעכו''ם אהדר ליה גדנפא ומסיק כבולעו כך פולטו מה בולעו בניצוצות אף פולטו בניצוצות ואי עירוי ככלי ראשון מאי איריא משום דבלע בניצוצות אפילו בלע בליעה גמורה פלט בניצוצות שהוא עירוי אלא ודאי לא מבשל אלא כדי קליפה ואם עירו רותחים על התרנגולת צריכה קליפה וכלי שתשמישו ע''י עירוי כגון קערות יכול להגעילן ע''י עירוי דכבולעו כך פולטו אבל כלי שנתבשל בו איסור לא סגי להגעילו על ידי עירוי והא דאמר בפרק בתרא דע''ז (דף עד:) דרש רבא נעוה ארתחיה דהתם מסתמא ע''י עירוי שאני התם דאותה נעוה לא בלעה ע''י רותח: לכל קדרות רותחות הוא נותן. נראה דדוקא בתבלין פליג אבל בשאר דברים מודה דכלי ראשון מבשל אף כשהעבירו מעל האור: והיינו דר''נ. נראה דאף לפי' הקונטרס שפי' דבכל מקום דאיכא לישני דפליגי בשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים הלך אחר אחרון ולר''ת בשל סופרים הלך אחר המיקל וכן לריב''א שפירש שבכל מקום איכא דאמרי טפל לגבי לשון ראשון שהוא עיקר הכא הלכה כלישנא בתרא דללישנא קמא פליג ברייתא דרבי חייא אדרב נחמן וללישנא בתרא היינו דרב נחמן ומתוך כך פסק רבינו שמואל שמותר לתת מלח בתבשיל בשבת אפילו בכלי ראשון שהעבירו מן האור והמחמיר כלישנא קמא שלא ליתן מלח בקערה כל זמן שהיד סולדת בו תבא עליו ברכה: ואם נתנוהו מבעוד יום מותר. הלשון דחוק דהוה ליה למימר אבל מבעוד יום נותנין: ואין נאותין ממנו לפי שאינו מן המוכן. איכא לאוקמה כר''ש דמתיר מותר השמן שבנר ואין ניאותין דקתני הכא היינו כל זמן שדולק דבמוקצה מחמת מצוה מודה ר''ש כדאמר בגמ' לקמן (דף מה.) אין מוקצה לר''ש אלא שמן שבנר בשעה שהוא דולק הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו ולא שבנר ממש קאמר דההיא אסור בלאו הכי משום מכבה כדאמר בביצה פ''ב (דף כב. ושם) המסתפק ממנו חייב משום מכבה אלא כלומר שמן המטפטף מן הנר והטלטול דנר עצמו אין לאסור מטעם דהוקצה למצותו ולא אסור לטלטלו אלא משום דנעשה בסיס לדבר האסור כדאמרינן בסוף פירקין (דף מז.) הנח לנר שמן ופתילה הואיל ונעשה בסיס לדבר האסור אבל מטעם דהוקצה למצותו לא היה אסור לטלטלו שאין ביטול מצוה במה שמטלטלו: אע''פ שאמרו חכמים אין נותנין כו'. אין נותנין כלי תחת הנר לקבל בו את השמן ה''ל למימר דתנן במתניתין וכלי לקבל ביצה לא שמעינן אלא מדיוקא דמתני' אלא משום דבעי למימר אבל כופה עליה כלי נקט ביצה: הצלה שאינה מצויה לא התירו. פי' בקונטרס לדבר שאינו ניטל וגרס בההוא דפריך אביי מינה בסמוך נשברה לו חבית של טבל בראש גגו דטבל אינו ניטל וקשה לריב''א דאי גרס בה טבל אמאי פריך לרב יוסף מברייתא אחרת מהך דהכא הוה ליה לאקשויי ועוד דבפרק כל כתבי (לחמן דף קיז: ושם) משמע בהדיא דלא גרסי' בברייתא דהכא טבל דלא בשל טבל מיירי דקתני סיפא נזדמנו לו אורחין מביא כלי אחר כו' ונראה לו לפרש דהצלה שאינה מצויה לא התירו לטרוח בכל דבר אפילו בדבר הניטל משום טירחא: שאינה מצויה לא התירו. והא דאין נותנין כלי תחת הנר לקבל שמן חשיב הצלה שאינה מצויה לפי שרגילים לעולם לתת כלי תחת הנר מבעוד יום וניצוצות אע''ג דקאמר בסמוך דשכיחי לא שכיחי כולי האי שיחושו לתת שם כלי מבעוד יום ולהכי חשיב לה הצלה מצויה: (תוספות)

רשב"א גמרא: נשברה לו חבית בראש גגו. פירש רש"י ז"ל: חבית של טבל שאינה ראויה לטלטל. והקשו עליו בתוספות אם כן ליתני של טבל, כדתני במתניתא דלקמן (מג, א) חבית של טבל שנשברה. ועוד דהא קתני סיפא (לקמן קיז, ב) נזדמנו לו אורחים מביא כלי אחר וקולט כלי אחר ויצרף, ואי בטבל אורחים מאי עבידתייהו. אלא ודאי במעושר, ואפילו הכי אסור משום דהצלה שאינה מצויה לא התירו אפילו בדבר הראוי אלא אם כן הוא לצורך השבת. ותדע לך מדאקשינן (לקמן מג, א) דלף ולא מפרקינן בדלף הראוי כדלקמן (שם), אלמא אפילו בדלף הראוי לא התירו. ואי קשיא לך בדבר הראוי אמאי לא. תירץ הרמב"ן ז"ל משום דבכל הצלה איכא למיחש למאי דאמרינן בפרק כל כתבי הקדש (לקמן קיז, ב) מתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה אתי לאתויי דרך רשות הרבים, ואף על פי כן התירו בכלי אחד משום איבוד ממון, ואי אמרת דלא חיישי רבנן להצלה שאינה מצויה היה להם לאסור הכל משום גזירה דשמא יביא כלי, עד כאן. ניצוצות שכיחי. פירש רש"י ז"ל (ד"ה שאינה): אבל טפטוף דשמן לא שכיח והצלה שאינה מצויה היא. אבל בתוס' פירשו דלהכי לא שרינן נתינת כלי תחת הנר לקבל את השמן, לא משום דטפטוף לא שכיח, אלא אדרבא מתוך שהיא עשויה לטפטף רגילין הן להניח כלי תחת הנר בערב שבת, והלכך נתינה דבשבת הויא הצלה שאינה מצויה. ואם תאמר אם כן אף בניצוצות נאמר כן דהא אמרינן דשכיחי. יש לומר שכיחי קצת ומשום הכי נותנין בשבת, אבל לא שכיחי כל כך כשמן שיהא מצוי מערב שבת ושתהא נתינה בשבת הצלה שאינה מצויה בהן. (רשב"א)

דף מג - א

איתיביה. כופין קערה על הנר שלא יאחז בקורה בבתי גחיני דשכיח בהו דליקה וכן קורה שנשברה סומכין אותה בספסל ובארוכות המטה בכשורי חדתי דעבידי דפקעי נותנין כלי תחת הדלף בשבת בבתי חדתי דשכיחי דדלפי רב יוסף אמר היינו טעמא דרב חסדא משום. דקא מבטל כלי מהיכנו איתיביה אביי חבית של טבל שנשברה מביא כלי אחר ומניח תחתיה א''ל . טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות א''ר הונא בריה דרב יהושע ניצוצות אין בהן ממש וכן קורה שנשברה סומכין אותה בספסל או בארוכות המטה דרפי דאי בעי שקיל ליה נותנין כלי תחת הדלף בשבת בדלף הראוי כופין את הסל לפני האפרוחין שיעלו וירדו קסבר מותר לטלטלו והתניא אסור לטלטלו בעודן עליו והתניא אע''פ שאין עודן עליו אסור א''ר אבהו בעודן עליו כל בין השמשות מיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא א''ר יצחק כשם שאין נותנין כלי תחת תרנגולת לקבל ביצתה כך אין כופין עליה כלי בשביל שלא תשבר. קסבר אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת מיתיבי כל הני תיובתא ושני בצריך למקומו תא שמע אחת ביצה שנולדה בשבת ואחת ביצה שנולדה ביום טוב אין מטלטלין לא לכסות בה את הכלי ולסמוך בה כרעי המטה אבל כופה עליה כלי בשביל שלא תשבר הכא נמי בצריך למקומו. ת''ש פורסין מחצלות על גבי אבנים בשבת באבנים מקורזלות דחזיין לבית הכסא ת''ש פורסין מחצלות על גבי לבנים בשבת דאישתיור מבנינא דחזיין למיזגא עלייהו ת''ש פורסין מחצלת על גבי כוורת דבורים בשבת בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים ובלבד שלא יתכוין לצוד הכא במאי עסקינן דאיכא דבש א''ל רב עוקבא ממישן לרב אשי תינח בימות החמה

רש"י איתיביה כופין קערה. של חרס על גבי הנר כו': גחיני. נמוכין: וכן קורה שנשברה כו'. משנה היא לקמן: שנשברה. בשבת: ארוכות המטה. לימונ''ש {יצולים (מוטות אורך בעגלה, במחרשה וכו', כאן במיטה של פרקים)} : בספסל. דכלי הוא ומותר לטלטלו: בכשורי חדתי. שלא נבדקו עדיין וכשמכביד משא הבית עליהן שהיו טחין על גגותיהן בטיט שכיחי דפקעי: תחת הדלף. לקבלו: טעמא דרב חסדא. דאין נותנין כלי תחת התרנגולת: מפני שמבטל כלי מהיכנו. שהיה מוכן מתחלה לטלטלו ועכשיו עושהו מוקצה: מוכן הוא. שאין בו מוקצה אלא איסורו ואם בא אחד ועבר על דברי חכמים שאסרו לתרום בשבת ותיקנו מתוקן ומותר לטלטלו ולאוכלו הלכך לאו מבטל כלי מהיכנו חשיב ליה: אין בהן ממש. ומותר ליטלן אחר שנפלו לתוכו: וכן קורה כו'. קס''ד שמהדקו שם ואינו יכול שוב ליטלו: הראוי. לשתיה כל אלו משניות הן: כל בין השמשות. אבל נתנו שם משחשיכה מותר ליטלו אם אין האפרוחים עליו: בצריך למקומו. להשתמש במקום הכלי ומתוך שיכול ליטלו לצורך מקומו מוליכו למקום שירצה: לכסות בה את הכלי. לסתום פי צלוחית: על גבי אבנים. מפני הגשמים שלא ימחו או לא יקבלו סיד מאחר ששרויות במים: מקורזלות. ראשן חד וראויות לקינוח דהוי דבר הניטל: למיזגא. להשען שכל הסבתן כך היתה יושב קצת ונשען קצת על שמאלו: (רש"י)

תוספות דמבטל כלי מהיכנו. בפרק בתרא פירש בקונטרס דאסור משום דמתחזי כסותר וכאן פירש דחשיב כאלו מחברו שם בטיט: טבל מוכן הוא אצל שבת. אף על פי שאסור לטלטלו כדתנן בפרק מפנין (לקמן קכו:) מ''מ לא חשיב מבטל כלי מהיכנו כיון דאם עבר ותיקנו מתוקן ק' לרשב''א דתנן במסכת תרומות בפ''ב (משנה ג) ומייתי לה בהניזקין (גיטין נד.) המעשר בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל ולישנא דקאמר הכא אם עבר ותיקנו משמע במזיד מדלא קאמר שאם שגג ותיקנו ונראה דנקט עבר כגון דלית ליה פירי אחריני דאמר בביצה בפרק י''ט (דף יז:) דאפילו במזיד יאכל עוד הקשה דבפרק בתרא (דף קנד:) תניא היתה בהמתו טעונה טבל ועששית מתיר את החבלים והשקים נופלים ואע''פ שמשתברין משמע דאסור להניח תחתיהן כרים וכסתות אלמא טבל לאו מוכן הוא ואור''י דאף על פי שמשתברין לא קאי אטבל אלא אעששית ועוד הקשה כי היכי דאמר דאם עבר ותיקנו מתוקן ה''נ כשמניח כלי תחת תרנגולת לקבל ביצתה נימא שאם עבר והסיר הביצה מותר הכלי לטלטל ואם כן ביטלת תורת ביטול כלי מהיכנו ולאו פירכא היא דהא כמו שהכלי עם הביצה אין לה היתר אבל טבל יש לו היתר על ידי תיקון ועוד הקשה היכא דאית ליה פירי אחריני בשוגג אמאי יאכל נימא מגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא ועוד מ''ש דהכא אמר דאם עבר ותיקנו מתוקן ובביצה בפ' אין צדין (דף כו: ושם) גבי בכור לר''ש דאמר אין רואין מומין בי''ט אמר. שאם עבר וביקרו אינו מבוקר ואדא בר אוכמי דאמר בשוגג מבוקר אמרינן התם דליתא דמשבש ותני: כופין את הסל. לעיל לא מצי פריך מינה דהצלה מצויה היא: בעודן עליו. אבל אחר שירדו מותר לטלטלו נראה לר''י דקסבר דאין מוקצה לחצי שבת דלמ''ד בפ' אין צדין (ביצה כו: וסם). דיש מוקצה אסור לטלטלו אף אחר שירדו וקשה לרשב''א למ''ד יש מוקצה לחצי שבת אמאי כופין את הסל לפני האפרוחים והא מבטל כלי מהיכנו וקי''ל דאסור לבטלו דבסוף פירקין פריך סתמא דהש''ס והא קא מבטל כלי מהיכנו וכן בפ' מפנין (לקמן קכח:) ובפ' בתרא (דף קנד:) פריך אליבא דרב הונא אע''ג דלא מצינו שהיה סובר כן משמע דלכ''ע אסור לבטל כלי מהיכנו וכן אפרש בסמוך וי''ל דלמ''ד יש מוקצה לחצי שבת הך דכופין את הסל מוקי כר''ש דלדידיה ודאי שרי לטלטל הסל כשירדו דאפי' מיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא לית ליה דהא מתיר להסתפק מן הנר שכבה א''נ הא דיש מוקצה לחצי שבת היינו לאכילה ולא לטלטול וא''ת רב יוסף דמפרש מתני' משום דאסור לבטל כלי מהיכנו לא אתיא מתני' כר''ש דלדידיה לא מבטל כלי מהיכנו כיון דשרי לאחר שכבה כי היכי דלא חשבינן הכא כפיית הסל ביטול כלי משום דשרי אחר שירדו וי''ל דלא דמי דהכא. ודאי לא חשיב ביטול כלי כי מיד כשבאו על הסל בידו להפריחם ולהבריחם משם: בעודן עליו כל בין השמשות. תימה הא כיון דבידו להפריחם למטה הוי גמרו בידי אדם ולית לן למימר מיגו דאיתקצאי לבין השמשות כדמוכח בפ' אין צדין (ביצה כו:) דפריך ר' זירא למ''ד יש מוקצה לחצי שבת והא פולין ועדשים דמבשלים בי''ט דמעיקרא חזו לכוס כי שדינהו בקדרה חייתא אידחו להו גמר בישולייהו אישתרו להו א''ל אביי ולטעמיך תקשי לך קדירות דעלמא דהא קדירות דשבתא בין השמשות רותחות הן ולאורתא קא אכלינן מינייהו אלא גמרו בידי אדם לא קמבעיא ליה כי קא מיבעיא ליה גמרו בידי שמים וי''ל דשאני קדירות אם הוה צריך להו בין השמשות היה מקררן וכן פולין ועדשים רצונו שיתבשלו בלא שום דיחוי אבל הכא רצונו היה שיעלו האפרוחין על הסל שלכך כפאו והרי שעה אחת הקצה אותו לצרכן ומיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא: ושני ליה בצריך למקומו. ההיא דנותנין כלי תחת הדלף איכא נמי לשנויי בדלף הראוי כדשני לעיל ובפרק משילין (ביצה לו. ושם) משני ליה הכי לרבי יצחק תימה לר''י מ''ש דגבי שמן תנא אין נותנין וגבי ניצוצות נותנין בתרוייהו הוה מצי למתני נותנין בצריך למקומו או בתרוייהו אין נותנין באין צריך למקומו ונראה לר''י דמעיקרא אשמעינן דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת וגבי ניצוצות דבתר הכי אשמעינן דבצריך למקומו שרי אי נמי ר' יצחק אית ליה נמי דאסור לבטל כלי מהיכנו ולהכי גבי שמן אין נותנין אפילו בצריך למקומו ולרב הונא נפרש בסמוך דאית ליה נמי תרוייהו אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל ואסור לבטל כלי מהיכנו ואם נאמר דלרב יוסף לא אתיא מתניתין כר''ש דכיון דלדידיה מותר לאחר שכבה לא חשיב ביטול כלי אם כן מצינן למימר דאפילו רבה אית ליה דאסור לבטל כלי מהיכנו ואיצטריך למימר דהצלה שאינה מצויה לא התירו כדי לאוקמה מתניתין כר''ש וא''ת מאי צריך בכל הני משניות לאשמעינן דבצריך למקומו שרי ויש לומר דלגבי ניצוצות איצטריך לאשמעינן דלא תימא אפילו בצריך. למקומו אסור משום דילמא אתי לכבויי וכן ההיא דכופין קערה שלא תאחוז כו' וההיא דקורה שנשברה נראה לרשב''א דאיצטריך לאשמעינן דלא חיישינן שמא יעלה את הקורה דאסור להעלות כדתנן בפ' שואל (לקמן קנא:) וכן קורה שנשברה סומכין אותה כו' לא שתעלה אלא שלא תוסיף: כופה עליה כלי שלא תשבר כו'. כל הנהו דמייתי ידע המקשה דמצי לשנויי בצריך למקומו אלא שרוצה לידע אם יש לתרץ בענין אחר: דאייתור מבניינא. כדאמר לקמן בפ' כל הכלים (דף קכד:) הני לבני דאייתרי מבניינא שרי לטלטולינהו: (תוספות)

רשב"א הא דאמרינן: טבל מוכן הוא אצל שבת, שאם עבר ותקנו מתוקן. לאו למימרא שיהא מוכן גמור וראוי לטלטלו, דהא תנן לקמן בפרק מפנין (קכו, ב) אין מטלטלין את הטבל. אלא הכי קאמר: דאילו עבר ותקנו מתוקן אשתכח דקליש איסוריה ולא חשבינן ליה כמבטל כלי מהיכנו. ואם תאמר אם כן נמצאת מבטל ואין מבטלין כלי מהיכנו, שהרי אף בביצה אם עבר וסילק הביצה מתוכו חזר הכלי להתירו. ויש לומר דאינו דומה לטבל שאפשר שיפקיע איסורו ממש, מה שאין כן בביצה שאי אפשר להפקיע איסורו ולעולם הכלי בטל מהיכנו כל זמן שהביצה בתוכו. ואם תאמר לרב יוסף אתיא מתניתין דלא כרבי שמעון, דלדידיה מותר השמן שבנר לאחר שכבה מותר כדאיתא לקמן (מד, א). יש לומר שאני התם דבעוד שהוא דלוק מיהא הויא איסורא דאורייתא, ואף על גב דשמן המטפטף גופיה דרבנן מכל מקום בדאורייתא החמירו. איתביה כל הני תיובתא ושני בצריך למקומו. יש מפרשים דר' יצחק נמי אית ליה הא דרב יוסף דאמר אין מבטלין כלי מהיכנו, ודייקי לה מדאוקימנא בפרק משילין (ביצה לו, א) הא דתנן (שם לה, ב) נותנין כלי תחת הדלף אליבא דר' יצחק בדלף הראוי ולא מוקמינן לה בצריך למקומו, ועוד מדמוקי מתניתין (דלקמן מז, ב) דנותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות בצריך למקומו על כרחין מתניתין נמי דאין נותנין כלי תחת הנר לקבל את השמן אף היא אפילו צריך למקומו, דאי לא ליפלוג וליתני בדידה, ואפילו הכי תנן דאין נותנין, וטעמא לפי שאין מבטלין כלי מהיכנו. והא דר' יצחק עדיפא מדרב יוסף, דרב יוסף לית ליה אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל, ור' יצחק סבירא ליה תרתי דאין מבטלין כלי מהיכנו ועוד שאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל. והיינו דרב הונא, דאית ליה כדר' יצחק כדאמרינן בסמוך (בעמוד ב) זילו אמרו לרב יצחק כבר תרגמה רב הונא לשמעתיך בבבל, ופשיטא להו בפרק מי שהחשיך (לקמן קנד, ב) דאית ליה אין מבטלין כלי מהיכנו. וכיון שכן כל הנך מתני' דמוקמינן להו בצריך למקומו, לאו למימרא דסגי ליה בהכין, דאכתי איצטריך לן למימר בהו כל הני פירוקין דפריק בהו רב יוסף משום דלא יבטל כלי מהיכנו. וכן כתב מורי הרב רבנו יונה ז"ל. תא שמע אבל כופה עליה כלי בשביל שלא תשבר, הכא נמי בצריך למקומו. פירשו בתוספות (ד"ה כופה) שהמקשה היה רוצה לידע אם יצטרך להעמידה בצריך למקומו, דהא בהנהו דמייתי בסמוך לא בעי לשנויי הכין. ולי נראה דלישנא דברייתא קשיתיה, דמדקתני אין נוטלין אותה לכסות בה את הכלי אבל כופה עליה כלי משמע דהכי קאמר אף על פי שאין מטלטלין אותה מטלטלין את הכלי מחמתה, אלמא כלי ניטל לדבר שאינו ניטל, ומשני בצריך למקומו. (רשב"א)

דף מג - ב

דאיכא דבש בימות הגשמים דליכא דבש מאי איכא למימר לא נצרכא אלא לאותן שתי חלות והא מוקצות נינהו דחשיב עלייהו הא לא חשיב עלייהו מאי אסור אי הכי הא דתני ובלבד שלא יתכוין לצוד לפלוג ולתני בדידה בד''א כשחישב עליהן אבל לא חישב עליהן אסור הא קמ''ל אע''פ שחישב עליהן ובלבד שלא יתכוין לצוד מני אי ר''ש לית לי' מוקצה אי ר' יהודה כי לא מתכוין מאי הוי הא דבר שאין מתכוין אסור לעולם ר' יהודה מאי ובלבד שלא יתכוין לצוד שלא יעשנה כמצודה דלישבוק להו רווחא כי היכי דלא ליתצדו ממילא רב אשי אמר מי קתני בימות החמה ובימות הגשמים בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים קתני ביומי ניסן וביומי תשרי דאיכא חמה (ואיכא צינה) ואיכא גשמים ואיכא דבש אמר להו רב ששת פוקו ואמרו ליה לר' יצחק כבר תרגמא רב הונא לשמעתיך בבבל דא''ר הונא עושין מחיצה למת בשביל חי ואין עושין מחיצה למת בשביל מת מאי היא דא''ר שמואל בר יהודה וכן תנא שילא מרי מת המוטל בחמה באים שני בני אדם ויושבין בצדו חם להם מלמטה זה מביא מטה ויושב עליה וזה מביא מטה ויושב עליה חם להם מלמעלה מביאים מחצלת ופורסין עליהן זה זוקף מטתו ונשמט והולך לו וזה זוקף מטתו ונשמט והולך לו ונמצאת מחיצה עשויה מאליה איתמר מת המוטל בחמה רב יהודה אמר שמואל הופכו ממטה למטה רב חנינא בר שלמיא משמיה דרב אמר מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו היכא דאיכא ככר או תינוק כולי עלמא לא פליגי דשרי כי פליגי דלית ליה מ''ס טלטול מן הצד שמיה טלטול ומ''ס לא שמיה טלטול לימא כתנאי אין מצילין את המת מפני הדליקה אמר ר' יהודה בן לקיש שמעתי שמצילין את המת מפני הדליקה היכי דמי אי דאיכא ככר או תינוק מ''ט דתנא קמא אי דליכא מ''ט דר' יהודה בן לקיש אלא לאו בטלטול מן הצד פליגי דמר סבר טלטול מן הצד שמיה טלטול ומ''ס לא שמיה טלטול לא דכ''ע טלטול מן הצד שמיה טלטול והיינו טעמא דר' יהודה בן לקיש דמתוך שאדם בהול על מתו

רש"י דאיכא דבש. דבר הניטל: שתי חלות. כל הכוורת עושין אותה הדבורים חלות חלות של צפיחית דבש ושעוה וכשרודים אותן מניחין בה שתים שיתפרנסו מהן הדבורים כל ימות הגשמים כדתנן בהמוכר את הספינה (ב''ב פ.) הלוקח חלות כוורתו של חבירו מניח שתי חלות דסתמא לא מכרן: מוקצות נינהו. לדבורים הדר הוה ליה דבר שאינו ניטל ואפ''ה מטלטלין מחצלת להצלתן: דחשיב עלייהו. מאתמול לאכילה: ומני. היא שהצרכת לתרוצה כשחישב וקתני דדבר שאין מתכוין מותר כר''ש: אי ר''ש. אמר למה לי לאוקמיה בשחישב: שלא יעשנו כמצודה. שלא יכסנה כולה אלא דנשבוק רווחא שיוכלו לצאת כי היכי דלא ליתצדו בהאי כיסוי ממילא ואע''ג דלא מיכוין למיצד אסור: רב אשי אמר. לעולם דאיכא דבש טובא ודקשיא לך ימות הגשמים מי קתני בה ימות הגשמים: לשמעתיך. דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל: מת המוטל בחמה. ויש לחוש שמא ימהר להסריח: ויושבין בצדו. ע''ג הקרקע כדי שיצטערו מחום הקרקע ויצטרכו להביא מטות לישב עליהן והמטות יהיו למחיצה כדמסיים ואזיל: חם להם למטה. מן הקרקע שרתחו חמה: ופורסין. על ראשן לצל: זה זוקף מטתו. שתהא המחצלת מונחת עליה וכן זה נמצאת מחיצה עשויה מאליה ולכשירצו נשמטין והולכין להם ודוקא נקט חם להם מלמטה ברישא שיביאו המטות לישיבה ברישא והדר מחצלת לפרוש עליהן לצל ואוחזין אותה בידיהן עד לאחר שעה שיזקפום וישמטום דהוה ליה כי ההוא דאמרינן (עירובין דף קא.) האי מדורתא מלמעלה למטה שרי אבל לאתויי מעיקרא מטות לצורך האהל לא דהוה ליה מלמטה למעלה כדרך בנין וקי''ל אין עושין אהל עראי בתחילה בשבת: הופכו ממטה למטה. עד שמגיע לצל: מן הצד. כלאחר יד: אי דליכא. והאי מצילין דקאמר ר' יהודה בן לקיש דמטלטל ליה להדיא הוא: מאי טעמא דר' יהודה. אלא לאו מן הצד הוא דקשרי: (רש"י)

תוספות דחשיב עלייהו. וא''ת והא אסור לרדותם כדתניא בסוף פרק המצניע (לקמן צה. ושם) הרודה חלות דבש בשוגג חייב חטאת דברי ר''א ולרבנן שבות מיהא איכא והוי דבר שאינו ניטל וי''ל דמיירי ברדויות ומונחות שם בכוורת אי נמי רגילות שיש דבש צף ע''ג חלות ואותו אינו צריך רדייה: שלא יעשנו כעין מצודה. וא''ת מאי קמ''ל פשיטא דאי עביד כעין מצודה דאסור והא לא משמע מברייתא דאע''ג דאינו מתכוין אסור וי''ל דאמר בפ' משילין (ביצה לו: ושם) דקמ''ל דס''ד במינו ניצוד אסור שאין במינו ניצוד מותר: רב אשי אמר כו'. מסתמא רב אשי השיב מיד כן לרב עוקבא כששאלו אלא שסידר הש''ס תירוץ שלו תחילה ורשב''א אומר דשניהם השיב רב אשי דבמסכת ביצה גרס א''ל לא נצרכה אלא לאותן שתי חלות ובשינויא דהכא גרס ואב''א מי קתני בימות החמה כו': כבר תירגמ' רב הונא לשמעתיך. בפרק בתרא (דף קנד:) משמע דאית ליה נמי לרב הונא דאסור לבטל כלי מהיכנו דפריך אמילתיה דקאמר התם רב הונא היתה בהמתו טעונה כלי זכוכית מביא כרים וכסתות ומניח תחתיהן והא קמבטל כלי מהיכנו ומשני בשליפי זוטרי וא''ת אכתי תקשה ליה התם דהא רב הונא סבר הכא דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל וי''ל דמיירי בצריך למקומו וא''ת וכי פריך ליה התם מההיא דהיתה בהמתו טעונה טבל ועששית לימא דמיירי באין צריך למקומו וי''ל דהוה מצי לשנויי הכי דה''נ הוה מצי לשנויי בשליפי רברבי ור''י מתרץ דאיסור דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל שרי . היכא דאיכא הפסד מרובה וכן משמע דקאמר התם מהו דתימא כי היכי דלהפסד מרובה חששו כו' משמע חששו והתירו לטלטל אף לדבר שאינו ניטל דמה חששו להתיר אם לא זה האיסור: חם להם מלמטה. תימה בלא שום חום מאי איסור איכא שיביאו כל אחד. מטה לישב עליה ותו אמאי מייתי ברישא מטה והדר מחצלת ימתינו עד שיחם להם גם מלמעלה ויביאו מטות ומחצלות יחד ונראה דאחמור רבנן למיעבד היכרא שהוא לצורך חי כל כמה דאיפשר למיעבד: ופורסין עליהן זה זוקף כו'. דוקא בכה''ג כמו שפי' רשי אבל ממטה למעלה אסור משום אהל כדאמרי' בהמביא כדי יין (ביצה לב: ושם) אמר רב יהודה מדורתא מלמעלה למטה שרי מלמטה למעלה אסור וכן ביעתא וכן קידרא וכן חביתא ופוריא דהא דאמרי' בהמוצא תפילין (עירובין קב.) גבי דיכרי דרב הונא אתא לקמיה דרב א''ל זיל כרוך בודיא ושייר בה טפח למחר פשטוה מוסיף על אהל עראי הוא ושפיר דמי אבל בלא שיור אסור היינו משום שהמחיצות התחתונות היו כבר עשויות ואם היה פורש עליהן היה עושה אהל כדרך לעשות אהל ואע''ג דרב הונא אית ליה הכא דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל. מה שהיה מוסיף למחר לא חשיב טלטול או שמא היו מושיבין שם אדם א''נ משום הפסד מרובה שרי כדפירש לעיל: זה זוקף מטתו. תימה לר''י דרבא לא שרי אלא בשביל חי ובפ' מי שהוציאוהו (סם מד. ושם) תניא זוקף את המטה פורס עליה סדין שלא תפול החמה על המת ועל האוכלין והתם מוקי לה במחיצה רביעית שסוכה כשירה בלאו הכי ולא הוי אלא תוספת אהל אבל מ''מ (אין) ניטל הכלי בשביל מת ויש לומר דהתם נמי לא שרי אלא בענין שאומר כאן שעושה בשביל חי אי נמי שיש אוכלין עם המת: ונשמט והולך לו. ואין צריך לישאר שם תחת האהל כדי שיהא נראה שנעשה בשביל חי כיון דבשעת עשייה היה נראה שעושה בשביל חי: דכ''ע טלטול מן הצד שמיה טלטול. נראה לר''י דכן הלכה מדלא קאמר דכ''ע לא שמיה טלטול וכגון דליכא ככר ותינוק ואין לו אלא מטה אחת וטעם דרבי יהודה בן לקיש מתוך שאדם בהול כו'. אלא משום דהלכתא דשמיה טלטול נקט הכי וקשה לר''י דבריש כל הכלים (לקמן קכג.) פסיק רב נחמן כר' אלעזר בן תדאי דקסבר לא שמיה טלטול וע''ק דרב אדרב דהכא סבר שמיה טלטול ובסוף פ' תולין (שם קמא.) אמרי בי רב טלטול מן הצד לא שמיה טלטול ובדוכתא אחריתי פריך מדרב אאמרי בי רב ובפרק השואל (ב''מ קב:) ובפרק בית כור (ב''ב קה:) מצריך מילתיה דרב ודאמרי בי רב ועוד אמאי אסר (תוספות)

רשב"א לא נצרכה אלא לאותן שתי חלות. ואם תאמר והא תניא לקמן בפרק המצניע (צה, א) הרודה חלות דבש בשבת בשוגג חייב חטאת דברי רבי אליעזר, ואפילו רבנן דפליגי עליה מודו דאסור משום שבות, וא"כ לכו"ע הוי דבר שאינו ניטל. י"ל דהכא בחלות רדויות ומונחות בכוורת. לעולם רבי יהודה ומאי שלא יתכוין וכו'. ואם תאמר אמאי דחק ומוקי לה כרבי יהודה, לוקמה כרבי שמעון ואע"ג דלא חשיב עלייהו, ואתיא ברייתא כפשטה. יש לומר דמהדר לאוקומה ככולי עלמא. אבל הר"ז ז"ל כתב דר' יצחק בשיטת רבי יהודה אמרה, דלדידיה דמחמיר במוקצה נחמיר ביה נמי שלא לטלטל אפילו כלי המוכן מחמתו, אבל לרבי שמעון דמיקל במוקצה נקל נמי לטלטל את הכלי אפילו לדבר שאינו ניטל לדידיה במוקצה מחמת חסרון כיס וביצה שנולדה בשבת וכיוצא בהן, ומשום הכי איצטרכינן לשנוייה אליבא דרבי יהודה. אבל מורי הרב ז"ל כתב דר' יצחק אפילו כרבי שמעון, ולמר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. ובתוס' תירצו כעין התירוץ הראשון, ופירשו דהכי פירושא, אליבא דמאן איצטריכת לשנויי בשחשב עליהן על כרחין זה אינו אליבא דרבי שמעון דלדידיה לית ליה מוקצה אלא לרבי יהודה אימא סיפא וכו', וכן מוכח בביצה בריש פרק משילין דגרסינן התם עלה דהא (לו, א) במאי אוקימתא כרבי יהודה אימא סיפא, ומ"מ היה יכול לתרץ הדרי בי ואפילו לא חישב ור"ש היא. רב אשי אמר מי קתני בימות החמה וכו'. פירשו בתוס' דאף התירוץ הראשון השיבו רב אשי לרב עוקבא כדמוכח במסכת ביצה בפרק משילין (שם), דבהדיא גרסינן התם אמר ליה לא נצרכה אלא לאותן שתי חלות ואיבעית אימא מי קתני בימות החמה וכו'. והא דרב אשי לא דייקא דאית ליה כר' יצחק, דלתרוצה אליביה קא אתא ודלמא לדידיה לא סבירא ליה, והלכך ליכא מיניה ראיה לפסוק כר' יצחק. ורבנו אלפסי ז"ל כתב בפרק מי שהחשיך (לקמן קנד, ב) דליתא לדר' יצחק. וכן הסכים לדעתו כאן הר"ז הלוי ז"ל. אבל רבי מורי הרב ז"ל פסק כר' יצחק כמו שכתב בהלכותיו. כבר תרגמה רב הונא לשמעתיך בבבל. איכא למידק והא רב הונא הוא דאמר בפרק מי שהחשיך (שם) היתה בהמתו טעונה כלי זכוכית מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה, אלמא לית ליה לרב הונא הא דר' יצחק, אלא מטלטלין כלי לדבר שאינו ניטל. תירצו בתוס' דהתם הוא דוקא משום דלהפסד מרובה חששו, כדי שלא תתקלקל הבהמה ולא ישתברו הכלים. וכן כתב הר"ז הלוי ז"ל שם בפרק מי שהחשיך. ואף על גב דאוקימנא התם בשליפי זוטרי דאפשר לשומטן מתחתיהן ולא הוי מבטל כלי מהיכנו, אבל בשליפי רברבי לא משום דהוי מבטל כלי מהיכנו דאלמא להפסד מרובה נמי לא חששו, טלטול כלי לדבר שאינו ניטל אינו חמור כל כך והתירוהו במקום הפסד מרובה, אבל ביטול כלי מהיכנו חמור יותר ואפילו במקום הפסד מרובה, ואף על פי ששניהם מדבריהם. ולעולם רב הונא כר' יצחק סבירא ליה, וכדאמר רב ששת הכא דתרגמה דר' יצחק בבבל. וכזה כתב הראב"ד ז"ל בפרק מי שהחשיך, וגם הר"ז הלוי ז"ל כאן ובפרק מי שהחשיך. אבל הרמב"ן ז"ל הקשה דלדברי ר' יצחק אפילו משום הפסד מרובה לא התירו לטלטל אלא לדבר הניטל וכדמוכח בפרק משילין, דתנן התם (ביצה לה, ב) ומכסין את הפירות בכלים מפני הדלף וכן כדי יין וכן כדי שמן, ואתמר עלה (שם לו, א) אמר עולא אפילו אוירא דלבני ור' יצחק אמר פירות הראוין, ואזדא ר' יצחק לטעמיה וכו', ואוקמא עולא למתניתין בדטבלא, ואקשינן בשלמא למאן דאמר בדטבלא היינו דקתני כדי יין וכדי שמן אלא למאן דאמר פירות הראוין הא תנא ליה פירות, כדי יין וכדי שמן איצטריכא ליה מהו דתימא להפסד מרובה חששו להפסד מועט לא חששו קא משמע לן, והא פירות דהפסד מרובה הוא ואפילו הכי אין כלי ניטל אלא בראוין, ועוד דחבית ולבנים וכוורת דכל הני הפסד מרובה הוא, ואפילו הכי אקשינן מינייהו לר' יצחק ואיצטריך לתרוצינהו, שמע מינה דר' יצחק אפילו במקום הפסד מרובה אמרה לשמעתיה. ועוד דכיון דתרוייהו של דבריהם נינהו, מאי טעמא שרו משום הפסד מרובה לטלטל כלי ולא התירו לבטל כלי מהיכנו. אלא ודאי שמעינן מהתם דרב הונא לית ליה הא דר' יצחק, וכמו שכתב שם הרב אלפסי ז"ל, והכא דילמא בספרי דיוקני לא גרסי רב הונא. והראב"ד ז"ל פירש כאן, דהכא הכי קאמר, כבר תרגמה רב הונא לשמעתיך בבבל, שלא אמרו אין כלי ניטל אלא למעט צורך מת, הא במקום הצלה כולן ניטלין. וזה דחוק דאדרבה התירו יותר במת מבשאר הצלות, וכדאמרינן (לקמן קמב, ב) לא אמרו ככר או תינוק אלא לגבי מת בלבד, ובסמוך לקמן (מד, א) אמר רבי יוחנן הלכה כרבי יהודה בן לקיש במת, כלומר: אבל בממון לא. והרב אלפסי ז"ל לא כתב הא דרב ששת כלל, לומר דאתיא כר' יצחק ולא קיימא לן כוותיה. ואי קשיא לך לפסק הרב אלפסי זכרונו לברכה הא דתני שילא מרי. יש מי שפירש דההיא דוקא כשאפשר לעשותו בשביל חי וכדתני ואזיל, הא לא אפשר עושין אפילו בשביל מת ממש. ומכל מקום למדנו מדבריהם, דכל היכא דאפשר בלאו הכי אין מטלטלין כלי לדבר שאינו ניטל. ואפשר דשמעתין מוכחת דלכולי עלמא אין כלי ניטל שלא לצורך, דהא לרבה לא התירו לטלטל להצלה שאינה מצויה ואפילו בדברים הניטלין, ולר' יצחק נמי דוקא בצריך למקומו הא בלאו הכין לא, ולא מצינו מי שהתיר לטלטל להצלה שאינה מצויה ואפילו דברים הניטלים. ומיהו יש בדבר לדון ולהקל, דמה שלא התירו כאן לטלטל אפילו לצורך דבר הניטל כגון מי שנשברה לו חבית בראש גגו אלא דוקא בהצלה מצויה, היינו דוקא במקום הצלה, שבהצלות החמירו כדי שלא יבא לטלטל ולהביא אפילו מרשות הרבים כדי להציל מתוך שהוא בהול על ממונו, וכדאמרינן בפרק כל כתבי הקדש (לקמן קיז, ב), מכדי בהתירא קא טרח ליציל טפי, אמר רבה מתוך שהוא בהול על ממונו אי שרית ליה אתי לכבויי, אמר ליה אביי אלא הא דתניא נשברה לו חבית בראש גגו מביא כלי ומניח תחתיה ובלבד שלא יביא כלי אחר ויקלוט כלי אחר ויצרף התם מאי גזירה איכא, התם נמי איכא גזירה שמא יביא כלי דרך רשות הרבים. ומכל מקום המחמיר תבוא עליו ברכה. מביאין מחצלת ופורשין עליהן. ואע"ג דקיימא לן דאין עושין אהל עראי בתחלה ביום טוב וכל שכן בשבת, כדאיתא לקמן בפרק תולין (קלז, ב) ובעירובין פרק מי שהוציאוהו (מד, א). הני מילי כדרך שעושין אהלים ממטה למעלה אבל מלמעלה למטה כדהכא שרי, וכההיא נמי דפרק המביא כדי יין (ביצה לב, ב. לג, א) דאמר רב יהודה האי מדורתא מלמעלה למטה שרי ממטה למעלה אסור וכן ביעתא וכן פוריא וכן חביתא. זה זוקף מטתו. איכא למידק, דהכא לא שריא אלא בשביל חי, ואילו במסכת עירובין פרק מי שהוציאוהו (שם) תניא זוקף את המטה ופורס עליה סדין שלא תפול החמה על המת ועל האוכלין. ויש לומר דעל המת ועל האוכלין דוקא קאמר כלומר: כשיש שם אוכלין, אבל על המת בלבד לא. והא דתניא זוקף את המטה ופורס עליה סדין דאפילו מלמטה למעלה, הא אוקמינן לה התם בדופן רביעי שאינו אלא תוספת בעלמא. מר סבר טלטול מן הצד שמיה טלטול. איכא למידק היכי אמר רב הכא דשמיה טלטול, והא אמרינן לקמן בפרק תולין בסופו (קמא, א) אמרי בי רב טלטול מן הצד לא שמיה טלטול, והא פרכינן לקמן מדאמרי בי רב לרב, ובפרק השואל (ב"מ קב, ב) ובפרק בית כור (ב"ב קה, ב) משמע [דרב] ואמרי בי רב לא פליגי. ועוד מי נימא פליגא דרב אמתניתין דתנן בפרק נוטל (לקמן קמב, ב) מעות שעל הכר נוער את הכר והן נופלות מאליהן, ותנן (שם) אבן שעל פי החבית מטה על צדה והיא נופלת מאליה. ואע"ג דהתם בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור (כדאיתא בגמרא שם), הכא אי אפשר דמיירי במניח דאם כן מאי טעמא דמאן דשרי. ואפילו מת מבערב והוא מונח שם והולך אפילו הכי לא נעשית המטה בסיס לו, לפי שאין המטה צריכה למת אלא אדרבא צריך הוא להטילו על גבי קרקע כדי שימתין, וכדתנן (לקמן קנא, א) שומטין את הכר מתחתיו ומטילין אותו על החול כדי שימתין. וקיימא לן כרבי אלעזר בן תדאי דאמר פגה שטמנה בתבן וחררה שטמנה בגחלים תוחב להן כוש או כרכר והן ננערות מאליהן, ואמר רב נחמן הלכה כרבי אלעזר בן תדאי כדאמר בריש פרק כל הכלים (לקמן קכג, א), ועד כאן לא פליגי רבנן עליה אלא כשאין מקצתן מגולין אבל כשמקצתן מגולין מודו, אם כן רב דאמר כמאן. ותירצו בתוס' דלא אמרו טלטול מן הצד לא שמיה טלטול אלא כשהוא צריך לטלטל האיסור מחמת דבר המותר, כפגה שטמנה בתבן וכאבן שעל פי החבית ומעות שעל הכר וכיוצא באלו שאינו צריך לטלטל את האיסור אלא מחמת שצריך למטה אבל הכא שהוא צריך לטלטל את המת מחמת עצמו של מת שלא יסריח בחמה ושלא ישרף בדליקה אסור, אלא דשמואל שרי דקסבר דכל טלטול מן הצד שרי. וקיימא לן כרב דאסר. ומכל מקום למדנו מדבריהם שאם היה צריך לאותה מטה שהוא מוטל עליה מותר ואפילו לרב. אבל הרב אלפסי ז"ל כתב דכי אמרינן טלטול מן הצד שמיה טלטול הני מילי כגון טלטול אבנים ומת שהוא כאבן וכיוצא בדברים אלו, אבל טלטול אוכלין המעורבין עם דברים אסורין והוא צריך לאוכלן בשבת כגון פגה שטמנה בתבן ופוגלא שטמנה בעפר וכיוצא בהן בכי הא לא שמיה טלטול. ולא ירדתי לסוף דעתו, שהרי שנינו (לקמן קמא, א) הקש שעל גבי המטה לא ינענענו בידו אבל מנענעו בגופו, והקש הרי כאבן הוא ולמה התירו בו טלטול מן הצד. ודברי התוס' נראין בעיני עיקר. ואולי אף הרב אלפסי ז"ל לזה נתכוין לומר, דלא אסרו אלא טלטול אבנים ומת וכיוצא בהם בזמן שהן מטלטלין לצורך עצמן, אבל טלטול דבר האסור מחמת דבר המותר כפגה ופוגלא וכיוצא בהן מותר. (רשב"א)

דף מד - א

אי לא שרית ליה אתי לכבויי א''ר יהודה בן שילא א''ר אסי א''ר יוחנן הלכה כר' יהודה בן לקיש במת: אין ניאותין הימנו לפי שאינו מן המוכן: תנו רבנן מותר השמן שבנר ושבקערה אסור ורבי שמעון מתיר: מתני' מטלטלין נר חדש אבל לא ישן רבי שמעון אומר כל הנרות מטלטלין חוץ מן הנר הדולק בשבת: גמ' ת''ר מטלטלין נר חדש אבל לא ישן דברי רבי יהודה ר''מ אומר כל הנרות מטלטלין חוץ מן הנר שהדליקו בו בשבת ר' שמעון אומר חוץ מן הנר הדולק בשבת כבתה מותר לטלטלה אבל כוס וקערה ועששית לא יזיזם ממקומם ור' אליעזר בר' שמעון אומר מסתפק מן הנר הכבה ומן השמן המטפטף ואפי' בשעה שהנר דולק אמר אביי רבי אליעזר ברבי שמעון סבר לה כאבוה בחדא ופליג עליה בחדא סבר לה כאבוה בחדא דלית ליה מוקצה ופליג עליה בחדא דאילו אבוה סבר כבה אין לא כבה לא ואיהו סבר אע''ג דלא כבה אבל כוס וקערה ועששית לא יזיזם ממקומם מאי שנא הני אמר עולא סיפא אתאן לר' יהודה מתקיף לה מר זוטרא אי הכי מאי אבל אלא אמר מר זוטרא לעולם רבי שמעון וכי קשרי רבי שמעון בנר זוטא דדעתיה עלויה אבל הני דנפישי לא והתניא מותר השמן שבנר ושבקערה אסור ורבי שמעון מתיר התם קערה דומיא דנר הכא קערה דומיא דכוס א''ר זירא פמוט שהדליקו בו בשבת לדברי המתיר אסור לדברי האוסר מותר למימרא דרבי יהודה מוקצה מחמת מיאוס אית ליה מוקצה מחמת איסור לית ליה והתניא ר' יהודה אומר כל הנרות של מתכת מטלטלין חוץ מן הנר שהדליקו בו בשבת אלא אי איתמר הכי איתמר א''ר זירא פמוט שהדליקו עליו בשבת ד''ה אסור לא הדליקו עליו ד''ה מותר: אמר רב יהודה א''ר מטה שיחדה למעות אסור לטלטלה מיתיבי' רב נחמן בר יצחק מטלטלין נר חדש אבל לא ישן

רש"י אי לא שרית ליה וכו'. אבל במוטל לחמה לא שרי: מתני' מטלטלין נר חדש. שאינו מאוס וחזי לאישתמושי להדיא שלא דלק בו נר מעולם: אבל לא ישן. דמוקצה מחמת מיאוס הוא: גמ' חוץ מן הנר שהדליקו. ואף על גב שכבה אסור דאית ליה לרבי מאיר מוקצה מחמת איסור ולית ליה מוקצה מחמת מיאוס: חוץ מן הנר הדולק בשבת. בעוד שהוא דולק אסור שמא יכבה הנר: עששית. כוס גדול של זכוכית שקורין לנפ''א {בית-מנורה של זכוכית} : לא יזיזם ממקומן. ואפילו כבה הנר ולקמן מפרש טעמא: מן הנר הכבה. דכיון דכבה והולך לא מחייב תו משום מכבה: כבה אין לא כבה לא. דלא שמעינן ליה לרבי שמעון דשרי במתני' אלא מותר שמן שבנר ושבקערה דמשמע לאחר שכבה: מאי אבל. מדקאמר אבל מכלל דבנר מותר: בזוטא. דדעתי' עליה מבע''י סבר שיכלה השמן מהר ואשתמש בנר לכשיכבה: אבל הני. לא אסיק אדעתיה שיכבו כל היום: ור' שמעון מתיר. וקערה נפישא קשיא קערה אקערה: דומיא דנר. קתני לה דזוטרא: פמוט. מנורה של מתכת ואינה מאוסה: לדברי המתיר. ר' מאיר המתיר בנר ישן: אוסר. בהאי דמוקצה מחמת איסור כדקתני לעיל חוץ מן הנר שהדליקו בו בשבת: לדברי האוסר. רבי יהודה האוסר בנר ישן של חרס התם הוא דמאיס אבל הכא שרי ולית ליה מוקצה מחמת איסור: נר של מתכת. לא מאיס כגון של נחשת דלא בלע: שיחדה למעות. מיתסרא בהזמנה בעלמא ואע''פ שלא הניח עליה מעולם: מטלטלין נר חדש. והא רבי יהודה קאמר לה דאית ליה מוקצה אלמא לא מיתסר בהזמנה מדקאמר אבל לא ישן ולא קתני אבל לא המיוחד לכך: (רש"י)

תוספות רב הכא טלטול מן הצד הא תנן בפ' נוטל (לקמן קמב:) מעות שע''ג הכר מנער את הכר והן נופלות ואבן שעל פי החבית מטה על צדה וכו' ומוקי לה רב התם בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור והכא (חשיב) בשוכח. מדשרי שמואל וכל דבר שדעתו ליטלו בשבת ולא להניחו כל השבת אפילו מניח חשיב כשוכח כי ההיא דמנער את הכיסוי והם נופלות אע''פ שבמתכוין כיסה בדבר שאינו ניטל ואפי' רבנן דרבי אלעזר בן תדאי שרו בכי האי גוונא דהכא דהא שרו פגה שהטמינה בתבן וחררה שהטמינה בגחלים אם מגולה מקצתה ובמכוסה כולה פליגי דרבי אלעזר שרי אפי' מכוסה כולה דתוחב בכוש או בכרכר ואומר ר''י דיש לחלק דהכא עיקר הטלטול לצורך מת ולא דמי לכל הנהו שעושה עיקר הטלטול לצורך כר וחבית ולא לצורך מעות ואבן ולהכי לא מייתי הכא פלוגתא דר' אלעזר בן תדאי ורבנן וע''ק לר''י דאפי' בטלטול דמת שיש לאסור יותר משאר טלטול מן הצד כדפי' שרי שמואל ובסוף במה טומנין (לקמן דף נ:) אמר שמואל האי סכינא דביני אורבי דצה ושלפה והדר דצה שרי ואי לא אסיר ופירש בקונט' לקמן דאסור משום טלטול מן הצד וכן קשה דרב הונא אמר התם האי סליקוסתא דצה ושלפה והדר דצה שרי ואי לאו אסור א''כ אסר טלטול מן הצד ובסוף תולין אמרי בי רב טלטול מן הצד לא שמיה טלטול ואמרי בי רב היינו רב הונא כמו שמפרש ר''ת בספ''ק דסנהדרין (דף יז: ושם) ונראה לר''י דרב הונא ושמואל לא אסרי התם משום טלטול מן הצד אלא משום שמסיר עפר ומרחיב הגומא ואיידי דאיירי לעיל מיניה בגומא נקטה ומותיב מהטומן לפת וצנונות דסתם לפת וצנונות לאו דצה ושלפה ולהכי חשיב הש''ס תיובתא ור''ה ושמואל הוו ידעי לה דמתני' היא בסדר זרעים אלא דדחקי לאוקמה בדצה ושלפה והש''ס לא ניחא ליה לאוקמה הכי ועומדת בתיובתא: מתוך שאדם בהול על מתו אי לא שרית לי' אתי לכבויי. ואע''ג דגבי ממון אמרינן איפכא אי שרית ליה אתי לכבויי היינו משום שאין מצטער על ממונו כמו על מתו ואי שרית ליה מתוך שיהא טרוד להציל ישכח שהיום שבת ויבא לכבות בשוגג אבל על מתו מצטער ביותר ואי לא שרית ליה אתי לכבויי במזיד: שבנר ושבקערה אסור ור' שמעון מתיר. ואחר השבת מותר אפי' לר' יהודה וה''נ תניא לקמן גבי נויי סוכה אסור להסתפק מהן עד מוצאי י''ט האחרון אבל בתר הכי שרי וקשה לר''י דמ''ש מנר חנוכה דתניא כבה ליל ראשון מוסיף עליו בליל ב' ומדליק בו כבה ליל ח' עושה לו מדורה בפני עצמו מפני שהוקצה למצותו ואומר ר''י דנר חנוכה עיקרו לא להנאתו בא אלא לפרסומי ניסא ומשום חביבותא דנס אינו מצפה שיכבה אלא מקצה לגמרי למצוה אבל נר שבת להנאתו בא יושב ומצפה שיכבה ולכך מותר וא''ת ומ''ש נר שכבה דאסור לטלטל לר' יהודה מסוכה רעועה דעלמא דמהני בה תנאי כדאמר לקמן בשמעתין ואם התנה עליה הכל לפי תנאו ומוקי לה במסכת ביצה (דף ל:) בסוכה דעלמא ורעועה דאתמול דעתיה עילויה שתפול ונר נמי דעתיה עילויה שיכבה ואמאי אין מועיל תנאי להסתפק ממותר השמן ולר''ש נמי יועיל תנאי להסתפק מן השמן המטפטף בשעה שהנר דולק וי''ל דהתם סוכה דעלמא היתה עשויה מזמן גדול ועתה ביה''ש אינו בודל ממנה ויושב ומצפה מתי תפול אבל נר עיקר הקצאתו הוא ביה''ש ודחייה בידי' לצורך שבת וחמיר טפי ולא מהני ביה תנאי: לדברי המתיר אסור. פי' בקונטרס לדברי ר' מאיר וא''ת מאי קמ''ל הא בהדיא קאסר ר' מאיר נר שהדליקו בה באותו שבת וי''ל דה''א ה''מ בנר של חרס דאית ביה תרתי מוקצה מחמת מיאוס ומחמת איסור קמ''ל דאפי'. בשל מתכת דלא מאיס ולית ביה אלא מוקצה מחמת איסור אסר ר' מאיר ואין נראה לר''ת דלפי זה הא דמסיק דברי הכל אסור לא הוי אלא ר' מאיר ור' יהודה דקאי עלייהו ולא ר''ש ומפרש וכן פר''ח לדברי המתיר היינו ר' שמעון אסר כאן בפמוט דהא פמוט גדול הוא ככוס וקערה ועששית כמו פמוטות של בית ר' דשילהי כל כתבי (לקמן קכא:) לדברי האוסר היינו ר' מאיר ור' יהודה דאסרי בנר חרס שהדליקו בו באותו שבת וה''מ בנר של חרס דאיכא תרתי מוקצה מחמת מיאוס ומחמת איסור אבל בנר מתכת שרו ומסיק דאפי' בשל מתכת אסר ר' מאיר וה''נ אמרי' בפ''ק דחולין (דף טו.) ע''כ לא שרי רבי מאיר אלא במבשל דראוי לכוס אבל בשוחט לא: מטה שיחדה למעות אסור לטלטלה. נראה דאפי' לצורך גופה או לצורך מקומה אסור דכיון שיחדה למעות שוב אין עושין ממנה שום תשמיש והויא כחצוצרות דאסור לטלטלה לרבי יהודה אפילו לצורך גופה ומקומה ולרבי שמעון לא אסור שום מוקצה לצורך גופו ומקומו אלא מוקצה מחמת חסרון כיס: (תוספות)

רשב"א כי שרי רבי שמעון בנר זוטרא דדעתיה עלויה אבל הני דנפישי לא. ואם תאמר נר נמי שמן שבו מיהא ליתסר, דהא לענין שמן הרי הוא כגדול שאין דעתו עליו, שדרכו דולק והולך עד שיכלה שמן שבו. יש לומר כיון דיהיב דעתיה על הנר עצמו ומצפה אימתי תכבה נרו אף על המותר שבשמן נותן דעתו, אבל בגדולים לגמרי מסלק דעתו מהן. אמר ר' זירא פמוט שהדליקו עליו [לפנינו: בו בשבת] לדברי המתיר אסור לטלטלו. פירש רש"י ז"ל (ד"ה לדברי): פמוט מנורה קטנה ולדברי המתיר דהיינו רבי מאיר אסור לטלטלו, אבל לרבי שמעון ודאי מותר דאפילו בנר של חרס שהדליק בו באותה שבת התיר. ואינו מחוור, מדאמרינן בלישנא בתרא פמוט שהדליקו עליו דברי הכל אסור, ומדאמרינן לדברי הכל משמע דאף רבי שמעון בכלל. אלא נראה כדברי ר"ח ז"ל שפירש פמוט מנורה גדולה ולדברי המתיר היינו בין רבי מאיר בין רבי שמעון. (רשב"א)

דף מד - ב

ומה נר דלהכי עבידא כי לא הדליק בה שרי לטלטולה מטה דלאו להכי עבידא לא כ''ש אלא אי איתמר הכי איתמר אמר רב יהודה אמר רב מטה שיחדה למעות הניח עליה מעות אסור לטלטלה לא הניח עליה מעות מותר לטלטלה לא יחדה למעות יש עליה מעות אסור לטלטלה אין עליה מעות מותר לטלטלה והוא שלא היו עליה בין השמשות אמר עולא מתיב ר' אליעזר מוכני שלה בזמן שהיא נשמטת אין חיבור לה ואין נמדדת עמה ואין מצלת עמה באהל המת ואין גוררין אותה בשבת בזמן שיש עליה מעות הא אין עליה מעות שריא אף על גב דהוו עליה ביה''ש ההיא ר' שמעון היא דלית ליה מוקצה ורב כרבי יהודה סבירא ליה

רש"י הניח עליה מעות. אפילו בחול הרי הוקצה לאיסור ואסור לטלטלה ואפילו נסתלקו המעות מבעוד יום ולא דמי לנר של מתכת דשרי רבי יהודה דהתם בלא יחדו: לא יחדה למעות. אין עליה מעות בשבת: מותר לטלטלה. ואע''ג דהניח עליה מעות בחול: והוא. שנסתלקו מבעוד יום. שלא היו עליה כל בין השמשות אבל היו עליה כל בין השמשות איתקצי לכולי יומא: מוכני שלה. גבי שידה תנן במסכת כלים והיא עגלה של עץ מוקפת מחיצות למרכב אנשים ונשים: מוכני. אופן: בזמן שהיא נשמטת. כעין אופני עגלה שלנו שאדם יכול לסלקו מן העגלה: אינו חיבור לה. דחשובה היא כלי לעצמה דאי שידה בת קבולי טומאה היא כגון שאינה מחזקת מ' סאה בלח ונטמאה השידה לא נטמא המוכני ואי לאו בת קבולי טומאה היא ונגעה טומאה במוכני המוכני טמאה לעצמה דלא חשיבה משידה והיא מטלטלה מלאה וריקנית דיש לה בית קיבול: ואינה נמדדת עמה. לענין טומאה כדפרישית דכלי עץ המחזיק מ' סאה בלח שהן כוריים ביבש טהור כדאמרי' בבמה מדליקין (דף לה.) דכלי עץ איתקש לשק שיהא מיטלטל מלא וריקן וזו אינו מיטלטל מלא ותנן במסכת כלים ומייתינן בגמ' דמנחות השידה ב''ה אומרים נמדדת מבחוץ דרואין אותה כאילו היא עומדת בתוך כלי גדול ואם מחזיק אותו כלי מ' סאה טהורה השידה ואע''פ שהיא אינה מחזקת מ' סאה דקסבר אף עוביה נמדד עמה והמוכני אינו נמדד עמה להשלים דרואין כאילו ניטל המוכני ואח''כ תנתן השידה לתוך הכלי: ואינה מצלת עמה באהל המת. דאם השידה מחזקת מ' [סאה] דאינה מקבלת טומאה מצלת באהל המת והוי אהל לעצמה ולא שנכנסה לבית שהמת בו דא''כ אין כאן הצלה שהרי הגג מאהיל על הטהרות מלמעלה אלא כגון שנכנסה לבית הקברות כדאמרינן בעירובין ר' יהודה אומר אף בבה''ק מפני שיכול לחוץ בשידה תיבה ומגדל בפרק בכל מערבין דקסבר אהל זרוק כלומר אהל המיטלטל שמיה אהל ומפסיק כלפי הטומאה והמוכני אם הוא גבוה מדופני השידה וכלים [בולטים] מלמעלה מדופני השידה וגובה המוכני מגין עליהם אינו מצילן דמוכני כלי הוא לעצמו ומקבל טומאה ואינו חוצץ בפני הטומאה ורבותי דוחקין ומפרשין אותה באהל המת ממש ובשל חרס המוקפת צמיד פתיל והרבה תשובות יש חדא דנמדדת לא שייך בשל חרס דלא איתקש לשק ובין מיטלטל ובין אינו מיטלטל טמא ועוד אם המוכני מוקף צמיד פתיל יציל בפני עצמו כלים שבתוכו ועוד בפירוש נשנית במסכת כלים בהלכות כלי עץ והלכות כלי חרס נשנו לבדן והלכות כלי עץ נשנו לבדן: ההיא ר' שמעון היא. ומיהו מעות לא חזו מידי ומודה רבי שמעון דעודן עליו אסור: (רש"י)

תוספות ומה נר דלהכי עבידא כו'. פי' בקונטרס דדייק מדקתני אבל לא ישן משמע דוקא ישן אבל חדש אפילו יחדו וקשה לר''י דלמאי דמסיק נמי מטה שיחדה והניח עליה מעות כו' תקשה ליה מנר של מתכת דשרי ר' יהודה אפילו יחדו לעיל מדקתני חוץ מן הנר שהדליקו בה באותה שבת אבל לא הדליקו בה באותה שבת אע''פ שיחדה והדליקו בה בחול שרי ונראה לר''י דלא דייק כלל מדקתני אבל לא ישן אלא דוקא בנר של חרס הוא דקאמ' דלהכי עבידא שתחלת עשייתה היא להדלקה והוי כמו יחוד שמיד שמדליקין בה פעם אחת נמאסת ואין ראויה לתשמיש אחר ולכך תחלת עשייתה אינה אלא להדלקה אע''פ שראויה לתשמיש אחר בין עשייה להדלקה מ''מ אין עושין אותה לכך שאין זה אלא זמן מועט אבל בנר מתכת אין עשייתה להדלקה לבד דראויה כל שעה לתשמיש אחר: לא הניח עליה מעות מותר לטלטלה. וחצוצרות דאסר ר' יהודה לעיל (דף לו.) נראה לר''י דאסר אפי' לא תקע בה דחצוצרות לא חזיא אלא לתקיעה ואין לחלק בין תקע ללא תקע אבל מטה ונר חזי לתשמיש אחרינא: יש עליה מעות אסור לטלטלה. ע''כ במניח איירי דבשכח תנן פרק נוטל (לקמן קמיב:) מנער הכר והן נופלות ובמניח בשבת איירי דבהניח מבעוד יום והיו עליה בין השמשות אפילו אין עליה מעות אסור לטלטלה כדקאמר בסיפא דמילתיה וקשה דאיך יכול להיות שמניח לדעת בשבת וי''ל כגון שהניח נכרי או תינוק לדעת ישראל וא''ת אמאי לא מוכח מהכא בפ' אין צדין (ביצה כו:) דאין מוקצה לחצי שבת וי''ל דאיכא לאוקמא כגון שהניחם לדעת ישראל כדי להסירם אחר שעה והוו כגמרו בידי אדם ולמאי דפרישית לעיל דהא דיש מוקצה לחצי שבת היינו באיסור אכילה ולא בטלטול א''ש: מוכני שלה. פי' בקונטרס דגבי שידה תנן לה במסכת כלים (פי''ח מ''א) והיא עשויה למרכבת אנשים ונשים ואין נראה לר''י דאי חזיא למדרס לא שייך בה מדידה דלא איתקש לשק ולא בעינן מיטלטל מלא וריקן כדמוכח בפרק אלו מומין (בכורוח לח. ושם) דפריך ושאין לו תוך בכלי שטף מקבל טומאה הוא והא דומיא דשק בעינן ומשני בהנך דחזו למדרסות לכך נראה דאינה עשויה אלא לכלים והא דאמר לקמן בפרק רבי עקיבא (דף סד. ושם) שלש תיבות הן תיבה שפתחה מצדה טמאה מדרס מלמעלה טמא מת פי' אבל מדרס לא לפי שאומרים עמוד ונעשה מלאכתנו והבאה במדה טהורה מכלום פי' שיש לה מ' סאה אור''י דצריך לומר דלא קאי אפתחה מצדה דכיון דחזיא למדרס אפילו באה במדה טמאה כדפי'): ואין מצלת עמה באהל המת. פי' בקונט' בבית הקברות שהכלים על דופני השידה וקשה דמי יביא טומא' על הכלים ומפרש ריב''א דמיירי שפיר דקיימא השידה באהל המת ומוקפת צמיד פתיל ואע''ג דכלי עץ אינו מציל בצמיד פתיל היכא דמקבל ארבעים סאה מציל כיון דלא מקבל טומאה כדתנן במסכת כלים ואלו מצילין בצמיד פתיל כלי גללים כו' וכלי עץ הטהורים ואין צ''ל דמוכני יש לו בית קיבול אלא פשוטי כלי עץ הוא ויש נקב בשידה בצדה והכלים בתוך השידה והמוכני חופפת שם וממעטת אותו נקב עד שאין נשאר פותח טפח וקאמר כיון דנשמטת אינו ממעט דדוקא כי מבטלו שם ממעט בחלון כדמוכח בלא יחפור (ב''ב כ: ושם) דפריך אהא דקתני דכלי חרס ממעט בחלון הא קחזי ליה פי' ולא מבטל התם והיכי ממעט ומשני דמטונף ומיירי שאינו סותם כל הנקב דאם סותם כל הנקב אפי' אינו מבטלו שם סותם כדאמר בפ' בתרא (דף קנז.) בימי אבא שאול בן בטנית פקקו את המאור בטפיח והתם לא בטלוהו שאם ביטלוהו בשבת היה חייב משום בונה דהא מוסיפים על הבנין אלא ודאי בלא ביטול איירי ואפ''ה סותם ובכלי עץ אמרינן נמי בפ' בתרא דמגילה (דף כו:) ההיא בי כנישתא דרומאי דהות פתיחה לההוא אנדרונא דהוו מחתי בה מיתי בעו כהני למיזל לצלויי התם אמרו ליה לרבא אמר להו זילו דלו תיבותה ואותבוהו אבבא דה''ל כלי עץ העשוי לנחת ומסתמא לא היו מבטלין אותו שם שהרי ס''ת מניחין בתוכו ומיהו תבן וגרוגרות אין להם דין כלים דאפי' סותמין כל החלון צריכין ביטול כדמוכח בפרק לא יחפור (ב''ב יט:) ולר''ת אין נראה לפרש דמוכני הוי אופן דאין דרך להניח מעות על האופן דקתני ואין גוררין אותה בשבת בזמן שיש עליה מעות ומפרש דמוכני היינו כן של שידה כמו את הכיור ואת כנו (שמות ל) וכמו מכונות במלכים (א ז) פי' בסיס שהשידה מונחת עליו ויש בשידה נקב מתחתיה כנגד המוכני והיא בבה''ק והטומאה נכנסת דרך נקב בשידה ואין המוכני מצלת כיון שהיא נשמטת ואין מבטלין אותה שם ומיירי נמי שאין סותמת כל הנקב אלא ממעטת אותו מפותח טפח כדפי' לעיל וצ''ל דמיירי שאין הטומאה כנגד הנקב דכשהטומאה נגד הנקב אפילו אין בו פותח טפח בוקעת ועולה כדאמר בפ''ק דסוכה (דף יח. ושם) ארובה בבית ואין בה פותח טפח טומאה כנגד ארובה כל הבית טהור לפי שבוקעת ועולה וכן במסכת אהלות ומייתי לה בהעור והרוטב (חולין קכה:) חבילי המטה וסריגי חלונות כו' פירסן על המת באויר הנוגע כנגד הנקב טמא שלא כנגד הנקב טהור והתם אין בנקבים פותח טפח דקתני רישא דמפסיק בין בית לעלייה: אין גוררין אותה בשבת בזמן שיש עליה מעות. מפרש ר''י דכשהיא נשמטת היא כלי בפני עצמה אבל כשאינה נשמטת מותר לגוררה אע''פ שיש עליה מעות דכיון שאינם ע''ג השידה שהיא עיקר הכלי שרי: הא אין עליה מעות שריא אע''ג דהוו עליה כל בין השמשות. קשה לרשב''א דמאי פריך לוקמא בשכח ולהכי אין עליה מעות אע''ג דהוו עליה כל בין השמשות שריא כדאמר בפרק נוטל (לקמן קיב:) ובזמן שיש עליה מעות אסור לגוררה אפי' בשכח שהוא טלטול גמור וקמ''ל דבאינה נשמטת שרי לגוררה טלטול גמור ומתרץ דע''כ במניח איירי דהא אין גוררין אותה משמע אפי' לצורך מקומה ואי בשכח הא אמרי' בפרק נוטל (ג''ז שם) לא שנו אלא לצורך גופו אבל לצורך מקומו מטלטלו ועודן עליו (ומיהו מטה שיחדה והניח עליה מעות איכא למימר דמודה ר''ש דמדקפיד עליה מיחד לה מקום כדאמרי' בריש כל הכלים (שם קכג. ושם) הכל מודים כיון דקפיד עליה מיחד לה מקום ופר''ת דהכל מודים אפי' ר''ש והא דפריך לעיל מנר היינו משום שאין לחלק בין מטה לשאר דברים אלא כשהניח עליה מעות ולפ''ז לא קשה לעיל אפי' הקונטרס שפי' דדייק מדקתני אבל לא ישן): (תוספות)

רשב"א ומה נר דלהכי עבידא כי לא אדליק בה שרי לטלטלה. פירש רש"י ז"ל (ד"ה מטלטלין): מדקתני אבל לא ישן ולא קתני אבל לא את המיוחד לכך אלמא לא מיתסר בהזמנה אלא בהדלקה, ובלישנא בתרא דאוקימנא בשהניח עליו מעות, פירש ולא דמי לנר של מתכת שאם לא הדליקו בו באותו שבת מותר וכדתניא כל הנרות של מתכת מטלטלין אותן חוץ מן הנר שהדליקו בו באותה שבת משום דההוא בשלא יחדו. ואיכא דקשיא ליה אם כן מאי קא דייק בלישנא קמא מדקתני אבל לא ישן דדוקא ישן אבל בהזמנה לא, דדלמא הוא הדין להזמנה והכא רבותא קאמר אבל לא ישן אף על פי שלא הזמינו משום דהוה ליה מוקצה מחמת מיאוס מה שאין כן בשל מתכת. על כן פירשו בתוס' דנר של מתכת אף על פי שיחדו לכך מותר לטלטלו אם לא הדליקו עליו באותה שבת, מפני שאין מדליקין בו אלא לפעמים, והלכך דוקא הדליקו בו באותה שבת הא לא הדליקו בו באותה השבת שרי שהרי לא נעשה בשבת זו בסיס לדבר איסור, ולא דמיא למטה שיחדה למעות מפני שהיא עשויה להניח עליה מעות בכל שעה ולפיכך הרי היא כאילו הניחו שם מעות בשבת, והוא הדין לנר של חרס שאף הוא מדליקין בו תמיד ומשום הכי ישן אסור ולעולם הרי הוא כבסיס לדבר האיסור. ואם תאמר אם כן מאי טעמא אסרינן לנר של חרס ישן משום מוקצה מחמת מיאוס, אפילו בלא מיאוס נמי ליתסר כיון דמיוחד הוא לאיסור דומיא דמטה. נראה לי משום דעיקרא דמילתא משום מיאוסו הוא, דמשום שהוא נמאס בהדלקתו ואינו ראוי למלאכה אחרת אדם מדליק בו בכל שעה, אבל של מתכת שאינו מאוס אדם חס עליו ואינו מדליק בו בכל שעה. ומיהו לענין עיקר קושיא הראשונה נראה לומר דאינה קושיא, דהא מדקתני מטלטלין נר חדש אבל לא ישן ולא קתני אין מטלטלין נר ישן אבל מטלטלין את החדש נראה דעיקר משום שריותא דנר חדש הוא דאתא, וכיון דלא תנא איסורא אלא בישן שמע מינה דכל חדש מותר ואפילו מיוחד לכך מדלא קתני אבל לא את המיוחד לכך, כדברי רש"י ז"ל. ומיהו בנר של מתכת נראין דברי התוספות דאפילו יחדו והדליק בו לשבת אחרת מותר, שהרי פמוט ודאי לכך הוא עשוי וכיון שהדליק עליו לכך הוא מיחדו, ואפילו הכי אם לא הדליקו עליו באותה שבת לכולי עלמא שרי. אלא אי איתמר הכי איתמר אמר רב יהודה אמר רב מטה שיחדה למעות. קשיא לי דהוה ליה למימר הכי איתמר אמר רב הונא מטה שיחדה למעות וכו', דהא מימרא דאתינן עלה רב הונא הוא דאמרה ולא רב יהודה וכדי אמרה ולא משמיה דרב. ונראה לי דהא דרב יהודה אמר רב ידיעא להו דאיתמר הכין, ומשום דרב הונא ורב יהודה תרווייהו תלמידי דרב הוו אמרינן דהא דרב הונא דרב היא, והכי קאמרינן אלא אי איתמר דרב הונא הכי איתמר כדאמר רב יהודה משמיה דרב ותרווייהו מיניה דרב שמיעא להו. מוכני שלה בזמן שהיא נשמטת אין חבור לה וכו'. פירש רש"י ז"ל (ד"ה מוכני): דגבי שידה תנן לה במסכת כלים (פי"ח מ"ב) והיא עגלה של עץ מוקפת מחיצות למרכב אנשים, ופי' מוכני אופן, ופי' אינה מצלת עמה באהל המת כגון שגובה המוכני מגין על הכלים שעל דפני השידה ואין מצלת מפני שהמוכני כלי לעצמו ומקבל טומאה. והקשו עליו בתוס' טובא, חדא שאם מוכני הוא האופן לא היה לו לומר מוכני בלשון יחיד אלא בלשון רבים, שאין עגלה הולכת באופן אחד. ועוד שאין האופן עשוי להניח עליו מעות. ועוד כי מה שפירש שאם היו כלים על דפני השידה אין האופן מגין עליהם, אינו מחוור, שאע"פ שהמוכני כלי לעצמו הוה ליה פשוטי כלי עץ ואינו מקבל טומאה וכל שאינו מקבל טומאה חוצץ בפני הטומאה. ועוד כי מה שפירש גם כן שהשידה עשויה למרכב אנשים, אינו מחוור, דאם כן למה נמדדת שהרי כל הראוי למדרס טמא אף על פי שהוא מחזיק יותר מארבעים סאה, דלא גמרינן משק בכלים העשוין למדרסאות וכדאיתא בבכורות בפרק אלו מומין (לח, א), וכיון דמטמא מדרס מטמא טומאת מת. ועוד שכל שהוא מקבל שום טומאה אינו מציל באהל המת. אלא הפירוש המחוור כמו שפירשו ר"ח ור"ת ז"ל, שהמוכני הוא בסיס שהשידה יושבת עליו מלשון את כנו (עיין שמות ל, כח) כן של זהב (עיין יומא לז, ב), והשידה הזו עשויה לשמור בתוכה כלים או פירות ומכוסה היא מלמעלה, ולפיכך בזמן שהיא גדולה אינה מקבלת טומאה שהוקש לשק, ואם השידה נקובה כנגד דפני המוכני בזמן שאינה נשמטת הוה ליה כלי אחד ואין המוכני מקבל טומאה ולפיכך חוצץ בפני הטומאה, אבל בזמן שהיא נשמטת הוה ליה כלי בפני עצמו ומטלטל הוא מלא וריקן ולפיכך אינו חוצץ בפני הטומאה. ואין גוררין אותה [בשבת] בזמן שיש עליה מעות. ואם תאמר בזמן שיש עליה מעות אף על פי שאינה נשמטת ממנו מפני מה גוררין אותה. תירץ רבנו אפרים ז"ל בשיש בשידה פירות או כלים, והלכך בשאינה נשמטת הוה ליה הכל כלי אחד ונעשה בסיס לדבר האסור ולדבר המותר ומותר לגוררה, וכדתנן (לקמן קמא, ב) נוטל אדם כלכלה מלאה פירות והאבן בתוכה ובתוס' פירשו דבזמן שהיא נשמטת אינו בטל לגבי השידה, וכיון שנעשה בסיס לדבר האסור אסור לגוררה, אבל בזמן שאינה נשמטת הרי הוא בטל לגבי השידה, ואף על פי שנעשה הוא בסיס לדבר האסור לא חשבינן השידה לבסיס לו מפני שהמוכני טפלה לשידה. הא אין עליה מעות שריא אע"ג דהוו עליה כל בין השמשות. ואם תאמר מאי קושיא, דלמא בשוכח, דכל זמן שהוא עליה אסור לטלטלה טלטול גמור אבל אם נטלו מותר לטלטלה כדאיתא בפרק נוטל (לקמן קמב, ב) גבי מעות שעל הכר. תירצו בתוס' דאין גוררין אותה בזמן שיש עליה מעות משמע להו דאין גוררין אותה כלל ואפילו לצורך גופה ולצורך מקומה, והלכך על כרחין לא מיירי בשוכח אלא במניח, דאי בשוכח אפילו בעודן עליו מותר לצורך מקומו, כדאמרינן התם לא שנו אלא לצורך גופו אבל לצורך מקומו מטלטלן ועודן עליו. הא מני [לפנינו: ההיא] רבי שמעון היא. ואם תאמר והא מודה רבי שמעון בכוס וקערה ועששית. ויש לומר דהכא נמי דעתו עליה ומצפה אימתי יפלו או ינטלו המעות מעליה, והוה ליה דומיא דנר קטן. (רשב"א)

דף מה - א

הכי נמי מיסתברא דרב כר' יהודה סבירא ליה דאמר רב מניחין נר על גבי דקל בשבת ואין מניחין נר ע''ג דקל בי''ט אי אמרת בשלמא דרב כרבי יהודה סבירא ליה היינו דשני בין שבת לי''ט אלא אי אמרת כרבי שמעון סבירא ליה מה לי שבת ומה לי י''ט ורב כרבי יהודה ס''ל והא בעו מיניה דרב מהו לטלטולי שרגא דחנוכתא מקמי חברי בשבתא ואמר להו שפיר דמי שעת הדחק שאני דהא א''ל רב כהנא ורב אשי לרב הכי הלכתא אמר להו כדי הוא ר' שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק בעא מיניה ריש לקיש מר' יוחנן חטים שזרען בקרקע וביצים שתחת תרנגולת מהו כי לית ליה לר' שמעון מוקצה היכא דלא דחייה בידים היכא דדחייה בידים אית ליה מוקצה או דילמא לא שנא א''ל אין מוקצה לרבי שמעון אלא שמן שבנר בשעה שהוא דולק הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו ולית ליה הוקצה למצותו והתניא סיככה כהלכתה ועיטרה בקרמים ובסדינין המצויירין ותלה בה אגוזין אפרסקין שקדים ורמונין ואפרכלי של ענבים ועטרות של שבולין יינות שמנים וסלתות אסור להסתפק מהן עד מוצאי י''ט האחרון ואם התנה עליהן הכל לפי תנאו וממאי דר' שמעון היא דתני ר' חייא בר יוסף קמיה דר' יוחנן אין נוטלין עצים מן הסוכה בי''ט אלא מן הסמוך לה ור' שמעון מתיר ושוין בסוכת החג בחג שהיא אסורה ואם התנה עליה הכל לפי תנאו כעין שמן שבנר קאמרינן הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו איתמר נמי א''ר חייא בר אבא א''ר יוחנן אין מוקצה לרבי שמעון אלא כעין שמן שבנר בשעה שהוא דולק הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו אמר רב יהודה אמר שמואל אין מוקצה לר' שמעון אלא גרוגרות וצימוקים בלבד ומידי אחרינא לא והתניא היה אוכל בתאנים והותיר והעלן לגג לעשות מהן גרוגרות בענבים והותיר והעלן לגג לעשות מהן צימוקין לא יאכל עד שיזמין וכן אתה אומר באפרסקין וחבושין ובשאר כל מיני פירות מני אילימא רבי יהודה ומה היכא דלא דחייה בידים אית ליה מוקצה היכא דדחייה בידים לא כל שכן אלא לאו ר' שמעון היא לעולם רבי יהודה ואוכל אצטריכא ליה סד''א כיון דקאכיל ואזיל לא ליבעי הזמנה קמ''ל כיון דהעלן לגג אסוחי אסחי לדעתיה מינייהו בעא מיניה רבי שמעון בר רבי מרבי

רש"י מניחין נר. מבעוד יום: ע''ג דקל. וידלק שם בשבת דליכא למיחש לכשיכבה לישקליה מיניה ונמצא משתמש במחובר דכיון דאקצייה לדבר האסור בין השמשות איתקצי לכולי יומא: ואין מניחין כו' בי''ט. דשקיל ומנח ליה ומשתמש באילן: מה לי שבת כו'. בשבת נמי שקיל ליה לכשיכבה: שרגא דחנוכתא. אחר שכבה: מקמי חברי. שלא יראוהו בחצר כדאמרינן בפרקין דלעיל (דף כב:) דנותנו בטפח הסמוך לרשות הרבים וידעו שהדליקו בו נר והם גזרו שלא להדליק אי נמי ביום חגם אין מניחין לדלוק אור אלא בבית ע''ז: חברי. שם אומה שהיתה עם פרסיים: הכי הילכתא. בתמיה: בשעת הדחק. סכנה אלמא שלא בשעת הדחק אסור: שזרען בקרקע. ועדיין לא השרישו מהו ללקוט ולאכול: אין מוקצה לר' שמעון בדבר הראוי. אלא בשמן שבנר בשעה שהוא דולק כדתניא לעיל: הואיל והוקצה למצותו. לשבת: הוקצה לאיסורו. איסור כיבוי: והוקצה למצותו לית ליה. בתמיה דקס''ד שמן שבנר דוקא קאמר דאיכא תרתי מוקצה למצוה ומוקצה של שעת דליקתו משום איסור כיבוי אבל מוקצה למצוה גרידא לא אסר ואפילו בשעת המצוה: והתניא סיככה. לסוכה כו': קרמים. בגדי צבעונים שקורין אובריינ''א {אוברי"ץ: מעשה אורג בעבודות מחט} : אפרסקין. פירסיק''י {פירשקי"ש: אפרסקים} בלע''ז: יינות שמנים. בכלי זכוכית: עד מוצאי יו''ט האחרון. והכא מוקצה למצוה איכא מוקצה דאיסור ליכא דאי משום סתירת אהל כי מטא חולו של מועד לשתרי דומיא דנר שכבה: והא ממאי דר' שמעון היא. דמותיבנא לך מיניה: דתני ר' חייא כו' אין נוטלין עצים. בפסח ועצרת מסוכה העשויה לצל ואפילו נפלו משום מוקצה דאיתקצאי מחמת סתירת אהל בי''ט: אלא מן הסמוך לה. אם סמך חבילות עצים אצל דופנה ליכא איסור מוקצה דדעתיה עילויה מאתמול למישקלינהו למחר דלא סתר בהו אהלא ומהך דתני ר' חייא בר יוסף הוי מצי לאותבי ברישא אלא ניחא ליה לאותבי ממתניתא דר' חייא ור' אושעיא כדאמרינן בעלמא (חולין דף קמא.) כל מתניתא דלא מיתניא בי ר' חייא כו': ור' שמעון מתיר. אם נפלה דלית ליה מוקצה והכי מוקמינן ליה במסכת ביצה: ושוין בסוכת החג בחג. שהוקצה למצותה דמצותה כל שבעה אלמא כל שעת מצותה נוהג מוקצה שלה ואע''ג דליכא איסור סתירה: כעין שמן קאמינא. ולא משום איסור אלא משום מצוה דהואיל דהוקצה למצותו דשבת הוקצה לכל זמן איסור דליקתו ולא יותר דאין מצותו אלא בשעת דליקתו ומשכבה אין בו מצוה אבל בסוכת החג מצותה כל שבעה והקצאתה כל זמן מצותה: אלא גרוגרות וצמוקין. גרוגרות תאנים שמעלה לגג ליבשן ומשנשתהו שם מעט אין ראוים לאכילה עד שיתייבשו וכן צימוקים דענבים: היה אוכל בתאנים. רבותא אשמעי' דהוה אכיל ואזיל מכיון דאסקינהו אסח דעתיה ואקצן: חבושין. קויינ''ץ {קודוינ"ץ: חבושים (פירות)} : וכן אתה אומר כו'. ואע''ג דהני חזי כל שעתא ואפי' נשתהו לא נתקלקלו מיהו הואיל ואקצינהו אסירי: אי נימא ר''י. למה לי הנך דנקט דדחינהו בידים אפי' הכניסן נמי לאוצר בעו הזמנה: (רש"י)

תוספות הכי נמי מסתברא דרב כר' יהודה ס''ל. בכמה מקומות אשכחן דרב סבר כר' יהודה דאסר מטה שייחדה למעות והניח עליה מעות ואילו לר' שמעון שרי דהא שרי חצוצרות אפי' תקע בה כמה זימני ודכרכי דזוזי (לעיל דף יט:) אלא דבעי לאוכוחי דסבר כר' יהודה במיגו דאיתקצאי בין השמשות כו': מקמי חברי בשבתא. שביום חג שלהם לא היו מניחין נר אלא בבית ע''ז ומאי דקמבעיא ליה בנר חנוכה טפי מבנר שבת משום דלצורך אכילה היו מניחים להם ואע''ג דבשעת הסכנה אמרינן בבמה מדליקין (לעיל דף כא:) דמניחה על שולחנו ודיו הכא מיירי אם יארע שלא הניחה על שולחנו א''נ אומר ר''י דשעת הסכנה דלעיל לאו סכנת חברים קאמר אלא סכנת גזירה שגזרו שלא להדליק נר חנוכה: היכא דדחייה בידים אית ליה. ואף על גב דנר שכבה שרי ר' שמעון אף על גב דדחייה בידים דהתם שאני כיון שכבר פסק דיחוי שלה אבל הכא לעולם הן דחויין כל זמן שמונחין שם: אלא שמן שבנר. לאו דווקא שבנר דההוא אסור משום מכבה כדאמר בפ''ב דביצה (דף כב.) המסתפק ממנו חייב משום מכבה אלא המטפטף מנר ומשום דמוקצה למצותו לא אסור נר הדולק לטלטל כדפרישית לעיל אלא כדאמר בסוף פירקין משום דהוי בסיס לדבר האסור תימה לר''י דאמאי נקט שמן שבנר טפי ה''ל למינקט אין מוקצה לר' שמעון אלא גרוגרות וצימוקין דדמו טפי לחיטין שזרען דלא איתקצאי לא מחמת מצוה ולא מחמת איסור וליכא למימר דסבר ר' יוחנן דלר' שמעון אין מוקצה בגרוגרות וצימוקין דהא רבי קאמר בסמוך דאית ליה לרבי שמעון מוקצה בגרוגרות וצימוקין ומסתמא לא פליג: עד מוצאי י''ט האחרון של חג. הקשה ר''ת ביום טוב האחרון דלא אסר אלא מטעם מיגו דאיתקצאי בין השמשות מחמת יום שעבר והא רבי שמעון שרי מותר השמן שבנר אף על גב דהוקצה בין השמשות למצותו משום יום הבא ונראה לר''י דבמה שאוסרת הברייתא יום טוב האחרון לא אתיא כר' שמעון: ולא מן הסמוך לה. בפרק המביא כדי יין (ב. צה ל: ושם) גרס במשנה אלא מן הסמוך לה ופריך בגמ' והא קסתר אוהלא ומשני מאי מן הסמוך לה סמוך לדפנות והשתא אי גרס בברייתא דהכא אלא מן הסמוך לה הוי בסמוך לדפנות ואי גרס ולא מן הסמוך לה מיירי במה שעל הסכך וטעמא משום דסתר אוהלא כדאמר התם: ואם התנה הכל לפי תנאו. בריש המביא (ג''ז שם) פריך עלה והא קא סתר אוהלא ומוקי לה בסוכה נפולה וברעועה דמאתמול דעתיה עלה: אלא בגרוגרות וצימוקין. בירושלמי פ' שמסריחין בינתיים כיון שמתקלקלין כל כך אין דעתו לקחתם עד שיתקנו היטב: וכן אתה אומר באפרסקין. אף על פי שאין מתקלקלין כל כך מקצה אותם מדעתו: היכא דלא דחייה בידים אית ליה מוקצה. כגון הא דתנן בפרק מפנין (לקמן קכו:) ולא את האוצר ותנן נמי בפרק בתרא (דף קנו:) רבי יהודה אומר אם לא היתה נבלה מע''ש אסורה כו': ואוכל איצטריכא ליה. מדנקט אוכל במוקצה דדחייה בידים נראה דאזיל ואכיל שרי ליה לר''י במוקצה דלא דחייה בידים כגון גבי אוצר: (תוספות)

רשב"א הכי נמי מסתברא דרב כרבי יהודה סבירא ליה. תימא למה ליה למידק מדוכתא אחרינא מהא דמטה גופה שמעינן לה, מדקאמר יחדה והניח עליה מעות אסור לטלטלה ואילו לרבי שמעון אפילו הניח עליה מעות שריא, דומיא דנר שלא הדליקו עליה באותה שבת (לעיל מד, א), ודומיא דחצוצרות דשרי רבי שמעון ואפילו תקע בה (כדאיתא לעיל לו, א). יש לומר דמטה שאני דאיכא למימר דילמא אפילו רבי שמעון מודה בה, דכיון שהוא מיחדה למעותיו אדם קובע לה מקום ומקצה אותה לגמרי מדעתו מחמת חסרון כיס. והרמב"ן ז"ל תירץ דמשום דהך מימרא תירוצא הוא דקאמרינן אלא אי איתמר הכי איתמר בעינן לאתויי ראיה ממקום אחר. ואינו מחוור בעיני כלל, דעל כרחין ההיא ודאי רב יהודה בלשונה אמרה משמיה דרב דהוא רביה דרב הונא נמי ומיניה שמיעא ליה, וכמו שכתבתי למעלה (מד, ב ד"ה אלא). כי לית ליה לרבי שמעון מוקצה היכא דלא דחייה בידים היכא דדחייה בידים אית ליה. ואם תאמר הא נר הא דחייה בידים ואפילו הכי שרי רבי שמעון. יש לומר דשאני הכא דאכתי קאי בדחויו והוה ליה ככוס וקערה. ואם תאמר אם כן לידוק מכוס וקערה דאסירי. יש לומר שאני התם דמקצה ליה מדעתיה לגמרי דלא מסיק אדעתיה דכבה וכל היכא דדולק והולך אי אפשר לטלטלה, אבל הכא דאפשר לטלטלה אע"ג דקאי בדחויו קמא דלמא רבי שמעון משרא שרי. אין מוקצה לרבי שמעון אלא שמן שבנר בשעה שהוא דולק. פירוש: שמן המטפטף. ותדע לך מדקא סלקא דעתך השתא דהוקצה למצותו והוקצה לאיסורו דוקא בעינן, ואילו שמן שבנר ממש אפילו ליכא משום מצוה על כרחין אסר רבי שמעון, דהא תניא (ביצה כב, א) המסתפק ממנו חייב משום מכבה, ועוד דכל היכא דהוא דולק הרי הוא בסיס לדבר האסור, וכדאמרינן בשלהי פרקין (לקמן מז, א) הנח לנר שמן ופתילה הואיל ונעשו בסיס לדבר האסור. והא ממאי [לפנינו: וממאי] דרבי שמעון היא דתני ר' חייא בר יוסף וכו'. ואם תאמר כיון דאי לא הא מאידך ברייתא דעטרה בקרמין לא מצי למידק, למה ליה לאתויי, לידוק מהא בלחוד דתני ר' חייא בר יוסף. יש לומר משום דאמרינן (חולין קמא, א-ב) כל ברייתא דלא מיתניא בי רבי חייא ורבי הושעיא לאו ברייתא היא איצטריכא ליה לאתויי ההיא ברייתא דסככה כהלכתה דמיתניא סתם דמיתניא בי רבי חייא ורבי הושעיא. ואם תאמר היכי מצי לאוקומה לההיא כרבי שמעון, והא מדקתני אסור להסתפק עד מוצאי יום טוב האחרון אלמא אית ליה להאי תנא מגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא, ואילו לרבי שמעון לית ליה, דהא נר שכבה לדידיה מותר ומוכני נמי היכא דלית ביה מעות אע"ג דהוה עליה בין השמשות. תירץ ר"ת ז"ל דהא דאוקימנא לה כרבי שמעון לאו כולה ברייתא מוקמינן לה כוותיה אלא מאי דקתני דאסור להסתפק ממנו, ואתא כולה כרבי שמעון לבר מהא דקתני עד מוצאי יום טוב האחרון. ואם התנה עליהן הכל לפי תנאו. הקשו בתוס' ז"ל (לעיל מד, א ד"ה שבנר) מאי שנא נר שכבה דאסור לרבי יהודה מסוכה רעועה דמועיל בה תנאי הואיל ודעתו עלויה מאתמול (ביצה ל, ב), ולרבי שמעון נמי יועיל לשמן המטפטף בשעה שהוא דולק. והם ז"ל דחקו בתירוצין. אבל הרמב"ן ז"ל כתב דבירושלמי (דפרקין ה"ז עי"ש) הביאו ברייתא דמפרשת בהדיא דתנאי מועיל בנר, דגרסינן התם: תני אם התנה עליו מותר, מה אנן קיימין אין כרבי מאיר אפילו התנה יהא אסור ואין כרבי שמעון אפילו לא התנה יהא מותר אלא כרבי יהודה נר מאוס הוא, הוי מאן דתנא אם התנה עליו יהא מותר רבי שמעון דתני אבל כוס וקערה ועששית אף על פי שכבו אסור ליגע בהן רבי טבי בשם רב חסדא אפילו רבי שמעון דו אמר תמן מותר מודה הוא הכא שהוא אסור וכו'. ופירש הוא ז"ל שהם הקשו שם בירושלמי על ברייתא זו דתני בנר שבת אם התנה עליו מותר מני אי רבי מאיר אין תנאי מועיל בו לפי שהם סבורים שם בירושלמי לרבי מאיר דכל המיוחד לאיסור אסור, ואי רבי יהודה כל שכן שאין אדם יכול להתנות על הדבר המאוס שלא יהא מיאוסו מקצהו, ובסוף העמידוהו כרבי שמעון בכוס וקערה ועששית דמודה בהו רבי שמעון דאסירי ואם התנה עליהן מותר, והוא הדין בנר של מתכת לרבי מאיר ולרבי יהודה דמהני בהו תנאה דומיא דסוכה. עד כאן. לעולם רבי יהודה היא ואוכל אצטריכא ליה וכו'. תמיהא לי אמאי דחיק ומוקי לה הכין, לוקמה כרבי מאיר דלית ליה אלא מוקצה שדחאו בידים. ואפשר דמשום דליתא לדרבי מאיר אלא או כרבי יהודה או כרבי שמעון מהדר תלמודא לאוקומה כחד מינייהו, וכענין שאמרו בריש פרק קמא דגיטין (ד, א) מעיקרא מאי טעמא לא מוקמינן כרבי יהודה, מהדרינן אדרבי מאיר דסתם מתניתין רבי מאיר, מהדרינן אדרבי אלעזר דהלכתא כוותיה בגיטין. (רשב"א)

דף מה - ב

פצעילי תמרה לרבי שמעון מהו א''ל אין מוקצה לר''ש אלא גרוגרות וצימוקין בלבד ורבי לית ליה מוקצה והתנן אין משקין ושוחטין את המדבריות אבל משקין ושוחטין את הבייתות ותניא אלו הן מדבריות כל שיוצאות בפסח ונכנסות ברביעה בייתות כל שיוצאות ורועות חוץ לתחום ובאות ולנות בתוך התחום ר' אומר אלו ואלו בייתות הן ואלו הן מדבריות כל שרועות באפר ואין נכנסות לישוב לא בימות החמה ולא בימות הגשמים איבעית אימא הני נמי כגרוגרות וצימוקין דמיין ואי בעית אימא לדבריו דר''ש קאמר ליה וליה לא סבירא ליה ואיבעית אימא לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי לית לי מוקצה כלל לדידכו אודו לי מיהת דהיכא דיוצאות בפסח ונכנסות ברביעה דבייתות נינהו ורבנן אמרו ליה לא מדבריות נינהו אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן אמרו הלכה כרבי שמעון ומי א''ר יוחנן הכי והא בעא מיניה ההוא סבא קרויא ואמרי לה סרויא מר' יוחנן קינה של תרנגולת מהו לטלטולי בשבת אמר ליה כלום עשוי אלא לתרנגולין הכא במאי עסקינן דאית ביה אפרוח מת הניחא למר בר אמימר משמיה (דרב) דאמר מודה היה ר' שמעון בבעלי חיים שמתו שאסורין אלא למר בריה דרב יוסף משמיה דרבא דאמר חלוק היה רבי שמעון [אפי'] בבעלי חיים שמתו שהן מותרין מאי איכא למימר הכא במאי עסקינן בדאית ביה ביצה והאמר רב נחמן מאן דאית ליה מוקצה אית ליה נולד דלית ליה מוקצה לית ליה נולד דאית ביה ביצת אפרוח כי אתא רב יצחק בר' יוסף א''ר יוחנן הלכה כר' יהודה ור' יהושע בן לוי אמר הלכה כרבי שמעון אמר רב יוסף היינו דאמר רבה בר בר חנה א''ר יוחנן אמרו הלכה כרבי שמעון אמרו וליה לא סבירא ליה א''ל אביי לרב יוסף ואת לא תסברא דר' יוחנן כר' יהודה הא ר' אבא ורבי אסי איקלעו לבי ר' אבא דמן חיפא ונפל מנרתא על גלימיה דר' אסי ולא טילטלה מאי טעמא לאו משום דרבי אסי תלמידיה דר' יוחנן הוה ור' יוחנן כרבי יהודה ס''ל דאית ליה מוקצה א''ל מנרתא קאמרת מנרתא שאני דא''ר אחא בר חנינא א''ר אסי הורה ריש לקיש בצידן מנורה הניטלת בידו אחת מותר לטלטלה בשתי ידיו אסור לטלטלה ור' יוחנן אמר אנו אין לנו אלא בנר כרבי שמעון אבל מנורה בין ניטלה בידו אחת בין ניטלה בשתי ידיו אסור לטלטלה וטעמא מאי רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו הואיל ואדם קובע לה מקום אמר ליה אביי לרב יוסף והרי כילת חתנים דאדם קובע לו מקום ואמר שמואל משום רבי חייא כילת חתנים

רש"י פצעילי תמרה. תמרים הנלקטים קודם בישולן וכונסין אותם בסלים שעושין מלולבין והן מתבשלות מאליהן מהו לאכול מהן קודם בישולן מי מודה בהן דמוקצות הן כגרוגרות וצימוקין או לא: אלא בגרוגרות וצימוקין. דאיכא תרתי דדחינהו בידים ולא חזו: ור' לית ליה מוקצה. דקס''ד מדבעי מיניה אליבא דרבי שמעון אלמא הוה שמיע ליה מאבוה דכרבי שמעון סבירא ליה: משקין. דרך להשקות בהמה לפני שחיטה שתהא נוחה להפשיט: המדבריות. הברייתות: ברביעה. במרחשון: ואלו מדבריות כל שרועות באפר. והני מיהא אסירי אלמא אית ליה מוקצה: איבעית אימא הני. מדבריות נמי כגרוגרות דמי דדחינהו בידים ויש טורח לילך ולהביאם: ואיבעית אימא. ההיא דפצעילי תמרה לדבריו דרבי שמעון קאמר ולר' לא ס''ל: ה''ג אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן אמרו הלכה כר' שמעון: אמרו. בני הישיבה: סרוייא קרוייא. על שם מקומו: כלום עשוי. לשום תשמיש: אלא לתרנגולין. הלכך ה''ל מלאכתו לאיסור ואסור אלמא אית ליה מוקצה: דאית ביה אפרוח מת. דלא חזי למיכל ולכלבים נמי לא חזי ואף על גב דא''ר שמעון מחתכין את הנבלה לפני הכלבים הני מילי במסוכנת אבל בריאה לא דלא הוה דעתיה מאתמול לכלבים והאי אפרוח שמת בשבת נמי לא הוה דעתיה מאתמול לכלבים: הניחא למר כו' דאמר מודה היה ר''ש. דאע''ג דאמר מחתכין הנבלה לפני הכלבים ה''מ במסוכנת דדעתיה עליה מאתמול לכלבים אבל מודה הוא בבעלי חיים כלומר בבריאים שמתו שאסורין שפיר קתרצת דלרבי שמעון גופיה לא חזי לכלבים: מאי איכא למימר. הא חזי לכלבים: דאית בה ביצה. שנולדה היום ומודה ר' שמעון בנולד: והא אמר רב נחמן כו'. בשמעתא קמייתא דביצה: דאית בה ביצת אפרוח. וכלב לא אכיל לה משום קליפה: וליה לא סבירא ליה. לר' יוחנן לא סבירא דתיהוי הלכה כר' שמעון והיינו דרב יצחק: ואת לא תסברא. ומקמי דשמעת ליה לדרב יצחק לא הוה ידעת דר' יוחנן כר' יהודה: בשתי ידים אסור לטלטלה. כדמפרש טעמא לקמיה דלאו לטלטולי עבידא דאדם קובע לה מקום: ור' יוחנן אמר אנו אין לנו. שום היתר בהלכות טלטול נרות: אלא בנר. ישן כרבי שמעון דמתיר אבל מנורה כו' הלכך אי לאו מדרב יצחק לא הוה ידענא ליה אבל השתא ידענא דכר' יהודה סבירא ליה בכולהו בר ממוקצה מחמת מיאוס דנר ישן: (רש"י)

תוספות לדבריו דר' שמעון קאמר ליה וליה לא סבירא ליה. משמע דמספקא ליה אי ר' סבר לה כר' שמעון ותימה אמאי לא מוכח מההיא דלקמן דסבר כר''ש דאמר פעם אחת הלך ר' כו' והורה במנורה כר''ש בנר וכן מברייתא דמייתי באין צדין בכור תם שנפל לבור ר' יהודה הנשיא אומר ירד מי שבקי במומין ויראה אם יש בו מום יעלה וישחוט כו' ומיהו במאי דמתיר לראות במומין לא אתי כר''ש אלא במאי דלית ליה מוקצה ומיהו רש''י לא גריס בכור תם אלא בכור שנפל לבור והשתא מצי אתי כר' יהודה ויראה אם היה בו מום זה מעי''ט: הכא במאי עסקינן דאית ביה אפרוח מת. פירש הר''ר יוסף דלא נקט אפרוח חי משום דחי חזי לשתק בו תינוק כשבוכה ואין נראה דהא בההיא דכופין את הסל לפני האפרוחין (לעיל דף מג.) משמע דאסור לטלטל ועוד אי מחיים שרי אמאי קאמר בסמוך דמודה ר''ש בבעלי חיים שמתו שאסורין אלא ודאי בעלי חיים מוקצין הם כגרוגרות וצימוקין ומקצה אותם גם מכלבים ולא דמי לבשר תפל שמותר לר''ש מדפריך בפרק מפנין (לקמן קכח.) על רב הונא דשרי והא תלמיד דרב הוה ורב כר' יהודה סבירא ליה אבל לר' שמעון משמע דשרי משום דאינו מקצהו מכלבים כמו בעלי חיים: דאית ביה ביצה. דאסור משום נולד צ''ע דר' יוחנן גופיה מפרש טעמא דביצה משום משקין שזבו ואפשר דמשום הכי לא הוה אסר ר''ש לטלטלה אלא לאכילה: דאית ביה ביצת אפרוח. נראה לר''י דאסור לר' שמעון משום דכיון דאית ביה אפרוח הוי כמו גרוגרות וצימוקין וקא מיבעיא ליה לסבא קירוייא אי שרי לטלטולי על ידי שינער משם הביצה אי חשיב כמו מניח או כשכח והשיב לו רבי יוחנן כלום עשוי אלא לתרנגולין ואין זה כשכח אלא כמניח ואסור: אמר ליה מנרתא שאני. וא''ת אמאי לא מוכח מהא דא''ר יוחנן בפ' לולב וערבה (סוכה מו:) דסוכה אפי' בשמיני אסורה אלמא אית ליה מיגו דאיתקצאי כו' כר' יהודה ותירץ ר''י דנר אינו מוקצה למצותו מטלטול שאין ביטול מצוה בטלטול ולא דמי לסוכה דאיתקצאי ביה''ש מחמת מצוה ולהכי אינו יכול להוכיח מסוכה אנר: לעיל לאו משום דר' אסי תלמידו דר' יוחנן כו'. וא''ת דילמא ר' אסי כרב רביה סבירא ליה כדאמר לעיל גבי שרגא דחנוכה אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב הילכתא הכי ונראה דרב אסי דלעיל לאו היינו ר' אסי דהכא דההוא דלעיל חבירו של רב כהנא והכא ר' אסי חבירו של ר' אמי: אין לנו אלא בנר כר' שמעון. פי' במוקצה מחמת מיאוס דהיינו נר ישן שלא הדליקו בה באותה שבת ולעיל דפסיק כרבי יהודה היינו בהדליקו בה באותה שבת דהוי מוקצה מחמת איסור והא דפסיק בפרק בתרא כר''ש בנבלה לפני הכלבים אף על גב דנבלה מוקצה מחמת איסור היא כדפר''ת (לעיל יט: ד''ה ושמואל) התם לא דחייה בידים אבל הכא דדחייה בידים סבר כר' יהודה ולפי זה לא קיימי ר' יוחנן וריב''ל דפסקי כר' שמעון אחדא ברייתא דר' יוחנן קאי אברייתא דכל הנרות של מתכת מטלטלין כו' אבל במאי דקאמר ר' יהודה בברייתא דלעיל מטלטלין נר חדש אבל לא ישן לא סבר רבי יוחנן כוותיה וריב''ל אברייתא דמטלטלין נר חדש קאי דבההיא ברייתא שרי (תוספות)

רשב"א ואי בעית אימא לדבריו דרבי שמעון קאמר ליה וליה לא סבירא ליה. פירוש: מהא לא תשמע מינה כלום, ואלא מיהו רבי כרבי שמעון סבירא ליה וכדאמר רבי יהושע בן לוי בסמוך (מו, א) פעם אחת הלך רבי לדיוספרא והורה במנורה כרבי שמעון בנר. והאמר רב נחמן מאן דאית ליה מוקצה אית ליה נולד. איכא למידק והא רבי יוחנן הוא דלית ליה כרב נחמן בההיא אוקמתא בריש פרק קמא דביצה (ב, א), דאיהו סבר (שם ג, א) דטעמא דביצה שנולדה ביום טוב משום גזירת משקין שזבו. ויש לומר שאלו מן הדברים שנאמרו בגמרא לרווחא דמלתא לתרוצי אליבא דכולי עלמא. ורבי יוחנן אמר אנו אין לנו אלא בנר כרבי שמעון. פירוש: אין לנו שרבי שמעון מתיר אלא בנר וכטעמא דאמרן לפי שהוא מצפה אימתי תכבה נרו, אבל במנורה מודה רבי שמעון וכטעמא דמפרש בסמוך ואזיל, ומיהו רבי יוחנן לית ליה אפילו בנר כרבי שמעון. (רשב"א)

דף מו - א

מותר לנטותה ומותר לפרקה בשבת אלא אמר אביי בשל חוליות אי הכי מ''ט דר''ש בן לקיש דשרי מאי חוליות כעין חוליות דאית בה חידקי הלכך חוליות בין גדולה בין קטנה אסורה לטלטלה גדולה נמי דאית בה חידקי גזירה אטו גדולה דחוליות כי פליגי בקטנה דאית בה חידקי מר סבר גזרינן ומר סבר לא גזרינן ומי א''ר יוחנן הכי והאמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן . מוכני שלה בזמן שהיא נשמטת אין חיבור לה ואין נמדדת עמה ואין מצלת עמה באהל המת ואין גוררין אותה בשבת בזמן שיש עליה מעות הא אין עליה מעות שריא ואע''ג דהוו עליה ביה''ש א''ר זירא תהא משנתינו שלא היו עליה מעות כל ביה''ש שלא לשבור דבריו של ר' יוחנן א''ר יהושע בן לוי פעם אחת הלך רבי לדיוספרא והורה במנורה כר' שמעון בנר איבעיא להו הורה במנורה כר' שמעון בנר להיתרא או דילמא הורה במנורה לאיסורא וכר' שמעון בנר להיתרא תיקו רב מלכיא איקלע לבי רבי שמלאי וטילטל שרגא ואיקפד ר' שמלאי ר' יוסי גלילאה איקלע לאתריה דר' יוסי ברבי חנינא טילטל שרגא ואיקפד ר' יוסי בר' חנינא ר' אבהו כי איקלע לאתריה דר' יהושע בן לוי הוה מטלטל שרגא כי איקלע לאתריה דר' יוחנן לא הוה מטלטל שרגא מה נפשך אי כרבי יהודה סבירא ליה ליעבד כרבי יהודה אי כר' שמעון סבירא ליה ליעבד כר' שמעון לעולם כר' שמעון ס''ל ומשום כבודו דר' יוחנן הוא דלא הוה עביד א''ר יהודה שרגא דמשחא שרי לטלטולה דנפטא אסור לטלטולה רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו דנפטא נמי שרי לטלטולה (דהואיל וחזי לכסות ביה מנא) רב אויא איקלע לבי רבא הוה מאיסן בי כרעיה בטינא אתיבי אפוריא קמיה דרבא איקפד רבא בעא לצעוריה א''ל מ''ט רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו שרגא דנפטא נמי שרי לטלטוליה א''ל הואיל וחזיא לכסויי בה מנא אלא מעתה כל צרורות שבחצר מטלטלין הואיל וחזיא לכסויי בהו מנא א''ל הא איכא תורת כלי עליה הני ליכא תורת כלי עליה מי לא תניא

רש"י מותר לנטותה. דסתם כילת חתנים אין לה גג טפח שנקליטין יוצאין לשני ראשי המטה באמצעה אחד לכאן ואחד לכאן ונותן כלונס' מזה לזה ומשליך האהל עליה והוא שופע לכאן ולכאן וכיון שאינו רחב טפח אינו אהל ואין בו לא בנין ולא סתירה: בשל חוליות. במנורה של פרקים שמא תפול ותתפרק ויחזירנה ונמצא עושה כלי: חידקי. חיתוכין סביב לה קרונ''ש {קרינ"ש: חריצים} ודומה לפרקים ומאן דחזי סבר של פרקים הוא: גדולה. הואיל ודרכה לעשותה של חוליות כי אית ביה חידקי סברי דחוליות הן ואסור אפילו לריש לקיש כדאמר לעיל ניטלת בשתי ידים אסור לטלטלה: כי פליגי בקטנה דאית בה חידקי. דכולי עלמא ידעי דלאו חוליות נינהו: גזרינן. אטו חוליות: ומי אמר רבי יוחנן הכי. הלכה כר' יהודה: תהא משנתינו. דמוכני דקתני הא אין עליה מעות שריא כגון שלא היו עליה בין השמשות והכי תידוק מינה טעמא דיש עליה מעות כשקדש היום הא אין עליה כשקדש היום שריא: לדיוספרא. מקום: איבעיא להו. חדא הוראה הואי והכי קאמר הורה במנורה להיתרא כדרך שהיה ר' שמעון מתיר בנר ישן או דילמא שתי הוראות הוה הורה במנורה לאיסור כדאמרן בדחידקי וגזרינן אטו חוליות וכר''ש הורה בנר להיתר: וטלטל שרגא. נר שכבה: לעולם כרבי שמעון סבירא ליה. דאי סבירא ליה דאסור לא הוה מטלטל ליה לכבוד ר' יהושע בן לוי דליעבד איסורא: שרגא דמשחא. שדלק נר של שמן: שרי לטלטולה. אחר שכבה כר' שמעון דלא מאיס: אבל בנפטא. דמסרח אפילו רבי שמעון מודה דלא חזי אלא למלאכתו: איקפד רבא. משום טינוף המטה: ובעה לצעוריה. בשאלות: (רש"י)

תוספות רבי שמעון נר שהדליקו באותה שבת והא דלא פסיק רבי יוחנן כרבי מאיר דהא סבר לגמרי כוותיה דשרי מוקצה מחמת מיאוס ואסר מוקצה מחמת איסור נקט רבי יהודה משום דבכל מקום הוזכר גבי מוקצה ועוד דלא מצינו דאית ליה לרבי מאיר מוקצה מחמת איסור גרידא אלא בנר ישן דאיכא תרתי מחמת מיאוס ומחמת איסור אך לפי זה קשה לרשב''א דמשמע דנקט במנורה אין לנו כרבי שמעון אבל רבי שמעון מיהא שרי במנורה ולמאי דמפרש טעמא דמנורה משום דאדם קובע לו מקום היכי שרי רבי שמעון הא אמרי' בריש כל הכלים (לקמן דף קכג.) הכל מודים בסיכי וזירי ומזורי כיון דקפיד עלייהו מיחד להו מקום ונראה לפרש דרבי יוחנן פסק כרבי יהודה במוקצה מחמת מיאוס וכ''ש במוקצה מחמת איסור כדמוכח בפרק בתרא (דף קנז.) דקאמר בכולי שבת הלכה כרבי שמעון בר ממוקצה מחמת מיאוס וחד אמר במוקצה מחמת מיאוס נמי הלכה כרבי שמעון בר ממוקצה מחמת איסור דהיינו שהדליקו בה באותה שבת והא דקאמר אנו אין לנו אלא בנר כרבי שמעון לאו משום דסבר כוותיה בנר אלא כלומר אין לנו שיתיר אפי' רבי שמעון דמיקל אלא בנר אבל במנורה אסר והשתא קיימי תרוייהו אחד ברייתא ולא מצי נמי למינקט רבי מאיר: והא כילת חתנים דאדם קובע לה מקום. פי' רשב''א דאדם קובע לה מקום כמו למנורה ואפ''ה שרי שמואל אלא ודאי לא חשיב קביעות שלה ושל מנורה קביעות אלא היכא דקבע מקום לגמרי כדאמר בפ' כל הכלים (לקמן קכג. ושם): דחוליות בין גדולה בין קטנה אסורה. קשה לר''י דבפ''ב דביצה (דף כא:) תנן ג' דברים ר''ג מחמיר כב''ש וחשיב אין זוקפין את המנורה ומשמע דב''ה שרי ומפרש התם בגמרא הכא במנורה של חוליות עסקינן משום דמיחזי כבונה דב''ש סברי יש בנין בכלים ויש סתירה בכלים וב''ה סברי אין בנין כו' אלמא שרי ב''ה מנורה של חוליות להחזיר ומאן דשרי בסוף פירקא להחזיר מטה של חוליות ברפוי איכא לאוקמא ה''נ ברפוי אבל למאן דאסר קשה ותירץ ר''י דהתם מיירי כגון שהחוליות מחוברין יחד ואינם מתפרקין ופעמים מטין אותן ופעמים זוקפין אותן: הורה במנורה להיתרא וכר''ש בנר נמי להיתרא או דילמא במנורה הורה לאיסורא וכר''ש בנר להיתרא. וא''ת אמאי לא קאמר נמי או דילמא הורה במנורה להיתרא כרבי שמעון בנר וכרבי שמעון בנר לא סבירא ליה דכה''ג איתא באלו טריפות (סולין דף נו: ושם) הורו בטרפחת כרבי בזפק איבעיא להו הורו בטרפחת לאיסורא וכרבי בזפק להיתרא או דילמא הורו בטרפחת להיתרא כרבי בזפק וכרבי בזפק לא סבירא להו וי''ל דהכא לא שייך למיתלי מנורה בנר כדתלי טרפחת בזפק דהכא אין טעם אחד לשניהם דנר משום מוקצה ומנורה משום בנין ועוד דלא בעי למימר דר' לא סבר בנר כר''ש משום דריב''ל פסיק לעיל כר''ש ואם תאמר ובההיא דאלו טריפות אמאי לא קאמר נמי תרוייהו להיתרא כדאמר הכא או דילמא הורו בטרפחת להיתרא וכר' בזפק נמי להיתרא ומיהו בלאו הכי מגיהין שם הספרים ול''ג הורו בטרפחת לאיסורא דהא כ''ע שרו לה דתניא התם היא האם היא טרפחת היא שלחופית ובניטל האם הוה עובדא והאכילה רבי טרפון לכלבים ואמר הלכה חמורך טרפון ואמר ליה רבי עקיבא טועה בדבר משנה אתה וגרס התם הורו בטרפחת להיתרא וכרבי בזפק להיתרא כו' ורש''י פי' הורה במנורה להיתרא כר''ש בנר וחדא הוראה הוי ואין נראה דאין לתלות מנורה בנר ועוד דאכתי הוי ליה למיבעיא או דילמא תרוייהו להיתרא: דנפטא אסור לטלטלה. פי' בקונט' אפילו לר''ש וכן משמע דהא שרגא דמשחא דשרי לטלטלה היינו לר' שמעון ועוד מדפריך רבא בסמוך לרבה ורב יוסף מ''ש מצרורות שבחצר ואי שרי ר' שמעון דנפטא תיקש' ליה לכ''ע אליבא דרבי שמעון לכך פי' בקונט' דהכא אליבא דר' שמעון קאי ואע''ג דרב אית ליה מוקצה גבי מטה שיחדה למעות. ורבה נמי אית ליה כדאמר אביי כל מילי דמר עביד כרב ורב יוסף נמי משמע דאית ליה מוקצה בפ' נוטל (לקמן קמב:) דקאמר כמה חריפא שמעתתא דדרדקי אימור דאמור בשכח לכתחילה מי אמור הכא אליבא דר''ש. קאמר וליה לא ס''ל ומיהו נראה לפרש דהכא מיירי נמי אליבא דרבי יהודה ולא מיירי בהדליקו בו באותה שבת וה''ק שרגא דמשחא של מתכת שרי לטלטולה ואפילו לרבי יהודה כדתניא לעיל (ד' מד) כל הנרות של מתכת מטלטלין דנפטא אסור אפי' לרבי שמעון דמאיס טפי מנר ישן ורבה ורב יוסף שרו אפי' לרבי יהודה דלא [עי' תוס' מנחות מא: ד''ה כל מילי]: (תוספות)

רשב"א הלכך דחוליות בין גדולה בין קטנה אסורה. איכא למידק דבפרק שני דביצה (כא, ב) תנן שלשה דברים רבן גמליאל מחמיר כדברי בית שמאי וקא חשיב חדא מינייהו אין זוקפין את המנורה ביום טוב, ואוקימנא בגמרא (שם כב, א) במנורה של חוליות משום דמיחזי כבונה בית שמאי סברי יש בנין בכלים ויש סתירה בכלים ובית הלל סברי אין בנין בכלים ואין סתירה בכלים, אלמא שרי אפילו לזקוף מנורה של חוליות וכל שכן דשרי לטלטל. ויש לומר דההיא במנורה רפויה, וכדברי רבן שמעון בן גמליאל דאמר בסוף פירקין (לקמן מז, ב) אם היה רפוי מותר גבי מטה של חוליות. ובתוס' הקשו לתירוץ זה דאם כן תקשי למאן דאסר לקמן ברפוי. ולדידי נמי קשיא לי דאי ההיא ברפויה תקשי לן, דהא בהדיא רבן גמליאל מחמיר כדברי בית שמאי, ואילו במטה רפויה מתיר רבן שמעון בן גמליאל אפילו לכתחלה, ומי נימא דמיקל רבן שמעון בן גמליאל במה שהיו בית אביו מחמירין. אלא שבזו יש לי לומר דהכא לאחרים והתם לעצמן, וכמו שאמרו לו שם (ביצה כא, ב) ומה נעשה לבית אביך שהן מחמירין על עצמן ומקילין אצל אחרים. ותירצו הם ז"ל דמנורה דהתם מיירי במנורה של חוליות מחוברין יחד ואינן מפורקין ופעמים מטין אותן ופעמים זוקפין אותם, והא דהכא בשל חוליות מפורקין. אבל הרב אלפסי ז"ל לא הביא בהלכותיו כלל הא דרבי יוחנן דהכא, לומר שאין הלכה כן, משום דמשמע ליה דרבי יוחנן אתיא כמאן דאמר יש בנין בכלים, והלכך במחזיר כל צרכו ואפילו שלא תקע חייב חטאת ומשום הכי קא אסר הכא לטלטלה משום דמיחזי כבונה, וקסבר רבי יוחנן דההיא דשרו בית הלל התם ברפויה ובשאינו מחזיר כל צרכו, ומשום שמחת יום טוב התירו אפילו לזוקפה והוא שלא החזיר כל צרכו אבל בשבת אסור לטלטל, אבל אנן דקיימא לן דאין בנין בכלים אלא אם כן תוקע וכדאמרינן בריש פרק כל הכלים (לקמן קכב, ב) גבי דלת של שידה תיבה ומגדל שרינן לטלטל אפילו בשבת, ואי רפויה שריא אפילו להחזיר וכדאמרינן לקמן (מז, ב) גבי מטה גללניתא. ומכל מקום אינו מחוור, דהא משמע דמסקנא דגמרא כי הא דרבי יוחנן, מדקא מתמהינן אי הכי מאי טעמא דריש לקיש, ועוד מדמסקינן וכיילינן הלכך דחוליות בין גדולה בין קטנה אסורה, גדולה נמי ואית בה חידקי אסורה גזירה אטו גדולה של חוליות. ובפרק קמא דביצה (י, א ד"ה הכי) כתבתי יותר בסייעתא דשמיא בשמעתא דמוחלפת השיטה. הא דאקשינן הכא: מי אמר רבי יוחנן הכי והאמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן (כלים פי"ח מ"ב) מוכני שלה וכו'. ואיצטריך רבי זירא לתרץ תהא משנתינו בשלא היו עליה מעות כל בין השמשות שלא לשבור דבריו של רבי יוחנן. תמיהא לי דהא אדרבה אקשינן בשלהי מי שהחשיך (לקמן קנו, ב. קנז, א) ומי אמר רבי יוחנן הלכה כרבי שמעון והאמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן (ביצה לא, א) אין מבקעין עצים מן הקורה ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב, ואקשינן עליה נמי מן סתמות אחרות דתנן (שם כט, ב. ל, א) מתחילין בערימת התבן אבל לא בעצים שבמוקצה, ותנן (שם מ, א) אין משקין ואין שוחטין את המדבריות אבל משקין ושוחטין את הבייתות, ואצטריך לשנויי רבי יוחנן סתמא אחרינא אשכח דתנן (לקמן קמג, א) מגביהין מעל השלחן עצמות וקליפין וכו'. וכיון שכן מאי קא מקשה הכא ממוכני שלה דהא איכא סתמי אחריני טובא כרבי יהודה, ומאי קא מתרץ לה נמי שלא לשבור דבריו של רבי יוחנן דהא איכא אחרינא דתקשי ליה. ועוד קשיא לי אמאי לא מייתי התם הא דמוכני. ויש לומר דהכא במוקצה מחמת איסור בלבד הוא דקאמר רבי יוחנן הכא דהלכה כרבי יהודה, אבל בשאר מוקצה כרבי שמעון סבירא ליה וכדאמרינן התם, והלכך לא מצי לאותביה מהנך סתמי דמייתינן התם דמוקצה מחמת איסור חמיר טפי. והתם נמי לא אותבינן עליה הא דמוכח מהאי טעמא גופא. והכא נמי לא ניחא ליה לשנויי רבי יוחנן סתמא אחרינא אשכח, דתנן אין משקין ושוחטין את המדבריות וכל שכן הכא דמוקצה מחמת איסור, שלא לשבור נמי דברי רבי יוחנן דפסק בשאר מוקצה כרבי שמעון. וכן הלכה דבשאר מוקצה הלכה כרבי שמעון, ובמוקצה מחמת איסור בלחוד הלכה כרבי יהודה, וכדאיתא התם בשלהי פרק מי שהחשיך. שרגא דמשחא שרי לטלטולה דנפטא אסור. פירש רש"י ז"ל (ד"ה אבל): דנפטא אסור אפילו לרבי שמעון. וכן נראה ודאי דסתם שרגא דחרס משמע, וכדתניא (לעיל מד, א) מטלטלין נר חדש אבל לא ישן [דברי רבי יהודה] ותניא (שם עי"ש) רבי יהודה אומר כל הנרות של (חרס) [מתכת] מטלטלין חוץ מן הנר שהדליקו עליו באותה שבת, אלמא סתם נר היינו של חרס עד שיפרוט של מתכת, והלכך אי כרבי יהודה אפילו דמשחא נמי אסיר. ואי קשיא לך נמי דהא רבה כרבי יהודה סבירא ליה, דהא אמר אביי (לעיל כב, א) כל מילי דמר עביד כרב ורב כרבי יהודה סבירא ליה (לעיל מד, ב). יש לומר התם לאפוקי מדשמואל, אבל הכא תליא באשלי רברבי דרבי יהושע בן לוי פסק כרבי שמעון (לעיל מה, ב). (רשב"א)

דף מו - ב

השירים והנזמים והטבעות הרי הן ככל הכלים הנטלים בחצר ואמר עולא מה טעם הואיל ואיכא תורת כלי עליה הכא נמי הואיל ואיכא תורת כלי עליה א''ר נחמן בר יצחק בריך רחמנא דלא כסיפיה רבא לרב אויא רמי ליה אביי לרבה תניא מותר השמן שבנר ושבקערה אסור ורבי שמעון מתיר אלמא לר' שמעון לית ליה מוקצה ורמינהו רבי שמעון אומר כל שאין מומו ניכר מעי''ט אין זה מן המוכן הכי השתא התם אדם יושב ומצפה אימתי תכבה נרו הכא אדם יושב ומצפה מתי יפול בו מום מימר אמר מי יימר דנפיל ביה מומא ואת''ל דנפיל ביה מומא מי יימר דנפיל ביה מום קבוע ואם תמצי לומר דנפל ביה מום קבוע מי יימר דמזדקק ליה חכם מתיב רמי בר חמא מפירין נדרים בשבת [ונשאלין לנדרים שהן] לצורך השבת ואמאי לימא מי יימר דמיזדקק לה בעל התם כדרב פנחס משמיה דרבא דאמר רב פנחס משמיה דרבא כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת ת''ש נשאלין לנדרים של צורך השבת בשבת ואמאי לימא מי יימר דמזדקק ליה חכם התם אי לא מיזדקק ליה חכם סגיא ליה בג' הדיוטות הכא מי יימר דמיזדקק ליה חכם רמי ליה אביי לרב יוסף מי אמר ר' שמעון כבתה מותר לטלטלה כבתה אין לא כבתה לא מאי טעמא דילמא בהדי דנקיט לה כבתה הא שמעינן ליה לר' שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר דתניא ר' שמעון אומר גורר אדם כסא מטה וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ כל היכא דכי מיכוין איכא איסורא דאורייתא כי לא מיכוין גזר ר''ש מדרבנן כל היכא דכי מיכוין איכא איסורא דרבנן כי לא מיכוין שרי ר''ש לכתחילה מתיב רבא מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים והצנועין מפשילין במקל לאחוריהן והא הכא דכי מיכוין איסורא דאורייתא איכא כי לא מיכוין שרי רבי שמעון לכתחילה אלא אמר רבא

רש"י השירים. אצעדות: הרי הן ככל הכלים. אע''פ שאסור לצאת בהן לרה''ר כדאמרי' בפרק במה אשה יוצאה (לקמן נט:) גזירה דילמא שלפא ומחויא מיהו תורת כלי עליהן ומותר לטלטלן שלא כדרך מלבוש: מומו ניכר. גבי בכור קאי: מי יימר דמזדקק ליה חכם. שימצא חכם שיזקק לו ביו''ט לראות אם מום קבוע הוא או לא: מפירין נדרים: בעל לאשתו : ונשאלין לנדרים. לחכם להתירן: שהן לצורך שבת. כגון נדר שלא יאכל היום: ואמאי. מותרת לאכול ואפי' שרי לה בעל ליתסר לה משום מוקצה דהא אסחה דעתה ואמרה מי יימר דמזדקק לה בעל: על דעת בעלה. ע''מ אם ירצה הבעל וסמכה עליה דמזדקק לה ביום שמעו: הכא מי יימר כו'. והדיוטות לא מצו למישרייה לבכור אלא במום הידוע לכל כגון מחוסר אבר: איסורא דאורייתא. כיבוי אב מלאכה הוא חריץ ליכא איסור דאורייתא דחופר כלאחר יד הוא דחופר דאמר לקמן תולדה דחורש וחייב ה''מ חופר כדרכו במרא וקרדום: מוכרין כדרכן. ואפי' של כלאים לובשו להראותו בשוק: ובלבד שלא יתכוין. להנאת חימום והא ר''ש היא מדאזיל בתר כוונה: (רש"י)

תוספות ואמר עולא מה טעם. להכי איצטריך לפרושי האי טעמא משום דמשמע ליה דסבר האי תנא כמאן דאסר לקמן להתקשט בהן בחצר מדקתני הרי הן ככל הכלים הניטלין בחצר פירוש ככל הכלים שמלאכתן לאיסור דשרי לצורך גופן ומקומן ולהכי מפרש עולא דאיכא תורת כלי עליה וקשה לר''י דאמר בפ' מי שהפך (מ''ק יב: ושם) ר' יהודה נשיאה נפק בחומרתא דמדושא [עי' פי' רש''י שם] שמע ר' אמי ואיקפיד אמר רב יוסף מ''ט איקפיד והתניא השירים והנזמים כו' ומאי פריך מינה אדרבה מינה משמע דאסור לצאת בהן כדפי' והתם קאמר נפק דמשמע דרך מלבוש ונראה לר''י דחומרתא דמדושא היינו טבעת של עץ כמו שמפרשים רבותיו של רש''י ולא של אלמוג כמו שהוא מפרש דאלמוגין מפרש בראש השנה (דף כג.) כסיתא והכא קאמר דמדושא אלא של עץ אחר הוא ששמו מדושא ואין שם תכשיט עליו וכשיוצאים בו דרך מלבוש לא הוי קישוט אלא טלטול בעלמא ולהכי ידע רב יוסף דר' אמי לא איקפד אלא משום טלטול והשתא מייתי שפיר מהך ברייתא דשרי לטלטל לצורך גופו או לצורך מקומו כשאר כלי' שמלאכתן לאיסור דניטלין לצורך גופו או לצורך מקומו ונפק לחצר קאמר אבל לרה''ר אסור כדאמרי' בפ' הדר (עירובין סט. ושם) ההוא גברא דנפיק בחומרתא דמדושא חזייה לר' יהודה נשיאה כסייה אמר כגון זה מבטל רשות לר' יהודה: והתנן ר''ש אומר כל שאין מומו ניכר מעי''ט אין זה מן המוכן. קשה לר''י מאי קא פריך הא ע''כ טעמא דר''ש לאו משום מוקצה אלא משום דסבר דאין רואין מומין ביו''ט דהא ר' יהודה דאית ליה טפי מוקצה שרי התם בריש אין צדין (ביצה כה: ושם) בכור שנפל לבור ירד מומחה ויראה אם יש בו מום יעלה וישחוט ואם לאו לא ישחוט וי''ל דדייק מדלא קתני ר''ש אוסר לפי שאין רואין מומין בי''ט דהוה משמע לכתחילה אסור אבל בדיעבד מבוקר ומדקתני אין זה מן המוכן משמע דהוי מוקצה ואפי' בקרו אינו מבוקר ובהכי פליגי דר' יהודה סבר רואין מומין בי''ט הלכך לא הוי מוקצה דמיירי בנפל בו מום מעי''ט כדמוקי לה התם ור''ש סבר אין רואין ולכך אפי' ביקרו אינו מבוקר משום מוקצה וא''ת דבביצה משמע דאביי סבר כאדא בר אוכמי דאמר לר''ש היכא דנפל בו מום מעי''ט אם בקרו מבוקר דאמר אביי התם כוותיה דרבה בר רב הונא מסתברא מדקתני תלת בבי בברייתא (ומוקמא ההיא ברייתא כאדא בר אוכמי) וע''כ הא דשני ליה בין נפל בו מום קבוע מעי''ט לנפל בו מום בי''ט משום דבנפל בו בי''ט איכא תלתא מי יימר כדקאמר בסמוך ובנפל בו מעי''ט ליכא אלא חד מי יימר דמיזדקיק ליה חכם מאי קשיא מנר שכבה דליכא כל הני מי יימר וי''ל דחזר בו אביי ולית ליה (דאדא בר אוכמי) משמע מתני' דרב אושעיא דאדא בר אוכמי משבש ותני דמתני' דהתם נמי דיקא כרב אושעיא כדמפרש התם: מי יימר דנפל ביה מומא. נראה דכל הני מי יימר דקאמר רבה לאו דווקא דהא ר''ש אסר אפי' בנפל בו מום קבוע מעי''ט דהשתא ליכא אלא חד מי יימר דמיזדקיק ליה חכם דהא קאי אר' יהודה דלא שרי אלא כשהיה בו מום קבוע מעי''ט דהא פריך אהא דקאמר ר' יהודה ואם לאו לא ישחוט פשיטא ומשני לא צריכא דנפל ביה מאתמול מום עובר והשתא הוה ליה מום קבוע מהו דתימא כיון דדעתיה עילויה נשחטיה קמ''ל א''כ הא דקאמר אם יש בו מום יעלה וישחוט היינו ע''כ מום קבוע מעי''ט ואפי' לאדא בר אוכמי דשרי ר''ש בדיעבד בחד מי יימר מ''מ בנפל בו מום עובר מעי''ט דאיכא תרתי מי יימר לכאורה משמע התם דאסר לכך נראה דלאו דוקא הן דאפי' בחד מי יימר סגי וכן מוכחא מאתקפתא דרמי בר חמא דפריך מחד מי יימר: מי יימר דמיזדקיק לה בעל. ואע''ג דפירות שנדרה מהם אינם מוקצין לענין טלטול דהא חזו לשאר בני אדם מ''מ אית לן למימר מיגו דאיתקצאי בין השמשות מאכילתם איתקצאי לכולי יומא אי נמי מיירי בפירות שלה ואסרתן לכל אדם: מי יימר דמיזדקיק לה בעל. תימה מי דמי התם ודאי לא מיזדקיק ליה חכם דאין רואין מומין בי''ט אבל הכא דאין לך איסור בדבר מיזדקק לה בעל ולית לן למימר מי יימר דהא לר' יהודה דקסבר רואין מומין בי''ט לא אמרי' מי יימר וי''ל דבעל נמי לא ניחא להזדקק דזימנין דשרי נדרים שנדרה לדבר מצוה: התם אי לא מיזדקיק ליה חכם סגי ליה בג' הדיוטות אבל הכא כו'. ואע''ג דבפ''ק דחולין (דף יח:) אמר רב יהודה אמר ר' ירמיה ספק משמיה דרב ספק משמיה דשמואל ג' מתירין את הבכור במקום שאין מומחה היינו דוקא במומין מובהקין כגון ניסמת עינו נקטעה ידו נשברה רגלו כדאמרינן בשילהי כל פסולי המוקדשין (בכורות לו:) וה''נ דהוה מצי למימר מי יימר דמזדקקי ליה ג' הדיוטות דודאי לא מיזדקקי ליה משום דאין רואין מומין בי''ט והא דנקט דמיזדקק ליה חכם משום דחכם שרי בכל מומין: ולפ''ז א''ש גבי טבל דאמר אם עבר ותיקנו מתוקן דדוקא חכם אמר הכא לא מיזדקיק אבל בג' הדיוטות לא אמר מי יימר ומיהו לפי מ''ש בפנים ה''נ המ''ל כו' לא א''ש טבל כדפי' לעיל ולהכי נקט חכם משום דמתיר בכל מומין ועיקר טעמא משום דהכא איכא איסורא והתם ליכא והא דנקט התם אם לא מיזדקיק ליה חכם סגיא בג' הדיוטות אע''ג דשרי חשיב מוקצה אי לא סגיא ליה בג' הדיוטות [ת''י]. כבתה אין לא כבתה לא. כן דרך הש''ס דאע''ג דהוה מצי לאתויי רישא דקתני בהדיא חוץ מן הנר הדולק בשבת מייתי סיפא ודייק מינה: .. דכל היכא דקמכוין איכא איסורא דאורייתא. וא''ת דהכא בכיבוי ליכא איסורא דאורייתא לר''ש דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא וי''ל דה''ק דכי מיכוין איכא איסורא דאורייתא כגון בפתילה וצריך להבהבה אע''פ שזה התירוץ דחוק הוא הא בלאו הכי פריך ליה שפיר הרב פור''ת: (תוספות)

רשב"א מי יימר דנפיל ביה מומא ואם תמצי לומר נפיל ביה מומא מי יימר וכו'. כל הני מי יימר לאו דוקא, אלא לרווחא דמלתא נקט להו. ותדע לך, דהא בההיא דקא מייתי מפירין נדרים ליכא אלא חד מי יימר דמיזדקק לה בעל, ובנשאלין לנדרים מי יימר דמיזדקק ליה חכם. מתיב רמי בר חמא מפירין בשבת לצורך השבת ואמאי לימא מי יימר דמיזדקק לה בעל. קשיא לי הכא מאי מוקצה איכא, ואע"ג דלא הוי חזי לדידה משום נדרה הא הוי חזי לאחריני וכל דחזי לאחריני לאו מוקצה הוא, וכדתנן לקמן בפרק מפנין (קכו, ב) מפנין תרומה ואמרינן עלה בגמרא (שם קכז, ב) פשיטא, ופרקינן לא צריכא בתרומה ביד ישראל, מהו דתימא כיון דלא חזיא ליה אסור קא משמע לן כיון דחזי לכהן שפיר דמי. ויש לומר דהכא נמי בטלטול ודאי שרי, דהא לא אקצייה מדעתיה לגמרי ואפילו לטלטול כיון דחזי לאחריני, אלא מאכילה בלחוד הוא דאקצייה לדידיה, ומאכילה קא מקשה ליה דומיא דפירות שאין במינן במחובר שהבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר ומי שבאו בשבילו מותר לטלטלן (ביצה כד, ב. כה, א). ואם תאמר והא כיון דמקצה ליה מאכילה אף בטלטול אסור, דמאי שנא מגרוגרות וצימוקין דמשום דלא חזו ליה לאכילה ומקצה להו מאכילה חשבינן להו מוקצה גמור ואסור לטלטולי להו. יש לומר דשאני התם דלא חזו לאכילה לא לדידיה ולא לאחרים. ואם תאמר והא משמע לקמן בסמוך (מז, א) דכל מידי דלא חזי למריה אע"ג דחזי לאחריני חשבינן ליה מוקצה גמור ואסור לטלטלו ואפילו לצורך אחריני דחזי להו, וכדאמרינן קורטין בי רבי מי חשיבי ותניא בגדי עניים לעניים בגדי עשירים לעשירים. יש לומר דשאני התם דכיון דגבי עשירים לא חזי למידי מצד גריעותיה אקצויי מקצה ליה לגמרי ולא מסקי אדעתיהו ליתן לעניים דחזי להו, אבל הכא דאפילו לדידיה חזי ליה אלא דאריה דאיסורא רכיב עליה וחזי לאחריני לא מקצה ליה לגמרי. כל היכא דקא מכוין איכא איסורא דאורייתא כי לא מכוין גזר רבי שמעון. איכא דקשיא ליה והא הכא אפילו מכוין לכבות ליכא איסורא דאורייתא לרבי שמעון, דהא מלאכה שאינה צריכה לגופה היא. ויש לומר דמשכחת לה בפתילה שצריך להבהבה. ואי נמי בכל פתילה, דכיון דאיכא דוכתא דמחייב עליה מדאורייתא גזר אפילו שלא במתכוין ואפילו בדוכתא דלא אתי בה לידי איסורא דאורייתא. (רשב"א)

דף מז - א

הנח לנר שמן ופתילה הואיל דנעשה בסיס לדבר האסור א''ר זירא א''ר אסי א''ר יוחנן אמר ר' חנינא אמר רבי רומנוס לי התיר רבי לטלטל מחתה באפרה א''ל רבי זירא לרבי אסי מי אמר רבי יוחנן הכי והתנן נוטל אדם בנו והאבן בידו או כלכלה והאבן בתוכה ואמר רבה בר בר חנה א''ר יוחנן בכלכלה מלאה פירות עסקינן טעמא דאית בה פירי הא לית בה פירי לא {דניאל ד-טז} אישתומם כשעה חדא ואמר הכא נמי דאית בה קרטין אמר אביי קרטין בי רבי מי חשיבי וכי תימא חזו לעניים והתניא בגדי עניים לעניים בגדי עשירים לעשירים אבל דעניים לעשירים לא אלא אמר אביי מידי דהוה אגרף של ריעי אמר רבא שתי תשובות בדבר חדא גרף של ריעי מאיס והאי לא מאיס ועוד גרף של ריעי מיגלי והאי מיכסי אלא אמר רבא כי הוינן בי רב נחמן הוה מטלטלינן כנונא אגב קיטמא ואע''ג דאיכא עליה שברי עצים מיתיבי ושוין שאם יש בה שברי פתילה שאסור לטלטל אמר אביי בגלילא שנו לוי בר שמואל אשכחינהו לרבי אבא ולרב הונא בר חייא דהוו קיימי אפיתחא דבי רב הונא אמר להו מהו להחזיר מטה של טרסיים בשבת אמרו ליה שפיר דמי אתא לקמיה דרב יהודה אמר הא רב ושמואל דאמרי תרוייהו המחזיר מטה של טרסיים בשבת חייב חטאת מיתיבי המחזיר קנה מנורה בשבת חייב חטאת קנה סיידין לא יחזיר ואם החזיר פטור אבל אסור רבי סימאי אומר קרן עגולה חייב קרן פשוטה פטור אינהו דאמור כי האי תנא דתניא מלבנות המטה וכרעות המטה ולווחים של סקיבס לא יחזיר ואם החזיר פטור

רש"י לדבר האסור. לשלהבת דבכי האי מוקצה מודה ר''ש שהכלי טפל לשלהבת בעודה בו ולאו משום דחייש לכבייה: בסיס. מושב את כנו מתרגמינן בסיסיה: א''ר רומנוס לי התיר רבי לטלטל מחתה. של לבונה באפרה קס''ד באפרה עם אפרה קאמר שהאפר מוקצה ולא היו צריכין לו ואשמעינן דאגב מחתה דאיכא תורת כלי עליה טלטלה עם אפרה: נוטל אדם. הכלכלה בשבת והאבן בתוכה: הא ליכא פרי לא . דכלי נעשה בסיס לאבן וטפלה לו ובטל תורת כלי דידיה והכי נמי נעשית מחתה בסיס לאפר ורבי יוחנן שמעי' ליה לעיל דכדר' יהודה סבירא ליה: דאית ביה קרטין. שנשתיירו מן האור ולבונה דחזיא להריח ואגב לבונה מטלטל למחתה עם אפרה דומיא דכלכלה מלאה פירות והאבן בתוכה: קרטין. של שיור לבונה: בי רבי. דנשיא ועשיר הוה מי חשיבי: בגדי עניים. שלש על שלש או שחוטן עבה הוו בגדים לעניים לענין טומאה: בגדי עשירים. שלשה על שלשה הוו בגדים לעשירים וכל שכן לעניים אבל בגדי עניים לעשירים לא הוה בגד גבייהו ולא מקבלי טומאה הכא נמי בי רבי בטלי קרטין: אלא אמר אביי. הא דשרי ליה לטלטל מחתה באפרה משום דאפרה מאיס עליה לראותו והוי כגרף של רעי דתניא במסכת ביצה (דף לו:) מותר להוציאו לאשפה שבחצר: גרף. כלי חרס המוכן לכך: מיכסי. כל מחתות מכוסות הן ויש בהן נקבים להוציא הריח: כנונא. כלי נחשת שמביאין בו האור לפני שרים להתחמם: אגב קטמיה. שהיו צריכין לאפרו לכסות רוק או צואה וא''ת מה צד איסור יש כאן היינו רבותא דאע''ג דאיכא עליה שברי עצים והא דר' רומנוס נמי האי מחתה באפרה דקאמר מחתה בשביל אפרה שהיה צריך לו ודעתייהו עליה מאתמול ורבותא אשמעינן (כיון) אע''ג דאיכא עליה שברי עצים דהוי ככלכלה של פירות והאבן בתוכה: ושוין. ר' יהודה ור''ש שנחלקו בנר ישן: בגלילא שנו. שחשובות להן שברי פתילה שאין בגדים של פשתן מצויין להם הלכך לא בטלי ונעשה נר בסיס להן: טרסיים. צורפי נחשת או גרדיים והולכין מעיר לעיר למלאכתן ונושאין עמהן מטות של פרקים: חייב חטאת. הוא תחלתו וגמרו ונמצא עושה כלי וחייב משום מכה בפטיש אב לכל גומרי מלאכה ולא משום בנין דאין בנין בכלים: קנה מנורה. שיוצאין ממנה קנים לנרות הרבה ונוטלין הימנה ובשעת הצורך מחזירין אותו: קנה של סיידין. הטחין ומלבנין הבית בסיד יש להן קנים של פרקים ונותן מטלית בראשה ושורין בסיד המחוי וטח את הבית וכשהוא טח מלמטה אי אפשר לו אלא בקנה קצר וכשהוא הולך ומגביה מוסיף קנה על קנה ומאריכו: פטור. שאין זה גמרו שהרי צריך לחזור ולפרקו תמיד: קרן עגולה וקרן פשוטה. שניהם מין כלי זמר והוא עשוי נקבים נקבים ככברה ומכניס בהן חלילים ומוציאין קולות הרבה קרן עגולה מעשה אומן הוא וצריך לתקוע בנקבים בחוזק והויא מלאכה ובקרן פשוט מכניסו בריוח ודרכן לפרקם תמיד ופטור קתני מיהת בקני מנורה דחייב והוא הדין למטה של טרסיים: אינהו. רבי אבא ורב הונא בר חייא: דאמור כי האי תנא. כרבי שמעון דמתיר לכתחלה: מלבנות המטה. כעין רגלים קטנים ויש להן בית קיבול ומכניס לתוכן ראשי כרעי המטה שלא ירקבו בארץ: לווחים של סקיבס. עץ קטן כמין דף שתוקעין בקשת שקורין אבלשטר''א {ארבלישט"א: בליסטרה} שעליו מושך החץ: (רש"י)

תוספות הנח לנר שמן ופתילה הואיל ונעשה בסיס לדבר האסור. איצטריך למימר בשמן דנעשה בסיס לדבר האסור דאי לאו הכי לא היה הנר אסור לטלטל דהוי בסיס לדבר האסור ולדבר המותר ושרי כדאמר בסמוך כי הוינן בי רב נחמן הוה מטלטלינן כנונא אגב קיטמא אע''ג דאיכא עליה שברי עצים ואם תאמר פתילה אמאי קאמר דהויא בסיס לדבר האסור היא עצמה הויא דבר האסור כדאמר לקמן ושוין שאם יש בה שברי פתילות שאסור לטלטלה וי''ל דשברי פתילה הוי שברי כלים ודמי לצרורות אבל פתילה שלימה שהיא כלי הוה שרי אי לאו דנעשה בסיס לדבר האסור: לי התיר רבי לטלטל מחתה באפרה. השתא ס''ד דאפר מחתה מוקצה הוא: ואמר רבה ב''ב חנה א''ר יוחנן כו'. תימה אמאי לא פריך בלאו מילתיה דרבי יוחנן ממתני' דפ' נוטל (לקמן דף קמב:) דתנן מעות שע''ג הכר מנער את הכר והן נופלות וכן אבן שעל פי החבית מטה על צדה והיא נופלת אבל טלטול גמור אסור ואור''י דה''א דשאני מעות דחשיבי ולא בטלי ואבן שע''פ החבית ה''א דמיירי שהוא מתוקן לסתום פי החבית והחבית צריכה לה ולכך לא בטלה: בגדי עניים לעניים. אומר ר''ת דדוקא בטומאת מדרס דבייחוד תליא מלתא אבל בשאר טומאות לא תליא מלתא בייחוד דאפי' היה מוטל באשפה מרבינן מוהבגד דשלש על שלש מיטמא בין לעניים בין לעשירים דבקרא לא מפליג מידי ומייתי ר''ת ראיה דתנן במסכת כלים (פרק כ''ז מ''ב) דבגד מטמא משום שלשה על שלשה למדרס משום שלש על שלש לטמא מת וע''כ בעשירים מיירי דבפכ''ח תנן התם בגדי עניים אע''פ שאין בהם שלשה על שלשה טמאין מדרס וא''ת הכא דפריך מברייתא אמאי לא פריך ממתני' דפכ''ח דכלים שהבאתי ואור''י דאי ממתני' ה''א דבגדי עניים היינו כעין שק שעיקרו עשוי לעניים ואפי' ביד עשירים אינו צריך שלשה על שלשה אבל שאר בגדים בעי שלשה על שלשה שאינו עומד אלא לעשירים להכי מייתי ברייתא דלא שייך לפרשה הכי: הוה מטלטלינן כנונא אגב קיטמא. פי' כנונא מחתה והיינו מחתה באפרה דלעיל פי' אגב אפרה שהוסק מע''ש דמוכן הוא דחזי לכסות בה רוק או צואה וקשה דמשמע דוקא אגב קיטמא שרי הא לאו הכי נעשה בסיס לדבר האסור ואילו בפ''ב דביצה (כא: ושם) אמר גבי אין מזמנין נכרי בשבת משום שיורי כוסות פריך וניטלטלינהו אגב. כסא מי לא אמר רבא כי הוינן בי רב נחמן הוה מטלטלינן כנונא אגב קיטמא אף על גב דאיכא עליה שברי עצים ומאי פריך שאני כנונא דאגב קטמא מטלטל לה אבל בכוס ליכא אלא דבר האסור ואור''י דשיורי כוסות לא חשיבי למיהוי כוס בטל לגבייהו אף על גב שאין היתר עמהן בכוס טפי גרעי משברי עצים שעם הקיטמא בכנונא: אע''ג דאיכא עליה שברי עצים. נראה לרבינו תם דשברי עצים חשיבי טפי מאבן שבכלכלה דאם לא כן מאי קמ''ל ואדמקשי ליה מברייתא דשוין כו' ליסייעיה ממתני' דכלכלה והאבן בתוכה אלא שברי עצים חשיבי טפי ויש לדמות שברי עצים לגבי אפר כשברי פתילה לגבי שמן: בגלילא שנו. פי' בקונט' שחשובות להן שברי פתילה שאין בגדי פשתן מצויין להם ואין נראה לר''ת דהא אמרי' בשילהי ב''ק (דף קיח:) לוקחין מן הנשים כלי צמר ביהודה וכלי פשתן בגליל משמע שמצוי פשתן הרבה שם ומפרש ר''ת בגלילא שנו שהיה להם רוב שמן ולהכי לא בטלי שברי פתילה אגב שמן וכן משמע בפ''ק דסנהדרין (דף יא:) גבי טול איגרת וכתוב לאחנא בני גלילאה עילאה ותתאה כו' דזמן ביעורא מטא לאפרושא מעשרא ממעטני זיתא ואמר בנזיר בפרק בית שמאי (דף לא:) בגלילא שנו דחמרא עדיף ממשחא ויין היה מצוי להם הרבה כדאמר בהמוציא יין (לקמן עח.) גבי מים כדי לשוף בהן את הקילור וקאמר בגלילא שנו דרפואת מים שכיח טפי משתיה שהיה להן רוב יין והיו שותין הכל יין ואפילו הכי חמרא עדיף להו ממישחא כי השמן היה להם בזול יותר ורש''י פי' נמי בהמוציא (שם) שמחמת עניותא היו עושין רפואה מן המים ואין עושין מן היין רק שתייה ולפיכך היתה רפואת מים שכיחא ואין נראה דכיון שלא היה להם יין לשיפות הקילור א''כ שכיחא שתיית מים טובא ואמרי' בעלמא אף ערב יוה''כ בגליל שהיו מרבים בסעודה משמע שעשירים היו [וע''ע תוספות חגינה כה: ד''ה בגלילא]: (תוספות)

רשב"א מחתה באפרה. ואם תאמר והא אפר כירה מוכן הוא (עי' ביצה ב, א). יש לומר הכא בשאין צריכין לו ואין דעתו עליה, וכמו שפירש רש"י ז"ל (ד"ה א"ר רומנוס). בגדי עניים לעניים [בגדי עשירים לעשירים]. פירוש: שלשה על שלשה דהיינו בגדי עשירים, מטמאין טומאת מדרס לעשירים וכל שכן לעניים. אבל בגדי עניים דהיינו פחות משלשה על שלשה, לעניים הוא דמטמא טומאת מדרס אבל לעשירים לא מטמא טומאת מדרס. אבל מכל מקום מטמא הוא לשאר טומאות אפילו לעשירים, דלא אימעוט אלא מטומאת מדרס בלבד. ותדע לך, דהא תנן הבגד מטמא משום שלשה על שלשה למדרס ומשום שלש על שלש לטמא מת ואיתא נמי בפרק כ"ז מכלים (מ"ב), ועל כרחין היינו לעשירים דאילו לעניים אפילו בפחות מכן מטמא טומאת מדרס כדתנן התם בפרק כ"ח (מ"ח) בגדי עניים אע"פ שאין בהם שלשה על שלשה טמאים טומאת מדרס, אלמא לטמא מת אפילו לעשירים מטמא בשלש על שלש. וטעמא דמדרסאות משום דמדרס ביחוד תליא מילתא ואין עשירים מיחדין בפחות משלשה על שלשה לישיבה, אבל עניים מיחדין אותה ועשיר שיחדה בטלה דעתו אצל עשירים, אבל שלש על שלש לשאר טומאות טמא דהא חזי. והיינו דבפרק במה מדליקין (לעיל כו, ב) לא מפלגינן בשלש על שלש בין לעניים בין לעשירים. ויש מפרשים (עי' רש"י ד"ה בגדי): בגדי עניים בגדים גסים, בגדי עשירים בגדים דקים. הוה מטלטל כנונא אגב קיטמא ואע"ג דאיכא עליה שברי עצים. כלומר: משום דאפר כירה מוכן הוא, והוה ליה בסיס לדבר המותר ולדבר האסור ומותר. ואם תאמר אם כן כי אקשינן עליה מושוין שאם יש שם שברי פתילה שאסור לטלטלה ליסייעיה ממתניתין דכלכלה. יש לומר דשברי עצים דמו לשברי פתילה, דדין הוא שלא יהו שברי עצים בטלים לגבי כנונא כי היכי דאין שברי פתילה בטלים לגבי נר ושמן לפי שהן חשובין לגבן, מה שאין כן בכלכלה שהפירות חשובין והאבן אינה חשובה. ועוד דעיקר הטלטול אינו אלא מחמת הפירות ולא מחמת האבן ואין האבן עשויה לינטל בכלכלה, אבל עצים בכנונא ושברי פתילה בנר מקומן הוא ועשוין הן לינטל באותן כלים. ואיכא למידק דהכא משמע דדוקא אגב קיטמא שרי הא לאו הכי נעשה בסיס לדבר האסור דהיינו שברי העצים, ואילו בפרק שני דביצה בסופו (כא, ב) גבי אין מזמנין את הגוי ביום טוב אמרינן רב אחא בר יעקב אמר אפילו בשבת נמי אין מזמנין גזירה משום שיורי כוסות, ופריך ונטלטלינהו אגב כסא דהא אמר רבא כי הוינא בי רב נחמן הוה מטלטלין כנונא אגב קיטמא ואע"ג דאיכא עליה שברי עצים, ומאי קושיא שאני כנונא הואיל ואיכא קיטמא דנעשה בסיס אף לדבר המותר דד(ו)מיא לכלכלה והאבן בתוכה, אבל בכוס דליכא אלא שיורי כוסות בלחוד דאסורין אסור לטלטלן. ותירצו בתוס' דהכי פריך, דכי היכי דמטלטלינן כנונא אגב קיטמא ואין הכנונא והקיטמא בטלין לגבי שברי עצים שבה משום דלא חשיבי, הכי נמי שיורי כוסות לא חשיבי למיהוי כוס בטל לגבייהו. ור"ת ז"ל תירץ דהא דאמרינן הכא דמטלטלין כנונא אגב קיטמא, היינו לפי שאין יכול לנער שברי העצים ממנה כדי שלא יתפזר האפר שבתוכה, וכן כלכלה מלאה פירות והאבן בתוכה בשאינו יכול לנער האבן כדי שלא יפלו הפירות ויטנפו, דהכי מוקמינן לה בפרק נוטל (לקמן קמב, א) בפירי דמטנפי, ומשום הכי בעינן שיהא בו אפר וכן פירות בכלכלה שאילולי הן היה יכול לנער את האבן ושברי העצים ולא בעינן להו כדי להתיר הטלטול מחמת היתר הפירות והאפר, אבל שיורי כוסות אע"פ שאין דבר עמהם מטלטלין אותן אגב כוסות לפי שאינו יכול לנערם לפי שהן דבוקין אל הכוס. ואין תירוצו זה מחוור כל הצורך. דהא משמע דעיקר ההיתר משום היתר הפירות, כלומר: מפני שנעשה בסיס לדבר המותר ולדבר האסור ומותר. אינהו דאמור כי האי תנא וכו'. איכא למידק דרב ושמואל דוקא בתוקע קאמרי, דאי לא בין לתנא קמא בין לרבן שמעון בן גמליאל פטור אבל אסור ואפילו במחזיר כל צרכו, דליכא מאן דאית ליה כבית שמאי דאמרי במסכת ביצה (כא, ב. כב, א) דיש בנין בכלים גבי זקיפת מנורה. ורבי אבא ורב הונא בר חייא על כרחין ברפוי וכשאינו תוקע, דהא אוקימנא להו כרבן שמעון בן גמליאל דאמר אם היה רפוי מותר, וכיון שכן מאי קא מקשה להו רב יהודה מדרב ושמואל אינהו לחוד ורב ושמואל לחוד. ותירצו בתוס' דהכי קא מקשה להו רב יהודה, מדרב ושמואל אמרי דבתוקע חייב חטאת על כרחין בשאינו תוקע ואפילו ברפוי לכתחילה מיהא אסור, וכדאמרינן לקמן (עמוד ב) גבי מטה גללניתא, מאי דעתיך בנין מן הצד הוא נהי דאיסורא דאורייתא ליכא איסורא דרבנן מיהא איכא. ואינהו סבור אע"ג דבתקע חייב חטאת לא תקע מותר לכתחילה ולא גזרינן, וכרבן שמעון בן גמליאל דאמר אם היה רפוי מותר. (רשב"א)

דף מז - ב

אבל אסור ולא יתקע ואם תקע חייב חטאת רשב''י אומר אם היה רפוי מותר בי רב חמא הוה מטה גללניתא הוה מהדרי לה ביומא טבא א''ל ההוא מדרבנן לרבא מאי דעתיך בנין מן הצד הוא נהי דאיסורא דאורייתא ליכא איסורא דרבנן מיהא איכא אמר ליה אנא כרשב''ג סבירא לי דאמר אם היה רפוי מותר: מתני' נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה: גמ' והא קמבטל כלי מהיכנו אמר רב הונא בריה דרב יהושע ניצוצות אין בהן ממש: ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה: לימא תנן סתמא כרבי יוסי דאמר גורם לכיבוי אסור ותסברא אימור דאמר ר' יוסי בשבת בערב שבת מי אמר וכי תימא הכא נמי בשבת והתניא נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות בשבת ואין צריך לומר בע''ש ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה מע''ש ואין צריך לומר בשבת אלא אמר רב אשי אפילו תימא רבנן שאני הכא מפני שמקרב את כיבויו:

רש"י יתקע. בחוזק על ידי יתדות שקורין קויינ''ש {קוינ"ץ: טריזים} : מטה גללניתא. טירנדי''ן {טורנידי"ץ: [מיטה] מסתובבת, מתקפלת} והוא כעין של טרסיים: מן הצד. מפני שאינה תקועה ומהדקה בחוזק קרי לה מן הצד כלומר ע''י שינוי: גמ' והא קא מבטל כלי מהיכנו. דלא יוכל ליטלו משם כל היום דנעשה בסיס לניצוצות לימא תהוי תיובתיה דרב חסדא דאסר בפירקין (דף מג.): אין בהן ממש. משכבו ומותר ליטלן: כרבי יוסי. בכל כתבי הקדש דקתני עושה מחיצה בכל הכלים בין מלאין בין ריקנין כדי שלא תעבור הדליקה רבי יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאים מים שאין יכולין לקבל האור והן מתבקעים ומכבין את הדליקה: בערב שבת. כגון זה שנותן המים מבעוד יום בכלי תחת הנר: וכי תימא הכא נמי. אין נותנין לתוכו מים בשבת קאמר ור' יוסי היא: והתניא. אפילו בע''ש אסור ואי לגרם כיבוי מדמית לה אפילו כרבי יוסי לא מיתוקמה דבע''ש לא אמר רבי יוסי: אלא אמר רב אשי. מתניתין אפילו לרבנן דלא דמי לגרם כיבוי דהתם כי מטי דליקה לכלים דליקה הוא דפקע להו וגרמא בעלמא הוא אבל זה שנתן המים ממש תחת הנר מכבה ממש הוא וגזירה מבעוד יום אטו משחשכה: שמקרב את כיבויו. זימן כיבוי להדיא והוה ליה מכבה ממש אי הוה יהיב ליה בשבת: (רש"י)

תוספות רבן שמעון בן גמליאל אומר אם היה רפוי מותר. ולעיל נמי מיירי ברפוי וקשה קצת דהיכי פליגי כולי האי דמר מחייב חטאת ומר שרי אפי' לכתחלה ועוד הא אין בנין וסתירה בכלים ועוד תקשה לרב יהודה הך ברייתא דליכא תנא דמחייב חטאת ויש לומר דהכי קאמר לעיל הא רב ושמואל דאמרי תרווייהו המחזיר מטה של טרסיים בשבת חייב חטאת כשאינו רפוי ואם כן ברפוי אין סברא להתיר לכתחלה: ימא תנן סתמא כרבי יוסי דאמר גורם לכיבוי אסור. הוה מצי למימר וליטעמיך הא רבי יוסי גופיה לא אמרה אלא בדליקה משום דאדם בהול על ממונו אי שרינא ליה אתי לכבויי והכי מפרש בכל כתבי (לקמן קכ:) אבל הכא ליכא למגזר דהא יש כלי תחת הנר ואינו בהול ובכמה מקומות בהש''ס יכול לומר וליטעמיך ואינו אומר: מפני שמקרב את כבויו. פירוש דגזרינן ע''ש אטו שבת ובשבת יכול לבא לידי כיבוי אם יגביה הכלי בשעת נפילת הניצוצות ואם תאמר מאי שנא שריית דיו וסממנים ופריסת מצודה דשרינן בפ''ק (דף יז:) עם השמש והכא אסרינן מע''ש שלא יבא לעשות בשבת ותירץ הרב פור''ת דהתם ליכא למיחש שמא יעשה כן בשבת דהא אב מלאכה הן אבל הכא איכא למיחש דלא דמי איסור כל כך במה שמניח כלי תחת הניצוצות ואיכא למיחש שמא יבא לידי כיבוי שיתחיל ליתן המים קודם נפילת הניצוצות וקודם גמר הנתינה יפלו ומכבה בידים או שיגביה הכלי עם המים כנגד הניצוצות כדפרישית ואף על גב דבאותו כיבוי אין בו חיוב חטאת לר' שמעון דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא החמירו אטו כיבוי דחיוב חטאת ואע''ג דהוי גזירה לגזירה קים להו לרבנן דהכא שייך למגזר טפי ורש''י דפי' דהוה מכבה ממש לאו דוקא אלא כלומר שיוכל לבא לידי כיבוי ור''ת גריס כפירוש ר''ח מפני שמקרב כיבוי דהתם הוא דשרי לעשות מחיצה מכלים שיש בתוכן מים שאינו מכבה כלום עד שיתבקעו הכלים אבל הכא אין הפסק בין מים לניצוצות ומיד נכבות כשנופלות בכלי והוי כמחיצת מים דאסירא כגון מחיצת שלג וברד וקשה לפירושו דבירושלמי מוקי מתני' כר' יוסי אבל לרבנן אפי' מחיצות של מים מותר ובפ' כל כתבי (לקמן קכ:) נמי שרו רבנן דר' יוסי בטלית שאחז בו האור מצד אחד ליתן עליו מים מצד אחר ואם כבתה כבתה ונראה דלפי הש''ס שלנו יש לחלק דבמחיצה של מים אע''ג דאין דבר מפסיק מ''מ שרי שאין האש נופלת לתוך המים להדיא כי הכא שהמים תחת הניצוצות ומקרב כיבוין טפי ועוד דאיכא למימר דהש''ס שלנו אוסר במחיצות של מים לרבנן ומשום הכי מוקי מתניתין כרבנן ופליג אירושלמי ולא דמי לטלית שאחז בו האור מצד אחד שאינו אלא שלא תתפשט האור ומה שרגילים לתת מים בזכוכית שקורין לאמפ''א ונותנין עליה שמן בע''ש אין זה קרוי קירוב כיבוי דכיון שאין מתכוין לכיבוי כלל אלא להגביה את השמן לא שייך למגזר מידי שמא יעשה בשבת ושרי אפי' לר' יוסי וכ''ש לרבנן דאל''כ אפי' בלא מים אסור שהניצוצות נופלות בשמן: ועוד איכא למימר דתלמוד שלנו אסר מחיצה של מים לרבנן ומש''ה מוקי מתני' כר' יוסי ופליג אירושלמי ול''ד לטלית שאחז בו האור מצד אחד שאינו אלא שלא תתפשט האור [ת''י]: (תוספות)

רשב"א מפני שמקרב את כיבויו. פירוש: אם אתה מתירו לעשות כן בערב שבת אתי למיעבד אפילו בשבת, ופעמים שעם נתינתו יפלו הניצוצות והוא מגביה הכלי ומכבה אותן. ואם תאמר ומאי שנא ממצודות חיה דגים ועופות ושריית דיו וסממנים וכל הנך דפרקין קמא (לעיל יז, ב) דשרו בית הלל עם חשיכה ולא גזרינן דילמא אתי למיעבד בשבת. יש לומר התם דאב מלאכה היא לא חיישינן דמיבדל בדילי אינשי מינייהו דכולי עלמא ידעי דאסיר וזהירי בהו, אבל בנתינת מים תחת הנר לא רמי אנפשיה ולא חשיבא ליה מלאכה וסבר דשרי ויהיב ומקרב כיבויו. ולפי פירוש זה ליכא למיחש לנתינת מים מערב שבת בתוך עששית של זכוכית שקורין לנפאדיש, דהא ליכא למיגזר לשמא יתן לתוכו בשבת דהא מיזהר זהירי בהו אינשי. ויש מפרשים מקרב את כיבויו לפי שהמים תחת הניצוצות ונופלות לתוכו, ואינו דומה אפילו למחיצת שלג וברד דשרו רבנן וכדאיתא בירושלמי (דפרקין ה"ח), וכדמשמע נמי בפרק כל כתבי הקדש (לקמן קכ, ב) גבי טלית שאחז בו האור דשרו רבנן דרבי יוסי ליתן עליה מים מצד אחד ואם כבתה כבתה. וטעמא משום דהכא אין דבר מפסיק בין המים לניצוצות וכל זמן שהן נופלות הרי הן נופלות לתוך המים וכבות, אבל התם שאין המים תחתיו אלא מן הצד ואין האש נופלת לתוך המים להדיא לא חשבינן ליה מקרב כיבוי. ולפירוש זה איכא למידק אם כן היאך נותנין מים בעששיות שהרי ניצוצות נופלות בהן להדיא, ולא עוד אלא להדליק בהן כל עיקר היאך מותר שהרי ניצוצות נופלות לתוך השמן וכבות. ויש לומר דהתם אינו מתכוין לכבות אלא להעלות השמן ושיהא הנר דולק יפה והלכך לכולי עלמא שרי ואפילו לרבי יוסי, אבל הכא דמתכוין לכיבוי אסור. הדרן עלך פרק כירה (רשב"א)

פרק רביעי - במה טומנין

מתני' במה טומנין ובמה אין טומנין אין טומנין לא בגפת ולא בזבל לא במלח ולא בסיד ולא בחול בין לחין בין יבשין ולא בתבן ולא בזגין ולא במוכין ולא בעשבין בזמן שהן לחין אבל טומנין בהן כשהן יבשין: גמ' איבעיא להו גפת של זיתים תנן אבל דשומשמין שפיר דמי או דילמא דשומשמין תנן וכל שכן דזיתים ת''ש דאמר ר' זירא משום חד דבי ר' ינאי קופה שטמן בה אסור להניחה על גפת של זיתים ש''מ של זיתים תנן לעולם אימא לך לענין הטמנה דשומשמין נמי אסור לענין

רש"י מתני' במה טומנין. הבא לסלק קדירה מעל גבי כירה ולטומנה בדבר אחר ואמרו חכמים אין טומנין בדבר המוסיף הבל אלא בדבר המעמיד הבל מי הוא המוסיף ואסור: גפת. פסולת של בית הבד של שמן שהוא כנוס יחד וחם מאד: לחין. יש בהן הבל הרבה יותר מיבשין: זגין. פסולת של יקב יין: מוכין. כל דבר רך קרוי מוכין כגון צמר גפן ותלישי צמר רך של בהמה וגרירת בגדים בלויים: גמ' קופה שטמן בה. שנותן בה מוכין וטומן בה קדירה: לענין הטמנה. לטומנו בתוכה: (רש"י)

תוספות מתני' במה טומנין וכו' אין טומנין לא בגפת. פירש הר''ר יוסף בשם רבינו שמואל דמיירי בבשיל ולא בשיל אבל קדרא חייתא ובשיל שרינן בפרק (דף יח:) ואין נראה לר''ת דהא אית לן לאוקמא מתניתין בסתם קדרות שהן מבושלים בין השמשות ועוד דמסתמא איירי מתני' דומיא דמתני' דכירה דמיירי בבשיל כמאכל בן דרוסאי ונראה לר''ת שיש לחלק בין השהאה להטמנה דודאי להשהות מותר כשהוא מאכל בן דרוסאי שאין חיתוי מעט מועיל לו שהרי מגולה הוא ושליט ביה אוירא אבל הטמנה שעושין לצורך מחר והוא מוטמן יש לחוש שמא יחתה שמעט חיתוי מועיל לו ליתפס חומו וגזרו להטמין בכל דבר המוסיף הבל גזירה שמא יטמין ברמץ ויחתה: (תוספות)

רשב"א במה טומנין ובמה אין טומנין. פירשו בשם רבנו שמואל ז"ל (עי' תוד"ה במה): דכולה פרקין דהכא מיירי בבשיל ולא בשיל, אבל בחייתא אי נמי בבשיל כל צרכו שרי, דהא אמרינן בשלהי פרק קמא (לעיל יח, ב) דבקדרה חייתא אי נמי בבשיל לא גזרינן שמא יחתה בגחלים, ואיסור הטמנה אינו אלא משום גזירת חתוי כדאיתא בשלהי פרק במה מדליקין (לעיל לד, ב). אבל ר"ת ז"ל (בתוס' שם ובספר הישר סימן רלה) ורבנו יצחק הזקן ז"ל לא הודו לו, משום דסתם קדרות בין השמשות הם מבושלות ובסתם קדרות איכא לאוקומי מתניתין. ועוד נראה לי דאילו יש חילוק בהטמנה כמו בשהיה, היה להם לבעלי הגמרא לפרש הענין כך כמו שפירשו בפרק כירה והיה להם לחלק כאן כמו שחלקו שם בנתבשל כל צרכו או מצטמק ורע לו ובלא נתבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו, אלא שאין בהטמנה חלוק כלל. ונתן ר"ת ז"ל טעם לדבר, לפי שהשהיה מן הסתם אינה אלא לאכול לערב וחומה משתמר עד שעת אכילה, ועוד כיון שהוא מניחה מגולה ושליט בה אוירא אין חתויו מועיל לו כל כך ואין החום נתפש בה והלכך אף הוא אינו בא לידי חתוי, אבל הטמנה שהוא מניחו למחר אע"פ שהוא טמון אם לא יחתה בו מתקרר והולך ובמעט חתוי חומו נתפש ומועיל והלכך אתי לחתויי, ולפיכך גזרו שלא להטמין בדבר המוסיף שמא יטמין ברמץ ואתי לחתויי. גמרא: קופה שטמן בה אסור להניחה על גבי גפת של זיתים. מסתברא מדקאמר קופה שטמן בה אסור להניחה ולא קאמר קדרה שטמנה בקופה אסור להניחה על גבי גפת של זיתים, שמע מינה שאף על פי ששולי הקדרה טמונין בתוך הקופה אפילו הכי אסור להניח הקופה על גבי דבר המוסיף הבל ואע"פ שמפסיק הקופה בינו ובין הקדרה, ושמע מינה שאין קטימה מועיל להטמנה וכל שכן הוא. ואפשר שאפילו אין הקופה דבוקה ממש על גבי גפת של זיתים אלא שהיא תלויה עליו אסור, דכיון שטמנה גילה בדעתו שהוא רוצה להניחה למחר ומקפיד עליה שישתמר חומה ואתי לחתויי, דכיון דמשום גזירת חתוי הוא מה לי נוגעת בדבר המוסיף מה לי אינה נוגעת כל זמן שגילה בדעתו שהוא מקפיד שישתמר חומה. ועוד נראה לי דעל כרחין הכא בכל ענין מיירי ואפילו בשאינה נוגעת על גבי הגפת ממש, שאילו בנוגעת ממש למה לי משום שטמן בקופה אפילו לא טמן כלל יהא אסור שהרי כל זמן שפני הקדרה דבוקין על פני דבר המוסיף הבל זו היא הטמנה וכמו שכתבנו בריש פרק כירה (לעיל לו, ב ד"ה עד) משמן של גאונים ז"ל שהטמנה במקצת הטמנה היא ואין הדבר תלוי בהטמנת כל הקדרה, ותדע לך מדקתני במתניתין (לקמן מט, א) כיצד הוא עושה נוטל את הכסוי והן נופלות, אלמא כסוי הקדרה היה מגולה ואף על פי כן לא התירו אלא בדבר שאינו מוסיף אבל בדבר המוסיף אסור, ואם תאמר דוקא בשכולה טמונה חוץ מפיה, אם כן נתת דבריך לשיעורין. אלא נראה דמה שלא אסרו כאן אלא בשטמן בקופה היינו אפילו בשאין שולי הקדרה והקופה דבוקים על פני הגפת אלא אפילו בתלויה עליו מפני שהוא מעלה הבל ומרתיח קצת למה שהוא עליו וכל זמן שהוא טומן מגלה בדעתו שהוא מקפיד להיות חומו משתמר ואתי לחתויי, אבל כל זמן שאינו מניח ממש עליו ואף הוא אינו מקפיד עליו להטמינה כבר גילה בדעתו שהוא מתיאש ממנו ואינו מקפיד אם אין תבשילו חם ולא אתי לחתויי. ודוקא כשהדבר שהוא מטמין בתוכו הוא דבוק עם הקדרה שזו היא הטמנה, אבל אם הוא רחוק ממנו ויש ריוח ביניהם אין זו הטמנה, אלא כאותה שהתירו בפרקין קמא (לעיל יח, ב) קדרא חייתא ובשיל לתוך התנור, שלא גזרו אלא במה שנותנין סביב לקדרה כגון רמץ וגזירה משום שמא יטמין ברמץ, אבל בתנור וכיוצא בו כגון כלי חרס רחבים שאין דופניהם דבוקים לדופני הקדרה ויש אויר ביניהם מותר. וכן אמרו בתוס'. ויש מפרשים: קופה שטמן בה אסור להניחה על גבי גפת של זיתים ודוקא בששולי הקופה נוגעין בגפת, דהוה ליה כטומן בדבר שאינו מוסיף וטמן את הכל בדבר המוסיף. ואם כן לדבריהם הא דר' זירא אתא לאשמועינן דאפילו טמן בקופה שדפני הקופה מבדילין בין הקדרה והגפת אסור. ואינו נראה כן, אלא דוקא בשטמן קאמר וכמו שכתבתי. כך נראה לי. לעולם אימא לך דשומשמין נמי אסור וכו'. וכן הלכה. וכתב מורי הרב רבנו יונה ז"ל דכיון דלא איפשיטא בעיין מוקמינן מתניתין על סתם משמעותיה, דקתני ולא בגפת סתמא דמשמע אפילו דשומשמין. ועוד מדנקט ר' זירא לענין אסוקי הבלא גפת של זיתים ולא גפת סתם כמתניתין, שמע מינה דמתניתין דקתני גפת סתם אפילו דשומשמין קאמר. וליכא למימר דאשמועינן ר' זירא דגפת דקתני במתניתין גפת של זיתים תנן, דהא ודאי לא שמעינן דינא דהטמנה מדינא דאסוקי הבלא. עד כאן. ואף על גב דאתינן למיפשט מינה איפכא, מדנקט גפת של זיתים שמע מינה דשומשמין לא, הכין ודאי הוה סלקא דעתין מעיקרא, אבל השתא דדחינן הני מילי לענין אסוקי הבלא מסתבר ודאי הכין, מדנקיט לה ר' זירא באסוקי הבלא ואיצטריך לפרושי בהדיא גפת של זיתים לומר דלענין אסוקי דוקא גפת של זיתים אבל לענין הטמנה אפילו דשומשמין. (רשב"א)

דף מח - א

אסוקי הבלא דזיתים מסקי הבלא דשומשמין לא מסקי הבלא רבה ורבי זירא איקלעו לבי ריש גלותא חזיוה לההוא עבדא דאנח כוזא דמיא אפומא דקומקומא נזהיה רבה א''ל ר' זירא מאי שנא ממיחם על גבי מיחם א''ל התם אוקומי קא מוקים הכא אולודי קא מוליד הדר חזייה דפרס דסתודר אפומיה דכובא ואנח נטלא עילויה נזהיה רבה א''ל ר' זירא אמאי אמר ליה השתא חזית לסוף חזייה דקא מעצר ליה א''ל מאי שנא מפרונקא א''ל התם לא קפיד עילויה הכא קפיד עילויה: ולא בתבן: בעא מיניה רב אדא בר מתנה מאביי מוכין שטמן בהן מהו לטלטלן בשבת א''ל וכי מפני שאין לו קופה של תבן עומד ומפקיר קופה של מוכין לימא מסייע ליה טומנין בגיזי צמר ובציפי צמר ובלשונות של ארגמן ובמוכין ואין מטלטלין אותן אי משום הא לא איריא הכי קאמר אם לא טמן בהן אין מטלטלין אותן אי הכי מאי למימרא מהו דתימא חזי למזגא עלייהו קמ''ל: רב חסדא שרא לאהדורי אודרא לבי סדיא בשבתא איתיביה רב חנן בר חסדא לרב חסדא מתירין בית הצואר בשבת אבל לא פותחין ואין נותנין את המוכין לא לתוך הכר ולא לתוך הכסת ביו''ט ואין צריך לומר בשבת לא קשיא הא בחדתי הא בעתיקי תניא נמי הכי אין נותנין את המוכין לא לתוך הכר ולא לתוך הכסת בי''ט ואין צריך לומר בשבת נשרו מחזירין אותן בשבת ואין צריך לומר ביום טוב אמר רב יהודה אמר רב הפותח בית הצואר בשבת חייב חטאת מתקיף לה רב כהנא

רש"י אסוקי הבלא. כגון זה שהטמין בדבר אחר והניח קופה על הגפת דליכא אלא שהגפת מעלה הבל למעלה ומרתיח קדרה שבקופה: אפומא דקומקומא. מיחם של חמין והכוזא היתה מלאה צונן: נזהיה. גער בו: מאי שנא ממיחם על גבי מיחם. דתניא בברייתא בסוף פרקין דשרי: התם אוקומי מוקים. שהמיחם העליון גם בו יש מים חמין והתחתון אינו אלא מעמיד חומו שלא יפיג: דסתודר. סודר של ראש: דכובא. קנקן: נטלא. כלי ששואבין יין מן הכובא: דקא עצר. שהיה סוחטו מן המים שנבלעו בו: מאי שנא מפרונקא. בגד העשוי לפרוס על הגיגית שפורסין אותו בשבת: לא קפיד עליה. אם שרוי במים שהרי לכך עשוי ולא אתי לידי סחיטה: מוכין. אינן אלא לעשות מהן לבדין שקורין פלט''ר {פילטרי"ש: לבדים (מצעים של לֶבֶד)} ומוקצין הן למלאכה ואסור לטלטלן ואלו שטמן בהן מי אמרינן יחדן להטמנה ואיכא תורת כלי עליהן ומותר לטלטלן בשבת או לא: עומד ומפקיר לכך. קופה של מוכין שדמיה יקרין אין דרך בכך ולא בטלי להטמנה: גיזי של צמר. כמות שנגזזו: ציפי צמר. לאחר שנפצוה ושטחוה כמין מחצלות משטיחין: לשונות. לאחר שצבען וסורקין אותן כעין לשונות ארוכין לטוותן: ואין מטלטלין אותן. קס''ד דהכי קאמר ואע''פ שטמן בהן אין מטלטלין אותן: אם לא טמן בהן כו'. ומילי מילי קתני ברישא אשמועינן דטומנין בהן דלא מוספי הבלא ואשמועינן סיפא דסתם מוכין מוקצות נינהו אבל הני דטמן בהן הוי כמי שיחדן לכך: למזגא. להיסב עליהן: לאהדורי אודרא לבי סדיא. להחזיר מוכין שנפלו מן הכר לתוכן: מתירין בית הצואר. שדרך הכובסים לקושרן: אבל לא פותחין. לכתחילה דהשתא עביד ליה מנא: בחדתי. שלא היו מעולם לתוכו אסור דהשתא עביד ליה מנא: בעתיקי. להחזירו לכר זה שנפלו ממנו: הפותח בית הצואר. של חלוק לכתחילה: חייב חטאת. דהשתא קמשוי ליה מנא וחייב משום מכה בפטיש והיינו גמר מלאכה: (רש"י)

תוספות דזיתים מסקי הבלא. מכאן יש לאסור להניח גחלים תחת הקדרה אפי' יתן עליהן אפר אין להטמין קדרה עליהם שהרי הגחלים מעלין הבל למעלה כמו גפת של זיתים ויש תימה היאך אנו מטמינין על כירות שלנו שקורין אשטר''א ואע''פ שגורפין אותו הוא מוסיף הבל כמו גפת של זיתים ואומר ר''י שיש ליתן טעם לקיים המנהג דגבי גפת איכא למיחש שמא יטמין כולה בתוכה אבל בכירות שלנו לא שייך למיחש הכי ועוד יש שעושין חפירה גדולה ועושין בה בנין לבנים סביב מכל צד ומלמטה ומחמין אותה היטב וגורפין אותה ומטמינין בה את הקדרה ולא דמיא למטמין בדבר המוסיף הבל דלא אסרו אלא כשמטמין ומדביק סביב הקדרה דומיא דרמץ אבל תנור או חפירה שיש אויר בין הדפנות לקדרה אין לאסור יותר מהשהאה אף על פי שכל הקדרה בתוך התנור ורבינו ברוך פי' שיש לחלק בין תוספת הבל דגפת לתוספת הבל דכירה שלנו לפי שהכירה אין חומה אלא מחמת האש ולעולם מתקרר והולך אבל הגפת מוסיף הבל מעצמו אומר רבינו שמואל דמותר לשום תפוחים אצל האש סמוך לחשכה אע''פ שלא יוכלו לצלות מבע''י דנאכלין טפי כמו שהן חיין מתבשיל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי דשרי ואע''ג דבפ''ק (ד' ינ:) תנן אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבע''י אע''פ שפעמים אוכלים בצל חי מ''מ אינו ראוי לאכול חי כמו תפוחים ורוצה להפיג חריפותן ולמתקן בבישולו ואם הטמין תפוחים עם הקדרה אסור להחזיר כרים וכסתות על הקדרה. שעמהן או להוסיף על אותן כרים אע''ג דאם אין שם תפוחים מותר להחזיר כדתנן בפירקין (ד' נא.) כסהו ונתגלה מותר לכסותו ולהוסיף נמי אמרינן בגמרא (שם.) אם בא להוסיף מוסיף כשיש עם הקדרה תפוחים אסור דאם מחזיר קודם שנתבשלו נמצא מבשל בשבת ומה שנהגו להסיר הקדרה מעל הכירה ומניחין על הקרקע עד שיגרפו הכירה שמא סבירא לן כהך לישנא דריש כירה (לעיל דך לח:) דשרי חזקיה משמיה דאביי הניחו על גבי קרקע אם דעתו להחזיר: מאי שנא ממיחם ע''ג מיחם. קשה לר''י דבבריתא גופה דשרי מיחם ע''ג מיחם בסוף פרקין קתני בהדיא ולא בשביל שיחמו אלא בשביל שיהו משומרין ואומר ר''י דברייתא לא שמיע ליה ולא מכח ברייתא פריך אלא ממעשים בכל יום שנותנין מיחם על גבי מיחם תימה דהיכי דמי אי יד סולדת בו היכי הוה בעי למישרי אע''פ שמבשל מי לא ידע דתולדות האור כאור דתנן (לעיל דף לח:) אין נותנין ביצה בצד המיחם ואמר אם גלגל חייב חטאת ותנן נמי (דף מא.) המיחם שפינהו לא יתן לתוכו צונן ואי להפשיר היכי מסיק דאסור והא תניא בפ' כירה (דף מ:) נותן אדם קיתון של מים כנגד המדורה לא בשביל שיחמו אלא בשביל שתפוג צינתן והיינו הפשר כדמוכח סוגיא דהתם ורב יהודה נמי קאמר התם אחד מים ואחד שמן יד סולדת בו אסור אין יד סולדת בו מותר ואין לחלק דגבי מדורה יזהר שלא יבשל כיון שהוא אצל האש אבל הכא אפילו אין יד סולדת בו אסור דשמא יבא לטעות ויניח עד שיתבשל דהא גבי מיחם שרינן לתת לתוכו מים מרובין כדי להפשירן ולא גזרינן אטו מים מועטין אע''פ שאינו אצל האש ונראה לרשב''א דהא דשרינן לתת קיתון של מים כנגד המדורה היינו ברחוק מן המדורה שלעולם לא יוכל לבא לידי בשול אבל בקרוב אסור אפי' להפשיר דילמא משתלי ואתי להניחן שם עד שיתבשל ולהכי מסיק הכא דאסור ולא בשביל שיחמו דקתני התם היינו כלומר במקום שיכול לבא לידי שיחמו והלשון דחוק קצת: מאי שנא מפרונקא. פר''ח דאמר רבא בפרק תולין (לקמן קלט:) האי פרונקא אפלגא דכובא שרי דלא הוי אהל ולא חיישינן שמא יסחוט: התם לא קפיד. פר''ת בפ''ק דכתובות (דף ו.): וכי מפני שאין לו קופה של תבן כו'. וא''ת מאי קבעי הא תנן במתניתין טומנין בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן והיינו אפילו טמן דהא קתני בהדיא כיצד עושה מנער את הכיסוי והן נופלות וכי מייתי מברייתא דמסייע ליה לייתי ממתניתין דלא מצי למדחי ממתניתין כדדחי ברייתא וליכא למימר דמתני' איכא לאוקומי בשל הפתק כדמוקי לקמן רבינא ע''כ סוגיא דהכא לא סבירא כרבינא מדלא מוקי ברייתא דמייתי בשל הפתק ותירץ ר''י דגיזי צמר. חשיבי טפי ממוכין ואסורים לטלטל יותר ואע''ג דרבא קאמר לקמן דאפילו גיזי צמר טמן בהן מטלטלין אין לחוש אי פליגא אאביי דהכא כיון דלא קיימא לקמן מילתיה דרבא ולמאי דמשני רבינא מילתיה דרבא ומוקי מתניתין בשל הפתק ודרבא בשאין של הפתק אומר רשב''א דה''נ מיירי במוכין של הפתק ולא פליגא דרבא אדאביי אך ק''ק דמאי משני בסמוך מהו דתימא חזי למזגא עלייהו כיון דמיירי בשל הפתק היכי ס''ד דשרי לטלטל משום דחזי למזגא עלייהו: ה''ק אם לא טמן אין מטלטלין אותן. אמוכין קאי ולא אגיזי צמר דגיזי צמר אפי' טמן אין מטלטלין: הא בחדתי הא בעתיקי. אומר ר''י שאם נתקו חוטי הסרבל אם הנקב רחב ויכול להכניסם בלא טורח שרי כיון דעתיקי ובלבד שיתנם בענין זה שלא יהא לחוש שמא יתקע דבעניין שהוא רגילות לתקוע ולקשור נראה דאסורין להחזיר כדאסרינן בריש כל הכלים (דף קכב:) החזרת שידה תיבה ומגדל גזירה שמא יתקע: (תוספות)

רשב"א אמר ליה התם אוקומי קא מוקים הכא אולודי קא מוליד. ואם תאמר דקארי לה מאי קארי לה, והא קתני בהדיא בההיא ברייתא גופא (לקמן נא, ב) דמיחם על גבי מיחם לא בשביל שיחמו אלא שיהיו משומרין. יש לומר בהא דר' זירא לא הוה ידיע ליה לההיא ברייתא ולא מינה קא מותיב, אלא הכי קאמר ליה: מאי שנא ממיחם על גבי מיחם דהא מעשים בכל יום דמניחין ולא מיחה אדם בדבר. ואינו מחוור בעיני, דהוה ליה למימר והא מעשים בכל יום דמניחין מיחם על גבי מיחם, שכן דרך התלמוד לומר בכיוצא באלו. אלא נראה לי שר' זירא לא היה יודע כל אותה ברייתא אלא רישא דברייתא, ויש כיוצא בזה בהרבה מקומות בתלמוד שהמקשה יודע תחלת הברייתא או סופה ואינו יודע כולה ומקשה ממנה, וכיוצא בה אחת בפרק לא יחפור (ב"ב כו, א) גבי אין פורשין נשבים ליונים. אמר ליה התם אוקומי קא מוקים. איכא למידק היכי דמי, אם הניח כדי להפשיר, מאי טעמיה דרבא והא קתני בפרק כירה (לעיל מא, א) אבל נותן הוא לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן ותניא (לעיל מ, ב) מביא אדם קיתון של מים ומניחו כנגד המדורה לא בשביל שיחמו אלא כדי שתפיג צינתן והפגת צינה היינו הפשר וכדכתיבנן לעיל (מ, ב ד"ה מביא) ואי להחם מאי טעמיה דר' זירא דהא קתני התם דאסור, וי"ל דהכא בשהניחו כדי להפשיר אלא שהיה הקומקום כל כך חם שאילו היה מניחו שם זמן רב היה מתחמם בו, ומפני זה אסרו רבה ולומר שלא התירו כנגד המדורה אלא במקום שאי אפשר לבא לידי בישול וכמו שכתבתי למעלה בפרק כירה (שם), וכדמשמע נמי בירושלמי שכתבתי שם משום דגזרינן שמא ישהה ויבוא לידי בישול והלכך גזרו אפילו בתחלת בישול, ורבי זירא סבר דכיון דסוף סוף אינו מתכוין להחם אלא כדי שתפיג צינתן שפיר דמי, כן תירץ ר"י הזקן הידוע בעל התוספות ז"ל. אבל מורי הרב רבינו יונה ז"ל הקשה אי באיסור הנחה בלא הטמנה קא מיירי מאי שייכא הכא, התם בפרק כירה הוה ליה לאתויי גבי ברייתא דמביא אדם קיתון של מים ומניחו כנגד המדורה, ועוד הא דתניא דמניחין מיחם על גבי מיחם דמייתינן עלה בהטמנה היא, דאי לא אמאי עריב לה ותני בהדי דיני הטמנה וכדתניא לקמן בשלהי פרקין (נא, ב) ליתנייה בסיפא דברייתא ולא לפסיק בדיני הטמנה, ולפום הכי פירש הוא ז"ל דהכא בהנחת כוזא אפומא דקומקמא כדי להטמין שניהם בדבר שאינו מוסיף הבל היה מעשה ובשבת היה, וכגון שכסה הקומקום מבעוד יום דמותר לגלותו ולכסותו בשבת וכדאיתא לקמן (נא, א), והיה רוצה להטמין הכוזא אפומא דקומקמא דקיימא לן מותר להטמין את הצונן ואפילו להפיג צינתן כדבעינן למיכתב לקמן (שם, ד"ה אמר), ומשום הכי הוה סלקא דעתיה דרבי זירא שאפילו על גבי מיחם נמי שרי, ורבה אסר דלא התירו להטמין את הצונן אלא בדבר שאינו מוסיף הבל אבל על גבי מיחם אסור מפני שתוספת חם המיחם ניכר בו והוה ליה כמטמין על גבי דבר המוסיף הבל, שלא התירו במיחם על גבי מיחם אלא מיחם דוקא שאין חומו של תחתון ניכר בעליון שאינו אלא משמר חומו, והביא ראיה מן התוספתא (פ"ד הי"ד) דקתני בה בהדיא טומנין מיחם על גבי מיחם וקדירה על גבי קדירה כו'. מאי שנא מפרונקא. פירש ר"ח ז"ל דאמר רבא בפרק תולין (קלט, ב) האי פרונקא אפלגא דכובא שרי, דלא הוי אהל ולא חיישינן שמא יסחוט. אי משום הא לא איריא הכי קאמר אם לא טמן בהם אין מטלטלין אותן. איכא למידק ליסייעיה ממתניתין (לקמן מט, א) דקתני בהדיא בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן כיצד הוא עושה נוטל את הכסוי והם נופלין מאיליהן, אלמא אף על פי שטמן בהן אין מטלטלין אותן וכדדייקינן מינה לקמן (מט, ב), וי"ל דאי מהתם הוה דחי ליה דלמא גיזי צמר חשיבי טפי אבל מהאי ברייתא דקתני בהדיא ולא במוכין הוה מייתי ליה, ואף על גב דלקמן לא משמע דגיזי צמר חשיבי טפי, מכל מקום הכא הוה אפשר לדחויי הכין, והא דאביי הלכתא היא ובשל הפתק וכדאמר רבינא לקמן (נ, א) כי היכי דלא נפיק לה לדאביי לבר מהלכתא. (רשב"א)

דף מח - ב

מה בין זו למגופת חבית א''ל רבא זה חיבור וזה אינו חיבור רמי ליה ר' ירמיה לרבי זירא תנן שלל של כובסין ושלשלת של מפתחו' והבגד שהוא תפור בכלאים חיבור לטומאה עד שיתחיל להתיר אלמא שלא בשעת מלאכה נמי חיבור ורמינהו מקל שעשה יד לקורדום חיבור לטומאה בשעת מלאכה בשעת מלאכה אין שלא בשעת מלאכה לא א''ל התם שלא בשעת מלאכה אדם עשוי לזורקו לבין העצים הכא שלא בשעת מלאכה נמי ניחא ליה דאי מיטנפו הדר מחוור להו בסורא מתנו לה להא שמעתא משמיה דרב חסדא בפומבדיתא מתנו משמי דרב כהנא ואמרי לה משמיה דרבא מאן תנא הא מלתא דאמור רבנן כל המחובר לו הרי הוא כמוהו א''ר יהודה אמר רב ר''מ היא דתנן בית הפך ובית התבלין ובית הנר שבכירה מטמאין במגע ואין מטמאין באויר דברי ר' מאיר ור''ש מטהר בשלמא לר''ש קסבר לאו ככירה דמו אלא לר' מאיר אי ככירה דמו אפילו באויר נמי ליטמו אי לאו ככירה דמו אפילו במגע נמי לא ליטמו לעולם לאו ככירה דמו ורבנן הוא דגזרו בהו אי גזרו בהו אפילו באויר נמי ליטמו עבדו בהו רבנן היכרא כי היכי דלא אתי למשרף עליה תרומה וקדשים תנו רבנן מספורת של פרקים ואיזמל של רהיטני חיבור לטומאה ואין חיבור להזאה מה נפשך אי חיבור הוא אפילו להזאה נמי אי לאו חיבור הוא אפילו לטומאה נמי לא אמר רבא דבר תורה בשעת מלאכה חיבור בין לטומאה בין להזאה ושלא בשעת מלאכה אינו חיבור לא לטומאה ולא להזאה

רש"י מה בין זו למגופת חבית. דתניא בפרק חבית שנשברה (לקמן דף קמו.) מביא אדם חבית ומתיז את ראשה בסייף ומניחה לפני האורחים: מגופה. אינה מן החבית עצמו ואע''פ שדבוקה בו אינו חשוב חיבור שהרי לינטל עומדת אבל הבגד כשנארג כולו חבור: שלל של כובסים. דרכם לשלול הבגדים זה עם זה קטנים עם הגדולים כדי שלא יאבדו: ובגד שתפרו בכלאים. והן שתי חתיכות של בגד צמר שתפרו בחוט של פשתן דודאי סופו ליקרע ולהפרד זה מזה משום איסור כלאים וכן שלל של כובסין סופן להפרד אפ''ה חיבור לטומאה ואם נטמא זה נטמא זה: עד שיתחיל להתיר. דמעשה מוציא מיד מעשה וכיון שהתחיל להתיר גלי על ידי מעשה דלאו חד בגד הוא: שלא בשעת מלאכה. כגון שלל של כובסין שלא הוצרך לשוללו אלא משום שעת כיבוס ואפילו הכי חשיב ליה חיבור אחר כיבוס: מקל. של עצים בעלמא: שעשאו יד לקרדום. שלא קבעו לתוכו. חיבור: בשעת מלאכה ואע''פ דבאנפי נפשיה פשוטי כלי עץ לא מקבלי טומאה הכא בית יד הוא ונתרבו ידות לכל תורת כלי או האוכל בפ' העור והרוטב (חולין קיח.): לזורקו. למקל ומצניע הקורדום לבדו: ניחא להו. שיהו שלולין: דאי מיטנפי הדר מחוור להו. ע''י השלל הזה: להא שמעתין. דלקמיה מאן תנא להא כו'. כל המחובר לו כגון שלל של כובסין דאמרן לעיל חיבור ונטמא אף זה שלא נגעה בו הטומאה ואי לאו דחיבור הוא הוי טהור ואע''ג דנגע בהאי דאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה: בית הפך ובית התבלין ובית הנר שבכירה. כירה זו מיטלטלת היא ומחוברין לה כלי חרס קטנים. בית הפך שמושיבין בתוכו שמן להפשיר: מטמאין במגע. אם נפלה טומאה באוירן או לאויר הכירה ונגעה הטומאה לשולי הכירה נטמאו גם אלו או נגעה טומאה לשוליהם של אלו נטמאת הכירה: ואין מטמאין. בטומאת הכירה כלומר בטומאת האויר שאם נפל שרץ באויר הכירה ולא נגעה הטומאה בדופניה היא טמאה דכלי חרס מטמא באויר והן טהורין שאינן חיבור לה אלא לענין מגע כדמפרש טעמא לקמיה: ור' שמעון מטהר. במגע את מי שלא נגעה בו הטומאה דכל חד כלי באנפי נפשיה הוא אלמא לרבי מאיר חיבור ופליגי עליה: אפי' באויר ליטמו. מחמת כירה אם נטמאת כירה מאוירה בלא נגיעה: דגזרו בהו. דליהוו חיבור מדרבנן: עבוד בהו רבנן היכרא. דלא עבדו להו ככירה ממש ליטמא באויר כי היכי דלידעו שחיבור מדבריהם ולא לשרוף על טומאתן תרומה וקדשים: איזמל של רהיטני. פליינ''א {מקצועה} שממחקים בה את התריסין ונותנין הברזל לתוך דפוס של עץ המתוקן לו ולאחר מלאכתו נוטלו הימנו: חיבור לטומאה. נטמא זה טמא זה: ואין חיבור להזאה. וצריך להזות על שניהם: (רש"י)

תוספות וכי מה בין זה למגופת חבית. פי' בקונטרס דתניא לקמן בפרק חבית (דף קמו. ושם) רשב''ג אומר מתיזה בסייף ומניחה לפני האורחין ואין נראה לר''י דא''כ מאי משני זה חיבור וזה אינו חיבור התם נמי חיבור הוא דרשב''ג שרי להתיז אפילו גוף החבית עם המגופה כדמוכח התם דבעו מיניה מרב ששת מהו למיברז חביתא בבורטיא כו' אמר להו לפתחא קא מכוין ואסור ופריך מהא דשרי רשב''ג להתיז ראשה בסייף ומשני התם ודאי לעין יפה קא מכוין אבל הכא אי לעין יפה קא מכוין ליפתחיה מיפתח והא דאסר למיברז חביתא היינו בגוף החבית דחביתא חבית גופא משמע ועוד דמגופה שרי דתנן במתני' אין נוקבין מגופה של חבית דברי רבי יהודה וחכמים מתירין משמע דשרי רשב''ג אפי' בגוף החבית דלעין יפה קא מיכוין והכי הוה ליה לשנויי בשמעתין הכא לפתחא מכוין התם לעין יפה מכוין ופיר''ת וכי מה בין זה. לנקיבת מגופת חבית דתנן בפ' חבית (גם זהשם) אין נוקבין מגופת חבית דברי ר' יהודה וחכמים מתירין וא''ת [התם] לכ''ע לא מיחייב חטאת כדאמר התם בגמ' דבר תורה כל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו פתח אבל הכא פתח בית הצואר עשוי הוא להכניס ולהוציא ואם כן מאי קשיא ליה ויש לומר דהכי פריך כיון דמחייבת חטאת בפותח בית הצואר משום דעשוי להכניס ולהוציא א''כ נמי גבי מגופה אם עשוי להכניס . ולהוציא היה חייב חטאת הלכך השתא נמי שאינו עשוי אלא להוציא היה לאסור מדרבנן ומשני זה חיבור וזה אינו חיבור שהמגופה אינה מן החבית ואפילו אם היה עשוי נקב שבמגופה להכניס ולהוציא לא היה חייב חטאת לכך שרו רבנן: חיבור עד שיתחיל להתיר. האי חיבור היינו לטומאה ולא להזאה כדתנן במסכת פרה (פי''ב מ''ט) וא''ת ואמאי לא מייתי מתני' דמסכת פרה וי''ל משום דלא קתני בה עד שיתחיל להתיר ולא הוה מצי לאוכוחי מינה דשלא בשעת מלאכה נמי חיבור: אמר רב יהודה אמר רב רבי מאיר היא. אההיא דשלל של כובסים קאי וכן פירש בקונטרס דבההוא דמקל שמא אפי' רבי שמעון מודה דכיון שצריך הקרדום למקל הוי חיבור: עבדו רבנן היכרא כו'. וגבי שלל של כובסין איכא נמי היכרא מה שאינו חיבור להזאה והכא גבי כירה לא שייך הך היכרא דלית ביה הזאה: אי חיבור הוא אפי' להזאה נמי כו'. קשה לר''י דבשלל של כובסין נמי תקשה לן הכי אי חיבור הוא אפילו להזאה נמי אי לאו חיבור הוא לטומאה נמי לא ורבא נמי דקאמר דבר תורה בשעת מלאכה חיבור בין לטומאה בין להזאה אמאי לא קאמר דבין בשעת מלאכה בין שלא בשעת מלאכה גזרו בה רבנן טומאה כי ההיא דשלל של כובסין ותירץ ר''י דשלל של כובסין ודאי לא הוי חיבור אלא מדרבנן אפילו בשעת מלאכה שאינם צריכים זה לזה ולהכי מדמה לה לבית הפך ולבית התבלין שכל אחד הוא תשמיש בפני עצמו ולהכי אינו חיבור להזאה כיון דמדאורייתא אינו חיבור אבל מספורת של פרקים פשיטא ליה דבשעת מלאכה הוי חיבור דבר תורה כיון שמשמשין שניהם תשמיש א' וצריכים זה לזה בשעת מלאכה מה שאין כן בשלל של כובסים שאין תשמיש בגד זה צריך לזה כלל והא דפריך אי לאו חיבור הוא אפילו לטומאה נמי לא לאו דוקא ועיקר קושיתו הוא דאמאי אינו חיבור להזאה ורשב''א מפרש דגבי שלל של כובסין אתי ליה שפיר אע''ג דאינו חיבור להזאה משום דלא הוי חיבור מן התורה גזרו רבנן שיהא חיבור לטומאה כיון שכל בגד טמא בפני עצמו מן התורה אבל גבי מספורת פריך שפיר אי לאו חיבור הוא מדאורייתא אם כן אמאי גזרו חכמים טומאה כלל דהא כל פרק בפני עצמו טהור מדאורייתא לרבנן דתנן במס' כלים בפי''ג (מ''א) מספורת שנחלקה לשנים רבי יהודה מטמא וחכמים מטהרים אף על גב דאיכא למימר דהתם מיירי כשאינה של פרקים ולפי זה הא דאמר השחור והזוג של מספרים אף על פי שנחלקו טמאים אתי כרבי יהודה ודוחק והא דאמר דגזרו על הזאה שבשעת מלאכה משום הזאה שלא בשעת מלאכה אף על גב דשלא בשעת מלאכה טהור גמור הוא ואין צריך הזאה כלל מ''מ כשחוזרים ועושים בו מלאכה חוזר לטומאתו ישנה והחמירו חכמים בטומאה ישנה שלא תועיל לו הזאה שלא בשעת מלאכה כיון שאינו חיבור דבר תורה וגזרו על הזאה שבשעת מלאכה אטו הזאה שלא בשעת מלאכה. רשב''א: דבר תורה בשעת מלאכה חיבור תימה מאי שנא ממוכני דאמר (לעיל דף מד:) בזמן שהיא נשמטת דאינו חיבור וצריך לחלק: (תוספות)

רשב"א מאי [לפנינו: מה] בין זה למגופת חבית. פירש רש"י ז"ל (ד"ה מה) דתניא בפרק חבית (קמו, א) רבן [צריך להוסיף: שמעון בן] גמליאל אומר מביא אדם חבית של יין ומתיז ראשה בסייף ומניחה לפני האורחים בשבת ואינו חושש, והקשו בתוספות (ד"ה וכי) דאם כן מאי קא פריך דהא טעמא דרבן [צריך להוסיף: שמעון בן] גמליאל התם משום דלעין יפה קא מכוין ולא לפיתחא אבל הכא לפיתחא קא מכוין ואסור, ועוד מאי קא משני זה חיבור וזה אינו חיבור, התם נמי חיבור הוא דהא מגופה של חבית עצמה שרי להתיז משום דלעין יפה קא מכוין, וכדמוכח התם דבעו מיניה מרב ששת מהו למיברז חביתא בבורטיא ואמר להו אסור, ופריך עלה מהא דרבן שמעון בן גמליאל דשרי להתיז ראשה בסייף, ומשני התם לעין יפה קא מכוין אבל הכא לפתחא קא מכוין דאי לעין יפה ליפתחיה מפתח, ושמעינן מינה דמגופה של חבית קא מתיז, מדקא מייתי לה על הא דמיברז חביתא בבורטיא, דההיא על כרחין בגופה של חבית עצמה היא דאי במגופה בהדיא שרי לה במתניתין דקתני התם אין נוקבין מגופה של חבית דברי רבי יהודה וחכמים מתירין, אלא ודאי בגוף החבית אסר רבי זירא ודכוותה שרי רבן שמעון בן גמליאל ואף על גב דחבור הוא משום דלעין יפה קא מכוין, והוה ליה לשנויי הכא בשמעתין התם לעין יפה קא מכוין הכא לפתחא קא מכוין. ורבינו תם ז"ל (ד"ה וכי) פירש וכי מה בין זה לנקיבת מגופת חבית דתנן בפרק חבית (לקמן קמו, ב) אין נוקבין מגופה של חבית דברי רבי יהודה וחכמים מתירין, וא"ת מאי קשיא ליה התם הוה ליה פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא ואפילו לרבי יהודה אינו חייב חטאת, אבל הכא דעשוי להכניס ולהוציא לכולי עלמא אסור וחייב חטאת, י"ל דהכי קא מקשי אם איתא דפותח בית הצואר חייב חטאת, התם במגופה אף על גב דאינו עשוי להכניס ולהוציא הוה ליה למיסר מיהא דרבנן כיון דאילו היה עשוי להכניס ולהוציא היה חייב חטאת, ומשני זה חיבור שהוא הכל כלי אחד, אבל מגופה אינה מן החבית ואפילו היה אותו נקב עשוי להכניס ולהוציא לא היה חייב חטאת לפי שאין המגופה מן גופה של חבית עצמה. תנן שלל של כובסין [לפנינו נוסף: ושלשלת של מפתחות] והבגד שהוא תפור בכלאים חיבור עד שיתחיל להתיר. לאו הכי תני לה במתניתין אלא הכי תנינן לה בפרק בתרא דמסכת פרה (פי"ב מ"ט) שלל הכובסין והבגד שהוא תפור בכלאים חיבור לטומאה ואינו חיבור להזייה, אלא משום דעיקר ברייתא שנויה במשנתינו קאמר הכא תנן, ומשום דבמתניתין לא מפרש עד מתי הוי חיבור ובברייתא קא מפרש עד שיתחיל להתיר דמינה קא דייקינן דאפילו שלא בשעת מלאכה הוי חיבור, משום הכי קא מייתי ברייתא ולא מייתי מתניתין. מאן תנא הא מילתא דאמור רבנן כל המחובר לו הרי הוא כמוהו. פירוש היינו ההיא דשלל של כובסין וכן פירש רש"י ז"ל. [אמר רב יהודה אמר רב רבי מאיר היא]. ורבנן פליגי עליה, ואף על גב דגבי מספורת של פרקים הוי חיבור לטומאה אפילו לרבנן, שאני התם ששניהם עושין מעין מלאכה אחת מה שאין כן בשלל של כובסין שאין בגד זה עושה מלאכה אחת עם בגד זה, וכן בית הפך ובית התבלין. עבדו בהו רבנן היכרא כי היכי דלא ליתי לשרוף עלייהו תרומה וקדשים. ובשלל של כובסין איכא היכרא טובא כיון דלא הוה חיבור להזאה, אבל כלי חרס דלאו בני הזאה נינהו איצטריכו למעבד בהו האי היכרא דלא ליטמו באויר. מה נפשך אי חיבור הוא אפילו להזאה [לפנינו נוסף: נמי] אי לאו חבור הוא אפילו לטומאה נמי. ואיכא למידק אמאי לא אקשי נמי הכין גבי שלל של כובסין דבדידיה נמי קתני במתניתין חיבור לטומאה ואינו חיבור להזאה, ורבא נמי דקא מתרץ דבר תורה בשעת מלאכה חיבור בין לטומאה בין להזאה, אמאי לא מתרץ כדמתרצינן בההיא דבית הפך עבדו רבנן היכרא כי היכי דלא לשרוף עליה תרומה וקדשים, וי"ל דרבא פשיטא ליה דבשעת מלאכה הוי חיבור דבר תורה הואיל ושניהם עושין מלאכה אחת מה שאין כן בבית הפך ובשלל של כובסין, ומהאי טעמא נמי לא אקשינן ליה גבי שלל של כובסין, דכיון שאינן עושין מלאכה אחת פשיטא ליה דאפילו בשעת מלאכה דהיינו בשעת כיבוס אינו חיבור דבר תורה, ומה שאינו חיבור להזאה היכרא הוא דעבדי בה. (רשב"א)

דף מט - א

וגזרו רבנן על טומאה שלא בשעת מלאכה משום טומאה שבשעת מלאכה ועל הזאה שבשעת מלאכה משום הזאה שלא בשעת מלאכה: בזמן שהן לחין: איבעיא להו לחין מחמת עצמן או דילמא לחין מחמת דבר אחר ת''ש לא בתבן ולא בזגים ולא במוכין ולא בעשבים בזמן שהן לחין אי אמרת בשלמא לחין מחמת דבר אחר שפיר אלא אי אמרת לחין מחמת עצמן מוכין לחין מחמת. עצמן היכי משכחת לה ממרטא דביני אטמי והא דתני רבי אושעיא טומנין בכסות יבשה ובפירות יבשין אבל לא בכסות לחה ולא בפירות לחין כסות לחה מחמת עצמה היכי משכחת לה ממרטא דביני אטמי: מתני' טומנין בכסות ובפירות בכנפי יונה ובנסורת של חרשים ובנעורת של פשתן דקה רבי יהודה אוסר בדקה ומתיר בגסה: גמ' א''ר ינאי תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים מאי היא אביי אמר שלא יפיח בהן רבא אמר שלא יישן בהן ואמאי קרי ליה בעל כנפים שפעם אחת גזרה מלכות רומי הרשעה גזירה על ישראל שכל המניח תפילין ינקרו את מוחו והיה אלישע מניחם ויוצא לשוק ראהו קסדור אחד רץ מפניו ורץ אחריו וכיון שהגיע אצלו נטלן מראשו ואחזן בידו אמר לו מה זה בידך אמר לו כנפי יונה פשט את ידו ונמצאו כנפי יונה לפיכך קורין אותו אלישע בעל כנפים ומאי שנא כנפי יונה משאר עופות משום דאמתיל כנסת ישראל ליונה שנאמר {תהילים סח-יד} כנפי יונה נחפה בכסף וגו' מה יונה כנפיה מגינות עליה אף ישראל מצות מגינות עליהן: בנסורת של חרשין וכו': איבעיא להו רבי יהודה אנסורת של חרשין קאי או אנעורת של פשתן קאי ת''ש דתניא רבי יהודה אומר נעורת של פשתן דקה הרי הוא כזבל ש''מ אנעורת של פשתן קאי ש''מ: מתני' טומנין בשלחין ומטלטלין אותן בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן כיצד הוא עושה נוטל את הכסוי והן נופלות ר''א בן עזריה אומר קופה מטה על צדה ונוטל שמא יטול ואינו יכול להחזיר וחכ''א נוטל ומחזיר: גמ' יתיב ר' יונתן בן עכינאי ורבי יונתן בן אלעזר ויתיב ר' חנינא בר חמא גבייהו וקא מיבעיא להו שלחין של בעה''ב תנן אבל של אומן כיון דקפיד עלייהו לא מטלטלינן להו או דילמא של אומן תנן וכ''ש של בעה''ב אמר להו ר' יונתן בן אלעזר מסתברא של בעה''ב תנן אבל של אומן קפיד עלייהו אמר להו ר' חנינא בר חמא כך אמר ר' ישמעאל בר' יוסי

רש"י וגזרו על הטומאה שלא בשעת מלאכה. שיהא חיבור: ועל הזאה שבשעת מלאכה. שלא יהא חיבור הלכך חיבור לטומאה לעולם ואין חיבור להזאה כלל: לחין מחמת עצמן. מחממות טפי מלחין מחמת משקין שנופלין עליהן משיבשו: ה''ג מוכין לחין מחמת עצמן היכי משכחת לה: ממרטא דביני אטמי. מצמר הנמרט מבין ירכותיה של בהמה שהוא מלא זיעה והוא לח מעצמו להכי קרי ליה מרטא דלאו בר גיזה הוא: מתני' נעורת. דק דק שנוערין מן הפשתן וקורין ארישט''ש {ארישטי"ש: פסולת של פשתן} : נסורת. שמנסרים הנגרים מן העצים: ובפירות. כגון חטין וקטניות: כנפי יונה. נוצה: גמ' שלא יפיח. שיכול להעמיד עצמו בשעת הרוח: שלא יישן בהן. שמא יפיח או יראה קרי אבל אם יכול להזהר שלא יישן בהן כל הגופים נקיים בהפחה שיכולין להעמיד עצמן: ינקרו את מוחו. שהוא תחת התפילין. ינקרו לשון ניקור עינים: קסדור. מנישטרא''ל {מינישטרי"ל: פקיד, שוטר} שהיה ממונה על כך: כנפי יונה. כדמפרש לקמיה מפני שהם מצות והם מגינין לישראל והויא להם ככנפים ליונה שהיא נמשלת ליונה והמצות ככנפים: כנפיה מגינות עליה. מן הצנה ומכל עוף ואדם הבא עליה היא נלחמת ומכה בראש גפה מה שאין כן בשאר עופות: הרי הוא כזבל. דמוסיף הבל: מתני' שלחין. עורות כמו והפשיט תרגום וישלח: ומטלטלין אותן. בין שטמן בהן בין שלא טמן בהן דחזו למזגא עלייהו: ואין מטלטלין אותן. דמוקצות הן לטוות ולארוג: כיצד הוא עושה. זה שטמן בהן כיצד יטול קדרתו הואיל ואסור לטלטלן שהרי היא טמונה כולה בהן: נוטל כיסוי. של קדרה שיש תורת כלי עליה ואף על גב שהן עליה לא איכפת לן דלא נעשית בסיס להן שאין עשוי אלא לכסות קדרה: רבי אלעזר בן עזריה אומר קופה מטה על צדה ונוטל. כשבא ליטול הקדרה מטה הקופה על צדה: שמא יטול. הקדרה ויפלו הגיזין שמכאן ומכאן לתוך גומא שישבה בהן ואם יצטרך לחזור ולהטמינה לא יוכל לטלטל גיזין לכאן ולכאן ולעשות גומא להחזירה בתוכה: נוטל ומחזיר. בגמרא מפרש לה: גמ' שלחין של בעה''ב תנן. דמותר לטלטלן שאין עומדין לימכר ולא קפיד עלייהו כי מטנפי וחזי למזגא עלייהו: אבל של אומן. שעומדות למוכרן קפיד עלייהו הלכך לא למזגא קיימי ואין מטלטלין אותן: (רש"י)

תוספות ועל הזאה שבשעת מלאכה משום הזאה שלא בשעת מלאכה. תימה דהא גבי מקל שעשאו יד לקורדם קאמר דהוי חיבור לטומאה משמע אבל לא להזאה ואמאי והא לא שייך למגזר התם אטו שלא בשעת מלאכה כדאמר לעיל דאדם עשוי לזורקו בין העצים וי''ל דהתם לא הוי חיבור להזאה משום דאפילו בשעת מלאכה לא הוי חיבור דבר תורה דלא חשיב כלל בית יד בשום פעם כיון שהוא עשוי לזורקו כל שעה: אבל לא בכסות לחה כו'. נראה דרבי אושעיא פליג אמתני': כאלישע בעל כנפים. להכי נקט אלישע דמסתמא כיון שנעשה לו נס בתפילין היה זהיר בהן והיה לו גוף נקי ומזה הטעם אין אנו יכולין ליפטר שהרי בזה אנו יכולין להזהר ואין תימה על מה שמצוה זאת רפויה בידינו שגם בימי חכמים היתה רפויה כדתניא בפרק ר' אליעזר דמילה (לקמן ל.) ר''ש בן אלעזר אומר כל מצוה שלא מסרו עצמן ישראל עליה בשעת גזירת המלכות כגון תפילין עדיין היא רפויה בידם והא דאמרינן בפ''ק דראש השנה (דף יז.) פושעי ישראל בגופן קרקפתא דלא מנח תפילין אומר ר''ת דמיירי באותן שעושין מחמת מרד ומבזין המצות ושוחקין ברצועה שבידם ובראשם כדאמר ביומא (דף לו:) פשעים אלו המרדין והא דאמר במדרש תפילין מפני מה לא החזיקו בהן מפני הרמאים אין נראה לר''י דמשום רמאין נמנעו מלעשות מצוה אלא ה''פ מפני מה לא החזיקו נאמנות באדם המניח תפילין וקאמר מפני הרמאין שהיו מניחין תפילין לרמות בני אדם כדמפרש התם מעשה בתלמיד אחד שהפקיד מעותיו אצל אחד שהיה מניח תפילין כשתבע בו אמר להד''ם אמר ליה אותו תלמיד לא לך הפקדתי אלא לתפילין שעל ראשך וצ''ע שם: אביי אמר שלא יפיח בהן. שיוכל . לשמור עצמו מלהפיח עד . שיסיר תפילין כדפירש בקונט' אבל לא חייש שמא ישן דאע''ג דפעמים יוכל ליזהר משינה ורבא מצריך גם שיכול להעמיד עצמו בשעה שתאחזנו השינה שלא ישן פתאום ומיהו אביי נמי מודה דאסור לישן בהן כדתניא בפרק הישן (סוכה כו. ושם) דאסור לישן בתפילין בין שינת קבע בין שינת עראי: שלא יישן בהן. משום שלא יפיח בהן בשעת שינה או משום היסח הדעת אבל משום קרי אין לחוש כדאמר בפ' הישן (ג''ז שם:) דא''ר יוסי ילדים לעולם חולצין מפני שרגילין בטומאה ופריך לימא קסבר ר' יוסי בעל קרי אסור להניח תפילין ומשני הכא בילדים ונשותיהם עמהם עסקינן שמא יבאו לידי הרגל דבר אבל משום קרי לא בעי למיסר: נטלם מראשו. ואף על גב דאמר בסנהדרין (דף עד: ושם) בשעת גזרת המלכות אפי' על מצוה קלה יהרג ואל יעבור ואפילו לשנויי ערקתא דמסאנא אסור היינו. משום דבשינוי ערקתא מתנהג כעובד כוכבים ודומה שמוציא עצמו מכלל ישראל אבל הכא אינו עושה כלום אלא שאין לו תפילין בראשו שעה אחת והרבה ישראל שאין להם תפילין כמותו: כנפיה מגינות עליה. אור''י דאמרינן במדרש כל העופות כשהן יגעין נינוחין ע''ג סלע והיונה בשעה שהיא יגעה פורחת באחת ונינוחת באחת: טומנין בשלחין ומטלטלין אותן הא דאמר בפ''ק דביצה (דף יא.) נותנין העור לפני הדורסן דהתירו סופן משום תחילתן פי' כדי שישחוט לצורך יו''ט אבל עור דמערב יו''ט משמע התם דאסור לטלטל ובפרק כל כתבי (לקמ קט':) קאמר אם מטלטלין תיק הספר עם הספר לא נטלטל עור אגב בשר משמע דעור בלא בשר אסור פירש''י בפרק כל כתבי (ג''ז שם) דהכא מיירי בעור בהמה גסה והתם בעור בהמה דקה דלא חזי למזגא כולי האי ולפירושו האי דביצה נמי מיירי בעור בהמה דקה והא דתנן בפ' כל כתבי (דף ק.) פורסין עור גדי על גבי התבה כו' צריך לומר לפי' דמיירי כשיחדו לישיבה ור''ת מפרש דהכא מיירי ביבשין דחזי למזגא עלייהו והתם בלחין: (תוספות)

רשב"א וגזרו טומאה שלא בשעת מלאכה משום טומאה שבשעת מלאכה. ואם תאמר, ליגזור נמי במקל שעשאו יד לקרדום. י"ל שאני מקל דעשוי אדם לזורקו לבין העצים שלא בשעת מלאכה ואין אדם מצניעו מה שאין כן במספורת של פרקים. מרטא דביני אטמא. לשון רבינו האיי גאון ז"ל יש בין יריכות הבהמה במקום שמשתין צמר לח ואינו יבש לעולם ואפילו אורגין אותו ואפילו בלה נמצא לח ולא יבש. תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים מאי טעמא [לפנינו: מאי היא] אמר אביי שלא יפיח בהן. פירוש צריכין גוף נקי היודע ליזהר שלא יפיח בהן כלומר שיזהר לסלקם בשעה שצריך להפיח, וכן פירש רש"י ז"ל (ד"ה שלא), וכן פירשו גם בתוספות (ד"ה אביי). רבא אמר שלא ישן בהן. פירוש אביי לא פליג אדרבא דאף הוא סבר דאסור לישן בהם בין שינת קבע בין שינת עראי וכדתניא בסוכה פרק הישן (כו, א), ומוקמינן לה התם דמנחי ארישיה, אלא דאביי לא חייש לשמא ישן בהם דהרבה פעמים שאין אדם יכול להעמיד עצמו שלא ישן, ורבא בעי שיהא יכול להעמיד על עצמו שלא ישן בהם, וטעמא דמילתא דאסור לישן בהם כדי שלא יסיח דעתו מהן ואי נמי שלא יפיח בהן, אבל משום חשש קרי לא דבעל קרי אינו אסור בהן, וכדמוכח בסוכה בפרק הישן (שם, ב) דאמר רבי יוסי ילדים לעולם חולצים מפני שרגילים בטומאה ופריך לימא קסבר רבי יוסי בעל קרי אסור בתפלין, ומשני הכא בילדים ונשותיהן עמהם עסקינן שמא יבא לידי הרגל דבר, אלמא משום קרי לא אסרינן. נטלם מראשו. וא"ת והיכי עביד הכי והא אמרינן (סנהדרין עד, ב) בשעת השמד אפילו אמצוה קלה יהרג ואל יעבור, וי"ל דהני מילי במצות לא תעשה אבל במצות עשה לא דשב ואל תעשה שאני דלא מוכחא מילתא. וא"ת אם כן היכי מסר נפשיה ומנח והלא מתחייב בנפשו, וי"ל דאע"פ שאינו מחויב ליהרג על קיומה אפילו הכי רשאי למסור נפשו עליה ומקבל שכר, שכל מצוה שמסרו ישראל נפשן בשעת השמד מוחזקת בידם ומקבלין עליה שכר הרבה. ואמרו (בבראשית) [צ"ל: בויקרא] רבה (פרשה לב, א) מה לך יוצא ליסקל על שמלתי את בני מה לך יוצא ליצלב על שנטלתי את הלולב. ואפילו על התפלה שהיא מצוה מדרבנן, מסר דניאל עצמו עליה (ועי' רמב"ן כאן). (רשב"א)

דף מט - ב

אבא שלחא הוה ואמר הביאו שלחין ונשב עליהן מיתיבי נסרין של בעה''ב מטלטלין אותן ושל אומן אין מטלטלין אותן ואם חישב לתת עליהן פת לאורחין בין כך ובין כך מטלטלין שאני נסרים דקפיד עלייהו ת''ש עורות בין עבודין ובין שאין עבודין מותר לטלטלן בשבת לא אמרו עבודין אלא לענין טומאה בלבד מאי לאו לא שנא של בעל הבית ולא שנא של אומן לא של בעה''ב אבל של אומן מאי אין מטלטלין אי הכי הא דתני ולא אמרו עבודין אלא לענין טומאה בלבד לפלוג וליתני בדידה בד''א בשל בעה''ב אבל בשל אומן לא כולה בבעל הבית קמיירי כתנאי עורות של בעה''ב מטלטלין אותן ושל אומן אין מטלטלין אותן ר' יוסי אומר אחד זה ואחד זה מטלטלין אותן: הדור יתבי וקמיבעיא להו הא דתנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת כנגד מי אמר להו ר' חנינא בר חמא כנגד עבודות המשכן אמר להו ר' יונתן בר' אלעזר כך אמר רבי שמעון ברבי יוסי בן לקוניא כנגד מלאכה מלאכתו ומלאכת שבתורה ארבעים חסר אחת בעי רב יוסף {בראשית לט-יא} ויבא הביתה לעשות מלאכתו ממנינא הוא או לא א''ל אביי וליתי ספר תורה ולימני מי לא אמר רבה בר בר חנה א''ר יוחנן לא זזו משם עד שהביאו ספר תורה ומנאום אמר ליה כי קא מספקא לי משום דכתיב {שמות לו-ז} והמלאכה היתה דים ממנינא הוא והא כמאן דאמר לעשות צרכיו נכנס או דילמא ויבא הביתה לעשות מלאכתו ממנינא הוא והאי והמלאכה היתה דים הכי קאמר דשלים ליה עבידתא תיקו תניא כמאן דאמר כנגד עבודות המשכן דתניא אין חייבין אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן הם זרעו ואתם לא תזרעו הם קצרו ואתם לא תקצרו הם העלו את הקרשים מקרקע לעגלה ואתם לא תכניסו מרה''ר לרה''י הם הורידו את הקרשים מעגלה לקרקע ואתם לא תוציאו מרה''י לרה''ר הם הוציאו מעגלה לעגלה ואתם לא תוציאו מרה''י לרה''י מרה''י לרשות היחיד מאי קא עביד אביי ורבא דאמרי תרווייהו ואיתימא רב אדא בר אהבה מרשות היחיד לרה''י דרך רשות הרבים: בגיזי צמר ואין מטלטלין: אמר רבא לא שנו אלא שלא טמן בהן אבל טמן בהן מטלטלין אותן איתיביה ההוא מרבנן בר יומיה לרבא טומנין בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן כיצד הוא עושה

רש"י שלחא הוה. אומן לעבד עורות: ואמר. בחול: הביאו שלחין ונשב עליהן. אלמא לא קפיד: דקפיד עלייהו. שמא יתקלקלו: ולא אמרו עבודין. לא הוזכרו לחלק בין עבודין לשאינן עבודין: אלא לענין טומאה. דעבודין מקבלין טומאה ולא שאינן עבודין: ליפלוג בדידה. בטלטול גופיה איכא לפלוגי בשל אומן בין עבודין לשאינן עבודין דעבודין קפיד עלייהו: בד''א. דעבודין מותר לטלטלן בשל בעה''ב אבל של אומן מאחר שעבדן קפיד עלייהו: כולה בבעה''ב איירי. ומהדר ליפלוגי בבעה''ב דאיירי ביה ולא אשכח לפלוגי אלא לענין טומאה ואי שבקיה לבעה''ב דאיירי ביה ונקט אומן מפסקה למילתיה טפי מדהשתא: הדור יתבי. הנך רבנן דלעיל: כנגד עבודות המשכן. אותן המנויות שם בפרק כלל גדול היו צריכין למשכן ופרשת שבת נסמכה לפרשת מלאכת המשכן ללמוד הימנה: שבתורה. שכתובים בכל התורה והכי קאמר קרא (שמות כ) לא תעשה כל מלאכה כמנין כל מלאכה שבתורה: לא זזו משם. לא ידענא היכא איתמר ומיהו [אפשר] לענין וי''ו דגחון אתמר מדפרכינן לה נמי בקדושין גבי וי''ו דגחון ומתרצינן אינהו הוו בקיאי בחסרות ויתרות ש''מ לענין אותיות איתמר והכא ליכא לשנויי הכי: משום דכתיב והמלאכה היתה דים. ואי מנינן לתרוייהו הוו ארבעים ומדתנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת איכא חד דלא ממנינא ובהני תרי דאיכא למימר דלא מלאכה נינהו ולא ידענא הי מינייהו נפיק והכי קא מיבעיא ליה והמלאכה היתה דים ממנינא היא ומלאכה ממש קאמר והכי קאמר המלאכה שהיו עושין היו עושין די לא פחות מן הצורך ולא יותר מן הצורך כגון רידודי טסין לציפוי הקרשים לדי היו מרדדין אותם וכן בטווי של יריעות והאי לעשות מלאכתו הוא דמפיק ומסייע למאן דאמר במסכת סוטה לעשות צרכיו נכנס לשכב עמה אלא שנראתה לו דמות דיוקנו של אביו ואמר לו עתידין אחיך ליכתב על אבני אפוד רצונך שימחה שמך מביניהם כו' או דילמא האי לעשות מלאכתו מלאכה ממש הוא ומסייע לה לאידך: והאי והמלאכה היתה דים. לאו מלאכה היא אלא כדמשמע קרא בהבאת נדבה וכמאן דאמר שלימא ליה עבידתא מלאכת ההבאה שלא היו צריכין עוד וכל מידי דרמי עליה דאינש קרי ליה עבידתא כדאמרינן במסכת סוטה (דף לג.) בטילת עבידתא דאמר סנאה לאייתויא להיכלא ואינו אלא צבא מלחמה להחריב: הם זרעו וקצרו סמנין. לצבוע תכלת ועורות אילים וטחנו ולשו נמי סמנין לצבוע ואופה דקתני במתני' באבות מלאכות הוא בישול סמנין אלא דנקט סידורה דפת והכי מפרש בפרק כלל גדול (לקמן דף עד:): קרקע. רשות הרבים: עגלה. רשות היחיד שגבוהה י' ורחבה ד': דרך רשות הרבים. דאויר שבין העגלות רשות הרבים: אבל טמן בהן מטלטלין אותן. קס''ד השתא דמילי מילי קתני מתניתין ולאו אהנך דטמן בהן קאי: ההוא מרבנן בר יומיה. אותו היום בא לבית מדרשו תחלה (רש"י)

תוספות אבא שלחא. פר''ח ואמר הביאו לי שלחין בשבת והלכה כר' יוסי דקי''ל מעשה רב וכן נראה דאי בחול מיירי כדפי' בקונט' ולא מייתי ראיה אלא דאומן נמי לא קפיד טפי הוה ליה לאתויי דר' יוסי אבוה דשרי לקמן בהדיא של אומן: לא אמרו עבודין אלא לענין טומאה בלבד. פרש''י שאין עור מקבל טומאה עד לאחר עיבוד ואם תאמר והא אמר בזבחים בפ' דם חטאת (דף צג: ושם) מניין לרבות עור משהופשט תלמוד לומר אשר יזה עליה תכובס יכול אף עור שלא הופשט תלמוד לומר בגד מה בגד מקבל טומאה אף כל דבר המקבל טומאה משמע דעור משהופשט מקבל טומאה ויש לומר דהתם כשיחדו לישיבה והכא כשלא יחדו ואפ''ה מותר לטלטלו בשבת והא דאמר רבא בריש כל הכלים (לקמן קכנ.) מדלענין טומאה לאו מנא הוא לענין שבת נמי לאו מנא הוא גבי מחט שניטל חורה או עוקצה ה''פ מדלענין טומאה לאו מנא הוא אפי' ע''י יחוד דניטל חורה או עוקצה טהורה ולא מהני בה יחוד והא דתנן במסכת כלים בפרק י''ג (משנה ה) מחט שניטל חורה או עוקצה טהורה ואם התקינה למיתוח טמאה אומר ר''י דהתם מיירי כשעשה בה שום שינוי ותיקון למיתוח אבל ביחוד בעלמא למיתוח אינה טמאה אבל היכא דהוי מנא לענין טומאה ע''י יחוד לגבי שבת הוי מנא בלא יחוד וכן משמע התם דקאמר תרגמא אביי אליבא דרבא בגלמי דזימנין דמימליך עלייהו ומשוי להו מנא להכי מותר לטלטלה אע''ג דאכתי לא אימליך עלה והיא טהורה: ארבעים אבות מלאכות חסר אחת כנגד מי. דהרבה מלאכות יש דדמיין להדדי והוה לן למחשבינהו כולן כאחת כדפריך בפרק כלל גדול (לקמן עג:) היינו זורה היינו בורר היינו מרקד ומשום חילוק מועט שביניהם לא הוה מחלקינן להו אי לאו דקים להו דל''ט מלאכות הן כנגד שום דבר לכך בעי כנגד מי: כנגד כל מלאכה שבתורה. לכאורה נראה דיליף נמי ממשכן שהרי לכך נסמכה פרשת שבת לפרשת משכן ועוד דאי לא יליף ממשכן א''כ היכי ידעינן לדידיה הי נינהו אבות מלאכות והי תולדות דאין סברא לומר שמדעתם ביררו מלאכות החשובות ועשאום אבות ועוד דבהדיא תנן לקמן בהזורק המושיט חייב שכך היתה עבודת הלוים אלא לפי שיש מלאכות דומות זו לזו ואנו עושין שתיהן אבות כגון מרקד ובורר לכך חלקום חכמים להשלים מנין מלאכות שבתורה הואיל וחלוקות קצת זו מזו ואי אפשר לומר כן דלא פליג מדקאמר בסמוך תניא כמ''ד כנגד עבודות המשכן משמע דפליגי ועוד למאן דלית ליה דרשא דמלאכת ומלאכה מנא ליה דחשיב זורה ובורר בשתים ועוד לקמן משמע דמטעם דכנגד עבודות המשכן גרידא אית לן לאחשובינהו בתרתי דקאמר אביי ורבא בפרק כלל גדול (לקמן עג:) כל מילתא דהואי במשכן אע''ג דאיכא דדמיא לא חשיב לה: הם העלו קרשים כו'. אפילו רבנן דפליגי ארבי יוסי ברבי יהודה גבי נעץ קנה ברשות הרבים ובראשו טרסקל ולית להו גוד אחית מודו בעגלה שהיא רשות היחיד כיון דעגלה גופה יש אורך בזקיפה עשרה ורוחב ארבעה אע''פ שתחתיה רשות הרבים ובריש כל גגות (עירובין פט.) [ד''ה במחיצות] הארכתי יותר: ואתם אל תכניסו. ואפ''ה לא הויא אב כדפרישית לעיל (דף ב.) [ד''ה פשט]: (תוספות)

רשב"א הביאו לן שלחין ונשב עליהן. פירוש: בשבת, וכן פירשו כל הגאונים ז"ל (עי' תוד"ה אבא בשם ר"ח). ורש"י ז"ל (ד"ה ואמר) שפירש בחול היה מעשה, אינו מחוור, דאם כן מאי קא מייתי מינה ראיה דילמא עין יפה נהג בהן מפני האורחים. ועוד רבי ישמעאל אדמייתי מהא ליתי מאידך דאבוה דאמר לקמן בהדיא דמותר. אלא ודאי בשבת היה מעשה, וניחא ליה לאתויי מהא דעבד עובדא בנפשיה. כנגד מלאכה [לפנינו נוסף: מלאכתו] ומלאכות שבתורה ארבעים חסר אחת. פירש ר"ח ז"ל (בגליון): שכתובין בתורה מלאכה ומלאכות ס"א, טול מהם ג' מלאכתו הכתובים בוַיְכֻלּוּ (בראשית ב, ב-ג) שאינן צווי וד' שכתוב בהן וְעָשִׂיתָ, וַיַּעַשׂ, תַּעֲשֶׂה, ו'לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי' (בראשית לג, יד), וי"ד שכתוב בהן כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה הרי כ"א, נשארו מ'. ובכללם שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וגו' לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה (דברים טז, ח), ולמה זה, כי בפירוש אמרו בתלמוד ארץ ישראל בפרק כלל גדול (במכילתין פ"ז ריש ה"ב) שבא להשלים ל"ט מלאכות שבתורה. ויש מי שהוציא מכלל אלו הארבעים וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ (בראשית לט, יא) נשארו ל"ט, ויש מי שהוציא וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם (שמות לו, ז) ולדברי הכל נשארו ל"ט. ואי קשיא לך למאן דיליף ממלאכות שנכתבו בתורה אטו מדעת עצמן בררו להן חכמים המלאכות. ועוד דבהדיא תנן בפרק הזורק (לקמן צו, א) המושיט חייב שכן היתה עבודת הלוים. ויש לומר דכולהו ילפי ממשכן מדנסמכה פרשת שבת למלאכת המשכן, אלא דמר יליף כולה מילתא ממשכן, ומר לא יליף מניינן ממשכן אלא ממלאכה ומלאכות, וחשיבותן כלומר אבות המלאכות בלחוד ילפינן ממשכן. ואם תאמר אם כן מאי קאמרינן בסמוך תניא כמאן דאמר ממשכן דתניא אין חייבין אלא במלאכה שכיוצא בה היתה במשכן, והא כולי עלמא מודו בהא. יש לומר דמדקתני הם זרעו ואתם לא תזרעו קא מסייע ליה, דמינה משמע דעיקרא דמילתא מהתם יליף וממלאכות שבמשכן אזהרינהו רחמנא. (רשב"א)

דף נ - א

נוטל את הכיסוי והן נופלות אלא אי איתמר הכי איתמר אמר רבא לא שנו אלא שלא יחדן להטמנה אבל יחדן להטמנה מטלטלין אותן איתמר נמי כי אתא רבין א''ר יעקב א''ר אסי בן שאול אמר רבי לא שנו אלא שלא יחדן להטמנה אבל יחדן להטמנה מטלטלין אותן רבינא אומר בשל הפתק שנו תניא נמי הכי גיזי צמר של הפתק אין מטלטלין אותן ואם התקינן בעל הבית להשתמש בהן מטלטלין אותן תנא רבה בר בר חנה קמיה דרב חריות של דקל שגדרן לעצים ונמלך עליהן לישיבה צריך לקשר רשב''ג אומר אין צריך לקשר הוא תני לה והוא אמר לה הלכה כרשב''ג איתמר רב אמר קושר ושמואל אמר חושב ורב אסי אמר יושב אע''פ שלא קישר ואע''פ שלא חישב בשלמא רב הוא דאמר כת''ק ושמואל נמי הוא דאמר כרשב''ג אלא רב אסי דאמר כמאן הוא דאמר כי האי תנא דתניא יוצאין בפקורין ובציפא בזמן שצבען (בשמן) וכרכן במשיחה לא צבען (בשמן) ולא כרכן במשיחה אין יוצאין בהם ואם יצא בהן שעה אחת מבעוד יום אע''פ שלא צבע ולא כרכן במשיחה מותר לצאת בהן אמר רב אשי אף אנן נמי תנינא הקש שעל גבי המטה לא ינענעו בידו אבל מנענעו בגופו אבל אם היה (עליו) מאכל בהמה או שהיה עליו כר או סדין מבעוד יום מנענעו בידו ש''מ ומאן תנא דפליג עליה דרשב''ג רבי חנינא בן עקיבא דכי אתא רב דימי אמר זעירי א''ר חנינא פעם אחת הלך רבי חנינא בן עקיבא למקום אחד ומצא חריות של דקל שגדרום לשום עצים ואמר להם לתלמידיו צאו וחשבו כדי שנשב עליהן למחר ולא ידענא אי בית המשתה הוה אי בית האבל הוה מדקאמר אי בית המשתה הוה אי בית האבל הוה דוקא בית האבל או בית המשתה דטרידי אבל הכא קשר אין לא קשר לא אמר רב יהודה מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בה כל צרכו דרש מר זוטרא משמיה דמר זוטרא רבה והוא שיחד לו קרן זוית אמרו רבנן קמיה דרב פפא כמאן כרבן שמעון בן גמליאל דאי כרבנן האמרי בעינן מעשה אמר להו רב פפא אפילו תימא רבנן עד כאן לא קאמרי רבנן דבעינן מעשה אלא מידי דבר עבידא ביה מעשה אבל מידי דלא בר מיעבדא ביה מעשה לא נימא כתנאי בכל חפין את הכלים חוץ מכלי כסף בגרתקון הא נתר וחול מותר והתניא נתר וחול אסור מאי לאו בהא קמיפלגי דמר סבר בעינן מעשה ומר סבר לא בעינן מעשה לא דכולי עלמא לא בעינן מעשה ולא קשיא (הא רבי יהודה הא ר' שמעון) הא רבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור הא ר' שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר במאי אוקימתא להא דשרי כר''ש אימא סיפא אבל לא יחוף בהם שערו ואי ר''ש משרא קשרי דתנן

רש"י נוטל את הכיסוי. אלמא בהנך דטמן נמי קאסר לטלטולי אלא על ידי כיסוי: יחדן להטמנה. לעולם: רבינא אומר. לעולם כדקאמר רבא אם טמן בהן מותר לטלטל דכמאן דיחדן להכי דמו ורבא לאו אמתניתין קאי דמתניתין בגיזין של הפתק דודאי עתיד להחזירן משם ולא יחדן לכך: הפתק. מערכה גדולה שעורכין ומושיבין להקצותן לסחורה שקורין ט''ש {ערֵמה} בין של בגדים בין של צמר בין של חגבים ובשר מלוח: חריות. ענפים קשים כעץ משהוקשו שדראות של לולבין ונפלו עלין שלהן קרי להן חריות: שגדרן. כל (לקיטת) [קציצת] תמרים קרי גדירה: צריך לקשר. לקשרם יחד מבעוד יום להוכיח שלישיבה עומדים ואם לא קשרם יחד אסור לטלטלן למחר דלא הוי יחוד במחשבה: ורב אסי אמר ישב. עליהן מבעוד יום: ואע''פ שלא חישב. עליהן לישב למחר גלי דעתיה דלישיבה קיימי: פקורין. פשתן סרוק שנותנין על המכה: בציפא. צמר מנופץ הניתן על המכה: בזמן שצבען בשמן. גלי דעתיה דלמכה קיימי להניחן עליה בשבת דלאו לרפואה נינהו אלא שלא ישרטו מלבושיו את מכתו והוה ליה כמלבוש דעלמא אבל לא צבען בשמן דלאו מלבוש נינהו הוה ליה משאוי ואין יוצאין בו לר''ה: ואם יצא בהן כו'. היינו כרב אסי דאמר ישב אע''פ שלא קשר ולא חישב: אף אנן נמי תנינא. כרב אסי: קש. סתמיה לטינא קאי ללבנים או להסקה ומוקצה הוא ואם היה נתון על המטה ולא לשכב עליו ובא בשבת לשכב עליו והוצרך לנענעו ולשוטחו לשכיבה שלא יהא צבור וקשה: לא ינענעו בידו. שאסור לטלטלו: אבל מנענעו בגופו. כלאחר יד: או שהיה עליו כר או סדין. ששכב עליו מבעוד יום ואע''פ שלא יחדו לכך ולא חישב עליו דהיינו כרב אסי: ומאן תנא. דלעיל דאמר צריך לקשור ופליג אדרבן שמעון: ולא ידענא. זעירי קאמר לה: דטרידי. ולא יכלו לקשור מבעוד יום והתם הוא דשרי בלא קישור אבל בעלמא לא: מכניס מלא קופתו עפר. לכסות בו צואה ורוק ומערה העפר בביתו לארץ ונוטלו תמיד לכל צרכיו: והוא שייחד לו קרן זוית. דהוי כמוכן ועומד לכך אבל נתנו באמצע ביתו למדרס רגלים הרי הוא בטל לגבי קרקעית הבית ומוקצה ואסור: כרבן שמעון. דשרי במחשבה בעלמא שאין מעשה מוכיח שעומד לעשות צרכיו: דבר מעביד מעשה. שבן מעשה הוא שיכול לעשות בו מעשה הוכחה: לימא כתנאי. הא דרב יהודה במידי דלאו בר מעשה: חפין. משפשפין את הכלים בשבת לצחצחן: חוץ מכלי כסף בגרתקון. כמין עפר שגדל בחביות של יין וקורין לו אלו''ם {צָריף (אלום. מלח גבישי המורכב בעיקר מגפרת האשלגן ומגפרת החמרן, ובימי-הביניים היו משתמשים בו שימושים רבים)} והוא עיקר תקון כלי כסף וגורר אותו שהכסף רך והוא ממחק שהוא אב מלאכה: אבל נתר וחול מותר. דלא גריר ליה לכסף: מאי לאו. הא דתניא אסור לאו משום דגריר ליה אלא משום מוקצה קאסר ליה ותנא דשרי כגון שהכניס מלא קופתו לכך ועירה על גבי קרקע ומאן דאסר קסבר בעינן מעשה וזה לא יכול: לא דכולי עלמא. במידי דלאו בר מעשה לא בעינן מעשה דאית להו הא דרב יהודה וטעמא מאן דאסר דזימנין דגריר ואף על גב דלא מיכוין לגרור אסור כרבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור ומאן דשרי כר''ש ומיהו גרתקון אסור דודאי גריר ומודה ר''ש בפסיק רישיה ולא ימות: לא יחוף בהן. בנתר וחול שערו בשבת מפני שמשירו: (רש"י)

תוספות אלא אי איתמר כו'. אין גירסא זו נכונה דלכאורה משמע שלרבא עצמו היה מקשה וטפי הוי ניחא אי הוה גרס אלא אמר רבא אבל לפי זה הוה צריך לומר דרבינא לפלוגי אתא: רבינא אומר בשל הפתק שנו. ומילתא דרבא כדקאמר מעיקרא ובשאינה של הפתק ותימה דרבא קאמר לא שנו משמע דאמתניתין קאי והא מתניתין מיירי בשל הפתק וי''ל דרישא מיירי בכל גיזי צמר בין של הפתק בין שאינם של הפתק דאין מטלטלים אותן וקאמר רבא לא שנו בהנהו שאינה של הפתק אלא שלא טמן בהן אבל טמן בהן מטלטלים אותן והא דקתני סיפא כיצד הוא עושה כו' בשל הפתק קאמר ואע''פ שטמן בהן אין מטלטלין כיון שלא הזמינן: ורב אסי אמר ישב אע''פ שלא קשר ושלא חישב. רבינו שמשון הזקן פסק כרב אסי מדקאמר בסמוך רב אשי שהוא בתראה מתני' נמי דיקא ור''ת פוסק כרב מכח קושיא כמו שמפורש בפרק כל הכלים (לקמן דף קכו. בד''ה ר''י אומר ושם): בפקורין ובציפא. פר''ח כיפה שיש בה שער ונותנין אותה בראש הקרח ונראה שהוא שער ראשו: אבל לא צבען בשמן אין יוצאין בהן. לאו דוקא אין יוצאין דאפילו לטלטלם אסור לפי שאינם מוכנים אלא נקט אין יוצאין אגב רישא ובסמוך נמי דקאמר אבל יצא בהן שעה אחת מבעוד יום לאו דוקא יצא דהוא הדין ישב בהן בביתו: ואם יצא בהן שעה אחת כו'. אע''פ שלא צבע ולא חישב היינו כרב אסי דאמר ישב אע''פ שלא חישב ולא קישר קשה לר''י רישא דקתני יוצאין בהן בזמן שצבען מאי אריא צבען אפילו חישב נמי דהא כיון דמתיר יצא אע''פ שלא צבע ולא חישב כל שכן חישב ולא צבע דלכאורה ישיבה גריעא ממחשבה וכן נמי יציאה ותירץ דהאי דקאמר צבען לא לצאת בהן בשבת אלא כדי לצאת בהן מבעוד יום ואחר כך נמלך ואפ''ה יכול לצאת בהן בשבת: ולא ידענא אי בית האבל הוה. פי' אי משום בית האבל התיר אי משום בית המשתה: (תוספות)

רשב"א אלא אי איתמר הכי איתמר לא שנו אלא שלא יחדן להטמנה אבל יחדן להטמנה מטלטלין אותן. כתב רבנו האי גאון ז"ל: והלכה כמו שאמרנו משמיה דרבא בשנייה שאם יחדן להטמנה מטלטלין אותן, וקאי רבינא כוותיה דקאמר משנתנו בשל הפתק, עד כאן. ולא הבנתי דבריו, דהא משמע דרבינא קאי כלישנא קמא דרבא ולתרוצה למתניתין דלא תקשי אדרבא הוא דאתו, דאילו בשייחדן להטמנה אפילו בשל הפתק נמי מטלטלין אותן. אבל הרב אלפסי ז"ל הביא אוקמתא בתרייתא דרבא ולא הביא דברי רבינא. והוא מן התימה, דרבינא בתראה הוא וקיימא לן כוותיה. וכן פסק הרב רבנו יונה ז"ל דבשל הפתק אם יחדן להטמנה מטלטלין אותן, דהא דתני ר' יוסי [לפנינו: אסי] בן שאול אמר רבי לא שנו אלא שלא יחדן להטמנה בשל הפתק הוא כרבינא, אבל במוכין וגיזי צמר שאינן של הפתק אפילו לא יחדן להטמנה אם טמן בהן מטלטלין אותן כדאמר רבא בקמייתא. ואף על גב דרבא אמתניתין קאי כדמשמע מדקאמר לא שנו, ומתניתין הא אוקימנא בשל הפתק. יש לומר דמתניתין בכל מוכין וגיזי צמר קא מיירי, ורישא הכי קאמר טומנין בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן אם לא טמן בהם, ואם טמן בהם מטלטלין אותן אם אינן של הפתק, ואם של הפתק אין מטלטלין אותן. והרב בעל ההלכות ז"ל גם הוא כתב דמוכין שטמן בהן מטלטלין אותן. ודאמר (רבא) [אביי] לעיל (מח, א) וכי מפני שאין לזה קופה של תבן מפקיר קופה של מוכין ההיא נמי בשל הפתק. ורב אסי אמר יושב אף על פי שלא קשר ואף על פי שלא חשב. מדקאמר ישב ואף על פי שלא חשב מסתברא דמוסיף הוא על דברי שמואל, דטפי עדיף חשב ולא ישב מישב ולא חשב, ומדסייעיה רב אשי לרב אסי (מדתניא) [מדתנן] הקש שעל המטה מנענעו בגופו וכו' שמע מינה הלכתא כרב אסי וכל שכן אם חשב עליהן כשמואל ואף על פי שלא ישב. וכן פסק רבנו האי גאון ז"ל, וזה לשונו: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל שאם חשב אף על פי שלא קשר מותר, ומאי ניהו קשר שקשר חוטי החריות אחד באחד. ואף על גב דרב סבר לה כתנא קמא, הכא קמו להון שמואל ורבה בר בר חנה בחד טעמא והלכה בהדיא איתמרא קמיה דרב, ודרב אסי הלכה ניהו דהא סייעה רב אשי ממתניתין ואמר שמע מינה. עד כאן. ומורי הרב רבנו יונה ז"ל כתב כן ומסתברא לן דרב אסי אפילו ישב קאמר וכ"ש חשב דמיחדי לישיבה טפי. והא דתניא יוצאין בפיקרין ובציפה בזמן שצבען בשמן וכרכן במשיחה, ואילו מחשבה לא מהניא. התם משום דלא מוכחא מילתא דמיחדי למכתו ומיחזי כמוציא בשבת, אבל יצא בהן מבעוד יום מוכחא מילתא. ופירוש ציפה ופיקרין פירש רבנו האי גאון ז"ל פאה נכרית שעושה איש קרח לכסות את ראשו כמי שיש לו שער. ורש"י ז"ל פירש בענין אחר. (רשב"א)

דף נ - ב

נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק אלא הא והא ר' יהודה היא ותרי תנאי אליבא דר' יהודה האי תנא אליבא דר' יהודה סבר גריר והאי תנא אליבא דר' יהודה סבר לא גריר במאי אוקימתא כר' יהודה אימא סיפא אבל פניו ידיו ורגליו מותר הא מעבר שיער איבעית אימא בקטן ואיבעית אימא באשה ואיבעית אימא בסריס אמר רב יהודה עפר לבינתא שרי אמר רב יוסף כוספא דיסמין שרי אמר רבא עפר פלפלי שרי אמר רב ששת ברדא שרי מאי ברדא אמר רב יוסף תילתא אהלא ותילתא אסא ותילתא סיגלי אמר רב נחמיה בר יוסף כל היכא דליכא רובא אהלא שפיר דמי בעו מיניה מרב ששת מהו לפצוע זיתים בשבת אמר להו וכי בחול מי התירו קסבר משום הפסד אוכלין לימא פליגא דשמואל דאמר שמואל עושה אדם כל צורכו בפת אמרי פת לא מאיסא הני מאיסי אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו יתבי אייתו לקמייהו ברדא אמימר ורב אשי משו מר זוטרא לא משא אמרו ליה לא סבר לה מר להא דאמר רב ששת ברדא שרי אמר להו רב מרדכי בר מיניה דמר דאפילו בחול נמי לא ס''ל סבר לה כי הא דתניא מגרר אדם גלדי צואה וגלדי מכה שעל בשרו בשביל צערו אם בשביל ליפות אסור ואינהו כמאן סברוה כי הא דתניא רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום בשביל קונו משום שנאמר {משלי טז-ד} כל פעל ה' למענהו: רבי אלעזר בן עזריה אומר קופה מטה על צדה ונוטל שמא יטול וכו': אמר רבי אבא אמר רבי חייא בר אשי (אמר רב) הכל מודים שאם נתקלקלה הגומא שאסור להחזיר תנן וחכמים אומרים נוטל ומחזיר היכי דמי אי דלא נתקלקלה הגומא. שפיר קא אמרי רבנן אלא לאו אף על פי דנתקלקלה הגומא לא לעולם דלא נתקלקלה והכא בחוששין קמיפלגי מר סבר חוששין שמא נתקלקלה הגומא ומר סבר אין חוששין אמר רב הונא האי סליקוסתא דצה שלפה והדר דצה שריא ואי לאו אסיר אמר שמואל האי סכינא דביני אורבי דצה שלפה והדר דצה שרי ואי לאו אסיר מר זוטרא ואיתימא רב אשי אמר בגורדיתא דקני שפיר דמי אמר. ליה רב מרדכי לרבא מתיב רב קטינא תיובתא הטומן לפת וצנונות תחת הגפן אם היה מקצת עליו מגולים אינו חושש

רש"י נזיר. בחול ככל אדם בשבת: חופף. שערו בנתר וחול: ומפספס. מנפץ שערו דכיון דאינו מתכוין מותר ועל כרחיך ר''ש קא אמר לה אלמא נתר וחול זימנין דאינו משיר ולא דמי לפסיק רישיה ולא ימות: אבל לא סורק. במסרק דודאי משיר: אלא הא והא. הנך תרתי מתני' דלעיל דפליגי בנתר וחול ר' יהודה ומאן דאסר סבר זימנין דגריר ור' יהודה האמר דבר שאין מתכוין אסור ומאן דשרי סבר לא גריר כלל ואין כאן משום ממחק: במאי אוקימתא כר' יהודה ה''ג. ול''ג להא דתניא אסור דהא תרוייהו כר' יהודה אוקימנא להו ועוד הך סיפא דפריך אבל פניו ידיו ורגליו מותר לאו סיפא דההיא דתניא אסור הוא אלא סיפא דההיא דתניא מותר דהכי תני בה לא יחוף בהן שערו אבל פניו ידיו ורגליו מותר והא מלתא גבי הך דתני מותר פריכנא ליה לעיל: בקטן אשה וסריס. דלית להו זקן: עפר לבינתא. כתישת לבינה: שרי. לחוף פניו ואפי' מי שיש לו זקן: כוספא דיסמין. פסולת שומשמין: עפר פילפלי. שחיקת פלפלין: ברדא שרי. לרחוץ פניו: אהלא. שורש עשב ששמו אהל: אסא. הדס: סגלי. עשב שקורין ויאו''ל {ויאול"א: סגל, סיגלית (פרח)} ויש בו שלשה עלין: כל היכא דליכא רובא אהלא שפיר דמי. ואפי' הוי טפי מתלתא אהלא ופליג אדרב יוסף דרב יוסף תלתא אהלא דווקא קאמר שהאהל עשוי ללבן ולצחצח כבורית ומשיר שיער: לפצוע זיתים. בליצי''א {בליציי"ר: לחבוט, לטפח} בלע''ז על הסלע למתק מרירותו: כל צורכו. בין תשמיש בין לפרר אותה ולמחתה בתבשיל רותח: משום ליפות את עצמו אסור. משום לא ילבש גבר שמלת אשה (דברים כב): בשביל קונהו. לכבוד קונהו דכתיב (בראשית ט) כי בצלם אלהים עשה וגו' ועוד דהרואה בריות נאות אומר ברוך שככה לו בעולמו: כל פעל ה' למענהו. הכל ברא לכבודו: שאם נתקלקלה הגומא. שנפלו הגיזין למקום מושב הקדרה: שאסור להחזיר. לפי שמזיז הגיזין לכאן ולכאן: שפיר קאמרי רבנן. ומאי טעמא דר' אלעזר: חוששין. אי שרית ליה ליטול לכתחילה בקופה זקופה פעמים שנתקלקלה ואתי נמי להחזירה הלכך תקון ליה רבנן להטות קופה על צדה: סליקוסתא. עשב שהוא נאה למראה ולהריח וממלאין כד עפר לח ותוחבין אותו לתוכו ונותנו לפני שרים וכשהוא רוצה נוטלו ומריח בו ומחזירו למקומו ואי מבעוד יום דצה לתוך העפר ושלפה והדר דצה שפיר דמי ליטלה למחר ולהחזירה שהרי הורחב מקום מושבה והוחלק מבעוד יום ואינו מזיז עפר: סכינא דביני אורבי. שנועצין סכין בין שורות הלבנים שבבנין להשתמר: בגורדיתא דקני. קנים הדקלים שיוצאין הרבה בגזע אחד ותכופין זה בזה שפיר דמי לנעוץ בתוכן סכין לשמרו ואין חוששין שמא יגרור הקליפה וחייב משום מוחק: מתיב רב קטינא תיובתא. להנך רבנן דאמרי דאי לא דצה ושלפה אסור: הטומן לפת. להשתמר בקרקע שכן דרכו הא דנקט מקצת עליו מגולין משום ניטלין בשבת נקט לה ולאו משום מידי אחריני דאי אין מקצת עליו מגולין אין לו במה לאוחזה אא''כ מזיז העפר בידים: (רש"י)

תוספות רבי שמעון אומר נזיר חופף ומפספס כו'. ומיירי בנתר וחול דתנן בתר הכי בפ' ג' מינין (נזיר דף מב.) ר' ישמעאל אומר נזיר לא יחוף ראשו באדמה לפי שמשיר את השער: אבל לא סורק. התם מפרש טעמא משום דלהשרת נימין המדולדלות מתכוין: במאי אוקימתא כר' יהודה אימא סיפא כו'. בשלמא אי כר''ש אתיא שפיר דאיכא למימר דשערות פניו ידיו ורגליו אינם. נושרות מהר ולא הוי פסיק רישיה ושרי אבל בראשו אסור דהוי פסיק רישיה אבל השתא דאוקימתא כר' יהודה אע''ג דלא הוה פסיק רישיה הוה לן למיסר: מהו לפצוע זיתים בשבת. פירש בקונט' להכותם על הסלע למתק מרירותן ומיבעיא ליה אי אסיר בשבת משום שווי אוכלא ותיקוני אוכלא ופריך ובחול מי התירו דאיכא הפסד אוכלין שנפסד המשקה הזב מהן: וקשה לפ''ז דבפ' חבית גבי דיני סחיטה ה''ל למיתני ועוד מה הפסד אוכלין יש כיון שעושה לתקנם ומפרש ר''י מהו לפצוע לחוף פניו ידיו ורגליו כי ההוא דלעיל ודרך מי זיתים להעביר וללבן כדאמר במסכת ע''ז חולטן ברותחין או מולגן במי זיתים ופריך ובחול מי התירו דאיכא הפסד דנמאסין לאכילה. (ת''י) בשביל צערו. ואם אין לו צער אחר אלא שמתבייש לילך בין בני אדם שרי דאין לך צער גדול מזה: הכל מודים שאם נתקלקלה הגומא שאסורה להחזיר. ואפי' לר''א בן תדאי דאמר בפרק כל הכלים (לקמן קכנ.) תוחב בכוש או בכרכר והן ננערות מאליהן דטלטול מן הצד לא שמיה טלטול וכן קי''ל הכא עדיף טפי מטלטול מן הצד שצריך לטלטל אילך ואילך כשרוצין להטמין: אי לא נתקלקלה הגומא פשיטא. טפי הוה ליה למפרך מ''ט דמאן דאסר: גורדיתא דקני. מין אילן כפירוש הקונטרס כדמשמע בעושין פסין (עירובין יט:) ומיירי למטה מג' דליכא איסור משתמש במחובר כדאמר בפרק כל הכלים (לקמן קכה:) ובפרק בתרא דעירובין (דף ק.): הטומן לפת וצנונות כו'. ע''כ בשלא השרישו מיירי דבהשרישו לא היו ניטלין בשבת ואם תאמר בשלמא כלאים ושביעית איצטריך לאשמעינן דלא גזרינן כשמתכוין להטמין אטו דילמא אתי לנוטעה אבל מעשר אמאי נקטיה דאפי' השרישו לא שייך מעשר כיון דליכא תוספת ואי נקטיה דשרי לעשר מן התלוש ממקום אחר עליו או לעשותו מעשר על התלוש ולא חיישי' דילמא אתי לעשר מן התלוש על המחובר או להפך א''כ הוה ליה למינקט תרומה דבכל דוכתא רגיל להזכיר תרומה על זה כדאמר (תרומות פ''א מה) אין תורמין מן התלוש על המחובר פירות ערוגה זו תלושין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברין ואומר ר''י דרגילות הוא שמתוספין מחמת ליחלוחית הקרקע כמו שאנו רואין שומין ובצלים שמתוספין אפי' כשמונחין בחלון ועל אותו תוספת קאמר דלא בעי לעשורי ודוקא נקט הטומן אבל במתכוין לנטיעה חושש משום כולן: מקצת עליו מגולים. משום דבעי למתני וניטלין בשבת נקט מקצת עליו מגולים כדפירש בקונטרס ובערוך משמע דמשום כולהו נקט דפירש בשם רב האי גאון דגרס אם היו מקצתם מגולים שאם האמהות טמונים בקרקע והעלים מגולים הרי זו זריעה מעולה אלא דוקא מקצתן מגולים אינו חושש משום כלאים ושביעית דלאו זריעה היא ומה שהקשה והלא זריעה מעולה היא לאו פירכא היא דבלא השרישו איירי כדפרישית ולפירושו קשה דבפרק חלון (עירובין דף עז. ושם) קאמר רב יחיאל כפה ספל ממעט ופריך והא ניטלת בשבת (תוספות)

רשב"א דתנן רבי שמעון אומר נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק. לאו רבי שמעון תני(א) במתניתין אלא סתמא קתני, והכי תני(א) לה בנזיר פרק שלשה מינין (לט, א. מב, א) נזיר שגלח בין בזוג בין בתער או שפספס [לפנינו: שסיפסף] כל שהוא חייב נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק רבי ישמעאל אומר לא יחוף באדמה מפני שמשרת את השער, אלא דבגמרא (שם) אמרינן עלה הא מני רבי שמעון היא דאמר (לעיל כב, א) דבר שאין מתכוין מותר ולפיכך הכניסו כאן רבי שמעון בלישנא דמתניתין משום דרבי שמעון היא. והרבה כיוצא בזה בתלמוד. ואחרת יש בריש פרקין (מח, ב) ההיא דתנן שלל של כובסין וכמו שכתבתי עליה למעלה (שם ד"ה תנן). והא דתנן: אבל לא סורק. אמרינן עלה התם (בנזיר מב, א) משום דכל הסורק להסיר נימין המדולדלות קא מכוין. ופירוש חופף אפילו בנתר ובחול, ותדע מדקתני רבי ישמעאל אומר לא יחוף באדמה מפני שמשרת את השער. עפר לבינתא. כתב רבנו האי גאון ז"ל יש שמפרש לבנה ממש, ויש אומרים לבינתא של לבונה כנרד לובאן בלשון ערב, וכך אנו סוברים. מהו לפצוע זיתים בשבת. פירש רש"י ז"ל (ד"ה לפצוע): כדי למתק מרירתן. ואינו מחוור. דאם כן מאי קא מתמה וכי בחול מי התירו אדרבא אפילו בשבת יהא מותר דתקון אוכל כזה למתקו למה יאסר, והכא לאו משום סחיטה קא בעי דאם כן הוה ליה למיבעי הכין בהדיא ולא היה לו לשאול כן בכאן אלא לקמן בפרק חבית בהלכות סחיטה. אבל רבנו האי גאון ז"ל פירש לפצוע זיתים לממשא ידא. וזה נכון. והכא בחוששין קא מיפלגי מר סבר חוששין שמא נתקלקלה הגומא. פירש רש"י ז"ל: אי שרית ליה ליטול בקופה זקופה פעמים שנתקלקלה הגומא ואתי נמי להחזירה. והקשה עליו מורי הרב ז"ל דאם כן חוששין שמא תתקלקל הגומא הוה ליה למימר. אלא הכי קאמר מר סבר חוששין שמא נתקלקלה הגומא שאם נטלה בקופה זקופה לא יחזיר עד שיתברר לו שלא נתקלקלה הגומא הא סתמא דילמא נתקלקלה הגומא, ומר סבר סתמא לא חיישינן. כן פירש מורי הרב ז"ל. וכפירושו מצאתי לרבנו האי גאון ז"ל. אמר שמואל האי סכינא דביני אורבי דצה שלפה והדר דצה שפיר דמי. פירש רש"י ז"ל (ד"ה סליקותא), דהא דאסרי רב הונא ושמואל היכא דלא דצה משום דמזיז עפר ממקומו. ואינו מחוור. דאם כן קשיא דשמואל אדשמואל, דהא אית ליה לשמואל דטלטול מן הצד לאו שמיה טלטול, כדאיתא לעיל בפרק כירה (מג, ב) דאמר שמואל מת המוטל בחמה הופכו ממטה למטה קסבר טלטול מן הצד לא שמיה טלטול. ועוד דטלטול בכהאי גוונא לא אשכחן אמורא דאסר, דהא איפסיקא הלכתא כרבי אלעזר בן תדאי (לקמן קכג, א) וכמה סתומות נסתמו כן, וכמו שכתבתי שם בפרק כירה באותה שמועה (ד"ה מר). אלא טעמא דרב הונא ושמואל הכא משום עשיית גומא. וכן נראה מדברי רבנו האי גאון ז"ל שפירש גזראתא דקני שפיר דמי שאם יש בין נדבכי הבנין קנים או שהיה הבנין בקנים מותר לנעצה לכתחילה שאין לקנים גומא. עכ"ל. יש ספרים דגרסי: אם היו מקצת עליו מגולין. וכתב רבנו האי גאון ז"ל (עי' תוד"ה מקצת) דטעות הוא, שאם האמהות טמונין והעלין מגולין הרי זו זריעה מעולה, אלא דוקא אם היו מקצתן מגולין. נראה שהוא ז"ל אינו גורס אותו כלל אלא כך אם היו מקצתן מגולין. ויש גורסים אם היו מקצת העליון מגולין. והכל עולה לטעם אחד. ולפי גירסא זו וגירסת רבנו האי גאון ז"ל הא דנקט מקצתן מגולין בין לענין שבת בין לענין כלאים ושביעית ומעשר נקט לה. אבל רש"י ז"ל (ד"ה הטומן) גורס: אם היו מקצת העלין מגולין, ומשום שבת נקט לה אבל לענין כלאים ושביעית ומעשר לא. וטעמא דאין בהם משום כלאים ושביעית ומעשר פירש בירושלמי (כלאים פ"א ה"ט) באגודה, כלומר: שעשה מהן אגודה וטמנה. ודוקא טומן שאינו רוצה בהשרשתן אבל מתכוין לזריעה לא, וכדאיתא התם בירושלמי. ודוקא בשלא השרישו הא השרישו אסור ליטלן בשבת משום תולש, ומדקתני ולא משום מעשר [משמע] דמיירי בשהשרישו וניתוספו שאם לא ניתוספו אפילו השרישו ואפילו זרען לשם זריעה גמורה אין בו משום מעשר, ואף רש"י ז"ל כן פירש, ומיהו בשבת דוקא בדלא אשרוש וכדאמרן. אבל רבנו האי גאון ז"ל פירש: ולא משום מעשר דאי איכא התם שמנה ראשי לפתות לא מצטרפי לחיובינהו להנך במעשר, כלומר: שאם יש כאן שמנה ראשי לפתות שלא נתעשרו וטמן עם אלו ואחר כך עקרן אינן כלפתות חדשות להצטרף עם אלו. ולדבריו נראה לי דצריך להעמידה בשרבו הגידולין על העיקר, שאם לא כן היאך יצטרף הלפת עצמו למעשר השמנה שלא נתעשרו כלל ובעיא היא בנדרים פרק הנודר מן הירק (נז, ב) בגידולין שרבו על העיקר אם מבטלין את העיקר אם לא הא לא רבו פשיטא דלא, [ו]אתינן למיפשטה התם מדאמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן ליטרא בצלים שתקנה וזרעה מתעשרת לפי כולה, אלמא אתיאן גידולין ומבטלין עיקר, ודחינן דילמא לחומרא, והכא אם היה כל שיעור הלפתות מצטרף עם שמנה החדשות הוי חומרא דאתי לידי קולא וכמעשר מן הפטור על החיוב ומהחיוב על הפטור. ומצאתי בפירושי המשנה לרבנו שמשון ז"ל (כלאים פ"א מ"ט ד"ה ונטלין) שהקשה עליו למה שפירש דמעשר בעי צירוף, שלא מצינו כן בשום מקום אלא גבי מעשר בהמה, דמעשר ירק פשיטא דמחייב על כל לפת ולפת. יש מי שכתב דלית הלכתא כי הא מתניתין דקתני אם היו מקצתן מגולין ניטלין בשבת דאלמא בשאינן מגולין כלל אינן ניטלין, ואנן הא קיימא לן כר' אלעזר בן תדאי (לקמן קכג, א) דאמר לענין פגה שטמנה בתבן וחררה שטמנה בגחלים תוחב לה בכוש או בכרכר והן ננערות דטלטול מן הצד לא שמיה טלטול (לקמן קכג, א). אבל מורי הרב ז"ל כתב דהלכתא היא, וטעמא דכיון שהיתה גומא זו מכוסה ולא היתה ניכרת שם כל עיקר מיחזי השתא כעושה גומא מה שאם כן בתבן וגחלים דלית בהו משום עשיית גומא בפרק אלו קשרים [בכת"י: עוברין] (פסחים מז, ב). (רשב"א)

דף נא - א

לא משום כלאים ולא משום שביעית ולא משום מעשר וניטלין בשבת תיובתא: מתני' לא כסהו מבעוד יום לא יכסנו משתחשך כסהו ונתגלה מותר לכסותו ממלא את הקיתון ונותן לתחת הכר או תחת הכסת: גמ' אמר רב יהודה אמר שמואל מותר להטמין את הצונן אמר. רב יוסף מאי קמ''ל תנינא ממלא אדם קיתון ונותן תחת הכר או תחת הכסת אמר ליה אביי טובא קמ''ל דאי ממתני' הוה אמינא ה''מ דבר שאין דרכו להטמין אבל דבר שדרכו להטמין לא קמ''ל אמר רב הונא (אמר רב) אסור להטמין את הצונן והתניא רבי התיר להטמין את הצונן לא קשיא הא מקמיה דלישמעיה מר' ישמעאל ברבי יוסי הא לבתר דלישמעי' . כי הא דיתיב רבי ואמר אסור להטמין את הצונן אמר לפניו רבי ישמעאל ברבי יוסי אבא התיר להטמין את הצונן אמר כבר הורה זקן אמר רב פפא בא וראה כמה מחבבין זה את זה שאילו ר' יוסי קיים היה כפוף ויושב לפני רבי דהא רבי ישמעאל ברבי יוסי דממלא מקום אבותיו הוה וכפוף ויושב לפני רבי וקאמר כבר הורה זקן אמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה אטמין לי צונן ואייתי לי מיא דאחים קפילא ארמאה שמע רבי אמי ואיקפד אמר רב יוסף מ''ט איקפד כרבוותיה עביד חדא כרב וחדא כשמואל כשמואל דאמר רב יהודה אמר שמואל מותר להטמין את הצונן כרב דאמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב כל שהוא נאכל כמות שהוא חי אין בו משום בשולי נכרים (הוא) סבר. אדם חשוב שאני: ת''ר אע''פ שאמרו אין טומנין אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל משחשכה אם בא להוסיף מוסיף כיצד הוא עושה רשב''ג אומר נוטל את הסדינין ומניח את הגלופקרין או נוטל את הגלופקרין ומניח את הסדינין וכן היה רשב''ג אומר לא אסרו אלא אותו מיחם אבל פינה ממיחם למיחם מותר השתא אקורי קא מקיר לה ארתוחי קא מירתח לה טמן וכיסה בדבר הניטל בשבת או טמן בדבר שאינו ניטל בשבת וכיסה בדבר הניטל בשבת הרי זה נוטל ומחזיר טמן וכיסה בדבר שאינו ניטל בשבת או שטמן בדבר הניטל בשבת וכיסה בדבר שאינו ניטל בשבת אם היה מגולה מקצתו נוטל ומחזיר ואם לאו

רש"י לא משום כלאים. דאין זו שתילה: ולא משום מעשר. דנימא בטלה לה אגב קרקע והרי הוא כלוקטה מתחלה ויהא צריך לעשר על הנוסף שמא ניתוסף: וניטלין בשבת. שאוחזה במקצת עליה המגולין ולא חייש אם העפר ניזוז מאליו וה''ה לסליקוסתא: מתני' לא יכסנו משתחשך. הא פרישנא טעמא בפ''ב (דף לד.) מפני מה אמרו אין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל משחשיכה גזירה שמא ירתיח: ממלא הקיתון. של צונן: ונותן לתוך הכר. שלא יחמו בחום הקיץ והחמה כגון כר וכסת של לבדין שאינו מחמם: גמ' מותר להטמין את הצונן. מפני החמה שלא יחמו ולא גזרינן אטו הטמנה כדי שיחמו: אי ממתני' הוה אמינא הני מילי. כגון מים צוננין שאין דרכן להטמין תחת כר וכסת לחממן שאין מתחממין בכך הלכך ליכא למיגזר: אבל דבר שדרכו להטמין. לחמם כגון תבשיל אימא לא יטמיננו מפני החמה: התיר להטמין את הצונן. מפני החום: זקן. ר' יוסי: ממלא מקום אבותיו. גדול כאביו: היה כפוף ויושב לפני רבי. מפני כבוד הנשיאות ולא היה מורה לפניו אע''פ שגדול הימנו: כבר הורה זקן. גדלו ונשאו עליו: אטמין לי צונן. בשבת: ואייתי לי מיא דאחים קפילא ארמאה. שהחמן נחתום נכרי ובחול ולאשמועינן דאין בהן משום בשולי נכרים: כרבוותיה. כרבותיו: אדם חשוב שאני. שהרואה אותו שהוא מיקל עומד ומיקל יותר: אין טומנין את החמין משחשיכה ואפילו בדבר שאינו מוסיף הבל. וכדאמרן שמא ימצא קדרתו צוננת כשירצה להטמינה וירתיחנה בשבת אבל אם בא להוסיף כיסוי על כיסוי משחשיכה מוסיף: גלופקרא. קו''ט {שמלה, כותונת (הבגד העיקרי של גבר ואשה בימי-הביניים)} ויש בו הבל יותר מן הסדינין ונוטל את הגלופקרא בימות החמה אם ירא שמא יקדיח תבשילו מחמת רוב כיסוי: וכן היה רשב''ג. מיקל קולא אחריתי בהטמנה: לא אסרו. להטמין משחשיכה אלא במיחם שהוחמו בו דהתם הוא דאיכא למיגזר שמא ירתיח: אבל מפנה הוא ממיחם למיחם אחר ומטמין זהו לשון התוספתא והיינו נמי פינהו ממיחם למיחם מותר דהשתא ליכא למיגזר שמא ירתיח דהשתא אקורי קא מיקר להו במתכוין ארתוחי מרתח להו בתמיה: טמן. הקדרה בדבר הניטל מה שנתן סביבותיה הוי דבר מוכן. וכיסה. על פיה נמי דבר המוכן כגון כלי: או שטמן בדבר שאינו ניטל. וכיסה בדבר הניטל: הרי זה נוטל ומחזיר. דהואיל והכיסוי ניטל מגלה הקדרה ואוחזה אבל טמן וכיסה בדבר שאינו ניטל או אפי' טמן בדבר הניטל וכיסה בדבר שאינו ניטל אם אין מקצת פיה מגולה לא יטול דאין לו במה יאחזנה ואם תאמר יפנה סביבותיה הואיל ודבר הניטל הוא ויאחזנה בדופניה ויטנה על צדה ויפול הכיסוי כי ההיא דתנן לקמן (פרק נוטל דף קמב:) האבן שעל פי החבית מטה על צדה והיא נופלת ואם היתה בין החביות מגביהה ומטה על צדה והיא נופלת הא אוקימנא התם בשכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור והיכא דמגולה מקצתו אין זה טלטול שמצדדו והכיסוי נופל מאליו: (רש"י)

תוספות הוא ואמאי ממעט ומשני דאית לה אוגנים וחבריה בארעא ופריך וכי יש לו מאי הוי והתנן הטומן לפת כו' ואי גרס מקצת מגולים מאי פריך הא לא דמי לספל שיש לו אוגנים ואומר ר''י דיש לומר דבנטיעה איכא קרקע קשה ודבוק ביותר ומדמה ליה לספל שיש לו אוגנים ואין להקשות לפירוש הערוך דמאי פריך מינה לשמואל לימא דהך משנה סבר טלטול מן הצד לא שמיה טלטול כאלעזר בן תדאי ומקצת מגולין נקט משום אחריני ולא משום שבת ושמואל סבר כרבנן דאיכא למימר דמשמע ליה דמשום שבת נמי נקט לה מדלא תנא בהדיא וניטלין בשבת אפילו מכוסין ש''מ דמכוסין אסורין כרבנן ואפ''ה מקצתן מגולין שרי: כסהו ונתגלה מותר לכסותו. נראה לר''י דה''ה דמותר לגלותו בידים ולחזור ולכסותו כמו שמותר ליטול הקדרה ולהחזירה והא דנקט כסהו ונתגלה משום דנתגלה מבעוד יום איירי דומיא דרישא לא כסהו מבעוד יום וקאמר דמותר לכסותו משתחשך אבל אם גילהו בידים מבעוד יום כדי לכסותו משתחשך אסור לכסותו משתחשך דדמיא לתחלת הטמנה: אילו היה ר' יוסי קיים היה כפוף כו'. פי' רבינו שלמה מחמת נשיאותו דהא ר''י היה גדול מרבי כדמוכח בפ''ב דנדה (דף יד: ושם) דאמר ליה רבי ישמעאל ברבי יוסי לר' חמא בר ביסנא כדברי רבי אומר לך או כדברי אבא אמר ליה כדברי רבי אמור לי אמר ליה זהו שאומרים עליו דאדם גדול הוא שמניח דברי הרב ושומע דברי התלמיד ור''ת מפרש דודאי מתחלה היה רבי תלמידו של רבי יוסי אבל אח''כ נתחכם רבי כדקאמ' התם ור' חמא סבר רבי ריש מתיבתא שכיחי רבנן גביה ומחדדן שמעתתיה: כיצד הוא עושה רשב''ג אומר נוטל את הסדינין כו'. נראה לר''י ולה''ר פור''ת דל''ג כיצד הוא עושה דרשב''ג פליג את''ק דלא שרי אלא להוסיף אבל להחליף אסור ורשב''ג שרי אף להחליף וכ''ש ליטול ולהחזיר אותו דבר דלא הוי כל כך תחלת הטמנה והיינו דקאמר וכן היה רשב''ג אומר כלומר שהיה מיקל קולא אחריתי גבי הטמנה: אבל פינה ממיחם למיחם מותר. ול''ד לההוא דכירה דבעי בפרק כירה (לעיל לח:) פינה ממיחם למיחם מהו דהתם רוצה בחמימותן לכך יש לאסור כשהוא צונן אבל הכא גבי הטמנה כל כמה שהוא צונן טפי שפיר דמי כדאמר לעיל רבי התיר להטמין את הצונן וא''ת ורבי לא ידע לעיל דמותר להטמין את הצונן וכי לא ידע דשמיע ליה מאבוה הכא דשרי וי''ל דהכא דוקא דמוכח מילתא שנתכוין לצנן שפינהו ממיחם למיחם אבל קיתון של מים דלא מוכח מידי יהא אסור להטמין. מתוספות רבינו יהודה (ת''י): או שטמן בדבר הניטל וכיסה בדבר שאינו ניטל. הקשה בקונט' יפנה סביבה ויאחזנה בדופניה ויגביהנה ויטנה על צדה כדתנן בפרק נוטל (לקמן קמב:) היתה בין החביות מגביהה כו' ומתרץ דהא אוקמינן התם בשכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור וקשה דאי חשיב הכא כמניח אם כן במגולה מקצתה היאך נוטל ומחזיר מה בין זה לאבן שעל פי החבית דאסרי' במניח אפי' להטותה על צדה ועוד קשה לר''ת דהא תנן נוער את הכיסוי והן נופלות אפי' אינן מגולות מקצתן ועל כן אומר ר''ת דלא חשיב כמניח כיון שדעתו ליטלו בשבת ובפ' נוטל (שם דף קמג.) נמי תנן בית שמאי אומרים מגביהין מעל גבי השלחן עצמות וקליפים וב''ה אומרים מסלק את הטבלא ומנערה ולא חשיב לב''ה כמניח והכא מיירי בכיסוי כעין כלי חרס שנותנים על הקדרה שהקדרה בלועה בתוכה ואי אפשר לנער הכיסוי אלא אם כן יגביהו קצת ור''י מפרש כגון שטמן הקדרה בקופה בדבר הניטל ולמעלה מן הקדרה מילא כל הקופה בדבר שאינו ניטל שאי אפשר לו להגיע לקדרה אם לא יטלטל דבר שאינו ניטל בידים: (תוספות)

רשב"א אמר רב יהודה אמר שמואל מותר להטמין את הצונן. פירש רש"י ז"ל (ד"ה מותר): להטמין שלא יחמו ולא גזרינן אטו הטמנה כדי שיחמו. ונראה מדברי הרב ז"ל שלהטמין את הצונן כדי לחממו אסור ואע"פ שהוא מטמין בדבר שאינו מוסיף הבל. אבל הרמב"ם ז"ל (פ"ד מהל' שבת ה"ד) פירש אפילו לחממו. וכן נראה מדברי הגאונים ז"ל. וכן ודאי נראין הדברים, דכולה פירקין בהטמנה דלהחם קא מיירי ולא בהטמנה דלהעמיד צנה ושלא יתחמם, ועוד מדדחינן אי ממתניתין הוה אמינא הני מילי דבר שאין דרכו להטמין, ואם להטמין שלא יחמו אין לך דבר שדרכו להטמין שלא יתחמם יותר מן המים בימות החמה. וכתב הרמב"ן ז"ל (בחידושיו) דדוקא בדבר שאינו מוסיף אבל בדבר המוסיף אסור ואפילו מבעוד יום ואף על פי שהוא צונן גמור. והוצרך לפרש כן, כדי שלא תאמר דכדרך שהתירו להטמין אפילו משחשיכה בדבר שאינו מוסיף, דאלמא שאני צונן גמור מחמין שהרי אסרו להטמין את החמין משחשיכה ואפילו בדבר שאינו מוסיף הבל, הכי נמי לישרי להטמין הצונן מבעוד יום אפילו בדבר המוסיף שלא גזרו בצונן כלל לחתוי גחלים. והביא ראיה ז"ל מדרב חסדא ממעשה שעשו אנשי טבריא (לעיל לט, א-ב). ודבר ברור הוא. אע"פ שאמרו אין טומנין את החמין בדבר המוסיף הבל אם בא להוסיף מוסיף, כיצד רבן שמעון בן גמליאל אומר נוטל את הסדינין ומניח את הגלופקרין וכו'. כתב מורי הרב ז"ל (רבינו יונה): איכא מרבוותא ז"ל דלא גריס כיצד, משום דקשיא ליה הרי אין דברי רבן שמעון בן גמליאל פירוש לדבר זה דרבן שמעון בן גמליאל לגלות ולחזור ולכסות הוא מתיר וברישא דברייתא לא התרנו אלא להוסיף. ומביא[ין] ראיה מן התוספתא (פ"ד הי"ב) דלא קתני בה כיצד. ולפי דבריהם הא דרבן שמעון בן גמליאל פליגא, והלכתא כתנא קמא שלא התיר אלא להוסיף. ובכולהו ספרי גרסינן כיצד, ומיתחזי לן דהכי פירושא, כיצד אם בא להוסיף מוסיף מי אמרינן לא התרנו להוסיף אלא אם כן כסה מתחילה בדבר המשמר חומו בתוכו כגון גלופקרין וכיוצא בו או דילמא אפילו בדבר קל כגון סדינין שאינן משמרין חומו כיון דמהני כל שהוא כסהו מבעוד יום חשבינן ליה, ופרשוה מתוך דברי רבן שמעון בן גמליאל שאמר נוטל את הסדינין ומניח את הגלופקרין וכולה זו ואין צריך לומר זו קתני. ומצינו בתלמוד ירושלמי (פ"ד ה"ג) שהוצרכו לפרש דבר זה, והכי גרסינן התם: תני אין טומנין משחשיכה אבל מוסיפין עליו כסות וכלים, כמה יהא עליהם ויהא מותר לכסותן, רבי זריקא בשם רבי חנינא אמר אפילו מפה, אמר רבי זעירא ובלבד דבר שהוא מועיל, אמר רבי חנינא כל הדברים מועילין, אמר רבי מתניא ויאות, [לפנינו נוסף: אילו] מאן דנסיב מרטוט ויהיב ליה על רישיה בשעת צינתא דילמא לא כביש צינתא. עד כאן לשון מורי ז"ל. לא אסרו אלא באותו מיחם אבל פינן ממיחם למיחם מותר. תוספתא (פ"ד הי"ב): לא אסרו להטמין אלא במיחם שהוחמו בו מערב שבת אבל מפנה הוא לתוך מיחם אחר או לתוך קיתון אחר ומטמין. הא דתניא: טמן וכיסה בדבר הניטל וכו'. פירש רש"י ז"ל (ד"ה טמן): טמן קרוי מה שנותן סביבות הקדרה וכיסוי קרי מה שנותן על פיה, והלכך כשטמן בדבר שאינו ניטל אם כיסה בדבר שניטל מגלה הקדרה ואוחזה, אבל טמן בדבר הניטל וכיסה בדבר שאינו ניטל אם אין מקצת פיה מגולה לא יטול דאין לו במה יאחזנה, וליטול מלמטה ולנער את הכיסוי דומיא דהאבן שעל פי החבית (דלקמן קמב, ב) אי אפשר, משום דהוה ליה מניח ולא התירו אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור (כדאיתא לקמן שם), והיכא דהוה מקצת פיה מגולה אין זה טלטול שמצדדו והכיסוי נופל מאליו. ויש להקשות דאם כן אפילו מקצת הכיסוי מגולה היאך יטלטל והלא נעשה הכיסוי בסיס לדבר האסור, דאטו נר שעל גבי הטבלא פנוי מי מנער את הטבלא ומעות שעל גבי הכר כל הכר מגולה ובמניח לא יגע בו (שם). ושמעתי משמו של הראב"ד ז"ל דהיכא דמקצת פי הקדרה מגולה לא נעשה האוכל בסיס לדבר האסור, והקדרה נעשה בסיס לדבר האסור ולדבר המותר, כגון כלכלה מלאה פירות והאבן בתוכה שמותר לטלטלה אפילו במניח, כדאיתא בפרק נוטל (לקמן קמב, א). וגם זה אינו מחוור בעיני. שאפילו כשאין מקצתה מגולה האוכל עצמו לא נעשה בסיס, [בכת"י נוסף: שאין הדבר שאינו ניטל עומד ממש על האוכל אלא על כיסוי הקדרה, והקדרה היא שנעשית בסיס] לדבר המותר ולדבר האסור ולעולם יהא מותר. ועוד מאי שנא מפגה שטמנה בתבן וחררה שטמנה בגחלים דתוחב לה בכוש או בכרכר כדברי רבי אלעזר בן תדאי בפרק כל הכלים (לקמן קכג, א) וקיימא לן כותיה כדאיתא (שם). ונראין דברי הר"ז הלוי ז"ל (בסוגייתינו) שפירש שהכיסוי הוא תחת ההטמנה והוא כיסוי לקדרה או לתבשיל בלא קדרה, ואם היתה קדרה מגולה כיון שאין הכיסוי מגיע עד הארץ אף על פי שכיסה בדבר שאינו ניטל נוטל ומחזיר שמנער את הקדרה והכיסוי נופל, ואין אומרין בזה נעשה בסיס לדבר האסור לפי שאינו אלא לצורך שעה ודעתו היה מאתמול ליטול ממנה בשבת, ואם לא היתה הקדרה מגולה כל עיקר כגון שהכיסוי שלה מקיף אותה מכל דפנותיה ומגיע עד לקרקע אינו נוטל ומחזיר. ע"כ. אלא שקשה לי קצת. שהיה לו לומר כיסה בדבר שאינו ניטל וטמן בדבר הניטל לפי שהכיסוי קודם להטמנה. ועוד דמאי שנא דנקט איסור בכיסוי והיתר בהטמנה, לימא נמי איפכא שאפילו כיסה בדבר הניטל וטמן בדבר שאינו ניטל אם מגעת ההטמנה עד לקרקע אינו נוטל. אלא שבזו יש לומר שאין דרך להטמין עד לקרקע או להניח פיה מגולה בלא הטמנה. גם הטעם שאמר שאינו בסיס לדבר האסור מפני שאינו אלא לצורך שעה אינו מחוור בעיני, שהרי אסרו (לעיל מז, א) נר ושמן ופתילה מפני שנעשו בסיס לדבר האסור ואף על פי שאין הנר בסיס לכל היום אלא לצורך מקצת הלילה שהרי אדם מצפה מתי תכבה נרו (לעיל מו, ב). אבל נראה כמו שכתב הוא ז"ל בפרק כל הכלים (לקמן שם) לפי שאין הקדרה נעשית בסיס להטמנה ולכיסוי ואינה תשמיש להם אלא אדרבא הם תשמישין לקדרה, וה"ל כפגה שטמנה בתבן וחררה שטמנה בגחלים שהתבן והגחלים תשמיש לפגה וחררה ואין הפגה והחררה תשמיש להם. (רשב"א)

דף נא - ב

אינו נוטל ומחזיר. רבי יהודה אומר נעורת של פשתן דקה הרי היא כזבל מניחין מיחם על גבי מיחם וקדרה על גבי קדרה אבל לא קדרה על גבי מיחם ומיחם על גבי קדרה וטח את פיה בבצק ולא בשביל שיחמו אלא בשביל שיהיו משומרים וכשם שאין טומנין את החמין כך אין טומנין את הצונן רבי התיר להטמין את הצונן ואין מרזקין לא את השלג ולא את הברד בשבת בשביל שיזובו מימיו אבל נותן הוא לתוך הכוס או לתוך הקערה ואינו חושש:

רש"י הרי זה כזבל. דמוסיף הבלא ואין טומנין בה אפילו מבעוד יום: מיחם. של נחשת: קדרה. משל חרס יש ספרים שכתוב בהן אבל לא מיחם על גבי קדירה ומפרשים טעמא מפני שהקדירה מרבה חמימות ומוספת הבלא למיחם אבל בתוספתא גרסינן ומיחם על גבי קדירה: וטח את פיה בבצק. הנילוש מבעו''י כל הנך מניחין נמי בשבת: ולא שיחמו. שיהא העליון צונן ונתנו כדי שיחום מחומו של תחתון: אלא שיהו משומרין. שהיו שניהן חמין ונתנו על גביו של זה כדי שיהא חומו משתמר בהן: ואין מרזקין. כמו מרסקין משברין לחתיכות דקות ברד גלצ''א {קֶרַח} בלע''ז: כדי שיזובו מימיו. משום דקא מוליד בשבת ודמי למלאכה שבורא המים האלו: אבל נותן לתוך הכוס. של יין בימות החמה כדי לצנן ואע''פ שנימוח מאליו ואינו חושש: (רש"י)

תוספות אינו נוטל ומחזיר. נראה לרשב''א דהיינו כרשב''ג דאמר בפרק נוטל כל היכא דאיכא איסורא והיתרא בהיתרא טרחינן באיסורא לא טרחינן אבל לרבנן דפליגי עליה שרו במכוסות לגמרי ליטול בידים דבר שאינו ניטל דבפרק נוטל (לקמן קמב:) מתני' דהיתה בין החביות מגביהה ומטה על צדה מוקי לה כרשב''ג משמע דרבנן דרשב''ג שרו לטלטל את האבן עצמו: אין מרסקין לא את השלג ולא את הברד. מכאן יש ליזהר שלא ירחוץ ידיו בשלג וברד בשבת ופעמים שמתקרשים ויש ברד מעורב בהם אין לרחוץ בהן דאי אפשר שלא ירסק הברד וכל הזהיר בו תבא עליו ברכה: (תוספות)

רשב"א הא דתניא: אין מרסקין [לפנינו: מרזקין] לא את השלג ולא את הברד. פירש רש"י ז"ל (ד"ה כדי): משום דקא מוליד בשבת ודמיא למלאכה שבורא את המים האלו, אבל נותן לתוך הכוס אע"פ שנמוח מאיליו. ומה שכתב הרב ז"ל משום דקא מוליד לאו למיסר משום נולד קאמר, אלא שהאיסור הוא משום סרך מלאכה לפי שהוא כבורא ומוליד את המים הללו. אבל בספר התרומה (הל' שבת, סי' רלד ורלה) כתוב שהוא אסור משום נולד, ולפיכך אסר ליתן קדרה או פנאדה שקרש שמנוניתא כנגד המדורה, משום דמעיקרא עב וקפוי ועכשיו נמחה ונעשה צלול והוה ליה נולד. ולדבריו אפילו בחמה אסור דהוה ליה נולד. ואינו מחוור. דאם כן למה התירו לתת לתוך הכוס, דמכל מקום הרי הוא נפשר בתוך הכוס והרי הוא נולד בשבת ואסור. ועוד דהא פירות דלאו בני סחיטה נינהו סוחטין לכתחילה (לקמן קמג, ב. קמד, ב), ואפילו תותים ורמונים היוצא מעצמן אם לאוכלין מותר (לקמן קמג, ב). אלא לעולם לא אסרו אלא לרסק ביד מפני סרך מלאכה. ולי נראה דמשום גזירת סחיטה בפירות העומדין למשקה נגעו בה מפני שהברד והשלג למימיהן הן עומדין, ולפיכך לתת לתוך הכוס מותר שאינו נראה כסוחט. ועוד הקלו בו לרסק בתוך הכוס כפירות דלאו בני סחיטה והתירו לרסק אפילו ביד לתוך הכוס וכדתני בתוספתא (פ"ד הט"ו) אבל מרסק הוא לתוך הקערה. וטעמא דמילתא, לפי שאף על פי שנקרש ונעשה עב הכל יודעין שאין בו אוכל ושמימיו נסחטין מתוכו אלא מים הן מתחלתן ועד סופן אלא שנקרשו לפי שעה ולפיכך הקילו בהן לסוחטן לתוך הקערה או לתוך הכוס, אלא שהחמירו בהן לסחטן ולרסקן בפני עצמן. כך נראה לי. הדרן עלך פרק במה טומנין (רשב"א)

פרק חמישי - במה בהמה

מתני' במה בהמה יוצאה ובמה אינה יוצאה יוצא הגמל באפסר ונאקה בחטם ולובדקים בפרומביא וסוס בשיר וכל בעלי השיר יוצאין בשיר ונמשכין בשיר. ומזין עליהן וטובלן במקומן: גמ' מאי נאקה בחטם אמר רבה בר בר חנה נאקתא חיורתי בזממא דפרזלא: ולובדקים בפרומביא: אמר רב הונא חמרא לובא בפגי דפרזלא לוי שדר זוזי לבי חוזאי למיזבן ליה חמרא לובא צרו שדרו ליה שערי למימר דניגרי דחמרא שערי אמר רב יהודה אמר שמואל מחליפין לפני רבי של זו בזו מהו נאקה באפסר לא תיבעי לך כיון דלא מינטרא ביה משאוי הוא כי תיבעי לך גמל בחטם מאי כיון דסגי ליה באפסר משאוי הוא או דילמא נטירותא יתירתא לא אמרי' משאוי הוא אמר לפניו ר' ישמעאל ברבי יוסי כך אמר אבא ארבע בהמות יוצאות באפסר הסוס והפרד והגמל והחמור למעוטי מאי לאו למעוטי גמל בחטם לא למעוטי נאקה. באפסר במתניתא תנא לובדקים וגמל יוצאין באפסר כתנאי אין חיה יוצאה בסוגר חנניה אומר יוצאה בסוגר ובכל דבר המשתמר במאי עסקינן אילימא בחיה גדולה מי סגי לה סוגר ואלא בחיה קטנה מי לא סגי לה סוגר אלא לאו חתול איכא בינייהו תנא קמא סבר כיון דסגי לה במיתנא בעלמא משאוי הוא וחנניה סבר כל נטירותא יתירתא לא אמרינן משאוי הוא אמר רב הונא בר חייא אמר שמואל הלכה כחנניה לוי בריה דרב הונא בר חייא ורבה בר רב הונא הוו קאזלי באורחא קדמיה חמרא דלוי לחמרא דרבה בר רב הונא חלש דעתיה דרבה בר רב הונא אמר אימא ליה מילתא כי היכי

רש"י מתני' במה בהמה יוצאה כו'. לפי שהאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת ומידי דמינטרא ביה בהמה הוי תכשיט ואורחא ולא הוי משוי ומידי דלא מינטרא ביה הוי משוי: אפסר. קבישטר''א {קיבישטר"א: אפסר (חלק מהרתמה, שבו מושכים את הבהמה או את הסוס בצווארם)} : נאקה. דרומי''ל {גמל חד-דבשתי} : בחטם. מפרש בגמרא: ולובדקים בפרומביא. מפרש בגמ': בשיר. כמו אצעדה סביב צוארו וטבעת קבוע בה ומכניסין בו רצועה או חבל ומושכין הבהמה: וכל בעלי השיר. כגון כלבים ציידים וחיות קטנות שנותנין שיר לצוארם לנוי: יוצאין ונמשכין. מפרש בגמ': ומזין עליהם במקומן. כמו שהם בצואר הבהמה אם נטמאו: וטובלן במקומן. מכניסין בהמה למים להטביל את השיר: גמ' מאי נאקה. ומאי חטם: חיורתי. שהיא קשה להשתמר מפני שבורחת: בזממא דפרזלא. מוזי''ל {מודי"ל: זמם, מחסום (לפי כלב או שאר בעלי-חיים)} בלע''ז נוקב את חוטמו ומכניסו בתוכו והוא כמין טבעת: חמרא לובא. חמור הבא ממדינת לוב כמו הכושים והלובים דאסא בדברי הימים (ב טז): בפגי דפרזלא. פריי' {פריי"ם: רסן} כעין שלנו פגי כמו זה קנה חמור ובית פגי (ב''מ ד' ט.) קיבציי''ל {קיבצינ"א: רתמת-ראש} בית ראשה ולחייה: צרו שדרו ליה שערי. צרו מעותיו ושלחו לו שעורים בצרור מעותיו ולא רצו לקנות לו חמור מפני שהוא רחוק מבבל מהלך חצי שנה כדאמר בהגוזל (ב''ק ד' קיב:) והשיאוהו עצה לקנות חמור במקומו ויאכילנו שעורים תמיד ונמצא חמורו טוב ומשובח: ניגרי דחמרא שערי. פסיעותיו של חמור לפי שעורים שהוא אוכל: מחליפין. שאילתם נאקה באפסר וגמל בחטם מהו משוי הוא ואסור: לאו למעוטי גמל בחטם. והכי קאמר ארבע בהמות הללו משתמרים באפסר ואסורות לצאת בחטם: לא למעוטי נאקה באפסר. דהואיל ולא מינטרא ביה משאוי הוא אבל נטירותא יתירתא כגון חטם לגמל לאו משאוי הוא: יוצאין באפסר. דלובדקי נמי מינטרא ביה: ה''ג כתנאי אין חיה יוצאה בסוגר: כתנאי. נטירותא יתירתא אי משוי הוא או לא: בסוגר. קולא''ר {קולר (מילה ארמית, הקיימת גם בצרפתית, ולכן חשבוה ללעז)} של חבל כדמתרגמינן ויתנהו בסוגר בקולרין (יחזקאל יט): בחיה גדולה. כגון דוב: קטנה. כגון נמייה וחולדה: חתול. לא בעי נטירותא אפילו כחיה קטנה שאינו תאב לברוח כל כך: במיתנא. חבל קטן: הלכה כחנניה. ונטירותא יתירתא לאו משאוי הוא: חלשא דעתיה דרבה בר רב הונא. שהיה גדול וכסבור שעשה מדעת: (רש"י)

תוספות מתני' במה בהמה יוצאה. דאדם מוזהר על שביתת בהמתו דכתיב למען ינוח וגו' ומיהו לאו דלא תעשה מלאכה אתה ובהמתך ליכא אלא במחמר אחר בהמתו כדמוכח בריש מי שהחשיך (לקמן קנג.) ובריש נדרים (דף ב:) דייק בהך דהכא ובכל הני דלעיל דאיכא דוכתא דתנא ברישא הא דסליק מיניה ואיכא דוכתא דתני ברישא הא דפתח ביה: חמרא לובא. אומר ר''ת דלובא היינו מצרים דכתיב (נחום ג) פוט ולובים היו בעזרתך ואמרינן בירושלמי גריס הבאים מלוב מהו להמתין להם שלשה דורות ומייתי עלה דהדא עלם מצראה דצווחין ליה לוב: או דילמא כל נטירותא יתירתא לאו משוי היא. וא''ת תפשוט ממתניתין דתנן ולובדקים בפרומביא אע''ג דסגי לה באפסר כדאמר בסמוך תנא לובדקים וגמל יוצאים באפסר ופרומביא עדיפא מאפסר דאמר לקמן חמור שעסקיו רעים כגון זה מהו לצאת בפרומביא בשבת אלמא משמע דעדיף מאפסר וי''ל דלא הוי נטירותא יתירתא ואורחיה נמי בהכי ולא חשיב משוי: קדמיה חמרא דלוי. משמע שמכבדין בדרכים ובפ' אמר להם הממונה (יומא נז.) נמי אמרינן שלשה שהיו מהלכין בדרך הרב באמצע גדול מימינו וקטן משמאלו וכן מצינו במלאכי השרת שבאו אצל אברהם וכו' והקשה ר''ת דבפ' שלשה שאכלו (ברכות מז.) מסיק דאין מכבדין אלא בפתח הראוי למזוזה ותירץ רבינו תם דהתם כשאין הולכים בחבורה אחת אלא כל אחד הולך לצורך עצמו אבל כשהולכים בחבורה אחת מכבדים בכל מקום: (תוספות)

רשב"א ארבע בהמות יוצאות באפסר וכו' מאי לאו למעוטי גמל בחטם לא למעוטי נאקה באפסר. כלומר: לא למעוטי שמירה מעולה קא אתי, אלא למי שדרכן להשתמר בשמירה מעולה דמותר לצאת בפחותה ממנה קא אתי, ולאשמועינן שיש מהן להקל, כגון סוס וחמור שדרך הסוס בשיר וחמור דהיינו לובדקים וכדמפורש במתני' בסמוך שדרכו לצאת בפרומביא ואפילו הכי שרי בפחותה ממנה דהיינו אפסר, אבל לעולם גמל בחטם דהיינו שמירה יתירתא שרי, ויש מהן להחמיר כגון נאקה באפסר לפי שאינה שמירה לו כלל. וקשיא לי דהוה ליה למימר לא למישרי סוס וחמור באפסר, דאילו נאקה באפסר הא משמע דפשיטא להו בלא הא דרבי ישמעאל דכיון דלא מינטרא ביה כלל משוי הוא והא לא אצטריכא אלא למישרי סוס וחמור באפסר ולומר דשמירה הויא להו. ויש לומר דאין הכי נמי דהכין עיקרא דצריכותא דרבי ישמעאל לפום מאי דדחינן השתא, אלא משום דאמר איהו מאי לאו למעוטי גמל בחטם נקט איהו נמי למעוטי. ואם תאמר אמאי לא מוכח מסוס וחמור דאף על גב דסגי להו באפסר אפילו הכי שריא בהו שיר ופרומביא. יש לומר דסוס דרכו בשיר ואע"ג דסגי ליה נמי באפסר אין זה דרכן של בריות לדקדק ולצמצם בשמירות לומר דאין משמרין אלא במה שהן נשמרין לא יותר מכן ולא פחות מכן, אבל חטם לגמל שמירה יתירתא היא מאד שאין דרכן של בריות לעשותה לסתם גמלים והיא היא דקא מיבעיא לן. קדמיה חמריה דלוי וכו'. הקשה ר"ת ז"ל (תוד"ה קדמיה) דהכא משמע דמכבדין בדרכים, והכין נמי משמע ביומא בפרק אמר להם הממונה (לז, א) דאמרינן התם שלשה שהיו מהלכין בדרך הרב באמצע גדול בימינו קטן בשמאלו וכו', ואילו בברכות פרק שלשה שאכלו (מו, ב) אמרינן אין מכבדין לא בדרכים ולא בגשרים. ותירץ דהתם בשאין הולכים לענין אחד והלכך אין אחד מהם צריך להמתין ולכבד את חברו, אבל כאן בשהולכין לענין אחד. (רשב"א)

דף נב - א

דאיתותב דעתיה א''ל חמור שעסקיו רעים כגון זה מהו לצאת בפרומביא בשבת א''ל הכי אמר אבוך משמיה דשמואל הלכה כחנניא תנא דבי מנשיא עז שחקק לה בין קרניה יוצאה באפסר בשבת בעי רב יוסף תחב לה בזקנה מהו כיון דאי מנתח לה כאיב לה לא אתיא לנתוחה או דילמא זימנין דרפי ונפיל ואתי לאתויי ד''א ברה''ר תיקו תנן התם ולא ברצועה שבין קרניה אמר (ליה) ר' ירמיה בר אבא פליגי בה רב ושמואל חד אמר בין לנוי בין לשמר אסור וח''א לנוי אסור ולשמר מותר אמר רב יוסף תסתיים דשמואל הוא דאמר לנוי אסור לשמר מותר דאמר רב הונא בר חייא אמר שמואל הלכה כחנניא א''ל אביי אדרבה תסתיים דשמואל הוא דאמר בין לנוי בין לשמר אסור דאמר רב יהודה אמר שמואל מחליפין לפני רבי של זו בזו מהו אמר לפניו ר' ישמעאל בר' יוסי כך אמר אבא ד' בהמות יוצאות באפסר הסוס הפרד והגמל והחמור לאו למעוטי גמל בחטם סמי הא מקמי הא ומאי חזית דמסמית הא מקמי הא סמי הא מקמי הא (דאשכחן שמואל הוא דאמר לנוי אסור לשמר מותר דאתמר) רב חייא בר אשי אמר רב בין לנוי בין לשמר אסור ורב חייא בר אבין אמר שמואל לנוי אסור לשמר מותר מיתיבי קשרה בעליה במוסרה כשרה ואי ס''ד משאוי הוא {במדבר יט-ב} אשר לא עלה עליה עול אמר רחמנא אמר אביי במוליכה מעיר לעיר רבא אמר שאני פרה דדמיה יקרין רבינא אמר במורד': הסוס בשיר וכו': מאי יוצאין ומאי נמשכין אמר רב הונא או יוצאין כרוכין או נמשכין ושמואל אמר יוצאין נמשכין ואין יוצאין כרוכין במתניתא תנא יוצאין כרוכין לימשך אמר רב יוסף חזינא להו לעיגלי דבי רב הונא יוצאין באפסריהן כרוכין בשבת כי אתא רב דימי אמר ר' חנינא מולאות של בית רבי יוצאות באפסריהן בשבת איבעיא להו כרוכין או נמשכין ת''ש כי אתא רב שמואל בר יהודה א''ר חנינא מולאות של בית רבי יוצאות באפסריהן כרוכים בשבת אמרוה רבנן קמיה דרב אסי הא דרב שמואל בר יהודה לא צריכא מדרב דימי נפקא דאי ס''ד דרב דימי נמשכין קאמר מדרב יהודה אמר שמואל נפקא דאמר רב יהודה אמר שמואל מחליפין היו לפני רבי של זו בזו מהו אמר לפניו ר' ישמעאל בר' יוסי כך אמר אבא ארבע בהמות יוצאת באפסר הסוס והפרד והגמל והחמור אמר להו רב אסי איצטריך להו דאי מדרב יהודה נפקא הוה אמינא אמר לפניו ולא קיבלה מיניה קמ''ל דרב דימי ואי דרב דימי הוה אמינא ה''מ נמשכין אבל כרוכין לא קמ''ל דרב שמואל בר (רב) יהודה: ומזין עליהן וטובלן במקומן: למימרא דבני קבולי טומאה נינהו והתנן טבעת אדם טמאה וטבעת בהמה וכלים ושאר כל הטבעו'

רש"י דאיתותב דעתיה. להודיעו שלא נתכוונתי: בפרומביא. מי הוי נטירותא יתירתא לגביה או לא: הלכה כחנניא. ולא איכפת לן אי הוי נטירותא יתירתא: יוצאה באפסר. אם תחבו בחקיקת קרן אבל בקשירה בעלמא לא דילמא שלפא מרישה מתוך שראשה דק והיא מתנתקת לכאן ולכאן כשמושכין אותה ואתי לאתויי ארבע אמות ברשות הרבים: תחב לה בזקנה. שקשר שער זקנה כמין נקב ותחב האפסר לתוכו: מנתחא. מתנתקת וקופצת אנה ואנה לברוח מידו: כאיב לה. הזקן שנתלש השער ומכאיבה: תנן התם. בסוף פרקין ולא פרה ברצועה שבין קרניה: לנוי. שצובעה וקולעה לנוי בין קרניה כמין קליעה מקרן לקרן ואינו אוחזה בה: לשמר. שאוחזה בה: אסור. דפרה מינטרא בלא אחיזה אלא מוליכה לפניו וקסבר נטירותא יתירתא משוי הוא: ולשמר מותר. קסבר נטירותא יתירתא לאו משוי הוא: ארבע בהמות. וקס''ד דהכי קאמר באפסר יוצאו' ולא בחטם אלמא נטירותא יתירתא משוי הוא: ומאי חזית. דמסמית הא דשמואל מקמיה ההיא סמי ההיא מקמי הא: דאיתמר. בהדיא דשמואל הוא דשרי וההוא דמחליפין כדאוקימנא דלא למעוטינהו מחטם אלא למעוטי נאקה מאפסר דלא מינטרא ביה: קשרה בעליה. לפרה אדומה: במוסרה. אפסר: במוליכה מעיר לעיר. וסתם פרה פונה למקום מרבץ שלה וצריך לאוחזה כשמוליכה לעיר אחרת ולאו נטירותא יתירתא הוא אלא אורחא היא: שאני פרה. אדומה: דדמיה יקרים. ובעי נטירותא יתירתא משנולדה: יוצאין כרוכין. הרצועה סביב צוארן ואע''פ שאינו אוחזה לאו משוי הוא דלנוי נמי אורחייהו הוא נמשכין. שמושכה ברצועה הקבועה בטבעת השיר: יוצאין נמשכים. דנטירותא אורחא הוא: ואין יוצאין כרוכים. דלנוי לאו אורחא הוא: כרוכין לימשך. כרוכים בריוח שיכול להכניס ידו בין הכרך לצואר או יניח מעט מן החבל שאם באת לברוח ימהר ויאחזנה: מולאות. פרדות: דאי ס''ד דרב דימי נמשכין לחוד קאמר. אבל כרוכין לא ולא אתא לאשמעינן אלא דמולאות משתמרות באפסר ולא הוי משוי להו: מדרב יהודה אמר שמואל נפקא. דקס''ד דקיבלה רבי מיניה דרבי ישמעאל ברבי יוסי: טבעת אדם. שנותן באצבע לנוי: טמאה. דתכשיט הוא וממדין ילפינן דמנה בהן תכשיטין אצעדה וצמיד וגו' ואכולהו קאי תתחטאו אתם ושביכם (במדבר לא): טבעת בהמה. כגון שיר: טבעת כלים. כעין שעושין בראש ידות הכלים: ושאר כל הטבעות. כגון העשויות לדלת: (רש"י)

תוספות אמר שמואל הלכה כחנניא. פר''ח דהלכה כרב דאמר בין לנוי בין לשמר אסור מדמשני אביי ורבא ורבינא דהוו בתראי אליביה ההיא דקשרה בעליה במוסרה ועוד דקיי''ל דהלכתא כרב באיסורי הלכך אומר הרב פור''ת דכל נטירותא יתירתא אסור כגון פרה באפסר ובכל נוי בהמה אסור לצאת ומיהו עגלים יוצאות באפסר כדאמר בסמוך ויוצא סוס ברסן דאורחיה בהכי או באפסר אבל בשניהם ברסן ובאפסר אסור ומותר להשים הרסן או האפסר בראש הסוס בשבת ואין בו איסור טלטול דמוכן הוא לבהמה ואדם המנהיג סוס ברשות הרבים יזהר שלא יוציא ראש החבל מתחת ידו טפח ומה שבין ידו לסוס יגביה מן הקרקע טפח דהכי אמרינן לקמן בפרקין ומותר לכרוך חבל האפסר סביב צואר הבהמה ולצאת דהא עגלי דרב הונא ומולאות של בית רבי יוצאים כרוכין: אדרבה תסתיים דשמואל הוא דאמר כו'. תימה לרשב''א מה ראייה מייתי מדאמר שמואל מחליפין לפני רבי כו' דלכאורה משמע דהא דקאמר לעיל לא למעוטי נאקה באפסר דכל זה מדברי שמואל: קשרה בעליה במוסרה. הוה מצי לשנויי הא מני חנניא היא והא דמשמע בריש הכונס (ב''ק נה:) דמוסרה שמירה פחותה היא היינו דוקא בשור: או יוצאין כרוכין. פי' בקונט' דמכוין לנוי וכן פירש במתניתין וקשה לרשב''א ולהרב פור''ת דלעיל משמע דלנוי לכ''ע אסור ותירץ הרב פור''ת דבהא פליגי דרב הונא סבר דנטירותא נמי איכא בכרוכין שאם רוצה הבהמה לברוח יתפסנה בכריכת האפסר ולא הוי משוי ושמואל סבר כרוכין לא הוי נטירותא: במתניתא תנא כרוכין לימשך. רב הונא מתרץ כרוכים לימשך שיש חלל בין אפסר לצואר שהוא נוח לימשך כשירצה ושמואל סבר לימשך דוקא שיש חבל תלוי באפסר: בבאין מנוי אדם לנוי בהמה. פירש''י ובעודו לאדם נטמא ובחנם פירש כך דאפילו אחר שיחדו לבהמה מקבל טומאה שאינו עולה מלקבל טומאה מכאן ואילך אלא בשינוי מעשה כדמוכח בפ''ק דסוכה (דף יג:) גבי קוצר לאכילה ונמלך לסיכוך ורש''י בעצמו פירש כן בריש במה אשה (לקמן נח:) וכופת שאור שיחדו לישיבה דאמר טהור אור''י דמיירי כשיש שינוי מעשה: ומזין עליהם במקומן. אצטריך לאשמעינן במקומן דלא חיישינן שמא תפול הזאה על הבהמה ויפסלו דתנן במסכת פרה (פי''ב מ''ג) נתכוון להזות על האדם והזה על הבהמה אם יש באזוב [לא] ישנה: וטובלי' במקומן. הקשה הר''ר אליעזר אמאי לא מקשה הכא טבילה מאן דכר שמיה כדפריך בריש במה אשה (דף נז.) אמאי דתנן ולא תטבול עד שתרפם ותירץ ר''ת דהכא לא פריך משום דמתני' מיירי בדין כלים שמחלק בין כלי לכלי ואיזה מותר לצאת בו ואיזה אסור ואגב אורחיה אשמעינן שאר דיני כלים ומזין עליהם וטובלן במקומן דכן דרך התנא כי ההוא (לקמן דף סו.) דקיטע יוצא בקב שלו ואם יש בו בית קבול כתותין טמא אבל בריש במה אשה דמיירי בדיני כלים ואשמעינן דין טבילת אשה פריך שפיר טבילה מאן דכר שמיה: (תוספות)

רשב"א אמר ליה הכי אמר אבוך משמיה דשמואל הלכה כחנניה. תמיהא לי למאי איצטריך ליה להא דשמואל, דהא משמע דלכולי עלמא חמור שעסקיו רעים יוצא בפרומביא, ואפילו גמל אם עסקיו רעים וצריך לכך יוצא אף בחטם. ותדע לך דהא לרב דאסר פרה ברצועה שבין קרניה אקשינן עליה מפרה במוסרה ופרקינן במורדת, ועגלי דרב הונא נמי נפקי באפסריהן ואף על גב דרב הונא תלמידיה דרב דאסר פרה ברצועה דאלמא משום דעגלי סתמן מורדין שרי, וחמור שעסקיו רעים נמי דכוותה. ולוי נמי הכי בעי מיניה חמור שעסקיו רעים מהו לצאת בפרומביא דאלמא אף למאן דאסר בנטירותא יתירתא קא מיבעיא ליה. ויש לומר דרבותא קאמר ליה וקושטא דמילתא קאמר דסבירא ליה דאפילו בעלמא כל נטירותא יתירתא שפיר דמי. אמר ליה אביי אדרבה תסתיים דשמואל [לפנינו נוסף: הוא] דאמר בין לנוי בין לשמר אסור. איכא למידק מאי שנא דסמיך אהא טפי מההיא דרב הונא בר חייא. ויש לומר משום דבכולי תלמודא אמרינן דרב יהודה דסמכא דדייק וגמיר טפי, וכדאמרינן בפרק קמא דחולין (יח, ב) דאפילו ספיקי דגברי גמיר. ואם תאמר אם כן רב יוסף דגמיר מיניה דרב יהודה כדאיתא התם אמאי שביק דרביה וסמיך אדרב הונא בר חייא. יש לומר משום דקסבר דההיא דרב יהודה נמי לאו למעוטי גמל בחטם אלא למעוטי נאקה באפסר וכדאמרינן לעיל (נא, ב). ולמסקנא נמי דאסיקנא (דרב ושמואל אמרו) [דשמואל אמר] לנוי אסור לשמר מותר אית לן נמי למימר הכין דההיא דארבע בהמות למעוטי נאקה באפסר. ואם תאמר אם כן אביי אמאי דחייה הא דרב הונא בר חייא ומשוי ליה טועה כיון דאיכא לאוקומה להא ולהא. יש לומר דסבירא ליה לאביי דלמעוטי נאקה באפסר לא איצטריכא דפשיטא דכיון דלא מנטרא ביה משוי הוא וכדאמרינן לעיל בגמרא (שם), ולמשרי נמי סוס וחמור באפסר לא משמע ליה דאיצטריכא דפשיטא ליה. והר"ז הלוי ז"ל כתב דתרי גווני נטירותא יתירתא הוו, כל נטירותא יתירא שאין בני אדם עושין כן בחול כלל בשבת הוי משוי, וזהו גמל בחטם, ובהא אפילו שמואל מודה כאסהדותיה דמסהיד משמיה דרבי ישמעאל ברבי יוסי, וכל נטירותא יתירתא שמקצת בני אדם מצוין לעשותה בחול בשבת לא הוי משוי, וזהו חתול בסוגר כחנניה, מידי דהוה אלובדקים שיוצא באפסר ויוצא אף בפרומביא ולא אמרינן משוי הוא לדברי הכל, ובפרה ברצועה שבין קרניה איפליגו בה רב ושמואל רב מדמי לגמל בחטם ושמואל מדמי לחתול בסוגר לחנניה ולובדקים בפרומביא לדברי הכל והלכתא בהא כרב דאסר, ואף על פי שדחה הרב אלפסי ז"ל הא דאמרינן הלכה כחנניה לדידן לא מידחיא וכדפרישנא. עד כאן. והקשו עליו (הרמב"ן המלחמות) דהא בגמרא מדמו ההיא דחנניה לגמל בחטם דהא מוקמינא לה כתנאי, ולתנא קמא דחנניה גמל בחטם אסור ולחנניה מותר. ועוד דפרה נמי מקצתן מוציאין אותה במוסירה ואפילו לרב, וכדמתריצנא לה לההיא דפרה במוסירה אליבא דרב במוליכה מעיר לעיר ואי נמי במורדת. ומדעתי שאינו קשה עליו כל כך, דשמא בההיא דחנניה ותנא קמא לא גריס הר"ז הלוי ז"ל כתנאי אלא תנו רבנן ומילתא באנפי נפשה היא דקא מייתי תלמודא, ומקצת ספרים נמי הכין כתיב בהו. וההיא נמי דפרה במוסירה לא מוכחא דמצויה מוסירה קצת בפרה, דההיא היינו במוליכה מעיר לעיר אבל בעיר לא שייכא כלל. אלא נראה דהא קשיא עליה, דאם איתא מאי קאמר רב יוסף תסתיים דשמואל הוא דאמר לשמר מותר דאמר רב הונא בר חייא אמר שמואל הלכה כחנניה [דהא בין לרב בין לשמואל קיימא לן כחנניה] ובפרה [לחוד] הוא דפליגי אי דמיא לההיא או לא, ואם תאמר דלרב יוסף לא שאני ליה בין הכין להכין, אם כן תקשי לן נמי לדידיה דשמואל אדשמואל והדרא קושיין לדוכתין. והרב אלפסי ז"ל ושאר הגאונים ז"ל פסקו הלכה כרב, מדאשכחן אביי ורבא ורבינא דבתראי נינהו דקא מתרצי הא דפרה במוסירה לאוקומה אליבא דרב שמע מינה דכוותיה סבירא להו. אבל הראב"ד ז"ל כתב דיותר ראוי לפסוק כשמואל, מדחזינן לרבה בר רב הונא דקא פשיט לבעיא דלוי בריה דרב הונא בר חייא מדשמואל ולא פשיט לה מדרב אלמא הלכתא כשמואל. ועוד דהא דתני דבי מנשה מסייעא ליה לדשמואל, דתני דבי מנשה עז שחקוק לה בקרניה יוצאה באפסר בשבת, והא ודאי עז באפסר נטירותא יתירתא. ואי משום פירוקי דאביי ורבא ורבינא דפריקו אליבא דרב, האי סוגיא בעלמא היא ואין דוחין מילתא ברירא ושמעתא ברירא מקמי סוגיא. אלו דברי הרב ז"ל. ונראין דבריו, אף על פי שאותה שהביא מדתני דבי מנשה [לפנינו: מנשיא] לא מכרעא כחד ואפשר דכולי עלמא מודו בה, דעז שאני משום דמנתח ומורד והוה ליה כעגלי דרב הונא וכפרה מורדת. שאני פרה דדמיה יקרין. כלומר: ודרכן של בעלים לשמרה שמירה מעולה כזו אף בחול, וכיון דבחול דרכה בכך אף בשבת אינו משוי. ומינה שמעינן לסוס ופרד בזמן הזה, דכיון דדרכן לצאת בחול בפרומביא, אפילו בשבת אינו משוי ואפילו לרב. במתניתא תנא יוצאין כרוכין לימשך. ושמואל מתרץ לה לטעמיה כרוכין ובלבד שישאר קצתו לימשך בו, ורב הונא מתרץ לה לטעמיה כרוכין רפויין לימשך בהן. (רשב"א)

דף נב - ב

טהורות א''ר יצחק (נפחא) בבאין מנוי אדם לנוי בהמה ורב יוסף אמר הואיל ואדם מושך בהם את הבהמה מי לא תניא מקל של בהמה של מתכת מקבל טומאה מה טעם הואיל ואדם רודה בהן ה''נ הואיל ואדם מושך בהן: וטובלן במקומן: והאיכא חציצה א''ר אמי בשריתכן לימא ר' אמי כרב יוסף סבירא ליה דאי כר' יצחק (נפחא) דאמר בבאין מנוי אדם לנוי בהמה כיון דריתכן עבד בהו מעשה ופרחה לה טומאה מינייהו דתנן כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה ואין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה סבר לה כרבי יהודה דאמר מעשה לתקן לאו מעשה הוא דתניא ר' יהודה אומר לא אמר שינוי מעשה לתקן אלא לקלקל במתניתא תני במחוללין שאל תלמיד אחד מגליל העליון את ר''א שמעתי שחולקין בין טבעת לטבעת אמר לו שמא לא שמעת אלא לענין שבת דאי לענין טומאה דא ודא חדא היא ולענין טומאה דא ודא אחת היא והתנן טבעת אדם טמאה וטבעת בהמה וכלים ושאר כל הטבעות טהורות כי קאמר ליה איהו נמי דאדם קאמר ליה ודאדם דא ודא אחת היא והתניא טבעת שהתקינה לחגור בה מתניו ולקשר בה בין כתפיו טהורה ולא אמרו טמאה אלא של אצבע בלבד כי קאמר ליה איהו נמי דאצבע קאמר ליה ודאצבע דא ודא אחת היא והתנן טבעת של מתכת וחותמה של אלמוג טמאה היא של אלמוג וחותמה של מתכת טהורה כי קאמר ליה איהו נמי כולה של מתכת קאמר ליה ועוד שאל שמעתי שחולקין בין מחט למחט אמר ליה שמא לא שמעת אלא לענין שבת דאי לענין טומאה דא ודא אחת היא ולענין טומאה דא ודא אחת היא והתנן מחט שניטל חורה או עוקצה טהורה כי קאמר ליה בשלימה ובשלימה דא ודא אחת היא והתנן מחט שהעלתה חלודה אם מעכב את התפירה טהורה ואם לאו טמאה ואמרי דבי ר' ינאי והוא שרישומה ניכר כי קאמר ליה בשיפא קאמר לי' ובשיפא דא ודא אחת היא והתניא מחט בין נקובה בין אינה נקובה מותר לטלטלה בשבת ולא אמרינן נקובה אלא לענין טומאה בלבד הא תרגמא אביי אליבא דרבא בגלמי: מתני' חמור יוצא במרדעת בזמן שהיא קשורה בו זכרים יוצאין לבובין רחלות יוצאות שחוזות כבולות וכבונות העזים יוצאות צרורות רבי יוסי אוסר בכולן חוץ מן הרחלין הכבונות רבי יהודה אומר עזים יוצאות צרורות ליבש אבל לא לחלב:

רש"י טהורות. דלאו משום תכשיט מיטמאו דאין תכשיט לכלי וכלי נמי לא הוו אלא תכשיט כלי ומיהו בעודן מחוברות לכלי מיטמו עם הכלי דהוי יד לכלי דכל המחובר לו הרי הוא כמוהו: בבאין מנוי אדם לנוי בהמה. מתני' כגון שנעשה שיר זה לתכשיט אדם ובעודו לאדם נטמא ולאחר טומאתו נתנו לבהמה וצריך להטבילו מטומאתו ראשונה שלא יגע בטהרות: הואיל ואדם מושך בהן את הבהמה. חשיב ליה כלי תשמיש דאדם: מקל של בהמה. שרודין בו את הגמל או את הנאקה אי נמי כעין שעושין להנהיג את הדוב: של מתכת. דאילו של עץ פשוטי כלי עץ לא מקבלי טומאה: מאי טעם. הרי צורך בהמה: רודה. מכה ומייסרה: והאיכא חציצה. שטבעת הקבוע בשיר קבוע בו בחוזק ואין המים נכנסין שם: בשריתכן. הכה בפטיש עד שנתפשט ונתרחק הנקב סביב סביב: כרב יוסף סבירא ליה. דאמר כשהן של בהמה נמי מקבלי טומאה הואיל ואדם מושך בהן הלכך כי ריתכן לאחר טומאה אכתי במילתייהו קיימי ולא פרחה טומאתן דאכתי חזו לבהמה: דאי כרבי יצחק. דאמר לא מקבל טומאה אלא בעודן לאדם טומאה זו שקבלו בעודן לאדם כיון דריתכן ושוב אין נאים לאדם בטלי להו מתורת תכשיט וטהרו מטומאתן: יורדין לידי טומאתן במחשבה. מאחר שחישב עליו שיניחנו כמות שהוא עכשיו ולא יוסיף תיקון אחר הוא גמר מלאכתן ומקבל טומאה: ואין עולין מטומאתן. מאחר שחישב על העור לעשות שטיח ירד לידי טומאה ואם חזר וחישב עליו לרצועו' וסנדלים לא בטל מתורת כלי ולא טהר בכך עד שיתן בו אזמל דהוי שינוי מעשה הא בשינוי מעשה מיהא עולה מטומאתו: לתקן. וזו היא תקונו לצורך בהמה: לאו מעשה הוא. לבטל מתורת כלי: במחוללין. מתחלה נעשו חלולין רחבים שיש חלל בדביקתן שנתן טבעת בתוך טבעת כמות שהוא רחב: שחולקין. יש חילוק בהלכותיהן ואיני יודע מהו חילוקן: אלא לענין שבת. לענין הוצאת שבת יש חילוק בין יש עליה חותם לשאין עליה חותם כדאמר לקמן בפ' במה אשה (דף נט.): דא ודא אחת היא. כל טבעות דין אחד להן: שהתקינה לחגור בה מתניו. שקבעה בראש רצועה ועשאה כמין בוקלא {אבזם} שעושין לסרגין של סוסין: ולקשור בה בין כתפיו. בתי זרועותיו בראצייר''א {ריברציי"ר: להפשיל את השרוולים} : טהורה. דהדר הויא לה כטבעת כלים ולא דמיא לאדם מושך בהם שאינו משתמש בה כלום אלא מונחת ועומדת לרצועה ומיהו עם הרצועה מקבלת טומאה אבל אם היה נוטלה ומחזירה אינה מקבלת טומאה לעצמה: כי קאמר ליה איהו נמי. דא ודא אחת היא: דאצבע קאמר ליה. ולענין שבת יש חילוק: אלמוג. עצי אלמוגים והוא נאה: טמאה. דבתר טבעת אזלינן ופשוטי כלי מתכות טמאים: היא של אלמוג טהורה. דפשוטי כלי עץ הוא: אלא לענין שבת. לענין הוצאת שבת יש חילוק בין נקובה לשאינו נקובה דנקובה קתני חייב חטאת ובשאינה נקובה כגון אישפיגל''א {אישפינגל"א: סיכה ("שאינה נקובה", בניגוד למחט רגילה שהיא נקובה)} שהיא תכשיט קתני אינו חייב חטאת בפרק במה אשה (דף נז:): חורה. חור שלה: עוקצה. פונטא {פוינט"א: חוֹד} : חלודה. רואיירא''ה {רידויל"א: חלודה} : והוא שרישומה. של מחט ניכר דהוי כלי וטמאה ל''א שרישומה של חלודה ניכר בבגד היינו עיכוב תפירה וטהורה: בשיפא. נישופת {בכתבי היד מופיע הלעז לימיד"א: פצורה, ששויפה בפצירה} בשופינא שקורין לימ''א {פצירה} שאין בה חלודה: מותר לטלטלה בשבת. בחצר דהא חזיא ליטול את הקוץ ותורת כלי עליה: ולא אמרו נקובה. חלוקה להלכותיה אלא לענין טומאה בלבד דנקובה מקבלת טומאה ושאינה נקובה לא: הא תרגמא אביי. בפרק כל הכלים: בגלמי. שהוא גולם שנקצצה מן החוט ועומדת לינקב התם הוא דכל זמן שלא נקבה אינה מקבלת טומאה דהא לא נגמרת מלאכתה ולענין טומאה כלי מעשה כתיב (במדבר לא) שגמר כל מעשהו ומיהו לענין שבת שריא דזימנין דממליך עלה ומנח לה הכי ומשוי לה מנא לנטילת קוץ אבל מחט שנגמרה מלאכתה כגון אישפינגל''א {סיכה (ראה לעיל)} שאינה עומדת לינקב דא ודא אחת היא לטומאה: מתני' מרדעת. בשטי''ל {אוכף} ומניחין אותו כל היום על החמור לחממו דאמרי אינשי חמרא אפילו בתקופת תמוז קריר ליה: שהיא קשורה בו. בגמ' מפרש: זכרים. אילים: לבובים שחוזות כבולות וכבונות. מפרש בגמרא: צרורות. דדיהן צרורות פעמים ליבש שמהדקן כדי שלא יחלבו עוד ויתעברו או יהו שמנות לאכול ופעמים לחלב לשמור חלבן שלא יטפטף לארץ וקושרין להם כיס בדדיהן: ר' יוסי אוסר בכולן. דמשוי הוא: חוץ מן הרחלים הכבונות. שהוא שמירת צמרן שלא יטנף והוי להו תכשיט: יוצאות צרורות ליבש. ר' יהודה סבירא ליה כתנא קמא דלאו משוי הוא ומיהו ליבש דמיהדק שפיר וליכא למיחש דילמא נפיל ואתי לאיתויי אבל ליחלב דלא מיהדק שפיר חיישינן: (רש"י)

תוספות והא איכא חציצה. פירש בקונטרס שטבעת תקוע בשיר בחוזק ואין המים נכנסים שם ואומר ר''י דצריך לומר שפעמים מסירים אותן ועושים מהן מלאכה בפני עצמן שאם כל שעה היו קבועים בצואר הבהמה היה הכל חשיב כלי אחד ולא הוי חציצה וה''ר פור''ת פירש והא איכא חציצה לפי שהוא דבוק בצואר הבהמה: בשריתכן. להכי לא מוקי לה במחוללין דאין דרך השיר להיות כן: טבעת שהתקינה לחגור בה מתניו. נראה לר''י דהיינו לחגור מלבושיו שהן רחבים ואוגדם כנגד מתניו בטבעת כעין שפי' בקונטרס לקשור בה את כתפיו: היא של אלמוג וחותמה של מתכת. וא''ת והא יש בה בית קיבול מקום מושב החותם וי''ל דאין זה בית קיבול דאמרינן בית קיבול העשוי למלאות לא שמיה בית קבול: והתניא מחט בין נקובה בין אינה נקוב'. נראה לר''י דלא פריך אליב' דאביי דאיהו הוה מפרש שאינה נקובה היינו שניטל חורה או עוקצה אלא אליב' דרבא פריך דלדידיה לא מצינן לפרש הכי כדמוכח בריש כל הכלים (לקמן קכג.) ותימה לר''י דכיון דלא ידע המקשה דמיירי בגלמי א''כ בלאו הכי תקשה ליה לרבא כדפריך בריש כל הכלים (ג''ז שם): (תוספות)

רשב"א בבאין מנוי אדם לנוי בהמה. פירש רש"י ז"ל (ד"ה בבאין): שנטמאו בעודן לאדם. ולחנם פירש כן, דאפילו לאחר שבאו לנוי בהמה מקבלין טומאה, שאין עולין מידי דין קבלת טומאה בלא שינוי מעשה, וכן פירש רש"י ז"ל עצמו בפרק במה אשה יוצאה (לקמן נח, ב בד"ה של בהמה) גבי זוג בהמה ועשאו לדלת. והכין מוכח בפרק קמא דסוכה (יג, ב. יד, א) גבי קצר לאכילה ונמלך עליהן לסיכוך דאפילו לבטל קבלת טומאה מכאן ולהבא לא מהניא מחשבה. וכופת שאור שיחדה לישיבה דאמרינן (חולין קכט, א) דע"י יחוד טהורה מלקבל טומאה, התם נמי בשיש בו שינוי מעשה. וטובלין במקומן. איכא למידק אמאי לא אקשי הכא טבילה מאן דכר שמה, כדאקשינן בריש פרק דבמה אשה יוצאה (לקמן נז, א) גבי הא דתנן לא תטבול בהם עד שתרפם. ותירץ ר"ת ז"ל (בע"א בתוד"ה וטובלי) דכיון דאיירי הכא בדין של כלים איזה מותר לצאת בו ואיזהו אסור אגב גררא נמי איירי בדין טבילתן, דהכי אורחא דתלמודא כההיא דהקיטע יוצא בקב שלו ואם יש לו בית קבול כתיתין טמא (דלקמן סה, ב. סו, א), אבל בפרק במה אשה יוצאה דמיירי בדין כלים מאי שייך למיתני התם דין טבילת האשה. וטובלין במקומן והאיכא חציצה. פירש רש"י ז"ל (ד"ה והאיכא): שהטבעת תקועה בשיר בחוזק ואין המים נכנסין שם. ויש לומר לפי פירושו שפעמים מוציאין הטבעת מתוכו ומשתמשין בו לעצמו, דאם לא כן הרי הכל כלי אחד ואין כאן חציצה. אלא דקשיא לי דבמקומן אצואר בהמה משמע. והכי איתא בירושלמי (פ"ה ה"א) דאקשינן התם איתמר לא תטבול בהם עד שתרפם והכא איתמר הכין ופריק לא קשיא כאן ברפוים כאן באפוצים. הכא במאי עסקינן בשריתכן. ואם תאמר לוקמה ברפוין וכדאמרינן במסקנא בחלולין. תירץ רבנו תם ז"ל (הו"ד בתוס' הרא"ש) דאגב אורחיה ניחא ליה לאשמועינן דכרב יוסף סבירא ליה, ואפילו למסקנא דאמרינן דאתיא נמי כרבי יצחק נפחא, איכא למימר דהיא גופא קא משמע לן דמעשה לתקן לאו מעשה הוא. היא של אלמוג וחותמה של מתכת טהורה. דהוי ליה פשוטי כלי עץ. ואם תאמר והא איכא בית קבול מושב החותם. יש לומר בית קבול העשוי למלאות הוא. (רשב"א)

דף נג - א

גמ' אמר שמואל והוא שקשורה לו מע''ש אמר רב נחמן מתני' נמי דיקא דקתני אין החמור יוצא במרדעת בזמן שאינה קשורה לו היכי דמי אילימא שאינה קשורה לו כלל פשיטא דילמא נפלה ליה ואתי לאתויי אלא לאו שאינה קשורה מע''ש מכלל דרישא שקשורה לו מע''ש ש''מ תניא נמי הכי חמור יוצא במרדעת בזמן שקשורה לו מע''ש ולא באוכף אע''פ שקשורה לו מע''ש רבן שמעון בן גמליאל אומר אף באוכף בזמן שקשורה לו מע''ש ובלבד שלא יקשור לו מסריכן ובלבד שלא יפשול לו רצועה תחת זנבו בעא מיניה רב אסי בר נתן מר' חייא בר רב אשי מהו ליתן מרדעת על גבי חמור בשבת אמר ליה מותר א''ל וכי מה בין זה לאוכף אישתיק איתיביה אוכף שעל גבי חמור לא יטלטלנה בידו אלא מוליכה ומביאה בחצר והוא נופל מאיליו השתא ליטול אמרת לא להניח מיבעיא אמר ליה ר' זירא שבקיה כרביה סבירא ליה דאמר רב חייא בר אשי אמר רב תולין טרסקל לבהמה בשבת וקל וחומר למרדעת ומה התם דמשום תענוג שרי הכא דמשום צער לא כל שכן שמואל אמר מרדעת מותר טרסקל אסור אזל ר' חייא בר יוסף אמרה לשמעתא דרב קמיה דשמואל א''ל אי הכי אמר אבא לא ידע במילי דשבתא ולא כלום כי סליק ר' זירא אשכחיה לר' בנימין בר יפת דיתיב וקאמר ליה משמיה דר' יוחנן נותנין מרדעת על גבי חמור בשבת א''ל יישר וכן תרגמה אריוך בבבל אריוך מנו שמואל והא רב נמי אמרה אלא שמעיה דהוה מסיים ביה ואין תולין טרסקל בשבת א''ל יישר וכן תרגמה אריוך בבבל דכולי עלמא מיהת מרדעת מותר מאי שנא מאוכף שאני התם דאפשר דנפיל ממילא רב פפא אמר כאן לחממה כאן לצננה לחממה אית לה צערא לצננה לית לה צערא והיינו דאמרי אינשי חמרא אפי' בתקופת תמוז קרירא לה מיתיבי לא יצא הסוס בזנב שועל ולא בזהרורית שבין עיניו לא יצא הזב בכיס שלו ולא עזים בכיס שבדדיהן ולא פרה בחסום שבפיה ולא סייחים בטרסקלין שבפיהם לרה''ר ולא בהמה בסנדל שברגליה ולא בקמיע אע''פ שהוא מומחה וזו חומר בבהמה מבאדם אבל יוצא הוא באגד שעל גבי המכה ובקשישין שעל גבי השבר ובשיליא המדולדלת בה . ופוקקין לה זוג בצוארה ומטיילת עמו בחצר קתני מיהת ולא סייחין בטרסקלים שבפיהם לרה''ר לרה''ר הוא דלא הא בחצר שפיר דמי מאי לאו בגדולים ומשום תענוג לא בקטנים ומשום צער דיקא נמי דקתני

רש"י גמ' מתניתין נמי דיקא. לקמן בהאי פירקא: אף באוכף. דאיהו נמי מהני לחממה: ובלבד שלא יקשור לו מסריכן. פוטרא''ל {פייטר"ל: סמלון (רתמת-חזה)} דמיחזי כמי שרוצה להטעינו משוי: רצועה תחת זנבו. פושל''א {רתמת זנב} שנותנים שם שלא תרד האוכף והמשוי על צוארה כשהיא יורדת לעמק והמסרך שלא תרד על זנבה כשהיא עולה על ההרים: מהו ליתן מרדעת. ולא לצאת לרה''ר אלא בחצר ומפני הצינה: ה''ג אמר ליה מותר א''ל וכי מה בין זה לאוכף אישתיק: איתיביה כו'. כסבור הא דאישתיק משום דלא אשגח ביה דסבר אוכף נמי שרי ואותיביה מברייתא דאסור ליטלה והשתא ליטול אמרת לא להניח מיבעי' דדמי כאילו צריך להטעינה משוי: כרביה. רב: טרסקל. סל מלא שעורים תולין לה בצוארה ופיה נתון לתוכו ואוכלת ותענוג בעלמא הוא שלא תטרח לשוח צוארה לארץ: צער. של צינה: מרדעת מותר. דצערא היא הלכך אורחה בהכי ולאו משוי הוא: לשמעתא דרב. דשרי בטרסקל: אבא. חברי כמו אברך אבא למלכא (בראשית מא): שמואל קרי אריוך על שם שהיה בקי בדינין ושופט כמלך השופט על הארץ לשון ריכא מלך (ב''ב דף ד.): והא רב נמי אמרה. דכיון דשרי בטרסקל כ''ש מרדעת: מאי שנא מאוכף. שאסור ליטול וכ''ש להניחו: דנפיל ממילא. כדקתני מוליכו ומביאו לחצר והוא נופל מאליו: כאן לחממה. מרדעת צריך לחממה ומותר משום צער דצינה אבל נטילת אוכף אינו אלא שיצטנן שנתחממה ע''י משאוי שנשאה מבעוד יום ואי לא שקיל ליה לא איכפת לן שהרי הוא יצטנן מאליו דאמרי אינשי וכו': בזנב שועל. שתולין לו בין עיניו שלא ישלוט בו עין: זהרורית. לנוי: בכיס שלו. שתולין לו באמתו לקבל זוב ולבדוק מנין ראיותיו שאינו תכשיט לו: בכיס שבדדיהן. לקבל חלב הנוטף אי נמי שלא ישרטו דדיהן על הקוצים שהיו דדיהן גסין: בחסום שבפיה. שחוסמין אותה שלא תרעה בשדות אחרים וכשמגיעין למקום מרעיתם נוטלין אותה הימנה: בסנדל שברגליה. שעושין לה סנדל של מתכת שלא יזיקוה האבנים: קמיע. כתב לרפואת חולי: מומחה. שריפא כבר ג' פעמים: וזה חומר בבהמה מבאדם. קס''ד השתא דאקמיע קאי דאמרינן לקמן בפרק במה אשה יוצאה (ד' סא.) שהאדם יוצא בקמיע מומחה וכל הני דקתני לא תצא הנך דלאו שמירת גופה הוא אלא משאוי וסנדל משום דדילמא מישתליף ואתי לאתויי: אגד שעל גבי המכה. ליכא למימר אתי לאתויי: קשישין שעל השבר. בהמה שנשבר בה עצם עושין לה דפין מכאן ומכאן וקושרים אותן שם והן מעמידין העצם שלא ינוד אנה ואנה עד שמתחבר: ובשליא המדולדלת בה. שיצתה מקצתה: ופוקקין לה זוג. אבל כשאינו פקוק אפי' בחצר לא תצא מפני שהעינבל שבתוכה מקשקש ומוליד קול לכך פוקק בצמר או במוכין שלא יקשקש העינבל שבתוכה: זוג. אישקלי''ט {אישקיליט"א: זוג (פעמון)} : עינבל. בטדי''ל {בטיי"ל: ענבל (לשון הפעמון)} : ומטיילת. באותו זוג בחצר אבל לא תצא בו לרה''ר כדמפרש לקמן בפרקין (דף נד:) דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא: מאי לאו. בסייחים גדולים קאמר דצוארן ארוך ואין להם צער לשוח ולאכול מע''ג הקרקע ותולה להן טרסקל לתענוג וקשיא לשמואל: קטנים. ארכובותיהן גבוהין וצוארן קטן ויש להם צער לשוח ע''ג הקרקע ולאכול: (רש"י)

תוספות והוא שקשורה לו מע''ש. רש''י פי' לקמן דבקשורה מע''ש הוי מלבוש החמור אבל באינה קשורה מע''ש הוי משאוי ועוד יש לפרש דבאינה קשורה מע''ש מיחזי כמתכוין להוצאת המרדעת וה''ר פור''ת פירש דמיחזי כאילו מתכוין להוליך הבהמה למקום רחוק: אילימא שאינה קשורה לו כלל פשיטא. ולא בעי למפרך דמרישא שמעינן לה דקתני בזמן שהיא קשורה הא אינה קשורה לא דדרך משניות כן במסכת ע''ז (דף לה:) אלו דברים אסורין באכילה כבשים שדרכן לתת לתוכן יין כו' ובסיפא (שם דך לט:) קתני ואלו מותרים באכילה כו' וכבשים שאין דרכן לתת כו' ובפרק אלו טרפות (חולין דף נד.) קתני אלו כשרות אע''ג דאיכא מינייהו דשמעי' מרישא וא''ת ונפשוט מרישא דבקשורה מערב שבת איירי מדאיצטריך למיתני בזמן שהיא קשורה דבלאו הכי הוה ידעי' דאיירי בקשורה דאי באינה קשורה פשיטא דאסור דילמא נפלה ואתי לאתויי כדקאמר הכא אילימא כו' אלא ודאי בזמן שקשורה מע''ש קאמר וי''ל דמרישא לא תפשוט דאדרבה ה''א דלהכי תנא בזמן שהיא קשורה לאשמעי' דאפי' קשורה בשבת דאי לא תנא ליה ה''א דוקא בקשורה לו מע''ש אבל בקשורה בשבת לא קמ''ל להכי דייק מסיפא: מהו ליתן המרדעת ע''ג חמור בשבת. ואין לאסור משום דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל דבהמה חשיבא כדבר הניטל כיון דיכול למושכה ולהוליכה בכל מקום ורב אסי בר נתן דבעי אם אסור אין לפרש משום דמיחזי כרוצה להוליך הבהמה למקום רחוק דא''כ היכי דייק דמאן דשרי טרסקל כ''ש מרדעת. ואין לפרש נמי דבעי למיסר בחצר אטו רה''ר כדאמר גבי אשה בפ' במה אשה (לקמן דף סד:) דגבי בהמה לא גזרו כדתניא בסמוך גבי זוג ומטיילת עמו בחצר אלא נראה לר''י דטעמא משום טרחא דשבת ואע''ג דשריא קרצוף בפ''ב דביצה (דף כנ.) התם יש לה צער ביותר א''נ לא שרי אלא בי''ט אבל בשבת אסור: אוכף שע''ג החמור. וא''ת ויתיר האוכף וינער ויפול כדאמר. בפ' כל כתבי גבי היתה בהמתו טעונה טבל כו' וי''ל דהתם מיירי בשקין שתוכל הבהמה להתקלקל אבל מחמת האוכף לא תוכל הבהמה להתקלקל לכך לא התירו. תולין טרסקל. וא''ת ותאסר משום דמשתמש בבע''ח כי היכי דאסור להניח נר על גבי דקל בשבת משום דמשתמש במחובר וי''ל דהתם מנענע הענפים אבל הכא אינו מנענע הבהמה בכך ורב אסי ברבי נתן דבעי למיסר. אפסר משום דילמא אתי להשתמש בבע''ח (ת''.): אריוך.. שם מלך כדכתיב אריוך מלך אלסר (בראסית יד) ונקטי' טפי משאר מלכים לפי שמובלע בו לשון ארי: דשמעיה דקא מסיים בה כו'. אע''ג דקיי''ל. כרב באיסורי היינו לגבי שמואל לחודיה אבל הכא ר' יוחנן דקי''ל כוותיה לגבי רב קאי כשמואל וברייתא דאוכף נמי קיימא כשמואל למאי דמשני כאן לחממה כאן לצננה ומתני' דאין סכין ומפרכסין לבהמה דמייתי לקמן נמי פליגא אדרב כדפירש בקונטרס: מאי לאו בגדולים ומשום תענוג. וא''ת ומאי קושיא דילמא הכא מיירי בטרסקל שנתלה מע''ש אבל לתלות בשבת אפי' בחצר אסור ותירץ דדייק מדנקט רה''ר גבי טרסקל טפי משאר דכולהו נמי ברה''ר איירי אלא נקט רה''ר דבחצר מותר בכל ענין: (תוספות)

רשב"א אלא לאו שאינה קשורה לו מערב שבת. פירש מורי הרב ז"ל: כדי שלא ישתמש בצדדי הבהמה. וכן נראה מן הירושלמי (פ"ה ה"ב). ורש"י ז"ל פירש (ד"ה איתיביה. ולקמן נד, ב ד"ה כדאמרן) בענין אחר. לא יצא הסוס בזנב שועל ולא בזהרורית שבין עיניו. הכא משמע דכל דלנוי בהמה אסור, וכדאמרינן נמי לעיל (נב, א) גבי פרה ברצועה שבין קרניה דבין לרב בין לשמואל לנוי אסור. ואיכא למידק מדאמרינן לקמן (נד, ב) אין חמור יוצא בזוג אע"פ שהוא פקוק משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא, אלמא משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא אסור הא משום נוי מותר. ויש לומר דלרבותא נקט לההוא טעמא, דאפילו תמצא לומר דלנוי מותר הכא אסור. ויש מפרשים (עי' תוס' רי"ד ד"ה ולא בזוג) דלנוי הרגיל לכל בחול אפילו בשבת שרי והיינו טעמא דזוג, אבל רצועה בקרני פרה וזהרורית שבין עיני הסוס אינו רגיל בכל אלא מקצת אנשים עושים כן לעתים ולפיכך אסור דהוי ליה כמשוי. (רשב"א)

דף נג - ב

דומיא דקמיע ש''מ: אמר מר ולא בקמיע אע''פ שהוא מומחה והא אנן תנן ולא בקמיע שאינו מומחה הא מומחה שפיר דמי ה''נ שאינו מומחה והא אע''פ שהוא מומחה קתני מומחה לאדם ואינו מומחה לבהמה ומי איכא מומחה לאדם ולא הוי מומחה לבהמה אין אדם דאית ליה מזלא מסייע ליה בהמה דלית לה מזלא לא מסייע לה אי הכי מאי זה חומר בבהמה מבאדם מי סברת אקמיע קאי אסנדל קאי ת''ש סכין ומפרכסין לאדם ואין סכין ומפרכסין לבהמה מאי לאו דאיכא מכה ומשום צער לא דגמר מכה ומשום תענוג ת''ש בהמה שאחזה דם אין מעמידין אותה במים בשביל שתצטנן אדם שאחזו דם מעמידין אותו במים בשביל שיצטנן אמר עולא גזירה משום שחיקת סממנין אי הכי אדם נמי אדם נראה כמיקר א''ה בהמה נמי נראה כמיקר אין מיקר לבהמה ולבהמה מי גזרינן והתניא היתה עומדת חוץ לתחום קורא לה והיא באה ולא גזרינן דילמא אתי לאתויי אמר רבינא כגון שהיה תחום שלה מובלע בתוך תחום שלו ר''נ בר יצחק אמר שחיקת סממנין גופה תנאי היא דתני' בהמה שאכלה כרשינין לא יריצנה בחצר בשביל שתתרפה ורבי אושעיא מתיר דרש רבא הלכה כרבי אושעיא: אמר מר לא יצא הזב בכיס שלו ולא עזים בכיס שבדדיהן והתניא יוצאות עזים בכיס שבדדיהן אמר רב יהודה לא קשיא הא דמיהדק הא דלא מיהדק רב יוסף אמר תנאי שקלת מעלמא תנאי היא דתנן העזים יוצאות צרורות רבי יוסי אוסר בכלן חוץ מן הרחילות הכבונות ר' יהודה אומר עזים יוצאות צרורות ליבש אבל לא ליחלב ואיבעית אימא הא והא ר' יהודה ולא קשיא כאן ליבש כאן ליחלב תניא אמר ר' יהודה מעשה בעזים בית אנטוכיא שהיו דדיהן גסין ועשו להן כיסין כדי שלא יסרטו דדיהן: ת''ר מעשה באחד שמתה אשתו והניחה בן לינק ולא היה לו שכר מניקה ליתן ונעשה לו נס ונפתחו לו דדין כשני דדי אשה והניק את בנו אמר רב יוסף בא וראה כמה גדול אדם זה שנעשה לו נס כזה א''ל אביי אדרבה כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית אמר רב יהודה בא וראה כמה קשים מזונותיו של אדם שנשתנו עליו סדרי בראשית אמר רב נחמן תדע דמתרחיש ניסא ולא אברו מזוני: ת''ר מעשה באדם אחד שנשא אשה גידמת ולא הכיר בה עד יום מותה אמר רב בא וראה כמה צנועה אשה זו שלא הכיר בה בעלה אמר לו רבי חייא זו דרכה בכך אלא כמה צנוע אדם זה שלא הכיר באשתו: זכרים יוצאין לבובין: מאי לבובין אמר רב הונא תותרי מאי משמע דהאי לבובין לישנא דקרובי הוא דכתיב {שיר השירים ד-ט} לבבתני אחותי כלה עולא אמר עור שקושרין להם כנגד לבם כדי שלא יפלו עליהן זאבים זאבים אזכרים נפלי אנקיבות לא נפלי משום דמסגו בריש עדרא וזאבין בריש עדרא נפלי בסוף עדרא לא נפלי אלא משום דשמני ובנקבות ליכא שמני ותו מי ידעי בין הני להני אלא משום דזקפי חוטמייהו ומסגו כי דוו רב נחמן בר יצחק אמר עור שקושרין להן תחת זכרותן כדי שלא יעלו על הנקבות ממאי מדקתני סיפא והרחלים יוצאות שחוזות מאי שחוזות שאוחזין האליה שלהן למעלה כדי שיעלו עליהן זכרים רישא כדי שלא יעלו על הנקבות וסיפא כדי שיעלו עליהן זכרים מאי משמע דהאי שחוזות לישנא דגלויי הוא דכתיב {משלי ז-י} והנה אשה לקראתו

רש"י דומיא דקמיע. משום חולי: והא אנן תנן. גבי אדם לקמן בפ' במה אשה (דף ס.): הא מומחה שפיר דמי. מאי שנא בהמה מאדם: מזליה. מלאך שלו ומליץ עליו: אי הכי. דבהמה נמי נפקא בקמיע המומחה לבהמה: מאי זה חומר. אדם נמי לא נפיק אלא בקמיע מומחה לאדם: אסנדל קאי. וזה חומר דקתני ולא בהמה בסנדל שברגליה: סכין. שמן: ומפרכסין. גלדי מכה: ומשום צער. [ואפילו] הכי לבהמה לא וקשיא בין לרב בין לשמואל דשרי במרדעת: לא דגמר מכה. שנתרפאה המכה וסיכה ופירכוס משום תענוג ולרב ודאי קשיא וההיא מתניתא קמייתא דאוכף נמי קשיא ליה דנהי נמי דלצינה ליכא צער תענוג מיהא הוא אלא רב תנא הוא ופליג: שאחזה דם. אנפודור''א {אינפונדר"א: שלשול, מחלת מעיים} : אין מעמידין כו'. אלמא אפילו צער נמי אסור: גזירה משום שחיקת סממנים. במידי דרפואה גזור רבנן דאי שרית שום רפואה אתי למישרי שחיקת סממנים והוא איסורא דאורייתא דהוי טוחן: אין מיקר לבהמה. אין דרך להקר בהמה הלכך כולי עלמא ידעי דלרפואה קמיכוין ואתי למישרי שחיקת סממנים: ומי גזרינן. במקום פסידא כי האי גוונא: חוץ לתחום. קס''ד חוץ לתחום שלו היתה עומדת בהמה: שהיה תחום שלה מובלעת בתוך תחום שלו. דחוץ לתחום דקתני חוץ לתחום שלה שהבהמה המסורה לרועה המיוחד הרי היא כרגלי הרועה וזה הקורא לה בעליה ויכול לילך כגון שהוא שבת קרוב לאותו מקום ואפילו הכי לא יביאנה ממש בידיו הואיל והיא יצאה חוץ לתחומה אין לה אלא ד' אמות ומיהו קורא לה והיא באה דלא הוזהר הוא על תחום בהמתו ובלבד שלא יביאנה ממש בידיו: תנאי היא. דאיכא דלא גזר שאר רפואות אטו שחיקת סממנין: שאכלה כרשינין. הרבה ועל ידי אכילה מרובה אחזה חולי שקורין מינייזונ''א {מיניישונ"ש: שלשול} וצריכה להשתלשל ולהוציא רעי ומריצה: כדי שתתרפה. גרסינן הכא לשון ריפוי שיהיו מיעיה רפויים בשילשול ומוציאה רעי: לא יריצנה. גזירה בכל רפואה אטו שחיקת סממנין: דמיהדק. דליכא למיחש דילמא נפיל ואתי לאתויי: תנאי שקלת מעלמא. איבדת כולם שאין אתה מוצא תנאים שנחלקו בכך דתוקי הנך תרתי מתניית' חדא כמר וחדא כמר: תנאי היא. במתניתין ר''מ שרי ר' יוסי אסר: ליבש. מיהדק שפיר ולענין משוי נמי לא הוי משוי דצורך גופה היא דחלבה מכחישה: ליחלב. הוי משוי שטוענת את החלב בכיס: גסין. גדולין ונגררין על הקוצין ומסרטין דדיהן: שנשתנו עליו כו'. ולא זכה ליפתח לו שערי שכר: תדע. דקשין: דמרחשי ניסא. מן השמים לכמה הצלות לנפשות אדם: ולא איברו מזוני. ואין נס זה רגיל שיבראו מזונות לצדיקים בביתם שימצאו חיטין גדילין באוצרותיהן: גידמת. ידה קטועה: זו דרכה בכך. לכסות כל אשה עצמה וכ''ש זו שהיתה צריכה לכך: תותרי. קופל''א {צמד} שמחברין אותם בקשר שנים שנים שלא יברחו: לבבתני. קרבתני אצלך מחמת נוי מעשיך: דרך זאבים לאחוז בהמה בלבה: אנקבות לא נפלי. בתמיה: דמסגי. מהלכין: בסוף עדרא לא נפלי. בתמיה: כי דוו. מביטין כאן וכאן לפיכך מתקנאין בהם כסבורים שרוצים להלחם בהם: אליה. זנב שלהן קושרים כלפי גבן שלא יכסה ערותן: (רש"י)

תוספות כגון שהיה תחום שלה מובלע כו'. ומ''מ לא התירו אלא דרך קריאה אבל לילך מעבר לבהמה ולרודפה לעיר לא: תנאי היא. רב יהודה ידע שפיר דתנאי היא אלא דניחא ליה לאוקמי תרי סתמי דברייתא אליבא דחד תנא: כאן ליבש כאן ליחלב. פי' בקונט' ליחלב שיקבלו בכיס את החלב וקשה דהא ודאי משוי הוא ולכ''ע חייב דהויא מלאכה הצריכה לגופה ופי' ה''ר פור''ת ליחלב לשמור החלב בדדיהן שלא יזוב לארץ ושרי ת''ק דהוי כמו רחלים כבונות דחשבי' ליה מלבוש אף על פי שאינו עשוי לצורך עצמן אלא לשמור הצמר ור''י פירש דבין ליבש ובין ליחלב תרווייהו עבדי להו כדי שלא יסרטו דדיהן כדאמרינן בסמוך וליבש בזמן שאינו חפץ בחלב שרי לפי שמהדקו וליכא למיחש דילמא נפיל ואתי לאתויי אבל ליחלב שאינו רוצה שיתייבשו אינו מיהדק איכא למימר דילמא נפיל ואתי לאתויי: שקושרין להן כנגד זכרותן כו'. ולשון לבובין הוי שלא לקרב כמו ובכל תבואתי תשרש (איוב לד) וכמוהו הרבה: ממאי מדקתני סיפא. טפי הוי ליה לאתויי כבולות דהוי ממש כעין זה אלא משום דשחוזות הוי ברישא: (תוספות)

רשב"א לא יריצנה בחצר בשביל שתתרפה ורבי יאשיה מקל [לפנינו: אושעיא מתיר]. שמעתי משם הראב"ד זכרונו לברכה דמדקתני רבי יאשיה מקל ולא קתני רבי יאשיה מתיר שמע מינה אין מורין כן. אבל ה"ר אשר פירש דאדרבא מדדרש הלכה כרבי יאשיה, שמע מינה הלכה ומורין כן דאי לאו הכי לא הוה דריש לה, וכדאמרינן בפרק קמא דחולין (טו, א) כי מורי להו רב לתלמידיה מורי להו כרבי מאיר כי דריש להו בפרקא דריש להו כרבי יהודה. (רשב"א)

דף נד - א

שית זונה ונצורת לב: הרחלים יוצאות כבולות: מאי כבולות שמכבלין אליה שלהן למטה כדי שלא יעלו עליהן הזכרים מאי משמע דהאי כבול לישנא דלא עביד פירי הוא דכתיב {מלכים א ט-יג} מה הערים [האלה] אשר נתת לי אחי ויקרא (להן) ארץ כבול עד היום הזה מאי ארץ כבול א''ר הונא שהיו בה בני אדם שמכובלין בכסף ובזהב אמר ליה רבא אי הכי היינו דכתיב ( {מלכים א ט-יב} כי לא) ישרו בעיניו מפני שמכובלין בכסף ובזהב לא ישרו בעיניו אמר ליה אין כיון דעתירי ומפנקי לא עבדי עבידתא רב נחמן בר יצחק אמר ארץ חומטון היתה ואמאי קרי לה כבול דמשתרגא בה כרעא עד כבלא ואמרי אינשי ארעא מכבלא דלא עבד פירי: כבונות: מאי כבונות שמכבנין אותו למילת כדתנן שאת כצמר לבן מאי צמר לבן אמר רב ביבי בר אביי כצמר נקי בן יומו שמכבנין אותו למילת: והעזים יוצאות צרורות: איתמר רב אמר הלכה כר' יהודה ושמואל אמר הלכה כר' יוסי ואיכא דמתני להא שמעתא באפי נפשיה רב אמר ליבש מותר ולא לחלב ושמואל אמר אחד זה ואחד זה אסור ואיכא דמתני לה אהא עזים יוצאות צרורות ליבש אבל לא לחלב משום ר' יהודה בן בתירא אמרו כך הלכה אבל מי מפיס איזו ליבש ואיזו לחלב ומתוך שאין מכירים אחד זה ואחד זה אסור אמר שמואל ואמרי לה אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יהודה בן בתירא כי אתא רבין אמר ר''י הלכה כת''ק: מתני' ובמה אינה יוצאה לא יצא גמל במטולטלת לא עקוד ולא רגול וכן שאר כל הבהמות לא יקשור גמלים זה בזה וימשוך אבל מכניס חבלים לתוך ידו וימשוך ובלבד שלא יכרוך: גמ' תנא לא יצא הגמל במטולטלת הקשורה לו בזנבו אבל יוצא הוא במטולטלת הקשורה בזנבו ובחוטרתו אמר רבה בר רב הונא יוצא הגמל במטולטלת הקשורה לה בשילייתה: לא עקוד ולא רגול: א''ר יהודה עקוד עקידת יד ורגל כיצחק בן אברהם רגול שלא יכוף ידו על גבי זרועו ויקשור מיתיבי עקוד שתי ידים ושתי רגלים רגול שלא יכוף ידו על גבי זרועו ויקשור הוא דאמר כי האי תנא דתניא עקוד עקידת יד ורגל או שתי ידים ושתי רגלים רגול שלא יכוף ידו ע''ג זרועו ויקשור ואכתי לא דמי בשלמא רישא וסיפא ניחא מציעתא קשיא אלא הוא דאמר כי האי תנא עקוד עקידת יד ורגל כיצחק בן אברהם רגול שלא יכוף ידו על גבי זרועו ויקשור: ולא יקשור גמלים: מאי טעמא אמר רב אשי משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא: אבל מכניס: אמר רב אשי לא שנו אלא לענין כלאים כלאים דמאי אילימא כלאים דאדם והתנן אדם מותר עם כולם לחרוש ולמשוך אלא כלאים דחבלים והתניא התוכף תכיפה אחת אינה חיבור לעולם כלאים דחבלים והכי קאמר ובלבד שלא יכרוך ויקשור אמר שמואל ובלבד שלא יצא [חבל] מתחת ידו טפח והא תנא דבי שמואל טפחיים אמר אביי השתא דאמר שמואל טפח ותנא דבי שמואל טפחיים שמואל הלכה למעשה אתא לאשמעינן

רש"י שית זונה. נוטריקון דשחוזות: שית. בית הבשת: שכבולין. לשון כבלי ברזל קשורה: ויקרא להם. בעשרים ושתים עיר שנתן שלמה לחירם משתעי קרא: מכובלין. מעוטפין ומקושרין: עבידתא. אנגריא של מלך: חומטון. מלחה ומתבקעת: דמשתרגא בה כרעא. טובעת בה הרגל: עד כבלא. פרק התחתון שקורין קויל''ה {קיביל"א: קרסול} : שמכבנין. קושרין בגד סביבו ביום שנולד שצמרו נקי ומשמר צמרו שלא יטנף: למילת. לעשות מצמרו כלי מילת: מכבנין. על שעושין כמין קרסי מתכת לחבר הבגד כמו תנתן כבינתי לבתי (גיטין דף טו.) נושק''א {סיכה, מכבנה (לוי, במילונו (מס' 596), מדייק שזו: "סיכה הסוגרת את הבגד בצווארון". אך ראה לקמן נז.)} בלע''ז: באנפי נפשה. ולא אפלוגתא דמתני': ואיכא דמתני. להא דשמואל אהא: כך הלכה. דליבש מותר ולחלב אסור: אבל מי מפיס. מי מטיל גורל ומבחין איזו ליבש ואיזו לחלב והרואה אותם צרורות ליבש אומר דלחלב הוא ואתי למישרי תרווייהו: כת''ק. דמתני' דשרי בתרוייהו: מתני' מטולטלת. י''מ פושל''א {רתמת זנב} שתחת זנבו וי''מ מרדעת והאחרון נראה בעיני דאי רצועה שתחת הזנב קשורה ומחוברת לסרגא ואיך תפול וטעמא דמתני' משום שמא תפול ומייתי לה הוא: לא עקוד ולא רגול. מפרשינן בגמ' שעוקדים ידיהם עם רגליהם בכבלים שלא יברחו: ולא יקשור גמלים זו לזו וימשוך. האחד כדמפרש בגמרא: ובלבד שלא יכרוך. החבלים בכרך אחד ובגמרא מפרש טעמא: גמ' בזנבו ובחוטרתו. דכיון דקשורה בשניהם לא נפלה: חוטרתו. חלדרוב''א {דבשת} שיש לכל גמלים על גביהם: בשלייתה. דכיון דכאיב לא מנתחא לי' ול''נ מטולטלת כר קטן מלא מוכין נותנין לו תחת הזנב כדי שלא תשחית הרצועה הבשר לפי שהמשוי שעל גבה כשהגמל יורד מכביד ויורד כלפי צוארה אלא שהרצועה מעכבתו: יד ורגל. אחד מן הידים ואחד מן הרגלים כובל ביחד: יד על גב זרועו. אחד מידיו כופף כלפי מעלה וקושר כדי שלא יהו לו אלא ג' רגלים לברוח: שתי ידים. כאחד או שתי רגלים כאחד: ואכתי לא דמי. האי תנא לדרב יהודה: רישא וסיפא ניחא. כדרב יהודה אבל מציעתא דקתני או שתי ידים או שתי רגלים קשיא לדרב יהודה דלא קרי עקוד אלא יד ורגל כיצחק בן אברהם דכתיב (בראשית כב) ויעקד כפף ידיו ורגליו לאחוריו וקשר יד ורגל יחד ונפשט צוארו לאחוריו: לחינגא. לשוק למוכרם חינגא ע''ש שסובבין את השוק מחולות מחולות עגולות של בני אדם: לענין כלאים שנוי. האי שלא יכרוך דמתני' לא שייך ביה איסור שבת אלא משום כלאים אסר ליה כדמפרש ואזיל: כלאים דחבלים. שיש בהן חבלי צמר וחבלי פשתן וכי כריך להו הוו כלאים וידו מתחממת באחיזתן וקסבר דבר שאין מתכוין אסור: אי נימא כלאים דאדם. דכי כריך להן סביבות ידו נמצא קשור עם הגמלים ופעמים שהן מושכין שום דבר ונמצא אדם וגמל מנהיגין יחד: והתנן אדם מותר עם כולם. עם כל הבהמות לחרוש ולמשוך שלא אסרה תורה אלא שני מיני בהמה יחד כעין שור וחמור ומשנה זו במסכת כלאים: התוכף. בגדי צמר ופשתים: בתכיפה אחת. כגון ע''י מחט פעם אחת או שקשר קשר אחד: אינו חיבור. דכתיב (דברים כב) צמר ופשתים יחדו לא אסרה התורה אלא חבור יפה המתקיים: כריכה וקשירה. בשתי תכיפות: שלא יצא חבל. ראש החבל לא יצא מתחת ידו טפח למטה דדמי כמי שנושאה בידו ולא מתחזיא שהיא מאפסר הגמלים: שמואל. דאמר טפח לאורויי הלכה למעשה אתא לאשמעינן דהבא לימלך לפנינו אמרינן ליה טפח שלא להקל באיסורין ומיהו עד טפחיים ליכא איסור: (רש"י)

תוספות עד כבלא. מפרש ר''י עד השוק כדאמר בפ' במה אשה (לקמן דף כג:) בירית באחת כבלים בשתים שמניחין הכבלים בשוק: רב אמר ליבש מותר כו'. וא''ת לימא מר הלכה כמר וי''ל משום דאיכא דמפכי להו לתנאי: הלכה כר' יהודה בן בתירא. הא .. דנקט ר' יהודה בן בתירה ולא נקט ר' יוסי משום דבמקום שאין עושין כלל אלא כדי ליבש שרי ר' יהודה בן בתירא דלא שייך התם מי מפיס ור' יוסי אוסר משום דילמא נפיל: ר''ת גריס אמר רב הלכה כת''ק ושמואל אמר כו' וכן כי אתא רבין א''ר יוחנן הלכה כתנא קמא ואתי שפיר איכא דמתני לה לדרב ושמואל דלעיל אהא: והתנן אדם מותר עם כולם לחרוש ולמשוך. וא''ת אפי' יהא אדם נמי אסור תקשה דמאי כלאים שייך הכא כיון שאינו מושך בעגלה ובקרון דהא בשבת איירי ואין לומר דאסור להנהיג בכלאים אפי' לא ימשוך שום דבר דאם כן יהא אסור להוליך ולהזיז ממקומו שור פסולי המוקדשין דחשיב כשני מינים כדאמרי' בפרק בתרא דמכות (דף כב.) המנהיג בשור פסולי המוקדשין לוקה גוף אחד הוא ועשאו הכתוב שני גופים וי''ל דה''ק אילימא כלאים דאדם והא דקתני ובלבד שלא יכרוך בחול קאמר כדאוקימנא לעיל (פ''ב דף כג:) ולא בשמן שריפה דאיירי ביו''ט ומיירי שמושכין שום דבר אי נמי י''ל דחשיב משיכה מה שנושאים שניהם את החבלים: (תוספות)

רשב"א ליבש אבל לא לחלב. פירש מורי הרב ז"ל: מפני שאין דרכן לצאת כן בחול מפני שבשעה שהחלב מתכנס בדדין הן חולבין אותן, אבל בשבת כדי שלא יטפטף ויאבד קושרין להם בגד כדי שלא יטפטף והוה ליה משוי. כי אתא רבין אמר רבי יוחנן הלכה כתנא קמא. פירש רש"י ז"ל (ד"ה כת"ק): כתנא קמא דמתניתין דשרי לגמרי. אבל רבנו האי גאון ז"ל פירש כתנא קמא דברייתא דלא שרי אלא ליבש אבל לא לחלב. וכן נראה. הדרן עלך פרק במה בהמה (רשב"א)

דף נד - ב

והתניא ובלבד שיגביה מן הקרקע טפח כי תניא ההיא בחבלא דביני ביני: מתני' אין חמור יוצא במרדעת בזמן שאינה קשורה לו ולא בזוג אף על פי שהוא פקוק ולא בסולם שבצוארו ולא ברצועה שברגלו ואין התרנגולים יוצאין בחוטין ולא ברצועה שברגליהם ואין הזכרים יוצאין בעגלה שתחת האליה שלהן ואין הרחלים יוצאות חנונות ואין העגל יוצא בגימון ולא פרה בעור הקופר ולא ברצועה שבין קרניה פרתו של רבי אלעזר בן עזריה היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים: גמ' מאי טעמא כדאמרן: ולא בזוג אע''פ שהוא פקוק: משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא: ולא בסולם שבצוארו: א''ר הונא בי לועא למאי עבדי ליה להיכא דאית ליה מכה דלא הדר חייך ביה: ולא ברצועה שברגלו: דעבדי ליה לגיזרא: ואין התרנגולין יוצאין בחוטין: דעבדי ליה סימנא כי היכי דלא ליחלפו: ולא ברצועה: דעבדי ליה כי היכי דלא ליתברו מאני: ואין הזכרים יוצאין בעגלה: כי היכי דלא לחמטן אלייתיה: ואין הרחלים יוצאות חנונות: יתיב רב אחא בר עולא קמיה דרב חסדא ויתיב וקאמר משעה שגוזזין אותה טומנין לה עזק בשמן ומניחין לה על פדחתה כדי שלא תצטנן אמר ליה רב חסדא א''כ עשית' מר עוקבא אלא יתיב רב פפא בר שמואל קמיה דרב חסדא ויתיב וקאמר בשעה שכורעת לילד טומנין לה שני עזקין של שמן ומניחין לה אחד על פדחתה ואחד על הרחם כדי שתתחמם א''ל רב נחמן אם כן עשיתה ילתא אלא א''ר הונא עץ אחד יש בכרכי הים וחנון שמו ומביאין קיסם ומניחין לה בחוטמה כדי שתתעטש ויפלו דרני ראשה אי הכי זכרים נמי כיון דמנגחי זכרים בהדדי ממילא נפלן שמעון נזירא אמר קיסמא דריתמא בשלמא דרב הונא היינו דקתני חנונות אלא לרבנן מאי חנונות דעבדינן להו מילתא דמרחמינן עלייהו: ואין העגל יוצא בגימון: מאי עגל בגימון א''ר הונא בר נירא אמר ר' אלעזר מאי משמע דהאי גימון לישנא דמיכף דכתיב {ישעיה נח-ה} הלכוף כאגמון ראשו: ולא פרה בעור הקופר: דעבדי לה כי היכי דלא למציוה יאלי: ולא ברצועה שבין קרניה: אי לרב (דאמר) בין לנוי בין לשמר אסור אי לשמואל (דאמר) לנוי אסור לשמר מותר: פרתו של רבי אלעזר בן עזריה: וחדא פרה הויא ליה והא אמר רב ואמרי לה אמר רב יהודה אמר רב תריסר אלפי עגלי הוה מעשר רבי אלעזר בן עזריה מעדריה כל שתא ושתא תנא לא שלו היתה אלא של שכינתו היתה ומתוך שלא מיחה בה נקראת על שמו רב ורבי חנינא ור' יוחנן ורב חביבא מתנו בכוליה דסדר מועד כל כי האי זוגא חלופי רבי יוחנן ומעייל רבי יונתן כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה נתפס על אנשי ביתו באנשי עירו נתפס על אנשי עירו בכל העולם כולו נתפס על כל העולם כולו אמר רב פפא והני דבי ריש גלותא נתפסו על כולי עלמא כי הא דאמר רבי חנינא מאי דכתיב {ישעיה ג-יד} ה' במשפט יבא עם זקני עמו ושריו אם שרים חטאו

רש"י והתניא ובלבד שיגביה מן הקרקע טפח. אבל כל כמה דבעי ניפוק מתותיה ידיה: בחבלא דביני ביני. שבין ידו לגמל בההוא קאמר כמה דבעי נהוי ובלבד שיגביהנו מן הקרקע טפח כדי שתהא נראה הבהמה נמשכה בו דאי לא לא מיתחזי נטירותא דבהמה אלא כמשאוי בעלמא שאין נראה שאוחז ראשה בידו: מתני' בזוג. אישקליט''א {אישקיליט"א: זוג (פעמון)} : אע''פ. שחללו פקוק במוכין שאין העינבל שלו מקשקש להשמיע קול ובגמ' מפרש טעמא: סולם ורצועה וכל הנך דמתניתין מפרש בגמרא וכולהו משום דחייס עלייהו ואי נפלי אתי לאיתויי: עגלה. כגון קרון קטן שעושין לו תחת זנבו שראש זנב אותן האילים רחב כמין כר קטן ואין בו עצם אלא שומן ועב וכבד וכשנגרר לארץ נשרט ונשחת ועושים לו עגלה מתגלגלת אחריו כשהוא הולך והזנב קשור עליה: קופר. שרץ הוא שנימיו חדין כמחט וקורין לו הריצו''ן {איריצו"ן: קיפוד} וקושרין עורו בדדי הפרה שלא יניקוה שרצים: ולא ברצועה שבין קרניה. דמשאוי הוא לה כדמפרש בגמרא: גמ' כדאמרן. שאינה קשורה בו מע''ש דלא גלי מאתמול שיהא צריכה לכך שיהא לה למלבוש: פקוק. סתום: לחינגא. לשוק למכור ותולין לו זוג להנאותו: בי לועא. שקושרין אצל הלחי: דלא הדר חייך לה. שלא יוכל להחזיר צוארו לצד המכה לחככה בשיניו וקושרן בצוארו וחשובים הן יותר מקשישין שעל גבי השבר ואי נפלו חייס עלייהו ומייתי להו בשגגה: לגיזרא. אנטורטלייר''י {אינטריטייליי"ר: להתנקש זו בזו (רגל ברגל)} בלעז בהמ' שפסיעותיה קצרים ומכה רגליה זה בזה עושין לה כמין טבעת של עקלים או רצועות עבות וקושרין אותה למעלה מפרסות הרגל מקום שמנקשין זו בזו: דלא ליחלפו. בתרנגולי חבריהם: דלא ליתברו מאני. שקושרין שני רגליה יחד ברצועה קצרה שלא תוכל להרים רגליה ולהתיז: דלא ליחמטן. שלא ילקו בסלעים וטרשים בלניי''ר {בליציי"ר: לחבוט} בלע''ז: לאחר שגוזזין אותה טומנים לה עזק בשמן. עד שיגדל צמרה: עזק. צמר גפן או כל דבר רך: פדחתה. מצחה: עשיתה מר עוקבא. ניהגת ברחל זו חשיבותו של מר עוקבא שהיה עשיר ואב בית דין וכי דרך חשיבותה לכך: ילתא. אשתו של רב נחמן: דרני. תולעים: קיסמא דריתמא. קיסם של רותם שמניחין לה בחוטמה: בר נירא. עול קטן שמניחין לעגל בצוארו שיהיה למוד לכוף ראשו לכשיגדל: דלא למציוה יאלי. שלא ינקוה עלוקה שקורין שנשוא''ש {שנשואי"ש: עלוקות} : בין לנוי בין לשמר אסור. דכל נטירותא יתירתא אמרי' משאוי הוא: (מתנו) בכולי סדר מועד כל כי האי זוגא. ארבעתן יחד: חלופי ר' יוחנן. יש מחליפין ר' יוחנן ומעיילי ר' יונתן: נתפש. נענש על עבירות שבידן: בכל העולם כולו. בכל ישראל כגון מלך ונשיא שאפשר לו למחות שיראין מפניו ומקיימין דבריו: (רש"י)

תוספות מאי טעמא דילמא נפיל ואתי לאתויי. אע''ג דאוקימנא לעיל דאיירי בקשורה הכא מפרש לפום משמעות ריהטא דמתני' ומשום שהאריך לעיל לא חש להאריך הכא ומתוך פי' הקונט' משמע דל''ג דילמא נפיל ואתי לאתויי: משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא. אבל משוי אינו שבטל אגב אפסר ומשום דילמא נפיל נמי ליכא למיחש כדחייש גבי זוג בריש במה אשה (לקמן דף נח: ושם) דהכא מיירי באריג ואמר התם כל שהוא אריג לא גזרו: דלא למציוה יאלי. פירש''י שאנשוא''ש דהיינו עלוקה ואין נראה דאין מוצצות אלא דם ועוד דהוה ליה למימר עלוקות ולא אשכחן דקרי להו יאלי בשום מקום ונראה דיאלי היינו נמי קופר דמתני' כדאמר בריש בבא בתרא (דך ד.) גבי הורדוס אהדר ליה כלילא דיאלי ונקרינהו לעיניה והאנקה מתרגמינן יאלי (ויקרא יא) והוא שקורין הירצו''ן. הוה מעשר ר' אלעזר בן עזריה כל שתא ושתא. הקשה ר''ת דאמר בפ' בתרא דבכורות (דף נג: ושם) דאין מעשר בהמה נוהג אחר החורבן מפני התקלה א''כ בזמן הבית הוה מעשר ומסתמא בן י''ג שנה היה כשעישר וא''כ מאי קאמר דהוה מעשר כל שתא ושתא דע''כ לא היה בשעת חורבן הבית לכל היותר כי אם בן י''ד או ט''ו שהרי רבי יוחנן בן זכאי משך נשיאותו אחר החורבן שנה או שנתים דכמה תקנות תקן אחר החורבן כדתנן משחרב בהמ''ק התקין רבי יוחנן בן זכאי ואחריו ר''ג היה נשיא שנתים או ג' קודם שמינו רבי אלעזר בן עזריה כדאמר בפרק תפלת השחר (דף כז:) אשתקד צעריה לרבי צדוק וקודם לכן צעריה לרבי יהושע על תקנת המועדות וכשהעמידוהו נשיא היה בן י''ח שנה כדאמר התם הרי בשעת החורבן היה בן י''ד או ט''ו לכל היותר וי''ל דקודם גזרה הוה מעשר אי נמי אפוטרופוס הוה מעשר בקטנותו והר''ר אלחנן מפרש הוה מעשר אחר חורבן בהמת ארנונא למלך: רב ור' חנינא ור' יוחנן ורב חביבא מתני. פירוש מתני הך שמעתא דאמר בסמוך והשתא פסק הש''ס למילתיה וקאמר בכולי (הש''ס) כל כה''ג זוגא מיחלפא רבי יוחנן כו' ולא קאי מתני אחילוף כך קבל רבינו שמואל בשם רבינו שלמה ששמע מרבי אליעזר רבו: (תוספות)

דף נה - א

זקנים מה חטאו אלא אימא על זקנים שלא מיחו בשרים רב יהודה הוה יתיב קמיה דשמואל אתאי ההיא איתתא קא צווחה קמיה ולא הוה משגח בה א''ל לא סבר ליה מר {משלי כא-יג} אוטם אזנו מזעקת דל גם הוא יקרא ולא יענה א''ל שיננא רישך בקרירי רישא דרישיך בחמימי הא יתיב מר עוקבא אב ב''ד דכתיב {ירמיה כא-יב} בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט והצילו גזול מיד עושק פן תצא כאש חמתי ובערה ואין מכבה מפני רוע מעלליהם וגו' א''ל ר' זירא לר' סימון לוכחינהו מר להני דבי ריש גלותא א''ל לא מקבלי מינאי א''ל אע''ג דלא מקבלי לוכחינהו מר דא''ר אחא בר' חנינא מעולם לא יצתה מדה טובה מפי הקב''ה וחזר בה לרעה חוץ מדבר זה דכתיב {יחזקאל ט-ד} ויאמר ה' אליו עבור בתוך העיר בתוך ירושלים והתוית תיו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על כל התועבות הנעשות בתוכה וגו' א''ל הקב''ה לגבריאל לך ורשום על מצחן של צדיקים תיו של דיו שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה ועל מצחם של רשעים תיו של דם כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה אמרה מדת הדין לפני הקב''ה רבש''ע מה נשתנו אלו מאלו אמר לה הללו צדיקים גמורים והללו רשעים גמורים אמרה לפניו רבש''ע היה בידם למחות ולא מיחו אמר לה גלוי וידוע לפני שאם מיחו בהם לא יקבלו מהם (אמר) לפניו רבש''ע אם לפניך גלוי להם מי גלוי והיינו דכתיב {יחזקאל ט-ו} זקן בחור ובתולה טף ונשים תהרגו למשחית ועל כל איש אשר עליו התיו אל תגשו וממקדשי תחלו וכתיב ויחלו באנשים הזקנים אשר לפני הבית תני רב יוסף אל תקרי מקדשי אלא מקודשי אלו בני אדם שקיימו את התורה כולה מאלף ועד תיו ומיד {יחזקאל ט-ב} והנה ששה אנשים באים מדרך שער העליון אשר מפנה צפונה ואיש כלי מפצו בידו ואיש אחד בתוכם לבוש הבדים וקסת הסופר במתניו ויבאו ויעמדו אצל מזבח הנחושת מזבח הנחושת מי הוה אמר להו הקב''ה התחילו ממקום שאומרים שירה לפני ומאן נינהו ששה אנשים א''ר חסדא קצף אף וחימה ומשחית ומשבר ומכלה ומ''ש תיו אמר רב תיו תחיה תיו תמות ושמואל אמר תמה זכות אבות ורבי יוחנן אמר תחון זכות אבות ור''ל אמר תיו סוף חותמו של הקב''ה דאמר רבי חנינא חותמו של הקב''ה אמת (אמר) ר' שמואל בר נחמני אלו בני אדם שקיימו את התור' כולה מאלף ועד תיו מאימתי תמה זכות אבות אמר רב מימות הושע בן בארי שנא' {הושע ב-יב} אגלה את נבלתה לעיני מאהביה ואיש לא יצילנה מידי ושמואל אמר מימי חזאל שנאמר {מלכים ב יג-כב} וחזאל מלך ארם לחץ את ישראל כל ימי יהואחז וכתיב ויחן ה' אותם וירחמם ויפן אליהם למען בריתו את אברהם יצחק ויעקב ולא אבה השחיתם ולא השליכם מעל פניו עד עתה ר' יהושע בן לוי אמר מימי אליהו שנאמר {מלכים א יח-לו} ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא ויאמר ה' אלהי אברהם יצחק וישראל היום יודע כי אתה אלהים בישראל ואני עבדך ובדברך עשיתי [את] כל הדברים האלה וגו' ורבי יוחנן אמר מימי חזקיהו שנאמר {ישעיה ט-ו} למרבה המשרה ולשלום אין קץ על כסא דוד ועל ממלכתו להכין אותה ולסעדה במשפט ובצדקה מעתה ועד עולם קנאת ה' צבאות תעשה זאת וגו': אמר רב אמי אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון אין מיתה בלא חטא דכתיב {יחזקאל יח-כ} הנפש החוטאת היא תמות בן לא ישא בעון האב ואב לא ישא בעון הבן צדקת הצדיק עליו תהיה ורשעת הרשע עליו תהיה וגו' אין יסורין בלא עון דכתיב {תהילים פט-לג} ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם

רש"י זקנים. סנהדרין: רישך בקרירי. אני שאני רבך איני נכוה אבל מר עוקבא שהוא ראש לי ולך ואב ב''ד יכווה בחמין: דכתיב בית דוד וגו'. לא ענש אלא מי שבידו לשפוט: חוץ מדבר זה. שנא' במקרא זה שהוציא דבור לטובה ומפני עונש תוכחה חזר בו: והתוית תיו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על כל התועבות הנעשות בתוכה. אלו צדיקים: שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה. שאני רוצה לשלוח בעיר: היינו דכתיב. מעיקרא ועל כל איש אשר עליו התיו אל תגשו ולבסוף וממקדשי תחלו: ממקודשי. שהודה למקטרג מדת הדין וחזר מן הטוב: מי הוה מזבח הנחשת. בימי יחזקאל והלא שלמה גנזו ועשה מזבח אבנים של ל''ב אמה דכתיב (מלכים א ח) כי מזבח הנחשת אשר לפני ה' קטן מהכיל כאדם האומר לחבירו ננס פלוני ופסול לעבודה: ממקום שאומרים שירה. מן הלוים שאומרים שיר בכלי נחשת: תיו תמות. לרשעים: חותמו של הקב''ה אמת. אמצעית לאותיות וראשון ואחרון על שם אני ראשון ואני אחרון ואני הוא: אלו בני אדם שקיימו התורה כולה: התיו סימן להם שקיימו התורה מראש עד סוף: ואיש לא יצילנה. שאין עוד זכות לאבות שאכלוה: ויפן אליהם למען בריתו את אברהם וגו' ולא השליכם מעל פניו עד עתה. אבל מכאן ואילך השליכם ולא פנה אל ברית אבות: ה' אלהי אברהם ואלהי יצחק וישראל היום יודע. שאתה זוכר ברית. אברהם יצחק וישראל מדקאמר היום יודע ותו לא מכלל דתמה ועל ידי רחמים הוזכרה להם בימי חזאל: בימי חזקיהו. דכתיב מעתה ועד עולם קנאת ה' צבאות תעשה זאת ולא זכות אבות: בלא חטא. וחטאו של אדם גורם לו מיתה: בשבט . ובנגעים. היינו יסורים וקאמר שאין באין אלא משום פקידת עון: (רש"י)

תוספות ואע''ג דלא מקבלי לוכחינהו מר. היינו היכא דספק אי מקבלי כדאמר בסמוך לפניהם מי גלוי אבל היכא דודאי לא מקבלי הנח להם מוטב שיהו שוגגין ואל יהיו מזידין כדאמרינן בהמביא כדי יין (ביצה דף ל. ושם) ובפרק שואל (לקמן דף קמה:) גבי תוספת יוה''כ: ועל הרשעים תי''ו של דם. לא מקרא קאמר הכי אלא מסבר' דהא דכתיב והתוית תיו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על כל התועבות הנעשות בתוכה היינו בצדיקים גמורים: מזבח נחשת בימי שלמה מי הוה. כדכתיב ששלמה הסירו כי היה קטן מהכיל וא''ת והא כתיב בדברי הימים (ב ') ויעש שלמה את מזבח הנחשת וי''ל דדרשינן ליה כי הכא מזבח שאומרים לפניו שירה בכלי נחשת: קצף אף וחימה. קשה לרשב''א דאמר בפ''ק דמסכת ע''ג (דך ד. ושם) כתיב חימה אין לי וכתיב נוקם ה' ובעל חימה ומשני כאן לישראל כאן לנכרים אלמא דאין להקב''ה חימה על ישראל ואההיא דמס' ע''ג קשה דבס''פ ארבעה נדרים (דף לב.) אמר חימה משה הרגו דכתיב חימה אין לי ופריך והא כתיב כי יגורתי מפני האף והחימה ומשני תרי חימה הוו: ושמואל אמר תמה זכות אבות ורבי יוחנן אמר תחון זכות אבות. אומר רבינו תם דזכות אבות תמה אבל ברית אבות לא תמה דהא כתיב (יקרא כו) וזכרתי את בריתי יעקוב אף לאחר גלות ואנן אין אנו מזכירין זכות אבות אלא הברית ומפרש דשמואל דאמר מימי חזאל דייק מדכתיב למען בריתו ולא למען זכותו ואומר ר''י דבויקרא רבה (פ' לו) דייק מעד עתה כדפי' בקונטרס ולר''י נראה דלא פליגי שמואל ור''י אלא שמואל קאמר דלרשעים תמה אבל לצדיקים לא תמה ובצדיקים איירי ר''י תדע דהא ר''י אמר בסמוך דמימי חזקי' תמה זכות אבות והכא קאמר דאף בשעת חורבן דבתר הכי תחון זכות אבות ועל זה אנו סומכין להזכיר זכות אבות ובשלהי ויקרא רבה רבי אחא אומר לעולם זכות אבות קיימת ולעולם אנו מזכירים אותם וכן הוא אומר כי אל רחום וגו' ולא ישכח את ברית אבותיך וגו': אין מיתה בלא חטא. פי' (מיתה) לפי שהגזרה באה אף על השגגה ואין יסורים בלא עון של מזיד כדאמר ביומא (דף ו:) חטאים אלו השגגות עונות אלו הזדונות ואף על גב דאמר (שבועות דף ח:) גבי שעיר של יה''כ להגין עליו מן היסורים משמע דיסורים באים על שוגג הכא מיירי ביסורי נגעים שהן מכוערים כדמייתי קרא: (תוספות)

דף נה - ב

מיתיבי אמרו מלאכי השרת לפני הקב''ה רבונו של עולם מפני מה קנסת מיתה על אדם הראשון אמר להם מצוה קלה צויתיו ועבר עליה א''ל והלא משה ואהרן שקיימו כל התורה כולה ומתו א''ל {קהלת ט-ב} מקרה אחד לצדיק ולרשע לטוב וגו' הוא דאמר כי האי תנא דתניא ר''ש בן אלעזר אומר אף משה ואהרן בחטאם מתו שנא' {במדבר כ-יב} יען לא האמנתם בי הא האמנתם בי עדיין לא הגיע זמנכם ליפטר מן העולם מיתיבי ארבעה מתו בעטיו של נחש ואלו הן בנימין בן יעקב ועמרם אבי משה וישי אבי דוד וכלאב בן דוד וכולהו גמרא לבר מישי אבי דוד דמפרש ביה קרא דכתיב {שמואל ב יז-כה} ואת עמשא שם אבשלום תחת יואב (שר) הצבא ועמשא בן איש ושמו יתרא הישראלי אשר בא אל אביגיל בת נחש אחות צרויה אם יואב וכי בת נחש הואי והלא בת ישי הואי דכתיב {דברי הימים א ב-טז} ואחיותיהן צרויה ואביגיל אלא בת מי שמת בעטיו של נחש מני אילימא תנא דמלאכי השרת והא איכא משה ואהרן אלא לאו ר''ש בן אלעזר היא וש''מ יש מיתה בלא חטא ויש יסורין בלא עון ותיובתא דרב אמי תיובתא: א''ר שמואל בר נחמני א''ר יונתן כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה שנאמר {בראשית לה-כב} ויהיו בני יעקב שנים עשר מלמד שכולן שקולים כאחת אלא מה אני מקיים {בראשית לה-כב} וישכב את בלהה פילגש אביו מלמד שבלבל מצעו של אביו ומעלה עליו הכתוב כאילו שכב עמה תניא ר''ש בן אלעזר אומר מוצל אותו צדיק מאותו עון ולא בא מעשה זה לידו אפשר עתיד זרעו לעמוד על הר עיבל ולומר {דברים כז-כ} ארור שוכב עם אשת אביו ויבא חטא זה לידו אלא מה אני מקיים וישכב את בלהה פילגש אביו עלבון אמו תבע אמר אם אחות אמי היתה צרה לאמי שפחת אחות אמי תהא צרה לאמי עמד ובלבל את מצעה אחרים אומרים שתי מצעות בלבל אחת של שכינה ואחת של אביו והיינו דכתיב {בראשית מט-ד} אז חללת יצועי עלה (אל תקרי יצועי אלא יצועיי) כתנאי פחז כמים אל תותר ר' אליעזר אומר פזתה חבתה זלתה ר' יהושע אומר פסעתה על דת חטאת זנית ר''ג אומר פיללתה חלתה זרחה תפלתך אמר ר''ג עדיין צריכין אנו למודעי ר' אלעזר המודעי אומר הפוך את התיבה ודורשה זעזעתה הרתעתה פרחה חטא ממך רבא אמר ואמרי לה ר' ירמיה בר אבא זכרת עונשו של דבר חלית עצמך חולי גדול פירשת מלחטוא: ראובן בני עלי בני שמואל דוד ושלמה ויואש סימן: אמר ר' שמואל בר נחמני א''ר יונתן כל האומר בני עלי חטאו אינו אלא טועה שנאמר {שמואל א א-ג} ושם שני בני עלי (עם ארון ברית האלהים) חפני ופנחס כהנים לה' סבר לה כרב דאמר רב פנחס לא חטא מקיש חפני לפנחס מה פנחס לא חטא אף חפני לא חטא אלא מה אני מקיים אשר ישכבון את הנשים מתוך ששהו את קיניהן שלא הלכו אצל בעליהן מעלה עליהן הכתוב כאילו שכבום גופא אמר רב פנחס לא חטא שנאמר {שמואל א יד-ג} ואחיה בן אחיטוב אחי אי כבוד בן פנחס בן עלי כהן ה' וגו' אפשר חטא בא לידו והכתוב מייחסו והלא כבר נאמר {מלאכי ב-יב} יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה מאהלי יעקב ומגיש מנחה לה' צבאות אם ישראל הוא לא יהיה לו ער בחכמים ולא עונה בתלמידים ואם כהן הוא לא יהיה לו בן מגיש מנחה אלא לאו שמע מינה פנחס לא חטא אלא הא כתיב {שמואל א ב-כב} אשר ישכבון ישכבן כתיב והכתיב {שמואל א ב-כד} אל בני כי לא טובה השמועה א''ר נחמן בר יצחק בני כתיב והכתיב מעבירים א''ר הונא בריה דרב יהושע מעבירם כתיב והכתיב בני בליעל מתוך שהיה לו לפנחס למחות לחפני ולא מיחה מעלה עליו הכתוב כאילו חטא א''ר שמואל בר נחמני א''ר יונתן כל האומר

רש"י בעטיו של נחש. בעצתו של נחש שהשיא לחוה ולא בחטא אחר שלא חטאו. בעטיו כמו עטא וטעם (דניאל ב): ואחיותיהם. בבני ישי משתעי: אלא לאו ר''ש בן אלעזר. דאמר משה ואהרן בחטאם מתו ומודה בהני: כל האומר ראובן חטא. במעשה בלהה: דכתיב. בההוא קרא: ויהיו בני יעקב וגו'. להוציא מלבך שלא תחשדנו: ויבא חטא זה לידו. ויגזור הקב''ה שיהיו מן המקללים: אחת של שכינה. כך היה יעקב עושה בארבעה אהלי נשיו מעמיד מטה לשכינה ובאותו אהל שהוא רואה בו השכינה הוא בא ולן אותו הלילה: חללת. אותו שם שעלה על יצועי דהיינו שכינה מדלא כתיב יצועי עלית טעם אחר עד שלא נבנה אהל מועד היתה שכינה מצויה באהלי צדיקים: פחז. נוטריקון הוא: פזתה. לשון עמא פזיזא (לקמן דף פח.). פזתה מיהרת בעצמך וחטאת: זלתה. זלזלת: פיללת. להנצל מן החטא: חלתה. ויחל משה (שמות לב): זעזעת'. יראת לחטוא לר' אליעזר ור' יהושע חטא ולרבן גמליאל ולמודעי בקש לחטוא ולא חטא: חלית. חולי גדול להתאפק לכבוש יצרך: כל האומר בני עלי חטאו. באשת איש אינו אלא טועה ומיהו בבזיון קדשים חטאו: דאמר רב. לקמן בשמעתין פנחס לא חטא ויליף לה מקרא ור' יונתן יליף לה לחפני מהאי קרא דמקיש חפני לפנחס: ששהו את קיניהן. שהיו מסרבין להקריב שום קרבן אלא בקושי כדכתיב (שמואל א ב) גם בטרם יקטירון את החלב וגו' וכשהיו זבות ויולדות באות ממקום אחר לשילה להקריב את קיניהן והן היו משהין מלהקריבם והנשים לא היו יכולין לסמוך עליהם שיקריבו והיו שוהות שם ולא היו חוזרות אצל בעליהן עד שראו קיניהן קרבין והיו טהורות לקדשים וליכנס לעזרה לפיכך מעלה עליהם כאילו שכבום שהיו מונעים אותן מפריה ורביה: פנחס לא חטא. באשת איש דאשר ישכבון את הנשים אינו אלא חפני לבדו: ואחיה בן אחיטוב וגו' כהן ה'. בשילה נושא אפוד הרי שמיחסו לשבח ומזכיר עליו שם פנחס אבי אביו: אפשר בא חטא לידו והכתוב מייחסו. לשבח ואת בן . בנו מייחסו אחריו והכתיב גבי עבירה דנואפים יכרת ה' לאיש וגו' והאי קרא בבא על הנכרית ועל הזונה מישתעי כדדרשינן ליה באלו הן הנשרפין דכתיב לעיל מיניה כי חלל יהודה קדש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר ודרשינן כי חלל יהודה קדש זו זונה וכן הוא אומר לא תהיה קדשה וגו': ער. חריף להבין ולהורות בין החכמים כדאמרי' בעירובין (דף נג:) אהרנית ערנית: ואם כהן הוא כו'. וכאן מייחס כהן מגיש מנחה אחר פנחס: והכתיב אל בני כי לא טובה השמועה אשר אנכי שומע מעבירים עם ה' אביהם היה מוכיחם: והא כתיב מעבירים אמר רב הונא בריה דרב יהושע מעבירם כתיב. קשה בעיני שם החכם הנזכר כאן כי אומר אני שטעות גדול הוא ול''ג לה להא מילתא שהרי בספרים מוגהים כתיב מעבירים וגם . במסורה הגדולה במקום שמנויין שם כל התיבות דלא כתיב בהן יו''ד וקורין ולא נמנה זה והם מנויין ע''פ החשבון וזו אינה קשיא דהאי מעבירים לאו לשון עבירה הוא אלא לשון ויעבירו קול במחנה (שמות לו) וה''ק להו לא טובה השמועה אשר אנכי שומע את עם ה' מעבירים ומכריזין וקובלים עליכם והאי מעבירים לשון רבים הוא ואעם ה' קאי ולאו אבני עלי שהרי הם היו עוברים ולא היו מעבירים את אחרים: (רש"י)

תוספות ארבעה מתו בעטיו של נחש. והא דכתיב (קהלת ז) כי אדם אין צדיק בארץ וגו' ברוב בני אדם קאמר: וש''מ יש מיתה בלא חטא ויש יסורים בלא עון. ואע''ג דבמאי דקאמר אין יסורין בלא עון לא איתותב: כל האומר בני עלי חטאו אינו אלא טועה. פירוש במאי דכתיב אשר ישכבון לא חטאו אלא מבזים קדשים היו כדכתיב (שמואל א ב) בטרם יקטירון החלב וגו': מעבירם כתיב. הש''ס שלנו חולק על ספרים שלנו שכתוב בהם (מעבירים) וכן מצינו בירושלמי בשמשון והוא שפט את ישראל ארבעים שנה מלמד שהיו פלשתים יראים ממנו כ' שנה אחר מותו כמו בחייו ובכל ספרים שלנו כתיב כ' שנה (שוסטים טז): מתוך שהיה לו לפנחס למחות. ופליג אר' יונתן דאמר שניהם לא חטאו: (תוספות)

דף נו - א

בני שמואל חטאו אינו אלא טועה שנאמר {שמואל א ח-ג} ויהי (כי זקן שמואל ובניו לא הלכו) בדרכיו בדרכיו הוא דלא הלכו מיחטא נמי לא חטאו אלא מה אני מקיים {שמואל א ח-ג} ויטו אחרי הבצע שלא עשו כמעשה אביהם שהיה שמואל הצדיק מחזר בכל מקומות ישראל ודן אותם בעריהם שנאמר {שמואל א ז-טז} והלך מדי שנה בשנה וסבב בית אל והגלגל והמצפה ושפט את ישראל והם לא עשו כן אלא ישבו בעריהם כדי להרבות שכר לחזניהן ולסופריהן כתנאי ויטו אחרי הבצע ר' מאיר אומר חלקם שאלו בפיהם רבי יהודה אומר מלאי הטילו על בעלי בתים ר' עקיבא אומר קופה יתירה של מעשר נטלו בזרוע ר' יוסי אומר מתנות נטלו בזרוע: א''ר שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה שנאמר {שמואל א יח-יד} ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו וגו' אפשר חטא בא לידו ושכינה עמו אלא מה אני מקיים {שמואל ב יב-ט} מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע שביקש לעשות ולא עשה אמר רב רבי דאתי מדוד מהפך ודריש בזכותיה דדוד מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע רבי אומר משונה רעה זו מכל רעות שבתורה שכל רעות שבתורה כתיב בהו ויעש וכאן כתיב לעשות שביקש לעשות ולא עשה {שמואל ב יב-ט} את אוריה החתי הכית בחרב שהיה לך לדונו בסנהדרין ולא דנת ואת אשתו לקחת לך לאשה ליקוחין יש לך בה דא''ר שמואל בר נחמני א''ר יונתן כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו שנאמר {שמואל א יז-יח} ואת עשרת חריצי החלב האלה תביא לשר האלף ואת אחיך תפקוד לשלום ואת ערובתם תקח מאי ערובתם תני רב יוסף דברים המעורבים בינו לבינה {שמואל ב יב-ט} ואותו הרגת בחרב בני עמון מה חרב בני עמון אי אתה נענש עליו אף אוריה החתי אי אתה נענש עליו מאי טעמא מורד במלכות הוה דאמר ליה {שמואל ב יא-יא} ואדוני יואב ועבדי אדוני על פני השדה חונים אמר רב כי מעיינת ביה בדוד לא משכחת ביה בר מדאוריה דכתיב {מלכים א טו-ה} רק בדבר אוריה החתי אביי קשישא רמי דרב אדרב מי אמר רב הכי והאמר רב קיבל דוד לשון הרע קשיא גופא רב אמר קיבל דוד לשון הרע דכתיב {שמואל ב ט-ד} ויאמר לו המלך איפוא הוא ויאמר ציבא אל המלך הנה הוא בית מכיר בן עמיאל (בלא) דבר וכתיב וישלח המלך ויקחהו מבית מכיר בן עמיאל (מלא) דבר מכדי חזייה דשקרא הוא כי הדר אלשין עילויה מ''ט קיבלה מיניה דכתיב {שמואל ב טז-ג} ויאמר המלך (אל ציבא איה) בן אדוניך ויאמר ציבא אל המלך הנה (הוא) יושב בירושלים וגו' ומנא לן דקיבל מיניה דכתיב {שמואל ב טז-ד} ויאמר המלך הנה לך כל אשר למפיבושת ויאמר ציבא השתחויתי אמצא חן (בעיני) המלך ושמואל אמר לא קיבל דוד לשון הרע דברים הניכרים חזא ביה דכתיב {שמואל ב יט-כה} ומפיבושת בן שאול ירד (לפני) המלך ולא עשה רגליו ולא עשה שפמו ואת בגדיו לא כיבס וגו' וכתיב ויהי כי בא ירושלים לקראת המלך ויאמר לו המלך למה לא הלכת עמי מפיבושת ויאמר אדוני המלך עבדי רמני כי אמר עבדך אחבשה לי החמור וארכב עליה ואלך את המלך כי פסח

רש"י בני שמואל חטאו. במקח שוחד והטיית דין: לחזניהם. שמשיהם ששוכרין אותן לילך ולהזמין את הנקראים לדין: ולסופריהם. לשטרי בירורין ולאגרות שום: מלאי הטילו על בעלי בתים. נותנים להן פרגמטיא לעסוק בה ולתת להם השכר ומתוך כך היה נמשך לבם להטות דין כשבאין לפניהן לדון והיינו חטאם: חלקם שאלו בפיהם. מעשר ראשון הראוי להם שלוים היו שאלו בפיהם מתוך שהיו גדולי הדור ושופטים לא היו מונעים מהם ושאר לוים עניים מצטערים ולר' מאיר לא חטאו בהטיית משפט: קופה יתירה. יותר מן הראוי: מתנות. זרוע לחיים וקיבה והם לא היו כהנים ל''א מתנות לויה כגון מעשר וקרא כתיב ונתן לכהן ודרשינן ולא שיטול מעצמו בשחיטת חולין בפ' הזרוע (דף קלג.) וה''ה לכל מתנות כהונה ולויה: דוד חטא. בבת שבע קודם שקבלה גט: שבקש. לשכב עמה קודם שקבלה גט שהיה בעלה שולח לה מן המלחמה שאם ימות לא תיזקק ליבום או שמא יהרג ואין מעיד עליו ותתעגן אשתו או שמא יהא שבוי כדאמרינן לקמן כל היוצא למלחמת בית דוד כו': משונה רעה זו. בכתיבתה ובלשונה: שהיה לך לדונו. על שמרד במלכות כדלקמן: ליקוחין יש לך בה. קדושין תופסין בה שאינה אשת איש כדשמואל כו': גט כריתות. על תנאי שאם ימות תהא מגורשת מעכשיו ופעמים שהוא טרוד בצאתו ושולחו מן המלחמה: ואת ערובתם תקח. במלחמת שאול כתיב: דברים המעורבים ביניהם. היינו קדושין תקח תבטל ע''י גט שתביא להם מן המלחמה: בחרב בני עמון. כאותן שהורגים בני עמון שלא מדעתך: ואדוני יואב. לאו אורח ארעא לקבל עליו מרות אחרים בפני המלך: רק בדבר אוריה. מקרא כתיב כך בדבר אוריה שגרם לו שיהרג אבל בבת שבע לא חטא: לשון הרע. לקמיה מפרש: בלא דבר. אינו חכם בתורה והוא מצאו מלא דבר וחכם בתורה: חזייא דשקרא הוה. מתחילה מצאו שקרן בכך: כי הדר אלשין עליה. ציבא על מפיבושת כשהיה דוד בורח מפני אבשלום מאי טעמא קביל מיניה: איה בן אדונך ויאמר הנה יושב בירושלים. כי אמר היום ישיבו לי את ממלכת אבי דברים הנכרים חזא ביה. במפיבושת כשנהרג אבשלום וחזר דוד למלכותו ובא לפניו לא עשה רגליו ולא עשה שפמו כסבור דוד שניכרים דברי ציבא שנצטער על שחזר דוד ולא קישט עצמו ועוד היה מצפה שכשיושיבוהו במלכות יתנאה ויסתפר לכך לא קבל דבריו ואמר לו אתה וציבא תחלקו השדה והוא השיבו קשה אין לי לצעוק אלא על מי שהביאך הלום הנה שמצטער על שובו ואם לא שראה בו דברים הניכרים היה חוזר ממה שאמר הנה לך כל אשר למפיבושת ואע''פ שמיהר ואמר לו מתחלה הנה לך כל אשר למפיבושת אין זו קבלה כי כל זמן שלא היה דוד שב למלכותו יודע היה שאין מתנתו מתנה ולא אמר לו אלא על תנאי אם יראה אמת בדבריו: (רש"י)

תוספות שהיה לך לדונו בסנהדרין. קשה לר''י דפ''ק דמגילה (דף יד: ושם) אמרינן גבי נבל דמורד במלכות לא בעי למדייניה ואוריה מורד במלכות הוה כדאמר בסמוך ויש לומר דודאי צריך לדונו ולידע אם הוא מורד במלכות אבל לעיין בדינו ולעשות הלנת דין ולהמתין עד למחר אין צריך וכן משמע דבסנהדרין (דף לו. ושם) אמר שדן דוד את נבל בסנהדרין מויחגרו איש חרבו וגו': ליקוחין יש לך בה. אף על גב דאפילו חטא נמי יש לו בה ליקוחין דהא אנוסה היתה ושריא לבעל וה''ה לבועל מ''מ ליקוחין יש לך בה משמע לא היה לך בה עבירה: גט כריתות כותב לאשתו. פרש''י על תנאי שאם ימות במלחמה תהא מגורשת מעכשיו וצריך לומר לפירושו דאף על גב דאוריה בא מן המלחמה התנאי היה שאם לא ישוב בסוף המלחמה שיהא גט אך קשה דתנן במי שאחזו (גיטין דף עג. ושם) מה היא באותן הימים רבי יהודה אומר הרי היא כאשת איש לכל דבריה ואם כן לר' יהודה היתה אשת איש גמורה ונראה לר''ת שהיה מגרשה לגמרי בלא שום תנאי והא דאמרינן בהזהב (ב''מ דף נט. ושם) מוטב שיבעול אדם ספק אשת איש ואל ילבין פני חבירו ברבים מנלן מדוד קרי לה ספק אשת איש לפי שהיו מגרשים בצנעה והעולם סבורים שהיא אשת איש: דאמר ליה ואדוני יואב. פרש''י דמורד במלכות הוה משום דקאמר ואדוני יואב ואין נראה דאין זה מורד שלא היה בלבו להמליכו ולקרותו מלך אלא כמו שפירש רבינו מאיר דהוי מורד משום דבסיפא דקרא כתיב ואני אבא אל ביתי לאכול ולשתות ולשכב עם אשתי וגו' שדוד אמר לו לעשות ולא רצה לעשות: רק בדבר אוריה החתי. קשה דהא איכא מעשה דהסתה בריש פ''ב דיומא (דף כב:) וי''ל דלא חשיב ליה דלא הוי כל כך. עון גדול וגם שגג: (תוספות)

דף נו - ב

עבדך וירגל בעבדך אל אדוני המלך ואדוני המלך כמלאך האלהים ועשה הטוב בעיניך ויאמר לו המלך למה תדבר עוד דבריך אמרתי אתה וציבא תחלקו את השדה ויאמר מפיבשת אל המלך גם את הכל יקח אחרי אשר בא אדוני המלך בשלום אל ביתו אמר לו אני אמרתי מתי תבא בשלום ואתה עושה לי כך לא עליך יש לי תרעומות אלא על מי שהביאך בשלום היינו דכתיב {דברי הימים א ח-לד} ובן יהונתן מריב בעל וכי מריב בעל שמו והלא מפיבשת שמו אלא מתוך שעשה מריבה עם בעליו יצתה בת קול ואמרה לו נצא בר נצא נצא הא דאמרן בר נצא דכתיב {שמואל א טו-ה} ויבא שאול עד עיר עמלק וירב בנחל אמר רבי מני על עסקי נחל אמר רב יהודה אמר רב בשעה שאמר דוד למפיבשת אתה וציבא תחלקו את השדה יצתה בת קול ואמרה לו רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה אמר רב יהודה אמר רב אילמלי לא. קיבל דוד לשון הרע לא נחלקה מלכות בית דוד ולא עבדו ישראל ע''ז ולא גלינו מארצנו: אמר ר' שמואל בר נחמני א''ר יונתן כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה שנאמר {מלכים א יא-ד} ולא היה לבבו שלם עם ה' אלהיו כלבב דוד אביו כלבב דוד אביו הוא דלא הוה מיחטא נמי לא חטא אלא מה אני מקיים {מלכים א יא-ד} ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו ההיא כרבי נתן דר' נתן רמי כתיב ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו והכתיב כלבב דוד אביו כלבב דוד אביו הוא דלא הוה מיחטא נמי לא חטא הכי קאמר ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו ללכת אחרי אלהים אחרים ולא הלך והכתיב {מלכים א יא-ז} אז יבנה שלמה במה לכמוש שקוץ מואב שבקש לבנות ולא בנה אלא מעתה {יהושע ח-ל} אז יבנה יהושע מזבח לה' שבקש לבנות ולא בנה אלא דבנה הכא נמי דבנה אלא כדתניא רבי יוסי אומר {מלכים ב כג-יג} ואת הבמות אשר על פני ירושלים אשר מימין להר המשחה אשר בנה שלמה מלך ישראל לעשתרות שקוץ צדונים וגו' אפשר בא אסא ולא ביערם יהושפט ולא ביערם עד שבא יאשיה וביערם והלא כל ע''ז שבארץ ישראל אסא ויהושפט ביערום אלא מקיש ראשונים לאחרונים מה אחרונים לא עשו ותלה בהן לשבח אף ראשונים לא עשו ותלה בהן לגנאי והכתיב {מלכים א יא-ו} ויעש שלמה הרע בעיני ה' אלא מפני שהיה לו למחות בנשיו ולא מיחה מעלה עליו הכתוב כאילו חטא אמר רב יהודה אמר שמואל נוח לו לאותו צדיק שיהא שמש לדבר אחר ואל יכתב בו ויעש הרע בעיני ה' אמר רב יהודה אמר שמואל בשעה שנשא שלמה את בת פרעה הכניסה לו אלף מיני זמר ואמרה לו כך עושין לעבודה זרה פלונית וכך עושים לע''ז פלונית ולא מיחה בה אמר רב יהודה אמר שמואל בשעה שנשא שלמה את בת פרעה ירד גבריאל ונעץ קנה בים ועלה בו שירטון ועליו נבנה כרך גדול [של רומי] במתניתא תנא אותו היום שהכניס ירבעם שני עגלי זהב אחד בבית אל ואחד בדן נבנה צריף אחד וזהו איטליאה של יון: א''ר שמואל בר נחמני א''ר יונתן כל האומר יאשיהו חטא אינו אלא טועה שנאמר {מלכים ב כב-ב} ויעש הישר בעיני ה' וילך בכל דרך דוד אביו אלא מה אני מקיים {מלכים ב כג-כה} וכמוהו לא היה לפניו מלך אשר שב וגו' שכל דין שדן מבן שמנה עד שמנה עשרה החזירן להן שמא תאמר נטל מזה ונתן לזה תלמוד לומר בכל מאודו שנתן להם משלו ופליגא דרב דאמר רב אין לך גדול בבעלי תשובה יותר מיאשיהו בדורו ואחד בדורנו ומנו אבא אבוה דרבי ירמיה בר אבא ואמרי לה אחא אחוה דאבא אבוה דרב ירמיה בר אבא דאמר מר רבי אבא ואחא אחי הוו אמר רב יוסף ועוד אחד בדורנו ומנו עוקבן בר נחמיה ריש גלותא והיינו. נתן דצוציתא אמר רב יוסף הוה יתיבנא בפירקא והוה קא מנמנם וחזאי בחילמא דקא פשט ידיה וקבליה:

רש"י על עסקי נחל. ומה על נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה בנחל נפשות הללו על אחת כמה וכמה אם גדולים חטאו קטנים מה חטאו: ולא עבדו ישראל עבודה זרה. שעל ידי שנחלקה המלכות העמיד ירבעם העגלים שלא יעלו ישראל לירושלים לממשלתו של רחבעם: שלמה חטא. בע''ז: כדר' נתן. דשני קרא הטו ללכת והוא לא הלך: הכא נמי דבנה. קשיא היא: אלא. מהכא תילף דלא בנה כדתניא רבי יוסי אומר כו': להר המשחה. לשון שמן דמתרגמינן משחא והוא הר הזיתים: מקיש ראשונים. מקיש את בנינו של שלמה לביעורו של יאשיהו מה יאשיהו לא עשה ביעור זה ותלו בו מן השמים לשבח הואיל וביער השאר שנעשה משמת יהושפט אף שלמה לא עשה בנין זה ותלו בו לגנות מתוך שלא מיחה בנשיו: שמש. לחטוב עצים ולשאוב מים בשכר לע''ז: ואל יכתב בו דבר זה. ללמדך שקשה התוכחה במי שבידו לימחות: מיני זמר. כלי שיר: נעץ קנה. ושרטון מדבק בו עד שנוסף והולך וגדל שרטון חול ורפש וטיט שהים גורש: כרך גדול של רומי. שהוא מיצר לישראל והוא (איטליא) של יון במסכת מגילה (דף ו:): ביום שהעמיד ירבעם את העגלים נבנה צריף אחד. באותו שרטון שגדל שם בימי שלמה צריף כוך קטן מציידין שעושין מן קנים ומן ערבה ומאז נתוספו בתים על בתים: איטליאה. שם העיר והיא ממדינת יון וכשנטלה רומי מלכות יוונים לכדוהו ונהפך להם: יאשיהו חטא. דכתיב שב אל ה' משמע דחטא מעיקרא: מבן ח'. שישב על כסא מלכותו דכתיב בן ח' שנה וגו': עד בן י''ח. שמצא חלקיה את הספר ועיין ודקדק בתורה ובדיניה בכתב ובעל פה והבין שמא טעה בדינא: נטל מזה. ממי שנתן לו תחילה: ה''ג ואמרי לה אחא אחוה דאבא אבוה דרב ירמיה בר אבא: נתן דצוציתא. על שם ניצוצין דנורא שהמלאך פשט את ידו וקיבל תשובתו לישנא אחרינא על שאחזו המלאך בציצית ראשו: (רש"י)

תוספות אלא מעתה אז יבנה יהושע כו'. הקשה הר''ר אלחנן דבחלק (סנהדדין דף צא:) מפקינן מדכתיב אז יבנה יהושע ולא כתב אז בנה מכאן לתחיית המתים מן התורה אם כן אתא לדרשה ה''נ אתא לדרשה דהכא ואומר ר''י דמ''מ פריך מדלא כתיב שבקש לבנות אלא יבנה ש''מ שרוצה לומר שבנה כההוא דיהושע דודאי בנה: מה אחרונים לא עשו ותלה בהן כו'. לא שייך למימר הכא מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו כדאמר בפ''ק דחולין (דף. ושם:) גבי נחש נחשת שביער חזקיה דהתם לא ביערוהו אבותיו שהיו יראים לבערו לפי שעשאו משה על פי הדבור אבל הכא למה היו מניחים מלבערם: דצוציתא. אומר ר''ת דאמר במדרש שהיה נר דולק על ראשו: (תוספות)

פרק שישי - במה אשה

דף נז - א

מתני' במה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה לא תצא אשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן ולא ברצועות שבראשה ולא תטבול בהן עד שתרפם ולא בטוטפת ולא בסרביטין בזמן שאינן תפורים ולא בכבול לרה''ר ולא בעיר של זהב ולא בקטלא ולא בנזמים ולא בטבעת שאין עליה חותם ולא במחט שאינה נקובה ואם יצאת אינה חייבת חטאת: גמ' טבילה מאן דכר שמה אמר רב נחמן בר יצחק אמר רבה בר אבוה מה טעם קאמר מה טעם לא תצא אשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן מפני שאמרו חכמים בחול לא תטבול בהן עד שתרפם וכיון דבחול לא תטבול בהן עד שתרפם בשבת לא תצא דילמא מיתרמי לה טבילה של מצוה ושריא להו ואתי לאתויינהו ד' אמות ברה''ר בעא מיניה רב כהנא מרב תיכי חלילתא מאי א''ל אריג קאמרת כל שהוא אריג לא גזרו איתמר נמי אמר רב הונא בריה דרב יהושע כל שהוא אריג לא גזרו ואיכא דאמרי אמר רב הונא בריה דרב יהושע חזינא לאחוותי דלא קפדן עלייהו מאי איכא בין הך לישנא ובין הך לישנא איכא בינייהו דטניפן להך לישנא דאמר כל שהוא אריג לא גזרו הני נמי ארוג ולהך לישנא דאמרת משום קפידא כיון דטניפא מקפד קפדא עלייהו תנן התם ואלו חוצצין באדם חוטי צמר וחוטי פשתן והרצועות שבראשי הבנות ר' יהודה אומר של צמר ושל שער אין חוצצין מפני שהמים באין בהן אמר רב הונא וכולן בראשי הבנות שנינו מתקיף לה רב יוסף למעוטי מאי אילימא למעוטי דצואר ודמאי אילימא למעוטי דצמר השתא רך על גבי קשה חוצץ רך על גבי רך מיבעיא ואלא למעוטי דחוטי פשתן השתא קשה על גבי קשה חוצץ קשה על גבי רך מיבעיא אלא אמר רב יוסף היינו טעמא דרב הונא לפי שאין אשה חונקת את עצמה איתיביה אביי הבנות יוצאות בחוטין שבאזניהן אבל לא בחבקין שבצואריהן ואי אמרת אין אשה חונקת עצמה חבקין שבצואריהן אמאי לא אמר רבינא

רש"י מתני' במה אשה יוצאה. דהוי תכשיט ולא משוי ואיכא דהוי תכשיט וגזור ביה רבנן דילמא שלפא ומחויא לחברתה חשיבותו ודילמא אתי לאיתויי ד' אמות: לא בחוטי צמר ופשתן ורצועה שבראשה. שקולעת בהן שערה: שבראשה. אכולהו קאי ובגמ' מפרש טעמא: ולא תטבול בהן. משום חציצה: עד שתרפם. שתתירם קצת שיהיו רפויין ויכנסו המים ביניהם לשער: טוטפת וסרביטין. מפרש בגמרא וחשובין הן וחיישינן דילמא שלפא ומחויא לחברתה: בזמן שאין תפורין. עם השבכה שקורין שקופיי''א {קויפ"א: שביס עשוי רשת} אבל תפורין ליכא למיחש לאחוויי שאינה נוטלת השבכה מראשה ברה''ר שתגלה כל שערה: כבול. מפרש בגמ': לרה''ר. אבל לחצר שרי וכל הנזכרים למעלה אסורים אף לחצר שמא תרגילם ברה''ר וחדא גזירה היא דגזור בהם שלא תתקשט בהם בשבת כלל ובכבול התירו כדמפרש לקמן בפרקין (דף סד:) שלא לאסור את כל תכשיטיה ותתגנה על בעלה: עיר של זהב. כמין נושקא {סיכה, מכבנה (נראה שזו סיכה המשמשת תכשיט, אך ראה לעיל נד.)} ומציירין בה כמין עיר: קטלא. מפרש בגמרא (לקמן דף נט:): חותם. צורה לחתום בה איגרת או כל דבר סגור: שאינה נקובה. כגון אישפיגל''א {אישפינגל"א: סיכה (ראה לעיל נב:)} : ואם יצאת אינה חייבת חטאת. דכולהו תכשיטין נינהו ורבנן הוא דגזור בהו דילמא שלפא ומחויא: גמ' טבילה מאן דכר שמה. מה ענין טבילה אצל הלכות שבת: ושריא להו. ומתרת אותם לטבול בשבת שעל הטבילה לא גזרו כדאמרינן במסכת ביצה (דף יח.) אדם נראה כמיקר ואין נראה כמתקן עצמו: תיכי חלילתא. שרשרות של חוטין חלולות ועגולות: מהו. לקלוע בהן שערה ולצאת בשבת שאינה יכולה למותחן ולדוחקן על השער בחזקה והמים נכנסין בה ומיבעיא ליה מי הוי חציצה ולא תצא בהן בשבת משום גזירת טבילה מצוה או לא הוי חציצה: כל שהוא אריג לא גזרו. לצאת בו בשבת דלענין חציצה לא חייץ דלא מצי לאהדוקי שפיר: לאחוותי דלא קפדן עלייהו. ליטלן מראשן כשהן רוחצות בחמין אלמא עיילי בהו מיא שפיר אפילו להנאת רחיצה וכיון שכן לענין טבילה נמי לא צריכין להתירן ומותר לצאת בהן בשבת דהא אי מתרמי טבילה לא שרו להו לא משום חציצה ולא משום קפידא: דמיטנפי. שנטנפו הנך תיכי בטיט: הא נמי אריג הוא. והא קאמר לא גזרו כלל לצאת ולהאי לישנא דלא קפדי משמע דאי קפדי לנטלן מראשן כשהן רוחצות אסור לצאת בהן בשבת ואע''ג דלענין איהדוקי לא חייצי ומותרות לטבול בהן הלכך הני כיון דמיטנפי מקפד קפדן שלא להיות בראשן בשעת טבילתן מפני שהמים ממחין את הטיט ומלכלך בשרן בעלייתן מן הטבילה ואע''ג דחציצה לא הוי דהא עיילי בהו מיא מיהו כיון דשקלי לה משום טינוף אתי לאיתויינהו ואסור לצאת בהן וללישנא קמא לא גזרו אלא במידי דחייץ לטבילה ורבותי מפרשין הך קפידא לענין חציצה כדקי''ל רובו ומקפיד עליו חוצץ (עירובין דף ד:) וקשיא לי בגוה טובא חדא דכי איתמר ההוא במידי דמיהדק איתמר ואשמעינן דאע''ג דלא עיילי ביה מיא כיון דלא קפיד עליה חשיב כגופיה ובטל לגבי שערו אבל במידי דלא מיהדק ועיילי ביה מיא מאי חוצץ איכא למימר הא לאו חוצץ הוא ואי אתית למימר דההוא חוצץ דהתם לא דק בלישניה ומיהו כל מידי דקפיד עלייהו אסור היכי אמרינן הכא האי נמי אריג הוא ומותר כיון דפשיטא לן דהיכא דמיטנפי מקפד קפדן על כרחיך חייץ דהא רב הונא בריה דרב יהושע אהלכה למשה מסיני לא אתא לאיפלוגי: ואלו חוצצין באדם. משום דתני התם אלו חוצצין בכלים תני לענין טבילת אדם ואלו חוצצין באדם: של צמר ושל שער אין חוצצין. דלא מיהדק על גבי שער: הבנות קטנות. ואורחא דמילתא נקט: וכולן בראשי הבנות שנינו. לא תימא שבראשי הבנות ארצועות לחודייהו קאי אלא אחוטין נמי קאי: למעוטי מאי. אשמעינן רב הונא דחוטין נמי בראשי הבנות שנינו: אילימא למעוטי. חוטין הקשורין בצוארן דלא חייצי: ודמאי. הי חוטין אתא למעוטי דלא חייצי בצואר צמר קרוי רך לגבי פשתן ולגבי שער: על גבי קשה. שער: ע''ג רך. בשר: מיבעיא. בתמיה הא ודאי על גבי רך טפי מיהדק: לפי שאין אשה חונקת עצמה. להדק חוטין בצוארה וקושרתן בריוח שיהו רפין: בחוטין שבאזניהם. שנותנין שם שלא יסתם הנקב: חבקין. ענקי רצועות שאינן מוזהבות רחבות דלאו לתכשיט עבידן דומיא דחוטין שבאזניהן: חבקין. לשון קילקלי וחבק (לקמן דף סד.) צינגל''א {חבק (רצועת-בטן לסוס וכיו"ב)} לאסור בו סוס: (רש"י)

תוספות מתני' במה אשה כו' לא בחוטי צמר. מפרש בגמ' משום דילמא מיתרמי לה טבילה של מצוה ושרי להו ואתי לאתויינהו ארבע אמות ברה''ר אומר ר''י דהיינו דוקא בחוטין שאינן נתונין בקליעת השער אבל חוטין הנתונין בקליעת השער יוצאה בהן דבהנהו ליכא למיגזר דילמא שריא להו כדתנן בהמצניע (לקמן דף צד:) דאיכא לכל הפחות איסור שבות בגודלת וסברא הוא דכי היכי דיש איסור בעשיית קליעה ה''נ יש איסור בסתירת קליעה וא''ת מהאי טעמא תהא אשה אסורה לצאת בטלית דהא ודאי שריא לה בשעת טבילה וניחוש דילמא אתי לאתויי וי''ל דבדברים שהם עיקר מלבוש ליכא למיגזר דאפילו בחול אין דרך ללכת כלל ממקומו עד שילבישם אלא דוקא בדברים קטנים יש לחוש שאין מקפיד אם אינם עליו ורגילות הוא בחול כשמתירן פעמים נושאן בידו עד ביתו ונראה לר''י דדוקא בדברים שרגילות להסירן כדי להראותן או משום חציצה או משום קפידא גזרו שלא לצאת דשמא כשיסיר ישכח שהוא שבת ואתי לאתויי אבל דברים שמותר לצאת בהן שאין רגילות להסירן מותר לקשור ולהתיר ברה''ר דליכא למיחש למידי דאם יהא זכור שבת בשעת התרה לא אתי לאתויי ואם לא יהיה זכור שבת אפילו נאסר להתיר ולהסיר לא יועיל וכ''מ לקמן (דף סא.) דקתני בברייתא וקושר ומתיר קמיע אפילו ברה''ר והא דאיצטריך התם לאשמעי' דשרי אע''פ שכל דבר מותר להסיר כדפרישית איצטריך לאשמעינן דלא אסרינן משום דמיחזי דקושרו עליו שלא לרפואה ומתכוין להוציא כי היכי דאסור בפילפל וגרגיר מלח לכתחילה לתת בפה בשבת או להחזיר אלא כמלבוש גמור חשיב מחמת הרפואה: השתא רך על גבי קשה חוצץ כו'. וא''ת דילמא רב הונא נקט וכולן בראשי הבנות לרבותא דאפילו בראשי הבנות דהוי רך ע''ג קשה חוצץ ואור''י דבלאו רב הונא הוה ידעינן דבכל מקום חוצצין אפילו בראש אלא ודאי למעוטי שום דבר אתא: השתא קשה ע''ג קשה חוצץ. סבר הש''ס דקשה ע''ג רך חייץ טפי מקשה ע''ג קשה ורך ע''ג קשה לא חייץ כקשה ע''ג קשה דהא לר' יהודה חוטי צמר אין חוצצין דהוי רך. על גבי קשה וחוטי פשתן דהוי קשה ע''ג קשה חוצצין וחוטי שיער דהוי נמי קשה על גבי קשה לכ''ע אין חוצצין אף על פי שחוטי פשתן חוצצין לכולי עלמא: אלא א''ר יוסף. לפי שרב יוסף בעצמו מקשה שייך לומר אלא: (תוספות)

רשב"א מתני': לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן ולא ברצועה שבראשי הבנות [לפנינו: שבראשה]. רבותינו בעל התוס' ז"ל (ד"ה במה) פירשו דלא מיירי בשקלעה בהן שערה, דאם כן מאי איריא משום דילמא מתרמיא לה טבילה של מצוה ואתיא לאתויינהו תיפוק ליה משום שהיא סותרת, וכדאמרינן בפרק המצניע (לקמן צה, א) הגודלת חייבת משום בונה וכיון שכן הסותרת חייבת משום סותר, ואפילו למאן דאמר (לקמן צד, ב) דאינה חייבת משום בונה מכל מקום מדרבנן איכא, ולא עוד אלא כיון דאילו סותרת חייבת לא חיישינן לטבילה דהא לא שלפה, והלכך יוצאה בהן בשקלעה שערה. גמרא: דילמא מתרמיא לה טבילה של מצוה ושריא להו ואתיא לאתויינהו ד' אמות ברשות הרבים. ואם תאמר אם כן אפילו בחגור שבמתניה לא תצא שמא תתירנו ותוליכנו. יש לומר שלא אסרו להן חכמים אלא תכשיטין קטנים וכיוצא בהן שאינה מרגשת בהן בכל שעה וחיישינן דילמא תשתלי אבל דברים גדולים לא. וכן כתבו בתוספות (ד"ה במה). עוד אמרו בתוספות דכל מה שהתירו חכמים לצאת בו מותר להתיר ולקשור אפילו ברשות הרבים ולא חיישינן דילמא אתי לאתויינהו. וטעמא דמילתא, דכיון שהתירו חכמים לצאת בהם מפני שאין כאן צורך התרה, לא שייך בהו שלא תתיר כדי שלא תוליך, דאי אמרת שהיא שכחה אף היא מתרת ומוליכה דהא שכחה היא, ואי אינה שכחה אף היא אינה מוליכה. והיינו דתניא גבי קמיע מומחה לקמן (סא, א) וקושר ומתיר אפילו ברשות הרבים. והא דאמרינן התם (שם עמוד ב) אי אמרת קמיע יש בו משום קדושה זימנין דמצריך לבית הכסא ואתי לאתויינהו ד' אמות ברשות הרבים, הכי קאמר: וכיון דאפשר דעל כרחיה אתי למישלף דילמא אף הוא שוכח ומעביר. (רשב"א)

דף נז - ב

הכא בקטלא עסקינן דאשה חונקת את עצמה דניחא לה שתראה כבעלת בשר: ר' יהודה אומר של צמר ושל שער אין חוצצין מפני שהמים באין בהן: אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יהודה בחוטי שער א''ל אביי הלכה מכלל דפליגי וכי תימא אי לאו דשמעינן מתנא קמא דאיירי בחוטי שער איהו נמי לא הוה מיירי ודילמא כשם קאמר להו כי היכי דמודיתו לי בחוטי שער אודו לי נמי בחוטי צמר איתמר אמר רב נחמן אמר שמואל מודים חכמים לרבי יהודה בחוטי שער תניא נמי הכי חוטי צמר חוצצין חוטי שער אין חוצצין ר' יהודה אומר של צמר ושל שער אין חוצצין אמר רב נחמן בר יצחק מתניתין נמי דיקא דקתני יוצאה אשה בחוטי שער בין משלה בין משל חברתה מני אילימא רבי יהודה אפילו חוטי צמר נמי אלא לאו רבנן היא וש''מ בחוטי שער לא פליגי ש''מ: לא בטוטפת: מאי טוטפת א''ר יוסף חומרתא דקטיפתא א''ל אביי תהוי כקמיע מומחה ותשתרי אלא אמר רב יהודה משמיה דאביי אפוזיינו תניא נמי הכי יוצאה אשה בסבכה המוזהבת ובטוטפת ובסרביטין הקבועין בה איזו טוטפת ואיזו סרביטין א''ר אבהו טוטפת המוקפת לה מאזן לאזן סרביטין המגיעין לה עד לחייה אמר רב הונא עניות עושין אותן של מיני צבעונין עשירות עושין אותן של כסף ושל זהב: ולא בכבול: אמר רבי ינאי כבול זה איני יודע מהו אי כבלא דעבדא תנן אבל כיפה של צמר שפיר דמי או דילמא כיפה של צמר תנן וכ''ש כבלא דעבדא אמר רבי אבהו מסתברא כמ''ד כיפה של צמר תנן ותניא נמי הכי יוצאה אשה בכבול ובאיסטמא לחצר ר''ש בן אלעזר אומר אף בכבול לרה''ר כלל אמר רשב''א כל שהוא למטה מן השבכה יוצאין בו כל שהוא למעלה מן השבכה אין יוצאין בו מאי איסטמא א''ר אבהו ביזיוני מאי ביזיוני אמר אביי אמר רב כליא פרוחי ת''ר ג' דברים נאמרו באיסטמא אין בה משום כלאים ואינה מטמאה בנגעים ואין יוצאין בה לרה''ר משום ר''ש אמרו אף

רש"י בקטלא עסקינן. בגד חשוב לתלות בצוארה כנגד לבה שלא יפול מה שהיא אוכלת על בגדיה ויש לו מקום שנצים כעין שעושים למכנסים ותוחב בו רצועה רחבה ומוללתו סביב הרצועה שהבגד רחב הרבה וקושרת הרצועה סביב צוארה וחונקת עצמה בחוזק כדי שתהא בשרה בולטת ותראה בעלת בשר ומתוך שהרצועה חלקה ורחבה אינה מזיקתה: מכלל דפליגי. בתמיה והא ת''ק לא איירי בשערה שמע מינה בשער מודה דלא מיהדק על גבי שער: דילמא. האי דאדכר שער: כשם קאמר להו. כשם שאתם מודים לי בחוטי שער אודו לי בחוטי צמר: חומרתא דקטיפתא. קשר שעושין לרפואות קיטוף עין רע שלא תשלוט: ותיהוי כקמיע מומחה. דקתני מתני' ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה הא מומחה שפיר דמי: אפוזייני. פרונטי''ל {פרונט"ל: ציץ, נזר (תכשיט המונח על המצח)} של זהב: שבכה. קופיי''ה {קויפ"א: שבוס עשוי רשת} דאי שלפא ליה מיגליא ראשה: המקפת. את הפדחת מאזן לאזן: המגיעים עד לחייה. על ראשה כורכתו ותולה לה על לחייה מכאן ומכאן: אי כבלא דעבדא תנן. חותם שעושין לעבד בכסותו לסימן הוכחה שהוא עבד ובההוא קתני מתני' דשפחה לא תצא בו: אבל כיפה של צמר. ככובע שתחת השבכה דמקרי נמי כבול ומתקשטת בו: שפיר דמי. דכיון דמיגליא שערה לא שלפא ומחויא: או דילמא כיפה תנן. דלא תצא דחיישינן דילמא שלפא ומחויא מתחת השבכה ואינה מגלה וכל שכן כבלא דעבדא: בכבול ובאסטמא. לקמיה מפרש מאי אסטמא ומדקתני כל שהוא למטה מן השבכה ש''מ כיפה תנן: כליא פרוחי. מצנפת קטנה לאחר קישוריה שקולעת ראשה וכסתה יש שערות קטנות שיוצאין חוץ לקישוריה והן נקראין פרוחי על שמפריחין ויוצאין לחוץ ואוגדתן לתחת קישוריה ע''י מצנפת קצרה: כליא. מונעת אותן שערות מלצאת: אין בה משום כלאים. שעשויה כמין לבד שקורין פולטר''א {פילטר"א: (מצע-)לֶבֶד (העשוי מחומרים, שהם רק כבושים ביחד, ולא ארוגים)} ואינה טוויה: ואינה מטמאה בנגעים. מהאי טעמא גופיה דגבי נגעים כתיב נמי בגד ויליף מכלאים שוע וטווי: (רש"י)

תוספות הכא בקטלא עסקינן. תימה דמשמע דקטלא טעמא משום חציצה וא''כ אמאי תני במתניתין בסיפא בהדי חוטי צמר ברישא הוה ליה למיתנייה ואומר רשב''א דקטלא נמי דבר של נוי הוא ויש לחוש דילמא שליף ומחויא ומיירי מתני' ברפוי דליכא חציצה ולכך אין לאוסרו אלא משום תכשיט אבל ברייתא דהכא איירי במיהדק דליכא למיחש דילמא שלפא שאינה מסירה לפי שלא תראה בעלת בשר וא''ת ומאי דוחקיה לאוקמא ברייתא משום חציצה לוקמא ברפוי ומשום משלפא כמתני' וי''ל דברייתא משמע ליה דטעמא משום חציצה דומיא דרישא דקתני הבנות יוצאות בחוטין שבאזניהם דלא איצטריך דליכא למיחש דילמא שלפא ומחוייא דפשיטא הוא דמאי נוי שייך בחוטין אלא איצטריך לאשמעינן דאין בו חציצה ואינה מסירתן בשעת טבילה וה''נ סיפא טעמא משום חציצה: תניא נמי הכי כו'. מדתני וסרביטין הקבועים בה ודרך לקבוע אפזיינו בסבכה אבל חומרתא דקטיפתא אין קובעין: אי כבלא דעבדא תנן. תימה אי כבלא דעבדא תנן אמאי קתני טפי גבי אשה וי''ל דבעי למיתני בסיפא דמתני' יוצאה בכבול ובפאה נכרית לחצר ופאה נכרית לא שייכא אלא באשה וא''ת אמאי לא תני נמי ברישא פאה נכרית בהדי כבול דאין יוצאין בה לרה''ר ויש לומר דמילתא דפשיטא היא דאסור לצאת בה . לרה''ר דודאי משלפה משום דמחכו עלה וא''ת אי כבלא דעבדא תנן אמאי שרי בחצר טפי משאר דברים אבל אי כיפה של צמר תנן ניחא דשרי בחצר שלא תתגנה על בעלה כדמפרש עולא לקמן (דף ס':) וי''ל דכבלא דעבדא שרי כדי לעשות בו קורת רוח לרבו שאם היה כל היום בלא כבול אפילו בחצר בדבר מועט שיעשה העבד כנגד רבו סבור רבו שדעתו למרוד בו ואתי לידי קטטה ולקמן דפירש''י דבסיפא מודו כ''ע דכבול כיפה של צמר היא קשה לר''י דהא משמע הכא למ''ד כבלא דעבדא תנן שרי כיפה של צמר אף לרה''ר: אין בה משום כלאים. פרש''י משום שאינה טווי וריב''א אומר דמשום הכי אין להתיר דהתנן הלבדים אסורין מפני שהן שועין אלא משום דאיסטמא דבר קשה הוא ובדבר קשה לא אסרו רבנן משום כלאים כדאמר בפרק קמא דביצה (דף ט: ושם) א''ר הונא בריה דרב יהושע האי נמטא גמדא דנרש שריא אע''ג דשאר לבדים אסורין האי שריא לפי שהיא קשה וכן משמע ביומא פרק בא לו (דף סמ.) רב אשי אמר בגדי כהונה קשין הן ולכך שרי להציע תחתיהם כי הא דאמר רב הונא בריה דרב יהושע האי נמטא גמדא דנרש שריא וקשה לר''ת דאמרינן בפ''ק דערכין (דף ג:) הכל חייבים בציצית כהנים לוים וישראלים ופריך פשיטא ומשני כהנים איצטריך ליה סד''א הואיל ואישתרי כלאים לגבייהו כו' לא ליחייבי והשתא היכי אישתרי להו והא בגדי כהונה קשין הן וכה''ג לישראל נמי שרי ואומר ר''ת דדבר שהוא שוע טווי ונוז [ובדרך מלבוש והעלאה] דאסור מן התורה אין חילוק בין רך לקשה דבכל ענין אסור מן התורה אבל בכלאים דרבנן כגון לבדים שאינם אלא שוע שרי בקשין אפילו ללבוש כיון דאין בהו כלאים אלא מדרבנן ובגדי כהונה נמי כיון דשרי מדאורייתא להציע תחתיהן כדתניא לא יעלה עליך אבל אתה מותר להציעו תחתיך אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן כו' שרי אפילו מדרבנן כיון דקשין הן דבקשין לא גזרו רבנן כלל ובדבר רך נמי היכא דלא שכיח כריכה מותר להציעו תחתיך כגון מרדעת החמור וכרים וכסתות ומילי אחריני דחשיב במס' כלאים ועל אותן קוטש פורפונטש השיב ר' יצחק שאם יש בתוכן בלאי בגדים של צמר ושל פשתן ונתחב בהן המחט שתי תפירות דאסורין בהעלאה אפילו חוט התפירה של קנבוס או של משי שלא התירו כרים וכסתות אלא בהצעה אבל בהעלאה לא אבל אם אין בתוכן רק גיזי צמר יכול להיות דמותר אף בהעלאה שאין חוט התפירה מחברן לבגד כלל אלא שמחבר ומקרב שני הבגדים של פשתן שהן כסוי הקוטש משני צדדין ומתוך כך מתהדק הצמר שבינתים ואין זה חיבור כחיבור אריג או תפירה או קשירת חבלים דבמה בהמה: ואינה מטמאה בנגעים. קשה לר''י מאי איריא בנגעים אפי' במת ושרץ לא מטמא דבעינן טווי ואריג כדאמר לקמן (דף סד.) ואומר ר''י דמטמא במת ושרצים מק''ו דפכין קטנים שטהורין בזב וטמאים במת ושרץ איסטמא שטמא בזב דשייך בה מדרס כמו בכפה דאמר (כלים תרק כ''ח משנה ה) כפה שנתנתו לס''ת טהור מן המדרס אינו דין שיטמא במת ושרץ ובערוך פי' איסטמא חתיכה של בגד מוזהב וקבועין בה אבנים טובות ומרגליות ולפ''ז ניחא דמטמא במת ושרצים כשאר תכשיט אבל בנגעים לא שאין הבגד עיקר כ''א הזהב ואבנים טובות ומהאי טעמא נמי אין בה משום כלאים: (תוספות)

רשב"א גירסת הגאונים ז"ל (עי' רמב"ן בשם ר"ח): הכא בקרטלא עסקינן. ובמשנתנו גרסינן ולא בקטלא, דקטלא איכא משום תכשיט ולא משום דילמא מזדמנא טבילה של מצוה מדלא ערבה ותני לה בהדי חוטי צמר וחוטי פשתן, וקרטלא לית בה משום תכשיט אבל אית בה משום טבילה של מצוה. אבל רש"י ז"ל (ד"ה בקטלא) גריס קטלא. ופירושו כמו השנוי במשנתנו. ובודאי דבקטלאות יש בהן משום חציצה, וכדתניא בתוספתא דמקואות (פ"ו ה"ד ע"ש) השירים והטבעות והקטלאות אוצין חוצצין רפוין אינן חוצצין. ואם תאמר אם כן אמאי לא ערבה ותני לה בהדי הנהו דרישא דמתניתין, ואם תאמר דקטלא אית בה משום תרתי משום חציצה ומשום תכשיט ולהכי תני לה בסיפא ולומר דאפילו משום תכשיט אסירא, אם כן מאי קא מקשה מיניה הכא דילמא הכא לאו משום חציצה אלא משום תכשיט. ויש לומר דתרי גווני קטלאות נינהו, חדא דנסכא וההיא הויא תכשיט ולית בה משום חציצה דמשום דקשה לא מיהדקא לה משום דכאיב לה והיינו ההיא דמתניתין, ואיכא דרצועה וההיא מהדקא לה כדי שתראה בעלת בשר דמשום שהיא רכה לא כאיב לה וההיא לית בה משום תכשיט ואית בה משום חציצה, והכא משום דתני לה בהדי חוטין שבאזן דלית בה משום תכשיט ולא איצטריך אלא לאשמועינן דלא צריכה למישלפה בעידן טבילה, שמע מינה דאבל לא בקטלא דקתני היינו נמי משום טבילה ולא משום תכשיט. וכן כתבו בתוספות (עי' תוס' רא"ש). אמר רב נחמן אמר שמואל מודים חכמים לרבי יהודה בחוטי שער. ודוקא בראשי הבנות אינן חוצצין לפי שאין שער נקשר היטב על גבי שער, אבל על גבי בשר נקשר היטב וחוצצין דקשה על גבי רך חוצץ וכדאמרינן לעיל (בעמוד א). וקשיא לי דהא אמרינן בפרק בתרא דנדה (סז, א-ב) נימא אחת קשורה חוצצת שלש אינן חוצצות שתים איני יודע. וי"ל דה"נ בחוטין המשולשין. וכן מצאתי בירושלמי (דפרקין ה"א ע"ש), דגרסי' התם: שמואל אמר לית כאן של שער על דרבי יהודה אלא של צמר הא של שער ד"ה אינן חוצצין, רבי בא בשם רבי זעירא בשם רבנין נימא אחת חוצצת שתים ספק שלש אינן חוצצות, ר' יוסי בעי קשר נימ א אחת לחברתה אחת היא לשתים שתים הן שתים לשלש שלש הן. כבלא דעבדא. פירוש: ושפחות נמי יוצאות בהן, דהא בלא תצא אשה קתני לה. ואם תאמר אי כבלא דעבדא למה התירו (לקמן סד, ב) בחצר, דבשלמא אי כיפה של צמר התירו לה בחצר משום שלא תתגנה על בעלה, אבל כבלא דעבדא אמאי. תירצו בתוס' דפעמים שאינו עושה רצון רבו וסבור רבו דמשום דלית ליה חותם הוא רואה עצמו כבן חורין ואתי לאינצויי. ויש מפרשים דבתכשיטין גזרו שאין דרך לשלפן מחצר לרשות הרבים [אבל] בסימני עבדים לא גזרו. וכן ודאי נראה, דחותם גנאי הוא לו וכל שאתה מצריכו להתירו נהנה הוא וזכור הוא ליטלו. הקשה הרמב"ן ז"ל (בחידושיו) למאן דאמר כיפה של צמר תנן אמאי אסורה והא תחת שבכה היא ושפיר קאמר רבי שמעון בן אלעזר, ותנן (לקמן סד, ב) יוצאה אשה בטוטפת ובסרביטין הקבועין בה, וטעמא משום דלא מישלפה שבכה שאינה פורעת ראשה. ותירץ שהכיפה אינה כולה תחת השבכה אלא מקצתה כנגד גובה הראש ואפשר לה לשלוף הכיפה ועדיין השבכה מחפה את ראשה, ורבי שמעון מתיר כיון דעל השער ממש היא למטה מן השבכה. אין בה משום כלאים. ומדקתני אין בה משום כלאים סתם ולא קתני אין בה משום כלאים דאורייתא, שמע מינה דאין בה משום כלאים כלל ואפילו דרבנן. ולא משום דאינו אריג דהא קתני (כלאים פ"ט מ"ט) הלבדין אסורין מפני שהם שועין ואף על פי שאינן טווין וארוגין, אלא טעמא דמילתא מפני שהם קשין וכל שהוא קשה ואינו כלאים דאורייתא לא גזרו ביה רבנן ואפילו בהעלאה אבל כלאים דרבנן ורכין אסורין בהעלאה, אבל להציעו תחתיו מותר ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהן, קשים וכלאים דאורייתא בהעלאה אסור דבר תורה, דבגדי כהונה קשים הן ואפילו הכי לכהן הוא דשרי להו רחמנא לכולי עלמא אסור, ומשום הכי אמרינן בפרק קמא דערכין (ג, ב) ובמנחות (מג, א) דאיצטריך למיתני הכל חייבין בציצית כהנים לוים וישראלים וכהנים איצטריך ליה דכתיב (דברים כב, יא) לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז וסמיך ליה (שם פסוק יב) גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ סד"א כל שישנו בלא תלבש שעטנז ישנו בגדילים והני כהני הואיל ואשתרי כלאים לגבייהו ליתנהו בציצית קמ"ל, אבל להציע תחתיו מותרין הואיל וקשין הן, אבל היכא דאית בהו תרתי כלאים דרבנן וקשין מותרין הן לגמרי וכדאמרינן בפ"ק דביצה (טו, א) האי נמטא גמדא דנרש שריא. ושם (ד"ה אלא) כתבתי יותר בס"ד. (רשב"א)

דף נח - א

אין בה משום עטרות כלות ושמואל אמר כבלא דעבדא תנן ומי אמר שמואל הכי והאמר שמואל יוצא העבד בחותם שבצוארו אבל לא בחותם שבכסותו לא קשיא הא דעבד ליה רביה הא דעבד איהו לנפשיה במאי אוקימתא להא דשמואל דעבד ליה רביה בחותם שבכסותו אמאי לא דילמא מיפסק ומירתת ומיקפל ליה ומחית ליה אכתפיה כדרב יצחק בר יוסף דא''ר יצחק בר יוסף א''ר יוחנן היוצא בטלית מקופלת ומונחת לו על כתפיו בשבת חייב חטאת וכי הא דא''ל שמואל לרב חיננא בר שילא כולהו רבנן דבי ריש גלותא לא ליפקו בסרבלי חתימי לבר מינך דלא קפדי עליך דבי ריש גלותא: גופא אמר שמואל יוצא העבד בחותם שבצוארו אבל לא בחותם שבכסותו תניא נמי הכי יוצא העבד בחותם שבצוארו אבל לא בחותם שבכסותו ורמינהו לא יצא העבד בחותם שבצוארו ולא בחותם שבכסותו זה וזה אין מקבלין טומאה ולא בזוג שבצוארו אבל יוצא הוא בזוג שבכסותו זה וזה מקבלין טומאה ולא תצא בהמה לא בחותם שבצוארה ולא בחותם שבכסותה ולא בזוג שבכסותה ולא בזוג שבצוארה זה וזה אין מקבלין טומאה לימא הא דעבד ליה רביה הא דעבד איהו לנפשיה לא אידי ואידי דעבד ליה רביה וכאן בשל מתכת וכאן בשל טיט וכדרב נחמן אמר רבה בר אבוה דבר המקפיד עליו רבו אין יוצאין בו דבר שאין מקפיד עליו יוצאין בו ה''נ מסתברא מדקתני זה וזה אין מקבלין טומאה אי אמרת בשלמא של מתכת הני הוא דלא מקבלי טומאה הא כלים דידהו מקבלי טומאה אלא אי אמרת בשל טיט תנן הני הוא דלא מקבלי טומאה הא כלים דידהו מקבלי טומאה והא תניא כלי אבנים כלי גללים וכלי אדמה אין מקבלין טומאה לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים אלא ש''מ של מתכת ש''מ: אמר מר ולא בזוג שבצוארו אבל יוצא הוא בזוג שבכסותו זוג שבצוארו אמאי לא דילמא מיפסיק ואתא לאיתויי זוג שבכסותו נמי ליחוש דילמא מיפסיק ואתי לאיתויי הכא במאי עסקינן דמיחא ביה מומחא וכדרב הונא בריה דרב יהושע דאמר רב הונא בריה דרב יהושע כל שהוא ארוג לא גזרו: אמר מר לא תצא בהמה לא בחותם שבצוארה ולא בחותם שבכסותה ולא בזוג שבצוארה ולא בזוג שבכסותה זה וזה אין מקבלין טומאה וזוג דבהמה אין מקבלין טומאה ורמינהו זוג של בהמה טמאה

רש"י אין בה משום עטרות כלות. דגזרו עליהן שלא תצא בהן מחורבן ואילך משום צער במס' סוטה (דף מט.): ושמואל אמר. כבול דמתני' כבלא דעבדא ופליג אדר' אבהו: חותם שבצוארו. הוא כבלא דעבדא והיו עושין אותו משל טיט: דעביד ליה רביה. אית ליה אימתא ולא שקיל ליה מצוארו להוליכו בידו. מיפסק. החותם ונשבר ומירתת מרבו שלא יאמר שהוא נטלו להראות בשוק שהוא בן חורין: ומקפל ליה. הטלית על כתפיו כדי שלא יראה מקום החותם ולא יבינו שנפל ודמי הטלית על כתפו כמשוי: חייב חטאת. דאינו תכשיט אלא בזמן שלובשו דרך מלבוש: כולהו רבנן לא ליפקו בסרבלי חתימי. היו עושין חותמות לטליתות שלהן כעין עבדים להראות שהן כפופין לריש גלותא לא ליפקו דאי מפסקי מרתתי ומקפלי להו: דלא קפדי עלך. אם תלך בלא חותם: יוצא העבד בחותם שבצוארו. ובשל טיט דלא קפיד עליה לאתויי ואי משום דמירתת מאי חורבא נפקא מינה משום אימתא דרביה לא מייתי ליה בידיה דהא לאו הוכחה היא דעבדות אלא כשישנו על צוארו או בכסותו: וזה וזה אין מקבלין טומאה. דלאו לנוי עביד שיהא טמא משום תכשיט ואע''ג דבשל מתכת מוקמינן לה להא לקמן מיהו לאו לנוי דיליה הוא אלא לגנאי וכלי תשמיש נמי לא הוי: זוג. לנוי עביד: ולא בזוג שבצוארו אבל יוצא הוא בזוג שבכסותו. לקמיה מפרש טעמא: מקבלין טומאה. שתכשיט הוא: שבכסותה. עושים לסוסים מעילין שלא יטנפו: לא תצא. כדאמרינן באידך פרקין (ד' נד:) דמתחזי כמאן דאזיל לחינגא: אין מקבלין טומאה. דאין תכשיט לבהמה: לא אידי ואידי דעבד ליה רביה. דאע''ג דכבול דמתניתין אוקימנא בדעבד איהו לנפשיה התם הוא דאיכא לאוקמיה בסתם חותמות של טיט דאי מיתבר אין מקפיד עליו להביא שבריו לבית אדונו הלכך ליכא לאוקמיה בדעבד ליה רביה דאי עבד ליה רביה לא הוה מיתסר דכל זמן שלא נפסק לא שקיל ליה מצוארו משום אימתא דרביה ואי מיפסק לא קפיד עליה בעליו משום פסידא דליכא פסידא הלכך לא מייתי ליה אבל הך לא איכא לאוקמא בשל טיט כדמסתברא לקמן מסיפא הלכך אפילו עבד ליה רביה נמי אסור דאי מיפסק קפיד עליה משום פסידא ומירתת עבד ומייתי ליה בידיה: דבר המקפיד עליו רבו. אם יאבד לא יצא דאי מפסיק מייתי ליה: מסתברא. דבשל מתכת קאי מדאיצטריך למיתני אין מקבלין טומאה וטעמא משום דלאו לנוי עבידא: הני הוא דלא מקבלין טומאה. משום דלאו כלים נינהו הא שאר כלי מתכות מקבלין: כלים דידהו. דמתכות: אלא אי אמרת. כלים דידהו כלי העשוי מטיט כזה שאינו מצרפו בכבשן מעשה ידי יוצר דניהוי קרוי כלי חרס אלא כלי אדמה מי מקבל טומאה בתמיה: כלי גללים. צפיעי בקר שעשה מהן כלי: דמיחא מומחא. שארגו בבגד ותו לא מיפסיק: לא גזרו. לצאת בו ודרב הונא לענין אריג כי האי גוונא נמי איתמר דאשמעינן דלא חיישינן תו לדלמא מיפסק: (רש"י)

תוספות והאמר שמואל יוצא העבד בחותם כו'. ולא בעי לאוקמי מתניתין בחותם שבכסותו דניחא ליה לאוקמה בדעבד איהו לנפשיה ואיירי מתני' בכל חותמות: הא דעבד איהו לנפשיה. קשה לרשב''א אמאי שריא מתני' בדעבד איהו לנפשיה בחצר כיון דליכא קפידא דרבו וי''ל דאיכא קצת קפידא אבל לא כל כך כמו בעבד ליה רביה: במאי אוקימתא להא דשמואל בדעבד ליה רביה כו'. אבל אי מיירי בדעבד איהו לנפשיה אתי שפיר דבצוארו ליכא למיחש דלמא פסיק ליה בידים כדי שלא יבינו הרואין שהוא עבד אבל בכסותו איכא למיחש דלמא מקפל טליתו לכסות החותם ולא ידע דיש בזה חיוב חטאת אבל בדעבד ליה רביה משום אימתא דרביה ירא לקפל והשתא נמי ידע הש''ס לדרב יצחק אלא דלא ידע שיש לחוש דילמא מיפסיק ובתר דמשני מייתי דרב יצחק ונחת לפרושי שיש חיוב חטאת בקיפול: דילמא מיפסק ומרתת ומקפל ליה. דניחא ליה טפי שיהיה מקופל משיראה רבו שנפסק לגמרי ויסבור שבמזיד פסקו למרוד בו: לא תצא בהמה כו'. דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא כדפי' בקונ' דלא מצינן למימר משום דילמא מיפסיק ואתי לאתויי דהא לעיל ('ף נד:) מפרש דזוג אסור משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא ולא קאמר דלמא מיפסק דומיא דחותם: מאי שנא זוג שבצוארו דלמא מיפסיק ואתי לאתויי. והא דתנן לקמן (דף סו:) בני מלכים יוצאין בזוגין וכל אדם אלא שדברו חכמים בהווה אומר ר''י דמיירי בזוגין יקרים שיוצאין בהן בני מלכים כגון של כסף ושל זהב דליכא למיחש בהו דילמא מיפסיק דמסתמא תקועין הן יפה בשלשלאות של כסף והכא מיירי בזוג דעלמא דומיא דזוג של בהמה ולמאי דמוקי לה בגמרא באריג בכסותו אתי נמי שפיר: הב''ע דמחי. וא''ת כי היכי דזוג איירי במחי הכי נמי איירי חותם שבכסותו במחי ואם כן אמאי אסור וי''ל דזוג מותר לפי שדרך לאורגו בבגד שאין שום בגד שלא יהא ראוי לנוי ותכשיט כזה ולא הטריחוהו לפוסקו מכל בגדים ולגנות הבגד אבל חותם אין דרך לעשותו בכל הבגדים שאינו יפוי הבגד ולכך גזרו חכמים אפילו בארוג בכסותו שיהא צריך לפוסקו אטו היכא שאין ארוג וא''ת אדמפליג בין זוג שבצוארו לזוג שבכסותו ליפלוג בזוג שבכסותו גופיה בין מחי ללא מחי ויש לומר דניחא ליה לאשמעינן דזוג שבצוארו אסור אפילו בחתיכת הבגד שסביב צוארו ואינה יכולה ליפול אלא ע''י חתיכה: כדרב הונא כו'. ואע''ג דמילתא דרב הונא אייתי לעיל (דף נז.) גבי חציצה מדקאמר כל שהוא אריג משמע דה''ק בין לענין חציצה בין לענין דלמא מיפסיק לא חיישינן באריג: אע''פ שחברו בדלת וקבעו במסמרים טמא. והא דאמר בהקומץ רבה (נחות דף כד.) סדין שעשאו וילון טהור מן המדרס לאו משום קביעות גרידא טהור אלא מיירי שעשה שום שינוי מעשה. והא דאמר בנגמר הדין (סנהדרין דף מח:) כפה שנתנתו לספר טהור מן המדרס אף על פי שלא עשתה שום שינוי מעשה כיון דנאסר בהנאה ע''י כן חשוב כשינוי מעשה: (תוספות)

רשב"א ומי אמר שמואל הכי והאמר שמואל וכו', לא קשיא הא דעבד ליה רביה הא דעבד איהו לנפשיה. והוא הדין דהוה מצי לתרוצי כאן בשל טיט כאן בשל מתכת וכדאיתא בסמוך, ואי נמי כאן בכסותו כאן בצוארו, אלא דניחא ליה לאוקומי למתניתין בכל החותמות ובכל מקום שהוא נתון בין בכסותו בין בצוארו. הא דאקשינן: במאי אוקימתא להא דשמואל בדעביד ליה רביה ב[לפנינו נוסף: חותם שב] כסותו אמאי לא. ואוקימנא משום דילמא מפסיק ומקפל. הוא הדין לדעת המקשה דלית ליה פתרי אלא בהכין, אלא דסבירא ליה למקשה דבשלמא אי עביד ליה איהו לנפשיה איכא למיגזר דילמא מפסיק ומקפל, משום דמימר אמר אי לא מקפלנא השתא אמר רבי דאימלכי ושקלי ואי מקפלנא לא רמיא אנפשיה דמימר אמר לאו לכסויי עביד דהא מנפשיה עביד ליה, אבל אי עביד ליה רביה אי מפסיק לא מקפל ליה דמאי אהני ליה דאי חזי ליה רביה חשיד ליה דמשום דבעי לכסויי הוא דמקפל והלכך לא מיקפל, ואהדר ליה דאף בדעבד ליה רביה נמי איכא למיחש להכי. כולהו רבנן [לפנינו נוסף: דבי ריש גלותא] לא ליפקו בסרבלי חתימי. פירש רש"י ז"ל (ד"ה כולהו) שהוא סימן ל[אימת] ריש גלותא. אבל רבנו האי גאון ז"ל פירש בענין אחר, וז"ל: כך פירש גאון אבי אבינו, שהיו המלכים טובעין בקרן כל טלית חשובה מטבע של מלך כדי שלא להבריחה מן המס וכדי שיודע שנלקחה מנתו ממנו, ע"כ אם תפול בשבת אפשר שיתירא ויקפל טליתו ויניחה על כתפו, ומי שאינו מתירא מן המלכות אינו פוחד. עד כאן. וזה נראה יותר. (רשב"א)

דף נח - ב

ושל דלת טהורה של דלת ועשאו לבהמה טמאה של בהמה ועשאו לדלת אף על פי שחיברו לדלת וקבעו במסמרים טמא שכל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה ואין עולין מידי טומאתן אלא בשינוי מעשה לא קשיא הא דאית ליה עינבל הא דלית ליה עינבל מה נפשך אי מנא הוא אע''פ דלית ליה עינבל אי לאו מנא הוא עינבל משוי ליה מנא אין כדר' שמואל בר נחמני א''ר יונתן דאמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן מנין למשמיע קול בכלי מתכות שהוא טמא שנאמר {במדבר לא-כג} כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש אפי' דיבור יבא באש במאי אוקימתא בדלית ליה עינבל אימא מציעתא ולא בזוג שבצוארו אבל יוצא הוא בזוג שבכסותו וזה וזה מקבלין טומאה אי דלית ליה עינבל מי מקבלי טומאה ורמינהו העושה זגין למכתשת ולעריסה ולמטפחות ספרים ולמטפחות תינוקות יש להם עינבל טמאין אין להם עינבל טהורין ניטלו עינבליהן עדיין טומאתן עליהם ה''מ בתינוק דלקלא עבידי ליה אבל גדול תכשיט הוא ליה אע''ג דלית ליה עינבל: אמר מר ניטלו עינבליהן עדיין טומאתן עליהן למאי חזו אמר אביי הואיל שההדיוט יכול להחזירו מתיב רבא הזוג והעינבל חיבור וכי תימא הכי קאמר אע''ג דלא מחבר כמאן דמחבר דמי והתניא מספורת של פרקים ואיזמל של רהיטני חיבור לטומאה ואין חיבור להזאה ואמרינן מה נפשך אי חיבור הוא אפילו להזאה ואי לא חיבור הוא אפילו לטומאה נמי לא ואמר רבה דבר תורה בשעת מלאכה חיבור בין לטומאה בין להזאה שלא בשעת מלאכה אינו חיבור לא לטומאה ולא להזאה וגזרו על טומאה שלא בשעת מלאכה משום טומאה שהיא בשעת מלאכה ועל הזאה שהיא בשעת מלאכה משום הזאה שלא בשעת מלאכה אלא אמר רבא

רש"י ושל דלת טהור. דלת מחובר לבית הוא שהוא חבור לקרקע ואינו כלי לקבל טומאה וזוג העשוי לו בטיל לגביה כדאמרי' בריש פרקין דלעיל כל המחובר לו הרי הוא כמוהו: של דלת ועשאו לבהמה טמאה. מכאן ולהבא ואע''פ דלא עבד ביה מעשה אלא שחישב עליו ותלאו ותלייה לאו מעשה היא שכל הכלים יורדים לידי תורת טומאה במחשבה שלו: של בהמה ועשאו לדלת טמא. ואפי' מכאן להבא יקבל טומאה שאין חיבורו מעשה עד שישנהו מכמות שהיה: שאין עולין מטומאתן. מתורת טומאה שירדה להן ואע''פ שעדיין לא נטמאו משנמלך עליהן אין עולין מלקבל טומאה אלא בשינוי מעשה: עינבל. בטדי''ל {בטיי"ל: ענבל (לשון הפעמון)} שעשוי בתוכו להשמיע קול: אי מנא הוא. דתכשיט חשיב ליה: עינבל משוי ליה מנא. בתמיה משום העינבל מי הוי תכשיט: אין. עינבל משוי ליה מנא ולא משום תכשיט אלא משום כלי: כל דבר שיבא באש. בכלי מתכות משתעי במעשה מדין: אימא מציעתא. זוג דאדם: מי מקבל טומאה. אפי' דאדם: העושה זגין למכתשת. שמפטמין בה סממנין להקטיר לריח דקיי''ל בכריתות (פ''א ד' ו) שהקול יפה לבשמים: ולעריסה. שהתינוק שוכב בתוכה שקורין בירצ''ה {ברי"ץ: עריסה} ותולה בו זגין לקשקש כדי שישמע התינוק וישן: ולמטפחות ספרים. כשנושאין אותן לבית הכנסת שהתינוקות של בית רבן קורין שם מקשקשין הזגין והתינוקות שומעין ובאין: ולמטפחות תינוקות. שתולין בצוארן: ניטלו עינבליהם כו'. (אם ניטלו קודם שנטמאו תורת טומאה עליהם ומקבלין טומאה כדמפרש טעמא לקמיה מעיקרא כי אין להם עינבל דקתני טהורין דעדיין לא נגמרה מלאכתן אבל משירדה להם תורת טומאה לא בטל שם כלי מעליהם בנטילת העינבל) ואם ניטל לאחר שנטמאו עדיין טומאתן עליהן דלא הוי ככלי שנשבר ובטל מתורת כלי ליטהר מטומאתו: הדיוט. שאין צריך אומן: הזוג והעינבל חיבור. כשהן יחד הרי הן כלי אחד נטמא זה נטמא זה הזה על זה טהור זה וכיון דקרי ליה חיבור שמע מינה דכי נתפרדו הוי כלי שניטל מקצתו ואף על גב דהדיוט יכול להחזירו כל כמה דלא אהדריה לאו שלם הוא: וכי תימא. דהאי חיבור דקאמר הכי קאמר אפי' מפורדים קרינן ליה חיבור ואתא לאשמעי' דאם נתפרדו משנטמאו לא עלו מטומאתן: הא תניא. גבי ההיא: מספורת של פרקים. ששני סכינים שלה מתפרדין: ואיזמל של רהיטני. פלינה {פליינ"א: מקצועה} של אומנים תריסים שנותנים האיזמל לתוך בין שני עצים העשוין לכך ולאחר מלאכתו נוטלו ומצניעו: חיבור לטומאה. ואם נטמא זה נטמא זה: שלא בשעת מלאכה. הואיל ואין צריכין להיות מחוברין הוו להו כשני כלים ואין חיבור ואף על פי שמחוברין דע''כ שלא בשעת מלאכה דומיא דשעת מלאכה קאמר ובשעת מלאכה מחוברין הן אלמא במחוברין עסקינן וגזרו לחומרא על הטומאה דליהוי חיבור ועל הזאה דלא ליהוי חיבור ומשום הכי קתני חיבור לטומאה לעולם ואין חיבור להזאה לעולם: אלא אמר רבא. לא תימא הואיל והדיוט יכול להחזיר דודאי חד מנא הואי כדקתני בברייתא הזוג והעינבל חיבור וכי מיפרדי הוי כלי שניטל מקצתו ואינו מקבל טומאה העינבל לעצמו אבל הזוג טמא לעצמו דלא בטל ליה מתורת כלי: (רש"י)

תוספות אין כדר' שמואל כו'. דחשיב ליה כלי תשמיש דאדם משום דבעי ליה לקלא דע''י הזוג ששומע יודע היכן בהמתו עומדת ומוצאה ע''י כך והוי כמקל של בהמה של מתכת דטמאה הואיל ואדם רודה בה וכ''מ לקמן גבי בירית טהורה דמשמיע [קול] בכלי מתכות אינו טמא אלא היכא דבעי ליה לקלא והא דמשני הא דאית ביה עינבל הא דלית ביה עינבל ולא מחלק באית ביה עינבל בין בעי ליה לקלא בין לא בעי אומר ר''י דלא שכיח שיעשו עינבל אלא אם כן בעי ליה לקלא: כל דבר אשר יבא. ואע''ג דהאי קרא לא לגבי טומאה כתיב אלא לגבי הגעלה מסתברא דהתם אין דיבור מעלה ומוריד ואם אינו ענין להגעלה תנהו לענין טומאה: מתיב רבא הזוג והעינבל חיבור. פי' בקונטרס מדקרי ליה חיבור ש''מ דכי נתפרדו הוי כלי שניטל מקצתו ואע''ג דהדיוט יכול להחזיר כל כמה דלא אהדרי' לאו שלם הוא וקשה לר''י דהא מעיקרא נמי הוי ידענא דהוי כלי שניטל מקצתו ולהכי פריך למאי חזו ומשני דודאי באפי נפשה לא חזו לא זוג ולא עינבל אלא משום דהדיוט יכול להחזירו ומה שפירש נמי והתניא כו' גבי ההיא מספורת של פרקים לא עיין דההוא דזוג ועינבל משנה היא במסכת פרה (פ. ''ב משנה ח) וההיא דמספורת בתוספתא דכלים ומפרש הרב פור''ת בשם ר' שמואל הואיל והדיוט יכול להחזירם ואע''ג דהשתא בלא עינבל לא חזי מידי כיון דהדיוט יכול בקל להחזירה כמאן דמיחברי דמי ואם נטמא העינבל נטמא גם הזוג כאילו הן מחוברין נפקא מינה דלכשיתחברו יטמא הזוג את הנוגע בו ומיהו בלא חיבור לא יטמא כי אם העינבל לבדו שנגע בטומאה והכי משמע לישנא דקאמר וכי תימא ה''ק אע''ג דלא מיחברי כמאן דמיחברי דמי משמע דאביי הכי סבירא ליה דמדתלי טעמא בחזרת הדיוט משמע דסבר דלא חזי השתא למידי ואי לאו כמחובר חשיב ליה היאך יקבל טומאה מאחר דלא חזי מידי בלא חזרה: מתיב רבא הזוג והעינבל חיבור. שאם נטמא זה נטמא זה וה''מ כשמחוברים אבל שלא בשעת חיבור אם נטמא זה לא נטמא זה ולא חיישינן להדיוט יכול להחזיר דהשתא מיהא לאו מחוברין נינהו וממשנה זו אין לנו להוכיח דמיירי בשעת חיבור כדקאמר וכי תימא כו' אבל מכח ברייתא מוכיח דבשעת חיבור מיירי ומברייתא גרידתא הוה מצי רבא לאותוביה לאביי אלא דניחא ליה לאקשויי מהך דמיירי בזוג ועינבל בהדיא לאביי דאיירי נמי בזוג ועינבל: (וכי תימא כו') והתניא מספורת של פרקים ואיזמל של רהיטני. שתי ברייתות הן במסכת כלים כל אחד בפני עצמה וברישא קתני בהדיא דכשאינן מחוברין מקבל כל א' טומאה בפני עצמו וגזרו על טומאה שלא בשעת מלאכה שיהא חיבור לטומאה ליטמא זה כשניטמא זה משום דדמי לשעת מלאכה אבל שלא בחיבורין משמע דאפי' גזירה דרבנן ליכא ואם נטמא זה לא נטמא זה דלא חייש למה שהדיוט יכול להחזירו: (אלא) אמר רבא הואיל ויכול להקישו. פי' מקבל טומאה הזוג אבל עינבל דאין ראוי להקישו לא ומספורת ואיזמל נמי בלא חיבור ראויין למעין מלאכה ראשונה ומקבלי טומאה כל אחד בפני עצמו כדתני בתוספתא: אלא אמר רבא כו'. פירש בקונטרס דטומאה לא פרח הימנו כשנפרד משקיבל הואיל וראוי להקישו והוה ליה ככלי (עץ) שניקב בפחות ממוציא רמון דלא טהר מטומאה ומשמע שרוצה לומר דמכאן ואילך לא מקבל טומאה וקשה לר''י דלמה לא יקבל טומאה כיון דנפחת פחות מכשיעור דהוי כאילו שלם לגמרי ונראה לר''י דודאי גם מקבל טומאה מכאן ולהבא ולקונטרס דחקו לפרש כן משום דכשלא היה להם עינבל טהורין ולא מקבלי טומאה אף על גב דראוי להקישו ואינו דומה דכשלא היה בו עינבל מעולם ודאי טהור דכיון שעומד ליתן בו עינבל דהא עביד לקלא והוי גולמי כלי מתכות אבל משנגמר שהיה בו עינבל אף על פי שניטל מקבל טומאה שלא בטל מתורת כלי שהיה עליו קודם לכן והר''ם הביא ראיה מחמת שתפרה ושייר פחות ממוציא רמון דטהורה (חולין קלח.) אפ''ג דחמת שלם שנקרע (תוספות)

רשב"א כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ (במדבר לא, כג) אפילו דבור אסור. ואם תאמר והא קרא בגיעולי עכו"ם כתיב. איכא למימר אם אינו ענין לגיעול דלענין איסורי עכו"ם אין לחלק בין יש להן עינבל לשאין להן עינבל תנהו לענין טומאה, ואסיפיה דקרא קאי אך במי נדה יתחטא. הואיל והדיוט יכול להחזירו. פירש רש"י ז"ל: לפיכך לא פרחה ממנו טומאתו הישנה, אבל אינו מקבל טומאה מכאן ולהבא. ואיצטריך לפרש כן משום דקתני אין להם עינבל טהורין, דאלמא אין טומאה יורדת להן כל שאין להן עינבל. ובאידך נמי דרבא דאמר הואיל וראוי להקישו על גבי כלי חרס פירש כן ואמר דהוי כניקב בפחות ממוציא רמון שלא פרחה ממנו טומאה ישנה וטהור מכאן ולהבא. אבל בתוס' לא הודו לו, אלא טומאתן עליהן לגמרי ואפילו לקבל טומאה מכאן ולהבא, דכיון שנגמרה מלאכתו שהרי היה להם עינבל וגם עכשיו הדיוט יכול להחזירו לאביי או שהוא ראוי להקישו על גבי כלי חרס לרבא לא יצאו מתורת כלי, אבל כל שלא היה להן עינבל אכתי לא ירדו לידי כלי וגולמי כלי מתכות הן ולפיכך טהורין לגמרי. והקשו בתוס' לפירוש רש"י ז"ל דאי בטומאה ישנה לא פליגי בה אדאביי דכל שהדיוט יכול להחזירו לא פרחה ממנו טומאה ולא פליגי אלא בלהבא, וכדמוכח בפרק שלשה שאכלו (ברכות נ, ב) דגרסינן התם מטה שאבדה חציה או שנגנבה חציה או שחלקוה אחין או שותפין טהורה החזירוה מקבלת טומאה מכאן ולהבא (כלים פי"ח מ"ט), ומפרש רבא התם דלמפרע לא משום דפרחה ממנו טומאה, והיינו דוקא באבדה [אבל לא אבדה לא פרחה ממנו טומאה] אפילו לרבא הואיל והדיוט יכול להחזירה אע"פ שאינה ראויה עכשיו למלאכתה הראשונה ואע"ג דהכא בעי הוא שיהא ראוי למלאכתו הראשונה, אלא על כרחין שלטומאה ישנה אף רבא מודה דלא פרחה ממנו כל שהדיוט יכול להחזיר אבל מכאן ולהבא הוא דבעי שיהא ראוי למלאכה הראשונה, אלא ודאי הכא לקבל טומאה מכאן ולהבא אמרו כדאמרן. הא דמותיב רבא הזוג והעינבל חבור. הרבה פירושים נאמרו בה, והמחוור שבכולן הוא מה שפירש רבנו שמואל ז"ל. והכי קאמר: אביי אמר הואיל והדיוט יכול להחזירו הרי הוא כאילו לא ניטל, ואע"ג דהשתא בלא עינבל לא חזי למידי כיון דהדיוט יכול להחזירו ודבר קל הוא לחברם ולהפרידם כמו שירצה כמאן דמחברי דמו ואם נטמא העינבל נטמא אף הזוג כאילו הן מחוברין, ונפקא מינה דלכשיתחברו יטמא הזוג את הנוגע, ומיהו בלא חבור לא יטמא כי אם העינבל לבדו שנגע בטומאה. והכי מוכח לקמיה דקא מותיב ליה רבא לאביי וכי תימא הכי קאמר אע"ג דלא מחבר כמאן דמחבר דמי מכלל דאביי הכי סבירא ליה, דכיון דתלי טעמא בחזרת הדיוט אלמא סבירא ליה דלא חזי השתא למידי אלא משום סברא דחזרה מקבל טומאה מאחר דלא חזי למידי בלא חזרה. מותיב רבא הזוג והעינבל חבור שאם נטמא זה נטמא זה והני מילי כשמחוברין אבל שלא בשעת חבור אם נטמא זה לא נטמא זה ולא חיישינן להדיוט יכול להחזירו דהשתא מיהא לאו מחוברין נינהו, ומלשון המשנה הזאת אין לשמוע אם בשעת חבור אי לא כדפריך וכי תימא וכו' אבל דעתו של רבא להוכיח עליה מברייתא דלקמן דבשעת חבור מיירי ותקשי לאביי, ומינה הוה מצי לאותוביה לרבא ומשום דהך מיירי בזוג ועינבל בהדיא אלימא ליה לאקשויי מינה לאביי דאיירי נמי בזוג ועינבל. וכי תימא הכי קאמר הזוג והעינבל לעולם חבור אפילו כשנתפרדו ואע"ג דלא מחברי כמאן דמחברי דמי ואם נטמא זה נטמא זה משום טעמא דהדיוט יכול להחזירו ומחוסר חזרה לאו מחוסר מעשה הוא, והתניא וכו' מספורת של פרקים ואיזמל של רהיטני שתי ברייתות הן במסכת כלים (בתוספתא כלים ב"מ פ"ג ה"ב וה"ו) כל אחת בפני עצמה, וברישא דידהו קתני בהדיא דכשאין מחוברין מקבלת טומאה כל אחת ואחת בפני עצמה, וגזרו על טומאה שלא בשעת מלאכה שיהא חבור לטומאה שיטמא זה בשביל זה משום דדמי לשעת מלאכה, אבל שלא בחיבורן שמעינן דאפילו גזירה דרבנן ליכא ואם נטמא זה לא נטמא זה, והעינבל לבדו לא יקבל טומאה כלל אע"ג דהדיוט יכול להחזירו, וקשיא לאביי. אלא אמר רבא הואיל וראוי וכו', ומספורת ואיזמל נמי בלא חבור ראוין למעין מלאכה ראשונה ומקבלין טומאה כל אחד ואחד בפני עצמו כדתניא בתוספתא. (רשב"א)

דף נט - א

הואיל וראוי להקישו על גבי חרס איתמר נמי אמר ר' יוסי בר' חנינא הואיל וראוי להקישו על גבי חרס ר' יוחנן אמר הואיל וראוי לגמע בו מים לתינוק ור' יוחנן לא בעי מעין מלאכה ראשונה והתניא {ויקרא טו-כב} וכל כלי אשר ישב עליו וגו' יכול כפה סאה וישב עליה כפה תרקב וישב עליה יהא טמא תלמוד לומר אשר ישב עליו הזב מי שמיוחד לישיבה יצא זה שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו ר' אלעזר אומר במדרסות אומרים עמוד ונעשה מלאכתנו ואין אומרים בטמא מת עמוד ונעשה מלאכתנו ור' יוחנן אמר אף אומר בטמא מת עמוד ונעשה מלאכתנו איפוך קמייתא ומאי חזית דאפכת קמייתא איפוך בתרייתא הא שמעינן ליה לרבי יוחנן דבעי מעין מלאכה ראשונה (. דתניא). סנדל של בהמה של מתכת טמא למאי חזי אמר רב ראוי לשתות בו מים במלחמה ור' חנינא אמר ראוי לסוך בו שמן במלחמה ור' יוחנן אמר בשעה שבורח מן הקרב מניחו ברגליו ורץ על קוצין ועל הברקנים מאי בין רב לר' חנינא איכא בינייהו דמאיס בין ר' יוחנן לר' חנינא איכא בינייהו דיקיר: ולא בעיר של זהב: מאי בעיר של זהב רבה בר בר חנה א''ר יוחנן ירושלים דדהבא

רש"י הואיל וראוי להקישו ע''ג חרס. ומשמיע קול כבתחלה ולא בטל ליה ממלאכה ראשונה והוה ליה ככלי שניקב בפחות ממוציא רימון דקיי''ל דלא טיהר מטומאתו משום דראוי למלאכתו והשתא איתרצו כולהו דבהמה טהורה בלא עינבל כדקתני במתני' קמייתא דלאו מנא הוא ובעינבל טמא כדאוקמינן בבתרייתא דעינבל משוי לה מנא ודאדם גדול אף בלא עינבל טמא דלתכשיט הוא ולא בעי עינבל והיינו דקתני בקמייתא דמקבלין טומאה ודקטנים דלקלא עביד קבולי הוא דלא קביל בלא עינבל כדקתני אין להם עינבל טהורים בשלא היה לו עינבל מעולם לא נגמרה מלאכתן נטלו עינבלין בין לפני טומאה בין לאחר טומאה טמאים דלא נשתברו כשיעור: ה''ג לה בת''כ וכל הכלי אשר ישב עליו. רישא דקרא וכל המשכב וגו' יכול כל כלי במשמע ואפי' אין עשוי לישיבה: תרקב. חצי סאה פי' תרי וקב: ת''ל אשר ישב. מדלא כתיב גבי משכב אשר שכב וגבי מושב אשר ישב וכתיב ישכב ישב משמע שישכב עליו תמיד וישב עליו תמיד במיוחד לשכיבה ולישיבה וגבי משכב נמי דריש ליה התם הכי ובכל הספרים כתיב והיושב על הכלי אשר ישב עליו וקרא אחר הוא ומפרשים אותו התלמידים מדכתיב היושב על הכלי אשר ישב עליו שתי ישיבות ריבה הכתוב ללמדך דבמיוחד לישיבה קאמר ולא היא דשתי ישיבות דקאמר טובא צריכי כדמפרש התם יושב אע''פ שלא נגע אלא ישב או נתלה ולא נגע טמא דאיצטריך למיכתב גבי זב שטימא כלי בישיבתו ואע''פ שלא נגע ואיצטריך גבי טהור נמי שנטמא גם הוא ביושבו עליו אע''פ שלא נגע ועוד בת''כ לאו אההוא קרא קתני לה: ר' אלעזר אומר במדרסות כו'. בין בתחלת טומאה לענין שאמרנו דאינו מטמא מדרס למיהוי אב הטומאה בין בסוף טומאה כגון ג' על ג' שנטמאו מדרס למיהוי אב הטומאה ונחלקו טהור מן המדרס דאמרינן בו עמוד ונעשה מלאכתנו הראשונה שהיה ראוי לישיבה והרי עתה אינו ראוי לכך הלכך טהור מן המדרס ואע''ג דאית בכל חד שלש על שלש והוי כלי לקבל טומאה מיהו מתורת אב הטומאה טיהר לו: ואין אומרים. לענין אב הטומאה של טומאת מת עמוד ונעשה מלאכתנו כלומר אם נטמא ונשבר ועודהו ראוי למלאכה בעלמא שאין מעין מלאכה ראשונה טמא ולא אמרי' עמוד ונעשה מלאכתנו ראשונה וכיון דלא חזי להכי יהא טהור וכ''ש דבתחלת טומאה אין אומרים עמוד ונעשה מלאכתנו ראשונה דנימא אם אינו מיוחד למת לא יקבל טומאת מת דהא כלי מעשה כתיב: אומר כו'. דאי לא עביד מעין מלאכה ראשונה טהור ועל כרחיך לא איתמר דר' יוחנן אלא לענין שנשבר ולטהרו כדפרישית דליכא לפרושא כי ההיא דמדרסות ולמימרא דכלי שאינו עשוי למת לא יטמא במת דהא כתיב (במדבר יט) והזה על האהל ועל כל הכלים: איפוך קמייתא. דר' יוסי בר' חנינא לר' יוחנן: סנדל של בהמה. שלא ליזוק בפרסותיה באבנים: למאי חזי. אי משום בהמה אין תכשיט לבהמה: מניחו ברגליו. הוא בעצמו אלמא הואיל ולשם סנדל עשאו אי לאו דראוי לנעילה לא הוה מטמא ליה ר' יוחנן: איכא בינייהו דמאיס. לרב לא מטמא דאין ראוי לשתות ורב סיכה לית ליה קסבר אין מוליכין שמן למלחמה לסוך וה''ה בין רב (בין) לר' יוחנן נמי איכא בינייהו דמאיס: בין ר' חנינא וכו' איכא בינייהו דיקיר. כבד ואין ראוי בו לברוח: (רש"י)

תוספות פחות ממוציא רימון מקבל טומאה ועוד קשה לר''י לפי' הקונטרס דלטומאה שהיתה עליהן שלא תפרח מהני שפיר טעמא דהדיוט יכול להחזירו בלא טעמא דראוי להקישו כדאשכחן בפ' שלשה שאכלו (ברנות נ:) גבי מטה דאפי' מפורקת לא פרחה טומאה מינה אא''כ נגנבה או שאבדה חציה או שחלקוה אחים או שותפים שאין סופן לחברה ולא איצטריך כלל לטעמא דהקשה אלא לענין לקבל טומאה מכאן ולהבא דהאי טעמא הואיל והדיוט יכול להחזירו לא מהני לקבל בה טומאה כדקתני התם החזירוה מקבלת טומאה מכאן ולהבא ולאביי נמי הוה בעי למימר דמשום דהדיוט יכול להחזירו מקבלין שניהן זוג והעינבל טומאה מכאן ולהבא וריצב''א הביא ראיה לפי' הקונט' דתניא בתוספתא דמסכת כלים בפ' רשב''ג העושה זוג למכתשת ולעריסה ולמטפחות תינוקות ניטלו עינבליהן טהורין משמע דזגין טהורין ולפירוש הקונט' ניחא דטהורין דלא מקבלי טומאה מכאן ולהבא אבל לפר''י קשה אמאי טהורין ור''י השיב דכמה ברייתות יש בתוספתא דפליגי אש''ס שלנו: ורבי יוחנן אמר הואיל וראוי לגמע בו מים לתינוק. קשה לרשב''א דע''כ בלא ייחדו מיירי מדקאמר הואיל וראוי משמע בראוי בעלמא אפי' בלא ייחוד ועוד דביחדו לכך לא הוה פליג ר' יוסי בר' חנינא ועוד דביחדו אפי' לא היה לו עינבל מעולם נמי מקבל טומאה ועוד אי ביחדו מיירי מאי פריך דר' יוחנן אדר' יוחנן הא התם ע''כ איירי בלא ייחדו דביחדו אפי' במדרסות נמי אין אומרים עמוד ונעשה מלאכתנו ולקמן בס''פ המצניע (דף צה: ושם) גבי ניקב כמוציא זית טהור מלקבל בו זיתים ועדיין כלי הוא לקבל בו רימונים ופי' בקונטרס אם ייחדו לרימונים ואי לאו פי' הקונט' דהתם הוה ניחא וי''ל דאפי' לפירוש הקונטרס הכא חזי טפי ע''י גימוע משום דהואיל דמעיקרא הוה כלי גמור וגם עתה הדיוט יכול להחזירו אית לן למימר דע''י דבר מועט שעדיין ראוי לגמוע בו מים חשיב כלי אפי' בלא ייחוד ולמ''ד נמי הואיל וראוי להקישו דבעי מעין מלאכה ראשונה אתי שפיר בכל ענין דאפי' לא בעינן בעלמא ייחוד הכא אתי שפיר דלא מהני גמוע מים משום שעומד עדיין למלאכתו ראשונה להחזיר בו העינבל ואומר לו עמוד ונעשה מלאכתנו וכ''ש דאי בעינן בעלמא ייחוד דאתי טפי שפיר: ואין אומרים בטמא מת עמוד ונעשה מלאכתנו. לפירוש הקונט' קשה לר''י למה ליה לאתויי ברייתא דתרקב כיון דלא שייכא למילתיה דר' אלעזר ור' יוחנן אלא נראה לר' יצחק כפירוש ריב''א אומרים במדרסות עמוד מעל תרקב זה ונעשה מלאכתנו שאינו יכול להיות טמא מדרס ע''י שאתה יושב עליו הואיל ואינו מיוחד לכך כדקתני בברייתא ואין אומרים בטמא מת עמוד מגמוע מים בזה הזוג או בזה הסנדל של בהמה ונעשה מלאכתנו ליתן בו העינבל כדי להשמיע הקול וליתן סנדל ברגלי הבהמה אלא טמא טומאת מת על ידי הגימוע אע''פ שאינו מיוחד לכך והוי בר קבולי טומאה דחשיב כלי ע''י גימוע מים ור' יוחנן אמר אף אומר כו' דבעינן שיהא ראוי למלאכתו ראשונה ולא מהני ליה מידי לקבולי טומאה מה שראוי למלאכה אחרת אבל הקשת זוג ע''ג החרס והנחת סנדל של בהמה ברגלו כשבורח מן הקרב הוי מעין מלאכה ראשונה ולהכי הוי בר קבולי טומאה ולא שייך למימר ביה עמוד ונעשה מלאכתנו דהיינו נמי מלאכתו: סנדל של בהמה של מתכת. ושל עץ אינו ראוי לכל הני דברים דמפרש בסמוך דדרך הבהמה לקלקלו ורבינו שמואל גריס סנדל של בהמה ושל מתכת ומיירי בסנדל של סיידין דלקמן (סי): הואיל וראוי לשתות בו מים במלחמה. וא''ת והא בזוג שלא היה בו עינבל מעולם לא מטמינן משום דחזי לגמוע והכא חשוב כמו זוג שלא היה בו עינבל מעולם דכיון דנעשה לצורך בהמה אינו מקבל טומאה וי''ל דתחלתו נמי עשוי לשתות בו מים במלחמה או לסוך אלא שעיקרו עומד לבהמה ואומר לו עמוד ונעשה מלאכתנו למאן דבעי מעין במלאכה ראשונה: בשעה שבורח מן הקרב מניחו ברגליו. תימה א''כ יטמא מדרס ותניא בתוספתא דכלים פרק כיפה ג' סנדלים הם של אדם טמא מדרס של מתכת ושל בהמה טמא טומאת מת משמע אבל מן המדרס טהור: ולא בעיר של זהב. אור''ת דלאו היינו נושקא כדפי' בקונט' דהא אמרי' בפרק בתרא דסוטה (דך מס:) מאי עטרות כלות עיר של זהב משמע דעשוי הוא כעין עטרה ואע''ג דאמרי' התם בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות חתנים וכלות והכא לא אסרו אלא בשבת אור''ת דדוקא לחתנים וכלות גזרו ולא לשאר בני אדם): (תוספות)

רשב"א ורבי יוחנן אמר הואיל וראוי לגמע בו מים [לפנינו נוסף: לתינוק]. פירשו בתוס' (ד"ה ורבי): אע"פ שלא יחדו לגמע בו אלא מן הסתם כיון שהוא ראוי עדיין למלאכה אחרת מקבל טומאה אע"ג דלא יחדו. ותדע לך מדקאמר הואיל וראוי דאלמא בראויות תליא מלתא ואע"ג דלא יחדו. ועוד דאי ביחדו מאי טעמא דרבי יוסי ברבי חנינא דלא ליטמא משום גימוע. ועוד מה לי לא הוה ליה עינבל מעולם מה לי הוה ליה, הואיל והוא יחדו לגמוע בכל ענין הוה ליה לקבל טומאה. וקשיא להו דלקמן בפרק המצניע (צה, ב) משמע דבעינן דוקא שיחדו למלאכה אחרת הא לא יחדו אע"ג דחזי ליה לא מקבל טומאה, דאמר רבא חמש מדות בכלי חרס וכו' ניקב כמוציא זית טהור מלקבל בו זיתים ועדיין כלי הוא לקבל בו רמונים, ופירש רש"י ז"ל (שם ד"ה טהור): טהור הוא מלקבל טומאה עוד משום תורת סתם כלי חרס ששיעורו בזיתים ועדיין כלי הוא לקבל בו רמונים שאם יחדו שוב לרמונים מקבל טומאה מכאן ולהבא או אם תחילה היה מיוחד לרמונים לא נטהר, אלמא בעינן יחוד. ותירצו דהכא שאני הואיל ומעיקרא הוי כלי גמור וגם עתה יכול להחזיר בו העינבל איכא למימר דחשיב ליה כלי על ידי דבר מועט שעדיין ראוי לגמע בו מים קודם חזרת עינבל הלכך אפילו בלא יחוד סגי ליה. (רשב"א)

דף נט - ב

כדעבד ליה רבי עקיבא לדביתהו ת''ר לא תצא אשה בעיר של זהב ואם יצתה חייבת חטאת דברי רבי מאיר וחכמים אומרים לא תצא ואם יצתה פטורה רבי אליעזר אומר יוצאה אשה בעיר של זהב לכתחלה במאי קמיפלגי ר''מ סבר משוי הוא ורבנן סברי תכשיט הוא דילמא שלפא ומחויא ליה ואתיא לאתויי ור''א סבר מאן דרכה למיפק בעיר של זהב אשה חשובה ואשה חשובה לא משלפא ומחויא כלילא רב אסר ושמואל שרי דאניסכא כולי עלמא לא פליגי דאסור כי פליגי דארוקתא מר סבר אניסכא עיקר ומר סבר ארוקתא עיקר רב אשי מתני לקולא דארוקתא דכולי עלמא לא פליגי דשרי כי פליגי דאניסכא מר סבר דילמא שלפא ומחויא ואתי לאתויי ומר סבר מאן דרכה למיפק בכלילא אשה חשובה ואשה חשובה לא שלפא ומחויא א''ל רב שמואל בר בר חנה לרב יוסף בפירוש אמרת לן משמיה דרב כלילא שרי אמרו ליה לרב אתא גברא רבה אריכא לנהרדעא ומטלע ודרש כלילא שרי אמר מאן גברא רבה אריכא [דאיטלע] לוי ש''מ נח נפשיה דרבי אפס ויתיב ר' חנינא ברישא ולא הוה ליה איניש ללוי למיתב גביה וקאתי להכא ודילמא נח נפשיה דרבי חנינא ור' אפס כדקאי קאי ולא הוה ליה איניש ללוי למיתב גביה וקאתי להכא אם איתא דרבי חנינא שכיב לוי לר' אפס מיכף הוה כייף ליה ותו דרבי חנינא לא סגי דלא מליך דכי הוה קא ניחא נפשיה דרבי אמר חנינא בר' חמא יתיב בראש וכתיב בהו בצדיקים {איוב כב-כח} ותגזר אומר ויקם לך וגו' דרש לוי בנהרדעא כלילא שרי נפיק עשרין וארבע כלילי מכולה נהרדעא דרש רבה בר אבוה במחוזא כלילא שרי ונפקו תמני סרי כלילי מחדא מבואה אמר רב יהודה אמר רב שמואל קמרא שרי איכא דאמרי דארוקתא ואמר רב ספרא מידי דהוה אטלית מוזהבת ואיכא דאמרי דאניסכא ואמר רב ספרא מידי דהוה אאבנט של מלכים א''ל רבינא לרב אשי קמרא עילוי המיינא מאי א''ל תרי המייני קאמרת אמר רב אשי האי רסוקא אי אית ליה מפרחייתא שרי ואי לא אסיר: ולא בקטלא: מאי קטלא מנקטא פארי: נזמים: נזמי האף: ולא בטבעת שאין עליה חותם: הא יש עליה חותם חייבת אלמא לאו תכשיט הוא ורמינהו תכשיטי נשים טמאים ואלו הן תכשיטי נשים קטלאות נזמים וטבעות וטבעת בין שיש עליה חותם בין שאין עליה חותם ונזמי האף ואמר רבי זירא לא קשיא הא ר' נחמיה הא רבנן) דתניא. היא של מתכת וחותמה של אלמוג טמאה היא של אלמוג וחותמה של מתכת טהורה ורבי נחמיה מטמא שהיה ר' נחמיה אומר בטבעת הלך אחר חותמה בעול הלך אחר סמלוניו

רש"י כדעבד ליה ר' עקיבא לדביתהו. במסכת נדרים (דף נ.): כלילא. על פדחתה היא קושרתו מאזן לאזן יש שכולו טס זהב שקורין לימ''א {למ"א: טס, להב (לוח דק של מתכת)} ויש שעושין ממשי טווי עם הזהב שקורין פריז''ש {פריי"ש: (נזר) מקושט (בחוטי זהב)} : דניסכא. טס העשוי כולו מניסכא דהיינו זהב או כסף דבר הניתך: דאסיר. מגו דחשיב גזירה דילמא שלפא ומחוייא: דארוקתא. רצועה שמצויירת בזהב ובאבנים טובות: אניסכא. דאית ביה עיקר ומחויא ליה ומר סבר ארוקתא הוא עיקר דידיה ולא חשיב ליה ולא מחויא ליה: כולי עלמא לא פליגי דשרי. דארוקתא עיקר: בפירוש אמרת לן משמיה דרב. לפני חלייך קודם ששכחת תלמודך: כלילא שרי. אלמא דרב אשי עיקר דמוקי פלוגתא בדניסכא אבל בארוקתא מודה רב ואיכא לאוקמי לדידיה בארוקתא: גברא רבה אריכא ומטלע. לוי איטלע דאחוי קידה קמיה דרבי: נח נפשיה דרבי אפס. במסכת כתובות בהנושא (קג:) אמרינן דכי שכיב רבי אמר רבי חנינא בר חמא ישב בראש ולא קיבל עליו ר' חנינא שהיה רבי אפס גדול ממנו שתי שנים ויתיב רבי אפס ברישא ומתוך שהיה רבי חנינא חשוב לא נכנס לבית מדרשו והיה יושב בחוץ ומשום כבודו ישב לו לוי אצלו: וקאתי להכא. שלא היה רבי חנינא גדול הימנו לא בתורה ולא בשנים ולא ניכף ליה לוי ובא לכאן: לוי לרבי אפס מיכף הוה כייף ליה. שהרי זקן ממנו: קמרא. אבנט חשוב יש שעושין אותו טס של זהב ויש שעושין אותו רצועה משבצות זהב ואבנים קבועות בו: מידי דהוה אטלית מוזהבת. דהוי תכשיט ושריא ולמישלף ואחויי נמי לא חיישינן שאין דרך להתיר אזורו בשוק ויפלו בגדיו: אאבנט של מלכים. שעשוי כולו דניסכא וכל ישראל בני מלכים ראוים לו: תרי המייני קאמרת. הא ודאי משאוי הוא ואסור לשון תלמידי רבינו יצחק נ''ע [ובתלמידי] רבינו הלוי מצאתי מותר והראשון נראה לי משום דגבי הצלת דליקה מנינן לר' יוסי שמנה עשר כלים והתם חד חגור הוא דמנינן בכל כתבי הקדש (לקמן דף קכ.) ואי שני חגורות שרי לכתחילה נימני התם תרי: רסוקי. חתיכת מעיל רחבה: אי אית ליה מפרחייתא. רצועות קצרות תלויות בה לקושרה בהם ולהדקה סביבותיו: שרי. דמיהדק שפיר וליכא למיחש דילמא משתרי קטרי ונפיל ואתי לאיתויי: מפרחייתא. פינדצ''א {פינדנ"ץ: סרטים, כתפיות (להדק בגד על הגוף)} בלע''ז: מנקטא פארי. מושטניצ''א {לבובה (חתיכת בד המקשטת את בית החזה, שהיא קשורה בשרוכים ובה חוטי זהב)} והוא בגד שיש לו שנצים כעין מכנסים ומכנסת בו רצועה רחבה וקושרת סביב צוארה והבגד תלוי על לבה והוא חשוב ומצוייר בזהב וי''מ כמין חצי עגול עשוי כמין כלבוס אוחזת בו מפתחי חלוקה והפגם בולע צוארה והוא של זהב לוי''ה: נזמי האף. אבל נזמי האוזן מותרין לכתחלה דטריחא לה מילתא למישלף ואחויי מפני שאזניה מכוסות בקישורין: ולא בטבעת שאין עליה חותם. קתני מתניתין דאם יצאת פטורה דתכשיט הוא לה ומשום דילמא משלפא ומחויא הוא דמיתסר: הא יש עליה חותם חייבת חטאת. דלאו תכשיט הוא והוי משאוי: נזמים. נזמי האוזן: וטבעת בין שיש כו'. כלומר וטבעת שאמרנו בין שיש עליה כו': הא רבי נחמיה. דאמר עיקר טבעת אדעתא דחותם הוא חייבת חטאת דחותם לאשה לאו תכשיט הוא דאין דרך לאשה לחתום ולשלוח שלוחים שאין חותם עשוי אלא לאדם גדול וממונה והא דקתני תכשיט הוא רבנן דאמרי גופה של טבעת עיקר ואדעתא דטבעת נפקא ביה וטבעת ודאי תכשיט הוא: טמאה. דטבעת עיקר והוה ליה פשוטי כלי מתכות: היא של אלמוג וחותמה של מתכת טהורה. דהוה ליה פשוטי כלי עץ: הלך אחר סמלוניו. ואם של מתכות הם טמא: סמלוניו. העול שלהם לא היה פגום כשלנו אלא חלק ונוקבים בו שני נקבים וביניהם כעובי עורף השור ותוחבין בהן שתי יתדות והם סימלונין: (רש"י)

תוספות מאן דרכה למיפק בכלילא אשה חשובה. אומר ר''י דדוקא בכלילא שרי שמואל הכא וכן רבי אליעזר דוקא בעיר של זהב שאין כל הנשים רגילות בהן אלא אשה חשובה אבל שאר תכשיטי נשים אסירי אפי' לאשה חשובה דאין לחלק בין הנשים והביא ראיה מס''פ כירה (לעיל דף מו:) דקאמר עולא מה טעם הואיל ואיכא תורת כלי עליהן ומה דחק לומר כן כיון דחזי לנשים חשובות דאפי' לרבנן דאסרי בעיר של זהב לאשה חשובה מודו בשאר תכשיטים אליבא דשמואל דשרי כלילא אפילו לרבנן: אאבנט של מלכים. שמלבושם הוא ואין להם אבנט אחר ה''נ שרי האי קמרא לאיתתא דמלבושה היא ולא משלפא ומחויא: תרי המייני קאמרת. לשון אחד פי' בקונטרס לאיסור ואע''ג דחשיב בפ' כל כתבי (לקמן דף קכ:) בי''ח כלים פונדא וחגור ופי' התם בקונט' דפונדא הוא אזור היינו כגון שיש בגד מפסיק בינתים אבל תרי המייני זה על גב זה אסור ולא דמי לכמה מלבושים שאדם לובש בשביל הקור אבל תרי המייני מה הנאה יש ואין דרך לחגור ומשוי הוא: מנקטא פארי. פירורי הפת ותכשיט הוא: נזמי האף. ונזמי האוזן שרו כדפי' בקונטרס ואע''ג דאמר לקמן הבנות יוצאות בחוטין שבאזניהן ואמר בגמ' דשל מיני צבעונים אסירי דילמא משלפי הואיל ותכשיט נינהו התם יותר קל ליטלם מנזמי האוזן: הא יש עליה חותם חייבת חטאת. אסיפא סמיך דקתני בהדיא דחייבת חטאת: רבי נחמיה מטמא. נראה לר''י דברישא מטהר דלא בעי למימר הלך אף אחר חותמה אלא דוקא אחר חותמה שהוא עיקר וכן משמע בהדיא בתוספתא דמסכת כלים דתניא טבעת של מתכת וחותמה של אלמוג רבי נחמיה מטהר. שהיה רבי נחמיה אומר בטבעת הלך אחר חותמה: (תוספות)

רשב"א רבי מאיר סבר משוי הוא. כלומר: מתוך כובדו. ואי נמי שאינו עשוי לתכשיטות אלא להראות עושר. ושמואל אמר מאן דרכה למיפק בכלילא אשה חשובה ואשה חשובה לא שלפא ומחויא. ולאו למימרא דשמואל כרבי אליעזר דעיר של זהב סבירא ליה אלא מיסבר סבר דבהא כולי עלמא מודו בה, דכל היכא דלא הוי חשוב כולי האי לא ליפוק ביה אפילו חשובה דאי כולהו נפקי ביה גזרינן ביה דילמא נפקא ביה אשה חשובה ואשה שאינה חשובה נמי ושלפא ומחויא, וכל היכא דחשוב טובא כעיר של זהב סברי רבנן דכיון דחשוב כולי האי אף אשה חשובה נמי שלפא ומחויא ורבי אליעזר סבר כיון דחשובה כולי האי דנפקא בעיר של זהב אף היא חשובה לנהוג שררה בעצמה ולא שלפא ומחויא, אבל חשוב ואינו חשוב ככלילא דנסכא קסבר שמואל דכיון דחשובה כל כך דלא נפקא בה אלא אשה חשובה ואינה חשובה כל כך שתהא שולפת ומראה לכולי עלמא שפיר דמי. אמר מר יהודה אמר רב ששת קמרא שרי. פירוש המיינא, מדקאמרינן בסמוך קמרא עלוי המיינא מאי אמר ליה תרי המייני קאמרת דאלמא קמרא נמי היינו המיינא, והמיינא היינו חגור וכדאמרינן בפרק קמא (לעיל ט, ב) הני חברין בבלאי מכי שרו המיינא לא מטרחינן להו. וכן פירש רבנו האי גאון ז"ל. איכא דאמרי דאנסכא ואמר רב ששת מידי דהוה אאבנט של מלכים. מכאן הביא ר"ת ז"ל (ספר הישר סימן רד. ובתוס' לקמן סב, א ד"ה וחילופיהן) ראיה דלא אסרו תכשיטין באיש אלא באשה, שהרי קמרא דאנסכא תכשיט(ין) הוא וקא שרי ליה משום [מידי] דהוי אאבנט של מלכים, והיינו נמי דבמתניתין לא איירי אלא בתכשיטי נשים. אלא דאיכא למימר שדברו בהווה דדרך נשים להתקשט ואין האנשים מתקשטים. ועוד ראיה מדקאמרינן לקמן (סא, א-ב) גבי קמיע מומחה ובלבד שלא יקשרנו בשיר ובטבעת אלמא שיר וטבעת עצמן שרי. ונראה לי דאין זו ראיה, דאילו היה מותר לקשור בשיר ובטבעת היו טפילה לקמיע ושרי מידי דהוה אצלוחית של פליטון (לקמן סב, ב). אבל בירושלמי (דפרקין ה"א) מפורש כדבריו, דגרסי' התם תכשיטין למה הן אסורין אמר ר' אבא ע"י שהנשים שחצניות היא מתרתן להראותן לחברתה והיא שכחה ומהלכת בהן ד' אמות. ואע"פ שאמרו שם בירושלמי במקום אחר (בסוף ההלכה הנ"ל) והאיש על ידי שאינו שוחץ מותר, נשמעינה מן הדא מעשה ברבן גמליאל ברבי שירד לטייל לתוך חצירו [לפנינו נוסף: בשבת] ומפתח של זהב בידו וגערו בו חביריו משום תכשיט הדא אמרה העשוי לתכשיט אסור הדא אמרה העשוי לכך ולכך הדא אמרה אחד האיש ואחד האשה הדא אמרה אפילו במקום שאמרו לא תצא ואם יצאת אינה חייבת אסור לצאת בו לחצר, דאלמא אפילו באיש גזרו. איכא למימר דפליגא אההיא דר' אבא, ובשל רבנן הלך אחר המיקל. ועוד דפשטא דמתניתין ושמעתתא דגמרין הכין דייקי, הלכך באיש מותר. והא דאמרינן לקמן (סב, א) גבי טבעת שיש עליה חותם ושאין עליה חותם וחילופיהן באיש, לאו אחיוב חטאת ופטור אבל אסור קאי דנשמע מינה דטבעת שיש עליה חותם באיש פטור אבל אסור, אלא אחיוב חטאת בלחוד קאי, כלומר: חילופיהן באיש דכשאין בה חותם הוי משוי וחייב חטאת, אבל כשיש עליה חותם הוי תכשיט והלכך מותר אפילו לכתחילה. וטעמא משום דאנשים דעתם מיושבת עליהם ואינם מתפארים להראות תכשיטיהם כנשים. ואי קשיא לך הא דתנן (לקמן סו, ב) ובני מלכים בזוגין וכל אדם אלא שדברו חכמים בהווה ואוקימנא בגמרא (לקמן סז, א) באריג בכסותו הא לאו הכי אסור. יש לומר דמתניתין בקטנים שדעתן קלה עליהן כנשים, אבל גדולים אפילו אינו אריג בכסותן שרי, ומאי כל אדם דקתני כל אדם (גדול) [קטן]. אבל בירושלמי (דפרקין ה"ט ע"ש) אמרו מהו כל אדם הכל במשמע בין קטנים בין גדולים. ולפי זה יש לומר דטעמא דזוגין משום דחיישינן דילמא מחייכו עלייהו ואתי למישלף ולאתויי. וכן התיר הנגיד ז"ל בתכשיטי אנשים. אבל רבנו האי גאון ז"ל ור"ח ז"ל (בגליון ס, א) אסרו, וכך אמרו: והדין כך הוא שיהיה האיש מותר לצאת בטבעת שיש עליה חותם והאשה בטבעת שאין עליה חותם מפני שתכשיט הוא להם וכל תכשיט שרי, אלא מפני גזירה דרבא דאמר (לקמן סב, א) פעמים שהאשה נותנת לבעלה והאיש נותן לאשתו ולפיכך אסרו אחד האיש ואחד האשה. והוא מן התימה שלא נאמרו לקמן דברי רבא אלא לתרוצא למתניתין דקתני בטבעת שיש עליה חותם חייבת חטאת ואמרינן בגמרא דאיש כשאין עליה חותם חייב חטאת, ואקשינן והא הוצאה כלאחר יד הוא, ופריק רבא דלאו כלאחר יד הוא להם דפעמים שהאיש נותן לאשתו להניחו בקופסא והאשה נותנת לבעלה להוליכו לאומן והן נושאין באצבע, ולא בא רבא לאסור שאין עליה חותם באשה ושיש עליה חותם באיש מההוא טעמא. ועכשיו שלא הוזהרו בכך בין אנשים ואפילו נשים, הנח להן לישראל מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין. הא יש עליה חותם חייבת. הוא הדין דהוה מצי לאתויי מסיפא (לקמן סב, א) דקתני בהדיא ולא בטבעת שיש עליה חותם ואם יצתה חייבת חטאת, אלא אורחא דתלמודא הוא בהרבה מקומות דכי קאי ברישא דייק מרישא ושביק סיפא דמפרשא בהדיא ואי נמי מסיפא אע"ג דמפרשא ברישא בהדיא. ולי נראה דהכא ניחא ליה למידק מרישא דבטבעת שאין עליה חותם פטורה אבל אסורה דאלמא תכשיט פטור אבל אסור, הלכך כיון דלבסוף לא סגיא דלא דייק מרישא ניחא ליה טפי למידק כולה מילתא מרישא. הא דקתני: רבי נחמיה מטמא. אסיפא דוקא קאי, אבל ארישא דהיינו היא של מתכת וחותמה של אלמוג מטהר, דלדידיה הכל הולך אחר החותם. ובדין הוא דליתני ורבי נחמיה מחליף, והכי קתני בירושלמי בפרקין (ה"ג). והכין תני לה בתוספתא בדוכתא (כלים ב"מ פ"ג ה"ח) בהדיא. (רשב"א)

דף ס - א

בקולב הלך אחר מסמרותיו בסולם הלך אחר שליבותיו בערסי הלך אחר שלשלותיו וחכמים אומרים הכל הולך אחר המעמיד רבא אמר לצדדים קתני יש עליה חותם תכשיט דאיש אין עליה חותם תכשיט דאשה רב נחמן בר יצחק אמר טומאה אשבת קרמית טומאה {במדבר לא-נא} כלי מעשה אמר רחמנא וכלי הוא שבת משום משוי אמר רחמנא אין עליה חותם תכשיט יש עליה חותם משוי: ולא במחט שאינה נקובה: למאי חזיא אמר רב יוסף הואיל ואשה אוגרת בה שערה א''ל אביי ותהוי כבירית טהורה ותשתרי אלא תרגמא רב אדא נרשאה קמיה דרב יוסף הואיל ואשה חולקת בה שערה בשבת למאי חזיא אמר רבא טס של זהב יש לה על ראשה בחול חולקת בה שערה בשבת מניחתה כנגד פדחתה: מתני' לא יצא האיש בסנדל המסומר ולא ביחיד בזמן שאין ברגלו מכה ולא בתפילין ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה ולא בשריון ולא בקסדא ולא במגפיים ואם יצא אינו חייב חטאת: גמ' סנדל המסומר מאי טעמא אמר שמואל שלפי הגזרה היו והיו נחבאין במערה ואמרו הנכנס יכנס והיוצא אל יצא נהפך סנדלו של אחד מהן כסבורין הם אחד מהן יצא וראוהו אויבים ועכשיו באין עליהן דחקו זה בזה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו בהם אויבים רבי אילעאי בן אלעזר אומר במערה היו יושבין ושמעו קול מעל גבי המערה כסבורין היו שבאו עליהם אויבים דחקו זה בזה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו בהן אויבים רמי בר יחזקאל אמר בבהכ''נ היו יושבין ושמעו קול מאחורי בהכ''נ כסבורין היו שבאו עליהם אויבים דחקו זה בזה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו בהן אויבים באותה שעה אמרו אל יצא אדם בסנדל המסומר אי הכי בחול נמי ליתסר מעשה כי הוה בשבת הוה ביום טוב לישתרי אלמה תנן

רש"י בקולב. הוא כמין עמוד רחב מלמטה ודק מלמעלה ומיטלטל והחנוני מעמידו לפני חלון חנותו ומסמרין תחובין בו ותולין בהן אבנטים ורצועות למכור: בערסה. אישתרייד''א {אישתדיר"א: מאזניים (באיטלקית. נראה שהמילה אינה מרש"י)} בלע''ז והן מאזנים גדולות לשקול צמר ושעוה ונחשת והן של עץ: הלך אחר שלשלותיו. שתלוי בהן ואם של מתכת הן טמאות: המעמיד. גוף הטבעת מעמיד החותם והעול מעמיד את סמלוניו והקולב את מסמרותיו והסולם את שליבותיו שהרי בהם קבועים והערסה הוא עץ ארוך שהקנה שקורין ייש''א {יש"א: מוט, אסל של מאזניים} והלשון תחוב בו והשלשלות קבועות בקנה וכולן העץ ארוך מעמידן שהוא פליי''ל {קנה המאזניים} ששתי כפות המאזנים תלויות בב' ראשין: רבא אמר. ברייתא דקתני וטבעת הוי תכשיט בין שיש עליה חותם בין שאין עליה חותם לאו ארישא דאיירי בתכשיטי נשים קיימי תרוייהו אלא חד תכשיט דאיש וחד תכשיט דאשה ולצדדין קתני: טומאה אשבת קרמית. הא דקתני וטבעת בין שיש עליה כו' לאו ארישא קאי דקרי ליה תכשיט נשים אלא הכי קאמר וטבעת שאמרו שנטמאת בין שיש עליה חותם דלאו תכשיט הוא מיהו כלי מעשה הוא בין שאין עליה חותם דהוי תכשיט וכי קתני רישא תכשיטי נשים אשאין עליה חותם: למאי חזיא. לתכשיט דקתני אינה חייבת חטאת: אוגרת בה שערה. היוצא חוץ לקישוריה כורכתו סביב המחט ותוחבת המחט בשבכה מתחתיה שלא יראה שערה: ותיהוי כבירית. דתנא מתניתין (לקמן דף סג.) בירית טהורה מלטמא ויוצאין בה והיא כמין אצעדה שעושה לשוקיה מעל בתי שוקיה להדקן שלא יפלו על רגלה: טהורה. דלאו תכשיט היא אלא תשמיש לבתי שוקיה והוי כטבעת הכלים דאמרן טהורות בפרקין דלעיל ויוצאין בה שצריך לה עם בתי שוקיה ולא הוי משאוי ויוצאין דכיון דלצניעותא היא לא שלפא ומחוי והאי מחט נמי לצניעות דשער באשה ערוה ולא מחויא ואמאי לא תצא לכתחילה: חולקת. לכאן ולכאן באמצע ראשה שקורין גריוו''א {גריו"א: פסוקת, שביל (בשערות)} בלע''ז: ובשבת למאי חזיא. הרי בשבת אינה חולקת שערה: טס של זהב יש לה על ראשה. האחד והשני עוקץ הוי: בחול חולקת שערה. בעוקץ: ובשבת. תוחבת העוקץ בשבכה והטס שבראשה השני מונח על פדחתה: מתני' סנדל המסומר. של עץ הוא ותוחבין מסמרות למעלה לחזק התחתון עם העליון (העץ עם העור שלמעלה הימנו ויש לו שתי פיות ותוחב רגלו בו) ובגמרא מפרש מאי טעמא גזרו ביה: ולא ביחיד. ולא בסנדל יחיד: בזמן שאין ברגלו מכה. בש''ס ירושלמי מפרש דלא ליחשדיה דטעין ליה לחבריה תותי כנפיה ולשון רבותי דילמא מחייכי עליה ושקיל דשליף ליה וממטי ליה בידי' בשכחת שבת ומיהו בזמן שיש ברגלו מכה שרי ובגמרא בעי בהי מינייהו יהיב ליה: ולא בתפילין. כדמפרש טעמא בגמרא (לקמן דף סא.): ולא בקמיע. שכותבין וטוענין לרפואה: שאינו מן המומחה. אבל בקמיע מומחה שרי דתכשיט הוא לחולה כאחד ממלבושיו: שריון קסדא ומגפיים. מפרש בגמרא: אינו חייב חטאת. דכולהו מין מלבושין נינהו בחול למלחמה: גמ' שלפי הגזירה היו. בני אדם הנשמטים מן הגזירה היו: הנכנס יכנס. הרוצה ליכנס יכנס שהנכנס יראה תחלה שאין אדם רואה: והיוצא אל יצא. שמא יש אויבים מבחוץ והוא לא ידע ויראוהו ויבינו שאנו כאן: נהפך סנדלו. שיש לו שתי פיות ויכול לנועלו מב' צדדין אבל ניכר מי הוא לפנים ומי הוא לאחור וכשנועלו זה הפוך נראה הנכנס כאילו הוא יוצא וניכר מקומו בקרקע: והרגו זה את זה. בדחיקתן שהיו סנדליהן מסומרין כעין אותם שעושין לרגלי הסוסים ראשיהן עבים: אל יצא. האיש בשבת כדמפרש לקמיה דבשבת היה מעשה ומעין המאורע אסרו: אלמה תנן. במסכת ביצה: (רש"י)

תוספות רב נחמן בר יצחק אמר טומאה אשבת קא רמית. דאפילו בלאו טעמא דהוי תכשיט לאיש היא טמאה מכל כלי מעשה והשתא בין לרבא בין לרב נחמן בר יצחק מוקמי תרוייהו כרבי נחמיה ולא מטמא מטעם תכשיט דאשה אלא מטעם תכשיט דאיש או מטעם דהוי כלי מעשה ולצדדין קתני בין לרבא בין לרב נחמן בר יצחק: למאי חזיא. פי' בקונטרס למאי חזיא והא משוי הוא וקשה לר''י דאם כן מאי משני הואיל ואשה חולקת בה שערה אטו משום הכי לא הוי משוי והא אינו לא מלבוש ולא תכשיט אלא נראה לפרש למאי חזיא למה היא רגילה לצאת בה בחול אמר רב יוסף כו' ובתר הכי פריך ובשבת למאי חזיא נהי שרגילה לנושאה בשביל שצריכה לחלק בה שערה בשבת תיהוי משוי כיון דאינו לא מלבוש ולא תכשיט ובקונטרס פי' בסמוך בשבת למאי חזיא והלא בשבת אינה חולקת שערה וקשה לר''י חדא דהא מנא ליה דאסור לחלק בה שיער בשבת ועוד דאמאי פריך והא אסור אפילו יהא מותר תקשה והא משוי הוא: הואיל ואשה אוגרת בה שערה. נראה לר''י שתוחבת המחט בתוך הסבכה ודוחקת את הסבכה כדי שלא יפלו שערותיה חוץ לקישוריה והשתא אתי שפיר דהויא כעין בירית שאוחזת בתי שוקיה שלא יפלו ולא כפירוש הקונטרס: ותיהוי כבירית טהורה ותשתרי. פירש בקונטרס דכי היכי דהתם לא חיישי לדילמא משלפא ומחויא הואיל ולצניעותא עבידא ה''נ לא ניחוש למישלף ואחוויי מהאי טעמא וקשה לר''י דהא כבלים אין יוצאין בהן בשבת דחיישינן דילמא משלפא להו משום דהוי תכשיט כמו שאפרש אע''ג דלצניעותא עבידא כמו בירית דהכל ענין אחד אלא שבירית באחת וכבלים בשתים כדאמרינן לקמן (דף סג:) ועוד דלמה לו להזכיר כאן טהרת בירית הוה ליה למימר ותיהוי כבירית ותשתרי ונראה לר''י דה''פ ותהוי כבירית שיוצאין בה לפי שהיא טהורה משום שאינה תכשיט דאינה נוי לאשה כיון דאינה כ''א באחת והויא כטבעת הכלים דאינה כ''א לצורך בתי שוקים ה''נ האי מחט שהיא טהורה לפי שאינה אלא כטבעת הכלים תשתרי דאינה תכשיט וא''ת אמאי לא משני השתא כמין טס של זהב יש לה בראשה כדמשני לאידך שינויא דבסמוך וי''ל דאם היתה אוגרת בה שערה לא היתה מניחתה לעולם כנגד פדחתה ואינה חשובה תכשיט אלא טס וקשה לרשב''א לפירוש זה דכיון דמחט שאוגרת בה שערה היא טהורה היכי קאמר לעיל (דף נב:) אבל לענין טומאה דא ודא אחת היא הרי יש חילוק אפילו בשלימה דאותה שאינה אוגרת בה טמאה ואותה שאוגרת בה טהורה וצריך לומר דאטומאה נמי פריך ותיהוי טהורה כבירית שהיא טהורה גם תשתרי לצאת בה: ומניחתה כנגד פדחתה. השתא לא היה צריך לומר שחולקת בה שערה כלל אלא האמת מפרש: ושמעו קול מעל גבי המערה. קול של סנדל המסומר: (שייך לע''ב) לא בסנדל המסומר ולא במנעל שאינו תפור. תימה לר''י והא קתני סיפא זה הכלל כל שניאותין בו משלחין אותו ביו''ט ומפרש בגמ' דכל שנאותין בו בחול קאמר וסנדל המסומר ניאותין בו בחול ואמאי אין משלחין אותו בי''ט וי''ל דהחמירו בו לפי שבא תקלה על ידו כי היכי דאסר ליה בשמעתין ר' אלעזר בר' שמעון לטלטלו לכסות בו את הכלי או לסמוך בו כרעי המטה אע''פ ששאר כלים שמלאכתן לאיסור שרי לטלטלן לצורך גופן ומקומן וזה הכלל דקתני התם לא קאי אלא אמנעל שאינו תפור ונראה לר''י דאפי' לרבנן דר' אלעזר דשרי לטלטל לצורך גופו ומקומו אסור לשלחו בי''ט אע''ג דשילוח משום שמחת י''ט חשיב כמו לצורך גופו מדשרי' לשלוח דברים שמלאכתן לאיסור כיון שבאת תקלה על ידו ליכא. שמחת י''ט: (תוספות)

רשב"א ותיהוי כבירית טהורה ותשתרי. לפי פירוש רש"י ז"ל נראה דבכדי נקט הכא טהורה, שאין עיקר הקושיא אלא תיהוי כבירית ותשתרי. ואינו נכון, דאם כן אמאי נקט טהורה ולאו אורחא דתלמודא הכין. ויש מפרשים דתרתי פריך, כלומר: תיהוי כבירית לגמרי שתהא טהורה שאינה לא כלי ולא תכשיט אלא לצניעותא בעלמא עבידא ואנן אמרינן בריש פרק במה בהמה (לעיל נב, ב) דלענין טומאה זה וזה שוין, ותשתרי נמי לצאת בה הואיל ולצניעותא עבידא לא שלפא. ואינו נכון בעיני, דאי טהורה אמחט קאי הוה ליה למימר ותהוי כבירית טהורה ושריא אי נמי ותטהר ותשתרי, אלא אבירית משמע. ובתוס' פירשו דהכי קאמר: ותיהוי כבירית שהיא טהורה משום שאינה תכשיט אלא טבעת הכלים ועל ידי כך מותר לצאת בה בשבת דליכא למיחש למישלף ואחויי, הכא נמי שהיא טהורה שאינה אלא כטבעת הכלים תשתרי דאינה תכשיט. ואם תאמר אם כן היכי אמרינן לעיל דלענין טומאה דא ודא אחת היא, והא איכא לאיפלוגי בין אוגרת בה שערה לשאינה אוגרת. מסתברא דמשום דהא לא מיתניא הכין בברייתא לא מותיב לה, ואיהו נמי בשאין אוגרת בה שערה אהדר ליה וא"נ בשאינה אוגרת בה שערה בעא מיניה וכדאמרינן (לעיל נב, ב) גבי אצבע קאמר ליה. והא דאמרינן: (הא תינח בחול) בשבת מאי איכא למימר [לפנינו: בשבת למאי חזיא]. פירש רש"י ז"ל (ד"ה ובשבת): הרי בשבת אינה חולקת בה שערה. והקשו עליו בתוס' ז"ל חדא דמנא ליה דאסור לחלוק שער בשבת אדרבא משמע דשרי דהא תנן (נזיר מב, א) נזיר חופף ומפספס והוא הדין בשבת דקיימא לן כרבי שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר, ועוד דאטו משום דאסור לחלוק בה שער הוא דאין יוצאין בה הא אילו היה מותר לחלוק בה שריא אדרבא הוה ליה כלי ואסור לצאת בו. אלא הכי פירושא: בשבת למאי חזיא והלא אינה תכשיט. ומפרקינן כמין טס יש לה בראשה והיא נוי לה שמניחתה כנגד פדחתה. ושמעו קול מעל גבי המערה. פירוש: קול סנדל מסומר. (רשב"א)

דף ס - ב

(משלחין כלים בי''ט בין תפורין בין שאינן תפורין) אבל לא סנדל המסומר ולא מנעל שאינו תפור (בי''ט) בשבת מ''ט דאיכא כינופיא בי''ט נמי איכא כינופיא תענית צבור איכא כינופיא ליתסר מעשה כי הוה בכינופיא דאיסורא הכא כינופיא דהתירא הוה ואפילו לר' חנינא בן עקיבא דאמר לא אסרו אלא בירדן ובספינה וכמעשה שהיה הני מילי ירדן דשאני משאר נהרות אבל י''ט ושבת כי הדדי נינהו דתנן אין בין י''ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד א''ר יהודה אמר שמואל לא שנו אלא לחזק אבל לנוי מותר וכמה לנוי ר' יוחנן אמר חמש בזה וחמש בזה ור' חנינא אמר שבע בזה ושבע בזה א''ל ר' יוחנן לרב שמן בר אבא אסברא לך לדידי שתים מכאן ושתים מכאן ואחת בתרסיותיו לר' חנינא ג' מכאן וג' מכאן ואחת בתרסיותיו מיתיבי סנדל הנוטה עושה לו שבע דברי רבי נתן ורבי מתיר בי''ג בשלמא לרבי חנינא הוא דאמר כרבי נתן אלא רבי יוחנן דאמר כמאן הוא דאמר כר' נהוראי דתניא ר' נהוראי אומר ה' מותר ושבע אסור א''ל איפה לרבה בר בר חנה אתון תלמידי רבי יוחנן עבידו כר' יוחנן אנן נעביד כרבי חנינא בעא מיניה רב הונא מרב אשי חמש מהו א''ל אפילו ז' מותר ט' מאי א''ל אפילו ח' אסור בעא מיניה ההוא רצענא מרבי אמי תפרו מבפנים מהו א''ל מותר ולא ידענא מ''ט אמר רב אשי ולא ידע מר מ''ט כיון דתפרו מבפנים הוי ליה מנעל בסנדל גזרו ביה רבנן במנעל לא גזרו ביה רבנן בעא מיניה ר' אבא בר זבדא מר' אבא בר אבינא עשאו כמין כלבוס מהו א''ל מותר איתמר נמי אמר רבי יוסי בר' חנינא עשאו כמין כלבוס מותר א''ר ששת חיפהו כולו במסמרות כדי שלא תהא קרקע אוכלתו מותר תניא כוותיה דרב ששת לא יצא האיש בסנדל המסומר ולא יטייל מבית לבית אפילו ממטה למטה אבל מטלטלין אותו לכסות בו את הכלי ולסמוך בו כרעי המטה ור' אלעזר בר' שמעון אוסר נשרו רוב ממסמרותיו ונשתייר בו ד' או ה' מותר ורבי מתיר עד שבע חיפהו בעור מלמטה וקבע לו מסמרות מלמעלה מותר עשאו כמין כלבוס או כמין טס או כמין יתד או שחיפהו כולו במסמרות כדי שלא תהא קרקע אוכלתו מותר הא גופה קשיא אמרת נשרו רוב מסמרותיו אע''ג דנשתיירו ביה טובא והדר תני ארבע או חמש אין טפי לא א''ר ששת לא קשיא כאן שנגממו כאן שנעקרו: ארבע או חמש מותר: השתא חמש שרי ארבע מיבעיא א''ר חסדא ארבע מסנדל קטן וחמש מסנדל גדול: ורבי מתיר עד שבע: והתניא רבי מתיר עד שלש עשרה נוטה שאני השתא דאתית להכי לרבי יוחנן נמי לא קשיא נוטה שאני אמר רב מתנה ואמרי לה אמר רב אחדבוי בר מתנה אמר רב מתנה אין הלכה כר' אלעזר בר' שמעון פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים מהו דתימא מסתברא טעמא דרבי אלעזר ברבי שמעון בהא קמ''ל אמר רבי חייא אי לאו דקרו לי בבלאי שרי איסורי שרינא ביה טובא וכמה בפומבדיתא אמרין עשרין וארבע בסורא אמרין עשרין ותרתין אמר רב נחמן בר יצחק וסימניך עד דאתא מפומבדיתא לסורא חסר תרתי: ולא ביחיד בזמן שאין ברגלו מכה:

רש"י משלחין כלים ביו''ט בין תפורין בין שאינן תפורין אבל לא סנדל המסומר. אלמא לאו בר מנעלי' ביו''ט הוא דהא קתני התם כל שנאותין בו ביו''ט משלחין אותו: איכא כינופיא. שאין עושין מלאכה ונקבצין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות כי ההיא מעשה דהוה כינופיא: דאיסורא. בעשיית מלאכה: ואפילו לרבי חנינא בן עקיבא. בפרק חומר בקדש גבי נושא מי חטאת ואפר חטאת בירדן ובספינה שנמצא כזית מן המת תחוב בקרקעית' של ספינה ונטמאו וקאמרי רבנן דגזרו שלא יעביר אדם מי חטאת בספינה ולא על הגשר ולא ישיטם על פני המים אחד ירדן ואחד שאר נהרות ופליג ר' חנינא ואמר לא אסרו אלא בירדן ובספינה ולא גשר ושאר נהרות דגזירה שגזרו מחמת מאורע אין להם לגזור אלא מעין המאורע: דשאני משאר נהרות. ברוחב או בעומק: אלא לחזק. שמסמרותיו נעשו לחזק העקב שקורין שול''א {סוליה} עם הפנתא שקורין אינפייל''א {אינפייני"א: פֶנֶת (העור העליון של הנעל)} אבל לנוי מותר דלא גזרו אלא מעין המאורע והנהו לחזק היו כסתם מסמרים דסנדל: שתים מכאן. לצד חיצון אחד בראשו לצד האצבעות ואחד לצד עקיבו ושתים מכאן לצד פנימי לעבר בין הרגלים: תרסיותיו. רצועותיו: סנדל הנוטה. שתחתון שלו אינו שוה שעב מצד זה ודק מצד זה וכשדורס נוטה לצד הדק וצריך להגביהו שיהא שוה לצד שכנגדו: איפה. שם חכם ובנו של ר' רחבה דפומבדיתא הוה: תפרו מבפנים. שנתן מנעל של עור לפנים מן הסנדל תפרו פורדרי''ץ {פודרי"ץ: ממולא, מכוסה מבפנים (בשכבה של חומר אחר)} בלע''ז: מותר. שמעתי מרבי יוחנן וטעמא לא ידענא: מותר. לקבוע בו מסמרים מבחוץ: עשאו. למסמר כמין כלבוס בלע''ז טינפיילו''ן {קרס דו-חודי} שני ראשין חדין וכפופין ונועץ שני ראשים בעץ כדאמרי' בסוטה (יט:) כלבוס של ברזל מטילין לה לתוך פיה: מותר. הואיל ונשתנה משאר מסמרים דלא גזרו אלא מעין המאורע: חיפהו. מלמטה: אבל מטלטלין אותו. דתורת כלי עליו: אוסר. דילמא אתי לנועלו: נשרו רוב מסמרותיו כו'. לקמן מפרש לה: מותר. הואיל ונשתנה מכמו שהיה דמעין המאורע גזרו: עשאו. לראש מסמר רחב כמין טס או שעשאו חד כמין יתד: אע''ג דאישתאר טובא. ובלבד שיהיו מעוט: שנגממו. מלמעלה ורשומו ניכר בתוך העץ אפילו טובא דהא מינכר שאינו כברייתו: שנעקרו. לגמרי שאין ניכר שהיה בו יותר ד' או ה' [אין] טפי לא לוי''ה ולשון חבירו איפכא: נוטה שאני. שכולן צריכין לו להשוותו ואין אחד מהן לחזק: השתא דאתית להכי. לחלק בין נוטה לשאין נוטה: לרבי יוחנן נמי. דקפרכת לעיל מינה ואמרי דאמר כמאן איכא נמי לתרוצי לעולם כרבי נתן ונוטה שאני דהתם מתיר עד שבע אבל אין נוטה ה' ותו לא: מסתברא טעמא. דאסור לטלטל שמא ינעלנו: בבלאי שרי איסורי. דר' חייא מבבל הוה כדאמרינן בסוכה עלו ר' חייא ובניו ויסדוה: עד דאתא רבי חייא. כשעלה מבבל לארץ ישראל ובא דרך סוריא מפומבדיתא: חסר תרתי. נפלו שתים ממסמרותיו בדרך: לסורא חסר. (תרתי) דומה אצל דומה: (רש"י)

תוספות אין בין יו''ט לשבת כו'. ואע''פ דבפ' משילין (ביצה דף לז. ושם) ולקמן בפ' כל הכלים (דף קכד. ושם) מוקמינן לה כב''ש דאי כב''ה הא אמרי מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך מ''מ דמי טפי יו''ט לשבת הואיל ולא שריא שאר דברים אלא מטעם שהותרה לצורך אוכל נפש: השתא חמש שרינן כו'. בפרק קמא דסוכה (ד' ב: ושם) גבי רבי יהודה מכשיר עד ארבעים וחמשים אמה לא פריך השתא חמשים כו' וכן בריש אע''פ (כתובית דף נז. ושם) גבי אבל חכמים אומרים משהה אדם עם אשתו אפילו שתים ושלש שנים בלא כתובה ונראה לר''י דכל היכא דפשיטא ליה דבעי למימר אפי' טובא לא פריך אבל הכא ליכא לפרושי ד' וה' אפילו טובא דא''כ התרתה סנדל המסומר וכן בפרק בנות כותים (גדה דף לז: ושם) פריך [גבי] וכמה היא קישוייה ר' מאיר אומר אפילו מ' ונ' יום דליכא למימר אפילו טובא דאין סברא שיחשב דם קישוי מיום תחילת עיבורה ומשמע ליה בכל הני דשיעורא בתרא דוקא ולהכי פריך דלימא שיעורא בתרא ולא לימא שיעורא קמא ולקמן בפרק מפנין ד' וה' קופות (דף קכו:) פריך נמי השתא חמש שרי ד' כו' משמע ליה דטפי לא שרינן משום טורח שבת ומשני רב חסדא ד' מאוצר קטן חמש מאוצר גדול ושמואל משני ד' וה' אפילו טובא כדאמרי אינשי דסבר אפילו טובא מצי לפנות ובלבד שלא יגמור את האוצר פי' קרקעית האוצר משום אשוויי גומות וכדאמרן התם וא''ת דבפרק אע''פ (כתובות דף ס. ושם) אמרינן תינוק יונק והולך אפילו ד' וה' שנים ולא פריך אף על גב דהוי דוקא . מדפריך התם מחבילתו על כתפו ומשני אידי ואידי חד שיעורא וי''ל הא בכחוש הא בבריא והא דאמרינן בפרק הזרוע (חולין דף קלב:) כהן טבח שתים וג' שבתות פטור מן המתנות מכאן ואילך חייב במתנות אומר ר''י דנקט שתים לרבי דאית ליה בהבא על יבמתו (יבמות דף סד:) דבתרי זימני הויא חזקה וג' לרשב''ג): (תוספות)

רשב"א לא סנדל מסומר ולא מנעל שאינו תפור. ואם תאמר והא קתני התם (ביצה יד, ב) כל שנאותין בו ביום טוב משלחין אותו, ואסיקנא בגמרא (שם טו, א) כל שנאותין בו בחול משלחין אותו ביום טוב, וסנדל המסומר הא נאותין בו בחול. יש לומר דבסנדל המסומר החמירו הואיל ובאת בו תקלה ונגזרה בו גזירה, וזה הכלל דכל שנאותין בו אמנעל שאינו תפור קאי. אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד. ואע"ג דבפרק כל הכלים לקמן (קכד, א-ב) ובמסכת יום טוב פרק משילין (לז, א) מוקמינן לה כבית שמאי דאילו לבית הלל הא אמרי (ביצה יב, א) מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, מכל מקום טפי דמי יום טוב לשבת הואיל ולא הותרה בו מלאכה בשאר דברים שאין בהם צורך אוכל נפש. (רשב"א)

דף סא - א

הא יש ברגלו מכה נפיק בהי מינייהו נפיק אמר רב הונא באותה שיש בה מכה אלמא קסבר סנדל לשום צער עביד וחייא בר רב אמר באותה שאין בה מכה אלמא קסבר לשום תענוג עביד וזו שיש בה מכה מכתה מוכחת עליה ואף רבי יוחנן סבר לה להא דרב הונא דאמר ליה ר' יוחנן לרב שמן בר אבא הב לי מסנאי יהב ליה דימין אמר ליה עשיתו מכה ודילמא כחייא בר רב ס''ל והכי קאמר עשית של שמאל מכה ואזדא רבי יוחנן לטעמיה דאמר ר' יוחנן כתפילין כך מנעלין מה תפילין בשמאל אף מנעלין בשמאל מיתיבי כשהוא נועל נועל של ימין ואחר כך נועל של שמאל אמר רב יוסף השתא דתניא הכי ואמר רבי יוחנן הכי דעבד הכי עבד ודעבד הכי עבד אמר ליה אביי דילמא רבי יוחנן הא מתני' לא הוה שמיע ליה ואי הוה שמיע ליה הוה הדר ביה ואי נמי שמיע ליה וקסבר אין הלכה כאותה משנה אמר רב נחמן בר יצחק ירא שמים יוצא ידי שתיהן ומנו מר בריה דרבנא היכי עביד סיים דימיניה ולא קטר וסיים דשמאליה וקטר והדר קטר דימיניה אמר רב אשי חזינא לרב כהנא דלא קפיד תנו רבנן כשהוא נועל נועל של ימין ואחר כך נועל של שמאל כשהוא חולץ חולץ של שמאל ואח''כ חולץ של ימין כשהוא רוחץ רוחץ של ימין ואח''כ רוחץ של שמאל כשהוא סך סך של ימין ואח''כ של שמאל והרוצה לסוך כל גופו סך ראשו תחילה מפני שהוא מלך על כל איבריו: ולא בתפילין: אמר רב ספרא לא תימא אליבא דמ''ד שבת לאו זמן תפילין הוא אלא אפילו למ''ד שבת זמן תפילין הוא לא יצא דילמא אתי לאיתויי ברה''ר ואיכא דמתני לה אסיפא ואם יצא אינו חייב חטאת אמר רב ספרא לא תימא אליבא דמ''ד שבת זמן תפילין הוא אלא אפילו למ''ד שבת לאו זמן תפילין הוא אינו חייב חטאת מ''ט דרך מלבוש עבידא. ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה: אמר רב פפא לא תימא עד דמומחה גברא ומומחה קמיע אלא כיון דמומחה גברא אף על גב דלא מומחה קמיע דיקא נמי דקתני ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה ולא קתני בזמן שאינו מומחה ש''מ: ת''ר איזהו קמיע מומחה כל שריפא ושנה ושלש אחד קמיע של כתב ואחד קמיע של עיקרין אחד חולה שיש בו סכנה ואחד חולה שאין בו סכנה לא שנכפה אלא שלא יכפה וקושר ומתיר אפילו ברה''ר ובלבד שלא יקשרנו

רש"י הא יש ברגלו מכה. איכא למידק דנפיק ביחיד והשתא בעי תלמודא בהי מרגליו נפיק: סנדל לשם צער עביד. שלא ינגף ביתדות הדרכים ויצטער הילכך כשרואין אותו צולע ויודעין שיש ברגליו מכה אין חושדין אותו שטוען את השני בידו אלא מכירין בו לפי מעשיו שפרסותיו קשות ואינו מצטער ביתדות הדרכים ולא נועלו אלא משום מכה ודיו בזה לבדו וללשון רבותי אי נמי מחכו עלה דלא חזו למכה לא שליף לה דמצטער ביתדות הדרכים מחמת המכה: לשום תענוג עביד. אדם איסטניס ורך ומכירין מתוך מעשיו שנעל נעלו אחת שהוא איסטניס וזו מכתה מוכחת עלה ומבינין שהמכה מונעתו מלנעול ולא חשדי ליה ולענין אחוכי נמי לא מחייכי עליה: עשיתו מכה. ורבי יוחנן סבירא ליה דהנועל סנדלים נועל של שמאל תחילה ואח''כ של ימין וקס''ד דהכי קאמר ליה א''כ שאנעול זה שוב לא אנעול של שמאל אחריו והנני יוצא ביחיד ועשית את זו של ימין כאילו היתה בה מכה אלמא קסבר באותה שיש בה מכה נועל: ודילמא כר' חייא סבירא ליה. דאמר באותה שאין בה מכה נועל והכי קאמר ליה א''כ הריני יוצא ביחיד בזו של ימין ועשית את רגלי של שמאל כאילו יש בה מכה דאצא ביחיד באותה שאין בה מכה: ואזדא ר' יוחנן. דאמר עשית מכה דשמעינן מינה דאי הוה נעיל דימין ברישא תו לא הוה נעיל דשמאל בתריה לטעמיה דאמר דשמאל חשיבא: תפילין בשמאל. כדילפינן במנחות (דף לז.) מעל ידכה מלא יד כהה דהיינו שמאל שהיא כהה לענין תשמיש: הוה הדר ביה. ולא עבדינן כר' יוחנן: אין הלכה. וכרבי יוחנן בעינן למעבד: יוצא ידי שניהם. עביד כתרוייהו: וסיים דשמאליה וקטר. נמצא נעילת ימין קודמת לשמאל כי מתניתא וקשירת שמאל לשל ימין כר' יוחנן: חולץ של שמאל. דזהו כבודו של ימין בכולהו גרסינן של ימין ברישא חוץ מחולץ: לא תימא כו'. בפרק בתרא דעירובין (ד' צה:) מייתינן פלוגתייהו בגמרא: דילמא. שקיל להו מרישא אם בא לפנות וממטי להו ד' אמות: דמומחה גברא ומומחה קמיע. שעשה אדם זה קמיע זו לג' אנשים דנעשה אדם זה מומחה שריפא ג' אנשים והקמיע מומחה שריפא כתב זה ג' אנשים א''נ שכתב אדם זה ג' מיני קמיעים של ג' מיני חלאים לג' אנשים היינו איתמחי גברא בכל קמיעים שיעשה לעולם ומומחה קמיעה שנעשית [קמיע זו] לג' אנשים מחולי זה בין שכתבה רופא זה בין שכתבה רופא אחר נעשה הקמיע מומחה: אלא כיון דאיתמחי גברא. בג' מיני קמיעות לג' בני אדם אע''ג דלא איתמחי קמיע שלא ריפא קמיע זה אדם מעולם: מן המומחה. משמע מאדם מומחה: ולא קתני בזמן שאינו מומחה. דליהוו משמע דקפיד אמומחה קמיע עצמו קמיע אינו אלא לשון קשר ודעיקרין של שרשי סממנין נמי קרויין קמיע: ולא שנכפה. כלומר לא תימא דלא יצא אלא מי שבא עליו החולי כבר פעם אחת: נכפה. היינו חולי שאדם נופל מחמתו לארץ ומכהו בראשו במוחו ומפילו: אלא שלא יכפה. שבא ממשפחת נכפין ודואג שלא יכפה: (רש"י)

תוספות דעבד הכי עבד. פירוש דברייתא לא פליגא ארבי יוחנן ולא ר' יוחנן אברייתא וה''פ כתפילין אע''ג דימין חשובה לענין בהן יד ובהן רגל וכן לענין חליצה יכול לנעול של שמאל תחילה ברייתא נמי קמ''ל דאע''ג דשמאל חשובה לתפילין יכול לנעול של ימין תחילה וא''ת א''כ אמאי הקפיד רבי יוחנן על רב שמן שנתן לו של ימין כיון דיכול לנעול איזה שירצה תחילה ונראה לר''י דה''פ דעבד הכי עבד מי שרוצה לחבב של שמאל משום מצות תפילין הרשות בידו ומי שרוצה לחבב של ימין יותר משום חשיבות של ימין הרשות בידו ורבי יוחנן היה דרכו לחבב כל שעה של שמאל יותר ורב שמן בר אבא (לא) היה יודע מנהגו: וסיים דשמאליה וקטר. אומר ריב''א דדוקא לענין קשירה הוא דחשיבא של שמאל טפי משום דחשיבות תפילין הוא בקשירה אבל איפכא לא ולהאי טעמא יש לנעול של ימין תחלה במנעלים שאין בהן קשירה: דילמא מיפסקי ואתי לאתויינהו ד' אמות ברה''ר. קשה לר''י דאפילו לא חיישינן דילמא מיפסקו אסור משום דזימנין דאיצטריך לבה''כ ואתי לאתויינהו ד''א ברה''ר דהכי אמר לקמן גבי קמיע ומתוך פי' הקונטרס משמע דלא גרס דילמא מיפסקו ופי' דילמא שקיל להו מראשו אם בא ליפנות והקדוש מקורבי''ל אומר דגרסינן לה שפיר ואיצטריך טעמא דמיפסקו לתפילין של יד דאין צריך לחלוץ כשצריך לבה''כ אלא של ראש משום שי''ן: עד דמימחי גברא ומימחי קמיע. נראה לר''י שאם כתב לחש אחד בשלש איגרות וריפאו שלשתן ג' בני אדם כל אחד אדם אחד היינו מומחי גברי וכאשר רפאו שלשתן אדם אחד בעיא היא בסמוך אי מימחי גברא או לא ודוקא לאותו לחש הוא מומחה אבל לשאר לחשים לא ודוקא שכתבם הוא אבל אחר לא ואם כל אחת מאיגרות ריפא שלש פעמים אפילו אדם אחד מומחות שלשתן ואין הלחש מומחה כל מקום שהוא אלא דווקא איגרת לבדה שהומחת והיינו מומחה גברא ומומחה קמיע שקמיע זה הומחה שריפא שלש פעמים וכתבו אדם מומחה שכתב שלשה קמיעין והועילו שלשתן: אע''ג דלא מימחי קמיע. נראה דכל שכן מימחי קמיע ולא גברא שהמחאת קמיע עדיפא מהמחאת הרופא כדמוכח לקמן דבהמחאת קמיע פשיטא ליה דאיתמחי אפילו בחד גברא ובאיתמחי גברא מספקא ליה אי איתמחי בתלת קמיע לחד גברא אי לא: אע''ג דלא מימחי קמיע. קשה לרשב''א היכי משכחת לה דאתמחי גברא ולא קמיע כיון שהאיש מומחה לכתוב לחש זה א''כ אגרת זו שכתב ודאי תועיל ואומר ר''י דנ''מ שאם אבדה מחאתו שכתב ג' קמיעים ולא הועילו אם הומחה הקמיע מועיל אפילו אבד אדם מחאתו: ולא קתני בזמן שאינו מומחה. קשה לרשב''א דילמא לעולם בעינן תרוייהו ואי הוה תני הכי הוה משמע מומחה קמיע ולא גברא וי''ל דאינו מומחה משמע שפיר בין אגברא בין אקמיע דהא לקמן תניא איזהו קמיע מומחה כו' ומוקמינן לה לאמחויי גברא: (תוספות)

רשב"א אלא אפילו למאן דאמר שבת זמן תפילין הוא לא יצא דילמא מיפסקי ליה רצועה ואתי לאתויי ארבע אמות. רש"י ז"ל (ד"ה דילמא) לא גריס דילמא מיפסקא רצועה, דבלאו הכי איכא למיגזר דילמא איצטריך לבית הכסא, וכדתניא לקמן (סב, א), וכדאמרינן בסמוך (לקמן ע"ב) לגבי קמיע של כתב, אלא הכי גריס דילמא אתי לאתויינהו ד' אמות ברה"ר [ו]פירש משום דזימנין דמיצריך לבית הכסא. אבל בתוס' (ד"ה דילמא) יישבו גירסת הספרים, דנפקא מינה לתפילין של יד דליכא משום בית הכסא הואיל ומחופות עור, דתפילין של ראש היינו משום שי"ן דכתיב בהו כדאיתא לקמן (סב, א). אלא כיון דאיתמחי [לפנינו: דמומחה] גברא אף על גב דלא איתמחי קמיעא. וכל שכן איתמחי קמיעא ואף על גב דלא איתמחי גברא. ואיתמחי גברא היינו שריפא שלשה אנשים בשלשה קמיעין מוחלקין, אבל לאדם אחד בשלשה מיני קמיעין סלקא בסמוך (בעמוד ב) בתיקו משום דדילמא האי גברא הוא דמקבל כתבא. ואיתמחי קמיע היינו שריפא שלשה בני אדם או אפילו שריפא לאדם אחד שלשה פעמים, וכדתניא איזהו קמיע מומחה כל שריפא ושנה ושלש. ואף על גב דאמר רב פפא (שם) פשיטא לי תלתא קמיעי לתלתא גברי תלתא תלתא זימני איתמחי גברא ואיתמחי קמיעא, משום גברא נקט הכין הא משום קמיעא אפילו לאדם אחד סגי. (רשב"א)

דף סא - ב

בשיר ובטבעת ויצא בו ברשות הרבים משום מראית העין והתניא איזהו קמיע מומחה כל שריפא ג' בני אדם כאחד לא קשיא הא למחויי גברא הא למחויי קמיעא אמר רב פפא פשיטא לי תלת קמיע לתלת גברי תלתא תלתא זימני איתמחי גברא ואתמחי קמיע תלתא קמיע לתלתא גברי חד חד זימנא גברא איתמחי קמיעא לא איתמחי חד קמיע לתלתא גברי קמיעא איתמחי גברא לא איתמחי בעי רב פפא תלתא קמיע לחד גברא מאי קמיעא ודאי לא איתמחי גברא איתמחי או לא איתמחי מי אמרינן הא אסי ליה או דילמא מזלא דהאי גברא הוא דקא מקבל כתבא תיקו. איבעיא להו קמיעין יש . בהן משום קדושה או דילמא אין בהן משום קדושה למאי הילכתא אילימא לאצולינהו מפני הדליקה ת''ש הברכות והקמיעין אע''פ שיש בהן אותיות ומענינות הרבה שבתורה אין מצילין אותן מפני הדליקה ונשרפים במקומן אלא לענין גניזה ת''ש היה כתוב על ידות הכלים ועל כרעי המטה יגוד ויגנזנו אלא ליכנס בהן בבית הכסא מאי יש בהן קדושה ואסיר או דילמא אין בהן קדושה ושרי ת''ש ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה הא מן המומחה נפיק ואי אמרת קמיעין יש בהן משום קדושה זמנין דמיצטריך לבית הכסא ואתי לאיתויינהו ד' אמות ברה''ר הכא במאי עסקינן בקמיע של עיקרין והתניא אחד קמיע של כתב ואחד קמיע של עיקרין אלא הכא במאי עסקינן בחולה שיש בו סכנה והתניא אחד חולה שיש בו סכנה ואחד חולה שאין בו סכנה אלא כיון דמסי אף על גב דנקיט ליה בידיה נמי שפיר דמי

רש"י בשיר. אצעדה: מפני מראית העין. דלא מיחזי כמאן דבעי ליה לרפואה אלא לתכשיט ולאו תכשיט הוא אלא מחמת דאגת חולי: והתניא כל שריפא ג' בני אדם. ולעיל קתני כל שריפא ושנה ושילש ואפילו אדם אחד: הא לאמחויי גברא כו'. הא דקתני ג' בני אדם משום דסתם ג' בני אדם שלשה מיני חלאים ואיירי בג' מיני קמיעין שאינן דומין זה לזה ולאמחויי גברא שנעשה מומחה בכל קמיעים שיעשה לעולם כדאמרינן בב''ק (דף לז.) נגח שור וחמור וגמל נעשה מועד לכל אבל הקמיע אינו מומחה אם יכתוב רופא אחר אחד מהן: והא. דקתני כל שריפא ושנה ושילש מיירי בחולי אחד וכתבו זה הלחש וריפא ג' פעמים או לאדם אחד או לשלשה ולאיתמחויי קמיעא מיירי דנעשה הקמיע לבדו מומחה על יד אדם זה או אם כתבום שלשה רופאים נעשה קמיע של לחש זה מומחה מיד כל אדם: תלתא קמיעי. ג' מיני לחש: תלתא תלתא זימני. כל לחש ריפא שלשה פעמים ואפילו אדם אחד: אתמחי גברא. בכל קמיעות לעולם שהרי הומחה בשלשה מיני קמיעים: ואתמחי קמיע. שלשה קמיעין הללו נעשים מומחים מיד כל אדם שהרי ריפא כל אחד ג''פ ואין לומר מזל הרופא גורם דאין הדבר תלוי במזל הרופא אלא בחכמתו ואין לומר נמי החולה גרם שמתרפא על ידי קמיעין שהרי בשלשה אנשים הוחזק: קמיעא לא אתמחי. לבא מיד רופא אחר: חד קמיע לתלתא גברי. לחולי אחד: קמיעא איתמחי. מיד כל אדם: גברא לא איתמחי. לקמיע אחר שאינו של לחש ושל חולי זה: תלתא קמיעי. של שלשה מיני חולי: קמיעא ודאי לא איתמחי. מיד אדם אחר שהרי לא ריפא אלא פעם אחת: מזליה דהאי גברא. מלאכו של חולי זה דמקבל קמיעא וא''ת ממתני' דלעיל שמעינן לה דקתני כל שריפא ושנה ושילש דמשמע לאדם אחד ואוקימנא דאיתמחי קמיעא ולא אמרינן מזליה הוא לא דמי התם חד קמיעא הוא וליכא למיתלייה במזלא דגברא אלא בקמיע הני ודאי בגברא תלוי או ברופא או במתרפא הלכך מיבעיא לן במאי ניתליה: לאצולינהו. בשבת לחצר המעורבת כשאר כתבי הקדש: הברכות. שתקנו חכמים כגון תשעה של ר''ה שיש בהן מלכיות וזכרונות ושופרות: מענינות. מפרשיות הרבה שכותבין בהן את מקראות של רפואה: היה כתוב שם יגוד. יקוץ מקום השם ויגנזנו: סתם בית הכסא שלהן בשדות: שיש בו סכנה. אי שקיל ליה מיניה דשרי למיעל בהן לבית הכסא משום פיקוח נפש: אף על גב דנקיט ליה בידיה. תכשיטו הוא הלכך אי נמי מייתי ליה ד' אמות בידים לא מחייב: (רש"י)

תוספות כל שריפא שלשה בני אדם כאחד. נראה לר''י דגרסינן כאחד והכי פירושו מדקתני כאחד אלמא משמע דבג' קמיעים מיירי ולעיל קתני כל שריפא ושנה ושילש משמע קמיע אחד ומשני דההוא דלעיל לאמחויי קמיע והך לאמחויי גברא וה''ה אפילו לא נתרפאו יחד אלא הא דנקט כאחד לאשמעינן דבג' קמיעין מיירי ולאמחויי גברא: תלתא קמיעין לג' גברי תלת תלת זימני. פירוש שכתב לחש אחד בג' איגרות וכל אחת הועילה לג' אנשים או לאחד שלש פעמים קשה לרשב''א קמיע ג' היכי איתמחי הלא מיד כשנתרפא האדם שלישי בקמיע ג' [פעם א'] איתמחי גברא וכיון דאתמחי גברא ודאי שאותה האיגרת תועיל מכאן ואילך וי''ל כגון דשני קמיעין הללו ריפאו תלת זימני לתרי גברי וקמיע שלישי לחד מהנך תרי גברי תרי זימני והשתא מימחו כבר תרי קמיעי וגברא וקמיע שלישי אכתי לא איתמחי וחזר וריפא קמיע שלישי אדם שלישי דהשתא בא בבת אחת המחאת גברא והמחאת קמיע: תלת תלת זימני. הוה מצי למימר חד תלת זימני ואינך חד זימנא אלא בעי למימר שיהיו שלשה קמיעין מומחין: חד קמיע לתלת גברי. נראה לר''י דה''ה לחד גברא תלת זימני דודאי לגבי המחאת גברא הוא דמבעיא ליה בסמוך אי אתמחי בחד גברא מתלת קמיעי אבל לענין המחאת קמיע דעדיף לא קא מיבעיא ליה דפשיטא דתלינן בהמחאת קמיע ולא אמרינן מזליה דהאי גברא הוא דמקבל כתבא והאי דנקט לתלתא גברי משום רבותא דאפילו הכי גברא לא אתמחי: תלת קמיע לחד גברא מאי. תימה תיפשוט ליה מדתני לעיל איזהו קמיע מומחה כל שריפא שלשה בני אדם ומוקמינן לה לאמחויי גברא משמע דוקא תלת גברי אבל חד גברא לא מדלא קתני כל שריפא אדם א' בג' קמיעין ובקונטרס פי' בפי' א' מימחי גברא מימחי קמיע שעשה אדם זה קמיע לשלשה אנשים דנעשה אדם זה מומחה שריפא שלשה אנשים והקמיע מומחה שריפא כתב זה ג' אנשים ולהאי פירושא נמי לא אימחי גברא אלא דוקא לאותו לחש וקשה לר''י לפירוש זה דהא אמרינן לקמן חד קמיע לתלתא גברי קמיע איתמחי גברא לא איתמחי ויש ליישב לשון הקונטרס דה''ק שעשה אדם זה לחש זה בשלשה איגרות לג' אנשים דנעשה אדם זה מומחה שריפא לג' אנשים והלחש מומחה שריפא לחש זה ג' אנשים וגם זה אין נראה לר''י דאם בענין זה נמי קרוי חד קמיע לתלתא גברא הדרא קושיא לדוכתיה ואם הוא קרוי בענין זה תלתא קמיע לתלתא גברי חד חד זימנא הא אמרינן לקמן דגברא איתמחי ולא קמיע לכך נראה לר''י כדפירש וכן פירוש אחר שפי' בקונטרס מיושב מן הראשון: הא לאמחויי קמיע. פירש בקונטרס דנעשה הקמיע לבדו מומחה ע''י אדם זה תימה דהוא עצמו פירש בסמוך גבי תלת תלת זימני דכל לחש שריפא ג' פעמים נעשו ג' קמיעות הללו מומחים מיד כל אדם אע''פ שרוצה לומר הקונטרס שרופא אחד כתבם מדפירש ואין לומר שמזל הרופא גרם וכן נראה ודאי עיקר דלא ע''י אדם זה לבד נעשה הקמיע מומחה אלא אף מיד כל אדם דהא אמרינן בסמוך תלתא קמיע לתלתא גברי תלת תלת זימני איתמחי גברא ואיתמחי קמיע והאי תלתא קמיעי לתלתא גברי דקאמר איירי שרופא אחד עשאם דבענין אחר לא איתמחי גברא וא''כ האי דקאמר נמי תלת תלת זימני איירי נמי ברופא אחד כמו רישא וקאמר דאיתמחי קמיע והיינו ע''כ מיד כל אדם דאי מיד רופא זה הא בלאו הכי הוא מומחה בכל קמיעין שבעולם וממה שפירש נמי גבי תלת תלת זימני כל לחש ריפא ג' פעמים ואפילו אדם אחד חזר בו מזה דפירש איתמחי קמיע ואין לומר מזל החולה גרם שמתרפא ע''י קמיעתא שהרי בשלשה אנשים הוחזק משמע דלא אמרינן איתמחי קמיע אלא א''כ ריפא ג' אנשים: איתמחי קמיע. פירש הקונטרס ואין לומר מזל הרופא גרם דאין הדבר תלוי במזל הרופא אלא בחכמתו משמע שרוצה ליתן טעם אמאי איתמחי קמיע במזל הרופא היה לנו לתלות שכבר הומחה שריפא ג' אנשים בג' מיני קמיעים ולא היה לנו לתלות בקמיע ולא ידע רשב''א מה טעם נותן על זה דהא לא איתמחו שאר קמיעין של שאר חולאים אע''ג דהרופא איתמחי בכל קמיעין שבעולם ה''נ אלו ג' קמיעים נמי לתלות ברופא אלא צריך לתרץ כמו שפירשתי ללשון ר''י בענין שיבא המחאת קמיע והמחאת גברא בבת אחת: (תוספות)

דף סב - א

והתניא רבי אושעיא אומר ובלבד שלא יאחזנו בידו ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים [אלא] הכא במאי עסקינן במחופה עור והרי תפילין דמחופה עור ותניא הנכנס לבית הכסא חולץ תפילין ברחוק ארבע אמות ונכנס התם משום שי''ן דאמר אביי שי''ן של תפילין הלכה למשה מסיני ואמר אביי ד' של תפילין הלכה למשה מסיני ואמר אביי יו''ד של תפילין הלכה למשה מסיני: ולא בשריון ולא בקסדא ולא במגפיים: שריון זרדא קסדא אמר רב סנוארתא מגפיים אמר רב פזמקי: מתני' לא תצא אשה במחט הנקובה ולא בטבעת שיש עליה חותם ולא בכוליאר ולא בכובלת ולא בצלוחית של פלייטון ואם יצתה חייבת חטאת דברי ר' מאיר וחכמים פוטרין בכובלת ובצלוחית של פלייטון: גמ' אמר עולא וחילופיהן באיש אלמא קסבר עולא כל מידי דחזי לאיש לא חזי לאשה ומידי דחזי לאשה לא חזי לאיש מתיב רב יוסף הרועים יוצאין בשקין ולא הרועים בלבד אמרו אלא כל אדם אלא שדרכן של הרועים לצאת בשקין [אלא] אמר רב יוסף קסבר עולא נשים עם בפני עצמן הן איתיביה אביי המוצא תפילין מכניסן זוג זוג אחד האיש ואחד האשה ואי אמרת נשים עם בפני עצמן הן והא מצות עשה שהזמן גרמא הוא וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות התם קסבר ר''מ לילה זמן תפילין הוא ושבת זמן תפילין הוא הוה ליה מצות עשה שלא הזמן גרמא וכל מצות עשה שלא הזמן גרמא נשים חייבות והא הוצאה כלאחר יד היא אמר רבי ירמיה באשה גזברית עסקינן אמר רבה (בר בר חנה אמר רבי יוחנן) תרצת אשה איש מאי איכא למימר אלא אמר רבא פעמים שאדם נותן לאשתו טבעת שיש עליה חותם להוליכה לקופסא ומניחתה בידה עד שמגעת לקופסא ופעמים שהאשה נותנת לבעלה טבעת שאין עליה חותם להוליכה אצל אומן לתקן ומניחה בידו עד שמגיע אצל אומן: ולא בכוליאר ולא בכובלת: מאי כוליאר א''ר מכבנתא כובלת אמר רב חומרתא דפילון וכן אמר רב אסי חומרתא דפילון ת''ר לא תצא בכובלת ואם יצתה חייבת חטאת דברי ר''מ וחכמים אומרים לא תצא ואם יצתה פטורה רבי אליעזר אומר יוצאה אשה בכובלת לכתחלה במאי קמיפלגי רבי מאיר סבר משאוי הוא ורבנן סברי תכשיט הוא ודילמא שלפא ומחויא ואתיא לאיתוייה ורבי אליעזר סבר מאן דרכה למירמיה אשה שריחה רע אשה שריחה רע לא שלפא ומחויא ולא אתיא לאתוייה ארבע אמות ברשות הרבים והתניא ר' אליעזר פוטר בכובלת ובצלוחית של פלייטון לא קשיא הא כי קאי אדרבי מאיר הא כי קאי אדרבנן כי קאי אדרבי מאיר דאמר חייב חטאת אמר ליה פטור כי קאי אדרבנן דאמרי פטור אבל אסור אמר איהו מותר לכתחלה

רש"י שלא יאחזנו. דלא הוי תכשיט שלו אלא דרך מלבוש: במכוסה עור. דליכא גנותא אי מעייל לבית הכסא ולא בעי למישקליה: חולץ תפילין. ואע''ג דמכוסה עור שהארבע אגרות שהפרשיות כתובות בהן תחובות בדפוסין של עור: התם משום שי''ן. שעשויה מעור החיצון עצמו קומט בו ג' קמטין כעין שי''ן משדי והדלי''ת והיו''ד עשויין בקשר שקושר הרצועה אחת לצפון ואחת למזרח כמין ד' ורצועה קטנה מאד תלויה בה ואין בה אלא כפיפה כמין יו''ד וכופאה בעוד העור לח והיא כפופה לעולם: זרדא. ברוני''א {שריון (מין כותונת מכוסה בחתיכות מתכת)} : סנוארתא. כובע עור תחת כובע המתכת: פזמקי. אנפלייאות של ברזל במלחמה: מתני' בכוליאר. מפרש בגמרא וכן כובלת: פלייטון. בלסמ''א {בלשמ"א: משחה לרפואה (מלה במלה: שמן אפרסמון)} משחא דאפרסמא: חייבת חטאת. קסבר לאו תכשיט נינהו: גמ' אמר עולא וחילופיהן באיש. אטבעת קאי דטבעת שיש עליו חותם אם יצא פטור ואם אין עליו חותם ויצא חייב חטאת: בשקין. שמתכסין בהן מפני הגשמים שקין מלבוש שק: אלא כל אדם. אלמא אע''ג דלא רגילי ביה מגו דלגבי האי תכשיט לגבי האי נמי תכשיט הוא: המוצא תפילין. בשבת בשוק או בדרך: מכניסן. לעיר דרך מלבוש: זוג זוג. כדרך שהוא לובש בחול אחד בראש ואחד בזרוע וחולצן וחוזר ומניח זוג אחר ומכניסן וכן כולן: ואחד האשה. ואע''ג דלאו תכשיט דאשה נינהו מגו דהוו תכשיט לאיש שרי אף לאשה: לילה זמן תפילין הוא וכן שבת. הלכך לעולם זמנם הוא ואין להם זמן קבוע שתהא מצותן מצות עשה שהזמן גרמא להפטר נשים מהן הלכך נקט לילה ושבת משום דפלוגתא בתרווייהו ואי הוי סבירא ליה לרבי מאיר בחד מינייהו דלאו זמן תפילין הוא נמצא זמן קבוע לתפילין והוו להו נשים פטורות: נשים חייבות. הלכך תכשיטין הן לה: והא הוצאה כלאחר יד הוא. אמתני' קאי והוצאת טבעת שמוציאתה דרך מלבוש באצבע וזה שאינו תכשיט לה אמאי חייבת חטאת הרי לא הוציאה כדרך כל המוציאין שכל המוציא דבר שאינו תכשיט לו מוציאין אותו בידים ולא דרך מלבוש: גזברית. ששולחת חותמות תמיד לממונין תחתיה לאמר תנו כך וכך מעות לפלוני והרי חותמה בידה הלכך רגילה היא להניחה באצבעה ומיהו תכשיט לא הוי לדידה דאין דרך נשים בכך ומיהו דרך הוצאתה של זו בכך: איש מאי איכא למימר. דקאמר עולא וחילופיהם באיש דמחייב אטבעת שאין עליה חותם והא הוצאה כלאחר יד הוא שאין דרכו להוציא בזו דרך מלבוש: לקופסא. אישקריינ''ה {אישקרי"ן: קופסה (בעיקר לתכשיטים)} בלע''ז כדי להצניעה שם וי''מ שהקופסא חתומה בו וכשפותחה חוזרה וחותמת בה ולא נהירא דאם כן מנחתה באצבעה עד שמחזירתה לבעלה מיבעי ליה: אצל אומן לתקנה ומניחה באצבעו. אלמא דרך הוצאה היא: מכבנתא. נושקא''ה {נושק"א: סיכה, מכבנה (ראה לעיל נד.)} ע''ש שמכבנת וקושרת מפתחי החלוק: חומרתא דפילון. קשר שקשור בו סם ששמו פילון וריחו ערב ובלע''ז בלסמ''ו {בלשמ"ו: שמן אפרסמון (זוהי הצורה האיטלקית של המילה לעיל. לפי בלונדהיים (ב' ע' 124), גם היא מרש"י)} ואשה שריחה רע טוענתו עליה: ורבנן סברי תכשיט הוא. הלכך אם יצאת פטורה ומיהו לכתחלה לא תצא דילמא שלפא ומחויא: למרמיה. להניח בצוארה כמו שקיל ורמי: ה''ג ואשה שריחה רע לא שלפא ומחויא. שגנות הוא לה: והתניא ר' אליעזר פוטר. והכא שרי לכתחלה: הא. דקתני פוטר: כי קאי אר' מאיר. בההיא מתנית' לא איירו רבנן אלא ר''מ לחודיה וגבי חיוב דר''מ שייך למיתני רבי אליעזר פוטר ואע''פ שהוא מתיר לכתחלה: הא כי קאי ארבנן. במתנית' דלעיל דאיירו רבנן בה ואמרו פטור פריש ר' אליעזר בהדיא למילתיה לאיפלוגי עלייהו ואמר יוצאה לכתחלה: (רש"י)

תוספות והתניא ר' אושעיא אומר ובלבד כו'. תימה לר''י דילמא משום מראית העין דוקא הוא אסור מדרבנן כמו קושר בשיר ובטבעת דהשתא ליכא למיגזר דאפילו מייתי לה ליכא איסורא מדאורייתא ואומר ר''י דשלא יאחזנו בידו משמע אפילו בקומצו דליכא מראית העין אלא איסורא דאורייתא איכא ואפילו למ''ד. כל דבר שאסרו חכמים משום מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור הכא לא שייך למיגזר דאפילו עומד בשוק ונושאן בקומצו אין כאן מראית העין: שי''ן של תפילין. ול''ג דלי''ת ויו''ד של תפילין כו' כדמוכח בפ' במה מדליקין (לעיל כח:) גבי הא דתני רב יוסף לא הוכשרו למלאכת שמים כו' ומוקי לה לרצועותיהן ולא פריך דלי''ת של תפילין הלכה למשה מסיני כדפריך גבי שי''ן: וחילופיהן באיש. אור''ת דאחיוב חטאת קאי: וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות. פירוש דהוי משוי וליתסר וא''ת והא הוצאה כלאחר יד היא ושריא משום בזיון תפילין וי''ל כיון דמשוי הוא ויכול לבא לידי חיוב חטאת היכא דמוציא בלא שינוי משום בזיון לא שרינן ליה: (תוספות)

רשב"א ואמר אביי דלי"ת ויו"ד של תפילין הלכה למשה מסיני [לפנינו: הגירסא שונה ע"ש]. לא גרסי ליה בתוס' (ד"ה שי"ן) כלל, דדלי"ת ויו"ד לאו הלכה נינהו. ותדע לך מדאמרינן בפרק במה מדליקין (לעיל כח, ב) לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד למאי הלכתא לתפילין, ואקשינן תפילין בהדיא כתיב בהו (שמות יג, ט) לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ ופרקינן לעורן, ואקשינן והא אמר אביי שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני ופרקינן לרצועותיהן, ואי איתא לפרוך נמי רצועות והא אמר אביי דלי"ת ויו"ד של תפילין הלכה למשה מסיני כדאקשינן גבי לעורן משי"ן. אמר עולא וחילופיהן באיש. פירש רש"י ז"ל (ד"ה אמר): דאטבעת בלחוד קאי, אבל במחט איש ואשה כי הדדי נינהו. וכן פירש רב האי גאון ז"ל. וכן מוכחת כל הסוגיא. ורב אלפסי (בסוגייתינו) פירש בין בטבעת בין במחט, [ו]לא נראו דבריו. מכניסן זוג זוג אחד האיש ואחד האשה. ואם תאמר דילמא משום דהוצאה כלאחר יד הוא באשה התירו. יש לומר אי משום הא מאי איריא זוג זוג אפילו טובא נמי. (רשב"א)

דף סב - ב

ומאי ר' מאיר דתניא לא תצא אשה במפתח שבידה ואם יצאת חייבת חטאת דברי רבי מאיר רבי אליעזר פוטר בכובלת ובצלוחית של פלייטון כובלת מאן דכר שמה חסורי מחסרא והכי קתני וכן בכובלת וכן בצלוחית של פלייטון לא תצא ואם יצאה חייבת חטאת דברי רבי מאיר רבי אליעזר פוטר בכובלת ובצלוחית של פלייטון במה דברים אמורים כשיש בהם בושם אבל אין בהם בושם חייבת אמר רב אדא בר אהבה זאת אומרת המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי חייב דהא אין בה בושם כפחות מכשיעור בכלי דמי וקתני חייבת רב אשי אמר בעלמא אימא לך פטור ושאני הכא דליתיה לממשא כלל: {עמוס ו-ו} וראשית שמנים ימשחו אמר רב יהודה אמר שמואל זה פלייטון מתיב רב יוסף אף על פלייטון גזר רבי יהודה בן בבא ולא הודו לו ואי אמרת משום תענוג אמאי לא הודו לו אמר ליה אביי ולטעמיך הא דכתיב {עמוס ו-ו} השותים במזרקי יין ר' אמי ור' אסי חד אמר קנישקנין וחד אמר שמזרקין כוסותיהן זה לזה הכא נמי דאסיר והא רבה בר רב הונא איקלע לבי ריש גלותא ושתה בקנישקנין ולא אמר ליה ולא מידי אלא כל מידי דאית ביה תענוג ואית ביה שמחה גזרו רבנן אבל מידי דאית ביה תענוג ולית ביה שמחה לא גזרו רבנן: {עמוס ו-ד} השוכבים על מטות שן וסרוחים על ערשותם אמר רבי יוסי ברבי חנינא מלמד שהיו משתינין מים בפני מטותיהן ערומים מגדף בה ר' אבהו אי הכי היינו דכתיב {עמוס ו-ז} לכן עתה יגלו בראש גולים משום דמשתינין מים בפני מטותיהם ערומים יגלו בראש גולים אלא א''ר אבהו אלו בני אדם שהיו אוכלים ושותים זה עם זה ודובקין מטותיהן זו בזו ומחליפין נשותיהן זה עם זה ומסריחין ערסותם בשכבת זרע שאינו שלהן א''ר אבהו ואמרי לה במתניתא תנא ג' דברים מביאין את האדם לידי עניות ואלו הן המשתין מים בפני מטתו ערום ומזלזל בנטילת ידים ושאשתו מקללתו בפניו המשתין מים בפני מטתו ערום אמר רבא לא אמרן אלא דמהדר אפיה לפורייה אבל לבראי לית לן בה ומהדר אפיה לפורייה נמי לא אמרן אלא לארעא אבל במנא לית לן בה ומזלזל בנטילת ידים אמר רבא לא אמרן אלא דלא משא ידיה כלל אבל משא ולא משא לית לן בה ולאו מלתא היא דאמר רב חסדא אנא משאי מלא חפני מיא ויהבו לי מלא חפני טיבותא ושאשתו מקללתו בפניו אמר רבא על עסקי תכשיטיה וה''מ הוא דאית ליה ולא עביד: דרש רבא בריה דרב עילאי מאי דכתיב {ישעיה ג-טז} ויאמר ה' יען כי גבהו בנות ציון שהיו מהלכות בקומה זקופה ותלכנה נטויות גרון שהיו מהלכות עקב בצד גודל ומשקרות עינים דהוה מלאן כוחלא לעינייהו ומרמזן הלוך וטפוף שהיו מהלכות ארוכה בצד קצרה {ישעיה ג-טז} וברגליהן תעכסנה אמר רב יצחק דבי ר' אמי מלמד שמטילות מור ואפרסמון במנעליהן ומהלכות בשוקי ירושלים וכיון שמגיעות אצל בחורי ישראל בועטות בקרקע ומתיזות עליהם ומכניסות בהן יצר הרע כארס בכעוס מאי פורענותיהם כדדריש רבה בר עולא {ישעיה ג-כד} והיה תחת בושם מק יהיה מקום שהיו מתבשמות בו נעשה נמקים נמקים {ישעיה ג-כד} ותחת חגורה נקפה מקום שהיו חגורות בצלצול נעשה נקפים נקפים {ישעיה ג-כד} ותחת מעשה מקשה קרחה מקום שהיו מתקשטות בו נעשה קרחים קרחים {ישעיה ג-כד} ותחת פתיגיל מחגורת שק פתחים המביאין לידי גילה יהיו למחגורת שק {ישעיה ג-כד} כי תחת יופי אמר רבא היינו דאמרי אינשי חלופי שופרא כיבא {ישעיה ג-יז} (וספח) ה' קדקוד בנות ציון אמר רבי יוסי ברבי חנינא מלמד שפרחה בהן צרעת כתיב הכא ושפח וכתיב התם {ויקרא יד-נו} לשאת ולספחת וה' פתהן יערה רב ושמואל חד אמר שנשפכו כקיתון וחד אמר שנעשו פתחיהן כיער אמר רב יהודה אמר רב אנשי ירושלים אנשי שחץ היו אדם אומר לחברו במה סעדת היום בפת עמילה או בפת שאינה עמילה ביין גורדלי או

רש"י ומאי רבי מאיר. היכא אשכחן דאיירי בה רבי מאיר בלא רבנן ופליג רבי אליעזר עליה: בד''א. דרבי אליעזר פוטר והאי פוטר היינו מותר לכתחלה כדאוקימנא: כשיש בה בושם. פלייטון יש בההוא חומרתא העשויה כקמיע דכיון דיש בה בושם תכשיט היא לזו שריחה רע ולמשלף ואיתויי נמי לא חייש כדאמרן דגנות הוא לה: אבל אין בה בושם. חומרתא לחודא לאו תכשיט הוא וחייבת: זאת אומרת. הא דקתני אין בה בושם חייבת אלמא דקסבר רבי אליעזר המוציא אוכלין בשבת בכלי פחות מכשיעור דלא מיחייב על הוצאת אוכלין פחות מגרוגרת כדלקמן (דף עו:) חייב מיהא על הכלי ולא אמרינן הכלי טפל להן ולא מיחייב עליה שלא נתכוין להוציא אלא משום אוכלין ופלוגתא היא על סתם משנה השנויה בפרק המצניע (לקמן דף צג:) דקתני פטור אף על הכלי: דהא אין בו בושם כפחות מכשיעור דמי. שהכלי קלט את הריח ושיעור הוצאת בשמים בכל שהוא וכיון שאינו כל שהוא הוי ריחה פחות מכשיעור (הוא) וקתני חייבת ולא אמרינן נעשה כלי טפל לריח שבתוכו ואריחא לא מיחייב דפחות מכשיעור הוא: ושאני הכא. ליכא למימר נעשה כלי טפל לריח שאין בו שום ממש ואפילו פחות מכשיעור לא מיקרי אבל פחות מכשיעור בדבר שיש בו ממש נעשה כלי טפל לו ופטור: ראשית שמנים. מובחר שבשמנים: גזר. משום צער חורבן: ואי אמרת. זה פלייטון והאי קרא בתענוג משתעי שלא היו נותנים לב לדברי הנביאים הניבאים על הפורענות ועסוקים בתענוגים: ולטעמיך הא דכתיב. בהאי ענינא השותים במזרקי יין ורבי אמי ורבי אסי פירשו זהו קנישקנין כלי זכוכית ארוך ולו שני פיות ויין נזרק מזה לזה: שמזרקין. על ידי אומנות כדאמר בהחליל (סוכהדף נג.) מטייל בתמני כסי: הכי נמי דאסור. למשתי השתא בקנישקנין: משתינין. דדייק מסרוחים: לידי עניות. דאמרינן בע''פ (פסחים דף קיא:) שרא דעניותא נביל שמיה ונביל קרי ליה ואוהב מקום מיאוס ומשתין מים לפני מטתו היינו מיאוס: ערום. אורחא דמילתא נקט מתוך שהוא ערום אינו יוצא לחוץ להשתין דטורח הוא לו ללבוש ולצאת: אבל לבראי לית לן בה. שהקילוח ארוך וניתז למרחוק: משא ולא משא. שאינו רוחץ ומשפשף יפה אלא מעט מים כגון רביעית מצומצם: על עסקי תכשיטיה. שאינו רוצה לקנות לה: גבהו. היינו קומה זקופה: ותלכנה נטויות גרון. שהיו הולכות עקב בצד גודל. למעט בהילוכם שהיו מסתכלין בה והיא שוהה בפסיעותיה ודרך נוטין גרון לילך בנחת לפי שאינו רואה לרגליו: ומשקרות עינים דמליין כוחלא. לשון סיקרא: ומרמזן. את הבחורים: סיקור. לשון הבטה: הלוך וטפוף שהיו מהלכות ארוכה בצד קצרה. שתראה צפה על ראש חברתה והוא נוי לה ונשואות היו לפיכך מספר בגנותן: וטפוף. כמו על דאטפת אטפוך (אבות פ''ב מ''ו): תעכסנה. כמו וכעכס אל מוסר אויל (משלי ז) והוא ארס של נחש וקרי לה עכס על שם שאינו מטילו אלא על ידי כעס: בכעוס. נחש כעוסה: נמקים. כמו המק בשרו (זכריה יד): צלצול. בנדי''ל {בינדי"ל: רגד, חגורה} נאה: נקפים. חבורות לשון המנקף רגלו וניקף סבכי היער (ישעיה י): מתקשטות. היינו שער שסורקות ומפרכסות: מתקשטות. דומה למקשה כעין נוטריקון: פתיגיל. נוטריקון פתח גילה אותו מקום: כי תחת יופי. כי כל אלה יבא לך תחת יפייך: כיבא. קיוטור''א {קויטור"א: כווייה (פצע מזוהם)} ליחה כמו שיחנא וכיבי דקדושין דפלימו (דף פא:): פתהן. כמו פתחיהן: שנשפכו כקיתון. שופכות דם זיבה: יערה. כמו ותער כדה (בראשית כד): כיער. נתמלאו שער ונמאסות לתשמיש: אנשי שחץ. מדברים בלשון גאוה ולעגי שפה: סעדת. תשמיש: פת עמילה. בעולה: שאינה עמילה. בתולה: פת עמילה. ברייאיא''ה {בריי"ד: (לחם) מעוך, מעוסֶה (נשול היטב)} בלע''ז: גורדלי. לבן היה: (רש"י)

תוספות אין פירוש לקטע זה (תוספות)

דף סג - א

ביין חרדלי במסב רחב או במסב קצר בחבר טוב או בחבר רע א''ר חסדא וכולן לזנות אמר רחבה אמר רבי יהודה עצי ירושלים של קינמון היו ובשעה שהיו מסיקין מהן ריחן נודף בכל ארץ ישראל ומשחרבה ירושלים נגנזו ולא נשתייר אלא כשעורה ומשתכח בגזאי דצימצמאי מלכתא: מתני' לא יצא האיש לא בסייף ולא בקשת ולא בתריס ולא באלה ולא ברומח ואם יצא חייב חטאת רבי אליעזר אומר תכשיטין הן לו וחכ''א אינן אלא לגנאי שנאמר {ישעיה ב-ד} וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה בירית טהורה ויוצאין בה בשבת כבלים טמאים ואין יוצאין בהן בשבת: גמ' מאי באלה קולפא: ר' אליעזר אומר תכשיטין הן לו: תניא אמרו לו לרבי אליעזר וכי מאחר דתכשיטין הן לו מפני מה הן בטלין לימות המשיח אמר להן לפי שאינן צריכין שנאמר {ישעיה ב-ד} לא ישא גוי אל גוי חרב ותהוי לנוי בעלמא אמר אביי מידי דהוה אשרגא בטיהרא ופליגא דשמואל דאמר שמואל אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד גליות בלבד שנאמר {דברים טו-יא} כי לא יחדל אביון מקרב הארץ מסייע ליה לרבי חייא בר אבא דא''ר חייא בר אבא כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל לעולם הבא {ישעיה סד-ג} עין לא ראתה אלהים זולתך ואיכא דאמרי אמרו לו לר' אליעזר וכי מאחר דתכשיטין הן לו מפני מה הן בטלין לימות המשיח אמר להן אף לימות המשיח אינן בטלין היינו דשמואל ופליגא דר' חייא בר אבא א''ל אביי לרב דימי ואמרי לה לרב אויא ואמרי לה רב יוסף לרב דימי ואמרי לה לרב אויא ואמרי לה אביי לרב יוסף מ''ט דר''א דאמר תכשיטין הן לו דכתיב {תהילים מה-ד} חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך א''ל רב כהנא למר בריה דרב הונא האי בדברי תורה כתיב א''ל אין מקרא יוצא מידי פשוטו א''ר כהנא כד הוינא בר תמני סרי שנין והוה גמירנא ליה לכוליה הש''ס ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד השתא מאי קמ''ל דליגמר איניש והדר ליסבר: סימן זרות: א''ר ירמיה א''ר אלעזר שני תלמידי חכמים המחדדין זה לזה בהלכה הקב''ה מצליח להם שנאמר {תהילים מה-ה} והדרך צלח אל תקרי והדרך אלא וחדדך ולא עוד אלא שעולין לגדולה שנאמר {תהילים מה-ה} צלח רכב יכול אפילו שלא לשמה תלמוד לומר {תהילים מה-ה} על דבר אמת יכול אם הגיס דעתו ת''ל {תהילים מה-ה} וענוה צדק ואם עושין כן זוכין לתורה שניתנה בימין שנאמר {תהילים מה-ה} ותורך נוראות ימינך רב נחמן בר יצחק אמר זוכין לדברים שנאמרו בימינה של תורה דאמר רבא בר רב שילא ואמרי לה אמר רב יוסף בר חמא א''ר ששת מאי דכתיב {משלי ג-טז} אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד אלא בימינה אורך ימים איכא עושר וכבוד ליכא אלא למיימינין בה אורך ימים איכא וכ''ש עושר וכבוד למשמאילים בה עושר וכבוד איכא אורך ימים ליכא א''ר ירמיה אמר ר' שמעון בן לקיש שני תלמידי חכמים הנוחין זה לזה בהלכה הקדוש ברוך הוא מקשיב להן שנאמר {מלאכי ג-טז} אז נדברו יראי ה' וגו' אין דיבור אלא נחת שנאמר {תהילים מז-ד} ידבר עמים תחתינו מאי ולחושבי שמו א''ר אמי אפילו חישב לעשות מצוה . ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה א''ר חיננא בר אידי כל העושה מצוה כמאמרה אין מבשרין אותו בשורות רעות שנאמר {קהלת ח-ה} שומר מצוה לא ידע דבר רע א''ר אסי ואיתימא ר' חנינא אפילו הקב''ה גוזר גזירה הוא מבטלה שנאמר {קהלת ח-ד} באשר דבר מלך שלטון ומי יאמר לו מה תעשה וסמיך ליה שומר מצוה לא ידע דבר רע אמר רבי אבא אמר רבי שמעון בן לקיש שני תלמידי חכמים המקשיבים זה לזה בהלכה הקדוש ב''ה שומע לקולן שנאמר {שיר השירים ח-יג} היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעני ואם אין עושין כן גורמין לשכינה שמסתלקת מישראל שנאמר {שיר השירים ח-יד} ברח דודי ודמה וגו' אמר רבי אבא א''ר שמעון בן לקיש שני ת''ח המדגילים זה לזה בהלכה הקדוש ברוך הוא אוהבן שנאמר {שיר השירים ב-ד} ודגלו עלי אהבה אמר רבא והוא דידעי צורתא דשמעתא והוא דלית להו רבה במתא למיגמר מיניה (א''ר) אבא א''ר שמעון בן לקיש גדול המלוה יותר מן העושה צדקה ומטיל בכיס יותר מכולן (א''ר) אבא אמר ר' שמעון בן לקיש אם תלמיד חכם נוקם ונוטר כנחש הוא חגריהו על מתניך אם עם הארץ הוא חסיד אל תדור בשכונתו אמר רב כהנא אמר רבי שמעון בן לקיש ואמרי לה אמר רב אסי אמר (ריש לקיש) ואמרי לה אמר רבי אבא אמר רבי שמעון בן לקיש כל המגדל כלב רע בתוך ביתו מונע חסד מתוך ביתו שנאמר {איוב ו-יד} למס

רש"י ביין חרדלי. שחור כלומר לבנה או שחורה: במסב רחב. מיסב מטה שמיסב עליה בשעת אכילה ולענין ניאוף אשה שמנה: קצר. כחושה: חבר טוב. אשה טובת מראה: צימצמאי מלכתא. כך שמה: מתני' באלה. מפרש בגמ' קולפא מצוק''ה {מצוג"א: אַלָּה} בלע''ז: וכתתו חרבותם. ואי תכשיטין נינהו לא יהו בטלין לעתיד: בירית. בגמרא מפרש: טהורה. אינה מקבלת טומאה: ויוצאין בה. דלא שלפא ומחויא שלא יראה שוקה: כבלין טמאין. בגמ' מפרש לה: גמ' שרגא בטיהרא. נר בצהרים מתוך שאינו צריך אינו נאה אבל בזמן הזה שהוא עת מלחמה תכשיטין הן: ופליגא. הא דקתני בטלין לימות המשיח פליגא דשמואל דלשמואל אין בטלין לימות המשיח: לא יחדל. משמע לעולם אלמא יש עניות ועשירות ש''מ נחמות שנתנבאו הנביאים ולא יהיה כנעני עוד (זכריה יד) לא לימות המשיח נתנבאו שהן מן העולם הזה דאם כן חדל לך אביון: מסייע ליה. ברייתא דקתני בטלין לימות המשיח לרבי חייא בר אבא: לא נתנבאו. דברי נחמות שלהן: עין לא ראתה. עין של נביאים לא שלטה לראותו: בדברי תורה כתיב. הוי זהיר לחזר על משנתך שתהא מזומנת לך בשעת הדין להביא ראיה כחרב על ירך גבור לנצח במלחמה והוא הודך והדרך: דליגמר איניש. לגרוס שמעתא מרביה ואף על גב דלא ידע לכולהו טעמיה: והדר ליסבר. טעמיה דהא קשה ליה לרב כהנא ולא הוה ידע להאי טעמא ותלמודיה הוה קים ליה מדהוה בר תמני סרי: המחדדין. שואלין ומשיבין ולא לקפח אלא להתחדד: והדרך. כמו וחדדך: ותורך. ותלמדך: למיימינין. של תורה שמפשפשין טעמיהן בדקדוק ובוררין כימין המיומנת למלאכה: עושר וכבוד ליכא. בתמיה כיון דאיכא אורך ימים כ''ש עושר וכבוד: למשמאלין בה. שאין יגעים בה כל צרכן אי נמי מיימינין בה עוסקין לשמה משמאילים שלא לשמה: הנוחין זה לזה. נושאין ונותנין בה בנחת רוח מתעסקין כדי שילמדו זה מזה: ידבר עמים תחתינו. ישפיל וכל שפלות בנחת ל''א הנוחין מנהיגין זה את זה להבנתה של הלכה כמו לך נחה (שמות לב) ידבר תרגום של ינהג: ומי יאמר לו מה תעשה. שומר מצות יוכל לומר לו: המקשיבין. מלמדים זה את זה ומבינים זה מזה ולישנא דקרא נקט: בגנים. בתי מדרשות: חבירים מקשיבים. זה לזה להם אני אומר שישמיעוני קולם ואענם: ברח דודי. בתריה כתיב: המדגילים. מאספין זה את זה ואומרים בא ונלמוד ונבין בין שנינו הואיל ואין לנו רב ללמדנו: צורתא. שורש הדבר קצת למדו מרבם: גדול המלוה. לפי שאין העני בוש בדבר: ומטיל לכיס. מעות ומלאי להשתכר בהן למחצית שכר ואיידי דאיירי רבי אבא אמר ריש לקיש נקט כל הני מילי דאגדתא דאמר להו ר' אבא משמיה: חוגרו. הדבק בו שסופך ליהנות מתלמודו: אל תדור בשכונתו. שאינו יודע בדקדוקי מצות ואין חסידותו שלם וסופך ללמוד ממנו: מונע חסד. שאינו מניח העניים לבא לפתחו: למס. דהיינו כלב: (רש"י)

תוספות אין בין העוה''ז לימות המשיח. אע''ג דהשתא אין ירושלים ואין בהמ''ק ואילו לימות המשיח יהיה הכל בנוי צ''ל דהאי אין בין לאו דוקא: (תוספות)

דף סג - ב

מרעהו חסד שכן בלשון יונית קורין לכלב למס רב נחמן בר יצחק אמר אף פורק ממנו יראת שמים שנאמר {איוב ו-יד} ויראת שדי יעזוב ההיא איתתא דעיילא לההוא ביתא למיפא נבח בה כלבא איתעקר ולדה אמר לה מרי דביתא לא תידחלי דשקילי ניביה ושקילין טופריה אמרה ליה שקולא טיבותיך ושדיא אחיזרי כבר נד ולד אמר רב הונא מאי דכתיב {קהלת יא-ט} שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותיך והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט עד כאן דברי יצר הרע מכאן ואילך דברי יצר טוב ריש לקיש אמר עד כאן לדברי תורה מכאן ואילך למעשים טובים: בירית טהורה: אמר רב יהודה בירית זו אצעדה מתיב רב יוסף בירית טהורה ויוצא בה בשבת ואילו אצעדה טמאה היא ה''ק בירית תחת אצעדה עומדת יתיב רבין ורב הונא קמיה דרב ירמיה ויתיב רב ירמיה וקא מנמנם ויתיב רבין וקאמר בירית באחת כבלים בשתים א''ל רב הונא אלו ואלו בשתים ומטילין שלשלת ביניהן ונעשו כבלים ושלשלת שבו משויא ליה מנא וכ''ת כרבי שמואל בר נחמני דאמר רבי שמואל בר נחמני א''ר יוחנן מניין למשמיע קול בכלי מתכות שהוא טמא שנאמר {במדבר לא-כג} כל דבר אשר יבא באש אפילו דיבור במשמע בשלמא התם קא בעו לה לקלא וקעביד מעשה הכא מאי מעשה קעביד הכא נמי קא עביד מעשה דאמר רבה בר בר חנה א''ר יוחנן משפחה אחת היתה בירושלים שהיו פסיעותיהן גסות והיו בתולותיהן נושרות עשו להן כבלים והטילו שלשלת ביניהן שלא יהיו פסיעותיהן גסות ולא היו בתולותיהן נושרות איתער בהו ר' ירמיה אמר להו יישר וכן א''ר יוחנן כי אתא רב דימי א''ר יוחנן מניין לאריג כל שהוא שהוא טמא מציץ א''ל אביי וציץ אריג הוא והתניא ציץ כמין טס. של זהב ורוחב שתי אצבעות ומוקף מאוזן לאוזן וכתוב עליו בב' שיטין יו''ד ה''א למעלה וקודש למ''ד למטה ואמר ר' אליעזר בר' יוסי אני ראיתיו בעיר רומי וכתוב קדש לה' בשיטה אחת כי סליק רב דימי לנהרדעא שלח להו דברים שאמרתי לכם טעות הם בידי ברם כך אמרו משום רבי יוחנן מניין לתכשיט כ''ש שהוא טמא מציץ ומניין לאריג כ''ש שהוא טמא {ויקרא יא-לב} מאו בגד תנו רבנן אריג כ''ש טמא ותכשיט כ''ש טמא אריג ותכשיט כ''ש טמא מוסף שק על הבגד שטמא משום אריג אמר רבא אריג כל שהוא טמא מאו בגד תכשיט כל שהוא טמא מציץ אריג ותכשיט כל שהוא טמא {במדבר לא-נא} מכל כלי מעשה א''ל ההוא מרבנן לרבא ההוא במדין כתיב א''ל גמר

רש"י מרעהו. מונע חסד ואע''ג דלא כתיב מונע ממילא משמע שכל תיבה שראשה מ''ם משמשת נטילה היא כמו ויקח מידם (שמות לב) אבדו גוים מארצו (תהלים י): למיפא. לאפות עיסה שהשאיל בעה''ב תנורו: שקילי ניביה. נטולות ד' שיניו שהוא נושך בהן אותן שיניים קרי ניבין כדאמרינן באלו טרפות (חולין דף נט.) גמל ניבי אית ליה: שקילי טופריה. נטולות צפרניו מלסרוט: שקולא. נטולה טובתך ומוטלת על הקוצים: טיבותיך. טובת הנאת נחמתך כמו מחזיק טוב הגרי''א {גרי"ד: טובה (במשמעות של "לעשות טובה למישהו" או "בלי טובות", כלומר מעשה חסד)} בלע''ז: עד כאן. עד ודע כי על כל אלה וגו': עד כאן לתורה. שמח בתלמודך למוד משמחה ומטוב לב והלך בדרכי לבך להבין מה בלבך לפי ראות עיניך: מכאן ואילך למעשים טובים. ודע כי על כל אלה על כל מה שלמדת סופך ליתן את הדין אם לא תקיים: אצעדה. של זרוע: ואילו אצעדה טמאה היא. דכתיב (במדבר לא) במעשה מדין אצעדה וצמיד וגו' וכתיב תתחטאו אתם ושביכם: תחת אצעדה. שבזרוע עומדת בשוק להחזיק בתי שוקיה שלא יפלו ויראו שוקיה הלכך טהורה דלאו לנוי היא וכלי תשמיש נמי לא הוי אלא כלי המשמש כלי דומיא דטבעות הכלים דאמרינן בפרקין דלעיל דטהורין ויוצאין בהם דצורך לבישה היא ומישלף ואחויי נמי ליכא למיחש דלא מיגליא לשוקה: בירית באחת. משוקיה: ושלשלת משוי להו מנא. בתמיה דקתני כבלים טמאים: וכי תימא כדר' שמואל כו': משמיע קול בכלי מתכות. בריש פרקין: ועשו להן שלשלת כו'. הלכך שלשלת תשמיש אדם הוא ולאו תשמיש כלי דלא תקבל טומאה ואין יוצאין בהן דילמא שלפא לשלשלת שהיא של זהב ומחויא דכי שקלת לשלשלת לא מיגליא שוקה שהרי בירית במקומה עומדת: יישר וכן אמר ר' יוחנן. יפה אמרת וכן שמעתי מר' יוחנן: מציץ. שהוא דבר מועט ומנאו עם תכשיטי כהן: יו''ד ה''א מלמעלה קדש למ''ד מלמטה. כלומר השם שלם בשיטה עליונה וקדש למ''ד בשיטה תחתונה שלא להקדים שאר אותיות למעלה מן השם מאחר ששני שיטין היו ורבינו הלוי שונה קודש לה' מלמטה והיא היא: אני ראיתיו ברומי. שנכנס לאוצר המלך ליטול מה שירצה במס' מעילה (דף טו:) במעשה בן תלמיון: כי סליק רב דימי לנהרדעא. חזר בו ממה שאמר ציץ אריג הוא: מאו בגד. דכתיב גבי שרצים או בגד או עור או ריבוי הוא: אריג ותכשיט כל שהוא. חציו אריג וחציו תכשיט שאינו אריג וכולו הוי כל שהוא כלומר דבר קטן: מוסיף שק על הבגד. בדבר זה שהשק טמא משום אריג ולקמיה מפרש ליה: ההוא במדין כתיב. גבי טומאת מת ושרץ ממת לא יליף להחמיר דמה למת שכן טומאתו חמורה: (רש"י)

תוספות ואילו אצעדה טמאה היא. פ''ה דכתיב במעשה מדין אצעדה וצמיד וגו' וכתיב תתחטאו אתם ושביכם ולא נהירא דע''כ תתחטאו לא אכל השבי קאי דהא בהמות נמי הוו בשבי ולאו בני קבולי טומאה (מהם) כל כלי מעשה דקאי אכל הכלים שנלקחו וילפינן לקמן כלי כלי משרצים: בירית תחת אצעדה עומדת. פי' בקונטרס בשוק להחזיק בתי שוקיה שלא יפלו ויראו שוקיה וקשה לפי' זה דא''כ בכבלים אמאי אין יוצאין למאי דס''ד השתא דאין חילוק בין בירית לכבלים אלא שזה באחת וזה בשתים לכן נ''ל דאפשר ליטלן בלא גילוי שוקים ומש''ה כבלים אין יוצאין בהן דילמא שלפא ומחויא דתכשיט לנוי הם אבל בירית שהיא באחת לא שלפא ומחויא דאין זה תכשיט דכיון שאין לה אלא באחת גנאי היא לה ומש''ה ניחא דבירית טהורה דלאו תכשיט לנוי הוא וכלי תשמיש נמי לא הוי אלא כלי המשמש כלי דומיא דטבעת הכלי דאמר לעיל דטהור וכן פירש הקונטרס וטעמא דכבלים טמאים משום דתכשיט הם לנוי כדפי': וכתוב עליו בשני שיטין יו''ד ה''א מלמעלה וקדש למ''ד למטה. נראה לר''ת שהיה כתוב יו''ד ה''א בסוף שיטה ראשונה וקדש ל' בתחלת שיטה שניה והשתא נקרא יפה ואין לפרש כמשמעו דא''כ אינו נקרא כהלכתו: מניין לאריג כל שהוא שהוא טמא ת''ל או בגד. וא''ת והא לעיל בפרק במה מדליקין (דף כו. ושם) לא מרבינן אלא ג' על ג' וי''ל דהתם מיירי בבא מבגד גדול אבל הכא מיירי באריג כל שהוא דמתחלה לא היה דעתו להוסיף עליו ותרוייהו שמעינן מאו בגד דשקולים הם דחשיב כל שהוא אריג מתחלה כמו ג' על ג' מבגד גדול וא''ת ואכתי בגד כל שהוא למה הוא טמא והא בעינן שיטלטל מלא וריקן דומיא דשק וי''ל דראוי הוא לכוף ולקפל וליקח בו מרגלית או מחט ואם תאמר א''כ פשוטי כלי עור אמאי טהורין הרי ראויין הם לקפל בו שום דבר כמו הכא וי''ל דמיירי בעור שלוק שהוא קשה: מניין לתכשיט כל שהוא טמא. ואם תאמר תיפוק ליה דתכשיט כל שהוא טמא מדכתיב בכלי מדין טבעת ויש לומר דאפשר שהטבעת היא עבה וגדולה מאד ולא הוי כל שהוא: אריג ותכשיט. פי' חציו אריג וחציו תכשיט טמא מכאן משמע דמ''מ בעינן שיעור קצת דאל''כ חציו דכ''ש מאי הוי: ההוא במדין כתיב. פ''ה ובמדין הויא טומאת מת ושרץ ממת לא יליף להחמיר דמה למת שכן טומאה חמורה ומשני גמר כלי כלי משרץ פירוש מה כלי האמור בשרץ מטמא בשרץ אף כלי האמור כאן מטמא בשרץ וקשה דא''כ הוה ליה למיפרך ההוא בטומאת מת כתיב ועוד כי משני גמר כלי כלי הוה ליה לשנויי גמר בגד ועור לג''ש לכן נ''ל דההוא במדין כתיב בשלל מדין ולא מיירי הך פרשה בטומאה כלל והיכי יליף דאריג ותכשיט כל שהוא טמא מכל כלי מעשה ומשני גמר כלי כלי פי' כי היכי דכלי דכתיב גבי שרצים מיירי לענין טומאה הכי נמי כלי דכתיב גבי מדין לענין טומאה: (תוספות)

רשב"א בירית באחת כבלים בשתים. נראה לי דלרבין שני כלים הן, והבירית הוא טבעת הכלים ואין נותנין אלא באחת אבל כבלים הוא כלי אחר והוא עשוי לתכשיט ונותנין בשתים, דאילו (נתן) [נתנה] שתי בירית בשתי שוקיה אמאי טמאין ואמאי אין יוצאין דאטו משום דהוו שתים הוו להו מנא. יו"ד ה"א מלמעלה וקדש למ"ד מלמטה. יש מפרשים שכתוב קדש ל' בשיטה שניה בראש שיטה, ושם מלמעלה בסוף שיטה ראשונה כזה: {ציור} ואינו נראה, שאין דרך כתיבה וקריאה כן. אבל רבנו תם ז"ל פירש: שם מלמעלה בראש שיטה שניה וקדש ל' מלמטה בסוף שיטה ראשונה כזה: {ציור} ומפני שאדם פוגע תחילה בראש שיטה שניה קוראהו למעלה ולמעלה במקום זה הקדמה. מנין לתכשיט כל שהוא שהוא טמא מציץ. ואם תאמר לימא מטבעת דזוטר טפי. יש לומר דניחא ליה לאתויי מציץ שהוא כלי קטן ותכשיטו משהו, וכל שהוא דקאמר אכולה מילתא קאי, כלומר: שהוא תכשיט שגופו כל שהוא ותכשיטו כל שהוא, אבל טבעת הוא עשוי לתכשיט ממש. כך תירצו בתוספות. מנין לאריג כל שהוא שהוא טמא מאוֹ בֶגֶד (ויקרא יא, לב). ודוקא בבגד שאין רצונו לארוג בו יותר ולא בא מבגד גדול דעכשיו יש לרבותו מאו בגד, כלומר שהוא בגד בפני עצמו, אבל הא דבעינן בעלמא שלש על שלש אי נמי שלשה על שלשה הני מילי בבא מבגד גדול. ואם תאמר והיכי מרבינן אריג כל שהוא מאו בגד, והא אפיקתיה בפרק במה מדליקין (לעיל כז, א) לרבא שלשה על שלשה בשאר בגדים ולאביי לרבות שלש על שלש בצמר ופשתים דמטמא בשרצים. יש לומר דכוליה או בגד אייתר ליה כדאיתא לקמן בסמוך ודרשינן חדא מאו וחדא מבגד. אריג ותכשיט כל שהוא טמא מכֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה (במדבר לא, נא). ואם תאמר למאי איצטריך, דהא אריג כל שהוא בפני עצמו טמא ותכשיט כל שהוא בפני עצמו טמא, וכיון שכן מאי למימרא דכשהן מחוברין ביחד שהוא טמא. ופירשו בתוספות (עי' תוס' הרא"ש) דאריג שהוא תכשיט קאמר, דאילו אריג כל שהוא שאינו תכשיט רבינן מאו בגד, ותכשיט של מתכת כל שהוא רבינן מציץ, אבל הייתי אומר דדוקא של מתכת דומיא דציץ אבל דאריג לא, קא משמע לן דאפילו תכשיט כל שהוא של אריג טמא מכל כלי מעשה. ההוא במדין כתיב. פירש רש"י ז"ל (ד"ה ההוא): בטומאת מת, דטומאה שנזכרה במדין בטומאת מת הוה וכדכתיב בה (במדבר לא, יט) תִּתְחַטְּאוּ [וכו'] אַתֶּם וּשְׁבִיכֶם דהיינו הזאה, והכי קאמר ההיא בטומאת מת כתיב דחמיר אבל בשאר טומאות דקילי מנא לן. ואינו מחוור. חדא דהוה ליה למימר בהדיא ההוא בטומאת מת כתיב. ועוד דהא טומאת מת וטומאת שרץ ילפינן מהדדי בסמוך (לקמן סד, א) מבֶגֶד ועוֹר בֶגֶד ועוֹר (ויקרא יא, לב. במדבר לא, כ). ועוד דאם כן הא דמרבינן אריג כל שהוא מאו בגד דכתיב גבי שרצים ליפרוך נמי ההוא בשרצים כתיב בטומאת מת מנין, דבשרצים נמי איכא למיפרך מה לשרצים שכן טומאתו מרובה אי נמי מה לשרצים שכן בכעדשה וכדאמרינן בסמוך (לקמן שם). אלא הכי פירושא: ההוא בשלל של מדין כתיב גבי קרבן שהקריבו אנשי הצבא ולא משתעי מידי בטומאה וטהרה בההיא פרשתא, ואע"ג דכתיב בפרשה הראשונה דמשתעי בטומאה וטהרה תתחטאו אתם ושביכם, לאו בכולה שביה קא משתעי דהא איכא בהמה ונפש אדם שהביאו מן השבי. ותמיה לי דאם כן אצעדה וצמיד טבעת עגיל וכומז נמי בשלל מדין כתיבי (במדבר לא, נ) ולא בפרשת טומאה וטהרה שלמעלה, ואם כן מנא לן דמקבלי טומאה, והיכי אקשי הכי להדיא לעיל ואילו אצעדה טמאה. ונראה לי משום דהנהו נמי הוו בכלל כלים דכתיב גבי טומאת מת וכדכתיב (במדבר יט, יח) וְהִזָּה עַל הָאֹהֶל וְעַל הַנְּפָשׁוֹת וְעַל [כָּל] הַכֵּלִים [לפנינו: "עַל הָאֹהֶל וְעַל כָּל הַכֵּלִים וְעַל הַנְּפָשׁוֹת"], אבל אריג ותכשיט כל שהוא לא הוי בכלל סתם כלים, והלכך איצטריך לרבויי מכל כלי. אחר כן מצאתי בספר הישר (חלק החידושים סי' רמו) שנשמר מן הקושיא הזאת, וכן כתוב שם: וכל הני כלים דכתיבי נמי התם כגון אצעדה וצמיד ילפינן מכל כלי, וכיון דנפקא לן לגבי טומאת מת ילפינן מבגד או עור לגבי טומאת שרץ. עד כאן. (רשב"א)

דף סד - א

כלי כלי מהתם: מוסף שק על הבגד שטמא משום אריג: אטו בגד לאו אריג הוא הכי קאמר מוסף שק על הבגד אף על פי שאינו אריג טמא למאי חזי אמר רבי יוחנן שכן עני קולע שלש נימין ותולה בצואר בתו תנו רבנן {ויקרא יא-לב} שק אין לי אלא שק מניין לרבות את הקילקלי ואת החבק ת''ל או שק יכול שאני מרבה את החבלים ואת המשיחות ת''ל שק מה שק טווי ואריג אף כל טווי ואריג הרי הוא אומר במת {במדבר לא-כ} וכל כלי עור וכל מעשה עזים וגו' תתחטאו לרבות הקילקלי ואת החבק יכול שאני מרבה את החבלים ואת המשיחות ודין הוא טימא בשרץ וטימא במת מה כשטימא בשרץ לא טימא אלא טווי ואריג אף כשטימא במת לא טימא אלא טווי ואריג הן אם היקל בטמא שרץ שהיא קלה נקיל בטומאת המת שהיא חמורה תלמוד לומר בגד ועור בגד ועור לגזירה שוה נאמר {ויקרא יא-לב} בגד ועור בשרץ ונאמר {במדבר לא-כ} בגד ועור במת מה בגד ועור האמור בשרץ לא טימא אלא טווי ואריג אף בגד ועור האמור במת לא טימא אלא טווי ואריג ומה בגד ועור האמור במת טמא כל מעשה עזים אף בגד ועור האמור בשרץ טמא כל מעשה עזים אין לי אלא דבר הבא מן העזים מניין לרבות דבר הבא מזנב הסוס ומזנב הפרה תלמוד לומר או שק והא אפיקתיה לקילקלי וחבק הני מילי מקמי דליתיה ג''ש השתא דאתי גזירה שוה אייתור ליה ואין לי אלא בשרץ בטומאת מת מניין ודין הוא טימא במת וטימא בשרץ מה כשטימא בשרץ עשה דבר הבא מזנב הסוס ומזנב הפרה כמעשה עזים אף כשטימא במת עשה דבר הבא מזנב הסוס ומזנב הפרה כמעשה עזים הן אם הרבה בטומאת ערב שהיא מרובה נרבה בטומאת שבעה שהיא מועטת תלמוד לומר בגד ועור בגד ועור לגזירה שוה נאמר בגד ועור בשרץ ונאמר בגד ועור במת מה בגד ועור האמור בשרץ עשה דבר הבא מזנב הסוס ומזנב הפרה כמעשה עזים אף בגד ועור האמור במת עשה דבר הבא מזנב הסוס ומזנב הפרה כמעשה עזים ומופנה דאי לאו מופנה איכא למיפרך מה לשרץ שכן מטמא בכעדשה לאי אפנויי מופני) מכדי שרץ איתקש לשכבת זרע דכתיב {ויקרא כב-ד} איש אשר תצא ממנו שכבת זרע וסמיך ליה איש אשר יגע בכל שרץ וכתיב ביה בשכבת זרע וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו שכבת זרע בגד ועור דכתב רחמנא בשרץ למה לי שמע מינה לאפנויי ואכתי מופנה מצד אחד הוא הניחא למאן דאמר מופנה מצד אחד למידין ואין משיבין אלא למאן דאמר למידין ומשיבין מאי איכא למימר דמת נמי אפנויי מופנה מכדי מת אתקש לשכבת זרע דכתיב {ויקרא כב-ד} והנוגע בכל טמא נפש או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע וכתיב בשכבת זרע וכל בגד וכל עור בגד ועור דכתב רחמנא במת למה לי ש''מ לאפנויי: {במדבר לא-נ} ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא כלי זהב אצעדה וצמיד טבעת עגיל וכומז א''ר אלעזר עגיל זה דפוס של דדין כומז זה דפוס של בית הרחם אמר רב יוסף אי הכי היינו דמתרגמינן מחוך דבר המביא לידי גיחוך אמר ליה רבה מגופיה דקרא ש''מ כומז כאן מקום זימה: {במדבר לא-יד} ויקצוף משה על פקודי החיל אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר להן משה לישראל שמא חזרתם לקלקולכם הראשון אמרו לו לא נפקד ממנו איש אמר להן אם כן כפרה למה אמרו לו אם מידי עבירה יצאנו מידי הרהור לא יצאנו מיד ונקרב את קרבן ה' תנא דבי רבי ישמעאל מפני מה הוצרכו ישראל שבאותו הדור כפרה מפני

רש"י כלי כלי. בשרצים כתיב כל כלי אשר יעשה מלאכה וגו' ומגופיה דקרא דשרצים לא מצי יליף דאשר יעשה מלאכה לאו כלי תכשיט משמע: שק. הוא עשוי מנוצה של עזים שאף על פי שאינו אריג אלא קלע קטן עשה מנוצה של עזים לתלות בו בתי נפש לצואר בתו טמא שדרכו בכך ותכשיט הוא וה''ק שהוא טמא משום אריג ואע''פ שאינו אריג: קולע ג' נימין כו'. ג' חוטין של מטוה של נוצה של עזים צבועה: ותולה בצואר בתו. וקליעתה זו היא אריגתו מאחר שהוא טווי כדאמרן גבי תיכי חלילתא בריש פירקין דקרי להו אריג והא דקאמר אע''פ שאינו אריג כלומר לאו אריג ממש: אין לי אלא שק. העשוי ללבוש רועים: קילקלי. מסרך של סוס שקורין פייטרא''ל {פייטר"ל: סמלון (רתמת-חזה)} . חבק. צינגלא {חבק (רצועת-בטן לסוס וכיו"ב)} של סרגא ואוכף ועושין אותה מנוצה של עזים טווי ואריג: יכול שאני מרבה החבלים והמשיחות. לציא''ל {לינוי"ל: חוט (כאן של נוצת עזים)} שעושין למדוד וקולעין מן הנוצה כמו שנתלשה ואינו טווי ולא דמי לקולע שלש נימין דלעיל דהתם טווי הוא וזו היא אריגתו: יכול שאני מרבה כו'. הואיל וכתיב כל: ודין הוא שלא נרבה. ולא צריך קרא למעוטי: הן. תמיה הוא וכי דברים כוונים הם: אם היקל בטומאת שרץ שהיא קלה. כלומר אם היקל מלטמא חבלים ומשיחות היקל לך בשרץ שטומאתו קלה טומאת ערב: נקל. גם אנחנו בבנין אב זה במת שטומאתו חמורה טומאת ז': השתא דאתיא גזירה שוה. וכי היכי דיליף מת משרץ למעוטי חבלים ומשיחות יליף נמי שרץ ממת לכל מעשה עזים לרבות קילקלי וחבק: אין לי אלא בשרץ. דאו שק התם כתיב: אם ריבה. לטמא דבר הבא מזנב הסוס בטומאת ערב הוא דריבה: שהיא מרובה. שכל המגעות טומאת ערב הן בין דשרץ ונבילה ושכבת זרע מגע הזב ומגע טמא מת: נרבה אנו בטומאת ז' שכן מועטת היא. שאינה בכל המגעות אלא במגע המת בלבד: מופנה. צריך שתהא גזירה שוה זו מב' תיבות דבגד ועור מופנין למדרש זה שלא יהו צריכין לגופן ומאחר שמופנין ללמוד גזירה שוה ה''ל כמאן דכתיב דרשא בקרא בהדיא ואין משיבין עליה: דאי לאו מופנה. אמרינן לגופן באו ולא ילפינן להא מילתא מינייהו: דאיכא למיפרך כו'. וה''ה דמצי למימר הכי אגזירה שוה קמייתא ומיהו אסקי לכולה ברייתא ברישא ופריך אהא דסליק מינה ובשינויא דמשנינן בהא מתרצה נמי קמייתא: לאי. באמת: וכתיב ביה בשכבת זרע. דבגד ועור טמאים הם בו: מצד אחד. הכתובין בשרץ מופנים כדאמרן אבל הכתובין במת אין מופנין: הניחא למ''ד כו'. פלוגתא דרבי ישמעאל ורבנן היא במסכת נדה בהמפלת (דף כב:): אלא למאן דאמר למידין. אם אין תשובה: ומשיבין. אם יש להשיב: מאי איכא למימר. הרי יש להשיב שכן מטמא בכעדשה: והנוגע בכל טמא נפש או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע: דפוס של דדין. שמונחות בו: גיחוך. ליצנות: לקלקולכם. של מעשה שטים לזנות את בנות מואב שמא כך עשיתם במדין לכך אתם צריכין קרבן: לא נפקד. לא נחסר מדת יהודית: (רש"י)

תוספות מניין לרבות את הקילקלי והחבק. ואם תאמר והא לא מיטלטל מלא וריקן ואי משום דאפשר לקפלה אם אינו עשוי לכך לאו כלום הוא כדאמר לקמן גבי קב הקיטע דאע''ג דיש לו בית קיבול לראש שוקו אם אינו עשוי לקבל טהור וי''ל דהני נמי לשם כל צורכן הן עשוין מתחלה אך קשה דלעיל פ' במה מדליקין (דף כז. ושם) מפיק דבר הבא מן העזים דמטמא בשרצים מאו בגד וקילקלי וחבק באין מן העזים ומפיק להן הכא מאו שק וע''ק דהתם מרבה לנוצה של עזים לג' על ג' ואילו שק שיעורו בד' ואומר ר''י דתרי גווני נוצה של עזים הוו והתם מיירי [בדקה] שעושים ממנה בגדים חשובים והלכך איתרבו לשלשה על שלשה כמו שאר בגדים והכא מיירי בנוצה גסה שממנה עושין קילקלי וחבק וחבלים ומשיחות ושק: שמע מינה לאפנויי. הקשה ה''ר אליעזר ממיץ כיון דאיתקש שרץ ומת לשכבת זרע א''כ ג''ש דבגד ועור ל''ל דכל מה שיהיה במת ניתן בשכבת זרע וכל מה שיהיה בשכבת זרע ניתן בשרץ וכן להפך דהא קי''ל דבר הבא מן ההיקש חוזר ומלמד בהיקש חוץ מן הקדשים: מידי הרהור מי יצאנו. וא''ת והא אפילו יפת תואר הותרה להם וי''ל דמכל מקום שייך בה איסור כדאמרינן (קדושין דף כב.) וחשקת בה ולא בחברתה: (תוספות)

רשב"א מנין לרבות קלקלי וחבק. ואם תאמר והלא אין מטלטלין מלא וריקן, ואם תאמר מפני שראוי לקפלו ולשים בו שום דבר, מכל מקום כיון שאינו עשוי לכך לא חשבינן ליה כמטלטל מלא וריקן. וכדתנן לקמן (סו, א) גבי קב הקיטע ואם יש לו בית קבול ראש שוקו לא חשבינן ליה בית קבול כיון שאותו בית קבול אינו עשוי לטלטל בתוכו שום דבר, וכמו שפירש רש"י זכרונו לברכה שם. ותירצו בתוס' (ד"ה מנין) דאף קלקלי וחבק נמי על כרחין אית לן למימר דעשוי לכל תשמיש. ולדידי קשיא לי דהא איצטריך למעוטי חבלים ומשיחות משום דאינן אריג ואף על גב דאין עשוין לטלטלן מלא וריקן ואינן ראוין לכך. וצריך לי עיון. מה לטומאת שרצים שכן מרובה. פירש רבנו האי גאון ז"ל שהיא מצויה. ואינו מחוור, דאם כן הוה ליה למימר שכן מצויה. והנכון מה שפרש"י ז"ל, דכל שאר הטומאות הקלות שאינן צריכות שבעה כטומאת מת קרי טומאת שרץ, וכדקרינן חטאת חלב כל חטאות שיש בהן כרת, ומרובה מרובה ממש קאמר. בגד ועור דכתיב (במדבר לא, כ) גבי מת למאי איצטריך שמע מינה לאפנויי. ואם תאמר אם כן בגד ועור דכתיב גבי מת וגבי שרץ (ויקרא יא, לב) למאי איצטריכי הא כולהו אתו מהיקשא דשכבת זרע, דכל מה שנאמר בשרץ כאילו נכתב בשכבת זרע ומה שנכתב בשכבת זרע יליף מת מיניה והוא הדין למה שנכתב במת יליף שכבת זרע מיניה והדר יליף שרץ מיניה. ויש לומר דכל מילתא דאתיא בהיקשא טרח וכתב לה קרא. (רשב"א)

דף סד - ב

שזנו עיניהם מן הערווה אמר רב ששת מפני מה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים לומר לך כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורפה: מתני' יוצאה אשה בחוטי שער בין משלה בין משל חבירתה בין משל בהמה ובטוטפת ובסרביטין בזמן שהן תפורין בכבול ובפאה נכרית לחצר במוך שבאזנה ובמוך שבסנדלה ובמוך שהתקינה לנדתה בפילפל ובגלגל מלח וכל דבר שניתן לתוך פיה ובלבד שלא תתן לכתחלה בשבת ואם נפל לא תחזיר שן תותבת שן של זהב רבי מתיר וחכמים אוסרים: גמ' וצריכא דאי אשמעינן דידה משום דלא מאיס אבל חבירתה דמאיס אימא לא ואי אשמעינן דחבירתה דבת מינה הוא אבל דבהמה לאו בר מינה הוא אימא לא צריכא תנא ובלבד שלא תצא ילדה בשל זקנה וזקנה בשל ילדה בשלמא זקנה בשל ילדה שבח הוא לה אלא ילדה בשל זקנה אמאי גנאי הוא לה איידי דתנא זקנה בשל ילדה תנא נמי ילדה בשל זקנה: בכבול ובפאה נכרית לחצר: אמר רב כל שאסרו חכמים לצאת בו לרה''ר אסור לצאת בו לחצר חוץ מכבול ופאה נכרית רבי ענני בר ששון משמיה דר' ישמעאל אמר הכל ככבול תנן בכבול ובפאה נכרית לחצר בשלמא לרב ניחא אלא לרבי ענני בר ששון קשיא רבי ענני בר ששון משמיה דמאן קאמר ליה משמיה דר' ישמעאל בר יוסי רבי ישמעאל בר יוסי תנא הוא ופליג ורב מאי שנא הני אמר עולא כדי שלא תתגנה על בעלה כדתניא {ויקרא טו-לג} והדוה בנדתה זקנים הראשונים אמרו שלא תכחול ולא תפקוס ולא תתקשט בבגדי צבעונין עד שבא ר''ע ולימד אם כן אתה מגנה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה אלא מה ת''ל והדוה בנדתה בנדתה תהא עד שתבא במים אמר רב יהודה אמר רב כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור תנן ולא בזוג אע''פ שפקוק ותניא אידך פוקק לה זוג בצוארה ומטייל עמה בחצר תנאי היא דתניא

רש"י שזנו. לשון מזון שנהנו במראית העין: תכשיטין שבחוץ. טבעת: תכשיטין שבפנים. כומז: לומר לך המסתכל באצבע. שהיא מקום טבעת כמסתכל במקום כומז שהרי כפרה זו על שנסתכלו בה: מתני' בחוטי שער. שקולעת בהן שערה: בין משלה. תלושין: בין משל בהמה. כגון של סוס: שהן תפורין. לסבכה דתו לא שלפא להו לאחוויי: לחצר. אכבול ופיאה נכרית קאי דאסרו לעיל למיפק בה לרה''ר ואיצטריך לאשמעינן דלחצר מותר וכבול דסיפא דמתני' לא איפלגו בה אמוראי דלכולי עלמא כיפה של צמר: פיאה נכרית. קליעת שער תלושה וצוברתה על שערה עם קליעתה שתראה בעלת שער: במוך שבאזנה. שנותנת לבלוע ליחה של צואת האוזן: שבסנדלה. לתענוג: לנדתה. באותו מקום שיבלע בו הדם ולא יטנף בגדיה: פלפל. פלפל ארוך נותנת אשה בפיה שריחה רע: גלגל מלח. כמו גרגיר מלח לרפואת חולי שינים: שנתנה לתוך פיה. מבעוד יום: שן תותבת. נותנת בלחייה ממקום אחר והיא של זהב: רבי מתיר. לצאת בה: וחכמים אוסרין. דכיון דמשונה משאר השינים דילמא מיחייכי עלה ושקלה לה מהתם וממטי לה בידה ובגמרא אמרינן דשל זהב נקט דווקא ל''א שן תותבת שן של אדם היתה ואהיתירא דלעיל קאי ולאו אפלוגתא דרבי ורבנן והכי קאמר בפלפל ובגלגל מלח ושן תותבת שן של זהב רבי מתיר כו': גמ' דלא מאיס. וליכא למימר דמשלפא ליה משום דמחכו עלה וממטי ליה בידיה: דבת מינה הוא. ולא מינכר ולא מחייכי עלה: ובלבד שלא תצא זקנה. בחוטי שער של ילדה וילדה בשל זקנה דלבנות על שחורות או שחורות על לבנות מאיס ואתי למישלף: כל שאסרו חכמים. בריש פרקין חוטי צמר ופשתן טוטפת ושאר השנויים במשנה שאסור ללכת בהן לרה''ר: אסור לצאת לחצר. ואף על גב דשרי לטלטולינהו דתורת כלי עליהן כדאמרן הרי הן ככל הכלים הנטלים בחצר מיהו דרך מלבוש אסור דמרגלה ליה ונפקא ביה לרה''ר: חוץ מכבול ופיאה. שמותר לחצר כדתנן במתניתין וטעמא מפרש לקמיה: הכל ככבול. כל הנאסרים לא נאסרו אלא לרה''ר אבל לחצר מותרים ככבול: בשלמא לרב ניחא. מדנקט הני ושבקינהו לאינך דמיתני בהדייהו לאיסורא ברישא דמתניתין מכלל דכולהו אף לחצר באיסורייהו קיימי: כדי שלא תתגנה. התירו לה קצת קישוטים הנאים: כדתניא. דחשו רבנן להכי: בנדתה. היו דורשין הראשונים כמשמעו כדבר המנודה ומרחיקה מבעלה: שלא תכחול. עיניה: ולא תפקוס. שרק על פניה טינפאנ''ל {טיפינו"ן: אודם (לפרכוס הפנים)} בלע''ז והוא אדום: תהא בנדתה. בטומאתה: עד שתבא במים. לטבול ואע''פ שעברו ז' שלה ופסק מעיינה: כל שאסרו חכמים משום מראית העין. שלא יחשדוהו באיסור כגון שריון וקסדא ומגפיים או לא יקשור גמלים זה בזה דמיחזי כאזיל לחינגא: ולא בזוג אע''פ שהוא פקוק. ואינו מוליד קול לא תצא בהמה בו וטעמא פרישנא בפ' במה בהמה (לעיל דף נד:) משום דמיחזי כאזיל לחינגא: ותניא. בברייתא דבחצר דליכא מראית העין מותר: (רש"י)

תוספות ובמוך שהתקינה לנדתה. פ''ה באותו מקום שיבלע בו הדם ולא יטנפו בגדיה ול''נ דא''כ אצולי טינוף הוא ומשוי הוא כדאמר בפ''ק (דף יא:) דכל אצולי טינוף לא חשיב ומשוי הוא לכן נ''ל שלא יפול על בשרה ותייבש עליה ונמצא מצערה: ובלבד שלא תתן לכתחלה בשבת. פירש הר''ר פורת גזירה משום שחיקת סממנים כיון דלרפואה הוא ול''נ דאם כן אם נפל אמאי לא תחזיר האמר בפרק בתרא דעירובין (דף קב: ושם) מחזירין רטיה במקדש אבל לא במדינה וע''כ לא אסרינן להחזיר הרטיה אלא משום שמא ימרח והכא לא שייך מירוח דאין שייך מירוח אלא בדבר לח כגון רטיה אבל בפלפלין ובגלגלא לא שייך מירוח לכן נ''ל ובלבד שלא תתן לכתחלה מפני שנראה כמערמת להוציאה ולפירוש זה כל הנך דלעיל מוך שבאזנה ושבסנדלה אסורין לתת לכתחלה וא''ת א''כ היכי שרו לקמן פורפת על האבן או על האגוז והא נראה כמערמת וי''ל דהתם ניכר הדבר והכל יודעין דלכך צריכה וליכא שום חששא אבל בדבר שהיא נותנת בתוך פיה אינם יודעין למה היא נותנת: ובלבד שלא תצא זקנה בשל ילדה וילדה בשל זקנה. כך היא עיקר הגירסא והשתא פריך שפיר בשלמא זקנה בשל ילדה שבח הוא לה פירוש ומשום הכי איצטריך לאשמעינן שלא תצא דאפילו הכי מחכו עלה אלא ילדה בשל זקנה אמאי גנאי הוא לה פירוש אמאי איצטריך לאשמעינן דלא תצא פשיטא דכיון דגנאי הוא לה ודאי מחכו עלה ושקלה להו וכיון דתנא זקנה בשל ילדה אסור כל שכן ילדה בשל זקנה ודוחק הוא לומר זו וא''צ לומר זו קתני ואית דגרסי איפכא ובלבד שלא תצא ילדה בשל זקנה וזקנה בשל ילדה ואינו מיושב דא''כ אמאי פריך ילדה בשל זקנה אמאי שהרי כך הוא דרך הש''ס לשנות הפשוט תחלה והרב פורת מיישב גירסא זו וה''פ אלא ילדה בשל זקנה אמאי איצטריך גנאי הוא לה דלעולם לא תצא בהן אפילו בחול: רבי ענני ברבי ששון אמר הכל ככבול. ונראה דהלכה כרבי ענני מדאמר מילתיה משמיה דרבי ישמעאל בר' יוסי ור' ישמעאל תנא הוא ופליג ועוד דבשל סופרים הלך אחר המיקל ור' ענני דמתיר בחצר היינו אפילו בחצר שאינה מעורבת דבחצר מעורבת ליכא שום חדוש אם כן נשים מותרות להתקשט בבית ובחצר בטבעות ובתכשיטין ואנו שאין לנו רה''ר גמור דכל רה''ר שלנו כרמלית היא שהרי אין מבואות שלנו רחבות י''ו אמה ולא ס' ריבוא בוקעים בו הרי הוא כחצר שאינה מעורבת ומותרות נשים שלנו להתקשט בטבעות ובתכשיטים כפר''ת והקשה ר''י דאפילו אי רה''ר שלנו חשיב ככרמלית היכי שרו כמו חצר והאמר לקמן פרק כל כתבי (דף קכ.) גבי דליקה דמותר להציל בחצר שאינה. מעורבת ולא בכרמלית ואומר רבינו ברוך כיון דלדידהו הוו להו רה''ר גמורה לא מדמו כרמלית לחצר שאינה מעורבת ואסרינן כרמלית משום רה''ר אבל אנו שאין לנו רה''ר כלל אין להחמיר בכרמלית כ''כ וה''ר שמשון מצא כתוב בשם רבינו שר שלום דדבר שהוא רגילות להראות זו לזו אסור וכשאינם רגילות מותרות ונשי דידן אינן מראות תכשיטיהן וטבעותיהן ומש''ה מותרות לצאת בהן וסוף דבר אמרו הקדמונים דמותרות לצאת בהן דמוטב יהו שוגגות ואל יהו מזידות: (תוספות)

רשב"א מתני': בטוטפת ובסרביטין בזמן שהן תפורין. ואם תאמר והא מרישא (לעיל נז, א) שמעת מינה [דקתני] ולא בטוטפת ולא בסרביטין בזמן שאינן תפורין הא תפורין יוצאין, והא נמי דקתני בכבול ובפאה לחצר מרישא שמעת מינה דקתני ולא בכבול ברשות הרבים הא בחצר יוצאה. ויש לומר דאורחא דתנא הכין דתני איסורא והדר תני התירא משום חדא דמיצטריך ליה למיתני בהיתר, וכדתנן (חולין מב, א) אלו טרפות ניקב הלב לבית חללו וכו', והדר תני (שם נד, א) אלו כשרות ניקב הלב ולא לבית חללו, וכן רבים. בכבול. פירש רש"י ז"ל (ד"ה לחצר): דהאי כבול דסיפא לכולי עלמא היינו כיפה של צמר, מדמפרש טעמיה בגמרא כדי שלא תתגנה על בעלה. ואינו מחוור, דאם כן הוה להו למיפרך מינה לשמואל דאמר (לעיל נח, א) בכבול דרישא (דמתניתין לעיל נז, א) כבלא דעבדא. אלא האי נמי לשמואל כבלא דעבדא הוא, ולדידיה לאו משום האי טעמא שרו ליה אלא משום קטטה ואי נמי דלא גזרו בחותם שבעבדים דאינהו מידכר דכירי ושלפי ליה דניחא להו בהכין להעביר מהן חותם של עבדות, וכמו שכתבתי לעיל (נז, ב ד"ה כבלא). במוך שהתקינה לנדתה. פירש רש"י ז"ל (ד"ה לנדתה): כדי שלא יטנפו בגדיה. ואינו מחוור, דאם כן אצולי טינוף לא חשבינן. וכדאמרינן בפרק קמא (לעיל יא, ב) בכיס של זב. אבל בתוס' (ד"ה ובמוך) פירשו: כדי שלא יטפטף על בשרה ויתייבש עליה ויסרט את הבשר. שן תותבת שן של זהב. פירש רש"י ז"ל (ד"ה שן): דכולה חדא מילתא היא, כלומר: שן תותבת שהיא שן של זהב. ואינו מחוור, דאם כן שן שן למה לי. ופירוש אחר פירש דתרתי קאמר, ושן תותבת אהתירא דרישא קאי, כלומר: ויוצאה גם כן בשן תותבת אבל בשן של זהב פליגי. וגם זה אינו מחוור, דאם כן ובשן תותבת הוה ליה למיתני. אלא תרתי נינהו ובתרוייהו פליגי, כלומר: שן תותבת פירוש שן נכרית תרגום תושב תותב וכן שן של זהב רבי מתיר דלא חיישינן לנפילה וכן נמי לא חיישינן למישלף ואחויי דכל מידי דמיגניא ביה לא אתי לאחויי וחכמים אוסרים דחיישינן דילמא נפלה ואתי לאתויי. ומיהו בברייתא (לקמן סה, א) תניא דבשל כסף דברי הכל מותר, והיינו טעמא משום דכיון שאינה ניכרת בין השינים לא שלפה ומחויא, ואי נפלה נמי לא חשיבא ליה ולא אתי לאתויי דאזלא לבי אומנא ועבדא אחרינא דלא כסיפא ליה מילתא דסברה דאומנא לא מרגיש בה משום דדרכן של נשים לעשות תכשיטין של כסף בצורת כל הדברים, אבל שן דאי מתאביד האי לא משכחא אחרינא אי נפלה אתי לאתוייה. גמרא: בנדתה תהא עד שתבא במים. ולזקנים הראשונים איכא למימר דנפקא לן מבמי נדה יתחטא (במדבר לא, כג) דאמרינן בשלהי עבודה זרה (עה, ב) מים שהנדה טובלת בהן, ורבי עקיבא סבירא ליה דדילמא ההיא לטהרות אבל לבעלה דחולין הוא לא צריכה. (רשב"א)

דף סה - א

שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם רבי אליעזר ורבי שמעון אוסרין: ובמוך שבאזנה: תני רמי בר יחזקאל והוא שקשור באזנה: ובמוך שבסנדלה: תני רמי בר יחזקאל והוא שקשור לה בסנדלה: ובמוך שהתקינה לה לנדתה: סבר רמי בר חמא למימר והוא שקשורה לה בין יריכותיה אמר רבא אע''פ שאינו קשור לה כיון דמאיס לא אתיא לאיתויי בעא מיניה רבי ירמיה מרבי אבא עשתה לה בית יד מהו א''ל מותר איתמר [נמי] אמר רב נחמן בר אושעיא א''ר יוחנן עשתה לה בית יד מותר רבי יוחנן נפיק בהו לבי מדרשא וחלוקין עליו חבריו רבי ינאי נפיק בהו לכרמלית וחלוקין עליו כל דורו והתני רמי בר יחזקאל והוא שקשור לה באזנה לא. קשיא הא דמיהדק הא דלא מיהדק: בפלפל ובגלגל מלח: פלפל לריח הפה גלגל מלח לדורשיני: וכל דבר שנותנת לתוך פיה: זנגבילא אי נמי דרצונא: שן תותבת שן של זהב רבי מתיר וחכמים אוסרין: א''ר זירא לא שנו אלא של זהב אבל בשל כסף דברי הכל מותר תניא נמי הכי בשל כסף ד''ה מותר של זהב רבי מתיר וחכמים אוסרין אמר אביי רבי ור' אליעזר ור' שמעון בן אלעזר כולהו סבירא להו דכל מידי דמיגניא ביה לא אתיא לאחויי רבי הא דאמרן ר' אליעזר דתניא ר' אליעזר פוטר בכובלת ובצלוחית של פלייטון ר' שמעון בן אלעזר דתניא כלל אמר רבי שמעון בן אלעזר כל שהוא למטה מן הסבכה יוצאה בו למעלה מן הסבכה אינה יוצאה בו: מתני' יוצאה בסלע שעל הצינית הבנות קטנות יוצאות בחוטין ואפי' בקיסמין שבאזניהם ערביות יוצאות רעולות ומדיות פרופות וכל אדם אלא שדברו חכמים בהוה פורפת על האבן ועל האגוז ועל המטבע ובלבד שלא תפרוף לכתחלה בשבת: גמ' מאי צינית בת ארעא ומאי שנא סלע אילימא כל מידי דאקושא מעלי לה ליעבד לה חספא אלא משום שוכתא ליעבד לה טסא אלא משום צורתא ליעבד לה פולסא אמר אביי שמע מינה כולהו מעלין לה: הבנות יוצאות בחוטין: אבוה דשמואל לא שביק להו לבנתיה דנפקי בחוטין ולא שביק להו גניאן גבי הדדי ועביד להו מקואות ביומי ניסן ומפצי ביומי תשרי לא שביק להו יוצאות בחוטין והאנן תנן הבנות יוצאות בחוטין בנתיה דאבוה דשמואל דצבעונין הוו לא שביק להו גניאן גבי הדדי לימא מסייע ליה לרב הונא דאמר ר''ה נשים המסוללות זו בזו

רש"י שוטחן בחמה. מי שנשרו כליו בדרך במי גשמים: אבל לא כנגד העם. שלא יאמרו כבסן בשבת האי תנא סבר דמידי דמשום מראית העין מותר בחדרים: אוסרין. כרב: עשתה לו בית יד. למוך שבאותו מקום מהו למיסריה דילמא שקלה וממטא לה בידים דלא מאיס לאוחזה בבית יד שלה: עשתה . לה בית יד מותר. דלא אמרינן לא מאיס אלא אפילו בבית יד מאיס: רבי יוחנן נפיק ביה לבי מדרשא. במוך שבאזנו שהיה זקן והיתה לו צואת האוזן מרובה: וחלוקין עליו חבריו. מפני שלא היה קשור באזנו והוא יוצא בו לרה''ר: הא דמיהדק. דר' יוחנן היה תוחב באזנו יפה ומהדק ולא בעי קשירה ודרמי בר יחזקאל בדלא מיהדק ל''א מתלמידי רבינו הלוי דרבי יוחנן קשור הוה ובית מדרשו סמוך לביתו הוה ולא היתה רה''ר מפסקת: והא תני רמי והוא שקשור כו'. וכי קשור מיהא אפילו לרה''ר מותר ואמאי קאמר לבי מדרשו ולא קאמר לרשות הרבים ומשני דר' יוחנן קשור ולא מיהדק הקשר ולשון ראשון מיושב מזה: לדורשיני. לחולי השינים: זנגבילא. גינזירו {יינייבר"א: זנגוויל} : דרצונא. קנמון: לא שנו. דחכמים אוסרין אלא של זהב שמשונה במראה משאר שינים ודילמא מבזו לה ושקלה לה בידה וממטיא: אבל של כסף. שדומה לשאר השינים דברי הכל מותר לשון רבותי ולי נראה טעמא דשל זהב משום דחשיבא ואתי' לאחויי לכך אסור אבל של כסף לא חשיבא ולא אתי' לאחוויי וללשון רבותי קשיא לי הא דאמר אביי רבי ור''ש בן אלעזר כו' ואי טעמא דרבנן משום דחייכי עלה הוא מאי שנא רבי דקחשיב ליה רבנן נמי לאו לאחוויי חיישי ויש לתרץ דרבנן מיסר קאסרי מכל מקום ורבי מתיר דקסבר לא חייכו עלה ולא שלפא להו ומיהו ה''ל למיחש דלמא שלפא לה משום אחוויי אלא לא שלפא משום דאי מחוי לה גנותא היא: רבי הא דאמרן. דלא חייש דילמא שלפא: פוטר בכובלת. ואוקימנא דהאי פוטר מותר לכתחילה הוא ואמר טעמא מאן דרכה למיפק בכובלת אשה שריחה רע ולא שלפא ומחויא גנותה: למטה מן הסבכה. כגון כיפה של צמר: יוצאה בה. דלא חיישינן דילמא שלפא ומחוויא דמיגלי שערה ומגניא בה שהשבכה נוי הוא לשער: מתני' סלע. מטבע הוא: צינית. מפרש בגמ': הבנות קטנות. שמנקבות אזניהם ואין עושין נזמים עד שיגדלו ונותנין חוטין או קסמים באזניהם שלא יסתמו אזניהם לוי''ה: ואפילו. רבותא קאמר דאע''ג דלאו תכשיט נוי הוא אורחא בהכי ולא משאוי הוא ויש מפרשין חוטין שקולעת בהן שערה דאסרינן לגדולה בריש פרקין התם משום דשכיחא בהו טבילה אבל קטנות דלא שכיחא בהו טבילה שרי ולשון ראשון הגון מזה חדא דקטנות נמי צריכות טבילה לטומאת מגע משום טהרות ואף נדות נמי שכיחות בהו כדתניא (נדה דף לב.) מעשה שהיה והטבילוה קודם לאמה ועוד מדקתני אפי' בקיסמין איכא למישמע דחוטין נמי אאזנים קיימי דאי חוטי הראש לא שייך למיתני אפי' בקסמין: ערביות. נשים ישראליות שבערב: יוצאות רעולות. דרך ערביות להיות מעוטפות ראשן ופניהם חוץ מן העינים וקרי לה בלשון ערבי רעולות היינו הרעלות דכתיב גבי תכשיטי נשים בספר ישעיה: מדיות. נשים ישראליות שבמדי: פרופות. שמעטפות בטלית ותולה הרצועה בשפתה האחת כנגד צוארה ובשפתה השנית כורכת אבן או אגוז וקושרת הרצועה בכרך ואין הטלית נופל מעליה: פורפת. כמו קרסים דמתרגמינן פורפין כל המחבר בגד לחבירו קרי פריפה: ובלבד שלא תפרוף לכתחלה בשבת. ובגמ' פריך והאמרת רישא פורפת: גמ' בת ארעא. מכה שהיא תחת פרסת הרגל וקושר בה סלע לרפואה: דאקושא. שהיא קשה ומגינה על המכה מקוצים ויתדות דרכים: שוכתא. ליחלוחית היוצא מן הכסף ובלע''ז רוי''ל {רודי"ל: חלודה (מדובר כאן בחמצון הכסף)} ויפה למכה שוכתא כמו דשתך טפי דאלו מציאות (ב''מ דף כו.) ומשתכין כנחשת דתענית (דף ח.): ליעבד טסא. דכספא טיבעא למה לי אלא משום צורתא דטיבעא מעליא למכה ולאו שוכתא: ליעבד פולסא. עגול של עץ ויצור עליו: אמר אביי ש''מ. ממתני' דנקט סלע: כולהו בהדדי מעלו לה. ולהכי נקט סלע דאיתנהו לכולהו אקושא ושוכתא וצורתא: לא שביק להו לבנתיה כו'. מפרש לקמן טעמא דכולהו: גניאן גבי הדדי. לישן זו אצל זו בעודן בתולות: מקואות ביומי ניסן. של מים מכונסין או סמוך לנהר וממשיך לתוכן מי הנהר וטובלות שם: ומפצי ביומי תשרי. שטובלות בפרת ומפני הטיט שלא יהא חציצה נותנות המפץ תחת רגליהן: דצבעונין. וחייש למישלף ואחוויי: המסוללות. מתחככות משום תאות תשמיש: (רש"י)

תוספות לעיל אמר רב כל מקום שאסרו חכמים כו'. י''מ דאין הלכה כרב מדתני בחולין (דף מא.) אין שוחטין לתוך גומא ברשות הרבים שלא יחקה האפיקורסים ובחצר מותר ומיהו אין זה ראיה דבחצר מותר דאף הרואה אותו אומר לנקר חצרו הוא צריך אבל בעלמא שאם יראה אדם הרואה יחשדנו אפילו בחדרי חדרים אסור: ליעבד לה פולסא. פ''ה חתיכה של עץ ויצור עליה צורה ולפירושו ניחא מה שמקשים דבעלמא אמר מאי אסימון פולסא ופ''ה התם היינו דבר שאין עליו צורה וקשה דהכא משמע דפולסא הוא דבר שיש עליו צורה ולפירש''י ניחא דפירש ליעבד פולסא בלא צורה ויצור עליו הצורה אבל לפיר''ת קשה דפירש אסימון הוי של מתכת ויש עליו צורה אבל אינה חשובה ואינה יוצאה אם כן הכא מאי איריא סלע אפילו אסימון ושמא י''ל דצורת סלע צריך: ומפצי ביומי תשרי. פ''ה מפני הטיט שלא יהיה חציצה ונותנות המפץ תחת רגליהן ורבינו תם פירש שהיו נותנות מפצי זקופות שלא יראו אותן העולם ויתביישו מהם ולא יטבלו היטב: (תוספות)

רשב"א עשתה לו בית יד מהו. רש"י ז"ל ורבנו האי גאון ז"ל פירשו אמוך שהתקינה לנדתה. אבל הראב"ד ז"ל פירשה אמוך שהתקינה לאזנה ושבסנדלה, כלומר: אם עשתה לו בית יד צריך קשירה או לא. ונראה שפירש כן מדאמר רב נחמן בר הושעיא אמר רבי יוחנן עשתה לו בית יד מותר, דמשמע מהאי לישנא דמשום בית יד הוא דמותר, שאילו להתיר אפילו בבית יד היה לו לומר אפילו עשתה לו בית יד מותר. וכן נראה גם מהירושלמי (דפרקין ה"ה), דגרסינן התם א"ר זעירא עשה לו רב חייא בר אשי בית יד למוך שבאזנו. אמר אביי רבי ורבי אליעזר ורבי שמעון בן אלעזר כולהו סבירא להו דכל מידי דמיגניא [לפנינו נוסף: ביה] לא אתיא לאחוייה. תמיהא לי דהא אפילו לכולי עלמא לא אתיא לאחוייה, דהא בירית מהאי טעמא הוא דשרינן (לעיל סג, ב). ועוד דלישנא דמיגניא לא שייך שפיר בכיפה של צמר אלא משום צניעותא. ועל כן נראה לי דכל הני לא נפקן בהו אלא משום מום שן תותבת וכובלת וצלוחית של פליטון דאמרן לעיל (סב, א) מאן דרכה למיפק בצלוחית אשה שריחה רע, והלכך סברי רבנן דכיון שמומה ניכר דכל הרואה אותה יוצאה בשן של זהב כבר הוא יודע ששינה חסר וכן הרואה אותה יוצאה בכובלת כבר יודע שהיא בעלת ריח רע, וכיון שאינה יכולה להעלים מומיה אף היא אינה מקפדת ושלפה ומחויא. ורבי סבר אע"פ שיכירו שהיא בעלת מום לא שלפה ומחויא, כי היכי דלא תתגנה בהראות מומיה בעין. וכן הטעם בכיפה של צמר שאין אשה מקשטת עצמה באותה כיפה אלא אשה שהיא קרחת מפאת ראשה, והיינו דתני לה בהדי פאה נכרית, והיינו דשרו לה טפי כבול בחצר כדי שלא תתגנה על בעלה משאר תכשיטין, ואפילו כובלת וצלוחית של פליטון לא התירו לה בחצר אע"פ שהוא גנאי לה וקרוב להתגנות בכך על בעלה, אלא שמע מינה דכיפה צריכה לה טפי לסלק גנותה. כך נראה לי. מתני': בחוטין וכו' שבאזניהם. כלומר: ולא חיישינן לטבילה משום דלא מיהדק ולא חייצי, כדפירש רש"י ז"ל. ולא כפירוש השני שפירש דבקליעת הראש קא מיירי ומשום דבקטנות לא חיישינן לטבילה, דאין פירוש זה מחוור כמו שדחה הוא ז"ל בפירושיו. ועוד דבהדיא קתני בברייתא דמייתינן בריש פרקין (לעיל נז, א) הבנות יוצאות בחוטין שבאזניהם אבל לא בחבקין שבצואריהן, ומפרשינן לה התם משום טבילה. ועוד מדאמרינן בגמ' אבוה דשמואל לא שביק להו לבנתיה נפקן בחוטין שבאזניהן, ואקשינן עליה ממתניתין דקתני הבנות יוצאות בחוטין, ובנתיה דאבוה דשמואל נשואות הוו וכדקאמרינן עביד להו מקואות ביומי ניסן ומפצי ביומי תשרי, ואפילו הכי קא מקשה ליה ממתניתין. ומפצי ביומי תשרי. פירש רש"י ז"ל (ד"ה ומפצי): לשים תחת רגליהן מפני טיט הנהרות. וכן פירש הרב בפרק בתרא דנדה (סז, א) גבי אשה לא תטבול בנמל מפני הטיט. וכן היה נראה מאותה סוגיא שם לכאורה, מפני שאמרוה שם סמוך לנתנה תבשיל לבנה לא עלתה לה טבילה ואע"ג דהשתא ליכא אימר בדריוני נפל, וגם אותה שלא תטבול בנמל למד מן הענין, ושניהם משום חציצה. ויש מקצת ספרים שכתוב בהן שם גם בההיא דלא תטבול בנמל אע"ג דהשתא ליכא אימר בדריוני נפל, וזה בפירושו של רש"י ז"ל (בנדה שם ד"ה ברדיוני) מפורש. ומכל מקום אינו נראה, לפי שאין טיט בנמל יותר מבשאר נהרות. ועוד שאין חוצץ אלא טיט היון דהיינו טיט הבורות וטיט היוצרים בלבד, כמו ששנינו במסכת מקואות בפרק ט' (מ"ב). ובגירסאות מדויקות ששם (בנדה) לא גריס אע"ג דליכא השתא אימר בדריוני נפל. והגאונים לא גרסי ליה כלל. והנכון כפירוש הגאונים ז"ל שפירשו דמשום צניעות היה עושה להן כן, מפני שהן מתיראות שמא יבא אדם ויסתכל בהן ולפיכך ימהרו לטבול ואינן טובלות כדרכן, ולפיכך היה עושה להן מפצי להיות כמסך להבדיל בין הנהר ובין העם לצניעות בעלמא, והוא הדין והוא הטעם לאותה שלא תטבול בנמל. נשים המסוללות זו בזו פסולות לכהונה. פירש רש"י ז"ל (ד"ה פסולות): לכהן גדול משום דכתיב ביה (ויקרא כא, יג) אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח, שיהיו כל בתוליה קיימין. ואין זה מחוור, דבפרק הערל (יבמות עו, א) משמע דמשום זנות קא אסר ליה, דאמרינן התם לית הלכתא לא כברא ולא כאבא, כברא הא דאמרן, כאבא דאמר רב הונא נשים המסוללות זו בזו פסולות לכהונה, ואפילו לרבי אלעזר דאמר (שם סא, ב) פנוי הבא על הפנויה [שלא לשם אישות] עשאה זונה התם באיש אבל באשה פריצותא בעלמא הויא, אלמא משמע דטעמיה דרב הונא משום זונה קא אסר לה ואפילו לכהן הדיוט. ואי קשיא לך הא דאמרינן בפרק הבא על יבמתו (שם נט, ב) אנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא ואם נשא [נשוי, אנוסת חבירו ומפותת חבירו לא ישא ואם נשא] רבי אליעזר בן יעקב אומר הולד חלל, ואמרינן (שם ס, א ע"ש) מאי טעמא דרבי אליעזר אמר רב הונא אמר רב וכן אמר רב גדל סבר לה כרבי אלעזר דאמר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה, ואקשינן ומי סבר ליה [כותיה] והא קיי"ל דמשנת ר"א בן יעקב קב ונקי (שם מט, ב), ואילו בהא לית הלכתא כרבי אלעזר דאמר רב עמרם (שם סא, ב) אין הלכה כרבי אלעזר, ואי איתא דרב הונא בשיטת רבי אלעזר אמרה ומשום זונה קא אסר לה לכהונה מאי קא קשיא ליה התם דמוקי ליה לרבי אליעזר בן יעקב כרבי אלעזר היינו משום דלדידיה סבירא ליה כרבי אלעזר. ויש לומר דתלמודא קא קשיא ליה היכי קאמר הכין רבי אליעזר בן יעקב, דאי בשיטת רבי אלעזר אמרה תיקשי לן הלכתא אהלכתא. ואי נמי יש לומר דמדרב קא מקשה ליה לרב עמרם דרב רבהון דכולהו הוה. (רשב"א)

דף סה - ב

פסולות לכהונה לא סבר כי היכי דלא לילפן גופא נוכראה ועביד להו מקוה ביומי ניסן מסייע ליה לרב דאמר רב מטרא במערבא סהדא רבה פרת סבר שלא ירבו הנוטפין על הזוחלין ופליגא דשמואל דאמר שמואל נהרא מכיפיה מיברך ופליגא דידיה אדידיה דאמר שמואל אין המים מטהרין בזוחלין אלא פרת ביומי תשרי בלבד: פורפת על האבן כו': והאמרת רישא פורפת אמר אביי סיפא אתאן למטבע בעי אביי אשה מהו שתערים ותפרוף על האגוז להוציא לבנה קטן בשבת תיבעי למ''ד מערימין תיבעי למאן דאמר אין מערימין תיבעי למאן דאמר מערימין בדליקה התם הוא דאי לא שרית ליה אתי לכבויי אבל הכא אי לא שרית ליה לא אתי לאפוקי או דלמא אפילו למאן דאמר אין מערימין בדליקה התם דרך הוצאה בכך אבל הכא אין דרך הוצאה בכך אימא שפיר דמי תיקו: מתני' הקיטע יוצא בקב שלו דברי ר' מאיר

רש"י פסולות לכהונה. לכהן גדול דלא הויא בתולה שלימה דאע''ג דכהן גדול ביומיה לא הוה הואיל ודרך זנות חשיב ליה לאו אורח ארעא: דלא לילפן גופא נוכראה. ויתאוו לשכב עם איש: מטרא במערבא. בארץ ישראל: סהדא רבה פרת. פרת מעיד בדבר שהוא יורד מארץ ישראל לבבל וגדל ממי הגשמים ויודעין בני בבל שירדו גשמים בהרי ארץ ישראל ושמחים על אחיהם ואבוה דשמואל נמי כרב סבירא ליה דאמר פרת גדל ומימיו מתברכין ע''י גשמים: וסבר שמא ירבו נוטפים. היינו גשמים על הזוחלין הנובעין ותנן במסכת מקואות (פ''ה מ''ה) הזוחלין כמעיין והנוטפין כמקוה ושנינו בת''כ אך מעין ובור מקוה מים יכול מילא על כתפו ועשה מקוה בתחילה יהא טהור ת''ל מעיין מה מעיין בידי שמים אף מקוה בידי שמים אי מה מעיין מטהר בזוחלין אף מקוה מטהר בזוחלין ת''ל אך מעיין המעיין מטהר בזוחלין ומקוה מטהר באשבורן ומהו אשבורן דקוו וקיימי לאפוקי שאם הטביל בו כלים דרך זחילתו כשהן נמשכין ויורדים למקוה לא עלתה להם טבילה דבור ומקוה כתיב דקוו וקיימי אבל נובעין מטהרין כמו שהן זוחלין ומושכין מגבוה לנמוך כדרך כל הנהרות הלכך ביומי ניסן שהנהרות גדילים ממי הגשמים של ימי החורף ומהפשרת השלגים חייש שמא ירבו הנוטפין על הזוחלין שניתוספו בנהר מן הגשמים על הזוחלים החיים ובטלו הזוחלין החיים בנוטפים ואין תורת מעיין עליהן לטהר בזוחלין אלא באשבורן ועביד להו מקוואות דקוו וקיימי ואני קבלתי מרבינו הלוי משום דספק זיבות נינהו וזבה טעונה מים חיים ואי אפשר להעמיד שמועתו משום דאמרינן חומר בזב מבזבה שהזב טעון מים חיים וזבה אינה טעונה מים חיים וחזרתי ובדקתי לפרשה וכן נראה בעיני כמו שפירשתי ורובא דעלמא מפרשים נוטפין כשאובין ולאו מילתא היא דתנן הנוטפין כמקוה: דהוו להו שאובין ל''ג: מכיפיה מיברך. משפתו וממקורו ומסלעו סלע מתרגמינן כיפה מכיפיה מיברך ולא ממי הגשמים: ופליגא דידיה אדידיה. דשמואל אשמואל: אין המים מטהרין בזוחלין. אין מטהרין אדם וכלים הטובלין בהן דרך זחילה וצריך להמשיכן למקוה ולטבול במקוה: אלא פרת ביומי תשרי. שחדלו הגשמים ורבו הזוחלין עליהם ויש תורת מעיין על נהרות המושכין אלמא סבירא ליה שגדילין ממי הגשמים ואני שמעתי בבכורות מטהרין בזוחלין שהנוטפין שבתוכן מטהרין בריבוי הזוחלין ויתבטלו הנוטפין בהן להיות זב וזבה טובלין בהן בשביל הזוחלין: והא אמרת רישא פורפת. וההיא ודאי לכתחלה קאמר בשבת דאי מבעוד יום ולאשמועינן דיוצאה בו בשבת הא תנא רישא מדיות פרופות: סיפא. דקתני לא תפרוף: אתאן למטבע. דלאו בר טלטול הוא אבל אבן שהקצה לכך ראוי לטלטול: להוציא לבנה הקטן. לאוכלו: תיבעי למאן דאמר. פלוגתא בכל כתבי הקדש (לקמן דף קכ.) לובש כל מה שיכול ללבוש דברי רבי מאיר ואפילו עשרה חלוקים זה על זה רבי יוסי אומר שמונה עשר כלים כדרך שהוא לובש בחול: דרך הוצאה בכך. כגון מוכרי כסות מוציאין אותו דרך מלבוש: מתני' הקיטע. שנקטעה רגלו: יוצא בקב שלו. דמנעל דידיה הוא: (רש"י)

תוספות פסולות לכהונה. פי' לכהונה גדולה דלאו בתולה שלימה היא ואע''ג דכהן גדול בימי שמואל לא הוה היה מחמיר וי''מ משום זונה ופסולות אף לכהן הדיוט וכן משמע בפ' הערל (יבמות עו.) דקאמר התם לית הלכתא [לא כברא ולא] כאבא (עד דקאמר) [וקאמר] ואפילו לרבי אלעזר דאמר פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה כו' משמע דטעמא משום זונה: סהדא רבה פרת. פי' הקונטרס פרת מעיד שהוא יורד מא''י לבבל וגדל ממי גשמים ולא נהירא שהרי בבל במזרח א''י קאי וכל הנהרות יורדים ממזרח למערב לכך פר''ת שהיו מכירים שירדו הגשמים לא''י ע''י שחוזר פרת לאחוריו על ידי גדילתו בא''י מתוך הגשמים: שמא ירבו הנוטפים. פירוש מי גשמים על מי נהרות שהיו זוחלין והוו להו מקוה ואמרינן דאין מקוה מטהר בזוחלין כ''א באשבורן דתנן במסכת מקוואות (''ה מ''ה) הזוחלין כמעיין והנוטפין כמקוה ותניא בת''כ יכול מילא מים על כתיפו ועשאו מקוה בתחילה יהא טהור תלמוד לומר מעיין מה מעיין בידי שמים אף מקוה בידי שמים אי מה מעיין מטהר בזוחלין אף מקוה מטהר בזוחלין פי' . אף בזוחלין וכ''ש באשבורן תלמוד לומר אך מעיין מעיין מטהר בזוחלין ומקוה באשבורן ומהו אשבורן דקוו וקיימי ויש מפרשים שלא היה רוצה להטבילן בהן משום דהוו להו ספק זבות וזב וזבה טעונים מים חיים ושמא ירבו הנוטפין והוו להו מכונסין ולא נהירא חדא דמ''ט עביד להו מקוואות והא בעינן מים חיים ועוד (דבת''כ) [דבתוספתא פ''ג דזבים] קאמר חומר בזב מבזבה שהזב טעון מים חיים והזבה אינה טעונה מים חיים וא''ת ולשמואל דאמר אין המים מטהרין בזוחלין אלא פרת ביומי תשרי זב דבעי מים חיים איך יטבול ביומי ניסן וי''ל במעיין מכוסה שאין מי גשמים יורדין בתוכו וא''ת אמאי חיישינן שמא ירבו הנוטפים לימא קמא קמא בטיל כדאמר בפ''ה דמסכת ע''ז (דף עג.) המערה יין נסך לבור אפילו כל היום כולו כשר דאמרינן קמא קמא בטיל וי''ל דלא מהני טעמא דקמא קמא בטיל כיון שהאיסור רבה מכשיעור וההיא דיין נסך דקאמר קמא קמא בטיל היינו קודם שרבה האיסור עד כדי נתינת טעם בהיתר: דאמר שמואל נהרא מכיפיה מיתבריך. פי' ממקומו ומסלעו סלע מתרגם כיפיה מנביעתו מיתבריך ולא ממי גשמים וא''ת והא קא חזינן שמחמת הגשמים הם גדילים וי''ל כדאמר במסכת תענית (דף כה:) שאין לך טפח יורד מלמעלה שאין טפחיים עולים כנגדו מלמטה ואור''ת דהילכתא כוותיה דשמואל ומייתי ראיה מפרק בתרא דבכורות (דף נה:) דתניא רבי מאיר אומר לא פרת שמו אלא יובל שמו ולמה נקרא שמו פרת שמימיו פרין ורבין ולאו דוקא נקט פרת דה''ה לכל נהרות והא דנקט פרת משום שהוא גדול מכל נהרות ולפי שהוא מא''י וקאמר התם מסייע ליה לשמואל דאמר נהרא מכיפיה מיתבריך ועל זה אנו סומכין לטבול בנהרות אפילו אם גדלו מאד: הקיטע יוצא בקב שלו. פ''ה קיטע שנקטעה רגלו עושה כמין .. דפוס רגל וחוקק בו מעט לשום ראש שוקו בתוכו ואינו [ס''א והוא] נסמך עליו ומש''ה יוצא בקב שלו דמנעל דידיה הוא ור' יוסי אוסר דלאו תכשיט הוא ואינו מנעל והוי משוי והקשה רבינו תם דבמסכת יומא (דף ח: ושם) משמע דלכ''ע מנעל הוא ואסור לנעול בו ביוה''כ ולענין שבת בהא הוא דפליגי דרבי יוסי גזר דילמא מיפסיק ואתי לאתויי ורבי מאיר לא גזר וי''ל דה''נ בהא פליגי דטעמא דר' יוסי דכיון דלא הוי של עור לא מיהדק ואיכא למיחש דילמא מיפסיק ואתי לאתויי אך קשה מהא דאמר בגמרא חלצה בסנדל כו' חליצתו כשרה ואמר שמואל ר''מ הוא משמע דלר' יוסי חליצתו פסולה ואמאי כיון דמנעל הוא וי''ל דהאי נמי בהא תליא דכיון דלענין שבת גזר דילמא מיפסיק אינו ראוי להלך בו ודמי לקטן שחלץ במנעל גדול דחליצתו פסולה כדאיתא בפ' מצות חליצה (יבות קג:) משום דנעלו כתיב נעלו הראוי לו וא''ת היכי גזרי דילמא נפיל ואתי לאתויי הלא אין לו אלא רגל אחד ואי נפיל לא יזוז ממקומו ואומר ר''י דמיירי שנושא בידו מקל ועיקר הליכתו היא בסמיכת המקל והשתא אי נמי מיפסיק יוכל להלך מכאן יש להתיר למי . שכווצו גידי שוקיו ללכת במקלו בשבת והרב פור''ת פי' דקיטע יש לו סמך שקושר בכרעו ומגיע לארץ והשוק כפופה לאחוריה ובראש השוק במקום הרגל עושה לו קב להראות כמו שיש לו רגל ובהא פליגי ר' יוסי סבר כיון שאינו נסמך עליו אלא תלוי באויר חיישינן דילמא נפיל ור''מ לא חייש ולפי זה אין ראיה להתיר לקיטע לצאת במקלו אמנם יש להתיר מסיפא דמתניתין דאינו אוסר אלא סמוכות שלו לפי ששוקיו תלויין באויר ודילמא נפיל ואתי לאתויי (אבל הכסא) והספסלים שבידו אינו אוסר ואינהו הוו דומיא דמקל וק''ק לפי זה אמאי מטמא ליה רבא משום מדרס כיון שאינו נסמך עליו ושמא כשהוא יושב פעמים הוא נסמך עליו ולכך עושה לו בית קבול כתיתין שלא יוזק בקשר העץ שהוא יושב: (תוספות)

רשב"א סבר שמא ירבו נוטפין על הזוחלין. ואם תאמר כי רבו מאי הוי. והא תנינא במסכת מקואות (פ"ה מ"ג) מעין שהוא מושך כנדל וריבה עליו והמשיכו הרי הוא כמות שהיה, ופרת נהר גדול ומושך הוא לעולם. יש לומר דלא ריבה ממש קאמר, אלא שהוסיף עליו, מכל מקום מי המעין רבים על הנוטפין. ויש מי שהקשה על זה דאם כן ליתני הוסיף ולא ליתני ריבה. ויש לומר עוד דההיא דמקואות בשריבה בתוך המעין בעצמו, כלומר: בתוך הגומא, וכיון שהוא נותן בתוך עיקר המעין עצמו, הרי כל המים נחשבים כמי המעין, אבל במרבה בתוך הנהר המושך מתוך המעין נפסל ברוב השאובין או ברוב הנוטפין, ובמרבה המעין גם כן דוקא [במקום] זחילתן בין באורך בין ברוחב, אבל שלא במקום זחילתן כיון שזחילתן זו אינה אלא מחמת הנוטפין הרי הן כנוטפין ואין מטהרין אלא באשבורן, וכמו ששנינו שם בסיפא דההיא מתניתין דמקואות היה עומד וריבה עליו והמשיכו שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעין להטביל בו בכל שהוא, ותנן נמי בפרק קמא דמסכת מקואות (מ"ז) למעלה מהן מעין שמימיו מועטין שרבו עליהם מים שאובין שוה למקוה לטהר באשבורן. ואם תאמר עוד, כי רבו נוטפין על הזוחלין נמי נימא קמא קמא בטיל, וכדאמרינן בפרק בתרא דעבודה זרה (עג, א) גבי יין נסך שנפל לבור, כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן המערה יין נסך מחבית לבור אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל. וכלאים נמי היאך (נוספים) [נאסרים] בתוספת אחד ומאתים לימא ראשון ראשון בטל. ובנדרים נמי בפרק הנודר מן הירק (נז, ב) גבי בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית דאמרינן כשרבו גידוליו על עיקרו מותר דגידולי היתר מעלין את האיסור, ואמאי נימא ראשון ראשון בטל. תירץ ר"ת ז"ל (תוס' בב"ק ק, ב ד"ה אמר). דלא אמרו ביין נסך קמא קמא בטיל אלא במערה מעט מעט בהפסקות, אבל בלא הפסק לא אמרינן דליבטיל, והלכך בנוטפין שיורדין בלא הפסק ואי נמי בגידולי זרעים שמתרבין בכל שעה בלי הפסק הרי אנו רואין כאילו בא הכל ביחד ואינו בטל. אלא שהקשה לתירוצו, הא [תנן] במסכת מקואות (פ"ז מ"ב) ומייתינן לה ביבמות פרק הערל (פב, ב) מקוה שיש בו ארבעים סאה נתן סאה ונטל סאה כשר עד רובו, וברובו מיהא פסול ולא אמרינן קמא קמא בטיל ואע"ג דקא יהיב לסירוגין. ויש לומר דהתם הוא מיירי במי פירות וכדמשמע הכי בהדיא במקומה במסכת מקואות, ואפשר דבמי פירות החמירו. ואם תאמר מאי קא מדמה לה התם ביבמות לתרומה בזמן הזה דרבנן, דהא פסול מי פירות למקוה דאורייתא, דהא ממעט להו בפרק כסוי הדם (חולין פד, א) מדכתיב מַיִם יתירא. ותירצו בתוס' (בב"ק שם) דהתם דוקא להטביל בו מחטין וצנורות דמדאורייתא לא בעו ארבעים סאה אלא מדרבנן בעלמא והלכך כיון שיש שם רובו של מקוה מים כשרים כשר, ומיהו בעינן דלישתארו רובו ומשום הכי מוכח מינה התם [ד]בדרבנן בעי רבייה. ועדיין הקשו בתוס' מהא דמסיק רב דימי בפרק שלישי דבכורות (כב, א) גבי הלוקח ציר מעם הארץ משיקו במים וטהור מה נפשך אי רובא מיא סלקא להו השקה אי רובא ציר לא בעי השקה, ומסיק לא שנו אלא לטבול בו פתן אבל לקדרה לא, מצא מין את מינו וניעור, אלמא אע"ג דנתבטלו המים בתוך הציר כי נפלה לקדרה ניעורו, וכל שכן דלא אמרינן ראשון ראשון בטל ואפילו בהפסקה. ותירצו דדילמא לגבי הא החמירו בטהרות יותר מן האיסורין. והא דתנן (תרומות פ"ה מ"ח) סאה של תרומה שנפלה למאה חולין ולא הספיק להעלותה עד שנפלה שם סאה אחרת לא תעלה, דאלמא אף באיסורין לא אמרינן קמא קמא בטיל. לא היא דהתם משום דלא נתבטלה לגמרי אלא צריך הוא להרים סאה של תרומה קודם שיהא מותר וכיון שצריך להרים לא שייך ביה למימר ראשון ראשון בטל. ואיכא למידק, אמאי אמרו שמא ירבו נוטפין על הזוחלין אפילו מחצה על מחצה נמי פסולין, וכדתנן במסכת עדיות (פ"ז מ"ג) העיד רבי יצחק [לפנינו: צדוק] על הזוחלין שרבו על הנוטפין שכשרין אלמא מחצה על מחצה פסולין. ויש לומר דהכא לאו דוקא שמא ירבו נוטפין ממש קאמר, אלא לפי שאי אפשר לצמצם לא דייק בלישנא. והרמב"ן ז"ל (בסוגייתינו) תירץ שהזוחלין שהלכו למקום הנוטפין ונתערבו הרי הן כנוטפין עד שירבו עליהן אבל הנוטפין שנתערבו בזוחלין הרי הן כזוחלין עד שירבו עליהן, והלכך מימי פרת ביומי ניסן שהנוטפין באין עליהן לא היו נפסלין אלא אם כן רבו עליהן הנוטפין. וכתבו בתוס' (ד"ה שמא) שהנוטפין הוא שאין מטהרין אלא באשבורן אבל מעין מטהר בין בזוחלין בין באשבורן, דאע"פ ששנינו (מקואות פ"ה מ"ה) הזוחלין כמעין והנוטפין כמקוה, לאו דוקא בזוחלין אלא משום דנוטפין דוקא במקוה ולא בזוחלין שנו שהמעין למעלה מהן שמטהר אפילו בזוחלין. ותדע לך מדתנן בפרק קמא דמקואות (מ"ז-ח שם) שוה למקוה לטהר באשבורן וכו' למעלה מהן מי מעין שהן מטהרין בזוחלין, ואם איתא דהאי באשבורן ולא בזוחלין והאי בזוחלין ולא באשבורן מאי למעלה מהן, האי בחד גוונא מטהרי והאי בחד גוונא מטהרי. (ותנן) [ותני] נמי (תוספתא מקואות פ"א ה"ז בשנוי ע"ש) מעין שהוא צר וחקקו ועשאו רחב מטהר באשבורן ואינו מטהר בזוחלין אלא במקום שיכולין לילך שם מתחילה, אלמא מעין נמי מטהר הוא באשבורן. ותנן נמי (פרה פ"ח מ"ח ומקואות פ"ה מ"ד) כל הימים כמקוה שנאמר (בראשית א, י) וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים רבי יוסי אומר כל הימים מטהרין בזוחלין, ומסתמא משמע דר"י לא פליג אהא דמטהרין באשבורן אע"ג דחשיב להו כמעין ליטהר בזוחלין. ועוד מדאמרינן הכא אין המים מטהרין בזוחלין אלא פרת ביומי תשרי בלבד משמע דדוקא בזוחלין הוא דאין מטהרין בשאר הימים הא באשבורן מטהרין, ואיך יטהר פרת ביומי ניסן באשבורן ניחוש שמא לא רבו הנוטפין והוו להו זוחלין רובא ולא יטהרו באשבורן, אלא ודאי שהמעין מטהר בכל ענין. מסייע ליה לרב דאמר רב מטרא במערבא סהדא רבא וכו'. כבר כתבתיה בנדרים פרק אין בין המודר (מ, א ד"ה אמר) בסייעתא דשמיא. סיפא אתאן למטבע. אבל שארא אפילו לכתחילה. ותמהני מאי שנא מטבע מאי שנא אבן, דאף היא אינה מטלטלת כמטבע ואין לה תורת כלי. ובירושלמי (פ"ו ה"ז) גרסינן: תני רבן שמעון בן גמליאל אומר לא שנו אלא מטבע ואבן הא באגוז מותר מפני שהוא מיטלטל, [אמר רב אדא בר אהבה אתיא דרבן שמעון בן גמליאל כרבי מאיר כמה דרבי מאיר אמר דבר שהוא מיטלטל] מותר כן רבן שמעון בן גמליאל אומר דבר שהוא מיטלטל מותר. מתני': הקיטע יוצא בקב שלו דברי רבי מאיר ורבי יוסי אוסר. פירש רש"י ז"ל: דבמנעל ולא מנעל פליגי, דרבי מאיר סבר מנעל הוא ולפיכך יוצא בו, ורבי יוסי סבר לאו מנעל הוא ואינו לו אלא משוי ולפיכך אינו יוצא בו. ובודאי דלכאורה (כפירושו) [בפירוש] משמע מסוגיא דגמרא דהכא (סו, א), דאמרינן ואף שמואל הדר ביה דתנן (יבמות קא, א) חלצה בסנדל שאינו שלו בסנדל של עץ או בשל שמאל בימין חליצתה כשרה, ואמרינן מאן תנא אמר שמואל רבי מאיר היא דתנן הקיטע יוצא בקב שלו דברי רבי מאיר, אלמא מדאוקימנא הא דחליצה בפלוגתא דרבי מאיר ורבי יוסי שמע מינה דבמנעל ולא מנעל פליגי, דחליצה במנעל ולא מנעל תליא מילתא. ומדרב הונא נמי שמעינן לה, דתנן סנדל של סיידין טמא מדרס ואשה חולצת בו ויוצאין בו בשבת דברי רבי עקיבא ולא הודו לו, ואמר רב הונא מאן לא הודו לו רבי יוסי מאן הודו לו רבי מאיר. ואלא מיהו לא מחוור. דהא אסיקנא בפרק בתרא דיומא (עח, ב) ואמרינן [אלא אמר רבא] דכולי עלמא מנעל הוא ובהא פליגי מר סבר גזרינן דילמא משתמיט ואתי לאתויי ומר סבר לא גזרינן, וטעמא דשמואל ורב הונא דשמעתין דאוקימו מתניתין דחליצה דלא כרבי יוסי היינו נמי מההוא טעמא דרבא, דכיון שקשה ומשתמיט לא קרינן ביה נַעֲלוֹ (דברים כה, ט) הראוי להלך בו לדעת רבי יוסי, ואע"ג דאית ביה שנצי, מתוך שהוא קשה ואין בו עור לא מיהדק ומשתמיט ואין ראוי להלך בו. והא דמשמע התם בפרק מצות חליצה (יבמות קג, א) דאי מחופה עור חולצת בו לכולי עלמא, התם הוא דכיון דמחופה עור אף הוא מתהדק ורצועותיו נקשרות היטב ולא משתמיט. אלא דאיכא למידק אם כן דשמואל ורב הונא בשיטת רבא אמרו, מאי טעמא אמר רבא מאן לא הודו לו רבי יוחנן בן נורי ולא אמר כרב הונא. ועוד התם בפרק מצות חליצה (שם קב, ב - קג, א) דתניא חלצה בסנדל של שעם ושל סיב ובקב הקיטע חליצתה כשרה וכו' במוך בסמיכת הרגלים ובאנפליא של בגד חליצתה פסולה, ואמרינן קב הקיטע מני רבי מאיר היא דתנן הקיטע יוצא בקב שלו דברי רבי מאיר באנפליא של בגד אתאן לרבנן, וסתמא דמילתא הני רבנן דקאמרינן היינו רבי יוסי דפליג בהדי רבי מאיר בקב הקיטע, ואם איתא דלא פליגי במנעל ולא מנעל אלא בקב דמשתמיט ואינו יכול להלך בו, אמאי מוקי אנפליא של בגד כרבנן הא בשארא לא פליגי וכולהו שוין בהו. ואיכא לתרוצי בהא, דהתם מתרץ לה אליבא דאביי דמוקי פלוגתייהו בפרק בתרא דיומא (שם) במנעל ולא מנעל, והיינו נמי דמתרץ לה אביי התם (ביבמות שם) ואמר מדסיפא רבנן רישא [נמי] רבנן ובמחופה עור, עד דאתא רבא ואוקמה כולה כרבי מאיר ומשום דלא מגין כלומר: אף סיפא רבי מאיר והוא הדין לרבי יוסי דבהא לא פליגי. ואלא מיהו אכתי קשיא הא דהכא, אמאי לא מוקי רבא לההיא דסנדל של סיידין כדאוקי לה רב הונא. ויש לומר דאף [ד]שמואל ורב הונא דהכא סבירא להו דבמנעל ולא מנעל פליגי ולפיכך לרבי יוסי אינה חולצת בו, אבל לרבא רבי יוסי נמי לגבי חליצה מודה הוא דחולצת, ומשום הכי אוקמה רבא לההיא דסנדל של סיידין דקתני בגוה ולא הודו לו כרבי יוחנן בן נורי, דאילו לרבי יוסי חולצת בו אע"פ שאינו יוצא בו בשבת. ואילו נפרש כן נצטרך לומר, דהא דאמר רבא התם בפרק מצות חליצה מדרישא רבי מאיר סיפא נמי רבי מאיר הוא הדין דהוה מצי למימר דכולה ברייתא כולי עלמא היא דלגבי חליצה לא פליגי, אלא כלפי מאי דסבירא להו מעיקרא דבמנעל ולא מנעל פליגי ותברוה רישא רבי מאיר וסיפא רבנן אמר להו רבא דאפילו כולה רבי מאיר היא. ואי נמי איכא למימר, דהתם לאו לאפוקי מדרבי יוסי אוקמה רבא כרבי מאיר, אלא לאפוקי מדרבי יוחנן בן נורי דלדידיה לא הוי מנעל כלל. וכן כתבתי שם ביבמות (ד"ה הא). ועדיין קשה לי ההיא דחולצת בסנדל של עץ דאוקי שמואל הכא כרבי מאיר, אמאי לא פליג בה רבא ונוקמה ככולי עלמא, כדפליג באוקמתא דרב הונא בההיא דסנדל של סיידין. ואולי נאמר דבשל עץ שהוא קשה ועשוי לישמט מודה רבא דרבי יוסי לטעמיה דאף לחליצה פסול דאינו ראוי להלך בו, וההיא דסנדל של עץ [ד]מתניתין וברייתא דהכא ובפרק מצות חליצה ודאי כרבי מאיר אתיין כפשטא דסוגיא דהכא ודהתם, אבל בשל סיידין בהא פליג רבא, או משום דהוי של שעם כדפירש הכא רש"י ז"ל ואינו קשה כל כך ולא משתמיט כשל עץ, או אפילו הוי של עץ כדפירש רבנו שמואל ז"ל אלא משום דאית ליה בסנדל ולא משתמיט כקב הקיטע. כך נראה לי. ואלא מיהו עדיין נצטרך לומר על כרחין דברייתא דהתם דקתני בשל סיב ובשל שעם ובקב הקיטע חליצתה כשרה ואוקימנא לה כרבי מאיר, לאו כולה רישא מוקמינן לרבא כרבי מאיר דוקא, אלא קב הקיטע בלחוד, אבל סנדל של שעם ושל סיב כולי עלמא היא. ואי קשיא לך כיון דאסיק רבא התם (ביומא) דכולי עלמא מנעל הוא, היכי נפיק ביה איהו ביום הכפורים. לא היא, דכולי עלמא דקאמר היינו רבי יוסי ורבי מאיר, אבל לרבי יוחנן בן נורי לאו מנעל הוא, וכדאמר רבא הכא מאן לא הודו לו רבי יוחנן בן נורי, דלדידיה לא הוה מנעל אלא של עור, כדכתיב (יחזקאל טז, י) ואנעלך תחש וכדאמרינן התם בפרק מצות חליצה (יבמות קב, ב), וקיימא לן כרבי יוחנן בן נורי. ואם תאמר מכל מקום היכי נפיק ביה ניגזור דילמא משתמיט ואתי לאתויי, דבהא לא אשכחן דפליג עליה דרבי יוסי אלא רבי מאיר ורבי מאיר ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי (עירובין מו, ב). ולפיכך נראה לי כמו שכתבתי דבשל שעם ושל סיב אף רבי יוסי לא גזר משום דאינו קשה כל כך ולא עביד לאשתמוטי כשל עץ. ואם תאמר עוד, לאביי דסבירא ליה דבמנעל ולא מנעל פליגי דאלמא כל שאינו מנעל אין יוצאין בו דלאו תכשיט הוא אלא משוי, אם כן היכי נפיק ביה איהו, דאי מנעל הוא כרבי עקיבא ורבי מאיר אין יוצאין בו ביום הכפורים, ואי לאו מנעל הוא כרבי יוסי וכרבי יוחנן בן נורי, מכל מקום לא ליפוק דמשוי הוא. ונראה לי דלאביי בגזירה נמי פליגי אי גזרינן דילמא משתמיט או לא גזרינן, כלומר: דרבי יוסי תרתי אית ליה, דלאו מנעל הוא ועוד דעביד לאשתמוטי, דאי משום דלאו מנעל בלחוד הוא לא הוה אסר ליה, דכל מידי דמגין ודרכן של בריות לצאת בו בחול להנאת תשמישו לאו משוי הוא, מידי דהוה אאנפליא של בגד שאינו מנעל לכולי עלמא ויוצאין בו, ומשום דמשתמיט בלחוד נמי אי מנעל הוה לא הוה אסר ליה, דאי מלבוש הוא לא אסרו מלבושיו עליו ולא גזרו במלבושיו דילמא משתמיט, אלא משום דאינו מנעל ועוד דמשתמיט גזרינן לרבי יוסי, ורבי מאיר סבר דמנעל הוא ומשום גזירה דילמא משתמיט לא אסרינן ליה עליה כדאמרן, והלכך בשל סיב ובשל שעם דלא משתמיט כשל עץ כדאמרן שרי משום דלאו מנעל כרבי יוסי ורבי יוחנן בן נורי. ואכתי קשיא לי, אמאי איצטריך אביי התם ביומא לאוקומה לההיא דקב הקיטע בדאית ביה כתיתין ומשום תענוג, תיפוק לי דלכולי עלמא אסור ממה נפשך, לרבי מאיר משום מנעל ולרבי יוסי משום דלאו מנעל והוי משוי דעירוב הוצאה אף ליום הכפורים כשבת (כריתות יד, א). ומתוך הדוחק יש לי לומר, דודאי בין מאן דמייתי מינה ראיה בין אביי דדחי לה סבירא להו דבמנעל ולא מנעל פליגי, ומה"ט גופא אית להו לרבי מאיר ורבי יוסי למיסר ביוה"כ, אלא דמדקתני בההיא ברייתא ושוין שאסור לצאת בו ביוה"כ משמע להו דעוד מטעמא אחרינא דשניהם השוו בו לענין יום הכפורים ואינו בשבת אסרי ליה, ולכולי עלמא קאמר, כלומר: ושוין דבר מן הדין טעמא דמנעל ומשוי אסור, ואי סלקא דעתך דמשום ההוא טעמא דמנעל או משוי השוו בו לענין יום הכפורים דאסור, למה להו למימר דשוין ביוה"כ שאין יוצאין בו פשיטא דאסור לדידהו ממה נפשך כדאמרן, ומשום הכי אוקמה אביי בדאית ביה כתיתין ומשום תענוג, דקסבר בלא מנעל אסור משום עינוי, ולקרא דתענו את נפשותיכם (ויקרא טז, כט) סמכי ליה. ונפקא מינה להיכא דלאו מנעל וליכא נמי למיגזר דילמא משתמיט וכגון אנפליא של בגד דמיהדק שפיר ולא משתמיט ולאו מנעל הוא לכו"ע ואפילו הכי אי אית ביה כתיתין אסור משום תענוג, וכדקאמר התם ביבמות בפרק מצות חליצה ומהכא יליף לה. ועיקר בעיא דהתם דפרק בתרא דמסכת יומא (עח, א-ב) מהו לצאת בסנדל של שעם ביום הכפורים, כלומר: מי אמרינן דמנעל בלחוד אסרו או דילמא אף כל מידי דמגין כמנעל. ואתי למפשטה מברייתא דקב הקיטע דאינו מנעל לרבי יוסי ואפילו הכי קתני בברייתא ושוין שאסור לצאת בו ביום הכפורים אלמא כל מידי דמגין כמנעל אסרו, דמדאיצטרכינן למיתני ושוין שאסור לצאת בו ביום הכפורים על כרחין בלא טעמא דמנעל ומשוי קאמרינן ולכולי עלמא אסור, והלכך אף לדידן דקיימא לן דלאו מנעל הוא, ולית לן נמי דכל מידי דלאו מנעל אסור משום משוי דהא אנפליא של בגד אע"ג דלאו מנעל הוא לכולי עלמא כדאיתא בפרק מצות חליצה (יבמות קב, ב - קג, א) אפילו הכי יוצאין בה כדקתני התם בברייתא, אפילו כן מידי דמגין כמנעל אסור. ודחי אביי דאין ודאי משמע דקב הקיטע טעמא חדתא אית להו בגויה כדקאמרת, אלא מיהו לאו משום דמגין הוא וכדקא סלקא דעתך, אלא בדאית ביה כתיתין ומשום תענוג, והוא הדין לאנפליא דאינו מגין אי אית ביה כתיתין אסור לצאת בו ביום הכפורים, וכדאמר אביי נמי התם בפרק מצות חליצה (קב, ב), אבל ודאי אפילו לית ביה כתיתין לרבי מאיר אסור משום מנעל ולרבי יוסי אסור משום משוי ואי נמי משום דקשה ואין לו תוך ועביד לאשתמוטי, אבל לדידן דלא קיימא לן כרבי מאיר דאמר מנעל הוא ולא כרבי יוסי דאסר כל מידי דלאו נעל ומשוי שרי, ואי נמי טעמא דרבי יוסי משום דמשתמיט הני מילי בקב הקיטע דקשה ואין לו תוך כנעל דאיכא למיחש לאשתמוטי אבל בשל שעם דאינו קשה כל כך ואי נמי בשל עץ דיש לו תוך כנעל דלא עביד לאשתמוטי שרי. ואתא רבא ואוקמה בטעמא אחרינא ואמר דוקא נעל בלחוד הוא דאסור אבל מידי אחרינא לא ואפילו מגין כנעל ואפילו אית ביה כתיתין ואינהו דאסרי ליה ביום הכפורים משום מנעל הוא, הא לדידן קיימא לן כרבי יוחנן בן נורי דלאו מנעל הוא ומשום הכי שרי, והא דקתני בברייתא ושוין ביום הכפורים, לאו משום טעמא חדתא קאמר אלא לאשמעינן דפלוגתייהו לאו במנעל ולא מנעל הוא אלא לכולהו מנעל הוא ובשבת בגזירת דילמא משתמיט הוא [דפליגי], והלכך ביום הכפורים לכולהו אסור משום מנעל ולדידן דאינו מנעל שרי, ולאשתמוטי בשל שעם שאינו קשה כשל עץ או בשל עץ ויש לו תוך כנעל לא חיישינן דלא עבידי לאשתמוטי וכדאמרן. כך נראה לי. (רשב"א)

דף סו - א

ורבי יוסי אוסר ואם יש לו בית קיבול כתיתין טמא סמוכות שלו טמאין מדרס ויוצאין בהן בשבת ונכנסין בהן בעזרה כסא וסמוכות שלו טמאין מדרס ואין יוצאין בהן בשבת ואין נכנסין בהן בעזרה לוקטמין טהורין ואין יוצאין בהן: גמ' אמר ליה רבא לרב נחמן היכי תנן אמר ליה לא ידענא הילכתא מאי אמר ליה לא ידענא איתמר אמר שמואל אין הקיטע וכן אמר רב הונא אין הקיטע אמר רב יוסף הואיל ואמר שמואל אין הקיטע ואמר רב הונא אין הקיטע אנן נמי ניתני אין הקיטע מתקיף לה רבא בר שירא לא שמיע להו הא דמתני ליה רב חנן בר רבא לחייא בר רב קמיה דרב בקיטונא דבי רב אין הקיטע יוצא בקב שלו דברי ר' מאיר ור' יוסי מתיר ומחוי ליה רב איפוך אמר רב נחמן בר יצחק וסימנא סמך סמך ואף שמואל הדר ביה דתנן חלצה בסנדל שאינו שלו בסנדל של עץ או של שמאל בימין חליצה כשרה ואמרינן מאן תנא אמר שמואל ר''מ היא דתנן הקיטע יוצא בקב שלו דברי ר''מ ר' יוסי אוסר ואף רב הונא הדר ביה דתניא סנדל של סיידין טמא מדרס ואשה חולצת בו ויוצאין בו בשבת דברי ר''ע ולא הודו לו והתניא הודו לו אמר רב הונא מאן הודו לו ר' מאיר ומאן לא הודו לו ר' יוסי (אמר רב יוסף) מאן לא הודו לו ר' יוחנן בן נורי דתנן כוורת של קש ושפופרת של קנים ר''ע מטמא ור' יוחנן בן נורי מטהר אמר מר סנדל של סיידין טמא מדרס הא לאו להילוכא עבדי אמר רב אחא בר רב עולא שכן הסייד מטייל בו עד שמגיע לביתו: ואם יש לו בית קיבול כתיתין טמא: אמר אביי טמא טומאת מת ואין טמא מדרס רבא אמר אף טמא מדרס אמר רבא מנא אמינא לה דתנן עגלה של קטן טמאה מדרס ואביי אמר התם סמיך עילויה הכא לא סמיך עילויה אמר אביי מנא אמינא לה דתניא מקל של זקנים טהור מכלום ורבא התם

רש"י ור' יוסי אוסר. דלאו תכשיט הוא: ואם יש לו בית קבול כתיתין שנחקק בו כדי קיבול כתיתין של בגדים רכין ומוכין להניח ראש שוקו עליהן: טמא. מקבל טומאת מגע אבל אם אין לו אלא בית קבול ראש שוקו ואינו מניח שם כתיתין לאו בית קבול לטומאה והוה ליה כפשוטי כלי עץ ודומיא דשק בעינן שקבול שלו עשוי לטלטל על ידו מה שנותנין לתוכו אבל שוקו אינו מיטלטל ע''ג הכלי: סמוכות שלו. סמוכות של קיטע יש קיטע בשתי רגליו מהלך על שוקיו ועל ארכובותיו ועושה סמוכות של עור לשוקיו: טמאין מדרס. אם זב הוא דהא לסמיכת גופו עביד ומדרס הזב עושה אב הטומאה: ויוצאין בהן בשבת. דתכשיט דידיה הוא: ונכנסין בהן לעזרה. דאע''ג דתנן (ברכות דף נד.) לא יכנס אדם להר הבית במנעלו הני לאו מנעל נינהו דלאו בראש רגלו הן: כסא. יש קיטע שיבשו וכווצו גידי שוקיו ואפי' על ארכובותיו אינו יכול לילך ועושין כמין כסא נמוך ויושב עליו וכשהוא מהלך נסמך על ידיו בספסלים קטנים ועוקר גופו מן הארץ ונדחף לפניו וחוזר ונח על אחוריו והכסא קשור לו מאוחריו: סמוכות. של אותו קיטע עושה לה סמוכות של עור או של עץ לראשי שוקיו או רגליו התלויין וכשהוא נשען על ידיו ועוקר עצמו נשען גם על רגליו קצת: ואין יוצאין בהן בשבת רבותינו אומרים מפני שאינם צריכין לו כל כך ולא נהירא לי טעמא ואיכא למימר דאיידי דתלו ולא מנחי אארעא זימנין דמשתלפי: ואין נכנסין בהן בעזרה. דמנעל נינהו: לוקטמין. טלמשק''א {טלימשי"א: מַסֵּכה} נעשין לשחוק להבעית תינוקות: טהורים. מלקבל טומאה דאינו לא כלי תשמיש ולא תכשיט: גמ' היכי תנן. הקיטע יוצא ורבי יוסי אוסר או אין הקיטע יוצא ורבי יוסי מתיר: בר שירא: קיטונא. חדר קטן של בית המדרש: סמך סמך. ר' יוסי אוסר שתי תיבות שיש בהן סמך סמך זו אצל זו: או של שמאל בימין. סנדל של שמאל נעל בימין וחלצה דחליצה בימין הוא דגמר רגל רגל ממצורע: מאן תנא. דסנדל של עץ חשיב נעלו: סנדל של סיידין. מוכרי סיד וכשמתעסקין בו נועלין אותו ושל עץ הוא מפני שהסיד שורף את העור: ואמר רב הונא גרסי': מאן הודו לו ר' מאיר. דאמר הקיטע יוצא בקב שלו: ור' יוחנן בן נורי מטהר. דלאו אורחא לעשות מקש אלא מקנים ומנעל נמי לאו אורחיה מעץ אלא מעור זה לשון רבותי ולי נראה סנדל של סיידין של קש הוא ור' יוחנן בן נורי מטהר בכלי קש דלאו עץ נינהו ור' עקיבא כעץ חשיב להו דקשין הן: קש. זנבות השבלים: ואין טמא מדרס. דלא מסתמיך עליה הא דנקט טומאת מת ה''ה לכל טומאת מגע אלא משום דאמר אין טמא מדרס שהוא אב הטומאה נקט נמי טומאת מת והכי קאמר נעשה אב הטומאה ע''י מת דכלי עץ שיש לו בית קבול הוא ומקבל כל טומאת מגע ואהל ועל ידי כל הטומאות הוא נעשה ראשון ועל ידי מת שהוא אבי אבות הטומאה נעשה אב הטומאה ואין נעשה אב הטומאה ע''י מדרס דקסבר לאו לסמיכה עבידי אלא לתכשיט ואומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו: . עגלה של קטן. לצחק בה ולטלטלו עליה: טמאה מדרס. הואיל ופעמים שיושב עליה והאי נמי זימנין דמסתמיך עליה: טהור מכלום. לא מדרס ולא שאר טומאה לא מטמא מדרס משום דלאו לסמיכה עביד שעל רגלו מהלך ואע''ג דמיסתמיך עליה לפרקים ושאר טומאה נמי לא דפשוטי כלי עץ הוא אלמא אע''ג דזימנין דמסתמיך עליה הואיל ועיקר עשייתה אינה לכך אינה טמאה מדרס ואין לומר משום דפשוט הוא יהא טהור ממדרס דלא הוזכרה טהרת פשוטי כלי עץ אלא לטומאת מגע ואהל דטעמא משום דאיתקש לשק הוא וגבי מת ושרצים הויא היקישא: (רש"י)

תוספות סנדל של סיידין. פ''ה מוכרי הסיד וכשמתעסקין בסיד נועלין אותו ושל עץ הוא מפני שהסיד שורף את העור זה לשון רבותי ול''נ סנדל סיידין של קש הוא וכפי' זה נראה דהכי תניא בתוספתא סנדל של קש ר' עקיבא מטמא כו': טמא מדרס ולא הודו לו. וא''ת ואמאי לא הודו לו ומי גרע מכופת שאור שיחדו לישיבה דקיי''ל דטמא מדרס דגבי מדרס לא בעינן דומיא דשק דכל דבר המיוחד למדרס טמא מדרס וי''ל דללשון שפירש רש''י של קש הוא ניחא דכיון דלאו בר קיימא הוא אינו טמא ולא דמי לכופת שאור שהוא בר קיימא והכי אשכחן במשניות דקתני גבי האלון והאגוז ורימון שחקקום תינוקות למוד בהן עפר שמקבלין טומאה ואילו גבי לפת ואתרוג שחקקו קתני שאינן מקבלין טומאה לפי שאינן מתקיימין וללשון שפירש שסנדל הוי של עץ קשה שהרי ראוי הוא להתקיים כיון שהוא של עץ ושמא י''ל דהיינו טעמא דמטהר סנדל דלא חשיב עביד להילוכא מה שמטייל בו הואיל ואין רגילות לעשות מנעל להילוך כמותו דכוותה בשפופרת כיון שאין רגילות לעשותה מקנים לא חשיבה כלי ולא דמי לכופה שרגילות לעשות לישיבה כמותה: כוורת הקש ושפופרת של קנים ר''ע מטמא. ואם תאמר והיכי מטמא (לענין טמא מת) כיון דלא חזי לישיבה לא מטמא מדרס ולענין טומאת מת הא לא כתיב בפרשה אלא כלי עץ ועור ובגד ושק וי''ל דקש נמי חשיב של עץ כדאמר (ברכות דף מ.) פרי שאכל אדם הראשון חטה היתה אי נמי הך טומאה דרבנן היא: ורבי יוחנן מטהר. לפירוש אחרון שפי' בקונטרס דסנדל של קש הוא מדמי שפיר כוורת לסנדל של סיידין ולאידך פירושא שפי' דסנדל של עץ הוא צ''ל דמייתי הכי דכי היכי דר' יוחנן מטהר בכוורת של קש לפי שאין רגילות לעשותה מקש הכי נמי במנעל של סיידין לפי שאין רגילות לעשות מנעל של עץ מטהר: והא לאו להילוכא עביד. הקשה הר''ר אליעזר ממיץ לרשב''א מאי פריך והלא משעת מלאכתו הוא מהלך בו ולכך הוא נעשה ותירץ לו דסנדל של סיידין לאו לנעול עשוי אלא אחד מכלי אומנתו של סיידין הוא ועשוי כעין סנדל ויכול לתת רגלו בתוכו לנועלו אך אין עשוי רק לטוח בו את הבית ופעמים שנועל בו ומטייל בו עד שיגיע לביתו ולהכי פריך והא לאו להילוכא כו' ור''י פירש הואיל ואין עשוי כלל לנעילה רק לשמור מנעליו שלא ישרפו בסיד לאו להילוכא עביד ומכל מקום משני לו שכן הסייד כו': רבא אמר אף טמא טומאת מדרס. פי' הרב פור''ת הא דלא קתני ברישא דמתניתין ואם יש לו בית קיבול כתיתין טמא מדרס כדקתני בסיפא משום דהוה משמע אבל אם אין לו בית קיבול טהור מן המדרס אבל טמא טומאת מת ולא היא דהא פשוטי כלי עץ הוא ולהכי תנא טמא סתמא דבכה''ג טמא הא אין לו בית קיבול כתיתין טהור לגמרי וא''ת למה לי בית קיבול כתיתין תיפוק ליה דכל הטמא מדרס טמא טומאת מת וי''ל דבית קיבול כתיתין עושין אותו ראוי למדרס: עגלה של קטן. פ''ה עגלה שהקטן יושב עליה ול''נ דא''כ מאי קמ''ל פשיטא דאין לך מיוחד למדרס גדול מזה לכך נ''ל דהיינו עגלה שעושין לקטן להתלמד להלך טמאה מדרס דנשען עליה: (תוספות)

רשב"א סמוכות שלו טמאין מדרס. פירש רש"י ז"ל (ד"ה ואם, סמוכות): שהקב הוא חקוק להניח בו ראש שוקו, וסמוכות היינו סמוכות של הקיטע כי יש קיטע בשתי רגליו דהולך על שוקיו ועל ארכובותיו ועושה סמוכות של עור בשוק[י]ו. והקשו עליו בתוס' דאם כן אינו יכול להלך בלתי אותו קב ולמה אסר רבי יוסי לצאת בו, וכל שכן לרבא (ביומא עח, ב) דמפרש טעמא דרבי יוסי משום דלמא משתמיט ואתי לאתויי והלא אינו יכול להלך בלתי אותו הקב. ועוד דאם כן היכי מטהר ליה אביי מטומאת מדרס וקא מפרש טעמא משום דלא סמיך עלייהו, והלא כל גופו נשען עליו. ויש מי שתירץ שהוא נשען על מקלות שבידו ואין הקב צריך לו כל כך להשען עליו, ואינו אלא כמקל של זקנים כדאמר אביי בגמרא. ויש מי שפירש שהקב הוא כצורת רגל, ונותנו בראש שוקו כדי שיחשבו הרואים שהוא רגל, ועושה לו סמוכות ונותן ארכובותיו עליהן וכופה שוקו לאחוריו וקושר הסמיכה ליריכו והוא נשען עליו ומהלך בו, ולפעמים שהוא מסיר הסמיכה ונשען על הקב. ולפיכך נחלקו אביי ורבא, דלאביי טהורה מכלום לפי שאינו צריך לישען עליו אלא על הסמוכות, ואע"פ שלעתים מניח ראש שוקו על גבי הקרקע עם הקב דבר מועט הוא ואינו לו אלא כמקל של זקנים, ורבא אמר דטפי עדיף מיניה כדאיתא בגמ'. והיינו נמי דאסר ליה רבי יוסי משום משוי או משום גזירת דילמא משתמיט ואתי לאתויי. ומכל מקום מדברי רש"י ז"ל נלמוד דדבר פשוט הוא דיכול להלך במקלות שבידו אף על פי שאינן קשורין בו, הואיל ואינו יכול להלך בענין אחר. וגם לפירוש השני יש להתיר כן, מדקתני סמוכות שלו ומשמע ששתי סמוכות יש לו וכגון שנקטעו שתי רגליו וכיון שכן אינו יכול להלך בלתי מקלות שבידו ואפילו הכי לא אסר להו. והא דקתני כסא סמוכות שלו טמאין מדרס ואין יוצאין בהן בשבת, כבר פירש רש"י ז"ל משום דאינהו תלו ולא מנחי אארעא זימנין דמשלפי. וכן התירו בתוס', ואמרו משמו של ר"ת ז"ל שהתיר לאדם אחד שנכווצו גידי שוקיו לצאת במקלו שבידו. גמרא: סנדל של סיידין. פירש רש"י ז"ל: שהוא של שעם, ומוכרי הסיד נועלין אותו כשמתעסקים בו מפני שהסיד מפסיד את העור. והקשה עליו ר"ת ז"ל דאם כן היכי מקשה עלה והלא לאו להלוכא עבידי, והלא הולך בו כשמתעסק בסיד. ועוד שהוא נשען עליו, ותניא בתורת כהנים (פרשת מצורע פרשת זבים פרק ב ה"ז) אין לי אלא יושב עומד נתלה ונשען מנין כו'. ולפיכך פירש רבנו שמואל ז"ל דכלי הוא מכלי אומנות הסיידין לטוח בו קירות הבית, והוא מברזל ועשוי כעין סנדל שלמטה הוא ארוך ורחב כשולי סנדל, ובאמצעיתו יש לו בית קבול כדי אחיזת בית יד, ואותו בית יד מקיפו משפתו אל שפתו לשים בו כשהוא טח בו, ולעתותי ערב מניח רגלו בתוכו ומוליכו כך עד ביתו, ומשום הכי קאמר דלאו להלוכא קא עביד. ומיהו בתוספתא (כלים ב"ב פ"ד ה"ב) משמע כדפירש רש"י ז"ל דסנדל של סיידין היינו של קש, דתניא התם סנדל של קש רבי עקיבא מטמא מדרס ואשה חולצת בו וכו'. ובירושלמי נמי גרסינן במסכת יבמות (פי"ב ה"ב עי"ש היטב): סנדל של עץ חבריא בשם רב והוא שיהו חבטיו של עור, תמן אמרין בשם רב והוא שיהו תרסיותיו של עור, רבי אילא בשם רבי יוחנן ואפילו כולו של עץ כשר, מתניתא מסייעא לרבי יוחנן סנדל של קש טמא מדרס והאשה חולצת בו דברי רבי עקיבא אבל חכמים לא הודו לו למדרס, עד כאן בירושלמי, והיא היא הברייתא השנויה כאן, אלמא סנדל של סיידין של קש הוא כדברי רש"י ז"ל. ומכל מקום מה שאמרו שם בירושלמי דחכמים דהיינו רבי יוחנן בן נורי לא הודה לו דוקא למדרס, אינו מסכים עם סוגית הגמ' שבכאן. ומיהו טעמא דמילתא לא כמו שפירש רש"י ז"ל דמשום דלא חשיב כשל עץ מטהר רבי יוחנן בן נורי, דהא אפילו כופת שאור שיחדה לישיבה טמאה מדרס, כדמוכח בפרק העור והרוטב (חולין קכט, א). אבל בתוס' (ד"ה טמא) פירשו טעמא דרבי יוחנן משום דאין תורת כלי עליו דחשיב ליה כדבר שאינו מתקיים וגרע טפי מכופת שאור. ורבי עקיבא סבר דכיון שמתקיימין לפי שעה כלים גמורים הם, ואפילו טומאת מת בלא יחוד לישיבה מטמא רבי עקיבא לכוורת ולשפופרת דהא סתמא קתני רבי עקיבא מטמא. והכי תניא בתוספתא דכלים בפרק מלא תרווד רקב (ב"מ פ"ז ה"ג) העושה כלי מדבר שהוא של מעמיד טמא מדבר שאינו של מעמיד טהור, הלפת ואתרוג והדלעת שחקקום התינוקות למוד בהן העפר טהורין, האלון והרמון והאגוז שחקקום תינוקות טמאין, ופירשוה הם ז"ל דבר המעמיד הוא דבר המתקיים, ודלעת דחשיב דבר שאינו מתקיים היינו דלעת לחה דומיא דלפת, אבל כלי עץ חשוב הוא. והא דאקשינן והא לאו להלוכא קא עביד, הכי קאמר: כיון שאינו נועלו להנאת הלוכו אלא כדי להציל מנעליו שלא ישרפו בסיד הרי הן כאילו אינן עשוין להלך, ומשני כיון שהוא מטייל בהן לעתותי ערב עד ביתו עבידי להלוך חשבינן להו. מאן הודו לו רבי מאיר. איכא למידק והא קתני בההיא דאייתינן לעיל בסנדל של עץ חליצתה כשרה, דאלמא לכתחילה לא ואוקימנא כרבי מאיר. ויש לומר דהא דאמרינן מאן הודו לו רבי מאיר לאו אאשה חולצת בו קאי אלא איוצאין בו בשבת. ואי נמי אהכשרא דסנדל של סיידין קאי ולומר דהוי מנעל אף לרבי מאיר. ובתוס' אמרו דהא דקתני לעיל חליצתה כשרה הוא הדין לכתחילה, ואיידי דקא בעי למיתני סיפא באנפליא של בגד חליצתה פסולה ואפילו דיעבד תנא רישא חליצתה כשרה. אביי אמר טמא טומאת מת ואינו טמא טומאת מדרס. איכא למידק אם כן סבירא ליה לאביי דלאו להלוכא עביד, וכיון שכן היאך אשה חולצת בו לרבי מאיר, דהא פסלינן בפרק מצות חליצה (יבמות קד, א) לכולי עלמא של זקן שעשאה לפי כבודו ומשום דלאו להלוכא עביד. ותירצו בתוס' (עי' תוס' רא"ש כאן) דלגבי חליצה כל היכא דעביד קצת להלוך שרי אבל לטומאת מדרס לא מטמא אלא בדעביד להלוך ממש. (רשב"א)

דף סו - ב

לתרוצי סוגיא עבידא הכא לסמוך עילויה הוא דעבידא וסמיך עליה: טמאין מדרס ואין יוצאין בהן בשבת ואין נכנסין בהן לעזרה: תני תנא קמיה דר' יוחנן נכנסין בהן לעזרה א''ל אני שונה אשה חולצת בו ואת אמרת נכנסין תני אין נכנסין בהן לעזרה: לוקטמין טהורה: מאי לוקטמין אמר ר' אבהו חמרא דאכפא רבא בר פפא אמר קשירי רבא בר רב הונא אמר פרמי: מתני' הבנים יוצאין בקשרים ובני מלכים בזוגין וכל אדם אלא שדברו חכמים בהווה: גמ' מאי קשרים אמר אדא מרי אמר רב נחמן בר ברוך אמר רב אשי בר אבין אמר רב יהודה קשורי פואה אמר אביי אמרה לי אם תלתא מוקמי חמשה מסו שבעה אפילו לכשפים מעלי אמר רב אחא בר יעקב והוא דלא חזי ליה שמשא וסיהרא ולא חזי מיטרא ולא שמיע ליה קול ברזלא וקל תרנגולתא וקל ניגרי אמר רב נחמן בר יצחק נפל פותא בבירא מאי איריא בנים אפי' בנות נמי מאי איריא קטנים אפי' גדולים נמי אלא מאי קשרים כי הא דאמר אבין בר הונא א''ר חמא בר גוריא בן שיש געגועין על אביו נוטל רצועה ממנעל של ימין וקושר לו בשמאלו אמר רב נחמן בר יצחק וסימניך תפילין וחילופא סכנתא אמר אבין בר הונא אמר רב חמא בר גוריא סחופי כסא אטיבורי בשבתא שפיר דמי ואמר אבין בר הונא אמר רב חמא בר גוריא מותר לסוך שמן ומלח בשבת כי הא דרב הונא מבי רב ורב מבי ר' חייא ור' חייא מבי רבי כי הוו מיבסמי מייתי משחא ומילחא ושייפי להו לגוייתא דידייהו וגוייתא דכרעייהו ואמרי כי היכי דציל הא מישחא ליציל חמריה דפלניא בר פלניתא ואי לא מייתי שיעא דדנא ושרי ליה במיא ואמר כי היכי דליציל האי שיעא ליציל חמריה דפלניא בר פלניתא ואמר אבין בר הונא אמר רב חמא בר גוריא מותר לחנק בשבת ואמר אבין בר הונא אמר רב חמא בר גוריא לפופי ינוקא בשבתא שפיר דמי רב פפא מתני בנים רב זביד מתני בן רב פפא מתני בנים ותרוייהו מתני להו באבין בר הונא רב זביד מתני בן קמייתא מתני באבין בר הונא והאי מתני לה ברבה בר בר חנה דאמר רבה בר בר חנה לפופי ינוקא בשבתא שפיר דמי אמר אביי אמרה לי אם כל מנייני בשמא דאימא וכל קטרי בשמאלא ואמר אביי אמרה לי אם כל מנייני דמפרשי כדמפרשי ודלא מפרשי ארבעין וחד זימני ת''ר יוצאין באבן תקומה בשבת משום ר''מ אמרו אף במשקל אבן תקומה ולא שהפילה אלא שמא תפיל ולא שעיברה אלא שמא תתעבר ותפיל אמר רב יימר בר שלמיא משמיה דאביי והוא דאיכוון ואיתקל בעי אביי משקל דמשקל מאי תיקו ואמר אביי אמרה לי אם לאשתא בת יומא לישקול זוזא חיוורא וליזיל למלחתא וליתקול מתקליה מילחא ולצייריה בחללא דבי צואר בנירא ברקא ואי לא ליתוב אפרשת דרכים וכי חזי שומשמנא גמלא דדרי מידי לישקליה ולישדייה בגובתא דנחשא וליסתמיא באברא וליחתמי בשיתין גושפנקי ולברזוליה ולידריה ולימא ליה טעונך עלי וטעונאי עלך אמר ליה רב אחא בריה דרב הונא לרב אשי ודילמא איניש אשכחיה ואיפסק ביה אלא לימא ליה טעונאי וטעונך עלך ואי לא לישקול כוזא חדתא וליזיל לנהרא ולימא ליה נהרא נהרא אוזפן כוזא דמיא לאורחא דאיקלע לי וליהדר שב זימני על רישיה ולשדיין לאחוריה ולימא ליה נהרא נהרא שקול מיא דיהבת לי דאורחא דאיקלע לי ביומיה אתא וביומיה אזל אמר רב הונא

רש"י לתרוצי סוגיא. לתקן פסיעותיו ולזקוף קומה מפני שרגליו ושוקיו רותתות ולא לסמיכת כל גופו: אני שונה אשה חולצת בהן. אלמא נעל קרינא ביה: חמרא דאכפא. חמור הנישא בכתפיים הליצנים עושין אותו ונראה כמי שרוכב עליו ובמקומנו נקרא ארדפיס''א {ארדיפיצי"א: חיקוי, תחפושת, מרכוף} : קישורי: אשקצ''ש אישקצי''ש: קביים (מדובר כאן בקביים שהן כלונסאות גבוהים, והאדם מהדק אותם לרגליו והולך במקום טיט, או משתמש בהם כדי להתנשא למעלה ולראות מרחוק (משמעות מס' 3 במילון אבן-שושן). ראה גם תוספות דה''מ קישורי) שמהלכין בהם במקום טיט וקשיא לי נהי דטהורין מטומאת מגע דפשוטי כלי עץ נינהו אבל מן המדרס למה טהורין: פרמי. טלמוסא {טלימשי"א: מַסֵּכה} הנקשרת על הפרצוף להבעית הבנים קטנים: מתני' בקשרים. מפרש בגמרא: בזגין. אישקליט''ש {אישקיליטי"ש: פעמונים (בסוגייתנו הפעמונים הם לנוי, כמו במעיל הכהן הגדול)} של זהב לנוי: גמ' אדא מרי. כך שמו: קשרי פואה. גרנצ''א {פואה (עשב, שמשורשו מפיקים צבע אדום)} קושרים בקשרים ותולין בצואר לרפואה ולא ידעתי לאיזה חולי: מוקמי. מעמידין החולי שלא יגדל: . ה'. קשרים: מסו. מתרפאין: נגרי. פסיעות: נפל פותא בבירא. נפל רפואת הפואה בבור דאין אדם נזהר בכל אלו: מאי איריא בנים. לרב יהודה פריך אי קישורין דמתני' לרפואת חולי נינהו מאי איריא בנים: געגועין. ברמור''ט {ברמור"ש: חשק, געגועים (מלה במלה: געיות אהבה)} מגעגע עליו ואינו יכול ליפרד ממנו ורפואה זו לא שייכא בנקבות שאין האב מחבבן כל כך מתחילתן שיהיו מגעגעין עליו: תפילין. שיד ימינו קושרתו לשמאלו זהו סימן לגירסא: סכנתא. שמגעגע יותר מדאי: סחופי כסא. כוס שיש בו הבל כגון שעירו ממנו מים חמין וכופהו על הטיבור למי שחש במעיו ואוחז הכוס את הבשר ומושך אליו את המעיים ומושיבן במקומן: לסוך. בכפות ידיו ורגליו: דרב הונא מבי רב. שהיה בא מבי רב שהוא רבו וכן רב מבי ר' חייא ור' חייא מבי רבי: מבסמי. שכורין שהיו משקין את התלמידים ואלו מפני שחשובין הן היו עושין להן דבר להפג את יינן: לגוייתא דידייהו. תוכי ידיהם דהיינו כף: דצייל שהולך ונעשה צלול כל שעה מחום הבשר: שיעא דדנא. מגופת החבית: דציל האי שיעא. מחמת המים: ליחנק. מי שנפרקה חוליא של מפרקת צוארו ונופלת בגרונו תולין אותו בראשו שיהא צוארו נפשט ודומה לחניקה: לפופי. לכורכו בבגדים וקושרו בחגורה רחבה ומתיישבין פרקי אבריו שהן רכין ונשמטין בחבלי הלידה וקורין אנמלטויי''ר {מיילולי"ר: לחתל} בלע''ז: מתני בנים. שתי שמועות דאיירי בקטנים היה שונה בשם רבי (אבא) בר הונא משמיה דרב חמא בר גוריא: בן. חדא שמעתא דאיירי בקטן מתני בשמיה: תרוייהו. געגועין ולפופי: כל מנייני. כל לחישות ומפני שכופלין אותן יש ג' פעמים ויש יותר קרי להו מנייני: בשמא דאמא. פלוני בן פלונית: דמיפרשי. כל לחשים שמפורש מניין כמה פעמים שיאמרו ויכפלו אותו: כדמפרשי. כופלין אותו כפי מניינו ודלא מיפרשי בהם סתם כפילתן ארבעין וחד זימנין: אבן תקומה. אבן שנושאות אותה נשים עוברות שלא יפילו וקורין לה קוטאנ''א {קונטיינ"א: מעמיד (מִתְקָן, שבעזרתו מחזיקים מעמד)} בלע''ז: במשקל. שום דבר ששקלוהו כנגדה: ולא שהפילה. ולא תאמר שלא התירו לצאת בה אלא לאשה שעלולה להפיל עוברה שהפילה כבר עובר אחר: ולא שעיברה. שידוע לה שהיא מעוברת: והוא דאיכוין ותקל. שנמצא החפץ מאליו למשקל האבן ולא שחיסרו ממנו או הוסיפו עליו לכוונו: בת יומא. שאחזתו בכל יום: זוזא חיוורא. צרוף וחדש: למלחתא. למקום שריפת המים שעושין נגרים על שפת הים להמשיך מים לבריכות רחבות העשויות לכך וכשנתמלאו סותם החריצין והשמש שורף את המים שמלוחין הן ונעשה מלח: בחללא דבי צוארו. תחת גרונו כנגד מפתחי חלוקו לשון רבינו הלוי: נירא ברקא. ליצא {נִיר (כמין עין במתקן-אריגה, שבו השתי עובר)} של שער: פרשת דרכים. מקום ששני דרכים מתפרשים: שומשמנא גמלא. נמלה גדולה: דדרי מידי. שטוען כלום: לישקליה. לשומשמנא: בגובתא דנחשא. כמין קנה של נחשת: ולסתמייה באברא. יסתום פיה בעופרת: גושפנקי. חותמות ולאו דוקא שיתין נקט ולאו דוקא חותמות של צורה אלא סתימות הרבה זו על זו שעוה על העופרת ושוב זפת ושוב טיט: וליברזוליה. ינענענו:. ולידריה. ישאנו: ולימא ליה. לשומשמנא: טעונך עלי. מה שהיית נושא אשאנו: וטעונאי. החולי שלי: איניש אשכחיה ואיפסיק ביה. חולי כזה שזה עושה וכי אמר ליה טעונך עלי זהו חולי של חברו: כוזא חדתא. כלי חרס קטן חדש: אוזפן. הלוני: וליהדריה ז' זימני ארישיה. יקיפנו סביבות ראשו: (רש"י)

תוספות קישורי. פי' הקונטרס אשקצ''ש והקשה בקונטרס ור''י תירץ דכיון שאינם עשויים אלא ללכת דרך העברה בטיט אינו טמא מדרס ובערוך פירש דקישורי היינו אשקצ''ש שעושין הליצני והן גבוהין מאד ואינן אלא לרקד עליהן ולא להילוך עבידי: (תוספות)

דף סז - א

לאשתא תילתא לייתי שבעה סילוי משבעה דיקלי ושבעה ציבי משבעה כשורי ושבעה סיכי משבעה גשורי ושבעה קטימי משבעה תנורי ושבעה עפרי משבעה סנרי ושבעה כופרי משבעה ארבי ושבעה בוני כמוני ושבעה ביני מדיקנא דכלבא סבא ולציירינהו בחללא דבי צוארא בנירא ברקא א''ר יוחנן לאשתא צמירתא לישקל סכינא דכולא פרזלא וליזל להיכא דאיכא וורדינא וליקטר ביה נירא ברקא יומא קמא ליחרוק ביה פורתא ולימא {שמות ג-ב} וירא מלאך ה' אליו וגו' למחר ליחרוק ביה פורתא ולימא {שמות ג-ג} ויאמר משה אסורה נא ואראה למחר ליחרוק ביה פורתא ולימא {שמות ג-ד} וירא ה' כי סר לראות וגו' א''ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי ולימא {שמות ג-ה} ויאמר אל תקרב הלום וגו' אלא ליומא קמא לימא וירא מלאך ה' אליו וגו' ויאמר משה וגו' ולמחר לימא וירא ה' כי סר לראות ולמחר ויאמר (ה') אל תקרב הלום וכי פסק ליה ליתתיה ולפסקי ולימא הכי הסנה הסנה לאו משום דגביהת מכל אילני אשרי הקב''ה שכינתיה עלך אלא משום דמייכת מכל אילני אשרי קודשא בריך הוא שכינתיה עלך וכי היכי דחמיתיה אשתא לחנניה מישאל ועזריה ועריקת מן קדמוהי כן תחמיניה אשתא לפלוני בר פלונית ותיערוק מן קדמוהי לסימטא לימא הכי בז בזייה מס מסייא כס כסייה שרלאי ואמרלאי אלין מלאכי דאישתלחו מארעא דסדום ולאסאה שחינא כאיבין בזך בזיך בזבזיך מסמסיך כמון כמיך עיניך ביך עינך ביך אתריך בך זרעיך כקלוט וכפרדה דלא פרה ולא רביא כך לא תפרה ולא תרבה בגופיה דפלוני בר פלונית לכיפה לימא הכי חרב שלופה וקלע נטושה לא שמיה יוכב חולין מכאובין לשידא לימא הכי הוית דפקיק דפקיק הוית ליטא תבור ומשומת בר טיט בר טמא בר טינא כשמגז מריגז ואיסטמאי לשידא דבית הכסא לימא הכי אקרקפי דארי ואאוסי דגורייתא אשכחתון לשידאי בר שיריקא פנדא במישרא דכרתי חבטיה בלועא דחמרא חטרתיה: ובני מלכים בזגין: מאן תנא א''ר אושעיא רבי שמעון היא דאמר . כל ישראל בני מלכים הם רבא אמר באריג בכסותו ודברי הכל: מתני' יוצאין בביצת החרגול ובשן שועל ובמסמר מן הצלוב משום רפואה דברי ר''מ וחכמים אוסרין אף בחול משום דרכי האמורי: גמ' יוצאין בביצת החרגול דעבדי לשיחלא ובשן של שועל דעבדי לשינתא דחייא למאן דניים דמיתא למאן דלא ניים: ובמסמר מן הצלוב: דעבדי לזירפא: משום רפואה דברי רבי מאיר: אביי ורבא דאמרי תרוייהו כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי הא אין בו משום רפואה יש בו משום דרכי האמורי והתניא אילן שמשיר פירותיו סוקרו (וצובע אותו) בסיקרא וטוענו באבנים בשלמא טוענו באבנים כי היכי דליכחוש חיליה אלא סוקרו בסיקרא מאי רפואה קעביד כי היכי דליחזייה אינשי וליבעו עליה רחמי כדתניא {ויקרא יג-מה} וטמא טמא יקרא צריך להודיע צערו לרבים ורבים יבקשו עליו רחמים אמר רבינא כמאן תלינן כובסי בדיקלא כי האי תנא תני תנא בפרק אמוראי קמיה דר' חייא בר אבין א''ל כולהו אית בהו משום דרכי האמורי לבר מהני מי שיש לו עצם בגרונו מביא מאותו המין ומניח ליה על קדקדו ולימא הכי חד חד נחית בלע בלע נחית חד חד אין בו משום דרכי האמורי לאדרא לימא הכי ננעצתא כמחט ננעלתא כתריס שייא שייא

רש"י לאשתא תילתא. שחפת שלישית שבאה מג' ימים לג' ימים: סילוי. ענבים קטנים: ושבעה ציבי. קסמים: כשורי. קורות: ושבעה סיכי. יתידות קייבל''ש {קיבילי"ש: יתדות} בלע''ז: משבעה גשורי. גשרים: ז' סינרי. צנור הדלת חור האסקופה שציר הדלת סובב בו: כופרי. זפת שזופתין הספינות: ארבי. ספינות: ושבעה בוני כמוני. גרעיני כמון ל''א בוני כמון גרסי' מלא אגרוף: ושבעה ביני מדיקנא דכלבא סבא. שבעה נימי מזקן כלב זקן: אשתא צמירתא. חולי שמחממת וקודחת את הגוף: וורדיני. סנה: ליחרוק. אישקרני''ר {אינקריני"ר: לחרוץ (חריץ)} כמו דמיבלע חירקייהו דאלו טריפות (חולין דף נמ:): ויאמר משה משום סיפיה מדוע לא יבער הסנה: כי סר. שיסור החולי: אל תקרב הלום שלא יקרב זה החולי אליו: ליתתיה ולפסקיה. סמוך לקרקע ליתתיה ישפיל: דמייכת שאתה שפילה: דחמיתא אשתא. שראית האש: לסימטא. שחין קרו''ג {קלו"ג: מורסה} בלע''ז: בזבזיה מסמסייה כסכסייה. שמות המלאכים על שם שקורעים וממסמסים ומכסכסים אותו בז לשון בזעא: מארעא דסדום. כך הוא הלחש ולא מסדום באו: בזך בזיך. אין לו משמעות אלא כך הוא הלחש: עיניך ביך מראיך ביך שלא תאדים יותר: אתריך ביך. שלא תרחיב: כקלוט. שנקלט זרעו בשרירי בטנו שלא יוליד: לכיפה. אונפול''ש {אנפולי"ש: בועות (תפיחות בעור, מלאות נוזלים)} אבעבועות כך לשון רבי יצחק ברבי מנחם נ''ע ולשון רבותי לכיפה למי שכופהו שד: לימא הכי. לחש בעלמא הוא: הוית דפקיק דפקיק הוית. לחש הוא: ליט תבר ומשומת. מקולל ונשבר ומשומת יהא שד זה ששמו בר טיט בר טינא: לשידא דבית הכסא. אם הזיק לימא לחש זה: אקרקפי דארי. בראש הארי זכר: ואאוסי דגורייתא. ובחוטם לביאה נקבה: אשכחתא לשידאי בר שריקאי פנדאי. כך שמו: במישרא דכרתי חבטיה. בערוגת כרשין הפלתיו: בלועא דחמרא חטרתיה. בלחי החמור הלקיתיו: מאן תנא. דקתני וכל אדם ואפילו עני שבישראל: רבי שמעון. בפרק שמונה שרצים: בני מלכים. הלכך לעני נמי חזיא ולא גנותא דידיה דליתחזיא כיוהרא ושליף אי נמי דמגו דחידוש הוא שליף ומחוי: באריג בכסותו. דלא שליף ליה ומחוי: מתני' דרכי האמורי. ניחוש הוא וכתיב ובחוקותיהם לא תלכו (ויקרא יח): גמ' לשיחלא. לכאב האוזן ותולין באזנו: לשינתא יש שעשאו כדי שיישן ויש כדי שלא יישן: דחייא. של שן שועל חי: לזירפא. נפח מכה דכל פרזלא זריף והאי מסי לזירפא: שיש בו משום רפואה. שנראית רפואתו כגון שתיית כוס ותחבושת מכה ופרכינן הא אין בו כו' כגון לחש שאין ניכר שיהא מרפא יש בו משום דרכי האמורי בתמיה: דליכחוש חיליה. שעל ידי שהוא שמן וכחו רב פירותיו נושרין: דליחזיוה אינשי. ולסימנא עבדי ליה לאודעי דמשיר פירותיו: טמא טמא. הוא עצמו אומר טמא רחקו מעלי: כובסי. אשכול תמרים וסימן הוא שמשיר פירותיו: בפרק אמוראי. בפרק אחד ששנוי בתוספתא דמסכת שבת בהלכות דרכי האמורי: א''ל. רבי חייא לתנא: כולהו אית בהו. כל השנויות שם אל תטעה לומר באחד מהן אין בו משום דרכי האמורי אלא בכולן אתה שונה יש בו לבר מהני ב' אלו שאפרש לך: מי שיש לו עצם וכו' ולחש דנעצתה כמחט אלו ב' לבדם אין בהם: חד חד נחית. לחש הוא: לאדרא. עצם של דג שישב לאדם בושט: שייא שייא. לחש הוא רד רד: (רש"י)

תוספות בני מלכים יוצאין בזגין מאן תנא ר''ש היא כו'. פי' הקונטרס וליכא למיחש דילמא מחייכי בהו ואתו לאתויי וא''ת מכל מקום ליחוש דילמא איפסיק ואתי לאתויי כדאמרינן לעיל גבי עבד דלא יצא בחותם שבצוארו וי''ל דהכא מיירי בתלוים בשלשלת דלא מיפסקי וריב''א פירש דבירושלמי מוקי לה בקטנים דאפילו אי פסיק ומייתי לה ליכא איסור והכי איתא בירושלמי ר' זעירא אומר בזוג שבצוארו ומהו כל אדם דקתני במתניתין בין קטנים עשירים בין קטנים עניים מתניתין פליגא עליה דרבי זעירא ולא בזוג שבצוארו כאן בגדולים כאן בקטנים פירוש ההוא דלא יצא בזוג שבצוארו בגדולים דלמא מיפסיק ואתי לאתויי והא דשרי הכא בקטנים דליכא למיחש כדפי' מ''מ יש לדקדק אמאי נקט בני מלכים כיון דליכא חששא אי מייתי להו קטן בידים וי''ל דאי לאו בני מלכים הוו מחייכו עליה בני מלכים כל שעה ואי אפשר שלא ישמע אביו מעולם ויטלם אביו בידו ואתו לאתויי אבל אי בני מלכים לא מחייכי אם כן אפילו אי מיפסיק ליכא למיחש דילמא מייתי להו אבוה דלא שכיח שיהא אביו בצדו בשעה שיפסוק: (תוספות)

רשב"א כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי. פירוש: כל שיש בו משום רפואה בין סם בין לחש, דאפילו לחשים שיש בהן ממש ומועילין לרפואה יש בהרבה מקומות בתלמוד שהן מותרין. ותניא בתוספתא פ"ח דמכלתין (הי"א עי"ש) אלו דברים מותרין היה מתחיל במלאכתו נותן שבח והודאה לפני המקום, בחבית או בעיסה מתפלל הוא שתכנס בהן ברכה ולא תכנס בהן מארה, לוחשין על המעים ועל הנחש ועל העקרב ולא מדרכי האמורי. ואפשר דאפילו לחשים שאין אנו יודעין אם יש בהן משום רפואה אם לאו מן הספק מותרין, ולא אסרו אלא אותן שהן בדוקין ודבר ברור שאין בו משום רפואה. וכן נראה שפירשו בתוס'. הדרן עלך פרק במה אשה (רשב"א)

דף סז - ב

האומר גד גדי וסנוק לא אשכי ובושכי יש בו משום דרכי האמורי ר' יהודה אומר גד אינו אלא לשון ע''ז שנאמר {ישעיה סה-יא} העורכים לגד שלחן הוא בשמה והיא בשמו יש בו משום דרכי האמורי דונו דני יש בו משום דרכי האמורי ר' יהודה אומר אין דן אלא לשון ע''ז שנאמר {עמוס ח-יד} הנשבעים באשמת שומרון ואמרו חי אלהיך דן האומר לעורב צרח ולעורבתא שריקי והחזירי לי זנביך לטובה יש בו משום דרכי האמורי האומר שחטו תרנגול זה שקרא ערבית ותרנגולת שקראה גברית יש בו משום דרכי האמורי אשתה ואותיר אשתה ואותיר יש בו משום דרכי האמורי המבקעת ביצים בכותל (והטח) בפני האפרוחים יש בו משום דרכי האמורי והמגיס בפני אפרוחים יש בו משום דרכי האמורי המרקדת והמונה שבעים ואחד אפרוחין בשביל שלא ימותו יש בו משום דרכי האמורי המרקדת לכותח והמשתקת לעדשים והמצווחת לגריסין יש בו משום דרכי האמורי המשתנת בפני קדירתה בשביל שתתבשל מהרה יש בו משום דרכי האמורי אבל נותנין קיסם של תות ושברי זכוכית בקדירה בשביל שתתבשל מהרה וחכמים אוסרין בשברי זכוכית מפני הסכנה תנו רבנן נותנין בול של מלח לתוך הנר בשביל שתאיר ותדליק ונותנין טיט וחרסית תחת הנר בשביל שתמתין ותדליק אמר רב זוטרא האי מאן דמיכסי שרגא דמשחא ומגלי נפטא קעבר משום בל תשחית חמרא וחיי לפום רבנן אין בו משום דרכי האמורי מעשה ברבי עקיבא שעשה משתה לבנו ועל כל כוס וכוס שהביא אמר חמרא וחיי לפום רבנן חיי וחמרא לפום רבנן ולפום תלמידיהון:

רש"י האומר גד גדי. התמזל מזלי: וסנוק לא. עיף אל תהי: אשכי ובושכי. יום ולילה: יש בו משום דרכי האמורי. וכן בכולן עד סוף פירקא גרסינן הרי זה מדרכי האמורי וה''ג בתוספ': הוא בשמה והיא בשמו. הוא ואשתו מחליפין שמותיהן זה בזה בלילה משום ניחוש: דוני דני. התחזקו חביותי: דן. אינו חק האמורי אלא ע''ז ממש וחייב משום קורא בשם עבודת גלולים: האומר לעורב צרח. כשהוא קורא אומר לו כן מפני שהוא מבשר בשורות ולוחש לו לחש זה: שקרא ערבית. איחר יותר משאר חביריו ול''נ שקרא כעורב: שקראה גברית. כתרנגול כמו קרא גברא (יומא דף כ:): אשתה ואותיר כדי שתהא ברכה מצויה ביינו: המבקעת ביצים בכותל. ואית דגרסי ביצים מקבעת לאחר שיצאו האפרוחים מחזרת הקליפות במקל וקובעתן בכותל לפניהם וזהו לנחש שלא ימותו: המרקדת לכותח. כשעושה כותח מרקדת. לפניו והוא ניחוש שיתחזק: המשתקת לעדשים. כשנותנת בקדרה משתקת את כל העומדים כדי שיתבשלו ולגריסין מצווחת: ה''ג אבל נותנין קיסם של תות. מוריי''ר {עץ-תותים} וחזק הוא כחומץ ומועיל לבשל ואין זה לנחש: ה''ג אבל אסרו חכמים בשברי זכוכית. אע''פ שמשום דרכי האמורי אין בו אסרו חכמים מפני הסכנה שלא יבלע: בול של מלח. מלא אגרוף מלח בשביל שתאיר ותדליק שאין זה ניחוש אלא מסייע ממש שהמלח צולל את השמן וימשך אחר הפתילה: טיט וחרסית. מצננין את השמן ואינו דולק מהר: דמכסי שרגא דמשחא. שעושה לו כיסוי למעלה ממהר לידלק: נפט. כשמגלין אותו האור הולך ונמשך אליו ומבעיר: חמרא וחיי. כשמוזגין ונותנין כוס אומר כן לברכה בעלמא: (רש"י)

רשב"א מתני': היודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת. ואמרינן בכריתות בפרק אמרו לו (טז, ב) דימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק. ופרש"י ז"ל כאן שאי אפשר שלא שמע בינתיים שאותו יום שבת היה. והקשו עליו בתוס' דידיעת היום לא מעלה ולא מוריד, דידיעת חטא בעינן, מדכתיב (ויקרא ד, כג) או הודע אליו חטאתו, ותדע לך מדאמרינן לקמן (ע, ב - עא, א) קצר וטחן בשגגת שבת וזדון מלאכות כו' ונודע לו על קצירה וטחינה של שגגת שבת וזדון מלאכות כו' קצירה גוררת קצירה וטחינה גוררת טחינה, אלמא בקצר וטחן בשניה בזדון שבת אין אותה ידיעה מחלקת לחטאות דידיעת חטא בעינן. ועוד דהא דחייב על כל שבת ושבת ביודע עיקר שבת איצטריך למילף בגמ' (לקמן סט, ב) מקראי, ואי כפרש"י ז"ל פשיטא קרא למה לי, אלא שמע מינה גזירת הכתוב הוא בשבת. ועוד דתנן בכריתות פרק אמרו לו (טז, א) אמר רבי עקיבא שאלתי את רבי אליעזר העושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה מעין מלאכה אחת בהעלם אחד מהו וכו', ואמר (לחייב) [לי חייב] על כל אחת ואחת קל וחומר מנדה וכו', ופירש רב חסדא (שם עמוד ב) דשגגת שבת וזדון מלאכות בעא מיניה אי ימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק או לא, ופשט ליה דהויין ידיעה לחלק, ואקשינן עליה (שם יז, א) אי ימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק בעא מיניה ופשט ליה מנדה, נדה מאי ימים שבינתים אית בה, ופריק כגון שבא עליה וטבלה וראתה וחזר ובא עליה וטבלה וראתה וחזר ובא עליה דטבילות שבינתיים הויין ידיעה כימים שבינתיים, אלמא אע"פ ששהתה עשר שנים שלא טבלה לא אמרינן אי אפשר שלא שמע בינתיים שנדה היתה באותו זמן. ועוד דאפילו למה שתירץ כגון שטבלה בינתיים טבילות מאי ידיעה הויין, דילמא טבלה לטומאת נגיעתה בשרץ ונבלה או למת ומשום טהרות ואי נמי טבלה להקר ומאי ידיעה הויין. על כן פירשו הם ז"ל דגזירת הכתוב הוא בשבת דימי החול הוו כידיעה לחלק, וכן ימי טהרה הויין כידיעה לחלק, וילפינן לנדה [משבת] דימי היתר שבינתיים הויין ידיעה לחלק, ותרתי בעא מיניה ימים שבינתיים אי הוו ידיעה לחלק ועוד שבתות אי כגופין מחולקין דמו או לא, והא דפשט ליה מנדה שבתות כגופין מחולקין דמו פשט ליה אבל לענין ימים שבינתיים למהוי כידיעה אדרבא נדה משבת ילפינן. ולפי פירוש זה שפירשנוהו נראה שאפילו טבלה שלא בפניו והוא לא ידע אפי' הכי חייב על כל ביאה, דימי היתר שבינתיים מחלקין. אבל ראיתי בשם רבנו שמואל ז"ל שפירש ימים שבינתיים הויין ידיעה, דכיון שנודע לו יום החול הוי הפסק להעלמות, שהרי יצא מן הספק הראשון ויודע שעכשיו הוא חול, וכן בנדה מאחר שראה אותה טובלת וידע שטהרה ועכשיו אין לו ספק שיודע בודאי שהיא טהורה ידיעה היא. ולפי הפירוש הזה נראה שהוא צריך שידע בטבילתה. חייב על כל [אב] מלאכה ומלאכה. פירוש: למאן דאמר התם במסכת כריתות (טז, ב) כגופין מחולקין דמו חייב על כל מלאכה ומלאכה של כל שבת ושבת, ולמאן דאמר לאו כגופין מחולקין דמו דוקא על כל אב מלאכה ומלאכה של כל השבתות חייב אחת, דהא ליכא למימר ימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק לפי שאין השגגות בימים אלא במלאכות. (רשב"א)

פרק שביעי - כלל גדול

מתני' כלל גדול אמרו בשבת כל השוכח עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת היודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל

רש"י מתני' כלל גדול. בגמרא מפרש אמאי קרי ליה גדול: השוכח עיקר שבת. כסבור אין שבת בתורה: אינו חייב אלא חטאת אחת. בגמרא (לקמן דף סט:) יליף לה שמירה אחת לשבתות הרבה ושמירה לכל שבת ושבת ומסתברא דכי כתיב שמירה אחת לשבתות הרבה כי האי גוונא כתיב דכולא חדא שגגה היא וקרבן אשוגג קאתי: היודע עיקר שבת. שיש שבת בתורה ונאסרו בה מלאכות: ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה. על ידי שגגת שבת ששכח ששבת היום מדקתני סיפא היודע שהוא שבת מכלל דרישא בדאין יודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה בענין זה ולא נודע לו בינתים שחטא: חייב על כל שבת ושבת. חטאת אחת לכל שבת ואע''פ שלא נודע לו בינתים והעלם אחד הוא אמרינן ימים שבינתים הויין ידיעה לחלק שא''א שלא שמע בינתים שאותו היום הויא שבת אלא שלא נזכר לו במלאכות שנעשו בו ושגגה קמייתא משום שבת הוא דהואי והא אתיידע ליה ביני ביני הלכך כל חדא שבת חדא שגגה היא ומיהו על הרבה מלאכות שבכל שבת לא מיחייב אלא חדא דכולה שבת חדא שגגה דהא לא שגג אמלאכות דיודע הוא שהמלאכות אסורות אלא אשבת הוא דשגג: היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה. שלא ידע שהמלאכות הללו אסורות ועשאם כמה פעמים בכמה שבתות חייב על כל אב מלאכה חטאת אחת ואף על פי שחזר וכפלה בכמה שבתות כולה חדא שגגה היא דהא לא נודע לו בינתים ולענין שגגת שבת הוא דאיכא למימר ימים שבינתים הויין ידיעה לחלק אבל לענין שגגת מלאכות לא אמרו הכי דמשום הפסק ימים אין לו לדעת אלא אם כן ישב ועסק לפני חכמים בהלכות שבת ומיהו בחטאת אחת לא מיפטר על כל שבת דשגגה לאו בשבת הויא אלא במלאכות ושגגות טובא הוו לשבת אחת ובגמרא (לקמן דף ע.) יליף פעמים שהוא חייב על כל אחת ואחת ופעמים שאינו חייב אלא אחת על כל שבת ומסתברא דחיובא בזדון שבת ושגגת מלאכות דאיכא שגגות טובא ופטורא בשגגת שבת וזדון מלאכות דחדא שגגה היא: (רש"י)

תוספות מתני' כלל גדול. כל היודע עיקר שבת חייב על כל שבת ושבת כו'. פי' בקונטרס אע''פ שלא נודע לו בינתים אמרינן ימים שבינתים הויין ידיעה לחלק שאי אפשר שלא שמע בינתים שאותו יום שבת היה אלא שלא נזכר במלאכות וקשה לה''ר אליעזר דאמר בגמרא (לקמן דף עא.) קצר וטחן כגרוגרת בשגגת שבת וזדון מלאכות וחזר וקצר וטחן כגרוגרת בזדון שבת ושגגת מלאכות קצירה גוררת קצירה וטחינה גוררת טחינה פירוש ואינו חייב אלא אחת ובשבת אחת איירי דבשתי שבתות היה חייב שתים דימים שבינתים הויין ידיעה לחלק אלמא אע''פ שנודע לו קודם קצירה אחרונה שאותו יום שבת הוא דהא בזדון שבת קצר וטחן אפי' הכי לא הויא ידיעה וחשיב העלם אחד כיון שלא נודע לו שחטא שהרי סבור שהמלאכה מותר' וטעמא משום דכתיב או הודע אליו חטאתו שיהיה לו ידיעת חטא ועוד הקשה ריב''ם דבגמרא מפקינן לה מקרא ואי כדפי' בקונטרס שאי אפשר שלא נודע לו למה לן קרא ועוד קשה לר''י דתנן בפרק אמרו לו (כריתית דף טז.) א''ר עקיבא שאלתי את ר' אליעזר העושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה מעין מלאכה כו' אמר ליה חייב על כל אחת ואחת ק''ו מנדה כו' ופליגי התם אמוראי בגמרא היכי בעי מיניה וקאמר בסוף שמעתא ולרב חסדא דאמר שגגת שבת וזדון מלאכות הוא דבעא מיניה אי ימים שבינתים הויין ידיעה לחלק או לא נדה מאי ימים שבינתים איכא ומשני שבא עליה וטבלה וראתה וחזר ובא עליה והתם אפילו איחרה כמה שנים ולא טבלה חשיב הכל העלם אחד אלא כשטבלה ימי היתר שבינתים אע''פ דלא ידע כמי שידע דמי ה''נ גבי שבת אע''פ שלא שמע ימי היתר שבינתים הויין ידיעה לחלק דגזרת הכתוב היא שתהא שמירה לכל שבת ותימה דהתם יליף רבי אליעזר שבת מנדה ואדרבה בשבת כתיב קרא ובנדה לא כתיב ונראה לר''י דהא דנפקא לן מקרא בגמרא היינו כרבי אליעזר ברבי שמעון דהתם דאמר לא כך שאלו רבי עקיבא לרבי אליעזר אלא הבא על הנדה והשיב לו רבי אליעזר דחייב על כל אחת ואחת ק''ו משבת: (תוספות)

דף סח - א

אב מלאכה ומלאכה העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא חטאת אחת: גמ' מ''ט תנא כלל גדול אילימא משום דקבעי למיתני עוד כלל אחר תנא כלל גדול וגבי שביעית נמי משום דקבעי למיתני עוד כלל אחר תנא כלל גדול והא גבי מעשר דקתני כלל אחר ולא תני כלל גדול א''ר יוסי בר אבין שבת ושביעית דאית בהו אבות ותולדות תנא גדול מעשר דלית בה אבות ותולדות לא תנא כלל גדול ולבר קפרא דתני כלל גדול במעשר מאי אבות ומאי תולדות איכא אלא לאו היינו טעמא גדול עונשו של שבת יותר משל שביעית דאילו שבת איתא בין בתלוש בין במחובר ואילו שביעית בתלוש ליתא במחובר איתא וגדול עונשה של שביעית יותר מן המעשר דאילו שביעית איתא בין במאכל אדם בין במאכל בהמה ואילו מעשר במאכל אדם איתא במאכל בהמה ליתא ולבר קפרא דתני כלל גדול במעשר גדול עונשו של מעשר יותר משל פיאה דאילו מעשר איתא בתאנה וירק ואילו פיאה ליתא בתאנה וירק דתנן כלל אמרו בפיאה כל שהוא אוכל ונשמר וגידולו מן הארץ ולקיטתו כאחת ומכניסו לקיום חייב בפיאה אוכל למעוטי ספיחי סטיס וקוצה ונשמר למעוטי הפקר וגידולו מן הארץ למעוטי כמיהין ופטריות ולקיטתו כאחת למעוטי תאנה ומכניסו לקיום למעוטי ירק ואילו גבי מעשר תנן כלל אמרו במעשר כל שהוא אוכל ונשמר וגידולו מן הארץ חייב במעשר ואילו לקיטתו כאחת ומכניסו לקיום לא תנן: רב ושמואל דאמרי תרוייהו מתניתין בתינוק שנשבה לבין הנכרים וגר שנתגייר לבין הנכרים אבל הכיר ולבסוף שכח חייב על כל שבת ושבת תנן השוכח עיקר שבת לאו מכלל דהויא ליה ידיעה מעיקרא לא מאי כל השוכח עיקר שבת דהיתה שכוח ממנו עיקרה של שבת אבל הכיר ולבסוף שכח מאי חייב על כל שבת ושבת אדתני היודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת ליתני הכיר ולבסוף שכח וכ''ש הא מאי היודע עיקר שבת מי שהיה יודע עיקרה של שבת ושכחה

רש"י אב מלאכה דנקט לאו למעוטי תולדות דה''ה לתולדות ובלבד שיהו תולדות דשני אבות אלא למעוטי היכא דהוו ב' תולדות דאב אחד או אב ותולדה שלו דאינו חייב אלא אחת כדקתני סיפא העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת שתי תולדות של אב אחד אינו חייב אלא חטאת אחת דהרי הוא כעושה וחוזר ועושה בהעלם אחד ואין חילוק חטאות בהעלם אחד אלא בגופי עבירה שאינן דומין או בחילוק שבתות לענין שגגת שבת: גמ' עוד כלל אחר. לקמן בפירקין (דף עה:) ולא כלל בו אלא ב' דברים כל הכשר להצניע וכל שאינו כשר להצניע וכאן כלל יותר ומשום הכי קרי להו גדול: וגבי שביעית. בפרק (בנות שוח): גבי מעשר. בפ''ק דמסכת מעשרות: אית ביה אבות. ארבעים חסר אחת שהוצרכו למשכן ותולדות הדומות לכל אחת הויא תולדות דידיה אבות דשביעית זריעה וקצירה וזמירה ובצירה דכתיבן תולדות שאר עבודות שבשדה וכרם כדאמרינן במועד קטן בפ''ק (דף ג.): ולבר קפרא דתנא. בתוספתא דידיה במעשר מאי אבות כו': אלא לאו היינו טעמא. משום אבות ותולדות אלא דבר שנאמר בו כלל ועונשו גדול מדבר אחר שנאמר בו כלל תני ביה כלל גדול: שבת איתא. לאיסור דידה בין בדבר שהיה תלוש מבעוד יום כגון טוחן ולש בין בדבר שמחובר משקדש היום: ואילו שביעית. בדבר שהיה מחובר משקדש שביעית איתא אבל בדבר שהיה תלוש לפני שביעית ליתא: שביעית. נמי איתיה במאכל בהמה דכתיב ולבהמתך ולחיה וגו' (ויקרא כה) מעשר ליתיה במאכל בהמה דמדאורייתא דגן תירוש ויצהר כתיב ורבנן תקון פירות האילן וירק דמאכל אדם כדקתני כל שהוא אוכל כו': איתיה בתאנה וירק. מדרבנן: כל שהוא אוכל כו'. דגבי פיאה קציר כתיב מה קציר מיוחד שיש בו כל אלו: למעוטי ספיחי סטיס וקוצה. שעומדים לצבע להכי נקט ספיחים דאין דרך ללוקטן בשנה שנזרעים אלא לסוף ד' וה' שנים שהשרשין מתפשטין בארץ ומשביחין ושורש שלהן עיקר והא דנקט הני ולא נקט שאר מינים שאינן ראוין לאכילה משום דאיידי דגבי שביעית תני להו דיש להן שביעית נקט הכא דבפיאה ומעשר ליתנהו לשון רבינו הלוי: סטיס ווישד''א {וישד"א: איסטיס, פַּסטֶל (צמח שמשורשו מפיקים צבע כחול) [וכן תרגם להלן עט., אך ראה פט:]} קוצ' וורנצ''א {ורנצ"א: פואה} : ומכניסו לקיום למעוטי ירק. כגון לפת וקפלוטות: ואילו מכניסו לקיום ולקיטתו כאחד לא תנן. דכי תקון רבנן אדידהו לא פלוג בפירות האילן ובירק בין מין למין: מתניתין. דפטר בחד חטאת: בתינוק שנשבה. ולא ידע שבת מעולם: אבל הכיר ולבסוף שכח. הוה ליה כשוכח שהיום שבת ויודע עיקר שבת וחייב על כל שבת ושבת: שהיתה שכוחה ממנו. מעולם: לתני הכיר ולבסוף שכח. דחייב ואע''ג דליכא למימר ימים שבינתים הוויין ידיעה לחלק וכ''ש הא דאיכא למימר שימים שבינתים הוויין ליה ידיעה לחלק: (רש"י)

תוספות וגבי שביעית נמי כו'. הכי תנן בשביעית (כ''ז מ''א) כלל גדול אמרו כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעין ואינו מתקיים בארץ פירוש שכלה לחיה יש לו שביעית ולדמיו שביעית יש לו ביעור ולדמיו ביעור ועוד כלל אחר אמרו דקתני כל שאינו מאכל אדם ומאכל בהמה וכו' ומתקיים בארץ יש לו שביעית ולדמיו שביעית ואין לו ולדמיו ביעור דכלל הראשון גדול דיש לו ביעור ואחרון אין לו ביעור ואע''ג דקתני התם בבבא אחריתא כלל גדול אמרו בשביעית ולא קתני בתריה כלל אחר כיון דקתני כלל קטן קמיה שייך למתני בתריה כלל גדול: והא גבי מעשר דקתני עוד כלל אחר אמרו כו'. תימה למה ישנה בראשון כלל גדול כיון דאינו גדול מן השני וצ''ע: דאית ביה אבות ותולדות. ואפילו לרבא דאמר במועד קטן (דף ב:) גבי שביעית אבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא מ''מ מדרבנן מיהא אית ביה אבות ותולדות וא''ת במעשר איכא נמי אבות ותולדות דמדאורייתא דגן ותירוש ויצהר ומדרבנן כל מילי וי''ל דלא שייך להזכיר אבות ותולדות במילי דלית ביה איסור מלאכות וא''ת ובכלל אחר דשבת ושביעית ליתני נמי כלל גדול מהאי טעמא ויש לומר דלא צריך למיתני דאכלל גדול קמא קאי וה''ק עוד כלל גדול אחר אמרו: גדול עונשו של שבת משל שביעית. לפירוש הקונטרס דמפרש בתלוש שנתלש קודם שבת וקודם שביעית משמע שרוצה לפרש שביעית במחובר איתא היינו במחובר ערב שביעית ונתלש בשביעית ומיירי באיסור פירות שביעית לאכילה וקשה לר''י דלפי' לא הוה ליה למימר אלא גדול עונשו של שבת ושביעית משל מעשר דאיתנהו במאכל בהמה מה שאין כן במעשר ולמה ליה למימר כלל גדול עונשה של שבת משל שביעית אלא נראה לר''י דבמידי דאכילה דלא שייכא לענין שבת לא שייך למימר גדול שבת לא משביעית ולא ממעשר ולהכי לא קאמר גדול שבת ושביעית ממעשר אלא קאמר גדול שבת משביעית דאיסור מלאכות איתנהו בין בתלוש בין במחובר ואילו איסור מלאכות דשביעית במחובר איתא בתלוש ליתא וכן משמע בירושלמי דקתני שהשבת חלה על הכל ושביעית לא חלה אלא על עבודת הארץ בלבד: ולבר קפרא דתני כלל גדול במעשר כו'. נראה לרשב''א דאחרים לא שנו כלל גדול במעשר לפי שאינו גדול מפאה אלא מדרבנן אבל כלל גדול דשבת גדול משביעית מדאורייתא וכן של שביעית משל מעשר: ואילו פאה ליתא בתאנה וירק. לאו דוקא תאנה דהא רוב אילנות אין לקיטתן כאחד ואינן רק ח' אילנות דחשיב בפ''ק דפאה (מ''ה) דחייב בפאה אלא נקט תאנה משום דנלקטת כמה פעמים (ב''ב דף כח:) אכל ג' פירי בחד יומא כגון תאנה כו' ואומר ר''ת דמדאורייתא לא מיחייב בפאה אלא בדגן ותירוש ויצהר דסתם קציר דכתיב גבי פאה הוא דגן וכתיב כי תחבוט זיתך כי תבצור כרמך והא דדריש בת''כ יכול שאני מרבה קישואין ודלועין שיהיו חייבים בפאה ת''ל ובקוצרכם את קציר ארצכם מה קציר שהוא אוכל ונשמר כו' אסמכתא היא דהתם נמי דריש מעשר ירק מקרא אע''ג דהוי מדרבנן ומה שלא תקנו פאה בירק ובתאנה ודדמי לה כמו שתקנו מעשר מהן אומר ר''ת משום דאין לקיטתן כאחד דבר מועט הוא פאה דידיה ויש הפסד לעניים בה יותר מן הריוח שמתבטלין לפי שאין יודעים זמן לקיטתן ודבר שאין מכניסו לקיום נמי לא חשיב ויפסידו יותר ממה שירויחו במקום אחר: ספיחי סטיס וקוצה. הא דלא קאמר סתם למעוטי מידי דלאו אוכל אלא נקט הני אומר ר''י משום דקצת הם ראויים לאכילה וקמ''ל דאפילו הכי אין פאה נוהגת בהן וכן מצא רשב''ם בתשובת רש''י והא דנקט ספיחים משום דשמא סטיס וקוצה עצמם אינם ראוים כלל לאכילת אדם ולא הוה חידוש או שמא הן אוכל גמור ולא ממעטינן: גר שנתגייר בין הנכרים. בפני ג' ולא הודיעוהו מצות שבת דאי נתגייר בינו לבין עצמו לא הוי גר כדאמרינן בהחולץ (יבמות דף מז:): (תוספות)

רשב"א גמרא: גבי שביעית נמי משום דקבעי למיתני עוד כלל אחר תנא כלל גדול. כלל גדול שבשביעית הוא ששנינו בפרק שביעי (מ"א) כלל גדול אמרו בשביעית כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעים ואינו מתקיים בארץ, יש לו שביעית ולדמיו שביעית, יש לו ביעור ולדמיו ביעור. ועוד כלל אחר היא, ששנינו שם (במ"ב) ועוד כלל אחר אמרו כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעים ומתקיים בארץ, יש לו שביעית ולדמיו שביעית, אין לו ביעור ולא לדמיו ביעור, ואע"ג דבכלל גדול קא חשיב ארבע, ובעוד כלל אחר נמי קא חשיב ארבע, היינו גודליה דקמא משום דבקמא קתני יש לו ביעור ובבתרא קתני אין לו ביעור. והא דקתני התם (פ"ח, מ"א) כלל גדול אמרו בשביעית כל המיוחד למאכל אדם אין עושין ממנו מלוגמא, ואע"ג דלא קתני כלל אחר בתריה. איכא למימר דאכלל האמצעי קאי, דכיון דתניא עוד כלל אחר אמרו, תנא בתריה כלל גדול. וכללות ששנינו במעשר הוא ששנינו בפ"ק דמעשרות (מ"א) כלל אמרו במעשרות כל שהוא אוכל ונשמר וגדולו מן הארץ חייב במעשר, ועוד כלל אחר אמרו כל שתחילתו אוכל וסופו אוכל, אע"פ שהוא שומרו להוסיף אוכל חייב קטן וגדול. שבת ושביעית דאית בהו אבות ותולדות. אבות שבשביעית הנהו דכתיבי באורייתא, ואידך דרבנן קרי להו תולדות. ואם תאמר אם כן במעשר איכא אבות ותולדות, כגון תירוש ויצהר דחייבין דאורייתא ואידך דרבנן נינהו. תירצו בתוספות דלא שייך אבות ותולדות אלא במידי דאית ביה אסור מלאכה. ולא הבנתי, דהא גבי נזקין תנן אבות ותולדות. ואם תאמר עוד אם כן בכלל שני דשבת ובכלל שני דשביעית ליתני נמי גדול מהאי טעמא. ויש לומר דאכלל גדול דרישא קיימי, כלומר: עוד כלל אחר גדול אמרו. ולבר קפרא דתני כלל גדול במעשר מאי אבות ותולדות איכא. ואם תאמר לבר קפרא טפי ניחא, דלדידיה לאו משום אבות ותולדות, אלא בכולהו משום דקא בעי למיתני עוד כלל אחר. יש לומר דבר קפרא לא תני אלא חד. ואי נמי ניחא ליה לפרושי נמי הא דבר קפרא כטעמא דמתניתין. ואילו פאה ליתא בתאנה וירק. פירש ר"ת ז"ל: דמדאורייתא דגן תירוש ויצהר דוקא איתנהו בפאה, משום דפאת שדך בקצרך כתיב (ויקרא כג, כב) וקציר דגן משמע, וכתיב (ויקרא יט, י) וכרמך לא תעולל, וכתיב (דברים כד, כ) כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך, הא כל שאר האילנות ושאר הדברים אינן חייבים דבר תורה. והא דדרשינן להו מקראי בתורת כהנים (קדושים פרק א, פי' ז), אסמכתא בעלמא נינהו, דהכי נמי מרבה בספרי (בחוקתי פרשתא ח פ' י"ב) כל מילי לגבי מעשר, אע"ג דכתיב בהו בהדיא מעשר דגנך תירושך ויצהרך (דברים יד, כג). ובתאנה וירק היינו טעמא דלא תקון בהו פאה, משום דלית בהו ריוח לעניים, אדרבא מתבטלין ממלאכתן על כך כיון שאין ידוע זמן לקיטתן, ובירק נמי כיון שאינו מכניסו לקיום דבר מועט הוא, ואי אפשר שלא יתבטל עליו יותר ממה שמרויח, ועוד דכיון שאין עושין ממנו גורן אין העם יודע מתי ילקטנו ויתבטל עליו [שיהיה] יושב וממתין. והא דנקט תאנה לאו דוקא, אלא הוא הדין לכל שאר האילנות שאין נלקטין כאחד, והיינו דלא חשיב התם (פאה פ"א מ"ה) במחוייבי פאה אלא שמונה אילנות בלבד הא כל השאר פטורין, ותאנה לרבותא נקטה אע"ג דחייבת בבכורים. גר שנתגייר בין הגוים. פירוש: בפני שלשה, אלא שלא הודיעוהו מצות שבת, אבל נתגייר בינו לבין עצמו אינו גר וכדאיתא ביבמות פרק החולץ (מו, ב). מהא דרב ושמואל דאוקימו מתניתין: בשהיתה עיקרה של שבת שכוחה ממנו. נראה לי גם כן קושיא לפרש"י דמתניתין, דכיון שהיתה עיקר של שבת שכוחה ממנו מאי ימים שבינתיים איכא והאיך שמע שהיה שבת, ואפילו ללישנא בתרא מתניתין נמי בין שהכיר ולבסוף שכח בין שהיתה עיקרה של שבת שכוח ממנו. אבל לפירוש שני דאוקימו לה בגזירת הכתוב ניחא. ואע"ג דרש"י ז"ל חזר על צדדי הדבר כדי להולמו, אפילו הכי לא נתיישב. תנן כל השוכח עיקר שבת לאו מכלל דהוי ליה ידיעה. פירוש: לישנא דשוכח קא דייק, דלא שייך שוכח אלא במי שידע, דאידך אינו יודע קרי ליה. ליתני הכיר ולבסוף שכח וכל שכן הא. איכא למידק דלמא רבותא קמ"ל, דאפילו יודע עיקר שבת אינו חייב על כל אב מלאכה ומלאכה וכדבעינן נמי למימר בסמוך אלא על כל שבת ושבת. ויש לומר דהכי קאמר ליתני הכיר ולבסוף שכח, וכל שכן היודע עיקר שבת, דאי לאשמועינן קילותא, ליתני היודע עיקר שבת אינו חייב [אלא] על כל שבת ושבת, וכדתניא ברישא דמתניתין השוכח עיקר שבת אינו חייב אלא אחת, אבל השתא דתני חייב על כל שבת ושבת, משמע דצריכותא לחיובא הוא, ואם כן ליתני הכיר ולבסוף שכח וכל שכן היודע עיקר שבת, ומכל מקום אף הוא צריך למיתני היודע עיקר שבת לאשמועינן נמי פטורא, וא"כ ליערב וניתני הכיר ולבסוף שכח, וכן היודע עיקר שבת חייב על כל שבת ושבת, והיינו נמי דבתר דפריק מאי היודע שידעה ושכחה, הדרינן ואקשינן ליה, אבל לא שכחה מאי חייב על כל מלאכה ומלאכה, אדתני היודע שהוא שבת כו', ליתני היודע עיקר שבת, כלומר אם כן מדלא תני תרתי הכיר ולבסוף שכח, והיודע עיקר שבת, אלמא דוקא שידעה ושכחה חייב על כל שבת ושבת בלבד, אבל היודע עדיין עיקר שבת חייב על כל אב מלאכה ומלאכה. (רשב"א)

דף סח - ב

אבל לא שכחה מאי חייב על כל מלאכה ומלאכה אדתני היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל מלאכה ומלאכה ליתני היודע עיקר שבת וכל שכן הא אלא מתניתין כשהכיר ולבסוף שכח ודרב ושמואל נמי כהכיר ולבסוף שכח דמי והכי איתמר רב ושמואל דאמרי תרוייהו אפילו תינוק שנשבה בין הנכרים וגר שנתגייר לבין הנכרים כהכיר ולבסוף שכח דמי וחייב ורבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש דאמרי תרוייהו דוקא הכיר ולבסוף שכח אבל תינוק שנשבה בין הנכרים וגר שנתגייר לבין הנכרים פטור מיתיבי כלל גדול אמרו בשבת כל השוכח עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה אינו חייב אלא אחת כיצד תינוק שנשבה לבין הנכרים וגר שנתגייר בין הנכרים ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת וחייב על הדם אחת ועל החלב אחת ועל ע''ז אחת ומונבז פוטר וכך היה מונבז דן לפני רבי עקיבא הואיל ומזיד קרוי חוטא ושוגג קרוי חוטא מה מזיד שהיתה לו ידיעה אף שוגג שהיתה לו ידיעה אמר לו ר' עקיבא הריני מוסיף על דבריך אי מה מזיד שהיתה הידיעה בשעת מעשה אף שוגג שהיתה לו ידיעה בשעת מעשה אמר לו הן וכל שכן שהוספת אמר לו לדבריך אין זה קרוי שוגג אלא מזיד קתני מיהא כיצד תינוק בשלמא לרב ושמואל ניחא אלא לרבי יוחנן ולרבי שמעון בן לקיש קשיא אמרי לך רבי יוחנן וריש לקיש לא מי איכא מונבז דפטר אנן דאמרינן כמונבז מאי טעמא דמונבז דכתיב {במדבר טו-כט} תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה וסמיך ליה והנפש אשר תעשה ביד רמה הקיש שוגג למזיד מה מזיד שהיתה לו ידיעה אף שוגג שהיתה לו ידיעה ורבנן האי תורה אחת מאי עבדי ליה מיבעי להו לכדמקרי ליה ר' יהושע בן לוי לבריה תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה וכתיב

רש"י אבל לא שכחה. לעיקר שבת אלא ששכח שהיום שבת מאי: חייב על כל אב מלאכה. דע''כ אי הוה סבירא ליה דאינו חייב אלא אחת לכל שבת ושבת הוה ליה למיכרך ולמיתני הכי מי שידע עיקר שבת ושכחה וכן היודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת: ליתני היודע עיקר שבת. דהוה שגגת שבת וזדון מלאכות הרבה חייב על כל מלאכה אע''ג דבכל שבת ליכא אלא חדא שגגה וכ''ש שגגת מלאכות וזדון שבת דאיכא שגגות הרבה: כהכיר ולבסוף שכח דמי. ומתניתין איצטריך למינקט הכיר ולבסוף שכח דלא תימא חייב על כל שבת ושבת: פטור. דקסברי רבי יוחנן ור''ל אומר מותר אנוס הוא ולא שגגה היא: וחייב על הדם. שאכל כל ימיו אחת וכן על כל דבר כרת שבתורה: מזיד קרוי חוטא. דכתיב (ויקרא ה) בשבועת העדות נפש כי תחטא ושמעה וגומר ולא כתיב ביה ונעלם: הריני מוסיף על דבריך. כלומר אם כך באת לדרוש ג''ש ללמד שוגג ממזיד בא ואוסיף גם אני על דבריך עוד ובה תראה אם יעמדו דבריך: אף שוגג שהיתה לו ידיעה בשעת מעשה. תחייבהו גם בזו חטאת: כ''ש שהוספת. על דברי והרי אתה מסייעני וגם בזו אני אומר שהוא חייב ולקמן מפרש במאי שגג: קתני מיהא. רישא תינוק שנשבה לבין הנכרים חייב: בשלמא לרב ושמואל ניחא. דאינהו נמי מחייבי ואיכא לאוקמי דהוא הדין להכיר ולבסוף שכח כי מתניתין וברייתא דקתני תינוק היא גופא איצטריך לאשמעינן פלוגתא דמונבז ורבנן: מאי טעמא דמונבז. אבנין אב ודאי לא סמיך למיעבד שוגג דומיא דמזיד דהאי שוגג חילוף דמזיד וליכא לדמויינהו דהאי חייב והאי פטור: מקיש שוגג. לענין חטאת למזיד לענין כרת ואף על גב דלא דמי ע''כ הקישן הכתוב: ורבנן. הך הקישא בעיא לכדרבי יהושע ב''ל: תורה אחת יהיה לכם. גבי קרבן ע''ז כתיב בפרשת שלח לך אנשים: (רש"י)

תוספות אבל לא שכחה מאי חייב על כל מלאכה ומלאכה. תימה לר''י מנא ליה למידק הכי אימא דלא שכחה נמי אינו חייב על כל מלאכה ומלאכה אלא על כל שבת ושבת כמו בהכיר ולבסוף שכח ותנא הכיר ולבסוף שכח וכ''ש הא כדפרי' ומה שפי' בקונטרס דדייק דחייב על כל מלאכה ומלאכה מדלא כייל להו אהדדי מי שידע עיקר שבת ושכחה והיודע עיקר שבת חייב על כל שבת ושבת דהוה משמע דוקא על כל שבת ושבת ולא על כל מלאכה אין נראה לר''י דא''כ היכי פריך לעיל לתני הכיר ולבסוף שכח וכל שכן הא דמשמע דהא לא איצטריך למיתני והא נמי איצטריך לאשמעינן דאינו חייב על כל מלאכה ומלאכה ונראה לר''י דלעיל דקאמר ליתני הכיר ולבסוף שכח וכ''ש הא לא בעי למימר דלא ליתני' כלל במשנה אלא ה''פ מדקתני חייב על כל שבת ושבת ולא קתני אינו חייב אלא על כל שבת דהוה משמע ולא על כל מלאכה ומלאכה משמע דעיקר מתניתין חיובא אתא לאשמעינן דחייב על כל שבת ושבת ולא פטורא דאינו חייב על כל מלאכה ואם כן ליתני הכיר ולבסוף שכח דהוי רבותא טפי וכ''ש האי דחייב על כל שבת ולא הוה צריך למתנייה בהאי בבא אלא ה''ל למיתני בתר הכי בבבא אחריתי היודע עיקר שבת אינו חייב אלא על כל שבת ושבת לאשמעינן דאינו חייב על כל מלאכה והשתא דייק שפיר אבל לא שכחה מאי חייב על כל מלאכה ומלאכה מדלא תני בבבא אחריתי דאינו חייב אלא על כל שבת ושבת: ליתני היודע עיקר שבת וכ''ש הא. תימה לר''י לרבא דאמר בכריתות בסוף פרק אמרו לו (דף טז:) דבזדון שבת ושגגת מלאכות לא מיחייב אכל שבת ושבת ודייק ממתניתין דהכא דלא קתני חייב על כל אב מלאכה ומלאכה של כל שבת ושבת ולדידיה היכי פריך הכא ליתני היודע עיקר שבת הא לא מצי למיתני הכי דאם כן הוה משמע דלא מיחייב היודע עיקר שבת אכל שבת ושבת ותירץ דהכי פריך דליתני היודע עיקר שבת דחייב אכל אב מלאכה של כל שבת ושבת ורשב''א מפרש דאי הוה תני בהדיא היודע עיקר שבת חייב על כל אב מלאכה ליכא למידק דלא מיחייב אכל שבת מדלא קתני חייב על כל אב מלאכה של כל שבת דלא צריך למיתני' דמרישא שמעינן ליה דקתני בהכיר ולבסוף שכח דחייב על כל שבת ושבת כ''ש יודע עיקר שבת כדאמר לעיל: וכ''ש האי. ה''נ לא בעי למימר דלא לתני' כלל במשנה דאם כן הוה אמינא דחייב נמי על כל שבת ושבת ואינו כן לרבה דכריתות אלא ליתני בבא אחריתי היודע שהוא שבת אינו חייב על כל שבת: כי הכיר ולבסוף שכח דמי. פירש בקונטרס דלהכי לא תנא במתניתין שכח מעיקרו דהיינו תינוק שנשבה דלא תימא דהכיר ולבסוף שכח חייב על כל שבת וקשה לר''י דמ''מ ליתנייה וליתני נמי בתר הכי הכיר ולבסוף שכח אינו חייב אלא אחת דכה''ג פריך לעיל ליתני הכיר ולבסוף שכח וכ''ש הא כדפרישית ונראה לר''י דודאי אי הוה תני חייב חטאת דהוה אתי לאשמעינן חיובא הוה שייך למיפרך דליתני תינוק שנשבה דהוי רבותא טפי אבל השתא דקתני אינו חייב אלא אחת דפטורה אתא לאשמעינן נקט הכיר ולבסוף שכח דהוי רבותא טפי ומיהו קשה לר''י דמ''מ ליתני תינוק שנשבה דלא נטעה לומר דפטור כרבי יוחנן וריש לקיש והדר ליתני הכיר ולבסוף שכח: אבל תינוק שנשבה פטור. פירש בקונטרס דקסברי אומר מותר אנוס הוא ואין נראה דטעמייהו כמונבז כדאמר בסמוך וטעמא דמונבז מפרש לקמן דיליף מקרא והא דאמר בפ''ב דמכות (דף ז:) גבי גלות בשגגה פרט למזיד ומפרש (אביי) [צ''ל רבא] פרט לאומר מותר ופריך ליה (רבא) [צ''ל אביי] אומר מותר אנוס הוא לאו דוקא קאמר אנוס דבכל מקום מחייבין ליה אלא לגבי גלות דוקא ממעט (אביי) [צ''ל רבא] אומר מותר משום דטובא בשגגה כתיב התם דהא בפירקין מחייבי אומר מותר בע''ז ובחלב אע''ג דכתיב בהן בשגגה (ורבא) [צ''ל ואביי] פריך ליה אומר מותר אנוס הוא ולא הוה ליה למיתני בברייתא בשגגה פרט למזיד אלא פרט לאנוס דיותר דמי וקרוב לאנוס מלמזיד: וחייב על הדם אחת. אע''ג דמילתא דפשיטא היא דאכל מה שאכל דם אינו חייב אלא אחת כיון שאין בדם חילוק איסור כמו שיש בשבת חילוק מלאכות וכל אדם נמי בלא תינוק שנשבה אכל דם ודם אינו חייב אלא אחת אלא אומר ר''י דמיירי דאפי' אכלן בכמה תמחויין דלר''י (לקמן דף עא.) אדם אחר חייב על כל תמחוי אפי' בהעלם אחד ובתינוק שנשבה אינו חייב אלא אחד אך קשה לרשב''א דמאי איצטריך תו לאשמעינן ולמתני ועל החלב אחד: כל שכן שהוספת. כדפירש בקונטרס דאף בזו מחייב ומחייב נמי כי ליכא ידיעה בשעת מעשה דהא רבי יוחנן וריש לקיש סברי כמונבז ומחייבי הכיר ולבסוף שכח ותניא נמי לקמן שגג בזה ובזה זהו שוגג האמור בתורה ומוקמינן לה כמונבז והיינו טעמא משום דסברא הוא דלא איתקש שוגג למזיד לאפוקי ליה ממשמעות שגגה דאדרבה שוגג משמע דלית ליה ידיעה בשעת מעשה ולא אתא היקשא אלא לחייב נמי כי אית ליה ידיעה בשעת מעשה ומיהו קשה לר''י דהא פטרי מהיקשא תינוק שנשבה מהאי טעמא נמי יפטור הכיר ולבסוף שכח: (תוספות)

רשב"א והא דאמרינן: ליתני היודע עיקר שבת וכל שכן הא. פירוש: ליתני הכיר ולבסוף שכח חייב על כל שבת ושבת והיודע עיקר שבת חייב על כל מלאכה ומלאכה, אבל אי תנא היודע עיקר שבת לחודא הוה אמינא דהיינו אפילו ידעה ולבסוף שכחה, דהא תני ליה השתא ומפרשינן ליה הכין. ודרב ושמואל הכי אתמר: רב ושמואל דאמרי תרוייהו אפילו תינוק שנשבה בין העכו"ם, וגר שנתגייר בין העכו"ם, כהכיר ולבסוף שכח דמי וחייב. ואם תאמר אם כן ליערבינהו וליתנינהו בהדיא, וכדאקשינן לעיל למאי דמפרשינן גבי הכיר ולבסוף שכח. יש לומר דשוכח עיקר שבת כולל שני אלה. אמר לו הן וכל שכן שהוספת. פירוש: שאף זה קרוי שוגג, אבל לאו למימרא דסבירא ליה למונבז שאינו שוגג אלא כשהיתה לו ידיעה בשעת מעשה, דהא תניא בסמוך (סט, א) שגג בזה ובזה זה שוגג האמור בתורה ואוקים לה כמונבז דפוטר, אלמא דכשלא היתה לו ידיעה בשעת מעשה מחייב. ויש לפרש דשלא היתה לו ידיעה כלל נפקא ליה לפטורא מבנין אב דמזיד קרוי חוטא ושוגג קרוי חוטא, והלכך כל שלא היתה לו ידיעה כלל לא דמי כלל למזיד ולפיכך פטור, ולחייבו אפילו בשהיתה לו ידיעה בשעת מעשה נפקא ליה מהיקשא דתורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה והנפש אשר תעשה ביד רמה (במדבר טו, ל), ואי ליכא אלא חד הוה אמרינן דאינו קרוי שוגג אלא עד שתהא לו ידיעה אפילו בשעת מעשה, השתא דאיכא בנין אב ואיכא הקישא מחד ילפינן לחיוב ומחד ילפינן לפטור. והיינו נמי דאיבעיא להו מאי טעמא דמונבז, כלומר: אי בכולה מלתא אבנין אב סמכינן אם כן אפילו לא היתה לו ידיעה בשעת מעשה ליפטר, ופשטוה דידיעה דשעת מעשה נפקא לן מהיקשא, ואהני בנין אב ואהני היקש וכדאמרן, ורש"י ז"ל (ד"ה מאי) פירש בענין אחר. (רשב"א)

דף סט - א

{במדבר טו-כב} וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה וכתיב {במדבר טו-ל} והנפש אשר תעשה ביד רמה הוקשו כולם לע''ז מה להלן דבר שחייבים על זדונו כרת ושגגתו חטאת אף כל דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ואלא מונבז שגגה במאי כגון ששגג בקרבן ורבנן שגגת קרבן לא שמה שגגה ורבנן שגגה במאי רבי יוחנן אמר כיון ששגג בכרת אף על פי שהזיד בלאו וריש לקיש אמר עד שישגוג בלאו וכרת אמר רבא מאי טעמא דרשב''ל אמר קרא {ויקרא ד-ב/יג/כב/כז} אשר לא תעשינה (בשגגה) ואשם עד שישגוג בלאו וכרת שבה ורבי יוחנן האי קרא דרשב''ל מאי עביד ליה מיבעי ליה לכדתניא {ויקרא ד-כז} מעם הארץ פרט למומר רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי שמעון אשר לא תעשינה (בשגגה) ואשם השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו לא שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו: תנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת והוינן בה מנינא למה לי ואמר ר' יוחנן שאם עשאן כולן בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת היכי משכחת לה בזדון שבת ושגגת מלאכות בשלמא לרבי יוחנן דאמר כיון ששגג בכרת אע''פ שהזיד בלאו משכחת לה כגון דידע לה לשבת בלאו אלא לר''ש ב''ל דאמר עד שישגוג בלאו ובכרת דידע ליה לשבת במאי דידעה בתחומין ואליבא דר''ע מאן תנא להא דתנו רבנן שגג בזה ובזה זהו שוגג האמור בתורה הזיד בזה ובזה זו היא מזיד האמור בתורה שגג בשבת והזיד במלאכות או ששגג במלאכות והזיד בשבת או שאמר יודע אני שמלאכה זו אסורה אבל איני יודע שחייבין עליה קרבן או לא חייב כמאן כמונבז אמר אביי הכל מודים בשבועת ביטוי שאין חייבין עליה קרבן עד שישגוג בלאו שבה הכל מודים מאן ר' יוחנן פשיטא כי קא''ר יוחנן היכא דאיכא כרת אבל הכא דליכא כרת לא סד''א הואיל וחייב קרבן חידוש הוא דבכל התורה כולה לא אשכחן לאו דמייתי עליה קרבן והכא מייתי כי שגג בקרבן נמי ליחייב

רש"י וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה. וילפינן בהוריות (דף ח.) זו ע''ז שהיא שקולה ככל המצות וכתיב תורה אחת כל התורה במשמע: הוקשו. קרבנות של שגגות של כל עבירות לשל ע''ז מה ע''ז קרבן שלה אינו בא אלא על עבירה גמורה שחייב על זדונו כרת דסמיך ליה והנפש אשר תעשה ביד רמה ונכרתה: אף כל התורה. אין מביאין חטאת אלא על דבר שזדונו כרת: ואלא מונבז. דאמר לעיל דמי שהיתה לו ידיעה בשעת מעשה חייב חטאת: דשגג במאי. הא גבי חטאת שגגה כתיב: דשגג בקרבן. דיודע שחייב על זדונו כרת אבל אינו יודע שחייב עליה חטאת: לא שמה שגגה. עד ששגג בעבירה עצמה: ורבנן. דבעו שגגה בעבירה עצמה שגגה במאי קאמרי שגגה בכולה מילתא בלאו וכרת או בכרת לחודיה: כיון ששגג בכרת אע''ג שהזיד בלאו. שאז הקרבן על הכרת הוא בא כדאמרן לעושה בשגגה וסמיך ליה והנפש אשר תעשה וגו': לא תעשינה. היינו לאו: מנינא למה לי. ליתני אבות מלאכות הזורע והחורש כו' למה לי למיתנא ארבעים חסר אחת ליתנינהו ואנן ידעינן דמ' חסר אחת איכא: שאם עשאן כולן כו'. וסימנא בעלמא אשמעינן לידע כמה חטאות חייב על חילול שבת אחת: היכי משכחת לה. דמיחייב ע''כ לא משכחת לה אלא בזדון שבת דיודע שהוא שבת ושגגת מלאכות דאינו יודע שהמלאכות הללו אסורות דאי בזדון מלאכות ושגגת שבת דיודע שהן אסורות בשבת אבל שכח שהיום שבת הא תנן דאינו חייב אלא אחת לכל שבת וזדון שבת לא הוי אא''כ יודע אחת מהלכותיה דאי לא ידע בחדא מינייהו אין שבת חלוק לו משאר ימים וזה ששגג בכולן אין כאן זדון שבת: בשלמא לר' יוחנן. דאמר שגגת כרת שמה שגגה: משכחת לה. זדון שבת בלאוין ושגגת מלאכות בכריתות דיודע לה לשבת שהוזהר על הלאוין או של כולן או של אחת מהן: דידע לה לשבת במאי. הלא בכולן שגג כסבור שכל ל''ט מלאכות מותרות: בתחומין. דאינן בקרבן: ואליבא דר' עקיבא. דאמר במסכת סוטה תחומין דאורייתא נינהו דתנן בו ביום דרש רבי עקיבא ומדותם מחוץ לעיר כו': זהו שוגג האמור בתורה. כלומר היכא דשגג בשבת ובמלאכות אין כאן לא דין ולא דיין לקנתר ואין לך שוגג כזה: הזיד בזה ובזה. אין לך מזיד כזה: שגג באחת מהן. אף זה שוגג וחייבים עליה קרבן: שבועת ביטוי. שאוכל ולא אוכל שאכלתי ולא אכלתי חייב עליה קרבן וכתיב ביה ונעלם דהיינו שוגג הכל מודים בשוגג שלה דאם נשבע שלא אוכל ואכל אינו חייב אלא אם כן שכח שבועתו כשאכל דהשתא שגג בלאו שבה: הכל מודים מאן רבי יוחנן. כלומר על כרחין אביי לאו אפלוגתא דמונבז ורבנן קאי דלישמעינן דמודה מונבז בהא (דהא) שגגת קרבן לא הויא שגגה דמהיכא תיתי והא ק''ו היא השתא בכל התורה כולה דליכא חידוש בקרבן דידהו אמר מונבז דמיחייב בשגגת קרבן הכא דחידוש הוא דאין בה כרת ומביא קרבן עליה לא כ''ש אלא לרבנן קאמר ואפלוגתא דר''י ור''ל קאי ומאן הכל מודים ר''י דאף על גב דבעלמא קאמר אף על פי שהזיד בלאו הכא בעינן שישגוג בלאו: פשיטא. כיון דאליבא דרבנן איפליג דאמרי שגגת קרבן לאו שגגה היא אי בלאו שלה הזיד במאי שגג דע''כ לא קאמר ר''י בעלמא אלא במקום כרת דשגג בכרת: סלקא דעתך אמינא. בשבועת ביטוי נמי קאי רבי יוחנן במילתיה דאף על פי שהזיד בלאו ודקשיא לך במאי שגג שגג בקרבן דהואיל וחידוש מודו ביה רבנן: (רש"י)

תוספות מה ע''ז שחייבים על זדונו כרת. וא''ת מ''מ הקישא דשוגג למזיד למה לי דאפילו לא הוי כתיב התם קרא דוהנפש אשר תעשה ביד רמה ילפינן שפיר מע''ז שחייב על זדונה כרת כו' וי''ל דלית לן לאקושה לע''ז אלא במאי דכתיב בההיא פרשה כדמשמע מתוך פירוש הקונטרס ולהכי אצטריך לאתויי הכא והנפש אשר תעשה תדע דהא לא ילפינן מע''ז דניבעי על זדונו סקילה כע''ז משום דלא כתיב סקילה בההיא פרשה אלא כרת והא דממעטינן בריש פרק בתרא דמכות (דך יג:) פסח ומילה מקרבן אע''פ שיש בהן כרת משום דמה ע''ז דאמר רחמנא לא תעביד והני קום עשה נינהו היינו נמי משום דכתיב והנפש אשר תעשה ביד רמה דמשמע מה שצויתי שלא לעשות וא''ת רבנן דהכא ר' עקיבא ור' עקיבא אית ליה בפ''ק דכריתות (דף ז:) דהאי קרא דמגדף במברך את השם כתיב וי''ל דלישנא דנקט הכא הוקשה כל התורה כולה לע''ז נקט אליבא דרבנן דרבי עקיבא אבל לר''ע אית לן למימר דהוקשה כל התורה כולה למברך את השם וא''ת ולמונבז האי דרשא דר' יהושע בן לוי מנא ליה ואומר ר''י דנפקא ליה כדדריש רבי בפ''ק דיבמות (דף.) ובפ''ב דהוריות (דף ח.) נאמר כאן ונודעה החטאת אשר חטאו עליה ונאמ' ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה עליה: אלא למונבז שגגה במאי. לא מצי למימר ששגג בלאו והזיד בקרבן דאין סברא לחייב בהזיד בקרבן דלא שב מידיעתו הוא וליכא נמי למימר שגג בלאו וקרבן דסברא הוא דכיון דמקיש למזיד אפי' מזיד בכל דבר ושוגג רק בדבר אחד דהיינו בקרבן יש לנו לחייבו ומיהו היכא דאיכא סקילה בעינן שיהא שוגג גם בסקילה דאי הוה מזיד בסקילה אין לחייבו בקרבן דכיון דאינו שב מסקילה פשיטא שאפילו היה יודע שחייב גם קרבן שלא היה שב ולא שב מידיעתו הוא ואע''ג דבהזיד בכרת חשיב ליה שב מידיעתו לקרבן היינו משום דכרת אפשר בתשובה וקרבן לא אפשר בתשובה ועוד דגבי כרת שייך שפיר למימר אם היה יודע שחייב כרת עם הקרבן היה שב: כגון ששגג בכרת אע''פ שהזיד בלאו. וטעמא דר' יוחנן משום דלא כתיב לאו בהיקשא דר' יהושע ולא כתיב אלא כרת בההיא ענינא ולהכי בעי מ''ט דריש לקיש ולא בעי מ''ט דר' יוחנן וצ''ל דרבי יוחנן מיירי אליבא דרבנן דאית להו היקשא דרבי יהושע בן לוי אבל לרבי דנפקא ליה מג''ש דעליה מודה רבי יוחנן דבעי עד שישגוג בלאו וכרת דהא כתיב לאו בההוא קרא ואשה אל אחותה לא תקח וגו': אמר קרא אשר לא תעשינה בשגגה. קשה לר''י מנא ליה לריש לקיש דרבנן דרשי הכי ובעו שגגת לאו וליכא למימר דמשמע ליה למדרש קרא הכי דהא ע''כ סבירא ליה דאין סברא לדרוש כן דהא איהו סבר כמונבז כדאמר לעיל ומונבז לא בעי שגגת לאו אלא שגגת קרבן גרידא דבהדיא תניא לקמן או שאמר יודע אני שמלאכה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבים עליה קרבן אם לאו חייב ולא קאמר קרבן ומלקות אם לאו: דידע לה בתחומין. לא מצי למימר דידע לה בדאיסי דבההוא נמי חייב חטאת כדפירשתי בפרק קמא (דף ו: בד''ה הא קמ''ל) תימה לר''י דאמאי לא קאמר דידע לה לשבת בעשה דכתיב וביום השביעי תשבות וגו' (שמות כג) וכתיב נמי ושמרתם את השבת (שם לא): עד שישגוג בלאו שבה. כגון נשבע שלא יאכל ואכל ובשעת אכילה שכח איסור שבועה וקרינן ביה האדם דבשעת שבועה שנשבע היה יודע היטב איסור שבועה אלא שבשעת אכילה היה סבור דמותר לעבור על שבועתו ורש''י פירש דבשעת אכילה שכח שנשבע ואין נראה דאין זה קרוי שגג בלאו שבה במה שאינו נזכר שנשבע: (תוספות)

רשב"א מה להלן דבר שזדונו כרת ושגגתו [לפנינו: שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו] חטאת וכו'. איכא למידק, לימא מה התם דבר שזדונו סקילה. יש לומר דמהיקשא גופא דתורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה והנפש אשר תעשה ביד רמה (שם) קאמר, כלומר: בפירוש הוקשה כל התורה לכרת שבעבודה זרה, כלומר: לכרת הקישה ולא לסקילה. ואם תאמר מונבז הא מנא ליה. יש לומר כל שכן לדידיה דכולה נפקא לה מהכא דאין היקש למחצה, אלא דרבנן דמונבז סברי דאי אפשר להקישן לגמרי כמונבז, לפי שאין מקישים שוגג למזיד, ואחרים אומרים דמונבז נפקא ליה מגזירה שוה דעליה, וכדנפקא לן בריש פרק קמא דיבמות (ט, א) דגרסי' התם נאמר כאן (ויקרא ד, יד) חָטְאוּ עָלֶיהָ, ונאמר להלן (ויקרא יח, יח) לִצְרֹר לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ עָלֶיהָ, מה להלן דבר שזדונו כרת ועל שגגתו חטאת, אף כאן דבר שזדונו כרת ועל שגגתו חטאת. עד שישגוג בלאו שבה. פירוש: אף על פי שהוא יודע איסור עשה שבה כשב מידיעתו קרינן ליה אצל לאו שבה, דדלמא אי הוה ידע ליה ללאו הוה הדר ביה, והיינו דסמיך ליה ריש לקיש אקרא דאשר לא תעשנה. דידע לה בתחומין ואליבא דרבי עקיבא. והוא הדין דהוה מצי למימר דידע לה לשבת בעשה דשבתון ותשבות, לפי מה שכתבנו (למעלה ד"ה עד). והכי נמי הוה מצי למימר דידע ליה בהבערה ואליבא דרבי יוסי דאמר (לקמן ע, א) הבערה ללאו יצאתה, ואי נמי במחמר אחר בהמתו דלית ביה אלא לאו לכולי עלמא (לקמן קנג, ב). ואי נמי איכא למימר דמשום הכי לא אוקמה בהבערה ואליבא דרבי יוסי, משום דעל כרחין דלא כרבי יוסי, דקא מני מבעיר מאבות מלאכות. ובמחמר נמי לא מוקי לה, דלא ניחא ליה למימר דידע ליה בשביתת בהמתו ולא ידע ליה בשביתת עצמו. והא דאמר ר' יוחנן שאם עשאן כולן בהעלם אחד חייב על כל אחד. פירוש: לא לחלק אתא לאשמועינן, דמרישא שמעת מינה דקתני היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה חייב על כל אב מלאכה ומלאכה, אלא הא קא משמע לן מנינא דשגגת כרת שמה שגגה, אע"ג דידע ליה לשבת בלאו וכדדייקינן מינה הכא. ואי נמי דידיעת תחומין שמה ידיעה וכדמפרקינן לה אליבא דריש לקיש. הכל מודים בשבועת בטוי שאינו חייב [לפנינו: שאין חייבין עליה קרבן] עד שישגוג בלאו שבה. פירש"י ז"ל (ד"ה שבועת): דאם נשבע שלא אוכל ואכל אינו חייב אלא א"כ שכח שבועתו כשאכל, דהשתא שגג בלאו שבה. והזקיקו לרש"י ז"ל לפרש כן, לפי שהוא ז"ל סבור שאילו שגג לגמרי בלאו שאינו יודע שיש בו איסור, לא מחייב קרבן דהָאָדָם (ויקרא ה, ד) פרט לאנוס קרינן ביה, דכיון דלא ידע ליה כלל אנוס הוא וכמ"ש הוא ז"ל בפי' בסמוך (סט, ב ד"ה אבל). וגם הרמב"ם ז"ל כן הוא סבור וכמ"ש בפ"א מהלכות שבועות (הי"ג). וכן יראה לכאורה מהא דתניא בסמוך (בע"ב), איזהו שבועת ביטוי לשעבר, אמר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן אם לאו, ולא אוקמה באוקימתא רויחא וכגון דאמר מותר ששגג בלאו ממש שבה. ואינו מחוור. דלא ממעטינן מהאדם בשבועה פרט לאנוס אלא אכל ושכח ונשבע שלא אכל, וכעובדא דתלמידי דרב (שבועות כו, א) דמר אמר שבועה הכי אמר רב ומר אמר שבועה הכי אמר רב, דסבור שקיים שבועתו אלא שלבו אנסו וכדאמר ליה רב את לבך אנסך, אבל טועה באיסורא דסבר מותר זה אינו אונס אפילו בשבועה אלא חייב כמו שהוא חייב בכל שאר איסורין שבתורה, כדתניא לעיל (סח, ב) גבי תינוק שנשבה בין העכו"ם וחייב על הדם אחת ועל החלב אחת ועל העבודה זרה אחת, וכן כשהיתה עיקר של שבת שכוחה ממנו, וכל שכן אם הכיר ולבסוף שכח שהוא חייב לכולי עלמא. וכן כתב רבנו שמואל ז"ל. וההיא דלקמן אינה ראיה כדכתבינן לקמן, אלא הכי פירושא: עד שישגוג בלאו שבה, שסבור שלא הזהירה התורה על שבועת בטוי ואומר מותר. (רשב"א)

דף סט - ב

קמ''ל מיתיבי איזהו שגגת שבועת ביטוי לשעבר שאם אמר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן או לא חייב הא מני מונבז היא (לישנא אחרינא מני אילימא מונבז פשיטא השתא בכל התורה דלאו חידוש הוא אמר שגגת קרבן שמה שגגה הכא דחידוש הוא לא כ''ש אלא לאו רבנן היא ותיובתא דאביי תיובתא): ואמר אביי הכל מודים בתרומה שאין חייבין עליה חומש עד שישגוג בלאו שבה הכל מודים מאן רבי יוחנן פשיטא כי אמר רבי יוחנן היכא דאיכא כרת היכא דליכא כרת לא מהו דתימא מיתה במקום כרת עומדת וכי שגג במיתה נמי ליחייב קמ''ל רבא אמר מיתה במקום כרת עומדת וחומש במקום קרבן קאי: אמר רב הונא היה מהלך (בדרך או) במדבר ואינו יודע אימתי שבת מונה ששה ימים ומשמר יום אחד חייא בר רב אומר משמר יום אחד ומונה ששה במאי קמיפלגי מר סבר כברייתו של עולם ומר סבר כאדם הראשון מיתיבי היה מהלך בדרך ואינו יודע אימתי שבת משמר יום אחד לששה מאי לאו מונה ששה ומשמר יום אחד לא משמר יום אחד ומונה ששה אי הכי משמר יום אחד לששה משמר יום אחד ומונה ששה מיבעי ליה ועוד תניא היה מהלך בדרך או במדבר ואינו יודע אימתי שבת מונה ששה ומשמר יום אחד תיובתא (דר' חייא) בר רב תיובתא אמר רבא בכל יום ויום עושה לו כדי פרנסתו [בר מההוא יומא] וההוא יומא לימות דעביד מאתמול שתי פרנסות ודילמא מאתמול שבת הואי אלא כל יום ויום עושה לו פרנסתו אפילו ההוא יומא וההוא יומא במאי מינכר ליה בקידושא ואבדלתא אמר רבא אם היה מכיר מקצת היום שיצא בו עושה מלאכה כל היום כולו פשיטא מהו דתימא כיון דשבת לא נפיק במעלי שבתא [נמי] לא נפיק והאי אי נמי בחמשה בשבתא נפיק לישתרי ליה למיעבד מלאכה תרי יומי קא משמע לן זימנין דמשכח שיירתא ומקרי ונפיק: היודע עיקר שבת: מנהני מילי אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה תרי קראי כתיבי {שמות לא-טז} ושמרו בני ישראל את השבת וכתי' {ויקרא יט-ג/ל} ואת שבתותי תשמורו הא כיצד ושמרו בני ישראל את השבת שמירה אחת לשבתות הרבה ואת שבתותי תשמורו שמירה אחת לכל שבת ושבת מתקיף לה רב נחמן בר יצחק אדרבה איפכא מסתברא ושמרו בני ישראל את השבת שמירה אחת לכל שבת ושבת ואת שבתותי תשמורו שמירה אחת לשבתות הרבה: היודע שהוא שבת:

רש"י קמ''ל. אביי דמודה רבי יוחנן בה דבעינן שגגת לאו דאי הזיד בלאו תו ליכא שגגה דבהא נמי פליגי רבנן אמונבז ואמרי דאין שגגת קרבן שגגה: איזהו שבועת ביטוי לשעבר. בשלמא להבא כגון שלא אוכל משכחת לה כגון שנתעלמה השבועה ואכל אלא לשעבר כגון שאכלתי והוא לא אכל אין כאן שוגג דאי כסבור שאכל בשעה שנשבע אינו חייב קרבן דתניא בשבועות (פ''ג דף כו.) האדם בשבועה פרט לאנוס כלומר האדם בשבועה שיהא אדם בשעת שבועה שתהא דעתו עליו בשעת שבועה ופרשינן לה התם לאפוקי כי האי גוונא ומהשתא לא משכחת שגגה אלא בקרבן: אמר יודע אני שאני נשבע לשקר. ונזהרתי על כך: אבל איני יודע כו'. דאי בנתעלמה ממנו אזהרת שבועה אין לך אונס בשעת שבועה כזה: חייב. אלמא מודו ביה רבנן דמיחייב אשגגת קרבן: הא מני מונבז היא. דאמר נמי בעלמא שמה שגגה אבל לרבנן דפליגי עליה לית להו ביטוי לשעבר דסברי כר' ישמעאל דאמר בשבועות אינו חייב אלא על העתיד לבא (שם דף כה.) יש גורסין הא מני מונבז פשיטא השתא בכל התורה אמר מונבז שגגת קרבן שמה שגגה הכא דחידוש הוא לא כ''ש אלא לאו רבנן תיובתא דאביי תיובתא ולא נהירא לי דמאי פשיטותא הא איצטריך לאשמעינן דחלוקה שגגה זו משאר שגגות דאילו בכל התורה למונבז בין ששגג בקרבן בין ששגג בלאו וכרת שמה שגגה וכאן בלשעבר אם שגג בלאו שבה לאו שגגה היא דכתיב האדם בשבועה: הכל מודים בתרומה. זר שאכל תרומה בשוגג משלם חומש על שגגתו דכתיב (ויקרא כב) ואיש כי יאכל קדש בשגגה אבל מזיד אין מוסיף חומש וחייב מיתה בידי שמים דכתיב (שם) ומתו בו כי יחללוהו וסמיך ליה וכל זר לא יאכל קדש: בלאו שבה. כסבור חולין ואין כאן לאו: מיתה. דכתיב בתרומה: במקום כרת. דשאר עבירות: וחומש. דשגגת תרומה במקום קרבן דשגגת שאר עבירות ולרבי יוחנן מיחייב חומש אשגגת מיתה: מונה ו'. מיום ששם אל לבו שכחתו ומשמר השביעי: משמר יום אחד ומונה ו'. וכל יום ששם אל לבו אינו משמר דשמא עשה מלאכה אבל יום המחרת משמר ולקמן מפרש דבהנך דאינו משמר לא עביד נמי מלאכה אלא כדי פרנסת היום: כברייתו של עולם. ימי חול נמנו תחלה: כאדם הראשון. שנברא בע''ש ויום ראשון למנינו שבת היה: יום אחד לששה. משמע לו' שעברו: וההוא יומא לימות. בתמיה: ודלמא אתמול שבת הוה. ונמצא מחלל שבת שלא לפקוח נפש: בקדושתא ואבדלתא. לזכרון בעלמא שיהא לו שם יום חלוק משאר ימים ולא תשתכח שבת ממנו: אם היה מכיר מקצת יום שיצא בו. לא שזכר איזה יום בשבת היה אלא זכור שהיום יום שלישי ליציאתו או רביעי ליציאתו ומתוך כך ידע שמונה ליציאתו עושה מלאכה כל יום ח' וכן לעולם ודאי זהו יום שיצא בו וקים ליה דבשבת לא יצא שהרי בישוב לא שכח את השבת: במעלי שבתא נמי לא נפיק. דאין דרך לצאת מפני כבוד השבת ועל כן כל יום ח' וט' ליציאתו לישתרו דליכא לספוקינהו בשבת: מנא הני מילי. שיש מחלל בשבתות הרבה וחייב אחת על כולן ויש מחללן וחייב על כל שבת: הכי גרסינן הא כיצד ושמרו בני ישראל את השבת שמירה אחת לשבתות הרבה ואת שבתותי תשמורו שמירה לכל שבת ושבת. דקרא קמא חדא שבת הוא דחשיב משמע שאינו מקפיד אלא על האחת והכא כתיב את שבתותי אכולהו קפיד ולא מסרן אלא לחכמים להודיען מסברא האי בשכח עיקר שבת דחדא שגגה היא והאי בשוכח שהיום שבת אבל יודע עיקר שבת דאיכא למימר ימים שבינתים [הויין] ידיעה לחלק: איפכא מסתברא. ושמרו בני ישראל את השבת משמע שמירה אחת לשבת אחת ואת שבתותי תשמורו ב' שבתות ואינו מזהיר אלא על שמירה אחת ובין רב נחמן ובין רב נחמן בר יצחק לא פליגי אלא במשמעותא מאי דיליף מר מהאי קרא יליף מר מאידך: (רש"י)

תוספות הא מני מונבז היא. פירש בקונטרס אבל לרבנן דפליגי אמונבז לא אשכחן שגגת שבועת ביטוי לשעבר וסברי כרבי ישמעאל דאמר בשבועות דאינו חייב אלא על העתיד לבא והקשה ה''ר אליעזר לרבינו שמואל דהא רבנן דמונבז רבי עקיבא ור''ע מחייב בהדיא על לשעבר בשבועות [פ''ג וכלשון אחר שפי' בקונטרס מוכח בשבועות] בפ''ג (דף כו:) דאמר בעא מיניה רבא מרב נחמן איזהו שגגת ביטוי לשעבר אמר ליה כגון דאמר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן אם לאו ופריך ליה כמאן כמונבז ומשני אפילו תימא רבנן אע''ג דבכל התורה כולה לית להו שגגה בקרבן כו' ומה שהקשה בקונטרס מאי פשיטא הא קמ''ל אף על גב דבעלמא הוי שגגה הכא לאו שגגה היא משום דהאדם בשבועה בעינן לאו פירכא היא דאי משום הא איצטריך ליתני בהדיא האדם בשבועה פרט לאנוס אלא משמע דשגגת קרבן אתא לאשמעינן ששמה שגגה ומיהו קשה דבלאו הך ברייתא הוה מצי למיפרך לאביי ממתניתין דשבועות דמחייב ר''ע שבועת ביטוי לשעבר ולא משכחת לה אלא אם כן הזיד בלאו על כן נראה כפירוש רבינו שמואל שהשיב לרבנן דשגגת קרבן לאו שמה שגגה משכחת שגגת שבועת ביטוי לשעבר כגון שיודע ששבועה זו אסורה אבל אינו יודע שיש בה לאו אבל סבור שיש בה איסור עשה וחשיב שפיר האדם בשבועה בענין זה וכן מוכח בשבועות (שם) דמהאדם בשבועה לא ממעט אלא כסבור בשעת שבועה שבאמת נשבע כגון תלמידי דרב דמר משתבע דהכי אמר רב כו' הלכך הא מני מונבז הוא דלרבנן הוה ליה למיתני ואינו יודע אם חייבין עליה לאו וההוא דשבועות דבעא מיניה רבא מרב נחמן פליגא אדאביי: עושה כדי פרנסתו. אבל להלך יכול כל מה שירצה רק ביום שמשמר דאי לאו הכי לא יגיע לעולם ליישוב והא דקאמר במאי מינכר משום דאין זה היכר שבת במה שיושב ואינו הולך אי נמי אפי' ביום שמשמר הולך כמו שרוצה והשתא לא מינכר אלא בקידושא. הרב פור''ת: (תוספות)

רשב"א הכי גריס רש"י ז"ל: הא מני מונבז היא. ופירש הוא ז"ל: אבל רבנן לית להו שבועת בטוי לשעבר כלל. והקשו עליו בתוס' (ד"ה הא), דרבנן דמונבז מאן רבי עקיבא, ור"ע הא שמעינן ליה בהדיא בשבועות (כה, א) דשבועות בטוי ישנה לשעבר ולהבא. ואחרים גורסים הא מני אילימא מונבז פשיטא, השתא בכל התורה כולה דלאו חדוש הוא אמר מונבז שגגת קרבן שמה שגגה הכא דחדוש הוא לא כל שכן, אלא לאו רבנן ותיובתא דאביי תיובתא. וזה הנכונה שבגירסאות. אבל רש"י ז"ל הקשה דמאי פשיטותא, אדרבה איצטריך לאשמועינן דחלוקה שגגה זו משאר שגגות דאילו בכל התורה כולה למונבז בין שגג בקרבן בין שגג בלאו וכרת שמה שגגה, וכאן לשעבר שגג בלאו שבה לאו שגגה היא דהאדם בשבועה פרט לאנוס. ואין קושייתו מחוורת וכמו שכתבנו לעיל דלא אמעיט מן האדם בשבועה פרט לאנוס אלא בשאכל ושכח וסבור שלא אכל ונשבע שלא אכל, אבל אומר מותר לאו בכלל אנוס הוא, והלכך הא דקתני בברייתא איזו הוא שבועת וכו' כפשטא. בחידושי רבנו שלפנינו למכילתין יש דילוג מדף סט ע"ב עד דף צ ע"ב. אמנם המעתיקים או המדפיסים כתבו בסוף פרק כלל גדול: "לא חבר הרב ז"ל יותר בפרק זה גם בפרק המוציא ובפרק ר' עקיבא לא חבר כלום" אך אין דבר זה ברור, ואכן מצאנו בספרי הראשונים שאחרי רבנו, שמעתיקים מחידושיו גם לפרקים אלו, ומה שעלה בידינו הצגנום כאן על מקומם עם ציון המקור. (רשב"א)

דף ע - א

מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא אמר רב ספרא כאן מידיעת שבת הוא פורש וכאן מידיעת מלאכה הוא פורש א''ל רב נחמן כלום פריש משבת אלא משום מלאכות וכלום פריש ממלאכות אלא משום שבת אלא אמר רב נחמן קרבן דחייב רחמנא אמאי אשגגה התם חדא שגגה הכא טובא שגגות הויין: חייב על כל מלאכה ומלאכה: חילוק מלאכות מנלן אמר שמואל אמר קרא {שמות לא-יד} מחלליה מות יומת התורה רבתה מיתות הרבה על חילול אחד האי במזיד כתיב אם אינו ענין למזיד דכתיב {שמות לה-ב} כל העושה מלאכה יומת תנהו ענין לשוגג ומאי יומת יומת בממון ותיפוק ליה חילוק מלאכות מהיכא דנפקא ליה לר' נתן דתניא ר' נתן אומר {שמות לה-ג} לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת מה ת''ל לפי שנאמר {שמות לה-א} ויקהל משה את כל עדת בני ישראל אלה הדברים וגו' ששת ימים תעשה מלאכה דברים הדברים אלה הדברים אלו שלשים ותשע מלאכות שנאמרו למשה בסיני יכול עשאן כולן בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת ת''ל {שמות לד-כא} בחריש ובקציר תשבות ועדיין אני אומר על חרישה ועל הקצירה חייב שתים ועל כולן אינו חייב אלא אחת ת''ל לא תבערו אש הבערה בכלל היתה ולמה יצאת להקיש אליה ולומר לך מה הבערה שהיא אב מלאכה וחייבין עליה בפני עצמה אף כל שהוא אב מלאכה חייבין עליה בפני עצמה שמואל סבר לה כרבי יוסי דאמר הבערה ללאו יצאת דתניא הבערה ללאו יצאת דברי רבי יוסי ר' נתן אומר לחלק יצאת ותיפוק ליה לחלוק מלאכות מהיכא דנפקא ליה לר' יוסי דתניא רבי יוסי אומר {ויקרא ד-ב} ועשה מאחת מהנה פעמים שחייבים אחת על כולן ופעמים שחייבין על כל אחת ואחת אמר ר' יוסי בר' חנינא מ''ט דר' יוסי אחת מאחת הנה מהנה אחת שהיא הנה הנה שהיא אחת אחת שמעון מאחת

רש"י מאי שנא רישא. דשגגת שבת וזדון מלאכות לא מיחייב אלא אחת לכל שבת וסיפא דזדון שבת ושגגת מלאכות חייב על כל מלאכה ומלאכה: כאן מידיעת שבת הוא פורש. רישא כי אמרו ליה שבת הוא פורש מן המלאכה ומכיר שחטא ועל כך הוא מביא קרבן הלכך שגגת שבת היא ועל השבת הוא צריך להביא: כאן מידיעת מלאכות הוא פורש. כי אמרי ליה שבת הוא לא פריש דהא נמי ידע וכי אמרי ליה מלאכה חשובה היא זו פריש הלכך על מנין המלאכות יביא: כלום פריש משבת אלא משום. דכי אודעיה שבת הוא הכיר שחטא על המלאכות וכלום פריש ממלאכה כלומר ע''י ידיעת המלאכות אלא משום שבת דכי אמרו ליה מלאכות הן הכיר שחילל שבת: חילוק מלאכות. שגופי מלאכות מתחלקים לחטאות אע''פ שבהעלם אחד: מות יומת. מיתות הרבה: בממון. לאפושי קרבנות: מה ת''ל. והלא כבר נאמר לא תעשה כל מלאכה: דברים. משמע תרי ה' לרבות חד הרי שלשה אלה בגמטריא ל''ו הרי ל''ט: ת''ל בחריש ובקציר תשבות. כלומר בלאו לא תבערו הוה לן למילף מהאי אם לא שיש להשיב: ועדיין אני אומר על חריש וקציר חייב שתים. אם עשאן בהעלם אחד שהרי הוציאם מן הכלל לחלקן לשתים ומשמע אזהרה לקציר לעצמה ואזהרה לחריש לעצמה: ועל כולן אחת. דבחדא מלאכה כיילינהו וחד לאו ובדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד כו' לא דיינינן ליה דהוי ליה כלל בלא תעשה ופרט בעשה ואין דנין אותו בכלל ופרט אי נמי הוי חריש וקציר שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין דהוה ליה למיכתב חד: ת''ל לא תבערו כו'. וחריש וקציר לדרשה אחרינא אי כר' עקיבא דדריש ליה בעלמא (ר''ה דף ט.) לענין תוספת שביעית אי כרבי ישמעאל לענין שבת מה חריש רשות אף קציר רשות ללמד על קציר העומר שדוחה שבת: בכלל היתה. דלא תעשה כל מלאכה: להקיש אליה. כל שאר המלאכות שנכללו עמה בכלל שזו מדה בתורה כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא כו': ללאו. שאין חייבין עליה כרת וסקילה כשאר מלאכות אלא מה שאמור בה: לחלק. כדאמרן מה הבערה מיוחדת: ועשה מאחת מהנה. האמור לענין חטאות הוה ליה למכתב ועשה אחת ולישתוק אייתר ליה שאר' מ''ם דמאחת וכל תיבת מהנה לדרשה ודרוש הכי פעמים שכל מעשה עבירותיו חשוב אחת ופעמים שהוא קרוי הנה לשון רבים: וא''ר יוסי בר' חנינא מ''ט דר' יוסי. כלומר מאי דריש ביה דאכתי מ' דמהנה ומ' דמאחת למאי אתא: אחת מאחת. אחת הוה ליה למכתב וכתיב מאחת וכן נמי הנה ה''ל למכתב (הנה) [למדרש פעמים שהוא הנה] וכתב מהנה ודרוש אחת והנה בלא מ''ם הכי פעמים אחת שהוא הנה שבת [אחת] לבדו הוא מחלל ויש כאן חטאות הרבה דאזלי בתר מלאכות ופעמים הנה שהיא אחת מלאכות הרבה עשה ואינו חייב אלא אחת דבהנך תרי גווני איכא למשמע ועשה אחת וחייב הנה ואיכא למימר נמי הכי ועשה אחת הנה עשייתו הוי אחת אע''פ שהן הנה [וחייב א'] ומ''ם יתירה [דרוש הכי] לרבות שהכותב שם משמעון דאע''ג שנתכוון לעשות תיבה גדולה הואיל ושתי אותיות הראשונות שם במקום אחר הן חייב והיינו מאחת מקצת המלאכה ולא כולה יביא חטאת: (רש"י)

תוספות אם אינו ענין למזיד דהא כתיב כו'. ואם תאמר ולימא אם אינו ענין למזיד משום דאטו בתרי קטלא קטלת ליה וי''ל דאי לאו קרא אחרינא דמייתי הוה מוקמינן ליה להאי קרא במזיד ומות יומת דברה תורה כלשון בני אדם אבל השתא דלא איצטריך למזיד מוקמי ליה ע''כ בשוגג ולחייב קרבן על כל א': יכול שאם עשאן כולם בהעלם אחד כו'. תימה א''כ מניינא דקרא דברים הדברים אלה הדברים למה לי כיון דלא אתא לחלק ויש לומר דצריך למניינא לפי שיש מלאכות שאינן חשובות ואיצטריך מניינא לאשמעינן דכולהו הויין מלאכות להתחייב עליהן ומיהו ממתניתין דמ' מלאכות דייק שפיר דבהעלם אחד חייב על כל אחת דלא הוה צריך למניינא כיון דמני כולהו בהדיא ומיהו קשה לר''י דלקמן בהזורק (דף צז:) משמע דהאי מניינא אתיא לחלק דאמר התם למימרא דמחייב רבי אתולדה במקום אב והתניא רבי אומר דברים הדברים אלה הדברים כו' ופי' בקונטרס התם דהכי פריך הואיל ומניינא לא אתא אלא לחילוק חטאות ואי ס''ד דמחייב אתולדה במקום אב טובא ה''ל למיתני ולפי מה שפירשנו דמניינא לא אתא אלא לאשמעינן דכולהו חשובות מלאכות להתחייב עליהם לא הוה פריך מידי ונראה לר''י דגרס הכא כמו במכילתא דתניא התם רבי נתן אומר לא תבערו אש למה נאמר לפי שנאמר ויקהל משה שומע אני שלא יהא חייב עד שיעבור ל''ט מלאכות תלמוד לומר בחריש ובקציר וכו' והשתא אי לאו לא תבערו ה''א דמניינא אתא למימר שאינו חייב על אחת או שתים עד שיעבור כל ל''ט וכיון דכתיב לא תבערו דילפינן מיניה דחייב על כל אחת בפני עצמה אם כן מניינא אתא למימר דאל''ט דווקא הוא דחייב על כל אחת ואחת אבל אתולדה במקום אב לא והשתא מוכח שפיר בהזורק דרבי לא מחייב אתולדה במקום אב ואתי נמי שפיר להאי גירסא דקתני לפי שנאמר דברים הדברים וגו' יכול כו' דמשמע דמתוך קרא דהדברים הוא דמשמע ליה דאינו חייב עד שיעבור כולן וכן בפ''ק דפסחים (דף ה:) לפי שנאמר לא יראה לך יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הנכרים אבל לגירסת הספרים מאי קאמר לפי שנאמר בלאו קרא נמי הוה אמרינן הכי כל כמה דלא נפקא לן חילוק מלאכות משום מקום: על חרישה וקצירה חייב שתים. וא''ת מנא ליה דחייב שתים נימא דלא מיחייב אתרוייהו אלא אחת וי''ל משום דכתיב בחריש ובקציר דמשמע תרי מילי מדלא כתב בחריש וקציר: ועל כולן אינו חייב אלא אחת. פירש בקונט' משום דהוי ליה כלל בלא תעשה ופרט בעשה וקשה דכללא נמי כתיב בעשה וביום השביעי תשבות ועוד דגבי כלל ופרט דוקא הוא דאמרינן בפרק קמא דמו''ק (דף ג.) דלא דיינינן כשאין הכלל בלשון הפרט אבל לגבי דבר שהוא יצא מן הכלל לא אשכחן בשום מקום ועוד דבמועד קטן איכא למ''ד דנין ונראה כפי' אחרון שפי' בקונט' דלא ילפינן מחריש וקציר משום דהוו שני כתובים הבאים כאחד וכה''ג אמרינן בפרק ד' מיתות (סגהדרין סז:) אוב וידעוני בכלל כל המכשפים היו כו' ופריך וליהוי אוב וידעוני שני כתובים הבאין כא' ואם תאמר והיכי יליף מלא תבערו כל שכן דהוי ג' כתובים הבאין כאחד ואין מלמדין לכ''ע וכ''ת דחריש וקציר אתא לכדדרשינן בריש מו''ק (ד' ד.) מה חריש רשות כו' אם כן היכי הוה בעי למילף מיניה מעיקרא הא לא אתי להכי ואומר ר''י דלא הוו ג' כתובים מדלא כתבינהו או כולהו בלאו או כולהו בעשה ולהכי ילפינן מהבערה ומהשתא אייתר ליה חריש וקציר לכדדרשינן במו''ק: הבערה ללאו יצאת. וא''ת והא איצטריך למיכתב לא תבערו משום סיפיה דקרא דכתיב בכל מושבותיכם דדרשינן מינה ביבמות (דף ו:) ובסנהדרין (דף לה:) דאין רציחה דוחה שבת וי''ל דהוה מצי למיכתב בלישנא אחריתי ולא לכתוב לא תבערו ומשום דדרשינן בפ''ק (דף כ.) אבל אתה מבעיר כו' לא הוה צריך למיכתב לא תבערו: מאי טעמא דר' יוסי. פי' בקונט' כלומר דאכתי מ''ם דמאחת ומהנה למה לי ולשון מאי טעמא אינו משמע כן ונראה לר''י דה''פ מ''ט דר' יוסי הא איצטריך קרא לשם משמעון ולאבות ולתולדות ומנא ליה דחייב על כל אחת ואחת ומפרש דמאחת שם משמעון מהנה לאבות ותולדות ומ''מ מדסמכינהו להדדי דרשינן אחת שהיא הנה והנה שהיא אחת: (תוספות)

דף ע - ב

שם משמעון הנה אבות מהנה תולדות אחת שהיא הנה זדון שבת ושגגת מלאכות הנה שהיא אחת שגגת שבת וזדון מלאכות ושמואל אחת שהיא הנה והנה שהיא אחת לא משמע ליה: בעא מיניה רבא מרב נחמן העלם זה וזה בידו מהו א''ל הרי העלם שבת בידו ואינו חייב אלא אחת אדרבה הרי העלם מלאכות בידו וחייב על כל אחת ואחת אלא אמר רב אשי חזינן אי משום שבת קא פריש הרי העלם שבת בידו ואינו חייב אלא אחת ואי משום מלאכה קפריש הרי העלם מלאכות בידו וחייב על כל אחת ואחת א''ל רבינא לרב אשי כלום פריש משבת אלא משום מלאכות כלום פריש ממלאכות אלא משום שבת אלא לא שנא תנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת והוינן בה מנינא למה לי ואמר ר' יוחנן שאם עשאן כולן בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת אי אמרת בשלמא העלם זה וזה בידו חייב על כל אחת ואחת שפיר אלא אי אמרת העלם שבת בידו אינו חייב אלא אחת היכי משכחת לה בזדון שבת ושגגת מלאכות הניחא אי סבר ליה כרבי יוחנן דאמר כיון ששגג בכרת אע''פ שהזיד בלאו משכחת לה דידע ליה שבת בלאו אלא אי סבר לה כרבי שמעון בן לקיש דאמר עד שישגוג בלאו וכרת דידע ליה שבת במאי דידע לה בתחומין ואליבא דרבי עקיבא: אמר רבא קצר וטחן כגרוגרת בשגגת שבת וזדון מלאכות וחזר וקצר וטחן כגרוגרת בזדון שבת ושגגת מלאכות ונודע לו על קצירה וטחינה של שגגת שבת וזדון מלאכות וחזר ונודע לו על קצירה ועל טחינה של זדון שבת ושגגת מלאכות

רש"י מהנה לרבות תולדות. כלומר היוצאות מהן מן האבות: אחת שהיא הנה. דאמרן פעמים שחייב על כל אחת ואחת מאי היא כגון שעשאן בזדון שבת ושגגת מלאכות דאיכא שגגות טובא והנה שהיא אחת דאמרן פעמים שחייב אחת על כולן מאי היא כגון שגגת שבת וזדון מלאכות דיודע שהמלאכות אסורות בשבת אבל שכח ששבת היום: לא משמע ליה. דמיבעיא ליה כוליה לשם משמעון ולתולדות: זה וזה. שבת ומלאכות: מהו. חייב אחת על כולן או על כל אחת ואחת וקמבעיא ליה הא דתני לעיל (דף סט.) שגג בזה ובזה זהו שוגג האמור בתורה מהו לחיובי חדא או לחיובי אכולהו וממתני' דהשוכח עיקר שבת דאינו חייב אלא אחת לא שמעינן ליה דהשוכח עיקר שבת חדא שגגה היא וכי מיבעיא לן ביודע עיקר שבת אבל מלאכות הללו אינו יודע שאסורות ועוד נעלם ממנו שהיום שבת דאיכא למיתלי שגגה אכל מלאכה ומלאכה הואיל ויודע עיקר שבת ואיכא למתלי אהעלם שבת וחדא שגגה היא: אי משום שבת קא פריש. זה שפירש מן העבירה ובא להתכפר אי משום שבת היתה שאמרו לו שבת היום ופירש אישתכח דמשום העלם שבת היה עושה: ה''ג ואי משום מלאכות הללו קא פריש שאמרו לו מלאכה היא זו ופירש הרי העלם מלאכה בידו וזיל בתר מלאכות: כלום פריש משבת אלא משום מלאכות. כשאמרו לו שבת היום הבין שהמלאכות הללו אסורות דאי לא אסורות למה הוזקקו לומר שבת היום: אלא לא שנא. ואינו חייב אלא אחת: עשאן לכולן. היינו העלם זה וזה בידו דהא לא ידע שבת במידי כיון דכל הלכותיה נעלמות ממנו אין חילוק היום משאר ימים: אא''א כו' היכי משכחת לה. דניחייב איניש אכל חדא ע''כ בזדון שבת ושגגת מלאכות הוא דמשכחת לה והכא מאי זדון שבת איכא: הניחא לר' יוחנן כו'. משכחת ליה שלא נעלמו ממנו אלא הכריתות ויודע הלאוין והיינו זדון שבת: כגרוגרת. שיעור הוא לכל איסורי מלאכות של שבת באוכלים: קצר. כגרוגרת וטחן כגרוגרת בשגגת שבת וזדון מלאכות דלא מיחייב אלא חדא: וחזר וקצר. כגרוגרת וטחן כגרוגרת בזדון שבת ושגגת מלאכות דמיחייב תרתי ולא נודע לו בינתים שחטא: ונודע לו. אחרי כן על הקצירה ועל הטחינה כלומר או על זו או על זו וכ''ש על שתיהן: (על) שגגת שבת וזדון מלאכות. והפריש חטאת וחטאת זו מכפרת על שתיהן דהא חדא הוא דמיחייב עליה: (רש"י)

תוספות שם משמעון. האי לישנא לא הוה צריך למימר כיון דאליבא דר' יוסי קאי דסבר בפ' הבונה (לקמן ד' קג:) דאפי' שריטה אחת על שני נסרים או שני שריטות על נסר אחד חייב אלא ניחא ליה למנקט לישנא דמתני' דהבונה (שם.) א''ר יהודה מצינו שם קטן משם גדול שם משמעון: לא משמע ליה. שמואל דלא כר' נתן ודלא כר' יוסי וצ''ל דמקבלה קים ליה לשמואל הכי: העלם זה וזה בידו מהו. אומר ר''י דאפי' לא ידע לשבת בשום מלאכה חשיב ליה העלם זה וזה כדמוכח בסמוך דקאמר (ר''י') אי אמרת בשלמא העלם זה וזה בידו חייב כו' אלמא אע''ג דלא ידע לשבת במידי חשוב העלם זה וזה וצריך לחלק בין זה לשוכח עיקר שבת דהכא אינו שכוח כל כך דכי מדכרו ליה מדכר אבל שכח עיקר שבת היינו כעין תינוק שנשבה לבין הנכרים: אמר ליה הרי העלם שבת בידו כו'. בשבועות בפ''ב ('' יט.) בעא מיניה רבא מרב נחמן העלם זה וזה בידו מהו א''ל הרי העלם טומאה בידו וחייב והתם בפ''ג (דף כו.) נמי השיבו הרי העלם שבועה בידו וחייב התם שפיר דמהדר ליה לחומרא והא דמהדר ליה הכא לפוטרו משום דקסבר שגגת שבת עיקר דעיקר המצוה היא משום שבת: חזינן אי משום שבת קא פריש כו'. פי' בקונטרס שאמרו לו שבת היום ופירש וקשה דשמא כי הוו אמרי ליה נמי מלאכה היא היה פורש אפי' לא יזכירוהו שבת אלא נראה לר''י דה''פ אי משום שבת קא פריש שאומר בעצמו דאי הוו מודעי ליה אשבת לבד היה פורש ואי הוו מודעי ליה אמלאכות לא היה פורש א''כ העלם שבת עיקר שהוא היה שכוח יותר ואי משום מלאכות פריש דשיילינן ליה ואמר דאי הוו מודעי ליה אמלאכות לא הוה צריך לאודועיה אשבת ואי הוו מודעי ליה אשבת הוה צריך לאודועיה אמלאכות הרי העלם מלאכות עיקר וחייב על כל אחת ואחת אבל כששניהם שכוחות בשוה מזה לא פשט כלום ולא בא רב אשי אלא לפשוט מקצת הבעיא כלומר לפעמים נוכל להבחין איזו העלמה עיקר ול''ג מה שכתוב בספרים ואי כי מודעי ליה אשבת אכתי צריך לאודועיה אמלאכות העלם מלאכות בידו כו' דלפי מה שפי' ר''י אכתי הוה צריך לפרושי וכי מודעת ליה אמלאכות לא הוה צריך לאודועיה אשבת אלא גרסי' ואי משום מלאכות קא פריש כו' וקאמר רבינא כלום פריש משבת אלא משום מלאכות כו' כלומר כיון ששניהם שכוחים במה שזה שכוח יותר מזה לא נפקא מיניה מידי אלא לא שנא ותרווייהו תבעי ורשב''א מקיים גירסת הספרים ומפרש דרב אשי בא לפשוט דהעלם זה וזה חייב אי משום שבת קפריש שהשבת שכוחה יותר העלם שבת בידו ואי כי מודעת ליה אשבת אכתי צריך לאודועי אמלאכות אפילו אי כי נמי מודעת ליה אמלאכות צריך לאודועיה אשבת דהוי העלם זה וזה חשיב כהעלם מלאכות וחייב וכן מוכח מדנקט לעיל אי משום שבת קא פריש והכא נקט אי כי מודעת ליה אשבת כו' והא דקאמר כלום פריש ממלאכות אלא משום שבת ה''פ אלא משום שבת ותהא שגגת שבת עיקר ולא מיחייב אלא חדא דבענין אחר לא הוה פריך מידי כיון דבשניהן שוה חייב על כל אחת: נודע לו על הקצירה ועל הטחינה של שגגת שבת וזדון מלאכות. פי' רבינו שמואל שנודע לו והפריש קרבן וקודם שנתכפר חזר ונודע לו על הקצירה וטחינה של שגגת מלאכות אבל אם לא נודע לו עד אחר הכפרה אין נגררין וצריכין שתי חטאות דלכ''ע כפרה מחלקת ודווקא הפריש קרבן אבל אם לא הפריש קרבן וחזר ונודע לו על קצירה וטחינה של שגגת מלאכות יביא איזה שירצה דבו תליא מילתא אם ירצה יפריש חטאת אחת על שגגת שבת ונגררין של שגגת מלאכות עמה או אם ירצה יפריש ב' קרבנות על הקצירה וטחינה של שגגת מלאכות ויגררו עמהן של שגגת שבת כדאמר רבא בסמוך אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד ונודע לו על אחד מהן כו' הביא קרבן על הראשון כו' אלמא אע''ג דנודע לו על הראשון תחלה הואיל ועדיין לא הפריש קרבן עליו אינו גורר האמצעי עמו כדי להתחייב קרבן על השלישי אלא אם ירצה יביא קרבן על האמצעי ויתכפרו כולן וא''ת דהשתא משמע דסבר רבא דאין הפרשות מחלקות מדנגררות של שגגת מלאכות עם של שגגת שבת והיינו כריש לקיש ורבא גופיה לא פסיק כוותיה בהחולץ (יבמות לו.) אלא בג' מקומות ומיהו מתוך פי' ר''ח שפירש דהלכתא כרבה רבו של אביי משמע דגרס רבה וכן משמע שמזכירו לפני אביי וכן בסמוך דקאמר מילתא דפשיטא לה לרבא ואביי ואפי' גרסי' רבא י''ל דלא איירי ביבמות אלא בדברים הנוהגים בזמן הזה מיהו תימה לר''י לקמן דמיבעיא לן אי פליגי בהפרשות מחלקות או לא תפשוט דבהפרשות פליגי דאי בידיעות פליגי אבל הפרשות מחלקות לכ''ע א''כ רבה ואביי דסברי הכא דאין הפרשות מחלקות כמאן וי''ל דאיכא למדחי דהכא מיירי שלא הפריש עד אחר שחזר ונודע לו גם על שגגת מלאכות והא דנקט ונודע לו על שגגת שבת היינו כלומר שלבסוף הפריש על שגגת שבת: (תוספות)

דף עא - א

קצירה גוררת קצירה וטחינה גוררת טחינה אבל נודע לו על קצירה של זדון שבת ושגגת מלאכות קצירה גוררת קצירה וטחינה שעמה וטחינה שכנגדה במקומה עומדת אביי אמר טחינה נמי גוררת טחינה שם טחינה אחת היא ומי אית ליה לרבא גרירה והא איתמר אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד ונודע לו על אחת מהן וחזר ואכל כזית בהעלמו של שני אמר רבא הביא קרבן על ראשון ראשון ושני מתכפרין ג' אינו מתכפר הביא קרבן על השלישי שלישי ושני מתכפרין ראשון אינו מתכפר הביא קרבן על האמצעי נתכפרו כולן אביי אמר אפילו הביא קרבן על אחד מהן נתכפרו כולן בתר דשמעה מאביי סברה אי הכי טחינה נמי תגרר לטחינה גרירה אית ליה גרירה דגרירה לית ליה מילתא דפשיטא להו לאביי ורבא מבעיא לר' זירא דבעי רבי זירא מרבי אסי ואמרי לה בעא מיניה רבי ירמיה מרבי זירא קצר וטחן חצי גרוגרת בשגגת שבת וזדון מלאכות וחזר וקצר וטחן חצי גרוגרת בזדון שבת ושגגת מלאכות מהו שיצטרפו אמר ליה חלוקין לחטאות ולא מצטרפין וכל היכא דחלוקין לחטאות לא מצטרפי והתנן אכל חלב וחלב בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת אכל חלב ודם ונותר ופגול בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת זו חומר במינין הרבה ממין אחד וזו חומר במין אחד ממינין הרבה שאם אכל חצי זית וחזר ואכל חצי זית ממין אחד חייב משני מינין פטור והוינן בה ממין אחד חייב צריכא למימר ואמר ריש לקיש משום בר תוטני הכא במאי עסקינן כגון שאכלו בשני תמחויין ורבי יהושע היא דאמר תמחויין מחלקין מהו דתימא אמר רבי יהושע בין לקולא בין לחומרא קא משמע לן דלקולא לא אמר לחומרא קאמר והא הכא דחלוקין לחטאות וקא מצטרפי אמר ליה מר ארישא מתני לה וקשיא ליה אנן אסיפא מתנינן לה ולא קשיא לן משני מינין פטור צריכה למימר ואמר ריש לקיש משום בר תוטני לעולם ממין אחד ואמאי קרי ליה שני מינין שאכלו בשני תמחויין ור' יהושע היא דאמר תמחויין מחלקין והא קא משמע לן דאמר רבי יהושע בין לקולא בין לחומרא מדסיפא מין אחד ושני תמחויין

רש"י קצירה גוררת קצירה. שניה בכפרתה וטחינה גוררת את הטחינה השניה ונתכפרו כולן דקיימא לן אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת וזה שעשה שתי קצירות בהעלם אחד שלא נודע לו בין קצירה לקצירה שחטא ואע''פ שהעלמה של שניה חלוק קצת משל ראשונה סוף סוף העלם אחד הוא דלא נודע לו חטאו בינתים וידיעות [חטא] הוא דמחלקת הלכך חטאת זו שבאה על הקצירה וטחינה ראשונה אתרווייהו קיימא ונתכפרו עם הקצירה כל קצירות שעליו שנעשו בהעלם אחד ועם הטחינה נתכפרו כל הטחינות שעליו כשעשאן בהעלם אחד: אבל נודע לו על הקצירה. אחרונה שבזדון שבת ושגגת מלאכות והפריש עליה קרבן הואיל ובקרבן זה לא שייכא טחינה שעמה דהא אכל חדא מיחייב אי הוה מתידעי ליה תרווייהו: קצירה גוררת קצירה. ראשונה: וטחינה שעמה. של ראשונה: וטחינה. אחרונה. שכנגדה של ראשונה: במקומה עומדת. וכי מתידע ליה מיחייב עלה: קצירה גוררת קצירה. כמשפט דשני זיתי חלב בהעלם אחד הן וטחינה שעם קצירה ראשונה היינו משום גרירה דאף על גב דעיקר קרבן לאו משום קצירה דבהדה אתא הואיל ואיכפר ליה בהדי קצירה בתרייתא גררה לטחינה שעמה בהדה שהרי שתיהן היו תלויות בקרבן אחד ואין כפרה לזו בלא זו: וטחינה שכנגדה עומדת במקומה. דגרירה לגרירה לא אמרינן לאיכפורי טחינה אחרונה עם טחינה ראשונה משום שני זיתי חלב בהעלם אחד דהא קמייתא גופה בגרירה היא דמיכפרה: שם טחינה אחת היא. ואע''ג דקמייתא גופא בגרירה אתיא אמרינן גרירה לגרירה: ומי אית ליה לרבא גרירה. אטחינה שעמה קפריך דמגררה עם הקצירה ואע''ג דקרבן לאו אההיא קצירה איפריש דאינך כולהו לאו גרירה איכא דקצירה וקצירה בהעלם אחד לאו גרירה היא דכל שם עבירה הנכפל כמה פעמים בהעלם אחד אין בו אלא חטאת אחת: ראשון ושני מתכפרין. שהרי בהעלמו היה: שלישי אין מתכפר. ולא אמרינן הואיל והשני מתכפר עם הראשון שבהעלמו ליגרריה לשלישי עמו בכפרתו ואע''ג דלא שייך בהדי ראשון: הביא קרבן כו'. שכשהפרישו הזכיר בו שם אותו זית: הביא קרבן על האמצעי נתכפרו כולם. ואין זה גרירה אלא כולם בהעלם של זה היו: אביי אמר כו'. דאית ליה גרירה: בתר דשמעיה. רבא מאביי דאמר אפילו הביא קרבן על אחד מהם. נתכפרו כולם דאית ליה גרירה הדר ביה איהו ואמר לההיא דלעיל דמיכפרה טחינה שעמה בגרירה: אי הכי. דכאביי סבירא ליה דאמר גרירה: טחינה. שעמה דאיכפרה בגרירה תגרור נמי לטחינה שכנגדה משום שני זיתי חלב בהעלם אחד: גרירה דגרירה. כי הך דטחינה קמייתא לא איכפרה אלא בגרירה דלא עליה ולא על קצירה שעמה בא הקרבן אלא דאגריר בהדי קצירה הלכך לא הדרה גרירה לבתרייתא משום שם טחינה: מילתא דפשיטא להו. דזדון שבת ושגגת מלאכות וזדון מלאכות ושגגת שבת אין חלוקין לחטאות כדקאמרי דזה מתכפר בקרבנו של זה ולא אמרינן כשני העלמות נינהו וניחייב חד אזדון שבת ושגגת מלאכות וחד אשגגת שבת וזדון מלאכות ואע''ג דחד גופה דעבירה היא מספקא ליה כו': קצר וטחן. קצר או טחן: חזר וקצר כו'. ולא נודע לו בינתים על חטאו: מהו שיצטרפו. קצירה וקצירה לכשיעור ויתחייב מי הוי העלם אחד ומצטרפי או דילמא: כשני העלמות נינהו ולא מצטרפין: חלוקין לחטאות. אי הוי כשיעור לכל חד אין אחד מהן מתכפר בקרבן הבא על חברו הלכך לא מצטרפי: הכי גרסינן. וכל היכא דחלוקין לחטאות לא מצטרפי והא תנן כו': חלב וחלב. שני זיתים והפסיק ביניהם יותר מכדי אכילת פרס דהוו להו שתי אכילות: שאם אכל חצי זית וחזר ואכל חצי זית. באותו העלם וכגון שלא שהה מתחילתו של ראשון עד סוף גמר אכילת אחרון יותר מכדי אכילת פרס ממין אחד מצטרפין: צריכא למימר. הא חדא אכילה היא דבשתי אכילות ליכא למאן דאמר חייב: תוטני. שם חכם: שני תמחויין. שני מיני תבשיל אחד צלי ואחד שלוק: ורבי יהושע היא. בכריתות דאמר תמחויין מחלקין לאוכל שני זיתים בהעלם אחד בשני תמחויין לחייבו שתי חטאות ואיצטריכא לאשמעינן דלענין חצי שיעור מצטרפי דמהו דתימא בין לקולא כי הכא בין לחומרא כגון שיעור שלם אמר רבי יהושע דחלוקין הן וגבי שני חצאי שיעור פטור והיינו קולא וגבי שני זיתים שלימים חייב שתים והיינו חומרא: ארישא מתני. להא דריש לקיש: אסיפא מתנינן לה. ולא איתמר הכי: (רש"י)

תוספות גרירה דגרירה לית ליה. ומה שגוררת קצירה וטחינה שעמה לא חשיב גרירה דגרירה כדפי' בקונט' דמה שגוררת קצירה לקצירה לא חשיב גרירה כיון דהוי בהעלם אחד אבל טחינה שכנגדה חשיבא גרירה משום דקצירה של זדון שבת אינה גוררת טחינה של שגגת שבת אלא על ידי הקצירה שעמה היא נגררת שעיקר קרבן אינה בשבילה ולר''י נראה דקצירה חשיבא גרירה מדקאמר קצירה גוררת קצירה אבל ההיא דטחינה לא חשיבא גרירה דגרירה שאינו יכול לכפר על הקצירה אא''כ תתכפר הטחינה עמה ואע''ג דשני זיתי חלב בהעלם אחד לא חשיבא גרירה מ''מ קצירה וקצירה שאני שהאחת בשגגת שבת והאחת בזדון שבת וטעמא דמאן דאמר בסמוך דקצירה וקצירה אין מצטרפין היינו משום דלית ליה גרירה וקשה לרשב''א לפי זה הוה מצי למצוא פלוגתייהו דאביי ורבא אפילו בשלשה קצירות כגון שקצר בשגגת שבת וזדון מלאכות וחזר וקצר בזדון שבת ושגגת מלאכות ונודע לו הראשונה וחזר וקצר בשגגת שבת וזדון מלאכות דלרבא הביא קרבן על הראשון שני נתכפר שלישי לא נתכפר ולאביי גם שלישי נתכפר: ממין אחד חייב פשיטא. הוה מצי לשנויי הא מני רבן גמליאל היא כדאמרינן בסמוך: אנן אסיפא מתנינן לה. אפילו ארישא הוה מצי לשנויי כגון שאכלו בשני תמחויין ולאפוקי מרבי יהושע דאמר תמחויין מחלקין אפילו לקולא אלא דניחא ליה לאוקמי כר' יהושע: משני מינין פשיטא. אף על גב דלענין מלקות מצטרפין כדאמרינן בפרק בתרא דמס' ע''ז (דף סי.) ובמס' מעילה (דף יז:) לענין קרבן פשיטא ליה דאין מצטרפין: (תוספות)

דף עא - ב

מכלל דרישא מין אחד ותמחוי אחד מין אחד ותמחוי אחד צריכא למימר אמר רב הונא הכא במאי עסקינן כגון שהיתה לו ידיעה בינתיים ורבן גמליאל היא דאמר אין ידיעה לחצי שיעור: איתמר אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד ונודע לו על הראשון וחזר ונודע לו על השני ר' יוחנן אמר חייב שתים וריש לקיש אמר אינו חייב אלא אחת רבי יוחנן אמר חייב {ויקרא ד-ג/כח/לה} על חטאתו והביא וריש לקיש אמר פטור {ויקרא ד-כו} מחטאתו ונסלח לו וריש לקיש הכתיב על חטאתו והביא ההוא לאחר כפרה ולרבי יוחנן נמי הכתיב מחטאתו ונסלח לו הכא במאי עסקינן כגון שאכל כזית ומחצה ונודע לו על כזית וחזר ואכל כחצי זית אחר בהעלמו של שני מהו דתימא ליצטרפו קמ''ל א''ל רבינא לרב אשי דאיתידע ליה קודם הפרשה פליגי ובהא פליגי דמר סבר ידיעות מחלקות ומר סבר הפרשות מחלקות אבל לאחר הפרשה מודי ליה ריש לקיש לר' יוחנן דחייב שתים או דילמא דאיתידע ליה לאחר הפרשה פליגי ובהא פליגי דמר סבר הפרשות מחלקות ומר סבר כפרות מחלקות אבל קודם הפרשה מודי ליה ר' יוחנן לריש לקיש דאינו חייב אלא אחת או דילמא בין בזו ובין בזו מחלוקת א''ל מסתברא בין בזו ובין בזו מחלוקת דאי סלקא דעתך קודם הפרשה פליגי אבל לאחר הפרשה מודה ליה ריש לקיש לר' יוחנן דחייב שתים אדמוקים ליה קרא לאחר כפרה לוקמיה לאחר הפרשה ואי אחר הפרשה פליגי אבל קודם הפרשה מודה ליה רבי יוחנן לריש לקיש דאינו חייב אלא אחת אדמוקי ליה קרא בכזית ומחצה לוקמיה קודם הפרשה ודילמא ספוקי מספקא ליה ואם תימצי לומר קאמר אם תימצי לומר קודם הפרשה פליגי בה רבי יוחנן היכי מוקי ליה לקרא בכזית ומחצה ואם תימצי לומר לאחר הפרשה פליגי ריש לקיש היכי מוקי ליה לקרא בלאחר כפרה: אמר עולא למאן דאמר אשם ודאי לא בעיא ידיעה בתחילה

רש"י מכלל דרישא. דאמר חייב: מין אחד ותמחוי אחד. בתמיה: שהיתה לו ידיעה. בין שני חצאי שיעור ואיצטריך לאשמעינן דליצטרפו דס''ד אמינא הואיל ובשיעורין שלמים חלוקין לחטאות הכא נמי לא ליצטרפו קמ''ל דהתם הוה ידיעה אבל ידיעת חצי שיעור לאו ידיעה היא: רבן גמליאל היא דאמר. לקמן בפרק הבונה אין ידיעה לחצי שיעור: וחזר ונודע לו. לקמן בעי ליה אי קודם שהפריש קרבן על ידיעה ראשונה וקסבר ידיעות מחלקות לחטאות ואע''פ שלא היתה ידיעה בין אכילה לאכילה או לאחר הפרשה וקסבר הפרשות מחלקות והא דאביי ורבא דאמרי לעיל ונודע לו על אחת מהן וחזר ואכל כו' אלמא דחדא הוא דמיחייב אי סבירא להו פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש בקודם הפרשה אינהו דאמור כריש לקיש אי נמי סבירא להו דלאחר הפרשה פליגי ואינהו דאמור קודם הפרשה נודע על השני ודברי הכל אין חלוקין לחטאות: על חטאתו והביא. והביא קרבנו שעירת עזים תמימה נקבה על חטאתו אשר חטא (ויקרא ד) משמע על כל חטאת וחטאת יביא: מחטאתו ונסלח לו. אפי' לא הביא אלא על מקצת חטאתו ונסלח לו כולו: קמ''ל כיון דהאי חצי זית עם זית קמא שייך בתר ידיעה קמייתא הוה כאילו נודע לו על הכל דהא אי הוה מייתי קרבן הוה מיכפר בהדיה [דזית] בלא שום ידיעה דפחות מכשיעור לא חשיב אבל כזית לא מיכפר בלא ידיעה הלכך כי לא איתידע ליה בהדיה אלא זה אחר זה הוו ידיעות מחלקות: דאיתידע ליה. על השני קודם שהפריש קרבן על ידיעה הראשונה פליגי: אדמוקים לאחר כפרה. כי פרכינן לעיל לריש לקיש הא כתיב על חטאתו והביא ואוקימנא שיטתיה דתלמודא בלאחר כפרה לוקמא בלאחר הפרשה אבל השתא דאוקימנא בלאחר כפרה ש''מ דפשיטא לבני הישיבה שסדרו הגמ' דלאחר הפרשה נמי פטר ריש לקיש: הכי גרסינן בספרים ישנים ודילמא ספוקי מספקא להו ואת''ל קאמר אם תמצא לומר קודם הפרשה פליגי רבי יוחנן היכי מוקי ליה לקרא בכזית ומחצה את''ל אחר הפרשה פליגי ר''ל היכי מוקי ליה לקרא בלאחר כפרה והכי פירושא ודילמא לבני תלמודא נמי מספקא להו פלוגתא דר''י ור''ל במאי כי היכי דמספקא ליה לדידי אי בקודם אי בלאחר אי בתרווייהו וכי פריך בעל התלמוד לרבי יוחנן נמי והא כתיב מחטאתו ונסלח לו ומשני ליה בכזית ומחצה בלשון את''ל פריך ליה ומשני ליה והכי קאמר אי הוה פשיטא לן דלאחר הפרשה הוא דמחייב [ר''י תרתי] אבל בקודם הפרשה מודה [לר''ל] לא הוה קשיא לן מידי דאוקימנא מחטאתו ונסלח לו בקודם הפרשה אבל השתא קשיא לן את''ל בהך בעיא דרבינא דבקודם הפרשה נמי פליגי וא''ר יוחנן חייב שתים ר' יוחנן היכי מוקי ליה לקרא דמחטאתו ונסלח לו ושני ליה בכזית ומחצה והכי קמשני אפי' את''ל דקודם הפרשה לחודא פליגי אי נמי בתרווייהו פליגי איכא לאוקמא בכזית ומחצה ולר''ל נמי כי פריך ליה תלמודא הכתיב על חטאתו והביא ושני ליה בעל התלמוד בלאחר כפרה לעולם ספוקי מספקא ליה במאי פליגי כלדידי ובאת''ל פריך ומשני והכי קאמר את''ל בלאחר הפרשה נמי פליגי דבלאחר הפרשה פטר ליה בחד קרבן דהשתא ליכא לאוקמא לקרא דמחייב בלאחר הפרשה ר''ל היאך מוקי ליה להאי קרא כלומר במאי מוקי ליה ושני ליה אפילו אם תמצא לומר בלאחר הפרשה פליגי איכא לאוקמי בלאחר כפרה. ורוב התלמידים שגו בשיטה זו ודימו דהאי דהיכי מוקי לה לקרא בכזית ומחצה וחברו היכי מוקי ליה לקרא בלאחר כפרה לשון קושיא הוא ולפרושי כמו מ''ט והוצרכו לשבש את הספרים ולמחוק הוי''ו ואת''ל קמא ולהגיה קאמרינן ולהגיה על קודם לאחר ועל לאחר קודם ואין שיטת התלמוד כפי סוגייתם: למ''ד אשם ודאי לא בעי ידיעה. פלוגתא דר''ט ור''ע היא בכריתות בפ' דם שחיטה (דף כב.) ר''ע מחייב על ספק מעילות אשם תלוי ופי' היו לפניו שתי חתיכות א' של קדש וא' של חולין ואכל אחת מהן ואינו יודע איזו אכל מביא אשם תלוי ומודה ר''ע שאינו מביא את מעילתו כלומר אינו משלם קרן וחומש עד שיודע לו ויביא עמה אשם מעילות ודאי כי היכי דאשם תלוי דשאר עבירות דספק כרת אינו מכפר כפרה גמורה וכשיודע לו דודאי חטא מביא חטאת אף זה כשיודע לו יחזור ויביא אשם ודאי ר''ט אומר מה לזה מביא שתי אשמות ולא דמי לאשם תלוי דספק חטאת דהתם ספיקו איל וודאי נקבה הלכך כי מתידע ליה בעי לאתויי נקבה אבל זה ששניהם מין אחד כדאמר התם שממין שמביא על הודע מביא על לא הודע שזה איל וזה איל יביא קרן וחומש ויביא איל ויאמר אם ודאי מעלתי זו מעילתי וזו אשמי ואם ספק שלא עתיד ספיקי להודע לי אשם זה יהיה אשם תלוי והקדש זה לנדבה ולכי מתיידע ליה לא בעי לאתויי אשם אחרינא אלמא לא בעי ידיעה בתחילה באשם ודאי קודם הבאת כפרתו דהא לא איתידע ליה כי אתיי' ומכפר עליה: אשם ודאי. כל אשמות קרוין אשם ודאי חוץ מאשם תלוי שהוא בא על לא הודע והן שלשה הבאין על חטא אשם מעילות אשם גזילות אשם שפחה חרופה: (רש"י)

תוספות מכלל דרישא מין אחד ותמחוי אחד כו'. לעיל לא בעי למיפרך מכלל דסיפא משני מינין ושני תמחויין צריכא למימר שלא חש להאריך כיון דלא קאי הכי: מאן דאמר אשם ודאי לא בעי ידיעה בתחלה. פי' בקונטרס דאיכא פלוגתא דר' עקיבא ורבי טרפון בפרק דם שחיטה בכריתות (דף כב:) וליתא דהא תנן התם דדוקא במעילה מרובה קאמר ר''ע שמביא שתי אשמות משום דטוב לו שיביא שתי אשמות משיביא אשם אחד ויתנה שאם לא יוודע לו תהא מעילתו נדבה אבל במעילה מועטת מודה ר''ע שמביא אשם אחד ויתנה ונוח לו שיתן מעילה מועטת על הספק משיביא שתי אשמות וקאמרינן בגמ' מדברי שניהם נלמד [א] אשם ודאי לא בעי ידיעה בתחלה ואם תאמר רבי טרפון דקאמר מה לזה מביא שתי אשמות משמע דעצה טובה קמ''ל אדרבה כיון דבמעילה מרובה פליגי אם כן טוב לו שיביא שתי אשמות כדאמר ר' עקיבא משיביא אשם אחד ומעילתו ויתנה כדפרישית יש לומר דר' טרפון לאו עצה טובה קאמר אלא לעולם אינו יוצא מידי עבירה בשתי אשמות אלא שיביא אשם ומעילתו ויתנה ואם תאמר ולרבי עקיבא אמאי מביא שתי אשמות במרובה ובמעוטה אשם ומעילה יביא לעולם אשם אחד ויתנה וכשיודע אז יביא מעילתו ויש לומר משום דאמר המביא אשמו עד שלא הביא מעילתו לא יצא: (תוספות)

דף עב - א

בעל חמש בעילות בשפחה חרופה אינו חייב אלא אחת מתקיף לה רב המנונא אלא מעתה בעל וחזר ובעל והפריש קרבן ואמר המתינו לי עד שאבעול הכי נמי דאינו חייב אלא אחת א''ל מעשה דלאחר הפרשה קאמרת מעשה דלאחר הפרשה לא קאמינא כי אתא רב דימי אמר למאן דאמר אשם ודאי בעי ידיעה בתחלה בעל חמש בעילות בשפחה חרופה חייב על כל אחת ואחת אמר ליה אביי הרי חטאת דבעינן ידיעה בתחלה ופליגי ר' יוחנן ורבי שמעון בן לקיש אישתיק אמר ליה דלמא במעשה דלאחר הפרשה קאמרת וכדרב המנונא א''ל אין כי אתא רבין אמר הכל מודים בשפחה חרופה והכל מודים בשפחה חרופה ומחלוקת בשפחה חרופה הכל מודים בשפחה חרופה דאינו חייב אלא אחת כדעולא והכל מודים בשפחה חרופה דחייב על כל אחת ואחת כרב המנונא ומחלוקת בשפחה חרופה למ''ד אשם ודאי בעי ידיעה בתחלה מחלוקת דרבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש: איתמר

רש"י בעל ה' בעילות בשפחה חרופה. בשוגג ונודע לו בין כל אחת ואחת אינו חייב אלא אחת להכי נקט שפחה חרופה משום דמביא קרבן אחד על עבירות הרבה כדתנן בכריתות (דף ט.) ה' מביאין קרבן אחד על עבירות הרבה הבא על השפחה ביאות הרבה וכו' וכי תנן מתני' דנפטר בקרבן אחד הני מילי במזיד שהוא מן המביאים על המזיד כשוגג דכתיב (ויקרא יט) בקורת תהיה ומלקות בשוגג ליכא וגבי מזיד רבי קרא דנפטר בקרבן אחד על ביאות הרבה כדיליף התם וכ''ש על ביאות שוגג הרבה בהעלם אחד אבל שוגג ונודע לו בין ביאה לביאה למאן דבעי ידיעה בתחלה באשם ודאי חשיב הוא לחלק לאשמות כהבאת כפרה המחלקת לעושה מזיד וצריך להביא על כל אחת ואחת אליבא דר' יוחנן דאמר לעיל באוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד ונודע לו בשתי ידיעות שמביא חטאת על כל אחת ואחת דחשיבא ליה חילוק ידיעה כאילו הביא קרבן בין ידיעה לידיעה הכא נמי חשיב חילוק ידיעה כאילו הביא קרבן בין ביאה לביאה ואשמעינן עולא דלמאן דלא בעי ידיעה באשם בתחלה אינה חשובה לחלק בינתים ואינו חייב אלא אחת דכיון דלא חשיבא ליה ידיעה לא מחלקת והא מילתא דעולא נקט לה הכא משום דרב דימי דאיירי עלה ופרכינן עלה מפלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש: המתינו. שלא תקריבוהו עד שאבעול עוד: כי אתא רב דימי. לא פליג אדעולא אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא: חייב על כל אחת ואחת. קס''ד השתא לרב דימי הא דתנן הבא על השפחה ביאות הרבה אינו חייב אלא אחת הני מילי מזיד אי נמי שוגג בהעלם אחד אבל שוגג ונודע לו בינתים למאן דחשיבא ליה ידיעה באשם. מחלקת ואפילו לריש לקיש: והרי חטאת דבעי ידיעה בתחלה. שאם הביא חטאתו קודם שנודע לו החטא אינה מכפרת דכתיב (ויקרא ד) או הודע אליו והביא: ופליגי ר' יוחנן וריש לקיש. וקאמר ריש לקיש דאין ידיעות מחלקות להתחייב בשתים על שני זיתי חלב בהעלם אחד אלמא לא חשיבא ליה חילוק ידיעה כחילוק כפרה וגבי שפחה חרופה בידיעות שבין ביאה לביאה לאו כהבאת קרבן חשיבי לחלק וכי היכי דבמזיד דידיה מביא אחת על כולן הכא נמי מביא אחת על כולן ולא דמי לידיעות שבין אכילת חלב לאכילת חלב שמחלקות לדברי הכל דהתם חיובי אשגגות הוא וכיון שיש ידיעה בינתים הויין ליה שתי שגגות: אמר ליה אביי דילמא. הא דפשטת למאן דבעי ידיעה חייב ואפילו לריש לקיש: במעשה דלאחר הפרשה קאמרת. וכאתקפתא דרב המנונא דלעיל אבל בידיעה דקודם אפילו לר''ע פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש היא לרבי יוחנן דחשיבא ליה ידיעה לחלק באכילת חלב אפילו שתי אכילות שנאכלו בהעלם אחד ה''נ מחלקת וריש לקיש דאמר התם לא מחלקת ה''נ אפי' דבין ביאה לביאה לא מחלקת דבין ביאה לביאה דהכא כשתי אכילות דחלב בהעלם אחד ונודע לו על כל אחד ואחד לבדו דמיא: הכל מודים. ר' יוחנן וריש לקיש בשפחה חרופה דיש חילוק: והכל מודים. בה דאין חילוק: ומחלוקת. שניהם בה דלר' יוחנן יש חילוק ולריש לקיש אין חילוק וכולהו מפרש להו: כדעולא. למאן דלא בעי ידיעה בתחלה דאפי' ר' יוחנן מודה דלר' טרפון לא חשיבא ידיעה לחלק וכי א''ר יוחנן ידיעות מחלקות ואפילו בין שתים הנעשות בהעלם אחד ה''מ בחטאת דחשיב ידיעה דילה: והכל מודים. ואפילו ר''ל דיש חילוק ואפילו לרבי טרפון כגון בביאה שלאחר הפרשה כדרב המנונא: ומחלוקת. דרבי יוחנן ור''ל בשפחה חרופה ואליבא דמאן דחשיבא ליה ידיעה דאשם לר' יוחנן דאמר ידיעת חטאת הואיל וחשיבא היא מחלקת אפי' חטאת דהעלם אחד הכא נמי מחלקת בין דהעלם אחד בין דשתי העלמות ולר''ל דאמר ידיעה דחטאת אף על גב דחשיבא לא מחלקת עבירות דהעלם אחד הכא אפילו דשתי העלמות לא מחלקת וכדפרישית: (רש"י)

תוספות בעל חמש בעילות בשפחה חרופה אינו חייב אלא אחת. אבל למאן דבעי ידיעה בתחלה הוי פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש דלר' יוחנן כיון שהיא ידיעה שהיא גורמת כפרה מחלקת אפילו ידיעות של אחר הבעילות כ''ש ידיעות שבין ביאה לביאה דמחלקות ור''ל דסבר דידיעות לא מחלקות הכא בשפחה חרופה אפילו ידיעות שבין ביאה לביאה אין מחלקות אע''ג דגבי חלב מודה ר''ל דידיעות שבין אכילה לאכילה מחלקות לא דמי דהתם בשגגה תלה רחמנא וידיעות מחלקות אשגגות אבל בשפחה חרופה שמביא על הזדון. כשגגה אין הידיעה חשובה לחלק אבל למאן דלא בעי ידיעה בתחלה אפילו רבי יוחנן מודה כיון שאין הידיעה גורמת כפרה דלא חשיבא לחלק אפי' בין ביאה לביאה כל שכן אחר כל המעשים וא''ת הניחא אי איכא אשם תלוי בשפחה חרופה אתי שפיר למאן דלא בעי ידיעה דאינו חייב אלא אחת שאין הידיעה גורמת כפרה שיכול להביא אשם ולהתנות כמו במעילה אבל אי לית בה אשם תלוי דהא לא אשכחן בשום מקום בשפחה חרופה אשם תלוי אמאי אינו חייב אלא אחת ליחייב שתים דהא צריך ידיעה אחת לכל הפחות דאם לא נודע לו לא היה יכול להביא שום קרבן והרי אותה ידיעה גורמת כפרה ויש לומר דאפי' אין אשם תלוי בשפחה חרופה יכול להביא אשם על תנאי ולהתנות בשלמים ואפילו למאן דאמר אין מביאין קדשים לבית הפסול דהשתא ממעט ליה מאכילתו מ''מ לא חשיב גורם כפרה כיון דאם עבר והתנה מה שעשה עשוי והא דנקט עולא שפחה חרופה ולא נקט מילתיה במעילה דגבי מעילה הוא דתנן דאשם ודאי לא בעי ידיעה משום דאתא לאשמעינן דאפי' בין מעשה למעשה לא חשיבא ידיעה לחלק אבל במעילה פשיטא דמחלקת כמו בחטאת וכן משמע בפרק ד' מחוסרי כפרה (כריתות דף ט.) דאמר בעא מיניה ר' חייא טירנאה מר' יוחנן הבא על ה' שפחות בהעלם אחד מהו א''ל חייב על כל אחת ואחת ומ''ש מה' העלמות בשפחה אחת אמר ליה התם אין גופים מוחלקין הכא גופים מוחלקין והיינו למאן דלא בעי ידיעה אלמא דלא מחלקות אפי' ידיעות שבין ביאה לביאה ואית ספרים דגרסי במילתיה דעולא ונודע לו בין כל אחת ואחת והיינו כדפרישית וא''ת תפשוט מדעולא דלר' יוחנן ידיעות מחלקות וי''ל דעולא את''ל קאמר: מתקיף לה רב המנונא אלא מעתה בעל והפריש קרבן כו'. תימה מאי פריך רב המנונא דאי קסבר דהפרשה מחלקת בין ביאה לביאה כשבעל במזיד בשוגג נמי יש לחלק והיכי מדמה ליה לידיעה שאין מחלקת במזיד ואי קסבר דאין הפרשה מחלקת במזיד הכי נמי דלא מחלקת בשוגג ונראה לר''י דהכי פריך כיון דלא מחלקת בין ידיעות שבין מעשים לידיעות שלאחר מעשים אלא מעתה הפרשות נמי דאין מחלקות לר''ל לאחר כל המעשים את''ל דבהפרשות פליגי ואפי' לר' יוחנן איכא למימר דהכא מודה דאין הפרשות מחלקות דדוקא גבי חטאת קאמר דמחלקות משום דאיכא נמי בהדי הפרשות ידיעות חשובות שגורמות כפרה אבל הכא דליכא אלא הפרשה לחודא אפי' רבי יוחנן מודה דלא מחלקת אחר כל המעשים ה''נ דלא מחלקת בין ביאה לביאה והא ודאי סברא היא דמחלקת ואין מתכפר בקרבן שכבר הפריש עבירה שאחר הפרשה אמר ליה מעשה דלאחר הפרשה לא קאמינא פי' איני משוה בין מעשה למעשה לאחר כל המעשים: כי אתא רב דימי אמר למ''ד בעי ידיעה כו'. השתא ס''ד דמיירי בידיעה וקאמר דאפי' לריש לקיש מחלקת כיון דגורמת כפרה ואפילו לאחר כל המעשים ולהכי פריך והרי חטאת כו' ומסיק דלאחר הפרשה קאמר ואומר ר''י דרב דימי פליג אדעולא מדנקט למ''ד בעי ידיעה משמע אבל למאן דלא בעי ידיעה לא שמשוה אותו להפרשה דלאחר כל המעשים ואין לתמוה על סברא דרב דימי דה''נ עולה מכפרת אעשה דלאחר הפרשה אף על גב דבעיא היא בפרק קמא דזבחים (דף ו.) ולא איפשיט דדחי ליה הש''ס בסוף הסוגיא דחויא בעלמא הוא א''נ התם בעי אליבא דעולא דאמר הכא דאין קרבן מכפר אעבירה דאחר הפרשה דילמא עולה דדורון היא מכפרת א''נ אין רוצה לפשוט התם מדברי האמוראים אלא ממשנה או מברייתא כדאשכחן בפרק [אין בין המודר (נדרים דף לה:)] ורשב''א מפרש דהא דנקט למאן דבעי ידיעה רבותא נקט דאפי' לדידיה לא מיחייב לר''ל על כל אחת אלא במעשה דלאחר הפרשה ולא פליג אעולא: (תוספות)

דף עב - ב

נתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר פטור לחתוך את התלוש וחתך את המחובר רבא אמר פטור אביי אמר חייב רבא אמר פטור דהא לא נתכוון לחתיכה דאיסורא אביי אמר חייב דהא קמיכוין לחתיכה בעלמא אמר רבא מנא אמינא לה דתניא חומר שבת משאר מצות וחומר שאר מצות משבת חומר שבת משאר מצות שהשבת עשה שתים בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת מה שאין כן בשאר מצות וחומר שאר מצות משבת שבשאר מצות שגג בלא מתכוין חייב מה שאין כן בשבת: אמר מר חומר שבת משאר מצות שהשבת עשה שתים בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת מה שאין כן בשאר מצות היכי דמי אילימא דעבד קצירה וטחינה דכוותה גבי שאר מצות אכל חלב ודם הכא תרתי מיחייב והכא תרתי מיחייב אלא שאר מצות דלא מיחייב אלא חדא היכי דמי דאכל חלב וחלב דכוותה גבי שבת דעבד קצירה וקצירה הכא חדא מיחייב והכא חדא מיחייב לעולם דעבד קצירה וטחינה ומאי מה שאין כן בשאר מצות אע''ז וכדרבי אמי דא''ר אמי זיבח וקיטר וניסך בהעלמה אחת אינו חייב אלא אחת במאי אוקימתא בע''ז אימא סיפא חומר בשאר מצות שבשאר מצות שגג בלא מתכוין חייב מה שאין כן בשבת האי שגג בלא מתכוין דע''ז היכי דמי אילימא כסבור בית הכנסת הוא והשתחוה לה הרי לבו לשמים ואלא דחזי אנדרטא וסגיד לה היכי דמי אי דקבלה עליה באלוה מזיד הוא ואי דלא קבלה עליה באלוה לאו כלום הוא אלא מאהבה ומיראה הניחא לאביי דאמר חייב אלא לרבא דאמר פטור מאי איכא למימר אלא באומר מותר משא''כ בשבת דפטור לגמרי ע''כ לא בעא מיני' רבא מרב נחמן אלא אי לחיובי חדא אי לחיובי תרתי אבל מפטרי לגמרי לא

רש"י נתכוין להגביה את התלוש. כגון דנפל סכין בערוגת הירק ונתכוין להגביהו: וחתך את המחובר פטור. דכתיב אשר חטא בה ודרשינן בכריתות פרט למתעסק בדבר אחר ועשה דבר זה ושוגג היכי דמי כגון שנתכוין לכך אבל שגג דסבר שאין היום שבת או סבר שמלאכה זו מותרת וזה מתעסק בהגבהה היה ולא בחתיכה: דהא לא איכוין אחתיכה דאיסורא. בשגגת שבת או בשגגת מלאכות אלא מתעסק בחתיכת היתר הוה שיודע שהוא שבת ויודע שחתיכת מחובר אסור: משא''כ בשאר מצות. כולה מפרש לה ואזיל: שגג בלא מתכוין. לקמן מפרש לה: חלב ודם. דומיא דטחינה וקצירה שהן שני גופין: אלא גבי שאר מצות היכי דמי. דפטור: כגון חלב וחלב. בהעלם אחד: דרבי אמי. במסכת סנהדרין בפרק ד' מיתות יליף למילתיה מקרא דאין חילוק חטאות לעכו''ם: והשתחוה לה. והיינו שגג שהיא ע''ז בלא מתכוין שלא נתכוון להשתחוות לע''ז: הרי לבו לשמים. ומה חיוב יש כאן אפי' ידע שהוא בית ע''ז והשתחוה בו לשמים אין חיוב כאן: אנדרטא. צורת המלך שעושין לכבוד המלך והשתחוה לה ולא לשם אלהות: מאהבה ומיראה. מאהבת אדם או מיראת אדם השתחוה לע''ז וקרי ליה שוגג בלא מתכוין כלומר שגג בהכי דסבור כיון דאין מתכוין לבו לאלהות מותר: אלא באומר מותר. כגון גר שנתגייר בין הנכרים כסבור שאין ע''ז בתורה וקרי ליה שגג בלא מתכוין: דפטור לגמרי. בתמיה: עד כאן לא קבעי מיניה רבא מרב נחמן. העלם זה וזה בידו מהו לעיל בפירקין (דף ע:) דהיינו אומר מותר דאמר אין שבת בתורה היינו העלם זה וזה: (רש"י)

תוספות נתכוין להגביה את התלוש. פירש בקונטרס כגון סכין מוטל בערוגת ירק ונתכוין להגביה וחתך את המחובר א''כ הא דפליגי בנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר היינו לחתוך תלוש וחתך מחובר אחר אבל לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר משמע דחייב לכ''ע וקשה לר''ת דבסוף פ' ספק אכל (כ. יתות ימ:) אמר שמואל המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה בשבת פטור דמלאכת מחשבת אסרה תורה ומוכח התם דאפילו בנתכוין ללקוט תאנה זו וליקט תאנה אחרת פטר שמואל ולקמן בפרק הזורק (דף צז:) פטר רבא נתכוין לזרוק ארבע וזרק שמנה כי לא אמר כל מקום שתרצה תנוח וכל שכן בנתכוין לזרוק בצד זה וזרק בצד אחר דלא נעשה כלל רצונו או נתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר דפטור ונראה לר''ת דהכא מיירי בנתכוין לחתוך תלוש ונמצא שהוא מחובר וחותך מה שהיה מתכוין אלא שלא היה יודע שהיה מחובר ופליגי אביי ורבא בקרא דאשר חטא בה דמוקי ליה רבי אליעזר בפרק ספק אכל (שם יט:) פרט למתעסק והכי איתא התם בהדיא דקאמר עלה לרבא משכחת לה שנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר לאביי שנתכוין להגביה את התלוש כו' ושמואל דפטר מטעם מלאכת מחשבת היינו בנתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר דלא נעשה מחשבתו והשתא אתי שפיר דקאמר לקמן דמפרש שגג בלא מתכוין דשאר מצות היכי דמי כגון דסבור שומן הוא ואכלו דהיינו ממש דומיא דשבת לפר''ת: הניחא לאביי דאמר חייב. פי' הניחא לאביי בהא דמשכחת גבי ע''ז שגג בלא מתכוין אבל מ''מ גם לאביי לא מיתוקמא ברייתא שפיר בהכי דהא אם חלל שבת מאהבה ומיראה נמי חייב ולהכי איצטריך בסמוך לאוקמא אליבא דאביי שגג בלא מתכוין ה''ד דסבור רוק הוא ובלעו: עד כאן לא בעא מיניה רבא מרב נחמן כו'. וא''ת אמאי לא מייתי מתני' דהשוכח עיקר שבת דאינו חייב אלא אחת ולא הוי פטור לגמרי וי''ל דניחא ליה לאתויי מרבא דמספקא ליה בהעלם זה וזה דדילמא אפי' תרתי מיחייב דכי אוקי הכא באומר מותר היינו בנתעלמה ממנו לפי שעה דהיינו דומיא דהעלם זה וזה בידו כדפי' לעיל דאם לא נודע לו מעולם איסור ע''ז אינו ישראל כלל כיון שמודה בע''ז דדוחק להעמיד בתינוק שנשבה לבין העכו''ם: רבא אמר פטור. ואם תאמר והא אמר בפרק בן סורר ומורה (סנהדרין דף עד.) דע''ז וגילוי עריות ושפיכות דמים יהרג ואל יעבור אם כן אפילו לא מקבל ליה חייב ואין לומר דרבא לטעמיה דאמר במס' ע''ז בפרק ר' ישמעאל (דף נד.) דאפילו בע''ז בצינעא וחי בהם ולא שימות בהם והא דקאמר רבא בפ''ב דכתובות (דף יט.) גבי עדים שאמרו להם חתמו שקר כו' שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא ע''ז וגילוי עריות ושפיכות דמים ה''פ אפילו מאן דמחמיר לא מחמיר אלא בע''ז ג''ע ושפיכות דמים דאם כן דטעמא דרבא דפטר הוי משום הכי מאי מייתי אביי בפ' ד' מיתות (סנהדרין סא:) מכמה ברייתות לימא דאתיא כמ''ד בפרק בן סורר (כם עד.) יהרג ואל יעבור דפלוגתא דתנאי היא וי''ל דסבר רבא דאפי' למ''ד דחייב למסור את עצמו אם לא מסר עצמו לא מיחייב מיתה בבית דין וקשה לרשב''א דאמר רבא במסכת ע''ז הכל היו בכלל לא תעבדם כשפרט לך הכתוב וחי בהם יצא אונס משמע דלא מפיק אלא אונס מיתה אבל שאר אונסין הוו בכלל לא תעבדם וחייב) והכא פטור אפי' מאהבה דליכא אונס מיתה וי''מ דההיא דאמר יהרג ואל יעבור היינו בסתם אע''ג דלא מקבל עליה לאלוה אבל הכא במפרש דקעביד מאהבה ומיראה אי נמי אפילו בסתם ובע''ז שהכל אין עובדין אותה אלא מאהבה ומיראה דומיא דהמן דמייתי עלה התם להם אי אתה משתחוה אבל אתה משתחוה לאדם כמותך יכול אפי' נעבד כהמן ת''ל לא תעבדם [וקאמר רבא כהמן ולא כהמן דאילו התם מיראה והכא לאו מיראה] ומההיא גופא נמי יש לדקדק דחייב אע''ג דלא קבל עליה באלוה דמשמע דאסר נעבד כהמן דומיא דאדם שכמותך דשרי והיינו בלא קיבלו עליו באלוה ועוד דאמר בפרק ד' מיתות (סנהדרין דף ס:) הפוער עצמו לפעור זו היא עבודתו אע''ג דקא מכוין לבזוייא הזורק אבן למרקוליס זו היא עבודתו אע''ג דקא מכוין למירגמיה אלמא דחייב אע''פ שאין מקבל עליו באלוה ומיהו יש לפרש אע''ג דקא מכוין לבזוייא מכוין לעובדה דרך בזיון וברגימה זו והא דלא דחי ראיות דאביי בעובד מאהבה ומיראה סתם משום דסתם עובד כמדעתו דמי וא''ת ולמאי דפטר רבא אמאי לא השתחוה מרדכי להמן וי''ל כדאמרינן במדרש ששתי צורות היו על לבו ועוד משום קידוש השם כדאשכחן בירושלמי במסכת שביעית בפ''ד כגון פפוס ולולינוס אחיו שנתנו להם מים בזכוכית צבועה ולא קבלו מהם: באומר מותר. והא דמעטינן בפ''ב דמכות (דף ז: ושם) בשגגה פרט לאומר מותר שאני גבי גלות דטובא בשגגה כתיבי התם ולהכי נמי אמר בסוף פ''ב דב''ק (דף כו: ושם) היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה מעולם לענין גלות פטור מבשגגה לענין שבת פטור משום דבעינן מלאכת מחשבת והשתא תיפוק ליה דגבי שבת נמי כתיב בשגגה אלא ודאי דוקא גבי גלות ממעטינן משום דכתיבי בשגגה טובא: (תוספות)

דף עג - א

אלא לאו רישא בעכו''ם וסיפא בשאר מצות ושגג בלא מתכוין בשאר מצות ה''ד דסבור דשומן הוא ואכלו משא''כ בשבת דפטור דנתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר פטור ואביי שגג בלא מתכוין ה''ד דסבור רוק הוא ובלעו משא''כ בשבת דפטור דנתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר פטור אבל נתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר חייב: איתמר נתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע רבא אמר פטור אביי אמר חייב רבא אמר פטור דלא קמיכוין לזריקה דארבע אביי אמר חייב דהא קמיכוין לזריקה בעלמא כסבור רשות היחיד ונמצאת רשות הרבים רבא אמר פטור ואביי אמר חייב רבא אמר פטור דהא לא מיכוין לזריקה דאיסורא ואביי אמר חייב דהא קא מיכוין לזריקה בעלמא וצריכא דאי אשמעינן קמייתא בההוא קאמר רבא דהא לא קמיכוין לחתיכה דאיסורא אבל נתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע דארבע בלא תרתי לא מיזרקא ליה אימא מודה ליה לאביי ואי אשמעינן בהא בהא קאמר רבא דהא לא קמיכוין לזריקה דארבע אבל כסבור רה''י ונמצא רה''ר דמכוין לזריקה דארבע אימא מודי ליה לאביי צריכא תנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת והוינן בה מנינא למה לי וא''ר יוחנן שאם עשאן כולם בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת בשלמא לאביי דאמר כי האי גוונא חייב משכחת לה דידע דאסורא שבת וידע לה איסור מלאכות וקא טעה בשיעורין אלא לרבא דאמר פטור היכי משכחת לה בזדון שבת ושגגת מלאכות הניחא אי סבר לה כר' יוחנן דאמר כיון ששגג בכרת אע''פ שהזיד בלאו משכחת לה דידע לה לשבת בלאו אלא אי סבר לה כרשב''ל דאמר עד שישגוג בלאו וכרת דידע לה לשבת במאי דידע לה בתחומין ואליבא דר''ע: מתני' אבות מלאכות ארבעים חסר אחת הזורע והחורש והקוצר והמעמר והדש והזורה הבורר הטוחן והמרקד והלש והאופה הגוזז את הצמר המלבנו והמנפצו והצובעו והטווה והמיסך והעושה שתי בתי נירין והאורג שני חוטין והפוצע שני חוטין הקושר והמתיר והתופר שתי תפירות הקורע על מנת לתפור [שתי תפירות] הצד צבי השוחטו והמפשיטו המולחו והמעבד את עורו והממחקו והמחתכו הכותב שתי אותיות והמוחק על מנת לכתוב שתי אותיות הבונה והסותר המכבה והמבעיר המכה בפטיש המוציא מרשות לרשות הרי אלו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת:

רש"י דסבור שומן הוא ואכלו. והיינו דשגג דסבור שומן הוא ולא נתכוין לאכול חלב וחייב ואף על פי דמתעסק הוא לרבא דהא לא מתכוין לאכילת איסור חייב דאמר שמואל בכריתות (פ''ד דף יט:) בחלבי' ועריות מתעסק חייב שכן נהנה אבל בשבת פטור דלא נהנה והיינו סייעתא לדידיה דאמר נתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר פטור: ואביי. אמר לך לעולם כי האי גוונא אף בשבת חייב דלאו מתעסק הוא והיכי דמי מתעסק דשאר מצות חייב קסבר רוק הוא שהיה חלב נימוח ובלעו דלא איכוין לאכילה דרוק לאו בר אכילה הוא אלא בליעה דכתיב (איוב ז) עד בלעי רוקי ועלתה בידו אכילה דהא לא איכוין לאכילה ודכוותייהו דשבת דפטור נתכוין להגביה ועלתה בידו חתיכה: דהא לא איכוין לזריקה דאיסור. ויהא שוגג בשבת או במלאכה אבל זה אינו שוגג לא בשבת ולא במלאכות אלא מתעסק בדבר אחד של היתר ועלתה בידו איסור: וצריכא. לאיפלוגי בכולהו אף על גב דדמי להדדי: דארבע בלא תרתי לא מזדריק. וזה שנתכוין לשתים וזרק ארבע נעשית מחשבתו דהא יש בכלל ד' שתים הלכך לאו מתעסק הוא: דלא איכוין לזריקה דארבע. ובציר מהני לא שם זריקה עלה: אבל כסבור רה''י הוא וכו'. דנתכוין לזריקה גמורה: משכחת לה. להאי שנשתכחה תורת כל הלכות שבת ממנו ואפילו הכי חשיבא ליה כזדון שבת ושגגת מלאכות לחיוביה אכל חדא כגון דידע ליה לשבת באיסורין וטעה בשיעורין שנתכוין לפחות מכשיעור ועשה כשיעור דלכולן יש שיעור: אלא לרבא דאמר פטור היכי משכחת לה. דמיחייב שום אדם על כל מלאכה ומלאכה שבהעלם אחד על כרחך בזדון שבת ושגגת מלאכות הוא דבעית לאשכוחיה והכא דאיעלימו כולהו מיניה מאי זדון שבת איכא במה ניכר לו שבת משאר ימים: מתני' הזורה. ברחת לרוח: הבורר. פסולת בידיו: המרקד. בנפה ובגמ' פריך הני כולהו חדא היא דלהפריש פסולת מתוך אוכל נעשות שלשתן: האופה. לא הוה במשכן דלא שייך אלא בפת ופת לא שייכא במלאכת המשכן אבל כולהו קמייתא הואי בסממנין של צבע תכלת וארגמן ותולעת שני ובגמרא פריך דשביק תנא מבשל דהוי בסממנים ונקט אופה ושיעורן של אלו כגרוגרת חוץ מחורש דבכל שהוא לקמן בפרק הבונה (דף קג.): הגוזז צמר. וכל שאר מלאכות שייכי בצמר של מלאכת המשכן: המלבנו. מכבסו בנהר: המנפצו. קרפי''ר {לפורר (סיב או אריג לחוטיו)} בלע''ז: המיסך. אורדי''ר {להשתות (לערוך את חוטי השתי לקראת האריגה)} : בתי נירין. ליצ''ש {ליצי"ש: נירים} שנתן שני חוטין בתוך הבית ניר ובגוזז ובמלבן וכולהו אינך מפרש שיעורן לקמן בפרק האורג: הפוצע. מנתק פעמים שיש בשני חוטין יותר מדאי ומנתק מהן ומקלישן לצורך והני כולהו ממיסך ואילך עד קושר ומתיר שייכי ביריעות ולקמן מפרש מאי קושר ומאי מתיר איכא: ותופר וקורע. ביריעות הוא: על מנת לתפור. פעמים שהנקב עגול ואינו יכול לתופרו יפה אא''כ קורעו כדמפרש בגמרא אבל קורע שלא לתפור לא הוי במשכן: הצד את הצבי. וכל מלאכת עורו נוהגת בתחשים למשכן בעורותיהן: המולחו. לעור: ממחקו. מגרר שערו: מחתכו. מקצעו ומחתכו לרצועות וסנדלים: כותב ומוחק. לקמן (דף קג:) מפרש למאי מיבעיא למשכן שכן רושמין על קרשי המשכן לידע איזה בן זוגו וכותב אות בזו ואות בזו ומוחק פעמים שטעה: מכבה ומבעיר. באש שתחת הדוד של סממנין: מכה בפטיש. הוא גמר כל מלאכה שכן אומן מכה בקורנס על הסדן להחליקו בגמר מלאכה ומתניתין נמי לא מיחייב ליה אלא בגמר מלאכה: (רש"י)

תוספות אלא לאו רישא בע''ז וסיפא בשאר מצות. תימה לר''י דלוקמא כולה בשאר מצות ומאי מה שאין כן בשאר מצות כגון שחט וזרק בחוץ דאינו חייב אלא אחת כדאמר אביי בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין לד:) שם תעשה עשאן הכתוב עשיה אחת ור' אבהו נמי דפליג מודה דלרבי ישמעאל בשחיטה וזריקה ולר' עקיבא בהעלאה וזריקה דאינו חייב אלא אחת דמחד קרא נפקי ושגג בלא מתכוין כגון שנתכוין לשחוט בהמת חולין והיה צריך לשל חולין ונמצאת של קדשים דכוותה בשבת נתכוין לחתוך תלוש ונמצא מחובר ולא היה צריך אלא לתלוש דפטור דמלאכת מחשבת בעינן וי''ל דלא מצינן לפרושי הכי דמשמע דפטור בשבת לפי ששגג בלא מתכוין דכה''ג אפילו נתכוין למחובר זה ונמצא מחובר אחר פטור דאין זה מלאכת מחשבת וליכא לאוקמי נמי דמיירי כשנעשה מחשבתו כגון שהיה צריך לחתוך מה שחתך אלא שהיה סבור שהוא תלוש ונמצא שהוא מחובר הא ליכא למימר דכה''ג אם פטור לענין שבת מאשר חטא בה פטור נמי לענין חוץ ומיהו עוד קשה דלוקמא כולה בשאר מצות כגון נרבע לזכר ורבע את הזכר והבא על הבהמה והביא בהמה עליו דבין לאביי ובין לר' אבהו לר' עקיבא אינו חייב אלא אחת והשתא שגג בלא מתכוין מיתוקם שפיר דמיפטר בשבת מאשר חטא בה וכגון שנעשית מחשבתו וגבי עריות לא מיפטר שכן נהנה: העושה שני בתי נירין. צריך לפרש למה פירש כאן ובאורג ובפוצע ובתופר ובכותב שיעור טפי מבשאר: הקושר והמתיר. צ''ע אי מיחייב במתיר שלא על מנת לקשור אי לא ומדלא תני ליה כדתני מוחק ע''מ לכתוב אין לדקדק דהכי נמי לא קתני סותר ע''מ לבנות ובפ' במה מדליקין (לעיל לא:) אמרינן בהדיא דבעינן סותר ע''מ לבנות ולפי מה שפירש רש''י בגמרא (דף עד:) דאי מתרמי ליה תרי קיטרי בהדי הדדי בשני חוטין זה אצל זה שרי חד ומניח חד משמע דמיחייב בלא על מנת לקשור ולשון קטר לא משמע כפירושו אבל ר''ח פירש וכן משמע בירושלמי כשנפסק חוט בשני מקומות ונקשר מתירין ב' הקשרים ומשליכין לחוץ האמצעי וחוזרין וקושרין שתי הראשים זה בזה ואין בו אלא קשר א' ולפי זה משמע דבעי מתיר ע''מ לקשור והא דלא תני ליה במתיר ובסותר פירשתי בפרק ב' (דף לא:) ד''ה וסותר: (תוספות)

דף עג - ב

גמ' מנינא למה לי א''ר יוחנן שאם עשאן כולם בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת: הזורע והחורש: מכדי מכרב כרבי ברישא ליתני חורש והדר ליתני זורע תנא בארץ ישראל קאי דזרעי ברישא והדר כרבי תנא הזורע והזומר והנוטע והמבריך והמרכיב כולן מלאכה אחת הן מאי קמ''ל הא קמ''ל] העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא אחת א''ר אחא א''ר חייא בר אשי א''ר אמי זומר חייב משום נוטע והנוטע והמבריך והמרכיב חייב משום זורע משום זורע אין משום נוטע לא אימא אף משום זורע אמר רב כהנא זומר וצריך לעצים חייב שתים אחת משום קוצר ואחת משום נוטע א''ר יוסף האי מאן דקטל אספסתא חייב שתים אחת משום קוצר ואחת משום נוטע אמר אביי האי מאן דקניב סילקא חייב שתים אחת משום קוצר ואחת משום זורע: והחורש: תנא החורש והחופר והחורץ כולן מלאכה אחת הן אמר רב ששת היתה לו גבשושית ונטלה בבית חייב משום בונה בשדה חייב משום חורש אמר רבא היתה לו גומא וטממה בבית חייב משום בונה בשדה משום חורש אמר רבי אבא החופר גומא בשבת ואינו צריך אלא לעפרה פטור עליה ואפילו לרבי יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה ה''מ מתקן האי מקלקל הוא: והקוצר: תנא הקוצר הבוצר והגודר והמסיק והאורה כולן מלאכה אחת אמר רב פפא האי מאן דשדא פיסא לדיקלא ואתר תמרי חייב שתים אחת משום תולש ואחת משום מפרק רב אשי אמר אין דרך תלישה בכך ואין דרך פריקה בכך: והמעמר: אמר רבא האי מאן דכניף מילחא ממלחתא חייב משום מעמר אביי אמר אין עימור אלא בגידולי קרקע: והדש: תנא הדש והמנפץ והמנפט כולן מלאכה אחת הן: הזורה הבורר והטוחן והמרקד: היינו זורה היינו בורר היינו מרקד אביי ורבא דאמרי תרוייהו כל מילתא דהויא במשכן

רש"י גמ' מנינא למה לי. ליתני אבות מלאכות הזורע והחורש כו' ואנא חזינא אי ארבעין נינהו: שאם עשאן כו'. ובא להודיעך שאם נתעלמו כל הלכות שבת ממנו חייב כמה חטאות עליו: מכרב כרבי. חורשין: בא''י קשה היא ואין יכול לכסות בלא חרישה ואשמעינן דהא נמי חרישה היא: כולן מלאכה אחת הן. דזומר נמי לצמוחי אילנא הוא ונפקא מינה דאי עבד ליה כולן בהדי זורע לא מיחייב אלא חדא דהעושה מלאכות הרבה כו' זורע אב מלאכה ונוטע נמי אב מלאכה הוא דהיינו זורע אלא שזה בזרעים וזה באילנות וכן מבריך ומרכיב אבל זומר תולדה: זומר חייב. משום תולדת נוטע דלצמוחי עביד: ונוטע גופיה וכן מבריך ומרכיב: חייב משום זורע. כלומר אינהו נמי זורע הן זה אב בזרעים וזה אב באילנות: משום נוטע לא. אמבריך ואמרכיב קאי: אימא אף משום זורע. דהך זריעה באילנות ואי עביד ליה בהדי זורע מיחייב חדא ותו לא: זומר. להצמיח הגפן: וצריך לעצים. להסקה משום דצריך להם הויא תולדה דקוצר דצריך נמי לקצור: דקטל אספסתא. שחת וקוצרין אותו ג' פעמים בחדש וחוזר וצומח: דקניב סילקא. חותך תרדין מן המחובר וחוזרין וגדלין: החורץ. עושה חריצין בקרקע: מלאכה אחת הן. אינו חייב אלא אחת דכולהו לרפויי ארעא עבידי: גבשושית. תל קטן: בבית. שייך בנין שמתכוין להשוות קרקעיתו: משום חורש. דמרפי ארעא: גומא וטממה. בעפר היינו חורש שהעפר שמילאה בו הוי רפוי וטוב לזריעה והשוה לקרקע להיות נזרע עם השדה: אלא לעפרה. לכסות צואה: פטור עליה. ואין כאן משום בנין בבית דקלקול הוא ולזריעה נמי לא חזיא אבל אם היה צריך לה חייב משום בונה: לרבי יהודה. בפרק המצניע (לקמן צג:) גבי מוציא את המת במטה: מתקן. כמו מוציא את המת לקוברו אינו צריך לגופה דהוצאה ולא למת אלא לפנות ביתו והוצאה הצריכה לגופה כגון שהוא צריך לחפץ זה במקום אחר: מקלקל הוא. את ביתו: גודר. בתמרים: ומוסק. בזיתים: אורה. בתאנים: דשדא פיסא לדיקלא. זרק פיסת רגבים לדקל: ואתר תמרי. השיר התמרים: תולש. תולדה דקוצר: מפרק. תולדה דדש שמפרק תבואה משבליה לשון פורק מן החמור דישקארגיי''ר {דישיריי"ר: לפרוק (בהמה ממשאה)} בלע''ז רבינו לוי וגם בתשובת רבינו משולם הגאון מצאתי כן ואף זה מפרק התמרים מן המכבדות: אין דרך תלישה ופריקה בכך. על ידי זריקה אלא או ביד או בכלי ותולש כלאחר יד הוא ופטור: דכניף מלחא ממלחתא. שצבר מלח ממשרפות מים דמתרגמינן חריצי ימא (יהושע יא) שממשיך לתוכו מים מן הים והחמה שורפתן והן נעשין מלח ואותו חריץ קרי מילחתא: משום מעמר. שאף הוא כמאסף בשבלין הוא: המנפץ. פשתן בגבעולין: והמנפט. צמר גפן בקשת כדרך האומנין וצמר גפן גידולי קרקע הוא להכי קרי ניפוט דיליה תולדה דדש שמפרק גרעינין ממנו ולא קרי ליה תולדת מנפץ דצמר: ה''ג היינו זורה היינו בורר היינו מרקד. היינו. כמו הי ניהו כלומר דמפליג להו תנא דמתניתין לתלת והלא כולן מלאכה אחת הן דמפריש אוכל מן הפסולת: (רש"י)

תוספות מכדי מכרב כרבי ברישא והדר כו'. לא שייך למידק הכי בהא דקתני המכבה ברישא והדר המבעיר דהכא כל סידורא דפת נקט כסדר לבד מחרישה: משום זורע. אין להוכיח מכאן דצריך להתרות אתולדה משום אב דהא לא קאמר שצריך להתרותו משום זורע אלא דאם התרה בו משום זורע דחייב אבל בריש פרק תולין (לקמן קלח.) משמע קצת דצריך להתרות אתולדה משום אב דקאמר משמר משום מאי מתרינן ביה (שיהא חייב) רבה אמר משום בורר רבי זירא אמר משום מרקד וגם זה יש לדחות דהכי פירושו משום מאי מתרינן ביה שיהא חייב רבה אמר משום בורר אבל אם התרו בו משום מרקד פטור כיון דמתרהו משום דבר שאינו דומה לו הוא סבר שהוא מלעיג בו ופטור אבל אם התרה בו סתם אל תשמר חייב ונראה שגם ר''ח רוצה לפרש כן ועוד ראיה דבריש בבא קמא (דף ב.) קאמר ולר' אליעזר דמחייב אתולדה במקום אב אמאי קרי ליה אב ואמאי קרי ליה תולדה ולא משני דלהכי קרי ליה אב דצריך להתרות אתולדה [משום] אב: זומר וצריך לעצים חייב שתים. והא דאמר בפ' זה בורר (סנהדרין דף כו.) תו חזיוה לההוא גברא דהוה קא כסח אמר להן כהן וזמיר אמרו ליה יכול לומר לעקל בית הבד אני צריך אף על גב דהכא אמר חייב משום נוטע התם מיירי בכה''ג שאין האילן מיתקן בכך אלא מתקלקל: וצריך לעצים. נראה דאפילו לר' יהודה דמחייב מלאכה שאינה צריכה לגופה בעינן צריך לעצים דלא מיקרי בעצים קוצר אלא בענין זה מידי דהוה אקורע על מנת לתפור ומוחק על מנת לכתוב וכדאמר רבי יוחנן לקמן בפ' חבית (דף קמה.) אחד כבשים ואחד שלקות שסחטן לגופן מותר למימיהן חייב חטאת ואמאי שרי לגופן ליהוי כמלאכה שאינה צריכה לגופה אלא טעמא לפי שאין דרך דישה בכך: ואחת משום מפרק. אין נראה לר''י כמו שמפרש רש''י שמפרק האילן ממשאו מן הפירות שעליו אלא כמו שפירש רבינו שמואל שיש על התמרים קליפה העליונה וכשהוא מכה בתמרים מפרק את הקליפה מן התמרים והוי כמו דש שמפרק את התבואה מן השבולת: מפרק. פירש''י דהוה תולדה דדש וקשה לר''ת דבשילהי המצניע (לקמן צה.) אמר דחולב חייב משום מפרק ואי הוה תולדה דדש הא אמר לקמן גבי הפוצע חלזון דלרבנן אין דישה אלא בגידולי קרקע ואין לומר דדוקא חלזון שהוא דג פטרי רבנן דלא הוי גידולי קרקע אבל בחולב מחייבי דבהמה חשיבא גידולי קרקע כדמוכח בריש בכל מערבין (עירובין דף כז:) דהא [ע''כ טעמא דרבנן משום] דילפינן להו מסממנין שבמשכן דאין דישה אלא בגידולי קרקע לגבי דבר הגדל ממש מן הקרקע לא חשיבא בהמה גידולי קרקע כדאמרינן בהשוכר את הפועלים (ב''מ פט.) מה דיש מיוחד שהוא גידולי קרקע ופועל אוכל בו אף כל כו' יצא החולב והמגבן כו' ודוחק לומר דברייתא דהמצניע אתיא כר''י דפליג לקמן אדרבנן ונראה לר''ת דמפרק חייב משום ממחק דכשחולב ממחק את הדד ומחליקו ואין נראה לר''י דבפרק חבית (לקמן קמד:) אמרינן חולב אדם לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה ולר''ת מה לי לתוך הקדרה מה לי לתוך הקערה ולפירוש הקונטרס א''ש דמעיקרא כשהיה בדדין חשיב אוכל וכשחולב לתוך הקדרה (דהשתא) נמי הוי אוכל ולא דמי לדש שנשתנה ונראה דלפירוש הקונטרס הלכה כרבי יהודה דהאמר בפרק אע''פ (כתיבות ס.) אמר רבי מרינוס גונח יונק חלב בשבת מ''ט מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צער לא גזרו רבנן ופסיק התם רב יוסף הלכתא כרבי מרינוס ואין נראה לומר דאף לרבנן אסור מדרבנן דמיחזי כמפרק ואף על גב דלא אסירא אלא מדרבנן לא שרי אלא משום דאיכא תרתי כלאחר יד ובמקום צער: (תוספות)

רשב"א אימא אף משום זורע. ומורי נרו יאיר מפרש דרב פריש לן דכי קתני כולן מלאכה אחת הן דמשמע דהוו אבות, היינו משום זורע ונוטע, אבל כולהו אידך תולדות נינהו. (רשב"א)

דף עד - א

אע''ג דאיכא דדמיא לה חשיב לה וליחשב נמי כותש אמר אביי שכן עני אוכל פתו בלא כתישה רבא אמר הא מני רבי היא דאמר אבות מלאכות ארבעים חסר אחת ואי חשיב כותש הויא ליה ארבעים וליפוק חדא מהנך ולעייל כותש אלא מחוורתא כדאביי: ת''ר היו לפניו מיני אוכלין בורר ואוכל בורר ומניח ולא יברור ואם בירר חייב חטאת מאי קאמר אמר עולא הכי קאמר בורר ואוכל לבו ביום ובורר ומניח לבו ביום ולמחר לא יברור ואם בירר חייב חטאת מתקיף לה רב חסדא וכי מותר לאפות לבו ביום וכי מותר לבשל לבו ביום אלא אמר רב חסדא בורר ואוכל פחות מכשיעור בורר ומניח פחות מכשיעור וכשיעור לא יברור ואם בירר חייב חטאת מתקיף לה רב יוסף וכי מותר לאפות פחות מכשיעור אלא אמר רב יוסף בורר ואוכל ביד בורר ומניח ביד בקנון ובתמחוי לא יברור ואם בירר פטור אבל אסור ובנפה ובכברה לא יברור ואם בירר חייב חטאת מתקיף לה רב המנונא מידי קנון ותמחוי קתני אלא אמר רב המנונא בורר ואוכל אוכל מתוך הפסולת בורר ומניח אוכל מתוך הפסולת פסולת מתוך אוכל לא יברור ואם בירר חייב חטאת מתקיף לה אביי מידי אוכל מתוך פסולת קתני אלא אמר אביי בורר ואוכל לאלתר ובורר ומניח לאלתר ולבו ביום לא יברור ואם בירר נעשה כבורר לאוצר וחייב חטאת אמרוה רבנן קמיה דרבא אמר להו שפיר אמר נחמני היו לפניו שני מיני אוכלין ובירר ואכל ובירר והניח רב אשי מתני פטור רבי ירמיה מדיפתי מתני חייב רב אשי מתני פטור והא תני חייב לא קשיא הא בקנון ותמחוי הא בנפה וכברה כי אתא רב דימי אמר שבתא דרב ביבי הואי ואיקלעו רבי אמי ור' אסי שדא קמייהו כלכלה דפירי ולא ידענא אי משום דסבר אוכל מתוך פסולת אסור אי משום עין יפה הוא דמכוין חזקיה אמר הבורר תורמוסים מתוך פסולת שלהן חייב לימא קסבר חזקיה אוכל מתוך פסולת אסור שאני תורמוסים

רש"י אע''ג דאיכא. אחריתי בהדה דדמיא לה חשבינהו לתרווייהו כאבות ואע''ג דחדא נינהו: וליחשב נמי כותש. חטין במכתשת להסיר קליפתן דהואי במקדש בסממנין אלא לאו משום דדמיא לדש לא חשיב לה דהא נמי מיפרקה מלבוש היא: שכן עני אוכל פתו בלא כתישה. לכך אע''ג דהואי במקדש ואב מלאכה היא כיון דתנא ליה דש לא תנא לה וזורה ובורר ומרקד סידורא דפת נינהו וכיון דהוו במקדש והכא אתחיל בסידורא דפת תנינהו כדאמרינן גבי אופה דה''ל למתני מבשל ולא אופה דלא הוה במקדש אלא משום סדורא דפת נקט ואתא הואיל ואופה בפת כמבשל בסממנין אבל כתישה עשירים הוא דלתתי וכתשי לעשות סלת נקיה אבל עניים לא טרחי הלכך לא תנא לה ומיהו ודאי אב מלאכה היא ובכלל דש היא: רבי היא. דיליף לקמן בפרק הזורק (דף צז:) דברים הדברים אלה הדברים למניינא: וליפוק חדא מהנך. או זורה או בורר או מרקד דהוו חדא ליפוק מינייהו חדא וליתני הך דהכי עדיף למיתני תרתי מהא ותרתי מהא מלמיתני ולמיכפל תלתא זימני בחדא ואיכא חדא דלא כפיל ביה מידי: היו לפניו מיני אוכלין גרסי' ול''ג שני: ולא יברור. לקמיה פריך מאי קאמר ברישא תנא בורר והדר תנא לא יברור: ולמחר. לצורך מחר: וכי מותר לאפות ולבשל לבו ביום. וה''נ אב מלאכה היא כיון דאמרת ולמחר חייב חטאת: פחות מכשיעור. פחות מכגרוגרת: וכי מותר לאפות פחות מכשיעור. נהי דחיוב חטאת ליכא איסורא מיהא איכא דקיימא לן חצי שיעור אסור מן התורה בפרק בתרא דיומא (דף עד.) והיכי קתני בורר לכתחלה: בקנון. כלי עץ שעושין כעין צינור רחב מלאחריו וקצר מלפניו ובעלי מטבע עושים אותו והבורר בו קטנית נותן קטנית במקום הרחב ומנענעו והקטנית מפני שהוא סגלגל מתגלגל ויורד דרך פיו הקצר והפסולת נשאר בכלי: פטור אבל אסור. מותר לכתחלה לא הוי דדמי לברירה וחייב חטאת לא הוי דכלאחר יד הוא דעיקר ברירה בנפה וכברה אבל ביד לא דמי לבורר כלל: מידי קנון ותמחוי קתני. ה''ה נמי דפריך מידי נפה וכברה קתני אלא חדא מינייהו נקט: אוכל מתוך הפסולת. לא דרך ברירה היא: ובורר ומניח לאלתר. לאכול לאלתר שאין זה דרך בוררין: לאוצר. להצניע: נחמני. אביי: והתניא. לעיל חייב ואי בבורר ומניח לאלתר מותר לכתחלה הויא ופטור אבל אסור ליכא: שבתא דרב ביבי הואי. הגיע יומו להיות עומד ומשמש על התלמידים: ושדא קמייהו. ולא רצה לברור האוכל מתוך העלין ולתת לפני כל אחד ואחד אלא שטחן והם נוטלים ואוכלים ובשטוח זה נפרש האוכל מאליו: הבורר תורמוסין. לאחר ששלקן הוא בורר אוכל מתוך הקליפה: (רש"י)

תוספות אע''ג דאיכא דדמיא לה חשיב. והא דלא חשיב שובט ומדקדק לפי שהם לגמרי בכלל מיסך ואורג ולא חשיב נמי מנפץ אע''ג שבמשכן היו מנפצין פשתן לעשות יריעות ושאר דברים משום דהיינו דש ממש אלא שזה בתבואה וזה בפשתן אבל זורה ובורר ומרקד הם שלשה דברים: שכן עני אוכל פתו בלא כתישה. וא''ת מ''מ ליחשיב כתישת סממנין דהוה במשכן ואע''ג דעני אוכל פתו בלא כתישה לענין סממנים מלאכה חשובה היא ואומר ר''י דלאו דוקא אוכל פתו אלא ה''ה דעני צובע בסממנים בלא כתישה וא''ת מרקד נמי לא ליתני שכן עני אוכל פתו בעיסה בלוסה כדאמר בסוף פרקין ויש לומר דרוב עניים אין אוכלין בלא הרקדה אלא שלענין חלה מצטרפין הסובין דקרינן ביה מלחם הארץ כיון דיש עניים שאוכלים בעיסה בלוסה ור''ת פירש בע''א ולא נתיישב לר''י: היו לפניו שני מיני אוכלין גרסי'. וכן פירש ר''ח דבאוכל מתוך אוכל שייכא ברירה שבורר אותו שאינו חפץ לאכול מתוך אותו שרוצה לאכול דאותו שאינו חפץ בו חשיב פסולת לגבי אותו שחפץ לאכול וכן משמע בירושלמי דגרס הבורר אוכלים מתוך אוכלים חזקיה אמר כו': בורר ומניח. פי' לצורך אחרים: וכי מותר לאפות פחות מכשיעור. והמתרץ ס''ד דפחות מכשיעור הוי דרך אכילה: מתקיף לה רב המנונא מידי קנון ותמחוי קתני. פי' הקונט' דה''נ הוה מצי למיפרך מידי נפה וכברה קתני וקשה לר''י מאי קמשני רב המנונא לדידיה נמי תקשה מידי [אוכל] מתוך פסולת קתני ועוד בסמוך פירש הקונטרס והתניא חייב דהיינו הך דהכא ומשני דבנפה וכברה מיירי והיכי משני הכא מידי נפה וכברה קתני ונראה לרבינו יצחק דדוקא מקנון ותמחוי פריך וה''פ מידי קנון ותמחוי קתני כיון דנחת לפרושי דיני ברירה דביד מותר ובנפה וכברה חייב חטאת לא היה לו להניח מלשנות קנון ותמחוי דפטור אבל אסור: בורר ואוכל אוכל מתוך פסולת. משמע דאוכל מתוך פסולת אין דרך ברירה בכך וקשה דבריש פרק תולין (לקמן קלח.) אמרי' מה דרכו של בורר בורר אוכל מתוך פסולת וי''ל דהתם בפסולת מרובה על האוכל הוי אוכל מתוך פסולת דרך ברירה דהתם במשמר איירי וקשה לרשב''א דתנן בפ''ק דביצה (דף יד:) הבורר קטניות בי''ט ב''ש אומרים בורר אוכל ואוכל וב''ה אומרים בורר כדרכו ואמר בגמרא בד''א כשהאוכל מרובה על הפסולת אבל פסולת מרובה על האוכל ד''ה נוטל את האוכל ומניח את הפסולת ואי בפסולת מרובה על האוכל הוי אוכל מתוך פסולת דרך ברירה היכי שרי לב''ש הא אינהו אסרי לברר כדרכו וצ''ע שם: והתניא חייב. פי' בקונטרס דהיינו ברייתא דלעיל וקשה לר''י דלמאי דמוקמינן לה בנפה וכברה משמע דוקא לבו ביום אסור אבל לאלתר אפי' בנפה וכברה שרי ובפ''ק דביצה (גם זה שם.) משמע דבנפה וכברה אסור בכל ענין דתנן ב''ה אומרים בורר כדרכו בקנון ובתמחוי אבל לא בנפה ובכברה ולא מפליג בין לאלתר לבו ביום ועוד לכאורה לעולא דלעיל הוי בורר לבו ביום כמו לאלתר לאביי וא''כ שרי לעולא בנפה וכברה אפי' לבו ביום ובמתני' דביצה אסר לכל הפחות לבו ביום ונראה לר''י דברייתא דלעיל איירי בבורר ביד והכא דמוקמי לה בנפה וכברה ברייתא אחריתי היא ואפי' לאלתר חייב חטאת וכן משמע מתוך פירוש ר''ח דפירש שיש ג' דינין בבורר לאלתר דביד מותר לכתחלה בקנון ובתמחוי פטור אבל אסור בנפה וכברה חייב חטאת: ולא ידענא אי משום דקסבר אוכל מתוך פסולת אסור. פי' לא ידענא מה שלא ביררם תחלה קודם שהביאם לפניהן אבל אין לפרש מה שלא ביררם בשעה שהניח לפניהם דא''כ מאי קאמר אי משום דקסבר אוכל מתוך פסולת אסור דהא לכ''ע שרינן אוכל מתוך פסולת לאלתר: (תוספות)

דף עד - ב

דשלקי ליה שבעא זימני ואי לא שקלי ליה מסרח וכפסולת מתוך אוכל דמי: והטוחן: א''ר פפא האי מאן דפרים סילקא חייב משום טוחן אמר רב מנשה האי מאן דסלית סילתי חייב משום טוחן אמר רב אשי אי קפיד אמשחתא חייב משום מחתך: והלש והאופה: אמר רב פפא שבק תנא דידן בישול סממנין דהוה במשכן ונקט אופה תנא דידן סידורא דפת נקט אמר רב אחא בר רב עוירא האי מאן דשדא סיכתא לאתונא חייב משום מבשל פשיטא מהו דתימא לשרורי מנא קא מיכוין קמ''ל דמירפא רפי והדר קמיט אמר רבה בר רב הונא האי מאן דארתח כופרא חייב משום מבשל פשיטא מהו דתימא כיון דהדר ואיקושא אימא לא קמ''ל אמר רבא האי מאן דעבד חביתא חייב משום שבע חטאות תנורא חייב משום שמונה חטאות אמר אביי האי מאן דעבד חלתא חייב אחת עשרה חטאות ואי חייטיה לפומיה חייב שלש עשרה חטאות: הגוזז את הצמר והמלבנו: אמר רבה בר בר חנה א''ר יוחנן הטווה צמר שעל גבי בהמה בשבת חייב שלש חטאות אחת משום גוזז ואחת משום מנפץ ואחת משום טווה רב כהנא אמר אין דרך גזיזה בכך ואין דרך מנפץ בכך ואין דרך טווי בכך ולא והתניא משמיה דרבי נחמיה שטוף בעזים וטוו בעזים אלמא טוויה על גבי בהמה שמה טוויה חכמה יתירה שאני תנו רבנן התולש את הכנף והקוטמו והמורטו חייב שלש חטאות (וא''ר) שמעון בן לקיש תולש חייב משום גוזז קוטם חייב משום מחתך ממרט חייב משום ממחק: הקושר והמתיר: קשירה במשכן היכא הואי אמר רבא שכן קושרין ביתדות אהלים (קושרים) ההוא קושר על מנת להתיר הוא אלא אמר אביי שכן אורגי יריעות שנפסקה להן נימא קושרים אותה א''ל רבא תרצת קושר מתיר מאי איכא למימר וכי תימא דאי מתרמי ליה תרי. חוטי קיטרי בהדי הדדי שרי חד וקטר חד השתא לפני מלך בשר ודם אין עושין כן לפני ממ''ה הקב''ה עושין אלא אמר רבא ואיתימא רבי עילאי שכן צדי חלזון קושרין ומתירין: והתופר שתי תפירות: והא לא קיימא אמר רבה בר בר חנה א''ר יוחנן והוא שקשרן: הקורע על מנת לתפור: קריעה במשכן מי הוה רבה ורבי זירא דאמרי תרווייהו

רש"י דשלקי ליה שבעא זימנין. למתקן: ואי לא שקלי ליה לאוכל מתוך הפסולת מתוך שהוא רך ונימוק ע''י שנשלק הרבה: מסרח. והלכך אוכל נמי כל זמן שמעורב בו הוי כפסולת ומיהו אוכל הוא ומחמירין עליה למיהוי ההוא דשקיל כפסולת מתוך אוכל ול''נ הבורר תורמוסין מתוך פסולת שלהן מששלקן פעם אחת ממרקין ומערין אותן המים ובורר המתולעות שלהן כמו שעושין לפולין וכן בכל פעם ופעם וזה בורר האוכל ומניח הפסולת ואי לא שלקי ליה מסרח גרסינן הלכך מששלקום פעמים ושלש חשיב ליה פסולת הואיל ואי שביק להו הכי דלא הדר שליק להו מסרחי וכשהוא נוטלן מתוך שאר מינין גרועין המעורבין בהן כפסולת מתוך אוכל דמי דהנהו שאר מינין לא מסרחי דגמר להו בישולייהו פעם ראשונה ושניה ורבינו הלוי גריס ואי שקילי ליה מסרח כשנוטלו נימוח בין אצבעותיו ונמאס הלכך ההוא דשקיל הוי כפסולת והנשאר הוי אוכל עד שחוזר ונוטלו: דפרים סילקא. במ''ם גרסינן ולא בסמ''ך כדפירש בהעור והרוטב (חולין דף קכ.) מאי קיפה פירמא מינציי''ר {לקצוץ, לרסק} בלע''ז מחתכו הדק: דסלית סילתי. עצים דקים להבעיר אש: ואי קפיד אמשחתא. לחותכן במדה: מחתך. העור מקצצו במדה: ונקט אופה. דלא שייך במלאכת המשכן כלל: סדורא דפת. שהתחיל בו נקט ואופה במקום בשול דסממנין הוא דהוא בישול דפת: דשדא סיכתא. שהשליך יתד לח לתנור חם ליבשו שיתקשה: לשרורי. לחזק ואין כאן בישול: דמרפי רפי. ע''י חום האור והמים שבתוכו יוצאין ולאחר שיצאו מימיו קמיט מתקשה וכי רפי ברישא הוי בישולו: דארתח כופרא. שהתיך זפת: דהדר אקושי. חוזר ומתקשה: חביתא. של חרס: שבע חטאות. טוחן הרגבים ושוחקן הדק הוי טוחן ובורר הצרורות הגסות מתוכן הרי שתים ומרקידן בנפה ומגבל הטיט דהיינו לש וממרח הטיט כשעושה הגולם שיהא חלק הרי ממחק ומבעיר את האור בכבשן ומצרפו בתוכו הרי מבשל חיובא דחופר ליכא דאינו צריך אלא לעפרה: תנור חייב שמנה. דלאחר שצרפו בכבשן הוא טח עליו טפילה שיהא עב וחומו מתקיים והוא גמר מלאכתו ואמרינן לקמן (דף עה:) כל מידי דהוי גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש אבל גבי חבית ליכא משום מכה בפטיש דמאליה נגמרה מלאכתו בתנור: חלתא. כוורת של קנים: חייב י''א זומר הקנים והוא צריך להם חייב משום קוצר ומשום נוטע אספם יחד הרי זה מעמר בירר יפות הרי זה בורר החליקן הרי זה ממחק עשאן דקות מאחת שתים או שלש הרי זה טוחן חתכן במדה הרי זה מחתך הסיך השתי הרי זה מיסך ארג אחת למעלה ואחת למטה כדי להעמידו הרי עושה שתי בתי נירין ארג הרי זה אורג חתך לאחר אריגתה כדי להשוותם הרי זה מכה בפטיש כדאמרינן לקמן [עה:] האי מאן דשקיל אקופי מגלימי חייב משום מכה בפטיש הרי י''א: ואי חייטיה לפומיה. לעשות לה שפה הוסיף כאן תופר וקושר שצריך לקשור לאחר התפירה ומשום בונה ליכא לחיוביה לא בחבית ולא בתנור ולא בכוורת דאין בנין בכלים מפשיט ליכא למימר בקנים דאין הפשטה אלא בעור וי''מ שקודח נקבים בעץ שתוחבין בו ראשי הקנים של שתי ומחייב ליה משום טוחן ולא נהירא לי דההיא טחינה מלאכה שאינה צריכה לגופה היא וטוב לי לפרש שעושה אותן דקות והוי כמאן דסלית סילתי: שטוף בעזים וטוו בעזים. קרא קדריש טוו את העזים (שמות לה) בגופן של עזים משמע: חכמה יתירה. כדכתיב וכל אשה חכמת לב אבל להדיוט אין דרכו בכך והוי כלאחר יד: התולש את הכנף. נוצה גדולה מן כנף העוף: והקוטמו. לאחר שתלשו חותך ראשו שהוא דק וראוי להניחו בכר וכסת: והמורטו. לצד זנבו שהוא קשה מורט שערו מכאן ומכאן ומשליך הקנה ונותן השיער בכר וכסת: משום מחתך. דקפיד לחתוך עד מקום שהוא ראוי וגם מן הקנה אורג כובעים ועושה כובעים מכנפי עוף בלא שיער: משום ממחק. דתנן גבי עור הממחקו: ביתדות אהלים. נועצים יתידות בקרקע כדכתיב יתדות המשכן וקושרין היריעות בהן במיתריהם: קושר ע''מ להתיר הוא. וכי האי גוונא פטרינן ליה לקמן דתנן כל קשר שאינו של קיימא. אין חייבין עליו: בהדי הדדי. בשני חוטין זה אצל זה: שרי חד. לאחר אריגתן מתיר האחד מפני שבולטין ונראין: וקטר חד. כלומר מניח כמו שהוא: השתא כו' אין עושין. שכשמתירו נראה הנקב ביריעה שחוטיה היו כפולין ששה והיו גסין ומתחלה היו זריזין בכך וכי מתרמו לה תרי קיטרי קושרין האחד ונותקין החוט השני מלמטה ולמעלה ומספקן בחוט ארוך וקושרין למעלה ולמטה ואין שם שנים קשרים סמוכין: צדי חלזון. לצבוע התכלת בדמו והוא כמין דג קטן ועולה אחת לשבעים שנה: קושרין ומתירין. שכל רשתות עשויות קשרים קשרים והן קשרי קיימא ופעמים שצריך ליטול חוטין מרשת זו ולהוסיף על זו מתיר מכאן וקושר מכאן: והא לא קיימא. הכי וכיון דלא קיימא. לאו מלאכה היא: שקשרן. שקשר שני ראשי החוט: (רש"י)

תוספות האי מאן דפרים סילקא. דוקא בסילקא שייך טחינה אבל שאר אוכלין שרי: מהו דתימא לשרורי מנא קא מכוין. ה''פ ואין בו בשול כלל קמ''ל דנהי דלשרורי מנא קא מכוין בשול מיהא יש בו דמירפא רפי והדר קמיט וחייב אבל אין לפרש קמ''ל דלא אמרי' לשרורי מנא קא מכוין דבפרק אין מעמידין (ע''ז לח.) אמרי' גבי האי נכרי דשדא סיכתא לאתונא אי קבר בה ישראל קרא מעיקרא שפיר דמי ופריך פשיטא ומשני מהו דתימא לבשולי מנא קא מכוין קמ''ל לשרורי מנא קא מכוין: חביתא ותנורא וחלתא. פי' רש''י דמשום בונה לא מיחייב דאין בנין בכלים ואין נראה דדוקא במחזיר מטה ומנורה של חוליות אמרי' דאין בנין בכלים אבל כשעושה לגמרי כל הכלי מיחייב משום בונה דאמרינן בריש הבונה (לקמן ד' קב:) האי מאן דעייל שופתא בקופינא דמרא חייב משום בונה וצ''ע דלא ליקשי ממנפח בכלי זכוכית דסוף פרקין: חכמה יתירה שאני. והעושים אותם בטלה דעתם אצל כל אדם כדאמרינן בהמצניע (לקמן ד' צב:) גבי אנשי הוצל: שכן צדי חלזון כו'. בריש אלו קשרים (לקמן קיא:) פירש בקונט' קושרין ומתירין פעמים קושרין את המכמורת ופעמים מתירין אותם: (תוספות)

דף עה - א

שכן יריעה שנפל בה דרנא קורעין בה ותופרין אותה אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב המותח חוט של תפירה בשבת חייב חטאת והלומד דבר אחד מן המגוש חייב מיתה והיודע לחשב תקופות ומזלות ואינו חושב אסור לספר הימנו מגושתא רב ושמואל חד אמר חרשי וחד אמר גדופי תסתיים דרב דאמר גדופי דאמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב הלומד דבר אחד מן המגוש חייב מיתה דאי ס''ד חרשי הכתיב {דברים יח-ט} לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות תסתיים אר''ש בן פזי א''ר יהושע בן לוי משום בר קפרא כל היודע לחשב בתקופות ומזלות ואינו חושב עליו הכתוב אומר {ישעיה ה-יב} ואת פועל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו א''ר שמואל בר נחמני א''ר יוחנן מנין שמצוה על האדם לחשב תקופות ומזלות שנאמר {דברים ד-ו} ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים איזו חכמה ובינה שהיא לעיני העמים הוי אומר זה חישוב תקופות ומזלות: הצד צבי וכו': ת''ר הצד חלזון והפוצעו אינו חייב אלא אחת רבי יהודה אומר חייב שתים שהיה ר' יהודה אומר פציעה בכלל דישה אמרו לו אין פציעה בכלל דישה אמר רבא מ''ט דרבנן קסברי אין דישה אלא לגדולי קרקע וליחייב נמי משום נטילת נשמה אמר רבי יוחנן שפצעו מת רבא אמר אפילו תימא שפצעו חי מתעסק הוא אצל נטילת נשמה והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר''ש בפסיק רישא ולא ימות שאני הכא דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה כי היכי דליציל ציבעיה: השוחטו: שוחט משום מאי חייב רב אמר משום צובע ושמואל אמר משום נטילת נשמה

רש"י דרנא. תולעת ומנקב בו נקב קטן ועגול וצריך לקרוע למטה ולמעלה את הנקב שלא תהא התפירה עשויה קמטין קמטין: המותח חוט של תפירה. בגד התפור ועומד והניח החוט ארוך ונתפרדו שתי חתיכות הבגד זו מזו במקצת וחוטי התפירות נמשכין ומותח את ראשי החוט להדק ולחבר זו היא תפירתו וחייב: והלומד דבר אחד מן המגוש. מין הממשיכו לע''ז אפי' דבר תורה אסור ללמוד ממנו: והיודע כו'. הני תלת שמעתתא שמעינהו (מר) זוטרא מרב כי הדדי וגרסינהו: אמגושא. דאמרינן בכל דוכתא רב ושמואל פליגי ביה: חד אמר חרשי. מכשף: וחד אמר גדופי. מין האדוק בע''ז ומגדף תמיד את השם ומסית אנשים לע''ז: דאי סלקא דעתך חרשי. וטעמא משום דכתיב לא ימצא בך וגו' וקא חשיב מכשף: והא כתיב. לעיל מיניה לא תלמד לעשות כדי שתעשה: להבין. שתוכל לעמוד בהן ואם יעשה נביא שקר לפניך שתבין שהוא מכשף: תסתיים דגדופי הוא. הלכך כל דבריו דברי ע''ז והסתלק מעליו שלא ישיאך: לעיני העמים. שחכמה הניכרת היא שמראה להם סימן לדבריו בהילוך החמה והמזלו' שמעידין כדבריו שאומר שנה זו גשומה והיא כן שנה זו שחונה והיא כן שכל העיתים לפי מהלך החמה במזלותיה ומולדותיה במזל תלוי הכל לפי השעה המתחלת לשמש בכניסת החמה למזל: הפוצעו. דוחקו בידיו שיצא דמו: אינו חייב אלא אחת. משום צידה אבל אפציעה ליכא חיוב: בכלל דישה. שמפרק דמו הימנו כמפרק תבואה מקשין שלה: מתעסק הוא אצל נטילת נשמה. כלומר לגבי נטילת נשמה הוי מתעסק בדבר אחר ולא הויא מלאכת מחשבת שאינו מתכוין שימות: טפי ניחא ליה. שדם החי טוב מדם המת וכיון דכל עצמו מתכוין וטורח לשומרו שלא ימות בידו אפי' מת אין כאן אלא מתעסק וכי מודה ר' שמעון במידי דלא איכפת ליה אי מיתרמי ומיהו איכווני לא מיכוין: דליציל ציבעיה גרסינן. שתהא מראית צבעו צלולה: שוחט משום מאי מיחייב. שחיטה במלאכת המשכן היכא ומאי עבידת' אי מעורות אילים מאדמים למה לי בהו שחיטה בחניקה נמי סגי: (רש"י)

תוספות שכן יריעה שנפל בה דרנא כו'. תימה לר''י דבריש האורג אמרי' קורע על מנת לתפור שתי תפירות היכי משכחת לה ומשני דעבידא ככיסתא ואומר ר''י דבמשכן היו אומנים ביותר והיו נזהרים שלא היו עושים ככיסתא והתם לא קאמר שנפל בה דרנא דנקט דשכיח טפי ועוד דהתם בעי לאשכוחי קורע על מנת לתפור שתי תפירות ותו לא ויריעה שנפל בה דרנא צריך לקורעה מתחלתה ועד סופה ויש בה כמה תפירות ואע''ג דהשתא לא משכח' במשכן על מנת לתפור שתי תפירות ותו לא סברא הוא דבשתי תפירות הוי דבר חשוב: אמגושא. פי' בערוך דפליגי בהא דאמר רב פפא באלו מגלחין (מו''ק יח.) פרעה אמגושי היה דכתיב הנה יוצא המימה חד אמר לעשות כשפים היה יוצא וחד אמר גדופי שהיה עושה עצמו ע''ז שהיה אומר לי יאורי ואני עשיתני ואין נראה לר''י דפליגי רב ושמואל במאי דאמר רב פפא אלא פליגי אאמגושא שנזכר בשום מקום במשנה או בברייתא: הצד חלזון. למאן דמוקי לה בשפצעו חי אתי שפיר הא דנקט הצד חלזון דדרך לפוצעו מיד אחר צידה כל זמן שהוא חי וקמ''ל דאע''פ שפצעו חי לא מיחייב משום נטילת נשמה ואפילו למאן דמוקי לה כשפצעו מת קמ''ל דלא מיחייב בצידה שלו משום נטילת נשמה דאף על גב דאמרי' בפרק שמונה שרצים (לקמן דף קז:) השולה דג מן הים כיון שיבש בו כו' הכא שמא חלזון דרכו לפרכס ולקרב מיתתו וצ''ע דבירושלמי משמע דצד חלזון לא מיחייב משום צידה: וליחייב נמי משום נטילת נשמה. ואפי' לרבי יהודה דאמר מקלקל בחבורה פטור פריך שפיר דהיכא דאיכא תקון קצת חייב כדאמרי' בפסחים (דף עג.) בסוף אלו דברים והכא נמי במה שממיתו יש תקון קצת שאינו מפרכס לכאן ולכאן ונוח ליטול ממנו הדם ולמאי דמסיק דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה אתי שפיר נמי לרבי יהודה דהשתא ליכא תיקון כלל ומיהו שמעתין אתיא אפי' לר''ש דמחייב מקלקל בחבורה מדמשני מתעסק הוא אצל נטילת נשמה ולא קאמר מקלקל הוא: מתעסק הוא אצל נטילת נשמה. האי מתעסק לאו דוקא דהא מתעסק בחבורה חייב לר''ש דאמר בס''פ ספק אכל (כריתות יט:) הנח לתינוקות הואיל ומקלקל בחבורה חייב מתעסק נמי חייב וטעמא כדיליף בהאורג (לקמן קו.) מדאיצטריך למישרי מילה מכלל דמקלקל בחבורה חייב ולא חיישינן למלאכת מחשבת דמקלקל דעלמא לא מיפטר אלא משום מלאכת מחשבת כדאמר בספ''ק דחגיגה (דף י:) ומתעסק דהכא היינו דבר שאין מתכוין כיון דאין מתכוין כלל למלאכה מותר אפי' בחבורה אע''פ דלא בעי מלאכת מחשבת כמו כל איסורים שבתורה דלא שייך בהו מלאכת מחשבת ושרו אין מתכוין כדאמר מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה כו' (כלאים פ''מ משנה ה) וכן מוכח בפ''ק דכתובות (ד' ה:) דאמר את''ל דם חבורי מיחבר לדם הוא צריך או להנאת עצמו הוא צריך ואת''ל להנאת עצמו הוא צריך הלכה כרבי יהודה או הלכה כר''ש פירוש בדבר שאין מתכוין ואת''ל הלכה כר' יהודה בדבר שאין מתכוין במקלקל הלכה כמאן משמע דאי הלכה כר''ש בדבר שאין מתכוין תו ליכא לספוקי במקלקל דאפי' מקלקל בחבורה חייב כיון דאין מתכוין מותר: טפי ניחא ליה כי היכי דליציל ציבעי'. פי' אע''ג דהוי פסיק רישיה דמודה ר''ש הכא מיפטר משום דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה דאפי' במקלקל פטר ר''ש במלאכה שאינה צריכה לגופה כדאמר בפרק הנחנקין (סנהדרין פד:) מאן שמעת ליה דאמר מקלקל בחבורה חייב ר''ש הא אמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה וכי מודה ר''ש בפסיק רישיה ה''מ במידי דניחא ליה אי מתרמי דהוי צריכה לגופה אבל במידי דלא איכפת ליה לא מודה ורש''י פי' דהא דמודה ר''ש בפסיק רישיה היינו במאי דלא איכפת ליה אי מתרמי וליתא דהא מזרד זרדין בארעא דחבריה פטר ר''ש בפ' הבונה (לקמן קג.) והתם לא איכפת ליה אי מתרמי אלא כדפי' ותימה דבספ''ק דחגיגה (דף י:) משמע דהא דפטר ר''ש מלאכה שאינה צריכה לגופה היינו משום דבעי מלאכת מחשבת וא''כ בחבורה דלא בעי מלאכת מחשבת ליחייב בה מלאכה שאינה צריכה לגופה: כי היכי דליציל ציבעיה. קשה לר''י דמ''מ על נטילת הדם ליחייב משום נטילת נשמה ונראה כלשון אחר שפי' בקונט' בריש שמונה שרצים (לקמן קז.) דחובל בהן חייב משום דהוי תולדה דשוחט וחייב משום נטילת נשמה ונטילת הדם היינו נטילת נשמה כדכתיב כי הדם הוא הנפש ולכך ח' שרצים שיש להם עור חייב בנצרר הדם אע''פ שלא יצא דכיון שנצרר סופו לצאת אלא שעתה העור מעכבו ושאר שרצים שאין להם עור אינו חייב עד שיצא מהם דם אבל בנצרר הדם ולא יצא לא מיחייב דכיון שלא יצא סופו לחזור דאם היה סופו לצאת היה יוצא מיד שאין העור מעכבו והשיב לו ר''ת דדם חלזון הראוי לצביעה מיפקד פקיד ולא מיחייב על אותו הדם משום נטילת נשמה ועל דם אחר היוצא עמו נמי לא מיחייב דלא ניחא ליה כי היכי דליציל ציבעיה אבל אין לפרש דנטילת נשמה היינו שמחליש אותו דבר שחובל בו דגבי דם בתולים מה צריך לחלישות האשה וגבי מילה מה צריך לחלישות התינוק. אלא לנטילת הדם קרי נטילת נשמה כדפי': שוחט משום מאי מיחייב. לאו אשוחט דמתני' קאי דההוא פשיטא דלא הוי אלא משום נטילת נשמה דצובע תנן בהדיא במתני' אלא אשוחט דעלמא קאי: (תוספות)

דף עה - ב

משום צובע אין משום נטילת נשמה לא אימא אף משום צובע אמר רב מילתא דאמרי אימא בה מילתא דלא ליתו דרי בתראי וליחכו עלי צובע במאי ניחא ליה ניחא דליתווס בית השחיטה דמא כי היכי דליחזוה אינשי וליתו ליזבנו מיניה: והמולחו והמעבדו: היינו מולח והיינו מעבד ר' יוחנן ור''ל דאמרי תרוייהו אפיק חד מינייהו ועייל שירטוט אמר רבה בר רב הונא האי מאן דמלח בישרא חייב משום מעבד רבא אמר אין עיבוד באוכלין אמר רב אשי ואפילו רבה בר רב הונא לא אמר אלא דקא בעי ליה לאורחא אבל לביתא לא משוי איניש מיכליה עץ: והממחקו והמחתכו: אמר רבי אחא בר חנינא השף בין העמודים בשבת חייב משום ממחק אמר רבי חייא בר אבא ג' דברים סח לי רב אשי משמיה דרבי יהושע בן לוי המגרר ראשי כלונסות בשבת חייב משום מחתך הממרח רטיה בשבת חייב משום ממחק והמסתת את האבן בשבת חייב משום מכה בפטיש אמר ר' שמעון בן קיסמא אמר רבי שמעון בן לקיש הצר צורה בכלי והמנפח בכלי זכוכית חייב משום מכה בפטיש א''ר יהודה האי מאן דשקיל אקופי מגלימי חייב משום מכה בפטיש והני מילי דקפיד עלייהו: והכותב שתי אותיות: ת''ר כתב אות אחת גדולה ויש במקומה לכתוב שתים פטור מחק אות גדולה ויש במקומה לכתוב שתים חייב אמר רבי מנחם בר' יוסי וזה חומר במוחק מבכותב: הבונה והסותר המכבה והמבעיר והמכה בפטיש: רבה ור' זירא דאמרי תרוייהו כל מידי דאית ביה גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש: אלו אבות מלאכות: אלו לאפוקי מדר''א דמחייב על תולדה במקום אב: חסר אחת: לאפוקי מדר' יהודה דתניא ר' יהודה מוסיף את השובט והמדקדק אמרו לו שובט הרי הוא בכלל מיסך מדקדק הרי הוא בכלל אורג: מתני' ועוד כלל אחר אמרו כל הכשר להצניע ומצניעין כמוהו והוציאו בשבת חייב חטאת עליו וכל שאינו כשר להצניע ואין מצניעין כמוהו והוציאו בשבת אינו חייב אלא המצניעו: גמ' כל הכשר להצניע לאפוקי מאי רב פפא אמר לאפוקי דם נדה מר עוקבא אמר לאפוקי עצי אשרה מאן דאמר דם נדה כ''ש עצי אשרה מאן דאמר עצי אשרה אבל דם נדה מצנע ליה לשונרא ואידך כיון דחלשא לא מצנע ליה אמר רבי יוסי בר חנינא האי דלא כר''ש דאי כר''ש האמר לא אמרו כל השיעורין הללו אלא למצניעיהן: וכל שאינו כשר להצניע:

רש"י משום צובע. שצובע את הבשר של בית השחיטה ולקמן מפרש אמאי מיכוין לצובעו וצביעה הואי במשכן אב מלאכה: משום נטילת נשמה. דנטילת נשמה הואי במשכן באילים מאדמים ותחש וחלזון: אף משום צביעה. ונפקא מינה לחיוביה תרתי: מילתא דאמרי אימא כו'. דבר תימה אמרתי להזכיר צביעה בשחיטה צריך אני לומר בו דבר טעם דלא ליתו דרי בתראי השומעים וליחכו עלי: צובע בשר במאי ניחא ליה. להאי שוחט בצביעת הבשר היינו חוכא ואני אומר בו טעם: ניחא ליה דלתווס בית השחיטה בדמא. שיהא צבוע בדם: כי היכי דניחזייה אינשי. שנשחטה היום וניתו ונזבנו: היינו מולח היינו מעבד. אטו מליחה לאו צורך עיבוד הוא: ועייל שירטוט. לפי שדרך הרצענין כשהוא בא לחתכו משרטטו תחלה כפי מה שהוא רוצה להאריך ולהרחיב ולקצר החיתוך ואחר כך מעביר הסכין דרך השירטוט וכן בעורות המשכן כשחתכום: דקבעי ליה לאורחא. שמולחה הרבה: השף בין העמודים. כגון עמודי אכסדראות שעשוים חלונות חלונות ונסמכין בחלונות בין עמוד לעמוד והשף שם בקרקעית הבנין שנשענין עליו כדי שיהא חלק חייב משום ממחק: המגרר ראשי כלונסות. שיהיו ראשיהן שוין וחדין: ממרח רטיה. מחליק תחבושת על המכה: מסתת את האבן. לאחר שנעקרה מן ההר ונחצבה מחליקה: משום מכה בפטיש. שהוא גמר מלאכה: הצר בכלי צורה. בכלי שעומד לכך לנאותו: מנפח בכלי זכוכית. כשהותך נעשה על ידי נפוח: דשקיל אקופי. ראשי חוטין התלויין ביריעה במקום קשורין כשניתק בה חוט וקשרוהו וכן קשין וקסמים דקין שנארגו בה בלא מתכוין ונוטלין אותם ממנה לאחר אריגה גמר מלאכה הוא וחייב משום מכה בפטיש: כתב אות אחת גדולה כו' פטור. שבקרשי המשכן שתים היו כותבים אחת בזו ואחת בזו כדי לזווגן כשסותרים אותן: מחק אות אחת כו' חייב. שאין מלאכת מחיקה חשובה אלא ע''מ לכתוב והרי יש מקום לשתי אותיות: אמר רבי מנחם ברבי יוסי. הא קמ''ל מאן תנא קמא ר' מנחם ברבי יוסי: לאפוקי מדרבי אליעזר. דהא אמרן דלא נמנו כאן אלא להודיענו מנין חטאות של העלם אחד ותנא הרי אלו למעוטי שאם עשה תולדותיהם עמהן דאינו מביא עליהן חטאת ודלא כרבי אליעזר דמחייב אתולדה עם האב בכריתות: שובט. משוה השתי בכרכר שקורין ריו''ל {רייו"ל: כרכר (או כרכד) (הוא אחד מחלקי נול האורגים. משמעות המלה הצרפתית לפי גזרונה: סרגלון)} : מדקדק. כשמותח חוט הערב מכה בכרכר עליו במקומות מקומות ליישבו שלא יהא מתוח יותר מדאי שהמתיחה מעכבתו מהתחבר יפה עם הארג: שובט הרי הוא בכלל מיסך. דהיינו מיסך ממש שמסדר חוטי השתי: הרי הוא אורג. דהיינו אורג ממש ולא דמי לזורה ובורר ומרקד דזה בקשין וזה בצרורות וזה בקמח: מתני' כל הכשר להצניע. שהוא מין העשוי לצורך האדם: ומצניעין כמוהו. כמות זה כלומר שיש בו שיעור הראוי להצניעו: אין חיוב אלא למצניעו. אם נעשה חביב לאדם א' והצניעו חייב על הוצאתו אם חזר והוציאו אבל אדם אחר אינו חייב עליו דלגביה לאו מלאכה הוא: גמ' מ''ד דם נדה. אינו כשר להצניע כ''ש עצי אשרה דאיסורי הנאה נינהו ומאיסי וצריך לאבדן: כיון דחלשא. המאכיל דם האדם לחתול נעשה חלש אותו אדם: הא. דתנא כל הכשר להצניע ויש בו שיעור שרוב ב''א עשויין להצניע כשיעור הזה חייב כל אדם על הוצאתו ואפילו אדם עשיר שאין שיעור זה חשוב לו: דלא כר' שמעון. לקמן בהמוציא: (רש"י)

תוספות אין עיבוד באוכלין. אין להתיר מכאן מליחת אוכלין דאסור מדרבנן מליחה בפרק שמונה שרצים (לקמן דף קח:) ואפילו בי''ט אסור בפ''ק דביצה (דף יא.): השף בין העמודים בשבת חייב. פירש ר''ח דשף העור על העמוד כדי להחליקו וכן משמע בירושלמי ורש''י פירש ששף קרקעית שבין עמודי חלונות ולא נהירא: והמסתת את האבן כו' חייב משום מכה בפטיש. אבל משום מחתך וממחק לא מיחייב דמיירי שכבר היא מרובעת ומתוקנת אלא שמייפה אותה ועושה בה שירטוטין ויפוי כעין שעושין עכשיו מסתתי האבנים. ר''י וכן ריב''א: הרי אלו לאפוקי מדרבי אליעזר דמחייב אתולדה במקום אב. וא''ת מרישא שמעינן לה דתנן העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא אחת וי''מ דה''ק מעין מלאכה אחת היינו שתי תולדות מאב א' אבל האב ותולדה דידיה מיחייב תרתי קמ''ל: חסר אחת לאפוקי מדר' יהודה. תימה דממנינא דרישא שמעינן לה וליכא למימר תנא ושייר דהא אלו קתני ומיהו הא ליכא לאקשויי דהא מאלו דרישא שמעינן לאפוקי מדר' אליעזר דאיכא למימר דנקט ברישא אלו אבות משום דקאי אדקתני לעיל חייב על כל אב מלאכה וי''ל דממנינא דרישא לא שמעינן לאפוקי מדרבי יהודה דאיכא למימר דלא חשיב אלא מלאכות חשובות אבל שובט ומדקדק אע''ג דמלאכות הן לא קתני להו משום דאינם מבוררות כל כך וכה''ג משני בפ''ק דקדושין (דף טז:) גבי אלו מעניקין להן דבר שיש לו קצבה קתני דבר שאין לו קצבה לא קתני: לאפוקי עצי אשרה. דלא כרבי יהודה דאמר בפרק רבי עקיבא (לקמן דף צ.) אף המוציא משמשי ע''ז כל שהוא חייב אלא כת''ק דפליג עליה כן פירש בקונט' התם וקשה לרשב''א הא דקאמר הכא מ''ד דם נדה כ''ש עצי אשרה מנא ליה דילמא סבר כרבי יהודה ומחייב בעצי אשרה שמצניעין אותן לשריפה: הא דלא כר' שמעון. פירש בקונטרס הא דתנן כל הכשר כו' שרוב בני אדם עשויים להצניע כשיעור הזה חייב כל אדם על הוצאתו אפילו אדם עשיר שאין שיעור זה חשוב לו משמע מדבריו דלא מחייב ר' שמעון אלא בסתם בני אדם שרגילין להצניעו שאותו שיעור חשוב להן ואפילו לא הצניעו הוא ולקמן פי' לא נאמרו שיעורים שבמשנה אלא למצניעין אותו קודם לכן וחזר המצניע והוציאו משמע דוקא בהצניעו חייב ואומר ר''י דיש ליישב פירושו דמה (תוספות)

רשב"א מחק אות גדולה ויש במקומה לכתוב שתים חייב. פירוש: משום דהוה ליה כמוחק שתי אותיות, ואע"ג דלא בעינן כדי שיהא מקום לכתוב שתי אותיות גדולות כאותה שמחק דהא לא אפשר, מכל מקום בעינן כעין אות שמחק שיהו בינונית, ומאותה כתיבה שמחק, שאם היא כתיבה אשורית בעינן נמי אשורית, דאי לא אינו חייב לפי שאין לך מוחק אות קטנה אשורית שלא יהא בה כדי לכתוב שתי אותיות בכתיבה שאינה אשורית כגון מיש"ק שלנו, וא"כ מאי גדולה, ולא קתני גדולה אלא לאפוקי שיהא מקום כעין אותה שמחק לכתוב שתי אותיות בינוניות מאותה אות שמחק, שאם הוא אל"ף שיהא מקום לכתוב שני אלפין בינונים, ואם הוא בי"ת שיהא מקום לכתוב שני ביתין בינונים או אחרות דומיא דהני, דאי לא אין לך מוחק אות אפילו בינונית שלא יהא בה לכתוב שני ווי"ן או שני יודי"ן ומאי גדולה דקתני, דאין לומר מאי גדולה הוא הדין בינונית, ולאפוקי וי"ו או יו"ד קא אתי שאם מחקם אינו חייב משום דלא הוו גדולות, דזה דחוק הוא מאד, ועוד דתינח באותיות בכתיבה מאי איכא למימר. ומיהו מכל מקום לא בעינן שיהו שם דומיא דשם משמעון או יה מיהודה דלא נאמרו אלו אלא כדי לחייב משום מלאכת מחשבת בלבד, דסלקא דעתך אמינא כיון דאין במחשבתו אלא לכתוב שמעון או יהודה לא ליחייב, קא משמע לן כיון דשם הוא חייב, אבל בכותב שתי אותיות באיזה אות שתהיה חייב, דהא הוו בקרשים ז"ח ט"י כדי לזווגן ואף על פי שאינן שם. כן ראיתי לתלמיד אחד בשם רבו הרשב"א ז"ל. [חידושים המיוחסים לר"ן]. הדרן עלך פרק כלל גדול (רשב"א)

דף עו - א

א''ר אלעזר הא דלא כר''ש בן אלעזר דתניא כלל אמר ר' שמעון בן אלעזר כל שאינו כשר להצניע ואין מצניעין כמוהו והוכשר לזה והצניעו ובא אחר והוציאו נתחייב זה במחשבה של זה: מתני' המוציא תבן כמלא פי פרה עצה כמלא פי גמל עמיר כמלא פי טלה עשבים כמלא פי גדי עלי שום ועלי בצלים לחים כגרוגרת יבשים כמלא פי גדי ואין מצטרפין זה עם זה מפני שלא שוו בשיעוריהן: גמ' מאי עצה אמר רב יהודה תבן של מיני קטנית כי אתא רב דימי אמר המוציא תבן כמלא פי פרה לגמל ר' יוחנן אמר חייב ר''ש בן לקיש אמר פטור באורתא א''ר יוחנן הכי לצפרא הדר ביה אמר רב יוסף שפיר עבד דהדר דהא לא חזי לגמל א''ל אביי אדרבה כדמעיקרא מסתברא דהא חזי לפרה אלא כי אתא רבין אמר המוציא תבן כמלא פי פרה לגמל דכולי עלמא לא פליגי דחייב כי פליגי במוציא עצה כמלא פי פרה לפרה ואיפכא איתמר ר' יוחנן אמר פטור ריש לקיש אמר חייב ר' יוחנן אמר פטור אכילה על ידי הדחק לא שמה אכילה ריש לקיש אמר חייב אכילה ע''י הדחק שמה אכילה: עמיר כמלא פי טלה: והתניא כגרוגרת אידי ואידי חד שיעורא הוא: עלי שום ועלי בצלים לחים כגרוגרת ויבשים כמלא פי הגדי ואין מצטרפין זה עם זה מפני שלא שוו בשיעוריהן: אמר ר' יוסי בר חנינא אין מצטרפין לחמור שבהן אבל מצטרפין לקל שבהן וכל דלא שוו בשיעורייהו מי מצטרפין והתנן הבגד ג' על ג' והשק ד' על ד' והעור ה' על ה' מפץ ו' על ו' ותני עלה הבגד והשק השק והעור העור והמפץ מצטרפין זה עם זה ואמר ר''ש מה טעם מפני שראויין ליטמא מושב טעמא דראויין ליטמא מושב אבל אין ראוי ליטמא מושב לא אמר רבא

רש"י א''ר אלעזר הא. דקתני מתניתין דאינו כשר להצניע והצניעו אחר . הוא מתחייב על הוצאתו וכל אדם פטורין. דלא כר' שמעון בן אלעזר: מתני' עצה. מפרש בגמרא: כמלא פי גמל. נפיש שיעורא מפי פרה אבל כמלא פי פרה לא מיחייב דהא לא חזו לפרה: עמיר. קשין של שבלין: פי טלה. נפיש מפי גדי הלכך עמיר דלא חזי לגדי לא מיחייב כמלא פי גדי עד דאיכא מלא פי טלה אבל עשבים הואיל וחזו בין לטלה בין לגדי מיחייב אפי' כמלא פי גדי: לחין. הראויין לאדם כגרוגרת דזה שיעור לכל מאכל אדם לשבת אבל כמלא פי גדי לא דלחים לא חזו לגדי: גמ' המוציא תבן כמלא פי פרה. והוציאו להאכילו לגמל שפי גמל גדול מפי פרה: דהא חזי לפי פרה. הלכך שיעור חשוב הוא ולכל מי שיוציאנו לא פקע שיעוריה בהכי: דחייב. דהאיכא שיעורא דחזי לפרה הלכך כשר להצניע הוא ומצניעין כמוהו: עצה. לא חזיא לפרה אלא ע''י הדחק אלא לגמל הוא דחזי וזה הוציאו לפרה: רבי יוחנן אמר פטור. דהא לגמל דחזי ליה ליכא שיעורא ואי משום דלצורך פרה הוציאו ולגבה איכא שיעור אכילה ע''י הדחק לאו אכילה היא הלכך לא משערי' ליה בפרה: אין מצטרפין לחמור שבהם. מי ששיעורו גדול הוי קל ואינו מצטרף להשלים שיעורו של חמור דהא לא חשיב כי ההוא אבל החשוב משלים את הקל לכשיעור תבן מצטרף עם עצה להשלי' פי גמל ועצה אין מצטרף עם התבן להשלים מלא פי פרה: מי מצטרפין. אפילו להשלים חמור את הקל: ג' על ג'. לטומאת מדרס הזב ליעשות אב הטומאה: הבגד והשק מצטרפין. שהבגד משלים שיעור השק שק עשוי מנוצה של עזים: ואמר ר' שמעון מה טעם. מצטרפין: הואיל וראויין ליטמא מושב. אם צירף משנים יחד לטלאי מרדעת של חמור כשיעורו לענין מושב הזב אם קצע משנים מהן ותקן טפח על טפח לישב עליו מיטמא ליה אב הטומאה במושב הזב דתניא המקצע מכולן טפח על טפח טמא מושב ואמרינן טעמא בפ''ק דסוכה הואיל וראוי לטלות על גבי חמור שאינו מקפיד אם הוא משני מינין: (רש"י)

תוספות שמצריך לקמן הצנעה היינו לאדם עשיר שאין דרכו להצניע ומכל מקום פירוש מילתיה דר''ש צריך לפרש כמו שפירש כאן דאי מיירי במצניעין לאותו דבר עצמו שמפורש במשנה כמו שפירש התם אם כן כולהו הוה מצי למימר בכל שהוא בכדי שיפת קילור כדתנן בפ' המצניע (לקמן צ:) דלרפואה בכל שהוא ואתיא כר''ש מדלא קאמר התם בגמ' הא דלא כר''ש כי היכי דקאמר (דף צא.) הא דלא כר''ש בן אלעזר ומהתם נמי יש לדקדק דלר' שמעון סתם בני אדם שרגילין להצניעו מיחייבי אפי' לא הצניעו מדקתני המצניע לזרע כו' וכל אדם אין חייבין עליו אלא כשיעורו משמע בלא הצנעה וכר''ש נמי אתיא כדפי' ואין לפרש דבעשיר שאין דרכו להצניע לא מיחייב לר''ש אפי' בהצניעו דהא אמר בהמוציא יין בד''א במוציא אבל במצניע כל שהוא ר''ש אומר בד''א במצניע כו' ומפרש מצניע דרבנן בתלמיד שאמר לו כו' דבר שאינו חשוב לכל אי אצנעיה רביה אין אי לא לא ודומיא דהכי נראה דהוי מצניע דר''ש דתליא מילתא באותו שהצניעו היינו בעשיר קשה לרשב''א דמהאי טעמא דקאמר הכא מתני' דלא כר''ש משום דמתני' סתמא קתני דחייב משמע שכל בני אדם חייבין עליו אפי' אותן שאין חשוב להן שיעור זה מהאי טעמא נמי הוה ליה למימר בההיא דפרק המצניע דהויא דלא כר''ש ושמא י''ל דהכא דנקט לפרושי הוה ליה לפרושי טפי: אכילה ע''י הדחק לא שמה אכילה. והא דאמר בפ' כיצד הרגל (ב''ק דף יט.) אכילה ע''י הדחק שמה אכילה ה''מ לענין ניזקין דלא חשבינן ליה משונה אבל לאחשובה לענין שבת לא חשיבא אכילה: אידי ואידי חד שיעורא הוא. והא דנקט במתני' כמלא פי טלה ולא נקט כגרוגרת לאשמעי' דמשום אכילת טלה נתנו בו חכמים שיעור זה דאי נקט כגרוגרת לא הוה ידעינן למה נתנו בו חכמים שיעור זה: מפני שלא שוו בשיעוריהם. אבל אותם ששוו כגון עמיר ועלי שום ועלי בצלים לחים מצטרפין וכן חמור לקל כגון תבן לעצה למלא פי גמל ואפי' לא יהא תבן ראוי לגמל שמא אגב העצה הוא ראוי הבגד והשק השק והעור כו'. דוקא בכה''ג הבגד והשק השק והעור אבל הבגד והעור והשק והמפץ אין מצטרפין שאין ראויין להתחבר יחד והמחברן בטלה דעתו ואין טמאים מדרס. ר''י: ואמר ר''ש מה טעם כו'. תימה לר''י דמה צריך להאי טעמא דהא כיון דמצטרפין זה עם זה א''כ ראוי לחברן וחזו למדרס וכיון דחזו למדרס פשיטא דמצטרפין לטומאת מדרס דהא אפ' כופת שאור שיחדה לישיבה טמאה מדרס כדאמרינן בהעור והרוטב (חולין קכט.) והכא בטומאת מדרס איירי מדקאמר הבגד שלשה על שלשה דלענין טומאת מת אפ' ג' על ג' כדפרישית לעיל ואור''י דודאי הא דקתני הבגד שלשה על שלשה לא מיירי אלא למדרס אבל סיפא דשק ואור ומפץ מיירי נמי בטומאת מת והכי איתא במס' כלים בפכ''ז הבגד שלשה על שלשה [למדרס ומשום ג' על ג'] לטומאת מת השק ד' על ד' העור ה' על ה' המפץ ו' על ו' שוו בין למדרס בין לטמא מת אלא שהש''ס מביאה בקוצר כמו שרגיל בכמה מקומות ועל טומאת מת קאמר מה טעם מצטרפין בשלא יחדו למדרס ולא צריך האי טעמא אצירוף דעור ומפץ דמפץ לא מטמא במת אלא כשטמא בזב דהיינו כשיחדו למדרס ומק''ו דפכין קטנים כדאמרינן בפ' ר' עקיבא (לקמן פד:): הואיל וראויין ליטמא מושב. פי' בקונטרס אם קיצע משנים וצירף יחד לטלאי מרדעת החמור וההיא דהמקצע מכולם טפח על טפח דמעילה היינו שבין כולם יש טפח ואין נראה לר''י דמה צריך להביא ראיה שראויין להצטרף בלאו טעמא דמושב נמי שמעינן ממתני' דהכא שראויין להצטרף יחד באותו סדר כמו ששנויים בגד לשק ושק לעור ועור למפץ דדוקא נקט לפי שאלו ראויין להצטרף יחד ונראה לר''י כמו שפי' ריב''א דהואיל וראויין ליטמא מושב היינו הואיל ושוו שיעוריהן לענין מושב וכמו שפירש בקונטרס בפ''ק דסוכה (דף יז:) דהמקצע מכולן היינו מאיזה מהן שיקצע יהא טמא ואע''ג שכאן אין שיעורן שוה מצטרפין הואיל ולענין מושב שיעורן שוה והא דקאמר ה''נ חזו לדוגמא היינו נמי דשיעורן שוה לדוגמא כדתנן בפרק המצניע דלדוגמא כל שהוא הלכך מצטרפין אפי' לענין דבר דלא שוו שיעורייהו וה''ה דהוי מצי למינקט הכא ולזרע ולרפואה דהוו נמי בכל שהוא אלא דלא כל דברים שייך בהו זרע ורפואה אבל דוגמא שייכא בכל דבר והא דקאמר בסוכה המקצע מכולן כו' הואיל וראוי לטלות על גבי חמורו לשון הואיל וראוי לאו דווקא דדווקא אם עשה מהן טלאי ויחדן לכך טמא בטפח על טפח וכן מצינו לקמן בפ' א''ר עקיבא (דף צ.) הואיל וראויין למתק הקדרה דהוה ליה למימר הואיל וממתקין דהא מיירי שנפלו לתוך הקדרה. ר''י: תוספתא המקצע למשכב אין פחות משלשה על שלשה למושב טפח ולמעמד כל שהוא: (תוספות)

דף עו - ב

ה''נ חזיא לדוגמא: מתני' המוציא אוכלים כגרוגרת חייב ומצטרפין זה עם זה מפני ששוו בשיעוריהן חוץ מקליפתן וגרעיניהן ועוקציהן וסובן ומורסנן ר' יהודה אומר חוץ מקליפי עדשין שמתבשלות עמהן: גמ' וסובן ומורסנן לא מצטרפין והתנן חמשת רבעים קמח ועוד חייבין בחלה הן וסובן ומורסנן אמר אביי שכן עני אוכל פתו בעיסה בלוסה: רבי יהודה אומר חוץ מקליפי עדשים המתבשלות עמהן: עדשים אין פולין לא והתניא ר' יהודה אומר חוץ מקליפי פולין ועדשים לא קשיא הא בחדתי הא בעתיקי עתיקי מ''ט לא אמר ר' אבהו מפני שנראין כזבובין בקערה:

רש"י הכא נמי חזי. ביחד: לדוגמא. מי שיש לו למכור צובר מכולן ונותן לפני חלונו להראות שיש לו למכור מכולן וניחא ליה שיהו מחוברין יחד דאיידי דזוטרי כל חד וחד הרוח מפזרתו: מתני' אוכלים כו'. למאכל אדם: ומצטרפין. כל אוכלי אדם זה עם זה: חוץ מקליפיהן. שאינן אוכל ואין משלימין השיעור: ועוקציהן. זנב הפרי דהוא עץ בעלמא: וסובן. קליפת חטין הנושרת מחמת כתישה: ומורסנן. הנשאר בנפה: ר' יהודה אומר. כל הקליפין אין מצטרפין . כדאמרן חוץ מקליפי עדשים שמצרפות אותן: שמתבשלות עמהן. לאפוקי קליפה חיצונה שהן גדלות בתוכה הנושרות בגורן: גמ' בלוסה. מעורבת בסובנה ובמורסנה הלכך לחם הארץ קרינן ביה ומיהו לענין שבת מידי דחשיב בעינן וסתמייהו דהני לאו אוכל נינהו: פולין חדתי. קליפתן מצטרפין: כזבובין. לפי שהן שחורות: (רש"י)

תוספות חמשת רבעים קמח ועוד גרסי' כדפרי' בפ''ק (דף טו.): (תוספות)

פרק שמיני - המוציא יין

מתני' המוציא יין כדי מזיגת הכוס חלב כדי גמיעה דבש כדי ליתן על הכתית שמן כדי לסוך אבר קטן מים כדי לשוף בהם את הקילור ושאר כל המשקין ברביעית וכל השופכין ברביעית ר''ש אומר כולן ברביעית ולא נאמרו כל השיעורין הללו אלא למצניעיהן: גמ' תנא כדי מזיגת כוס יפה ומאי כוס יפה כוס של ברכה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה כוס של ברכה צריך שיהא בו רובע רביעית כדי שימזגנו ויעמוד על רביעית אמר רבא אף אנן נמי

רש"י מתני' המוציא יין. חי: כדי מזיגת הכוס. כשיעור שנותנין יין חי לתוך כוס להוסיף עליו מים כהלכתו ולמזוג אותו בהן ובגמרא מפרש באיזה כוס משערו: כתית. שבגבי הסוסים והגמלים מחמת המשאות רדוי''ש {רידוישידור"א: קיהיון, פגימוּת} בלע''ז והכי אמר בהמפקיד בבבא מציעא (דף לח.) דבש והדביש למאי חזי לכתותא דגמלי אבל רבותי פירשו כתית מכה שעל גב היד ושע''ג הרגל: לשוף. לשפשף ולהמחות בהן: קילור. שנותנין על העין לודיי''א {לוזי"א: משחה לעין חולה} בלע''ז: ברביעית. ביצה ומחצה רביעית הלוג: שופכים. מים סרוחים ובגמרא מפרש למאי חזו: כולן ברביעית. אף היין והחלב והדבש: ולא נאמרו. שיעורין שבמשנה אלא למצניעיהן לבד וחזר המצניע והוציאו חייב אבל שאר כל אדם שהוציאו אינו חייב וסבירא לי' לר''ש דמצניע עצמו בעי שיעורא זוטא ובבציר מהא שיעורא לא מיחייב כדאמרינן בפרקין דלעיל (דף עה:) דלית ליה לר''ש כל שאין כשר להצניע ואין מצניעים כמוהו שיתחייב עליו מצניעו: גמ' תנא. בתוספתא המוציא יין כדי מזיגת כוס יפה פירוש לכוס דמתני': כוס של ברכה. ברכת המזון שהצריכו חכמים ליפותו כדאמרי' בברכות (דף נא.) עיטור ועיטוף הדחה ושטיפה חי ומלא: אמר רב נחמן גרסי' ולא גרסי' דאמר: שיעור כוס של ברכה צריך שיהא בו. יין חי רובע של רביעית הלוג: כדי שימזגנו. במים שלשה חלקים מים ואחד יין: ויעמוד על רביעי'. הלוג: (רש"י)

תוספות מתני' המוציא יין. חלב כדי גמיעה. הקשה רבינו אפרים דתניא בשילהי המצניע (לקמן צה.) החולב והמחבץ והמגבן כגרוגרת ואין חילוק בין מוציא לחולב דהא לקמן בפירקין אמרי' דהמעבד עור שיעורו כמוציא עור ותירץ ר''י דסתם חלב לגמיאה דנפיש מגרוגרת והתם מיירי בחולב לגבינה דאחשוביה אחשביה וכן מוכח דכדי גמיאה נפיש מגרוגרת דבפ' בתרא דיומא (פ.) גבי שותה ביוה''כ איכא דמחייב ברביעית ואיכא למ''ד בכדי גמיאה ובעירובין (דף פב:) משמע דתשע סעודות יש בקב ובפרק חלון (שם פ:) משמע שיש י''ח גרוגרות בשתי סעודות ואי כדי גמיאה פחות מגרוגרת א''כ הוו יותר מדאי חלוקים זה מזה ומיהו כגרוגרת דהמצניע (לקמן צה.) איירי ביבש אפשר שבתחלה היה יותר מכדי גמיאה ולפי זה צריך לפרש דסתם חלב הוי לגבינה והא דמיחייב הכא בכדי גמיאה היינו במפרש בהדיא לשתיה אבל אי סתם חלב הוי לאכול ולשתות ולא לגבינה אפי' היה מפרש בהדיא לגבינה היה חייב אכדי גמיאה דזוטרא הואיל וסתמו לכך כדאמרינן לעיל המוציא תבן כמלא פי פרה לגמל חייב דהא חזי לפרה וי''מ דכשחלב כבר בעין מיחייב בכדי גמיאה אבל חולב. לא מיחייב אלא כגרוגרת דאין אדם טורח לחלוב בפחות מגרוגרת דכה''ג אמרי' לקמן (דף עמ.) דאין אדם טורח לגבל טיט לעשות פי כור ומיהו אומר ר''י דלא דמי דהתם אין המים חשובין מחמת שראוי לגבל בהן את הטיט כמו הטיט עצמו שהוא מגובל כבר אבל הכא כשחולב להוציא מן הדד בכדי גמיאה. יש לו להיות חשוב כמו במקום אחר: כדי גמיעה. פי' הר''ר פור''ת מלא לוגמא ולא משמע כן במסכת יומא בפרק בתרא (דף פ.): צריך שיהא בו רובע רביעית. רביעית דהכא היינו רביעית הלוג כדפי' הקונט' ועוד יש לדקדק דהיינו רביעית דפרק ג' מינין (נזיר לח.) הם רביעית הלוג מדפריך ותו ליכא והאיכא רביעית נוטלין לידים ובמסכת ידים (פ''א מ''א) משמע בהדיא דהוי רביעית הלוג ועוד דבערבי פסחים (פסחים קט:) משמע דכוס הוי רביעית של תורה ומתוך חשבון דמקוה משמע דהיינו רביעית הלוג והא דקאמר התם קיסתא דמורייסא הות בציפורי והות כמין לוגא דמקדשא ובה משערין רביעית של פסח לאו בכולה משערין דהיינו כל הלוג אלא כלומר ברובע של אותה מדה משערין רביעית של פסח: כדי שימזגנו ויעמוד על רביעית. משמע דכוס של ברכה טעון מזיגה וכן בפ' שלשה שאכלו (ברכות נ:) אר''י בר חנינא מודים חכמים לר''א בכוס של ברכה שאין מברכין עליו עד שיתן לתוכו מים ותימה דבסוף פר' שלשה שאכלו (שם דף נא.) אמרו עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה הדחה ושטיפה חי ומלא אלמא חי בעינן ומיהו התם פירש בקונטרס דלא שיהא חי כשמברכין עליו אלא דנותנו חי בכוס שמברכין בו לאפוקי שלא ימזגנו ויתננו בכוס של ברכה ור''ת מפרש דחי דקאמר היינו מזיג ולא מזיג דמיקרי חי כדאמרי' בפ' בן סורר (סנהדרין ע.) עד שיאכל תרטימר בשר וישתה יין חי ומוקי לה התם במזיג ולא מזיג ובברכת הארץ מוסיף מים עד שיהא מזוג כראוי כדאמר בפ' שלשה שאכלו (ברכות נא.) שמוסיף בברכת הארץ ולא כמו שפירש שם בקונטרס שמוסיף יין בברכת הארץ ובני נרבונא מפרשים דחי קאי אכוס שצריך שיהא שלם ואתי שפיר דכל אותן דברים דחשיב התם הוו כולהו בכוס ולא ביין וכה''ג בפרק בתרא דמכות (דף טז:) ריסק ט' נמלים ואחד חי דהיינו שלם דאפי' מת חשיב בריה כדאמר בסוף פ' גיד הנשה (חולין דף קב:): ויעמוד על רביעית. ואע''ג דאמרינן בערבי פסחים (דף קז.) המקדש אם טעם מלא לוגמא יצא ומלא לוגמא הוי טפי מרביעית כדמוכח בפ' בתרא דיומא (דף פ.) יש לומר דמלא לוגמא דהתם לאו דוקא אלא כדי שיסלקו לצד אחד ויראה כמלא לוגמא כדמפרש ביומא אהנהו דהתם ועוד יש לומר דדוקא מקדש: אף אנן נמי תנינא. דכוס של ברכה טעון רביעית דמסתמא יין שיעורו לכשימזגנו ויעמוד על רביעית כמו שאר משקין דקתני סיפא דהוו ברביעית וקתני כדי מזיגת כוס יפה משמע דכוס של ברכה לכשימזוג בעינן שיהא רביעית כמו בהוצאה אבל הא דבעינן יין רובע . רביעית לא שמעינן ממתני' אלא ממילא ידעינן דהא מזיגה הויא על חד תלת והא דלא נקט במתני' כדי מזיגת רביעית מילתא אגב אורחיה קמ''ל דכוס של ברכה ברביעית ועוד משום דמהאי טעמא דחזי לכוס של ברכה חשיב ומיחייב בפחות מרביעית לפי שיכול להוסיף עליו מים ואשאר משקין לא מיחייב בפחות מרביעית אע''פ שיכול להוסיף עליהן כדמסיק ודקאמרת מים בכד ומצטרפין לגבי שבת מידי דחשיב בעינן: (תוספות)

דף עז - א

תנינא המוציא יין כדי מזיגת כוס ותני עלה כדי מזיגת כוס יפה וקתני סיפא ושאר כל המשקין ברביעית ורבא לטעמיה דאמר רבא כל חמרא דלא דרי על חד תלת מיא לאו חמרא הוא אמר אביי שתי תשובות בדבר חדא דתנן והמזוג שני חלקי מים ואחד יין מן היין השירוני ועוד מים בכד ומצטרפין א''ל רבא הא דקאמרת שני חלקי מים ואחד יין מן היין השירוני יין השירוני לחוד דרפי א''נ התם משום חזותא אבל לטעמא בעי טפי ודקאמרת מים מכד ומצטרפין לענין שבת מידי דחשיב בעינן והא נמי הא חשיב תנא יבש בכזית דברי רבי נתן אמר רב יוסף רבי נתן ורבי יוסי ברבי יהודה אמרו דבר אחד רבי נתן הא דאמרן ורבי יוסי ברבי יהודה דתניא רבי יהודה אומר ששה דברים מקולי בית שמאי ומחומרי ב''ה דם נבלה ב''ש מטהרין וב''ה מטמאין א''ר יוסי ברבי יהודה אף כשטמאו ב''ה לא טמאו אלא בדם שיש בו רביעית הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על כזית אמר אביי דילמא לא היא עד כאן לא קאמר רבי נתן הכא דבעי רביעית אלא ביין דקליש אבל בדם דסמיך כזית לא בעי רביעית אי נמי עד כאן לא קאמר רבי יוסי בר' יהודה התם דכזית סגי ליה ברביעי' אלא בדם דסמיך אבל יין דקליש כזית הוי יותר מרביעית וכי מפיק פחות מכזית ליחייב: חלב כדי גמיעה: איבעיא להו כדי גמיאה או כדי גמיעה א''ר נחמן בר יצחק {בראשית כד-יז} הגמיאיני נא מעט מים מכדך איבעי' להו

רש"י תנינא. ממתניתין נמי שמעינן דזהו שיעורו מדתני בשאר משקין רביעית שמעינן מיניה דאין הוצאה במשקה הראוי לשתייה בפחות מרביעית הלכך על כרחיך כי שיערו ביין כדי מזיגת כוס של ברכה שיעור הראויה לשתיית רביעית נקט והיינו רובע רביעית דכי יהיב על חד תלת מיא כדרך המזיגות הראויות לשתייה יעמוד על רביעית יש טועים בשמועה זו לומר [רובע] רביעית רובע הלוג ויעמוד על רביעית על לוג שהוא רביעית הקב וטעות הוא בידם ורבותינו לא אמרו כן וראי' יש לדבר במס' נזיר (דף לח.) י' רביעיות הן חמש סומקתא כלומר שנאמרו ביין ודם וה' חיוורתא שנאמרו בשאר משקין וחשיב להא הוצאת שבת דשאר משקין גבי חיורתא ועל כרחיך הנהו כולהו ברביעית הלוג נינהו דקא חשיב בהדייהו רביעית שמן לנזיר דהוא חצי שיעורה של שמן התודה במנחות וחצי לוג שמן לתודה ילפינן במנחות (דף פח.): שתי תשובות בדבר. דלא מצי למילף ממתניתין: חדא. דחמרא לא דרי מיא אלא על חד תרין במס' נדה (פ''ב דף יט.) חמשה מראה דמי' טמאין הן וחד מינייהו כמזוג ומפרש במשנה וכמזוג שאמרתי לך בשני חלקי מים ואחד יין: מן היין השירוני. שגדל בשרון שם מדינה הוא: ועוד מים בכד ומצטרפין. אי טעמא דמתני' יין משום דלכי מזיג ליה ויראה לשתייה יהא בו רביעית השתא מיהא כי מפיק ליה עדיין לא נמזג ואין כאן שיעור מים שעודן בכד היאך מצטרפין לחייבו אלא על כרחך טעמא לאו משום דליתחזי לשתייה לרביעית כשאר משקין הוא אלא הכי שיעוריה ואע''ג דכי מזיג ליה לא הוי רביעית: דרפי. רך: א''נ התם משום חזותא. נקט ליה ונהי נמי דדרי על חד תלת בטעמא מראית דם לא הוי אלא בשני חלקים מים ואחד יין ואי יהיב ביה טפי דם הדומה לו כדם ירוק הוא וטהור: הא חשיב. דחזי לצרופי ביה מיא: יבש. יין קרוש: בכזית דמעיקרא הוה ביה רביעית ובקרוש רביעית שלימה בעינן דלאו בר מזיגה: ר' יהודה אומר ו' דברים מקולי כו'. לאו. דאיכא הני ותו לא דאכתי טובא איכא אלא כשנכנסו לכרם ביבנה והעידו כל אחד ואחד על אותו שבידו במס' עדיות העיד ר' יהודה על אלו: ב''ש מטהרין. דאינו כבשר לטמא בנבלה בכזית ולא תורת משקין לטומאה קלה. לי נראה דהאי דב''ש מטהרין מטומאת נבלות לחודא קאמר שלא יטמא אדם אבל טומאה קלה יש בו: על כזית. שהוא שיעור נבלה לטמא אדם והיינו אמרו דבר אחד שכזית היבש כשנימוח הוי רביעית: עד כאן לא קאמר ר' נתן הכא. דכזית יבש בעי רביעית דלח ובציר מרביעית לח ליכא כזית יבש כדקאמר דכזית קרוש הויא ביה רביעית: אלא ביין דקליש. וכשהוא לח רב נפחו וכשמתייבש נצמק לשיעור קטן: אבל דם. כשהוא לח הוי סמיך עב וקרוב להיות קרוש וכשיבש אינו נצמק לשיעור קטן אלא מעט וכזית יבש לא בעי רביעית לח ודם נבילות מטמא בפחות מרביעית: (רש"י)

תוספות דאמר רבא כל חמרא דלא דרי על חד תלת מיא כו'. והא דאמרי' בפ' אחד דיני ממונות (סנהדרין לז.) גבי סנהדרין אל יחסר המזג אם הוצרך אחד מהם לצאת אם יש כ''ג יוצא כו' דהיינו שליש מסנהדרין משמע דמזיגה על חד תרין אומר ריב''א דרבא דוקא הי' מוזג כמשפט המזיגה על חד תלת כדאמר בהזהב (ב''מ ס.) אמר רבא מזיגה דידי מידע ידיעא ובכיצד מעברין (עירובין נד.) דמי האי מזיגה למזיגה דרבא בריה דרב יוסף בר חמא אבל שאר העולם האוהבים יין חזק אין מוזגין אלא על חד תרין ואין נראה לר''י דא''כ מאי פריך אביי לוקי מתני' דנדה במזיגת שאר בני אדם אלא נראה לר''י דקרא דאל יחסר המזג ביין השירוני משום דליכא לאוקמי לקרא בסתם מזיגה דהוי רביע דרביע סנהדרין למאי חזו אבל שליש חזו לדיני נפשות ומיהו לההוא לישנא דהתם משום חזותא דלא מחלק בין יין השירוני קשה ויש לפרש משום חזותא כדי שלא יפסיד המראה דרך למוזגו על חד תרין ולא יותר: חדא דתנן והמזוג שני חלקי מים. וא''ת לאביי דסתם מזוג על חד תרין אדרבה תקשה אמאי איצטריך לפרש שני חלקי מים הוה ליה למימר כמזוג סתם וי''ל דס''ד דאגב אורחיה קמ''ל דהכי הוי כל מזוג: ועוד מים בכד ומצטרפין. אע''כ טעמא לאו משום דלכי מזיג ליה הוה רביעית וחזי לשתייה כשאר משקין אלא הכי שיעורא אע''ג דלכי מזיג ליה לא הוי רביעית כדפירש בקונטרס אלא משום דיין חשוב הוא וראוי להצניעו לכוס של ברכה ואע''פ שאינו ראוי לכוס של ברכה בלא מים מ''מ הוי כמו מים שמצניען לשוף בהן את הקילור אע''פ שאינן ראויין בלא קילור ואביי לא פליג אלא בהא דלא מצריך רביעית מזוג אבל רובע רביעית יין חי צריך לכוס של ברכה כדמשמע בערבי פסחים (דף קח:) דאמר רב יהודה אמר שמואל ד' כוסות הללו צריך שיהא בהן כדי מזיגת כוס יפה מיתיבי ד' כוסות הללו צריך שיהא בהם כדי רביעית אידי ואידי חד שיעורא הוא כדי מזיגת כוס יפה לכל אחד ואחד היינו כדי רביעית משמע דרביעית דברייתא היינו לכל ארבע כוסות דהוי לכל חד רובע רביעית שהוא מזיגת כוס יפה והא דקתני התם בסיפא דברייתא אחד חי ואחד מזוג ה''פ אחד ישתה אותו רובע רביעית כמו שהוא חי ואחד ימזגנו וישתה ומיהו קשה לר''י דבסמוך קאמר אביי ע''כ לא קאמר ר' נתן הכא דכזית בעי רביעי' כו' משמע דסבירא ליה לאביי דכוס של ברכה בעי רביעית יין חי ולפי מה שפירש בקונטרס בסמוך דביין קרוש בעי רביעית משום דאינו ראוי למזיגת כוס מצינן למימר דלעולם סבר אביי דאפי' ביין מזוג לא בעי רביעית אבל קשה לר''י לפי' הקונטרס דאי כזית יבש לא חזי למזיגה למה חשוב מטעם שהיה בו רביעית מתחלה מאי שנא מגרוגרת שצמקה דריש המצניע (לקמן צא.) ונראה לר''י דרב יוסף ואביי סבירא להו דכוס של ברכה בעי רביעית יין חי כדמשמע בסמוך וברייתא דערבי פסחים דקתני שיהא בהן כדי רביעית היינו לכל אחד ומה ששנה במתניתין יין באנפיה נפשיה אע''ג דהוי ברביעית כשאר משקין היינו משום דלא נטעה בדרבא לומר דחשיב בכדי שראוי למזוג ולעמוד על רביעית והא דלא תנא בהדיא המוציא יין חי ברביעית משום דניחא ליה למינקט כדי מזיגת הכוס דמשום ההוא טעמיה דראוי להצניעו לכוס של ברכה הוא דמיחייב בהוצאת רביעית אבל אי מיפסל מכוס של ברכה על ידי פגימה או שנגע בו נכרי לא מיחייב ברביעית משום דראוי לשתיית ישראל או נכרי משום דלא מצנעי ליה כשיעור זוטר כולי האי הואיל ולא חזי אלא ע''י מזיגה ובעיא תקון ולא חשיב כשאר משקין שראויין בלא מים ולגיבול טיט נמי לא מצנעי ליה כמו קלף דלא חשיב כשיעור קשר מוכסין אע''פ שחשוב יותר מנייר משום דלא מצנעי ליה להכי: הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על כזית. משמע דדם חשיב כבשר ותימה א''כ אמאי צריך קרא בפ' בהמה המקשה (חולין עב.) ובריש סנהדרין (דף ד.) לרביעית דם מת דמטמא באהל תיפוק ליה דהוי כבשר משום שיכול לקרוש ואומר ר''י דגבי מת בעי קרא לרביעית דם משום דבריש דם הנדה (נדה נה:) אמרינן דבטומאת מת בעינן אין גזעו מחליף דומיא דעצם ואפילו בשר הוה מטהרינן אי לאו דאין גזעו מחליף דנעשה במקומו צלקת ודם גזעו מחליף הוא ועוד י''ל דהאי תנא דהכא לא מטמא דם נבלות משום שיכול לקרוש אלא אית ליה שום דרשה דדם נבילות טמא והאי טעמא דיכול לקרוש איצטריך שלא יטמא הדם אלא ברביעית ולא בפחות שאז יש בו שיעור בשר אבל בלאו קרא מודו כ''ע דלא הוי כבשר ולהכי איכא תנא בפרק המנחות והנסכים [מנחות קג: וע''ש קד. ד''ה הואיל] דאמר שהעידו על דם נבלות שהוא טהור וכן משמע בכל מקום דדם לא הוי בכלל בשר נבלה דבפרק כל שעה (פסחים ד' כב.) מפיק דגיד וחלב מותר בהנאה משום דכשהותר' נבלה היא וחלבה וגידה הותרו וכי פריך התם והרי דם כו' לא משני כשהותרה נבלה היא ודמה הותרה ובמעילה (דף יז.) נמי בפרק קדשי מזבח מפיק דם השרץ מוזה לכם הטמא משום דלא הויא בכלל שרץ: (תוספות)

דף עז - ב

גראינין או גרעינין אמר רבא בר עולא {ויקרא כז-יח} ונגרע מערכך איבעיא להו אוממות או עוממות אמר רב יצחק בר אבדימי {יחזקאל לא-ח} ארזים לא עממוהו בגן אלהים איבעיא להו מאמצין תנן או מעמצין א''ר חייא בר אבא אמר רבי יוחנן {ישעיה לג-טו} ועוצם עיניו מראות ברע ת''ר המוציא חלב של בהמה כדי גמיאה חלב של אשה ולובן של ביצה כדי ליתן במשיפא של קילור [קילור] כדי לשוף במים בעי רב אשי כדי שיפה או כדי אחיזה ושיפה תיקו: דבש כדי ליתן על הכתית: תנא כדי ליתן על פי כתית בעי רב אשי על כתית אפומא דכולה כתית או דילמא אמורשא קמא דכתית לאפוקי הודרנא דלא תיקו: אמר רב יהודה אמר רב כל מה שברא הקב''ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה ברא שבלול לכתית ברא זבוב לצירעה יתוש לנחש ונחש לחפפית וסממית לעקרב היכי עביד ליה מייתי חדא אוכמא וחדא חיורא ושלקי להו ושייפי ליה ת''ר חמשה אימות הן אימת חלש על גבור אימת מפגיע על ארי אימת יתוש על הפיל אימת סממית על העקרב אימת סנונית על הנשר אימת כילבית על לויתן א''ר יהודה אמר רב מאי קרא {עמוס ה-ט} המבליג שוד על עז: רבי זירא אשכח לרב יהודה דהוה קאי אפיתחא דבי חמוה וחזייה דהוה בדיחא דעתיה ואי בעי מיניה כל חללי עלמא הוה אמר ליה א''ל מ''ט עיזי מסגן ברישא והדר אימרי א''ל כברייתו של עולם דברישא חשוכא והדר נהורא מ''ט הני מכסיין והני מגליין הני דמכסינן מינייהו מכסיין והני דלא מכסינן מינייהו מגליין מ''ט גמלא זוטר גנובתיה משום דאכל כיסי מ''ט תורא אריכא גנובתיה משום דדייר באגמי ובעי לכרכושי בקי מ''ט קרנא דקמצא רכיכא משום דדיירא בחילפי ואי קשיא גדיא ומתעוורא דאמר שמואל האי מאן דבעי דליסמיה לקמצא לשלופינהו לקרני' מ''ט האי תימרא דתרנגולתא מדלי לעילא דדיירי אדפי ואי עייל קטרא מתעוורא דשא דרך שם דרגא דרך גג מתכוליתא מתי תכלה דא ביתא בא ואיתיב בה ביקתא בי עקתא כופתא כוף ותיב לבני לבני בני הוצא חציצה חצבא שחוצב מים מן הנהר כוזה כזה שוטיתא שטותא משיכלא מאשי כולה משכילתא משיא כלתא אסיתא חסירתא בוכנה בוא ואכנה לבושה לא בושה גלימא שנעשה בו כגלם גולתא גלי ואיתיב פוריא שפרין ורבין עליה בור זינקא בור זה נקי סודרא סוד ה' ליראיו אפדנא אפיתחא דין ת''ר שלשה כל זמן שמזקינין מוסיפין גבורה ואלו הן דג ונחש וחזיר: שמן כדי לסוך אבר קטן: אמרי דבי ר' ינאי שמן כדי לסוך אבר קטן של קטן בן יומו מיתיבי שמן כדי לסוך אבר קטן וקטן בן יומו מאי לאו אבר קטן דגדול ואבר גדול של קטן בן יומו אמרי לך דבי ר' ינאי לא ה''ק שמן כדי לסוך אבר קטן של קטן בן יומו לימא כתנאי שמן כדי לסוך אבר קטן וקטן בן יומו דברי ר' שמעון בן אלעזר ר' נתן אומר כדי לסוך אבר קטן מאי לאו בהא קמיפלגי דר''ש בן אלעזר סבר אבר קטן של קטן ור' נתן סבר אבר קטן דגדול או אבר גדול דקטן אבל אבר קטן של קטן בן יומו לא לא דכולי עלמא אבר קטן דקטן בן יומו לא

רש"י גראינין. מתניתין דפרקין דלעיל חוץ מקליפתן וגרעיניהן: ונגרע. והגרעינין זורקין ונגרעין מתוך האוכל: אוממות. גבי גחלים מייתינן ליה בכיצד צולין גחלים יכול עוממות ת''ל אש אי אש יכול שלהבת כו': עממוהו. לא החשיכו מראיתו להיות הם נאים ממנו: מאמצין. לקמן גבי עינים של מת בפ' שואל (דף קנא:): במשיפה של קילור. שרגילין לשופו בחלב של אשה: כדי לשוף במים. לשני עינים: כדי שיפה או כדי אחיזה ושיפה. מה שנדבק באצבעותיו לבד מה שנותן בעיניו: אפומא דכולה כתית. וכל מכה קרויה פה: מורשא קמא. עליון של מכה: שבלול. לימצ''א {חילזון עירום} : לכתית. מניחה (לכתית) עליו: זבוב לצירעה. למי שעקצו צירעה כותש זבוב ומניחה עליו: לחפפית. מין שחין: סממית. אייראניא''ה {אירייני"א: עכביש} בלע''ז: לעקרב. עקיצת עקרב כותש סממית ומניחה עליו: ושייף. ומושח: מפגיע. חיה קטנה וקולה גדול ושומע וירא שתהא בריה גדולה ובורח: יתוש. נכנס לפיל בחוטמו וכן סממית לעקרב נכנס לו באזנו: סנונית. ארונדייל''א {ארונדיל"א: סנונית} נכנסת תחת כנפי הנשר ומעכבו מפרישת כנפיו: כילבית. שרץ קטן ונכנס לדג גדול באזנו: המבליג שוד על עז. המחזיק שדוד על הגבור: כל חללי עלמא. פירוש דברים הנעשים בכל חלל העולם: מסגיין בריש עדרא. מהלכות בראש העדר: ברישא חשוכא. סתם עזים שחורות סתם רחלות לבנות: מכסיין. בזנב: והני מגליין. העזים אין להם אליה: הני דמכסינן מינייהו. רחלים שאנחנו מתכסין מצמרן גם הן מכוסות: דאכלה כיסי. קוצים לפיכך זנבו קצר כדי שלא ידבקו בה הקוצים: ובעי לכרכושי בקי. להבריח היתושין: קמצא. ארבה ול''נ קמצא [נמלה]: חילפי. ערבה: ואי קשיא נדיא ומתעוורא. ואם היתה קשה תנוד ותעקר כשתכה בעצים: ומתעוורא. יסתמו עיניה שמראות עיניה תלויה בה כדשמואל: תימרא דתרנגולא מידליא לעילא. ריס של עין התחתון כשעוצם עיניו עולה למעלה מן העליון ובשאר כל בריה העליון שוכב על התחתון: משום דדייר אדפי. שעולה בלילות על הקרשים והקורות צריך שיעלה התחתון על העליון מפני העשן שלא יכנס בעיניו: מתכוליתא. דבר שמטבילין בו כגון כותח או שאר ליפתן: מתי תכלה דא. לכשיכלה מה נאכל ול''נ מתי תכלה דא לפי שאינו כלה עד זמן ארוך שאינו נאכל אלא מעט מעט: ביתא בא ואיתיב. שדרך לישב בבית: בקתא. בית צר וקטן: בי עקתא. בית צר: כופתא. מכתשת ל''א מדה לחטין ול''נ כמין גולם עץ עשוי לישיבה כמו כופת שאור שיחדה לישיבה דתניא בפסחים (דף מה:): כוף תיב. כפוף אותו ושב עליו: לבני לבני בני. מתקיים לדורות הרבה: הוצא. גדר קוצים או לולבים: חציצה. אינו דבר קיימא אלא חציצה בעלמא: כוזא. כלי חרס קטן: כזה. כלומר דבר מועט וקל כמו זהו מהו חשוב למלאותו לי מיינך במתנה: שוטיתא. בד של הדס שמרקדין בו לפני כלה: שטותא. נראה המרקד כשוטה: משיכלא. ספל גדול שהכל רוחצים ידיהם ורגליהם ממנו: משו כולא. רוחץ את הכל: משכילתא. ספל קטן ונאה: משיא כלתא. מיוחד לחשובים כמו כלה ואשה חשובה לרחוץ ממנו: אסיתא מורטיי''ר {מדוכה} : חסירתא. שחסר החקיקה מבפנים: בוכנא. עלי שכותשין בו: לבושא. חלוק עליון שקורין שרוק {מעפורת, חלוק} : לא בושה. למנוע הבושה שמכסה כל החלוקים התחתונים הקרועים ורעים: כגולם. שאין לו חיתוך אברים: גולתא. מקטורין נאה: גלי ותיב. כשהוא יושב מגלה עצמו שלא ישב עליו שלא ילכלכנו ולא ישופנו בקרקע וישיר שערו ויקרע ויבלה: בור זינקא. בור שיבשו מימיו קורין כן: נקי. חסר מימיו: סודרא. דרך תלמידי חכמים לעטוף סודר: אפדנא. טרקלין של מלכים: אפתחא. אל פתח זה יבאו הכל אם למשפט אם לשרת המלך: אבר קטן. אחד מפרקי אצבע קטנה: דגדול. של אדם גדול והאי קטן אאבר קאי אי נמי אבר גדול של קטן והאי קטן אגברא קאי ולא אאבר. לא אבר קטן. וקטן אכולא מילתא קאי אבר קטן של גוף קטן: דרבי שמעון כו'. והכי קאמר כדי לסוך בו אבר קטן וקטן יהא הגוף בן יומו ורבי נתן סבר חד קטן אמרינן או האבר או הגוף אבל תרי קוטני לא: ה''ג דכולי עלמא אבר קטן של קטן בן יומו לא: (רש"י)

תוספות דרבי שמעון בן אלעזר סבר אבר קטן של קטן בן יומו כו'. תימה דאדרבה איפכא מסתברא דר' נתן דקאמר אבר קטן משמע טפי של קטן בן יומו מרשב''א דאמר אבר קטן וקטן בן יומו דהא לעיל פריך ארבי ינאי דמפרש אבר קטן דמתניתין אבר קטן של קטן בן יומו דהוי כלישנא דר' נתן מברייתא דקתני בה כלישנא דרשב''א ויש לומר דלמאי דמשני הוי סברא איפכא ונקט הכא כדמסיק לעיל ואית ספרים דגרסי איפכא ואין נראה דהא מסיק דלרשב''א אבר קטן של קטן בן יומו ולמאי דגרס איפכא לא הוי כמסקנא לא לפי דמייתי השתא ולא לפי מה שדוחה לא דכולי עלמא כו': (תוספות)

דף עח - א

וליתא דרבי ינאי והכא בהא קמיפלגי ר''ש בן אלעזר סבר אבר קטן דגדול ואבר גדול דקטן בן יומו כי הדדי נינהו ורבי נתן סבר אבר קטן דגדול אין אבר גדול דקטן בן יומו לא מאי הוי עלה תא שמע דתניא רבי שמעון בן אלעזר אומר שמן כדי לסוך אבר קטן של קטן בן יומו: מים כדי לשוף בהן את הקילור: אמר אביי מכדי כל מילתא דשכיחא ולא שכיחא אזול רבנן בתר דשכיחא לקולא שכיחא ושכיחא אזול רבנן בתר דשכיחא לחומרא יין שתייתו שכיחא רפואתו לא שכיחא אזול רבנן בתר שתייתו דשכיחא לקולא חלב אכילתו שכיחא רפואתו לא שכיחא אזול רבנן בתר אכילתו לקולא דבש אכילתו שכיחא רפואתו שכיחא אזול רבנן בתר רפואתו לחומרא אלא מים מכדי שתייתו שכיחא רפואתו לא שכיחא מאי טעמא אזול רבנן בתר רפואתו לחומרא אמר אביי בגלילא שנו רבא אמר אפי' תימא בשאר מקומות כדשמואל דאמר שמואל כל שקייני מסו ומטללי לבר ממיא דמסו ולא מטללי: ושאר כל המשקין ברביעית: תנו רבנן דם וכל מיני משקין ברביעית רבי שמעון בן אלעזר אומר דם כדי לכחול בעין אחת שכן כוחלין לברקית ומאי נינהו דמא דתרנגולת ברא רשב''ג אומר דם כדי לכחול בו עין אחת שכן כוחלין ליארוד ומאי ניהו דמא דכרושתינא וסימניך גוא לגוא ברא לברא בד''א במוציא אבל במצניע כל שהוא חייב רבי שמעון אומר בד''א במצניע אבל במוציא אינו חייב אלא ברביעית ומודים חכמים לר''ש במוציא שופכין לרה''ר ששיעורן ברביעית: אמר מר בד''א במוציא אבל במצניע כל שהוא אטו מצניע לאו מוציא הוא אמר אביי הכא במאי עסקינן בתלמיד שאמר לו רבו לך ופנה לי המקום לסעודה הלך ופנה לו דבר חשוב לכל חייב עילויה דבר שאינו חשוב לכל אי אצנעי' רביה מיחייב עילויה ואי לא לא מיחייב. אמר מר מודים חכמים לר''ש במוציא שופכין לרה''ר ששיעורן ברביעית: שופכין למאי חזו אמר רבי ירמיה לגבל בהן את הטיט והתניא טיט כדי לעשות בהן פי כור לא קשיא הא דמיגבל הא דלא מיגבל לפי שאין אדם טורח לגבל טיט לעשות פי כור: מתני' המוציא חבל כדי לעשות אוזן לקופה גמי כדי לעשות תלאי לנפה ולכברה רבי יהודה אומר כדי ליטול ממנו מדת מנעל לקטן נייר כדי לכתוב עליו קשר מוכסין והמוציא קשר מוכסין חייב

רש"י וליתא לדרבי ינאי. ור' שמעון בן אלעזר או או קתני או אבר קטן של גדול או להפך וכולה חד שיעורא הוא: ת''ש כו'. ודרבי ינאי תנאי היא: מכדי כל מילתא דשכיחא ולא שכיחא. כל ששיערו חכמים לענין שבת והוא ראוי לשני דברים חדא שכיחא וחדא לא שכיחא אזול רבנן בשיעורן בתר דשכיחא ואפילו היא קולא ששיעורה גדול אמרינן סתמיה להא עביד ולא אמרי' הואיל וחזי נמי למילתא אחריתי ששיעורה קטן ניזיל בתרה לחומרא ואע''פ דלא שכיחא: שכיחא ושכיחא. והיכא דשכיחי תרוייהו אזלינן לחומרא ומשערינן בשיעורא זוטא: רפואתו לא שכיחא. כגון לשוף בו קילור ואע''ג דחזי לה דאיכא דעביד בחלב אשה ואיכא דעביד במיא וחסין על היין שדמיו יקרים הלכך אזול בתר שתייתו ושיערוהו בכדי מזיגת כוס ואע''ג דלקולא שיש כאן שיעור גדול וכן חלב נמי חזי לאכילה ולשוף קילור ומיהו לא שכיחא שהרי אף המים ראויין לכך ויש עושין ממים הלכך אזול רבנן בתר אכילתו ושיעורו בכדי גמיאה ואע''ג דקולא היא: דבש רפואתו נמי שכיחא. שאין משקה אחר ראוי לכתית: לחומרא. הואיל ותרוייהו שכיחן לחומרא בעינן לשעוריה: רפואתו לא שכיחא. שהרי שאר משקין ראויין לכך ויש שפין קילור בשאר משקין ושתייתו שכיחא שרוב שתיית מים הם שאין אדם שותה יין לכל צמאיו כי אם לסעודתו: בגלילא שנו. שהן עניים ומקפידין בדבר מועט וחסין על יין וחלב לשוף קילור ואין שפין אלא במים והלכך רפואתו נמי שכיחא ובעינן למיזל לחומרא: כל שקייני. כל משקין ששפין בהן קילור: מסו. החולי: ומטללי. מסככין על העין ומונעין מראיתו עד שיכלה מראיתו לגמרי מפני שהן עבין ונגלדין כמין דבק שקורין גלוזייר {גלו"ד: דבק} : בר ממיא. דעדיפי מכולהו דמסו ולא מטללי שנבלעין מיד או ניגבין מהר ולא נגלדין על גב העין: שכן כוחלין לברקית. מיילא שבולטת בעין: ומאי נינהו. מאיזה דם כוחלין אותו: ליארוד. תבלול ובתוספתא ראיתי לחורור והן טיפות דקות של לובן הנולדות בעין כדתנן בבכורות גבי מומין (דף לח:) דמא דכרושתינא. עטלף שקורין טלפא: גוא. כרושתינא מצוי בתוך היישוב שהוא ליארוד שהוא שוקע בתוך העין: לברא. דמא דתרנגולת ברא לברקית שהיא בולטת: בד''א. דבעינן שיעורא במוציא לר''ה: אבל המצניע. והוציאו חייב בכל שהוא לקמיה פריך אטו מצניע לאו מוציא הוא: ר' שמעון אומר בד''א. דמיחייב בשיעורא זוטא כי האי: במצניע. בשיעור הזה וחזר והוציאו: אבל במוציא. אדם שלא הצניעו והוציאו אינו חייב אלא ברביעית: במוציא שופכין. אדם שלא הצניען אינו חייב אלא ברביעית דבציר מהכי לא חזו כדלקמן לגבל טיט: אטו מצניע לאו מוציא הוא. הלא אין מתחייב אלא על ידי הוצאה: אמר אביי הכא בתלמיד. כגון שולי דנגרי שאומר לו רבו לך ופנה לי המקום: דבר שחשוב לכל מיחייב עליה. ואף על גב דלא אצנעיה רביה לצרכו: דבר שאינו חשוב לכל כו'. והכי קאמרי בד''א דבעינן שעורא דחשיב במוציא כלומר בדבר שאין לך לילך בו אלא אחר הוצאתו של זה שהמחשבה תלויה בזה שהוציא אבל במצניע בדבר שיש לך לילך אחר מחשבה של מצניע כגון המצניע כל שהוא חייב זה המוציאו ורשב''א אמרה ואזיל לטעמיה דאמר בפרקין דלעיל דבדבר שאין מצניעין כמוהו והוכשר לזה והצניעו נתחייב זה במחשבתו של זה וה''ה דמצי לאוקמי במצניע גופיה ולמימר הכי בד''א במוציא בדבר שלא הוצנע ואין לך לילך בו אלא אחר הוצאתו של זה אבל אם היה זה מצניע דבר זה מתחילה וחזר והוציאו חייב אלא משום דשמעי' לי' דאמר נתחייב זה במחשבה של זה אוקמא אביי אפי' באחר שהוציאו וכ''ש אם הוציאו הוא עצמו: פי כור. נקב שנותנין בו המפוח ושיעורא זוטא הוא ומרביעית חזי לגבל טובא וכיון דהוצאת טיט חשיבא בכדי פי כור בעינן נמי לשעוריה בהנך דעבדי לטיט בכדי גיבול פי כור: דמיגבל. כבר חשוב בכדי פי כור אבל זה שעדיין לא נגבל אינו נשער בכך לפי שאין אדם טורח לגבל שיעור מועט כזה ואם בא לגבל מגבל יותר ועושה בו דברים אחרים: מתני' אזן לקופה. לאוחזה בה: תלאי. לתלותו בו: מדת מנעל. להראותו לאומן כמדה זו אני צריך: נייר. מעשבים עושים אותו: קשר של מוכסין. יש לך אדם שנותן המכס לראש הנהר במקום אחד או מוחל לו במתנה והוא מוסר לו חותם להראות למוכס שמחל לו המכס ודרכו לכתוב בו שתי אותיות והן גדולות משתי אותיות שלנו: (רש"י)

תוספות שכן כוחלין ליארוד. אין נראה לר''י לפרש דהיינו תבלול דבתוספת' קתני בהך מילתא גופא שכוחלים לחורור ובבכורות (דף לח:) חשיב תבלול וחורור אלמא תבלול לאו היינו חורור: דם וכל מיני משקין ברביעית. בתוספתא גרס ושאר מיני משקין וכן נראה דהא כל מיני משקין אינן ברביעית דיין ושמן ודבש ומים שיעורן כדתנן במתני': אטו מצניע לאו מוציא הוא. פירש בקונט' דהוה מצי למימר הב''ע כשהצניעו והוציאו אלא דניחא ליה לישנויי בשלא הוציאו המצניע עצמו משום דאתיא כרשב''א וקשה דמנלן דאתיא כרשב''א אדרבה כרשב''ג אתיא דמיירי לבסוף ועוד דאמאי נקט בתלמיד שא''ל רבו אפילו אדם בעלמא נמי ודוחק לומר דלא מחייב רבי שמעון במחשבתו של זה אלא תלמיד במחשבתו של רבו לכך נראה דה''פ אטו מצניע לאו מוציא הוא דמדלא קתני אבל המצניע בכל שהוא דהוה משמע דהמצניע הוא המוציא כדדייק לעיל אינו חייב אלא המצניעו מתניתין דלא כרשב''א אלא קתני במצניע משמע אפילו אחר הצניעו חייב המוציא ולהכי קשיא ליה אטו מצניע לאו מוציא הוא דהא שום תנא לא מחייב אא''כ הוציאו המצניע אלא רשב''א לבדו ומתניתין דכלל גדול (לעיל עה:) דהמצניע דלא כוותיה ומשני בתלמיד שאמר לו רבו דכה''ג כ''ע מודו שהתלמיד עושה הכל לדעת רבו: שופכין למאי חזו. דוקא אברייתא קא בעי וכן משמע לקמן (דף עט.) דאמר והא טיט דמקמי דליגבליה תנא מודים חכמים לרבי שמעון במוציא שופכין כו' והוינן בה שופכין למאי חזו משמע דבמתני' אתי שפיר ונרא' לר''י דהיינו טעמא משום דשופכין דמתניתין איכא למימר דחזו לכמה דברים לרחוץ בהם כוסות וקערות דלא מאיסי כולי האי אלא שאינן ראויין לשתיה אבל הכא דומיא דדם קתני דמאיסי טובא ולכך בעי למאי חזו: (תוספות)

דף עח - ב

נייר מחוק כדי לכרוך על צלוחית קטנה של פלייטון עור כדי לעשות קמיע (דוכסוסטוס כדי לכתוב מזוזה) קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין שהיא שמע ישראל דיו כדי לכתוב ב' אותיות כחול כדי לכחול עין אחת דבק כדי ליתן בראש השפשף זפת וגפרית כדי לעשות נקב שעוה כדי ליתן על פי נקב קטן חרסית כדי לעשות פי כור של צורפי זהב רבי יהודה אומר כדי לעשות פיטפוט סובין כדי ליתן על פי כור של צורפי זהב. סיד כדי לסוד קטנה שבבנות ר' יהודה אומר כדי לעשות כלכל רבי נחמיה אומר כדי לסוד אונדפי: גמ' חבל נמי ליחייב כדי לעשות תלאי לנפה ולכברה כיון דחריק במנא לא עבדי אינשי תנו רבנן הוצין כדי לעשות אוזן לסל כפיפה מצרית סיב אחרים אומרים כדי ליתן על פי משפך קטן לסנן את היין רבב כדי לסוך תחת אספגין קטנה וכמה שיעורה כסלע והתניא כגרוגרת אידי ואידי חד שיעורא הוא מוכין כדי לעשות כדור קטנה וכמה שיעורו כאגוז: נייר כדי לכתוב עליו קשר מוכסין: תנא כמה קשר מוכסין שתי אותיות (של קשר מוכסין) ורמינהו המוציא נייר חלק אם יש בו כדי לכתוב שתי אותיות חייב ואם לאו פטור אמר רב ששת מאי שתי אותיות שתי אותיות של קשר מוכסין רבא אמר שתי אותיות דידן ובית אחיזה דהיינו קשר מוכסין מיתיבי המוציא נייר מחוק ושטר פרוע אם יש בלובן שלו כדי לכתוב שתי אותיות או בכולו כדי לכרוך ע''פ צלוחית קטנה של פלייטון חייב ואם לאו פטור בשלמא לרב ששת דאמר מאי שתי אותיות שתי אותיות של קשר מוכסין שפיר אלא לרבא דאמר שתי אותיות דידן ובית אחיזה דהיינו קשר מוכסין הכא בית אחיזה לא צריך קשיא תנו רבנן המוציא קשר מוכסין עד שלא הראהו למוכס חייב משהראהו למוכס פטור רבי יהודה אומר אף משהראהו למוכס חייב מפני שצריך לו מאי בינייהו אמר אביי איכא בינייהו רהיטי מוכסא רבא אמר מוכס גדול ומוכס קטן איכא בינייהו רב אשי אמר חד מוכס איכא בינייהו מפני שצריך לו להראות למוכס שני דא''ל חזי גברא דמוכס אנא: ת''ר המוציא שטר חוב עד שלא פרעו חייב משפרעו פטור רבי יהודה אומר אף משפרעו חייב מפני שצריך לו מאי בינייהו אמר רב יוסף אסור לשהות שטר פרוע איכא בינייהו רבנן סברי אסור לשהות שטר פרוע ורבי יהודה סבר מותר לשהות שטר פרוע אביי אמר דכולי עלמא אסור לשהות שטר פרוע והכא במודה בשטר שכתבו שצריך לקיימו קמיפלגי תנא קמא סבר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ורבי יהודה סבר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו ומאי עד שלא פרעו ומשפרעו

רש"י נייר מחוק. שוב אינו ראוי לכתוב לפיכך צריך שיעור גדול לכרוך ע''פ צלוחית: קלף כדי לכתוב פרשה קטנה. דאיידי דדמיו יקרים לא עבדי מיניה קשרי מוכסין אלא תפילין ומזוזות ולא מיחייב בשיעורא זוטא: דיו לכתוב שתי אותיות. לרושם על שתי חוליות של כלי או על קרשים לזווגן: כדי לכחול עין אחת. לקמן פריך עין אחת הא לא כחלי: דבק. גליד: כדי ליתן בראש השפשף. בגמרא מפרש לה: כדי לעשות נקב קטן. כלי שנותנין בו כסף חי סותם פיו בזפת או בגפרית ונוקב בתוך הסתימה נקב דק להוציא בו: חרסית. לבינה כתושה: לעשות פי כור. שהמפוח נכנס בו: פטפוט. רגל למקום מושב הכור שהיו מושיבין על כן העשוי לכך כגון טרפייד {טריפיי"ד: חצובה (בעלת שלוש רגליים)} לשפות הקדירה: סובין כדי ליתן ע''פ כור של צורפי זהב. במקום שאין פחמין צורפין זהב באש של סובין: לסוד קטנה שבבנות. טופלות סיד להשיר את השיער: גמ' חבל נמי ליחייב. בשיעורא זוטא: דחזי נמי לתלאי דנפה וכברה: דחריק. כעין חרקי מתוך שהוא קשה פוגם את העץ: הוצא. של לולבי דקל: כפיפה מצרית. סל העשוי מצורי דקל: סיב. ודילי''ת {וידיל"א: קנוקנת} שגדל סביב הדקל כעין מלבוש ונכרך סביבותיו ועולה: על פי משפך. אונטודיי''ר {אינטונידוי"ר: משפך} : לסנן את היין. שמעכב הפסולת והקמחים מליכנס לפי הכלי: רבב. שומן או שמן: אספוגין. רקיק שנותנין בתנור וטחין תחתיו אליה: וכמה שיעורא. של איספוגין: כדור. פלוט''א {פילוט"א: כדור} : נייר חלק. שלא נכתב בו מעולם: שתי אותיות. קס''ד שתי אותיות דידן דזוטרן: קשר של מוכסין. לא בעי גליון לבית אחיזה שאוחזו כולו בכפו פשוט ורואה: בלובן. גליון: הכא בית אחיזה לא צריך. שיכול לאוחזו במקום המחק והשטר במקום הכתב: משהראהו למוכס. ורואה שמחל לו ראש הנהר את המכס שוב אין צריך לו ולא חזי למידי: מאי בינייהו. כלומר במאי פליגי ולמאי קאמר רבי יהודה דצריך לו: רהיטי מוכסא. קוראנ''ש {רצים (עובדי המכס שתפקידם לרוץ) [לעז זה הוא גרסה מאוחרת החסרה בכל כתבי היד וברור שאינו מרש"י]} שרצין אחר העוברים להעליל עליהם שלא נתנו המכס וטורח לעוברים לחזור למוכס ומצניע החותם להראות לאלו ולת''ק לא מצנע ליה להכי דכי רהטי בתריה הדר לגבי מוכס: מוכס קטן. פעמים שיש מוכס גדול שטורח לו לעמוד על הגשר כל היום וממנה מוכס קטן וזה מתחלה אינו מראה החותם של מלך אלא לגדול ולרבי יהודה צריך לו שהרי הקטן ימנענו מלעבור ולת''ק אין צריך לו שהגדול מוסר לו סימן דברים ואומר לקטן ועובר: למוכס שני של מעבר אחר ולא לפוטרו מן המכס אלא להראות שהוא נאמן וחשוב ואינו מבריח עצמו מן המכס כדי שלא יעליל עליו לאחר זמן: משפרעו. (לוה) פטור לקמיה מפרש להו: מאי בינייהו. כלומר מאי פלוגתייהו ומה טעם נותנין לדבריהם: אסור לשהות שטר פרוע. משום שנא' (איוב יא) אל תשכן באהליך עולה הלכך מלוה לא משהי ליה לצור ע''פ צלוחיתו משום איסור ולוה נמי לא משהי ליה שמא יבא לידי מלוה ויחזור ויתבענו: מותר. הלכך כי הוציאו מלוה חייב דצריך לו לכרוך ע''פ צלוחית: במודה בשטר שכתבו. הלוה מודה שכתבו צריך לקיימו ולומר לא פרעתי וכל כמה דלא אמר הכי לאו שטרא הוא אי לאו משכח סהדי להכיר החתימה דמאן קא משוי ליה שטרא לוה דאמר כתבתיו לוה נמי הא קאמר פרעתי הפה שאסר הוא הפה שהתיר הלכך משפרעו כלומר משיאמר פרעתי פטור דלא צריך ליה ור' יהודה סבר אין צריך לקיימו דכיון דמודה שכתבו ולוה בו הרי הוא כאלו קיימוהו חותמיו וגובה בו כ''ז שמוציאו: (רש"י)

תוספות רבב. פירש בקונטרס שומן או שמן וע''כ אינו שמן דשמן נתנו בו חכמים שיעור אחר במתני': תחת איספוגין קטנה. ואע''ג דבפ' כל שעה (פסחים ל:) אמרינן אין טשין את התנור באליה ואם טש כל הפת כולה אסורה הא אמר התם בההיא פרקא דכעין תורא שרי: והמוציא קשר מוכסין חייב. אצטריך לאשמועינן אפילו כתב על הקלף אע''ג דקתני בסמוך דשיעור קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין: ובית אחיזה. בשעת כתיבה צריך בית אחיזה וקשר מוכסין צ''ל דיכול לכותבו בלא אחיזה ובקונטרס פי' בשעה שרואה בו בעי אחיזה: ת''ק סבר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. ומשום הכי כי אמר לוה פרעתי פטור דאין השטר ראוי לגבות בו ומיירי שיודע שלא יוכל כלל למצוא עדי קיום וא''ת כי לא פרע נמי אמאי חייב מה תועלת יש בשטר כיון שאינו יכול לקיימו שאם יטעון הלוה פרעתי או מזוייף יפטור ואם יודה זה אינו מכח השטר וי''ל דמועיל לו השטר דמתוך כך נזכר הלוה שלוה ממנו אי נמי לטרוף ממשעבדי אם יודה הלוה שאינו מזוייף וא''ת ומשפרעו אמאי פטור המוציא נהי דלא חזי לגבות חובו הא ראוי הוא לצור ע''פ צלוחיתו ואע''ג דאסור להשהות שטר פרוע הכא היאך נוציאנו מידו כיון שהוא עומד וצווח שאינו פרוע וי''ל דמיירי כגון שאמר אין לי עדים ואין לי ראיה ולא אמצא קיום ואפילו מצא אחרי כן אינו מועיל ולכך אסור להשהותו שמא לבסוף יקיימנו ויגבה בו שלא כדין ואי לא הוה טענינן ללקוחות וליתומין מזוייף הוה אתי שפיר דאסור להשהותו אך פירשתי בבבא קמא ובבבא מציעא ובגיטין דטענינן ללקוחות וליתומין פרוע ומזוייף ושם הארכתי ואם תאמר ואמאי לא קאמר איפכא דת''ק סבר אין צריך לקיימו ומשפרעו הוי כמשמעו שפרעו ממש ולכך פטור דאסור להשהות שטר פרוע שמא יגבה בו פעם אחרת שכשיטעון הלוה האמת שפרעו לא יהא המלוה צריך לקיימו ויגבה שנית ור' יהודה סבר צריך לקיימו ואף משפרעו חייב דצריך הוא לצור על פי צלוחיתו ואין אסור להשהותו דמיירי כגון בידוע שלא ימצא עדי קיום ולא יוכל לגבות שנית דכשיטעון הלוה האמת שפרע יצטרך המלוה לקיימו ויש לומר דאף לר' יהודה הוה אסור להשהותו שמא יקיימנו באקראי בעלמא ויגבה בו שלא כדין: רש''י גריס דכולי עלמא מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. וכן נראה דהכי קי''ל דאית ליה לרב נחמן הכי בפרק שני דכתובות (דף יט.) וקיימא לן כוותיה בדיני: (תוספות)

דף עט - א

עד שיאמר לוה פרעתי ולא פרעתי רבא אמר דכולי עלמא מודה בשטר שכתבו שצריך לקיימו והכא בכותבין שובר קמיפלגי תנא קמא סבר כותבין שובר ורבי יהודה סבר אין כותבין שובר רב אשי אמר מפני שצריך להראותו לבעל חוב שני דאמר ליה חזי גברא דפרע אנא: עור כדי לעשות כו': בעא מיניה רבא מרב נחמן המוציא עור בכמה א''ל כדתנן עור כדי לעשות קמיע [המעבדו בכמה א''ל לא שנא] לעבדו בכמה א''ל לא שנא ומנא תימרא כדתנן המלבן והמנפץ והצובע והטווה שיעורו כמלא רוחב הסיט כפול והאורג ב' חוטין שיעורו כמלא רוחב הסיט (כפול) אלמא כיון דלטוייה קאי שיעורא כטווי ה''נ כיון דלעבדו קאי שיעורו כמעובד ושלא לעבדו בכמה אמר ליה לא שנא ולא שני בין מעובד לשאינו מעובד איתיביה המוציא סמנין שרוין כדי לצבוע בהן דוגמא לאירא ואילו בסמנין שאינן שרוין תנן קליפי אגוזים וקליפי רמונין סטיס ופואה כדי לצבוע בהן בגד קטן [לפי] סבכה הא איתמר עלה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לפי שאין אדם טורח לשרות סמנין לצבוע בהן דוגמא לאירא והרי זרעוני גינה דמקמי דזרעינהו תנן זרעוני גינה פחות מכגרוגרת רבי יהודה בן בתירא אומר חמשה ואילו בתר דזרעינהו תנן זבל וחול הדק כדי לזבל בו קלח של כרוב דברי רבי עקיבא וחכמים אומרים כדי לזבל כרישא הא איתמר עלה אמר רב פפא הא דזריע הא דלא זריע לפי שאין אדם טורח להוציא נימא אחת לזריעה והרי טיט דמקמי דליגבליה תניא מודים חכמים לרבי שמעון במוציא שופכין לרה''ר ששיעורן ברביעית והוינן [בה] שופכין למאי חזו וא''ר ירמיה לגבל בהן את הטיט ואילו בתר דגבליה תניא טיט כדי לעשות בהן פי כור התם נמי כדאמרן לפי שאין אדם טורח (בהן) לגבל את הטיט לעשות בו פי כור ת''ש. דאמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא שלשה עורות הן מצה וחיפה ודיפתרא מצה כמשמעו דלא מליח ודלא קמיח ודלא עפיץ וכמה שיעורו תני רב שמואל בר רב יהודה כדי לצור בו משקולת קטנה וכמה אמר אביי ריבעא דריבעא דפומבדיתא חיפה דמליח ולא קמיח ולא עפיץ וכמה שיעורו כדתנן עור כדי לעשות קמיע דיפתרא דמליח וקמיח ולא עפיץ וכמה שיעורו כדי לכתוב עליו את הגט קתני מיהת כדי לצור בו משקולת קטנה ואמר אביי ריבעא דריבעא דפומבדיתא התם בבישולא והתנן הבגד שלשה על שלשה למדרס השק ד' על ד' העור ה' על ה' מפץ ו' על ו' בין למדרס בין למת ותאני עלה הבגד והשק והעור כשיעור לטומאה כך שיעור להוצאה ההוא בקורטובלא:

רש"י עד שיאמר פרעתי ולא פרעתי. כלומר עד שלא אמר פרעתי חייב משאמר פרעתי פטור דבטל ליה: דכולי עלמא צריך לקיימו. והכא בפרעו ולא פרעו ממש קאמר ובשטר מקויים ודכולי עלמא אסור לשהות שטר פרוע: והכא בכותבין שובר קא מיפלגי. יש גורסין ת''ק סבר אין כותבין שובר על שטר פרוע שאתה מצריכו לשמור שוברו מן העכברים אלא מחזיר לו ושורפו ואסור להשהותו ורבי יהודה סבר כותבין שובר ועל ידי שובר מותר לשהות שטר פרוע לצור ע''פ צלוחיתו ולא היא חדא דכיון דאסור לשהות שטר פרוע אפי' על ידי שובר נמי אסור להשהותו שמא יאבד השובר וזה חוזר וגובה בו ועוד לרבי יהודה אין כותבין שובר שמעינן ליה בבבא בתרא (דף קע:) דתנן מי שפרע מקצת חובו ר' יהודה אומר יחליף רבי יוסי אומר יכתוב שובר וה''ג ת''ק סבר כותבים שובר והכי קאמר משפרעו לוה והוציאו מלוה בשבת פטור שאינו צריך לו ואי אמרת כיון דראוי לצור ע''פ צלוחיתו הוא דבעי אהדורי ללוה לא משהי ליה שמא יבא לידי מלוה ויחזור ויתבענו ואי נמי לא מהדר ליה מלוה לא איכפת ליה ללוה דמלוה כתב ליה ללוה שובר עילויה ורבי יהודה סבר אין כותבין שובר הלכך צריך הוא המלוה דבעי אהדורי ואי לא מהדר ליה חוזר ותובעו לו מה שפרעו דלא סגי ליה בשובר דצריך לשומרו מן העכברים: רב אשי אמר. פלוגתייהו כשהוציאו לוה הוא ומה הוא צריך לו דקאמר ודאי לא לצור דמשום סתימת פי צלוחית לא משהי ליה שמא יבא ליד המלוה אלא משהי ליה להראותו לשאר בעלי חובות ולהתהלל שהוא פורע חובותיו: המוציא עור בכמה. משום דבעי למיבעי מיניה הנך בעיי אחרנייתא בעא מיניה הא ואף על גב דמתני' היא: לעבד. עור העומד לעבדו ועדיין לא עבדו בכמה שיעור הוצאתו: המלבן. צמר: סיט. כדי הפרש אצבע מהאמה: כפול. שני סיטין: אלמא. כיון דמנפץ ומלבן לטווייה קאי שיעוריה כטוויה: שלא לעבדו. אינו עומד לעבד: דוגמא. כלומר מעט כעין שמראין לדוגמא לומר רוצה אתה בזה: לאירא. והוא כשיעור הצריך לאירא של גרדי לסתום פי קנה שפקעית הערב נתונה בו: קליפי אגוזים. קליפה לחה שעל קליפי האגוז: סטיס. וישודא {וישד"א: איסטיס, פַּסטֶל (צמח, שמשורשו מפיקים צבע כחול) [וכן תרגם לעיל סח., אך ראה להלן פט:)} : פואה. וורנצ''א {ורנצ"א: פואה} : פי סבכה. קופ''א {קויפ"א: שביס עשוי רשת} נותנין בגד באמצעיתה והאי שיעורא נפיש: שאין אדם טורח כו'. ואם בא לשרותה שורה כדי פי סבכה אבל עור טורח אדם לעבד כדי קמיע ומעובד נמי פחות מכדי קמיע לא חשיב: חמשה. גרעינין: ואילו בתר דזרעינהו תנן. דקלח אחד חשוב: כרישא. קפלוט: הא איתמר עלה. לקמן בפרק רבי עקיבא מתרץ לה רב פפא הכי: נימא. גרעינין: מצה כמשמעו. שאין לה שום תיקון: קמיח. משהין אותו בקמח ומים: עפיץ. מתקנין אותו בשחיקת עפצים כמו שעושין כאן בשחיקת קליפת ארז שקורין טנא ט''ן: דֶבַע (אבקה של קליפת אלון המשמשת לעיבוד עורות) [רש''י אינו מתרגם כאן את המונח של התלמוד, אלא מזכיר את החומר השונה, שמשתמשים בו בצרפת לאותה מלאכה. כפי הנראה, נזקק למלה ''ארז'' כדי לציין עץ, שבלי ספק הוא מה שאנו קוראים ''אלון'', ובכל אופן אינו יכול להיות הארז המקראי, שאינו גדל בארצות מערב-אירופה] : וכמה שיעורו. להוצאת שבת: רבעא דרבעא דפומבדיתא. רובע ליטרא של פומבדיתא דרך הסוחרים לצור משקולת של עופרת כדי שלא תפחת לפי שהמתכת נשחקת תמיד ונפחת מאליו: קמיע. בציר שיעוריה מכדי לצור משקולת: לכתוב גט. ותנן (גיטין דף פה.) גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם ושמו ושמה והעדים והזמן ושיעור זה קטן מכולן: וקתני מיהת כו'. אלמא שיעור דאין מעובד נפיש: בבישולא. לח כמו שהופשט קרי בשולא לשון בשול שהוא לח דאכתי לא חזי לעיבוד אבל יבש חזי לעיבוד וכיון דחזי לעיבוד הוי כמעובד: שלשה על שלשה לטומאת מדרס. אבל למגע שלש על שלש והן אצבעות: כך שיעור להוצאת שבת. אלמא שאין מעובד חמשה טפחים בעינן ומתניתין מוקי במעובד: בקורטבלא. מבשלו ברותחין ומתקשה לישב עליו ולכסות דלובקאות שקורין פושדטוויי''ל {פלדישטו"ל: כסא מתקפל} ומטות ולעשותו שולחן: (רש"י)

תוספות ת''ק סבר כותבין שובר. ומיירי שכבר יש לו שובר ולכך משפרע פטור דאין זקוק להחזיר השטר ומתוך פירוש הקונטרס משמע שעדיין לא נכתב השובר וקשה דהרי צריך להחזירו ללוה שלא יצטרך לכתוב שובר: חזי דגברא דפרע אלא. כרב אשי תניא בתוספתא דמכילתין ר' יהודה אומר אף המוציא שטר פרוע כל שהוא חייב מפני שמשמרו לבעל חוב ולשאר אמוראי קשה לרשב''א: אלמא כיון דלטוויה קאי. הוה ליה למינקט כיון דלאריגה קאי שהוא רחוק יותר אלא שמא לאו כולהו קיימי לאריגה: כדי לכתוב עליו את הגט. סבירא ליה כרבי אליעזר דאמר עדי מסירה כרתי דלר' מאיר אין כותבין על הדפתרא דתנן בגטין (דף כא:) אין כותבין על נייר מחוק ועל הדפתרא וחכמים מכשירין ואמר בגמ' מאן חכמים ר' אליעזר ובחנם פי' בקונטרס דשיעור גט קטן מכולן דהא אשכחן דקלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין ונייר דגרע טפי שיעורו לכתוב עליו קשר מוכסין וטעמא דקלף שהוא חשוב אין מצניעין אותו לקשר מוכסין וכן יש לפרש כאן: וקתני מיהא כדי לצור ואמר אביי. קשה לר''י דלא הוה ליה לאתויי מילתא דאביי הכא: (תוספות)

רשב"א ורבי יהודה סבר אין כותבין שובר. [פירש רש"י ז"ל (ד"ה והכא בסופו): ואע"פ שכבר פרעו צריך להחזיר לו מעותיו אם לא ימצא השטר, ודין זה מחודש שלא נמצא בשום מקום אלא בזה. וכתב הרא"ה ז"ל דהוא הנכון שבפירושים]. וראיתי לאחד מן הגדולים שכתב בשם הרשב"א ז"ל דנפקא מינה לדידן דקיימא לן כרבנן דכותבין שובר, שאם יש נאמנות בשטר כגון שכתוב בו ויהא נאמן כשני עדים כשרים לעולם, שאין כותבין שובר, ואם לא יתן לו שטרו מחזיר לו מעותיו ואכיל הלה וחדי, ואינו מספיק לא חותם ידו ולא העדאת עדים לפי שכבר האמינו כשני עדים. ומיהו אם כתב לו בבית דין שובר הא ודאי אין מחזיר לו כלום, אלא אדרבה מגבין אותו לכתחילה בבית דין כיון דקיימא לן כותבין שובר. עד כאן. הדרן עלך פרק המוציא יין (רשב"א)

דף עט - ב

קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה: ורמינהו קלף ודוכסוסטוס כדי לכתוב עליו מזוזה מאי מזוזה מזוזה שבתפילין וקרי להו לתפילין מזוזה אין והתניא רצועות תפילין עם התפילין מטמאות את הידים בפני עצמן אין מטמאות את הידים רבי שמעון בן יהודה אומר משום ר''ש הנוגע ברצועה טהור עד שיגע בקציצה רבי זכאי משמו אומר טהור עד שיגע במזוזה עצמה והא מדקתני סיפא קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין שהיא שמע ישראל מכלל דרישא במזוזה עצמה עסקינן הכי קתני קלף ודוכסוסטוס שיעורן בכמה דוכסוסטוס כדי לכתוב עליו מזוזה קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין שהיא שמע ישראל: אמר רב דוכסוסטוס הרי היא כקלף מה קלף כותבין עליו תפילין אף דוכסוסטוס כותבין עליו תפילין תנן קלף כדי לכתוב פרשה קטנה שבתפילין שהיא שמע ישראל (קלף אין דוכסוסטוס לא) למצוה ת''ש הלכה למשה מסיני תפילין על הקלף ומזוזה על דוכסוסטוס קלף במקום בשר דוכסוסטוס במקום שיער למצו' והתניא שינה פסול אמזוזה והתניא שינה בזה ובזה פסול אידי ואידי אמזוזה והא דכתבינהו אקלף במקום שיער אי נמי אדוכסוסטוס במקום בשר ואיבעית אימא שינה בזה ובזה תנאי היא דתניא שינה בזה ובזה פסול רבי אחא מכשיר משום רבי אחי בר חנינא ואמרי לה משום רבי יעקב בר' חנינא רב פפא אמר רב דאמר כתנא דבי מנשה דתנא דבי מנשה כתבה על הנייר ועל המטלית פסולה על הקלף ועל הגויל ועל דוכסוסטוס כשרה כתבה מאי אילימא מזוזה מזוזה אקלף מי כתבינן אלא לאו תפילין וליטעמיך תפילין אגויל מי כתבינן [אלא] כי תניא ההיא בס''ת לימא מסייע ליה כיוצא בו תפילין שבלו וספר תורה שבלה אין עושין מהן מזוזה לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה טעמא דאין מורידין הא מורידין עושין דכתיבא אמאי לאו דכתיבא אדוכסוסטוס לא דכתיבא על הקלף ומזוזה אקלף מי כתבינן אין והתניא כתבה על הקלף על הנייר ועל המטלית פסולה אמר רבי שמעון בן אלעזר רבי מאיר היה כותבה על הקלף מפני שמשתמרת השתא דאתית להכי לרב נמי לא תימא דוכסוסטוס הרי הוא כקלף אלא אימא קלף הרי הוא כדוכסוסטוס מה דוכסוסטוס כותבין עליו מזוזה אף קלף כותבין עליו מזוזה: דיו כדי לכתוב:

רש"י דוכסוסטוס. קלף שניטלה קליפתו העליונה: מזוזה. שמע והיה אם שמוע: שבתפיין. דהתם ד' אגרות לד' פרשיות ושיער בחד מינייהו דהיינו שמע קטנה שבהם: מטמאות את הידים. לענין תרומה כדאמרן בי''ח דבר בפ''ק (דף יד.): קציצה. הוא הדפוס של עור שחתוך לד' בתים כמין בית יד של עור והאיגרות בתוכן: במזוזה. הן האיגרות שהן בתוך הבתים: והא מדקתני סיפא. דההיא דלעיל קלף כדי לכתוב כו' מכלל דרישא כו' וקשיא רישא אסיפא: שיעורן. של כל אחד בכמה: כדי לכתוב עליו מזוזה. אדוכסוסטוס דלא חזי לתפילין וסיפא פריש קלף כדי לכתוב פרשה קטנה שבתפילין: קלף אין דוכסוסטוס לא. הוי בשיעורא זוטא כי האי אלא בכדי לכתוב ב' פרשיות דמזוזה ואי דוכסוסטוס חזי לתפילין הוה ליה לשעוריה כשיעור זוטא דתפילין: למצוה. מצוה מן המובחר קלף בעינן וסתמא דכל איניש מצוה מעלייתא עביד הלכך לא מצנע דוכסוסטוס לתפילין וה''ל אין מצניעין כמוהו: למזוזה. אם כתבה על הקלף: הא דכתב אקלף אפי' במקום שיער. וכ''ש במקום בשר דהילכתא מזוזה במקום שיער והא דכתבה אדוכסוסטוס במקום בשר: רבי אחי מכשיר. ורב מוקי לדר' אחי אתפילין דכתבן על דוכסוסטוס ואמר כוותיה: נייר. של עשבים: גויל. מעובד בעפצים: מסייע ליה. לרב: כיוצא בו. רישא דברייתא תפילין של יד עושין אותן של ראש ואותן של ראש אין עושין אותן של יד לפי שאין מורידין כו': ס''ת שבלה. אין מחתכין ממנה יריעה שפרשיות שמע והיה אם שמוע בתוכה לקובען במזוזה: דכתיבי. הנך תפילין אמאי: לאו דכתיבי אדוכסוסטוס. שהוא כשר למזוזה הלכך הא מורידין עושין: השתא דאתית להכי. דמזוזה אקלף כשרה: לא תימא. במילתיה דרב דוכסוסטוס הרי הוא כו': (רש"י)

תוספות קלף ודוכסוסטוס כו'. גויל הוא עור שלם אלא שהשירו השיער והיינו דאמר בריש בבא בתרא (דף ג.) גויל אבני דלא משפיין אלמא שאינו מתוקן קרי גויל וכשחולקין אותו לשנים אותו שכלפי שיער קרוי קלף וכלפי בשר הוא דוכסוסטוס ואומר ר''ת דבלשון יון קורין לבשר סוסטוס ודוך פי' מקום כמו דוך פלן לכך קרי ליה דוכסוסטוס כלומר מקום בשר וקלפים שלנו יש להן דין קלף וכותבין עליהן ס''ת תפילין ומזוזות לצד בשר ודלא כאומר שקלפים שלנו הם דוכסוסטוס לפי שמגררין האומנין המתקנים אותן קליפתן העליונה ונשאר הדוכסוסטוס דא''כ היאך כותבין עליהם תפילין דמסקינן הכא דתפילין דוקא על הקלף וי''מ דקלף ודוכסוסטוס אינם מעופצים וקשה דא''כ פסול לכתוב עליהן ס''ת ותפילין ומזוזות דבעינן ספר ולהכי פסיל במסכת מגילה (דף יט: ושם) לכתוב מגילה על הדפתרא משום דנקראת ספר ולקמן משמע דכשרין וא''ת קלפים שלנו דלא עפיצן היכי מיתכשרי ואומר ר''ת דתיקון שלנו חשיב כעיפוץ וכן משמע בהקומץ רבה (מנחות לח:) דקאמר קרע הבא בב' יתפור בג' אל יתפור ותניא אידך בשלש יתפור בד' אל יתפור ולא פליגי הא דעפיצן הא דלא עפיצן אלמא ס''ת כשר בלא עפיץ והיינו בתיקון טוב כשלנו ובפ''ק דגיטין (דף יא.) גבי שטר והא בעינן דבר שאינו יכול . להזדייף ומשני דעפיצן משמע דאי לא עפיצן יכול להזדייף ופסול ואנן סהדי דשלנו אינו יכול להזדייף אלמא חשוב כעפיץ: והא מדקתני סיפא כו'. הוה מצי למיפרך ברייתא גופא רישא לסיפא ומשמע דאמתני' מהדר לפרוכי ואומר ר''י דכן מצינו בהמפקיד (ב''מ דף לז.) גבי ורמי גזל אגזל כו' דברי רבי טרפון ממאי דמתני' ר' טרפון היא מדקתני עלה דההיא כו' והוה מצי למיפרך הנהו תרתי אהדדי ופריך אמתניתין דהמפקיד: תנן קלף כדי לכתוב עליו כו'. אין לפרש דהכי פריך מדנקט קלף מכלל דדוכסוסטוס לא דא''כ לעיל דמשני מאי מזוזה מזוזה שבתפילין אכתי תקשה ליה מתניתין דקתני קלף ומשמע ולא דוכסוסטוס וברייתא נותנת שיעור לדוכסוסטוס כקלף אלא הכא סמך אברייתא דלעיל: אידי ואידי אמזוזה הא דכתבה כו'. וא''ת אמאי לא קאמר אידי ואידי אתפילין קלף במקום שיער ודוכסוסטוס במקום בשר ויש לומר דניחא ליה לקיומי לשינויא קמא דשני אמזוזה וה''ה דה''מ למימר אידי ואידי אתפילין: ורבי אחאי מכשיר. וא''ת ואי סבר רב כרבי אחאי לימא נמי קלף הרי הוא כדוכסוסטוס וי''ל רב מפרש דרבי אחאי לא מפרשה אלא אתפילין: אלא לאו אתפילין. והא דקתני כתבה לשון נקבה היינו מזוזה שבתפילין: תפילין אגויל מי כתבינן. וא''ת הא דתנן בפ''ק דמגילה (#דף' ח:) אין בין ספרים לתפילין ומזוזות אלא . שהספרים נכתבים בכל לשון ותפילין ומזוזות אין נכתבות אלא בלשון אשורית אמאי לא קתני נמי שתפילין ומזוזות אין נכתבין על הגויל ואומר ר''י דלא קתני לה משום דלא מיפסלי בגויל מחד טעמא אלא משום שזה דינו בקלף וזה בדוכסוסטוס אבל הא דנכתבים אשורית הוי מחד טעמא כדדרשינן התם בגמרא והיו בהווייתן יהו ועוד דאפי' עצמן אינן שוין שזה על הקלף וזה על הדוכסוסטוס ומיהו קשה דהוה מצי למיתני שהספרים נכתבים על הנייר שאינו מחוק דדוקא על נייר מחוק פסול ס''ת במסכת סופרים אבל תפילין אין נכתבים אלא על העור כדמוכח בריש פרק שמונה שרצים (ליקמן קח.) וצ''ע בירושלמי בפ''ק דמגילה ואם תאמר נייר שאינו מחוק נמי ליפסיל בספר תורה כדפסלינן מגילה דסוטה משום דכתיב בספר ונראה דנייר נמי דקתני במגילה [דסוטה] היינו במחוק ואף על גב דלא פריש כדאשכחן הכא גבי ספר תורה דקתני נייר סתם ומיירי במחוק כדאמרינן במסכת סופרים: הא מורידין עושין. אע''ג דפרשת והיה אם שמוע רחוק מפרשת שמע עושין דקאמר היינו שאם פרשת שמע כתובה בסוף העמוד יכתוב אחריה והיה אם שמוע בגליון או אם היה פרשת והיה אם שמוע בראש העמוד יכתוב למעלה בגליון פרשת שמע: השתא דאתית להכי כו'. אומר ר''י דמילתיה דרב סתמא נשנית בבית המדרש דקלף ודוכסוסטוס שוים והיה סבור בתחילה דלענין תפילין קאמר ולא מצי קאי עד דמסיק השתא דלענין מזוזה קאמר והא דתניא לעיל שינה בזה ובזה פסול אידי ואידי אתפילין וסוגיא דהקומץ אזלא כפי מסקנא דשמעתין: (תוספות)

דף פ - א

תנא שתי אותיות בדיו (ושתי) אותיות בקולמוס שתי אותיות בקלמרין בעי רבא אות אחת בדיו אות אחת בקולמוס אות אחת בקלמרין מהו תיקו אמר רבא הוציא שתי אותיות וכתבן כשהוא מהלך חייב כתיבתן זו היא הנחתן ואמר רבא הוציא אות אחת וכתבה וחזר והוציא אות אחת וכתבה פטור מאי טעמא בעידנא דאפקא לבתרייתא חסר ליה לשיעורא דקמייתא ואמר רבא הוציא חצי גרוגרת אחת והניחה וחזר והוציא חצי גרוגרת אחת והניחה ראשונה נעשה כמי שקלטה [כלב] או שנשרפה ופטור ואמאי הא מנחה הכי קאמר ואם קדם והגביה ראשונה קודם הנחת שנייה נעשית ראשונה כמי שנקלטה או שנשרפה ופטור ואמר רבא הוציא חצי גרוגרת והניחה וחזר והוציא חצי גרוגרת והעבירה דרך עליה חייב ואמאי הא לא נח כגון שהעבירה תוך שלשה והאמר רבא תוך שלשה לרבנן צריך הנחה על גבי משהו לא קשיא כאן בזורק כאן במעביר תנו רבנן הוציא חצי גרוגרת וחזר והוציא חצי גרוגרת בהעלם אחד חייב בשתי העלמות פטור רבי יוסי אומר בהעלם אחד לרשות אחד חייב לשתי רשויות פטור אמר רבה והוא שיש חיוב חטאת ביניהם אבל כרמלית לא אביי אמר אפילו כרמלית אבל פיסלא לא ורבא אמר אפילו פיסלא ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא רשות שבת כרשות גיטין דמיא: כחול כדי לכחול עין אחת: עין אחת הא לא כחלי אמר רב הונא שכן צנועות כוחלות עין אחת מיתיבי רבי. שמעון בן אלעזר אומר כחול אם לרפואה כדי לכחול עין אחת אם לקשט בב' עינים תרגמא הילל בריה דר' שמואל בר נחמני כי תניא ההוא בעירניות: (שעוה כדי ליתן ע''פ נקב קטן: תנא כדי ליתן ע''פ נקב קטן של יין ליתן בראש השפשף: תנא כדי ליתן בראש שפשף שבראש קנה של ציידין: זפת וגפרית כדי לעשות כו': תנא כדי לעשות נקב קטן: חרסית כדי לעשות פי כור כו': למימרא דשיעורא דרבי יהודה נפיש הא קיי''ל דשיעורא דרבנן נפיש דתנן רבי יהודה אומר כדי ליטול הימנו מדת מנעל לקטן אימא כדי לסוד פיטפוט כירה קטנה: (סובין כדי ליתן על פי כור של צורפי זהב):

רש"י ב' אותיות בדיו. דיו יבש: שתי אותיות בקולמוס. כלומר כל היכא דמפיק ליה שיעורו כשתי אותיות: קלמרין. קסת הסופר: אות אחת בדיו אות אחת בקולמוס. מי מיצטרפי או לא ואי אמרת תיפוק ליה משום קולמוס לא מחייב עליה משום שהוא טפל לפחות מכשיעור דתנן לקמן (דף צג:) המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי מפני שהכלי טפילה לו: כשהוא מהלך. שלא עמד לפוש דתהוי הנחת גופו הנחה אפילו הכי חייב דעיקר הנחת דיו על הכתב הוא: וחזר והוציא. בהעלם אחד: חסר שיעור דקמייתא. כשמתייבשת נחסר השיעור ולכי גמרה הוצאה דבעינן לצרופה אין כאן שיעור ב' אותיות: ואמאי הא מנחה. וכיון דבהעלם אחד מצטרפי לכי גמרה הוצאה: כמי שקלטה כלב. דתנן לקמן (דף קב.) הזורק וקלטה כלב פטור דלא הויא הנחה מכחו והכא נמי כי גמרה הוצאה בטלה להנחה קמייתא והויא כמאן דליתא: לרבנן. דפליגי לקמן בהזורק ולית להו קלוטה כמו שהונחה אפילו עברה סמוך לקרקע לא מיחייב עד שתנוח על גבי משהו מקום כל שהוא ולא בעינן מקום ד' הואיל ובתוך ג' הוא מ''מ הנחה כל דהו בעינן: מעביר. לא צריך הנחה דהא מנחה בידו דידו סמוכה לקרקע: לשתי רשויות. ושתיהן ר''ה אלא שיש הפסק ביניהם: והוא שיש חיוב חטאת ביניהם. שמופסקות ברה''י אבל אם היה כרמלית מפסיקן כגון קרפף יותר מבית סאתים או בקעה וב' בתים פתוחים אחד לרה''ר זה ואחד לזה והוציא חצי גרוגרת מבית זה לרשות זה וחצי גרוגרת מבית זה לרשות זה שהיא פתוחה לה חייב דכיון דלא מפסיק לה רה''י חדא רשותא הוא: פיסלא. עץ שוכב לרחבו של רה''ר וממלא כל רחבו והוציא חצי גרוגרת מביתו מכאן וחצי גרוגרת מכאן: כרשות גיטין דמי. ולענין גיטין פיסלא רשות לנפשיה הוא כדאמרן בהזורק (גטין דף עז:) ההוא גברא דזרק גיטא לדביתהו בחצירו איגנדר גיטא ונפל בפיסלא ואוקי התם שהשאיל לה מקום בחצירו חד מקום מושלי אינשי תרי מקומות לא מושלי אינשי: הא לא כחלי. אלא שתי עינים: צנועות. שהולכות מעוטפות ואין מגלות אלא עין אחד לראות וכוחלות אותו: בעירניות. בנות כפרים אינן צריכות צניעות כל כך שאין שחוק וקלות ראש מצוי שם ועמה מועטין ואינן מכסין פניהם וכוחלות ב' עיניהם: שפשף שבראש קנה של ציידין. מושיבין נסר קטן בראש קנה ונותנין עליו דבק והעוף יושב עליה ונדבק בו וצריך ליתן שם הרבה כדי שיהא העוף נדבק בו: של יין. למעוטי שמן ודבש שהיין זב דרך נקב קטן יותר משמן ודבש: לסוד. לטוח בקעים שבו: (רש"י)

תוספות אות אחת בקולמוס ואות אחת בקלמרין. אע''פ ששני קולמוסים מצטרפי כה''ג שמא לא מצטרפי: והעבירה דרך עליה. מפרש הרב פורת דה''ה אפי' שלא דרך עליה אם העבירה תוך. שלשה לקרקע מצטרף דהא אמרינן בסמוך בהעלם אחד חייב אפילו לשתי רשויות ואפילו רבי יוסי לא בעי אלא רשות אחת אבל עליה לא בעי ונקט דרך עליה דאפי' גבוה מן הקרקע ג' טפחים חייב כיון דהוי תוך ג' לחצי גרוגרת המונחת ע''ג קרקע: והא אמר רבא תוך שלשה לרבנן צריך הנחה ע''ג משהו. תימה לר''י דתנן לקמן בריש הזורק (דף צו.) הזורק מרה''י לרה''י ורה''ר באמצע ר' עקיבא מחייב וחכמים פוטרין ותני עלה בגמרא [צז.] תוך ג' לד''ה חייב אלמא לכ''ע לא בעינן הנחה ע''ג משהו תוך ג' ותירץ דרבא סבר כרבי יהודה דהמוצא תפילין (עירובין צז:) גבי היה קורא על ראש הגג כו' רבי יהודה אומר אפילו אינו מסולק מן הארץ . אלא מלא החוט גוללו אצלו וטעמא דאפילו אין איגודו בידו ליכא איסור אם מביאו אצלו דבעי הנחה ע''ג משהו כדאמר התם בגמרא וא''ת ומאי פריך התם לימא רבא כתנאי אמרה לשמעתיה דע''כ כתנאי אמרה דתנא דברייתא דהזורק לא סבר כוותיה וי''ל דהכי פריך לימא כתנאי דמתניתין דהתם אמרה לשמעתיה דבהא לא קפיד אם תנא דברייתא פליג עליה אלא דלא ליפלגו עליה רבנן דמתניתין דהתם מיהו תימה לר''י דלקמן בהזורק (דף צז:) תנא מרה''י לרשות הרבים ועבר ד' אמות ברה''ר ר' יהודה מחייב וחכמים פוטרין ומסיק לעולם רבי יהודה חדא הוא דמחייב וחכמים פוטרין לגמרי ומשכחת לה דאמר עד דנפקא לרה''ר תנוח דרבי יהודה סבר אמרי' קלוטה כמי שהונחה דמיא אלמא לא בעינן לרבי יהודה הנחה ע''ג משהו ונראה לר''י דהתם מיירי במתגלגל ברה''ר ועדיף משאר קלוטה באויר והוי כמונח לרבי יהודה והא דקשה ממתני' דהתם דקתני זרק לתוך ארבע אמות ונתגלגל חוץ לארבע כו' שם [בד''ה אחזתז] נפרש בעז''ה: בהעלם אחד לרשות אחד חייב. הקשה רבינו תם דאמר בהבונה (לקמן קד:) כתב אות אחת בטבריא ואות אחת בציפורי חייב ונראה לו כגירסת ר''ח מרשות אחת חייב מב' רשויות פטור דבעי' עקירה ממקום אחד ור''י אומר דודאי גבי כתיבה אית לן למימר מחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי אבל הוצאה לא הויא עד דמייתי תרוייהו לרשות אחד: אבל פיסלא לא. בגיטין בפרק הזורק (דף עז:) משמע דאית ביה ד' אמות על ד' אמות ואינו גבוה י' א''נ גבוה י' ואינו רחב ד' ואומר ריב''א דללישנא קמא צריך לפרש הכא שהוא רשות הרבים כגון שרבים מכתפין עליו דאי כרמלית האמר אביי אפילו כרמלית ורבא דאמר אפילו פיסלא סבר אף על פי שהוא רשות הרבים כיון דלענין גיטין חשוב מקום בפני עצמו הכי נמי מחלק רשויות ולר''י נראה אפילו פיסלא שהוא כרמלית ושני ליה לאביי בין כרמלית המיטלטלת לשאינה מיטלטלת: מיתיבי רשב''א אומר. לרב הונא פריך דאי לאו רב הונא הוה מוקמי מתני' לרפואה: אם לרפואה. פי' רבינו שמואל אם לרפואה הצניעו זה חייבין עליו כל העולם כדי לכחול עין אחת דלרשב''א אית ליה דנתחייב זה במחשבתו של זה ואם לקשט כלומר אם לא הצניעו לרפואה אלא לקשט כדי שתי עינים דסתמו עומד לקישוט ואין נראה לר''י דלעיל תנא דם כדי לכחול עין אחת בד''א במוציא אבל במצניע בכל שהוא אלמא במצניע חייב בפחות מלכחול בו עין אחת ונראה לר''י דה''פ אם לרפואה שאותו כחול ראוי לרפואה שיעורו כדי לכחול עין אחת אפי' לא הצניעו לכך אי נמי אם לרפואה שבאותו מקום עושין אותו לרפואה ואם לקשט שעושין אותו לקישוט ואין רגילין לעשות ממנו רפואה כדי לכחול שתי עינים: חרסית כדי לעשות פי כור. אע''ג דאמר לעיל (דף עט.) אין אדם טורח לגבל טיט כדי לעשות בו פי כור חרסית חשיב טפי מטיט דמצניעין אותו לעשות פי כור של צורפי זהב אי נמי הכא מיירי במגובל: (תוספות)

דף פ - ב

ת''ר. המוציא שיער כדי לגבל בו את הטיט [טיט] לעשות פי כור של צורפי זהב: סיד כדי לסוד: תנא כדי לסוד אצבע קטנה שבבנות אמר רב יהודה אמר רב בנות ישראל שהגיעו לפירקן ולא הגיעו [לשנים] בנות עניים טופלות אותן בסיד בנות עשירים טופלות אותן בסולת בנות מלכים טופלות אותן בשמן המור שנאמר {אסתר ב-יב} ששה חדשים בשמן המור מאי שמן המור רב הונא בר חייא אמר סטכת רב ירמיה בר אבא אמר שמן זית שלא הביאה שליש תניא רבי יהודה אומר אנפיקנון שמן זית שלא הביאה שליש ולמה סכין אותו שמשיר את השיער ומעדן הבשר רב ביבי הויא ליה ברתא טפלה אבר אבר שקל בה ד' מאות זוזי הוה ההוא נכרי בשבבותיה הויא ליה ברתא טפלה בחד זימנא ומתה אמר קטל רב ביבי לברתי אמר רב נחמן רב ביבי דשתי שיכרא בעיין בנתיה טפלא אנן דלא שתינן שיכרא לא בעיין בנתן טפלא: ר' יהודה אומר כדי לסוד כלכול: מאי כלכול ומאי אנדיפי אמר רב צידעא ובת צידעא למימרא דשיעורא דר' יהודה נפיש. הא קיי''ל דשיעורא דרבנן נפיש זוטא מדרבנן ונפיש מדרבי נחמיה מיתיבי. א''ר נראין דברי רבי יהודה בחבוט ודברי רבי נחמיה בביצת (הסיד ואי ס''ד צידעא ובת צידעא אידי ואידי חבוט אלא אמר רבי יצחק אמרי דבי רבי אמי אאנדיפא מתקיף לה רב כהנא וכי אדם עושה מעותיו אנפרות אלא אמר רב כהנא שנתות כדתנן שנתות היו בהין עד כאן לפר עד כאן לאיל עד כאן לכבש ואיבעית אימא מאי אנדיפא אפותא וכי הא דההוא בר גליל [דאיקלע לבבל] דאמרו ליה קום דרוש לנו במעשה מרכבה אמר להו אדרוש לכו כדדרש רבי נחמיה לחבריה ונפקא ערעיתא מן כותל ומחתיה באנדיפי ומית ואמרו ליה מן דיליה דא ליה: מתני' אדמה כחותם המרצופין דברי רבי עקיבא וחכמים אומרים כחותם האיגרות זבל וחול הדק כדי לזבל קלח של כרוב דברי רבי עקיבא וחכ''א כדי לזבל כרישא חול הגס כדי ליתן על מלא כף סיד קנה כדי לעשות קולמוס ואם היה עבה או מרוסס כדי לבשל בו ביצה קלה שבביצים טרופה ונתונה באילפס: גמ' על מלא כף סיד תנא כדי ליתן על פי כף של סיידין מאן תנא דחול מעלי ליה לסיד אמר רב חסדא רבי יהודה היא דתניא לא יסוד אדם את ביתו בסיד אא''כ עירב בו תבן או חול ר''י אומר תבן מותר חול אסור מפני שהוא טרכסיד רבא אמר אפילו תימא רבנן קילקולו זהו תיקונו: קנה כדי לעשות קולמוס: תנא קולמוס המגיע לקשרי אצבעותיו בעי רב אשי קשר העליון או קשר התחתון תיקו: ואם היה עבה כו': תנא טרופה בשמן ונתונה באילפס אמר ליה מר בריה דרבינא לבריה מי שמיע לך ביצה קלה מאי היא אמר ליה ביעתא דצילצלא מאי טעמא משום דזוטרא אימא דציפרתא אישתיק אמר ליה מידי שמיע לך בהא [אמר ליה הכי] אמר רב ששת ביצת תרנגולת ומאי קרו לה ביצה קלה שיערו חכמים אין לך ביצה קלה לבשל יותר מביצת תרנגולת ומאי שנא כל שיעורי שבת כגרוגרת והכא כביצה אמר ליה הכי אמר רב נחמן כגרוגרת מביצה קלה:

רש"י שיער. יפה לטיט: ה''ג טיט כדי לעשות פי כור של צורפי זהב: אצבע קטנה. דרכן לסוד את כל הגוף להאדים: שהגיעו לפרקן ולא הגיעו. שהביאו שתי שערות ולא באו לכלל שנים הראויות לכך ומתביישות בדבר: טופלות. מושחות: אנפיקנון. דתנן במנחות (דף פה:) אין מביאין אנפיקנון הוא שמן זית שלא הביא שליש: ולמה סכין אותו. היינו שמן המור: טפלה. בסיד: שקל בה ד' מאות זוזי. שנתייפה וקפצו עליה המהוגנין לה ונתנו (לה) ממון השכר משחיר ומרבה שיער: כלכול צידעא. טינפל''א {צדע, רקה} וסדין אותה להשכיב השיער: בת צידעתא. למטה הימנה להסיר שיער דק והוא אנדיפי: למימרא דשיעורה דר' יהודה נפיש. בתמיה והא קיימא לן גבי גמי דשיעורה דרבי יהודה זוטר ומחמיר בשיעורי שבת: ומשני נפיש מדר' נחמיה וזוטר מדרבנן. דאמרי לסוד אצבע קטנה: בחבוט. סיד הנימוח במים הרבה דהוא עשוי לסוד כלכול: ודברי רבי נחמיה בביצת הסיד. הנגבל במים ועשוי ביצים ביצים מוטנ''ס {מטונ"ש: גושים} בלע''ז הוא עשוי לסוד אנדיפי ואי ס''ד אנדיפי נמי שיעור הוא כגון בת צידעא: אידי ואידי. כלכול ואנדיפי תרווייהו בסיד חבוט ונמוח סדין אותו: אנדיפא. כלי חרס ולו שני דדין אחת למעלה ואחת למטה וכשרוצה למלאותו סותם את הדד התחתון ולשון אנדיפי שתי פיות כדתניא (עירובין דף קד.) מעלין בדיופי ובתוספתא גרס באנדיפי: אנפרות. הפסד לשום יין בכלי סתום בסיד והיין ממחה הסיד ויוצא: שנתות. סימנים כלי חרס גדול ויש בו בליטות בליטות כמין אגוזים קטנים עד כאן לסאה עד כאן לסאתים וסדין אותו בסיד כדי שיהיו לבנות ונכרות: כדתנן. במנחות: שנתות היו בהין: עד כאן לפר. חצי ההין: עד כאן לאיל. שלישית ההין: עד כאן לכבש. רביעית ההין דכתיב חצי ההין יהיה לפר וגו' כן לשון מורי הזקן מפי אביו ששמע מר' שמעון ורבותי מפרשים אנדיפא כל הגוף ומתוך שאינו עשוי להשכיב השיער אלא להאדים בעי סיד עב: אנפרות. שאינו סד בו בתו לאחר שקנאו דחייש שמא תמות כי ברתיה דההוא נכרי: שנתות. כלומר אבר אבר יטפלנה ואי אפשר בלשון זה ולא נאמר שיטת הש''ס כן להזכיר אבר אבר בלשון שנתות ויצטרך להביא פירוש לפירושו שנתות היו בהין: אפותא. פדחת שלא במקום שיער ולהאדים: ערעיתא. צירעה: באנדיפי. פדחתו: מן דיליה דא ליה. מידו היתה זאת לו שלא היה לו לדרוש במרכבה: מתני' אדמה. ארזילי''י {ארזיל"א: חומר, טין} : מרצופין. שקין העשוין מקליפת עץ גדול שנושאין בהן פרקמטיא בספינות וחותמין אותם: כחותם האיגרות. שחותמין אותם שלא יקרב איש בהן אלא מי שנשתלחו לו ושיעורא דרבנן זוטר: כרישא. קפלוט ושיעוריה זוטר משל כרוב: על מלא כף סיד. בגמרא מפרש כף של סיידין טרואי''ל {טרואיל"א: כף של סיידים} בלע''ז: מרוסס. סדוק סדקין הרבה כמו והכה הבית הגדול רסיסים (עמוס ו): ביצה קלה. בגמרא מפרש לה: גמ' לא יסוד אדם את ביתו בסיד. לאחר חורבן משום אבילות של ירושלים: תבן או חול. שלא יהא לבן כל צרכו: טרכסיד. סיד חזק ומתקשה יותר משאם לא עירב בו: קילקולו זהו תיקונו. דאי לאו דמקלקל ליה ומשחירו לא היה מישתרי הלכך ע''כ הא דקשיא ליה מעליותא היא לגביה ומשערינן ביה ורבותי מפרשין קילקולו לובן זה תיקונו לענין חוזק ולא נהירא לי דקילקולו זהו תקונו משמע דשם הקלקול מתקנו ולהאי לישנא אין שם הקלקול מתקנו ולמה הוזכר קילקול כאן הכי הוה [ליה] לתרוצי נהי דאשחורי משחיר אחזוקי מחזיק: קשר עליון. של אמצע היד או קשר תחתון של אמצע האצבע: טרופה בשמן. שממהרת לבשלה: דצילצלתא. עוף קטן: כל שיעורי שבת. באוכלין וכל הוצאתן וקצירתן וטחינתן כגרוגרת: כגרוגרת. מביצת תרנגולת שהיא ממהרת לבשל ולא כביצה שלימה שעורו: (רש"י)

תוספות המוציא שיער כדי לגבל בו את הטיט טיט כדי לעשות פי כור כן גרס בתוספתא וכן גרס רש''י ולהך גירסא שיער כדי לגבל בו את הטיט כשיעור טיט הנעשה מרביעית שופכין אבל לספרים דגרסי שיער כדי לגבל בו טיט לעשות פי כור של צורפי זהב קשה דאמר לעיל אין אדם טורח לגבל טיט כדי לעשות פי כור ויש לפרש דמיירי בטיט שהוא מגובל כבר ואחר הגיבול נותנין בו שיער כדי לתקנו: שהגיעו לפירקן ולא הגיעו. פירוש בסמוך לפירקן שקרובות להנשא ועושות כדי ליפות וללבן עצמן כדאמרינן בפרק אע''פ (כתובות דף נט:) הרוצה ללבן את בתו ישקנה חלב ויאכילנה אפרוחין סמוך לפירקה: [שייך לקמן פא.] למימרא דשיעורא דר' יהודה נפיש. ואע''ג דאשכחן תרווד שהוא גדול הרבה כדאמר בנזיר בפרק כ''ג (דף נ:) גבי מלא תרווד רקב כמה שיעורו חזקיה אמר מלא פיסת יד ור' יוחנן אמר מלא חפניו התם ודאי מיירי בתרווד גדול כדתנן במסכת כלים בפ' י''ז (משנה. ב) שאמר מידה גסה מלא תרווד רקב כמלא תרווד גדול של רופאים אבל הכא להוצאת שבת מידי דחשיב בעינן ותרווד קטן חשוב הוא הרבה (א''נ) חף סלקא דעתך שהוא חף גל שהוא גדול ומשני בחפי פותחת שהן קטנים: (תוספות)

דף פא - א

מתני' עצם כדי לעשות תרווד רבי יהודה אומר כדי לעשות ממנו חף זכוכית כדי לגרור בו ראש הכרכר צרור או אבן כדי לזרוק בעוף רבי אלעזר בר יעקב אומר כדי לזרוק בבהמה. גמ' למימרא דשיעורא דר' יהודה נפיש הא קיימא לן דשיעורא דרבנן נפיש אמר עולא חפי פותחת: תנו רבנן חפי פותחת טהורין קבען בפותחת טמאין ושל גל אף על פי שחיברן בדלת וקבען במסמרים טהורין שכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע: זכוכית כדי לגרור בו: תנא סכוכית כדי לפצוע בה שני נימין כאחת: צרור או אבן כדי לזרוק בעוף רבי אלעזר כו': אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן והוא שמרגשת בה וכמה שיעורו תניא רבי אלעזר בן יעקב אומר משקל עשרה זוז: זונין על לבי מדרשא אמר להו רבותי אבנים של בית הכסא שיעורן בכמה אמרו לו כזית כאגוז וכביצה אמר להו וכי טורטני יכניס נמנו וגמרו מלא היד תניא רבי יוסי אומר כזית כאגוז וכביצה (ר''ש ברבי יוסי אומר משום אביו מלא היד: ת''ר (בשבת) ג' אבנים מקורזלות מותר להכניס לבית הכסא וכמה שיעורן ר''מ אומר כאגוז רבי יהודה אומר כביצה אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא כמחלוקת כאן כך מחלוקת באתרוג התם מתני' הכא ברייתא אלא כמחלוקת באתרוג כך מחלוקת כאן אמר רב יהודה אבל לא את הפאייס מאי פאייס אמר רבי זירא כרשיני בבלייתא אמר רבא אסור למשמש בצרור בשבת כדרך שממשמש בחול מתקיף לה מר זוטרא ליסתכן כלאחר יד אמר רבי ינאי אם יש מקום קבוע לבית הכסא מלא היד אם לאו כהכרע מדוכה קטנה של בשמים אמר רב ששת אם יש עליה עד מותר מיתיבי עשרה דברים מביאין את האדם לידי תחתוניות ואלו הן האוכל עלי קנים ועלי גפנים ולולבי גפנים ומוריגי בהמה בלא מלח ושדרו של דג ודג מליח שלא בישל כל צורכו והשותה שמרי יין והמקנח בסיד ובחרסית (בצרור שקינח בו חברו ויש אומרים אף התולה עצמו בבית הכסא לא קשיא הא בלח הא ביבש ואיבעית אימא כאן מצד אחד וכאן מב' צדדין ואיבעית אימא הא דידיה הא דחבריה א''ל אביי לרב יוסף ירדו עליה גשמים ונשטשטשו מהו א''ל אם היה רישומן ניכר מותר בעא מיניה רבה בר רב שילא מרב

רש"י מתני' תרווד. כף קולייר {כף (של סכו"ם)} : חף. קס''ד דפותחת של חף עצמה ושיעורה נפיש מתרווד {הלעז שירידור"א (חף) חסר בדפוסים, ופירושו: מנעול} : כרכר. עץ יש לאורגין וראשו חד: כדי לזרוק בבהמה. דלא טרח איניש למשקל צרור משום עוף להבריחו דבקלא בעלמא דרמי ליה אזיל ליה: גמ' והא קיי''ל דשיעורא דרבנן נפיש. גבי לעשות תלאי: חפי פותחת. שינים הקבועים בה ולא היא עצמה ועושים אותם מעצם: חפי פותחת טהורין. דכל זמן שלא חברן בה אינן ראויין לכלום: טמאין. דכלי עצם ככלי מתכות ופשוטיהן טמאין בהכל שוחטין (חולין דף כה:) ואי משום דמחובר לפותחת וכל המחובר לטהור טהור פותחת יש לה בית קיבול ומקבל מפתח: ושל גל. ואם הפותחת הזאת אינה של כלים כגון של שידה ומגדל אלא של גל כמו טרוקי גלי כגון דלתות שערי החצר אע''פ שחברן בפותחת הואיל וחבור זה בדלת היא ודלת בנין מחובר לקרקע טהורין: סכוכית. זכוכית ועל שם שסוכין קרי סכוכית ועל שם שהיא זכה קרי זכוכית: והוא שמרגשת. הבהמה בצרור זה בהכאתו: שיעורן בכמה. להתחייב עליהן אי נמי לטלטלן בחצר ולהכניסן לבית הכסא ואידי ואידי חד שיעורא הוא דבמידי דחזי להו מיחייב על הוצאתו: כזית כאגוז כביצה. שלש מכניסין לקינוח ומקנח זו אחר זו אחת כזית ואחת כאגוז ואחת כביצה בתחלה מקנח פי הרעי בקטנה להסיר רעי הנדבק שם שהגדולה פוחסת ומלכלך סביבותיו: טורטני. מאזנים יכניס לשם לשקול: מלא היד. בין שלשתן או אפילו הן ד' וה' ובין כולן מלא היד: מקורזלות. ביקועו' {ביקודי"ש: חדות, בעלות שפה חדה [הגרסה שבדפוסים, הנראית כמלה עברית, משובשת]} שיהיו ראויות לקינוח: מותר להכניסם. בתוך ד' אמות או בחצר דלא ליתסר לטלטולינהו: כאגוז. כל אחת ואחת: התם מתני'. פלוגתא דאתרוג מתני' היא במסכת סוכה והיא סדורה בפי התלמידים: והכא ברייתא. ויש הרבה תלמידים שלא שנאוה והוא תולה הידועה בשאינה ידועה: כך מחלוקת כאן. ולסימנא בעלמא אמרה דלא תשכח לגירסא דברייתא ואם תשכחנה הזכר ממשנתך דאתרוג: אבל לא הפאייס. כמו שקל פיסת רגב (סנהדרין דף סד.) שקורין גלישט''א {גוש אדמה} דהואיל ומיפרכה לא חזי לקינוח ואסורה לטלטל: כרשיני בבלייתא. הכי מיקרו משום שבבל ארץ לחה היא והמחרישה מעלה רגבים: למשמש. הנצרך ליפנות ואינו יכול ליפנות אמרינן לקמן בפירקין דממשמש בצרור בנקב והוא נפתח וקא סלקא דעתך דקאמר ובשבת אסור למשמש כלל כדרך שממשמשים בחול: ליסתכן. דאמר מר (תמיד פ''א דף כז:) עמוד החוזר מביא אדם לידי הדרוקן: ומשני כלאחר יד. האי כדרך דקאמר רבא כדרך הממשמש בחול בלא שינוי משום השרת נימין אבל כלאחר יד כגון אוחז צרור בב' אצבעותיו שפיר דמי: אם יש מקום קבוע לבה''כ. שאם ישתיירו לו ערבית יקנח בהם שחרית מכניס שם מלא יד: כהכרע. כשיעור המכריע כאגוז נפיש מכזית וזוטר מכביצה: מדוכה קטנה. מלאכתה לאיסור אסור לטלטל:. ואם יש עליה עד. קנוח המעיד שעשויה לכך מותר לטלטלה לקינוח: תחתוניות. פיג''ש {פיגי"ש: תאנים (טחורים בצורת תאנים)} : לולבי גפנים. אותן פיצולין הגדלין בגפן וקורין וודיל''ש {וידילי"ש: קנוקנות [ראה פסחים לט.]} : מוריגי בהמה. כל בשר שיש בבהמה העשוי כמורג שהוא פגום וחרוקה כמורג חרוץ חדש כלומר כל מקום שאין הבשר חלק כגון קליפת הלשון וכגון החיך שיש בו כמין קוצין וכפגימות וכבית הכוסות: שקינח בו חבירו. אסיד ואחרסית נמי קאי: התולה. שאינו יושב אלמא קינח בו חברו לא חזי לקינוח ורב ששת אמר לעיל אם יש עליה עד מותר: לח. לא חזי יבש חזי: מצד אחד. באותו צד שקינח בו חבירו לא חזי לקינוח אבל בצד שני חזי: דידיה. שהיה קינוח שעליה שלו: ונשטשטשו. אותו עד: מהו. מי בטיל לייחוד דידהו או לא: אי רשומו ניכר מותר. דכיון דמאיס לא חזי לבשמים ולא מיבטל ליה מבית הכסא: (רש"י)

תוספות חפי פותחת טהורין. פי' בקונטרס שינים של עצם ונותנין אותם בפותחת לפתוח וקודם שלא נקבעו אין ראוין לכלום קבען בפותחת טמאין דכלי עצם כמתכות ופשוטיהם טמאים כדאמר בהכל שוחטין (חול. ן דף כה:) ואי משום דמחובר לפותחת והמחובר לטהור טהור פותחת יש לה בית קיבול דמקבלת מפתח ומה שפירש דפשוטי כלי עצם טמאים כדאמר בהכל שוחטין לא דק דהתם לא איירי אלא בגולמי כלי עצם אבל פשוטי כלי עצם הא תנן ומייתי לה בפ''ק (דף טז:) כלי עץ כלי עור כלי עצם כלי זכוכית פשוטיהן טהורין ומה שפירש דחפין הן של עצם קשה לר''י דגבי כלי מתכות מיתניא בתוספתא דכלים ועוד דאי בשלא נקבעו אין ראויין לכלום אם כן פשיטא דטהורין ומה שפי' שפותחת יש לה בית קיבול לקבל המפתח הא לא חשיב בית קיבול שאין המפתח עשוי לטלטל ע''י אותו בית קיבול כמו הקיטע יוצא בקב שלו (לעיל דף סו.) דטהור כשאין בו בית קיבול כתיתין דפי' בקונט' דמה שמניח ראש שוקו בתוכו לא חשיב בית קיבול שאין השוק מיטלטל על ידו ועוד דפי' דפותחת גורמת טומאה לחף אדרבה תנן במס' כלים בפי''ג (משנה ו) פותחת של עץ וחפין של מתכת טמאה פותחת של מתכת וחפין שלה של עץ טהורה אלמא בתר חפין אזלינן ואע''ג דמשמע דאתיא כרבי נחמיה דלא אזיל בתר מעמיד אלא בתר תשמיש דהיינו חותם ברייתא דשמעתי' נמי נראה לר''י דאתיא כוותיה דקתני סיפא דהכא טבעת של מתכת וחותם של אילמג ר' נחמיה מטהר ונראה לר''י דבחפין של מתכת איירי ואע''פ שלא נקבעו ראויין הם קצת ליתנם בפותחת ואפילו הכי טהורין דגולמי כלי מתכות טהורין קבען בפותחת טמאין שנגמרה מלאכתן וכן משמע בסמוך דטעמא משום גמר מלאכה דקתני ושל גל אע''פ שחברן לדלת כו' דמשמע מה שקבען לדלת יש לו לגרום טומאה אלא כיון שאין להם פותחת [וחף] קבוע בגל טהור: אסור למשמש בצרור. פירש בקונטרס הנצרך לפנות ואינו יכול אסור משום השרת נימין וא''ת והא רבא בדבר שאין מתכוין סבר כר''ש בספ''ב דביצה (דף כג.) וכה''ג פריך לקמן לרבי יוחנן דאסר משום השרת נימין ויש לומר דהכא במשמוש צרור הוי פסיק רישיה: ואם לאו כהכרע. ונראה לר''ת כגירסת ר''ח ואם לאו כהכרע מדוכה קטנה של בשמים והכרע פי' רגל כמו כרעי המטה וכן מפרש בירושלמי כמלא רגל מדוכה קטנה של בשמים: אמר רב ששת אם יש עליה עד מותר. מילתא באפי נפשה היא פירוש מותר לקנח בה אפילו גדולה יותר מכביצה או אם יש הרבה ממלא היד מותר ליטול כולן דכיון דיש עליהן עד הוכנו כולן: (תוספות)

דף פא - ב

חסדא מהו להעלותם אחריו לגג א''ל גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה יתיב מרימר וקאמר לה להא שמעתא איתיביה רבינא למרימר ר' אליעזר אומר נוטל אדם קיסם משלפניו לחצות בו שיניו וחכמים אומרים לא יטול אלא מן האבוס של בהמה הכי השתא התם אדם קובע מקום לסעודה הכא אדם קובע מקום לבית הכסא אמר רב הונא אסור לפנות בשדה ניר בשבת מאי טעמא אילימא משום דוושא אפילו בחול נמי ואלא משום עשבים והאמר ריש לקיש צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בה והתולש ממנה בשבת חייב חטאת אלא דילמא נקיט מעילאי ושדא לתתאי ומיחייב משום דרבה דאמר רבה היתה לו גומא וטממה בבית חייב משום בונה בשדה חייב משום חורש גופא אמר ר''ל צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בה והתולש ממנה בשבת חייב חטאת אמר רב פפי ש''מ מדר''ל האי פרפיסא שרי לטלטולי מתקיף לה רב כהנא אם אמרו לצורך יאמרו שלא לצורך אמר אביי פרפיסא הואיל ואתא לידן לימא ביה מילתא היה מונח על גבי קרקע והניחו על גבי יתידות מיחייב משום תולש היה מונח על גבי יתידות והניחו על גבי קרקע חייב משום נוטע א''ר יוחנן אסור לקנח בחרס בשבת מאי טעמא אילימא משום סכנה אפילו בחול נמי ואלא משום כשפים אפי' בחול נמי לא ואלא משום השרת נימין דבר שאין מתכוין הוא אמר להו רב נתן בר אושעיא גברא רבה אמר מילתא נימא בה טעמא לא מיבעיא בחול דאסור אבל בשבת הואיל ואיכא תורת כלי עליו שפיר דמי קמ''ל רבא מתני לה משום השרת נימין וקשיא ליה דר' יוחנן אדר' יוחנן מי א''ר יוחנן אסור לקנח בחרס בשבת אלמא דבר שאין מתכוין אסור והאמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק אלא מחוורתא כדרב נתן בר אושעיא מאי כשפים כי הא דרב חסדא ורבה בר רב הונא הוו קא אזלי בארבא אמרה להו ההיא מטרוניתא אותבן בהדייכו ולא אותבוה אמרה איהי מילתא אסרתה לארבא אמרו אינהו מילתא שריוהא אמרה להו מאי איעביד לכו

רש"י מהו להעלותם אחריו לגג. אם עלה שם לפנות מי חיישינן לטירחא יתירתא או לא: שדוחה את לא תעשה. דכתיב (דברים כב) והתעלמת מהם פרט לזקן ואינו לפי כבודו והכא נמי טלטול דרבנן אלאו דלא תסור אסמכוה רבנן ובמקום כבוד הבריות נדחה: משלפניו. קסמין המוטלין על גבי קרקע ולא אמרינן מוקצין נינהו: לחצות. לטול הבשר שבין השינים ולחצות ביניהן: מן האבוס. שהוא מוכן אלמא העמידו דבריהם במקום כבוד הבריות שפעמים שנראה מבחוץ וגנאי הוא לו: התם אדם קובע לסעודה. והיה לו להכין שם מאתמול: הכא אדם קובע לבה''כ. בתמיה פעמים שמוצא אדם שם והולך למקום אחר בית הכסא לא היה מצוי להם בבתיהן שהיו דרין בבתיהן בעלייה מפני דוחק בתים: בשדה ניר. חרישה ראשונה ועומד לזריעה: משום דוושא. ובשדה חבירו מפני שדש את נירו ומתקשה (את) החרישה: משום עשבים. שמחמת לחלוחית הניר עשבים עולין על הצרור וכשהוא מקנח בו נתלשים: מותר לקנח. דאינו מתכוין לתלוש ומותר דהלכה כר''ש: והתולש ממנו. במתכוין חייב דמקום גידולו הוא אע''פ שהוא צרור ואינו עפר: שקיל מעילאי. ממקום גבשושית: ושדי לתתאי. למקום גומא ומשוה החרישה והוי תולדה דחורש: בבית. שייך בנין וזה שמשוה גומות בנין הרצפה הוא ובשדה מתקן החרישה: מדריש לקיש. דאמר מותר לקנח בו ולא אמרינן צרור זה העשבים שעלו מלחלוחית הקרקע הן יוצאין וכשמגביהן הרי הוא כעוקרן מגידוליהן: האי פרפיסא. עציץ נקוב שזרעו בו ובתשובת הגאונים מצאתי שעושין חותלות מכפות תמרים וממלאין אותם עפר וזבל בהמה וכ''ב או ט''ו יום לפני ר''ה עושין כל אחד ואחד לשם כל קטן וקטנה שבבית וזורעים לתוכן פול המצרי או קיטנית וקורין לו פורפיסא וצומח ובערב ר''ה נוטל כל אחד שלו ומחזירו סביבות ראשו שבעה פעמים ואומר זה תחת זה וזה חליפתי וזה תמורתי ומשליכו לנהר: שרי לטלטולי. ולא אמרינן תולש הוא: לצורך. קינוח כבוד הבריות: חייב משום תולש. דאינו נהנה שוב מריח הקרקע ול''נ דהאי חייב לאו דווקא אלא אסור משום דדמי לתולש דאי חייב ממש קאמר לצורך היכי שרי רבנן איסור כרת וסקילה משום קינוח ודומה לו במסכת סנהדרין (דף סב.) הבא על הכותית חייב משום נשג''ז דלאו מדאורייתא היא אלא מדרבנן: משום סכנה. שלא ינתק בו שיני הכרכשא שהיא תלויה בהן: משום כשפים. כדלקמן בשמעתין: השרת נימין. שמשיר את השיער מפני שהוא חדוד: דבר שאין מתכוין הוא. ושמעינן ליה לר' יוחנן דאמר דבר שאינו מתכוין מותר לקמן בשמעתין: לא מיבעיא בחול. שאין איסור טלטול בצרורות דאסור לקנח בחרס משום כשפים שהרי יכול לקנח בצרור: אבל בשבת הואיל ואיכא תורת כלי עליו. לחתות בו אור או לחשוף מים מגבא אימא שפיר דמי דמוטב שיקנח בו מלטלטל צרור: קמ''ל. דלא אי משום סכנה אי משום כשפים: חופף. מחליק שערו: ומפספס. קרפיר {להפריד (שערות סבוכות), להתיר את הסבך} : אבל לא סורק. במסרק דודאי משיר שיער ומודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות אבל חופף ומפספס פעמים שאינו משיר וכשמשיר דבר שאין מתכוין מותר: מטרוניתא. נכרית היתה: אמרה מילתא. דכשפים ואסרתה לארבא ולא זזה ממקומה: אמרי אינהו מילתא. על ידי שם טהרה: (רש"י)

תוספות מהו להעלותם לגג. פי' בקונט' מי חיישינן לטרחא יתירתא וקשה לר''י א''כ הא דפריך דאסור ליטול קיסם משלפניו תיקשי לכולה שמעתין דשרי לטלטל אבנים מקורזלות ונראה לר''י דהכא מבעיא ליה משום דבית הכסא קרוב על הגג ויכול להכין שם מע''ש ומהדר ליה דאפ''ה שרי ולהכי פריך ליה דאסור לטלטל קיסם משלפניו לפי שהיה יכול להזמין מאתמול אבל אכולה שמעתא לא מצי פריך שדרכן היה לפנות בשדה ובית הכסא רחוק ולא אטרחוה רבנן להכניס שם מע''ש וגם אם יזמינם שמא יקחם אחר: וחכמים אומרים לא יטול אלא מן האבוס כו'. נראה לר''י דלאו דוקא מן האבוס אלא מן הראוי לאבוס דליכא למימר דכשאינו באבוס אסור דבטל אגב קרקע דהא תנן בהמביא כדי יין (ביצה דף לג:) וחכמים אומרים מגבב משלפניו ומדליק אלמא לאו בטל הוא והא דלא שרו בקיסם לחצות שיניו אלא להדליק משום דסברי לא ניתנו עצים אלא להסקה אבל בדבר הראוי לאבוס בהמה שרי אפי' לחצות שיניו ור''א דאמר התם נוטל אדם קיסם משלפניו לחצות שיניו ומגבב מן החצר ומדליק סבר דמה שבבית מוכן לכל מה שירצה אפי' לחצות שיניו אבל שבחצר אינו מוכן אלא להסקה: והניחו ע''ג יתדות מיחייב משום תולש. האי מיחייב מכת מרדות מדרבנן כדפירש בקונטרס מדשרי ריש לקיש וקשה לר''י דאמרי' בפ''ק דגיטין (דף ':) א''ר יוחנן עציץ נקוב המונח ע''ג יתדות באנו למחלוקת ר''י ורבנן דלר''י פטור מן המעשר כדמפליג בין ספינה גוששת לשאינה גוששת ולרבנן חייב אמר רבא דילמא לא היא ע''כ לא קאמרי רבנן אלא דספינה דלא מפסיק אויר אבל עציץ דמיפסיק אוירא אפילו רבנן מודו הא בשמעתין חשבינן ליה כמחובר מדאורייתא אפי' הניחו על גבי יתדות ולא מיחייב משום תולש אלא מדרבנן ונראה לר''י דשמעתין לא סברא דחויא דרבא דהתם: והאמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה כו'. וא''ת והא בהגוזל קמא (ב''ק קב.) ובפ''ק דמס' ע''ז (דף ז.) אמר בתרי מסכתות אין סדר למשנה והכא סתם בנזיר ופלוגתא בפרק שני דביצה (דף כג:) ר' יהודה אומר כל הכלים אין נגררין חוץ מן העגלה שכובשת ואין הלכה כסתם דשמא סתם ואח''כ מחלוקת היא ואין לומר דלר' יוחנן אפי' סתם ואח''כ מחלוקת הלכה כסתם דהא מסקינן בהחולץ (יבמות מב:) אליבא דר' יוחנן דרמי לך לא חש לקימחיה סתם ואח''כ מחלוקת היא ואין הלכה כסתם ותירץ רבינו שמואל מוורדון דבמחלוקת ואח''כ סתם בחדא מסכת לכ''ע הלכה כסתם כדפריש בפ''ק דמס' ע''ז (דף ז.) בהא דפסיק כר''י דכל המשנה ידו על התחתונה פשיטא דמחלוקת ואח''כ סתם הוא אבל בתרי מסכתות כל אמוראי סברי דאין הלכה כסתם ור' יוחנן אית ליה דאפי' בתרי מסכתות הלכה כסתם או סתם במתני' ומחלוקת בברייתא דמסתמא סתם לבסוף ואין לנו לומר שסתם רבי קודם ושוב חזר ממה שפסק ואמוראי נינהו אליבא דרבי יוחנן כדאמר באלו טרפות (חולין דף מנ.): (תוספות)

דף פב - א

דלא מקנח לכו בחספא ולא קטיל לכו כינא אמנייכו ולא שליף לכו ירקא ואכיל לכו מכישא דאסיר גינאה: אמר ליה רב הונא לרבה בריה מאי טעמא לא שכיחת קמיה דרב חסדא דמחדדן שמעתיה אמר ליה מאי איזיל לגביה דכי אזילנא לגביה מותיב לי במילי דעלמא א''ל מאן דעייל לבית הכסא לא ליתיב בהדיא ולא ליטרח טפי דהאי כרכשתא אתלת שיני יתיב דילמא משתמטא שיני דכרכשתא ואתי לידי סכנה א''ל הוא עסיק בחיי דברייתא ואת אמרת במילי דעלמא כ''ש זיל לגביה היו לפניו צרור וחרס רב הונא אמר מקנח בצרור ואין מקנח בחרס ורב חסדא אמר מקנח בחרס ואין מקנח בצרור מיתיבי היו לפניו צרור וחרס מקנח בחרס ואין מקנח בצרור תיובתא דרב הונא תרגמא רפרם בר פפא קמיה דרב חסדא אליבא דרב הונא באוגני כלים: היו לפניו צרור ועשבים רב חסדא ורב המנונא חד אמר מקנח בצרור ואין מקנח בעשבים וחד אמר מקנח בעשבים ואין מקנח בצרור מיתיבי המקנח בדבר שהאור שולטת בו שיניו התחתונות נושרות לא קשיא הא בלחין הא ביבשין הנצרך לפנות ואינו נפנה רב חסדא ורבינא חד אמר רוח רעה שולטת בו וחד אמר רוח זוהמא שולטת בו תניא כמאן דאמר רוח זוהמא שולטת בו דתניא הנצרך לנקביו ואוכל דומה לתנור שהסיקוהו על גב אפרו וזו היא תחלת רוח זוהמא הוצרך ליפנות ואינו יכול ליפנות אמר רב חסדא יעמוד וישב יעמוד וישב רב חנן מנהרדעא אמר יסתלק לצדדין רב המנונא אמר ימשמש בצרור באותו מקום ורבנן אמרי יסיח דעתו אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי כל שכן דכי מסח דעתיה לא מפני אמר ליה יסיח דעתו מדברים אחרים אמר רב ירמיה מדיפתי לדידי חזי לי ההוא טייעא דקם ויתיב וקם ויתיב עד דשפך כקדרה ת''ר הנכנס לסעודת קבע יהלך י' פעמים של ארבע [ארבע] אמות ואמרי לה ד' פעמים של עשר עשר אמות ונפנה ונכנס וישב במקומו: מתני' חרס כדי ליתן בין פצים לחברו דברי רבי יהודה רבי מאיר אומר כדי לחתות בו את האור רבי יוסי אומר כדי לקבל בו רביעית אמר רבי מאיר אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר {ישעיה ל-יד} לא ימצא במכיתתו חרש לחתות אש מיקוד אמר ליה רבי יוסי משם ראיה {ישעיה ל-יד} ולחשוף מים מגבא: גמ' (איבעיא להו שיעורא דרבי מאיר נפיש או שיעורא דרבי יוסי נפיש) מסתברא שיעורא דרבי יוסי נפיש ומקרא שיעורא דרבי מאיר נפיש דאי סלקא דעתך שיעורא דרבי יוסי נפיש לייט לה במנא זוטרא והדר לייט לה במנא רבה אמר אביי [מתני' נמי] לחתות אש מיקידה גדולה: רבי יוסי אומר משם ראיה: שפיר קאמר ליה רבי יוסי לרבי מאיר ורבי מאיר לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא מידי דחשיב לאינשי דלא לישתכח ליה אלא אפילו מידי דלא חשיב לאינשי לא לישתכח ליה:

רש"י דלא מקנחיתו בחספא. שאוכל לעשות לכם כשפים: ולא קטיל לכו כינא אמנייכו. ואין אתם הורגין כינה בבגדיכם: ולא אכיל לכו ירקא מכישא דאסר גינאה. אין אתם מוציאין שום וכרישא ובצל מאגודה שאוגדין הגננים ואוכלים אלא אתם מתירין האגודה תחילה ש''מ כל הני קשה לכשפים: מותיב לי במילי דעלמא מושיבני לפניו בדברי חנם שאינו תורה: לא ליתיב בהדיא. במהרה ובחוזק לפי שנפתח הנקב בחזקה וניתקין שיני הכרכשא ויוצאת: ולא ליטרח טפי פדיימבר''א {פרימבר"א: ללחוץ, להתאמץ} בלע''ז: מקנח בצרור. בשבת אע''פ דלאו בר טלטול הוא בעלמא: ואינו מקנח בחרס. משום סכנה: מקנח בחרס. שיש תורת כלי עליה: באוגני כלים שהם חלקים ואינן מקרעין את הבשר: ואינו מקנח בעשבים. שהעשבים לחים וחותכין את הבשר ורבותינו מפרשים משום תלישה ואיני יודע מהו דאי בעשבים מחוברין מי איכא מאן דשרי וכמדומה אני דמוקמי לה במחוברין ומקנח בהן בחיבורן: ואינו מקנח בצרור. דלאו בר טלטול הוא הלכך מקנח בעשבים כשהן במחובר ולא יזיזם ומשום שימוש במחובר לא מיתסר כדאמרי' בעירובין בפרק ג' (דף לד:) דלא אסרו אלא באילן ובקנים עוזרדין לפי שהן קשין: שיניו נושרות: שיני הפה מכרכשא: לחין. אין אור שולט בו: רוח רעה. ריח הפה שהזבל מרקב במעיים ויוצא ריח דרך פיו: רוח זוהמא. כל גופו מסריח בזיעה מסרחת שהריח נבלע בבשרו ובאבריו והוה בו לזיעה מזוהמת: ואינו יכול לפנות. שאין הנקב נפתח: יסתלק לצדדין. כשבדק עצמו בזוית זו יסתלק לזוית אחרת ויבדוק: טייעא. ישמעאל: הנכנס לסעודת. קבע. וגנאי הוא לו אם יצטרך לעמוד מן הסעודה ולפנות: י' פעמים. ימתין בין פעם לפעם ויבדוק עצמו: ואמרי לה ד' פעמים של י' י'. דהכי עדיף טפי שהילוך מרובה מוריד הזבל לנקביו: מתני' בין פצים לחברו. כשמסדרין פצימין ועמודים וקורות ועושין סואר של קורות על הארץ ויש חלל בין זה לזה סומכן מתחתיו שלא יתעקם: זכר לדבר. דחרס חשיב בחתיית אור: לחשוף. לדלות וחבירו חשפי שובל (ישעיה מז) חשפי מים שעל הנתיבה שתצטרכי לעבור הגשמים ושריעת נהרות: מגבא. גומא שמים נקבצין בתוכה: גמ' מסתברא שיעורא דרבי יוסי נפיש ומקרא שיעורא דר' מאיר נפיש. אתקפתא היא כלומר לפי דבריהם נראה שרבי מאיר מחמיר דאמר לחתות בו אור ולא פי' שיעורא וחרס פורתא חזי לחדא גחלת ואילו לקבל רביעית מים נפיש שיעורא וכי מעיינת בקרא לחשוף מים זוטר דאי ס''ד לחשוף מים נפיש לייט לה שלא יותר בה אפילו כלי קטן והדר אמר כלי גדול וכי דרך המקללים כן: אמר אביי מתני'. דקאמר רבי מאיר לחתות אור מיקידה גדולה קאמר שאפילו גחלת קטנה אינו ראוי לחתות בה אלא בחרס גדול מפני שהוא נכוה: שפיר קאמר ר' יוסי. דמדלייט לה בה ש''מ דחזי: אפילו מידי דלא חשיב. כגון לחשוף מים לא לישתכח בה ולעולם לא חשיב שיעורא אלא לחתות אור: (רש"י)

פרק תשיעי - אמר רבי עקיבא

מתני' אמר רבי עקיבא מניין לעבודה זרה שמטמאה במשא. כנדה שנאמר {ישעיה ל-כב} תזרם כמו דוה צא תאמר לו מה נדה מטמאה במשא אף עבודה זרה מטמאה במשא. גמ תנן התם מי שהיה ביתו סמוך לעבודה זרה ונפל אסור לבנותו כיצד יעשה כונס לתוך שלו ד' אמות ובונה

רש"י מתני' אמר רבי עקיבא מניין לעבודה זרה כו'. משום דבעי למיתני בהדייהו מניין שמרחיצין את המילה כייל להו להנך דדמיין לה: במשא. אדם הנושאה: תזרם כמו דוה וגו'. בעבודה זרה משתעי: גמ' כותלו סמוך לעבודה זרה. שהיה אותו כותל מחיצה אף לבית עבודה זרה: אסור לבנותו דקמהני לעבודה זרה: (רש"י)

תוספות מתני' אמר רבי עקיבא מניין לע''ז כו'. פי' בקונטרס דנקט לה הכא משום דבעי למיתני מנין שמרחיצין את הקטן ואין נראה דא''כ בההוא הוה ליה להתחיל ועוד דהוה ליה למתנייה בפרק רבי אליעזר דמילה אלא נראה אגב דתנא לעיל בסוף המוציא קראי דאסמכתא גבי חרס נקט נמי הני קראי דאסמכתא וקרא דתזרם כו' הוא סמוך לההיא קראי דאייתי לעיל לא ימצא במכיתתו חרש וגו': אסור לבנותו. אפילו למ''ד בפרק קמא דמס' ע''ז (דף יג.) נהנה אסור מהנה מותר ה''מ לגבי מכס שאין נראה כל כך לע''ז כוונתו אלא שנותן כדי שיניחוהו לעבור אבל הכא נראה כאילו בונה לה בית ר''י: כונס לתוך שלו ד''א. במסכת ע''ז פריך עלה והא שביק רווחא לעבודה זרה ומשני לה: (תוספות)

דף פב - ב

היה שלו ושל ע''ז נידון מחצה על מחצה אבניו ועציו ועפריו מטמאים כשרץ שנאמר {דברים ז-כו} שקץ תשקצנו וגו' רבי עקיבא אומר כנדה שנאמר {ישעיה ל-כב} תזרם כמו דוה מה נדה מטמאה במשא אף ע''ז מטמאה במשא אמר רבה תזרם דאמר קרא נכרינהו מינך כזר צא תאמר לו הכנס אל תאמר לו ואמר רבה במשא דכ''ע לא פליגי דמטמאה דהא אתקש לנדה כי פליגי באבן מסמא רבי עקיבא סבר כנדה מה נדה מטמאה באבן מסמא אף ע''ז מטמאה באבן מסמא ורבנן סברי כשרץ מה שרץ לא מטמא באבן מסמא אף ע''ז לא מטמאה באבן מסמא ולר' עקיבא למאי הלכתא איתקש לשרץ למשמשי' ולרבנן למאי הלכתא איתקש לנדה למשא ולוקשה רחמנא לנבלה אין הכי נמי אלא מה נדה אינה לאברין אף ע''ז אינה לאברין ואלא הא דבעי רב חמא בר גוריא ע''ז ישנה לאברין או אינה לאברין תיפשוט ליה מהא דלרבנן אינה לאברין רב חמא בר גוריא אליבא דרבי עקיבא בעי לה ור''א אמר באבן מסמא דכ''ע לא פליגי דלא מטמאה כי פליגי במשא רבי עקיבא סבר כנדה מה נדה מטמאה במשא אף ע''ז מטמא' במשא ורבנן סברי כשרץ מה שרץ לא מטמאה במשא אף ע''ז לא מטמאה במשא ור''ע למאי הלכתא איתקש לשרץ למשמשי' ורבנן למאי הלכתא איתקש לנדה מה נדה אינה לאברים אף ע''ז אינה לאברים

רש"י היה שלו ושל ע''ז. שהיה חצי מקום הכותל של ע''ז: נדון מחצה על מחצה. המחצה שלו נחשבת בארבע אמות של כניסה לפי שחייבוהו חכמים להרחיקו משלו ארבע אמות וליכנס כולו בתוך שלו: שקץ תשקצנו. לשון שקץ כשרץ שאינו מטמא במשא: נדה מטמאה במשא. אדם הנושאה דאיתקש לזב והדוה בנדתה והזב את זובו וגו' (ויקרא טו) וזב מטמא במשא דכתיב (שם) וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא עד הערב והנושא אותם וגו' אף הזב במשמע אותם: באבן מסמא. אבן ששמוה על גבי יתידות וכלים תחתיה כדכתיב (דניאל ו) והיתית אבן חדא ושמת על פום גובא ונדה או זב יושבין עליה אע''פ שלא הכבידו על הכלים טמאים הכלים דכתיב כל אשר יהיה תחתיו: למשמשין שאין הכלים המשמשין מטמאים לא במשא ולא באבן מסמא: למשא. אבל לא לאבן מסמא דלהכי אהני היקשא דשרץ: ולוקשה לנבלה. דאית בה משא ולית בה אבן מסמא והכי עדיף דתו לא צריך לאקושה לשרץ למעוטי מאבן מסמא: אינה לאברים. אם נחתך אבר ממנה מטמא במשא ובאהל משום תורת אבר מן החי אבל לא משום תורת אבר מן הנדה ונפקא מינה דלא מטמא באבן מסמא: אף ע''ז אינה לאברים. כגון ע''ז של חוליות אבר אבר ממנה אינו מטמא כלל משום ע''ז: דבעי רב חמא. לקמן (דף פג:): אליבא דרבי עקיבא בעי לה. דאקשה לנדה (למשא) מי אמרינן להא נמי איתקש או דילמא לחומרא מקשינן לקולא לא מקשינן: דלא מטמאה. דהא איתקש לשרץ ובשרץ כתיב מגע ולא כתיב משא: למשמשיה. תירוצא היא: (רש"י)

תוספות אבניו ועציו ועפריו מטמאים כשרץ. ואפי' למ''ד בפ''ג דמסכת ע''ז (דף מא:) ע''ז שנשתברה מאליה מותרת הא מוקי לה בירושלמי כגון שהשתחוה לכל אבן ואבן ולכל עץ ועץ ולכל עפר ועפר דהוי ע''ז שלימה: אמר רבה במשא כ''ע לא פליגי דמטמאה דהא איתקש לנדה. קשה לר''ת מ''ט דרבנן אי אית להו הא דאמר בסוף שמעתין (ף כג:) טומאה דע''ז דרבנן היא ולקולא מקשינן א''כ אמאי מטמאה במשא נימא דהיקישא דנדה דאינה לאיברים והיקישא דשרץ דלא מטמאה במשא ואי סברי רבנן דלחומרא מקשינן אימא אהני היקשא דנדה לטמויי באבן מסמא ודשרץ לטמויי בכעדשה ולר' עקיבא נמי אי לחומרא מקיש אמאי איצטריך למימר דהיקישא דשרץ למשמשיה לימא לטמויי בכעדשה ואי לקולא מקיש לא תטמא אפילו במשא והיקישא דנדה דאינה לאברים והיקישא דשרץ דלא מטמא במשא וכן לר' אלעזר אליבא דר' עקיבא ונראה לר''ת דגרסי' לעיל בספרים אמר רבה תזרם דאמר קרא נכרינהו מינך כזר צא תאמר לו הכנס אל תאמר לו פירוש כיון דכתיב כבר ברישא וטמאתם את צפוי פסילי כספך וגו' ל''ל תו למימר תזרם כמו דוה אלא לומר שמאד יש להרחיק ואתא למימר אע''ג דשאר קראי נדרשות לקולא משום דטומאת ע''ז דרבנן מנדה ילפינן לחומרא מש''ה קאמר רבה לכ''ע מטמא במשא דאית להו דרשא דתזרם ולרבנן נמי הוית מטמא באבן מסמא כנדה אי לאו דממעטין מדאיתקש לשרץ: באבן מסמא. פי' בקונטרס אבן מונחת על גבי יתידות ונדה יושבת עליה וכלים תחת האבן וטמא מוכל אשר יהיה תחתיו וקשה דבת''כ מפיק אבן מסמא מוכל המשכב וקרא דכל אשר יהיה תחתיו מוקמינן בפרק בנות כותים (נדה לב:) לעליונו של זב ובת''כ מוקי לה במרכב ועוד דאי מוכל אשר יהיה תחתיו נפקא א''כ אפי' כלים שאין ראוי למשכב ומושב ובת''כ מוכח בהדיא דכלים שאין ראויין למשכב ומושב אין להם אפי' טומאה קלה ועוד אמאי נקט אבן אפי' דף ע''ג יתידות נמי ומפרש ר''ת דאבן מסמא היינו אבן גדולה שהיא כבידה ואין הכלים מרגישים כובד הזב והנדה מחמת כובד האבן ומסמא היינו משא גדולה שצריכה שימה כדכתיב והיתית אבן חדא ושמת על פום גובא אך קשה דבת''כ מרבה אבן מסמא מוכל המשכב משמע דמרבה מטעם משכב ומושב ובכל הש''ס משמע דהוי מטעם משא דבמתני' קרי ליה משא ובפ' בתרא דנדה (דף כט:) תנן הזב והזבה מטמאין במשא ומפרש בגמרא מאי משא אבן מסמא ובריש דם הנדה [נדה נה.] ממעט מדוה מאבן מסמא מוהנושא אותם ובתוספתא דכלים תניא אין טומאה לכלי חרס אלא מאוירו ובהיסט הזב ע''ג אבן מסמא והיסט [היינו] משא כדאמר בהעור והרוטב (חולין דף קכד:) אטו נושא לאו היסט הוא משמע ע''ג אבן מסמא שהכלים ע''ג האבן דלא שייך כלל למשכב ומושב ועוד דמדרס כלי חרס טהור וי''ל דהא דמרבה בת''כ אבן מסמא מטעם משכב ומושב היינו כשהזב ע''ג האבן והכלים תחתיה אבל כשיד הטהור או רגלו תחת האבן הוי מטעם משא שהטהור נושא את הטמא או כשאצבעו של זב תחת האבן והכלים עליה טמא מטעם היסט דהיינו משא הזב והיינו היסיט הזב ע''ג אבן מסמא דתוספתא וא''ת בריש דם הנדה (נדה דף נד:) דממעט דם הנדה ממשכב ומושב מהיא יושבת מאי פריך תו אי מה היא מטמאה באבן מסמא אף מדוה נמי מטמאה באבן מסמא כיון דכבר מיעט מאשר היא יושבת מדוה ממשכב ומושב היכי סלקא דעתך תו למימר דמטמא באבן מסמא ואור''י דאבן מסמא נפקא לה משום דרשה דלא מטמא אלא אוכלין ומשקין להכי איצטריך התם למעוטי מדוה אף מאבן מסמא שהיא טומאה קלה: ורבנן סברי כשרץ כו'. וא''ת אמאי איצטריך שרץ למעוטי אבן מסמא תיפוק ליה מדאיתקש למת (לקמן ' ף כג.) וי''ל דכיון דגלי לן קרא דנכרינהו מינך כזר דאית לן לאקשויי לנדה לחומרא לא הוה ממעטי ממת אבן מסמא בע''ז כיון דאיצטריך היקישא דמת לשיעור כזית א''נ לכדאמר בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מז:) מה ע''ז במחובר לא מיתסרא אף קבר במחובר לא מיתסר: ולרבי עקיבא למאי הלכתא איתקש לשרץ כו'. תימה לר''י מאי קמיבעיא ליה הא איצטריך לאפוקי שלא יטמא באהל המת דמנדה דילמא לא ילפינן שום קולא דהא בעי רב חמא בר גוריא בסמוך אי ישנה לאברים אע''ג דנדה אינה לאברים ויש לומר דלענין דליכא בע''ז חומרא דמת שפיר ילפינן מנדה ואע''ג דהיקישא דנדה לחומרא קולא נמי אית לן למילף והא דמספקא ליה לענין אברים משום דלא דמי דאברי נדה אין אדם יכול להחזירם ואברי ע''ז מיהא אומן יכול להחזירם א''נ הא דקאמר למאי הלכתא וכן הא דקא משני למשמשין היינו את''ל דילפינן קולא מנדה: למשמשיה. פירש בקונטרס שאין כלים המשמשין לע''ז מטמאין לא במשא ולא באבן מסמא משמע דאי לאו דאיתקש לשרץ הוו מטמי כע''ז באבן מסמא ותימה דלרבנן דהיקישא דשרץ לא אתא למשמשיה מנלן דמשמשין לא מטמו במשא כמו ע''ז עצמה דלקמן קאמר רב אשי אליבא דרבה משמשין בין הן שהסיטו אחרים בין אחרים שהסיטו אותן טהורין ונראה לר''י דאי לאו דאיתקש משמשין לשרץ לא הוה מטמינן להו כלל ורבנן דמטמו למשמשיה מדכתיב שקץ תשקצנו כי חרם הוא משמע כל דבר שהוא חרם פירש שאסור בהנאה הוי כשרץ ומשמשין אסור בהנאה ובזה לא יתיישב פי' הקונטרס דמכי חרם הוא לא משמע למעוטי משמשין דלא מטמו במשא דאין שום יתור לכך אבל הא דמשמשיה טמא משתמע שפיר: ולוקשה רחמנא לנבלה. אמאי דהוקשה למת ליכא למיפרך דלוקש לנבלה דהא איצטריך למת לכדדרשינן בנגמר הדין ובקונט' פי' דהכי פריך ולוקשה לנבלה משום דאז לא הוה צריך לאקושה לשרץ: ורבי אלעזר אמר כו'. פי' רבינו שמואל דבמילתיה דר' אלעזר ל''ג ור''ע למאי הלכתא איתקש לשרץ למשמשיה דהא איצטריך למעוטה מאבן מסמא כדאמר דכ''ע לא פליגי דלא מטמא באבן מסמא דהא איתקש לשרץ ויש ספרים דל''ג דהא איתקש לשרץ ולפי זה מצינן למימר דטעמא דר' אלעזר דכ''ע לא פליגי דלא מטמא באבן מסמא לאו משום דאיתקש לשרץ אלא בלא שום יתור לא מחמרינן כולי האי לטמאות באבן מסמא ולפי זה גרסי' שפיר ור''ע למאי הלכתא כו' והא דפריך בתר הכי ולוקשה רחמנא לנבלה לא פריך לוקשה לנבלה ותו לא צריך לאקושה לשרץ דהשתא נמי לא צריך לאקושי משום הכי לשרץ אלא הכי פריך דהוה ליה טפי לאקושה לנבלה דדמיא ממש לנבלה אבל לנדה לא דמיא דנדה מטמאה באבן מסמא משא''כ בע''ז: (תוספות)

דף פג - א

ורבי עקיבא למאי הלכתא איתקש לנדה למשא לוקשיה לנבלה אין הכי נמי אלא מה נדה אינה לאברין אף ע''ז אינה לאברין אלא הא דבעי רב חמא בר גוריא ע''ז ישנה לאברים או אינה לאברים תיפשוט ליה מהא בין לרבנן בין לרבי עקיבא דאינה לאברים רב חמא בר גוריא כרבה מתני ובעי לה אליבא דרבי עקיבא מיתיבי ע''ז כשרץ ומשמשיה כשרץ רבי עקיבא אומר ע''ז כנדה ומשמשיה כשרץ בשלמא לרבי אלעזר ניחא אלא לרבה קשיא אמר לך רבה מי אלימא ממתני' דקתני עציו ואבניו ועפריו מטמאין כשרץ ואוקימנא מאי כשרץ דלא מטמא באבן מסמא ה''נ דלא מטמא באבן מסמא מיתיבי נכרי ונכרית ע''ז ומשמשיה הן ולא היסטן רבי עקיבא אומר הן והיסטן בשלמא לרבי אלעזר ניחא אלא לרבה קשיא אמר לך רבה וליטעמיך נכרי ונכרית נמי הן ולא היסטן והתניא {ויקרא טו-ב} דבר אל בני ישראל וגו' בני ישראל מטמאין בזיבה ואין נכרים מטמאין בזיבה אבל גזרו עליהן שיהו כזבין לכל דבריהן אלא רבה מתרץ לטעמיה נכרי ונכרית הן והיסטן ואבן מסמא שלהן ע''ז היא והיסטה אבל לא אבן מסמא שלה רבי עקיבא אומר ע''ז היא והיסטה ואבן מסמא שלה ורבי אלעזר מתרץ לטעמיה נכרי ונכרית הן והיסטן ואבן מסמא שלהן ע''ז היא ולא היסטה ורבי עקיבא אומר ע''ז היא והיסטה מתקיף לה רב אשי מאי הן אלא אמר רב אשי הכי קאמר נכרי ונכרית בין הן שהסיטו את אחרים ובין אחרים שהסיטו אותן טמאים ע''ז שהסיטה אחרים טהורין אחרים שהסיטו אותה טמאים משמשיה בין הן שהסיטו את אחרים ובין אחרים שהסיטו אותן טהורים רבי עקיבא אומר נכרי ונכרית וע''ז בין הן שהסיטו את אחרים ובין אחרים שהסיטו אותן טמאים משמשיה בין הן שהסיטו אחרים ובין אחרים שהסיטו אותן טהורין ע''ז בשלמא אחרים שהסיטו אותה משכחת לה אלא היא שהסיטה את אחרים היכי משכחת לה אמר רמי בריה דרב ייבא כדתנן הזב בכף מאזנים ואוכלין ומשקין בכף שנייה כרע הזב טמאין

רש"י ור' עקיבא למאי הלכתא איתקש לנדה למשא. לחודה לוקשה לנבלה: כרבה מתני לה. דאמר לעיל דר''ע לאבן מסמא נמי אקשה לנדה ולא מצי לאקושה לנבלה: ובעי לה אליבא דר' עקיבא. מי מקיש נמי לענין נדה דאינה לאברים או לא: ניחא. דקתני לרבנן כשרץ אלמא לא מטמיא במשא: ממתני'. דמסכת ע''ז אבניו ועציו כו': ה''ג נכרי ונכרית וע''ז ומשמשיה כו'. ול''ג מגע נכרי ונכרית שגזרו חכמים עליהן טומאת זבין: הן ולא היסטן. קס''ד היסטן משמע שהוסטו דהיינו משא ולא כשאר היסיטות שבהש''ס דמשמעו שהטמא הסיט האחרים: בשלמא לר''א ניחא. דקתני ולא היסטן דמשמע דלא מטמא במשא ולקמן פריך מאי הן אי הן טמאין קאמר פשיטא השתא היסטן טמא הם מיבעיא הכי איבעי ליה למתני מגען ולא היסטן: לכל דבריהם. אלמא מטמאו במשא דאי לא מטמאו אלא במגע מאי כזבין לימא כטמאי מתים: אלא. הא משבשתא היא ובעי לתרוצי ורבה מתרץ לטעמיה ורבי אלעזר לטעמיה: ואבן מסמא שלהן גרסי' גבי נכרי ונכרית בין בתרצתא דרבה בין בדר' אלעזר והכי אמרינן בפרק בתרא דמסכת נדה (דף סט:) נכרי ונכרית מטמאין באבן מסמא: ר' אלעזר מתרץ לטעמיה כו' ע''ז היא ולא היסטה. ולא משאה שאינה מטמאה במשא: מתקיף לה רב אשי מאי הן. אי רבה ורבי אלעזר היסט דברייתא לשון משא משמע להו שהסיטו אחרים דהיינו משא מאי הן והיסטן הן ולא היסטן דקתני בין לר' עקיבא בין לרבנן אי למימרא דהן עצמן טמאים פשיטא דאי טהורים הם היסט מנא להו הכי איבעיא לאיפלוגי ע''ז אין היסטה טמא ר' עקיבא אומר היסטה טמא: אלא אמר רב אשי הכי קאמר נכרי ונכרית בין הן שהסיטו אחרים. והיינו היסטן דקתני בה ככל היסט שבמשנה: בין אחרים שהסיטו אותן. דהיינו משא וזהו הן דקתני בברייתא והכי משמע הן והיסטן דלישנא דברייתא משא שהזכירו חכמים נכרי ונכרית בין הן שהוסטו על ידי אדם בין היסטן כלומר מה שהסיטו הן טמאין דתורת זבין עליהם דזב שהוסט ע''י אדם או הסיט את האדם ואת כל דבר טמאוהו דתנן (זביץ פ''ה משנה ב) כל הנישא על גבי זב טמא והיינו היסט וילפינן לה במסכת נדה (ד' לג.) מוכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו ומוקמי' לקרא התם ע''כ דה''ק וכל הנוגע בכל אשר יהיה הזב תחתיו דהיינו נישא על גבי הזב: ע''ז שהסיטה את אחרים טהורים. דאיתקש לשרץ להכי שלא תטמא לא בהיסט ולא באבן מסמא ואליבא דרבה קמתרץ לה רב אשי: אחרים שהסיטוה טמאים. דהיינו משא ומודו רבנן דמטמאה במשא דאיתקש לנדה: רבי עקיבא אומר. ע''ז נמי כנכרי ונכרית בין שהסיטה בין שהוסטה וה''ה לאבן מסמא דאיתקש לנדה והכי תני רב אשי לברייתא אליבא דרבה נכרי ונכרית הן המשא שלהן והיסטן ע''ז היא המשא שלה ולא היסטה משמשיה לא הן ולא היסטן ר' עקיבא אומר נכרי ונכרית ע''ז הן והיסטן משמשיה לא הן ולא היסטן וממילא לר' אלעזר מתרץ לה רב אשי הכי נכרי ונכרית הן והיסטן ע''ז ומשמשיה לא הן ולא היסטן ר' עקיבא אומר נכרי ונכרית הן והיסטן ע''ז היא ולא היסטה דבמשא מטמיא ולא באבן מסמא דהוא דומיא דהיסט משמעין לא הן ולא היסטן כך נראה לי סוגיא זו ולא פירשו רבותינו כן והם פירשו מאי הן דאתקפתא דרב אשי אדרבי עקיבא קאי ולא קשיא ליה אלא דתני לה בלשון רבים והכי קשיא ליה כיון דר''ע אע''ז לחודה אמאי תנא הן והיסטן היא והיסטה איבעיא ליה למיתני ולא נהירא לי דקשיא לי טובא בגוה חדא דלא אתקפתא היא דכיון דאמרן דמתני' מחסרתא היא ואוסופי מוספינן עלה שפיר מיתני בה ל''ע בין לרבה דקאמר ר''ע אכולהו קאי וקאמר הן והיסטן לר' אלעזר נמי קאי אכולהו דהכי קאמר ר' עקיבא ע''ז לענין היסט דהיינו משא כנכרי ונכרית וכולן הן והיסטן והכי קתני רבי עקיבא אומר נכרי ונכרית ע''ז הן והיסטן ועוד מ''ש דלא מיפלגי בין הסיטו להוסטו אלא בתרצתא דרב אשי ומאי דוחקיה לפלוגי בהו אי לאו דהן דברייתא משמע ליה שהוסטו והיסטן משמע ליה שהסיטו ועוד דסוף סוף בתירוצא דרב אשי לא מיתרצה אתקפתיה דאי הן משום מגע משמשיה קאמר הן ולא היסטן הוא ואילו רבי עקיבא הן והיסטן קאמר ואי אנכרי ונכרית הכא נמי ה''מ לתרוצי כלישנא קמא ומאי אתקפתיה: היכי משכחת לה. שהחפץ יסיט אדם או חפץ אחר: כרע הזב טמאין. שהרי הסיטן זב והיסטו של זב כי האי גוונא כתיב בין בכלים בין באדם בין באוכלין ומשקין בכלים כתיב וכלי חרש אשר יגע בו הזב ותניא בת''כ יכול יטמאנו מאחוריו נאמר כאן בו ונאמר להלן אשר תבושל בו מה להלן מאוירו אף כאן מאוירו א''כ למה נאמר אשר יגע בו פשיטא מי גרע משאר טומאות שמטמאין כלי חרס מאוירן כיון דכתיב גבי שרצים ל''ל למכתבי' הכא אלא להביא מגעו שהוא ככולו ואפי' מאחוריו ואיזה וזה היסטו וגבי אדם נמי וכל אשר יגע בו הזב ואי משום מגע הא כתיב נוגע בבשר הזב אלא להביא מגעו שהוא ככולו ואפי' מאחוריו ואיזה זה היסטו וגבי אוכלין ומשקין תנא וכל כלי עץ ישטף במים אמר ר' שמעון ומה בא זה ללמדנו אם ללמד שיטמא הזב כלי שטף במגע והלא כבר נאמר הנוגע בבשר הזב יכבס בגדיו אם הנוגע בו יכבס בגדיו שהן כלי שטף במגע הוא עצמו לא יטמא כלי שטף במגע אלא למה נאמר וכל כלי עץ וגו' להביא אוכלין ומשקין וכלים הנישאין ע''ג הזב דבסיפיה דקרא דאשר יגע בו הזב כתיב דאוקמינן דמשתעי בהיסט והיינו דתנן כל הנישא על גבי הזב טמא: (רש"י)

תוספות מיתיבי ע''ז כשרץ ומשמשיה כשרץ. מברייתא אלים ליה למיפרך ממתני' משום דקתני בה משמשיה משמע דע''ז דומיא דמשמשיה דלא מטמו במשא: ומשמשיה בין הן שהסיטו כו'. בשנוייא קמא לא מדכר משמשיה משום דהוי בכלל הן ולא היסטן דברייתא אבל רב אשי הוצרך לפרש דמשמשיה לא הן ולא היסטן ולא הוי' בכלל הא דקתני בברייתא הן ולא היסטן: ורבי עקיבא. הרב פור''ת לא גריס משמשיה במילתיה דר''ע דלא פליג במשמשיה ארבנן: הזב בכף מאזנים כו'. במס' זבים (פ''ר משנה ה) גרסינן הזב בכף מאזנים ומשכב ומושב בכף שנייה כרע הזב טהורין פי' ממדרס ומ''מ טמאין כדין היסט הזב כרעו הן טמאים פי' ממדרס כיון שהזב למעלה הרי נשען עליהן וגירסת הקונט' מיושב יותר אך לא נמצא כן אם לא שברייתא היא בשום מקום: (תוספות)

דף פג - ב

כרעו הן טהורין כמאן אזלא הא דתניא כל הטמאות המסיטות טהורות חוץ מהיסטו של זב שלא מצינו לו חבר בכל התורה כולה לימא דלא כרבי עקיבא דאי כרבי עקיבא איכא נמי ע''ז אפילו תימא ר' עקיבא תנא זב וכל דדמי ליה בעי רב חמא בר גוריא ע''ז ישנה לאברים או אינה לאברים היכא דהדיוט יכול להחזירה לא תיבעי לך דכמאן דמחברת דמי כי תיבעי לך היכא דאין הדיוט יכול להחזירה מאי כיון דאין הדיוט יכול להחזירה כמאן דמתברא דמי או דילמא הא לא מחסרה ואיכא דבעי לה להך גיסא היכא דאין הדיוט יכול להחזירה לא תיבעי לך דכמאן דמתברא דמי כי תבעי לך היכא דהדיוט יכול להחזירה מאי כיון דהדיוט יכול להחזירה כמאן דמחברא דמי או דילמא השתא מיהא קשלפה ושריא תיקו בעי רב אחדבוי בר אמי ע''ז פחותה מכזית מהו מתקיף לה רב יוסף למאי אילימא לענין איסורא לא יהא אלא זבוב בעל עקרון דתניא {שופטים ח-לג} וישימו (להן) בעל ברית לאלהים זה זבוב בעל עקרון מלמד שכל אחד ואחד עשה דמות יראתו ומניחה בתוך כיסו כיון שזוכרה מוציאה מתוך כיסו ומחבקה ומנשקה אלא לענין טומאה מאי כיון דאיתקיש לשרץ מה שרץ בכעדשה אף ע''ז נמי בכעדשה או דילמא הא איתקיש למת מה מת בכזית אף ע''ז בכזית אמר רב אויא ואיתימא רבה בר עולא ת''ש דתניא ע''ז פחותה מכזית אין בה טומאה כל עיקר שנאמר {מלכים ב כג-ו} וישלך את עפרה (אל) קבר בני העם מה מת בכזית אף ע''ז בכזית ורבנן למאי הלכתא איתקש לשרץ דלא מטמא במשא לנדה דאינה לאברין למת דלא מטמא בכעדשה אימא לחומרא למאי הלכתא אקשה רחמנא לשרץ לטמויי בכעדשה לנדה לטמויי באבן מסמא אקשה רחמנא למת לטמויי באהל טומאת עבודה זרה דרבנן היא וקולא וחומרא לקולא מקשינן לחומרא לא מקשינן: מתני' מנין לספינה שהיא טהורה שנאמר {משלי ל-יט} דרך אניה בלב ים: גמ' פשיטא אניה בלב ים היא הא קמ''ל כים מה ים טהור אף ספינה טהורה תניא חנניה אומר נלמדה משק מה שק מיטלטל מלא וריקן אף כל מיטלטל מלא וריקן לאפוקי ספינה דאינה מיטלטלת מלא וריקן מאי בינייהו איכא בינייהו ספינה של חרס מאן דאמר אניה בלב ים הא נמי בלב ים היא למ''ד כשק הנך (היא) דכתיבי גבי שק דאי מיטלטלת מלא וריקן אין אי לא לא אבל ספינה של חרס אע''ג דאינה מיטלטלת מלא וריקן אי נמי ספינת הירדן למ''ד אניה בלב ים היא הא נמי אניה בלב ים היא למ''ד מיטלטלת מלא וריקן הא נמי מיטלטלת מלא וריקן דא''ר חנינא בן עקביא מפני מה אמרו ספינת הירדן טמאה מפני שטוענים אותה ביבשה ומורידין אותה למים א''ר יהודה אמר רב. לעולם אל ימנע אדם את עצמו מבית המדרש ואפי' שעה אחת שהרי כמה שנים נשנית משנה זו בבית המדרש ולא נתגלה טעמה עד שבא רבי חנינא בן עקביא ופירשה אמר רבי יונתן לעולם אל ימנע אדם את עצמו מבית המדרש ומדברי תורה ואפי' בשעת מיתה שנא' {במדבר יט-יד} זאת התורה אדם כי ימות באהל אפי' בשעת מיתה תהא עוסק בתורה אמר ר''ל אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל אמר רבא

רש"י כרעו הן. ונשאו הן את הזב: טהורין. דתנן כל שהזב נישא עליו טהור חוץ מן הראוי למשכב ומושב האדם אבל כל שאר כלים ואוכלים אין מיטמאין מחמת משכב ומושב כדתניא (לעיל דף נט.) מי שמיוחד לישיבה יצא זה שאומרים עמוד ונעשה מלאכתנו ולמהוי אפילו ראשון לטומאה מחמת משא הזב נמי לא דכי כתיב משא הזב באדם כתיב והנושא אותם וגו' והא דאמר לעיל נכרי ונכרית וע''ז שהסיטום אחרים טמאים באדם קאמרינן: כל הטמאו' המסיטות. אחרים כגון בכף מאזנים או אדם טמא מת שהסיט את חברו טהורין: שלא מצינו לו. בשאר טומאות שבתורה אלא בזב: וכל דדמי ליה. דאתי מריבויא דזב וע''ז מנדה גמרי דהיינו זב: ישנה לאברים. כגון של חוליות ישנה לטומאתה אבר אבר או לא: דהדיוט יכול להחזירה. שאין צריך אומן לכך: פחותה מכזית. והיא שלמה: לענין איסור. ליאסר בהנאה: ומחבקה ומנשקה. וזהו לשון ברית אהבה וחבה אלמא אדוקים בה וע''ז היא: הא איתקש למת. כדלקמן אל קבר בני העם: ורבנן למאי הלכתא כו'. אתקפתא היא לרבנן דאמרי אינה מטמאה במשא למאי הלכתא אמרו אליבייהו דאיתקש לנדה דאינה לאברים ולשרץ דלא מטמינן במשא למת דאינה מטמאה בכעדשה כולהו לקולא: אימא. כולהו לחומרא: דרבנן. דכל הנך היקשות דברי קבלה נינהו ואסמכתא בעלמא ושקץ תשקצנו לאו לשון שרץ ממש הוא אלא עיקר קרא לכנות לה שם לגנאי אתא: מתני' שהיא טהורה. שאינה מקבלת טומאה: בלב ים. הרי היא כים: גמ' פשיטא אניה בלב ים היא. לאו פירכא היא אלא פירוש למתני': נלמדנה משק. שהרי כלי עץ היא והוקשה לשק לענין טומאה: אף כו'. וזו אינה מיטלטל' מלאה דגדולה היא: ספינה של חרס. דלא איתקש לשק: אי נמי ספינת הירדן. איכא בינייהו שהיא קטנה ומיטלטלת מלאה וריקנית לפי שהנהר קטן: הא נמי בלב ים. דים לאו דוקא וכל הנהרות נמי טהורין הן: נשנית משנה זו. של מסכת כלים דתני בה ספינת הירדן טמאה ולא נתגלה הטעם למה: (רש"י)

תוספות ע''ז ישנה לאיברים כו'. בשל חוליות מבעיא ליה אבל ע''ז שנשתברה פשיטא ליה דלא מטמאה ולא משום היקישא דנדה פשיטא ליה בנשתברה דדמיא לגמרי לנדה שאין אדם יכול להחזירה דא''כ אמאי קאמר לעיל דמבעיא ליה אליבא דר' עקיבא אליבא דרבנן נמי מצי למיבעי דהא דנפקא להו דע''ז אינה לאיברים מנדה הני מילי כשנשתברה לגמרי אלא ודאי בלא נדה פשיטא ליה דנשתברה טהורה: כי תבעי לך היכא דאין הדיוט כו'. לענין טומאה מבעיא ליה כדפי' הקונט' ולעיל נמי מייתי אפלוגתא דרבי עקיבא ורבנן אבל לענין איסורא דאורייתא לא שייך למילף מנדה ואע''ג דאסור בהנאה בטומאה דרבנן מיבעיא ליה אי פרחה אי לאו משמע דבהדיוט יכול להחזירה פשיטא דאסירה אפילו ללישנא בתרא מדבעי לענין טומאה בהדיוט יכול להחזירה דאי איסור הנאה דאורייתא שרי כ''ש דלא מטמא וקשה לר''י דבפרק ג' דמסכת ע''ז (ד' כט:) פליגי רב ושמואל בע''ז שנשתברה מאליה דרב אמר צריכה לבטל כל קיסם וקיסם ושמואל אמר אין ע''ז צריכה לבטל אלא דרך גדילתה ובעי לאוקמא פלוגתייהו בשברי שברים ומסיק דבע''ז של חוליות עסקינן והדיוט יכול להחזירה קא מיפלגי דרב סבר כיון דהדיוט יכול להחזירה כו' לא בטלה משמע דבאין הדיוט יכול להחזירה אפי' רב מודה דשריא ונראה לר''י דהתם פליגי בחוליות קטנים דכשמתפרקין הוו כעין שברי שברים דקאמר התם מעיקרא אבל הכא מיירי בחוליות גדולות דאפי' שמואל מודה דאסירי בהנאה אפי' אין הדיוט יכול להחזירה: וישימו להם בעל ברית וגו'. האי קרא בשופטים כתיב וקשה לר''י למה לא הביא קרא דמלכים (ב א) זבוב בעל עקרון ולמה ליה לאתויי ברייתא וי''ל דאי מהתם ה''א זבוב גדול היה אלא שהיה לו דמות זבוב לכך. מייתי מהכא שהיה קטן כשאר זבובים כדקתני ומניחה בתוך כיסו ודריש לה מדכתיב בעל ברית משמע שכרתו להן ברית להיות כל שעה אצלם ומסברא קאמר זה זבוב. בעל עקרון: מה מת בכזית אף ע''ז בכזית. תימה [לר''י] לרבי עקיבא אי ישנה לאברים נוקי האי היקישא לקולא דבעי כזית אאברים אבל ע''ז שלימה אפילו אין בה כזית דומיא דמת כשהוא שלם דמטמא אפילו אין בו כזית. כדאמר בנזיר בפרק כ''ג (דף נ.) ויש לומר דבמת אפי' אבר שלם שאין בו כזית טמא כדאמרינן נמי התם א''כ כך לי אבר אחד כמו כולה ואם תאמר אכתי מצי לאוקמא היקישא בחוליא אחת שכנגדה במת לא חשיב אבר וי''ל דההיא אפילו כזית לא מטמא דכשברי שברים חשיבא: נלמדנה משק. דספינה אינה מיוחדת למדרס אף על פי שכל שעה יושבין בה בני אדם מכל מקום עיקרן עשויות לפרגמטיא ואומר בה עמוד ונעשה מלאכתנו דאי ספינה מיוחדת למדרס לא הוה ילפינן משק כדאמרינן בריש אלו מומין (בכורות לח.) דמדרסות לא איתקוש לשק: לאפוקי ספינה שאינה מיטלטלת מליאה. ומה שמיטלטלת בים לא חשיב ליה טלטול כיון דעיקר הילוכה מחמת המים: (תוספות)

רשב"א אלא [זה] זבוב בעל עקרון. תימה למה הביאו זו הברייתא, אי למימר דזבוב עבודה זרה היא, פשיטא, דהא קרא כתיב (מלכים-ב א, ב) בְּבַעַל זְבוּב אֱלֹהֵי עֶקְרוֹן. ואיכא למימר אי מקרא הוה אמינא גוף גדול הוא אלא שנקרא כן, אבל השתא דכתיב (שופטים ח, לג) וַיָּשִׂימוּ, משמע שמשימין אותה בתוך חיקם, אלמא גוף קטן הוא. ואין זה נכון דאף על פי כן אפשר שהיא [גדולה] מכזית. ורש"י ז"ל פירש שזבוב הוא כמשמעו אבל לכך צריך לברייתא לומר שהיא עבודה זרה גמורה ואדוקין בה, מלשון ברית שהיא לשון אהבה וחיבה, כלומר: שלא תאמר בעקרון הוא שעשו כך לזכר עבודה זרה בעלמא, ואינה עבודה זרה גמורה ואינן אדוקין בה. ובירושלמי (פ"ט, ה"א) מצאתי: אבל בע"ז שלימה אפילו כל שהוא דא"ר יוסי בר בון בשם ר' חמא בר גוריא הבעל ראש גויה היה ובאטין היה, וישימו להם בעלי ברית לאלהים, פירוש ברית הוא ראש הגויה שבו הברית, והוא נמי לשון בעל, ונראה שהגירסא (כאפין) [באפין] היה שהיה קטן כגרעין של אפונין [כן הוא בירושלמי כת"י ליידן, וכן הוא בירושלמי ע"ז פ"ג, ה"ו. ועיין רמב"ן]. ולפי זה לא מייתי ראיה משום לשון זבוב אלא מלשון בעל ברית, לומר שהיו אדוקין בצורת ראש הגויה שנקרא בעל, והא דקתני זה זבוב בעל עקרון, מפני שנקרא בעל אומר כן, או שהוא דבר קטן כזבוב. הרשב"א ז"ל. [מלקוטי רבנו בצלאל אשכנזי שבת, נדפס בסוף ספר הבתים. וכן הוא בחידושי הרמב"ן, עיש"ה]. (רשב"א)

דף פד - א

ולחנניא טילטול על ידי שוורים שמיה טילטול (אין) דתנן שלש עגלות הן עשויה כקתידרא טמאה מדרס כמטה טמאה טמא מת של אבנים טהורה מכלום ואמר ר' יוחנן ואם יש בה בית קבול רמונים טמאה טמא מת שלש תיבות הן תיבה שפתחה מצדה טמאה מדרס מלמעלה טמאה טמא מת והבאה במדה טהורה מכלום ת''ר מדרס כלי חרס טהור ר' יוסי אומר אף הספינה מאי קאמר אמר רב זביד הכי קאמר מדרס כלי חרס טהור ומגעו טמא וספינה של חרס טמאה כחנניא ר' יוסי אומר אף הספינה טהורה כתנא דידן מתקיף לה רב פפא מאי אף אלא אמר רב פפא הכי קאמר מדרס כלי חרס טהור ומגעו טמא ושל עץ בין מדרסו ובין מגעו טמא וספינת הירדן טהורה כתנא דידן ר' יוסי אומר אף הספינה טמאה כחנניא ומדרס כלי חרס מנלן דטהור אמר חזקיה דאמר קרא {ויקרא טו-ה} ואיש אשר יגע במשכבו מקיש משכבו לו מה הוא אית ליה טהרה במקוה אף משכבו נמי אית ליה טהרה במקוה דבי ר' ישמעאל תנא {ויקרא טו-כו} כמשכב נדתה יהיה לה מקיש משכבה לה מה היא אית לה טהרה במקוה אף משכבה נמי אית לה טהרה במקוה לאפוקי כלי חרס דלית ליה טהרה במקוה מתיב ר' אילעא מפץ במת מנין

רש"י ולחנניא. דאמר ספינה המיטלטלת מלאה טמאה אפילו אינה מיטלטלת אלא על ידי שוורים מרוב גודלה הוי טילטול וטמאה: כקתידרא. קצרה ומוקפת משלש צדדין: טמאה מדרס. שלישיבה מיוחדת היא: כמטה. שהיא ארוכה ומתחתיה מקבלת כמטה של עור שאין בה שום נקב: טמאה טומאת מת. כלומר מקבלת שאר טומאות כולן חוץ מטומאת מדרס דכלי הוה לקבל טומאה ולישיבה אינה מיוחדת שטוענין בה פרגמטיא ואומר לו עמוד ונעשה מלאכתנו והא דנקט טמא מת משום דאב הטומאה הוא והכי קאמר אב הטומאה הוא על ידי מת ולא על ידי זב: ושל אבנים. העשויה להוליך בה אבנים: טהורה מכלום. אינה מקבלת שום טומאה לפי שפרוצה מתחתיה נקבים גדולים ולא כלי הוא דכל הכלים שיעורן כרמונים: ואמר רבי יוחנן כו'. אלמא אף על גב דשל עץ איתקש לשק דבעינן מיטלטל מלא וריקן וזו אינה מיטלטלת אלא על ידי שוורים קאמר טמאה טמא מת: תיבה שפתחה מצדה טמאה מדרס. לפי שמשמשת שכיבה עם מלאכתה שמשתמשין בה דרך פתחה ואין צריך לומר לשוכב עליה עמוד ונעשה מלאכתנו: מלמעלה. פתחה כאותן שלנו: טמאה טמא מת. כלומר נעשה אב הטומאה על ידי מת כשאר כל הכלים הראויין לקבל טומאה שאם האהיל אהל המת עליהן נעשין אב הטומאה ולענין שאר טומאות הויין ראשון לטומאה ככל הכלים ולא שמעינן ממתניתין אלא דכלי הוא לטומאה ומדרס לא הויא דאינה מיוחדת לשכיבה דצריך לומר לו עמוד יש מקשין הבל על משנה זו הא דאמר רבי יוחנן בפרק במה אשה (לעיל דף נט.) אף אומר בטומאת מת עמוד ונעשה מלאכתנו והבל הוא בפיהם דכי איתמר ההיא לענין כלי שנשבר ועודנו ראוי למלאכה ולא מעין מלאכה ראשונה וקאמר רבי יוחנן דטהור מטומאתו ראשונה ואומר בו עמוד ונעשה מלאכתנו הראשונה והרי הוא אינו ראוי אבל לומר שתהא מיוחדת למת ולא למלאכה אחרת לא תהא זאת בישראל דהא כתיב (במדבר יט) כל אשר באהל יטמא וכל כלי פתוח וגו' וכל טמא מת שבתלמוד הנזכר אצל מדרס הוא הדין לטמא שרץ או לטומאת נבלה ולא הוזכר מת אלא משום דעל ידי מת נעשה אב הטומאה [כמו] על ידי מדרס שלא בא ללמדנו אלא לומר שהוא כלי מקבל כל טומאה חוץ מטומאת מדרס אם ישב עליו זב אינו נעשה אב הטומאה: הבאה במדה. תיבה גדולה שאינה מיטלטלת ויש לה חלון מלמעלה להשתמש בתוכה: טהורה מכלום. למדרס לא חזיא הואיל וחלולה מלמעלה אינה משמשת שכיבה עם מלאכתה ולשאר טומאות לא חזיא דאינה מטלטלת מליאה ולא איתפרש מה לשון באה במדה ולי נראה על שם אנשי מדות כלומר שצריכה למוד ארכה ורחבה: מדרס כלי חרס טהור. שאם ישב עליו הזב ולא נגע באוירו טהור ואינו מטמא משום מדרס ולקמיה יליף לה מקרא: מאי קאמר. מה ענין ספינה אצל מדרס ספינה טהורה אף מטומאת מגע ולמדרס לא חזיא: ומגעו טמא. אם נגע הזב בתוכו: וספינה של חרס טמאה. במגעה: כחנניא. דיליף טעמא משק וחרס לא איתקש לשק: כתנא דידן. דיליף מבלב ים והא נמי בלב ים היא: מאי אף ספינה. על כרחיך טהורה ממגע קאמר ומאי אף הא לא טיהר תנא קמא כלי ממגע דנימא אף זו כיוצא בו: וספינת הירדן טהורה כתנא דידן. דיליף מבלב ים לא שנא גדולה לא שנא קטנה והוא הדין נמי דמצי לתרוצי וספינה של חרס טהורה בתר דמפכינן דתנא קמא לרבי יוסי אלא משום דשכיחא טפי של עץ משל חרס: משכבו. הוא והמשכב הוזכר כאן: כלי חרס אין לו טהרה במקוה. דכתיב ישבר אין לו טהרה אלא שבירתו: מפץ. של קנים: במת מניין. שהוא טמא לפי שמצינו שפשוטי כלי עץ טהורין מטומאת מגע שרץ מניין שכלי הראוי למשכב ומושב מקבל טומאת מגע במת: (רש"י)

תוספות ולחנניא טילטול על ידי שוורים שמיה טילטול. נראה לר''י אפילו ביש בה מ' סאה תימה לר' יצחק אמאי נקט חנניא הא רבנן נמי לא פליגי בהא דמה שמטהרין ספינת הירדן היינו משום דרך אניה בלב ים (משלי ל) ולאו משום דלא שמיה טילטול ועוד דנראה דספינת הירדן מיטלטלת אפילו על ידי בני אדם דאי אינה מיטלטלת אלא על ידי שוורים אם כן ממתניתין דכלים דתנן ספינת הירדן טמאה הוי מצי לאוכוחי דלחנניה שמיה טילטול: ואמר רבי יוחנן אם יש בה בית קיבול רימונים כו'. מהא דקתני במטה טמאה טמא מת לא מצי לאתויי ראייה דאיכא למימר שמיטלטלת על ידי בני אדם: שלש תיבות הן. קשה לר''י דאמאי מייתי לה דאי משום דהיא סיפא דההיא דג' עגלות הן אם כן הוה ליה לאתויי ההיא דג' עריבות שהן בינתים: הבאה במדה טהורה מכלום. אפתחה למעלה קאי דפתחה מצידה דחזיא למדרס לא בעי מיטלטל מלא וריקן כדאמרי' בבכורות (דף לח.): אלא אמר רב פפא ה''ק כו' ושל עץ בין מדרסו בין מגעו טמא. תימה לרבינו תם דלמה לו להגיה של עץ וספינת הירדן לא הוה ליה אלא לאפוכי שינויא קמא דלת''ק ספינה של חרס טהורה כתנא דידן ולר' יוסי אף הספינה טמאה כחנניה ואף דרבי יוסי אמגע דקאמר ת''ק דטמא על כן נראה לרבינו תם כגי' ר''ח דגרסינן במילתיה דרב זביד וספינה של חרס טהורה כתנא דידן ורבי יוסי אומר אף הספינה טמאה כחנניא כמו מגע [דכלי חרס] ופריך מאי אף דהשתא לא קאי אעיקר מילתיה דת''ק אלא אדקדוק דבריו דדייקינן הא מגעו טמא אלא א''ר פפא ה''ק כו' וספינה של חרס טמאה כחנניא ר' יוסי אומר אף הספינה טהורה כתנא דידן כמו מדרס כלי חרס דקתני תנא קמא בהדיא דטהור: מה הוא דאית ליה טהרה במקוה. לאו דוקא נקט מקוה דהא זב בעי מים חיים אלא משום דבעי למינקט מקוה גבי משכב ומושב ולענין מים חיים לא מצרכי' שיהא טעון במשכב ומושב כזב דלא בעינן אלא דדמי ליה פורתא דאית ליה טהרה: לאפוקי כלי חרס דלית ליה טהרה במקוה. תימה דהא כופת שאור שיחדה לישיבה טמאה מדרס כדאמרינן בהעור והרוטב (חולין דף קכט.) אע''ג דלית ליה טהרה במקוה ואומר רבינו תם דיש במינו בגידולי קרקע טהרה במקוה כגון כלי עץ: מפץ במת מניין. פירש בקונטרס דמיירי במפץ של עץ ואין נראה לרבינו תם דהא פשוטי כלי עץ יש להם טהרה במקוה כדמוכח בפרק קמא דסוכה (דף טז.) דאמר מטה מיטהרת איברים ומוקי לה בפשוטי כלי עץ כגון ארוכה ושתי כרעים ואומר ר''ת דהכא במפץ של שיפה ושל גמי דאין לו שום טומאה אלא מדרבנן לבד מטומאת מדרס כדפירש לעיל בפרק במה אשה (דף סו.) והא דפשוטי כלי עץ אית להו טהרה במקוה אומר ר''י דנפקא לן מדכתיב (במדבר לא) וכל כלי עץ תתחטאו דמשמע אפילו פשוטי דומיא דכלי מתכות דכתיבי התם אף על גב דכתיב וכל מעשה עזים ליכא למילף מה מעשה עזים מיטלטל מלא וריקן אף כלי עץ דלא שייך למילף הכי אלא משק כדכתיב (בראשית מב) ויהי הם מריקים שקיהם ולהכי נקט נמי בכל דוכתא מה שק מיטלטל מלא וריקן כו' ולא נקט מה בגד מיטלטל מלא וריקן אף על גב דבגד נמי כתיב גבי שק או בגד או עור או שק: (תוספות)

דף פד - ב

ודין הוא ומה פכין קטנים שטהורין בזב טמאים במת מפץ שטמא בזב אינו דין שיהא טמא במת ואמאי הא לית ליה טהרה במקוה א''ל ר' חנינא שאני התם הואיל ואיכא במינו א''ל רחמנא ליצלן מהאי דעתא אדרבה רחמנא ליצלן מדעתא דידך וטעמא מאי תרי קראי כתיבי כתיב {ויקרא טו-ה} ואיש אשר יגע במשכבו וכתיב וכל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא הא כיצד יש במינו אע''ג דלית ליה טהרה במקוה אין במינו מקיש משכבו לו רבא אמר מדרס כלי חרס טהור מהכא {במדבר יט-טו} וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו הא יש צמיד פתיל עליו טהור הוא מי לא עסקינן דיחדינהו לאשתו נדה וקאמר רחמנא טהור: מתני' מנין לערוגה שהיא ששה על ששה טפחים שזורעין בתוכה חמשה זרעונין ד' על ד' רוחות הערוגה ואחת באמצע שנא' {ישעיה סא-יא} כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועיה תצמיח זרעה לא נאמר אלא זרועיה: גמ' מאי משמע אמר רב יהודה כי כארץ תוציא צמחה תוציא חד צמחה חד הרי תרי זרועיה תרי הא ארבע תצמיח חד הא חמשה

רש"י ודין הוא ומה פכין קטנים. של חרס שטהורין בזב שאינן מטמאין על ידו בשום טומאה דלמדרס לא חזו דאין עשויין לישיבה ועוד שהן של חרס ובמגע לא לטמאו דאין מטמאות אלא מאוירן ואין יכול להכניס אצבעו לתוכן מפני שפיהן צר ובהיסט לא דאפקיה רחמנא בלשון נגיעה דכל שאינו מטמא במגע אינו מטמא בהיסט ובהעור והרוטב (חולין קכד:) אמר נמי הכי לגבי טומאת משא את שבא לכלל מגע בא לכלל משא אע''פ שאפשר ליגע בחוט השערה ותניא בת''כ דשיער הזב מטמא הנ''מ כלי הראוי לנגיעת בשרו ולהכי אפקיה רחמנא בלשון נגיעת בשר כדכתיב (ויקרא טו) והנוגע בבשר הזב: טמאין במת. באהל המת דכתיב (במדבר יט) וכל כלי פתוח: מפץ שטמא בזב. דהא חזי למשכב וכתיב וכל המשכב וגו' ומהכא נפקא לן בעלמא (נדה דף מט:) דכל המטמא במדרס מטמא טומאת מת ואפילו פשוטי כלי עץ: ואמאי. טמא בזב טומאת מדרס: והא לית טהרה במקוה. דכי כתיב טבילה בפרשת שרצים ובפרשת מדין כתיבא והנך כלים דכתיבי התם ילפינן להו טבילה אבל פשוטי כלי עץ שלא נכתבו שם לענין טומאה לא ילפינן להו טבילה ולית להו טהרה במקוה דהא לא כתיבא בהו כי היכי דאוכל ומשקה אין להם טהרה במקוה לפי שלא למדנו להם טבילה בתורה: שאני התם דאיכא במינו. יש בכלי עץ שיש להן טהרה במקוה כגון מקבלים: רחמנא ליצלן מהאי דעתא. דכיון דלדידיה ליכא טהרה במקוה לא שאני מכלי חרס: וטעמא מאי. היכא כתיבא דמשום דאיכא במינו אע''ג דבדידיה ליכא [מיטמא נימא] הואיל ואקשיתיה לזב עצמו בעי דתיהוי ליה טהרה לדידיה: כתיב משכבו. מקיש משכבו לו: וכתיב וכל המשכב. אע''ג דלא דמי לזב דהא לא כתיב משכבו: וכל כלי פתוח. כלי חרס קאמר שהטומאה נכנסת לו דרך פתחו: מי לא עסקינן. מי לא משמע במקרא דאפי' ייחדו לאותו כלי לאשתו נדה לישב עליו כל ימיה אמר קרא דמציל על מה שבתוכו באהל המת ואי טמא מדרס היכי מציל והא כל דבר טומאה אין חוצץ בפני הטומאה אלא ש''מ דאין מדרס בכלי חרס הלכך כלי חרס המוקף צמיד פתיל טהור מכלל טומאה ובהיסט נמי לא מטמיא ליה כדפרישית לעיל דכל שלא בא לכלל מגע לא בא לכלל משא לפיכך מציל על מה שבתוכו: מתני' שזורעין בתוכה ה' זרעונין. ולא הוי עירבוב שיש בה כדי להפריש ביניהם הפרש הראוי: ד' מד' רוחות הערוגה. ממלא את כל הרוח עד סמוך לקרן: ואחת באמצע. גרעין אחד ואע''פ שכל אצל הקרנות סמוכין זה לזה ואין ביניהם הרחקה ג' טפחים ויונקים זה מזה אין כאן בית מיחוש דגבי כלאים היכרא הוא דבעינן דלא להוי עירבוב דהא אכלאים קפיד קרא אבל ליניקה לא חיישינן אפילו בכלאי הכרם דאורייתא כדתנן (ב''ב דף כו.) זה סומך לגדר מכאן וזה סומך לגדר מכאן ואע''ג דינקו מתתאי וכ''ש כלאי זרעים דרבנן דלא חיישינן ליניקה כדתנן גבי ראש תור לקמן בשמעתין וגבי ב' שורות והרי יש כאן היכר גדול רוח זו זרועה צפון ודרום וזו זרועה מזרח ומערב אבל בין זרע האמצעי לזרעוני הרוחות צריך הרחקה כדי יניקה דאין שם היכר ואי הוו מקרבי הוי עירבוב והמפרש ד' גרעינין בד' הרוחות טועה דאי ההרחקה משום יניקה ט' זרעונין יש לזרוע בו ד' בד' הקרנות ואחד בכל רוח ורוח באמצעו וא' באמצע הערוגה ויש בין כל אחד ואחד ג' טפחים כשיעור יניקה טפח ומחצה לכל אחד הלכך לכל הרוח הוא ממלא עד סמוך לקרן ואפילו אין בין זרע שברוח זו לזרע שברוח זו ג' טפחים לא איכפת לן דלענין כלאים היכר בעלמא הוא דבעינן כדפרישית: זרועיה. ובגמ' מפרש היכי משמע ה' זרעונים בו' טפחים: גמ' תוציא חד צמחה חד זרועיה תרי תצמיח חד. וששה טפחים דליכא למילף מקרא (רש"י)

תוספות מה פכין קטנים שטהורין בזב. תימה דמסאה ותרקב ותיבה שפתחה למעלה יכול לעשות ק''ו דלא מטמא מדרס מטמא במת מפץ שמטמא מדרס אינו דין שיטמא במת וי''ל דמה להנך שכן נעשין אב הטומאה מה שאין כן במפץ דכיון שאין לו טהרה במקוה אינו נעשה אב הטומאה כדמוכח בפרק בתרא דעירובין (דף קד:) אבל קשה דמפכים גדולים מצי למיעבד ק''ו דלא מטמו מדרס כדאמר הכא דמדרס כלי חרס טהור ומטמא במת וי''ל דטפי ניחא ליה למיעבד ק''ו מפכים קטנים שטהורין מכל טומאת הזב לגמרי וקשה דבמעיינות הזב מנלן דלא מיטמו פכין קטנים דנהי דבשיער הזב לא מיטמו היינו משום דבעיא ראוי לנגיעת בשר כדפירש בקונטרס דמבשר הזב נפקא טומאת שיער אבל רוקו דכתיב בהדיא וכי ירוק הזב בטהור פשיטא דלא בעיא ראוי לנגיעת בשר וא''ת והיכי עביד ק''ו מפכין קטנים מה לפכין קטנים שכן מטמאין מאוירן תאמר במפץ כו' וליכא למימר דעביד ק''ו הכי מה זב הקל שאין מטמא פכין קטנים מטמא מפץ מת החמור דמטמא פכין קטנים אינו דין שיטמא מפץ דמה [לזב שכן] מטמא במשכב ומושב ויש לומר דאיכא למימר שאר כלים יוכיחו שאין מטמאין מאוירן ומטמאין במת אף אני אביא מפץ מה לשאר כלים שכן נעשין אב הטומאה פכין קטנים יוכיחו: שטהורים בזב. שאינו יכול ליגע בתוכם לפי שפיהם צר ובהיסט נמי לא מטמו כדפירש בקונטרס דאת . שאינו בא לכלל מגע אינו בא לכלל היסט וא''ת א''כ כלי חרס המוקף צמיד פתיל לא יטמא בהיסט ובפ''ק דנדה (דף ה:) אמר שאינו . ניצול במעת לעת שבנדה ובפ' הניזקין (גיטין דף סא:) נמי פריך וליחוש שמא תסיטם אשתו נדה ואור''ת דצמיד פתיל חשיב בא לכלל מגע לפי שעומד ליפתח ולא דמי לקולית נבלה דאמ' בהעור והרוטב (חולין קכו:) מחוסר נקב כמחוסר מעשה דמי ואע''פ שחישב עליה לנוקבה אין טמאה במשא דהתם סתמא אינה עומדת לנקיבה אלא ע''י מחשבה אבל מוקף צמיד פתיל סתמו עומד ליפתח: מפץ שטמא בזב אינו דין שיטמא במת. מק''ו דהכא קי''ל בכל דוכתא דכל המטמא מדרס מטמא טמא מת וא''ת כלי חרס המוקף צמיד פתיל יוכיח שטמא בזב דמטמא בהיסט כדפרישית לעיל וטהור במת ואומר ר''ת דלא שייך למימר יוכיח מצמיד פתיל דמה שהוא בהיסט הזב היינו משום דהוי כאילו נגע הזב בתוכו כדאמרי' איזהו מגע שהוא ככולו הוי אומר זה היסטו ובמת אם היה כזית ממנו בתוכו היה טמא: והא לית ליה טהרה במקוה. תימה דבסוף כיצד הרגל (ב''ק דף כה:) קאמר עלה דמפץ דהכא וקא מייתי לה בין לטומאת ערב בין לטומאת ז' מה שייך להזכיר טומאת ערב וז' כיון דאין לו טהרה לעולם וי''ל דהאי ק''ו אהני נמי לפשוטי כלי עץ המיוחדים למדרס דטמאים במת ומייתי הא לטומאת ז' אי נמי ברייתא איירי בכל מפצים בין במפץ עץ בין במפץ שיפה וגמי ובמפץ עץ קאמר התם דמייתי ליה לטומאת שבעה דאית ליה טהרה במקוה: מי לא עסקינן דייחדינהו לאשתו נדה. פי' בקונטרס ואי מיטמא מדרס היכי מציל והלא כל דבר טמא אינו חוצץ בפני הטומאה אלא ש''מ דלא מיטמא מדרס הלכך כלי חרס המוקף צמיד פתיל טהור מכל טומאה ובהיסט נמי לא מטמא דכ''ד שלא בא לכלל מגע אינו בא לכלל משא ואין נראה דודאי מטמא בהיסט כלי חרס מוקף צמיד פתיל כדמוכח בנדה (ה:) ובגיטין (סא:) כדפירשתי לעיל ומפרש ר''ת דמדכתיב וכל כלי דייק דמי לא עסקינן דיחדינהו לאשתו נדה דכל טומאות הבאות דרך גב יש לנו לטהרו מדכתיב וכל הילכך אפילו ייחד להו לישיבה טהורים אבל בהיסט מטמו דטומאה הבאה דרך תוך הוא דחשבינן כאילו נגע בפנים כדאמרינן איזהו מגעו שהוא ככולו הוי אומר זה היסטו ור''י מפרש דלא בעי למימר דמיירי קרא בכל ענין אפי' ישבה עליהם אשתו נדה או היסיטן אלא אם ייחד כלי חרס לאשתו נדה טהור דאין כלי חרס מטמא מדרס דאי (ייחד) טמא לא יציל בצמיד פתיל אע''ג דלא ישבה עליו דאע''פ שבמת אינו מקבל טומאה מגבו כיון דבמדרס יכול לקבל טומאה אין לו לחוץ באהל המת ומסופק ר''י בכך: מניין לערוגה שהיא ו' כו'. י''א דערוגה ו' נפקא לן מדכתיב לחייו כערוגת הבושם (שיר ה) ומשמע לחייו לשון לוחות והם היו ו' על ו' מכלל דערוגה נמי כן היא: ארבע על ארבע רוחות הערוגה. באמצע הרוח כדמוכח בגמרא לפי מה שאפרש בעז''ה ומה שפירש הקונטרס דכלאי זרעים דרבנן אינו נראה לר''י דהא אמרי' בפ' כל הבשר (חולין קטו.) כלאי זרעים ליתסרו דהא תיעבתי לך הוא ואין נראה לומר דלהרכבת האילן קרי כלאי זרעים משום דבספ''ק דקידושין (דף לט.) מפיק הרכבת האילן משדך לא תזרע כלאים ועוד דהתם בקידושין אמר אההיא מילתא גופא בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה ומה בהמתך נוהג בין בארץ בין בחו''ל אף שדך נוהג בין בארץ בין בחו''ל ופריך ואלא הא כתיב שדך ומשני ההוא למעוטי זרעים שבחו''ל (ובפ' המביא) משמע דבא''י אסירי מדאורייתא ואפי' לר' יאשיה דאמר אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד היינו להתחייב משום כלאי הכרם דלא תזרע כרמך אבל אלאו דלא תזרע שדך מודה דחייב: (תוספות)

רשב"א מתני': מנין לערוגה שהיא ששה על ששה טפחים שזורעין בתוכה חמשה זרעונים וכו'. צריך להרחיק בין זרע לזרע ג' טפחים כשיעור יניקת זרעים (ב"ב יז, א), ואע"ג דכל זרע יונק עד ג', לא חשו לערוב יניקות, והיינו דקאמר לא ינקי מהדדי ולא קאמר לא ינקי אהדדי דלא חשו אלא שלא ינקו זרע זה מהזרע האחר עצמו. [ביאורי מהר"י קורקוס הל' כלאים פ"ד ה"ט בשם הרשב"א]. (רשב"א)

דף פה - א

וקים להו לרבנן דחמשא בשיתא לא ינקי מהדדי ומנלן דהא דקים להו לרבנן (דחמשא בשיתא) מילתא היא דא''ר חייא בר אבא א''ר יוחנן מאי דכתיב {דברים יט-יד} לא תסיג גבול רעך [אשר גבלו ראשונים] גבול שגבלו ראשונים לא תסיג מאי גבלו ראשונים אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן (מאי) דכתיב {בראשית לו-כ} אלה בני שעיר החורי יושבי הארץ אטו כולי עלמא יושבי רקיע נינהו אלא שהיו בקיאין בישובה של ארץ שהיו אומרים מלא קנה זה לזית מלא קנה זה לגפנים מלא קנה זה לתאנים וחורי שמריחים את הארץ וחוי אמר רב פפא שהיו טועמין את הארץ כחויא רב אחא בר יעקב אמר חורי שנעשו בני חורין מנכסיהן אמר רב אסי ערוגה תוכה ו' חוץ מגבוליה תניא נמי הכי ערוגה תוכה ששה גבוליה בכמה כדתנן רבי יהודה אומר רוחב כמלא רוחב פרסה א''ר זירא ואיתימא רבי חנינא בר פפא מ''ט דר' יהודה דכתיב {דברים יא-י} והשקית ברגלך כגן הירק מה רגל טפח אף גבול נמי טפח אמר רב ערוגה בחורבה שנינו והאיכא מקום קרנות אמרי בי רב משמיה דרב בממלא את הקרנות וליזרע מאבראי ולא לימלי מגואי

רש"י קים להו לרבנן דסתם ערוגה הנזרעת בה ה' זרעונין כך היא מדתה דחמשה זרעונין בשיתא טפחים לא ינקי אמצעי ושברוחות מהדדי דשיעור יניקת כל זרע טפח ומחצה עם מקום הזרע הרי מן הזרע הנזרע (סמוך לגבולה) [בגבול הערוגה] כנגד האמצעי ועד האמצעי ג''ט ומאלו השנים אנו למדים דסבר תנא דידן שיניקת הזרע טפח ומחצה מדלא קבע מקום לזרע הנזרע אצל הגבול להושיבו אצל הקרן אלא אפי' אם בא לזורעו כנגד אמצעיתה זורעו אלמא בהרחקת ג' טפחים סגי ואע''ג דלענין כלאים היכרא בעלמא בעינן ולא חיישינן ליניקה כדתנן לקמן בשמעתין גבי ראש תור וגבי ב' שורות מיהו הפרש זרעוני ערוגה דלא להוי ערבוב ליכא היכרא בבציר משיעור יניקה דגבי ראש תור ושתי שורות דלקמן איכא היכרא הלכך כי רמיז לן קרא ה' זרעונין בערוגה בשל ו' טפחים קאמר: ומנא לן דהא דקים להו לרבנן. בשיעור יניקה מילתא היא למיסמך עלה ולומר בקיאין הן החכמים בעבודת אדמה לידע כמה יונקים שלא תתמה לומר מי הודיע לבריות שיעור יניקה ואיך יוכלו לעמוד על כן: גבול רעך. ליטע סמוך למיצר להכחיש קרקעו כשיעור אשר גבלו הראשונים ומי הם ראשונים אמוריים וחויים שהיו בקיאים בכך כדאשכחן בבני שעיר: מלא קנה זה. קנה המדה שבו מודדין הקרקע: לזית. ראוי לגדל זיתים וזה לתאנה והיו יודעין להפריש את הארץ בין קנה לקנה בריחה וטעמה היכן לזיתים והיכן הוא לתאנים וממילא דבקיאים היו בשיעור יניקה: שמריחין. סרס את התיבה ודורשה: וחוי. למה נקרא חוי: שטועמין את הארץ. לאיזה דבר ראויה: כחיויא. כנחש שמאכלו עפר: שנעשין בני חורים מנכסיהם. שנטרדו מנחלתם ולא הוצרכו לעבוד אדמתן כדכתיב ובני עשו יירשום (דברים ב): אמר רב אשי ערוגה. שאמרו צריכה להיות ו' חוץ מגבוליה שהיו מניחין בערוגה קרקע חלק סביבות הזריעה למקום דישה כשהוא משקה הזרעים מהלך בגבולין ואשמעינן רב אשי דלא תימא ו' עם הגבולין וכשהניח טפח חלק לכאן וטפח חלק לכאן לא תהא ערוגה מקום יניקתה אלא ארבע ואין הפרש בין אמצעי לשכנגדו אצל הגבול אלא טפחיים: בכמה. כמה רחבן להיות ערוגה כהלכתה ותהא עליה תורת הערוגה לכל דבריה כדלקמן להתיר ראש תור ירק הנכנס לה והיוצא ממנה דכי ליתא כשיעורא לא חשיב למיהוי לה קולי שדה: פרסה. פרסת רגל: והשקית ברגלך. להטעין על כתפך מים ולהלך ברגלך סביבותיה להשקותה למ''ל ליה למכתב רגלך לומר שבמקום מהלכו להשקותה כשיעור רגל הוא: אמר רב ערוגה בחורבה שנינו. במשנתנו להתיר בה ה' זרעונין אבל לא שסביבותיה ערוגות שהרי לא פירשו לך אלא הפרש זרעונין שבתוכה ואם תזרע ערוגות סביבותיה לא תוכל להרחיק בין אותן שבתוכה ולזרוע אותן שברוחות הערוגה סמוך לגבול להרחיקה מן האמצעי כשיעורו לפי שאתה מקריבו אצל זרע הנזרע בחברתה אצל גבולה שאין ביניהן אלא שני טפחים של גבולי הערוגה ואנן ג' בעינן: והא איכא מקום קרנות. מאי דוחקיה דלא לאוקומיה בערוגה בין הערוגות מוקפת מכל צד ג' ערוגות שהן ח' כזה ולזרוע באמצע וכן בכולן ה' זרעונין והא איכא בכל ערוגה מקום קרנות זויותיה ואתה יכול להמשיך זרע גרעין שתזרע בצד גבולן של זו לצפון ושל זו לדרום של זו למזרח ושל זו למערב ולזרוע אותן גרעינין אצל הקרנות ואינך צריך להמשיכן מכנגד אותן שבחבירו מבפנים אלא הפרש טפח ואמאי אמר רב בערוגה שבחורבה שנינו: בממלא את הקרנות. רב מוקי מתניתין בממלא את כל הרוח של ערוגה לצפון מן המזרח למערב וכן רוח דרומי אבל המזרחי והמערבי זורע מעט ויניח הפרש מכאן ומכאן (כזה) הלכך אי אתה יכול לזרוע עוד בערוגה שאצלה לצפון ושאצלה לדרום מפני עירבוב של ב' הערוגות: וליזרע מאבראי. ויקיפנה ערוגות מכל צד ואת הקרנות שבתוכה לא ימלא ומאי דוחקיה דרב לאוקמיה בערוגה שבחורבה שאין שם אלא היא: (רש"י)

תוספות וקים להו לרבנן דחמשא בשיתא לא ינקי. ואומר ר''ת דמכל מקום איצטריך קרא דאי לאו קרא ה''א אע''ג דלא ינקי איכא עירבוב ואסור קמ''ל קרא דבכה''ג ליכא עירבוב ובקרא לחודיה נמי לא סגי דלא הוה ידעינן חמשא בכמה שרי קרא אבל השתא דקים להו לרבנן דחמשא בשיתא. לא ינקי אית לן לאוקמי קרא בשיתא וא''ת אכתי ינקי מהדדי דאין כאן ג' טפחים בין זרע לזרע דחסר מקום הזרעים שכל הערוגה אינה רק ששה טפחים ואומר ר''ת דלא קשה מידי דאמות של כלאים שוחקות הן כדמוכח בריש עירובין (דף ג:) ואומר ר''י דה''נ גמירי דחמשא בשיתא לא ינקי עם מקום הזרעים וא''ת יזרעו ט' מינין בערוגה ד' בד' קרנות וד' באמצע כל רוח ואחד באמצע דכל אחד רחוק מחבירו ג' טפחים וי''ל דבכולי האי הוי עירבוב ועוד דאז לא היה יכול לזרוע אלא גרעין אחד מכל מין ומין אבל בחמשה זרעונים יכול לזרוע מארבע מינים הרבה לכל רוח ומיהו קשה לר''י דמנלן לאוקמי. קרא בערוגה ו' על ו' אפילו פחות נמי רק שיש באלכסונה ו' ויזרע ד' לד' קרנות ואחת באמצע דהשתא נמי לא ינקי מהדדי וי''ל דסברא דבענין זה אסור פן לא ידקדק לזרוע ממש בסוף הקרן ויש לחוש ליניקה אבל השתא אין צריך לדקדק אלא בגרעין האמצעית ומהאי טעמא נמי אתי שפיר שאין זורעין ט' בערוגה אבל קשה לרשב''א דלוקי בערוגה ה' על ה' דהשתא יש באלכסונה (ו') [ז] דכל אמתא בריבוע אמתא ותרי חומשי באלכסונה ויכול לזרוע בקרנות בלא דקדוק ותירץ לו ר''י דאין להעמיד המקרא בענין זה שאינו שיעור לא ליניקה ולא לשום דבר: לא תסיג גבול רעך. וא''ת א''כ הזורע כלאים ילקה שתים משום לא תזרע ומשום לא תסיג גבול ובפרק אותו ואת בנו (רולין סב:) אמר הזורע כלאים [כלאים] לוקה שתים משמע דבחד כלאים אינו לוקה אלא אחת וי''ל דלא לקי אהאי לאו משום דקרא נמי איירי בהסגת גבול ממש דאין לוקין בלאו דניתן להשבון ועוד דהוי לאו שבכללות: חוי. אור''ת דלאו היינו חוי דשבעה עממין שהרי אינו דורש כלום למה שמם כן אלא בני שעיר גופיה איקרו חוי כדכתיב בת צבעון החוי (בראשית לו): גבוליה בכמה. פירש בקונטרס דנפקא מינה לענין ראש תור והא דקאמר בסמוך דאין ראש תור בערוגה היינו מערוגה לערוגה ור''י אומר דנפקא מינה למקח וממכר אם מכר לו ערוגה וגבוליה: דתנן רבי יהודה אומר כו'. אף על גב דרבי יהודה לא מיירי. מידי בגבול אלא בהפסק שבין עבודת ירק לירק אחר כדאיתא בפ''ג דכלאים (משנה ג) דתנן היתה שדהו זרועה ירק ומבקש ליטע שם ירק אחר ר' שמעון אומר עד שיהא התלם מפולש ר' יהודה אומר רוחב כמלא רוחב פרסה נראה להש''ס דכי היכי דחשיב הפסק לענין כלאים חשיב נמי להיות גבול לערוגה: . אמר רב ערוגה בחורבה שנינו. פירש ר''ת דקס''ד שאינו ממלא כל הרוח אלא זורע באמצע כל רוח טפח וג' חומשין ומניח מכל צד לצד קרנות טפחיים וחומש חרב דהשתא זרעוני רוח זה רחוקין מזרעוני רוח האחרת כשיעור אלכסון של טפחיים וחומש על טפחיים וחומש דהוי ג''ט ויותר שני חומשי חומש ופריך והא איכא מקום קרנות שיכול לעשות שם ערוגות אע''פ שלא ירחיק אלא שיעור ב' הגבולים דהשתא איכא טובא בין זרע הפנימית שבאמצע הרוחות ובין זרע החיצונה של צד הקרן דהא איכא ב' גבולין ומקום חרב שהוא ב' טפחים וחומש בכל קרן ומשני בממלא את הקרנות של מזרח ומערב וברוח צפון ודרום גרעין לכל רוח כאשר תצייר דבאותה ערוגה איכא הרחקה ג' (כזה) ואם באת לסבבה בערוגות (אפילו) במקום קרנות לא יהיו ג' טפחים בין זרעוני ערוגה אמצעי לזרעוני ערוגה שבקרנות שאין הפרש ביניהם אלא שיעור שני גבולין אע''פ שיוכל עדיין לזרוע גרעין אחד בכל קרן החיצונית הא מסיק דגזרינן שמא לא ידקדק וימלא קרנות הכי נמי גזרינן בחיצונות שמא ימלא: וליזרע מאבראי. וליזרע ערוגות לצד קרנות האמצעי כדפרישית ולא ימלא הקרנות דהכי עדיף טפי שיכול להרבות בערוגות: (תוספות)

דף פה - ב

גזירה שמא ימלא את הקרנות ולא יהא אלא ראש תור ירק מי לא תנן היה ראש תור ירק נכנס לתוך שדה אחר מותר מפני שנראה סוף שדה אין ראש תור בערוגה ושמואל אמר ערוגה בין הערוגות שנינו והא קא מיתערבי בהדדי בנוטה שורה לכאן ושורה לכאן אמר עולא בעו במערבא הפקיע תלם אחד על פני כולה מהו אמר רב ששת בא ערבוב וביטל את השורה רב אסי אמר אין עירובו מבטל את השורה איתיביה רבינא לרב אשי הנוטע שתי שורות של קישואין שתי שורות של דילועין שתי שורות של פול המצרי מותר שורה אחת של קישואין ושורה אחת של דילועין ושורה אחת של פול המצרי אסור שאני הכא דאיכא שראכא אמר רב כהנא א''ר יוחנן הרוצה למלאות כל גינתו ירק עושה ערוגה ששה על ששה ועוגל בה חמשה וממלא קרנותיה כל מה שירצה והא איכא דביני וביני אמרי דבי רבי ינאי במחריב בין הביניים רב אשי אמר אם היו זרועין שתי זורען ערב ערב זורען שתי איתיביה רבינא לרב אשי עבודת ירק בירק אחר ששה טפחים ורואין אותם

רש"י גזירה שמא ימלא. ואחר כך יזרע בחברתה אצל הגבול מתוכה כאשר זרע האמצעית ולא ישים ללבו עירבוב של שתי הערוגות: ולא יהא אלא ראש תור. כלומר אפילו מילא אותו ואחר כך זרע גרעין אחד בחברתה ואין הפרש כשיעור בינו לבין זרע שבזו מה בכך לא יהא נדון אלא כראש תור ירק הנמשך ובא משדה זו לשדה זו שנראה יפה שאינו מזו שנכנס לה אלא מזו שיוצא ממנה ואיכא היכירא וליניקה לא חיישינן ראש תור קרי ליה לפי שכן דרך לסוף השדה להיות מתקצרת החרישה ולימשך באלכסון כראש תור (כזה): אין ראש תור בערוגה. אין תורת היתר ראש תור מערוגה לערוגה אלא משדה גדולה לתוך ערוגה או מערוגה לתוך שדה גדולה או משדה גדולה לתוך שדה גדולה אבל שתי ערוגות לא הוי היכר אלא דומה כאילו הן אחת דלא חשיבא כל חדא באפיה נפשה: והא קא מערבי בהדדי. העלין של ערוגה זו בעלין של חברתה מלמעלה שאין ביניהן אלא שני טפחים של גבולין: בנוטה שורה לכאן ושורה לכאן. ממשיך של רוח זו בצד קרן מזרחית צפונית ושל רוח זו לצד מערבית דרומית וכן כולן להרחיקן שלא יהיו זה כנגד זה כמו שפי' גבי אתקפתא דלעיל דמקום קרנות ולא גזר שמואל שמא ימלא את הקרנות כך נראית שיטה זו בעיני ולא פירשו רבותי כן שהם פירשו קרנות אלו גבולין ויש לי גמגומים בה הרבה גם בכל הש''ס לא שמעתי קרנות אלא זויות ומצאתי לי סמך ביסודו של רבי שמעון הזקן אחי אמי מפי רבינו גרשום אבי הגולה ותשובת רבינו יצחק בן יהודה שהושיבה בג' פנים לא ישרו בעיני: הפקיע. לשון קריעה שקורע הקרקע כמו מבלאי מכנסי הכהנים היו מפקיעין (סוכה דף נא.): תלם. מענה שורה: על פני כולה. שהעביר מזרע שבצפון לזרע שבדרום דרך האמצעי וזרעו מאחד המינין או ממין ששי מהו מי מבטל תורת שורה הלכות ערוגה בשביל תלם אחד או לא: בא עירבוב וביטל את השורה. ואסור: שתי שורות של קישואים. ואצלן שתי שורות של דלועין ואצלן ב' שורות של פול המצרי ולא בערוגה אלא בשדה גדולה: מותר. דשתי שורות חשיבי למיהוי שדה לנפשייהו והוי היכירא דכל מין ומין מילתא באנפי נפשיה: שורה אחת. מכל אחד הוי עירבוב [דלא חשיבא כל חד שדה לנפשה אלמא תלם אחד הוי עירבוב]: דאיכא שראכא. זמורותיהן ארוכות ומתערבות הרבה מלמעלה ונראה עירבובן במקומות הרבה: כל גנתו ירק. של הרבה מינין: עושה. כל ערוגותיה מרובעות ו': ועוגל. בכל ערוגה ה' וזורע בעוגל מין אחד ויש היכר הרבה לדבר ואין צריך להרחיב בין ערוגה לחברתה וזורע חצי טפח הסובב את כל ערוגה וערוגה משאר מינין לפי שכל אחד ואחד נראה מקומו חלוק לעצמו: והאיכא דביני וביני. הן גבולי הערוגה שאמרנו למעלה ערוגה ו' חוץ מגבולין ואותן גבולין כשיזרעם מחברים את היקף ריבוע הערוגות והוי עירבוב שהרי הם של שני מינין: במחריב בין הביניים. ואינו זורען ולמלאות דקאמר ר' יוחנן לאו דוקא למלאות כל הגנה קאמר אלא שיהיו כל ערוגותיה מליאות ולעולם חוץ מגבוליהן: אם היו. ריבוע הערוגות זרועין שתי זורע בין הביניים ערב: עבודת ירק בירק אחר. כמה שיעור עבודתו להרחיק חבירו ממנו כדי עבודתו: ו' טפחים. לה' זרעונין כמו ששנינו: (רש"י)

תוספות גזירה שמא ימלא כו' ולא יהא אלא ראש תור. ואפילו ימלא את הקרנות אין כאן עירבוב דהא קרנות אמצעות הולכות כנגד ריבוע הערוגות שסביבותיה והוי כעין ראש תור דשרי אע''ג דאין הרחקה ג' טפחים כיון שיש בהן היכר. אין ראש תור בערוגה לפי שקטנה היא וליכא היכירא: ושמואל אמר ערוגה בין ערוגות שנינו. ולצד הקרנות דאפי' מלא הקרנות אין בכך כלום דסבר דיש ראש תור בערוגה: והא קא מיערבבו אהדדי. שעליהן שלמעלה מעורבבים יחד ואע''ג דאיכא ראש תור מלמטה אסור כיון דמערבי למעלה העלין דאוירא מבלבל דאפי' לא ינקי מהדדי אסור כדאמרינן (כלאים פ''ז משנה ד) המסכך גפנו ע''ג תבואתו קידש משום דאוירא מבלבל אבל בערוגה אחת ידיעה וליכא עירבוב וכולי האי אין סברא להתיר משום ראש תור: בנוטה שורה לכאן ושורה לכאן בנוטה שער ערוגה זו לתוכה וזו לתוכה כדתנן במס' (כלאים כ''ד מ''ט) ומייתי לה בב''ב (פב:) מעשה בצלמון כו' והיה הופך שער שורה לכאן ועוד תנן בפ''ג דכלאים (משנה ה) נוטע אדם קישות ודלעת בתוך גומא ובלבד שתהא זו נוטה לצד זו וזו לצד זו: אמר עולא בעו במערבא הפקיע תלם אחד על פני כולה מהו. פי' העמיק תלם א' על פני סביבותיה לד' רוחותיה מהו דבלא העמיק בין לרב בין לשמואל אסור לעשות ערוגות סביבותיה אבל כשחפר והעמיק כשיעור תלם דהיינו טפח בעי אי הוי היכירא כמו בשדה דהוי היכירא כדתנן בכלאים (פ''ג משנה נ) היתה שדהו זרועה ירק כו' רש''א עד שיהיה התלם מפולש ולעיל הבאתיה א''ר ששת בא עירבוב וביטל את השורה פירוש מבטל הפסק התלם ולא הוי היכירא ותלם היינו שורה ובני ארץ ישראל קרו ליה תלם ובני בבל קרו ליה שורה רב אשי אמר אין עירבוב מבטל השורה: איתיביה הנוטע שתי שורות כו' מותר. דשתי שורות של דלועין מפסיקין בין קישואין לפול המצרי דקישואין ודלועין לא הוי כלאים דמינכרי כדתנן בסיפא דהך ולעיל הבאתיה נוטע אדם קישות ודלעת בתוך גומא ובלבד כו' וכן דלועין ופול המצרי מינכרי אבל קישואין ופול המצרי הוי כלאים אבל שורה של קישואין כו' אסור דשורה אחת של דלועין לא מפסקה בין קישואין לפול המצרי וכי היכי דקישואין ופול המצרי מבטלין שורה של דלועין שבאמצע ה''נ עירבוב זרעוני הערוגות מבטל תלם שהפקיע ומשני שאני התם דאיכא שראכא שהן גדולים וגסים והכא בזרעונים דקין דלא מבטלי עומק התלם ומפסיק: אמר ר' יוחנן הרוצה למלאות כל גינתו ירק עושה בה ערוגה ו' על ו' ועוגל כו'. פירוש עושה . ערוגה מרובעת ו' על ו' ובתוכה מרובע עוד ה' על ה' ויהיה הפסק בין האמצעי לחיצון חצי טפח מכל צד ועוגל בה בתוך הריבוע הפנימי ה' על ה' וימלא העוגל במין אחד ובקרנות ריבוע הפנימי יזרע מין א' בכל קרן וקרן (כזה) והשתא הוי בריבוע הפנימי ה' מינין ואע''פ שבין זרע שבתוך העגול לזרע. שבקרנות אין הפסק רק משהו אין לחוש דעוגל הוי היכירא בלבד שיהא ג' טפחים בין זרע קרן זה לקרן זה וכן יכול לעשות ערוגות בכל סביבותיה בענין זה דהשתא יש ג''ט בין ערוגה לערוגה דריבוע החיצון חצי טפח חרב וכן לאחרת הרי טפח וב' גבולין שהיו ב' טפחים הרי ג''ט וא''ת מאי איריא ששה אפי' ה' על ה' נמי ועוגל בה ארבע כיון דעוגל חשיב היכירא ויש לומר דעוגל ה' חשיב היכירא אבל ד' לא: והא איכא ביני וביני. ס''ד דממלא כל הקרנות וזורע בקרנות ריבוע החיצון עד הגבול והרי אין הפסק בין ערוגה זו לאחרת אלא שני טפחים של שני הגבולים ומשני במחריב בין הביניים שמניח חצי טפח הסובב ריבוע הפנימי הכל חרב ואינו ממלא אלא קרנות של ריבוע הפנימי דהשתא יש הרחקה שלש טפחים אי נמי דידע לה שפיר דמניח חצי טפח חרב אלא דפריך אמאי דקאמר למלאות כל גינתו דהשתא אינו ממלא כל גינתו ומשני במחריב כו' ור' יוחנן דקאמר למלאות כל גינתו ירק לבד מן הביניים קאמר איתיביה רבינא לרב אשי עבודת ירק בירק אחר ששה טפחים פי' ערוגה שהתירו בה חמשה זרעונים דהיינו עבודת ירק בירק אחר רואין אותה כטבלא מרובעת כטבלא מרובעת הוא דשרי אף על גב דאיכא תערובת ענפים ועלין מלמעלה הא לאו הכי אסור דלא שרי עירבוב אלא בערוגה כהלכתא אבל עוגל ה' אסור דלא חשיב תנא היכרא ומשני דלא בא תנא להחמיר אלא להקל להתיר ראש תור ירק הנכנס לה והיוצא ממנה דבמרובעת שרי אבל בעגולה אין ראש תור ניכר והא דאמר לעיל אין ראש תור ירק לערוגה מערוגה לערוגה קאמר אבל משדה גדולה לערוגה יש ראש תור כן עיקר פי' השמועה ולפי' הקונט' והא איכא מקום קרנות לשון מקום קרנות לא משמע כפירושו וגם מה דמדמה לראש תור וכל הסוגיא מיושבת כפי' ר''ת ומה שפירש''י והא איכא מקום קרנות ויכול להמשיך של זו לצפון ושל זו לדרום ואין צריך להמשיכו מכנגד אותו שבחברתה אלא טפח לא דק דא''כ אינם מרוחקין אלא כמו שעולה האלכסון של טפחיים על טפח ואינו עולה אפי' לשני טפחים ושני חומשים שאלכסון של טפח על טפחיים פחות מאלכסון של טפח על טפח (כזה): (תוספות)

רשב"א הרוצה למלאות כל גינתו ירק עושה ערוגה ועוגל בה חמשה. [פירש רש"י עוגל בתוכה חמשה עגולין של ה' אמות וזורען עד לאחד. ופריך והאיכא ביני ביני, כלומר, הרי יש גבול העגולה, ומשני אין הכי נמי במחריב הביניים, וכל גינתו דקאמר היינו תוכן של ערוגות ואגבול לא קפיד] והקשה הרשב"א על זה דאיך עלה בדעתו שיזרע הגבול והלא אין דרך לזורעה ותו דהיה לו להקשות שאם יזרע הגבול הוי ערבוב. לכן פירש ולא פריך אלא על חצי טפח שבין עוגל למרובע, דבשלמא קרנות זרע להו כיון שמה שבפנים הוי בעוגל איכא היכירא, אבל אותו חצי טפח איך יזרע אותו שלא יהיה ניכר. ומשני אה"נ דיניח אותו חרב, וכל גינתו קרי ליה דלחצי טפח לא קפיד ולא חשיב ליה. ורב אשי אמר אם היה העוגל זרוע שתי זורע אותו חצי טפח ערב וכו'. [מהר"י קורקוס שם הל' טו]. (רשב"א)

דף פו - א

כטבלא מרובעת כטבלא הוא דשרי הא לאו הכי אסור התם לאקולי בה קולא אחרינא להתיר ראש תור היוצא הימנה: מתני' מנין לפולטת שכבת זרע ביום השלישי (שתהא) טמאה שנא' {שמות יט-טו} היו נכונים לשלשת ימים מנין שמרחיצין את המילה ביום השלישי שחל להיות בשבת שנאמר {בראשית לד-כה} ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים מנין שקושרין לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח שנאמר {ישעיה א-יח} אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו מנין לסיכה שהיא כשתייה ביוה''כ אע''פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנא' {תהילים קט-יח} ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו: גמ' רישא דלא כר' אלעזר בן עזריה סיפא כר''א בן עזריה דאי כרבי אלעזר בן עזריה טהורה שמענא ליה מאן דלא מוקי כתנאי תנא רישא טהורה ומוקי לה לכולה כר''א בן עזריה ומאן דמוקים כתנאי רישא רבנן וסיפא כר' אלעזר בן עזריה ת''ר פולטת שכבת זרע ביום השלישי טהורה דברי רבי אלעזר בן עזריה רבי ישמעאל אומר פעמים שהן ד' עונות פעמים שהן ה' עונות פעמים שהן ו' עונות ר' עקיבא אומר לעולם ה' ואם יצאתה מקצת עונה ראשונה נותנין לה מקצת עונה ששית אמרוה רבנן קמיה דרב פפא ואמרי לה רב פפא לרבא בשלמא ר' אלעזר בן עזריה כרבנן דאמרי בה' עביד פרישה ור' ישמעאל כר' יוסי דאמר בד' עביד פרישה אלא רבי עקיבא כמאן לעולם כר' יוסי כדאמר רב אדא בר אהבה משה בהשכמה עלה ובהשכמה ירד בהשכמה עלה דכתיב {שמות לד-ד} וישכם משה בבקר ויעל אל הר סיני בהשכמה ירד דכתיב {שמות יט-כד} לך רד ועלית אתה ואהרן עמך מקיש ירידה לעלייה מה עלייה בהשכמה אף ירידה בהשכמה למה ליה למימרא להו והא אמר רב הונא ישראל קדושים הן ואין משמשין מטותיהן ביום הא אמר רבא אם היה בית אפל מותר ואמר רבא ואיתימא רב פפא תלמיד חכם מאפיל בטליתו ומותר

רש"י כטבלא מרובעת. אלמא עגולה לאו ערוגה היא: התם. דבעי מרובעת לאחשובה שדה קאמר להתיר ראש תור כו' ולית ליה לר' יוחנן הא דאמר לעיל אין ראש תור בערוגה אי נמי אית ליה מערוגה לערוגה אבל משדה לערוגה יש ראש תור: מתני' שהיא טמאה. דיום השלישי אכתי לא מסרחה שכבת זרע וראויה לקלוט ולהיות ולד נוצר הימנה וקרינן שכבת זרע הראוי להזריע: לג' ימים. דהקפיד הכתוב על טומאת קרי במתן תורה וקס''ד עם יום הפרישה קאמר דבד' בשבת פירשו מנשותיהן וקבלו תורה בשבת שהוא רביעי לאותם ששימשו מטותיה' ברביעי לפני הפרישה וטבלו לילי שבת ולא חש הכתוב אם יפלוטו בשבת דמסרח ואינו שכבת זרע הראוי להזריע אבל אם פלטו ע''ש בשלישי טמאות לכך הפרישן שלשה ימים: מנין שמרחיצין. דאף ביום ג' מסוכן הוא: כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו. מקיש סיכה לשתיה: גמ' רישא. דמתני': דלא כר' אלעזר בן עזריה. דאילו לדידי' שמעינן ליה פולטת ביום השלישי טהורה לקמן בברייתא: וסיפא. דקתני מרחיצין את המילה כו' ר' אלעזר בן עזריה דהוא אמר לה לקמן בפרק ר' אליעזר: מאן דלא מוקי כתנאי. דדחיק ומוקי מתניתין בתרי טעמי או משבש לה ומפרש לה דלא לאוקמי כתנאי משבש לה ואמר משבשתא היא ותני בה טהורה: ומאן דמוקי לה כתנאי. דניחא ליה לאוקומי כתנאי מלמימר משבשתא היא ומלאוקמי בתרי טעמי מוקי נמי להאי כתנאי ופלוגתא היא בהמפקיד (ב''מ מא.) גבי חבית דאמר ר' יוחנן מאן דמתרגם לי חבית אליבא דחד תנא מובילנא ליה מאני לבי מסותא ומוקי רישא ר' ישמעאל וסיפא רבי עקיבא ואי הוה בעי הוה מצי לאוקמי בתרי טעמי ובחד תנא ואיכא דמוקי לה התם בחד תנא ומוקי סיפא בשהניחה במקום שאינו מקומה: ביום השלישי. כגון ששמשה בה' ופלטה שכבת זרע בשבת ל''ש שמשה תחילת ליל חמישי דאישתהי ד' עונות שלמות ליל ה' וה' ליל ו' וו' ל''ש שמשה יום ה' עם חשיכה דלא אישתהי אלא מקצת ה' וליל ו' וו' דליכא אלא ב' עונות שלמות. העונה או יום או לילה: ר' ישמעאל אומר פעמים שהן כו'. בא לחלוק ולומר דפולטת בג' לשימושה טמאה אבל פולטת בד' טהורה ומודינא לך דמקצת היום ככולו דלא הקפידה תורה אלא במנין של הימים ולא במנין העונות: ופעמים שהם ד' עונות. שלמות שאם שמשה ד' בשבת עם חשיכה פליטתה טמאה עד תחלת שבת: פעמים שהם ה' עונות. כגון שמשה בתחלת היום של ד': פעמים שהן ו'. כגון שמשה בתחלת ליל ד' בין השמשות: נותנין לה מקצת עונת ו'. להשלים ה' וכל הפולטת בתוך ה' עונות שלמות טמאה: אמרוה. להא אתקפתא דלקמיה: בשלמא כו'. פלוגתא דרבנן ור' יוסי בברייתא ומייתי לה בהאי פירקא לקמן דלרבנן בה' בשבת פרשו ולר' יוסי בד' ולכ''ע בשבת ניתנו עשרת הדברות וכיון דבשבת נתנו ע''כ בליל שבת טבלו ולא שחרית כדמתרץ לקמן שלא יהו הללו טובלין והללו מהלכין לקבל תורה הלכך בשלמא ר' אלעזר כרבנן דאמרי בחמשה בשבת עבוד פרישה ויש שלא פרשו אלא עם חשיכה ומדטבלו ליל שבת ולא חשו שמא תפלטנה עוד ש''מ דפולטת בג' טהורה ומקצת היום של תשמיש ככולו: ור' ישמעאל. דאומר בג' טמאה בד' טהורה קסבר בד' עבוד פרישה כר' יוסי דהוה ליל שבת רביעי ומיהו יש שלא פירשו עד סמוך לחשיכה וליכא אלא ד' עונות ליל ה' וה' ליל ו' וו' ואפילו הכי משטבלו פליטתן טהורה דלא הקפידה תורה אלא בימים: אלא רבי עקיבא. דאמר כל ה' עונות טמאה אם תפלוט כמאן ומהיכא למד דאעונות קפיד קרא הא ימים כתיב וקיימא לן מקצת היום ככולו: לעולם. ר' עקיבא כר' יוסי וכדרב אדא דאמר משה כל עליותיו בהשכמה עלה וכל ירידותיו בהשכמה הלכך ירידה דכתיב: וירד משה מן ההר אל העם ויקדש את העם דהיינו פרישה בהשכמת רביעי היתה ומדהוזקק להפרישן בהשכמה ש''מ עד ה' עונות שלמות קפיד קרא: ופרכינן למה ליה למימרא להו. שחרית בלאו הכי נמי לא הוו משמשי: דקאמר רב הונא. דאין משמשין ביום דכתיב (משלי יט) בוזה דרכיו ימות דבעי צניעותא שלא יסתכלו: תלמיד חכם. שהוא צנוע ולא יסתכל סגי ליה במאפיל בטליתו: (רש"י)

תוספות מנין לפולטת כו' שנא' היו נכונים לשלשת ימים. אע''פ שבאותה שעה עדיין לא ניתנה תורה מ''מ מסתמא הקפידה תורה על דבר שעתיד להיות טומאה אחר מתן תורה ואע''ג דלא הקפידה על זבין ומצורעין ובועלי נדות היינו משום טעמא דתניא בפרק מי שמתו (ברכות כב.) כתיב והודעתם לבניך ולבני בניך וכתיב יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע כו' מכאן אמרו זבין ומצורעים ובועלי נדות מותרין לקרות בתורה בנביאים ולשנות במשנה ובש''ס בהלכות ובאגדות ובעלי קריין אסורין פירוש דבעל קרי אינו באימה וביראה דמחמת קלות ראש הוא בא: אע''פ שאין ראייה לדבר זכר לדבר שנאמר ותבא כמים וגו'. ומיהו ראיה גמורה לא הוי משום דקרא לא מישתעי בשתיה אלא ברחיצה משום דמשמע מים דומיא דשמן מה שמן מאבראי אף מים מאבראי וקשה לר''י דבפרק בתרא דיומא (דף עו.) קאמר דרחיצה איקרי עינוי מנלן א''ר זוטרא מהכא ותבא כמים בקרבו וגו' מים דומיא דשמן מה שמן מאבראי כו' ופריך והא האי תנא איפכא נסיב לה דתנן מנין לסיכה כו' ומאי פריך הא תנא דמתני' קאמר שאין ראיה לדבר אלא זכר לדבר משום דמים דומיא דשמן כדפרישי' ואומר ר''י דפריך הכי דאי חשיבא ראיה גמורה דרחיצה כסיכה כדקאמרת לא הוה ליה להאי תנא למעבד מינה אפי' זכר בעלמא קשה לרשב''א דאמאי מייתי האי קרא שאינו אלא זכר בעלמא הוה ליה לאיתויי קרא דלחם חמודות לא אכלתי ובשר ויין לא בא אל פי וסוך לא סכתי (דניאל י) דהוי דרשה גמורה ומיניה נפקא לן בפרק בתרא דיומא (שם) דסיכה איקרי עינוי: תני רישא טהורה ומוקי לה כו'. אומר ר''י דמשום הכי אינו מגיה למיתני טהורה כדי לאוקמי כולה כרבי אלעזר אלא בלאו הכי איכא דתני טהורה ואיכא דתני טמאה הלכך מאן דלא מוקי כתנאי נוח לו לשנות כאותן ששונין טהורה ומאן דמוקי כתנאי לא קפיד לשנות טמאה וא''ת אכתי הויא מתני' כתנאי דרישא דמתני' רבי עקיבא קתני לה וסיפא דקתני פולטת טהורה היינו דלא כר''ע דפליג בסמוך אר' אלעזר בן עזריה וי''ל דלא קפיד לאוקמי כתנאי אלא בתרי בבי דסמוכות זו אחר זו אבל אההיא דריש פירקין המרוחקות מההיא דפולטת לא קפיד וא''ת למאן דתני טהורה טפי הוה ליה למנקט במתני' קרא דוקדשתם היום ומחר (שמות ינו) דמשמע כרבי אלעזר בן עזריה ואומר ר''י דניחא ליה לאתויי היו נכונים לשלשת ימים דמוכח דמשום פליטת זרע הקפיד דכתיב ביה אל תגשו אל אשה: פעמים שהן ד' כו'. במלתא דרבי אלעזר בן עזריה ה''מ נמי לשנות בענין זה פעמים שהן שתים פעמים שהן ג' כו' אלא להכי נקט ר' ישמעאל משום דסבר ברביעי עבוד פרישה כרבי עקיבא ובעונות לא בעי למתלי כמו שתולה רבי עקיבא: בהשכמה עלה. אליבא דרבי עקיבא איירי: ישראל קדושים הן כו'. ובלאו הכי היו פורשין דאמר בוזה דרכיו ימות זה המשמש מטתו ביום ועוד דקראן קדושים ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש: (תוספות)

דף פו - ב

והא טבולי יום נינהו אביי בר רבין ורב חנינא בר אבין דאמרי תרווייהו ניתנה תורה לטבול יום יתיב מרימר וקאמר לה להא שמעת' א''ל רבינא למרימר ניתנה קאמרת או ראויה קאמרת אמר ליה ראויה קאמינא וליטבלו ביני שימשי וליקבלו תורה ביני שימשי אמר רבי יצחק {ישעיה מח-טז} לא מראש בסתר דברתי וליטבלו בצפרא דשבתא וליקבלו תורה בצפרא דשבתא א''ר יצחק שלא יהא הללו הולכין לקבל תורה והללו הולכין לטבילה א''ר חייא ברבי אבא א''ר יוחנן זו דברי ר' ישמעאל ור' עקיבא אבל חכמים אומרים שש עונות שלמות בעינן אמר רב חסדא מחלוקת שפירשה מן האשה אבל פירשה מן האיש טמאה כל זמן שהיא לחה מתיב רב ששת {ויקרא טו-יז} וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו שכבת זרע פרט לשכבת זרע שהיא סרוחה מאי לאו שפירשה מן האיש לא שפירשה מן האשה בעי רב פפא שכבת זרע של ישראל במעי כותית מהו ישראל דדאיגי במצות חביל גופייהו עכו''ם דלא דאיגי במצות לא או דילמא כיון דאכלין שקצים ורמשים חביל גופייהו ואם תמצי לומר כיון דאכלי שקצים ורמשים חביל גופייהו במעי בהמה מהו אשה (היא) דאית לה פרוזדור מסרחת אבל בהמה דלית לה פרוזדור לא או דילמא ל''ש תיקו: ת''ר בששי בחדש ניתנו עשרת הדברות לישראל רבי יוסי אומר בשבעה בו אמר רבא דכולי עלמא בר''ח אתו למדבר סיני כתיב הכא {שמות יט-א} ביום הזה באו מדבר סיני וכתיב התם {שמות יב-ב} החדש הזה לכם ראש חדשים מה להלן ר''ח אף כאן ר''ח ודכולי עלמא בשבת ניתנה תורה לישראל כתיב הכא {שמות כ-ח} זכור את יום השבת לקדשו וכתיב התם {שמות יג-ג} ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה מה להלן בעצומו של יום אף כאן בעצומו של יום כי פליגי בקביעא דירחא רבי יוסי סבר בחד בשבא איקבע ירחא ובחד בשבא לא אמר להו ולא מידי משום חולשא דאורחא בתרי בשבא אמר להו {שמות יט-ו} ואתם תהיו לי ממלכת כהנים

רש"י והא טבולי יום נינהו. כיון דלכולהו שמעינן דבלילי שבת טבלו הוו להו טבולי יום כשקבלו תורה שלא היה להם הערב שמש אחר הטבילה וכיון דהכי הוא איכא למימר דמבע''י טבלו שם ואפ''ה פליטתן טהורה ובצרי להו חדא עונה אליבא דכולהו: ראויה קאמינא. ראויה לינתן לטבולי יום וקסברי הני תנאי לא הקפידה תורה על טבולי יום דלא כתיב הערב שמש אלא לענין קדשים הלכך כל ג' ימים האמורים לענין פרישה הוזקקו להיות קודם טבילה ומיהו לא ניתנה לטבולי יום לפי שטבלו מבעו''י ולא פלטו ואם היו פולטות יחזרו ויטבלו משתחשך אבל לא הוצרכו לכך: וליטבלו בי שמשי וליקבלו תורה בי שמשי. לילי שבת קרי בי שמשא בכל דוכתא מפני שבין השמשות שלו חלוק מכל ימים והוצרך להזכירו בכמה מקומות והכי פריך לר' עקיבא דאמר הקפידה תורה על מנין העונות ולא הקפידה אלא על חמש למה לא קבלוה בלילה מדהמתין עד הבקר איכא למימר שהקפידה על פליטת הלילה ואיכא ו' עונות: לא בסתר דברתי. במקום ארץ חשך ולילה חשך הוא: ליטבלו בשבתא בצפרא. ולמה הוצרך לירד בהשכמה דיום אי פרשו עם חשכה בד' ויטבלו בשבת שחרית ואם פלטו לאחר טבילה טהורין דהא עברו ה' עונות שלמות ואם פלטו לילי שבת ונטמאו לא איכפת לן וטובלין שחרית דהא בעל קרי טובל ביומו ואת אמרת ניתנה תורה לטבולי יום ויש ספרים דגרסינן ביה תרי לישני וגרסינן הכי לרבי אלעזר לישמשו ביממא דחמשא לר' ישמעאל לישמשו בליליא דחמשא לרבי עקיבא לישמשו ביממא דארבעה ואומר אני שהוא שיבוש והגורסו טעה ולא ידע לפרש מהו שאמר ר' ישמעאל פעמים שהן ה' עונות כו': אבל חכמים אומרים ו' עונות שלמות. סברי להו כר' יוסי דאמר בארבעה עביד פרישה ובהשכמה כר' עקיבא ולית להו שטבלו בלילי שבת אלא סבירא להו דאותן שטבלו לילי שבת ופלטו לאחר טבילה הוצרכו לטבול בשבת שחרית ולפיכך נתעכבה שכינה מליתן עד הבקר ולא משום לא בסתר דברתי לחודיה: שפירשה מן האשה. כגון פולטת שכבת זרע שקבלה מזכר הוא דאמר ר' אלעזר בן עזריה דבתרי יומי מסרחת מפי שמתחממת בגופה: אבל פירשה מן האיש. על הבגד מטמאה לעולם: כל זמן שהיא לחה. ומיהו משיבשה לא מטמיא דתו לא חזיא להזריע: מאי לאו שפירשה מן האיש. על הבגד ומטהר לה לחה מסרחת דלא קתני פרט לכשיבשה: של ישראל במעי כותית מהו. מי מסרחת בג' ימים כישראלית ואי פלטה ליה בתר ג' טהור הנוגע בטיפה או לא ולהכי נקט שכבת זרע של ישראל דאילו דכותי אמרינן במסכת נדה קריו טהור בפ' בנות כותים (נדה דף לד.): דדייגי במצות. לקיים מצות וחרדים בדבר ומתוך דאגה מתחממין כדכתיב (תהלים לט) חם לבי בקרבי: חביל. חם: דאית לה פרוזדור. בשר כותלי בית הרחם בולט מן השינים ולחוץ ובית הרחם הוי מן השינים ולפנים: אשה אית לה פרוזדור. לפיכך לא שליט בה אויר בגופה ומתחממת: בו' בחדש כו'. דהא דכתיב ויכסהו הענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי סבירא להו כר' יוסי הגלילי דאמר בפ''ק דיומא (דף ד.) זה היה מעשה אחר עשרת הדברות ור' יוסי סבירא ליה דמשה וכל ישראל עומדים לקבל עשרת הדברות ולא בא הכתוב אלא לחלק כבוד למשה: כתיב הכא. הזה הזה לגזירה שוה: מה להלן. זכור את היום הזה בעצמו של יום הזכירה דיציאת מצרים נאמר להו כדכתיב הזה אף כאן בעצמו של יום הזכירה דשבת נאמר להן זכור את יום וגו': בקביעא דירחא. באיזה יום הוקבע החדש: משום חולשא דאורחא גרסינן: בתרי בשבא אמר להו ואתם תהיו לי. ומשה עלה ויקרא אליו כל הענין עד אלה הדברים אשר תדבר וגו' הדברים האלה נאמרו לו למחרת ביאתם כדאמרינן כל עליותיו בהשכמה היו ואפי' למאן דלית ליה בהשכמה ירד דלא אקיש אית ליה בהשכמה עלה דהא בהדיא כתיב קרא: (רש"י)

תוספות וליטבלו ביני שימשי וליקבלו תורה ביני שימשי. פירש בקונטרס דלר' עקיבא פריך ור''י אומר דאדר' אלעזר בן עזריה ור' ישמעאל נמי פריך דנילף מהכא דאעונות קפיד קרא דאי אימים לקבלו תורה בי שימשי: וליטבלו בצפרא דשבתא. הא ודאי לא פריך אלא לר' עקיבא דס''ל דאעונות קפיד קרא דנימא דילמא בעינן שש עונות וכי תימא אם היו פולטות בסוף ליל שבת מתי יטבלו ליטבלו בצפרא דשבתא אבל לר''א ורבי ישמעאל לא פריך דנימא דילמא קפיד רחמנא אעולות דפעמים היא קולא כגון אם שימשה בתחילת הלילה דאי קפדינן אעונות משעברו ה' עונות טהורה והשתא דקפיד אימים אינה טהורה עד יום רביעי ומיהו מצינן למימר דפריך דילמא קפיד אעונות ואימים אתרווייהו לחומרא כששימשה בתחילת הלילה ניזיל בתר יומי וכי שימשה בסוף היום ניזיל בתר עונות: אמר ר' יצחק שלא יהא הללו הולכים לקבל תורה. וא''ת א''כ מה צריך רבי יצחק לדרשה דלא מראש בסתר דברתי ויש לומר דאיצטריך דאי לאו הכי ליטבלו בתחילת לילי השבת ומחצות לילה ואילך יקבלו תורה אבל ביום אם היו מאחרים עד שיטבלו כולם היו מתבטלין מת''ת: אבל פירשה מן האיש טמאה כל זמן שהיא לחה. הקשה ר''ת דמתני' היא דתנן בפרק דם הנדה (נדה נד:) הזוב והניע והרוק ושכבת זרע מטמאין לחין ואין מטמאין יבישין ומיהו לא קשה כולי האי דאיכא למימר מטמאין לחין תוך ג' ור''ת מפרש דהכא בזכר שנרבע ופלט זרע דומיא דאשה והתם בראה קרי וכן פי' ר''ח: וכתיב התם החדש הזה לכם. תימה דבפרק קמא דפסחים (דף ו:) פריך אהאי קרא גופיה ממאי דבריש ירחא קאי וי''ל דודאי בריש ירחא קאי דאמרי' במדרש (מכילתא) שהראהו הקב''ה למשה באצבע ובפסחים לא פריך אלא דבעי למילף מינה הא דאמר רשב''ג שדורשין לפני הפסח בהלכות הפסח שתי שבתות שהרי נביא עומד בר''ח ומזהיר על הפסח וממאי דנביא בריש ירחא קאי ונהי דבראש חדש אמר ליה הקב''ה דילמא משה כשאמר לישראל בארבע' בירחא או בחמשא הוה קאי ומסיק דיליף מדבר ממדבר דבההוא דבאחד לחדש השני אמירת משה לישראל היתה בו ביום כדכתיב באחד לחדש השני ויתילדו על משפחותם וגו' וא''ת דאמאי לא יליף הכא מדבר ממדבר כדיליף התם דהכא נמי כתיב מדבר באו מדבר סיני ויש לומר דטפי ניחא ליה למילף הזה הזה ולא מדבר מבמדבר: בתלתא אמר להו מצות הגבלה. לכ''ע הגבלה קדמה לפרישה דתלתא ויאמר כתיבי וסברא הוא דכל אחד נאמר ביומו בקמא כתיב ואתם תהיו לי וגו' ובבתרא כתיב מצות פרישה ומצות הגבלה ובאמצעי לא כתב ביה מידי שיעשה משה שליחות לישראל ואית לן למישדי מצות הגבלה אההיא אמירה ולא אמצות פרישה שהרי מיד אחר אמירה אחרונה כתיבא מצות פרישה: (תוספות)

רשב"א אבל חכמים אומרים שש עונות שלמות. הכי גרסינן: אבל חכמים אומרים שלש עונות, זוהי גירסת הרשב"א. [כסף משנה הלכות אבות הטומאה פ"ה הי"א]. (רשב"א)

דף פז - א

בתלתא אמר להו מצות הגבלה בארבעה עבוד פרישה ורבנן סברי בתרי בשבא איקבע ירחא בתרי בשבא לא אמר להו ולא מידי משום חולשא דאורחא בתלתא אמר להו ואתם תהיו לי בארבעה אמר להו מצות הגבלה בה' עבוד פרישה מיתיבי {שמות יט-י} וקדשתם היום ומחר קשיא לר' יוסי אמר לך ר' יוסי יום אחד הוסיף משה מדעתו דתניא ג' דברים עשה משה מדעתו והסכים הקב''ה עמו הוסיף יום אחד מדעתו ופירש מן האשה ושבר את הלוחות הוסיף יום אחד מדעתו מאי דריש היום ומחר היום כמחר מה למחר לילו עמו אף היום לילו עמו ולילה דהאידנא נפקא ליה ש''מ תרי יומי לבר מהאידנא ומנלן דהסכים הקב''ה על ידו דלא שריא שכינה עד צפרא דשבתא ופירש מן האשה מאי דריש נשא קל וחומר בעצמו אמר ומה ישראל שלא דברה שכינה עמהן אלא שעה אחת וקבע להן זמן אמרה תורה {שמות יט-יא/טו} והיו נכונים וגו' אל תגשו אני שכל שעה ושעה שכינה מדברת עמי ואינו קובע לי זמן על אחת כמה וכמה ומנלן דהסכים הקב''ה על ידו דכתיב {דברים ה-ל} לך אמור להם שובו לכם לאהליכם וכתיב בתריה ואתה פה עמוד עמדי ואית דאמרי {במדבר יב-ח} פה אל פה אדבר בו שבר את הלוחות מאי דריש אמר ומה פסח שהוא אחד מתרי''ג מצות אמרה תורה {שמות יב-מג} וכל בן נכר לא יאכל בו התורה כולה [כאן] וישראל מומרים על אחת כמה וכמה ומנלן דהסכים הקב''ה על ידו שנאמר {שמות לד-א} אשר שברת ואמר ר''ל יישר כחך ששיברת ת''ש {שמות יט-יא} והיו נכונים ליום השלישי קשיא לר' יוסי הא אמרינן יום אחד הוסיף משה מדעתו ת''ש שלישי שלישי בחדש ושלישי בשבת קשיא לרבנן אמרי לך רבנן הא מני ר' יוסי היא שלישי למאי לכדתניא {שמות יט-ח} וישב משה את דברי העם אל ה' וכתיב ויגד משה את דברי העם אל ה' מה אמר לו הקב''ה למשה ומה אמר להם משה לישראל ומה אמרו ישראל למשה ומה השיב משה לפני הגבורה זו מצות הגבלה דברי ר' יוסי בר יהודה רבי אומר בתחילה פירש עונשה דכתיב וישב משה דברים שמשבבין דעתו של אדם ולבסוף פירש מתן שכרה דכתיב ויגד משה דברים שמושכין לבו של אדם כאגדה ואיכא דאמרי בתחילה פירש מתן שכרה דכתיב וישב משה דברים שמשיבין דעתו של אדם ולבסוף פירש עונשה דכתיב ויגד משה דברים שקשין לאדם כגידין תא שמע ששי ששי בחודש ששי בשבת קשיא לרבנן הא נמי רבי יוסי היא ששי למאי רבא אמר

רש"י בתלתא אמר להו מצות הגבלה. שהדברים שנאמרו לו בשני ירד לערב ואמרן לישראל כדכתיב ויבא משה ויקרא לזקני העם וגו' ולמחרת השכים ועלה וישב משה את דברי העם וגו' כדאמר כל עליותיו בהשכמה היו ובו ביום נאמר לו הנה אנכי בא אליך בעב וגו' ומצות הגבלתם דהשמרו לכם עלות בהר אע''פ שהיא כתובה אחר וקדשתם היום ומחר שהיא מצות פרישה קודם לכן נאמרה דכתיב בההיא עלייה שעלה בשלישי להשיב להקב''ה דברי העם דנעשה (ונשמע) הנה אנכי בא אליך וסיפא דקרא ויגד משה את דברי העם וגו' וכי מה דברי העם יש כאן אלא מצות הגבלה נאמר לו בו ביום ולקמן תניא לה הכי ולערב אמרה לישראל ולמחרת בד' השכים ועלה והגיד שקבלו עליהם מצות הגבלה ונאמרה לו מצות פרישה וקדשתם היום ומחר ואע''פ שיש עוד ג' ימים עד יום שבת האמרינן לקמן לר''י דמשה הוסיף יום אחד מדעתו: היום ומחר. משמע בה' נאמר לו לפרוש ה' וו': אמר לך ר' יוסי. לעולם ברביעי נאמר לו לפרוש ד' וה' והוא הוסיף יום אחד והסכים הקב''ה לדעתו: ופירש מן האשה. לגמרי לאחר מתן תורה מיד משפירש עם חביריו שוב לא חזר לתשמיש: אף היום צריך להיות לילו עמו והא לא אפשר: וקבע להם זמן. אימתי ידבר עמהם: אמרה תורה והיו נכונים וגו'. פירשו מנשותיהן: ולא קבע לי זמן. לדבורו שאוכל לפרוש קודם לכן: לאהליכם. להתיר נשותיכם לתשמיש שאסרתי לכם: בן נכר. מומר שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים: התורה כולה. תלויה בלוחות הללו וישראל מומרים על אחת כמה וכמה שאינם כדי לה: אשר. אישור שאישרו ושיבחו על שבירתן: ה''ג והיו נכונים ליום השלישי ול''ג והיו נכונים לשלשת ימים: הא אמרן יום אחד הוסיף. והאי קרא דוהיו נכונים ליום השלישי קודשא בריך הוא אמר ליה ומשה אמר להן היו נכונים לשלשת ימים ולא אמר ליום השלישי אלא פירשו ג' ימים וקרא דכתיב ויהי ביום השלישי בהיות הבקר שלישי לימים שלמים שלילן עמם קאמר: ת''ש. דתניא בברייתא הכי שלישי שלישי בחדש היה שלישי בשבת היה ולקמן בעי שלישי קמא למאי ע''כ במילתא דשלישי קמיירי וקאמר. עלה שלישי זה שלישי בחדש: קשיא לרבנן. דשמעינן בחד בשבא איקבע ירחא א''כ על כרחך בתרי בשבת אמר ואתם תהיו בתלתא הגבלה בארבעה פרישה ובשביעי נתנה תורה דהא לכ''ע בשבת נתנה תורה: לכדתניא כו'. והכי קאמר יום שלישי לדברים שהתחיל משה להמשיך לבם של ישראל ולפרש עונשן ומתן שכרן ואותו יום היה שלישי בחדש (ונשמע) לויגד משה שאמר להן לישראל ומה אמרו ישראל למשה על כך שהוצרך משה להגיד למקום והלא לא נאמר בינתים אלא הנה אנכי בא וגו': זו מצות הגבלה שאע''פ שכתובה אחר מצות פרישה בשלישי נאמרה לו והוצרך להשיב שקבלו עליהן: עונשה. של תורה: משבבין. כמו וילך שובב (ישעיה נז) שמונעין מלקבל שאם יקבלו יענשו הדברים הללו משבבין את לבם מן המקום ואף על פי כן קיבלו עליהן: כגידין. ירק מר: ששי ששי בחדש כו'. לקמיה בעי ששי קמא למאי דהכא ליכא למימר ששי לאותן דברים דבשלמא שלישי דברייתא לעיל איכא למימר דאיירי בהו דהא כל ג' ימים היה משה מדבר באותן הדברים דעל כרחיך ויגד משה בד' כתיב דברים שקבלו בג': קשיא לרבנן. דמשמע דבחד בשבא איקבע ירחא: (רש"י)

תוספות היום כמחר. אין זו דרשה גמורה אלא משמע דהיום ממש דאי לאו הכי אין זה מדעתו: ומה ישראל כו'. וא''ת מאי קאמר (דהוסיף) מדעתו דאורייתא הוא דק''ו ניתן לידרש וי''ל דלא הוי ק''ו גמור דשאני התם משום עשרת הדברות: וקבע להם זמן. תימה לר''י דהיא הנותנת דמשום שקבע להם זמן וידעו שבאותו יום ודאי תדבר שכינה עמהם הוצרכו לפרוש אבל הוא מספק למה יפרוש וי''ל דלהם נמי איכא ספיקא שמא לא תפלוט והכי עביד ק''ו ומה ישראל שקבע להן זמן וא''כ לא היו צריכים לפרוש משום קרי דביום אחד היה די אפ''ה משום חשש פליטה שהיא קלה הוזקקו לפרוש אני שלא קבע לי זמן ויש חשש קרי שהוא חמור לא כ''ש שיש לי לפרוש: ואתה פה עמוד עמדי. וא''ת מנלן דפירש משה מדעתו קודם ושוב הסכים הקב''ה על ידו שמא זה הוא צווי גמור שצוה לו לפרוש ותירץ ר''ת דאם איתא דמחמת צווי הקב''ה פירש ולא מדעתו היאך היה מערער אהרן ומרים דכתיב ותדבר מרים ואהרן במשה אלא ודאי מתחלה פירש ממנה לגמרי משה מדעתו ואע''ג דהסכים הקב''ה על ידו מ''מ נתרעמו עליו לפי שאילו לא פירש מדעתו לא היה הקב''ה מסכים דבדרך שאדם הולך בה מוליכין אותו שהרי לאהרן ומרים לא אמר לפרוש אע''ג שגם עמהם היה מדבר ומיהו קשה דמשמע במדרש שלא ידעו זמן גדול שפירש ממנה גבי אלדד ומידד שהיו מתנבאים שאמרה מרים אשרי נשותיהן של אלו שנתמנו בעליהן פרנסין על הציבור אמרה צפורה אוי להם לנשותיהם של אלו שמיום שנתייחדה שכינה עם אחיך פירש ממני מיד ותדבר מרים ואהרן במשה משמע שלא ידעו קודם לכן וכי לא ידעו הא דכתיב ואתה פה עמוד עמדי ואור''ת דודאי ידעו אבל היו סבורין שפירש ע''פ הדבור עד שאמרה להם צפורה שמדעתו פירש ממנה מתחלה: ומה פסח כו'. אין זה ק''ו גמור דאם מומר אסור בפסח שהוא קרבן מ''מ לא היה לו למנוע מליתן להם התורה ולהחזירם בתשובה: קשיא לרבנן. פי' למה שפירש רבא לעיל דבקביעא דירחא פליגי: (תוספות)

רשב"א שלשה דברים עשה משה מדעתו. והרשב"א ז"ל כתב קצת דומה לזה. וכתב אחר כך וז"ל: וצריך עיון מנא לן שהסכים הקב"ה עמו אי משום אשר [שברת] הרי כמה כתובים בתורה שאינן לשון אושר. ושמעתי משום דכתיב (דברים י, ב) אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם, לוחות ושברי לוחות מונחים בארון (ב"ב יד, ב), ואלמלא היה בשבירתן חטא אין קטיגור במקום סניגור אלא מלמד שהיתה שבירתן חביבה לפניו, ומדרש אגדה (שמו"ר פמ"ו, אות ג) יהושע ושבעים זקנים תפסו בידיו שלא ישברם ולא יכלו לו, אמר הקב"ה תהא שלום באותה יד דכתיב (דברים לד, יב) וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה [וכו'] אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה, ואפשר דמשום הכי דריש האי אשר לשון אשרי. [הכותב בעין יעקב]. מאי דריש וכו'. וקשיא אי מדרש דרש לאו מדעתיה היה, ולא הסכים על ידו היה, והרבה כיוצא בו [עשו] משה ושאר נביאים. אלא ודאי לשלישי אמר, אלא גלוי היה לפניו דיוסיף משה, ולפיכך מה שאמר לו ליום השלישי חזר ואמר היום ומחר כדי שיהא ברצונו של משה רבנו להתלות במדרשו ולא יהא כמעביר על דבריו במה שכתוב ליום השלישי אבל לא שיהא משה רבנו ע"ה מוכרח לדרוש כן, שאפילו בחצי היום שייך [למימר היום ומחר]. הרשב"א בחידושיו. [לקוטי רבנו בצלאל אשכנזי. ועי' רמב"ן]. וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי (דברים ה, כז). [וא"ת מנלן דפירש משה מדעתו קודם ושוב הסכים הקב"ה על ידו, שמא זה היה צווי גמור שצוה לו לפרוש. תוספות]. והרשב"א תירץ אילולי שמדעתו עשה, שכינה למה אמרה לו כן לאחר מתן תורה והלא אף מתחילה היה מדבר עמו בכל שעה, אלא ודאי שלא נצטוה עוד עד שפירש הוא מדעתו מקל וחומר. ומיהו קל וחומר גופיה לאו דוקא, דהא מצי משמש וטובל ומדבר בכל יום, אלא הוא מדעתו נשא קל וחומר בעצמו להתקדש שיהא ראוי לדיבור בכל עת. [לקוטי רבנו בצלאל אשכנזי. ועי' רמב"ן]. ומה פסח. קשיא לי מאי מדעתו הוה, והלא ק"ו דרש. אלא ק"ו בעלמא עשה לומר שלא יהא נתפש בשבירת הלוחות אבל אינו קל וחומר גמור, דאדרבא צריכים הם לתורה כדי שיחזרו ויעשו תשובה לכן אמר לו יישר כחך ששברת. חידושי הרשב"א. [לקוטי רבנו בצלאל אשכנזי וכן הוא ברמב"ן]. (רשב"א)

דף פז - ב

לחנייתן רב אחא בר יעקב אמר למסען וקמיפלגי בשבת דמרה דכתיב {דברים ה-יב/טז} כאשר צוך ה' אלהיך ואמר רב יהודה אמר רב כאשר צוך במרה מר סבר אשבת איפקוד אתחומין לא איפקוד ומר סבר אתחומין נמי איפקוד ת''ש ניסן שבו יצאו ישראל ממצרים בארבעה עשר שחטו פסחיהם ובחמשה עשר יצאו ולערב לקו בכורות לערב ס''ד אלא מבערב לקו בכורות ואותו היום חמישי בשבת היה מדחמיסר בניסן חמשה בשבת ריש ירחא דאייר שבתא וריש ירחא דסיון חד בשבת קשיא לרבנן אמרי לך רבנן אייר דההיא שתא עבורי עברוה תא שמע דלא עברוה ניסן שבו יצאו ישראל ממצרים בארבעה עשר שחטו פסחיהם בחמשה עשר יצאו ולערב לקו בכורות לערב ס''ד אלא אימא מבערב לקו בכורות ואותו היום חמישי בשבת היה השלים ניסן ואירע אייר להיות בשבת חסר אייר ואירע סיון להיות באחד בשבת קשיא לרבנן הא מני ר' יוסי היא אמר רב פפא ת''ש {שמות טז-א} ויסעו מאלים ויבואו כל עדת בני ישראל וגו' בחמשה עשר יום לחדש השני ואותו היום שבת היה דכתיב {שמות טז-ז} ובקר וראיתם את כבוד ה' וכתיב {שמות טז-כו} ששת ימים תלקטוהו ומדחמיסר באייר שבתא ריש ירחא דסיון חד בשבת קשיא לרבנן אמרי לך רבנן אייר דההיא שתא עבורי עברוה א''ל רב חביבי מחוזנאה לרב אשי ת''ש {שמות מ-יז} ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן תנא אותו יום נטל עשר עטרות ראשון למעשה בראשית ראשון לנשיאים ראשון לכהונה ראשון לעבודה ראשון לירידת האש ראשון לאכילת קדשים ראשון לשכון שכינה ראשון לברך את ישראל ראשון לאיסור הבמות ראשון לחדשים ומדריש ירחא דניסן דהאי שתא חד בשבת דאשתקד [בד'] בשבת דתניא אחרים אומרים אין בין עצרת לעצרת ואין בין ר''ה לר''ה אלא ד' ימים בלבד ואם היתה שנה מעוברת ה' הוה ליה ריש ירחא דאייר מעלי שבתא וריש ירחא דסיון שבתא קשיא בין לרבי יוסי בין לרבנן לר' יוסי שבעה חסרין עבוד

רש"י לחנייתן. שהרי בר''ח חנו והכי קאמר ששי לחנייתן הוא הששי בחדש הוא ששי בשבת: למסען. אף למסען שביום שבאו למדבר סיני נסעו מרפידים: וקא מיפלגי. רב אחא ורבא במצות שבת שנאמר להם במרה אם נצטוו על התחומין בו ביום או לא דכתיב בדברות האחרונות שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך ש''מ קודם הדברות נצטוו בה: ואר''י במרה. דכתיב שם שם לו חק ומשפט (שמוח טו): אתחומין לא איפקוד. הלכך כשנסעו מרפידים נסעו בשבת שלא הוזהרו לילך יותר מאלפים אמה: לערב. לערב משמע לערב הבא: ריש ירחא דאייר שבתא. שהרי ניסן מלא הוא לעולם וריש ירחא דסיון בחד בשבתא: השלים ניסן. נתמלא בשלשים יום לשון שלם חיסר אייר שהרי אייר חסר כסדרן ומתרמי סיון בחד בשבתא: ואותו היום שבת היה שנא' ובקר וראיתם וגו'. שנתרעמו בו ביום על המן כדכתיב וילונו על משה וגו' להמית את כל הקהל הזה ברעב והבטיחם להוריד להם מן למחר וע''כ בחד בשבת ירד להם מן תחלה שנאמר ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי לירידתו שבת לא יהיה בו: ריש ירחא . דסיון חד בשבת. כשתשלים לאייר עד ט''ו ויום ט''ו ר''ח סיון: עשר עטרות. ראשון לעשרה דברים: ראשון לבריאת עולם. שאחד בשבת היה: ראשון לנשיאים. להקרבת נשיאים לחנוכת הבית: ראשון לכהונה אותו היום שמיני למילואים ועבודה באהרן ובניו ועד עכשיו היה בבכורות: ראשון לעבודה. לסדר עבודת ציבור תמידין ושאר קרבנות של תרומת הלשכה: לירידת אש. ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח וגו' (ויקרא ט): לאכילת קדשים. במחיצה ועד עכשיו היו נאכלים בכל מקום: לשכון בישראל שכינה שרתה שם כדכתיב ושכנתי בתוכם מכלל דעד השתא לא שרתה: לברך. ברכת כהנים כדכתיב וישא אהרן את ידיו וגו': לאיסור הבמות. מעכשיו נאסרו שהוא ראוי לפתח אהל מועד כדכתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו: דהאי שתא. שנה השנית ליציאתם הוקם המשכן: ד' ימים. כשאתה קובע כל החדשים כסדרן אחד מלא ואחד חסר הוו ארבעה ימים בין תחלת שנה לתחלת שנה אחרת שמנין חדשי לבנה כסדרן שנ''ד ימים כולן שבועין חוץ מארבעה ימים: ואם היתה שנה מעוברת ה'. דקסבר שני האדרים עבדינן חסרים ופסח דחוי יום אחד לקמן: ז' חסרים עבוד ולא היו אלא ג' בין פסח לפסח הלכך דאישתקד בה' בשבא ולית ליה דאחרים דאמרי אין מעברין ואין מחסרין שום חדש לצורך אלא לעולם אחד מלא ואחד חסר: (רש"י)

תוספות כאשר צוך במרה. ואם תאמר מנא ליה דבמרה איפקוד אשבת דילמא כאשר צוך בפרשת מן דאשכחן דיני שבת כתובין שם את אשר תאפו אפו וגו' וי''ל משום דבכיבוד אב ואם נמי כתיב כאשר צוך ומסתמא כי היכי דהאי כאשר צוך במרה הכי נמי האי וכן מוכח בפרק ד' מיתות (סנהדרין דף נו:) דאיתמר מילתיה דר' יהודה אתרווייהו וא''ת וכיון דבמרה איפקוד אשבת היכי אמרינן בפ' כל כתבי (לקמן קיח:) אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהן אומה ולשון שנאמר ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט וגו' וכתיב בתריה ויבא עמלק אמאי קרי להאי שבת ראשונה כיון דבמרה נצטוו והא לא היתה שבת ראשונה דמעיקרא כתיב ויסעו מאילם ויבאו וגו' ואמרינן בסמוך דאותו היום שבת היה ועוד מקשים דמשמע מתוך הפסוקים ששתי שבתות היו קודם ראשונה כשנסעו מאילם ואחר אותו שבת ירד להם המן וכתיב ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה וגו' ויניחו אותו עד הבקר וגו' [ויאמר משה אכלוהו היום וגו' ששת ימים תלקטוהו וגו' ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט וגו'] משמע שבשבת שלישית שאחר מרה היא: ואמר רב יהודה כאשר צוך במרה. האי קרא במשנה תורה כתיב וליכא למימר כאשר צוך במתן תורה שהרי משה לא היה מספר אלא על הסדר ובכולהו לא כתיב כאשר צוך: אתחומין לא איפקוד. אין צ''ל דאתיא כר' עקיבא דאמר תחומין דאורייתא דהא משמע לכ''ע דבסיני לכל הפחות איפקוד אתחומין דלאו דוקא נקט תחומין אלא כלומר הוצאה שהיו מוליכין עמהן כל אשר להן ומר סבר אהוצאה לא איפקוד ומר סבר איפקוד ואע''ג דבפרשת מן כתיב אל יצא איש ממקומו ודרשינן מיניה הוצאה בספ''ק דעירובין (דף יז:) איכא למימר שאחר מתן תורה נאמר אחר שנעשה המשכן [כמו] שאמר הקב''ה להניח צנצנת לפני העדות ומשום דשייכי למילי דמן כתבינהו התם ולמאן דאמר איפקוד אע''פ שבמרה נאמר כתביה התם כדפרישית: ואותו יום חמישי בשבת היה כו'. ואם כן ברביעי שחטו פסחיהם ונמצא בשבת שעברה לקחו פסחיהן שאז היה בעשור לחדש ועל כן קורין אותו שבת הגדול לפי שנעשה בו נס גדול כדאמרינן במדרש (שמות רבה פ' בא) כשלקחו פסחיהם באותה שבת נתקבצו בכורות אומות העולם אצל ישראל ושאלום למה היו עושין כך אמרו להן זבח פסח לה' שיהרוג בכורי מצרים הלכו אצל אבותיהם ואל פרעה לבקש ממנו שישלחו ישראל ולא רצו ועשו בכורות מלחמה והרגו מהן הרבה הה''ד למכה מצרים בבכוריהם: וכתיב ששת ימים תלקטוהו. תימה היכי מייתי ראיה מהאי קרא דבשבת היה והלא זה הפסוק נכתב אחר שירד כבר מן שבוע כשהגידו נשיאי העדה למשה שלקטו לחם משנה דכתיב ויאמר משה אכלוהו היום וגו' ששת ימים תלקטוהו והמן כבר ירד מיום ראשון שעבר ואור''י דאע''ג דלא נאמר עד אח''כ מ''מ מוכח שפיר דמשה שכח לומר להם והיה אומר היה לי לומר לכם מה שאמר הקב''ה כשנתן את המן שתלקטוהו ששת ימים וא''כ אחד בשבת היה: עשר עטרות נטל אותו היום. הא דלא חשיב ראשון להקמת המשכן משום דאמרינן במדרש (ויקרא רבה ס' סמיני) שכל ז' ימי המלואים היה משה מעמיד המשכן ומפרקו אי נמי משום דעליה דהקמת המשכן קאי דה''ק אותו היום של הקמת המשכן נטל עשר עטרות אחרות: ראשון לאכילת קדשים. ובת''כ במקום אכילת קדשים קתני שחיטתן בצפון: לרבנן ח' חסירין עבוד. אומר ר' יצחק דלא הוי צ''ל ח' חסירין עבוד אלא ז' חסירין ואייר דההיא שתא עבורי עברוה כדאמר לעיל אלא משום דלר''י איצטריך למימר דשבעה חסירין עבוד דהא תניא לעיל דאותו יום ה' בשבת היה נקט נמי לרבנן שמנה: (תוספות)

דף פח - א

לרבנן ח' חסרים עבוד ת''ש דתניא בסדר עולם ניסן שבו יצאו ישראל ממצרים בארבעה עשר שחטו פסחיהן בחמשה עשר יצאו ואותו היום ע''ש היה ומדריש ירחא דניסן ערב שבת ריש ירחא דאייר חד בשבא וסיון בתרי בשבא קשיא לר' יוסי אמר לך ר' יוסי הא מני רבנן היא ת''ש רבי יוסי אומר בשני עלה משה וירד בשלישי עלה וירד בד' ירד ושוב לא עלה ומאחר שלא עלה מהיכן ירד אלא ברביעי עלה וירד בחמישי בנה מזבח והקריב עליו קרבן בששי לא היה לו פנאי מאי לאו משום תורה לא משום טורח שבת דרש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא בריך רחמנא דיהב אוריאן תליתאי לעם תליתאי על ידי תליתאי ביום תליתאי בירחא תליתאי כמאן כרבנן: {שמות יט-יז} ויתיצבו בתחתית ההר א''ר אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקב''ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם א''ר אחא בר יעקב מכאן מודעא רבה לאורייתא אמר רבא אעפ''כ הדור קבלוה בימי אחשורוש דכתיב {אסתר ט-כז} קימו וקבלו היהודים קיימו מה שקיבלו כבר אמר חזקיה מאי דכתיב {תהילים עו-ט} משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה אם יראה למה שקטה ואם שקטה למה יראה אלא בתחילה יראה ולבסוף שקטה ולמה יראה כדריש לקיש דאמר ריש לקיש מאי דכתיב {בראשית א-לא} ויהי ערב ויהי בקר יום הששי ה' יתירה למה לי מלמד שהתנה הקב''ה עם מעשה בראשית ואמר להם אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו: דרש ר' סימאי בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע וכיון שחטאו ישראל ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכי חבלה ופירקום שנאמר {שמות לג-ו} ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב א''ר חמא בר' חנינא בחורב טענו בחורב פרקו בחורב טענו כדאמרן בחורב פרקו דכתיב ויתנצלו בני ישראל וגו' א''ר יוחנן וכולן זכה משה ונטלן דסמיך ליה ומשה יקח את האהל אמר ר''ל עתיד הקב''ה להחזירן לנו שנאמר {ישעיה לה-י} ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם שמחה שמעולם על ראשם אמר רבי אלעזר בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו דכתיב {תהילים קג-כ} ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו ברישא עושי והדר לשמוע א''ר חמא ברבי חנינא מ''ד {שיר השירים ב-ג} כתפוח בעצי היער וגו' למה נמשלו ישראל לתפוח לומר לך מה תפוח זה פריו קודם לעליו אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע ההוא צדוקי דחזייה לרבא דקא מעיין בשמעתא ויתבה אצבעתא דידיה תותי כרעא וקא מייץ בהו וקא מבען אצבעתיה דמא א''ל עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו אכתי בפחזותייכו קיימיתו ברישא איבעי' לכו למשמע אי מציתו קבליתו ואי לא לא קבליתו א''ל אנן

רש"י לרבנן ח' חסרים עבוד. ולא היו בין פסח דאשתקד לפסח דהאידנא אלא ב' ימים ונמצא דאשתקד בע''ש: בשני עלה משה. ושמע ואתם תהיו לי וירד והגיד: בג' עלה. ושמע הגבלה וירד והגיד: בד' ירד. להפרישם: ושוב לא עלה. עד קבלת הדברות שעלו כולם: ומאחר שלא עלה מהיכן ירד. דאמר' בד' ירד ולא אמרת עלה וירד אלא אימא בד' עלה וירד ושוב לא עלה: ובחמישי בנה מזבח. כדכתיב ויבן מזבח תחת ההר: מאי לאו משום תורה. לא היה לו פנאי לעלות שקבלו כולן יחד את הדברות: עליה דרב חסדא. לפני רב חסדא לפי שרב חסדא יושב והדרשן עומד קאמר עליה דדומה כמו שהעומד למעלה מן היושב: אוריאן תליתאי. תורה נביאים וכתובים: לעם תליתאי. כהנים לוים וישראלים: על יד תליתאי. משה תליתאי לבטן מרים אהרן ומשה: ביום תליתאי. לפרישה: תחתית ההר. תחת ההר ממש: גיגית. קובא {גיגית, מיכל גדול ועגול} שמטילין בה שכר: מודעא רבה. שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם יש להם תשובה שקבלוה באונס: בימי אחשורוש. מאהבת הנס שנעשה להם: דין. תורה: בתחילה. קודם שאמרו ישראל נעשה ונשמע: יראה. שמא לא יקבלוה ויחזור העולם לתהו ובהו כדר''ל: ולבסוף. כשקבלוה: יום הששי. מאי שנא דכתיב ה' ביום גמר מעשה בראשית: מלמד שהתנה כו'. הששי משמע הששי המיוחד במקום אחר כדאמרינן בעלמא (חולין דף צא.) הירך המיומנת אף כאן ויהי ערב ויהי בקר של גמר בראשית תלוי ביום הששי והוא ו' בסיון שנתנה בו תורה מריבוי דה' דריש ביה נמי הא: שני כתרים. מזיו שכינה: מאה ועשרים. [כל א' וא' נטל כתר]: טענו. הכתרים והכי משמע את עדים [אשר היו להם] מהר חורב: בחורב פרקו. דמשמע נמי ויתנצלו את עדים מהר חורב: ומשה יקח. אותו עדי לשון אחר את האהל לשון בהלו נרו (איוב כט) והוא היה קירון עור פניו: עושי דברו לשמוע. מוכנין לעשות קודם שישמעו ולא כדרך שאר עבדים ששומעים תחילה את הדבר לידע אם יכולין לקבלן עליהם אם לאו: פריו קודם לעליו. כך דרכו וחלוק משאר אילנות חנטת פירותיו קודם לעליו: אצבעתא דידיה. אצבעות ידיו: וקא מייץ בהו. היה ממעכן ברגליו ואינו מבין מתוך טירדא: עמא פזיזא. נמהר: דקדמיתו פומייכו לאודנייכו. קודם ששמעתם אותה היאך היא קשה ואם תוכלו לעמוד בה קבלתם עליכם לקיימה (רש"י)

תוספות כפה עליהן הר כגיגית. ואע''פ שכבר הקדימו נעשה לנשמע שמא יהיו חוזרים כשיראו האש הגדולה שיצאתה נשמתן והא דאמר בפ''ק דמס' ע''ז (דף ב:) כלום כפית עלינו הר כגיגית דמשמע דאם היה כופה עליהן לא היה להן תשובה והכא אמר דמודעא רבה לאורייתא היינו על מה שלא קבלוה אבל מה שלא קיימוה איכא תשובה: מודעא רבה לאורייתא. והא דאמר בנדרים (דף כה.) שכרת משה ברית עם ישראל על התורה והמצות והשביעם על כך ובפ' אלו נאמרין (סוטה לז:) שקבלו את כל התורה בהר גרזים ובהר עיבל אור''ת דע''פ הדיבור היה והרי כבעל כרחם אבל בימי אחשורוש קבלו מדעתם מאהבת הנס ומה שכרת עמהן ברית יהושע לעבוד את ה' התם לא קבלו אלא שלא לעבוד ע''ז כדכתיב (יהושע כד) חלילה לנו מעזוב את ה' וכן משמע כוליה עניינא: אמר רבא הדר קבלוה בימי אחשורוש. תימה לר''י דבמגילה (דף ז.) גבי אסתר ברוח הקודש נאמרה אמר רב יהודה אמר שמואל אי הואי התם ה''א להו דידי עדיפא מדידהו קיימו וקבלו היהודים קיימו למעלה מה שקבלו למטה ואמר רבא כולהו אית להו פירכא לבר משמואל דלית ליה פירכא והשתא דשמואל נמי אית ליה פירכא דרבא גופיה מוקי האי קרא לדרשה אחריתי ובפ''ק דחגיגה (דף י.) גבי היתר נדרים פורחין באויר קאמר כולהו אית להו פירכא וחשיב פירכא הא דצריך קרא לדרשה אחריתי ואי גרסינן התם רבה אתא שפיר אי נמי ה''ק במגילה כולהו אית להו פירכא ששאר תנאים מוקשים בסברתם כדאמר התם אבל שמואל אינו מוקשה כל כך אלא דאיצטריך קרא לדרשה אחריתי: שני כתרים. של הוד היו לפיכך כשנטל משה קרן עור פניו: ירדו ק''כ ריבוא. מדכתיב ויתנצלו דריש תרי זימני ויש ספרים שכתוב בהן בהדיא וינצלו לא נאמר אלא ויתנצלו ואע''ג דגדולה מדה טובה ממדת פורענות הכא נמי גדולה היא שמלאך טוב היה קושר שני כתרים ומלאך חבלה לא היה בו כח כי אם להסיר אחד: פריו קודם לעליו. הקשה ר''ת שהרי אנו רואים שגדל כשאר אילנות ומפרש דתפוח היינו אתרוג וריח אפך כתפוחים מתרגמינן כריחא דאתרוגא ואתרוג פריו קודם לעליו שדר באילן משנה לשנה ואחר שנה נושרין עליו של אשתקד ובאין עלין אחרים הוי פריו קודם לאותם עלים אך תימה שמביא קרא כתפוח בעצי היער דבהאי קרא לא נמשלו ישראל לתפוח אלא הקב''ה כדכתיב כן דודי בין הבנים וקרא דריח אפך כתפוחים (שיר ז) הוה ליה לאתויי טפי: (תוספות)

רשב"א מכאן מודעא רבה וכו' קימו מה שקבלו כבר. הא דאמרינן באגדה מכאן מודעא רבה, ומתרץ קבלוה בימי אחשורוש, ק"ל וכי מה קבלה זו עושה מסופו של עולם לתחילתו, אם קודם אחשורוש לא היו מצווין למה נענשו, ואם נאמר מפני שעברו על גזירת מלכם, א"כ בטלה מודעא זו, ועוד למה הצריכם לקבלה וברית. ונ"ל דמתחילה אע"פ שהיה להם מודעא מ"מ לא נתן להם את הארץ אלא כדי שיקיימו את התורה, כמו שמפורש בתורה בכמה פרשיות וכתיב וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם (תהלים קה, מד) וגו' בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ (שם שם, מה) וגו', והם עצמם בתחלה לא עזבו בדבר כלל ולא אמרו במודעא כלום, כאלו מסרו נפשם מעצמם אמרו כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע (שמות יט, ח), ולפיכך כשעברו על התורה עמד והגלם מן הארץ. [אבל] משגלו יש מודעא על הדבר דכתיב (יחזקאל ב, לב) וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם וגו' וכדאמרינן באגדת חלק (סנהדרין קה, א) עבד שמכרו רבו כלום יש לו עליו, לפיכך כשבאו לארץ בביאה שניה בימי עזרא עמדו מעצמן וקבלוה ברצון שלא יטענו עוד שום תרעומת והיינו בימי אחשורוש שהוציא ממות [לחיים] והיה זה חביב להם יותר מגאולת מצרים. [הכותב בעין יעקב בשם הרשב"א. ועי' בעץ יוסף שם]. הדרן עלך פרק אמר רבי עקיבא עד כאן ליקוט מדברי רבינו (רשב"א)

דף פח - ב

דסגינן בשלימותא כתיב בן {משלי יא-ג} תומת ישרים תנחם הנך אינשי דסגן בעלילותא כתיב בהו {משלי יא-ג} וסלף בוגדים ישדם: א''ר שמואל בר נחמני א''ר יונתן מאי דכתיב {שיר השירים ד-ט} לבבתני אחותי כלה לבבתני באחת מעיניך בתחילה באחת מעיניך לכשתעשי בשתי עיניך אמר עולא עלובה כלה מזנה בתוך חופתה אמר רב מרי ברה דבת שמואל מאי קרא {שיר השירים א-יב} עד שהמלך במסיבו נרדי וגו' אמר רב ועדיין חביבותא היא גבן דכתי' נתן ולא כתב הסריח ת''ר עלובין ואינן עולבין שומעין חרפתן ואינן משיבין עושין מאהבה ושמחין ביסורין עליהן הכתוב אומר {שופטים ה-לא} ואוהביו כצאת השמש בגבורתו א''ר יוחנן מאי דכתיב {תהילים סח-יב} ה' יתן אומר המבשרות צבא רב כל דיבור ודיבור שיצא מפי הגבורה נחלק לשבעים לשונות תני דבי ר' ישמעאל {ירמיה כג-כט} וכפטיש יפוצץ סלע מה פטיש זה נחלק לכמה ניצוצות אף כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב''ה נחלק לשבעים לשונות אמר רב חננאל בר פפא מ''ד {משלי ח-ו} שמעו כי נגידים אדבר למה נמשלו דברי תורה כנגיד לומר לך מה נגיד זה יש בו להמית ולהחיות אף ד''ת יש בם להמית ולהחיות היינו דאמר רבא למיימינין בה סמא דחיי למשמאילים בה סמא דמותא ד''א נגידים כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב''ה קושרים לו שני כתרים: א''ר יהושע בן לוי מ''ד {שיר השירים א-יג} צרור המור דודי לי בין שדי ילין אמרה כנסת ישראל לפני הקב''ה רבש''ע אף על פי שמיצר ומימר לי דודי בין שדי ילין {שיר השירים א-יד} אשכול הכופר דודי לי בכרמי עין גדי מי שהכל שלו מכפר לי על עון גדי שכרמתי לי מאי משמע דהאי כרמי לישנא דמכניש הוא אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן כדתנן כסא של כובס שכורמים עליו את הכלים: וא''ר יהושע בן לוי מאי דכתיב {שיר השירים ה-יג} לחייו כערוגת הבושם כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב''ה נתמלא כל העולם כולו בשמים וכיון שמדיבור ראשון נתמלא דיבור שני להיכן הלך הוציא הקב''ה הרוח מאוצרותיו והיה מעביר ראשון ראשון שנאמר {שיר השירים ה-יג} שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר אל תקרי שושנים אלא ששונים: ואריב''ל כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב''ה יצתה נשמתן של ישראל שנאמר {שיר השירים ה-ו} נפשי יצאה בדברו ומאחר שמדיבור ראשון יצתה נשמתן דיבור שני היאך קיבלו הוריד טל שעתיד להחיות בו מתים והחיה אותם שנאמר {תהילים סח-י} גשם נדבות תניף אלהים נחלתך ונלאה אתה כוננתה ואמר ר' יהושע בן לוי כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב''ה חזרו ישראל לאחוריהן י''ב מיל והיו מלאכי השרת מדדין אותן שנאמר {תהילים סח-יג} מלאכי צבאות ידודון ידודון אל תיקרי ידודון אלא ידדון: ואריב''ל בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב''ה רבש''ע מה לילוד אשה בינינו אמר להן לקבל תורה בא אמרו לפניו חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם {תהילים ח-ה} מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים אמר לו הקב''ה למשה החזיר להן תשובה אמר לפניו רבש''ע מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם אמר לו אחוז בכסא כבודי וחזור להן תשובה שנאמר {איוב כו-ט} מאחז פני כסא פרשז עליו עננו ואמר ר'. נחום מלמד שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו אמר לפניו רבונו של עולם תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה {שמות כ-ב} אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים אמר להן למצרים ירדתם לפרעה השתעבדתם תורה למה תהא לכם שוב מה כתיב בה לא יהיה לך אלהים אחרים בין עמים אתם שרויין שעובדין

רש"י דסגינן בשלימותא. התהלכנו עמו בתום לב כדרך העושים מאהבה וסמכנו עליו שלא יטעננו בדבר שלא נוכל לעמוד בו: בתחלה. בקבלה שקבלתם אחת הוא אצלם ולבסוף כשקיימתם שתים יש: לבבתני. קרבתני: עלובה. חצופה דעולבנא לישנא דחוצפא היא והכי אמר במס' גיטין: מזנה בתוך חופתה. כישראל כשעמדו בסיני ועשו העגל: במסיבו. בחופתו: נתן. עזב ריחו הטוב לאחרים: ועדיין חביבותא היא גבן. אע''פ שהמקרא מספר בגנותנו הראה לנו לשון חבה מדלא כתיב הסריח: הנעלבים ואינם עולבים. אחרים באין עליהם בחוצפה ולא הן על אחרים: עושין מאהבת המקום ושמחים ביסורים. על עליבה הבאה עליהם: צבא רב. כל האומות: מה פטיש. מתחלק הסלע על ידו לכמה ניצוצות: למיימינים. עסוקים בכל כחם וטרודים לדעת סודה כאדם המשתמש ביד ימינו שהיא עיקר: קושרים לו שני כתרים. לדבור שהיה בו ממש ונראה כדכתיב רואים את הקולות (שמות כ): אע''פ שמיצר ומימר לי דודי. בעגל שאמר הורד עדיך: בין שדי ילין. אמר מיד לעשות לו משכן להיות מצומצמת שכינתו בין שני הבדים שנראי' במקדש ראשון כשני שדים דוחקין ובולטין בפרוכת שכנגד הפתח: עין גדי. עון עגל שהוא מין בהמה לשון אחר לשון עכו''ם העורכים לגד שלחן (ישעיהו סה): שכרמתי. שאספתי להתאוות אלהות הרבה כדכתיב אלה אלהיך ישראל (שמות לב): שכורמים עליו. שמאספין עליו את הבגדים והוא דף ארוכה ומנוקבת נקבים הרבה ומניח המוגמר תחתיה והכלים מתגמרין מדרך הנקבים לישנא דמיכנש גרסינן: מעביר ראשון. לגן עדן: מור עובר. על שהעבירן. גשם נדבות גבי מתן תורה כתיב בספר תהלים: י''ב מיל. זו היא מדת מחניהם והיו הקרובים לדיבור חוזרין מפחד הקול עד קצה המחנה: מדדין אותן . מסייעין אותן להתקרב מעט מעט שהיו חלשים כאשה המדדה את בנה בתחלת הילוכו: ידודון. משמע הם עצמם ידודון: ידדון. מדדין אחרים: תתקע''ד. באלפים שנה שקדמה תורה לעולם היו עתידין דורות הללו להבראות שנאמר (תהלים קה) דבר צוה לאלף דור וראה הקב''ה שאין העולם מתקיים בלא תורה כל כך והעבירן ולא בראן ונתנה לכ''ו דורות הרי שחסרו תתקע''ד מאלף: מה אדיר שמך. אדיר הוא הרבה בארץ ואין ראוי לך ליתן הודך שם כי אם על השמים: פירש שדי מזיו. נוטריקון של פרשז: (רש"י)

תוספות ולא כתיב הסריח. לשון מגונה לא היה לו לכתוב אלא כלומר ולא כתב ערב ריחו דהוה משמע הסריח אלא כתב נתן לשון חביבות: מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות. הקשה רבינו שמואל והא קרא משמע דהפטיש מפוצץ את הסלע מדלא כתיב והפטיש יפוצצנו סלע וכן אנו רואין שהפטיש מפוצץ סלעים וליכא למיגרס מה סלע מתחלק לכמה ניצוצות דהא דיבור דהיינו תורה נמשלה לפטיש ולא לסלע ובקונטרס פי' מה פטיש מתחלק הסלע על ידו ואינו מיושב שהדיבור הוא עצמו מתחלק ואינו דמיון גמור ואומר ר''ת דקרא מיירי באבן המפוצץ ברזל דאמר במדרש חזית מעשה באחד שקנה סנפירין ובא לבודקה נתנה על הסדן והכה עליה בקורנס נחלק הפטיש ונשבר הסדן וסנפירין לא זז ממקומו הה''ד וכפטיש יפוצץ סלע ואף על גב דלא כתיב יפוצצנו סלע הרבה פסוקים יש כענין זה אבנים שחקו מים (איוב יד) פי' שחקו אותן מים ואתו שפיר דאמר בפ''ק דקדושין (דף ל:) תנא דבי רבי ישמעאל בני אם פגע בך מנוול זה משכהו לביהמ''ד ואם אבן הוא נמוח שנא' אבנים שחקו מים פירוש שחקו אותם מים ואם ברזל הוא מתפוצץ פירוש אם יצר הרע מתחזק עליו כברזל מתפוצץ שנאמר וכפטיש יפוצץ סלע ואף על פי דהתם מדמה יצה''ר לפטיש וכאן מדמה ד''ת לפטיש אין לחוש דמקרא אחד יוצא לכמה טעמים: (תוספות)

דף פט - א

עבודת גלולים שוב מה כתיב בה זכור את יום השבת לקדשו כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכין שבות שוב מה כתיב בה לא תשא משא ומתן יש ביניכם שוב מה כתיב בה כבד את אביך ואת אמך אב ואם יש לכם שוב מה כתיב בה לא תרצח לא תנאף לא תגנוב קנאה יש ביניכם יצר הרע יש ביניכם מיד הודו לו להקב''ה שנאמר {תהילים ח-י} ה' אדונינו מה אדיר שמך וגו' ואילו תנה הודך על השמים לא כתיב מיד כל אחד ואחד נעשה לו אוהב ומסר לו דבר שנאמר {תהילים סח-יט} עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם בשכר שקראוך אדם לקחת מתנות אף מלאך המות מסר לו דבר שנאמר {במדבר יז-יב} ויתן את הקטורת ויכפר על העם ואומר ויעמוד בין המתים ובין החיים וגו' אי לאו דאמר ליה מי הוה ידע: וא''ר יהושע בן לוי בשעה שירד משה מלפני הקב''ה בא שטן ואמר לפניו רבונו של עולם תורה היכן היא אמר לו נתתיה לארץ הלך אצל ארץ אמר לה תורה היכן היא אמרה לו {איוב כח-כג} אלהים הבין דרכה וגו' הלך אצל ים ואמר לו אין עמדי הלך אצל תהום א''ל אין בי שנאמר {איוב כח-יד} תהום אמר לא בי היא וים אמר אין עמדי אבדון ומות אמרו באזנינו שמענו שמעה חזר ואמר לפני הקב''ה רבש''ע חיפשתי בכל הארץ ולא מצאתיה אמר לו לך אצל בן עמרם הלך אצל משה אמר לו תורה שנתן לך הקב''ה היכן היא אמר לו וכי מה אני שנתן לי הקב''ה תורה א''ל הקב''ה למשה משה בדאי אתה אמר לפניו רבונו של עולם חמודה גנוזה יש לך שאתה משתעשע בה בכל יום אני אחזיק טובה לעצמי אמר לו הקב''ה למשה הואיל ומיעטת עצמך תקרא על שמך שנאמר {מלאכי ג-כב} זכרו תורת משה עבדי וגו': וא''ר יהושע בן לוי בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב''ה שהיה קושר כתרים לאותיות אמר לו משה אין שלום בעירך אמר לפניו כלום יש עבד שנותן שלום לרבו א''ל היה לך לעזרני מיד אמר לו {במדבר יד-יז} ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת (אמר) ר' יהושע בן לוי מ''ד {שמות לב-א} וירא העם כי בושש משה אל תקרי בושש אלא באו שש בשעה שעלה משה למרום אמר להן לישראל לסוף ארבעים יום בתחלת שש אני בא לסוף מ' יום בא שטן ועירבב את העולם אמר להן משה רבכם היכן הוא אמרו לו עלה למרום אמר להן באו שש ולא השגיחו עליו מת ולא השגיחו עליו הראה להן דמות מטתו והיינו דקאמרי ליה לאהרן {שמות לב-א} כי זה משה האיש וגו': א''ל ההוא מרבנן לרב כהנא מי שמיע לך מאי הר סיני א''ל הר שנעשו בו נסים לישראל הר ניסאי מיבעי ליה אלא הר שנעשה סימן טוב לישראל הר סימנאי מיבעי ליה א''ל מ''ט לא שכיחת קמיה דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דמעייני באגדתא דרב חסדא ורבה ברי' דרב הונא דאמרי תרווייהו מאי הר סיני הר שירדה שנאה לעכו''ם עליו והיינו דאמר ר' יוסי בר' חנינא ה' שמות יש לו מדבר צין שנצטוו ישראל עליו מדבר קדש שנתקדשו ישראל עליו מדבר קדמות שנתנה קדומה עליו מדבר פארן

רש"י קנאה יש ביניכם. שאתם באים על ידה לידי רציחה: מסר לו. למדו: באדם בשכר. שחרפוך וקראוך אדם נוצר מאדמה לשון שפלות: מסר לו סודו. להקטיר מחתות קטורת בשעת מגפה ולעמוד בין המתים ובין החיים: ואי לאו דאמר ליה. מלאך המות: מנא ידע. הלא בתורה לא נכתב: בדאי אתה. בתמיה: קושר כתרים. כגון הנך דאמרי' בפרק הבונה (דף קד.) תגא דקו''ף לגבי רי''ש וכן שעטנ''ז ג''ץ שצריכין כל אות ג' זיונים כדאמרינן (במנחות דף כט:) ראש הזיי''ן נמתח לימין ולשמאל בגגו מעט וכן ראש השי''ן השמאלי וכן כל ראשי שבע אותיות הללו בכל מקום שהן: אין שלום. אין דרך ליתן שלום: בעירך. במקומך: לעזרני. לומר תצלח מלאכתך: מיד. בעליה אחרת אמר לו יגדל נא כח ה': בא השטן. הוא יצר הרע המחטיא את האדם הוא העולה ומסטין [והאומר] דהוא מדת הדין אין הגון בעיני: כשעלה משה. להר אמר להם לסוף מ' יום אני בא בתוך שש שעות הם סבורים שאותו יום שעלה בו מן המנין הוה והוא אמר להם מ' יום שלימים יום ולילו עמו ויום עלייתו אין לילו עמו שהרי בז' בסיון עלה נמצא יום מ' י''ז בתמוז היה בי''ו בא שטן ועירבב את העולם והראה דמות חשך ואפילה דמות ענן וערפל וערבוביא לומר ודאי מת משה שהרי באו כבר שש ולא בא ואי אפשר לומר שלא טעו אלא ביום המעונן בין קודם חצות לאחר חצות שהרי לא ירד משה עד יום המחרת שנאמר וישכימו ממחרת וגו': באו שש. שקבע לכם: שנאה לעכו''ם. שלא קבלו בו תורה: (רש"י)

תוספות תורה היכן היא. וא''ת וכי שטן לא היה יודע מתן תורה וי''ל דאמרינן במדרש לפניו ילך דבר שטרדו הקב''ה למלאך המות בשעת מתן תורה שלא יקטרג לומר אומה שעתידה לחטוא לסוף מ' יום בעגל אתה נותן להם התורה והוא שטן והוא מלאך המות כדאמרי' בפ''ק דב''ב (דף טז.) ואמרי' נמי בסנהדרין (דף כו:) תושי' שניתנה בחשאי מפני השטן: לסוף מ' יום אני בא. פירש בקונטרס דאותו יום שעלה בו אינו מן המנין והוא היה אומר להם מ' יום שלימים יום ולילו עמו ויום עלייתו אין לילו עמו שהרי ז' בסיון עלה נמצא יום מ' היה בי''ז בתמוז ואין נראה לר''י בן רבינו מאיר דבהדיא משמע בפ''ק דיומא (דף ד.) דיום עלייה מן המנין דקאמר התם בשלמא לר''ע משכחת להו דבי''ז בתמוז נשתברו הלוחות כ''ד דסיון ושיתסר דתמוז מלו להו מ' יומין ובשיבסר בתמוז נחת אלמא חשיב יום עלייה ואיכא מ' יום ומ' לילה כשתחשוב לילה שאחר היום ועוד אם לא תחשוב יום עלייה. לא ישלמו מ' ימים אחרונים עד אחר יום הכפורים ושלמו ביוה''כ שאז א''ל הקב''ה למשה סלחתי כדברך גם מה שפרש''י בפרשת כי תשא שבי''ט בתמוז עלה קשה לר''י שאז לא תמצא ששלמו מ' ימים אחרונים ביום הכיפורים: מדבר צין. קשה לר''י דע''כ מדבר צין לאו היינו מדבר פארן דמדבר צין בתחילת דרומה של ארץ ישראל כדכתיב באלה מסעי והיה לכם פאת נגב ממדבר צין על ידי אדום וכתיב ונסב לכם הגבול מנגב וגו' והיו תוצאותיו מנגב לקדש ברנע וקדש ברנע היינו פארן דכתיב בשילוח מרגלים וישלח אותם משה ממדבר פארן ובספר (יהוסע יד) כתיב שאמר כלב בשלוח אותי משה מקדש ברנע לרגל את הארץ וכן באלה הדברים כתיב ונבא עד קדש ברנע ומפרש מיד שלוח מרגלים ועוד דכמה מסעות היו ממדבר פארן עד מדבר צין דבסוף בהעלותך כתיב ואחר נסעו העם מחצרות ויחנו במדבר פארן ובאלה מסעי כתיב ויסעו העם מחצרות ויחנו ברתמה א''כ רתמה היינו פארן וחשיב כמה מסעות עד מדבר צין וכן בין פארן לסיני מהלך י''א יום דכתיב אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע א''כ מדבר צין ופארן וסיני לאו הכל אחד ואור''י דהכל מדב' אחד וגדול היה דע''כ סיני היינו פארן דכתי' הופיע מהר פארן ובפרק שור שנגח ד' וה' (ב''ק דף לח.) דרשינן מפארן הופיע ממונן לישראל גבי שור של ישראל שנגח שור של עובד כוכבים פטור ול''ג בריש מסכת ע''ז (דף ב:) מאי בעי בשעיר ומאי בעי בפארן דהוה משמע דפארן היא אומה אחרת כמו שעיר אלא גרס מאי בעי בשעיר ומאי בעי בתימן וסיני נמי היינו מדבר צין דכתיב מדבר צין היא קדש וסיני איקרי קדש דכתיב בספר (תהלים כט) קול ה' יחיל מדבר יחיל ה' מדבר קדש משמע דהיינו בשעת מתן תורה ומיהו קשה לר''י דהא מדבר קדמות היה מזרחה של ארץ ישראל כדכתיב (דברים ב) ואשלח מלאכים ממדבר קדמות אל סיחון מלך חשבון וגו' שהיתה במזרח של א''י דכתיב (שם ד) בעבר הירדן מזרחה שמש ומדבר צין ופארן היינו בדרומה כמו שמשמע בפסוקים שהבאתי ואיך יתכן דמדבר קדמות היינו מדבר סיני: (תוספות)

דף פט - ב

שפרו ורבו עליה ישראל מדבר סיני שירדה שנאה לעכו''ם עליו ומה שמו חורב שמו ופליגא דר' אבהו דא''ר אבהו הר סיני שמו ולמה נקרא הר חורב שירדה חורבה לעכו''ם עליו: מנין שקושרין לשון של זהורית וכו': כשנים כשני מיבעי ליה א''ר יצחק אמר להם הקב''ה לישראל אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית ועד עכשיו כשלג ילבינו: דרש רבא מאי דכתיב {ישעיה א-יח} לכו נא ונוכחה יאמר ה' לכו נא בואו נא מיבעי ליה יאמר ה' אמר ה' מיבעי ליה לעתיד לבא יאמר להם הקב''ה לישראל לכו נא אצל אבותיכם ויוכיחו אתכם ויאמרו לפניו רבש''ע אצל מי נלך אצל אברהם שאמרת לו {בראשית טו-יג} ידוע תדע ולא בקש רחמים עלינו אצל יצחק שבירך את עשו {בראשית כז-מ} והיה כאשר תריד ולא בקש רחמים עלינו אצל יעקב שאמרת לו {בראשית מו-ד} אנכי ארד עמך מצרימה ולא בקש רחמים עלינו אצל מי נלך עכשיו יאמר ה' אמר להן הקב''ה הואיל ותליתם עצמכם בי אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו: א''ר שמואל בר נחמני א''ר יונתן מ''ד {ישעיה סג-טז} כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך לעתיד לבא יאמר לו הקב''ה לאברהם בניך חטאו לי אמר לפניו רבש''ע ימחו על קדושת שמך אמר אימר ליה ליעקב דהוה ליה צער גידול בנים אפשר דבעי רחמי עלייהו אמר ליה בניך חטאו אמר לפניו רבש''ע ימחו על קדושת שמך אמר לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה אמר לו ליצחק בניך חטאו לי אמר לפניו רבש''ע בני ולא בניך בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע קראת להם {שמות ד-כב} בני בכורי עכשיו בני ולא בניך ועוד כמה חטאו כמה שנותיו של אדם שבעים שנה דל עשרין דלא ענשת עלייהו פשו להו חמשין דל כ''ה דלילותא פשו להו כ''ה דל תרתי סרי ופלגא דצלויי ומיכל ודבית הכסא פשו להו תרתי סרי ופלגא אם אתה סובל את כולם מוטב ואם לאו פלגא עלי ופלגא עליך ואת''ל כולם עלי הא קריבית נפשי קמך פתחו ואמרו (כי) אתה אבינו אמר להם יצחק עד שאתם מקלסין לי קלסו להקב''ה ומחוי להו יצחק הקב''ה בעינייהו מיד נשאו עיניהם למרום ואומרים {ישעיה סג-טז} אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך א''ר חייא בר אבא א''ר יוחנן ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל אלא שזכותו גרמה לו דכתיב {הושע יא-ד} בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה ואהיה להם כמרימי עול על לחיהם ואט אליו אוכיל: מתני' המוציא עצים כדי לבשל ביצה קלה תבלין כדי לתבל ביצה קלה ומצטרפין זה עם זה קליפי אגוזין קליפי רמונים איסטיס ופואה כדי לצבוע בהן בגד קטן פי סבכה מי רגלים נתר ובורית קמוליא ואשלג כדי לכבס בגד קטן פי סבכה רבי יהודה אומר כדי להעביר את הכתם: גמ' תנינא חדא זימנא קנה כדי לעשות קולמוס אם היה עב או מרוסס כדי לבשל ביצה קלה שבביצים טרופה ונתונה באילפס מהו דתימא התם הוא דלא חזי למידי אבל עצים דחזו לככא דאקלידא אפילו כל שהוא קמ''ל: תבלין כדי לתבל ביצה קלה: ורמינהו תבלין שנים וג' שמות ממין אחד או משלשה מינין (ושם אחד) אסורין ומצטרפין זה עם זה ואמר חזקיה

רש"י שפרו ורבו. דכל אחד נתעברה אשתו זכר במצות שובו לכם לאהליכם ולא ידענא היכא רמיזא: כשני מיבעי ליה. דומיא דכשלג דלא כתיב כשלגים: ארד עמך אעלה גם עלה. כאן רמז ד' גליות גם ריבויא הוא: יאמר ה'. אתה אמור התוכחה ובך אנו תולין: ימחו. הואיל שחטאו ויתקדש שמך בעולם כשתעשה דין בעוברין על דבריך: קראת להן בני בכורי ישראל. שהיה גלוי לפניך שהן עתידין לומר לפניך בסיני נעשה ונשמע לקבל עולך מאהבה כבנים: דל עשרין דלא ענשת להו. שכן מצינו בדור המדבר שלא ענש הקב''ה אלא מכ' שנה ומעלה דכתיב (במדבר יד) במדבר הזה יפלו פגריכם וגו' מבן כ' שנה ומעלה אשר הלינותם עלי: כי אתה אבינו. כנגד יצחק אמרו והוא אמר להם הראו כנגד הקב''ה שהוא אביכם: בשלשלאות של ברזל. כדרך כל הגולים שהרי ע''פ גזרת גלות ירד לשם: בחבלי אדם. בשביל חיבת האדם משכתים למצרים בחבלים ולא בשלשלאות: כמרימי עול על לחייהם. כאדם הסובל ומסייע לבהמתו להרים עולה מעל צוארה בלווחין ובמקלות: ואט אליו אוכיל. הטיתי לכם כח להכיל את עבודת הפרך: מתני' ביצה קלה. כבר מפורש שזה ביצת תרנגולת שהיא קלה לבשל ולא בשיעור כל ביצה שיערו אלא כגרוגרת מביצה קלה: ומצטרפין. כל מיני תבלין זה עם זה: קליפי אגוזים. הגדילה ע''ג הקליפה בעודן לחין: סטיס. קרו''ג {כרכום (קורטם?) [ממנו מפיקים צבע צהוב-כתום. אך ראה לעיל סח. ו-עט., וראה הערה בספר]} : פואה. וורנצ''א {ורנצ"א: פואה} : פי סבכה. בראש הסבכה שעשאה בקליעה נותן מעט בגד: נתר. מין אדמה שקורין ניטר''א {נתר (חנקת האשלגן)} : קמוליא ואשלג. בגמרא מפרש להו: את הכתם. של דם נדה שאלו הסמנין מעבירין על הכתם של דם נדה בבגד לטהרו: גמ' התם. הוא דקולמוס מרוסס לא חזי למידי אלא להסקה: ככא דאקלידא. שן של מפתח: ורמינהו. אמתני' דקתני תבלין מצטרפין שני מינין לכשיעור: ב' וג' שמות. פלפל לבן שחור וארוך או אפילו מן ג' מינין והם (שם אחד) של איסור אסור אם תיבלו בהן את הקדרה: ומצטרפין. לתבלה אם אין בכל אחד כדי לתבל ונצטרפו ותיבלו: ואמר חזקיה. הא דקתני מצטרפין: (רש"י)

תוספות תבלין שנים ושלשה שמות והן מין אחד. פירש רש''י כמו פלפל ארוך פלפל לבן פלפל שחור ולפי' הא דקתני בסיפא ר''ש אומר ב' שמות ממין אחד או שני מינין משם אחד אין מצטרפין משכחת לה שני מינין משם אחד כעין שמצינו לקמן (דף צ.) תרי גווני אהלא אבל תימה וכי בשביל שיש להם שם אחד יש להן להצטרף יותר מה מועיל השם לגרום הצירוף כיון שהם שני מינין ואין טעמם בשוה ומפרש ר''ת דג' עניני איסור כגון של ערלה או של כלאי הכרם ושל אשירה ושל עיר הנדחת קרי ג' שמות כדאמרינן שלא השם המביאו לידי מכות מביאו לידי תשלומים ובפרק המקבל (ב''מ קיא.) עובר בכל השמות הללו וכן משמע בהדיא בירושלמי בריש פ''ב דמסכת ערלה דקתני התרומה ותרומת מעשר ותרומ' של דמאי והחלה והבכורים עולין באחד ומאה ומצטרפין זה עם זה וקאמר עלה בגמרא לרבי שמעון נצרכה אע''ג דאמר ר''ש אין שני שמות מצטרפין הכא מודה שכולם שם תרומה: אסורין ומצטרפין. לכאורה נראה מדתני אסורים ותנא תו מצטרפין דאסורין היינו לאסור את הקדרה ומצטרפין למלקות ואף על גב דלענין חיוב חטאת אמרי' בפ' כלל גדול (לעיל כא.) דחלב ופיגול ונותר אין מצטרפין למלקות מצטרפין ובפרק בתרא דע''ז (דף סו.) דפליגי אביי ורבא דאביי סבר בתר טעמא אזלינן וקאמר אביי מנא אמינא לה דתנן תבלין ב' וג' שמות כו' אא''ב דבתר טעמא אזלינן כולהו חד טעמא נינהו אא''כ בתר שמא אזלינן האי שמא לחוד והאי שמא לחוד ורבא אמר הא מני ר''מ היא דאמר כל איסורין שבתורה מצטרפין זה עם זה שנאמר לא תאכל כל תועבה כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל משמע דלאביי אתיא אפי' אליבא דרבנן דר''מ אע''ג דע''כ פליגי עליה לכל הפחות לענין מלקות סבר אביי דלא פליגי אלא בב' מינין אבל בב' איסורין ומין אחד לא והא דאמר ריש לקיש בפרק התערובות (זבחים עח.) הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור אי אפשר שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו ולמלקות איירי דבטמא לא שייך ביה חטאת ועוד מדקאמר התם ש''מ התראת ספק לא שמה התראה ומדמבטלין זה את זה היה משמע דשני איסורין לרבנן דר''מ אין מצטרפין צ''ל דאע''פ שמבטלין זה את זה כשבללן מצטרפין הן למלקות וכן מוכח במעילה בפרק קדשי מזבח (דף יז:) דתנן הפיגול והנותר והטמא אין מצטרפין וקאמר בגמרא לא שנו אלא לטומאת ידים אבל לאכילה מצטרפין והא דאיצטריך לאתויי קרא דלאכילה מצטרפין מלא יאכל כי קדש הם כל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו פירוש מדנאמרו בלאו אחד מצטרפין לא איצטריך אלא לר''ש דאמר ב' שמות אין מצטרפין ובקודש מודה משום קרא דרבי אליעזר אבל לרבנן אפילו בעלמא מצטרפין והא דתנן בפ' קדשי מזבח (מעילה נח.) הערלה וכלאי הכרם מצטרפין אתיא שפיר כרבנן אליבא דאביי ומיהו לפי זה מצטרפין דרישא לא הוי פירושא כמו אין מצטרפין דרבי שמעון דצירוף דרבי שמעון היינו לאיסור דאי למלקות הא אית ליה כל שהוא למכות ור''ת מפרש דאסורי' ומצטרפין הכל מיירי להצטרף לאסור את הקדירה ולא למלקות א''נ אסורין בנתינת טעם אם נפלו בקדירה ומצטרפין לאסור בתערובת יבש בלא נתינת טעם והשתא הוי מצטרפין כמו אין מצטרפין דסיפא דרבי שמעון: (תוספות)

דף צ - א

במיני מתיקה שנו הואיל וראויין למתק קדירה טעמא דחזו למתק את הקדירה הא לאו הכי לא הכי נמי חזו למתק: קליפי אגוזין וקליפי רמונים סטיס ופואה כדי לצבוע בגד קטן: ורמינהי המוציא סמנים שרויין כדי לצבוע בהן דוגמא לאירא (הא איתמר עלה) אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לפי שאין אדם טורח לשרות סממנים לצבוע בהן דוגמא לאירא: מי רגלים: תנא מי רגלים עד בן מ' יום: נתר: תנא נתר אלכסנדרית ולא נתר אנפנטרין: בורית: אמר רב יהודה זה חול והתניא הבורית והחול אלא מאי בורית כבריתא מיתיבי הוסיפו עליהן החלביצין והלעינון והבורית והאהל ואי ס''ד כבריתא כבריתא מי איתא בשביעית (והתנן) זה הכלל כל שיש לו עיקר יש לו שביעית ושאין לו עיקר אין לו שביעית אלא מאי בורית אהלא והתניא והבורית ואהלא (אלא) תרי גווני אהלא: קימוליא: אמר רב יהודה שלוף דוץ: אשלג אמר שמואל שאילתינהו לכל נחותי ימא ואמרו לי שונאנה שמיה ומשתכח בנוקבא דמרגניתא ומפקי ליה ברמצא דפרזלא: מתני' פלפלת כל שהוא ועטרן כל שהוא מיני בשמים ומיני מתכות כל שהן מאבני המזבח ומעפר המזבח מקק ספרים ומקק מטפחותיהם כל שהוא שמצניעין אותן לגונזן רבי יהודה אומר אף המוציא משמשי ע''ז כל שהוא שנאמר {דברים יג-יח} ולא ידבק בידך מאומה מן החרם: גמ' פלפלת כל שהוא למאי חזיא לריח הפה: עיטרן כל שהוא: למאי חזיא לצילחתא: מיני בשמים כל שהן: ת''ר המוציא ריח רע כל שהוא שמן טוב כל שהוא ארגמן כל שהוא ובתולת הוורד אחת: מיני מתכות כל שהן: למאי חזו תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר שכן ראוי לעשות ממנה דרבן קטן ת''ר האומר הרי עלי ברזל אחרים אומרים לא יפחות מאמה על אמה למאי חזיא אמר רב יוסף לכלייא עורב ואיכא דאמרי אחרים אומרים לא יפחות מכלייא עורב וכמה אמר רב יוסף אמה על אמה נחשת לא יפחות ממעה כסף תניא רבי אליעזר אומר לא יפחות מצינורא קטנה של נחשת למאי חזיא אמר אביי שמחטטין בה את הפתילות ומקנחין הנרות: מקק ספרים ומקק מטפחת: א''ר יהודה מקק דסיפרי תכך דשיראי ואילא דעינבי ופה דתאני והה דרימוני כולהו סכנתא ההוא תלמידא דהוה יתיב קמיה דר' יוחנן הוה קאכיל תאיני אמר ליה רבי קוצין יש בתאנים א''ל קטליה פה לדין: מתני' המוציא קופת הרוכלין אף על פי שיש בה מינין הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת זרעוני גינה פחות מכגרוגרת ר' יהודה בן בתירה אומר חמשה

רש"י במיני מתיקה. עסקינן שכולן מיני מתיקת קדירה אבל מין אחר אין מצטרף ומתניתין לא מפליג: דוגמא לאירא. מעט צמר שהוא כמין דוגמא שמראה הצבע לבע''ה כזה תחפוץ או כזה והוא כדי ליתן באירא של קנה של גרדי ושיעורה מועט: לשרות. ומתני' בשאינן שרויין והבא לשרות אינו שורה פחות מכדי בגד קטן: אנפטרין. מקום: הוסיפו עליהם. לענין שביעית: החלביצין. לטרו''ן {לייטרו"ן: נץ-חלב (חסת-ארנבת?)} : והלעונין. לענה: כברית'. גפרית: שיש לו עיקר. שנשרש בארץ ולפי דעתי תורניסא דגרסינן במס' ע''ז דבר שאין לו שורש הוא כמו זה ולא כמו שמפרשין אותו פיונ''א {פי"ן: אורן} : שלוף דוץ. לא איתפרש אבל כך שמו {בכתב יד אחד מצוי כאן הלעז: טראפנ"א, ונראה שפירושו: שרף-אלה [השערה בלבד]} : ברמצא דפרזלא. פוריידורא {פוריידו"ר: מקדח} של ברזל: מתני' פלפלת כל שהוא. ואינו פלפל שלנו ובגמרא מפרש כל שהוא למאי חזי: מיני בשמים כל שהן. לריח טוב: מיני מתכות כל שהוא. ראוי לדרבן קטן: שמצניעין אותו לרפואה ל''ג: מקק ספרים. אכילת תולעת אוכלת הספרים ומרקבן ושמו מקק: שמצניעין אותן לגונזן. שכל דבר קדש טעון גניזה: מאומה. אלמא אחשביה קרא לאיסורא והא דתנן (לעיל דף עה.) כל שאינו כשר להצניע כו' ואוקימנא למעוטי עצי אשירה דלא כר' יהודה: גמ' לצלחתא. כאב חצי הראש: ריח רע. שמעשנין בהן חולין ותינוקות כגון חלטית להבריח מעליו מזיקין: ארגמן. צבע שצובעין בו ארגמן וטעמא לא איתפרש ול''נ שגם הוא ראוי להריח: בתולת הוורד. עלה של וורד בחור אחת: מיני מתכות כל שהוא. מתני' היא: הרי עלי ברזל. לבדק הבית: לכליא עורב. טבלאות של אמה היו עושין והן חדין כסכין סביבותיהם ומסמרין חדין בכולן ומחפין בהן גגו של היכל למנוע את העורבים מלישב: ממעה כסף. נחשת שוה מעה כסף: צנורא. מזלג קטן [כעין] שטוין בו זהב ולבדק הבית למאי חזי: שמוחטין בו פתילות. ומנקבין ראשיהן לעדויי חושכן מוקיי''ר {למחוט (נר)} בלע''ז: מקק דסיפרי תכך דשיראי. כל אלו תולעין הן שבכל מין ומין וחלוקין בשמותיהם תכך איילא פה הה: כולהו סכנתא. לאוכלן: קוצים יש בתאנים. היה תולעת יושב ונוקב בגרונו ודומה שהוא קוץ: קטליה פה לדין. הרגו פה לדין: מתני' רוכלין. מוכרי בשמים לקישוטי נשים ויש להן קופות קטנות לצרורות בשמים: אינו חייב אלא חטאת אחת. דכולה חדא הוצאה היא: פחות מכגרוגרת. דאע''ג דכל האוכלין שיעורן כגרוגרת הני כיון דלזריעה קיימי בפחות מכגרוגרת נמי מיחייב: (רש"י)

תוספות הואיל וראויין למתק הקדירה. הואיל וממתיקין הוה ליה למימר כדפי' בסוף כלל גדול (דף עו. ושם) וא''ת היכי מיירי אי בנותן טעם אפילו שאר מינין נמי ואי אין בהם נותן טעם אפי' מיני מתיקה נמי לא וי''ל דאפילו ביש בהן נותן טעם שרי בשאר מינין דנותן טעם לפגם הוא. ר''י: מי רגלים בן מ' יום. אין גירסא זו נכונה דמשמע של קטן בן מ' יום ובנדה פרק האשה (דף סב.) גבי ז' סממנין מעבירין קתני כל הני דהכא ומי רגלים וקא בעי התם בגמרא דילד או מזקן ואית דגרסי של מ' יום ואין נראה דהתם נמי תניא ומי רגלים שהחמיצו וכמה חימוצן שלשה ימים ונראה כספרים דגרסי עד מ' יום דמג' ימים עד מ' מעבירין אותם על הכתם אבל תוך ג' ולאחר מ' אין מעבירין: בורית זה החול. ואע''ג דבפ' המוציא (לעיל פ:) יהיב בחול שיעורא אחרינא כדי ליתן על פי כף של סיד אומר רבינו מאיר דהתם מיירי בחול שנותנין בסיד אבל הכא איירי בחול שמלבנין בו את הבגדים ולספרים דגרסי הכא בורית זה אהלא אתי שפיר: תרי גווני אהלא. ולעיל דלא שני תרי גווני חול (או לגירסא אחרת תרי גוונא אהלא) משום דקים ליה דליכא בהו תרי גוונין ויש ספרים דגרסי לעיל מאי בורית אהלא ולפי זה אתי שפיר דה''ק לעולם כדאמר מעיקרא דבורית זה אהלא ותרי גווני אהלא: לא יפחות ממעה כסף. תימה לר''י דלא יפחות מפרוטה הוה ליה למימר כי היכי דתניא בפרק בתרא דמנחות (דף קו:) הרי עלי זהב לא יפחות מדינר זהב כסף לא יפחות מדינר כסף: מכליא עורב. בערוך בערך כל פי' דבמקדש ראשון מפני רוב קדושה שהיתה בו לא הוה צריך כליא עורב וליתא דבפ''ק דמועד קטן (דף ט.) מוכח בהדיא שהיה במקדש ראשון כליא עורב: המוציא קופת הרוכלין אע''פ שיש בה מינין הרבה אינו חייב אלא אחת. תימה דמאי קמ''ל פשיטא דאפילו בהוציא וחזר והוציא אינו חייב אלא אחת כמו בקצר וחזר וקצר כ''ש בבת אחת ואפילו רב יוסף דמחייב אליבא דר' אליעזר בקצר וחזר וקצר בפרק אמרו לו (יומא דף טו.) בהוצאה אחת פשיטא דפטור ותירץ ר''ת דמיירי כגון שנודע לו על מין זה ונתכפר וחזר ונודע לו על מין אחר אפ''ה פטור דהוי הכל כמו דבר אחד ואע''ג דבפרק המצניע (לקמן צנ:) תניא ואם היה כלי צריך לו חייב אף על הכלי ומוקי לה רב אשי ששגג בזה ובזה ונודע לו וחזר ונודע לו ובפלוגתא דרבי יוחנן ור''ל דוקא בכלי ואוכלים שבתוכו מחלקין ידיעות אבל באוכלין שבתוך הכלי אפילו כפרות אין מחלקות ור''י מצא בירושלמי אילו הוציא והוציא כלום הוא חייב אלא אחת לא נצרכה אלא לר''א שלא תאמר מינים הרבה יעשו כהעלמות הרבה ויהא חייב על כל אחת ואחת קמ''ל פי' דס''ד דמינים מחלקין כדא''ר יהושע תמחויין מחלקין ומיהו ה''ל להזכיר ר' יהושע: (תוספות)

דף צ - ב

זרע קישואין שנים זרע דילועין שנים זרע פול המצרי שנים חגב חי טהור כל שהוא מת כגרוגרת צפורת כרמים בין חיה בין מתה כל שהוא שמצניעין אותה לרפואה ר' יהודה אומר אף המוציא חגב חי טמא כל שהוא שמצניעין אותו לקטן לשחוק בו: גמ' ורמינהי זבל וחול הדק כדי לזבל קלח של כרוב דברי ר''ע וחכמים אומרים כדי לזבל כרישא אמר רב פפא הא דזריע הא דלא זריע לפי שאין אדם טורח להוציא נימא אחת לזריעה: זרע קישואין: ת''ר המוציא גרעינין אם לנטיעה שתים אם לאכילה כמלא פי חזיר וכמה מלא פי חזיר אחת אם להסיק כדי לבשל ביצה קלה אם לחשבון שתים אחרים אומרים חמש ת''ר המוציא שני נימין מזנב הסוס ומזנב הפרה חייב שמצניעין אותן לנישבין מקשה של חזיר אחת צורי דקל שתים תורי דקל אחת: ציפורת כרמים בין חיה בין מתה כל שהוא: מאי ציפורת כרמים אמר רב פליא ביארי אמר אביי ומשתכח בדיקלא דחד נבארא ועבדי לה לחוכמא אכיל ליה לפלגא דימיני' ופלגא דשמאליה רמי לה בגובתא דנחשא וחתים לה בשיתין גושפנקי ותלי לה באיברא דשמאלא וסימניך {קהלת י-ב} לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו וחכים כמה דבעי וגמר כמה דבעי ואכיל ליה לאידך פלגא דאי לא מיעקר תלמודו: ר' יהודה אומר אף המוציא כו': ותנא קמא סבר לא מאי טעמא דילמא אכיל ליה אי הכי טהור נמי דהא רב כהנא הוה קאים קמיה דרב והוה קמעבר שושיבא אפומיה אמר ליה שקליה דלא לימרו מיכל קאכיל ליה וקעבר משום {ויקרא יא-מג} בל תשקצו את נפשותיכם אלא דילמא מיית ואכיל ליה ורבי יהודה אי מיית קטן מיספד ספיד ליה:

רש"י זרע קישואין. חשוב הוא וחייב בשני גרגרין: המוציא חגב חי כל שהוא. שמצניעין אותו לקטן לשחק בו כדמפרש רבי יהודה בסיפא דמתני': מת. הרי הוא כשאר אוכלין וחייב בכגרוגרת: ציפורת כרמים. לקמיה מפרש מאי היא ומאי רפואתו: שמצניעים אותו לקטן כו'. ות''ק מהאי טעמא נמי מחייב ליה בחגב טהור ומיהו אטמא פליג דלא מצנעי ליה לשחק דילמא אכיל ליה כדלקמן: גמ' כדי לזבל. אלמא זרע הבא מגרעין אחד חשיב: הא דזריע. מאחר שהן זרועין חשיב כל אחד ואחד ואדם טורח לזבל אחד מהם אבל דלא זריע אין אדם טורח לזרוע גרגיר אחד: המוציא גרעינין. גרעיני תמרה: ביצה קלה. כגרוגרת מביצה שהיא קלה לבשל וזו של תרנגולת: לחשבון. כמו שנותנים לסימן עדות לכל דינר פשוט: אחרים אומרים ה'. דעד ד' כללות חשיב איניש ולא מינשי ואין צריך לתת סימן אבל חמש מינשי ומותיב סימנא לכולהו: לנישבין. לצוד עופות ובלע''ז ליצ''ש {לצי"ש: חבלים, לולאות (מלכודת)} : מקשה של חזיר. נימין קשין שבשדרה של חזיר: אחת. דחזיא לאושכפי לתת בראש המשיחה של תפירה: צורי דקלים. נצרים קלופים לעשות סלים: שתים. לשתי בתי נירין: תורי דקל. דקין מצורי והן מן הסיב הגדל סביבותיו ולא ידעתי למאי חזי: פיילי ביירי. כך שמו: ומשתכח בדיקלא דחד נבארא. בדקל בחור שלא נכרך עדיין אלא בסיב א' שגדל סביבותיו וכורכו: לחוכמא. לפתוח הלב: גובתא. קנה: שיתין. לאו דוקא אלא מכסהו כסויין הרבה כגון זפת ושעוה על גבה ואדמה: גושפנקי. חותמות: ותלי ליה באיברא דשמאל'. בזרוע השמאלי: וסימן לב כסיל. כגון זה שצריך לפקח לב לשמאלו: ואכיל לאידך פלגא. בתר דאחכים: ואי לא. אכיל ליה אלא שדי ליה: מיעקר תלמודו. וחכמתו שלמד על ידו נעקר ממנו: ות''ק סבר. חגב טמא לא מצנעי' ליה לקטן לשחק: דילמא אכיל. ואפי' למאן דאמר קטן אוכל נבלות אין ב''ד מצויין עליו להפרישו מודה הוא דלא יהבינן ליה בידים דתניא (יבמות דף קד.) לא תאכלום לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים: אי הכי טהור. חי נמי דילמא אכיל ליה ואי משום דאין בו איסור אבר מן החי דחגב אין טעון שחיטה אית ביה מיהא משום בל תשקצו במסכת מכות (דף טז:) כדרב כהנא כו': שושיבא. מין חגב טהור: אלא. לאו משום דחייש דילמא אכיל לי' חי אלא דילמא מיית ואכיל לי' וקאכיל טמא אבל טהור ש''ד: מיספד ספיד ליה. תינוק ולאו אורחיה למיכליה: (רש"י)

תוספות אם לנטיעה שתים. פי' אותם שהם ראויים לנטיעה אי נמי כלומר במקום שרגילין לנוטען והוי סתמא לנטוע דאי במוציא ממש לנטיעה הא אמר בריש פ' המצניע (לקמן צא.) מחייב היה ר' מאיר במוציא חטה א' לזריעה: שמצניעין אותו לחזיר. פירוש שראוי ליתן לעובד כוכבים או למכור לו אבל ישראל אסור לגדל חזיר: דלא לימרו מיכל קא אכיל ליה ועבר משום בל תשקצו. אומר רשב''א דמשמע מכאן דחגב טהור אין טעון שחיטה מדלא קאמר דלא לימרו דקאכיל ליה בלא שחיטה ועוד דת''ק קאמר בסמוך בחגב חי טמא דילמא מיית ואכיל ליה ובטהור לא חייש והיינו משום דמותר בלא שחיטה ובתוספתא דמסכת תרומות תניא אוכל אדם חגבים בין חיין בין שחוטין ואע''ג דאסור לאכול חי משום בל תשקצו מ''מ מותר לחתוך ממנו אבר ולאוכלו על ידי רחיצה ואין בו משום אבר מן החי ורש''י הביאו באלו טרפות (חולין דף סו.) מה''ג דמפיק חגבים אין טעונין שחיטה מדכתיב ואת כל נפש החיה הרומשת במים אלו דגים ואת כל נפש השורצת אלו חגבים מדכתיב חגבים אחר דגים משמע דאין טעונין שחיטה כדגים ואפילו עוף הוה פטרינן ליה בולא כלום אי לאו דהוקש לבהמה כדאמר בהשוחט (שם כז:): ועובר משום בל תשקצו. משמע דשושיבא שרי ואומר ר''ת דבפ''ב דמס' ע''ז (דך לז.) גבי איל קמצא דמפרש רב פפא דהיינו שושיבא ורב חייא בר אשי אמר משמיה דעולא סוסבל וקאמר התם דבראשו ארוך היינו שושיבא כ''ע לא פליגי דאסור ל''ג דאסור אלא גרס כ''ע לא פליגי דשרי דהכא משמע דשושיבא שרי ולית ביה אלא משום בל תשקצו וסתם מתניתין דפרק אלו טריפות (חולין דף סה:) שרי ראשו ארוך לכך נראה לר''ת דגרס כ''ע לא פליגי דשרי: (תוספות)

רשב"א מתני': המצניע לזרע ולדוגמא ולרפואה כו'. תמיהא לי למה הוצרך לחזור ולשנות כאן, שהרי כבר שנינו כן בפרק כלל גדול (עה, ב) דתנן התם כל שאינו כשר להצניע, ואין מצניעין כמוהו, והוציאו בשבת אינו חייב אלא המצניעו. ויש לומר דאתא לאשמועינן דאפילו שכח למה הצניעו והוציאו, חייב שעל דעת ראשונה הוא עושה, וכדאוקים לה אביי. גמרא: למה ליה למיתני המצניע ליתני המוציא. כלומר: דאפילו לא החשיבו מתחלה להצנעה אלא שהוציאו עכשיו לזריעה חייב דהא אחשביה, ודוקא במוציא לזריעה וכיוצא בזה, לפי שאין אדם טורח לזרוע נימא אחת, וכדאמרינן בפרק המוציא (עט, א) אמר רב פפא הא דזריע הא דלא זריע, לפי שאין אדם טורח להוציא נימא אחת לזריעה, אבל אי טרח ואפקיה לכך חייב דדבר חשוב הוא לכך, מה שאין כן במוציא לאכילה שאפילו הצניעו והוציאו לאכילה אינו חייב בפחות מגרוגרת. ותדע לך מדאמרינן לקמן (צא, א) בעי רבא הוציא חצי גרוגרת לזריעה ותפחה ונמלך עליה לאכילה מהו, דאלמא דוקא תפחה, הא לא תפחה אף על פי שחשבה ממש לאכילה פטור ומן הטעם שאמרנו. כך נראה לי. (רשב"א)

פרק עשירי - המצניע

מתני' המצניע לזרע ולדוגמא ולרפואה והוציאו בשבת חייב בכל שהוא וכל אדם אין חייב עליו אלא כשיעורו חזר והכניסו אינו חייב אלא כשיעורו: גמ' למה ליה למיתני המצניע ליתני המוציא לזרע ולדוגמא ולרפואה חייב בכל שהוא אמר אביי הכא במאי עסקינן כגון שהצניעו ושכח למה הצניעו והשתא קא מפיק ליה סתמא

רש"י מתני' המצניע בכל שהוא. דהא אחשביה: אלא כשיעורו. בכל אחד שיעור המפורש לו בזרעונין חמשה זרע קישואין או דילועין או פול המצרי שנים ובשאר דברים כגון יין או אוכלין או גמי כשיעור המפורש בכלל גדול ובהמוציא: חזר והכניסו. זה שהצניע פחות מכשיעור והוציאו אם חזר ונמלך שלא לזורעו והכניסו: אינו חייב. בהכנסה זו אלא אם כן יש בו שיעור שלם דכיון דנמלך עליו שלא לזורעו ביטל מחשבתו והרי הוא ככל אדם: גמ' ליתני המוציא זרע בכל שהוא חייב. ואף על גב דלא אצנעיה מעיקרא להכי דהא דבעינן שיעורא היינו טעמא כדאמרן שאין אדם טורח להוציא נימא אחת לזריעה הלכך מוציא סתם פטור עד שיהא בו שיעור אבל זה שהוציא נימא אחת לזריעה בהדיא גלי דעתיה דטרח ואחשביה: אמר אביי. ודאי מוציא לזריעה חייב ואף על גב דלא אצנעיה מעיקרא ומתניתין דבעי מצניע במוציא סתם קאמר כגון לטלטלו מבית לבית דאינו חייב אלא משום דאחשביה בהצנעתו ואם תאמר כבר שנו בכלל גדול (עה:) כל שאינו כשר להצניע אינו חייב אלא מצניע הא מצניע חייב הכא במאי עסקינן דאיצטריך למתנייה כגון שהצניעו האי מצניע לזרע או לדוגמא ושכח למה מצניעו והשתא מפיק ליה סתמא לטלטלו מבית לבית: (רש"י)

תוספות מתני' המצניע וכל אדם אין חייבין עליו אלא כשיעורו. תימה לר''י דאמאי איצטריך למיתני ליה הא תנא ליה חדא זימנא בפרק כלל גדול (לעיל דף עה:) ושאינו כשר להצניע אינו חייב אלא המצניע: (תוספות)

דף צא - א

מהו דתימא בטולי בטלה מחשבתו קמ''ל כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה אמר רב יהודה אמר שמואל מחייב היה רבי מאיר אף במוציא חטה אחת לזריעה פשיטא כל שהוא תנן מהו דתימא כל שהוא לאפוקי מגרוגרת ולעולם עד דאיכא כזית קמ''ל מתקיף לה רב יצחק בריה דרב יהודה אלא מעתה חישב להוציא כל ביתו הכי נמי דלא מיחייב עד דמפיק לכוליה התם בטלה דעתו אצל כל אדם: וכל אדם אין חייבין עליו אלא כשיעורו: מתניתין דלא כרבי שמעון בן אלעזר. דתניא כלל א''ר שמעון בן אלעזר כל שאינו כשר להצניע ואין מצניעין כמוהו והוכשר לזה והצניעו ובא אחר והוציא נתחייב זה במחשבתו של זה אמר רבא אמר רב נחמן הוציא כגרוגרת לאכילה ונמלך עליה לזריעה אי נמי לזריעה ונמלך עליה לאכילה חייב פשיטא זיל הכא איכא שיעורא וזיל הכא איכא שיעורא מהו דתימא בעינן עקירה והנחה בחדא מחשבה והא ליכא קמ''ל בעי רבא הוציא חצי גרוגרת לזריעה ותפחה ונמלך עליה לאכילה מהו את''ל התם הוא דמיחייב דזיל הכא איכא שיעורא וזיל הכא איכא שיעורא הכא כיון דבעידנא דאפקה לא הוה ביה שיעור אכילה לא מיחייב או דילמא כיון דאילו אישתיק ולא חשיב עליה מיחייב אמחשבה דזריעה השתא נמי מיחייב ואת''ל כיון דאילו אישתיק ולא חשיב עליה מיחייב אמחשבה דזריעה השתא נמי מיחייב הוציא כגרוגרת לאכילה וצמקה ונמלך עליה לזריעה מהו הכא ודאי כי אישתיק אמחשבה קמייתא לא מיחייב או דילמא בתר השתא אזלינן ומיחייב ואת''ל בתר השתא אזלינן ומיחייב הוציא כגרוגרת לאכילה וצמקה וחזרה ותפחה מהו יש דיחוי לענין שבת או אין דיחוי לענין שבת תיקו: בעא מיניה רבא מרב נחמן זרק כזית תרומה לבית טמא מהו למאי אי לענין שבת כגרוגרת בעינן אי לענין טומאה כביצה אוכלין בעינן לעולם לענין שבת וכגון דאיכא פחות מכביצה אוכלין והאי משלימו לביצה מאי מדמצטרף לענין טומאה מיחייב נמי לענין שבת או דילמא כל לענין שבת כגרוגרת בעינן א''ל תניתוה אבא שאול אומר שתי הלחם ולחם הפנים שיעורן כגרוגרת ואמאי לימא מדלענין

רש"י מהו דתימא. כיון דשכח בשעת הוצאה שלא היה זכור בהצנעתו: בטלה לו מחשבתו. ואין כאן לא חשיבות מחשבת הצנעה ולא מחשבת הוצאה: קמ''ל. דכל העושה סתם על דעת הראשונה עושה ובחשיבותיה קמא קאי: כל שהוא תנן. וסתם משנה רבי מאיר: לאפוקי מגרוגרת. דשאר אוכלין: אלא מעתה. דמתני' בדעתיה תלינן כדקאמרת משום דעל דעת ראשונה מחשבת ליה שיעורא: חישב להוציא כל ביתו. בהוצאה אחת דלא אחשבה אלא אם כן הוציא כולה כאחד: הכי נמי. דכי אפקא פורתא פורתא לא מיחייב: בטלה דעתיה. ושיעורא דחשיב לאינשי חשיב: וכל אדם אין חייבין אלא כשיעורו. ואע''פ שהוכשר לזה והצניעו: כגרוגרת. איכא שיעורא לאכילה ולהוצאה וכ''ש לזריעה דשיעורא בכל שהוא: ותפחה. ועמדה על גרוגרת קודם הנחה: ונמלך עליה לאוכלה. והניחה מהו: את''ל. בההיא אע''ג דעקירה והנחה לאו בחדא מחשבה הואי מיחייב: התם הוא דזיל הכא כו'. בשעת מחשבה ראשונה היה בו כשיעור למחשבתו ושיעור למחשבה שניה הלכך מיצטרפי עקירה והנחה: אבל הכא בעידנא דאפקה לא הוה בה שיעור. למחשבה שניה של הנחה ולא מצטרפי הנחה לעקירה: כיון דאילו אשתיק. בהך שניה אית בה שיעור לזריעה ומיחייב: השתא נמי מיחייב. הואיל ויש שיעור למחשבה אחרונה ובשיעור זה איכא שיעורא למחשבה ראשונה ויותר: לא מיחייב. דהא בשעת הנחה ליכא שיעור למחשבה קמייתא: בתר השתא. בתר מחשבה דהשתא אזלינן לענין הנחה: יש דיחוי. מה שחסרה בינתים אילו אנחה בההיא שעתא לא מיחייב מי אמרינן תורת דיחוי דנדחה לו מחיוב חטאת ובטלה לה עקירה וכי הדר תפחה והניחה הוי הנחה בלא עקירה: אי לענין טומאה. דמיבעיא לך אם נטמא לטמא טומאת אוכלין או לאו כביצה בעינן: והאי משלימו. שנחה אצלו והשלימו וע''י הנחה זו נטמאו: מאי. מדחשיב הך זריקה לענין טומאה חשיב נמי לענין שבת כאלו הוא כגרוגרת ומיחייב או לא: (רש"י)

תוספות מתקיף לה רב יצחק. פירש בקונטרס דפריך אאביי וקשה דאמאי נטר ליה עד הכא ואומר הרב פור''ת בשם רבינו שמואל דאדרב יהודה אבוה פריך וה''פ כיון דאמרת דמוציא חטה אחת לזריעה חייב אע''פ שאין רגילות משום דבתר מחשבתו אזלינן ה''נ כשחישב להוציא כל ביתו ניזול בתר מחשבתו ולא נחייבנו בפחות כיון דפחות מיכן אינו חשוב בעיניו ומשני התם בטלה דעתו אצל כל אדם דאין אדם שלא יהא חשוב בעיניו פחות מכן אבל הכא יש בני אדם שחשובה להם חטה אחת לזריעה: או דילמא בתר השתא אזלינן. משמע דאי בתר השתא אזלינן ליכא למיבעיא מידי מדקאמר את''ל בתר השתא אזלינן הוציא גרוגרת לאכילה וצמקה וחזרה ותפחה מהו ולא מיבעיא ליה אקמייתא ואמאי אכתי תיבעי ליה אי הוה דיחוי אצל שבת או לא כדבעי בסמוך דהא מיד כשצמקה נדחית וי''ל דדוקא ההיא דבסמוך חשיב ליה דיחוי שנדחית בין משיעור ראשון בין משיעור אחרון אבל הכא דמשיעור אחרון מיהא לא נדחית לא חשיב ליה דיחוי: אי לענין טומאה כביצה אוכלין בעינן. משמע דלא מקבל אוכל טומאה בפחות מכביצה ומה שהביא רש''י מת''כ דאוכל מקבל טומאה בכל שהוא דתניא מכל האוכל שמטמא בכל שהוא יכול יהא מטמא אחרים ת''ל אשר יאכל אוכל הנאכל בבת אחת הוי אומר זה ביצת תרנגולת אומר ר''ת דאסמכתא היא דה''נ מעשר ירק מרבינן בת''כ מוכל מעשר הארץ ולא הוי אלא אסמכתא בעלמא והא דפריך בפרק כל שעה (פסחים ד' לג:) למ''ד משקין מיבלע בליעי מהא דתנן טמא מת שסחט זיתים וענבים כביצה מכוונת טהורים ואי מיבלע בליעי אמאי טהורים ומוקי לה בענבים שלא הוכשרו לאימת קא מיתכשרי לכי סחיט להו וכי סחיט להו בציר ליה שיעוריה אתי שפיר גם לפי' הקונטרס דאע''ג דמקבל טומאה בכל שהוא מ''מ בציר ליה שיעורא מלקבל הכשר לפירוש הרב פור''ת דמפרש בשם רש''י בפ' חבית (לקמן קמה.) דאין אוכל מקבל הכשר בפחות מכביצה וטעמא משום דמאשר יאכל נפקא לן לטמא אחרים בכביצה ואהא כתב אשר יבא עליו מים וכן בפרק אלו עוברין (פסחים מה.) גבי בצק שבסידקי עריבה דמפרש אביי כגון דאיכא פחות מכביצה אוכלין ונגעו בהאי בצק בפסח דאיסורו חושבו מצטרף אע''ג דבלא צירוף פחות מכביצה הוה מצי לאוקמי דנגע שרץ בכזית שבסידקי עריבה בפסח דאיסורו חושבו מקבל טומאה בשאר ימות השנה אי קפיד אין אי לא לא אלא דלענין קבלת טומאה עצמה לא נפקא לן מינה מידי דבלאו הכי אסורה משום חמץ להכי נקט לענין לטמא אחרים ומייתי רבינו תם ראיה דאין אוכל מקבל טומאה פחות מכביצה דתניא בפרק אלו עוברין (שם מד.) המקפה של תרומה השום והשמן של חולין ונגע טבול יום במקצתן פסל את כולן מקפה של חולין ושום ושמן של תרומה ונגע טבול יום במקצתן לא פסל אלא מקום מגעו והוינן בה מקום מגעו אמאי פסל והא לא הוי כביצה ורש''י ל''ג הכי אלא גריס והא בטל ברובא ומפרש דהכי פריך מקום מגעו אמאי פסול והא בטל שום ושמן אגב מקפה דהא משום הכי קתני ברישא פסל את כולן ואין נראה למחוק הספרים ועוד נהי דבטלי ברישא להחמיר להקל לא אמרינן דבטלי ועוד דלא שייך למימר דבטלי השום והשמן כיון שהן בעין מדקתני לא פסל אלא מקום מגעו ועוד (דתניא בתוספתא) בד''א בזמן שהיא גוש בקערה משמע שהן בעין ואין להאריך ורש''י חזר בו בכריתות (דף כא.) וגבי פרה מיטמא טומאת אוכלין (חולין דף פב.) והא דאמר בפ''ק דחולין (דף כד:) התורה העידה על כלי חרס אפילו מלא חרדל לאו דוקא חרדל אלא כלומר מלא ביצים ומשום דבחרדל איכא טובא ראשון ושני כו' ומקבל טומאה מדרבנן נקט ליה: אי לענין שבת כגרוגרת בעינן. הוה מצי למיפרך אמאי נקט זרק ואמאי נקט תרומה ולבית טמא: כגון דאיכא פחות מכביצה אוכלים כו'. אור''י דלהכי נקט זרק דהשתא בהדי הדדי קא אתיין דלא מחייב לענין שבת עד דנח כדאמר בפרק המוציא (לעיל דף פ.) תוך ג' לרבנן בעיא הנחה על גבי משהו אבל מכניס מכי אתי תוך ג' איכא איסור שבת ואיסור טומאה ליכא עד דמצטרף ולא . (תוספות)

רשב"א מתקיף לה רב יצחק בריה דרב יהודה וכו'. פירש רש"י ז"ל (ד"ה אלא): דאדאביי קאי דאוקי מתניתין בששכח למה הצניעו, ואפילו הכי אזלינן בתר מחשבתו הראשונה. ואינו מחוור. שאם כן היה לו לבעל הגמרא לסדר דברי ר' יצחק אחר דברי אביי ולא יפסיק ביניהם בהא דרב יהודה. ובתוספות (ד"ה מתקיף) פירשו דאהא דרב יהודה אביו קאי, משום דפירש כל שהוא היינו אפילו חטה אחת הואיל ועל ידי מחשבתו אתה מחייבו בדבר שאינו ראוי להוציאו אפילו לזריעה שאין אדם טורח להוציא נימא אחת לזריעה, אלא שאנו הולכין לגמרי אחר מחשבתו, אם כן חשב להוציא כל ביתו הכי נמי. ופרקינן התם בטלה מחשבתו אצל כל אדם, כלומר: שאין כח בידו שלא להחשיב מה שהוא חשוב אצל הכל, אבל להחשיב מה שאינו חשוב אצל הכל לטרוח בכך לכתחלה הרשות בידו, כיון שאף השיעור הזה ראוי הוא וחשוב אצל הכל אלא שאין טורחין בכך לכתחלה. פשיטא זיל הכא איכא שיעורא וזיל הכא איכא שיעורא. קשיא לי, מאי קושיא שהרי דרך התלמוד הוא כן בהרבה מקומות לפתוח בדבר פשוט כדי לשאול אחריו מה שצריך לשאול, ואף כאן מפני שרצה רבא לשאול אחריו הוציא חצי גרוגרת לזריעה. והוציא כגרוגרת לאכילה, עשה להן פתח מזה אע"פ שאינו צריכה, ולמה הוצרך לתת טעם מהו דתימא בעינן עקירה והנחה בחדא מחשבה, בלאו הכי ניחא. ובפרקין (צב, ב) תנינן המוציא ככר לרשות הרבים חייב, והא אינה צריכה אלא משום דבעי למיתני הוציאוהו שנים פטורין. וניחא לי דמרא דשמעתא קמייתא ר' נחמן, ואיהו לא בעי הנך בעייתא, אלא רבא הוא דאיבעיא ליה, ומשום הכי אקשינן לר' נחמן, למה ליה לאשמועינן הכי פשיטא. בהא דבעי רבא הוציא חצי גרוגרת לזריעה ותפחה ונמלך עליה לאכילה מהו. הקשה הרמב"ן ז"ל (בסוגייתנו), מאי קא מיבעיא ליה, דהא איהו הוא דאמר במסכת מנחות בפ' כל המנחות באות מצה (נד, א), כל היכא דמעיקרא הות ביה והשתא לית ביה הא לית ביה, וכל היכא דמעיקרא לית ביה והשתא אית ביה מדרבנן, כי פליגי דמעיקרא הוה ביה וצמק וחזר ותפח, מר סבר יש דיחוי באיסורין, ומר סבר אין דחוי באיסורין, וכיון שכן גבי שבת נמי בדלית ביה ותפח היכי מחייב. ותירץ הוא ז"ל, דהכא בגרוגרת ממש עסקינן, ואמרינן התם שאני גרוגרת הואיל ויכול לשלקן ולהחזירן לכמות שהיו, וכיון שכן כשתפחה יש בה שיעור, ומיהו בעוד שלא תפחה לא חשיבא שיעור ואפילו למאן דאמר התם (שם נה, א) גבי תרומה דשיעור הוא. ואינו מחוור בעיני כל הצורך, דמאי שנא שבת מאי שנא תרומה, הא אפילו קודם ששלקה חשבינן ליה התם לענין תרומת מעשר כתאנה מדתורמין גרוגרת על התאנים במנין, ואף על גב דהשתא בציר ליה שיעורא. ולי נראה דאינו דומה שיעור הוצאת שבת לשאר האיסורין, דאילו פגול ונותר וחלב לא חייבה התורה בהם אלא בשיעור אכילה דהיינו כזית, וכיון שכן כל שאין בו כזית אף ע"פ שתפח ונראה ככזית הרי אין בו כזית ולא נהנה גרונו בכזית, אבל הוצאות שבת בחשיבותא תליא מלתא, וכל שדרך הבריות להחשיב ולהצניע חייבין עליו בהוצאתו, ועל כן אין שיעור הוצאה אחד לכל הדברים אלא כל אחד ואחד לפי מה שהוא חשוב, עד שהעלו הענין שאפילו מה שאינו חשוב לכל ואין מצניעין כמוהו והצניע המצניע חייב, וכיון שכן אף פחות מכגרוגרת שתפחה ונראה (ככזית) [כגרוגרת] מחשיבין אותו ומצניעין כמוהו ולפיכך חייב. כך נראה לי. זרק כזית תרומה לבית טמא מהו. ואסיקנא כגון שהיה פחות מכביצה אוכלין וכזית זה מצטרף לכביצה, ומשום דאיסור שבת ואיסור טומאה בהדי הדדי אתיין, ומשום הכי נקט זרק ולא נקט הוציא, דאילו הוציא קדים ליה איסור שבת לטומאה, דכשיצרף ידו למטה משלשה מיד הוה ליה כמונח לענין שבת, ואפילו לרבנן דבעי הנחה על גבי משהו, הני מילי בזורק אבל במעביר לא וכדאמרינן לעיל בפרק המוציא (פ, א), ולענין טומאה לא נטמא עד שנתחבר ממש לאוכלין. ונקט נמי תרומה דאילו חולין לא עבד ולא מידי, שהרי החולין מותרין הן באכילה אף לאחר שנטמאו. ואם תאמר אע"ג דמצטרף לענין טומאה היאך יתחייב לענין שבת, דהא בעינן עקירה והנחה בדבר חשוב ואילו בהנחה איכא דבר חשוב כיון דמצטרף לאוכלין, אבל בשעת עקירה דלא היה שם אלא כזית אינו חשוב. יש לומר עקירה צורך הנחה היא, וכיון דבשעת הנחתו יהא חשוב, אף עכשיו חשבינן ליה כדבר חשוב, דהא לצורך אותו הנחה עקרה, ודאי חייב, ואילו זרקו לבית טהור פשיטא ליה דחייב הואיל וזר לוקה עליו בכזית גם ראוי לאכילת כהנים, אבל כשנטמא בטל חשיבותו דאף זר אינו לוקה עליה, וכדאמרינן במסכת יבמות בריש פרק הערל (עג, ב) דהאוכלה בטומאת עצמה אינו לוקה עליה, וליכא אלא איסור עשה דכתיב (דברים טו, כב) בִּשְׁעָרֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ לזה ולא לאחר ולאו הבא מכלל עשה עשה, והיינו דלא בעי לה הכא אלא שזרקו לבית טמא ומשום צירוף אוכלין שבה, והלכך בשעת עקירה ודאי שיעור הראוי לענין שבת הוה ביה, כן תירץ רבנו שמואל. אבל הרמב"ן ז"ל הקשה עליו שאם מפני שראויה היתה לאכילת כהנים אם כן אף החולין ראוין לאכילת כל אדם, וכן בהא נמי דמשני בלחם הפנים מדאפקיה איפסיל ליה, אכתי קשיא דהא חשיב הוא דזר וכהן לוקין עליו בכזית. ועוד שאם כן כל האוכלין האסורין ליחייב בכזית. ונראה לי שעיקר טעם רבי שמואל ז"ל אינו אלא מפני שהיא ראויה לאכילת כהנים כלומר: מחייבת להם הכתוב וּשְׁמַרְתֶּם אֵת (במדבר יח, ה) [וגו'] מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי (שם, ח), מה שאין כן בחולין, ועם דברי רבי שמואל ז"ל עלה לנו תירוץ למה נקט כזית, הואיל ואינו מתחייב אלא משום צירופו ואם כן אפילו פחות מכזית, אבל עם דברי הרב ז"ל אינו קשה, דמשום עקירה נקט כזית דפחות מכזית אינו כלום. ועוד יש לומר דדוקא כזית משום דחשיב בעלמא ללקות עליו, מה שאין כן בפחות מכזית, דאפילו לרבי יוחנן דאמר (יומא עג, ב) חצי שיעור דאורייתא איסורא בעלמא הוא דאיכא. ואע"ג דלגבי תרומה טמאה ליכא חילוק בין כזית לפחות מכזית, דאפילו בכזית ליכא אלא עשה כדאמרן, ובפחות מכזית נמי איכא איסורא דאורייתא מדרבי יוחנן דאמר חצי שיעור דאורייתא וקיימא לן כותיה, מכל מקום כיון דבעלמא חמירא כזית ללקות עליו ופחות מכזית לעולם לא, הכא נמי כזית הוי חשוב פחות מכזית לא הוי חשוב. הא דנקט הכא: כגון דאיכא אוכלין פחות מכביצה. ולא אמר דאיכא פחות מכביצה תרומה, מסתברא דאפילו איכא פחות מכביצה אוכלין חולין, והדין נותן דהא תלמודא משום צירוף הוא דבעי, ואפילו על ידי צירוף דחולין מיטמא כזית של תרומה. אבל ראיתי לרבינו האי גאון ז"ל (מובא בר"ח על הגליון) שכתב אי לענין טומאה כביצה אוכלין בעינן, שאם טימא תרומה פחות מכביצה פטור, ואהדרינן לעולם לענין שבת וכגון שזרקו לאותו בית טמא תרומה פחות מכביצה ואיתא התם וזרק עכשיו כזית שהוא משלימו לההוא דאיתיה התם לכביצה. ע"כ. ואיני יודע למה הוצרך לפרש כך, דאפילו כזית מקבל טומאה על ידי צירוף ומתחייב הוא עליה משום מטמא תרומה. ומיהו דוקא בשלא היה שם אלא פחות מכביצה אוכלין, שלא ירדה להן טומאה אלא ע"י צירוף הכזית דאז מקבל טומאה אף כזית זה, אבל אם יש שם כביצה אוכלין כבר נטמאו בלא צירוף כזית זה, ואע"פ שנצטרף להם כזית זה לא נתוסף להם טומאה שכבר שבעו להם טומאה, וכיון שכן אין מצטרפין עם זית זה שיקבל טומאה על ידיהם כאילו הוא משיעור הכביצה, ואינו אלא כזית העומד לעצמו שאינו מקבל טומאה ולפיכך נקט הכא פחות מכביצה וכענין שאמרו במנחות בפרק הקומץ רבה (כד, א) גמ' שתי מנחות שלא נקמצו ונתערבו, בעי רבא עשרון שחלקו ונטמא אחד מהן והניחו בכסא וחזר טבול יום ונגע באותו טמא מהו, מי אמרינן שבע ליה טומאה או לא, כלומר: שבע ליה טומאה אותו חצי שנטמא כבר ולפיכך אינו מצטרף לטהור לטמאו, ואע"פ שאם היו שניהם טהורין ונגע באחד מהם פשיטא ליה דמצטרף. מהא דאמרינן הכא: למאי אי לענין טומאה כביצה אוכלין בעינן. שמעינן דאין אוכלין מקבלין טומאה פחות מכביצה, והכי נמי משמע מדתנן במסכת אהלות (פי"ג, מ"ה) אלו ממעטין בחלון פחות מכביצה אוכלין, וקתני סיפא (במ"ו) זה הכלל, הטהור ממעט והטמא אינו ממעט, אלמא פחות מכביצה אינו מקבל טומאה לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים שאילו כן לא היה ממעט. והא דתניא בספרא (ויקרא יא, לד. שמיני פרשתא ז ט, א) מכל האוכל, מלמד שהוא מטמא בכל שהוא. יש מפרשים אותה בצירוף כלי כגון ההיא דתניא (פסחים מד, א) המקפה של תרומה והשום והשמן של חולין ונגע טבול יום במקצתן פסל את כולן. והא דתניא בפרק קמא דחולין גמרא (כד, ב) הטהור בכלי חרס תוכו אע"פ שלא נגעו כו', נאמר (ויקרא יא, לג) תּוֹכוֹ לטמא ונאמר תּוֹכוֹ ליטמא מה תוכו האמור לטמא אע"ג שלא נגע, תוכו האמור ליטמא גם כן אע"פ שלא נגע, ואמרינן עלה התם מנא לן אמר רבי יונתן התורה העידה על כלי חרס ואפילו מלא חרדל, כלומר ואילו מחמת נגיעה לא היה אפשר שיטמא אלא לכל היותר בגרגיר שלישי, אלא שכל גרגיר וגרגיר מיטמא מאויר כלי, דאלמא אפילו כל שהוא מקבל טומאה. יש לומר דלאו דוקא מלא חרדל, דהתם לא איירי בהאי דינא דכביצה ופחות מכביצה, אלא הכי קאמר התורה העידה על כלי חרס ואפילו מלא חתיכות כמלא חרדל, ולעולם כשיש בהן חתיכות גדולות כביצה. ורש"י ז"ל כתב בהרבה מקומות (פסחים לג, ב ד"ה בכביצה ועוד) דכל שהוא אוכלין מקבלין טומאה, אבל לטמא אחרים בעינן כביצה. ושמעתין דהכא לכאורה הויא תיובתיה, וההיא נמי דאמר באהלות הויא תיובתיה. (רשב"א)

דף צא - ב

יוצא בכזית לענין שבת נמי בכזית הכי השתא התם מדאפקיה חוץ לחומת העזרה איפסיל ליה ביוצא אשבת לא מיחייב עד דמפיק ליה לרה''ר הכא שבת וטומאה בהדי הדדי קאתיין: חזר והכניסו אינו חייב אלא כשיעורו: פשיטא אמר אביי הכא במאי עסקינן כגון שזרקו לאוצר ומקומו ניכר מהו דתימא כיון דמקומו ניכר במילתיה קמייתא קאי קמ''ל מדזרקיה לאוצר בטולי בטליה: מתני' המוציא אוכלין ונתנן על האסקופה בין שחזר והוציאן בין שהוציאן אחר פטור מפני שלא עשה מלאכתו בבת אחת קופה שהיא מליאה פירות ונתנה על אסקופה החיצונה אע''פ שרוב פירות מבחוץ פטור עד שיוציא את כל הקופה: גמ' האי אסקופה מאי אילימא אסקופ' רה''ר פטור הא קא מפיק מרה''י לרה''ר אלא אסקופה רה''י בין שחזר והוציאן בין שהוציאן אחר פטור הא קא מפיק מרה''י לרה''ר אלא אסקופה כרמלית והא קמ''ל טעמא דנח בכרמלית הא לא נח בכרמלית מיחייב מתני' דלא כבן עזאי דתניא המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב ובן עזאי פוטר: קופה שהיא מליאה כו': אמר חזקיה לא שנו אלא בקופה מליאה קישואין ודלועין אבל מליאה חרדל חייב אלמא קסבר אגד כלי לא שמיה אגד ור' יוחנן אמר אפי' מליאה חרדל פטור אלמא קסבר אגד כלי שמיה אגד א''ר זירא מתני' דלא כחזקיה דיקא ודלא כר' יוחנן דיקא כחזקיה לא דיקא דקתני עד שיוציא את כל הקופה טעמא דכל הקופה הא כל הפירות פטור אלמא קסבר אגד כלי שמיה אגד כרבי יוחנן לא דיקא דקתני אע''פ שרוב פירות בחוץ טעמא דרוב פירות הא כל פירות אע''ג דאגידא קופה מגואי חייב אלמא קסבר אגד כלי לא שמיה אגד ואלא קשיא חזקיה מתרץ לטעמי' ור' יוחנן מתרץ לטעמיה חזקיה מתרץ לטעמיה עד שיוציא את כל הקופה בד''א בקופה מליאה קישואין ודלועין אבל מליאה חרדל נעשה כמי שהוציא את כל הקופה וחייב ר''י מתרץ לטעמיה אע''פ שרוב פירות בחוץ ולא רוב פירות בלבד אלא אפילו כל פירות פטור עד שיוציא את כל הקופה מיתיבי המוציא קופת הרוכלין ונתנה על אסקופה החיצונה אע''פ שרוב מינין בחוץ פטור עד שיוציא את כל הקופה קס''ד בצררי קשיא לחזקיה אמר לך חזקיה הכא במאי עסקינן באורנסי מתיב רב ביבי בר אביי הגונב כיס בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור שבת היה מגרר ויוצא פטור שהרי איסור גניבה ואיסור שבת באין כאחד ואי סלקא דעתך אגד כלי שמיה אגד קדים ליה איסור גניבה לאיסור שבת אי דאפקיה דרך פיו הכי נמי הכא במאי עסקינן דאפקיה דרך שוליו והאיכא מקום חלמה

רש"י שיעורן כגרוגרת. אם הוציאן לרה''ר בשבת: ואמאי לימא. בכזית מיחייב דהא חשיבה הוצאה לענין איפסולי ביוצא דאי אכליה הוא עובר בלאו דכל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו ואכילה בכזית: חוץ לחומת עזרה. להיקף החיל שלפני עזרת נשים או לעזרת נשים שהיא בחיל: בהדי הדדי אתיין. דעד דאתנח ונצטרף עם השאר (לא קבל טומאתו מן האויר דהא) לא הוי ביה שיעור: פשיטא. כיון דלא זרעיה בטליה ממחשבה קמייתא והוה ליה ככל אדם: אמר אביי. מתניתין בשלא נמלך עליו בפירוש אלא שזרקו לאוצר עם פירותיו וזהו ביטול מחשבה מדלא אצנעיה לחודיה ולמיתנייה איצטריך כגון שמקומו ניכר שלא נתערב יפה עם השאר והרי הוא ניכר ביניהם: מ''ד כיון דמקומו ניכר במילתא קמייתא קאי. דהוה ליה כמאן דאצנעיה לחודיה: ה''ג קמ''ל מדזרקיה לאוצר בטולי בטליה: מתני' על האסקופה. בגמרא מוקי לה באסקופה כרמלית: מלאכתו בבת אחת. עקירה ממקום חיוב והנחה במקום חיוב [והכא] הוה ליה עקירה ממקום חיוב והנחה במקום פטור והדר עקריה ממקום פטור ואנחיה במקום חיוב: עד שיוציא. כלומר אלא אם כן הוציא בראשונה כל הקופה ובגמ' מפרש לה: גמ' אי נימא איסקופה רה''ר. כגון גבוהה ט' ורחב ארבעה ורבים מכתפין עליו דחזיא לרבים לכתופי כדאמר בפ''ק (דף ח.): רשות היחיד. גבוהה י' ורחבה ד' כי חזר והוציאה ליחייב דאיכא עקירה מרה''י והנחה ברה''ר: אלא אסקופה כרמלית. מג' ועד ט' [ולא ט' בכלל] ואינה מקורה ורחבה ד': הא לא נח מיחייב. ואע''ג דהעבירו דרך כרמלית ולא אמר מהלך כעומד דמי ואיכא הנחת גופו דהוי כהנחת חפץ: מחנות. רה''י: פלטיא. רה''ר: סטיו. מקום מוקף איצטבאות לישב והוא כרמלית דלא בקעיה ביה רבים להדיא: קישואין ודילועין. שהן ארוכין ועדיין יש מהם בפנים וכל מה דאגיד לגואי כל דהו לאו הוצאה היא: אבל מליאה חרדל. שהרי יש ממנו כולן בחוץ אע''פ שעל ידי הכלי הוא נאגד לצד פנים חייב דאגד כלי לא שמיה אגד לומר לא יצא כולו ועדיין אגדו בידו בפנים זהו לשון הש''ס לענין שבת כל כמה דלא נפיק ליה כוליה קרי ליה אגוד דאגודו שייך לגבי רשות קמא: בד''א. דעד שיוציא את כל הקופה: במליאה קישואין. שהן ממלאין בארכן את כל רוחב הקופה וכל כמה דלא נפק כולה קופה לא נפיק אינהו: ר' יוחנן מתרץ לטעמיה. תרתי קתני מתניתין לא זו אף זו דסיפא [מוכחא] דקתני כל הקופה ולא קתני כל הפירות והכי קאמר אף על פי שרוב הפירות מבחוץ או אפילו כל הפירות מבחוץ נמי פטור עד שיוציא כל הקופה: רוכלין. מוכרי בשמים: קס''ד בצררי. שהיה בה צרור של בשמים שחוקין דכי אפקה למקצת קופה נפיק בההיא פורתא כמה צרורות כולן וקתני פטור אלמא אגד כלי שמיה אגד: באורנסי. אגודות שרשין ארוכין או קנה או קילופה של קנמון שהן ארוכין: הגונב כיס בשבת חייב. בתשלומין ואע''פ שנדון בנפשו שכבר נתחייב בגניבה בשעה שהגביה הכיס בבית הבעלים: היה מגרר ויוצא. שלא קנאה בהגבהה אלא בהוצאה מבית הבעלים: פטור. מתשלומין: שהרי איסור שבת כו'. ובכתובות פריך אי דאפקיה לרה''ר איסור גניבה ליכא דרשות הרבים לאו מקום קנייה היא ומוקי לה בצדי רה''ר אי נמי שצירוף ידו למטה מג' וקבלה: קדים ליה איסור גניבה לאיסור שבת. דכיון שהוציאו מקצתו קנה כל המעות שמבחוץ שיכול להוציאו דרך פיו ולענין שבת מפטר דאגידי גבי רשות היחיד על ידי הכלי: דרך שוליו. וכיון דלא מצי למשקל לא קני בהגבהתו: הא איכא מקום חלמה. מקום התפירה שיכול לקרוע ולהוציא. חלמה שולדורא {שולדידור"א: תפר [מלה במלה: ריתוך]} כמו בהעור והרוטב (חולין קכג.) שאני עור דחלים: (רש"י)

תוספות אתון בהדי הדדי ודוקא נקט כזית תרומה דאיכא איסור לאוכלו בטומאה אבל פחות מכזית לא וכן כזית חולין כיון דאין איסור לאוכלו בטומאה לא שייך לומר מיגו דמצטרף לענין טומאה מצטרף לענין שבת וא''ת מ''ש כזית תרומה מחצי זית דהא בתרומה טמאה ליכא אלא עשה כדמוכח בהערל (יבמות דף ג:) דהאוכלה בטומאת עצמה אינו לוקה וחצי זית נמי הא קי''ל כר' יוחנן דחצי שיעור אסור מן התורה (יומא עד.) וי''ל דמ''מ כזית חמיר טפי שהרי זית הוא שיעור ללקות עליו בכל מקום ודוקא לבית טמא אבל לבית טהור לא אע''ג דחשיב ללקות עליו זר האוכלו מש''ה לא חשיב בפחות מגרוגרת כיון דאיסור זרות לא בא ע''י הוצאה זו: פחות מכביצה אוכלין. ה''ה דה''מ למימר דאיכא כביצה אוכלין שאין הם צריכין לצירוף וכזית לבד צריך לצירופן א''נ אור''י דנקט דוקא פחות מכביצה אבל כביצה אפשר דאין מצטרף כיון שקודם צירוף כבר מטמא דילמא שבע לה טומאה דבעיא היא בהקומץ רבה (מנחות כד.) גבי עשרון שחלקו ונטמא אחד מהן והניחו בכלי ונגע טבול יום בטמא מהו מי אמר שבע לה טומאה ולא נטמא הטהור אע''ג דאם היו שניהם טהורים ונגע טבול יום באחד מהן שניהם טמאין דכלי מצרף מה שבתוכו לקדש השתא דשבע לה טומאה לא מצטריף או דילמא לא אמרי' שבע לה טומאה ומשום דהתם מספקא לן נקט פחות מכביצה: קס''ד בצררי קשיא לחזקיה. ואלימא ליה ממתני' משום דסתם קופת הרוכלים אית ביה צררי וכ''מ מדקתני ובה מינין הרבה ומשני באורנסי ובה מינין הרבה אורחא דמילתא נקט וכל המינין ארוכים: (תוספות)

רשב"א ואי סלקא דעתך אגד כלי שמיה אגד, קדים ליה איסור גניבה לאיסור שבת. כתב רש"י ז"ל (ד"ה שהרי): במסכת כתובות (לא, ב) פריך דאפקיה היכא, אי דאפקיה לרשות הרבים איסור שבת איכא איסור גניבה ליכא, ומוקי לה בצדי רשות הרבים, אי נמי דצירף ידו למטה משלשה וקבלה. ולפי דבריו הכי פירושא, קדים ליה איסור גניבה דמכיון שיצא מקצת הכלי בחוץ וקבלו הוא בידו, כל פרוטה ופרוטה שבכיס קנהו בהגבהה, כיון שיצא דרך פיו שהוא יכול להוציא המעות משם, ואי נמי אפילו דרך שוליו משום דאי בעי מפקיע לחלמה. ואוקימנא בנסכא, ומהא שמעינן דבכליו של מוכר היכא דלא משתקיל ליה לא קני ואפילו בהגבהה, ויש מפרשים דהכא סבירא לן כמאן דמוקי לה התם בדאפקיה לרשות הרבים, ולענין מיקנה ממש לא קני, ומיהו לענין גניבה מיחייב, מכיון דאפקיה מרשות בעלים ואי בעי שקיל ליה. כך היא גירסת הספרים: והא איכא מקום חלמה דאי בעי מפקע לה, בנסכא, וכיון דאיכא שנצין מפיק ליה עד פומיה ושרי ושקיל, ושנצין אגיד מגואי, דליכא שנצין, אי בעית אימא דאית ליה ומכרכי. אבל רבנו האי גאון ז"ל גריס: והא איכא שנצין, דליכא שנצין, אי נמי אית ומכרכי. ופירש משמא דרבוותא ז"ל דקושיא היא אמאן דאיצטריך לאוקומיה בדמפיק ליה דרך שוליו ובנסכא, כלומר למה לן לדחוקי ולאוקמה בהכין, אפילו תימא דמפיק דרך פיו לא מצי שקיל עד דנפק כוליה משום דשנצין שבפיו קשורין שכן דרך אותן כיסין, ופריק דליכא שנצין, כלומר דניחא ליה לאוקומה בכל כיס אפילו דלית ליה שנצין, ואי נמי דאית ליה ומכרכי עלויה. (רשב"א)

דף צב - א

דאי בעי מפקע ליה ושקיל בנסכא וכיון דאיכא שנצין מפיק ליה עד פומיה ושרי ושקיל ושנצין אגידי מגואי דליכא שנצין ואיבעית אימא דאית ליה ומכרכי עילויה וכן אמר רבא לא שנו אלא בקופה מלאה קישואין ודלועין אבל מלאה חרדל חייב אלמא קסבר אגד כלי לא שמיה אגד אביי אמר אפילו מלאה חרדל פטור אלמא קסבר אגד כלי שמיה אגד קם אביי בשיטתיה דרבא קם רבא בשיטתיה דאביי ורמי דאביי אדאביי ורמי דרבא אדרבא דאיתמר המוציא פירות לרה''ר אביי אמר ביד חייב בכלי פטור ורבא אמר ביד פטור בכלי חייב איפוך ביד חייב והתנן פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונטל העני מתוכה או שנתן לתוכה והכניס שניהן פטורין התם למעלה מג' הכא למטה מג': מתני' המוציא בין בימינו בין בשמאלו בתוך חיקו או על כתיפיו חייב שכן משא בני קהת כלאחר ידו ברגלו בפיו ובמרפקו באזנו ובשערו ובפונדתו ופיה למטה בין פונדתו לחלוקו ובשפת חלוקו במנעלו בסנדלו פטור שלא הוציא כדרך המוציאין: גמ' אמר ר''א המוציא משאוי למעלה מעשרה טפחים חייב שכן משא בני קהת ומשא בני קהת מנלן דכתיב {במדבר ג-כו} על המשכן ועל המזבח סביב מקיש מזבח למשכן מה משכן י' אמות אף מזבח י' אמות ומשכן גופיה מנלן דכתיב {שמות כו-טז} עשר אמות אורך הקרש וכתיב {שמות מ-יט} ויפרוש את האהל על המשכן ואמר רב משה רבינו פרשו מכאן אתה למד גובהן של לויים עשר אמות וגמירי דכל טונא דמידלי במוטות תילתא מלעיל ותרי תילתי מלתחת אישתכח דהוה מידלי טובא ואיבעית אימא מארון דאמר מר ארון תשעה וכפורת טפח הרי כאן י' וגמירי דכל טונא דמידלי במוטות תילתא מלעיל ותרי תילתי מלרע אישתכח דלמעלה מי' הוה קאי וליגמר ממשה דילמא משה שאני דאמר מר אין השכינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ובעל קומה אמר רב משום רבי חייא המוציא משאוי בשבת על ראשו חייב חטאת שכן אנשי הוצל עושין כן ואנשי הוצל רובא דעלמא אלא אי איתמר הכי איתמר אמר רב משום רבי חייא אחד מבני הוצל שהוציא משוי על ראשו בשבת חייב שכן בני עירו עושין כן ותיבטל דעתו אצל כל אדם אלא אי איתמר הכי איתמר המוציא משוי על ראשו פטור

רש"י מפקע. קורע: בנסכא. שהן חתיכות ארוכות וכל זמן שמקצתן בפנים לא קנה: ופרכינן וכיון דאיכא שנצין. רצועות שקורין אשטולד''ץ {אישטירלי"ש: שנצים, שרוכים} : מפיק ליה עד פומיה ושקיל. וכיון דמצי למשקלינהו קני ולענין שבת לא מיחייב עד דמפיק להו לשנצין דעל ידו הוא אגוד לרה''י שהרי לא יצאו: ומברכי עילויה שאין יכול להוציאו בלא שנצין: קם אביי בשיטתיה כו'. שניהם חזרו בדבריהם והחליפום: ביד חייב. משיצאו הפירות ואע''פ שגופו ברשות היחיד ולא אמרינן אגד גופו שמיה אגד: בכלי פטור. כל זמן שיש מקצת הכלי בביתו: ביד פטור. דאגד גופו שמיה אגד דידו בתר גופו גרירא בכלי חייב וקשיא אתרוייהו למה שהחליפו שיטתן: התם למעלה מג'. וטעמא משום דלא נח ולא משום אגד גופה: והכא למטה מג'. דליכא למיפטרי' משום הנחה דכמונח דמי: מתני' שכן משא בני קהת. בכתף ישאו (במדבר ז) וימין ושמאל וחיק אורח ארעא ובשם רבינו יצחק בר יהודה מצאתי שאמר בשם רב האי שמפורש בהש''ס ירושלמי ופקודת אלעזר בן אהרן הכהן שמן המאור וקטורת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה [שמן] אחד בימין [ושמן] אחד בשמאל והקטורת בחיקו והחביתין בכתף: מרפקו. איישיל''א {אישיל"א: בית-שחי [וראה בנידה ל:]} : פונדתו. אזור חלול: ופיה למטה. אין דרך הוצאה בכך אבל פיה למעלה דרך הוצאה: שפת חלוקו. שפה התחתונה: גמ' המוציא משאוי למעלה מי'. מעבירו באויר בידו ואינו על כתפו וגבוה מן הארץ [עשרה] קאמר דאי במונח על כתפו מתניתין היא והא דתנן (לקמן דף ק.) הזורק ד' אמות בכותל למעלה מעשרה כזורק באויר אלמא אין למעלה מעשרה רשות הרבים דווקא זורק אבל מעביר חייב דיליף מבני קהת במשכן: אשר על המשכן וגו'. בקלעי החצר משתעי: אף מזבח . גובהו י' אמות והוצרך לסובבו בקלעים של י' אמות רחב ומה אני מקיים וג' אמות קומתו (שמות כז) משפת סובב ולמעלה ומה אני מקיים וקומה ה' דקלעים משפת מזבח ולמעלה כך מפורש בזבחים (דף נט:) שהיו הקלעים ט''ו אמות: מכאן אתה למד. דקס''ד שאר הלוים נמי גביהי כמשה: תלתא מלעיל. וכיון דמזבח י' אמות והוא נושא בכתף כדכתיב (במדבר ז) ולבני קהת לא נתן (עגלות) וגו' והלוים י' אמות כי מדלו ליה תילתא למעלה מראשיהן או מכתיפו נמצא גבוה מן הארץ קרוב לשליש של י' אמות דהוו טובא טפי יותר מי' טפחים: ואיבעית אימא. לא גביהי לוים ולאו ממזבח גמרינן דשמא לוים לא גביהי אלא ז' אמות ואין משאן דמזבח גבוה מן הארץ אלא ב' או ג' טפחים ומארון גמר לה ר' אלעזר: אשתכח דלמעלה מי' קאי. טובא אפילו אין גובהן של לוים אלא ג' אמות כמונו הרי י''ח טפחים וארון אינו תלוי למטה מכתפותיהן אלא ו' טפחים וב' שלישי טפח אישתכח דגבוה י' ויותר: וליגמר ממשה. שפרש המשכן ונמצא דגובהן של לוים עשר אמות ונילף מלוים נושאי המזבח: דאמר מר. במסכת נדרים: אנשי הוצל. היו נושאין כדי מים ויין על ראשיהן ואין אוחזין אותם בידים: (רש"י)

תוספות דאי בעי מפקע ליה. נראה לר''י שכיסין שלהם לא היו תפורות בחוזק כמו שלנו ולהכי פריך ממקום התפירה ולא ממקום אחר: ורמי דאביי אדאביי. קים ליה להש''ס דהך מילתא דמייתי איתמר בתר דהדור בהו: התם למעלה מג'. ונהי דלאו שמיה אגד הנחה ליכא כדפירש בקונטרס הקשה ה''ר אלחנן לרבה דמוקי מתני' בריש מכילתין (דף ד.) כר''ע דאמר קלוטה כמי שהונחה דמיא בהך בבא דמייתי הכא אמאי שניהם פטורין והלא למעלה מג' לר' עקיבא כמו למטה מג' לרבנן וי''ל דרבה סבר אגד גוף שמיה אגד ור''י מפרש התם למעלה מג' ואית לן למימר דשמיה אגד כדאמר בפ''ק (' ף ג.) דידו בתר גופו גריר הכא למטה מג' דלאו שמיה אגד: לאחר ידו ברגלו. ולספרים דגרס כלאחר ידו י''ל דברגלו הוי פירוש כלאחר ידו ומיהו גירסא קמא ניחא טפי דהכי תניא בברייתא בגמרא: במרפקו. הוא שקורין קוד''א ולא כמו שפירש בקונטרס אישיל''ש מדתנן באהלות (פ''א מ''ח) רמ''ח אברים באדם שלשים בפיסת היד ו' בכל אצבע שנים בקנה שנים במרפק אחד בזרוע שנים בכתף כו' משמע דמרפק הוא למטה מן הזרוע וכן בפרק האומר משקלי (ערכין יט:) ידי ורגלי עלי ממלא חבית מים ומכניס ביד עד העציל וברגל עד הארכובה ולעציל קרי ליה במתניתין דהתם במרפקו ותרגום של אצילי ידי מרפקי ידיה (יחזקאל יג) משמע דעציל היינו קוד''א שהוא ביד כנגד ארכובה ברגל ובפ''ב דזבחים (דף יק.) לא יחגרו ביזע שאין חוגרין לא למטה ממתניהם ולא למעלה מאציליהם אלא כנגד אצילי ידיהם ואי אצילי היינו אישיל''ש היאך יחגרו למעלה מהם ועוד א''כ כנגד אציליהן היאך חוגרים אדרבה שם היא מקום זיעה אלא ודאי היינו קוד''א וכן יש להוכיח מכאן דלא כמפרש דמקום תפילין הוי בקנה למטה ממרפק דבכל מקום אמרינן תפילין בזרוע ובמס' אהלות (פ''א מח) משמע דזרוע הוא למעלה ממרפק ועוד דבפ' האומר משקלי (שם ד' יט:) פריך וביד עד העציל והכתיב והיה לאות על ידך ותנא זה קיבורית ומשני דאורייתא קיבורית כולה פירוש קרויה יד בנדרים הלך אחר לשון בני אדם משמע דמקום תפילין למעלה מן העציל): המוציא בפיו כו'. והא דתנן באמרו לו (כריתות ' ' יג:) אם היתה שבת והוציאו בפיו חייב ה''מ אוכלים שדרכן להוציאן בפיו בשעת אכילה: אישתכח דלמעלה מי' הוה קאי. דמכתף אדם עד לארץ שלש אמות כדאמר בתרגום מגלת אסתר פרשנדתא אצטליב על תלת אמין וכן כלהו וראשיהם היו קטועים ומקוה דאמר (יומא לא.) דהוי כל גופו עולה בהן אפילו ראש באמה על אמה ברום ג' אמות דכשיכנס במים יעלו המים למעלה מראשו וכוכין דאמר בסוף המוכר פירות (ב''ב דף ק.) דאורכן ארבע אמות היינו עם ראש וצואר ועובי הארון עם מה שמשקעין ארון בתוך הכוך טפח או טפחיים וגבי היזק ראיה דהצריך ארבע אמות בריש בבא בתרא (דף ב:) משום צואר וראש ובקל יגביה עצמו שיוכל לראות לכך צריך ארבע אמות והא דאמרינן במי שהוציאוהו (עירובין דף מח.) דמקומו של אדם ארבע אמות היינו כשפושט ידו למעלה מראשו: (תוספות)

רשב"א איפוך. יש מפרשים דלגמרי מהפכין דרבא לדאביי ודאביי לרבא, כלומר: דאביי אמר ביד פטור בכלי חייב ורבא אמר ביד חייב בכלי פטור, ואע"ג דאמר רבא לקמן (ק, א) בעינן הנחה על גבי משהו, הני מילי בזורק אבל במעביר לא וכדאמרינן לעיל בפרק המוציא (פ, א) גמרא דיו לכתוב בו שתי אותיות. ואיכא דקשיא ליה, דהא ר' אבהו אוקי מתניתין (לעיל ב, א) דפשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית, בשלשל ידו למטה משלשה (לעיל ה, א), ואפילו הכי קתני נטל בעל הבית מתוכה שניהם פטורים, ורבא לא פליג עליה, אלא דקשיא ליה איכפל תנא לאשמועינן כל הני. ויש לומר דרבא אעיקר דינא נמי פליג עליה, אלא דלא אשכח קושיא דלדחייה מההיא סברא, אלא משום דאי אפשר דליכפל תנא לאשמועינן כל הני. ואי נמי יש לומר דבדינא דרישא בלחוד דהיינו נתן לתוך ידו של בעל הבית הוא דלא פליג רבא עליה דבדידיה איירי רבי אבהו, אבל בסיפא דהיינו נטל בעל הבית מתוכה, אי למטה משלשה כרישא חיובי מחייב רבא ופליג אדרבי אבהו, ומשום דרבא סבר אגד יד לא שמיה אגד, ורבי אבהו סבר דאגד יד נמי שמיה אגד, ואי נמי דידו בתר גופו גרירא. וכתב רב האי גאון ז"ל דלכולהו ביד חייב וליכא מאן דפטר, אלא מאן דפטר בשלא שלשל ידו למטה מג', ומאן דלא פטר בשלשל ידו למטה מג', וכדאוקי' מתניתין רבי אבהו דנתן לתוך ידו של בעל הבית, ואע"ג דהא אקשינן עליה איכפל תנא לאשמעינן כל הני, ולא הביא במתניתין, מימרא מיהא לא בטל הוא ולא נפק הדין טעמא מהלכתא. ונראה דהוא ז"ל מפרש דהא דפרקינן הכא, התם למעלה משלשה הכא למטה משלשה אוקימנא לכולהו, כלומר: התם למעלה משלשה, והוא הדין לדאביי, ורבא למטה משלשה, ורבי אבהו רישא דמתניתין בלחוד הוא דמוקי בלמטה משלשה, אבל סיפא דמתניתין בלמעלה משלשה הוא וכדאוקימנא לה הכא. וזה דחוק. ויש מפרשים (עי' רמב"ן בסוגייתינו) דכלי בלבד הוא דמפכינן, אבל יד כדקאי קאי, אביי אמר בין ביד בין בכלי חייב, ורבא אמר בין ביד בין בכלי פטור, ורבא בעיקרא דמימרא פליג על ר' אבהו, וכי אקשינן הכא וביד חייב אדאביי בלבד הוא דאקשינן. מתני': לאחר ידו ברגלו ובפיו. פירוש: שלא דרך אכילה, הא בשעה שהוא אוכל ונתכוון להוציא כך חייב, דמחשבתו משויא ליה מקום. וכדתנן בכריתות (יג, ב) יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד כו', ר"מ אומר אם היה שבת והוציאו בפיו חייב, ואמרינן עלה לקמן בשלהי פרק הזורק (קב, א) אמאי והא אין דרך הוצאה בכך, ופרקינן כיון דקא מכוין מחשבתו משויא ליה מקום וחייב. ובמרפקו. פירש רש"י ז"ל: מרפקו שחיו שקורין אישילא"ש. והקשו עליו דמרפק היינו אציל וכדמתרגמינן עַל כָּל אַצִּילֵי יָדַי (יחזקאל יג, יח) מרפק ידיה, ועוד דתנן בערכין פרק האומר משקלי (יט, א), משקל ידי עלי רבי יהודה אומר מביא חבית מים ומכניס עד מרפקו ושוקל, ותניא בברייתא (בע"ב) רבי יהודה אומר ממלא חבית מים ומכניס עד האציל, אלמא היינו מרפק היינו אציל, ואציל היינו קובד"ו, וכדאמרינן במסכת סופרים (פ"ג, הי"א) לא יניח אדם ספר תורה על ברכיו ויניח אצילו עליו, ואין דרך להניח השחי אלא הקובד"ו. ועוד דבההיא דערכין תניא וברגל עד הארכובה, דאלמא מרפק ביד היינו כנגד ארכובה ברגל, וארכובה היינו ראש השוק, וכולה שמעתא דערכין ודאי הכין מכרעת, ותנן במסכת אהלות (פ"א, מ"ח) גבי רמ"ח אברים באדם שנים בקנה שנים במרפק אחד בזרוע ארבע בכתף אלמא מרפק למטה מן הזרוע. והרמב"ן ז"ל (בסוגייתינו) תירץ שכל אותו עצם מתחילתו ועד השחי נקרא מרפק, ואציל דהתם בערכין, היינו עד תחילת הפרק, וההיא נמי דרמ"ח איברים היינו תחילתו מפני שיש בו שני עצמות שקורין חכמי הטבע קובד"י עליון וקובד"י תחתון, ומפני שרצה לחלק אותו (מסוף) הפרק הוציא תחילתו בלשון מרפק וסופו בלשון זרוע, ולפיכך לענין משנתנו ראוי יותר לפרש שחי כמו שפירש רש"י ז"ל, לפי שכן דרך אדם להוציא תחת שחיו ולא להוציא בקובד"י. גמרא: גירסת הספרים: ומשכן גופיה מנא לן דכתיב (שמות לו, כא) עֶשֶׂר אַמֹּת אֹרֶךְ הַקָּרֶשׁ, וכתיב (שם מ, יט) וַיִּפְרֹשׂ אֶת הָאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן, ואמר רב, משה רבנו וכו'. כלומר: דכל שבטו כמוהו, וכדאמרינן בסמוך ואינו נכון. אבל רב האי גאון ז"ל לא גריס ליה כלל, דכיון דגמרינן למזבח שהוא עשר, ממילא ידעינן דאף הלוים קומתן עשר, מדכתיב גבי מזבח גופיה (במדבר ד, יד) וּפָרְשׂוּ עָלָיו כְּסוּי עוֹר תַּחַשׁ. (רשב"א)

דף צב - ב

ואת''ל אנשי הוצל עושין כן בטלה דעתן אצל כל אדם: מתני' המתכוין להוציא לפניו ובא לו לאחריו פטור לאחריו ובא לו לפניו חייב באמת אמרו האשה החוגרת בסינר בין מלפניה ובין מלאחריה חייבת שכן ראוי להיות חוזר רבי יהודה אומר אף מקבלי פתקין: גמ' מאי שנא לפניו ובא לו לאחריו דפטור דלא אתעביד מחשבתו לאחריו ובא לו לפניו נמי הא לא אתעביד מחשבתו א''ר אלעזר תברא מי ששנה זו לא שנה זו אמר רבא ומאי קושיא דילמא לפניו ובא לו לאחריו היינו טעמא דפטור דנתכוון לשמירה מעולה ועלתה בידו שמירה פחותה לאחריו ובא לו לפניו היינו טעמא דחייב דנתכוון לשמירה פחותה ועלתה בידו שמירה מעולה אלא מאי קושיא דיוקא דמתני' קשיא המתכוין להוציא לפניו ובא לו לאחריו פטור הא לאחריו ובא לו לאחריו חייב אימא סיפא לאחריו ובא לו לפניו הוא דחייב הא לאחריו ובא לו לאחריו פטור א''ר אלעזר תברא מי ששנה זו לא שנה זו אמר רב אשי מאי קושיא דילמא לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא לאחריו ובא לו לאחריו דחייב דאיתעבידא מחשבתו אלא אפילו לאחריו ובא לו לפניו איצטריכא ליה סלקא דעתך אמינא הואיל ולא איתעביד מחשבתו לא ליחייב קמ''ל דנתכוון לשמירה פחותה ועלתה בידו שמירה מעולה דחייב ולאחריו ובא לו לאחריו תנאי היא דתניא [המוציא מעות בפונדתו ופיה למעלה חייב פיה למטה רבי יהודה מחייב וחכמים פוטרין אמר להן ר' יהודה אי אתם מודים בלאחריו ובא לו לאחריו שהוא חייב ואמרו לו ואי אתה מודה כלאחר ידו ורגלו שהוא פטור אמר ר' יהודה אני אמרתי דבר אחד והן אמרו דבר אחד אני לא מצאתי תשובה לדבריהם והן לא מצאו תשובה לדברי מדקאמר להו אי אתם מודין לאו מכלל דפטרי רבנן וליטעמיך דקאמרי ליה אי אתה מודה מכלל דמחייב רבי יהודה והתניא לאחר ידו ורגלו ד''ה פטור אלא לאחריו ובא לו לאחריו ד''ה חייב לאחר ידו ורגלו דברי הכל פטור כי פליגי בפונדתו ופיה למטה מר מדמי ליה לאחריו ובא לו לאחריו ומר מדמי ליה לאחר ידו ורגלו: באמת אמרו האשה כו': [תנא כל באמת הלכה היא: רבי יהודה אומר אף מקבלי פתקין]: תנא) שכן לבלרי מלכות עושין כן. מתני' המוציא ככר לרשות הרבים חייב הוציאוהו שנים פטורין לא יכול אחד להוציאו והוציאוהו שנים חייבין ור' שמעון פוטר: גמ' אמר רב יהודה אמר רב ואמרי לה אמר אביי ואמרי לה במתניתא תנא זה יכול וזה יכול רבי מאיר מחייב ור' יהודה ור' שמעון פוטרים זה אינו יכול וזה אינו יכול רבי יהודה ור' מאיר מחייבים ורבי שמעון פוטר זה יכול וזה אינו יכול דברי הכל חייב תניא נמי הכי המוציא ככר לרשות הרבים חייב הוציאו שנים רבי מאיר מחייב ורבי יהודה אומר אם לא יכול אחד להוציאו והוציאו שנים חייבין ואם לאו פטורים ורבי שמעון פוטר מנא הני מילי דתנו רבנן {ויקרא ד-כז} בעשותה העושה את כולה ולא העושה את מקצתה כיצד שנים שהיו אוחזין במלגז ולוגזין בכרכר ושובטין בקולמוס וכותבין בקנה והוציאו לרשות הרבים יכול יהו חייבין תלמוד לומר בעשותה העושה את כולה ולא העושה מקצתה

רש"י מתני' המתכוין להוציא לפניו. כגון שצרר מעות בסדינו כדי שיהיו תלוין לפניו ובא לו לאחריו: פטור. דלא נתקיימה מחשבתו וה''ל כמתעסק ולא מתכוין: לאחריו ובא לו לפניו חייב. בגמ' מפרש טעמא: סינר. כעין מכנסיים קטנים וחוגרת אותו לצניעות ואם תלתה בו שום דבר להוציא ובא לו לצד אחר חייבת: שכן ראוי להיות חוזר. דרכו להיות חוזר סביבותיה ומתחלתה ידעה שסופו להתהפך: ר' יהודה אומר אף מקבלי פתקין. של מלך למוסרם לרצים אף הם חייבים בהוצאתן אפילו לא נתקיימה מחשבתן כגון הוציאן על מנת לתתן לרץ זה ונתנו לזה כך לשון רבותי ולבי מגמגם: גמ' מי ששנה זו לא שנה זו. ת''ק פטר בתרוייהו ותנא בתרא מחייב בתרוייהו: ועלתה בידו שמירה פחותה. ואנן סהדי דלא ניחא ליה אבל סיפא כל שכן דניחא ליה: דיוקא דמתני' קשיא. דיוקא דמצינן למידק ממתני': לאחריו ובא לו לפניו הוא דחייב. דעלתה בידו שמירה מעולה: וחכמים פוטרין. שאין דרך הוצאה בכך: אני אמרתי דבר אחד. אי אתם מודים כו': והם אמרו דבר א'. אי אתה מודה כו': מכלל דמחייב רבי יהודה. בתמיה הא ודאי דברי הכל פטור דלא מפקי אינשי הכי: לאחריו ובא לו לאחריו דברי הכל חייב. דיש מוציאין כן בשמירה פחותה: לאחר ידו דברי הכל פטור. דאין מוציאין כן: מר מדמי לה לאחריו. דשמירה פחותה היא ומר מדמי לה לאחר ידו דלא דמי למוציא לאחריו דהתם משתמרים הן מן הגנבים אבל אלו נופלין מאליהן ואין מוציאין כן: שכן לבלרי מלכות עושין כן. בדעתו למוסרן לזה ואין מוצאו ודבר המלך נחוץ ומצא אחר ומוסרו לו: מתני הוציאו שנים פטורין. כדילפינן בעשותה יחיד ולא שנים: חייבים. וטעמא מפרש בגמרא: גמ' זה יכול. להוציאו לבדו וזה יכול להוציאו לבדו והוציאו שניהם: ר''מ מחייב. דלא דריש בעשותה להכי אלא לפטור יחיד שעשה בהוראת ב''ד כדלקמן: ור' יהודה פוטר. דלאו אורחיה בהכי וסתם מתני' ר' יהודה היא: זה אינו יכול וזה אינו יכול . דאורחייהו להוציא בשנים בהא סבירא ליה לרבי יהודה כרבי מאיר דחייב ורבי שמעון פוטר דיליף מקראי כדלקמן: זה יכול וזה אינו יכול. והוציאו שניהן דברי הכל חייב ולקמן מפרש הי מינייהו חייב: ה''ג הוציאוהו שנים ר' מאיר מחייב ול''ג פטור: ר' יהודה אומר אם לא יכול אחד. כלומר כל אחד ואחד: ואם לאו. אלא זה יכול וזה יכול פטור וממילא דבכי האי גוונא ר' מאיר מחייב: מלגז. פורק''א {קלשון} בת ג' שיניים ומהפכין בה תבואה בגורן והוא מעמר דהוא אב מלאכה: ולוגזין. מאספין השבלין: בכרכר ושובטין. דהוא מיסך כדאמר בפרק כלל גדול (לעיל דף עה) שובט הרי הוא בכלל מיסך: בקנה והוציאוהו כו'. וכל הנך זה יכול וזה יכול נינהו: (רש"י)

תוספות ואת''ל אנשי הוצל עושין כן בטלה דעתן אצל כל אדם. משמע דעל אתרא נמי אמר דבטלה דעתן וכן בריש בכל מערבין (עירובין דף כח.) פריך ובבל הוי רובא דעלמא והתניא כו' וכן בתר הכי פריך ופרסאי הוי רובא דעלמא וקשה דבפ' חבית (לקמן קמד:) גבי של בית מנשיא היו סוחטים ברמונים ופריך בית מנשיא הוי רובא דעלמא ומשני אין דהתנן המקיים קוצים בכרם כו' שכן בערביא מקיימין קוצים לגמליהן ופריך מי דמי ערביא אתרא הוא הכא בטלה דעתו אצל כל אדם וי''ל דהתם חשוב מנהג ערביא דלכל העולם נמי אם היה להם רוב גמלים הוו נמי מקיימי אבל בית מנשיא דחד גברא בטלה דעתו אע''ג דלכל העולם אם היה להם רמונים הרבה היו סוחטין: רבי יהודה אומר אף מקבלי ... פיתקין. מפרש רבינו שמואל שיש אדם ממונה למלך שנושא פיתקין של מלך לידע מנין גבוריו וחייליו ובית אוצרותיו ונושאין אותן בכיסיהן התלויין באזוריהן ואותן כיסין חוזרין פעמים לפניהן ופעמים לאחוריהן והוי ממש דומיא דסינר דלעיל שהוא חוזר ות''ק דר' יהודה לא חשיב ליה חוזר והא דמייתי בגמרא תנא שכן לבלרי מלכות עושין כן כלומר שחוזר דבענין זה מיירי רישא (דברייתא) [דמתני']: תברא מי ששנה זו כו' ת''ק ה''ל למינקט לאחריו ובא לו לפניו פטור ולתנא בתרא דמחייב הוה לו למינקט לפניו ובא לו לאחריו דהוי רבותא טפי אלא דהשתא לא ידע שיש בזה שום חילוק: הא לאחריו ובא לאחריו פטור. לעיל (דף צא:) גבי חזקיה משני נעשה ובפ''ק דקדושין (דף ה.) גבי נתנה היא ואמרה היא ובכמה דוכתי לא משני: זה אינו יכול וזה אינו יכול ר''מ ורבי יהודה מחייבין. מה שהקשה ריב''א אמאי לא אמרינן חטאת אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה כדאמר גבי כופר מפורש בפרק ד' וה' (ב''ק דף מ. ד''ה כופר): (תוספות)

רשב"א מדקאמר להו אי אתם מודים בלאחריו ובא לו לאחריו שהוא חייב מכלל דפטרי רבנן. פירוש: לאו ממאי דקאמר להו אי אתם מודים קא דייקי, דאדרבא בכל מקום אמאי דלא פליגי קאמרי הכי, ולומר כמו שאתם מודים בזה אודו לי בזה, אלא מדקאמר הם לא מצאו תשובה לדברי קא דייק, דקא סלקא דעתך דהכי קאמר הם לא מצאו תשובה וחלוק לחלוק ביניהם ואעפ"כ לא חזרו בהן, דאלמא סברי דאף במוציא [לאחריו ובא לו לאחריו הוי] כלאחר ידו ופטורין. אף מקבלי פתקין כן. פירש רש"י ז"ל (ד"ה רבי יהודה, שכן): פתקי המלך פעמים מוציאין אותן למוסרן לרץ זה וכשאינו מוצאו לזה מוסרו לרץ אחר ומפני שדבר המלך נחוץ, ואע"פ שלא נתקיימה מחשבתו שהוציא על מנת שיתנו לרץ זה ונתנו לרץ אחר. ואינו מחוור. דאינו דומה לנתנו לאחריו ובא לו לפניו או לאחריו [ובא לפניו], אבל רב האי גאון ז"ל פירש לבלרי מלכות חוגרין בסינר, ותולין פתקין במתניהם פעמים שבאים לפניהם פעמים שבאים לאחור ולא אכפת להון. וזה נכון. זה יכול וזה אינו יכול. פירוש: כל יכול שבכאן הוא שיכול להוציאו באותו ענין שהוא אוחזו עכשיו וכל שאינו יכול פירושו שאינו יכול להוציאו באותו ענין שהוא אוחזו עכשיו, ואע"פ שיש בכחו לתקנו ולהוציאו בענין אחר, דמכל מקום כיון שהוא אוחזו עכשיו בענין שהוא אינו יכול להוציאו, לא איכפת לן אם יש בו כח להוציאו בענין אחר. (רשב"א)

דף צג - א

בעיגול של דבילה והוציאו לרשות הרבים בקורה והוציאו לרה''ר רבי יהודה אומר אם לא יכול אחד להוציאו והוציאוהו שנים חייבין ואם לאו פטורין ר''ש אומר אע''פ שלא יכול אחד להוציאו והוציאוהו שנים פטורים לכך נאמר בעשותה יחיד שעשאה חייב שנים שעשאוה פטורין במאי קמיפלגי בהאי קרא {ויקרא ד-כז} ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ בעשותה ר''ש סבר תלתא מיעוטי כתיבי נפש תחטא אחת תחטא בעשותה תחטא חד למעוטי זה עוקר וזה מניח וחד למעוטי זה יכול וזה יכול וחד למעוטי זה אינו יכול וזה אינו יכול ורבי יהודה חד למעוטי זה עוקר וזה מניח וחד למעוטי זה יכול וזה יכול וחד למעוטי יחיד שעשאה בהוראת ב''ד ור''ש יחיד שעשאה בהוראת ב''ד חייב ור''מ מי כתיב נפש תחטא אחת תחטא בעשותה תחטא תרי מעוטי כתיבי חד למעוטי זה עוקר וזה מניח וחד למעוטי יחיד שעשאה בהוראת ב''ד: אמר מר זה יכול וזה אינו יכול דברי הכל חייב הי מנייהו מיחייב אמר רב חסדא זה שיכול דאי זה שאינו יכול מאי קא עביד אמר ליה רב המנונא דקא מסייע בהדיה אמר ליה מסייע אין בו ממש אמר רב זביד משמיה דרבא אף אנן נמי תנינא היה יושב על גבי המטה וארבע טליות תחת רגלי המטה טמאות מפני שאינה יכולה לעמוד על שלש ור' שמעון מטהר היה רוכב על גבי בהמה וד' טליות תחת רגלי הבהמה טהורות מפני שיכולה לעמוד על ג' ואמאי הא קמסייע בהדי הדדי לאו משום דאמרינן מסייע אין בו ממש אמר רב יהודה מדיסקרתא לעולם אימא לך מסייע יש בו ממש ושאני הכא דעקרה לה לגמרי וכיון דזימנין עקרה הא וזימנין עקרה הא ליהוי כזב המתהפך מי לא תנן זב שהיה מוטל על ה' ספסלין או על ה' פונדאות לאורכן טמאים לרחבן טהורין ישן ספק מתהפך עליהן טמאין אלא לאו משום דאמרינן מסייע אין בו ממש אמר רב פפי משמיה דרבא אף אנן נמי תנינא

רש"י עיגול וקורה גדולים הן ואין אחד יכול להוציאו: ואם לאו. שיכול אחד להוציאו: נפש תחטא. משמע נפש ולא נפשות: חד למעוטי זה עוקר. מרשות הרבים: וזה מניח. ברשות היחיד דכל כמה דלא כתיב אלא חד מיעוט מסתברא דהאי הוא דממעט דהאי קעביד פלגא והאי פלגא וליכא חד דמסייע בכולהו: וחד. יתורא למעוטי אף על פי דעבדי כי הדדי דהאי עביד כולה והאי עביד כולה ומיהו זה יכול וזה יכול הוא דממעיט דלאו אורחיה למעבדה בתרי: וחד. יתורא למעוטי תו זה אינו יכול וזה אינו יכול דאף על גב דאורחייהו למיעבד בתרי מעטינהו: יחיד שעשה בהוראת ב''ד. הורו ב''ד שחלב מותר והלך היחיד ועשה על פיהם דאנוס הוא ורבי שמעון לטעמיה דאמר בהוריות יחיד שעשה בהוראת ב''ד חייב: תרי מיעוטי כתיבי. נפש אחת חד מיעוטא הוא דאורחיה דקרא לאישתעי הכי: זה שיכול. דאיהו עבדה לכולה: אין בו ממש. מי שאינו אלא מסייע בדבר ואם בא לעשותו לבדו אינו יכול אין בו ממש ולא חשיב מידי ולא מיפטר אידך: אף אנן נמי תנינא. דמסייע אין בו ממש: היה. זב יושב על גבי מטה: וד' טליות. טליתות: שאינה יכולה לעמוד על ג'. וכיון דזה אינו יכול וזה אינו יכול כל אחד ואחד כולי מעשה עביד וגבי מדרס הזב בעינן שינשא רובו עליו בת''כ: ור' שמעון מטהר. ר' שמעון לטעמיה דאמר זה אינו יכול וזה אינו יכול נמי אינו אלא כמסייע ופטור (ל''א דבעי שיעור זיבה לזה ושיעור זיבה לזה כלומר רובו של זה מכביד על כל אחד ואחד ואפילו מסייע לא הוי): מפני שיכולה לעמוד על ג'. הלכך כל אחד ואחד ה''ל רביעי ואינו אלא מסייע וסתמא כר' יהודה דזה יכול וזה יכול קרי מסייע: דעקרה ליה לגמרי. עוקרת הרגל מן הארץ ואפי' מסייע לא הוי. ופרכינן ואי טעמא משום דעקרה ליה כיון דזימנין דעקרה האי וזימנין עקרה האי ובכל ג' איכא לספוקי שמא הכבידה עליהן ולא עקרתן לטמינהו מספק כזב המהפך על ה' פונדאות דמטמינן ליה מספק: פונדאות. כמין חריטין כיסים ארוכים ונותנין בהן מעות ובלעז בריד''ש {ברידי"ש: ארנקים הנסגרים בקשרי חוטים} וראויין לשמש שכיבה עם מלאכתן שיושב עליהם והם מלאות מעות ופותח פיהם ונוטל ואין צריך לומר לו עמוד ונעשה מלאכתנו: לאורכן. כגון שהיה שוכב על מיעיו או פרקדן ואורכו מוטל על אורכן: טמאים. גרסינן במשנה דטהרות דיש לומר בכל אחת מהן שנישא רובו עליו פעמים על זו ופעמים על זו: לרחבן טהורין. לפי שארכו מוטל על רחבן ואין רובו נישא על אחת מהן: ישן. לו עליהן לרחבן: ספק נתהפך. על ארכו ונמצא כולו נשען על אחת מהן: טמאות. דכל חדא איכא למימר על זו נתהפך אלמא מטמינן מספק והתם נמי אי משום עקירה הוא ניטמינהו מספיקא אלא לאו טעמא משום דכולהו הוו כל חדא וחדא מסייע ואין בו ממש כן נראה בעיני משנה זו ורבותי גורסין לאורכן טהורין ופירשו טעמא דלאורכן טהורין משום דאמרי שמא ביניהן שכב ולא עליהם וקשיא לי א''כ לקולא תלינן ואמאי תני סיפא ספק נתהפך טמאים: (רש"י)

תוספות תלתא מיעוטי כתיבי. והא דנקט בעשותה בברייתא טפי מהנך משום שהוא מיעוט אחרון שבפסוק ובהא פליגי ולא ידע ר''י דאמאי נקט דמילתיה דר' שמעון יחיד שעשאה חייב כו' ולא נקט לישנא דלעיל העושה את כולה ולא העושה את מקצתה ושמא לישנא דשנים שעשאוה פטורין משמע טפי אפי' זה אינו יכול וזה אינו יכול: חד למעוטי זה עוקר וזה מניח. וזה כתב אות אחת ובא חבירו וכתב אות שניה לא איצטריך קרא אלא אהוצאה דה''א אהכנסה ואהוצא' הוא דקפיד רחמנא וליחייב אפי' בלא הנחה: ה''ג ורבי שמעון יחיד שעשאה בהוראת ב''ד לא צריך קרא ול''ג ר''ש לטעמיה דאמר יחיד שעשאה בהוראת ב''ד חייב כדפירש בקונטרס דהא תנן בהדיא בפ''ק דהוריות (ד' נ.) הלך ועשה על פיהן בין הביאו כפרתן בין לא כו' ר' שמעון פוטר ומפרש טעמא תולה בב''ד אנוס הוא: אמר מר זה יכול וזה אינו יכול. נראה לר''י דהאי אינו יכול היינו אפי' בעל כח הרבה אלא שהוא נושא הקורה בענין זה בכי האי גוונא שאלמלא אחר לא היה יכול לנושאה לבדו כגון באצבע או תופשה בענין זה שאינו יכול לנושאה לבדו דמה לנו לכחו כיון דהשתא מיהא אינו יכול לנושאה: הי מינייהו מיחייב. לא בעי למימר שיהא פטור אותו שיכול וליחייב שאינו יכול דאין זה סברא אלא קאמר דליתחייב נמי אפילו שאינו יכול כמו לר' יהודה ור''מ דאמרי לעיל זה אינו יכול וזה אינו יכול חייב: אמר רב זביד משמיה דרבא אף אנן נמי תנינא. פירוש דמסייע אין בו ממש קשה לר''י דהכא אית ליה לרב זביד דמסייע אין בו ממש וכן רב אשי בסמוך ובפ''ב דביצה (דף כב.) אמרינן אמימר כחל עינא. על יד נכרי בשבת א''ל רב אשי מאי דעתיך כו' ואמר רב כהנא חולה שאין בו סכנה אומר לנכרי ועושה הא מסייע בהדיה דקא עמיץ ופתח א''ל איכא רב זביד דקאי כוותך ושני ליה מסייע אין בו ממש משמע דרב זביד ורב אשי סוברים דיש בו ממש ואין לומר דהא דאמר הכא אין בו ממש לא שיפטר לגמרי אלא דאין בו חיוב חטאת דהא מייתי רב אשי דעבודתו כשרה משמע דאפי' פסולא דרבנן ליכא א''כ לענין שבת נמי מנלן שיש בו איסורא דרבנן ומיהו לרב אשי איכא למימר דבתר דשמעה מאמימר סברה אלא לרב זביד קשה דאיהו גופיה קאמר משמיה דרבא דאין בו ממש ואמימר היה הרבה אחר רבא ואפי' אחר רב פפא שהיה תלמידו של רבא ושמא בתר מעשה דאמימר שמעה רב זביד משמיה דרבא ולא מרבא עצמו ועוד אור''י דהכי פריך התם והא קא מסייע בהדיה דקא עמיץ ופתח ואע''ג דמסייע אין בו ממש בעלמא הא אית לן למימר דאסרו משום שחיקת סממנין ומשני דאין בו ממש אפילו לענין זה: ור''ש מטהר. פי' בקונטרס דר''ש לטעמיה דפטר זה אינו יכול וזה אינו יכול [ואינו] נראה לרשב''א דשאני התם דגלי רחמנא דאיכא קרא לפטור ונראה דטעמא משום דבעי שיהיה רוב הזב נישא על כל אחד וכן משמע במסכת זבים פ''ד (משנה ה) דתנן הזב בכף מאזנים ומשכב ומושב כנגדו כרע הזב טהורין כרעו הן טמאין ר''ש אומר ביחיד טמאין פי' כשאין אלא משכב אחד או מושב אחד במרובין טהורין שאין כ''א נושא רובו: היה רוכב ע''ג בהמה. בעומדת איירי דאי במהלכת כל שעה עוקרת רגל הא' ועומדת על ג' וטמא מה שתחתיהן שאינה יכולה לעמוד על שתים: מפני שיכולה לעמוד על ג'. וה''ל כל רגל אינו יכול והג' אחרים יכולין: וכיון דזימנין עקרה הא וזימנין הא ליהוי כזב המתהפך. ואפילו ברה''ר טמא: לאורכן טמאין. כן גריס הקונטרס ופי' דטמאין משום דאיכא למימר דכל אחד נושא רובו עליו פעמים על זה ופעמים על זה לרוחבן טהורין שאין רובו נישא על כל אחד מהן ולפי זה אתיא כר''ש דבעי שיהא רוב הזב נישא עליו ור''י אומר דמצי למימר דאתיא אפילו כרבנן וטעמא דטהורות משום דה''ל כל אחד מסייע שאין בו ממש ומהך רישא הוה מצי למיפרך דמטמאין לאורכן מספיקא אלא ניחא ליה למיפרך מסיפא דמפרש בה טעמא אמאי טמאין: (תוספות)

רשב"א לכך נאמר (ויקרא ד, כז) בַּעֲשֹׂתָהּ, יחיד שעשאה חייב שנים שעשאוה פטורין. עיקר דרשא העושה את כולה ולא העושה את מקצתה, אלא הא דאמר הכא בעשותה יחיד שעשאה חייב, פירושו הוא לומר בעשותה העושה את כולה הוא לבדו ולא העושה את מקצתה וחברו מקצתה, כלומר: אף על פי שעשאוה כולה בין שניהם. רש"י ז"ל גריס: רבי שמעון לטעמיה דאמר יחיד שעשאה בהוראת בית דין חייב. ואין הגירסא מחוורת. דאדרבה בהוריות (ג, ב) תנינן הורו ב"ד וידעו שטעו וחזרו בהן בין שהביאו כפרתן בין שלא הביאו כפרתן, והלך היחיד ועשה על פיהן ר"ש פוטר ר"א אומר ספק. ויש מתרצים (עי' רמב"ן בסוגיתנו) דשאני התם דכיון שחזרו בהם וידעו שטעו, ידיעתן כידיעתו וכמי שנזכר הוא דמי שהרי עליהן היה סומך. והר"ם בר' יוסף ז"ל תירץ דהתם הוא דאיכא כפרה הכא ליכא כפרה. ואינו מחוור. דמכל מקום מנא לן דר' שמעון אית ליה הכי, והיכן אמרה דנימא רבי שמעון לטעמיה. אבל רבנו האי גאון והגאונים ז"ל (עי' בר"ח על הגליון) גורסים, ורבי שמעון יחיד שעשאה בהוראת ב"ד לא צריך קרא, כלומר: דפשיטא משום דאנוס הוא. הי מנייהו מחייב וכו' רב המנונא אמר משום דקא מסייע בהדיה. יש מקשים והיאך אפשר שזה שיכול ועושה המלאכה פטור, וזה שאינו יכול ואינו עושה המלאכה יהא חייב, והיאך אמר כן רב המנונא. ותירץ הר"מ בר יוסף ז"ל, משום דמספקא לן דשמא אותו שיכול חייב, לפי שהוא עושה עיקר המעשה, או שמא אותו שאינו יכול חייב, לפי שהוא עושה בכל כחו, ומחייבים ליה משום דמדמינן ליה לזה אינו יכול וזה אינו יכול דחייבין לרבי מאיר ורבי יהודה, (והלכך) [והיכול] לפטור מדמינן ליה לזה יכול ולזה יכול דפטור לרבי יהודה, ופשיט רב חסדא דזה שיכול יש לחייב מפני שהוא עיקר, ואמר ליה רב המנונא, דאדרבה זה שאינו יכול ומסייע בכל כחו יש לחייב, ואמר ליה מסייע אין בו ממש. ומכל מקום בין רב חסדא בין רב המנונא שניהם מודים דאין לחייב אלא האחד לבדו. ואינו מחוור. שהטעם בזה אינו יכול וזה אינו יכול אינו מפני שמסייע בכל כחו, אלא מפני שתלויה בכל אחד. ועוד קשיא לי דאי משום הא, שאינו יכול לר' שמעון אמאי חייב, דהא לר' שמעון זה אינו יכול וזה אינו יכול פטורין. ועוד יכול אמאי פטור לרבי מאיר, דהא זה יכול וזה יכול לרבי מאיר שניהם חייבין, וסתמא דמלתא הכא אינו חייב אפילו לרבי מאיר אלא האחד, וכולהו שוו בהא, דאינו סברא שיהיו שניהם חייבין לרבי מאיר ולא יהא חייב אלא האחד לרבי יהודה ורבי שמעון, שכיון דכיילינן ואמרינן זה יכול וזה אינו יכול דברי הכל חייב, משמע דכולן שוין בהא בין בחיוב בין במהות החיוב. ויש מפרשים דמשום דקתני דברי הכל חייב, הוה משמע להו דאינו חייב אלא האחד, ומשום כך שאלו איזה ראוי לחייב יותר, ואמר רב חסדא זה שיכול, שהמלאכה נעשית על ידו, דזה שאינו יכול בטל הוא אצל היכול, אע"ג דמחייב ר' יהודה בזה אינו יכול וזה אינו יכול הכא לא, ורב המנונא אמר דאפילו שאינו יכול חייב לרבי יהודה מפני שמסייע, וכדמחייב ר"י בזה אינו יכול וזה אינו יכול, ואמר ר"ח מסייע אין בו ממש, ואינו דומה לזה אינו יכול וזה אינו יכול, דהתם המלאכה נעשית ע"י שניהם ואי אפשר להעשות ע"י האחד, ולפיכך אין אחד מהם מסייע אלא שניהן עושין מעשה. וגם זה אינו מחוור בעיני כל הצורך מן הטענה שכתבתי. דאי אפשר לחלק בדבר זה ולומר דאליבא דר"י קאמר רב המנונא ולאו אליבא דהנך, דלדידהו מאי איכא למימר, וכולהו שוין בדבר זה. ומסתברא ודאי דלרב המנונא אף מי שאינו יכול קאמר דחייב וכדברי הפירוש האחרון, אלא דהכי פירושא: רב חסדא אמר יכול חייב לכולי עלמא, ואפילו לרבי יהודה ור' שמעון מפני שהמלאכה כולה נעשית על ידו, ואינו דומה לזה יכול וזה יכול, דהתם כל אחד עושה מלאכה וראוי לעשות את כולה וכשלא עשאה כולה התורה פטרתו, אבל זה יכול וזה אינו יכול יחיד שעשאה קרינן ביה, ומי שאינו יכול אינו אלא מסייע ומסייע אין בו ממש ואפילו לר"מ, ואינו דומה לזה אינו יכול וזה אינו יכול, דהתם כל אחד עושה מעשה ואין אחד מהם מסייע אלא עושה מעשה כחבירו. ורב המנונא אמר שאפילו המסייע יש לחייב לכולי עלמא, לר"מ מפני שעושה מעשה בכל כחו, ור"מ בכל ענין מחייב, וזה גם כן עושה הוא מעשה בכל כחו, והוי ליה כזה אינו יכול וזה אינו יכול, והוא הדין לרבי יהודה מן הטענה הזו לדעת רב המנונא, ולרבי שמעון דפטר בכל ענין בין בשניהם יכולין בין זה לעצמו וזה לעצמו בין בזה אינו יכול וזה אינו יכול, סבירא ליה לרב המנונא דהכא מודה, משום דכשזה יכול וזה יכול והוי ליה לחד למעבד כולה ולא עבד, קרינן ביה העושה כולה ולא העושה מקצתה, והוא הדין והוא הטעם לזה אינו יכול וזה אינו יכול, כיון שאין אחד מהם יכול לעשותה, דלא קרינן בהו יחיד שעשאה, אבל בזה יכול וזה אינו יכול, היכול חייב על כרחו דבדידיה קרינן ביה יחיד שעשאה, וכיון שהיכול חייב, אי אפשר לפטור את השני משום שנים שעשאוה, שאם כן אף היכול ליפטר, וכיון שכן מחייבין אותו מיהא משום מסייע, ואמר ליה רב חסדא מסייע אין בו ממש ופטור. היה יושב על גבי מטה וארבע טליות וכו' ורבי שמעון מטהר. מה שפירש רש"י ז"ל בפירוש שני דטעמא דר' שמעון דבעיא שיעור זיבה לזה ושיעור זיבה לזה, כלומר: שיהא זב מכביד על כל אחד ואחד, אינו מחוור, דהא אתיא למפשט מהא דמתניתין דלא בעיא שיעור לכל אחד ואחד, ואם איתא תנאי היא דהא ר' שמעון בעי שיעור זיבה לכל אחד ואחד, אלא הלשון הראשון עיקר, דר"ש לטעמיה בזה אינו יכול וזה אינו יכול. היה רוכב על גבי בהמה וכו' טהורות מפני שיכולה לעמוד על שלש. פירש רש"י ז"ל (ד"ה מפני): דכל אחד ואחד הוי ליה רביעי ואינו אלא כמסייע, וסתמא כר' יהודה דזה יכול וזה יכול קרי מסייע. ומסתברא דאפילו ר"מ מודה בהא דעד כאן לא קאמר ר"מ אלא בזה יכול וזה יכול, דכיון דכל אחד יכול אנו רואין [כאילו] כל אחד עושה מעשה, דאיזה מהם יקרא עושה ואיזה מהם יקרא מסייע, וכן בזה אינו יכול וזה אינו יכול, כיון ששניהם צריכין לה הרי כל אחד עושה מעשה ואפילו לרבי יהודה, אבל כאן כיון שאין הרביעי צריך לשלשה ואותו הרביעי אינו מסויים נמצא שכל אחד מהם ראוי להקרא מסייע, ואינו כזה יכול וזה יכול שאין האחד ראוי ליקרא אלא מסייע. ולפי מה שכתבתי אני (למעלה ד"ה אי) פטורין לכ"ע ואפילו לרבי מאיר. וכיון דזימנין עקרה הא וזימנין עקרה הא, ליהוי כזב המתהפך. קשיא לי מאי כיון, דכשתמצא לומר דלא עקרה כל שכן דהיה לנו לטמא אליבא דמ"ד מסייע יש בו ממש, ולא הל"ל כיון, אלא ה"ל למימר אע"ג דזימנין עקרה לה לגמרי ליהוי כזב המתהפך, ונ"ל דה"פ דאם איתא דמסייע יש בו ממש, אלא דהכא אתי לטהורי' משום דזימנין דעקרה ליה לגמרי, אדרבה כ"ש שיש לטמויינהו לא מחמת מסייע אלא מחמת שהזב נשען עליו ממש דהוי כזב המתהפך, ואלומי הוא דאלים לקושייה. (רשב"א)

דף צג - ב

רבי יוסי אומר הסוס מטמא על ידיו החמור על רגליו שמשענת הסוס על ידיו וחמור על רגליו ואמאי הא קא מסייע בהדי הדדי לאו משום דאמרינן מסייע אין בו ממש אמר רב אשי אף אנן נמי תנינא ר' אליעזר אומר רגלו אחת על הכלי ורגלו אחת על הרצפה רגלו אחת על האבן ורגלו אחת על הרצפה רואין כל שאילו ינטל הכלי ותינטל האבן יכול לעמוד על רגלו אחת עבודתו כשרה ואם לאו עבודתו פסולה ואמאי הא קא מסייע בהדי הדדי לאו משום דאמרינן מסייע אין בו ממש אמר רבינא אף אנן נמי תנינא קיבל בימין ושמאל מסייעתו עבודתו כשרה ואמאי הא קא מסייע בהדי הדדי לאו משום דאמרינן מסייע אין בו ממש ש''מ: אמר מר זה יכול וזה יכול ר''מ מחייב איבעיא להו בעינן שיעור לזה ושיעור לזה או דילמא שיעור אחד לכולם רב חסדא ורב המנונא חד אמר שיעור לזה ושיעור לזה וחד אמר שיעור אחד לכולן אמר רב פפא משמיה דרבא אף אנן נמי תנינא היה יושב על גבי מטה וארבע טליות תחת ארבע רגלי המטה טמאות מפני שאין יכולה לעמוד על שלש ואמאי ליבעי שיעור זיבה לזה ושיעור זיבה לזה לאו משום דאמרינן שיעור אחד לכולן אמר רב נחמן בר יצחק אף אנן נמי תנינא צבי שנכנס לבית ונעל אחד בפניו חייב נעלו שנים פטורין לא יכול אחד לנעול ונעלו שנים חייבים ואמאי ליבעי שיעור צידה לזה ושיעור צידה לזה לאו משום דאמרינן שיעור אחד לכולם אמר רבינא אף אנן נמי תנינא השותפין שגנבו וטבחו חייבין ואמאי ליבעי שיעור טביחה לזה ושיעור טביחה לזה לאו משום דאמרינן שיעור אחד לכולם ואמר רב אשי אף אנן נמי תנינא שנים שהוציאו קנה של גרדי חייבין ואמאי ליבעי שיעור הוצאה לזה ושיעור הוצאה לזה לאו משום דאמרי' שיעור א' לכולם א''ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי דילמא דאית ביה כדי לבשל ביצה קלה לזה וביצה קלה לזה א''כ לישמעינן קנה דעלמא מ''ש דגרדי ודילמא דאית בי' כדי לארוג מפה לזה וכדי לארוג מפה לזה אלא מהא ליכא למשמע מינה תני תנא קמיה דרב נחמן שנים שהוציאו קנה של גרדי פטורין ורבי שמעון מחייב כלפי לייא אלא אימא חייבין ור''ש פוטר: מתני' המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי שהכלי טפלה לו) את החי במטה פטור אף על המטה שהמטה טפלה לו את המת במטה חייב וכן כזית מן המת וכזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ חייב ורבי שמעון פוטר: גמ' ת''ר המוציא אוכלין כשיעור אם בכלי חייב על האוכלין ופטור על הכלי ואם היה כלי צריך לו חייב אף על הכלי שמע מינה אוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד חייב שתים אמר רב ששת הכא במאי עסקינן כגון

רש"י הסוס מטמא בידיו. אם הזב רוכב עליו וטלית תחת אחת מידיו של סוס טמאה אבל תחת רגליו טהורה שאין משענתו על רגליו והא דתנן לעיל ד' טליות תחת רגלי הבהמה טהורות לא כרבי יוסי: כהן העומד. על גבי כלי או אבן או שום דבר החוצץ בינו לבין הרצפה ועבד עבודתו פסולה דכתיב ושרת ככל אחיו הלוים העומדים שתהא עמידתו כשאר אחיו ותנא דבי ר' ישמעאל הואיל ורצפה מקודשת וכלי שרת מקודשין כו' בזבחים: שמאל פסולה לעבודה כדאמר בפ''ק דחולין (דף כב.) כל מקום שנאמר אצבע וכהונה אינו אלא ימין: שיעור לזה. גרוגרת אם אוכל הוא: שיעור זיבה. שיכביד רובו עליו וצריך להיות כאן ד' זבים: נעל אחד בפניו. זו היא צידתו: נעלו שנים פטורין. ור' יהודה הוא דפטר בשניהם יכולין: שיעור. צידת צבי לכל אחד ואחד אלא שמע מינה שיעור אחד לכולן ומדר' יהודה נשמע לר' מאיר בשניהן יכולים דבהא לא פליגי: חייבין לשלם. תשלומי ד' וה': קנה גרדי. אורחא דמילתא והוא העולה ויורד בשתי: קנה דעלמא. שאינו עומד אלא להסקה דהוי שיעורו כעצים דאילו האי שיעורו כדי אריגה: כלפי לייא. כלפי היכא נהפך דבר זה הא רבי שמעון הוא דפטר שנים שהוציאוהו: מתני' את החי במטה. וחי לא מיחייב על הוצאתו דהוא מקיל עצמו ונושא עצמו: וכן כזית מן המת. חייב אם הוציא דהואיל ומטמא הוצאה חשובה היא להציל עצמו מן הטומאה: ור' שמעון פוטר. אפילו במת שלם דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה וכל מלאכה שאינה צריכה (לגופה) אלא לסלקה מעליו הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה דברצונו לא באה לו ולא היה צריך לה הלכך לאו מלאכת מחשבת היא לר' שמעון: גמ' ופטור על הכלי. שהיא טפילה לאוכל: ואם היה צריך לכלי. להשתמש בו תשמיש אחר מקום שמוציאו שם: חייב. על כל אחד ואחד כי היכי דמיחייב ליה תרתי אתרתי הוצאות בהעלם אחד: (רש"י)

תוספות שמשענת הסוס על ידיו. הכי תנן לה במס' זבים פ''ד (משנה ז) היה רוכב על גבי בהמה וארבע טליות תחת רגלי בהמה טהורות מפני שיכולה לעמוד על שלש היתה טלית אחת תחת שתי ידים תחת שתי רגלים תחת יד ורגל טמאה רבי יוסי אומר הסוס מטמא בידיו כו' ונראה לר''י דרבי יוסי לא פליג אלא ארישא אבל אסיפא דקתני תחת שתי רגלים טמאה לא פליג דאף על גב דמשענת הסוס על ידיו דבר פשוט הוא דבלא שתי רגליו לא היה יכול לעמוד קשה לר''י מה ראה רב פפי להביא מסיפא ולא מייתי מרישא ממילתייהו דרבנן כדאייתי לעיל ואומר ר''י דמשום דמרישא איכא לדחויי כדבעי למימר לעיל שאני הכא דעקרה לגמרי אבל אר' יוסי ליכא למידחי דטעמיה משום דעקרה דא''כ לא יטמא הסוס אפילו בידיו דפשיטא נמי דעקרה להו: ויכול לעמוד על רגלו אחת עבודתו כשרה ואם לאו פסולה מהכא ליכא למיפשט דמין במינו חוצץ דאבן הוא ממין הרצפה ומין בשאינו מינו חוצץ דכלי אינו ממין הרצפה ובעיא הוא בפ' הוציאו לו (יומא דף נח.) בהניח סיב בתוך המזרק וקיבל בו את הדם דודאי סיב מבטל ליה אבל כלי ואבן לא מבטל ליה דאבן נתקלים בה ההולכים שם: אמר מר זה יכול וזה יכול רבי מאיר מחייב איבעיא להו כו' תימה לר''ח דאמאי בעי לה אליבא דרבי מאיר ומצי למיבעי בזה אינו יכול וזה אינו יכול אליבא דר''י דקיימא מתני' כוותיה ונראה דגירסא זו טעות וגרסי' אמר מר זה אינו יכול וזה אינו יכול ואומר ר''י דאין למחוק הספרים משום זה דהא דלא נקט זה אינו יכול כו' משום דאין רגילות באין יכול שלא יהא בו שיעור לכל א' ועל גי' ר''ח קשה לר''י דמאן דבעי שיעור לזה ולזה אטו מי לא שמיע ליה מתני' דמייתי בסמוך לא יכול אחד לנעול ונעלו שנים חייבין אבל לגיר' הספרים דפליגי בזה יכול וזה יכול איכא למימר דבאין יכול מודו כולהו דשיעור אחד לכולן ומאן דמייתי סייעתא מצבי שנכנס לבית אין נראה לו לחלק בין שניהם יכולין לאין יכולין ומיהו לגי' ר''ח איכא למימר דמאן דבעי שיעור לכל אחד יאמר דצבי שנכנס לאו דוקא אחד אלא כלומר שנים: ואמאי ליבעי שיעור טביחה כו'. אבל מגנבו דרישא לא מצי למיפרך דהתם לא בעי שיעור דתשלומי כפל נוהג בכל דבר ובכל שהוא: דילמא דאית ביה כדי לארוג מפה לזה כו'. והא דלא נקט קנה דעלמא לאשמעינן דאע''ג דאין רגילות לארוג שתי מפות בקנה אחד אם יש שיעור לארוג מפה לזה ולזה חייב: אלא אימא חייבין ור' שמעון פוטר. ובקנה כבד דה''ל זה אינו יכול וזה אינו יכול: ששגג על האוכלין והזיד על הכלי. וחייב על הכלי היינו סקילה כפי' רש''י ורבינו שמואל קשה לו לאוקמי ברייתא בחיוב סקילה דבכל דוכתא איירי בחיוב חטאת והגיה הגירסא כגון ששגג על הכלים והזיד על האוכלין ולא התרו בו דליכא באוכלין לא סקילה ולא חטאת ועל הכלי חייב חטאת ואין נראה לר''י לא פי' הקונטרס ולא פי' רשב''ם דכשהזיד באחד אינו חייב חטאת על השני ששגג בו דלא שב מידיעתו הוא כיון שהזיד באחד מהן ונראה דהשתא דמוקי בהזיד בכלי איירי הכל לענין סקילה וה''פ דברייתא המוציא אוכלין כשיעור בכלי חייב סקילה על האוכלין כגון שהתרו בו על האוכלין ופטור על הכלי אם התרו בו משום כלי ואם היה צריך לכלי חייב סקילה אף אם התרו בו משום כלי ופריך והא אף על הכלי קתני משמע דחייב שתים: (תוספות)

רשב"א גירסת הספרים: אמר מר זה יכול וזה יכול רבי מאיר מחייב איבעיא להו בעינן שיעור לכל אחד ואחד וכו'. ורב האי גאון ז"ל דחאה לגירסא זו בשתי ידים, שאי אפשר דאבעי להו דלא כהלכתא, וגריס אמר מר זה אינו יכול וזה אינו יכול, ומשום דמחייב בה ר' יהודה וקיימא לן כותיה, ועוד הביא ראיה מדאמרינן אף אנן נמי תנינא, צבי שנכנס לבית ולא יכול אחד לנעול ונעלו שנים חייבין, דהיינו כר' יהודה דאמר בזה אינו יכול וזה אינו יכול דחייב, אלמא דבזה אינו יכול וזה אינו יכול הוא דאיבעיא להו. ואין צריך למחוק הגירסא דמדר"מ נשמע לרבנן, ומשום הכי אצטרכינן למבעי אהא דר"מ משום דדבר רחוק הוא שיהא שיעור גדול כל כך שלא יהא האחד יכול להוציאו ולא יהא בו שיעור לזה ולזה. ולא עוד אלא שיראה כדבר שאי אפשר, דשיעורי שבת אינן גדולים כל כך, שימצא דבר שיהא שיעורו גדול כל כך שלא יוכל אחד להוציאו ואפילו היה תשש ודל כח, אלא שאפשר להעמידו כגון שהוציאו בכלי ואינן צריכין לכלי, ומתוך כבדו של כלי אין אחד יכול להוציאו. שמע מינה אוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד חייב שתים. כלומר: ש"מ דאיכא תנא דסבירא ליה הכין, והיינו סומכוס דמספקא לן אליביה בפרק אותו ואת בנו (חולין פב, ב) ולא אפשיטא התם, דלמא נפשוט מהא. ותמיהא לי היכי מדמי לה לאוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד, דהא הכא בבת אחת מפיק להו ובכי האי גוונא ליכא לחיובא תרתי ואפילו תמצא לומר בקצר וקצר או אכל ואכל בהעלם אחד שהוא חייב תרתי, דאטו מי שבלע בבת אחת כדי שני זיתים מי איכא למימר שיהא חייב שתים. ותדע לך דהא איכא בכריתות פרק אמרו לו אכלת חלב, (טו, א) דר"א מחייב תרתי בקוצר כגרוגרת וחזר וקצר כגרוגרת בהעלם אחד, ואפילו הכי בקצר כשני גרוגרות בבת אחת אינו חייב אלא אחת, וכדאמרינן התם גבי קצר וקצר היכי משכחת לה דלא מחייב, כגון שקצר שתי גרוגרות בבת אחת אבל קצר כגרוגרת וחזר וקצר כגרוגרת חייב שתים. ויש לומר דכיון שהן שני שמות דהיינו אוכלין וכלי, וגופין מחולקין, אפילו בבת אחת חשבינן ליה כזה אחר זה, וכדאמרינן התם הכא במאי עסקינן בדלית המודלה על גבי תאנה וקצצן בבת אחת דמשום הכי מחייב ר"א הואיל ושמות מחולקין וגופות מחולקין, דכותיה גבי קצר וקצר היכי משכחת לה דלא מיחייב כגון שקצר שתי גרוגרות בבת אחת. ואכתי קשיא לי אמאי לא אוקמה כר"א דאית ליה התם בכריתות בפרק אמרו לו (שם) הבא על אחותו שהיא אחות אביו שהיא אחות אמו וחזר ובא עליה חייב על כל אחת ואחת, ואיבעיא להו התם טעמא דרבי אליעזר משום דעבד תרתי, ומינה דקצר וקצר דעבד תרתי חייב שתים, או דלמא טעמא דרבי אליעזר התם משום דאי אפשר לערבן לביאות בבת אחת אבל בשתי גרוגרות דאפשר לערבן אין חייב אלא אחת, ואסקה רבה לטעמיה דר"א התם משום דעבד תרתי, והלכך קצר כגרוגרת וחזר וקצר כגרוגרת בהעלם אחד חייב שתים, וכל שהוא חייב בקצר וקצר מחייב בקוצר בבת אחת שתי גרוגרות בשמות מחולקין וגופות מחולקין, כגון דלית המודלה על תאנה וקצצן בבת אחת וכדאיתא התם, והכא בכלי ואוכלין דכותה היא. ויש לומר דפלוגתא היא התם, דרב יוסף אמר דטעמיה דר' אליעזר התם משום דאי אפשר לערבן, אבל הכא דאפשר לערבן אינו חייב אלא אחת, והלכך לא בעי לעיולי נפשיה בפלוגתא. ובירושלמי נמי משמע דאית להו כההיא סברא דר' יוסף דגרסינן התם בפרקין דאמר ר' עקיבא (שבת פ"ט ה"ז) גבי מתניתין דהמוציא קופת הרוכלין אף על פי שיש בה מינין הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת, וקשיא אילו הוציא והוציא בהעלם אחד כלום הוא חייב אלא אחת, למי נצרכה לר' אליעזר, שלא תאמר מינין הרבה יעשו כהעלמות הרבה ויהא חייב על כל אחת ואחת, לפום כן צריך מימר אינו חייב אלא אחת, ואע"ג דרבה ורב יוסף הלכתא כרבה, הכא לא מעייל נפשיה בפלוגתייהו, ועוד דפשטא דברייתא התם כרב יוסף דיקא. כך נראה לי. ה"ג: הכא במאי עסקינן כגון ששגג על האוכלין והזיד על הכלי. וחייב אף על הכלי דקתני כרת או מיתה קאמר, ועל האוכלין פטור מחטאת משום דאינו שב מידיעתו שהרי מזיד על הכלי. ואני תמיה לרב ששת רישא דקתני חייב על האוכלין ופטור על הכלי, מאי קאמר דאי במזיד בשניהם מאי נפקא מינה דהא נסקל על האוכלין, ואי במזיד על האוכלין ושוגג על הכלי אפילו היה צריך לכלי נמי פטור אף על הכלי, דאינו שב מידיעתו שהרי מזיד על האוכלין, ואי בשוגג בזה ובזה אפילו היה צריך נמי לכלי פטור, דאכל שני זיתי חלב בהעלם אחד הוא. ואולי נאמר דהיא גופא קמ"ל דהאוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת, ולאפוקי מדר' אליעזר, ואליבא דרבה דאמר (כריתות טו, א) קצר וקצר בהעלם אחד חייב שתים. אי נמי יש לומר כגון ששגג על האוכלין שהיה סבור שלא אסרה תורה הוצאת האוכלין, והזיד על הכלי כלומר: שנתכוין להוציאו, שאסור להוציאו לצורך עצמו אבל לעשותו טפלה מותר, והלכך אע"פ שנתכוין להוצאת הכלי פטור עליו ולפיכך חייב על האוכלין, והכי קאמר: המוציא אוכלין בכלי ושגג על האוכלין והזיד על הכלי חייב על האוכלין, מפני שהוא פטור על הכלי, ואתקיף לה רב אשי והא אף על הכלי קתני, כלומר: דמשמע דחייב הוא שתים בין על הכלי בין על האוכלין. ור"ח ז"ל גריס אמר רב ששת כגון שהזיד על האוכלין ושגג על הכלי. וחיוב הכלי דסיפא כחיוב האוכלין דרישא, ותרווייהו לחטאת. ואינו מחוור. דאי אפשר לחייבו חטאת על שגגת הכלי כיון שהזיד באוכלין, וכדאמרן שהרי אינו שב מידיעתו. ורבנו האי גאון ז"ל גורס כגירסת הספרים וז"ל: אמר רב ששת הכא במאי עסקינן כגון ששגג על האוכלין והזיד על הכלי, פירוש והכי קאמר חייב על זה חטאת ועל זה כרת, מתקיף לה רב אשי והא אף על הכלי קתני, דאלמא האי כי האי. ע"כ. והוא מן התימא האיך אפשר שיתחייב חטאת על האוכלין כיון שהזיד על הכלי. ואולי נאמר דראוי לחטאת קאמר אלא שדבר אחר גרם לו להפטר. ובזה אפשר להעמיד אף גירסת ר"ח ז"ל. (רשב"א)

דף צד - א

ששגג על האוכלין והזיד על הכלי מתקיף לה רב אשי והא אף על הכלי קתני אלא א''ר אשי כגון ששגג בזה ובזה ונודע לו וחזר ונודע לו ובפלוגתא דרבי יוחנן ור''ש בן לקיש: את החי במטה פטור אף על המטה: לימא מתני' רבי נתן היא ולא רבנן דתניא המוציא בהמה חיה ועוף לרה''ר בין חיין ובין שחוטין חייב רבי נתן אומר על שחוטין חייב ועל חיין פטור שהחי נושא את עצמו אמר רבא אפילו תימא רבנן ע''כ לא פליגי רבנן עליה דרבי נתן אלא בבהמה חיה ועוף דמשרבטי נפשייהו אבל אדם חי דנושא את עצמו אפילו רבנן מודו א''ל רב אדא בר אהבה לרבא והא דתנן בן בתירא מתיר בסוס ותניא בן בתירא מתיר בסוס מפני שהוא עושה בו מלאכה שאין חייבין עליו חטאת ואמר רבי יוחנן בן בתירא ורבי נתן אמרו דבר אחד ואי אמרת דלא פליגי רבנן עליה דר' נתן אלא בבהמה חיה ועוף משום דמשרבטי נפשייהו מאי איריא בן בתירא ורבי נתן והאמרת אפילו רבנן מודו כי א''ר יוחנן בסוס המיוחד לעופות ומי איכא סוס המיוחד לעופות אין איכא (דבי וייאדן א''ר יוחנן ומודה ר' נתן בכפות א''ל רב אדא בר מתנה לאביי והא הני פרסאי דכמאן דכפיתי דמו וא''ר יוחנן בן בתירא ור' נתן אמרו דבר אחד התם רמות רוחא הוא דנקיט להו דההוא פרדשכא דרתח מלכא עילויה ורהיט תלתא פרסי בכרעיה: את המת במטה חייב וכן כזית מן המת וכו': אמר רבה בב''ח א''ר יוחנן וא''ר יוסף אמר רשב''ל פוטר היה ר''ש

רש"י ששגג על האוכלין והזיד על הכלי. ומאי חייב דקתני מיתה: והא אף קתני. משמע שני חיובין שוין: בפלוגתא דר''י ור''ל. דאיפלוגי בידיעות מחלקות בפ' כלל גדול (לעיל דף עא:) איפלוגי נמי רב ששת ורב אשי הכא רב ששת דלא מוקי לה הכי קסבר דאין ידיעות מחלקות ורב אשי סבר: ידיעות מחלקות: דמשרבטי נפשייהו. משמטים כלפי מטה ומכבידין עצמן להשמיט מיד הנושאן: מתיר בסוס. למוכרו לנכרי מפני שמלאכת הסוס אם היה אדם עושה אותה אין חייב עליה חטאת דלרכיבה עומד והחי נושא את עצמו והא דאסרו למכור בהמה גסה לנכרי משום שאלה ומשום שכירות אסור וסוס אי נמי דמושיל ומוגר לאו איסורא דאורייתא איכא שאין זו מלאכה אצל הסוס וגבי אזהרת שביתת בהמה מלאכה כתיב': ואמר רבי יוחנן גרסינן: דבי וייאדן. של ציידי עופות שנותנין על הסוס עופות כשהן חיין כגון נץ ומינו לצוד שאר עופות ולא משרבטי נפשייהו דלא קשירי והשתא נמי החי נושא את עצמו ומשום הכי א''ר יוחנן בן בתירא ור' נתן אמרו דבר אחד: בכפות. בין עוף בין אדם: כמאן דכפיתי דמו. שרוכבים מעוטפין בבגדים רחבים וגם הם עצמן מעונגין מהצג על הארץ: ואמר ר' יוחנן גרסינן: בן בתירא ור' נתן אמרו דבר אחד. והא אמרת מודה ר' נתן בכפות ואי משום דאוקמינן בסוס המיוחד לעופות משום רבנן אוקמינן דפליגי עליה ולמימר דאילו באדם שניהם שוין לפטור ואי בכפות מודה רבי נתן היכי מתוקמא דבן בתירא כר' נתן משום דחי נושא את עצמו הא בן בתירא מתיר אפילו למכור לפרסיים דכמאן דכפיתי דמו וכל האומות קרי להו נכרים דסבר דכפות נושא את עצמו: רמות רוחא. גסות הא דלא מסגו בכרעייה גסות הוא: פרדשכא. סרדיוט: (רש"י)

תוספות ובפלוגתא דר' יוחנן ור''ל. פי' חייב שתי חטאות לרבי יוחנן . כשנודע לו וחזר ונודע לו דידיעות מחלקות ולר''ל אחר שנתכפר נודע לו על אחד ופי' הקונטרס אין נראה לר''י דנהי דלית ליה לרב ששת ידיעות מחלקות מ''מ יעמיד בנודע לו על האחד בשכבר כיפר דכפרה לכ''ע מחלקת שהחי נושא את עצמו. תימה לר''י למה פטור דאי משום שהחי מיקל עצמו והלא אפילו במשא קל יותר חייב ואי משום דשנים שעשאו פטורין הא הוי זה יכול וזה אינו יכול שאין הנישא יכול לישא עצמו בלא הנושא והנושא יש בו כח לנושאו אפילו היה מת ואומר ר''י דממשכן גמרינן שלא היו נושאין דבר חי שהתחשים והאילים היו הולכים ברגליהם והחלזון מיד היו פוצעין אותו טרם ימות דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה כי היכי דליצליל ציבעיה: אבל אדם חי נושא את עצמו. תימה דבריש נוטל (לקמן דף . קמא:) משמע דפליגי נמי באדם דקאמר גבי תינוק רבא כרבי נתן סבירא ליה ואומר רשב''א דקטן כבהמה דמי דמשרביט נפשיה אך קשה לן דבפרק מפנין (שם דף קכח:) תניא מדדין בהמה חיה ועוף בחצר אבל לא ברה''ר והאשה מדדה את בנה ברה''ר ופירש התם בקונטרס דבהמה ברה''ר לא שמא יגביהנה מן הארץ וסתמא כרבנן דר' נתן דמחייבי אבל בנה אי נמי מגבה ליה הא באדם מודו רבנן דחי נושא את עצמו [ושמא ההוא דבפרק נוטל איירי בתינוק בן יומו]: בסוס המיוחד לעופות. ובן בתירא מתיר בסוס בכל הסוסים קאמר ורבנן אוסרין בכל הסוסים משום סוס המיוחד לעופות דלא חילקו חכמים בסוסים: סוסא דבי וייאדן. פר''ח שכן ציידי עופות מניחין עליהן עופות שלהן שצדין בהן עופות אחרים אבל אין לפרש בעופות הניצודין דהני כפותין נינהו ואמר בסמוך דמודה רבי נתן בכפות: והא הני פרסאי. ואיהו לא מפליג למכור לשום נכרי: את המת במטה חייב. נראה לר''י דמהכא קים לן בכל דוכתא דאית ליה לר' יהודה מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה דמסתמא ת''ק דר''ש היינו רבי יהודה כי ההיא דלעיל זה אינו יכול וזה אינו יכול דת''ק דר''ש היינו ר' יהודה כדמוכח בגמ' ורשב''א אומר דיש להביא מדתנן לעיל (דף צ.) ר' יהודה אומר אף המוציא משמשי ע''ז דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה: רבי שמעון פוטר נראה לר''י דמלאכה שאינה צריכה לגופה קרי כשעושה מלאכה ואין צריך . לאותו צורך כעין שהיו צריכין לה במשכן אלא לענין אחר כי הצורך שהיתה מלאכה נעשית בשבילו במשכן הוא גוף (איסור) המלאכה ושורשו ולפי זה אתי כולהו שפיר הוצאת המת אין צריך למת ובמשכן היו צריכין לחפצים שהוציאו צד נחש שלא ישכנו אינו צריך לנחש ובמשכן היו צריכין לתחש וחלזון ומפיס מורסא להוציא ליחה המזיקתו ואין עומד להכניס אויר ולהוציא ליחה תמיד אע''פ שנעשה פתח גמור שהרי ראוי (הוא) להכניס ולהוציא אם היה צריך מ''מ לא דמי לפתחים שבמשכן שהיו עומדין להכניס ולהוציא אבל לעשות לה פה דמיא למשכן וחייב והריגת המזיקין אין צריך להם ובמשכן היו צריכין לעורות אילים הנשחטים וחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה ובמשכן היו צריכין לגומא לנעוץ בה או לדבר אחר וזב בכיס שלא יטנפו כליו הוי אינה צריכה לגופה שאינו צריך לכיס עצמו ואפילו למנות ראיותיו או נקיים דצריך הכיס מ''מ אין צריך להוצאה זו דה''נ סגי ליה אי יתיב בחד דוכתא ומכבה גחלת שלא יזוקו בה רבים וכחס על הנר ועל השמן או על הפתילה המהובהבת כבר אין צריכין לגופן שבמשכן לא היה כיבוי אלא לעשות פחמין בכיבוי זה ומתקנין על יד כיבוי זה שיהו ראויין למלאכת הצורפין וכיבוי כדי שלא יקדיחו הסממנין בבישולן לא היה במשכן כי זהירים היו שלא להרבות אש יותר מדאי וכן סותר ע''מ לבנות נמי לא מחייב ר' שמעון דבעי שתהא צריכה לגופה אלא כגון שסותר ע''מ לתקן יותר ממה שהיה בתחלה כגון שהבנין האחרון טוב מן הראשון כדמוכח בשמעתין דחס על הנר וכן קורע על מתו או שובר כלים למירמי אימתא אאינשי דביתיה אין צריכין לגופה דבמשכן היתה קריעה לצורך תיקון דבר הנקרע ואע''ג דבהוצאה לא בעי רבי שמעון שיהא לגמרי כמו שהיה במשכן דלא בעי מר לעשות לו טס או ס''ת להגיה אע''פ שבמשכן הוצאת הנדבה היתה כדי לתקנה לעשות ממנה משכן וכלים במקלקלים כגון מכבה וסותר וקורע מסתברא דצריך שיהא על מנת לתקן כמו במשכן ולא חשיבי המקלקלים צריכות לגופה עד דהוי לגופו ולגופה והא דלא קרי לה לגופו ולגופה כיון דבעו תרוייהו בכלל לגופה היא אבל לגבי מר וס''ת כיון דלא בעי אלא לגופו דהא לא בעי במר לעשות בו טס וס''ת כדי להגיה בו לא הוי בכלל לגופה ולפי שצריכות לגופה הוי כעין דהוי במשכן כמו שפיר' הוצרך להשמיענו במר דלא בעינן לעשות לו טס כמו שהיה במשכן ורש''י דפירש דברצונו לא היתה באה לו ולא היה צריך לה שאינה אלא לסלקה מעליו כמו צד נחש שלא ישכנו או מכבה גחלת שלא יזוקו בו רבים דברצונו שלא היה בעולם וכן בפרק במה מדליקין (לעיל דף לא:) פירש כחס על הפתילה המהובהבת כבר דאינה צריכה לגופה משום דאין צריך לכיבוי זה ואם לא הובערה מעולם הוה ניחא ליה דהואיל וחס עליה כי אית בה טפי הוה ניחא ליה בה קשה מסותר על מנת לבנות כמו בתחלה וקורע בחמתו למירמי אימתא אאינשי דביתיה דהתם צריך למלאכה ורוצה הוא שיהא בעולם ואין לומר דלא ניחא ליה שיצטרך למירמי אימתא אם כן מפיס מורסא לעשות לה פה יהא פטור דברצונו היה שלא היה מורסא מעולם וכן קורע יריעה שנפל בה דרנא על מנת לתפור דברצונו לא היה נופל בה וכן תופר בגד קרוע ברצונו שלא היה קרוע אלא צריך לפרש כדפירשתי: (שייך לע''ב) גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה. קשה לר''ת דגבי טלטול דהוי איסורא דרבנן לא שרינן משום כבוד הבריות אלא ע''י ככר או תינוק כדאמר בפרק במה מדליקין (לעיל דף ל:) ובפרק כירה (שם דף מג:) ויש לומר דשאני טלטול דאפשר על ידי ככר או תינוק לכך לא התיר בענין אחר: (תוספות)

רשב"א ובפלוגתא דרבי יוחנן ור' שמעון בן לקיש. פירש רש"י ז"ל (ד"ה בפלוגתא): דרב ששת דלא אוקמה בנודע לו וחזר ונודע לו, ורב אשי דאוקמה בהכין, פליגי בפלוגתא דר"י וריש לקיש, דרב ששת כר"ל ולפום כך לא מצי לאוקומה בנודע לו וחזר ונודע לו, ורב אשי כרבי יוחנן. ואינו מחוור. דמנא ליה דרב ששת כר"ל [כיון] דקיימא לן כר' יוחנן אלא דלא אסיק אדעתיה לאוקומה בהכין, ואי נמי דלא קשיא ליה האי אף על הכלי. אלא הכי פירושא: רב אשי אמר בנודע לו וחזר ונודע לו וכפלוגתא דר' יוחנן ורשב"ל, למר בנודע לו וחזר ונודע לו מיד, דידיעות לבד מחלקות, ולמר בנודע לו לאחר הפרשה, ואי נמי לאחר הקרבה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה בפרק כלל גדול (עא, ב). דבי וייאדן. פירש רש"י ז"ל (ד"ה צבי): ציידי עופות, וקושרן ומניחן על הסוס כשהן חיין. ומה שאמר קושרן לא דק דמודה ר' נתן בכפות. ורבי האי גאון ז"ל פירש בזיארן, הנץ וכיוצא בו שהמלכים צדין בהם עופות קורין אותן באז, והאחד העוסק בהן קורין אותו בלשון פרסי באזאר, ובזמן שהן יותר מאחד קורין להן בזיארן, ויש להם סוסים מיוחדים הנקראין סוסיא דבאזאר"ן. פוטר היה רבי שמעון אף במוציא את המת לקוברו. פירוש: משום דאף זו מלאכה שאינה צריכה לגופה, לפי שאין לו הנאה לא בהוצאתו ולא בקבורתו, אבל ההנאה היא מניעת הטומאה שהוא מונעו ממנו בהוצאתו, וכן (לקמן קז, ב) צידת נחש שלא ישכנו נקראת מלאכה שאינה צריכה לגופה, שאינו אלא מניעת היזק ואין לו הנאה בגופה של מלאכה, וכן (לעיל לא, ב) כבוי פתילה וגחלים מלאכה שאינו צריכה לגופה, שאין הנאה לו בגופו של כבוי, אלא בכבוי של פתילה שצריך להבהבה וגחלים לעשות מהם פחמים שהוא צריך להדליקם ולכבותם, והכבוי בעצמו הוא התיקון ממש. ואם תאמר אם כן תופר יריעה שנפל לה דרנא (לעיל עה, א) לא יהא חייב שאינו צריך לגופה של תפירה, שברצונו לא נפל בה דרנא ולא היה צריך לאותה מלאכה, יש לומר דמכל מקום כיון שנפל שם דרנא צריך הוא לאותה תפירה ונהנה הוא ממנה, כתולש מן המחובר דברצונו לא היה מחובר ואינו צריך שיהא מחובר כדי שיתלוש ממנה, ואף על פי כן מאחר שהוא מחובר צריך הוא לתלוש ונהנה הוא מאותה תלישה ממש, ומלאכה הצריכה ממש הוא. והמוציא ריח רע כל שהוא, ששנינו בפרק א"ר עקיבא (לעיל צ, א) שהוא חייב, אף רבי שמעון מודה בה ובשהוציאו לצורך רפואה לגמר בריח רע, והרבה עושין כן. וכן פירשה הר"ז הלוי ז"ל. (רשב"א)

דף צד - ב

אף במוציא את המת לקוברו אמר רבא ומודה ר' שמעון במר לחפור בו וספר תורה לקרות בו דחייב פשיטא דאי הא נמי מלאכה שאינה צריכה לגופה היא אלא מלאכה שצריכה לגופה לרבי שמעון היכי משכחת לה מהו דתימא עד דאיכא לגופו ולגופה כגון מר לעשות לו טס ולחפור ספר תורה להגיה ולקרות בו קא משמע לן ההוא שכבא דהוה בדרוקרא שרא רב נחמן בר יצחק לאפוקיה לכרמלית א''ל רבי יוחנן אחוה דמר בריה דרבנא לרב נחמן בר יצחק כמאן כר''ש אימר דפטר ר''ש מחיוב חטאת איסורא דרבנן מיהא איכא א''ל האלהים דעיילת ביה את ואפילו לר' יהודה (שרי) דמי קאמינא לרה''ר לכרמלית קאמינא גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה תנן התם התולש סימני טומאה והכוה המחיה עובר בלא תעשה איתמר אחת משתים חייב אחת משלש רב נחמן אמר חייב רב ששת אמר פטור רב נחמן אמר חייב אהני מעשיו דאי משתקלא חדא אחריתי אזלה לה טומאה רב ששת אמר פטור השתא מיהת הא איתא לטומאה אמר רב ששת מנא אמינא לה דתנן וכן כזית מן המת וכזית מן הנבילה חייב הא חצי זית פטור והתניא חצי זית חייב מאי לאו הא דתניא חייב דאפיק חצי זית מכזית והא דתנן פטור דאפיק חצי זית מכזית ומחצה ורב נחמן אידי ואידי חייב והא דתנן פטור דאפיק חצי זית ממת גדול: מתני' הנוטל צפרניו זו בזו או בשיניו וכן שערו וכן שפמו וכן זקנו וכן הגודלת וכן הכוחלת וכן הפוקסת רבי אליעזר מחייב וחכמים אוסרין משום שבות: גמ' אמר ר''א מחלוקת ביד אבל בכלי חייב פשיטא זו בזו תנן מהו דתימא רבנן בכלי נמי פטרי והא דקתני זו בזו להודיעך כחו דר' אליעזר קא משמע לן ואמר רבי אלעזר מחלוקת לעצמו אבל לחבירו דברי הכל פטור פשיטא צפרניו תנן מהו דתימא רבי אליעזר לחבירו נמי מחייב והא דקתני צפרניו להודיעך כחן דרבנן קמ''ל: וכן שערו כו': תנא הנוטל מלא פי הזוג חייב וכמה מלא פי הזוג אמר רב יהודה שתים והתניא ולקרחה שתים אימא וכן לקרחה שתים תניא נמי הכי הנוטל מלא פי הזוג בשבת חייב וכמה מלא פי הזוג שתים רבי אליעזר אומר אחת ומודים חכמים לר''א במלקט לבנות מתוך שחורות שאפילו אחת חייב ודבר זה אף בחול אסור משום שנאמר {דברים כב-ה} לא ילבש גבר שמלת אשה תניא. ר''ש בן אלעזר אומר צפורן שפירש רובה וציצין שפרשו רובן ביד מותר בכלי חייב חטאת מי איכא מידי דבכלי חייב חטאת וביד מותר לכתחלה הכי קאמר פירשו רובן ביד מותר בכלי פטור אבל אסור לא פירשו רובן ביד פטור אבל אסור בכלי חייב חטאת אמר רב יהודה הלכה כרבי שמעון בן אלעזר אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן והוא שפרשו כלפי מעלה ומצערות אותו: וכן הגודלת כו': גודלת כוחלת ופוקסת משום מאי מחייבא אמר רבי אבין א''ר יוסי בר' חנינא גודלת משום אורגת כוחלת משום כותבת פוקסת משום טווה אמרו רבנן קמיה דרבי אבהו וכי דרך אריגה בכך וכי דרך כתיבה בכך וכי דרך טויה בכך אלא א''ר אבהו לדידי מפרשא לי מיניה דר' יוסי בר' חנינא

רש"י אף במוציא את המת לקוברו. ולא תימא לא פטר אלא במניחו לחוץ דאין צורך לא לגופו של מוציא ולא לגופה של הוצאה דאפילו הוא צורך המת פטור: מר לחפור בו. שהוא צורך המוציא: מר לעשות לו טס ולחפור. מרה שנרצף פיו וצריך להושיב עליו כמין טס דק שיהא ראוי לחפור: להגיה ולקרות: לאפוקיה לכרמלית. שהיה מוטל בבזיון או בדליקה או בחמה ואי משום טלטול מניח עליו ככר או תינוק: לא תעשה. לאו דלא תסור כי הכא: התולש סימני טומאה. שתי שערות לבנות שהבהרת מטמאה בהן: והכוה את המחיה. מחית בשר חי והוא סימן טומאה בשאת והכוה זה לבטלה משום מחיה ולטהרה: עובר בלא תעשה. דהשמר בנגע הצרעת (דברים כד): אחד מב'. שלא היו בה אלא שתי שערות ותלש האחד: חייב. דשקלא לטומאה שאין מטמאה בפחות מב' דהכי ילפינן לה בת''כ שיער שנים וחייב מלקות: מאי לאו הא דתני חייב דאפיק חצי זית מכזית. דשקליה ובצריה לשיעורא: והא דתני פטור דאפיק חצי זית מכזית ומחצה. דאף על גב דמצמצם לשיעור לאו מילתא היא ולא אמרינן אהני דאי שקיל מיניה פורתא תו ליתא לשיעורא: ממת גדול. דלא אהני מידי: מתני' וכן שערו. תולש שער ראשו בידיו: וכן הגודלת. שערה: וכן הכוחלת. עיניה: וכן הפוקסת. יש מרבותי אומרים מתקנת שערה במסרק או בידי' ויש שמפרשין טחה כמין בצק על פניה וכשנוטלו מאדים הבשר: רבי אליעזר מחייב. בכולם חטאת וחכמים אוסרין משום שבות וטעמא דרבי אליעזר מפרש בגמרא משום מאי מיחייב: גמ' מחלוקת ביד. בהא שנוטלן בידו ולא בכלי הוא דפטרי רבנן שאין דרך גזיזה בכך בחול: מהו דתימא בכלי נמי פטרי רבנן. דאין כאן משום גוזז דלא שייך אלא בצמר בהמה: מחלוקת לעצמו. בהא הוא דמחייב ר' אליעזר שיכול לאמן ידו לעצמו לתקנו בלא כלי: אבל לחברו. אין יכול לאמן את ידו ליטול יפה בלי כלי: פשיטא צפרניו תנן. של עצמו: הנוטל מלא פי הזוג. מלא ראש המספרים: חייב. בשבת לרבנן בכלי לר' אליעזר אף ביד וזהו שיעורו: והא תניא. בההיא ברייתא בסיפא ולקרחה שהזהירה תורה לא תשימו קרחה (דברים יד) שתים הוי קרחה מכלל דפי הזוג לאו ב' שערות נינהו: תניא נמי הכי. כרב יהודה דאמר שתים: רבי אליעזר אומר. באחת הוא חייב ולא בעינן מלא פי הזוג: אחת חייב. שבאחת הוא מקפיד שלא יהא נראה כזקן: שמלת אשה. ודרך הנשים להקפיד על כך ולהתנאות: ציצין. כמין רצועות דקות הפורשות מעור האצבע סביב הצפורן: שפירשו רובן. קרובין לינתק: מי איכא מידי כו'. כיון דבכלי חייב חטאת ביד איכא שבות גזירה אטו כלי: כלפי מעלה. לצד הצפורן התחילו לפרוש דקא מצערו ליה טפי: משום כותבת. שמוליכה מכחול סביב העין כאדם המוליך קולמוס סביב האות: טווה. שמתקנת שערה בין אצבעותיה ופושטתו כשהוא נכרך ולשון השני עושה מאותו בצק כמין חוט: (רש"י)

תוספות אהני מעשיו דאי משתקלא חדא כו' באחת מארבע דאי משתקלא . חדא אחריתי נמי לא אזלא לה טומאה כ''ע מודו דפטור דהוי כמו חצי זית ממת גדול: והא דתנן פטור דאפיק חצי זית ממת גדול. וה''ה דהוה מצי לאוקמיה כגון דליכא אלא חצי זית בלבד אלא דניחא ליה לשנויי בחצי זית ממת גדול דהוי רבותא טפי דאי ליכא אלא חצי זית מן הכל פשיטא דפטור ודווקא חצי זית אבל כזית ממת גדול חייב אע''ג דאי משתקלה זית אחר לא אזלא טומאה מ''מ אהני מעשיו דמשחתכו לא גריר בתר המת וכשיוציאו המת מן הבית וישאר כזית זה יטמא כל הבית ונמצא שעתה בהוצאה זו הוא גורם טהרה: ממת גדול. לאו דווקא גדול אלא כלומר מב' זיתים או ג': אבל בכלי. ד''ה חייב. היינו כרבי יהודה דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה וא''ת ודילמא רבנן כר''ש סבירא להו ומנא ליה דמחייב בכלי ויש לומר דא''כ ליפלגי בכלי להודיעך כחן דרבנן והא דקאמר מהו דתימא רבנן בכלי נמי פטרי היינו פירושו דס''ל כר''ש וכדפרישית אבל רש''י פירש דפטרי משום דלא שייכא גזיזה אלא בצמר ואין נראה לר''י דבהא ליכא למיטעי דבכל בעלי חיים שייכא גזיזה כדאמר לעיל התולש כנף חייב משום גוזז: והוא שפירשו כלפי מעלה. פירש בקונטרס כנגד ראשי אצבעותיו שהן למעלה כשמגביה ידיו ור''ת מפרש שכלפי גוף קרי כלפי מעלה כדאשכחן בפ''ב דנדה (דף יג:) דקאמר מן העטרה ולמעלה והתם היינו לצד הגוף): פוקסת. מה שפירש בקונטרס פוקסת היינו סורקת ביד או במסרק אין נראה דבגמרא משמע דהוי כעין טוויה וסריקה אינה כעין טוויה כלל ועוד דא''כ היה שונה סורקת כדתנן (נזיר דף מב.) נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק: וכי דרך אריגה בכך. ואף על גב דקולע נימין חשיבא אריגה כדאמרינן בפרק במה אשה (לעיל ד' סד.) הכא בשער לא חשיבא אריגה כמו בבגד ועוד דהכא אין סופה להתקיים שעומדת לסתירה: (תוספות)

רשב"א מי קאמינא לרשות הרבים לכרמלית קאמינא. יש מפרשים (עי' רש"י ד"ה לאפוקי) דדוקא על ידי ככר או תינוק, דכיון דאפשר לתקן הטלטול על ידי ככר או תינוק מתקנין, ולא התירו להוציאו לכרמלית אלא מפני שאי אפשר בלאו הכי ומשום כבוד הבריות התירו. והרמב"ן ז"ל (בסוגייתינו) כתב דנראה דכיון שצריך להוציאו לכרמלית, שרי אפילו בלא ככר, כדי שלא ירבה בהוצאה, שהוצאת התינוק עצמה אסורה היא לכרמלית ואם המת הותר [ברמב"ן נוסף: בהוצאה] מפני כבודו יתירו בהוצאת התינוק והככר. ויש לי לומר דכל שהוא בתוך רשות היחיד אי אפשר להוציא בלא ככר או תינוק, מפני שיש לתקן איסור הטלטול על ידי כך, וכיון דכל שאר טלטול המת שברשות היחיד לא התירו בלא ככר ותינוק, נראה שלא התירו כאן בלאו הכין, ואם באנו לומר דכשיגיע בצד הכרמלית יסלק הככר ויוציאנו בלא ככר, יראה כחוכא דעד כאן לא התרנו לטלטל בלא ככר, ועכשיו אתה אוסרו בככר ומתירו בלא ככר, הלכך לא אפשר בלא ככר או תינוק. ומכל מקום יש לעיין דמהכא משמע דאפילו לרבי שמעון אסור להוציאו לרשות הרבים עצמה, ואמאי והלא ליכא בהוצאת המת אפילו מרשות לרשות לר"ש אלא איסורא בעלמא, ומשום כבוד הבריות נתיר לר"ש כמו שאנו מתירין לרבי יהודה בכרמלית ועל ידי תינוק. ובשם ר"ח ז"ל [אמרו] שלא התירו כבוד הבריות אלא בדבר שעיקרו מדברי סופרים כגון כרמלית, אבל לרשות הרבים לא, דהכא מי מפיס במלאכה שלו אם הוא צריך לגופו אם לאו, שהרי אפשר בהוצאת המת שיהא בה צורך לגופה של מלאכה כגון אותה שאמרו בירושלמי (פ"י ה"ה) במת עכו"ם שהוציא לכלבו, ואפילו אמירה לעכו"ם שהוא שבות שאין בה מעשה לא התירו כל שיש בה חלול שבת באבות מלאכות, וכל שהן בדררא דאיסורא דאורייתא גנאי הוא למת ואין ההיתר משום כבודו. וכן כתב הרמב"ן ז"ל. והראב"ד ז"ל פירשה לזו בשאינו מוציא לכבודו של מת, חדא דיותר הוא מתכבד בבית ממה שהוא מתכבד בכרמלית, ואם מפני שלא יסריח בחום הבית הוציאוהו לכרמלית, והלא ממטה למטה (לעיל מג, ב) לא התירו להפכו כדי שלא יסריח וכל שכן להוציאו לכרמלית, אלא הכא משום כבוד החיים הוא שהתיר, מפני שהיה מסריח וכדי לסלק מהם ריחו כדי שלא יהיו מלוכלכין בו התירו. ולענין מחלוקת רבי יהודה ור"ש במלאכה שאינה צריכה לגופה פסק ר"ח ז"ל (על הגליון לקמן צה, ב) הלכתא כרבי שמעון. מדאשכחן לרבא דהוא בתרא דסבירא ליה כותיה בפרק נוטל אדם את בנו (לקמן קמא, ב). ורבנו האי גאון ז"ל גם הוא נראה מדבריו שהוא פוסק כן, וכן פסק הראב"ד ז"ל (פ"א מהל' שבת ה"ז). אבל הרב אלפסי ז"ל נראה שפוסק כרבי יהודה, מפני שכתב (ט, ב בדפי הרי"ף) בפרק כירה (מב, א) ההוא דאמר שמואל מכבין גחלת של מתכת ברשות הרבים אבל לא של עץ, ואמרינן התם (שם) דשמואל סבירא ליה כרבי יהודה במלאכה שאינה צריכה לגופה, וכן השמיט הרב ז"ל בפרק שמונה שרצים (קז, ב) אותן ג' שמועות דצידת נחש ומפיס מורסא וצידת צבי דאוקימנא כר' שמעון. וכן פסק הרמב"ם ז"ל (פ"א, ה"ז) כרבי יהודה. והרמב"ן ז"ל כתב לקמן בסוף פרק כל כתבי הקדש (קכא, ב ד"ה ברצון) שאף הרב אלפסי ז"ל כר"ש הוא פוסק, שהרי הביא משנתינו שבפרק במה מדליקין (כט, ב) דקתני חוץ מן הפתילה מפני שהוא עושה פחם ואוקמה כרבי שמעון, והני מתניתין דמפיס מורסא וצידת נחש כבר כתבן בפרק האורג (קז, א) דאלמא הכי סבירא ליה, ומה שכתב בפרק כירה (מב, א) ההוא דשמואל במלאכה שאינה צריכה לגופה [ד]סבירא ליה כרבי יהודה, בא ללמדנו דלמאי דסבירא לן כר"ש אפילו של עץ נמי שרי. והא דתנן פטור, דאפיק חצי זית מכזית ומחצה. איכא למידק מאי דוחקייהו לאוקומה הכין, לימא דלא הוה ביה אלא חצי זית ואפקיה. יש לומר דמן המת משמע דפריש מן המת. ואי נמי יש לומר דאי הכי פשיטא ולא צריכא למימר. (רשב"א)

דף צה - א

כוחלת משום צובעת גודלת ופוקסת משום בונה וכי דרך בנין בכך אין כדדרש רבי שמעון בן מנסיא {בראשית ב-כב} ויבן ה' אלהים את הצלע מלמד שקילעה הקב''ה לחוה והביאה אצל אדם שכן בכרכי הים קורין לקלעיתא בניתא תניא ר''ש בן אלעזר אומר גודלת כוחלת ופוקסת לעצמה פטורה לחברתה חייבת וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי אליעזר אשה לא תעביר סרק על פניה מפני שצובעת תנו רבנן החולב והמחבץ והמגבן כגרוגרת המכבד והמרבץ והרודה חלות דבש שגג בשבת חייב חטאת הזיד ביום טוב לוקה ארבעים דברי ר' אליעזר וחכ''א אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות רב נחמן בר גוריא איקלע לנהרדעא בעו מיניה חולב משום מאי מיחייב אמר להו משום חולב מחבץ משום מאי מיחייב אמר להו משום מחבץ מגבן משום מאי חייב אמר להו משום מגבן אמרו ליה רבך קטיל קני באגמא הוה אתא שאיל בי מדרשא אמרו ליה חולב חייב משום מפרק מחבץ חייב משום בורר מגבן חייב משום בונה המכבד המרבץ והרודה חלות דבש שגג בשבת חייב חטאת הזיד ביו''ט לוקה ארבעים דברי רבי אליעזר א''ר אלעזר מ''ט דר' אליעזר דכתיב {שמואל א יד-כז} ויטבול אותה ביערת הדבש וכי מה ענין יער אצל דבש אלא לומר לך מה יער התולש ממנו בשבת חייב חטאת אף חלות דבש הרודה ממנו בשבת חייב חטאת אמימר שרא זילחא במחוזא אמר טעמא מאי אמור רבנן דילמא אתי לאשויי גומות הכא ליכא גומות רבא תוספאה אשכחיה לרבינא דקא מצטער מהבלא ואמרי לה מר קשישא ברי' דרבא אשכחיה לרב אשי דקא מצטער מהבלא א''ל לא סבר לה מר להא דתניא הרוצה לרבץ את ביתו בשבת מביא עריבה מלאה מים ורוחץ פניו בזוית זו ידיו בזוית זו רגליו בזוית זו ונמצא הבית מתרבץ מאליו א''ל לאו אדעתאי תנא אשה חכמה מרבצת ביתה בשבת והאידנא דסבירא לן כר' שמעון שרי אפי' לכתחלה: מתני' התולש מעציץ נקוב חייב ושאינו נקוב פטור ור''ש פוטר בזה ובזה: גמ' רמי ליה אביי לרבא ואמרי לה רבי חייא בר רב לרב תנן רבי שמעון פוטר בזה ובזה אלמא נקוב לר''ש כשאינו נקוב משוי ליה ורמינהו ר''ש אומר אין בין נקוב לשאינו נקוב

רש"י לעצמה פטורה. שאינה יכולה לבנות יפה ואין דרך בנין אלא אשה לחברתה שרואה ועושה: וכן. מילתא אחריתי דשבת לאיסורא: סרק. צבע אדום הוא הבא בקנים שקורין טיפוניי''ן {אודם (לפרכוס הפנים)} : המחבץ. המעמיד החלב בקיבה ול''נ מחבץ עושה כמין כלי גמי ונותן הקפוי בתוכו ומי החלב שהן נסיובי נוטפין ולועזין אותן אנקייד''ש {יונקיירי"ש: כלי של קנים לייצור גבינה [מצוי רק בדפוס סונצינו, אבל לא בכתסי-היד]} : המכבד. את הבית: והמרבץ. במים להרביץ את האבק שלא יעלה: חייב חטאת. לקמיה מפרש טעמא דהרודה חלות דבש חייב משום תולש (מחבץ חייב משום בורר) ומכבד ומרבץ משום בונה: אחד זה ואחד זה. אחד שבת ואחד יו''ט: משום שבות. דילמא כי כניס ליה מתמלאין הגומות שבבית מאליהן והוי בנין: קטיל קני באגמא. חותך קנים מן האגם הוה לא ידע לפרש משנה: מפרק. כמו מפרק משאוי שפורק אוכל ממקום שנתכסה בו והוי תולדת דש ואית דאמרי תולדה דקוצר ולא היא דלאו מחובר הוא אלא פקיד ועקיר וקאי בעטיני הדד כתבואה בקשיה ולשון מפרק נמי לא שייך למימר אלא לשון תולש: בורר. אוכל מתוך פסולת: זילחא. לרבץ הבית ורצפת אבנים היתה בכל העיר: מהבלא. שהיה אבק עולה ומרבה הבל: לאו אדעתאי. לא הייתי זכור ורבותי פירשו לא סבירא לי: אשה חכמה. אשת ת''ח או בת ת''ח ששמעה מאביה: מרבצת ביתה. רוחצת קיתוניות בזוית זו וכוסות בזוית זו: כרבי שמעון. דדבר שאין מתכוין מותר והמרבץ אינו מתכוין להדביק עפר בגומא ולהשוות הבית אלא שלא יעלה אבק: מתני' התולש מעציץ נקוב חייב. דהוי כמחובר דיונק מן הקרקע ע''י הנקב שמריח לחלוחית הקרקע ואפילו הנקב בדופנו: (רש"י)

תוספות החולב משום דש הוא. כדפי' בקונט' ואתיא ברייתא כר' יהודה דאמר יש דישה שלא בגידולי קרקע כדפרי' לעיל בפ' כלל גדול (לעיל דף עג:) וכן נראה לר''י דודאי כרבי יהודה אתיא דהא אסרי חכמים ריבוץ משום שבות ולר''ש שרי לקמן אפילו לכתחלה: המכבד והמרבץ. תימה דע''כ מיירי דלא הוי פסיק רישיה שישוה הגומות דאי פסיק רישיה היכי שרי לקמן ר''ש לכתחילה הא מודה ר''ש בפסיק רישיה ולא ימות וכיון דלא הוי פסיק רישיה אמאי מחייב ר' אליעזר חטאת האמר בפ' אמר להם הממונה (יומא ד' לד:) גבי צירוף עששיות דדבר דאין מתכוין מותר לר' יהודה מן התורה דלא הוי מלאכת מחשבת וי''ל דבהא פליגי דר' אליעזר סבר דהוי פסיק רישיה ורבנן סברי דלא הוי והא דאמר והאידנא דסבירא לן כר' שמעון שרי לכתחלה אע''ג דאפשר דסבר ר''ש דהוי פסיק רישיה מכל מקום הש''ס סבר כרבנן דלא הוי פסיק רישיה הילכך שרי לכתחלה כיון דקיימא. לן כר''ש [עי' תוספות סנהדרין פה. ד''ה ור''ש]: והרודה חלות דבש. תימה לר''י אמאי לוקה בי''ט לרבי אליעזר ורבנן נמי לא פליגי אלא משום דלא חשבי לה מלאכה והא תנן בפ''ק דמגילה (דף ז:) אין בין יו''ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ר' יהודה אומר אף מכשירי אוכל נפש וקאמר בגמ' מ''ט דת''ק אמר קרא הוא לבדו יעשה לכם הוא ולא מכשירין ורבי יהודה כתיב הוא וכתיב לכם כאן במכשירין שאפשר לעשותן מעי''ט וכאן במכשירין שא''א כו' מכלל דאוכל נפש שרי רבי יהודה אפי' באפשר ורבנן נמי משמע דלא פליגי אלא במכשירין ולא באוכל נפש ועוד דהך ברייתא כר' יהודה כדפרישית ועוד דבפ' תולין (לקמן דף קלז:) אמרינן דר' אליעזר סבר כרבי יהודה ועדיפא מדרבי יהודה ושרי אפילו אפשר לעשותן מעי''ט וליכא למימר דמיירי ברודה לצורך חול דמכ''מ תקשי למאן דאית ליה הואיל ואי מקלעי ליה אורחין בפרק אלו עוברין (פסחים ד' מו:) ועוד דרבי אליעזר גופיה אית ליה התם הואיל ואור''י דאיכא לאוקמי ברודה סמוך לחשיכה דלא חזי תו לאורחין אי נמי בדבש שהדביש או אסור בהנאה דלא חזי לאכילה ומיהו תימה לר''י כיון דמותר לגבן בי''ט מן התורה אפילו באפשר אפילו לא יהא מותר מדרבנן אלא בדלא אפשר אם כן נפל ביתו בי''ט יהא מותר לבנותו בי''ט דמתוך שהותר בנין לצורך דמגבן הוי משום בונה כדאמר בסמוך הותר נמי שלא לצורך ובלבד שיהא צורך היום לאכול בתוכו שלא יכנו שרב ושמש וי''ל דאסור מדרבנן דהוי עובדא דחול כי היכי דאסורין טחינה והרקדה ביו''ט: שרא זילחא במחוזא. תימה דבשילהי תמיד נשחט (שם ד' סד.) תנן כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת אלא שהכהנים מדיחים את העזרה שלא ברצון חכמים ומפרש בגמ' דשלא ברצון חכמים היינו שלא ברצון ר' אליעזר דאי רבנן שבות הוא ואין שבות במקדש דתניא המכבד והמרבץ כו' ומדמוקי מתני' כר''א משמע דמחייב מדאורייתא אפי' בעזרה דאיכא רצפה והכא משמע דברצפה ליכא אשוויי גומות וי''ל דבהדחה איכא אשוויי גומות טפי שהיו מתמלאות הגומות שבין רובד לרובד א''נ בעזרה נמי לא אסור לר''א אלא משום שבות אטו היכא דליכא רצפה דאיכא חיוב חטאת לר''א וחמיר האי שבות ונוהג אפילו במקדש וכמה שבות אשכחן במקדש בפ' בתרא דעירובין (דף קב:) אבל לרבנן לא חמיר האי שבות כיון דאפי' בלא רצפה לא הוי לדידהו אלא איסורא דרבנן הלכך אינו נוהג במקדש: והאידנא דקי''ל כר''ש שרי אפי' לכתחלה. בה''ג שרי כיבוד מהאי טעמא אפי' בדהוצין ואין נראה לר''י דבפרק כל הכלים (לקמן דף קכד:) אמר ר' אליעזר אף מכבדות של תמרה מותר לטלטלן ופריך אי מחמה לצל בהא לימא ר' אליעזר אפי' בשל תמרה משמע דפשיטא ליה דליכא מאן דשרי אפי' לרבי שמעון משום דהוי מלאכתו לאיסור ואי שרי לכבד הוי מלאכתו להיתר אלא ודאי כיבוד אסור לכולי עלמא מפני שמזיז עפר ממקומו ולא שרינן הכא לרבי שמעון אלא דווקא ריבוץ: ורמינהו רבי שמעון אומר אין בין נקוב כו'. תימה מאי קפריך והא בהך ברייתא נמי קתני כמו במתני' דלכל מילי נקוב כשאינו נקוב בר מלענין הכשר זרעים בלבד ואי קשיא ליה מ''ש שבת מהכשר זרעים אם כן בלא משנה תקשי ליה ברייתא גופה מ''ש דלהכשר זרעים חשיב נקוב כמחובר ולענין שאר דברים חשוב כתלוש ואומר ר''ת דהכי פריך כיון דלענין שבת חשיב נקוב כשאינו נקוב אף על גב דהוי לקולא ופטור וכן לענין כלאים במסכת כלאים (פ''ז מ''ח) כ''ש לענין הכשר זרעים אית לן לאחשוביה נקוב כשאינו נקוב דהוי לחומרא ובברייתא קתני דנקוב הוי כמחובר לענין הכשר זרעים שאינו מכשיר והכי פירושא דברייתא אין בין נקוב (תוספות)

רשב"א שגג בשבת חייב חטאת הזיד ביום טוב לוקה את הארבעים. הא דקתני ביום טוב לוקה את הארבעים, לא קאי אחולב ואמחבץ ומגבן דאוכל נפש נינהו, ואוכל נפש מדאורייתא מישרא שרי ואפילו בשאפשר לעשותו מערב יום טוב, דלא אמרו אפשר ולא אפשר אלא במכשירין, וכדאיתא בביצה (כח, ב) ובמגילה (ז, ב) משום דכתיב (שמות יב, טז) אַךְ [וגו'] הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם. והא דאמרינן בפרק ר' אליעזר דמילה (קלד, א) אסור לגבן, הני מילי מדרבנן אבל מדאורייתא שרי, וכל שכן לר' אליעזר דאית ליה (לקמן קלז, ב) אפילו במכשירין דבין אפשר בין לא אפשר שרו, וכל שכן בחולב דאוכל נפש ממש ואי אפשר מערב יום טוב, והא דהכא ר"א תני לה. ומיהו אפשר להעמידה לזו אפילו בחולב ומחבץ ומגבן, וחולב בחלב טמאה, ומחבץ ומגבן בשרף ערלה ובכל דבר שאסור באכילה, ומכל מקום הרודה חלת דבש ביום טוב לוקה את הארבעים ואכולה סיפא קאי, דאע"ג דאוכל נפש הוא הא מקישו הכתוב ליער לומר שהוא אסור משום תולש, ומחובר אסור אפילו ביום טוב דבר תורה, ואפילו באוכל נפש וכדאמרינן בשמעתא קמייתא דביצה (ג, א) פירות הנושרין אסורין גזירה שמא יעלה ויתלוש, ובירושלמי (ביצה פ"א, ה"י) ממעטו מדכתיב הוא לבדו יעשה לכם, מיעוטין הן, דגרסינן התם: תני אין בוררין ולא טוחנין ולא מרקדין, והבורר והטוחן והמרקד בשבת נסקל, ביום טוב סופג את הארבעים, ומקשינן והא תניא בורר כדרכו בחיקו ובתמחוי, ומתרץ אמר רבי חנינא ענתנה דר"ג היא דאמר אף מדיח ושולה, והא תני (תוספתא פ"ב הי"ב) של בית ר"ג היו שוחקין פלפלין ברחים שלהן, מותר לטחון ואסור לבור, אמר רבי יוסי ברבי בון לא הותרה טחינה כדרכה. פירוש: לומר שאין שחיקת הפלפלים ברחים שלהם לר"ג טחינה כדרכה, מנין שאין בוררין ולא טוחנין ולא מרקדין, רבי יוסי בשם ר"ל אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם (שמות יב, טז), מן וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת (שם יז), כלומר: מלישה ואילך למעט טחינה והרקדה וכ"ש תלישה וקצירה, תני חזקיה ופליג אך הוא לבדו, הרי אלו מעוטין, מכאן שלא יקצור ושלא יטחון ושלא ירקד ביו"ט, וברירה איכא בינייהו. ומכל מקום לדברי הכל נתמעטו טחינה והרקדה, שלא התירה התורה ביום טוב אלא מלאכות של יומן כגון שחיטה ואפיה ובישול, אבל אלו תקון הן ודרך בני אדם לתקן מהם לימים רבים, וכדי שלא יתקן ביום טוב מחמת חול, לא התירה התורה אותן ביום טוב אפילו לצורך היום. ולא התירה אלא תיקון אוכל בדבר שהוא ברשותו, אבל לעקור דבר מגדולו לא, ואפילו פירות הנפגמין מיום טוב לחברו כגון תאנים ותותים, וכל שכן צידת בעלי חיים שהוא בכלל, והיינו טעמא דאין צדין דמתניתין. וטעם זה כתב בו הרמב"ן ז"ל ביום טוב פרק אין צדין (ביצה כד, ב) בספר המלחמות. ועוד יש לומר טעם בענין איסור הצידה כדי שלא ילך בחורשין ויצוד, ונמצא בטל משמחת יום טוב. ובפ"ק דביצה (הל' יב) גרסינן בירושלמי מהו להעמיד חלב, אם אתה אומר כן, אף הוא מעמיד מיום טוב לחול. אבל בתוס' (ד"ה הרוצה) אמרו דאף מחובר באוכל נפש מותר דבר תורה, והכא לא קאי אחלת דבש, אלא אהנך תרתי דהיינו מכבד ומרבץ. והא דאמרינן בפרק קמא דביצה (ג, א) גזירה שמא יעלה ויתלוש, איירי סמוך לחשיכה, ואפשר הכא נמי ברודה סמוך לחשיכה קאמר, ואי נמי ברודה בפירוש לצורך חול, ואליבא דמ"ד התם בפרק אלו עוברין (פסחים מח, א) דר' אליעזר לית ליה הואיל, אבל למאן דאמר התם דר"א אית ליה הואיל אי אפשר לאוקומה בהכין, אלא אפילו בעושה לצורך חול לא לקי. ולפי דברי התוס' איכא למימר דאפילו אבבא דרישא קאי, ואכולהו קתני ביום טוב במזיד לוקה את הארבעים, ומיירי בחולב ומחבץ סמוך לחשיכה. ומכל מקום אין דרכם מחוורת, דודאי הכין משמע דמחובר אסור ביום טוב דבר תורה. חולב חייב משום מפרק. ואיכא למידק דהא אמרינן בפרק כלל גדול (לעיל עג, ב. עה, א) דאין דישה ואין עמור אלא בגדולי קרקע. ופירש ר"ת ז"ל בספר הישר בכתובות (סימן כג) בפרק אעפ"י (ס, א) דתרי גווני מפרק נינהו, מפרק בגדולי קרקע הוי תולדה דדש, ומפרק דלאו גדולי קרקע כגון הכא הוי תולדה דממחק, שממחק הדד ומפרק ממנה החלב. אבל רש"י ז"ל (ד"ה מפרק) פירש שהוא תולדת דש. ולדידיה תקשי לן הא דהא אין דישה אלא בגדולי קרקע. גם לפירושו של ר"ת ז"ל קשה מדאמרינן בפרק חבית (לקמן קמד, ב) חולב אדם לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה, ואם איתא דחולב חייב משום ממחק, אפילו כשחולב נמי לתוך הקדרה ליחייב דהא ממחק הדד, דלענין ממחק מה לי לתוך הקדרה מה לי לתוך הקערה. אבל לפרש"י ז"ל ניחא דכל שהוא מפרק בתוך הקדרה הוי ליה כאוכל הבא לתוך אוכל ואינו כדישה, אלא שאף לדברי רש"י נמי קשיא אידך, דאין דישה אלא בגידולי קרקע. ויש לומר דר"א לית ליה הכין, ולא קיימא לן כותיה, ולפי זה חולב אינו אסור דבר תורה. ואי קשיא לך דהא אמרינן בכתובות (ס, א) פרק אע"פ, גונח יונק חלב כדרכו ואינו חושש, מאי טעמא מפרק כלאחר יד, ובמקום צער לא גזרינן ביה רבנן, דאלמא חולב ביד הוי ליה מפרק גמור ואסור ד"ת. ויש לומר דלדבריו דר"א קאמר, ולומר דאפילו לר"א דמחייב אי יונק בפיו שרי דמפרק כלאחר יד הוה, ולעולם לא סבירא לן כותיה וכן כתב רב האי גאון ז"ל, אבל ר"ח גאון ז"ל כתב דחולב מפרק גמור הוא וחייב, מההיא דמס' כתובות (שם) ואיתא נמי ביבמות (קיד, א). ולדבריו בהמה נמי גדולי קרקע מיקרי, וכדאמרינן בעלמא (עירובין כז, ב) גבי מעשר שני מה הפרט מפורש פרי וגדולי קרקע והתם בָּקָר וָצֹאן כתיב (ויקרא כז, לב). טעמא מאי אמור רבנן דלמא אתי לאשוויי גומות. פירוש: רבנן דאמרי אינו אלא משום שבות, אבל לרבי אליעזר דמחייב אי אפשר לומר כן, דהיכי מייתי לידי חטאת וכל שכן לידי מיתה משום גזירת אשוויי גומות, עד שיודע לך שהשוה אותן ממש, אלא טעמא דר"א דחשיב מכבד ומרבץ מתקן ממש כבונה, ואי נמי מחייב משום מכה בפטיש. והאידנא דסבירא לן כר' שמעון שרי אפילו לכתחילה. פירש רש"י ז"ל (עי' רש"י ד"ה כרבי שמעון) וכן בתוס' (ד"ה והאידנא) דלא קאי אלא אמרבץ בלבד, משום דלא הוה פסיק רישיה ולא ימות, אבל מכבד אסור אפילו לר"ש, ולא פליגי רבנן הכא ואמרי אינו חייב אלא משום שבות אלא במרבץ בלבד, אבל במכבד כולי עלמא מודו, והא דקתני אחד זה ואחד זה אשבת ויום טוב קאי. וכן מפורש בתוספתא (פ"י, ה"י) וחכמים אומרים אחד שבת ואחד יום טוב אינן אלא משום שבות. ומסתייעא הדין סברא מדאמרינן בפרק מפנין (לקמן קכז, א) אמר שמואל מאי אבל לא את האוצר שלא יגמור את האוצר כולו, משום דאתי לאשוויי גומות, אבל אתחולי מתחלינן, ומני ר' שמעון היא דלית ליה מוקצה, אלמא אפילו ר"ש מודה בכבוד הבית דאסור, דהוי ליה פסיק רישיה ולא ימות, ואפילו ביום טוב אסרו לכבד את הבית ואפילו בין המטות, כי הוא אחד משלשה דברים (ביצה כב, ב) שהיה עושה ר"ג להקל ואין חכמים מודים לו. ועוד דאמרינן בפרק כל הכלים (לקמן קכד, ב) ר"א מתיר אף בשל תמרה, ומתמהינן במאי אילימא מחמה לצל, בהא לימא ר"א אף של תמרה, ומאי תמיהא אי סבירא ליה כר"ש דשרי. אבל הרי"ף ז"ל התיר בפרק כל הכלים (שם) לכבד אפילו במכבדות של תמרה משום דאמרינן הכא והאידנא דסבירא לן כר"ש שרי אפילו לכתחילה, ולימד דאפילו אמכבד קאמרינן. וכן פסק רבנו האי גאון ז"ל כאן. ובעל הלכות גדולות (הלכות שבת פי"ז) כך פסק, דאפילו מכבד בדהוצי שרי, והא דאמרינן בריש פרק מפנין (שם) אבל לא את האוצר ומשום אשוויי גומות, לאו משום דאתי לאשוויי גומות מתוך כבוד קאמר, דהתם לאו במכבד אלא בגומר בלבד בלא כבוד איירי, ואף על פי כן אסור משום שמא יראה שם גומות וישוה אותם לדעת קאמר, לפי שלא ראה אותם עד עכשיו ודרך מכבדי אוצר בכך לפי שנעשה כולו גומות ועשוין למלאות מפני האורחין. וההיא דביצה (שם) דהתיר ר"ג לכבד בין המטות ולא הודו לו חכמים, השיב הרי"ף ז"ל בתשובה (שו"ת הרי"ף סימן יח) דהיינו חכמים היינו ר' יהודה, ולא קיימא לן כותיה אלא כר"ש, וההוא דמכבדות של תמרה דפרק כל הכלים (שם) גירסא אחרת יש לגאונים ז"ל בה, והכי גרסי: ואי מחמה לצל בהא לימא ר"א אף של תמרה, סבירא ליה כר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר. ורמינהו רבי שמעון אומר אין בין נקוב לשאינו נקוב אלא להכשר זרעים בלבד. איכא למידק מאי קושיא, אדרבה ברייתא כמתניתין דלענין שבת נקוב כשאינו נקוב, דהא כייל ר"ש בברייתא לכל נקוב כשאינו נקוב חוץ מהכשר זרעים בלבד. ויש מפרשים (עי' רמב"ן בסוגייתינו) דדינא דמתניתין לא קשיא ליה, אלא לישנא דמתניתין קא קשיא ליה, דמדקתני במתניתין ר"ש פוטר בזה ובזה משמע להו דר"ש עושה נקוב כשאינו נקוב לכל דבר, דאי לפטור בלבד התולש מעציץ נקוב, הוי ליה למיתני התולש מעציץ נקוב חייב ור"ש פוטר, אלא להכי תנא פוטר בזה ובזה, לאשמועינן דזה כזה לכל דבר, והיינו נמי דאקשי ואזיל למימרא דר"ש נקוב כשאינו נקוב משוי ליה, ואילו לא קשיא ליה אלא מאי דפטר התולש בשבת מעציץ נקוב, הכי הוי ליה למימר אלמא לר"ש נקוב כתלוש הוא, ומשום הכי קשיא ליה דהא בברייתא קתני מיהא דלענין הכשר זרעים לא הוי נקוב כשאינו נקוב. ואינו מחוור בעיני כלל. חדא דפוטר בזה ובזה לא משמע שיהיה כלל גדול כל כך שלא יהא חלוק נקוב משאינו נקוב בשום מקום, דהא לא מפיק ברייתא מיניה אלא הכשר זרעים שיהא ראוי עליו להקשות. ועוד דאי כדקאמרת דלישנא דמתניתין כללא רבה לכל מילי, מאי קא מתרץ לכל מילי ר"ש כתלוש משוי לה, ושאני לענין טומאה דהתורה ריבתה טהרה אצל זרעים, דהא ודאי טעמא ברירא קאמר לענין ברייתא אמאי חלק ר"ש בין הכשר זרעים לשאר דברים, אלא לענין קושיתנו לא אנח לן כלום, דאכתי תקשי לן כללא דמתניתין, כיון שאי אפשר למהוי נקוב כשאינו נקוב לענין הכשר זרעים מיהא, אם כן היכי קתני במתניתין פוטר בזה ובזה, דמיניה שמעינן דזה כזה לגמרי. ועוד דדוחק הוא לומר דמאן דמקשה מברייתא לא הוי ידע טעמא דברייתא גופא, מאי שנא הכשר זרעים משאר מילי, אמאי בזה כנקוב ובעלמא כשאינו נקוב. וכן אין לפרש דהכי קשיא ליה דברייתא קתני אין בין נקוב לשאינו נקוב, וסבירא ליה דלחומרא קאמר דלכל מילי שאינו נקוב כנקוב, דאם כן הוי ליה למיתני אין בין שאינו נקוב לנקוב. ועוד דבהדיא תניא במס' כלאים (פ"ז, מ"ח) עציץ נקוב מקדש ושאינו נקוב אינו מקדש, ר"ש אומר זה וזה (אסורין) [אוסרין] ולא מקדשין, אלמא ר"ש לקולא אזיל בנקוב, וכל שכן דלא אזיל בשאינו נקוב לחומרא. והפירוש המחוור מה שפירש בתוס' (ד"ה ורמינהו) דדינא דמתניתין קא קשיא ליה, היכי פטר ר"ש בתולש מן הנקוב דהא לגבי הכשר משוי ליה לנקוב כמחובר, וברייתא גופא לא הויא קשיא דקא סלקא דעתך דאין בין נקוב לשאינו נקוב דקתני, היינו לכל מילי דתלוי בארץ כגון כלאים ומעשרות ושביעית ופאה, משום דכתיב בהו: אַרְצֶךָ או אַדְמָתְךָ או שָׂדֶה וָכָרֶם, ומשום דסבירא ליה לר"ש דאפילו נקוב לאו שדה וכרם מקרי ולאו אדמתך מקרי, אבל לכל שאר מילי דלא תלוי בארץ אלא בתלוש ומחובר כהכשר זרעים יש הפרש בין נקוב לשאינו נקוב, והא דקתני אלא להכשר זרעים בלבד, לאו הכשר זרעים ממש קאמר בלבד, אלא הכשר זרעים והדומה להם בלבד קאמר, והלכך שבת נמי ליחייב, וקא סלקא דעתיה דמקשה הכין משום דלא הוי ידע לפרושי מאי שנא הכשר זרעים משאר מילי, ופריק לא כדקס"ד, אלא הכשר זרעים דוקא קאמר כפשטא דברייתא וטעמא כדמשני וכו'. (רשב"א)

דף צה - ב

אלא להכשיר זרעים בלבד א''ל לכל מילי רבי שמעון כתלוש משוי ליה ושאני לענין טומאה דהתורה ריבתה טהרה אצל זרעים שנאמר {ויקרא יא-לז} על כל זרע זרוע אשר יזרע בעא מיניה ההוא סבא מרבי זירא שורש כנגד נקב מה לי א''ר שמעון אישתיק ולא אמר ליה ולא מידי זימנא חדא אשכחיה דיתיב וקאמר ומודה ר''ש שאם ניקב בכדי טהרתו א''ל השתא שורש כנגד נקב בעאי מינך ולא אמרת לי ולא מידי ניקב בכדי טהרתו מיבעיא אמר אביי ואי איתמר להא דרבי זירא הכי הוא דאיתמר ומודה רבי שמעון שאם ניקב למטה מרביעית אמר רבא חמש מדות בכלי חרס ניקב כמוציא משקה טהור מלטמא גיסטרא ועדיין כלי הוא לקדש בו מי חטאת ניקב ככונס משקה טהור מלקדש בו מי חטאת ועדיין כלי הוא להכשיר בו זרעים ניקב כשורש קטן טהור מלהכשיר בו זרעים ועדיין כלי הוא לקבל בו זיתים ניקב כמוציא זיתים טהור מלקבל בו זיתים ועדיין כלי הוא לקבל בו רימונים ניקב כמוציא רימונים טהור מכלום ואם הוקף צמיד פתיל עד שיפחת רובו אמר רב אסי שמעתי כלי חרס שיעורו כמוציא רימון אמר ליה רבא שמא לא שמעת אלא במוקף צמיד פתיל והא רבא הוא דאמר מוקף צמיד פתיל עד שיפחת רובו לא קשיא

רש"י אלא להכשיר זרעים. הזרועים בתוכו עציץ נקוב אינו מקבל הכשר לטומאה ושאינו נקוב מקבל הכשר דתלוש הוא והא רבי שמעון קאמר ליה וה''ג ר''ש אומר אין בין נקוב כו' דאילו לרבנן איכא טובא דהא מיחייבי אנקוב משום שבת ופטרי אשאינו נקוב: לכל מילי. לשבת ולקנות במשיכה ולא בכסף ולפרוזבול שאינו נכתב אלא על הקרקע: אשר יזרע. כדרך שאדם מוציא לזריעה למעוטי מחובר כל דהו להכי אהני זריעות יתירי דקרא ומיהו שאינו נקוב תלוש גמור הוא: מה לי אמר רבי שמעון. מי מודה דהא במחובר הוא האי שורש ואי תלשו לי' בשבת מיחייב: זימנין. פעם אחרת: שאם ניקב. העציץ בכדי טהרתו ושאם נטמא נטהר בשבירה זו והיינו כמוציא זית דתנן במסכת כלים (פ''ג מ''א) כלי חרס העשוי לאוכלין שיעורו כזיתים ומודה ר' שמעון בהא דחשיב מחובר כל הזרעים שבתוכו דתו לא הוי כלי: ניקב בכדי טהרתו מיבעיא. דהוה לן לספוקי ביה בהנך דלאו כנגד הנקב ואת פשטת להו דכולהו מחובר נינהו: אי אתמר לדרבי זירא. דמודה ר''ש בשום נקב: הכי הוא דאיתמר. שאם ניקב למטה מרביעית שאינו מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה דבציר מהכי לאו כלי הוא: חמש מדות גרסי': כמוציא משקה. נקב דק מאד שמשקה יוצא בו: טהור מלטמא גיסטרא. כלומר אם כלי שלם הוא אינו נטהר בכך אבל אם היה שבר כלי והיה ראוי להשתמש בו דמקבל טומאה משנשבר כדתנן הן וקרקרותיהן ודופנותיהן יושבין שלא מסומכין כו' באלו טרפות (חולין דף נד:) וניקב שוב כמוציא משקה אינו טמא עוד משום תורת גיסטרא: גיסטרא. שבר כלי ולקמיה מפרש טעמא דאין שבר כלי חשוב להצניעו משניקב ולומר הבא גיסטרא אחר ונניח תחתיו לקבל טיף טיף הנוטף מזה אבל אם היה כלי שלם וניקב מעט אין מאבדין אותו אלא אומר הבא גיסטרא אחר ונניח תחתיו: ועדיין כלי הוא לקדש בו מי חטאת. כלומר אם כלי שלם היה וניקב כמוציא משקה עדיין כל תורת כלי עליו ואפי' לקדש בו מי חטאת באפר פרה דבעינן כלי ראוי דכתיב (במדבר יט) מים חיים אל כלי וכ''ש שמקבל טומאה: ניקב ככונס משקה. שאם מושיבו על המים נכנס בתוכו דהיינו נקב רחב קצת: טהור מלקדש בו מי חטאת. טהור לאו דוקא אלא כמו טהר יומא (ברכות דף ב.) כלומר בטל לו מתורת כלי לענין מי חטאת: ועדיין כלי הוא לענין הכשר זרעים. הזרועים בתוכו דכתלושין נינהו ואפילו לרבנן שאין נקב זה ראוי להריח לחלוחית הקרקע: ניקב כשורש קטן. הוי טפי מבכונס משקה: טהור מלהכשיר זרעים. לרבנן דהוי עציץ נקוב: ועדיין כלי הוא לקבל בו זיתים. שהוא שיעור לטומאה בכל כלי חרס העשוי לאוכלין סתם כל זמן שלא יחדו לרימונים ומקבל עדיין טומאה: טהור מלקבל בו זיתים. כלומר מלקבל עוד טומאה משום תורת סתם כלי חרס שהרי שיעורן כזיתים ואם היתה עליו טומאה נטהר ממנה: ועדיין כלי הוא לקבל בו רימונים. שאם יחדו שוב לרימונים מקבל טומאה מכאן ולהבא או אם היה מיוחד לרימונים מתחילה לא נטהר: טהור מכלום. משום כלי אלא א''כ מצניעו לגיסטרא יטמא בתורת גיסטרא: ואם היה מוקף צמיד פתיל. והוא באהל המת אין טומאה נכנסת בו דרך נקב ומצי על כל מה שבתוכו: עד שיפחת רובו. דכל כלי פתוח כתיב (שם) דרך פתח נכנסת לו טומאה ולא דרך נקביו: אלא במוקף צמיד פתיל. שאם ניקב כמוצא רימון אינו מציל: (רש"י)

תוספות לשאינו נקוב דלכל מילי נקוב ושאינו נקוב שוין ואזלינן לחומרא דבמקום דהוי תלוש חומרא חשבינן תרוייהו כתלוש ואי הוי מחובר חומרא כמו שבת וכלאים חשבינן תרוייהו כמחובר אלא בהכשר זרעים דלא החמירו לאחשובי נקוב כתלוש כשאינו נקוב אלא אוקמוה אדיניה ליחשב כמחובר וצ''ל לפי זה דאין תורמין לר''ש מן הנקוב על פירות הגדלים בקרקע כמו באינו נקוב דאזלינן לחומרא ור''י פי' דהכי פריך ר''ש אומר אין בין נקוב לשאינו נקוב אלא הכשר זרעים בלבד וכיון דגבי הכשר זרעים חשוב נקוב כמחובר אע''ג דהוי להקל שאינו מקבל הכשר ש''מ מדאורייתא חשוב כמחובר דאי מדאורייתא חשוב כתלוש היכי הוה מטהרינן להו מדרבנן כשנגעה בהן טומאה כיון דקיבלו הכשר מן התורה ואם כן הא דקתני ברישא דברייתא אין בין נקוב לשאינו נקוב ע''כ לעשות שניהם כמחוברים ולא לעשות שניהם כתלושין כיון דנקוב חשיב מחובר מדאורייתא ובכל מילי נקוב ואינו נקוב כמחוברים חוץ מהכשר זרעים בלבד דאחמיר רבנן לטמויי כשאינו נקוב והשתא משני שפיר שאני לענין טומאה כו' דהתם הוא דכתב רחמנא בהדיא דחשיב נקוב כמחובר אבל לכל מילי חשיב כתלוש ולהכי פטר במתני' אבל קשה לאלו הפירושים דקאמר אלמא נקוב לר''ש כשאינו נקוב משוי ליה משמע דבעי לאיתויי מברייתא דלא משוי נקוב כשאינו נקוב וזה אינו ויש לפרש דה''ק. אלמא נקוב לר''ש כשאינו נקוב משוי ליה ורמינהו כו' דאדרבה שאינו נקוב כנקוב משוי ליה ועוד פר''י דה''ק אין בין נקוב לשאינו נקוב לענין מעשר ופאה וכלאים דכיון דכתיב בהו שדך וכרמך וכן במעשר כתיב היוצא השדה שנה שנה חשיבי תלוש בין נקוב בין שאינו נקוב ואין בו חילוק אלא לענין הכשר זרעים וכל דדמי ליה כגון שבת שאינן תלוים בדבר שהוא חשוב שדה אלא בתלוש ומחובר ובהנהו לא הוי נקוב כשאינו נקוב ולפי זה אתי שפיר הא דקאמר אלמא נקוב לר''ש כשאינו נקוב משוי ליה ורמינהו דלא משוי נקוב כשאינו נקוב: ומודה ר''ש שאם ניקב בכדי טהרתו. פי' כמוציא זית דסתמו של כלי חרס לאוכלין ושיעורן כמוציא זית ונראה לר''י דהיינו טעמא דמודה משום דבטל אגב קרקע כשניקב בכדי טהרתו ודוקא בניקב כמוציא זית אבל בכלי המיוחד למשקין אע''פ שטהרתו בכונס משקה לא אמרי' דבטל דאפי' לרבנן לא חשבי ליה כמחובר בכונס משקה אלא כשורש קטן כדאמר בסמוך: טהור מלקדש בו מי חטאת. וכ''ש דטהור מלקבל טומאה אם היה מיוחד למשקין: טהור מלהכשיר בו זרעים. משמע דכלי חרס בעי נקיבה ודלא כפי' הקונט' בפ''ק דגיטין (דף ז.) שפירש דספינה של חרס דכיון שהיא של עפר חשובה כנקובה ועת לקצר: ניקב כמוציא רימון טהור מכלום. תימה לר''י היכי קאמר דטהור מכלום והלא אם יחדו לגיסטרא מקבל טומאה כדפי' בקונט' וכפירושו ודאי כן הוא שהרי אפילו אם נשברו בשברים דקים מקבלים השברים טומאה בתורת גיסטרא כשנשאר בשברים שיעור המפורש במסכת כלים (ס''ב משנה ב) ומייתי לה בפ' אלו טריפות (חולין נד:) הדקים שבכלי חרס הן וקרקרותיהן ודופנותיהן יושבין שלא מסומכין שיעורן בכדי סיכת קטן עד לוג ומלוג עד סאה ברביעית כו' ועוד קשה לרשב''א דהוה מצי למימר שש מדות בכלי חרס וי''ל דכשנשבר לגמרי השברים ראויין לגיסטרא אבל כשהכלי שלם אלא שניקב כמוציא רימון אין ראוי לגיסטרא ואפי' יחדו בטלה דעתו אצל כל אדם אבל מתוך פי' הקונט' משמע דכשניקב כמוציא רימון ראוי הוא לגיסטרא דפירש טהור מכלום משום כלי אא''כ מצניעו משום גיסטרא ולפירושו הא דלא נקט ו' מדות דלא מיירי אלא כשיכול להשתמש כדרכן וניקב כמוציא רימון אין ראוי אלא אם כן מטהו על צידו: שמא לא שמעת אלא במוקף צמיד פתיל. תימה לר''י דילמא במיוחד לרימונים שמע ואצטריך לאפוקי מדר''א דאמר בסמוך ניקב כמוציא זית אין לו טומאה כו' וי''ל דמשמע דבסתם כלי חרס איירי בלא יחוד וליכא למימר דלענין הכשר זרעים. שמע כמ''ד בסמוך שיעורו כמוציא רימון לפירש הקונט' דפירש דלענין הכשר זרעים פליגי דא''כ אמאי נקט כלי חרס אפי' כלי עץ נמי ועוד דרבא סבירא ליה דלענין הכשר זרעים שיעורו כשורש קטן: (תוספות)

רשב"א ועדיין כלי הוא לקבל רמונים. פירוש: אם יחדו לרמונים, אבל סתם כלי חרס שיעורו כמוציא זיתים וכדתנן במס' כלים (פ"ג, מ"א) וכמו שכתב רש"י ז"ל (ד"ה ועדיין). ובמוקף [לפנינו: "ואם הוקף"] צמיד פתיל עד שיפחת רובו. ואם מוקף צמיד פתיל בפיו מציל על מה שבתוכו אע"פ שלא הקיף צמיד פתיל בנקבו כיון שלא נפחת רובו דכְּלִי פָתוּחַ כתיב (במדבר יט, טו) כך פרש"י ז"ל, ואע"ג דלענין צמיד פתיל בעינן סתימה מעליא וכדמוכח התם במשנת מסכת כלים (פ"ב מ"ב), הני מילי דרך פיו ואפילו נקב כל שהוא, ומן הצדדין כשנפחת בכדי שיעורו, ברברבי רובו ובזוטרי במוציא רמון, אבל בפחות מכן לא בעינן סתימה כלל. אבל ר"ת ז"ל (בתוס' ד"ה ולענין) הקשה היאך אפשר שיהיה נקוב במוציא זית או במוציא רמון ויהא מציל באהל המת, והא ראוי בנגיעה ממקום הנקב. ולפיכך פירש הוא ז"ל דלעולם בשסתם הנקב היטב, אלא דעד רובו א"נ עד מוציא רמון קרוי כלי, ומציל בצמיד פתיל, אבל יותר מכן אינו כלי, ואפילו הקיפו צמיד פתיל אינו מציל, דהוי ליה כאוכלין שגבלן בטיט דאמרינן בזבחים (ג, ב) דאינו מציל באהל המת, ואם תאמר א"כ מאי קא מבעיא ליה התם לרבא במסכת ב"ק (קה, א) גבי חבית שנקבה וסתמוה שמרים אגף חציה והניח חציה מהו, דאלמא לא בעי סתימה גמורה. יש לומר דהכי קאמר סתם חציה והניח חציה סתום מן השמרים מהו שיצטרפו אותן הסתימות, אבל הניח חציה בלא סתימה כלל פשיטא דאינה מצלת. (רשב"א)

דף צו - א

הא ברברבי והא בזוטרי אמר רב אסי שונין כלי חרס שיעורו בכונס משקה ולא אמרו מוציא משקה אלא לענין גיסטרא בלבד מאי טעמא אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן לפי שאין אומרים הבא גיסטרא לגיסטרא אמר עולא פליגי בה תרי אמוראי במערבא רבי יוסי בר' אבין ור' יוסי בר זבדא חד אמר כמוציא רמון וחד אמר כשורש קטן וסימניך אחד המרבה ואחד הממעיט אמר רב חיננא בר כהנא משמיה דרבי אליעזר כלי חרס שיעורו כמוציא זיתים ומר קשישא בריה דרבה מסיים בה משמיה דרבי אליעזר והרי הן ככלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה שאין מקבלין טומאה לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים ולענין צמיד פתיל עד שיפחת רובו:

רש"י ברברבי. ברובו: זוטרי. כמוציא רמון בטל ליה מכלי: שונין. התנאים שונין ברייתא: כלי חרס. דשיעור הראשון האמור בו לבטלו במקצת משום כלי: ככונס משקה. הוא דמבטל ליה מיהא מתורת מי חטאת ולא אמרו נקב מוציא משקה חשוב נקב לכלים אלא לגיסטרא דהתם ודאי אי נקבה הכי כמוציא משקה משדא שדי ליה: שאין אומרים הבא גיסטרא. אחרת לגיסטרא זו להניח תחתיה לקבל הטיפין אבל כלי שלם חסין עליו ומשום נקב פורתא לא שדו ליה ומניחין גיסטרא תחתיו: פליגי בה. בהכשר זרעים: וסימן. דלא תיטעי למימר חד אמר כמוציא זית: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין כו'. ברייתא היא (מנחות קי.) והיא לך לסימן שאחד מן האמוראים ריבה לשער בגדול שבשלשתן ואחד ממעט לשער בקטן שבשלשתן ולא בבינוני כונס משקה ומוציא משקה ליכא למיטעי בהן לענין זרעים: שיעורו כמוציא זיתים. ליטהר מטומאה: הרי הוא ככלי גללים. משניקב כמוציא זית ואפילו יחדום לרמונים והא דתנן כלי בעלי בתים שיעורן כרמונים גבי כלי עץ תנינן לה במסכת כלים (פ'יז מ''א): (רש"י)

תוספות הא ברברבי והא בזוטרי. פי' בקונטרס רברבי ברובו זוטרי כמוציא רמון וקשה לר''י דאין זו שיעור ומה קרי רברבי ומה קרי זוטרי לידע איזה הוא כמוציא רמון ונראה לר''י דברברבי כמוציא רמון ובזוטרי שמוציא רמון הוא יותר מרוב סגי ברוב והא דקאמר עד שתיפחת רובו לא קאי אשיעור דמוציא רמון אלא אשיעור דמוציא זית: ולענין צמיד פתיל עד שיפחת רובו. פירש רש''י דאין טומאה נכנסת דרך נקב דכל כלי פתוח כתיב דדרך פתחו נכנסת ולא דרך נקב ומקשינן דתנן בפ''י דמסכת כלים (מ''. ב) ואלו מצילין בצמיד פתיל כו' ומצילין בין מפיהם בין מצידיהם משמע דצריך שיהא מוקף צמיד פתיל כשניקב מצידו ועוד דתנן בתר הכי ובמה מקיפין בסיד ובחרסית כו' ובכל דבר שהוא מתמרח ואין מקיפין לא בבעץ ולא בעופרת מפני שהוא פתיל ואינו צמיד משמע דבנקב כל שהוא נכנסת . טומאה ועוד דתנן התם ומייתי לה בהגוזל קמא (ב''ק קה.) חבית שניקבה וסתמוה שמרים הצילוה פקקה בזמורה עד שימרח מן הצדדים היו שתים עד שימרח מן הצדדין ובין זמורה לחבירתה ואומר ר''י דאינם קושיות לפירוש הקונט' דודאי בפתח נכנסת טומאה אפילו דרך נקב קטן ובעינן עד שיסתם לגמרי כל הפתח ולהכי צריך מירוח וההיא דבין מפיהם בין מצדיהן לא מיירי שניקבו כשבר מן הצד אלא נעשה לצורך פתח וההיא דהגוזל דחבית שניקבה מיירי כשנפחתה רובה או כמוציא רמון דחשיב כפתח ובעי סתימה מעליא וריב''א הקשה מהא דתנן במסכת כלים (פ''ט משנה ח) נקב העשוי לאוכלין שיעורן כזיתים העשוי למשקין שיעורן כמשקין העשוי לכך ולכך מטילין אותו לחומרא בצמיד פתיל ובכונס משקה פירוש כיון שעשוי למשקים ואוכלים ויש בו נקב כונס משקה אינו מציל בצמיד פתיל על מה שבתוכו דגזרו אטו ההוא דמיוחד למשקין לחודייהו ולענין קבלת טומאה הוי כלי כיון שמיוחד לאוכלין ובנקב כי האי נכנסה טומאה ותירץ ר''י דהא דבעי הכא נפחת רובו או כמוציא רמון היינו דוקא בניקב במקום שנשאר עוד שיעור כלי מן הנקב ולמטה כשיעור המפורש בההיא דמייתי באלו טריפות (חולין נה.) אבל ניקב למטה במקום שאין נשאר למטה מן הנקב כשיעור כלי הוי שיעור לאוכלים בכזית ולמשקין בכונס משקה כי ההוא דמסכת כלים (ע משנה ח) ור''ת מפרש בשמעתין הכי עד שיפחת רובו מועיל צמיד פתיל אם הנקבים נסתמים אבל בנפחת רובו או במוציא רמון שוב אין מועלת סתימה אלא הוי כאוכלין שגבלן בטיט שאין ניצולין כדאמרינן בריש זבחים (דף ג:) דכיון שנפחת רובו בטלו להו מתורת כלי וההיא דחבית שנקבה וסתמוה שמרים מיירי בשלא נפחתה כשיעור וסתמו שמרים כל הנקב והא דבעי רבא [התם] (בב''ק שם) (סתם) אגף חציה מהו ה''פ אגף חציה וסתמוה שמרים חציה מאי מי הוי סתימה מעליא או לא ומייתי מפקקה בזמורה דלא חשיבא סתימה בלא מירוח בין זמורה לחבירתה הכא נמי לא חשיבא סתימה אגף חציה וסתמוה שמרים חציה ומשני התם לא קאי הכא קאי: פליגי בה תרי אמוראי. פי' בקונטרס דלענין הכשר זרעים פליגי ואומר ר''ת דבמסכת עוקצין (פ''ב משנה י) תנן דהכשר זרעים כשורש קטן אלא אמר ר''ת דלענין מוקף צמיד פתיל פליגי: שיעורו כמוציא זיתים . וא''ת מתני' היא במס' כלים (פ''ג מ''א) העשוי לאוכלין שיעורו כזיתים וי''ל דאיצטריך ליה לאשמעינן דלא מהני בה יחוד לרמונים ולאפוקי מדרבא ולהכי מסיים בהו לפרושה הרי הן ככלי אבנים שהם טהורין בכל ענין: (תוספות)

רשב"א לא קשיא הא ברברבי הא בזוטרי. פירש רש"י ז"ל: ברברבי - ברובו, בזוטרי - כמוציא רמון. וכן משמע לכאורה מדאמר רבא נקב כמוציא רמון טהור מכלום, ואם הוקף בצמיד פתיל עד שיפחת רובו, דאלמא רובו יותר ממוציא רמון. והקשו עליו בתוספות מדתנן במסכת כלים (פ"י, מ"ו) חבית שנקבה וסתמוה שמרים הצילה, והרי חבית כלי גדול הוא ואם הולכים בו אחר רובו היאך אפשר לשמרים לסתום רובו, וההיא גבי צמיד פתיל תנינן לה במסכת כלים פרק אלו כלים (פ"י, מ"א) מצילין בצמיד פתיל, ובתוספתא (פ"י, מ"א) קתני עלה ר' יהודה אומר אין צמיד פתיל מבפנים, כיצד חבית שנקבה וסתמוה שמרים אינה מצלת וחכמים אומרים מצלת. על כן פירשו בתוס' (ד"ה הא) ברברבי - כמוציא רמון, בזוטרי – ברוב. וההיא בשנקבה כמוציא רמון, ואפשר לשמרים לסתום כמוציא רמון. ולפי דבריהם נראה לפרש דהא דאמר רבא ובצמיד פתיל עד שיפחת רובו לאו אמוציא רמון דסליק מיניה קאי, אלא מלתא באנפי נפשה קאמר, כלומר: ויש מדה אחרת בכלי חרס שאינה לטהרת עצמו אלא לטהרת כלים שבתוכו, שאע"פ שניקב מציל בצמיד פתיל עד שיפחת רובו, ולעולם בזוטרי ובפחות ממוציא רמון, ומשום דשיעור רובו הוי דינא, ומוציא רמון חומרא להחמיר עליו אפילו במעוטו, לפום כן נקט רבא רובו משום דאיהו דינא. ומיהו לעיקר קושית התוס' שהקשו ממתניתין דחבית שנקבה, כתב הרמב"ן ז"ל דאינה קושיא, דחבית כלי העשוי למשקין הוא, וכל העשוי למשקין שיעורו בכונס משקה בצמיד פתיל, וכדתנן במס' כלים (פ"ט, מ"ח) נקב העשוי לאוכלין שיעורו בזיתים, העשוי למשקים שיעורו במשקין, העשוי לכך ולכך מטילין אותו לחומרא בצמיד פתיל ובכונס משקה. פליגי בה תרי אמוראי במערבא חד אמר כמוציא רמון וכו'. פירש רש"י ז"ל (ד"ה פליגי): דבהכשר זרעים פליגי. והקשו עליו בתוס' דהא בהדיא תנן במסכת עוקצין פ"ב (מ"י) גבי הכשר כמה הוא שיעורו של נקב כדי שיהא בו שורש קטן. והם פירשו לענין צמיד פתיל ובסתם כלי. והרמב"ן ז"ל (בסוגייתינו) הקשה דסתם כלי חרס לאוכלין הוא, ושיעורו בזיתים או יותר ושורש קטן פחות מכן הוא. ופירש הוא ז"ל דלהכשר זרעים הוא, כדברי רש"י ז"ל, ולרבי שמעון קאמרי דאיהו מיקל בנקב ואפילו הכי בהכשר בעי טפי. [ולדבריו] אני תמיה היאך נחלקו סתם אמוראי אליבא דר"ש דלית הלכתא כותיה. ולדברי כולם אני תמיה אם להכשר זרעים או לצמיד פתיל הוא, למה הכניסו דברי רבי זירא [לפנינו: עולא] באמצע, דלמעלה אחר דברי רבא ורב אסי היה לו לאמרה. וצריך עיון. הדרן עלך פרק המצניע (רשב"א)

פרק אחד עשרה - הזורק

מתני' הזורק מרשות היחיד לרשות הרבים מרשות הרבים לרשות היחיד חייב. מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע רבי עקיבא מחייב וחכמים פוטרין כיצד שתי גזוזטראות זו כנגד זו ברשות הרבים המושיט והזורק מזו לזו פטור היו שתיהן בדיוטא אחת המושיט חייב והזורק פטור שכך היתה עבודת הלוים שתי עגלות זו אחר זו ברשות הרבים מושיטין הקרשים מזו לזו אבל לא זורקין:

רש"י מתני' הזורק רבי עקיבא מחייב. טעמא מפרש בגמרא: כיצד שתי גזוזטראות כו'. רבנן קאמרי להו: גזוזטראות. זיזין היוצאין מן הכותל ומניחין עליהן נסרים להלך: זו כנגד זו. בשני צידי רה''ר והן רה''י שגבוהות י' ורחבות ד': פטור. שלא מצינו זריקה והושטה במלאכת המשכן מרה''י לרשות היחיד ורחב רה''ר מפסיק ביניהן שלא היתה עבודת הלוים כך להושיט קרשים מעגלה לעגלה שבצדה אלא לעגלה שלפניה (ושלאחריה) שארבע עגלות היו לבני מררי שהיו נושאין קרשי המשכן והן הולכין שתים כאחד זו בצד זו כדאמרינן בגמ' וכשהיו פורקין את המשכן לטעון על העגלות היו מעמידין העגלות כדרך הליכתן שתים זו אצל זו סמוך למשכן ושתים זו אצל זו לפניהם דרך הליכתן לאורך רה''ר שהיו רוצים להלך אחר עמוד הענן ההולך לפניהם ופורקי המשכן היו מושיטין הקרשים לאותן שעל שתי העגלות הסמוכות למשכן והן מושיטין לאותן שלפניהם אבל מעגלה לעגלה שבצדה לא היו צריכין להושיט שהרי שתיהן סמוכות לפורקי המשכן: היו שתיהן בדיוטא אחת. כלומר בעלייה אחת באורך רה''ר על פני הבית ויש הפסק רה''ר ביניהם: הזורק פטור. הואיל ולמעלה מי' ולא מצינו זריקה מרה''י לרה''י דרך רה''ר במשכן לא באורך ולא ברוחב: והמושיט חייב. שמצינו הושטה כיוצא בה למעלה מי' במשכן מרה''י לרה''י וקצת אורך רשות הרבים מפסיק ביניהם: שכך היתה עבודת הלוים. ומפרש ואזיל כיצד מצינו כזו בעבודתן. שבשתי עגלות זו אחר זו ברשות הרבים פורקי משכן מושיטין לאותן שעל העגלות שאצלן והן מושיטין לאלו שלפניהם אבל לא זורקין שאין אותן קרשים נזרקות מפני כובדן: (רש"י)

תוספות מתני' הזורק. כיצד שתי גזוזטראות כו'. תימה לרבה דמוקי פלוגתא דרבי עקיבא ורבנן (לעיל ד' ד.) בקלוטה ופליגי למטה מעשרה לא אתי שפיר כיצד דהא לא קאי אדלעיל דהכא איירי בגזוזטראות למעלה מעשרה דומיא דעגלות ואפילו ר' עקיבא נמי מודה התם ולמאן דמוקי פלוגתייהו למעלה מעשרה אתי שפיר ומיהו יש בירושלמי איכא דתני כיצד ואיכא דלא תני כיצד ומפרש התם דההוא אמורא דמוקי פלוגתא למעלה מעשרה תנא כיצד וההוא דמוקי לה למטה מעשרה לא תני כיצד. (תוספות)

רשב"א מתני': שתי גזוזטראות ברשות הרבים זו כנגד זו המושיט והזורק מזו לזו פטור. כלומר: שלא היתה הושטה כזו במשכן. שתיהן בדיוטא אחת [לפנינו נוסף: המושיט חייב ו] הזורק פטור והמושיט חייב שכך היתה עבודת הלוים. קשיא לי והא הושטת קרשים על גבי עגלות, כשתי דיוטות ברשות הרבים זו כנגד זו היתה, שהרי העגלות לאורך רשות הרבים היו, ורחבן לרוחב הרשות וארכן של קרשים הנתונין על רוחב העגלות לרוחב הרשות היה, כדאמרינן בגמרא שמהן למדנו רוחב רשות הרבים שהוא שש עשרה אמה, ואם כן על כרחנו לרוחב רשות הרבים היו מושיטין הקרשים, וכיון שכן אדרבה מושיט מזו לזו כשהן זו כנגד זו ברשות הרבים ליחייב (כרשות הרבים) שכן היתה עבודת הלוים, ובששתיהן בדיוטא אחת כלומר: לאורך רשות הרבים ליפטר שלא היתה עבודת הלוים כן. עד שראיתי לרבנו האי גאון ז"ל ענין יראה שאין ההקפדה כשהגזוזטראות לרוחב הרשות או לארכו, אלא בששתי הגזוזטראות עשויות לעשות דיוטא אחת כעגלות ששתיהן נעשות דיוטא אחת, או שתי דיוטות שלא כעגלות של מדבר, ומפני שאין דרך לקרות רה"ר כשמושיט מזו לזו בשני צדי רה"ר פטור, אבל כשהן לאורך הרשות שדרך לעשותן לדיוטא אחת חייב. וזה לשונו: שתי גזוזטראות זו כנגד זו ברה"ר, גזוזטרא רה"י היא, וכששתים זו כנגד זו ברה"ר ומופלגות זו מזו ואינן דומות לדיוטא אחת, אלא זו רשות לעצמה והיא רה"י וזו רשות לעצמה והיא רה"י ורה"ר ביניהם מזו לזו וכו', אבל אם הגזוזטראות שתיהן העומדות ברה"ר מוכנות להיות דיוטא אחת ורשות אחד, ובאיזה צד שמרכיבין נסר מזו לזו על גבי רשות הרבים כדי להיות שתיהן דיוטא אחת ורשות אחד, אם עשאן כן מבעוד יום הרי הן כרשות אחת ומותר לטלטל מזו לזו על גבי אותו הנסר שהוא מתוח מזו לזו על גבי רשות הרבים, כדתנן התם (עירובין עח, ב) לענין חריץ שבין שתי חצרות, עמוק עשרה ורחב ארבעה מערבין שנים ואין מערבין אחת, ותנן עלה נתן עליה נסר שהוא רחב ארבעה טפחים, וכן שני גזוזטראות זו כנגד זו, מערבין אחת ואין מערבין שנים, פחות מכאן מערבין שנים ואין מערבין אחד, והכי קאמר בב' גזוזטראות כחריץ, אם נתן על שני הגזוזטראות נסר שהוא רחב ארבעה, וגזוזטראות גבהן עשרה הרי הן כרשות אחד, ואם הנסרים מוצבין ביניהן מבעוד יום אלא שקדש היום ולא חוברו, אסור להושיט מזו לזו ובין זולתו, ואם הושיט חייב, כי כך היו העגלות שנמסרו במדבר ללוים. שתי עגלות זו אחר זו ברשות הרבים, והיו מותחין קרשים ומציבין קרש על שתי עגלות ראשו זה על זו וראשו זה על זו כנסר שפירשנו ענינו למעלה, וזהו היו שתיהן בדיוטא אחת המושיט מזו לזו חייב, כי כן היה דרכן של לוים בחול שהיו מושיטין את הקרשים מזו לזו וזו היא מלאכתן, ולפיכך העושה כן בשבת חייב, אבל לא היו זורקין כדי שלא לנהוג בזיון בקרשים, ולפיכך הזורק מזו לזו פטור אבל אסור. והזהרו בפירוש זו כי בטורח גדול נגלה לנו. ע"כ. (רשב"א)

דף צו - ב

גמ' מכדי זריקה תולדה דהוצאה היא הוצאה גופה היכא כתיבא א''ר יוחנן דאמר קרא {שמות לו-ו} ויצו משה ויעבירו קול במחנה משה היכן הוה יתיב במחנה לויה ומחנה לויה רה''ר הואי וקאמר להו לישראל לא תפיקו ותיתו מרה''י דידכו לרה''ר וממאי דבשבת קאי דילמא בחול קאי ומשום דשלימא לה מלאכה כדכתיב {שמות לו-ז} והמלאכה היתה דים וגו' גמר העברה העברה מיוה''כ כתיב הכא ויעבירו קול במחנה וכתיב התם {ויקרא כה-ט} והעברת שופר תרועה מה להלן ביום אסור אף כאן ביום אסור אשכחן הוצאה הכנסה מנלן סברא היא מכדי מרשות לרשות הוא מה לי אפוקי ומה לי עיולי מיהו הוצאה אב הכנסה תולדה ומכדי אהא מיחייב ואהא מיחייב אמאי קרי לה האי אב ואמאי קרי לה האי תולדה נפקא מינה דאי עביד שתי אבות בהדי הדדי אי נמי שתי תולדות בהדי הדדי מיחייב תרתי ואי עביד אב ותולדה דידיה לא מיחייב אלא חדא ולר''א דמחייב אתולדה במקום אב אמאי קרו לה אב ואמאי קרו לה תולדה הך דהואי במשכן חשיבא קרי לה אב הך דלא הואי במשכן חשיבא לא קרי לה אב אי נמי הך דכתיבא קרי אב והאי דלא כתיבא קרי תולדה והא דתנן הזורק ד' אמות בכותל למעלה מי' טפחים כזורק באויר למטה מי' טפחים כזורק בארץ והזורק בארץ ד' אמות חייב זרק ד' אמות ברה''ר מנלן דמיחייב אמר ר' יאשיה שכן אורגי יריעות זורקין מחטיהן זה לזה אורגין מחטין למה להו אלא שכן תופרי יריעות זורקין מחטיהן זה לזה ודילמא גבי הדדי הוו יתבי מטו הדדי במחטין דילמא בתוך ארבע הוו יתבי אלא אמר רב חסדא שכן אורג יריעות זורקין בוכיאר ביריעה והלא אוגדו בידו בניסכא בתרא והא במקום פטור קאזלא אלא שכן אורגי יריעות זורקין בוכיאר לשואליהן ודילמא גבי הדדי הוו יתבי מטו הדדי בחפת ודילמא שלחופי הוו משלחפי ותו מי שאילי מהדדי והתניא לודא {שמות לו-ד} איש איש ממלאכתו אשר המה עושים ממלאכתו הוא עושה ואינו עושה ממלאכת חבירו ותו מעביר ד' אמות ברה''ר מנלן דמחייב אלא כל ד' אמות ברה''ר גמרא גמירי לה: אמר רב יהודה אמר שמואל מקושש מעביר ארבע אמות ברה''ר הוה במתניתא תנא תולש הוה רב אחא ברבי יעקב אמר מעמר הוה למאי נפקא מינה לכדרב דאמר רב מצאתי מגלת סתרים בי ר' חייא וכתוב ביה איסי בן יהודה אומר אבות מלאכות ארבעים חסר אחת (ואם עשאן כולם בהעלם אחת) ואינו חייב אלא אחת אחת ותו לא והתנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת והוינן בה מניינא למה לי וא''ר יוחנן שאם עשאן כולם בהעלם א' חייב על כל אחת ואחת אימא אינו חייב על אחת מהם רב יהודה פשיטא ליה דהמעביר חייב ומתני' פשיטא ליה דתולש חייב ורב אחא בר יעקב פשיטא ליה דמעמר חייב מ''ס הא מיהת לא מספקא ומ''ס הא מיהת לא מספקא: ת''ר מקושש זה צלפחד וכן הוא אומר {במדבר טו-לב} ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש וגו' ולהלן הוא אומר {במדבר כז-ג} אבינו מת במדבר מה להלן צלפחד אף כאן צלפחד דברי ר' עקיבא אמר לו ר' יהודה בן בתירא עקיבא בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין אם כדבריך התורה כיסתו ואתה מגלה אותו ואם לאו אתה מוציא לעז על אותו צדיק

רש"י גמ' מכדי זריקה תולדה דהוצאה. על כרחיך תולדה היא דלא נמנית באבות מלאכות ותולדה דהוצאה היא שאין לך לתתה תולדת אב אחר דמעין הוצאה היא האמורה באבות מלאכות: מחנה לויה ר''ה היא. שהיו הכל מצויין אצל משה רבינו: מרה''י דידכו. מאהליכם: דשלימא ליה עבידתיה. שהיה הנדבה כדי להשלים: סברא היא. להיות הכנסה תולדת הוצאה שהיא מעין לה כשאר תולדות שהיא מעין מלאכות: מכדי אהאי מיחייב ואהאי מיחייב. כדתנן (לעיל פ''א ב.) פשט העני ידו לפנים: נפקא מינה. דכל אבות מלאכות: שתי אבות. דלא דמיין ושתי תולדות דשתי אבות: ולר''א כו'. במסכת כריתות בפרק אמרו לו: והא דתנן. בפירקין: בכותל. כדמוקי לה בדבילה שמינה ונדבקת: כזורק באויר. ופטור דלא נח ברשות הרבים דאין רה''ר למעלה מעשרה וברה''י נמי לא נח שאינו מקום מסוים שיהא רחבו ד' שהרי לא נח בראש הכותל אלא בפניו: כזורק בארץ. דאויר רה''ר הוא וחייב וכיון דאויר רה''ר הוא ונח בכל דהו מיחייב ורשותא לנפשיה לא הוי לא כרמלית ולא מקום פטור הואיל ובפניו נח ולא נח בראשו שיהא מקום מסוים: תופרי יריעות. מעשה רוקם: גבי הדדי. בתוך אמה אחת ואין צריכין לזרוק אלא להושיט: מטו אהדדי במחטין. כשמותחין את החוט מכין זה את זה במחט: בוכיאר. כלי שקנה של ערב נתון בו שזורקין בין שני דופני היריעה: והלא אגדו בידו. חוט של ערב הוא אוחז והקנה נכרך בחוט ואינו נשמט ממנו: בניסכא בתרא. בחוט האחרון של קנה שהקנה נשמט מהחוט והבוכיאר נופל: ניסכא. זריקה אחרונה של חוט לשון המיסך: והא במקום פטור אזלא. בין דופני היריעה ואין זה רשות הרבים אלא מקום פטור דאין רחב ד': לשואליהן. אורגי יריעה אחרת ויש לו לזה שנים: ה''ג ודילמא שואליהן גביהן הוו יתבין: מטו אהדדי בחפת. אי גבייהו הוו יתבי מגיעין ידו של זה בשל זה בשפת היריעה כשמותחין חוט הערב: בחפת. כמו חפת חלוקו (יומא ד' עז:): שלחופי הוו משלחפי. לעולם גבי הדדי הוו יתבי אלא שאין מכוונים אלא זה נמשך לפנים וזה לאחור: ואין עושה ממלאכת חבירו. שכולם מוכנים בכלי אומנותם ולא הוצרכו לישאול: מעביר ד' אמות הוה. לא תלשן ולא עימרן אלא העבירן ד' אמות לכך נהרג: מעמר. תלושין ומפוזרין היו ועמרן כדאמרן (לעיל ד' עג:) האי מאן דכניף מלחא חייב משום מעמר: מגילת סתרים. שהסתירוה לפי שאין כותבין הלכות: ואינו חייב אלא אחת. על כרחיך לענין שוגג קאמר ולחטאת דבמזיד תרי קטלי לא מקטלי ולהכי פריך והא אנן תנן כו': ואינו חייב על אחת מהן. מיתה יש בהן אחת שאינו נהרג עליה ולא פירש איזו היא והשתא לרב יהודה אין זו העברה שהרי נהרג מקושש עליה ולמתניתא אין תולש באותו ספק: (רש"י)

תוספות הוצאה גופה היכא כתיבא. ואע''ג שהיתה במשכן כדאמר הם הורידו קרשים מעגלה כו' מכל מקום אי לאו דכתיב לא הוה מחייבי עלה לפי שמלאכה גרועה היא כדפי' לעיל (דף ב.): וממאי דבשבת קאי. ר''ח ל''ג כל זה עד אשכחן הוצאה דהא אפילו בחול קאי נפקא ליה שפיר דהוצאה מלאכה הוא דהא רחמנא קרייה מלאכה כדכתיב ואיש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש וכתיב ויכלא העם מהביא אלמא קרי להוצאה מלאכה וכן דריש בהדיא בירושלמי: הכנסה מנלן סברא הוא כו'. וא''ת מה צריך להאי סברא כיון דהוות במשכן כדאמר הם העלו קרשים לעגלה כו' דהא בסמוך משמע גבי זריקה דאם היתה במשכן הוה אתי ליה שפיר וי''ל דבזריקה נמי איכא סברא מה לי ע''י הוצאה מה לי ע''י זריקה דאי לאו סברא לא הוה מחשבינן לה תולדה דהוצאה ואי לא הוות נמי במשכן לא הוה מחייבינן עלה מסברא לפי שמלאכה גרועה היא: ולרבי אליעזר דמחייב אתולדה במקום אב אמאי קרי לה אב כו'. הוה מצי למימר דנפקא מינה לענין התראה כדפי' בפ' כלל גדול (לע. ל עג:) ואיכא למימר דהיינו דקמשני הך דהוות במשכן חשיבא כו'. אית דגרסי הך דהוות במשכן חשיבא קרי לה אב והך דלא הוות במשכן חשיבא קרי לה תולדה ולפי זה יש מלאכות דהוו במשכן כגון מנכש ומשקה זרעים דלא חשיבי ולא הוו אבות וכן אי גרסינן דהוות במשכן וחשיבא קרי לה אב אבל אי גרסי' הך דהוות במשכן חשיבא וקרי לה אב הך דלא הוות במשכן לא חשיבא וקרי לה תולדה לפי זה התולדות לא היו במשכן: אי נמי הך דכתיבא קרי לה אב. הך לישנא לא איצטריך אלא משום הוצאה: ודילמא שלחופי הוו משלחפי. הכי נמי הוה מצי למיפרך דילמא תוך ארבע אמות הוו יתבי: (תוספות)

רשב"א גמרא: הוצאה גופה היכא כתיבא. לא הוי ליה למימר אלא הוצאה גופה במשכן היכי הואי, כדבעי בפרק כלל גדול (לעיל עד, ב) קשירה במשכן היכי הואי, אלא משום דהוצאה מלאכה גרועה בעיא היכא כתיבא, דאי לא, לא מחייבי עלה אע"ג דהואי במשכן וכדכתבינן בריש מכלתין (ב, ב ד"ה יציאות). ומשום הכי איכא דגריס הכא וממאי דבשבת קאי וכו' גמרי העברה העברה וכו', דאי לא לא מחייבינן עלה אע"ג דהות במשכן. אלא מיהו רבינו האי גאון ז"ל כתב דלא גרסינן ליה וטעותא הוא, דמעיקרא לא איסתפקא להו אלא מנא ליה דהויא מלאכה, ומהדרינן משום דכתיב (שמות לו, ו) אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה [וגו'] וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא, דאלמא הבאה דהיינו הוצאה קרויה מלאכה. וכן כתבה הרמב"ם ז"ל בזה הלשון בספרו (פי"ב, ה"ח). והוא הנכון. הכי גרסינן: הך דהואי במשכן חשיבא הך דלא הואי במשכן לא חשיבה, הך דכתיבא קרי לה אב הך דלא כתיבא קרי לה תולדה. ופירושו, הואי במשכן קאמר משום שאר מלאכות, וכתיבא קאמר משום הוצאה, דהכנסה נמי הואי במשכן שהיו הלוים מכניסין הנדבה ממחנה לויה ללשכות, אלא הך דכתיבא בהדיא ומפרש בה קרא קרי ליה אב. ובשאר מלאכות נמי אף על גב דאיכא מינייהו במשכן ואעפ"כ קרי להו תולדות כשובט ומדקדק (לעיל עה, ב. ולקמן צז, ב), היינו משום דבכלל האחרות הן לגמרי ואינו בדין שיהיו מחולקין מהן לגמרי לענין חטאת. ואיכא למידק אמאי לא קאמר דנפקא מינה נמי אפילו לר"א דאי עבד אב ואב דידיה בהעלם אחד, כגון דש ודש אינו חייב אלא אחד, ואילו עביד אב ותולדה כגון דש ומפרק מחייב תרתי. ולאו מלתא דאם כן ליקרינהו לכולהו אבות או מלאכות. ואכתי איכא למידק דדלמא להכי קרי ליה תולדות דאי מתרו ליה משום אב דידיה מחייב, וכדאמרינן (לקמן קלח, א) משום מאי מתרינן ביה משום בורר, ואילו הוו כולהו אבות ומתרה ביה משום אב אחר כגון שמתרה למפרק משום דש לא מחייב. ויש לומר דלר' אליעזר כיון שהן מוחלקות לחטאות מן האבות להתחייב בהן במקום אב, אינו בדין שיתחייב על תולדה כי מתרה ביה משום אב דידיה. זרק ארבע אמות ברשות הרבים מנא ליה דמחייב. פירוש: דקא סלקא דעתך (דזריקה ברשות הרבים מנא ליה דמחייב), דזריקה מרשות לרשות הוא דהויא תולדה דהוצאה דהיא היא נמי מרשות לרשות, אבל זריקה ברשות הרבים [מנא ליה דמחייב, ואסיקנא דהא] נמי גמרא גמרינן לה, כלומר: דהויין תולדות דהוצאה ולא שיהיה מלאכה בפני עצמה, דאם כן הויין להו ארבעים או ארבעים ואחת ואנן ארבעים חסר אחת תנן, ואם כן לדידן מנא לן דמחייב על זריקת ועל העברת ארבע אמות ברשות הרבים ולקמן נמי (צז, ב) קרינן ליה לזריקת ארבע אמות תולדה דהוצאה, דאתיא למפשט דר' יהודה מחייב אתולדה במקום אב מדתניא מרשות הרבים לרשות היחיד ועבר ארבע אמות ברשות הרבים ר' יהודה מחייב וחכמים פוטרין, וקא סלקא דעתך דר' יהודה מחייב תרתי קאמר, דאלמא זריקת ארבע אמות ברשות הרבים תולדה דהוצאה היא. ובספר המאור כתוב לפי שארבע אמות בכל מקום קונות לו וכרשותו דמיין, וכשמוציא חוצה להן בזורק או במעביר כמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים דמיין. א"ר יאשיה שכן אורגי יריעות זורקין מחטיהן. תמיהא לי לרבי יאשיה ולרב חסדא דילפי ליה מאורגי יריעות או מתופרי יריעות, אם כן ארבעים הוי דמאן דיליף לה מהכא לאו תולדה היא. ובירושלמי (ה"א) גרסינן ר' יודה עביד ארבע אמות בר"ה מלאכה בפני עצמה, על דעתיה דרבי יודה ארבעים מלאכות נינהו ונתנינהו, לא אתיא במתניתין אלא מילין דכל עמא מודו בהון, ר' זעירא משום רבי יוחנן מתופרי יריעות למד ר' יודה, שהרי תופרי יריעות מזרקין מחטיהן אלו לאלו, וזה כדברי שכל מי שלמד אותה ממשכן אינו עושה אותה תולדה אלא אב, וארבעים הן. ואי אפשר לתרץ לרבי יאשיה ולרב חסדא כמו שתירצו בירושלמי דאנן ארבעים חסר חד תנן, ואם כן זורק ומעביר ארבע אמות ברשות הרבים לא מיחייב, דאי מחייבת להו אף אתה אומר דארבעים הן, ואי אמרת דאינן אלא ארבעים חסר אחת על כרחין מעביר וזורק ארבע אמות ברשות הרבים פטור, דמנא ליה דמחייב, וצריך לי עיון. אלא משום דלא קמה, לא דייקינן בה כולי האי. הא דאמרינן: והא במקום פטור קא אזלא. מסתברא דלאו דוקא במקום פטור, אלא כרמלית קאמר דמקום אורגי יריעות רשות הרבים מקורה היה והיינו כרמלית, ועוד דיריעה עצמה רחבה ד' באמה והויא כרמלית, ואדר' יאשיה ורב חסדא נמי הוי ליה לאקשויי הכי והא כרמלית היא, כדאמרן דמקורה הוא, אלא דעדיפא מינה אקשי ליה. כך נראה לי. אימא אינו חייב (אלא) על אחת מהן. כבר כתבתיה בריש פרק קמא דמכלתין (ו, ב. ד"ה אימא) בסייעתא דשמיא. (רשב"א)

דף צז - א

ואלא הא גמר גזירה שוה ג''ש לא גמר אלא מהיכא הוה {במדבר יד-מד} מויעפילו הוה כיוצא בדבר אתה אומר {במדבר יב-ט} ויחר אף ה' בם וילך מלמד שאף אהרן נצטרע דברי רבי עקיבא אמר לו רבי יהודה בן בתירא עקיבא בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין אם כדבריך התורה כסתו ואתה מגלה אותו ואם לאו אתה מוציא לעז על אותו צדיק ואלא הכתיב בם ההוא בנזיפה בעלמא תניא כמאן דאמר אף אהרן נצטרע דכתיב {במדבר יב-י} ויפן אהרן אל מרים והנה מצורעת תנא שפנה מצרעתו אמר ריש לקיש החושד בכשרים לוקה בגופו דכתיב {שמות ד-א} והן לא יאמינו לי וגו' וגליא קמי קוב''ה דמהימני ישראל אמר לו הן מאמינים בני מאמינים ואתה אין סופך להאמין הן מאמינים דכתיב {שמות ד-לא} ויאמן העם בני מאמינים {בראשית טו-ו} והאמין בי''י אתה אין סופך להאמין שנאמר {במדבר כ-יב} יען לא האמנתם בי וגו' ממאי דלקה דכתיב {שמות ד-ו} ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך בחיקך וגו': אמר רבא ואיתימא רבי יוסי בר' חנינא מדה טובה ממהרת לבא ממדת פורענות דאילו במדת פורענות כתיב {שמות ד-ו} ויוציאה והנה ידו מצורעת כשלג ואילו במדה טובה כתיב ויוציאה מחיקו והנה שבה כבשרו מחיקו הוא דשבה כבשרו {שמות ז-יב} ויבלע מטה אהרן את מטותם א''ר אלעזר נס בתוך נס: מרה''י לרה''י כו': בעי רבה למטה מעשרה פליגי ובהא פליגי דמ''ס אמרינן קלוטה כמה שהונחה ומר סבר לא אמרינן קלוטה כמה שהונחה אבל למעלה מעשרה דברי הכל פטור ולא ילפינן זורק ממושיט או דילמא למעלה מעשרה פליגי ובהא פליגי דמר סבר ילפינן זורק ממושיט ומר סבר לא ילפינן זורק ממושיט אבל למטה מי' דברי הכל חייב מאי טעמא קלוטה כמה שהונחה דמיא אמר רב יוסף הא מילתא איבעיא ליה לרב חסדא ופשטה ניהליה רב המנונא מהא מרה''י לרה''י ועובר ברשות הרבים עצמה ר' עקיבא מחייב וחכמים פוטרים מדקאמר ברשות הרבים עצמה פשיטא למטה מעשרה פליגי ובמאי אילימא במעביר למטה מעשרה הוא דמחייב למעלה מי' לא מחייב והאמר ר' אלעזר המוציא משוי למעלה מעשרה חייב שכן משא בני קהת אלא לאו בזורק ולמטה מעשרה הוא דמחייב למעלה מעשרה לא מחייב ש''מ בקלוטה כמה שהונחה פליגי ש''מ ופליגא דר' אלעזר דאמר ר''א מחייב היה ר' עקיבא אפילו למעלה מי' והאי דקתני רה''ר עצמה להודיעך כחן דרבנן ופליגא דרב חלקיה בר טובי דאמר רב חלקיה בר טובי תוך שלשה דברי הכל חייב למעלה מעשרה דברי הכל פטור מג' ועד י' באנו למחלוקת ר' עקיבא ורבנן תניא נמי הכי בתוך ג' דברי הכל חייב למעלה מי' אינו אלא משום שבות ואם היו רשויות שלו מותר מג' ועד עשרה ר''ע מחייב וחכמים פוטרין אמר מר אם היו רשויות שלו מותר לימא תהוי תיובתיה דרב דאיתמר שני בתים בשני צדי רה''ר רבה בר רב הונא אמר רב אסור לזרוק מזה לזה ושמואל אמר מותר לזרוק מזה לזה ולאו. מי אוקימנא לההיא כגון דמידלי חד ומתתי חד דזימנין נפל ואתי לאתויי אמר ליה רב חסדא לרב המנונא ואמרי לה רב המנונא לרב חסדא מנא הא מילתא דאמור רבנן כל פחות מג' כלבוד דמי אמר ליה לפי שאי אפשר לה לרשות הרבים שתילקט במלקט וברהיטני אי הכי ג' נמי ותו הא דתנן. המשלשל דפנות מלמעלה למטה אם הן גבוהין מן הארץ שלשה טפחים פסולה הא פחות מג' כשרה התם היינו טעמא משום דהויא לה מחיצה שהגדיים בוקעין בה תינח למטה למעלה מאי איכא למימר אלא כל פחות משלשה כלבוד דמי הלכתא גמירי לה. ת''ר מרה''ר לרה''ר ורה''י באמצע רבי מחייב וחכמים פוטרין רב ושמואל דאמרי תרוייהו לא חייב רבי אלא ברה''י מקורה דאמרינן ביתא כמאן דמליא דמי אבל שאינו מקורה לא אמר רב חנא אמר רב יהודה אמר שמואל מחייב היה רבי שתים אחת משום הוצאה ואחת משום הכנסה יתיב רב חנא וקא קשיא ליה

רש"י ואלא הא גמיר גזירה שוה. וא''כ לא כסתו התורה דהוה ליה כמפורש ומשני רבי יהודה בן בתירא לא גמרה ואין אדם דן ג''ש מעצמו: ואלא. לרבי יהודה: מהיכן הוה. באיזו חטא מת דכתיב כי בחטאו מת: מויעפילו. ויעפילו לעלות וגו' שלא הרשיע כ''כ כחילול שבת: שפנה מצרעתו. קדם ונתרפא: והנה ידו מצורעת. היינו לוקה בגופו: ויוציאה והנה ידו. אחר היציאה מצורעת כשלג ובמדה טובה כתיב מחיקו והנה שבה: נס בתוך נס. לאחר שחזר ונעשה מטה בלען ולא כשהוא תנין דלא כתיב ויבלע תנין אהרן: ולא ילפינן זורק ממושיט. שהיה בעבודת הלוים למעלה מעשרה מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע וסיפא דקתני הזורק פטור והמושיט חייב דברי הכל היא: או דילמא למעלה מי' פליגי. ומשום הכי פליגי ופטרי רבנן דאין כאן אויר רה''ר וזורק ממושיט לא ילפינן ורבי עקיבא יליף וסיפא רבנן קאמרי לה: ועובר גרסינן מרה''י לרה''י ועובר ברשות הרבים עצמה. ולא גרסינן ברישא הזורק: והא אמר ר' אלעזר. בהמצניע ויליף ממשא בני קהת דארון: אלא לאו בזורק. מיירי מתניתא כי מתניתין וקתני בברייתא עצמה ובהא הוא דמחייב ר' עקיבא משום דנקלטה באוירו של רה''ר: למעלה מעשרה. דיליף זורק ממושיט: ופליגא דרב חלקיה. הא דר' אלעזר: תוך שלשה דברי הכל חייב. ואע''ג דלא נח מודו דכמונח דמי: פטור. דלא ילפינן זורק ממושיט: באנו למחלוקת. ובקלוטה כמה שהונחה: משום שבות. שזרק מרשותו לרשות חבירו ולאו משום הפסק רה''ר דהוא הדין נמי אם היתה אצלו עד שיערבו: ואם היו. שתיהן הרשויות שלו מותר לכתחילה: אסור לזרוק מזה לזה. ואפילו הן שלו דאי משלו לשל חבירו לא הוה שרי שמואל: לאו מי אוקימנא. בעירובין: דמדלי חד ומתתי חד. דמתוך כך צריך לאמן ידו מגבוה לנמוך או מנמוך לגבוה טריד בה ודילמא לא זריק על הגג ונופל לרה''ר ואתי לאתויי ולהכי נקט ואתי לאתויי דאילו משום נפילת רה''ר ליכא חיוב חטאת דמתעסק הוא אצל הוצאה דלא נתכוון לזרוק לרה''ר: כלבוד דמי. דרשות שאינו גבוה ג' בטל אצל רה''ר: אמר ליה. סברא היא: לפי שאי אפשר. להחליק רה''ר מגבשושית כאילו נלקטו במלקט ורהיטני פלי''ינה {מקצועה} בלע''ז והן בשני גווני כלים של עץ וברזל חד נעוץ בתוכו ובהן משוה פני רוחב הקרש ומחליקה הלכך גבשושיות נמי רה''ר: אמר ליה. אי מסברא אפילו ג' נמי: המשלשל. מתחיל לארוג דופני הסוכה בערב כלפי מעלה ומשלשל ובא כלפי מטה: משלשל. מוריד: אם גבוהות מן הארץ ג' טפחים פסולה הא פחות מג' כשרה. דאמרינן לבוד כמי שנכפף עליהן ונשלמו עד למטה הכא לאו טעמא דתילקט הוא נראה לי דהכי גרסינן מאי איכא למימר: התם משום דהויא לה מחיצה שהגדיים בוקעין בה. ובפחות משלשה ליכא בקיעת גדיים: תינח למטה למעלה מאי איכא למימר. למעלה היכא דאמרינן לבוד למעלה בכמה דוכתין כגון מקיפין ג' חבלים דעירובין (דף טז:) וכגון שהרחיק את הסיכוך מן הדפנות ג' טפחים פסולה (סוכה דף יז.): כמאן דמלי. מתוך שהוא חושך ומלא הבלא: אבל שאינו מקורה. כגון חצר: וקא קשיא ליה. בהא דאגמריה רביה: (רש"י)

תוספות גזירה שוה לא גמיר. ואם תאמר וליגמר מר' עקיבא שהוא קבלה מרבו ואור''ת שהיה להם בקבלה מנין ג''ש שבכל התורה וזו היתה יתירה על החשבון לפיכך לא קיבלה: (תוספות)

רשב"א בעי רבה למטה מעשרה פליגי וכו' אבל למעלה מעשרה דברי הכל פטור. פירש רש"י ז"ל (ד"ה ולא): ואי בהכי פליגי, הא דקתני שני גזוזטראות בדיוטא אחת הזורק פטור כולי עלמא היא, כלומר: דאיכא לאוקומה בלמעלה מעשרה וכולי עלמא. ואם תאמר אם כן מאי כיצד, פירשו בתוס' דהאי כיצד לאו אפלוגתא דר' עקיבא ורבנן קא מהדר, אלא מלתא באפה נפשה היא, ואגזוזטראות קאי, כלומר: כיצד דין שני גזוזטראות, ודכותיה ביבמות פרק ר"ג (נ, א) וחכמים אומרים יש גט אחר גט ויש חליצה אחר חליצה כיצד כו', ולא קאי ארישא, אלא כיצד דין יבם ויבמה קתני כדאיתא התם (נב, א). ומיהו יש ספרים דלא גרסי הכא כיצד, ויש לפרש דאי מוקמינן פלוגתייהו בלמטה מעשרה אבל בלמעלה דברי הכל פטור לא גרסינן כיצד. ואי מוקמה פלוגתייהו אפילו בלמעלה מעשרה גרסינן כיצד, וסיפא רבנן הוא ולא רבי עקיבא. ובירושלמי (שם) נמי איתא הכין: שמואל אמר לא שנו אלא למטה מעשרה הא למעלה אסור. פירוש: אסור בלבד אבל פטור מחטאת, ור' אלעזר אמר אפילו למעלה מעשרה, דא"ר אילא בשם ר"א מעגלות למד רבי עקיבא ועגלות לא למעלה מעשרה אינון, שתי גזוזטראות אית דתני כיצד ואית דלא תני כיצד, על דעתיה דר"א אית כאן כיצד על דעתיה דשמואל לית כאן כיצד, וזה מבואר כמו שאמרנו. ובמאי אילימא במעביר למטה מעשרה הוא דמחייב למעלה מעשרה לא מחייב והא אמר ר"א המוציא משוי למעלה מעשרה טפחים חייב. פירוש: לאו למימרא שהמעביר מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים ולא הניחו ברשות הרבים שיהא חייב, אלא הכי קאמר: במאי אילימא במעביר דוקא אבל לא בזורק ומשום דקלוטה לאו כמי שהונחה דמי, אלא דמעביר הוא דחייב ומשום דסבירא ליה לרבי עקיבא דמהלך כעומד דמי, אם כן אפילו למעלה מעשרה נמי וכר"א. ובתוס' במסכת עירובין (לג, א) מצאתי דמעביר מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים חייב, ודייקי לה מהא. ואין זה מחוור לי כלל. ושם הארכתי בפרק בכל מערבין (ד"ה כשרבים) גבי נתנו באילן בס"ד. ופליגא דרב חלקיה בר טובי. פירש רבנו האי גאון ז"ל: דרב חלקיה פליגא אתרוייהו, דאדר' אלעזר פליגי דקאמר דר"ע מחייב למעלה מעשרה, ורב חלקיה קאמר דלמעלה מעשרה כולי עלמא לא פליגי דפטור, ועוד דאע"ג דבין לר"א בין לרב המנונא רבנן פטרי בלמעלה מעשרה כר' חלקיה, מכל מקום לא שמעינן להו דקא מפלגי לרבנן בין תוך שלשה ובין למעלה משלשה, ומשמע נמי מברייתא דרב המנונא דאפילו תוך שלשה קא פטרי רבנן, מדקתני ועבר ברשות הרבים עצמה, וכדרבא דאמר לקמן (ק, א) גבי חולית הבור והסלע, תוך שלשה לרבנן צריך הנחה על גבי משהו, ואילו לרב חלקיה תוך שלשה דברי הכל חייב. (רשב"א)

דף צז - ב

למימרא דמחייב רבי אתולדה במקום אב והתניא רבי אומר. דברים הדברים אלה הדברים אלו ל''ט מלאכות שנאמרו למשה בסיני אמר ליה רב יוסף מר אהא מתני לה וקשיא ליה דרבי אדרבי אנן אדרבי יהודה מתנינן ולא קשיא לן דתניא מרה''י לרשות הרבים ועבר ארבע אמות ברה''ר רבי יהודה מחייב וחכמים פוטרין אמר רב יהודה אמר שמואל מחייב היה רבי יהודה שתים אחת משום הוצאה ואחת משום העברה דאי ס''ד חדא הוא דמחייב מכלל דרבנן פטרי לגמרי הא אפיק לה מרה''י לרה''ר ממאי דילמא לעולם אימא לך ר' יהודה חדא הוא דמחייב ורבנן פטרי לגמרי והיכי משכחת לה כגון דאמר עד דנפקא ליה לרה''ר תנוח ובהא קמיפלגי דר' יהודה סבר אמרינן קלוטה כמה שהונחה ואיתעבידא ליה מחשבתו ורבנן סברי לא אמרינן קלוטה כמה שהונחה ולא איתעבידא ליה מחשבתו אבל אתולדה במקום אב לא מחייב רבי יהודה לא ס''ד דתניא רבי יהודה מוסיף אף השובט והמדקדק אמרו לו שובט הרי הוא בכלל מיסך מדקדק הרי הוא בכלל אורג מאי לאו דעבדינהו לתרווייהו בהדי הדדי וש''מ מחייב היה רבי יהודה אתולדה במקום אב ממאי דילמא לעולם דעבדה להא לחודה והא לחודה ורבי יהודה אתולדה במקום אב לא מחייב ובהא קמיפלגי דר' יהודה סבר הני אבות נינהו ורבנן סברי הני תולדות נינהו תדע דקתני רבי יהודה מוסיף אי אמרת בשלמא אבות מאי מוסיף מוסיף אבות אלא אי אמרת תולדות מאי מוסיף איתמר נמי רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו לא חייב רבי יהודה אלא אחת א''ל רבינא לרב אשי ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא דמחייב היה ר' יהודה שתים אי להכא קבעי לה להכא לא קבעי לה אי להכא קבעי לה להכא לא קבעי לה אמר ליה. באומר כל מקום שתרצה תנוח: פשיטא נתכוון לזרוק שמנה וזרק ארבע הרי כתב שם משמעון נתכוון לזרוק ארבע וזרק שמנה מהו מי אמרינן הא אפיק ליה או דילמא היכא דבעי הא לא נח ולאו היינו דאמר ליה רבינא לרב אשי וא''ל באומר כל מקום שתרצה תנוח ודקאמרת הרי כתב שם משמעון מי דמי התם כמה דלא כתיב שם לא מכתיב ליה שמעון הכא כמה דלא זריק ארבע לא מיזדרקי ליה תמני: תנו רבנן הזורק מרשות הרבים לרה''ר ורשות היחיד באמצע ד' אמות חייב

רש"י דברים הדברים אלה הדברים. גבי שבת דכתיב בויקהל אלה הדברים אשר צוה וגו' דברים משמע תרין ה''א מרבי חד הא תלת אלה בגימטריא תלתין ושש אלו ל''ט כו' ומניינא למה לי על כרחיך לדעת כמה חטאות אדם מתחייב בהעלם אחד על השבת ואי מחייב אתולדה במקום אב בהעלם אחד הוו להו טובא: אמר ליה רב יוסף. לרב חנא: מר מתני לה. להא דרב יהודה אמר שמואל מחייב היה רבי שתים אהא דרבי: וקשיא ליה דרבי אדרבי. רב יהודה לאו אהא אמרה אלא אדר' יהודה מתני לה ולא קשיא ליה דלא אשכחן בעלמא דפטר ר''י אתולדה במקום אב: מרה''י לרה''ר ועבר ד' אמות ברה''ר. קודם שתנוח דאיכא תרתי הוצאה וזריקה ארבע אמות: ה''ג ואחת משום העברה. ורבנן פטרי אהעברה משום דלא סבירא לה קלוטה כמה שהונחה ותהוי כמי שהונחה משיצתה בפתח וחזרה ונעקרה ונחה לסוף ד' אבל חייב הוא משום הוצאה: ואיתעביד ליה מחשבתו. שנחה ביציאתה מיד הלכך חייב משום הוצאה אבל משום העברה לא מחייב ואע''ג דחשיב ליה כמה שהונחה ונעקרה והונחה משום דהויא תולדה במקום אב: אף השובט. עם שאר אבות מלאכות להא דאמרן דלכך נמנו שאם עשאן בהעלם א' חייב על כל א' וא': שובט. מכרכר בכרכר: ומדקדק. לאחר שמתח החוט של ערב מכה בכרכר בב' וג' מקומות וי''מ מדקדק משוה האריגה כשיש שני חוטין כרוכין זה עם זה ומובדלים מן השאר משוה אותן בכרכר או במחט: מאי לאו דעבדינהו לכולהו. שובט ומדקדק בהדי שאר מלאכות דהא מוסיף קתני ומיסך ואורג נמנו עם אבות מלאכות ואלה תולדותיה' כדקתני שובט בכלל מיסך: מאי מוסיף. הרי לא נמנו אלא אבות: ולמאי דסלק אדעתא כו'. נהי נמי דמיחייב אתולדה במקום אב הכא לאו תרתי איכא דאי להכא לסוף ד' בעי לה דתנוח הכא לא מיחייב אהעברת ד' דלא עבר מתחלת לסוף ד' ברה''ר אלא אהוצאה לחודיה הוא דמיחייב והוצאה אריכא הוא דעבד: ואי להכא. אצל היציאה קבעי לה דתנוח הכא לסוף ד' לא בעי לה דתנוח וליתא לזריקה ד' ולא מיחייב לה דבעינן עקירה מתחילת ד' ברה''ר והנחה לסוף ד' ברה''ר והכא עם יציאת הפתח הא לא נח והעביר לסוף ד' דניחייב אתרווייהו ומיהו אהוצאה הוא דמתחייב דנתקיימה מחשבתו דהא נח ברה''ר: באומר כל מקום שתרצה תנוח. וכיון דלא איכפת ליה הויא ליה קיום מחשבה בתרווייהו: הרי כתב שם משמעון. דתנן לקמן בפ' הבונה (לקמן דף קג) דחייב בב' אותיות ואף על פי שנתכוין למלאכה גדולה: ולאו היינו דבעי מיניה כו' ואמר ליה באומר כו'. הא לא אמר הכי לא מיחייב אלא אם כן נחה במקום מחשבתו הכי נמי בתרוייהו מיפטר לא שנא נתכוון לזרוק שמונה וזרק ארבע לא שנא לזרוק ארבע וזרק שמונה פטור: ה''ג ודקאמרת הרי כתב שם משמעון. ואנתכוין לזרוק שמונה וזרק ד' דפשיטא ליה לחיובא קא מותיב מי דמי התם כל כמה דלא כתב שם לא מכתב שמעון הלכך כי כתב שם בכוונה כתבי' והא עבד ליה מלאכה דיש שם אדם בב' אותיות הללו: הכא כל כמה דלא זריק ד'. שתנוח לסוף ד' לא מזדרק ליה תמניא בתמיה הלכך כי נח לסוף ד' לא נתקיימה מחשבתו ולא דמי לשם משמעון לשון אחר ה''ג אמר מר הרי כתב שם משמעון מי דמי כו' והיא היא: מרה''ר לרה''ר ורה''י באמצע ד''א חייב. אם עבר ברה''ר ד''א ואפי' ע''י צירוף חייב: (רש"י)

תוספות למימרא דמחייב רבי אתולדה במקום אב והתניא כו'. הקשה ה''ר פור''ת מנא ליה דמחייב אתולדה במקום אב דילמא הא דמחייב שתים היינו כשנודע לו וחזר ונודע לו ובפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש דמחייב אפילו בהוציא והוציא בהעלם אחת ואור''י דאם כן לא היה רב יהודה משמיענו שום חידוש שחייב שתים ועל כרחיך אתא לאשמעינן דרבי מחייב אתולדה במקום אב: לא ס''ד דתניא ר' יהודה מוסיף כו'. לפי מאי דקס''ד דטעמא דרבי יהודה משום דמחייב אתולדה במקום אב אמאי נקט טפי שובט ומדקדק איכא למימר דס''ד דרבנן נמי מחייב אתולדה במקום אב ולא פליגי אלא בשובט ומדקדק ואמרי דלאו היינו תולדה אלא היינו ממש מיסך ואורג אי נמי לא מחייבי רבנן אתולדה במקום אב ולדבריו דרבי יהודה קאמרי: מאי לאו דעבדינהו לתרוייהו בהדי הדדי. אין הלשון מיושב דמשמע דלמסקנא לא קאי הכי וזה אינו דלמסקנא נמי דמפ' דר' יהודה חשיב להן אבות מיירי נמי דעבדינהו לתרוייהו בהדי הדדי דאי בדעבד האי לחודיה והאי לחודיה כדגרסינן בכמה ספרים בהא לא הוה פליגי רבנן עליה דתיפוק ליה דמשום תולדה הוו מחייבי ואומר ר''י דאין למחוק ושפיר גרסינן ליה וה''פ לעולם דעבדה האי לחודיה והאי לחודיה ופליגי במזיד ולענין התראה דלרבי יהודה צריך להתרותו משום שובט ומדקדק ולרבנן משום מיסך ואורג וה''ה דהוה מצי למידחי דעבדינהו לתרוייהו בהדי הדדי ורבי יהודה סבר הני אבות נינהו אלא דניחא ליה לדחויי דעביד האי לחודיה והאי לחודיה דהשתא ע''כ טעמא דר''י לאו משום דמחייב אתולדה במקום אב אלא משום דאבות נינהו: הרי כתב שם משמעון. הך פשיטותא לא קיימא כדמסיק ורבינא נמי דפריך לרב אשי אמילתא דר''י אי להכי קבעי לה להכא לא קבעי לה סבר דלא דמי לכתב שם משמעון דאי דמי לא הוי פריך מידי דהא כי קא בעי דתנוח בסוף ד' כשנחה בתחלת רה''ר ע''י קליטה הרי כתב שם משמעון וכי אזלה תו ד''א ליחייב עלייהו דנעשית מחשבתו ראשונה ולהכי קאמר הש''ס לאו היינו דאמר ליה רבינא לרב אשי דלא הוה ליה לאיתויי מילתיה דרבינא אלא שרוצה לסתור לו אף מה שהיה פשוט לו הרי כתב שם משמעון: הכי גרסינן ודקאמרת הרי כתב שם משמעון מי דמי התם כו'. ואי גרסי' ואמאי והרי כתב שם משמעון אתי נמי שפיר אלא שהוא קושיא ולספרים דגרסינן אמר מר פריך לפי מאי דס''ד מעיקרא: (תוספות)

רשב"א וכגון דאמר עד דנפקא לרשות הרבים תנוח. פירוש: לא שאמר סתם בלשון הזה עם יציאתה תנוח, דאם כן תנוח ותעמוד משמע, והרי לא נחה אע"פ שלענין שבת הויא כמונחת. אלא הכי קאמר רוצה אני שתהא כמונחת לענין שבת עם יציאתה, שלא אתחייב בהוצאה אלא בהנחת יציאתה לרשות הרבים, ומשום הכי מחייב לר' יהודה כיון דסבירא ליה דקלוטה כמי שהונחה. הרמב"ן ז"ל (בסוגייתינו). הא דאמרינן: ממאי דלמא לעולם דעבד חדא חדא [לפנינו: דעבדה להא לחודא והא לחודא]. תמיהא לי מאי קאמר, דהא כיון דאוקי פלוגתייהו דרבנן סברי תולדות נינהו ור' יהודה סבר אבות נינהו, אם כן אפילו עבדינהו תרוייהו בהדי הדדי מחייב ר' יהודה אתרוייהו משום דאבות נינהו. ויש לומר דכלפי מאי דקאמר ליה רב יוסף דקא עבדינהו תרוייהו בהדי הדדי, כלומר: דעיקר דברי רבי יהודה לחיוביה בדעבדינהו תרוייהו בהדי הדדי, ומשום אב ותולדתו, קא מהדר ליה איהו דלאו בדעבדינהו תרוייהו פליגי אלא אפילו בדעבדינהו חדא חדא, ואי אבות נינהו או תולדות נינהו פליגי. כך נראה לי. אתמר נמי רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו לא חייב רבי יהודה אלא אחת. כלומר: דלא מחייב ר' יהודה אתולדה במקום אב, אבל רב יהודה משמיה דשמואל סבירא ליה דמחייב תרתי ומשום תולדה במקום אב. ואי נמי איכא למימר דשמואל סבירא ליה זורק ד' אמות ברשות הרבים אב חשיב ליה ומשום אב מחייב ליה, וכן כתב רבינו האי גאון ז"ל. והכי נמי איתא בירושלמי (ה"א) דמפרשי התם טעמיה דר' יהודה משום דזורק הוה ליה אב, והוא הירושלמי שכתבתי לעיל (צו, ב ד"ה א"ר יאשיה) דגרסינן התם ר' יודה עבד ארבע אמות ברשות הרבים מלאכה בפני עצמו, על דעתיה דר' יודה ארבעים מלאכות נינהו, ר' זעירא בשם רבי יוחנן מתופרי יריעות למד ר' יודה שהיו זורקין את המחטין אלו לאלו. ותמיהא לי למה לא העמידוה כן בגמרין והוצרך לדחוק דרבנן פטרי לגמרי, ואם תאמר כדי שלא נעשה רבי יהודה חולק על מנין ארבעים חסר אחת, הא ליתא, דעל כרחין ר' יהודה פליג ולדידיה טפי הוו דהא איכא שובט ומדקדק דעביד להו אבות כדאיתא בסמוך. ויש לומר משום דפשטא דמלתא הכין מכרעא להו טפי דר"י מחייב חדא משמע וחכמים פוטרים נמי לגמרי משמע, דאפילו רב יוסף לא הוה מפיק ליה מהאי משמעותא אלא משום דלא הוה משכח ליה פתרי דהיאך אפשר דליפטרו רבנן לגמרי דהא קא מפיק, הא לאו הכי לישנא ודאי טפי משמע דפטרי לגמרי. ואיכא למידק אשמעתין, דהכא משמע לכולי עלמא דר' יהודה אית ליה קלוטה, ואילו בעירובין פרק המוצא תפילין (צז, ב) תנן היה קורא בראש הגג ונתגלגל הספר מידו, עד שלא הגיע לעשרה טפחים גוללו אצלו, משהגיע לעשרה טפחים הופכו על הכתב, רבי יהודה אומר אפי' אינו מסולק מן הארץ אלא מלא חוט גוללו אצלו, דאלמא אפי' תוך ג' לרבי יהודה בעינן הנחה ע"ג משהו. וי"ל דלית ליה לר' יהודה אלא כשרוצה שתנוח שם וא"נ היכא דאמר כ"מ שתרצה תנוח, אבל התם דאינו רוצה שינוח שם הספר דאינו רוצה שיתגלגל הספר מידו, בהא לית ליה קלוטה ובעינן הנחה על גבי משהו. והרמב"ן ז"ל (לעיל עמוד א ד"ה הא דתניא) תירץ דר' יהודה לית ליה קלוטה אלא היכא דראוי לנוח שם כגון זורק שנקלטה כולה באויר רשות הרבים, אבל במעביר אי נמי בתלוי ועומד שאין סופו לנוח שם, שדבר אחר גורם לו שלא ינוח כגון ההיא דעירובין דתלוי ועומד ואינו בעצמו קלוט באויר, לית ליה קלוטה. ואם תאמר בין להדין סברא בין לסברא קמא, רבא דאמר לקמן (ק, א) דלעולם בעינן הנחה על גבי משהו ואפילו בזורק כמאן סבירא ליה. ועוד היכי אמרינן התם בפרק המוצא תפלין (שם צח, ב) גבי ההיא דהיה קורא בספר לימא רבא כתנאי אמרה לשמעתיה, דהא רבא לאו כחד מנייהו וכדאמרן. יש לומר דסבר רבא דמדר' יהודה נשמע לרבנן, דכי היכי דר' יהודה דאית ליה קלוטה ברוצה שתנוח, כי נקלטה במקום שאינו רוצה שתנוח בעי הנחה על גבי משהו ואפילו תוך שלשה, לרבנן נמי דלית להו קלוטה בשום מקום הכי נמי בעו הנחה על גבי משהו ואפילו תוך שלשה, ו[ד]אמרינן התם לימא רבא כתנאי אמרה לשמעתיה, לאו כולה שמעתיה קאמר, אלא דסבר כר' יהודה בהא דבעי הנחה על גבי משהו כל היכא דלית ליה קלוטה. כן תירצו בתוס' (עי' תוס' רא"ש לקמן ק, א ד"ה אחזתו). הא דאמרינן: לאו היינו דאמר ליה רבינא לרבא [לפנינו: לרב אסי] ואמר ליה באומר כל מקום שתרצה תנוח. פירשו רב האי גאון ז"ל ורש"י ז"ל [ד"ה ולא] דאפילו אקמייתא קאי, כלומר: אפילו נתכוון לזרוק שמונה וזרק ארבעה דפשיטא לך דאינו חייב שהרי לא נעשית מחשבתו, דהא אמר ליה רבא לרבינא דדוקא באומר כל מקום שתרצה תנוח, הא לאו הכי פטור משום דלא בעי לה הכא ולא נעשית מחשבתו, וגרסי' הכי אמאי הרי כתב שם משמעון: ולא גרסי אמר מר, וקושיא היא דקא מקשה אמאי דפטר אפילו בנתכוון לזרוק שמונה וזרק ארבעה, כלומר: מאי שנא מכותב שם משמעון, ופרקינן התם כל כמה דלא כתב שם לא מכתב ליה שמעון, אבל הכא כל כמה דלא זריק ארבע לא מזדריק תמניא, בתמיהא, כלומר: מי דמי זורק לכותב כותב כל כמה דלא כתב שם שי"ן מ"ם כל חדא באפי נפשא לא מיכתיב ליה שמעון, והלכך הרי אתעבידא מלאכה גמורה מדעתו, אבל זורק מי לא יכיל למיזרק תמניא בבת אחת כי לא נח בינייהו כלל, והלכך כי נח בסוף ד' לא מדעתו נח ולא אתעבידא מחשבתו. וכתב רבינו האי גאון ז"ל ומיפרשא בסוף פרק כיצד הרגל מועדת (בבא קמא כו, ב) נתכון לזרוק שמונה וזרק ארבע אי אמר כל שתרצה תנוח אין ואי לא לא. ותימא בעיני קצת שזו מחודשת כאן בתלמוד, דלאחר שאמר פשיטא לי מבעיא ליה וחולק התלמוד אפילו באותה שהיתה פשיטא לשואל. ויש מי שגורס אמר מר הרי כתב שם משמעון. ולפי גירסא זו נתכוון לזרוק שמונה וזרק ארבע חייב כדאפשיט ליה מעיקרא. והא דאמרינן: לאו היינו דאמר ליה רב[ינ]א (לרבה) [לרבא]. אנתכוון לזרוק ד' וזרק ח' בלחוד קאי ובההיא הוא דפטרינן, אלא דהשתא הוא דקא מהדר ומדקדק אנתכון לזרוק שמונה וזרק ארבעה דפשיטא ליה ומדמינן לה לכתב שם משמעון, ומתמה ואזיל מי דמי התם כל כמה דלא כתב שם לא מכתב שמעון, אבל זורק אפשר שתנוח בסוף שמונה אע"ג דלא נח בסוף ארבע, [בריטב"א ובחידושי הר"ן נוסף: ופרקינן ה"נ כמה דלא זריק ארבע] לא מזדריק תמניא, כלומר: אי אפשר שתנוח בתמניא אלא אם כן עברו בתוך ארבע. ולפירוש זה הא דקא פשיט נתכוין לזרוק שמונה וזרק ארבע חייב הכא סלקא. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פי"ג, הכ"א). ולפי דבריו הא דאמרינן לעיל (בעמוד א) מידלי חד ומתתי חד גזירה דלמא נפלה ואתי לאתויי, דמשמע דוקא גזירה דלמא אתי לאתויי הא לדלמא נפלה בלחוד לא, התם היינו טעמא דנתכוון להיתר ועלה בידו איסור כנתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע, אבל אם זרק מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע ונתכוון לזרוק ארבע אמות ברשות הרבים ונפלה ברשות היחיד חייב, דהוי ליה ככותב שם משמעון דהוצאה וזריקה מלאכה אחת הן, דזריקה תולדה דהוצאה היא ואפילו זריקת ארבע אמות ברשות הרבים, כדאיתא לעיל (צו, ב). וההיא דפרק כיצד הרגל (שם) דמייתי מינה ראיה רבנו האי גאון ז"ל, גם שם הפכו הגירסא וגרסי נתכוון לזרוק ארבע וזרק שמונה. (רשב"א)

דף צח - א

פחות מארבע אמות פטור מאי קמ''ל הא קא משמע לן רשויות מצטרפות ודלא אמרינן קלוטה כמה שהונחה: אמר רב שמואל בר יהודה אמר רב אבא אמר רב הונא אמר רב המעביר ד' אמות בר''ה מקורה פטור לפי שאינו דומה לדגלי מדבר איני והא עגלות דמקורות הויין ואמר רב משום רבי חייא עגלות תחתיהן וביניהן וצדיהן רה''ר כי קאמר רב בדראתא מכדי אורכא דעגלה כמה הואי חמש אמין פותיא דקרש כמה הואי אמתא ופלגא כמה מותיב תלתא פשא ליה פלגא דאמתא כי שדי ליה מר ביני וביני כלבוד דמי מי סברת קרשים אפותייהו הוה מנח להו אחודן מנח להו סוף סוף סומכא דקרש כמה הוי אמתא כמה הוה מותיב ארבעה פשא לה אמתא כי שדי לה מר ביני וביני כלבוד דמי הניחא למ''ד קרשים מלמטן עוביין אמה מלמעלן כלין והולכין עד כאצבע שפיר אלא למ''ד כשם שמלמטן עוביין אמה כך מלמעלה עוביין אמה מאי איכא למימר א''ר כהנא באטבעי אטבעי היכא מנח להו אגבא דעגלה עגלה גופא מקורה הואי

רש"י פחות מארבע פטור. דמשום הוצאה לא מיחייב דלא אמרינן קלוטה כמה שהונחה: רשויות. השוות: מצטרפות. רשות הרבים זו עם רשות הרבים זו ודלא כר' יוסי דאמר בפרק המוציא יין (לעיל פ.) אף בהעלם אחד לרשות אחד חייב לשתי רשויות פטור ועוד קא משמע לן דלא אמרינן קלוטה כמה שהונחה: מקורה. מכוסה: והא עגלות. דמשכן: דמקורות הוו. בקרשים הסדורין עליהן רחבן לאורך העגלה ואורכן לרחבן על ראש דפנותיה וקא סלקא דעתך על פני כל אורך העגלות היו מסודרות: וביניהן. בין עגלה לעגלה שבצדה ואף על פי שראשי הקרשים יוצאים לכאן ולכאן שתי אמות ומחצה לכל רוח וראשי קרשים של עגלה זו מגיעין לראשי קרשים של זו שבצדה שהרי חמש אמות היו בין עגלה לעגלה כדלקמן ורחב עגלה חמש אמות החלל שתי אמות ומחצה ובין הדפנות והאופנים ועובי האופנים שתי אמות ומחצה וי' אמות אורך הקרש וכשאורכה נתון על דופני עגלה לרחבה נמצאו ב' אמות ומחצה בולטין מכל צד ונמצא ריוח שבין ב' העגלות מקורה בראשי קרשים: וצדיהן. ריוח שבין דופן עגלה לאופן ועובי האופן: כי קאמר רב. תחתיהן רה''ר: בדראתא. בריוח שבין שורות הסדר שהיה סודר קרש על קרש סדר אחד ומניחו ריוח וסודר סדר אחר ומניחו ריוח: ה' אמות. כדלקמן: כמה מותיב. כמה סדרים יכול להושיב על אורך דופנותיה תלתא ותו לא ומחזיקות ד' אמות וחצי פש ליה ריוח פלגא דאמתא: שדי ליה מר ביני וביני. כשאתה מחלק לריוח שבין הסדרים אין בכל ריוח אלא רביע אמה דהוא טפח ומחצה דה''ל לבוד והיינו מקורה: אחודן מנח להו. דאיכא רווחא טפי: סומכא. עובי: אמתא. כדמשני לקמן עוביין אמה: כמה מותיב. כמה סדרים הוא מסדר: ארבעה. דעל כרחיך כל מה שיכול לסדר על פני אורך העגלה הוא מסדר ואינו מגביה להושיב זו על זו שהרי י''ב קרשים היו לעגלה אחת שמ''ח קרשים היו כ' קרשים לצפון ועשרים לדרום ושש למערב ושנים למקצועות וכיון דרחבן אמה וחצי ומושב חודן קצר אם אתה מסדר זו על זו הרבה הן נופלות הלכך כמה הוא מותיב ארבע דחמשה בחמשה לא יתבי דאי אפשר לדוחקן ולצמצם להושיב ה' בתוך ה' אמות ועוד מפני בליטת הטבעות: כי שדי מר ביני וביני. לחלקה לאמה זו ג' רווחים שבין ארבע סדרים כלבוד דמי שאין כאן ריוח אלא שני טפחים: הניחא. הא דאמרת שהריוח הזה רשות הרבים הוא למ''ד שעובי הקרשים כלה והולך עד כאצבע איכא למימר דאיכא רווחא טפי בין ד' סדרים: אלא למ''ד כו'. פלוגתא לקמן בשמעתין: אמר רב כהנא באטבעי. בריוח שבין צדי הקרשים שהטבעות קבועות בהם קאמר רב דהוי רשות הרבים כלומר אי אפשר לסדר בה ארבע סדרים כדקאמרת לפי שטבעות קבועין בקרשים כדכתיב (שמות כו) ואת טבעותיהם תעשה זהב שהיה תוחב הבריחים לתוכן לפי שהן גבוהות וכשיושבות על האדנים שאינם אלא אמה מנענעות לפנים או לאחור אלא שהבריחים מחברים את כולם והבריח התיכון מחבר כל ג' הרוחות ומחזיקין זה את זה ואותן טבעות זקופין היו ולא שוכבין והיו רחבין ואי אפשר להן לעמוד זה כנגד זה באותו ריוח לפיכך מושיב שתים זו אצל זו בראש העגלה האחת ופונה צד הטבעות של חיצונה לחוץ ושל פנימית לפנים ואין צריך להניח ריוח ביניהן וכן בראש העגלה השני וכל אחת הריוח באמצע בין צדי הטבעות כך פירשו רבותי וכך היו גורסין אמר רב כהנא באטבעי אטבעי היכא מנח להו אגבא דעגלה ועגלה גופה מקורה הואי אמר שמואל ביתדות ומפרש אטבעי כמו טבעי ופרכינן הנך רווחא דאטבעי היכא מנח להו אגבא דעגלה כדפרישית והתינח צדיהן וביניהן רשות הרבים אלא תחתיהן היכי הוי רשות הרבים הא עגלה גופה מקורה הואי דקא סלקא דעתך שהיו עשויות כעלייה מלמטה כאותן שלנו שטוענין בהן חול ועפר לבנין: (רש"י)

תוספות הניחא למ''ד קרשים מלמטה עוביין אמה וכלין והולכין עד כאצבע. הקשה הרב פור''ת ולדידיה מי ניחא והלא כיון שהולכין וכלין עד כאצבע יכולין לסדר ששה סדרים או יותר שיתנו חודו של זה כנגד עביו של זה ויחזיקו ששה סדרים שלש אמות ושלש אצבעות וישארו י''א טפחים לאויר וכי שדית להו ביני וביני כלבוד דמי ותירץ דגנאי הוא להשים צד העב העומד סמוך לקרקע אצל הקצר שהיה למעלה מקום שהיריעות פרוסות עליהן ודמי להא דאמרינן מעלין בקדש ואין מורידין ור''ת תירץ דכמו שהיו פורקין אותן מן המשכן כך היו מניחים על העגלה שהיתה אצל דופן המשכן כי כך היו עושין בלא טורח אבל להופכן היה טורח גדול ורבינו יצחק אומר דשמא מחציין ולמעלה היו כלין והולכין והשתא אי אפשר לסדר יותר וא''ת מנלן דילפינן ממה שאינו מקורה נילף מן המקורה שבו ויהא המעביר ד' אמות ברשות הרבים מקורה חייב וי''ל דמן האויר יש לנו ללמוד שדומה יותר רשות הרבים ור''י אומר דמהכא לא ילפינן רשות הרבים אלא ממחנה לויה כדאמר לעיל ומהכא לא ילפינן אלא שיעור רשות הרבים דהוי י''ו אמות ומכל מקום אי לאו דתחתיהן וביניהן וצידיהן רשות הרבים לא הוה ילפינן מינייהו שיעור רה''ר: אטבעי היכא מנח להו אגבא דעגלה עגלה מקורה היא. פירש רש''י דסלקא דעתך שהעגלה היתה מקורה ותימה למה היה סבר לומר כן ועוד דבכל הספרים גרסינן אטבעי היכא מנח להו אגבא דעגלה מה לו להזכיר אטבעי בהך אתקפתא לא הוה ליה למימר אלא הא עגלה מקורה היא ועוד דגרסינן לעיל בדראתא ובכל ספרים גרסי' בדרא תתא ולפי גירסתם נמי אין הלשון משמע בין השורות כמו שפיר' ונראה לר''ת כמו שפי' ר''ח בדרא תתא פי' בשורה ראשונה שעדיין לא הניח על העגלה אלא קרשים התחתיים בלבד שאינה מקורה כולה שיש ריוח בין השורות כדמפרש ואזיל אבל כשמסדר שורה שניה ושלישית נסתם האויר שבין השורות שלא היו יכולים להיות מכוונים ולהשימן זה על זה בשוה ממש אלא כל אחד היה בולט לחוץ עד שנסתם כל האויר כמו באריח על גבי לבינה ופריך אורכא דעגלה כמה הוי כו' כלומר אפילו בשורה ראשונה לא היה תחתיהן רשות הרבים כדמפרש ואזיל ומשני אמר רב כהנא באטבעי אע''ג דלא קאמר אלא הדר ביה דודאי כשיש קרשים על העגלה אפילו דרא תתאה לא הוו רשות הרבים תחתיה אלא כי קאמר דהוי רשות הרבים באטבעי שאין על העגלה אלא אטבעי גרידא פי' אטבעי שני עצים נקובים בשני ראשיהן נקובין כעין טבעות לכך קרי להו אטבעי ותוחבין אותן על הקונדיסין העומדין בשני צדי העגלה לרחבה לפניה ולאחריה כדי שלא יפלו הקרשים ולפי שלא נזכר אמורא לעיל אין דרך הש''ס לומר אלא ופריך אטבעי היכא מנחא להו אגבא דעגלה פירוש אחר שנתנו הקרשים על העגלה נותנין עליהן אטבעי טבעות ומסגרות כדפרישית לפניה ולאחריה כדי שיאחזו הקרשים ואז כבר עגלה מקורה היא ולא גרסינן עגלה גופא אלא עגלה מקורה היא ומשני אמר שמואל ביתידות פירוש אטבעי דקאמר רב כהנא לא אותן עצים נקובים המשימין לרוחב העגלה כדפי' אלא ביתידות פירוש שני עצים ארוכים שכמו כן נוקבין אותן בשני ראשיהן ונותנין על הקונדיסין לאורך העגלה ועל אותן עצים נותנין הקרשים כדי שיהו גבוהים למעלה מן האופנים ועשויין כמו אטבעי של רוחב העגלה שלאחר הטעינה ולפי ששמואל אינו כ''א מפרש דברי רב כהנא לא קאמר אלא אבל ר''ח מפרש דהדר ביה משינויא דרב כהנא ואין נראה מדלא קאמר אלא ועוד היאך היה טועה רב כהנא דהא אין רגילות להניח אטבעי עד לאחר טעינה: (תוספות)

רשב"א הא קא משמע לן רשויות מצטרפות ולא אמרינן קלוטה כמי שהונחה. פירש רש"י ז"ל (ד"ה מצטרפות): רשויות מצטרפין, ולא כרבי יוסי דאמר בפרק המוציא (לעיל פ, א) אם בהעלם אחד לרשות אחד חייב לשתי רשויות פטור. ואינו מחוור בעיני, דאם כן מלתא דפשיטא ליה לרבי יוסי לפטורא מתמהינן אנן ואמרינן פשיטא לחיובא, ועוד דשקלי וטרי בה [רבה], אביי ורבא (ורב אשי). ומסתברא דלא שייכי אהדדי, דהתם במוציא חצי זית וחזר ומוציא חצי זית, הלכך דינא הוא דלא יצטרפו אלא כשתי הוצאות מוחלקות הן לגמרי, אבל הכא דבזריקה אחת דינא הוא שיצטרפו. כך נראה לי. והא נמי דאמרינן: וקמ"ל דקלוטה לאו כמי שהונחה. פירשה רש"י ז"ל (ד"ה פחות) אפחות מארבע אמות, דמדפטור בפחות מארבע ואע"ג דעברה דרך רשות היחיד שמע מינה דקלוטה לאו כמי שהונחה. וגם זה אינו מחוור בעיני, דמנא לן דפטור משום דקלוטה לאו כמו שהונחה, דהא אי אפשר לומר קלוטה להתחייב עליה אלא באומר כל מקום שתרצה תנוח הא לאו הכי לא, וכיון שכן מנא לן דלית ליה קלוטה, דלמא אית ליה ושאני הכא דאפילו נחה ברשות היחיד ממש לא מחייב דהא לא אתעבידא מחשבתו, וכדאמרינן לעיל (צז, א) כגון דמידלי חד ומתתי חד דזימנין דנפלה ואתי לאתויי, דאלמא דוקא משום גזירה דלמא אתי לאתויי הא משום גזירה דלמא נפלה לא, דאפילו נפלה לא מחייב כיון דלא נתכון שתנוח באותו רשות. ואם תאמר דהתם שאני דנתכוון לעשות היתר ועלה בידו איסור, מכל מקום לא עדיף מנתכוין לזרוק שמונה וזרק ארבע דפטור לדבריו ז"ל (שם ד"ה ולאו) בעצמו אע"פ שנתכוין לאיסור ועלה בידו איסור, וכיון שכן מנא לן דהכא בדאמר כל מקום שתרצה תנוח דנשמע מינה קלוטה לאו כמי שהונחה. ואם תאמר אם כן פשיטא למאי איצטריך ליה למיתני פחות מארבעה פטור. יש לומר דלמא משום רישא נקט לה. ורבינו האי גאון ז"ל פירשה ארישא, כלומר: ומדמחייב ליה בשזרק ארבע אמות שמע מינה נמי קלוטה לאו כמי שהונחה, ולא אמרינן כיון שקלטתו באמצע ארבע אמות כמי שנח ברשות היחיד דמי ונמצאו ארבע אמות ברשות הרבים מקוטעות ולא רצופות, עד כאן. פירוש לפירושו: דלמאן דאמר קלוטה כמי שהונחה אפילו זרק ארבע אמות פטור, דמשום זורק ארבע אמות ברשות הרבים לא מחייב, דהרי זו כמי שהונחה ברשות היחיד כיון דרשות מוחלק הוא, ומשום מוציא ומכניס ליכא לחיוביה, דהא לא אתעבידא מחשבתו. גירסת הגאונים ז"ל: כי קאמר רב בדרא תתאה. פירוש: בשורה התחתונה שיש ריוח בין קרש לקרש, אבל לאחר שנתן השורות העליונות אי אפשר לצמצם הקרשים זה על זה ונוטים אילך ואילך ומכסין את הריוח. ורש"י ז"ל (ד"ה בדראתה) גריס בדראתה כמו שכתב בפירושיו. אמר רב כהנא באטבי. מלשון כמלא אטבא. ופירש רבינו האי גאון ז"ל: כי קאמר רב דוקא בזמן דלית להו אלא אטבי בלחוד, וקודם נתינת הקרשים, ואקשינן היכא מונח להו אגבה דעגלה עגלה מקורה היא, כלומר: כי אין מניחין האטבי אלא בזמן נתינת הקרשים, דאז מניחין את האטבי על גבי עץ העגלה כדי לאחוז את הקרשים כדי שלא ישמטו, ובאותו העת עגלה מקורה היתה בקרשים, נתבטלו בהא דברי רב (חסדא) [כהנא]. (רשב"א)

דף צח - ב

אמר שמואל ביתדות ת''ר קרשים מלמטן עוביין אמה ומלמעלן כלין והולכין עד כאצבע שנאמר {שמות כו-כד} יהיו תמים על ראשו ולהלן הוא אומר {יהושע ג-טז} תמו נכרתו דברי רבי יהודה רבי נחמיה אומר כשם שמלמטן עוביין אמה כך מלמעלן עוביין אמה שנאמר יחדיו והכתיב תמים ההוא דליתו שלמין ולא ליתו דניסרא ואידך נמי הכתיב יחדיו ההוא דלא לישלחופינהו מהדדי בשלמא למ''ד כשם שמלמטן עוביין אמה כך מלמעלן עוביין אמה היינו דכתיב {שמות כו-כב} ולירכתי המשכן ימה תעשה ששה קרשים ושני קרשים תעשה למקצעות דאתי פותיא דהני ממלי ליה לסומכא דהני אלא למ''ד מלמטן עוביין אמה מלמעלן כלין והולכין עד כאצבע האי עייל והאי נפיק דשפי להו כי טורין: {שמות כו-כח} והבריח התיכון בתוך הקרשים תנא בנס היה עומד {שמות כו-א} ואת המשכן תעשה עשר יריעות אורך היריעה האחת שמנה ועשרים באמה שדי אורכייהו לפותיא דמשכן כמה הויא עשרין ותמני דל עשר לאיגרא פשא להו ט' להאי גיסא וט' להאי גיסא לד' יהודה מיגליא אמה דאדנים לר' נחמיה מיגליא אמה דקרשים שדי פותייהו לאורכא דמשכן כמה הויא ארבעין דל תלתין לאיגרא פשא להו י' לר' יהודה מכסיא אמה דאדנים לר' נחמיה מיגליא אמה דאדנים {שמות כו-ז} ועשית יריעות עזים לאהל וגו' אורך היריעה האחת שלשים באמה וגו' שדי אורכייהו לפותיא דמשכן כמה הויא תלתין דל עשר לאיגרא פשא להו עשר להאי גיסא ועשר להאי גיסא לר' יהודה מיכסיא אמה דאדנים לר' נחמיה מיגליא אמה דאדנים תניא נמי הכי {שמות כו-יג} והאמה מזה והאמה מזה בעודף לכסות אמה של אדנים דברי ר' יהודה ר' נחמיה אומר לכסות אמה של קרשים שדי פותייהו לאורכיה דמשכן כמה הויא מ' וארבע דל תלתין לאיגרא פשא להו ארבע סרי דל תרתי לכפלא דכתיב {שמות כו-ט} וכפלת את היריעה הששית אל מול פני האהל פשא להו תרתי סרי בשלמא לר' יהודה היינו דכתיב חצי היריעה העודפת תסרח אלא לר' נחמיה מאי תסרח תסרח מחברותיה תנא דבי ר' ישמעאל למה משכן דומה לאשה שמהלכת בשוק ושפוליה מהלכין אחריה ת''ר חרוצים היו קרשים וחלולים היו האדנים

רש"י אמר שמואל ביתדות. לא היו מקורות מלמטה אלא יתדות היו וריוח ביניהן כעין אותן שלנו העשויות להביא עצים. ולי נראה פי' דאטבי כמו אטבא דספרי האמור במנחות (ד' לב.) והוא גלואו''ן {חתיכת-עץ כפופה בקצֶהָ} בלע''ז שמבקע מקל אחד בראשו ונושך בו דפי הקונטרס והכי קאמר רב כהנא באטבי לא היה נותן ריוח בין כל סדרא וסדרא כדקאמרת דמתוך שהסדר גבוה ג' קרשים כל אחד רחבו אמה וחצי ומושבו קצר שהוא אמה של עובי ותו לא הרי הן נופלות זו על זו אלא מושיב שתי שורות של שלש שנים זו אצל זו כמין אטבי ששתי צלעות האטבא סמוכות זו לזו כן מושיב לראש העגלה האחת ומחזיקות זו את זו ונמצא מקום מושב הסדר ב' אמות וכן עושה לראש השני ואמת הריוח באמצע ופרכינן היכא מנח להו לקרשים אגבה דעגלה והא עגלה גופה מקורה הואי ותינח צידיהן וביניהן כו' כדפרי' וללשון רבותי אין לשון הגירסא נראה כפירושן ולמה הוזכרו אותן טבעות כאן לשלחופינהו לקרשים שבשני סדרים הפנימית שלא יהו טבעותיהן מכוונין זו כנגד זו: ולהלן הוא אומר תמו נכרתו. מה תמו הנאמר להלן לשון כלייה אף תמים האמור כאן לשון כלייה: שנא' יחדו. כולן שוות: דלא לייתי דנסרא. קרש אחד מב' חתיכות: דלא לישלחופינהו. אחד לפנים ואחד לחוץ אלא מושיב הקרשים מכוונין זה אצל זה שיעמדו הקרשים מכוונים עוביה של זו כנגד עוביה של זו: ואתי פותיא דהני וממלא סומכא דהני. שכשהושיב ששה קרשים למערב נמצא רחבן תשע אמות והמשכן רחבו י' נמצא חסר הכותל חצי אמה לצפון וחצי אמה לדרום ומביא שני קרשים אחד למקצוע זה ואחד למקצוע זה ומושיבן אצל השש ורוחב הקרש אמה וחצי נמצא חצי האמה ממלא וסותם חסרון הקיר מערבי והאמה מכסה עביו של קרש הדרומי החיצון נמצאו הזויות שוין מבחוץ שני חודי הקרשים סמוכין יחד וכן לצפון: האי עייל והאי נפיק. דכיון דקרש אחד שבדרום ושבצפון למעלה כלה בעביו וקרש ההוא נותן במקצוע רחב אמה וחצי נמצא רחב הקרש של מקצוע בולט ויוצא לדרום מלמעלה חוץ מעביו של דרומי וכן לצפון: דשפי להו. לרוחב ב' קרשים שבמקצוע ומקצרן למעלה מרחבן שלא יהיו בולטין: כי טורים. ההרים הללו שהן משופעין [מב' צדדים]: בנס היה עומד. שאחר שהקרשים כולן נתונין באדנים לצפון למערב ולדרום היה נותנו ומבריח לשלשת הרוחות ואין לך אומן יכול לעשות כן ובנס היה נכפף מאליו: דל עשר לאיגרא. לרחב חלל המשכן שהוא י' אמות: לרבי יהודה. דאמר למעלה כלין עוביין של קרשים לכאצבע אינן ממעטין ביריעות וכשפורשן לרחב המשכן נופלות תשע אמות לצפון ומכסין ט' אמות לקרשים מבחוץ ואמה של אדנים מגולה שהאדנים גבהן אמה וחלולין הם והקרשים חרוצין למטה באמצע חצי אמה רחב בגובה אמה ונשאר חצי אמה לכאן וחצי אמה לכאן והן שתי ידות לקרש האחד ומחסר מן הידות מבחוץ ומשני צידיהן לרכוב על עובי דופני האדן כשנועץ שתי הידות בשני אדנים כדי שיהיו הקרשים תכופות ומשולבות אשה אל אחותה ולא יהא עובי האדן מפסיק ביניהן: לרבי נחמיה. דאמר אף מלמעלה עוביין אמה ממעט עובי הקרשים הדרומיות והצפוניות אמה לכאן ואמה לכאן באורך היריעות ואינן נופלות אלא ח' אמות לכל צד: מיגליא אמה מן הקרשים. חוץ לאדנים ואמה דאדנים: שדי פותייהו לאורכא דמשכן. לאחר שחברו ה' יריעות לבד וכל אחת ד' אמות רחב הרי כ' אמות וכנגדן במחברת השנית שהיא של ה' יריעות. הרי מ' ל' מהן הויין גג למשכן לאורכו ועשר העודפות: לרבי יהודה. דאמר אין עובי קרשים שבמערב ממעט בהו נמצא היו''ד אמות כולן תלויות ומכוסות כל י' אמות של אורך הקרש הרי אף האדנים של צד מערבי מכוסין: ועשית יריעות עזים. אלו יריעות עליונות הפרוסות על יריעות התחתונות העליונות קרויות אהל כלומר לגג ומכסה והתחתונות קרויות משכן עצמו שהן לנוי תכלת וארגמן ותולעת שני: מיכסיא אמה דאדנים. שנשארת מגולה מן התחתונות יכסוה העליונות: לרבי נחמיה מיגליא אמה דאדנים. ועודפה של יריעה זו הוצרך לכסות אמה דקרשים שלא כסוה התחתונות: בעודף. שיריעות האהל עודפות על יריעות המשכן ב' אמות יהיה סרוח על כיסוי התחתונות לכסות מה שלא כיסוהו: ארבעים וארבע. די''א יריעות היו: תרתי דכפלא. שהיתה נוטה רוחב חצי יריעה על רוח מזרחית שלא היו שם קרשים שהוא פתח למשכן ואין שם אלא מסך פרוש כמו וילון כדכתיב ועשית מסך לפתח האהל וגו': בשלמא לרבי יהודה. דאמר עובי הקרשים לא ממעט ביריעות היינו דכתיב חצי היריעה העודפת בעליונות יותר מן התחתונות תסרח על אחורי המשכן סרוח על כל אורך הקרשים והאדנים של מערב ונגררות בארץ: מאי תסרח. אמה אחת נגררת ותו לא שהרי עובי הקרשים מיעט בה אמה: מחברותיה. חצי היריעה סרוחה מחברותיה אמה ממנה לכסות האדנים ואמה נגררת: ושיפוליה. שולי בגדיה כך היתה יריעה של אחריו נגררת בארץ: חרוצים היו קרשים. כמו שפירשתי חצי אמה באמצע רחבן מלמטה בגובה אמה ונשארין הידות לכאן ולכאן וגם הם חרוצים מבחוץ כשיעור עובי דופן האדן ברחב ובגובה אמה עד הארץ לרכוב על האדן שיהו משולבות קרש על קרש ולא יפסיק עובי שני האדנים ביניהם: וחלולים היו האדנים. שבאותו חלל היו תוקעין ידות הקרשים: (רש"י)

תוספות דל עשר לאיגרא. בכולה שמעתא אמר דרוחב המשכן י' אמות וקשה לר''י דמנא ליה להש''ס הא דילמא המשכן היה רוחבו י''א אמה והקרשים נאמר שלא היה עוביין אלא חצי אמה ושני קרשים למקצעות המשכן היו סותמות אמת אויר מכאן ואמת אויר מכאן וחצי אמה העודפת ברוחב הקרש כנגד עובי הקרשים של צד צפון ודרום ומאי חזית למימר איפכא שחצי אמה לכאן וחצי אמה [לכאן] הוא למלאות חסרון הכותל ואמה עובי להיות כנגד עובי הקרש הדרומי והצפוני ואומר ר''י דמבית עולמים ילפינן לה שהיה אורכו ששים אמה ורוחבו עשרים ה''נ במשכן רחבו שליש ארכו: תנא בנס היה עומד. אומר ר''י דהכא דקאמר שבריח התיכון היה מסבב ג' רוחות פליגא אברייתא דמלאכת המשכן דהתם אמר שלא היה נס אלא היו שם חמשה שנים למעלה אחד מתחיל מתחילת אורך המשכן עד חציו והשני מתחיל משם ואילך עד סוף הרוח וכן למטה היו שני בריחים כזה הענין אבל האמצעי היה הולך מרוח מזרח עד רוח מערב והיינו מן הקצה אל הקצה ולא היה מקיף כל שלש רוחות: (תוספות)

רשב"א ואסיקנא בה: אמר שמואל ביתדות. כלומר: שהיו מניחין יתדות ועמודים של קלעים על חלל העגלה תחלה בשתי וערב, והא הן דרא תתאה ועליהן מניחין את הקרשים, ובזמן שהיתדות בלבד על העגלה אמר רב שתחתיה רשות הרבים. ורש"י ז"ל (ד"ה אמ רב כהנא) פירש בענין אחר. ויש מי שפירש אטבי היכא מנח להו אגבה דעגלה, כלומר: שאין דרך להניח אלא על צפוי העגלה כשהעגלה מקורה נועצין בגבה האטבי, ואם אתה מעמידה באטבי עגלה גופא מקורה הואי, אמר שמואל בזמן אטבי בלחוד וכדרב (חסדא) [כהנא], ואפ"ה לא במקורה בנסרים אלא בשיש אגבה דעגלה יתידות בלבד שעליהן תוחבין האטבי. וא"ת מפני מה דחקו להעמידה בכך, לוקמה בשאין שם כלום. תירץ רבינו האי גאון ז"ל, דתחתיהן ליכא למימר אלא בזמן שיש עליהן שום דבר ולא בזמן שהן מגולות לגמרי. דשפי ליה כטריז [לפנינו: דשפי להו כי טורין]. כך גריס רבינו האי גאון ז"ל, ופירש דטריז בלשון פרסי חתיכות בגד שתופרין בשפת החלוק כמין כיס, לשים בו מעות שקורין אלגי"ב, והוא רחב מלמטה והולך ומתקצר עד כאצבע מלמעלה. (רשב"א)

דף צט - א

ונראין קרסין בלולאות ככוכבים ברקיע ת''ר יריעות התחתונות של תכלת ושל ארגמן ושל תולעת שני ושל שש ועליונות של מעשה עזים וגדולה חכמה שנאמרה בעליונות יותר ממה שנאמרה בתחתונות דאילו בתחתונות כתיב {שמות לה-כה} וכל אשה חכמת לב בידיה טוו ואילו בעליונות כתיב {שמות לה-כו} וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה טוו את העזים ותניא משום ר' נחמיה שטוף בעזים וטווי מן העזים: שתי גזוזטראות כו': אמר רב משום רבי חייא עגלות תחתיהן וביניהן וצידיהן רה''ר אמר אביי בין עגלה לעגלה כמלא ארך עגלה וכמה ארך עגלה ה' אמות ל''ל בד' ופלגא סגי כי היכי דלא לידחקו קרשים אמר רבא צידי עגלה כמלא רחב עגלה וכמה רחב עגלה שתי אמות ומחצה למה לי באמתא ופלגא סגיא כי היכי דלא לידדו קרשים אלא דקי''ל דרך רה''ר שש עשרה אמה אנן דגמרינן לה ממשכן דמשכן חמיסרי הואי אמתא יתירא הואי דהוה קאי בן לוי דכי משתלפי קרשים הוה נקיט להו: מתני' חולית הבור והסלע שהן גבוהין עשרה ורחבן ארבעה הנוטל מהן והנותן על גבן חייב פחות מכן פטור: גמ' למה לי למיתני חולית הבור והסלע ליתני הבור והסלע מסייע ליה לרבי יוחנן דאמר ר' יוחנן בור וחוליתה מצטרפין לעשרה תניא נמי הכי בור ברה''ר עמוקה י' ורחבה ארבעה אין ממלאין הימנה בשבת

רש"י ונראין קרסין בלולאות. מילתא אחריתי היא שתי מחברות היו היריעות כל אחת ואחת ה' יריעות תפורות זו עם זו במחט על פני כל ארכן ובאמצע היה מחבר בקרסים מחברת עם מחברת שהיו לולאות בשפת חיצונה של כל מחברת באמצע המשכן אלו כנגד אלו כדכתיב מקבילות הלולאות וגו' (שמות כו): נשא לבן. יתירות חכמה משמע: בין עגלה לעגלה. שבצדה ה' אמות כמלא אורך העגלה: למה לי. אורך העגלה ה' אמות: בארבע ופלגא סגי. שאם מסדרן על רחבן אינו מסדר על ה' אמות יותר מג' והרי בארבע ומחצה יכול לסדרן ואי מסדרן בחודן יותר מד' לא יסדר מפני הפסקת מקום הבריחים שבאמצע הסדרים ובפלגא אמה נמי תסגי ליה: דלא לידחקו. אם בא לסדרן על רחבן: צדי עגלה. חלל שבין דפנות לאופנים ועובי הדופן ועובי האופן: כמלא רחב עגלה. שני הצדדים כמלא רחב חללה דהיינו אמה ורביע לכל צד: למה לי. רחבה תרתי ופלגא אם מפני שאם יצטרך להושיב מן הקרשים לתוכה יכניס: באמתא ופלגא סגי. וישכיבם בה על חודן: כי היכי דלא לידדו קרשים. שלא יהיו הקרשים המוטלים לאורכן על דופנותיה לרחבן מדדין ונוטין לכאן ולכאן שאם מושבות הקרשים קצר מתוך שהן ארוכות ויוצאות לחוץ הרבה יכבד אחד מן הראשין כשהן מדדין בהליכתן ויפלו: חמיסרי הויין. שתי העגלות ההולכות זו בצד זו רחב כל אחת ה' אמות הרי י' וה' אמות ריוח שבין עגלה לעגלה הרי ט''ו ואם תאמר יותר מעשרים הן שהרי הקרשים אורכן י' אמות והן מוטלות על גבי דופני עגלה לרחבה נמצא אורך הקרשים הרי כ' אמה לבד מה שצריך למשוך קרשי כל עגלה ועגלה לצד החיצון של עגלה שלא יגיעו ראשי הקרשים זו בזו ומעכבין את הילוך העגלות אין זה תשובה שהקרשים למעלה מעשרה הן שהעגלה גבוה י' ולגבי רה''ר לית לן למיחשב אלא מקום העגלות וריוח שביניהן שהוא למטה מי' דכל למעלה מי' לאו רה''ר היא הלכך לא חשיב ליה: אמתא יתירתא הואי. עוד צריך להיות ברחב הדרך עודף אמה שתתן חצי אמה לכאן וחצי אמה לכאן לשני צדדין החיצונות של ב' עגלות: דקאי בן לוי דאי משתלפי. זו מזו ליפול לתוך אויר שביניהם: הוה נקיט להו. נכנס לבין האויר אמה שביניהם ועומד בחצי אמה שיש בין העגלה לצדדין ומתקן את הסדר זו על זו שלא תפול העליונה וכל הדרך הוא מהלך אחורי העגלה וכשרואה אותן משתלפות אל תוך האויר רץ לתוך בליטת הקרשי' שבצדדין עד שמגיע לאמת האויר שביניהם ודוחק עצמו לעמוד בחצי אמה עד שיחזיר הנשלפת למקומה ועל סדרה: מתני' חולית הבור. קרקע חפירת הבור נותנין סביבותיו להקיף כמין חומה כמו שאנו נותנין היקף עצים או אבן סביב פי הבור: גמ' למה לי למתני חולית הבור והסלע. פשיטא לן דסלע נקט לענין גובהה ובור לענין עומק שנוטל מתוכו ומוציא לרשות הרבים דאי לענין גובהה כגון למוריד מחוליא למטה וכגון דרחבה ארבע למה לי למיתניא כלל הא תנא ליה סלע אלא ודאי למוציא מתוך אוגני בור נקט לה וכיון דהכי הוא חוליא למה לי ליתני הבור לעומק והסלע לגובה: מצטרפין לעשרה. לשויה הבור רה''י היחיד ואם הוציא מתוך אוגן חוליא חייב: (רש"י)

תוספות שתי גזוזטראות כו'. מיירי שסתום למטה בשום דבר ואין גדיים בוקעים תחתיהם או שיש מחיצות למעלה מן הגזוזטרא דתו לא חיישינן לבקיעת גדיים וכן עגלות היו רה''י אע''פ שתחתיהם רה''ר לפי שיש מגוף העגלה עד למעלה מן הקרשים הרבה יותר מעשרה: בין עגלה לעגלה. כמלא אורך עגלה. לסימנא בעלמא נקטיה ואגב אורחא קמ''ל דאורך עגלה חמש אמות: כי היכי דלא לידחקו קרשים. פרש''י אם באת לסדרן על רוחבן וקשה דהא מסיק לעיל דמנח להו אחודן אלא נרא' לפרש דלא לידחקו קרשים אע''ג דדי היה בארבע וחצי לטבעות שהן זו כנגד זו והיו שם אטבעי כדמפרש שהן גלוא''ש מכל מקום מפני כובדן משתרבבים ודוחקין זה לזה אם לא שיש ריוח גדול ביניהם ורחוקין: למה לי באמתא ופלגא סגי. לשיטת רש''י ששתי עגלות היו מפורקות זו מזו ויש הפסק ביניהם ה' אמות וכל אחת טעונה לבד משוי של קרשים קשה דהיאך יכולין קרשים שכל כך כבדין שאורכן עשר אמות ורוחבן אמה וחצי ועוביין אמה לעמוד על ב' אמות ומחצה רוחב ועוד דפריך באמתא ופלגא סגי איך יכול כ''כ כובד גדול לעמוד באמתא ופלגא וכל שכן למ''ד כלין והולכין עד כאצבע שלא היו יכולין לעמוד ועוד היאך היו יכולים שתי עגלות להלך זו בצד זו בט''ו אמות א''כ היו הקרשים נוקשין זה בזה ועוד שצריך לומר לפירושו שהקרשים היו נוטים על האהלים או על החצרות מלמעלה מי' מכל צד ב' אמות ומחצה כמו שפי' בקונטרס בעצמו שהרי אורך שני הקרשים הוא כ' אמה ורה''ר אינו רוחב כי אם ט''ז אמה ועוד מנלן דשתי עגלות היו הולכות זו בצד זו למילף שיהא רה''ר ט''ז אמה שמא היו הולכות כולן זו אחר זו והיה רה''ר קטן או ארבעתן יחד והיה רה''ר גדול הרבה ונראה לר''ת ששתי עגלות היו מחוברות יחד שהיה שם עץ ארוך ט''ו אמה והיו בה ארבע אופנים כמו לשתי עגלות ושתי תיקוני דפנות כמו לשתי עגלות ובין עגלה לעגלה כמו אורך עגלה פירוש בין דופן עגלה זו לדופן עגלה זו ה' אמות וצידי העגלה כמלא רוחב העגלה מכל צד וצד דבין דופן העגלה עם האופן שתי אמות ומחצה ולא כפירוש הקונטרס שפי' אמה ורביע לכל צד ורוחב שתי העגלות עם צידיהן ט''ו אמה ומדופן עגלה זו החיצון לדופן עגלה זו החיצון י' אמות באורך הקרש והיה משכיב הקרש על שתי דופני העגלות ושתי עגלות אחרות לפניהן שאם היו הולכות זו אצל זו היו נוקשות זו בזו וזו אחר זו היו הולכות יפה והשתא פריך שפיר באמתא ופלגא סגי דהואיל ועל שתי העגלות היה משכיבן הוה ס''ד דלא לידדו ומשני דאפילו הכי מידדו: אמתא יתירא הואי. בצד העגלה דהוי קאי בה בן לוי וצריך לו אמה דגברא באמתא יתיב כדאמר בפ''ק דסוכה (ד' ':) גבי סוכה העשויה ככבשן ואע''פ שפעמים היה הולך מצד זה ופעמים מצד זה מ''מ היה די לו באמה אחת שמאיזה צד שהיה רוצה ליכנס היה מטה העגלה לצד אחר והיה נכנס בין האהל לעגלה ומתקנם אף על פי שהיה רחוק מן הקרשים שתי אמות ומחצה כשיעור צד העגלה מכל מקום היה יכול להושיט ידו שם ולתקן או על ידי מקל או על ידי שום דבר: מסייע ליה לר' יוחנן דאמר בור וחולייתה מצטרפין לעשרה. וא''ת ומה צריך למתני' לאשמעינן הא תנינא חדא זימנא בפרק בתרא דעירובין (ד' צט:) בור ברה''ר וחולייתו גבוהה י' טפחים חלון שעל גביו ממלאין ממנו בשבת ומוקי רבי יוחנן בגמרא בסמוכה לה וקא משמע לן דבור וחולייתה מצטרפין לעשרה ויש לומר דדרך תנא להשמיענו בקוצר אע''ג שכבר השמיענו במקום אחר כדאמרינן בריש ברכות (דף ב.) מילתא אגב אורחיה קמ''ל דהעריב שמשו אוכל בתרומה אע''ג דמשנה שלימה היא במס' נגעים (פי''ד מ''ג) העריב שמשו אוכל בתרומה וכהנה רבות בהש''ס אי נמי מיתורא דמתניתין שמעינן דמצטרפין לארבעה ולהשתמש על גבה מיירי משום דמנח עליה מידי ומשתמש כדאמרינן בפרק חלון (עירובין דף עח:) ומיירי כשהחוליא גבוה עשרה דבאינה גבוה י' לא מיחייב נוטל ונותן על גבה והשתא אתי שפיר הא דקתני במתניתין גבוהין עשרה והא דנקט נמי על גבן ואי מתניתין להצטרף לעשרה קאמר ואין החוליא גבוה עשרה לא אתי שפיר הא דקתני גבוה עשרה והנותן על גבן נמי אינו חייב כשמניח על גב החוליא כשאינה גבוה עשרה: (תוספות)

רשב"א אמר רבא וצידי עגלה כמלא [לפנינו נוסף: רוחב] עגלה. פרש"י ז"ל (ד"ה בין): בין שני צידי עגלה דנמצאת כל העגלה מן הקצה אל הקצה עם הצדדים ואופניהם חמש אמות. ומה שאמרו בין עגלה לעגלה ה' אמות, לא מחמת אורך הצדדין, אלא מחמת אורך הקרשים, ובין עגלה לעגלה דקאמר לא מגוף העגלה קאמר, אלא מאופן עגלה לאופן עגלה קאמר, כי הוא ז"ל פירש שהקרשים אינן מוטלין על שתי עגלות, אלא על עגלה אחת, והקרש עודף מכאן ומכאן, דנמצא רוחב העגלה אוכל מן הקרש שתי אמות וחצי, ונמצא הקרש עודף בין שני צדדין שבע אמות ומחצה, צא מהם שתי אמות ומחצה לצידי העגלה, נשארו שני אמות ומחצה מכאן ושתי אמות ומחצה מכאן חוץ לצדדין, וכן הקרש האחר הנתון על עגלה השנית, ושתי העגלות היו הולכות זו בצד זו לרוחב הדרך, נמצא שיש בין אופן עגלה לאופן עגלה חמש אמות [או] יותר כדי שלא יגיע קרש שבזו לקרש שבזו ויעכבו את הליכתן, וכי קאמר כמלא אורך עגלה לא דק. והרב ז"ל הקשה על דברי עצמו, דאם כן היכי ילפינן לרוחב רשות הרבים שהוא שש עשרה אמות מעגלות, והלא יותר מעשרים ואחד הן, שהרי הקרשים ארכן עשר אמות והן מוטלין על דפני העגלה לרחבן ונמצא ארכן של קרשים לרוחב הדרך, הרי עשרים אמה לבד מאמה שהיה צריך למשוך קרשי כל עגלה ועגלה לצד החיצון של עגלה כדי שלא יגעו הקרשים זו בזו ויעכבו הלוך העגלות. ותירץ הוא ז"ל שאין מחשבין מן הקרשים, לפי שהקרשים למעלה מעשרה הן, ולגבי רשות הרבים לית ליה למיחשב אלא מקום העגלות ורוחב שביניהן. ור"ת ז"ל השיב עליו כמה תשובות: חדא דכיון דלא היה הקרש שוכב אלא על עגלה אחת, היאך הקשו באמתא ופלגא סגיא, והלא קרשים גדולים ועבים כל כך, היאך אפשר להם במושב אמה וחצי, והיאך שיער המקשה ודקדק כל כך שאפשר להן באמה וחצי, ועוד שאפילו תחשוב מקום העגלות בלבד היה טפי מט"ו אמה, דאי אפשר לקרבן כל כך כדי שלא יעכבו הקרשים הלוך העגלות, ועוד אם מן העגלות אנו מחשבין אף אנו לא נחשוב אלא מקום העגלות עצמן ואינן אלא עשר לדברי רש"י ז"ל, כי מקום פנוי שבין עגלה לעגלה אינו אלא מחמת אורך הקרשים, והקרשים אינן מתחשבין לפי דבריו, ועוד דמכל מקום אע"פ שהקרשים למעלה, צריכין היו להניח מקום פנוי בין האהלים יותר מעשרים ואחד אמה כדי שיוכלו הקרשים לעבור שם, ונמצא הדרך רחב כרוחב הקרשים ומקום בן לוי. ועוד אם לא היה הקרש מוטל אלא על עגלה בפני עצמה, מנא ליה שהיו שתי עגלות הולכות ביחד זו בצד זו, דלמא זו אחר זו ממש היו הולכות, או דלמא אחת מקדמת ואחת מאחרת, או שמא ארבעתן היו הולכות זו בצד זו ונמצא הרשות רחב מאד, ועוד קשיא לי לדידי דבכל השמועה אינו קורא עגלה אלא להעגלה ולשאר קורא צדדין, ואם כן כשאמרו בין עגלה לעגלה כמלא אורך עגלה היינו בין עגלה עצמה לעגלה עצמה, כלומר: מן החלל ועד החלל ולא מן האופן לאופן. ועוד כיון דאמר בין עגלה לעגלה כמלא אורך עגלה, סתמא דמלתא שאין אתה אומר אורך עגלה אלא לחלל אורך העגלה, כך בין עגלה לעגלה היינו מחלל העגלה לחלל העגלה. אלא הפירוש הנכון כמו שפירשו הגאונים ז"ל. שהקרש היה מוטל ראשו האחד על עגלה זו וראשו השני על העגלה השניה וראש הקרשים מצומצמין על דופן חלל העגלות, וצידי עגלה כמלא רוחב עגלה, כל צד וצד קאמר שנמצא מן האופן ועד האופן שבע אמות ומחצה, והיינו דאמרינן דבין עגלה לעגלה כאורך עגלה, לפי שמחלל עגלה זו עד סוף האופן שתי אמות וחצי וכן לעגלה השניה, ונמצאו אופני שתי העגלות שעליהן שוכבין הקרשים סמוכין זה לזה, ונמצא בין סוף עגלה זו לסוף עגלה זו ט"ו אמות. מסייע ליה לרבי יוחנן דאמר בור וחוליתה מצטרפין לעשרה. וכי היכי דמצטרפי לעשרה, הוא הדין דמצטרפי רחב כותלי החוליא לחלל הבור לרוחב ארבעה. וכן פרש"י ז"ל בערובין פרק המוצא תפילין (צט, ב. ע"ש בד"ה קולט ובד"ה ומן. וברש"י בעירובין עח, ב ד"ה מצטרפת כתב כן להדיא). ובירושלמי משמע דדוקא כשהעומד רבה על החלל אבל אם החלל רבה על העומד לא מצטרפי, דגרסינן התם בפרקין דהכא (ה"ב): א"ר יוחנן העומד והחלל מצטרפין בארבעה והוא שיהיה העומד רבה על החלל, ר' זעירא בעי עד שיהיה עומד שכאן ועומד שכאן רבה, אמר ר' יוסא פשיטא לר' זעירא שאין עומד מצד אחד מצטרף, פשיטא ליה שיהא עומד מצד אחד רבה, לא צורכא דלא אפילו עומד השני. ע"כ בירושלמי. אע"פ שיש בו קצת גמגום ונראה כטעות ידי סופר, מכל מקום למדנו משם דדוקא כשהעומד רבה על החלל. וכן נראה לי לדקדק מדאביי דאמר לקמן (ק, א) בור עמוק עשרה ורחב שמונה חלקו במחצלת פטור דהנחת חפץ וסילוק מחיצה בהדי הדדי אתו, ואם איתא דכל מחיצה מצטרפת לחלל הבור, אם כן לא סילקה מחצלת זו מרוחב הבור כלום, שאף היא מצטרפת לחלל, אלא כמו שכתבתי, ויותר מזה כתבתי בריש פרק קמא דמכלתין (ח, א ד"ה רחבה) גבי זרק כוורת בסייעתא דשמיא. (רשב"א)

דף צט - ב

אלא אם כן עשו לה מחיצה גבוה י' טפחים ואין שותין הימנה בשבת אא''כ הכניס לה ראשו ורובו ובור וחוליתה מצטרפין לעשר' בעא מיניה רב מרדכי מרבא עמוד ברה''ר גבוה י' ורחב ד' וזרק ונח על גביו מהו מי אמרינן הרי עקירה באיסור הרי הנחה באיסור או דילמא כיון דממקום פטור קאתיא לא א''ל מתניתין היא אתא שייליה לרב יוסף א''ל מתניתין היא אתא שייליה לאביי א''ל מתני' היא אמר להו כולכו ברוקא דהדדי תפיתו א''ל ואת לא תסברא והתנן הנוטל מהן ונותן על גבן חייב א''ל דילמא מתני' במחט מחט נמי א''א דלא מדליא פורתא דאית ליה מורשא א''נ דרמיא בחריצה אמר רב מישא בעי רבי יוחנן כותל ברה''ר גבוה י' ואינו רחב ארבע ומוקף לכרמלית ועשאו רה''י וזרק ונח על גביו מהו מי אמרינן כיון דאינו רחב ד' מקום פטור הוא או דילמא כיון דעשאו רה''י כמאן דמלי דמיא אמר עולא קל וחומר לאחרים עושה מחיצה לעצמו לא כ''ש איתמר נמי א''ר חייא בר אשי אמר רב וכן א''ר יצחק א''ר יוחנן כותל ברה''ר גבוה י' ואינו רחב ארבע ומוקף לכרמלית ועשאו רה''י הזורק ונח על גביו חייב לאחרים עושה מחיצה לעצמו לא כ''ש בעי רבי יוחנן בור תשעה ועקר ממנו חוליא והשלימה לעשרה מהו עקירת חפץ ועשיית מחיצה בהדי הדדי קאתו ומיחייב או לא מיחייב ואם תימצי לומר כיון דלא הוי מחיצה עשרה מעיקרא לא מיחייב בור י' ונתן לתוכה חוליא ומיעטה מהו הנחת חפץ וסילוק מחיצה בהדי הדדי קאתו מיחייב או לא מיחייב תיפשוט ליה מדידיה דתנן הזורק ארבע אמות בכותל למעלה מעשרה טפחים כזורק באויר למטה מעשרה כזורק בארץ והזורק בארץ ארבע אמות חייב והוינן בה והא לא נח ואמר רבי יוחנן בדבילה שמינה שנינו ואמאי הא קא ממעט מארבע אמות התם לא מבטל ליה הכא מבטל ליה בעי רבא זרק דף ונח על גבי יתידות מהו מאי קמיבעיא ליה הנחת חפץ ועשיית מחיצה בהדי הדדי קאתו היינו דרבי יוחנן כי קמיבעיא ליה לרבא כגון דזרק דף וחפץ על גביו מאי כיון דבהדי הדדי קאתו כהנחת חפץ ועשיית מחיצה דמי או דילמא כיון דלא אפשר דלא מידלא פורתא והדר נייח כעשיית מחיצה והנחת חפץ דמי תיקו אמר רבא פשיטא לי מים על גבי מים היינו הנחתן אגוז על גבי מים

רש"י מחיצה י'. שיהא הממלא עומד לפנים מן המחיצה וממלא: ואין שותין הימנה. לעמוד על שפתה ולשאוב בכלי ולהכניס ראשו לחללה ולשתות כדתנן לא יעמוד אדם ברה''ר וישתה ברה''י שמא ימשוך הכלי אצלו: אלא אם כן הכניס ראשו ורובו. למקום שהוא שותה: הרי עקירה באיסור. מרה''ר: הרי הנחה באיסור. ברה''י: ממקום פטור קאתיא. שאי אפשר שלא הגביה תחילה למעלה מן העמוד שהוא מקום פטור שאינו אויר רה''ר ואויר רה''י נמי לא הוי דכי אמרינן רה''י עולה עד לרקיע ה''מ כנגד רה''י אבל האי מקמי דלימטי לאויר עמוד אגבהיה למעלה מעשרה: מתניתין היא. הנוטל מהן והנותן על גבן חייב: ברוקא דהדדי תפיתו. כולכם רוק אחד אתם רוקקים: ואת לא תסברא. דמתני' היא: במחט. דאינה גבוהה: דאית לה. לסלע מורשא נמוך מי' וכיון דכולה גבוהה י' בר מההיא מורשא ואיהו לא הוי מקום חשוב הוי ליה חורי רשות היחיד: אי נמי דרמיא. מחט בחריץ שבסלע שבראשו ולא נפל מלמעלה מי' אלא לתוך י': מוקף לכרמלית. בכותל זה הקיפו בקעה שהיתה כרמלית ועל ידו נעשית רה''י כגון שהוקף לדירה או לא הקיפו בו אלא בית סאתים: וזרק. מרה''ר ונח על ראשו מהו: או דילמא כיון. דכותל זה עשאה לכרמלית זו רה''י: כמאן דמלי דמיא. והוי אצל ראשו כארעא סמיכתא כל החלל: לאחרים. כל החלל עשאו רה''י: לעצמו לא כל שכן. ראש הכותל: ועקר ממנה חוליא. והניחו ברה''ר מי מיחייב אע''ג דמקמי עקירה לאו רה''י הוה בשעת עקירה מיהא רה''י הוה: וסילוק מחיצה. בהנחה זו נסתלקה מחיצת הבור שנתמעטה מעשרה מי מהני האי מיעוטא למיפטריה או לא: בדבילה שמינה. שנדבק בפני הכותל: ואמאי. מיחייב הא מתני' ד' אמות קתני ואפילו מצומצמות וכי נח בפני הכותל נתמעט הזריקה מד' אמות כדי מקום הדבילה וקתני חייב כיון דמעיקרא ד' אמות הוה: התם לא מיבטיל ליה. דבילה הלכך לאו מיעוט הוא: על גבי יתידות. דקות שהיו גבוהות י' ואין רחבות ד' ודף זה רחב ד' עשאו רשות היחיד: מהו. להתחייב בזריקה זו: וחפץ על גביו. ואם תימצי לומר הוא אם תימצי לומר כר' יוחנן דהנחת חפץ ועשיית מחיצה בהדי הדדי לא מיחייב הכא ודאי אדף לא מיחייב מיהו אחפץ מהו לחיובי: דלא אפשר דלא מידלי. החפץ מעל הדף בשעת הנחת הדף והדר נייח: כעשיית מחיצה. ברישא והדר הנחת החפץ דמי חייב דבשעת הנחתו כבר נעשה דף רה''י: היינו הנחתן. ואם נטל מקצתן והוציא הוה עקירה: (רש"י)

תוספות אלא אם כן עשו לה מחיצה גבוה י' טפחים. אבל פסין לא מהני אלא בבאר מים חיים או בור הרבים כדתנן בפרק עושין פסין (עירובין דף כב:) אבל בור היחיד עושין לו מחיצה כו' ודווקא עמוק י' ורוחב ארבע דהוי רה''י אבל פחות מיכן דהוי כרמלית לא החמירו כל כך ומשתרי שפיר בפסין. הרב פור''ת: או דילמא כיון דממקום פטור קא אתיא לא. ואם תאמר ומאי קמיבעיא ליה תיפשוט מדתניא בפ''ק (דף ו.) המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב ואחד המושיט ואחד הזורק חייב ואמרינן לעיל (דף צב.) המוציא משוי למעלה מעשרה חייב ומפרש הרב פור''ת דדוקא כשפסק כחו במקום פטור קמיבעיא ליה כגון שזרק למעלה מי' כנגד אויר רה''ר וירד האבן באלכסון ונחה על העמוד דירידה זו אינו מכחו הראשון אלא כח כחו היא וכיון דממקום פטור קא אתיא יש הפסק בין עקירה ראשונה להנחה אבל אם זרק ממש כנגד העמוד שלא הלכה באלכסון כלל אלא הלכה מכחו עד העמוד ודאי חייב ודווקא בזורק מבעיא ליה כדפי' אבל מוציא ומכניס פשיטא ליה דחייב והא דמייתי ראיה מהנושא והנותן ע''ג חייב היינו משום דמשמע ליה דמיירי בכל ענין בין בזורק בין במושיט כדתניא ברישא הזורק פטור והמושיט חייב והשתא לא דמי למוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו דהתם מכחו בא לרה''ר: ומוקף לכרמלית ועשאו רה''י. אומר ר''י דמשמע דדוקא מוקף לכרמלית דכיון דמוקף לכרמלית אין כ''כ סברא שיעשה רה''י מטעם דלאחרים עושה מחיצה אבל מוקפת לרה''ר ועשאו רה''י פשיטא דלעצמו נמי מהני ומשום חורי רה''י ליכא לחיוביה כמו רמיא בחריצא דלעיל דלא ניחא תשמישתיה לבני רה''י כולי האי על הכותל: לאחרים עושה מחיצה כו'. גבי חוליא דבור לא שייך למימר הכי ליחייב המשתמש מרה''ר על גבה כיון שאין החוליא עצמו גבוה י': ואמאי והא קא ממעט מארבע אמות. פירש בקונטרס דמשמע ליה דמיירי אפילו בד' אמות מצומצמות שעובי הדבילה ממעט מדי' אמות וקשה לר''י דבענין זה אין נראה שיתחייב כיון שאיגודו בפנים כמו מוציא חצי קופה לרה''ר דאינו חייב עד שיוציאנה כולה לחוץ דאטו אם זרק אדם רומח וכל דבר ארוך כל שהוא יתחייב כיון שראשו אחד יצא חוץ לד' אמות ואם בזורק ד' אמות הכי גמירי לה שיתחייב בכה''ג א''כ היכי פשיט מינה ועוד דאמאי משמע ליה טפי בהאי דזרק ארבע אמות בכותל דהוו מצומצמות משאר ארבע אמות השנויות בכל הש''ס ונראה לר''י דמיירי הכא שזרק חוץ לארבע אמות כמו בכל מקום והכי פריך והא קא ממעט מד' אמות שמקום הדבילה נתבטלה מתורת רשות הרבים שבטל לכותל והרי הוא ככותל עב ולא הוי עוד על גביו רשות הרבים ואם זרק מחט או קוץ ד' אמות ונח על הדבילה או נתקע בתוכו היה פטור דהרי מקום הדבילה נתמעט מדין רשות הרבים ואפ''ה חייב הואיל ובתחילת הזריקה עד קודם הנחה היה שם רה''ר עליו והנחה ומיעוט רה''ר בהדי הדדי קא אתו והכא נמי הוה לן למימר הנחה וסילוק מחיצה בהדי הדדי קאתו ומשני התם לא מבטלי ולהכי לא מבטל רה''ר: זרק דף כו' הנחת חפץ ועשיית מחיצה כו'. וא''ת אפילו ליכא בקיעת גדיים היכי חשוב לשוייה תחתיו רה''י מ''ש מטרסקל ועמוד ברה''ר גבוה י' ורחב ד' ואין בעיקרו ד' דאמרינן (לקמן דף קא.) זרק ונח על גביו חייב משמע דוקא על גביו אבל תחתיו לא ואומר ר''י כגון שיש שתי מחיצות של יתידות ובשלישית אמרינן פי תקרת דף יורד וסותם: (תוספות)

רשב"א או דלמא כיון דממקום פטור קא אתא לא. איכא למידק ותפשוט מדבן עזאי, דתניא בריש פרק קמא דמכילתין (ו, א) אחד המוציא ואחד הזורק ואחד המכניס חייב, בן עזאי אומר המוציא והמכניס פטור המושיט והזורק חייב, פירוש: מחנות לפלטיא דרך סטיו. ועוד דהא אמר רבא לעיל (ח, ב) המעביר ד' אמות דרך עליו חייב, ואמרינן (צב, א) המוציא משוי למעלה מעשרה טפחים חייב שכן היה משא בני קהת. ועוד תניא (קא, א) רבי יוסי בר יהודה אומר נעץ קנה ברשות הרבים ובראשו טרסקל וזרק ונח על גביו חייב, ואוקימנא בריש מכלתין (ה, א) למעלה מעשרה. ועוד תניא (קא, א) עמוד ברשות הרבים גבוה עשרה ורחב ארבעה ואין בעיקרו ארבעה ויש בקצר שלו שלשה וזרק ונח על גביו חייב, וכל הני ממקום פטור קא אתיין. ומיהו הא דעמוד וההיא דר' יוסי נראה דלא קשיא ליה, דדחי להו כדדחי מתניתין דחולית הבור והסלע, ומוקי לה במחט או אית להו מורשא, וההיא דרבא נמי לא תקשי ליה, דמאמורא לא פשט ליה. אלא ברייתא דבן עזאי תקשי, וכן משא בני קהת אמאי לא פשטו לה מינייהו. והרמב"ן ז"ל (בסוגייתנו) תירץ דכל היכי דעקר ממקום חיוב ונח במקום פטור ובאויר של מקום חיוב ממש לא מיבעיא ליה דחייב, כי קא מיבעיא ליה בשנח בעמוד העומד ברשות הרבים שאוירו הוא אויר של רשות הרבים והוי מקום פטור, דכי אמרינן דרשות היחיד עולה עד לרקיע, הני מילי רשות היחיד גמורה במחיצות כגון חצר אבל עמוד לא, וכן דעת רבינו האי גאון ז"ל בזה. וכיון שכן כשזרק על גבי עמוד דממקום פטור קא אתיא, ובמקום פטור הוא עומד, כלומר: שכולו עומד באויר מקום פטור אלא שהוא נח על מקום חיוב, פטור, אבל נעץ קנה ובראשו טרסקל שיש לו מחיצות הרי כולו נח במקום חיוב, ועמוד גבוה עשרה ורוחב ארבעה ואין בעיקרו ארבעה, דלמא בשיש לו מחיצות, וההיא דבן עזאי במקום חיוב ממש נח, וכן מעביר דרך עליו ומוציא משוי למעלה מעשרה הנחתה במקום חיוב הוא, הלכך חייב. ולא מחוור בעיני, דהא מוציא משוי למעלה מעשרה אם עמד לפוש מי לא מחייב, וכן מעביר דרך עליו ועמד בסוף ארבעה מי לא מחייב. ובתוס' אמרו דשאני מעביר ומוציא שכן היו במשכן, ואינו מחוור בעיני ועדיין צריכה תלמוד. ומכל מקום אני תמה כל שהוא מניח על גבי הסלע או על גבי החוליא למה יתחייב, והא אגד כלי במקום פטור כיון דאויר העמוד מקום פטור, וכדאמרינן לעיל בריש פרק קמא (ח, א) גבי כוורת. ויש לומר דלא אמרו אלא בשהכלי עצמו אוכל כל גובה הרשות ועוד אגדו במקום פטור כגון שנעץ קנה גבוה יותר מעשרה ברשות הרבים, אבל כשאין גופו של כלי גבוה כל כך שיהא אוכל כל גובה הרשות לא, והיינו נמי דכי אמרינן לעיל בפרק המצניע (לעיל צב, א) המוציא משוי למעלה מעשרה טפחים חייב שכן משא בני קהת, אמרינן והתם מנא ליה, [ו]איצטרכינן למילף ממזבח או מארון דמדלי קרקעיתו מן הרשות יותר מעשרה, ואמאי הא לא הוי ליה למימר אלא שהיה גבהו של מזבח או של ארון הנישא על הכתף, למעלה מעשרה טפחים חייב. כותל ברשות הרבים גבוה עשרה ואינו רחב ארבע ומוקף לכרמלית ועשאו רשות היחיד. מסתברא דהא דאיצטריך למימר כל הני, משום דמעיקרא היה מקום פטור, ועכשיו כשגדר הכרמלית ונעשית ממילא על ידי מחיצה זו רשות היחיד, הלכך מיבעיא ליה כיון דלא נתחדש שום דבר בגופו של כותל זה ומעיקרא היה מקום פטור, אי אזלינן ביה בתר מעיקרא, או דלמא כיון דמכל מקום על ידה נעשה רשות היחיד אף היא מותרת כרשות היחיד, אבל אם מתחלה גדר כרמלית בארבע מחיצות, פשיטא ליה דאע"פ שאין המחיצות רחבות ד' חייב, כמחיצות רה"י ברה"י כשהוא מניח בראש המחיצה דהוי ליה כחורי רשות היחיד שהן כרשות היחיד. הכא מבטל ליה התם לא מבטל לה. הקשו בתוספות (ד"ה ואמרי): וכי לא מבטל לה מאי הוי הא ליכא ד' אמות, דאטו אם היה בידו חפץ של ד' אמות והניחו מי חייב, והלא כל שאינו כולו חוץ לד' אמות פטור דהוי ליה אגדו מבפנים. ועוד מנא ליה למקשה דאיירי בד' אמות מצומצמות, והלא כל מקום ששנינו זורק או מוציא, בשזרק החפץ כולו מיירי או הוציאו כולו חוץ לד' אמות הוא, ומאי שנא הא. ותירצו הם דהכא נמי בשזרק חוץ לארבע אמות כדין כל שיעורי שבת, והכי קא פריך אי אמרת דהנחה וסילוק מחיצה בהדי הדדי אתו, נמצא דבילה זו ממעטת רוחב הרשות לגבי דבילה אחרת או חפץ אחר לפי שאי אפשר לזורק אחר להתחייב, דהוי כאילו הוסיף במקום הנחת הדבילה בעובי המחיצה ואינו רשות היחיד להתחייב עליו, אם כן גם זה לא יתחייב עליו. ואהדר ליה דכיון דלא מבטל לה אינה ממעטת ולא מבטלא מחיצתה בהנחתה. זרק דף ונח על גבי יתדות מהו. וסבירא ליה לרבא דאמרינן פי תקרה יורד וסותם דאי לא לא הוי רה"י וכדאמרי' נמי לקמן (קא, א) גבי נעץ קנה ברה"ר ובראשו טרסקל. ור"ת ז"ל פירש בערובין (כה, א בתוס' ד"ה אכסדרא. וצד, א בתוס' ד"ה שתי) דלא אמרינן פי תקרה יורד וסותם בד' מחיצות, ולדבריו איכא לאוקומה בדאית לה שתי מחיצות. ועדיין צריך לי תלמוד שהרי מחיצה שהגדיין בוקעין בה הוא, ואינו מחיצה. (רשב"א)

דף ק - א

לאו היינו הנחתן בעי רבא אגוז בכלי וכלי צף על גבי מים מהו מי אמרינן בתר אגוז אזלינן והא נייח או דילמא בתר כלי אזלינן והא לא נייח תיקו שמן על גבי יין מחלוקת ר' יוחנן בן נורי ורבנן דתנן שמן שצף על גבי יין ונגע טבול יום בשמן לא פסל אלא שמן ר' יוחנן בן נורי אומר שניהם חיבור זה לזה אמר אביי בור ברה''ר עמוקה עשרה ורחבה שמנה וזרק לתוכה מחצלת חייב חילקה במחצלת פטור לאביי דפשיטא ליה דמחצלת מבטלא מחיצה כל שכן חוליא דמבטלא מחיצה לרבי יוחנן דמיבעיא ליה חוליא מחצלת פשיטא דלא מבטלא מחיצת' ואמר אביי בור ברה''ר עמוקה עשרה ורחבה ארבעה מלאה מים וזרק לתוכה חייב מלאה פירות וזרק לתוכה פטור מ''ט מים לא מבטלי מחיצתא פירות מבטלי מחיצתא תניא נמי הכי הזורק מן הים לאיסרטיא ומן האיסרטיא לים פטור ר''ש אומר אם יש במקום שזרק עמוק עשרה ורחב ארבעה חייב: מתני' הזורק ארבע אמות בכותל למעלה מעשרה טפחים כזורק באויר למטה מעשרה טפחים כזורק בארץ הזורק בארץ ארבע אמות חייב: גמ' והא לא נח א''ר יוחנן בדבילה שמינה שנינו א''ר יהודה אמר רב א''ר חייא זרק למעלה מעשרה והלכה ונחה בחור כל שהוא באנו למחלוקת ר' מאיר ורבנן לר''מ דאמר חוקקין להשלים מיחייב לרבנן דאמרי אין חוקקין להשלים לא מיחייב תניא נמי הכי זרק למעלה מעשרה והלכה ונחה בחור כל שהוא ר''מ מחייב וחכמים פוטרין א''ר יהודה אמר רב תל המתלקט עשרה מתוך ארבע וזרק ונח על גביו חייב תנ''ה מבוי ששוה לתוכו ונעשה מדרון לרה''ר או שוה לרה''ר ונעשה מדרון לתוכו אותו מבוי אינו צריך לא לחי ולא קורה רבי חנינא בן גמליאל אומר תל המתלקט עשרה מתוך ארבע וזרק ונח על גביו חייב: מתני' זרק לתוך ד' אמות ונתגלגל חוץ לד' אמות פטור חוץ לד' אמות ונתגלגל לתוך ד' אמות חייב: גמ' והא לא נח אמר ר' יוחנן והוא שנח על גבי משהו תניא נמי הכי זרק חוץ לד' אמות ודחפתו הרוח והכניסתו ואע''פ שחזרה והוציאתו פטור אחזתו הרוח משהו אף על פי שחזרה והכניסתו חייב אמר רבא תוך ג' לרבנן צריך הנחה על גבי משהו יתיב מרימר וקאמר לה להא שמעתא אמר ליה רבינא למרימר

רש"י לאו היינו הנחתן. ואם נטלו משם לאו עקירה היא: שמן על גבי יין. לענין שבת מחלוקת ר' יוחנן בן נורי ורבנן: דתנן שמן. של תרומה: שצף על גבי יין. של תרומה משום הכי נקט טבול יום משום דפוסל ואינו מטמא הלכך לא פסל אלא שמן בלבד דלאו חיבור הוא למיהוי כחד ואילו הוה טמא הוה מטמא ליה לשמן ושמן פסל ליה ליין: שניהם חיבור. דהוי כחד ונפסל אף היין ולענין שבת נמי לרבנן הוה ליה כאגוז על גבי מים ולרבי יוחנן הוה ליה כמים על גבי מים: וזרק לתוכה מחצלת. משום סיפא נקט ליה דבעי למימר חלקה במחצלת פטור לאשמעי' דהנחת חפץ וסילוק מחיצה בהדדי פטור והכא סילוק מחיצה דזיל הכא ליכא ארבעה וזיל הכא ליכא ד' דבצר ליה עובי מקום מחצלת: כל שכן חוליא. דסילוק מחיצה ודאי הוא דמבטיל לה: לרבי יוחנן מחצלת פשיטא ליה דלא מבטלה. דאי נמי אמרינן סילוק מחיצה והנחת חפץ כי הדדי פטור הכא חייב דלא מבטל ליה הלכך לאו סילוק מחיצה היא: וזרק לתוכה. מרה''ר מידי דנייחא כגון אבן או מים: חייב. ולא אמרינן כיון דמלא הוא לא הוי רה''י דמבטל להו מחיצות: מלאה פירות. פטור דבטיל מחיצות כאילו מלאוה עפר: תניא נמי הכי. דמים לא מבטלי מחיצה: מן הים לאיסרטיא. מכרמלית לרה''ר פטור: איסרטיא. הוא סרטיא: ר''ש אומר אם יש. בים במקום שזרק גומא מיוחדת לבדה עמוקה עשרה ורחבה ד' רה''י לעצמה היא ולא הוי כשאר ים אף על גב דים נמי עמוק הוא וממילא שמעינן מדר''ש דמים לא מבטלי מחיצה: גמ' רבי מאיר ורבנן. דאיפליגו בחוקקים להשלים בפ''ק דיומא (דף יא:) ובעירובין (ד' יא:) לר''מ דאמר חוקקין להשלים במקו' שיש כדי לחוק הכא חייב דרואין החור כאלו הוא ארבע: תל המתלקט. שהוא מדרון והולך ומתלקט מעט מעט עד שמגביה י' מתוך ד''א הרי הוא כאלו זקוף כולו והוי רה''י במקום גובהו ואם זרק מרה''ר ונח על גביו חייב ודוקא נקט מתוך ד' אמות דאי מתוך ה' הרי הוא כשאר רשות הרבים דניחא תשמישתיה להילוך: ונעשה מדרון לרה''ר. שהיה קרקע המבוי גבוה מקרקע רה''ר והוצרך לשפע אצל פתחו לצד רה''ר או שהיה שוה לרה''ר ונעשה מדרון לתוכה שהיה רה''ר גבוה מקרקע המבוי וכניסת המבוי נמי מן הפתח ולפנים גבוה כקרקע רה''ר ברחב אמה או חצי אמה ואח''כ הוא נעשה מדרון לצד דופן האמצעי: אותו מבוי אינו צריך לחי. דאותו גובה שבצד הפתח הוה ליה מחיצה אף על פי שהוא משפע והולך: מתני' זרק חוץ לד''א ונתגלגל כו' חייב. לא שנפל לארץ דא''כ לא צריכא למימר אלא שהרוח גלגלתהו מן האויר לתוך ד' אמות: גמ' והא לא נח. חוץ לד' ואמאי אזלינן בתרה: שנח ע''ג משהו. שעמד קצת ואח''כ נתגלגל והוא הדין אם אחזתן הרוח באויר ועכבתו מעט ואחר כך הכניסתו דחשיב נמי הנחה אם בתוך ג' הוא: ודחפתו הרוח. בעודו באויר: אחזתו משהו. הרוח עכבתו במקומו מעט: לרבנן. דפליגי עליה דר''ע בזורק מרה''י לרה''י ורה''ר באמצע דלית להו קלוטה כמי שהונחה לא תימא בתוך ג' מודו אלא אפילו תוך ג' נמי צריך שינוח ואם עבר רה''ר כולה פטור ונפקא מינה נמי לזורק ד' אמות וכשבא לנוח והגיע לתוך ג' נזכר שגגתו עד שלא נח פטור כדאמרינן במתני' (דף קב.) עד שתהא תחלתו וסופו שגגה ולא אמרינן עד שלא נזכר הוה ליה מונח: (רש"י)

תוספות פירות מבטלי מחיצתא. וא''ת ומ''ש מדבילה שמינה דאמרינן לעיל דלא מבטלי ואביי דהכא אית ליה שינויא דבדבילה שמינה שנו כדאמר בפ''ק (דף ז:) זימנין משני ליה בכותל דלית ביה חור ובדבילה שמינה כו' וי''ל דדבילה אינה עומדת כל כך להתבטל שם בכותל כמו שרגילין לבטל פירות בבור כעין תבואה אי נמי דבילה דבר מועט הוא ולא מבטלא אבל בור מלא פירות או חציו מבטל רה''י וה''ה דגרעין אחד או דבר מועט לא מבטל רה''י וא''ת היכי ממעטי הני פירות והא אמר בפרק חלון (עירובין עח:) כל דבר הניטל בשבת אינו ממעט ואפי' אי איירי הכא בטבל שאין ניטל בשבת מ''מ כיון דניטל מן התורה הזורק לתוכו אמאי פטור ואומר ר''י דמן התורה ממעט כל דבר ואפילו הניטל ומדרבנן הוא דגזרו דדבר הניטל אינו ממעט ולהכי לא קאמר מותר לזרוק בתוכו אלא קאמר הזורק לתוכו פטור משמע דאיסורא דרבנן איכא ואפילו בחריץ שבין שתי חצרות אמרו דדבר הניטל אינו ממעט אע''ג דהוי לקולא דלא אסרי אהדדי אבל ק''ק דבפרק חלון (שם) מייתי על בית שמילאוהו תבן דהוי לענין אהל דאורייתא: והלכה ונחה בחור כל שהוא כו'. בחור מפולש איירי והאי חוקקין להשלים היינו לשוויה מקום ד' כדפי' בפ''ק (דף ז:): והא לא נח. וא''ת מאי פריך והתניא לעיל (ד' צז.) תוך ג' ד''ה חייב אע''ג דלא נח ואין נראה לומר דאתוך ד' אמות קאי אמאי פטור הא לא נח וא''כ כשנח אחר כך חוץ לארבע יתחייב דהא (מתניתין) נמי הכי משמע דאחוץ לד' אמות פריך אמאי חייב וי''ל דפריך לרבא דאמר תוך שלשה לרבנן בעי הנחה ע''ג משהו: אחזתו הרוח משהו כו'. פי' שעיכבתו ע''ג קרקע או אפי' באויר כדפי' בקונט' דחשיבה אחיזת הרוח כמונח על גבי משהו ונראה דע''ג קרקע אפי' לר' יהודה דהיינו רבנן דקאמר רבא דצריך הנח' מודה) דלא בעינן כדפי' לעיל (דף פ.) ומיהו ק''ק דבסמוך מסקינן איפכא דמתגלגל כיון דאין סופו לנוח לאו כמונח דמי אבל האי כיון דסופו לנוח כמונח דמי וחזר ר''י לפרש דודאי רבי יהודה סבר כר''ע דקלוטה כמו שהונחה היכא דבעי שתנוח שם כי ההוא דפירקין אבל בההוא דפרק בתרא דעירובין (ד' צז:) היה קורא בספר דלא בעי שתפול שם בעי ר' יהודה הנחה על גבי משהו ורבא קאמר דרבנן דר''ע לית להו קלוטה כמו שהונחה דמיא בשום מקום אפי' רצונו שתנוח שם אפילו תוך ג' ולא ס''ל כברייתא דלעיל דקתני תוך ג' ד''ה חייב אלא סבר כברייתא דהכא דקתני אחזתו הרוח משהו ומתניתין נמי משמע דאיירי בנח משהו כדאוקי ר' יוחנן דומיא דרישא דקתני תוך ד' אמות פטור דאיירי בשנח דאי לאו הכי אמאי מיפטר ורב חלקיה בר טוביה דאמר לעיל תוך שלשה ד''ה חייב מוקי מתניתין בדלא נח ורישא דקתני פטור מיירי כגון שפסק כחו ומחמת הרוח נתגלגל חוץ לארבע: (תוספות)

רשב"א חלקה במחצלת פטור לאביי דפשיטא ליה דמחצלת מבטלא מחיצתא כל שכן חוליא דמבטלא מחיצתא. מהאי לישנא משמע לי דהא דאביי אע"ג דלא מבטל לה למחצלת, דאי כשבטלה מאי כל שכן דקאמר היא היא, ולרבי יוחנן דבעי בחוליא, מחצלת אמאי פשיטא ליה. וקשיא לי דאם כן אפילו זרק לתוכה מחצלת לאביי ליפטר, דומיא דזרק חוליא. ועוד קשיא לי דאם כן מתניתין דהזורק באויר למטה מעשרה טפחים כזורק בארץ דאקשינן עלה והא לא נח ואיצטריך ר"י לאוקומה בדבילה שמינה, לאביי היכי מוקי לה, דאי בדבילה שמינה אמאי חייב, דהא הנחה וסילוק מחיצה בהדי הדדי קא אתו ואע"ג דלא מבטל לה התם, וכי תימא דמוקי לה בחור, הא אביי גופיה [הוא] דקא דחי ליה לרבא בפרק קמא דמכלתין (ז, ב) דאי אפשר לאוקומא בחור משום דצרור וחפץ מיהדר וקאתי, ואי נמי משום דמתניתין אי אפשר דמיירי בדאית בה חור, מדקתני רישא למעלה מעשרה טפחים כזורק באויר וכדאיתא התם. ומתוך הדוחק יש לי לומר דחלקה במחצלת כשמבטלה שהרי מתכוין הוא לעשות מחיצה, אבל זרק מחצלת שאינו אלא להצניעה שם חייב, דמה שהוא מניח ברשות אינו מבטל הרשות, ומתניתין דהזורק למטה מעשרה טפחים, נמי בדבילה שמינה כדרבי יוחנן משום דלא מבטל לה. והא דאמרינן כל שכן חוליא, ורבי יוחנן דמבעיא ליה חוליא ומחצלת פשיטא ליה. היינו משום דאין דרכן של בריות לבטל מחצלת בבור לעשותה מחיצה גמורה קיימת, ולמחר הוא עשוי לסלקה. וא"ת אי הכי ליפלוג ולימא אפילו בזורק מחצלת, ולימא זרק מחצלת חייב ואם בטלה פטור. יש לומר דאורחא דמלתא נקט, דאדם עשוי לעשות מחיצה במחצלת, ואינו עשוי למעט את העומק במחצלת. מלאה פירות. פירוש: מאמש וזרק על גביהן היום, אבל לא קאמר דאם זרק בה פירות שיבטלו מחיצתה. וא"ת פירות דמאמש נמי למה מבטלין מחיצתה, והא דעתו לפנותן ואינן שם אלא להצניען. פירש רבנו האי גאון ז"ל בשאין דעתן לפנותן אלא שבטלן שם, ולדבריו אף ע"ג דאין אדם עשוי לבטל פירות בבור ובטלה דעתו אצל כל אדם, לגבי שבת הוי מיעוט. ובתוספות (ד"ה פירות) פירשו בפירות של טבל שאינו יכול לסלקן משם כל אותה שבת, ובטלין הם ליומן שם. ויש מפרשים (הרמב"ן בסוגיתינו. וכן דעת הרמב"ם בפי"ד הכ"ג ע"ש) דאע"ג דלא בטלן כלל משום דפירות מבטלין מחיצות, דמחיצות נכרות בעינן בעומק ורוחב בשעת זריקה והכא ליכא, אבל מים לא מבטלי היכר מחיצות. רבי שמעון אומר אם יש במקום שזרק עומק עשרה ורחב ארבעה חייב. ואיכא למידק אדמסייע ליה מדר"ש לותביה מדרבנן דפטרי, דאלמא מיא מבטלי מחיצתא. ויש מי שפירש דת"ק ור"ש לא נחלקו בהא דלכולי עלמא לא מבטלי מחיצתא, אלא בעיקרא דמלתא פליגי, דת"ק סבר דבור עמוק עשרה ורחב ארבעה בכרמלית הרי הוא ככרמלית, ור"ש סבר רשות היחיד הוי. ונראה לי טעמא משום דאי עיקר פלוגתייהו במיא אי מבטלי מחיצתא או לא, ליפלוג בבור מלא מים דמתברר פלוגתייהו ביה טפי. וזהו דעת הרמב"ם ז"ל שכן כתב (בפי"ד מהלכות שבת ה"ו), דבור עמוק עשרה ורחב ארבעה בכרמלית דינו ככרמלית. אבל הראב"ד ז"ל (בהשגותיו) תפש עליו ואמר, דלכולי עלמא בור שבכרמלית רשות היחיד הוא, אלא הכא שאני שהמים צפין עליו והרי הכל כמקום אחד, וזהו הטעם שנחלק ת"ק על ר' שמעון, אבל בור שביבשה רשות היחיד הוא לכולי עלמא. ואומר אני שהרב ר' משה ז"ל סמך על התוספתא דמכלתין דתניא בפרק י (ה"ב) איסרטא על גבי בקעה זרק מן האיסרטא לבקעה פטור, ר"ש אומר אם יש במקום שזרק עומק עשרה טפחים הרי זה חייב. אלא שיש לדקדק עליו מהא דתניא וקא מייתי לה בריש פרק קמא דמכלתין (ח, ב) גבי תשמיש על ידי הדחק, נתכוון לשבות בר"ה והניח עירובו בבור למעלה מעשרה טפחים עירובו עירוב, למטה מעשרה טפחים אין עירובו עירוב, ואתיא לפרושי הא דקתני למעלה מעשרה טפחים בבור דלית ביה עשרה טפחים, אלמא תשמיש על ידי הדחק שמיה תשמיש, ומשני ליה הוא ועירובו בכרמלית, אבל למטה מעשרה טפחים כלומר: בעומק עשרה טפחים אין עירובו עירוב דהוא במקום אחד ועירובו במקום אחר, אלמא בור עשרה ורוחב ד' בכרמלית רשות היחיד הוא. כדברי הראב"ד ז"ל. ויש לי לתרץ לדעת הרמב"ם ז"ל דהא מני ר"ש היא, דנלמוד סתום מן המפורש בתוספתא. אלא דקשה לי קצת דאם כן הוי ליה למימר התם והא מני ר"ש היא כיון דלרבנן לא הוי דינא הכי, וכדקאמרינן בפירוקא אחרינא דפריק התם דקאמרינן וזימנין משני ליה הוא ברה"ר ועירובו בכרמלית ורבי הוא דאמר כל שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות. ועוד יש לדקדק על דברי הרמב"ם ז"ל מהא דתניא בעירובין פרק הדר (סז, ב) סלע שבים גבוה עשרה ורחב ארבע אין מטלטלין לא מתוכו לים ולא מן הים לתוכו, דאלמא אע"פ שהים ככרמלית מקיף את הסלע והיא בתוכו אפילו הכי אין לסלע דין כרמלית אלא הרי היא רשות היחיד גמורה. וזו גם כן אחת מן התשובות שהשיב עליו הראב"ד ז"ל בהשגות. ואף בזו יש לי ללמוד עליו זכות, דהתם הוא מפני שמוחלק מן הים לגמרי וניכר הוא שאינו ממנו שזה ים וזה סלע, ואע"פ שהים מקיף אותו מכל צדדיו, אינו נעשה בכך ככרמלית, שאם כן אף כל העולם יהא כרמלית, שהרי מקיף אותו אוקיאנוס, וכאותה שאמרו בפרק עושין פסין (שם כב, ב) אי הכי כולי עלמא לא לחייבו דהא מקיף ליה אוקיאנוס, והוא הדין והוא הטעם לספינה שבים בזמן שגבוהה עשרה שאסור לטלטל מתוכה לים כדאמרינן לקמן (בעמוד ב). אלא שלפי טעם זה היינו צריכין לומר, דתל גבוה עשרה ורחב ארבעה בכרמלית שביבשה דינו ככרמלית, שאף הוא אינו ניכר שיהא מובדל ומוחלק מן הכרמלית. וההיא דאמרינן תל גבוה עשרה ורחב ארבעה מטלטלין בתוכו עד בית סאתים, בתל שברשות הרבים מיתניא. ואי נמי יש לומר דבתל כולי עלמא לא פליגי ואפילו רבנן מודו ביה שאפילו בכרמלית הוי רשות היחיד, שכל שהוא גבוה ניכר שהוא מקום בפני עצמו ומוחלק מן הכרמלית לגמרי, אבל בור אינו ניכר כל כך בתוך הכרמלית ומכלל הכרמלית הוא נחשב שאינו נחלק ממנו, והיינו דלא חלק ר"ש בתוספתא אלא בעומק משום דבגובהה אפילו רבנן לא פליגי עליה, והוא הדין והוא הטעם לספינה שבים. אח"כ באה לידי תשובת הרב ז"ל (הרמב"ם) בעצמו שהשיב לחכמי לוניל שהקשו לו על זה. וכן השיב להם: יראה לי מדבריכם שיש בספר שלכם חסרון דברים, וזהו נוסח הספר בור שבכרמלית הרי הוא ככרמלית, אפילו עמוק מאה אמה אם אין בו ארבעה. עכ"ל הרב ז"ל. וגם זה ענין מגומגם בעיני. והלא מקום פטור אחד מן הד' רשויות הוא, ולמה לא יחלק גם כן רשות לעצמו ויהיה בור זה מקום פטור, וכי יהיה דינו חמור כשהוא בכרמלית מבור שהוא בר"ה שאם אין בו ד' על ד' דהוי מקום פטור. הא דאמר רבי יהודה אמר רב אמר רב חייא זרק למעלה מעשרה והלכה ונחה בחור כל שהוא. פירש רבינו האי גאון ז"ל דדוקא בחור גבוה עשרה מצומצמין, אבל למעלה מעשרה לא נחלקו ר"מ ורבנן בהא, כיון דממקום פטור קא אתי ליה. ולא ירדתי לסוף דעת הרב ז"ל, דאדרבה, למעלה מעשרה, למעלה ממנו כמה משמע, (ואם כן) [דאי לאו הכי] הוי ליה למימר זרק בחור גבוה עשרה. הא דקתני: מבוי ששוה לתוכו ונעשה מדרון לר"ה וכו'. במתלקט עשרה מתוך ארבע היא, וכההיא דמסיים ר"ח ב"ג המתלקט עשרה מתוך ארבע וזרק ונח על גביו חייב, ובהדיא קתני בה בתוספתא (פי"א, ה"ד) מבוי ששוה לרשות היחיד ועשוי מדרון לרשות הרבים, אם יש גובה עשרה טפחים בתוך ד' אמות אין צריך לחי וקורה וכו' שוה לרשות הרבים ועשוי מדרון לרשות היחיד, אם יש גבוה עשרה טפחים בתוך ד' אמות אין צריך לחי וקורה וכו', תל ברשות הרבים ר' חנינא ב"ג אומר אם גובהו עשרה טפחים בתוך ד' אמות נטל הימנו ונתן על גביו חייב. וזו היא הברייתא עצמה שהביא כאן בגמרא, אלא שדרך בעלי הגמרא לקצר בלשון הברייתות בהרבה מקומות ולשנות בלשון, ובלבד שתהא הברייתא קיימת. [מתני':] הא דקתני זרק בתוך ארבע ונתגלגל חוץ לארבע. מסתברא דזורק לתומו על דעת שתנוח באיזה מקום שתרצה, שאם בנתכוון לזרוק בתוך ארבעה, הוי ליה למיתני נתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע. ועוד דלא הוה לה דומיא דסיפא, דכל עצמה לא באה אלא לבאר דין נתגלגל. וכיון שכן, רישא דוקא בשנח משהו בתוך ארבע וחזר ונתגלגל, הא לאו הכי אמאי פטור הא נחה מכחו חוץ לארבע. וכן פירשו בתוספות דדוקא בשנח תוך ארבע. ולפירוש זה הוא הדין דהוה מצי לאקשויי רישא אמאי והא לא נח ולוקמה בשנח ע"ג משהו, אלא דניחא ליה לאהדורי טפי בתר פטורא. כך נראה לי. הא דאמר ר' יוחנן והוא שנח על גבי משהו. נראה לי פירושו והוא שנח משהו ועל גבי משהו, ולומר דאפילו העמידו הרוח, וכדתניא אחזתו הרוח משהו אע"פ שחזרה והכניסתו חייב. אמר ליה רבינא למרימר לאו היינו מתניתין וא"ר יוחנן והוא שנח על גבי משהו. פירוש: ומאי איצטריך רבא לאשמועינן, ותמיהא לי ומנא ידע רבינא דשמעה רבא להא דרבי יוחנן. ויש לומר דהכי קאמר ולאו היינו מתניתין דפירש רבי יוחנן עלה והוא שנח על גבי משהו, אם כן רבא אמאי עבדא שמועה באפי נפשה, יפרש כך אמתניתין כדפירש בה רבי יוחנן, ואהדר ליה דלא שמעינן ממתניתין מאי דשמעינן מהא, דאילו פירש כן אמתניתין הוי אמינא דוקא במתגלגל שאין סופו לנוח, כלומר: שאין ראוי לנוח שם ואפילו נפלה שם, והלכך לא עדיף תוך שלשה דידה מממשו, אבל מקום שסופו לנוח בו, כלומר: שראוי לנוח בו אילו נפלה בו הוי אמינא דאף תוך שלשה שלו כממשו, קא משמע לן. ובהא נמי מתרצא לי קושיא אחריתי, דקשיא לי היכי פשיטא ליה כולי האי לרבינא דבעינן הנחה על גבי משהו דקשיא ליה נמי אמאי איצטריך רבא לאשמועינן, דהא איכא רב חלקיה בר טובי דאמר לעיל (צז, א) תוך שלשה כולי עלמא לא פליגי דחייב, וברייתא מסייעא ליה דתניא בהדיא תוך שלשה דברי הכל חייב. ועוד דפשטא דמתניתין בעירובין פרק המוצא תפילין (צז, ב) רבנן דר"י דלא כרבא, דתנן היה קורא בראש הגג ונתגלגל הספר מידו למעלה מעשרה טפחים גוללו אצלו וכו', ר"י אומר אפילו אינו מסולק מן הארץ אלא כמלא החוט גוללו אצלו, ואמרינן עלה בגמ' מאי טעמא דר"י דבעינן הנחה על גבי משהו ואקשינן ואלא הא דאמר רבא תוך שלשה לרבנן צריך הנחה על גבי משהו, לימא כתנאי אמרה לשמעתיה. והוצרכנו לדחוק ולומר דכולה ר"י היא, ואביי התם לית ליה הכין, ורב חלקיה נמי אפשר דלית ליה הכין, אם כן מלתא דצריכא לאשמועינן היא. אלא דבמה שפירשתי ניחא דלא קשיא ליה אלא אמאי לא פירש הכי אמתני' וכדר' יוחנן, ועבדה שמועה באפי נפשה. ומכל מקום איכא למידק לרבא דהא קתני בברייתא דלעיל (צז, א) בהדיא תוך שלשה ד"ה חייב. ויש לומר דרבא סבר דההיא ברייתא משבשתא היא, דהא קתני באידך ברייתא הכא בזרק חוץ לארבע אמות ודחפתו הרוח והכניסתו פטור, אחזתו הרוח משהו אע"פ שחזר והכניסתו חייב, ומתניתין דהכא נמי דייקא לה הכין, דעל כרחין רישא דקתני תוך ארבע ונתגלגל חוץ לארבע בשנח תוך ארבע היא כמו שכתבנו (לעיל ד"ה הא דקתני), דאפילו עברה תוך שלשה ליכא מאן דאמר שיהא כמונחת, דבזורק ארבע אמות ברשות הרבים ואפילו תוך ג' ליכא מאן דפטר, דלפוטרו ברשות אחת ליכא מ"ד, אם כן סיפא נמי דקתני חוץ לארבע ונתגלגל לתוך ארבע חייב דוקא בשנחה, הלכך משבש לה רבא לההיא ברייתא דרב חלקיה מקמי דיוקא דהא מתניתין ומקמי הא ברייתא דאחזתו הרוח. ואם תאמר מאי קא מקשה ליה התם בערובין (צח, ב) לימא כתנאי אמרה לשמעתיה ומאי קא מתרץ להו כולה רבי יהודה, דהא על כרחין רבא כתנאי אמרה, דהא תנא דרב חלקיה לא בעי הנחה על גבי משהו. יש לומר דהכי קאמר לימא כתנאי דמתניתין אמרה, ומאי חזא דשבק רבנן ואמר כרבי יהודה, ורב חלקיה דלמא לא תקשי ליה מתניתין, דאיכא למימר דלצדדין קתני, ואי נמי שאני התם דמתגלגל שאין סופו לנוח כדדחי ליה נמי אמימר לרבינא, ומשבש לה להאי ברייתא דאחזתו הרוח מקמי ההיא ברייתא דקתני תוך שלשה דברי הכל חייב, ומשום דפשטא דמתניתין דעירובין רבנן פליגי עלה דר' יהודה ולא בעו הנחה על גבי משהו, ואע"ג דהתם אפילו קלוטה תוך עשרה אית להו לפי פשטא דמתניתין, מכל מקום שמעינן מינה דלרבנן הנחה לא בעי וכדאקשינן מיניה לרבא ואמרינן לימא רבא כתנאי אמרה לשמעתיה. ומסתברא דהלכתא כרבא, מדפשיטא ליה לרבינא דמתניתין דייקא כוותיה, ורבי יוחנן נמי הכי משמע ליה ופשטא דמלתא נמי משמע דמרימר אית ליה הכין. ור"ח ז"ל (על הגליון צח, א) פסק כרב חלקיה. (רשב"א)

דף ק - ב

לאו היינו מתני' וא''ר יוחנן והוא שנח ע''ג משהו א''ל מתגלגל קאמרת מתגלגל אין סופו לנוח אבל האי כיון דסופו לנוח אע''ג דלא נח כמאן דנח דמי קמ''ל: מתני' הזורק בים ארבע אמות פטור אם היה רקק מים ורשות הרבים מהלכת בו הזורק לתוכו ד' אמות חייב וכמה הוא רקק מים פחות מעשרה טפחים רקק מים ורשות הרבים מהלכת בו הזורק בתוכו ד' אמות חייב: גמ' א''ל ההוא מרבנן לרבא בשלמא הילוך הילוך תרי זימני הא קמ''ל הילוך ע''י הדחק שמיה הילוך תשמיש ע''י הדחק לא שמיה תשמיש אלא רקק רקק תרי זימני למה לי חד בימות החמה וחד בימות הגשמים וצריכי דאי תנא חדא ה''א ה''מ בימות החמה דעבידי אינשי דמסגי לאקורי נפשייהו אבל בימות הגשמים לא ואי אשמעינן בימות הגשמים דכיון דמיטנפי לא איכפת להו אבל בימות החמה לא אביי אמר איצטריך סד''א ה''מ היכא דלא הוי ד' אמות אבל היכא דהוי ד' אמות אקופי מקפי ליה רב אשי אמר איצטריך ס''ד אמינא ה''מ היכא דהוה ד' אבל היכא דלא הואי ארבעה מיפסעי פסעי ליה ואזדא רב אשי לטעמיה דאמר רב אשי האי מאן דזריק ונח אגודא דגמלא מיחייב שהרי רבים בוקעין בו: מתני' הזורק מן הים ליבשה ומן היבשה לים ומן הים לספינה ומן הספינה לים ומן הספינה לחבירתה פטור ספינות קשורות זו בזו מטלטלין מזו לזו אם אינן קשורות אע''פ שמוקפות אין מטלטלין מזו לזו: גמ' איתמר ספינה רב הונא אמר מוציאין הימנה זיז כל שהוא וממלא רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי עושה מקום ארבעה וממלא רב הונא אמר מוציא הימנה זיז כל שהוא וממלא קסבר כרמלית מארעא משחינן ואוירא מקום פטור הוא ובדין הוא דזיז נמי לא ליבעי אלא כי היכי דליהוי ליה היכרא רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי עושה מקום ארבעה וממלא קסברי כרמלית משפת מיא משחינן מיא ארעא סמיכתא אי לא עביד מקום ארבעה קא מטלטל מכרמלית לרה''י א''ל רב נחמן לרבה בר אבוה ולרב הונא דאמר מוציא הימנה זיז כל שהוא וממלא זימנין דליכא עשרה וקא מטלטל מכרמלית לרה''י אמר ליה גמרינן דאין ספינה מהלכת בפחות מעשרה והא מורשא אית לה אמר רב ספרא גשושי אזלי קמה א''ל רב נחמן בר יצחק לרב חייא בר אבין לרב חסדא ולרבה בר רב הונא דאמרי עושה מקום ארבעה וממלא שופכין דידיה היכי שדי להו וכ''ת דשדי להו באותו מקום מאיסי ליה דשדי להו אדפנא דספינה והא איכא כחו כחו בכרמלית לא גזרו ומנא תימרא דתניא ספינה אין מטלטלין לא מתוכה לים ולא מן הים לתוכה

רש"י לאו היינו מתניתין. דקתני חוץ לארבע אמות ונתגלגל כו' חייב ואמר ר' יוחנן והא שנח הא לא נח לא מדלא אוקמא רבי יוחנן כגון שבא לתוך שלשה: מתגלגל קאמרת. דבר שהרוח מגלגלו באויר קאמרת: כיון דסופו לנוח. ונזכר עד שלא נח נימא כמונח דמי דהא סופו לנוח וכבר בא לתוך ג': מתני' וכמה הוא רקק מים. כמה עומקו דנימא אכתי רה''ר הוא ולא נעשה כרמלית: רקק. גרביל''א {חול, חצץ (שנתערבו בהם מים)} : גמ' הילוך הילוך. דנקט תרי זימני רשות הרבים מהלכת בו חד למימרא דאי אין רגילין להלך בו פטור וכי רגילין להלך בו חייב ואע''ג דהילוך ע''י הדחק הוא וחד לאשמעינן דדוקא הילוך ע''י הדחק שמיה הילוך אבל תשמיש לרבים ע''י הדחק כגון גומא תשעה ברה''ר אע''ג דחזיא לאצנועי ביה כומתא וסודרא לא הוי תשמיש למיהוי ההוא גומא רה''ר כעמוד ט' שהרבים מכתפין עליו דאמרינן בפ''ק דהוי רה''ר: אלא רקק תרי זימני למה לי. לאשמעינן הילוך על ידי הדחק אחרינא: דלא הוי ד' אמות. רחב דלא טריחא להו מילתא לעבור בתוכו ונוח לעבור מלהקיף ולילך לראשו שהוא כלה שם: אבל היכא כו'. הדר תניא זימנא אחריתי לאיתויי הא: ה''מ. דהוי ר''ה: היכא דהוי רחבו ד' אמות. דלאו אורחיה למפסעי אלא עברי בגויה: אגודא דגמלא. על דף שבגשר המוטל לרוחב הגשר כשאר הדפים ומובדל מחבירו: חייב. ואע''ג דאיכא דמיפסעו פסעי ולא מנחי כרעייהו עלה איכא טובא דעברי עליה: מתני' מן הים ליבשה. מכרמלית לר''ה: מן הים לספינה. מכרמלית לרה''י: מטלטלין מזו לזו. ובגמרא פריך פשיטא: שמוקפות. סמוכות זו לזו כמו אין מקיפין שתי חביות (ביצה דף לב:): אין מטלטלין מזו לזו. דמהפסק כרמלית מיפרשי מהדדי ואנן מוקמינן לה בגמרא שהספינות של שני בני אדם וע''י עירוב מטלטל מזו לזו הלכך כי מיפרשי ומפסקה כרמלית בטל עירוב: גמ' ספינה. המפרש בספינה בים: מוציא זיז כל שהוא. מדופני הספינה על המים להיכר בעלמא כדמפרש ואזיל: וממלא. מן הים ומכניס לספינה: מקום ארבעה. חלל ד' מוקף מחיצות קטנות ומחיצה תלויה מתרת במים: כרמלית מארעא משחינן. י' של אויר שנתנו חכמים לאיסור כרמלית כדאמרינן בפ''ק (דף ז.) ותופסת עד י' מקרקעית הים משחינן להו ואוירא שהוא למעלה מי' ואפילו הן מים הוי מקום פטור הלכך בהיתירא קא שקיל לכתחלה: דליהוי ליה היכירא. לכרמלית גמורה: ארעא סמיכתא היא. וכל המים כרמלית הן: סמיכתא. עבה: זימנין דליכא. במים עמוקה עשרה ואי נמי מארעא משחינן כולה כרמלית היא: גמירי אין ספינה מהלכת כו'. דכל היכא דתניא ספינה ולא תני עריבה גדולה היא: והא מורשא אית לה גרסי'. ראש הספינה הולך ומגביה מן המים ואפילו היו המים פחותין מי' אין גוששת שם ואם ממלא כנגד אותו מקום מטלטל מכרמלית לרה''י: גשושי אזלי קמה. בני אדם ממשמשים בכלונסות את עומק המים ואין מניחין לילך הספינה אלא במקום עמוק שמא תמהר לילך ותשכון לארץ במקום מושבה: עושה לה מקום ד'. אלמא כל המים כרמלית הן: שופכין דידיה. מים רעים כגון רחיצת כוסות וקערות: מאיסי ליה. המים שימלא שוב דרך אותו מקום: דשדי להו. בכ''מ שירצה על דופני הספינה והן יורדין לים. והא איכא כחו. נהי דלא זריק להדיא לים מיהו מכחו הן באין לים: (רש"י)

תוספות עושה מקום ארבעה וממלא. פירש בקונטרס עושה מחיצות קטנות ואין נראה לר''ת ולר''י דהא תנן בפרק כיצד משתתפים (עירובין דף פז:) גזוזטרא שהיא למעלה מן המים אין ממלאין ממנה מים בשבת אא''כ עשו לה מחיצה גבוה י' כו' אלא עושה מקום היינו שיהיה הזיז רחב ארבע טפחים כדי שלא יהיו המחיצות עשויות לפחות מארבע ולמאן דשרי הכא בזיז כל שהוא לא תקשי דמוקי התם כשאין המים עמוקים י' אי נמי התם גזרינן שמא יעלה הים שירטון כדגזרינן בפרק קמא דעירובין (דף ח.) אבל ספינה לעולם אין מהלכת בפחות מי' ולא שייך למגזר: גמירי דאין ספינה מהלכת למטה מי'. והא דקאמר בפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מג.) במהלכת ברקק התם מיירי בספינה קטנה אבל הכא בספינות גדולות שטוענין אותן ביותר ונשקעות הרבה במים ואין מהלכות בפחות מי' ומיהו צ''ל דאף הכלי שדולה בו ונשקע במים הוי למעלה מי' דאי לאו הכי היאך ממלא: ודילמא מורשא אית לה. פירש ר''ח דילמא יש מורשא לקרקע שסמוך לספינה שהקרקע גבוה שם ואם יוציא דרך שם יהיה למטה מעשרה במקום מילואו כיון שהקרקע גבוה שם אבל רש''י דמפרש מורשא דספינה לא יתכן לשון ודילמא דגרסינן בכל הספרים וגרסינן והא מורשא אית לה: כחו בכרמלית לא גזרו רבנן. והכי נמי משני בפרק תולין (לקמן דף קמא.) גבי האי מאן דסחי במיא כו'. וק' לר''י דבפרק כיצד משתתפין (עירובין דף פח.) אמרי' גבי גזוזטרא שהיא למעלה מן המים לא שנו אלא למלאות אבל לשפוך אסור משום שהמים נדחין מכחו חוץ לארבע אמות אלמא כחו בכרמלית אסור ויש לומר דגזוזטרא פעמים שהיא סמוכה למקום שרה''ר מהלכת וגזרו כחו בכרמלית משום כחו ברשות הרבים אבל בספינה דלעולם הוי כחו בכרמלית לא גזרו: (תוספות)

רשב"א ובדין הוא דזיז נמי לא ליבעי אלא כי היכי דלהוי ליה היכרא. תמיהא לי כיון דאית ליה לרב הונא דמארעא משחינן מי דחקו להצריך אפילו זיז, דהא מקום פטור הוא ומקום פטור אינו צריך דבר אחר להתירו אלא משתמש לכתחילה עם רה"י ועם רה"ר. ומסתברא דמתניתין קשיתיה, דקתני הזורק מן הים לספינה ומן הספינה לים פטור, כלומר: אבל אסור. ופירש הוא (ז"ל) דלאו משום זורק מכרמלית לספינה אלא משום דלא ליתי למיחלף בכרמלית בעלמא, והלכך היכרא בעי ובהיכרא סגי ליה. ואם תאמר אם כן לכולי עלמא לישתרי ואפילו לכשתמצא לומר דממיא משחינן, דהא מכניס מכרמלית למקום פטור וממקום פטור לספינה. יש לומר דסבירא ליה לרב חסדא ולרבה בר רב הונא כמאן דאמר בעירובין (פז, ב) דאפילו ברשויות דרבנן אמרינן ובלבד שלא יחליפו, ולהדין סברא אין חילוק בין שיהא הזיז למטה מעשרה בין שיהא למעלה מעשרה שהוא מקום פטור לכולי עלמא, אפילו הכי אסור כדאמרן דאפילו ברשויות דרבנן אמרינן ובלבד שלא יחליפו. עושה מקום ארבע וממלא. ואיכא למידק האי מקום ארבע היכי דמי, אי למעלה מעשרה היינו רשות היחיד, ואי למטה מעשרה היינו כרמלית, ולעולם מטלטל הוא מכרמלית לרשות היחיד. פירש רבנו האי גאון ז"ל בשם הגאונים ז"ל: שאותו מקום כגון תיבה פחותה או סל פחותה, ונמצא סיוע בתלמוד ירושלמי (בפרקין ה"ה) דגרסינן התם: אמר רב המנונא נסר שהוא נתון לספינה ואין בו רוחב ארבע, מותר לישב בו ולעשות צרכיו בשבת, אמר ר' מונא אילו אמר תיבה פחותה יאות, אמר ר' בון מאן דבעי למעבד תקנה לאילפא מוציא נסר חוץ לשלשה שאין בו רוחב ארבע ואת רואה את המחיצות כאילו עולות דאמר ר' יעקב בר אחא בשם רב המנונא כל שלשה ושלשה שהן סמוכין למחיצה כמחיצה הן, ר' יצחק בר' אלעזר מפקד ליה לר' יהושע בר שמי דהוה פריש, מעבדא ליה סל פחות וכו'. ע"כ בירושלמי. דאלמא משמע שהוא צריך לפחות אותו ולעשות אותו כמין תיבה פחותה או סל פחות. ואתיא כאותה דתניא בעירובין בפרק כיצד משתתפין (פז, ב) רבי חנניא בן עקביא אמר גזוזטרא שיש בה ארבע אמות על ארבע אמות, חוקק בה ארבעה על ארבעה וממלא, כלומר דאמרינן כוף וגוד, ואע"ג דתנא דמתניתין דהתם לית ליה כוף וגוד ולא שרו עד דאיכא מחיצה ממש (על) [של] עשרה טפחים, וכדתנן התם (שם) גזוזטרא שהיא למעלה מן המים אין ממלאין ממנה אלא אם כן עשה לה מחיצה גבוהה עשרה טפחים בין מלמעלה בין מלמטה, וקיימא לן כתנא דמתניתין. שאני התם דהוא בחצר ויכול לעשות מחיצה ממש לא התירו לו אלא במחיצה גמורה של עשרה, אבל בספינה איכא למימר מודו ליה לרבי חנינא בן עקיבא, ועוד קולא אחרת התירו בספינה שלא הצריכו דף ארבע אמות על ארבע אמות ולחקוק בו ארבעה על ארבעה, אלא אפילו ארבע על ארבע ובחוקק בה משהו סגי ליה ודולה דרך החקק. אבל ר"ת ז"ל פירש דעושה מקום ארבע דקאמר הכא, היינו מקום חקק של ארבע קאמר, ולעולם בדף של ארבע אמות כדי שיהא עשרה טפחים לכל רוח משפת החקק ועד שפת הדף שנוכל לומר בו כוף כאותה ממש של רבי חנינא בן עקיבא. ואין [הלשון] שבכאן נראה כך. גמירי דאין ספינה מהלכת בפחות מעשרה טפחים. כלומר: שיהא למטה ממקום שקיעתה עשרה טפחים, דאי משפת המים אכתי היאך ידלה וישקיע דלי במים, נמצא דולה מכרמלית ממש, דמארעא ועד מקום דלי ליכא עשרה. הא דאמר רב הונא כרמלית מארעא משחינן. לא פליגא אדאביי דאמר לעיל (בע"א) מיא לא מבטלי מחיצתה, דהתם הוא ברה"י שעולה עד לרקיע וכיון דמיא לא מבטלי מחיצתה נמצא זה משתמש ברה"י, אבל בכרמלית שאוירו הוא מקום פטור כי שקיל למעלה מעשרה טפחים אי מארעא משחינן על כרחי' פטור, ולא משום דמיא מבטלי מחיצתא, אלא משום דסבירא ליה דמיא נמי רשות הן לעצמן כל שהן בכרמלית אבל ברשות היחיד לא. דלמא מורשא אית ליה. פירש ר"ח ז"ל (בגליון לקמן קא, ב): סמוך לספינה במקום שהוא דולה. (רשב"א)

דף קא - א

ר' יהודה אומר עמוקה עשרה ואין גבוהה עשרה מטלטלין מתוכה לים אבל לא מן הים לתוכה מ''ש מן הים לתוכה דלא דקא מטלטלין מכרמלית לרה''י מתוכה לים נמי קמטלטל מרשות היחיד לכרמלית אלא לאו אחודה וש''מ כחו בכרמלית לא גזרו ש''מ אמר רב הונא הני ביצאתא דמישן אין מטלטלין בהן אלא בארבעה ולא אמרן אלא שאין בפחות משלשה ארבעה אבל יש בפחות מג' ארבעה לית לן בה ואי מלינהו קני ואורבני לית לן בה מתקיף לה רב נחמן ולימא גוד אחית מחיצתא מי לא תניא ר' יוסי בר' יהודה אומר נעץ קנה ברה''ר ובראשו טרסקל וזרק ונח על גביו חייב אלמא אמרינן גוד אחית מחיצתא ה''נ נימא גוד אחית מחיצתא מתקיף לה רב יוסף ולא שמיעא להו להא דאמר רב יהודה אמר רב ומטו בה משום רבי חייא ותני עלה וחכמים פוטרין אמר ליה אביי ואת לא תסברא והתניא עמוד ברה''ר גבוה עשרה ורחב ד' ואין בעיקרו ד' ויש בקצר שלו ג' וזרק ונח על גביו חייב אלמא אמרינן גוד אחית מחיצתא הכא נמי גוד אחית מחיצתא מידי איריא התם הויא ליה מחיצה שהגדיים בוקעין בה הכא הויא לה מחיצה שאין הגדיים בוקעין בה א''ל רב אחא בריה דרב אחא לרב אשי גבי ספינה נמי הא איכא בקיעת דגים א''ל בקיעת דגים לא שמיה בקיעה ומנא תימרא דבעא מיניה רבי טבלא מרבין מחיצה תלויה מהו שתתיר בחורבה וא''ל אין מחיצה תלויה מתרת

רש"י עמוקה. הספינה: עשרה. לתוכה דהוה רשות היחיד: ואין גבוה. שפתה י' מן המים כגון שמשוקעת במים מכובד משאה: מטלטלים מתוכה לים. דרך דופנותיה כגון שופכין כדמפרש ואזיל דכחו בכרמלית לא גזרו: אבל לא מן הים לתוכה. דאין תשמיש מן הים לתוכה דרך דפנות שאם ימלא וישליך על הדפנות ירדו לקרקעית הספינה ולהכי נקט עמוקה י' דאי אינה עמוקה י' היא גופה כרמלית ומטלטל להדיא אף מן הים לתוכה ואין גבוהה נמי י' דוקא נקט דאי גבוהה י' מותר לטלטל מן הים לתוכה דמכרמלית לרה''י דרך מקום פטור קא מטלטל דצריך להגביה את ידו למעלה מי' ואע''ג דברשות דאורייתא מרה''ר לרה''י מיחייב בכה''ג (לעיל דף ח.) כרמלית מיהא דרבנן היא ולא גזור: אלא לאו אחודה. שופך שופכים על חודה והן יורדין דרך דפנותיה לים: ביצאתא. ספינות קטנות וקצרות מלמטה עד כחודו של סכין שקורין קוייט''י {קויי"ט: סירונת (סירה קטנה)} : אין מטלטלין בתוכן. דלאו רה''י נינהו שאין ברחבן ארבע מלמטה לפיכך אין מחיצותיהן מחיצות: ולא אמרן אלא. בשקצה שלהן גבוה שלש שאין רחב ד' למטה בעוד שלא הגביה ג' מקרקעיתו ואפי' יש ברחבו י' גובה לא משתרי דכיון דתחתונות לאו מחיצה נינהו הוה ליה תלויה: אבל יש בפחות מג' גובה רוחב ד'. שעד שלא הגביהו ג' הרחיבו ד' הרי הן כמי שקרקעיתן עולה עד כאן ומחיצותיהן מחיצות: אורבני. ערבה דקה: ואי מלינהו. עד מקום רחבן הרי הן כשרות לטלטל אם יש משפת רוחבן ולמעלה י': ולימא גוד אחית. מכנגד מדת רחבן העליון ולמטה כאילו הן יורדות עד הקרקע מבחוץ: טרסקל. אין עמוק י' ואנו מודדים לו גובה י' שמדת הקנה עולה לו בגובהו והקנה אין רחב ארבעה אלא שאנו אומרים במחיצות הטרסקל גוד אחית ונמצאו מקיפות את הקנה והוו להו היקף המחיצות מן הקרקע ולמעלה לשוייה ראשו רה''י ואם זרק מרה''ר ונח על גביו חייב: ומטו בה. יש שמטין בדבר להכריע ולומר שר' חייא אמר: וחכמים פוטרין. אלמא לא אמרי' גוד אחית להתיר מחיצה תלויה: ואת לא תיסברא. דאמרי' כה''ג: ואין בעיקרו. רחב ד': ויש בקצר שלו ג'. אותו קצר של עיקרו שאינו רחב ד' יש בו גובה ג' והיינו רבותא דליכא למימר לבוד ממקום שכלה רחבו לקרקע אפ''ה הוי רה''י: דאמרי' גוד אחית מחיצה. סביב מחיצותיה מכנגד רחבה ולמטה כאילו הוא כולו שוה: ה''נ. בביציתא דמישן נמי נימא גוד אחית: מידי איריא התם כו'. כולה אביי אמר לה לרב יוסף דהא דמייתי ראיה וחכמים פוטרים כלום ראי' היא לכאן הא דטרסקל דקפטרי רבנן: משום דהויא מחיצה שהגדיים בוקעין בה. מלמטה בארץ תחת מחיצות הטרסקל שהם פשוטות להלן מן הקנה לכל צד ובקיעת גדיים מעכבת מלמימר גוד אחית שהרי עוברין תחתיה אבל בספינה ליכא בקיעת גדיים שאין לך עובר תחתיהן וכן בעמוד אין דרך להתחכך בו ולעבור תחת שיפועו שאינו אלא מעט: בקיעת דגים לא שמה בקיעה. לפי שאינן נראין: בחורבה. שדרך להיות בה מחיצות שנפלו תחתיהן וקיימות מלמעלה ותלויות: מהו שתתיר. לטלטל בחורבה שלא תהא כפרוצה לרה''ר: (רש"י)

תוספות רבי יהודה אומר עמוקה י' ואין גבוהה י' מטלטלין מתוכה לים. וא''ת היכי מייתי סייעתא מדרבי יהודה כיון דרבנן פליגי עליה ואור''י דבהא לא פליגי אלא בעמוקה י' וגבוה י' דרבנן סברי דמכרמלית לרה''י דרך מקום פטור אסור אע''ג דרשויות דרבנן ור' יהודה שרי אבל בעמוקה י' ואינה גבוהה י' לטלטל מתוכה לים לא פליגי עליה רבנן והכי איתא בתוספתא [פי''א] דספינה שבים גבוהה י' ועמוקה י' אין מטלטלין מתוכה לים ולא מן הים לתוכה ר' יהודה אומר אם עמוקה י' ואין גבוהה י' כו' וה''ק ר' יהודה בעמוקה י' וגבוהה י' לא מבעי' דמותר לטלטל טלטול גמור הואיל ודרך מקום פטור קא מטלטל אלא גם באינה גבוהה י' יש תקנה לטלטל כגון ע''י כחו כדמפרש הש''ס וקשה לר''י דהשתא לרבי יהודה שרי טלטול דרך מקום פטור ברשויות דרבנן ואפילו רבנן לא פליגי אלא בשאינו עושה הנחה במקום פטור ובפרק כיצד משתתפין (עירובין דף פז:) פריך לזעירי דאמר אסור להחליף דרך מקום פטור מכרמלית לרה''י ולזעירי קשיא פלוגתא דרשב''ג ורבנן דפליגי בהא ומשני לה והשתא הא תנאי דהכא דלא כוותיה וי''ל דמ''מ הני תנאי דהתם כיון דמצי לאוקמי כוותי' מוקים להו: עמוקה י' ואין גבוהה ' י'. מהכא אין להקשות למ''ד לעיל מארעא משחינן דהכא מיירי בדליכא זיז כל שהוא להיכירא: הני ביציתא דמישן. לפירש''י דמפרש שהן קצרות מלמטה קשה דכי היכי דבטיל מדין רה''י משום דלית בהו ד' ה''נ ליבטיל מדין כרמלית כדאמר בפ''ק (דף ז.) דאין כרמלית פחותה מד' ואקילו בה רבנן מקולי רה''י דאי הוי מקום ד' כרמלית ואי לא מקום פטור ועוד מאי פריך לימא גוד אחית מחיצה מה מועיל שיהא המחיצות מבחוץ כיון שמבפנים אין שם ריוח מקום ד' ולא ניחא תשמישם ודופן הספינה שבקצר מבטל גוד אחית כמו חלוקה במחצלת דלעיל ועוד למה לי מלינהו קני ואורבני אע''ג דלא מלאן כיון דיכול למלאות חשיב רה''י כדאמר בפרק חלון (ירובין דף עת.) משום דאי בעי מנח עליה מידי ומשתמש גבי מלאו כולו ביתידות ונראה כפר''ח דביציתא הם ספינות קטנות העשויות להלך באגמים ועל שם שמהלכות על בצעי המים קרי להו ביציתא ויש להם דפנות וקרקעית העשויות נסרים נסרים ויש חלל בין הנסרים והמים נכנסין שם ויושבין בה כמו במים והיא עשויה כך שאפילו תתהפך אינה נטבעת לעולם וקאמר רב הונא כיון שהיא פרוצה דינה ככרמלית ואין מטלטלין בה אלא בד' ולא אמרו אלא בזמן שאין בין נסר לנסר חלל פחות מג' אבל אם יש בין נסר לנסר חלל פחות מג' כלבוד דמי ואע''ג שהמים נכנסין בה לא חיישינן ונראה דל''ג שאין בפחות מג' ד' ואי מילא כל החלל קני ואורבני מותר לטלטל בכולה: מתקיף לה רב נחמן. למה לך כולי האי לימא גוד אחית מחיצתא מי לא תניא רבי יוסי ברבי יהודה אומר וכו' אלמא רואין כאילו דופני הטרסקל יורדין עד עיקרו של קנה ה''נ רואין כאילו דופני הספינה עקומין ומסבבין הנסרים ונמצאו הנסרים מחוברין: וזרק ונח על גביו חייב. למאי דס''ד השתא דאין חילוק בין מחיצה דמים לשאר מחיצות וס''ד נמי דלא פליגי רבנן עליה דרבי יוסי ברבי יהודה לא מצי לאקשויי אמאי הא תנן בפ' כיצד משתתפין (עירובין דף כז:) גזוזטרא שהיא למעלה מן המים אין ממלאין הימנה אא''כ עשו לה מחיצה י' מה צריך מחיצה י' בלא מחיצה י' תסגי כמו בטרסקל דדוקא על גביו חשיב ליה ר' יוסי ברבי יהודה רה''י אבל למטה לא דלהכי לא אהני גוד אחית אי נמי הא דבעינן גבי גזוזטרא מחיצה י' היינו לטלטל אבל לזרוק לא בעי מחיצה י' כמו בטרסקל והכא הכי פריך לימא גוד אחית דכי היכי דא''ר יוסי בר' יהודה גוד אחית כשאין שם מחיצה י' למיהוי רה''י להתחייב ה''נ בספינה שיש שם מחיצה י' אית לן למימר גוד אחית אף לטלטל: ויש בקצר שלו ג'. פי' בקונט' גבוה ג' מן הארץ וקשה דאם הוא דק הרבה כמו קנה הוי כמו טרסקל ומבטלי בקיעת גדיים גוד אחית ונראה לר''י דהאי בקצר שלו ג' היינו שיש בעובי הקצר ג' דכיון שיש בעובי הקצר ג' ולמעלה רחב ד' שייך ביה גוד אחית: ומנא תימרא דבעא מיניה ר' טבלא כו'. וא''ת אמאי לא פשיט טפי ממתני' דכיצד משתתפין (שם פז:) גזוזטרא שהיא למעלה מן המים וכו' דמשתרי במחיצה דלמעלה ואור''י דאי ממתניתין ה''א דה''ה אף בשאר מחיצות שאינן של מים מתרת מחיצה תלויה ולהכי מייתי מרבי טבלא דמפרש הטעם קל הוא שהקילו חכמים במים: (תוספות)

רשב"א אלא לאו אחודה ושמע מינה כחו בכרמלית לא גזרו ביה רבנן. וא"ת אדמסייע ליה מדר' יהודה, לותביה מדרבנן דאמרי לא מתוכה לים ולא מן הים לתוכה. תירצו בתוספות (ד"ה רבי יהודה) דרבנן ורבי יהודה לא פליגי אלא בגבוהה עשרה ועמוקה עשרה, ובהא פליגי דרבנן סברי דלא מטלטל להדיא מתוכה לכרמלית, ואע"פ שמטלטל מרשות היחיד לכרמלית דרך מקום פטור שהאויר הוי מקום פטור כשמעלה ידו על דפני הספינה לשפוך לים, דסבירא להו לרבנן דאין משתמשין להדיא מרשות היחיד לכרמלית דרך מקום פטור, ואפילו למ"ד התם בערובין (פז, ב) דלא אמרינן ברשויות דרבנן ובלבד שלא יחליפו, הני מילי במניח [במקום] פטור אבל בלא הנחה לא. ור' יהודה סבר דבגבוהה עשרה ודאי משתמש, דטלטול גמור דרך מקום פטור הוא משתמש, אלא אפילו בשאינה גבוהה עשרה יש לעשות תקנה כגון ששופך דרך חודה. והביאו ראיה לפי' זה מן התוספתא (פרק י"א ה"ח) דמתפרשת שם מחלוקתן בגבוהה עשרה, דתניא התם: ספינה שבים גבוהה עשרה טפחים, אין מטלטלין לא מתוכה לים ולא מן הים לתוכה, ר"י אומר עמוקה עשרה ואינה גבוהה עשרה וכו'. אלמא פלוגתייהו דוקא בגבוהה עשרה היא. ולפי פירוש זה הא דבעי רב הונא זיז כל שהוא ורבה ורב חסדא מקום ארבעה לרבנן בלחוד הוא, אבל לר"י אינו צריך שהרי יכול להשתמש להדיא דרך מקום פטור. אלמא כחו בכרמלית לא גזרו בהו רבנן. הקשו בתוס' (ד"ה כחו) דבפרק כיצד (שם פח, א) גבי גזוזטרא שהיא למעלה מן הים אמרינן, אמר רבה בר רב הונא לא שנו אלא למלאות אבל לשפוך אסור, וקא יהיב טעמא התם משום שהמים נתזין מכחו חוץ לד' אמות, ואמאי והא כחו בכרמלית הוא. ותירצו דהתם דבחצר בדין הוא דליגזור, דאי שרית ליה אתי לאתויי לצד אחר של ביתו דהוא רשות הרבים גמורה, אבל הכא בספינה ומכל צדדיה ליכא אלא כרמלית לא. הני ביציאתא דמישן. לפי מה שפירש רש"י ז"ל (ד"ה אין) שהן קצרות למטה שאין להם ארבעה, הקשו בתוספות (ד"ה הני) אם כן כיון שאינה רשות היחיד אפילו כרמלית לא הוי, דאין כרמלית פחות מארבעה כדאמרינן בריש פרק קמא דמכלתין (ז, א) דהקילו בו מקולי רשות היחיד, אם כן מקום פטור הוא ומשתמש בכולה. ועוד דמאי קאמר אי מלינהו קני ואורבני לית לן בה, דכיון שיכול למלאותה אפילו לא מילא, כדאמרינן בעירובין פרק חלון (עח, א) גבי עמוד ברשות הרבים גבוה עשרה ורוחב ד', דבעא מיניה רב אחא בריה דרבא לרב אשי מלאו כולו ביתדות מהו, אמר ליה לא שמיע לך דאמר ר' יוחנן בור וחולייתה מצטרפין לעשרה, אמאי והא לא משתמש ליה, אלא מאי אית לך למימר דמנח מידי ומשתמש ליה הכא נמי דמנח מידי ומשתמש, דאלמא כל שיכול להניח ולהשתמש בו ברוחב ארבעה, אפילו קודם הנחה חשוב כרשות היחיד. וזו נראה בעיני שאינו קושיא, דהתם הוא דרחב ארבעה אלא שהיתדות התחובות בו אינן רחבין ארבעה, וכיון שהעיקר שהן תחובין בו ישנו רחב ארבעה אין היתדות מבטלות הרשות הואיל ואף בהן יכול להניח מידי ומשתמש, מה שאין כן בבא לעשות רשות לכתחילה שאילו מילא רשות הרבים יתדות ברחב ארבעה לא יעשה רשות היחיד בכך משום דאי בעי מנח עליה מידי, ובור וחולייתה כיון שיש בהן ארבעה ויכול להשתמש אי מנח ביה מידי שפיר דמי, אבל כאן שהיא קצרה מלמטה מארבעה אינה רשות היחיד אף על פי שיכול למלאותה עד שימלאנה. אבל מה שהקשו עליו בראשונה קשה. ופירשו הם ז"ל כמו שפירשו רבינו האי גאון ז"ל ורבנו חננאל ז"ל, דפירשו ביציאתא דמישן ספינות קטנות עשויות לשמש את הגדולות, ומתוך שהם קלות ומהלכות על בצעי המים קרי להו ביציאתא, מישן שם מקום, ומפני שהוא מקום אגמי מים עושין שם ביצאתא להלך באגמים, ויש להן דפנות ומחיצות וקרקעיתן עשויות נסרים נסרים וביניהם חלל והים והנהר נכנסים לתוכה באגמים והיושבין בתוכה במים יושבין ואפילו תתהפך במים אינה נטבעת, ואמר ר"ה כיון שהיא פרוצה לים שהוא כרמלית דינה ככרמלית, ולא אמרן אלא שאין בה בפחות משלשה נסר רחב ארבעה אבל אם יש בפחות משלשה נסר רחב ארבעה, רשות היחיד הוא ומטלטלין בכולה, ואם אין בפחות משלשה נסר ארבעה ומילא החלל שבין נסר לנסר קני ואורבני מותר לטלטל בתוכה, ופריך רב נחמן אמאי אמרת אם אין בפחות משלשה רחב ארבעה אין מטלטלין אלא בד' אמות, נימא גוד אחית מחיצתא שרואין דפני הספינה כאילו הן מחוברות עם הנסר שהוא קרקעה. זהו תורף פירוש רבינו האי גאון ז"ל. ויש לעיין אם כפירושו למה צריך נסר רחב ארבעה, דכיון דאין בה בין נסר לנסר שלשה הרי זה כלבוד. ויש בקצר שלו שלשה. פירש רש"י ז"ל (ד"ה ויש): גובה שלשה, ואפילו שלשה קאמר וכל שכן פחות מכן דהוי ליה לבוד. אבל בתוס' אמרו דלא יתכן, דאם כן הוי ליה כנעץ קנה ברשות הרבים דפליגי רבנן עליה דר' יוסי, משום דהוי ליה מחיצה שהגדיים בוקעין בה. והם ז"ל פירשו דבעובי קאמר, כלומר: אם בצד הקצר שלו יש שלשה טפחים בעובי. (רשב"א)

דף קא - ב

אלא במים קל הוא שהקילו חכמים במים ואמאי הא איכא בקיעת דגים אלא ש''מ בקיעת דגים לא שמה בקיעה: ספינות קשורות כו': פשיטא אמר רבא לא נצרכה אלא להתיר ביצית שביניהן א''ל רב ספרא משה שפיר קאמרת מטלטלין מזו לזו תנן אלא אמר רב ספרא לא נצרכה אלא לערב ולטלטל מזו לזו וכדתניא ספינות קשורות זו בזו מערבין ומטלטלין מזו לזו נפסקו נאסרו חזרו ונקשרו בין שוגגין ובין מזידין בין אנוסין בין מוטעין חזרו להיתרן הראשון וכן מחצלות הפרוסות (לר''ה) מערבין ומטלטלין מזו לזו נגללו נאסרו חזרו ונפרשו בין שוגגין בין מזידין בין אנוסין ובין מוטעין חזרו להיתרן הראשון שכל מחיצה שנעשה בשבת בין בשוגג בין במזיד שמה מחיצה איני והאמר רב נחמן לא שנו אלא לזרוק אבל לטלטל אסור כי איתמר דרב נחמן אמזיד איתמר אמר שמואל ואפילו קשורות בחוט הסרבל היכי דמי אי דיכול להעמידן פשיטא אי דאין יכול להעמידן אמאי לעולם דיכול להעמידן ושמואל לאפוקי מדנפשי' קאתי דתנן קשרה בדבר המעמידה מביא לה טומאה בדבר שאין מעמידה אין מביא לה טומאה ואמר שמואל והוא שקשורה בשלשלת של ברזל לענין טומאה הוא דכתיב {במדבר יט-טז} בחלל חרב חרב הרי הוא כחלל אין אבל לענין שבת כיון דיכול להעמידה (היכר בעלמא הוא) אפילו בחוט הסרבל:

רש"י אלא במים. כגון גזוזטרא שהיא למעלה מן הים דתנן בעירובין (דף פז:) דעושה מחיצה תלויה סביב וממלא וכן בור שבין שתי חצרות וחלקו במחיצה תלויה מלמעלה ממלא זה מכאן וזה מכאן ואף על פי שלא עירבו (שם דף פו.): הא איכא בקיעת דגים. גבי גזוזטרא כך נראה שיטה זו בעיני ועל מה שפירשו רבותי תמהתי [שהם פירשו] דהאי מידי איריא התם משום דהוה ליה מחיצה שהגדיים בוקעים בה רב יוסף קא מהדר ליה לאביי הכי מידי איריא הך דעמוד לדהכא התם משום דהוי מחיצה שהגדיים בוקעין בה וצריכה לגוד אחית הלכך אמרינן בה גוד אחית אבל גבי ספינה דליכא בקיעת גדיים לא אמרינן גוד אחית ותמהתי אם אמרו רבותי כן דאי אפשר לאומרו דהא בפ''ק דעירובין בתרי דוכתי (דף יד: ודף טז.) אמרינן בקיעת גדיים לעכובי גוד אחית דלא לימריה במחיצה תלויה והכא היכי אמרינן דמהני גבי גוד אחית ועוד מאי דוחקיה דרב יוסף לשנויי הכי נימא ליה הא מני רבי יוסי ברבי יהודה היא ואביי גופיה מאי מותיב ליה ואת לא תסברא הא ודאי רבי יוסי ברבי יהודה היא דהא חזינן דחכמים פוטרים גבי טרסקל אלא ע''כ האי מידי איריא מסקנא דמילתיה דאביי היא ולמימר דרבנן קאמרי לה דלא דמיא לטרסקל אלא לספינה: פשיטא. דמטלטלין: לא נצרכא. מטלטלין דמתני' אלא לטלטל מזו לזו דרך ביצית קטנה שבין שתי הגדולות ואע''פ שאינה קשורה ניתרת ע''י קשירת שתים החיצונות ולא חיישינן דילמא מישתקלא מבינייהו וקא מטלטל דרך אויר כרמלית: ביצית. היינו ביציאתא דלעיל: משה. כלומר רבינו בדורו כמשה בדורו: שפיר קאמרת. בתמיה: מזו לזו תנן. משמע שאין אחרת מפסקת ליכנס בה המטלטל הזה: לערב. הא אשמועינן במתניתין דאפילו שתי הספינות לשני בני אדם שצריכין לערב מערבין ומטלטלין: נפסקו. בטל העירוב מפני שנפרדות: שוגגין. שגגת שבת או שגגת מלאכות: מוטעין. מתעסקין בדבר אחר לקושרו ונקשר זה: מחצלות הפרוסות. ועשו מחיצות הרבה ושבתו יחידים בהן זה בזו וזה בזו: לא שנו. דשמה מחיצה: אלא לזרוק. לחייב הזורק מתוכה לרה''ר או להפך: אבל לטלטל. להיות מותר לטלטל בתוכה אסור מדבריהם: אמזיד איתמר. ומשום קנסא ודקתני מתני' חזרו להיתירן הראשון אשוגגין ואנוסין ואמוטעין קאי וכי קתני מזידין אשמה מחיצה קאי ולזרוק כרב נחמן: בחוט הסרבל. שקושרין בו את בית הצואר שקורין מונטי''ל {מנטי"ל: גלימה} : להעמידן. שלא יתפרדו: לאפוקי מדנפשיה. ממילתא דאמר בעלמא דבעינן שלשלאות של ברזל ואשמועינן הכא דלא בעינן כי התם: קשרה. לספינה: בדבר המעמידה מביא לה טומאה. אם היה ראשו אחד קשור באהל המת מביא טומאה לכלים שבספינה ולספינה עצמה כגון ספינת הירדן שמקבלת טומאה כדאמרינן (לעיל דף פג:): ואמר שמואל והוא שקשרה בשלשלת של ברזל. האי קשרה בדבר המעמידה שלשלת של ברזל הוא כדמפרש טעמא ואזיל כלומר קשרה בדבר שרגילין להעמידה בו דהיינו שלשלת מביא טומאה שמטמאה את הספינה להיות אב הטומאה: בדבר שאינו מעמידה. כלומר שאינו רגיל להעמיד בה כגון מידי דלאו מתכות אין מביא לה טומאה דאילו ספינה לא מיטמאה מחמת אותו כלי להיות אב הטומאה אלא ראשון לטומאה ואינה מטמאה כלים שבתוכה ואשמעינן שמואל הכא דהאי קשורות דמתניתין אף על גב דדבר המעמידה בעינן כל שהוא מעמידה לענין שבת כשר ולא דמי למעמידה דהתם: (רש"י)

תוספות פשיטא אמר רבא לא נצרכא כו'. השתא ס''ד דמיירי ששתי הספינות של אדם אחד ולהכי פריך פשיטא וכשאינן קשורות אין מטלטלין דגזירה שמא יפול החפץ אל המים ומטלטל מרה''י לכרמלית ואתי לאתויי אע''ג דלעיל גבי ב' בתים (דף צז.) לא גזרינן דילמא אתי לאתויי הכא בספינות דלא קביעי איכא למיגזר טפי דילמא נפיל ומסיק לא נצרכא אלא לערב ולטלטל וקמ''ל דעירוב מהני בספינות אע''פ שאין קבועות שם דס''ד כיון שאין עתידות להיות שם לא יהנה עירוב קמ''ל דמהני ועוד מפרש ר''י דמעיקרא נמי הוה איירי בספינות של שני בני אדם וע''י עירוב קאמר דמטלטלין מזו לזו ואפ''ה פריך פשיטא דמהני עירוב ולהכי כשאין קשורות אין מטלטלין דלא מהני התם עירוב ומסיק לא נצרכא אלא לערב ולטלטל ואפילו נפסקו כיון דחזרו ונתקשרו וכדתניא כו': נפסקו נאסרו. ולא דמי לעירב דרך הפתח ונסתם דאמר רב הונא ורב יהודה בספ''ק דעירובין (דף יז.) דשבת הואיל והותרה הותרה דהכא כיון דנפסקו הוי כאילו הוי רה''ר ביניהם ואם עירבו ג' בתים (ביניהם) ונפל האמצעי ונעשה רה''ר פשיטא דלא אמרינן הואיל והיתרה הותרה: כי איתמר דרב נחמן אמזיד איתמר. והא דקתני חזרו להיתרן הראשון אף במזיד לא לגמרי חזרו להיתרן הראשון לטלטל אלא דהוו רה''י דאורייתא ומיהו אספינות לא א''ש דבלא חזרו ונתקשרו הוי רה''י דאורייתא ור''ת מפרש דחזרו להיתרן הראשון אפילו אמזידין ור''נ דאמר דבמזיד לא הוי מחיצה אלא לזרוק ולא לטלטל היינו שע''י המחיצה נעשה רה''י אבל ספינות דבלאו הכי הוו רה''י כי קשרו אפילו מזיד שרי לטלטל ומחצלות הפרוסות ברה''י איירי שיש מחצלות מפסיקות בין שתי חצרות נתגלגלו נאסרו שהרי הן כחצר אחת והם עירבו שנים חזרו ונפרשו חזרו להיתירן הראשון ומטלטלי אלו לכאן ואלו לכאן והא דקאמר שכל מחיצה הנעשה בשבת שמה מחיצה טעמא קא יהיב למילתיה דאפילו היכא דע''י המחיצה נעשה רה''י הויא מחיצה או לזרוק או לטלטל כ''ש מחיצה זו שאינה עשויה אלא להתיר עירוב כבתחלה דהויא מחיצה ומסיפא דקתני שכל מחיצה הנעשית בשבת כו' פריך לר''נ וההיא דכל גגות (עירובין דף צג:) כותל שבין שתי חצרות שנפל ואיכא דשרי התם לטלטל עד עיקר מחיצה לא דמי להכא דהתם איירי שלא היה אלא בית אחד בחצר זה ואחד בחצר זה אבל הכא כשיש רבים כאן וכאן אמרינן נתגלגלו נאסרו וצ''ע בשמעתא דדיורין הבאין בשבת (עירובין שם) דאמר שבת הואיל והותרה הותרה: קשרה בדבר המעמידה מביא לה טומאה. פי' בקונטרס כגון שראשו אחד באהל המת ולא יתכן חדא דמאי קאמר לאפוקי מדשמואל מה שייכא הא לדשמואל דהתם הוא משום חרב הרי הוא כחלל ולא משום קשירה ועוד אמאי קתני קשרה אפילו השלשלת מונחת על הספינה בלא קשירה טמאה ועוד דלישמעינן בהדיא דחרב הרי הוא כחלל ולשון הבאת טומאה נמי לא שייך בכה''ג ונראה לרבינו שמואל דלא גרסינן מביא לה את הטומאה אלא מביאה את הטומאה ומשנה היא בפ''ח דאהלות (משנה ה) ורישא דהך בבא קתני אלו לא מביאין ולא חוצצין הזרעים והעוף הפורח וטלית המנפנפת וספינה שהיא שטה על פני המים פירוש שאם יש מתחתיה מת מצד אחד וטהרה מצד אחר אינה מביאה טומאה מצד זה לצד אחר דלא חשיבי אהל כיון שמנענעים תמיד וקתני דאם קשרה בדבר המעמידה מביאה את הטומאה ומפרש שמואל והוא שקשרה בשלשלאות של ברזל ולאו דוקא נקט של ברזל אלא כלומר שקשורה בחוזק עד שאינה מתנענעת וזזה ממקומה וכן דרך כשרוצה להזכיר דבר חזק מזכיר ברזל כמו אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת (סוטה דף לח:) וכמו נכסי צאן ברזל (ב''ק דף פט.) לפי שהן באחריותו וקשים כברזל ול''ג לענין טומאה הוא דכתיב בחלל חרב חרב הרי הוא כחלל ושיבוש הוא אלא משום דנקט שלשלאות של ברזל טעו לומר דטעמא משום דחרב הרי הוא כחלל אלא גרסינן ה''מ לענין טומאה דבעינן אהל שיהא נח לגמרי אבל גבי שבת שהטעם הוא משום רשות אחת בחוט הסרבל סגי: (תוספות)

רשב"א לא נצרכא אלא לערב ולטלטל מזו לזו. וכתב הראב"ד ז"ל דקא משמע לן דאע"פ שהן גבוהות עשרה טפחים ואין ביניהם לא פתח ולא סולם, עירוב מועיל בהם ומטלטלין מזו לזו, מה שאין כן בשני חצרות שאין מעורבות זו בזו אלא או דרך פתח או דרך סולם שיש בו ארבעה על ארבעה טפחים בתוך עשרה, או דרך סולם גבוה עשרה ורחב ארבעה, וספינות אלו אע"פ שאין בהן אחד מכל אלו מותר לערב ולטלטל מזו לזו. וטעמא דמלתא מפני שהן כבתים ולא כחצרות, ואמרינן בעירובין (עו, ב) ביתא כמאן דמליא דמי. ובתוספות אמרו דהא קא משמע לן, דסלקא דעתך אמינא דלא תקנו ערוב אלא בדבר הקבוע תדיר כגון בתים וחצרות, קא משמע לן. כי אתמר דרב נחמן אמזיד אתמר. פירש רש"י ז"ל: על נגללו במזיד דקתני בהא ברייתא אתמר, וכי קתני חזרו להיתרן הראשון אשארא. והקשו עליו בתוס' דאם כן למה שנה בברייתא מזידין. על כן פירש ר"ת ז"ל דבעלמא אתמר כלומר: במחיצה שנעשית לכתחילה במזיד, אבל זו אינה נעשית לכתחילה שאינה באה אלא להתיר ערובו כבתחילה וכל שעה היא רשות היחיד הלכך אף מזיד מועיל דלא קנסינן בכי הא כיון שאין זה אלא מעמיד דבר על חזקתו הראשונה. קשרה בדבר המעמידה מביא לה טומאה, בדבר שאין מעמידה אין מביא לה טומאה, ואמר שמואל והוא שקשרה בשלשלת של ברזל לענין טומאה בַּחֲלַל חֶרֶב אמר רחמנא (במדבר יט, טז) חרב הרי הוא כחלל. כך היא גירסת הספרים וכן גריס רש"י (ד"ה בדבר). ופירש הוא ז"ל: בדבר המעמידה דבר שדרכו להעמידה בו דהיינו שלשלת של ברזל, ודבר שאין מעמידה שאין דרכו להעמידה בהן כגון חבלים שאינן של ברזל, ולומר שאם קשרה בשלשלת של ברזל וראשו האחר באהל המת, הרי השלשלת מטמאת את הספינה דהרי הוא אבי אבות הטומאה כחלל עצמו, וספינה זו ספינת הירדן שמקבלת טומאה (לעיל פג, ב), והרי הספינה חוזרת ומטמאה כלי שבתוכה דהרי היא אב הטומאה, אבל דבר שאין רגיל להעמידה כגון חבלים אעפ"י שנגעו במת אינן אלא אב הטומאה, והן מטמאות את הספינה להיות ולד הטומאה, ואינה מטמאה את הכלים שבתוכה שאין מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה. ואין פירושו מחוור. דאם כן למה לי קשרה אפילו נגעה נמי, ועוד דמביא לה טומאה באהל משמע, דאין הלשון הזה בשום מקום בנגיעה אלא במביא דרך אהל, ועוד דבדבר המעמידה אינו משמע כן, דאי בדבר הרגיל קאמר שהוא שלשלת של ברזל לא הוי ליה לשמואל למימר והוא שקשרה בשלשלת של ברזל, אלא אמר שמואל מאי דבר המעמידה שלשלת של ברזל. ועוד מה ענין זה לענין עירוב שיצטרך שמואל לאשמועינן דלא ניטעי בה, דנבעי נמי שלשלת של ברזל. ולפיכך פירש ר"ת ז"ל (ספר הישר סימן רעו) בשלשלת טמאה שנגעה במת או שהאהילה עליו, וחזרה הספינה והאהילה על השלשלת ועל הכלים וטמאם לפי שחרב הרי הוא כחלל, ודוקא קשרה כלומר: שקשר השלשלת בספינה לפי שאינה נפרדת ממנה ולעולם הספינה מאהלת עליה ועל הכלים ונמצאת הטומאה קבועה בה ולפיכך מביא את הטומאה, שאילו לא היתה השלשלת קשורה לספינה נמצאת הספינה לעתים נשמטת ממנה ולא חשבינן הטומאה כקבועה בה ואינה מביאה את הטומאה, וכדתנן (אהלות פ"ח, מ"ה) אלו לא מביאין ולא חוצצין, הזרעים וכו' והעוף הפורח והטלית המנפנפת וספינה שהיא שטה על פני המים, אבל עכשיו שהיא קשורה עם השלשלת אעפ"י שהיא שטה על פני המים מכל מקום הטומאה קבועה בספינה. והא דתנן (שם) וספינה שהיא שטה על פני המים אינה מביאה את הטומאה, התם כשהטומאה והכלים במקום אחד, והספינה והעוף שטין עליהן. ואם תאמר גם לפירוש זה, למאי אצטריך שמואל [לאפוקי] מההיא, מה ענין שבת אצל טומאה. תירץ הרמב"ן ז"ל, כי היכי דלא תיסק אדעתין דאפילו במאהלת על המת בעי שמואל קשרה בשלשלת משום דלהוי אהל קבוע והכא נמי ליבעי קביעותא ואי לא קביעי כמפורדות דמיין, קמ"ל דמשום דלהוי שלשלת גופא מטמאה קאמר, והוא הדין לכל דבר המעמיד דהוי אהל. (רשב"א)

דף קב - א

מתני' הזורק ונזכר מאחר שיצתה מידו קלטה אחר קלטה כלב או שנשרפה פטור זרק לעשות חבורה בין באדם ובין בבהמה ונזכר עד שלא נעשית חבורה פטור זה הכלל כל חייבי חטאות אינן חייבין עד שתהא תחלתן וסופן שגגה תחלתן שגגה וסופן זדון תחילתן זדון וסופן שגגה פטורין עד שתהא תחילתן וסופן שגגה: גמ' הא נחה חייב והלא נזכר ותנן כל חייבי חטאות אינן חייבין עד שתהא תחלתן וסופן שגגה אמר רב כהנא סיפא אתאן ללכתא ומתנא לכתא ומתנא אוגדו בידו הוא כגון שנתכוין לעשות חבורה הא נמי תנינא הזורק לעשות חבורה בין באדם בין בבהמה ונזכר עד שלא נעשית חבורה פטור אלא אמר רבא במעביר והא זה הכלל דקתני אזריקה קתני אלא אמר רבא תרתי קתני הזורק ונזכר מאחר שיצתה מידו אי נמי לא נזכר וקלטה אחר או קלטה כלב או שנשרפה פטור רב אשי אמר חסורי מחסרא והכי קתני הזורק ונזכר מאחר שיצתה מידו קלטה אחר או קלטה כלב או שנשרפה פטור הא נחה חייב בד''א שחזר ושכח אבל לא חזר ושכח פטור שכל חייבי חטאות אינן חייבין עד שתהא תחלתן וסופן שגגה: זה הכלל כל חייבי חטאות כו': איתמר שתי אמות בשוגג שתי אמות במזיד שתי אמות בשוגג רבה אמר פטור רבא אמר חייב רבה אמר פטור אפילו לרבן גמליאל דאמר אין ידיעה לחצי שיעור התם הוא דכי קא גמר שיעורא בשוגג קא גמר אבל הכא דבמזיד לא ובמאי אי בזורק שוגג הוא אלא במעביר רבה אמר חייב ואפילו לרבנן דאמרי יש ידיעה לחצי שיעור התם הוא דבידו אבל הכא דאין בידו לא ובמאי אי במעביר הרי בידו ואלא בזורק אמר רבה זרק ונחה בפי הכלב או בפי הכבשן חייב והאנן תנן קלטה אחר או קלטה הכלב או שנשרפה פטור התם דלא מכוין הכא דקא מכוין אמר רב ביבי בר אביי. אף אנן נמי תנינא יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד' חטאות ואשם אחד הטמא שאכל חלב והוא נותר מן המוקדשין ביוה''כ רבי מאיר אומר אף אם היתה שבת והוציאו [בפיו] חייב אמרו לו אינו מן השם ואמאי הא אין דרך הוצאה בכך אלא כיון דקא מיכוין מחשבתו משויא ליה מקום הכא נמי כיון דקא מיכוין מחשבתו משויא ליה מקום:

רש"י מתני' הזורק. בשוגג: ונזכר. שהוא שבת: מאחר שיצתה. האבן מידו וקודם שתנוח: קלטה אחר. קס''ד לאחר שנזכר זה קלטה אחר הוו להו שנים שעשאוה וכגון שנעקר ממקומו וקבל או שקלטה כלב בפיו דלא הויא הנחה דבעינן מקום ד' פטור: גמ' ופרכינן הא נחה. לסוף ד' ברה''ר חייב ואע''ג דנזכר בין עקירה להנחה והא קתני סיפא זה הכלל כו': סיפא. דקתני עד שתהא תחלתן וסופן שגגה: אתאן ללכתא ומיתנא. לכתא עץ קטן שכפול ראשו וצריך לחמורים נושאים דרדורים של יין שתוחבין אותו בשני עקלים שהדרדורים תלויין בהן משני צידי החמור ומחברים בו הדרדורים שיחזיק זה את זה: ומתנא. חבל כלומר לא מיתוקמא סיפא אלא בזורק לכתא הקשור בחבל קטן כדרכו ואוחז החבל בידו וכשנזכר היה בידו לאחוז החבל ולעכב זריקת הלכתא שלא תנוח הלכך תחילתו שוגג וסופו מזיד ופטור אבל זרק צרור וחפץ שכשנזכר אין בידו לעכבו כוליה שוגג הוא ונזכר דקתני ברישא אשמעינן רבותא דאף על גב דנזכר לא מיפטר מחטאת אא''כ קלטה אחר או כלב: ופרכינן: לכתא ומתנא אוגדו בידו. ואפילו כוליה מילתא שוגג לא מיחייב דאין כאן זריקה: כגון שנתכוין לעשות חבורה. בתחלתו בשגגת שבת ונזכר עד שלא נעשית החבורה ולעולם בלכתא ומיתנא וכגון שנתכוין לעשות חבורה כו' דהאי משום זכירה הוא דמיפטר שהיה בידו להחזיר נמצא סופו זדון הא לא נזכר חייב ואע''ג דאגדו בידו דחיוביה לאו משום זריקה הוא אלא משום חבורה: הא בהדיא קתני לה. במתניתין וזה הכלל ע''כ למילתא אחריתי אתא: אלא אמר רבא. זה הכלל למעביר ארבע אמות ברה''ר ונזכר קודם שהעבירו ד' אמות אתא שהיה בידו לעמוד במקום שנזכר אבל זורק לא מיפטר בזכירה: והא כי קתני זה הכלל אזריקה תני לה. דאיירי לעיל מיניה בזורק לעשות חבורה ואי סתם זורק לא מיפטר בזכירה היכי מתני גבי זה הכלל: אלא אמר רבא. רישא מילי מילי קתני לה ותרתי קתני הזורק ונזכר אי נמי לא נזכר וקלטה אחר כו' והדר תני כללא לאתויי מעביר: חסורי מחסרא וכו'. ולעולם חדא קתני: שחזר ושכח. קודם שתנוח דהוה ליה תחילתו וסופו שגגה ואשמעינן נזכר דתנא בה לרבותא דאע''ג דהואי ידיעה בינתיים מיחייב דאין ידיעה לחצי שיעור דהיינו כאין בידו להחזיר: ה''ג שכל חייבי חטאות כו': איתמר ב' אמות בשוגג ב' אמות במזיד ב' אמות בשוגג רבה אמר פטור רבא אמר חייב. שתי אמות במזיד שנזכר לאחר שתי אמות ראשונות וחזר ושכח בב' האחרונות: דר''ג. לקמן בפרק הבונה: התם דכי גמר שיעורא בשוגג גמר. הכותב ב' אותיות בב' העלמות דמחייב בה ר''ג באות השניה נגמר השיעור ואף הוא בשוגג אבל הכא בשתי אמצעיות שהן במזיד נגמר השיעור כדמפרש ואזיל לה במעביר ושתי אמצעיות מזיד: שוגג הוא. שהרי אין בידו לעכבה וכיון שחזר ושכח חייב דלא נגמרה מלאכה עד שעת הנחה שהיא לסוף ובשוגג: אלא במעביר. וכיון דבידו לעמוד בסוף ב' אמות האמצעיות אשתכח דגמר שיעורא במזיד: התם הוא דבידו. שלא לחזור ולכתוב השניה הלכך כי חזר ושכח הויא לה שגגה אחריתי ולא גמרה לקמייתא: אבל הכא אין בידו. להחזיר כשנזכר כדמפרש ואזיל בזורק הלכך כולה חדא שגגה היא ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי: בפי הכבשן. ונשרפה בשלהבת: הכא דקא מיכוין. מחשבתו משויא ליה מקום דהא אחשביה: אכילה אחת. זית אחד: ד' חטאות. משום חלב משום נותר משום אכילת יוה''כ משום טומאת הגוף ואכל קדש: ואשם מעילות. דאפילו הוא כהן גבי אימורים זר הוא: אף אם היתה שבת כו'. ומשום יוה''כ לא מיחייב בהוצאה דקסבר אין עירוב והוצאה ליוה''כ: אינו מן השם. אין חטאת זו משום אכילה אלא משום הוצאה: ואמאי. מיחייב משום הוצאה לדברי הכל הא אין דרך להוציא בפה: מחשבתו. שצריך לאוכלה בהליכתו ואחשבה להוצאה זו בפיו: (רש"י)

תוספות סיפא אתאן ללכתא ומיתנא. אבל רישא מיירי בלא לכתא ומיתנא וה''ה אפילו בלא נזכר פטור כיון שקלטה כלב או נשרפה והא דנקט נזכר לאשמעינן דאפילו בנזכר דוקא קלטה כלב או נשרפה פטור משום דלא נחה הא נחה חייב: אלא אמר רבא במעביר. וההוא דחבורה איירי בלכתא ומיתנא ואין ר''י יודע למה הוצרך להשמיענו ההיא דחבורה מה לי חבורה מה לי מעביר וכן לרבא דקאמר תרתי קתני אמאי תנא ההיא דחבורה כיון דתנא הזורק ונזכר פטור ה''נ בחבורה דמ''ש: רב אשי אמר חסורי מחסרא כו'. אין זה ממש חסורי מחסרא דמשנה כמו שהיא שנויה יש לפרש כן אלא כדי לפרשה קאמר בלשון חסורי מחסרא: ובמאי אי בזורק שוגג הוא. אע''ג דכי גמר שיעוריה במזיד גמר מ''מ כיון דבתחילת זריקה הוי שוגג ואין יכול להחזירה ובהנחה נמי שוגג הוא חשיב כאילו מתחלה ועד סוף הויא חדא שגגה: אמר רבא זרק בפי כלב. ל''ג ונחה בפי כלב דנחה משמע מעצמה כדא''ר יוחנן בפ''ק (לעיל דף ה.) זרק חפץ ונח לתוך ידו של חבירו חייב ומסיק דקמ''ל אף על גב דלא אחשביה לידיה והכא מסיק דקא מכוין ומחשבתו משויא ליה מקום: רבי מאיר אומר אם היתה שבת והוציאו בפיו כו'. פי' בקונטרס דלהכי נקט אם היתה שבת דמשום יוה''כ לא מיחייב דאין עירוב והוצאה ליוה''כ ולא הויא מסקנא הכי בפרק אמרו לו (כריתות דף יד.) דנדחו דברי רפרם שהיה מפרש כן ומסיק דנקט שבת כדי להרבות בחטאות ולחייבו אף משום שבת [ויוה''כ]: והוציאו בפיו חייב. כולהו בהדי הדדי קא אתו דבליעתו הויא הנחה אע''פ שמהלך כדאמרינן (לעיל דף פ.) כתיבתן זו היא הנחתן ואע''ג דפיו למעלה מי' ואינו רחב ד' בטל הוא אגב רה''ר ולא דמי לבוכיאר ביריעה דאמר בריש פרקין (לעיל דף צו:) דבמקום פטור קא אזיל דהתם מקום קביעות הוה טפי ודמי לטרסקל דאמר בפ''ק (דף ה.) דלמטה מי' הוי רה''ר והכא אפילו למעלה מי' בטל אגב רשות הרבים ועוד דמעביר למעלה מי' כלמטה וחשיב מונח ברשות הרבים: (תוספות)

רשב"א הכי גרסינן בתוספות (ד"ה אמר): זרק בפי הכלב. דאילו לגירסת הספרים דגרסי ונחה בפי הכלב, משמע שלא נתכון שתנוח בפי הכלב ואם כן לא הוי כמקום ארבעה, אבל בשזרק לנוח בפי הכלב מחשבתו משויא ליה מקום. אם היתה שבת והוציאו. פירש רש"י ז"ל (ד"ה אף) דקסבר דאין עירוב והוצאה ליום הכפורים. ואינו מחוור, דזעירי [לפנינו: רפרם] דהוה בעי למידק מיניה הכין במקומה בפרק אמרו לו אכלת חלב (כריתות יד, א) איתותב, ואסיקנא דזעירי ברייתא היא, אלא הא אסיקנא התם דלהכי נקט אם היה שבת לטפויי איסורי, דאף משום שבת (היה) [חייב]. הדרן עלך פרק הזורק (רשב"א)

פרק שנים עשרה - הבונה

דף קב - ב

מתני' הבונה כמה יבנה ויהא חייב הבונה כל שהוא והמסתת והמכה בפטיש ובמעצד הקודח כל שהוא חייב זה הכלל כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת בשבת חייב (וכן) רשב''ג אומר אף המכה בקורנס על הסדן בשעת מלאכה חייב מפני שהוא כמתקן מלאכה: גמ' כל שהוא למאי חזיא א''ר ירמיה שכן עני חופר גומא להצניע בה פרוטותיו דכוותה גבי משכן שכן תופרי יריעות חופרין גומא להצניע בה מחטיהן אביי אמר כיון דמשתכי לא עבדי הכי אלא שכן עני עושה פיטפוטי כירה קטנה לשפות עליה קדירה קטנה דכוותה גבי משכן מבשלי סמנין לצבוע יריעות שחסרה מלאכתן עושין פיטפוטי כירה קטנה לשפות עליה יורה קטנה רב אחא בר יעקב אמר אין עניות במקום עשירות אלא שכן בעה''ב שיש לו נקב בבירתו וסותמו דכוותה גבי משכן שכן קרש שנפלה בו דרנא מטיף לתוכה אבר וסותמו אמר שמואל המצדד את האבן חייב מיתיבי אחד נותן את האבן ואחד נותן את הטיט הנותן את הטיט חייב וליטעמיך אימא סיפא רבי יוסי אומר ואפילו העלה והניח על גבי דימוס של אבנים חייב אלא תלתא בנייני הוו תתא מציעא ועילא תתא בעי צדודי ועפרא מציעא בעי נמי טינא עילאי בהנחה בעלמא: והמסתת: מסתת משום מאי מיחייב רב אמר משום בונה ושמואל אמר משום מכה בפטיש העושה נקב בלול של תרנגולים רב אמר משום בונה ושמואל אמר משום מכה בפטיש עייל שופתא בקופינא דמרא רב אמר משום בונה ושמואל אמר משום מכה בפטיש וצריכא דאי אשמעינן קמייתא בההיא קאמר רב משום דדרך בנין בכך אבל עושה נקב בלול של תרנגולים דאין דרך בנין בכך אימא מודה ליה לשמואל ואי אשמעינן בהא בהא קאמר רב משום דדמי לבנין דעבדיה לאוירא אבל שופתא בקופינא דמרא דאין דרך בנין בכך אימא מודה ליה לשמואל ואי אשמעינן בהא בהא קאמר שמואל אבל בהנך תרתי אימא מודה ליה לרב צריכא בעא מיניה רב נתן בר אושעיא מרבי יוחנן מסתת משום מאי מיחייב אחוי ליה בידיה משום מכה בפטיש והאנן תנן המסתת והמכה בפטיש אימא המסתת המכה בפטיש ת''ש

רש"י מתני' הבונה שאמרו באבות מלאכות כמה יבנה כו': מסתת. מרבע . את האבן ומתקנה הכל לפי המקום שיש מקומות שרגילין להחליק ויש מקומות שרגילין לחרוץ בה חריצים חריצים בארץ אשכנז: המכה בפטיש. גם הוא באבות מלאכות והוא בלעז פי''ק {מעדר} שמפוצץ בו את האבן מן הסלע לאחר שחצב את האבן סביב ומבדיל מן ההר קצת הוא מכה בפטיש מכה גדולה והיא מתפרקת ונופלת וזהו גמר מלאכה של חוצבי אבן וכל הגומר בשבת מלאכה תולדת מכה בפטיש היא: מעצד. אף הוא כמו קורנס גדול של ברזל לבנין של ברזל: והקודח. נוקב עץ או אבן בכותל: כל שהוא. אכולהו קאי אמסתת ומכה בפטיש ובמעצד והקודח: כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת. שיש מתקיימת כיוצא בו [ואין מוסיף עליה]: בשבת. אעושה מלאכה קאי: על הסדן. בלע''ז אינקלימ''א {אינקלומ"א: סדן} : קורנס. מרטי''ל {פטיש} : מפני שהוא כמתקן מלאכה. ואע''פ שאינו מכה על הפעולה אלא על הסדן ובגמרא מפרש מאי מתקן: גמ' דמשתכי. מעלין חלודה המחטין רואי''ל {רדויל"א: חלודה} : פטפוטי. רגלי כירה כמין כלי ברזל שקורין טרפיי''ד {טריפיי"ד: חצובה (בעלת שלוש רגליים)} מעמידין הכירה של חרס: מבשלי סממנים לצבוע שחסרה מלאכתן. שצמצמו צמר צביעתן וחסרה למלאכתן והוצרכו לחזור ולבשל סמנין ולצבוע מעט: יורה קטנה גרסינן הכא: אין עניות במקום עשירות. לא עשו דבר בצמצום אלא הכל מתחלתן דיים והותר: בבירתו. בירה נאה שהוא אוכל ושוכב מקפיד על חור קטן שבה אם מגונה הוא וסותמו בטיט: דרנא. תולעת: המצדד את האבן. מושיבה ומצדדה עד שמתיישבת בקרקעית יסוד הבנין יפה מתוך שהוא מצדדה הוא מכינה תחתיה ומושיבה בארץ חייב ואפילו לא נתן טיט הוי בונה כל שהוא דיש מקיימין כן בלא טיט: הנותן את הטיט חייב. אבל הנותן האבן פטור: דימוס. שורת אבני חומה אלמא בהנחה בעלמא חייב ואפילו לא צידד ועדיפא הא מדשמואל: אלא. לאו קושיא תלתא בנייני הוי: תתא. יסוד החומה תחתית שמושיבין אבנים על הארץ בלא טיט בצדודי ועפר כל עצמו אינו אלא לצדד את האבן שתשב בשוה ולא תטה לכאן ולכאן ויהא עפר סביב לה לסומכה ובההוא אמר שמואל מילתיה וברייתא במיצעא כל הבנין כולו שמן היסוד עד שורה העליונה בעי נמי טינא עם הצידוד: עילאה. דימוס העליון שאין על גביו עוד דימוס אינו חושש אם נוטה האבן לצד אחד הלכך בהנחה בעלמא סגי והוא מילתא דרבי יוסי: משום מאי. איזו תולדה מן האבות הוא: מכה בפטיש. גמר מלאכה הוא שהמקום שחרץ חריץ זה לא יחרוץ עוד: לול של תרנגולין. של עץ הוא וסתום ומנקבו שיצא הריח של צואה ולא יזיק להו: משום מכה בפטיש. שהיא גמר מלאכת הלול וכל מידי דהוא גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש כדאמרי' בפ' כלל גדול (דף עה:): עייל שופתא בקופינא דמרא. שופתא יתד קטן שתוחבין בתוך בית יד של מרא בהיותו בנקב הברזל להדקו שלא יצא שקורין קאיינ''ל {קוי"ן: טריז} : קופינא. הוא חור שבראש המר: מרא. בלע''ז פושי''ר {פושוי"ר: מכוש} : מסתת. דרך בנין בכך: ואי אשמעינן בהא. בעושה נקב בלול: דדמי לבנין. שאף בבנין הבתים עושין נקבים לאויר כדקאמר ועבדי לאוירא חורים וחלונות: ואי איתמר בהא. בשופתא: בהא קאמר שמואל. דאי אתרו ביה משום בונה לא מיחייב דלאו בנין הוא: אחוי בידיה. מכה באגרופו על כפו כמכה בפטיש: אימא המסתת המכה בפטיש. וה''ק המסתת שהוא חייב משום מכה בפטיש חייב בכ''ש: (רש"י)

תוספות הבונה. צריך ליתן טעם אמאי תני בונה אחר זריקה והוצאה: מכה בפטיש: פי' בקונטרס שמפוצץ בו את הסלע לאחר שחצבה ואין נראה לר''י דבמשכן לא הוה בנין אבנים ולא שביק תנא גמר מלאכה דכלים דהוה במשכן ונקט מכה בפטיש דאבן דלא הוה במשכן אלא נראה לר''י דהאי מכה בפטיש היינו מכוש אחרון שמכה על הכלי בשעת גמר מלאכה: כל שהוא למאי חזי. דוקא הכא איצטריך לפרושי דהוה דכוותיה במשכן משום דלא חשיב בנין כל שהוא אבל מוציא עיטרן ופלפלת כל שהוא סברא הוא דמיחייב: הכי גרסינן המצדד את האבן חייב. ול''ג משום מכה בפטיש דבמסקנא מוקי לה בתתאה דלא שייך שם מכה בפטיש ועוד דאכתי קאי בבונה: ולטעמיך אימא סיפא אפילו העלה ע''ג דימוס כו'. ול''ג ר' יוסי אומר אפילו העלה דאי גרסינן ליה מאי קאמר וליטעמיך הא פליגי רבנן עליה ובתוספתא נמי ל''ג ליה: העושה נקב בלול. קשה לרב דאמר משום בונה אמאי הפסיק מכה בפטיש בין מסתת לקודח דהוו תרווייהו משום בונה ולשמואל נמי ליתני תרווייהו בהדי הדדי: האי מאן דעייל שופתא בקופינא רב אמר חייב משום בונה. ואע''ג דקי''ל אין בנין. בכלים אור''י דהיינו דווקא בהחזרת בתי תריסין או במנורה של חוליות אבל בנין גמור מיחייב בכלים כמו בקרקע כדאמרי' בס''פ כירה (לעיל דף מז.) גבי מטה של טרסיים אם תקע חייב חטאת ומחזיר קני מנורה חייב חטאת וקרן עגולה ואין חילוק. בין כלים לקרקע. אלא במקום שאין חיזוק ואומנות דבכלי לא חשיב בנין ובקרקע חשיב בנין ובפ' בכל מערבין (עירובין דף לה.) גבי נתנו במגדל דמוקי לה רבה ורב יוסף במגדל של עץ דמ''ס כלי הוא ואין בנין בכלים ומ''ס אהל הוא התם מיירי במנעול וקטיר במיתנא כדמסיק אביי לבסוף ולא הוצרכו לפרש משום דפשיטא דבהכי איירי דבע''א יש סתירה ובנין בכלים וכן משמע מדמוקי אביי במנעול וקטיר . במיתנא דהוי כמו חותמות שבכלים הא לאו הכי אסור ובריש סוגיא דפריך ואמאי הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר הוא אע''ג דסתם מגדל של עץ הוא דהוי כלי כדמוכח בכמה דוכתי מעיקרא הוה סבר דאיירי שאי אפשר לקחת העירוב אלא על ידי סתירה גמורה: לול של תרנגולין. דלא חשיב ליה שמואל בונה אומר ר''י משום דלא חשיב להאי פתח עשוי להכניס ולהוציא: [ועי' לקמן קמו.]: אבל בהנך תרתי אימא מודה כו'. ומקמייתא ובתרייתא נמי לא ידעינן מציעתא: (תוספות)

רשב"א וליטעמיך אימא סיפא רבי יוסי אומר אפילו העלה וכו'. איכא למידק מאי קאמר, אי למימר דרבי יוסי פליג ושמואל כר' יוסי לא הוה ליה למימר וליטעמיך, אלא שמואל כרבי יוסי סבירא ליה אי נמי לימא תנאי היא. ואי לאקשויי מדרבי יוסי למאן דמותיב מת"ק מאי קושיא, הא ת"ק פליג בה. ובתוספות (ד"ה ולטעמיך) אמרו דלא גרסינן בה רבי יוסי, אלא הכי גרסינן: וליטעמיך אימא סיפא אפילו העלה על גבי דימוס, כלומר: וכולה חדא תנא, ומשני תלתא בנייני הוו. אלא מיהו קשה דבכולהו ספרי גרסינן בה רבי יוסי. ויש לומר לפי שיטתן דכולה רבי יוסי היא וכך היה מקובל בידן. ומכל מקום אי אפשר, דבירושלמי (בפרקין הל' א') עביד לה פלוגתא דר"י ורבנן דגרסינן התם: תני אחד מביא את האבן ואחד מביא את הטיט המביא את הטיט חייב, ר"י אומר שניהן חייבין, סבר ר"י אבן בלא טיט בנין, הכל מודים שאם נתן את הטיט תחילה ואחר כך נתן את האבן שהוא חייב. והרמב"ן ז"ל (בסוגייתינו) פירש דהכי קאמר: וליטעמיך שאתה תמה על שמואל דמחייב בצרור בלבד על גבי עפר, בא ותמה על רבי יוסי דמחייב אפילו בהנחה בלבד. אלא תלתא בנייני הוו, תתאה מציעא ועילאה, תתאה בצרורי ועפרא ולכולי עלמא חייב, והיינו דשמואל, מציעאה באבנא וטינא והא נמי כולי עלמא הוא, ועילאה בהנחה בעלמא לרבי יוסי, ובההיא הוא דפליגי רבנן עליה דרבי יוסי. האי מאן דעייל שופתא בקופינא רב אמר חייב משום בונה. איכא למידק, והא אין בנין בכלים כדאמרינן בפרק שני דביצה (כב, א). ויש מפרשים (עי' תוס' ד"ה האי) דכי אמרינן אין בנין וסתירה בכלי, הני מילי בכלי שנתפרק כגון מנורה של חוליות, וכדשרו ב"ה (שם) לזקוף את המנורה ביום טוב, אבל לעשות כלי לכתחילה אין לך בנין גדול מזה, ואין זה נקרא בנין בכלים שהרי אינו כלי אלא עושה כלי. ובזה ניחא לי הא דאמרינן לעיל בפרק המצניע (צה, א) דמגבן חייב משום בונה, ואם אין בנין בכלים היאך אפשר שיש בנין באוכלין, אלא שהעושה דבר מתחילתו חייב משום עושה כלי והוא הבונה. ולפי זה כתב הרמב"ן ז"ל (בסוגייתינו) דאפשר שכל כלי שצריך אומן בחזרתו מחייב משום בונה דהוה ליה כעושה כלי מתחילתו, שהרי משעה שנתפרק ואין ההדיוט יכול להחזירה בטל מתורת כלי. והיינו דגזרינן בפרק כירה (לעיל מו, א) במנורה של חוליות ואסרינן ליה אפילו לטלטל, גזירה שמא תפול ותתפרק לגמרי ויחזירנה ונמצא עושה כלי לכתחילה. אבל אין נראה כן דעת הרב אלפסי ז"ל, לפי שהשמיטה מן ההלכות לומר שאינה הלכה, דאזלא כמאן דאמר יש בנין בכלים, ובמקומה (שם ד"ה הלכך) כתבתיה וכן בפרק קמא דמסכת ביצה (י, א ד"ה ה"ג בספרים שלנו) גבי תריסי חנויות בסייעתא דשמיא. ולפי הסברא הזו הא דאמרינן במאן דעביד חלתא שהוא חייב שלש עשרה חטאות כדאיתא בפרק כלל גדול (עד, ב), חד מינייהו משום בונה, והכין איתא בירושלמי (פ"ז, הל' ב'), והא דפליג הכא שמואל ואמר משום מכה בפטיש, משום דסבירא ליה דבדבר מועט כזה ליכא בנין אלא משום גמר מלאכה דהיינו מכה בפטיש. ורבינו האי גאון ז"ל כתב, רב אמר משום בונה. ואף על גב דכלי הוא, קסבר רב יש בנין בכלים. ולפי זה הא דתנן התם (ביצה כא, ב) בית הלל מתירין כלומר: לזקוף את המנורה, ומפרשינן בגמרא (שם כב, א) דביש בנין בכלים או אין בנין בכלים פליגי, לית ליה לרב הכין, אלא קסבר דאפילו בית הלל סבירא להו יש בנין בכלים, והא דשרו זקיפת המנורה, היינו משום דלא מחזי להו זקיפא לחוד כבנין כיון שלא נתפרקה כלל. והכין נמי סבירא ליה לרבי יוחנן (לעיל מו, א) במה שאסר לטלטל את המנורה בשבת, והיינו נמי דקאמר התם בפרק קמא דביצה (י, א) גבי מתניתין דתריסין מוחלפת השיטה. אבל אנן דקיימא לן אין בנין בכלים, מפרשינן טעמא דבית הלל משום דאין בנין בכלים. ובירושלמי (פ"ז הל' ב') איתא: מה בנין היה במשכן, שהיו נותנין את הקרשים על גבי האדנים, ולא לשעה היתה, מכיון שהיו נוסעים וחונים על פי הדבור כמו שהוא לעולם, הדא אמרה בנין לשעה בנין, הדא אמרה אפילו נתנן על גבי דבר אחר, הדא אמרה אפילו מן הצד, הדא אמרה בנין על גבי כלים בנין, אדנים כקרקע הן. (רשב"א)

דף קג - א

הקודח כל שהוא חייב בשלמא לרב מיחזי כמאן דחר חורתא לבניינא אלא לשמואל לאו גמר מלאכה הוא הכא במאי עסקינן דבזעיה ברמצא דפרזלא ושבקיה בגוויה דהיינו גמר מלאכה: זה הכלל: זה הכלל לאתויי מאי לאתויי דחק קפיזא בקבא: רשב''ג אומר המכה בקורנס על הסדן כו': מאי קעביד רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו מפני שמאמן את ידו קשו בה בני רחבה אלא מעתה חזא אומנתא בשבתא וגמר הכי נמי דמיחייב אלא אביי ורבא דאמרי תרוייהו שכן מרדדי טסי משכן עושין כן תניא נמי הכי רשב''ג אומר אף המכה בקורנס על הסדן בשעת מלאכה חייב שכן מרדדי טסי משכן עושין כן: מתני' החורש כל שהוא המנכש והמקרסם והמזרד כל שהוא חייב המלקט עצים אם לתקן כל שהן אם להיסק כדי לבשל ביצה קלה המלקט עשבים אם לתקן כל שהוא אם לבהמה כמלא פי הגדי: גמ' למאי חזי חזי לביזרא דקרא דכוותה גבי משכן שכן ראוי לקלח אחד של סמנין: המנכש והמקרסם והמזרד: ת''ר התולש עולשין והמזרד זרדים אם לאכילה כגרוגרת אם לבהמה כמלא פי הגדי אם להיסק כדי לבשל ביצה קלה אם לייפות את הקרקע כל שהן אטו כולהו לא ליפות את הקרקע נינהו רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו באגם שנו אביי אמר אפילו תימא בשדה דלאו אגם וכגון דלא קמיכוין והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות לא צריכא דקעביד בארעא דחבריה: מתני' הכותב שתי אותיות בין בימינו בין בשמאלו בין משם אחד בין משתי שמות בין משתי סמניות בכל לשון חייב אמר רבי יוסי לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם שכך כותבין על קרשי המשכן לידע איזו בן זוגו א''ר יהודה מצינו שם קטן משם גדול שם משמעון ומשמואל נח מנחור דן מדניאל גד מגדיאל: גמ' בשלמא אימין ליחייב משום דדרך כתיבה בכך אלא אשמאל אמאי הא אין דרך כתיבה בכך א''ר ירמיה באטר יד שנו ותהוי שמאל דידיה כימין דכ''ע ואשמאל ליחייב אימין לא ליחייב אלא אמר אביי בשולט בשתי ידיו רב יעקב . בריה דבת יעקב אמר הא מני ר' יוסי היא דאמר לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם והא מדסיפא ר' יוסי היא רישא לאו ר' יוסי כולה רבי יוסי היא: א''ר יהודה מצינו: אלא ר' יהודה שתי אותיות והן שני שמות הוא דמחייב שתי אותיות והן שם אחד לא מחייב והתניא {ויקרא ד-כב} ועשה אחת יכול עד שיכתוב כל השם ועד שיארוג כל הבגד ועד שיעשה כל הנפה ת''ל מאחת אי מאחת יכול אפילו לא כתב אלא אות אחת ולא ארג אלא חוט אחד ולא עשה אלא בית אחד בנפה

רש"י הקודח. וכל הקודח ע''מ למלאות הוא לתקוע בו יתד ושלא למלאות. קרי נוקב: בשלמא לרב. דאמר נקב הוי בנין האי נמי בנין הוה כל שהוא ואע''פ שימלאנו הרי הועיל לבנין שקודח החור: חד חורתא. קדח חור: אלא לשמואל. דאמר נוקב לאו בונה הוא בשלמא נקב דלול איכא למימר מכה בפטיש אבל זה שעומד לסתום לאו גמר מלאכה הוא: דבזעיה ברמצא דפרזלא. במסמר ארוך של ברזל: ושבקיה בגוויה. לתלוש בה: דחק קפיזא בקבא. בגולם גדול הראוי לחוק בו קב חקק שלש לוגין ואע''פ שעתיד להוסיף יש שמקיימין כן: מאמן ידיו. מרגילם ומכוונם להכאה הראוייה למלאכה מכה גדולה או מכה קטנה: מרדדי טסי משכן. לציפוי קרשים: עושין כן. מכין ג' על הטס ואחת על הסדן להחליק הקורנס שלא יבקע הטס שהוא דק ובעלי מטבע במקומנו ראיתי עושין כן: מתני' מקרסם. קוצץ ענפים יבשים מן אילן לתקנו: מזרד. זרדין לחין חדשים של שנה זו ופעמים שהן מרובין ומכחישים האילן ומתייבשין וקוצצין אותם ממנו: אם לתקן. את האילן או את הקרקע וקצצו מן המחובר: ביצה קלה. כגרוגרת מביצת תרנגולת שקלה היא לבשל מכל הביצים: גמ' לביזרא דקרא. לזרוע בתוכה נימא של דלעת ואע''ג דשנינו (לעיל דף צ:) לענין הוצאת זרע דלועין שנים שאין אדם טורח בנימא אחת ה''מ הוצאה דכי מפיק תרתי מפיק כי הדדי שאינו זורע אחת לבדה אבל לענין חרישה כל גומא וגומא באפי נפשה עביד לה: עולשין. עשב שקורין קרישפ''ל קרישפיל''א: עולש [לא מצאנו את המלה במילונים, אך ברור שמדובר בירק ''מסולסל'' (ראה ברכות נח: ונדרים סו:), וסביר מאד שהוא מה שאנו קוראים היום עולש] : זרדין. מין קנים הם ובעודן רכים זורדין אותם למאכל אדם נתקשו מעט ראויין למאכל בהמה יבשו עומדין להסקה: אטו כולהו לא ליפות את הקרקע נינהו. הרי הקרקע מתייפה מאליו: באגם. שאין צריך ליפות: בארעא דחבריה. לא איכפת ליה ליפות: מתני' בין משם אחד. שתיהן אלפין: משתי שמות. אלף בית: משתי סמניות. אחת בדיו ואחת בסיקרא: בכל לשון. של כל כתבים וגופן של כל אומה ואומה: משום רושם. סימן שהיו עושים בקרשי המשכן מפני שמפרקין אותו ולכשיקימוהו לא יחלפו סדר הקרשים ואתא ר' יוסי למימר דאפילו לא כתב אלא רשם שני רשימות בעלמא לסימן חייב: מצינו שם קטן כו'. הא אתא לאשמועינן רבי יהודה דאע''ג שלא נגמר מלאכתו שנתכוין לכתוב תיבה גדולה וכתב מקצת ואותו מקצת הויא תיבה המתקיימת במקום אחר חייב: גמ' הא מני רבי יוסי היא. דלא בעי כתיבה אלא רושם בעלמא ובשמאלו רושם מיהא הוה: והן שני שמות. כגון הנך דנקט במתני' שאינן שוות: הא ב' אותיות והן שם אחד. כגון שש מששך או תת מתתנן או חח מחחים לא מיחייב מדלא נקט רבי יהודה חד מהנך: אחת. כולה במשמע: כל השם. התיבה קרוי שם: בית אחד בנפה. לאחר שהסיך נצרים של שתי עושה באריגת ערב נצר אחד מלמטה ואחד ממעלה והן קרוין בתים והם עונבין את השתי כדרך רכיבתו ועומד האריג ובית אחד אין מתקיים ומשום דלאו חוטין נינהו קרי להו בית כמו בתי נירין שאין לה בתי נירין אחרים: (רש"י)

תוספות בשלמא לרב מיחזי כמאן דחר חורתא לבניינא. אע''ג דלא דמי לעושה נקב בלול של תרנגולין דהתם עשוי להכניס ולהוציא מ''מ מטעם בנין כל דהו מיחייב כמו מעייל שופתא בקופינא דמרא ומסתת אלא לשמואל דמשום בנין כל דהו לא מיחייב אמאי חייב הא אין כאן גמר מלאכה: אם לבהמה כמלא פי הגדי ואם להיסק. פירוש שאינם ראויין לאכילה דאי לאו הכי מיחייב אשיעורא זוטא כדאמר לעיל (דף עו.) המוציא תבן כמלא פי פרה לגמל חייב: באגם שנו. ומתני' דלא שייך לאוקמי באגם אומר ר''ת דאיירי באילן יבש שאינו מתקן כלום: לא צריכא דעביד בארעא דחבריה. פי' בערוך (ערך סבר) דבפסיק רישיה דלא ניחא ליה כגון דקעביד בארעא דחבריה וכגון באחר שאינו אוהבו והקוצץ בהרת בשעת מילה שאין לו הנאה מותר לכתחילה ואפילו איסור דרבנן ליכא והתיר ר' חבית שפקקוהו בפשתן להסיר הפקק ולמשוך ממנו יין בשבת אע''פ שא''א שלא יסחוט כשמסיר הפקק והוי פסיק רישיה כיון דאינו נהנה בסחיטה זאת שהיין נופל לארץ מותר ואינו נראה דהא מפיס מורסא להוציא ממנו ליחה היה אסור אי לאו משום צערא דגופא אע''פ שאינו נהנה כלל בבנין הפתח ואינו מתכוין כלל לבנין הפתח אלא לנקיבה בעלמא וכן הביא רשב''א ממחט של יד ליטול בה את הקוץ דמוקי לה בהנחנקין (סנהדרין דף פד:) כר''ש דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ומשום צערא שרי ואע''פ שאינו נהנה בחבורה היה אסור אי לאו משום צערא דגופא והא דקאמר לא צריכא דעביד בארעא דחבריה היינו דלא מיחייב חטאת אבל איסורא איכא והא דקאמר בשילהי כל התדיר (זבחים דף צא:) המתנדב יין מביאו ומזלפו על גבי האישים ופריך והא קא מכבה ומוקי לה כר''ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר מיירי דלא הוי פסיק רישיה שמזלפו בטיפות דקות א''נ על גבי האיברים אפשר שלא יכבה האש ובפרק לולב הגזול (סוכה דף לג:) גבי אין ממעטין בי''ט משום ר''א. בר''ש אמרו ממעטין ופריך והא קא מתקן מנא ומשני כגון שליקטן לאכילה ודבר שאין מתכוין מותר ופריך והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר''ש בפסיק רישיה ולא ימות ומשני לא צריכא דאית ליה הושענא אחריתי משמע כפי' הערוך דכשאינו נהנה מותר אע''ג דהוי פסיק רישיה וליכא למימר כיון דאית ליה הושענא יתירתא אינו מתקן כלום דא''כ אמאי קאמר התם דסבר לה כאבוה דאמר דבר שאינו מתכוין מותר מיהו י''ל דאותו תיקון מועט כמו . מיעוט ענבים דלא אסיר אלא מדרבנן לא גזרו חכמים כשאינו נהנה: בארעא דחבריה. פי' דהויא מלאכה שא''צ לגופה: (תוספות)

רשב"א אלא לשמואל לאו גמר מלאכה הוא. פירוש: משום דקודח הוא שקודח כדי לשים בו מסמר או דבר אחר, וכיון שכן אינה גמר מלאכה אלא שמתקן תיקון כדי להגמר בדבר אחר דהיינו המסמר. דחק קפיזא בקבא. פירש רש"י ז"ל: (ד"ה דחק) שחקק כדי קפיזא בבקעת גדולה הראויה לחוק בו קבא. ורב האי גאון ז"ל פירש: כגון שעשה סימן לידע היכא דוכתא דקפיזא, כמו (מנחות פז, ב) שנתות היו בהין. אלא אביי ורבא דאמרי תרוייהו שכן מרדדי טסין למשכן עושין כן. יש לפרש דאביי ורבא על רבה ורב יוסף פליגי, שאמרו דאינו מחמת שמאמן ידו אלא שכן היתה במשכן, והיינו דאמרינן אלא. אבל רבינו האי גאון ז"ל פירש דאביי ורבא לפרש דברי רבה ורב יוסף אתו, דאינו כמו שאתה סבור דמאמן את ידו לעשות מלאכה קא אמרי, אלא מפני שמאמן את ידו לכוין להכות באותה מלאכה עצמה שהוא עושה וזה מכלל המלאכה היא כדי שיעשה מלאכתו בתיקון, ואינו דומה לנטל את המגל לקצור ואינו קוצר, אלא התחלת המלאכה הוא כדאמרן. ובירושלמי (בפרקין הל' א) מקשו על הא דרבן שמעון בן גמליאל, דאמרינן התם וקשיא על הא דרבן שמעון בן גמליאל נטל לקצור ולא קצר שמא כלום הוא, אמר רב אדא אתיא דרבן שמעון בן גמליאל כר"י, דתניא השובט והמקשקש על האריג הרי זה חייב, מפני שהוא כמשיב ידו, ואף הכא מפני שהוא כמשיב ידו. אם לאכילה כגרוגרת אם לבהמה כמלא פי גדי אם להסיק כדי לבשל ביצה קלה. פירוש: אם ראוי לאכילה שיעורו כגרוגרת, ואם אינו ראוי לאכילה, כמלא פי גדי, ואם הן יבשין שאינם ראוין לגדי אלא להסיק, שיעורו כדי לבשל ביצה קלה. אבל אם ראוי לאכילה אף על פי שמוציאו להסיק, שיעורו כגרוגרת, וכדאמרינן בפרק כלל גדול (לעיל עו, א) המוציא תבן כמלא פי פרה לגמל, כולי עלמא לא פליגי דחייב דהא חזי לפרה. לא צריכא דעביד בארעא דלאו דיליה. פירש בערוך (ערך פסק) דכל מידי דלית ליה הנאה, אף על גב דפסיק רישיה ולא ימות שרי. ומייתי ראיה מהא, ומההוא דאי אית ליה הושענא אחריתי (סוכה לג, ב). ואף רבינו האיי גאון ז"ל כתב כלשון הזה: ואוקימנא דקא עביד בארעא דלא דיליה, שאף על פי שהקרקע מתיפה (אי) [אין] עדיפות לזה התולש בתיקונו, ואיכא ודאי למימר אף על גב שהוא יודע שהקרקע מתיפה אין זאת במחשבתו ואינו רוצה, [לפיכך] אינו חייב אלא על כשיעור שחישב עליו. עד כאן. ובפ"ק דכתובות (ו, א ד"ה האי) בשמעתא דמהו לבעול בתחילה בשבת, הארכתי בה. משני סימניות. פירש רבינו האיי גאון ז"ל: שאינן אותיות ידועות בכתב שהן נקראות, אלא סימנין בעלמא, כגון נוני"ן הפוכין דכתיבי (במדבר י, לה-לו) גבי וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן כדמפרש בגמ' דכל כתבי הקדש (לקמן קטו, ב), וסימניות דכתיבי בהדדי בתהלים (קז, כב-ל) וכדמפרש בגמרא דארבעה ראשי שנים הן (ר"ה יז, ב). אבל רש"י ז"ל (ד"ה משתי) פירש: משני סימניות, האחד בדיו והאחת בסיקרא. ואינו מחוור בעיני, דבבא זו אינה אלא בצורת האותיות, ובבא שניה במינין שהן נכתבין, ולמטה הוה ליה למיתני הא. (רשב"א)

דף קג - ב

ת''ל אחת הא כיצד אינו חייב עד שיכתוב שם קטן משם גדול שם משמעון ומשמואל נח מנחור דן מדניאל גד מגדיאל רבי יהודה אומר אפילו לא כתב אלא שתי אותיות והן שם אחד חייב כגון שש תת רר גג חח א''ר יוסי וכי משום כותב הוא חייב והלא אינו חייב אלא משום רושם שכן רושמין על קרשי המשכן לידע איזו היא בן זוגו לפיכך שרט שריטה אחת על שני נסרין או שתי שריטות על נסר אחד חייב רבי שמעון אומר {ויקרא ד-כב} ועשה אחת יכול עד שיכתוב את כל השם עד שיארוג כל הבגד עד שיעשה את כל הנפה ת''ל מאחת אי מאחת יכול אפילו לא כתב אלא אות אחת ואפילו לא ארג אלא חוט אחד ואפילו לא עשה אלא בית אחד בנפה ת''ל אחת הא כיצד אינו חייב עד שיעשה מלאכה שכיוצא בה מתקיימת ר' יוסי אומר ועשה אחת ועשה הנה פעמים שחייב אחת על כולן ופעמים שחייב על כל אחת ואחת קתני מיהא רבי יהודה אומר אפילו לא כתב אלא שתי אותיות והן שם אחד חייב לא קשיא הא דידיה הא דרביה דתניא רבי יהודה אומר משום רבן גמליאל אפילו לא כתב אלא ב' אותיות והן שם אחד חייב כגון שש תת רר גג חח ור''ש היינו ת''ק וכ''ת אלף אלף {ישעיה מה-ה} דאאזרך איכא בינייהו דת''ק. סבר אלף אלף דאאזרך לא מיחייב ור''ש סבר כיון דאיתיה בגלטורי בעלמא חייב למימרא דר''ש לחומרא והתניא הקודח כל שהוא חייב המגרר כל שהוא המעבד כל שהוא הצר בכלי צורה כל שהוא רש''א עד שיקדח את כולו עד שיגרור את כולו עד שיעבד את כולו עד שיצור כולו אלא ר''ש הא אתא לאשמעינן עד שיכתוב את השם כולו ומי מצית אמרת הכי והתניא רש''א ועשה אחת יכול עד שיכתוב את השם כולו ת''ל מאחת תריץ ואימא הכי יכול עד שיכתוב את הפסוק כולו ת''ל מאחת ר' יוסי אומר ועשה אחת ועשה הנה פעמים שחייב אחת על כולן ופעמים שחייב על כל אחת ואחת א''ר יוסי בר' חנינא מ''ט דר' יוסי אחת מאחת הנה מהנה אחת שהיא הנה והנה שהיא אחת אחת שמעון מאחת שם משמעון הנה אבות מהנה תולדות אחת שהיא הנה זדון שבת ושגגת מלאכות הנה שהיא אחת שגגת שבת וזדון מלאכות: א''ר יהודה מצינו שם קטן משם גדול: מי דמי מ''ם דשם סתום מ''ם דשמעון פתוח אמר רב חסדא זאת אומרת סתום ועשאו פתוח כשר מיתיבי {דברים ו-ט} וכתבתם שתהא כתיבה תמה שלא יכתוב אלפין עיינין עיינין אלפין ביתין כפין כפין ביתין גמין צדין צדין גמין דלתין רישין רישין דלתין היהין חיתין חיתין היהין ווין יודין יודין ווין זיינין נונין נונין זיינין טיתין פיפין פיפין טיתין כפופין פשוטין פשוטין כפופין מימין סמכין סמכין מימין סתומין פתוחין פתוחין סתומין פרשה פתוחה לא יעשנה סתומה סתומה לא יעשנה פתוחה כתבה כשירה או שכתב את השירה כיוצא בה או שכתב שלא בדיו או שכתב את האזכרות בזהב הרי אלו יגנזו הוא דאמר כי האי תנא דתניא רבי יהודה בן בתירה אומר נאמר בשני ונסכיהם בששי ונסכיה בשביעי כמשפטם הרי מ''ם יו''ד מ''ם מים מכאן רמז לניסוך מים מן התור' ומדפתוח ועשאו סתום כשר סתום נמי סתום ועשאו פתוח כשר מי דמי פתוח ועשאו סתום

רש"י ת''ל אחת. שתהא מלאכה שלימה במקום אחד: שם משמעון. ולגבי בגד נמי שני חוטין ובנפה שני בתין שמקיימין כך לפי שאין אדם אורג בגד ביום אחד ועושה נפה בבת אחת ומתחיל ועושה כדי קיום שלא יהא נסתר מאליו: אפילו לא כתב. מתיבה גדולה: אלא ב' אותיות של שם אחד כגון שש תת. והן מתיבות גדולות כגון שש מששבצר מששך ששמם תת מתתראו תתנו וכ''ש אם נתכוין לקטנה תחילה: שכיוצא בה מתקיימת. ולקמיה פריך היינו ת''ק: ר' יוסי אומר. מפרש למילתיה לקמן: היינו ת''ק. שש תת: וכ''ת אלף אלף דאאזרך. שהם שתי אותיות מתיבה גדולה אבל לא מצינו שהיא תיבה קטנה בכל המקרא: כיון דאיתא בגלטורי. קמיעות וכתבים של מכשפות ושל שמות קורין בלשון לטי''ן {לטינית} של מינין קלוטרוס {קלטירי"ש: סימנים (של כישוף)} ורגילין סופרין לכתוב בהן תיבות של שתי אותיות ואינם תיבות במקום אחר: המגרר. כלונסות או קלפים דהויא תולדה דממחק: הקודח כל שהוא. קצת הנקב ואע''פ שלא עבר עובי העץ לראות בעבר השני: כל שהוא. מן הצורה: את כולו. כל מה שנתכוין לגרר או לעבד מתחלה בבת אחת: כל השם. כל התיבה: מ''ט דר' יוסי. היכי דריש ליה: אחת מאחת. אחת ה''ל למכתב ולשתוק וכתב מ''ם יתירה [ומהנה יתירא]: הנה מהנה א''נ הנה הוה ליה למכתב וכתב מהנה מ''ם יתירה ומאחת יתירה הלכך למדרשינהו לכולהו כתבינהו ודרוש אחת הנה בלא מ''ם הכי אחת שהיא הנה הנה שהיא אחת לתרי גווני איכא למידרש משמעותייהו ועשה עבירה אחת והיא לו הנה חייב חטאות הרבה אי נמי ועשה אחת עשייתו חשובה לו כאחת ואע''פ שהנה היו משמע שהרבה עבירות עשה והיינו הנה שהיא אחת הלכך תרוייהו דריש ביה פעמים שהיא כן ופעמים שהיא כן כדמפרש לקמיה: אחת שמעון. כלומר דריש מ''ם יתירה אחת הוי משמע דאינו חייב עד שיכתוב כל התיבה שנתכוין לכתוב: מאחת שם משמעון. כתב מאחת למימר דאפילו לא כתב אלא מקצתה ובלבד שתהא מקויימת במקום אחר דומיא דאחת דרישיה דקרא: הנה הוי משמע אבות כתב מהנה לרבויי תולדות: אחת שהיא הנה. דאמרן לעיל ה''ד כגון שעשאן בזדון שבת ושגגת מלאכות ואע''ג דכולן אינן אלא חילול שבת אחת מיחייב לכל מלאכה ומלאכה דגופי מלאכות מחלקין הואיל ואיכא שגגה טובא: הנה. שהיא אחת שגגת שבת וזדון מלאכות. שאף על פי שהן גופי מלאכות הרבה אינו חייב אלא אחת דחדא שגגה היא: מי דמי כו'. זה שנתכוין לכתוב שם משמעון מ''ם פתוחה כתב והיכי קרי ליה מתקיימת במקום אחר והא לא הויא: וכתבתם. דתפילין ומזוזה: תם. שלם כהלכתה: אלפין עיינין. יש שכותבין כן מפני שדומין בקריאתן: ביתין כפין. דומין בכתיבתן: גמין צדין. דומין בכתיבתן אלא שזה למעלה וזה למטה: זיינין נונין. פשוטין: כפופין. כף פה צדי נון: פשוטין. הכפולות שלהן פשוטות: ממין סמכין. מ''ם סתומה שדומה לסמך: סתומין. מ''ם סתומה: פתוחין. מ''ם פתוחה: כתבה. לספר תורה: כשירה. בדילוגין אריח ולבינה: מכאן רמז כו'. כלומר מ''ם דונסכיהם דריש ליה בפתוחה [שמע מינה] בפתוח ועשאו סתום דכשר ומדפתוח ועשאו סתום כשר הוא הדין נמי סתום ועשאו פתוח כגון שם משמעון וכשר להתקיים במקום שם: (רש"י)

תוספות בגלטורי בעלמא חייב. פירוש א''א שכותבין בקמיע וכן פירש ר''ח ויש מפרשים א''א היינו אמן אמן (סלה) שכותבין בקמיעין וליתא דהיינו נוטריקון וחייב אפילו באחד ורבנן דפטרי במתני' פטרי אפילו בב' וג': א''א דאאזרך איכא בינייהו. לאו דוקא דהא ת''ק פטר אפי' שתי אותיות משם אחד עד שיכתוב שם משמעון אלא משום ר''ש נקטיה דאפי' בהא מיחייב: המעבד כל שהוא. לאו דוקא כל שהוא אלא כשיעור המפורש בהמוציא (לעיל דן עט:) ולא נקט כל שהוא אלא לאפוקי מדר''ש דאמר עד שיעבד כל העור: תריץ הכי יכול עד שיכתוב כל הפסוק כו'. וא''ת ומ''ש אריגה מהני דהכא לא מחייב ר''ש עד שיתקן את כולו וי''ל דבאריג שעושה דבר חדש שאינו בעולם מחייב שפיר בשני בתי נירין אבל עיבוד שאינו אלא תיקון העור בעלמא וכן גורר וצר צורה בעי ר''ש עד שיתקן את כולו: טיתין פיפין. מכאן נראה לר''ת שצריך לכוף ראש הטית לתוכה דדמי כעין פ': בשביעי כמשפטם גרסינן. כדמוכח בפרק קמא דתענית (דף ב:) וכן הוא במסורת הגדולה ודלא כרש''י דגרס בשמיני בס''פ לולב וערבה (סוכה דף מז:): (תוספות)

רשב"א המעבד כל שהוא. לאו דוקא, דהא אמרינן בפרק המוציא (עט, א) שיעור המעבד כדי לכתוב קמיע. אלא לאפוקי מדרבי שמעון דאמר עד שיעבד את כולו, נקט איהו כל שהוא. זאת אומרת סתום ועשאו פתוח כשר. פירוש: וכן פשוט שעשאו כפוף, דהא תנן נמי דן מדניאל. ואיכא למידק מנא ליה הא, דלמא כשכתב שם במ"ם סתומה ודן בנו"ן פשוטה. ומסתברא דהא ליתא, דאם כן לא זהו שם משמעון אלא תיבה אחרת היא, ולא מקצת התיבה הראשונה היא זו, ואפשר נמי דפטור הוא דמלאכה אחרת היא לכשתמצא לומר דסתום שעשאו פתוח ופתוח שעשאו סתום פסול. ועוד דהא מפרשינן לעיל בפרק הזורק (צז, ב) משום דכל אימת דלא מיכתיב שם לא מכתיב שמעון, כלומר: וזו היתה כוונתו מתחלה, ואם איתא הא לא מיכתב שמעון בשם הזה. כך נראה לי. שלא יכתוב אלפי"ן עייני"ן ועייני"ן אלפי"ן. פירש רש"י ז"ל (ד"ה אלפין): כי הוצרך לומר כן מפני שדומין בקריאתן, שיש בני אדם שקורין לאלפי"ן עייני"ן ולעייני"ן אלפי"ן. ואינו מחוור בעיני, דזה אינו בכלל כתיבה תמה, אלא מהפך לגמרי הוא הענין ומאבדו, שאילו כתב במקום את השמים ואת הארץ, עת השמים ועת הארץ היה מחריב העולם. אלא שלא יכתוב אל"ף כענין שיראה ממנה צורת עי"ן הפוכה, שאם ירחיק הרגל השמאלי מן הקו האמצעי יראה כאילו עי"ן הפוכה כזה: {ציור} ומכאן יש ללמוד שצריך לזקוף ראש הקו האמצעי בכתיבת האלף ולא כזה: {ציור} שאילו לא כן לא היתה כצורת העי"ן אפילו כשירחיק ממנה הרגל השמאלי. ואגב דאמר שלא יכתוב אלפי"ן עייני"ן אמר נמי ולא עייני"ן אלפי"ן, אף על פי שאי אפשר לכתוב עי"ן בצורת אל"ף, וכמו שאמר שלא יכתוב טיתי"ן פפי"ן בגררא דלא יכתוב פפי"ן טטי"ן. חיתי"ן ההי"ן. כלומר: שלא ירחיק הקו האחרון, מגג האות כעין ה"א, וכן צריך להיות שני חטוטרות לחי"ת בגגה כגון זה: {ציור} ולא כגון זה: {ציור} ותדע מדתנן בפרקין (דף קד, ב) נתכוון לכתוב חי"ת וכתב שני זייני"ן, ותניא נמי בגמרא כגון שנטלו לגג של חי"ת ועשאו שני זייני"ן, דאלמא לשני ראשי הגג יש כמין חטוטרות כצורת הזי"ן. זייני"ן נוני"ן נוני"ן זייני"ן. כלומר: נו"ן פשוטה, ומכאן שצריך לעשות לנו"ן חטוטרת כזה: {ציור} שהיא כצורת זי"ן, ולא שיעשה אותה בראש כפוף כגון ראשו של וא"ו כזה: {ציור} שאילו כן היה לו לומר ווי"ן נוני"ן נוני"ן ווי"ן. טטי"ן פפי"ן. כלומר: שלא ירחיק הקו האחרון מן האות כגון זה: {ציור} ומכאן דקדק ר"ת ז"ל שצריך לכוף הקו האמצעי בתוך הטי"ת כזה: {ציור} שאם לא יכוף אותו אפילו כשירחיק הקו האחרון לא ידמה לפ"א, שהרי הקו האמצעי של פ"א כפוף לתוך האות. (רשב"א)

דף קד - א

עלויי קא מעלי ליה דאמר רב חסדא מ''ם וסמ''ך שבלוחות בנס היו עומדין אלא סתום ועשאו פתוח גרועי קא מגרע ליה דאמר ר' ירמיה ואיתימא ר' חייא בר אבא מנצפך צופים אמרום ותיסברא והכתיב {ויקרא כז-לד} אלה המצות שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה אלא מיהוה הואי מידע לא הוה ידעין הי באמצע תיבה הי בסוף תיבה ואתו צופים תקנינהו ואכתי אלה המצות שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה אלא שכחום וחזרו ויסדום גופא א''ר חסדא מ''ם וסמ''ך שבלוחות בנס היו עומדין ואמר רב חסדא כתב שבלוחות נקרא מבפנים ונקרא מבחוץ כגון נבוב בובן (רהב בהר) סרו ורס: אמרי ליה רבנן לריב''ל אתו דרדקי האידנא לבי מדרשא ואמרו מילי דאפילו בימי יהושע בן נו''ן לא איתמר כוותייהו אל''ף בי''ת אלף בינה גימ''ל דל''ת גמול דלים מ''ט פשוטה כרעיה דגימ''ל לגבי דל''ת שכן דרכו של גומל חסדים לרוץ אחר דלים ומ''ט פשוטה כרעיה דדל''ת לגבי גימ''ל דלימציה ליה נפשיה ומ''ט מהדר אפיה דדל''ת מגימ''ל דליתן ליה בצינעה כי היכי דלא ליכסיף מיניה ה''ו זה שמו של הקב''ה ז''ח ט''י כ''ל ואם אתה עושה כן הקב''ה זן אותך וחן אותך ומטיב לך ונותן לך ירושה וקושר לך כתר לעוה''ב מ''ם פתוחה מ''ם סתומה מאמר פתוח מאמר סתום נו''ן כפופה נו''ן פשוטה נאמן כפוף נאמן פשוט ס''ע סמוך עניים ל''א סימנין עשה בתורה וקנה אותה פ' כפופה פ' פשוטה פה פתוח פה סתום צד''י כפופה וצד''י פשוטה צדיק כפוף צדיק פשוט היינו נאמן כפוף נאמן פשוט הוסיף לך הכתוב כפיפה על כפיפתו מכאן שנתנה התורה במנוד ראש קו''ף קדוש רי''ש רשע מאי טעמא מהדר אפיה דקו''ף מרי''ש אמר הקב''ה אין אני יכול להסתכל ברשע ומאי טעמא מהדרה תגיה דקו''ף לגבי רי''ש אמר הקב''ה אם חוזר בו אני קושר לו כתר כמותי ומ''ט כרעיה דקו''ף תלויה דאי הדר ביה ליעייל וליעול בהך מסייע ליה לריש לקיש) דאמר ר''ל מ''ד {משלי ג-לד} אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן בא ליטמא פותחין לו בא ליטהר מסייעים אותו שי''ן שקר תי''ו אמת מאי טעמא שקר מקרבן מיליה אמת מרחקא מיליה שיקרא שכיח קושטא לא שכיח ומ''ט שיקרא אחדא כרעיה קאי ואמת מלבן לבוניה קושטא קאי שיקרא לא קאי א''ת ב''ש אותי תעב אתאוה לו ב''ש בי לא חשק שמי יחול עליו ג''ר גופו טימא ארחם עליו ד''ק דלתותי נעל קרניו לא אגדע עד כאן מדת רשעים אבל מדת צדיקים א''ת ב''ש אם אתה בוש ג''ר ד''ק אם אתה עושה כן גור בדוק ה''ץ ו''ף חציצה הוי בינך לאף ז''ע ח''ס ט''ן ואין אתה מזדעזע מן השטן י''ם כ''ל אמר [שר של] גיהנם לפני הקב''ה רבונו של עולם לים כל אמר הקב''ה אח''ס בט''ע גי''ף אני חס עליהם מפני שבעטו בגי''ף דכ''ץ דכים הם כנים הם צדיקים הם הל''ק אין לך חלק בהן ומרז''ן ש''ת אמר גיהנם לפניו רבונו של עולם מרי זניני מזרעו של שת א''ל א''ל ב''ם ג''ן ד''ס להיכן אוליכן לגן הדס ה''ע ו''ף אמר גיהנם לפני הקב''ה רבונו של עולם עיף אנכי ז''ץ ח''ק הללו זרעו של יצחק ט''ר י''ש כ''ת טר יש לי כיתות כיתות של עובדי כוכבים שאני נותן לך:

רש"י עלויי קא מעלי ליה. שהיתה מם סתומה בלוחות אבל מם פתוחה לא היתה בלוחות כדמפרש מנצפך צופים אמרום וכיון דאמר רב חסדא מם וסמך שבלוחות בנס היו עומדים לא אפשר לאוקומיה אלא בסתומה דהואיל והכתב היה נראה משני עבריהם היה לה ליפול אם לא שבנס היה עומד אבל פתוחה אין בה נס ע''כ מנצפך דרבי ירמיה דאמר צופין אמרום בפתוחים קאמר יש שמקשין סוגיא זו על סוגיא דאמר במגילה דרמינן הא דר' ירמיה אהא דרב חסדא אלמא תרוייהו בסתומין ואין זו קושיא שכן דרך הש''ס מהפך הסברא כאן כדי שיקשה ובמקום אחר מהפכו לפי הקושיא ואי הוה בעי התם לתרוצי כי איתמר דרב חסדא בסתומין ודר' ירמיה בפתוחין הוה מתרץ ליה אלא תירוצא מעליא שני ליה התם וה''נ: מיהוה הוה. תרוייהו ולא ידעי הי באמצע תיבה כו': ונקרא מבחוץ. האותיות הפוכות והתיבה הפוכה ולא אשמועינן אלא שהיה החקק נוקב את כל הלוח ולפיכך היו מם וסמך בנס: נבוב בהר סרו. לא היו בלוחות אלא תיבה בעלמא נקט: אלף בינה. למוד תורה: מ''ט פשיט כרעיה דגימ''ל לגבי דלי''ת. ולא לגבי בי''ת: מ''ט פשיט כרעיה דדלי''ת לגבי גימ''ל. ולא לגבי ה''א שמושכה קצת לצד גימ''ל: דלימציה ליה. עני נפשיה ולא יטריחנו לבעל הבית לרוץ אחריו: ה''ו. כמו אני והו (סוכה דף מה.) שמות הם: ומטיב לך. היינו טי''ת: ירושה. היינו יו''ד: כתר. היינו כף: לעולם הבא. היינו למד: מאמר פתוח ומאמר סתום. יש דברים שנתן רשות לדורשן ויש שאתה מצווה לסותמן כגון מעשה מרכבה: נאמן כפוף. אדם כשר צריך להיות כפוף ועניו וסופו להיות פשוט וזקוף לעולם הבא: סימנים. של סדר שמועות דתנא או אמורא בגירס' דלא תשכח אחת מהן כגון אלו שבש''ס: פה פתוח. בשעת המכנסים פזר: פה סתום. בשעת המפזרים כנס אם יש גדול ממך: במנוד ראש. ברתת וענוה יתירה: מ''ט מהדר אפיה דקו''ף מרי''ש. לישנא דמעליא הוא שאחוריו של רי''ש לגבי הקו''ף שאין הקב''ה רוצה להסתכל בפני רשע: תגא דקו''ף. כמין זיי''ן שעושין בסופו של גג קו''ף: כרעיה דקו''ף תליא. שאינה נדבקת עם גגה: ליעול בהך. יקיף תחת רגלי הקו''ף ויכנס בפתח של ימין: מסייעין אותו. ומכינין לו פתח: הוא יליץ. מעצמו יליץ לא יסייעוהו ולא ימנעוהו: ואם לענוים. ולמדה טובה הוא נמשך: יתן חן. יסייעוהו מן השמים: מקרבן מיליה. אותיות קרובות שלשתן קרובות כסדרן של אלפא ביתא. אמת מרחקן מיליה. זו בתחילת אל''ף בית וזו באמצע וזו בסוף: אחד כרעא. כל אות ואות שבו עומדת על רגל אחד: אמת מלבן לבוני. מושכבין תחתיה אותיותי' כמין לבינה דאל''ף הרי יש לה ב' רגלים ומושבה טוב ורגל השני רחב: אתאוה לו. בתמיה וכן כולן: ע''כ מדת הרשעים. כן הוא נדרש אצל רשעים: אם את בוש. מלחטוא: גר דק גור בדוק. נפשך תהא צרורה תחת כסאי ודוק שמים: לים כל. גיהנם קרוי ים כל לפי שהרוב הולכים שם: אמר שר של גיהנם. לים שלי תן את כל העולם ואפילו ישראל: אמר ליה אח''ס בט''ע גי''ף. אלפא ביתא היא אצל א''ת ב''ש וכולן סדורות בספר יצירה: אני אחוס עליהם על שבעטו בגיף. בניאוף: דכ''ץ. נוטריקון: דכים כנים צדיקים: אין לך. גיהנם חלק בהן בישראל: ומרזן שת. ואומר שר של גיהנם זונני מזרעו של שת. כל העובדי כוכבים וישראל: אל בם. אמר לו הקב''ה לא יהא לך חלק בהם: ג''ן ד''ס. אמר הקב''ה אוליכם לגן הדס לגן עדן: ה''ע ו''ף. הנני עף ברעב: ז''ץ ח''ק. הללו זרעו של יצחק הם ולא אתנם לך: ט''ר י''ש כ''ת. שמור לי והמתן יש לי כתות אחרות: (רש"י)

תוספות גרועי קא מגרע ליה דאמר רבי חייא בר אבא מנצפך צופים אמרום. וא''ת דהכא משמע דבפתוחה קאמר דצופים אמרום ובפ''ק דמגילה (דף ב:) פריך עלה דר' חייא בר אבא מאלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר ועוד האמר רב חסדא מם וסמך שבלוחות בנס היו עומדים משמע דר' חייא בסתומה איירי ואור''י דהכי קאמר התם. ועוד האמר רב חסדא ועוד אי רבי חייא בר אבא בסתומה איירי תקשה נמי דרב חסדא אלא ודאי בפתוחה איירי והא דנקט מנצפך ולא נקט להו כסדר אלפא ביתא משום דמנצפך משמע מן צופים: נבוב בובן בהר רהב. תימה דאמאי נקט להו כיון דלא הוה בלוחות: א''ל לר' יהושע בן לוי אתו דרדקי כו'. בירושלמי ובבראשית רבה (ס' א) קאמר דר' אליעזר ור' יהושע הוו מאותן דרדקי וחולק על הש''ס שלנו והא דאמר בפרקי דר' אליעזר שלא למד ר' אליעזר תורה אלא עד שהיה גדול היינו שלא עסק עד שנעשה גדול: אית דגרסי בא ליטמא פותחין לו. כלומר יש לו פתחים ליכנס בא ליטהר מסייעין אותו שפותחין לו פתח ליכנס והיינו דומיא דלעיל דשביק ליה פתח ליכנס ולהנהו דגרסי בא ליטמא. פותחין לו צריך לומר דמסייעין אותו הוי טפי מפותחין: (תוספות)

רשב"א מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין. מכאן שצריך לחבר ראש הקו האחרון עם הגג כגון זה: {ציור} ועכשיו הם עומדות בנס, אבל אילו היה מרחיק ואפילו קצת הקו מן הגג כזה: {ציור} לא היתה עומדת בנס. אלא סתום ועשאו פתוח גרועי גרעה דאמר מר מנצפ"ך צופים אמרום. מהכא משמע דמנצפ"ך היו האותיות הפתוחות והפשוטות, ובריש פרק קמא דמגילה (ג, א) משמע בהפך שהן הסתומות והכפופות. וכבר פירש כאן (ד"ה עלוי) ושם (ד"ה בנס) רש"י ז"ל, דקאי הכא וקא מקשה, וקאי התם וקא מקשה, ושיטת התלמוד היא בכמה מקומות. ויש לפרש דהתם על דרך ממה נפשך קא מקשה, כלומר אי מנצפך סתומות נינהו קשיא דלאו צופים אמרום שבלוחות היו דאמר רב חסדא מם וסמך שבלוחות בנס היו עומדות, ואי פשוטות קשיא מהא שאין נביא רשאי לחדש דבר. וכבר כתבתי שם בארוכה בסייעתא דשמיא. מאי טעמא כרעא דקו"ף תליא. מכאן שצריך להרחיק הרגל מן הגג כזה: {ציור} ולא דבוק כזה: {ציור}. ומאי טעמא שקר אחדא כרעא קאי. מכאן שצריך לעשות סוף השי"ן חד כזה: {ציור}ש ולא רחב כזה: {ציור}ש. (רשב"א)

דף קד - ב

מתני' הכותב שתי אותיות בהעלם אחד חייב כתב בדיו בסם בסיקרא בקומוס ובקנקנתום ובכל דבר שהוא רושם על שני כותלי זויות ועל שני לווחי פינקס והן נהגין זה עם זה חייב הכותב על בשרו חייב המסרט על בשרו ר' אליעזר מחייב חטאת וחכמים פוטרין כתב במשקין במי פירות באבק דרכים באבק הסופרים ובכל דבר שאינו מתקיים פטור לאחר ידו ברגלו בפיו ובמרפיקו כתב אות אחת סמוך לכתב וכתב על גבי כתב נתכוון לכתוב חי''ת וכתב ב' זיינין אחת בארץ ואחת בקורה כתב על ב' כותלי הבית על שני דפי פנקס ואין נהגין זה עם זה פטור כתב אות אחת נוטריקון ר' יהושע בן בתירא מחייב וחכמים פוטרין: גמ' דיו. דיותא סם סמא סקרא אמר רבה בר בר חנה סקרתא שמה קומוס קומא קנקנתום אמר רבה בר בר חנה אמר שמואל חרתא דאושכפי: ובכל דבר שהוא רושם: לאתויי מאי לאתויי הא דתני רבי חנניא כתבו במי טריא ואפצא כשר תני ר' חייא כתבו באבר בשחור ובשיחור כשר: המסרט על בשרו: תניא אמר להן רבי אליעזר לחכמים והלא בן סטדא הוציא כשפים ממצרים בסריטה שעל בשרו אמרו לו שוטה היה ואין מביאין ראיה מן השוטים: כתב אות אחת סמוך לכתב: מאן תנא אמר רבא בר רב הונא דלא כר' אליעזר דאי ר' אליעזר האמר אחת על האריג חייב: כתב על גבי כתב: מאן תנא א''ר חסדא דלא כר' יהודה דתניא הרי שהיה צריך לכתוב את השם ונתכוין לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו דלת מעביר עליו קולמוס ומקדשו דברי ר' יהודה וחכמים אומרים אין השם מן המובחר תנא כתב אות אחת והשלימה לספר ארג חוט אחד והשלימה לבגד חייב מאן תנא אמר רבא בר רב הונא ר' אליעזר היא דאמר אחת על האריג חייב רב אשי אמר אפילו תימא רבנן להשלים שאני א''ר אמי כתב אות אחת בטבריא ואחת בציפורי חייב כתיבה היא אלא שמחוסר קריבה והתנן כתב על שני כותלי הבית ועל שני דפי פנקס ואין נהגין זה עם זה פטור התם מחוסר מעשה דקריבה הכא לא מחוסר מעשה דקריבה תנא הגיה אות אחת חייב השתא כתב אות אחת פטור הגיה אות אחת חייב אמר רב ששת הכא במאי עסקינן כגון שנטלו לגגו של חי''ת ועשאו שני זיינין רבא אמר כגון. שנטלו לתגו של דל''ת ועשאו ר''ש תנא נתכוין לכתוב אות אחת

רש"י מתני' על שני כותלי זויות. אחת במזרח ואחת בצפון סמוכות זו לזו במקצוע: על שני לוחי פנקס. פנקס של חנוונים כעין אותן של סוחרים שיש להם לוחים הרבה חקוקין וטוחין בשעוה: על שני לוחי פנקס. רבותא אשמועינן דאע''ג דלאו אלוח אחד הם אם נהגין ונקרין זה עם זה שכתובין על שני שפתי הלווחין סמוכים זה לזה חייב: הכותב על בשרו. בדיו: המסרט. במכתב או בסיד: במשקין. כמו מי תותים שמשחירין: או במי פירות. כל פירות: באבק דרכים. בטיט לשון אחר באבק דרכים באצבעו שרט כמו אותיות בעפר נגוב: באבק הסופרי'. עפרורית של קסת הסופר: לאחר ידו. בגב ידו שאחז הקולמוס באצבעותיו והפך ידו וכתב: מרפיקו. אצילי ידיו: כתב אות אחת סמוך לכתב. אצל אות הכתובה זיוג אות להשלימה לשתים: כתב ע''ג הכתב. העביר הקולמוס על אותיות הכתובים כבר וחדשם: נתכוין לכתוב חי''ת. ודילג הקולמוס ולא נראה הגג של חי''ת אלא שני הרגלים ונראה כשני זיינין: על שני כותלי הבית. שאינו במקצוע: על שני דפי פנקס. שעשוי עמודים כמגילה וכתב אות בעמוד זה ואות בזה ואינו יכול לקרבן אלא אם כן יחתוך הפסק שביניהם וה''ה לכותלי הבית רחוקין זה מזה ותנא ברישא שני כותלי הבית דסתמא אין נהגין זה עם זה והדר תנא שני דפי פנקס וה''ה לכותלי הבית ולא זו אף זו קתני: כתב אות אחת על שם נוטריקון. שעשה סימן נקודה עליה לומר שלהבין בה תיבה שלימה כתבה: גמ' סמא. אורפימינ''ט {צבע צהוב (העשוי מזרניך גפרי)} : סקרתא. אימני''א {מיני"א: צבע אדום (העשוי מתחמוצת העופרת)} צבע אדום שצובעין בה תריסין: קומא. גומא שרף אילן: חרתא דאושכפי. ארמינ''ט {אדרימינ"ט: צבע שחור (העשוי מנחושת גפרתית)} : כתבו. לגט: במי טריא. י''א מין פרי וי''א מי גשמים: אפצא. מי עפצים גל''ש {גלי"ש: עפצים (גידולים טפיליים בעלה האלון)} : באבר. בעופרת ומשחיר כשהוא משפשף עופרת על הקלף: בשחור. פיחם: שיחור. אדרמינ''ט {אדרימינ"ט: צבע שחור [ראה לעיל]} : הוציא כשפים. שלא היה יכול להוציאן כתובים שהיו החרטומין בודקין כל היוצאים שלא יוציאו כשפים ללמדם לבני מדינה אחרת: שוטה היה. שטות היה בו לעשות מה שאין דרך בני אדם עושים ומסר נפשו על הדבר: א' על האריג. חוט א' ארג על קצת אריג: וטעה ולא הטיל בו דלת. ונמצא שם נכתב במקומו אבל לא בכוונה: מעביר עליו קולמוס. לכוונת שם על כל אותיות כאלו הוא כותבו: והשלימה לספר. אות אחרונה של אחת מכ''ד ספרים: מחוסר מעשה דקריבה. אינו מקרבן אלא על ידי קציצה המפסיק ביניהן וכי קאמר רב אמי כגון כתב אחת על שפת לוח זו בטבריה ואחת על שפת לוח זו בצפורי ואתה יכול לקרבן שלא במעשה אלא קריבה בעלמא: ועשאו שני זיינין. והספר לכך צריך: רבא אמר כגון שנטלו לתגא דדלית. דלא הוי אלא הגהת אות אחת ובדבר מועט חייב הואיל וזהו תיקון הספר דאסור לאדם לשהות ספר שאינו מוגה משום אל תשכן באהליך עולה (איוב יא) והוה ליה ככתב אות אחת והשלימה לספר דאמרן לעיל דחייב ואפי' לרבנן: (רש"י)

תוספות נתכוין לכתוב ח' וכתב שני זיינין. וא''ת מאי איריא נתכוין .. לכתוב ח' דלא נעשית מחשבתו אפילו נתכוין לכתוב ז' אחד וכתב שני זיינין פטור כמו נתכוין לזרוק ב' וזרק ד' (לעיל דף עג.) וכן קשה אברייתא. דמייתי בגמרא נתכוין לכתוב אות אחת ועלו בידו שתים חייב אמאי חייב מ''ש מנתכוין לזרוק שתים וזרק ד' וי''ל דמיירי כגון שהיה צריך לכתוב שתי אותיות איזה שתי אותיות שיהיו דהשתא נתכוון לדבר איסור וגם נעשית מחשבתו ואפילו הכי פטור כדמפרש בגמ' משום דבעי זיוני וא''ת מאי איריא נתכוין לכתוב חי''ת אפי' נתכוון לכתוב שני זיינין וכתב בלא זיון פטור וי''ל דנקט נתכוין לכתוב ח' לרבותא דדוקא כתב שני זיינין דבעי זיון פטור אבל כתב שתי אותיות אחרות דלא בעו זיון חייב ואע''ג דהשתא מיהא לאחת הוא דמתכוין: שיחור. פירש רש''י איידרמנ''ט ואין נראה דאמאי הוה קרי ליה רבי חייא בל''א ולא נקט ליה בלשון מתני': בן סטדא. אור''ת דהא בן סטדא דאמרינן הכא דהוה בימי פפוס בן יהודה דהוה בימי רבי עקיבא כדמוכח בפרק בתרא דברכות (דף סא:): אמר רב חסדא דלא כר' יהודה. וא''ת רב אחא ברבי יעקב דקאמר אההיא דקאמר רב חסדא בפ' שני דגיטין (דף כ.) גט שכתבו שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן דתניא נתכוין לכתוב כו' ודחי רב אחא בר יעקב דלמא לא היא ע''כ לא קאמרי התם גבי תורה אלא משום זה אלי ואנוהו אבל גבי גט מודו א''כ מתני' דהכא כמאן אתיא וי''ל דדוקא בגט שהיה כתוב שלא לשמה הוי כתב עליון כתב לכולי עלמא שהאחרון מתקן יותר מן הראשון שעושהו לשמה אבל כשאין כתב העליון מתקן כלום לכ''ע לא הוי כתב ובהכי מיירי מתני' ואתיא ככ''ע ורב חסדא דקאמר הכא דמתני' אתיא דלא כר''י לטעמיה דקאמר התם גבי גט באנו למחלוקת ר''י ורבנן ומשמע ליה דמתני' דהכא בכל ענין איירי אפי' כשמתקן בכתב האחרון אבל לרב אחא בר יעקב ע''כ מתני' לא איירי בכל ענין דבגט לא מצי איירי: התם מחוסר מעשה. בפרק כל המנחות באות מצה (מנחוח דף בז.) בהניח בשר על גבי גחלים ונצלה בו כגרוגרת בשני מקומות איכא מאן דמחייב ואיכא מאן דפטר מאן דמחייב סבר דלא דמי לכתב על שני כותלי הבית שאין מזיק שם חסרון קריבה כמו כאן: (תוספות)

רשב"א מתני': ובכל דבר שהוא רושם. ואמרינן בגמרא לאתויי מאי לאתויי הא דתני רב חיננא כתבו במי טריא ואפצא כשר, תני ר' חייא כתבו באבר בשחור ובשיחור כשר, ומהכא משמע דהלכות שבת כהלכות גיטין, ובעינן שיכתוב בדבר של קיימא ועל גבי דבר של קיימא, וכמו ששנינו לענין גיטין (גיטין יט, א), ובהדיא שנינו בתוספתא כן בכאן (פי"ב, ה"ו) המקרע על העור כתבנית כתב פטור, הרושם על העור כתבנית כתב חייב, בקליפי אגוזים בקליפי רמונים בדם הקרוש ובחלב הקרוש על עלה זית ועל עלי חרוב ועל עלי דלעת ועל כל דבר של קיימא חייב, על עלי כרשין ועל עלי בצלים ועל עלי חזרין ועל עלי ירקות ועל כל דבר שאינו של קיימא פטור, זה הכלל כתב דבר של קיימא בדבר שאינו של קיימא או דבר שאינו של קיימא על בדבר של קיימא פטור, עד שיכתוב דבר שהוא של קיימא על דבר שהוא של קיימא. ובקורע ורושם על העור (דבר של קיימא) מצאתי חלוף בין התוספתא והירושלמי כאן בגמ' (ה"ד), ובתוספתא (גיטין פ"ב ה"ו) קורע פטור ורושם חייב, ובירושלמי קורע חייב ורושם פטור. כתב על גבי כתב פטור. ודוקא דיו על גבי דיו, אבל דיו על גבי סיקרא אמרינן בגיטין פרק המביא תניין (יט, א) שהוא חייב שתים, אחת משום מוחק ואחת משום כותב, ובסיקרא על גבי דיו פליגי בה התם, אמרי לה חייב ואמרי לה פטור, אמרי לה חייב מוחק הוא, ואמרי לה פטור מקלקל הוא. ובירושלמי בפרקין דהכא (ה"ד) גרסינן והוא שכתב דיו על גבי דיו וסיקרא על גבי סיקרא, אבל אם כתב דיו על גבי סיקרא וסיקרא על גבי דיו חייב, רבי יצחק בר משרשיא בשם רבנן דתמן חייב שתים משום כותב ומשום מוחק, וכתב ולא המטיף רבי יודן בר שלום ור' מתנא, חד אמר בשלא עירב נקודות וחורנא אמר אפי' עירב נקודות, וכתב לא השופך וכו'. באבר כשר. ואמרינן בגיטין (יט, א) והא תניא פסול, לא קשיא הא באברא הא במיא דאברא. וחכמים אומרים אין השם מן המובחר. פירוש: לדידהו אינו כתב כלל דהא תנן כתב על גבי כתב פטור, אלא לטעמיה דרבי יהודה קאמרי ליה, כלומר: אפילו לדידך דהוי כתב, אודי מיהא לגבי כתיבת השם שאינו מן המובחר, והכין איתא בירושלמי (ה"ה) בשיטתו השיבוהו בשיטתך שאתה אומר כתב הוא, אף הוא אינו מן המובחר. אמר רב אשי [לפנינו: רב אשי אמר] אפילו תימא רבנן להשלים שאני. ולכאורה הוה משמע דדוקא להשלים את הספר אבל להשלים את השם לא, דאם איתא ליתני להשלים את השם ואנא ידענא דכל שכן להשלים את הספר. אבל בתוספתא (פי"ב, ה"ב) גרסינן כתב אות אחת להשלים את השם, אות אחת להשלים את הספר חייב. ואיתא נמי בירושלמי בפרק האורג (ה"א). כתב אות אחת בטבריא ואות אחת בציפורי חייב. פירוש: כתב אות אחת במגילה בטבריא ואות אחת באותה מגילה בצפורי. אבל רב האי גאון ז"ל כתב: כך היו הראשונים ז"ל מפרשים כי טבריא וצפורי סמוכות זו לזו, והיה שער של זו מסוייד בסיד עד קצה העיר, וכן שער של זו מסוייד בסיד עד קצה העיר, ואם תכתוב אות גדולה עד קצה זו, כאשר יכתב על השער (ים) [השני] אות גדולה כמוה עד קצה זו לזו, אע"פ שאין קרובות זו לזו הרי הרואה את זו ומהלך עד שרואה את זו, יודע הוא כי תואמות הן ומכוונות זו לזו, והיינו דאמרינן כתיבה היא זו אלא שהיא מחוסרת קריבה ע"כ. ודבר רחוק הוא זה. אבל מצאתי בירושלמי (דפרקין ה"ד) ענין יורה על פירוש זה, דגרסינן התם ר' יעקב רבי יוסי בשם ר' אלעזר כתב אות אחת בטבריא ואחת בציפורי חייב, והא תניא ואם אינן נהגין זה עם זה פטור, אמר ר' בא בר ממל תפתר בסיד דק. מהא דאמרינן: הכא במאי עסקינן כגון שנטל לגגו של חי"ת ועשאו שני זייני"ן. שמעינן דכי האי גוונא לא מיקרי חק תוכות, שאינו אלא כמפריד בין שני אותיות דבוקות, וכן שנטלו לגגו של דלי"ת ועשאו רי"ש אינו אלא כדיו שנפל על גבי האות ומעבירו. תנא נתכוון לכתוב אות אחת ועלו בידו שתים חייב. איכא למידק ולהוי כנתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע דפטור. ויש לומר דהכא בשרוצה שתים אלא שעכשיו היה מתכוין לכתוב האחת מהן ועלו בידו שתים, וכגון דלא נתכוון לכתוב שתי אותיות ידועות אלא איזה אותיות שיזדמן לו, וכההיא דאמרינן לעיל (צז, ב) כל מקום שתרצה תנוח. ובהא נמי מיתרצא מתניתין דקתני נתכוון לכתוב חי"ת ועלו בידו שני זייני"ן פטור, דאף בהא איכא למידק מאי שנא נתכוון לכתוב חי"ת ועלו בידו שני זייני"ן, אפילו נתכוון לכתוב זיי"ן וחי"ת וכתב טי"ת וכ"ף פטור, שלא נתכוון לאלו, מידי דהוי אנתכוון לכבות זה וכבה זה דפטור כדאיתא בכריתות (כ, א), אלא דמתניתין בנתכוון לכתוב שתים איזו שתים שיעלו בידו, אבל עכשיו היה כותב חי"ת ועלו בידו שני זייני"ן, ומכל מקום בדעתו הוא שאם יזדמנו לו דרך מקרה אותיות הצריכות זיון שיזיינם, ומשום הכי אמרינן הא דבעי זיוני הא דלא בעי זיוני. (רשב"א)

דף קה - א

ועלו בידו שתים חייב והתנן פטור לא קשיא הא דבעי זיוני הא דלא בעי זיוני: כתב אות אחת נוטריקון רבי יהושע בן בתירה מחייב וחכמים פוטרין: א''ר יוחנן משום ר' יוסי בן זימרא מנין ללשון נוטריקון מן התורה שנא' {בראשית יז-ה} כי א''ב המו''ן גוים נתתיך אב נתתיך לאומות בחור נתתיך באומות המון חביב נתתיך באומות מלך נתתיך לאומות ותיק נתתיך באומות נאמן נתתיך לאומות ר' יוחנן דידיה אמר {שמות כ-ב} אנכי נוטריקון אנא נפשי כתיבת יהבית רבנן אמרי אמירה נעימה כתיבה יהיבה איכא דאמרי אנכי למפרע יהיבה כתיבה נאמנין אמריה דבי רבי נתן אמרי {במדבר כב-לב} כי יר''ט הדרך לנגדי. יראה ראתה נטתה דבי רבי ישמעאל תנא {ויקרא כג-יד} כרמ''ל כר מלא רב אחא בר יעקב אמר {מלכים א ב-ח} והוא קללני קללה נמרצ''ת נוטריקון נואף הוא מואבי הוא רוצח הוא צורר הוא תועבה הוא ר''נ בר יצחק אמר {בראשית מד-טז} מה נדבר ומה נצטד''ק נכונים אנחנו צדיקים אנחנו טהורים אנחנו דכים אנחנו קדושים אנחנו: מתני' הכותב ב' אותיות בשתי העלמות אחת שחרית ואחת בין הערבים ר''ג מחייב וחכמים פוטרין: גמ' במאי קמיפלגי ר''ג סבר אין ידיעה לחצי שיעור ורבנן סברי יש ידיעה לחצי שיעור:

רש"י ועלו בידו שתים. היינו נמי מתכוין לכתוב ח' וכתב שני זיינין: הא. דתנן פטור: דבעי זיוני. שעדיין צריכות ראשי הזיינין לזיינן בתגין שלהן שהזיינין צריכות ג' זיונין ימין ושמאל ולמעלה כדאמרינן במנחות (דף כט:): מלך נתתיך. נשיא אלהים אתה (בראשית כג): אנכי. מדלא אמר אני: אנא נפשי. אני בעצמי: אמירה. שהיא נעימה: כרמל. גבי מנחת העומר כתיב גרש כרמל שמביאה כשהיא לחה בעוד שהזרע נפוח והכר של קש מלא הימנו: מתני' אחת שחרית ואחת בין הערבים. כיון דהו''ל שהות בינתים כדי לידע הוה ליה כשתי העלמות: גמ' יש ידיעה לחצי שיעור. לחלק כדי שלא יצטרף עמו חצי האחר: (רש"י)

תוספות והתניא פטור. אין נראה לר''י לגרוס והתניא דאמאי לא הוה פריך ממתני' ומיהו איכא למימר דממתני' לא קשיא ליה מדקתני וכתב שני זיינין ולא נקט ב' אותיות אחרות דלא בעי זיוני משמע דמשום זיון פטר ליה אבל מברייתא דקתני סתמא פריך שפיר אבל קשה דאי ברייתא היא הא דפריך מינה אמאי נקט נתכוין לכתוב אות אחת ועלו בידו שתים אפי' נתכוין לאותן שתים שכתב וכתבן בלא זיון פטור כיון דמוקמי לה בדבעי זיוני דהא בברייתא לא קתני וכתב שני זיינין דנוכל לומר דאתי לאשמעינן הא כתב שתי אותיות אחרות דלא בעי זיון חייב כדפירשתי במתניתין לכך נראה דממתני' פריך וגרסינן והתנן: רבן גמליאל סבר אין ידיעה לחצי שיעור נראה דטעם דרשב''ג משום דכתיב או הודע אליו חטאתו ידיעת חטאת הוא דשמה ידיעה אבל ידיעה דלאו חטאת לאו שמה ידיעה: ורבנן סברי יש ידיעה לחצי כו'. פירש בקונט' הא דנקט אות אחת שחרית ואחת בין הערבים כיון דהוי שהות בינתים כדי לידע חשיב כשתי העלמות ואין נראה חדא דהוה ליה לפרש שיעור שהות ועוד דאמר לעיל כתב אות אחת בציפורי ואות אחת בטבריא חייב אע''ג דמסתמא יש שהות כדי לידע ונראה דמיירי שידע בינתים ואחת שחרית ואחת ערבית נקט לרבותא דאף על גב דיש עם הידיעה הפסק ושהות גדול בינתים מחייב ר''ג: (תוספות)

רשב"א חביב נתתיך באומות. דאנו דורשין ה"א בחי"ת, וכמו שאמרו בירושלמי פרק כלל גדול (ה"ב) גבי אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, מנין לאבות מלאכות מן התורה, רבי חנינא דצפורין בשם ר' אבהו אל"ף חד, למ"ד תלתין, ה"א חמשה, דבר חד, דברים תרין, מכאן לאבות מלאכות ארבעים חסר אחת שכתוב בתורה, רבנן דקסרין אמרין מן אתרה לא חסרה כלום, אל"ף חד, למ"ד תלתין, ח' תמניא, לא מתמנעין רבנן דרשין בין ה"א לחי"ת. הדרן עלך פרק הבונה (רשב"א)

פרק שלוש עשרה - האורג

מתני' רבי אליעזר אומר האורג שלשה חוטין בתחילה ואחת על האריג חייב וחכ''א בין בתחילה בין בסוף שיעורו ב' חוטין העושה שתי בתי נירין בנירין בקירוס בנפה בכברה ובסל חייב והתופר ב' תפירות והקורע ע''מ לתפור ב' תפירות: גמ' כי אתא רבי יצחק תני שתים והאנן תנן ג' לא קשיא הא באלימי הא בקטיני אמרי לה להאי גיסא ואמרי לה להאי גיסא אמרי לה להאי גיסא אלימי תלתא לא סתרי תרי סתרי קטיני תרי נמי לא סתרי ואמרי לה להאי גיסא קטיני תלתא ידיעי תרי לא ידיעי אלימי תרי נמי ידיעי תניא האורג ג' חוטין בתחילה ואחד על האריג חייב וחכמים אומרים בין בתחילה בין בסוף שיעורן ב' חוטין ובשפה ב' חוטין ברוחב ג' בתי נירין הא למה זה דומה לאורג צלצול קטן ב' חוטין ברוחב ג' בתי נירין והאורג נ' חוטין בתחילה ואחד על האריג חייב סתמא כר''א תניא אידך האורג ב' חוטין על הגס ועל האימרא חייב ר''א אומר אפילו אחד ובשפה שני חוטין ברוחב שלשה בתי נירין חייב הא למה זה דומה לאורג צלצול קטן שני חוטין על רוחב ג' בתי נירין והאורג ב' חוטין על הגס ועל האימרא חייב סתמא כרבנן: העושה ב' בתי נירין כו': מאי [בנירין] אמר אביי תרתי בבתי נירא וחדא בנירא: בקירוס: מאי בקירוס אמר רב מצוביתא: והתופר ב' תפירות: הא תנינא באבות מלאכות והתופר ב' תפירות משום דקבעי למיתנא סיפא והקורע ע''מ לתפור ב' תפירות קתני נמי התופר והקורע הא נמי תנינא באבות מלאכות אלא משום דקבעי למיתני סיפא הקורע בחמתו ועל מתו משום הכי קתני [התופר שתי תפירות]: והקורע ע''מ לתפור שתי תפירות: היכי משכחת לה

רש"י מתני' רבי אליעזר. אתא לפרושי שיעור אורג שמנו באבות מלאכות (לעיל דף עג.) דתנן התם שני חוטין: בתחילה. אם זו תחלת אריגתו של בגד: ואחת על האריג. אם מוסיף הוא על האריג שיעורו באחת דמצטרף עם השאר: בתי נירין. שנתן ב' חוטין של שתי בנירה שקורין ליצי''ש {ליצ"א: ניר [וראה לעיל סו:]} : בנירין ובקירוס. מפרש בגמרא: בנפה ובכברה. הנך לאו נירין ממש אלא משרשר ומרכיב חוט א' [של ערב] בשתי מלמטה ואחד מלמעלה ומעמיד השתי בהן כתקנו: גמ' כי אתא ר' יצחק תני. מתני' הכי ר''א אומר האורג ב' חוטין בתחלה ולא פליג ר''א ארבנן אלא באחד על האריג: להאי גיסא. אלימי ג' ולא ב' משום דשנים סתרי דמתוך עוביין אינן נדבקים יפה זה בזה וקטיני בשנים מיחייב: ואמרי ליה להאי גיסא. אלימי שנים חייב: דידיעי. דבר הנראה הוא אבל קטיני בשנים פטור: ובשפה ב' חוטין ברוחב ג' בתי נירין. יש שאורגין סביב [הבגד] השפה באורך הבגד כולו מין אחר של [שתי] ורוחב ברוחב הבגד כשיעור שלשה בתי נירין והאורג בו שני חוטין חייב: למה זה דומה. כלומר להכי מחייבי באריג קצר כי האי ולא אמרי כמלא רוחב הסיט כדמשערינן במתני' באורג באמצע הבגד: דומה לאורג צלצול קטן. חגורה קצרה שאינה רחבה יותר משלשה בתי נירין: על הגס. אריג הרבה: על האימרא. תחלת הבגד שאורגין בו ערב ממין אחר לאימרא: ובשפה. לאורך השתי כולו עושין אותו: תרתי בבתי נירא וחדא בנירא. ב' פעמי' מרכיב לחוט של שתי בבת נירא דהיינו שקורין ליצ''א {פייצ"א: גְּדָד (קצה חוט השתי, הנקשר לכובד עליון של הנול)} : ואחת בנירא. ופעם שלישית מרכיבו על חוט הנירא שקורין ליצ''א {ניר [וראה לעיל סו:]} המורכב על הקנה: מצוביתא. ביריעת גרדין האורגין ברגל הוא וקורין לימיי''ש {ליאיי"ש: דושה (במתקן הטווייה של הגברים) [אינה מופיעה בכתבי היד אלא רק בדפוס סונצינו, ומכאן שאינה מאת רש"י]} והיא במקום הקנה העולה ויורד ביריעת אריגת נשים שקורין פריש''א {דוושה (במתקן הטווייה של הנשים) [אינה מופיעה בכתבי היד אלא רק במהדורת בומברג, ומכאן שאינה מאת רש"י]} : הא תנינא ליה באבות מלאכות. ולמה לי למיהדר ולמתנייה הכא הואיל ולא לפרושי בה מידי אתא בשלמא אורג משום פלוגתא ושתי בתי נירין לאשמועינן בנירין ובקירוס ובנפה ובכברה וסל דלא תנא לה התם: (רש"י)

תוספות מתני' האורג. אומר ר''י דה''ג וחכ''א בין בתחלה בין בסוף ול''ג בין באמצע בין בסוף דא''כ הוה משמע בסוף הבגד ממש והתם אפי' רבנן מודו דחייב אפילו באחת כדאמרינן סוף פרק הבונה (לעיל דף קד:) אבל אי לא גרסינן באמצע אתי שפיר דבסוף לא בסוף ממש קאמר: (תוספות)

רשב"א מתני': ואחד על האריג. יש לפרש אחד על שנים, שהרי עם האחד הזה הרי היא מלאכה מתקיימת, ויש לפרש ואחת על שלשה. ופלוגתא היא בירושלמי (ה"א), דגרסינן התם אשכחת על דר"א פעמים שלשה בתחלה, פעמים שנים על גבי אחד ארוג מאתמול, פעמים אחד על גבי שנים ארוגים מאתמול, רבנן דקסרין בעיין מהו אחד על האריג אחד על גבי שלשה, רבנן דהכא אמרין אחד על גבי שנים. וחכמים אומרים בין בתחלה בין בסוף שיעורו שני חוטין. פירוש: בין בתחילת השיעור בין בהשלמת השיעור, אבל בסוף ממש דהיינו סוף היריעה אפילו באחד חייב, כדתניא לעיל בשלהי פרקין דהבונה (קד, ב) כתב אות אחת והשלימה לספר ארג חוט אחד והשלימו לבגד חייב, ואוקימנא אפילו לרבנן דלהשלים שאני. (רשב"א)

דף קה - ב

דעבדה כי כיסתא: מתני' הקורע בחמתו ועל מתו וכל המקלקלין פטורין והמקלקל ע''מ לתקן שיעורו כמתקן. שיעור המלבן והמנפץ והצובע והטווה כמלא רחב הסיט כפול והאורג שני חוטין שיעורו כמלא הסיט: גמ' ורמינהו הקורע בחמתו ובאבלו ועל מתו חייב ואע''פ שמחלל את השבת יצא ידי קריעה לא קשיא הא במת דידיה הא במת דעלמא והא מתו קתני לעולם במת דידיה ובהנך דלאו בני אבילות נינהו ואי חכם הוא חיובי מיחייב. דתניא חכם שמת הכל קרוביו הכל קרוביו ס''ד אלא אימא הכל כקרוביו הכל קורעין עליו הכל חולצין עליו הכל מברין עליו ברחבה לא צריכא דלאו חכם הוא ואי אדם כשר הוא חיובי מיחייב דתניא מפני מה מתים בניו ובנותיו של אדם כשהן קטנים כדי שיבכה ויתאבל על אדם כשר כדי שיבכה ערבונא שקלי מיניה אלא מפני שלא בכה והתאבל על אדם כשר שכל הבוכה על אדם כשר מוחלין לו על כל עונותיו בשביל כבוד שעשה לא צריכא דלאו אדם כשר הוא ואי דקאי בשעת יציאת נשמה חיובי מיחייב דתניא ר''ש בן אלעזר אומר העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע הא למה זה דומה לס''ת שנשרפה לא צריכא דלא קאי בשעת יציאת נשמה תינח מתו אלא חמתו אחמתו קשיא חמתו אחמתו נמי לא קשיא הא ר' יהודה הא ר''ש הא ר' יהודה דאמר מלאכה שאין צריכה לגופה חייב עליה הא ר''ש דאמר. מלאכה שאין צריכה לגופה פטור עליה אימר דשמעת ליה לר' יהודה במתקן במקלקל מי שמעת ליה א''ר אבין האי נמי מתקן הוא דקעביד נחת רוח ליצרו וכהאי גוונא מי שרי והתניא ר''ש בן אלעזר אומר משום חילפא בר אגרא שאמר משום ר' יוחנן בן נורי המקרע בגדיו בחמתו והמשבר כליו בחמתו והמפזר מעותיו בחמתו יהא בעיניך כעובד ע''ז שכך אומנתו של יצה''ר היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך עד שאומר לו עבוד ע''ז והולך ועובד א''ר אבין מאי קראה {תהילים פא-י} לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר איזהו אל זר שיש בגופו של אדם הוי אומר זה יצר הרע לא צריכא דקא עביד למירמא אימתא אאינשי ביתיה כי הא דרב יהודה שליף מצבייתא רב אחא בר יעקב תבר מאני תבירי רב ששת רמי לה לאמתיה מוניני ארישא רבי אבא תבר נכתמא אמר ר''ש בן פזי א''ר יהושע בן לוי משום בר קפרא כל המוריד דמעות על אדם כשר הקב''ה סופרן ומניחן בבית גנזיו שנאמר {תהילים נו-ט} נודי ספרתה אתה שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתך א''ר יהודה אמר רב כל המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקוברו בחייו שנאמר {יהושע כד-ל} ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת סרח אשר בהר אפרים מצפון להר געש מלמד שרגש עליהן הר להורגן א''ר חייא בר אבא א''ר יוחנן כל המתעצל בהספדו של חכם אינו מאריך ימים מדה כנגד מדה שנאמר {ישעיה כז-ח} בסאסאה בשלחה תריבנה איתיביה ר' חייא בר אבא לר' יוחנן {יהושע כד-לא} ויעבדו העם את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע א''ל בבלאי ימים האריכו שנים לא האריכו אלא מעתה {דברים יא-כא} למען ירבו ימיכם וימי בניכם ימים ולא שנים ברכה שאני וא''ר חייא בר אבא א''ר יוחנן אחד מן האחין שמת

רש"י דעבדה. הבגד: כי כיסתא. הולכת ומתקפלת שאין הבגד שוה ובולט בבגד כמין כיס וצריך לקרוע הבגד למטה ומולל לפניו והתפירה מתיישבת: מתני' הסיט כפול. מפרש בגמרא סיט הוא הפסק שבין אצבע לאמה כמו שאדם יכול להרחיבו ואם טוה וליבן וניפץ וצבע שהן כולן אבות מלאכות חוט א' ארוך כשיעור הזה חייב: האורג ב' חוטין שיעורו. ברוחב הבגד כמלא הסיט שאע''פ שלא ארגו על פני כל רוחב הבגד חייב: גמ' נראה בעיני דהכי גרסי' ורמינהו הקורע בחמתו ובאבלו ועל מתו חייב ואע''פ כו' ולמאי דגרס הקורע בחמתו ובאבלו ועל מתו אע''פ כו' לא ידענא מאי יצא ידי הקריעה שייך למימר אבחמתו ואמאי נקט בחמתו: יצא ידי הקריעה. שאדם חייב לקרוע על מתו: הא במת דידיה. ברייתא דקתני חייב במת דידיה שחייב לקרוע עליו הלכך קריעה דידיה לאו קלקול הוא אלא תקון: והא מתו. נמי קתני במתני': לעול' במת דידיה. שמוטל....... עליו לקוברו ומיהו בהנך דלאו בני אבלו' נינהו שאינן מאותן האמורים בפרשת כהנים (ויקרא כא) אביו ואמו בנו ובתו ואחיו ואחותו: ופרכינן ואי חכם הוא. זה שמת חיובי מיחייב נמי לקרוע וכיון דמיחייב מתקן הוא ואמאי פטור: חולצין. יוצאים לפניו חלוצי כתף חלוקו קרוע עד שכתיפו חלוצה ערומה: מברין עליו ברחבה. שהיו מברין האבלין ברחבה סעודה ראשונה שאבל אוכל אינו אוכל משלו ואסור דקאמר ליה רחמנא ליחזקאל (כד) לחם אנשים לא תאכל: ערבונא שקלי. קודם שיחטא נטלו משכונו: לס''ת שנשרף. הרואה ס''ת שנשרף חייב לקרוע כדאמרינן במו''ק (דף כו.) במגילה ששרף יהויקים דכתיב לא פחדו ולא קרעו בגדים אף נשמת ישראל הניטלת דומה לו שאין לך ריק בישראל שאין בו תורה ומצות: הא ר' יהודה כו'. ומתו אמתו הכי נמי הוה מצי לתרוצי אלא מעיקרא אהדר לאוקמינהו כחד תנא ולא מתוקמא אלא כר' יהודה דהא מלאכה שאינה צריכה לגופה היא כמוציא את המת לקוברו: נחת רוח ליצרו. שמשכך את חמתו: מי שרי והא תניא כו'. אלמא לאו מתקן הוא שמלמד ומרגיל את יצרו לבא עליו: בך. משמע בקרבך שאם היה בך תשתחוה לאל נכר לבסוף: שליף מצבייתא. מן הבגד בחמתו להראותם שהוא כועס ויגורו מלפניו: מוניני. ציר של דגים קטנים: נכתמא. כיסוי הכד: נודי ספרתה אתה. לשון לנוד לו (איוב ב): ויקברו אותו. ביהושע כתיב: שרגש עליהן הר להורגן. שלא הספידו כראוי: מדה כנגד מדה. הוא לא נתאבל על שנתקצרו ימי החכם אף לחייו לא יחושו מן השמים: בבלאי. דמבבל סליק: ימים האריכו. שכלו ימיהם בטוב דחשיב אריכות ימים כדאמרי' בסדר יומא (דף עא.) כי אורך ימים ושנות חיים יוסיפו וכי יש לך שנים של חיים ושנים שאינם של חיים אמר רבי אלעזר אלו שנותיו של אדם שמתהפכות עליו מרעה לטובה: (רש"י)

תוספות הכל חולצין עליו. אומר רשב''א דאפי' אינו רבו חייב כדאמרינן במו''ק (דף כה.) מי תני רבו שמת חכם שמת תני והא דאמר בשילהי פרק אלו מציאות (ב''מ לג.) רבא קרע עליה דההוא גברא דאסבריה זוהמא ליסטרון היינו קרע שאינו מתאחה כדין תלמיד לרב כדתני בפרק אלו מגלחין (מו''ק דף כו.): דתניא ר''ש בן אלעזר אומר העומד על המת כו'. משמע ליה להש''ס דמיירי אפי' באינו כשר: הא ר' יהודה והא ר''ש. פי' בקונט' דבהאי שינויא נמי משני דלא קשה מתו אמתו והא דלא קאמר אלא משום דלא הוזכר אמורא לעיל וקשה לר''י דע''כ תרוייהו במת דידיה איירי ולא במת דעלמא כדקתני בברייתא דלעיל דיצא ידי קריעה וא''כ הויא מלאכה שצריכה לגופה כיון שהיא צורך מצוה כדמוכח לקמן ונראה לר''י דלא מתרץ אלא חמתו אחמתו אבל בעל מתו לא פליגי דבמת דעלמא פטור דמקלקל הוא ובמת דידיה דאיכא מצוה חשיב מתקן אע''ג דלקמן משמע דלצורך מצוה לא חשיב ר''ש תיקון דהא יליף ממילה והבערת בת כהן דמקלקל בחבורה ובהבערה חייב התם מקלקל הוא לגמרי שאינו צורך אחר אלא מה שהוא צורך מצוה אבל גבי קריעת אבל הוי תיקון הבגד על ידי קריעה שיוכל ללובשו בכל שעה ואית בו חימום ועוד כמו שמחלק לקמן ר''ת דהתם התיקון בא לבסוף שבשעת חבורה והבערה אינה באה הכשר מצוה עד הגמר אבל הכא בשעת קריעה בא התיקון ולא חשיב קלקול: לא צריכא דקעבד למירמא אימתא כו'. השתא הוה מצי לאוקמי תרווייהו כר' יהודה ומתני' דלא עבד למירמא אימתא דבלא''ה מוקמינן לקמן כר' יהודה דאמר מקלקל בחבורה פטור אלא דניחא ליה לאוקמי מתני' בדעביד למירמא אימתא דאי בחמתו פשיטא דפטור: (תוספות)

רשב"א גמרא: ואע"פ שחילל את השבת יצא ידי קריעה. כלומר: אף ע"פ שעשה הקריעה באיסור אין צריך לחזור ולקרוע, ובירושלמי (דפרקין ה"ג) מקשו עלה, בעון קומי רבי בא הכמה דאתמר תמן השוחט חטאתו בשבת כיפר ומביא אחרת, ואימא אף הכא לא יצא ידי קריעה, אלא כר' שמעון דר"ש אומר עד שיהא לו צורך בגופו של דבר, אמר לון תמן הוא גורם לעצמו ברם הכא את גרמת לו, אמר ר' יוסא ואפילו תמן את גרמת לו שאלולא שאמרת לו [יביא] היאך היה היה מתכפר לו, הוי סובר מימר דר"ש הוא, חבריא בעון קומי ר' יוסא, לא כן א"ר יוחנן בשם ר"ש בן יוצדק מצה גזולה אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, א"ל תמן גופיה עבירה ברם הכא היא עבר עבירה, כך אנו אומרים הוציא מצה מרה"י לר"ה אינו יוצא בה ידי חובתו בפסח. חמתו אחמתו נמי לא קשיא הא רבי יהודה הא רבי שמעון. נראה מדברי רש"י ז"ל (ד"ה הא ר"י), דהשתא דאתינן להכי, מתו נמי דמתניתין היינו ר"ש, ואפילו במת דידיה דבעי אבולי עליה, [דהיא] מלאכה שאינה צריכה לגופה כהוציא את המת לקברו, אלא דמעיקרא קא מהדר לאוקומה כולה כחד תנא, ולאוקמינהו מתניתין וברייתא כר' יהודה, וכיון דלא אפשר ליה לאוקומיה חמתו דמתניתין ודברייתא כחד תנא, הדרינן ומוקמינן כולה מתניתין דהיינו מת וחמתו כר"ש, ודברייתא כר"י. ובתוס' (ד"ה הא ר"י) מפרשים דלעולם מתו אמתו צריכין לתרוצי כדתריצנא, דאי במתו ממש שראוי להתאבל עליו אפילו ר"ש מודה דחייב דמלאכה הצריכה לו מקרי הואיל ומצוה קא עביד. ואינו מחוור, דא"כ אף המוציא את המת לקוברו יהא חייב, דמצוה קא עביד, דדוחק הוא לומר דהתם לא רמי עליה ממש להוציאו, דאפשר ע"י אחרים, אבל קריעה הוא חייב בכך, דמת מצוה מאי איכא למימר, ואנן המוציא את המת סתמא תנן. ויש מפרשים (עי' רמב"ן בסוגייתינו) משום דצריך ללבוש בגד קרוע כל שבעה וקרעו לפניו, אף לר"ש מקרי מלאכה הצריכה לגופה. וגם זה אינו מחוור בעיני, דהא משמע הכא דאף אדם כשר אי נמי שאר בני אדם דלאו כשרין אי קאי בשעת יציאת נשמה הרי הן כמתו, והנהו אינן חייבין ללבוש בגד קרוע אלא מאחין הן מיד. ועוד דאפילו אחיו ואחותו אם החליפו אינן חייבין לקרוע אלא אותו בגד שנתקרע אסור באחוי, וכן הוא כל זמן שלובשו צריך שיהא קרעו לפניו, הא אם רצה להחליף מחליף ואינו קורע (מו"ק כד, א), ודברי רש"י ז"ל נראה לי עיקר. הא ר' שמעון והא ר' יהודה. ואיכא למידק היכי מוקמינן מתניתין כר"ש, והא מתניתין קתני וכל המקלקלין פטורין ואוקימנא לה לקמן על כרחין כרבי יהודה. ואיכא למימר דאין הכי נמי דהוה מצי לאקשויי הכין אלא דעדיפא מיניה אקשי ליה, ולמסקנא דאסיקנא דקרע למירמא אימתא על אנשי ביתיה, כולהו רבי יהודה נינהו, ומתניתין בקורע למעבד נחת רוח ליצרו, ומתניתא למירמא אימתא אאנשי ביתיה, אבל רש"י (לקמן קו, א ד"ה מתני') ור"ח ז"ל (על הגליון שם) פירשו, דרישא דמתני' ר"ש, וסיפא דהיינו המקלקלין פטורין ר"י, אבל צריך לעיין דהא חד בבא הוא ובחד פטורא כייל להו. (רשב"א)

דף קו - א

ידאגו כל האחין כולן אחד מבני חבורה שמת תדאג כל החבורה כולה אמרי לה דמת גדול ואמרי לה דמת קטן: וכל המקלקלין פטורין:. תני ר' אבהו קמיה דר' יוחנן כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר א''ל פוק תני לברא חובל ומבעיר אינה משנה ואם ת''ל משנה חובל בצריך לכלבו מבעיר בצריך לאפרו והאנן תנן כל המקלקלין פטורין מתניתין רבי יהודה ברייתא רבי שמעון מ''ט דר' שמעון מדאיצטריך קרא למישרא מילה הא חובל בעלמא חייב ומדאסר רחמנא הבערה גבי בת כהן שמע מינה מבעיר בעלמא חייב ורבי יהודה התם מתקן הוא כדרב אשי דאמר רב אשי מה לי לתקן מילה מה לי לתקן כלי מה לי לבשל פתילה מה לי לבשל סמנין: שיעור המלבן כו': רב יוסף מחוי כפול רב חייא בר אמי מחוי פשוט: מתני'. ר' יהודה אומר הצד צפור למגדל וצבי לבית חייב וחכ''א צפור למגדל

רש"י ידאגו. ייראו מן המיתה: דמת גדול. יש לדאוג הואיל ושלטה מדת הדין בראש הבית: ואמרי לה דמת קטן. שבקלקלה מתחילין מן הקטן: חוץ מחובל. באדם דמקלקל הוא וחייב דתנן (ב''ק פז.) החובל בחברו בשבת פטור מלשלם מפני שנדון בנפשו: ומבעיר את הגדיש מקלקל הוא וחייב כדתנן (שם דף לד:) והוא שהדליק את הגדיש פטור מן תשלומין מפני שנדון בנפשו: אינה משנה. דאם מקלקל הוא פטור: בצריך. לדם היוצא מן החבלה לכלבו ואם מקלקל הוא אצל נחבל מתקן הוא אצל הכלב: והא תנן כל המקלקלין פטורין. ואפי' חובל ומבעיר וקשיין אהדדי ולר' אבהו פריך: מתני' ר' יהודה. דאית ליה מקלקל בחבורה פטור ולא איתפרש היכא ול''נ מתני' ר' יהודה היא דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה הלכך חיובא דחובל בצריך לכלבו ומבעיר בצריך לאפרו משכחת לה דאע''פ דמקלקל הוא אצל מלאכה עצמה מתקן הוא אצל אחרים ולר' יהודה כי האי גוונא מלאכה הוא משום תקון אחרים אבל מקלקל ואינו מתקן פטור ואע''ג דרישא דמתני' אוקימנא כר''ש דקתני קורע על מתו פטור סיפא ר''י: וברייתא ר''ש היא. דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה הלכך אין לך חובל ומבעיר שאין מקלקל ואפי' מבעיר עצים לקדרתו מקלקל הוא אצל עצים ומה שהוא מתקן אצל אחרים לר''ש לא חשיב דהא מלאכה שאינה צריכה לגופה היא אלא משום דמקלקל בחבלה ובהבערה חייב כדיליף לקמיה: מדאיצטריך קרא. וביום השמיני ביום יתירא ואפי' בשבת ומילה חובל הוא מכלל דשאר מקלקלין בחבורה חייב: ומדאסר רחמנא הבערה דבת כהן. בשבת (לקמן בפרק ר' אליעזר): מה לי מתקן כלי. הא נמי מתקן גברא הוא ויש מלאכה בתיקון זה: בישול פתילה. שהוא מדליק פתילה של אבר ונותנה לתוך פיה ודרך בישול הוא זה וחייב על הבישול שאינו מקלקל האבר בבישולו אלא מתקן וצורף: סמנין. של מלאכת המשכן: רב יוסף מחוי. האי הסיט כפול דמתני' כפול ממש בריוח קצר שבין אצבע לאמה משער שני פעמים: מחוי פשוט. בריוח שבין גודל לאצבע פעם אחד הוא כפול דמתניתא שיש בו כפלים כאותו שבין אמה לאצבע: מתני' הצד צפור. עד שהכניסו למגדל משטיי''ר {מישטיי"ר: מזנון לשמירת אוכל [וראה לעיל לב.]} בלע''ז חייב דזו היא צידתו אבל אם הכניסו לבית אינו ניצוד בכך שיוצא לו דרך חלונות:: (רש"י)

תוספות חוץ מחובל ומבעיר א''ל פוק תני לברא כו'. פי' רבינו שמואל דר' אבהו סבר כר''ש דאמר מקלקל בחבורה חייב ור' יוחנן סבר לה כר' יהודה דאמר מקלקל בחבורה ובהבערה פטור וצריך לכלבו ולאפרו לא חשיב מקלקל וחייב אפי' לר' יהודה וכן משמע בסמוך מתוך פי' רש''י וקשה דא''כ אמאי א''ל פוק תני לברא דאטו משום דס''ל כר' יהודה מאן דתנא כר''ש משתקינן ליה דכה''ג פריך בפ''ק דחולין (טו.) ע''כ נראה דר' אבהו ור' יוחנן אליבא דר''ש פליגי דר' אבהו סבר דחובל ומבעיר אע''פ שאינו צריך לכלבו ולאפרו חייב לר' שמעון דגמר ממילה והבערת בת כהן ור' יוחנן סבר דר''ש נמי לא מחייב אא''כ איכא קצת תיקון כגון דצריך לכלבו ולאפרו דמילה והבערה איכא קצת תיקון שהוא צורך מצוה אבל לר' יהודה אפי' צריך לאפרו ולכלבו פטור דאין זה תיקון חשוב דאין דרך לחבול בחבירו כדי ליתן לכלבו או לשרוף גדיש בשביל האפר אע''ג דכל שוחט מקלקל הוא כדאמרי' בפ''ק דחולין (דף ח.) סכין של ע''ז מותר לשחוט בה מודה ר' יהודה לענין שבת דחייב דדוקא לענין ע''ז חשוב מקלקל דכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם ולא חשיב ליה נהנה כיון דקלקולו יתר על תקונו ור''ת מפרש דהא דחשיב לר' יהודה מקלקל שצריך לכלבו ואפרו לפי שאין התיקון בא באותה שעה אלא לאחר מכאן דלאחר שנעשית חבורה בא הדם ולאחר שכלתה ההבערה בא האפר אבל בשוחט בשעת הקלקול בא לו התיקון שמוציאה מידי אבר מן החי וקורע למירמא אימתא אאינשי דביתיה חשוב ליה לר''י נמי תיקון לפי שבשעת הקלקול בא לו התיקון וכן בהריגת המזיקין (לקטן קכא:) חייב לר' יהודה דבא התיקון בשעת הקלקול ולר''ש פטור משום דהויא מלאכה שאינה צריכה לגופה וקורע ע''מ לתפור ומוחק ע''מ לכתוב דמיחייב לכ''ע אע''ג שבשעת הקלקול אינו בא התיקון היינו משום שהקלקול גורם תיקון יותר טוב לבסוף ותיקון גמור הוא שהרי אינו יכול לעשות התיקון אלא ע''י הקלקול: בחובל וצריך לכלבו כו'. וא''ת ור' אבהו דמחייב אפי' באין צריך לכלבו כיון דאין צריך כלל הויא מלאכה שאינה צריכה לגופה דאע''ג דמחייב ר''ש מקלקל בחבורה מ''מ בעי צריכה לגופה כדאמרי' בריש הנחנקין (סני: דרין פד:) מאן שמעת ליה דאמר מקלקל בחבורה חייב ר''ש האמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור (לקמן דף קכא:) ובס''פ ספק אכל (כריתוח דף כ:) וי''ל דאפי' במקלקל גמור משכחת לה דהויא צריכה לגופה כגון חובל ומבעיר באיסורי הנאה שסבר שיכול ליתן לכלבו ולבשל בו קדרה ור' אבהו אע''ג דלא חשיב צורך מצוה תיקון מ''מ צריכה לגופה חשיב וא''ת צריך לכלבו ולאפרו היכי חשיב צריכה לגופה מ''ש מחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה וי''ל דלא דמי דהכא הוא צריך לנטילת נשמה כדי לתת לכלבו דהיינו הדם כי הדם הוא הנפש ומבעיר נמי צריך להבערה כדי לעשות אפר כמו מבעיר כדי לבשל קדרה אבל חופר הגומא נעשית מאליה ואינו נהנה ממנה כלום: מדאצטריך קרא למישרי מילה כו'. וא''ת למה לי למילף ממילה נילף כולה מילתא מהבערת בת כהן דלא דחי שבת דבהבערה איכא נטילת נשמה וחובל נמי לא מחייב אלא משום נטילת נשמה וי''ל דלענין מקלקל בחבורה ליכא למילף מהבערה דהתם התיקון בא בשעת הקלקול אבל לענין מקלקל בהבערה יליף שפיר דאחר הבערה בא התיקון כדפי' אי נמי אי לאו דילפינן ממילה דמקלקל בחבורה חייב ה''א דרציחה דוחה את השבת דלאו מלאכה היא והבערה לחודה היא דאימעטה משום דמקלקל בהבערה חייב: דאמר רב אשי מה לי לתקן מילה מה לי לתקן כלי. לאו משום דסבר כר' יהודה אלא מפרש הוא אליבא דר' יהודה: מה לי לבשל פתילה מה לי לבשל סמנין. אין לפרש כמו שבישול סממנין מתקנן להיות יותר חשובים כך פתילה חשובה יותר ע''י בישול דאי היינו טעמא דר' יהודה שאר מיתות ב''ד דלא דחו שבת מנלן כיון דלא שייך בהו תיקון דהבערה לא אסרה תורה אלא משום תיקון פתילה ועוד שריפת בת כהן גופה מנלן דלא דחינן היכא דתיקן הפתילה מאתמול ואומר ר''י דה''פ מה לי בישול פתילה לצורך שריפת בת כהן מה לי בישול סממנין לצורך צביעת בגד דכי היכי דבישול סממנין לצורך צביעה חשוב תיקון ה''נ בישול פתילה לצורך שריפה ומהכא נפקא לן שפיר דכל שאר מיתות ב''ד חשוב תיקון משום מצוה דאי לאו שריפה עצמה חשיבא תיקון משום בישול פתילה לא הוה אסורה אע''פ שמתקנת בכך דכיון שאינה אלא משום שריפה לא הוה חשיב תיקון ולא מיחייב וכן מוציא מרא לחפור לקבור בו מת לר''ש כמו מוציא כיס לקבל בו זיבה בפ''ק (דף יא.) וא''ת בשלמא לר' יהודה שפיר שמעינן דהבערה ללאו יצאת או לחלק מדלא כתב לא תעשה מלאכה בכל מושבותיכם וכתב הבערה ש''מ ללאו יצאת או לחלק כדפרישית בפרק כלל גדול (לעיל דף ע.) [ד''ה הבערה] אלא לר''ש דאיצטריך למיכתב הבערה לחייב מקלקל בהבערה מנא ליה דיצאת ללאו או לחלק וליכא למימר דנפקא ליה לחלק מאחת מהנה כדמפיק ליה ר' יוסי דהא בפרק הבונה (לקמן דף קינ:) פליג ר''ש בהדיא אר' יוסי ודריש ליה לדרשה אחריתי וי''ל דנפקא ליה לחלק מהיכא דנפקא ליה לשמואל בפרק כלל גדול (לעיל דף ע.) והשתא אתי שפיר הא דהוה קשה שמואל דאמר כמאן לא כר' נתן ולא כר' יוסי דהשתא כר''ש ס''ל ובפ''ק דיבמות (דף ו:) קאמר דאיצטריך קרא למיסר הבערת בת כהן משום דהוה סלקא דעתך למישרי מקל וחומר מעבודה דדחיא שבת היינו כר' יהודה דחשיב ליה תיקון אבל לר' שמעון איצטריך קרא בהבערה לחייב כל מקלקל בהבערה הך פלוגתא דמקלקל בחבורה מפרש רש''י דנפקא לן מפלוגתא שאינה צריכה לגופה משמע דלא בעי לר' שמעון צריך לכלבו ולאפרו ולפי זה צריך לומר דר' אבהו כר''ש ור' יוחנן כר' יהודה ואין נראה כדפי' לעיל וצ''ל דהך פלוגתא דמקלקל בחבורה קבלה היתה בידם: (תוספות)

רשב"א כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר. אוקימנא כר"ש, ומתניתין דכייל ותני כל המקלקלין ולא מפקינן חובל ומבעיר ר"י היא. ומפני שלא מצינו למחלוקת הזה עיקר בשום מקום, דקדק רש"י ז"ל (ד"ה מתני') דנפקא להו ממחלוקתן במלאכה הצריכה לגופה, ויסוד הענין לפי שכל המלאכות ממשכן גמרינן להו וכולן צריכות היו לגופן ותיקון היה בהם, ולפיכך סבר ר"ש דכל מלאכה שאין לו תיקון וצורך גוף המלאכה ממש, פטור עליה, וכיון שכן מילה בשבת מן הסתם מותרת שהרי יש בו חבלה וקלקול אצל התינוק, ותיקון המילה שהוא עושה המצוה אינו תיקון בגוף הדבר אלא שהיא מצוה ותיקון מצוה אין מתחשב לו, אע"פ שהוא מתקנו לתרומה ולקדשים ולאכילת פסחים, אין אותו תיקון בגוף המילה אלא אצל אחרים ומלאכה שאי"צ לגופה היא, וכיון שכן לא היתה התורה צריכה להתיר מילה בשבת, אלא לאשמועינן דאע"ג דמקלקלין בעלמא פטורים המקלקל בחבורה חייב, וחידוש הוא שחדשה תורה במילה. וכן הבערה דבת כהן מן הסתם מותרת היתה, לפי שכל מבעיר מקלקל הוא והתיקון הוא אצל אחרים ומלאכה שאי"צ לגופה היא, ולפיכך כשאסר הכתוב הבערה דבת כהן, לחדוש בא לאשמועינן דמקלקל בהבערה חייב. ור' יהודה סבר דמלאכה הצריכה בלבד בעינן, כלומר: שיהא בה תיקון מצד אחד או בגופה של מלאכה או אפילו אצל אחרים, ולפיכך מילה אסורה היתה שהרי יש בה תיקון אצל אחרים כמו שאמרנו, ולפיכך הוצרך הכתוב להתירה, וכן הבערה דבת כהן מן הדין אסורה היא דהרי יש בה תיקון האבר שהוא מצרפו, והרי הוא כבשול סמנים, ולא אסרה התורה הבערת בת כהן אלא מצד תיקון האבר, אבל הבערה גופה דבת כהן קלקול גמור הוא ומותר היה לולא התיקון שיש בה מצד אחר שהוא בישול הפתילה. (וצריך עיון לרבי שמעון בבישול הפתילה שהיא מלאכה הצריכה לגופיה לרב אשי [ולרבי שמעון] אין לומר כן, וכן בפרק קמא דיבמות (ו, ב) אומר כן. וצריך עיון בהבערה לחלק דוקא לרבי יהודה, וכן [קבורת] מת מצוה לרבי שמעון לידחי [שבת]). ולעולם מקלקלין גמורין אפילו בחובל ומבעיר נמי פטורין, ולא משכחת לה לרבי יהודה דחייב אלא בשיש בו תיקון אצל אחרים, חובל בצריך לדם לתת לכלבו ומבעיר בצריך לאפרו. וא"ת מכל מקום למה הוצרך הכתוב לאסור הבערה בבת כהן. ויש לומר דלא תבערו לרבי יהודה לחלק (עי' לעיל ע, א), ומושבות דמיניה דרשינן הבערה דבית דין כדאיתא בריש פרק קמא דיבמות (ו, ב) איצטריך, כי היכי דלא נידחי מיתת בית דין שבת מקל וחומר כדאיתא התם ביבמות. ועדיין צריך לתרץ (שיטת) [קושית] הראב"ד ז"ל דקשה (עליו) [ליה] אם כן לרבי יהודה שאר מיתות ב"ד יהיו מותרות בשבת, דהא מקלקל גמור הוא. ויש לומר דלרבי יהודה נמי שאר מיתות אסורות, דיש בהם תיקון מצד שהן מתבערין מתוך העדה, והויה לה כהוצאת כזית מן המת וכעדשה מן השרץ (לעיל צג, ב) דחשיב תיקון הרחקת הטומאה וסילוק הנזק. והא דאמרינן מה לי בישול פתילה לרבותא נקטיה, ולא צריך. ולרבי שמעון לא חשיבא ליה בישול הפתילה תיקון. ומיהו אפשר דרב אשי לאו [משום] דלא סבירא ליה כר"ש, אלא קא מפרש טעמא דר' יהודה. והתם נמי ביבמות [מייתי] הדין טעמא, ואמר אימת דשמעת ליה לרבי יוסי דהבערה ללאו יצאת הני מילי הבערה דעלמא, הבערה דב"ד בישול פתילה הוא ואמר רב אשי מה לי בישול פתילה מה לי בישול סמנין, התם הוא משום דבין לרבי יוסי בין לר' נתן לית להו דרבי שמעון, דהא לר"ש הבערה לגופה איצטריכא ולחדושא ולא יצתה לא לחלק ולא ללאו, ונמצאת הבערה בבת כהן אסורה לר' שמעון מדגלי בה קרא, ושאר מיתות ממילא, ואיצטריכא מושבות כי היכי דלא נדחי מק"ו מעבודה. ואכתי קשיא לי כיון דקיום מצוה לא חשיבא לה תיקון בגופו של דבר ומלאכה שלא לצורך הוא, אם כן קבורת מת מצוה תדחי שבת, ובשלמא לרבי יהודה כיון שיש תיקון אצל המת אסור, וכ"ש דליכא חפירה בקרקע קלקול, אלא לרבי שמעון קשיא. ויש לומר דלרבי שמעון אין הכי נמי דשרי. והא דקאמרינן התם קבורת מת מצוה תוכיח שאינה דוחה את השבת, דלא כרבי שמעון דלרבי שמעון ודאי דוחה, ותדע דבפרק המצניע (צד, א-ב) פוטר היה רבי שמעון במוציא את המת לקברו, וכללא כייל אפילו במת מצוה. זה נראה לי לפי שיטת רש"י ז"ל. ורבי שמואל ז"ל דקדק מתוך דבריו וכו' וקשה עליו וכו'. ועוד קשה דמי עדיף מקלקל ממתקן, מתקן צריך לגופה מקלקל לא צריך לגופה, ובספר הישר (סי' רצ) פירש וכו'. ויש לי לדקדק, אם במקלקל בחבורה חשיב לצורך גופה, אם כן כל המקלקלין פטורים חוץ מחובל ומבעיר הכי קאמר כל המקלקלין ואפילו יש בהן צורך פטורים, והיכי משכחת לה לפטורא, והראב"ד ז"ל כתב כללא דמלאכה הצריכה לגופה וכו'. (רשב"א)

דף קו - ב

וצבי לגינה ולחצר ולביברין [חייב]. רשב''ג אומר לא כל הביברין שוין זה הכלל מחוסר צידה פטור שאינו מחוסר צידה חייב: גמ' תנן התם אין צדין דגים מן הביברין בי''ט ואין נותנין לפניהם מזונות אבל צדין . חיה ועוף ונותנין לפניהם מזונות ורמינהו . ביברין של חיות ושל עופות ושל דגים אין צדין מהם ביום טוב ואין נותנין לפניהם מזונות קשיא חיה אחיה קשיא עופות אעופות בשלמא חיה אחיה לא קשיא הא רבי יהודה הא רבנן אלא עופות אעופות קשיא וכי תימא עופות אעופות נמי לא קשיא הא ביבר מקורה הא ביבר שאינו מקורה והא בית דמקורה הוא ובין לרבי יהודה ובין לרבנן צפור למגדל אין לבית לא אמר רבה בר רב הונא הכא בצפור דרור עסקינן לפי שאינה מקבלת מרות דתנא דבי ר' ישמעאל למה נקרא שמה צפור דרור מפני שדרה בבית כבשדה השתא דאתית להכי חיה אחיה נמי לא קשיא הא בביבר גדול הא בביבר קטן היכי דמי ביבר גדול היכי דמי ביבר קטן אמר רב אשי כל היכא דרהיט בתריה ומטי לה בחד שיחייא ביבר קטן ואידך ביבר גדול אי נמי כל היכא דנפיל טולא דכתלים אהדדי ביבר קטן ואידך ביבר גדול ואי נמי כל היכא דליכא עוקצי עוקצי ביבר קטן ואידך ביבר גדול: רשב''ג אומר וכו': אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבן שמעון בן גמליאל . אמר ליה אביי הלכה מכלל דפליגי א''ל מאי נפקא לך מינה א''ל גמרא גמור זמורתא תהא ת''ר הצד צבי סומא וישן חייב חיגר וזקן וחולה פטור א''ל אביי לרב יוסף מ''ש הני ומ''ש הני הני עבידי לרבויי הני לא עבידי לרבויי והתניא חולה חייב אמר רב ששת לא קשיא הא בחולה מחמת אישתא הא בחולה מחמת אובצנא ת''ר הצד חגבין גזין צרעין ויתושין בשבת חייב דברי רבי מאיר וחכמים אומרים כל שבמינו ניצוד חייב וכל שאין במינו ניצוד פטור תניא אידך הצד חגבים בשעת הטל פטור בשעת השרב חייב אלעזר בן מהבאי אומר אם היו מקלחות ובאות פטור איבעיא להו אלעזר בן מהבאי ארישא קאי או אסיפא קאי ת''ש . הצד חגבין בשעת הטל פטור בשעת השרב חייב אלעזר בן מהבאי אומר אפילו בשעת השרב אם היו מקלחות ובאות פטור: מתני' צבי שנכנס לבית ונעל אחד בפניו חייב נעלו שנים פטורין לא יכול אחד לנעול ונעלו שנים חייבין ור''ש פוטר: גמ' א''ר ירמיה בר אבא אמר שמואל הצד ארי בשבת אינו חייב עד שיכניסנו לגורזקי שלו: מתני' ישב האחד על הפתח ולא מילאהו ישב השני ומילאהו השני חייב ישב הראשון על הפתח ומילאהו ובא השני וישב בצידו אף על פי שעמד הראשון והלך לו הראשון חייב והשני פטור הא למה זה דומה לנועל את ביתו לשומרו ונמצא צבי שמור בתוכו:

רש"י וצבי. ניצוד משהכניסו לביתו ונעל בפניו אבל אם הכניסו לגינה או לחצר אין זו צידה: המחוסר צידה. שקשה לתופסו שם כדמפרש בגמרא: גמ' ביברין. קרפיפות מוקפין: אין צדין מהן בי''ט. אלמא לאו ניצוד ועומד קא חשיב ליה ש''מ המכניסו לביבר אין זו צידתו: ואין נותנין לפניהן מזונות. כיון דהן מוקצה לא מצי למטרח עלייהו: הא רבי יהודה. ההיא דאין צדין רבי יהודה היא דבמתניתין לא חשיב לה צידה עד שיכניסו לבית: עופות אעופות קשיא. דהא בין לר' יהודה בין לרבנן צפור למגדל קאמרי: ביבר מקורה. הוי ניצוד: בצפור דרור. מתני' דקתני צפור לבית לא בצפור דרור עסקינן שדרכה לדור בבית כבשדה ונשמטת מזוית לזוית: השתא דאתית להכי. לאוקמינהו לתרווייהו כרבנן: חיה אחיה נמי. מוקמי כרבנן: והא ביבר קטן. מתניתין דהכא: והא. מתניתין דביצה בביבר גדול: שיחייא. מרוצה שהוא שוחה לאחוז בה: עוקצי. פיאות להשמט בהן: ואידך. כל מי שאינו כן: מכלל דפליגי. והא אוקימנא דרבנן נמי בביבר קטן אמרי: מאי נפקא לך מינה. כ''ש כיון דלא פליגי עליה הלכתא כוותיה: זמורתא תהא. אומר השמועה בזמירה בעלמא בלא צורך: סומא וישן עבידי לרבויי. לישמט כשמרגישין יד אדם: אובצנא. עייפות שאינו יכול לזוז ממקומו נצוד ועומד הוא: הגזין. מין חגב טהור הוא ונאכלין: במינו ניצוד. כגון חגבים והגזין: שאין במינו ניצוד. צירעין ויתושין שאינן לצורך: חגבים בשעת הטל. עיניהם מתעוורות והרי הן ניצודין ועומדין: מקלחות. הרבה ביחד שהן מזומנות ליקח: ארישא קאי. דאף בשעת הטל אם מקלחות ובאות שרי ואי לא אסור: מתני' צבי שנכנס. מאליו: ונעל אחד בפניו. זו היא צידתו: נעלו. שנים פטורים. דהוי להו שנים שעשאוה: לא יכול אחד לנעול. אורחיה הוא לנעול בשנים והרי לכל אחד מלאכה דבלא איהו לא מתעבדא: ורבי שמעון פוטר. לטעמיה דדריש קראי למיפטר זה אינו יכול וזה אינו יכול בפרק המצניע (לעיל צב:): גמ' הצד ארי. אפילו תופסו אין זו צידתו שכשכועס משחית והולך: עד שיכניסנו לגורזקי שלו. בית משמר העשוי לו כמין תיבה: מתני' השני חייב. שהוא צדו: הא למה. שני זה דומה מאחר שנצוד ע''י הראשון: לנועל את ביתו לשומרו. ולא לצוד: ונמצא צבי. שהוא ניצוד כבר שמור בתוכו וכן אע''פ שעמד הראשון אין זה אלא כשומרו לצבי שהיה לו מאתמול: (רש"י)

תוספות ואין נותנין לפניהם מזונות. אין לפרש דטעמא משום דדגים מיתזני שפיר במים להכי לא טרחינן דחשיבי כאין מזונותיהם עליך. חדא דלאו מילתא דפסיקא היא דלדגים מצויין מזונות ולא לחיה ועוד דבסמוך בעי לאוקמי הא דקתני אין צדין חיה ועוף ואין נותנין לפניהם מזונות בביבר שאינו מקורה וכי בשביל שאינו מקורה מצויין להם מזונות ורש''י דפירש כיון דאין צדין מוקצין נינהו להכי אין נותנין לפניהם מזונות ואין טורחין בשבילם אין נראה כלל דהא תנן לקמן בפ' בתרא (דף קנה:) נותנים . מים לפני אווזים ותרנגולים ולפני יוני הרדסייאות אע''ג דמוקצין הן בשבת ונראה לר''י כל היכא דהוי כניצוד ועומד מדאורייתא כגון אווזין ותרנגולין ויוני הרדסייאות ואע''ג דמדרבנן אסור לצודן כדתנן בפרק שמונה שרצים (לקמן דף קז.) חיה ועוף שברשותו הצדן פטור משמע אבל אסור כיון דמדאורייתא כניצוד ועומד נותנין לפניהם מזונות וכן חיה ועוף שבביברין מקורין דחשיב טפי מזונותיהם עליך אבל כאן שמן התורה אין ניצודין לא חשיב מזונותיהן עליך והוי כאותן שהן כל שעה בשדה כמו יוני שובך ויוני עלייה ואתי שפיר לפי זה ההיא דריש אין צדין (ביצהדף כד.) דקתני התם במתניתין רשב''ג אומר זה הכלל המחוסר צידה אסור כו' וקאמר בגמרא היכי דמי מחוסר צידה כגון דאמר הבא מצודה ונצודנו אמר ליה אביי לרב יוסף והרי אווזים ותרנגולים דאמר הבא מצודה ונצודנו ואמר הצד אווזים ותרנגולים ויוני הרדסייאות פטור והשתא קשה מאי פריך והא פטור משמע אבל אסור ובמתניתין קתני נמי רשב''ג אומר מחוסר צידה אסור ולמאי דפי' הכא אתי שפיר דרשב''ג קאי ארישא דקתני אין צדין ואין נותנין לפניהם מזונות וקא אסר רשב''ג במחוסר צידה אף ליתן מזונות וא''כ מחוסר צידה דאורייתא חשיב ליה ולהכי פריך שפיר: הלכה מכלל דפליגי. אע''ג דר' יהודה פליג מ''מ פריך אביי שפיר דאי לאפוקי מדרבי יהודה אתא לימא אין הלכה כרבי יהודה הכא אתי שפיר דלא קבעי היכי דמי מחוסר צידה דהא כבר פי' דהיכא דאיכא עוקצי ביבר גדול ומסתמא דהיינו מחוסר צידה דרשב''ג אבל בריש אין צדין (ביצה דף כד.) קשה אמאי קבעי ה''ד מחוסר צידה הואיל וכבר פי' ביבר גדול וביבר קטן לרבנן ונראה לריב''א משום דהתם קתני במילתייהו חיה ועוף ועלה קאי רשב''ג וקבעי ה''ד מחוסר צידה בעופות אבל אחיה לא קבעי דזה כבר פירש וכן משמע דכל הנהו דמייתי עלה לא מיירי אלא בעופות אבל הכא לא איירו רבנן בעופות אלא בחיה גרידא: היכא דנפלי טולא דכתלים. היה להם שיעור הכתלים שוה והיו יודעין שיעורן: למה זה דומה לנועל ביתו לשומרו ונמצא צבי שמור בתוכו. ואם תאמר מאי אולמא הך מהך ונראה לריב''א דס''ד דבא וישב בצידו ליתסר משום דמיחזי דלהוסיף שמירה לצבי הוא בא: (תוספות)

רשב"א ואין נותנין לפניהן מזונות. פירש רש"י ז"ל: כיון דמוקצין הן לא מצי מיטרח עלייהו. והקשו עליו בתוספות דהא תנן (לקמן קנו, ב) מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים, ובפרק מפנין (קכו, ב) אמרו מטלטלין את הלוף מפני שהוא מאכל לעורבים, ומאן דאסר התם לא אסר אלא משום שאין דרכם של ישראל לגדל עורבים. ועוד קשיא אפילו אווזין ותרנגולין היאך נותנין לפניהם מזונות. ופירשו הם ז"ל דאינה אלא גזירה שמא יבא לידי צידה, והלכך כל שהוא מחוסר צידה דאורייתא אסור, וכל שאין מחוסר צידה דאורייתא מותר. והביאו ראיה מדאמרינן בפ' אין צדין (ביצה כד, א) היכי דמי מחוסר צידה אמר רב יהודה [אמר שמואל] כל שאומר הבא מצודה ונצודנו, א"ל רב יוסף והא אווזין ותרנגולים שאומר הבא מצודה ונצודנו ותניא הצד אווזין ותרנגולים ויונים הדריסיאות פטור. ואיכא למידק בההיא מאי קושיא, דהא פטור אבל אסור, דכל פטורא דשבת פטור אבל אסור, וההיא גבי שבת מתניא. אלא הכי פירושו דאמתניתין דקתני כל שמחוסר צידה אסור קאי, ופירושו אסור ליתן לפניהם מזונות, וה"ק איזה מחוסר צידה שגוזרין עליו שלא ליתן לפניו מזונות, ואמר רב יהודה אמר שמואל כל שאומר הבא מצודה ונצודנו, ולפי' אקשי ליה רב יוסף דאלמא כל שאומר הבא מצודה מחוסר צידה דאורייתא כיון דגזרינן, והא אווזין ותרנגולים שאומר הבא מצודה ונצודנו ואפילו הכי הצדן פטור אלמא לאו מחוסר צידה דאורייתא, וכיון שכן היכי גזרינן ביה שלא ליתן לפניהם מזונות שמא יצוד. אבל בירושלמי דפרקין (ה"ז) מפורש לפי שאין עושין תקנה לדבר שאינו מן המוכן, וכדברי רש"י ז"ל. ויש לפרש דההיא דכלבים ועורבין לא קשיא, לפי שמוכנין הן למלאכתנו וברשותינו הם ומזונותיהן עלינו, אבל מה שאינו ברשותינו ואינן ניצודין אסור לפי שאין מזונותן עלינו, ומה שהוא בביבר קטן הרי הוא כניצוד וברשותינו הוא, לפיכך נותנין לפניהם מזונות שאף הם מזונותן עליך. אמר ליה אביי הלכה מכלל דפליגי. איכא למידק ולימא ליה אין, דהא ר' יהודה פליג בכל ביברין. ולאו מלתא היא דלאפוקי מדר' יהודה לא צריך דפשיטא דהלכה כחכמים, ועוד שלא היה לו לומר הלכה כרשב"ג אלא הלכה כחכמים, ולא הוצרך רב יוסף לפסוק כרשב"ג אלא לאפוקי מחכמים ולפיכך הקשה הלכה מכלל דפליגי. (רשב"א)

דף קז - א

גמ' אמר רבי אבא אמר רב חייא בר אשי אמר רב נכנסה לו צפור תחת כנפיו יושב ומשמרו עד שתחשך מתיב רב נחמן בר יצחק ישב הראשון על הפתח ומלאהו ובא השני וישב בצדו אף על פי שעמד הראשון והלך לו הראשון חייב והשני פטור מאי לאו פטור אבל אסור לא פטור ומותר הכי נמי מסתברא מדקתני סיפא למה זה דומה לנועל את ביתו לשומרו ונמצא צבי שמור בתוכו מכלל דפטור ומותר ש''מ איכא דאמרי אמר רב נחמן בר יצחק אף אנן נמי תנינא אע''פ שעמד הראשון והלך לו הראשון חייב והשני פטור מאי לאו פטור ומותר לא פטור אבל אסור הא מדקתני סיפא הא למה זה דומה לנועל את ביתו לשומרו ונמצא צבי שמור בתוכו מכלל דפטור ומותר ש''מ. אמר שמואל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור לבר מהני תלת דפטור ומותר חדא הא וממאי דפטור ומותר דקתני סיפא למה זה דומה לנועל את ביתו לשומרו ונמצא צבי שמור בתוכו ואידך המפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה חייב אם להוציא ממנה לחה פטור וממאי דפטור ומותר דתנן מחט של יד ליטול בה את הקוץ ואידך הצד נחש בשבת אם מתעסק בו שלא ישכנו פטור אם לרפואה חייב וממאי דפטור ומותר דתנן כופין קערה על הנר בשביל שלא תאחוז בקורה ועל צואה של קטן ועל עקרב שלא תישך:

רש"י גמ' תחת כנפיו. תחת כנפי כסותו ואין יכול לצאת שננעל בפניו מאליו: יושב ומשמרו. כן ואינו צריך לפתוח לו חלון דאינו אלא שומר: לנועל את ביתו. דכל אדם עושין כן: המפיס. מבקע מורסא קויטור''א {כווייה (פצע מזוהם)} : אם לעשות לה פה. בתוספתא תני הכי אם לקולפה ולעשות לה פה כדרך שרופאים של עכשיו עושין דמתקן לה פתח: חייב. משום בונה פתח או משום מתקן כלי מה לי לתקן מכה מה לי לתקן כלי: ואם להוציא לחה. של עכשיו ואינו חושש אם תחזור ותסתום מיד: פטור. ומותר דאין כאן תיקון ורבנן נמי לא גזור בה שבות משום צערא: ומחט של יד. ניטלת בשבת: ליטול בה את הקוץ. והיינו דומיא דלחה דמצער ליה ואינו חושש אם יסתם מיד וקאמר ניטלת לכתחילה מחט של יד היא מחט שתופרין בה בגדים ומשום דקתני בהדה ושל שק לפתוח בה את הדלת קרי לה להאי מחט של יד: קערה. של חרס: כופין. לכתחילה ולא שיכבה את הנר ואשמעינן דכלי ניטל להצלת דבר שאינו ניטל בשבת: על עקרב שלא תשוך. ואע''ג דממילא מתציד: (רש"י)

תוספות וממאי דפטור ומותר דתנן מחט של יד ליטול בה את הקוץ. למאי דמסיק בריש פ' הנחנקין (סנכדר. ן דף פה.) דאתיא כר''ש אתי שפיר דמיירי אפילו ודאי חביל ומשום שאינה צריכה לגופה שרי אבל לפי מאי דפריך התם והא דתנן מחט של יד ליטול בה את הקוץ ליחוש דילמא חביל לא פשיט הכא מיניה שפיר דבמפיס מורסא דודאי עושה פתח שמא יהא אסור ואומר ר''י דאפילו למאי דס''ד התם פשיט שפיר דמסתבר דככולי עלמא אתיא אפילו כר' יהודה וכיון דרבי יהודה דאסר בעלמא דבר שאין מתכוין אפילו אינו פסיק רישיה שרי הכא משום צערא דגופא לר''ש נמי במפיס מורסא דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה שרי לכתחילה מהאי טעמא: (תוספות)

רשב"א אף אנן נמי תנינא אף על פי שעמד הראשון והלך לו הראשון חייב והשני פטור מאי לאו פטור ומותר לא פטור אבל אסור. תמיהא לי והיאך אפשר לומר כן שיהא השני אסור, אטו אלו צד הראשון ובא שני ונטלו אחר שניצוד מה איסור יש בדבר. ועוד תמיהא לי מאי קאמר ר' אבא נכנסה לו צפור תחת כנפיו יושב ומשמרה, דאלמא דוקא יושב ומשמר אבל נוטל לא, ואמאי אפילו ליטול למה לא כיון שכבר ניצוד. ויש לומר דמדאורייתא ודאי מותר, אלא שאסור לטלטל משום טלטול דמוקצה, ומכל מקום אתא לאשמועינן דיושב ומשמר ולא גזרינן אטו צד לכתחילה, ומהאי טעמא נמי הוא דהוה מצי למימר השתא דשני פטור אבל אסור לישב שם אחר עמידת הראשון מפני שנראה כאילו הוא צדו עכשיו וגזרינן אטו צד לכתחילה. תוספתא (פי"ג ה"ו): ישב אחד על הפתח ובא אחר וצדו מבפנים, היושב על הפתח חייב והצדו פטור, הא למה זה דומה לנועל את ביתו לשמרו ונמצא צבי שמור בתוכו. פירוש: כאילו יש צבי ניצוד בתוך הבית והבית סגור, ובא זה ונועל עוד בפניו במנעול, אף על פי שגורם שמירה על שמירתו מותר, ולא אמרינן הרי זה כצדו שאלולי לא נעל הוא במנעול שמא היו דלתות נפתחות וצבי נמלט, כך שני זה אחר שישב הראשון, ואי נמי כשהיה שם צבי קשור ובא זה ונעל שאף על פי שנעל הצבי אין אומרים לזה שיפתח ביתו כדי שיצא הצבי, לפי שבשעה שנעל בהיתר נעל לשמור מה שבתוכו, ואפילו נתכוון לשמור הצבי שגם הוא מכלל חפצי ביתו הוא ונועל לשמרו לכתחילה. תוספתא (שם): ישב אחד על הפתח ונמצא צבי בתוכו, אע"פ שמתכוון לישב עד שתחשך פטור מפני שקדמה צידת צבי למחשבה, אין לך שהוא חייב אלא המתכוון לצוד, אבל קדמה צידה למחשבה פטור. ואפשר דפטור דקתני הכא פטור אבל אסור הוא, כיון שעל ידי מעשיו הוא ניצוד ולא היה נצוד מתחילה, והיינו דקא תני במתניתין לנועל את ביתו לשומרו ונמצא צבי שמור בתוכו וכו', והכא קתני ונמצא צבי בתוכו. ויש לומר דפטור ומותר קאמר, לומר שאינו צריך לפתוח כיון שלא נתכוון לצידה ונמצא ניצוד בתוכו בלא מתכוון ואינו מוסיף עכשיו בצידתו למה יפתח ומאי דהוה הוה, דכיון דלא עביד איסורא דאורייתא בצידתו בתחילתו הרי הוא מותר בסופו. ובירושלמי (דפרקין ה"ו) נראה שהתירו לנעול לכתחילה ביתו לשמור ביתו וצבי שבתוכו, דכיון שהוא צורך ביתו אע"פ שעל ידי כך ניצוד הצבי ממילא מותר, ובלבד שלא יתכוון לשמור את הצבי בלבד, דהכי גרסינן בירושלמי בפרקין דהכא: ר' יוסא בר' בון בשם ר' חונא היה צבי רץ כדרכו ונתכוון לנעול כדרכו בעדו ובעד הצבי מותר, ראה תינוק מבעבע בנהר ונתכוון להעלותו ולהעלות נחיל של דגים עמו מותר, ר' יוסי בר' בון בשם ר' חונא היה מפקח בגל ונתכוון להעלותו ולהעלות צרור של זהובים עמו מותר. ולפי זה הא דאמרינן ונתכוון לנעול בעדו, לא בעדו בלבד קאמר, אלא אם נתכוון לנעול אף בעדו קאמר, ולומר שאילו צריך לנעול בעדו מותר אע"פ שמתכוון שיהא הצבי ניצוד בתוכו (ע"כ). הדרן עלך פרק האורג (רשב"א)

פרק ארבע עשרה - שמנה שרצים

מתני' שמנה שרצים האמורים בתורה הצדן והחובל בהן חייב ושאר שקצים ורמשים החובל בהן פטור הצדן לצורך חייב שלא לצורך פטור חיה ועוף שברשותו הצדן פטור והחובל בהן חייב: גמ' מדקתני החובל בהן חייב מכלל דאית להו עור מאן תנא אמר שמואל רבי יוחנן בן נורי היא דתנן רבי יוחנן בן נורי אומר שמנה שרצים יש להן עורות רבה בר רב הונא אמר רב אפילו תימא רבנן עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי יוחנן בן נורי אלא לענין טומאה דכתיב {ויקרא יא-לא} אלה הטמאים לכם לרבות שעורותיהן כבשרן אבל לענין שבת אפילו רבנן מודו ולענין שבת לא פליגי והתניא הצד אחד משמנה שרצים האמורים בתורה החובל בהן חייב דברי ר' יוחנן בן נורי וחכמים אומרים אין עור אלא

רש"י מתני' שמנה שרצים. החולד והעכבר וגו' (ויקרא יא): הצדן. חייב שבמינו ניצוד: והחובל בהן חייב. דיש להן עור כדמפרש בגמרא והויא ליה חבורה שאינה חוזרת והויא ליה תולדה דשוחט. לוי''ה. ל''א כיון דיש להן עור נצבע העור בדם הנצרר בו דחייב משום צובע: ושאר שקצים ורמשים. כגון תולעת ונחשים ועקרבים: החובל בהן פטור. דאין להם עור: שלא לצורך פטור. דאין במינו ניצוד והויא מלאכה שאינה צריכה לגופה ור' שמעון היא כדמוקי לה בגמ': חיה ועוף שברשותו. פטור אם צדן שהרי ניצודין ועומדין: והחובל בהן חייב. דיש להן עור: גמ' שמונה שרצים יש להן עורות. ופליג אדרבנן דאמרי בהעור והרוטב האנקה הכח והלטאה והחומט עורותיהן מטמאין בכעדשה כבשרן אלמא הני ארבעה לית להו עור: אלה הטמאים. בתר והאנקה והכח כתיב ודרשינן ה' יתירה דהטמאים לרבות שעורותיהן כבשרן וכתיב אלה למעוטי הנך דקרא קמא החולד והעכבר והצב: אפילו רבנן מודו. דיש להן עור: (רש"י)

תוספות מתני' שמנה שרצים החובל בהן חייב. לשון שפי' הקונטר' משום נטילת נשמה עיקר כדפי' בפרק כלל גדול (לעיל דף עה.): הצדן לצורך חייב. וא''ת מ''ש דאיצטריך הכא למיתני טפי הצדן לצורך חייב בכל חיובי דשבת נמי לא מחייב ר''ש אלא לצורך ואומר ר''י דלהכי תנא ליה הכא לאשמעינן דבשאר שקצים ורמשים שאין להן עור צריך שיתכוין לשום צורך דסתמיה לאו לצורך קיימי אבל בשמונה שרצים דרישא דיש להם עור סתמייהו ניצודין לצורך עורן להכי תני צדן בהדי חובל דמחייב נמי משום עור: שלא לצורך פטור. פירש רש''י דאין במינו ניצוד. ואינו נראה דהא מאן דפטר אין במינו ניצוד פוטר אפילו לצורך אלא יש לפרש דאפילו במינו ניצוד פטור משום דהויא מלאכה שאינה צריכה לגופה ור''ת מחקו מן הפירושים: אמר שמואל ר' יוחנן בן נורי היא דאמר שמונה שרצים יש להם עור. תימה לר''י דע''כ לא פליגי רבנן עליה דרבי יוחנן אלא לענין טומאה אבל בשבת דילמא מודו ליה דהא עור של עגל הרך הוי כבשר לענין טומאה והחובל בו בשבת חייב וכן עור של עוף מסתמא הוי כבשר שרך הוא ותנן חיה ועוף שברשותו החובל בהן חייב וי''ל דעור של עגל הרך ושל עוף אע''ג דחשיב עור הוי כבשר לענין טומאה משום דרכיכין וראוין לאכילה אבל עור ח' שרצים סבר שמואל דטעמא דרבנן דחשיבי ליה כבשר משום דאזלי בתר גישתא כדמפרש בהעור והרוטב (חילין דף קכב:) ולא משום רכיכות דלא רכיך כולי האי וכיון דלית להו ממשות עור החובל בהן פטור כמו בשאר שקצים ורמשים: ע''כ לא פליגי רבנן אלא לענין טומאה דכתיב אלה הטמאים. וא''ת והא מסקינן בפ' העור והרוטב (שם) דבגישתא קמיפלגי ופי' בקונט' התם דרבנן לא דרשי הטמאים ואיכא למימר דרב דהכא לטעמיה דתני התם תנשמת ולא אזיל בתר גישתא ומיהו בלאו הכי א''א לומר התם כדפי' הקונטרס דאמאי איצטריך למימר התם רב תנא הוא ופליג והא ע''כ ברייתא דדריש הטמאים קיימא כרב ע''כ נראה דרבנן דמתני' דהתם נמי אית להו דרשה דהטמאים אבל לית להו למינהו הפסיק הענין וכתב הטמאים לרבות ואלה למעט ומוקמינן ריבויא אהנהו ארבע דלית להו גישתא האנקה והכח והלטאה והחומט ורב מרבה כל הנהו דכתיב בתר למינהו וגם תנשמת בכלל וקצת קשה דאמרינן לקמן מאן ת''ק רבי יהודה דאזיל בתר גישתא והא רבנן נמי אזלו בתר גישתא ואפילו הכי דרשי הטמאים וה''נ נימא לרבי יהודה וא''כ נמי נימא עד כאן לא פליג רבי יהודה אלא לענין טומאה דכתיב הטמאים אבל לענין שבת מודה: (תוספות)

רשב"א מתני': הצדן והחובל בהן חייב. פירוש: החובל בהן עד שנצרר הדם, דכיון שיש להם עור הוא מעכב את הדם מלצאת ואלמלא העור מעכבו היה יוצא, וכיון שכן אין חבורה חוזרת וחייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום כי הדם הוא הנפש, אבל שאר שרצים ורמשים אילו נעקר הדם ממקומו לגמרי עד שתהא חבורה אף הוא היה יוצא בחוץ כיון שאין להם עור שיעכבנו, אבל אילו יצא לחוץ אף בשאר שקצים היה חייב ומשום נטילת נשמה. אבל רש"י ז"ל פירש, דאיסור החבלה משום צובע, ולדבריו פטור של שאר שקצים, משום שאין להם עור שיצטבע בדם. ואינו מחוור, לפי שבפרק אלו טריפות (חולין מו, ב) אמרינן בהדיא דאף שאר שקצים ורמשים אם יצא מהן דם חייב, ומפרש נמי טעמא דשאר שקצים משום דלא הדרא בריא ומשום נטילת נשמה, ועוד מה צורך בצביעת עורן, וכאותה שאמרו בפרק כלל גדול (עה, א) שוחט מפני מאי מחייב, רב אמר משום צובע, אמר רב מלתא דאמרי אימא בה מילתא דלא ליתו דרי בתראי וליחכו עלה, צובע מאי ניחא ליה, ניחא דליתווס בית השחיטה דמה דליחזו אינשי וליזבנו מיניה, ואם כן הכא מאי ניחא ליה. אלא מיהו בירושלמי בפרק כלל גדול (ה"ב) משמע כדברי רש"י ז"ל, דגרסינן התם מה צביעה היתה במשכן, שהיו משרבטין בבהמה ועורות אלים מאדמים, אמר ר' אסי הדא אמרה העושה חבורה ונצרר הדם חייב משום צובע, המאדים אודם בשפה חייב, והמוציא את הדם חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום. ואולי אם הוא צריך לצבוע אותו מקום לשום ענין קאמר שהוא חייב אף משום צובע, ולהתחייב שתים משום צובע ומשום נטילת נשמה, וכדאמרינן בפרק כלל גדול (עה, א) משום צובע אין משום נטילת נשמה לא, אימא אף משום צובע. והצדן לצורך חייב שלא לצורך פטור. פירש רש"י ז"ל: שלא לצורך לפי שאין במינן ניצוד. ואינו מחוור, דאם כן אפילו לצורך נמי פטור. אלא משמע דשמונה שרצים האמורים בתורה אין דרכן להזיק וכל צידתן היא לצורך, אבל שאר שקצים ורמשים שדרכן להזיק פעמים אדם צדן שלא לצורך, כלומר שלא יזיקו ומשום הכי תני פלוגתא בסיפא, והוא הדין לרישא. הרמב"ן ז"ל. חיה ועוף שברשותו הצדן פטור. ירושלמי (ה"א): לא אמר אלא שברשות, הא אינו ברשות אדם חייב, אמר ר' יוסי הדא אמרה שור שמרד הצדו בשבת חייב. (רשב"א)

דף קז - ב

למה שמנו חכמים אדרבה למה שמנו חכמים אין להם עור ואמר אביי הכי קאמר אין עור חלוק מבשר אלא למה שלא מנו חכמים אמר ליה רבא הא למה שמנו חכמים קאמר אלא אמר רבא הכי קאמר אין עור מטמא כבשר אלא למה שמנו חכמים מכלל דרבי יוחנן בן נורי הנך נמי דלא מנו חכמים מטמאין והא קתני ר' יוחנן בן נורי אומר ח' שרצים יש להן עורות ולא מטמאין [אמר רב] אדא בר מתנה תריץ הכי וחכמים אומרים לענין טומאה אין עור למה שמנו חכמים ואכתי לענין שבת לא פליגי והתניא הצד אחד מח' שרצים האמורים בתורה החובל בהן חייב בשרצים שיש להן עורות ואיזו היא חבורה שאינה חוזרת נצרר הדם אע''פ שלא יצא רבי יוחנן בן נורי אומר ח' שרצים יש להן עורות אמר רב אשי מאן ת''ק רבי יהודה דאזיל בתר גישתא דתנן ר' יהודה אומר הלטאה כחולדה אבל רבנן דפליגי עליה דרבי יוחנן לענין טומאה לענין שבת מודו ליה אי הכי האי דברי רבי יוחנן בן נורי דברי רבי יוחנן ומחלוקתו מיבעי ליה תני דברי רבי יוחנן בן נורי ומחלוקתו בעא מיניה לוי מרבי מנין לחבורה שאינה חוזרת דכתיב {ירמיה יג-כג} היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו מאי חברבורותיו אילימא דקאי ריקמי ריקמי האי ונמר חברבורותיו נמר גווניו מבעי ליה אלא ככושי מה עורו דכושי אינה חוזרת אף חבורה אינה חוזרת: ושאר שקצים כו': הא הורגן חייב מאן תנא א''ר ירמיה ר''א היא דתניא ר''א אומר ההורג כינה בשבת כהורג גמל בשבת מתקיף לה רב יוסף עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר אלא בכינה דאינה פרה ורבה אבל שאר שקצים ורמשים דפרין ורבין לא פליגי ושניהם לא למדוה אלא מאילים רבי אליעזר סבר כאילים מה אילים שיש בהן נטילת נשמה אף כל שיש בו נטילת נשמה ורבנן סברי כאילים מה אילים דפרין ורבין אף כל דפרה ורבה א''ל אביי וכינה אין פרה ורבה והאמר מר יושב הקב''ה וזן מקרני ראמים ועד ביצי כינים מינא הוא דמיקרי ביצי כינים והתניא טפויי וביצי כינים מינא הוא דמיקרי ביצי כינים והרי פרעוש דפרה ורבה ותניא הצד פרעוש בשבת רבי אליעזר מחייב ורבי יהושע פוטר אמר רב אשי צידה אהריגה קרמית עד כאן לא פליגי רבי אליעזר ור' יהושע אלא דמר סבר דבר שאין במינו ניצוד חייב ומר סבר פטור אבל לענין הריגה אפילו רבי יהושע מודה: הצדן לצורך חייב וכו': מאן תנא אמר רב יהודה אמר רב ר' שמעון היא דאמר מלאכה שאין צריכה לגופה פטור עליה איכא דמתני לה אהא . המפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה חייב אם להוציא ממנה לחה פטור מאן תנא אמר רב יהודה אמר רב ר' שמעון היא דאמר מלאכה שאין צריכה לגופה פטור עליה ואיכא דמתני לה אהא הצד נחש בשבת אם מתעסק בו שלא ישכנו פטור אם לרפואה חייב מאן תנא אמר רב יהודה אמר רב רבי שמעון היא דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה אמר שמואל השולה דג מן הים כיון שיבש בו כסלע חייב א''ר יוסי בר אבין ובין סנפיריו אמר רב אשי לא תימא יבש ממש אלא אפילו דעבד רירי אמר מר בר המדורי אמר שמואל הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה חייב מאי טעמא אמר רבא בר המדורי אסברא לי לאו אמר רב ששת האי מאן דתלש כשותא מהיזמי והיגי מיחייב משום עוקר דבר מגידולו הכא נמי מיחייב משום עוקר דבר מגידולו אמר אביי האי מאן דתלש

רש"י למה שמנו חכמים. בשחיטת חולין אלו שעורותיהן כבשרן והא ודאי משבשתא היא אדרבה למה שמנו חכמים אין להם עור דהא עורותיהן כבשרן קאמרי: ואמר אביי הכי קאמר אין עור חלוק מבשר. אלא לאותן ד' שלא מנו חכמים חולד ועכבר וצב ותנשמת אבל האנקה הכח והלטאה והחומט אין עורן חלוק מבשרן ולא הוי חבורה ומ''מ קשיא לרב: א''ל רבא והא למה שמנו קאמר. ולא טעי תנא בין מנו ללא מנו: אין עור מטמא כבשר כו'. והכי קאמרי ליה דקאמרת לענין שבת יש להן עור אבל לענין טומאה עורותיהן כבשרן דאיתרבו מהטמאים אין עור מטמא כבשר אלא לאותן ארבעה שמנו: מכלל דר' יוחנן כו'. בתמיה והא קתני התם גבי טומאה דכל ח' שרצים לר' יוחנן בן נורי יש להן עורות: תריץ הכי. סמי מברייתא אלא ותני אין עור למה שמנו חכמים ומיהו לרב לא תקשי דהכי קאמרי ליה לענין שבת מודינא לך דהחובל בהן חייב אבל לענין טומאה פליגא דאין עור לאותן ד' שמנו: בשרצים שיש להן עורות. לאותן ד' שלא מנו: נצרר הדם. נאסף ונקשר במקום אחד שוב אינו חוזר ונבלע: מאן ת''ק. דהך מתניתא דאמר בשרצים שיש להן עורות דמשמע דיש מהן דפטור: רבי יהודה היא דלענין טומאה לא יליף מאלה הטמאים אלא ההוא דאית ליה גישתא שעורו עב ויש לו עור ממש אינו כבשר ושאינו עב הוי כבשר והלטאה משום דעורה עב משוי ליה כחולדה בהעור והרוטב הלכך לענין שבת נמי לאו עור הוא בשלש מהן אנקה וכח וחומט אבל לרבנן דהעור והרוטב שמנו הלטאה בהך שעורותיהן כבשרן אלמא דטעמייהו לאו משום עור ולאו עור אלא משום דרשה דקרא לענין טומאה הוא דפליגי משום קרא אבל לענין שבת מודו דודאי עור הן: דברי ר' יוחנן בן נורי. דקתני בההיא ברייתא דלעיל לענין שבת כיון דלא איפלגו רבנן עליה אלא לענין טומאה דברי ר' יוחנן בן נורי ומחלוקתו מיבעי ליה: מנין לחבורה שאינה חוזרת. ולמילף דההיא דחוזרת לאו חבורה היא כגון הנך דאין להן עור שנצרר בו הדם חבורתו חוזרת לקדמותה או מכה קטנה שלא נצרר הדם: אילימא דקאי ריקמי ריקמי. ונמר ממש אמר קרא שהוא מנומר בגוונים: אלא ככושי כו'. והאי נמר לשון תמורה היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו כלומר וימיר חבורת עורו לחזור לקדמותו שלא יתקשה העור במקום המכה: גמל. משום דגדול הוא נקט ליה: מאילים. אילים מאדמים שנשחטו למלאכת המשכן בשביל עורותיהן: והא אמר מר. בשמעתא קמייתא דמס' ע''ז: ביצי כינים. קס''ד כינים קטנים כשיוצאים מביציהן: הטפויין. שירוץ {שיירונ"ש: חרקים זעירים ביותר (אקריות הגבינה?) [מאז מהדורת סונצינו נהפכה המלה הלועזית מתוך טעות למלה העברית "שירוץ" מחמת העניין]} הטפויין וביצי כינים מתניתא היא ולא ידענא היכא תניא: הצד פרעוש. ממקום שאינו ניצוד ועומד כגון מעל גבי קרקע או מבגדיו מבחוץ: להוציא ממנה לחה. מלאכה שאינה צריכה לגופה היא שהפתח היא המלאכה וזה אין צריך להיות כאן פתח מעכשיו: הצד נחש. נמי הצידה היא המלאכה וזה אינו צריך לצידה אלא שלא תשכנו ואם יודע שתעמוד ולא תזיקנו לא היה צד: השולה דג. שהיה ניצוד ועומד מבעוד יום: כסלע. כרוחב סלע: חייב. משום נטילת נשמה דתו לא חיי: עביד רירי. שנוגעין בו וחוט הרירין נמשך מן האצבע: דלדל. עקר שהפילתו על ידי דלדול זה: בר המדורי אסברא לי. טעמא דהא מילתא: כשותא. הומלון {כְּשׁוּת (צמח, שממנו מכינים את הבירה)} וגדל מתוך ההיזמי מריח הקרקע שההיזמי יונק ממנו: מיחייב. ואף על פי שאינו מחובר לקרקע כדאמרינן בעלמא (עירובין דף כח:) מאוירא רבי: (רש"י)

תוספות אמר אביי אין עור חלוק מבשר כו'. מסקנא דפירכא היא מאביי דודאי אליבא דאביי פליגי לענין שבת אבל למאי דמפרש רבא ורב אדא לא פליגי מידי לענין שבת ותימה הוא כיון דלא קיימא שינויא דאביי היכי פריך מינה: הצד את הפרעוש כו' ר''י פוטר. משמע דפטור אבל אסור ואומר ר''י בשם הרב פורת דאפ''ה אם נושך האדם מותר ליקחנו ולהשליכו מעליו דמשום צער שרי אבל אם הוא באותו ענין על האדם שאינו ירא שינשכנו כגון על סרבלו מבחוץ אסור ליטלו אבל יכול להפילו מעליו: יש ספרים דגרסי מ''ט מחייב רבי אליעזר לאו משום דפרה ורבה ושיבוש הוא דהא אפילו בכינה מחייב רבי אליעזר ופרעוש נקט לרבותא דרבי יהושע דאפילו פרעוש פוטר ושינויא נמי דמשני לא משמע דגריס ליה ור''ת נמי מחקו מספרו: כיון שיבש בו כסלע. בניצוד ועומד במים מיירי מדלא מחייב ליה עד שיבש כסלע: (תוספות)

רשב"א גמרא: אמר ר' יהודה מאן ת"ק רבי יהודה דאזיל בתר גישתא. פירש רש"י ז"ל: דלית ליה אלה הטמאים, אלא משום דאזיל בתר גישתא אמר דהני לית להו עורות, הלכך מתניתין דהחובל בהן ודאי דלא כותיה. והקשו עליו בתוס' דהא רבנן נמי אזלי בתר גישתא מדלא מנו תנשמת באלו שעורותיהן כבשרן דאלו שעורותיהן כבשרן ואמרינן התם בגמרא (חולין קכב, ב) מ"ט לא תני נמי תנשמת ופרקינן רבנן אזלי בתר גישתא ולא פליגי בהדי ר"י אלא בגישתא דהלטאה, ואפילו הכי אמר רב לעיל עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי יוחנן בן נורי אלא לענין טומאה דכתיב (ויקרא יא, לא) אלה הטמאים לכם. ולפיכך פירשו הם ז"ל דכולהו אית להו דרשא דאלה הטמאים לכם, ולומר דעורות יש להם, אלא שהתורה ריבתה אותן לטומאה כבשר, אלא דקרא מיעט וריבה דכתיב אלה הטמאים, אלה מיעוט הוא וה' דהטמאים ריבה, והלכך כל דאית ליה גישתא דעור ממעטינן מאלה ואינו מטמא כבשר, וכולהו אינך מטמאין כבשר דמרבינן מהטמאים, ולית להו למינהו הפסיק הענין, אלא כיון דמיעט הכתוב וריבה אזלינן בהו בתר גישתא, אלא דבגישתא דהלטאה פליגי רבנן ורבי יהודה. והם ז"ל חזרו והקשו לפירושם, דאם כן בסמוך דקאמר מאן רבנן דר' יוחנן בן נורי, ר' יהודה דאזיל בתר גישתא מכל מקום מנא ליה דפליג רבי יהודה, לימא נמי דעד כאן לא פליג אלא לענין טומאה משום דכתיב אלה הטמאים, אבל לענין שבת לא פליגי כדקאמר לרבנן, ולא העלו בו דבר. ולי נראה דהאי סוגיא לא אזלא כההיא דפרק העור והרוטב (שם) דהתם מפרש טעמא דרבנן משום דאזיל בתר גישתא, ומאן דאזיל בתר גישתא לא דריש כלל אלה הטמאים ולמינהו הפסיק הענין כדאיתא התם, ואיהו נמי תני תנשמת כדקאמרינן התם רב תנא הוא ותנא תנשמת, ושמא סבירא ליה לרב דרבנן נמי תנו תנשמת, דכל מאן דאית ליה אלה הטמאים תני אפילו תנשמת, דאי לא לא לכתביה רחמנא לתנשמת בהדי דאנקה והכח, לכתביה גבי החלד והעכבר, והא דקאמר רב הכא דרבנן לא פליגי אלא לענין טומאה ומשום דכתיב אלה הטמאים, אזיל לטעמיה דהתם, אבל למ"ד התם דרבנן לא תנו תנשמת, לית ליה אלה הטמאים, אלא כולה מלתא משום דאזלי בתר גישתא, בין לענין טומאה בין לענין שבת. הא דאמרינן: במושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה דחייב משום עוקר דבר מגדולו. הקשה הרמב"ן ז"ל, דהא תולש כנף מן העוף (לעיל עד, ב) וכן גוזז כשהן חיין, לא מחייבינן תרתי חדא משום עוקר דבר מגדולו וחדא משום תולש או גוזז, וכן (לעיל צד, ב) הנוטל שערו או שפמו וצפרניו, דאלמא ליכא משום עוקר דבר מגדולו אלא בגדולי קרקע כמו שאין דישה אלא בגדולי קרקע (לעיל עה, א), והכי נמי משמע בבכורות (כה א) גבי תולש צמר מבכור, דתולש לאו היינו גוזז, וכנגדו ביום טוב מותר דלית ביה משום עוקר דבר מגדולו. ולפיכך פירש הוא ז"ל דדלדל את העובר משום נוטל נשמה הוא חייב, והכי קאמר אע"ג דהאי עובר לית ליה בדידיה נשמה, כיון דגידולו תלוי בנשמת אמו העוקרו חייב משום נוטל נשמתו ממנו, דלאו מי אמר רב ששת בגדולי קרקע דמאן דתליש כשותא מהיזמי שיניקתו תלויה בהיזמי כדאמרי' בעירובין בפרק בכל מערבין (כח, ב) דקטלין ליה להיזמתא ויבשה כשותא, ומחייב משום עוקר דבר מגדולו דהוא משום נטילת נשמה, דומיא דחובל שהוא משום נטילת נשמה מאבר אחד, וסירכא דלישנא נקט, וכן נראה מדברי הרמב"ם (פי"א, ה"א) מהלכותיו. ומה שאמרו בירושלמי בפרק כלל גדול (ה"ב) רבנן דקסרין אמרין ההיא דצד נונא וכל דבר שהוא מבדילו מן חיותו חייב משום קוצר, לא אתי בשיטתא דגמרא דילן. הצד פרעוש בשבת רבי אליעזר מחייב חטאת ורבי יהושע פוטר. פירוש: פטור אבל אסור, ובתוס' [אמרו] שאם יתירא שמא ישכנו וכל שכן אם נושך אותו, יכול להסירו דאינו אלא כמתעסק דהוה כקוץ ברשות הרבים. (רשב"א)

דף קח - א

פיטרא מאונא דחצבא מיחייב משום עוקר דבר מגידולו מתיב רב אושעיא התולש מעציץ נקוב חייב ושאינו נקוב פטור התם לאו היינו רביתיה הכא היינו רביתיה: חיה ועוף כו': אמר רב הונא כותבין תפילין על גבי עור של עוף טהור אמר רב יוסף מאי קמ''ל דאית ליה עור תנינא החובל בהן חייב א''ל אביי טובא קמ''ל דאי ממתניתין הוה אמינא כיון דאית ביה ניקבי ניקבי לא קמ''ל כדאמרי במערבא כל נקב שהדיו עוברת עליו אינו נקב מיתיבי רבי זירא {ויקרא א-יז} בכנפיו להכשיר את העור ואי ס''ד עור הוא היכי מרבי ליה קרא א''ל אביי עור הוא ורחמנא רבייה איכא דאמרי א''ר זירא אף אנן נמי תנינא בכנפיו לרבות את העור אי אמרת בשלמא עור הוא היינו דאיצטריך קרא לרבוייה אלא אי אמרת לאו עור הוא אמאי איצטריך קרא לרבוייה אמר ליה אביי לעולם אימא לך לאו עור הוא ואיצטריך סד''א כיון דאית ביה פירצי פירצי מאיס קמ''ל בעא מיניה מר בריה דרבינא מרב נחמן בר יצחק מהו לכתוב תפילין על גבי עור של דג טהור א''ל אם יבא אליהו ויאמר מאי אם יבא אליהו ויאמר אילימא אי דאית ליה עור אי דלית ליה עור הא חזינן דאית ליה עור ועוד התנן עצמות הדג ועורו מצילין באהל המת אלא אם יבא אליהו ויאמר אי פסקא זוהמא מיניה אי לא פסקא זוהמא מיניה: שמואל וקרנא הוו יתבי אגודא דנהר מלכא חזינהו למיא דקא דלו ועכירי א''ל שמואל לקרנא גברא רבה קאתי ממערבא וחייש במעיה וקא דלו מיא לאקבולי אפיה קמיה זיל תהי ליה אקנקניה אזל אשכחיה לרב א''ל מניין שאין כותבין תפילין אלא על גבי עור בהמה טהורה א''ל דכתיב {שמות יג-ט} למען תהיה תורת ה' בפיך מן המותר בפיך מניין לדם שהוא אדום שנאמר {מלכים ב ג-כב} ויראו מואב מנגד את המים אדומים כדם מניין למילה שבאותו מקום נאמר כאן ערלתו ונאמר להלן ערלתו מה להלן דבר שעושה פרי אף כאן דבר שעושה פרי אימא לבו דכתיב {דברים י-טז} ומלתם את ערלת לבבכם אימא אזנו דכתיב {ירמיה ו-י} הנה ערלה אזנם דנין ערלתו תמה מערלתו תמה ואין דנין ערלתו תמה מערלת שאינה תמה א''ל מאי שמך קרנא א''ל יהא רעוא דתיפוק ליה קרנא בעיניה לסוף עייליה שמואל לביתיה אוכליה נהמא דשערי וכסא דהרסנא ואשקייה שיכרא ולא אחוי ליה בית הכסא כי היכי דלישתלשל לייט רב ואמר מאן דמצערן לא לוקמוה ליה בני וכן הוה: כתנאי מניין למילה שבאותו מקום נאמר כאן ערלתו ונאמר להלן ערלתו מה להלן דבר שעושה פרי אף כאן דבר שעושה פרי דברי ר' יאשיה ר' נתן אומר אינו צריך הרי הוא אומר {בראשית יז-יד} וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו מקום שניכר בין זכרות לנקבות ת''ר כותבין תפילין על גבי עור בהמה טהורה ועל גבי עור חיה טהורה ועל גבי עור נבלות וטרפות שלהן ונכרכות בשערן ונתפרות בגידן והלכה למשה מסיני שהתפילין נכרכות בשערן ונתפרות בגידן אבל אין כותבין לא על גבי עור בהמה טמאה ולא על גבי עור חיה טמאה ואינו צריך לומר על גבי עור נבלה וטרפה שלהן ואין נכרכין בשערן ואין נתפרות בגידן וזו שאילה שאל ביתוסי אחד את ר' יהושע הגרסי מניין שאין כותבין תפילין על עור בהמה טמאה דכתיב {שמות יג-ט} למען תהיה תורת ה' בפיך מדבר המותר בפיך אלא מעתה על גבי עור נבלות וטרפות אל יכתבו א''ל אמשול לך משל למה''ד לשני בני אדם שנתחייבו הריגה למלכות אחד הרגו מלך ואחד הרגו איספקליטור) איזה מהן משובח הוי אומר זה שהרגו מלך אלא מעתה יאכלו אמר ליה התורה אמרה {דברים יד-כא} לא תאכלו כל נבלה ואת אמרת יאכלו א''ל קאלוס: מתני' אין עושין הילמי בשבת

רש"י פיטרא. פטריות בולי''ן {בוליי"ץ: פטריות} : מאונא דחצבא. פעמים שהוא גדל בשפת הדלי ממים: ושאינו נקוב פטור. משום דלא מחובר בקרקע עולם הוא: לאו היינו רביתיה. דאין דרך זריעה שם אבל אלו שאמרנו. הוא עיקר גידולן: נקבי נקבי. מקום מושב נוצה: לא ניכתוב. דרחמנא אמר וכתבתם כתיבה תמה שלימה ולא מופסקת: בכנפיו. בעולת העוף משתעי שישסענו בעוד כנפיו בו ומקטים כנפיו כל כנפי הגוף בלו''ש {פלומי"ש: נוצות (הגדולות) [להבדיל מהפלומה שהן הנוצות הקטנות המכסות את כל הגוף]} בלע''ז נוצה הוא הדקה שהיא בבשר כמין צמר שאין לה שרשים קשים: להכשיר את העור. לימדך הכתוב שאינו צריך הפשט כעולת בהמה שפסל בה את העור: פירצי. היינו נקבי: מאי אם יבא אליהו ויאמר. היתר ואיסור אין תלוי בו דלא בשמים היא: והתנן עצמות הדג ועורו מצילין באהל המת. לפי שאין מקבלין טומאה כדתניא בת''כ עור יכול עורות שבים כו' ועצמות הדג נמי דכלי עצם דמקבלים טומאה מכל מעשה עזים ילפינן לה להביא דבר הבא מן העזים מן הקרנים ומן הטלפים אבל דגים לא וכל שאינו מקבל טומאה חוצץ בפני הטומאה ומשנה זו במס' כלים: דהוו דלו. גליהן מגביהן: לאקבולי אפיה. לעשות מחיצה סביביו כשהוא נפנה על דופני הספינה שלא יראה גילויו. ע''א לקנח: ועכירי. ענין צער משום צערו שאף הוא עכור ומפני שלא היה רוח מנשבת וראה המים נעשין גלין הבין שלכבוד אדם גדול הוא והנהר היה משוך מא''י לבבל: תהי. הריח בו בקנקנו אם יין הוא או החמיץ כמו בת תיהא דאמר גבי יין נסך (ע''ז ד' סו:) כלומר בדקהו אם חכם הוא אם לאו: מנין לדם שהוא אדום. דגבי נדה דם כתיב ותנן (נדה דף יט.) ה' דמים טמאים באשה וכולן משום דמראיתן אדומה אף על גב דשחור תנא בהו אמרינן שחור אדום הוא אלא שלקה: ונאמר להלן ערלתו. גבי נטיעה (ויקרא יט): תמה. באותיותיה ערלתו: ואין דנין ערלתו מערלת. דאין זו אמירה תמה שאינו מפורש בתוך התיבה ערלת מה: תיפוק קרנא בעיניה. הבין בו שלנסותו בא: אוכליה נהמא דשערי. כדי לשלשל דרופא היה שמואל: ולא אחוי ליה בית הכסא. שמתוך כך מתהפך ומתבלבל הזבל במיעיו ומתמוגג כולו: ונכרכות. האיגרות: בשערן. של אלו ואחר כך מכניסן בדפוסי הקציצה שלהן: אספקלטור. שר הטבחים בלשון יוני: זה שהרגו מלך. ואלו לקו ע''י בוראן: קאלוס. משובח טעם זה: מתני' הילמי. שלמוייר''א {שלמויר"א: מי מלח (של שימורים)} : (רש"י)

תוספות ואי ס''ד עור הוא היכי מרבי ליה קרא. תימה לר''י הא אפילו נוצה שבכנפים מרבה קרא וי''ל דבהמה נמי אשכחן שהיה קרב שיער שבזקן תיישים וצמר שבראש רחלים כדאמרינן בזבחים (דף פה:) ובחולין (דף צ.) דלא קפיד קרא אלא אהפשט עור וה''נ אע''פ שהנוצה קריבה אי עור הוא צריך הפשט: ר''ח ל''ג וקדלו מיא לאקבולי אפיה אלא הכי גרס חזנהו . שמואל למיא דקדלו ועכירי אמר שמואל גברא רבה קאתי וחש במיעיה פי' שמע שמואל שמועה שאדם גדול היה בא בספינה וידע שמואל שישתה מן הנהר אותו אדם גדול ומתוך כך יחוש במעיו לפי שהמים היו עכורים מחמת הרוח שהיה מבלבלם ולפי ששמואל היה רופא מומחה א''ל לקרנא זיל תהי ליה בקנקניה פי' תראה אם הוא חכם וראוי לכבדו אביאנו לביתי ואעשה לו רפואה ואכבדנו לפי מה שראוי לו: מניין לדם שהוא אדום. וכל אותן ד' מינין דמרבינן מדמיה דמיה יש בהן צד אדמומית: איזה מהן חשוב אותו שהרגו מלך. וא''ת תינח מתו מאליהן נחורות ועקורות מאי איכא למימר וי''ל כיון דמתו שרי א''כ מן המותר בפיך לאו דוקא אלא ממין המותר בפיך קאמר: אין עושין הילמי בשבת. הלכה כרבנן דבפרק קמא דעירובין (דף י':) אמר אין הלכה כר' יוסי לא בהילמי ולא בלחיין ואמר נמי התם פוק חזי מאי עמא דבר ופי' בקונטרס וכבר נהגו העם בלחי משהו וכיון דאין הלכה כר' יוסי בלחיים כ''ש בהילמי דאפילו רב הונא בר חנינא דפליג התם בלחיים מודה בהילמי ושרי לעשות מי מלח בשבת ליתן על עופות צלויין ואם נותן מלח על העופות ואח''כ נותן משקין עליהם שרי אפילו לרבי יוסי שהשמנונית ממתיק המלח כמו שמן: (תוספות)

רשב"א ה"ג ר"ח ז"ל: אמר ליה שמואל לקרנא גברא רבה אתי ממערבא וחש במעיה וחזינהו שמואל למיא דקא דלו לקבליה ועכירי. פירוש: דשמואל שמע דאדם גדול בא בספינה, והיה רואה המים עולין למעלה ע"י הרוח והיו עכורות מטיט ועפרורית והיה יודע שהיה שותה מאותו נהר ואותו המים משלשלין, לכך אמר דחש במעיה. מתני': אין עושין הילמי בשבת אבל עושין מי מלח. ירושלמי (דפרקין, ה"ב): מה בין הילמי מה בין מי מלח, הילמי צריכה אומן מי מלח אין צריך אומן. (רשב"א)

דף קח - ב

אבל עושה הוא את מי המלח וטובל בהן פתו ונותן לתוך התבשיל א''ר יוסי והלא הוא הילמי בין מרובה ובין מועט ואלו הן מי מלח המותרין נותן שמן לכתחלה לתוך המים או לתוך המלח: גמ' מאי קאמר א''ר יהודה אמר שמואל ה''ק אין עושין מי מלח מרובין אבל עושה הוא מי מלח מועטין: א''ר יוסי והלא הוא הילמי בין מרובין בין מועטין: איבעיא להו רבי יוסי לאסור או להתיר אמר רב יהודה להתיר מדלא קתני רבי יוסי אוסר א''ל רבה הא מדקתני סיפא ואלו הן מי מלח המותרין מכלל דר' יוסי לאסור אלא אמר רבה לאסור וכן אמר רבי יוחנן לאסור תניא נמי הכי אין עושין מי מלח מרובין לתת לתוך הכבשין שבתוך גיסטרא אבל עושה הוא מי מלח מועטין ואוכל בהן פתו ונותן לתוך התבשיל א''ר יוסי וכי מפני שהללו מרובין והללו מועטין הללו אסורין והללו מותרין יאמרו מלאכה מרובה אסורה מלאכה מועטת מותרת אלא אלו ואלו אסורין הן ואלו הן מי מלח המותרין נותן שמן ומלח או שמן ומים ובלבד שלא יתן מים ומלח לכתחלה: (עזין צנון ואתרוג סימן): תני רבי יהודה בר חביבא אין עושין מי מלח עזין מאי מי מלח עזין רבה ורב יוסף בר אבא דאמרי תרווייהו כל שהביצה צפה בהן וכמה אמר אביי תרי תילתי מילחא ותילתא מיא למאי עבדי לה א''ר אבהו למורייסא תני רבי יהודה בר חביבא אין מולחין צנון וביצה בשבת רב חזקיה משמיה דאביי אמר צנון אסור וביצה מותרת אמר רב נחמן מריש הוה מלחנא פוגלא אמינא אפסודי קא מפסידנא ליה דאמר שמואל פוגלא חורפי מעלי כיון דשמענא להא דכי אתא עולא ואמר במערבא מלחי כישרי כישרי ממלח לא מלחנא טבולי ודאי מטבילנא תני ר' יהודה בר חביבא אתרוג צנון וביצה אילמלא קליפתן החיצונה אינן יוצאין מבני מעיים לעולם כי אתא רב דימי אמר מעולם לא טבע גברא בימא דסדום אמר רב יוסף הפוכה סדום והפוכה מילה גברא הוא דלא טבע כשורא טבע אמר ליה אביי לא מיבעיא קאמר לא מבעיא כשורא דאפילו בכל מימות שבעולם לא טבע אלא אפילו גברא דטבע בכל מימות שבעולם בימא דסדום לא טבע למאי נפקא מינה כי הא דרבין הוה שקיל ואזיל אחוריה דרבי ירמיה אגודא דימא דסדום אמר ליה מהו למימשי מהני מיא בשבת א''ל שפיר דמי מהו למימץ ולמיפתח אמר ליה זו לא שמעתי כיוצא בה שמעתי דאמר ר' זירא זימנין א''ל משמיה דרב מתנה וזימנין אמר לה משמיה דמר עוקבא ותרווייהו משמיה דאבוה דשמואל ולוי אמרין חד אמר יין בתוך העין אסור על גב העין מותר וחד אמר רוק תפל [אפילו] על גב העין אסור תסתיים דאבוה דשמואל הוא דאמר יין בתוך העין אסור על גב העין מותר מדאמר שמואל שורה אדם פיתו ביין ונותנו על גב העין בשבת דשמיעא ליה ממאן לאו דשמיעא ליה מאבוה וליטעמיך הא דאמר שמואל רוק תפל אפי' ע''ג העין אסור דשמיעא ליה ממאן אילימא דשמיעא ליה מאבוה אלא לוי ולא חדא אמר אלא חדא שמיעא ליה מאבוה וחדא שמיעא ליה מלוי ולא ידעינן הי מאבוה הי מלוי אמר מר עוקבא אמר שמואל שורה אדם קילורין מע''ש ונותן על גב עיניו בשבת ואינו חושש בר ליואי הוי קאי קמיה דמר עוקבא חזייה דהוה מייץ ופתח אמר ליה כולי האי ודאי לא שרא מר שמואל שלח ליה רבי ינאי למר עוקבא לישדר לן מר מהנך קילורין דמר שמואל שלח ליה שדורי משדרנא לך דלא תימא צר עין אנא אלא הכי אמר שמואל טובה טיפת צונן שחרית ורחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית מכל קילורין שבעולם תניא נמי הכי אמר רבי מונא משום רבי יהודה טובה טיפת צונן שחרית ורחיצת ידים ורגלים ערבית מכל קילורין שבעולם הוא היה אומר יד לעין תיקצץ יד לחוטם תיקצץ יד לפה תיקצץ יד לאוזן תיקצץ יד לחסודה תיקצץ יד לאמה תיקצץ יד לפי טבעת תיקצץ יד

רש"י אבל עושה כו'. מפרש בגמ': והלא הוא הילמי בין רב בין מעט. ואם המרובים אסורים אף המועטים אסורים ואם אלו מותרים אף אלו מותרין ובגמרא מפרש דלחומרא א''ר יוסי דכולן לאיסור מפני שהוא כמעבד מתקן את האוכל הנתון לתוכו כדי שיתקיים: ואלו הן המותרין נותן שמן לתוך מים בתחלה. קודם שיתן המלח נותן שמן לתוך המלח בתחלה קודם שיתן המים דהשמן מעכב שאין המלח מתערב יפה עם המים ומתיש את כחו מהיות מי מלח עזין אבל לא יתן מים ומלח תחילה אפילו נותן שמן לבסוף דבשעה שנותן מים ומלח יחד הוא נראה כמעבד: גמ' מאי קאמר. מאי הילמי ומאי מי מלח: לאסור או להתיר. האי דקאמר שניהן שוין לאיסור או להיתר: כבשין. ירק שכובש להתקיים: גיסטרא. כלי שבור של חרס ואינו ראוי לכל תשמיש כשלם ומקצין אותו לכך: שהביצה צפה בהם. כח המלח מעכבת מלשקוע: למורייסא. של דגים: אין מולחין צנון וביצה. ג' וד' חתיכות יחד שהמלח מעבדן ונעשין קשין והוי תיקון: מריש הוה מלחנא פוגלא. בשבתא: פוגלא. צנון: כשרי. תילין גבוהים עיגול על עיגול: מימלח לא מלחנא. שתים יחד: טבולי. בשעת אכילה מטבילנא ואכילנא: קליפה חיצונה. דביצה היא החלבון אלא איידי דתני בהדי אתרוג וצנון קליפה נקט בה נמי לשון קליפה: אין יוצאין מבני מעים. שמתקשרין ומתקשין ונעצרין: לא טבע גברא בימא דסדום. מפני שהמים מלוחין וכח מליחתן מעכבו מלטבוע: והפוכה מילה. דברים האמורים בה הפוכין: כשורא טבע. בתמיה: מהו למימשי מהני מיא גרסינן. מי אסור משום רפואה דגזור רבנן בכל רפואות בשבת משום שחיקת סממנין ואלו מרפאות את העין: שפיר דמי. דלאו מוכחא מילתא דלרפואה עביד אף על פי שמרפאין שרי דטעמא דרפואה דאסירא ליתא אלא גזירה שמא ישחוק סממנין דדמי לטחינה שהוא אב מלאכה: מהו למימץ ולמפתח. לשון אין מעמצין את המת (לקמן דף קנא:) עוצם עיניו כשהוא רוחץ מהן בשבת מהו שיסגיר ויפתח עיניו כדי שיכנס מהן לעין: כיוצא בו שמעתי. דהיכא דמוכחא מילתא דלרפואה עביד אסור ומימץ ומפתח נמי מוכחא מילתא והא אסהדותא דרב דימי דאמר לא טבע גברא בימא דסדום נפקא לן מינה הא כיון דמליחי טובא. מסו ואסר למימץ ולמפתח: זימנין א''ל וכו'. שקבל משניהם: ותרוייהו. רב מתנה ומר עוקבא: משמיה דאבוה דשמואל ולוי אמרי. תרתי מילי אמור חדא משמיה דאבוה דשמואל וחדא משמיה דלוי: חד אמר. או אבוה דשמואל או לוי: יין בתוך העין. דעמיץ ופתח אסור דמוכחא מילתא: על גב העין מותר. דאמרי לרחיצה בעלמא עבדי: רוק תפל. שלא טעם כלום משניעור משנתו: אפילו על גב עין אסור. דמוכחא מילתא דלרפואה דאילו לרחיצה מאיס להכי נקט רוק תפל לפי שהוא חזק ומרפא: וליטעמיך כו'. א''כ לוי ולא חדא אמר בתמיה והא חדא משמיה אתמר כדאמרן: שורה. במים: קילורין. לוזי''א {משחה לעין חולה} בלע''ז: ונותן ע''ג עיניו. דלדידיה כיון דאצרכוה לשרותה מע''ש איכא היכרא וליכא למיגזר ומאן דחזינהו סבר דרחיצה בעלמא היא דכסבר שהוא יין: כולי האי ודאי לא שרא. דמוכחא מילתא: מר עוקבא הוה שכיח גבי מר שמואל ואב ב''ד היה בימיו כדאמרינן לעיל (דף נה. ובמועד קטן דף טז.): טיפת צונן. לתת בעיניו: ורחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית. נמי מאירה העינים: הוא היה אומר. ר' מונא: יד לעין. שחרית קודם שיטול ידיו: תיקצץ. נוח לו שתקצץ שרוח רעה שורה על היד ומסמתו וכן כולן: לחסודה. ריבדא דכוסילתא פלימא''ה {פלימיא"ה: איזמל (להקזת דם)} בלע''ז: לפי טבעת. נקב הרעי שעגול כטבעת: תיקצץ. ולא תגע שוב בעין או באוזן קודם נטילה: (רש"י)

תוספות אין פירוש לקטע זה (תוספות)

דף קט - א

לגיגית תקצץ יד מסמא יד מחרשת יד מעלה פוליפוס תניא רבי נתן אומר בת חורין היא זו ומקפדת עד שירחוץ ידיו ג' פעמים א''ר יוחנן פוך מעביר בת מלך ופוסק את הדמעה ומרבה שיער בעפעפים תניא נמי הכי רבי יוסי אומר פוך מעביר בת מלך ופוסק את הדמעה ומרבה שיער בעפעפים ואמר מר עוקבא אמר שמואל עלין אין בהם משום רפואה אמר רב יוסף כוסברתא אין בה משום רפואה אמר רב ששת כשות אין בהן משום רפואה אמר רב יוסף כוסברתא אפילו לדידי קשה לי אמר רב ששת גרגירא אפילו לדידי מעלי ואמר מר עוקבא אמר שמואל כל מיני כשות שרו לבר מטרוזא אמר רב חסדא שריקא טויא שרי פיעפועי ביעי אסור דביתהו דזעירי עבדא ליה לחייא בר אשי ולא אכל אמרה ליה לרבך עבדי ליה ואכל ואת לא אכלת זעירי לטעמיה דאמר זעירי נותן אדם יין צלול ומים צלולין לתוך המשמרת בשבת ואינו חושש אלמא כיון דמשתתי הכי לאו מידי קעביד הכא נמי כיון דמיתכיל הכי לאו מידי קעביד ואמר מר עוקבא מי שנגפה ידו או רגלו צומתה ביין ואינו חושש איבעיא להו חלא מאי אמר רב הלל לרב אשי כי הוינא בי רב כהנא אמרי חלא לא אמר רבא והני בני מחוזא כיון דמפנקי אפילו חמרא נמי מסי להו רבינא איקלע לבי רב אשי חזייה דדריכא ליה חמרא אגבא. דכרעיה ויתיב קא צמית ליה בחלא אמר ליה לא סבר לה מר להא דאמר רב הילל חלא לא א''ל גב היד וגב הרגל שאני איכא דאמרי חזייה דקא צמית ליה בחמרא אמר ליה לא סבר לה מר להא דאמר. רבא הני בני מחוזא כיון דמפנקי אפי' חמרא נמי מסי להו ומר נמי הא מפנק אמר ליה גב היד וגב הרגל שאני דאמר רב אדא בר מתנה אמר רב גב היד וגב הרגל הרי הן כמכה של חלל ומחללין עליהן את השבת ת''ר רוחצים במי גרר במי חמתן במי עסיא ובמי טבריא אבל לא בים הגדול ולא במי משרה ולא בימה של סדום ורמינהו רוחצים במי טבריא ובים הגדול אבל לא במי משרה ולא בימה של סדום קשיא ים הגדול אים הגדול א''ר יוחנן לא קשיא הא ר''מ הא ר' יהודה דתנן כל הימים כמקוה שנאמר {בראשית א-י} ולמקוה המים קרא ימים דברי ר''מ ר' יהודה אומר ים הגדול כמקוה ולא נאמר ימים אלא שיש בו מיני ימים הרבה רבי יוסי אומר כל הימים מטהרין בזוחלין ופסולים לזבים ולמצורעים ולקדש בהן מי חטאת מתקיף לה רב נחמן בר יצחק

רש"י לגיגית. שמטילין בה שכר: תיקצץ. דלא תיגע קודם נטילת שחרית: יד. לעין מסמא קודם נטילה: יד. לאזן מחרשת: יד. לפה או לחוטם: מעלה פוליפוס. ריח החוטם והפה ול''נ דיד לאמה לאו לענין שחרית נקט לה אלא משום דמביא לידי קרי ובמסכת נדה (דף יג:) אמרינן בה תקצץ משום האי טעמא ומשום דתניא בה נמי לטותא דתיקצץ תנייה נמי גבי הנך וכן יד לפי טבעת למשמש בה תדיר מביאתו לידי תחתוניות: בת חורין היא. הרוח השורה על הידים לפני נטילה: ומקפדת. בנטילתו לנוטלה יפה עד שישפוך מים יפה ג' פעמים על ידיו: פוך. אם נותנו בעיניו: מעביר בת מלך. אם הזיקה לעיניו: עלין. כך שם העשב: אין בהם משום רפואה. באכילתו להאיר העינים דלא מסו: כוסברתא. אלייאנדר''א {אליינדר"א: כוסבר} : אפילו לדידי. דמאור עינים אנא קשה לי לכאב העין אם אוכלנו: גרגירא. אורוג''א {אורה [צמח המובא במלכים, ומכונה היום בן-חרדל]} : אפילו לדידי. דמאור עינים אנא מעליא לי: כל מיני כשות שרי. למיכל בשבת כדתנן במתני' כל האוכלים אוכל אדם לרפואה דלא מוכחא מילתא: לבר מטרוזא. שאין אדם אוכל אלא לרפואה ומוכחא מלתא: שריקא טויא. לשרוק ולטוח שמן וביצים מגולגלין על הצלי כשהוא חם משחשכה שרי ובלבד שלא יהא רותח כדי לבשל ולא אמרינן דמי למתקן: פיעפועי ביעי. לטרוף ביצים מגולגלין בקערה: אסור. דמתחזי כמאן דבעי למשדינהו בקדרה: עבדא ליה. שריקא טויא: לרבך. זעירי: משמרת. שמסננין בה שמרים: כיון דמשתתי הכי. שראוי לשתותו כמו שהוא בלא סינון: דמיתכיל הכי. בלא שירקא: שנגפה. שנכשלה ולקתה לשון פן תגוף (תהלים צא) דם מגפתה (מכשירין פ''ו מ''ח): צומתה ביין. לשכך הדם: דמפנקי. מעונגין הן וכל דבר שהוא חזק קצת קשה לבשרן וצומתה: דדריכא ליה חמרא. חמור דרך לו על רגלו: שאני. שמכתו קשה ומסוכן ומחללין עליו את השבת: רוחצין במי גרר. ואע''פ שהן מלוחין קצת דרך לרחוץ בהן בחול ולא מוכחא מילתא דלרפואה היא: אבל לא בים הגדול. לקמן מפרש טעמא: ולא במי משרה. ששורין בו פשתן ואין דרך רחיצה בהן אלא לרפואה דמסו וכן בימה של סדום דמליח טובא ואין רוחצין בה אלא לרפואה ומוכחא מילתא: הא. דקתני רוחצים בים הגדול ר''מ היא דמשוי כל הימים כי הדדי ולא מפליג בין ים הגדול לשאר הימים: והא. דתני אין רוחצין רבי יהודה היא דמפליג בין ים הגדול לשאר ימים: כל הימים כמקוה. לכל תורת מקוה ואין להם תורת מעיין ומה בין מקוה למעיין המעיין כשר לטבילת זב והזאת צפור מצורע דמים חיים הן ולקדש מי חטאת דבכולהו מים חיים כתיב בזב כתיב (ויקרא טו) ורחץ בשרו במים חיים במצורע כתיב (שם יד) אל כלי חרס על מים חיים במי חטאת כתיב (במדבר יט) מים חיים אל כלי ומטהר טמאים הטובלים במימיו כשהן זוחלין ומקלחים שהרי זה דרכו של מעיין כל עצמן זוחלין הן ומקוה שהן מים מכונסין אם הטביל במימיו דרך זחילתן במקום קטפרס אינה טבילה עד שיהא במקום אשבורן שלו קווין ועומדין והכי תניא בתורת כהנים אי מה מעיין מטהר בזוחלין אף מקוה מטהר בזוחלין ת''ל אך מעיין מטהר בזוחלין והמקוה באשבורן זהו פירוש מטהר בזוחלין בכל מקום ואני לא שמעתיו כן ואין המקוה כשר לטבילת זב ולהזיית מצורע ולקדש מי חטאת וכל הימים כמקוה שהכתוב קראן מקוה: רבי יהודה אומר. לא קרא הכתוב מקוה אלא לים הגדול דביה משתעי קרא במעשה בראשית ששם נקוו כל מי בראשית: ולא נאמר ימים. בלשון רבים אלא מפני שמעורבין בו מיני ימים הרבה שכל הנחלים הולכים אל הים: רבי יוסי אומר כל הימים. וים הגדול תורת מעיין מים זוחלין עליהן לענין שהם מטהרין בזוחלין מפני שדרך להיות נחלים זוחלין עליהן וזה דרכן אבל פסולין הן לתורת מים חיים דהכתוב קראן מקוה: (רש"י)

תוספות עלין אין בהם משום רפואה. פי' בקונטרס דבאכילה מיירי ואין נראה לר''י אלא איירי להשים על העין דבהכי איירי כולה סוגיא ועוד אי באכילה מיירי היכי אסר רב ששת גרגירא כיון דמאכל בריאין הוא והתנן כל האוכלים אוכל אדם לרפואה: לדידי אפילו כוסברתא קשי לי. קשה לר''י א''כ אמאי איצטריך למימר רב יוסף כוסברתא אין בו משום רפואה כיון דמזקת לעינים כ''ש דלא מרפאה ואומר ר''י דה''ק אין בה משום רפואה כלומר יש שטועין וסבורין שיש בה רפואה ואין בה רפואה אלא מזקת לעינים ויכול להיות שמהנה אותו בשום ענין: שריקא טויא. פירש ר''ח מים שמסננים ממעי אבטיח ושותים כדי לשלשל ור''ל דמותר לסנן מים שבמעיין כדמסיק כיון דמיתכיל הכי לאו מידי קעביד אבל פעפועי ביעי אסור דלא מיתכיל בלא סינון שפיר והשתא אתי שפיר לפי' ר''ח דשייכא הא מלתא להכא דמיירי ברפואה: רוחצין במי גרר במי חמתן במי טבריא. והא דתנן בפ' חבית (לקמן דף קמז.) הרוחץ במי מערה במי טבריא ודייק בגמרא דיעבד אין לכתחילה לא התם מיירי ברוחץ בגומא דדמיא למרחץ אבל בנהר מותר לכתחילה כדפרישית לעיל בפרק כירה (לעיל למ: ד''ת והא) ורבינו נסים כתב במגילת סתרים דהא דקתני הרוחץ דיעבד אין לכתחילה לא משום מי מערה אבל במי טבריא אפילו לכתחילה שרי ולא קתני במי טבריא אלא ללמד על מי מערה שהן חמין דומיא דמי טבריא וטעמא משום דמי טבריא מגולין אבל מערה מכוסה היא כדאמר בשור שנגח את הפרה (ב''ק דף נ:) דמערה עבידא דמטללא ונפיש הבלא וחיישינן שמא יזיע ומש''ה לכתחילה לא: רבי יוסי אומר כל הימים מטהרין בזוחלין. נראה לריב''א דטעמא משום דכל שעה הולכים ושבים מכאן לכאן והוי כזוחלין הלכך יש להם לטהר בזוחלין כמו שאר נהרות אבל מים חיים אינם שהרי אינם נובעים הלכך מיסתבר טפי מה שהכתוב קראן מקוה היינו לפוסלן ממים חיים: הא ר''מ והא רבי יהודה. תימה היכי מדמי הא פלוגתא לפלוגתא דלעיל דמיירי ברפואה: (תוספות)

רשב"א עלין אין בהן משום רפואה. פירש רש"י ז"ל: באכילתן. ואינו מחוור דדבר למד מענינו הוא וכולה שמעתא ברפואת העין מיירי, ועוד דאם כן כי קאמר רב ששת גרגירא אפילו לדידי מעלי לי, למיסר אכילתה, ואי אמרת אכילה דהא תנן (בעמוד ב) כל האוכלין אוכל אדם לרפואה, וגרגירא מיכל אכלי לה אינשי ומאכל בריאים הוא. אלא לשים על גבי העין קאמר. שירקא טחיא שרי. פירש רש"י: לטוח צלי בבצים טרופות, ובלבד שלא יהא חם כל כך שיתבשלו בו. ואינו מחוור, דאם כן פשיטא ומאי קא משמע לן, דהא אין כאן הכשר אוכלין כל כך דנטעה בו לאיסור, ואיך יאסור רב חייא בר אבא, ועוד דמה דומה לנתינת מים צלולין ויין צלול לתוך המשמרת דקא מייתינן עלה. ור"ח ז"ל פירש שהוא מעי האבטיח, וקא שרי ליה לסנן אותו במסננת כמים צלולין ויין צלול בתוך המשמרת, ועושין כן מפני שהוא טוב לשלשל בני מעים. פיעפועי ביעי. פירש רש"י ז"ל: לטרוף בצים בקערה, והוא אסור משום מראית העין שנראה כמי שרוצה לבשל בקדרה. וגם זה אינו מחוור, דדבר הלמד מענינו הוא, ובענין רפואה עסקינן. ור"ח ז"ל פירש דמין ירק הוא כמו פעפעין וחלוגלוגות דעירובין ואמרינן מערבין בפעפועין בפרק בכל מערבין (כח, א), ופירש בירושלמי בסוף מסכת פאה (פ"ח, ה"ד) קקולי. ורש"י ז"ל פירש שם בעירובין שהם ירקות ששמם נוטלש. אבל קשה לי דכיון דמערבין בהם אלמא אכלי להו אינשי, אם כן אמאי אסור דהא תנן [כל אוכלין] אוכל אדם לרפואה. נותן אדם מים צלולין ויין צלול לתוך המשמרת בשבת. ודוקא לתוך המשמרת לפי שאין אדם מקפיד עליה ולא אתי לידי סחיטה, וכאותו שאמרו בפרק במה טומנין (לעיל מח, א) (אבל) [גבי] דסתודר אפומא דחביתא אסור, ומאי שנא מפרונקא, התם לא קפיד הכא קפיד. (רשב"א)

דף קט - ב

אימור דפליגי לענין טומאה וטהרה לענין שבת מי שמעת להו אלא אמר רב נחמן בר יצחק לא קשיא הא דאישתהי הא דלא אישתהי במאי אוקימתא לבתרייתא דלא אישתהי אי דלא אישתהי אפילו במי משרה נמי דהתניא רוחצין במי טבריא ובמי משרה ובימה של סדום ואף על פי שיש לו חטטים בראשו במה דברים אמורים שלא נשתהא אבל נשתהא אסור אלא ים הגדול אים הגדול לא קשיא הא ביפין שבו הא ברעים שבו מי משרה אמי משרה נמי לא קשיא הא דאישתהי הא דלא אישתהי: מתני' אין אוכלין איזביון בשבת לפי שאינו מאכל בריאים אבל אוכל הוא את יועזר ושותה אבוברואה כל האוכלין אוכל אדם לרפואה וכל המשקין שותה חוץ ממי דקלים וכוס עיקרין מפני שהן לירוקה אבל שותה הוא מי דקלים לצמאו וסך שמן עיקרין שלא לרפואה: גמ' אמר רב יוסף אזוב אברתה בר המג איזביון אברתה בר הינג עולא אמר מרוא חיורא עולא איקלע לבי רב שמואל בר יהודה אייתו לקמיה מרוא חיורא אמר היינו אזוב דכתיב באורייתא רב פפי אמר שומשוק א''ר ירמיה מדיפתי כוותיה דרב פפי מסתברא דתנן מצות אזוב שלשה קלחין ובהן שלשה גבעולין ושומשוק הוא דמשתכחא הכי למאי אכלי ליה לקוקאיני במאי אכלי ליה בשבע תמרי אוכמתא ממאי הויא מקימחא דשערי (במנא) דחליף עליה ארבעין יומין: אבל אוכל הוא את יועזר: מאי יועזר פותנק למאי אכלי לה לארקתא במאי אכלי לה בשבע תמרי חיוורתא ממאי הויא מאומצא ומיא אליבא ריקנא ומבישרא שמנא אליבא ריקנא ומבישרא דתורא אליבא ריקנא מאמגוזא אליבא ריקנא ומגירי דרוביא אליבא ריקנא ומשתי מיא אבתריה ואי לא ליבלע תחלי חיוורתא ואי לא ליתיב בתעניתא וליתי בישרא שמנא ולישדי אגומרי ולימיץ גרמא וליגמע חלא ואיכא דאמרי חלא לא משום דקשי לכבדא ואי לא לייתי גורדא דאסינתא דגרידא מעילאי לתתאי ולא מתתאי לעילאי דילמא נפקא איידי פומיה ולישלקה בשיכרא בי שיבבי ולמחר נסכרינון לנקבין דידיה ולישתי וכי מפני מפני אפשיחה דדקלא: ושותין אבוברואה: מאי אבוברואה חומטריא מאי חומטריא חוטרא יחידאה למאי עבדי לה לגילויא ואי לא ליתי חמשא כלילי וחמשא כוסתא דשיכרא ונישלוקינהו בהדי הדדי עד דקיימא אאנפקא ונישתי אימיה דרב אחדבוי בר אמי עבדה ליה לההוא גברא חד כלילא וחד כוסתא דשיכרא שלקה ואישקיתיה ושגרא תנורא וגרפתיה ואותביתיה לבינתא בגוויה ונפק כהוצא ירקא רב אויא אמר רביעתא דחלבא מעיזא חיורתא רב הונא בר יהודה אמר לייתי אתרוגא חליתא ולחייקיה ולימלייה דובשא ולותבה בי מיללי דנורא וליכליה רבי חנינא אמר מי רגלים בני ארבעים יום ברזינא לזיבורא רביעאה לעקרבא פלגא ריבעא לגילויא ריבעא אפילו לכשפים מעלו אמר רבי יוחנן אניגרון ואבנגר ותירייקה מעלו בין לגילויא בין לכשפים האי מאן דבלע חיויא לוכליה כשותא במילחא ולירהטיה תלתא מילי רב שימי בר אשי חזייה לההוא גברא דבלע חיויא אידמי ליה כפרשא אוכליה כשותא במילחא וארהטיה קמיה תלתא מילי ונפק מיניה גובי גובי איכא דאמרי רב שימי בר אשי בלע חיויא אתא אליהו אידמי ליה כפרשא אוכליה כשותא במילחא וארהטיה קמיה תלתא מילי ונפק מיניה גובי גובי האי מאן דטרקיה חיויא ליתי עוברא דחמרא חיורתא וליקרעיה ולותביה עילויה והני מילי דלא אישתכח טרפה ההוא

רש"י אימור דפליגי לענין טומאה וטהרה. ומשום קרא: לענין שבת. דטעמא משום רפואה הוא מי שמעת להו: הא דאישתהי. בגוייהו אסור דמוכחא מלתא דלרפואה קא מכוין: הא דלא אישתהי. אלא רחץ ויצא מותר: בתרייתא. דקתני רוחצין בדלא אישתהי: חטטין. מאלנ''ץ {פצעים} : שלא נשתהי. בתוך המים דנראה כמיקר בעלמא: ביפין. שכן רוחצין בהן בחול לרחיצה שאינה לרפואה: ברעים. אין רוחצין דמוכחא מלתא דלרפואה ותרוייהו בדאישתהי: מי המשרה אמי המשרה לא קשיא. הך דקתני רוחצין במי המשרה אהנך תרתי דלעיל דקתני אבל לא במי המשרה הא דאישתהי הא דלא אשתהי: מתני' איזביון. מפרש בגמרא שאינו מאכל בריאים ומוכחא מלתא דלרפואה אכיל ליה: אבל אוכל הוא את יועזר. שהרבה אוכלין אותו כשהן בריאין {באוצר מובא כאן הלעז פוליו"ל, שפירושו: סוג של נענע [ולא כתב היכן מצאו]} : ממי דקלים. מפרש בגמרא: וכוס עיקרין. משקה שכותשין לתוכו עיקרי ירקות ובשמים ובגמרא מפרש ליה: מפני שהן לירוקה. לחולי של ירקון ואינו מאכל בריאים: לצמאו. אם אינו חולה: גמ' אמר רב יוסף אזוב. דאורייתא שהוכשר להזאה הוא שקורין אברתא בר המג: איזביון. דמתניתין הוא שקורין אברתא בר הינג ויש מרבותי מפרשים בר המג שגדל במקום גמי בר הינג שגדל בין ההגים רונצ''ץ {רונצי"ש: קוצים} : עולא אמר. אזוב דאורייתא הוא מרוא חיורא בלע''ז שלוי''א {שלי"א: מרווה (צמח)} : שומשוק. הוא אזוב דאורייתא: ג' קלחים. דאגודה כתיב ואין אגודה פחות מג': ובהן ג' גבעולין. בכל קלח ג' גבעולין קנים דקים כעין של קנבוס: לקוקייני. תולעים שבבני מעים: דחליף עליה מ' יומי. משנטחן: פותנק. בלע''ז פולא''ל {פוליו"ל: סוג של נענע} : לארקתא. תולעים שבכבד: ממאי הוי. החולי: מאומצא. בשר בגחלים: אליבא ריקנא. קודם אכילה: ומגירי דרובייא. לולבי תילתן כעין לולבי גפנים: רוביא. תילתן פינגרי {פינוגר"י: חילבה (גרגרנית יוונית, צמח המשמש לתבלין)} : ומשתי מיא בתרייהו. האוכל אחד מאלו קודם אכילה ושותה אחריו מים: ואי לא. אי לית ליה פותנק א''נ אכליה ולא איתסי: תחלי. שחלי כרישו''ן {קרישו"ן: שחליים} : לימוץ גרמא. יהא מוצץ אבר יפה מאותו בשר וימץ שמנו בפיו: גורדא דאסינתא. קליפה גרודה מן הסנה: מעילאי לתתאי. שתהא גרודה מלמעלה למטה: דלמא נפק. התולעים: איידי פומיה. דרך פיו: בי שבבי. בין השמשות בחשכותא דשמשי. ל''א בי שבבי בבית אחד משכניו שלא יריח הוא הריח שהוא קשה לו: נסכרינן לנקבים דיליה. יסתום נחיריו שלא יריח ל''א יסתום נחיריו ונקבי אזניו שלא יצא כח המשקה מגופו: מפני אפשיחה. מקום שנפשח הדקל אישברנקי''ר {אישינבריי"ר: לגזום, לדלל} : חוטרא יחידאה. עץ הגדל יחידי בלא ענף: לגילוייא. מי ששתה מים מגולין: חמשה כלילי. וורדין: כוסאתא דשיכרא. כוסות: עד דקיימי אאנפקא. שיעמדו על מדה מחזקת אנפק והיא רביעית הלוג כדאמרינן בחזקת הבתים (ב''ב נח:): ושגרא תנורא. הסיקה תנור: וגרפתיה. מגחלים שיצטנן קצת: ואותבה לבינתא בגויה. שישב עליה ולא יכוה: ונפק מיניה. הקיא הארס שבלע: הוצא. עלה של לולב: אתרוג חליתא. מתוק: ולחייקיה. לגויה יחקוק בתוכו חקק: וליתבה בי מיללי דנורא. מניחו ע''ג גחלים לוחשות שיתבשל האתרוג בדבש: בני מ' יום. שעברו עליהם מ' יום. ל''א של תינוק בן מ' יום: ברזינא לזיבורא. כוס קטן מאד ושמו ברזינא מאותן מי רגלים שותין למי שנשכתו צרעה ומתרפא: רביעתא לעקרב. רביעית לוג למי שעקצו עקרב: פלגא ריבעא לגילויא. חצי לוג: רבעא. לוג: אניגרון ואבנגר ותירייקי. מים שנשלק בהם בנגרי מין עשב ששמו בנגרי וסתם אניגרון מי שלק תרדין כדאמרינן (ברכות דף לה:) אניגרון מיא דסילקא ותירייקי צרי: אידמי ליה כפרשא. תופסו ומייסרו שהפחד והמרוצה והכשות מתישין כחו ומחמם ומת הנחש בתוכו: גובי. חתיכות חתיכות יצא הנחש ממנו: גובי טרונצו''ץ {טרונצונ"ש: קטעים} בלע''ז: דטרקיה. נשכו: עוברא דחמרא חיוורתי. עובר הנמצא במעי חמורה לבנה: דלא אשתכח טרפה. האם: בר (רש"י)

תוספות אין פירוש לקטע זה (תוספות)

רשב"א במה דברים אמורים בשלא נשתהא שם אבל נשתהא שם אסור. פירוש: אמי משרה וימה של סדום קאי, אבל במי טבריא אפילו נשתהא, תדע דהא קתני בברייתא רוחצין במי טבריא ובים הגדול, אבל לא במי משרה, ואי בלא נשתהא אפילו במי משרה נמי. ים הגדול אים הגדול לא קשיא, הא ביפין שבו הא ברעים שבו. ומסתברא לי דמילתא פסיקתא קתני, יפין שבו אפילו נשתהא, רעין שבו אסור אפילו לא נשתהא, מדלא הזכיר כאן שהוי כלל, והא דקתני בברייתא קמייתא לא בים הגדול ולא במי משרה, לאו למימרא שיהא זה כזה ותרוייהו בדאשתהי, אלא תרוייהו לאיסורי האי כדיניה והאי כדיניה. ויש מפרשים דוקא בדאישתהי מדתני לה בהדי מי משרה, ולפי דבריהם יש לי לומר דמה שלא הזכיר כאן אשתהי ולא אשתהי, משום דסמיך אמאי דאמרן מעיקרא דאוקים ההיא דאין רוחצין בים הגדול דוקא בדאשתהי, ואכתי על ההיא תירוצא קיימא, אלא דאסיקנא השתא דלאו כולא מלתא תליא בשהוי בלחוד, אלא אף ביפין שבו ורעין שבו. וכסברא ראשונה נראה מדברי הריא"ף ז"ל. מתני': אין אוכלין איזוב יון בשבת. תוספתא (פי"ג, ה"ז): אין לועסין מצטיכא בשבת, אימתי בזמן שמתכוון לרפואה ואם מפני ריח הפה הרי זה מותר, לא ישוף אדם סם יבש בשיניו בשבת, אימתי בזמן שמתכוון לרפואה, ואם מפני ריח הפה הרי זה מותר. ירושלמי (דפרקין ה"ג): אין אוכלין אזוב יון בשבת. והסיר ה' ממך כל חולי (דברים ז, טו) זו שריפה, רב חונה ותני לה בשם ר' אליעזר בן יעקב והסיר ה' ממך כל חולי זה רעיון, דא"ר אליעזר ונתן עול ברזל על צוארך זה רעיון, אמר ר' אבון והסיר ה' ממך כל חולי, זה יצר הרע שראשו מתוק וסופו מר. (רשב"א)

דף קי - א

בר קשא דפומבדיתא דטרקיה חיויא הוה תליסר חמרי חיורתא בפומבדיתא קרעינהו לכולהו ואישתכחו טריפה הואי חדא בההוא גיסא דפומבדיתא עד דאזלי מייתי לה אכלה אריה אמר להו אביי דילמא חיויא דרבנן טרקיה דלית ליה אסותא דכתיב {קהלת י-ח} ופורץ גדר ישכנו נחש אמרו ליה אין רבי דכי נח נפשיה דרב גזר רב יצחק בר ביסנא דליכא דלימטייה אסא וגידמי לבי הילולא [בטבלא] ואזל איהו אמטי אסא וגידמי לבי הילולא בטבלא טרקיה חיויא ומית האי מאן דכרכיה חיויא לינחות למיא וליסחוף דיקולא ארישא ולהדקיה מיניה וכי סליק עילויה לישדיה למיא וליסלוק וליתי האי מאן דמיקני ביה חיויא אי איכא חבריה בהדיה לירכביה ארבע גרמידי ואי לא לישואר נגרא ואי לא ליעבר נהרא ובליליא לותביה לפוריא אארבעה חביתא וניגני בי כוכבי ולייתי ד' שונרי וליסרינהו בארבעה כרעי דפורייה וליתי שחפי ולישדי התם דכי שמע קלי אכלי ליה האי מאן דרהיט אבתריה לירהיט בי חלתא האי איתתא דחזיא חיויא ולא ידעה אי יהיב דעתיה עילוה אי לא יהיב דעתיה עילוה תשלח מאנה ונשדייה קמיה אי מכרך בהו דעתיה עילוה ואי לא לא יהיב דעתיה עילוה מאי תקנתה תשמש קמיה איכא דאמרי כ''ש דתקיף ליה יצריה אלא תשקול ממזיה ומטופרה ותשדי ביה ותימא דישתנא אנא האי איתתא דעייל בה חיויא ליפסעה ולתבוה אתרתי חביתא וליתי בישרא שמנה ולישדי אגומרי וליתי אגנא דתחלי וחמרא ריחתנא ולותבו התם וליטרוקינהו בהדי הדדי ולינקוט צבתא בידה דכי מירח ריחא נפיק ואתי ולישקליה וליקלייה בנורא דאי לא הדר עילוה: כל האוכלין כו': כל האוכלין לאיתויי מאי לאיתויי טחול לשינים וכרשינין לבני מעיים כל המשקין לאיתויי מאי לאיתויי מי צלפין בחומץ א''ל רבינא לרבא מהו לשתות מי רגלים בשבת א''ל תנינא כל המשקין שותה ומי רגלים לא שתו אינשי: חוץ ממי דקלים: תנא חוץ ממי דקרים מאן דתנא מי דקרים שהם דוקרים את המרה ומאן דאמר מי דקלים שיוצאין מן שני דקלי מאי מי דקלים אמר רבה בר ברונא תרתי תלאי איכא במערבא ונפקא עינא דמיא מבינייהו כסא קמא מרפי אידך משלשל ואידך כי היכי דעיילי הכי נפקי אמר עולא לדידי שתי שיכרא דבבלאי ומעלי מינייהו והוא דלא רגיל ביה ארבעין יומין רב יוסף אמר זיתום המצרי תילתא שערי ותילתא קורטמי ותילתא מילחא רב פפא אמר תילתא חיטי ותילתא קורטמי ותילתא מילחא (וכמונא) . וסימניך סיסאני ושתי להו בין דבחא לעצרתא דקמיט מרפי ליה ודרפי קמיט ליה: וכוס עקרין: מאי כוס עקרין אמר ר' יוחנן לייתי מתקל זוזא קומא אלכסנדריא ומתקל זוזא גביא גילא ומתקל זוזא כורכמא רישקא ולישחקינהו בהדי הדדי לזבה תלתא בחמרא ולא מיעקרא לירקונא תרין בשיכרא ומיעקר לזבה תלתא בחמרא ולא מיעקרא ואי לא לייתי תלתא

רש"י קשא. ממונה למלך וישראל היה: דילמא חיויא דרבנן. שעבר על נידוי חכמים ונחש הנושכו על כך אין לו רפואה לפיכך לא נמצא לו רפואה: אין רבי. אין רבינו כך היה: דכי נח נפשיה דרב גזר רב יצחק. שיהיו ממעטים משמחה אותה שנה ולא יהא אדם מביא אסא וגידמי להילולא בטבלא שהיו רגילים להביא הדס וענפי דקלים לשמוח לפני החתן והכלה וכשמביאים אותן לפניהם מקשקשים לפניהם בשוק בבואם בתופים וזוגין טבלא אשקליט''א {אישקיליט"א: פעמון} וגזר שלא יקשקשו לפניהם עוד: דכרכיה. נכרך סביבותיו: וליסחוף דיקולא. סל: ארישיה. דחיויא למעלה מראשו: וליהדקיה מיניה. יוריד הסל מעט מעט לצד הנחש ויבדיל בו הנחש מבשרו שיעלה על הסל שאם אוחזו בידו או מנתקו בחזקה יכעוס וישכנו: וכי סליק. הנחש על הסל ימהר וישליכנו במים ויברח לו: דמיקני ביה חיויא. כועס ורודף אחריו ומריח ריח פעמיו ורודפו: לירכביה ארבע גרמידי. שיפסקו עקבי פעמיו ולא יוכל להריחם: לישואר נגרא. חריץ של מים ידלוג: ארבע חביתא. שלא יעלה אליו מהר ולא יריח ריחו: בי כוכבי. במקום גלוי שלא יעלה דרך הגג ויפיל עצמו עליו: שחפי. ענפים וקסמים וכל דבר המקשקש זה בזה ומשמיע קול כשיעבור עליהן וירגישו החתולים ויאכלוהו: בי חלתא. בין החולות שאין נחש יכול לרוץ שם ויחזור לאחוריו: אי יהיב דעתיה עלה. לתאות תשמיש: תשלח מאנה. תפשוט בגדיה ותשליכם לפניה: מאי תקנתא. אי יהיב דעתיה עלה: תשמש קמיה. עם בעלה ותתגנה בפניו: ותשדי ביה. ותזרק ביה: דשתנא אנא. דרך נשים לי ולחש בעלמא הוא: דעייל בה חיויא. כשהוא תאב לה נכנס כולו באותו מקום: ליפסעה. יפסקו את רגליה זה מזה: אתרתי חביתי. מקצתה על זו ומקצתה על זו כדי שיפתח רחמה: ונישדי אגומרי. כי היכי דניסליק ריחא: אגנא תחלי. סל מלא שחליים: ריחתנא. שיש לו ריח טוב: וליתבו התם. על גבי קרקע תחת מושבה: וליטרוקינהו בהדדי. היין והשחליים כדי שיעלה הריח: צבתא. איטנליי''ש {טינליי"ש: צבת} : דאי לא. קלי ליה הדר עילוה: לאיתויי טחול לשינים. ואע''פ שקשה לבני מעיים: כרשינין לבני מעיים. ואע''פ שקשה לשינים כדאמרינן בברכות (דף מד:) סד''א כיון שקשים לאדם לאו אורחיה למיכלינהו אי לאו לרפואה שיש בהם ומוכחא מילתא וניתסר קמ''ל: צלפים. פרי של צלף קפריי''ר {שיח-צלף} : תלאי. דקלים נטיעות מין תמרים שנקרא בלשון ארמי תאל''י: כסא קמא. דשתו מהנהו מיא: מרפי. זבל שבמעים במקצת: אידך. כוס שני: משלשל. מאד: היכי דעיילי. צלולים: הכי נפקי. שמנקין המעיים מן הרעי מראשונים: והוא דלא רגיל. למשתי שיכרא כבר עברו מ' יום: רב יוסף אמר זיתום המצרי. הוא מי דקרים ועל שם שדוקרים את החולי: תלתא קורטמי. כרכום: סיסני. כלי שנותנין בו תמרים כדאמרינן בעלמא (ב''מ דף סז:) ואי אגבהינהו בסיסני קננהו וסימניך דלא תחליף שמעתתא שם כלי זה יהא לך סימן שיש בו שני סמכין רב יוסף אמר שערי: בין דבחא לעצרתא. בין פסח לעצרת: דקמיט. עצור: קומא אלכסנדריא. שרף אילנות של אלכסנדריא: גביא גילא. אלו''ם {צָריף (אלום. מלח גבישי המורכב בעיקר מגפרת האשלגן ומגפרת החמרן, ובימי-הביניים היו משתמשים בו שימושים רבים)} בלע''ז: כורכמא רישקא. כרכום של גן קרו''ג אוריינטל {קרו"ג אוריינטי"ל: כרכום (קורטם?) מזרחי} הגדל בגנים: לזבה. הנך תלתא מיני לישקייה בחמרא: ולא מיעקרא. אינה נעקרת מלילד לפי שהיין מפיג חוזקן של סמנים ומתרפאה מן החולי: לירקונא תרי. מינייהו לישתי בשיכרא וזהו רפואתו: ומיעקר. מלהוליד: לזבה תלתא בחמרא. הדר נקט ליה משום הנך רפואות דנקט ואזיל: ואי לא כו'. כולהו לא מעלי אלא לזבה: (רש"י)

תוספות חיויא דרבנן טרקיה דלית ליה אסותא. אע''ג דגבי בן דמא בן אחותו של ר' ישמעאל בפרק ב' דמס' ע''ז (דף כז:) קאמר שלא עבר על דברי חבירים שנאמר ופורץ גדר ישכנו נחש אע''ג דלא הוה ליה אסותא שהרי מת התם לא היה לו רפואה מזומנת אבל הכא שהרפואה היתה מזומנת ונאבדה ממנו במזל רע קאמר דלית ליה אסותא: וליתי אגנא דתחלי. משמע הכא דהנחש אוהב שחליים וכן בשלהי דנדרים (דף צא:) דקאמר ליה נואף לבעל לא תיכול מהני תחלי דטעמינהו חיויא וא''כ יש בהן משום גילוי ובפרק ב' דמס' ע''ז (ל: ושם) אמר דשחליים אין בהם משום גילוי וי''ל דהתם לא ממש שחליים קאמר אלא בהנך דאמר התם (מס' ע''ז דף סז.) וכן היו עושין בערבי שבתות בצפורי [נותנין חומץ לתוך גריסין] והיו קורין אותו שחליים אי נמי בשילהי נדרים (דף צא:) מיירי דהוה ביה חלא כדמסקינן התם במס' ע''ז (דף ל:) אבל אית בהו חלא מיגרי בהו והכא נמי חמרא מיגרי בהו: רב יוסף אמר זיתום המצרי. ר''ת כל הך מילתא מחק מספרו ואומר דל''ג אלא בריש אלו עוברין (כסחים מב:) ונראה לר''י שמחקה משום דזיתום המצרי מותר לשתות כדתניא בפרק בתרא (דף קנו.) ושוין שבוחשין את השתית ושותין זיתום המצרי ואומר ריב''א דאין צריך למחוק דרב יוסף לא קאי לפרש מי דקרים דמתני' אלא אמילתיה דעולא קאי דאמר שיכרא בבלאי מעלי מינייהו ואומר רב יוסף דזיתום המצרי מעלי מינייהו מיהו משמע כפירוש הקונט' דאמתני' קאי מדלא קאמר בהדיא זיתום המצרי מעלי מינייהו: סיסאני. ולא קאמר וסימניך סמך סמך כדאמר בשילהי במה אשה (לעיל סו.) משום דשערי לא כתיב בסמך: (תוספות)

דף קי - ב

קפיזי שמכי פרסאי ונישלוק בחמרא ונשקייה ונימא לה קום מזוביך ואי לא לותבה אפרשת דרכים ולינקטה כסא דחמרא בידה וליתי איניש מאחורה וליבעתה ולימא לה קום מזוביך ואי לא ליתי בונא דכמונא ובונא דמוריקא ובונא דשבלילתא ונישלוק בחמרא ונשקייה ונימא לה קום מזוביך ואי לא ליתי שיתין שיעי דדנא ולשפיה ולימא לה קום מזוביך ואי לא ליתי פשטינא ולישלוק בחמרא ולשפיה ונימא לה קום מזוביך ואי לא ליתי חרנוגא דהיגתא רומיתא וליקלי וליסבה בשחקי דכיתנא בקייטא ובשחקי דעמר גופנא בסיתוא ואי לא ליכרי שבע בירי וליקלי בהו שבישתא ילדה דערלה ולינקטה כסא דחמרא בידה ולוקמה מהא ולותבה אהא ולוקמה מהא ולותבה אהא ואכל חדא וחדא לימא לה קום מזוביך ואי לא לייתי סמידא וליסכה מפלגא לתתאי ולימא לה קום מזוביך ואי לא ליתי ביעתא דנעמיתא וליקלי וליסבה בשחקי דכיתנא בקייטא ובשחקי דעמר גופנא בסיתוא ואי לא ליפתח לה חביתא דחמרא לשמה ואי לא לנקיט שערתא דמשתכחת בכפותא דכודנא חיורא אי נקטה חד יומא פסקה תרי יומי ואי נקטה תרי יומי פסקה תלתא יומי ואי נקטה תלתא יומי פסקה לעולם: לירקונא תרין בשיכרא ומעיקר ואי לא לייתי רישא דשיבוטא דמילחא ולישלוק בשיכרא ולישתי ואי לא לייתי מוניני דקמצי ואי ליכא מוניני דקמצי לייתי מוניני דנקירי וליעייליה לבי בני ולישפייה ואי ליכא בי בני לוקמיה בין תנורא לגודא אמר רבי יוחנן הרוצה שיחממנו יקנחנו בסדינו רב אחא בר יוסף חש ביה עבד ליה רב כהנא ואיתסי ואי לא ליתי תלתא קפיזי תמרי פרסייתא ותלתא קפיזי דקירא דנישתרופי ותלתא קפיזי אהלא תולענא ולישלוקינהו בשיכרא ולישתי ואי לא ליתי עילא בר חמרא וליגלח מציעתא דרישא ולישביק ליה דמא מאפותיה ולותביה ארישיה וליזהר מעיניה דלא ליסמי להו ואי לא ליתי רישא דברחא דמנח בכיבשא ולישלוק בשיכרא ולישתי ואי לא ליתי דבר אחר חוטרנא וליקרעיה ולותביה אליביה ואי לא ליתי כרתי מכבתותא דמישרי ההוא טייעא דחש ביה אמר ליה לגינאי שקול גלימאי והב לי מישרא דכרתי יהיב ליה ואכלה א''ל אושלן גלימיך ואיגני ביה קלי איכרך גנא ביה כד איחמם וקם נפל פורתא פורתא מיניה: לירקונא תרין בשיכרא ומיעקר ומי שרי והתניא מניין לסירוס באדם שהוא אסור ת''ל {ויקרא כב-כד} ובארצכם לא תעשו בכם לא תעשו דברי ר' חנינא הני מילי היכא דקא מיכוין הכא מעצמו הוא דאמר ר' יוחנן הרוצה שיסרס תרנגול יטול כרבלתו ומסתרס מאליו והאמר רב אשי רמות רוחא הוא דנקיטא ליה אלא בסריס והאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן

רש"י קפיזי. כלי מחזיק ג' לוגין: שמכי. בצלים: פרסאי. גדולים הם: קום מזוביך. חדלי מזוביך כמו ויעמוד השמן (מלכים ב ד): וליבעתה. יבעתנה בלי ידיעתה פתאום: בונא. מלא אגרוף: מוריקא. כרכום: שבליתא. תלתן פנגרי''ג {פינוגר"י: חילבה (גרגרנית יוונית, צמח המשמש לתבלין)} : שיעי דדנא. מגופת חבית: ולשייפיה. לכשישורו במים: פשטינא. עשב שאינו גדל בקומה אלא הולך ופשט על גבי קרקע: חרנוגא. מין עשב הוא שגדל אצל ההיגים: היגתא רומיתא. מין הגא הוא שנקראת רומי''ת: וליסבה בשחקי דכיתנא. יקחו אותו האפר בבלאי בגדי פשתן בקיץ: דעמר גופנא. קוטו''ן {כותנה} : ליכרי שב בירי. שבעה גומות: שבישתא דערלה. זמורות של כרם ילדה: ולינקטה כסא דחמרא. יאחוז כוס של יין בידה ותשב על הגומא: ולוקמה מהא. מעל גומא זו יושיבוה על זו ועל כל עמידה נימא לה קום מזוביך: קמחא דסמידא. קמח סולת: וליסכה. יסוכו אותה ממנו: דנעמיתא. בת היענה: ליפתח לה חביתא דחמרא לשמה. כלומר יין הרבה תשתה תמיד: שערתא דמשתכח בכפותא דכודנא חיורתי. שעורה הנמצאת בגללי פרדה לבנה: אי נקטא. לה בידה חד יומא פסקה מזובה תרי יומא אית דגרס נקטה חדא נימא גרעין אחד: לירקונא. דאמרן לעיל קומא וגביא גילא וכורכמא תרי בשיכרא ומיעקר: ואי לא. דלית ליה אי נמי עביד ולא אהני: רישא דשיבוטא. ראש דג ששמו שיבוטא: דמילחא. שהוא מלוח: מוניני דקמצי. ציר חגבים: דנקירי. מין עופות קטנים: ולישייפיה. ישפשפוהו בו: בין תנור לגודא. בין תנור לכותל במקום חם שיזיע ויצא החולי: הרוצה שיחממנו. לזה: יקנחנו בסדינו. יעטפנו בסדינו יפה או בסדין של חולה אחר של חולי זה: עבד ליה רב כהנא. רפואה זו של סדין: קירא דנישתרופי. שעוה הצפה ונוטפת מכוורת שנתמלאה ועודפת: אהלא. אלויין {אלואי"ן: אלוואי, אָהָל} : תולענא. אדום: עילא בר חמרא. עייר בן אתונות: וליגלח. החולה: מציעתא דרישיה. אמצעית ראשו: ולישבוק ליה דמא מאפותיה. יקיז לעייר ממצחו: ולותביה ארישיה. ישפך הדם על התגלחת: ולזדהר מעיניה. שלא יכנס מדם זה בעיניו: רישא דברחא. של איל: דמנח בכבשא. כבוש בחומץ או בציר: דבר אחר חוטרנא. חזיר טלוא בחברבורות מנומר: מכבתותא דמישרי. מאמצע הערוגה שהם חריפים: אושלן גלימיך. השאילני הטלית: ואיגני בה. ואישן בה: קלי. מעט: איכריך גנא. נכרך בה וישן בה: נפל פורתא פורתא. קדחה הטלית מחום שריפת החולי שיצא עם הזיעה ונפלה חתיכות דקות: ומי שרי. לשתות כוס עיקרין: לא תעשו. קרי ביה לא תיעשו: ומסתרס מאליו. ואע''ג דסירוס אסור בידים: והא אמר רב אשי. דההוא לאו סירוס הוא אלא רמות רוחא נקיטא ליה לתרנגול ומשניטל הודו הוא מתאבל ואינו משמש אבל בסירוס אפילו ממילא אסור: אלא בסריס. הך דשרי למישתי כוס של עיקרין במי שהוא סריס כבר עסקינן: (רש"י)

תוספות והתניא מניין לסירוס שהוא אסור. וא''ת אפילו לא אסור סירוס תיקשי ליה דליתסר משום פריה ורביה וכ''ת משום דהוי מצי לשנויי ביש לו בנים הא משמע בסוף הבא על יבמתו (יבמות דף סה:) גבי דביתהו דר' חייא דאי הוה מיפקדה אפריה ורביה לא הוה שתיא סמא דעקרתא אע''ג דהוי לה שתי נקבות ושני זכרים משום בבקר זרע [את] זרעך ולערב אל תנח ידך (קהלת יא) ובאשה לא שייך סירוס אוקי במסקנא לרבי יוחנן בן ברוקה דמחייב בפריה ורביה בעקרה וזקנה ולא מוקי ביש לה בנים ויש לומר דמסירוס ניחא ליה למפרך משום דאיכא למ''ד בפרק הבא על יבמתו (שם דף סא:) כיון דקיימא פריה ורביה תו לא צריך: תלמוד לומר ובארצכם לא תעשו. מכם קא דריש והא דאמר בחגיגה (דף יד:) שאלו את בן זומא מהו לסרוסי כלבא אמר להו בארצכם לא תעשו כל שבארצכם לא תעשו התם נפקא לן מארץ כדמפרש בשאלתות דרב אחאי דהא חובת הגוף הוא מה לי בארץ מה לי בחו''ל אלא האי בארץ לכל אשר בארץ אתא והכא מכם דריש כדפי' ומה שמפרש בשאלתות דהא דאסר לשתות סמא דעקרתא היינו כרבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור ואע''ג דקי''ל כר''ש דשרי היינו דוקא בשבת משום דבעינן מלאכת מחשבת אבל בכל התורה כולה סבירא לן כרבי יהודה ואין נראה לר''י דבכל התורה כולה קי''ל כר''ש דשרי כדמשמע לעיל בפ' המוציא (פא:) דאמרי' דרבי יוחנן סבר כסתם משנה דנזיר חופף ומפספס וכו' והיינו כרבי שמעון דשרי דבר שאינו מתכוין וכן משמע בפרק כל פסולי המוקדשין (בכורות דף לד.) דשמואל סבר כר''ש בכל התורה כולה דדבר שאין מתכוין שרי גבי המקיז דם בבכור דפסק שמואל התם כר''ש דשרי להקיז ופריך עד השתא לא אשמועינן שמואל דדבר שאין מתכוין מותר דאמר רב חייא בר אשי כו' ואי יש חילוק בין שבת לדעלמא איצטריך התם שפיר לפסוק כר''ש אע''ג דכבר אשמעינן דבשבת הלכה כר''ש והכא אתיא אפילו לר' שמעון דפסיק רישיה הוא דודאי יסתרס בשתיי' כוס עיקרין: (תוספות)

רשב"א הני מילי היכא דקא מכוון הכא לא מכוון. כתב רב אחא בשאלתות שלו (פ' אמור סי' קה): אסור למשתא סמא דעקראתא אפילו מעלי לגופא, דכתיב (ויקרא כב, כד) ובארצכם לא תעשו. ואע"ג דלא מכוון וקיימא לן כרבי שמעון בדבר שאין מתכוון, הני מילי לענין שבת, אבל במילי דעלמא כר' יהודה קיימא לן. ולדבריו הא דקאמר הני מילי היכא דקא מכוון הכא לא מכוון, פירושו ומותר כרבי שמעון, דהא בפלוגתא דרבי שמעון ור' יהודה שייכא. והקשו עליו בתוס' דודאי כל מאן דאית ליה דבר שאינו מתכוון מותר בכל מילי אית ליה הכין, לא שנא שבת ולא שנא מילי דעלמא. ותדע לך מדאמר רבי יוחנן בפרק המוציא יין (פא, ב) אסור לקנח בחרס בשבת, וקא מפרש עולא טעמא התם משום השרת נימין ואע"ג דלא מיכוין אסור, ואקשינן ומי אמר ר"י הכין, הא אמר ר"י הלכה כסתם משנה ותנן נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק, ומאי קושיא דלמא בעלמא אית ליה דבר שאין מתכוון מותר אבל לענין שבת לא, ובבכורות פרק כל פסולי המוקדשין (לד, א) גבי מקיז דם לבכור, אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי שמעון, ופריך אטו עד השתא לא אשמעינן שמואל דבר שאין מתכוון מותר, ואם איתא, מאי קא פריך, עד השתא אשמעינן במילי דשבת, והשתא אשמעינן אפילו בשאר מילי. ולדידי נמי קשיא, דאם איתא דהא בפלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון בדבר שאין מתכוון שייכא, כי קאמר דא"ר יוחנן הרוצה שיסרס תרנגול יטול כרבלתו, הוה ליה למימר דאמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה, ותנן נזיר חופף ומפספס, ואפילו תמצי לומר דניחא לי לאתויי טפי הא דתרנגול דאיירי בסרוס ממש, אכתי מאי קא מייתי מההיא, דההיא אפילו במתכוון היא, וכדאמרינן הרוצה שיסרס תרנגול. ועוד כי דחי לה רב אשי מינה ואמר, והאמר ר' יוחנן רמות רוחא הוא דנקיט ליה, ליהדר וליתי' ראיה מאידך דרבי יוחנן, דאמר הלכה כסתם משנה ותנן נזיר חופף ומפספס. ובתוס' אמרו דהא לאו בדרבי שמעון ורבי יהודה שייכא, דבהא אפילו רבי שמעון מודה בה משום דפסיק רישיה ולא ימות הוא, ואפילו לפירוש הערוך (ערך פסק) דאמר דאפילו בפסיק רישיה פליג רבי שמעון בכל שאינו נהנה ממנו, וכדמוכח ההיא דלעיל דריש פרק הבונה (לעיל קג, א) גבי תולש עולשין, דאקשינן והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות, ופרקינן התם דעביד בארעא דלאו דידיה, איכא למימר דהני מילי לענין שבת משום דכתיב ביה מלאכת מחשבת, אבל במילי דעלמא כל שפסיק רישיה ולא ימות מודה ביה רבי שמעון. ותדע לך מדפריך תלמודא בזבחים בפרק כל התדיר (צא, ב) גבי מתנדב יין מזלפו על גבי האשים, והא מכבה, ואע"ג דהתם לא מכוון לכבוי ולא ניחא ליה. ומכל מקום אכתי קשיא לי, מאי קא מייתי מדרבי יוחנן דאמר הרוצה שיסרס תרנגול דהתם הא מכוון. ויש לומר דלרבותא נקטיה דאיהו סבירא ליה דלא אסרה תורה אלא בנוגע ממש במקום סירוס, וכדכתיב (ויקרא כג, כד) ומעוך וכתות ונתוק וכרות, אבל בשאינו נוגע באבר עצמו מותר וכדבר דאתי ממילא היא, והיינו דקאמר הני מילי היכא דקא מכוון ליגע באבר אבל היכא דלא מכוון ליגע באבר עצמו לא כדר"י ואף על גב דמתכוון לסרוסי וכל שכן הכא דלא מכוון. (רשב"א)

דף קיא - א

הכל מודים במחמץ אחר מחמץ שהוא חייב שנאמר {ויקרא ו-י} לא תאפה חמץ {ויקרא ב-יא} לא תעשה חמץ במסרס אחר מסרס שהוא חייב שנאמר {ויקרא כב-כד} ומעוך וכתות ונתוק וכרות אם על כרות חייב על נתוק לא כל שכן אלא להביא נותק אחר כורת שהוא חייב ואלא בזקן והאמר ר' יוחנן הן הן החזירוני לנערותי אלא באשה ולר' יוחנן בן ברוקא דאמר על שניהם הוא אומר {בראשית א-כח} ויברך אותם אלהים ויאמר להם פרו ורבו מאי איכא למימר בזקינה אי נמי בעקרה: מתני' החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ אבל מטבל הוא כדרכו ואם נתרפא נתרפא החושש במתניו לא יסוך יין וחומץ אבל סך הוא את השמן ולא שמן וורד בני מלכים סכין שמן ורד על מכותיהן שכן דרכן לסוך בחול ר''ש אומר כל ישראל בני מלכים הם: גמ' רמי ליה רב אחא אריכא דהוא רב אחא בר פפא לר' אבהו תנן החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ למימרא דחומץ מעלי לשינים והכתיב {משלי י-כו} כחומץ לשינים וכעשן לעינים לא קשיא הא בקיוהא דפרי הא בחלא ואיבעית אימא הא והא בחלא הא דאיכא מכה הא דליכא מכה איכא מכה מסי ליכא מכה מרפי: לא יגמע בהן את החומץ: והתניא לא יגמע ופולט אבל מגמע ובולע אמר אביי כי תנן נמי מתני' מגמע ופולט תנן רבא אמר אפי' תימא מגמע ובולע כאן לפני טיבול כאן לאחר טיבול ונימא מדלפני טיבול שרי לאחר טיבול נמי שרי דשמעינן ליה לרבא דאית ליה הואיל דאמר רבא ליכא מידי דבשבת שרי וביום הכפורים אסור הואיל דבשבת שרי ביוה''כ נמי שרי הדר ביה רבא מהך ממאי דמהך הדר ביה דילמא מההיא הדר ביה לא ס''ד דתניא כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בט' באב בין ביוה''כ: החושש במתניו כו': אמר ר' אבא בר זבדא אמר רב הלכה כר' שמעון למימרא דרב כר' שמעון סבירא ליה והאמר רב שימי בר חייא משמיה דרב האי מסוכרייא דנזייתא

רש"י הכל מודים. אע''פ שנחלקו בבכור שאחזו דם אי מקיזין או אין מקיזין דהוי מטיל מום בבעל מום ואיכא למאן דשרי להקיזו ולעשות בו מום מודין הם במחמץ מנחה אחר מחמץ שכל עשיותיה של מנחה נאסרו בחימוץ: דכתיב לא תאפה חמץ לא תעשה חמץ. אפייה בכלל היתה ולמה יצאת להקיש אליה מה אפייה מיוחדת שהיא מעשה וחייבין עליה בפני עצמה כו' והכל מודים שאם לשה הראשון בחימוץ ובא השני וערכה בחימוץ והשלישי אפאה כולם חייבין: כורת. שאינו נותקן לגמרי אלא חותכן ותלויין בכיס: אלא בזקן. שפסק מלידה: והא אמר ר' יוחנן. בפרק מי שאחזו במסכת גיטין: הן הן החזירוני לנערותי. הרפואות האמורות שם למי שאינו בריא בתשמיש ואמר ר' יוחנן לאחר שזקנתי החזירוני אותן רפואות לנערותי לתשמיש אלמא זקן מוליד: אלא באשה. שאינו מצווה בפריה ורביה כדאמרי' ביבמות פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה איש דרכו לכבש ואין דרכה של אשה לכבש: מתני' מטבל כדרכו. מאכלו ופתו בחומץ: לא יסוך בהן יין וחומץ. דאין אדם סך אותו אלא לרפואה: אבל לא שמן וורד. לפי שדמיו יקרין ואינו מצוי ומוכחא מילתא דלרפואה עביד: שכן דרכן לסוך בחול. בלא מכה: גמ' קיוהא. יין שלא נתבשל כל צרכו בענביו קשה לשינים: ליכא מכה מרפי. צומת הבשר והשינים נרפים רחוקין זה מזה דשיילצי''ר {דישילציי"ר: לחלוץ [מלה במלה: לחלוץ נעליים, אבל כאן הכוונה לרופף את החניכיים, שהיו דבקים יותר מדאי בשיניים]} מתחלצות: לא יגמע ופולט. דמוכח דלרפואה היא: לפני טיבול. לפני אכילה מותר שדרכן היה לטבול בחומץ בכל יום והרואה אומר זהו טיבולו ולאחר טיבול אסור הכל יודעין שכבר סעד וטבל כל צרכו: ונימא מדלפני טיבול שרי כו'. דאין לך שאסור למקצת השבת ומותר למקצתו דהא שמעינן לרבא בפרק י''ט במסכת ביצה דאמר גבי טבילה הואיל בכי האי גוונא דקתני התם דאין מטבילין כלים בשבת ואדם טובל ואמרינן כלים מ''ט לא אמר רבא מפני שנראה כמתקן כלי אבל אדם נראה כמיקר ואמרי' תינח בשבת דשריא רחיצה ביוה''כ דאסור רחיצה והכל יודעין דטובל הוא ומתקן עצמו מאי איכא למימר הא איכא למיגזר אטו מתקן עור צבי ואמר רבא ליכא מידי דאיסור שבת דבשבת לישתרי וביוה''כ ליתסר והואיל ובשבת לא הוה למיסריה ביוה''כ נמי לא גזור עליה: הכא גרסי' הדר ביה רבא מהא. דקודם טיבול ומוקי מתניתין במגמע ופולט כאביי וזו נאמרה תחלה והדר ביה: דילמא מההיא הדר ביה. וסבר דביום הכפורים אסור לטבול ולא אמרינן הואיל וההיא איתמר ברישא: למימרא דרב. בקולי (נ''א בכולי) שבת סבירא ליה כר' שמעון והא אמר כו': האי מסוכרייא. בגד כורכין בברזא חבית של חרס מפני שאין הנקב שוה: (רש"י)

תוספות להביא נותק אחר כורת כו'. פירש''י דכורת היינו שכורת ביצים ממקום חיבורן ועדיין הם בכיס ונותק הוי שנותקן מן הכיס ומשליכן לארץ קשה לר''י דבפרק על אלו מומין (בכורות דף לט:) קאמר דנתוק וכרות לא הוי מום בגלוי דהא איתנהו פי' איתנהו בכיסם ונראה לר''י דכרות הוי שלא נכרתו לגמרי ממקום חיבורן אלא עדיין מעורים קצת ונתוק היינו שניתקו לגמרי אלא שהם בכיס: אלא בזקן. הכא לא שייך למיסר משום מסרס אחר מסרס דזקנה לאו סירוס היא: בזקנה ובעקרה. באשה נמי לא שייך בה מסרס אחר מסרס דאין שייך בה סירוס: כי תנן נמי מתניתין במגמע ופולט תנן. וסיפא דקתני אבל מטבל הוא כדרכו ה''ה דה''מ למיתני במגמע ובולע אלא אורחא דמילתא נקט: לא ס''ד דתניא כל חייבי טבילות טובלין כדרכן. תימה מנא לן דמהא הדר ביה דילמא מטעם דמפרש התם דאין מטבילין בשבת משום דמיחזי כמתקן כלי ויפרש דאסור לטבול משום גזירה שמא יעבירנו ד' אמות ברה''ר או כשאר טעמי דמפרש התם והני טעמי לא שייכי באדם הלכך מותר ביוה''כ בלא טעמא דהואיל דלכולהו אמוראי לא פריך התם ביוה''כ ליתסר אלא לרבא ואומר ר''י דלא מסתבר להפוכי תרי מילי משום חדא דתרי מילי נינהו חדא מטעם דנראה כמתקן וחדא הא מילתא דאית ליה הואיל ולהכי ניחא ליה טפי למימר דהדר מהך דהכא ויהיו שני דבריו קיימים וא''ת ונוקי הך ברייתא דטובלין כדרכן כמ''ד טבילה בזמנה מצוה ורבא כמ''ד לאו מצוה וי''ל משום דטבילה בזמנה מצוה לא הוה שרינן איסור תיקוני מנא ובפרק כל כתבי הקדש (לקמן דף קכא.) משמע דאפי' למ''ד טבילה בזמנה לאו מצוה טובלין כדרכן כל חייבי טבילות דתניא התם ר' יוסי אומר מן המנחה ולמעלה אינו צריך לטבול משמע דאי בעי טביל אע''ג דסבירא טבילה בזמנה לאו מצוה וא''ת דתניא בפרק בתרא דיומא (פח.) הזב והזבה ובועל נדה וטמא מת טובלין ביוה''כ טמא מת היכי טביל ומה תועלת לו אותה טבילה הא אין טבילה בלא הזאה והזאה לא דחי יוה''כ כי היכי דלא דחיא שבת כדאמרינן בפסחים פרק אלו דברים (דף סט.) וליכא למימר שתועיל לו טבילה לענין שיוכל להזות למחר דהא תנן בסוף מסכת פרה דהוא עצמו טובל בלילה ומזה ביום משמע שצריך להזות ביום שטבל וי''ל דלעולם אין צריך לטבול ביום הזאה והתם קמ''ל דיכול לטבול בלילה אע''ג דטבילה היא כתחלת הזאה דאין הזאה בלא טבילה והזאה ביום היא א''נ התם איירי בטבילה דלאחר הזאה כדאמר בספרא הקדים טבילה להזאה לא עשה ולא כלום משמע דאיכא נמי טבילה לאחר הזאה: טובלין כדרכן בין בט' באב בין כו'. בפ''ק דתענית (דף ינ.) .. פליג עליה ר' חנינא סגן הכהנים ואמר כדי הוא בית אלהינו לאבד עליו טבילה אחת בשנה והלכתא כוותיה כדאמר בירושלמי: למימרא דרב כר''ש ס''ל. פי' בקונט' למימרא דרב בכולי שבת כר' שמעון סבירא ליה ולי נראה דאם כן הוה ליה לאקשויי מכרכי דזוזי דרב אסר בפרק קמא (דף יט:) וכמה אמוראין דמחלקין באיסורי שבת כדאמר בפרק מפנין (לקמן קכח.) במוקצה לאכילה סבר לה כר' יהודה במוקצה לטלטול כו' ונראה לר''ת דמשמע ליה דטעמא דר' שמעון במתני' משום דשרי דבר שאין מתכוין ות''ק אסר ליה אפי' לתענוג משום דזימנין לרפואה קעביד ואסר בעלמא דבר שאין מתכוין ור''ש דמקיל בעלמא קשרי נמי הכא בשאין מתכוין לרפואה והשתא אתי שפיר: האי מסוכרייתא דנזייתא אסור להדוקה ביומא טבא. פי' סתימת גיגית של שכר אסור להדוקה משום סחיטה כדפירש בקונטרס וכן פירש ר''ח אף על גב דלא אשכחן דהוה חייש לסחיטה אלא גבי מים כדאמר בפרק ואלו קשרים (לקמן דף קיג:) גבי היה מהלך בשבת ופגע באמת המים דאמר לנחות במיא אתי לידי סחיטה ובפרק חבית (לקמן דף קמז.) אמר הרוחץ במי מערה ונסתפג באלונטית לא יביאנה בידו ומפרש בגמרא משום דאתי לידי סחיטה ובפרק שואל (לקמן דף קמח.) ובריש המביא כדי יין (ביצה דף ל.) גבי הני נשי דלא משניין ניפרוש סודרא פירוש על הכד דלמא מישמיט במיא ואתי לידי סחיטה אבל גבי יין לא גזרינן משום סחיטה כדאמר בפרק תולין (לקמן דף קלט:) מסננין את היין בסודרין (תוספות)

רשב"א אלא בזקן. קשיא לי ומי גרע זקן מסריס. ואיכא למימר דאין הכי נמי דמסרס אחר מסרס גזירת הכתוב הוא, וטעמא דקרא משום דכל שכיוצא בו כלומר בחור שכמותו מוליד וזה מסרסו אין ניכר שהיה סריס מתחילתו ונראה כמסרסו עכשיו ולפיכך אסריס הקפיד הכתוב, אבל זקן שאין ראוי להוליד לפי דרכן של בריות שוב לא הקפידה התורה בסירוס דידיה. בזקנה אי נמי בעקרה. כלומר: דליכא משום ביטול פריה ורביה, ומשום סירוס נמי ליכא דבאשה ליכא משום סירוס, דאדם [זכר] הוא דאסר רחמנא. כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בתשעה באב בין ביום הכיפורים. כתבו בתוס' דטובלין אפילו למ"ד טבילה בזמנה לאו מצוה, דהא רבי יוסי ברבי יהודה לית ליה טבילה בזמנה, כדאיתא בנדה (ל, א) בשמעתא דטועה וכדאמרינן נמי לקמן בפרק כל כתבי הקדש (קכא, א), ואפילו הכי קתני בברייתא (שם) הזב והזבה והמצורע והמצורעת ובועל נדה וטמא מת טבילתן ביום נדה ויולדת טבילתן בלילה בעל קרי טובל והולך כל היום כולו ר' יוסי אמר מן המנחה ולמעלה אינו צריך לטבול, כלומר ביום הכפורים, אלמא קודם המנחה טובל, ואפילו מן המנחה ולמעלה אינו צריך לטבול קאמר אבל לא יטבול לא קאמר. וטעמא דמלתא, דאף על גב דאסור ברחיצה ואפילו להושיט אצבעו במים, הני מילי שלא לצורך אבל לצורך מותר וכדאמרינן (יומא עז, ב) מי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש, ואמרינן נמי (שם) שומרי פירות עוברין עד צוארן במים. למימרא דרב כר' שמעון סבירא ליה והא אמר רב שימי וכו'. ואיכא למידק מאי קושיא, אטו מאן דאית ליה בחדא כר' שמעון, מי אית ליה בכולה שבת כותיה, והא שמואל אית ליה כותיה בדבר שאין מתכוון, ובמלאכה שאינה צריכה לגופה לית ליה כותיה, כדאיתא בפרק כירה (מב, א) גבי המיחם שפינהו, ואמוראי טובא דסבירא להו כר' שמעון בחדא ובחדא כר' יהודה. ויש מפרשים דקבלה היתה בידם כל מאן דאית ליה כר' שמעון בהא אית ליה בכל קולי שבת כותיה. ואינו מתיישב על הלב. ובתוס' פירשו, דר' שמעון שרי מטעם דבר שאין מתכוון, ותנא קמא אסר אפילו מתכוון לתענוג ולא לרפואה, וכי קאמר ר' שמעון כל ישראל בני מלכים הם, לא מחמת מעלתם קאמר, אלא כלפי דאסר תנא קמא לכולי עלמא חוץ מבני מלכים, קאמר ליה לדבר זה כל ישראל מותרים בו כבני מלכים דכל אדם סך בו לתענוג, ולפיכך פריך ליה מהא דדבר שאין מתכוון. ואינו מחוור בעיני, דהא קתני במתניתין בני מלכים סכין שמן ורד על מכותיהן, ועלה קאמר ר' שמעון כל ישראל בני מלכים דאלמא אפילו במתכוון לרפואה שרי ליה ר' שמעון. ועוד תנן בפרק במה אשה יוצאה (סו, ב) ובני מלכים בזוגין ולא בני מלכים בלבד אמרו אלא אפילו כל אדם אלא שדברו חכמים בהוה, ואמרינן עלה בגמרא (סז, א) מאן תנא רבי שמעון היא דאמר כל ישראל בני מלכים, דאלמא טעמא דרבי שמעון משום דכל ישראל ראוין לכך מחמת מעלתם קאמר ולא משום דבר שאין מתכוון. ובספר המאור כתוב דהכי קים להו דבכל השבת כולה לא סבר לה כר' שמעון, ע"כ, כלומר ומשום הכי קא מתמה ומי סבר לה כלל כר' שמעון. האי מסוכרייא דנזייאתא אסור להדוקיה ביומא טבא. פירש רש"י ז"ל: העץ שתוחבין בברזא שבצדי החבית כורכין עליו מטלית או נעורת של פשתן וכשמהדקו בברזא אתי לידי סחיטה, וכדאסרינן לקמן (קמא, א) להדוקי אודרא אפומא דשישא. ור"ת ז"ל כתב בס' הישר (סי' ר"ל) דאין האיסור משום סחיטה, דאם כן הוה ליה למימר לא ליהדק דילמא אתי לידי סחיטה, וכדאמרינן התם לא ליהדוק אודרא אפומא דשישא דלמא אתי לידי סחיטה, אלא טעמא הכא משום דלמא מבטל ליה ומשוי ליה דופן, כדאמרינן (לקמן קכה, ב) כיון דהדקיה שוייה דופן לקרוייה. ועוד דתרי גווני סחיטה נינהו חד משום ליבון וחד משום מפרק בידים ואינו משום לבון, דדרכן של בני אדם ללבן (ביין) ולכבס כליהם במים, וההיא בין אזלי לאיבוד מים הנסחטים בין דלא אזלי לאיבוד אסור משום סחיטה, והיינו דאסר רבה לההוא דסדר דסתודר אפומא דחביתא כדאיתא בריש פרק במה טומנין (לעיל מח, א) וההיא במים היא, והיינו נמי דאמרינן בפרק אלו קשרים (לקמן קיג, ב) ליעבר זימנין דמיתווסן מאניה במיא ואתיא לידי סחיטה, אבל ביין ליכא משום סחיטה כדאמר בפרק תולין (לקמן קלט, ב) מסננין את היין בסודרין, דאלמא לא חיישינן דלמא אתי לידי סחיטה כיון דאזיל לאיבוד, ואי משום ליבון לא מלבני אינשי כלים בשאר משקין, דאדרבא מתלכלכין ולעולם איכא ריחא וחזותא. אבל כשאין הדבר הנסחט הולך לאיבוד איכא משום מפרק, והיינו דאסרינן לקמן בפרק תולין (קמא, א) להדוקי אודרא אפומא דשישא דלמא אתי לידי סחיטה והשמן הנסחט נופל לתוך הכלי. והרב בעל הערוך ז"ל (ערך סבר וערך פסק) גם כן כתב כן, דכל היכא דאזיל לאיבוד דלא ניחא ליה אף על גב דהוה פסיק רישיה שרי, והביא ראיה מההיא דאמרינן לעיל בפרק הבונה (קג, א) לא צריכה דעביד בארעא דלאו דיליה, ועוד מדאמרינן בפרק לולב הגזול (סוכה לג, ב) גבי אם היו ענביו מרובין מעליו וכו' לא ילקט, דאי אית ליה הושענא אחריתי שרי. ועוד בפרק במה מדליקין (לעיל כט, ב) מוכרי כסות מוכרין כדרכן ואין חוששין משום כלאים, ועוד ביומא (לד, ב) דאמרינן עששיות של ברזל מטילין לתוך הצונן ואף על גב דמצרף, וכל הני פסיק רישיה נינהו. ומשום הכי פירש הוא ז"ל משום דלמא מבטל לה ומשוי ליה דופן, כמו שפירש רבנו תם ז"ל. ואי נמי דהא מסוכריא הויא אפומא דנזייאתא ומשום סחיטה, כההיא דאודרא אפומא דשישא, ובריש פרק קמא דכתובות (ו, א) כתבתיה בארוכה בסייעתא דשמיא. הדרן עלך פרק שמנה שרצים (רשב"א)

דף קיא - ב

אסור להדוקיה ביומא טבא בההיא אפילו ר''ש מודה דאביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר''ש בפסיק רישיה ולא ימות והאמר רב חייא בר אשי אמר רב הלכה כר' יהודה ורב חנן בר אמי אמר שמואל הלכה כר''ש ורב חייא בר אבין מתני לה בלא גברי רב אמר הלכה כר' יהודה ושמואל אמר הלכה כר''ש אלא אמר רבא אני וארי שבחבורה תרגימנא ומנו רבי חייא בר אבין הלכה כר''ש ולאו מטעמיה מאי הלכה כר' שמעון ולאו מטעמיה אילימא הלכה כר''ש דשרי ולאו מטעמיה דאילו ר''ש סבר מסי ורב סבר לא מסי וסבר רב לא מסי והא מדקתני בני מלכים סכין על גבי מכותיהן שמן וורד מכלל דמסי אלא הלכה כר''ש דשרי ולאו מטעמיה דאילו ר''ש סבר אף ע''ג דלא שכיח שרי ורב סבר אי שכיח אין ואי לא שכיח לא ובאתרא דרב שכיח משחא דוורדא:

רש"י אסור להדוקיה. בנקב משום סחיטה ואע''ג דלא קא מכוין לסחוט אלמא לא ס''ל כר''ש בדבר שאין מתכוין: הלכה כר' יהודה. בדבר שאין מתכוין דאסור: בלי גברי. מתני לה לפלוגתא דרב ושמואל בלא אמוראים האומרים משמם אלא הם עצמם נחלקו בה: תרגימנא. דלא תיקשי דרב אדרב: הלכה כר''ש. דשרי בשמן וורד: אבל לא מטעמיה. דאין הטעם כדבריו: דאילו ר''ש סבר מסי. ואפ''ה שרי דאין לך דמותר לזה ואסור לזה: מכלל דמסי. אפי' לת''ק דאי לאו דמסי למאי איצטריך ליה: אע''ג דלא שכיח. שמן וורד במקומו של זה הסך ממנו ודמיו יקרים והכל יודעין שאינו סכו אלא לרפואה שרי דכל ישראל בני מלכים הם ור' יהודה אוסר דמוכחא מילתא ורב נמי כר''י ס''ל אלא במקומו הוא דשרי דשכיח דסכין שמן וורד ולא מוכחא מילתא: (רש"י)

תוספות וטעמא משום דאין אדם חושש לסוחטו כיון דע''י סחיטה אינו יכול לנקותו מריחו וחזותו גם אין דרך לסחוט בגד לצורך משקה שבו אבל מ''מ אסור לסחוט דכי סחיט ליה מתלבן הבגד קצת והוי מכבס או משום מפרק כמו סוחט זיתים וענבים כדאמרי' בפרק מפנין (לקמן קכח:) אם היתה צריכה שמן חבירתה מביאה לה בשערה ופריך והא אתי לידי סחיטה אלמא יש סחיטה בשמן ובפרק תולין (לקמן דף קמא.) קאמר רבא לא ליהדוק אינש אודרא אפומא דשישא דילמא אתי לידי סחיטה ופי' בקונט' כד של שמן ובפרק נוטל (לקמן דף קמג.) ספוג אם יש לו בית אחיזה מקנחין בו ואם לאו אין מקנחין בו משום סחיטה ולהכי אסור להדוקה וא''ת דאמר בפרק בתרא דיומא (דף עז:) ההולך להקביל פני רבו או פני אביו או פני מי שגדול הימנו עובר עד צוארו במים ואינו חושש ואמר נמי בפ''ב דביצה (דף ית.) גבי טבילת כלים בשבת דנדה שאין לה בגדים מערמת וטובלת בבגדיה ולא גזרינן דילמא אתי לידי סחיטה וי''ל דמצוה שאני ואם תאמר היכי שרי התם ליכנס בבגדיה ונדה נמי איך טובלת בבגדיה נימא שרייתו זהו כיבוסו כדאמרי' בזבחים בפרק דם חטאת (דף צד:) וי''ל דדוקא היכא דאיכא טיפת דם או טינוף אמר שרייתו זהו כיבוסו דבהכי מיירי בפ' דם חטאת ומצא ר''י מוגה בספר הישר דלא אמר שרייתו זהו כיבוסו בדבר שאינו כ''א לכלוך כמו סיפוג באלונטית וקינוח ידים במפה והני שהולכין במים עם הבגדים הוי נמי דרך לכלוך ולא דרך נקיון ועל תינוק שלכלך בגדי אמו במי רגלים אין לזרוק עליו מים דשרייתו זהו כיבוסו ושמע ר''י מפי הנשים שהתיר ר''ת [ליטול ידיה] ולקנח ידיה בבגד כיון שהוא דרך לכלוך כדי שתוכל להתפלל ולברך ואין נראה לר''י שהרי היא מתכוונת לטהר הלכלוך ודרך רחיצה וליבון הויא זה הקינוח: מודה ר''ש בפסיק רישיה. והא דאמר גבי לא ליהדוק אינש אודרא אפומא דשישא דילמא אתי לידי סחיטה ולא הוי פסיק רישיה יש לחלק דהתם מיירי בכיסוי שאינו בולע כ''כ וגם אינו סותמו כל כך בחוזק שאינו חושש רק שיהא מכוסה אבל הכא שהוא בצד הגיגית בולע הרבה וגם מהדקו בחוזק כדי שלא יצא היין והוי פסיק רישיה: ושלש מחלוקות בדבר. אית ספרים דל''ג ליה: (תוספות)

רשב"א הא דבעי רב אחדבוי עניבה לר' מאיר מאי. ולא איפשיטא. תימה אמאי לא פשטוה מההיא דתניא לקמן (קיג, ב) חבל דלי לא יהא קושרו אלא עונבו, וההיא ר"מ היא מדפריך מינה בפרק קמא דפסחים (יא, א) לרבנן דר' יהודה דהיינו ר"מ, גבי ר' יהודה אומר בודקין אור י"ד. (רשב"א)

פרק חמש עשרה - ואלו קשרים

מתני' ואלו קשרים שחייבין עליהן קשר הגמלין וקשר הספנין וכשם שהוא חייב על קישורן כך הוא חייב על היתרן ר''מ אומר כל קשר שהוא יכול להתירו באחת מידיו אין חייבין עליו: גמ' מאי קשר הגמלין וקשר הספנין אילימא קטרא דקטרי בזממא וקטרא דקטרי באיסטרידא האי קשר שאינו של קיימא הוא אלא קיטרא דזממא גופיה ודאיסטרידא גופה: ר''מ אומר כל קשר כו': בעי רב אחדבוי אחוי דמר אחא עניבה לר''מ מהו טעמיה דר''מ משום דיכול להתירו באחת מידיו הוא והא נמי יכול להתירו או דילמא טעמא דר''מ משום דלא מיהדק והא מיהדק תיקו: מתני' יש לך קשרין שאין חייבין עליהן כקשר הגמלין וכקשר הספנין קושרת אשה מפתח חלוקה וחוטי סבכה ושל פסקיא ורצועות מנעל וסנדל ונודות יין ושמן וקדירה של בשר ראב''י אומר קושרין לפני הבהמה בשביל שלא תצא: גמ' הא גופא קשיא אמרת יש קשרין שאין חייבין עליהן כקשר הגמלין וכקשר הספנין חיובא הוא דליכא הא איסורא איכא והדר תני קושרת אשה מפתח חלוקה אפילו לכתחילה הכי קאמר יש קשרין שאין חייבין עליהן כקשר הגמלין וכקשר הספנין ומאי ניהו

רש"י מתני' ואלו קשרים. המנוין באבות מלאכות דקתני הקושר והמתיר קשר של קיימא שאינו מתירו לעולם דומיא דקושרי חוטי יריעות הנפסקות: קשר הגמלין וקשר הספנין. בגמרא מפרש להו: כך הוא חייב על היתרן. כדילפי' בכלל גדול (לעיל דף עד:) מציידי החלזון שנצרכין לפרקים להתיר קשרי רשתות הקיימות כדי לקצרן או להרחיבן: שיכול להתירו. דלא הדקיה: אין חייבין עליו. ואפי' עשאו לקיימא: גמ' זממא. מנקבין לנאקה בחוטמ' ונותנין בה טבעת של רצועה וקושרין אותה ועומדת שם לעולם וכשרוצה לקושרה לבהמה קושר רצועה ארוכה באותה טבעת וקושרין בה ופעמים שמתירה: קטרא דקטרי בזממא. זהו קשר הרצועות שקושרין בטבעת: איסטרידא. גם הוא כמין טבעת שעושין מן עקל או מן רצועה בנקב שבראש הספינה ואותו קשר מתקיים וכשרוצה להעמידו קושר רצועה באותה טבעת ומעמידה בה וכשרוצה להתיר מתיר הרצועה ונוטלה: קטרא דקטרי באסטרידא. קשר רצועה הארוכה: עניבה. ומהדקה שפיר לר''מ מהו: מתני' יש לך קשרין שאין חייבין עליהן. חטאת כמו שחייבין על קשר הגמלין אלא פטור אבל אסור ובגמרא מפרש הי נינהו: מפתח חלוקה. כמו שיש לגלחים כעין לשונות לכאן ולכאן וקושרים של ימין בכתף שמאל ושל שמאל בכתף ימין דכיון דכל יומא שרו ליה לא דמי מידי לקשר של קיימא ומותר לכתחילה: סבכה. קוייפ''א {קויפ"א: שביס עשוי רשת} : ושל פסקיא. אזור רחב וחוטין תלויין בראשו לקושרו בהן וקורין פינדור''ס {פינדנ"ץ: סרטים, כתפיות (להדק בגד על הגוף)} : ונודות יין. של עור שכופפין פיהם וקושרין: וקדרה של בשר. פעמים שקושרין בגד לפיה: קושרין בפני הבהמה. חבל ברוחב הפתח: גמ' (רש"י)

תוספות מתני' ואלו קשרים. עניבה לר''מ מהו. וא''ת אמאי לא פשיטא מדתנן לקמן חבל דלי שנפסק לא יהא קושרו אלא עונבו ומוכח' בפ''ק דפסחים (ד' יא.) דהנהו רבנן היינו ר''מ דפריך התם מינה לרבנן שהם ר''מ וי''ל דהתם נמי פריך מספק אם הנהו רבנן הם ר''מ כמו שמסתפק כאן: (תוספות)

דף קיב - א

קיטרא דקטרי בזממא וקיטרא דקטרי באיסטרידא חיובא הוא דליכא הא איסורא איכא ויש שמותרין לכתחילה ומאי ניהו קושרת מפתחי חלוקה: מפתח חלוקה: פשיטא לא צריכא דאית ליה תרי דשי מהו דתימא חדא מינייהו בטולי מבטיל קא משמע לן: וחוטי סבכה: פשיטא לא צריכא דרויחא לה מהו דתימא מישלף שלפא לה קא משמע לן דאשה חסה על שערה ומישרא שריא לה: ורצועות מנעל וסנדל: איתמר התיר רצועות מנעל וסנדל תני חדא חייב חטאת ותניא אידך פטור אבל אסור ותניא אידך מותר לכתחילה קשיא מנעל אמנעל קשיא סנדל אסנדל מנעל אמנעל לא קשיא הא דקתני חייב חטאת בדאושכפי פטור אבל אסור בדרבנן מותר לכתחלה בדבני מחוזא סנדל אסנדל לא קשיא הא דקתני חייב חטאת בדטייעי דקטרי אושכפי פטור אבל אסור בדחומרתא דקטרי אינהו מותר לכתחילה בסנדל דנפקי ביה בי תרי כדרב יהודה דרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא הוה ליה ההוא זוגא דסנדלי זמנין דנפיק ביה איהו זימנין נפיק ביה ינוקיה אתא לקמיה דאביי א''ל כה''ג מאי א''ל חייב חטאת א''ל השתא פטור אבל אסור קא קשיא לי חייב חטאת קאמרת לי מאי טעמא א''ל משום דבחול נמי זימנין נפיקנא ביה אנא זימנין נפיק ביה ינוקא א''ל אי הכי מותר לכתחילה רבי ירמיה הוה קאזיל בתריה דר' אבהו בכרמלית איפסיק רצועה דסנדליה אמר ליה מאי ניעבד לה א''ל שקול גמי לח דחזי למאכל בהמה וכרוך עילויה אביי הוה קאי קמיה דרב יוסף איפסיק ליה רצועה אמר ליה מאי איעביד ליה א''ל שבקיה מאי שנא מדרבי ירמיה התם לא מינטר הכא מינטר והא מנא הוא דאי בעינא הפיכנא ליה מימין לשמאל א''ל מדקמתרץ רבי יוחנן אליבא דרבי יהודה ש''מ הלכה כרבי יהודה מאי היא דתניא סנדל שנפסקו שתי אזניו או שתי תרסיותיו או שניטל כל הכף שלו טהור אחת: מאזניו או אחת מתרסיותיו או שניטל רוב הכף שלו טמא ר' יהודה אומר נפסקה פנימית טמא החיצונה טהור ואמר עולא ואיתימא רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן כמחלוקת לענין טומאה כך מחלוקת לענין שבת אבל לא לענין חליצה והוינן בה [ר' יוחנן] אליבא דמאן אילימא אליבא דרבנן מדלענין טומאה מנא הוי לענין שבת נמי מנא הוי אבל לא לחליצה דלאו מנא הוא והתנן חלצה של שמאל בימין חליצתה כשרה ואלא אליבא דרבי יהודה מדלענין טומאה לאו מנא הוא לענין שבת נמי לאו מנא הוא אבל לא לחליצה דמנא הוא אימר דאמרי' חלצה של שמאל בימין חליצת' כשרה היכא דלמילתי' מנא הוא הכא למילתיה לאו מנא הוא דהא אמר ר' יהודה נפסקה החיצונה טהור אלמא לאו מנא הוא לעולם אליבא דר' יהודה אימא וכן לחליצה והא קמשמע לן דכי אמרינן חלצה של שמאל בשל ימין חליצתה כשרה היכא

רש"י קיטרא דקיטרי בזממא. רצועה ארוכה שמכניסין בטבעת אסור לכתחילה לקושרה שם מפני שפעמים שמניח שם שבוע או שבועיים וקושר ומתיר ראש האחד שנתון ביתד או בעמוד שאסור בו האנקה והגמל: תרתי דשי. שתי פתחים היינו אותן לשונות והוויין זו למעלה וזו למטה זו לימין וזו לשמאל ואם אינה מתרת אלא האחד יכולה לפושטה וללובשה בדוחק: מהו דתימא חדא מינייהו בטולי מבטיל לה. ותיהוי קשר של קיימא וכיון דלא ידעי הי מינייהו תרווייהו ליתסרו קא משמע לן: פשיטא. דהא כל יומי שריא לה: דרויחא. לא דחקתו בראשה אלא קושרתו בריוח שיכולה לחולצה מראשה כשהיא קשורה: מהו דתימא מישלף שלפא לה. מראשה הכי והוה לה קשר של קיימא: חייסה על שערה. שמא תוציא בדוחק ותינתק שערה ודפסקיא נמי איכא לשנויי כה''ג מהו דתימא מחתא ליה דרך רגלה ויוצאה קמ''ל דלא עבדה הכי משום צניעותא: בדאושכפי. בקשר שהאושכף עושה כשתוחב הרצועה במנעל קושר קשר מתוכו שלא תוכל לצאת והוא קיים לעולם: בדרבנן. כשקושרים סביב רגלים אין קושרין בדוחק שפעמים שחולצו כשהוא קשור ונועלו כשהוא קשור ומיהו קשר של קיימא לא הוי שבשעת הטיט מתירין אותו וקושרין אותו בדוחק שלא ידבק בטיט וישמט מרגליו: בדבני מחוזא. שהם רחבי לבב ומקפידים על לבושיהן ונעליהן להיות מכוונין וקושרין אותו בדוחק וצריך להתירו ערבית: בדטייעי דקטרי אושכפי. בסנדלים של ישמעאלים סוחרים שהאושכפים קושרים בהן הרצועות בקשר קבוע: בדחומרתא דקטרי אינהו. אלו סנדלים של שאר אנשים שאין רצועות קבועות בהן ע''י אומן אלא הם עצמן קושרין אותם בחומרתא בעלמא וקושרין ומתירין ופעמים שמתקיים שבת או חדש: דנפקי בי תרי. וצריך כל אחד ואחד לקשור לפי רגלו הלכך בכל יום קושרו ומתירו: כה''ג. שאני מתירו עכשיו ונועל בני ושבת היתה: השתא פטור אבל אסור הוה קשיא לי. אמאי אסור: מ''ט. קשיא לך: א''ל משום דבחול נמי. אני מתירו בכל יום וקושרו התינוק לפי רגלו: אי הכי מותר לכתחילה. ומעיקרא סבר דלא רגיל למעבד הכי וקטרא דאושכפי הוה שרגיל להיות קבוע: איפסיק רצועה דסנדליה. ונפל הסנדל מרגלו שע''י הרצועה הוא עומד שהסנדל פתוח מעל גביו וצדדיו של עץ או של עור שלוק וקשה והרצועות נקשרות על גב הרגל ומעמידות אותו: שקול גמי לח דחזי למאכל בהמה. דראוי לטלטול: וכרוך. במקום הרצועה ונועלו עד שתכנס: אביי הוה קאי קמיה דרב יוסף. בחצר: שבקיה. במקום שנפל מרגלך ולא תטלנו בידך להצניעו: ומ''ש מדר' ירמיה. דשרא ליה ר' אבהו לנועלו ע''י גמי: התם. בכרמלית כגון בקעה לא הוה מינטר: והא מנא הוא. ואמאי אסור לטלטלו והא עדיין תורת מנעל עליו: דאי בעינא הפיכנא מימין לשמאל. שהסנדל יש לו שתי תרסיות והן של עור מקום קביעות הרצועות אחת מבחוץ ואחת מבפנים לבין שני רגלים כעין שיש למנעלים שלנו וכשנפסק הפנימי ראוי הוא לתקנו ואע''ג שתיקונו ניכר וגנאי הוא מיהו לצד פנים לא מיתחזי וכשנפסקה חיצונה אינו הגון שוב לתקנו והך דאביי חיצונה איפסיק משום הכי אסריה רב יוסף אפילו לטלטלו וא''ל אביי והא אכתי מנא הוא דהפיכנא ליה לרגל האחרת ונמצאת החיצונה פנימית: א''ל מדקא מתרץ רבי יוחנן. למילתיה דר''י לקמן ומפרש לה: ש''מ הלכה כר''י. דאמר משנפסקה החיצונה לאו מנא הוא: אזניו. שכלפי גב הרגל שאוחזו בהן כשנועלו: תרסיותיו. מקום קביעות הרצועות: הכף. שול''א בלע''ז {סוליה} שתחת פרסות הרגל: טהור. דתו לא מתקני ליה וא''נ מתקני ליה חדוש הוא והשתא מיהא בטיל ליה: טמא. לא פרחה טומאה מעליו דאכתי מנא הוא ואפילו נפסקה החיצונה דאי בעי מפיך ליה מימין לשמאל ונמצאת חיצונה נעשית פנימית: ואמר עולא גרסי': אליבא דמאן. מהני תנאי א''ר יוחנן דמאי דסבירא ליה לענין טומאה ס''ל לענין טלטול שבת אבל לענין חליצה מודה לבר פלוגתיה: אילימא לרבנן. אשמעינן רבי יוחנן דכי היכי דלענין טומאה משוי ליה מנא לענין שבת נמי מנא הוא אבל לחליצה לאו מנא הוא ואינו כשר לחליצה והא אנן תנן חלצה בסנדל של שמאל בימין שהחליצה ברגל ימיני ואם נעל בו סנדל שמאל וחלצה כשר ואי נפסקה חיצונה דסנדל של שמאל אמאי לא הוה כשר לחלוץ הואיל ובעלמא סנדל הוא משום דחזי להפוכי ה''נ חזי להפוכי: אלא אליבא דר''י. אמרה ר' יוחנן למילתיה ולאשמעינן דבחליצה מודה ר''י דמנא הוא כגון שנפסקה חיצונה של שמאל הופכו לימין וחולץ וכדתנן של שמאל בימין חליצתה כשירה: אימר דאמרינן חליצה כשירה. היכא דלא נפסקו תרסיותיו: דלמילתיה. ברגל העשוי לו מנא הוא: הכא למילתיה לאו מנא הוא. דהא ר''י לענין טומאה ושבת לאו מנא משוי ליה: אימא וכן לחליצה. כדמפרש ואזיל ואשמעינן דכי אמרינן חלצה כו' ואליבא דרבנן לא מצינן (רש"י)

תוספות אימור דאמרי' חליצתה כשרה היכא דלמילתיה מנא הוא. והא דלא מוקים לה אליבא דרבנן אבל לא לחליצה משום דלמילתיה דהיינו בשמאל לאו מנא הוא היינו טעמא משום דכיון דמנא הוא לדידהו לשבת ולטומאה אף על גב דלמילתיה לאו מנא הוא כשר הוא לחליצה כיון דשל שמאל בימין חליצתה כשרה אבל לר' יהודה דלמילתיה לאו מנא הוא ולמידי אחרינא נמי לאו מנא הוא מסתבר דלאו מנא הוא לחליצה: (תוספות)

רשב"א הא דאמרינן: פטור אבל אסור קא קשיא לי. יש מפרשים אפילו אי אמרת לי פטור אבל אסור הוה קשיא לי. ואינו מחוור, דהוה ליה למימר פטור אבל אסור קא מבעיא לי, אלא נראה דאברייתא קאי, והכי פירושא, פטור אבל אסור דקתני בברייתא דלעיל קשיא לי דלא אשכחת ליה טעמא דלא ידענא היכי אוקמיא, דאי בכי האי קשיא לי אמאי, אבל ברייתא דקתני חייב חטאת שפיר מתוקמא ליה בקיטרא דעבדי אושכפי. מאי שנא מדרב ירמיה התם מינטר הכא לא מינטר. איכא למידק דודאי מדקאמר ליה מאי שנא מדר' ירמיה משמע דבחד גוונא מיירי, ואם כן אי לאו מנא הוא רבי ירמיה היכי שרי לטלטולה ואפילו בכרמלית דלא מינטר, דהא לא שרו טלטול במקום פסידא. ועוד אמאי לא שרא ליה ואע"ג דלאו מנא הוא, דהא כיון דאפסיק השתא בשבת ואכתי חזי למלאכה קצת דהא חזי לכסויי בה מנא ולמסמך בה כרעי המטה, ותנן (לקמן קכד, ב) כל הכלים הניטלין בשבת שבריהן ניטלין ובלבד שיהו עושין מעין מלאכה. ואי אפשר לומר דאינהו כר"י סבירא להו דבעי מעין מלאכתו הראשונה, דאם כן רבי אבהו היכי שרי אפילו בכרמלית, ועוד דאי אפשר דסבירא ליה בהא כר"י דהא טעמא דרבי יהודה התם משום נולד, ואנן לא קיימא לן כותיה בנולד בשבת. וכתב הראב"ד ז"ל דאפשר דר' יוסף סבירא ליה כר' יהודה, ור' יוחנן סבירא ליה הכין כדאיתא בשמעתין מדמתרץ לה אליבא דר' יהודה כו', ור' אבהו לא סבירא ליה כוותיה והיינו דשרא ליה לר' ירמיה. ואינו מחוור, דהא משמע דר' יוסף ור' אבהו לא אפליגו במידי בהא, מדקא מקשה ליה מאי שנא מדרבי ירמיה וקא מהדר ליה התם מינטר והכא לא מינטר, ולא אמר ליה איהו סבר מנא ואנא סברי לאו מנא. ועוד תירץ הראב"ד ז"ל דרב יוסף ור' אבהו סבירא להו כר' יהודה דוקא בסנדל שנפסקה אחד מאזניו דלא מבטיל ליה איניש ממלאכתו בהכי לחודיה לכסויי ביה מנא או לסמוך בו כרעי המטה אלא דעתו לתקוני ולאהדורי למלאכתו, הלכך כיון דלא חזי ליה לנועלה לכולה שבת מוקצה הוא, ומשום הכי אמר ליה רב יוסף שבקיה דלאו מנא הוא, ודוקא בחצר דמינטר דמקצה ליה איניש מדעתיה עד דמתקן ליה, אבל בכרמלית דלא מינטר לא מקצה ליה איניש אלא דעתיה עליה לטלטלה על ידי גמי לח. אימר דאמרינן חלצה בשל שמאל בימין חליצתה כשרה היכא דלמילתיה מנא הוא הכא למילתיה לאו מנא הוא. ואיכא למידק דאם כן מאי קא מקשה כי מוקמינן לה כרבנן אבל לא לחליצה דלאו מנא הוא, והא תנן חלצה בשל שמאל בימין וכו', לימא התם משום דלמילתיה מנא הכא למילתא לאו מנא הוא, דאפילו לרבנן לא משוו ליה מנא, אלא משום דחזי לאפוכא משמאל לימין, אלמא למילתא דהיינו לשמאל לאו מנא הוא. ויש לומר דלרבנן כיון דחזי לאפוכא לימין ולכך קאי ולא לשמאל שפיר חזי לחליצה, דהשתא של שמאל דקאי לשמאל אפילו הכי חלצה בה בימין חליצתה כשרה, האי דכל עצמו לא הוי מנא לרבנן אלא משום דחזי לימין וקאי להפוכא לימין לא כל שכן, אבל לר' יהודה דמשום דאפשר להפוכא לימין לא משוי ליה מנא עד דמתקן ליה ומהפך לה ממש, איכא למימר הכין, דכיון דאיהו השתא לאו מיניה למילתיה ולא קאי להפוכי, אע"ג דאפשר דמתקן ליה ומהפך ליה לימין השתא מיהא לאו מנא. (רשב"א)

דף קיב - ב

דלמילתיה מנא הוא אבל הכא למילתיה לאו מנא הוא ומי א''ר יוחנן הכי והאמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן סנדל שנפסקה אחת מאזניו ותיקנה טמא מדרס . (נפסקה שניה ותיקנה טהור מלטמא מדרס אבל טמא מגע מדרס) מאי לאו לא שנא פנימית ולא שנא חיצונה לא פנימית דוקא אבל חיצונה מאי טהור אי הכי אדתני נפסקה שניה ותיקנה טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס ניפלוג בדידה בד''א שנפסקה פנימית אבל חיצונה טהור אמר רב יצחק בן יוסף תהא משנתנו בסנדל שיש לו ארבע אזנים וארבע תרסיותים שלא לשבור דבריו של ר' יוחנן כי אתא רבין אמר רב חנן בר אבא אמר רב הלכה כרבי יהודה ורבי יוחנן אמר אין הלכה כר' יהודה ומי א''ר יוחנן הכי והא מדמתרץ ר' יוחנן אליבא דר' יהודה ש''מ כר' יהודה סבירא ליה אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן תנן התם כל כלי בעלי בתים שיעורן כרמונים בעי (רבי) חזקיה ניקב כמוציא זית וסתמו וחזר וניקב כמוציא זית וסתמו עד שהשלימו למוציא רימון מהו אמר ליה ר' יוחנן רבי שנית לנו סנדל שנפסקה אחת מאזניו ותיקנה טמא מדרס נפסקה שניה ותיקנה טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס ואמרינן לך מאי שנא ראשונה דהא קיימא שניה שניה נמי מתקנה ראשונה ואמרת לן עליה פנים חדשות באו לכאן הכא נמי פנים חדשות באו לכאן קרי עליה לית דין בר אינש איכא דאמרי כגון דין בר אינש אמר ר' זירא אמר רבא בר זימונא אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים ולא כחמורו של ר' חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר אלא כשאר חמורים: ונודות יין ושמן: פשיטא לא צריכא דאית ליה תרתי אוני מהו דתימא חדא מינייהו בטולי מבטל לה קמ''ל: קדירה של בשר: פשיטא לא צריכא דאית לה שלאכא מהו דתימא בטולי מבטל לה קמ''ל: רבי אליעזר בן יעקב אומר קושרה כו': פשיטא לא צריכא דאית לה תרתי איסרי מהו דתימא

רש"י לאוקמיה לדרבי יוחנן ולמימר וכן לחליצה ולאשמעינן דמנא הוא דא''כ מאי אתא לאשמעי' ר' יוחנן כיון דלמילתיה מנא הוא בהדיא תנן לה מתניתין ומשום דאפכי לא מיפסל דתנן חלצה בשל שמאל בימין חליצתה כשרה והיינו דאמר לעיל דמתרץ רבי יוחנן אליביה דר' יהודה: ומי אמר ר' יוחנן הכי. דהלכה כר' יהודה: טמא מדרס. אם היה של זב והיה טמא מדרס לא טהר מטומאתו כשנפסקה ועודנו אב הטומאה: מאי לאו. אפילו חיצונה ומשום דחזי לאפוכי ולתקנה וה''ה אע''ג דלא תיקנה דע''כ אי כשנפסקה פרחה לה טומאתה תו לא הדרה אלא להכי נקט תקנה משום סיפא לאשמעינן רבותא דאע''ג דתיקנה לראשונה כי הדר נפסקה שניה טהור מן המדרס: אדתני נפסקה שניה. אע''פ שתקנה טהור מן המדרס דכיוון שנפסקו שתיהן בטיל ליה: אבל טמא מגע מדרס. והוי ראשון לטומאה דעדיין כלי הוא דחזי למילתיה דהא מיתקנה ראשונה ואף למדרס הוא ראוי אי הוה נעיל ליה זב מכאן ולהבא מיהו מטומאת מדרס קמייתא דהויא עליה טהו' כדאמרינן לקמן פנים חדשות באו לכאן וכל תורת מנעל שהיתה עליה בשעת קבלת טומאה ראשונה הלכה לה וכיון דכלי הוא הוי ראשון שהרי נגע בעצמו כשהיה אב הטומא' וכל זמן שהוא כלי וראוי לקבל טומאה לא טהר מטומאת המגע: ליפלוג כו'. למה לי למינקט נפסקה שניה דנפסקו שתיהן הא ע''כ הא שניה החיצונה היא ומשום היא לחודה הוה ליה למיתני טהור מן המדרס: תהא משנתנו. הך דמדרס: ד' אזנים ד' תרסיותים. והך דנפסק' שניה דקתני תרווייהו בחיצונות קאמר וסתמא כרבי יהודה דכיון דנפסקו חיצונות טהור: שלא לשבר דבריו של רבי יוחנן. דאמר הלכה כרבי יהודה: אמוראי נינהו. רבה בר בר חנה אמרה לההיא דלעיל והא רבין אמרה: כל כלי בעלי בתים. לגבי כלי עץ תנא לה במסכת כלים: שיעורן כרימונים. לטהר מטומאתן אבל פחות מכאן חייס עליה ולא מבטיל ליה: וחזר וניקב כמוציא זית. אצל נקב הראשון: עד שהשלים. הסתימה למוציא רימון: הא מתקנה ראשונה. ולא בטל מתורת מנעל: פנים חדשות. משירדה לו טומאת מדרס נתחדשו פנים הללו ואין זו הראשון שכבר נתקלקל בו כדי ביטולו: לית דין בר אינש. אלא מלאך: כגון דין בר אינש. גברא בכולא: חמורו דר' פנחס. מפורש בהכל שוחטין (חולין דף ז.) ודרבי חנינא במסכת תענית (ד' כד.): תרתי אוני. אזנים שכופלים לתוכו ובאחת מהן יכול להוציא היין: שלאכא. ברצו''ן {ברוצו"ן: זרבובית} : מהו דתימא מבטל ליה. לקשר שעל פיה ומוציא מה שבתוכו דרך שלאכא: תרי איסורי. שני חבלים קושר ברחב הפתח זה למעלה מזה לישנא אחרינא תרי איסורי שקושרין היום בשני צידי הפתח ולא היתה תלויה בה מאתמול: (רש"י)

תוספות סנדל שנפסקה אחת מאזניו ותיקנה כו'. פירש בקונטרס דהוא הדין לא תיקנה טמא מדרס דאי כשנפסקה פרחה לה טומאה תו לא הדרה לה והדין עמו דלא מצינו טומאה ישנה אלא בכלי מתכות ולעיל נמי אמרי' ניטלה אחת מאזניו ואחת מתרסיותיו טמא והא דנקט ותיקנה פירש בקונטרס דנקט משום סיפא לאשמעינן דאע''ג דתיקנה כי נפסקה שניה טהור מן המדרס אבל משום דקתני סיפא אבל טמא מגע מדרס לא נקט ותיקנה דאפילו לא תיקנה ונפסקה שניה טמא מגע מדרס כדפי' בקונט' משום דעדיין כלי הוא לאישתמושי ביה תשמיש אחרינא וקשה דתנן בהדיא בסיפא דהך משנה במסכת כלים בפ' כ''ו (משנה ד) לא הספיק לתקן את הראשונה עד שנפסקה שניה טהור ורש''י בעצמו חזר בו והגיה אבל טמא במגע מדרס דעדיין כלי הוא וחזי למילתיה דהא איתקנה לראשונה והשתא נקט ברישא דוקא ותיקנה דאי לא תיקנה כי נפסקה שניה אינו טמא אפילו מגע מדרס כדקתני סיפא בהדיא ואגב דנקט ברישא ותיקנה נקט נמי בסיפא: אבל טמא מגע מדרס. הקשה ה''ר שמעון אמאי טמא מגע מדרס הא שבע לה טומאה ובהקומץ רבה (מנחוח כד.) בעי רבא גבי עשרון שחלקו מי אמרינן שבע לה טומאה או לאו וליכא למימר כיון שדרס עליו הזב ברגלו יחף דבא לו מדרס ומגע מדרס יחד דבבת אחת לא אמרינן שבע לה טומאה כדמוכח בהקומץ רבה (ג''ז שם) א''כ איכא פנים חדשות למגע מדרס כמו למדרס אלא על כרחך אחר שנטלה הראשונה וניתקנה בא לו מגע מדרס כמו שפירש בקונט' שנוגע בעצמו ואם כן נימא דשבע לה טומאה ולפי' הקונט' קמא ניחא דאפילו נפסקו שתי אזניו טמא מגע מדרס ומפרש ה''ר שמעון דלא אמרינן שבע לה טומאה כשהטומאה באה לו מגופו כמו הכא שטומאת מגע באה לו שנוגע בעצמו כדפי' בקונטרס ולפירושו אתיא כרבי מאיר דאמר טומאת בית הסתרים מטמא דמה שנוגע בעצמו טומאת בית הסתרים היא וזהו דוחק דבפ' בהמה המקשה (חולין דף עב:) ובפ' העור והרוטב (שם דף קכט:) פריך בפשיטות טומאת בית הסתרים היא משמע דלא קי''ל כר''מ ובפרק שני דעירובין (דף כד.) פירש בקונטרס דבשעת פרישתו דאוזן קיבל טומאה מאביו ואין נראה דבפרק בהמה המקשה (חולין דף עב:) אמרינן דבעינן דבאות מבגד גדול ונראה לר''י כשתיקן אוזן ראשונה באה לו לאוזן טומאת מדרס ומגע מדרס יחד והסנדל בטל לאוזן דאי אפשר להיות טומאה לזה בלא זה: נפלוג וניתני בדידה בד''א. קשה לר''י אדפריך ניפלוג וניתני בדידה תיקשי ליה גופה (דברייתא) אמאי טמא מגע מדרס הלא כיון שנפסקה החיצונה בטל לה מתורת כלי ואומר ר''י דהוה בכלל קושיית הש''ס דניפלוג וניתני בדידה וממילא ידעינן דטמא מגע מדרס אינו אמת: עד שהשלימו למוציא רמון מהו. והא דתנן במסכת כלים (פי''ז מ''ד) רימונים שאמרו שלשה אחוזים זה בזה לא שהשיעור בשלשה רימונים אלא מפרש מה שאמר למעלה הרימון לא גדול ולא קטן אלא בינוני וקאמר דהיינו בינוני כשלשה האחוזים זה בזה וגדילים יחד אבל הרימונים הגדילים אחד אחד או שנים הם גדולים ואותן שגדילים ארבעה יחד הם קטנים): רבי שנית לנו סנדל. תמוה לה''ר אלחנן אמאי לא מייתי ההיא סייעתא דמטה דמתניה מקמי הך (כלים פי''ח משנה ו) מטה שהיתה טמאה מדרס נשברה ארוכה ותיקנה טמאה מדרס נשברה שניה ותקנה טהורה מן המדרס אבל טמא מגע מדרס אם לא הספיק לתקן את הראשונה כו': לא צריכא דאית לה שלאכא. לא גרסינן דאית לה תרי שלאכי דלמה צריך לתרי שלאכי כיון שיש לו פתח: (תוספות)

רשב"א אבל טמא מגע מדרס. פירש רש"י ז"ל: מחמת שנגע בעצמו כשהיה אב הטומאה. ואינו מחוור, חדא דהא במסכת מנחות פרק הקומץ רבה (מנחות כד, א) גבי שתי מנחות שלא נקמצו, אבעיא ליה לרבה עשרון שחלקו ונטמא אחד מהם והניחו בכסא וחזר טבול יום ונגע באותו טמא מהו, מי אמרינן שבע ליה טומאה או לא, ולא פשטוה מהא, דלא אמרינן שבע ליה טומאה. ועוד דהתם אתיא למיפשטא מדתנן סדין שנטמא מדרס ועשאו וילון, טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס, אמר ר' יוסי וכי באיזה מדרס נגע זה, אלא שאם נגע בו הזב טמא מגע הזב, כי יגע בו הזב מיהא ואפילו לבסוף טמא מדרס ומגע הזב, אמאי לימא שבע ליה טומאה אלמא לא מטמיא ליה מגע מדרס משום מדרס הראשון ומשום דנגע בעצמו. ועוד דאתי נמי למיפשטא מסיפא דההיא, דקתני מודה ר' יוסי בשני סדינין המקופלין ומונחין זה על גב זה וישב זב עליהן שהעליון טמא מדרס והתחתון טמא מגע מדרס, אלמא התחתון בלחוד הוא דאמרינן דטמא מגע מדרס, משום דנגע בעליון, אבל עליון לא טמא מגע מדרס משום דנגע בעצמו וגם לא משום דנגע בתחתון, דאלמא בעליון אמרינן שבע ליה טומאה, וטעמא דמלתא משום דאפילו לרבא לא איבעיא ליה היכא דמגעו לא מהניא מידי בההיא שעתא דנגע בו, דכבר היה טמא מדרס, דעד כאן לא איבעיא ליה אלא בעשרון שחלקו ונטמא חציו והניחו בכסא וחזר טבול יום ונגע בטמא דמהניא נגיעתו לטמא חציו הטהור, ובכי הא הוא דאיסתפקא ליה דלמא לא אמרינן שבע ליה טומאה, והלכך בסדין העליון לא אפשר לטמויי מגע מדרס מחמת נגיעת עצמו ולא מחמת נגיעתו בתחתון, דטומאת מגעו לא מהניא מידי, אבל התחתון שהיה טהור ובאה לו בהדדי טומאת מדרסו ומגעו בסדין העליון, היה סבירא ליה דלא אמרינן ביה שבע ליה טומאה, ומכל מקום למדנו דלכולי עלמא אמרינן שבע ליה טומאה לגבי מגע עצמו. ובתוס' פירשו, טמא מגע מדרס מחמת האזן הראשונה שהיתה טהורה לגמרי, ונטמאת במגע מחמת חבורה, ואף על גב דגבי מדרס מיטמא מחמת חבור הסנדל דהוי כסנדל עצמו, מכל מקום מקבלת טומאת מגע דלא שייך לומר שבע ליה טומאה הואיל וטומאת מדרס דידה לאו מחמת עצמה באה לו אלא מחמת שנתחברה בסנדל וחזרה להיות כסנדל, ועוד דבהדדי קא אתו לה, וכדבעי' למימר התם גבי ההיא דשני סדינין דהתחתון טמא מדרס ומגע מדרס משום דבבת אחת אתו ליה, ואגב אזן דחיילי עליה שתיהם בבת אחת חייל נמי אסנדל, כיון דאזן וסנדל הכל כלי אחד. ובתוס' עירובין (כד, א ד"ה אבל) מצאתי תירוץ אחר בשם רבינו שמשון ז"ל, שבדבר המקבל מגע מעצמו לא שייך למימר שבע ליה טומאה, דכיון דמגופיה אתיא ליה טומאה אלימא למיחל טפי מטומאה דאתיא ליה מעלמא, ולהכי קיימא טומאת מגע מדרס דסנדל כל שעתא ושעתא, וכן בשר דאבר מן החי דאיתא בפרק העור והרוטב (חולין קכט, ב) דאמרינן התם גבי חתך בשר מאבר מן החי, חשב עליו ואח"כ חתכו טמא טומאת אוכלין, שאחר שנעשה אוכל במחשבתו קבל טומאה מטמאה, וכר"מ דאמר בית הסתרים מטמא, ולא אמרינן שבע ליה טומאה דאבר מן החי. וצריך לי תלמוד, דאם כן אף סדין העליון יהא טמא אף מגע מדרס מחמת נגיעתו בעצמו. (רשב"א)

דף קיג - א

חדא מינייהו בטולי מבטיל קמ''ל אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי אליעזר בן יעקב א''ל אביי הלכה מכלל דפליגי אמר ליה מאי נפקא לך מינה אמר ליה גמרא גמור זמורתא תהא: מתני' קושרין דלי בפסקיא אבל לא בחבל רבי יהודה מתיר כלל אמר רבי יהודה כל קשר שאינו של קיימא אין חייבין עליו: גמ' חבל דמאי אי לימא חבל דעלמא רבי יהודה מתיר קשר של קיימא הוא אלא חבל דגרדי למימרא דרבנן סברי גזרינן חבל דגרדי אטו חבל דעלמא ורבי יהודה סבר לא גזרינן ורמינהו חבל דלי שנפסק לא יהא קושרו אלא עונבו ורבי יהודה אומר כורך עליו פונדא או פסקיא ובלבד שלא יענבנו קשיא דר' יהודה אדרבי יהודה קשיא דרבנן אדרבנן דרבנן אדרבנן לא קשיא חבל בחבל מיחלף עניבה בקשירה לא מיחלפא דר' יהודה אדרבי יהודה לא קשיא התם לא משום דמיחלפא עניבה בקשירה אלא עניבה גופה קשירה היא א''ר אבא אמר רב חייא בר אשי אמר רב מביא אדם חבל מתוך ביתו וקושרו בפרה ובאיבוס איתיביה רבי אחא אריכא דהוא רבי אחא בר פפא לרבי אבא חבל שבאיבוס קושרו בפרה ושבפרה קושרו באיבוס ובלבד שלא יביא חבל מתוך ביתו ויקשור בפרה ובאיבוס התם חבל דעלמא הכא חבל דגרדי אמר רב יהודה אמר שמואל כלי קיואי מותר לטלטלן בשבת בעו מיניה מרב יהודה כובד העליון וכובד התחתון מהו אין ולאו ורפיא בידיה איתמר אמר רב נחמן אמר שמואל כלי קיואי מותר לטלטלן בשבת אפילו כובד העליון וכובד התחתון אבל לא את העמודים א''ל רבא לרב נחמן מאי שנא עמודים דלא אילימא דקעביד גומות גומות ממילא קא הויין דתנן הטומן לפת וצנונות תחת הגפן אם מקצת עליו מגולין אינו חושש לא משום כלאים ולא משום שביעית ולא משום מעשר וניטלין בשבת בשדה לא אתי לאשוויי גומות הכא בבית אתי לאשוויי גומות בעא מיניה ר' יוחנן מרבי יהודה בר ליואי כלי קיואי כגון כובד העליון וכובד התחתון מהו לטלטלן בשבת אמר ליה אין מטלטלין מה טעם לפי שאין ניטלין: מתני' מקפלין את הכלים אפילו ארבעה וחמשה פעמים ומציעין את המטות מלילי שבת לשבת אבל לא משבת למוצאי שבת רבי ישמעאל אומר מקפלין את הכלים ומציעין את המטות מיום הכיפורים לשבת וחלבי שבת קריבין ביום הכיפורים אבל לא של יוה''כ בשבת ר''ע אומר לא של שבת קריבין ביום הכיפורים ולא של יום הכיפורים קריבין בשבת: גמ' אמרי דבי רבי ינאי לא שנו אלא באדם אחד אבל בשני בני אדם לא ובאדם אחד נמי לא אמרן אלא בחדשים אבל בישנים לא וחדשים נמי לא אמרן אלא בלבנים אבל בצבועים לא ולא אמרן אלא שאין לו להחליף אבל יש לו להחליף לא תנא של בית רבן גמליאל לא היו מקפלים כלי לבן שלהן מפני שהיה להן להחליף אמר רב הונא אם יש לו להחליף יחליף ואם אין לו להחליף ישלשל בבגדיו מתקיף לה רב ספרא והא מיתחזי כרמות רוחא כיון דכל יומא לא קעביד והאידנא הוא דקא עביד לא מיתחזי כרמות רוחא {ישעיה נח-יג} וכבדתו מעשות דרכיך וכבדתו שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול וכי הא. דרבי יוחנן קרי למאניה מכבדותי מעשות דרכיך שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול ממצוא חפצך חפציך אסורין חפצי שמים מותרין ודבר דבר

רש"י חדא מינייהו. אחד מן הראשים [ולל''א] חד מיניהו מבטל ליה כשיוציא הבהמה לא יתיר אלא תחתון ויוציאנה בדוחק: מכלל דפליגי. בתמיה ואמאי איפלגו הא דמי להנך דלעיל: מתני' קושרין דלי בפסקיא. ע''פ הבור דפסקיא לא מבטל [ליה] התם: אבל לא בחבל. דמבטל ליה התם והוי קשר של קיימא שהרי קשור ותלוי שם תמיד: ורבי יהודה מתיר. בגמרא מפרש: גמ' בחבל דגרדי. פליגי דצריך לה ולא מבטל לה: חבל דלי שנפסק. באמצעיתו: לא יהא קושר. דקשר של קיימא הוא לעולם: כורך עליו. מחבר שני ראשי הפיסוק זה על זה וכורך עליהם פונדא אזור חלול או פסיקיא פיישול''א {רצועה} : ובלבד שלא יענבנו. לחבל דר''י סבר גזרינן עניבה אטו קשירה ורבנן לא גזרו: מיחלף. אינו ניכר בין זה לזה ואי שרינן בדגרדי אתי למישרי בדעלמא: וקושרו בפרה. ראשו אחד והשני באבוס ולא חיישינן שמא כשיתיר הפרה לא יתיר אלא הקשר שבראשה ויבטל החבל באבוס שיהא מוכן לכך או יתיר שבאבוס ויבטל אותו שבפרה ונמצא האחד של קיימא: כלי קיואי. כלי אורגים ואיידי דאיירי בחבל דגרדי נקט לה הכא: מותר לטלטלן. לשני הקנים לתשמיש אחר ואשמעינן דאין גרדי מקפיד עליהם ולא הוי מלאכתן לאיסור: כובד העליון והתחתון. אנשובל''ש {כְּבָדים [הכובד העליון והתחתון הם הגלילים, שכורכים עליהם את חוטי השתי בנול האורגים]} : מהו. מי אמרינן איידי דיקירי לא חזו סתמייהו לתשמיש אחרינא והוה ליה דבר שמלאכתו לאיסור: ורפיא בידיה. רפויה היתה התשובה בפיו אם לאסור אם להתיר: העמודים. טריור''ש {טילייר"ש: מתקני אריגה} בלע''ז אותם המנוקבות שאורגין בהן הנשים: דקא עביד גומא. כשחולצן מן הארץ שהן תחובות בגומא מזיז העפר ועביד גומא מקום העמוד. מקצת עליו מגולין. משום ניטלין בשבת נקט לה דאי לא הוי מגולין אין לו במה לאוחזה: אינו חושש. לפי שאינה מושרשת: ולא משום מעשר. להיות בטילה בנטיעה זו וכשנוטלה יצטרך לחזור ולעשר: לפי שאין ניטלין. אף בחול מפני כובדן הלכך כל מלאכתן לכך: מתני' מקפלין את הכלים. בגדים כשפושטן מקפלין מפני שמתרככין מכיבוסם ומתקמטי' כשאינן מקופלים: אפי' ד' או ה' פעמים. כדי לחזור וללובשן בו ביום: מיוה''כ לשבת. כגון אם חל יוה''כ להיות בע''ש: קריבין ביוה''כ. שחל להיות במוצאי שבת: גמ' בשני בני אדם. כשמקפלין אותן מפשטין קמטיהן ונראין כמתקנין: ישנים. קיפולן מתקנן יותר מן החדשים שהחדשים קשין מאליהן ואין ממהרין לקמוט: צבועין. קיפולן מתקנן: יש לו. אחרים להחליף היום לא: כלי לבן שלהן. רבותא נקט וכל שכן צבועים: יש לו להחליף יחליף. מי שיש לו בגדים לבד מאותן שלבש בחול יחליפם בשבת: ישלשל בבגדיו. כלפי מטה שיראו ארוכים והוא מדת עשירים היושבים בביתם ואינם צריכים לסלק בגדיהם מן הארץ בשביל מלאכה וכבוד שבת הוא: מכבדותי. שמכבדין בעליהן: שלא יהא הילוכך כו'. לקמן מפרש להו: ממצוא חפצך. כי ההוא דאמרינן בעירובין (דף לח:) לא יטייל אדם לסוף שדהו בשבת לידע מה היא צריכה [אחר השבת]: חפצי שמים מותרים. כגון פוסקים צדקה ומשדכין על התינוקות ליארס (לקמן קנ.): (רש"י)

תוספות כלל אמר ר''י. תימה היכא קאי אי אמילתיה קמייתא התם מתיר לגמרי והכא קתני אין חייבין עליו משמע הא איסורא איכא כדדייק הש''ס לעיל וי''ל דה''ק כל קשר שאינו של קיימא אין חייבין עליו הא של קיימא חייבין עליו ואפי' עניבה לאפוקי מדרבנן דאמרו עניבה לאו היינו קשירה א''נ אמאי דקתני ברישא אין חייבין עליהם קאי רבי יהודה: התם חבל דעלמא הכא חבל דגרדי. וקמ''ל רב דלא גזרינן חבל דגרדי אטו חבל דעלמא וכר' יהודה א''נ אפי' רבנן מודו דאפי' בחבל דעלמא לא שכיח שיהיה קשר של קיימא כשקושרו בפרה ובאבוס ולהכי לא גזור בחבל דגרדי: מקפלים כלים כו'. מכאן למדנו דאסור לקפל טליתות של ב''ה לפי שהם צורך מחר: אבל יש לו להחליף לא. ולנו שיש.. לנו להחליף אסור ומסתפק ר''י אי קרי יש לו להחליף כשאין לו יפה כזה: (תוספות)

רשב"א מתני': קושרין דלי בפסיקיא אבל לא בחבל. כתבו בתוס' דלא מיירי בדליים שלנו שאינם קבועים בבור, אלא בדליים הקבועים, אבל שלנו אפילו חבל דעלמא דלאו דגרדי אינו קשר של קיימא כיון דאינו עשוי לעמוד שם זמן מרובה. כלל אמר ר' יהודה כל קשר שאינו של קיימא אין חייבין עליו. איכא למידק מדקתני אין חייבין עליו משמע הא איסורא איכא, ואם כן היכי קתני ר"י מתיר דמשמע לכתחילה, ועוד דהא אפילו רבנן לא מחייבי ביה חטאת אלא מיסר אסרי. ויש לומר דר"י לאו אדרבנן קאי אלא מילתא באפי נפשה היא, ונקט האי לישנא לומר הא של קיימא חייבין ואפילו בעניבה וכדאמרינן בגמרא דלר"י עניבה גופא קשירה היא, ולאפוקי מדר"מ אתי דאמר עניבה לאו קשירה היא. גמרא: אם היו מקצת עלין שלו מגולין וכו'. כך גריס רש"י ז"ל: והגאונים ז"ל אינם גורסין אלא אם היה מקצת עליון שלו מגולה, וכבר כתבתיה בארוכה שלהי פרק במה טומנין (לעיל נ, ב) בסייעתא דשמיא. (רשב"א)

דף קיג - ב

שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול דבור אסור הרהור מותר בשלמא כולהו לחיי אלא שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול מאי היא כי הא דאמר רב הונא אמר רב ואמרי ליה אמר ר' אבא אמר רב הונא היה מהלך בשבת ופגע באמת המים אם יכול להניח את רגלו ראשונה קודם שתעקר שניה מותר ואם לאו אסור מתקיף לה רבא היכי ליעביד ליקף קמפיש בהילוכא ליעבר זימנין דמיתווסן מאני מיא ואתי לידי סחיטה אלא בהא כיון דלא אפשר שפיר דמי אלא כדבעא מיניה ר' מר' ישמעאל בר' יוסי מהו לפסוע פסיעה גסה בשבת א''ל וכי בחול מי הותרה שאני אומר פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם ומהדר ליה בקידושא דבי שמשי בעא מיניה ר' מר' ישמעאל בר' יוסי מהו לאכול אדמה בשבת א''ל וכי בחול מי הותרה שאני אומר אף בחול אסור מפני שהוא מלקה אמר ר' אמי כל האוכל מעפרה של בבל כאילו אוכל מבשר אבותיו וי''א כאילו אוכל שקצים ורמשים דכתיב {בראשית ז-כג} וימח את כל היקום וגו' אמר ריש לקיש למה נקרא שמה שנער שכל מתי מבול ננערו לשם א''ר יוחנן למה נקרא שמה מצולה שכל מתי מבול נצטללו לשם [וי''א כאילו אוכל] שקצים ורמשים והא ודאי איתמחויי איתמחו אמרי כיון דמלקי גזרו ביה רבנן דהא ההוא גברא דאכל גרגישתא ואכל תחלי וקדחו ליה תחליה בלביה ומית {רות ג-ג} ורחצת וסכת ושמת שמלותיך א''ר אלעזר אלו בגדים של שבת {משלי ט-ט} תן לחכם ויחכם עוד אמר רבי אלעזר זו רות המואביה ושמואל הרמתי רות דאילו נעמי קאמרה לה ורחצת וסכת ושמת שמלותיך עליך וירדת הגורן ואילו בדידה כתיב ותרד הגורן והדר ותעש ככל אשר צותה חמותה שמואל דאילו עלי קאמר ליה {שמואל א ג-ט} שכב והיה אם יקרא אליך ואמרת דבר ה' כי שומע עבדך ואילו בדידי' כתיב ביה ויבא ה' ויתיצב ויקרא כפעם בפעם שמואל שמואל ויאמר שמואל דבר כי שומע עבדך ולא אמר דבר ה' {רות ב-ג} ותלך ותבא ותלקט בשדה אמר רבי אלעזר שהלכה ובאת הלכה ובאת עד שמצאה בני אדם המהוגנין לילך עמהם {רות ב-ה} ויאמר בועז לנערו הנצב על הקוצרים למי הנערה הזאת וכי דרכו של בועז לשאול בנערה אמר ר' אלעזר דבר חכמה ראה בה שני שבלין לקטה שלשה שבלין אינה לקטה במתניתא תנא דבר צניעות ראה בה עומדות מעומד נופלות מיושב {רות ב-ח} וכה תדבקין עם נערותי וכי דרכו של בועז לדבק עם הנשים א''ר אלעזר כיון דחזא {רות א-יד} ותשק ערפה לחמותה ורות דבקה בה אמר שרי לאידבוקי בה {רות ב-יד} ויאמר לה בועז לעת האוכל גשי הלום א''ר אלעזר רמז רמז לה עתידה מלכות בית דוד לצאת ממך דכתיב ביה הלום שנאמר {שמואל ב ז-יח} ויבא המלך דוד וישב לפני ה' ויאמר מי אנכי אדני ה' ומי ביתי כי הביאתני עד הלום {רות ב-יד} וטבלת פתך בחומץ א''ר אלעזר מכאן שהחומץ יפה לשרב ר' שמואל בר נחמני אמר רמז רמז לה עתיד בן לצאת ממך שמעשיו קשין כחומץ ומנו מנשה {רות ב-יד} ותשב מצד הקוצרים א''ר אלעזר מצד הקוצרים ולא בתוך הקוצרים רמז רמז לה שעתידה מלכות בית דוד שתתחלק {רות ב-יד} ויצבט לה קלי ותאכל אמר רבי אלעזר ותאכל בימי דוד ותשבע בימי שלמה ותותר בימי חזקיה ואיכא דאמרי ותאכל בימי דוד ובימי שלמה ותשבע בימי חזקיה ותותר בימי רבי דאמר מר אהוריריה דרבי הוה עתיר משבור מלכא במתניתא תנא ותאכל בעולם הזה ותשבע לימות המשיח ותותר לעתיד לבא: {ישעיה י-טז} ותחת כבודו יקד יקוד כיקוד אש א''ר יוחנן ותחת כבודו ולא כבודו ממש ר' יוחנן לטעמיה דר' יוחנן קרי למאניה מכבדותי ר''א אומר ותחת כבודו תחת כבודו ממש ר' שמואל בר נחמני אמר תחת כבודו כשריפת בני אהרן. מה להלן שריפת נשמה וגוף קיים אף כאן שריפת נשמה וגוף קיים א''ר אחא בר אבא אמר רבי יוחנן

רש"י שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול. כגון מקח וממכר וחשבונות: הרהור מותר. להרהר בלבו כך וכך יציאות אני צריך להוציא על שדה זו: אם יכול להניח רגלו ראשונה. שעקר מצד זה להניח לצד זה: קודם שתעקר שניה. שאין רחבה יותר מכדי פסיעה ורגלו אחת לצד זה ושניה לצד זה: מותר. אף לדלג ולעקור את זו קודם שנחה ראשונה: אסור. לקפוץ: ליקף. למקום שהאמה כלה שם: ליעבר. שישים רגלו במים: זימנין דמיתווסן מאניה. ישורו במים: שפיר דמי. לדלג: מהו לפסוע פסיעה גסה. מי עבר משום מעשות דרכיך פסיעה גסה יותר מאמה פסיעה בינונית אמה: קידושא דבי שמשי. השותה מיין של קידוש בלילי שבתות: מהו לאכול אדמה. ארזיל''א {חומר, טין} בלע''ז מי גזרו בה משום שחיקת סמנים כשאר רפואה או לא: שהיא מלקה. מביא לידי חולי: מבשר אבותיו. שמתו שם בגולה: שקצים ורמשים הא ודאי אתמחוי אתמחו ולא נעשו עפר: אלא כיון דמלקי. גזור בה משום אוכל שקצים ורמשים: קדחו ליה תחלא. נקלטו השחלים באדמה וגדלו במעיו ונגע בלבו ומת: שמלותיך. וכי ערומה היתה אלא שמלות מיוחדות והיינו דשבת: ותרד הגורן והדר ותעש. שם סכה ולבשה שמלות נאות שלא יפגשו בה כשהיא מקושטת ויאמרו זונה היא: שמואל. שהיתה שכינה קוראה לו מתוך ההיכל ולא היה יודע מי קורא לו וכתיב התם ויבן עלי כי ה' קורא לנער ויאמר לו לך שכב והיה אם יקרא אליך ואמרת דבר ה' כי שומע עבדך והוא לא רצה להזכיר השם שמא אין זו שכינה: בני אדם המהוגנין. שבקוצרים לילך עמהם: לישאל בנערה. כל נערות שרואה היה דרכו לישאל מי הן א''כ מסתכל בהן היה: שני שבלין לקטה. כשהיא רואה שני שבלין שנפלו מן הקוצרים לוקטתן אבל שלש שוכבות יחד אין לוקטתן דהכי היא מתניתין (פאה פ''ו משנה ה) שני שבלים לקט ג' אינו לקט: עומדות. שבלים עומדות ששכח בועז לוקטת מעומד דשכחת קמה נמי הוי שכחה: נופלות. אותן שנשרו מן הקוצרים לוקטת מיושב ואינה שחה ליטלן משום צניעות: רמז רמז לה. רוח הקדש נזרקה בו: מצד הקוצרים. כל הקוצרים הפסיקו בינו לבינה ולא הושיבה בתוכם או אצלו רוח הקדש נזרקה בו ולרמז שמלכות בית דוד היוצאת משניהם עתידה ליחלק דאילו ישבה בתוכם לא היה זה רמז הפסקה בין שניהם: ותאכל ותשבע. לשון עושר הוא דוד שלמה וחזקיה כתיב בהן עושר שהיו מביאים להן כל מלכי ארץ מנחה: אהוריריה. ממונה על הסוסים ופרדות שלו: ותחת כבודו. איידי דאיירי בקרא בפלוגתא דרבי יוחנן ור''א ורבי שמואל בר נחמני נקטיה להאי הכא: ה''ג רבי יוחנן אומר תחת כבודו ולא כבודו ממש רבי יוחנן לטעמיה דר''י קרי למאניה מכבדותי רא''א תחת כבודו ממש ר' שמואל בר נחמני אומר תחת כבודו כשריפת בני אהרן כו' והכי פירושא בין לרבי יוחנן בין לר''א גופן נשרף אלא רבי יוחנן משמע ליה תחת כבודו כמו תחת רגליו לשון תחתית וכבודו היינו בגדיו וה''ק תחת בגדיהם של חיילותיו של סנחריב יקד יקוד ולא בגדיהם נשרפו ור''א משמע ליה תחת לשון חליפין כמו ישלם תחת השור (שמות כא) משום דר''א לא קרי למאני' מכבדותיה לכך ע''כ כבודו היינו גופו וה''ק כבודו ממש ישרף ותחתיו יהא אפר ושריפה כיקוד אש ורבי שמואל משמע ליה תחת כר' יוחנן וכבודו כר''א הלכך קרא כר' יוחנן מידרש ותחת כבודו נשרף ולא כבודו ממש והאי כבודו גופו הוא והלכך כשריפת בני אהרן שריפת נשמה וגוף קיים כדאמרינן בסנהדרין בד' מיתות (ד' נב.): (רש"י)

תוספות שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול. פי' בקונטרס כגון מקח וממכר ואין נראה לר''ת דהא כבר נפקא ממצוא חפצך אלא אומר ר''ת כדאמר בויקרא רבה (פ' לד) ר''ש בן יוחי הוה ליה אימא סבתא דהות מישתעיא סגיא אמר לה אימא שבתא הוא שתקה משמע שאין כל כך לדבר בשבת כמו בחול ובירושל' אמרי' בטורח התירו בשאלת שלום בשבת: (תוספות)

רשב"א שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול. פירש רש"י ז"ל: כגון מקח וממכר וחשבונות. והקשו עליו דהיינו ממצוא חפצך. אבל בירושלמי (דפרקין ה"ג) אמרינן שאפילו דבור בעלמא לרבות בו כדרך שהוא מרבה לדבר בחול אסור, דגרסינן התם: אמר ר' חנינא בדוחק התירו שאלת שלום בשבת, אמר ר"ש בר אבא ר"ש בן יוחי כד הוי חמיה לאמיה משתעי סגיין הוה אמר לה אימא שבתא היא, תני אסור לשאול צרכיו בשבת, ר' זעירא שאל לר' חייא בר אבא מהו למימר רוענו זוננו פרנסנו, א"ל טופס ברכה כך הוא. (רשב"א)

דף קיד - א

מניין לשנוי בגדים מן התורה שנא' {ויקרא ו-ד} ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים ותנא דבי רבי ישמעאל לימדך תורה דרך ארץ בגדים שבישל בהן קדירה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן גנאי הוא לת''ח שיצא במנעלים המטולאים לשוק והא רבי אחא בר חנינא נפיק אמר רבי אחא בריה דרב נחמן בטלאי על גב טלאי ואמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה שנאמר {משלי ח-לו} כל משנאי אהבו מות אל תקרי משנאי אלא משניאי רבינא אמר רבד איתמר ולא פליגי הא בגלימא הא בלבושא ואמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן מאי דכתיב {ישעיה כ-ג} כאשר הלך עבדי ישעיהו ערום ויחף ערום בבגדים בלואים ויחף במנעלים המטולאים תנן התם רבב על המרדע חוצץ רשב''ג אומר עד כאיסר האיטלקי ועל הבגדים מצד אחד אינו חוצץ משני צדדין חוצץ רבי יהודה אומר משום רבי ישמעאל אף מצד אחד חוצץ בעא מיניה רבי שמעון בן לקיש מר' חנינא מרדעת מצד אחד או משני צדדין אמר ליה זו לא שמעתי כיוצא בה שמעתי דתנן רבי יוסי אומר של בנאין מצד אחד ושל בור משני צדדין ולא תהא מרדעת חשובה מבגדו של עם הארץ מאי בנאין אמר רבי יוחנן אלו תלמידי חכמים שעוסקין בבנינו של עולם כל ימיהן ואמר רבי יוחנן איזהו תלמיד חכם שמחזירין לו אבידה בטביעות העין זה המקפיד על חלוקו להופכו ואמר רבי יוחנן איזהו ת''ח שממנין אותו פרנס על הציבור זה ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר ואפי' במסכת כלה ואמר רבי יוחנן איזהו ת''ח שבני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו זה שמניח חפצו ועוסק בחפצי שמים והנ''מ למיטרח בריפתיה ואמר רבי יוחנן איזהו תלמיד חכם כל ששואלין אותו הלכה בכל מקום ואומרה למאי נפקא מינה למנוייה פרנס על הציבור אי בחדא מסכתא באתריה אי בכוליה תנויה בריש מתיבתא ר' שמעון ב''ל אמר אלו כלים האוליירין הבאין ממדינת הים למימרא דחיורי נינהו והאמר להו רבי ינאי לבניו בני אל תקברוני לא בכלים לבנים ולא בכלים שחורים לבנים שמא לא אזכה ואהיה כחתן בין אבלים שחורים שמא אזכה ואהיה כאבל בין חתנים אלא בכלים האוליירין הבאין ממדינת הים אלמא סומקי נינהו לא קשיא הא בגלימי הא בלבושי: ר' ישמעאל אומר מקפלין כו': ת''ר {במדבר כח-י} עולת שבת בשבתו לימד על חלבי שבת שקריבין ביום הכיפורים יכול אף של יוה''כ בשבת ת''ל בשבתו דברי רבי ישמעאל ר' עקיבא אומר עולת שבת בשבתו לימד על חלבי שבת שקרבים ביו''ט יכול אף ביוה''כ ת''ל בשבתו כשתמצא לומר לדברי רבי ישמעאל נדרים ונדבות קריבין ביו''ט וכי איצטריך קרא ליוה''כ לדברי ר''ע נדרים ונדבות אין קרבין ביו''ט וכי איצטריך קרא למישרא בי''ט אמר ר' זירא

רש"י מניין לשינוי בגדים. שהוא דרך כבוד לפני המקום: ולבש בגדים אחרים. והוציא את הדשן הזקיקו הכתוב ללבוש בגדים פחותים בשעת הוצאת הדשן שאינה עבודה חשובה כדי שלא ימאסו בגדיו החשובים שעובד בהן עבודת אכילה ושתיה כגון קיטור וניסוך: ותנא דבי ר' ישמעאל. בדרשא דהאי קרא: בגדים שבישל בהם קדירה לרבו. דומיא דהוצאת הדשן: אל ימזוג בהם כוס לרבו. לפיכך הוזקק ללבוש בגדים פחותים: רבב. שומן וחלב: חייב מיתה. שצריך להיות חשוב והגון לכבוד תורתו: משניאי. שממאסין עצמן בעיני הבריות והבריות אומרים אוי להם ללומדי התורה שהם מאוסים ומגונים נמצא זה משניא את התורה: רבד איתמר. שכבת זרע לשון מרבדים רבדתי ערשי (משלי ז) ריפדתיו וקישטתיו בבשמים מינים המכניסים תאוה ותזקק לי: בגלימא. שהוא עליון אפי' רבב: בלבוש. שהוא תחתון רבד אין רבב לא: על המרדעת. של חמור: חוצץ. כל דבר חוצץ לענין טבילה דקפיד עליה וכל חציצה שמקפיד עליו חוצצת: תנן התם. במסכת מקוואות ונקט לה משום דבעי למימר של בנאים כו' לומר שדרך תלמיד חכם מקפיד על לבושיו: משני צדדין. שהיה בו הרבה עד שנבלע בבגד ונראה לצד שני: מרדעת מצד אחד או מב' צדדין. לר' ישמעאל דאמר בבגד מצד אחד מרדעת מאי אמר בה: ר' יוסי אומר של בנאים. פליג אדר' יהודה ואמר לר' ישמעאל בגד של בנאים דהיינו תלמידי חכמים שמקפידין על לבושיהן מצד אחד ושל בור מב' צדדין: שמחזירים לו אבדה בטביעת עין. כיון שאמר אני מכירה אע''פ שאינו נותן בה סימן כדאמר באלו מציאות (ב''מ כג:): המקפיד על חלוקו להופכו. לובשו כשהוא הפוך מקפיד עליו והופכו שמקפיד עליו שלא יראו התפירות המגונות ואימרי החלוק: בכל מקום. בכל הש''ס ואפי' במסכת כלה דלא רגילי בה אינשי וזה נתן לבו וגרסה מסכת כלה ברייתא היא כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה: ת''ח שבני עירו מצווין לעשות מלאכתו. כדאמר בפרק ז' דיומא (דף עב:) כתוב א' אומר ועשית לך ארון עץ וכתוב אחד אומר ועשו ארון עצי שטים וגו': למיטרח בריפתיה. דבר שאינו יכול לטרוח בו וחייו תלויין בו: אם יודע להשיב במסכת שהוא עוסק בה ממנים אותו פרנס באתריה: ואם בכוליה תנויה. דקאי בהא מסכת ומהדר במסכת אחריתי: אלו כלים האוליירין. הא דתנן בנאין מצד אחד היינו כלים של אוליירין בלנים שיש להם אלונטיאות חשובות להתעטף בהם בני אדם חשובים בצאתם מן המרחץ ומקפידים על טינוף מעט ובנאים לשון בי בני (לעיל דף לג:): למימרא דחיורי נינהו. מדמקפידין על רבב שעליהם דאילו סומקי לא מיגנו בטינוף פורתא: שמא לא אזכה. ואשב בין אותן שנדונין בגיהנם שדומין לשולי קדירה: גלימי. סומקי: חלבי שבת. כגון אברי תמיד של בין הערבים קריבים במוצאי שבת והוא יום הכפורים: עולת שבת בשבתו. משמע למידרש בלא וי''ו ומשמע דעולת שבת קריבה בשבת אחרת לימד על חלבי שבת כו': יכול אף של יוה''כ בשבת ת''ל בשבתו. וי''ו מיעוטו הוא בשבתו ולא בשבת אחרת: שקריבים בי''ט. שחל להיות במוצאי שבת: נדרים ונדבות. פלוגתא היא במסכת ביצה (דף יט.) ור' ישמעאל סבירא ליה כמאן דאמר קריבין הלכך כיון דנדרים ונדבות שיכול להמתין ולשחטן בחול ולהקריבן נשחטים ונקרבין ביום טוב קל וחומר בחלבי שבת שנשחטו כדרכן בזמנן וניתותרו הלכך לא איצטריך קרא עולת שבת בשבתו אלא ליום הכפורים: (רש"י)

תוספות ואפילו במסכת כלה. פי' בקונט' דלא רגילי בה אינשי והוא נתן בלבו לגורסה ובקדושין פי' לגריעותא בפרק האיש מקדש (דף ממ:) גבי ע''מ שאני תלמיד אין אומרים כשמעון בן עזאי וכשמעון בן זומא אלא כל ששואלין אותו דבר הלכה ואפי' במסכת . כלה ופי' בקונטרס אפי' במס' כלה שהיא קלה ונראה דהכא משמע (ואומר) דנקט ליה משום חשיבות שיודע אפי' במסכת כלה דלא רגילי בה אינשי ראוי למנותו פרנס אבל התם קתני דבר אחד מתלמודו משמע אפי' לא למד אלא מסכת כלה ואמר הימנה דבר אחד הרי זה חכם ומיהו בפירוש רש''י דקידושין וכן בפי' רבינו חננאל אין כתוב בהן דבר אחד מתלמודו ורבינו יצחק מפרש דהאי מסכת כלה היינו דרשות הסדורות מהלכות החג כדאמרינן בלא יחפור (ב''ב כב.) רב נחמן בר יצחק ריש כלה הוה וקאמר איזהו ת''ח שראוי למנותו על הציבור באתריה כדאמר בסמוך במסכתי' באתריה כגון שיודע להשיב בכל מקום שישאלוהו באותה מסכת אפי' במס' כלה שרגילין בה ראוי למנותו בעירו אבל בציר מהכי אין ראוי למנותו והא דהוצרך לחזור ולהשמיענו בסמוך אי במסכתיה באתריה אע''ג דכבר השמיענו כאן לפי שרוצה לחלק בין מסכת לכוליה הש''ס והשתא הוי דהכא כי ההוא דקידושין (דף ממ:): הא בלבושא הא בגלימא. הא דר' ינאי בגלימא כדמשמע בפ' כל היד (נדה דף כ.) גבי שחור כחרת ור' יוחנן אמר אלו כלים האוליירין הבאין ממדינת הים למימרא דאוכמי נינהו והאמר ר' ינאי כו' לא קשיא הא בגלימא הא בפתורי דר' ינאי בגלימא דהיא סומקי דשחורים לא הוו כדמסיק הכא אבל פתורי הוו אוכמי ולבושא חיורי: חלבי שבת קריבין ביוה''כ. אומר ר''י דכל היכא דקתני תרי שבי דהוו בהדי הדדי אתיא כאחרים דאמרי אין בין עצרת לעצרת אלא ד' ימים בלבד והכי מפרש הש''ס בפ' בתרא דסוכה (דף נד:): (תוספות)

דף קיד - ב

. כי הוינא בבבל הוה אמרי הא דתניא יוה''כ שחל להיות ע''ש לא היו תוקעין ובמוצאי שבת לא היו מבדילין דברי הכל היא כי סליקנא להתם אשכחיתיה ליהודה בריה דרבי שמעון בן פזי דיתיב וקאמר ר' עקיבא היא דאי רבי ישמעאל כיון דאמר חלבי שבת קריבין ביום הכיפורים ליתקע כי היכי דליהוי ידעי דחלבי שבת קריבין ביום הכיפורים ואמינא ליה אנא כהנים זריזין הן אמר ליה מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי מי אמרינן כהנים זריזין הן והתנן שלש להבטיל את העם ממלאכה שלש להבדיל בין קודש לחול כדאמר אביי לשאר עמא דבירושלים הכא נמי לשאר עמא דבירושלים וליתקע כי היכי דלידעי דשרי בקניבת ירק מן המנחה ולמעלה אמר רב יוסף לפי שאין דוחין שבות להתיר ורב שישא בריה דרב אידי אמר שבות קרובה התירו שבות רחוקה לא התירו ושבות קרובה התירו והתנן יום טוב שחל להיות ערב שבת תוקעין ולא מבדילין מוצאי שבת מבדילין ולא תוקעין ואמאי ליתקע כי היכי דלידעי דשרי בשחיטה לאלתר אלא מחוורתא כדרב יוסף אמר רבי זירא אמר רב הונא ואמרי לה אמר רבי אבא אמר רב הונא יוה''כ שחל להיות בשבת אסור בקניבת ירק אמר רב מנא תנא מנין ליוה''כ שחל להיות בשבת שאסור בקניבת ירק ת''ל {שמות טז-כג} שבתון שבות למאי אילימא למלאכה והכתיב {שמות כ-י} לא תעשה כל מלאכה אלא לאו אקניבת ירק ש''מ אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן יוה''כ שחל להיות בשבת מותר בקניבת ירק מיתיבי מנין ליוה''כ שחל להיות בשבת שאסור בקניבת ירק ת''ל שבתון שבות למאי אילימא למלאכה והכתיב לא תעשה כל מלאכה אלא לאו בקניבת ירק לא לעולם למלאכה ולעבור עליה בעשה ול''ת תניא כוותיה דרבי יוחנן יוה''כ שחל להיות בשבת

רש"י כי הוינא בבבל. כשלמדתי תורה בבבל קודם שעליתי לא''י: לא היו תוקעין. שש תקיעות שתוקעין בע''ש להבטיל ולהבדיל משום דיוה''כ קדוש כשבת ואסור בכל מלאכה: ובמוצ''ש. אם חל בו יוה''כ: לא היו מבדילין. בתפלה המבדיל בין קדש לקדש כמו שמבדילין בי''ט שחל להיות במוצ''ש: דברי הכל היא. לא הוה מסיקנא אדעתאי דתיהוי בפלוגתא דרבי ישמעאל ורבי עקיבא דמתניתין: רבי עקיבא היא. דחשיב ליה יוה''כ כשבת הלכך לא בעי למתקע להבדיל בין זה לזה להיכרא דלא תקעינן אלא בין יום קל ליום חמור וכי היכי דבשבת לא תקעי להבדיל כהנים מלהקריב חלבי שבת ביוה''כ ביוה''כ נמי לא תקעינן להבדילן מלהקריב חלבי יוה''כ בשבת: דאי ר' ישמעאל. כיון דקיל ליה יוה''כ משבת ליתקע להבטיל מהקריב חלבי יוה''כ בשבת ובתקיעה זו יבינו שהוא יום הקל ולכשיחול יוה''כ במוצאי שבת ולא יתקעו ידעו שמותר להקריב בו חלבי שבת: זריזים הם. בקיאים הן בכל ואין צריכין סימן דכתיב בהן יורו משפטיך ליעקב (דברים לג): והתנן. במסכת סוכה: ג' להבטיל כו'. ומני להו בתקיעות שבמקדש אין פוחתין מכ''א תקיעות במקדש וקס''ד מדתקעי' להו במקדש להיכרא דכהני' תקעי להו: כדאמר אביי. בסדר יומא בפרק ג' גבי נברשת שעשתה הילני המלכה על פתחו של היכל בשעה שהחמה זורחת ניצוצות יוצאות הימנה והכל יודעים שזמן ק''ש הגיע ומותבינן ורמינהו הקורא ק''ש עם אנשי משמר לא יצא אלמא לאו בזימנא קריין ואמר אביי הא סימן דנברשת לשאר עמא שיקראו ק''ש בעונתה וליתקע. בין לר''ע בין לרבי ישמעאל לאודעי דקל הוא משבת דיוה''כ שרי בקניבת ירק תלוש לנתק העלין מן הקלחין כדי להשוותם שיהו מוכנים לחתכן ולפרמן דאמרינן לקמן דשרי משום דהוי עינוי שרואה ומזמן ואינו אוכל: קניבה. כי ההיא דכלל גדול (לעיל עג:) האי מאן דקניב סילקא אלא דהתם במחובר והכא בתלוש: לפי שאין דוחין שבות להתיר. תקיעת שופר שבות הוא וקאמרת דלידחיה להודיע היתר בקניבת ירק אין דוחין שבות להתיר אלא לאסור כגון יו''ט שחל להיות בע''ש תוקעין להבטיל ולהבדיל: ורב ששת בריה דרב אידי אמר לעולם דוחין שבות להתיר. אי הוה מיבעי' לן היתרא האידנא אבל השתא דלא מיבעי לן קניבת ירק ביוה''כ שחל להיות בע''ש שהרי בשבת לא יבשלום ולא תהא תקיעה זו אלא להודיענו היתר בשנה אחרת שיחול יה''כ באמצע שבת לא התירו: שבות קרובה. כלומר דחיוב שבות התירו לצורך דבר קרוב ולא לצורך דבר רחוק: תוקעין. להבטיל את העם ממלאכה המותרת ביו''ט כגון אוכל נפש ולהבדיל בין הקודש ובין החול: ולא מבדילין. בתפלה ועל הכוס דלא תקנו לומר הבדלה אלא ביציאת קודש ובכניסת חול ולא בכניסת קדש וביציאת חול דהתם שייך לקדושי יומא וקדוש יום שמקדשין על היין הוי היכירא דיליה: מוצאי שבת. ואם חל יו''ט במוצאי שבת מבדילין בתפלה ועל הכוס המבדיל בין קודש לקודש מפני שהקודש חמור יוצא ונכנס קל: ולא תוקעין. מבעוד יום להבטיל ולהבדיל דהא היוצא חמור והיום לא עשו שום מלאכה: ואמאי. אי ס''ד דוחין שבות להתיר לצורך דבר קרוב יתקע משחשיכה לידע דשרי בשחיטה לאלתר: אסור בקניבת ירק. ולא מבעי בשבת דעלמא דאסור משום שבות דקטרח משבת לחול אלא אפילו האידנא דיש כאן עינוי דהא בשאר יוה''כ ששאר שבות אסור זה מותר השתא דחל בשבת לא שרו רבנן: אמר רב מנא תנא כו': ת''ל. בשבת בראשית שבתון שבת קדש ושבתון משמע שבות: ולמאי. באיזה קניבה אסר לן קרא: אילימא במלאכה. כגון מחובר: הא כתיב לא תעשה כל מלאכה. והא תו למה לי: אלא לאו לקניבת ירק. בעלמא בתלוש דמידי דלאו מלאכה קאי עליה בעשה דשבתון שבות וכיון דמדאורייתא אסור בכל שבתות השנה הכא לא שרינן ליה משום עגמת נפש למידחי איסור דאורייתא ובשאר יוה''כ שרי לעגמת נפש ואע''ג דכתיב ביה נמי שבתון שבות לאו ממלאכה הוא אלא מכל דבר המעכב מלהתענות מדסמכינן לועניתם הכי דרשינן לה בפרק בתרא דיומא (דף עד.) לרחיצה וסיכה ודומין להם: (רש"י)

תוספות ליתקע כי היכי דלידעו דחלבי שבת קריבין ביום הכפורים. הך תקיעה בע''ש קאמר כדפירש בקונטרס אבל יוה''כ שחל באחד בשבת לא תקעי במוצאי שבת להודיע שיוה''כ הוא קל דאדרבה מתוך התקיעה יהא נראה שהוא חמור דכל תקיעות שתוקעין בע''ש או עי''ט תוקעין בכניסת חמור ולהכי אמר בסמוך י''ט שחל במוצ''ש מבדילין ולא תוקעין ולא תקעי להודיע דחלבי שבת קריבין בי''ט ומיהו התם דבר ידוע הוא שי''ט קיל הוא משבת והא דפריך עלה בסמוך ואמאי ליתקע כי היכי דלידעי דשרי שחיטה לאלתר אותה תקיעה אינה אלא להודיע שהוא לילה ולא להודיע שי''ט קל הוא משבת והא דלא קאמר הכא ליתקע כי היכי דלידעו דחלבי יוה''כ אין קריבין בשבת דהא כי לא תקעי נמי מחמת ששבת ויוה''כ שוין אין קריבין של זה בזה אם כן התקיעה אינה מוכחת שלא יהיו קריבין של יוה''כ בשבת והא נמי לא בעי למיפרך וליבדיל במוצאי שבת דלידעי דחלבי שבת קריבין ביוה''כ דהא אפי' מבדיל בבית הכנס' ברבים אין פרסום בהבדלה כמו בתקיעה: וליתקע כי היכי דלידעו דשרי בקניבת ירק. ה''ה דהוה מצי למיפרך אליבא דר' ישמעאל ליתקע כי היכי דלידעו שמציעין את המטות מיוה''כ לשבת אלא ניחא ליה למיפרך לכ''ע: אמר רב יוסף לפי שאין דוחין שבות להתיר. לעיל כי פריך ליתקע כי היכי דלידעו דחלבי שבת קריבין כו' לא הוה מצי לשנויי הכי דאין זו התרה מה שמתירין להקריבם אלא חומרא הוא שיקטירו האימורים ולא יבאו לידי נותר ויש חומרא בדבר שחייבין להקטירם: אלא לקניבת ירק. נראה לר''י דאסמכתא בעלמא הוא דאי מדאורייתא ביוה''כ נמי ליתסר והא דאמר בפרק כלל גדול (לעיל עג:) האי מאן דקניב סילקא חייב שתים התם מיירי במחובר והכא איירי בתלוש כדפירש בקונטרס ולא דמי להא דאמר בפרק כלל גדול האי מאן דפרים סילקא חייב משום טוחן דהתם מיירי כשעושה חתיכות דקות מאד והכא מיירי כשעושה חתיכות גדולות: לעולם למלאכה. וקניבת ירק דברייתא היינו שעושים דק דק דהוי איסור דאורייתא דדמי לטוחן א''נ במחובר: לעיל ואמאי ליתקע כי היכי דלידעו דשרי בשחיטה. לא להודיע די''ט קיל אלא להודיע שהוא לילה וכן אומר ר''י מה שתוקעים במוצאי יוה''כ אינו אלא להודיע שהוא לילה ויאכילו את בניהם שהתענו וגם להכין סעודת מוצאי יוה''כ שהיא כעין י''ט כמו שיסד הפייטן אחר גמר מיצוי אכול בדצוי ורצוי ולא כמחזורים שכתוב בהן שהתקיעה זכר ליובל כי למה תוקעין בכל שנה ושנה וכי היה יובל בכל שנה ושנה: (תוספות)

רשב"א וליתקע כי היכי דלידעי דחלבי שבת קרבין ביום הכיפורים. כלומר: ליתקע כשחל יום הכיפורים בערב שבת, דהא מקילתא לחמירתא תקעינן כי היכי דלבטלו ולא ליקרבי חלבי יום הכיפורים בשבת, ומינה ידעי דחלבי שבת קרבין ביום הכיפורים, דיום הכיפורים קיל משבת. ואם תאמר אמאי לא אמר כי היכי דלידעו דאין חלבי יום הכיפורים קרבין בשבת. יש לומר דאי משום הא לא הוו צריכי למיתקע, דכי לא תקעו נמי אמרינן משום ששניהם שוין הוא ואין של זה קרב בזה. ואם תאמר לימא וליבדיל כלומר כשחל במוצאי שבת כי היכי דלידעו דחלבי שבת קרבין ביום הכיפורים, והא עדיפא טפי דהוה קרוב. ויש לומר [דבזה] ליכא פרסום לרבים דכל חד וחד מבדיל בתוך ביתו וליכא פרסום, מה שאין כן בתקיעה. ותדע לך, מדאמרינן לקמן ושבות קרובה התירו, והתנן יום טוב שחל להיות במוצאי שבת מבדילין ולא תוקעין, ואמאי ליתקע כי היכי דלידעו דשרי בשחיטה לאלתר, ואם איתא אמאי והא מבדילין, אלא שמע מינה דליכא הוכחה אלא בתקיעה. ואם תאמר היכי קאמר הכא ליתקע כי היכי דלידעי דחלבי שבת קרבין ביום הכיפורים, כלומר לשנה אי מקלע למוצאי שבת, והא שבות רחוקה היא ושבות רחוקה לא התירו. ואפשר היה לומר דהכא כדינו תוקעין, דמקילתא לחמירתא תוקעין, וממילא ידעי דכי מיקלע במוצאי שבת חלבי שבת קרבין בו. ואם תאמר לימא אין דוחין שבות להתיר, כמו שאמרו לקמן בסמוך. גם בזה יש לומר כמו שתרצנו דמקילתא לחמירתא תקעינן, ויש עוד לתרץ דלא רמי אנפשיה הכין, אלא מכי משנינן לקמן אין דוחין שבות להתיר. ושבות קרובה התירו והתנן יום טוב שחל להיות במוצאי שבת מבדילין ולא תוקעין, ואמאי ליתקע כי היכי דלידעי דשרי בשחיטה לאלתר. פירוש: ולאו למימרא דבשאר מוצאי שבת תוקעין להתיר את העם במלאכה, דהא קתני רישא (חולין כו, ב) כל מקום שיש הבדלה אין תקיעה, ובברייתא דפרק במה מדליקין (לה, ב) לא תני אלא תקיעות דערב שבת, ואם איתא לא לישתמיט תנא דליתני בשום דוכתא תקיעה דמוצאי שבת. אלא הכא משום דראוי לתקוע כי היכי דלידעו דשרי בשחיטה כדי שיתעסקו בשמחת יום טוב, אבל במלאכת חול מאי איכפת לן אי עבדי לאלתר אי לא עבדי דנתקע כי היכי דלידעו דשרי במלאכה. אבל הרמב"ם ז"ל (פ"ה, ה"כ) למד מכאן שתוקעין בכל מוצאי שבת להתיר במלאכה, ואינו מחוור כדאמרן. יום הכיפורים שחל להיות בשבת מותר בקניבת ירק. פירש רש"י ז"ל: להסיר העלין הרעים. ואינו מחוור, דאם כן היינו בורר. ובתוס' נראה שפירשו לחתוך הירק. ולא דקדקו, דאם כן הוי ליה טוחן. אבל בירושלמי (דפרקין הלכה ג') פירשו הדחת ירק, שכן אמרו שם ויבדיל שכן הוא מותר להדיח כבשין ושלקין, וכן שנו בתוספתא (פי"ג, הי"ח) ופירוש עגמת נפש שחששו לעגמת נפש, והתירו עכשיו לקנב כדי שלא יצטרך לערב לתקן את הכל וירעב ותהיה נפשו עגומה, ורש"י ז"ל לא פירש כן, וזה נכון. ומה שהתירו מן המנחה ולמעלה, יש מפרשים משום דקודם לכן נראה כמתקן לצורך היום, אבל מן המנחה ולמעלה דרכן של בני אדם לתקן מאכלן לצורך הערב. ויש מפרשים דקודם המנחה נפשו מתאוה לאכול וחוששין דלמא אתי למיכל, אבל מן המנחה ולמעלה דומה כמי שיש לו פת בסלו ואינו מתאוה לאכול ולא חיישינן דלמא אתי למיכל. הדרן עלך פרק ואלו קשרים (רשב"א)

דף קטו - א

מותר בקניבת ירק (ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן יום כיפורים שחל להיות בחול) מפצעין באגוזים ומפרכסין ברימונים מן המנחה ולמעלה מפני עגמת נפש דבי רב יהודה מקנבי כרבא דבי רבה גרדי קארי כיון דחזא דהוו קא מחרפי אמר להו אתא איגרתא ממערבא משמיה דר' יוחנן דאסיר:

רש"י מותר בקניבת ירק. דשבות לאו איסורא דאורייתא הוא אלא דרבנן והכא משום עגמת נפש שמתקן ואינו אוכל והרי קרוב לעינוי שרי ודווקא מן המנחה ולמעלה שהוא שואף ומצפה לעת אכילה ואיכא עגמת נפש טפי: כיון דחזי דהוי קא מחרפי. מקדימין לפני המנחה דהשתא לאו עגמת נפש הוא: אמר להו. לאינשי ביתיה: אתא איגרתא ממערבא כו'. כי היכי דלקבלו מיניה: (רש"י)

רשב"א מתני': כל כתבי הקדש מצילין אותן מפני הדליקה. פירוש: אבל לא דבר אחר, וכתבו בתוס' בשם ר"ת ז"ל דדוקא בחצר שנפלה שם הדליקה, דאיכא למיגזר דלמא אתי לכבויי, אבל בחצר אחרת מותר להציל כל דבר דליכא למיחש לכבויי. מצילין מפני הדליקה. פירוש: אבל לא לכבות, ובירושלמי (דפרקין, ה"א) אמרו שאם אינו יכול להציל אלא בכבוי מציל לר"ש דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, ואע"ג דמשום שבות איכא, אין לך דבר של שבות עומד בפני כתבי הקדש. גמרא: מאי לאו קורין בהם נביאים ואין קורין בהם כתובים. קשיא לי למה ליה למימר הכי, והא עיקר קושיא ליתא, אלא מדקתני אף על פי שכתובין בכל לשון. ומדוחק יש לי לומר דמשום דלרב הונא איצטריך לפרושי כי היכי דלא תקשי לך דהא קתני בהדיא בין שקורין בהן בין שאין קורין בהן, דאלמא אף על פי שלא נתנו לקרות בהן מצילין, והכי קאמר מדקתני אין קורין בהן, לא קשיא דמאי אין קורין כתובים, אבל אף על פי שכתובין בכל לשון, קשיא. רב הונא אמר אין מצילין דהא לא ניתנו לקרות בהן. ופסק הרב אלפסי ז"ל כרב הונא דרב חסדא תלמידו הוה. והר"ז הלוי כתב דעכשיו אי אפשר לומר (ד)[ב]תרגום כן, דהא ניתן ליקרות בו וכן הברכות, משום דבציר ליבא ושרי משום עת לעשות לה' הפרו תורתך, וכדאמרינן (גיטין ס, א. תמורה יד, ב) ר' יוחנן וריש לקיש מעייני בספרא דאגדתא בשבת, משום עת לעשות לה'. ואף הרמב"ן ז"ל כתב כן בתרגום דילן. והרב בעל ההלכות ז"ל כתב דמצילין ספרא דאפטרתא מפני הדליקה, ושרי לטלטולי ולמקרא ביה מדר"י, ובמסכת סופרים (פרק י"ז הלכה א') אמר דמצילין ספרא דאגדתא. ומכל מקום כל הכתובין ביוונית מצילין, דהא לכולי עלמא לעז יווני כשר, ותנן (מגילה ח, ב) רבן שמעון בן גמליאל אומר אף ספרים לא התירו לכתוב אלא בלעז יווני. והקשה הראב"ד ז"ל דהא תניא גפטית לגפטיים מדי למדיים, דאלמא אף כתובין בכל לשון מותרין לקרוא בהן הלועזות ולמה לא יצילו. ותירץ דבמקומן מצילין אותן. הא דאמרינן: הני מילי בדיו דמקיים אבל הכא כיון דלא מקיים לא. קשיא לי דהני נמי מקיימו, שהרי שנינו למעלה בפרק הבונה (קד, ב) דהכותב בשבת באחת מאלו חייב, וטעמא לפי שהיא מלאכה המתקיימת, ובהדיא תניא עלה בתוספתא (פי"ב, ה"ו) זה הכלל כתב דבר של קיימא בדבר שאינו של קיימא, או דבר שאינו של קיימא בדבר של קיימא פטור, עד שיכתוב דבר של קיימא בדבר של קיימא, אלמא הני נמי מקיימי. ויש לומר דמקיימי קצת עד שדרכן של בני אדם לכתוב בהן דברים שאינן עשוין לקיימן לעולם, אלא זמן אחר כספרי הזכרונות וכיוצא בהן, והלכך לענין שבת מלאכת מחשבת היא, אבל לענין ספרים דבעינן דבר המתקיים לעולם, הני לא מקיימי, ומקיים ולא מקיים לענין ספרים קאמר. כך נראה לי. (רשב"א)

פרק שש עשרה - כל כתבי

מתני' כל כתבי הקדש מצילין אותן מפני הדליקה בין שקורין בהן ובין שאין קורין בהן אע''פ שכתובים בכל לשון טעונים גניזה ומפני מה אין קורין בהם מפני ביטול בית המדרש: גמ' איתמר היו כתובים תרגום או בכל לשון רב הונא אמר אין מצילין אותן מפני הדליקה ורב חסדא אמר מצילין אותן מפני הדליקה אליבא דמאן דאמר ניתנו לקרות בהן דכולי עלמא לא פליגי דמצילין כי פליגי אליבא דמאן דאמר לא ניתנו לקרות בהן רב הונא אמר אין מצילין דהא לא ניתנו לקרות בהן רב חסדא אמר מצילין משום בזיון כתבי הקדש תנן כל כתבי הקדש מצילין אותן מפני הדליקה בין שקורין בהן בין שאין קורין בהן אע''פ שכתובין בכל לשון מאי לאו שקורין בהן נביאים ושאין קורין בהן כתובים אע''פ שכתובין בכל לשון דלא ניתנו לקרות בהן וקתני מצילין ותיובתא דרב הונא אמר לך רב הונא ותסברא אימא סיפא טעונין גניזה השתא אצולי מצילינן גניזה מיבעי אלא רב הונא מתרץ לטעמיה ורב חסדא מתרץ לטעמיה רב הונא מתרץ לטעמיה בין שקורין בהם נביאים ובין שאין קורין בהם כתובים במה דברים אמורים שכתובין בלשון הקדש אבל בכל לשון אין מצילין ואפילו הכי גניזה בעו רב חסדא מתרץ לטעמיה בין שקורין בהן נביאים ובין שאין קורין בהן כתובים אע''פ שכתובין בכל לשון נמי מצילין והכי קאמר ומקק שלהן טעונין גניזה מיתיבי היו כתובים תרגום וכל לשון מצילין אותן מפני הדליקה תיובתא דרב הונא אמר לך רב הונא האי תנא סבר ניתנו לקרות בהן ת''ש היו כתובין גיפטית מדית עיברית עילמית יוונית אע''פ שלא ניתנו לקרות בהן מצילין אותן מפני הדליקה תיובתא דרב הונא אמר לך רב הונא תנאי היא דתניא היו כתובין תרגום ובכל לשון מצילין אותן מפני הדליקה ר' יוסי אומר אין מצילין אותן מפני הדליקה אמר ר' יוסי מעשה באבא חלפתא שהלך אצל רבן גמליאל בריבי לטבריא ומצאו שהי' יושב על שלחנו של (יוחנן הנזוף) ובידו ספר איוב תרגום והוא קורא בו אמר לו זכור אני ברבן גמליאל אבי אביך שהיה עומד ע''ג מעלה בהר הבית והביאו לפניו ספר איוב תרגום ואמר לבנאי שקעהו תחת הנדבך אף הוא צוה עליו וגנזו ר' יוסי ברבי יהודה אומר עריבה של טיט כפו עליו אמר רבי שתי תשובות בדבר חדא וכי טיט בהר הבית מנין ועוד וכי מותר לאבדן ביד אלא מניחן במקום התורפה והן מרקיבין מאליהן מאן תנאי

רש"י מתני' כל כתבי הקדש. כגון תורה נביאים וכתובים ולא תימא תורה לחוד הוא דשרי למיטרח ולאצולי ולא שאר ספרים: מצילין אותן. כדקתני לקמן למבוי שאינו מפולש וטירחא בעלמא הוא דשרי בה וחסרון עירוב כדמפרש בגמרא: בין שקורין בהן. כגון נביאים שמפטירין בהן בשבת בבית הכנסת: בין שאין קורין בהן. כגון כתובים ורבינו הלוי אמר דאפי' יחידים אין קורין בהן כדקתני טעמא משום ביטול בית המדרש דמשכי לבא ובשבת היו דורשין דרשה לבעלי בתים שעסוקין במלאכה כל ימות החול ובתוך הדרשה היו מורין להן הלכות איסור והיתר וטוב להן לשמוע מלקרות בכתובים: ואע''פ שכתובין בכל לשון. ואיכא למאן דאמר לקמן לא ניתנו לקרות בהן מצילין אותן: טעונין גניזה. אסור להניחן במקום הפקר ובגמרא מתרץ לה ורבותי פירשו דהאי בכל לשון דקאמר אכתובים קאי ולא אנביאים ומדומה אני מפני שמצינו ביונתן בן עוזיאל שאמרו תרגום הן מפרשין כך ואני אומר אף בנביאים אם אמר יונתן לא כתבו ולא ניתנו ליכתב והכי מפרש במסכת מגילה (דף ט.) ומאן דאסר בכולהו אסר בר מס''ת יוונית משום מעשה דתלמי המלך ולא מפליג התם בין נביאים לכתובים: מפני בטול בית המדרש. שהיה קבוע בשבת כדפרישית לעיל: גמ' איתמר היו כתובין תרגום. אכתובים קאמר ול''נ אכל כתבי הקדש קאי: אליבא דמאן דאמר ניתנו לקרות בהן. מותר לקרות בכתבי הקדש הכתובין בכל לשון במסכת מגילה (דף ח:) ואין בין ספרי' ותפילין ומזוזות אלא שהספרים נכתבין בכל לשון: לא ניתנו. (רבן גמליאל) פליג עלה ואמר אף ספרים לא התירו שיכתבו אלא יוונית: ואע''פ שכתובין בכל לשון. ולא ניתנו לקרות דמדקאמר אף על פי מכלל דלא ניתנו לקרות בהן דאי ניתנו מאי גריעותייהו: אימא סיפא. לדידך דאמרת אע''פ שכתובין בכל לשון אמצילין קאי אימא סיפא על כרחיך מילתא באנפיה נפשיה הוא וטעונין גניזה בחול פשיטא השתא בשבת מצילינן להו גניזה בחול מיבעיא: ואפילו הכי בעו גניזה. ודקתני ואע''פ שכתובין בכל לשון לאו אהצלה קאי אלא אטעונין גניזה והכי קאמר אף על פי שכתובים בכל לשון ובשבת אין מצילין אותן בחול מיהא טעונין גניזה: ומקק שלהם. אם בלו ונעשו רקבון אף המקק רקבובית של אכילת התולעים טעונין גניזה: עברית. כתב של עבר הנהר: אבא חלפתא. אבא של רבי יוסי חלפתא שמו: רבן גמליאל בריבי. לא שהיה בנו של רבי אלא אדם גדול קרי בריבי: רבן גמליאל אבי אביך. הוא רבן גמליאל הזקן ורבן גמליאל שהיה בדורו של חלפתא הוא אבי אביו של רבינו הקדוש: גב מעלה בהר הבית. שבהר הבית היו מעלות כשהוא הולך וגבוה כדתנן במסכת מדות (פ''ב מ''ג): נדבך. שורת אבני הבנין: טיט בהר הבית מנין. וכי בטיט היו בונין והלא בטרכסיד היו בונים חול וסיד מעורבין וטיט לא הוי אלא עפר ומים: התורפה. גלוי והפקר: מאן תנאי. דקאמר רב הונא לעיל תנאי היא מאן מהני תנאי קאי כרב חסדא ומאן כרב הונא: (רש"י)

תוספות מתני' כל כתבי הקדש מצילין אותן מפני הדליקה כו'. אומר ר''ת דכולא האי פירקא איירי כשנפלה דליקה באותו בית או באותו חצר דכיון שהאש שם ודאי בהול הוא ואי שרית ליה אתי לכבויי כדמפרש בגמרא אבל נפלה דליקה בבית אחר מותר להציל הכל: אליבא דמ''ד ניתנו לקרות בהן כ''ע לא פליגי דמצילין. והשתא ספרים שלנו מצילין דנתנו לקרות בהן משום עת לעשות לה' הפרו תורתך כדאמרינן בהניזקין (גיטין ס.): לא ניתנו לקרות בהן. פירש רש''י דהיינו רבן שמעון בן גמליאל דפליג במתניתין בפ''ק דמגילה (דף ח:) דאף ספרים לא התירו שיכתבו אלא יוונית ופירש הרב פור''ת דהיינו טעמא כיון דלא ניתנו ליכתב אסור לקרות בהן משום דדברים שבכתב אסור לאומרן בעל פה וקשה דאין זה אי אתה רשאי לאומרו בעל פה כיון שאינו אומרו בלשון הקדש אלא באותו לשון כשהן כתובין דהא שרי למימר בעל פה תרגום כדמתרגם רב יוסף: עילמית יוונית. אומר ר''י דאתיא כרבי יהודה דאסר שאר ספרים לכתוב יוונית ולא התיר אלא בס''ת בלבד אבל רבנן שרו אף בשאר ספרים כדאמר בפ''ק דמגילה (דף מ.): ובידו ספר איוב תרגום. משמע שבימי התנאים כבר נעשה תרגום כתובים וכן תניא במגילה (דף כא:) במגילה ובהלל אפילו עשרה קורין . ועשרה מתרגמין מה שאין כן בתורה אע''פ שיונתן לא עשאו מ''מ שוב נעשה בימי התנאים ודלא כאומרים דתרגום של כתובים רב יוסף עשאו: (תוספות)

דף קטו - ב

אילימא תנא קמא דרבי יוסי ודילמא בהא קמיפלגי מר סבר ניתנו לקרות בהן ומר סבר לא ניתנו לקרות בהן אלא רבי יוסי ותנא דגיפטית ת''ר הברכות והקמיעין אע''פ שיש בהן אותיות של שם ומעניינות הרבה שבתורה אין מצילין אותן מפני הדליקה אלא נשרפים במקומן [הן ואזכרותיהן] מכאן אמרו כותבי ברכות כשורפי תורה מעשה באחד שהיה כותב בצידן באו והודיעו את רבי ישמעאל והלך רבי ישמעאל לבודקו כשהיה עולה בסולם הרגיש בו נטל טומוס של ברכות ושקען בספל של מים ובלשון הזה אמר לו רבי ישמעאל גדול עונש האחרון מן הראשון בעא מיניה ריש גלותא מרבה בר רב הונא היו כתובין בסם ובסיקרא בקומוס ובקנקנתום בלשון הקדש מצילין אותן מפני הדליקה או אין מצילין תיבעי למ''ד מצילין תיבעי למ''ד אין מצילין תיבעי למ''ד אין מצילין הני מילי היכא דכתיבי תרגום ובכל לשון אבל הכא דכתיבי בלשון הקדש מצילין או דילמא אפי' למ''ד מצילין ה''מ היכא דכתיבי בדיו דמיקיים אבל הכא כיון דלא מיקיים לא א''ל אין מצילין והא רב המנונא תנא מצילין א''ל אי תניא תניא מאי תניא אמר רב אשי כדתניא אין בין ספרים למגילה אלא שהספרים נכתבים בכל לשון ומגילה עד שתהא כתובה אשורית על הספר ובדיו בעא מיניה רב הונא בר חלוב מרב נחמן ס''ת שאין בו ללקט שמונים וחמש אותיות כגון פרשת ויהי בנסוע הארון מצילין אותה מפני הדליקה או אין מצילין א''ל ותיבעי לך פרשת ויהי בנסוע הארון גופה היכא דחסר פרשת ויהי בנסוע לא קמיבעיא לי דכיון דאית ביה הזכרות אע''ג דלית ביה שמונים וחמש אותיות מצילין כי קא מיבעיא לי ס''ת שאין בו ללקט מאי א''ל אין מצילין איתיביה תרגום שכתבו מקרא ומקרא שכתבו תרגום וכתב עברית מצילין מפני הדליקה ואצ''ל תרגום שבעזרא ושבדניאל ושבתורה תרגום שבתורה מאי ניהו {בראשית לא-מז} יגר שהדותא ואף על גב דלית בה שמונים וחמש אותיות כי תניא ההיא להשלים איבעיא להו הני שמונים וחמש אותיות מכונסות או מפוזרות רב הונא אמר מכונסות רב חסדא אמר אפילו מפוזרות מיתיבי ס''ת שבלה אם יש בו ללקט שמונים וחמש אותיות כגון פרשת ויהי בנסוע הארון מצילין ואם לאו אין מצילין תיובתא דרב הונא תרגמה רב חסדא אליבא דרב הונא בתיבות ת''ר {במדבר י-לה} ויהי בנסוע הארון ויאמר משה פרשה זו עשה לה הקב''ה סימניות מלמעלה ולמטה לומר

רש"י אילימא ת''ק. כרב חסדא ור' יוסי כרב הונא: דילמא. טעמא דת''ק משום דקסבר ניתנו לקרות בהן ונהי דר' יוסי קאי כרב הונא מיהו כרב חסדא לא קאי ולא חד דהא רב חסדא אפי' למ''ד לא ניתנו קאמר מצילין: הברכות. מטבע ברכות שטבעו חכמים כגון י''ח ושאר ברכות: ומעניינות הרבה. מפרשיות שהיו כותבין בקמיעין פסוקים ללחש כגון כל המחלה וכגון לא תירא מפחד לילה: נשרפין במקומן. אם נפלה דליקה בשבת: כשורפי תורה. שהרי לא יצילם בשבת: לבודקו. אם אמת היה הדבר: טומוס. קבוצות קונטריסים: היו כתובין. תורה נביאים וכתובים: תיבעי למ''ד. בנכתבים בכל לשון מצילין תיבעי למ''ד אין מצילין: דלא מיקיים. אין מתקיים כדיו: הא רב המנונא תנא. מצילין: מאי תניא. היכא תניא: מדקאמר מגילה בדיו. וקתני דהוא מן הדברים שבין ספרים למגילה ש''מ שאר ספרים נכתבים בסם ובסיקרא: בר חלוב. שם אדם: פ''ה אותיות. זהו שיעור לספר תורה שנמחק או בלה להיות עומד בקדושתו: כגון פרשת ויהי בנסוע הארון. שהוא ספר לעצמו כדלקמן ויש בה פ''ה אותיות: ללקט. שנשארת כאן תיבה ובמקום אחר תיבה: מהו. להצילן: ותיבעי לך פרשת ויהי בנסוע הארון גופה. שנכתבה לבדה וחסרה אות מהו להצילה: שאין בו כדי ללקוט. ובאותו ליקוט עצמו ליכא אזכרות: תרגום שבתורה. יגר שהדותא ושבנביאים כגון כדנא תימרון להום (ירמיהו י) שכתבו מקרא [א''נ] התרגום שבעזרא כתבו מקרא: כתב עברית. אותיות גדולות הן ואין דומות לכתב אשורית אף ע''פ שכתובין בלשון הקדש אלא שכתב האותיות משונות: ואין צריך לומר תרגום שבעזרא ושבדניאל ושבתורה. שכתבו תרגום כהלכתו: להשלים. אם היה בו כדי ללקט ותרגום זו משלימו מצטרף ומצילין בשבילו: תיובתא דרב הונא. דמדקתני ללקט מכלל דמפוזרות נינהו: בתיבות. הא דקתני ללקט דמשמע מפוזרות לא ללקט אות ואות לבד אלא ללקט תיבה שלימה תיבה כאן ותיבה כאן עד פ''ה אותיות וכי פלגינין באותיות המפוזרות: עשה לה סימניות מלמעלה ומלמטה. להבדיל' מן הסמוכות לה: למעלה ולמטה. בתחלה ובסוף ויהי בנסוע הארון: (רש"י)

תוספות היו כתובים בסם ובסיקרא כו'. משמע דפשיטא ליה שאין קורין בהן דאי קורין בהן פשיטא דמצילין כדאמר לעיל וקשה לרשב''א דבסמוך משמע דפשיטא ליה לריש גלותא גופיה דקורין בהן דקאמר והתניא מצילין והיינו ההוא ברייתא דמייתי שהספרים נכתבים בכל לשון ומגילה עד שתהא כתובה אשורית על הספר ובדיו אבל שאר ספרים נכתבין שלא בדיו ולפי מה שאפרש בסמוך דהך ברייתא איירי לענין הצלה אתי שפיר ולעולם אין קורין בהן: אבל הכא כיון דלא מקיים לא. אע''ג דבפ''ב דגיטין (דף יט.) קרי להו דבר שמתקיים דתנן בכל כותבין בסם ובדיו ובסקרא ובקומוס ובקנקנתום ובכל דבר שמתקיים אומר ר''י דהתם קרי ליה מתקיים טפי ממשקין ומי פירות דקתני התם בסיפא דאין כותבין בהן אבל אין מתקיימין כמו דיו אבל קשה לר''י דתנן בפ''ב דסוטה (דף יז:) גבי מגילת סוטה אין כותבין לא בקומוס . ולא בקנקנתום שנאמר ומחה כתב שיכול למחוק אלמא קומוס וקנקנתום מתקיימין יותר מדיו ואומר ר''י דלעולם אין מתקיימין כמו דיו ואין יכול למחות כמו דיו לפי שנבלעין בקלף: מגילה עד שתהא כתובה אשורית על הספר ובדיו. משמע דשאר ספרים לא בעי ספר ודיו וקשה דבפ' המוציא יין (לעיל דף עט:) משמע דספר תורה בעי ספר דתני' על הנייר ועל המטלית פסולה ומוקי לה בס''ת וה''ה על הדיפתרא אע''ג דלא חשיב ליה לענין פסול ה''נ לא חשיב ליה לענין כשרות דקתני על הקלף ועל הדוכסוסטוס כשירה ולא קתני דיפתרא ועוד תנן במסכת סופרים (פ''א) אין כותבין לא ע''ג דיפתרא ולא ע''ג נייר מחוק ועוד דמגילה פסולה אדיפתרא כדתנן פ''ב דמגילה (דף יז.) וכן מגילת סוטה פסולה אדיפתרא כדאמר בפ''ב דסוטה (דף יז:) משום דבעיא ספר וכ''ש ס''ת דנקראת כמה פעמים ספר ודיו נמי צריך כדאמר בפרק הבונה (לעיל קג:) כתבה שלא בדיו או שכתב האזכרות בזהב הרי אלו יגנזו ותירץ הרב יוסף דס''ת ודאי בעי ספר ודיו והכא איירי דווקא בשאר ספרים והא דלא קתני אין בין ספרים לס''ת ומגילה משום דס''ת נכתבים בכל לשון להכי לא עריב לה ואכתי קשה לר''י דתנן בפ''ק דמגילה (דף ח:) אין בין ספרים לתפילין ומזוזות אלא שהספרים נכתבין בכל לשון כו' ופריך בגמרא וספרים נכתבין בכל לשון ורמינהו מקרא שכתבו תרגום ותרגום שכתבו מקרא וכתב עברי אינו מטמא את הידים עד שיכתבנו בכתב אשורית על הספר ובדיו ומשני כאן בספרים כאן במגילה ורב אשי משני כי תניא ההיא בשאר ספרים ורבי יהודה היא אלמא בשאר ספרים נמי בעי רבי יהודה ספר ודיו והוא הדין לרבנן דלא אשכחן דפליגי רבנן עליה אלא בכתב אשורית אבל בספר ודיו לא אשכחן דפליגי ועוד קשה דשביק רב אשי התם שינויא קמא דמוקי לה במגילה ומסייע ליה ברייתא דהכא דקתני בהדיא דמגילה בעי שתהא כתובה אשורית וספר ודיו ורב אשי גופיה מייתי לה הכא ונראה לר''י דדוקא לענין הצלה מיתניא הך ברייתא דאין בין ספרים למגילה אלא שהספרים נכתבין בכל לשון ואפי' בלא ספר ודיו חשיבו לענין דמצילין אותו מפני הדליקה אע''ג דלא חזו לקריאה משום דיש בהו אזכרות אבל במגילה אין מצילין אלא א''כ ראויה לקריאה שתהא כתובה אשורית על הספר ובדיו לפי שאין בה הזכרה וא''ת א''כ תקשה מברייתא דהכא דאמר לעיל כל היכא דלא ניתנו לקרות בהן אין מצילין וי''ל דהא מסיק לעיל תנאי היא: מיתיבי ס''ת שבלה אם יש בה כדי ללקט כו'. השתא משמע דמלשון ללקט קא פריך דמשמע אפי' מפוזרות ותימה א''כ אמאי קא בעי מעיקרא מכונסות או אפ' מפוזרות פשיטא דאפי' מפוזרות מדבעא רב הונא ס''ת שאין בו ללקט משמע הא יש . בו ללקט מצילין אע''פ שהן מפוזרות: (תוספות)

רשב"א ה"ג רש"י ז"ל וכן היא במקצת הספרים: מאי תניא דתני' אין בין ספרים למגילה, אלא שהן נכתבין בכל לשון ומגילה עד שתהא כתובה אשורית ובדיו. ופירש הוא ז"ל: דאלו דברים יש בין ספרים למגילה, שהמגילה צריכה שתהא כתובה אשורית ובדיו, אבל בספרים אע"פ שכתובין בכל לשון ושלא בדיו כשרין. ואינו נכון, דהא ריש גלותא ודאי לא מבעיא ליה היכא דנתנו ליקרות בהן דלכולי עלמא מצילין כדאמרינן לעיל, ועוד דלישנא דקאמר תבעי למאן דאמר מצילין, תבעי למאן דאמר אין מצילין קא דייק הכי, ועוד דהא בהדיא תניא בפרק הבונה (קג, ב) כתבה כשירה או שכתב את השירה כיוצא בה ושלא בדיו הרי אלו יגנזו, אלמא דיו בעיא. ועוד דהא כולהו מכתיבה כתיבה גמירי, כדאיתא במגילה (יט, א) דאמרינן כתיב הכא (וכתבתם) [ותכתב אסתר המלכה (אסתר ט, כט)] וכתיב התם (ירמיה לו, יט) ואני כותב (בספר) [על הספר] (ו)בדיו, אלמא כל היכא דכתיב ביה כתיבה צריך דיו, ובמסכת סופרים (ריש פ"א) אמרו כן בהדיא. ובתוס' רצו להעמיד הגירסא ואמרו דלא לענין הכשר קריאה תניא אלא לענין הצלה, כלומר אין ביניהם למגילה לענין הצלה, אלא ששאר הספרים ניצולין אע"פ שאינן כתובין אשורית ובדיו, ומגילה אין מצילין אותה עד שתהא אשורית ובדיו, וטעמא משום דשאר ספרים לפי שיש בהן הזכרות, אבל מגילה דלא כתיבה בה הזכרות לא עד שתהא כתובה כהלכתה. וקשיא לי דלפי דבריהם לא מוכח מינה אלא למאן דאמר מצילין, דהא תניא אלא שהן נכתבין בכל לשון, דאלמא אף בכל לשון מצילין, ואם כן רבה ב"ר הונא היכי קאמר ליה אי תניא תניא, דמי איכא למימר דכר' חסדא סבירא ליה ולא כאבוה. ויש לי לתרץ דכיון דאיהו בעי אפילו למאן דאמר מצילין, ואכולה אהדר ליה רבה בר רב הונא אין מצילין, כלפי הא אמר ליה ריש גלותא והא תניא מצילין ונקט מינה מיהא חדא דלמאן דאמר מצילין בהא נמי מצילין, ואמר ליה רבה אי תניא תניא, דלמאן דאמר מצילין בהא נמי מצילין. ומיהו אכתי לא מחוור, דלישנא דברייתא לא משמע דמיירי לענין הצלה אלא לענין הכשר כתיבה. על כן נראה לי דלא גרסינן לה כלל, והא דרב המנונא דאמר תנא מצילין ברייתא היא דמפורשת בתוספתא (פי"ד, ה"ג). הא דבעא מיניה רב הונא בר חלוב מרב נחמן ספר תורה שאין בו ללקט שמונים וחמש אותיות, כגון פרשת ויהי בנסוע הארון, מצילין אותו מפני הדליקה. תמיהא לי אמאי לא פשטה מדקתני בברייתא בהדיא, ספר תורה שבלה אם יש בו ללקט פ"ה אותיות כפרשת ויהי בנסוע הארון מצילין פחות מכן אין מצילין. ועוד דמלישנא דבעיא משמע דאיהו הוה ידע לה לברייתא, דהא נקט לישנא דברייתא ספר תורה שאין בו ללקט כפרשת ויהי בנסוע וכו'. ויש לומר דאההיא [ברייתא] קאי והלכתא קא בעי מיניה אי ההיא ברייתא או לא ומשום דקשיא ליה אידך דקתני תרגום שכתבו מקרא וכו' מצילין אותו מפני הדליקה ואין צריך לומר תרגום שבתורה וכדקא פריך ליה מיניה ואזיל, ופריק ליה דאין מצילין, ואי משום ההיא, כי תניא ההיא להשלים. (רשב"א)

דף קטז - א

שאין זה מקומה ר' אומר לא מן השם הוא זה אלא מפני שספר חשוב הוא בפני עצמו כמאן אזלא הא דא''ר שמואל בר נחמן א''ר יונתן {משלי ט-א} חצבה עמודיה שבעה אלו שבעה ספרי תורה כמאן כר' מאן תנא דפליג עליה דר' רשב''ג הוא דתניא רשב''ג אומר עתידה פרשה זו שתיעקר מכאן ותכתב במקומה ולמה כתבה כאן כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שנייה פורענות שנייה מאי היא {במדבר יא-א} ויהי העם כמתאוננים פורענות ראשונה {במדבר י-לג} ויסעו מהר ה' וא''ר חמא בר' חנינא שסרו מאחרי ה' והיכן מקומה אמר רב אשי בדגלים איבעיא להו הגליונין של ס''ת מצילין אותן מפני הדליקה או אין מצילין אותן מפני הדליקה ת''ש ס''ת שבלה אם יש בו ללקט שמונים וחמש אותיות כגון פרשת ויהי בנסוע הארון מצילין ואם לאו אין מצילין ואמאי תיפוק ליה משום גיליון דידיה בלה שאני ת''ש ס''ת שנמחק אם יש בו ללקט שמונים וחמש אותיות כגון פרשת ויהי בנסוע הארון מצילין ואם לאו אין מצילין ואמאי תיפוק ליה משום גיליון דידיה מקום הכתב לא קמיבעיא לי דכי קדוש אגב כתב הוא דקדוש אזל כתב אזלא לה קדושתיה כי קמיבעיא לי של מעלה ושל מטה שבין פרשה לפרשה שבין דף לדף שבתחלת הספר שבסוף הספר ותיפוק ליה משום ההוא דגייז ושדי ת''ש הגליונין של מעלה ושל מטה שבין פרשה לפרשה שבין דף לדף שבתחלת הספר שבסוף הספר מטמאין את הידים דילמא אגב ס''ת שאני ת''ש הגיליונין וספרי מינין אין מצילין אותן מפני הדליקה אלא נשרפין במקומן הן ואזכרותיהן מאי לאו גליונין דספר תורה לא גליונין דספרי מינין השתא ספרי מינין גופייהו אין מצילין גליונין מבעיא הכי קאמר וספרי מינין הרי הן כגליונים גופא הגליונים וספרי מינין אין מצילין אותם מפני הדליקה רבי יוסי אומר בחול קודר את האזכרות שבהן וגונזן והשאר שורפן א''ר טרפון אקפח את בני שאם יבאו לידי שאני אשרוף אותם ואת האזכרות שבהן שאפי' אדם רודף אחריו להורגו ונחש רץ להכישו נכנס לבית ע''ז ואין נכנס לבתיהן של אלו שהללו מכירין וכופרין והללו אין מכירין וכופרין ועליהן הכתוב אומר {ישעיה נז-ח} [ו] אחר הדלת והמזוזה שמת זכרונך א''ר ישמעאל ק''ו ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים הללו שמטילין קנאה ואיבה ותחרות בין ישראל לאביהן שבשמים על אחת כמה וכמה ועליהם אמר דוד {תהילים קלט-כא} הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי וכשם שאין מצילין אותן מפני הדליקה כך אין מצילין אותן לא מן המפולת ולא מן המים ולא מדבר המאבדן בעי מיניה יוסף בר חנין מר' אבהו הני ספרי דבי אבידן מצילין אותן מפני הדליקה או אין מצילין אין ולאו ורפיא בידיה רב לא אזיל לבי אבידן וכ''ש לבי נצרפי שמואל לבי נצרפי לא אזיל לבי אבידן אזיל אמרו ליה לרבא מ''ט לא אתית לבי אבידן אמר להו דיקלא פלניא איכא באורחא וקשי לי ניעקריה דוכתיה קשי לי מר בר יוסף אמר אנא מינייהו אנא ולא מסתפינא מינייהו זימנא חדא אזיל בעו לסכוניה אימא שלום דביתהו דרבי אליעזר אחתיה דרבן גמליאל הואי הוה ההוא פילוסופא בשבבותיה

רש"י שאין זה מקומה. שאינה ראויה לכאן דלאו בהליכות מסעות משתעי לעיל מינה אלא בדגלים היתה ראויה ליכתב בפרשת במדבר סיני: לא מן השם הוא זה. לא זה השם של טעמי הסימניות דמקומה הוא דפרשה זו בתחלת מסע שנסעו מהר סיני איירי כדכתיב לעיל מיניה ויהי בחדש השני בשנה השנית בעשרים לחדש נעלה הענן וגו': ז' ספרי תורה. דפרשה זו ספר לעצמו נמצא שלמעלה ספר לעצמו [ושלמטה ספר לעצמו] הואיל וזה מקומה נמצא ספר וידבר נחלק לג' ספרים: עתידה פרשה זו. לעתיד שיהו כל הפורעניות בטלין ולא ידאגו לפורענות ויצר הרע בטל: מאחרי ה'. בתוך ג' ימים למסעם התאוו האספסוף תאוה להתרעם על הבשר כדי למרוד בהקב''ה: הגליונין. קלפים חלקים וקס''ד השתא דבכל צדדין שיהו חלקים קמיבעיא ליה כגון חלק שלמעלה ושלמטה ושנמחק כתבו ונעשה חלק: בלה שאני. דכיון שבלה אף הגליון בטל וכי מיבעיא ליה שהגליונין קיימים אלא שהכתב הלך: ותיפוק ליה משום גליון דידיה. דהיינו כל הספר תורה: מקום הכתב. שנמחק: לא מבעיא לי. דודאי מיגרע גרע דכי קדיש מעיקרא לאו לשם גליון חלק קדיש אלא אדעתא דכתב וכיון דאזל ליה כתב פקע מקדושתיה: של מעלה ומטה. דמתחלה לשם חלק קדיש והשתא כשנמחק כתב הספר. נמי חלק הוא: ה''ג ותיפוק ליה משום ההוא דגייז ושדי. והכי פירושא ותיפוק לי' דאע''ג דאין בו כדי ללקט פ''ה אותיות הוה ליה למיתני בברייתא מצילין משום ההוא ריוח של מעלה ומטה אלא לאו פשוט מיניה דאין מצילין ומשני דגייז ושדי שנחתכו הגליונים ולא נשתייר בו אלא מקום הכתב: שבתחלת הספר ושבסוף הספר. שכולן היו כתובין כמגילה כס''ת ואמרי' בב''ב בפ''ק (דף יג:) ראשו כדי לגול עמוד סופו כדי לגול היקף להקיף כל הכרך: מטמא את הידים. אם נגע בו ונגע בתרומה פוסלה דמגזירת י''ח דבר היא (לעיל דף יד.): דילמא אגב ס''ת. שלא נמחק כתב הספר אלא כולו קיים וזה נגע בגליונים וכי מבעיא לן בנמחק הספר ואין כאן קדושה אלא משום גליון ששמשו בעודו קיים: ספרי מינין. משרתים לע''ז וכתבו להן תורה נביאים כתובים כתב אשורית ולשון הקודש: וספרי המינין גופייהו מצילין. בתמיה: ספרי המינין הרי הן כגליונים. כקלפים חלקים שלא נכתב בהם מעולם: קודר. חותך חתיכות הקלף מקום השם: שאפי' רודף אדם להורגו. על עצמו קאמר: שהללו. נכרים העובדים ע''ז אינן מכירין שהרי בכך גדלו וכך למדום אבותם: ואחר הדלת והמזוזה שמת זכרונך. זכרון הוא בידך ואינה שכחה לך אלא שהשלכת אותי אחרי הדלת: כך אין מצילין אותן. אפי' בחול: דבי אבידן. ספרים שכתבו להם המינין להתווכח עם ישראל ומקום שמתווכחים שם קרי ליה בי אבידן: אין ולא. זימנין אמר ליה אין זימנין א''ל לא: לבי נצרפי. ע''ז וכך שמה: וקשה לי. ששורשן נעשו גבשושית ולדחותם בקש בא: אמרי ליה ניעקריה קשה לי דוכתיה. שתהא שם גומא אי נמי נסיתיו וקשה לי ריחו וכל זה שהיו מתייראין רב ורבא מלכת לבי אבידן שמא מתוך שיתווכחו יעמדו עליהם ויהרגום: מינייהו אנא. מכירי הם: פילוסופא. מין: (רש"י)

תוספות פורענות ראשונה ויסעו וא''ר חנינא שסרו מאחרי השם. פי'. בקונטרס שמאז התחילו לשאול בשר ואומר ר''י דאין נ''ל כן אלא פורענות ראשונה כדאמר במדרש (ילמדנו) ויסעו שנסעו מהר סיני דרך שלשת ימים כתינוק היוצא מבית הספר שבורח לו והולך לו כך היו בורחים מהר סיני דרך שלשת ימים לפי שלמדו הרבה תורה בסיני אמר הקב''ה נסמוך פורענות לפורענות לאו. אלא נפסוק פרשת ויהי בנסוע הארון: ספרי מינין כו' א''ר טרפון כו'. אומר ר''י דמיירי בנמצאו ביד מינין דאי כתבן מין הא אמר בפרק השולח (ניטין דף מה:) נמצא ביד מין יגנז כתבו מין ישרף ודוחק לומר דאתי כר''ט ודלא כרבנן ורבי יוסי: כך אין מצילין אותן לא מן המים כו'. דלא תימא דוקא מן הדליקה אין מצילין משום דאי שרית ליה אתי לכבויי אלא אפילו היכא דליכא למיגזר מידי אסור לטלטלן ולהוציאן והך סיפא כרבנן דלרבי טרפון לא איצטריך: פילוסופא. מין כדפי' בקונטרס ורבינו שמע [מיהודי אחד שבא מארץ יון ואמר] דבלשון יון פלוספוס הוא דוד החכמה ואית דגרסי פילא סבא והוא לשון לצון שחוק כדאמר באיכה רבתי דפלי ביהודאי פירוש ששחק ונתלוצץ: (תוספות)

רשב"א ההוא דגייז ושדי. קשיא לי ותיפוק ליה מיהא משום גויל שבין שיטה לשיטה, דאי אמרת דגייז נמי ושדי הא לאו ספר הוא זה ואנן ספר תורה שנמחק תנן. ויש לומר דבין שיטה לשיטה הרי הוא כמקום הכתב, שאף הוא לא קדוש אלא אגב הכתב, דאינו מניחו אלא להפריש ולהבדיל בין הכתב שיהא ניכר ונקרא, אלא שבין דף לדף הוא משייר לנוי וליופי ומעצמו הוא קדוש, והיינו דלא אדכר בשום מקום בכלל שאלותיו שבין שיטה לשיטה, אלא שלמעלה ושלמטה שבין פרשה לפרשה שבין דף לדף שבתחילת הספר ושבסוף הספר, אבל שבין שיטה לשיטה לא מיבעיא ליה. (רשב"א)

דף קטז - ב

דהוה שקיל שמא דלא מקבל שוחדא בעו לאחוכי ביה אעיילא ליה שרגא דדהבא ואזול לקמיה אמרה ליה בעינא דניפלגי לי בנכסי דבי נשי אמר להו פלוגו א''ל כתיב לן במקום ברא ברתא לא תירות א''ל מן יומא דגליתון מארעכון איתנטלית אורייתא דמשה ואיתיהיבת ספרא אחריתי וכתיב ביה ברא וברתא כחדא ירתון למחר הדר עייל ליה איהו חמרא לובא אמר להו שפילית לסיפיה דספרא וכתב ביה אנא לא למיפחת מן אורייתא דמשה אתיתי [ולא] לאוספי על אורייתא דמשה אתיתי וכתיב ביה במקום ברא ברתא לא תירות אמרה ליה נהור נהוריך כשרגא א''ל רבן גמליאל אתא חמרא ובטש לשרגא: ומפני מה אין קורין כו': אמר רב לא שנו אלא בזמן בית המדרש אבל שלא בזמן בהמ''ד קורין ושמואל אמר אפילו שלא בזמן בית המדרש אין קורין איני והא נהרדעא אתריה דשמואל הוה ובנהרדעא פסקי סידרא בכתובים במנחתא דשבתא אלא אי איתמר הכי איתמר אמר רב לא שנו אלא במקום בהמ''ד אבל שלא במקום בהמ''ד קורין ושמואל אמר בין במקום בהמ''ד בין שלא במקום בהמ''ד בזמן בהמ''ד אין קורין שלא בזמן בית המדרש קורין ואזדא שמואל לטעמיה דבנהרדעא פסקי סידרא דכתובים במנחתא דשבתא רב אשי אמר לעולם כדאמרן מעיקרא ושמואל כרבי נחמיה דתניא אע''פ שאמרו כתבי הקדש אין קורין בהן אבל שונין בהן ודורשין בהן נצרך לפסוק מביא ורואה בו א''ר נחמיה מפני מה אמרו כתבי הקדש אין קורין בהן כדי שיאמרו בכתבי הקדש אין קורין וכ''ש בשטרי הדיוטות: מתני' מצילין תיק הספר עם הספר ותיק התפילין עם התפילין ואע''פ שיש בתוכן מעות ולהיכן מצילין אותן למבוי שאינו מפולש בן בתירא אומר אף למפולש: גמ' ת''ר ארבעה עשר שחל להיות בשבת מפשיטין את הפסח עד החזה דברי רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה וחכ''א מפשיטין את כולו בשלמא לרבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה דהא איתעביד ליה צורך גבוה אלא לרבנן מ''ט אמר רבה בר בר חנה א''ר יוחנן דאמר קרא {משלי טז-ד} כל פעל ה' למענהו והכא מאי למענהו איכא רב יוסף אמר שלא יסריח רבא אמר שלא יהו קדשי שמים מוטלין כנבלה מאי בינייהו איכא בינייהו דמנח אפתורא דדהבא אי נמי יומא דאסתנא ורבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה האי פעל ה' למענהו מאי עביד ליה שלא יוציא את האימורין קודם הפשטת העור מ''ט אמר רב הונא בריה דרב נתן משום נימין אמר רב חסדא אמר מר עוקבא מאי אהדרו ליה חברייא לרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה הכי קאמרי ליה אם מצילין תיק הספר עם הספר לא נפשיט את הפסח מעורו מי דמי התם טלטול הכא מלאכה אמר רב אשי בתרתי פליגי פליגי בטלטול ופליגי במלאכה והכי קאמרי ליה אם מצילין תיק הספר עם הספר לא נטלטל עור אגב בשר

רש"י דהוה שקיל שמא דלא מקבל שוחדא. היה מוציא עליו שם שאינו מקבל שוחד מבעלי דינין הבאין לפניו והיה מקבלו בסתר: א''ל. פילוסופא לר''ג מיומא דגליתון כו': שפילית. כל סוף הדבר הוא תחתית שלו ושייך למימר שפילית לסיפיה: נהור נהורך כשרגא. הנהר אורך כשרגא רמזה שנתנה לו מנורה בשוחד: אמר לו ר''ג אתא חמרא ובטשא. דחפתו לארץ כלומר אני נצחתי בשוחד [והכל כדי שישמעו המתאספים שם נבלותו ומי הוא]: בזמן בית המדרש. קודם אכילה היו דורשים: שלא בזמן בית המדרש. לאחר אכילה לא דרשו משום שכרות: פסקי סדרא בכתובים. [היו רגילים לקרא בבהמ''ד פרשה בכתובים]: במקום בבהמ''ד. שהחכם דורש דהיינו בבהמ''ד אבל בעלמא קורין: בין במקום בהמ''ד כו' בזמן בהמ''ד אין קורין. לפי שמבטלו מלילך אצל הדורש אבל שלא בזמן בהמ''ד כגון לאחר אכילה קורין: ושמואל. דאמר לעיל אפילו לאחר אכילה אין קורין: כר' נחמיה. אמרה למילתיה דלית ליה טעמא דאין קורין משום בטול אלא כדי שיאמרו קל וחומר לשטרי הדיוטות ומיהו שמואל הנהיג במקומו כדברי חכמים דמתני' דאמרי טעמא (דמתני') משום ביטול תורה הלכך לאחר אכילה דליכא דרשה קורין: שונין בהן. כגון מדרש שה''ש וקהלת: שטר הדיוטות. כגון של חשבונות או איגרות השלוחות למצא חפץ: גמ' עד החזה. מתחיל מרגליו האחרונים עד החזה שיוכל להוציא אימורים שהקטר חלביו דוחין שבת ותו לא מפשיט מידי עד אורתא דצורך הדיוט הוא: למענהו. לכבודו: שלא יסריח. שהעור מחממו ומסריחו ואין זה כבודו להיות פרס אוכלי שולחנו מגואל: אפתורי דדהבא. שאינו מוטל בבזיון אבל לשמא יסריח חייש רב יוסף ורבא לא חייש עד אורתא: יומא דאסתנא. רוח צפונית שהיא בינונית לא חמה ולא צנה כדאמרינן ביבמות בפרק הערל (דף עב.) ואיזו רוח המסרחת רוח מזרחית בשעת החום כדאמרינן בגיטין (דף לא:) אפילו שכבת זרע שבמעי אשה מסרחת בו דכתיב (הושע יג) יבא קדים רוח ה' ממדבר עולה וגו' יש מפרשין יומא דאסתנא רוח דרומית שהיא צוננת אמת שרוח דרומית צוננת אבל אסתנא על כרחיך צפונית היא ונוחה כדאמר בעלמא (עירוביץ ד' סה.) צריכא שמעתא צילותא כיומא דאסתנא ורוח דרומית היא בלשון ארמי יומא דשותא: קודם הפשטת העור. עד החזה: מ''ט. עור לאימורין מאי קא עביד: משום נימין. של צמר הנדבקין באימורין: חברייא. בני מחלוקתו: אם מצילין. בשבת: תיק עם הספר. ואע''פ שיש בתוכו מעות ומשום כבוד הספר שהוא צורך גבוה עבדינן בהדיה הצלת מעות שהן צורך הדיוט: לא נפשיט את הפסח. בתמיה משום צורך גבוה לא שרי צורך הדיוט בהדיה: התם. תיק ומעות דקמייתי ראיה מיניה . טלטול בעלמא הוא: הכא. גבי פלוגתייהו דפסח דאיירי בה השתא מלאכה גמורה דהפשטה מאבות מלאכות היא: בתרתי פליגי. גבי פסח פליגי בטלטולו דאסר רבי ישמעאל לטלטל [הפסח] אחר שהוציא אימוריו אפי' מחמה לצל משום עור דלאו בר טלטול הוא ולא דמי לשלחין דאמרן בבמה טומנין (לעיל מט.) שמטלטלין אותן דהתם עור בהמה גסה דחזי למישטחיה ולמיזגא עליה: והכי קאמרי ליה. תשובה לענין טלטול: לא נטלטל עור אגב בשר. דהוי נמי כבוד שמים דבשר דומיא דספר ומותר לטלטלו מחמה לצל ואגב בשר יטלטלו עור המחובר בו: (רש"י)

תוספות ושמואל דאמר כר' נחמיה. ולא פליג אדרב דשפיר מודה דלמתני' דמפרש טעמא מפני ביטול בית המדרש קורין שלא בזמן בית המדרש אלא בא לומר דר' נחמיה פליג עלה דמתני': וכ''ש בשטרי הדיוטות. פירש בקונטרס איגרות ותימה דנהגו העולם לקרות בכתב ואיגרות השלוחים ממקום למקום ולטלטלן ודאי שרי דהא ראויין לצור ע''פ צלוחית ונראה לר''י דלא קרי שטרי הדיוטות אלא שטרי חובות וכיוצא בהן אבל איגרות שרי דפעמים שיש בהן פקוח נפש ואפי' יודע שאין בו פקוח נפש מתיר ר''ת דלא הוי שטרי הדיוטות כיון שאין צריך למה שכתוב בה לפי שיודע מה שבאיגרות ואם אינו יודע שמא יש בו צורך גדול או פקוח נפש ושרי וכ''מ בירושלמי דקאמר מפני מה אין קורין בכתבי הקדש מפני שטרי הדיוטות שאם אתה אומר לו שהוא מותר אף הוא אומר מה בכך אם אתעסק בשטרותי משמע דווקא כעין חובות ושטרות קאמר וכן פי' רש''י לקמן גבי גזירה שלא יקרא בשטרי הדיוטות דבשטרי מקח וממכר קאמר וכן הגיה בפי' כתב ידו ומיהו אותן מלחמות הכתובין בלע''ז נראה לרבינו יהודה דאסור לעיין בהן דלא גרע מהא דתניא בפ' שואל (לקמץ קמט.) כתב שתחת הצורה והדיוקנאות אסור לקרות בהן בשבת ואפי' בחול לא ידע ר''י מי התיר דהו''ל כמושב לצים: פליגי בטלטול כו'. פי' אחר שנפשט כל העור פליגי דרבנן שרו לטלטל שעדיין צריך לבשר שלא יתלכלך ור' ישמעאל אסר אבל כשאינו מופשט אלא עד החזה שרי לכ''ע לטלטל כדמוכח בסמוך ואע''ג דר' ישמעאל לא שרי להפשיט אלא עד החזה מ''מ פליגי במופשט כולו כגון שעבר והפשיט אי נמי בתמידים ומוספים דמותר להפשיטן: (תוספות)

רשב"א רב אשי אמר לעולם כדאמרן ושמואל דאמר כרבי נחמיה. פירש רש"י ז"ל: והא דפסקי סדרא בנהרדעא בכתובי, היינו משום דכיון דרבנן פליגי עליה דרבי נחמיה דרבים נינהו, הנהיגן הוא כדברי חכמים. אבל הר"ם בר יוסף ז"ל פירש דרבי נחמיה תרתי אית ליה משום ביטול בית המדרש ומשום שטרי הדיוטות והלכך אפילו שלא בזמן בית המדרש אסור משום שטרי הדיוטות, אבל למפטר בבי כנישתא במנחתא שרי, משום דאינהו רגילי לבתר אפטרתא דדרשי בה דבכי הא ליכא משום שטרי הדיוטות וכדתניא אבל שונין בהן ודורשין בהן. הא דאמרינן: התם טלטול הכא מלאכה. תמיהא לי מאי קאמר התם טלטול, דלא הוה ליה למימר אלא התם הוצאה דרבנן והכא מלאכה, דהא לאו משום טלטול הוא אלא מחמת הוצאה למבוי. ואולי משום דטלטול מחמת הוצאה הוא דאסרו כדאיתא בפרק קמא דביצה (דף יב, א) נמצא שהטלטול וההוצאה כענין אחד, ולפיכך אינו מקפיד מלהזכיר ההוצאה בלשון טלטול. ואי נמי מפני שהתחלת ענין זה הוא הטלטול שמטלטלו כדי להוציאו, לפיכך נקט טלטול. פליגי בטלטול ופליגי במלאכה. פירוש דרבנן סברי דמותר לטלטלו ואפילו לאחר הפשטת כולו, ורבי ישמעאל בנו של ר"י בן ברוקה אסר אפילו לא נפשט אלא עד החזה, ואפילו לטלטלו מחמה לצל. ופירש רש"י ז"ל משום דעור לאו בר טלטול הוא, ולא דמי לשלחין דאמרינן בפרק במה טומנין (מט, ב) שמטלטלין אותם, דהתם עור דבהמה גסה דחזי למשטחיה ולמיזגא עליה, והכי קאמרי ליה רבנן לא נטלטל עור אגב בשר, דבשר ראוי הוא לטלטלו מחמה לצל משום כבוד שמים שלא יסריח, והלכך אף העור נטלטל אגב הבשר כשם שמטלטל תיק עם הספר, ופריק מי דמי התם הספר מותר הוא לטלטלו ולפיכך אף התיק נעשה בסיס לדבר המותר ומטלטל אף להצלה אגב הספר, אבל בשר לר' ישמעאל צורך הדיוט הוא והוא עצמו אסור לטלטלו, והלכך אפילו היה העור מותר לטלטלו מצד עצמו, מחמת הבשר היה נאסר לפי שנעשה בסיס לדבר האסור, וכל שכן שהעור נמי אסור לטלטלו וכדאמרינן. ואינו מחוור, דאם כן היאך חוזר ואומר אם מטלטלין תיק הספר עם הספר ואע"פ שיש בתוכו מעות לא נטלטל עור אגב בשר, כיון דאסיק דבשר עצמו אסור לטלטלו מצד עצמו. ועוד דמה שכתב הוא ז"ל, דעור בהמה דקה אסור לטלטלו דלא התירו אלא עור בהמה גסה, אינו מחוור, דהא תנן בפרקין (קכ, א) פורשין עור של גדי על גבי שידה תיבה ומגדל מפני שהוא מחרך. והרבה פירושים נאמרו כאן, והנכון מה שפירש בו הרמב"ן ז"ל, דעור מותר היינו שלחין דהא חזי למזגא עלייהו, ובשר אסור לדברי ר' ישמעאל דהא לא חזי עד לערב שאינו נאכל אלא בלילה וצלי ולית ביה כבוד שמים בנאכל להדיוט, וכמו שפירש רש"י. והשתא לדבריו קאמרי ליה, והכי קאמרי ליה לא נטלטל עור בבשרו וכדקאמרינן (לעיל מז, א) מטלטלינן כנונא אגב קיטמא דפירושו בקיטמיה, כלומר אע"ג דאית ביה קיטמא, והכי נמי אע"פ דאית ביה בשר דאגיד ביה, ואמרינן מי דמי התם העור הוא שנעשה בסיס לבשר ונעשה כמוהו וכיון דבשר אסור אף העור נעשה כמוהו ואסור כמוהו. (רשב"א)

דף קיז - א

מי דמי התם נעשה בסיס לדבר המותר הכא נעשה בסיס לדבר האסור אלא הכי קאמרי ליה אם מצילין תיק של ספר עם הספר ואע''פ שיש בתוכו מעות לא נטלטל עור אגב בשר מי דמי התם נעשה בסיס לדבר האסור ולדבר המותר הכא כולו נעשה בסיס לדבר האסור אלא הכי קאמרי ליה אם מביאין תיק שיש בתוכו מעות מעלמא להציל בו ספר תורה לא נטלטל עור אגב בשר והיא גופה מנלן אילימא דמדהיכא דאית ביה לא שדי להו איתויי נמי מייתינן מי דמי התם אדהכי והכי נפלה דליקה הכא אדהכא והכי לישדינן אלא אמר מר בר רב אשי לעולם כדאמרינן מעיקרא ודקא קשיא לך הכא טלטול והכא מלאכה כגון דלא קבעי ליה לעור והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר''ש בפסיק רישיה ולא ימות דשקיל ליה בברזי: ולהיכן מצילין אותן וכו': היכי דמי מפולש היכי דמי שאינו מפולש אמר רב חסדא שלש מחיצות ושני לחיין זהו מבוי שאינו מפולש ג' מחיצות ולחי אחד זהו מבוי המפולש ותרוייהו אליבא דרבי אליעזר דתנן הכשר מבוי ב''ש אומרים לחי וקורה וב''ה אומרים או לחי או קורה ר' אליעזר אומר שני לחיים א''ל רבה ג' מחיצות ולחי אחד מפולש קרית ליה ועוד לרבנן נציל לתוכו אוכלין ומשקין אלא אמר רבה שתי מחיצות ושני לחיין זהו מבוי שאינו מפולש שתי מחיצות ולחי אחד זהו מבוי המפולש ותרוייהו אליבא דרבי יהודה דתניא יתר על כן אמר ר' יהודה מי שיש לו שני בתים בשני צדי ר''ה עושה לחי מיכן ולחי מיכן או קורה מיכן וקורה מיכן ונושא ונותן באמצע אמרו לו אין מערבין רה''ר בכך א''ל אביי לדידך נמי לרבנן נציל לתוכו אוכלין ומשקין

רש"י מי דמי. תיק הספר נעשה בסיס לדבר המותר לטלטלו בלא שום דליקה דספר בר טלטול הוא ולדבר האסור כגון מעות: הכא. האי עור נעשה בסיס לדבר שכולו אסור בטילטול שהבשר אסור לטלטלו דלא חזי לאכילה עד אורתא דפסח אינו נאכל אלא בלילה וצלי ורבי ישמעאל לית ליה כבוד שמים בנאכל להדיוט ואפילו הוי עור תורת כלי עליו מיתסר משום דהוי בסיס לאיסור וכ''ש דהוא גופיה לאו בר טלטול הוא: אם מביאין תיק שבתוכו מעות. דהוי בסיס לדבר שכולו אסור ומניח בו ספר להצילו ואינו צריך להשליך המעות כדמפרש ואזיל לא נטלטל עור אגב הבשר: אי נימא דמדהיכא דאית ביה. מעות עם הספר לא שדי להו לא מצריך ליה תנא דידן למשדינהו כדקתני ואע''פ שיש בתוכו מעות: איתויי נמי מייתינן. מעלמא מאחת זוית הבית תיק ובתוכו מעות להניח בתוכו ספר ולהציל: מי דמי. היכא דהספר מונח עם המעות להיכא דהוא בא עכשיו להביאו עם המעות ולתת בו ספר: התם. דספר ומעות בתוכו להכי לא מצרכינן ליה למישדינהו: דילמא אדהכי והכי נפלה דליקה. על הספר: הכא. אדמייתי ליה נישדינהו דרך ביאתו: כדאמרינן מעיקרא. דלא פליגי אלא בהפשטה ומייתי רבנן ראיה מתיק הספר דמתני' דמצילין מעות אגב ספר צרכי הדיוט אגב צרכי גבוה הואיל וליכא שהות למשדינהו וה''נ אגב צרכי גבוה דכל פעל ה' למענהו יפשיט: ודקשיא לך כו' דלא בעי ליה לעור. אינו צריך לו לעור ואינו מתכוין להפשיט משום עור ולא דמי להפשט אילים ותחשים דמשכן: והא ר''ש מודה בפסיק רישיה ולא ימות. והכא אע''ג דלא מיכוין מיפשיט הוא: דשקיל ליה בברזי. בחתיכות דקות מפשיט וחותך דאין דרך הפשטה בכך ולאו מלאכה הוא אלא שבות: שני לחיים. לפתח שאין לו מחיצה: זהו מבוי שאינו מפולש. כלומר מבוי הניתר בכל הלכותיו בין בעירוב בין בשאר דברים וכל היתר שאר מבואות יש לו כגון שיתופי מבואות: ותרוייהו. רבנן ובן בתירא סבירא להו כר''א דאמר אין מבוי ואפילו סתום ניתר בלחי א' ואשמעינן בן בתירא דבהצלת כתבי הקדש לא בעינן לחיים כרבי אליעזר: מפולש קרית ליה. נהי נמי דבעי ר' אליעזר לחיים מיהו מפולש לא מיקרי: ועוד לרבנן. דאמרי לשאינו מפולש וקאמרת דהיינו מבוי הניתר בכל הלכותיו: נציל לתוכן אף אוכלין ומשקין. כמו לחצר המעורבת ואמאי פלגינהו מהדדי דגבי ספר קתני למבוי שאינו מפולש וגבי אוכלין קתני להיכן מצילין אותן לחצר המעורבת דמשמע אבל למבוי לא: שתי מחיצות. מכאן ומכאן: שני לחיין. לחי לכל פתח ופתח: אליבא דרבי יהודה. דאמר בשתי מחיצות סגי ושני לחיים ואתא בן בתירא למימר דלגבי ספר מודה ר' יהודה דסגי בחד דג' מחיצות הוו: לדידך נמי. איכא למיפרך כאתקפתא דלעיל: לרבנן. כיון דאמרת דתרוייהו כר' יהודה לרבנן דאמרי לשאינו מפולש ומפרשי ליה לשאינו חסר כלום כר' יהודה דלא בעי אלא שתי מחיצות ושני לחיים אי הכי לרבנן יציל לתוכו אוכלין ומשקין כמו לחצר המעורבת: (רש"י)

תוספות הכא נעשה בסיס לדבר האסור. פי' בקונטרס שהבשר אסור לטלטל שהרי אינו ראוי לאכילה עד הלילה ואינו נראה דא''כ היכי קאמר לא נטלטל עור אגב בשר כיון דבשר אסור לטלטל ונראה דלכ''ע בשר מותר לטלטל אע''ג דמאן דשרי בשר תפל בעלמא לטלטל היינו משום דחזי לכלבים והכא לא חזי לכלבים מ''מ משום בזיון קדשי שמים שרי לכ''ע ובטלטול עור אגב בשר הוא דפליגי והא דקאמר הכא דהוי בסיס לדבר האסור היינו קודם שנשחטה היה בסיס לדבר האסור שכל הבהמה מוקצה היא מטלטול: מי דמי התם אדהכי והכי נפלה דליקה. וא''ת אמאי לא קאמר התם נעשה בסיס לדבר המותר ולדבר האסור הכא נעשה בסיס לדבר האסור גרידא וי''ל דאין נראה לו לחלק כיון דהשתא סבור שיכול לנער מעות מן הכיס ואפילו הכי א''צ לנער ושרי כל שהוא עושה להצלת ס''ת ה''ה דשרי להביא תיק שיש בו מעות גרידא: אדהכי והכי לשדינהו. משמע דאי לא מצי למשדי המעות הוה מצי להביא התיק עם המעות להביא בו ס''ת וא''כ כשאינו מופשט אלא עד החזה מותר לכ''ע לטלטל הואיל ולא מצי שדי ליה ולא פליגי אלא כשהופשט לגמרי כדפי' לעיל: דשקיל ליה בברזי. פירש בקונט' דאיכא שבות בכה''ג וקשה דהוה ליה למיתני בפסחים בפרק אלו דברים (דף סה:) הפשט דדחי שבת בהדי הנהו שבות דקתני התם דדחו שבת ונראה לר''י דליכא אפילו שבות דאינו מפשיט כשיעור חשיבות עור יחד ולא דמי למפיס מורסא דהתם פתח קעביד אך שא''צ לו וכן צד מזיקין מ''מ צד הוא אבל הכא דלא קא עביד הפשט אפי' שבות ליכא: (דשקיל ליה בברזי). וא''ת דתני' בסוף תמיד נשחט (פסחים סה:) תנא חשכה כל אחד ואחד נוטל פסחו בעורו אם כן לאו בברזי היה מופשט ומשמע דבשבת איירי דאמתני' דהתם קאי דקתני ארבעה עשר שחל בשבת ואיכא למימר דלא קאי אשבת א''נ נוטלו בעורו שנפשט עד החזה ועוד אומר ר''י דאיכא למימר דרבנן לדברי רבי ישמעאל קאמרי לדידן מותר להפשיט לגמרי לדידך אודי לן מיהא דמותר להפשיט בברזי וא''ת לפי זה ה''ל למיחשב התם דחיית הפשט וי''ל דבפלוגתא לא קא מיירי דלר' ישמעאל לא דחי ליה הפשט כלל ואע''ג דחשיב הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום דפליגי בה ר''ע ור' אליעזר לא חשיב לה פלוגתא דר''א דשמותי הוא ועוד דמההיא פלוגתא ילפינן דהזאה אינה דוחה להכי קתני לה: שלש מחיצות ושני לחיים כו'. השתא האי דמפרש לה הכי ומוקי תרוייהו אליבא דר''א ולא בעי למימר שלש מחיצות ולחי א' אינו מפולש ובלא לחי זהו מפולש והוה מפרש אליבא דהלכתא היינו משום דסבר דבלא לחי כלל לא הוה שרי בן בתירא דהוי כרמלית ולא דמי לחצר שאינה מעורבת דסיפא: ועוד לרבנן נציל לתוכו אוכלין ומשקין. (ואמאי נקט חצר מעורבת) ואדמפלגי בין חצר מעורבת למבוי הוה לן לפלוגי בין מבוי משותף למבוי שאינו משותף דבמשותף יהא מותר להציל לתוכו אוכלין ומשקין ואמאי נקט חצר מעורבת: אלא אמר רבה כו'. תימה מה תירץ רבה מקושיא דנציל לתוכו אוכלין ומשקין ואומר ר''י דרבה רוצה לומר דרבנן סברי כרבי יהודה דוקא לצורך הצלת כתבי הקדש ולא לצורך אחר ואביי פריך משום דאינו נראה לו סברא שיסברו כר' יהודה לחצאין ומשני אביי ג' מחיצות כו' ולאביי לא סברי רבנן כר''א לחצאין דר''א להצלת כתבי הקדש סגי בלחי אחד כדמסיים ואזיל ואפילו לרבי אליעזר כו': (תוספות)

רשב"א ותרווייהו אליבא דרבי אליעזר. איכא למידק מאי דוחקיה דמפיק להו מהלכתא. ויש לפרש משום דקשיא ליה היאך אפשר דבן בתירה מתיר בלא לחי כלל, דהא איכא לאחלופי ברשות הרבים. ועוד לרבנן נציל אוכלין ומשקין. ולאו כדרך שהוא מציל כתבי הקודש קאמר, דכתבי הקודש מצילין אפילו לשאינו משותף, ואילו אוכלין אינו מציל אלא במשותף דומיא דחצר המעורבת, אלא הכי קאמר כיון דמוקמת ליה במבוי הראוי לשתוף מאי טעמא קתני בסיפא גבי הצלת אוכלין לחצר המעורבת, לימא למבוי המשותף וליפלוג וליתני במבוי עצמו ולימא כל כתבי הקודש מצילין, להיכן מצילין למבוי, ואם היה משותף מציל לתוכו אפילו אוכלין ומשקין. ואי נמי יש לפרש דהכי קאמר, כיון דמוקמת ליה במבוי גמור אלמא אף אתה מצריכו כל הלכות מבוי לומר שישנו אף משותף, ואם כן אף אוכלין ומשקין מציל. אמר ליה אביי לדידך נמי לרבנן נציל לתוכו אוכלין ומשקין. איכא למידק והא רבה גופיה דקא מותיב הכי לרב חסדא, והיאך הוא לא נשמר ממנה. ועוד קשיא לי, רבה מאי דוחקיה דלא אוקמיה למתניתין כהלכתא וכבית הלל ובשיש לו שלש מחיצות ולחי אחד, דאי משום בן בתירה, השתא בשתי מחיצות ולחי אחד קא שרי לפום מאי דמוקי לה רבה השתא, כל שכן בשלש מחיצות גמורות. ועם מה שתירץ הרמב"ן ז"ל בקושיא הראשונה עלתה לי תירוצא אף לקושיא זו, שהוא ז"ל תירץ דכיון דאין לו אלא שתי מחיצות ושתי לחיים אינו חשוב כל כך דנציל לתוכו אוכלין ומשקין ואפילו במשותף, משום דדמי לרשות הרבים, ומתוך שהוא בהול על ממונו אי שרית ליה אתי להציל אף לרשות הרבים, ואמר ליה אביי לא, דאם איתא, אף אוכלין ומשקין שרי כיון דמבוי גמור הוא, ואף אני אומר דהיינו נמי דלא אוקמה רבה כב"ה, משום דמודה רבה דאי בשיש לו שלש מחיצות ולחי אחד מבוי גמור הוא ובההוא אפילו אוכלין ומשקין מציל. (רשב"א)

דף קיז - ב

אלא אמר רב אשי שלש מחיצות ולחי אחד זה מבוי שאינו מפולש ג' מחיצות בלא לחי זהו מבוי המפולש ואפילו לרבי אליעזר דאמר בעינן לחיים הני מילי לאוכלין ומשקין אבל לספר תורה בחד לחי סגי: מתני' מצילין מזון ג' סעודות הראוי לאדם לאדם הראוי לבהמה לבהמה כיצד נפלה דליקה בלילי שבת מצילין מזון ג' סעודות בשחרית מצילין מזון ב' סעודות במנחה מזון סעודה אחת ר' יוסי אומר לעולם מצילין מזון שלש סעודות: גמ' מכדי בהיתרא קטרח נציל טפי אמר רבא מתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה אתי לכבויי א''ל אביי אלא הא דתניא נשברה לו חבית בראש גגו מביא כלי ומניח תחתיה ובלבד שלא יביא כלי אחר ויקלוט כלי אחר ויצרף התם מאי גזירה איכא ה''נ גזירה שמא יביא כלי דרך רה''ר גופא נשברה לו חבית בראש גגו מביא כלי ומניח תחתיה ובלבד שלא יביא כלי אחר ויקלוט כלי אחר ויצרף נזדמן לו אורחין מביא כלי אחר וקולט כלי אחר ומצרף ולא יקלוט ואחר כך יזמין אלא יזמין ואח''כ יקלוט ואין מערימין בכך משום רבי יוסי בר יהודה אמרו מערימין לימא בפלוגתא דרבי אליעזר ור' יהושע קמיפלגי דתניא אותו ואת בנו שנפלו לבור רבי אליעזר אומר מעלה את הראשון על מנת לשוחטו והשני עושה לו פרנסה במקומו בשביל שלא ימות רבי יהושע אומר מעלין את הראשון על מנת לשוחטו ואינו שוחטו ומערים ומעלה את השני רצה זה שוחט רצה זה שוחט ממאי דילמא עד כאן לא קאמר רבי אליעזר התם דאפשר בפרנסה אבל הכא דלא אפשר לא ועד כאן לא קאמר רבי יהושע התם משום דאיכא צער בעלי חיים אבל הכא דליכא צער בעלי חיים לא ת''ר הציל פת נקיה אין מציל פת הדראה פת הדראה מציל פת נקיה ומצילין מיום הכפורים לשבת אבל לא משבת ליום הכפורים ואין צריך לומר משבת ליום טוב ולא משבת לשבת הבאה ת''ר שכח פת בתנור וקידש עליו היום מצילין מזון שלש סעודות ואומר לאחרים בואו והצילו לכם וכשהוא רודה לא ירדה במרדה אלא בסכין איני והא תנא דבי רבי ישמעאל {שמות כ-י} לא תעשה כל מלאכה יצא תקיעת שופר ורדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה כמה דאפשר לשנויי משנינן א''ר חסדא לעולם ישכים אדם להוצאת שבת שנאמר {שמות טז-ה} והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו לאלתר אמר ר' אבא בשבת חייב אדם לבצוע על שתי ככרות דכתיב לחם משנה אמר רב אשי חזינא ליה לרב כהנא דנקט תרתי ובצע חדא אמר לקטו כתיב רבי זירא הוה בצע אכולה שירותיה אמר ליה רבינא לרב אשי והא מיחזי כרעבתנותא אמר ליה כיון דכל יומא לא עביד והאידנא הוא דקעביד לא מיחזי כרעבתנותא רבי אמי ורבי אסי כי מיקלע להו ריפתא דעירובא שרו עילויה אמרי הואיל ואיתעביד בה חדא מצוה ליתעביד בה מצוה אחרינא: כיצד נפלה דליקה כו': ת''ר כמה סעודות חייב אדם לאכול בשבת שלש רבי חידקא אומר ארבע א''ר יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו {שמות טז-כה} ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאהו בשדה רבי חידקא סבר הני תלתא היום לבר מאורתא ורבנן סברי בהדי דאורתא תנן נפלה דליקה בלילי שבת

רש"י אלא אמר רב אשי כו'. בין רבנן ובין בן בתירא כר' אליעזר סבירא להו דבעי ג' מחיצות וב' לחיים בעלמא והכא לגבי ספר אמרי רבנן מודה ר' אליעזר בלחי אחד ובן בתירא אמר דמודה ר' אליעזר אף בלא לחי: בחד לחי סגי ליה. מילתא דרבנן קא מפרשי: מתני' נפלה דליקה בלילי שבת. קודם אכילה: שחרית. קודם סעודה: לעולם הוא מציל. הואיל ויומא בר הכי הוא ובהיתרא טרח דהא בני טלטול נינהו ולחצר המעורבת ואפי' טובא הוה שרי ליה אי לאו משום גזירה וכדמפרש בגמרא: גמ' מכדי בהיתרא קטרח. חזו לטלטול ולחצר המעורבת: ואי שרית ליה. לאתחולי בהצלה כולי האי מתוך שהוא בהול מינשי ליה שבת ואתי נמי לכבויי: ויקלוט. קילוח הנופל מן האויר: ויצרף. סמוך לגג כעין שאיבה אלא שאינו ראוי לשאוב שהגג חלק והיין אינו בגומא מצרף כלי לגג שיזוב מן הגג לכלי והוא אוחז הכלי בידו: התם מאי גזירה איכא. כיון דמידי דהתירא הוא אמאי לא יקלוט ויצרף: שמא יביא כלי כו'. מתוך שהוא מחזר על כלים הרבה ישכח ויביא: ולא יקלוט ואח''כ יזמין. אורחים דבשעת קליטה לא מיבעיא ליה: אין מערימין בכך. לזמן אורחים שאינן צריכין לאכול ויותירו: שנפלו לבור. בי''ט ואין שניהם ראוים לשחיטה ביום אחד: ואינו שוחטו. שמוצא לו עלילה שמא חברו שמן ממנו: עד כאן לא קאמר ר' אליעזר. דאין מערימין: הציל פת נקיה. לשלש סעודות: לא יציל פת הדראה. פת קיבר שניטל הדרה לפי שאין ערמה כשרה לומר פת הדראה נוחה לי: אבל לא משבת ליום הכפורים. כגון אם חל יוה''כ באחד בשבת דהא לא אכיל עד לאורתא ולאורתא ליטרח ולייתי: ואין צריך לומר משבת לי''ט. דיכול להכין בו ביום: מרדה. כלי שרודין בו הפת ומפרידין אותו מכותל התנור שנדבק בה לא ירדה אותו במרדה שהוא דרך חול: ישכים אדם. בע''ש לטרוח ולזמן הוצאת שבת: והכינו את אשר יביאו לאלתר. בשעת הבאה הכנה והבאה בהשכמה היא דכתיב וילקטו אותו בבקר בבקר (שמות טז): לבצוע. ברכת המוציא: נקיט תרתי. אוחזן בידו: לקטו כתיב. דמשמע אחיזה אבל בציעה לא כתיב משנה: בצע לכוליה שירותיה. פרוסה גדולה ודי לו בה לאותה סעודה ולכבוד שבת ונראה כמחבב סעודת שבת להתחזק ולאכול הרבה: כי מקלע להו. פעמים שהעירוב בביתם ופעמים בבית אחד משאר בני אדם: שרו ביה. היינו ברכת המוציא שהיא התחלת אכילה. שרו מתחילין: תלתא היום. למנין שלש סעודות בא: (רש"י)

תוספות הא דתניא נשברה לו חבית בראש גגו. הקשה הרב פורת אמאי לא פריך ממתניתין דריש חבית (לקמן קמג:) דתנן חבית שנשברה מצילין ממנה מזון שלש סעודות ואומר לאחרים בואו והצילו לכם ובלבד שלא יספוג ותירץ דההיא איכא למימר כגון שהחבית בכרמלית דחיישינן שמא יעביר כלי ד' אמות בכרמלית אבל בהך ברייתא קתני בהדיא בראש גגו ור''י תירץ דהתם מיירי כשנשפך היין לארץ דחיישינן שמא יספוג אומר ה''ר שמואל בשם ר''ת דדוקא נשברה לו חבית אבל נסדקה ועושה טיף טיף מותר להביא כלים לקלוט ולצרף דאינו בהול כל כך להביא כלים דרך רה''ר כמו כשנשברה: כלי אחר ויקלוט כלי אחר ויצרף. אומר ר''י דזו אף זו קתני לא מבעי לקלוט דמינכר שמציל דאסור אלא אפילו לצרף דלא מינכר כולי האי שהוא מציל אסור: הציל פת נקיה לא יציל פת הדראה. אומר ר''י כשאפו בי''ט של פסח מצות מסולת נקיה שיש לו די לצורך י''ט אין אופין אחריהן פת של הדראה אלא מתחילה יעשה של הדראה ואחרי כן יעשה הנקיה: אבל לא משבת ליום הכפורים. פירש בקונטרס למוצאי יוה''כ וא''ת פשיטא דחול גמור הוא ומ''ש משבת למוצאי שבת וי''ל דמצוה לאכול במוצאי יוה''כ כדפי' לעיל (דף קיד:) ועוד לפי שהתענו מותר יותר אי נמי ליום הכפורים עצמו קאמר ולהאכיל התינוקות: והתנא דבי רבי ישמעאל כל מלאכת עבודה לא תעשו. וא''ת ואמאי מייתי קרא דכל מלאכת עבודה דכתיב גבי י''ט הא אפי' בשבת דכתיב לא תעשה מלאכה סתם ולא כתיב עבודה שרי לתקוע ולרדות מן התורה כדמשמע הכא דאשבת מייתי לה ופירש רבינו שמואל דגרס כל מלאכה לא תעשו ורשב''א מפרש דלעולם מכל מלאכת עבודה אימעיט תקיעה ורדייה ושבת ילפינן מי''ט דאין בין י''ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד כדכתיב אך אשר יאכל לכל נפש (שמוח יב): שהיא חכמה ואינה מלאכה. וכיון דמדאורייתא שריא אע''ג דמדרבנן אסירא כדאמר בראש השנה (דף לג.) אין מעכבין את התינוקות מלתקוע הא נשים מעכבין הכא הוה לן למישרי משום ג' סעודות: (תוספות)

רשב"א אלא אמר רב אשי שלש מחיצות ולחי אחד זהו מבוי שאינו מפולש כו' ואפילו לר"א דאמר בעי שני לחיים וכו'. פירש רש"י ז"ל: ותרווייהו כר"א, ולפי פירושו קיימא לן כבן בתירה, דכיון דהקילו טפי בהצלת כתבי הקודש מהצלת אוכלין, ורבנן דבעו לגבי אוכלין שלש מחיצות ושתי לחיים כר"א, אפילו הכי שרו בכתבי הקודש אפילו בלחי אחד, אף אנו נאמר דכיון דקיימא לן כבית הלל דאפילו אוכלין מצילין למבוי שיש לו שלש מחיצות ולחי אחד, לגבי כתבי הקודש נקל טפי ואפילו אין לו אלא שלש מחיצות בלחוד בלא לחי נציל. וכן כתב הר"ז הלוי ז"ל שגם הוא מפרש כדברי רש"י ז"ל, דתרווייהו אליבא דר"א. אבל אין פירושו מחוור, דאם כן הוי ליה לרב אשי למימר ותרווייהו אליבא דר"א כמו שאמר רב חסדא, ורבה נמי דאמר ותרווייהו אליבא דרב יהודה. אלא רב אשי כב"ה מוקי לה, אלא דכי היכי דלא תיקשי אי הכי אפילו אוכלין ומשקין נציל, קאמר דבהא אפילו ר"א מודה בה, משום דבעי תנא למיתנייה אפילו לר"א, לא מצי למיתני דנציל לתוכו אוכלין ומשקין, והשתא אתיא מתניתין כהלכתא, וכן פסק הרב אלפסי ז"ל בהלכות. ואף ר"ח ז"ל פסק כן הלכה כתנא קמא דמתניתין. מהא דתניא: הציל פת נקיה אין מציל פת הדראה. דקדקו בתוס' לאסור גם ביום טוב (שני) למי שיש לו פת נקיה שלא יאפה פת הדראה. ואינו מחוור בעיני, דהא לגבי הצלה אסרו אפילו הדברים המותרים בעלמא מפני שהוא בהול על ממונו וחששו דלמא אתי לכבויי, אבל ביום טוב אם הטיבתו פת הדראה אופה ואינו נמנע. מצילין מיום הכיפורים לשבת אבל לא משבת ליום הכיפורים. מדקאמר אבל לא משבת ליום הכיפורים, ולא קאמר ולא מיום הכיפורים למוצאי יום הכיפורים, שמע מינה מצילין. והכין נמי איתא בהדיא בירושלמי (דפרקין ה"ג) דגרסינן התם: ביום הכיפורים מאי אית לך על דעתין דרבנן לא יציל כלום, כל עמא מודו שמצילין מזון סעודה אחת מפני הסכנה וגרסי' תו התם מצילין לחולה ולזקן כבינוני, ולרעבתן כבינוני. והא תנא דבי שמואל כל מלאכת עבודה לא תעשו יצאו תקיעת שופר ורדיית הפת. איכא למידק מאי קא מייתי מיום טוב לשבת, ביום טוב שאני דכתיב ביה מלאכת עבודה, אבל בשבת דכתיב לא תעשה כל מלאכה, הכל בכלל איסור. ועל כן פירש רבי שמואל ז"ל דלא גרסינן כל מלאכת עבודה, אלא לא תעשה כל מלאכה. ואין זה נכון, חדא דאין הספרים מודין לו, ועוד מנא לן דכל מלאכה מוציא תקיעת שופר ורדיית הפת, אדרבה מרבה הוא כל מלאכה לאיסור, אלא ודאי כל מלאכת עבודה גרסינן. וקושיא מעיקרא ליתא, דכיון דאינה מלאכה לגבי יום טוב גם לגבי שבת לא חשיבא מלאכה, דהא לא התיר הכתוב ביום טוב אלא אוכל נפש בלבד וכדאמרינן (מגילה ז, א) אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד, ואי נמי מכשירי אוכל נפש, וא"נ לבית הלל (ביצה יב, א) כל מה שאפשר להתיר משום מיגו שהותר באוכל נפש, והלכך כשמוציא הכתוב תקיעת שופר ורדיית הפת מכלל איסור מלאכת יום טוב שמעת מיניה דאינה מלאכה. אבל הרמב"ן ז"ל פירש הענין, משום דגבי חג המצות כתיב (שמות יב, טז) כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש וגו' מפני שכתוב בהן כל מלאכה הוצרך להוציא בפירוש אוכל נפש, אבל בשאר החגים דלא כתיב בהם אלא כל מלאכת עבודה, לא הוצרך הכתוב להוציא בפירוש אוכל נפש, שאין בכלל מלאכת עבודה אוכל נפש שהיא אינה מלאכת עבודה אלא מלאכת הנאה, ובמקום אחר כתיב בחג המצות לא תעשה מלאכה (דברים טז, ח), ומפני שלא אמר כל לא הוצרך הכתוב להתיר שם אוכל נפש בפירוש, ועוד במקום אחר כתיב (ויקרא כג, ה) בחג המצות כל מלאכת עבודה לא תעשו, ומכאן למדו להתיר תקיעת שופר ורדיית הפת, דהאי מלאכת עבודה למעוטי מאי, אי למעוטי אוכל נפש, הרי התירו בפירוש בחג המצות, אלא ודאי להוציא אלו שאינן מלאכה בא, אלמא אע"פ שאסר בו הכתוב בפירוש כל מלאכה חוץ מאוכל נפש, אפילו הכי תקיעת שופר ורדיית הפת הותרו בו דאלמא אינו בכלל כל מלאכה, וכיון שכן אף בשבת ויום הכיפורים שכתוב בהן לא תעשה כל מלאכה מותר דאינן בכלל כל מלאכה. רבי זירא בצע אכוליה שירותיה. פירש רש"י ז"ל: חתיכה גדולה שיש בה די לכולה שירותיה, וכן פירש גם בברכות (לט, ב). ואינו מחוור בעיני, דהא אינו ענין שמועתנו, ועוד דאדרבה כל שהוא מרבה בחתיכה הוי עין יפה, וכדאמרינן התם (מו, א) בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה, והיכי קרי ליה הכי רעבתנותא. אלא נראה לי דבצע על כל הככרות קאמר, ומשום דקאמרינן דנקט תרתי ובוצע חדא. קאמר הכא ר' זירא בצע אכולהו ככרות דמנחי קמיה, והיינו דאמרינן דמחזי כרעבתנותא. כמה סעודות חייב אדם לאכול בשבת, שלש. כתב הרב בעל ההלכות ז"ל דאין חיוב סעודות אלו להינתן בשחרית ובצהרים ובמנחה, אלא אפילו מפסיק באמצע סעודתו בברכת המזון וחוזר ואוכל שפיר דמי, ולדבריו הא דאמרינן בסמוך קערות שאכל בהן שחרית מדיחן לאכול בהן בצהרים בצהרים מדיחן לאכול בהן במנחה, לא שיהיה החיוב בחילוק אכילות בזמנים אלו, אלא אורחא דמילתא נקט. וכן יש שאומרים שאפילו עביד אותן שלש סעודות במיני תרגימי שפיר דמי, והא דאקשינן לקמן (קיח, א) מהא שיש לו מזו ארביסר סעודות, ואמרינן לרבנן חמיסר הויין ואי ר' חדקא שתסרי הויין, התם נמי משום דאורחא דאינשי דלא קבעי סעודה אלא על הפת קאמר הכין, דאי בעי למיכל נהמא מחייבינן למיתן ליה, והוא הדין למדיר את אשתו ובפרק אע"פ (כתובות סד, ב) גבי המדיר, הארכתי בזה יותר בסייעתא דשמיא. (רשב"א)

דף קיח - א

מצילין מזון ג' סעודות מאי לאו דלא אכל לא דאכל שחרית מצילין מזון שתי סעודות מאי לאו דלא אכל לא דאכל במנחה מצילין מזון סעודה אחת מאי לאו דלא אכל לא דאכל והא מדקתני סיפא רבי יוסי אומר לעולם מצילין מזון ג' סעודות מכלל דתנא קמא ג' סבירא ליה אלא מחוורתא מתני' דלא כרבי חידקא והא דתנן מי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול מן התמחוי מזון ארבע עשרה לא יטול מן הקופה מני לא רבנן ולא רבי חידקא אי רבנן חמסרי הויין אי רבי חידקא שית סרי הויין לעולם רבנן דאמרינן ליה מאי דבעית למיכל באפוקי שבתא אכליה בשבתא לימא רבנן היא ולא ר' חידקא אפי' תימא ר' חידקא דאמרינן ליה מאי דבעית למיכל במעלי שבתא אכליה לאורתא וכולי יומא דמעלי שבתא בתעניתא מותבינן ליה אלא הא מני רבי עקיבא היא דאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות והא דתנן אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון מד' סאין בסלע לן נותנין לו פרנסת לינה ואם שבת נותנין לו מזון ג' סעודות לימא רבנן היא ולא ר' חידקא לעולם ר' חידקא כגון דאיכא סעודה בהדיה דאמרינן ליה הא דאיכא בהדך אכליה וכי אזיל בריקן אזיל דמלווינן ליה סעודה בהדיה מאי פרנסת לינה אמר רב פפא פוריא ובי סדיא: ת''ר קערות שאכל בהן ערבית מדיחן לאכול בהן שחרית שחרית מדיחן לאכול בהן בצהרים בצהרים מדיחן לאכול בהן במנחה מן המנחה ואילך שוב אינו מדיח אבל כוסות וקיתוניות וצלוחיות מדיח והולך כל היום כולו לפי שאין קבע לשתיה א''ר שמעון בן פזי א''ר יהושע בן לוי משום בר קפרא כל המקיים שלש סעודות בשבת ניצול משלש פורעניות מחבלו של משיח ומדינה של גיהנם וממלחמת גוג ומגוג מחבלו של משיח כתיב הכא יום וכתיב התם {מלאכי ג-כג} הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום וגו' מדינה של גיהנם כתיב הכא יום וכתיב התם {צפניה א-טו} יום עברה היום ההוא ממלחמת גוג ומגוג כתיב הכא יום וכתיב התם {יחזקאל לח-יח} ביום בא גוג א''ר יוחנן משום רבי יוסי כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים שנאמר {ישעיה נח-יד} אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך

רש"י לעולם מצילין מזון ג' סעודות. מדלא אמר ארבע לית ליה דרבי חידקא: מכלל דתנא קמא שלש סעודות סבירא ליה. דבהאי לא איפליגו אלא דת''ק סבר מה שעבר כבר לא יציל ולרבי יוסי יציל: תמחוי. קערה גדולה היא וגובין בה גבאים מאכל מבעלי בתים ומחלקין לעניים ב' סעודות ליום מיום ליום: לא יטול. כיון דיש לו נמצא גוזל לעניים: קופה. מעות הן לפרנס עניים בני טובים דזיל להו מילתא דתמחוי ומתחלקין מע''ש לע''ש: י''ד סעודות לא יטול מן הקופה. שהרי יכול להמתין לע''ש הבאה אבל כשיש לו מזון י''ב יטול שהרי לא תחלק עוד עד שיגיע ע''ש והרי לשבעה ימי שבת צריכין י''ד סעודות: אכליה בשבתא. שהרי תאכלנה סמוך לערב ולא תצטרך לאכול בלילה ואף על גב דאמרינן לקמן לעולם יסדר אדם שלחנו במוצאי שבת ה''מ למאן דאפשר ליה: בתעניתא מותבינן ליה. בתמיה: אלא הא מני ר' עקיבא היא. ולענין סעודת שבת במאן דאפשר ליה איכא למימר כרבנן ואיכא למימר כרבי חידקא ומיהו האי דצריך לבריות יעשה שבתו חול ולא יטיל על אחרים כבוד שבתותיו: אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום. שאינו לן בלילה אצלם: מככר. הלקוח בפונדיון כשהשער ד' סאין בסלע והפונדיון אחד מי''ב בדינר דהוא אחד ממ''ח בסלע ושיערו לו חכמים ככר זו לשתי סעודות היום והלילה: לן נותנין לו פרנסת לינה. לקמן מפרש מאי היא שהרי סעודה של לילה בכלל ככר היא וככר זו משערינן בעירובין (דף פב:) למזון שתי סעודות לעירובי תחומין: ואם שבת. אצלם בשבת: מאי פרנסת לינה. הא קבל ליה סעודת הלילה: בי סדיא. לבדין פולטר''א {פילטרי"ש: לבדים (מצעים של לֶבֶד)} להניח תחת מראשותיו: שוב אינו מדיחן. דאין הדחה זו אלא לחול: חבלו של משיח. כדאמרי' בכתובות (דף קיב:) דור שבן דוד בא בו קטיגוריא בתלמידי חכמים שנאמר ועוד בה עשיריה וגו' חבלי לשון חבלי יולדה (הושע יג): בלי מצרים. כלומר אין לה קץ: אז תתענג. בתר וקראת לשבת עונג כתיב: (רש"י)

תוספות במנחה מצילין מזון סעודה אחת. מכאן משמע דזמן אכילה שלישית בשבת היא מן המנחה ולמעלה דלא כאותם שמחלקין סעודת שחרית ומברכין בינתים ומיהו מהא דאמרינן בפסחים בפ''ק (דף יג.) י''ד שחל להיות בשבת משייר מזון שתי סעודות אין ראיה מדאין משיירין מזון ג' סעודות שאין לעשות ב' סעודות שחרית דהא כיון שאוכל הכל שחרית חשיב כסעודה אחת ועוד אומר ר''י שיש כאן איסור ברכה שאינה צריכה כדאי' בפ' בא לו (יומא דף ע.) גבי ובעשור שבחומש הפקודים דקאמר וניתי ס''ת אחרינא ונקרי א''ר שמעון בן לקיש מפני ברכה שאינה צריכה: מככר בפונדיון כו'. היינו כר' יוחנן בן ברוקא דחשיב ככר בפונדיון מד' סאין בסלע שתי סעודות דעירוב ופליג התם (עירובין דף פב:) ארבי מאיר ורבי יהודה שאומרים התם שיעור אחר: והא דתנן אין פוחתין כו' נימא רבנן היא ולא רבי חידקא. אומר ר''י דאין לפרש שבת נותנין לו מזון ג' סעודות דהיינו כשבא שם בע''ש לעת האוכל דמסתמא ישבות שם שאין רגילות כל כך ללכת ערב שבת ובשביל שבת נותנים לו סעודה אחת יותר ממה שנותנין לו בשאר ימים דא''כ היכי ניחא לרבנן והלא מן הכל אין לו כי אם ד' סעודות אחת שהביא עמו דמלוינן בהדיה ושלשה שנתנו לו וכשיאכל אחת בערב שבת לא ישארו בידו רק ג' סעודות ואותן יאכל בשבת וא''כ תיקשי נמי לרבנן וכי אזיל ריקן אזיל כדפריך בסמוך ומיהו איכא למימר דבסמוך לרבנן נמי פריך אבל קשה דכי משני דמלוינן ליה סעודה בהדיה לא תירץ כלום לר' חידקא דאין לו לשבת כ''א שלש סעודות ולר' חידקא צריך ד' ונראה לר''י דכשבא בע''ש לעת האוכל נותנין לו מזון ב' סעודות כמו בשאר ימים ואם בא לשבות שם מוסיפין לו עוד ג' סעודות וקאמר לימא רבנן היא ולא רבי חידקא דלרבנן ניחא שיש בידו ה' סעודות בתחילת שבת ואותה שהביא עמו יאכל בע''ש ומאותן ה' סעודות יאכל ג' בשבת ואחת במוצאי שבת ואחת יוליך עמו אלא לרבי חידקא כשיאכל ד' בשבת ואחת להוליך עמו למחר א''כ מה יאכל במוצאי שבת וליכא למימר דאמרינן ליה מה דהוה לך למיכל באפוקי שבתא אכול בשבתא כדאמרי' לעיל דהתם אמרינן ליה כדי שלא יהא ניזון מן הצדקה אבל הכא כבר הוא ניזון ולהכי נוטל כל צורכו ומשני דאיכא סעודה בהדיה המתרץ היה סבור שהיה פשוט למקשה שהסעודה שיוליך עמו נותנין לו באחד בשבת אע''פ שבשאר ימים נותנין לו סעודה שיוליך עמו עם אחרות בע''ש אין נותנין לו אותה עד שילך לפי שאינו הולך מיד עד אחר השבת ולכך היה סבור שהמקשה לא היה יודע שהביא סעודה עמו ואין לו בתחלת השבת אלא ד' להכי משני ליה דאיכא סעודה בהדיה והמקשה משיב דפשיטא ליה דאיכא סעודה בהדיה אך קשה ליה כיון דמתרצת דאכיל לכולהו וכי אזיל בריקן אזיל שכמו שהביא עמו לכאן כן ישאנה עמו בצאתו מכאן ומשני דמלוינן ליה כו': דמלוינן סעודה בהדיה. וא''ת א''כ אמאי נותנים לו ב' סעודות כיון שמביא אחת עמו יתנו לו אחת ויאכל אחת והאחת יוליך עמו וי''ל דאין מחלקין תמחוי בלילה אלא ביום בזמן הסעודה ולכך נותנין לו שנים שיאכל אחת מיד ואחת בלילה במקום שיהיה ואחת להוליך עמו למחר: לפי שאין קבע לשתיה. מכאן יש ללמוד בלילה כשרוצה להתענות למחר לאחר אכילה אע''פ שאינו יכול לאכול אם לא התנה לפי שמסתמא כשבירך סילק דעתו מלאכול מלשתות ודאי לא סילק דעתו כדאמר הכא דאין קבע לשתיה והיכא דלא שכיח יין אע''ג דסילק דעתו מן היין מ''מ ממים לא סילק דעתו ומיהו אומר ר''י דשמא דוקא בימיהם שהיו קובעין עצמן לשתיה אחר אכילה אמרו דאין קבע לשתיה אכל לדידן לא וריב''א פירש במסכת תענית (דף יב.) שאף לאחר שישן מותר לשתות על פי הירושלמי ואין ר''י רוצה להקל כל כך כיון שלא נזכר בהדיא בש''ס שלנו (תוספות)

דף קיח - ב

נחלת יעקב אביך וגו' לא כאברהם שכתוב בו {בראשית יג-יז} קום התהלך בארץ לארכה וגו' ולא כיצחק שכתוב בו {בראשית כו-ג} כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל אלא כיעקב שכתוב בו {בראשית כח-יד} ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה ר''נ בר יצחק אמר ניצול משעבוד גליות כתיב הכא והרכבתיך על במתי ארץ וכתיב התם {דברים לג-כט} ואתה על במותימו תדרוך אמר רב יהודה אמר רב כל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו שנאמר {תהילים לז-ד} והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך עונג זה איני יודע מהו כשהוא אומר וקראת לשבת עונג הוי אומר זה עונג שבת במה מענגו רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמי' דרב אמר בתבשיל של תרדין ודגים גדולים וראשי שומין רב חייא בר אשי אמר רב אפי' דבר מועט ולכבוד שבת עשאו הרי זה עונג מאי היא א''ר פפא כסא דהרסנא אמר ר' חייא בר אבא א''ר יוחנן כל המשמר שבת כהלכתו אפי' עובד ע''ז [כדור] אנוש מוחלין לו שנאמר {ישעיה נו-ב} אשרי אנוש יעשה זאת וגו' מחללו אל תקרי מחללו אלא מחול לו אמר רב יהודה אמר רב אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהן אומה ולשון שנאמר {שמות טז-כז} ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט וכתיב בתריה ויבא עמלק אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים שנא' {ישעיה נו-ד} כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי וכתיב בתריה והביאותים אל הר קדשי וגו' אמר ר' יוסי יהא חלקי מאוכלי שלש סעודות בשבת א''ר יוסי יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום איני והאמר מר הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף כי קאמרינן בפסוקי דזמרא א''ר יוסי יהא חלקי ממתפללים עם דמדומי חמה א''ר חייא בר אבא א''ר יוחנן מצוה להתפלל עם דמדומי חמה א''ר זירא מאי קרא {תהילים עב-ה} ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים וא''ר יוסי יהא חלקי ממתי בחולי מעיים דאמר מר רובן של צדיקים מתים בחולי מעיים וא''ר יוסי יהא חלקי ממתי בדרך מצוה וא''ר יוסי יהא חלקי ממכניסי שבת בטבריא וממוציאי שבת בצפורי וא''ר יוסי יהא חלקי ממושיבי בהמ''ד ולא ממעמידי בהמ''ד וא''ר יוסי יהא חלקי מגבאי צדקה ולא ממחלקי צדקה וא''ר יוסי יהא חלקי ממי שחושדין אותו ואין בו אמר רב פפא לדידי חשדן ולא הוה בי א''ר יוסי חמש בעילות בעלתי ונטעתי חמשה ארזים בישראל ומאן אינון ר' ישמעאל ברבי יוסי ור' אלעזר בר''י ור' חלפתא בר''י ור' אבטילס בר''י ורבי מנחם בר' יוסי והאיכא ורדימס היינו ורדימס היינו מנחם ואמאי קרי ליה ורדימס שפניו דומין לורד למימרא דרבי יוסי מצות עונה לא קיים אלא אימא חמש בעילות בעלתי ושניתי אמר רבי יוסי מימי לא קריתי לאשתי אשתי ולשורי שורי אלא לאשתי ביתי ולשורי שדי אמר ר' יוסי מימי לא נסתכלתי במילה שלי איני והאמרו ליה לרבי מאי טעמא קראו לך רבינו הקדוש אמר להו מימי לא נסתכלתי במילה שלי ברבי מילתא אחריתי הוה ביה שלא הכניס ידו תחת אבנטו וא''ר יוסי מימי לא ראו קורות ביתי אימרי חלוקי וא''ר יוסי מימי לא עברתי על דברי חברי יודע אני בעצמי שאיני כהן אם אומרים לי חבירי עלה לדוכן אני עולה וא''ר יוסי מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי אמר רב נחמן) תיתי לי דקיימית ג' סעודות בשבת אמר רב יהודה תיתי לי דקיימית עיון תפלה אמר רב הונא בריה דרב יהושע תיתי לי דלא סגינא ד' אמות בגילוי הראש אמר רב ששת תיתי לי דקיימית מצות תפילין ואמר ר''נ תיתי לי דקיימית מצות ציצית אמר ליה רב יוסף לרב יוסף בריה דרבה אבוך במאי זהיר טפי אמר ליה בציצית יומא חד הוה קא סליק בדרגא איפסיק ליה חוטא ולא נחית ואתא כמה דלא רמיה ואמר אביי תיתי לי דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתיה

רש"י נחלת יעקב. ולא נחלת אברהם ויצחק: לארכה ולרחבה. ארץ זו ולא יותר: הארצות האל. ותו לא: תבשיל של תרדין. חשוב הוא: ראשי שומין. חשובים היו להן: כסא דהרסנא. דגים קטנים מטוגנים בשמן קרביהן ובקמח: דור אנוש. התחילו לעבוד ע''ז דכתיב (בראשית ד) אז הוחל לקרוא וגו': בתריה. בתר ההיא פרשתא: הרי זה מחרף ומגדף. שנביאים הראשונים תיקנו לומר בפרקים לשבח והודיה כדאמרינן בערבי פסחים (דף קיז.) וזה הקוראה תמיד בלא עתה אינו אלא כמזמר שיר ומתלוצץ: פסוקי דזמרא. שני מזמורים של הילולים הללו את ה' מן השמים הללו אל בקדשו: דמדומי חמה. כשהיא אדומה שחרית אחרי הנצה מיד היא אדומה וערבית סמוך לשקיעתה: עם שמש. עם זריחתה: ולפני ירח. קודם אור הירח בעוד השמש לא שקעה: ממתי מחולי בני מעיים. שמתייסרין ביסורין ומתמרקין עונותיהן: ממכניסי שבת בטבריא. מפני שהיא עמוקה ומחשכת מבעוד יום וסבורין שחשכה וממוציאי שבת בצפורי שיושבת בראש ההר ובעוד כשהחמה שוקעת נראית שם אור גדול ומאחרין לצאת: ממושיבי בית המדרש. חזנים מאספי תלמידים בכל יום לבא: ממעמידי. ממונים לעת האוכל לומר הגיע עת לעמוד ולאכול: ממחלקי. לעניים צדקה דאמרינן בבבא בתרא פ''ק (דף ח:) צדקה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה והמחלקים אותה עליהם לבדוק לפי הצריך לכל אחד ואחד ופעמים שקרובין דעתם לרחם על זה ולחלוק יותר מן הצורך שאומדין אותו בהרווחה ואומדין את חברו בצמצום: בעלתי ושניתי. כדי שיהיו זכרים דאמר מר הרוצה שיהיו בניו זכרים יבעול וישנה (עירובין דף ק:): לא קריתי לאשתי אשתי. שאף שיחת חולין שלי יש ללמוד הימנה חכמה: אשתי ביתי. שהיא עיקר של בית: ולשורי שדי. שהוא עיקר של שדה דכתיב ורב תבואות בכח שור (משלי יד): לא נסתכלתי כו'. מרוב צניעות: והא אמרו לו כו'. וא''כ לרבי יוסי נמי הוה ליה למיקרייה רבינו הקדוש: תחת אבנטו. מן האבנט ולמטה: לא ראו קורות כו'. כשפושט חלוקו [פושטו] כמו שהוא לובשו דרך ראשו ומכסה את עצמו תחלה משום צניעות בסדינו מתחת ויושב במטתו: לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי. שאם בא מי שאמרתי עליו דבר ושאל אם אמרתי כן עליו לא חזרתי בי לאמר אינו כדבריו לפי שמתחלה אמת אמרתי וקסבר כל מילתא דמתאמרא באפי מרה לית בה משום לישנא בישא וכן מפרש במסכת ערכין (דף טו:): דקיימתי מצות תפילין. שלא הלך ארבע אמות בלא תפילין וכן לענין ציצית: עד דרמיה. שתקנה וזה לשון תליית ציצית כדאמרינן בעלמא (תענית ד' כב.): לא רמי חוטי: דשלים מסכתיה. שגרסה: (רש"י)

תוספות רובם של צדיקים מתים בחולי מעיים. פי' בקונטרס למרק עונותיהם ור''י אומר כי יש במדרש למרק אכילה מן המעיים להיות נקיים וטהורים כמלאכי השרת: אימא ה' בעילות בעלתי ושניתי. ובירושלמי משני דיבמות היו ולא רצה לקיים בהן מצות עונה אלא רק כדי לקיים מצות יבום דהיינו ביאה ראשונה: אילו היו אומרים לי חברי עלה לדוכן. לא ידע ר''י מה איסור יש בזר העולה לדוכן אם לא משום ברכה לבטלה של כהנים אמרה תורה לברך את ישראל: עיון תפלה. פי' בכוונת הלב וכן ההיא דאלו דברים שאוכל מפירותיהן בעולם הזה (לקמן דף קכז.) דחשיב עיון תפלה אבל הא דאמר בברכות (דף לב: ונה.) המעיין בתפלתו סוף בא לידי כאב לב ההוא עיון דמצפה מתי יעשה הקב''ה בקשתו שסבור שתפלתו מקובלת כדמייתי עלה תוחלת ממושכה מחלה לב וכן ההיא דאמר ר''י שלשה דברים מזכירין עוונותיו של אדם קיר נטוי ועיון תפלה [ומוסר דין לשמים על חבירו] והא דאמר בפרק גט פשוט (ב''ב קסד:) שלשה דברים אין אדם ניצול מהם בכל יום לשון הרע והרהור עבירה ועיון תפלה אין לפרש שמצפה מתי תיעשה בקשתו שהרבה בני אדם ניצולים מזה אלא הוה כי ההוא דשמעתין כלומר שאינו מתכוין בתפלה שאי אפשר ליזהר כדאמרינן בירושלמי מחזיקנא טיבו לרישא דכי מטא למודים מנפשיה כרע: (תוספות)

דף קיט - א

עבידנא יומא טבא לרבנן אמר רבא תיתי לי דכי אתא צורבא מרבנן לקמאי לדינא לא מזיגנא רישי אבי סדיא כמה דלא מהפיכנא בזכותי' אמר מר בר רב אשי פסילנא ליה לצורבא מרבנן לדינא מ''ט דחביב עלי כגופאי ואין אדם רואה חובה לעצמו רבי חנינא מיעטף וקאי אפניא דמעלי שבתא אמר בואו ונצא לקראת שבת המלכה רבי ינאי לביש מאניה מעלי שבת ואמר בואי כלה בואי כלה רבה בר רב הונא איקלע לבי רבה בר רב נחמן קריבו ליה תלת סאוי טחיי א''ל מי הוה ידעיתון דאתינא אמרו ליה מי עדיפת לן מינה רבי אבא זבן בתליסר אסתירי פשיטי בישרא מתליסר טבחי ומשלים להו אצינורא דדשא ואמר להו אשור הייא אשור הייא ר' אבהו הוה יתיב אתכתקא דשינא ומושיף נורא רב ענן לביש גונדא דתנא דבי רבי ישמעאל בגדים שבישל בהן קדירה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו רב ספרא מחריך רישא רבא מלח שיבוטא רב הונא מדליק שרגי רב פפא גדיל פתילתא רב חסדא פרים סילקא רבה ורב יוסף מצלחי ציבי ר' זירא מצתת צתותי רב נחמן בר יצחק מכתף ועייל מכתף ונפיק אמר אילו מקלעין לי ר' אמי ור' אסי מי לא מכתיפנא קמייהו ואיכא דאמרי ר' אמי ורבי אסי מכתפי ועיילי מכתפי ונפקי אמרי אילו איקלע לן רבי יוחנן מי לא מכתפינן קמיה יוסף מוקיר שבי הוה ההוא נכרי בשבבותיה דהוה נפישי נכסיה טובא אמרי ליה כלדאי כולהו נכסי יוסף מוקר שבי אכיל להו אזל זבנינהו לכולהו ניכסי זבן בהו מרגניתא אותבה בסייניה בהדי דקא עבר מברא אפרחיה זיקא שדייה במיא בלעיה כוורא אסקוה אייתוה אפניא דמעלי שבתא אמרי מאן זבין כי השתא אמרי להו זילו אמטיוהו לגבי יוסף מוקר שבי דרגיל דזבין אמטיוה ניהליה זבניה קרעיה אשכח ביה מרגניתא זבניה בתליסר עיליתא דדינרי דדהבא פגע ביה ההוא סבא אמר מאן דיזיף שבתא פרעיה שבתא בעא מיניה רבי מר' ישמעאל ברבי יוסי עשירים שבא''י במה הן זוכין א''ל בשביל שמעשרין שנאמר {דברים יד-כב} עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר שבבבל במה הן זוכין א''ל בשביל שמכבדין את התורה ושבשאר ארצות במה הן זוכין א''ל בשביל שמכבדין את השבת דאמר רבי חייא בר אבא פעם אחת נתארחתי אצל בעל הבית בלודקיא והביאו לפניו שלחן של זהב משוי ששה עשר בני אדם ושש עשרה שלשלאות של כסף קבועות בו וקערות וכוסות וקיתוניות וצלוחיות קבועות בו ועליו כל מיני מאכל וכל מיני מגדים ובשמים וכשמניחים אותו אומרים {תהילים כד-א} לה' הארץ ומלואה וגו' וכשמסלקין אותו אומרים {תהילים קטו-טז} השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם אמרתי לו בני במה זכית לכך אמר לי קצב הייתי ומכל בהמה שהיתה נאה אמרתי זו תהא לשבת אמרתי לו [אשריך שזכית] וברוך המקום שזיכך לכך א''ל קיסר לרבי יהושע בן חנניא מפני מה תבשיל של שבת ריחו נודף אמר לו תבלין אחד יש לנו ושבת שמו שאנו מטילין לתוכו וריחו נודף אמר לו תן לנו הימנו אמר לו כל המשמר את השבת מועיל לו ושאינו משמר את השבת אינו מועיל לו א''ל ריש גלותא לרב המנונא מאי דכתיב {ישעיה נח-יג} ולקדוש ה' מכובד א''ל זה יוה''כ שאין בו לא אכילה ולא שתיה אמרה תורה כבדהו בכסות נקיה וכבדתו רב אמר להקדים ושמואל אמר לאחר אמרו ליה בני רב פפא בר אבא לרב פפא כגון אנן דשכיח לן בישרא וחמרא כל יומא במאי נישנייה אמר להו אי רגיליתו לאקדומי אחרוה אי רגיליתו לאחרוה אקדמוה רב ששת בקיטא מותיב להו לרבנן היכא דמטיא שימשא בסיתוא מותיב להו לרבנן היכא דמטיא טולא כי היכי דליקומו הייא ר' זירא

רש"י עבידנא יומא טבא לרבנן. לתלמידים ראש ישיבה היה: תיתי לי. ישולם שכרי: דכי אתי צורבא מרבנן כו'. שחיבת תלמידי חכמים עלי: דלא מזיגנא רישא אבי סדיא. איני מניח ראשי על הכר: כמה דלא מהפיכנא ליה בזכותיה. עד שאראה אם יש בדבריו לזכותו: מתעטף. בבגדים נאים: בואי כלה. הכי קרי ליה לשביתת שבת מתוך חביבות: טחיי. רקיקין טחין פניהן בשומן אליה או בשמן: מי עדיפת לן מינה. כלום אתה חשוב לנו מן השבת לכבוד שבת הכננום ולא היינו יודעים שתבא: מתליסר טבחי. לטעום בשבת מן המובחר: איסתירי. סלעים איסתירי פשיטי סלעים מדינ' והן א' מח' בסלע צורי והיינו חצי דינר: ומשלים להו אצינורא דדשא. לפני בואם להביא לו הבשר היה מזמן להן מעותיהן על פתחן ואומר להן אשור הייא התאשרו והתחזקו מהר באומנותיכם למהר ולחזור ולמכור ולהתעסק בצרכי שבת ולי נראה ומשלים להו אצינורא דדשא כשהיה מביא ראשונה היה נותנה לשמשין המכינים סעודתו על פתח ביתו ולא היה נכנס אלא ממהר לחזור ולהביא אחרת ואמר להן לשמשין אשור הייא התאשרו מהר להכין את זו בעוד שאלך להביא את זו: אתכתקא דשינא. פשטדו''ל {פלדישטו"ל: כיסא מתקפל} של שן שחשוב היה ועשיר: ומושיף נורא. נופח משם נורא לכבוד השבת ורבינו לוי גרס אתכתקא דשאגא תדהר: לביש גונדא. כלי שחור להודיע שהיום אינו כדי להתנהג בחשיבות מלהתעסק בתבשילי שבת ולא יטנף בגדיו בבישול קדירות: דתנא דבי רבי ישמעאל כו'. דבישול קדירה מטנף בגדים: מחריך רישא. אם היה שם ראש בהמה לחרוך מחרכו הוא בעצמו: פרים. לשון פרומים מחתך: מצתת צתותי. מצית האור בעצים דקים: מכתף ועייל מכתף ונפיק. בע''ש יוצא ונכנס להביא תמיד משואות כלי תשמיש ובגדי חופש ומגדים כאדם שמקבל את רבו בביתו ומראה לו שהוא חשוב עליו וחרד לכבודו לטרוח ולהרבות בשבילו: מוקר שבי. מכבד שבתות: אמרי ליה כלדאי. להאי נכרי: כלדאי. חוזים בכוכבים: אכיל להו. סופך ליפול בידו: אותבה בסייניה. עשה לו כובע של לבד ושבצו במשבצות של זהב וקבע בו מרגליות וקבע את זו עמהם: סייניה. כובע ורבינו הלוי גרס בסדיניה בסודרו וראשון הגון לי והוא לשון ר' יצחק ב''ר יהודה: תריסר עיליתי דדינרי. עליות מלאות דינרי זהב וגוזמא בעלמא הוא כלומר הון עתק מאד כך פירש רבינו הלוי וכן בכל מקום כגון תליסר גמלי ספיקי טריפתא (חולין דף צה:) וכן תליסר טבחי דלעיל: במה הן זוכין. לעושר גדול כזה: לה' הארץ. דאין אנו רשאין ליהנות עד שנברך שמו בברכת הלחם: והארץ נתן לבני אדם. ע''י מתנתו נהנינו הטובה הזאת: מאי דכתיב ולקדוש ה' מכובד. מדכתיב וקראת לשבת עונג מכלל דלקדוש ה' לאו אשבת קאי: וכבדתו. אשבת מהדר דאי ביוה''כ כתיב ביה מכובד: להקדים. זמן סעודת שבת לזמן סעודת חול וזהו כבודו: לאחר. וזהו כבודו שהוא מתאוה לאכול: במאי נשנייה. במאי נשניוהו משאר ימים: אי רגיליתו לאקדומי. סעודתכם בבקר אחרוה: רב ששת סגי נהור היה ואינו רואה עת האכילה וכשהיה דורש בשבת מושיב התלמידים במקום שתגיע שם החמה לעת האוכל כדי שיצטערו וימהרו לקום: דמטי טולא. שיצטננו: הייא. מהר: (רש"י)

תוספות בתליסר עיליתא דדינרי. אומר ר''ת דעיליתא שם כלי הוא כדאמרינן בריש כיצד מעברין (עירובין דף נג:) עלת נקפת בכדה: רב אמר להקדים ושמואל אמר לאחר. ולא פליגי אלא רב איירי בדרכו לאחר ושמואל איירי בדרכו להקדים כדאמרינן בסמוך: (תוספות)

דף קיט - ב

מהדר אזוזי זוזי דרבנן א''ל במטותא מינייכו לא תחללוניה אמר רבא ואיתימא ר' יהושע בן לוי אפי' יחיד המתפלל בע''ש צריך לומר ויכולו דאמר רב המנונא כל המתפלל בע''ש ואומר ויכולו מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב''ה במעשה בראשית שנאמר ויכולו אל תקרי ויכולו אלא ויכלו אמר רבי אלעזר מניין שהדיבור כמעשה שנאמר {תהילים לג-ו} בדבר ה' שמים נעשו אמר רב חסדא אמר מר עוקבא כל המתפלל בע''ש ואומר ויכולו שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם מניחין ידיהן על ראשו ואומרים לו {ישעיה ו-ז} וסר עונך וחטאתך תכופר תניא ר' יוסי בר יהודה אומר שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בע''ש מבית הכנסת לביתו אחד טוב ואחד רע וכשבא לביתו ומצא נר דלוק ושלחן ערוך ומטתו מוצעת מלאך טוב אומר יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך ומלאך רע עונה אמן בעל כרחו ואם לאו מלאך רע אומר יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך ומלאך טוב עונה אמן בעל כרחו אמר ר' אלעזר לעולם יסדר אדם שלחנו בע''ש אע''פ שאינו צריך אלא לכזית ואמר ר' חנינא לעולם יסדר אדם שלחנו במוצאי שבת אע''פ שאינו צריך אלא לכזית חמין במוצאי שבת מלוגמא פת חמה במוצאי שבת מלוגמא ר' אבהו הוה עבדין ליה באפוקי שבתא עיגלא תילתא הוה אכיל מיניה כולייתא כי גדל אבימי בריה א''ל למה לך לאפסודי כולי האי נשבוק כולייתא ממעלי שבתא שבקוהו ואתא אריא אכליה אריב''ל כל העונה אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כחו קורעין לו גזר דינו שנאמר {שופטים ה-ב} בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה' מ''ט בפרוע פרעות משום דברכו ה' רבי חייא בר אבא א''ר יוחנן אפילו יש בו שמץ של עבודה זרה מוחלין לו כתיב הכא בפרוע פרעות וכתיב התם {שמות לב-כה} כי פרוע הוא אמר ריש לקיש כל העונה אמן בכל כחו פותחין לו שערי ג''ע שנאמר {ישעיה כו-ב} פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים אל תיקרי שומר אמונים אלא שאומרים אמן מאי אמן א''ר חנינא אל מלך נאמן א''ר יהודה בריה דרב שמואל משמיה דרב אין הדליקה מצויה אלא במקום שיש חילול שבת שנאמר {ירמיה יז-כז} ואם לא תשמעו אלי לקדש את יום השבת ולבלתי שאת משא וגו' והצתי אש בשעריה ואכלה ארמנות ירושלים ולא תכבה מאי ולא תכבה אמר רב נחמן בר יצחק בשעה שאין בני אדם מצויין לכבותה אמר אביי לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחללו בה את השבת שנאמר {יחזקאל כב-כו} ומשבתותי העלימו עיניהם ואחל בתוכם אמר ר' אבהו לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביטלו ק''ש שחרית וערבית שנאמר {ישעיה ה-יא} הוי משכימי בבקר שכר ירדפו וגו' וכתיב {ישעיה ה-יב} והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם ואת פועל ה' לא יביטו וכתיב {ישעיה ה-יג} לכן גלה עמי מבלי דעת אמר רב המנונא לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביטלו בה תינוקות של בית רבן שנאמר {ירמיה ו-יא} שפוך על עולל בחוץ וגו' מה טעם שפוך משום דעולל בחוץ אמר עולא לא חרבה ירושלים אלא מפני שלא היה להם בושת פנים זה מזה שנאמר {ירמיה ו-טו} הובישו כי תועבה עשו גם בוש לא יבושו וגו' אמר ר' יצחק לא חרבה ירושלים אלא בשביל שהושוו קטן וגדול שנאמר {ישעיה כד-ב} והיה כעם ככהן וכתיב בתריה הבוק תבוק הארץ אמר רב עמרם בריה דר''ש בר אבא א''ר שמעון בר אבא א''ר חנינא לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה שנאמר {איכה א-ו} היו שריה כאילים לא מצאו מרעה מה איל זה ראשו של זה בצד זנבו של זה אף ישראל שבאותו הדור כבשו פניהם בקרקע ולא הוכיחו זה את זה א''ר יהודה לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה ת''ח שנאמר {דברי הימים ב לו-טז} ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת ה' בעמו עד [ל] אין מרפא מאי עד לאין מרפא אמר רב יהודה אמר רב כל המבזה ת''ח אין לו רפואה למכתו אמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב {דברי הימים א טז-כב} אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו אל תגעו במשיחי אלו תינוקות של בית רבן ובנביאי אל תרעו אלו ת''ח אמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן א''ל רב פפא לאביי דידי ודידך מאי א''ל אינו דומה הבל שיש בו חטא להבל שאין בו חטא ואמר ריש לקיש משום ר''י נשיאה אין מבטלין תינוקות של בית רבן אפי' לבנין בית המקדש ואמר ר''ל לר''י נשיאה כך מקובלני מאבותי ואמרי לה מאבותיך כל עיר שאין בה תינוקות של בית רבן מחריבין אותה רבינא אמר מחרימין אותה ואמר רבא לא חרבה ירושלים אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה שנאמר {ירמיה ה-א} שוטטו בחוצות ירושלים וראו נא [ודעו ובקשו ברחובותיה אם תמצאו איש] (אם יש איש) עושה משפט מבקש אמונה ואסלח לה איני והאמר רב קטינא אפי' בשעת כשלונה של ירושלים לא פסקו ממנה אנשי אמנה שנאמר {ישעיה ג-ו} כי יתפש איש באחיו בית אביו (לאמר) שמלה לכה קצין תהיה לנו דברים שבני אדם מתכסין בהן כשמלה ישנן בידיך והמכשלה הזאת תחת ידך

רש"י מהדר אזוזי זוזי דרבנן. כשהיה רואה אותן זוגות זוגות ומדברין בתורה מחזר אחריהם ואומר להם במטותא מנכון לכו והתעסקו בעונג שבת ולא תחללוניה לבטל תענוגים: ויכלו. הקב''ה וזה שמספר בשבחו של מקום ובשבח של שבת: יסדר אדם שלחנו בע''ש. ללילי שבת: במוצ''ש. נמי כבוד שבת ללוות ביציאתו דרך כבוד כאדם המלוה את המלך בצאתו מן העיר: חמין. לשתות ולרחוץ: מלוגמא. רפואה: אכליה אריא לעגל הראוי לשחוט: בכל כחו. בכל כוונתו: בפרוע פרעות. ביטול פורעניות כגון פרוע דמתרגמין בטל: בהתנדב עם ברכו. כשמתנדבין ישראל לברך את בוראן: כי פרוע. כי פרעו אהרן ע''ז והכי קאמר בהבטל פריעות ע''ז שתשתקע ותשתכח שלא יזכר עונם משום התנדב עם הוא: אל מלך נאמן. כך מעיד על בוראו שהוא אל מלך נאמן: שאין בני אדם מצויין לכבותה. בשבת: בבקר. בזמן ק''ש וכן מאחרי בנשף: והיה כנור ונבל. בסיפיה דקרא ואת פועל ה' לא יביטו לא שמו לב ליחד שמו על בריותיו: שפוך על עולל. רישא דקרא ואת חמת ה' נלאיתי הכיל שפוך וגו' שפוך החמה בנקמה בשביל שעולל לחוץ ובטלין מבית רבן: הובישו כי תועבה עשו וגו'. סיפיה דקרא גם בוש לא יבושו וגם הכלם לא כו': במשיחי אלו תינוקות של בית רבן. שדרך תינוקות למושחן בשמן: ובנביאי אלו תלמידי חכמים. שנאמר ונביא לבב חכמה (תהלים צ): מחריבין. איכא שיור: מחרימין. ליכא שיור: מתכסין בהן כשמלה. כששואלין אותן טעמי תורה הללו עושין עצמן כמעלימין את דבריהם מפני שאינן יודעים להשיב: ישנן בידך. אתה בקי לפיכך קצין תהיה לנו ותלמדנו חכמה: (רש"י)

תוספות ומצא נר דלוק ושולחן ערוך. וא''ת דאמר בריש ערבי פסחים (דף ק:) ושוין שאין מביאין את השולחן אא''כ קידש וי''ל דערוך הוא במקום אחר אלא שאין מביאין אותו עד אחר הקידוש כי היכי דתיתי סעודתא ביקרא דשבת כדאיתא בשאלתות דרב אחאי ודוקא בימיהם שהיו להם שלחנות קטנים לפני כל אחד ואחד אבל שלנו גדולים הם וקשה לטלטלם: כל העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כחו. פי' בכל כוונתו וכן פירש רש''י ור''י אומר דיש בפסיקתא במעשה דר' ישמעאל בן אלישע דקאמר התם כשישראל נכנסים לבתי כנסיות ואומרים יהא שמיה רבא מברך בקול רם מבטלים גזירות קשות: א''ר חנינא אל מלך נאמן. צריך להרהר בו בשעה שאומר אמן: (תוספות)

דף קכ - א

דברים שאין בני אדם עומדין עליהם אלא אם כן נכשלים בהן ישנן תחת ידיך קצין תהיה לנו {ישעיה ג-ז} ישא ביום ההוא לאמר לא אהיה חובש וגו' אין ישא אלא לשון שבועה וכן הוא אומר לא תשא את שם ה' לא אהיה חובש לא אהיה מחובשי עצמן בבית המדרש ובביתי אין לחם ואין שמלה שאין בידי לא מקרא ולא משנה ולא גמרא וממאי דילמא שאני התם דאי אמר להו גמירנא אמרו ליה אימא לן הוה ליה למימר גמר ושכח מאי לא אהיה חובש כלל לא קשיא כאן בדברי תורה כאן במשא ומתן: מתני' מצילין סל מלא ככרות אע''פ שיש בו מאה סעודות ועיגול של דבילה וחבית של יין ואומר לאחרים בואו והצילו לכם ואם היו פיקחין עושין עמו חשבון אחר השבת להיכן מצילין אותן לחצר המעורבת בן בתירה אומר אף לשאינה מעורבת ולשם מוציא כל כלי תשמישו ולובש כל מה שיכול ללבוש ועוטף כל מה שיכול לעטוף ר' יוסי אומר י''ח כלים וחוזר ולובש ומוציא ואומר לאחרים בואו והצילו עמי: גמ' והא תנא ליה. רישא ג' סעודות ותו לא אמר רב הונא לא קשיא כאן בבא להציל כאן בבא לקפל בא להציל מציל את כולן בא לקפל אינו מקפל אלא מזון ג' סעודות ר' אבא בר זבדא אמר רב אידי ואידי בבא לקפל ולא קשיא כאן לאותה חצר כאן לחצר אחרת בעי רב הונא בריה דרב יהושע פירש טליתו וקיפל והניח וקיפל והניח מאי כבא להציל דמי או כבא לקפל דמי מדאמר רבא אטעיה רב שיזבי לרב חסדא ודרש ובלבד שלא יביא כלי שהוא מחזיק יותר מג' סעודות ש''מ כבא להציל דמי ושפיר דמי א''ל רב נחמן בר יצחק לרבא מאי טעותא אמר ליה דקתני ובלבד שלא יביא כלי אחר ויקלוט כלי אחר ויצרף כלי אחר הוא דלא אבל בההוא מנא כמה דבעי מציל: ועיגול של דבילה כו': חשבון מאי עבידתיה מהפקירא קזכו אמר רב חסדא מדת חסידות שנו כאן אמר רבא חסידי אגרא דשבתא שקלי אלא אמר רבא הכא בירא שמים עסקינן ולא ניחא ליה דליתהני מאחרים ובחנם נמי לא ניחא ליה דליטרח והכי קאמר ואם היו פיקחין דידעי דכה''ג לאו שכר שבת הוא עושין עמו חשבון לאחר השבת: ולהיכן מצילין כו': מ''ש הכא דקתני לכם ומ''ש הכא דקתני עמי אמרי גבי מזונות קתני לכם משום דלא קא חזו אלא מזון ג' סעודות אבל גבי לבושים קתני עמי משום דקחזי ליה לכולי יומא: ת''ר לובש מוציא ופושט וחוזר ולובש ומוציא ופושט ואפילו כל היום כולו דברי רבי מאיר רבי יוסי אומר שמנה עשר כלים ואלו הם שמנה עשר כלים מקטורן אונקלי ופונדא קלבוס של פשתן וחלוק ואפיליות ומעפורת ושני ספרקין ושני מנעלים ושני אנפילאות וב' פרגד וחגור שבמתניו וכובע שבראשו וסודר שבצוארו: מתני' ר' שמעון בן ננס אומר פורסין עור של גדי על גבי שידה תיבה ומגדל שאחז בהן את האור מפני שהוא מחרך ועושין מחיצה בכל הכלים בין מלאין בין ריקנים בשביל שלא תעבור הדליקה רבי יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאין מים לפי שאין יכולין לקבל את האור והן מתבקעין ומכבין את הדליקה: גמ' אמר רב יהודה אמר רב טלית שאחז בה האור מצד אחד נותנין עליה מים מצד אחר ואם כבתה כבתה מיתיבי טלית שאחז בה האור מצד אחד פושטה ומתכסה בה ואם כבתה כבתה וכן ספר תורה שאחז בו האור פושטו וקורא בו ואם כבה כבה

רש"י דברים שאין אדם עומד בהן. על בוריין לאומרן כהלכתן: אלא אם כן נכשל בהן. עד שאומרן ב' וג' פעמים בשיבוש דהיינו טעמי תורה המסותרין: לא אהיה חובש. איני רגיל להיות חובש חבוש בבהמ''ד. אהיה הורגלתי כמו שחוק לרעהו אהיה (איוב יב) אני הווה: וממאי. דמשום דיש בהן אמנה הוא דילמא על כרחיך צריכים שישיבו האמת: דאי אמר להו גמירנא. אותן טעמי תורה: אמרי ליה. שואלים אימא לן: ומשני הוה ליה למימר גמר ושכח מאי לא אהיה חובש. מודה הוא על האמת שלא יגע בתורה: בדברי תורה. היו נאמנין ואין מתהללים על שקר: מתני' ועיגול של דבילה. שהוא גדול ויש בו סעודות הרבה: ואם היו פקחין. לישאל שכרן כפועלים: כל כלי תשמישו. שצריכין לו לאותו היום כגון כוסות וקיתוניות: י''ח כלים. מפרש להו בגמרא שכן דרך ללובשן בחול יחד אבל טפי מהכי לא ואינו פושטן לחזור וללבוש ולהציל אחרים: גמ' בבא להציל. [שהציל] בסל [אחד] כדקתני סל מלא ככרות ואינו טורח אלא להצילן מתוך הדליקה בבת אחת מציל כל מה שבסל דהא חדא זימנא הוא מה לי פורתא מה לי טובא: בבא לקפל. סלים הרבה זה עם זה לטרוח [ולאוספם] ולחזור ולהוציא מזון ג' סעודות הוא דיכול להציל בסלים הרבה ותו לא שכל א' טורח בעצמו הוא: פירש טליתו וקיפל והניח. הביא אוכלין והניח וחזר והביא והניח מהו: כבא להציל דמי. הואיל ואין כאן אלא כלי אחד ובפעם אחת הוא מוציאם: או כבא לקפל דמי. הואיל וטורח לאסוף ולכנוס: אטעייה רב שיזבי לרב חסדא. שדרש לפניו והודה לו רב חסדא ואהא מתני' דאמרן לעיל (דף קיז:) נשברה לו חבית בראש גגו מביא כלי ומניח תחתיה ודרש רב שיזבי לרב חסדא ובלבד שלא יתן כלי המחזיק יותר משלש סעודות והודה לו רב חסדא ומדאמר רבא אטעייה שמע מינה טעותא הוא דאפילו מחזיק סעודות הרבה מותר כיון דחד מנא הוא והאי כמקפל ונותן בכלי אחד דמי דהא מעט מעט הוא נופל ומטפטף בו ש''מ בחד מנא כבא להציל דמי: מאי טעותא. מנא לך דטעותא הוא בידיה: אמר ליה. מדקתני בה בברייתא: ובלבד שלא יביא כלי אחר וכו'. ש''מ כלים טובא הוא דאסירי אבל בחד שפיר דמי: מהפקירא וכו'. דהא הצילו לכם קאמר להו לצרכיהם ואם פקחים הם יעכבו הכל הוה ליה למיתני: מדת חסידות. שמחזירין לו: חסידי אגרא דשבתא שקלי. בתמיה אם חסידים הם יש להם לוותר משלהם בכל דבר שיש בו נדנוד עבירה ואע''ג דלאו שכר שבת גמור הוא שהרי לא התנה ומהפקירא קא זכו מיהו חסיד לא מיקרי אא''כ מוותר משלו: הכא בירא שמים עסקינן. המציל הזה ירא שמים הוא ולא חסיד לוותר משלו: דלא ניחא ליה דליתהני מאחריני. בזכייה דהפקירא דידע דלא מרצונו הפקירו: ובחנם נמי לא ניחא ליה דליטרח. דלאו חסיד הוא ולמחול על שלו: והכי קאמר כו'. כלומר דהאי אם היו פקחין דמתני' לאו פקחין בדין קאמר ליטול את הראוי להם דאם כן יעכבו הכל הוה ליה למתני אלא לאו הכי קאמר הני יראי שמים אם פקחין הן בהלכות שבת דידעי דכה''ג לאו שכר שבת הוא דמעיקרא לאו אדעתא דשכר פעולה נחית עושין עמו חשבון והכי קאמר אדרב חסדא נמי קאי אלא לא שבקיניה לרב חסדא לסיימיה למילתיה: לחצר המעורבת. ואפי' הכי טובא לא ליצול כדאמר לעיל (דף קיז:) מתוך שבהול אי שרי לאיעסוקי בהצלה כולי האי אתי לכבויי: מקטורן. מנטי''ל {גלימה} : אונקלי. לבוש רחב כעין שריניש''א {שרזינ"א: לבוש רחב [כמשמעו: (לבוש) ערבי]} ובלשון ערבי מחשיא''ה: פונדא. אזור חלול מעל למדיו: קלבוס. נביי''ש {גנביי"ש: מקטורן מרופד [אותו היו לובשים מתחת לשריון כדי להגן על הגוף מפני כובד המתכת]} : חלוק. קמי''שא {גופייה, כותונת [הבגד שלובשים על עור הבשר. עד הדורות האחרונים היו לובשים על הגוף מעין כותונת ארוכה]} על בשרו: ואפליון. סדין להתעטף בו כולו: מעפורת. לעטף ראשו: ושני ספרקין. פיישול''ש {פיישול"א: רצועה} : אנפילייאות. קלצנו''ש {קלצי"ש: בתי-רגליים (כמין גרביים עשויים מבד)} של צמר: פרגוד. גניליי''ש {יינוילי"ש: בתי-ברכיים} ובלשון אשכנז קני הוז''ן {קניהושי"ש: מכנסי-ברכיים} : חגור. על חלוקו מבפנים: וסודר שבצוארו. ותלויין ראשיו לפניו לקנח בו פיו ועיניו: מתני' עור של גדי. לח: מפני שהוא מחרך. מן האור ובלע''ז רטריי''ט {ריטריי"ט: מתכווץ (או מכֻווץ)} ואינו נשרף ומתוך כך הוא מגין על התיבה: בין מלאים. מים: שאינן יכולין לקבל כח האור. מפני שחדשים הם: (רש"י)

תוספות אידי ואידי בבא לקפל. פירש הרב פורת דלקפל היינו אפי' בא לקפל דלר' אבא אין חילוק בין לקפל בין להציל דאפילו להציל בחצר אחרת לא שרי אלא מזון ג' סעודות אבל אין נראה לומר דלהציל שרי אפילו מאה סעודות בחצר אחרת גם לרבי אבא דאם כן הוה ליה לאוקומי מתני' אידי ואידי בחצר אחרת וכאן בבא לקפל וכאן בבא להציל: נותן מים מצד זה. פירש רשב''ם לאו דוקא על הטלית דהא קי''ל בפ' דם חטאת (זבחים צד:) דבבגד שרייתו זהו כיבוסו ולעיל בסוף פרק שמנה שרצים (דף קיא.) פירשתי: (תוספות)

רשב"א מתני': מצילין סל מלא ככרות וכו'. ואומר לאחרים חבואו והצילו לכם. ירושלמי (דפרקין ה"ד): שכך הוא דרכו להזמין אורחים בשבת. ופושט וחוזר ולובש ואמר בואו והצילו עמי. ירושלמי (שם ה"ה): שכן דרכם להשאיל כלים. גמרא: פירש טליתו וקיפל. כלומר: שהביא כלים והניחן בתוך טליתו וקיפל טליתו עליהם, ואסיקנא דכבא להציל דמי, כיון שלא הוציא כל אחד בפני עצמו. ומכאן הביאו התוס' קושיא לדברי רש"י ז"ל, שפירש בסוף פרק קמא דמכלתין (יט, ב) הא דאמרינן תרי תלמידי חד מציל בחד מאנא וחד מציל בד' וה' מאני, ובפלוגתא דרב הונא ורבי אבא בר זבדא, שהיה מקפל ד' וה' כלים ומניחן בכלי אחד ומוציאן. ואינו דהא אסיקנא הכי דכבא להציל דמי, ואפילו רב הונא שרי. ועל כן פירשו הם שם שהיה מציל מזון הרבה בכלים מוחלקין (הרבה) ומוציא וחוזר ומוציא, ובאותה חצר, כרב אבא בר זבדא. אבל הרב רבינו משה ב"ן ז"ל פירש כאן, פירס טליתו והביא כלים ושפכן לתוך טליתו, ולא שהיה מוציא כלים מקופלין בתוך טליתו, ומשום דרב הונא אסר בכלים המקופלים והתיר במציל ואפילו הרבה, שאל ר' הונא בריה דרב יהושע במביא כלים ושופך לתוך טליתו ומקפל ומוציא מאי, משום דהא דמיא למציל בחדא משום דאינו מוציא אלא בכלי אחד, ובחדא למקפל שמביא כלים הרבה ומקפל לתוך טליתו. לובש ומוציא ופושט וחוזר ולובש ומוציא. והא דלא שרינן הכי באוכלין ומשקין, משום דהתם כיון שבידו הוא מוציא, מתוך שהוא בהול על ממונו אי שרית ליה אתי לכבויי, אבל הכא כיון שאין אתה מתירו אלא דרך לבישה, רמי אנפשיה ומידכר. הא דא"ר יהודה טלית שאחז בה האור מצד אחד נותנין עליה מים מצד אחר. השמיטה הרב אלפסי ז"ל, והביא ברייתא דקתני טלית שאחז בה האור פושטה ומתכסה בה, לומר שאין הלכה כרב יהודה. ואע"פ שאמרו דרב יהודה דאמר כרבי שמעון בן ננס, וקיימא לן כר' שמעון בן ננס. יש לומר שהרב ז"ל סבור דרב יהודה הוא דסבירא ליה דר"ש בן ננס פליג אפילו בהא אע"ג דמקרב את כבויו. והא דתנן בפרק כירה (מז, ב) נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות ובלבד שלא יתן לתוכו מים, ר' יוסי היא ולא רבנן וכדקא סלקא דעתך התם למימר, אבל אנן דסבירא לן כאוקימתא דרב אשי דאוקמה לההיא אפילו לרבנן ואומר דמקרב את הכבוי הוא ואפילו לרבנן אסור וכדדייקא בברייתא כדאיתא התם, שמעינן נמי דעד כאן לא שרי ר"ש בן ננס הכא אלא במחיצת כלים דאפשר דלא מתבקעי, אבל במחיצה של מים לא שרי, ובהא לא פליגי. וכן תירצו הראב"ד והרמב"ן ז"ל להעמיד דברי הרב אלפסי ז"ל. אבל אינו מיושב בעיני כל הצורך, דאם איתא, הוי ליה הכא נמי לאקשויי, אימר דשמעת ליה לר"ש בן ננס גורם כבוי, מקרב כבוי מי שמעת ליה, והא תנן נותנין כלי תחת הנר וכו' אבל לא יתן לתוכו מים, וכי תימא רבי יוסי היא וכולה כדשקיל וטרי בה התם בסוף כירה (מז, ב), אלא שמקרב את כבוי שאמרו שם, פירוש אחר יש לו וכבר כתבתיו במקומו בסייעתא דשמיא. (רשב"א)

דף קכ - ב

הוא דאמר כר' שמעון בן ננס אימר דאמר רבי שמעון בן ננס מפני שהוא מחרך גרם כיבוי מי אמר אין מדקתני סיפא רבי יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאים מים שאינן יכולים לקבל את האור והן מתבקעין ומכבין את הדליקה מכלל דתנא קמא שרי ת''ר נר שעל גבי טבלא מנער את הטבלא והיא נופלת ואם כבתה כבתה אמרי דבי רבי ינאי לא שנו אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור תנא נר שאחורי הדלת פותח ונועל כדרכו ואם כבתה כבתה לייט עלה רב אמר ליה רבינא לרב אחא בריה דרבא ואמרי לה רב אחא בריה דרבא לרב אשי מאי טעמא לייט עלה רב אילימא משום דרב סבר לה כרבי יהודה ותנא קתני לה כר' שמעון משום דרב סבר לה כר' יהודה כל דתני כר' שמעון מילט לייט ליה אמר ליה בהא אפילו ר' שמעון מודה דהא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות אמר רב יהודה פותח אדם דלת כנגד מדורה בשבת לייט עלה אביי במאי עסקינן אילימא ברוח מצויה מאי טעמיה דמאן דאסר אי ברוח שאינה מצויה מאי טעמא דמאן דשרי לעולם ברוח מצוייה מר סבר גזרינן ומר סבר לא גזרינן: עושין מחיצה כו': למימרא דרבנן סברי גרם כבוי מותר ור' יוסי סבר גרם כבוי אסור והא איפכא שמעינן להו דתניא עושין מחיצה בכלים ריקנין ובמלאין שאין דרכן להשתבר ואלו מלאין שאין דרכן להשתבר כלי מתכות רבי יוסי אומר אף כלי כפר שיחין וכלי כפר חנניה אין דרכן להשתבר וכי תימא איפוך מתני' ורבי יוסי דברייתא לדבריהם קאמר ומי מצית אפכת לה והאמר רבה בר תחליפא משמיה דרב מאן תנא גרם כבוי אסור ר' יוסי אלא לעולם לא תיפוך וברייתא כולה ר' יוסי היא וחסורי מחסרא והכי קתני עושין מחיצה בכלים ריקנין ובמלאים שאין דרכן להשתבר ואלו הן כלים שאין דרכן להשתבר כלי מתכות וכלי כפר שיחין וכלי כפר חנניה נמי אין דרכן להשתבר שר' יוסי אומר אף כלי כפר שיחין וכלי כפר חנניה אין דרכן להשתבר ורמי דרבנן אדרבנן ורמי דרבי יוסי אדרבי יוסי דתניא הרי שהיה שם כתוב לו על בשרו הרי זה לא ירחוץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום הטינופת נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליה גמי ויורד וטובל רבי יוסי אומר לעולם יורד וטובל כדרכו ובלבד שלא ישפשף שאני התם דאמר קרא {דברים יב-ג} ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן לה' אלהיכם עשייה הוא דאסור גרמא שרי אי הכי הכא נמי כתיב {שמות כ-ד/י} לא תעשה [כל] מלאכה עשייה הוא דאסור גרמא שרי מתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה אתי לכבויי אי הכי קשיא דרבנן אדרבנן ומה התם דאדם בהול על ממונו שרי הכא לא כל שכן ותסברא האי גמי היכי דמי אי דמיהדק קא הוי חציצה אי לא מיהדק עיילי ביה מיא חציצה תיפוק ליה משום דיו בלחה דתניא הדם והדיו הדבש והחלב יבשין חוצצין לחים אין חוצצין מכל מקום קשיא אלא אמר רבא בר רב שילא היינו טעמייהו דרבנן דקסברי אסור לעמוד בפני השם ערום מכלל דר''י סבר מותר לעמוד בפני השם ערום דמנח ידיה עילויה לרבנן נמי דמנח ידיה עילויה זימנין דמשתלי ושקיל ליה לר' יוסי נמי זימנין דמשתלי ושקיל ליה אלא אי דאיכא גמי ה''נ הב''ע לאהדורי אגמי רבנן סברי

רש"י גמ' הוא דאמר כר''ש. דשרי לעכובי דליקה בעור גדי: גרם כיבוי. כי האי גוונא כשמגיע למים הוא כבה: מי אמר. דילמא הא דקתני במתני' ועושין מחיצה בכל הכלים לאו בחדשים המתבקעים קאמר: נר. דולק קרושיי''ל {קרוישו"ל: מנורה} : אלא בשכח. דשכחו מבעוד יום על הטבלא שלא מדעת: אבל מניח נעשית. טבלא בסיס לדבר האסור ואסור לטלטלה כדי לנערה: לייט עליה. על כל המורין כן: כר' יהודה. דאמר דבר שאין מתכוין אסור: בפסיק רישיה. והכא נמי הרוח מכבהו: כנגד המדורה. ואע''פ שרוח מנשבת ומבעיר האור: מאי טעמא דמאן דאסר. אין דרך להבעיר ברוח מצויה ולא פסיק רישיה ולא ימות הוא: אף כלי כפר שיחין. חרס העשוי מאותו עפר חזק הוא ואין משתבר אלמא לר' יוסי בגרם כבוי טפי מיקל מדרבנן: וכי תימא איפוך מתני'. ותני ברישא דברי ר' יוסי וחכמים אוסרין בכלי חרס חדשים כו': ור' יוסי דברייתא. דמשמע דבהנהו דפקעי מודה דהא כפר שיחין וכפר חנניה הוא דקשרי: לדבריהם קאמר להו. לדידי כל הכלים שרו דגרם כבוי מותר אלא לדידכו נהי דאסריתו גרם כבוי אודו לי מיהת דבהני אפילו גרם ליכא: כורך עליו גמי. קס''ד השתא כדי שלא ימחק את השם במים אלמא לרבנן גרם מחק אסור ולר' יוסי שרי: ובלבד שלא ישפשף. דהוי מוחק בידים: ותסברא. דהכא גמי דאצרכוה רבנן משום שלא ימחק הוא: האי גמי היכי דמי. להגין עליו: אי דמיהדק. שלא יכנסו בו מים וימחק הוי חציצה: ואי דלא מיהדק. לבשרו: עיילי ביה מיא. ואינו מגין מלמחוק: תיפוק ליה דמשום דיו. בלא גמי נמי חייץ דיו ומשני בלחה: מכל מקום קשיא. גמי לרבנן למה להו: מכלל דלר' יוסי כו'. בתמיה והא כתיב לא יראה בך ערות דבר (דברים כג): אלא אי איכא גמי הכי נמי. דמודה ר' יוסי דצריך לכרוך עליו גמי ולא סגי ליה לאנוחי ידיו עליו דילמא מישתלי ושקיל ליה לידיה: (רש"י)

תוספות גרם כיבוי מי אמר. וא''ת הא קתני מתני' בין מלאים בין ריקנים ומאי רבותא איכא טפי במלאים מבריקנים אי לאו דמיירי בדרכן להשתבר וי''ל דס''ד דמיירי בכלים שאין דרכן להשתבר וקמ''ל דלא גזרינן אטו כלים שדרכן להשתבר: מנער את הטבלא והיא נופלת ואם כבתה כבתה. אומר ר''י דמיירי דליכא שמן בנר דאי איכא שמן בנר חייב שהרי שופך ממנו והוי כמסתפק ממנו דחייב משום מכבה כדאמר בפ''ב דביצה (דף כב:) ובירושלמי מוקי לה בנר שכבה ולא קתני בהך ברייתא ואם כבתה כבתה ואתא לאשמעינן היתר טלטול ע''י ניעור לר' יהודה דאסר טלטול בנר שכבה אי נמי אפילו לר''ש ובנר גדול כגון קערה ועששית דמודה ר''ש כדאמר בפרק [כירה] (דף מד.) או כשיש אפר וגחלת אלא שכבה השלהבת: פותח ונועל כדרכו. אע''פ שע''י כן מתנדנד הנר ומתרחק השמן מן השלהבת או מתקרב והוי מכבה או מבעיר אבל אין לפרש משום כיבוי דרוח דאחורי הדלת ליכא רוח ועוד דא''כ הוה ליה למימר פותח אדם דלת כנגד הנר כדקאמר בסמוך כנגד המדורה ועוד דתינח פותח נועל מאי איסורא איכא אלא כדפרישית ואי לאו משום כיבוי והבערה משום טלטול אין לאסור דבנעילת דלת לא חשיב טלטול וגם לא הוי בסיס לדבר האסור דבית חשוב הוא ובטל אגב בית אי נמי בשכח דלא הוי בסיס: מר סבר גזרינן. הלכך צריך ליזהר שלא לפתוח הדלת לפני המדורה אפילו ברוח מצויה דהא לייט עלה אביי דהוי בתראה והנ''מ כשהמדורה קצת קרובה אצל הדלת: והא איפכא שמעינן להו. לאו דווקא איפכא דר' יוסי דברייתא הוי כמו מתני' דאסר דרכו להשתבר אלא היינו איפכא דבמתניתין מחמיר ר' יוסי טפי מדרבנן ובברייתא מיקל טפי: וכי תימא איפוך מתני' כו'. וא''ת מ''מ תקשה דבמתני' לא אסרי רבנן אלא חרס חדש ובברייתא אסרי אפי' ישן מדנקט כלי מתכות וי''ל דנקט בברייתא כלי מתכות משום דאין חילוק בהם בין חדשים לישנים וה''ה כלי חרס ישן: והאמר רבה כו'. ואם תאמר ואמאי לא מפיך ברייתא דטפי אית לן לאפוכה ממתני' והוי אתי נמי שפיר הא דרבה בר תחליפא ונימא דרבנן לדברי ר' יוסי קאמרי ואינהו שרי אף בכלי חרס חדש וי''ל דהתלמוד לא קאמר אלא דאפילו מפיך מתני' לא אתי שפיר אלא על כרחיך ברייתא אית לן לתרוצי וכיון דאתינא להכי לא צריך להפוכה אלא למימר חסורי מיחסרא: אי הכי קשה דרבנן אדרבנן. בלאו הכי הוה קשיא דרבנן אדרבנן אלא משום דהשתא פריך מכ''ש קאמר אי הכי: (תוספות)

רשב"א אימר דאמר ר' שמעון בן ננס מפני שהוא מחרך, גרם כבוי מי אמר. וא"ת והא דקתני עושין מחיצה בכלים בין ריקנים בין מלאים, ואי לא שרי גורם לכבויי, מלאין אמאי. ויש לומר דקא סלקא דעתך דמקשה דמלאין דנקט לאשמעינן דלא גזרינן שאינן עשויין להשתבר אטו עשויין להשתבר, ולעולם מלאין בשל חרס דכפר שיחין וכלי כפר חנניה דאינן עשויין להשתבר. הא דתניא: נר שעל גבי הטבלא מנער את הטבלא והיא נופלת ואם כבתה כבתה. ואוקימנא דוקא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור. וא"ת מכל מקום הרי שופך הוא שמן שבנר על כרחו וחייב משום מכבה וכדתניא (ביצה כב, א) המסתפק ממנו חייב משום מכבה, ואם הוא מטה השמן כלפי הנר חייב משום מבעיר וכדתניא הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר, וכיון דאי אפשר בלאו הכי אסור אפילו לרבי שמעון דהא מודה בפסיק רישיה ולא ימות. ומיהו לדברי בעל הערוך ז"ל שכתבנו למעלה (קיא, א) דפירש דלא מודה ר' שמעון בפסיק רישיה דלא ניחא ליה, הכא נמי איכא למימר דלא ניחא ליה בהכא דלא מתהני מיהא מידי. ואי נמי יש לי לומר בנר של שעוה וכיוצא בו, דהכא לאו משום הכי אתי ליה אלא משום שריותא דאם כבתה כבתה. נר שאחורי הדלת פותח ונועל. פירש רש"י ז"ל: ואם כבתה ברוח כבתה. והקשו עליו בתוס' דאם כן מאי נועל. ואינה קושיא לפי דעתי דנועל לאו דוקא ומשום פותח נקט לה, ואורחא דמלתא נקט כלומר אינו נמנע מלפתוח ולנעול כדרכו. והם ז"ל פירשו שהנר עומד על הדלת ומשום נדנוד הדלת בפתיחתו או בנעילתו יפול ויכבה, ומשום בסיס ליכא דאיכא למימר בשוכח. וא"נ שאין הדלת בטלה לגבי הנר להיות בסיסו. אבל לשני הפרושים האלו קשה לי, דהיכי קרי ליה להאי פסיק רישיה דדלמא לא מכביא בנפילתו או בנדנודו ולא ברוח הנכנס לה מכנגד הפתח. ור"ח ז"ל פירש שהנר קבוע אחורי הדלת ובפתיחתו יכבנו. א"ל בהא אפילו ר' שמעון מודה. קשיא לי לפי שיטת הרב בעל הערוך מה הנאה יש לו בכבויו של נר. ושמא בפתילה שצריך להבהבה, ואי נמי דקא מתהני בשיור השמן והפתילה, ומכל מקום שמעינן מיהא דאפילו במלאכה דרבנן ובשאינו מתכוין אי פסיק רישיה הוא אסור אפילו לר' שמעון, דהא הכא אינו מתכוון ומלאכה שאינה צריכה לגופה היא, ואפילו הכי אמרינן דמודה ר' שמעון בפסיק רישיה. דהא אביי ורבא דאמרי תרוייהו. אביי לא הוה אסר הכין מעיקרא עד דשמעה מרבא, וכדאיתא לקמן בפרק רבי אליעזר דמילה (קלג, א). והא איפכא שמעינן להו. לאו איפכא ממש קאמר, דהא כולהו תנאי דברייתא מיסר אסרי, אלא משום דת"ק דמתניתין לקולא ורבי יוסי לחומרא ובברייתא רבי יוסי לקולא ורבנן לחומרא קאמר הכין. לעולם יורד וטובל ובלבד שלא ישפשף. תמיהא לי דהא מכיון שהוא מכניס ידו במים הרי זה כמקרב את כבויו. ויש לומר דלא קרינן מקרב את כבויו אלא בכענין נותן מים בכלי שתחת הנר, ואי נמי בנותן בצד הטלית שאחז בו האור, משום דאי יפלו שם ניצוצות או תגיע שם דליקה ודאי תכבה, אבל כאן אפשר דלא ימחק שאילו ודאי נמחק היינו כמשפשף, שהרי הוא נותן ידו במים. (רשב"א)

דף קכא - א

טבילה בזמנה לאו מצוה ומהדרינן ור' יוסי סבר טבילה בזמנה מצוה ולא מהדרינן וסבר ר' יוסי טבילה בזמנה מצוה והתניא הזב והזבה המצורע והמצורעת בועל נדה וטמא מת טבילתן ביום נדה ויולדת טבילתן בלילה בעל קרי טובל והולך כל היום כולו ר' יוסי אומר מן המנחה ולמעלה אינו צריך לטבול ההיא ר' יוסי בר' יהודה היא דאמר דייה טבילה באחרונה: מתני' נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה מפני שאין שביתתו עליהן אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עליהן: גמ' א''ר אמי בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד נימא מסייע ליה נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה מפני שאין שביתתו עליהן כבה הוא דלא אמרינן ליה הא כל המכבה אינו מפסיד אמרינן ליה אימא סיפא אל תכבה לא אמרינן ליה וכל המכבה אינו מפסיד נמי לא אמרינן ליה אלא מהא ליכא למשמע מינה ת''ר מעשה ונפלה דליקה בחצירו של יוסף בן סימאי בשיחין ובאו אנשי גיסטרא של ציפורי לכבות מפני שאפטרופוס של מלך היה ולא הניחן מפני כבוד השבת ונעשה לו נס וירדו גשמים וכיבו לערב שיגר לכל אחד מהן שתי סלעין ולאפרכוס שבהן חמשים וכששמעו חכמים בדבר אמרו לא היה צריך לכך שהרי שנינו נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה: אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עליהן: שמעת מינה קטן אוכל נבלות ב''ד מצווין עליו להפרישו אמר רבי יוחנן בקטן העושה לדעת אביו דכוותה גבי נכרי דקא עביד לדעתיה דישראל מי שרי נכרי לדעתיה דנפשיה עביד: מתני' כופין קערה על גבי הנר בשביל שלא תאחוז בקורה ועל צואה של קטן ועל עקרב שלא תישך א''ר יהודה מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב ואמר חוששני לו מחטאת: גמ' רב יהודה ורב ירמיה בר אבא ורב חנן בר רבא איקלעו לבי אבין דמן נשיקיא לרב יהודה ורב ירמיה בר אבא

רש"י טבילה בזמנה מצוה. דכתיב והיה לפנות ערב ירחץ במים (דברים כג): לאו מצוה. ואי לא משכח גמי האידנא לישתהי עד למחר ולמ''ד לאו מצוה קרא עצה טובה קמ''ל כדי שיעריב שמשו ביום לאחר טבילה שאם ימתין לטבול עד הלילה לא יהא לו הערב שמש עד ליל המחרת: הזב והזבה כו'. ברייתא זו אצל יוה''כ שנויה בתוספתא דיומא (פ''ד): הזב והזבה והמצורע ובועל נדה וטמא מת טובלין ביום. משהאיר המזרח ביום השביעי שלהם וטעמא בפ''ב דמגילה (דף כ.) מקרא דביום השביעי מקצת שביעי ספירה ואם חל שביעי שלהם ביוה''כ טובלין כדרכן לאכול תרומה לערב: נדה ויולדת. טובלות כדרכן בלילי יוה''כ אם חל שביעי שלהם בערב יוה''כ שאינה יכולה לטבול ביום ז' דכתיב בה תהיה בנדתה בהוייתה תהא כל ז' (פסחים דף צ:): בעל קרי. שצריך טבילה לדברי תורה מדברי סופרים ואפי' אין אוכל טהרות לבו ביום: טובל כל היום כולו. ואע''פ שראה קרי מן המנחה ולמעלה לאחר שהתפלל תפלת המנחה שהרי הוא יכול להמתין עד שתחשך ויטבול לתפלת ערבית אפ''ה טובל ביו''כ מבעוד יום אע''פ שאסור ברחיצת הרשות דטבילה בזמנה מצוה: ר' יוסי אומר מן המנחה ולמעלה. אם ראה קרי לאחר שהתפלל תפלת מנחה שהרי הוא יכול להמתין עד שתחשך ויטבול ויתפלל תפלת ערבית ותפלת נעילה נמי ס''ל שיכול להתפלל בלילה כרב דאמר (יומא דף פז.) תפלת נעילה פוטרת של ערבית: אין צריך לטבול. ביום משום זמן טבילה דלאו מצוה לטבילה בזמנה: דייה לטבילה שתהא באחרונה. במסכת נדה בפרק המפלת גבי אשה שיצאה מלאה ובאה ריקנית ואינה יודעת מתי ילדה דמצרכינן לה ל''ה טבילות לספק ד' טבילות שעליה טבילת זכר לז' או טבילת נקבה לשבועיים ובלילה או שמא יולדת זכר בזוב וצריכה אף טבילת זבה ביום שבעה לספורים שלה או יולדת נקבה בזוב היתה ומשום דלא ידעינן מתי ילדה ואימתי מטי זמן טבילה דידה מצרכינן לה טבילה כל לילה וכל יום שיש לספוקי בזמן טבילתה ופליג ר' יוסי ברבי יהודה עלה ואמר דייה לטבילה שתהא באחרונה לסוף ספורים של נקבה דהיינו לסוף שלש שבועים שאם ילדה נקבה בזוב טמאה שבועיים ללידתה וז' נקיים בשביל הזיבה ולא אמרינן טבילה בזמנה מצוה: מתני' אין אומרים לו כבה. רבנן גזור על אמירה לנכרי משום שבות: ולא תכבה. אין צריך למחות בידו אלא יניחנו ויכבה: שאין שביתתו. של נכרי עליהן דישראל אינו מוזהר על שביתתו של נכרי שאינו עבדו: גמ' כבה הוא דלא אמרינן ליה. שעושהו שלוחו ממש: הא כל המכבה אינו מפסיד כו'. ונכרי מדעתיה דידיה עביד שריא: אל תכבה הוא דלא אמרינן ליה. שאינו צריך למחות בידו ומיהו גילוי דעתא דלא יפסיד בדבר נמי לא משתרי דאי גילוי דעתא שרי למה ליה למיתני סיפא אין צריך למחות: אלא מהכא ליכא למישמע מיניה. דודאי מתניתין לאו כולה דוקא אלא חדא מינייהו דוקא או רישא או סיפא ותנא אידך אטו ההיא ולא ידעינן הי מינייהו דוקא דנגמר מיניה: גיסטרא. שלטון: אפטרופוס. ממונה על ממונו: שמעת מינה קטן אוכל נבלות בית דין מצווין להפרישו. ותקשי לר' יוחנן דאמר ביבמות (דף קיד.) לרבה בר בר חנה דאירכסו ליה מפתחות של בית המדרש ברשות הרבים בשבת דבר טלי' וטליתא ליטיילי התם דאי משכחי להו מייתי להו: על דעת אביו. בקטן שידע להבחין שהכבוי זה נוח לאביו ועושה בשבילו: נכרי אדעתיה דנפשיה עביד. ואפילו יודע שנוח לו לישראל הוא להנאת עצמו מתכוין שיודע שלא יפסיד: מתני' כופין קערה. של חרס: על גבי הנר. ובלבד שלא יכבה ואע''פ שנוטל כלי להצלת קורה שאינה ניטלת בשבת הא אותבינן מינה (דף מג.) לרבי יצחק דאמר אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל ושנייה בצריך למקומו: מעשה בא. כפיית כלי על עקרב: בערב. מקום: חוששני לו מחטאת. כיון דלא היה עקרב רץ אחריו איני יודע אם חייב משום צידה אם לאו וחוששני לומר חייב חטאת הוא: (רש"י)

תוספות הכי גרסי' ר' יוסי אומר מן המנחה ולמעלה אינו צריך לטבול. וכן גירסת רש''י ור''ת אבל לא גרסי' אינו יכול לטבול דאפי' מאן דסבר טבילה בזמנה לאו מצוה שרי לטבול כדמשמע בסוף מסכת יומא (דף פז:) דפריך לרב דאמר תפלת נעילה פוטרת של ערבית משום דקסבר דתפלת נעילה בלילה והתניא אור יוה''כ כו' נעילה מתפלל שבע ומתודה בערבית כו' ומשני תנאי היא דתניא כל חייבי טבילות טבילתן ביום נדה ויולדת טובלין בלילה בעל קרי טובל והולך עד המנחה דסבר תפלת נעילה בלילה וטבילה בזמנה לאו מצוה ר' יוסי אומר כל היום כולו טובל דתפלת נעילה ביום אלמא אע''ג דת''ק סבר דטבילה בזמנה לאו מצוה אפ''ה קתני כל חייבי טבילות טבילתן ביום אפילו טמא מת וטמא שרץ שאין צריכין טבילה לתפלה יכולין לטבול והא דפירש בקונטרס דר' יוסי כרב דאמר תפלת נעילה בלילה לא דק דבשלהי יומא (דף פח.) פריך מהך ברייתא דר' יוסי אדר''י דהכא קאמר מן המנחה ולמעלה א''צ לטבול ובההיא קאמר כל היום ומשני דהכא איירי בדצלי כבר תפלת נעילה והתם בדלא צלי ובכולהו רבי יוסי דלא כרב: רבי יוסי בר' יהודה היא. וא''ת א''כ בשילהי יומא (דף פח.) מנא ליה לרב דההוא ת''ק דברייתא קמייתא דקאמר דבעל קרי טובל עד המנחה אתי כוותיה דתפלת נעילה בלילה דילמא איירי בדצלי וטבילה בזמנה לאו מצוה ור' יוסי סבר מצוה ותנא קמא דהכא הוא ר' יוסי דהתם ויש לומר דסבר דר' יוסי דהכא ודהתם מסתמא חד תנא הוא ותרוייהו רבי יוסי ברבי יהודה דאיירי בטבילת בעל קרי ביו''כ וא''כ קשיא ר' יוסי בר' יהודה אדר' יוסי בר' יהודה וע''כ אית לן לשנויי הא דצלי והא דלא צלי: אין אומרים לו כבה. אפי' באיסור דרבנן אמירה לנכרי שבות כדאמרינן לקמן בפרק שואל (דף קנ.) לא יאמר אדם לחבירו שכור לי פועלים כו' דמוקי לה בחברו נכרי וכן מוכח בפרק הדר (דף סז:) גבי נייתי חמימי מגו ביתא: אלא מהא ליכא למישמע מינה. מ''מ קי''ל כר' אמי ובירושלמי אמר שעשה ר' אמי מעשה כזה: שמע מינה קטן אוכל נבלות בית דין מצווין עליו להפרישו. צ''ל דמוקי מתניתין כרבי יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה או כר''ש וכשצריך לאותו כיבוי כגון לעשות פחמין דבאיסורא דרבנן מוכח בפרק חרש (יבמות קיד.) דאין ב''ד מצווין להפרישו ונראה דמיירי בקטן שלא הגיע לחינוך דבהגיע לחינוך כיון שחייב לחנכו כ''ש דצריך להפרישו שלא יעשה עבירה וכל הנהו דפריך ביבמות הוה מצי לשנויי כשהגיע לחינוך אלא דניחא ליה לאוקמי בכל ענין והא דבעי לאיתויי התם דאין ב''ד מצווין להפרישו מדקתני תינוק יונק והולך וקתני ובגדול אסור משמע דוקא גדול אבל קטן אפי' בהגיע לחינוך שרי התם ע''כ גדול לאו דוקא בר עונשין דהא במסקנא מפרש טעמא משום דסתם תינוק מסוכן הוא אצל חלב והאי טעמא לא שייך אלא בבן שתים או שלש שנים: (תוספות)

רשב"א שמעת מינה קטן אוכל נבלות בית דין מצווין עליו להפרישו. וא"ת והא לרבי שמעון מלאכה שאינה צריכה לגופה היא וליכא אלא איסורא דרבנן, והתם ביבמות בפרק חרש (קיד, א) אמרינן דלכולי עלמא באיסורי דרבנן אין בית דין מצווין להפרישו. יש לומר דדלמא מתניתין כר' יהודה, אי נמי כר' שמעון ובצריך לפחמין, כך תירצו בתוס'. ולי נראה דאין צורך לכך, דהכא אתמוהי קא מתמה, והכי קאמר שמעת מיניה קטן אוכל נבלות בית דין מצווין להפרישו ואפילו בדרבנן, ואסיקנא בקטן העושה על דעת אביו, וכיון שכן אפילו בדרבנן נמי נמי מפרישין דהוה ליה כמו שצוהו אביו לעשות. ואפילו לפי מה שכתבתי במסכת יבמות (שם) דלדידן דקיימא לן דאפילו בדאורייתא אין בית דין מצווין להפרישם, באיסורי דרבנן ספינן ליה בידים. הא לא קשיא לי, דכיון דעביד לצורך אביו ולא לצורכו אסור, אבל לצורך עצמו שרי. וכבר כתבתיה שם בארוכה בסייעתא דשמיא. וכן נראה לי קצת ממה שאמרו כאן בירושלמי דגרסינן בירושלמי (הלכה ז): אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו, לא כן תני ראו אותו יוצא ומלקט עשבים אין את זקוק לו, תמן יש לו צורך בעשבים ברם הכא אין לו צורך בכבוי. אלא דלפי זה לא היינו שומעין לו אפילו בשאין עושה על דעת אביו, וזה שלא כדרך גמרתנו. (רשב"א)

דף קכא - ב

אייתו להו פורייתא לרב חנן בר רבא לא אייתו ליה אשכחיה מתני ליה לבריה ועל צואה של קטן מפני קטן א''ל אבין שטיא מתני שטותא לבניה והלא היא עצמה מוכנת לכלבים וכ''ת דלא חזיא ליה מאתמול והתניא נהרות המושכין ומעיינות הנובעין הרי הן כרגלי כל אדם ואלא היכי אתנייה אימא על צואה של תרנגולים מפני קטן ותיפוק ליה דהוי גרף של רעי וכ''ת גרף של רעי אגב מנא אין איהו גופיה לא והא ההוא עכבר דאישתכח באיספרמקי דרב אשי ואמר להו נקוטו בצוציתיה ואפקוה באשפה וקטן באשפה מאי בעי ליה בחצר חצר נמי גרף של רעי הוא באשפה שבחצר: ועל עקרב שלא תישך: א''ר יהושע בן לוי כל המזיקין נהרגין בשבת מתיב רב יוסף חמשה נהרגין בשבת ואלו הן זבוב שבארץ מצרים וצירעה שבנינוה ועקרב שבחדייב ונחש שבא''י וכלב שוטה בכל מקום מני אילימא ר' יהודה הא אמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה אלא לאו ר''ש והני הוא דשרי אחריני לא אמר ר' ירמיה. ומאן נימא לן דהא מתרצתא היא דילמא משבשתא היא אמר רב יוסף אנא מתנינא לה ואותיבנא לה ואנא מתריצנא לה ברצו אחריו ודברי הכל תני תנא קמיה דרבא בר רב הונא ההורג נחשים ועקרבים בשבת אין רוח חסידים נוחה הימנו א''ל ואותן חסידים אין רוח חכמים נוחה מהם ופליגא דרב הונא דרב הונא חזייה לההוא גברא דקא קטיל זיבורא א''ל שלימתינהו לכולהו ת''ר נזדמנו לו נחשים ועקרבים הרגן בידוע שנזדמנו לו להורגן לא הרגן בידוע שנזדמנו להורגו ונעשה לו נס מן השמים אמר עולא ואיתימא רבה בר בר חנה א''ר יוחנן בנישופין בו א''ר אבא בר כהנא פעם אחת נפל אחד בבהמ''ד ועמד ניותי אחד והרגו אמר רבי פגע בו כיוצא בו איבעיא להו פגע בו כיוצא בו דשפיר עביד או לא ת''ש דר' אבא בריה דר' חייא בר אבא ור' זירא הוו יתבי אקילעא דבי ר' ינאי נפק מילתא מבינייהו בעו מיניה מר' ינאי מהו להרוג נחשים ועקרבים בשבת אמר להו צירעה אני הורג נחש ועקרב לא כ''ש דילמא לפי תומו דאמר רב יהודה רוק דורסו לפי תומו ואמר רב ששת נחש דורסו לפי תומו ואמר רב קטינא עקרב דורסו לפי תומו אבא בר מרתא דהוא אבא בר מניומי הוה מסקי ביה דבי ריש גלותא זוזי אייתיוהו קא מצערא ליה הוה שדי רוקא אמר להו ריש גלותא אייתו מאנא סחיפו עלויה אמר להו לא צריכתו הכי א''ר יהודה רוק דורסו לפי תומו אמר להו צורבא מרבנן הוא שבקוהו אמר ר' אבא בר כהנא א''ר חנינא פמוטות של בית רבי מותר לטלטלן בשבת א''ל ר' זירא בניטלין בידו אחת או בשתי ידים

רש"י גמ' אייתו להו פורייתא. מטות לישב עליהן: לא אייתו ליה. והושיבוהו לארץ: מפני קטן. שלא יטפח בו ויתלכלך: א''ל. רב חנן שהיה כעוס ומתכוין להקניטו לר' אבין: והלא מוכנת לכלבים. ולמה לי לכפות כלי יפנוה משם שהרי ראויה לטלטל: דלא חזיא מאתמול. שהיום נולדה: נהרות המושכים כרגלי כל אדם. משום דמידי דנייד הוא ולא קני שביתה ואע''פ שבא מחוץ לתחום כל אדם מוליכן למקום שעירב לו לילך מיהו שמעינן מינה דמותרין בטלטול ואע''ג דמאתמול לא הוי הני קמן כיון דאורחייהו בהכי דעתיה עלייהו ה''נ כיון דאורחיה דקטן בהכי דעתיה עליה דלכי תיתי יאכילנה לכלבים: א''ל ר' אבין. ואלא היכי אתנייה: צואה של תרנגולים. דלא חזיא לכלבים ושל קטן דקתני מתניתין שמטפח בה קטן קאמר ובשביל הקטן אמר כופין: תיפוק ליה דגרף של רעי הוא. דמאיס ולפנייה דהא קי''ל במסכת ביצה גרף של רעי מותר להוציאו לאשפה: וכי תימא גרף של רעי דמותר אגב מנא אין. הא דקי''ל מותר להוציאו משום דרמי במנא דגרף היינו כלי חרס העשוי לכך ואגב מנא הוא דשרי לטלטולי אבל בפני עצמו לא והכא לאו במנא רמי: באספרמקי. בשמים: בצוציתיה. בזנבו אלמא בלאו מנא נמי מטלטלי ליה: ומשני באשפה. דלא רמי קמייהו ולא גרף של רעי הוא: קטן באשפה מאי בעי. סתם אשפה ברה''ר הוא ומאי בעי קטן התם דקא מיכסי ליה בשביל קטן: ומשני בחצר. דשכיח קטן התם קס''ד בחצר דלאו אשפה וקפריך סוף סוף גרף של רעי הוא ומשני באשפה שבחצר: כל המזיקין. ההורגין: נהרגין בשבת. וקס''ד אפי' אין רצין אחריו ומשום דס''ל כר''ש דמלאכה שאינה צריכה לגופה מדרבנן היא דאסירא והכא לא גזור: (נהרגין בשבת. אפי' אין רצין אחריו) משום דס''ל דסתמן הורגין הן: האמר חייב עליה. והיכי שרי במלאכה גמורה כשאין רצין אחריו דליכא פקוח נפש: ומאן לימא לן כו'. דרב יוסף הוא מתני ליה כדלקמן ולא בדבי ר' חייא ור' אושעיא מיתנייא וכל מתניתא דלא מתנייא בתוספתא דר' חייא ור' אושעיא איכא לספוקי במשבשתא ולא מותבינן מינה: אנא תנינא לה. במתניתא דידי ואנא אותבינא בבי מדרשא אדר' יהושע בן לוי: ואנא מתרצנא לה. דלא תיקשי כי אמר ר' יהושע בן לוי כל המזיקין נהרגין ברצין אחריו קאמר דפקוח נפש הוא: ודברי הכל. ואפי' לר' יהודה והא דחמשה נהרגין כשאין רצין אחריו ור' שמעון: אין רוח חסידים נוחה הימנו. דעתן של חסידים אינה מעורבת עמו שאינו הגון בעיניהם על מה שעשה: נוחה. עריבה אין מתרצין במעשיו: אמר ליה. רבא לתנא: ואותן חסידים. השונאין אותו על כך אין רוח חכמים עריבה עמהם להיות נוחה ומיושבת במה שרואין במדת חסידים הללו דשפיר עביד דאי לא מזיקין השתא סופן להזיק בשעת כעסן: שלימתינהו לכולהו. הרגת את כולן כלומר מה אהני בהא אכתי טובא איכא אלמא לאו שפיר עבד והא דרבא פליג אדאבוה: שנזדמנו לו להורגן. לכך באו לידו שזימן לו המקום לאבדן לפי שהיו עתידות להזיק וגלגלו זכות על ידי זכאי: לא הרגן בידוע שנזדמנו לו להרוג אותו. והראה לו הקב''ה שחטא אלא שנעשה לו נס: בנישופין בו. בכה''ג קתני בידוע שנזדמנו להורגו נישופין כך דרך הנחש עושה כעין שריקה כשהוא רואה שונאו וכועס: ניותי. על שם מקומו וישראל היה: דשפיר עביד. וכיוצא בו דקאמר לאו לגנאי הוא אלא הנחש רודף ונעשה זה כיוצא בו: או לא. וכיוצא בו דקאמר לגנאי הוא: צרעה אני הורג. בשבת לכלות מזיקין ואף על פי שאינה מועדת כאלו: לא כל שכן. אלמא שפיר עביד: דילמא לפי תומו. לא שיעמוד עליו ויהרגנו להדיא אלא כשהוא הולך לתומו ונחש או עקרב בפניו אין צריך לישמט ממנו אלא דורכו והולך ואם מת בדריכתו ימות הואיל ולא נתכוין דדבר שאין מתכוין לר' יהודה מדרבנן הוא ולענין מזיקין לא גזור: רוק דורסו לפי תומו. שאין מתכוין למרח ולאשווי גומות דאף על גב דממילא ממרח הוא כי לא מיכוין שרי משום מאיסותא: הוה שדי רוקא. היה רוק מוטל לפניהם ושבת היתה: פמוטות. מנורות ולא של חוליות היו: (רש"י)

תוספות כל המזיקין נהרגין בשבת. אף על גב דתנן במתניתין ועל עקרב שלא ישוך איצטריך לאשמעינן דהריגה נמי שרינן דסלקא דעתך דאסירא משום דמיפרסמא מילתא טפי מבצידה ומהאי טעמא נמי פליג רב הונא בסמוך ואסר הריגה: ברצין אחריו וד''ה. פי' בקונט' דרבי יהושע בן לוי ברצין אחריו והוי פקוח נפש וברייתא באין רצין וכר''ש וקשה דא''כ תקשה מהך ברייתא לרבא בר רב הונא דשרי להרוג נחשים ועקרבים בשבת דע''כ באין רצין אחריו מיירי דאי ברצין אחריו אמאי אין רוח חסידים נוחה הימנו לפירוש הקונטרס דברצין אחריו איכא פקוח נפש ועוד בניותי שהרג נחש ומיבעיא לן אי שפיר עבד תיפשוט מהכא דלא שרינן לר''ש באין רצין אלא ה' בלבד ועוד קשה לר''י דלישנא דאנא מתרצנא לה משמע לברייתא עצמה ונראה לר''י לפרש דברייתא ברצין אחריו וד''ה פירוש אפילו ר' יהודה מודה דחמשה שרי להרוג ברצין אחריו אבל שאר אסור להורגן אפילו רצין אחריו לר' יהודה ור' יהושע בן לוי כר''ש דשרי שאר אפילו באין רצין אחריו ורב הונא דאסר בסמוך לא סבר כרבי יהושע בן לוי ונראה לר''י וכן פירש ר''ח שאין להקל כרבי יהושע בן לוי אלא כהנהו אמוראי דלקמן דלא שרו אלא בדריסה לפי תומו: (תוספות)

רשב"א הכי גריס רש"י ז"ל: צואה של קטן והא חזיא לכלבים, ותנן מחתכין את הנבלה לפני הכלבים, וכי תימא נולד הוא, והא תניא נהרות המושכין ומעינות הנובעין הרי הן כרגלי כל אדם, אלמא כיון דהכי אורחייהו דעתיה עלויה, הכא נמי כיון דאורחיהו בהכי דעתיה עלויה. ויש מקשים עליו מדאמרינן בריש פרק קמא דביצה (ב, א) במאי אי בתרנגולת העומדת לגדל ביצים נולד הוא, ואי איתא מאי קושיא, הא כיון דאורחייה הכי דעתיה עלויה. ויש מפרשים דהתם בעומדת לגדל ביצים לאפרוחים קאמר. ואינו מחוור, דאם כן מאי קאמר בתרנגולת העומדת לגדל ביצים, דמשמע דעיקרא דמלתא דתרנגולת תליא אי עומדת לאכילה או לגדל ביצים, ועוד דתניא התם (ד, א) ביצה תאכל אגב אימה, ואמרינן עלה הכא במאי עסקינן כגון שלקחה סתם, נשחטה הוברר הדבר דלאכילה עומדת, לא נשחטה הוברר הדבר דלגדל ביצים עומדת, ואם איתא אפילו לא נשחטה היאך הוברר הדבר דלגדל ביצים לאפרוחים עומדת, דלמא לגדל ביצים לאכילה עומדת שכן הרבה עושין כן. אלא יש לתרץ לדברי רש"י ז"ל, דהתם כיון דאגידא באימא כגופה דמיא, וכיון דאימא אסירא איהי נמי אסירא. אלא דאכתי איכא למידק מדאפליגי ב"ש וב"ה (לקמן קמג, א) בקליפין ועצמות, וחד מינייהו אמר מסלק את הטבלא ונוערה אבל קליפין ועצמות גופייהו לא ומשום מוקצה, ואמאי והא כיון דדעתיה למיכלינהו לפירי דעתיה אקליפין למיהב לבהמה, דהתם בראוין לבהמה קא מיירו. ותו אפר שהוסק ביום טוב דאמרינן בפרק קמא דביצה (ח, א) דאסור, והא דעתיה אעצים המוכנים לתבשילו, וא"כ נימא דדעתיה נמי אאפרא. ויש לומר דכל שעומד למאכל אדם ולתשמישו, לא יהיב דעתיה אלא לכך ולא מסיק אדעתיה פסולת דידיה, דאין דעתיה דאיניש אלא אמאי דחזי ליה, אבל בדלא חזי, מסיק אדעתיה לאזמוני לבהמה. אבל [בספרים] לא גרסינן הכי כדגריס רש"י ז"ל, אלא הכי גרסינן: צואה של קטן גרף של רעי הוא. וכן נראה גירסת הגאונים, והכי איתא בהלכות הרב אלפסי ז"ל. אבל בירושלמי (ה"ח) מצאתי כדברי רש"י ז"ל, דגרסינן התם: צואה של קטן ולא מאכל של תרנגולין אינון, מר עוקבא אמר תיפתר באלין רברביא שלא יבואו לידי מירוח. ברצין אחריו ודברי הכל. הרב בעל ההלכות וכן הראב"ד והר"ז הלוי ז"ל פירשוה אברייתא, כלומר ברייתא דקתני חמשה נהרגין ודברי הכל, כלומר דאפילו רבי יהודה מודה בה, אבל שאר המזיקין שאינן מצויין כל כך להזיק, אפילו ברצין אחריו אין נהרגין לר' יהודה, אבל לר"ש אפילו שאר המזיקין נהרגין ואפילו אין רצין אחריו, דכיון דליכא אלא איסורי דרבנן במקום הזיקא שרי, ור' יהושע בן לוי כר"ש. ויש לדקדק שאם כפירושם מאי קאמר ודברי הכל, דלא הוה ליה למימר אלא ברצין אחריו ור' יהודה היא, דהא ר"ש אפילו בשאין רצין אחריו שרי. ועוד תמיהא לי היאך אפשר שיאמר ר' יהודה דנחש רודפו להכישו אסור להורגו, והלא פקוח נפש הוא, אלא אדרבי יהושע בן לוי קאי, כלומר אנא מתרצנא ליה לר' יהושע בן לוי דרצין אחריו קאמר ודברי הכל, וברייתא ר' שמעון היא ואפילו בשאין רצין אחריו. וכן נראה מדברי הרב אלפסי ז"ל. ואפילו גרסינן דאנא מתרצנא לה, כלומר דנוקמא דר' יהושע בן לוי ברצין אחריו, ומתרצנא (ליה) [לה] ברייתא דנוקמא כר' שמעון ואפילו בשאין רצין. ומיהו אי גרסינן מתריצנא ליה אתי שפיר טפי. ומיהו קיימא לן כר"ש במלאכה שאינה צריכה לגופה, משום דסתמא דמתניתא כותיה, ורבא דהוא בתראה נמי כותיה, ואפילו הכי בשאר המזיקין כשאין רצין אחריו משנה בהריגתן כל מה שאפשר לשנויי, אם אפשר לצודן צדן ואינו הורגן, דהא תנן כופין קערה על עקרב שלא תשוך דאלמא כופין ולא הורגין. ואע"ג דצידה נמי אב מלאכה הוא, מיהו לא מינכרא מלתא כולי האי, ואי לא אפשר ליה בהכין דורסן לפי תומו, והיינו דרב ששת דאמר לקמן נחש דורסו לפי תומו. נמצאת אומר ברצין אחריו כולהו נהרגין להדיא ואפילו לר"י משום פקוח נפש, בשאין רצין אחריו חמשה המנויין בברייתא נהרגין להדיא לר"ש מפני שהזיקן מצוי, שאר המזיקין בשאין רצין אחריו אין נהרגין להדיא ואפילו לר"ש, אלא דורסן לפי תומו. הא דאמר רב ששת נחש דורסו לפי תומו. פירש רש"י ז"ל: שאינו צריך ליזהר ממנו שלא ידרסנו אלא דורסו לפי תומו. ונראה מדבריו דלא התירו אלא משום דבר שאין מתכוון וכר"ש. ואינו מחוור, חדא דהא קאמר ר' ינאי צרעה אני הורג דמשמע לכתחילה ומתכוון. ועוד מדאמר ליה אבא בר מרתא לדבי ריש גלותא לא צריכיתו, הכי אמר רב יהודה רוק דורסו לפי תומו, ומנא ליה שיזדמן להם לדורסו בלא מתכוין. ועוד דמכל מקום צריכים היו לכוף עליו כלי עד שיזדמן להם לדורסו לפי תומו. ועוד דאי אפשר לומר דהא קמ"ל דדוקא לפי תומו אבל במתכוון לא, דהא משמע דלהיתרא קא אתא לאשמועינן, דאי לא לימא נחש אינו הורגו אלא דורסו לפי תומו. אלא הכי פירושה דורסו אפילו במתכוון, אלא שהוא עושה לפי תומו שמראה עצמו כאילו אינו מתכוון, דכל כמה דאפשר לשנויי משנינן, וכדכתבינן לעיל. אמר ליה רבי זירא בניטלין באדם אחד או אפילו בשני בני אדם, אמר ליה כאותן של בית אביך. כלומר: אפילו ניטלין בשני בני אדם. ובירושלמי (בפרקין, ה"א) נחלקו בשלשה, דאיכא מאן דאמר התם כלי שניטל בשנים מטלטלין אותו, אבל שלשה וארבעה וחמשה אין מטלטלין אותו, ואמר ר' זירא מכיון דאת אמר בשנים מותר, מעתה אפילו בארבעה וחמשה. וכן הלכתא, מדאמרינן בעירובין (קב, א) ההיא שריתא דהוה בי ר' פדת דהוו שקלי לה בי עשרה ושדו ליה אדשא. (רשב"א)

דף קכב - א

א''ל כאותן של בית אביך ואמר ר' אבא בר כהנא אמר ר' חנינא קרונות של בית רבי מותר לטלטלן בשבת א''ל ר' זירא בניטלין באדם אחד או בשני בני אדם א''ל כאותן של בית אביך ואמר ר' אבא בר כהנא התיר להם ר' חנינא לבית רבי לשתות יין בקרונות של נכרי בחותם אחד ולא ידענא אי משום דסבר לה כר' אליעזר אי משום אימתא דבי נשיאה: מתני' נכרי שהדליק את הנר משתמש לאורו ישראל ואם בשביל ישראל אסור מילא מים להשקות בהמתו משקה אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור עשה נכרי כבש לירד בו יורד אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באין בספינה ועשה נכרי כבש לירד בו וירדו בו ר''ג וזקנים: גמ' וצריכא דאי אשמעינן נר משום דנר לאחד נר למאה אבל מים ליגזר דילמא אתי לאפושי בשביל ישראל וכבש ל''ל מעשה דרבן גמליאל וזקנים קמ''ל ת''ר נכרי שליקט עשבים מאכיל אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור מילא מים להשקות בהמתו משקה אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור בד''א שאין מכירו אבל מכירו אסור איני והאמר רב הונא אמר רבי חנינא מעמיד אדם בהמתו על גבי עשבים בשבת אבל לא על גבי מוקצה בשבת דקאים לה באפה ואזלא היא ואכלה אמר מר בד''א שאין מכירו אבל מכירו אסור הא רבן גמליאל מכירו הוה אמר אביי שלא בפניו הוה רבא אמר אפי' תימא בפניו נר לאחד נר למאה מיתיבי אמר להן רבן גמליאל הואיל ושלא בפנינו עשאו נרד בו אימא הואיל ועשאו נרד בו תא שמע עיר שישראל ונכרים דרין בתוכה והיתה בה מרחץ המרחצת בשבת אם רוב נכרים מותר לרחוץ בה מיד אם רוב ישראל ימתין בכדי שיחמו חמין התם כי מחממי אדעתא דרובא מחממי תא שמע נר הדלוק במסיבה אם רוב נכרים מותר להשתמש לאורה אם רוב ישראל אסור מחצה על מחצה אסור התם נמי כי מדלקי

רש"י של בית אביך. דקטנות היו אבל גדולות אדם קובע להם מקום: קרונות. עשויות לבני אדם: אי משום דסבר כרבי אליעזר. דאמר במסכת ע''ז (דף לא.) יין מותר בחותם אחד: אי משום אימתא דבי נשיאה. שהיה הנכרי המביאו ירא מן הנשיא שהיה שליט על פי המלכות ומשום דאיירי ר' אבא בר כהנא לעיל גבי נחש נקט כל הני בשמיה: מתני' אם בשביל ישראל אסור. מדרבנן: מילא מים. מבור ברה''ר: כבש. עושין בספינה גדולה לירד בו מספינה ליבשה: גמ' נר לאחד נר למאה. כיון דנכרי לצרכו הדליקו ליכא למימר דבשביל ישראל אפיש: כבש למה לי. הא דומיא דנר הוא כבש לאחד כבש למאה: מאכיל אחריו ישראל. את בהמתו ואחריו דוקא נקט בכולהו דנכרי לצורך עצמו עביד: אבל מכירו אסור. קס''ד דעביד נמי אדעתא דידיה: מעמיד אדם בהמתו על גבי עשבים. מחוברים: בשבת. לרעות וליכא למיגזר שמא יתלוש ויאכיל: ואינו מעמידה ע''ג מוקצה. שמא יטול בידו ויאכיל והא נמי מוקצין נינהו לגבי טלטול דאתמול הוו מחוברין: דקאים ליה באפה. שלא תפנה למקום אחר: ואזלא ואכלה. אבל הוא אינו עומד על העשבים קרוב להם דניחוש לשמא יטול ויאכיל: מכירו הוה. שהרי בספינה היה בא עמו: שלא בפניו הוה. כשעשאו לא היה רבן גמליאל שם דניכוין ליה: נר לאחד נר למאה. כבש לאחד כבש למאה אבל גבי עשבים כשהוא מכירו מרבה בשבילו: הואיל ושלא בפנינו כו'. קשיא לרבא דשמעינן מינה דבפניו אסור ואע''פ שאין כאן מרבה בשבילו: אימא הואיל ועשאו נרד בו. וטעמא לאו משום שלא בפניו הוא אלא הכי הוה מעשה: מותר לרחוץ בה מיד. למוצאי שבת: בכדי שיחמו חמין. שלא יהנה במה שהקדימו להחם בשבת וכן בכל מעשה שבת נתנו חכמים שיעור להמתין לערב בכדי שיעשו והא הכא דחימום לאחד חימום למאה דבבת אחת מחממין וקתני אם רוב ישראל דהוי דומיא דמכירו דמסיק אדעתיה לעשות אף בשבילו אסור ואע''ג דשלא בפניו וקשיא בין לאביי בין לרבא: אדעתא דרובא מחממי. ועיקר חילול השבת בשבילם אבל נכרי וישראל דנכרי אדעתא דנפשיה הוא דעביד שרי לאביי שלא בפניו ולרבא אפי' בפניו: נר הדלוק במסיבה. של בני אדם: אם רוב ישראל אסור. והא הכא דהוי דומיא דמכירו הואיל ורובא נינהו אסיק דעתיה להדליק אף בשבילם וקתני אסור: (רש"י)

תוספות אמר ליה כאותן של בית אביך. פי' שהם גדולים או קטנים דאית להו חידקי כמו שפירשתי לעיל (דף לה.): משתמש ישראל לאורה. ולא גזרינן שמא ידליק כדגזרינן בפ''ק דביצה (דף ג.) פירות הנושרין שמא יעלה ויתלוש ובמשקין שזבו שמא יסחוט משום דסחיטה ותלישה הם קלים לעשות ואדם להוט אחריהם לפי שהן דבר אכילה אבל בכל הני דהכא אינן קלין לעשות כל כך ואין אדם להוט אחריהן: ואם בשביל ישראל אסור. נראה דאסור לכל ישראל דדוקא בחוץ לתחום דרבנן אמר בפרק בכל מערבין (עירובין דף מ.) ובאין צדין (ביצה דף כה.) הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר אבל באיסורא דאורייתא כי הכא לא ואע''ג דישראל המבשל בשבת בשוגג יאכל התם לא חיישינן אי שרית ליה לאכול דילמא אתי לבשולי במזיד דהא איכא איסור סקילה וחמיר עליה אבל בנכרי העושה לצורך ישראל אי שרית ליה אתי למימר לנכרי לעשות בשבילו ולא דמי להא דאמר לעיל נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה והכא אסור כשעושה בשביל ישראל דכי אמרינן דנכרי אדעתא דנפשיה קא עביד הנ''מ בכיבוי וכיוצא בו שאין ישראל נהנה במעשה הנכרי אבל הכא שגוף ישראל נהנה במעשה של נכרי לא אמרינן אדעתא דנפשיה קעביד . הואיל והנכרי מתכוין להנאתו כך פירש רבינו שמשון הזקן: משקה אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור. אומר ר''ת מדנקט בהמתו ולא נקט מילא מים לעצמו דווקא להשקות בהמתו אסור משום שלא היה יכול להביאה לתוך הבור אבל הוא עצמו שרי דמטפס ועולה מטפס ויורד וכיון שיכול ליכנס לתוך הבור ולשתות לא אסרו לו בשביל שמילא אותם נכרי והא דאסרינן בגמרא נכרי שליקט עשבים לצורך ישראל אע''ג דישראל יכול להעמיד בהמתו על גבי העשבים במחובר אומר ר''ת דהתם נמי איירי בתרי עברי דנהרא שלא היה יכול להביא הבהמה לשם ואע''ג דהך בבא דמילא מים משום חידוש דהיתרא קתני לה כדמוכח בגמרא מיהא בהמתו משום איסורא נקט לה וה''ר אליהו הביא ראיה להתיר מפירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו שלא הפסידו היתירן הראשון כדאמר בפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מא:) ה''ה המים שמתחילה היה יכול לבא שם והביאו דרך רה''ר דשרו ולא דמי דהתם לא אתעבידא בהו איסורא דאורייתא מיהו לענין אותו ישראל עצמו לא מצינו חילוק ור''י אומר דה''ה לישראל עצמו אסור והאי דנקט בהמתו לאשמעינן רבותא דלא גזרינן דילמא אתי לאפושי בשביל ישראל שבהמה רגילה לשתות הרבה אבל ישראל עצמו פשיטא דשותה אחריו דליכא למיחש כולי האי דילמא אתי לאפושי דבדלייה אחת מושך הרבה לצורכו ולצורך ישראל ולפי זה אם נמשכו המים לצורך ישראל זה אסור לכל ישראל אי איכא איסורא דאורייתא כגון שמביאם דרך רה''ר או מרה''י לרה''ר אבל בכרמלית שרי לישראל אחר ויש שרצו לומר דדוקא שתיה אסורה אבל לרחוץ ידיו ורגליו ושאר תשמישין שרי כדאמר בפרק חרש (יבמות דף קיד.) רבי יצחק אירכסו ליה מפתחות דבי מדרשא כו' אמר ליה דבר טליא וטליתא ליטיילו התם דאי משכח להו מייתי להו אלמא יכולין ליהנות ממפתחות להשתמש בהם בשבת ואין נראה לר''י כלל דהתם אין עושין לדעת ישראל ועוד דהרי כבש ונר וכמה דברים דאסור להשתמש בהם בשבת כשנעשין לצורך ישראל ה''נ לא שנא שתיה לא שנא שאר תשמישין אסירי: איני והאמר רב הונא אמר רב חנינא מעמיד אדם כו' אבל לא על גבי מוקצה. והני עשבים נמי מוקצין נינהו שנלקטו היום מן המחובר וא''ת ולימא דהך ברייתא רבי שמעון היא דלית ליה מוקצה וי''ל דמשני לה אפילו כר' יהודה א''נ מודה ר''ש במוקצה דמחובר כדפי' בקונטרס בפרק אין צדין (ביצה דף כד:) מדלא ליקטן מאתמול אקצינהו והוי כגרוגרות וצימוקים ובריש ביצה (דף ג.) דאסר פירות הנושרים משום גזירה שמא יעלה ויתלוש ולא אסר להו משום מוקצה משום דמוכנים לעורבים כי ההיא דבמקום שנהגו (פסחים דף נו:) והכא איירי כשאין הבהמה יכולה לבא ולאכול מן המחובר ולהכי הוי מוקצה א''נ עשבים מוקצין הם אפילו לר''ש לפי שאינו יושב ומצפה שילקטום אבל בנר יושב ומצפה מתי יכבה כדאמרינן לעיל (דף מו:) וכן פירות הנושרין יושב ומצפה מתי יפלו ולהכי אי לאו טעמא דשמא יעלה ויתלוש הוו שרו: מעמיד אדם בהמתו ע''ג עשבים בשבת. כדדרשי' במכילתין למען ינוח שורך וחמורך וגו' יכול לא יניחנו תולש לא יניחנו עוקר ת''ל למען ינוח ואין זה נוח אלא צער. ר''ת: אמר אביי שלא בפניו הוה. נראה לר''י דמודה אביי דנר לאחד נר למאה אלא דסבר דהכא אם היה בפניו עיקר היה נעשה לצורך ר''ג שהיה נשיא ושר וראש בספינה: (תוספות)

רשב"א כאותן של בית אביך. פירש רש"י ז"ל: דקטנות היו. ואינו מחוור, דהא בפרק כירה (מו, א) לא אסרו אפילו גדולה אלא בדאית בה חידקי וגזירה משום דחוליות, ומשמע התם אפילו גדולה ממש הניטלת בשתי ידים. מתני': מילא מים לבהמתו משקה אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור. כתבו בתוס' בשם ר"ת דדוקא להשקות לבהמתו אסור משום דאהנו ליה מעשיו דהא אי אפשר לבהמה שתרד לבור, אבל לשתות מהם ישראל שרי, דהא לא אהני ליה מידי דאי בעי מטפס ויורד מטפס ועולה וכן כתב גם הר"ז הלוי ז"ל בשם חכמי נרבונה ז"ל. אבל ר' יצחק ז"ל הקשה עליו, מדתניא (להלן בגמ') עכו"ם שלקט עשבים לבהמתו מאכיל אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור, והתם מאי אהני ליה, והא אמרינן מעמיד אדם בהמתו על גבי עשבים, ומפרש במכילתא (שופטים פ"כ, י"ב) למען ינוח שורך וחמורך, הנח לה והיא תולשת וזו היא נייחא שלה. ודחק ר"ת ז"ל כגון דקאי בתרי עברי דנהרא, דאי אפשר לה למיזל. והר"ז הלוי ז"ל דחק יותר והעמידה בעשבים מפוזרין לכאן ולכאן, שאין דרך להאכיל בהמה בדקאי לה באפה ואזלא. וזה יותר דחוק, והא דאמרינן דקאי לה באפה לאו אמחובר קאמרינן, אלא אמוקצה דתלוש ומשום גזירה דלמא מאכיל לה בידים וכמו שפרש"י ז"ל. ולפי דבריהם הא (דתניא) [דתנן] מילא מים לבהמתו, מן הבור דוקא קאמר, הא בממלא מן העין או מן הנהר אפילו בשביל ישראל מותר. ואינו מחוור, דאם כן היה לו למיתני בהדיא מילא מים לבהמתו מן הבור. ובתוס' אמרו עוד דאפילו לדברי האוסרים, יש מי שאומר דדוקא שתיה אבל שאר תשמישין מותר, וקא מייתו ראיה מההיא דאמרינן ביבמות (קיד, א) במפתחות בי מדרשא דאתאבידו ברשות הרבים, זיל דבר תמן טליא וטליתא דאי משכחו להו מייתי להו, אם איתא כי מטו להו מאי הוי, והא לא אפשר לאשתמושי בהו. והם הקשו על זה מנר וכבש ומרחץ דאסרינן הכא כשנעשה על דעת ישראל, וההיא דיבמות בקטן העושה לדעת עצמו. ולדידי נראה דאפילו לדבריהם מאן לימא לן דלהשתמש בהו השתא קאמר התם, דלמא כי היכי דלא ליזלו לאיבוד ולאשתמושי בהו לאורתא. אלא שאין צורך לכך אלא אפילו ליומן. וכמו שאמרו בתוס'. הא דתניא: עכו"ם שלקט עשבים ואם בשביל ישראל אסור. וכן נמי בנר וכבש ומרחץ. איכא למידק בהו, והלא המבשל בשבת בשוגג לר"מ יאכל (חולין יד, א), והלכתא כותיה לדעת רובן של פוסקים אלא דלא דרשינן ליה בפרקא. ויש לומר דשאני ישראל דליכא למיגזר ביה שוגג אטו מזיד, דאפילו שרית ליה שוגג מידע ידע דאסור לעשות כן לכתחילה, אבל במלאכות הנעשות על ידי עכו"ם אי שרית ליה בדיעבד, אתי למימר ליה, דמלאכות הנעשות על ידי עכו"ם קילי ליה, ואף על גב דאי אמר ליה נמי ליכא איסורא דאורייתא, לאו גזירה לגזירה היא, אלא כולה חדא גזירה היא וכאותה שאמרו בשמעתא קמייתא דביצה (ג, א). ואדרבא איכא למידק ליקט לעצמו היאך מאכיל אחריו ישראל והדליק לעצמו היאך משתמש בו ישראל, והא תניא (ביצה כד, ב) עכו"ם שהביא דורון לישראל אם יש במינו במחובר לקרקע אסור ולערב אסור בכדי שיעשו, ומי לא עסקינן אפילו רואה אותו לוקח מן השוק ומביא לו, דלא ליקטן בשביל ישראל, ועוד מאי שנא מפירות הנושרין או ממשקין שזבו. ויש לומר דמשקין שזבו ופירות הנושרין דממילא קא אתו אי שרית ליה אתי למעבד איהו בידים דמיחלף ליה, אבל כל מידי דלא אתי ממילא אלא תלי במעשה כגון אפיה ובישול ונר וכבש ונעשה על ידי עכו"ם בשביל עכו"ם, שרי אפילו לישראל דליכא למיגזר בהא מידי, דישראל בעכו"ם לא מיחלף, אבל כשעשאן בשביל ישראל אי שרית ליה לישראל אתי למימר ליה כמו שכתבנו. ומיהו פירות שתלשן עכו"ם ואי נמי משקין הבאין על ידי סחיטת עכו"ם אסורין, דאי שרית ליה אתי למיכל אפילו כשנשרו או כשזבו מעצמן וכולה חדא גזירה היא, וכדאמרינן התם בביצה (ג, א) משקין שזבו טעמא מאי גזירה דלמא יסחוט, היא גופה גזירה ואנן ניקום וניגזר גזירה לגזירה, אין כולה חדא גזירה היא. ומהא שמעינן דעכו"ם שאפה או שבשל מידי דלאו מוקצה ואי נמי מידי דלית ביה משום בשולי עכו"ם לעצמו בשבת אוכל אחריו ישראל, אבל במידי דאתי ממילא לא. ואם תאמר אם כן פירות האדמה שאינן נתלשין ממילא, (א"כ) לישתרו בשתלשן עכו"ם לעצמו. יש לומר דשאני התם דכיון דלא עבידי דאתו אסורין משום מוקצה, ואפילו לר' שמעון משום דכגרוגרות וצימוקין נינהו לדידיה דאסוחי אסח דעתיה מינייהו כיון דלא תלשן מערב שבת, ואפילו דעכו"ם נמי אסירי, דכיון דבשלו אסירי מהאי טעמא אפילו בשל עכו"ם אסור כדי שלא תחלוק. וכן כתב רש"י ז"ל בפרק אין צדין (שם כד, ב) גבי מימרא דרב פפא דעכו"ם שהביא דורון לישראל. ועשבים דשרינן להאכיל אחריו ישראל לבהמתו, דאין מוקצה לבהמה אלא משום טלטולו של ישראל, והא אוקימנא לה הכא בדקאי באפה ואזלא ואכלה. רבא אמר אפילו תימא בפניו נר לאחד נר למאה. ומיהו ודאי מודה לאביי דכל שלא בפניו אפילו לאפושי בשביל ישראל שרי, והיינו ברייתא דעכו"ם שלקט עשבים לבהמתו, ובמכירו ובשלא בפניו נמי שרי והיינו דאביי, ואי מידי דליכא לאפושי בשביל ישראל כנר וכבש אפילו בפניו שרי והיינו דרבא. אבל אם עשאו בשביל ישראל לעולם אסור, ואפילו עשאו בשביל ישראל אחר אסור. ואם רוב עכו"ם מותר, והיינו מרחץ המרחצת בשבת ונר הדולק במסיבה. וטעמא משום דאמרינן דמסתמא עיקר כונתו ומעשיו אדעתא דרובא הוא, וכאילו לא נעשה בשביל המיעוט דאין הולכין אלא אחר הרוב. ואי מחצה על מחצה נינהו, כיון דאיכא למימר דאדעתא דישראל עבד אסור, וכדתניא בברייתא בנר הדלוק במסיבה. והני מילי בשלא עשה לצורך עצמו, אבל עשאו לצורך עצמו אפילו היו שם כמה ישראלים מותר, דלעולם עיקר דעתו אינה אלא לעצמו, וכדמוכח בעובדא דבסמוך, [ד]ההוא מעשה היכי דמי אי רובא גוים היו אמאי אהדרינהו שמואל לאפיה מינייהו, ואי רובא ישראל הוו ואי נמי מחצה על מחצה כי אייתי שטרי וקא קרי בהו מאי הוי, אלא שמע מינה דכל שהוא עצמו משתמש בו שרי. וכן פירש רש"י ז"ל. וכן היא בירושלמי (בפרקין, ה"ט) דגרסינן התם: נכרי שהדליק לצורכו ולצורך ישראל, נשמיענו מן הדא, שמואל איתקביל גבי חד פרסי ואיטפי בוצינא, אזל ההוא פרסי בעי מדלקתה והפך שמואל אפוי, כיון דחמיניה מתעסק בשטרותיו ידע דלאו בגיניה הוא וחזר שמואל אפוי, א"ר יעקב בר אחא הדא אמרה לצרכו ולצורך ישראל אסור, אמר רבי יוסי שניא היא שאין מטריחין את האדם לצאת מביתו למה הפך שמואל אפוי. ע"כ בירושלמי. ונראה דלא גרסינן אסור אלא מותר, מדהדרינהו שמואל לאפוי קא מייתי ראיה, והיינו דקא דחי ליה ר' יוסא דשניא היא דאין מטריחין על האדם לצאת מביתו, ואקשי ליה אי מהאי טעמא, אם כן מעיקרא אמאי אהדרינהו שמואל לאפוי. ומכאן נראה לי גם כן שאפילו ישראל יושב ובא גוי והדליק את האש בשבת סמוך לו, אם אין הגוי מתחמם כנגדו אסור לישראל להתעכב ולישב שם, דהא סבר ר' יוסא למימר דאין מטריחין על האדם לצאת מביתו, ואהדרו ליה אם כן שמואל למה הפך לאפוי. ולפי מה שכתבתי דכשהגוי העושה משתמש בו, אפילו עושה לצרכו ולצורך ישראל מותר, אני מגמגם קצת, מהא דאקשינן מדר"ג והא ר"ג מכירו הוה, והוצרך אביי לאוקומי בשלא בפניו, ורבא משני מטעמא דנר לאחד נר למאה, דאלמא לאביי אי בפניו אסור, ולרבא במידי דאיכא לאפושי בשביל ישראל אסור, ואע"ג דההוא לצורך ישראל ולצרכו הוה, ומעתה ההיא דשמואל לא הויא ראיה, דההיא נר הוה ונר לאחד נר למאה. ויש לפרש דשאני רבן גמליאל דכיון דנשיא ישראל הוה, עיקרו משום דידיה. ומכל מקום לפי תירוץ זה בעבד ושפחה המביא מים לצרכו ולצורך ישראל אדוניו אסור, דעיקרו משום אדוניו הוא. ויש לומר עוד דשמא אותו גוי שעבד את הכבש, לא מאותן שהיו בספינה הצריכין לירד היה אלא אחר שלא היה בספינה, אלא כדי שירדו משם הבאים בספינה. ובתוס' התירו בגוי המלקט עשבים ומאכיל לבהמתו של ישראל, שאין ישראל חייב למונעו, מדתנן (לעיל קכא, א) נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה. ואפשר שהוא כן, אלא שאין ראייתם מחוורת בעיני, דדלמא התם משום דבדליקה התירו, ותדע שאילו בעלמא מותר, רבי יוסף בן סימאי למה מנען (לעיל שם), אלא שהיה סבור דכי היכי דבעלמא אסור בדליקה נמי אסור, ושלחו ליה דלא. ומכל מקום במערים אסרו בתוספות, מדאמרינן בפרק הפועלים (ב"מ צ, א) גבי תורא דגנבין ארמאי, הערמה איתעבידא בהו ליזבון לגוים. הדרן עלך פרק כל כתבי (רשב"א)

דף קכב - ב

אדעתא דרובא מדלקי שמואל איקלע לבי אבין תורן אתא ההוא נכרי אדליק שרגא אהדרינהו שמואל לאפיה כיון דחזא דאייתי שטר וקא קרי אמר אדעתא דנפשיה הוא דאדליק אהדרינהו איהו לאפיה גבי שרגא:

רש"י אדעתא דרובא. הלכך ישראל עיקר ומחצה על מחצה נמי ליכא למיקם עלה דמלתא דאיכא למימר עיקר דעתיה דמדליק בשביל ישראל ואיכא למימר עיקר דעתיה דמדליק בשביל נכרי אבל נכרי וישראל והמדליק עצמו משתמש לאורה ודאי עיקר אדעתא דידיה עביד וכיון דנר לאחד נר למאה שרי: תורן. מקום: דאייתי שטר. ההוא דאדלקה: (רש"י)

תוספות אהדרינהו שמואל לאפיה. מיירי שהיה לכל הפחות מחצה על מחצה דמשום נר לאחד נר למאה לא משתריא אלא היכא שהוא ניכר שהוא עושה לצרכו דתו לא גזרינן אפילו במכירו שמא ירבה בשבילו: (תוספות)

רשב"א אמר רב יהודה קורנס של אגוזים לפצוע בו את האגוזים, הא של נפחים לא, דקסבר רב יהודה כל דבר שמלאכתו לאיסור כלל כלל לא. והא דקתני בסיפא (קכד, א) כל הכלים ניטלין לצורך ושלא לצורך, יש לפרש לדרב יהודה כולה בכלים שמלאכתן להיתר היא, ולצורך לצורך גופו, ושלא לצורך לצורך מקומו, ורבי יוסי פליג ושרי כל הכלים ואפילו שמלאכתן לאיסור, חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרישה, ואתא ר' נחמיה למימר דאפילו מלאכתו להיתר אינו ניטל אלא לצורך תשמישו בלבד. וא"ת כיון דלרב יהודה צורך מקומו שלא לצורך קרי ליה, רישא דמתניתין אמאי נקט לפצוע בו את האגוזים דמשמע דלצורך גופו דוקא, אבל שלא לצורך דהיינו לצורך מקומו לא, הוה ליה למיתני קורנס של אגוזים לצורך מקומו דהוי רבותא טפי. ותירץ הרמב"ן ז"ל, דנקט לפצוע בו את האגוזים לאשמועינן דכלי שמלאכתו לאיסור אפילו לפצוע בו את האגוזים לא, והדר תנן דכלי שמלאכתו להיתר אפילו לצורך מקומו נמי שרי, כי היכי דלא תימא דדוקא לפצוע בו את האגוזים אבל לצורך מקומו לא, קא משמע לן דכל שמלאכתו להיתר אפילו לצורך מקומו שרי. אבל לרבה בר נחמני ולרבא בריה דרב יוסף בר חמא, כולה מתניתין אתיא כפשטא, דלרבה דסבירא ליה דכלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו אין לצורך מקומו לא, רישא דמתניתין בקורנס של נפחים והלכך נקט לפצוע בו את האגוזים ולומר הא לצורך מקומו לא, וסיפא בכלי שמלאכתו להיתר, ולצורך, לצורך גופו, שלא לצורך, לצורך מקומו. ולרבא בריה דרב יוסף בר חמא דאית ליה דכלי שמלאכתו לאיסור בין לצורך גופו בין לצורך מקומו מותר, לא קפיד תנא דמתניתין בין צורך גופו בין צורך מקומו, דכולה חדא מלתא היא, וסיפא דקתני בין לצורך בין שלא לצורך, היינו לצורך גופו וצורך מקומו, שלא לצורך מחמה לצל וכמו שמפרש הוא בגמ'. ויש מקשים היכי קאמר רב יהודה דדבר שמלאכתו לאיסור אינו ניטל כלל, והא איהו הוא דאמר בשלהי פרק כירה (לעיל מו, א) גבי נר, דמשחא שרי דנפטא אסיר. ותירצו דשאני נר שהוא אינו משמש מלאכת איסור, אלא שנעשה בסיס לנר ושמן פתילה, והיינו נמי טעמא דפמוטות. אבל מכל מקום עדיין קשה, דהא איהו שרי כלי קיואי לעיל בריש פרק אלו קשרים (קיג, א), וכלי קיואי כלים שעושין בהן מלאכת איסור הן. ויש לומר דהנהו לבתר דשמעה להא מרבה אמרינהו, דהא אותביה רבה ואיתותב. ומיהו עדיין קשה לי. רב יהודה אפילו מקמי דשמעיה מרבה היכי אסיק אדעתיה הכין, דהא תניא (לקמן קכג, ב) התירו וחזרו והתירו וחזרו והתירו והיכי מתוקמא ליה. ויש לומר דברייתא לא שמיעא ליה. ואי נמי יש לומר דר"י ודאי מסבר הוה סבר דאפילו כל שמלאכתו לאיסור לצורך שרי, אלא דמתניתין הוא דמפרש, דקסבר דת"ק לא שרי אלא כלים שמלאכתן להיתר, מדקתני רבי יוסי אומר כל הכלים ניטלין חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרישה, דמשמע הא לת"ק לא, והא מני רבי נחמיה היא, וברייתא דלא כרבי נחמיה, דהא לא מיתוקמא ליה, ולעולם רב יהודה כרבה סבירא ליה, ובהכי מתרצין לן כולהו קושיין, והכין נמי מוקמינן לה למתניתין כרבי נחמיה, ומיהו לא מתוקמא כרבי נחמיה לפום קושטא, משום דקשיא רחת ומזלג וכדאותביה רבה לרב יהודה. (רשב"א)

פרק שבע עשרה - כל הכלים

מתני' כל הכלים ניטלין בשבת ודלתותיהן עמהן אע''פ שנתפרקו (בשבת) שאינן דומין לדלתות הבית לפי שאינן מן המוכן נוטל אדם קורנס לפצע בו את האגוזין קרדום לחתוך בו את הדבילה מגירה לגור בה את הגבינה מגריפה לגרוף בה את הגרוגרות את הרחת ואת המלגז לתת עליו לקטן את הכוש ואת הכרכר לתחוב בו מחט של יד ליטול בו את הקוץ ושל סקאים לפתוח בו את הדלת. גמ' כל הכלים ניטלין ואע''פ שנתפרקו בשבת ולא מיבעיא בחול אדרבה בשבת מוכנין על גבי אביהן בחול אין מוכנין על גבי אביהן אמר אביי הכי קאמר כל הכלים ניטלין בשבת ודלתותיהן עמהן אע''פ שנתפרקו בחול ניטלין בשבת ת''ר דלת של שידה ושל תיבה ושל מגדל נוטלין אבל לא מחזירין ושל לול של תרנגולים לא נוטלין ולא מחזירין בשלמא של לול של תרנגולים קסבר כיון דמחברי בארעא יש בנין בקרקע יש סתירה בקרקע אלא של שידה ושל תיבה ושל מגדל מאי קסבר אי קסבר יש בנין בכלים יש סתירה בכלים ואי אין סתירה בכלים אין בנין בכלים אמר אביי לעולם קסבר יש בנין בכלים ויש סתירה בכלים ושניטלו קאמר א''ל רבא [שתי תשובות בדבר] חדא דנוטלין קתני ועוד מאי אבל לא מחזירין אלא אמר רבא קסבר אין בנין בכלים ואין סתירה בכלים וגזירה שמא יתקע: נוטל אדם קורנס כו': אמר רב יהודה קורנס של אגוזין לפצע בו את האגוזין אבל של נפחין לא קסבר דבר שמלאכתו לאיסור אפילו לצורך גופו אסור א''ל רבה אלא מעתה סיפא דקתני ואת הרחת ואת המלגז לתת עליו לקטן רחת ומלגז מי מייחדי ליה לקטן אלא אמר רבה קורנס של נפחין לפצע בו האגוזין קסבר

רש"י מתני' כל הכלים ניטלין בשבת ודלתותיהן עמהם. כל הכלים שיש להם דלתות כגון שידה תיבה ומגדל ניטלין בשבת ודלתות שיש להם בצדן עמהן ניטלין עמהן: ואע''פ שנתפרקו. הדלתות מן הכלים ניטלין ואין דומין לדלתות הבית שאין ניטלין לפי שדלתות הבית אינן מן המוכן לטלטל שאינן כלי אבל אלו הן כלי אגב אביהן: קורנס. מרטי''ל {פטיש} : דבילה. מאחר שעשאה עיגול עבה היא מאד וקשה כגבינה וצריך קורדום לחותכה: ומגירה. כעין סכין ויש בו פגימות הרבה: לגור בה את הגבינה. לחתכו ולחלקו לפי שממהרת לחתוך דבר עב: מגריפה. וודי''ל {ודי"ל: יעה [ראה תיאורו של רש"י בחגיגה כ. ד"ה ומגריפה בתוכה]} : לגרוף בה את הגרוגרות. מן החביות: רחת. פאל''א {פיל"א: את-חפירה} : מלגז. כמין עתר שקורין פורק''א {קלשון} של ברזל ולו ג' שיניים ומהפכין בו קש בגורן: לתת עליו לקטן. מזונות: כוש. פלך פושי''ל {פלך} : כרכר. ראי''ל {רייו"ל: כרכר [ראה תיאורו לעיל, עה:]} : לתחוב בו. לאכול בו תותים וכל פרי רך: מחט של יד. מחט קטן שתופר בו בגדים: ושל סקאים. מחט גדולה שתופרים בה שקים: לפתוח בו את הדלת. מי שאבד מפתחו: גמ' ולא מיבעיא בחול. קא סלקא דעתך ואע''פ שנתפרקו אבשבת דקתני רישא קאי ומשמע אע''פ שנתפרקו היום מותרים ולא מיבעיא אם נתפרקו מאמש: אדרבה. מאי אע''פ שייך למתני הא ודאי נתפרקו בשבת איכא למישרי משום דכי קדיש יומא הוו מוכנין לטלטל אגב אביהן: הכי קאמר כו'. ואע''פ לא ארבותא דנתפרקו בשבת קאי אלא ארבותא דנתפרקו או בחול או בשבת קאי ולא מיבעיא כשהן מחוברין: נוטלין. משמע מסלקין אותן בשבת [מהיתר] ציר שלהן: לול. בנין העשוי לתרנגולין: לא נוטלין ולא מחזירין. כדמפרש ואזיל חזרתו בנין ממש הוא וסילוקו סתירה גמורה היא: מאי קסבר. שמתיר סילוקו ואוסר חזרתו: אי קסבר יש בנין בכלים. וחזרתו בנין על כרחיך אם יש בנין יש סתירה ואמאי נוטלין: ושניטלו קאמר. וה''ק דלת של תיבה שידה ומגדל שניטלו אין מחזירין: מאי אבל. כיון דלא תנא נוטלין לא שייך למיתני אבל: לעולם קסבר אין סתירה ואין בנין. הלכך נוטלין ומיהו אין מחזירין מדרבנן: גזירה שמא יתקע. בחזקה בסכין ויתדות והוה ליה גמר מלאכה וחייב משום מכה בפטיש: קורנס של אגוזים. המיוחד לפציעת אגוזים הוא דקתני מתניתין דנוטלין אותו למלאכתו משום דעיקרו למלאכת היתר: אבל של נפחים. דעיקרו למלאכת איסור לא: לצורך גופו. שגופו צריך עוד למלאכה אחרת של היתר אין מטלטלין אותו לאותה מלאכה וכ''ש אם אין צריך לגופו אלא לפנות מקומו דאין מטלטלין: מי מייחדי לקטן. בשלמא כולהו הני דמתני' איכא לאוקמא בעשויין ומיוחדין לכך בר מהני דליכא דעביד להו להכי: (רש"י)

תוספות כל הכלים הניטלין בשבת דלתותיהן עמהם גרסינן ול''ג כל הכלים ניטלין דטובא איכא דאין ניטלין כגון מסר הגדול ויתד של מחרישה דאפילו ר''ש מודה כדאיתא בשילהי מכילתין (דף קנז.) וכגון תלתא בת תרי כורי דאסר רבה בשילהי במה מדליקין (דף לה.) וכן חצוצרות לרבי יהודה ונר ישן מ''ר: אדרבה בשבת מוכנין אגב אביהן. אע''ג דלקמן בפירקין (דף קכד:) אמר איפכא גבי שברי כלי חרס דשרי לטלטל יותר כשנשברו בע''ש משנשברו בשבת לא דמיא דהכא אכתי כלי הוא שעדיין עומד למלאכה ראשונה וראוי להתחבר הכיסוי עם הכלי אבל לקמן לא חשיב כלי אלא מחמת שעומד למלאכה אחרת הלכך כשנשבר בשבת אסור טפי דהוי נולד: לעולם קסבר יש בנין בכלים כו'. וכשניטלו מטלטלין קאמר וה''פ הברייתא דלת של שידה תיבה ומגדל ניטלין פירוש מטלטלין כשניטלין ולא כפירוש הקונטרס דמפרש שניטלין דקתני היינו שניטלו קאמר כלומר כשניטל אין מחזירין אותן דלא יתכן לפרש כן ניטלין דסיפא אלא לשון טלטול הוא כדפרשתי ופריך והא נמי נוטלין קתני ועוד מאי אבל לא מחזירין דלא שייך למיתני אמילתיה דלא (דמיא) [שייך] כלל למאי דאיירי בה דמעיקרא קאמר ניטלין שמותר לטלטל ואין בו איסור מוקצה והדר קאמר אבל לא מחזירין שהוא משום איסור בנין מאי ענין זה אצל זה לא שייך כה''ג למיתני אבל כלל: רחת ומלגז מי מייחדי ליה לקטן. ורב יהודה ידע ליה לסיפא אלא דילמא הוה מוקי לה בשיחדה לכך ככל הנך דמתניתין ואם תאמר והאמר רב יהודה אמר שמואל בפרק אלו קשרים (לעיל דף קיג.) כלי קיואי מותר לטלטל בשבת דהיינו לצורך גופו אע''פ שמלאכתו לאיסור ואין לומר (דמשמע) דשמואל קאמר ליה וליה לא סבירא ליה מדבעי מיניה מרב יהודה כובד עליון וכובד התחתון מהו אין ולאו ורפיא בידיה משמע דס''ל הכי ועוד דרב יהודה גופיה בסוף כירה (לעיל ד' מו.) קאמר שרגא דמישחא שרי לטלטולי ואין לומר דמיירי כשייחדו להיתר כדמוקי רב יהודה הנך דמתני' דהא כלי קיואי לא משמע שייחדו דאם כן אפילו כובד העליון וכובד תחתון נמי ויש לומר דלא אסר רב יהודה אלא דומיא דפיצוע אגוזים שהיא מלאכה גרועה לגבי קורנס שמיוחד למלאכה חשובה וכן כל הנך דמתניתין הוה אסור בלא ייחוד דמלאכת היתר שלהן מלאכה גרועה היא לגבי הנך כלים שמיוחדין למלאכה חשובה אבל כלי קיואי ושרגא דמישחא מותר לטלטל לצורך גופן דמלאכה שלהן חשובה יותר מפיצוע אגוזים: (תוספות)

דף קכג - א

דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו מותר איתיביה אביי לרבה מדוכה אם יש בה שום מטלטלין אותה ואם לאו אין מטלטלין אותה א''ל הא מני ר' נחמיה היא דאמר אין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו איתיביה (ב''ש אומרים אין נוטלין את העלי לקצב עליו בשר וב''ה מתירין) ושוין שאם קצב עליו בשר שאסור לטלטלו סבר לשנויי ליה כר' נחמיה כיון דשמעה להא דאמר רב חיננא בר שלמיא משמיה דרב הכל מודים בסיכי זיירי ומזורי דכיון דקפיד עלייהו מייחד להו מקום ה''נ מייחד להו מקום איתמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן קורנס של זהבים שנינו רב שמן בר אבא אמר קורנס של בשמים שנינו מאן דאמר דבשמים כ''ש דזהבים מאן דאמר של זהבים אבל דבשמים קפיד עלייהו: ואת הכוש ואת הכרכר כו': ת''ר פגה שטמנה בתבן וחררה שטמנה בגחלים אם מגולה מקצתה מותר לטלטלה ואם לאו אסור לטלטלה ר''א בן תדאי אומר תוחבין בכוש או בכרכר והן מנערות מאיליהם אמר רב נחמן הלכה כר''א בן תדאי למימרא דסבר רב נחמן טלטול מן הצד לא שמיה טלטול והאמר רב נחמן האי פוגלא מלמעל' למטה שרי ממטה למעלה אסיר הדר ביה רב נחמן מההיא: מחט של יד ליטול בה כו': שלח ליה רבא בריה דרבה לרב יוסף ילמדנו רבינו מחט שניטל חררה או עוקצה מהו א''ל תניתוה מחט של יד ליטול בה את הקוץ וכי מה איכפת ליה לקוץ בין נקובה לבין שאינה נקובה איתיביה מחט שניטל חררה או עוקצה טהורה אמר אביי טומאה אשבת קרמית טומאה כלי מעשה בעינן לענין שבת מידי דחזי בעינן והא נמי חזיא למשקלא בה קוץ אמר רבא מאן דקמותיב שפיר קמותיב מדלענין טומאה לאו מנא הוא לענין שבת נמי לאו מנא הוא מיתיבי מחט בין נקובה בין שאינה נקובה מותר לטלטלה בשבת ולא אמרו נקובה אלא לענין טומאה בלבד תרגמא אביי אליבא דרבא בגולמי עסקינן זימנין דמימלך עלייהו ומשוי להו מנא אבל היכא דניטל חררה או עוקצה אדם זורקה לבין גרוטאות אסובי ינוקא רב נחמן אסיר ורב ששת שרי אמר רב נחמן מנא אמינא לה דתנן אין עושין

רש"י דבר שמלאכתו לאיסור. אם צריך בשבת לגופו של מלאכה אחרת של היתר מותר: מדוכה. שדוכין בה שום: אם יש בה שום מטלטלין אותה. אגב השום: ואם לאו אין מטלטלין. כגון לישב עליה כיון דעיקר מלאכתו לשחיקה דהיא מלאכת איסור משום טוחן: תשמישו. תשמיש המיוחד לו: ושוין. ב''ש וב''ה שנחלקו בנוטלין את העלי לקצב עליו בשר ביו''ט: שאם קצב עליו בשר. שעשה לצורך שמחת יו''ט: שאסור לטלטלו. דהאי דקשרו ב''ה משום שמחת יו''ט קשרו אלמא משום דעלי מלאכתו לאיסור לכתישת טרגיס וטיסני וקליפת עצים לעבד בהן עורות אסור: הכל מודים. רבנן דאיפלגו אדר' נחמיה: בסיכי זיירי ומזורי. כלי צבעין הן ורבינו הלוי פירש כלי אורגין סיכי הן עמודין זיארי הן קנים שבשתי ומזורי כובד עליון ותחתון וראשון נראה לי דזייארי לשון עוצרים הן כמו מעצרתא זיירא (ע''ז דף ס.): דקפיד עלייהו. האומן שלא יתלכלכו ושלא יתעקמו: מייחד להם מקום. מקצה להן בידים: הני נמי. עלי ומדוכה: קורנס של זהבים. אע''פ דקפיד עליה קצת שצריך שיהא חלק לרדד טסין אפ''ה כיון שמתקן על ידי הכאה שמכה על הסדן לא מקצי ליה וכ''ש של שאר נפחים כרבה: בשמים. לשחוק בו: קפיד עליה. שלא ימאס: פגה. תאנה שלא בשלה כל צרכה וטומנין בתבן להתבשל ותבן מוקצה הוי לטיט: אם מגולה מקצתה. שיכול לאוחזה במקום המגולה דאפי' טלטול מן הצד ליכא שאין צריך להגביה התבן אלא מגביה מקום המגולה והתבן נשמט ונופל: פוגלא. צנון תלוש שהטמינו בארץ ונתגלה ראשו: מלמעלה למטה שרי. אם היה העליון שלה למעלה והקצר למטה וכשהוא שולפה חולצה מעליון שלה לתחתון שלה ורוחב הצנון למעלה מותר דליכא טלטול לעפר כלל שהרי נתגלה ראשו: ממטה למעלה אסור. שמזיז עפר לפי שהגומא קצרה מלמעלה ורוחב הצנון מלמטה ואע''ג דטלטול עפר מן הצד הוא שאינו אוחזו ממש בידו: חררה. חור שלה: עוקצה. פויינט''א {פוינט"א: חוֹד} : מהו. לטלטלה מי בטל תורת כלי מינה או לא: כלי מעשה. שמעשה שלו קיים: ולא אמרו נקובה. להיות תורת כלי עליה יותר משאין נקובה אלא לענין טומאה וקס''ד דבנטל חור שלה קאמר דלענין טומאה בטל שם כלי מינה ולטלטול שרי: בגולמי. גולמי מחטין העומדות לינקב דנקובה נגמרה מלאכתה ושאינה נקובה אינה נגמרה מלאכתה הלכך לענין טומאה הוא דלא הוי כלי אבל בטלטול שריא דחזי לקוץ: דמימליך. ולא נקיב לה: ומשוי לה מנא. כמות שהיא ולנטילת קוץ: גרוטאות. שברי מתכות אדם זורק' לבין גרוטאו' ובטל שם כלי מינה: אסובי ינוקא. להחליק סדר אבריו כשהוא נולד אבריו מתפרקין וצריך ליישבן: אסיר. דדמי למתקן: (רש"י)

תוספות בסיכי זיירי ומזורי. פי' בערוך פי' סיכי הם יתדות המוכנין לנפץ בהן משי וכיוצא בה תרגום יתדות סיכי זיירי כלי עץ כמו קרשים שכובשין בהן בגדים דתנן (לקמן דף קמא.) מכבש של בעלי בתים מזורי כלי עץ שהכובס מכה בו הבגדים על האבן שמלבנו ואלו כלים מקפיד עליהם שלא יתעקמו ולא יתפגמו שלא יתקלקלו הבגדים והמשי ומסיח דעתו מלטלטלן וכן מפרש בירושלמי זיירי דין עצר ביה מזורא דין חביט ביה ולפי' הקונט' דמפרש מזורי כובד עליון וכובד תחתון נ''ל דסבירא ליה כמאן דאסר בפרק אלו קשרים (לעיל דף קיג.): הא נמי מייחד לה מקום. מ''מ משום שמחת יו''ט מותר לטלטלו לקצב עליו בשר: הדר ביה רב נחמן מההיא. מסתברא דמההיא הדר ביה מדאמר בפרק תולין (לקמן דף קמא.) אמרי בי רב תנינא דלא כרב נחמן: פגה שהטמינה כו'. מיירי שהניחה שם ע''מ ליטלה אבל אם הניחה שם לכל השבת הוי בסיס לדבר האסור כדאמר לקמן. בפרק נוטל (ד' קמב:) גבי אבן שעל פי החבית לא שנו אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור: האי פוגלא. וא''ת האי פוגלא היכי דמי אי במניח מ''ט דמאן דשרי מלמטה למעלה הא אפילו ניעור לא שרי כ''ש טלטול מן הצד ואי בשכח מ''ט דמאן דאסר אפי' טלטול גמור שרי לצורך לטלטל אגב היתר לקמן בפרק נוטל (קמא. וד' קמב:) במעות שעל גבי הכר בצריך למקומו דמטלטלו בעודן עליו ואבן שעל פי החבית כשהוא בין החביות מגביה ומטה כ''ש טלטול מן הצד וי''ל דמניח על מנת ליטלה איירי אע''ג דכשכח דמי כמו טמן וכיסה בדבר שאינו ניטל בסוף במה טומנין (לעיל דף נא.) דשרי לנער משום דאין מניח לכל השבת ובעצמות וקליפין דריש ביצה (ד' ב.) דשרי ב''ה לסלק את הטבלא ולנער מ''מ לא היה לו להניח באותו ענין שיצטרך טלטול מן הצד ועצמות וקליפין לא מסתייה דלא לינח בהן על גבי השלחן וטמן וכיסה דפרק במה טומנין (לעיל ד' נא.) אין לחוש כיון דאפשר בניעור דאפילו טלטול מן הצד אינו: מדלענין טומאה לאו מנא לענין שבת נמי לאו מנא. תימא הא תנן לקמן כל הכלים הניטלין שבריהן ניטלין אע''ג דלענין טומאה לא הוי מנא כשנשבר אלא על ידי ייחוד לפי' הקונטרס דסוף המצניע (לעיל דף צה:) י''ל דה''פ מדלענין טומאה לאו מנא אפי' על ידי ייחוד דכיון דניטל חררה או עוקצה לא מהני ביה ייחוד לענין שבת נמי לאו מנא היא אבל היכא דהוה מנא לענין טומאה ע''י ייחוד איכא למימר דהוי מנא לענין שבת אפי' בלא ייחוד כיון דיכול להיות כלי לענין טומאה וכן משמע בסמוך דתרגמא אביי אליבא דרבא בגולמי דזימנין דמימלך עלייהו ומשוי להו מנא משמע דלהכי מותר לטלטל אע''ג דטהורה היא דאכתי לא מימלך עלה כיון שראוי ליחדה להיות כלי: אסובי ינוקא. לאו היינו לפופי ינוקא דשרי בפרק במה אשה (לעיל דף סו:) ולקמן בסוף חבית (דף קמז:) דהיינו שכורכין אותו בבגדים וקושרים בחגורה רחבה וכן פירש בקונטרס בסוף מפנין כי היכי דלא תקשי דרב נחמן אדרב נחמן דשרי התם לפופי והכא אסר אסובי והא דתנן בפ' חבית (שם) אין מעצבין את הקטן פריך לה התם אההיא דלפופי ומוקי לה בחומרי שדרה דמיחזי כבונה וקשה דמייתי לה מאין עושין אפיקטויזין שהוא תיקוני גברא כדפירש בקונטרס הוה ליה לאתויי מסיפא דאין מעצבין את הקטן דהוי נמי תקוני ינוקא ודמי טפי שהכל בקטן מענין אסובי ופירש רבינו תם דהכי נמי מייתי ונקט רישא אין עושין אפיקטויזין כו' עד אין מעצבין: (תוספות)

רשב"א הא דאותביה אביי לרבה ממדוכה. איכא למידק והא אביי נמי כרבה סבירא ליה דדבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו מיהא שרי וכדאיתא לקמן, והיכא לא אסיק אדעתיה לאוקומה כרבי נחמיה. ויש לומר דהא דלקמן לבתר דשמעה מרבה רביה הוה. ואי נמי לאפוקי מיניה תירוצה הוי בעי דלמא אית ליה לרבה תירוצה דלא שמיע ליה. ומיהו רבה נמי הוה אפשר ליה לאוקמיה בצורך מקומו, אלא משום דאין מטלטלין אותה לגמרי משמע ליה וכדמשמע ליה נמי לרבי אלעזר לקמן דאוקמה קודם התרת כלים, ולרבי נחמיה נמי ודאי לא מטלטלא ליה כלל למאי דסבירא ליה לרבה כלי שמלאכתו לאיסור לצורך מקומו לא, ואפילו לדידן כיון דסבירא ליה לרבי נחמיה דאין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו, ותשמישה של מדוכה לאיסור הוא, הלכך אינו ניטל כלל. הא דתנן: מדוכה בזמן שיש בה שום מטלטלין אותה. יש מי שפירש דהוא הדין על ידי ככר, ואע"ג דאמרינן (לעיל מג, ב) לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד, הני מילי היכא דליכא תורת כלי כמת, אבל כל מידי דאית ליה תורת כלי מיטלטל הוא על ידי ככר. וליתא. אלא אין לך מוקצה מיטלטל על ידי ככר, ולא אמרו כאן אלא בשום וכיוצא בו הנדוכין, והיינו טעמא משום דכיון דאין זו אסורה אלא מחמת מלאכה, ועכשיו משמש היתר במלאכתו, הרי מה שאוסרה הוא מתירה, והוי ליה כקדרה מטלטלת עם התבשיל. סיכי זיירי ומזורי. פירש רש"י ז"ל: בלשון אחד שהן כלי קיואי. ואינו מחוור, דהא אמרינן לעיל בפרק אלו קשרים (קיג, א) דכלי קיואי לכולי עלמא שרו, חוץ מכובד העליון וכובד התחתון, ואפילו הנהו איכא מאן דשרי, ורבי יוחנן דבעא לרבי יהודה בר ליואי ליפשטה מהא דרב, ואיכא למימר דלמא לא שמיעא ליה, והני דהכא היינו כובד העליון וכובד התחתון, ואינו נכון. ויש מפרשים דכלי כובסין הן, וכן פירש בערוך (ערך זיירי). אסובי ינוקא. פירש רש"י: להחליק סדר אבריו ביד, דכשהוא נולד אבריו מתפרקין וצריך ליישבן, ולא דמי ללפופי דשרי לדברי הכל בשלהי פרק חבית (קמז, ב), דהתם בבגדים הוא מחבש אותו וממילא הוי מתוקן, אבל אסובי ביד דמי לתקוני מנא. ויש שהקשו עליו, דאם איתא לא הוה ליה לדמויי לאפיקטוזין, דטפי הוה ליה לדמויי למעצבין את התינוק דאמרינן לקמן (קמז, א) דאסיר. ור"ח ז"ל פירש אסוקי גרמא דפומא דנפלא לינוקי, ופעמים שמקיא על ידי כך והיינו דמדמי לה לאפיקטוזין. וכן פירש גם הר"ז הלוי ז"ל. ויש מקשים דהא רפואתו לאו משום הקאתו היא, והיא גופא נמי שריא דהא אינו מתכוין. ויש מפרשים כמו שפר"ח ז"ל, אלא שאינו בא מצד הקאתו, אלא כך מדמה אותו להקאתו דהיינו אפיקטוזין, דכמו שחתימת האיצטומכא אסור לעשות לה רפואה באפקטוזין לפתחה כך סתימת הגרון אסור לעשות לה רפואה באסובי כדי לפתחה. וכן פירשו בתוס'. (רשב"א)

דף קכג - ב

אפיקטויזין בשבת ורב ששת התם לאו אורחיה הכא אורחיה אמר רב ששת מנא אמינא לה דתנן מחט של יד ליטול בה את הקוץ ורב נחמן התם פקיד הכא לא פקיד: מתני' קנה של זיתים אם יש קשר בראשו מקבל טומאה ואם לאו אין מקבל טומאה בין כך ובין כך ניטל בשבת: גמ' אמאי פשוטי כלי עץ הוא ופשוטי כלי עץ אינן מקבלין טומאה מ''ט דומיא דשק בעינן תנא משמיה דר' נחמיה בשעה שמהפך בזיתים הופכו ורואה בו: מתני' ר' יוסי אומר . כל הכלים ניטלין חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרישה: גמ' אמר ר''נ האי אוכלא דקצרי כיתד של מחרישה דמיא אמר אביי חרבא דאושכפי וסכינא דאשכבתא וחצינא דנגרי כיתד של מחרישה דמי ת''ר בראשונה היו אומרים שלשה כלים ניטלין בשבת מקצוע של דבילה וזוהמא ליסטרן של קדרה וסכין קטנה שעל גבי שלחן התירו וחזרו והתירו וחזרו והתירו עד שאמרו כל הכלים ניטלין בשבת חוץ מן מסר הגדול ויתד של מחרישה מאי התירו וחזרו והתירו וחזרו והתירו אמר אביי התירו דבר שמלאכתו להיתר לצורך גופו וחזרו והתירו דבר שמלאכתו להיתר לצורך מקומו וחזרו והתירו דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו אין לצורך מקומו לא ועדיין בידו אחת אין בשתי ידיו לא עד שאמרו כל הכלים ניטלין בשבת ואפי' בשתי ידים א''ל רבא מכדי התירו קתני מה לי לצורך גופו מה לי לצורך מקומו אלא אמר רבא התירו דבר שמלאכתו להיתר בין לצורך גופו ובין לצורך מקומו וחזרו והתירו מחמה לצל וחזרו והתירו דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ולצורך מקומו אין מחמה לצל לא ועדיין באדם אחד אין בשני בני אדם לא עד שאמרו כל הכלים ניטלין בשבת אפילו בשני בני אדם איתיביה אביי מדוכה אם יש בה שום מטלטלין אותה ואם לאו אין מטלטלין אותה הכא במאי עסקינן מחמה לצל איתיביה ושוין שאם קצב עליו בשר שאסור לטלטלו הכא נמי מחמה לצל אמר ר' חנינא) בימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זו דכתיב {נחמיה יג-טו} בימים ההמה ראיתי ביהודה דורכים גתות בשבת ומביאים הערימות אמר ר' אלעזר קנין ומקלות גלוסטרא ומדוכה כולן קודם התרת כלים נשנו קנין דתנן לא סידור הקנין ולא נטילתן דוחה את השבת מקלות דתנן מקלות דקין חלקין היו שם ומניחו על כתפו ועל כתף חבירו ותולה ומפשיט (אמר) רבי אלעזר ארבעה עשר שחל להיות בשבת מניח

רש"י אפיקטויזין. להקיא שותה משקים ומקיא ולא לרפואה אלא להריק את מעיו שיוכל לאכול ולשתות [היום] הרבה כדאמרינן בפרק חבית ואף על גב דלא גזור בה משום שחיקת סממנין דהא לאו לרפואה היא אסור משום דמתקן גברא: הכא אורחיה. והרי הוא כמי שמאכילו ומשקהו: ליטול בה את הקוץ. אלמא תקוני גברא במידי דלאו לרפואה דליכא משום שחיקת סממנין שרי: פקיד. הקוץ הזה אינו מחובר בו אלא מופקד ונתון שם והוצאה זו אינו תיקון: הכא לא פקיד. ודמי למלאכה שמסדרן ומכניסן למקום חבור: מתני' קנה של זיתים. לאחר מסיקתן צובר במעטן ושמנן מתאסף בתוכן ונוח לצאת ויש לו קנה להפכן בו ולבדוק אם כמרו כל צרכן ומגיען לבית הבד: אם יש קשר בראשו. כעין פקק של קנה קולמוס: מקבל טומאה. דכלי הוא לפי שעב בראשו קצת: ואם לאו. לא דמי לכלי ובגמרא מפרש לה: גמ' ואמאי. כי יש בו קשר בראשו נהי נמי דקשר משוי ליה מנא. מיהו פשוטי כלי עץ הוא שאפילו חלול הוא. אין חללו עשוי לקבל כלום: הופכו ורואה. בחלל ראשו שמשתייר שם על ידי שהוא פקוק בקשר מן השמן הזב מן הזיתים ובודק בו אם הגיעו לעצור וזו היא לו קבלה בחלל שלו ואם לאו. שאין קשר בראשו. אין השמן נראית שם מפני שאינו פקוק וכולו חלל הלכך לאו לקבל הוא עשוי והוי פשוטי כלי עץ ובין כך ובין כך. ניטל בשבת דהא כלי הוא להפוך בו זיתים: מתני' מסר הגדול. מגירה גדולה שעשויה לקצוץ קורות: ויתד של מחרישה. הוא כלי גדול העשוי כסכין שבו עושין חריץ של תלם המענה קולטר''א {קנקן של מחרשה (היתד הפולחת את הקרקע)} בלעז דהנך קפיד עלייהו ומייחד להם מקום דלא חזו למלאכה אחרת: גמ' אוכלא דקצרי. כלי נחושת העשוי כנפה נקבים נקבים והוא של כובסים ונותנו על הבגדים ומזלף בו המים עליהן וי''מ שמגמרין מוגמר מתחתיו והבגדים מונחין עליו ומתגמרין דרך הנקבים: חרבא דאושכפי. סכין של רצענין: וסכינא דאשכבתא. סכין של בית המקולין שהקצבין מקצבין בו בשר: חצינא. דולויר''א {דולידויר"א: מעצד (מעין גרזן)} כל הני קפדי עלייהו משום דמפגמי ומקצי להו בידים: ג' כלים. ותו לא ולקמן אמרינן דבימי נחמיה בן חכליה בבית שני גזרו על טלטול כל הכלים כדי לגדור גדר להחמיר באיסורי שבת מפני שהיו מקילין בה: מקצוע. איזמל שמחתכין בו דבלה יעשהו במקצועות מתרגמינן באיזמליהון (ישעיהו מד): זוהמא לסטרון. כף גדולה שמסלקין בו זוהמא של קדרה: וסכין קטן. שחותכין בו לחם ובשר ואוכלין דהני תדירין בתשמיש: התירו. עוד כשראו שחזרו להזהר קצת באיסור שבת וחזרו והתירו כשנזהרו יותר וחזרו והתירו ולקמיה מפרש מאי כולהו הנך התירו: עד שאמרו. עוד חזרו והתירו את הכל עד שאמרו הכל ניטלין חוץ מן המסר הגדול כו': התירו. לטלטל דבר שעיקר מלאכתו בחול להיתר לדבר המותר בשבת התירו לטלטל לצורך גופו אם הוצרך להשתמש בגוף הכלי אבל לא משום שהוצרך למקומו: וחזרו והתירו. את אלו לצורך מקומו: וחזרו והתירו אף מי שמלאכתו לאיסור. והוצרך לו בשבת לגופו למלאכת היתר ומיהו לא הותרו אלו לצורך מקומו: כל הכלים. הללו שאמרנו חוץ מן המסר הגדול דלא שרי לא לצורך גופו ולא לצורך מקומו ואביי דמתרץ הכי הדר ביה לגבי רבה דאמר לעיל קורנס של נפחים שנינו דדבר שמלאכתו לאיסור שרי לצורך גופו: א''ל רבא מכדי. לצורך התירו בפעם ראשונה: מה לי גופו מה לי מקומו. תרווייהו צורך נינהו: מחמה לצל. שאינו צריך לו עכשיו לא לגופו ולא למקומו אלא חס עליו שמא יתבקע בחמה: עד שאמרו. היינו עוד היתר אחרינא כל הכלים אפי' גדולים ומיהו לכדאוקימנא של היתר אפי' מחמה לצל ושל איסור לצורך גופו או מקומו: אין מטלטלין אותה. בשלמא לדידי אין מטלטלין אותה לצורך מקומה קאמר אלא לדידך אמאי: משנה זו. דלעיל בראשונה היו אומרין ג' כלים ותו לא משום דהוו מזלזלים בשבתות דכתיב בימים ההמה וגו': קנים ומקלות כו'. משניות הן כדמפרש ואזיל: קודם התרת כלים. מנין האחרון שהותרו כולן לצורך גופן לאביי ולרבא אף לצורך מקומו: לא סידור הקנים. שהיו נותנין במערכת לחם הפנים בין חלה לחלה להפרידן ליכנס הרוח ביניהן שלא יתעפשו: ולא נטילתן. מן המערכה ישנה: דוחה את השבת. אלא נכנס בע''ש ונוטל הקנים ולמחר מסלק המערכה הישנה ומסדר החדשה בלא קנים ולמוצאי שבת נכנס ונותן הקנים ביניהן זו נשנית קודם היתר מנין הראשון דהא מלאכתן להיתר וקאסר להו לצורך גופן: מקלין דקין וחלקין היו. בעזרה בפסח שחל להיות י''ד בחול: (רש"י)

תוספות וסכינא דאשכבתא. פירש בקונטרס סכין שהקצבים מקצבין בה בשר וי''מ סכין ששוחטין בה שמקפיד שלא תיפגם ויש ליזהר שלא לטלטלו אפי' לצורך גופו דהוי כיתד של מחרישה דאפי' ר''ש מודה כדאמרינן בסוף מכילתין (דף קנ'.): מקצוע של דבילה. לא חשיב אלא כלים דלאו בני קיבול דהא פשיטא דכוסות וקערות וצלוחיות היו מטלטלין: איתיביה אביי מדוכה. בשלמא לדידי מוקמינן לצורך מקומו וה''מ לשנויי כר' נחמיה כדשני לעיל ואביי נמי הוה ידע דהא משני ליה רבה הכי לעיל אלא פריך לרבא אולי יאמר תירוץ אחר ורבא לא בעי לשנויי כר' נחמיה דלית הלכתא כוותיה ורבה דמשני ליה כר' נחמיה משום דמשמע ליה אין מטלטלין אותם בשום ענין: הכא נמי מחמה לצל. והא דנקט לקצב עליו בשר אע''ג דלצורך גופו ומקומו נמי שרי לאשמעינן דאפילו בהא פליגי ב''ש דלא שרו מחמת שמחת יו''ט: לא סידור קנים. אע''ג דאין שבות במקדש כמה שבותים אשכחן במקדש שגזרו פעמים לצורך כי הכא בקנים ומקלות לפי שהיו מחללים את השבת: הרי היא ככל הכלים. אע''ג דקודם התרת כלים נשנית איכא למימ' ככל הכלים כעין כוסות וקערות: (תוספות)

רשב"א עד שאמרו כל הכלים ניטלין בשבת ואפילו בשני בני אדם. ואיני יודע במה הן נחלקין אביי ורבא, דאביי אמר דוקא באדם אחד ובניטל אפילו בשתי ידים, ורבא אמר אפילו בשני בני אדם. ויש לפרש דאביי סבר דכיון דאיכא לאוקמה באדם אחד, לא מוקמינן לה בשני בני אדם, דתפשת מועט תפשת תפשת מרובה לא תפשת, ורבא סבר דכיון דקתני כל הכלים אפילו בשני בני אדם משמע. ואי נמי בסברא בעלמא הוא דפליגי, דאביי סבר דכל שאינו ניטל באדם אחד, מקצה אותו מדעתו ואין מטלטלין אותו, ורבא סבר דאפילו בשני בני אדם, ובעיא היא לעיל בפרק כל כתבי הקודש בסופו (קכב, א) גבי קרונות, ואסיקנא התם דאפילו בשני אדם, ושני בני אדם לאו דוקא אלא אפילו ארבעה וחמשה, ופלוגתא היא בירושלמי (פי"ז, ה"א) דגרסינן התם שהוא ניטל בשנים מטלטלין אותו בשנים, בשלשה ובחמשה אסור, א"ר זעירא מכיון דתימא בשנים מותר, אף בארבעה וחמשה מותר. איתביה אביי מדוכה אם יש בה שום מטלטלין אותו ואם לאו אין מטלטלין. תמיהא לי מאי קא מותיב מינה אביי לרבא, דהא לדידיה נמי על כרחך אין מטלטלין אותה דקתני, היינו לצורך מקומה, אבל לצורך גופה מטלטלין אותה. ויש לומר דמשום דסבירא ליה לאביי דאין מטלטלין אותה כלל משמע, משום הכי קא מותיב ליה לרבא מיניה, דלמא נפיק מיניה פירוקא חדתא. ועוד יש לי לומר דלאביי משמע ליה דאין מטלטלין אותה כלל קאמר וכדאמרן, והכי קאמר ליה בשלמא לדידי דאמינא דלצורך מקומו שלא לצורך קרינן ליה, ומינה דלר' נחמיה אפילו מלאכתו להיתר לצורך מקומו לא שרי, מוקמינן לה למדוכה כר' נחמיה וכדאוקי לה רבה לעיל, אלא לדידך דאמרת דצורך גופו וצורך מקומו כהדדי ניהו, אם כן כמאן מוקמת לה, ואע"ג דהשתא לא איירי אינהו כלל בדר' נחמיה, מכלל פלוגתייהו נפקא להו כדאמרן. ואי נמי עיקר תיובתיה דאביי לקמן (קכד, א) הות גבי פירושא דמתניתין דהא פליגי התם בהדיא בדר' נחמיה, ולאו דוקא מותיב אביי לרבא הכא והתם, דבודאי כל יומא לא פריך ליה מינה, אלא דתלמודא הוא דמסדר להו לאקשויי הכא והתם. כך נראה לי. (רשב"א)

דף קכד - א

ידו על כתף חבירו ויד חבירו על כתיפו ותולה ומפשיט גלוסטרא דתנן נגר שיש בראשו גלוסטרא ר' יהושע אומר שומטה מן פתח זה ותולה בחבירו בשבת ר' טרפון אומר הרי הוא ככל הכלים ומיטלטל בחצר מדוכה הא דאמרן אמר רבה ממאי דילמא לעולם אימא לך לאחר התרת כלים נשנו קנים טעמא מאי משום איעפושי בהאי פורתא לא מיעפש מקלות אפשר כר' אלעזר גלוסטרא כדרבי ינאי דאמר רבי ינאי בחצר שאינה מעורבת עסקינן רבי יהושע סבר תוך הפתח כלפנים דמי וקמטלטל מנא דבתים בחצר ור' טרפון סבר תוך הפתח כלחוץ דמי ומנא דחצר בחצר קא מטלטל מדוכה ר' נחמיה היא: מתני' כל הכלים ניטלין לצורך ושלא לצורך ר' נחמיה אומר אין ניטלין אלא לצורך: גמ' מאי לצורך ומאי שלא לצורך אמר רבה לצורך דבר שמלאכתו להיתר לצורך גופו שלא לצורך דבר שמלאכתו להיתר לצורך מקומו ודבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו אין לצורך מקומו לא ואתא רבי נחמיה למימר ואפילו דבר שמלאכתו להיתר לצורך גופו אין לצורך מקומו לא אמר ליה רבא לצורך מקומו שלא לצורך קרית ליה אלא אמר רבא לצורך דבר שמלאכתו להיתר בין לצורך גופו בין לצורך מקומו שלא לצורך ואפ' מחמה לצל ודבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ולצורך מקומו אין מחמה לצל לא ואתא רבי נחמיה למימר ואפילו דבר שמלאכתו להיתר לצורך גופו ולצורך מקומו אין מחמה לצל לא יתיב רב ספרא ורב אחא בר הונא ורב הונא בר חנינא ויתבי וקאמרי לרבה אליבא דרבי נחמיה הני קערות היכי מטלטלינן אמר להו רב ספרא מידי דהוה אגרף של רעי אמר ליה אביי לרבה למר אליבא דרבי נחמיה הני קערות היכי מטלטלינן להו אמר ליה רב ספרא חברין תרגמה מידי דהוה אגרף של רעי איתיביה אביי לרבא מדוכה אם יש בה שום מטלטלין אותה ואם לאו אין מטלטלין אותה הכא במאי עסקינן מחמה לצל איתיביה ושוין שאם קיצב עליו בשר שאסור לטלטלו הכא נמי מחמה לצל והא דתנן אין סומכין את הקדירה בבקעת וכן בדלת והא בקעת דביום טוב דבר שמלאכתו להיתר הוא אלמא דבר שמלאכתו להיתר בין לצורך גופו בין לצורך מקומו אסור התם מאי טעמא כיון דבשבת דבר שמלאכתו לאיסור הוא גזירה יו''ט אטו שבת וכי תימא שבת גופיה תישתרי דהא דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ולצורך מקומו שרי הני מילי היכא דאיכא תורת כלי עליו היכא דליכא תורת כלי עליו לא ומי גזרינן והתנן משילין פירות דרך ארובה ביום טוב אבל לא בשבת ומי לא גזרינן והתנן אין בין יו''ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד אמר רב יוסף לא קשיא הא ר' אליעזר הא רבי יהושע דתניא אותו ואת בנו שנפלו לבור ר' אליעזר אומר מעלה את הראשון על מנת לשוחטו ושוחטו והשני עושה לו פרנסה במקומו בשביל שלא ימות ר' יהושע אומר מעלה את הראשון על מנת לשוחטו ואינו שוחטו ומערים ומעלה את השני רצה זה שוחט רצה זה שוחט ממאי דילמא עד כאן לא קאמר ר' אליעזר התם אלא דאפשר לפרנסה אבל היכא דלא אפשר לפרנסה לא אי נמי עד כאן לא קאמר רבי יהושע התם דאפשר בהערמה אבל היכא דלא אפשר בהערמה לא אלא אמר רב פפא לא קשיא הא בית שמאי הא בית הלל דתנן בית שמאי אומרים

רש"י ידו על כתף חברו. דלא מטלטלי מקלות: גלוסטרא. דתנן רבי יהושע אמר נגר שיש בראשו גלוסטרא שראשה עב וראוי לדוך בו שום ונועלין בו דלת: שומטה מפתח זה ותולה בחברו. ואע''ג דצריך לגופו לתלותו בחברו ולנועלה בו שומטו ע''י גרירה אבל טלטול גמור לא ואע''פ שמלאכתו להיתר לא שרי ליה לצורך גופו: מדוכה הא דאמרן. לעיל אע''ג דשנייה רבא לעיל מחמה לצל ואביי שנייה לצורך מקומו שינויי דחיקי נינהו אלא קודם התרת כלים נשנו: קנים טעמא מאי. מסדרין אותם במערכה: משום איעפושי. דלא סמכינן אניסא ומשום ההוא פורתא שהישנה מתעכבת בלא קנים מלילי שבת לשבת והחדשה משבת למוצ''ש לא מיעפשי: כדר''א. מניח ידו על כתף חבירו: שאינה מעורבת. שהרבה בתים פתוחים לה ולא עירבו דכלים ששבתו בבתים אסור להוציאן לחצר וששבתו בחצר מותר לטלטלן בחצר שהחצר כולו רשות לעצמו הוא והבתים מיוחדים לכל איש ביתו: תוך הפתח. שנטל הנגר משם: וקא מטלטל מנא דבית בחצר. הלכך שומטה אין דטלטול מן הצד היא אבל טלטול גמור לא: מדוכה רבי נחמיה היא. דאמר ובעירובין (דף לה.) אפילו טלית ואפי' תרווד אין ניטלין אלא לצורך תשמיש המיוחד: מתני' ה''ג במתניתין כל הכלים ניטלין לצורך כו': גמ' מאי לצורך ומאי שלא לצורך אמר רבה כו'. לצורך דשרי תנא קמא היינו דבר שמלאכתו להיתר ומטלטלו לצורך גופו: שלא לצורך דבר שמלאכתו להיתר. ומטלטלו שלא לצורך גופו אבל צריך למקומו: ודבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו. הוא דאישתראי אם צריך לו למלאכת היתר אבל שלא לצורך גופו ואע''ג דצריך למקומו לא ורבה לטעמיה דאמר לעיל (דף קכב:) גבי קורנס של נפחים נמי מותר לצורך גופו: א''ל רבא כו' אלא אמר כו'. ולרבא דמוקי אליבא דרבי נחמיה דלצורך גופו ולצורך מקומו מותר ע''כ האי לצורך גופו כגון שזה התשמיש מיוחד לו דתניא לקמן בפרק חבית (שבת דף קמו.) רבי נחמיה אומר אפילו תרווד ואפילו טלית אין ניטלין אלא לצורך תשמישן וצורך מקומו נמי לרבא כצורך גופו ותשמישו דמי ולרבה צורך גופו הוא דשרי רבי נחמיה ודוקא לתשמיש המיוחד לו ובין לרבה ובין לרבא דוקא דבר שמלאכתו להיתר אבל דבר שמלאכתו לאיסור אפילו לצורך גופו לא שרי רבי נחמיה דהאי צורך גופו לאו תשמיש המיוחד לו הוא דהא מיוחד למלאכת איסור: לרבה אליבא דרבי נחמיה. דאמר דבר שמלאכתו להיתר לצורך מקומו לא: הני קערות. לאחר אכילה היכי מטלטל להו לסלקן מלפנינו: ואם לאו אין מטלטלין אותה. בשלמא לרבה כגון דאין צריך לגופה [אלא למקומה] אלא לדידך אמאי: וכן בדלת. אוקימנא במסכת ביצה וכן הדלת אין סומכין בבקעת וביו''ט קיימי: והא בקעת ביו''ט מלאכתה להיתר היא. דלהסקה חזי וקיימא וקאסר לטלטלה לצורך גופו למלאכה אחרת וכל שכן לצורך מקומה: ומשני התם טעמא כיון דבשבת אסור דהא בקעת בשבת מלאכתה לאיסור היא ביום טוב נמי אסור גזירה יו''ט אטו שבת: משילין פירות דרך ארובה ביום טוב. בהדיא תנן אבל לא בשבת פירות השטוחים על הגג לייבשן וראה גשמים ממשמשים ובאין משילן לארץ דרך ארובת הגג דלא טריחא מילתא דנופלין מאליהן אלמא דלא גזרינן ופרכינן ומי לא גזרינן והתנן אין בין כו': לא קשיא הא. דתנן משילין דשרי טירחא ביו''ט משום איבוד ממון רבי יהושע היא שהתיר להעלות בהמה בהערמה מן הבור: והא. דתנן אין בין כו' ר''א היא: דאפשר בהערמה. דמיחזי כמאן דעביד לצורך יו''ט אבל גבי משילין דליכא הערמה לדמויי להתירא לא. (רש"י)

תוספות הא ר''א. ההיא דאין בין אע''ג דבפ''ק דמגילה (דף ז:) דייקינן עלה הא לענין מכשירי אוכל נפש זה וזה שוין וקאמר מתני' דלא כרבי יהודה ור''א סבירא ליה כר''י ועדיפא מדרבי יהודה כדאמר בריש תולין (לקמן דף קלז:) איכא למימר דההוא תנא סבר לה כוותיה בחדא דגזרינן י''ט אטו שבת ופליג עליה במכשירין ועוד יש לומר דאין בין דפ''ק דמגילה מיירי במילי דאורייתא ואין בין דהכא היינו דתנן במשילין (ביצה ד' לז:) דמיירי במילי דשבות ואינו מענין אחד תדע דהכי פריך עלה בפ' משילין כדפריך הכא בשמעתא ולא פריך בפ''ק דמגילה והא דדייק התם הא לענין מכשירין זה וזה שוין לא דייק בפרק משילין: (תוספות)

רשב"א אמר רבא ממאי דלמא לעולם אימא לך לאחר התרת כלים וכו'. בהאי פורתא לא מיעפש כלום, והלכך לאו צורך גופו מיקרי אלא הוי ליה כמחמה לצל. ואם תאמר אם כן לישתרי דהא כלי שמלאכתו להיתר אפילו מחמה לצל שרי כדרבא. ויש לומר דהכא רבה גרסינן, דהוא רבה בר נחמני דאסר אפילו כלי שמלאכתו להיתר מחמה לצל. ואתא רבי נחמיה למימר לצורך גופו ולצורך מקומו אין, מחמה לצל לא. פירש רש"י ז"ל: דהאי צורך גופו וצורך מקומו דר' נחמיה, היינו לצורך תשמיש המיוחד לו, הא לאו הכי לא, וכדאמרינן (לקמן קמו, א) דלר' נחמיה אין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו ואפילו טלית ואפילו תרווד, ותניא (לעיל לה, ב) אין מטלטלין לא השופר ולא את החצוצרות, ואוקימנא לה כר' נחמיה כדאיתא בשלהי פרק במה מדליקין (לו, א) ואע"ג דשופר הא חזי למלאכת היתר לגמע בו מים לתינוק כדאיתא התם, ולקמן בסמוך תניא אין מסיקין לא בכלים ולא בשברי כלים, ואוקימנא כרבי נחמיה, אע"ג דהסקה ביום טוב מלאכת היתר הוא אלא שאינה מלאכה המיוחדת להן, אלא על כרחין האי צורך גופו דר"נ דהכא אינו כצורך גופו דרבנן, אלא צורך תשמישו המיוחד לו, כגון טלית ללבוש תרווד לנער בו את הקדרה סכין לחתוך בה, וצורך מקומו נמי היינו בצורך תשמיש המיוחד לו לר' נחמיה אליבא דרבא, דכשם שמייחדין להשתמש בהם כך מייחדין להסתלק אחר תשמישן. זו היא שיטת רש"י ז"ל. וכ"כ (ר"ת) [ר"ח] ז"ל. ולפי דבריו הא דחבית שנשברה, דקתני שובר אדם את החבית (קמו, א) ומוקמינן לה בדרוסות ואליבא דר' נחמיה, צריכין אנו לפרש כגון ששברה במקצוע של דבילה, ושלא כדברי רש"י ז"ל עצמו שפירש שם בקרדום וסייף, ואגב חורפיה לא עיין בה. ומעתה אתיא שפיר ההיא דאמרינן בפרק בכל מערבין (לד, ב) גבי נתנו למגדל דקטיר במתנא ובעי למיפסקיה ואליבא דרבי נחמיה, והשתא הוי טעמא לפי שאינו עשוי למיפסק אלא לחתוך בו בשר ולפיכך לא הוי תשמיש המיוחד לסכין, וכן הטעם להא דאמרינן לקמן (קמו, א) גבי חותמות אבל לא מפקיע ולא חותך. אבל ר"ת ז"ל הקשה עליו, דהא מדפליג ר' נחמיה בסיפא דמתניתין דהכא, לכאורה משמע דברישא לא פליגי אלא כולהו תנאי מודו בה, דאלמא לכל צורך גופו שיהא מלאכת היתר שרי לטלטלה ואפילו לרבי נחמיה. ואפשר לי לתרץ בהא, דדלמא נטר להו רבי נחמיה עד סיפא ופליג אכולהו. אלא הא קשיא לי קצת, מדקאמר ת"ק כל הכלים ניטלין לצורך ושלא לצורך, ורבי נחמיה פליג בה ואמר אין ניטלין אלא לצורך, לכאורה משמע דלא פליגי כלל אלא בשלא לצורך הא לצורך שוין בו, דאם איתא הוי ליה למימר אלא לצורך תשמישו. ואפשר דמשום דת"ק סתים לישניה דאמר לצורך, ולא פירש מאי לצורך, אמר איהו נמי לצורך, ולעולם האי לצורך למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. ור"ת ז"ל הקשה עוד, דדוחק הוא לחלק במימרא אחת במימריה דרבה, בין גופו ומקומו דרבנן לגופו ומקומו דר' נחמיה. וגם בזה יש לי לומר דהכא סמיך אלישנא דמתניתין וכדאמרן. ונמצא לפי דברי רש"י ז"ל, דכלי שמלאכתו לאיסור אינו ניטל כלל לצורך גופו לפי שאינו מיוחד אלא למלאכת איסור, אבל לצורך מקומו ניטל שהרי נטילתו בתשמיש המיוחד לו, ואע"ג דבכולה שמעתין שריא טפי לצורך גופו מצורך מקומו, הכא לא קשיא, דבדין הוא דאפילו לצורך גופו יטלטלנו, אלא שאי אפשר דלא משכחת לה צורך גופו. ולי נראה דיש לנו כיוצא בזה בפרק נוטל (קמב, ב), גבי כר שהניח עליו מעות דלצורך גופו אסור ולצורך מקומו מותר. אבל ר"ת פירש דלדברי רש"י ז"ל, דלרבי נחמיה אין כלי שמלאכתו לאיסור מיטלטל כלל ואפילו לצורך מקומו דאינו תשמיש המיוחד לו, דדוקא בכלי שמלאכתו להיתר שרי לפי שמייחדו להסתלק אחר תשמישו, וזה הואיל ואינו משתמש בו אף הוא אינו מסלקו. והראשון נראה יותר. והיינו נמי דרבא לא אשכח פתרי במדוכה אלא במחמה לצל, ולא מצי לאוקמה כרבי נחמיה, ואילו מצי לאוקמה כרבי נחמיה טפי הוה ניחא ליה לאוקמה כותיה משום דאין מטלטלין אותה לכאורה לגמרי משמע וכדמקשי ליה אביי מינה. וכמו שכתבתי למעלה. ויש מפרשים, דלרבי נחמיה אפילו כלי שמלאכתו לאיסור משכחת ליה לצורך תשמישו, דלא אסר רבי נחמיה אלא במשנה אותו למלאכה אחרת, כגון קורנס של נפחים לישב עליו או לכסות בו את הכלי ואף על גב דישיבה וכיסוי מלאכה (גופו) של היתר הוא, אבל לפצוע בו אגוזים תשמישו המיוחד לו הוא שהרי מיוחד הוא להכות בו, ואף על גב שמשנה אותו מהכאת מלאכת איסור להכאת מלאכת היתר, אין זה שינוי תשמישו. וכן מכבדות של תמרה העשוין לכבד את הבית שהיא מלאכת איסור למאן דאית ליה הכין, שרי לטלטולה לכבד בה את המטות ואת השלחן שהן מלאכות של היתר. ומדוכה לרבי נחמיה דלא שרי לפצוע בתוכה אגוזים, היינו דדיכה לחוד ופציעה לחוד ולאו מלאכה אחת הן, וכן נמי ההיא דעירובין דמיפסק מיתנא בסכין לאו מלאכתו היא, דחתיכה לחוד והפסקה לחוד. ויש מקשים לפירוש זה דאם כן יפסקנו במספרים, וכן חותמות שבקרקע יחתוך במספרים. ומצאתי לר"ח ז"ל שם בערובין בפרק בכל מערבין (לה, א) פירוש במנעל דקטיר במתנא עסקינן דבעי סכינא למיפסקיה ונאבד הסכין, כלומר דאילו לא נאבד הסכין עירובו עירוב לכולי עלמא דחתיכה תשמישו המיוחד לו לסכין הוא, אלא כשנאבד הסכין ואינו יכול לחתכו אלא צריך קרדום או מרא שאין תשמישן לכך, והלכך לרבנן עירובו עירוב דכל הכלים ניטלין לצורך גופו, ור' אלעזר סבר כרבי נחמיה. ופירוש נכון הוא. ור"ת ז"ל פירש, דלרבי נחמיה אפילו כלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו מותר, ודוקא לצורך תשמישו שרגיל לו לפעמים לעשות בו בחול ואע"פ שאינו מיוחד לכך, ותרווד וטלית דקאמר היינו לשנותו למלאכה שאינו רגיל בה בחול כלל, ורישא דמתניתין דכל הכלים לכולי עלמא, ואפילו רבי נחמיה מודה בה דכולהו הני דמתניתין תשמישן הוא בהכי בחול לעתים, והיינו דשרי רבי נחמיה [ב]ההיא דחבית לטלטל אפילו קרדום לחתוך בו את החבית הואיל וצריך לחתוך בו הגרוגרות הדרוסות, אבל ההיא דעירובין (לה, א) דאסר לטלטל סכין למיפסק מיתנא, וקרדום לשבור בו את החבית, ושופר וחצוצרות לשתות, וסכין להפקיע ולחתוך בו חותמות, ולהסיק בכלים, היינו דכל אלו משום שאינם רגילין כלל אלא באקראי בעלמא ולא מסיק אדעתיה עלוייהו, ולפיכך מחמיר רבי נחמיה דאין זה קרוי תשמישו. ורבנן סברי אפילו אינו תשמישו לצורך גופו קרי' ליה, ואע"פ שאינו ראוי לאותה מלאכה כגון חצוצרות לגמע בו מים לתינוק, ורבי יהודה סבר דלצורך גופו ואפילו למלאכה שאינו רגיל בה אלא באקראי בעלמא שרי לצורך גופו ולצורך מקומו, דסתמא דהא מתניתין בין לר"ש בין לרבי יהודה היא. ורב נמי דסבירא ליה במוקצה כר' יהודה, סבירא ליה כרבא כדאיתא לקמן בסמוך. ודוקא למלאכה שהוא ראוי לה, אבל למלאכה שאינו ראוי לה אסור, והיינו דאסר חצוצרות בשלהי פרק במה מדליקין (לעיל לה, ב). וקשיא לי טובא להדין פירושא, חדא דאפילו לדידיה ז"ל תיקשי ליה מאי דאקשי איהו לרש"י ז"ל, דצורך גופו וצורך מקומו לרבנן לאו היינו לצורך גופו וצורך מקומו דר' נחמיה. ועוד דהא מדאמר רב יהודה בריש פרקין (קכב, ב) קורנס של אגוזים לפצוע בו אגוזים אבל קורנס של נפחים לא, ואקשי ליה רבה רחת ומזלג, ואתא אביי לסיועיה לרב יהודה ואותביה לרבה ממדוכה, ופירקה רבה ואמר הא מני ר' נחמיה היא, אלמא משמע דלר' נחמיה קורנס של נפחים לפצוע בו אגוזים לא שרי וכרב יהודה, ומתניתין דלא כר' נחמיה. ומכאן קשיא לי גם כן לפירוש האחר שכתבתי. ודברי רש"י ז"ל נראין עיקר. ירושלמי (פט"ז, ה"א): מדוכה אם יש בה שום מטלטלין אותה, ואם לאו אין מטלטלין אותה, רשב"ג אומר אם היתה מדוכה קטנה נותנה על גבי השלחן הרי היא כקערה ומטלטלין אותה. ע"כ. ומסתברא דלא פליג בה ת"ק. מדאקשו: לרבה אליבא דר"נ הני קערות היכי מטלטלין להו. משמע דלרבא לא קשיא מינה מידי, משום דלרבא מטלטל להו לצורך מקומן, ומהא נמי שמעינן דכל שמטלטל לצורך מקומו, אין אומרין כיון שסלקו מאותו מקום שהוא צריך לו שומטו מיד ומניחו במקומו, אלא כיון שמטלטלו לצורך מקומו מניחו באיזה מקום שירצה, דאי לא, לרבא נמי תיקשי היכי מטלטלין להו ומפקינן להו מכוליה ביתא, והכי נמי מוכח כל ההיא סוגיא דפרק כירה (לעיל מז, ב) גבי נותן כלי לקבל בו הניצוצות. הא דתנן בית שמאי אומרים אין מוציאין לא את הקטן ולא את הספר תורה וכו' ובית הלל מתירין. כבר כתבתיה בארוכה בסייעתא דשמיא במסכת ביצה (יב, א ד"ה אלא). (רשב"א)

דף קכד - ב

אין מוציאין את הקטן ואת הלולב ואת ספר תורה לרה''ר ובית הלל מתירין אימר דשמעת להו לבית שמאי הוצאה טלטול מי שמעת להו וטלטול גופיה לאו משום הוצאה היא ואף רב סבר לה להא דרבא דאמר רב מר שלא יגנב זהו טלטול שלא לצורך ואסור טעמא שלא יגנב אבל לצורך גופו ולצורך מקומו מותר איני והא רב כהנא איקלע לבי רב ואמר אייתו ליה שותא לכהנא ליתיב עליה לאו למימרא דדבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו אין לצורך מקומו לא הכי אמר להו שקולו שותא מקמי כהנא ואי בעית אימא התם מחמה לצל הוה רב מרי בר רחל הוה ליה ההיא בי סדיותא בשמשא אתא לקמיה דרבא אמר ליה מהו לטלטולינהו אמר ליה שרי אית לי אחרינא חזו לאורחין אית לי נמי לאורחים אמר ליה גלית אדעתיך דכרבה סבירא לך לכולי עלמא שרי לדידך אסיר אמר רבי אבא אמר רבי חייא בר אשי אמר רב מכבדות של מילתא מותר לטלטלן בשבת אבל של תמרה לא רבי אלעזר אומר אף של תמרה במאי עסקינן אילימא לצורך גופו ולצורך מקומו בהא לימא רב של תמרה לא והא רב כרבא סבירא ליה אלא מחמה לצל בהא לימא ר' אלעזר אף של תמרה לעולם מחמה לצל אימא וכן אמר רבי אלעזר: מתני' כל הכלים הניטלין בשבת שבריהן ניטלין עמהן ובלבד שיהו עושין מעין מלאכה שברי עריבה לכסות בהן את פי החבית שברי זכוכית לכסות בהן את פי הפך רבי יהודה אומר בלבד שיהו עושין מעין מלאכתן שברי עריבה לצוק לתוכן מקפה ושל זכוכית לצוק לתוכן שמן: גמ' אמר רב יהודה אמר שמואל מחלוקת שנשברו מערב שבת דמר סבר מעין מלאכתן אין מעין מלאכה אחרת לא ומר סבר אפילו מעין מלאכה אחרת אבל נשברו בשבת דברי הכל מותרין הואיל ומוכנין על גבי אביהן מותר מותיב רב זוטראי מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים דנשברו אימת אילימא דנשברו מערב יום טוב עצים בעלמא נינהו אלא לאו ביום טוב וקתני מסיקין בכלים ואין מסיקים בשברי כלים אלא אי איתמר הכי איתמר אמר רב יהודה אמר שמואל מחלוקת שנשברו בשבת דמר סבר מוכן הוא ומר סבר נולד הוא אבל מערב שבת דברי הכל מותרין הואיל והוכנו למלאכה מבעוד יום תני חדא מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים ותניא אידך כשם שמסיקין בכלים כך מסיקין בשברי כלים ותניא אידך אין מסיקין לא בכלים ולא בשברי כלים הא רבי יהודה הא רבי שמעון הא רבי נחמיה אמר רב נחמן הני ליבני דאישתיור מבניינא שרי לטלטולינהו דחזו למיזגא עלייהו שרגינהו ודאי אקצינהו אמר רב נחמן אמר שמואל חרס קטנה מותר לטלטל בחצר אבל בכרמלית לא ורב נחמן דידיה אמר אפילו בכרמלית אבל ברה''ר לא ורבא אמר אפילו ברה''ר ואזדא רבא לטעמיה דרבא הוה קאזיל בריתקא דמחוזא אתווסאי מסאניה טינא אתא שמעיה שקל חספא וקא מכפר ליה רמו ביה רבנן קלא אמר לא מיסתייא דלא גמירי מיגמר נמי מגמרי אילו בחצר הואי מי לא הוה חזיא לכסויי ביה מנא הכא נמי חזיא לדידי אמר רב יהודה אמר שמואל מגופת חבית שנכתתה מותר לטלטל בשבת תניא נמי הכי מגופה שנכתתה היא ושבריה מותר לטלטלה בשבת ולא יספות ממנה שבר לכסות בה את הכלי ולסמוך בה כרעי המטה ואם זרקה באשפה אסור מתקיף לה רב פפא אלא מעתה זריק ליה לגלימיה ה''נ דאסור אלא אמר רב פפא

רש"י אין מוציאין. הוצאה שלא לצורך דלא אישתרי לכתחילה ביו''ט טפי מבשבת אלא אוכל נפש והך דמשילין ב''ה: טלטול מי שמעת להו. דמשוי יו''ט לשבת: טלטול לאו לצורך הוצאה. בתמיה הלכך אי מזלזלת בטלטול מזלזלת בהוצאה: להא דרבא. דאמר צורך מקומו כצורך גופו: מר. פושי''ר {פושוי"ר: מכוש} : שלא יגנב. דומיא דמחמה לצל ואסור בדבר שמלאכתו לאיסור: שותא. מצודה: לאו למימרא כו'. למה לי לפרושי בהדיא דליתיב עלה לאו משום למימרא דהאי דשרי לטלטולי משום דצורך גופו הוא: שקילו שותא מקמיה כהנא. דניתוב על מקומה קאמר וצורך מקומה הוא דהוה: מחמה לצל הוה. במקום הרע לה היתה ואי לאו דפריש בהדיא ליתיב עלה מאן דחזי סבר דמחמה לצל שרי ולמקומה לא היה צריך דלימא שישב במקומה: בי סדיותא. כרים של לבד שקורין פילטר''א {פילטרי"ש: לבדים (מצעים של לֶבֶד)} : בי שמשי. בחמה: אמר ליה שרי. רבא לטעמיה דאמר דבר שמלאכתו להיתר אף מחמה לצל מותר: אית לי אחריני. איני צריך לגופו: דכרבה סבירא לך. דאמר מחמה לצל אסור והלכה כרבא דאמר דבר שמלאכתו להיתר שרי לגמרי ודבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ומקומו מותר מחמה לצל ושלא יגנב אסור: מכבדות. אישקוב''א {מטאטאים} שמכבדים בהן את השולחן: של מילתא. בגדים לכבד שולחן שמלאכתו להיתר: של תמרה. כעין שלנו לכבד את הבית דאסור משום אשווי גומות דמודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות: לצורך גופו. למלאכת היתר: אלא מחמה לצל בהא לימא רבי אלעזר אף של תמרה. דבר שמלאכתו לאיסור ליכא מאן דשרי מחמה לצל: וכן אמר רבי אלעזר. של מילתא מותר של תמרה אסור מחמה לצל: מתני' מעין מלאכה. שום מלאכה ואפי' אינה מעין הראשונה: לצוק לתוכה מקפה. עבה דומיא דעיסה מעורבת במים: גמ' הואיל ומוכנין על גבי אביהן. כשקדש היום: מסיקין בכלים. ביו''ט שהרי ראוין לטלטל ויטלטל ויתנם לתוך האור: ואין מסיקין בשברי כלים. דהוו להו מוקצין ולא חזו לטלטול: עצים בעלמא נינהו. דהא מאתמול להסקה קיימי: וקתני אין מסיקין. ולא אמרינן מוכנין היו אגב אביהן אלא אמרינן נולד נינהו ואסירי: מר סבר מוכן הוא. כיון דראוי לשום מלאכה ומר סבר נולד הוה דמאתמול לאו להאי מלאכה הוה קאי הלכך: מעין מלאכתו בעינן: הא רבי יהודה. מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים דאית ליה מוקצה ונולד כלים לאו מוקצה נינהו שברים נולד נינהו: והא. דתני מסיקין בשניהם: רבי שמעון. דלית ליה מוקצה ולית ליה נולד: והא. דתניא אף בכלים אין מסיקין: רבי נחמיה היא. דאמר אין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו המיוחד לו והאי לאו מיוחד הוא לו דלאו להסקה קאי: דאייתור. שהשלים בניינו וניתותר ומהשתא לא קיימי לבנין אלא לישב עליהם ותורת כלי עליהם: שרגינהו. אי סדרן זו על זו ודאי אקצינהו לצורך בנין אחר: בחצר. דשכיחי בה כלים שהחרס הזה ראוי להם לכיסוי ותורת כלי עליו: אבל לא בכרמלית. אפי' בתוך ד' אמות דלא שכיחי ביה מאני ולא חזי לכסויי: אפילו בכרמלית. הואיל ולאו רה''ר הוא שכיחי דאזלי ויתבי התם וחזי לכסות בו רוק: ורבא אמר אף ברה''ר. כיון דבחצר כלי הוא בעלמא נמי לא פקע שם כלי מיניה: בריתקא. שם רה''ר: איתווסאי מסאניה טינא. נתלכלך מנעלו בטיט: כפר ליה. מקנחו: אמר רבא לא מסתייה דלא גמירי. מה אסור מה מותר: אלא מיגמר נמי מגמרי. מלמדין שיבוש שבידם לאחרים: לדידי. לקינוח ואע''ג דלא שכיח הרי שם כלי עליו בחצר: שנתכתתה. החבית: מגופה. של חבית שנתכתתה החבית: היא. המגופה: ושבריה. של חבית ניטלין בשבת דחזו לכיסוי מנא: לא יספות. יתקן להתיר בליטותיו ועוקציו בשבת דעביד כלי והוי מכה בפטיש: ואם זרק. מגופה זו לאשפה בטלה מתורת כלי: זרקיה לגלימיה. בשבת לאשפה ה''נ דאסור לטלטולי: (רש"י)

תוספות הא רבי נחמיה. דסבירא ליה דאין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו הרגיל בחול כדמפרש בפרק במה מדליקין (לעיל דף לו.) והאי נמי אין רגיל בחול לשרוף אותו: ורבא אמר אפילו ברה''ר. ובהני דנשברו בע''ש קאמר דאי בנשברו בשבת האמר בפרק נוטל (לקמן דף קמב:) דרבא אית ליה מוקצה וכל שכן נולד: (תוספות)

רשב"א הא דאמר ליה רבא לרב מרי: חזו לאורחים. לדבריו קאמר ליה, דאילו לרבא אפילו לא חזו כלל ולא צריך להו מטלטלין מחמה לצל, וכדאמר ליה לבסוף. בהא לימא ר' אלעזר אף של תמרה. ונראה כי בה"ג גריס: הוא דאמר כר"ש דאמר דבר שאין מתכוון מותר. ואכתי קשיא לי קצת דמכל מקום היכי מתמה ואמר בהא לימא ר"א אף בשל תמרה, כיון דאיכא למימר דכר"ש סבירא ליה. ושמא לא גריס ליה להאי לישנא כולה, אלא ה"ג בשל תמרה ור"א כר"ש סבירא ליה. (ולדידן) [ולדבריו] גירסא קיימא דאף של תמרה שרי, ומכבדין את הבית דלא פסיק רישיה ולא ימות הוא, דזימנין דלא משוי ליה גומות. וכתב הראב"ד ז"ל דדוקא כשכבד את הבית מערב שבת, הא לאו הכי אסור, דודאי אתי לאשוויי גומות, ודוקא בדליכא קליפי רמונים וכיוצא בהן שאינן ראוין לטלטל. ותמיהא לי שאם כן כלל וכלל לא יכבד דהא מזיז עפר ממקומו. והגאונים ז"ל כולם פסקו דמותר לכבד את הבית, ואפילו במכבדות של תמרה, וכבר כתבתיה בארוכה בסוף פרק המצניע (צה, א) בסייעתא דשמיא. שברי זכוכית לכסות פי הפך. ירושלמי (דפרקין, ה"ה): תמן תנינן (לעיל פא, א) זכוכית כדי לגרוד בה בראש הכרכר, והכא הוא אמר הכין רבי אחא רבי מיאשה רבי כהן בשם רבנן דקסרין כאן בעבה כאן בחדה, ואית דבעי מימר כאן במטלטל כאן במוציא. חרס קטנה מותר לטלטלה בחצר. פירוש: משום (דשייכי) [דשכיחי] בה כלים וחזיא לכסויי ביה מאנא. ודוקא חרס דאתי משיורי כלים, אבל אבן דלא אתיא משיורי כלים לא, והיינו טעמא דכל הני שמעתין. (רשב"א)

דף קכה - א

אם זרקה מבעוד יום לאשפה אסורה אמר בר המדורי אמר שמואל קרומיות של מחצלת מותר לטלטלם בשבת מ''ט אמר רבא בר המדורי אסברא לי מחצלת גופא למאי חזיא לכסויי ביה עפרא הני נמי חזיין לכסויי בהו טינופת א''ר זירא אמר רב שירי פרוזמיות אסור לטלטלן בשבת אמר אביי במטלניות שאין בהן ג' על ג' דלא חזיין לא לעניים ולא לעשירים: ת''ר שברי תנור ישן הרי הן ככל הכלים הניטלין בחצר דברי ר''מ ר' יהודה אומר אין ניטלין העיד ר' יוסי משום ר''א בן יעקב על שברי תנור ישן שניטלין בשבת ועל כיסויו שאינו צריך בית יד במאי קמיפלגי אמר אביי בעושין מעין מלאכה ואין עושין מעין מלאכתן קמיפלגי ואזדא ר' יהודה לטעמיה ור''מ לטעמיה מתקיף לה רבא אי הכי אדמיפלגי בשברי תנור ליפלגו בשברי כלים בעלמא אלא אמר רבא בשברי דהאי תנור קמיפלגי דתנן נתנו על פי הבור או על פי הדות ונתן שם אבן רבי יהודה אומר אם מסיק מלמטה והוא נסוק מלמעלה טמא ואם לאו טהור וחכמים אומרים הואיל והוסק מ''מ טמא ובמאי קמיפלגי בהאי קרא {ויקרא יא-לה} תנור וכירים יותץ טמאים הם וטמאים יהיו לכם רבי יהודה סבר מחוסר נתיצה טמא שאין מחוסר נתיצה טהור ורבנן סברי טמאים יהיו לכם מ''מ ורבנן נמי הכתיב יותץ ההוא לאידך גיסא דסלקא דעתך אמינא כיון דחבריה בארעא כגופא דארעא דמי קמ''ל ואידך נמי הכתיב טמאים יהיו לכם ההיא כדרב יהודה אמר שמואל דאמר רב יהודה אמר שמואל מחלוקת בהיסק ראשון אבל בהיסק שני אפילו תלוי בצואר גמל אמר עולא והיסק ראשון לרבנן אפילו תלוי בצואר גמל מתקיף לה רב אשי אי הכי אדמיפלגי בשברי תנור ליפלגו בתנור גופה השתא תנור גופה לרבי יהודה לא הוי מנא שבריו מיבעיא אלא אמר רב אשי לעולם כדאמרן מעיקרא ובעושה מעשה טפקא ורבי מאיר לדבריו דרבי יהודה קאמר לדידי אפילו בעושין מעין מלאכה אלא לדידך אודי לי מיהא דכהאי גוונא מלאכתו הוא ורבי יהודה לא דמי התם הסקו מבפנים הכא הסקו מבחוץ התם מעומד הכא לאו מעומד: העיד ר' יוסי משום רבי אליעזר בן יעקב על שברי תנור ישן שניטלין בשבת ועל כיסויו שאינו צריך בית יד: אמר רבינא כמאן מטלטלינן האידנא כיסוי דתנורי דמתא מחסיא דאין להם בית אחיזה כמאן כר''א בן יעקב. מתני' האבן שבקירויה אם ממלאין בה ואינה נופלת ממלאין בה ואם לאו אין ממלאין בה

רש"י מבעוד יום. גלי דעתיה מאתמול דלאו מנא הוא: קרומיות של מחצלת. שנפרדו מן מחצלת ישנה: בר המדורי אסברא לי. בר המדורי פירש לי טעמו של דבר: לכסות בה עפרא. עומד לכסות בו צואה אי נמי שלא יעלה האבק: שירי פרוזמיות. טליתות כדאמר בסוכה (דף יא.): רמא תכילתא בפירזמא דאינשי ביתיה: תנור ישן. שכבר הוסק וחרסיו קשים וחזו למלאכה: הרי הן ככל הכלים. לקמיה מפרש פלוגתייהו וטעמייהו: ועל כיסויו. של תנור שאינו צריך בית יד דבלאו בית אחיזה מטלטלין ליה ופלוגתא היא במתניתין דאיכא למ''ד בעינן בית אחיזה: מעין מלאכה. כגון לכסות בהן פי חבית: ואין עושין מעין מלאכתן. לאפות: ואזדא ר''מ לטעמיה. דאמר במתניתין לא בעינן מעין מלאכתן: דהאי תנור. העשוי כעין זה ששנוי במשנה זו שאני מביא לך שלא נתקן כל צרכו מתחילתו ונשבר קמיפלגי: נתנו על פי הבור. תנורים שלהם עשוין כקדירות גדולות ואין להם שולים ומושיבו לארץ ומדביק טיט סביבותיו לעשותו עב שיחזיק חומו והיא קרויה טפילה והיא מגעת לארץ. ומתוך כך הבל שלו קיים ואם נתנו על פי הבור או על פי הדות שהיא כעין בור אלא שהבור בחפירה והדות בבנין ונתן שם אבן בינו לבין דופן הבור לדוחקו שלא יפול ויהא עומד באויר: ר' יהודה אומר. אם דופנותיו למעלה קרובים לדופני הבור שלא הוצרך לתת בינתים אלא אבן דקה ואין אויר ניכר בין דופני התנור לדופני הבור שיעכב את היסק התנור אלא יועילו לו דופני הבור להחזיק את חומו ושוליו קרובים לשולי הבור שאם מסיקין אותו מלמטה שעושין האור בבור והתנור ניסוק מלמעלה בתוכו מאור דרך שוליו או שהתנור בתוך חלל הבור באויר וההיסק עולה סביב דופנותיו וניסוק כגון שקצר מלמטה ורחב מלמעלה או הבור רחב מלמטה ופיו קצר טמא: ואם לאו. אלא נסוק כשאר תנורים מתוכן טהור כדמפרש טעמא דבעינן מחוסר נתיצה שיהא קרוב להיות מחובר וכי אינו קרוב לארץ אין לך תנור נתוץ מזה ואין לך לקיים בו תנור וכיריים יותץ דנתיצה לא שייכא אלא בבנין מחובר וכשאין מחובר שבירה שייכא ביה: טמאים הם וטמאים יהיו לכם. דכפל ביה קרא רבויא הוא שאע''פ שאינו מתוקן כל צרכו: ההוא לאידך גיסא. האי יותץ לאו לאגמורי קולא אתא ולמימר דאי ליכא לקיומי ביה נתיצה כגון זה שאינו בנוי ומחובר וממילא הוא נתוץ דליהוי טהור דהדר תנא ביה קרא וטמאים יהיו לכם לרבויי אלא לאגמורי חומרא אתא דלא תימא כל התנורים העשויים כהלכתן ומחוברים לארץ הרי הן כשאר בתים וכקרקע דמי הואיל וחברן ולא לקבל טומאה קמ''ל יותץ דאע''ג דשייכא ביה לשון נתיצה כלומר דמחובר הוא טמא וכ''ש דמחוסר נתיצה: בהיסק ראשון. שלא הוסק מעולם והיסק ראשון שנחלקו בו דההוא משוי ליה כלי כדתנן במסכת כלים (פ''ה): איזהו גמר מלאכתו משיסיקנו לאפות בו סופגנין בההיא פליג ר' יהודה ואמר דאינו ראוי ליעשות כלי: אבל בהיסק שני. שמתחלה נעשה כשאר תנורים מחובר לארץ או לאבן עב והוסק שם ונעשה כלי וסוף נטלו משם ונתנו על פי הבור וכאן נטמא מודה ר' יהודה דאיתרבאי מוטמאים יהיו לכם: ואפילו תלוי בצואר גמל. אא''כ חלקו כדין טהרת תנור שצריך לשבור אף את חרסו ואינו נטהר בנטילתו שלם ממקומו: אמר עולא היסק ראשון לרבנן. דאמרי מריבוי דקרא ואע''ג דאין הבל שלו מתקיים יפה מקבל טומאה לא תימא נתנו ע''פ הבור דוקא אלא אפילו תלאו בצואר גמל והוסק שם היסק ראשון טמא: מתקיף לה רב אשי. אדרבא דאוקי פלוגתא דטלטול שברי תנור ישן דלעיל בשברים דכי האי תנור דהוא גופיה לר' יהודה לאו מנא הוא: כדאמרן מעיקרא. בעושין מעין מלאכה ולא מעין מלאכתן ושברי תנור מעליא קאמר ודקשיא לך אמאי נקט תנור ליפלוג בשברי כלי בהאי איצטריכא ליה ובעושין קצת מעין מלאכת אפייה כגון מעשה טפקא רעפים שקורין טובל''ש {טיולי"ש: רעפים} שמסיקין אותם ואופין בהן כך שברים אלו רחבים ומיהו אין להן תוך להסיקם מבפנים אלא מבחוץ כרעפים ולאו משום דבעי רבי מאיר מעין מלאכתן אלא משום דרבי יהודה נקט לה: ור''מ לדבריו דר' יהודה. נקט תנור וקאמר לדידי אפילו עושין מעין מלאכה כדאמר במתניתין: מעומד. בתנור אופין מעומד שהפת דבוקה בדופני התנור ועומדת ואינה מוטלת בשכיבה ע''ג שוליו כרעפים שהן שוכבות על רחבן: כיסוי דתנורי דמתא מחסיא. כיסוי תנור של אותו מקום לא היה להן בית אחיזה תנור מפני שפיו למעלה יש לו כסוי שלא יצא הבל שלו לאחר שהדביק בו הפת מכסהו: מתני' האבן שבקירויה. דלעת יבישה חלולה וממלאין בה מים ומתוך שהיא קלה אינה שואבת אלא צפה ונותנין בה אבן להכבידה: אם ממלאין בה ואינה נופלת. שקשורה יפה לפי הקירויה שויא כלי: ואם לאו. הרי היא כשאר אבנים ואין מטלטל את הקירויה דשויא בסיס לאבן שנושאתה: (רש"י)

תוספות אם זרקה מבעוד יום. השתא לא פריך אלא מעתה זרק לגלימא מבעוד יום דכיון דלא היה מוכן מבעו''י ליכא לדמויי לגלימי: מחצלת גופה למאי חזיא. לרווחא דמילתא מפרש הכי אע''ג דלא בעי מעין מלאכה ראשונה כדאמר רב נחמן לעיל חרס קטנה מותר לטלטלה בחצר משום דחזיא לכסויי בה מנא: הרי הן ככל הכלים הניטלין בחצר. לאו דוקא בחצר לרב נחמן ולרבא דשרו בכרמלית ורה''ר: בשעושין מעין מלאכה ואין עושין מעין מלאכתן. והא דנקט תנור ישן דשברי תנור חדש אין ראוין לכלום: בשברי דהאי תנור קמיפלגי. לפי תירוץ זה תימה הא דנקט תנור ישן דבהיסק ראשון פליגי: כמאן כר' אליעזר בן יעקב. ה''ה דה''מ למימר כרבי יוסי דשרי לקמן לטלטל כיסוי כלים שאין להם בית אחיזה בכלי דחברינהו בארעא אלא משום דמשנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי: (תוספות)

רשב"א הא דאמר שמואל קרומית של קנים מותר לטלטלן בשבת. איכא מאן דמפרש דדוקא בשנשברה בשבת הא בחול לא, משום דאין אדם מצניען אלא זורקן לאשפה או מיחדן להסקה, ומיהו בשנשברה בשבת והוכנו אגב אביהם והכי נמי בשבת חזיין למלאכתן ראשונה שרי, הא לא חזי למלאכתן ראשונה לא ואע"ג דחזו לכפורי ביה טנופא, כיון דבחול אדם זורקן לאשפה או מסיקן תחת תבשילו, והיינו דאיצטריך בר המדורי לפרשה, משום דמחצלת גופה למאי חזיא לכסויי בה עפרא האי נמי חזייא לכסויי ביה טנופא, ואע"ג דלא קיימא לן כרבי יהודה דבעי מעין מלאכתן ראשונה. ומחט של יד שנטל חררה או עוקצה שאסר רבא לעיל (קכג, א) וקא יהיב טעמא לפי שאדם זורקה בין גרוטאות, ההיא בשניטל חררה ועוקצה מערב שבת, הא ניטלו בשבת שרי הואיל והוכנו אגב אביהם וחזיין למלאכתן הראשונה, דהא בחול נמי נוטלין בה את הקוץ. כך נראה לי לפי פירוש זה. הא דאמר ר' זירא אמר רב שיירי פרוזמיות אסור לטלטלן. פירוש: שיירי טליתות, ואמר אביי במטלניות שאין בהן שלש על שלש דלא חזיא לא לעניים ולא לעשירים, נראה משום דפחות מכן אינן ראוין כלל וסתמא אדם זורקן לאשפה, וכדמשמע בפרק במה מדליקין (כט, ב) גבי פתילת הבגד שקפלה כי לא תלאו במגוד ולא הניחו אחורי הדלת, מיהא לכולי עלמא הוי ליה כשברי עריבה שאין בה כדי לכסות בה פי החבית. אבל ראיתי בשם הראב"ד דהכא בשיירי טלית של מצוה עסקינן דלא מיכפר ביה טנופא, הא בשיירי טליתות דעלמא אפילו פחות מכאן שרי דלא גרע מחרס קטנה דחזיא לכפורי טנופא. מתקיף לה רב אשי אי הכי אדמיפלגי בשבריו ליפלגו בתנור גופה. איכא למידק, וכי משום דטיהריה רחמנא לא מטלטלין ליה, מכל מקום מאנא הוא וכל הכלים ניטלין בשבת. ויש לומר דכיון דתנור למלאכתו הוא מיוחד ולמלאכתו לא חשיבא ליה מאנא אף הוא לא חשבינן ליה כמאנא כלל, ולפיכך אין מטלטלין אותו. ואי נמי יש לומר דלדבריו דרבא קאמר, כלומר לרבא דמדמי טלטול לטומאה אי הכי לפלוג בתנור גופיה. אמר רבינא כמאן מטלטלין האידנא כסויי דתנורא, כמאן כר"א. והרב אלפסי ז"ל פסק כן דמטלטלין אותן אע"ג שאין להם בית אחיזה, וכן נראה מדאמר רבינא דמטלטלין. אלא שקשה עליו שהוא ז"ל פסק בשלהי פרקין כת"ק דמתניתין דאסר אפילו כיסויי כלים דחברינהו בארעא, והיינו כיסוי דתנורא, וזה מתפיסותיו של הר"ז הלוי ז"ל. ושמא הרב אלפסי ז"ל מפרש דחברינהו בארעא, כגון אותן חביות שחופרין גומא וטומנין כל גופן בתוכה ואין נראה מהם כלל אלא פיהם, דהשתא הוא דאיכא למגזר אטו בור ודות, אבל תנורין דעומדין על גבי קרקע אלא ששוליהן מחוברים בטיט לקרקע הרי הן ככלים, ומעדותו של ר' יוסי דאמר משמיה דר"א למדנו כן, וכי קאמר רבינא כמאן מטלטלינן כיסוי דתנורי, לאו דוקא דתנורי אלא דתנורי וכל דדמי להו. וכן פירש הרמב"ם ז"ל (פכ"ה הל' יג). והרמב"ן ז"ל תירץ, דרבינא דוקא דתנורי קאמר, וטעמא משום דהרי הוא כגופו של דבר, לפי שהתנור צריך לו שמסייע באפייתו, מה שאין כן בשאר כיסוי הכלים. ולא ירדתי לסוף דעתו דכל שכן שהוספת לאיסור לטלטלו בלא בית יד, דהא עיקר טעמא דבית יד כי היכא דלהוי בה היכרא דלא מבטל ליה לגבי קרקע והוי ליה כבונה. ודברי הרמב"ם ז"ל נראין עיקר. (רשב"א)

דף קכה - ב

זמורה שהיא קשורה בטפיח ממלאין בה בשבת פקק החלון ר''א אומר בזמן שהוא קשור ותלוי פוקקין בו ואם לאו אין פוקקין בו וחכ''א בין כך ובין כך פוקקין בו: גמ' תנן התם אבן שעל פי החבית מטה על צידה והיא נופלת אמר רבה א''ר אמי א''ר יוחנן לא שנו אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור ורב יוסף א''ר אסי א''ר יוחנן לא שנו אלא בשוכח אבל במניח נעשה כיסוי להחבית אמר רבה מותבינן אשמעתין האבן שבקירויה אם ממלאין בה ואינה נופלת ממלאין בה ולא היא התם כיון דהדקה שויא דופן אמר רב יוסף ומותבינן אשמעתין אם לאו אין ממלאין בה ולא היא התם כיון דלא הדקה בטולי בטלה במאי קמיפלגי מר סבר בעינן מעשה ומר סבר לא בעינן מעשה ואזדו לטעמייהו דכי אתא רב דימי א''ר חנינא ואמרי לה א''ר זירא א''ר חנינא פעם אחת הלך רבי למקום אחד ומצא נדבך של אבנים ואמר לתלמידיו צאו וחשבו כדי שנשב עליהן למחר ולא הצריכן רבי למעשה ור' יוחנן אמר הצריכן רבי למעשה מאי אמר להו רבי אמי אמר צאו ולמדום אמר להו רבי אסי אמר צאו ושפשפום אמר להו איתמר ר' יוסי בן שאול אמר סואר של קורות הוה ור' יוחנן בן שאול אמר גשוש של ספינה הוה מ''ד גשוש כ''ש סואר ומ''ד סואר אבל גשוש קפיד עליה: זמורה שהיא קשורה כו': קשורה אין לא קשורה לא לימא מתניתין דלא כרשב''ג דתניא חריות של דקל שגדרן לעצים ונמלך עליהן לישיבה צריך לקשור רבן שמעון בן גמליאל אומר אין צריך לקשור אמר רב ששת אפי' תימא רשב''ג הכא במאי עסקינן במחוברת באביה אי הכי קא משתמש במחובר לקרקע למטה מג' רב אשי אמר אפי' תימא בתלושה גזירה שמא יקטום: פקק החלון כו': אמר רבה בר בר חנה א''ר יוחנן הכל מודים שאין עושין אהל עראי בתחלה ביו''ט וא''צ לומר בשבת לא נחלקו אלא להוסיף שר''א אומר אין מוסיפין ביו''ט וא''צ לומר בשבת וחכ''א מוסיפין בשבת וא''צ לומר ביו''ט: וחכ''א בין כך ובין כך פוקקין בו: מאי בין כך ובין כך אמר ר' אבא אמר רב כהנא

רש"י זמורה. של גפן: שהיא קשורה בטפיח. פך ששואבין בו מן הבור או מן המעין: ממלאין בה. דשויא כלי להך זמורה: ותלוי. שאינו נגרר בארץ שהחבל שהוא קשור בו אינו מגיע לארץ: אין פוקקין בו. דמיחזי כמוסיף על הבנין: בין כך ובין כך. בגמרא מפרש לה: גמ' תנן התם. לקמן בהאי מסכתא: האבן שעל פי החבית. והוצרך ליטול מן היין שבתוכה: מטה. החבית על צדה והיא נופלת: לא שנו. דמותר לטלטל החבית והאבן עליה דקתני ואם היתה בין חביות שירא להטותה שם שלא תפול האבן על החבית שבצדה מגביה ומטה על צדה והיא נופלת: בשוכח. האבן עליה שלא במתכוין: אבל במניח נעשית. החבית בסיס לאבן שהיא דבר האיסור ואין מטלטל את החבית: ורב יוסף א''ר אסי. לקולא אמר ר' יוחנן לא שנו דהוצרך להטות את החבית ולא ניתן לטלטל האבן להדיא: אלא בשוכח. דלא נתכוין לעשותה כלי: אבל במניח נעשה. האבן כיסוי לחבית ומגלה אותה כדרכה: אשמעתין. על שמועה שלי שאמרתי במניח אין האבן נעשה כלי: ממלאין בה. אלמא אבן נעשה כלי: דהדקה. שקשרה יפה: ואם לאו אין ממלאין. ולא אמרינן נעשה כלי בהנחה בעלמא וקשיא לדידי דאמרי לעיל במניח נעשה כיסוי לחבית: ולא היא. לא קשיא לי דהתם הואיל ובלא קשירה לא חזיא למלאות דהא נפלה והאי לאו הדקה בטולי בטלה מתורת כלי גלי דעתיה דלא חשיב ליה אבל כיסוי חבית הנחה משויא ליה כלי: ואזדו לטעמייהו. ר' אמי ור' אסי: נדבך של אבנים. אבנים סדורות ומוקצות לבנין: מאי אמר להו. מאי מעשה הצריכן לרבי יוחנן: צאו ולמדום. סדרו אותם והשיבום כדי שלא נצטרך ליגע בהם למחר לפי שאין הזמנה במעשה [כל דהו] מועלת לאבן לעשותה כלי ור' אמי לטעמיה דאמר לעיל אין אבן נעשית כלי בהנחה: למדום. כדאמרי' במו''ק (דף יב.) עושה להם למודים לסדר נסרים על פי הבור: ושפשפום. מן הטיט שיהו נאות לישב ולמחר תלמדום דבמעשה כל דהו נעשה כלי: סואר של קורות. הוה ולא אבנים: סואר. סדר של קורות חדשות שמסדרין אותן לבנין כדי שלא יתעקמו: גשוש. עץ ארוך שמגששים בו המים לפני הספינה לידע שהוא בעומקו שתוכל ספינה להלך בהן: קפיד עליה. שלא יתעקם ומייחד ליה מקום ומקצה ליה בידים ואפי' לר''ש אסור לטלטלו דמוקצה מחמת חסרון כיס אפי' ר''ש מודה: שאינה קשורה לא. ואפי' יש עקמומית בראשה כעין מזלג שראוי לתלות בה טפיח ולמלאות וחישב עליה: שגדרן לעצים. שחתכן להיסק: צריך לקשור. מע''ש: באביה. בגפן: והא קא משתמש במחובר. ואפילו קשורה מבעוד יום ליתסר: למטה מג'. סמוך לקרקע וכגון לשאוב מן המעין שאינו עמוק ומותר להשתמש באילן למטה מג' כדאמרי' בפרק בתרא דעירובין (דף צט:) היו שרשיו גבוהין מן הארץ ג' לא ישב עליהם: גזירה שמא יקטום. שמא למחר תהיה לו ארוכה ויקטמנה מתוך שהיא רכה ונוחה לקטום ונמצא עושה כלי וחייב משום מכה בפטיש אבל בחריות לישיבה ליכא למיגזר הכי הלכך במחשבה סגי: שאין עושין אהל עראי. לפרוס מחצלת על ד' מחיצות או על ד' קונדסים להיות צל לאהל מן החמה ודוקא גג אבל מחיצה לאו אהל הוא ושרי לפורסה לצניעות כדאמרי' עירובין (ד' צד.) בעובדא דשמואל ופקק החלון דמתני' משום דבנין קבוע הוא ומיחזי כמוסיף על הבנין: להוסיף. כגון שהיה מחצלת פרוסה עליהן וכרוכה ונשאר בה אויר ולמחר פושטה דומיא דפקק דמוסיף בעלמא הוא: (רש"י)

תוספות ואזדו לטעמייהו. תימה היכי הוה רבי אסי לטעמיה אדרבה פליגי דהכא קאמר ר' אסי נעשה כיסוי לחבית בהנחה גרידא בלא שום מעשה וגבי נדבך אמר ר' אסי צאו ושפשפום אמר להן דהיינו מעשה שהצריכן רבי ועוד קשה גבי נדבך קאמר דסגי בשפשוף ולקמן גבי כיסוי כלים א''ר אסי א''ר יוחנן והוא שיש בהם תורת כלי ויש לומר דכיסוי חבית סגי לה בהנחה שדרכו לעשותו כל דהו דלא בעי תיקון ומעשה גמור כשאר כיסוי כלים ונדבך של אבן מסותת ומרובע לבנין סגי להו בשפשוף שאין צריך עוד תיקון ומ''מ הוי ר' אסי לטעמיה דכי היכי דמיקל רבי אסי גבי נדבך ה''נ הכא והא דקאמר ר' אסי בפרק במה טומנין (לעיל דף נ.) חריות של דקל ישב אע''פ שלא קשר התם רב (אשי) גרסינן אי נמי ראויין הם לישיבה טפי מאבנים: הכל מודים שאין עושין. אהל עראי בתחלה. פי' בקונ' דלא אסיר אהל אלא למעלה בגג אבל בדפנות לא כדמוכח בעובדא דשמואל בכל גגות (עירובין דף צד.) דאיתמר חצר כותל שנפרצה רב אמר אין מטלטלין אלא בד' אמות ושמואל אמר זה מטלטל עד עיקר המחיצה וזה מטלטל עד עיקר המחיצה והא דרב לאו בפירוש איתמר אלא מכללא דשמואל הוה יתיב בההוא חצר נפל גודא דביני ביני אמר להו שמואל שקולו גלימא נגודי ליה אהדרינהו רב לאפיה כו' ושמואל למה ליה למיעבד הכי האמר זה מטלטל עד עיקר המחיצה כו' שמואל לצניעותא בעלמא הוא דעבד אלמא משמע דאהל דדפנות שרי למיעבד הכי ורב שהיה מקפיד לאו משום עשיית אהל דשרי כדפרישית אלא הוה קפיד אמאי דהוו מטלטלין גלימא ד' אמות בחצר וקשה דע''כ שייך איסור אהל אפילו בדפנות כדאיתא בעירובין בפרק מי שהוציאוהו (דף מד. ושם) גבי עשיית דופן סוכה דפריך התם והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן הכל מודים שאין עושין אהל עראי בתחילה ומשני הא בדופן שלישית והא בדופן רביעית אלא נראה לר''ת דשפיר שייך בדפנות אהל היכא דמחיצה מועלת להיתר ולהכי בדופן שלישית דהויא מחיצה ומכשר ליה לסוכה חשיב עשיית אהל בתחלה אבל דופן רביעית אינה אלא תוספת בעלמא הואיל וכבר הסוכה היתה כשרה ועיקר פלוגתין דר''א ורבנן איתא באהל כבעשיית דופן דפקק החלון משמע בחלון שבכותל דאי בגג מיירי הוה ליה למימר ארובה כמו ששנינו משילין פירות דרך ארובה (ביצה דף לה:) ומיהו באהל שבגג נמי פליגי כדמוכח לקמן בפרק תולין (דף קלז:) דמייתי הך גבי תליית משמרת שהיא כעין גג וכן משמע בפרק בתרא דעירובין (דף קב.) דאמר הנהו דיכרי דהוו בי רב הונא ביממא בעו טולא ובליליא בעו אוירא אתא לקמיה דרב אמר ליה כרוך בודיא ושייר בה טפח דלמחר הוא מוסיף על אהל עראי ומותר ומשמע דהיינו נמי תוספת אהל עראי דפליגי רבי אליעזר ורבנן ועובדא דשמואל (תוספות)

רשב"א הכל מודים שאין עושין אהל ארעי בתחלה ביום טוב לא נחלקו אלא להוסיף. וא"ת מנא ליה דפליגי בתוספת אהל ארעי, דלמא לא פליגי אלא בטלטול בעלמא. יש לומר מדאפליגו בפקק החלון ופליגי בנגר הנגרר, דאי בטלטול לבד ליפלגו בנגר הנגרר לבד, אבל השתא דפליגי בפקק החלון שמע מינה דגם בתוספות אהל פליגי, פליגי בפקק משום תוספת אהל ופליגי בנגר הנגרר משום טלטול כדאמרינן בסמוך כמחלוקת כאן כך מחלוקת בנגר הנגרר, דר"א סבר אם אין עליו תורת כלי אסור דהיינו קשור ותלוי, ורבנן שרו אע"פ שאינו תלוי והוא שיהא קשור. ועוד יש לומר דממתניתין גופיה נפקא להו, דקתני קשור ותלוי, וקשור בכולה שמעתין להתיר בטלטול ותלוי משום בנין. שאין עושין אהל עראי לכתחלה ביום טוב. פרש"י ז"ל שאין קרוי אהל אלא בפורס על הגג לצל, אבל מן הצד צניעותא הוא ושרי, וכההיא דאמרינן בעירובין פרק כל גגות (צד, א) גבי פלוגתא דרב ושמואל בכותל שבין שתי חצרות דנפל דרב אסר לטלטל אלא בד' אמות, ושמואל שרי זה עד מקום עיקרו של כותל וזה עד מקום עיקרו של כותל, ואמרינן התם רב ושמואל הוו יתבי בההוא חצר נפל גודא דביני ביני, אמר להו שמואל נגודו לי גלימא, אהדרינהו רב לאפיה, ואמרינן עלה היכי עביד שמואל הכי והא הוא דאמר זה מטלטל עד מקום עיקר מחיצה וזה מטלטל עד עיקר מחיצה, ופרקינן שמואל דעבד לצניעותא בעלמא הוא דעבד, ולא אקשו והיכי עבד שמואל הכי דהא אין עושין אהל עראי בתחלה בשבת, דאלמא אין לחוש למחיצת עראי מן הצד. ורב דאהדריה לאפיה פירש רש"י ז"ל: משום דאסר להביא הגלימא, וכטעמיה דאסור לטלטל אלא בארבע אמות, ומתוך כך מוחק רש"י ז"ל בפרק קמא דסוכה (טז, ב) ובעירובין פרק כיצד משתתפין (פו, ב) מה שכתוב בספרים גבי ההיא דאמרינן פעם אחת שכחו ולא הביאו ספר תורה מערב שבת, למחר פרשו סדינין על גבי עמודים והביאו ספר תורה וקראו בו, וגרסינן בספרים פרשו לכתחילה סלקא דעתך והא אמר מר אין עושין אהל עראי וכו', ומחקה רש"י לגירסא זו דודאי במחיצה לא גזור, אלא הכי גרס: פרסו סלקא דעתך ותו לא, כלומר והיאך הביאום דרך רשות הרבים. ומה שאסר ר"א כאן בפקק החלון אע"פ שהוא תוספת מן הצד, היינו משום דהוא מחיצה קבועה, כך פירש רש"י ז"ל כאן. ואינו מביא כאן מחלוקת אלא לומר דר"א אוסר להוסיף בכל מחיצה שאסור לעשותה לכתחילה, בין מלמעלה ואפילו באהל עראי, בין מן הצד במחיצה קבועה, ורבנן מתירין בין מן הצד במחיצה קבועה כגון פקק החלון אע"פ שאינו תלוי, ובתוספת אהל אפילו מלמעלה כגון עובדא דעירובין (קב, א) דהנהו דכרי דהוה ליה לר"ה דביממא בעו טולא ובליליא בעו אוירא, אתא לקמיה דרב אמר ליה זיל כרוך בודייא ושייר בה טפח למחר מוסיף על אהל עראי ושפיר דמי. אבל ר"ת ז"ל הקשה עליו דלא אשכחן עיקר לפלוגתייהו דר"א ורבנן אלא בפקק החלון דהיינו מן הצד. ועוד דההיא נמי דעירובין דאהדרינהו לאפיה דהוצרך רש"י ז"ל לפרש משום דאיהו אסר להביא הגלימא משום דאסר לטלטל אלא בד' אמות, קשיא, דהא אפשר להביאה דרך מלבוש. וההיא נמי דפרשו סדינין ליכא למימר דקשיא ליה האיך הביאום, דדלמא בדרך מלבוש הביאום. ועוד קשיא הא דאמרינן בעירובין פרק מי שהוציאוהו (מד, א) גבי פעם אחת לא נכנסו לנמל, דאקשינן מתניתין אהדדי הא דתניא נפל דופנה לא יעמיד בה אדם ובהמה וכלים ולא יזקוף את המטה לפרוש עליה סדין, אהא דתניא עושה אדם חברו דופן כדי שיאכל וישתה וישן ויזקוף את המטה ויפרוש עליה סדין כדי שלא תפול החמה על המת ועל האוכלין, ופרקינן לא קשיא הא רבי אליעזר הא רבנן, דתנן פקק החלון ר"א אומר בזמן שקשור ותלוי וכו', ואקשינן עלה ולאו מי אמר רבה בר בר חנה הכל מודים שאין עושין אהל עראי בתחלה בשבת, לא נחלקו אלא להוסיף, ואסיקנא כלים אכלים לא קשיא הא בדופן שלישי הא בדופן רביעית, אלמא אף בדופן שייך אהל עראי. על כן פירש ר"ת ז"ל: דתוספות אהל עראי שייך בין למעלה בין מן הצד, והקשה הוא ז"ל גבי ההיא דמי שהוציאוהו (מד, א) אפילו דופן שלישית נמי לישתרי, דליהוי שתי מחיצות כטפח דהנהו דכרי דבי רב הונא ושלישית כתוספת ולישתרי כרבנן דשרו בתוספת אהל ארעי. ועל כן כתב הוא ז"ל, דכל מחיצה שהיא באה להתיר, כגון דופן שלישית בסוכה ואי נמי בדופן שבין שתי חצרות לרב, יש בו משום עשיית אהל והרי הן כטפח ראשון על גג, והיינו דאהדרינהו רב לאפיה, והיינו דאקשינן גבי פרשו סדינין והאמר מר אין עושין אהל עראי וכו', אבל דופן רביעית שאינה באה להתיר שאינה אלא לצל אינה אלא כתוספות אהל ושרי לרבנן, ולר"א בין בשלישית בין ברביעית אסור משום תוספות אהל. הא דא"ר אבא בר כהנא בין קשור בין שאינו קשור והוא שמתוקן. פירוש: מתוקן ומוכן במחשבה קאמר, דהא אסקה ואמר אנא דאמרי כי האי תנא, כלומר כרשב"ג, ורשב"ג במחשבה בעלמא סגי ליה. וגבי רבי יוחנן הוא דאמרינן דפליג עליה בחדא דבעי תורת כלי, אבל רבי אבא משמע דלגמרי סבירא ליה כרשב"ג. והא דאייתינן בסמוך אמר ר"י בר שילא א"ר אסי א"ר יוחנן הלכה, לא גרסינן ביה ואמר ר"י, אלא אמר ר"י ומלתא באפי נפשה היא, ולא הוה אסוקי מלתא דר' אבא דאמר אנא דאמרי כי האי תנא. וכמו שכתב רש"י ז"ל. (רשב"א)

דף קכו - א

בין קשור בין שאינו קשור והוא שמתוקן א''ל ר' ירמיה ולימא מר בין תלוי ובין שאינו תלוי והוא שקשור דאמר רבה בר בר חנה א''ר יוחנן כמחלוקת כאן כך מחלוקת בנגר הנגרר דתנן נגר הנגרר נועלין בו במקדש אבל לא במדינה והמונח כאן וכאן אסור ר' יהודה אומר המונח במקדש והנגרר במדינה ותניא איזהו נגר הנגרר שנועלין בו במקדש אבל לא במדינה כל שקשור ותלוי וראשו מגיע לארץ ר' יהודה אומר זה אף במדינה מותר אלא איזהו שבמדינה אסור כל שאינו לא קשור ולא תלוי ושומטו ומניחו בקרן זוית ואמר רבי יהושע בר אבא משמיה דעולא מאן תנא נגר הנגרר ר''א היא א''ל אנא דאמרי כי האי תנא דתניא קנה שהתקינו בעה''ב להיות פותח ונועל בו בזמן שקשור ותלוי בפתח פותח ונועל בו אין קשור ותלוי אין פותח ונועל בו רשב''ג אומר מתוקן אע''פ שאינו קשור אמר רב יהודה בר שילת אמר רב אסי א''ר יוחנן הלכה כרשב''ג ומי אמר רבי יוחנן הכי והתנן כל כסויי הכלים

רש"י בין קשור כו'. כלומר אפילו קשירה לא צריך: והוא שמתוקן. מוכן מאתמול לכך: א''ל ר' ירמיה. אמאי פשיט ליה מר לקולא: לימא מר. דלא פליגי רבנן אלא אתלויה דרבי אליעזר בעי קשור ותלוי ואפילו קשור אם ראשו נגרר לארץ חשיב ליה רבי אליעזר כשומטו מן הקרקע ובונה בו לכתחלה ורבנן אמרי ליה בין תלוי בין נגרר פוקקין בו ובלבד שיהא קשור: דאמר רבה בר בר חנה. בתלייה הוא דפליגי ולא בקשירה דמדמי לה לפלוגתא דנגר הנגרר והתם לדברי הכל קשור בעינן: נגר. יתד שתוקעין בחור שבמפתן ונועלין בו את הדלת: הנגרר. כדמפרש שקשור בדלת אלא שראשו נגרר לארץ: נועלין בו במקדש. דכיון דקשור בו מיוחד ועומד לכך וכבר נבנה בנין זה מבעוד יום ואין בו אלא גזירת שבות מדבריהם ואין שבות במקדש: והמונח. שאינו קשור כלל אלא כשהוא שומטו מן החור מניחו ע''ג קרקע הלכך כשתוקעו בשבת בונה הוא ואיסורא דאורייתא הוא אף במקדש: המונח מותר במקדש. דכיון דמתוקן מאתמול להכי לאו בונה הוא: שקשור ותלוי. ראשו העליון אבל ראשו התחתון מגיע לארץ: מאן תנא נגר הנגרר. אסור דבעי תרתי: ר''א היא. דאמר גבי פקק החלון תרתי בעינן מכלל דר' יהודה כרבנן אלמא רבנן קשירה בעו: כי האי תנא. דאפי' קשירה לא בעי כרבן שמעון בן גמליאל דאמר מתוקן בהזמנה בעלמא ואע''פ שאינו קשור: שהתקינו. שהזמינו: אמר רב יהודה גרסינן ולא גרסינן ואמר: (רש"י)

תוספות דכל גגות (עירובין צד.) דפריך ושמואל למה ליה למיעבד הכי וקאמר זה מטלטל כו' לאו משום דאי הוה אמר אין מטלטלין בו אלא בד' אמות דאז הוה ניחא ליה אלא אז נמי היה קשה היכי עביד הכי כיון דמחיצה מתרת לטלטל בחצר הוה כעשיית אהל עראי בתחלה ואסור כדפרישית לעיל ומהאי טעמא היה מקפיד רב דס''ל שאין מטלטלין אלא בד' אלא משום דהש''ס ידע דסבר שמואל דזה מטלטל עד עיקר המחיצה ניחא למיפרך למה הוצרך לעשות מחיצה: בין קשור בין שאינו קשור והוא שמתוקן. נראה לר''ת דלאו בתיקון של מעשה אלא במחשבה בעלמא כדמוכח לקמן דאמר כרשב''ג ס''ל דאמר מתוקן אע''פ שאינו קשור דהיינו במחשבה ומשמע דלגמרי ס''ל כוותיה דגבי ר' יוחנן דוקא הוא דאמר בסמוך סבר לה כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא ופריך ולימא מר בין תלוי בין שאינו תלוי והוא שקשור כרבי יהודה דבעי קשירה וטעמא משום טלטול ולא משום בנין דאי משום בנין מאי ראיה מנגר שצריך קשירה לפקק והא בפקק לא שייך בנין אלא תוספת אהל עראי ותוספת אהל עראי שרו רבנן בלא שום קשירה כדמוכח במי שהוציאוהו (שם מד.): והמונח כאן וכאן אסור. פי' רש''י שכשתוקעו בשבת בונה הוא ואיסורא דאורייתא איכא ואינו משמע שיהא בו איסורא דאורייתא כיון שאינו מבטלו שם אלא נראה לר''ת דכולה מילתא בנגר הנגרר ליכא איסורא אלא משום טלטול וכי ההיא דקנה שהתקינו בעה''ב להיות פותח ונועל בו דמיירי משום טלטול ואפ''ה בעי ר''א קשור ותלוי יותר משאר כלי תשמיש שדי להם בתיקונם לפי שהם תשמיש בית מידי דהוי אכיסוי קרקעות שהחמירו בהם להצריכם בית אחיזה אע''ג דהני משום שבות נאסר טלטולם במקדש כקנים וכמקלות דלעיל אבל בשום בנין ליכא איסורא כלל אפילו מדרבנן וקשה לר''ת מנלן דאפליגו רבי אליעזר ורבנן בתוספת אהל עראי כיון דאפליגו בטלטול דילמא בחד הוא דאיפליגו ותירץ ר''ת בספר הישר דא''כ הוה ליה למנקט פלוגתייהו במילתא דלא שייכא ביה תוספת אהל כי ההיא דנגר הנגרר ומדנקט פלוגתא בפקק החלון דשייך ביה תוספת אהל ש''מ דפליגי באהל וליכא למימר דדווקא באהל פליגי ולא בטלטול דהא בההיא דנגר לא שייך אלא איסור טלטול אפ''ה איפלוג בה ר''א ורבנן דע''כ איבעי לן למימר דת''ק דנגר היינו ר''א דרבנן שרו אפילו בפקק החלון כ''ש בנגר דלא שייך איסור אהל אלא איסור טלטול אלא ודאי בתרתי פליגי דר''א אסר בפקק החלון ומשום טלטול בשאין תורת כלי גמור עליו ואפי' יש עליו תורת כלי גמור כגון שיש לו בית יד אסור מ''מ משום תוספת אהל עראי כיון דבטלי' בפקק ורבנן דשרו אפי' אין עליו תורת כלי דלית להו לא משום טלטול ולא משום אהל: רבי יהודה אומר כו'. ובעירובין מסקינן אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יהודה וקשה לר''י דהא שמואל גופיה סבר לעיל בפרק במה טומנין (דף נ.) גבי חריות של דקל שגדרן לעצים דבמחשבה בעלמא סגי דאיתמר רב (יהודה) אומר קושר ושמואל אמר חושב וקאמר התם דשמואל ס''ל כרשב''ג דאמר חריות של דקל שגדרן לעצים ונמלך עליהן לישיבה א''צ לקשר וא''כ היכי קאמר הלכה כרבי יהודה דבעי קשירה משום איסור טלטול דהא לא שייך איסור בנין בההיא דנגר הנגרר אלא איסור טלטול ומשום איסור טלטול בעי רבי יהודה קשירה כדפירשתי וליכא לפרושי דבנגר הנגרר דהכא לאפוקי מאיסור בנין הוא דבעי קישור אבל משום איסור טלטול לא הוה בעי קישור אלא במחשבה בעלמא כרשב''ג א''כ מאי קא מהדר ליה ר' אבא בר כהנא לר' ירמיה אנא דאמרי כי האי תנא כו' דילמא מאי דלא בעי התם רשב''ג אלא מתוקן אע''פ שאינו קשור היינו משום דהתם ליכא אלא איסור טלטול דהתם ודאי לא מיירי מידי בבנין דקאמר קנה שהתקינו בעה''ב להיות פותח ונועל ומדקתני פותח ונועל משמע שאינו נועל באותו קנה עצמו דהוה ליה למיתני שהתקינו לנעול בו אלא משמע שהוא כעין מפתחות שלנו שיש מהם שמושכין המנעול שבדלת לכאן ולכאן כך הקנה מושך המנעול אבל הקנה עצמו אינו במקום המנעול א''כ פשיטא דכה''ג לא שייך בנין בהאי קנה אלא משום איסור טלטול הוא ומיהו אין ראיה מזה דבהאי קנה מיירי כדפרישית מדקתני פותח ונועל דהא כה''ג קתני בתוספתא חבילי עצים וסוכה של קוצים שעשאן דלת לפירצה ולחצר אם היו קשורות ותלויות פותחין ונועלין בהן אם לאו כו' מיהו אומר ר''י דאפילו הוה מפרש ההיא דקנה שהתקינו כו' דשייך ביה בנין ובמקום מנעול הוה ולהכי פשיט מיניה רבי אבא בר כהנא דס''ל כרשב''ג דאמר דכי הוי מתוקן אע''פ שאינו קשור נפיק מתורת איסור בנין לא הוי אתי שפיר (דה''א) מדקאמר הש''ס בסמוך וכ''ת הכא נמי דאיכא תורת כלי עליהן והתניא חריות של דקל כו' והיכי מוכח מההיא דחריות של דקל דהא דאמר מתוקן אע''פ שאינו קשור היינו בלא תורת כלי אלא במחשבה בעלמא דלמא באיסור טלטול הוא דלא מצריך רשב''ג אלא מחשבה אבל באיסור בנין הוה בעי שיתקנוהו ויכינוהו ויעשו בו מעשה שיהא תורת כלי עליו על כן נראה לר''י דבהכי פליגי רבי אבא בר כהנא ורבי יוחנן ורב יהודה דעירובין (דף קב.) דאינהו סבירא להו דבההיא דנגר לא שייך אלא איסור טלטול ואיהו ס''ל דשייך בנין בנגר הנגרר ולהכי בעי קישור לאפוקי מאיסור בנין והשתא אתיא שמעתין שפיר דלא מיירי מידי באיסור בנין לא בההוא דנגר ולא בההיא דקנה והשתא נמי ההיא דקנה משום טלטול. מ''ר: שקשור ותלוי וראשו מגיע לארץ. פירוש ראשו העליון תלוי וראשו התחתון מגיע לארץ כדפירש בקונטרס ונראה לרשב''א דאפילו שני הראשים מונחים לארץ אלא שקשור דשרי במקדש והאי דנקט כהאי גוונא לאשמעינן דאפ''ה אסור במדינה והשתא אתי שפיר הא דתנן במשנה והמונח כאן וכאן אסור היינו שאינו קשור ולא תלוי כלל דאי אמרת דוקא נקט ראשו מגיע לארץ אבל שני הראשים מונחין בארץ אסור במקדש אע''פ שקשור אם כן השתא לא הוי מונח דרבי יהודה כמונח דתנא קמא דמונח דרבי יהודה על כרחיך היינו שאינו לא קשור ולא תלוי ושומטו ומניחו בקרן זוית דאי אמרת כמו מונח דת''ק ששני ראשים מונחים בארץ אלא שקשורין היכי קאמר המונח במקדש ההוא אפילו במדינה שרי דלא אסר רבי יהודה אפילו במדינה אלא דוקא שאינו קשור כלל: (תוספות)

רשב"א המונח כאן וכאן אסור. פירש רש"י ז"ל: בשתוקעו בשבת הוי בונה ואסור מדאורייתא, ובתוס' פירשו דאין כאן אלא איסורא דרבנן, דומיא דנועלין במקדש אבל לא במדינה דליכא אלא איסורא דרבנן. (רשב"א)

דף קכו - ב

שיש להם בית אחיזה ניטלין בשבת ואמר רב יהודה בר שילא אמר רב אסי אמר רבי יוחנן והוא שיש תורת כלי עליהן וכי תימא הכא נמי דאיכא תורת כלי עליו ומי בעי רשב''ג תורת כלי עליו והתניא חריות של דקל שגדרן לשם עצים ונמלך עליהן לישיבה צריך לקשר רשב''ג אומר אין צריך לקשר רבי יוחנן סבירא ליה כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא דרש רבי יצחק נפחא אפתחא דריש גלותא הלכה כרבי אליעזר מתיב רב עמרם ומדבריהם למדנו שפוקקין ומודדין וקושרין בשבת א''ל [אביי] מאי דעתיך משום דקתני סתמא נגר הנגרר נמי סתמא היא ואפי' הכי מעשה רב: מתני' (כל) כיסוי הכלים שיש להם בית אחיזה ניטלין בשבת א''ר יוסי בד''א בכיסוי קרקעות אבל בכיסוי הכלים בין כך ובין כך ניטלין בשבת: גמ' אמר רב יהודה בר שילא א''ר אסי א''ר יוחנן והוא שיש תורת כלי עליהן דכ''ע כסוי קרקעות אם יש להן בית אחיזה אין אי לא לא כסוי הכלים אע''ג דאין להם בית אחיזה כי פליגי בכלים דחברינהו בארעא מ''ס גזרינן ומ''ס לא גזרינן לישנא אחרינא כי פליגי בכיסוי תנור מר מדמי ליה לכיסוי קרקע ומר מדמי ליה לכיסוי כלים:

רש"י שיש להן בית אחיזה. בית יד: ה''ג ואמר רב יהודה והוא שיש תורת כלי עליהן. שהכיסוי ראוי לתשמיש עצמו הוא דניטלין בשבת ואם אין תורת כלי עליו לא אמרינן כיסוי כלי הוה כלי ודלתות שידה תיבה ומגדל דתנא מתני' נוטלין יש תורת כלי עליהן דראויין לישב עליהן ולתת עליהן מזונות לקטן ולקמן מפרש אמאי בעינן בית אחיזה הואיל ותורת כלי עליהן אלמא לרבי יוחנן מידי דליכא תורת כלי עליו לא מטלטלין והאי קנה מאי תורת כלי עליו איכא אי משום דפותח ונועל בו אין זו תורת כלי עליו אלא תורת בנין: וכ''ת הכא נמי דאיכא תורת כלי עליו. שראוי להפך בו זיתים או לפצע בו אגוזים: (תורת כלי עליו. אפי' אינו ראוי לדבר אחר): סבירא ליה כוותיה בחדא. דמתוקן ואע''פ שאינו קשור: ופליג עליה בחדא. דבעי תורת כלי: הלכה כרבי אליעזר. דבעינן קשור ותלוי: מדבריהם למדנו. בפ' בתרא בימי אביו של ר' צדוק ובימי אבא שאול בן בטנית שפקקו את המאור בטפיח וקשרו את המקידה בגמי לידע אם יש בגיגית פותח טפח והתם מפרש לה וקתני מדבריהם למדנו: שפוקקין. את המאור בדבר שאינו קשור ותלוי: וקושרין. קשר שאינו של קיימא לכתחלה: ומודדין. מקוה ומטלניות: מאי דעתיך. דמותבת לרבי יצחק נפחא מהא מצי לשנויי לך הא מני רבנן היא ואי משום דקתני לה סתמא מותבת ליה דמדסתם לן כרבנן הלכתא כותייהו: נגר הנגרר נמי סתמא. קתני לה וסתם לן בהא כרבי אליעזר דאסור: מעשה רב. למילף מיניה דכיון דסמיך למיעבד עובדא לקולא ש''מ הלכתא היא: מתני' בכיסוי קרקע. כגון כיסוי בור ודות דהוי כבונה אי לאו דמוכחא בית אחיזה דילה דלמשקיל ואהדורי עביד: גמ' א''ר יוחנן והוא שיש תורת כלי עליהם. דכיסויין הללו חזו לתשמיש דעלמא אבל כיסוי כלי לא אמרינן כלי הוא: ודכ''ע. משום דאוקמא ר' יוחנן בשיש תורת כלי עליהן איצטריכא ליה למימר דכי פליגי רבנן בכלים דחברינהו בארעא פליגי דאילו כלים דעלמא אע''ג דלית להו לכיסוייהן בית אחיזה מיטלטלי דכיון דבאיכא תורת כלי עליהן קיימי מה לי איכא בית אחיזה מה לי ליכא בית אחיזה אלא בכיסוי כלים המחוברי' לקרקע כגון תנור וכירים הוא דפליגי משום דדמו במקצת לכיסוי בור ודות וגזרינן הני אטו הני: (רש"י)

תוספות וכי תימא הכא נמי דאיכא תורת כלי עליו. פי' בקונטרס שיהא ראוי לעשות שום תשמיש אחר ואין נראה לר''ת כי למה יש לנו להצריך שלדבר אחר יהא ראוי כיון שראוי לדבר זה אלא נראה לר''ת דה''פ דאיכא תורת כלי עליו שתיקנו ועשה בו מעשה והכינו לכך שמאחר שלכך תיקנו והכינו לכך יש תורת כלי עליו אפילו אינו ראוי לדבר אחר כמו חריות של דקל שאינן ראוין לשום תשמיש אלא לישיבה אף על פי כן יכול להכינם ולטלטלם בשבת ואבנים נמי אמרינן לעיל צאו ושיפשפו ועוד אי תורת כלי עליהם ממש צריכא למימר דכלי ניטל לצורך גופו והא דאמרי' בעירובין (ד' קב.) נגר הנגרר עשה לו בית יד מהו א''ל בוכנא קאמרת פירוש ושרי לאו משום דאי לא הוה כבוכנא ע''י הבית יד הזה הוה אסור דאפילו לא חזי למילתא אחריתי כיון שתקנוהו בידים לכך היה מותר אפי' בלא בית יד אלא נראה לר''י דההיא מיירי בנקמז דאסור לעיל מיני' בסמוך משום דמיחזי כבונה פי' שנועץ הנגר בתוך הנקב שבמפתן עד בתוך הארץ כדפירש בקונטרס התם ועלה קאי הא עשה לו בית יד באותו נגר שנקמז אי נמי שמואל לטעמיה דסבר דטעמא דרבי יהודה משום בנין אפילו בלא נעיצת נגר בארץ וכן נראה יותר כי נקמז אין פתרונו נעיצה בארץ אלא דומה שהוא מעין נשמט רק שאינו נשמט ממש כדמוכח בברייתא שהביא למעלה דקתני נגר אם נשמט כולו אסור נקמז מותר רבי יהודה אומר נקמז אע''פ שאינו נשמט ולא נודע פירוש נקמז היטב ובירושלמי גרסינן נגר דר' אליעזר הוה קטיר בגמי נשמט אסור נקמז רבי יעקב בר אחא מורה בראשי אצבעותיו: ומדבריהן למדנו שפוקקין ומודדין. ואע''ג דטפיח לא מבטל ליה כמו פקק כדאמרי' בפרק הישן (סוכה דף כח.) גבי סדין איכא למימר דמבטל ליה טפי מסדין ולא מצי למימר נמי פקק דמצוה שאני כדאמרי' בשילהי מכילתין (ד' קנז:) גבי מדידה דהתם לא הוי איסור כל כך אלא משום דהוי כעובדא דחול אבל פקק דמשום תוספת אהל דדמי לבנין ליכא למישרי משום מצוה: (תוספות)

רשב"א הא דא"ר יוחנן והוא שיש תורת כלי עליהן. פירש רש"י ז"ל: שיהא ראוי לתשמיש אחר. ור"ת ז"ל הקשה עליו בספר הישר (סי' רכ"ה) דמה לנו שיהא ראוי לתשמיש אחר, כיון שהוא ראוי לתשמיש זה. ועוד הא אנן תנן כל הכלים ניטלין בשבת, ולמה יצריך רבי יוחנן בנגר וכסויי הכלים יותר מבשאר כלים, ואילו היה צריך שיהא תורת כלי עליו לשאר דברים ולומר שיהא צריך כלי גמור בעלמא, בהא לא פליג ר' אליעזר ולא בעי בכי הא קשור ותלוי, ואין לך תנא דמחמיר ביותר מת"ק דרשב"ג ובקשירה בעלמא שרי. על כן פירש הוא ז"ל דעיקר דברי רבי יוחנן אינו אלא שיהא מתוקנים לכך, ולאו תורת כלי ממש בעי אלא מעשה שנראה וראוי ותיקונו מוכיח עליו שהוא מתוקן לכך או שיקשרנו. ובהא הוא דפליג אדרשב"ג, דאילו רשב"ג לא בעי לא מעשה ולא קשירה אלא מחשבה בעלמא, ורבי יוחנן פסיק כותיה דרשב"ג בחדא דלא בעי קשור ותלוי, ופליג עליה בחדא דבמחשבה לחוד לא שרי ליה בטלטול עד שיעשה בו מעשה ויתקננו לפום כך לפי מה שהוא צריך לו כנגר שיעשה לו קלוסטרא או תיקון אחר שיהא נגר המתוקן להיות נועל בו, ולא משום דבעי קלוסטרא לשוייה כלי בעלמא. ונגר שכאן היינו נגר שנלקח מן העצים שאין עליו שום היכר כלל, ועל כן הצריך שיתקננו במעשה גמור שיהא ראוי לנעול בו, וכסוי הכלים גם כן שבכאן הם גם כן דפים בעלמא, ועל כן הצריך בהם רבי יוחנן תורת כלי, כלומר שיעשה בו מעשה שיהא ראוי וניכר שהוא עומד לכך, ולא תורת כלי גמור שאם כן לא צריכא למימר. ומדברי הראב"ד ז"ל נראה דתורת כלי ממש בעינן, ואע"ג ששנינו כל הכלים ניטלין בשבת ודלתותיהן עמהם, שאני כלים וכסויין דמיירי דמחברי בארעא. וזה לשונו: לא הצריכו חכמים בית אחיזה ותורת כלי לכסוי אלא לכלים דחברינהו בארעא, אי נמי לכל מידי דהוי תוספת או שמוש למחובר, כגון נגר הנגרר או פקק החלון וקנה שהתקינו להיות פותח ונועל בו. וההיא (עירובין קב, א) שריתא ואסיתא דבי מר שמואל וכיוצא בהן משמשי מחובר דגזרינן בהו משום כסויי קרקעות והדומה להן, אבל כל דבר שהוא משמש את התלוש, אינו צריך בית אחיזה ולא תורת כלי אלא שיהא מתוקן, ואם תאמר אפילו מתוקן לא, דהא תנן (קכד, ב) שברי עריבה לכסות בה את פי החבית, וכי מי תיקנו לזה לכסויי חבית בשבת. התם כיון דבאין מכלי גדול כבר הוכנו על גבי אביהן. ע"כ. וצריך לי עיון דאם כן מאי קא מקשה ומי אמר רבי יוחנן הכי, והא אמר רבי יוחנן והוא שיש תורת כלי עליהן, וכי תימא הכי נמי דאיכא תורת כלי ומי בעי רשב"ג תורת כלי והתניא חריות של דקל כו', ומאי קושיא לעולם אימא לך רשב"ג בקנה שהתקינו להיות פותח ונועל בו תורת כלי בעי משום דמשמש מה שמחובר לקרקע, וחריות של דקל מטלטלין לגמרי. וצל"ע. ואמר רב יהודה בר שילא אמר רב אסי א"ר יוחנן והוא שיש תורת כלי עליהן. איכא למידק והא רב אסי הוא דאמר לעיל (קכה, ב) משמיה דרבי יוחנן דבהנחה בעלמא נעשית האבן כסוי לחבית ולא בעי מעשה ולא תורת כלי, ואמר נמי משמיה דר' יוחנן צאו ושפשפום אמר להן, ולא הצריכן מעשה אחר ולא תורת כלי. ותירץ ר"ת ז"ל דבפלוגתא דרבי אמי ורבי אסי דלעיל בשוכח ומניח, בדרבי אמי גרסינן אמר ר' יוחנן, אבל בדרבי אסי לא גרסינן בה ר' יוחנן, וכתב שכן מצא בספרים מדוקדקים, וההיא משמיה דידיה והא דהכא משמיה דרביה. ולספרים דגרסי בה רבי יוחנן, איכא למימר דאמוראי נינהו אליבא דר' אסי. וזה קשה קצת דאם כן לא הוה שתיק גמרא מיניה והוה מקשה לה ומתרץ לה הא דידיה הא דרביה אי נמי אמוראי נינהו אליבא דר' אסי. אבל ראיתי להרמב"ן ז"ל ענין יעלה לנו בו תירוץ לקושיא זו. והוא שאמר דפלוגתא דר' אמי ור' אסי באבן שעל פי החבית ובנדבך של אבנים לא דמיא כלל לכולהו אינך, דבין בחריות בין בנגר בין בכיסוי הכלים להתירן לגמרי בהתקנתן פליגי, והא דאבן שעל פי החבית וזו דנדבך אינו אלא להתיר אותן למלאכה שתקן בה מערב שבת להשתמש בה למחר, כלומר לסלק האבן למחר מעל פי החבית ולהחזירה על פי החבית, וכן אבני נדבך לסדרן לישיבה למחר בשפשוף זה שעשה להן מבערב שהוא מתקנן בכך לישיבתן, ואע"פ שאין עשוין להתיחד לכך ואין עליהן תורת כלי כלל. וזהו שדימו בגמרא מחלוקת זו דאבן שעל פי החבית למחלוקת של נדבך שאין אדם מיחדן לישיבה, כדמוכח בפרק כירה (מג, א) דגבי לבנים מתרצים דאייתור מבניינא דחזיין למזגא עלייהו וגבי אבנים מתרצים תירוצא אחרינא, אלמא לא חזו למזגא עלייהו או משום דדמיהן יקרים או משום דישיבתן קשה כדאיתא בירושלמי אלו דבריו ז"ל. ומכלל דברים אלו יצא לנו דאפשר דאיתא להא דרב אסי משמיה דרבי יוחנן באבן שעל פי החבית ובאבני נדבך דלא בעינן תורת כלי לאותה מלאכה שהתחיל בה מבערב, ואיתא נמי להאי דהכא דאמר ר' אסי משמיה דר' יוחנן דבעינן תורת כלי להתירן לגמרי בהתקנתן, וזה יותר נכון. ובספר המאור [כתב], דר' יוחנן לא בעי אלא מעשה כל דהו, [ושפשוף] בדבר שצריך שפשוף, והנחה מבעוד יום על גבי הכלי הויא מעשה כל דהו. ולענין פסק הלכה, פסק הרב אלפסי ז"ל כר' אבא דאמר אע"פ שאינו קשור ואינו תלוי, והוא שיש תורת כלי עליו כר' יוחנן. ואע"פ שפסק בעירובין בפרק המוציא (קב, א) בנגר הנגרר כרבי יהודה, וכדפסק התם שמואל דאמרינן התם אמר ר"י אמר שמואל הלכה כרבי יהודה, ורבא נמי אמר התם והוא שקשור בדלת. לא קשיין הני פסקי אהדדי, דהתם שאין תורת כלי עליו, (דהתם) דאינו מתוקן אלא במחשבה גרידא, ולשוייה עליה תורת כלי בעינן קשירה. וכ"כ גם ר"ת בספר הישר (סי' רכה). והא דפסק שמואל התם כר"י דבעי קשירה, אע"ג דאיהו כרשב"ג סבירא ליה בחריות של דקל שגדרן לעצים כדאיתא בפרק במה טומנין (נ, א). לא קשיא, דבכל מידי דמחבר בארעא מחמיר טפי. הדרן עלך פרק כל הכלים (רשב"א)

פרק שמונה עשרה - מפנין

מתני' מפנין אפילו ארבע וחמש קופות של תבן ושל תבואה מפני האורחים ומפני בטול בהמ''ד אבל לא את האוצר מפנין תרומה טהורה ודמאי ומעשר ראשון שניטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שנפדו והתורמוס היבש מפני שהוא מאכל לעזים אבל לא את הטבל ולא את מעשר [ראשון] שלא נטלה תרומתו ולא את מעשר שני והקדש שלא נפדו ולא את הלוף ולא את החרדל ר' שמעון בן גמליאל מתיר בלוף מפני שהוא מאכל עורבין חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים אם התקינן למאכל בהמה מטלטלין אותן ואם לאו אין מטלטלין אותן. גמ' השתא חמש מפנין ארבע מיבעיא אמר רב חסדא ארבע מחמש (איכא דאמרי ארבע מאוצר קטן) וחמש מאוצר גדול ומאי אבל לא את האוצר שלא יתחיל באוצר תחלה ומני רבי יהודה היא דאית ליה מוקצה ושמואל אמר ארבע וחמש

רש"י מתני' מפנין. אם צריך למקומן להושיב שם אורחים להסב בסעוד' או תלמידים לדרשה ולא חיישינן לטרחא דשבת: אבל לא את האוצר. מפרש בגמרא: מפנין תרומה טהורה. כלומר ומהו מפנין דבר הראוי כגון אלו תרומה טהורה דחזי לבהמת כהן אבל תרומה טמאה לא דאפילו לבהמת כהן לא חזיא בשבת דאע''ג דבחול חזיא כדתניא בכל שעה בפסחים (דף לב.) שאם רצה כהן מריצה לפני הכלב בשבת וביום טוב לא חזיא דזו היא ביעורה מן העולם או להיסק או לבהמה ואין מבערין תרומה טמאה וקדשים טמאין ביום טוב כדתנן (לעיל דף כג.) ואין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב ואוקימנא טעמא משום דאין שורפין קדשים ביום טוב: לוף. מין קטניות שאינו ראוי חי אפילו לבהמה: לעורבין. כגון עשירים שמגדלין עורבין לגדולה: זרדים. מין קנים הם שמזרדים כשהן רכים ואוכלים אותם: גמ' ארבע מחמש. אם לא היה שם אלא כשיעור ה' קופות לא יפנה אלא ד' מהם שאסור לגמור את האוצר דילמא חזי גומות בקרקעיתו ומשוי להו: מאוצר גדול. ואם יש הרבה אין מפנין אלא חמש דחיישינן לטירחא: מאי אבל לא את האוצר. שלא יגמור את האוצר לא מצית אמרת דהא מרישא שמעינן ארבע וחמש: תחלה. אם לא התחיל בו להסתפק ממנו כבר למאכלו או למאכל בהמתו דאם כן הוה ליה מוקצה ומתניתין רבי יהודה היא: (רש"י)

תוספות מתני' מפנין ארבע וחמש קופות. בירושלמי מפרש כמה שיעור קופות כההוא דתנינן שלשה קופות של שלשה סאין: (תוספות)

רשב"א מתני': מפנין תרומה טהורה. כתב רש"י ז"ל: אבל טמאה לא, דאפילו לבהמת כהן לא חזיא, ואע"ג דבחול חזיא ליה וכדאיתא בפרק כל שעה (לב, א) דאם רצה כהן מריצה לפני כלבו, בשבת ויום טוב לא חזיא, דזו היא ביעורה מן העולם או להסיק או לבהמה, ואין מבערין תרומה וקדשים ביום טוב. ואין דבריו נכונים, דמחו להו מאה עוכלי בעוכלא, דתרומה טמאה אינה ראויה לכלב דבת שריפה היא, ודרך שריפתה התירה לו הכתוב וכדאמרינן שלך תהא להסיקה תחת תבשילך, ואי נמי להדליקה בנר דזו נמי שריפה היא, ואמר רבא בפרק במה מדליקין (כה, א) כשם שמצוה לשרוף קדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף תרומה שנטמאת, ובהדיא שנינו בפרק בתרא דתמורה (לד, א) אלו הן הנשרפין חמץ בפסח ותרומה טמאה כו', ותניא בברייתא אוכלין בשריפה ומשקין בקבורה. והא דתניא בפסחים (לב, א) מריצה לפני כלבו, לאו בתרומה טמאה תניא, אלא בתרומת חמץ וכרבי יוסי הגלילי דאמר חמץ בפסח מותר בהנאה. גמרא: גירסת הספרים: ושמואל אמר ארבע וחמש כדאמרי אינשי ואי בעי אפילו טובא נמי מפנין. וכתב הרב אלפסי ז"ל בהלכות, דיש מי שפוסק כרב חסדא, משום דסוגיא דשמעתא כותיה, וסתם מתני' כותיה, וגמרא קא שקיל וטרי בשיעורא דמתני', ואיכא מאן דפסק כשמואל דמוקי לה כר"ש דלית ליה מוקצה דקיימא לן כותיה. ע"כ. ואע"פ שלא הכריע הרב בפירוש כחד מנייהו, נראה שהוא ז"ל כרב חסדא פסק, שהרי כתב הא דבעו בגמרא הני ארבע וחמש דקאמרינן אע"ג דהוו אורחים טובא, או דלמא הכל לפי האורחים, וההיא ודאי לא שייכא אלא בדרב חסדא. ומכל מקום דוקא בפירושא דרישא דמתניתין איכא למימר דקיימא לן כדפריש לה רב חסדא, אבל באבל לא את האוצר על כרחין כפירושא דשמואל הוא, דהא רב חסדא מוקי לה כרבי יהודה, ואנן כרבי שמעון סבירא לן, ומאי לא את האוצר שלא יגמור את האוצר. ואלא מיהו דמתניתין לא דייקא הכי, דאי ארבע וחמש ארבע מחמש קאמר, הא בהדיא תני שלא יגמור את האוצר, ואם כן למה לי למיתני אבל לא יגמור את האוצר. ונראה לי דאי מפרשים לה כרב חסדא, כולה מתניתין כותיה מפרשא, ומאי לא את האוצר שלא יתחיל באוצר וסתמא כר"י, אלא אנן נקטינן מינה הלכתא בארבע וחמש דרישא, דבהא לא אשכחן דפליג ר"ש, אבל בלא יתחיל באוצר דהיינו סיפא לא, אלא כר' שמעון. ואע"ג דמקשה סתמי אהדדי בפרק מי שהחשיך (קנו, ב) ולא אקשי מהא, משום דהא לא מכרעא, דאיכא לאוקומה אף כר' שמעון וכפירושא דשמואל. אבל רב אחא משבחא ז"ל גריס הא דשמואל ארבע וחמש כדאמרי אינשי, ומאי אבל לא את האוצר שלא יגמור את האוצר, ולא גריס בה ואי בעי אפילו טובא מפנין. וזו גירסא נכונה אילו הודו לה גירסת הספרים. והשתא אתיא כולה שמעתא אפילו כשמואל, וקיי"ל כותיה כיון דסוגיא דשמעתא לא קשיא ליה, חדא דמוקי לה למתניתין כר"ש, ועוד דשמואל קשיש מרב חסדא ועדיף מיניה. (רשב"א)

דף קכז - א

כדאמרי אינשי ואי בעי אפילו טובא נמי מפנין ומאי אבל לא את האוצר שלא יגמור כולו דילמא אתי לאשוויי גומות אבל אתחולי מתחיל ומני ר''ש היא דלית ליה מוקצה ת''ר אין מתחילין באוצר תחילה אבל עושה בו שביל כדי שיכנס ויצא עושה בו שביל והא אמרת אין מתחילין הכי קאמר עושה בו שביל ברגליו בכניסתו וביציאתו תנו רבנן תבואה צבורה בזמן שהתחיל בה מע''ש מותר להסתפק ממנה בשבת ואם לאו אסור להסתפק ממנה בשבת דברי ר''ש ר' אחא מתיר כלפי לייא אלא אימא דברי ר' אחא ורבי שמעון מתיר תנא כמה שיעור תבואה צבורה לתך בעא מיניה רב נחומי בר זכריה מאביי שיעור תבואה צבורה בכמה אמר ליה הרי אמרו שיעור תבואה צבורה לתך איבעיא להו הני ארבע וחמש קופות דקאמר בארבע וחמש קופות אין טפי לא אלמא למעוטי בהילוכא עדיף או דילמא למעוטי משוי עדיף ת''ש דתני חדא מפנין אפילו ארבע וחמש קופות של כדי שמן ושל כדי יין ותניא אידך בעשר ובחמש עשרה מאי לאו בהא קמיפלגי דמר סבר מעוטי בהילוכא עדיף ומר סבר מעוטי במשוי עדיף לא דכ''ע מעוטי בהילוכא עדיף ומי סברת בעשר ובחמש עשרה אקופות קאי אכדין קאי ולא קשיא הא דמשתקלי חד חד בקופה והא דמישתקלי תרי תרי והא דמשתקלי תלתא תלתא ובדקורי דהרפניא איבעיא להו הני ארבע וחמש דקאמר אע''ג דאית ליה אורחין טובא או דילמא הכל לפי האורחין ואת''ל הכל לפי האורחין חד גברא מפני לכולהו או דילמא גברא גברא מפני לנפשיה ת''ש דאמר רבה אמר רבי חייא פעם אחת הלך רבי למקום אחד וראה מקום דחוק לתלמידים ויצא לשדה ומצא שדה מלאה עומרים ועימר רבי כל השדה כולה (שמע מינה הכל לפי האורחין) ורב יוסף א''ר הושעיא פעם אחת הלך ר' חייא למקום אחד וראה מקום דחוק לתלמידים ויצא לשדה ומצא שדה מלאה עומרים ועימר ר' חייא כל השדה כולה שמע מינה הכל לפי האורחין ועדיין תבעי לך חד גברא מפני ליה לכולא או דילמא כל גברא וגברא מפני לנפשיה ת''ש ועימר רבי ולטעמיך רבי בדנפשיה עימר אלא צוה ועימר ולעולם כל חד וחד מפני לנפשיה: מפני האורחין וכו': א''ר יוחנן גדולה הכנסת אורחין כהשכמת בית המדרש דקתני מפני האורחין ומפני בטול בית המדרש ורב דימי מנהרדעא אמר יותר מהשכמת בית המדרש דקתני מפני האורחין והדר ומפני בטול בית המדרש אמר רב יהודה אמר רב גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה דכתיב {בראשית יח-ג} ויאמר (ה') אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור וגו' א''ר אלעזר בא וראה שלא כמדת הקב''ה מדת בשר ודם מדת ב''ו אין קטן יכול לומר לגדול המתן עד שאבא אצלך ואילו בהקדוש ברוך הוא כתיב ויאמר (ה') אם נא מצאתי וגו' אמר רב יהודה בר שילא א''ר אסי א''ר יוחנן ששה דברים אדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא ואלו הן הכנסת אורחין וביקור חולים ועיון תפלה והשכמת בית המדרש והמגדל בניו לתלמוד תורה והדן את חברו לכף זכות איני והא אנן) תנן אלו דברים שאדם עושה אותם ואוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא ואלו הן כיבוד אב ואם וגמילות חסדים והבאת שלום שבין אדם לחברו ות''ת כנגד כולם) [הני אין מידי אחרינא לא]

רש"י כדאמרי אינשי. חשבון קטן תחילה ואם יצטרך ליותר יפנה יותר משום הכי נקט ד' ברישא והדר חמשה וה''ה אפילו טובא: שלא יגמור. משום אשוויי גומות: ברגלו. מפנה ברגלו לכאן ולכאן דרך הליכתו דלא הוי טלטול: תבואה צבורה. מוכחא מילתא דהוקצה לאוצר: להסתפק. להאכיל לבהמתו אסור דברי ר''ש ור' אחא כו': כלפי לייא. כנגד היכן פונה הדבר הזה האמור להיפך ר''ש מתיר מוקצה בכל מקום וכאן הוא מחמיר: לייא. היכן כגון חצבי לנהרא כגני לייא דברכות (דף נח.): לתך. אבל בציר מהכי לאו אוצר הוא: לתך. חצי כור הוא ט''ו סאין: בד' וה' קופות אין טפי לא. בקופות עצמן הוא יפנה וימלאם אם ירצה או שק בכתפו שיעור קופה בפעם אחת אבל טפי להלך יותר מה' פעמים כגון לפנות בכלים קטנים וירבה בהילוך לא: למעוטי בהילוכא עדיף. ואע''ג דאפושי משוי הוא: או דילמא מעוטי משוי עדיף. ואם בא לפנות בכלים קטנים כשיעור ה' קופות מותר ולרב חסדא קבעי לה דאמר ה' דוקא: בי' ובט''ו. קס''ד אקופות קאי לומר שמפנה בקופות קטנות וירבה בהילוך: אכדין קאי. ולא פליגי והכי קאמר בי' בט''ו יפנה באותן ה' קופות: הא דמשתקלי חדא חדא בקופה. הך דתניא ד' וה' ולא נחת למניינא דכדין איירי בכדין גדולים דמשתקלי חדא בקופה והך דתנא בי' וט''ו איירי בכדים בינונים ובכדין קטנים עשר כדמשתקלי תרי תרי בקופה ט''ו כדמשתקלי תלתא תלתא בקופה דקטנים: כי דקורי דהרפניא. בכדין של הרפניא איבעיא להו. אליבא דרב חסדא: דחוק לתלמידים. שאין מקום לתלמידים להושיב: ועימר. פנה את העומרים וכרמלית הואי ובפחות פחות מד' אמות: ת''ש ועימר רבי. אלמא חד גברא פנינהו: רבי בנפשיה עימר. בתמיה וכי אורחיה דנשיא בהכי: כהשכמת ביהמ''ד. מדשוי להו במתני' כי הדדי: מהשכמת בית המדרש. דתנא דידן אקדמה ברישא: אל נא תעבור. והניחו והלך לקבל האורחים: ועיון תפלה. לכוין בתפלתו: (רש"י)

תוספות של כדי שמן ושל כדי יין. והא דתנן בפ' המביא (ביצה דף כט:) כדי יין לא יביאם בסל ובקופה היינו ממקום רחוק דמיחזי כעובדין דחול אבל הכא בביתו: דכולי עלמא למעוטי בהלוכא עדיף. לא מצי למימר למעוטי במשוי עדיף דההיא דקתני ד' וה' קופות לא מצי סבר הכי דא''כ הוה ליה למיתני בעשר וט''ו כשיעור ה' קופות וא''ת והא תנן בפרק אין צדין (שם דף כה.) שחטה בשדה לא יביאנה במוט ובמוטה אלא מביאה לאיברים אף על גב דמפיש בהילוכא התם שאני דאיכא טירחא יותר מדאי להביאה שלימה א''נ משום דמיחזי כמוליכה למכור בשוק והא דאמרינן בריש שואל (לקמן דף קמח.) היכי ליעבד דמליא בחצבא רבא תימלי בחצבא זוטא קא מפשא בהילוכא דמליא בחצבא זוטא תמלא בחצבא רבא קא מפשא במשוי התם כיון שנהגו למלאות המים בחצבא רבא או בחצבא זוטא קשה להם לשנות מכמות שנהגו: אע''ג דאית ליה אורחין טובא או דילמא הכל לפי האורחין. מכאן יש להוכיח דהא דתנן במתניתין ד' וה' קופות הוי אפי' בשביל אדם אחד דאי הוי נמי לפי האורחין אמאי נקט ד' וה' ועוד מדלא מספקא ליה אי חד מפני כולהו או כל חד לנפשיה אלא באת''ל הכל לפי האורחין משמע הא אם אמר אף על גב דאיתרמו ליה אורחין טובא ליכא לאיסתפוקי ואי אמרינן דד' וה' קופות הוי לפי האורחין אכתי איכא לספוקי אי חד גברא מפני לכולהו או כל חד מפני לנפשיה אלא משמע דפשיטא דד' וה' אינן לפי האורחין אלא אפילו לצורך אדם אחד: ולטעמיך רבי בנפשיה עימר. פי' כל השדה כולה: דכתיב ויאמר ה' אם נא מצאתי חן וגו'. קסבר כמאן דאמר בשבועות (דף לה:) דהאי השם קדש דאיכא מאן דאמר התם שהוא חול שלמלאכים היה מדבר שהיה מזמינם: אוכל מפירותיהן בעולם הזה. בפ''ק דקדושין (דף לט:) מפ' דהיינו אם היתה שקולה מכרעת דשכר מצות בהאי עלמא ליכא: (תוספות)

רשב"א הכי גריס רש"י ז"ל, וכן היא בספרים שלנו: תבואה צבורה בזמן שהתחיל בה מערב שבת מותר להסתפק ממנה בשבת. ולפי גירסא זו הא דתנא עלה וכמה שיעור תבואה צבורה לתך, אליבא דר' אחא היא, ולא קיימא לן כותיה אלא כר"ש, ואפילו לתך ואפילו כורים מתחיל בה אפילו בשבת. והרב אלפסי ז"ל שכתבה בהלכות, גריס בה מותר לטלטלה. וכתב הרמב"ן ז"ל דלפי גירסא זו נראה שהרב ז"ל מפרשה כמתניתין במפנה מפני האורחים, אלא דבמתניתין לא שמענו אלא תבואה שבקופות אבל תבואה צבורה שבאוצר לא שמענו, ונחלקו בה בברייתא רב אחא אסר לטלטל ור"ש מתיר, ותנא כמה תבואה צבורה אתיא אליבא דר"ש, כלומר כמה שיעור תבואה צבורה מתיר ר"ש לטלטל לתך. ולפי דברי הירושלמי היינו נמי כשיעור ארבע וחמש קופות דמתניתין, דבירושלמי (בפרקין, ה"א) גרסינן התם, ר' זעירא שאל לר' יאשיה כמה שיעור קופות, אמר ליה נלמוד סתום מן המפורש, דתניא בשלש קופות של שלש סאין תורמין את הלשכה. וכן נראה לי אפילו מסוגיא דשמעתין דקופות שיעור ידוע יש להם, מדאיבעיא להו הני ארבע וחמש קופות בד' וה' אין בטפי לא או דלמא מעוטי במשוי עדיף, ואי קופות כל שהן בין קטנות בין גדולות קאמר, מאי קא מיבעיא להו, וכולה סוגיא מוכחא הכין. אבל הברייתא הראשונה דקתני אין מתחילין באוצר כר"י אתיא וליתא, ולא כתבה הרב ז"ל בהלכות אלא בגררא דתניא אידך. אבל התימא בדברי הרב ז"ל, שלא כתב כלל בעיא דמעוטי בהלוכא עדיף או מעוטי במשוי עדיף, וכל חד וחד מפני' לנפשיה ארבע וחמש קופות כשיעורא דמתניתין. וכן פירש הרמב"ן ז"ל. (רשב"א)

דף קכז - ב

הני נמי (בגמילות חסדים שייכי ל''א הני) בהני שייכי ת''ר הדן חבירו לכף זכות דנין אותו לזכות ומעשה באדם אחד שירד מגליל העליון ונשכר אצל בעה''ב אחד בדרום שלש שנים ערב יוה''כ אמר לו תן לי שכרי ואלך ואזון את אשתי ובני אמר לו אין לי מעות אמר לו תן לי פירות אמר לו אין לי תן לי קרקע אין לי תן לי בהמה אין לי תן לי כרים וכסתות אין לי הפשיל כליו לאחוריו והלך לביתו בפחי נפש לאחר הרגל נטל בעה''ב שכרו בידו ועמו משוי ג' חמורים אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים והלך לו לביתו אחר שאכלו ושתו נתן לו שכרו אמר לו בשעה שאמרת לי תן לי שכרי ואמרתי אין לי מעות במה חשדתני אמרתי שמא פרקמטיא בזול נזדמנה לך ולקחת בהן ובשעה שאמרת לי תן לי בהמה ואמרתי אין לי בהמה במה חשדתני אמרתי שמא מושכרת ביד אחרים בשעה שאמרת לי תן לי קרקע ואמרתי לך אין לי קרקע במה חשדתני אמרתי שמא מוחכרת ביד אחרים היא ובשעה שאמרתי לך אין לי פירות במה חשדתני אמרתי שמא אינן מעושרות ובשעה שאמרתי לך אין לי כרים וכסתות במה חשדתני אמרתי שמא הקדיש כל נכסיו לשמים א''ל העבודה כך היה הדרתי כל נכסי בשביל הורקנוס בני שלא עסק בתורה וכשבאתי אצל חבירי בדרום התירו לי כל נדרי ואתה כשם שדנתני לזכות המקום ידין אותך לזכות ת''ר מעשה בחסיד אחד שפדה ריבה אחת בת ישראל ולמלון השכיבה תחת מרגלותיו למחר ירד וטבל ושנה לתלמידיו ואמר (להן) בשעה שהשכבתיה תחת מרגלותי במה חשדתוני אמרנו שמא יש בנו תלמיד שאינו בדוק לרבי בשעה שירדתי וטבלתי במה חשדתוני אמרנו שמא מפני טורח הדרך אירע קרי לרבי אמר להם העבודה כך היה ואתם כשם שדנתוני לכף זכות המקום ידין אתכם לכף זכות תנו רבנן פעם אחת הוצרך דבר אחד לתלמידי חכמים אצל מטרוניתא אחת שכל גדולי רומי מצויין אצלה אמרו מי ילך אמר להם ר' יהושע אני אלך הלך רבי יהושע ותלמידיו כיון שהגיע לפתח ביתה חלץ תפיליו ברחוק ארבע אמות ונכנס ונעל הדלת בפניהן אחר שיצא ירד וטבל ושנה לתלמידיו ואמר (להן) בשעה שחלצתי תפילין במה חשדתוני אמרנו כסבור רבי לא יכנסו דברי קדושה במקום טומאה בשעה שנעלתי במה חשדתוני אמרנו שמא דבר מלכות יש בינו לבינה בשעה שירדתי וטבלתי במה חשדתוני אמרנו שמא ניתזה צינורא מפיה על בגדיו של רבי אמר להם העבודה כך היה ואתם כשם שדנתוני לזכות המקום ידין אתכם לזכות: מפנין תרומה טהורה וכו': פשיטא לא צריכא דמנחה ביד ישראל מהו דתימא כיון דלא חזיא ליה אסור קמ''ל כיון דחזיא לכהן שפיר דמי: ודמאי (וכו'): דמאי הא לא חזי ליה כיון דאי בעי מפקר ליה לנכסיה והוה עני וחזיא ליה השתא נמי חזי ליה דתנן מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי ואמר רב הונא תנא ב''ש אומרים אין מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי וב''ה אומרים מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי: ומעשר ראשון שניטלה תרומתו וכו': פשיטא לא צריכא שהקדימו בשבולים ונטלה הימנו תרומת מעשר ולא נטלה הימנו תרומה גדולה וכי הא) דא''ר אבהו אר''ל מעשר ראשון שהקדימו בשבולין פטור מתרומה גדולה שנא' {במדבר יח-כו} והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר מעשר מן המעשר אמרתי לך ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר א''ל רב פפא לאביי א''ה אפי' הקדימו בכרי נמי ליפטר א''ל עליך אמר קרא {במדבר יח-כט} מכל מתנותיכם תרימו וגו' ומה ראית האי אידגן והאי לא אידגן: ומעשר שני וכו': פשיטא לא צריכא שנתן את הקרן ולא נתן את החומש הא קמ''ל דאין חומש מעכב: והתורמס היבש כו': דווקא יבש אבל לח לא מ''ט כיון דמריר לא אכלה:

רש"י ה''ג הני נמי בהני שייכי. הכנסת אורחים וביקור חולים היינו גמילות חסדים ועיון תפלה היינו בכלל גמילות חסדים דכתיב (משלי יא) גומל נפשו איש חסד השכמת בית המדרש וגידול בנים לתלמוד תורה היינו תלמוד תורה דן את חבירו לכף זכות בכלל הבאת שלום דמתוך שהוא מכריעו לזכות ואמר לא חטא לי בזאת אנוס היה או לטובה נתכוון יש שלום ביניהן ורבי יוחנן לפרש לך אתא דבכלל ג' דמתניתין איתנהו להנך ו' ואיכא נמי לכבוד אב ואם ורבי יוחנן לא פליג עליה: בפחי נפש. בדאבון נפש: מוחכרת. שנותנה לחברו בכך וכך כורין לשנה: כל היכא דאמרינן מעשה בחסיד אחד או רבי יהודה בן בבא או רבי יהודה ברבי אלעאי: ריבה. נערה: שאינו בדוק לרבי. שאינו מכיר במדותיו לסמוך עליו ולהניחה אצלנו: מטרוניתא. נכרית: דבר מלכות. וצריך להעלימו: צינורא. רוק וגזרו על הנכרים שיהיו כזבים לכל דבריהם: מאכילין לעניים דמאי. לא אסרוהו עליהם מפני שצריכים לחזר על פתח ע''ה וסמכו על שרוב עמי הארץ מעשרין: אכסניא. חיל של מלך ישראל ומטילו על בני העיר לפרנסן: שניטלה תרומתו. קס''ד תרומת מעשר שהלוי נותן לכהן וכ''ש תרומה גדולה שיש על ישראל להפריש והפרישו קודם שנתן המעשר ללוי: שהקדימו בשבולין. לתרומה ישראל היה לו להפריש תרומה גדולה תחילה דכתיב (שמוח כב) מלאתך ודמעך לא תאחר מלאתך אלו בכורים מכאן שהמקדים תרומה לבכורים לוקה ודמעך זו תרומה שאם הקדים מעשר לתרומה לוקה והנ''מ משנתמרח בכרי לוקה אם הקדים מעשר לתרומה אבל הקדים למעשר קודם לתרומה בשבלים אינו לוקה: והרמותם ממנו. בלוים כתיב גבי תרומת מעשר: מכל מתנותיכם וגו'. נמי בלוים כתיב גבי תרומת מעשר וקאמר את כל תרומת ה' כל משמע כל צד תרומה שבו: האי. דנתמרח: אידגן. וחלה עליו חובת תרומה כדכתיב (דברים יח) ראשית דגנך הלכך כי שקלה לוי בעי אהדורי לכהן תרי ממאה שבו ברישא והדר אחד מעשרה: דמריר. שהוא מר: (רש"י)

תוספות כיון דחזיא לכהן שפיר דמי. אע''ג דאמר בשילהי כירה (לעיל דף מז.) דבגדי עניים לעשירים לא הכא לכ''ע חזיא אלא איסורא הוא דרביע עליה אבל התם לא חזו מחמת גריעותא ומהאי טעמא נמי לא אמרינן התם טעמא דבסמוך דאי בעי מפקר לנכסיה והא דאמר בפרק כל הכלים (לעיל ד' קכה.) שירי פרוזמיות שאין בהן ג' על ג' אין מטלטלין אותן משמע הא יש בהן שלש על שלש מטלטלים היינו לעניים א''נ אפילו לעשירים בבית עניים: דאי בעי מפקר לנכסיה. הוה מצי למימר כדלעיל כיון דחזי אלא כיון דמשכח טעמא דאפי' לדידיה מצי חזי אמר ובפרק כל שעה (פסחים דף לה:) ובפרק שלשה שאכלו (ברכות ד' מז.) איצטריך להאי טעמא: האי אידגן. מדנקט אידגן משמע אפי' לא ראה פני הבית תימה אכתי אפילו הקדימו בכרי נמי לא לחייב אלא באידגן וראה פני הבית וי''ל דאי לא כתב והרמותם ה''א דכולם חייבין אפילו לא אידגן השתא דכתי' קרא מוקמי ליה במסתבר דהיינו לא אידגן שאפילו ראה פני הבית לא היה חייב א''נ י''ל הא דנקט אידגן היינו ככל דינו שראה פני הבית אלא דמילתא דפסיקא נקט דאיכא למאן דאמר בבא מציעא (דף פח:) דלא בעינן ראיית פני הבית אלא בזיתים וענבים דלאו בני גורן נינהו: הא קמ''ל דאין חומש מעכב. ואף על גב דמבעיא לן בפרק הזהב (שם דף נד.) אי מעכב אי לא ולא פשיט מהכא משום דהוה מצי למידחי דאגב אחרינא תנייה: (תוספות)

רשב"א דמאי הא לא חזי ליה כיון דאי בעי מפקר ליה לנכסיה. איכא למידק ואמאי איצטריך ליה למימר הכין, דאפילו לא חזו ליה כיון דחזי לעניים ולאכסניא שפיר דמי, וכדאמרינן גבי תרומה הואיל וחזיא לכהנים, ולקמן נמי גבי זכוכית מפני שהוא מאכל לנעמיות אמרינן אפילו אין לו נעמיות הואיל וראוי. על כן אמרו בתוס' דלא גרסינן ליה, אלא הכי גרסינן דמאי הואיל וחזי לעניים דתנן מאכילין את העניים דמאי. ויש מעמידים הגירסא ואומרים דגבי תרומה הואיל ועל כרחיה יהיב לכהנים, וזכוכית נמי הואיל ולא חזי אלא לנעמיות, וכן הלוף לעורבים, איכא למימר כיון דחזו להכי שרי, אלא דמאי שהוא מצניעו עד למחר לתקנו לאכילתו והשתא לא חזי ליה לא מטלטל ליה, אלא כיון דאי בעי חזי ליה השתא נמי מטלטל ליה דראוי הוא לו. ויש מי שאומר דשיטפא דגמרא היא דמשום דעל כרחין איצטריך למימר דחזי לעניים ולאתויי מתניתין דמאכילין את העניים דמאי ואת אכסניא דמאי, ואתמר בגמ' וכשיטה דהכא בדוקא בפסחים (לה, ב), ובברכות (מז, א), אמרו הכא נמי הכין ולא הוה צריך ליה. (רשב"א)

דף קכח - א

אבל לא את הטבל וכו': פשיטא לא צריכא בטבל טבול מדרבנן שזרעו בעציץ שאינו נקוב: ולא מעשר ראשון וכו': פשיטא לא צריכא שהקדימו בכרי שנטל ממנו מעשר ולא נטלה ממנו תרומה גדולה מהו דתימא כדאמר ליה רב פפא לאביי קמ''ל כדשני ליה אביי: ולא את מעשר שני וכו': פשיטא לא צריכא דנפדו ולא נפדו כהלכתן מעשר שפדאו על גבי אסימון דרחמנא אמר {דברים יד-כה} וצרת הכסף בידך. דבר שיש בו צורה הקדש שחיללו על גבי קרקע דרחמנא אמר ונתן הכסף וקם לו: ולא את הלוף: ת''ר מטלטלין את החצב מפני שהוא מאכל לצביים ואת החרדל מפני שהוא מאכל ליונים רשב''ג אומר אף מטלטלין שברי זכוכית מפני שהוא מאכל לנעמיות אמר ליה רבי נתן אלא מעתה חבילי זמורות יטלטלו מפני שהוא מאכל לפילין ורשב''ג נעמיות שכיחי פילין לא שכיחי אמר אמימר והוא דאית ליה נעמיות אמר רב אשי לאמימר אלא דקאמר ליה ר' נתן לרשב''ג חבילי זמורות יטלטל מפני שהוא מאכל לפילין אי אית ליה פילין אמאי לא אלא ראוי ה''נ ראוי אמר אביי רשב''ג ורבי שמעון ורבי ישמעאל ורבי עקיבא כולהו סבירא להו כל ישראל בני מלכים הם רשב''ג הא דאמרן ר' שמעון דתנן בני מלכים סכין על גבי מכותיהן שמן וורד שכן דרכן של בני מלכים לסוך בחול ר''ש אומר כל ישראל בני מלכים הם ר' ישמעאל ור' עקיבא דתניא הרי שהיו נושין בו אלף מנה ולבוש איצטלא בת ק' מנה מפשיטין אותו ומלבישין אותו איצטלא הראויה לו תנא משום רבי ישמעאל ותנא משום רבי עקיבא כל ישראל ראוין לאותה איצטלא: חבילי קש וחבילי כו': תנו רבנן. חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים אם התקינן למאכל בהמה מטלטלין אותן ואם לאו אין מטלטלין אותן רשב''ג אומר חבילין הניטלין ביד אחד מותר לטלטלן בשתי ידים אסור לטלטלן חבילי סיאה אזוב וקורנית הכניסן לעצים אין מסתפק מהן בשבת למאכל בהמה מסתפק מהן בשבת וקוטם ביד ואוכל ובלבד שלא יקטום בכלי ומולל ואוכל ובלבד שלא ימלול בכלי הרבה דברי רבי יהודה וחכמים אומרים מולל בראשי אצבעותיו ואוכל ובלבד שלא ימלול בידו הרבה כדרך שהוא עושה בחול וכן באמיתא וכן בפיגם וכן בשאר מיני תבלין מאי אמיתא ניניא סיאה אמר רב יהודה (סיאה) צתרי אזוב אברתא קורנית קורניתא שמה והא ההוא דאמר להו מאן בעי קורניתא ואישתכח חשי אלא סיאה צתרי אזוב אברתא קורניתא חשי: איתמר בשר מליח מותר לטלטלו בשבת בשר תפל רב הונא אמר מותר לטלטלו רב חסדא אמר אסור לטלטלו רב הונא אמר מותר לטלטלו והא רב הונא תלמיד דרב הוה ורב כר' יהודה סבירא ליה דאית ליה מוקצה במוקצה לאכילה סבר לה כרבי יהודה במוקצה לטלטל סבר לה כרבי שמעון רב חסדא אמר אסור לטלטלו והא רב יצחק בר אמי איקלע לבי רב חסדא וחזא ההוא בר אווזא דהוו קא מטלטלו ליה משמשא לטולא ואמר רב חסדא חסרון כיס קא חזינן הכא שאני בר אווזא דחזי לאומצא ת''ר דג מליח מותר לטלטלו דג תפל אסור לטלטלו בשר בין תפל ובין מליח מותר לטלטלו (וסתמא כרבי שמעון) תנו רבנן מטלטלין את העצמות מפני שהוא מאכל לכלבים

רש"י שלא ניטלה תרומתו. קא סלקא דעתך שלא ניטלה תרומת מעשר שלו: אסימון. שאין עליו צורה: חצב. עשב שמשתרש בעומק כנגדו ואין שרשיו מתפשטין ובו תיחם יהושע את הארץ לישראל: נעמיות. בנות היענה: יטלטלו. ראוי הוא להיות לו פילין ולהאכילן: על מכותיהן. בשבת ולא גזר משום שחיקת סממנין: שכן דרכן לסוך. בלא מכה הלכך. לאו מוכחא מילתא דלרפואה: התקינן. הזמינן: אסור לטלטלן. ואפילו הזמינם למאכל בהמה דטירחא היא: סיאה אזוב וקורנית. לקמיה מפרש לה: הכניסן לעצים לייבשן: שלא יקטום בכלי. כדרך חול כדאמרן (לעיל דף עד:) האי מאן דפרים סילקא דמי לטוחן. במילתיה דרבי יהודה גרסינן מולל ואוכל ובלבד שלא ימלול בכלי הרבה וחכמי' אומרים מולל בראשי אצבעותיו ובלבד שלא ימלול בידו הרבה כדרך חול כך מצאתי בתוספתא דרבנן מחמרי דבכולי ידא אסור אלא בראשי אצבעותיו ומהו מולל כגון אם בא לאכול הזרע מולל השרביטין שהזרע בתוכם: וכן באמיתא. לקמיה מפרש מאי אמיתא: ניניא. מינטא''י {מינט"א: נענע} : פיגם. רוד''א {פֵיגָם (צמח)} : צתרי. שדריא''ה {צתרה (צמח)} לוי''ה ל''א פוליאול {פוליו"ל: סוג של נענע} : אברתא. אישני''א אישב''א: איזוב (?) [זיהוי הצמח אברתא קשה: יש הרואים בו את הגומא, הסוף, שממנו נוצר הפפירוס, ויש הרואים בו את אחד ממיני האיזוב. גם תרגומו של רש''י בעייתי] : חשי. שדריא''ה {צתרה (צמח)} וללשון הראשון לא פורש: בשר תפל. שאינו מלוח ומאן דגריס תפוח היא היא: מותר לטלטלו. דלית ליה מוקצה בטלטול: במוקצה לאכילה סבר לה כר' יהודה. כלומר באיסור מוקצה לענין אכילה סבר לה כרבי יהודה דאסר לאוכלו ובאיסור מוקצה לטלטול סבר לה כרבי שמעון: בר אווזא. שחוט: משמשא לטולא. שלא יסריח: ואמר להו רב חסדא חסרון כיס חזינא הכא. שאתם מניחים אותה בשמש ומתחמם וסלקוהו על פיו מחמה לצל: באומצא. כשהוא חי אוכלין אותו. בלא מלח: דג תפל אסור לטלטלו. דאינו ראוי לכלום ולכלבים לאו דעתיה למישדייה אבל מליח נאכל חי על ידי מלחו: (רש"י)

תוספות אבל לא את הטבל. והא דאמר רבה בפרק כירה (לעיל דף מג.) טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותיקנו מתוקן ה''מ לענין ביטול כלי מהיכנו שלא החמירו כמו לענין טלטול בידים: שפדאו אגב אסימון. הא דנקט אסימון היינו דלא כרבי דוסא דפרק הזהב (ב''מ דף מז:) והוה מצי למימר מעות הניתנות סימן לבית המרחץ לד''ה אלא משום דאם כן מאי קמ''ל אבל השתא קמ''ל כרבנן: ונתן הכסף וקם לו. אין הפסוק כן אלא ויסף חמישית כסף ערכך עליו וקם לו (ויקרא כז) ודרך. הש''ס לקצר ולומר בלשון אחר קצר כי ההיא דפרק הדר (עירובין דף סה.) רבי חנינא ביומא דרתח לא מצלי שנאמר בצר אל יורה ובפרק הרואה (ברכות דף נה:) שנאמר כל החלומות הולכים אחר הפה וקשה לר''י נימא כסף דוקא וכ''ת דשוה כסף ככסף חדא דגבי נזקין מצרכינן קרא ישיב לרבות שוה כסף ועוד דאם כן אפילו קרקע נמי ומנלן למעוטי קרקע ואומר ר''י דמכלל ופרט נפקא כדתנן בבכורות בפרק יש בכור לנחלה (דף נא.) אין פודין לא בעבדים ולא בקרקעות ולא בהקדשות ומפרש בגמרא דבעי למימר ולא הקדשות בכל אלו לענין פדיון בכור דרשינן התם כלל ופרט ופדויו מבן חדש כלל כסף פרט תפדה חזר וכלל מה הפרט מפורש דבר המיטלטל כו' ה''נ איכא למימר בפדיון הקדשות ונתן כלל כסף פרט וקם לו חזר וכלל כו' מיהו בת''כ דריש ליה מקרא אחרינא וכל ערכך יהיה בשקל הקדש מה ת''ל לפי שנאמר תפדה יכול בעבדים ושטרות וקרקעו' ת''ל בשקל הקדש אין לי אלא סלעים מניין לרבות כל דבר המיטלטל ת''ל ופדה בערכך א''כ למה נאמר בשקל פרט לעבדים ושטרות וקרקעות אלא כן דרך הש''ס שאינו מביא עיקר הדרשה כמו שרגיל להביא (כתובות דף מו:) בנעוריה בית אביה כל שבח נעורים לאביה אע''ג דההוא בהפרת נדרים הוא דכתיב וכן הרבה: רשב''ג אומר אף מטלטלין שברי זכוכית. משמע דמודה לת''ק דמתיר חרדל והא דתנן רשב''ג מתיר בלוף וכל שכן דמתיר בחרדל: הכניסן לעצים אין מסתפק. איכא למימר דה''ק הא סתמא נעשה כמי שהכניסן למאכל בהמה כי היכי דלא תקשה רישא לסיפא: דחזי לאומצא. מכאן ראיה דדם האברים שלא פירש מותר דקאמר דחזי לאומצא אע''ג דלא מליח: דג תפל אסור לטלטלו. תימה מדשרי בשר תפל אלמא כר''ש אתיא אם כן דג תפל נמי לישרי כמו בשר תפל וי''ל דדג תפל אינו ראוי לכלבים אי נמי כר' יהודה אתיא ודג תפל אע''פ שראוי לכלבים אסור לטלטלו דכל מידי דחזי לאינש לא מקצה לכלבים בשר תפל מותר לטלטלו לרבי יהודה מפני שהוא מאכל לחיה: מטלטלין את העצמות. לר' יהודה דאית לי' מוקצה מיירי כגון שלא הי' עליה' בשר מאתמול: (תוספות)

רשב"א מתני': חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים אם התקינן למאכל בהמה מטלטלין אותן ואם לאו אין מטלטלין אותן. קשיא לי כיון דראוין למה לי הכין, ומאי שנא משברי זכוכית דאע"ג דאין לו נעמיות ולא הכינן לכך מטלטלין אותן הואיל וראוי להן, והכי נמי יטלטל מיהא את התבן דראוי לבהמה שהיא מצויה. ויש לומר דשאני הני דסתמן להסקה קיימי וזו היא שאוסרתן עד שיכינם בפירוש למאכל בהמה, אבל שברי זכוכית שאינו עומד לדבר אחר בסתמא כיון דחזי מיהא לנעמיות מטלטלין אותן. ונראה לי דבהא נמי פליג תנא דמתניתין אתנא דברייתא בחרדל, דתנא דמתניתין אסר ותנא דברייתא שרי מפני שהוא מאכל ליונים, דתנא דמתניתין סבר סתמא למאכל אדם קאי, וכיון דהשתא לא חזי ליה אע"ג דהשתא הוא מאכל נמי ליונים לא מטלטלין ליה, דמידי דחזי ליה (ד)מקצה ליה מיונים, ותנא דברייתא סבר הואיל והוא מאכל ליונים שהוא ידוע ליונים דעתו נמי איונים, כלומר דלא מקצה להו מנייהו וקיי"ל כתנא דמתניתין. ומולל ואוכל. תוספתא במסכת יום טוב (פ"א, הי"ג): המולל מלילות מערב שבת והמולל מלילות מערב יום טוב והמולל מלילות בשבת, מנפח על יד על יד ואוכל, אבל לא בקנון ולא בתמחוי. וזו מכרעת כדברי הרב אלפסי ז"ל שפסק שמותר למלול בשבת כביום טוב אלא שבשבת על ידי שינוי בראשי אצבעותיו, וביום טוב אפילו כדרכו, שלא כדברי הר"ז הלוי ז"ל. הכי גריס רש"י ז"ל: אתמר בשר חי מותר לטלטלו בשבת, בשר תפל רב הונא אמר מותר לטלטלו כו'. ואין גרסתו נכונה בעיני, שלא מצאתי בשום מקום בשר חי כנגד בשר תפל, אלא אדרבה בשר חי משמע תפל, ובכל מקום שמפריש בין מליח לשאינו מליח נקיט בשר מליח כנגד בשר תפל, וכדקתני בברייתא לקמן דג מליח מותר לטלטלו בשבת דג תפל אסור לטלטלו, בשר בין חי בין מליח מותר לטלטלו, ותנן (חולין קיג, א) טהור מליח וטמא תפל וכן רבים. ועוד דאי אתפל למה אסר רב חסדא והא חזי ליה לאומצא, וכדמשני איהו נמי בבר אווזא שאני בר אווזא דחזי לאומצא. ואם תאמר בר אווזא דוקא דרכיך אבל בשר דעלמא לא, לא היא, דאם כן אפילו לר' שמעון לא יטלטלו דהא לדידיה לא חזי ליה, ואי משום כלבים נמי לא שרי ליה דמאי דחזי ליה מקצה ליה מכלבים, והיינו טעמא דדג תפל דברייתא דלקמן. ועוד דבשר בהמה נמי חזי לאומצא, כדאמרינן (חולין קטו, ב) השוחט בשבת מותר לבריא באומצא, וסתמא לאו בעוף מיירי. ובפרק כל הבשר (שם קיג, א) אמרינן, השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה גוזל את הרבים ומבליע דם באברים, ואיבעיא להו התם אי לימא גוזל את הרבים ומבליע דם נמי באברים ואי בעי למיכל מיניה באומצא לא מצי אכיל. וכל אומצא בלא מלח משמע בכל מקום. וגירסת הספרים נכונה דגרסי בשר תפוח. וכן היא בהלכות הריא"ף ז"ל. ואע"פ דקתני בברייתא בשר תפוח מטלטלין מפני שהוא מאכל לחיה ולא הקשו ממנה לרב חסדא, דלמא לא הוו ידעי לה, ואי נמי מוקי לה כר' שמעון ורב חסדא כר' יהודה סבירא ליה. אלא דקשיא אפילו לר' יהודה ליטלטל דהרי הוא מאכל לחיה כדאיתא בברייתא. וההיא ברייתא נמי קשיא לי אמאי נקט מפני שהוא מאכל לחיה, הוה ליה למימר לכלבים כלישנא דמתניתין (קנו, א) מחתכין את הנבלה לפני הכלבים, ועוד שהן מצוין יותר מן החיות. ועוד קשיא לי למה אמרו בין בברייתא בין בפלוגתא דרב הונא בשר תפוח, לנקוט בשר נבלה. ועל כן נראה לי דתפוח מחמת ארס קאמר, והיינו דרב חסדא (דאסור) [דאסר], דסבירא ליה דכיון דלא חזי אפילו לכלבים דאי אכלי מיניה מייתא, כל עצמן אינו משהה אותן לחיה כדי שלא יאכלו ממנו כלביו וימותו, ורב הונא אמר מותר דהא חזי לחיה וכדקא תני בברייתא, וברייתא לא שמיע ליה לרב חסדא והיינו דקתנו לה בברייתא בהדי מים מגולין. כך נראה לי. וראיתי בפירושי ההלכות לר' אבא מרי בר יוסף ז"ל דבנתפח בשבת פליגי, ורב חסדא אסר משום נולד כרבי יהודה, ורב הונא שרי כרבי שמעון דלית ליה נולד, אבל בנתפח מערב שבת לכולי עלמא שרי, והיינו ברייתא. ונכון הוא. אבל הרב אלפסי ז"ל אינו סובר כן, שהוא הביא סיוע לפסוק הלכה כר' הונא, מדמסייע ליה ברייתא דלקמן דבשר תפוח. במוקצה לאכילה סבר לה כרבי יהודה. פירש רש"י ז"ל: באיסור אכילת מוקצה סבר לה כר' יהודה שאסור לאוכלו אבל שרי לטלטלו דדי לו שאסרתו עליו באכילה אלא מותר לטלטלו כר' שמעון. ויש מקשים והא אמרינן בשלהי פרק קמא (יט, ב) בכרכי דזוגי דרב אסור. ויש לומר דדבר שעומד לאכילה הוא דשרי לטלטלי משום דדי לו שאסרתו באכילה, אבל במה שאינו עומד לאכילה סבירא ליה כר"י. ועדיין קשה דהא אמר רב בפרק כירה (מה, א) מניחין נר על גבי דקל בשבת ואין מניחין נר על גבי דקל ביום טוב ואוקימנא התם כר' יהודה, ואע"ג דאיכא שמן בנר דראוי לאכילה, ואפילו הכי אסור לטלטל. יש לומר שאף מותר השמן שבנר אינו ראוי לאכילה. וכל זה כפי גירסתו של רש"י ז"ל דגריס בשר תפל דאף הוא עומד לאכילה, אבל לגירסת הספרים והאלפסי ז"ל דגרסי בשר תפוח, אי אפשר לומר כן. [ויש לומר] ההיא דכרכי דזוגי מוקצה מחמת מיאוס הוא, וכדמפרש ר"ת ז"ל מחצלאות שפורשין על גבי דגים מלוחים וריחן רע ונמאסין, וההיא דנר מוקצה מחמת איסור, ובמוקצה מחמת מיאוס ומחמת איסור סבר לה נמי כותיה דרבי יהודה, וכדמוכח נמי בשלהי פרק בתרא דמכילתין (קנז, א). (רשב"א)

דף קכח - ב

בשר תפוח מפני שהוא מאכל לחיה מים מגולין מפני שהן ראויין לחתול רשב''ג אומר כל עצמן אסור לשהותן מפני הסכנה: מתני' כופין את הסל לפני האפרוחים כדי שיעלו וירדו תרנגולת שברחה דוחין אותה עד שתכנס מדדין עגלין וסייחין אשה מדדה את בנה אמר רבי יהודה אימתי בזמן שהוא נוטל אחת ומניח אחת אבל אם היה גורר אסור: גמ' אמר רב יהודה אמר רב בהמה שנפלה לאמת המים מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה ואם עלתה עלתה מיתיבי בהמה שנפלה לאמת המים עושה לה פרנסה במקומה בשביל שלא תמות פרנסה אין כרים וכסתות לא לא קשיא הא דאפשר בפרנסה הא דאי אפשר בפרנסה אפשר בפרנסה אין ואי לא מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה והא קא מבטל כלי מהיכנו סבר מבטל כלי מהיכנו דרבנן צער בעלי חיים דאורייתא ואתי דאורייתא ודחי דרבנן: תרנגולת שברחה וכו': דוחין אין מדדין לא תנינא להא דת''ר מדדין בהמה חיה ועוף בחצר אבל לא את התרנגולת תרנגולת מאי טעמא לא אמר אביי משום דמקפיא נפשה תני חדא מדדין בהמה וחיה ועוף בחצר אבל לא ברה''ר והאשה מדדה את בנה ברה''ר ואצ''ל בחצר ותניא אידך אין עוקרין בהמה וחיה ועוף בחצר אבל דוחין בהן שיכנסו הא גופא קשיא אמרת אין עוקרין אבל דדויי מדדינן הדר אמרת דוחין אין מדדין לא אמר אביי סיפא אתאן לתרנגולת אמר אביי האי מאן דשחיט תרנגולת לכבשינהו לכרעיה בארעא אי נמי נידל להו מידל דדילמא מנח להו לטופריה בארעא ועקר להו לסימנים: מתני' אין מילדין את הבהמה ביום טוב אבל מסעדין ומילדין את האשה בשבת וקורין לה חכמה ממקום למקום ומחללין עליה את השבת וקושרין את הטיבור רבי יוסי אומר אף חותכין וכל צרכי מילה עושין בשבת: גמ' כיצד מסעדין רב יהודה אמר אוחז את הולד שלא יפול לארץ רב נחמן אמר דוחק בבשר כדי שיצא הולד תניא כוותיה דרב יהודה כיצד מסעדין אוחזין את הולד שלא יפול לארץ ונופח לו בחוטמו ונותן לו דד לתוך פיו כדי שינק אמר רשב''ג מרחמין היינו על בהמה טהורה ביו''ט היכי עביד אמר אביי מביא בול של מלח ומניח לה בתוך הרחם כדי שתזכור צערה ותרחם עליו ומזלפין מי שליא על גבי ולד כדי שתריח ריחו ותרחם עליו ודוקא טהורה אבל טמאה לא מ''ט טמאה לא מרחקא ולדא ואי מרחקא ולדא לא מקרבא: מילדין את האשה וכו': מכדי תנא ליה מילדין את האשה וקורין לה חכמה ממקום למקום ומחללין עליה את השבת לאתויי מאי לאתויי הא דתנו רבנן אם היתה צריכה לנר חבירתה מדלקת לה את הנר ואם היתה צריכה לשמן חבירתה מביאה לה שמן ביד ואם אינו ספק ביד מביאה בשערה ואם אינו ספק בשערה מביאה לה בכלי אמר מר אם היתה צריכה לנר חבירתה מדלקת לה את הנר פשיטא לא צריכא בסומא מהו דתימא כיון דלא חזיא אסור קא משמע לן איתובי מיתבא דעתה סברא אי איכא מידי חזיא חבירתא ועבדה לי: אם היתה צריכה לשמן וכו': תיפוק ליה משום סחיטה רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו אין סחיטה בשיער רב אשי אמר אפי' תימא יש סחיטה בשיער מביאה לה בכלי דרך שערה דכמה דאפשר לשנויי משנינן אמר רב יהודה אמר שמואל חיה כל זמן שהקבר פתוח בין אמרה צריכה אני) בין לא אמרה צריכה אני מחללין עליה את השבת נסתם הקבר בין אמרה

רש"י בשר תפוח. מסריח: לחתול. לא מזיק ליה ארס דנחש שאף הנחשים היא אוכלת: מפני הסכנה. שמא ישתה אדם מהם: מתני' כופין סל בפני האפרוחים. אשמעינן דכלי ניטל לדבר שאינו ניטל בשבת ורבי יצחק משני לה בפ''ג בצריך למקומו: שברחה. מן הבית: דוחין. בידים: מדדין עגלים. אוחז בצוארו ובצדדין וגוררו ומסייעו ומנענע לו ברגליו: אשה מדדה את בנה. אוחזתו בזרועותיו מאחוריו ומסייעתו והוא מניע רגליו והולך: שנוטל אחת ומניח אחת. שהתינוק מניע את רגליו כשמניח אחת מגביה אחת: אבל גורר אסור. מפני שנושאתו: גמ' ואי לא כגון שהמים עמוקין: והא קמבטל כלי מהיכנו. דמשהניחם תחתיה אין יכול לטלטלן דדומה לסותר בנין מדרבנן: צער בעלי חיים דאורייתא. שנאמר עזוב תעזוב עמו ואיכא מאן דדריש טעמא דקרא משום צער בעלי חיים באלו מציאות (ב''מ דף לב:): מדדין לא. שלא יהא אוחזה בגפיה ורגליה נוגעין לארץ ומוליכה: דמקפיא נפשה. מגבהת עצמה מן הארץ ונמצא זה מטלטל אבל אווזים כשאוחזין בגפיהן הן מהלכין ברגליהן ומיהו ברה''ר לא משום שמא יגביה מן הארץ ונמצא נושאן דסתמא כרבנן דפליגי עליה דרבי נתן בהמצניע (לעיל דף צד.) גבי המוציא חיה ועוף בין חיין בין שחוטין חייב והאשה מדדה את בנה אפילו ברה''ר דאי נמי מגביה ליה חי נושא את עצמו דהכי מוקמינן התם דבאדם מודו רבנן לרבי נתן: מקפיא. כגון אקפו ידיכו דחגיגה (דף טז:): אין עוקרין. רגליה לגמרי מן הארץ דמוקצה. היא לטלטלה: דדויי מדדינן. אוחזה בשני צדדיה בידו ומדדה והוה טלטול טפי מדחייה שדחפה מאחריה: סיפא. דקתני דוחין אבל לא מדדין: אתאן לתרנגולת. ורישא בשאר עופות: לכבשינהו לכרעיה בארעא. כדי שיתכפלו ולא יוכל להתחזק עליהן: אי נמי לידלינהו. יגביהנו שלא. יהו רגליו נוגעות לארץ: מתני' מסעדין. מפרש בגמרא: חכמה. מילדת: אין מילדין את הבהמה ביום טוב. דאיכא טרחא יתירה: אבל מסעדין. אותה בי''ט: ומיילדין אשה בשבת. ואין צריך לומר שמסעדין וכל שכן ביום טוב: וקושרין הטיבור. של ולד שהוא ארוך שאם לא יתקשר ויכרך בשום דבר יצאו מעיו אם יגביהו התינוק: גמ' דוחק. בבשר של בהמה לפנים שיהא הולד בולט לחוץ: ונופח לו בחוטמו. שנחיריו סתומין לו ברירין: ונותן דד. של אמו בתוך פיו: מרחמין. מאהבין את ולדה עליה: בול של מלח. מלא אגרוף דכייב לה וזוכרת צער לידה ומרחמה את הולד אם רחקתו: מי שליא. שורין את השליא במים: לא מרחקה. אין דרכה לרחק: מביאה לה שמן. דרך רה''ר: ביד. בכפה ולא בכלי דכמה דאפשר משנינן: בשערה. סכה שערה שמן וכשבאה אצלה מקנחתו ואין כאן חילול שבת כיון שאין דרך הוצאה בכך: פשיטא. דהא פקוח נפש דוחה שבת: תיפוק ליה משום סחיטה. למה לא הביאה לה בכלי שלא תחלל שבת בהוצאה הכא נמי הא קמחללה בסחיטה: אין סחיטה בשיער. שהוא קשה ואין בולע: דרך שערה. כורכת הכלי בראשה בשערה: חיה. יולדת: קבר. בית הרחם: (רש"י)

תוספות בשר תפוח מפני שהוא מאכל לחיה. תימה לימא מפני שהוא מאכל לכלבים וי''ל דכרבי יהודה אתיא ואינו מסריח כפירוש הקונטרס אלא חזי ליה וכל מידי דחזי ליה לאינש לא מקצה לכלבים אבל מפני שהוא מאכל לחיה מותר לטלטלו דכל ישראל בני מלכים הם ורב חסדא דלא שרי בשר תפל מהאי טעמא לית ליה כל ישראל בני מלכים: אין עוקרין בהמה חיה ועוף. לספרים דגרסי רה''ר הך ברייתא פליגא אקמייתא בתרתי דדייקינן הא דדויי מדדינן אפילו ברה''ר ולעיל קתני דווקא בחצר ותו סיפא דמוקמת לתרנגולת דאין מדדין ברה''ר ולעיל קתני דאפי' בחצר לא ולספרים דגרסי אין עוקרין בהמה חיה ועוף בחצר אתי שפיר: קמ''ל איתובי מיתבא דעתה. אע''ג דבפרק בתרא דיומא (דף פג.) אמר חולה אין מאכילין אותו ביוה''כ אלא ע''פ מומחה והכא שריא משום יתובי דעתא היינו שיותר יכולה היולדת להסתכן על ידי פחד שתתפחד שמא אין עושין יפה מה שהיא צריכה ממה שיסתכן החולה ברעב: (תוספות)

רשב"א והא קא מבטל כלי מהיכנו. ולא דמי לכופין את הסל לפני האפרוחין דשרי במתניתין, ואוקימנא בפרק כירה (מג, א) אפילו כמ"ד אסור לבטל כלי מהיכנו, והיינו טעמא דהתם לא קיימי אפרוחין אלא לפי שעה ויכול הוא להפריחן, אבל הכא דלמא לא תעלה, ודלמא מבטל כלי מהיכנו קאמר. כך נראה לי. מתני': אין מילדין את הבהמה. פירש רש"י ז"ל: משום טירחא. ולי נראה משום חלול דאורייתא. ותדע לך מדאקשינן בגמרא גבי מילדין את האשה ומחללין עליה את השבת, מכדי תנא ליה מילדין את האשה וקורין לה חכמה, מחללין עליה את השבת לאתויי מאי, ואם איתא דמילדין אין בו אלא טירחא בעלמא, מאי קא מקשה מחללין לאתויי מאי, לאתויי אפילו חלול דאורייתא, ואי משום דתנא וקורין לה חכמה, אף היא דרבנן דתחומין לאו דאורייתא. גמרא: אין סחיטה בשיער. לא ידעתי לזה התירוץ, אם כן מה הפרש יש בין מביאה לה ביד למביאה לה בשיער דכולן משום שבות, ויותר שינוי יש במביאה בשערה ממביאה ביד. (רשב"א)

דף קכט - א

צריכה אני בין לא אמרה צריכה אני אין מחללין עליה את השבת רב אשי מתני הכי מר זוטרא מתני הכי אמר רב יהודה אמר שמואל חיה כל זמן שהקבר פתוח בין אמרה צריכה אני ובין אמרה אין צריכה אני מחללין עליה את השבת נסתם הקבר אמרה צריכה אני מחללין עליה את השבת לא אמרה צריכה אני אין מחללין עליה את השבת א''ל רבינא למרימר מר זוטרא מתני לקולא ורב אשי מתני לחומרא הלכתא כמאן א''ל הלכה כמר זוטרא ספק נפשות להקל מאימתי פתיחת הקבר אמר אביי משעה שתשב על המשבר רב הונא בריה דרב יהושע אמר משעה שהדם שותת ויורד ואמרי לה משעה שחברותיה נושאות אותה באגפיה עד מתי פתיחת הקבר אמר אביי שלשה ימים רבא אמר משמיה דרב יהודה שבעה ואמרי לה שלשים אמרי נהרדעי חיה ג' ז' ול' ג' בין אמרה צריכה אני ובין אמרה לא צריכה אני מחללין עליה את השבת ז' אמרה צריכה אני מחללין עליה את השבת אמרה לא צריכה אני אין מחללין עליה את השבת ל' אפי' אמרה צריכה אני אין מחללין עליה את השבת אבל עושין ע''י ארמאי כדרב עולא בריה דרב עילאי דאמר כל צרכי חולה נעשין ע''י ארמאי בשבת וכדרב המנונא דאמר רב המנונא דבר שאין בו סכנה אומר לנכרי ועושה אמר רב יהודה אמר שמואל לחיה ל' יום למאי הלכתא אמרי נהרדעי לטבילה אמר רבא לא אמרן אלא שאין בעלה עמה אבל בעלה עמה בעלה מחממה כי הא דברתיה דרב חסדא טבלה בגו תלתין יומין שלא בפני בעלה ואצטניאת ואמטוי לערסה בתריה דרבא לפומבדיתא אמר רב יהודה אמר שמואל עושין מדורה לחיה בשבת (בימות הגשמים) סבור מינה לחיה אין לחולה לא בימות הגשמים אין בימות החמה לא (ולא היא ל''ש חיה ול''ש חולה ל''ש בימות הגשמים ול''ש בימות החמה מדאתמר) אמר רב חייא בר אבין אמר שמואל הקיז דם ונצטנן עושין לו מדורה אפי' בתקופת תמוז שמואל צלחו ליה תכתקא דשאגא רב יהודה צלחו ליה פתורא דיונה לרבה צלחו ליה שרשיפא וא''ל אביי לרבה והא קעבר מר משום {דברים כ-יט} בל תשחית א''ל בל תשחית דגופאי עדיף לי אמר רב יהודה אמר רב לעולם ימכור אדם קורות ביתו ויקח מנעלים לרגליו הקיז דם ואין לו מה יאכל ימכור מנעלים שברגליו ויספיק מהן צרכי סעודה מאי צרכי סעודה רב אמר בשר ושמואל אמר יין רב אמר בשר נפשא חלף נפשא ושמואל אמר יין סומקא חלף סומקא: (סימן שנמסר) שמואל ביומא דעבד מילתא עבדי ליה תבשילא דטחלי ר' יוחנן שתי עד דנפיק תיהיא מאוניה ורב נחמן שתי עד דקפי טחליה רב יוסף שתי עד דנפיק מריבדא דכוסילתא רבא מהדר אחמרא בר תלתא טרפי אמר להו רב נחמן בר יצחק לרבנן במטותא מינייכו ביומא דהקזה אמרו לביתייכו נחמן אקלע לגבן וכולהו אערומי אסירי בר מהאי ערמה דשרי מאן דעביד מילתא ולא אפשר ליה לישקול זוזא מכא וליזיל לשב חנותא עד דטעים שיעור רביעתא ואי לא ליכול שב תמרי אוכמתא ולישוף מישחא בצידעיה וניגני בשמשא אבלט אשכחיה לשמואל דגני בשמשא א''ל חכימא דיהודאי בישא מי הוי טבא א''ל יומא דהקזה הוא ולא היא אלא איכא יומא דמעלי בה שמשא בכוליה שתא יומא דנפלה ביה תקופת תמוז וסבר לא איגלי ליה: (היקיל ברוח טעמא שהה סימן) רב ושמואל דאמרי תרוייהו כל המקיל בסעודת הקזת דם מקילין לו מזונותיו מן השמים ואומרים הוא על חייו לא חס אני אחוס עליו רב ושמואל דאמרי תרוייהו האי מאן דעביד מילתא לא ליתיב היכא דכריך זיקא דילמא שפי ליה אומנא ומוקים ליה ארביעתא ואתי זיקא ושאיף מיניה ואתי לידי סכנה שמואל הוה רגיל ועבד מילתא בביתא דשב לביניא ואריחא יומא חדא עבד וארגיש בנפשיה בדק וחסר חד אריחא רב ושמואל דאמרי תרוייהו האי מאן דעביד מילתא ליטעום מידי והדר ליפוק דאי לא טעים מידי אי פגע בשכבא ירקא אפיה אי פגע במאן דקטל נפשא מית אי פגע

רש"י צריכה אני. לחילול: בין שאמרה אין צריכה אני. וחברותיה אומרות שהיא צריכה מחללין: באגפיה. בזרועותיה שאינה יכולה להלך: חיה ג' ימים וז' ימים ול' יום. הוזכרו בה לחילוק הלכות חילול שבת ל' מז' עד השלמת ל' וכן ז' מג' עד השלמת ז': כל צרכי חולה. והא חיה עד ל' יום סתמא חולה היא: דבר שאין בו סכנה. חולה שאם לא יעשו לו רפואה זו אין מסוכן למות ומ''מ צריך הוא לה: אומר לארמאי ועושה. אבל דבר שיש בו סכנה ישראל עצמו עושה לו: לטבילה. עד ל' יום לא תטבול מפני הצינה: שאין בעלה עמה. והיא טובלת לטהרות: בעלה מחממה לאחר טבילה בתשמיש והגוף מתחמם מן הגוף: מדורה. היסק גדול: הקיז דם. וכ''ש חולה: צלחו ליה תכתקא דשאגא. לא מצאו עצים מוכנים להיסק ביום הקזה וצוה ובקעו כסא של תדהר שהוא מעולה בדמים: פתורא דיונה. מין ארז הוא ורבינו הלוי אמר בוי''ש {אשכרוע} : רבא צלחו ליה שרשיפא. ספסל: ויקח מנעלים. שאין לך ביזוי מן המהלך יחף בשוק: (מאי) צרכי סעודה. (צרכי) סעודת הקזה: ביומא דמלתא. דהקזה: דטחלי. טחול סומקא חלף סומקא: עד דנפיק תיהי. הריח: מאוניה. מאזניו מריחין היין: מריבדא דכוסילתא. נקבי כלי האומן שבבשרו פלימ''א {פלימיא"ה: איזמל (להקזת דם)} : עד דקפי טחליה. טחול שלו צף ביין: בר תלתא טרפי. בן ג' שנים שטענה אמו משנקלט ג' עלין חדשין: לרבנן. לתלמידיו: אמרו נחמן איקלע לגבן. הרבו בסעודה כאילו אני סועד אצלכם: בר מההיא ערמה: דמפרש ואזיל: ולא אפשר ליה. לקנות יין: לשקול זוזא מכא. זוז רע ופחות שאינו יוצא בהוצאה: וליזיל לשב חנותא. ודרך הלוקחים לטועמו תחלה שיהא טוב ויטעום וכשיתן לו הזוז והחנווני ימצאנו רע ולא יקבלנו והוא ילך לחנות אחרת ויעשה כן: ואי לא. דאין לו זוז רע: ולישוף משחא בצידעיה. ברקתו והתמרים והשומן מחממין אותו: בישא מי הוה טבא. חום השמש שהוא קשה לאדם כלום מטיב לו: היכא דכריך זיקא. אינדרו''ן שיש בו חלונות והרוח נכנסת בהם נכרכת ומתגלגלת באינדרו''ן: דילמא שפי ליה אומנא. מריקו מדמו כמו השופה יין לחבירו (ב''מ דף ס.): ומוקי ליה ארביעתא. לא הניח בו דם אלא כדי חייו דהיינו רביעית והדר אתי ליה זיקא ושייף ליה מדם הנותר בגופו ומחסרו משיעורו ומסתכן: שב לביני ואריחא. עובי החומה ז' לבינים מוטלין לרחבן זה אצל זה דכל לבינה ג''ט ואריחא אריח חצי לבינה טפח ומחצה: ארגיש בנפשיה. הרגיש בעצמו שהוא נחלש: חסר חד אריחא. החומה היתה חסירה מעוביה אריח: (רש"י)

תוספות רבא משמיה דרב יהודה אמר שבעה. לכאורה משמע דרבא לטעמיה דבפרק הדר (עירובין דף סח.) גבי ההוא ינוקא דאישתפוך חמימיה אמר להו רבא נישייליה לאימיה אם צריכה ניחיימו אגב אימיה דמסתמא ביום שמיני היה קודם מילה שהיה צריך חמין למולו דלאחר מילה מסוכן הוא ובלא אימיה ביום שמיני מחללין עליו שבת והיינו לאחר שבעה דבנסתם הקבר בעינן צריכה מיהו ללישנא דאמרי לה לרבא שלשים תיקשי למה צריכה ועוד דבקונטרס פי' התם ניחיימו אגב אימיה ע''י נכרי וכן פירש ר''ח לכך יש לפרש דאביי ורבא ואמרי לה מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי וכולהו קיימו כנהרדעי: (תוספות)

רשב"א אמר ליה הלכתא כמר זוטרא ספק נפשות להקל. ואפילו אמרה איני צריכה מחללין עליה את השבת, דסתם דברים הנעשין לחיה בשהקבר פתוח, אם אינן נעשין לזו יש בה משום סכנת נפשות, והא דקאמרה אין אני צריכה דלמא תונבא הוא דנקט לה. וכתב הרמב"ן ז"ל דנראין הדברים כשאין שם רופא וחכמה, אבל אם יש שם רופא וחכמה ואמרו אינה צריכה שומעין לה ולהם. ונראה דלעולם אמרה צריכה אני שומעין לה, דלב יודע מרת נפשו, כיון דכולהו נשי סתמא מסוכנות הן אצל אותן דברים. אבל לאחר שנסתם הקבר עד תשלום שבעה אמרה צריכה אני מחללין עליה השבת, ואף על גב דסתם נשי אינן מסוכנות לאותן דברים הצריכין לה תוך שבעה שומעין לה דלב יודע מרת נפשו, ונראה דאפילו יש שם רופא ואומר אינה צריכה, דאפשר וקרוב תוך שבעה שהיא צריכה, ולבשל לה בכלל דברים אלו. אבל לאחר שבעה עד תשלום שלושים אפילו אמרה צריכה אני, כיון שאין לה שום חולי אחר אלא צער לידה אין מחללין עליה, אבל עושין לה על ידי ארמאי. ונראה דדוקא על ידי ארמאי, אבל לא על ידי עבד ואפילו ערל, דחייב אדם על שביתת עבדו ובעבד ערל הכתוב מדבר, ולכולי עלמא לעשות מלאכתנו אסור כישראל, וכיון שעל ידי ישראל אסור אפילו על ידי עבד אסור. וכתב הרמב"ן ז"ל שלשים אפילו אמרה צריכה אני אין מחללין עליה את השבת אלא עושין לה על ידי ארמאי, פירוש מתירין לה אמירה לעכו"ם במלאכה גמורה ואין מתירין לה אפילו שבות דרבנן על ידי ישראל, וכדאמרינן בביצה (כב, א) גבי אמימר דכחל מעכו"ם, מאי דעתיך משום דצרכי חולה נעשין על ידי עכו"ם הני מילי היכא דלא מסייע בהדיה, מר הא מסייע בהדיה דקא עמיץ ופתח. והא עמיץ ופתח שבות בעלמא הוא, שאפילו היה מסייע ממש הכוחלת אינו אלא משום שבות כדתנן בפרק המצניע לעיל (צד, ב) ואפילו הכי אסור. וכן נמי הא דתניא (קלד, א) אין טורפין יין ושמן לחולה בשבת, הכי נמי משמע דאיסורין דדבריהם אסור לעשות לחולה. וקשיא לי דהא אמרינן (כתובות ס, א) לגבי גונח יונק חלב, מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צערא לא גזרו רבנן. ובפרק אין מעמידין (ע"ז כח, ב) אמרינן סבור מינה הני מילי היכא דשחיקי סמנין מאתמול אבל משחק ואתויי דרך רשות הרבים לא, אלמא מתירין סמנין שחוקין לחולה שאין בו סכנה, ואף על פי שיש בו מלאכה של דבריהם וכחל של עין עצמה, וכן אמרו (לקמן קמח, א) מחזירין את השבר בשבת. ויש לומר כלאחר יד אע"פ שהוא שבות אינו דומה ולא נראה כעושה מלאכה שאין בו משום מראית העין התירו משום חולה, מה שאין כן בכוחל ומסייע לו שהיא מלאכה הנעשית כן בחול ודומה למחלל שבת, וכן נמי טריפת יין ושמן לחולה עובדין דחול נינהו ואסורין אע"פ שאין בהן מלאכה וכן זו ששנינו (לקמן קמז, א) מי שנפרקה ידו או רגלו לא יטרפם בצונן, אבל רוחץ כדרכו ואם נתרפא נתרפא. וכל זה בחולה שאין בו סכנה כלל כגון כוחל עין שאינה מורדת דאמימר בסוף אוכלא ופצוחי עינא, אבל בחולי שיש בו סכנת אבר אחד עושין כדרכו מלאכה של דבריהם, וזהו עין שמרדה דקא סלקא דעתך היכא דשחקי סמנין שכוחלין אותה משום שהיא סכנת עורון, אבל למשחק ואתויי ברשות הרבים לא משום שאינה סכנת מיתה, וכן נראה מפירוש רש"י בפרק אין מעמידין (ע"ז שם), וזהו שאמרו הלכה מחזירין את השבר. והוי יודע שלא התירו דברים הללו כלל אלא בדבר שיש ממנו חולי לכל הגוף של אדם, כגון חיה שלשים אי נמי בסכנת אבר, וכן מכחל עינא בסוף אוכלא ופצוחי עינא שהוא נופל למשכב או מצטער החולה ממנו, אבל חושש והוא מתחזק כבריא אין מתירין לו אפילו שבות של דבריהם ואפילו על ידי עכו"ם, ולא עוד אלא דבר שאין בו מלאכה ולא כלום בעולם גזרו משום שחיקת סמנין, וזהו חושש בשיניו לא יגמע את החומץ, החושש במתניו לא יסוך יין, החושש בגרונו לא יערערנו בשמן (לקמן קיא, א), וזהו חמין ושמן חוץ למכה שרי אבל תוך המכה אסור (לקמן קלד, ב), וזהו חזרת רטיה במדינה שאסור (עירובין קב, ב), וזהו רפואות שאסורים משום שחיקת סמנין אפילו בדבר שהבריאין מותרים בו אם רצו כמו ששנינו במשנת פרק שמונה שרצים (לעיל קט, ב), ואין צריך לפרש בזה יותר וכל המסכתא בשיטה זו הולכת ע"כ. בפלוגתא דאביי ורב הונא בריה דרב יהושע במאימתי פתיחת הקבר. דאביי אמר משעה שתשב על המשבר, ורב הונא בריה דרב יהושע אמר משעה שהדם שותת ויורד. כתב הרב אלפסי ז"ל מדקאמר משעה שהדם שותת ויורד ולא קאמר עד שיתחיל דם להיות שותת, שמעינן מינה דזמן של רב הונא קודם לישיבת המשבר, ופסק הלכה כאביי ואין מחללין עליה עד שתשב על המשבר ויהא הדם שותת ויורד. והוא מן התימה למה לא הלך גם בזו להקל דהא ספק נפשות להקל. והרמב"ם ז"ל (פרק ב', הלכה י"ג) פסק משעה שהדם שותת ויורד. גם מה שדקדק משעה שהדם שותת ויורד, יש לעיין דהא אביי ורב הונא אמאימתי פתיחת הקבר קיימי. הא דאמרי נהרדעי שבעה אמרה צריכה אני מחללין עליה, אמרה אין אני צריכה אין מחללין עליה. קשיא דרישא אסיפא. ומיהו לפסק הלכה נקטינן כסיפא דדוקא אמרה אין צריכה אני, הא סתמא מחללין דספק נפשות להקל. וכן פסק הרב ז"ל בהלכות. אמר רב יהודה אמר שמואל לחיה שלשים למאי הלכתא אמרי נהרדעי לטבילה. וא"ת מאי טעמא לא אוקמוה לחלל עליה שבת על ידי ארמאי, כדפריש לה אינהו לעיל. יש לומר דהיינו טעמא, דאם איתא דלענין חלול שבת קאמר לה הוה ליה למנקט שלשה ושבעה ושלשים כדאמרינן לעיל, ומדלא אמר הכי שמע מינה דלאו בההוא דינא קאי ואוקמוה לטבילה. כך נראה לי. (רשב"א)

דף קכט - ב

בדבר אחר קשה לדבר אחר רב ושמואל דאמרי תרוייהו האי מאן דעביד מילתא לישהי פורתא והדר ליקום דאמר מר ה' דברים קרובין למיתה יותר מן החיים ואלו הן אכל ועמד שתה ועמד ישן ועמד הקיז דם ועמד שימש מטתו ועמד אמר שמואל פורסא דדמא כל תלתין יומין ובין הפרקים ימעט ובין הפרקים יחזור וימעט ואמר שמואל פורסא דדמא חד בשבתא ארבעה ומעלי שבתא אבל שני וחמישי לא דאמר מר מי שיש לו זכות אבות יקיז דם בשני ובחמישי שב''ד של מעלה ושל מטה שוין כאחד בתלתא בשבתא מאי טעמא לא משום דקיימא ליה מאדים בזווי מעלי שבתא נמי קיימא בזווי כיון דדשו ביה רבים {תהילים קטז-ו} שומר פתאים ה' אמר שמואל ד' דהוא ד' ד' דהוא ארביסר ד' דהוא עשרים וארבעה ד' דליכא ארבע בתריה סכנתא ר''ח ושני לו חולשא שלישי לו סכנה מעלי יומא טבא חולשא מעלי יומא דעצרתא סכנתא וגזרו רבנן אכולהו מעלי יומא טבא משום יומא טבא דעצרת דנפיק ביה זיקא ושמיה טבוח דאי לא קבלו ישראל תורה הוה טבח להו לבשרייהו ולדמייהו אמר שמואל אכל חטה והקיז דם לא הקיז אלא לאותה חטה והנ''מ לרפואה אבל לאוקולי מיקיל המקיז דם שתייה לאלתר אכילה עד חצי מיל איבעיא להו שתייה לאלתר מעלי אבל בתר הכי קשי או דילמא לא קשי ולא מעלי תיקו איבעיא להו אכילה עד חצי מיל הוא דקמעלי הא בתר הכי ומקמי הכי קשי או דילמא לא קשי ולא מעלי תיקו מכריז רב מאה קרי בזוזא מאה רישי בזוזא מאה שפמי ולא כלום אמר רב יוסף כי הוינן בי רב הונא יומא דמפגרי ביה רבנן אמרי האידנא יומא דשפמי הוא ולא ידענא מאי קאמרי: וקושרין הטבור: ת''ר קושרין הטבור ר' יוסי אומר אף חותכין וטומנין השליא כדי שיחם הולד אמר רשב''ג בנות מלכים טומנות בספלים של שמן בנות עשירים בספוגים של צמר בנות עניים במוכין אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב הלכה כר' יוסי ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב מודים חכמים לר' יוסי בטבור של שני תינוקות שחותכין מ''ט דמנתחי אהדדי ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב כל האמור בפרשת תוכחה עושין לחיה בשבת שנאמר {יחזקאל טז-ד} ומולדותיך ביום הולדת אותך לא כרת שרך ובמים לא רחצת למשעי והמלח לא המלחת והחתל לא חתלת ומולדותיך ביום הולדת מכאן שמיילדים את הולד בשבת לא כרת שרך מכאן שחותכין הטבור בשבת ובמים לא רחצת למשעי מכאן שרוחצין הולד בשבת והמלח לא המלחת מכאן שמולחין הולד בשבת והחתל לא חתלת מכאן שמלפפין הולד בשבת:

רש"י בדבר אחר. חזיר: קשה לדבר אחר. צרעת שהחזירים מנוגעים הם כדאמרינן בקדושין (ד' מט:) י' קבים נגעים ירדו לעולם תשעה נטלו חזירים: אכל ועמד. מהר לעמוד פתאום אחר שאכל שובעו: פורסא דדמא. זמן הקזה כמו בפרוס הפסח (שקלים פ''ג מ''א): בין הפרקים. פירקי שנותיו כגון לאחר מ' שנה: ימעט. בהקזה לא יקיז בכל חדש אלא לב' חדשים: ובין הפרקים יחזור וימעט. לאחר ששים יקיז לג' חדשים לפי שאין כחו עליו ואין דמו חם וגופו מצטנן כשמחסר דמו: שב''ד של מעלה ושל מטה שוין. אדם נדון בכל יום וב''ד יושבין בעיירות בב' ובה' מתקנת עזרא ואילך (ב''ק ד' פב.) וכיון דיום הדין ופקידה היא עונותיו נזכרים: דקיימא ליה מאדים בזווי. שמזל מאדים משמש בו בשעות זוגות ומזל מאדים ממונה על החרב ועל הדבר ועל הפורעניות והזוגות קשין שהן רשות לשדים כדאמר בפסחים (ד' קי:) והפורעניות מוכנין שצ''מ חנכ''ל סדר השעות כשנתלו המאורות והמזלות שעה ראשונה של ד' בשבת שימש שבתאי ובשניה צדק ואחריו מאדים ואחריו חמה ואחריו נוגה ואחריו כוכב ואחריו לבנה נמצאו ז' המזלות לז' השעות וחוזרים חלילה לעולם נמצא בסדר זה לעולם סימני מזלות המשמשין בתחלת לילי השבוע כצנ''ש חל''ם מוצאי שבת שעה ראשונה שלו כוכב תחלת ליל שני צדק וכן בסדר הזה וסדר תחלת סימני הימים חל''ם כצנ''ש שעה ראשונה של אחד בשבת חמה ושל שני בשבת לבנה ושל שלישי בשבת מאדים נמצא מאדים חוזר בו חלילה בשעה שמינית ביום והיא זוגות אבל שאר ימים אין מאדים בזוגות שלהם אם לא בלילה ובלילה אין דרך להקיז: מעלי שבתא נמי קיימא מאדים בזווי. שהרי שעה ראשונה של יום נוגה לפי הסדר של חל''ם כצנ''ש תחלת הימים וכיון שתחלתו נוגה וסדר הליכתן שצ''ם חנכ''ל נמצאו מתחילין לחזור חלילה בשעה רביעית נמצא מאדים בשעה ששית: כיון דדשו ביה רבים. הורגלו בו מפני דוחקן שיהיו קרובים לסעודת שבת ואמרינן בפירקין דלעיל (ד' קיר:) כבוד שבת בדגים גדולים ובמסכת ע''ז (ד' כט:) אמרינן שני לדם דג: ארבע דהוא ד'. ד' בשבת שהוא ד' לחדש או ארביסר לחדש או כ''ד לחדש כולהון קשה להקזה: ד' דליכא ד' בתריה. שאין ד' ימים עד סוף החדש ואיכא דאמרי דליכא ד' בשבת בתריה באותו חדש ואינו כן: ה''ג ר''ח ושני לו חולשא שלישי לו סכנתא: אכל חטה והקיז דם לא הקיז אלא לחטה. שהאוכל מכביד את האדם והקזה שאחר אכילה אינו מועיל אלא לאותו כובד: וה''מ. במקיז לרפואה: אבל אקולי. מי שיש לו דם המכביד עליו אפי' לאחר אכילה מקיז ומיקל: מאה רישי בזוזא. כלומר אם יהיו בזול מאד קנה ראשי בהמה ואם לאו אל תקח שאינן בריאין לאכול: מאה קרי. דלועין: מאה שפמי. כמו על שפם (ויקרא ינ) גרויינו''ן {גירנו"ן: שפם (כאן במובן: פרצוף של חיה)} בלעז שפתים של בהמה: יומא דמפגרי ביה רבנן. שהיו התלמידים מתעצלין מלבא בבית המדרש קרי ליה יומא דשפמי כלומר היום הזה אבד לו ואין בו תועלת: וטומנין את השליא. כדמפרש רשב''ג שהיא רפואה להתחמם הולד: ספוגין של צמר. צמר מנופץ: של שני תינוקות. תאומים וקשורין טבורן זה בזה: משום דמנתחי מהדדי. זה אילך וזה אילך ונמצאו מסוכנין: בפרשת תוכחה. שהוכיח יחזקאל לישראל את חסדי הקב''ה שעמהן: תוכחה. לשון לכו ונוכחה (ישעיה א) להתווכח ולהודיע מי הוא שסרח על שכנגדו: למשעי. לטוח ולהחליק בשרו: שמולחין. ובשרו מתקשה: מלפפין. אנמליו''ן {אינמיילולי"ר: לחתל [וראה סוטה יא:]} בלע''ז ולאו היינו אסובי ינוקא דאמרן לעיל בפרק כל הכלים (דף קכג.) דהא שמעינן ליה לרב נחמן דאסר אלא לפופי בעלמא כמו שעושין בחגורות ופסיקיאות: (רש"י)

תוספות מי שיש לו זכות אבות. וקודם תקנת עזרא אע''פ שהיו דנין בכל יום שהיו צריכים לא היו קובעים לישב בכל יום: דקאי מאדים בזווי. ברביעי נמי קאי מאדים בזווי בסוף היום אלא לא חשו חכמים לכך דאין דרך להקיז כל כך בסמוך ללילה: דליכא ארבע בתריה. שאין ד' ימים עד סוף החדש כדפירש בקונטרס דליכא למימר רביעי בשבת דהא ד' דהוא עשרין וארבע היינו דליכא רביעי בתריה: מאה רישי בזוזא מאה קרי בזוזא. לפירוש הקונטרס תימה מה שייך הכא ור''ח גריס מאה קרני בזוזא ומפרש מאה רישי מאה ראשי בני אדם (ונראה) שהיה מנהג קצוב לספר לגלח בזוזא וכן מנהג ק' קרני להקיז בזוזא כמו קרנא דאומנא (לקמן דף קנד:) אבל מאה שפמי לתקן השפה בולא כלום דבשכר גילוח והקזה היה מתקן השפה וביום שהיה מתקן שפמו לא היה נוטל כלום ועל כן היה למשל כל מי שהיה יגע ולא עלה בידו שכרו היו קורין אותו יומא דשפמי: מפגרי רבנן. תשש כחם והיו מתחלשין ולא יכלו למיגרס כדכתיב (ש''א ל) וירדוף דוד הוא וארבע מאות איש (עמו) ויעמדו מאתים איש אשר פגרו מעבור את נחל הבשור: כל האמור בפרשת תוכחה. לאו מקרא מפיק אלא מסתמא כיון שבא בפרשת תוכחה אם כן צער הוא אם אין עושין והקילו חכמים לעשות ובכולן אין בהן איסורא דאורייתא: (תוספות)

רשב"א מאה קרי בזוזא. כך גריס רש"י ז"ל. ויש מקשים מאי שייך הכא, ומה צורך בדבר זה. ושמא מפני שדבר בענין הקזה אייתי הא, לומר שאין בו תועלת באכילתו. אבל הגאונים ז"ל וכן בערוך (ערך פגר) גרסי מאה קרני בזוזא. ופירש ר"ח: קרני כמו קרנא דאומנא לקמן (קנד, ב), ופירוש מנהג הוא שהמקיז מאה ריבדי דכוסילתא נוטל זוז, וכן מגלח מאה ראשים נוטל זוז, אבל מגלח את השפה ולא כלום לא היה נוטל שכר, אלא המקיז או המגלח הראש מגלחה בלא שכר בהבלעה זו. וכן פירש הרב בעל הערוך זכרונו לברכה. הדרן עלך פרק מפנין (רשב"א)

פרק תשע עשרה - רבי אליעזר דמילה

דף קל - א

מתני' רבי אליעזר אומר אם לא הביא כלי מע''ש מביאו בשבת מגולה ובסכנה מכסהו ע''פ עדים ועוד אמר ר''א כורתים עצים לעשות פחמין לעשות (כלי) ברזל (כלל) אמר ר''ע כל מלאכה שאפשר לעשותה מע''ש אינה דוחה את השבת (ומילה) שאי אפשר לעשותה מע''ש דוחה את השבת: גמ' איבעיא להו טעמא דר''א משום חבובי מצוה או דילמא משום חשדא למאי נפקא מינה לאתויי מכוסה ע''פ עדים אי אמרת משום חבובי מצוה מגולה אין מכוסה לא אלא אי אמרת משום חשדא אפי' מכוסה שפיר דמי מאי איתמר א''ר לוי לא אמרה ר''א אלא לחבובי מצוה תניא נמי הכי מביאו מגולה ואין מביאו מכוסה דברי ר''א אמר רב אשי מתני' נמי דיקא דקתני ובשעת הסכנה מכסהו ע''פ עדים בסכנה אין שלא בסכנה לא שמע מינה משום חבובי מצוה שמע מינה תניא אידך מביאו מגולה ואין מביאו מכוסה דברי ר''א ר' יהודה אומר משום ר''א נוהגין היו בשעת הסכנה שהיו מביאין מכוסה ע''פ עדים איבעיא להו עדים דקאמר איהו וחד או דילמא הוא ותרי ת''ש ובסכנה מכסהו ע''פ עדים אי אמרת בשלמא הוא ותרי שפיר אלא אי אמרת הוא וחד מאי עדים שראוים להעיד במקום אחר: ועוד אמר ר''א: ת''ר במקומו של ר''א היו כורתין עצים לעשות פחמין לעשות ברזל בשבת במקומו של ר' יוסי הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלב לוי איקלע לבי יוסף רישבא קריבו ליה רישא דטוותא בחלבא לא אכל כי אתא לקמיה דרבי א''ל אמאי לא תשמתינהו א''ל אתריה דר' יהודה בן בתירה הוה ואמינא דילמא דרש להו כר' יוסי הגלילי דתנן ר' יוסי הגלילי אומר נאמר {דברים יד-כא} לא תאכלו כל נבלה ונאמר {דברים יד-כא} לא תבשל גדי בחלב אמו את שאסור משום נבלה אסור לבשל בחלב עוף שאסור משום נבלה יכול יהא אסור לבשל בחלב ת''ל בחלב אמו יצא עוף שאין לו חלב אם א''ר יצחק עיר אחת היתה בא''י שהיו עושין כר''א והיו מתים בזמנן ולא עוד אלא שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה גזרה על ישראל על המילה ועל אותה העיר לא גזרה: תניא רשב''ג אומר כל מצוה שקיבלו עליהם בשמחה כגון מילה דכתיב {תהילים קיט-קסב} שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב עדיין עושין אותה בשמחה וכל מצוה שקבלו עליהם בקטטה כגון עריות דכתיב {במדבר יא-י} וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו על עסקי משפחותיו עדיין עושין אותה בקטטה דליכא כתובה דלא רמו בה תיגרא תניא ר''ש בן אלעזר אומר כל מצוה שמסרו ישראל עצמן עליהם למיתה בשעת גזרת המלכות כגון עבודת כוכבים ומילה עדיין היא מוחזקת בידם וכל מצוה שלא מסרו ישראל עצמן עליה למיתה בשעת גזרת המלכות כגון תפילין עדיין היא מרופה בידם דא''ר ינאי תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים מאי היא אמר אביי שלא יפיח בהם רבא אמר שלא יישן בהם ואמאי קרו ליה אלישע בעל כנפים שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה גזרה על ישראל שכל המניח תפילין על ראשו יקרו את מוחו והיה אלישע מניח תפילין ויצא לשוק וראהו קסדור אחד רץ מלפניו ורץ אחריו כיון שהגיע אצלו נטלן מראשו ואחזן בידו א''ל מה בידך אמר לו כנפי יונה פשט את ידו ונמצאו בה כנפי יונה לפיכך היו קוראין אותו בעל כנפים מאי שנא כנפי יונה דא''ל ולא א''ל שאר עופות משום דדמיא כנסת ישראל ליונה שנאמר {תהילים סח-יד} כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ מה יונה זו כנפיה מגינות עליה אף ישראל מצות מגינות עליהן: א''ר אבא בר רב אדא א''ר יצחק פעם אחת שכחו ולא הביאו איזמל מערב שבת והביאוהו בשבת [דרך גגות ודרך חצירות]

רש"י מתני' רבי אליעזר אומר אם לא הביא כלי. איזמל למול את התינוק וקאי אמתניתין דפרקין דלעיל דסליק מיניה וכל צרכי מילה עושין בשבת: מגולה. בפני הכל ובגמרא מפרש אמאי מצריך ליה לגלוייה: ובסכנה. שגזרו ארמאים על המילה: מכסהו ע''פ עדים. שיעידו שאיזמל של מצוה הוא מביא ולא יחשדוהו: כלל אמר ר''ע. נחלק על ר''א במכשירי מצוה שאין דוחין הואיל ואפשר לעשותן מע''ש: [ושאי אפשר לעשות מע''ש. כגון] מילה עצמה שא''א לה ליעשות דזמנה ביום השמיני דוחה שבת: גמ' טעמא דר''א. דאמר מגולה אין מכוסה לא: משום חיבוב מצוה. להודיע שחביבה מצוה עליו שמחלל שבת עליה: משום חשדא. שלא יחשדוהו שהוא נושא שאר חפציו וסיפא דמתני' דקתני ובסכנה מכסהו ע''פ עדים ודאי משום חשדא הוא אלא רישא מיבעיא לן דוקא מגולה קאמר אבל מכוסה ע''פ עדים שלא בשעת הסכנה לא ומשום חיבוב מצוה או לאו דוקא מגולה דטעמיה משום חשדא וה''ה למכוסה על פי עדים: אי אמרת בשלמא הוא ותרי שפיר. היינו דמיקרו עדים אלא הוא וחד מי מיקרי עדים איהו לגביה נפשיה מי מיקרי עד: ומשני שראוים להעיד במקום אחר. לעולם הכא עדות לא שייכא דלאפוקי מחשדא בעלמא הוא ואין כאן לא דיני ממונות ולא דיני נפשות שיהו שנים ומאי קרו להו עדים דאיכא גילוי מילתא ע''י השני ושנים קרו עדים בעדות אחריתי שאינו נוגע בה: לעשות ברזל. לאיזמל של מילה: היו אוכלין בשר עוף בחלב. כדלקמן: רישבא. ציד עופות: נאמר לא תאכלו כל נבלה ונאמר. באותו פסוק עצמו לא תבשל גדי משמע כל האסור משום נבלה נוהג בו איסור בשר בחלב: שש אנכי על אמרתך. אמירה יחידה שקדמה לשאר אמירות והיא מילה שישראל עושין וששים עליה דכל שאר מצות אינן מוכיחות כל שעה כגון תפילין ומזוזה וציצית דאינן כשהוא בשדה וערום בבית המרחץ אבל זו מעיד עליהם לעולם כדאמרינן במנחות (דף מג:) בדוד שראה עצמו בבית המרחץ ונצטער אמר אוי לי שאני ערום מכל מצות כיון שנסתכל במילה נתיישבה דעתו: בשמחה. שעושין משתה: על עסקי משפחותיו. שנאסר להם קרובות: מרופה. רפיא: דא''ר ינאי תפילין צריכות גוף נקי. שלא יפיח אלמא לא זהירי בהו ושמעינן מינה דלא מסרו עליה אלא אלישע לבדו: יקרו. פוריי''ר {לקדוח} בלעז לשון יקרוה עורבי נחל (משלי ל) ולשון תנקר לא נעלה (במדבר טז): את מוחו. שכנגד תפילין: קסדור. ממונה: מגינות עליהן. אינה נלחמת בחרטומיה אלא בכנפיה: (רש"י)

תוספות רבי אליעזר אומר אם לא הביא כלי כו' מביאו בשבת מגולה. וא''ת ויביאו התינוק אצל כלי דהשתא ליכא איסור שבת כלל דהחי נושא את עצמו וי''ל דקטן צריך לאמו הוא ואחר המילה היה צריך להחזירו לאמו ואז הוי כפות לפי שהוא חולה כדאמרינן ביומא (דף סו:) אפי' תימא ר' נתן חולה שאני וגם אמו שהיא מסוכנת לא תוכל לבא אצל התינוק ועוד י''ל כיון דיותר בקל יביא הכלי משיביא התינוק שרי ר''א כדי למהר המצוה כדמוכח בגמרא דאמר פעם אחת שכחו ולא הביאו איזמל מע''ש והביאו בשבת שלא ברצונו שהביאו דרך חצרות וגגות וקרפיפות והיו יכולין להביא דרך רה''ר אלמא דשרי ר''א דרך רה''ר דהוי דאורייתא כדי למהר המצוה אע''פ שיכול לעשות [בענין] דליכא אלא איסורא דרבנן: שש אנכי. במדרש (שוחר טוב) למנצח על השמינית כתיב הנדרש על המילה שהיא בשמיני וכן אמרי' (פר''א פ' כ''ט) ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק ביום ה''ג מל את יצחק דהיינו ביום השמיני דמילה כמנין ה''ג. ר''ת: אמר ליה כנפי יונה. הרי שלא מסר עצמו לומר תפילין הן. רבינו שמואל: (תוספות)

רשב"א מתני': רבי אליעזר אומר אם לא הביאו מערב שבת מביאו בשבת. איידי דסליק מפרק מפנין דתני כל צרכי מילה עושין בשבת, התחיל כאן רבי אליעזר אומר אם לא הביא כלי, ולא הוצרך לפרש לאיזה דבר מביאו. מביאו בשבת. הקשו בתוס' למה יביא איזמל אצל תינוק יביאו תינוק אצל איזמל דליכא אלא שבות, דאדם חי נושא את עצמו לכולי עלמא. ותירצו דהכא במאי עסקינן בשאין שם מניקה אלא אמו, ונמצא צריך לאמו לאחר מילה, ואמו מסוכנת שאינה יכולה לבא אצלו והם צריכין להחזירו אצל אמו, ואחר מילה הרי הוא חולה וככפות דמי ומודה רבי נתן בכפות (לעיל צד, א). ואינו מחוור בעיני, דמכל מקום עכשיו אינו כפות למה נחלל עליו עכשיו יביא תינוק אצל איזמל דכיון דהשתא מיהא ליכא אלא שבות, ודלמא לאחר מילה תהא שם מניקה, ואפילו דלתות מדינה נעולות מכל מקום כל שאפשר עכשיו בלא חלול נעשה עכשיו בלא חלול, ולאחר מילה כיון דלא אפשר נביאהו אצל אמו דהא הותרה אצלו מלאכה זו. אלא יש לומר דאפילו קודם מילה הוי ככפות, דתינוק קטן כל כך אינו נושא את עצמו. ויש מי שתירץ גם בתוס' דלרבי אליעזר כיון שהתורה התירה מכשירין לא טרחינן ולא משנינן. ותדע לך מדאמרינן בגמרא מעשה היה ושכחו ולא הביא איזמל מערב שבת ולמחר הביאוהו שלא ברצון רבי אליעזר דשרי אפילו ברשות הרבים, אלא כר"ש דתנן ר"ש אומר אחד גגות ואחד חצרות וכו', אלמא לרבי אליעזר אע"פ שיכול להביאו דרך גגות וחצרות, אינו מביאו אלא דרך רשות הרבים דלא משנינן כלל. ועוד תדע לך דהא שרי רבי אליעזר להביאו בידו בהדיא ולא משנינן ביה להביאו בשערו או כלאחר יד כדרך שאמרו בחיה בפרק מפנין (לעיל קכח, ב), אלמא לא משנינן כלל. ואם תאמר אמאי לא, והא (לקמן קלג, א) א"ר שמעון בן לקיש כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה את לא תעשה. יש לומר דשאני הכא דאי אפשר שלא לדחות מיהא לגבי מילה עצמה, והלכך אף היא ומכשיריה כמילה אריכתא דמו. ויש מי שאומר שאילו היה יכול להביאו דרך גגות במהרה כל כך כדרך שהוא מביאו ברשות הרבים אפילו רבי אליעזר מודה דמביא דרך גגות, אבל כשדרך הרבים קצרה ובלא טורח ובלא עיכוב ודרך גגות בעכוב קצת לא משנינן כלל, ובשערו נמי איכא עיכובא טפי והלכך לא טרחינן ולא משנינן. ומכל מקום לדברי כולם דוקא להביאו אפילו דרך רשות הרבים, אבל לעשות כלי לכתחילה היכא דאיכא כלי ואפשר לאתויי דרך גגות וקרפיפות ואפילו להביאו דרך רשות הרבים לא שרי ליה למעבד כלי, דהבאת כלי הוא לצורך מילה אבל עשיית כלי אינו לצורך מילה בלבד אלא אף לעשיית כלי. גמרא: כגון תפילין עדיין מרופה בידם דאמר ר' ינאי. מסתברא דהא דר' ינאי כדי נקטה, דעיקרא דמלתא היינו הא דאמרינן פעם אחת גזרה מלכות הרשעה, דמינה שמעינן דלא מסר אדם עצמו עליה אלא אלישע בעל כנפים, ומשום כך עדיין רפויה בידם דמועטין שבישראל מניחין תפילין. והא דאייתי הא דר' ינאי משום דאייתי' לה בכוליה תלמודא בהדי הא דאלישע אייתי נמי הכא וכאתחולי מלתא היא. אבל רש"י ז"ל לא פירש כן (בד"ה דא"ר ינאי), ואין פירושו מחוור בעיני כאן. (רשב"א)

דף קל - ב

שלא ברצון ר''א מתקיף לה רב יוסף שלא ברצון ר''א אדרבה ר''א הוא דשרי וכי תימא שלא ברצון ר''א דשרי אפילו ברה''ר אלא ברצון רבנן דאסרו דרך רה''ר ושרו דרך גגות דרך חצירות וקרפיפות ומי שרי והתניא כשם שאין מביאין אותו דרך רה''ר כך אין מביאין אותו לא דרך גגות ולא דרך קרפיפות ולא דרך חצירות אלא אמר רב אשי שלא ברצון ר''א ומחלוקתו אלא ברצון ר''ש דתנן ר''ש אומר אחד גגות ואחד קרפיפות ואחד חצירות כולן רשות אחד הן לכלים ששבתו בתוכן ולא לכלים ששבתו בתוך הבית בעא מיניה רבי זירא מר' אסי מבוי שלא נשתתפו בו מהו לטלטל בכולו מי אמרינן כחצר דמי מה חצר אע''ג דלא ערבו מותר לטלטל בכולו האי נמי אע''ג דלא נשתתפו בו מותר לטלטל בכולו או דילמא לא דמי לחצר דחצר אית ליה ד' מחיצות האי לית ליה ד' מחיצות א''נ חצר אית ליה דיורין האי לית ביה דיורין שתיק ולא א''ל ולא מידי זימנין אשכחיה דיתיב וקא אמר אמר ר''ש בן לקיש משום ר' יהודה הנשיא פעם אחת שכחו ולא הביאו איזמל מע''ש והביאוהו בשבת והיה הדבר קשה לחכמים היאך מניחין דברי חכמים ועושין כר''א חדא דר''א שמותי הוא ועוד יחיד ורבים הלכה כרבים וא''ר אושעיא שאילית את רבי יהודה הגוזר ואמר לי מבוי שלא נשתתפו בו הוה ואייתוהו מהאי רישא להאי רישא א''ל ס''ל למר מבוי שלא נשתתפו מותר לטלטל בכולו וא''ל אין א''ל והא זימנין בעאי מינך ולא אמרת לי הכי דילמא אגב שיטפך רהיט לך גמרך א''ל אין אגב שיטפא רהיטא לי גמרי איתמר אמר רבי זירא אמר רב מבוי שלא נשתתפו בו אין מטלטלין בו אלא בד' אמות אמר אביי הא מילתא אמרה רבי זירא ולא פירשה עד דאתא רבה בר אבוה ופירשה דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב מבוי שלא נשתתפו בו עירבו חצירות עם בתים אין מטלטלין בו אלא בד' אמות לא עירבו חצירות עם בתים מותר לטלטל בכולו אמר ליה רב חנינא חוזאה לרבה מאי שנא כי עירבו חצירות עם בתים דניתקו חצירות ונעשו בתים ורב לטעמיה דאמר רב אין המבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהו

רש"י דרך גגות ודרך חצירות. שלא עירבו זו עם זו ואיכא איסורא דרבנן: שלא ברצון ר''א ומחלוקתו. קאמר דר''א אפילו ברה''ר שרי ואינהו דאייתו דרך חצרות גלי אדעתייהו דאין מכשירי מילה דוחין שבת ושלא ברצון החלוקין עליו דאסרי דרך חצרות דהעמידו חכמים דבריהם דאיסור שבת אף במקום כרת: אלא ברצון ר''ש שמתיר אף לדבר הרשות: דתנן ר''ש אומר אחד גגות כו' כולן. ואפילו הן של בעלים הרבה מטלטלי מזה לזה דלא אסרו מרשות לרשות אלא בתים: קרפיפות. אם של בית סאתים הוא מטלטל בכולו ואם יותר ולא הוקף לדירה קרי ליה רשות אחת לגבי חבירו או לגבי חצר לטלטל ב' אמות בזה וב' אמות בזה להוציא ולהכניס מזה לזה: ששבתו בתוכן. שכשקדש היום היו בתוכו ולא בתוך הבית דאילו שבתו כלים בבית לא מיבעיא היכא דלא עירבו בני בתי החצר דאפילו מבית לחצר לא יוציאו כלי הבית אלא אפילו עירבו ומטלטל מבית לחצר לא יוציאו כלי הבית מחצר זו לחברתה שלא עירבו עמה: שלא נשתתפו בו. עירוב דחצירות במבוי קרי שיתוף: מהו לטלטל. בתוכו בכולו כלים ששבתו בתוכו ולהוציא מן החצר לתוכו פשיטא לן דאסור וכן ממנו לחצר: מה חצר אע''ג דלא עירבו. הרבה בתים שבחצר ביחד ואסור להכניס ולהוציא מבתים לחצר ומחצר לבתים: מותר לטלטל בכולו. מה שנמצא בתוכו או בגדיו שהוציאן מן הבית לתוכו דרך מלבוש פושטן ומטלטלן בכולו לדברי הכל דג' מחלוקות הן בעירובין בפרק כל גגות לדברי ר' מאיר גגין רשות לעצמן ומטלטלין מזה לזה ואפילו של בעלים הרבה וחצרות רשות לעצמן לטלטל מזו לזו בלא עירוב כלים ששבתו בתוכם אבל לא מגגין לחצרות וקרפיפות רשות לעצמן ולדברי חכמים גגין וחצרות רשות אחת וקרפיפות רשות אחת ולדברי ר''ש כולן רשות אחת חוץ מן הבתים: א''נ חצר אית ביה דיורין. כלומר עשויה להשתמש בה תדיר: האי אין בו דיורין. שהדיורין בבתים הן והבתים פתוחין לחצירות וחצירות למבוי: זמנין. פעם אחרת: אשכחיה. רבי זירא לר' אסי: שמותי הוא. ברכוהו כדאמרינן בהזהב (ב''מ דף נט:) ובתלמוד ירושלמי מפ' שמותי הוא מתלמידי שמאי היה: וא''ר אושעיא. לאותן שהיה קשה עליהן מה ששמעו: שאילית את רבי יהודה הגוזר. המל את התינוקות: ואייתוהו מהאי רישא. שהיה התינוק בבית שבראש המבוי ואיזמל בבית שבראש האחר שכנגדו עד כאן דברי ר' אסי: א''ל. ר' זירא אלמא ס''ל למר מדאמר ליה להא ולא קשיא לך ביה מידי סבירא לך מותר לטלטל בכולו: הכי גרסינן והא זמנין בעאי מינך ולא אמרת דילמא אגב שיטפא אתיא לך. כשהיית שטוף בגרסתך לחזר על שמועה זו דר''ל עם מרוצת גרסתך אתיא לך הך דר' אושעיא בהדא דאיתמר עלה: ולא פירשה. אימתי מותר ואימתי אסור: עירבו חצרות. שבמבוי עם בתיהם שבני הבתים מוציאין לחצרותיהן שעירבו בתים הפתוחים לחצר יחד וכן בני חצר האחרת אבל בני החצרות לא נשתתפו במבוי: אין מטלטלין. במבוי אפי' כלים ששבתו בתוכו אלא בד': לא עירבו חצרות עם בתיהן. שאסורים בני הבתים להוציא מבתיהן לחצריהם: מותר לטלטל בכולו. כלים ששבתו בתוכו ולקמיה מפרש טעמא: ונעשו בתים. בטלו לגבי הבתים ואין שם חצרות עליהם: (רש"י)

תוספות שלא ברצון ר''א דשרי אפי' ברה''ר. קשה לרשב''א הא אמרינן לקמן בפירקין (דף קלג.) כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב כו' והכא כיון דאפשר לקיים את שניהם להביאו דרך גגות וחצירות וקרפיפות אמאי יביאו אותו דרך רה''ר וליכא למימר דלגבי מילה דגלי רחמנא בה דדחי שבת כדדרשינן לקמן לא אמרינן הכי דהא לקמן גבי בשר אפי' במקום בהרת יקוץ כו' אמרינן כדר''ל דאמר ר''ל כל מקום שאתה מוצא כו': ומי שרי והתניא. וא''ת ולוקמי שהביאו דרך חצר מעורבת דהוי כרצון חכמים ושלא כרצון ר''א דשרי אפי' דרך רה''ר וי''ל דבכה''ג לא הוה שרי ר''א מן רה''ר כיון שיכול להביאו דרך חצר מעורבת בהיתר גמור א''נ לישנא דשכחו לא משמע כן דאי היתה מעורבת לא ה''ל למימר שכחו אלא לא חשו להביאו מע''ש כיון דבשבת אפשר להביאו בהיתר גמור אבל כי מסיק ברצון ר''ש אתי שפיר דקאמר שכחו שאם היו נזכרין מע''ש היו מביאין משום דפליגי רבנן עליה: ברצון ר''ש. ה''ה דהוה מצי למימר ברצון ר''מ שהביאו דרך גגות מגג לגג או דרך חצרות מחצר לחצר כדמוכח בפרק כל גגות (עירובין דף פט.) דאית ליה כל גגות העיר רשות אחת הן וכן חצרות וקרפיפות אלא נקט ר' שמעון דקי''ל כוותיה: לכלים ששבתו לתוכו. וכן היה אותו איזמל: דרבי אליעזר שמותי הוא. מב''ש וכן מוכח בירושלמי במסכת תרומות בפרק סאה תרומה דתנן התם סאה תרומה טמאה שנפלה למאה סאין טהורין בית שמאי אוסרים וב''ה מתירין כו' עד לאחר שהודו ר''א אומר תירום ותישרף ואמר בגמרא בן פזי ורבי אייבו בר נגרי הוו יתבין ואמרי תנינן אחר שהודו ר''א אומר תירום ותישרף מי הודה למי א''ר אסי מתניתין אמרה כן לאחר שהודו ר''א אומר תירום ותישרף ר''א לאו שמותי הוא הרי משמע דשמותי הוא מתלמידי ב''ש דמינה קא פשיט דב''ש הודו לב''ה. ר''ת: ניתקו חצרות ונעשו בתים. פירוש וחשיב כאילו אין כאן חצר כלל שהחצר נעשה בית וכשלא עירבו חשיבי בתים כליתנהו ומיהו חצר לא חשיב כליתא אע''פ שאסור לטלטל מתוכה למבוי כיון שאין דרך מפסיק בינו למבוי לא חשוב [כסתום] אבל בתים כסתומות חשיבי כיון שהחצר מפסיק בינם למבוי ודוקא היכא דלא נשתתפו בעינן בתים וחצרות פתוחין לתוכו אבל נשתתפו לא בעינן ומשני אפשר דמבטלי רשות גבי חד דהשתא איכא בית דלא חשיב כסתום ולא אמר נמי ניתקו חצרות כולם כיון דשאר הבתים אסורין בחצר ופריך בית איכא בתים ליכא ולא מצי למימר דבטלי רשות גבי תרי שהם היו אוסרין זה על זה ולא מצי למימר שהשנים עירבו דהא מדקאמר רב לא עירבו משמע לא עירבו כלל: (תוספות)

רשב"א דתניא וחכמים אומרים כשם שאין מביאין אותו דרך רשות הרבים, כך אין מביאין אותו דרך גגות וחצרות ודרך קרפיפות. כלומר: ודחינן מילה עד למחר, ודוקא בשאין שם אלא ישראל דאפילו שבות דישראל לא דחינן, אבל איכא עכו"ם אומר לו ומביאו דרך גגות, משום דאמירה לעכו"ם להביאו דרך גגות ליכא אלא שבות דשבות, ושבות דשבות לא גזרו במקום מילה, וכההיא דאמרינן התם בעירובין בפרק הדר (סז, ב) ההוא ינוקא דאשתפוך חמימיה אמר להו רבה זילו אמרו ליה לעכו"ם דליתי ליה מגו ביתאי. וזו כדעת הרב אלפסי ז"ל שכתב כאן בהלכות דלאו דרך ר"ה הביאו, דאמירה לעכו"ם בדבר שיש בו מעשה כלומר מלאכה דאורייתא כגון עשיית כלי או הוצאה לא התירו אפילו במילה, וכדאמרי התם בההיא עובדא דינוקא דאשתפוך חמימיה, דאותביה אביי לרב יוסף הזאה, ואהדר ליה רב יוסף ולא שני לך בין שבות שיש בו מעשה לשבות שאין בו מעשה, דהא מר נמי לא אמר ליה זיל אחים לי, אלמא אסור למימר זיל אחים לי אע"ג דישראל גופיה לא עבד מידי אלא אמירה בעלמא, כיון דאמר ליה למעבד מלאכה דאורייתא, והלכך אפילו למימר ליה לעכו"ם להביאו (אפילו) דרך רשות הרבים אסור. אבל הרב בעל הלכות ז"ל פירש: שבות שיש בו מעשה, כגון הזאה שהישראל עצמו הוא עושה מעשה, ואע"פ שאין בו אלא שבות, העמידו דבריהם במקום כרת, אבל אמירה לעכו"ם שאין בה לישראל שום מעשה שרי, ואע"ג דאיכא מלאכה גמורה אצל העכו"ם. ולא גריס התם דהא מר לא אמר ליה זיל אחים לי, דאפילו למימר ליה להחם שרי, ולפיכך התיר הרב בעל ההלכות ז"ל היכא דאיתבד איזמל או איפגום מקמי מילה, למימר ליה לעכו"ם לצבותי' או לאתויי, מההיא דאשתפוך חמימיה. ויש מקשים על דברי הגאון ז"ל, דהא משמע דאמירה לעכו"ם במלאכה דאורייתא, חמירא טפי ממעשה דישראל בדבר שאין בו אלא שבות, תדע לך דהא אמרינן בפרק המצניע (לעיל צד, ב) ההוא שכבא דהוה בדרוקרת שרא להו רב נחמן לאפוקי לכרמלית, ואילו בר"ה (כ, א) אמרינן דבשבת ויום הכיפורים לא קברינן מיתא אפילו על ידי עממין. ויש מי שתירץ לדעת הגאונים דהתם משום כבודו של מת הוא, לפי שבזיון הוא אצל המת דליחללו עליה שבת או יום הכיפורים במלאכה גמורה, ותדע לך דהא גבי מת תנן (לקמן קנא, א) הרי זה לא יקבר בו עולמית, ואילו בשאר מלאכות שרו לערב בכדי שיעשו. אבל בתוס' הכריעו כדברי הרי"ף מאידך עובדא דאתמר התם (עירובין סח, א) בינוקא דאשתפוך חמימיה דאמר להו לשיוליה לאימיה אי צריכא ליחם לה עכו"ם אגב אימיה, דאלמא דוקא אגב אימיה הא לאו הכי לא, ואף על גב דאמירה בעלמא היא דקא עביד ישראל, וזו ראיה גדולה לדברי הרב אלפסי ז"ל אילו היה מודה בה"ג בגירסא זו, אלא שהוא ז"ל לא יגרס וליחים ליה עכו"ם, אלא ליחים ליה סתם, כלומר ואפילו ישראל לפי שעל האם מחללין את השבת כל שאמרה צריכה אני, וכיון שכן אף להוסיף בשביל התינוק באותו מיחם מותר. ומיהו אכתי איכא למידק, דהא אמרי נהרדעי (לעיל קכט, א) לחיה שלשה ושבעה ושלשים, שלשה אפילו אמרה אין צריכה אני מחללין עליה את השבת, שבעה אמרה צריכה אני מחללין לא אמרה צריכה אני אין מחללין, אבל עושין על ידי עכו"ם, ויום מילה דאישתפיך חמימיה לאחר שבעה הוא, ואפילו אמרה צריכה אני אין עושין על ידי ישראל, ואם כן על כרחין ליחים ליה עכו"ם, גרסינן. ויש לומר דהני שלשה ושבעה ושלשים מעת לעת נינהו, והלכך משכחת לה למילה בשבעה שלה וכגון שנולד סמוך לערב. ומכל מקום אכתי קשה דאי על ידי ישראל קאמר אפילו להוסיף באותו מיחם עצמו בשבת אסור, וכדאמרינן בפרק קמא דחולין (טו, ב) המבשל לחולה בשבת אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו, אלמא אפילו להוסיף אסור. ועוד דאמרינן במנחות פרק רבי ישמעאל (סד, א) חולה שאמדוהו לשתי גרוגרות, ויש שתי גרוגרות בשני עוקצים ושלשה גרוגרות בעוקץ אחד, הי מנייהו מייתינן, תרי מייתינן דממעט באוכלא, או דילמא תלתא מייתינן דממעט בבצירה, אלמא אפילו בבצירה אחת לרבות באוכלא אסור והכי נמי מאי שנא. ויש לומר דהכא איכא צורך מצוה ולא מחמרינן כולי האי, דהא מלאכה כי האי קילא, ותדע דהא ביום טוב שרי לכתחילה ואפילו לצורך חול, כדאמרינן בריש פרק יום טוב שחל להיות ערב שבת (ביצה יז, א) ממלאה אשה קדרה בשר אע"פ שאין צריכה אלא לחתיכה אחת, ממלא נחתום חבית מים אע"פ שאין צריך אלא לקיתון אחד. ויש מקשים על דברי רבנו האלפסי ז"ל מהא דאמרינן (גיטין ח, ב) הלוקח עיר בא"י כותבין עליו אונו ואפילו בשבת, ואע"ג דהכא איכא אמירה לעכו"ם בדבר שיש בו מלאכה גמורה. ויש מתרצים דמשום ישוב ארץ ישראל לא גזרו רבנן, ואין אומרים בדברים כאלו זו דומה לזו. ותדע לך שהרי יש מקומות שהתירו אפילו שבות הנעשה ע"י ישראל עצמו במקום פסידא, כגון צנור שעלו בו קשקשים דהתירו לו למעכן ברגלו כדאיתא בכתובות (ס, א), ולגבי דליקה (לעיל קכב, א) לא התירו לומר לעכו"ם כבה, ואע"ג דליכא אלא שבות דשבות, דאפילו כבוי עצמו אינה מלאכה דאורייתא בכי הא דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא, ולגבי מת נמי התירו שבות כההיא דשכבא דהוה בדרוקרא, ואילו לגבי מילה לא התירו אפילו שבות על ידי ישראל, ואף על פי שהמילה חמורה שנכרתו עליה י"ג בריתות. ומיהו לישנא דלא שני לך בין שבות שיש בו מעשה לשבות שאין בו מעשה דאמרינן התם בערובין פרק הדר (סח, א) מכרעא לי טפי כדברי הרב בעל ההלכות ז"ל, ושם כתבתי בסייעתא דשמיא. ומורי הרב ז"ל כתב בהלכותיו, דשבות שיש בו מעשה ושבות שאין בו מעשה דאמרינן התם, כולם באמירה לעכו"ם הן וכדעת הרב אלפסי ז"ל, אלא שאין פירוש מעשה מלאכה כמו שפירש הרב ז"ל, שאפילו במביא דרך גגות מלאכה הוא עושה, ואי משום דאינה מלאכה דאורייתא, היה לו לומר ולא שני לך בין שבות שיש בו מעשה דאורייתא לשבות שאין בו מעשה דאורייתא, אלא שיש בו מעשה פירוש שנתחדש בו מעשה בגופו של דבר, כגון עשיית כלי או אפיה ובשול ולהחם מים וכיוצא באלו שנתחדש ענין בגופן, ודמי האי מעשה ללישנא דאמרינן (ב"ק עא, א) לרבי יוחנן הסנדלר מעשה שבת דאורייתא, והתם לא קרי מעשה שבת אלא כגון אפיה ובישול וכיוצא בהן, אבל הבאת כלים ואוכלין מרשות לרשות ודאי לא מיתסרי אפילו לרבי יוחנן הסנדלר בהבאתן כיון שלא נתחדשה בהן הכנה בשבת ולפיכך החמירו באמירה לעכו"ם אפילו במקום מצוה היכא דקא מתקן ומחדש מידי בגוף הדבר משום דהוי טפי עובדין דחול, אבל בשבות שאין בו מעשה בגופו של דבר כגון הוצאה בלבד מרשות לרשות, אינו נראה כעובדין דחול ולא החמירו באמירתו. אלו דברי מורי הרב זכרונו לברכה. ולדידן דקיימא לן כר"ש באחד גגות ואחד חצרות ואחד מבואות ואחד קרפיפות רשות אחת לכלים ששבתו בתוכן, מביא את האיזמל אפילו על ידי ישראל, אבל שבת בתוך הבית אסור, והיינו דאמרינן (פסחים צב, ב) הזאה ערל ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת. וכתב הרמב"ן ז"ל שאין מתירין אפילו שבות שאין בו מעשה ועל ידי עכו"ם בשאר מצות אלא במילה בלבד לפי שנתנה שבת לידחות אצלה, אבל בשאר מצות אין דוחין שבות כלל, לפי שאין לנו היתר בשבות דשבות יותר משבות דמלאכה אלא בזו, וכן לענין חולה דאמרינן כל צרכי חולין נעשין על ידי ארמאי בשבת במלאכה גמורה, וכל שכן בשבות אמרו כדמוכח לעיל בפרק מפנין (קכט, א) וכההיא דפרק הדר (עירובין סח, א) דמחממין לאימיה על ידי עכו"ם בשבת, ואמרינן נמי בפרק בתרא דביצה (כב, א) אמימר כחל עינא מעכו"ם בשבת, ואמר ליה רב אשי מאי דעתך משום דצרכי חולה נעשין על ידי עכו"ם, מר הא קא מסייע, אלמא אפילו בכוחל דהוא גופיה אין בו אלא שבות אינו נעשה ע"י עכו"ם אלא במקום חולי שאפילו המלאכה מותרת. והרמב"ם (הל' שבת פ"ו, ה"ט) התיר שבות דשבות לגבי שופר ולולב. ועוד דרבי אליעזר שמותי הוא. פירש רש"י ז"ל: שברכוהו. ואינו מחוור, אטו משום שברכוהו לא תהא הלכה כמותו בכל מקום, אלא פירוש שמותי מדבית שמאי, וכן מפורש בירושלמי (תרומות פ"ה ה"ב). (רשב"א)

דף קלא - א

בתים וחצרות פתוחין לתוכו והכא בתים איכא חצרות ליכא כי לא עירבו נמי ליחזינהו להני בתים כמאן דסתימי דמו וחצרות איכא ובתים ליכא אפשר דמבטלי ליה רשותא דכולהו לגבי חד סוף סוף בית איכא בתים ליכא אפשר דמצפרא ועד פלגא דיומא לגבי חד מפלגיה דיומא ולפניא לגבי חד סוף סוף בעידנא דאיתיה להאי ליתיה להאי אלא אמר רב אשי מי גרם לחצרות שיאסרו בתים וליכא אמר ר' חייא בר אבא א''ר יוחנן לא לכל אמר ר' אליעזר מכשירי מצוה דוחין את השבת שהרי שתי הלחם חובת היום הן ולא למדן ר''א אלא מגזירה שוה דתניא ר' אליעזר אומר מניין למכשירי שתי הלחם שדוחין את השבת נאמרה הבאה בעומר ונאמרה הבאה בשתי הלחם מה הבאה האמורה בעומר מכשירין דוחין את השבת אף הבאה האמורה בשתי הלחם מכשירין דוחין את השבת מופני דאי לא מופני איכא למיפרך מה לעומר שכן אם מצא קצור קוצר תאמר בשתי הלחם שאם מצא קצור אינו קוצר לאי אפנויי מופני מכדי כתיב {ויקרא כג-י} והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן ביום הביאכם למה לי ש''מ לאפנויי ואכתי מופנה מצד אחד הוא ושמעינן ליה לר' אליעזר. דאמר מופנה מצד אחד למידין ומשיבין {ויקרא כג-יז} תביאו רבויא הוא למעוטי מאי אילימא למעוטי לולב והתניא לולב וכל מכשיריו דוחין את השבת דברי ר''א ואלא למעוטי סוכה והתניא סוכה וכל מכשיריה דוחין את השבת דברי ר''א ואלא למעוטי מצה והתניא מצה וכל מכשיריה דוחין את השבת דברי רבי אליעזר ואלא למעוטי שופר והתניא שופר וכל מכשיריו דוחין את השבת דברי ר''א אמר רב אדא בר אהבה למעוטי ציצית לטליתו ומזוזה לפתחו תניא נמי הכי ושוין שאם צייץ טליתו ועשה מזוזה לפתחו שהוא חייב מאי טעמא אמר רב יוסף לפי שאין קבוע להם זמן אמר ליה אביי אדרבה מדאין קבוע להם זמן

רש"י בתים וחצרות. שני בתים פתוחים לשתי חצרות שתים לכל חצר ושתי חצרות פתוחות למבוי: כמאן דסתימי דמי. דהא לגבי מבוי כמאן דסתימי הוו דהא חצרות מפסיקות בינתים שאין הבתים מוציאין להם: אפשר דמבטלי. בני הבתים שבחצר רשות שיש להם בחצר לגבי חד מינייהו והוי כל החצר שלו ומותר להוציא מביתו לחצר: סוף סוף בית איכא. בכל חצר בתים ליכא ורב בעי שני בתים לכל חצר: אלא אמר רב אשי. טעמא לאו משום בתים וחצרות פתוחות לתוכו הוא דרב בין עירבו בין לא עירבו מכיון דפתיחי שתי חצרות למבוי ושני בתים לכל חצר תורת מבוי עליו וניתר בלחי וקורה והיינו טעמא דכי עירבו בחצרות ולא נשתתפו במבוי אסור לטלטל בו וכי לא עירבו שרי: מי גרם לחצירות שיאסרו. על המבוי להצריכו שיתוף להוציא מן החצירות לתוכו: בתים. הוא דגרמי לו דאי לאו משום בתים הוו להו חצרות ומבוי רשות אחת דרב דאמרה להא מלתא כר''ש סבירא ליה דאמר בעירובין (דף עד.) גג וחצר וקרפף ומבוי כולן רשות אחת הן ומטלטלין מזה לזה ואמר רב עלה הלכה כר' שמעון והוא שלא עירבו בתים עם החצרות דלא שכיחי מאני דבתים בחצר הלכך לענין טלטול בתוכו נמי כי לא עירבו חצרות עם הבתים שרי דהוה להו כמו שנשתתפו בו דמי גרם לו למבוי ליאסר ולהצטרך לשיתוף בתים גרמו לו ואינם שהרי נסתלקו ממנו ומותר להוציא מן החצרות למבוי כאילו נשתתפו ובנשתתפו לא מספקא לן דמותר לטלטל בכולן: לא לכל אמר רבי אליעזר. לא בכל מכשירי מצוה אמר כן ולקמן מפרש הי מכשירי מצוה אתא למעוטי: שתי הלחם. דעצרת חובת יום הן ואין לאחרן עד למחר: ולא למדן רבי אליעזר. דאפייתם תדחה שבת אלא בגזירה שוה ואי בכל מכשירי מצוה שעיקר המצוה נוהגת בשבת אמר מכשיריה כמותה למה לי גזירה שוה: מה הבאה האמורה בעומר מכשיריה. דהיינו קצירה טחינה והרקדה שלה דוחין את השבת כדאמרינן במנחות (דף עב.) בחריש ובקציר תשבות מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קצירת העומר שהיא מצוה: שכן מצא קצור. שלא לשם עומר מצוה לקצור לשמה דכתיב וקצרתם והבאתם הלכך קצירה גופיה מצוה היא תאמר בשתי הלחם שלא נאמר בהן קצירה: לאי. באמת: מצד אחד. הבאה דעומר מופנה הבאה דשתי הלחם אינה מופנה דצריכה לגופה: ושמעינן ליה לרבי אליעזר דאמר. גזירה שוה שאינה מופנה משני צדדיה אלא מצד אחד למדין ממנה אם אין להשיב אבל אם יש להשיב משיבין ובמסכת יבמות בפרק מצות חליצה שמעינן ליה דאמר הכי דקתני חליצה בשמאל פסולה ורבי אליעזר מכשיר דלא יליף רגל רגל ממצורע ופרכינן ור' אליעזר לא יליף ממצורע והא תניא ר''א אומר מנין לרציעה שהיא באוזן ימנית נאמר כאן אוזן ונאמר להלן אוזן וכו' ומשנינן אזן אזן מופנה רגל רגל לא מופנה והאי לאו מופנה דקאמרינן משני צדדין קאמר דרגל דכתיב בחליצה איצטריכא לגופה אבל מצד אחד מופנה הוא דפרשת מצורע מופנה הוא ההיא דעני דכולהו כתיבין במצורע עשיר: תביאו ריבויא הוא. דהא אוהקרבתם מנחה חדשה סמיך ומצי למיכתב ממושבותיכם לחם תנופה ותביאו יתירה הוא: למעוטי מאי. הא דאמר רבי יוחנן לעיל לא לכל אמר רבי אליעזר למעוטי הי מכשירים אתי דלא דחי שבת: וכל מכשיריו. כגון לקוצצו מן המחובר: למעוטי ציצית. שלא יתלנה בטליתו בשבת כדמפרש טעמא ואזיל: (רש"י)

תוספות אפשר דמבטלי רשות כו'. וא''ת כי עירבו חצרות נמי עם בתים מצינן למימר שיש חצר למבוי כגון שביטלו אותו של חצר זה לרשות דכולהו שיש להם במבוי לבני חצר אחרת ויכולין לטלטל מן החצר למבוי הא לא בעי לאקשויי דאיכא למ''ד בעירובין (דף סו:) אין ביטול רשות מחצר לחצר ועוד דבלאו הכי פריך שפיר: מפלגא דיומא לפניא. רב לטעמיה דאמר במסכת עירובין (דף סח:) מבטלין וחוזרין ומבטלין: מי גרם לחצרות. אנן קי''ל דאפילו עירבו חצרות עם בתים מותר לטלטל דהא רב דאסר בעירבו לטעמיה דפסיק כרבי שמעון דוקא בלא עירבו אבל רבי יוחנן פסיק כר''ש בין עירבו בין לא עירבו וכר' יוחנן קי''ל: לא לכל אמר רבי אליעזר מכשירי מצוה דוחין את השבת. לקמן מפרש דאתא למעוטי ציצית ומזוזה וה''פ לא כל מצות הנוהגות בשבת אמר ר' אליעזר שמכשירין ידחו שבת שהרי שתי הלחם כו' ומשמע לכאורה דאי לא דאשכחן דמצריך ר' אליעזר ג''ש הוה גמרינן לציצית ומזוזה ממילה ונימא דמכשיריה דחו שבת ותימה הוא היכי שייך למילף ציצית ומזוזה ממילה דמילה דין הוא דמכשיריה דוחין שבת דהיא עצמה דוחה שבת אבל ציצית ומזוזה אין במצותן דחיית שבת: תאמר בשתי הלחם שאם מצא קצור אינו קוצר. תימה מאי קא פריך דהיא גופה נילף מינה מה העומר שאף על פי שמצא קצור קוצר אף שתי הלחם אם מצא קצור קוצר ונילף מינה תרתי מכשירין וקצירה ותירץ ר''ת דהא לא דמי דנילף מינה קצירה שהרי בעצרת יהיו כל החיטין והשעורין קצורים ולא משמע דאתיא ג''ש אלא מכשירין דדחו שבת א''נ י''ל דהא לא מצי למימר נילף קצירה דמהיכא נפקא לן קצירת העומר דדחיא שבת מדכתיב בחריש ובקציר תשבות כדדרשינן במנחות בשילהי ר' ישמעאל (דף עב.) מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קצירת העומר שהיא מצוה וגלי רחמנא דליכא למילף אלא לגבי העומר דכתיב ביה נמי קציר ולא לגבי שתי הלחם דלא כתיב בהו קציר ועל כרחיך ודאי היינו טעמא דיליף גבי עומר קצירה משום דכתיב ביה קציר דאי לאו הכי מ''ש דיליף טפי גבי עומר מגבי שתי הלחם דהכא נמי נימא יצא קצירת שתי הלחם שהיא מצוה: ושוין שאם צייץ טליתו כו' מ''ט כו'. תימה מה צריך טעם לזה אלא משום דלא אשכחן דרבינהו קרא דכל אינך מצרכינן קרא לקמן דלא גמרי מהדדי ומיהו יש לומר דאיכא למילף ציצית ומזוזה מסוכה דמאי פרכת שכן נוהגת בלילות כבימים מזוזה נמי נוהג בלילות כבימים וכן ציצית לרבנן דפליגי עליה דרבי שמעון בפרק התכלת (מנחות דף מג.) דלא דרשי וראיתם אותו פרט לכסות לילה אלא פרט לכסות סומא ולהאי טעמא דפרישית דמסוכה יליף צריך לומר דציצית אם עבר זמנה בטלה דאי לאו הכי איכא למפרך מה לסוכה שכן אם עבר זמנה בטלה דמסתבר דמילה אם עבר זמנה לא בטלה שאותה מילה עצמה שהוא מיחייב בשמיני הוא עושה בתשיעי שאם מל בשמיני לא היה חוזר ומל בתשיעי אבל סוכה ציצית ומזוזה בכל יומא מיחייב בהן אפילו קיימם היום חייב לקיימם למחר הלכך כשעבר היום ולא עשאם מצות היום לא יקיים עוד לעולם ואם תאמר ומסוכה היכי מצי למילף וכן כל הנך דלקמן דפריך ניכתוב רחמנא בהאי וניתי הנך וניגמרו מיניה אדרבה נגמר מכיבוד אב ואם ומבנין בית המקדש דלא דחו שבת (תוספות)

רשב"א אלא אמר רב אשי מי גרם לחצרות שיאסרו בתים, ואינן. ולית הלכתא כרב, אלא בין עירבו בין לא עירבו וכשמואל ור' יוחנן דאמרו הלכה כרבי שמעון דאמר(ו) בין עירבו בין לא עירבו, דלא גזרינן משום כלים ששבתו בתוך הבית. והלכך כיון דמשתרי לטלטולי מחצר למבוי וממבוי לחצר לכלים ששבתו לתוכן שרי נמי לטלטולי בכוליה מבוי, דהא בהא תליא. וכן כתב הרב מורי ז"ל. וכן כתבו בתוס'. מאי טעמא אמר רב יוסף לפי שאין קבוע להן זמן. איכא למידק מאי קאמר מאי טעמא, והא אמרינן דלא לכל אמר רבי אליעזר אלא היכא דגלי קרא בהדיא והני לית להו מקרא. ויש לומר דטעמא דקרא קא בעי. ויש מפרשים דלר"א נמי בעי מאי טעמא לא מייתי להו מסוכה, דמאי איכא למיפרך מה לסוכה שכן נוהגות בלילות כבימים, מזוזה הא נוהגת בלילות כבימים וציצית נמי נוהג הוא לרבנן אפילו בלילות דמוקמינן (לעיל כז, ב) וראיתם אותו פרט לכסות סומא. וכן תירצו בתוס'. (רשב"א)

דף קלא - ב

כל שעתא ושעתא זמניה הוא אלא אמר רב נחמן א''ר יצחק ואיתימא רב הונא בריה דרב יהושע הואיל ובידו להפקירן: אמר מר לולב וכל מכשיריו דוחין את השבת דברי ר''א מנא ליה לר''א הא אי מעומר ושתי הלחם שכן צורך גבוה אלא אמר קרא {ויקרא כג-ז} ביום ביום אפילו בשבת ולמאי הלכתא אילימא לטלטול איצטריך קרא למישרי טלטול אלא למכשיריו ורבנן ההוא מיבעי ליה ביום ולא בלילה ור''א ביום ולא בלילה מנא ליה נפקא ליה {ויקרא כג-מ} מושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים ימים ולא לילות ורבנן איצטריך ס''ד אמינא נילף שבעת ימים מסוכה מה להלן ימים ואפילו לילות אף כאן ימים ואפילו לילות קמ''ל וליכתוב רחמנא בלולב וניתו הנך ונילפו מיניה משום דאיכא למיפרך מה ללולב שכן טעון ארבעה מינים: סוכה וכל מכשיריה דוחין את השבת דברי רבי אליעזר מנא ליה לר''א הא אי מעומר ושתי הלחם שכן צורך גבוה הוא אי מלולב שכן טעון ארבעה מינים אלא גמר שבעת ימים מלולב מה להלן מכשיריו דוחין את השבת אף כאן נמי מכשיריו דוחין את השבת וליכתוב רחמנא בסוכה וניתי הנך וניגמור מיניה משום דאיכא למיפרך מה לסוכה שכן נוהגת בלילות כבימים: מצה וכל מכשיריה דוחין את השבת דברי ר''א מנא ליה לר''א הא אי מעומר ושתי הלחם שכן צורך גבוה אי מלולב שכן טעון ארבעה מינים אי מסוכה שכן נוהגת בלילות כבימים אלא גמר חמשה עשר חמשה עשר מחג הסוכות מה להלן מכשיריה דוחין את השבת אף כאן מכשיריה דוחין את השבת וליכתוב רחמנא במצה וניתו הנך וליגמור מיניה משום דאיכא למיפרך מה למצה שכן נוהגת בנשים כבאנשים: שופר וכל מכשיריו דוחין את השבת דברי ר''א מנא ליה לר''א הא אי מעומר ושתי הלחם שכן צורך גבוה אי מלולב שכן טעון ארבעה מינים אי מסוכה שכן נוהגת בלילות כבימים אי ממצה שכן נוהגת בנשים כבאנשים אלא אמר קרא {במדבר כט-א} יום תרועה יהיה לכם ביום אפילו בשבת ולמאי אילימא לתקיעה הא תנא דבי שמואל כל מלאכת עבודה לא תעשו יצתה תקיעת שופר ורדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה אלא למכשירין ורבנן ההוא מיבעי ליה ביום ולא בלילה ור''א ביום ולא בלילה מנא ליה נפקא ליה {ויקרא כה-ט} מביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם וגמרי מהדדי וליכתוב רחמנא בשופר וליתו הנך וליגמרו מיניה מתקיעת שופר דראש השנה ליכא למיגמר שכן מכנסת זכרונות של ישראל לאביהן שבשמים מתקיעות [שופר] דיוה''כ ליכא למיגמרי דאמר מר תקעו ב''ד שופר נפטרו עבדים לבתיהם ושדות חוזרות לבעליהן: (אמר מר) מילה וכל מכשיריה דוחין את השבת דברי רבי אליעזר מנא ליה לר''א הא אי מכולהו גמר כדאמרינן ועוד מה להנך

רש"י כל שעתא זמניה הוא. וכיון שיש לו טלית בכל יום שמשהה בלא ציצית עובר בעשה ואפילו מונחת בקופסא הלכך כל יומא רמיא מצותיה עליה: הואיל ובידו להפקירן. ונפקי מרשותיה ולאו עליה רמיא חובתיה: אי מעומר ושתי הלחם. וגמר במה מצינו: ביום ואפילו בשבת. מדלא כתיב בראשון לדרשא אתא בכל יום שהוא ראשון לחג: ולמאי איצטריך לרבויי. להאי ואפילו בשבת אי נימא לטלטל כדמשמע קרא לקיחה טלטול בעלמא הוא ועדיין במתן תורה לא נאסר טלטול דאיצטריך קרא למישרי להאי: אלא למכשיריו. דאיסורא דאורייתא הוא: מה להלן ימים ואפילו לילות. כדילפינן במסכת סוכה (דף מג.): ולכתוב רחמנא בלולב. דמכשירין דחו: וניתו. עומר ושתי הלחם מיניה ולמה ליה דכתביה בכולהו: אי מלולב. במה מצינו מלולב שהוא מצוה ומכשיריו דוחין אף סוכה שהיא מצוה מכשיריה דוחין: גמר ז' ימים כו'. ובג''ש אתי ליה ואע''ג דאינה מופנה משני צדדים דהא גבי לולב חד שבעת ימים הוא דכתיב ודרשינן לר' אליעזר למעוטי לילות כיון דגלי רחמנא בעומר ושתי הלחם ולולב גילוי מילתא בעלמא הוא ולא פרכינן עלה גימגום: וניתו הנך. עומר ושתי הלחם מינה: אי מסוכה שכן נוהגת בלילות כבימים. ואילו מצה לילה הראשון חובה ותו לא כדאמרינן בפסחים (דף קכ.): ונכתוב רחמנא. בהדיא במצה ונגמרו הנך כולהו מיניה: בנשים כבאנשים. כדילפינן בפסחים (ד' מג:) לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים וגו' כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה ונשים איתנהו בבל תאכל חמץ דכל מצות לא תעשה בין שהזמן גרמא בין שאין הזמן גרמא חייבות לאפוקי סוכה ולולב דליתנהו בנשים דמצות עשה שהזמן גרמא היא: ולמאי. האי קרא הי מילתא דתרועה אתא למישרי בשבת אי לתקיעה לא איצטריך דאפילו תקיעת הרשות לית בה איסורא דאורייתא: מלאכת עבודה. של טורח: וגמרי מהדדי. במסכת ראש השנה (דף לג:) שאין תלמוד לומר בחדש השביעי דהא בכמה קראי כתב לן דיוה''כ בחודש השביעי מה ת''ל בחודש השביעי שיהו כל תרועות משל חדש השביעי שוות: נפטרו עבדים לבתיהם. קריאת דרור דיובל תלויה בה הלכך חשיבא: אי מכולהו. מאחת מכולן: כדאמרינן. איכא למיפרך בכל הנך חדא צד חמור האמור בה לעיל: (רש"י)

תוספות כדאיתא בפ''ק דיבמות (דף ו.) וי''ל דהכא הכי גמרי מה מצינו בהנך שמצות נוהגות בשבת ומכשיריה דחו שבת אף כל שמצות נוהגות בשבת מכשיריה דחו שבת הלכך לא שייך למילף מכיבוד דהיינו המצוה עצמה ולא מכשיריה דשחוט לי בשל לי היינו כיבוד עצמו כשמתקן לו מאכלו והבנין נמי הוי מצוה אחת שצוה הקדוש ברוך הוא לבנות בית המקדש: סד''א נילף שבעת ימים משבעת ימים מסוכה. וא''ת היכי תיסק אדעתיה לדון ג''ש הא אין אדם דן ג''ש מעצמו אא''כ למדה מרבו וי''ל דשמא בעלמא ניתנה למדרש: קמ''ל. ולא ידענא השתא האי שבעת ימים למאי אתיא דאע''ג דדרשינן בפ''ק דפסחים (דף ה.) מה שביעי שביעי לחג אף ראשון ראשון לחג הא איכא למידרש משבעה בלא ימים: שכן טעון ארבעה מינים. אף על גב דעומר ושתי הלחם נמי מביאין עמהן כבשים ויין לניסוך ושמן למנחות שאני ד' מינין שבלולב דמעכבין זה את זה כדאמר בפרק הקומץ (מנחות דף כז.) ובפרק התכלת (שם דף מה:) [אמרינן] הכבשים אין מעכבין לא את העומר ולא את שתי הלחם והיינו טעון ד' מינין שאין מצות לולב כלל בלא ד' מינין אבל באלו יכולה להיות מצוותן בלא ד' מינין. הר''ב פור''ת: אי מעומר כו'. הכא לא דייקא תלמודא למילף מבינייהו דהכי אורחיה דתלמודא זימנין דייק וזימנין לא דייק ואי הוה דייק הוה משכח פירכ' הרב פור''ת א''נ מילתא דאתיא במה הצד טרח וכתב לה קרא כמו מילתא דאתיא בקל וחומר והאי דקאמר תלמודא ניכתוב רחמנא בהאי ותיתי אידך מיניה פירוש ומאי צריך קרא היינו משום דאי בלא מה הצד הוה מצי למילף הך מצוה מאידך לא הוה כתב רחמנא קרא כיון דהוה פשוט כל כך דלא דמי למילתא דאתיא בק''ו דהוא פשוט יותר: שבעת ימים מלולב. מופנה הוה משני צדדים גבי לולב לא איצטריך דאע''ג דדרשינן ימים ולא לילות מיהו לא הוה צריך למיכתב שבעת כלל דהוה מצי למיכתב ושמחת לפני וגו' בימים והוי לשון שבעת מיותר לג''ש וא''ת ור' אליעזר היכי דריש ימים ולא לילות כיון דאית ליה ג''ש היא גופה נילף מסוכה מה להלן ימים אפילו לילות אף לולב ימים ואפי' לילות ויש לומר דלית לן למילף בג''ש מילתא דלשון ג''ש גופא מוכחא דאינו כן דימים משמע ולא לילות: ואי מסוכה שכן נוהגת בלילות כבימים. משמע דבעי למימר תאמר במצה שאינה נוהגת בלילות כבימים ואדרבה עיקר מצותה בלילה הראשון שנאמר בערב תאכלו מצות (שמות יב) והכי הוה מצי למימר שכן נוהגת בימים ובלילות: נפקא ליה מביום הכפורים. וגמרינן מהדדי כדדרשינן בראש השנה שיהו כל התקיעות של חודש השביעי שוות כדפירש בקונטרס ורבנן סברי דלא שייך לאקשויי אלא לומר שסדר תקיעות יהיו שוין דלענין סדר תקיעות מייתי לה התם אבל לזמן דיום ודאי לא איתקש דע''כ זמנם אינו שוה שזה בראש חודש וזה בעשור לחודש: (תוספות)

רשב"א הואיל ובידו להפקירן. והא דלא אמר הואיל ובידו שלא ללובשו. פרש"י ז"ל דאפילו מונח בקופסא עבר עליה בעשה. ואינו מחוור, דאי משום הא אתיא דלא כהלכתא דכלי קופסא אינן חייבין בציצית דלאו חובת מנא הוא. ושמא משום דאיכא מאן דסבר ליה הכין במנחות (מד, א) לא נקט ליה בהכין ונקט טעמא דאתי לכולהו. וטעמא דטלית של הפקר פטור מן הציצית, דלא עדיף מטלית שאולה דאמרינן (חולין קי, ב) שהיא פטורה כל שלשים יום, וכן בית של הפקר פטור מן המזוזה כדאמרינן (מנחות מד, א) דשוכר פטור כל שלשים, ואע"ג דלאחר שלשים חייבין בין בציצית בין במזוזה, היינו מדרבנן דאילו מדאורייתא אין הפרש בין תוך שלשים לאחר שלשים. ואם תאמר כיון דפטרי' הכא בית שאינו שלו ממזוזה, הא דאמרינן בריש פרק ראשית הגז (חולין קלה, ב) מזוזה אע"ג דכתיב ביתך (דברים יא, כ) דידך אין ולא דשותפות כתב רחמנא למען ירבו ימיכם וימי בניכם (שם, שם, כא), ואקשינן ואלא ביתך למאי אתא, ופרקינן לכדרבה דאמר רבה דרך ביאתך מן הימין, לישני ליה ביתך למעוטי דר בבית שאינו שלו, וכדשני בציצית כסותך למה לי לכדרב יהודה דאמר טלית שאולה פטורה מן הציצית כל שלושים יום. יש לומר דאין הכי נמי אלא חד מתרי טעמי נקט. הא דאמרינן: דרבנן איצטריך סלקא דעתך אמינא נילף שבעת ימים מסוכות וכו'. קשיא לי אם כן לא לכתוב רחמנא ימים דהא כולה מלתא מביום הראשון נפקא לן. ויש לומר דאי לא כתב רחמנא ימים הוי אמינא ודאי דנילף שבעה שבעה מסוכה, ואי משום דכתיב ביום (הזה) [הראשון] הוי אמינא הני מילי בגבולין דלא חייב בהו רחמנא אלא יום אחד והכי נמי לא חייב בו אלא יום ולא לילה, אבל במקדש כי היכא דחייב ביה שבעה חייב ביה נמי לילות כימים, אבל השתא דכתיב גם במקדש ימים כמו שכתוב בגבולין, גלי לן קרא דכי היכי דיום שנאמר בגבולין דוקא ביום ולא בלילה, אף ימים שנאמר במקדש דוקא ימים ולא לילות. ואכתי איכא למידק דאם כן שפיר קאמרי ליה רבנן לר"א. ויש לומר דר"א סבר דכיון דאיכא למידרש ביום למילי אחריני דרשינן, וימים דכתיב גבי מקדש גלי נמי אגבולין, דכי היכי דבמקדש אינו ניטל אלא ביום אע"פ שהחמיר בו הכתוב להטעינו שבעה, כ"ש בגבולין שאינו ניטל אלא יום אחד שאינו ניטל בלילה אלא ביום, וגזירה שוה לא משבעת ימים היא אלא שבעה שבעה, ולא למילף לולב מסוכה אלא למילף סוכה מלולב, מה לולב מכשיריה דוחין את השבת אף סוכה מכשיריה דוחין את השבת, כדיליף מינה בסמוך ר"א, ולא הקישא למחצה הוא, דהא גלי קרא בלולב דאינו נוהג בלילות מדכתיב ביה ימים. הא דאמרינן: גמר שבעת ימים שבעת ימים מלולב. איכא למידק דהא שבעת ימים דגבי לולב איצטריך, ואכתי מופנה משני צדדים ליתא אלא מופנה מצד אחד הוא, ואיכא למיפרך מה ללולב שכן טעון ארבעת מינין הוא. וכן נמי הא דאמרינן בסמוך יליף חמשה עשר חמשה עשר מחג הסוכות, לאו מופנה הוא. ויש לומר דגלוי מלתא בעלמא הוא, כיון דגלי קרא בכל הנך מצות דדחו שבת, אבל כי אתיא למילף במה מצינו פרכינן, משום דבמה מצינו כל דהו פרכינן (חולין קיד, א). נפקא לן מביום הכפורים וגמרי מהדדי. ורבנן דלא ילפי, סבירא להו דלא גמרי אלא לסדר תקיעות, אבל לימים ולא ללילות לא גמרינן מהדדי, משום דכי היכי דהאי בראשון והאי בעשור, איכא למימר נמי דהאי ביום והאי בלילה. הא דאמרינן: מה להנך שכן עבר זמנן בטלין. איכא למידק והא סוכה דאע"ג דדחית לה מקמי שבת, אינה בטלה דעבד לה בחולו של מועד. ויש לומר מכל מקום זמן יש לה דאי עבר זמנה אין לה תשלומין. ועוד יש לומר דלמאן איצטריך לר"א, ור"א סוכה לשבעה בעי, ואם אינו עושה אותה עכשיו אינו יכול לעשותה בחולו של מועד כדאיתא התם בסוכה (כז, ב). (רשב"א)

דף קלב - א

שכן אם עבר זמנה בטלה אלא היינו טעמא דרבי אליעזר דאמר קרא {ויקרא יב-ג} וביום השמיני ימול בשר ערלתו ואפילו בשבת וליכתוב רחמנא במילה וליתו הנך וליגמור מיניה משום דאיכא למיפרך מה למילה שכן נכרתו עליה שלש עשרה בריתות: ע''כ לא פליגי רבנן עליה אלא במכשירי מילה אבל מילה גופה דברי הכל דוחה שבת מנלן אמר עולא הלכה וכן אמר רבי יצחק הלכה מיתיבי מניין לפיקוח נפש שדוחה את השבת רבי אלעזר בן עזריה אומר מה מילה שהיא אחת מאיבריו של אדם דוחה את השבת קל וחומר לפיקוח נפש שדוחה את השבת ואי סלקא דעתך הלכה קל וחומר מהלכה מי אתי והתניא אמר לו רבי אלעזר (בן עזריה) עקיבא עצם כשעורה מטמא הלכה ורביעית דם קל וחומר ואין דנין קל וחומר מהלכה אלא אמר רבי אלעזר אתיא אות אות אלא מעתה תפילין דכתיב בהן אות לידחי שבת אלא אתיא ברית ברית גדול דכתיב ביה ברית לידחי שבת אלא אתיא דורות דורות ציצית דכתיב ביה דורות לידחי שבת אלא אמר רב נחמן בר יצחק דנין אות ברית ודורות מאות ברית ודורות לאפוקי הנך דחד חד הוא דכתיב בהן ור' יוחנן אמר אמר קרא ביום ביום אפילו בשבת אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן אלא מעתה מחוסרי כפרה דכתיב בהו ביום הכי נמי דדחו שבת ההוא מיבעי ליה ביום ולא בלילה האי נמי מיבעי ליה ביום ולא בלילה ההוא מבן שמנת ימים נפקא האי נמי מביום צוותו נפקא אע''ג דנפקא מביום צוותו אצטריכא סד''א הואיל וחס רחמנא עליה לאתויי בדלות בלילה נמי ליתי קמ''ל מתקיף לה רבינא אלא מעתה יהא זר כשר בהן ויהא אונן כשר בהן הא אהדריה קרא רב אחא בר יעקב אמר אמר קרא שמיני שמיני אפילו בשבת האי שמיני מיבעי ליה למעוטי שביעי שביעי מבן שמנת ימים נפקא ואכתי מיבעי ליה חד למעוטי שביעי וחד למעוטי תשיעי דאי מחד הוה אמינא שביעי הוא דלא מטא זמניה אבל משמיני ואילך זמניה הוא אלא מחוורתא כדרבי יוחנן תניא כוותיה דרבי יוחנן ודלא כרב אחא בר יעקב שמיני ימול אפילו בשבת ומה אני מקיים {שמות לא-יד} מחלליה מות יומת בשאר מלאכות חוץ ממילה או אינו אלא אפי' מילה ומה אני מקיים שמיני ימול חוץ משבת ת''ל ביום אפילו בשבת אמר רבא האי תנא מעיקרא מאי קא ניחא ליה ולבסוף מאי קא קשיא ליה הכי קאמר שמיני ימול אפילו בשבת ומה אני מקיים מחלליה מות יומת בשאר מלאכו' חוץ ממילה אבל מילה דחיא מ''ט ק''ו הוא ומה צרע' שדוחה את העבודה

רש"י שאם עבר זמנן בטלין. הילכך דחו: וביום השמיני ימול ואפילו בשבת. ומילה גופה דדחיא שבת אמרינן לקמן הלכה למשה מסיני אייתר ליה ביום למכשיריה: י''ג בריתות. נאמרו לאברהם בפרשת מילה (בראשית יז): והא תניא. במסכת נזיר: עקיבא עצם כשעורה הלכה. שהיה ר''ע דן ק''ו מניין לרביעית דם המת שהנזיר מגלח על אהלה ק''ו מה עצם כשעורה שאינו מטמא באהל נזיר מגלח על מגעו ומשאו רביעית דם שמטמאה באהל דכתיב ועל כל נפש מת לא יבא אינו דין שהנזיר מגלח עליה ואמר ליה רבי אלעזר עקיבא עצם כשעורה הלכה למשה מסיני שיהא נזיר מגלח עליה ורביעית דם אתה בא ללמוד ממנה בק''ו ואין דנין קל וחומר מהלכה דלא ניתנה תורה שבעל פה לידרש בי''ג מדות: אתיא אות אות. בשבת כתיב (שמות לא) כי אות היא ובמילה כתיב (בראשית יז) והיה לאות ברית מה להלן שבת אף כאן שבת: אלא מעתה. אי הך ג''ש דאות האמורה בשבת נאמרה בסיני לידרש שתיבה זו לדרשה נאמרה ליגמר מינה נמי לתפילין: אלא אתיא ברית ברית. ההוא דאות אות לא נאמרה בסיני ואין אדם דן גזרה שוה מעצמו אלא הך דברית ברית נאמרה בסיני ובשבת כתיב ברית (שמות לא) לדורותם ברית עולם: גדול. בן שלש עשרה דהוי מילה שלא בזמנה: דכתיב ביה ברית. וערל זכר אשר לא ימול וגו' את בריתי הפר (בראשית יז) והאי קרא בגדול כתיב מדמחייב ליה כרת שאם לא מלו אביו חייב למול את עצמו ולידחי שבת ואנן אמרינן לקמן דאפילו יום טוב אינה דוחה אלא בזמנה: דורות דורות. בשבת כתיב לדורותם ברית עולם ובמילת קטן כתיב (שם) ובן שמנת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם: ביום ואפילו בשבת. מדלא כתיב בשמיני ימול ולר' אליעזר דאפקיה למכשירין מילה עצמה הלכה היא ופיקוח נפש לא אתיא ליה בק''ו ממילה אלא מקראי נפקא ליה כדאמרינן בפרק בתרא דיומא: מחוסרי כפרה. כל טמאין שהוצרכו לקרבן זב וזבה יולדת ומצורע נאמר בהן וביום השמיני: ביום צותו. את בני ישראל להקריב את קרבניהם (ויקרא ז) ביום ולא בלילה: אלא מעתה. משום דהוכשר להביא בדלות מכשירין בה שאר פסולין: יהא זר ואונן כשר בהן. אונן עד שלא נקבר מתו פסול לעבודה דכתיב (שם כא) בכהן גדול לאביו ולאמו לא יטמא ומן המקדש לא יצא ולא יחלל והכי משמע אף ביום שמתו אביו ואמו אינו צריך לצאת מן המקדש אלא מקריב אונן ולא יחלל ועבודתו לא תהא מחוללת בכך הא אחר שלא יצא חילל: הא אהדריה קרא. לפסול בהן לילה דכתיב בהו וביום כדאמרינן וכיון דלענין לילה תורת כל הקרבנות עליהן לענין זר ואונן נמי תורת קרבן עליהן: שמיני. כל שהוא שמיני ואפילו בשבת וביום למעוטי לילה: תניא כוותיה דר' יוחנן. דיליף מוביום: מעיקרא מאי ניחא ליה. לאוקמי שמיני דווקא ואפילו בשבת ודחי מחלליה מות יומת אצל שאר מלאכות מאיזה טעם נראה לו כן: ולבסוף. כשהיפך דבריו ואמר או אינו אלא אפי' מילה בכלל מחלליה מות יומת דהוא דוקא ודחי שמיני ימול אצל שאר ימים: מאי קשיא ליה. בטעמא הראשון: אבל מילה דחיא. שבת בק''ו ותיגמר מיניה למידחי מחלליה מות יומת אצל שאר מלאכות ולמימר שמיני דווקא קאמר ואפי' ביום שבת: ומה צרעת שדוחה את העבודה. אזהרה שהזהירה תורה על הצרעת שלא לקוץ בהרתו כדתניא (מכות דף כב.) השמר בנגע הצרעת אזהרה בקוצץ בהרתו הכתוב מדבר והחמירה תורה באזהרה זו לדחות העבודה כדקיימא לן בפסחים (דף סז.) דטומאת מת נדחית בקרבן צבור ולא זבין ומצורעי' ובטלים לעשות פסח ולא אמרינן יקוצו בהרתן ויאכלו פסחים או הכהן יקוץ בהרתו ויעבוד אם הכהנים טמאין בצרעת והקהל טהורין: (רש"י)

תוספות והתניא אמר ליה רבי אלעזר כו'. ול''ג והתנן דכל זה אינו במשנה: ההיא מבן שמונת ימים נפקא. תימה דתניא בת''כ ומייתי לה בפרק הערל (יבמות עב:) השמיני ימול דתניא יכול בין ביום ובין בלילה ת''ל ביום אין לי אלא שנימול לח' נימול לט' לי' ולי''א מניין שאינו נימול אלא ביום ת''ל וביום ובפ''ב דמגילה (דף כ:) נמי אמר אין מוהלין אלא ביום דכתיב וביום השמיני ויש לומר דסמיך אבן שמנת ימים ודרשא פשוטה נקט: אלא מעתה יהא זר ואונן כשר בהן. לאו דווקא נקט זר דהא בכולהו בזב וזבה ויולדת ומצורע כתב בהו כהן: הא אהדריה קרא. והוה ליה דבר שיצא מן הכלל לידון בדבר החדש לאתויי בדלות שאי אתה יכול להחזירו לכללו לפסול לילה ואונן עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש הרי החזירה בפירוש ופסל לילה וה''ה אונן וקשה ואמאי לא קאמר דאהדריה קרא מדכתיב כהן ולא זר ושמא לשום דרשא אחריתי אתא: תניא כוותיה דרבי יוחנן ודלא כרב אחא בר יעקב. ודלא כרב נחמן בר יצחק דאמר אתיא אות ברית דורות לא הוי דאיהו מודה דדרשינן ביום כדדרשינן בברייתא ואות ברית דורות אתא למכשירין וביום למילה גופה ולית ליה למילה הלכה אע''ג דר' יוחנן אית ליה הלכה לר' אליעזר [כדפי' רש''י והאי ברייתא דדרשי ביום אתיא כרבנן דביום] איצטריך למילה גופה ולהכי לא קאמר אלא דלא כרב אחא דברייתא מוכחא בהדיא דלא בעיא למדרש שמיני ימול. מ''ר: מה צרעת שדוחה את העבודה. תימה ולימא קל וחומר איפכא ותדחה עבודה את הצרעת שיקוץ בהרתו כדי לעשות עבודה ומה שבת שדוחה את המילה ומילה דוחה את הצרעת עבודה דוחה אותה צרעת שנדחה מפני מילה אינו דין שתהא עבודה דוחה אותה והא דאמרינן בפסחים בפרק אלו דברים (דף סז.) וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש אם טמאי מתים משתלחין זבים ומצורעים לא כ''ש אלא יש לך שעה שזבין ומצורעים משתלחים ואין טמאי מתים משתלחים ואיזה זה פסח הבא (תוספות)

רשב"א ומה מילה שהיא אחד מאבריו של אדם דוחה השבת וכו'. איכא למידק מאי קל וחומר, דלמא שאני מילה דנכרתו עליה י"ג בריתות, אי נמי משום דאית בה כרת בגדול, וכדפריך בריש פרק קמא דיבמות (ה, ב). תירצו בתוס' דהכא הכי פירושו ומה מילה שאינה אלא לקיום מצוה יחידית באבר אחד מאבריו של אדם דוחה את השבת ק"ו לפקוח נפש שהוא לקיום כל המצות שישמור ויעשה כל המצות. עצם כשעורה הלכה. פירוש: לגלח בו את הנזיר, וכן נמי הא דיליף בקל וחומר לדם רביעית, היינו נמי לגלח בו את הנזיר, אבל לטומאה קרא כתיב וכדדרשינן או בעצם (במדבר יט, טז) זו עצם כשעורה. ודם רביעית נפקא לן מדכתיב (ויקרא כא, יא) על כל נפשות מת, ודרשינן מינה להביא דם רביעית הבא משני מתים, כדאיתא בחולין בפרק בהמה המקשה (עב, א). והא דאמרינן בריש עירובין (ד, ב) ובכיצד מברכין (ברכות מא, א) שיעורין דאורייתא נינהו, דכתיב ארץ חטה ושעורה שעורה זה עצם כשעורה, ותסברא שיעורין מי כתיבי אלא הלכתא נינהו וקרא אסמכתא בעלמא הוא. לאו אעצם כשעורה קאי אלא (אשעורין) [אשארא]. הא דאקשינן: אלא מעתה תפילין דכתיב בהו אות לידחו. לאו אהנחתן קאמר דהנחתן לאו מלאכה היא, ולא עוד אלא אפילו למאן דאמר שבת לאו זמן תפילין הוא, אמרינן בפרק במה אשה יוצאה (סא, א) דהיוצא בתפילין פטור משום דדרך מלבוש הוא, אלא אעשייתן קאמר דהיינו מכשיריו, וכן נמי הא דאקשו ציצית דכתיב בהו דורות לידחו שבת, מכשיריו קאמר. ואע"ג דרבנן אפילו במילה לא שרו מכשירין ולא ילפי מהא אלא גופו של מצוה, התם הוא דאיכא לאוקומה גזירה שוה לגופה של מילה, אבל תפילין וציצית לכשתמצא לומר דנפקי מגזירה שוה על כרחך לא איצטריך אלא למכשיריהן. אלא מעתה יהא זר כשר בהן ואונן כשר בהן. איכא למידק והיאך אפשר לומר כן, והלא כהן כתיב בהו. ויש לומר דזר כדי נסבה ואגב גררא דאונן נסביה. ועוד יש לומר דטעמיה דקרא קא בעי. וכן פירשו משם ר"ח ז"ל. ויש לומר עוד דדלמא כהן דכתיב בהו לאו לעכב אלא [בדאיכא] כהן בכהן ולא זר הא ליכא כהן יהא זר כשר בו, כדי שלא תעכב כפרתן הואיל וחס רחמנא עלייהו. הדר אהדריה קרא. פירוש: מדכתיב ביה ביום אהדריה קרא לכל תורת קרבנות לגמרי, משום דהוי ליה דבר שיצא לידון בדבר חדש שאי אתה רשאי להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש, ולפום כן איצטריך ביום להחזירו לכללו לגמרי. ואם תאמר לרבי יוחנן, ר"א מכשירין מנא ליה. יש לומר דלר"א איכא הלכה וקרא, הלכה לגופה של מילה, וקרא למכשירין. תניא כותיה דר' יוחנן ודלא כרב אחא בר יעקב. והוא הדין שהיא דלא כר"א, וכל שכן דהוי דלא כהני דאמרן הלכה, אלא דאינהו הא סלקי בתיובתא. ורבי שמואל ז"ל פירש בבבא בתרא דלאו כלום משמע, אלא כי אתמר בבי מדרשא בהאי לישניה תניא כותיה ולא כפלוני אמרי הכי, והכא נמי הכי אתמר דרב אחא שמיעא להו למאן דאותבה, ואמרה הכין. (רשב"א)

דף קלב - ב

ועבודה דוחה את השבת מילה דוחה אותה שבת שנדחית מפני העבודה אינו דין שתהא מילה דוחה אותה ומאי או אינו דקאמר הדר אמר וממאי דצרעת חמורה דילמא שבת חמורה שכן יש בה עונשין ואזהרות הרבה (אי נמי) וממאי משום דחמירא צרעת היא דילמא משום גברא הוא דלא חזי ומה אני מקיים שמיני ימול חוץ משבת תלמוד לומר ביום אפילו בשבת: תנו רבנן מילה דוחה את הצרעת בין בזמנה בין שלא בזמנה יום טוב אינה דוחה אלא בזמנה בלבד מנהני מילי דתנו רבנן {ויקרא יב-ג} ימול בשר ערלתו ואע''פ שיש שם בהרת יקוץ ומה אני מקיים {דברים כד-ח} השמר בנגע הצרעת בשאר מקומות חוץ ממילה או אינו אלא אפילו מילה ומה אני מקיים ימול בשר ערלתו בזמן שאין בה בהרת ת''ל בשר ואע''פ שיש שם בהרת אמר רבא האי תנא מעיקרא מאי ניחא ליה ולבסוף מאי קשיא ליה הכי קאמר ימול בשר ערלתו ואע''פ שיש בהרת ומה אני מקיים השמר בנגע הצרעת בשאר מקומות חוץ ממילה אבל מילה דוחה את הצרעת מ''ט דאתיא מק''ו ומה שבת חמורה מילה דוחה אותה צרעת לא כ''ש ומאי או אינו דקאמר הדר קאמר ממאי דשבת חמירא דילמא צרעת חמירא שכן דוחה את העבודה ועבודה דוחה את השבת ת''ל בשר ואע''פ שיש שם בהרת לישנא אחרינא מילה דוחה את הצרעת מ''ט דאתי עשה ודחי לא תעשה ומאי או אינו דקאמר הדר קאמר אימר דאמרינן דאתי עשה ודחי את לא תעשה לא תעשה גרידא האי עשה ולא תעשה הוא ומה אני מקיים ימול בשר ערלתו בזמן שאין בה בהרת ת''ל בשר ואע''פ שיש שם בהרת תינח גדול דכתיב בהו בשר קטן נמי כתיב ביה בשר בינוני מנלן אמר אביי אתיא מביניא מגדול לא אתיא שכן ענוש כרת מקטן לא אתיא שכן מילה בזמנה הצד השוה שבהן שכן נימולין ודוחין את הצרעת אף כל שנימולין דוחין את הצרעת רבא אמר מילה בזמנה דוחה לא צריכא קרא מק''ו אתיא ומה שבת דחמירא דוחה צרעת לא כל שכן אמר ליה רב ספרא לרבא ממאי דשבת חמירא דילמא צרעת חמירא שכן דוחה את העבודה ועבודה דוחה את השבת התם לאו משום דחמירא צרעת אלא משום דגברא הוא דלא חזי אמאי ויקוץ בהרתו ויעבוד מחוסר טבילה הוא תינח נגעים טמאים נגעים טהורים מאי איכא למימר אלא א''ר אשי היכא אמרינן דאתי עשה ודחי ל''ת כגון מילה בצרעת א''נ ציצית וכלאים דבעידנא דמתעקר לאו קא מוקי' עשה הכא בעידנא דמתעקר ללאו לא קא מוקים עשה והא דרבא ורב ספרא

רש"י ועבודה. חמורה היא שדוחה שבת בתמידין ומוספין וקרבנות צבור שזמנם קבוע: מילה דוחה אותה. את הצרעת כדתניא לקמן ימול בשר ערלתו אפילו במקום בהרת יקוץ: ומה או אינו דקאמר. דמשמע או אינו כן כמו שאמרנו אלא אפי' מילה נמי בכלל מחלליה מאי קשיא ליה דקא הדר ביה: הדר אמר תנא לנפשיה ממאי דצרעת חמורה משבת דתימא ק''ו: דילמא שבת חמורה כו'. דהאי דצרעת דוחה עבודה ממאי דמשום חומרא דצרעת היא דילמא הא דלא אמרינן ליה יקוץ משום דגברא דלא חזי הוא כדלקמן דאי נמי קייץ מחוסר טבילה והערב שמש והיום לא יעבוד וטבול יום דמצורע כמצורע הילכך מחלליה מות יומת אפילו במילה ועל כרחך שמיני ימול תדחה אצל שאר ימים: בין שלא בזמנה. כגון קטן חולה והמתינו לו עד שיבריא: בשר. ריבויא הוא ולדרשה: ה''ג ל''א מאי טעמא אתי עשה ודחי לא תעשה. מ''ט מילה דוחה צרעת דאתי עשה דימול ודחי לא תעשה דהשמר לך דהכי קי''ל בפ''ק דיבמות (דף ג:) דאתי עשה ודחי לא תעשה: האי עשה ולא תעשה הוא. השמר לא תעשה הוא ולעשות ככל אשר יורו (דברים כד) היינו עשה: תינח גדול. בר עונשין דכתיב ביה בשר וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו (בראשית יז) והאי בבר עונשין משתעי מדמחייב ליה כרת וקטן נמי בזמנה ביום השמיני כתיב ביה בשר וביום השמיני ימול בשר ערלתו: בינוני. כגון שלא בזמנה ולאו בר עונשין ואביו מצווה עליו נפקא לן מהמול לכם כל זכר (קדושין דף כט.): אתיא מביניא. הצד השוה שבהן שנימולו ודוחין את הצרעת אף אני אביא בינוני שנימול וידחה הצרעת: לא צריכא קרא כו'. וכי אתיא קרא לשלא בזמנה של בינוני: דגברא לא חזי. קס''ד מפני שהוא טמא והיינו דפריך ויקוץ ויטהר ויעבוד: מחוסר טבילה. ולא חזי לעבודה בהאי יומא ומשום למחר דליתא לעבודה קמן לא מדחי: נגעים טהורין. כגון בהק ופרחה בכוליה ובכולהו איתרבו לאיסור קציצה בסיפרי אין לי אלא משנזקק לטומאה עד שלא נזקק לטומאה מניין ת''ל ככל אשר יורו: אלא אמר רב אשי. הא דאמרינן שבת חמירא מצרעת אע''ג דדחייה צרעת לעבודה לאו חומרא דידה הוא אלא היינו טעמא כי אמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה כגון מילה בצרעת דבשעת קציצה דמיעקר לאו מקיים עשה וכן ציצית דכלאים בשעת לבישה מיעקר לאו ומקיים עשה אבל צרעת הנקצצת משום עבודה בעידנא דמיעקר לאו דקציצה אכתי לא מקיים עשה דעבודה הילכך מידחיא עבודה ממילא ולאו חומרא דצרעת הוא: (רש"י)

תוספות בטומאה אלמא דצרעת דוחה את העבודה נימא דהיינו כל זמן שהיא עליו ובק''ו נילף שיקוץ בהרתו כדי לעשות עבודה ועוד קשה לימא רציחה תוכיח שדוחה את העבודה ואינו דוחה שבת אף אני אביא מילה וכי תימא מילה עדיפא שדוחה צרעת הדוחה את העבודה אכתי נימא קבורת מת מצוה תוכיח דעדיפא ממילה שדוחה את המילה מולאחותו הדוחה את הצרעת הדוחה את העבודה הדוחה את השבת אפילו הכי לא דחיא שבת ויש לומר דהכי נמי הוה מצי למימר איפכא ורציחה תוכיח או קבורת מת מצוה תוכיח אלא דניחא ליה לומר שיהא דוחה דנפקא ליה מביום דמילה דחיא שבת ועושה מתחילה ק''ו להעמיד דבריו וסותרו אחר כך שאינו ק''ו כלל ופריך ליה מיניה וביה: הדר אמר ממאי דשבת חמירא דילמא צרעת חמירא. תימה דבברייתא דלעיל מסיק איפכא דלאו משום דצרעת חמירא אלא משום גברא דלא חזי ורבא גופיה סבירא ליה הכי לקמן ועוד למאי דקאמר השתא מנלן דצרעת דוחה את העבודה אימא דעבודה דוחה הצרעת מק''ו ומה שבת חמורה [צרעת לא כ''ש ואומר ר''י דלהאי לישנא] צריך לומר דגרסינן רבה הכא ולית ליה דרבא דלקמן דטעמא משום דגברא לא חזי וסבירא ליה כרב ספרא דפליג עליה דרבא לקמן והא דפשיט להו לרבה ורב ספרא דצרעת דוחה עבודה מצי למימר דמקרא נפקא להו אבל רבא דס''ל גברא לא חזי לדידיה לא בעי קרא ועוד נראה לרשב''א דאפי' ליכא קרא דצרעת דוחה עבודה אתי שפיר אפילו לרב ספרא דלא קאמר רב ספרא שיהא הטעם ודאי דצרעת דוחה עבודה משום חומרא דצרעת אלא איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי הילכך בברייתא דלעיל סתר ק''ו דקאמר וממאי דצרעת חמירא דילמא משום גברא דלא חזי והכא ולקמן על מילתא דרבא דחינן בע''א ממאי דשבת חמירא דילמא צרעת חמירא שכן דוחה את העבודה וזיל הכא קא מדחי ליה וזיל הכא קא מדחי ליה ומהאי טעמא נמי ליכא למילף ביה ק''ו דעבודה תדחי צרעת דשבת דחמורה דוחה צרעת לא כ''ש דדילמא אין לתלות משום חומרא אלא משום גברא לא חזי: האי עשה ולא תעשה הוא. השמר היינו לאו ולעשות היינו עשה כדפי' בקונטרס ואע''ג דאמר בסוף פרק הקומץ (מנחות דף לו:) השמר דלאו לאו השמר דעשה עשה מכל מקום לאו מצות עשה הוא אלא לא תעשה דאמר רחמנא הזהר פן תקוץ בהרת תימה היכי מצינן למימר דלעשות אתא לעשה הא אמר לקמן דאיצטריך לעשות אי אתה עושה אבל אתה עושה בסיב שעל גבי רגלו ויש לפרש דעשה שמעינן מדכתיב לשמור ואם תאמר והא אמר בסמוך היכא אמרינן דאתי עשה ודחי את לא תעשה כגון מילה בצרעת אלמא דליכא בצרעת אלא לאו ואר''ת דלא נקטינן אלא לסימנא בעלמא ואם תאמר והא דקי''ל דאין עשה דוחה את לא תעשה ועשה נגמר ממילה בצרעת דדחי וי''ל מה למילה שכן נכרתו עליה י''ג בריתות: רבא אמר מילה בזמנה לא צריכא קרא. והילכך האי בשר דכתיב בה אם אינו ענין לזמנה תנהו ענין לשלא בזמנה ואו אינו דקתני הוה מפרש רבא כלישנא אחרינא: (תוספות)

רשב"א מאי טעמא דאתיא בק"ו שבת חמורה דוחה, צרעת לא כל שכן. קשיא לי להאי לישנא דמייתי ליה בק"ו, דתינח מילה בזמנה דדחיה שבת, שלא בזמנה דלא דחיא שבת מנא ליה. ונראה לומר דכיון דאיכא במילה צד דהוו שבת נדחה, כולה מילה חשבי' כחמורה וכולה בכלל מקרייא דוחה, ואורחיה דתלמודא בהכין, וכההוא דריש פרק קמא דיבמות דאמרינן התם (ז, א) אשכחן דאתי עשה ודחי לא תעשה גרידא, שיש עמו כרת מנין, ואתא למפשטא מביניא דמילה ופסח דדוחין את השבת, ודחי' מה להנך שכן יש בה צד כרת, אלמא אע"ג דמילת קטן אין בה כרת ודחיא שבת, מכל מקום כיון שעיקר מילה היא חמורה שיש בה כרת אע"ג דמילת קטן אין בה כרת אין הולכין בה אחר הפרט אלא אחר הכלל דמילה גופה מכל מקום חמורה היא שיש בה צד כרת, והכי נמי דכותיה היא דעיקר מילה חמורה שיש בה צד דחוי שבת, והיינו נמי דלעיל אתיא לפרושא בדין ק"ו, ואע"ג דקתני בברייתא מילה בין בזמנה בין שלא בזמנה דוחה את הצרעת. אי נמי איכא למימר דלא קפדינן בה משום דתנא דברייתא סמיך אמסקנא דילפותא דמסיק ליה תנא משום דכתיב בה בשר, ובין בזמנה בין שלא בזמנה כתיב בשר. מכל מקום פשיטותא דמלתא כתירוצא קמא קאי שפיר טפי. כך נראה לי. הא דאמרינן: אתי עשה ודחי לא תעשה הני מילי לא תעשה גרידא, האי עשה ולא תעשה הוא. קשיא לי ומעיקרא מאי ניחא ליה דודאי לא אתי עשה ודחי עשה ולא תעשה, דמאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה. ויש לומר דדלמא הוה סבירא ליה דכיון דעשה דמילה חמיר דאית בה כרת ועוד דנכרתו עליה שלשה עשר בריתות, דחי לעשה דצרעת, וכדמשמע בריש פרק קמא דיבמות (ו, א) דאי לאו דכתב רחמנא (ויקרא יט, ג) שבתותי תשמורו אני ה', ומינה דרשינן אתה ואביך חייבין בכבודי, הייתי אומר דאתי עשה דכבוד אב ואם ודחי לאו ועשה דמחמר ואף על גב דמחמר איכא לאו ועשה, והיינו טעמא משום דעשה דכבוד אב ואם חמיר טפי משום דהוקשה כבודם לכבוד המקום, וכן נמי במציעא בפרק אלו מציאות (לב, א) גבי אמר לו אל תחזיר, וכן נמי אמרו בשלוח הקן (חולין קמא, א) דעשה דטהרת מצורע חמיר משום שלום ביתו, והכי נמי משום חומר עשה דמילה היה סבור מעיקרא דאתי ודחי לעשה ולא תעשה דצרעת ולבסוף הדר ביה. כך נראה לי. רבא אמר מילה בזמנה לא צריכה קרא, שבת חמורה דוחה צרעת לא כל שכן. פירוש: והלכך בשר דכתיב גבי קטן לא צריך לגופו, ואם אינו צריך לגופו תנהו לענין בינוני ולרבא לא אתי ליה תנא בק"ו כלישנא קמא, דאם כן מאי או אינו דקתני, אלא כלישנא בתרא דאתו ליה מדין עשה ולא תעשה ולמילה שלא בזמנה. אמר ליה רב ספרא לרבא וממאי דשבת חמורה דלמא צרעת חמורה שכן דוחה את העבודה, אמר ליה התם לאו משום חומרא דצרעת אלא משום דאכתי גברא לא חזי. מסתברא דכל מאן דאית ליה צרעת חמורה, על כרחך סבירא ליה דמכשירי מילה דוחין את השבת, דמילה גופה לא צריכה קרא דקל וחומר הוא, ומה צרעת דוחה שבת לא כל שכן (מילה), וכי איצטריך קרא דביום השמיני (ויקרא יב, ג) דמיניה דרשינן ביום ולא בלילה ביום ואפילו בשבת, למכשירין איצטריך. וסבירא ליה נמי דמילה שלא בזמנו דלא דחיה שבת, היינו כטעמיה דרבא דלקמן דמייתי לה מדכתיב (שמות יב, יז) הוא לבדו ולא מכשיריו לבדו ולא מילה שלא בזמנה דאתיא בקל וחומר. וכל הני אמוראי דלעיל דמייתו לה למילה גופא דדחייא שבת, סבירא להו כרבא דאמר דשבת חמורה, וצרעת דדחייא עבודה משום דגברא לא חזי הוא, וכי איצטריך למילה גופה איצטריך. ותמיהא לי דאם כן רב ספרא כר"א סבירא ליה. ויש לומר דאיהו לאו משום דסבירא ליה הכין, אלא לאפוקי טעמא מיניה דרבא קאמר הכין. ואם תאמר אם כן דפלוגתא דר"א ורבנן בהא שייכא, כי קאמר הכא והא דרבא ורב ספרא תנאי היא ומייתי ליה פלוגתא דתנאי דברייתא, לוקמינהו בפלוגתא דר"א ורבנן דמתניתין. יש לומר דר"א נמי אפשר דלא סבירא ליה דצרעת חמורה, אלא איהו מקרא והלכתא מייתי להו, מילה הלכתא ומכשירין קרא וכדכתבינן לעיל. כך נראה לי. תינח נגעים טמאין נגעים טהורין מאי איכא למימר. פירושו: דקים להו לרבנן דלא יקוץ אפילו נגעים טהורין משום עבודה, אבל אנן במקום דמדחייא עבודה לא אשכחן, דבשלמא בטמאין קיימא לן בפסחים (סז, א) דטומאת מת נדחית בקרבן צבור ולא בזבין ומצורעין ונידחין לפסח שני, אבל טהורין לא ידעינן מנא לן, אלא דהכי קים להו לרבנן. הא דאמר רב אשי: היכא אמרינן דאתי עשה ודחי לא תעשה, כגון מילה בצרעת וכו' דבעידנא דעקר ליה ללאו קא מקיים עשה, הכא בעידנא דעקר ליה ללאו לא מקיים עשה. ואיכא למידק היכי קא מסיק כן רב אשי טעמא משום דבעידנא דעקר לאו לא מקיים עשה, והא צרעת עשה ולא תעשה הוא ולא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה. ויש מפרשים דלאו עיקר טעמא הוא אלא לומר דאפילו לא הוי אלא לא תעשה גרידא, בכי הא לא אשכחן דמדחי. ואינו מחוור בעיני. ולפי מה שכתבתי אני דמעיקרא סבירא ליה לתנא דברייתא דעשה דמילה חמיר טפי ודחי עשה ולא תעשה דצרעת אתי שפיר, דניחא ליה לרב אשי למימר טעמא דסליק אפילו לכשתמצא לומר כדקא סלקא דעתך דתנא דברייתא למימר מעיקרא. (רשב"א)

דף קלג - א

תנאי היא דתניא בשר ואף על פי שיש שם בהרת ימול דברי רבי יאשיה רבי יונתן אומר אינו צריך שבת חמורה דוחה צרעת לא כ''ש: אמר מר בשר אע''פ שיש שם בהרת ימול דברי רבי יאשיה הא למה לי קרא דבר שאין מתכוין הוא ודבר שאין מתכוין מותר אמר אביי לא נצרכא אלא לרבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור רבא אמר אפילו תימא ר''ש מודה ר''ש בפסיק רישיה ולא ימות ואביי לית ליה האי סברא והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות בתר דשמעה מרבא סברה איכא דמתני להא דאביי ורבא אהא {דברים כד-ח} השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות לעשות אי אתה עושה אבל עושה אתה בסיב שעל גבי רגלו ובמוט שעל גבי כתיפו ואם עברה עברה והא למה לי קרא דבר שאין מתכוין הוא ודבר שאין מתכוין מותר אמר אביי לא נצרכא אלא לרבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור ורבא אמר אפילו תימא רבי שמעון ומודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות ואביי לית ליה האי סברא והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות לבתר דשמעיה מרבא סברה ואביי אליבא דרבי שמעון האי בשר מאי עביד ליה אמר רב עמרם באומר לקוץ בהרתו הוא מתכוין תינח גדול קטן מאי איכא למימר אמר רב משרשיא באומר אבי הבן לקוץ בהרת דבנו הוא קא מתכוין ואי איכא אחר ליעביד אחר דאמר ר''ש בן לקיש כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה לא תעשה דליכא אחר: אמר מר יום טוב אינה דוחה אלא בזמנה בלבד מנא הני מילי אמר חזקיה וכן תנא דבי חזקיה אמר קרא {שמות יב-י} לא תותירו ממנו עד בקר שאין ת''ל עד בקר מה ת''ל עד בקר בא הכתוב ליתן לו בקר שני לשריפתו אביי אמר אמר קרא {במדבר כח-י} עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול בי''ט רבא אמר אמר קרא {שמות יב-טז} הוא לבדו יעשה לכם הוא ולא מכשירין לבדו ולא מילה שלא בזמנה דאתיא מק''ו רב אשי אמר {ויקרא כג-ג} שבתון עשה הוא והוה ליה י''ט עשה ול''ת ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה: כלל אמר ר''ע וכו': אמר רב יהודה אמר רב הלכה כר''ע ותנן נמי גבי פסח כי האי גוונא כלל אמר ר''ע כל מלאכה שאפשר לה לעשותה מע''ש אינה דוחה את השבת שחיטה שאי אפשר לעשותה מע''ש דוחה את השבת ואמר רב יהודה אמר רב הלכה כר''ע וצריכא דאי אשמעינן גבי מילה התם הוא דמכשירין אפשר לעשות מאתמול לא דחו שבת דליכא כרת אבל פסח דאיכא כרת אימא לידחו שבת ואי אשמעינן גבי פסח משום דלא נכרתו עליה י''ג בריתות אבל מילה דנכרתו עליה י''ג בריתות אימא לידחו שבת צריכא: מתני' עושין כל צרכי מילה [בשבת] מוהלין ופורעין ומוצצין ונותנין עליה איספלנית וכמון אם לא שחק מע''ש לועס בשיניו ונותן אם לא טרף יין ושמן מע''ש ינתן זה בעצמו וזה בעצמו ואין עושין לה חלוק לכתחילה אבל כורך עליה סמרטוט אם לא התקין מע''ש כורך על אצבעו ומביא ואפי' מחצר אחרת:

רש"י תנאי היא. דאיכא דנפקא ליה מילה בזמנה מק''ו כרבא וכי אתא קרא לשלא בזמנה ואיכא דלא נפקא ליה בק''ו ואיצטריך למילה בזמנה כרב ספרא ושלא בזמנה אתיא מביניא: לרבי יהודה. רבי יאשיה דמצריך קרא להכי כרבי יהודה סבירא ליה: מודה ר' שמעון בפסיק כו'. הילכך אי לא רבי קרא לא עבדי: סברה. נתן בה דעתיה וקבל ממנו: ה''ג לעשות עושה אתה בסיב שעל רגלו ובמוט שעל גבי כתיפו. ואינו צריך להזהר מלדחות סיב שקושר מנעלו ברגלו ומלישא משאוי על כתיפו: ואם עברה. הבהרת בכך עברה ואינו חושש לה להכי כתיב לעשות שמותר לעשות מלאכתו: ואביי אליבא דר' שמעון. מעיקרא מקמי דסברה האי בשר מאי עביד ליה: באומר לקוץ. גדול שהוא בר עונשין ואומר למוהל לקוץ בהרתו בכוונה ליטהר: קטן. דלא ידע לכווני מאי איכא למימר ועל כרחיך בתרוייהו כתיב בשר כדאמרי' לעיל ובשר דכתיב גבי קטן ביום השמיני ל''ל: באומר אבי הבן לקוץ. דמתכוין לטהרו והוא מוזהר דלא ליעבד בידים ובמתכוין: ואי איכא אחר. שאינו חושש לטהרו ליעבד אחר ולא ליקו אב להתם ואע''ג דרבייה קרא שהרי אתה יכול לקיים עשה בלא עקירת לאו לר' שמעון דהא אחר לא מיכוין ולא עבר ואמר ריש לקיש כו' ורבויא למאי אתא: שאין תלמוד לומר עד בקר. תניינא והנותר ממנו עד בקר דמצי למכתב והנותר באש תשרפו אלא אשריפה קאי והכי קאמר והנותר ממנו בזמן שאסרתי לך דהיינו בקר ראשון כשיבא בקר שני שהוא חולו של מועד תשרפו אבל בי''ט לא אלמא מידי דחול לא עבדינן בי''ט ופסח קרבן י''ד בניסן הוא שהוא חול ומילה שלא בזמנה נמי מידי דחול הוא דבשבת זו לא היה זמנה: ולא עולת חול בי''ט אברי תמיד של עי''ט אין קרבין בי''ט ומילה שלא בזמנה נמי כעולת חול בי''ט דמי: דאתיא בק''ו. שתדחה ומה צרעת שדוחה עבודה מילה שלא בזמנה דוחה אותה כדאמרינן לעיל שבת שנדחית מפני עבודה אינו דין שמילה שלא בזמנה דוחה אותה להכי איצטריך לבדו: ואין עשה. דמילה דוחה לא תעשה ועשה אבל בזמנה איתרבי מביום אפילו בשבת: גבי פסח. כל מלאכה שאפשר לה לעשות מע''ש כגון הבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו: וצריכא. למימר בתרוייהו הלכה כר''ע דמכשירין לא דחו: מילה בזמנה ליכא כרת. דקטן לאו בר עונשין הוא ואבוה לא מיחייב עליה כרת: מתני' מוהלין. חותך את הערלה: ופורעין. את העור המכסה ראש הגיד: ומוצצין את הדם ואף על גב דהיא עשיית חבורה שאין הדם ניתק מחיבורו אלא על ידי המציצה: איספלנית תחבושת: לועס בשיניו. כמה דאפשר לשנויי משנינן: לא טרף יין ושמן. כך היו רגילין והיא רפואה שמערבין וטורפין בקערה יין ושמן יחד כדרך שטורפין ביצים בקערה: חלוק. כעין כיס דחוק היו עושין ומלבישים את ראש הגיד עד העטרה וקושרים שם כדי שלא יחזור העור לכסות את הגיד: לא התקין. לא הזמין: כורך על ידו. דרך מלבוש לשנותו מדרך הוצאה בחול: (רש"י)

תוספות ואביי אליבא דר' שמעון. ולרבי יונתן לא מיבעיא ליה דמוקי ליה בינוני ולאביי נמי דאמר לעיל דבינוני אתי מביניא מצי למימר דסבר ר' יונתן מילתא דאתי בק''ו טרח וכתב לה קרא: באומר לקוץ בהרתו הוא מתכוין. וא''ת אם כן אמאי קאמר אביי לא נצרכא אלא לרבי יהודה הא לר''ש נמי איצטריך כדאמר הכא ויש לומר דלשון ברייתא משמע דמיירי בלא מתכוין מדלא קתני בשר אע''ג דמתכוין לקוץ בהרת ימול: ותנן נמי גבי פסח כה''ג אמר רב יהודה אמר רב הלכה כר''ע. והכא לא פריך הילכתא למשיחא משום דנפקא מינה גבי מילה אע''ג דגבי מילה נמי פסיק הכי מ''מ לאלומי פיסקא דמילה פסיק נמי גבי פסח אגב דפסיק גבי מילה דתילף מינה שפסק ברור הוא לכל דבר: וצריכא דאי אשמועינן. אדרב יהוד' קאי דפסיק כר''ע הכא והתם דאי אדרבי עקיבא א''כ בפ' שתי הלחם (מנחות דף צו.) דקתני נמי כלל אמר ר''ע הוה ליה למימר וצריכא וכן פירש בקונטרס: עושין כל צרכי מילה בשבת. אע''ג דלעיל נמי קתני בשילהי מפנין (ד' קכח.) התם תני לה אגב גררא דמילי דתינוק אבל הכא עיקר: (תוספות)

רשב"א אמר אביי לא נצרכה אלא לר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוון אסור. ומהא שמעינן דדבר שאין מתכוון לר' יהודה אסור מדאורייתא, מדאיצטריך רחמנא למישרי הכא. כך כתוב בספרים: [ו]לעשות, לעשות אי אתה עושה אבל אתה עושה בסיב שעל גבי רגליו. וקשיא לי טובא לגירסא זו, חדא דאם כן לעשות הוי כמו מעשות כלומר השמר מעשות, ואי איתא לא אתי לעשה אלא ללא תעשה, ועשה בצרעת מנא ליה. ועוד מאי קא פריך בסמוך הא למה לי קרא דבר שאין מתכוון הוא, דהא קרא לאו למשתרי אתי אלא למיסר. ומיהו בהא איכא לתרוצי דעל כרחין לא אתי אלא למישרי, דאי למיסר כבר כתיב (דברים כד, ח) השמר בנגע הצרעת לשמור מאד, למה לי דכתב רחמנא לעשות, אלא לומר לך איני מזהירך אלא לעשות אבל עושה אתה בסיב. והגירסא הנכונה כמו שגורס רש"י ז"ל ולעשות לעשות בסיב שעל גבי רגליו, והשתא פריך שפיר למה לי קרא להתיר דבר שאין מתכוון הוא, והשתא אתי שפיר נמי לעשה, דהכי קאמר אתה רשאי לעשות בסיב שעל גבי רגליו ובמוט שעל כתפו, כלומר בשאין מתכוון לקוץ ולטהר, הא מתכוון לקוץ ולטהר אסור ולאו הבא מכלל עשה עשה. בתר דשמעה מרבא סברא. ואיכא למידק בין לאביי בין לרבא, בין למאי דס"ל לאביי מעיקרא, למה לן קרא למישרי מילה בצרעת השתא לגבי הרשות שרי במקום מצוה לכ"ש, ולישתוק קרא מיניה. ונראה לי דאיצטריך משום דהכא בשאינו עושה ממש לשום קציצה אלא מלאכתו הוא עושה וממילא מיקץ קייץ, והלכך אי משום הא הוה אמינא דוקא בכי הא הוא דשרא רחמנא הא בקוצץ ממש בידים ומתכוון לקוץ אלא שאין מתכוון לשם קציצת טהרה לא, הלכך איצטריך למיכתב בשר להתיר במקום מילה, שהוא קוצץ בהרת בידים כנ"ל. והרמב"ן ז"ל תירץ דלא בא הכתוב אלא להתיר אפילו מתכוון לקוץ במקום מילה, פי' לפירושו לקוץ בהרתו לטהר הוא מתכוון. ואביי למאי דסליק אדעתיה מעיקרא האי בשר לר"ש מאי עביד ליה, אמר רב עמרם באומר לקוץ בהרתו הוא מתכוון. ואיכא למידק אם כן מאי דוחקיה דאביי דהוה מוקים לה מעיקרא כר' יהודה דלא קיימא לן כותיה, לוקמיה אפילו לר"ש דקיימא לן כותיה בדבר שאין מתכוון. ועוד דהכין הוה שפיר טפי, דפריק לה אפילו למאי דסבירא ליה למ"ד דבעי לה דהא קאמר הא למה לי קרא דבר שאין מתכוון הוא, כלומר ודבר שאין מתכוון מותר. ויש לומר משום דימול בשר ערלתו משמע טפי במתכוון למול ולא לקוץ בהרתו. ומיהו לר"ש למאי דסבר ליה דשרי בעלמא אפילו בפסיק רישיה, על כרחין איצטריך ליה לאוקומיה באומר לקוץ הוא מתכוון. תמיהא לי מאן דמתני לה אההיא דר' יאשיה, אמאי קרי ליה דבר שאין מתכוון, הא מתכוון לקציצה אלא שאינו מתכוון לטהר אלא למול, ואין זה קרוי דבר שאין מתכוון אלא מלאכה שאינה צריכה לגופה, והא למה הדבר דומה למכבה גחלת של עץ ברשות הרבים (לעיל מב, א) דמתכוון לכבות ולא מחמת שהוא צריך לגופו של כבוי אלא כדי שלא יזוקו בה רבים, וקרי' לה מלאכה שאינה צריכה לגופה ולא דבר שאין מתכוון, וכדאיתא בפרק כירה (לעיל מא, ב) גבי המיחם שפינהו דאמרינן שמואל בדבר שאין מתכוון סבירא ליה כר"ש, במלאכה שאינה צריכה לגופה סבירא ליה כרבי יהודה. ויש לומר דאי כתב רחמנא בפירוש השמר בנגע הצרעת שלא תקוץ הכי נמי, אלא השמר בנגע הצרעת כתב רחמנא, כלומר שלא יטהרנו אלא בהוראת כהן, ואנן הוא דאמרינן דכיון שכן אסור לקוץ בהרת שמטהר הוא בקציצתו, והלכך כשזה קוצץ לשם מילה הוי ליה דבר שאין מתכוון אצל טהרה. לבדו ולא למילה שלא בזמנה, דאתיא בקל וחומר. איכא גירסאות דמסיימי בה הכין: ומה צרעת שאינו נדחה מפני צורך הדיוט נדחה מפני מילה שלא בזמנה, יום טוב שנדחה מפני צורך הדיוט כגון שחיטה ובישול אינו דין שתהא מילה שלא בזמנה דוחה אותו. והיא גירסת גדולי הראשונים וכתובה בספר המאור. ואינה מחוורת בעיני, דשחיטה ובישול אינו צורך הדיוט גרידא כקציצת בהרת, אלא צורך מצוה, דשמחת יום טוב עשה הוא דכתיב (דברים טז, יד) ושמחת בחגיך. ולא גרסינן ליה כלל ואינה ברוב הספרים. גם רש"י ז"ל אינו גורס כן, שהוא ז"ל מפרש האי ק"ו משום דצרעת חמורה שדוחה את העבודה ועבודה דוחה את השבת ומילה שלא בזמנה דוחה אותה, יום טוב ושבת שנדחין מפני עבודה קל וחומר שנדחין מפני מילה אפילו שלא בזמנה. ומכל מקום איכא למידק, דהא רבא גופיה הוא דאמר לעיל איפכא ואמר דשבת חמורה, וצרעת דוחה את העבודה לאו משום דצרעת חמורה אלא משום דגברא דלא חזי. ועל כרחין נצטרך לומר דלעיל לא גרסינן רבא אלא רבה, דהוא רבה בר נחמני רביה דרבא. (רשב"א)

דף קלג - ב

גמ' מכדי קתני כולהו כל צורכי מילה לאתויי מאי לאתויי הא דת''ר המל כל זמן שהוא עוסק במילה חוזר בין על הציצין המעכבין את המילה בין על הציצין שאין מעכבין את המילה פירש על ציצין המעכבין את המילה חוזר על ציצין שאין מעכבין את המילה אינו חוזר מאן תנא פירש אינו חוזר אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן רבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה היא דתניא ארבעה עשר שחל להיות בשבת מפשיט (אדם) הפסח עד החזה דברי רבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה וחכ''א מפשיטין את כולו ממאי עד כאן לא קאמר ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה התם משום דלא בעינן {שמות טו-ב} זה אלי ואנוהו אבל הכא דבעינן זה אלי ואנוהו הכי נמי דתניא זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה ושופר נאה ציצית נאה ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה בקולמוס נאה בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין אבא שאול אומר ואנוהו הוי דומה לו מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום אלא אמר רב אשי הא מני רבי יוסי היא דתנן בין שנראה בעליל ובין שלא נראה בעליל מחללין עליו את השבת רבי יוסי אומר נראה בעליל אין מחללין עליו את השבת ממאי דילמא עד כאן לא קאמר ר' יוסי התם דלא ניתנה שבת לידחות אבל הכא דניתנה שבת לידחות הכי נמי אלא אמרי נהרדעי רבנן דפליגי עליה דרבי יוסי היא דתנן ארבעה כהנים נכנסין שנים בידם שני סדרים ושנים בידם שני בזיכין וארבעה מקדימין לפניהם שנים ליטול שני סדרים ושנים ליטול שני בזיכין המכניסין עומדים בצפון ופניהם לדרום והמוציאין עומדים בדרום ופניהם לצפון אלו מושכים ואלו מניחין טפחו של זה בצד טפחו של זה משום שנאמר {שמות כה-ל} לפני (ה') תמיד ר' יוסי אומר אפילו אלו נוטלין ואלו מניחין אף זה היה תמיד ת''ר מהלקטין את המילה ואם לא הילקט ענוש כרת מני א''ר כהנא אומן מתקיף לה רב פפא אומן לימא להו אנא עבדי פלגא דמצוה אתון עבדיתו פלגא דמצוה אלא אמר רב פפא גדול מתקיף לה רב אשי גדול בהדיא כתיב ביה {בראשית יז-יד} וערל זכר אשר לא ימול אלא אמר רב אשי לעולם אומן וכגון דאתא בין השמשות דשבת ואמרו ליה לא מספקת ואמר להו מספקינא ועבד ולא איסתפק ואישתכח דחבורה הוא דעבד וענוש כרת: מוצצין וכו': אמר רב פפא האי אומנא דלא מייץ סכנה הוא ועברינן ליה פשיטא מדקא מחללי עליה שבתא סכנה הוא מהו דתימא האי דם מיפקד פקיד קמ''ל חבורי מיחבר ודומיא דאיספלנית וכמון מה איספלנית וכמון כי לא עביד סכנה הוא אף ה''נ כי לא עביד סכנה הוא: ונותנין עליה איספלנית: אמר אביי אמרה לי אם איספלניתא דכולהון כיבי שב מינאי תרבא וחדא קירא רבא אמר קירא וקלבא רישינא דרשה רבא במחוזא קרעינהו בני מניומי אסיא למנייהו אמר להו שבקי לכו חדא דאמר שמואל האי מאן דמשי אפיה ולא נגיב טובא נקטרו ליה

רש"י גמ' מכדי קתני. במתניתין: כולהו. כל דברים העושים למילה מוהלין ופורעין ומוצצין כו' למה לי דתנן כללא ברישא עושין כל צרכי מילה: ציצין. שיורי ערלה ובמתני' מפרש אלו הן ציצין המעכבין ויש שאינן מעכבין כגון בשר שאינה חופה רוב העטרה אלא מיעוטה ומה היא עטרה שורה גבוה המקפת בגיד סביב שממנה הגיד משפע ויורד לצד הקרקע ומשפע ויורד לצד הגוף: המל. בשבת: כל זמן שהוא עוסק בה. שלא סילק ידו אם ראה שנשתיירו בה ציצין בין מעכבין את המילה שאינה כשרה עד שיחתכם בין שאין מעכבין חוזר וחותך דכולא חדא מילתא היא והרי ניתנה שבת לדחות אצלה: פירש. שסילק ידיו: על המעכבין חוזר. שהרי הן כמילה עצמה: ועל שאין מעכבין אינו חוזר. דהוי כהתחלה בפני עצמה ועל אלו לא ניתן לחלל את השבת והיינו דקתני כל צרכי מילה ואפילו ציצין שאין מעכבין חוזר עליהם כל זמן שלא פירש: מאן תנא פירש אינו חוזר. ומשום דפירש חשיב ליה חזרה מילתא לנפשה והואיל ולא עיכוב מצוה נינהו לא הדר: מפשיט הפסח עד החזה. והיינו פירש דתנן במסכת תמיד (פ''ד מ''ב) גבי הפשיטו שהיה מתחיל מן הרגלים והיה מפשיט ויורד עד שמגיע לחזה הגיע לחזה חתך את הראש ונתנו למי שזכה בו ואח''כ הכרעיים ומירק והפשיט כו' שמעי' מיניה משהגיע לחזה סילק ידיו מן ההפשט והתחיל להתעסק בניתוח קצת וגבי עולה דכולה כליל מירק והפשיט ומנתח הידים תחילה אחר הראש וגבי פסח נמי משהפשיט עד החזה דיכול להוציא אימוריו בלא נימין קורעו ומוציאן מיד והוה ליה פירש מן ההפשט וקאמר רבי ישמעאל שוב אינו גומר ומפשיט משום דכיון דפירש הויא חזרה מילתא דאתחלתא לנפשה ושלא לצורך גבוה דומיא דציצין דלא מעכבין: דלא בעינן זה אלי ואנוהו. דאחר נטילת האימורין אין הידור מצוה ביפוי בשר אבל יפוי מילה מצוה היא: הוי דומה לו ולשון אנוהו אני והוא אעשה עצמו כמותו לדבק בדרכיו: בין שנראה. החדש: בעליל בגילוי לכל ויש לדעת שראוהו בית דין והקרובים להם ואין צריך לרואין חוץ לתחום לחלל שבת ולבא ולהעיד לפני ב''ד מחללין: ר' יוסי אומר כו'. אלמא אע''ג דאיכא מצוה כיון דלאו לצורך גבוה הוא לא מחללינן והכא נמי פירש דהוי אתחלתא דחילול כי הכא בלא צורך גבוה לא מחללינן: לא ניתנה שבת לדחות. אפילו בהתחלתה דהא נראה בעליל אבל הכא כיון שנתנה שבת לדחות להתחיל בה המילה הכי נמי דכי פירש והדר לאו אתחלתא לנפשה היא והוי כמו שלא פירש וגומר כל מצותו: רבנן דפליגי עליה דרבי יוסי. גבי לחם הפנים: ארבעה כהנים נכנסין. להיכל בשבת לסדור לחם הפנים: שני סדרים. שתים מערכות של לחם: שני בזיכין. שתי כפות מלאות לבונה כדכתיב (ויקרא כד) ונתת על המערכת לבונה זכה: מקדימין לפניהם שנים ליטול. מן השלחן שני סדרים הישנים: ושנים ליטול שני בזיכין. והשלחן היה נתון ארכו ממזרח למערב ואלו עומדין מזה לרוחב השלחן בצפון ואלו עומדין לנגדו לדרום ודווקא מכניסין לצפון דכל צפון ענין חשיבות היא כדאמרינן במסכת סוכה (דף נו.) גבי חילוק לחם הפנים למשמרה הנכנסת והיוצאת הנכנסין חולקין בצפון כדי שיראו נכנסין: רבי יוסי אומר אפילו אלו נוטלין. תחילה ומסלקין כולה מן השלחן ולאחר שעה מניחין אלו: אף זה תמיד. ומה אני מקיים תמיד שלא ילין שלחן בלא לחם ולרבנן אי שקלי ושבקי ליה והדר מסדרי לא מיקרי להו תמיד אלא התחלה אחריתי ונמצא שמתעכב שלחן בלא לחם וגבי פירש נמי כי הדר אתי מילתא אחריתי היא ולרבי יוסי דאמר כי שבקי והדר מתחלי נמי תמיד הוא דחדא מילתא הוא הכא נמי פירש חוזר אע''פ שאין מעכבין דכולה גמר מילתא היא: מהלקטין. בציצין המעכבין: מני. כרת זו של מי הוא: אמר רב כהנא אומן. ענוש כרת ובשבת קאי שחילל שבת ולא עשה מצוה: ונימא אנא עבדי פלגא. כלומר הואיל וכשהתחיל ברשות התחיל וחבורה שעשה ברשות עשה אמאי חייב נימא להו לכו אתם וסיימו המלאכה: אלא אמר רב פפא. בגדול שמל קמיירי ובחול וענוש כרת דקאמר משום מילה קאמר דעדיין ערל הוא: וכגון דאתא בין השמשות. דכל היום כשר למילה ואמרו ליה לא מספקת לגמור ביום כהילכתה ותעשה חבורה בשבת בלא מצוה וענוש כרת ומיהו מיתה ליכא דלא אתרו ביה למיתה ולא קבל עליו התראה וכרת איכא דאתחלה ברשות לא התחיל ולא ניתנה שבת לדחות אצלו בשעה זו: מהו דתימא. מתניתין לא אשמעינן דמחלל שבתא עלה דדם מיפקד פקיד מופקד ועומד שם כנתון בכלי ובמציצה אין חבורה ואין כאן איסור תורה ומשום הכי שרי ולאו משום סכנה ואומנא דלא מייץ בחול לאו סכנתא היא ולא ליעבריה: קא משמע לן דדם חיבורי מיחבר. כשיוצא ע''י מציצה ואפילו הכי שרי משום סכנה מדקתני במתני' גבי איספלנית וכמון: שב מינאי תרבא. ז' מנות של חלב: וחדא דקירא. שעוה: קירא וקלבא רישינא רישינ''א: שרף-עץ [כאן, לא רק שהמלה הלועזית מופיעה בתוך פירוש רש''י בלי סימן הגרשיים המציין את זרותה, שהוא דבר שכיח, אלא אפילו שולבה בטעות בתוך נוסח התלמוד] . הוא זפת של עץ שמוציאים ממנו שלא ע''י האור והיא לבנה: קרעינהו למנייהו. שהפסיד להם לגלות רפואה זו: שבקי לכו חדא. שלא גיליתי: (רש"י)

תוספות גדול בהדיא כתיב ביה. אע''ג דבכמה דוכתין תניא מה שבהדיא בפסוק איבעי למתני גדול שלא מל ענוש כרת: לועס בשיניו. אף על גב דאחר מילה חולה שיש בו סכנה הוא מ''מ כמה דאפשר לשנויי משנינן: (תוספות)

רשב"א מאן תנא ר' ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה היא. איכא למידק והא רבנן לא שרו התם הפשט כדרכו אלא בברזי, דליכא אלא משום שבות כדאמרינן בפרק כל כתבי הקודש, (קיז, א) והכא גבי ציצין שאינן מעכבין את המילה דשקיל להו כדרכו איכא איסורא דאורייתא. ויש לומר דהתם נמי רבנן בכל ענין שרו, ולטעמיה דר' ישמעאל קאמרי ליה לדידן בכל ענין שרי משום דכתיב (משלי טז, ד) כל פעל ה' למענהו שלא יהא קדשי שמים מוטלין כנבלה, אלא לדידך אודי לן מיהא דבברזי דליכא אלא שבות לישתרי כדשריא להציל תיק הספר עם הספר. אלא אמרי נהרדעי רבנן דפליגי עליה דרבי יוסי. בלחם הפנים, וסלקא בהכין, וכיון שכן קיימא לן כהאי ברייתא דכל היכא דפירש אינו חוזר על ציצין שאין מעכבין, דרבנן ורבי יוסי הלכה כרבנן דרבים נינהו, ואף על גב דדחיה לה לברייתא מעיקרא מדר' ישמעאל ומדרבי יוסי, וכל שכן מדרבנן דפליגי עליה, השתא דאוקימנא כרבנן דלחם הפנים אידחי כל מאי דאמרינן מעיקרא ושמעינן דלא שייכי בהני פלוגתא דלעיל כלל. ונראה לי להביא ראיה, מדאמרינן לעיל דאפילו רבי יוסי דקדוש החדש מודה בה, ואילו הכא אמרי דאתיא דלא כרבי יוסי דלחם הפנים, ואם איתא דהני פלוגתא שייכן אהדדי אם כן תקשי לן דרבי יוסי אדרבי יוסי, שמע מינה דלא שייכן כלל אהדדי ואידחי כל מאי דאמרינן מעיקרא. ולפיכך פסקו הגאונים והרב אלפסי ז"ל כההיא ברייתא, משום דליכא מאן דפליג עלה אלא רבי יוסי דלחם הפנים לבד, ולית הלכתא כותיה אלא כרבנן דרבים נינהו. (רשב"א)

דף קלד - א

חספניתא מאי תקנתיה לימשי טובא במיא דסילקא: לא שחק מערב שבת: תנו רבנן דברים שאין עושין למילה בשבת עושין לה ביו''ט שוחקין לה כמון וטורפין לה יין ושמן א''ל אביי לרב יוסף מאי שנא כמון בי''ט דחזי לקדרה יין ושמן חזי נמי בשבת לחולה דתניא אין טורפין יין ושמן לחולה בשבת אמר ר''ש בן אלעזר משום ר''מ אף טורפין יין ושמן א''ר שמעון בן אלעזר פעם אחת חש רבי מאיר במעיו ובקשנו לטרוף לו יין ושמן ולא הנחנו אמרנו לו דבריך יבטלו בחייך אמר לנו אע''פ שאני אומר כך וחבירי אומרים כך מימי לא מלאני לבי לעבור על דברי חבירי הוא ניהו דמחמיר אנפשיה אבל לכולי עלמא שרי התם לא בעי ליכא הכא בעי ליכא הכא נמי ניעביד ולא לילך היינו דקתני נותן זה בפני עצמו וזה בפני עצמו: ת''ר אין מסננין את החרדל במסננת שלו ואין ממתקין אותו בגחלת א''ל אביי לרב יוסף מאי שנא מהא דתנן נותנים ביצה במסננת של חרדל א''ל התם לא מיחזי כבורר הכא מיחזי כבורר ואין ממתקין אותו בגחלת והתניא ממתקין אותו בגחלת לא קשיא כאן בגחלת של מתכת כאן בגחלת של עץ א''ל אביי לרב יוסף מ''ש מבישרא אגומרי א''ל התם לא אפשר הכא אפשר א''ל אביי לרב יוסף מהו לגבן א''ל אסור מ''ש מלישה א''ל התם לא אפשר הכא אפשר והא אמרי נהרדעי גבינה בת יומא מעליא הכי קאמרי דאפילו גבינה בת יומא מעליא: אין עושין לה חלוק כו': אמר אביי אמרה לי אם האי חלוק דינוקא לפניה לסיטרא לעילאי דילמא מידביק גרדא מיניה ואתי לידי כרות שפכה אימיה דאביי עבדא כיסתתא לפלגא אמר אביי האי ינוקא דלית ליה חלוק לייתי בליתא דאית ליה שיפתא וליכרכיה לשיפתא לתתאי ועייף ליה לעילאי ואמר אביי אמרה לי אם האי ינוקא דלא ידיע מפקתיה לשייפיה מישחא ולוקמיה להדי יומא והיכא דזיג ליקרעיה בשערתא שתי וערב אבל בכלי מתכות לא משום דזריף ואמר אביי אמרה לי אם האי ינוקא דלא מייץ מיקר דקר פומיה מאי תקנתיה ליתו כסא גומרי ולינקטיה ליה להדי פומיה דחיים פומיה ומייץ ואמר אביי אמרה לי אם האי ינוקא דלא מנשתיה לינפפיה בנפוותא ומנשתיה ואמר אביי אמרה לי אם האי ינוקא דלא מעוי ליתו סליתא דאימיה ולישרקיה עילויה ומעוי ואמר אביי אמרה לי אם האי ינוקא דקטין לייתו לסילתא דאימיה ולישרקיה עילויה מקוטנא לאולמא ואי אלים מאולמא לקוטנא ואמר אביי אמרה לי אם האי ינוקא דסומק דאכתי לא איבלע ביה דמא] ליתרחו ליה עד דאיבלע ביה דמא ולימהלוה דירוק ואכתי לא נפל ביה דמיה ליתרחו עד דנפל ביה דמיה ולימהלוה דתניא א''ר נתן פעם אחת הלכתי לכרכי הים ובאת אשה לפני שמלה בנה ראשון ומת שני ומת שלישי הביאתו לפני ראיתיו שהוא אדום אמרתי לה המתיני לו עד שיבלע בו דמו המתינה לו עד שנבלע בו דמו ומלה אותו וחיה והיו קורין אותו נתן הבבלי על שמי שוב פעם אחת הלכתי למדינת קפוטקיא ובאת אשה אחת לפני שמלה בנה ראשון ומת שני ומת שלישי הביאתו לפני ראיתיו שהוא ירוק הצצתי בו ולא ראיתי בו דם ברית אמרתי לה המתיני לו עד שיפול בו דמו והמתינה לו ומלה אותו וחיה והיו קורין שמו נתן הבבלי על שמי:

רש"י חספניתא. פניו מתבקעות ואני אומר שהוא מין שחין שקורין אינייר''א {אוביידר"א: מין צרעת, שבה הפנים מתבקעות [ומלבינה את העור (aube - לבן). ראה הערה בספר על הספק בזיהוי]} והוא (בגרב) ובחרס שכתוב בתורה (דברים כח) וחספניתא תרגום של חרס: במיא דסילקא. מרק תרדין: חזי לחולה. שאין בו סכנה: יבטלו. דהאי נמי חולה הוא: אבל לכולי עלמא שרי. ר''מ וסתם מתני' ר''מ ואמאי תנן נותן זה בעצמו וזה בעצמו: התם. גבי שאר חולים: לא בעו ליכא. לטרפו ולערבו יפה יפה: ולא לילך. לא יערבנו כל כך: ומתרץ היינו דקתני נותן זה בעצמו וזה בעצמו. שמערב ואינו לוכך: אין מסננין את החרדל. בי''ט: במסננת שלו. טעמא מפרש לקמיה דמיחזי כבורר שמשליך הסובין שלו: ואין ממתקין אותו בגחלת. כדרך שרגילין לכבות לתוכו את הגחלת או אבן ניסוקת: נותנין ביצה במסננת של חרדל. ומסננה בתוכו לייפות מראיתו: לא מיחזי כבורר. שכולה יוצאה דרך המסננת ואין משתייר שם פסולת: בגחלת של עץ. אסור דשייך בה כיבוי לפי שעושה פחם גחלת של מתכת לא שייך בה כיבוי דאינו נעשה פחם: ומ''ש מבישרא אגומרי. שצולין בי''ט ואע''ג דמכבה: לא אפשר. לצלות מאתמול דביומא שביחא טפי אבל חרדל אפשר מאתמול: לגבן. גבינה: מאי שנא מלישה. שלשין פת ביום טוב והאי נמי ללישה דמיא: לא אפשר. דפת חמה מעליא טפי הכא אפשר מאתמול: אימא אף גבינתא בת יומא מעליא. וכ''ש דאתמול: לפניה לסטריה לעילאי. לאימרא שבשפת פיה יהפוך ויקפל למעלה שלא תהא סמוכה לבשרו מפני שראש מקום חתך הבגד שם הוא ויוצאין ממנו גרדין שקורין פיינד''ץ {ציציות} ודלמא מדביקא גרדתא מיניה במכה וכשבא להפשיט החלוק מעל המילה ישמוט ויקרע את ראש הגיד ומשוי ליה כרות שפכה: אימיה דאביי. אומנתו: עבדא. לתינוקות הבאים לידה לתקן מילתן: כיסתתא לפלגא. דמילה כיס היתה עושה של בגד לפנים בתוך החלוק ותופרתו מתוכו בתוך החלוק ומגיע למטה עד חצי החלוק כדי לחוץ בין האימרא ובין המילה: לייתי בליתא. מעט שחק של בגד שיהא בו אימרא לפי שהאימרא מהדקה יפה בבשר שלא ישמט החלוק מן הגיד: וליפכיה לשפתיה לתתאי. לתחתית ראש הגיד יתן השפה וראש השני החלק יהא למעלה: ולעפיה לעילאי. אותו ראש העליון החלוק יקפל ויקפול כלפי חוץ מפני הגרדין שלא ידבקו במכה: דלא ידיע ביה מפקתיה. שאין ניכר בו נקב בית הרעי ששם הוצאת זבלו: לישייפיה מישחא. שהשמן מצהיל הבשר: ולוקמיה להדי יומא. נגד השמש: והיכא דזיג. שצלול כזכוכית בידוע שהחלל כנגדו: בשערתא. בראש השעורה שהוא חדוד: דזריף. מנפחו אינפליי''ר {לנפח} בלע''ז: דלא מייץ. שלא יכול לינק: מיקר הוא דקר פומיה. נצטננו שפתיו ואין בו כח למוץ בהן: לייתו כסא דגומרי. תשטח גחלים על דף או על כלי: ולוקמה להדי פומיה. ויעמיד אצל פיו: דחיים פומיה. שיתחמם פיו: ומייץ. וינק: דלא מינשתא. שאין נשימה ניכרת בו שאין דופק כנגד לבו כדרך כל אדם: לינפפיה בניפוותא. יניפו עליו בנפה שקורין וא''ן {ו"ן: רחת [כלי שבו מרקידים את התבואה לנפותה, בצורת מגש גדול של נצרים בעלי שתי ידיות]} : דלא מעוי. אין רוחו נכנס ויוצא יפה אליינ''א {אליני"ר: לנשום} בלע''ז: סילתא דאימיה. שיליא שנולדה עמו: ולישרקיה עליה. יחליקנה על בשרו כמו אישתרוקי אישתריקו (ע''ג ד' מ:) אשאולדי''ר {אישלאוריי"ר: להחליק} : דקטין. שהוא דק: מקוטנא לאולמא. השליא ראשה א' קצר וראשה אחד רחב יחליקוה עליו מראש הקצר יתחילו וימשוכו לצד הרחב כלומר כן ירחיב זה ויתעבה: ואי אלים. ולא מחמת בריאות אלא נפוח לישרקיה עליה מאולמא לקוטנא: דסומק. כל בשרו אדום: לא איבלע ביה דמיה. בבשרו דעכשיו כל דמו מצוי בין עור לבשר וכשמוהלין אותו יוצא כל דמו: ליתרחו ליה. ימתינו מלמולו: לא נפל ביה דמא. לא בא בו דם ומתוך כך חלש הוא ואין בו כח וממהר לחלוש ולמות: לכרכי הים. ה''ג ראיתיו שהיה ירוק הצצתי בו ולא היה בו דם ברית תרתי לגריעותא חדא דאי מהיל ליה לא נפק מיניה דמא והטפת דם ברית מצוה כדכתיב (זכריה ט) גם את בדם בריתך ועוד דמסוכן הוא ומשום חולשא שלא נוצר בו עדיין דם: (רש"י)

תוספות הכא מיחזי כבורר. מיהו בורר לא הוי שגם הפסולת ראוי לאכילה ולא דמי למשמרת דריש תולין (לקמן ד' קלז:) דאיכא למ''ד חייב משום בורר: (תוספות)

דף קלד - ב

מתני' מרחיצין את הקטן בין לפני המילה ובין לאחר המילה ומזלפין עליו ביד אבל לא בכלי ר''א בן עזריה אומר מרחיצין את הקטן ביום השלישי שחל להיות בשבת שנאמר {בראשית לד-כה} ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים ספק ואנדרוגינוס אין מחללין עליו את השבת ורבי יהודה מתיר באנדרוגינוס: גמ' והא אמרת רישא מרחיצין רב יהודה ורבה בר אבוה דאמרי תרוייהו כיצד תני מרחיצין את הקטן בין לפני מילה בין לאחר מילה כיצד מזלפין עליו ביד אבל לא בכלי אמר רבא והא מרחיצין קתני אלא אמר רבא הכי קתני מרחיצין את הקטן בין מלפני מילה בין לאחר המילה ביום הראשון כדרכו וביום השלישי שחל להיות בשבת מזלפין עליו ביד אבל לא בכלי ר''א בן עזריה אומר מרחיצין את הקטן ביום השלישי שחל להיות בשבת שנאמר ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים תניא כוותיה דרבא מרחיצין הקטן בין לפני מילה בין לאחר מילה ביום ראשון כדרכו וביום השלישי שחל להיות בשבת מזלפין עליו ביד ר''א בן עזריה אומר מרחיצין את הקטן ביום השלישי שחל להיות בשבת ואע''פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים וכשהן מזלפין אין מזלפין לא בכוס ולא בקערה ולא בכלי אלא ביד אתאן לתנא קמא מאי אע''פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר משום דגדול לא סליק בישרא הייא קטן סליק ביה בישרא הייא ההוא דאתא לקמיה דרבא אורי ליה כשמעתיה איחלש רבא אמר אנא בהדי תרגימנא דסבי למה לי אמרו ליה רבנן לרבא והתניא כוותיה דמר אמר להו מתניתין כוותייהו דיקא ממאי מדקאמר רבי אלעזר בן עזריה אומר מרחיצין את הקטן ביום השלישי שחל להיות בשבת אי אמרת בשלמא תנא קמא מזלפין קאמר היינו דקאמר ליה ר''א בן עזריה מרחיצין אלא אי אמרת תנא קמא מרחיצין ביום הראשון קאמר ומזלפין ביום השלישי האי רבי אלעזר בן עזריה אומר מרחיצין אף מרחיצין מיבעי ליה כי אתא רב דימי אמר רבי אלעזר הלכה כר''א בן עזריה הוו בה במערבא הרחצת כל גופו או הרחצת מילה אמר להו ההוא מרבנן ורבי יעקב שמיה מסתברא הרחצת כל גופו דאי ס''ד הרחצת מילה מי גרע מחמין על גבי מכה דאמר רב אין מונעין חמין ושמן מעל גבי מכה בשבת מתקיף לה רב יוסף ולא שני לך בין חמין שהוחמו בשבת לחמין שהוחמו מע''ש מתקיף לה רב דימי וממאי דהכא בחמין שהוחמו בשבת פליגי דילמא בחמין שהוחמו בע''ש פליגי אמר אביי אנא בעאי דאישני ליה וקדם ושני ליה רב יוסף מפני שסכנה הוא לו איתמר נמי כי אתא רבין א''ר אבהו א''ר אלעזר ואמרי לה א''ר אבהו א''ר יוחנן הלכה כר''א בן עזריה בין בחמין שהוחמו בשבת בין בחמין שהוחמו מע''ש בין הרחצת כל גופו בין הרחצת מילה מפני שסכנה היא לו: גופא אמר רב אין מונעין חמין ושמן מעל גבי מכה בשבת ושמואל אמר נותן חוץ למכה ושותת ויורד למכה מיתיבי אין נותנין שמן וחמין על גבי מוך ליתן על גבי מכה בשבת התם משום סחיטה תא שמע אין נותנין חמין ושמן על גבי מוך שעל גבי מכה בשבת התם נמי משום סחיטה תניא כוותיה דשמואל אין נותנין חמין ושמן על גבי מכה בשבת אבל נותנין חוץ למכה ושותת ויורד למכה תנו רבנן נותנין על גבי המכה מוך יבש וספוג יבש אבל לא גמי יבש ולא כתיתין יבשין קשיא כתיתין אכתיתין לא קשיא הא בחדתי הא בעתיקי אמר אביי שמע מינה הני כתיתין מסו: ספק ואנדרוגינוס כו': תנו רבנן {ויקרא יב-ג} ערלתו ערלתו ודאי דוחה את השבת

רש"י מתני' ומזלפין עליו. את החמין: ביד. אבל לא בכלי ובגמ' פריך הא אמרת רישא מרחיצין דמשמע כדרכו והדר תני אפילו לזלף עליו בכלי אסור: ספק. כגון ספק בן ח' חדשים [וספק בן ט'] דהוא כאבן בעלמא ואין מילתו דוחה שבת (וספק בן ט'): ר' יהודה מתיר באנדרוגינוס. דאיתרבי מקראי כדמפרש בגמ' לקמן: גמ' והא אמרת רישא מרחיצין. ואפילו כדרכו: כיצד קתני. מרחיצין דרישא לאו כדרכו הוא דתנא סיפא לפרושי כיצד מרחיצין כגון לזלף ביד ואפילו ביום ראשון: תניא כוותיה דרבא כו' ה''ג ביום השלישי מזלפין עליו ביד ולא גרסינן: אבל לא בכלי: אתאן לת''ק. הך סיפא תנא קמא אמרה דאילו ר''א אפילו הרחצה כדרכו שרי: משום דגדול לא סליק בישרא הייא. היינו טעמא דמעשה שכם לאו ראיה גמורה היא משום דגדול אין מכה שבבשרו מעלה ארוכה מהר אבל קטן נתרפא מידי סכנתו מהר: אורי ליה כשמעתיה. התיר לו הרחיצה כדרכו ביום ראשון שחל להיות בשבת: איחלש. נעשה חולה והיה דואג שמא על כך נענש: אמר בהדי תרגימנא דסבי למה לי. מה היה לי לחלוק כנגד זקנים הללו רב יהודה ורבה בר אבוה שפירשו שאסור להרחיץ: אי אמרת בשלמא ת''ק מזלפין. ביום ראשון קאמר ולא איירי בהרחצה כלל אלא בזילוף היינו דאתא ר''א בן עזריה ופליג ואמר מרחיצין: אלא אי אמרת. תנא קמא נמי מרחיצין אמר בשני הימים ולא פליג ר''א אלא איום שלישי דקאמר ת''ק מזלפין אף מרחיצין ביום השלישי מיבעי ליה: הוו בה. דייקי בה: דאי ס''ד הרחצת מילה מי גרע מחמין על גבי מכה. דשרי והכא אסרי רבנן בשלישי (לגמרי): ולא שני כו'. והכא גבי מילה בהוחמו בשבת עסקינן הלכך בשלישי דליכא סכנתא לא: אמר אביי אנא בעאי דאישני ליה. אני הייתי רוצה לתרץ אתקפתא זו כדשני ליה רב יוסף מפני שסכנה היא לו: וקדם רב יוסף ושנייא ליה. דודאי מתניתין חמין שהוחמו בשבת נמי שרי בימים הראשונים ולר''א אף בשלישי מפני שמניעת חמין סכנה היא לו: אין נותנין כו'. קס''ד גזרה משום שחיקת סמנין כשמואל דטעמיה משום הכי הוא והיינו דקאמר אבל נותן חוץ למכה דלא מוכחא מילתא דלרפואה: מוך יבש וספוג יבש. דלאו לרפואה היא אלא שלא ישרטו בגדיו הקשים מכתו: אבל לא כתיתין יבישים וגמי יבש. חתיכות בגדים דקות משום דמסו וגזרו משום שחיקת סמנין: קשיא כתיתין אכתיתין. רישא שרי מוך יבש דהיינו כתיתין וסיפא אסר כתיתין: חדתי. חדשים שלא היו על גבי מכה מעולם מסו עתיקי לא מסו: ה''ג שמע מינה הני כתיתין מסו: ערלתו ודאי דוחה השבת. דבהאי קרא וביום השמיני דילפינן מיניה אפילו בשבת כתיב בסיפיה ערלתו דמשמע מיעוטא ערלתו של זה ולא אחר ולמעוטי ספק אתא: (רש"י)

תוספות מי גרע מחמין על גבי מכה. והיכי אסרי רבנן בשלישי אע''ג דאיכא למימר דרב אמרה למילתיה כר''א בן עזריה דפסקינן. לעיל הלכתא כוותיה משמע ליה דלכ''ע קאמר ועוד דאפילו לר''א בן עזריה פריך דמשמע דשרי בשלישי משום סכנה מדמייתי קרא ויהי ביום השלישי ורב איירי במכה שאין בה סכנה: ואין מונעין חמין ושמן. פירש ה''ר יוסף פורת בשם רבינו שמואל דבמעורבת יחד איירי דאי כל חד באפי נפשיה מאי קמ''ל בשמן מתני' היא בפ' שמנה שרצים (לעיל דף קיא.) אבל סך הוא את השמן והיינו אפילו על גבי מכה מדקתני בני מלכים סכין ע''ג מכותיהן שמן וורד מכלל דבשאר שמן מותר לאחר אפילו ע''ג מכה ושמואל נמי היכי הוה פליג: (תוספות)

רשב"א האי ר' אליעזר בן עזריה אומר מרחיצין אף מרחיצין מיבעי ליה. קשיא לי והא ברייתא נמי דקתני בהדיא בדברי ת"ק ביום ראשון מרחיצין כדרכו, לא קתני בדר"א בן עזריה אף מרחיצין, אלא מרחיצין כלישנא דמתניתין. ויש לומר דרבא משבש לה לכולה ברייתא. הא דאמרינן: אי אמרת הרחצת מילה מי גרע מחמין שעל גבי המכה. פירש רש"י ז"ל: מי גרע מחמין שעל גבי המכה דשרי, והכא אסרי רבנן בשלישי. ואינו מחוור בעיני, חדא דהא לא שייכא האי קושיא לתרגומה דרבא קמייתא ודתניא כותיה, דהא בהדיא תניא בברייתא ברבנן, ובשלישי מזלפין דאלמא רבנן לא אסרי בשלישי ליתן עליה חמין, והלכך אפילו תמצא לומר דלתרגומה דסבי פליגי רבנן לגמרי ביום שלישי, כלל [ו]כלל לא ואפילו בזילוף, כיון דללישנא בתרא דברייתא לא פליגי, הוה ליה לרבי יעקב למימר בהדיא דאי אמרת להרחצת מילה לתרגומא דסבי מי גרע ממכה. ועוד דהא אפילו לתרגומא דסבי, מנא ליה דפליגי לגמרי בשלישי, דהא במתניתין לא פירשו רבנן לא יום ראשון ולא יום שלישי, אלא סתמא קתני מרחיצין בין לפני מילה בין לאחר מילה. ואי משום דקתני ר"א בן עזריה אומר מרחיצין ביום השלישי, דלכאורה משמע דרבנן לא שרו ביום שלישי כלל, דאי רבנן שרו לזלף אפילו ביום שלישי, ור"א בן עזריה שרי בכולהו להרחיץ ואפילו בשלישי, א"כ מאי שנא יום שלישי דנקט. לא היא דר"א לרבותא נקטה, לומר דאפילו בשלישי מרחיצין אותו, וכן נמי משמע מהא דאמר רבא, אי אמרת בשלמא ת"ק מזלפין קאמר, היינו דאמר ר"א מרחיצין, אלא אי אמרת ת"ק מרחיצין ביום ראשון קאמר ומזלפין ביום השלישי וכו', ר"א בן עזריה אף מרחיצין מיבעי ליה, והשתא אי אמרינן דלרבנן דלתרגומא דסבי ביום שלישי כלל [ו]כלל לא, כל שכן דהוי ליה למיתני אף, כלומר אף ביום השלישי מרחיצין. ועוד דאי רבנן לגמרי אסרי אף לזלף ביום שלישי, מנא ליה דר"א פליג בתרתי אדרבנן, ושרי ביום שלישי אפילו בהרחצה גמורה, דלמא לא שרי אלא בחדא, כלומר דמזלפין עליו ביד ביום שלישי, ומרחיצין דר"א בן עזריה כמרחיצין דרבנן. ועוד מאי קא מייתי מרב דאמר אין מונעין חמין מעל גבי המכה, דלמא רב דאמר כר"א דהלכתא כותיה. אלא נראה לי דהכי פירושא אי אמרת הרחצת מילה, אמאי אשמועינן תנא במילה ליתני מכה וכל שכן מילה דמי גרע מילה ממכה, ופרקינן מי לא שני לך בין חמין שהוחמו בשבת לחמין שהוחמו מערב שבת, והלכך נקט מילה, משום דבמילה שרי אפילו בשהוחמו בשבת, ואילו במכה ליכא מאן דשרו אלא כשהוחמו מערב שבת. הלכה כר"א בן עזריה בין בחמין שהוחמו בשבת בין בחמין שהוחמו מערב שבת בין בהרחצת כל גופו בין בהרחצת מילה. פירוש: בשלישי וכל שכן בראשון ובשני דיותר מסוכן ביום ראשון ושני מביום שלישי, שהרי לתרגומא דברייתא רבנן דפליגי ביום שלישי, מודו ביום ראשון, והוא הדין נמי לתרגומא דסבי, וכל שכן לפירושו של רש"י ז"ל דפירש לתרגומא דסבי דרבנן לא שרו בשלישי אפילו לזלף, וביום הראשון שרו לזלף מיהא, אלמא לכולי עלמא טפי חמור יום ראשון מביום שלישי, ויום שני נמי דכל דלא סליק טפי מצטער ומסתכן. והא דכתיב (בראשית לד, כה) ביום השלישי בהיותם כואבים, לאו למימר דמסתכן דוקא ביום השלישי, אלא משום דבשלישי איכא חולשא טפי, והיינו דאתו עלייהו ביום השלישי ולא ביום הראשון ואף על גב דלכולי עלמא ביום ראשון מיהא מסתכן טפי, משום דאע"ג דמצטערי טפי מכל מקום ליכא חולשא. ולפני מילה נמי מרחיצין אותו אפילו בחמין שהוחמו בשבת על ידי עכו"ם שחממן מעצמו, ואפילו עבר ישראל ואמר ליה לעכו"ם זיל אחים לי, ואפילו עבר נמי וחממן ישראל, דכל הני משום קנס הוא דאסרינן ליה בעלמא, אבל הכא במקום מצוה לא קנסינן. ותדע לך דאפילו לפני מילה מרחיצין אפילו בחמין שהוחמו בשבת, דהא קתני במתניתין מרחיצין את המילה בין לפני מילה ובין לאחר מילה, אלמא לפני מילה ולאחר מילה חד דינא אית להו בהא. ובמאי דמרחיצין או מזלפין למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה לאחר מילה הכי נמי מרחיצין או מזלפין נמי לפני מילה, ומתרגומא דרבא נמי שמעינן לה, דהא לתרגומיה ת"ק שרי ביום ראשון להרחיץ כדרכו בין לפני מילה בין לאחר מילה, ומינה נשמע לר"א בן עזריה דכי היכי דשרי רחיצה כדרכו לאחר מילה הכי נמי שרי לפני מילה. וכן פסק הרב אלפסי ז"ל משמא דרבוותא, וכן כתב מורי הרב רבי יונה ז"ל בהלכותיו. וא"ת היאך אפשר לומר דהרחצה דלפני מילה מותרת בחמין שהוחמו בשבת, וכן הרחצת כל גופו קודם מילה, והא מכשירי מילה נינהו, וחמין שהוחמו בשבת אסורין מדבריהם (לעיל לט, ב) בין בשתיה בין ברחיצה, וכן נמי הרחצת כל גופו אסורה מדבריהם ואפילו אבר אבר (לעיל מ, א), ואנן הא קיימא לן כרבנן דר"א דאסרי מכשירי מילה ואפילו בדבר שאין בו אלא שבות דרבנן. יש לומר דחמין שהוחמו בשבת קנס הוא דקנסינן, ובמקום מצוה לא גזרו, וכן הרחצת כל גופו לאו מלאכה הוא שהרי בצונן מותר, וכן פניו ידיו ורגליו אפילו בחמין שהוחמו מערב שבת, אלא שאסרוה מפני הבלנין שהיו מחמין בשבת, ובמקום מילה לא גזרו. וכן תירץ מורי הרב ר' יונה ז"ל. ואם תאמר עוד והא יהבינן טעמא בגמרא להרחצה דלאחר מילה בהרחצת כל גופו ובחמין שהוחמו בשבת מפני שסכנה היא לו, הא לפני מילה דאין שם סכנה ליתסר ותדחי מילה. תירץ מורי הרב ז"ל דמשום הכי נקט האי טעמא בגמרא, משום דלאחר מילה אי ליכא סכנה לא שריא ולא מידי ואפילו זילוף, אבל לפני מילה התירו לצורך המילה. ועוד דמשום הכי נקט בגמרא האי טעמא, לומר דעל כרחין חמין שהוחמו בשבת נמי שריא. ומעתה הרחצה שהתירו לאחר מילה התירו לפני המילה דחד דינא אית להו בהא, וכדמוכחא מתניתין כדאמרן. ולי נראה דכיון דהוצרכו להתיר שבות דרחיצה לגבי מילה, לא רצו לאסור אף לפני מילה דהויא לה כחוכא, לאחר מילה נתיר להדיא מפני שסכנה היא לו, הא אפילו קודם מילה יודעין בה הכל שעל כרחנו יבא לידי כך, ועכשיו נאסור, והלכך כל מה שהתירו בענין רחיצה לאחר המילה התירו אף לפני המילה. והיכא דאישתפוך חמימי ואיבדור סממני לאחר מילה, מחממין ושוחקין מפני הסכנה, ומיהו כל היכא דאפשר לשנויי משנינן, וכדתניא במתניתין לא שחק כמון מערב שבת לועס בשיניו, ולא יטרוף יין ושמן אלא נותן זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, כלומר בכלי בלא בילה כדאיתא בגמרא. אבל אשתפוך קודם מילה ואי אפשר לו להרחיצו לאחר מילה אלא אם יאמר לעכו"ם להחם דקא מידחי ביה שבות דרבנן שיש בו מלאכה, ואי נמי בדליכא ויצטרך ישראל להחם לו, בזה ראיתי מחלוקת בין הגדולים, שהרמב"ן ז"ל כתב שאם יש לו חמין להרחיצו לפני המילה ואין לו להרחיצו לאחר מילה, שרוחצין אותו ומלין אותו שאין כאן מכשירין דוחין כלום, ואחר שמל הרי כאן סכנת נפשות שדוחה שבת, ואין אומרים תדחה מילה כדי שלא להביא אותו לסכנה ונדחה שבת, אלא מילה עצמה דוחה שבת וסכנת נפשות דוחה שבת, ואין למצוה אלא שעתה, ואין לדחות מילה מפני דחיית שבת שיבא אחר מכן מפני הסכנה. והביא ראיה ממתניתין דקתני לא שחק כמון מערב שבת לועס ואם לא התקין מערב שבת כורך על אצבעו ומביא ואפילו מחצר אחרת, ולא קתני כשאין לו כמון בביתו או שאי אפשר ללעוס בשיניו תדחה, ומדקתני תקנתא ולא קתני נמי דחייה שמע מינה כדאמרן. ועוד דכורך על אצבעו ומביא דרך רשות הרבים איסורא דאורייתא הוא דמשאוי הוא לו, אי נמי מחצר אחרת שלא נשתתפו נמי איסורא הוא ונדחה מילה מידי דהוה אאיזמל שאין מביאין אותו דרך שער בשינוי ואפילו במבוי שאינו משותף, אלא שאין צרכי סכנה שלאחר מילה דוחין אותה מתחלה, אלא מל ואחר כך מחלל לצורך הסכנה ע"כ. ולפי דברי הרב ז"ל הא דאמרינן בעירובין (סז, ב) בההוא ינוקא דאשתפוך חמימיה, דקודם מילה הוא. ואין נראה כן מדברי הגאונים ז"ל, אלא שנשפכו חמימי דלאחר מילה. ולא התירו הגאונים ז"ל אלא בדאישתפוך חמימי ואיבדור סממני לאחר מילה, הא קודם מילה תדחה, דעל כרחין אתי למידחי שבת במישחק סממני ומיחם חמימי. וכ"כ הר"ז הלוי ז"ל מפורש. ומסתברא לי כותייהו מדתני בפרק קמא דביצה (ב, א) השוחט בית שמאי אומרים יחפור בדקר ויכסה, וב"ה אומרים לא ישחוט אלא אם כן היה לו עפר מוכן מבעוד יום, ושוין שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה. ואם כדברי הרמב"ן ז"ל, לעולם שוחטין ואע"פ שאין לו דקר נעוץ מפני מצות שמחת יום טוב, דבשעת שחיטה אין כאן דחוי כלל, ולאחר שחיטה הרי כאן מצות עשה דכסוי, ומצות עשה הוא דדוחה חפירת הדקר דאיסורא דרבנן הוא, ואין דוחין מצות שמחת יום טוב בשעתה שלא נבוא לידי איסורא דרבנן דלאחר שחיטה, אלא ודאי שמעינן דכל דבר שאנו יודעין בתחילת הענין שיבא לידי איסור מלאכה ואפילו דרבנן שאינה נתרת קודם זמן תדחה אותה מצוה כדי שלא נבוא לבסוף לידי כך וכל שכן במלאכה דאורייתא. ומה שהתירו לו לכרוך על אצבעו להביא מחצר שאינה מעורבת ולא דחו את המילה בכך, כדדחינן לה מפני הבאת האיזמל ואפילו דרך גגות וקרפיפות. יכילנא לשנויי, דאין הכי נמי אי אתידע מלתא מקמי מילה, ומתניתין בדלא ידעי עד לאחר מילה, ואפילו הכי כל היכא דאיכא לשנויי משנינן. ואלא מיהו אפילו תמצא לומר דבאתידע מקמי מילה מיירי, לא קשיא ולא מידי, דהתם שאני דכיון דעל כרחין מידחיא שבות דרבנן בלאחר מילה בהכין דהיינו נתינת אספלנית משום דהוה ליה הני אי אפשר לעשותה מערב שבת, אפילו אתידע מקמי מילה נמי לא דחי' מילה מקמי שבות דלאחר מילה דאין בה איסורא דאורייתא, והא דלא קתני נמי לא הביא כמון מערב שבת או שאי אפשר לו ללעוס תדחה מילה, אינה ראיה, דהא קתני רישא כלל אמר ר' עקיבא כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת, והלכך תנא לאו כרוכלא תני ואזיל, ואם אי אפשר לעשותה מערב שבת, אלא הבאת כמון ואפילו מרשות הרבים שרי, כיון דאפשר להביאו בשער או לאחר ידו דאין בו אלא שבות דרבנן שאין בזה מלאכה דאורייתא, וכל שבות דלאחר מילה שאין בו מלאכה שרי כדאמרן, דמה לי דחיית שבות נתינת אספלנית, מה לי שבות אחר דלאחר מילה, כך נראה לי. (רשב"א)

דף קלה - א

ולא ספק דוחה את השבת ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא אנדרוגינוס דוחה את השבת רבי יהודה אומר אנדרוגינוס דוחה את השבת וענוש כרת ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא נולד בין השמשות דוחה את השבת ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא נולד כשהוא מהול דוחה את השבת שב''ש אומרים צריך להטיף ממנו דם ברית וב''ה אומרים אינו צריך א''ר שמעון בן אלעזר לא נחלקו ב''ש וב''ה על נולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית מפני שערלה כבושה היא על מה נחלקו על גר שנתגייר כשהוא מהול שבית שמאי אומרים צריך להטיף ממנו דם ברית ובה''א א''צ להטיף ממנו דם ברית: אמר מר ולא ספק דוחה את השבת לאתויי מאי לאתויי הא דתנו רבנן בן שבעה מחללין עליו את השבת ובן ח' אין מחללין עליו את השבת ספק בן ז' ספק בן ח' אין מחללין עליו את השבת בן שמונה הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו אבל אמו שוחה ומניקתו מפני הסכנה איתמר רב אמר הלכה כת''ק ושמואל אמר הלכה כר''ש בן אלעזר רב אדא בר אהבה אתיליד ליה ההוא ינוקא כשהוא מהול אהדריה אתליסר מהולאי עד דשוייה כרות שפכה אמר תיתי לי דעברי אדרב אמר ליה רב נחמן ואדשמואל לא עבר אימר דאמר שמואל בחול בשבת מי אמר הוא סבר ודאי ערלה כבושה היא דאיתמר רבה אמר חיישינן שמא ערלה כבושה היא רב יוסף אמר ודאי ערלה כבושה היא אמר רב יוסף מנא אמינא לה דתניא רבי אליעזר הקפר אומר לא נחלקו ב''ש וב''ה על נולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית על מה נחלקו לחלל עליו את השבת ב''ש אומרים מחללין עליו את השבת וב''ה אומרים אין מחללין עליו את השבת לאו מכלל דת''ק סבר מחללין עליו את השבת ודילמא ת''ק דברי הכל אין מחללין קאמר אם כן רבי אליעזר הקפר טעמא דב''ש אתא לאשמעינן דילמא ה''ק לא נחלקו ב''ש וב''ה בדבר זה: אמר ר' אסי כל שאמו טמאה לידה נימול לשמונה וכל שאין אמו טמאה לידה אין נימול לשמנה שנאמר {ויקרא יב-ב} אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה וגו' וביום השמיני ימול בשר ערלתו א''ל אביי דורות הראשונים יוכיחו שאין אמו טמאה לידה ונימול לשמנה א''ל נתנה תורה

רש"י אנדרוגינוס. ספק הוא ונולד בין השמשות נמי ספק זמנו הוא ספק אינו זמנו וכן נולד מהול ספק שמא ערלה כבושה היא העור דבוק בבשר ולקמיה פריך ספק קמא לאתויי מאי הואיל ותני כל הני ספיקי: רבי יהודה אומר כו'. לקמיה יליף מילתיה: שב''ש אומרים צריך להטיף כו'. ואפילו הכי מודו דשבת לא דחי: שצריך להטיף. חיישינן שמא ערלה כבושה היא: על גר. דליכא שום ספק ערלה כגון ערבי מהול: בן ח' אין מחללין עליו. שהרי כמת הוא ואין מילתו מצוה ואי קשיא א''כ לאו חילול הוא שהרי הוא כמחתך בבשר מת לקמן נמי מוקי האי חילול במכשירי מילה ואליבא דר' אליעזר: מפני הסכנה. מפני שחלב הרבה בדדיה ומביאה לידי חולי: כת''ק. אליבא דב''ה דאמר א''צ להטיף ממנו דם ברית: אהדריה אתליסר מהולאי. שיטיפו ממנו דם ברית ולא רצו משום דשבת הואי ואפילו לב''ש ספק הוא ואין מחללין: עד דשוויה כרות שפכה. והוא עצמו מלו ועשאו כרות שפכה שחתך מן הגיד: אדרב. דאמר א''צ להטיף: בשבת מי אמר. הא ספיקא הוא: והוא סבר. רב אדא סבר דודאי ערלה כבושה היא ומחללינן: חיישינן. הא דאמר ר''ש בן אלעזר לדברי הכל צריך להטיף אספיקא קאמר ובחול שמא ערלה כבושה היא ולענין שבת נמי ודאי לא מחללינן: ודאי ערלה כבושה היא. ומחללינן: לאו מכלל דת''ק. דר' אליעזר הקפר סבר דברי הכל מחללין ואנא דאמרי כוותיה: ה''ג וממאי דילמא מכלל דת''ק סבר דברי הכל אין מחללין א''כ רבי אליעזר טעמא דב''ש אתא לאשמעינן כו'. א''כ דתנא לעיל מיניה אמר דברי הכל אין מחללין ר' אליעזר הקפר דאתא לאיפלוגי ולמימר דלאו דברי הכל הוא דהא לב''ש מחללין מאי רבותא אשמעינן דב''ש פליגי בה הא ב''ש במקום ב''ה אינה משנה ומשנינן דילמא הכי קאמר ר' אליעזר לת''ק דאמר בשבת לדברי הכל אין מחללין ופלוגתייהו בחול דלב''ה א''צ להטיף ממנו דם ברית הא ליתא דלא נחלקו בדבר זה אלא ודאי צריך ובשבת הוא דפליגי וטעמא דב''ה אתא לאשמעינן דבחול צריך ולאפוקי מת''ק דאמר לב''ה לא צריך: כל שאין אמו טמאה לידה. כגון יוצא דופן ונכרית שילדה ולמחר נתגיירה אין בנה ממתין עד שמנה אלא נימול מיד: דורות הראשונים. מאברהם עד מתן תורה שנתנה מילה ולא נהגו טומאה: (רש"י)

תוספות ולא ספק דוחה את השבת. נראה לר''י דאסמכתא בעלמא הוא ולא איצטריך קרא להכי דהיכי תיסוק אדעתיה לחלל את השבת ולא ידענא אם הוא בר חיוב מילה או לא כדמפרש לקמן דספק נולד לז' או לח' ומשום נולד בין השמשות לא איצטריך נמי קרא דמוטב דתיבטל מצות מילה בשמיני מספיקא בשב ואל תעשה ואל יחלל שבת בידים מספק אלא נראה לר''י דעיקר האי קרא אתא לאנדרוגינוס שאינו דוחה שבת ונולד כשהוא מהול ומיהו לא מחד ערלתו נפקי דאין סברא לומר שקולים ויבואו שניהם אלא תרי קראי כתיבי חד במילה בזמנה וביום השמיני ימול בשר ערלתו וחד במילה שלא בזמנה ) דגדול וערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו (בראשית יז) א''נ קרא אתא לאנדרוגינוס ונולד כשהוא מהול מסברא ידעינן דאין צריך להטיף דם ברית ר''י. אי נמי עיקר קרא לנולד כשהוא מהול ולאנדרוגינוס לא צריך קרא דהא נפקא ליה לר' יהודה לקמן דאנדרוגינוס טעון מילה מדכתיב כל זכר ורבנן הוו דרשי לדרשה אחריתי: לא נחלקו על נולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית כו' על מה נחלקו על גר שנתגייר. השתא משמע דיותר יש להצריך הטפה לנולד כשהוא מהול מלנתגייר כשהוא מהול דהא לנולד כ''ע מודו ובגר איכא פלוגתא וא''כ לקמן דפסיק רב הלכה כת''ק ומשמע דכוותיה קי''ל מדקאמר רב אדא בר אהבה תיתי לי דעברי אדרב וכיון דקי''ל כת''ק בנולד כשהוא מהול שאין צריך להטיף ממנו דם ברית כ''ש גר שנתגייר כשהוא מהול וה''ג לא פסקו כן אלא פסקו דקטן א''צ וגר צריך ובקטן ודאי כדין פסקו כשמועתנו ובגר נמי נראה לר''י שסמכו אההיא דיבמות דפרק החולץ (דף מו:) דתניא הרי שבא ואמר מלתי ולא טבלתי מטבילין אותו ומה בכך דברי רבי יהודה ור' יוסי אומר אין מטבילין ואת''ל דא''צ להטיף ממנו דם ברית בנתגייר כשהוא מהול לרבי יוסי אמאי אין מטבילין הרי הוא מהול לפנינו מאי נפקא מינה אם לא מלו אותו ב''ד לא יהא אלא ערבי מהול וגבעוני מהול אלא ודאי צריך להטיף ממנו דם ברית ולכך אין מטבילין דאינו גר עד שימול ויטבול ונראה לרשב''א לתת טעם בדבר שהרי הסברא הפוכה מסברא דשמעתין והיינו טעמא דבין קטן שנולד כשהוא מהול ובין גר שנתגייר כשהוא מהול דין הוא דשניהם היו טעונים הטפת דם ברית אי לאו דדרשינן הכא דקטן אין צריך להטיף ממנו משום דכתיב ערלתו ודוקא בקטן דגלי גלי בגר דלא גלי לא גלי ור''ח פסק איפכא מה''ג: בן שמנה הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו. נראה לר''י דעכשיו מותר לטלטל כל תינוקות שאין אנו בקיאין וכולם כמו ספק בן ח' ספק בן ט' ופעמים שהאשה מתעברת סמוך לטבילתה ופעמים שאינה מתעברת ומותר למולו בשבת ממ''נ כדאמרינן לקמן (דף קלו.) אפילו הוא בן שמנה ודאי כגון שלא בא על אשתו אלא פעם אחת ופירש וילדה לסוף ח' אפילו הכי נראה לר''י דמותר לטלטלו ולמולו בשבת אם אין ריעותא בשערו ובציפרניו כדאמר בפרק הערל (יבמות דף פ:) דאמרינן האי בר שבעה הוא ואישתהויי אישתהי: מפני הסכנה. סכנת חלב כשיש הרבה בדדין ולא חיישינן שמא תטלטל אותו ולא ידע רשב''א מאי איריא מפני הסכנה דאפילו לא יהא אלא צערא בעלמא מותר אפילו היא לחלוב עצמה ולהוציא חלב שבדדין אע''פ שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה דחמיר איסורא טפי מאיסור טלטול נראה דשרי מידי דהוה אמפיס מורסא דשרינן משום צערא: מכלל דת''ק סבר ד''ה מחללין. ר' אליעזר הקפר ור''ש בן אלעזר תרווייהו קיימי את''ק וה''ק ליה ר''א הקפר לר''ש בן אלעזר לא כך יש להשיב על דברי ת''ק אלא הכי אית לן למימר לא נחלקו כו' והשתא דייק שפיר מכלל דת''ק סבר וכו'. פירוש רשב''א: (תוספות)

רשב"א גירסת הגאונים ז"ל: אמר רבה מנא אמינא לה דתניא ר"א הקפר ברבי אומר לא נחלקו ב"ש וב"ה וכו', לאו מכלל דת"ק סבר דברי הכל אין מחללין, אם כן ר"א הקפר טעמא דב"ש אתא לאשמועינן, דלמא הכי קאמר לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה. ות"ק דקאמר הכא היינו ר"ש בן אלעזר, וכן נמצא בתוספתא (פט"ז, הל' ח). והא דקאמר לאו מכלל דת"ק סבר דברי הכל אין מחללין, יש מפרשים דאי אמרינן ת"ק דהיינו ר"ש בן אלעזר סבר דצריך להטיף ממנו דם ברית אפילו בשבת קאמר דודאי ערלה כבושה היא, היכי קאמר ר"א לא נחלקו ב"ש וב"ה בחול שצריך להטיף ממנו דם ברית, אמר ת"ק אפילו בשבת ואמר ליה איהו אפילו בחול, אלא שמע מינה דת"ק דהיינו ר"ש ב"א לא אמר אלא בחול ואפילו לב"ש, ולפיכך אמר ליה ר"א הקפר דבדבר זה (הוא דנחלקו) [לא נחלקו], דלכולי עלמא צריך ודאי להטיף ממנו דם ברית כדקאמר ר"ש בן אלעזר, אלא דמחלוקתן בשבת היא, דלב"ש מחללין עליו את השבת, ונמצא רבה דאמר בין כר"ש בן אלעזר בין כר' אלעזר הקפר, ורב יוסף דלא כחד. ויש מפרשים דהכי פירושא, לאו מכלל דת"ק סבר אין מחללין, דכיון דאשכחן לר"א הקפר דאמר דספק ערלה כבושה היא לב"ה, מסתמא אף ר"ש בן אלעזר הכי סבירא ליה, דמדר' אלעזר נשמע לר"ש, דבכדי לא נטיל מחלוקת ביניהם אלא במאי דאשכחן להו דפליגי דהיינו לב"ש דאינה משנה. ולי נראה דטעמא משום דאשכחן לרשב"א דמוסיף בהא את"ק, הכי נמי לר"א מוסיף אדר' שמעון, דכל תנא בתרא לטפויי מלתא קא אתי, והלכך ת"ק דר"ש אמר דאף בחול אין צריך להטיף ממנו דם ברית אלא לב"ש בלחוד, ור"ש אומר דאף לב"ה צריך להטיף בחול אבל לא בשבת משום דלכולהו ספק ערלה כבושה היא, ור"א הקפר על ר"ש מוסיף ואמר דלבית שמאי אפילו בשבת נמי דודאי ערלה כבושה היא לבית שמאי, ואקשינן אי הכי רבי אלעזר הקפר טעמא דבית שמאי אתא לאשמועינן, דאילו לענין דינא ר"א ור"ש הושוו לדעת אחת ולשניהם אין מחללין את השבת לבית הלל, ובטעמא דבית שמאי הוא דפליגי ומה בכך והא בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה. ופרקינן דלמא הכי קאמר לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה, יש מי שפירש דלמא הכי קאמר ליה לר"ש, לא נחלקו ב"ש וב"ה בהטפת גר שנתגייר כשהוא מהול (כדקאמר) [כדקאמרת], דבההוא לא נחלקו שצריך להטיף ממנו דם ברית, אלא בהטפת נולד שהוא מהול פליגי ולחלל עליו את השבת, ולא א"ר אלעזר הכין לאשמועינן טעמא דב"ש בנולד כשהוא מהול, אלא לאשמועינן דבההיא הוא דפליגי ולא בגר שנתגייר כשהוא מהול. ויש מי שפירש דאת"ק דר"ש ב"א קאי כלומר דבין ר' שמעון בן אלעזר בין ר' אלעזר הקפר אמרו ליה לת"ק, לא נחלקו ב"ש וב"ה על נולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית, אלא על מה נחלקו, ר"ש ב"א אמר על גר שנתגייר כשהוא מהול, ורבי אליעזר הקפר קאמר בנולד כשהוא מהול עצמו ולחלל עליו את השבת. ורש"י ז"ל גורס: א"ר יוסף מנא אמינא לה דתניא ר"א הקפר אומר וכו', לאו מכלל דת"ק סבר דברי הכל מחללין, ודחינן דלמא ת"ק סבר ד"ה אין מחללין, ואקשינן אם כן ר"א הקפר טעמא דב"ש אתא לאשמועינן, ופרקינן דלמא הכי קאמר לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה, ואף לגירסא זו נמצא שהתלמוד דחה רב יוסף מאותה ברייתא דלא שמע מינה מידי. וגירסת הגאונים ז"ל נראית יותר נכונה. ולענין פסק, בנולד כשהוא מהול קיימא לן כר"ש בן אלעזר וכדפסק שמואל. ואע"ג דפסק רב כת"ק, הא איכא רבה ורב יוסף דפליגי אליבא דר"ש בן אלעזר ושמע מינה דסבירא להו כותיה. ובפלוגתא דרבה ורב יוסף קיימא לן כרבה דאמר דספק ערלה כבושה היא ואינה דוחה את השבת, דרבה ורב יוסף הלכה כרבה בר משדה ענין ומחצה (ב"ב קיד, ב), ואפילו אם תמצא לומר דלא אתמר כללא אלא במאי דפליגי בכולה מכלתין דבבא בתרא, מכל מקום לענין פסק הלכה הוי ליה ספיקא אי כרב יוסף, ונקטינן לחומרא ואין מחללין עליו את השבת. ולענין גר שנתגייר כשהוא מהול. יש אומרים דכיון דפסק שמואל הלכה כר"ש בן אלעזר, שמעינן מינה דאין צריך להטיף ממנו דם ברית, דסתמא כיון דר"ש בן אלעזר ור"א לא נחלקו בנולד כשהוא מהול אלא בגר שנתגייר, ואמר שמואל הלכה כר"ש בן אלעזר ולא פירש דדוקא בנולד כשהוא מהול, סתמא דמלתא בכל מאי דאמר ר"ש בן אלעזר פסק כותיה. ועוד יש מרבותינו ז"ל שאמרו שאילו לא פסק שמואל כר' שמעון בן אלעזר אלא בנולד כשהוא מהול בלבד אבל בגר שנתגייר כשהוא מהול לית ליה כותיה, הוי ליה לפסוק הלכה כרבי אלעזר הקפר דאוקי פלוגתייהו בנולד כשהוא מהול ולחלל עליו את השבת אבל בחול צריך להטיף, וכן גר שנתגייר כשהוא מהול לא נחלקו שצריך להטיף ממנו דם ברית. אבל הגאונים ז"ל וכן בהלכות הרב אלפסי ז"ל פסקו בגר שנתגייר כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית. ויש מביאים ראיה לדברי הגאונים ז"ל, משום דסוגיין בתלמודא הכין, מדאותביה רבי אלעזר בן פדא לר' יוחנן בפרק הערל (יבמות עב, ב) מדתניא אין לי אלא נמול ביום שמיני, נמול לתשעה נמול לעשרה לי"א לי"ב וגר שנתגייר כשהוא מהול מנין, תלמוד לומר וביום, אלמא גר שנתגייר צריך להטיף ממנו דם ברית. ועוד דקיימא לן כרבי יוסי דאמר בפרק החולץ (שם מו, ב) אינו גר עד שימול ויטבול, וכדאיפסקא התם הלכתא בהדיא, ומשמע דכללא הוא לכל הגרים בין ערלים בין כשהן נמולין. ועוד דתניא התם, הרי שבא ואמר מלתי ולא טבלתי מטבילין אותו, ור' יוסי אומר אין מטבילין אותו, ומפרשי רבוותא משום דחייש ר' יוסי דלמא ערבי מהול הוא וצריך להטיף ממנו דם ברית, וכן פירש שם רש"י ז"ל. וכבר איפסיקא התם הלכתא כרבי יוסי דאינו גר עד שימול ויטבול. ומה שאמר שמואל הלכה כר' שמעון, לאו אגר שנתגייר קאי אלא אנולד כשהוא מהול לבד, ואע"ג דר' שמעון תרתי קאמר והוא פסק סתם, אורחא דתלמודא בהכין למיפסק סתם ואע"ג דלית ליה כותיה אלא בחדא, וכההיא דאמרינן בפסחים (יג, א) מאי לאו לאכול לא לבער. ומיהו מה שהביאו ראיה מההיא דתניא בפרק הערל (שם) דאותביה ר"א לרבי יוחנן אין לי אלא נמול לשמנה וכו' גר שנתגייר כשהוא מהול מנין, אינה ראיה מחוורת בעיני, דאי מברייתא גופה קא מייתי ראיה, לאו ראיה היא דדלמא ההיא ר' אלעזר הקפר או תנא אחר הוא דאית ליה הכין, והתם נמי איכא תנאי אחרינא דתניא התם משוך ונולד כשהוא מהול וגר שנתגייר כשהוא מהול וקטן שעבר זמנו ושאר כל הנמולין, לאתויי מי שיש לו שתי ערלות אין נמולין אלא ביום, ר"א בר"ש אומר בזמנן אין נימולין אלא ביום כו'. (ומשום) [ומאי] דמותיב מינה בר פדא לאו מגר שנתגייר קמותיב לר' יוחנן אלא מנמול לתשעה לעשרה וכו', כלומר שאע"פ שנמולין שלא בזמנן אין נמולים אלא ביום. וההיא דאינו גר עד שימול ויטבול, אינה ראיה גמורה, דדלמא התם בגר שלא נמול משום דאפשר למולו דכל דאפשר למולו צריך למולו כאבות, ולא גמרינן מאמהות שטבלו ולא מלו משום דאין דנין אפשר משאי אפשר, דזו היתה תשובתו של רבי יהודה, אבל בגר שנתגייר כשהוא מהול דאי אפשר למולו גמרינן ליה מאמהות ובטבילה סגי, ולא איפסיקא התם הלכתא כרבי יוסי אלא בההיא, אבל בההוא שבא ואמר מלתי ולא טבלתי לא איפסקא הלכתא כותיה. וכן השיב מורי הר"מ ז"ל. והר"ז הלוי ז"ל השיב דדלמא ההיא דאמר ר' יוסי אין מטבילין, לא משום חשש ערבי הוא, אלא משום חשש דלמא נולד כשהוא מהול הוה. ואין זה מחוור בעיני, דנולד כשהוא מהול מיעוטא הוא, ורבי יוסי לא חייש למעוטא (יבמות סז, א). וקבלת הגאונים ז"ל תכריע. וההיא דא"ר יוסי, משום נולד כשהוא מהול ליכא למימר, דמיעוטא הוא כדאמרן, ואע"ג דלא איפסיקא בההיא בהדיא הלכה כר' יוסי, מכל מקום קיימא לן (עירובין מו, ב) דר' יוסי ור' יהודה הלכה כר' יוסי. וההיא דאינו גר עד שימול ויטבול נמי ראיה, דאפילו גר שנתגייר כשהוא מהול לא דמי לאמהות, דהכא אפשר הוא בהטפת דם ברית. ור"ח ז"ל כתב דגר שנתגייר כשהוא מהול אין לו תקנה, אבל בניו נמולין לשמונה ונכנסין לקהל, דהא אתגייר בטבילה וכגר חשוב להכשיר זרעו, אבל בעצמו לא. ואינו מחוור דאי סבירא לן כר"ש בן אלעזר, אף הוא עצמו כשר ונכנס בקהל, דהא אין צריך להטיף ממנו דם ברית קאמר, ואי לאו כותיה סבירא לן הא סגי ליה בהטפת דם ברית, וכההיא דתניא התם בפרק הערל דכתבינן לעיל. ועוד הקשה עליו הרמב"ן ז"ל מההיא דאמר ר' יוסי התם אין מטבילין אותו, כלומר עד שיטיף, שאלמלא אין לו תקנה לעולם מטבילין אותו להכשיר זרעו אבל לא להכשיר עצמו. ואין נראה לי [לומר] דצריך להטיף ממנו דם ברית להכשיר זרעו, דהא משמע דהטפת דם ברית כמילה. ולענין הברכה כתב הרמב"ן ז"ל, שהמל את הגר ועבד שנתגייר כשהוא מהול, מברך אקב"ו להטיף דם ברית מן הגרים או מן העבדים, שאין הטפה זו מספק אלא ודאי, שאנו חייבים להטיף מהם דם ברית להכניסו בבריתו של אברהם אבינו ע"ה ובה נכנסין תחת כנפי השכינה, אבל נולד כשהוא מהול כיון דקיימא לן משום ספק ערלה כבושה הוא שמטיפין ממנו דם ברית, אין מברכין. וכן הורו הגאונים ז"ל וכ"כ הרב אלפסי בהלכותיו. והוא הטעם שאין מברכין להכניסו בבריתו של אברהם אבינו דשמא אין זו ערלה. אבל מורי הרב ז"ל כתב שצריך לברך, דכיון דאנן משום ספק בשל תורה מטיפין ממנו, בספיקא דאורייתא מברכין. ומחלוקתם תלויה בההיא דפרק במה מדליקין (כג, א) דאמר אביי ודאי דדבריהם בעי ברכה ספק דדבריהם לא בעי ברכה, וכבר כתבתים שם בסייעתא דשמיא. הא דאמר (רב) [רבה] אמר רב אסי כל שאמו טמאה נמול לשמונה. יש מי שפסק דליתא משום דאתי כתנאי, ואתיא דרבה אמר רב אסי כרב חמא דיחידאה הוא, וקיימא לן (לעיל קל, ב) דאין הלכה כיחיד במקום רבים, ואי לאו דאיפליגו בה אמוראי הוה אמרינן דהלכתא כרב חמא ומשום דפסק רב אסי כוותיה, אבל השתא דאפליגו בה אמוראי דהיינו רב הונא וחייא בר רב, וכדאמרינן דפלוגתייהו בהא תליא, ואתיא מאן דאמר דבטומאת לידה תליא מלתא כרב חמא ומאן דאמר דלאו בטומאת לידה תליא מלתא כתנא קמא, קיימא לן כמאן דקאי כתנא קמא, ועוד דרבא ורב משרשיה ור' ירמיה שקלי וטרו אליבא דתנא קמא. וכן דעת הרמב"ן ז"ל. אבל מורי הרב ז"ל פסק כרב אסי, משום דכיון דאוקימנא לה בפלוגתא דרב הונא וחייא בר רב, הוי ליה מ"ד אין יוצא דופן נמול לשמונה ורב אסי רבים ומ"ד יוצא דופן נמול לשמונה יחיד, וקיימא לן כרבים. ואף על גב דאוקימנא לה בגמ' כתנאי וקם ליה רב אסי כיחידאה, אין לתלות דברייתא לא שמיעא להו לרב אסי ולמ"ד יוצא דופן אינו נמול לשמונה, אלא שמיעא להו ואיסתבר להו כרב חמא, וכל היכא דפליגי אמוראי חד פסיק כת"ק ותרי פסקי כיחידאה אין לנו להכריע מסברא כההוא דפסיק כרבים בלא ראיה, דהויא לה כפלוגתא דאמוראי וקיימא לן כהנהו אמוראי דהוו להו רבים אצל יחיד. והרב אלפסי ז"ל לא פסק כחד מנייהו, אלא שכתב בהלכות דברי כולם, וכולה שקלא וטריא דגמרא. ויש מי שסובר דמסתפקא מלתא להרב ז"ל ולפיכך לא פסק בה כלום, אלא מספיקא אין אחד מהם נמול אלא לשמונה ואין מחללין עליו את השבת דמטילין אותו לחומרא, וכן דעת הר"ז הלוי ז"ל. וכן דעת הרב בעל ההלכות ז"ל דמילתא ספיקא היא, ונמול לשמונה ואין מחללין עליו את השבת. (רשב"א)

דף קלה - ב

ונתחדשה הלכה איני והא איתמר יוצא דופן ומי שיש לו שתי ערלות רב הונא ורב חייא בר רב חד אמר מחללין עליו את השבת וחד אמר אין מחללין עד כאן לא פליגי אלא לחלל עליו את השבת אבל לשמנה ודאי מהלינן ליה הא בהא תליא כתנאי יש יליד בית שנימול לאחד ויש יליד בית שנימול לשמנה יש מקנת כסף שנימול לאחד ויש מקנת כסף שנימול לשמנה יש מקנת כסף שנימול לא' ויש מקנת כסף שנימול לשמונה כיצד לקח שפחה מעוברת ואח''כ ילדה זהו מקנת כסף הנימול לשמונה לקח שפחה וולדה עמה זו היא מקנת כסף שנימול לאחד ויש יליד בית שנימול לשמנה כיצד לקח שפחה ונתעברה אצלו וילדה זהו יליד בית הנימול לשמנה רב חמא אומר ילדה ואח''כ הטבילה זהו יליד בית שנימול לאחד הטבילה ואחר כך ילדה זהו יליד בית הנימול לשמנה ותנא קמא לא שני ליה בין הטבילה ואח''כ ילדה בין ילדה ואח''כ הטבילה דאע''ג דאין אמו טמאה לידה נימול לשמנה (אמר רבא) בשלמא לר' חמא משכחת לה יליד בית נימול לא' יליד בית נימול לח' מקנת כסף נימול לא' ומקנת כסף נימול לח' ילדה ואח''כ הטבילה זהו יליד בית שנימול לאחד הטבילה ואח''כ ילדה זהו יליד בית שנימול לח' מקנת כסף נימול לשמנה כגון שלקח שפחה מעוברת והטבילה ואח''כ ילדה מקנת כסף נימול לאחד כגון שלקח זה שפחה וזה עוברה אלא לת''ק בשלמא כולהו משכחת להו אלא יליד בית נימול לאחד היכי משכחת לה א''ר ירמיה בלוקח שפחה לעוברה הניחא למ''ר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אלא למ''ד קנין פירות כקנין הגוף דמי מאי איכא למימר אמר רב משרשיא בלוקח שפחה ע''מ שלא להטבילה תניא ר''ש בן גמליאל אומר כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל שנאמר {במדבר יח-טז} ופדויו מבן חדש תפדה שמנת ימים בבהמה אינו נפל שנאמר {ויקרא כב-כז} ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן וגו' הא לא שהה ספיקא הוי

רש"י ונתחדשה הלכה. דמי שאמו טמאה לידה נימול בח' ולא אחר: יוצא דופן. שנקרעת אמו: שתי ערלות. שני עורות זה על זה ואמרי לה שני גידין: אבל לשמנה ודאי מהלינן. ואע''ג דיוצא דופן אין אמו טמאה. לידה: הא בהא תליא. וחילול שבת תלי במילה לח' דמי שנימול לח' דוחה שבת ומי שאינו נימול לח' אינו דוחה השבת דכי כתיב וביום השמיני דילפינן מיניה ואפילו בשבת בנימול לח' כתיב: כתנאי. הא דרב אסי: ה''ג הא מילתא בשאלתות דרב אחאי כיצד לקח שפחה ואחר כך ילדה זהו מקנת כסף שנימול לשמונה לקח שפחה וולדה עמה זהו מקנת כסף שנימול לאחד לקח שפחה ונתעברה אצלו וילדה זהו יליד בית שנימול לח' רבי חמא אומר הטבילה ואחר כך ילדה זהו יליד בית שנימול לח' ילדה ואח''כ הטבילה זהו יליד בית שנימול לא' בשלמא לר' חמא משכחת לה יליד בית כדקתני מקנת כסף שנימול לשמנה כגון שלקח שפחה ואחר כך ילדה נימול לא' נמי כגון שלקח שפחה וולדה עמה אלא לת''ק כו' ובספרים שלנו כתיב נימול לאחד נמי כגון שלקח זה שפחה וזה עוברה ונראה בעיני דהא דלא גריס בשאלתות כגון שלקח זה שפחה וזה עוברה משום דקשיא ליה מאי דוחקיה לאוקמיה בשני לקוחות ולשנויי גירסא דסיפא מרישא דקתני לקח שפחה וולדה זהו מקנת כסף שנימול לא': יש יליד בית שנימול לא' דתרי קראי כתיבי ביליד בית ומקנת כסף חד כתיב ביה ח' וחד לא כתיב ביה ח' (בראשית יז) המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך ולא מפרש ביה לח' ימים וכתיב (שם) ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם יליד בית ומקנת כסף ומסתברא דהאי דמפרש ביה לשמנה היינו היכא דדמי לישראל מעליא שנולד בביתו של ישראל משקנאו דדומיא דלכם בעינן דכתיב בההוא קרא ימול לכם כל זכר והדר יליד בית ומקנת כסף הלכך לקח שפחה מעוברת וילדה הרי זה מקנת כסף דגוף שלם הוא במעי אמו וקנאו שנימול לח' דדומיא דלכם הוא שנולד ברשותו של ישראל לקח שפחה וולדה עמה שכבר ילדתו ואע''פ שלא עברו עליו ח' ללידתו מלו. מיד כדכתיב המול ימול וגו' דלאו דומיא דלכם הוא לקח שפחה ונתעברה אצלו לא הוי עובר מקנת כסף אלא יליד בית שנימול לח' דדומיא דלכם הוא ולקמיה מפרש יליד בית שנימול לאחד אליבא דת''ק: רבי חמא אומר. הטבילה לשם עבדות וחלה עליה שם תורת שפחת ישראל דנתחייבה בכל מצות שהאשה חייבת בהן והויא טמאה לידה זהו יליד בית שנימול לח': ילדה והטבילה זהו יליד בית שנימול לאחד. דכל שאין אמו טמאה לידה אין ממתינין לו לח' כרב אסי: בשלמא לרבי חמא. דשני בין הטבילה ואחר כך ילדה לילדה ואח''כ הטבילה: משכחת לה. כולהו יליד בית נימול לאחד ילדה ואח''כ הטבילה יליד בית נימול לח' הטבילה ואח''כ ילדה ושניהם בשנתעברה אצלו דלא הוי מקנת כסף. מקנת כסף נימול לח' כגון שלקח שפחה מעוברת וילדה לאחר שהטבילה. מקנת כסף הנימול לא' כגון שלקח זה שפחה וזה עוברה דכיון דאין לבעל העובר חלק באמו לאו דומיא דלכם הוא ה''ה נמי דמצי לפלוגי במקנת כסף בין ילדה ואחר כך הטבילה בין הטבילה ואחר כך ילדה ולמימר מקנת כסף נימול לא' כגון שלקח שפחה מעוברת ועוברה וילדה ואחר כך הטבילה אלא רבותא אשמעינן דאפילו בהטבילה ואח''כ ילדה משכחת לה והא דשני מקנת כסף נימול לא' לרבו חמא מלת''ק ולא אמר כגון שלקח שפחה וולדה עמה משום דאם כן ילדה קודם טבילה היא ומאי איריא נולד קודם שלקחה אפילו נולד משלקחה נמי לרבי חמא נימול לא': אלא יליד בית נימול לא' היכי משכחת לה. הא ודאי דומיא דלכם הוא הואיל ולאו בטומאת לידה תליא לדידיה: בלוקח שפחה לעוברה. ואפילו מישראל דהוי' טמאה לידה שכבר טבלה לאו דומיא דלכם הוא הואיל ואין לו חלק באמו: הניחא כו'. פלוגתא דר''ל ורבי יוחנן בבבא בתרא (דף קלו.): שלקחה על מנת שלא להטבילה. דלא שייכא בה תורת חיובא דמצות כלל דלאו דומיא דלכם הוא אבל לטומאת לידה לא חיישינן בילדה ואח''כ הטבילה: ופדויו. בבכור אדם כתיב: מבן חדש. מדתלי בהכי שמע מינה עכשיו נתברר שהוא בן קיימא ולא קודם לכן: הא לא שהה. שלשים יום באדם ובבהמה ח' ימים ספיקא הוי הש''ס פריך עלה: (רש"י)

תוספות כתנאי יש יליד בית כו'. תימה היכי משמע ליה מתוך הך ברייתא דרבי חמא תלי טעמא בטומאת לידה לעולם אימא לך דסבר יוצא דופן נימול לח' והאי דמצריך טבילה בשפחה משום דבענין אחר אינה חשובה גיורת עד שתטבול כדנפקא לן ביבמות בפרק החולץ (דף מו.): כגון שלקח זה שפחה וזה עוברה. פירש בקונטרס דהוי מצי למימר כגון שלקח שפחה מעוברת וילדה קודם טבילה אלא רבותא נקט דאפילו בטבלה ואח''כ ילדה משכחת לה מקנת כסף נימול לא' וקשה לר''י דא''כ ת''ק דלעיל ה''ל למינקט נמי הך רבותא ואמאי קאמר מקנת כסף נימול כו' אפילו לקח מעוברת נמי אלא שלקח זה שפחה וזה עוברה אלא ודאי לקח זה שפחה וזה עוברה הוי שפיר דומיא דלכם וכגירסת שאילתות דרב אחאי. נראה לר''י דגרס כגון שלקח שפחה וולדה עמה מיהו תימה לר''י דהוה מצי למינקט רבותא אפילו בלא ולדה עמה כגון שלקח שפחה מעוברת וילדה קודם טבילה וי''ל דניחא ליה למינקט כדקתני בברייתא במילתיה דת''ק ועוד אומר ר''י דמשום דהנך. קראי נימול לאחד ונימול לשמונה דיליד בית ומקנת כסף כתיבי בפרשת לך לך הלכך ניחא לאשכוחינהו בכה''ג דשייך קודם מתן תורה דלא הוה טבילה ואע''ג דיליד בית נימול לא' לר' חמא לא משכחת לה אלא אחר מתן תורה בילדה ואח''כ טבלה מיהו כל מה שיכול לקיים לפני מתן תורה מקיים: כגון שלקחה ע''מ שלא להטבילה. וכדמפר' ביבמות בפרק החולץ (דף מח:) דלקח על מנת שלא לגיירו יכול להשהותו הרבה: כל ששהה שלשים יום באדם וח' ימים בבהמה. אינן שוין דיום שמנה כלאחר שמנה כדמוכח לקמן דעבד להו עיגלא תילתא ביומא דשבעה וקאמר אי איתרחיתו עד לאורתא הוה אכלינן מיניה ויום שלשים כלפני שלשים כדתנן בבכורות בפ' יש בכור לנחלה (דף מט.) ואפילו רבי עקיבא דפליג לא קאמר אלא דמספקא אם הוא כלפני שלשים או כלאחר שלשים ולענין אבילות אפילו ר''ע מודה דהוה כלפני שלשים משום דהלכה כדברי המיקל באבל: (תוספות)

רשב"א הא דאמר רשב"ג כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל. כללא כייל לכל הנולדים בין שנולד לשמונה ובין לשאר תינוקות, דכל דלא קים לן בגויה שכלו לו חדשיו אינו יוצא מכלל נפל אלא אם כן שהה שלשים יום, ואפילו סתם תינוקות ואפילו גמרו סימניו שערו וצפרניו. והיינו דאקשינן היכי מהלינן, ואי דוקא בבן ח' ואי נמי בסתם תינוקות ובשלא גמרו סימניו, לא הוי מקשי סתם היכא מהלינן אלא בן שמונה היכי מהלינן, אי נמי כל שלא גמרו סימניו היכי מהלינן. ובהא רשב"ג לחומרא ורבנן לקולא, וכדמשמע בשמעתין דרבנן לקולא ורשב"ג לחומרא, וכדמשמע נמי ריש פרק החולץ (יבמות לו, ב) גבי הא דמייתינן לקמן מת בתוך שלשים יום ועמדה ונתקדשה. ואפילו נולד לשמונה אילו שהה שלשים יום נמי יצא מכלל נפל לרשב"ג, דכללא כייל כל ששהה שלשים יום אינו נפל, משום דאיהו כרבי סבירא ליה דאמר כן ביבמות בפרק הערל (פ, ב) דסבירא להו לרבנן דלא משתהי בבטן כלל, ורבנן ורשב"ג בתרתי פליגי וכדאמרן. ומיהו רבי ורשב"ג לאו בחדא שטתא ממש קיימי, אלא רבי סמיך אגמר סימניו שערו וצפרניו, ורשב"ג לא סמיך אסימנים אלא אנשתהה שלשים יום. והכין איתא בתוספתא דמכלתין פרק (ט"ז, ד) אין עוקרין בהמה, דעביד לה פלוגתא דת"ק ורבי ורשב"ג. והא דאיבעיא לן לקמן מי פליגי רבנן עליה דרשב"ג ולא פשטוה מההיא ברייתא, דלמא לא שמיעא להו, ואי נמי דניחא ליה לאתויי ההיא דר"י אמר שמואל, דשמעינן מינה תרתי דפליגי רבנן עליה והלכתא כותיה, וכבר כתבתיה בארוכה בפרק הערל ביבמות (שם) בסייעתא דשמיא. (רשב"א)

דף קלו - א

מימהל היכי מהלינן ליה אמר רב אדא בר אהבה מלין אותו ממה נפשך אם חי הוא שפיר קא מהיל ואם לאו מחתך בבשר הוא ואלא הא דתניא ספק בן ז' ספק בן ח' אין מחללין עליו את השבת אמאי נימהליה ממה נפשך אם חי הוא שפיר קא מהיל ואם לאו מחתך בבשר הוא אמר מר בריה דרבינא אנא ורב נחומי בר זכריה תרגימנא מימהיל הכי נמי מהלינן ליה לא נצרכה אלא למכשירי מילה ואליבא דרבי אליעזר אמר אביי כתנאי {ויקרא יא-לט} וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה להביא בן שמנה שאין שחיטתו מטהרתו רבי יוסי ברבי יהודה ור' אלעזר בר''ש אומרים שחיטתו מטהרתו מאי לאו בהא קא מיפלגי דמר סבר חי הוא ומ''ס מת הוא אמר רבא אי הכי אדמיפלגי לענין טומאה וטהרה ליפלגי לענין אכילה אלא דכולי עלמא מת הוא ורבי יוסי ברבי יהודה ורבי אלעזר ברבי שמעון סברי כטרפה טרפה לאו אף על גב דמתה היא שחיטתה מטהרתה הכא נמי לא שנא ורבנן לא דמי לטרפה טרפה היתה לה שעת הכושר האי לא היתה לה שעת הכושר וכ''ת טרפה מבטן מאי איכא למימר התם יש במינה שחיטה הכא אין במינה שחיטה איבעיא להו מי פליגי רבנן עליה דרבן שמעון בן גמליאל או לא אם תמצי לומר פליגי הלכה כמותו או אין הלכה כמותו ת''ש עגל שנולד ביום טוב שוחטין אותו בי''ט הכא במאי עסקינן דקים ליה בגוויה שכלו לו חדשיו ת''ש ושוין שאם נולד הוא ומומו עמו שזה מן המוכן ה''נ שכלו לו חדשיו ת''ש דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבן שמעון בן גמליאל הלכה מכלל דפליגי ש''מ אמר אביי נפל מן הגג או אכלו ארי דברי הכל חי הוא כי פליגי שפיהק ומת מר סבר חי הוא ומר סבר מת הוא למאי נפקא מיניה לפטור מן הייבום נפל מן הגג או אכלו ארי דברי הכל חי הוא והא רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע איקלעו לבי בריה דרב אידי בר אבין ועביד להו עיגלא תילתא ביממא דשבעה ואמרי ליה אי איתרחיתו ליה עד לאורתא הוה אכלינן מיניה השתא לא אכלינן מיניה אלא כשפיהק ומת דברי הכל מת הוא כי פליגי בנפל מן הגג ואכלו ארי מר סבר מת הוא ומר סבר חי הוא בריה דרב דימי בר יוסף אתיליד ליה ההוא ינוקא בגו תלתין יומין שכיב יתיב קמתאביל עילויה אמר ליה אבוה צוורוניתא קבעית למיכל אמר ליה קים לי ביה שכלו לו חדשיו רב אשי איקלע בי רב כהנא איתרע ביה מילתא בגו תלתין יומין חזייה דיתיב וקא מתאבל עילויה אמר ליה לא סבר ליה מר להא דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבן שמעון בן גמליאל אמר ליה קים לי בגויה שכלו לו חדשיו איתמר מת בתוך שלשים ועמדה ונתקדשה אמר רבינא משמיה דרבא

רש"י מימהל היכי מהלינן. שום קטן ביום השמיני בשבת דילמא נפל הוא ולא חזי למול ועושה חבורה שלא לשם מצוה: אם חי הוא. כלומר אם כלו לו חדשיו שפיר קא מהיל: מחתך בבשר. שחוטה הוא ולא חבורה היא: לא נצרכה. הא דקתני אין מחללין אלא לענין מכשירי מילה לרבי אליעזר דאמר דחו שבת ה''מ דקים ליה בגויה שכלו לו חדשיו שעברו ט' חדשים מששמשה עד שילדתו ולא שמשה כל ימי עיבורה אבל ספק אין מכשיריו דוחין דילמא לאו בר מימהל הוא ומחלל שבת בעשותו פחמים וברזל: כתנאי. נפל גמור אם חשוב כמת כדקאמר רב אדא בר אהבה דאינו אלא מחתך בבשר או לא והויא חבורה: לאכלה להביא בן ח'. דכוליה קרא דריש ליה בתורת כהנים מן הבהמה מקצת בהמה מטמאה ומקצת אינה מטמאה פרט לטרפה ששחטה ומדממעיט טרפה ששחטה מכלל דבטהורה קאי אשר היא לכם להביא בהמה טמאה לפי שפרשה ראשונה דכתיב בה לכל הבהמה אשר היא מפרסת פרסה ואיננה מעלת גרה וגו' מוקי לה התם באבר מן החי הכתוב מדבר ופרשה זו במתה ודאי לאכלה להביא בן ח' חדשים שאף שחיטתו מיתה ומטמאה: מר סבר חי הוא. לפיכך שחיטתו מטהרתו: לענין אכילה. אי מותר באכילה בשחיטתו אם לאו: טרפה. שחיטתה מטהרתה מלטמא כדפרישית: היתה לה שעת הכושר. לישחט וליטהר קודם שנטרפה: מי פליגי. למישרי ולד של בהמה בתוך ח' ימים: שוחטים אותו ביו''ט. ואינו מוקצה שהרי בין השמשות נמי היה מוכן אגב אמו מיהו שמעינן מינה דמותר לבו ביום: ושוין. רבי יהודה ורבי שמעון שנחלקו ברואין מומין ביו''ט במסכת ביצה שאם נולד היום הוא ומומו עמו שהוא מן המוכן ומותר לבקר מומו ביו''ט דלא דמי כמתקן ביו''ט דלא איתחזק באיסורא ומוקמינן לה התם כגון דיתבי דייני התם וראוהו בשעת לידה מיד: נפל מן הגג או אכלו ארי. שמת מחמת מיתה הבאה לו בתוך ל' ממקום אחר דברי הכל בחזקת כלו לו חדשיו קאי דאי לאו הך מיתה לא הוה מת הילכך חי הוא ובאדם הוי ולד ופוטר את אמו מן החליצה וגבי בהמה נמי סתם ולד בהמה ששחט בתוך ח' מותר באכילה דלא חזינא ביה ריעותא ורוב היולדות אינן מפילות: שפיהק. ביילי''ר {בדייליי"ר: לפהק [ראה בית-יוסף על טור יו"ד סי' קפ"ט דה"מ "ומ"ש ופירש"י כאדם..."]} בלע''ז כלומר לאחר לידתו לא ראו בו אלא חיות מעט שפיהק ומת וגבי אדם קאי: ה''ג ועבדו עגלא תילתא ביממא דשבעה: איתרחיתו. מלשוחטו עד אורתא שהוא ליל שמיני: הוה אכלינן מיניה. דמקצת היום ככולו כדכתיב (ויקרא כב) והיה שבעת ימים תחת אמו הא לילה חזי ומיהו מיום השמיני הוא דירצה דאורתא לאו בת הקרבה היא כדכתיב (שם ז) ביום צוותו להקריב אבל מכלל נפל נפקי ליה וחזי לאקדושי כדאמרינן בזבחים (דף יב.) לילה לקדושה יום להרצאה והלכך לענין חולין חזי מאורתא למישחטיה ומיכל אלמא מאן דס''ל כרשב''ג פליג במיתה הבאה לו ממקום אחר ואמר ספיקא הוא: שכיב בגו תלתין. ללידתו: צוורוניתא. מטעמים שמאכילין את האבל: קא בעית למיכל. לכך אתה מתאבל חנם: איתרע מילתא. אבילות: בגו תלתין יומין. ללידת הולד: מת הולד בתוך ל'. ללידתו ולא היה לאביו בן אלא הוא ונולד לאחר מיתת אביו ועל ידו היו פוטרין אמו מן החליצה אם היה בר קיימא: ועמדה ונתקדשה. לאחר זמן לפי שסבורה שאינה זקוקה ליבם: (רש"י)

תוספות מימהל היכי מהלינן ליה. מכאן משמע דלא איירי רשב''ג בבן שמנה דוקא אלא בסתם ולדות וכן משמע לקמן דאמר ת''ש עגל שנולד בי''ט שוחטין אותו בי''ט ודחי דכלו לו חדשיו ואת''ל דלא איירי רשב''ג אלא בודאי בן שמנה הוה ליה לדחויי הב''ע בסתם ולדות ועוד אמר לקמן נפל מן הגג ואכלו ארי דברי הכל חי הוא ואי בודאי בן ח' איירי היכי תיסק אדעתיה לומר ד''ה חי הוא ובכולהו דלקמן נמי דמוקמינן בדקים ליה בגוויה שכלו לו חדשיו וקשה לר''י מהא דאמרינן בפ' הערל (יבמות דף פ:) איזהו בן ח' כל שלא כלו לו חדשיו רבי אומר שערו וצפרניו מוכיחין עליו כו' דאמר האי בר שבעה הוא ואישתהויי אישתהי ופריך הא דעבד רבה תוספאה עובדא באשה שהלך בעלה למדינת הים ואישתהי עד תריסר ירחי שתא כמאן כרבי כיון דאיכא רשב''ג דאמר אישתהי דתני כל ששהה כו' כרבי עבד אלמא משמע בהדיא דבודאי בן ח' איירי מדמוכח מיניה דמשתהי כרבי ומנא ליה דילמא לעולם ס''ל דלא . משתהי ובסתם ולדות איירי רשב''ג כדפרישית ואור''י דע''כ בודאי בן ח' נמי איירי דהא בתוספתא דמכילתין מיתני מילתיה דרשב''ג בתר מילתיה דרבנן ורבי דיבמות ואפלוגתייהו קאי דאיירי בבן ח' וא''ת ובשמעתין מנלן דבסתם ולדות ס''ל לרשב''ג הא לא שהה ספיקא הוי דילמא קסבר ולד מעליא הוי ולא איירי כלל בסתם ולדות אלא בודאי בן ח'י ויש לומר דדייקינן מדקתני כל ששהה דכל משמע לרבות סתם דווקא שהה הא לא שהה' ספיקא הווי והא דמבעיא לן לקמן אי פליגי רבנן עליה דרשב''ג היינו בסתם ולדות דבן ח' ודאי בהדיא קתני לה בתוספתא וא''ת והיכי פשיט לקמן מדאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרשב''ג מכלל דפליגי בסתם ולדות תאמר דלעולם לא פליגי בסתם ולדות וכי פסיק רב יהודה כוותיה הנ''מ בודאי בן ח' וי''ל דא''כ ה''ל למיתני הלכה כר' דליכא למימר דלא קאמר הלכה כרבי משום דבעי הוכחת סימנין שערו וצפרניו אבל רשב''ג לא בעי דהא פשיטא דבן ח' שלא גמרו שערו וצפרניו לכ''ע לא חי ומדנקט רשב''ג ש''מ דבסתם ולדות איירי ופסק בכולא מילתא כוותיה והשתא נמי אין צריך לדקדק מכל דבלאו הכי יש להוכיח דבסתם ולדות איירי כמו שהוכחתי) ר''י: צודניתא. גרס בערוך לשון צידה ומזונות: (תוספות)

רשב"א הא דאמר אביי כתנאי. פירש רש"י ז"ל: דאדרב אדא בר אהבה קאי, וכי אמרינן דכולי עלמא מת הוא, לומר דכולהו אית להו כרב אדא דמת הוא וכמחתך בשר בעלמא הוא. ויש מרבוותא ז"ל שהקשו עליו, דאם כן דכולהו סבירא להו דמחתך בשר בעלמא הוא, היכי רבי יוסי בר יהודה ור"א בר"ש סברי דהוי כטריפה, דהא מחתך מן הטריפה בשבת חייב משום חבורה, והשוחט את הטריפה חייב משום נטילת נשמה וכדאיתא בפסחים בפרק אלו דברים (עג, א), ולפיכך פירשוה דארשב"ג קאי. ואינו מחוור בעיני, דאם כן למסקנא דאמרינן דכולי עלמא מת הוא וכרשב"ג, א"כ ר' יוסי בר יהודה ור"א בר"ש לכל הפחות דלא עבדי לה מתה טפי מטריפה, אם כן תהדר לה קושיין לדוכתייה דלדידהו היכי מהלינן. וליכא למימר דלרשב"ג אליבא דידהו לא מהלינן אלא מי שכלו לו חדשיו, דאם כן לא הוה מקשינן היכי מהלינן, דמשמע דפשיטא להו דמהלי לכולי עלמא וליכא מאן דאסר אלא דטעמא איסתפקא להו היכי מהלינן, אלא נראה כמו שפירש רש"י ז"ל. והא דאמרינן כטריפה לאו למימרא כטריפה ממש, אלא לטהרה מידי נבלה בלחוד, וכדמפרשי אינהו טעמא דהא עיקר שחיטה אינה אלא להכשיר באכילה ואפ"ה אהני לה שחיטה לטהרה מידי נבלה, דלמאכל שיש לה רוח חיים מהני לה שחיטת סימניה לטהרה מידי נבלה, הכא נמי אע"ג דמת הוא שחיטת סימניו מטהרין אותו מידי נבלה, כן נראה לי לפי דברי רש"י ז"ל. ולכולי עלמא מהלינן ספקות ממה נפשך כרב אדא בר אהבה. והתימה מן הרב אלפסי ז"ל שכתב להא ברייתא דספק בן שבעה ספק בן שמונה אין מחללין עליו את השבת בפסק הלכה, ואילו בגמרא העמידוה כר"א ולמכשירי מילה. ונראה שהרב ז"ל סבור דלא קיימא לן כהא דרב אדא בר אהבה ודחייה בעלמא היא, ולא מהלי' לרשב"ג אלא מי שקים לן בגויה שכלו לו חדשיו. וכן כתב ר"ח ז"ל דלית הלכתא כרב אדא בר אהבה דשנויא בעלמא היא, והא אתי שפיר לפי הפירוש השני שכתבנו בהא דאביי וכמו שכתבתי, וצ"ע לפי דבריהם ז"ל. הא דאמר אביי כשפיהק ומת דברי הכל מת הוא. פירש מורי הרב ז"ל: דלאו דוקא פיהק אלא הוא הדין לחלה ומת, דאם לא כן מאי קאמר אכלו ארי או שנפל מן הגג מר סבר חי הוא, דאלמא לא נחלקו אלא בשאכלו ארי, דאי לא לימא אבל חלה ומת. אבל הר"ז הלוי ז"ל כתב דדוקא פיהק ומת דמוכחא מלתא דאית ביה ריעותא, אבל חלה ומת הרי הוא כאכלו ארי דאפילו בן קיימא נמי יחלה וימות. והא דאביי לא כתבה הרב אלפסי ז"ל, לומר שאינה הלכה, דאידחייא לה מהא דאמר רבא מת בתוך שלשים יום ועמדה ונתקדשה אם אשת כהן היא אינה חולצת, ואוקימנא התם בריש פרק החולץ (יבמות לז, א) כרבנן דרבן שמעון בן גמליאל, דאלמא אפילו בשלא אכלו ארי פליגי רבנן. וקשיא לי קצת דאי איתא דההיא דרבא פליגא אדאביי, אמאי לא אקשו ליה מינה כדאקשי ליה מההיא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע. ואפשר לומר דלא שמיע להו ההיא דרבא. ועוד יש לומר דלא אקשינן הכי מדרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע, אלא לומר דמינה שמעינן דאביי לאו הכי אמרה אלא איפכא דמסתמא לא פליגי אהדדי, אלא אדרבא ודאי פליגא ולא אקשינן לאביי מדרבא. אבל מורי הרב ז"ל פסקה להא דאביי בפסקי הלכותיו, וכתב דההיא דרבא בשנפל מן הגג או כשאכלו ארי. והר"ז הלוי ז"ל פירש דההיא דרבא בשחלה ומת דהיינו כאכלו ארי, ולא אמרינן אלא כשפיהק ומת, וכמו שכתבנו למעלה. (רשב"א)

דף קלו - ב

אם אשת ישראל היא חולצת אם אשת כהן היא אינה חולצת ורב שרביא משמיה דרבא אמר אחת זו ואחת זו חולצת אמר ליה רבינא לרב שרביא באורתא אמר רבא הכי לצפרא הדר ביה אמר ליה שריתוה יהא רעוא דתשרו תרבא: ר' יהודה מתיר וכו': אמר רב שיזבי אמר רב חסדא לא לכל אמר רבי יהודה אנדרוגינוס זכר הוא שאם אתה אומר כן בערכין יערך ומנלן דלא מיערך דתניא הזכר ולא טומטום ואנדרוגינוס יכול לא יהא בערך איש אבל יהא בערך אשה תלמוד לומר הזכר ואם נקבה היא זכר ודאי נקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס

רש"י אם אשת ישראל היא. אם אינו כהן זה שנתקדשה לו ומותר בחלוצה: חולצת. מן הספק ואח''כ תנשא ואם כהן הוא שאם תחלוץ תהא אסורה לו סמכינן אדרבנן ואמרינן לאו נפל הוא ואינה חולצת: לאורתא אמר רבא הכי. כדקאמרת דאחת זו ואחת זו חולצת: ולצפרא הדר ביה. ואמר אשת כהן אינה חולצת: אמר ליה. רב שרביא לרבינא: שריתוה. בלא חליצה ועבריתו אדרבן שמעון יהא רעוא דתשרון חלב באכילה: לא לכל אמר ר''י. לא לכל דבר אמר ר''י דאנדרוגינוס זכר הוא אלא לענין מילה בלבד דיליף ליה מריבויא דקרא כדלקמן: שאם אתה אומר. זכר הוא לכל דבר: בערכין יערך. האומר ערכו עלי יעריכהו: הזכר. ה' יתירא קדריש וגבי נקבה דריש ואם יתירא ולא טומטום ואנדרוגינוס: (רש"י)

תוספות ואם אשת כהן היא אינה חולצת. הקשה ה''ר משה מבהיים ותחלוץ ומה בכך הא אמרי' בס''פ שני דיבמות (דף כג.) דספק חלוצה היכא דנכנסה שריא דתנן התם אם קדמו וכנסו אין מוציאין מידם ואמרינן בגמ' תני שיצא אפילו שניהם כהנים מ''ט חלוצה דרבנן ועל ספק חלוצה לא גזרו ואומר רבי דהאי דאינה חולצת בשמעתין לא משום שאם חלצה (לא) יהא מחויב להוציאה אלא כיון דאפשר בלא חליצה מוטב שלא תחלוץ שלא להוציא לעז על בניה כעין שמצינו בפרק בתרא דיבמות (דף קיט.) דתנן האשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעליך. לא תנשא ולא תתייבם עד שתדע שמא מעוברת צרתה ואמר בגמ' ולעולם אמר זעירי ג' לעצמה ט' לחבירתה וחולצת ממ''נ פי' שאם נתעברה צרתה וילדה מותרת לשוק בלא חליצה ואם לא נתעברה הרי חליצה פוטרת ר' יוחנן אמר לעצמה ג' לחבירתה לעולם ופריך ותחלוץ ממ''נ ומשני גזירה שמא יהא ולד של קיימא ונמצא מצריכה כרוז לכהונה וליצרכה דילמא איכא דהוי בחליצה ולא הוה בהכרזה ואמרו קא שרו חלוצה לכהונה אלמא אנו מעגנין אשה זו לעולם משום טעמא דנמצא מצריכה כרוז לכהונה ולכך אין אנו מניחים לחלוץ וכל שכן הכא שיש לימנע יותר מחליצה ואיכא למיחש טפי שלא יאמרו קא שרו חלוצה לכהן. מ''ר: ואם אשת כהן היא אינה חולצת. דחי הוא אפילו כי לא שהה כרבנן כדאי' בהחולץ (יבמות דף לו: ושם) והא דאמרינן לעיל דהלכה כרשב''ג היינו דוקא באשת ישראל אבל באשת כהן לא קי''ל כוותיה להצריכה חליצה הואיל ואשת כהן היא. מ''ר: דתניא הזכר ולא טומטום ואנדרוגינוס. השתא משמע דדריש מלשון זכר ונקבה ולא מיתורא דה' דהזכר ואם נקבה דאם לא כן מאי קפריך בסמוך ומ''ש גבי מילה מאי קרא צריך במילה לרבות אנדרוגינוס והא אדרבה צריך מיעוט גבי ערכין למעוטי אנדרוגינוס אלא ע''כ לאו מיתורא דקרא ממעט ליה מערך איש ואשה אלא ממשמעות דזכר ונקבה הלכך צריך קרא במילה לרבות אנדרוגינוס וכ''מ נמי דגבי קידוש ממעט אנדרוגינוס בלא שום ייתור כדמוכח בפרק טרף בקלפי ביומא (דף מג. ושם) דאמר תנן התם הכל כשרים לקדש כו' ומפרש אשה מנלן אמר קרא ונתן ולא ונתנה כו' ומההיא טעמא דממעט אשה ממעט אנדרוגינוס וקשה לרבי דבנדה פרק המפלת (דף כח: ושם) מייתינן הך מילתא דערכין וקאמר טעמא דכתב רחמנא הזכר ואם נקבה הא מזכר ונקבה לחוד לא הוה ממעט להו אלמא מיתורא דואם וה' דהזכר קדריש ואומר רבי דודאי מיתורא קדריש כדמשמע התם והא דאיצטריך כל זכר גבי מילה לרבות אנדרוגינוס כי היכי דלא נילף מערכין ומשום הכי גבי קידוש לא צריך קרא למעט אנדרוגינוס דילפינן מערכין וממילה לא ילפינן דאית לן למילף מערכין לחומרא ופסול לקדש והא. דאמר רב בהמפלת (גם זה שם) טומטום ואנדרוגינוס שראו לובן ואודם כאחת אין חייבין על ביאת מקדש ושורפין עליו את התרומה ונפקא ליה התם ביאת מקדש מדכתיב מזכר ועד נקבה תשלחו זכר ודאי נקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס ופריך התם וכל היכא דכתיב זכר ונקבה למעוטי טומטום ואנדרוגינוס והתניא כו' דטעמא דכתב רחמנא הזכר ואם נקבה כו' והשתא מאי קפריך דבלא יתור נמי שפיר ממעט טומטום ואנדרוגינוס משום דילפינן מערכין וי''ל דכי גמרי מערכין לחומרא כמו גבי קידוש אבל לקולא לפוטרו מביאת מקדש כשראה לובן ואודם כאחת לא ילפינן מערכין אלא אדרבה ילפינן ממילה לחומרא לחייבו על ביאת מקדש מיהו קשה לרבי מהא דתני בבכורות בפרק אלו מומין (דף מב. ושם) הזכר ולא הנקבה כשהוא אומר למטה זכר שאין תלמוד לומר להוציא טומטום ואנדרוגינוס והשתא אמאי איצטריך קרא למעט טומטום ואנדרוגינוס שאינם קדושים לעולה תיפוק ליה משום דילפינן מערכין לחומרא דהיינו חומרא שאין קדושה חלה עליהם וצריך להביא קרבן אחר ובדוחק אומר ר''י דאדרבה היא קולא שאם לא מצא אלא אנדרוגינוס יהא יושב ובטל כעין שמצינו גבי סוכה בפרק לולב הגזול (דף לו:) דתניא ר' יהודה אומר אין סוכה נוהגת אלא בד' מינים שבלולב והדין נותן ומה לולב שאינו בלילות כבימים כו' אמרו לו כל דין שאתה דן שתחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין לא מצא ד' מינין יהא יושב ובטל ומיהו לא דמיא שפיר לההיא דהתם ודאי סופו להקל שאם לא ימצא ד' מינים כל ימי סוכה נמצא המצוה עוברת וא''א לעשותה עוד אפילו ימצא אחרי כן אבל גבי קרבן אם אינו מוצא עכשיו אלא אנדרוגינוס אחר זמן ימצא וא''כ תחילתו וסופו להחמיר הוא ועוד אומר רבי דההוא קרא דהזכר גבי עולת נדבה הוא דכתיב ולא גבי חובה הלכך לא שייך התם יהא יושב ובטל כיון שאינו מחויב שום קרבן. מ''ר: הזכר ולא טומטום ואנדרוגינוס. בבכורות בפרק אלו מומין (מב. ושם) אמר סמי מכאן טומטום דתנן התם טומטום ואנדרוגינוס אין שוחטין עליו לא במקדש ולא במדינה רבי ישמעאל אומר אין מום גדול מזה וחכ''א אינו בכור אלא נגזז ונעבד ואמר בגמ' אר''ח מחלוקת באנדרוגינוס אבל טומטום דברי הכל ספיקא הוא וקדוש מספיקא אמר ליה אלא מעתה בערכין יערך אלמה תניא הזכר ולא טומטום ואנדרוגינוס ומשני סמי מכאן טומטום ומשמע דהכי פריך. אלמה תניא הזכר ולא טומטום וכיון דאמרת דספיקא היא אצטריך קרא למעוטי ספיקא ומאי קשיא דבשלמא בההיא סוגיא דלעיל דהתם פריך גבי אנדרוגינוס איצטריך קרא למעוטי ספיקא שפיר פריך שהרי אין סברא לומר שיהא ספק לפסוק דודאי ברור למקרא אם הוא זכר או נקבה ואם הוא אמת שהפסוק חושבו זכר למה ימעטנו שלא יהא קדוש לעולה ואם קרא חשיב ליה נקבה א''צ לכתוב למעטו אלא טומטום ודאי צריך קרא שיש מהן זכרים ויש מהן נקבות וכי האי גוונא שייך שפיר למקרא למעטו כיון שהוא ספק לנו אם הוא זכר או נקבה כעין שמצינו גבי מעשר בהמה דתנן בפ' בתרא דבכורות (דף נח:) ומייתי לה בפ''ק דב''מ (דף ו:) קפץ אחד מן המנויין לתוכן כולן פטורין ומפרש התם . טעמא דעשירי וודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק וכן בנגעים ספק בהרת קדמה לשער לבן או שער לבן קדם לבהרת ונפקא לן בשלהי מסכת נזיר (דף סה.) דטהור מדכתיב לטהרו או לטמאו שפתח הכתוב תחילה בטהרה ונראה לר' דה''פ מילתא דרב חסדא אבל טומטום קדוש מספיקא משום דכל כמה דמצינן לאוקמי קרא למעט אנדרוגינוס דממעטי להו רבנן מדכתיב הזכר כדדריש התם לעיל לית לן לאוקמי לקרא למעוטי טומטום משום דאם הוא זכר ודאי אין סברא למעוטי ואם הוא נקבה אין צריך קרא דהשתא פריך שפיר מערכין דלא הוה לן למעוטי טומטום כיון דאיכא לאוקמי קרא לאנדרוגינוס לית לן למעוטי טומטום מיניה דליכא למימר ואם נקבה לאנדרוגינוס לא איצטריך דכבר מיעטנוה מהזכר מ''מ הוה אמינא נהי דמעטיה קרא מערך איש מיהו לא גרע מאשה ויהא לו לכל הפחות ערך אשה הלכך לאנדרוגינוס נמי אצטריך ואם נקבה לפיכך הוצרכו לתרץ סמי מכאן טומטום והא דתני בפ''ק דחגיגה (דף ד. ושם) זכורך להוציא טומטום ואנדרוגינוס ולא פריך מינה בבכורות לרב חסדא ולישני סמי מכאן טומטום ונראה לר' משום דקרא יתירא למעט טומטום דתרי זכורך כתיבי והא דפריך. בפ''ק דחגיגה בשלמא אנדרוגינוס איצטריך סד''א הואיל ואית ליה זכרות ליחייב קמ''ל דבריה הוא בפני עצמו אלא טומטום ספיקא הוא איצטריך קרא למעוטי ספיקא ומשני כשביציו מבחוץ ונראה לרבי דשפיר פריך דהתם ודאי לא הוה צריך קרא למעוטי טומטום דפשיטא בלא קרא דלא מייתי עולת ראייה דהיכי נעביד מספיקא לא מייתי על תנאי דאם נקבה הוא תהא עולת נדבה דהא עולת ראייה לא בעי סמיכה ואסור לסמוך משום עבודה בקדשים [ועולת נדבה בעי סמיכה] ואם לא יסמוך טוב שלא יביא כמו שמצינו גבי פסח בפסחים פרק האשה (דף פח:) דתניא חבורה שנתערבו עורות פסחיהן ונמצאה יבלת באחת מהן כולן יצאו לבית השריפה ופטורין מלעשות פסח שני כו' עד דפריך ונייתי מותר הפסח ומשני משום סמיכה דאילו מותר הפסח בעי סמיכה ואילו פסח לא בעי סמיכה אלמא משום סמיכה נמנעים מלעשות פסח כ''ש מלהביא עולת ראייה ובבכורות על מילתא דרב חסדא לא הוה מצי לשנויי כשביציו מבחוץ דכ''ש דלא הוה ליה לקרא למעוטיה. מ''ר. וקשה לי לרב חסדא אמאי ממעט רב בנדה (תוספות)

דף קלז - א

וסתם ספרא רבי יהודה אמר רב נחמן בר יצחק אף אנן נמי תנינא הכל כשרים לקדש חוץ מחש''ו רבי יהודה מכשיר בקטן ופוסל באשה ואנדרוגינוס ש''מ ומאי שנא מילה משום דכתיב {בראשית יז-י} המול לכם כל זכר: מתני' מי שהיו לו שני תינוקות אחד למול אחר השבת ואחד למול בשבת ושכח ומל את של אחר השבת בשבת חייב אחד למול בע''ש ואחד למול בשבת ושכח ומל את של ע''ש בשבת רבי אליעזר מחייב חטאת ורבי יהושע פוטר: גמ' רב הונא מתני חייב רב יהודה מתני פטור רב הונא מתני חייב דתניא אמר ר''ש בן אלעזר לא נחלקו רבי אלעזר ור' יהושע על מי שהיו לו ב' תינוקות אחד למול בשבת ואחד למול אחר השבת ושכח ומל את של אחר השבת בשבת שהוא חייב על מה נחלקו על מי שהיו לו ב' תינוקות א' למול בע''ש וא' למול בשבת ושכח ומל את של ע''ש בשבת שר' אליעזר מחייב חטאת ורבי יהושע פוטר ושניהם לא למדוה אלא מעבודת כוכבים ר' אליעזר סבר כעבודת כוכבים מה עבודת כוכבים אמר רחמנא לא תעביד וכי עביד מיחייב ה''נ לא שנא ורבי יהושע התם דלאו מצוה הכא מצוה רב יהודה מתני פטור דתניא א''ר מאיר לא נחלקו ר''א ורבי יהושע על מי שהיו לו ב' תינוקות אחד למול בע''ש ואחד למול בשבת ושכח ומל את של ע''ש בשבת שהוא פטור על מה נחלקו על מי שהיו לו ב' תינוקות אחד למול אחר השבת וא' למול בשבת ושכח ומל את של אחר השבת בשבת שר''א מחייב חטאת ורבי יהושע פוטר ושניהם לא למדוה אלא מעבודת כוכבים ר''א סבר כעבודת כוכבים מה עבודת כוכבים אמר רחמנא לא תעביד וכי עביד מיחייב ה''נ לא שנא ור' יהושע התם לא טריד מצוה הכא טריד מצוה תני ר' חייא אומר היה ר''מ לא נחלקו רבי אלעזר ורבי יהושע על מי שהיו לו ב' תינוקות א' למול בע''ש וא' למול בשבת ושכח ומל את של ע''ש בשבת שהוא חייב על מה נחלקו על מי שהיו לו ב' תינוקות א' למול אחר השבת וא' למול בשבת ושכח ומל של אחר השבת בשבת שר''א מחייב חטאת ור' יהושע פוטר השתא רבי יהושע סיפא דלא קא עביד מצוה פוטר רישא דקא עביד מצוה מחייב אמרי דבי ר' ינאי רישא כגון שקדם ומל של שבת בע''ש דלא ניתנה שבת לידחות סיפא ניתנה שבת לידחות א''ל רב אשי לרב כהנא רישא נמי ניתנה שבת לידחות לגבי תינוקות דעלמא להאי גברא מיהא לא איתיהיב: מתני' קטן נימול לשמנה לתשעה ולעשרה ולאחד עשר ולי''ב לא פחות ולא יותר הא כיצד כדרכו לשמנה נולד לבין השמשות נימול לט' ביה''ש של ע''ש נימול לעשרה יו''ט לאחר השבת נימול לאחד עשר ב' ימים של ר''ה נימול לשנים עשר קטן החולה אין מוהלין אותו עד שיבריא: גמ' אמר שמואל חלצתו חמה נותנין לו כל ז' להברותו איבעיא להו מי בעינן מעת לעת ת''ש דתני לודא יום הבראתו כיום הולדו מאי לאו מה יום הולדו לא בעינן מעת לעת אף יום הבראתו לא בעינן מעת לעת לא עדיף יום הבראתו מיום הולדו דאילו יום הולדו לא בעינן מעת לעת ואילו יום הבראתו בעינן מעת לעת: מתני' אלו הן ציצין המעכבין את המילה בשר החופה את רוב העטרה ואינו אוכל בתרומה ואם היה בעל בשר מתקנו מפני מראית העין

רש"י והא סתם ספרא הוא. דבתורת כהנים תניא לה וסתם ספרא רבי יהודה: לקדש. מי חטאת לתת אפר על המים: מכשיר בקטן ופוסל באשה. טעמיה מפרש בסדר יומא בפ''ג: ובאנדרוגינוס. שמע מינה דרבי יהודה כאשה משוי ליה: כל זכר. ריבויא הוא: מתני' ושכח ומל את של אחר השבת בשבת חייב. דטעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה הוא ועבד ליה חבורה שלא לצורך ובהא אפילו רבי יהושע מודה: אחד למול בשבת ואחד למול בע''ש ושכח ומל את של ע''ש בשבת ר''א מחייב חטאת. דמילה שלא בזמנה אינה דוחה שבת ואע''ג דטעה בדבר מצוה שהיה טרוד באותו של שבת ומתוך כך טעה בזה ואף בזה עשה מצוה שהרי ראוי הוא למול אלא שאינו דוחה שבת ס''ל לר''א טעה בדבר מצוה ועשה מצוה שיש בה חיוב חטאת חייב ורבי יהושע פוטר דס''ל טעה בדבר מצוה ועשה מצוה פטור: גמ' רב הונא מתני. במתניתין ברישא חייב לדברי הכל כדתנינן לה אנן: ורב יהודה מתני ברישא פטור. דמוקי לה בשכח ומל את של ע''ש בשבת ופלוגתא היא בשל אחר השבת בשבת: שהוא חייב. דאע''ג דטריד במצוה וטעה בה כיון דלאו מצוה שעדיין לא הגיע זמנו למול חייב: אלא מע''ז. שהוקשו כל חטאות שבתורה לחטאת ע''ז דכתיב תורה אחת יהיה לכם וגו' בפרשת שלח לך אנשים גבי קרבן ע''ז: ור' יהושע התם. עובד עבודת כוכבים לא עשה מצוה: ה''ג רב יהודה מתני פטור דתניא אמר ר''מ לא נחלקו ר''א ורבי יהושע על שהיו לו שני תינוקות אחד למול ע''ש כו': ה''ג ורבי יהושע התם לא טריד במצוה הכא טריד במצוה. טרוד להתעסק במצוה גמורה שהרי אחד מהם זמנו היום וטרוד לבו למהר ולעשות ומתוך טרדו טעה ומל את זה שאין בו מצוה כלל: ושכח ומל של ע''ש בשבת שהוא חייב. לקמיה מתרץ לה: דלא ניתנה שבת לידחות. שאין לו תינוק שיהא זמנו היום הלכך לא היה טרוד היום במצוה שלא היה מוטל עליו כלום לעשות ולא היה לו לטעות: מתני' נולד בין השמשות נימול לט'. שהרי ליום שמיני של מחר הוא נימול ושמא בין השמשות יום הוא ונימול לט': היה היום ע''ש. א''א למולו בשבת הבאה דשמא ט' הוא והויא ליה מילה שלא בזמנה ואינה דוחה שבת וצריך להמתין עד לאחר השבת שהוא עשירי: חל יו''ט להיות אחר השבת. אין מילה שלא בזמנה דוחה אותו ונימול לי''א: גמ' חלצתו חמה. נשלף ממנו החולי ויצא מגופו: דתני לודא. שם חכם: יום הבראתו כיום הולדו. ממתינין לו כיום הולדו: מאי לאו. יום הולדו דווקא קאמר דלא בעינן מעת לעת: לא. כיום הולדו דקתני למיתב ליה ז' מיהו עדיף יום הבראתו מהא דבעינן מעת לעת ומהא ליכא למשמע מידי: מתני' ציצין. רצועות של בשר שנשארו מן הערלה: עטרה. היא שפה גבוה המקפת את הגיד סביב וממנה משפע ויורד לראשו: ואינו אוכל בתרומה. אם כהן הוא דילפינן ביבמות (ד' ע.) שערל אסור בתרומה: ואם היה בעל בשר. שהיה שמן ונראה בשר שלמעלה מערלתו לאחר שניטלה ערלה כולה כאילו אותו בשר חוזר וחופה את הגיד: מתקנו. ומשפע באיזמל מאותו עובי: מפני מראית העין. שלא יהא נראה כערל: (רש"י)

תוספות טומטום שראה לובן ואודם מביאת מקדש וכ''ת משום דאיכא קרא יתירא דדריש לה לטומטום דכתיב מזכר ועד נקבה תשלחו ואי למעוטי אנדרוגינוס גרידא לא ה''ל למיכתב אלא זכר לא היא דאי לא כתב אלא זכר א''כ ה''א אשה לא מחייב' בביאת מקדש מדכתיב זכר ולא כתיב אדם ושמא י''ל דלית ליה לרב דר''ח דאיכא אמורא נמי דפליג עליה בבכורות וא''ת ומאי איצטריך רב למעוטי אנדרוגינוס והא איהו ס''ל בפרק הערל ביבמות (דף פג.) דאנדרוגינוס ספיקא הוא ואיצטריך קרא למעוטי ספק מיהו הא לא קשיא דה''א כשראה לובן ואודם כאחת יתחייב ממ''נ אבל הא . תימה כיון דסבר רב אנדרוגינוס ספיקא הוא אמאי קאמר רב מזכר ועד נקבה זכר ודאי נקבה ודאית ואם הוא זכר ימעט אותו מזכר ואם הוא נקבה ימעט אותו מנקבה ומיהו י''ל דמשום טומטום נקטיה דפעמים הוי זכר ופעמים הוי נקבה: הזכר ולא טומטום ואנדרוגינוס. תימה לרבי דבפרק אלו מומין (בכורות דף מב.) גבי בכור מצריך הזכר הזכרים למעוטי טומטום ואנדרוגינוס משמע התם דמהזכר לחודיה לא הוה ממעט לה והכא ממעטין ליה מהזכר לחודיה: (תוספות)

רשב"א הא דאמרינן: ומאי שנא גבי מילה ופרקינן דכתיב (בראשית יז, י) המול לכם כל זכר. משמע טעמא דכתיב כל זכר הא לאו הכי לא. וקשה דהא איצטריך למעוטי מערכין מדכתיב (ויקרא כז, ג ד) הזכר ואם נקבה, טעמא דכתיב ואם נקבה, הא זכר ונקבה משמע אפילו טומטום ואנדרוגינוס. ויש לומר דזכר ונקבה זכר ודאי נקבה ודאית משמע, ולא איצטריך גבי ערכין למכתב הזכר ואם נקבה, אלא משום דזכר ונקבה מבעי ליה לחלק בין ערך איש לערך אשה, וכדאיתא במסכת נדה פרק המפלת (כח, ב) גבי המפלת טומטום ואנדרוגינוס דאמרינן התם וכל היכא דכתיב זכר ונקבה למעוטי טומטום ואנדרוגינוס, והא גבי ערכין דכתיב הזכר ואם נקבה, ותניא הזכר ולא טומטום ואנדרוגינוס, יכול לא יהא בערך איש אבל יהא בערך אשה ת"ל הזכר ואם נקבה, זכר ודאי נקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס, טעמא דכתיב הזכר ואם נקבה הא לאו הכי מזכר ונקבה לא מימעיט, ההיא מבעי לי לחלק בין ערך איש לערך אשה. (רשב"א)

דף קלז - ב

מל ולא פרע את המילה כאילו לא מל: גמ'. אמר רבי אבינא א''ר ירמיה בר אבא אמר רב בשר החופה את רוב גובהה של עטרה: ואם היה בעל בשר וכו': אמר שמואל קטן המסורבל בבשר רואין אותו כ''ז שמתקשה ונראה מהול אינו צריך למול ואם לאו צריך למול במתניתא תנא רשב''ג אומר קטן המסורבל בבשר רואין אותו כל זמן שמתקשה ואינו נראה מהול צריך למולו ואם לאו אינו צריך למולו מאי בינייהו איכא בינייהו נראה ואינו נראה: מל ולא פרע: ת''ר. המל אומר אקב''ו על המילה אבי הבן אומר אקב''ו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו העומדים אומרים כשם שנכנס לברית כך יכנס לתורה לחופה ולמע''ט והמברך אומר אשר קידש ידיד מבטן חוק בשארו שם וצאצאיו חתם באות ברית קדש על כן בשכר זאת אל חי חלקנו צוה להציל ידידות שארינו משחת למען בריתו אשר שם בבשרנו בא''י כורת הברית המל את הגרים אומר ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אקב''ו על המילה והמברך אומר אקב''ו למול את הגרים ולהטיף מהם דם ברית שאילמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר {ירמיה לג-כה} אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי בא''י כורת הברית המל את העבדים אומר אקב''ו על המילה והמברך אומר אקב''ו למול את העבדים ולהטיף מהם דם ברית שאילמלא דם ברית חוקות שמים וארץ לא נתקיימו שנאמ' אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי בא''י כורת הברית:

רש"י פרע. גילה: גמ' רוב גובהה. לא תימא רוב העטרה דקתני מתני' רוב היקפה אלא אפילו רוב גובהה במקום אחד: קטן המסורבל בבשר. פלטר''י {פילטרי"ץ: מרופד [מלשון feltre - לֶבֶד, כדלעיל קכד:]} בלע''ז ששמן ועב ולאחר שנימול נראה כמכסהו: כל זמן שמתקשה. ומתוך הקישוי מתפשט בשרו בדשמואל גרסינן ונראה מהול במתניתא גרסינן ואינו נראה מהול: איכא בינייהו נראה ואינו נראה. לשמואל נראה מהול הוא דאין צריך למולו הא נראה ואינו נראה צריך למתניתא אינו נראה הוא דצריך הא נראה ואינו נראה אינו צריך: אשר קידש ידיד מבטן. יצחק קרי ידיד על שם אשר אהבת (בראשית כב): מבטן. דקודם שנולד נתקדש למצוה זו דכתיב (שם יז) אבל שרה אשתך וגו' והקימותי את בריתי אתו היינו מילה: בשארו. בבשרו: שם. חק של מילה: וצאצאיו. אחריו: חתם באות. זו של ברית קדש: צוה להציל ידידות שארינו משחת. מגיהנם דכתיב גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו (זכריה ט): (רש"י)

תוספות מל ולא פרע את המילה כאילו לא מל. תימה אמאי איצטריך למיתני האי כיון דכבר תנא. דבשר החופה את רוב העטרה מעכב המילה וכי לא פרע עדיין רוב עטרה מכוסה: אבי הבן אומר כו'. רבינו שמואל גריס אבי הבן ברישא והדר המל אומר וכבר הנהיג לעשות כן לברך אבי הבן קודם המילה משום דלהכניסו להבא משמע כדאמרינן בפ''ק דפסחים (ד' ז. ושם) בלבער כ''ע לא פליגי דלהבא משמע ועוד דכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן ור''ת החזיר המנהג לקדמותו וגרס המל ברישא והדר אבי הבן כמו שכתוב בכל הספרים וכן מוכח כולה סוגיא מדקאמר העומדים שם אומרים כשם שהכניסו לברית מכלל שכבר הכניסו ועוד דגבי גר דבסמוך גרס ברישא המל כו' והדר המברך אומר אקב''ו למול את הגרים ונראה הוא שזהו כנגד ברכת אבי הבן והתם א''א לשנות הגירסא שיש באותה ברכה להטיף מהן דם ברית כו' ברוך כורת הברית משמע דכל זה הוא אחר המילה ועוד דהמברך מברך לעולם אחר המילה כמו במילת קטן וההיא דפסחים ה''פ בלבער כ''ע לא פליגי דלהבא משמע טפי מלשעבר ומיהו לשעבר נמי משמע כי פליגי בעל ביעור מר סבר דמשמע מעיקרא טפי מלהבא ומר סבר להבא נמי משמע כמו מעיקרא והא דאמרינן דכל המצות מברך עובר לעשייתן ה''מ כשהמברך עצמו עושה המצוה: ידיד מבטן. אומר ר''ת שהוא אברהם אבינו שנקרא ידיד שנאמר (ירמיה יא) מה לידידי בביתי כדדרשינן במנחות בפרק כל המנחות (ד' נג: ושם) ושלשת האבות נזכרים חוק בשארו שם הוא יצחק וצאצאיו חתם באות ברית קדש הוא יעקב וצאצאיו הוא ובניו כמו שתרגם יונתן הצאצאים והצפיעות בניא ובני בניא (ישעיה כב) כלומר יוצאי צאצאיו: במצותיו וצונו למול את העבדים. שנאמר יליד בית ומקנת כסף (בראשית יז): (תוספות)

רשב"א אבי הבן מברך אקב"ו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. רבנו שמואל ז"ל היה אומר דצריך לברך כן קודם המילה, דכל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן. ור"ת ז"ל חלק עליו, שמשנה סדר הברייתא ששנה תחלה ברכת המל ואח"כ ברכת אבי הבן, ועוד דקתני העומדין שם אומרים כשם שנכנס לברית כו' דאלמא משמע שנכנס ונמול כבר. ומה שאומרים להכניסו ואמרינן בפסחים (ז, א) כולי עלמא לא פליגי בלבער דלהבא משמע. לא קשיא דלאו למימרא דלהבא דוקא משמע ולא לשעבר, אלא דטפי משמע להבא מלשעבר, אבל הכי נמי דמשמע לשעבר, ובעל ביעור הוא דפליגי, דמר סבר דמעיקרא בלחוד משמע ומר סבר אפילו להבא משמע, והלכך להכניסו שפיר משמע לשעבר. ולא דמי לכל המצות שמברך עליהן עובר לעשייתן, דהכא אינו אלא שבח והודאה בעלמא על שזיכהו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, כמו אשר קדש ידיד מבטן. ידיד מבטן. פירש רש"י ז"ל: דהיינו יצחק שנתקדש מן הבטן. אבל ר"ת ז"ל כתב שזהו אברהם, כדדרשינן מה לידידי בביתי זה אברהם, כדאיתא בפרק כל המנחות באות מצה (נג, ב). ובברכה זו מזכיר שלש האבות, ידיד זה אברהם, חוק בשארו שם זה יצחק, וצאצאיו חתם באות ברית קדש זה יעקב. ואם תאמר מנא ליה באברהם שנתקדש מן הבטן. יש לומר דדלמא קים להו דילפי לה בגזירה שוה דידיעה ידיעה, באברהם כתיב כי ידעתיו, ולהלן כתיב (ירמיה א, ה) בטרם אצרך בבטן ידעתיך. ה"ג בהלכות הרי"ף ז"ל וכן הוא בספרים מדוייקים: המל את הגרים אומר אקב"ו למול הגרים ולהטיף מהם דם ברית, שאלמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ כו' בא"י כורת הברית. ולאחר המילה אינו מברך כלום. ואם תאמר למה בברכת הגרים תקנו לומר למול ולא על המילה כמו שאר הנמולין, והיה להם לומר על מילת הגרים. כבר תירץ הרמב"ן ז"ל משום דמילת גר חובה גמורה היא על המל, ובעי לברוכי למול דהא לא סגיא דלאו איהו מהיל דלא אפשר למעבדה ע"י שליח, דכל דמהיל מצוה דנפשיה קא עביד. אלא דקשה לי קצת, דאם כן מאן דלא מהליה אבוה דבית דין מחויבים למימהליה כדרשינן בפרק קמא דקדושין (כט, א) מהמול לכם כל זכר, א"כ התם ליבריך למול, דכל מאן דמהיל ליה מצוה דנפשיה קא עביד. והתירוץ השני שתירץ הרב ז"ל טוב מן הראשון, שהוא ז"ל הקשה למה כללו כאן שתי הברכות של מילה באחת ולא ברכו בה תחלה וסוף כשאר הנמולין, ותירץ לפי שאינו גר עד שימול ויטבול לא ברכו עליה על המילה, כשם שאין מברכין על הטבילה אלא הוא בעצמו בעלייתו מברך עליה, אבל כללו הכל בברכה זו לפי שדם המילה בריתן של ישראל הוא ועל הברית אנו מברכין. וכענין זה היא ברכת אירוסין, שמברכין אקב"ו על העריות ואסר לנו את הארוסות. ומה שתקנו בה [לומר] להטיף מהם דם ברית, לפי שיש כמה גרים שמתגיירין כשהן נמולין ועיקר מילתן הטפת דם ברית, לפיכך תקנו לעולם כן. זו דעת הרמב"ן ז"ל וזה נכון. ויש ספרים שכתוב בהן, המל אומר על המילה והמברך אומר למול את הגרים. וכן כתב הרב בעל ההלכות ז"ל דתרתי תקנו תחלה וסוף כשאר המילות. והר"ז הלוי ז"ל הקשה עליו דהיאך יברך לבסוף למול, ולמול להבא משמע וכדאמרינן בלבער. וכבר כתבתי למעלה משם רבותינו הצרפתים ז"ל דלבער ולמול ולהכניסו לאו דוקא להבא, אלא דמשמע טפי להבא ומכל מקום לשעבר נמי משמע, מה שאין כן בעל ביעור דמשמע מעיקרא למ"ד דסבירא ליה הכין התם, והיינו דמברך אבי הבן להכניסו אחר מילה, והכא נמי כיון דלאחר המילה הוא מברך אין לטעות בו שיהא מברך להבא שכבר בירך לפניה ברכה אחרת אלא על המילה שכבר נעשית. ולשון אחר כתב הרמב"ן בזה, שנוסח ברכה הוא שקדשנו למול הגרים כשהן באין אלינו להתגייר ולהכניסם בברית. ומכל מקום גירסת הרי"ף ז"ל נראה יותר, וכך הסכימה דעת כל גדולי האחרונים ז"ל. הדרן עלך פרק רבי אליעזר (רשב"א)

פרק עשרים - תולין

מתני' רבי אליעזר אומר תולין את המשמרת בי''ט ונותנין לתלויה בשבת וחכ''א אין תולין את המשמרת בי''ט ואין נותנין לתלויה בשבת אבל נותנין לתלויה ביו''ט: גמ' השתא ר''א אוסופי אהל עראי לא מוספינן למיעבד לכתחלה שרי מאי היא דתנן פקק החלון ר''א אומר בזמן שקשור ותלוי פוקקין בו ואם לאו אין פוקקין בו וחכ''א בין כך ובין כך פוקקין בו ואמר רבה בר בר חנה א''ר יוחנן . הכל מודים שאין עושין אהל עראי בתחלה בי''ט ואין צ''ל בשבת לא נחלקו אלא להוסיף שר''א אומר אין מוסיפין בי''ט ואין צ''ל בשבת וחכ''א מוסיפין בשבת ואין צ''ל ביום טוב ר''א סבר לה כרבי יהודה דתניא. אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד רבי יהודה מתיר אף מכשירי אוכל נפש אימר דשמעינן ליה לר' יהודה במכשירין שאי אפשר לעשותם מערב יום טוב במכשירין שאפשר לעשותם מערב יו''ט מי שמעת ליה דר''א עדיפא מדרבי יהודה: וחכ''א: איבעיא להו תלה מאי אמר רב יוסף תלה חייב חטאת א''ל אביי אלא מעתה תלא כוזא בסיכתא הכי נמי דמיחייב

רש"י מתני' תולין את המשמרת. שמסננין בה שמרי יין ומותח פיה לכל צד בעגול ונעשה כאהל על חלל הכלי שקורין אשטנד''א {אישטינד"א: מסננת [בצורת בד הנמתח על זרבוביתו של כלי. במילונים לצרפתית עתיקה מביאים רק את המשמעות "מיתוח"]} ואע''ג דעביד אהל שרי בי''ט כדמפרש בגמרא אבל בשבת מיתלא לכתחילה לא אבל אם תלויה היא נותנין לתוכה שמרים ומסנן דאין דרך בורר בכך: גמ' פקק החלון. כגון ארובת הגג: אלא להוסיף. כגון פקק זה שאינו אלא תוספת עראי על האהל: סבר ליה כרבי יהודה. הלכך הכא שרי דמכשירי אוכל נפש הוא: שאי אפשר לעשותן מעי''ט. כגון שפוד שנרצם בי''ט: עדיפא. חזקה דהוא שרי אפילו מכשירין שאפשר מעיו''ט: תלה כוזא בסיכתא. תלה כלי קטן במגוד: ה''נ דמיחייב. והכא מאי חיובא איכא באהל עראי בנין גמור לא הוי ומדרבנן הוא דמיתסר: (רש"י)

תוספות מתני' תולין. אבל נותנין לתלויה ביום טוב. וצריך לפרש ולומר שאם היה עושהו מאתמול לא היה טוב כל כך וחזק והא דתניא בפרקין דלעיל (ד' קלד. ושם) דאין מסננין את החרדל במסננת שלו בי''ט אם היה עושהו מאתמול לא היה מתקלקל: דרבי אליעזר עדיפא מדר''י. תימה ולר''א תיקשה ליה הנהו קראי דדריש בפ''ק דמגילה (ד' ז:) דקאמר ורבי יהודה כתיב הוא וכתיב לכם ולא קשיא כאן במכשירין שאפשר וכו' וכ''ת ר''א הוה דריש הוא לדרשה אחרינא א''כ מנ''ל התם דרבי יהודה הוה מפליג לימא דרבי יהודה הוה דריש ליה לדרשה אחריתי כר' אליעזר ונראה דבדאורייתא מודה ר' אליעזר דמכשירין דאפשר אסורים וכי שרי להו הכא ה''מ באהל עראי דאינו אלא מדרבנן גזירה אטו אהל קבע כדאמרינן בביצה בפרק המביא (ד' לב:) מיהו קשה מנ''ל דעדיפא דילמא בהא מודה אפילו רבי יהודה: (תוספות)

רשב"א דרבי אליעזר עדיפא מדרבי יהודה. יש לפרש דרבי אליעזר לית ליה הוא לחלק, ויש לפרש דאית ליה וכרבי יהודה ממש, ומיהו דוקא במלאכות דאורייתא אבל במלאכות דרבנן שפיר דמי, כיון דהתירה התורה אפילו מכשירין שיש בהן מלאכה גמורה בשאי אפשר לעשותן אף רבנן התירו מלאכות שלהן אע"פ שאפשר לעשותן מערב יו"ט, כן כתבו בתוס'. והראשון נראה לי עיקר, דאם איתא מנא ליה דר"א עדיפא מדר' יהודה דלמא אף ר"י יתיר במלאכות דרבנן ומדר"א נשמע ליה. ויש לדחות שהשיב לו כן, כלומר כשתמצא לומר דר"י לא יתיר בשאפשר לעשותן דר"א עדיפא. תלה כוזא בסיכתא הכי נמי דמחייב. וא"ת כיון דמדמי אביי תלית משמרת לתלית כוזא, אם כן אף למה דקאמר איהו טעמא מדרבנן שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, ליתסר נמי למיתלי כוזא בסיכתא. פירשו בתוס' דאי הוה מדאורייתא, בדאורייתא אין לחלק, אבל בדרבנן יש לחלק, דזה נראה כעובדין דחול וזה אינו נראה. (רשב"א)

דף קלח - א

אלא אמר אביי. מדרבנן היא שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול מנקיט אביי חומרי מתניתא ותני הגוד והמשמרת כילה וכסא גלין לא יעשה ואם עשה פטור אבל אסור אהלי קבע לא יעשה ואם עשה חייב חטאת אבל מטה וכסא טרסקל ואסלא מותר לנטותן לכתחילה: ואין נותנין לתלויה בשבת: איבעיא להו שימר מאי אמר רב כהנא שימר חייב חטאת מתקיף לה רב ששת מי איכא מידי דרבנן מחייבי חטאת ורבי אליעזר שרי לכתחילה מתקיף לה רב יוסף אלמה לא הרי עיר של זהב דר''מ מחייב חטאת ורבי אליעזר שרי לכתחילה מאי היא דתניא. לא תצא אשה בעיר של זהב ואם יצאה חייבת חטאת דברי ר''מ וחכמים אומרים לא תצא ואם יצאה פטורה . ר''א אומר יוצאה אשה בעיר של זהב לכתחילה א''ל אביי מי סברת ר''א אדר''מ קאי דאמר חייבת חטאת אדרבנן קאי דאמרי פטור אבל אסור ואמר להו איהו מותר לכתחילה. משום מאי מתרינן ביה רבה אמר משום בורר רבי זירא אמר משום מרקד אמר רבה כוותי דידי מסתברא מה דרכו של בורר נוטל אוכל ומניח הפסולת אף הכא נמי נוטל את האוכל ומניח את הפסולת אמר ר' זירא כוותי דידי מסתברא מה דרכו של מרקד פסולת מלמעלה ואוכל מלמטה אף הכא נמי פסולת מלמעלה ואוכל מלמטה תני רמי בר יחזקאל טלית כפולה לא יעשה ואם עשה פטור אבל אסור היה כרוך עליה חוט או משיחה מותר לנטותה לכתחילה בעא מיניה רב כהנא מרב כילה מהו א''ל אף מטה אסורה מטה מהו א''ל אף כילה מותרת כילה ומטה מהו א''ל כילה אסורה ומטה מותרת ולא קשיא הא דקאמר אף מטה אסורה כדקרמנאי הא דקאמר ליה אף כילה מותרת כדרמי בר יחזקאל כילה אסורה ומטה מותרת כדדידן אמר רב יוסף חזינא להו לכילי דבי רב הונא דמאורתא נגידו ומצפרא חביטא רמיא. אמר רב משום רבי חייא וילון מותר לנטותו ומותר לפורקו ואמר שמואל משום רבי חייא

רש"י אלא אמר אביי מדרבנן. קאסרי לה חכמים דמתניתין דלא שבקינן ליה למיתליה למיעבד עובדא דחול: מנקיט. מלקיט: חומרי מתנייתא. כללות של ברייתות: חומר קשר כלומר כללות שמצא בברייתות בגוד לבדה ובמשמרת לבדה ובכילה לבדה ובכסא גלין לבדה ושנאן כולן הפטורין אבל אסורין בחומר אחד והמותרים לכתחילה בחומר אחד: הגוד. הוא עור של בהמה תפור ופיו רחב מאד ויש לו שנצים ועוברי דרכים ממלאין אותו יין או חלב במקום שתוקעין שם אהליהם ללון ושוטחין אותו ופיו מתוח ע''ג יתידות והרוח עוברת מתחתיו ומצטנן שלא יתקלקל היין והוי דומה לאהל לאחר שנמתח: כילה. שיש בגגה טפח: וכסא גלין. כמו מטה גללניתא דכירה (לעיל דף מז:) והוא שם מקום ומפרקין מטותיהן וכסאותן וטוענין אותן עמהן וחוזרין ומחזירין אותן: לא יעשה. דאהל עראי נינהו וכסא גלין נמי גזרה שמא יתקע בחוזק: אבל מטה. שלנו המחוברת ועומדת אם היתה זקופה או מוטה על צדיה מותר לנטותה לישבה על רגליה ואע''ג דהשתא עביד אהל שרי דלא מידי עביד אלא ליתובא בעלמא: כסא טרסקל. כך שמו ובלעז פלודשטוייל''י {פלדישטו"ל: כיסא מתקפל} ועליונו של עור ומקפלין אותו וכשמסלקין אותו סומכין אותו לכותל וכשרוצה לישב עליו נוטהו ויושב על ד' רגלים: ואסלא. עשוי כעין כסא טרסקל אבל עור הפרוש עליו נקוב לבית הכסא מותר לנטותו לכתחילה דהא עביד וקאי: שימר. נתן שמרים לתלויה וסינן: חייבת חטאת. דלאו תכשיט הוא אלא משוי: פטור. דתכשיט הוא ולכתחילה אסור דילמא שלפא ומחויא: יוצאה אשה. דמאן דרכה למיפק בעיר של זהב אשה חשובה ואשה חשובה לא שלפא ומחויא: משום מאי מתרינן ביה. למשמר: משום בורר. דהאי נמי בורר הוא: כוותי דידי מסתברא. דאי אתרו ביה משום בורר התראה היא: דנוטל אוכל ומניח פסולת. ולרבא ה''ה נמי דאי אתרו ביה משום מרקד הויא התראה אבל לרבי זירא אי אתרו ביה משום בורר לאו התראה היא דלא דמי לבורר שהאוכל למטה ופסולת למעלה מה שאין כן בבורר קטנית שהפסולת למטה: טלית כפולה לא יעשה. לשטוח טליתו על גבי ארבע יתידות לישן תחתיה וראשיו מתכפלין לכאן ולכאן לצד הארץ והויא ליה לכתלים להגן מן החמה דהוי אהלא: כרך עליה. מבעוד יום: חוט או משיחה. ונתנה על הנס שעל הקנוף כשהיא מכופלת וכרך עליה חוט למשכה בו לפורסה לכאן ולכאן מותר למושכה בו בשבת דמוסיף על אהל עראי הוא ואינו כעושה לכתחילה: כדקרמנאי. היינו גללניתא שפורקה ומחזירה והוא שם מקום לשון אחר קרמנאי מוכרי בגדי פשתן מוכרין עליהן: כדרמי. כרך עליה חוט: כדדידן. מטה שהיתה זקופה והוא מושיבה על רגליה: דמאורתא נגידו ומצפרא חביטא. בלילי שבת ראיתים פרוסות ולבקר ראיתים מושלכים לארץ אלמא מותר לפורקה וה''נ מותר לנטותה: וילון. מסך שכנגד הפתח: מותר לנטותו. שאין אהל אלא מי שעשוי כעין גג: (רש"י)

תוספות אלא אמר אביי מדרבנן. ואף על גב דתלא כוזא בסיכתא אפילו איסור דרבנן ליכא במילי דרבנן שייך שפיר לחלק אבל אי במשמרת מדאוריתא אסור אין שייך לחלק. מ''ר: כסא גלין. לא כפי' הקונטרס מטה גללניתא דשילהי כירה ואסור משום שמא יתקע דכולה שמעתא איירי באיסור אהל אלא היינו [כעין] מטה שפורסין עליה עור ואסור משום אהל כשמושיב תחילה המטה ואחר כך פורס העור דהוי ממטה למעלה ואסור כדאיתא בביצה בפ' המביא כדי יין (ד' לג.) דפוריא אסור מלמטה למעלה. מ''ר: כסא טרסקל. יש בהן עור וכשרוצה לישב עליו נוטה העור ויושב על ד' רגלים כדפירש בקונטר' וכגון שהוא קבוע בכסא דאם לא כן היה אסור לנטותו כדאמר בפ' המביא (שם דף לב:) אמר רב יהודה האי מדורתא מלמעלה למטה שרי פירוש כשנותנין עצים מכאן ומכאן ונותנין עליהם עצים ארוכים ארכן לרחב של אלו ובמביא תחילה עצים שנותן למעלה ואחרי כן עצים שמכאן ומכאן אינו כן דרך עשיית אהל לעשות הגג תחילה ואחריו הדפנות ושרי וכה''ג קרי מלמעלה למטה מלמטה למעלה אסור וכן ביעתא פירוש כשנותנין ביצים ע''ג האסכלא שקורין גרדיי''ל וכשנותנין הביצים תחילה ואוחז בהן בידו עד שמביא הכלי תחתיהן שרי דהיינו מלמעלה למטה וכן קידרא שמושיבה על שתי חביות שצריך לאוחזה בידו ואחר כך לסדר תחתיה החביות וכן חביתא חביות שמסדרין באוצר ומושיבין אחת על גבי שתים וכן פוריא לפרוס העור תחילה באויר ואח''כ להביא המטה תחתיו ומיהו יש לפרש הך דשמעתא באינו קשור ומייירי כגון שעושה מלמעלה למטה אבל משמע דבכל ענין מיירי. מ''ר. וכל הנהו דאסרינן בביצה אומר ר''ת דדווקא דברים שיש להם מחיצה עד לארץ אבל להושיב הקדרה על טרפיד בי''ט שרי אפילו מלמטה למעלה להביא הטרפיד תחילה ואחר כך להושיב הקדרה וכן להושיב השולחן על גבי ספסלין וביעתא וקידרא וחביתא ופוריא י''ל שיש להם מחיצה. מ''ר: מי סברת דר' אליעזר קאי אדר''מ כו'. לא ידע רבי מאי קמשני: מה דרכו של בורר. לא תקשה אההיא דשילהי כלל גדול (לעיל דף עד.) כמו שפי' שם (בד''ה בורר ואוכל): כרך עליה חוט או משיחה מותר לנטותה. כגון ששייר בה טפח דבענין אחר לא הוה שרי כדאשכחן בפרק בתרא דעירובין (דף קב.) כרוך בודיא ושייר בה טפח למחר פושטת דמוסיף על אהל עראי הוא אי נמי כריכת חוט או משיחה מועלת בלא שייר בה טפח: בעא מיניה רב כהנא מרב כו'. ונראה לר''י ששאל לו סתם בכל כילות אם הם מותרות אמר ליה אפילו מטה יש מהן שאסורות הדר בעא אם כל מטות אסורות אמר ליה אף כילות מותרות אמר ליה כיון שאין אתה מחלק בשניהם מהו להשוותן כילה ומטה ובמקום שאסור בזה כנגדו אסור בזה א''ל כילה אסורה ומטה מותרת וכן יש לפרש ההיא דפרק אלו טרפות (חולין דף נג.) יש דרוסה לחתול א''ל אף לחולדה יש דרוסה יש דרוסה לחולדה א''ל אף לחתול אין דרוסה לחתול ולחולדה יש דרוסה או אין להם דרוסה א''ל לחתול יש דרוסה ולחולדה אין דרוסה ומפרש התם דבגדיים וטלאים יש דרוסה לחתול ולא לחולדה ובאימרי רברבי אין דרוסה אפילו לחתול ובעופות יש דרוסה אפילו לחולדה ויש ליישב כעין שפירש הר''ר יצחק בן ר''מ (פי') התם שכשהיה עוסק באימרי שאלו אם יש דרוסה לחולדה וכן כולם. מ''ר: אף כילה מותרת כדרמי בר יחזקאל. הוה מצי למימר כי ההיא דשנינו בסמוך לכילי דבי רב הונא וי''ל כדרמי בר יחזקאל הוו: (תוספות)

רשב"א אלא אמר אביי מדרבנן שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. פירש רש"י ז"ל דלאו משום אהל עראי הוא, אלא שלא יתקן לשמר בקבע כדרך שהוא עושה בחול, והראיה מדאמרינן לקמן (קלט, ב) תולה אדם את המשמרת ביום טוב לתלות בו אגוזים ורמונים ותולה בו שמרים, ואי טעמא משום אהל מה לי תולה רמונים מה לי תולה לשמרים מכל מקום הא עביד אהל עראי, והקשה עליו הרמב"ן ז"ל דמדאקשינן לעיל לר"א אוסופי על אהל עראי אסור לעשות, ואיך לכתחלה שרי, אלמא טעמא דמשמרת משום אהל עראי הוא. ותירץ הוא ז"ל דדלמא סוגיא דלעיל בשיטת רב יוסף אתמר. ומכל מקום עדיין קשה דהא מדנקיט אביי חומרי מתניתא ותני משמרת בהדי כולה, משמע דמשמרת נמי משום אהל עראי הוא. על כן פירש הוא ז"ל דאביי ודאי משום אהל עראי קאמר, וכלפי מאי דקאמר ר' יוסף חייב חטאת, אמר אביי דליכא אלא שבות בעלמא דהיינו עובדא דחול. והאי דשרי' ברמונים משום דתולה לשמרים מותחה יפה וקובעה בכסבין והתולה לרמונים אין צריך לקובעה ולא למתחה יפה ולאו אהל הוא כלל. ואין זה מחוור בעיני כלל, דאם משום דמותחה ואינו מותחה או משום קביעותא הוא, מה לי רמונים מה לי שמרים, לימא ואם אינו מותחה יפה ואינו קובעה בכסבין שרי, וכדאמרינן נמי גבי כילה דאם אין לה גג טפח מותר לנטותה ואם יש לה טפח אסור. ועוד דאי היתרא דרמונים משום ההוא טעמא נינהו, למה לי לתלות בו רמונים תחלה וכדאמר רב עלה, ומה לי אי מוכחא מלתא דלתלות רמונים תלאה אי לאו מוכחא מלתא, הא מכל מקום לאו אהל הוא כלל. ומורי הרב ז"ל כתב בהלכותיו דכשהוא תולה לשמרים הוו כאהל לפי הוא צריך לחלל שתחתיה, אבל כשתולה אותם להניח עליה פירות מותר לפי שאינו צריך לחלל שתחתיה לדבר זה. ע"כ. ובודאי שאין משום אהל אלא בשצריך לחלל שתחתיה, והוא שיש לו שלש מחיצות. אלא שאני תמיה כיון שאינו אהל אלא כשצריך לחללו בשעת נטייתו, אפילו בתולה לשמרים אם אין כלי תחתיו להאהיל עליו לישתרי, דהוי ליה כההוא דאמרינן בביצה (לב, ב) בקדרה ומדורתא מלמעלה למטה שרי, וכההיא דאמרינן בפרק כירה (לעיל מג, ב) מת המוטל בחמה באין שני בני אדם ויושבין בצדו, חם להם מלמטה זה מביא מטה וזה מביא מטה ויושבין עליהן, חם להם מלמעלה מביאים מחצלת ופורסין עליהם, זה זוקף מטתו ונשמט והולך לו וזה מביא וכו' ונמצאת מחיצה עשויה מאיליה, והכי נמי כיון שאינו אהל עד שיתן תחתיה כלי, כשהוא תולה את המשמרת ואח"כ נותן תחתיה כלי, הוי ליה אהל העשוי מלמעלה למטה ושרי. וא"ת משמרת אסרו לפי שדרכה בכך שתחלה תולין אותה ואח"כ נותנין כלי תחתיה, אם כן אע"פ שבשעה שתלאה לרמונים לא היה צריך לחלל שתחתיו, עכשיו שהוא תולה בה שמרים ונותן כלי תחתיה ליתסר. ואולי נאמר שלא אסרו אלא בשדעתו מתחלה לתת כלי תחתיה, אבל השתא דאין דעתו לתת בחלל שתחתיה כלי, נמצאת תלייתה בהיתר וכשנותן תחתיה כלי לבסוף אין עשייתו של אהל עכשיו. ואי נמי יש לומר דכל שהוא צריך לשים כלי תחתיו, מעכשיו הוא נקרא אהל שהרי צריך לאותו חלל כדי שישים תחתיו הכלי, אבל בתולה לרמונים אינו צריך לחלל כלל. ואפשר היה לי לומר כדברי רש"י, והא דמינקט אביי חומרי דמתני' ותני משמרת בהדי כילה, לאו משום דכולן חד טעמא אית להו, ואף רש"י סבור כן בכסא גליון שאינו משום אהל אלא משום גזירה שמא יתקע. והא דנקט לה בחומרתא חדא, משום דכולן כלים הן שגזרו חכמים בנטייתן, זה משום אהל, וזה משום עובדין דחול, וזה משום גזירה שמא יתקע. וכיוצא בזה יש לנו אחרת בפרק כל הצלמין (ע"ז מב, ב) דאמרינן התם מנקיט רב ששת חומרי מתני' ותני כל המזלות מותרין חוץ מחמה ולבנה, וכל הפרצופות מותר חוץ מפרצוף אדם, וכל הצורות מותרין חוץ מצורות דרקון, ואמרינן עלה כל המזלות וכו', במאי עסקינן אילימא בעושה כל המזלות מי שרי וכו' אלא פשיטא במוצא, אימא מציעתא כל הפרצופות מותרין חוץ מפרצוף אדם, ואי במוצא פרצוף אדם מי אסור, אלא פשיטא בעושה, אימא סיפא כל הצורות מותרים חוץ מצורת דרקון, אי בעושה צורת דרקון מי אסור, אלא פשיטא [במוצא וכו'] רישא וסיפא במוצא מציעתא בעושה, אמר אביי אין רישא וסיפא במוצא מציעתא בעושה, רבא אמר כולה בעושה וכו', אלמא אביי לא קפיד למינקט כולהו בחד טעמא ממש, אלא כיון דשוו בחד צדדי התם דמנקט צורות שכולן אסורות ולא משום טעם אחד, וה"נ מינקט כלים שנטייתן אסורה ולא משום טעם אחד, כך נראה לי ליישב דברי רש"י ז"ל. הנוד והמשמרת. אע"פ שאין בו משום אהל אלא בשצריך לחלל שתחתיו, נראה שהנוד היה צריך לפרסו ולהיות אויר תחתיו כדי שיכנס תחתיו הרוח ויצטנן. אבל מטה כסא וטרסקל ואסלא מותר לנטותן לכתחילה. וכתבו בתוס' בענין בנין אוהלים דכללא דמלתא דלא אסרינן משום אהל אלא מידי דאית ליה מחיצות מלמטה ומשתמש באויר שתחתיו, אבל סדור השלחן שנותנים שתי ספסלים שיש להם רגלים דקים ועורכים עליו את השלחן, לא מיקרו מחיצה. ותמיה לי דגוד מי עביד ליה מחיצות גמורות רחבות, והלא אין פורסין אותו אלא על קונדסין, ופריסת השלחן אפשר שהוא מותרת מפני שאין משתמשין באויר שתחתיו, מה שאין כן במטה שמשתמשין בה באויר שתחתיה בנתינת סנדלין וכיוצא בהן. ומטה שלנו בזמן שהיא מסורגת בחבלים, אם יש בין חבל לחבל שלשה טפחים, אסור לפרוס עליהן סדין מפני שזה כעשיית אהל, וכן אסור לסלק מעליה הבגד התחתון מפני שהוא כסותר אוהלין, אבל אם אין בין חבל לחבל שלשה, הרי הן כלבוד ואין בו משום אהל, ובין כך ובין כך אילו היה כר או כסת או בגד פרוס עליה מערב שבת כשיעור טפח, למחר מותר לפרוס על המטה, משום דהוי כמוסיף על אהל עראי ושרי כרבנן וכעובדא דהנהו דכרי דהוו בי ר"ה דאיתא בעירובין (קב, א). איבעיא להו שימר מאי אמר רב הונא שימר חייב חטאת. וכן הלכתא מדשקלי וטרי בה רבה ור' זירא בסמוך משום מאי מתרינן בה, ואע"ג דאתקיף רב ששת ואמר מי איכא מידי דרבנן מחייבי חטאת ור"א מתיר לכתחלה, הא אמר ר' יוסף דאין הכי נמי, ואייתי ראיה מעיר של זהב, ואע"ג דדחי לה אביי, דחויא בעלמא היא. ומיהו ר"א סבר דכיון דאינו בורר ולא מרקד בידים וממילא הוא משתמר, אינו כבורר ולא כמרקד ומותר אפילו לכתחלה. אבל מכל מקום תמיהא לי כיון דלרבנן חייב חטאת, הוי בורר גמור כדרכו, אם כן היאך הוו נותנין לתלויה ביום טוב, והרי לכולי עלמא אין בוררין את הקטנית ביום טוב בנפה ובכברה, וצריך לי עיון. הא דאתקיף רב ששת מי איכא מידי דרבנן מחייבי חטאת ור"א שרי לכתחלה. איכא למידק והא תניא בפרק אלו קשרים (לעיל קיג, א) חבל דלי שנפסק לא יהא קושרו אלא עונבו, רבי יהודה אומר כורך עליו פונדא או פסיקיא ובלבד שלא יענבנה, ואמרינן התם דטעמא דר"י משום דסבירא ליה דעניבה גופה קשירה הוא. ויש לומר דכל היכא דיחיד מחייב חטאת ורבים שרו לכתחלה לא קשיא ליה, אלא היכא דיחיד מחייב חטאת ויחיד אחר מתיר לכתחלה קשיא ליה, וכל שכן כשרבים מחייבי חטאת ויחיד מתיר לכתחלה. טלית כפולה לא יעשה ואם עשה פטור אבל אסור, היה כרוך עליה חוט או משיחה מותר לנטותה לכתחילה. כתב הרי"ף ז"ל והוא שפירס ממנה מערב שבת על גבי הקינופות טפח, למחר הוי כמוסיף על אהל עראי, וכהני דכרי (עירובין קב, א) דהוה בי ר' הונא. אבל מורי הרב ז"ל כתב דאפילו בלא פריסת טפח, דאי בפורס טפח מאי שנא כרך עליה חוט או משיחה, תיפוק לי משום פריסת טפח. כילה מהו, אמר ליה אף מטה אסורה. פירש ר"ת ז"ל: דרב סבר שהיה שואל אם יש לה צד איסור, ואחר כך שאל אם מטה אסורה לעולם, והשיב שאפילו כילה יש לה צד היתר, ואח"כ שאל אם מטה וכילה שוים, והשיב שאינן שוין. (רשב"א)

דף קלח - ב

. כילת חתנים מותר לנטותה ומותר לפורקה אמר רב ששת בריה דרב אידי לא אמרן אלא שאין בגגה טפח אבל יש בגגה טפח אסורה וכי אין בגגה טפח נמי לא אמרן אלא שאין בפחות משלשה סמוך לגגה טפח אבל יש בפחות משלשה סמוך לגגה טפח אסור ולא אמרן אלא שאין בשיפועה טפח אבל יש בשיפועה טפח שפועי אהלים כאהלים דמו ולא אמרן אלא דלא נחית מפוריא טפח אבל נחית מפוריא טפח אסור: ואמר רב ששת בריה דרב אידי האי סיאנא שרי והאיתמר סיאנא אסור לא קשיא הא דאית ביה טפח הא דלית ביה טפח אלא מעתה שרביב בגלימא טפח ה''נ דמיחייב אלא לא קשיא הא דמיהדק הא דלא מיהדק שלח ליה רמי בר יחזקאל לרב הונא אימא לן איזי הנך מילי מעלייתא דאמרת לן משמיה דרב תרתי בשבת וחדא בתורה שלח ליה הא דתניא גוד בכיסנא מותר לנטותה בשבת אמר רב לא שנו אלא בב' בני אדם אבל באדם אחד אסור אמר אביי וכילה אפילו בי' בני אדם אסור אי אפשר דלא מימתחא פורתא אידך מאי היא דתניא כירה שנשמטה אחת מירכותיה מותר לטלטלה שתים אסור רב אמר אפילו חד נמי אסור גזירה שמא יתקע תורה דאמר רב עתידה תורה שתשתכח מישראל שנאמר {דברים כח-נט} והפלא ה' את מכותך הפלאה זו איני יודע מהו כשהוא אומר {ישעיה כט-יד} לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא הוי אומר הפלאה זו תורה ת''ר כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו עתידה תורה שתשתכח מישראל שנאמר {עמוס ח-יא} הנה ימים באים נאם ה' אלהים והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה' וכתיב {עמוס ח-יב} ונעו מים עד ים ומצפון ועד מזרח ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו דבר ה' זו הלכה דבר ה' זה הקץ דבר ה' זו נבואה ומאי ישוטטו לבקש את דבר ה' אמרו עתידה אשה שתטול ככר של תרומה ותחזור בבתי כנסיות ובבתי מדרשות לידע אם טמאה היא ואם טהורה היא ואין מבין אם טהורה היא ואם טמאה היא בהדיא כתיב ביה {ויקרא יא-לד} מכל האוכל אשר יאכל אלא לידע אם ראשונה היא ואם שניה היא ואין מבין הא נמי מתניתין היא כדתנן השרץ שנמצא בתנור הפת שבתוכו שניה שהתנור תחילה מסתפקא להו הא דאמר ליה רב אדא בר אהבה לרבא ליחזייה האי תנורא כמאן דמלי טומאה ותיהוי פת ראשונה א''ל לא אמרינן ליחזייה האי תנורא כמאן דמלי טומאה דתניא יכול יהו כל הכלים מיטמאין באויר כלי חרס ת''ל כל אשר בתוכו יטמא מכל האוכל אשר יאכל אוכלין מטמאין באויר כלי חרס ואין כלים מטמאין באויר כלי חרס תניא רבי שמעון בן יוחי אומר חס ושלום שתשתכח תורה מישראל שנאמר {דברים לא-כא} כי לא תשכח מפי זרעו אלא מה אני מקיים ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו שלא ימצאו

רש"י כילת חתנים. לא דמיא לשאר כילות ששאר כילות פרוסות על גבי קינוף שהיא לד' רגלים ויש לה גג דהוי אהל ושל חתנים על גבי נקליטין שאינם אלא שנים באמצעית המטה וקנה נתון עליהם והבגד נתון עליו ונופל לכאן ולכאן ואין לה גג טפח הלכך לאו אהל הוא: בפחות מג'. שהיא הולכת ומתפשטת למטה: ולא אמרן אלא שאין בשיפועה טפח. שאין כל צד וצד נפשט למטה להתרחק טפח מכנגד אמצעיתו דהיינו שאין ברחבו למטה טפחיים וכילת חתנים אינה עשויה לישן תחתיה: אבל נחתא מפוריא טפח. ההוא טפח הוה קיר לאהל והמטה נעשית לו גג: סייאנא. כובע של לבד פלטר''ץ {פילטרי"ן: כובע של לֶבֶד} : אסור. לצאת בו בשבת ולקמיה מפרש ואזיל: הא דאית ביה טפח. שהוא מתפשט להלן מראשו טפח אסור משום אהלא: אלא מעתה שרביב בגלימיה טפח. הניח טליתו על ראשו כדרך שהוא מתעטף והרחיקה להלן מראשו טפח: אלא. טעמא לאו משום אהל הוא אלא משום שלא יגביהנו הרוח מראשו ואתי לאתויי ארבע אמות הלכך מיהדק בראשו שפיר שרי לא מיהדק אסור: תרתי בשבת וחדא בתורה. שהיית רגיל לומר שני דברים משמו בהלכות שבת ואחת בתורה כדלקמן: גוד בכיסנא. גוד ברצועותיו ומונח על מקום קבוע שלו: מותר לנטותו בשבת. והא דאמרן לעיל פטור אבל אסור היכא דלא הוי מתוקן בכיסנין: בב' בני אדם. לא מימתח ליה שפיר: באדם אחד. ממתח ליה שפיר שמותחו על יתד זו וקושרו בה וחוזר ומותחו על זו וקושרו בה כך פירשו רבותי וכן מצאתי בתשובת הגאונים ואיני יודע מהו: אידך. דשבת מאי היא: מירכותיה. פטפוטים שלה כעין רגלים: שמא יתקע. כשמחבר לה הרגל יתקענה בחוזק והוי בונה אבל (ת''ק) היכא דלא נשמטה אלא אחת לא חייש למתקע כולי האי: הפלא ופלא. סיפא דקרא ואבדה חכמת חכמיו: בכרם. על שם שהיו יושבין שורות שורות ככרם: זו הלכה. כדכתיב (דברים ה) [להגיד לכם] את דבר ה' דהיינו תורה: זו נבואה. כדכתיב (הושע א) דבר ה' אשר היה אל הושע וגו': זה הקץ. לא ידענא מהיכא: בהדיא כתיב. ותורה שבכתב הרי כתובה ומונחת יקראו ויראו: שהתנור תחלה. שנטמא מן האויר כדכתיב (ויקרא יא) אל תוכו והוא חוזר ומטמא אוכלין שבתוכו מן האויר: כמאן דמלי טומאה. כשנפל השרץ באוירו דהא בלא נגיעה מטמא והלכך כמאן דמלי טומאה הוא ותהוי פת ראשונה: לא ס''ד. למיהוי כמאן דמלי טומאה: דתניא יכול יהו כל הכלים טמאים מאויר כלי חרס. שאם היה כלי אחר בתוכו שיטמא מחמת השרץ שבאויר החיצון או מחמת שיטמאנו אויר כלי החיצון שהוא טמא: תלמוד לומר כל אשר בתוכו יטמא. וסמיך ליה מכל האוכל אשר יאכל: אוכלין ומשקין שבתוכו טמאים ולא כלים שמע מינה תרתי חדא דלא אמרינן חזייה כמאן דמלי טומאה דאם כן אם כלי שטף הוא הפנימי שמטמא מגבו יהא טמא דהא נגע בטומאה אלא לא אמרינן חזייה כמאן דמלי טומאה ואוכלין ומשקין שבחיצון הוא דמטמאי מחמת הכלי שהכלי ראשון והם שניים אבל כלים לא דהואיל דאין טומאה זו באה אלא מחמת הכלי אשמעינן האי קרא שאין כלי שאינו אב הטומאה מטמא כלי: (רש"י)

תוספות שאין בשיפועה טפח. הרבה יש תימה איך יתכן זה דא''כ למה הוא ראוי אם לכל השיפוע אין טפח ויש לפרש כגון שהסדין שפרוס על הכילה מונח על גבי קנים מרובים ולא פשטו הסדין היטב ומונח ונופל בין קנה לקנה כעין שורות דיש עכשיו בין כל קנה שיפוע ואין באותו שיפוע טפח ודוחק וי''מ שאין בשיפוע טפח בגובה י' דכשיצא השיפוע טפח אין משם עד למטה גובה י' דלא חשיב אהל כדאשכחן בפ''ק דסוכה (דף י.) דבכילה כי הך מותר לישן בסוכה דאמר רב יהודה אמר שמואל מותר לישן בכילת חתנים אע''פ שיש לה גג והוא שאינה י' טפחים ואין נראה לר''י דודאי נהי דגבי סוכה לא חשיב אהל וכן לגבי ק''ש כדאיתא התם (דף.:) מיהו לגבי שבת חשיב ואסירי שהרי משמרת וביעתא וקידרא וחביתא אסירי משום אהל ולא משמע שיש בגובהן י' טפחים. מ''ר. ועוד קשה מדלקמן גבי כפיפה מצרית ובשם רבינו שמואל פי' דל''ג להאי לישנא כלל שיפועי אהלים כאהלים דמו דבסוף פ''ק דסוכה (דף יט:) מסקינן דשיפוע אהלים לאו כאהלים דמו ואי משום הא לא איריא דיש לפרש דהתם באין בשיפועו טפח והכא כשיש בשיפועו טפח: הא דמהדק. פירש ר''ח שאינו נכפף דאז נראה כעין אהל דלא מהדק שהוא נכפף ואז אין נראה כעין אהל: דבר ה' זה הקץ. דכתיב גבי גלות שבעים לכלות דבר ה' מפי ירמיה (עזרא א). מ''ר: (תוספות)

רשב"א לא אמרן אלא דלא נחתא מפוריא טפח אבל נחתא מפוריא טפח אסור. דכיון שהכילה פרוסה לצל הויא לה מטה כעשיית גג באמצע כילה, אבל מטה דידן אע"ג דנחתי סדינין מפוריא טפח לית לן בה, דכיון דפריסת סדינין על גבי מטה ואין בה משום אהל, לית לן בה. וכן כתב מורי הרב ז"ל. אלא לא קשיא הא דמיהדק הא דלא מיהדק. פירוש: טעמא לאו משום אהל, אלא משום דלמא נפיל ואתי לאתויי. וכן פירש רש"י ז"ל, אבל רבינו חננאל ז"ל פירש לעולם משום אהל, וכשמיהדק הוי ליה כאהל, אבל גלימא דלא מיהדק לא הוי כאהל ושרי. ואינו מחוור. דאם כן הוי ליה למימר, לא קשיא הכא לא מיהדק התם מיהדק. הא דאמר רב לא שנו אלא בשני אדם אבל באדם אחד אסור. פירש רש"י ז"ל: דבשני בני אדם אינו נמתח היטב, אבל באדם אחד שקושר על גבי קינוף זה וחוזר וקושר על גבי קינוף זה נמתח היטב. אבל מורי הרב ז"ל פירש משום דבאדם אחד הוי כעשיית אהל, שקושר וחוזר וקושר כדרך בנין שבונה מעט מעט, אבל בשני בני אדם שפורסין תחלה ואח"כ נותנין על גבי קנופות, אין זה כבנין שאין דרך בנין לעשותו כולו בבת אחת, והיינו דאמרינן בכילה דלא אפשר דלא ממתחא פורתא, ואינה נפרסת כולה בבת אחת. ולא ירדתי לסוף דעת מורי הרב ז"ל. דאם כן נתן דף על גבי מחיצות הכי נמי דשרי, וקדרה דאמרינן בביצה (לג, א) דמלמטה למעלה אסיר, אמאי והא נתינת הקדרה על גבי המחיצות בבת אחת הוא. ויש לפרש דהתם נמי דרך בנין בכך, כיון שהוא עושה גם מחיצותיה עכשיו. (רשב"א)

דף קלט - א

הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד: תניא רבי יוסי בן אלישע אומר אם ראית דור שצרות רבות באות עליו צא ובדוק בדייני ישראל שכל פורענות שבאה לעולם לא באה אלא בשביל דייני ישראל שנאמר {מיכה ג-ט} שמעו נא זאת ראשי בית יעקב וקציני בית ישראל המתעבים משפט ואת כל הישרה יעקשו בונה ציון בדמים וירושלים בעולה ראשיה בשוחד ישפוטו וכהניה במחיר יורו ונביאיה בכסף יקסומו ועל ה' ישענו וגו' . רשעים הן אלא שתלו בטחונם במי שאמר והיה העולם לפיכך מביא הקב''ה עליהן ג' פורעניות כנגד ג' עבירות שבידם שנאמר {מיכה ג-יב} לכן בגללכם ציון שדה תחרש וירושלים עיין תהיה והר הבית לבמות יער ואין הקב''ה משרה שכינתו על ישראל עד שיכלו שופטים ושוטרים רעים מישראל שנאמר {ישעיה א-כה} ואשיבה ידי עליך ואצרוף כבור סגיך ואסירה כל בדיליך ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה וגו'. אמר עולא אין ירושלים נפדה אלא בצדקה שנאמר {ישעיה א-כז} ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה אמר רב פפא אי בטלי יהירי בטלי אמגושי אי בטלי דייני בטלי גזירפטי אי בטלי יהירי בטלי אמגושי דכתיב ואצרוף כבור סגיך אי בטלי דייני בטלי גזירפטי דכתיב {צפניה ג-טו} הסיר ה' משפטיך פנה אויבך אמר רבי מלאי משום ר''א בר' שמעון מ''ד {ישעיה יד-ה} שבר ה' מטה רשעים שבט מושלים שבר ה' מטה רשעים אלו הדיינין שנעשו מקל לחזניהם שבט מושלים אלו ת''ח שבמשפחות הדיינין מר זוטרא אמר אלו תלמידי חכמים שמלמדים הלכות ציבור לדייני בור אמר ר''א בן מלאי משום ר''ל מאי דכתיב {ישעיה נט-ג} כי כפיכם נגואלו בדם ואצבעותיכם בעון שפתותיכם דברו שקר לשונכם עולה תהגה כי כפיכם נגואלו בדם אלו הדיינין ואצבעותיכם בעון אלו סופרי הדיינין שפתותיכם דברו שקר אלו עורכי הדיינין לשונכם עולה תהגה אלו בעלי דינין ואמר רבי מלאי משום ר' יצחק מגדלאה מיום שפירש יוסף מאחיו לא טעם טעם יין דכתיב {בראשית מט-כו} ולקדקד נזיר אחיו ר' יוסי בר' חנינא אמר אף הן לא טעמו טעם יין דכתיב {בראשית מג-לד} וישתו וישכרו עמו מכלל דעד האידנא לא (הוה שיכרות) ואידך שיכרות הוא דלא הוה שתיה מיהא הוה ואמר רבי מלאי בשכר {שמות ד-יד} וראך ושמח בלבו זכה לחשן המשפט על לבו: שלחו ליה בני בשכר ללוי כילה מהו כשותא בכרמא מהו מת בי''ט מהו אדאזיל נח נפשיה דלוי אמר שמואל לרב מנשיא אי חכימת שלח להו שלח להו כילה חזרנו על כל צידי כילה ולא מצינו לה צד היתר ולישלח להו כדרמי בר יחזקאל לפי שאינן בני תורה כשותא בכרמא עירבובא ולישלח להו כדר''ט דתניא כישות ר' טרפון אומר אין כלאים בכרם וחכמים אומרים כלאים בכרם וקי''ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו''ל לפי שאינן בני תורה מכריז רב האי מאן דבעי למיזרע כשותא בכרמא ליזרע רב עמרם חסידא מנגיד עילויה רב משרשיא יהיב ליה פרוטה לתינוק נכרי וזרע ליה וליתן ליה לתינוק ישראל אתי למיסרך וליתן ליה לגדול נכרי אתי לאיחלופי בישראל מת שלח להו מת לא יתעסקו ביה לא יהודאין ולא ארמאין לא ביום טוב ראשון ולא ביום טוב שני איני והאמר רבי יהודה בר שילת אמר רבי אסי עובדא הוה בבי כנישתא דמעון ביום טוב הסמוך לשבת

רש"י הלכה ברורה. בטעמים שלא יהא בה מחלוקת: ג' עבירות. בשחד ישפוטו במחיר יורו ונביאיה בכסף יקסמו: ג' פורעניות. שדה תחרש עיין תהיה ולבמות יער: ויועציך כבתחלה. ואחר כך יקרא לך עיר הצדק לשרות בה שכינה: אי בטלי יהירי. ישראל מתייהרים בבלורית ובמלבושי יהירות כפרשים הללו: בטולי אמגושי. יבטלו מסיתים ומדיחים המשניאים אותנו: סגיך. הם גסי הרוח שמגדלין עצמן לשון ישגה מאד (איוב ח) ואח''כ ואסירה כל בדיליך אלו אותם המבדילים שונאי ישראל מן הקב''ה בשקריהם ובפחזותם: בטלי דייני. רשעים מישראל שמטין דין: בטלי. מעל ישראל: גזירפטי. נוגשי שוטרי עובדי כוכבים: שנעשו מקל לחזניהם. לשמשיהן נותנין יד והויין להן לחוזק לומר לא אהיה שליח ואזמין את פלוני לב''ד אם לא תרבה שכר ואחר פסק דין לא ארדנו ליכנס למשכנו: שבט מושלים. מקל אגרופין של מושלים היינו דינים רשעים שת''ח שבמשפחותם להם למקל ולאגרוף שעל ידיהם היו מעמידין אותן ומחפין עליהם ועושין סניגרון לדבריהם: לדייני בור. שבהבטחת אותן ת''ח מעמידין דייני בור לדון את כל הבא והרבה דינין שאין נמלכים בהן ומטין אותן: כפיכם נגואלו בדם אלו הדיינין. שכפיהן פשוטין לקבל שוחד ומטין את הדין ונוטלין ממון מן הבעלים שלא כדין ונותנו לשכנגדו והרי הוא כנוטל נשמתו: סופרי הדיינין. שכותבין שטרות של רמיה: עורכי הדיינין. מלמדין את בעלי דינין לטעון: עמו. מכלל דעד השתא לא: זכה לחשן המשפט. שכנגד הלב שהיה גדול ממנו וקודם למשה נגלית שכינה על אהרן כדכתיב (שמואל א ב) הנגלה נגליתי אל בית אביך ונאמרה לו נבואה של מצרים הכתובה (ביתזקאל כ) עד וימרו בי ואעפ''כ לא נתקנא בו בזאת: בני בשכר. שם מקום: כילה מהו. לנטותה בשבת: כשותא. הימלון {הומלו"ן: כְּשׁוּת (צמח, שממנו מכינים את הבירה)} שגדל על ההגא מהו בכרמא ירק הוא וכלאים בכרם או אילן הוא ואינו כלאים בכרם: ולישלח להו. צד היתר בה: כדרמי בר יחזקאל. כרך עליה חוט או משיחה: ומשני לפי שאינן בני תורה. ומקילי טפי: עירבובא. כלאים: וקי''ל. בברכות בפרק כיצד גבי ערלה וה''ה לכלאים שאף היא מצוה התלויה בארץ ואינה נוהגת מן התורה אלא בארץ: יהיב פרוטה לתינוק נכרי. קסבר בחוץ לארץ שרי ומיהו כל כמה דאפשר משני שלא ילמדו להקל: (רש"י)

תוספות ולישלח להו כר''ט. הא לא פריך לישלח להו כר' יאשיה דאמר אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד דשמא הם לא שאלו כשותא בכרמא מהו אלא היכא שעשה כדין איסור כלאים ג' מינים כאחד ועוד שמא לא ס''ל כר' יאשיה ואע''ג דקי''ל כר' יאשיה בספ''ק דקדושין (דף לט.) א''ל לא צהריתו [לא] קי''ל כר' יאשיה ואמר נמי בברכות פרק מי שמתו (דף כב.) נהוג עלמא כתלת סבי כר' אילעי בראשית הגז כרבי יאשיה בכלאים כר' יהודה בן בתירא בדברי תורה מיהו י''ל שלא היו סבורין כן דהא קאמר נמי נהוג כרבי יהודה בדברי תורה ואפ''ה פליגי עליה אמוראי טובא בשמעתא דהתם וקאמר נמי כרבי אילעי בראשית הגז דאמר אינו נוהג אלא בארץ ואפ''ה אמרינן בחולין בשילהי פ' הזרוע (דף קלב.) אמר רב חסדא האי טבחא דלא מפריש מתנתא ליהוי בשמתא דה' אלהי ישראל ואמר נמי דרבא קניס אטמא ואפילו רב נחמן גופיה דאמר נהוג עלמא כתלת סבי אמר התם דקניס גלימא וא''ת נהי דלא ס''ל כר' יאשיה מ''מ לישלח להו כרבי יאשיה דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו''ל וי''ל דלא שייך למימר הכי אלא במין של איסור דהמתירו חושבו מין היתר בארץ הלכה כמותו בחו''ל אבל בדבר שאינו תלוי אלא בזריעה חטה ושעורה וחרצן במפולת יד בהא לא אמר הלכה כמותו בחו''ל. מ''ר: רב עמרם חסידא מנגיד עלה רב משרשיא יהיב ליה פרוטה לנכרי כו'. קשיא לי אמאי הא אמרינן לעיל דהלכה כר''ט דמיקל בחו''ל וצריך לומר דבמקומם לא היו בני תורה: וליתן ליה לתינוק ישראל. אומר רבי שקבלה הוא בידינו שזה המקשה רב אחא בר יעקב והיינו הא דאמר בעירובין בשילהי בכל מערבין (דף מ: ושם) גבי ברכת זמן על הכוס ביוה''כ דמפרש התם דלא אפשר דהיכי ליעביד כו' ליתביה לתינוק לית הלכתא כרב אחא בר יעקב דילמא אתי למיסרך ולא מצינו במקום אחר דאית ליה לרב אחא האי סברא וי''מ דהוא ההוא דפ' בתרא דנדה (דף ס':) דאתקין ביממא דתמניא משום גנבי ולא חיישינן לסרך בתה במקום צורך ולא נהירא דמאי שנא דנקיט טפי רב אחא בר יעקב מכל שאר אמוראי דהתם ועל ההיא דהתם אומר ר''ת שמותר ליתן לתינוק לשתות כוס של ברכה כי מיקלע מילה ביוה''כ ולא חיישינן דילמא אתי למיסרך כיון שאין זה מנהג [בקבוע] ולא דמי לכוס דיוה''כ דאי הוו יהבי ליה אתי למיסרך אף כשיהיה גדול כיון שעושין מנהג לשתות בכל שנה ושנה ביוה''כ: (תוספות)

רשב"א הא דאמרינן: ולישלח להו כדרמי בר יחזקאל. ולא אמרינן ולישלח להו כילת חתנים. לא קשיא דאינהו בשיש לה גג קא מיבעיא להו. והא נמי דאמרינן ולשלח להו כר' טרפון, ולא אמרינן ולישלח להו כר' יאשיה דאמר אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד, וקיימא לן כותיה כדאמרינן נהוג עלמא כתלתא סבי כר' יאשיה בכלאים כדאיתא בברכות פרק מי שמתו (כב, א) ובפרק קמא דקידושין (לט, א) לא צהריתו דקיימא לן כר' יאשיה. אינהו בזורע חטה וכשות וחרצן קא מבעיא להו, דמספקא להו אי מין אילן הוא או ירק הוא. הא דאמרן: וליתן ליה לתינוק ישראל. פירשתיה ביבמות פרק חרש (קיד, א) גבי קטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין להפרישו, בסייעתא דשמיא. הא דאמרינן הכא: אתי למיסרך. ואמרינן נמי הכי בערובין (מ, ב) גבי זמן דיום הכפורים ליטעמיה לינוקא, אתי למיסרך. מסתברא משום דהוה עובדין דצריכין לדידן, ובהני הוא דוקא דחיישינן לדלמא אתי למיסרך, אבל במידי דצריך לתינוק לא חיישינן להכי, דהא התם לא מטעמיה ליה לינוקא, ואילו לדידיה מאכילין ומשקין לאלתר ואפילו טובא, וכבר כתבתי דבר זה והארכתי בדבר זה, בפרק חרש ביבמות (שם) בסייעתא דשמיא. (רשב"א)

דף קלט - ב

ולא ידענא אי מלפניה אי מלאחריה ואתו לקמיה דרבי יוחנן ואמר להו יתעסקו ביה עממין ואמר רבא מת בי''ט ראשון יתעסקו בו עממין ביום טוב שני יתעסקו בו ישראל ואפילו ביו''ט שני של ראש השנה מה שאין כן בביצה לפי שאינן בני תורה: א''ר אבין בר רב הונא אמר רב חמא בר גוריא מתעטף אדם בכילה ובכסכסיה ויוצא לרה''ר בשבת ואינו חושש מ''ש מדרב הונא דאמר רב הונא אמר רב היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהילכתה בשבת חייב חטאת ציצית לגבי טלית חשיבי ולא בטלי הני לא חשיבי ובטלי אמר רבה בר רב הונא מערים אדם על המשמרת ביו''ט לתלות בה רמונים ותולה בה שמרים אמר רב אשי והוא דתלה בה רמונים מאי שנא מהא דתניא מטילין שכר במועד לצורך המועד שלא לצורך המועד אסור אחד שכר תמרים ואחד שכר שעורים אע''פ שיש להן ישן מערים ושותה מן החדש התם לא מוכחא מילתא הכא מוכחא מילתא אמרו ליה רבנן לרב אשי חזי מר האי צורבא מרבנן ורב הונא ב''ר חיון שמיה ואמרי לה רב הונא בר' חלוון שמיה דשקל ברא דתומא ומנח בברזא דדנא ואמר לאצנועיה קמיכוינא ואזיל ונאים במברא ועבר להך גיסא וסייר פירי ואמר אנא למינם קמיכוינא אמר להו הערמה קאמרת הערמה בדרבנן היא וצורבא מרבנן לא אתי למיעבד לכתחילה: מתני' נותנין מים ע''ג השמרים בשביל שיצולו ומסננין את היין בסודרין ובכפיפה מצרית . ונותנין ביצה במסננת של חרדל ועושין אנומלין בשבת ר' יהודה אומר בשבת בכוס ביו''ט בלגין ובמועד בחבית רבי צדוק אומר הכל לפי האורחין: גמ' אמר זעירי נותן אדם יין צלול ומים צלולין לתוך המשמרת בשבת ואינו חושש אבל עכורין לא מיתיבי רבן שמעון בן גמליאל אומר טורד אדם חבית של יין יינה ושמריה ונותן לתוך המשמרת בשבת ואינו חושש תרגמה זעירי בין הגיתות שנו: מסננין את היין בסודרין: אמר רב שימי בר חייא ובלבד שלא יעשה גומא: ובכפיפה מצרית: אמר רב חייא בר אשי אמר רב ובלבד שלא יגביה מקרקעיתו של כלי טפח אמר רב האי פרונקא אפלגיה דכובא שרי אכוליה כובא אסור אמר רב פפא לא ניהדק איניש צינייתא בפומיה דכוזני דחביתא משום דמיחזי כמשמרת דבי רב פפא שאפו שיכרא ממנא למנא אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא האיכא ניצוצות ניצוצות לבי רב פפא לא חשיבי: ונותנין ביצה במסננת: תני יעקב קרחה

רש"י ולא ידענא אי מלפניה. אם חל י''ט בע''ש ומת בו ביום ומפני שלא יוכלו להתעסק בו למחר התירו לקוברו ע''י עממים: אי מלאחריה. והוא מת בשבת ומפני שנשתהא כבר והיה מסריח התירו: מת ביו''ט ראשון כו'. מת שנשתהא כגון שמת בשבת ולמחר היה יו''ט: מה שאין כן בביצה. דאין ר''ה שוה לימים טובים של גליות דאילו ר''ה חמיר יו''ט שני דיליה ונולדה בזה אסורה בזה: מתעטף אדם בכילה. שהוא כסדין ומתעטף בה דרך מלבוש: וכסכסיה. רצועות התלויות בה ולא אמרינן הך רצועות לאו לצורך עיטוף נינהו והוה משאוי ההוא שעתא שאין כיסכסין עשויין אלא לנטותה באהל: חייב חטאת. ואילו לא היתה מצוייצת כלל לא מיחייב דהא לבושיה הוא אלמא הציציות הויין לו משאוי הואיל ואינן כמצותו אינו צריכין לה ומן הבגד ממש אינן דליחשבינן כוותיה: חשיבי. משום דשל תכלת הן ולא בטלי והוו בה משוי: מערים אדם על המשמרת ביו''ט. לרבנן דאמרי אין תולין את המשמרת ביום טוב ואוקימנא דטעמא לאו משום אהל אלא משום עובדא דחול מערים ותולה אותה לצורך רמונים דלאו עובדין דחול נינהו ומסנן בה שמרים הואיל ונתלית דהא אמרינן נותנין לתלויה ביו''ט: והוא דתלי בה רמונים. ברישא דמוכח מילתא דמעיקרא לאו לשמרים תלייה: מטילין. ברשיי''ר {ברציי"ר: לבשל (שֵכר) [כלומר, לשרות את השעורים במים כדי להכין את הבירה]} בלע''ז: במועד. בחולו של מועד: מערים ושותה מן החדש. אלמא בלא שום הוכחה מותר להערים: התם לאו מוכחא מילתא. דמילתא דאיסורא הוא דהרואה אומר לצורך המועד הוא שאין הכל יודעין שיש לו מן הישן הכא מוכחא מילתא לאיסור דסתם תולה משמרת לשמרים הוא תולה ואי לא יהיב בה רימונים ברישא להצניע בעלמא כי יהיב בה שמרים מוכח דלהכי תלייה: ברא דתומא. צלע של שום: ומנח בברזא דדנא. מקום שיש בו נקב בחבית והיין יוצא נותנו שם בשבת לסתום והוי כמתקן ומערים לכתחילה: ואומר לאצנועיה. להאי ברא דתומא מיכוינא ועוד עביד אחריתי אזל נאים במברא בספינה רחבה העשויה לעבור המים והיא של נכרי ויודע הוא שיעבירנה הנכרי לצד האחר: וסייר פירי. ומשמר שם פירות כרמו ונמצא שהנכרי מעבירו במים בשבת: הערמה בדרבנן היא. ה''ג הך הערמה לאו באיסורא דאורייתא הוא אלא באיסורא דרבנן דא''נ עביד ממש בלא הערמה אדרבנן הוא דעבר הלכך דצורבא מרבנן הוא לא אחמירו עליה דהוא לא אתי למעבד לכתחילה להדיא בלא הערמה לעבור שם לפני הכל: מתני' נותנין מים. בשבת ע''ג שמרים הנתונים במשמרת מבעוד יום: כדי שיצולו. שיהו צלולין לזוב את היין מפני הקמחים שקורים יינ''ש {ייני"ש: כתמי עובש} : בסודרין ובכפיפה מצרית. העשויה מצורי דקל: כפיפה. סל: ונותנין ביצה במסננת. שהחרדל נתון בה להסתנן וקולטת את הפסולת ואף הביצה החלמון שלה נוטף ומסתנן עמו והוה ליה לחרדל למראה והחלבון שהוא קשור נשאר למעלה ורבינו הלוי פירש סינונה של ביצה לתוך תבשיל היא ולא לתוך חרדל ובמסננת של חרדל הוא דשרי משום שינוי ויורד לתוך הקערה שהוא כלי שני ומתלבן התבשיל: אינומלין. פושו''ן {פוישו"ן: שיקוי [וראה ברכות נ:]} : לגין. גדול מכוס וקטן מחבית: גמ' טורד. מערבב: בין הגתות שנו. שכל היינות עכורין ושותין אותן בשמריהם הלכך אין כאן תיקון דבלאו הכי משתתי: שלא יעשה גומא. מן הסודר בפי הכלי כי עובדא דחול אי נמי אתי לידי סחיטה: שלא יגביה. הכפיפה מקרקעית כלי התחתון טפח כמדת אהל: פרונקא. בגד ששוטחין על גיגית יין לכסותה: אפלגא דכובא שרי. דלאו אוהלא הוי: לא ניהדק איניש צינייתא בפומא דכוזני דחביתא. כלי חרס קטן שמערין בו יין מחבית לא יתן בפיו קשין וקסמים בחזקה לפי שאין לך מסננת גדולה מזו: שפו שיכרא. כל היכא דתני לשון שפוי בנחת הוא והפסולת נשאר בשולי הכלי: והאיכא ניצוצות. קטנות הנישופות באחרונה מתוך הפסולת שקורין בריי''ש בריי''ש אגוטידור''ש: שעורי-בירה מטפטפות [מדובר בנוזל של שעורים השרויות במים, כשהוא מטפטף בסוף העירוי מכלי אל כלי, ואז הוא נפרד מהפסולת הנשארת בכלי הראשון, ויש חשש למלאכה של בורר] והנהו מוכחן דבורר הוא: ניצוצות כי רב פפא לא חשיבי. שחנוני מטיל שכר היה כדאמרינן בבבא מציעא (דף סה:) ובפסחים (דף קיג.) הלכך אינו מקפיד לניצוצות כל כך וכשמגיע לניצוצות משליך הן ופסולתן לחוץ ותחילת שפייתן מן הפסולת ניכר דלאו בורר הוא: (רש"י)

תוספות יום טוב שני יתעסקו בו ישראל. ובביצה (ד' ו.) מסקינן בתר הך מילתא אמר רבינא האידנא דאיכא חברי חיישינן פירוש ולא יתעסקו בו ישראל פן יצוו עליהם חברי לעשות מלאכה ביו''ט כיון שרואין שעושין בשביל מת ומעשה היה והוליכו מת חוץ לתחום ביו''ט והלכו אחריו בסוסים להתעסק במת וכעס ר''ת אף על ההולכים ברגל בלא סוסים ושמע רבי דטעמו משום דמסיק רבינא האידנא דאיכא חברי ולדידן אע''ג דליכא למיחש יש לאסור כיון דמסיק הכי גם יש לירא פן יצוו השרים להתעסק במלאכתן ולכתוב מה שהם רוצים ושלח להם ר''ת בני בשכר אינם בני תורה בני מליאון (אותה העיר) בני תורה: ציצית חשיבי ולא בטלי. שאינם מבוטלין לפי שחשובים הם בעיניו שדעתו ליתן בטלית ציצית רביעית כך פי' ר''ח: הא לא חשיבי ובטלי על זה סמך רבי להניח באבנטו רצועות התלויות בו ויש שקושרים בהם בתי שוקים דבטלי דלא חשיבי כולי האי: מאי שנא מהא דתניא כו'. פי' [וס''ל כרבי יוסי בר' יהודה דאמר מערימין] לעיל בכ' כל כתבי (דף קיז:): תלא דבישרא כו'. לא כפירוש הקונטרס דפי' בשר מליח שתלו ליבשו דהל''ל הא בפרק מפנין דמה שייך הכא ועוד למה מזכיר תלא ועוד מוכח לעיל בפרק מפנין (דף קכח.) דדג מליח נמי חזי לאומצא ועוד דהכא בטלטול איירי ואמרינן לעיל דרב במוקצה לטלטל סבר לה כר''ש ונראה כפי' הערוך דמשום תלא נקטיה ובלא בשר אלא תלא דבשרא לא ממאיס ושרי לטלטולי ושל דגים מאיס והוי מוקצה מחמת מיאוס והשתא אתי שפיר באיסור דתלא כעין כישא דירקא ור' פי' לנו דלתלא דבשרא רגיל להיות בו תורת כלי אבל של דגים לא ולא משום מוקצה מחמת מיאוס דלא איירי שמעתין במוקצה מחמת מיאוס. מ''ר: (תוספות)

רשב"א הא דאמרינן: מת ביום טוב ראשון יתעסקו בו עממין. פירש"י ז"ל: דוקא בדאשתהי, כגון דמת בשבת והיה יום טוב לאחר השבת, אי נמי כשיהא שבת מלאחריה דחיישינן דלא ישתהה, וראיתו מדאמר הכא במעשה דמעון ביום טוב הסמוך לשבת ולא ידענא אי מלפניה אי מלאחריה, דאלמא טעמא משום הא הוא דשרי להו רבי יוחנן. ולפי דברי הרב ז"ל הא דאמר מר זוטרא בפרק קמא דביצה (ו, א) לא אמרן אלא דאשתהי ורב אשי אמר אע"ג דלא אשתהי בי"ט שני הוא וכדמפרש רב אשי טעמא ואזיל, מאי טעמא דיום טוב שני לגבי מת כחול שויוה רבנן. וכבר הסכימו הגאונים ז"ל, דאפילו ביום טוב ראשון נמי אע"ג דלא אשתהי לא משהינן ליה, ורב אשי ומר זוטרא לא איפליגו אלא ביום טוב שני משום דשבות דאית ביה מלאכה ביד ישראל היא, ולזה הוא שהוצרך רב אשי לתת טעם, אבל ביום טוב ראשון דעל ידי עממין לכולי עלמא אע"ג דלא אשתהי לא משהינן ליה, ומעשה דמעון משום דשבת מלפניה או מאחריה הוא דשאלו הם, אבל רבי יוחנן התיר להם לגמרי. ונראה לי קצת ראיה מדאמרינן סתם, ופריך מהא דרבי יהודה בר שילא, ואם איתא מאי קושיא דלמא בני בשכר לאו בדאשתהי הוה, דהא סתם שאלו וסתם אסר להם. ומ"מ יש לדחות דמשום דאסר להם סתם לומר דלעולם אסור ואפילו בדאשתהי, לפיכך הקשו עליו למה לא התיר בדאשתהי מיהא כעובדא דמעון. ומכל מקום כך נהגו בכל המקומות להתעסק בו עממין ביום ראשון, וביום שני אפילו ישראל, אע"ג דלא אשתהו ואפילו לחצוב לו קבר. והא דאמרינן התם בפרק קמא דביצה (ו, א) אפילו למיגז ליה אסא ואפילו למיגד ליה גלימא, לאו דוקא הני ומשום דטרחתן מועט וכמו שפרש"י ז"ל במס' ביצה (שם), אלא אפילו הני קאמר, כלומר אע"פ שאפשר לו למת בלא הני, דהא אפשר בלא אסא ואפשר נמי לכרכו בתכריכיו, וכל שכן חפירת קבר שאי אפשר למת בלא כן. והא דתנן במסכת מועד קטן (ח, ב) אין חופרין כוכין וקברות במועד. כבר תירץ הרב אלפסי ז"ל, דהתם בחופר במועד לקבור בו מתים שימותו, וכן היה דרכן לחפור ולהכין כוכין קודם מעשה. ומה שהקשה עליו הראב"ד ז"ל א"כ למה התירו להרחיב ולהאריך במועד כיון שאין בו צורך המועד. ותירץ הרמב"ן ז"ל לפי שכל דבר שיש בו צורך לרבים התירו לתקנו, אע"פ שאסור להתחיל בו, וכמו ששנינו שם ומתקנין את קלקולי המים שברשות הרבים וחוטטין אותן, ואוקימנא כשאין הרבים צריכין להם, ואעפ"כ כיון שצרכי רבים הן מותר לתקן אבל לא להתחיל, והכא נמי צרכי רבים הוא. ואפילו בקבר בני משפחה ואפילו של יחיד נמי אפשר שהוא מותר, דכיון דמצוה הוא התירו בו מקצת מלאכה אפילו שלא לצורך המועד כמו שהתירו בצרכי רבים, וכל שכן שמא יצטרך לו במועד. וא"ת עוד והא תנן התם וארון עם המת בחצר ר"י אוסר אלא אם כן היו לו נסרים המנוסרים מערב יום טוב, ואם כן האיך נהגו עכשיו לחצוב קבר שלא בפני המת. יש לומר דההיא באדם שאינו מפורסם, הא באדם מפורסם מותר. והכין איתא בירושלמי. וכתב הרב אלפסי ז"ל בהלכות, וכיון שאין חופרין עכשיו אלא לצורך שעה הכל כאדם מפורסם, והכל יודעים דלצורך מת דביומו הוא דשרי. והא דאמרינן יתעסקו בו עממין. יש מי שאומר דדוקא בקבורתו, אבל טלטולו מותר על ידי ככר או תינוק, והוצאתו נמי מותרת כב"ה, דאמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. ויש מי שאוסר להוציאו, וכן מוכיח להם הלשון שאמרו יתעסקו בו עממין ולא אמרו יקברוהו וכו', דאלמא כל עסקיו על ידי עממין. וטעמא דכיון דאי אפשר לקבורה בישראל לא התירו הוצאה בישראל, שאם תתיר בהם מקצת מלאכה שמא יבואו לגמור מלאכה. ועוד שהן כעוסקין בקבורה עצמה ומסייעין בה שהוא חלול יום טוב לגמרי, והא דמיא לההוא דאקשינן בפרק כל הכלים (לעיל קכד, ב) ובפרק קמא דביצה (עי"ש יב, א) אטו טלטול לאו צורך הוצאה הוא, ועוד שאין כאן משום כבודו של מת הואיל ובסוף יתעסקו בו עממין. ועוד כתב הרמב"ן ז"ל דהוצאת המת לקבורה כהוצאת אבנים לבנין, שאין לומר בו מתוך משום דלא שייך ביה צורך היום. ואם תאמר שהוא מצוה, הרי שריפת קדשים עשה ואינו דוחה יום טוב וכל שכן זה. ועוד דהא אתמר בפרק קמא דכתובות (ז, א) שאין מתוך אלא בהנאה השוה לכל נפש, והרי אין כאן הנאת נפש. ואין לומר מפני שאין (הנאה) [הוצאה] זו צריכה לגופה, אם כן בשבת יתירו, וכללו של דבר ששבת ויום טוב שוין בדבר זה, והמתיר בזה יתיר בזה. עד כאן. הא דאמר רב אשי והוא שתלה בה רמונים. ואקשינן עלה ממערים ושותה מן החדש. איכא למידק אדרבא התם נמי שותה קאמרינן, אבל אומר לשתות ואינו שותה לא התירו. ותירץ הרמב"ן ז"ל דהכי קאמר והוא שתלה בה רמונים תחלה, הא תלה בה שמרים תחלה אף על פי שתלה בה רמונים לבסוף אסור, ואקשינן עלה ממערים ושותה מן החדש, אף על פי שמתחלה הוא טורח הוכיח סופו על תחלתו. ומתרץ התם לאו מוכחא מלתא דלחול עביד כיון דשתי לבסוף, אבל הכא מוכחא מלתא דלשמר תלה כיון דתלה בה שמרים תחלה, ומה שתולה בה רמונים לבסוף אמרינן הואיל ועשה בה מלאכתו משתמש הוא לשאר צרכיו. ואיני יודע טעם לקושיא זו. דודאי הא דאמר רב אשי והוא שתלה בה רמונים, שתלה תחלה קאמר, ולפיכך הקשה לו ממערים ושותה ואף על פי שיש לו מן הישן, ומוכיח דחדש לאחר המועד הוא דבעי ליה, ואפילו הכי כיון דשותה ממנו אמרינן דהוכיח סופו על תחלתו, והכא נמי אף על פי שתלה תחלה שמרים, כשתלה לבסוף רמונים הוכיח סופו על תחלתו, ופריק התם לא מוכחא מלתא, שאף על פי שיש לו ישן אין הכל יודעין בו שיש לו ישן ועוד דהרבה יש רוצים בחדש מן הישן, הכא מוכחא מלתא ואף על פי שיש לו שמרים אסור תחלה. וכן נראה לי מדברי רש"י ז"ל. [מתני':] ומסננין את היין בסודרין. פירוש: יין עכור, דאי אפשר לפרש שמרים דהא יין קתני ואע"פ שמשנה כיון שהוא בורר גמור אסור, וכן אי אפשר לומר יין צלול, דאם כן אפילו במשמרת כזעירי, אלא על כרחין ביין עכור דכיון דאפשר למשתייה הכין אין כאן משום בורר, וכיון דמשנה קצת ומסננין בסודרין שרי. [מתני':] ונותנים ביצה במסננת של חרדל. פירש רש"י ז"ל: משום רבותיו ז"ל דנותנים ביצה כו' דוקא משום שינוי, ויורד לתוך הקערה שהוא כלי שני ומתלבן התבשיל. ואינו מחוור בעיני. שאילו דוקא במסננת של חרדל ומשום שינוי, אם כן מאי פריך אביי בפרק המילה (קלד, א) מהא דתניא אין מסננין את החרדל במסננת שלה ואין ממתקין אותו בגחלת אמתניתין דהכא דתנן נותנין ביצה במסננת של חרדל, ופריק התם לא מחזי כבורר הכא מחזי כבורר. ואם איתא מאי קושיא התם במסננת שלו ומשום הכי אסור, והכא במסננת של חרדל דאיכא שינוי ומשום הכי מותר. אלא נראה כפירוש הראשון שפירש רש"י ז"ל, שנותנין אותה במסננת שהחרדל נתון בה לסנן, והחלמון שלה נוטף ומסנן עצמו והוי לחרדל למראה, והחלבון שהוא קשור נשאר למעלה, והיינו דאמרינן התם דלא מחזי כבורר, דאין כאן פסולת שהכל ראוי הוא, אלא שהוא רוצה לערב החלמון לבד עם החרדל לגוון. גמרא: הא דאמר רב חייא בר אשי אמר רב ובלבד שלא יגביה מקרקעיתו של כלי טפח. משום שינוי קאמר הכי ולא משום אהל, דאם כן אפילו במסנן את היין בסודרין נימא הכין, אלא משום היכר, וכיון דהתם איכא היכר אחר דאינו עושה גומא שפיר דמי. מורי הרב ז"ל. הא דאמר רבא האי פרונקא אפלגא דכובא שרי אכולה כובא אסור. פירש רש"י ז"ל: משום אהל. וא"ת וכי בכיסוי כלים יש משום אהל. תירצו בתוס' דשאני כובא שהוא רחב הרבה. ואינו מחוור בעיני, דאם כן הוה להו לפרושי כמה יהא רחב שיהא אסור וכמה קצר ויהא מותר, ונתת דבריך לשיעורין, ואפילו כיסוי קרקעות שהוא נראה יותר כאהל התירו (לעיל קכו, א), ולא נתנו חכמים בו שיעור. ועוד אי משום אהל מאי שנא כולה מאי שנא פלגא, והא עובדא דרב הונא (עירובין קב, א) דהנהו דכרי משום תוספת אהל עראי התירו, אבל אילו רצה לפרוס על חצין של מחיצות היה אסור. ויותר נראה דברי הראב"ד ז"ל שפירש משום משמר, ואכולה כובא אסור משום דמחזי כמשמרת שכן דרכו בחול, אבל פלגא דכובא שרי דלאו היינו אורחיה, וכי הא מלתא אמר רב פפא בסמוך לא ניהדוק איניש סכתא אפומא דכובא משום דמחזי כמשמרת, וכיון דלא מהדק הוי ליה כפלגא דכובא ושרי. ע"כ. ולדברי רש"י ז"ל נצטרך לפרש שלא יהא הכובא מלאה שאם כן אין כאן אהל אלא בשחסר טפח דהוי אהל. (רשב"א)

דף קמ - א

לפי שאין עושין אותה אלא לגוון איתמר חרדל שלשו מע''ש למחר אמר רב ממחו בכלי אבל לא ביד א''ל שמואל ביד אטו כל יומא ממחו ליה ביד מאכל חמורים הוא אלא אמר שמואל ממחו ביד ואינו ממחו בכלי אתמר ר''א אמר אחד זה ואחד זה אסור ורבי יוחנן אמר אחד זה ואחד זה מותר אביי ורבא דאמרי תרוייהו אין הלכה כרבי יוחנן קם רבי יוחנן בשיטתיה דר''א קם רבי אלעזר בשיטתיה דשמואל אביי ורבא דאמרי תרוייהו הלכה כרבי יוחנן אימיה דאביי עבדא ליה ולא אכל דביתהו דזעירא עבדא ליה לרב חייא בר אשי ולא אכיל א''ל לרבך עבידי ליה ואכל ואת לא אכלת אמר רבא בר שבא הוה קאימנא קמיה דרבינא ובחשי ליה בשופתא דתומא ואכל אמר מר זוטרא לית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאתמר חרדל שלשו מע''ש למחר ממחו בין ביד בין בכלי ונותן לתוכו דבש ולא יטרוף אלא מערב שחליים ששחקן מע''ש למחר נותן לתוכן שמן וחומץ וממשיך לתוכן אמיתא ולא יטרוף אלא מערב שום שריסקו מע''ש למחר נותן לתוכו פול וגריסין ולא ישחוק אלא מערב וממשיך את אמיתא לתוכן מאי אמיתא נינייא אמר אביי ש''מ האי נינייא מעליא לתחלי: ועושין אנומלין בשבת: ת''ר עושין אנומלין בשבת ואין עושין אלונטית ואיזו היא אנומלין ואיזו היא אלונטית אנומלין יין ודבש ופלפלין אלונטית יין ישן ומים צלולין ואפרסמון דעבדי לבי מסותא למיקר אמר רב יוסף זימנא חדא עלית בתר מר עוקבא לבי באני כי נפקי אתאי אשקיין חמרא חד כסא וחשי מבינתא דראשי ועד טופרא דכרעי ואי אשקיין כסא אחרינא הואי מסתפינא דלמא מנכו לי מזכותא דעלמא דאתי והא מר עוקבא דשתי כל יומא שאני מר עוקבא דדש ביה: מתני' אין שורין את החילתית בפושרין אבל נותן לתוך החומץ ואין שולין את הכרשינין ולא שפין אותן אבל נותן לתוך הכברה או לתוך הכלכלה אין כוברין את התבן בכברה ולא יתננו על גבי מקום גבוה בשביל שירד המוץ אבל נוטל הוא בכברה ונותן לתוך האיבוס: גמ' איבעיא להו שרה מאי תרגמא רב אדא נרשאה קמיה דרב יוסף שרה חייב חטאת א''ל אביי אלא מעתה שרה אומצא במיא הכי נמי דמיחייב אלא אמר אביי מדרבנן שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול בעא מיניה רבי יוחנן מר' ינאי מהו לשרות את החלתית בצונן א''ל אסור והא אנן תנן אין שורין את החלתית בפושרין הא בצונן מותר א''ל א''כ מה בין לי ולך מתניתין יחידאה היא דתניא אין שורין את החלתית לא בחמין ולא בצונן רבי יוסי אומר בחמין אסור בצונן מותר למאי עבדי ליה ליוקרא דליבא רב אחא בר יוסף חש ביוקרא דליבא אתא לקמיה דמר עוקבא א''ל זיל שתי תלתא תיקלי חילתתא בתלתא יומי אזל אישתי חמשא בשבת ומעלי שבת לצפרא אזל שאל בי מדרשא אמרו ליה תנא דבי רב אדא ואמרי לה תנא דבי מר בר רב אדא שותה אדם קב או קביים ואינו חושש אמר להו לשתות לא קמיבעיא לי כי קא מיבעיא לי לשרות מאי אמר להו רב חייא בר אבין בדידי הוה עובדא ואתאי שאילתיה לרב אדא בר אהבה ולא הוה בידיה אתאי שאילתיה לרב הונא ואמר הכי קאמר רב שורה בצונן ומניח בחמה כמאן דשרי אפילו למאן דאסר ה''מ היכא דלא אישתי כלל אבל הכא כיון דאישתי חמשא ומעלי שבתא אי לא שתי בשבת מיסתכן מיסתמיך ואזיל רב אחא בר יוסף אכתפיה דרב נחמן בר יצחק בר אחתיה א''ל כי מטינן לבי רב ספרא עיילינא כי מטו עייליה בעא מיניה מהו לכסכוסי כיתניתא בשבתא לרכוכי כיתניתא קא מיכוין ושפיר דמי או דילמא לאולודי חיורא קמיכוין ואסיר א''ל לרכוכי קא מיכוין ושפיר דמי כי נפק אתא א''ל מאי בעא מר מיניה א''ל בעי מיניה מהו לכסכוסי כיתניתא בשבתא ואמר לי שפיר דמי ותבעי ליה למר סודרא סודרא לא קא מיבעיא לי דבעי מרב הונא ופשיט לי ותיפשיט ליה למר מסודרא א''ל התם מיחזי כי אולודי חיורא הכא לא מיחזי כאולודי חיורא אמר רב חסדא האי כיתניתא

רש"י לפי שאין עושין אלא לגוון. למראה שהחלמון יפה לגוון ולא החלבון הלכך אידי ואידי אוכל הוא ואין כאן ברירת פסולת מאוכל: ממחו. דישטיפדי''ר {דישטינפרי"ר: לערבב (נוזל)} בלע''ז במים או ביין: ממחו בכלי משמע זהו שינוי שלו: ואינו ממחו ביד. דממחו ליה שפיר טפי: אלא אמר שמואל ממחו ביד. שאין זה דרכו בחול: קם ר' יוחנן בשיטתיה דר''א. חזר בו ואסר: אביי ורבא דאמרי תרוייהו הלכה כר' יוחנן. דאסר: לרבך. לזעירי: בשופתא דתומא. אמצעי של שום: ולא יטרוף. כדרך שטורפין ביצים בקערה בכף דרך טריפה שמכה בכח: שחליים. כרישין והיו שוחקין אותם במים: ממשיך. נותן: אמיתא. מינט''א {נענע} בלע''ז: מעליא לתחלי. לערב עם שחליים: ואין עושין אלונטית. שאינה למשקה צמא אלא לצנן לאחר המרחץ ודוגמת רפואה: וחשי מבינתא דרישא. הרגשתי בצינתו משערת ראשי עד צפרני רגלי: מנכו לי מזכיותי. אם הייתי ניצול ממנו שלא אמות: שתי כל יומא. ולא היה מזיקו: דדש ביה. רגיל בו: מתני' חילתית. חלטי''ש בלשון ישמעאל ובלע''ז לזרי''א {לזר"א: חלתית [חלתית היא שרף המופק משורשו של צמח, הנקרא גם הוא חלתית, שריחו חריף והיו משתמשים בו לתבלין ולרפואה]} ושורין אותו בפושרין ושותין אותן המים לרפואה: אבל נותן החלתית: בתוך החומץ. ומטבל בו מאכלו ולקמיה מפרש אמאי אין שורין: ואין שולין את הכרשינין. מציף עליהם מים בכלי לברור פסולתן כדתנן במסכת ביצה (דף יד:) אף מדיח ושולה: ולא שפין אותן. ביד להסיר פסולת דהוה ליה בורר: אבל נותן לתוך הכברה. ואע''פ דפעמים שהפסולת נופל דרך נקבי הכברה ונמצא נתברר מאליו: תבן. הוא שעושין מן הקש מחתכין אותו במוריגין ועושה כל זנב השבולת תבן: מוץ. הוא מזקן השבולת העליון ואינו ראוי למאכל וכוברין אותו בכברין שיפול המוץ: אבל נוטל בכברה. ליתן בתוך האבוס ואע''פ שהמוץ נופל מאליו כר''ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר: גמ' שרה. חילתית בפושרין מאי: אומצא. בשר חי: שלא יעשה כו'. לא שבקוה רבנן למעבד עובדי דחול: אם כן. דלא ידענא לפרושי מתני' טפי מינך מה בין לי ולך: מתניתין יחידאה היא. ור' יוסי אמרה אבל לרבנן אף בצונן אסור: ליוקרא דליבא. שלבו כבד עליו: תלתא תקלי חילתתא. משקל ג' זהובים: שאיל בי מדרשא. מה יעשה בשבת: לשתות לא קמיבעיא לי. דבלאו רפואה משקה הוא ותנן כל המשקין שותה (לעיל דף קט:): לשרות. דתנן מתניתין אין שורין: כמאן דשרי. בעיא הוא הך דרב לימא כרבי יוסי דשרי בצונן אבל לרבנן אסור: עיילינא. הכניסני ואיש זקן היה: לכסכוסי כיתניתא: חלוק כתונת של פשתן שנתכבסה והרי היא קשה ומשפשפה בין שתי ידיו והיא מתרככה ואף הליבון שלה מצהיל על ידי השפשוף: אולודי חיורא. הליבון מצהיל: התם מיחזי כאולודי חיורא. שמקפיד על ליבונו וצוהרו של סודר יותר מכיתניתא. (רש"י)

תוספות אין פירוש לקטע זה (תוספות)

רשב"א התם מיחזי כי אולודי חיורא. פירש רש"י ז"ל: שהסודר אסור דמחזי כאולודי חיורא שאדם מקפיד בו יותר. והקשה הרמב"ן ז"ל דאם איתא דרב הונא לאיסורא פשיט ליה, אם כן היכא אמר ליה רב נחמן ותפשוט ליה למר מסודרא, אדרבה כיון דרב חסדא פשיט ליה בכיתנא להתירא ורב הונא פשיט ליה בסודרא לאיסורא, ורב נחמן הוה סבירא ליה דחד דינא אית להו. לא הוה ליה למימר ותפשוט לה דאדרבה מקשא קשו פשטי אהדדי. על כן פירש הוא ז"ל דרב הונא פשיט ליה אף בסודרא להתירא, ואפילו הכי קא סלקא דעתך דכיתנא אסיר ופשט ליה רב חסדא להתירא. וכן נראה מדברי הרב אלפסי ז"ל שלא כתב להא דסודר, דאלמא תרווייהו להיתרא. ואינה קושיא לפי דעתי. דמשום דרב הונא רביה דרב חסדא אמר ליה ותפשוט ליה למר מסודרא כלומר לאיסורא, אע"ג דאמר לו רב חסדא דשרי. אלא הא קשיא לי דכיון דפשט ליה רב חסדא להתירא, אם איתא דרב הונא פשיט ליה בסודרא לאיסורא, כי אמר ליה רב נחמן ולבעי ליה למר סודרא היכי סתים ואהדר ליה האי בעאי מיניה מרב הונא ופשט לי, דמשמע פשט לי ביה כדפשט ליה רב חסדא בכיתנא, והוה ליה למימר ופשט לי לאיסורא. אלא שמצאתי במקצת ספרים שכתוב בהן כך ופשט לי לאיסורה, ואין רוב הספרים מסכימין לגירסא זו. (רשב"א)

דף קמ - ב

משלפו לדידה מקניא שרי קניא ממנה אסור אמר רבא ואם כלי קיואי הוא מותר אמר רב חסדא האי כישתא דירקא אי חזיא למאכל בהמה שרי לטלטולי ואי לא אסיר אמר רב חייא בר אשי אמר רב האי תליא דבשרא שרי לטלטולי דכוורי אסיר אמר רב קטינא העומד באמצע המטה כאילו עומד בכריסה של אשה ולאו מילתא היא ואמר רב חסדא בר בי רב דזבין ירקא ליזבין אריכא כישא כי כישא ואורכא ממילא ואמר רב חסדא בר בי רב דזבין קניא ליזבין אריכא טונא כי טונא ואורכא ממילא ואמר רב חסדא בר בי רב [דלא נפישא ליה ריפתא] לא ליכול ירקא משום דגריר ואמר רב חסדא אנא לא בעניותי אכלי ירקא ולא בעתירותי אכלי ירקא בעניותי משום דגריר בעתירותי דאמינא היכא דעייל ירקא ליעול בשרא וכוורי ואמר רב חסדא בר בי רב דלא נפישא ליה ריפתא לא ליבצע בצועי ואמר רב חסדא בר בי רב דלא נפישא ליה ריפתא לא ליבצע מ''ט דלא עביד בעין יפה ואמר רב חסדא אנא מעיקרא לא הואי בצענא עד דשדאי ידי בכולי מנא ואשכחי [ביה כל צרכי] ואמר רב חסדא האי מאן דאפשר ליה למיכל נהמא דשערי ואכל דחיטי קעבר משום בל תשחית ואמר רב פפא האי מאן דאפשר למישתי שיכרא ושתי חמרא עובר משום בל תשחית ולאו מילתא היא בל תשחית דגופא עדיף ואמר רב חסדא בר בי רב דלית ליה משחא נימשי במיא דחריצי ואמר רב חסדא בר בי רב דזבין אומצא ליזבין אונקא דאית ביה תלתא מיני בישרא וא''ר חסדא בר בי רב דזבין כיתוניתא ליזבן מדנהר אבא וניחוורה כל תלתין יומין דמפטיא ליה תריסר ירחי שתא ואנא ערבא מאי כיתוניתא כיתא נאה וא''ר חסדא בר בי רב לא ליתיב אציפתא חדתא דמכליא מאניה וא''ר חסדא בר בי רב לא לישדר מאניה לאושפיזיה לחווריה ליה דלאו אורח ארעא דילמא חזי ביה מידי ואתי למגניא אמר להו רב חסדא לבנתיה תיהוי צניעתן באפי גברייכו לא תיכלון נהמא באפי גברייכו לא תיכלון ירקא בליליא לא תיכלון תמרי בליליא ולא תשתון שיכרא בליליא ולא תיפנון היכא דמפני גברייכו וכי קא קארי אבבא איניש לא תימרון מנו אלא מני נקיט מרגניתא בחדא ידיה וכורא בחדא ידיה מרגניתא אחוי להו וכורא לא אחוי להו עד דמיצטערן והדר אחוי להו: אין שולין את הכרשינין: מתני' דלא כי האי תנא דתניא ר''א בן יעקב אומר אין משגיחין בכברה כל עיקר: מתני' גורפין מלפני הפטם ומסלקין לצדדין מפני הרעי דברי רבי דוסא וחכמים אוסרין נוטלין מלפני בהמה זו ונותנין לפני בהמה זו בשבת: גמ' איבעיא להו רבנן ארישא פליגי או אסיפא פליגי או אתרוייהו פליגי ת''ש דתניא וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה לא יסלקנו לצדדין אמר רב חסדא מחלוקת באיבוס של קרקע אבל באיבוס של כלי דברי הכל מותר ואיבוס של קרקע מי איכא למאן דשרי הא קא משוי גומות אלא אי איתמר הכי איתמר א''ר חסדא מחלוקת באיבוס של כלי אבל באיבוס של קרקע דברי הכל אסור: ונוטלין מלפני בהמה: תנא חדא נוטלין מלפני בהמה שפיה יפה ונותנין לפני בהמה שפיה רע ותניא אידך נוטלין מלפני בהמה שפיה רע ונותנין לפני בהמה שפיה יפה אמר אביי אידי ואידי מקמי חמרא לקמי תורא שקלינן מקמי תורא לקמי חמרא לא שקלינן והא דקתני נוטל מלפני בהמה שפיה יפה בחמור דלית ליה רירי ונותנין לפני בהמה שפיה רע בפרה

רש"י משלפא לדידה מקניא. כששוטחין אותה לנגבה תוחבים קנה מבית יד לבית יד וכשנוטלה בשבת ישלפנה מן הקנה ולא הקנה ממנה דלא חזי לטלטולי דלהסקה קאי: ואם כלי קיואי היא. קנה של אורגים דתורת כלי עליו שרי: תליא דבשרא. בשר מליח התלוי לייבשו ומלא החבל קרי תליא: שרי. דנאכל חי באומצא: דכוורי. אין נאכלין חיין: באמצע מטה. שאיש ואשתו רגילין בה לישן: כאילו עומד כו'. דמהרהר: לזבין אריכא. אגודה ארוכה של כרוב ארוך ושל כרישין ארוכים: כישא כי כישא. שכל אגודות הגנין שוות בעובין שלכולן מדה אחת לחבל שהוא אגוד בו: ואורכא ממילא. כלומר ארכו של זה שהוא ארוך מחבירו הוא משתכר בו: קניא. חבילי קנים לעצים: לא ליכול ירקא. ירק חי כרישין צירפו''ל צירפוי''ל: תַּמְכָא (?) [הוא צמח הדומה לפטרוסיליון, אלא שעליו יותר רחבים. אין המלה הצרפתית באה לתרגם ''ירקא'', אלא לתת דוגמא של ירק הגורר את התיאבון] ושחליים: משום דגריר ליבא. ומאכילו לחם הרבה ואין לו: לא ליבצע בצועי. מורשיליונ''ט {מורשילנ"ט: בכסיסה} בלע''ז לא יאכל עכשיו מעט פת שימצא לו ולאחר שעה מעט מפני שאין לו דרך שביעה אלא יצרף ויאכל יחד: מעיקרא. קודם שנתעשרתי: עד דשדאי ידי בכולא מנא. כשהייתי ממשמש בסל ומוצא בו פת הרבה הייתי מברך המוציא: דלית ליה משחא. שהיו סכין ידיהן שמן קודם מים אחרונים להעביר את הזוהמא: במיא דחריצי. הנקוים יחד וגדל עליהם ירקרוקית עבה ונוחה כשמן: אונקא. צואר: תלתא מיני בשרא. יטעום בו ג' מיני מטעמים שמן וכחוש וגיד הצואר: מדנהר אבא. מאותו מקום שפשתנו יפה: דמפטיא ליה תריסר ירחי שתא ואנא ערבא. אני ערב בדבר שתתקיים לו שנה שלימה ותפטיהו שלא יצטרך לקנות חלוק: כיתא נאה. כת נאה ראויה להושיב בעליה בכת נאה: אציפתא חדתא. מחצלת חדשה של גמי לח ולחלוחית הגמי מבלה הבגדים: לאושפיזא. לפונדקית שלו לא ישלח חלוקו ללבן: דילמא חזיא בהו. קרי ומגניא עליה: לא תיכלון נהמא באפי גברייכו. פעמים תאכל הרבה ותתגנה עליו: לא תיכלון ירקא בלילה. מפני ריח הפה: שיכרא ותמרי. משלשלין ומביאין לידי הפחה: היכא דמפני גברייכו. בגילוי בפניהם בשדות ואפילו שלא בפניהם שמכיר מקומו ומקומכם ונמאסת' לו בזוכרו: לא תימרון מנו. מי הוא לשון זכר לא תרגילו לשונכם לדבר עם זכרים: אלא מני. מי היא: נקיט מרגניתא בחדא ידיה וכורא בחדא ידיה. כשבעליך ממשמש ביך להתאוות ליך לתשמיש ואוחז הדדים בידו אחת והאחרת עד אותו מקום: מרגניתא אחוין ליה. הדדין המציאי לו שתתרבה תאותו ומקום תשמיש אל תמציאי לו מהר כדי שיתרבה תאותו וחיבתו ויצטער הדר אחוי ליה: כורא. לשון כור צורפין (לעיל דף עח.) לשון אחר בור לשון בור שוחה: מתניתין. דקתני אבל נותנין לתוך הכברה: מתני' גורפין מלפני הפטם. שור שמפטמין אותו גורפין אבוס שלפניו בשבת לתת לתוכו התבן והשעורין ולא יתערב בהן עפרורית ויקוץ במאכלו: ומסלקין תבן שלפניו לצדדין כשהוא רב כדי שלא ידרסנו ברעי וחכמים אוסרים. מפ' בגמ' אהיא: ונוטלין מלפני בהמה זו. שעורין ותבן ונותנין לפני זו ולא אמרינן טלטול דלא חזי הוא אלא ודאי חזי הוא דאין בהמה קצה במאכל הניטל מלפני חבירתה: גמ' ארישא פליגי. אגורפין ואסרי לגרוף משום דפעמים שהאבוס של קרקע וקא מכוין לאשוויי גומות שלא יפלו השעורים לתוכו: או אסיפא פליגי. ומשום דלא חזי שיש בו שנמאס במדרס רגליו: תא שמע. דאתרוייהו פליגי: אחד זה ואחד זה. אחד גריפת האבוס ואחד תבן שלפניו לא יסלקנו לצדדין: של קרקע. כעין שעושין גדר קטן לפני בהמה ונותנין מאכל לפנים ממנו דאיכא למיחש לאשוויי גומות: מחלוקת באבוס של כלי. וגזרו רבנן גזרה אטו של קרקע: שפיה יפה. לקמיה מפרש: אידי ואידי. שתיהן המשניות סבירא להו: מקמי חמרא לקמי תורא שקלינן. שאינו מטיל רירין ואין מה שלפניו נמאס וראוי לתתו לפני שור: מקמי תורא לקמי חמרא לא שקלינן. (רש"י)

תוספות אבל באיבוס של קרקע דברי הכל אסור. אע''ג דמרבץ שרינן לרבי שמעון (לעיל דף צה.) הכא רגילות הוא להתכוין לאשוויי גומות וחיישינן טפי שמא יתכוין: (תוספות)

רשב"א תלאי דבשרא. פרש"י ז"ל בשר מליח התלוי ליבשו, ומלא החבל קרוי תלאי דבשרא ושרי דנאכל חי באומצא, דכוורי אסור דאין נאכלין חיין. והקשו עליו בתוספות דאם כן לימא בשר מליח ולמה ליה למימר תלאי דבשרא. ועוד דאם כן בפרק מפנין (קכח, א) הוה ליה לאתויי, דמייתי התם בשר תפוח בשר מליח ודג מליח ותפל. על כן פירשו בתוספות דתלאי היינו העץ שתולין בו בשר, כלומר דתורת כלי עליו דרגילות הוא להצניעו, אבל דכוורי לא אלא כל שנשתמש בו זורקו לבין העצים. אבל באבוס של קרקע דברי הכל אסור. דגזרינן דלמא אתי לאשויי גומות ביד. (רשב"א)

דף קמא - א

דאית לה רירי והא דקתני נוטלין מלפני בהמה שפיה רע בחמור דלא דייק ואכיל ונותנין לפני בהמה שפיה יפה בפרה דדייקא ואכלה: מתני' הקש שעל גבי המטה לא ינענענו בידו אלא מנענעו בגופו ואם היה מאכל בהמה או שהיה עליו כר או סדין מנענעו בידו מכבש של בעלי בתים מתירין אבל לא כובשין ושל כובסין לא יגע בו ר' יהודה אומר אם היה מותר מע''ש מתיר את כולו ושומטו: גמ' אמר רב נחמן האי פוגלא מלמעלה למטה שרי מלמטה למעלה אסיר אמר רב אדא בר אבא אמרי בי רב תנינא דלא כרב נחמן הקש שע''ג המטה לא ינענעו בידו אבל מנענעו בגופו ואם היה מאכל בהמה או שהיה עליו כר או סדין מנענעו בידו ש''מ טלטול מן הצד לא שמיה טלטול ש''מ אמר רב יהודה הני פלפלי מידק חדא חדא בקתא דסכינא שרי תרתי אסיר רבא אמר כיון דמשני אפילו טובא נמי אמר רב יהודה מאן דסחי במיא לינגיב נפשיה ברישא והדר ליסליק דילמא אתי לאתויי ד' אמות בכרמלית אי הכי כי קא נחית נמי קא דחי כחו ד' אמות ואסיר כחו בכרמלית לא גזרו אמר אביי ואיתימא רב יהודה טיט שע''ג רגלו מקנחו בקרקע ואין מקנחו בכותל אמר רבא מ''ט בכותל לא משום דמיחזי כבונה הא בנין חקלאה הוא אלא אמר רבא מקנחו בכותל ואין מקנחו בקרקע דילמא אתי לאשוויי גומות איתמר מר בריה דרבינא אמר אחד זה ואחד זה אסור רב פפא אמר אחד זה ואחד זה מותר למר בריה דרבינא במאי מקנחי ליה מקנחי ליה בקורה אמר רבא לא ליתיב איניש אפומיה דליחייא דילמא מיגנדרא ליה חפץ ואתי לאתויי ואמר רבא לא ליצדד איניש כובא דילמא אתי לאשוויי גומות ואמר רבא לא ליהדוק איניש אודרא בפומא דשישא דילמא אתי לידי סחיטה אמר רב כהנא טיט שע''ג בגדו מכסכסו מבפנים ואין מכסכסו מבחוץ מיתיבי טיט שע''ג מנעלו מגררו בגב סכין ושעל בגדו מגררו בצפורן ובלבד שלא יכסכס מאי לאו שלא יכסכס כלל לא שלא יכסכס מבחוץ אלא מבפנים א''ר אבהו א''ר אלעזר אמר ר' ינאי מגררין מנעל חדש אבל לא ישן

רש"י דאית לה רירי. ואימאיס והא דקרי לה הכא פיה יפה והכא פיה רע כדמפרש ואזיל פיה יפה דלית ליה רירי פיה רע דלא דייק ואכיל שאוכל קוצים וברקנים: מתני' הקש שעל המטה. וסתמא להסקה ומוקצה הוא ובא לשכב עליו ומנענעו כדי שיהא צף ורך לשכב: לא ינענענו בידו. דמוקצה הוא: אבל מנענעו בגופו. בכתפיו וטלטול מן הצד הוא דלא שמיה טלטול: או שהיה עליו כר או סדין. דגלי דעתיה דאקצייה לשכיבה מעתה תורת כלי עליו: מכבש. פריש''א {מכבש (לגיהוץ בגדים)} שני לווחים ארוכים וכבדים וסודרין בגדים על התחתון ומורידין העליון עליו וכובשים את הבגדים על ידי יתדות שיש עמודים קבועין מנוקבין בארבע הפיאות של התחתונות והעליונה מנוקבת בארבע זויותיה ועולה ויורדת בעמודים וכפי מה שהוא רוצה לכבוש מורידה ותוחב יתד בנקב העמוד ואינה יכולה לעלות: מתירין. את המכבש שנוטל את היתד והוא ניתר דהיינו צורך שבת שנוטל את הכלים: אבל לא כובשין. דהיינו צורך חול: ושל כובסין לא יגע בו. מפני שהוא עשוי לתקן הבגדים ותוחבו בחזקה ומיהדק והתרה שלו דומה לסתירה: גמ' האי פוגלא. צנון שטומנין בקרקע להתקיים כשבא לחלצו מלמעלה למטה שרי אם היה ראשה מלמעלה ועוקצה מלמטה וחולצה מראשה העבה תחילה ועוקצה נמשך אחריה מותר לפי שהגומא רחבה מלמעלה ואין מזיזין הקרקע כשהוא שומטה אבל אם חולצה מלמטה למעלה שתחתונה נתון למעלה וראש עליונה שהוא עב נתון למטה והוא שומטה מסופה לראשה אסור לפי שהגומא קצרה מלמעלה וכשהוא חולצה מזיז העפר ומטלטלו ואע''ג דטלטול מן הצד הוא שמיה טלטול ואסור: תנינא דלא כר''נ. דאילו ממתניתין שמעינן דלא שמיה טלטול דקתני מנענעו בגופו: מידק. דייק: חדא חדא. לאו טוחן הוא אלא כלאחר יד: דקמשני. שלא ברחים ושלא במדוכה: לאתויי ד' אמות. מים שעליו: קא דחי כחו. את המים ד' אמות: אחד זה ואחד זה אסור. זה משום בונה וזה משום אשוויי גומות: אחד זה ואחד זה מותר. אין דרך מתכוין בכך וקי''ל כר''ש: בקורה. בעץ המוטל על הקרקע: אפומא דלחייא. של מבוי דליכא הכירא: אודרא. מוכין שסותמין בהן פי הפך: שישא. פך: מכסכסו. משפשפו: מבפנים. דלא מוכחא מילתא לאיתחזויי כמלבן ומלבן ממש לא הוי דאין נותן שם מים: כסכוס דמי למכבס: אבל לא ישן. שקולפו והוי ממחק: (רש"י)

תוספות הקש שע''ג המטה. בריש פרק כירה (דף לו:) פי' מה הוא קש: הני פלפלי מידק חדא כו'. פירש ר''ת בשאלתות דרב אחאי בפרשת אמור אל הכהנים מפרש דבי''ט מיירי וקשה לר' דהוה ליה לפרש בהדיא כיון דבמכילתין לא מיירי אלא בשבת ועוד היכי אסר רב יהודה כולי האי בפלפלין הא אפילו מלח שרינא בפ''ק דביצה (ד' יד.) במדוך של עץ אלא נראה לרבי דהכא בשבת איירי ואגב דאיירי בטלטול ע''י שינוי מייתי ליה הכא ובכולה שמעתא נמי מייתי מילי דשבת טובא אע''ג דלא שייכן הכא כולי האי אבל בי''ט נראה לר''י דשרי בלא שינוי אפי' במדוך של אבן כשאר תבלין דתנן בפ''ק דביצה (שם) ב''ה אומר תבלין נדוכין במדוך של אבן והמלח במדוך של עץ ואמרי' בגמרא דכ''ע מלח בעי שינוי מ''ט רב הונא ורב חסדא חד אמר כל הקדרות כולן צריכות מלח ואין כל הקדרות צריכות תבלין וחד אמר כולן מפיגין טעמן ומלח אין מפיגה טעמא מאי בינייהו איכא בינייהו דידע מאי בעי בשולי אי נמי מוריקא פירוש מוריקא אינה מפיגה טעמא למ''ד משום הפגת טעם אסור ולמ''ד משום כל הקדרות כו' שרי א''כ פלפלין דהכא נמי שרי דאין כל הקדרות צריכות פלפלין וא''כ (ס''א ואי נמי) למ''ד נמי משום הפגת טעם פלפלין שרו דצריך לומר נמי שמפיגים טעמם מדלא קאמר איכא בינייהו פלפלין ומיהו אומר רבי דאין זה דקדוק שצריך לפרש שם בע''א דקשיא למ''ד דשרי מוריקא משום דאין כל הקדרות צריכות מוריקא א''כ יהא מותר לקוצרו ולחותכו מן המחובר אע''כ צריך לפרש יש בו הפגת טעם ולא כשאר תבלין להכי שרי למ''ד אין כל הקדרות כו' כיון דאיכא נמי קצת הפגת טעמא והשתא אתי שפיר דלקצור אסור ומהשתא אין ראיה להתיר פלפלין דשמא אין בהם הפגת טעם כלל ומיהו אומר ר''י דע''כ הם מפיגין טעמם דתנן בפ''ב דביצה (ד' כג.) ג' דברים רבי אלעזר בן עזריה מתיר וחכמים אוסרין שוחקין את הפלפלין ברחים שלהן והיכי הוה שרי רבי אלעזר בן עזריה אי לא מפיגין טעמא ואין סברא לומר דבהא פליגי רבי אלעזר בן עזריה ורבנן דמר סבר דמפיגין טעמא ומר סבר אין מפיגין טעמא אלא מדשרי ר' אלעזר בן עזריה ש''מ דמפיגין טעמא ורבנן דאסרי משום דברחים שלהם מיחזי ' טפי כי עובדא דחול ועוד תניא בהדיא בתוספתא דביצה בתר פלוגתא דבית שמאי ובית הלל הפלפלין כתבלין על כן נראה לר''י דמותר לכתוש פלפלין ביום טוב אפילו במדוך של אבן ומיהו היכא דידע מאי קדרה בעי בשולי אסור במדוך של אבן דלא ידענא כמאן הלכתא ואזלינן לחומרא ולא שייך למימר בשל סופרים הלך אחר המיקל היכא דאם הוא קולא בדבר אחד חומרא הוא בדבר אחר מיהו במדוך של עץ ממ''נ שרי אפי' במדוכה של אבן כעין שלנו שקורין מורטיי''ר כיון שהמדוך של עץ דלא אסרינן התם היכא דידע מאי קדרה בעי בשולי אלא בלא שינוי ושומין הנדוכים בי''ט נראה לר''י דשרי אפי' ידע מאי קדרה בעי בשולי לפי שמפיגין טעמן יותר מדאי ושרי מידי דהוי אשוחט ומבשל דשרי לכ''ע אפילו יודע מאי קדרה בעי בשולי דנראה הוא דהפגת טעם היינו שתש כח התבלין ואינם חדין כל כך ויכול לתקן הדבר כשמרבה התבלין אבל הפגת טעם שומין אין יכול לתקן מידי דהוה אשוחט ואופה ומבשל וגם רוח רעה שורה עליהן [נדה יז] אם דכן מערב י''ט אפילו במדוך של אבן או של ברזל שרי ועוד דאין נראה. שיהו בכלל תבלין דלא מיקרי תבלין אלא בירקות כעין כמון אבל שומין ובצלים אינם בכלל תבלין: דילמא אתי לאשוויי גומות. אע''ג דרבא ס''ל בסוף פ''ב דביצה (ד' כג.) בדבר שאין מתכוין כר''ש גזרינן הכא כשיהא עסוק לקנח רגלו ישכח שבת ויתכוין לאשוויי גומות כעין שמצינו בפ' בתרא דעירובין (ד' קד.) דנשים המשחקות באגוזים ובתפוחים אסור דילמא אתי לאשוויי גומות כלומר במתכוין שמשכחת שבת מחמת שחוק שלהן: אודרא אפומא דשישא. פי' בפ' ח' שרצים (לעיל ד' קיא:) [בד''ה האי מסוכרייתא שם ע''א]: (תוספות)

רשב"א הני פלפלי מידק חדא חדא בקתא דסכינא שרי. יש מי שפירשה ביום טוב, והרב אלפסי פירש, בשבת. וכן הכריעו בתוספות, דאי ביום טוב מאי שנא מתבלין שנדוכין כדרכן ואפילו מלח נידוך בהצלאה בכל דבר (ביצה יד, א), ותנן נמי (ביצה כג, א) אין שוחקין פלפלין בריחים שלהן, דאלמא דוקא בריחים הוא דאסור משום דהוי טוחן הא כדרכן מותר. ובהדיא תנו בתוספתא (פט"ו, הי"ג) אין כותשין את המלח במדוך של עץ אבל מרסק הוא ביד של סכין ובעץ הפרור ואינו חושש, אין מרסקין דבילה וגרוגרות ואת החרובים לפני הזקנים אבל מרסק הוא ביד הסכין ובעץ הפרור ואינו חושש, אלמא אפילו בשבת בשינוי שרי, והכא לא אסר רבי יהודה אלא בפלפלי דצריכי למידק טפי, ואפילו הכי הלכתא כרבא דשרי ואפילו טובא נמי. אלא אמר רבא מקנחו בכותל ואין מקנחו בקרקע דלמא אתי לאשוויי גומות. פירוש: לפי שאדם מחזיר למקום גומא לקנח בו רגליו, כי במישור אינו מקנחו היטב, ומתוך שהוא מקנחו שם שמא ישכח ויכוון להשוות את הגומא. אבל אין לפרשה משום דדבר שאין מתכוון אסור, דהא רבא כר"ש סבירא ליה כדאיתא בשלהי פ"ב דביצה (כג, א) וכן הא דאמר רבא בסמוך לא לצדד איניש כובא אארעא דלמא אתי לאשוויי גומות, מהאי טעמא נמי הוא לפי שהוא צריך למקום שוה שישב הכובא היטב, חוששין שמא ישוה הגומות ביד או בצדוד הכובא בכונה, וכמו שאמרו שם גבי אבוס דבשל קרקע לכולי עלמא אסור מהאי טעמא, וכמו שגם כן אסרו בעירובין (קד, א) נשים המשחקות באגוזים ובתפוחים דאתו לאשוויי גומות, כלומר במתכוון. והרב אלפסי ז"ל פסק בהא כרבא, דאסור לקנח על גבי קרקע. אבל הר"ז הלוי ז"ל פסק כרב פפא משום דבתרא הוא. והרמב"ן ז"ל השיג עליו דמכל מקום רבא רביה דרב פפא הוא, ואין הלכה כתלמיד במקום הרב. ולא ירדתי לסוף ראיתו. דהא בבתראי לא אמר הכי, דהא רב נחמן רביה דרבא הוא ואפילו כן הלכה כרבא כשלא היה יושב רבא לפני רב נחמן, וכל מקום דאיכא אמר ליה רבא לרב נחמן בלחוד חשבינן ליה תלמיד יושב לפני רבו ואין הלכה כמותו, אבל כשנחלקו שניהם כשני חולקים בעלמא הלכה כרבא, והכי נמי רב פפא הוא דנחלק על רבא, והלכתא כותיה דבתרא הוא. (רשב"א)

דף קמא - ב

במה מגררו א''ר אבהו בגב סכין א''ל ההוא סבא סמי דידך מקמי הא דתני רבי חייא אין מגררין לא מנעל חדש ולא מנעל ישן ולא יסוך את רגלו שמן והוא בתוך המנעל או בתוך הסנדל אבל סך את רגלו שמן ומניח בתוך המנעל או בתוך הסנדל וסך כל גופו שמן ומתעגל ע''ג קטבליא ואינו חושש אמר רב חסדא לא שנו אלא לצחצחו אבל לעבדו אסור לעבדו פשיטא ותו לצחצחו מי איכא מאן דשרי אלא אי איתמר הכי איתמר אמר רב חסדא לא שנו אלא שיעור לצחצחו אבל שיעור לעבדו אסור ת''ר לא יצא קטן במנעל גדול אבל יוצא הוא בחלוק גדול ולא תצא אשה במנעל מרופט ולא תחלוץ בו ואם חלצה חליצתה כשרה ואין יוצאין במנעל חדש באיזה מנעל אמרו במנעל של אשה תני בר קפרא ל''ש אלא שלא יצאה בו שעה אחת מבעוד יום אבל יצאה בו מע''ש מותר תני חדא שומטין מנעל מעל גבי אימוס ותניא אידך אין שומטין לא קשיא הא ר' אליעזר הא רבנן דתנן מנעל שעל גבי אימוס רבי אליעזר מטהר וחכמים מטמאים הניחא לרבא דאמר דבר שמלאכתו לאיסור בין לצורך גופו בין לצורך מקומו מותר שפיר אלא לאביי דאמר לצורך גופו מותר לצורך מקומו אסור מאי איכא למימר הכא במאי עסקינן ברפוי דתניא רבי יהודה אומר אם היה רפוי מותר טעמא דרפוי הא לא רפוי לא הניחא לאביי דאמר דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו מותר לצורך מקומו אסור שפיר אלא לרבא דאמר בין לצורך גופו בין לצורך מקומו מותר מאי איריא רפוי אפי' לא רפוי נמי ההיא דרבי יהודה משום דרבי אליעזר הוא דתניא ר' יהודה אומר משום רבי אליעזר אם היה רפוי מותר:

רש"י במה מגררו. לחדש: והוא בתוך המנעל. מפני שהמנעל נהנה ממנו ונמצא מעבדו: מתעגל. מתגלגל: קטבליא. עור שלוק שעושין ממנו משטחות לשלחן ולמטה: אלא לצחצחו. לא שנו דמותר לסוך שמן לרגלו ונותנו בתוך המנעל אלא שמתכוין לצחצחו למנעל: ולצחצחו מי שרי. במתכוין הא איכא למיגזר אטו לעבדו: שיעור לצחצחו. שלא היה כ''כ שמן הנישוף לעור מגופו כדי לעבד לעור אלא לצחצחו ומיהו איהו אפי' לצחצח לא מתכוין: לא יצא. אדם קטן במנעל שהוא גדול לו משום דנופל מרגלו ואתי לאתויי: אבל יוצא בחלוק גדול. דלא נפיל מיניה ולמישלף ואתויי לא חיישינן דלא קאי ערום בשוק: מרופט. קרוע מלמעלה דגנאי הוא לה וכי חייכי עלה שלפה ומייתי לה: ולא תחלוץ בו. לכתחילה דלאו נעל מעליא הוא: במנעל חדש. כדמפרש ואזיל שלא יצאה בו מבעוד יום ובאשה קיימינן דאשה מקפדת אם אינו מכוון למדת רגלה אבל יצאה בו כבר הכירה בו דמכוון הוא לה אז אינה מקפדת: אימוס. פורמ''ה {פורמ"א: צורה, תבנית [מדובר כאן בתבנית ששמים בתוך הנעל, כדי לשמור או לתקן צורתה.]} : ר' אליעזר מטהר. אלמא לאו כלי הוא ובשבת נמי אסור לטלטלו: הניחא לרבא דאמר. בפ' כל הכלים דבר שמלאכתו לאיסור בין שהוא צריך להשתמש בגופו של כלי בין שאינו צריך אלא למקומו מותר לטלטלו מאחר שתורת כלי עליו שפיר איכא לאוקומי להא דתני שומטין כרבנן דכיון דכלי הוא ואימוס נמי כלי הוא ואף על גב דמלאכתו דאימוס לאיסור לתקן מנעלין מטלטלין להאי אימוס משום צורך מקומו דהיינו מנעל שהאימוס נתון לתוכו: אלא לאביי. נהי נמי דמנעל שעל האימוס לרבנן כלי הוא אימוס מיהא מלאכתו לאיסור הוא וזה ששומט ממנו את המנעל אינו צריך לגופו של אימוס והיכי מטלטל ליה: ברפוי. שהמנעל נשמט מאליו וא''צ לטלטל האימוס: הא לאו רפוי לא. וע''כ טעמא משום דאימוס אסור לטלטל לצורך מקומו: ה''ג ההיא רבי יהודה משום רבי אליעזר הוא. כי אמרה ליה ר' יהודה לההוא דמפליג בין רפוי לשאינו רפוי אליבא דרבי אליעזר אמר דאמר מנעל שעל האימוס לאו גמר כלי הוא כל זמן שמחוסר הוצאה ולענין שבת נמי אסור לטלטלו משום דלאו כלי הוא ואשמעינן דרפוי לאו מחוסר הוצאה הוא ומותר לטלטלו דאילו לרבנן אף על גב דאין רפוי מותר דטעמא דשאין רפוי אסור לרבי יהודה לאו משום אימוס הוא אלא משום מנעל גופיה: (רש"י)

תוספות במנעל מרופט כו' ואם חלצה חליצתה כשרה. וא''ת אמאי גזרינן בפרק מצות חליצה (יבמות דף קב.) מנעל אטו מנעל מרופט כיון דדיעבד חליצתה כשרה ואומר ר''י דגזרינן אטו מרופט יותר מדאי שאינו חופה רוב רגלו דאם חלצה בו אין חליצתה כשרה. מ''ר: ההיא דרבי יהודה משום דרבי אליעזר היא. מכאן ראיה דרבי יהודה שרי דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ולצורך מקומו כמו שפירשתי בסוף פרק במה מדליקין (דף לו:) ד''ה הא ר''י: (תוספות)

רשב"א הא דתניא: לא תצא אשה במנעל המרופט ולא תחלוץ בו ואם חלצה חליצתה כשרה. דוקא בשאינו מרופט ברובו, דאילו כן חליצתה פסולה. ותדע לך מדאמרינן ריש פרק מצות חליצה (יבמות קב, א) דאין חולצין במנעל מאי טעמא גזירה משום מנעל המרופט, ואם איתא דבכל מנעל מרופט חליצתה כשרה בדיעבד, היכי גזרינן ביה, אלא כדאמרן. הדרן עלך פרק תולין (רשב"א)

פרק עשרים ואחת - נוטל

מתני' נוטל אדם את בנו והאבן בידו וכלכלה והאבן בתוכה ומטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה ועם החולין רבי יהודה אומר אף מעלין את המדומע באחד ומאה: גמ' אמר רבא הוציא תינוק חי וכיס תלוי בצוארו חייב משום כיס תינוק מת וכיס תלוי לו בצוארו פטור תינוק חי וכיס תלוי לו בצוארו חייב משום כיס וליחייב נמי משום תינוק רבא כרבי נתן סבירא ליה. דאמר חי נושא את עצמו וליבטל כיס לגבי תינוק מי לא תנן את החי במטה פטור אף על המטה שהמטה טפילה לו מטה לגבי חי מבטלי ליה כיס לגבי תינוק לא מבטלי ליה תינוק מת וכיס תלוי לו בצוארו פטור וליחייב משום תינוק רבא כר''ש ס''ל דאמר כל מלאכה שא''צ לגופה פטור עליה תנן נוטל אדם את בנו והאבן בידו אמרי דבי רבי ינאי בתינוק שיש לו גיעגועין על אביו אי הכי

רש"י מתני' נוטל והאבן בידו. בחצר ולא . אמרי' דמטלטל לאבן: עם הטהורה. אגב הטהורה ואגב חולין אבל טמאה באפי נפשה לאו בת טלטול הוא: אף מעלין את המדומע. סאה תרומה שנפלה לק' של חולין דקי''ל דעולה מותר להעלותו לסאה תרומה מהן בשבת ויהיו החולין מותרין ולא אמרינן מתקן הוא ובגמרא מפרש טעמא: גמ' חייב משום כיס. ולא משום תינוק כדמפרש ואזיל משום כיס מיהו חייב ולא אמרינן איהו לא מפיק ליה אלא תינוק קא מפיק ליה ולקמיה פריך לה ממתניתין: פטור. לגמרי כדמפרש ואזיל: מטה לגבי חי מבטל לה. להיות טפילה לו שהרי צריך לה: מלאכה שאינה צריכה לגופה. ומוציא מת לקוברו מלאכה שא''צ לגופה היא כדאמר בהמצניע וכיס שהיה תלוי בצוארו לשחק בו אגב מרריה מבטל ליה לגבי תינוק שמת ולא חשיב ליה ההיא שעתא: והאבן בידו. מדשרי ליה בטלטול בחצר ש''מ לאו כמאן דנקיט לה איהו לאבן דמי ולגבי כיס היכי מחייבת ליה: בתינוק שיש לו גיעגועין על אביו. שאם לא יטלנו יחלה ולא העמידו טלטול שלא בידים במקום סכנה ואע''ג דלאו סכנת נפש גמורה אלא סכנת חולי: (רש"י)

תוספות מתני' נוטל. רבא כרבי נתן ס''ל. פירש' בפ' המצניע (לעיל ד' צד.): תינוק מת וכיס תלוי בצוארו פטור. דאגב מרריה מבטיל ליה לכיס א''נ תינוק חי הוא צריך לכיס לטייל בו התינוק אבל תינוק מת מה צריך לכיס והוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ופטור שלא הוציא כדרך המוציאין: אי הכי מאי איריא אבן אפי' דינר נמי. אי אמרת בשלמא דתרוייהו מבטל להו בין אבן ובין דינר ואין כאן טלטול מוקצה כלל היינו דנקט אבן משום דאי נפיל לא אתי אבוה לאתויי אבל דינר אי נפיל אתי אבוה לאתויי לא אלא אי אמרינן דתרוייהו לא בטלי ואפ''ה שרינן איסור מוקצה כשמטלטל התינוק עם האבן משום גיעגועין בדינר נמי לישתרי דלא שייך למימר דילמא אתי אבוה לאתויי דמאי נפקא לן מינה דהשתא נמי דאיכא איסור מוקצה שרינן ליה משום גיעגועין ומשני דאע''פ שיש איסור מוקצה כשמטלטל התינוק עם האבן ושרינן ליה משום גיעגועין מיהו יש לנו להחמיר במוקצה יותר כשמטלטלו בידים משמטלטלו אגב תינוק אף על גב דבההיא שעתא נמי איכא מוקצה הלכך גזרינן דילמא נפיל בדינר ואתי אבוה לאתויי. כך פירש רבינו שמואל: (תוספות)

רשב"א מתני': נוטל אדם את בנו והאבן בידו. בגמרא מוקי לה בתינוק שיש לו געגועין על אביו, וכלכלה דלא שייך (בם) [בה] האי טעמא, היינו משום שהוא צריך לפירות שבתוכה. גמרא: רבא כרבי נתן סבירא ליה דאמר חי נושא את עצמו. איכא למידק דהא רבא גופיה דאמר לעיל פרק המצניע (צד, א) דבאדם אפילו רבנן מודו ליה לרבי נתן, ולא נחלקו אלא בבהמה חיה ועוף. ויש לומר דהכא בתינוק קטן דכיון דמשרביט נפשיה דינו כבהמה. ואכתי איכא למידק מדאמרינן בפרק מפנין (קכח, ב) האשה מדדה את בנה ברשות הרבים, ולא גזרינן דלמא אתי לטלטוליה משום דאדם נושא את עצמו, ולא פליגי רבנן עליה וכדפירש רש"י התם, דאלמא אפילו בקטן מודו רבנן. ויש לומר דהתם בתינוק הנוטל רגלו אחת ומניח אחרת דכיון דמכיר בהלוך לא משרביט נפשיה, אבל בגורר שאינו מגביה רגלו כלל משרביט נפשיה כבהמה ופלוגתא היא דר' נתן ורבנן, ומיהו בגורר אפילו ר' נתן מודה דלכתחלה אסור דומיא דבהמה, דלא פליג אלא בחיוב חטאת, ומיהו בקטן גמור שאינו מכיר בהלוך כלל וכלל כגון קטן בן שמונה או בן חודש וכיוצא בזה, אפשר דאפילו רבי נתן מודה דחייבין עליו חטאת, משום דאין לך כפות גדול מזה ומודה רבי נתן בכפות כדאמרינן לעיל בפרק המצניע (לעיל צד, א), וכן כתבתי למעלה בריש פרק ר' אליעזר דמילה (לעיל קל, א). הא דאמרינן: כיס לגבי תינוק לא מבטל ליה. לאו משום חשיבותיה דכיס קאמר, דאם איתא מאי קא פריך מנוטל אדם את בנו והאבן בידו, דאבן לא חשיבא ומבטל לגבי תינוק, ודבי רב ינאי למאי איצטריכו לדחוקה ולאוקומיה בתינוק שיש לו געגועין על אביו ודינר (לאו) משום דאי נפיל אתי לאתויי, לימא משום דדינר חשוב ולא מבטל ליה ואבן לא חשיבא ומבטל לה, אלא טעמא דמלתא משום דקסבר דכל דאינו צורך תשמישו אינו בטל לגמרי לגביה. אי הכי מאי איריא אבן אפילו דינר נמי. פירשו בתוס': הכי קאמר אי אמרת בשלמא דבין כיס בין אבן בין דינר בטל לגבי תינוק וליכא חיוב חטאת, היינו דנוטל את בנו והאבן בידו ואפילו בשאין לו געגועין עליו, וטעמא דדינר משום דחיישינן דלמא נפל ואתי לאתויי, דהאי טעמא השתא נמי ידעינן לה, ומכל מקום חיוב חטאת ליכא. אלא אי אמרת דלא מבטל ליה לגבי תינוק וחיוב חטאת נמי איכא כאילו האב נוטל בידו, וטעמא דאבן משום דיש לו געגועין עליו, אי הכי אפילו דינר נמי, וקא סלקא דעתך דמקשה השתא דכיון דמשום געגועין שרית ליה אפילו מידי דאית ביה בר"ה חיוב חטאת לא חיישינן לדילמא נפיל ואתי לאתויי. ומשני דינר היינו טעמא משום גזירה דלמא נפיל, דכיון דאפשר דאתיא לידי טלטול בידים אפילו במקום געגועין לא שרו ליה. ולהאי פירושא אפילו להוליכו בידו בשיש בידו דינר אסור מהאי גזירה. וכן פירש רש"י. והרמב"ן ז"ל הקשה אם כן נאסור לעמוד בד' אמותיו. ואין קושיתו מחוורת בעיני דשמירתו ושמירת דינר על אביו. והוא ז"ל פירש אי אמרת בשלמא בתינוק שאין לו געגועין, היינו דשרי ליה אבן משום דמבטל לה לגבי תינוק, וכיס נמי מבטל ליה, וטעמא דדינר משום דכיון דאין דרכן של בני אדם למסור דינר לתינוק בלא כיס, אינו אלא כמוסרו לאביו שהוא נוטלו, והוי ליה כמאן דנקט ליה אב בידיה, אלא אי אמרת דכל שאינו לצורך תשמישו לא מבטל ליה והכא משום געגועין הוא דשרי, אפילו דינר נמי. ומפרקינן אבן אי נפלה לא אתי לאתויי, דינר אי נפל אתי לאתויי, דכיון שאף טלטולו ביד התינוק כטלטול דידיה דמי, אתי לאחלופי בטלטול בידים אי נפיל ליה, ולא רצו להתיר אותו טלטול קטן שהוא אינו מטלטל בעצמו משום געגועין, כדי שלא יבא לידי טלטול גדול. ומיהו כל היכא דלא מטלטל ליה לתינוק שרי, דלא גזרינן משום דלמא נפיל ואתי לאתויי, דכל היכא דלא עביד איהו מעשה ולא שייך בטלטול זה לא גזרינן, דמי גזרינן שמא יראה אדם תינוק ומטלטל דינר ולא יעמוד לו בקרוב ד' אמות, והאוחזו נמי לאו מידי עביד ביה. (רשב"א)

דף קמב - א

מאי איריא אבן אפילו דינר נמי אלמה אמר רבא לא שנו אלא אבן אבל דינר אסור אבן אי נפלה לה לא אתי אבוה לאיתויי דינר אי נפיל אתי אבוה לאתויי תניא כוותיה דרבא המוציא כליו מקופלים ומונחים על כתפו וסנדליו וטבעותיו בידו חייב ואם היה מלובש בהן פטור המוציא אדם וכליו עליו וסנדליו ברגליו וטבעותיו בידיו פטור ואילו הוציאן כמות שהן חייב: כלכלה והאבן בתוכה: ואמאי תיהוי כלכלה בסיס לדבר האסור אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן הכא בכלכלה מלאה פירות עסקינן ולישדינהו לפירי ונישדי לאבן ונינקטינהו בידים כדרבי אלעי אמר רב בפירות המיטנפין ה''נ בפירות המיטנפין ולינערינהו נעורי אמר רב חייא בר אשי אמר רבא הכא בכלכלה פחותה עסקינן דאבן גופה נעשית דופן לכלכלה: מטלטלין תרומה וכו': אמר רב חסדא לא שנו אלא שטהורה למטה וטמאה למעלה אבל טהורה למעלה וטמאה למטה שקיל ליה לטהורה ושביק ליה לטמאה וכי טהורה למטה נמי לישדינהו ולינקטינהו אמר רבי אלעי אמר רב בפירות המיטנפין עסקינן מיתיבי מטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה ועם החולין בין שטהורה למעלה וטמאה למטה בין שטמאה למעלה וטהורה למטה תיובתא דרב חסדא אמר לך רב חסדא מתניתין לצורך גופו ברייתא לצורך מקומו מאי דוחקיה דרב חסדא לאוקמי מתניתין לצורך גופו אמר רבא מתני' כוותיה דייקא דקתני סיפא מעות שעל הכר מנער את הכר והן נופלות ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן לא שנו אלא לצורך גופו אבל לצורך מקומו מטלטלו ועודן עליו ומדסיפא לצורך גופו רישא נמי לצורך גופו: רבי יהודה אומר אף מעלין וכו': ואמאי הא קא מתקן רבי יהודה כר' אליעזר סבירא ליה דאמר תרומה בעינא מחתא. דתנן סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה ונדמעו ונפל מן המדומע למקום אחר רבי אליעזר אומר מדמעת כתרומת ודאי וחכמים אומרים אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון אימר דשמעת ליה לחומרא לקולא מי שמעת ליה אלא הוא דאמר כר''ש כדתנן סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביה עד שנפלה אחרת הרי זו אסורה ור''ש מתיר וממאי דילמא התם בהא קמיפלגי דתנא קמא סבר אע''ג דנפלו בזה אחר זה כמאן דנפל בבת אחת דמי והא לחמשין נפלה והא לחמשין נפלה ור''ש סבר קמייתא בטיל במאה והא תיבטיל במאה וחד אלא הוא דאמר כרבי שמעון בן אלעזר דתניא ר' שמעון בן אלעזר אומר נותן עיניו בצד זה ואוכל מצד אחר ומי סבר ליה כוותיה

רש"י אתי לאתויי. וטעמא לאו משום טלטול הוא דאפילו לאוחזו בידו והתינוק מהלך ברגליו אסר ליה רבא דילמא נפיל ואתי לאתויי וכיון דלאו סכנת נפש היא לא שרו ביה טלטול: תניא כוותיה דרבא. דכי נקט לה עליון כמאן דאפקא תחתון גופיה דמי ומיחייב: וסנדליו וטבעותיו בידו. בקומצו שלא כדרך מלבוש: המוציא אדם וכליו עליו. מלובש בהן: וטבעותיו בידיו. באצבעותיו מדלא תנא בידו כדנקט רישא: פטור. דבגדיו בטלי לגביה ועליו הוא פטור כרבי נתן: ואילו הוציאן כמות שהן. שהיה אותו עליון אחוז בהן ולא מלובש חייב הנושא והיינו כרבא: תיהוי כלכלה בסיס. והיא עצמה תיאסר: מליאה פירות. דעיקר נעשית בסיס לפירות הלכך אבן מיטלטלת אגב כלי ופירות שהוא מותר: ונינקטינהו בידים. ילקטם מעל הארץ בידיו ויחזירה לכלכלה ויטלטלם ולמה התירו אבן לטלטל אגב כלי ופירות: בפירות המיטנפין. בפירות מבושלין ורכין מאד כגון תאנים ותותים וענבים שאם ישליכם לארץ יטנפו: ולנערינהו נעורי. עד שיסתלקו הפירות מן האבן לתוך הכלכלה לצדדין וישליך האבן לבדה בנעורתה: פחותה. שנפחית דופנה או שוליה: וטמאה למעלה. והוא צריך לטהורה ואינו יכול ליטול הטמאה בידים לפי שהיא מוקצה לפיכך יטלטל הכל עד השלחן וישליך הכל עליו ויטול הטהורה: לישדינהו. לארץ כולן: ולינקטינהו. לטהורה ביד ויחזירה לכלכלה: מתני' לצורך גופו. שצריך לטהורה לגופה לאוכלה הלכך אי לאו דטהורה למטה לא שרו ליה לטלטולי לטמאה אלא שקיל לטהורה וממטי לה לשלחן: ברייתא לצורך מקומו. שצריך למקום הכלי וע''כ כולו הוא צריך לסלקו משם ושרו ליה רבנן לטלטל האי אטו האי: ומאי דוחקיה כו'. דאיצטריך למימר לא שנו אלא שהטמאה למעלה לשבקי כדקס''ד דעתך בין שטמאה למעלה בין שטמאה למטה ולוקמי בצריך למקומו: אלא לצורך גופו. שצריך לכר לשכב עליו שם ולא לסלקו לפיכך לא התירו לו ליטלו עם המעות אלא מנערו במקומו אבל צריך למקום הכר מטלטל הכל ביחד: ומדסיפא כו' רישא נמי לצורך גופו. הלכך אי הוה טהורה למעלה לא הוי שרי ליה לטלטולי טמאה כדקתני גבי מעות מנערו ונופלות ומטלטל היתרא לחודיה: הא קמתקן. שמביאה לידי היתר ונגזר ביה אטו תיקון שע''י מלאכה: כר''א דאמר תרומה. הואיל וניתנה להעלות אחת שירצה בעינא מחתא כאילו מונחת לבדה ואינה מעורבת הלכך לא קמתקן מידי: מדמעת. זה שנפרד משם ואוסר צ''ט של חולין כאילו היא תרומה ודאי: וחכ''א אין המדומע מדמע. חולין אחרים אלא לפי חשבון התרומה שבמדומע כגון אם תחילתו נדמע ס' של חולין ע''י סאה תרומה וחזרה סאה ממנו ונפלה לתוך אחרים לא חשבינן תרומה אלא ס' שבסאה זו ומדמע עד צ''ט שכנגדו ואם יש חולין יותר מק' כנגדו עולה: אימר דשמעת ליה. לר''א דאמר תרומה כמאן דמחתא בעינא: לחומרא. לדמעה כתרומה ודאי: לקולא. דלא ליהוי המעלה אותה בשבת כמתקן: מי אמר. הא ודאי מתקן הוא ע''כ: הוא דאמר. רבי יהודה דמתני' כרבי שמעון דאמר לקולא נמי כמאן דמחתא בעינא דמיא: למאה. וראויה להעלותה ויתכשרו החולין: עד שנפלה אחרת. ועכשיו אין בה חולין כדי להעלותה באחד וק': ר''ש מתיר. קס''ד משום דס''ל ליה קמייתא כמאן דמחתא בעינא דמיא ונמצאת אחרונה זו נופלת בתוך ק' של חולין: בטל בק'. והוו להו כולהו חולין ומיהו כיון דצריך להעלותה ע''כ המעלה מתקנו: נותן עיניו. במדומע בצד זה להעלותו לתרומה ואוכל בצד אחר הלכך הואיל ובלא העלאה מתחיל ואוכל אין תיקון בהעלאתו: (רש"י)

תוספות ונשדיינהו לפירי ונשדייה לאבן. ואם תאמר גבי קטן נמי נשדייה לאבן מידו ואמאי שרי לטלטולי עם האבן וי''ל אם ישליכו מידו יצעק התינוק ויבכה וא''ת מ''ש דלא שרינן לטלטל תינוק אלא כשיש לו גיעגועין תיבטל אבן אגב תינוק כמו שהיא בטלה אגב כלכלה מלאה פירות וי''ל דאינו צריך כל כך טלטול התינוק וא''ת אפילו אין הכלכלה מלאה פירות תיבטל האבן אגבה כי היכי דבטלי בפ''ב דביצה (דף כא:) שיורי. הכוס אגב הכוס אי לאו דאיסורי הנאה נינהו וי''ל שאני שיורי דגריעי יותר מדאי ובטלו טפי וכן צ''ל מתוך שמעתא גופה דביצה כמו שפירשתי לעיל בסוף כירה (דף מז. בד''ה הוה): ונשדינהו לפירי ונשדייה לאבן כו'. וא''ת מכל מקום נינקטינהו לפירי בידים ויניח האבן בכלכלה והא אמרינן לקמן לא שנו אלא שטהורה למטה וטמאה למעלה אבל טהורה למעלה וטמאה למטה שקיל לה לטהורה ושביק לה לטמאה והיינו על כרחך בידיו דאי זריק לה בכלי א''כ גם בטמאה למעלה יכול לזורקה בכלי אלא שמע מינה דשקיל לה בידיו וא''כ הכי נמי לשקלינהו לפירי בידיו וי''ל דמיירי שפי הכלכלה צר הוא ואינו יכול להכניס שם ידיו אי נמי י''ל דההיא דלקמן מיירי בתרומה שהיא בכלים קטנים בתוך הקופה שאין דרך להניח טמאה וטהורה ביחד אלא בכלים זה בפני עצמו וזה בפ''ע ולהכי מצי שקיל לטהורה שהיא למעלה בידיו אבל כלכלה דהכא אין כאן כלים ולא מצי נקיט להו בידיו פן יפול לארץ והשתא לא צריכנא לשינויא קמא דפירות המיטנפין דהא כיון דאבן עצמה הוי דופן לכלכלה אפ' הוי שדי לפירות ולאבן והדר שקיל לפירי ושבק לאבן לא הוי ליה במאי לאנחינהו כיון שהכלכלה פחותה שהאבן נעשה לה דופן. והא דלא קאמר אלא לפי שלא הוזכר אמורא לעיל. א''נ השתא יש להעמיד נמי בפירות המיטנפין דאל''כ נוכל להשליך הסל בקרקע ולהוליך בכלכלה מעט מעט כמה שתוכל להחזיק עד מקום הפחת. מ''ר: הכא נמי בפירות המיטנפין. וא''ת אכתי יטלם בידו ויניחם בתוך כלי אחר או על גבי טבלא או ע''ג סודר כדמוכח בסמוך גבי תרומה דאמר רב חסדא לא שנו אלא שטהורה למטה וטמאה למעלה אבל טהורה למעלה וטמאה למטה שקיל לטהורה ושביק הטמאה ואע''ג דמוקמינן נמי בפירות המיטנפין וי''ל דהתם מיירי כגון שטהורה מונחת בסלים קטנים בפני עצמה וכן הטמאה ואותם סלים מונחים בתוך כלי אחד גדול והיו סלים של טהורה למעלה מסלים של טמאה דיכול ליקח סלי טהורה ולהניחם ע''ג קרקע אבל אם מונחת זו על גב זו בלא שום כלי כי הכא שהפירות מונחים ביחד בהא ודאי לא אמר שביק לה לטמאה ושקיל לה לטהורה. מ''ר: שנפלה לפחות מק' חולין. מכאן משמע דתרומה עולה באחד ומאה עם האיסור ורש''י לא פירש כן בפרק גיד הנשה (חולין דף צט:) גבי כל איסורין שבתורה במאה דלפירו' שיטתו לא אתי' מסקנא הכי: (תוספות)

רשב"א האי דאקשינן: למה לא תהוי הכלכלה בסיס לדבר האסור. קשיא לי היכי מקשה הכא להדיא, דדלמא בשוכח הוא, דכולה מתניתין בשוכח דתנן (לקמן עמוד ב) האבן שעל פי החבית מטה על צדה ותנן מעות שעל הכר נוער את הכר, ואוקימנא בגמרא דוקא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור. ויש לומר דעל כרחנו משנתינו קשיא, דהא אפילו נוקמה בשוכח, תקשי לן אמאי נוטלה והאבן בתוכה, ינער את הכלכלה והיא נופלת, וכדתנן באבן שעל פי החבית ובמעות שעל גבי הכר, וכדאקשינן נמי לבתר דאוקמה ר' יוחנן במלאה פירות, וכיון שכן לא דק לאקשויי אי בשוכח לנערה ואי במניח נעשה בסיס. ומיהו לא אסיק אדעתיה לאוקומה בצריך למקומה, משום דכולה מתניתין לאו בצריך למקומה היא, דאם כן מטלטל הוא אפילו את החבית ואת הכר בעודן עליהן וכדאיתא בגמרא, ועוד דדומיא דנוטל אדם את בנו קתני לה דלגעגעו לבן ולא לצורך מקומו של תינוק. כך נראה לי. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן הכא בכלכלה מלאה פירות עסקינן. כלומר: דהוי ליה בסיס לדבר המותר ולדבר האסור דשרי, ואקשינן ולישדינהו לפירי ולישדינהו לאבן. קשיא לי היכי דמי, אי באבן שאינה חשובה למה ליה דשדי לה דהא בטילה ולא חשיבא, וכדאמרינן גבי כנונא בשלהי פרק כירה (מז, א) מטלטלין כנונא אגב קיטמא ואע"ג דאיכא שברי עצים משום דלא חשיבי. ואי באבן חשובה אע"ג דמלאה פירות תיתסר, וכדאמרינן גבי מוכני (מד, ב) בשיש עליה מעות שאסור לטלטלה אע"ג דהוי בסיס לדבר המותר ולדבר האסור, וכן נמי בתיק הספר עם הספר אע"ג שיש בתוכו מעות, דדוקא משום הצלת כתבי הקודש התירו כדאיתא פרק כל כתבי הקדש (קטז, ב). ויש לומר דמעות חשיבי ולא בטילי, ולעולם נעשה כלי בסיס להן אף על פי שהן מעורבין עם כלים, אבל אבן כיון שיש עמה פירות אין הכלי נעשה בסיס לה אלא לפירות, ומיהו כל היכא דמצי לנערה מנערה דחשיבא קצת. ועוד דיש לומר דאפילו דלא חשיבא כל היכא דמצי לנערה מנערה, וכנונא לא אפשר לנער שברי עצים שבתוכה, כדי שלא יתפזר האפר שבתוכה. הכא בכלכלה פחותה עסקינן. ואיכא למידק, ולישקול להו לפירי ולישבוק לה לכלכלה וכדאמרינן בסמוך גבי תרומה טהורה, לא שנו אלא כשהטהורה למטה וטמאה למעלה, אבל טהורה למעלה שקיל לה לטהורה ושביק לה לטמאה. ויש לומר דהתם כשתרומה טהורה בכלי אחד וטמאה בכלי אחר ושניהם בתוך כלי גדול, דהא אפשר ליה דלשקול טהורה בכלי אלא שהוא כלי פתוח דאי מנער לה נפלה, אבל הכא אי שביק לכלכלה לית ליה כלי דליטלטלה בגויה. כך תירצו בתוס'. (רשב"א)

דף קמב - ב

והא מיפליג פליג עילויה דתניא רבי יהודה אומר מעלין את המדומע באחד ומאה רבי שמעון בן אלעזר אומר נותן עיניו בצד זה ואוכל מצד אחר דרבי יהודה עדיפא מדר''ש בן אלעזר: מתני' האבן שע''פ החבית מטה על צדה והיא נופלת היתה בין החביות מגביה ומטה על צדה והיא נופלת מעות שעל הכר מנער את הכר והן נופלות היתה עליו לשלשת מקנחה בסמרטוט היתה של עור נותנין עליה מים עד שתכלה: גמ' אמר רב הונא אמר רב לא שנו אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור: [היתה בין החביות כו']: מאן תנא דכל היכא דאיכא איסורא והיתרא בהיתרא טרחינן באיסורא לא טרחינן אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן רשב''ג היא דתנן הבורר קטנית ביו''ט ב''ש אומרים בורר אוכל ואוכל וב''ה אומרים בורר כדרכו בחיקו ובתמחוי ותניא אמר רשב''ג במה דברים אמורים שהאוכל מרובה על הפסולת אבל פסולת מרובה על האוכל דברי הכל בורר אוכל והא הכא דכי אוכל מרובה על הפסולת דמי הכא נמי כיון דאי בעי למישקל לא משתקיל ליה יין עד דשקיל לה לאבן כפסולת מרובה על האוכל דמי: היתה בין החביות מגביה: תניא רבי יוסי אומר היתה החבית מונחת באוצר או שהיו כלי זכוכית מונחין תחתיה מגביה למקום אחר ומטה על צדה והיא נופלת ונוטל הימנה מה שצריך לו ומחזירה למקומה: מעות שעל הכר: אמר רב חייא בר אשי אמר רב לא שנו אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן לא שנו אלא לצורך גופו אבל לצורך מקומו מטלטלו ועודן עליו וכן תני חייא בר רב מדיפתי לא שנו אלא לצורך גופו אבל לצורך מקומו מטלטלו ועודן עליו: מעות שעל הכר מנער וכו': א''ר אושעיא שכח ארנקי בחצר מניח עליה ככר או תינוק ומטלטלה אמר רב יצחק שכח לבינה בחצר מניח עליה ככר או תינוק ומטלטלה אמר רבי יהודה בר שילא אמר ר' אסי פעם אחת שכחו דסקיא מלאה מעות בסרטיא ובאו ושאלו את ר' יוחנן ואמר להן הניחו עליה ככר או תינוק וטלטלוה אמר מר זוטרא הלכתא ככל הני שמעתתא בשוכח רב אשי אמר אפילו שכח נמי [לא] ולא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד אביי מנח כפא אכיפי רבא מנח סכינא אבר יונה ומטלטלה אמר רב יוסף כמה חריפא שמעתתא דדרדקי אימר דאמור רבנן בשוכח לכתחילה מי אמור אמר אביי אי לאו דאדם חשוב אנא כפא אכיפי למה לי הא חזו למיזגא עלייהו אמר רבא אנא אי לאו דאדם חשוב אנא סכינא אבר יונה למה לי הא חזי לי לאומצא טעמא דחזי לאומצא הא לא חזי לאומצא לא למימרא דרבא כרבי יהודה סבירא ליה והאמר רבא לשמעיה טווי לי בר אווזא ושדי מיעיה לשונרא

רש"י והא מיפליג פליג עילויה. ואמר כיון דאפשר ליה למיעבד עונג שבת בכה''ג ליתן עיניו בצד זה ולאכול בצד אחר אין מעלין: דרבי יהודה עדיפא. מיקל טפי פורתא ואמר כיון דיכול ליתן (עליו) עיניו בצד זה ולאכול בצד זה לא הוי מתקן בהעלאתו ומעלין: מתני' מטה על צדה. מטה חבית על צדה אם צריך ליטול מן היין והאבן נופלת ולא יטלנה בידים: היתה בין החביות. וירא שלא תפול האבן על החביות וישברם: מגביה. לחבית כולה ומסלקה מבין החביות ושם מטה על צדה: לשלשת. שום דבר מיאוס כגון רוק או צואה: מקנחה בסמרטוט. ולא יתן עליה מים דסתם כר של בגד הוא ובגד שרייתו במים הוא כבוסו: היתה. לשלשת זו על כר של עור דלאו בר כיבוס הוא: נותן עליה מים עד שתכלה. ומיהו כיבוס ממש לא והואיל וסתם כרים וכסתות רכים נינהו שייך למימר בהו כיבוס בעורות רכין ומיהו שרייתן לא זהו כבוסן וכן מפורש בזבחים בפרק דם חטאת: גמ' לא שנו. מטה על צדה דחבית: אלא בשכח. ששכח האבן עליה בין השמשות ולא מדעת: נעשה חבית בסיס לדבר האסור. ואסור להטותה שאף החבית מוקצה: מאן תנא. דמתניתין דקתני מגביה ומטה על צדה דאית ליה דכי טרח מטרח בחבית דהוי היתרא ולא יטול האבן ממש דהוי איסורא ואע''ג דהשתא נמי אבן מטלטל בהדי חבית: רבן שמעון. אליבא דבית הלל: בורר אוכל ואוכל. המאכל יטול והפסולת ישאר בכלי: בורר כדרכו. נוטל פסולת ומניח אוכל אם ירצה: כשהאוכל מרובה על הפסולת. דאי שקיל אוכל מפיש בטרחא: דברי הכל בורר אוכל. דבהיתירא טרח ולא באיסורא ופרכינן והא הכא דמתניתין דאוכל מרובה על הפסולת וכי מגביה האבן עם החבית טרח טפי והוה למשקל פסולת כר''ש: כיון דאי בעי למשקל. לכולי יין מן החבית לא משתקיל ליה יין שבשוליה עד דשקיל ומגבה לה לחבית כפסולת מרובה דמי דאי בתחלתו לא מגבה לה לחבית סוף סוף מיבעי ליה לאגבוהה תו לחבית הלכך הוה ליה מפיש בטרחא: ה''ג לא משתקל ליה עד דשקיל לה ול''ג עד דשקיל לה לאבן: היתה החבית מונחת באוצר. כלומר במקום מכונס שאוצרין שם חביות הרבה ודואג שמא יטלה ותפול האבן על החבית שאצלה: לא שנו. דמנער: נעשה. הכר בסיס למעות ואף הכר אסור בטלטול: לא שנו. דמנערה ואינו מטלטלה בעודן עליה: אלא שצריך לגופו. של כר לשכב עליו הלכך בניעור סגיא ושדי ליה באתרייהו: אבל צריך למקומו. של כר. מטלטלו עם המעות למקום אחר: דסקיא מלאה מעות. גרסינן: בסרטיא. רה''ר: הניחו עליה ככר או תינוק. דלישתרי לטלטלה אגבייהו תוך ד' אמות וטלטלוה פחות פחות מד' אמות או במחיצה של בני אדם כדאמרי' בעירובין (דף מג:): בשוכח. אבל במניח מדעת מערב (יום) שבת לא התירו לו לטלטלה ע''י ככר או תינוק: אלא למת. משום כבוד הבריות כשמוטל בחמה: אביי מנח כפא אכיפי. מניח תרווד על העומרים לטלטלן אגב תרווד: אבר יונה. חי [בלא] מליח: חריפא שמעתתא דדרדקי. סבורים הם שהם חריפים: אימר דאמור רבנן. בארנקי ודסקיא מניח עליה ככר או תינוק בשכחה ובמקום התורפה ומשום הפסד ממון: אמר אביי. אנא שפיר מטלטלנא כיפי ואפילו בלא תרווד: אי לאו דאדם חשוב אנא. ואנא מחמיר על עצמי שלא ילמדו ממני להקל באסורין: כפא אכיפי למה לי. בלאו כפא נמי שרי לטלטלינהו דהא חזו למיזגא עלייהו: לאומצא. לאוכלו חי בשבת שיש בני אדם שדעתן יפה ואוכלים בשר חי וקרו לה אומצא: הא לא חזי לאומצא לא. ואע''ג דחזו לשונרא דאמרינן מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים: כר' יהודה. במסכת ביצה (דף ו:): טווי לי בר אווזא. ביום טוב: ושדי מיעיה לשונרא. אלמא מטלטל להו משום שונרא ואע''ג דהאידנא לא חזי לאדם דלאו אורח ארעא למיכלא ביום טוב ומיהו מאתמול לאדם הוו קיימי: (רש"י)

תוספות שאוכל מרובה על הפסולת. פי' בקונטרס משום דהשתא הוי טרחא יתירא למישקליה לאוכל ואינו נראה לר''י דאי משום טרחא הוי מאי קאמרי בסמוך הכא נמי כיון דאי בעי למישקל לא מישתקיל ליה עד דשקיל ליה לאבן כפסולת מרובה על האוכל דמי היכי הוי משום האי טעמא כפסולת מרובה על. האוכל ולכך הוצרך רש''י לפרש דל''ג עד דשקיל ליה לאבן על כן נראה לר''ת דטעמא משום דכי אוכל מרובה על הפסולת הוה פסולת כבטל לגבי רובו ומותר ליטלו מן האוכל ולזורקו אבל פסולת מרובה על האוכל לא בטיל ליה פסולת לגבי אוכל והשתא אתי שפיר גירסת הספרים דגבי חבית נמי כיון דאי בעי למישקל לא משתקיל ליה עד דשקיל ליה לאבן כפסולת מרובה על האוכל דמי דכיון שאין יכול כלל ליטול מן היין בלא נטילת האבן לא חשיב כבטיל לגבי האוכל כיון שהאוכל אינו ניכר כלל ואינו יכול ליטול הימנו כשהאבן על פי החבית. מ''ר. והא דמוקי לה בספ''ק דביצה (ד' יד: ושם) כגון דנפיש בטרחא וזוטר בשיעורא אאוכל קאי ולא אפסולת ולפירש''י קאי אפסולת ולא אאוכל [וע''כ לא יברור הפסולת דנפיש בטירחא]: לא שנו אלא בשכח. וא''ת תרתי דרב למה לי וי''ל חדא מכלל חבירתה איתמר והא לא תקשה תרתי מתני' למה לי דהוה אמינא אבן ודאי שרי בשכח שנראה טפי ככיסוי החבית אבל מעות שעל גבי הכר אפילו בשכח ה''א דאסיר: (תוספות)

רשב"א מאן תנא דכל היכא דאיכא איסורא והתירא בהתירא טרחינן באיסורא לא טרחינן. פירוש: לפי שכיון שהאבן מונחת על פי החבית שיש בה יין שהוא צריך לו ולא נעשית חבית בסיס לאבן, אלא דין הוא שתנטל האבן, והיה ראוי שתעשה אבן זו כפסולת שבאוכלין, שהוא עפרורית ופסולת וטנופת ואעפ"כ ניטלין בפני עצמן, הכא נמי תנטל בעצמה כדי שיהיו המשקין שבחבית מתוקנים לאכילה, דמאי שנא אבן שעל גבה מאבן שבתוך הפירות עצמן דנטלת כפסולת שבאוכלין, אלא מפני שפסולת מרובה אין טורחין אלא בהיתר, דהא צריך למישקלה לחבית כדמפרש ואזיל, בנמוקי הרמב"ן ז"ל. טעמא דחזי לאומצא הא לא חזי לאומצא לא אלמא רבא כר"י סבר ליה. איכא למידק דהא מידי דחזי ליה לאיניש לא מקצה ליה לכלבים, וכיון דהשתא לא חזי ליה עד מוצאי שבת מודה ביה ר"ש דאסור לטלטלו, וכדאמרינן לעיל בפרק מפנין (קכח, א) דג תפל אסור לטלטלו, ואם כן אי לא חזי לאומצא אפילו ר"ש מודה ביה. ויש לומר דהכי קאמר טעמא דחזי לאומצא, הא לא חזי לאומצא אלא לכלבים כגון בשר תפוח שתפח בו ביום לא מטלטלי' ליה והא ודאי כר"י. והא אמר ליה רבא לשמעיא טוי לי בר אווזא ושדי מעיה לשונרא. פירש רש"י ז"ל: שנשחטה ביום טוב ובני מעיה לא חזי ביום טוב לאכילה דאין דרך לאכול בני מעים ביום טוב, ומשני כיון דמסרחן כלומר אי מצנע להו עד לערב מאתמול דעתיה עלויה. ואינו מחוור, דאם כן שאע"פ שראוין למאכל אדם כיון שאין דרכו לאכול אותן ביום טוב אסור לטלטלן, אם כן תקשי ליה מדידיה דאמר אי לאו דאדם חשוב אנא סכינא אבר יונה למאי והא חזי לאומצא, ואי איתא אע"ג דחזי לאומצא מכל מקום הא לא עבידי אינשי דאכלי בר יונה חי בשבת, אלא מענגו בבשר מבושל ומבושם. ועוד דהא שרינן לטלטל בשר חי ומליח, אע"פ שאין דרכן של בני אדם לאוכלן כך בשבת. ועוד קשה לדברי רש"י ז"ל שכתב דאיירי בשנשחטה ביום טוב דאע"ג דדעתיה עלויה מאתמול מכל מקום נולד הוא לר' יהודה, דומיא דגרעיני תמרה וכדתניא בפרק במה מדליקין (כט, א) מסיקין בתמרים, אכלן אין מסיקין בגרעיניהן, ואע"ג דמאתמול ידע דבעי למיכלינהו וגרעיניהן לא חזי ליה ודעתיה עלייהו. ולפיכך פירשו בתוס' שם בפרק במה מדליקין דהכא בשנשחטה מערב יום טוב (הוא דמסרחו), ואע"ג דבערב יום טוב חזי מעיה לאדם והשתא הוא דאסרחו, כיון דידע דמסרחי דעתיה עלייהו מאתמול למישדינהו לשונרא. ואם תאמר מכל מקום תקשי מהא דתמרים שאפילו מאמש לא היו ראוין לאדם ודעתו עליהן להסקה, ואפילו הכי כיון דמעיקרא מיכסו והשתא מיגלו חשבינן להו נולד והכי נמי לא שנא. יש לומר דהתם כיון שהאוכל צריך לגרעין הרי הם כאוכל עצמו, ואע"פ שדעתו עליהן להסיקן תחת תבשילו כשיאכלם הוו להו כנולד, אבל בני מעים אחר שנשחט האווז אין האווז צריך אליהם, וכיון שדעתו להשליכם לכלבים כשיסריחו הוה לה הכנה מעלייתא. (רשב"א)

דף קמג - א

התם כיון דמסרח דעתיה עילויה מאתמול הכי נמי מסתברא דרבא כר' יהודה סבירא ליה דדרש רבא אשה לא תכנס לבית העצים ליטול מהן אוד ואוד שנשבר אסור להסיקו ביום טוב לפי שמסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים שמע מינה: מתני' ב''ש אומרים מעבירין מעל השלחן עצמות וקליפין וב''ה אומרים מסלק את הטבלא כולה ומנערה מעבירין מלפני השלחן פירורין פחות מכזית ושער של אפונין ושער עדשים מפני שהוא מאכל בהמה ספוג אם יש לו עור בית אחיזה מקנחין בו ואם לאו אין מקנחין בו (וחכמים אומרים) בין כך ובין כך ניטל בשבת ואינו מקבל טומאה: גמ' אמר רב נחמן אנו אין לנו אלא ב''ש כרבי יהודה וב''ה כרבי שמעון: מעבירין מלפני השלחן פירורין: מסייע ליה לר' יוחנן דאמר רבי יוחנן פירורין שאין בהן כזית אסור לאבדן ביד: שער של אפונין: מני ר''ש היא דלית ליה מוקצה אימא סיפא ספוג אם יש לו בית אחיזה מקנחין בו ואם לאו אין מקנחין בו אתאן לר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור בהא אפילו ר''ש מודה דאביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר''ש בפסיק רישיה ולא ימות הני גרעינין דתמרי ארמייתא שרו לטלטולינהו הואיל וחזיין אגב אמן ודפרסייתא אסור שמואל מטלטל להו אגב ריפתא: (שרנ''ם שפ''ז סימן): שמואל לטעמיה דאמר שמואל עושה אדם כל צרכו בפת רבה מטלטל להו אגב לקנא דמיא רב הונא בריה דרב יהושע עביד להו כגרף של ריעי א''ל רב אשי לאמימר וכי עושין גרף של ריעי לכתחילה רב ששת זריק להו בלישניה רב פפא זריק להו אחורי המטה אמרו עליו על רבי זכריה בן אבקולס שהיה מחזיר פניו אחורי המטה וזורקן:

רש"י התם כיון דמסרח. מעייא אי מצנע ליה עד אורתא: מאתמול דעתיה עליה. לשונרא ובין השמשות נמי מוכן לבהמה הוה: אוד. פורגו''ן {שיפוד חתייה} דסתם עצים להסקה ניתנו ולא לטלטול כלי: ואוד שנשבר. ביו''ט: בשברי כלים. שנשברו היום דהוו להו נולד: ש''מ. דכרבי יהודה סבירא ליה דאית ליה מוקצה: מתני' מעבירין. בידים מעל השלחן: עצמות. קשין שאינן ראויין לכלב: וקליפין. של אגוזים דלית להו לב''ש מוקצה: וב''ה אומרים מסלק את הטבלא. שיש תורת כלי עליה אבל לא יטלטל הקליפין בידים כרבי יהודה: מעבירין מעל השלחן. סתמא היא: פירורין פחות מכזית. וכ''ש כזית כדמפרש טעמא שהם מאכל בהמה: ושער של אפונין. שרביטין של קטנית שהקטנית גדל בהם: אפונין. ייש''ש {יישי"ש: בקיות (סוג צמחים, הכולל את האפונה)} : עור בית אחיזה. [בית אחיזה] של עור שיאחזנו בו: מקנחין בו. טבלא: אין מקנחין בו. שכשאוחזו נסחט בין אצבעותיו: ניטל בשבת. כשהוא נגוב: ואינו מקבל טומאה. דאינו לא כלי עץ ולא בגד ולא שק ולא מתכת: גמ' אנו אין לנו. אין אנו סומכין על משנתינו כמות שהיא שנויה אלא מוחלפת שיטתה וב''ש כרבי יהודה כו': אסור לאבדן ביד. מדקתני מעבירין בידים ולא זריק להו: דלית ליה מוקצה. דאי ר' יהודה מאתמול לאו לבהמה קיימי שהרי האוכל היה עמהן והיום לוקח מהם: שאין מתכוין. שאין מתכוין לסחוט: גרעינין. של תמרים והם לבהמה: ארמייתא. תמרים רעים הם ומאכילין התמרים עצמן לבהמה הלכך אגב אימייהו לבהמה נמי קיימי: פרסייתא. תמרים טובים הם ואין מאכילין אותן לבהמה: כל צרכו. משתמש בו ואין כאן משום בזיון וממחהו בתבשיל: לקנא דמיא. ספל של מים: גרף של ריעי. צוברן לפניו כשאוכל התמרים עד שנמאסות בעיניו ונוטלן אותן מפניו כגרף של ריעי ונותנן לבהמה: זריק להו בלישני'. אל עבר השלחן: אחורי המטה. שהוא מיסב עליה: (רש"י)

תוספות התם כיון דמסרח. ומתקלקל ואין ראוי למאכל אדם מאתמול דעתיה עילויה ליתנו לבהמה אע''ג דבשער של אפונין ושל עדשים אסרינן לרבי יהודה אע''ג דחזו למאכל בהמה וכן גרעינין דלעיל בפרק במה מדליקין (דף כט.) דאמרינן לרבי יהודה אכלן אין מסיקין בגרעינן מ''מ הכא שרי כדפי' התם: ליטול מהן אוד. נראה לר''ת כפירוש ה''ג דאסירי משום תיקוני מנא דלפירו' זה דאע''ג דלא מתקצא ליה גזרינן שלא יבא לידי תיקון כלי: עצמות וקליפין. לא כפירוש הקונטרס דפירש אפילו קשין ואין ראויין לאכילת כלבים דהאי תנא אמרינן בגמרא דכרבי שמעון סבירא ליה ור''ש בעי לכל הפחות ראויות למאכל בהמה דקתני מעבירין מעל השלחן פירורין כו' מפני שהוא מאכל בהמה ומוקמינן בגמרא כוותיה: אנו אין לנו אלא ב''ש כר''י כו'. במסכת עדיות לא מיתניא בהדי קולי ב''ש וחומרי ב''ה והיינו כרב נחמן והא דלא מייתי סייעתא מהתם משום דמאי אולמא דהא מהא: פירורין שאין בהן כזית אסור לאבדן ביד. פי' בקונט' מדקתני מעבירין ולא קתני זורקין וקשה לרבי דברישא נמי קתני מגביהין מעל השלחן עצמות וקליפין ולא קתני זורקין אע''פ שמותר לאבדן ביד ועוד דאמרינן בברכות בריש אלו דברים (דף נב:) וב''ה אומרים אם שמש ת''ח הוא נוטל פירורין שיש בהן כזית ומניח פירורין שאין בהן כזית ומסייע ליה לר' יוחנן דאמר פירורין שאין בהן כזית מותר לאבדן ביד ואי אפשר ליגרס התם אסור ונראה לר' דהכא גרסי' מותר ודייק מדאצטריך למיתני מפני שהוא מאכל בהמה דהיינו משמע דלא חזי לאדם והוו כשאר מאכל בהמה ומותר לאבדן. מ''ר: ואם לאו אין מקנחין בו. אית ספרים דגרסי וחכ''א בין כך ובין כך מקנחין בו ולא יתכן דאמר בגמרא דבאין לו עור בית אחיזה אפילו ר''ש מודה דאסור משום דפסיק רישיה הוא וה''ר יצחק מדנפירא גרס בין כך ובין כך אין מקנחין בו כרבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור ואין נראה לר''י דהא בגמרא משמע דברישא מודה ר' יהודה דאמר אימא סיפא ספוג אם יש לו עור בית אחיזה מקנחין בו ואם לאו אין מקנחין בו אתאן לרבי יהודה אם כן בין כך ובין כך אין מקנחין בו לא רבי יהודה ולא ר' שמעון אלא ודאי לא גרסינן ליה כלל. מ''ר: שמואל מטלטל להו אגב ריפתא. אף על גב דכר''ש סבירא ליה דשרי לקמן בפרק בתרא (דף קנו:) נבלה שנתנבלה בשבת מיהו . מחמיר היה משום דהוה אדם חשוב כאביי ורבא דלעיל. ר''ת: רבא מטלטל להו אגב לקנא דמיא. ואם תאמר והא רבא סבר לעיל כר''י דאית ליה מוקצה ואנוחי לקנא דמיא היכי שרי לכתחילה ויש לומר דשני לן בין היכא דאפשר למיעבד האי טלטול מאתמול להיכא דלא אפשר דכיפין ובר יונה היו מאתמול בידו והיה יכול לטלטלם אבל הני גרעיני תמרה לא אפשר ושרי אפילו לרבי יהודה ואף לאדם חשוב דאמר בביצה פרק יו''ט (דף כא:) דאמר ליה אביי לרב יוסף הני סופלי לחיותא היכי שדינן ביומא טבא לרבי יוסי דאמר לכם ולא לכלבים חזיין להסקה כו' בשבת מאי איכא למימר מטלטלין להו אגב ריפתא כדשמואל אלמא דאפילו רב יוסף דלא בעי למישרי לעיל אגב כפא וסכינא אפילו דבר הראוי לאדם שרי התם גרעיני תמרה אגב ריפתא: (תוספות)

רשב"א [מתני'] הא דתנן: מגביהין מעל השלחן עצמות וקליפין. פירש רש"י ז"ל: עצמות וקליפין שאינם ראוים למאכל בהמה, והקשו עליו בתוספות דהא תנן במתניתין שער של פולין של עדשים מפני שהוא מאכל של בהמה, ואוקימנא לה בגמרא כר"ש, אלמא הא לאו הכי לכולי עלמא אסור ואפילו לר"ש דלית ליה תורת כלי. והא דתנן: מסלק את הטבלא כולה ומנערה. אוקימנא בגמרא כר' יהודה, ואע"ג דאית ליה לר' יהודה מוקצה ונולד הכא בצריך למקומה של טבלא. ואי נמי דהוי ליה כגרף של רעי. ואינו נאסר מתורת בסיס ואע"פ שהוא מניח מדעת על גבי הטבלא, דכיון דבאמצע שבת הוא ודעתו לסלקן לא הוי בסיס. וכבר כתבתיה בארוכה בריש פרק קמא דביצה בסייעתא דשמיא. הכי גריס רש"י ז"ל: מסייע ליה לר' יוחנן דאמר פירורין שאין בהן כזית אסור לאבדן ביד. ואינו מחוור, דמאי סיעתא, דאי משום דקתני מעבירין ולא קתני זורקין, הא נמי תנן (קמג, א) מגביהין מעל השלחן עצמות וקליפין ולא קתני זורקין. ור"ח ז"ל גריס מותר לאבדן ביד, וכן בתוס', והא דקא דייק כן הוא מדקתני מפני שהוא מאכל בהמה, דמשמע דלאדם לא חזי, והלכך מותר לאבדן ביד כשאר מאכל בהמה. והכי נמי משמע בברכות פרק אלו דברים, דאמרינן התם (נב, ב): ובית הלל בשמש תלמיד חכם שנוטל פירורין שיש בהן כזית ומניח פירורין שאין בהן כזית, מסייע ליה לר' יוחנן דאמר פירורין שאין בהן כזית מותר לאבדן ביד. [גמרא] הא דאמרינן: הני גרעינין דתמרי ארמייתא שרי לטלטולינהו הואיל וחזיין אגב אימן ודפרסייתא אסיר. פירשו בתוספות דלרבי יהודה קאמר, אבל לרבי שמעון דלית ליה נולד אפילו בפרסייאתא שריין דהא חזיין למאכל בהמה, ושמואל דמטלטל להו אגב ריפתא, אף על פי דאית ליה כר' שמעון כדאיתא בשלהי מכלתין (קנז, א), אחמורי הוא דמחמיר אנפשיה, וכההיא דאמר רבא לעיל (קמב, ב) אי לאו דאדם חשוב אנא סכינא אבר יונה למה לי, ורבא דמטלטל להו אגב לקנא דמיא משום דאיהו כר' יהודה סבירא ליה כדאמרן לעיל, ואף על גב דמשמע לעיל דרבא משום דאדם חשוב הוא לא מטלטל אלא אגב סכינא מידי דשרי לטלטולי בעיניה, הני מילי בר יונה וכל דדמי ליה דאפשר למעביד ליה הכנה מאתמול, אבל הכא דאי אפשר למעבד לה הכנה אחריתי מאתמול אפילו לאדם חשוב שרי. וכן דעת מורי הרב רבי יונה ז"ל ודעת הר"ז הלוי ז"ל. ויש לפרש עוד דהכא שמואל אפילו כר"ש הוא דעבד, דהא דמשמע בפרק במה מדליקין (כט, א) דלא אסר כהאי גוונא אלא מאן דסבר ליה כר' יהודה דאמר מסיקין בתמרים אבל אין מסיקין בגרעיניהן, הני מילי ביום טוב ומשום דרבי שמעון לית ליה נולד שרי לטלטוליה משום דחזו להסקה, אבל בשבת דלא חזו להסקה מוקצין נינהו דהא לא מחזי אלא להסקה, ואע"ג דחזי קצת לאכילת בהמה כיון דהשתא מיהא סתמן להסקה מוקצין נינהו, דבשבת להסקה לא חזי [ולכן] אסור לטלטלן, וכדתנן בפרק מפנין (קכו, ב) חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים, אם התקינן למאכל בהמה מטלטלין אותן ואם לאו אין מטלטלין אותן, והא דשדינהו רב לחיותא בפרק במה מדליקין (כט, א) ביום טוב בארמיאתה, מתוך שראויין להסקה. וכן דעת הרמב"ן ז"ל. והא דמטלטלי שמואל ורבא גרעינין אגב ריפתא ולקנא דמיא, לאו משום דפליגי אהא דאמר רב אשי לעיל לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד, דהא לא דמיא לההיא ובהא אפילו רב אשי מודה, דההיא דרב אשי במטלטל את ההיתר אגב האיסור, כגון מניח ככר על המת ומראה עצמו כרוצה לטלטל את ההיתר ועושה לו האיסור בסיס, והלכך אסור מפני שהוא מטלטל את האיסור ממש, אבל הא דשמואל ורבא שמניח האיסור על ההיתר ומטלטל גוף ההיתר וניטל גוף האיסור עמו, בזה כולי עלמא שרו. ואם תאמר מכל מקום יעשה הפת או לקנא דמיא בסיס לדבר האיסור. ויש לומר דאינו נעשה בסיס, דכיון שכל עצמו לא נעשה כן אלא לזרקן, דומה למה ששנינו מסלק את הטבלא ומנערה, כלומר במקום שהוא רוצה לזרוק שם הקליפין והעצמות. ואם תאמר והא אמרינן בפרק כירה (מד, ב) במטה שלא יחדה למעות יש עליה מעות אסור לטלטלה. יש לומר דההיא בשיש עליה בין השמשות, ואי נמי במניח לדעת באמצע שבת על ידי עכו"ם או תינוק ולא היה דעתו לנער ממנה בשבת, ואפילו עשוין ליטול משם מעצמן, דבכהאי גוונא יש לנו להעמידה שם בפרק כירה והלכך לרבי יהודה אסור, אבל כל שהניחן באמצע שבת על דעת לנערן, אפילו רבי יהודה מודה וכל שכן ר' שמעון. ואי נמי יש לומר דהתם במטלטל לצורך גופה בלא ניעור ובשאינו צריך למקומו ועודן עליה עד המקום שהוא צריך להניחה שם. והראב"ד זכרונו לברכה אמר דהתם אף על פי שלא יחדה למעות בטלה היא לגבי מעות דחשיבי, אבל הכא גרעינין בטלי לגבי פת וקליפין לגבי טבלא. הדרן עלך פרק נוטל אדם (רשב"א)

פרק עשרים ושתים - חבית

דף קמג - ב

מתני' חבית שנשברה מצילין הימנה מזון שלש סעודות ואומר לאחרים באו והצילו לכם ובלבד שלא יספוג אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין ואם יצאו מעצמן אסורין ר' יהודה אומר אם לאוכלין היוצא מהן מותר ואם למשקין היוצא מהן אסור חלות דבש שריסקן מע''ש ויצאו מעצמן אסורין ורבי אליעזר מתיר: גמ' תנא לא יספוג ביין ולא יטפח בשמן שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ת''ר נתפזרו לו פירות בחצר מלקט על יד על יד ואוכל אבל לא לתוך הסל ולא לתוך הקופה שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול: אין סוחטין את הפירות: אמר רב יהודה אמר שמואל מודה היה רבי יהודה לחכמים בזיתים וענבים מ''ט כיון דלסחיטה נינהו יהיב דעתיה ועולא אמר רב חלוק היה ר' יהודה אף בזיתים וענבים ורבי יוחנן אמר הלכה כרבי יהודה בשאר פירות ואין הלכה כרבי יהודה בזיתים וענבים אמר רבה אמר רב יהודה אמר שמואל מודה היה רבי יהודה לחכמים בזיתים וענבים ומודים חכמים לרבי יהודה בשאר פירות א''ל רבי ירמיה לרבי אבא אלא במאי פליגי א''ל לכי תשכח אמר רב נחמן בר יצחק מסתברא בתותים ורמונים פליגי דתניא זיתים שמשך מהן שמן וענבים שמשך מהן יין והכניסן בין לאוכל בין למשקין היוצא מהן אסור תותים שמשך מהן מים ורמונים שמשך מהן יין והכניסן לאוכלין היוצא מהן מותר למשקין ולסתם היוצא מהן אסור דברי רבי יהודה וחכמים אומרים בין לאוכלין בין למשקין היוצא מהן אסור וסבר רבי יהודה סתם אסור והתנן חלב האשה מטמא לרצון ושלא לרצון חלב בהמה אינו מטמא אלא לרצון אמר ר' עקיבא קל וחומר הוא ומה חלב האשה שאינו מיוחד אלא לקטנים מטמא לרצון ושלא לרצון חלב הבהמה שמיוחד בין לקטנים בין לגדולים אינו דין שיטמא בין לרצון ובין שלא לרצון אמרו לו אם טמא חלב האשה שלא לרצון שדם מגפתה טמא יטמא חלב הבהמה

רש"י מתני' חבית מצילין הימנה מזון ג' סעודות. ואפילו בכלים הרבה . דאילו בחד מנא אמרי' בכל כתבי הקדש (לעיל דף קכ.) דכמה דבעי מציל: לכם. כל אחד מזון ג' סעודות: ובלבד שלא יספוג. שלא ישים ספוג במקום היין לחזור ולהטיפו בכלי גזירה שמא יסחוט: אין סוחטין את הפירות. דהוה ליה מפרק תולדה דדישה: אסורין. גזירה שמא יסחוט לכתחילה: רבי יהודה אומר אם לאוכלין. הם מכונסין אותם פירות היוצא מהן מותר דלא ניחא ליה במה שזבו וליכא למגזר בהן שמא יסחוט: ואם למשקין. מכונסין אסורין דניחא ליה במאי דנפקא מינייהו ונתקיימה מחשבתו ואיכא למיגזר שמא יסחוט והכי אמרי' בביצה דטעמא דמשקין שזבו משום שמא יסחוט הוא: חלות דבש. מאחר שמרוסקין הדבש זב מאליו מתוך השעוה ואין דרך לסוחטו הלכך רבי אליעזר מתיר וחכמים אוסרין גזירה אטו שאינן מרוסקין דילמא מרסק להו: גמ' ויטפח. מכניס בו כפו והשמן נדבק בה ומקנחו בשפת הכלי ואסרוה משום עובדין דחול: מודה ר' יהודה בזיתים. דאע''ג דהכניסן לאוכלין היוצא מהן אסור דכיון דרובן לסחיטה קיימי כי אתו לידי משקה יהיב דעתיה למיהוי ניחא ליה בהכי: אפי' בזיתים וענבים. הואיל והני לאוכלין נכנסו: מסתברא בתותים ורמונים פליגי. דאיכא דבעו להו למשקין הלכך משוו להו רבנן כזיתים וענבים ור' יהודה פליג עלייהו אבל שאר פירות ליכא דבעי להו למשקין הלכך מודו רבנן בהם: שמשך. זב מאליהן כמו נהרות המושכין (לעיל דף קכא.): והכניסן. מתחילתן בין לאוכלין בין למשקין כו' דרמונים קרי יין משום דאית להו קיוהא: וחכ''א כו'. והא דנקט רב נחמן לישנא דמסתברא ולא אמר בהדיא דבתותים ורמונים פליגי משום דאיכא למימר פליגי בתותים ורמונים וה''ה לשאר פירות ולהודיעך כחו דרבי יהודה נקט להו ואי משום ברייתא דלקמן דשמעינן מינה דמודים חכמים לרבי יהודה בשאר פירות לאו בהדיא שמעינן לה דאיכא למימר רבי יהודה היא כדפרכינן עלה: וסבר רבי יהודה סתם. שלא פירש לאוכל ולא למשקה הוי המשקה הזב מהן אסור: והתנן חלב האשה מטמא. מכשיר: לרצון ושלא לרצון. בין שיצא ממנה לרצון בין שיצא שלא לרצון שהחלב קרוי משקה שנאמר ותפתח את נאד החלב ותשקהו (שופטים ד): חלב הבהמה אינו מטמא אלא אם כן יצא לרצון. ואי לא לא חשיב משקה ואם נגע בו שרץ אינו מקבל טומאה וטעמא מפרש לקמיה: (רש"י)

תוספות מתני' חבית. ובלבד שלא יספוג. אפילו יש לו עור בית אחיזה דליכא חשש סחיטה אסור כדמפרש בגמרא שלא יעשה כדרך שעושה בחול: מלקט על יד על יד ואוכל. נראה דל''ג ואוכל מדקתי. סיפא אבל לא לתוך הסל ולא לתוך הקופה משמע הנך דווקא אסירי משום עובדא דחול אבל לתוך כפו שרי: ורבי יוחנן אמר הלכה כרבי יהודה בשאר פירות. בריש מסכת ביצה (דף ג. ושם) רבי יוחנן רמי דר' יהודה אדרבי יהודה תנן ר''י אומר אם לאוכלין היוצא מהן מותר אם למשקין כו' אלמא כל לאוכלין אוכלא דאיפרת הוא ורמינהו ועוד אמר ר''י מתנה אדם על הכלכלה של פירות ביו''ט ראשון ואוכלה בשני וכן ביצה שנולדה בראשון אוכלה בשני בשני אין בראשון לא ואמר רבי יוחנן מוחלפת השיטה וצריך לומר דההיא דמתנה אדם מחליף דאי מתני' מחליף אם כן במאי דנקט הכא ר' יהודה הוה ליה למינקט רבנן וה''ל למימר הלכה כרבנן בשאר פירות. מ''ר. ולי נראה דאפילו אפיך מתני' אתי שפיר כעין שמצינו בב''ק בפרק הגוזל קמא (דף צו:) דתנן גזל בהמה והוכחשה עבדים והזקינו משלם כשעת הגזלה ר''מ אומר בעבדים אומר לו הרי שלך לפניך ואמר בגמרא אמר רבי חנינא בר אבדימי אמר רב הלכה כר''מ ופריך ורב שביק רבנן ועביד כר''מ כו' עד דמסיק דרב מתניתין איפכא אתנא' אלמא אע''פ שהיה שונה במתניתין וחכ''א בעבדים אומר לו הרי שלך לפניך וה''ל למימר השתא הלכה כחכמים אפ''ה נקט ר''מ לפי מה שהאחרים שונין המשנה ה''נ נקט רבי יוחנן רבי יהודה בשמעתין וכן נמי מצינו בשילהי פ''ק דסוכה (דף יט:) דתנן העושה סוכתו כמין צריף ר''א פוסל וחכמים מכשירין ואמרינן בגמרא אביי אשכחיה לרב יוסף דגני בכילת חתנים בסוכה א''ל כמאן כר''א א''ל שבקת רבנן ועבדת כר''א אמר ליה ברייתא איפכא תניא השתא היה לו להשיב רב יוסף כרבנן ולא כר''א כיון דאיהו איפכא תני. אלא כן דרך הש''ס בכל מקום. נראה לי: הלכה כר' יהודה בשאר פירות. אע''ג דבריש ביצה (ד' ג.) גזר ר' יוחנן ביצה שנולדה ביו''ט משום משקין שזבו והכא לא גזר בשאר פירות י''ל דשייך טפי לגזור בביצה לפי שהיא עומדת ליסחט מן התרנגולת ודרך לגומעה חיה אבל שאר פירות אין עומדים ליסחט כלל. מ''ר: שמשך מהן שמן כו'. פי' בקונט' שמשך זב מאליהן כמו נהרות המושכין ולפירושו צריך לומר הכניסן בין לאוכלין כו' היינו הכניסן מתחילתן ואין הלשון משמע כן ועוד קשה לר''י דאי משך מאליו קאמר גבי תותים שמשך מהם מים ה''ל למימר שמשכו או שנמשכו דמים בכל מקום לשון רבים ועוד קשה לר''י אם כן הך ברייתא הוה תיובתא דרב ורבי יוחנן דאמרי לעיל חלוק היה רבי יהודה בזיתים וענבים דהכא משמע דבזיתים וענבים מודה אלא נראה לר''י דמשך אאדם קאי וסחטן תחילה ושוב הכניסן דהשתא. לרב ורבי יוחנן דסברי חלוק היה רבי יהודה בזיתים וענבים נקט דוקא משך דאיכא למיחש טפי דילמא יהיב דעתיה לסחוט משקה אחר שהכניסו נמי לאכילה מאחר שסחטן תחילה להוציא מהן משקה הא לא משך לא ולשמואל דאמר מודה רבי יהודה בזיתים וענבים נקט משך משום רבותא דתותים ורמונים דאפילו משך הכניסן לאוכלין היוצא מהן מותר. מ''ר: חלב האשה מטמא לרצון ושלא לרצון. והא דתנן במסכת מכשירין (פ''א) כל משקה שתחילתו לרצון אף על פי שאין סופו לרצון או שסופו לרצון אף על פי שאין תחלתו לרצון מכשיר לא דמי רצון דהתם לרצון דהכא דהתם מיירי בשעת נפילתן על הזרעים שיהא לרצון דבעינן יותן דומיא דכי יתן מה יתן דניחא ליה אף יותן דניחא ליה אבל הכא מיירי בשעת פרישה מן האשה או מן הבהמה: לרצון ושלא לרצון. כדמפרש בסמוך טעמא משום דדם מגפתה טמא וחלב ודם חד הוא דדם נעכר ונעשה חלב ולא צריכין למה שפי' בקונט' משום דאיקרי משקה שנאמר ותפתח את נאד החלב ותשקהו ונראה לר''י דהא דאיצטריך לפרש האי טעמא בפ' דם נדה (נדה דף נה:) גבי חלב האשה הנ''מ לרבי עקיבא דשמעתין דלית ליה טעמא דפרישה או למאן דלית ליה דם נעכר ונעשה חלב אבל לרבנן דשמעתין לא צריך כדפרישית לחלב האשה אלא דוקא לטמא חלב בהמה לרצון. מ''ר: (תוספות)

רשב"א נתפזרו לו פירותיו בחצרו מלקט על יד על יד ואוכל אבל לא לתוך הסל ולא לתוך הקופה. כתב מורי הרב ז"ל בהלכותיה כגון שנתפזרו לו בחצרו אחת הנה ואחת הנה, אבל במקום אחד מלקט לתוך הסל כמו שאמרנו בגמרא בענין הא דתנן בפרק נוטל (קמב, א) כלכלה והאבן בתוכה ולישדינה לפירי ולישדיה לאבן ולנקטינהו. והרמב"ן ז"ל פירש כגון שנפלו לו בחצרו בתוך צרורות ועפרורית שבחצר, והיינו דנקט חצרו. וקצת נראה כן מן התוספתא (פי"ז, ה"ו) דתניא התם: פירות שנתפזרו מלקט אחד ואחד ואוכל, נתערבו לו עם פירות אחרים, בורר ומניח על השלחן בורר ומשליך לפני בהמתו, בררן אלו לעצמן ואלו לעצמן או שלקט מתוכן עפר וצרורות, הרי זה חייב. ומודים חכמים לרבי יהודה בשאר פירות. ואי קשיא לך הא דתנן (ב, א) ביצה שנולדה ביום טוב בית הלל אוסרין, וקא מפרש טעמא התם (ג, א) רבי יצחק גזירה משום משקין שזבו, והא הכא מודו רבנן לרבי יהודה בשאר פירות דלאו בני סחיטה נינהו, וכל שכן בביצה דהוה להו למישרי דלא שייך בה סחיטה. יש לומר דלרבי יצחק סבירא ליה דאפילו בשאר פירות פליגי עליה, ומשמע דרבי יוחנן נמי הכי סבירא ליה הכא, ורבי יוחנן ורבי יצחק אמרו דבר אחד כדאיתא התם. ועוד יש לי תירוץ אחר בו כבר הארכתי במקומו בריש פרק קמא דביצה בסייעתא דשמיא (יג, א ד"ה כולהו). הא דתניא זיתים שמשך מהן שמן וענבים שמשך מהן יין וכו'. פירש רש"י ז"ל: שזב מהן כמו נהרות המושכין, ואינו מחוור, דאם כן הוה ליה למימר שנמשך מהן שמן, ואי נמי שמשכו שמן. ועוד דאם איתא ליקשי מינה לרב ועולא ורבי יוחנן דכולהו סבירא להו דחלוק היה רבי יהודה אפילו בזיתים וענבים, ואילו הכא קתני בהדיא זיתים שמשך מהן שמן וכו', בין לאוכלין בין למשקין היוצא מהן אסור דברי ר' יהודה, אלמא דמודה לחכמים בזיתים וענבים וכדאמר רב יהודה משמיה דשמואל. ולפיכך פירשו בתוס' שמשך בעל הבית מהן משקין תחלה ואחר כך הכניסן לאוכלין, ואמרי לך רב ועולא ורבי יוחנן דדוקא בשמשך מהן משקין תחלה ואח"כ הכניסן לאוכלין הוא דאסר רבי יהודה, משום דכיון דמעיקרא יהיב דעתיה למשקין וסחטן אע"פ שנמלך עליהן לבסוף לאוכלין אפילו הכי אי שרית ליה היוצא מהן יהיב דעתיה וסחיט, אבל אם הכניסן מתחלה לאוכלין בכי הא ודאי פליג רבי יהודה, ורב יהודה אמר שמואל סבר דהוא הדין למכניסן מתחלה אפילו לאוכלין. וסבר ר' יהודה סתם אסור והתנן חלב האשה וכו'. ואי קשיא לך ומנא ליה דהא מתניתין רבי יהודה היא. כבר נשמר רש"י ז"ל וכתב דכל שכן אי רבנן קתני לה, דהשתא אפילו לרבנן דמחמרי שרו בסתם ר' יהודה דמיקל לא כל שכן, ותיקשי בין לרבנן בין לרבי יהודה. (רשב"א)

דף קמד - א

שלא לרצון שדם מגפתה טהור אמר להן מחמיר אני בחלב מבדם שהחולב לרפואה טמא והמקיז לרפואה טהור אמרו לו סלי זיתים וענבים יוכיחו שהמשקין היוצאין מהן לרצון טמאין שלא לרצון טהורים מאי לאו לרצון דניחא ליה שלא לרצון בסתמא ומה זיתים וענבים דבני סחיטה נינהו שלא לרצון ולא כלום תותים ורמונים דלאו בני סחיטה נינהו לא כ''ש לא לרצון בסתמא שלא לרצון דגלי אדעתיה דאמר לא ניחא לי ואיבעית אימא שאני סלי זיתים וענבים כיון דלאיבוד קיימי מעיקרא אפקורי מפקרי להו אשכחן ר' יהודה דמודי לרבנן בזיתים ובענבים רבנן דמודו ליה לרבי יהודה בשאר פירות מנלן דתניא סוחטין

רש"י שדם מגפתה. של אשה אם נגף רגלה או ידה וכל חבורה שיצא ממנה דם כדאמר בפרק דם הנדה (נדה דף כה:) דם חללים דהיינו דם הרוג קרוי משקה שנאמר ודם חללים ישתה ודם מגפתו מפרש התם דדם חללים הוי דמה לי קטליה כוליה מה לי קטליה פלגא וחלב כדם מגפתו דדם נעכר. ונעשה חלב ודם מגפתה סתמיה שלא לרצון הוא וטמא: יטמא חלב הבהמה שלא לרצון. בתמיה שהרי דם מגפתה טהור דבהמה לאו בכלל חלל הוא ומיהו דם שחיטה מכשר משום דאיתקש למים דכתיב (דברים יב) על הארץ תשפכנו כמים: מחמיר אני בחלב. לטמאו אף שלא לרצון מבדם: שהחולב. לרפואת הבהמה שלא יזיקנה חלבה טמא דהא לרצון הוא והמקיז דם לבהמתו לרפואה טהור דדם מגפתה היא והואיל והחולב לרפואה טמא אף הנוטף שלא לרצון טמא: אמרו לו. אינו דומה שלא לרצון ליוצא לרצון שהרי סלי זיתים וענבים יוכיחו שהמשקה כו': שלא לרצון בסתמא. וקתני טהורין דלא חשיב משקה אי רבי יהודה קאמר לה קשיא ואי רבנן קאמרי כל שכן טהורין לרבי יהודה דהא מידי דלרבנן משקה הוא לרבי יהודה לאו משקה הוא וכ''ש מידי דלרבנן לאו משקה והשתא ומה זיתים וענבים כו' והוא הדין מצי למירמי נמי זיתים וענבים אזיתים וענבים דקתני לעיל דמודה בהו רבי יהודה דאף לאוכלין היוצא מהן אסור אלא הא אלימא ליה לאקשויי דתותים ורמונים דלאו בני סחיטה נינהו קתני לעיל דסתם אסור והכא קתני דאפי' זיתים וענבים סתמא לאו למשקה: דגלי דעתיה. בהדיא ואמר לא ניחא לי והוי גילוי דעתא טפי מהכניסו לאוכלין: ואיבעית אימא שאני סלי זיתים וענבים וכו'. ודווקא נקט סלין שהמשקה הנוטף מהן נופל לארץ והולך לאיבוד הלכך סתמא לא ניחא ליה: אפקורי מפקיר. לההוא משקה אבל שאר כלים אפילו תותים ורמונים אימא לך סתמא למשקה: (רש"י)

תוספות מחמיר אני בחלב מבדם שהחולב לרפואה טמא והמקיז לרפואה טהור. א''כ מאי דמטמינן חלב האשה לא מחמת דם הוא דדם נעכר ונעשה חלב דא''כ חולב לרפואה טהור כמו דם אלא ודאי משום דכתיב ותפתח את נאד החלב ואומר רבי דבחנם נקט חולב לרפואה דהכי נמי הו''מ להשיב לרבנן מחלב בהמה גופה שדמה טהור וחלבה טמא א''כ החלב אינו טמא מחמת דם אלא משום דכתיב ותפתח את נאד החלב וא''כ שלא לרצון נמי מהאי טעמא יהא טמא. מ''ר: סלי זיתים וענבים יוכיחו שמשקה היוצא מהן לרצון טמא שלא לרצון טהור. בשילהי מסכת מכשירין מסיים לא אם אמרת בסלי זיתים וענבים שהרי תחילתו אוכל וסופו משקה תאמרו בחלב שתחילתו וסופו משקה: מאי לאו לרצון דניחא ליה ושלא לרצון בסתמא. ולרצון ושלא לרצון דגבי חלב אשה ליכא למימר דמיירי בשלא לרצון בסתמא ודווקא בסתמא אבל אמר לא ניחא לי אינו מטמא דהא לפי מה שפירשתי הטעם משום דם מגפתה אפי' אמר לא ניחא לי נמי מטמא אלא משמע דשלא לרצון דקתני בכולהו באשה ובהמה וזיתים וענבים מיירי בכל ענין בין מסתמא בין אמר לא ניחא לי: תותים ורימונים דלאו בני סחיטה נינהו. תימה לי מאי קשה דילמא הא דתניא לעיל גבי תותים ורמונים למשקין ולסתם היוצא מהן אסור הנ''מ במשך דוקא והכא בלא משך איירי הלכך שלא לרצון דהיינו בסתמא לא חשיב משקה: לא לרצון בסתמא ושלא לרצון דגלי דעתיה דאמר לא ניחא לי. דתניא התם בכריתות פרק אמרו לו (דף יג.) התירו לו למגע טמא מת להניק את בנה ובנה טהור ופריך בנה אמאי טהור כיון דינק חלב איטמי ליה מחלב וכי תימא לא איתכשר איתכשר בטיפה המלוכלכת ע''פ הדד ואע''ג דחלב אשה משקה הוא ואין צריך הכשר [משמע ליה] דמה שהוא בפי התינוק שהתינוק יונק חשיב כאוכל וצריך הכשר לפי שזהו מאכלו של תינוק וקאמר דאיתכשר בטיפה המלוכלכת בפי הדד דהוי משקה כסתם חלב דלאו לאוכל בעי ליה ומשני רב נחמן אמר רבה בר אבוה בתקיפה אחת שלא הניח טיפה המלוכלכת ע''פ הדד אמר רבא שתי תשובות בדבר חדא דקא חזינן ליה לפומיה דינוקא דמלא חלבא ועוד מקום חלב מעין הוא דהא תנן חלב האשה מטמא לרצון ושלא לרצון מאי היא דלא ניחא ליה וקתני מטמא פי' אלמא חשיבא כמעין מדמטמא שלא לרצון וכיון דחשוב כמעין גם בפי התינוק נמי יהא חשוב כמשקה כמו שאם היה מעין ואין צריך הכשר כך צריך לפרש דאת''ל דאינו מזכיר מעין אלא כלומר דכמשקה חשיב א''כ מאי צריך למימר שלא לרצון מאי היא כו' דמדקתני לרצון מטמא הו''מ למיפרך אלמא לרצון חשיב כי משקה ואשה דמניקה את בנה לרצון הוא אלא אמר רבא כו' עד ולרבא מקום חלב מעין הוא ולא צריך הכשר והתנן האשה שנטף חלב מדדיה ונפל לאויר התנור התנור טמא וקשיא לן במאי איתכשר ואמר ר' יוחנן בטיפה המלוכלכת ע''פ הדד והשתא קשה לר''י מאי קאמר במאי איתכשר דמדבעי הכשר אלמא אוכל חשיב ליה וא''כ איך יטמא אוכל את התנור והא אין אוכל מטמא כלי ואומר ר''י דה''פ וקשיא לן במאי איתכשר כלומר לא מבעיא שאין התנור טמא אלא חלב הנוטף מדדיה גופה אמאי יהא טמא הא לא איתכשר ומשני בטיפה המלוכלכת ע''פ הדד ואותה טיפה עצמה המלוכלכת ע''פ הדד תטמא התנור שהיא חשובה משקה ומשקה מטמא כלי כדאמרינן בפ' קמא דמכילתין (דף יג:) והשתא פריך שפיר לרבא דאמר דאפילו אמר לא ניחא לי מטמא חלב האשה דחשיב משקה והכא חשיב ליה אוכל אבל לר''נ אמר רבה בר אבוה אתי שפיר דהכא דאמר לא ניחא לי ודאי חשיב ליה אוכל ונטף חלב מדדיה חשיב לא ניחא ליה כיון שהוא נופל לאויר תנור ואזיל לאיבוד דודאי לא ניחא ליה ועוד פריך התם לרבא מדתניא ט' משקין בזב הזיעה וליחה סרוחה והריעי טהורים מכלום דמעת עינו ודם מגפתו וחלב האשה מטמא טומאת משקין ברביעית רוקו וזובו ומימי רגליו מטמא טומאה חמורה בכל שהוא ואי אמרת מקום חלב מעין הוא חלב באשה נמי יטמא טומאה חמורה בכל שהוא כזובו ורוקו וקשה לרבי מאי קפריך לעולם מעין הוא ואפ''ה לא יטמא טומאה חמורה משום דבעינן דומיא דרוק כדאיתא בנדה (ד' נו.) מה רוק שמתגלגל ויוצא וחוזר ונבלע אף כל שמתגלגל ויוצא וחוזר ונבלע יצא חלב שבאשה שמתגלגל ויוצא ואינו חוזר ונבלע ותימה הוא לומר דמה שהוא חוזר ונבלע גרם לו ליחשב כמעין ומכל מקום ודאי כן הוא וצריך לומר דמה שהיה חושבו רבא כמעין להיות חשיב משקה בפי התינוק היינו משום דסלקא דעתיה שחוזר ונבלע ומייתי ראיה מן המשנה דחוזר ונבלע הוא מדקתני מטמא שלא לרצון דהיינו אמר לא ניחא לי א''כ חוזר ונבלע הוא דאי לאו הכי אם אמר לא ניחא ליה לא יהיה מטמא והשתא פריך ליה מהכא דאינו חוזר ונבלע אלמא מקום חלב האשה לאו מעין הוא ופריך אי הכי קשה הא דקתני מטמא שלא לרצון ומשני מי סברת שלא לרצון דלא ניחא ליה לא שלא לרצון בסתמא דדעתיה דתינוק קרובה גבי חלב אבל אמר לא ניחא ליה טהור וההיא דנטף חלב מדדיה ונפל לתוך התנור כאומר לא ניחא ליה חשיב דודאי לא ניחא ליה כיון שהלך לאיבוד והא דקאמר שלא לרצון בסתמא היינו כשנופל בקערה שאינו הולך לאיבוד דמהני טעמא דדעתיה דתינוק קרובה גבי חלב לאחשוביה אז כמשקה ובפי התינוק לעולם כאוכל חשיב והשתא קשה לר''י חדא דבשמעתא מסקינן איפכא לרצון בסתמא ושלא לרצון דאמר לא ניחא ליה ודומיא דהך דזיתים וענבים הוי ההוא דחלב האשה דאי לאו הכי לא שייך למימר יוכיחו וכ''ת ס''ל כאיבעית אימא דאמר שאני סלי זיתים וענבים כיון דלאיבוד קיימא אפקורי מפקר להו אכתי קשה דדומיא דהכי אית לן למימר בחלב האשה דאזיל לאיבוד וא''כ היינו באומר לא ניחא ליה והתם מטמא דוקא סתמא אבל לא ניחא ליה טהור ועוד קשה לרבי מאי קאמר התם אלא קשה הא מתני' וקאמר נמי מי סברת שלא לרצון לא ניחא ליה וקאמר דלא ניחא טהור ואמאי והא טעמא שלא לרצון טמא היינו משום דחשיב דם מגפתו דדם נעכר ונעשה חלב כדפי' לעיל וא''כ גם אמר לא ניחא ליה נמי יהא טמא. מ''ר: (תוספות)

רשב"א והא דאמרינן נמי השתא ומה זיתים וענבים דבני סחיטה נינהו שלא לרצון ולא כלום הוא, תותים ורמונים דלאו בני סחיטה נינהו לא כל שכן. פירש רש"י ז"ל: דהוא הדין דהוה ליה לאקשויי זיתים וענבים אזיתים וענבים, דקתני לעיל ברבי יהודה לאוכלין היוצא מהן (מותר) [אסור], אלא אלומי אלים ליה לקושיא וכו' דהכא אפילו בסתם נמי שרינן וכל שכן כשהכניסן לאוכלין, ובמאי דמפרקינן ומפרשינן לרצון בסתמא, שלא לרצון דגלי אדעתיה דאמר בפירוש לא ניחא לי, איתרצו כולהו קושיי, דטפי עדיף אומר בפירוש לא ניחא לי במשקין ממכניס לאוכלין. אבל הרמב"ן ז"ל פירש דמדרבנן לא קשיא ליה כלל, משום דכיון דאסרי רבנן אפילו בתותים ורמונים שהכניסן לאוכלין היוצא מהם אסור, שמע מינה דלאו משום דמשקין נינהו, אלא משום דגזרינן בהו משום שמא יסחוט, אטו זיתים וענבים דהא דמו למשקין, וכן בזיתים וענבים לרבי יהודה כיון דהכניסן אפילו לאוכלין אסר, אי אפשר דמשום דחשיב להו משקין הוא, אלא משום גזירה שכיון שדרכן לסחוט אותן וממליך עליהם אסורין משום שמא ימלך עליהן לסחטן, א"נ לרבי יהודה משום נולד, דאיהו אית ליה מוקצה דנולד בכל מקום, אלא בתותים ורמונים דשרי רבי יהודה לאוכלין ואסר למשקין ולסתם שמע מינה דמשקין נינהו בסתמא דסתם כמפרש למשקין דמי, ומשום הכי קא מקשה מק"ו דתותים ורמונים ומדרבי יהודה ולא מזיתים וענבים ומדרבנן. וא"ת לימא ליה מתניתין רבנן היא ולא תיקשי. לא קשיא דהא עדיף תירוציה טפי, ועוד דלגבי משקין ולא משקין לא פליגי, ומדרבי יהודה נשמע לרבנן דסתם משקין הוו, עד כאן. והוא הנכון שבשמועה זו. חלב האשה מטמא לרצון ושלא לרצון. פירוש: כדמפרש ואזיל דדם מגפתה טמא. וחלב הבהמה מטמא לרצון ואינו מטמא שלא לרצון. כתבו בתוספות דצריך עיון מאי שנא חלב בהמה דבעי תחלתו לרצון, וכן בסלי זיתים וענבים כדאיתא בסמוך, ומאי שנא מים דלא בעינן תחלת נביעתן לרצון, דמי גשמים לא בעינן רצון אלא בשעת (נביעתן ו)ירידתן על הפירות. ותירצו דהתם במסכת מכשירין (פרק ח', משנה ח') משמע דאף במי גשמים בעינן תחלת נביעתן לרצון. והכי תנינן לה בפרק בתרא דמסכת מכשירין בהא פלוגתא דרבי עקיבא ורבנן: אמר להם לא אם אמרתם בסלי זיתים וענבים שתחלתן אוכל וסופן משקה תאמרו בחלב שתחלתו וסופו משקה, אמר ר"ש עד כאן היתה תשובה, מכאן ואילך היינו משיבין לפניו, מי גשמים יוכיחו שתחלתן וסופן משקה ואינן מטמאין אלא לרצון, אמר לנו לא אם אמרתם במי גשמים שהרי אין רובן לאדם אלא לארצות ולאילנות, ורוב החלב לאדם. ומשמע מהכא דלרבנן כל המשקין אינן מטמאין אלא כשהיה תחלתן לרצון חוץ מחלב האשה בלבד, וטעמא משום דדם מגפתה טמא. שכן דם מגפתה טמא. פירש רש"י ז"ל: וחלבה כדם מגפתה דדם נעכר ונעשה חלב, ודם מגפתה סתמא שלא לרצון והוא יטמא. והקשה עליו ר"ש ז"ל בפי' המשנה אשר לו במסכת מכשירין (פ"ו, מ"ח) דאם כן למה צריך תרי קראי במסכת נדה בפרק דם הנדה (נה, ב) לדם וחלב ואפילו יהיו אותן קראי אסמכתא בעלמא. ועוד מה משיב רבי עקיבא מחמיר אני בחלב, שהרי דם וחלב חדא מלתא נינהו. ועוד בפרק כל היד (נדה יט, ב) אמרינן אין דם ירוק מכשיר לרבנן, ואמאי מי גרע מחלב. ועוד למה לי קרא בתוספתא דשבת (פ"ט, הי"ד) לדם הדוה שמכשיר מדכתיב (ויקרא יב, ז) מקור דמיה וכתיב (זכריה יג, א) יהי' מקור נפתח לבית וגו'. ולפיכך הוא ז"ל פירש דמשום שיש חומרא באשה קאמר, שאפילו דם מגפתה טמא, ובשלא הקיז לשתיה קאמר דאי איתקז לשתיה אפילו בבהמה נמי מכשיר וכדתנן התם במכשירין, וטעמא משום דאחשביה. שאני סלי זיתים וענבים דכיון דלאיבוד קיימי מעיקרא אפקורי מפקר להו. ואם תאמר והא הבוצר לגת הוכשר ואפילו בקופות שאינן מזופפות (לעיל טז, א). ויש לומר דהתם משום גזירת בוצר בקופות מזופפות הוא, ובמפרש לבצור גזרו ולא בסתם. (רשב"א)

דף קמד - ב

בפגעין ובפרישין ובעוזרדין אבל לא ברמונים ושל בית מנשיא בר מנחם היו סוחטין ברמונים וממאי דרבנן היא דילמא ר' יהודה היא ותהוי נמי ר' יהודה אימר דשמעת ליה לר' יהודה יצאו מעצמן סוחטין לכתחילה מי שמעת ליה אלא מאי אית לך למימר כיון דלאו בני סחיטה נינהו אפילו לכתחילה אפילו תימא רבנן כיון דלאו בני סחיטה נינהו אפילו לכתחילה ש''מ רבנן היא ש''מ של בית מנשיא בר מנחם היו סוחטין ברמונים אמר רב נחמן הלכה כשל בית מנשיא בר מנחם א''ל רבא לרב נחמן מנשיא בן מנחם תנא הוא וכי תימא הלכה כי האי תנא דסבר לה כשל מנשיא בן מנחם ומשום דסבר כמנשיא בן מנחם הלכה כמותו מנשיא בן מנחם הוי רובא דעלמא אין דתנן המקיים קוצים בכרם ר''א אומר קדש וחכ''א אינו מקדש אלא דבר שכמוהו מקיימין וא''ר חנינא מ''ט דרבי אליעזר שכן בערביא מקיימין קוצי שדות לגמליהם מידי איריא דערביא אתרא הכא בטלה דעתו אצל כל אדם אלא היינו טעמא כדרב חסדא דאמר רב חסדא תרדין שסחטן ונתנן במקוה פוסלין את המקוה בשינוי מראה והא לאו בני סחיטה נינהו אלא מאי אית לך למימר כיון דאחשבינהו הוה להו משקה ה''נ כיון דאחשבינהו הוה להו משקה רב פפא אמר משום דהוי דבר שאין עושין ממנו מקוה לכתחילה וכל דבר שאין עושין ממנו מקוה לכתחילה פוסל את המקוה בשינוי מראה תנן התם נפל לתוכו יין או חומץ ומוחל ושינה מראיו פסול מאן תנא דמוחל משקה הוא אמר אביי רבי יעקב היא דתניא ר' יעקב אומר מוחל הרי הוא כמשקה ומה טעם אמרו מוחל היוצא בתחלה טהור לפי שאינו רוצה בקיומו ר''ש אומר מוחל אינו כמשקה ומה טעם אמרו מוחל היוצא מעיקול בית הבד טמא לפי שאי אפשר לו בלא ציחצוחי שמן מאי בינייהו איכא בינייהו דאתי בתר איצצתא רבא אמר משום דהוי דבר שאין עושין הימנו מקוה ופוסל את המקוה בשינוי מראה אמר רב יהודה אמר שמואל סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה אמר רב חסדא מדברי רבינו נלמד חולב אדם עז לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה אלמא קסבר משקה הבא לאוכל אוכל הוא מתיב רמי בר חמא זב שחולב את העז החלב טמא ואי אמרת משקה הבא לאוכלין אוכל הוא במאי איתכשר כדאמר ר' יוחנן בטיפה המלוכלכת ע''פ הדד הכא נמי בטיפה המלוכלכת ע''פ הדד מתיב רבינא טמא מת שסחט זיתים וענבים

רש"י בפגעין פרונ''ש {פרוני"ש: שזיפים} בלע''ז ולהוציא מימיהן לשתות: ובפרישין. קויידונ''ץ {קודוינ"ץ: חבושים (פירות)} : ובעוזרדין. קורמ''ש {קורמי"ש: פירות העוזרר (שיח בר) [וראה לעיל לח.]} דלאו אורחייהו בהכי ואין כאן משום דש: אבל לא ברמונים. דאורחייהו בהכי: ושל בית מנשיא. היו רגילין לסחוט רמונים בחול אלמא איכא דסחיט להו הלכך בשבת אסור: אלא מאי אית לך למימר. לר' יהודה כיון דלאו בני סחיטה כו' וכי היכי דלרבי יהודה שרי לכתחילה מהאי טעמא מהשתא אפי' תימא רבנן ושרו ליה מהאי טעמא: מנשיא תנא הוא. בתמיה וכי איהו פליג למימר דבשבת אסור דתימא הלכתא כוותיה והא לא הוזכר אלא לדברי התנא לראיה דהאי תנא הוא סבר כוותיה: וכ''ת. הא דאמר הלכה כשל בית מנשיא ה''ק הלכה כהאי תנא דאסר ברימונים הואיל וקאי מנשיא כוותיה דסוחטין רימונים בחול אלמא בני סחיטה נינהו: הוי רובא דעלמא. דמשום איהו לחודיה נשווי דרך רמונים לסחיטה: קוצים. קרדונ''ש {פירות של קרדה [ראה לעיל יא:]} : מקדש. את התבואה משום כלאים דזריעה הוא: ואמר רבי חנינא כו'. אלמא משום חד מקום דאחשבינהו משוינן להו דבר חשוב: אתרא. הוא וחשיבות דרבים הוי חשיבותא: הכא. חד גברא לחודיה הוא נימא בטלה דעתו: אלא היינו טעמא. דרב נחמן דאמר הלכה אין סוחטין: כרב חסדא. אע''ג דלעלמא לא חשיב כיון דאחשיב איהו הוי לדידיה משקה והכי מפרש רב נחמן לברייתא דלעיל סוחטין בפגעין ובפרישין למתק הפרי ולא לצורך המשקה אבל לא ברימונים ואפילו למתקן דשל בית מנשיא היו סוחטין בחול לצורך משקה הלכך בשבת אסור אפי' למתק הואיל ואיכא חד דעביד לשם משקה ולא משום דמנשיא רובא דעלמא אלא חיישינן אי שרית ליה למתק אתי למעבד לשום משקה וכיון דאיהו מחשב ליה הוי משקה ומיחייב אבל בפגעין ליכא למיחש דאין אדם עושה אותו למשקה: בשינוי מראה. לא בשלשת לוגין דלא הוזכרו שלש לוגין אלא במים שאובין אבל שאר משקין לא פסלי אא''כ נשתנה מראה המקוה על ידיהן: רב פפא אמר. טעמא דתרדין לאו משום חשיבותא דאחשבינהו הוא ולעולם לאו משקה נינהו והא דמפסיל משום דכל דבר שאין עושין ממנו מקוה שאינו מים או שלג או ברד פוסל את המקוה בשינוי מראה: נפל לתוכו. של מקוה יין או חומץ או מוחל והוא כמין מים וזב מן הזיתים וג' מינים יש בו כשטוענן מתחילה במעטן להתחמם ולהתבשל מאיליהן מוחל זב מהן והוא צלול כמים ולאחר שעמדו ימים ודחקו זה את זה חוזר מוחל לזוב מהן והוא קרוב להיות כשמן ולאחר שעצרן להוציא שמנן בבית הבד ומשתהה התפוח של גפת בעקלים שהוא אגוד בהן בבית הבד חוזר מוחל וזב מהן: מאן תנא דמוחל משקה הוא. קס''ד דאין מקוה נפסל אלא על ידי משקה ואפילו בשינוי מראה: בתחילה. בתחילת טעינתן של זיתים: מעקול בית הבד. לאחר שנסחט שמנו או לפני סחיטתו: מאי בינייהו. במאי פליגי הואיל ותרוייהו מודו דמוחל היוצא בתחילה טהור והיוצא מעקל בית הבד טמא באיזה מוחל נחלקו דלמר הוי משקה וטמא ולמר לא הוי משקה וטהור: דאתי בתר איצצתא. לאחר שהתחילו להתחמם ודחקו זה את זה ונשתהה הכומר ימים: רבא אמר. קמייתא דקתני מוחל פוסל מקוה דברי הכל הוא ומשום דהוי כו': לתוך הקדרה. של תבשיל לתקנו דמוכחא מילתא דלאו למשקה בעי ליה אלא לאוכל ואין זה דרך פריקתו והוי כמפריד אוכל מאוכל: אבל לא לתוך הקערה. דזמנין דלמשקה קאי ואף על גב דבקערה לא . שתי איניש לא מוכחא מילתא ואיכא איסור: אלמא. מדקאמר סוחט לתוך הקדרה קסבר כו': החלב טמא. שהזב מטמא כל דבר במשא והרי היסט הקילוח ולא קמפליג בין לתוך הקדרה בין לתוך הכוס: ואי אמרת אוכל הוא. הא אין אוכל מקבל טומאה שלא בהכשר והאי במאי איתכשר: כדאמר רבי יוחנן. במסכת כריתות גבי האשה שנטף חלב מדדיה: בטיפה המלוכלכת על פי הדד. טיפה ראשונה מלכלכת בה פי הדד בדעת ונוחה ליחלב וההיא הוי משקה כסתם חלב דלא לאוכל בעי ליה: טמא מת שסחט זיתים וענבים (רש"י)

תוספות מי דמי ערביא אתרא הוא. הו''מ למיפרך הניחא לרבי אליעזר לרבנן מאי איכא למימר אלא פריך דאפילו לרבי אליעזר לא ניחא . ומה שקשה מאנשי הוצל דפרק המצניע (לעיל דף צב:) פירשתי שם (ד''ה ואת''ל בפגעין כו' היינו סחיטה ממש אבל השתא אי אפשר לומר דהא פשיטא דאסור דכיון דאחשביה הוה להו משקה אלא סוחטין דקתני היינו בליציי''ר בלע''ז למתק הפרי כדפי' בקונטרס: אמר אביי ר' יעקב היא. קשה לי לימא דהאי מוחל דקתני היינו במוחל היוצא מעקול בית הבד ודברי הכל וכי תימא מדקתני מוחל סתמא משמע דבכל מוחל איירי לא היא דע''כ אפי' לרבי יעקב לא איירי בכל מוחל דהא מודה דמוחל היוצא בתחילה טהור י''ל דמוחל היוצא מעקול בית הבד לא הוה קרינן ליה מוחל סתם כיון דאי אפשר לו בלא צחצוחי שמן: חולב אדם עז כו'. נראה לר''ת דהיינו דווקא בי''ט דחזיא בהמה לאכילה הוי כמו אוכלא דאיפרת אבל בשבת לא חזיא לשחיטה כמו דש חשיבא שהבהמה היא כפסולת וכשחולב הוי כנוטל אוכל מתוך פסולת וכן משמע בבה''ג דבי''ט איירי ומיהו סחיטת זיתים וענבים דשרי לעיל לתוך הקדירה היינו אפי' בשבת כיון דאשכול חזיא לאכילה: (תוספות)

רשב"א מי דמי ערביא אתרא הוא. כלומר אתרא דגמלים היא וכיון שיש שם רוב גמלים שפיר קא מקיימי, דכל מקום שגמליהן מרובין צריכין לקוצין ומקיימין אותן, אבל רמונים אין דרכו של אדם לסוחטן, ובית מנשיא שסוחטין הרמונים בטלה דעתן אצל כל אדם. הכא נמי כיון דסחיט להו אחשבינהו. קשיא לי דכיון דלרב נחמן לא חשבינן ליה משקה אלא משום דאחשביה, אם כן מאי טעמא דרבנן דאסרי אפילו כשהכניסן לאוכלין. ויש לי לומר דקסברי רבנן דכיון דיש מקצת בני אדם שסוחטין אותן כבית מנשיא, איכא למיגזר בהו דלמא האי נמי חשיב ליה משקה, ואי שרית ליה כשיצאו מעצמן ואפילו כשהכניסן לאוכלין, יהיב דעתיה וסחיט. הכא נמי כיון דסחיט להו אחשבינהו והוי ליה משקה. וא"ת אם כן פגעין ועוזרדין נמי לא יסחוט והיכי שרי להו תנא דברייתא, דהא התם נמי כיון דסחיט להו אחשבינהו והוה ליה משקה. כבר פרש"י ז"ל דקסבר רב נחמן דברייתא הכי קאמר סוחטין בפגעין ובעוזרדין כדי למתקן אבל לא להוציא מהן משקה, אבל רמונים ותותים כיון דאיכא מאן דסחיט להו כבית מנשיא, יהיב דעתיה וסחיט להוציא מהן משקה. ונמצא לפי פרש"י ז"ל דאפילו פגעין ועוזרדין אסור לסוחטן בתוך קערה להוציא מהן משקה. ואינו מחוור. ויש מי שפירש דתותין ורמונים וכבשין סתמן [לאו] למשקה, הא בשסחטן ואחשבינהו (ו)הוי ליה משקה כיון דאיכא קצת בני אדם דסחטי להו כבית מנשיא, אבל פגעין ועוזרדין שאין דרכן של בני אדם לסוחטן אפילו סחיט להו האי בטלה דעתו אצל כל אדם ולא הוי משקה אלא כמפרק אוכל מתוך אוכל, והלכך סוחטין אותן לכתחלה ואפילו לתוך הקערה והיינו דשרי להו תנא דברייתא. וזה נכון. וכן פירש מורי הרב רבינו יונה ורמב"ן ז"ל. וכן נראה מדברי הרב אלפסי ז"ל שפסק כסתמא דברייתא דסוחטין לכתחלה בפגעין ובפרישין ובעוזרדין. הא דאמר רב פפא משום דהוי דבר שאין עושין ממנו מקוה לכתחילה. לא למימר דאתי לאפלוגי אעיקר מאי דקא פסיק רב נחמן ואמר הלכה כשל בית מנשיא, דאפשר ודאי דהתם כיון דאחשבינהו הוה להו משקה, אלא אמאי דקא מדמי לה לההיא דאמר רב חסדא הוא דפליג לומר דההיא דרב חסדא טעמא אחרינא אית ליה, ורבא נמי דאית ליה כהאי סברא דרב פפא בסמוך לא פליג אהא דרב נחמן, אלא אאוקימתא דאביי בלחוד דלא משכח לאוקומי מתניתין אלא כר' יעקב, דרב נחמן ואביי קיימי בהא בחדא שיטתא דאינו פוסל את המקוה בשינוי מראה אלא משקה בלחוד, ורב פפא סבירא ליה דכל דבר שאין עושין ממנו מקוה לכתחילה פוסל בשינוי מראה, ובהא בלחוד הוא דפליגי אבל בדינא דרב נחמן לענין סחיטת תותים ורמונים ובמשקה היוצא מהם, לא פליג עליה כלל. הא דאמר רב יהודה אמר שמואל סוחט אדם אשכול ענבים לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה. אפילו בשבת קאמר דדבר הלמד מענינו הוא, דהא הכא גבי שבת קיימינן ועד השתא בסחיטת פירות בשבת ובמשקין היוצא מהן עסקינן, ואף על גב דבמתניתין ובברייתא מודו בין רבנן בין רבי יהודה דאין סוחטין אפילו בתותים ורמונים לכתחילה וכל שכן בזיתים וענבים, ואפילו בשהכניסן לאוכלין ויצאו מעצמן קאמר לעיל רב יהודה גופיה משמיה דשמואל דמודה להו רבי יהודה לחכמים, הכא שאני שסחטן לתוך הקדרה שיש בה אוכל, וקסבר דמשקה הבא לאוכל הרי הוא כאוכל, והוי ליה כמפריד אוכל מתוך אוכל דשרי לכתחילה. ועוד דתניא לקמן (קמה, א) סוחטין כבשים לצורך השבת אבל לא למוצאי שבת, וזיתים וענבים לא יסחוט ואם סחט חייב חטאת, ואוקימנא לה בין לרב בין לשמואל בין לרבי יוחנן דוקא כשסחטן לגופן, אבל למימיהן בין לרב בין לשמואל פטור אבל אסור, וזיתים וענבים חייב חטאת, ולרבי יוחנן בין כבשין בין שלקות למימיהן חייב חטאת כסוחט זיתים וענבים, ההיא נמי בסוחט לתוך הקערה היא מתניא, אבל לתוך הקדרה מותר. ותדע לך דהא שמואל דשרי הכא אפילו לכתחילה ואפילו זיתים וענבים לתוך הקדרה, קאמר התם דאפילו כבשין ושלקות למימיהן פטור אבל אסור וזיתים וענבים חייב חטאת. וזו היא ראיה שאין עליה תשובה, וכן דעת הרב אלפסי ז"ל בהלכות. הא דדייק רב חסדא מדשמואל ואמר מדברי רבנו נלמוד חולב אדם עז לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה. פירשו הגאונים ז"ל וכן הרב אלפסי ז"ל בהלכות דוקא ביום טוב אבל לא בשבת, ואע"ג דאוקימנא ההיא דשמואל אפילו בשבת, לא דייק מינה רב חסדא דתהוי נמי חליבת עז דהיא חיה ואי אפשר לאוכלה ביומה בשבת כסחיטת ענבים שאפשר לאוכלן כמות שהן, אלא לענין קדרה וקערה קאמר והאי כדיניה והאי כדיניה. ור"ת ז"ל כן כתב דהא דרב חסדא דוקא ביום טוב, ומשום דכיון דאפשר לו לאכול אפילו העז הוי ליה כמפריד אוכל מתוך אוכל, לכשתמצא לומר דמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי, אבל בשבת כיון דאי אפשר לשחוט ולאכול העז בעצמה, אפילו תמצא לומר דמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי. מכל מקום הוי ליה בשעה שהוא חולב כבורר אוכל מתוך הפסולת וחייב משום בורר. אבל גדולי האחרונים ומקצת מן הראשונים הסכימו דאפילו בשבת קאמר. וכן ודאי נראה, שאלולא כן הוה ליה לרב חסדא לפרושי כי היכא דלא נטעה במלתיה, כיון דההיא דשמואל בשבת היא אמורה, ואי משום טעמא דר"ת ז"ל, לא היא, דהכא לאו אוכל מתוך פסולת הוא דהא חזיא ליה למיכל אלא דמשום איסורא דשבת דרכיב עלה, ואפילו ביומיה נמי חזיא לעכו"ם ולחולה, הלכך הכא לאו בורר הוא אוכל מתוך פסולת אלא כמפרק אוכל מתוך אוכל, ומשום מוקצה נמי ליכא אף על גב דבהמה לא חזיא, דשמואל כר"ש סבירא ליה דלית ליה מוקצה ולא נולד. וכן כתב הרמב"ן זכרונו לברכה. ועוד כתב ז"ל והוא הנכון דאין מוקצה שקפץ מעצמו אסור אלא למלאכתו, כגון שוחט בשבת שאסור משום מוקצה הא כל שלא עבר על השבת ואפילו בשוגג ממילא הותרה, כדאמרינן (ביצה ב, ב) בביצה שנולדה בשבת שבת דעלמא תשתרי ולא אסרינן לה משום מוקצה. אלא שנראה להוסיף על דבריו דלאו דוקא שוחט, אלא גופה של בהמה אפילו מתה מעצמה אף ע"פ שלא עבר על השבת וממילא הותרה כדאמרינן בביצה, אפילו הכי אסורה להאכילה לכלבים ומשום מוקצה, וכדברי האומר (ביצה כז, ב) מודה היה רבי שמעון בבעלי חיים שמתו, אלא דהתם טעמא אחרינא היא, דכיון דאי אפשר לו להכינה ולהתירה ביומה לגמרי מקצה לה מדעתו דאין אדם יושב ומצפה מתי תמות בהמתו, אבל כל מידי דאפשר ומצוי לבא ביומו בלא איסור לא מקצה ליה מדעתו, והיינו טעמיה דביצה שנולדה ביום טוב דעלמא, והיינו טעמיה דחולב עז לתוך הקדרה. (רשב"א)

דף קמה - א

כביצה מכוונת טהור הא יותר מכביצה טמא ואי אמרת משקה הבא לאוכל אוכל הוא במאי איתכשר הוא מותיב לה והוא מפרק לה בסוחט לתוך הקערה א''ר ירמיה כתנאי המחליק בענבים לא הוכשר רבי יהודה אומר הוכשר מאי לאו בהא קמיפלגי מ''ס משקה הבא לאוכל אוכל הוא ומ''ס לאו אוכל הוא אמר רב פפא דכולי עלמא משקה הבא לאוכל לאו אוכל הוא והכא במשקה הבא לאיבוד קמיפלגי מר סבר משקה הוא ומ''ס לאו משקה הוא ובפלוגתא דהני תנאי דתניא המפצע בזיתים בידים מסואבות הוכשר לסופתן במלח לא הוכשר לידע אם הגיעו זיתיו למסוק אם לאו לא הוכשר רבי יהודה אומר הוכשר מאי לאו בהא קמיפלגי דמ''ס משקה העומד לאיבוד משקה הוא ומ''ס לאו משקה הוא אמר רב הונא בריה דרב יהושע הני תנאי במשקה העומד לאיבוד פליגי והנך תנאי במשקה העומד לצחצחו קמיפלגי א''ר זירא אמר רב חייא בר אשי אמר רב סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה ודג לצירו אפילו לתוך הקערה יתיב רב דימי וקאמר לה להא שמעתא א''ל אביי לרב דימי אתון משמיה דרב מתניתון ולא קשיא לכו אנן משמיה דשמואל מתנינן לה וקשיא לן מי אמר שמואל דג לצירו אפי' לתוך הקערה והאיתמר כבשים שסחטן אמר רב לגופן מותר למימיהן פטור אבל אסור ושלקות בין לגופן בין למימיהן מותר ושמואל אמר אחד כבשים ואחד שלקות לגופן מותר למימיהן פטור אבל אסור א''ל האלהים {איוב יט-כז} עיני ראו ולא זר (כלו כליותי בחקי וגו') מפומיה דר' ירמיה שמיע לי ור' ירמיה מר' זירא ור' זירא מרב חייא בר אשי ורב חייא בר אשי מרב: גופא כבשים שסחטן אמר רב לגופן מותר למימיהן פטור אבל אסור ושלקות בין לגופן בין למימיהן מותר ושמואל אמר אחד זה ואחד זה לגופן מותר למימיהן פטור אבל אסור רבי יוחנן אמר אחד כבשים ואחד שלקות לגופן מותר למימיהן חייב חטאת מיתיבי סוחטין כבשים בשבת לצורך השבת אבל לא למוצ''ש וזיתים וענבים לא יסחוט ואם סחט חייב חטאת קשיא לרב קשיא לשמואל קשיא לר' יוחנן רב מתרץ לטעמיה שמואל מתרץ לטעמיה ר' יוחנן מתרץ לטעמיה רב מתרץ לטעמיה סוחטין כבשים בשבת לצורך השבת אבל לא למוצ''ש בד''א לגופן אבל למימיהן פטור אבל אסור ושלקות בין לגופן בין למימיהן מותר וזיתים וענבים לא יסחוט ואם סחטן חייב חטאת שמואל מתרץ לטעמיה סוחטין כבשים בשבת לצורך השבת הוא הדין לשלקות בד''א לגופן אבל למימיהן פטור אבל אסור וזיתים וענבים לא יסחוט ואם סחט חייב חטאת ר' יוחנן מתרץ לטעמיה סוחטין כבשים לצורך השבת אבל לא למוצ''ש אחד כבשים ואחד שלקות בד''א לגופן אבל למימיהן לא יסחוט ואם סחט נעשה כמי שסחט זיתים וענבים וחייב חטאת אמר רב חייא בר אשי אמר רב דבר תורה אינו חייב אלא על דריסת זיתים וענבים בלבד וכן תני דבי מנשה דבר תורה אינו חייב אלא על דריסת זיתים וענבים בלבד ואין עד מפי עד כשר

רש"י כביצה מכוונת טהור. משנה היא במסכת טהרות ומפרש בה בהדיא ובלבד שלא יגע במשקה שאינו נוגע אלא באוכל וכיון דכביצה מכוונת הוא לכי סחיט טיפה קמייתא חסר ליה מכביצה ואין האוכל אע''פ שהוא טמא מטמא המשקה שאין אוכל מטמא אחרים בפחות מכביצה אבל אם היה נוגע במשקה איטמי ליה משקה מטיפה ראשונה שהמשקה מקבל טומאה בכל שהוא וה''נ תני בה בהדיא יותר מכביצה טמא שכיון שיצאה טיפה ראשונה נטמאה בכביצה וטמא מת דווקא נקט שאינו מטמא בהיסט וה''ה לטמא שרץ וכל טמאי מגע וטמא מת לרבותא נקט דהוי אב הטומאה משום דקתני סיפא אבל זב שסוחט זיתים וענבים אפי' גרגיר יחידי טמא שכיון שיצאה טיפה ראשונה נטמא המשקה במשא הזב: ואי אמרת כו'. דקס''ד אפי' סוחט לתוך הקדירה: כתנאי. משקה הבא לאוכל אוכל הוא או משקה הוא: המחליק בענבים. נחתום המחליק פני ככרותיו בענבים שסוחט המשקה על הככר: הוכשר. האוכל הענבים הוכשרו: הבא. לצורך אוכל כגון שסחטן לשם הפת: ה''ג דכ''ע משקה הבא לאוכל לאו אוכל הוא. אלא משקה הוא והיינו טעמא דמ''ד לא הוכשר שמתחילה נסחט אדעתא דאזיל לאיבוד שהאור שואבו ושורפו: המפצע בזיתים. בלציי''ר {לחבוט, לטפח} כדי שיהיו רכין: הוכשר. דניחא ליה במשחא דטייף עלייהו שמתוך כך הם מרבים טעם: לסופתן במלח. שמתוך שהן קשין אין המלח נדבק בהן ומפצעם לרככן מבחוץ מעט: לא הוכשר. דלא מכוין למשקה דידהו דליעקר: לידע אם הגיעו זיתיו למסוק. צריך הוא לראות אם שומנו נוח לצאת מיהו המשקה אזיל לאיבוד: הני תנאי. דמפצע ודאי במשקה העומד לאיבוד פליגי כדאמרי' אבל תנאי דמחליק לאו בעומד לאיבוד פליגי דלאו לאיבוד אזל שהרי לצחצח האוכל נתנו והרי מצחצחו אלא במשקה העומד לצחצחו לאוכל קא מיפלגי דא''נ משקה הבא לאוכל משקה הוא ה''מ היכא דקא שריף ליה א''נ שטר ביה ריפתא דתורת משקה עביד אבל לצחצחו פליגי: ודג לצירו. סחיטת דג להוציא צירו לאו משקה הוא אלא אוכלין: כבשין. ירק חי כבוש ביין וחומץ: לגופו. אם לאכול הכבשים סוחטן ממשקה הצף עליהן והנבלע בהן מותר לכתחילה דלא מפרק הוא הואיל ולאו למשקה הוא צריך: פטור. שאין זה מפרק שאין המשקה הזה יוצא מן הכבשים שלא גדל בתוכן אבל אסור אטו זיתים וענבים: שלקות. אפילו למימיהן לאו משקה נינהו אלא אוכל: למימיהן פטור אבל אסור. והא שלקות דומיא דדג לצירן הוא ולא שרי ליה שמואל לכתחילה: עיני ראו ולא זר. הא דבעינא למימר לך דמשמיה דרב איתמר: סוחטין כבשין. ולא מפליג בין לגופן בין למימיהן ושרי לכתחילה וקשיא לכולהו דליכא בהו דשרי כבשין למימיהן לכתחילה: דבר תורה. כלומר אסרה תורה מלאכה ודריכת זיתים וענבים הוא דהויא מלאכה אבל שאר דריכות לאו אורחייהו בהכי ולאו מלאכה נינהו: (רש"י)

תוספות כביצה מכוונת טהור. פי' בקונטרס שאע''פ שהאוכל טמא אינו מטמא את המשקה שאין אוכל מטמא בפחות מכביצה והאי טעמא לא ניחא אלא למ''ד בפרק כל שעה (פסחים דף לג: ושם) משקים מיפקד פקידי אבל למ''ד התם מיבלע בליעי טמאים המשקין מאליהן כיון שנגע באוכל [ומשני התם דבמתני' מיירי בענבים שלא הוכשרו לאימת מתכשרי לכי סחיט להו וכי סחיט להו בציר שעוריה והשתא לפי' רש''י מה בכך] מיד כשיצאה הטיפה ראשונה נטמאה הואיל ואוכל מקבל טומאה בכל שהוא ומה שהקשה ר''ת . לפירו' פי' לעיל בריש המצניע (דף צא.): דכ''ע משקה הבא לאוכל לאו אוכל הוא. לא מצינן למימר דכ''ע אוכל הוא א''כ מ''ט דמ''ד הוכשר: אם הגיעו זיתיו למסוק כו'. מה שקשה ליה לרב נחמן דמפרש בפ''ק (דף יז.) דגזרו לבצור בטהרה משום דפעמים שאדם הולך כו'. שם פירשתי בד''ה גוזרני: כבשים שסחטן לגופן מותר למימיהן פטור אבל אסור. רב לטעמיה דאמר לקמן דבר תורה אינו חייב אלא על דריכת זיתים וענבים ולפירוש הקונטרס דפי' משום דאתי המשקה מעלמא קשה לרבי אמאי גזרו להדוקי אודרא אפומא דשישא בשלהי תולין (לעיל דף קמא.) שמא יסחוט הא אפילו סחיט ליכא איסור דאורייתא מיהו י''ל דהתם רבא דקאמר לה וס''ל כר' יוחנן דמחייב חטאת: ורבי יוחנן אמר אחד כבשין ואחד שלקות לגופן מותר למימיהן חייב חטאת. ובדג לצירו נמי הוה מחייב ר' יוחנן חטאת לתוך הקערה דדג לצירו מדמינן לשלקות בכולה שמעתיה דפריך מדשמואל דשלקות אההיא דדג לצירו ופי' ר' דהלכה כר' יוחנן דקיי''ל כוותיה לגבי רב ושמואל ושמעינן ממילתא דר''י שאסור לסחוט כבשים ושלקות למימיהן ואם סחט חייב חטאת ולא הפריש בסחיטה בין קדירה לקער' אלא הכל אסור מתוך אלו דברים מתברר שאין הלכה לא כשמואל ולא כרב שאמרו סוחט אדם אשכול של . ענבים לתוך הקדירה ויש שמעמידין דברי רב ושמואל ביו''ט מדדייק רב חסדא מדברי שמואל כן ואין לנו להדורי אפריכי ולאפוקי שמעתא מדוכתיה אלא ודאי בשבת קאמרי רב ושמואל ואין הלכה כמותן לא בשבת ולא ביו''ט ע''כ פי' ר''ח ומה שדקדק מדלא מפליג ר' יוחנן משמע דמיירי אפילו לתוך הקדירה אין זה דיוק דהא רב ושמואל נמי אסרי סתמא בכבשים למימיהן ואע''ג דשרו לסחוט בהדיא אשכול של ענבים לתוך הקדירה ומה . שדחה דברי המעמידין דברי רב ושמואל ביו''ט אומר ר''ת שהדין עמו אבל דברי . רב חסדא ביום טוב כדפירשתי לעיל: (תוספות)

רשב"א הוא מותיב לה והוא מפרק לה בסוחט לתוך הקערה. והוא הדין דהוי ליה לתרוצי הכין בהדיא הא דמותיב רמי בר יחזקאל זב שחלב את העז בחולב לתוך הקערה, אלא לארווחה דמתניתין קאמר כלומר דאפילו בחולב לתוך הקדרה היא מתניתין, ומשום טפה המלוכלכת על פי הדד וקושטא דמלתא קא מתרץ. גירסתו של רש"י ז"ל: אמר רב פפא דכולי עלמא משקה הבא לאוכל לאו כאוכל. ופשטא דמלתא לכאורה ודאי הכי אזלא שפיר, ומכל מקום לענין פסק הלכה לא קיימא לן הכי, אלא כרב יהודה אמר שמואל, ורבינא נמי הכי משמע דסבירא ליה מדמותיב ומפרק לה, וההוא דרמי בר יחזקאל נמי תרצוה בגמרא כשמואל דמשמע ודאי דבעלי הגמרא הכין סבירא להו, ורבי זירא אמר ר' חייא בר אשי משמיה דרב כותיה דשמואל דסוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה. וגירסת הגאונים ז"ל נכונה מזו, שהם ז"ל גורסין דכולי עלמא דמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי, וה"פ מר סבר דמשקה ההולך לאבוד משקה הוא, כלומר רבי יהודה דאמר הוכשר דאע"ג דמשקה הבא לאוכל בעלמא כאוכל, הכא כיון דהולך לאיבוד שהאש שורפו ואינו נשאר בתוך האוכל לאו כאוכל הוא אלא כמשקה דעלמא שאינו בא לתוך אוכל, ומר סבר אע"ג דהולך לאבוד לבסוף מכל מקום השתא מחליק בהם את הפת וליפותו הוא דקא עביד הלכך כמשקה הבא לאוכל דעלמא הוא ואוכל הוא. והשתא לא אתיא הא דרב פפא דלא כהלכתא. למימיהן פטור אבל אסור. פירש רש"י: משום דאין המשקה הזה מגופן אלא משקה שנבלע בהם, והלכך אינו כמפרק אבל אסור גזירה אטו זיתים וענבים. והקשו עליו בתוס' מדאמרינן לעיל בפרק תולין (קמא, א) לא ליהדוק אינש אודרא אפומא דשישא דלמא אתו לידי סחיטה, וכן אסרו לעיל (קמג, א) ספוג בזמן שאין לו בית אחיזה. אלא פירושא משום דסבירא לן כתנא דבי מנשיא דאמר לקמן בסמוך דדבר תורה אינו חייב אלא דריכת זיתים וענבים בלבד משום דרובן למשקין, והלכך כשסוחטן הוי ליה כדריכת זיתים וענבים, אבל שאר פירות רובן לאכילה הן עומדין, ואפילו יהיב דעתיה וסחיט, בטלה דעתו אצל כל העולם ואפילו צריך לו לא חשיב משקה אלא אוכל. רב מתרץ לטעמיה ושמואל מתרץ לטעמיה. ולענין פסק הלכה, כללא דכולה שמעתין סוחטין בפרישין ובפגעין ובעוזרדין וכל כיוצא בהן שאין דרכן של בני אדם לסוחטן, לפי שאינו אלא כמפריש אוכל אצל בני אדם, והלכך אילו רצה סוחט ואפילו לתוך הקערה דלאו משקה כלל. וזה כדעת הגאונים ז"ל ושלא כדברי רש"י ז"ל, והדברים נראין כן באמת כדברי הגאונים ז"ל. אבל דברים שדרכן של בני אדם לסחוט אותן לעתים אסור לכתחילה כתותים ורמונים שהרי יש קצת בני אדם שסוחטים אותם ואינו מפסידן, אבל היוצא מהן מותר והוא שהכניסן לאוכלין דקיימא לן בשאר פירות כר' יהודה וכדפסיק ר' יוחנן, ושום ובוסר ומלילות וחלות דבש דתנן (לעיל יט, א) השום והבוסר והמלילות שרסקן מבעוד יום ר' ישמעאל אומר יגמור משתחשך רבי עקיבא אומר לא יגמור ואמרינן בשלהי פרק קמא דמכלתין (שם) במחוסרין דיכה כולי עלמא לא פליגי דאסור, היינו משום דהני טפי קיימי לסחיטה מפגעין ופרישין, והרי הם כתותים ורמונים, והלכך לכתחילה אסור, ועוד דלרבי יוחנן אפילו בשלקות וכבשין ודג לצירו לתוך הקערה חטאת הוא דמחייב, והלכך לסבריה דרבי יוחנן אפילו חיוב חטאת נמי איכא. זיתים וענבים היוצא מהם אסור ואפילו הכניסן לאוכלין, דקיימא לן בהא כרבנן וכדפסק ר' יוחנן, ועוד דאמר רב יהודה אמר שמואל דאפילו ר' יהודה מודה בהן לחכמים, אבל מותר לסחטן לכתחילה לתוך הקדרה, דמשקה הבא באוכל כאוכל דמי. ולענין כבשים ושלקות לגופן כולי עלמא לא פליגי דשרי, ואפילו לתוך הקערה למימיהן, אע"ג דר' יוחנן מחייב חטאת לא קיימא לן כותיה, אלא כרב ושמואל דתרווייהו אומרין אינו חייב חטאת, והוי ליה תרי לגבי ר' יוחנן דקיימא לן כותייהו. ועוד דתנא דבי מנשיא דבר תורה אינו חייב אלא על דריכת זיתים וענבים בלבד. אבל למימיהן דרב שרי לשלקין וכבשין פטור אבל אסור ושמואל אמר בתרוייהו פטור אבל אסור, קיימא לן בהא כשמואל משום דבענין איסורא שמואל ורבי יוחנן קיימי בחדא שיטתא וליכא בינייהו אלא חיוב חטאת, הלכך קיימא לן כותיה דשמואל דפטור אבל אסור מיהא. וכן פסק הרב אלפסי ז"ל, והלכך דג לצירו דקשרי רב ואפילו לתוך קערה לא קיימא לן כותיה, דרב אזיל בה לטעמיה דשרי שלקות אפילו לכתחילה בין לגופן בין למימיהן, והלכך אפילו דג לצירו לתוך הקערה אסור לתוך הקדרה מותר, ואין צריך לומר לחלוב לתוך הקערה בין בשבת בין ביום טוב אסור, ואפילו לינק מבהמה ביום טוב דהוי מפרק כלאחר יד אסור אלא במקום צער כגון גונח וכיוצא בו כדאיתא בכתובות בפרק אף על פי (ס, א), אבל לתוך הקדרה ביום טוב מותר דמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי, וכדאמר רב חסדא מדברי רבינו נלמוד חולב אדם עז לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה, ואפילו בשבת נראין הדברים שהוא מותר, אלא שכבר הורו הגאונים לאסור ולהם שומעין הלכה למעשה. (רשב"א)

דף קמה - ב

אלא לעדות אשה בלבד איבעיא להו עד מפי עד לעדות בכור מהו רב אמי אסיר ורב אסי שרי א''ל רב אמי לרב אסי והא תנא דבי מנשיא אין עד מפי עד כשר אלא לעדות אשה בלבד אימא לעדות שהאשה כשרה לה בלבד רב יימר אכשר עד מפי עד לבכור קרי עליה מרימר יימר שרי בוכרא והלכתא עד מפי עד כשר לבכור: חלות דבש: כי אתא רב הושעיא מנהרדעא אתא ואייתי מתניתא בידיה זיתים וענבים שריסקן מע''ש ויצאו מעצמן אסורין ור''א ור''ש מתירין אמר רב יוסף גברא יתירא אתא לאשמעינן א''ל אביי טובא קמ''ל דאי ממתניתין הוה אמינא התם הוא דמעיקרא אוכלא ולבסוף אוכלא אבל הכא דמעיקרא אוכלא ולבסוף משקה אימא לא קמ''ל: מתני' כל שבא בחמין מערב שבת שורין אותו בחמין בשבת וכל שלא בא בחמין מערב שבת מדיחין אותו בחמין בשבת חוץ מן המליח הישן (ודגים מלוחין קטנים) וקולייס האיספנין שהדחתן זו היא גמר מלאכתן: גמ' כגון מאי אמר רב ספרא כגון תרנגולתא דר' אבא ואמר רב ספרא זימנא חדא איקלעית להתם ואוכלן מיניה ואי לא רבי אבא דאשקיין חמרא בר תלתא טרפי איתנסי רבי יוחנן רייק מכותח דבבלאי אמר רב יוסף ולירוק אנן מתרנגולתא דרבי אבא ועוד אמר רב גזא זימנא חדא איקלעית להתם ועבדית כותח דבבלאי שאילו מיניה כל בריחי מערבא: כל שלא בא בחמין וכו': הדיח מאי אמר רב יוסף הדיח חייב חטאת אמר מר בריה דרבינא אף אנן נמי תנינא חוץ ממליח ישן וקולייס האיספנין שהדחתן זו היא גמר מלאכתן שמע מינה יתיב רבי חייא בר אבא ורבי אסי קמיה דרבי יוחנן ויתיב רבי יוחנן וקא מנמנם אמר ליה רבי חייא בר אבא לרבי אסי מפני מה עופות שבבבל שמנים א''ל כלך למדבר עזה ואראך שמנים מהן מפני מה מועדים שבבבל שמחים מפני שהן עניים מפני מה ת''ח שבבבל מצויינין לפי שאינן בני תורה מפני מה עובדי כוכבים מזוהמי' מפני שאוכלין שקצי' ורמשי' איתער בהו רבי יוחנן אמר להו דרדקי לא כך אמרתי לכם {משלי ז-ד} אמור לחכמה אחותי את אם ברור לך הדבר כאחותך שהיא אסורה לך אומרהו ואם לאו לא תאמרהו אמרו ליה ולימא לן מר איזה מהן מפני מה עופות שבבבל שמנים מפני שלא גלו שנאמר {ירמיה מח-יא} שאנן מואב מנעוריו ושקט הוא אל שמריו ובגולה לא הלך והכא מנלן דגלו דתניא רבי יהודה אומר נ''ב שנה לא עבר איש ביהודה שנאמר {ירמיה ט-ט} על ההרים אשא בכי ונהי וגו' מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו בהמ''ה בגימטריא חמשין ותרתין הוו א''ר יעקב א''ר יוחנן כולן חזרו חוץ מקולייס האיספנין דאמר רב הני מדרי דבבל מהדרי מיא לעין עיטם והאי כיון דלא שריר שדריה לא מצי סליק מפני מה מועדים שבבבל שמחים מפני שלא היו באותה קללה דכתיב {הושע ב-יג} והשבתי כל משושה חגה חדשה ושבתה וכל מועדה וכתיב {ישעיה א-יד} חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטורח מאי היו עלי לטורח א''ר אלעזר אמר הקב''ה לא דיין לישראל שחוטאין לפני אלא שמטריחין אותי לידע איזו גזירה קשה אביא עליהן א''ר יצחק אין לך כל רגל ורגל שלא באתה בולשת לציפורי ואמר רבי חנינא אין לך כל רגל ורגל שלא בא לטבריה אגמון וקמטון ובעל זמורה מפני מה ת''ח שבבבל מצויינין לפי שאינן בני מקומן דאמרי אינשי במתא שמאי בלא מתא תותבאי {ישעיה כז-ו} הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל תני רב יוסף אלו תלמידי חכמים שבבבל שעושין ציצין ופרחים לתורה מפני מה עובדי כוכבים מזוהמין שלא עמדו על הר סיני שבשעה

רש"י לעדות אשה. לומר לאשה מת בעליך דאקילו בה רבנן משום עיגונא וכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקועי רבנן לקדושין מיניה: לעדות בכור. בכור ביד כהן כשנתנו ישראל לו שלם ואירע לו בו מום קי''ל בבכורות (דף לה.) נחשדו כהנים להטיל מום בבכור ואין נאמן לומר מום זה נפל בו מאיליו וצריך להביא עדים ואמרינן התם דאשה כשרה לעדות זו: אימא לעדות שהאשה כשרה לה. והאי נמי כשרה לה: גברא יתירא. ר''ש דמתני' ר''א תנן בה: אתא לאשמעינן. בתמיה כלומר מה בא ללמדנו אם לא זאת: מתני' כל שבא בחמין. כלומר שנתבשל: שורין אותו בחמין. כדי שיהא נמוח: וכל שלא בא בחמין. כגון בשר יבש שאוכלין אותו חי ע''י הדחק: מדיחין אותו. ולא אמרי' זהו בישוליה אבל לא שורין: חוץ מן המליח ישן. דג מליח של שנה שעברה: וקולייס האיספנין. שם דג שאוכלין אותו מחמת מלחו ע''י הדחה בחמין והנך אפילו הדחה נמי לא שזהו גמר מלאכתן והוי בשול: גמ' כגון מאי. הוי בא בחמין שחוזרין ושורין אותו בחמין: תרנגולתיה דר' אבא. מבשלה ושורה אותה ימים רבים בחמין למחות מאליה ואוכלה לרפואה: בר תלתא טרפי. בן ג' שנים: אתנוסי. הייתי נאנס להקיא מחמת מיאוס: רייק. רוקק מכותחא דבבלאי כשזוכרו שהיה מאוס בעיניו: אמר רב יוסף כו'. קשה היה בעיניו שנמאסין בני בבל על בני ארץ ישראל אמר אנו נמי יש לנו לרוק מתרנגולתיה דר' אבא שהם אוכלים: ועוד כותח. אינו מאוס כל כך בעיני שאר בני מערבא: דהא אמר רב גזא כו'. ושאילו מיניה אותו כותח: בריחי. חולים: הדיח. קולייס מאי: חייב חטאת. דהוי בישול: מפני מה עופות שבבבל שמנים. משל א''י: כלך. לכה לך אלא שקיצר הלשון: למדבר עזה. והיא מא''י: מועדים שבבבל שמחים. רגילים לשמוח במועדים יותר מא''י: מפני שהם עניים. וכל השנה אין להם שמחה במאכל ומשתה ואין להם מרגוע ממלאכה לפיכך במועדים כל שמחתם: מצויינין. מציינין עצמן בלבושים נאים: מצויינין. מקושטין: שאינן בני תורה. כל כך לכבדם כבני ארץ ישראל מחמת תורתם מכבדים אותם מחמת לבושיהן שנראין חשובים: דרדקי. בחורים שלא הגיעו לסברא: מפני שלא גלו. העופות כמו אותן של א''י כדאמרינן לקמן: שאנן מואב מנעוריו וגו'. סיפיה דקרא על כן עמד טעמו בו אלמא הגולין מפיגין טעמן ושמנן: נ''ב שנה. משגלו בימי צדקיה בחרבות ירושלים עד שנפקדו בימי כורש ואז עלו מהם לייסד את הבית י''ח שנים קודם גמר הבנין שהיא לסוף ע' שנה בשנת שתים לדריוש כדאמרי' במגילה (דף יא:): וכולן חזרו. הבהמות ועופות ואף הדגים חוץ מן קולייס האספנין וכולן חזרו דהא עד בהמה כתיב ומכלל דמכאן ואילך הדור חוץ מקולייס כדמפרש: הני מדרי דבבל מהדרי מיא לעין עיטם. מדרונות שבבבל מחזירין מים הנשפכים בהן לעין עיטם שהוא מקום גבוה שבא''י שאותו מעיין מביא מים לבית טבילת כה''ג ביה''כ דמתוקן בחומת עזרה על גבי שער המים כדאמרינן בסדר יומא (דף לא.) עין עיטם גבוה מקרקע העזרה כ''ג אמות והיאך מחזירין שיש בפרת סילונות וסולמות למטה מן הקרקע (הים) ודרך אותן סולמות חוזרין המים לא''י וחוזרין ונובעין במעיינות והדגים חזרו דרך אותן סולמות שנוחים להעלותן יותר מדרך פרת עצמו: והאי. קולייס האספנין: כיון דלא שריר שדריה. אין קשה שדרה שלו: לטבריה. לבוז ולהטיל עליהם עול ולא שמתכוונין לבטלן משמחת הרגל אבל הקללה גרמה לכך: קומטין קומטו''ן: רוזן [כאן רש''י מציין בפירוש, שהמלה התלמודית היא בעצמה ''לשון לעז''. ואמנם הגרסה הנכונה היא בארמית ''קומטין'' ובצרפתית ''קומטון'', אלא שבדפוסים התבלבלו ביניהן: בדפוס וילנא קוראים בנוסח התלמוד ''קמטון'' ובדיבור המתחיל ברש''י ''קומטין'', והלעז עצמו הושמט] . לשון לעז הוא שלטון: בולשת. חיל המלך: ציפורי וטבריא מא''י: שאינן במקומם. שמא''י גלו לשם והגולה למקום נכרי מציין עצמו במלבושים שיהא חשוב: במתא שמאי. בעירי איני צריך להתכבד אלא בשמי שאני ניכר בו: בלא מתא. במקום שאינה עירי: תותבאי. כבודי תלוי בשמלתי שמלתו מתרגמינן תותביה (שמות כב): ציצין. צמחין: הבאים. אותן של יעקב שיבאו לבבל ישרשו ויעשו ציצין ופרחים לתורה וסייעתא אתיא לר' יוחנן דטעמא דמצויינין לאו לפי שאינן בני תורה כדרבי אסי אלא לפי שאינן במקומן: (רש"י)

תוספות בהמה בגימטריא. אסמכתא בעלמא היא דנ''ב נפקא לן בלאו גימטריא כדפי' בקונטרס: (תוספות)

דף קמו - א

שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן עובדי כוכבי' שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן א''ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי גרים מאי א''ל אע''ג דאינהו לא הוו מזלייהו הוו דכתיב {דברים כט-יד} את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלהינו ואת אשר איננו פה וגו' ופליגא דר' אבא בר כהנא דא''ר אבא בר כהנא עד שלשה דורות לא פסקה זוהמא מאבותינו אברהם הוליד את ישמעאל יצחק הוליד את עשו יעקב הוליד י''ב שבטים שלא היה בהן שום דופי: מתני' שובר אדם את החבית לאכול הימנה גרוגרות ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי ואין נוקבין מגופה של חבית דברי ר' יהודה וחכמים מתירין ולא יקבנה מצדה ואם היתה נקובה לא יתן עליה שעוה מפני שהוא ממרח אמר ר' יהודה מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב ואמר חוששני לו מחטאת: גמ' א''ר אושעיא ל''ש אלא דרוסות אבל מפורדות לא ומפורדות לא מיתיבי ר' שמעון בן גמליאל אומר מביא אדם את החבית של יין ומתיז ראשה בסייף ומניחה לפני האורחים בשבת ואינו חושש ההיא רבנן מתני' רבי נחמיה היא ומאי דוחקיה דרבי אושעיא לאוקמי מתניתין כרבי נחמיה ובדרוסות לוקמה במפורדות ורבנן אמר רבא מתני' קשיתיה מאי איריא דתני גרוגרות ליתני פירות אלא ש''מ בדרוסות תניא חדא חותלות של גרוגרות ושל תמרים מתיר ומפקיע וחותך ותניא אידך מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך לא קשיא הא רבנן הא ר' נחמיה דתניא ר' נחמיה אומר אפי' תרווד ואפילו טלית ואפילו סכין אין ניטלין אלא לצורך תשמישן בעו מיניה מרב ששת מהו למיברז חביתא בבורטיא בשבתא לפיתחא קמיכוין ואסיר או דילמא לעין יפה קמיכוין ושרי א''ל לפיתחא קא מכוין ואסיר מיתיבי רשב''ג אומר מביא אדם חבית של יין ומתיז ראשה בסייף התם ודאי לעין יפה קמיכוין הכא אם איתא דלעין יפה קמיכוין לפתוחי מיפתח: אין נוקבין מגופה וכו': אמר רב הונא מחלוקת למעלה אבל מן הצד דברי הכל אסור והיינו דקתני לא יקבנה מצדה ורב חסדא אמר מחלוקת מן הצד אבל על גבה דברי הכל מותר והא דקתני לא יקבנה מצדה התם בגופה דחבית תנו רבנן אין נוקבין נקב חדש בשבת ואם בא להוסיף מוסיף ויש אומרים אין מוסיפין ושוין שנוקבין נקב ישן לכתחילה ותנא קמא מאי שנא מנקב חדש דלא דקא מתקן פיתחא אוסופי נמי קא מתקן פיתחא אמר רבה דבר תורה כל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו פתח ורבנן הוא דגזור משום לול של תרנגולין דעביד לעיולי אוירא ולאפוקי הבלא ואם בא להוסיף מוסיף אוסופי ודאי בלול של תרנגולים לא אתי לאוסופי

רש"י כשבא נחש על חוה. כשנתן לה עצה לאכול מן העץ בא עליה דכתיב (בראשית ג) הנחש השיאני לשון נשואין: גרים מאי. שלא היו על הר סיני מהיכן פסקה זוהמא: מזלייהו הוו. בסיני וכל שעמדו על הר סיני נתקדשו ונטהרו ונתרפאו מכל מום ואף עורים ופסחים שהיו בישראל כדתניא בספרי: ופליגא. הא דאמרן דלא פסקה זוהמא עד סיני: מתני'. שובר . אדם חבית. מליאה גרוגרות בסכין או בסייף לאכול ממנה גרוגרות דאין במקלקל שום איסור בשבת: ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי. לנוקבה יפה בפתח נאה: אין נוקבין מגופה. הדבוקה בפה החבית לעשות נקב אלא נוטל את כולה אבל כי נקיב לה מתקן פתחא: וחכמים מתירין. דאין דרך פתח לחבית בכך: ולא יקבנה מצידה. בגמרא מפרש לה: שהוא ממרח. ויש כאן משום ממחק: בערב. מדינה: מחטאת. שמא מירח השעוה לדובקה בדופני הכלי סביב הנקב: גמ' לא שנו. דשובר החבית ומטלטל הסייף לכך: אלא בדרוסות. שהגרוגרות דרוסות בעיגול וחותכין ממנו בקורדום או בסייף ואיידי דמטלטל סייף לחתוך גרוגרות תבר ביה נמי לחבית: אבל מפורדות. שא''צ לחתכן לא יטלטל סייף לשבור החבית דמתני' ר' נחמיה דאמר אין כלי ניטל אלא לתשמיש המיוחד לו כדמוקי לקמן: ואינו חושש. ואע''ג דיין לאו למחתכיה קאי: רבנן היא. דפליגי אדר' נחמיה ואמרי כל הכלים ניטלין לצורך ושלא לצורך: חותלות. כלי של כפות תמרים ועושין כמין סלים ונותנים לתוכן תמרים רעים להתבשל: מתיר. אם הכסוי קשור בחבל: אבל לא מפקיע. סותר שרשרות החבל בכלי: ולא חותך. דאין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו וסכין אינו עשוי לכך: למיברז. לתחוב פויינדור''א {פוינדר"א: לנקב} בלע''ז: בבורטיא. ברומח לתוחבו בדופניה לנקבו: לעין יפה. להרחיב מוצא היין בנקב גדול מדלא נקיב ליה כדרך הנוקבין נקב עגול ויפה: התם ודאי לעין יפה קמיכוין. שמרחיב פיה למטה ממגופתה כדקתני מתיז את ראשה שפת פיה: לפתוחי מיפתח. יטול מגופתה: למעלה. בראש המגופה התם הוא דשרו רבנן דלאו אורחא למיעבד פתחא התם אלא נוטל כל המגופה: אבל מצדה. זמנין דעבדי לה משום פתחא ואינו רוצה לפותחה למעלה שלא יפול עפר או פסולת ביין: היינו דקתני ולא יקבנה מצדה. ואמגופה קאי ודברי הכל: מחלוקת מן הצד. התם הוא דקאסר רבי יהודה משום דאיכא דעבדי ליה פתחא: אין נוקבין נקב חדש. בכלי: נקב ישן. שנסתם דכי חוזר ופותח לאו כעושה פתח הוא שהרי עשוי ועומד וסתימתו לאו כלום: אוסופי נמי קמתקן פתחא. שמרחיבו ויש כאן משום גמר מלאכה: הבלא. סרחון שלא ימותו התרנגולין: ואם בא להוסיף מוסיף. ולא גזרינן דילמא אתי לאוסופי בלול של תרנגולין דלא מוסיף איניש עליה: (רש"י)

תוספות שובר אדם את החבית לאכול הימנה גרוגרות. בגמרא מוקי לה בדרוסות לרבי נחמיה אבל לרבנן דרבי נחמיה שרי אפילו מפורדות ותימה לרבי מהא דתנן בפרק בכל מערבין (עירובין דף לד: ושם) גבי עירוב נתנו במגדל ונועל בפניו ואבד המפתח הרי זה עירוב ופריך בגמרא אמאי הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר הוא ומשני רב ושמואל דאמרי תרווייהו הכא במגדל של בנין עסקינן ור''מ היא כו' ואמאי מבעי ליה לאוקמא הכי ומעיקרא נמי מאי קאמר והלא יכול לשבר ולפתוח את המגדל וליטול את העירוב כי היכי דהכא שרי לשבר החבית וליטול הגרוגרות ואם באת לחלק בין נטילת העירוב לנטילת הגרוגרות א''כ קשה היכי מוקי לה התם כר' מאיר ונראה דהתם אסור לשבר את המגדל והכא דשרי לשבר את החבית משום דמיירי במוסתקי כדמוקי לה בביצה פרק המביא כדי יין (דף לג: ושם) ומפ' רש''י התם דהיינו חבית שבורה ומדבקין שבריה בשרף של עץ. שעושה ממנו זפת וקורין ריישנ''א ומש''ה דוקא חבית שרי דמחמת גריעותו לא חייס עליה וליכא למיחש שמא יתכוין לעשות כלי וכן כולה שמעתא דהכא במוסתקי ואע''ג דהתם בביצה לא מוקמינן הכי אלא לר''א דפריך ולית ליה לר''א הא דתנן שובר אדם את החבית כו' ועלה משני מתני' במוסתקי מ''מ אפילו לרבנן מיבעי לאוקמי הכי דרבנן לא פליגי אדר''א דקאמר לא יקטמנו פי' לא יקטום את ההדס להריח בו אלא משום דאיהו סבירא ליה דבקטימת קיסם חייב חטאת כשקוטמו לחצות בו שיניו וא''כ אי לא מוקמינן לה במוסתקי עלייהו איכא למיפרך ולית להו הא דתנן כו' הלכך מיבעי לן למימר דאליבא דכולהו מיירי מתניתין במוסתקי והשתא אתיא שמעתא שפיר. מ''ר. ובגמ' ירושלמי בפרק בכל מערבין מצאתי הדא דתימא במגדל של אבן אבל במגדל של עץ נעשה כשובר החבית לאכול ממנה גרוגרות: מתיר ומפקיע וחותך. אומר רבי מההיא דעירובין (דף לד:) יש ללמוד דהא דאמרינן (ביצה דף לא:) חותמות שבכלים מתיר ומפקיע וחותך היינו כגון דקטיר במיתנא אבל פותחת של עץ ושל מתכת אסור לשבר ולהפקיע מדקשיא ליה התם אמאי הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר דפשיטא ליה שאינו יכול להפקיע הפותחת וליטול העירוב אע''פ שסתם מגדל שבכל הש''ס הוא כלי כמו הצד צבי לבית וצפור למגדל וכי ההיא דבריש כל הכלים (לעיל קכב:) ובמסקנא נמי לא בעי לאוקומי אלא בקטיר במיתנא דהיינו דוקא חותמות שבכלים אבל דבר שהוא חזק כעין פותחת לא הוה שרי ת''ק. מ''ר: הא רבנן והא ר' נחמיה. תימה לי אמאי לא מוקי תרוייהו כר' נחמיה והא דקתני מתיר מפקיע וחותך ביו''ט והא דקתני מתיר אבל לא מפקיע וחותך בשבת דאיכא תנא דס''ל הכי אליבא דר' נחמיה בביצה בפ' המביא כדי יין (לב:) י''ל דניחא ליה למימר חדא כרבנן מדנימא תרוייהו כר' נחמיה: (תוספות)

רשב"א מתני': שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות. פירש רש"י ז"ל: משום שאין במקלקל שום איסור שבת. ואינו מחוור בעיני, דאי משום מקלקל לכתחילה מי שרי. ויש לומר כיון דבעלמא במקלקל פטור אבל אסור הכא משום צורך שבת מותר לכתחילה. אלא דאכתי קשיא שהרי ביום טוב פרק המביא (ביצה לג, א) גבי ר' אליעזר אומר נוטל אדם קיסם וכו' אמרינן תני חדא קוטמו ומריח בו, ותניא אידך לא יקטמנו להריח בו, פירש עצי בשמים, ופריק אמר ר' זירא אמר ר' חסדא לא קשיא הא ברכין הא בקשין. ואקשינן מאי שנא מהא דתנן שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות ובלבד שלא יתכוון לעשות כלי, ואם איתא מאי קושיא, שאני הכא דמקלקל הוא וכיון דבעלמא פטור אבל אסור הכא מותר לכתחילה. ובתוס' הקשו על משנתנו דהכא מההוא דתנן בעירובין בפרק בכל מערבין (לד, ב) נתנו במגדל ואבד המפתח עירובו עירוב, ר"א אומר אם אין ידוע שהמפתח במקומו אין עירובו עירוב, ואוקימנא פלוגתייהו במגדל של עץ דקטיר במתנא ובעי סכינא למיפסקיה, ורבנן סבור כל הכלים ניטלין בשבת לצורך גופן ור"א סבר כר' נחמיה דאמר אין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו ואפילו טלית ואפילו תרווד, הא לאו הכי אפילו רבנן מודו דאין עירובו עירוב דהוא במקום אחד ועירובו במקום אחר ולא שרינן לשבור את המגדל. ומשום כך אמרו דמתניתין דהכא במוסתקי, כלומר בחבית של חתיכות מחוברות במוסתקי דהוא כלי רעוע ולא שייך בכי האי כלי בנין וסתירה, וכדאוקמוה התם במסכת ביצה פרק המביא, ואע"ג דלא מוקמינן לה התם בהכין אלא לר"א, מכל מקום גם לרבנן נמי על כרחין אצטרכינן לאוקומה בהכין, אע"ג דרבנן לא מחייבי חטאת בקוטם את הקיסם בין לחצות בו שיניו בין לפתוח בו את הדלת, מכל מקום הא אמרינן דבין כך ובין כך פטור אבל אסור, ואילו הכא שריא לכתחילה. ואף פירוש זה אינו מחוור בעיני, מדאמרינן בגמרא דבעו מיניה מרב ששת מהו למיברז חביתא בבורטיא, לפתחא קמכוון ואסור או דלמא לעין יפה קא מכוון ושפיר דמי. ועוד דאם איתא הא דאמרי (ביצה שם) רבה בר רב הונא ורבין בר רב אדא כי הוינן בי רב יהודה הוה מפשח ויהיב לנא אלוותא אלוותא אע"ג דחזיא לקתתא דנגרי וחציני, כמאן תרמייה, והתם אוקימנא להא כרבנן (והתם) [ו]מדמינן ההיא להא דחבית ולא מתוקמא לעולם אלא כרב יהודה, אלא משום דלא תקשי מתניתין לר"א כלומר דלא נימא דלית ליה לר"א מתניתין דשובר את החבית אצטריך לדחוקה ולאוקומה למתניתין במוסתקי, אבל ההיא דאלוותא אלוותא לעולם רבנן ולא ר"א, ואם איתא דמתניתין לרבנן נמי דוקא במוסתקי דרב יהודה כמאן. אלא נראה דבין כך ובין כך אפילו בלא מוסתקי לרבנן שרי דלעין יפה קא מכוון, אבל בנותן עירובו במגדל היינו טעמא משום דהתם במגדל גדול מיירי דהוי כמו אהל ושייך ביה בנין וסתירה, הא במגדל קטן לא שייך ביה טעמא דבנין וסתירה, והיינו טעמא דחבית. וכן פרש"י ז"ל שם בעירובין, וכן מוכח כל אותה סוגיא (ש)שם, דאין בנין בכלים ואין סתירה בכלים ומותר לשוברו, אלא טעמא דמגדל משום דאין לו דין כלי. [גמרא:] הא דמותיב מברייתא דקתני: מביא אדם חבית של יין ומתיז ראשה בסייף. תמיהא לי אמאי לא מותיב ממתניתין דקתני שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות. ויש לומר דאי ממתניתין הוה אמינא דוקא שובר דודאי לאו לפתחא קא מכוון, וכדקתני בהדיא ובלבד שלא יתכוון לעשות כלי. (רשב"א)

דף קמו - ב

משום ריחשא וי''א אין מוסיפים זימנין דלא תקניה מעיקרא ואתי לארוחי ביה דרש רב נחמן משום רבי יוחנן הלכה כיש אומרים: ושוין שנוקבין נקב ישן לכתחלה: אמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא במקום העשוי לשמר אבל לחזק אסור היכי דמי לשמר היכי דמי לחזק א''ר חסדא למעלה מן היין זהו לשמר למטה מן היין זהו לחזק רבא אמר למטה מן היין נמי זהו לשמר והיכי דמי לחזק כגון שניקבה למטה מן השמרים א''ל אביי לרבא תניא דמסייע לך בית סתום יש לו ארבע אמות פרץ את פצימיו אין לו ד' אמות בית סתום אינו מטמא כל סביביו פרץ את פצימיו מטמא כל סביביו גובתא רב אסר ושמואל שרי מחתך לכתחלה דכ''ע לא פליגי דאסור אהדורי דכ''ע לא פליגי דשרי כי פליגי דחתיכה ולא מתקנא מאן דאסר גזרינן דילמא אתי למיחתך לכתחלה ומאן דשרי לא גזרינן כתנאי אין חותכין שפופרת ביו''ט וא''צ לומר בשבת נפלה (אין) מחזירין אותה בשבת ואין צריך לומר ביו''ט ור' יאשיה מיקל ר' יאשיה אהייא אילימא ארישא הא קמתקן מנא אלא אסיפא ת''ק נמי מישרא קשרי אלא דחתיכה ולא מתקנא איכא בינייהו מ''ס גזרינן ומ''ס לא גזרינן דרש רב שישא בריה דרב אידי משמיה דר' יוחנן הלכה כר' יאשיה: ואם היתה נקובה וכו': מישחא רב אסר ושמואל שרי מאן דאסר גזרינן משום שעוה ומאן דשרי לא גזרינן אמר ליה רב שמואל בר בר חנה לרב יוסף בפירוש אמרת לן משמיה דרב מישחא שרי אמר טבות רישבא אמר שמואל האי טרפא דאסא אסור מ''ט רב יימר מדפתי אמר גזירה משום מרזב רב אשי אמר גזירה שמא יקטום מאי בינייהו איכא בינייהו דקטים ומנחי בי סדיא רב אסר ושמואל שרי ברכין דכולי עלמא לא פליגי דשרי בקשין דכ''ע לא פליגי דאסור כי פליגי במיצעי מאן דאסר מיחזי כמשוי ומאן דשרי לא מיחזי כמשוי והא דרב לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דרב איקלע לההוא אתרא דלא הוה ליה רווחא נפק יתיב בכרמלית אייתו ליה בי סדיא לא יתיב מאן דחזא סבר משום דבי סדיא אסור ולא היא דרב אכרוזי מכריז בי סדיא שרי ומשום כבוד רבותינו לא ישב עליו ומאן נינהו רב כהנא ורב אסי: מתני' נותנין תבשיל לתוך הבור בשביל שיהא שמור ואת המים היפים ברעים בשביל שיצננו ואת הצונן בחמה בשביל שיחמו מי שנשרו כליו בדרך במים מהלך בהן ואינו חושש הגיע לחצר החיצונה שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם: גמ' פשיטא מהו דתימא ניגזר משום אשוויי גומות קא משמע לן: ואת המים היפים ברעים: פשיטא סיפא איצטריכא ליה ואת הצונן בחמה הא נמי פשיטא מהו דתימא ניגזור דילמא אתי לאטמוני ברמץ קמ''ל: מי שנשרו וכו': אמר רב יהודה אמר רב כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור תנן שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם תנאי היא דתניא שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם ר''א ור''ש אוסרין אמר רב הונא

רש"י משום ריחשא. שלא יכנס בו שרץ כגון נמייה וחולדה שממיתים את התרנגולים: זימנין דלא תקניה מעיקרא. שיהא כדי להוציא הבל ולהכניס את האויר: לא שנו. דנוקבין: אלא במקום. דסתימה זו לא נעשית אלא לשמור ריח היין שלא יצא ויתקלקל וכיון דלאו סתימה מעליותא עבדי לה לאו כלום הוא: לחזק. שיחזק הכלי שלא יצא יינו הואיל וסתימה מעלייתא היא כי הדר נקיב לה הוי כפותח לכתחלה: למטה מן היין נמי לשמר הוא. כיון דלאו כובד היין נשען עליו סגי ליה בסתימה כל דהו: למטה מן השמרים. אצל שוליו שכל כובד היין נשען שם: תניא דמסייע לך. דלא פקע שם פתח מיניה אלא בסתימה מעלייתא: בית סתום יש לו ד''א. קיי''ל בבבא בתרא חצר מתחלקת לפי פתחיה לפי פתח הבתים הפתוחין לה אם באו לחלק את החצר בין שנים שהיה לזה בית שפתוחין לו לחצר שני פתחים ולזה בית שפתוחין לו לחצר ד' פתחים נוטל לכל פתח ארבע אמות בחצר נגד פתחו למדת רוחב פתחו והשאר חולקין בשוה ואם נסתם אחד מהם קודם חלוקת החצר ולא פירץ את פצימיו אלא סתם בין שני הפצימין אינו מפסיד [דין] פתחו בכך פירץ את פצימיו ואח''כ סתמו פקע שם פתח מיניה: בית סתום. והמת בתוכו אינו מטמא סביביו: פרץ פצימיו. וסתמו נעשה קבר ומטמא סביביו ד''א כדאמר בסוטה (ד' מד.) מת תופס ד''א לטומאה וגזרה דרבנן שמא יאהיל ולא יבין: גובתא. לתקוע קנה חלול בנקב החבית שיצא היין דרך הקנה: מחתך. רונגיי''ר {לעַגֵל [כלומר, לחדד את הקנה עד שיהיה מעוגל, כדי שייכנס בדיוק בתוך נקב החבית]} לתקנה למדת הנקב: אהדורי. אם נפלה: ולא מתקנא. לא ניתנה בנקב לידע אם למדתו היא: אי לימא ארישא. לחותכה ולשפותה: משחא. שמן עב: אסור. למרחו: טרפא דאסא. לתת עלה של הדס בנקב החבית שהעלה עשוי כמרזב והיין זב דרך שם: גזירה משום מרזב. שמא יכין מרזב: שמא יקטום. העלה מן הענף וכיון דקטמיה הוה ליה כמתקן כלי כדתניא במסכת ביצה (דף לג:) לחצות בו שיניו לא יקטמנו ואם קטמו חייב חטאת: בי סדיא. לבדין שקורין פלטר''ש {פילטרי"ש: לבדים (מצעים של לֶבֶד)} ועשויין לקפלן תחתיו במקום הכר או הכסת: רב אסר. להביאו דרך מלבוש דרך רשות הרבים כשהוא מעוטף בו: ברכין. שדרכן להתחמם בהן: דשרו. דמלבוש הן: ולא הוה ליה רווחא. בבית למקום מושבם של תלמידים: ומשום כבוד רבותינו. שלא היה להן דבר לישב עליו ויושבין על גבי קרקע: רב כהנא ורב אסי. תלמידי חברים היו לו: מתני' לתוך הבור. שאין בו מים: שיהא שמור. שלא יסריח מחמת החום: ואת המים היפים ברעים. כלי מלא מים יפים לתוך מקוה מים רעים להשתמר שיצונו ולא יחמו: מי שנשרו. שנפלו למים בשבת: לחצר החיצונה. הסמוכה למבוא העיר בתוך העיר שהוא מקום משתמר: שוטחן בחמה. ליבשן: אבל לא כנגד העם. שיחשדוהו שכבסן: גמ' פשיטא. דנותנין תבשיל לתוך הבור: גומות. שבקרקע הבור שיהו שוין להושיב הקדרה: (רש"י)

תוספות משום ריחשא. ואטו פתחא אחרינא דליכא למיחש לריחשא לא גזרינן דדוקא אטו לול של תרנגולין גזרינן דלא מסקי אינשי אדעתייהו שיהא עשוי להכניס ולהוציא: פרץ פצימיו מטמא כל סביביו. פי' בקונטרס כל סביביו ד' אמות כקבר ואין נראה לזקיני הרב ר' שמשון זצ''ל דכיון דמסיימי מחיצתא ולית לן למיחש שמא יעלה על הבית ויאהיל עליו ולא ידע לית לן למימר דמטמא ד' אמות כל סביביו כדמוכח בסוטה פרק משוח מלחמה (ד' מד.) גבי חצר הקבר העומד בתוכה טהור הני מילי חצר הקבר דמסיימא מחיצתא אבל מת בעלמא תפיס ומשמע דבמת נמי היכא דמסיימא לא נטמא כל סביביו ד' אמות אלא נראה לו דהכי פי' זיזין באותו בית שבולטין מחוץ לבית מכל צד ויש בהם פותח טפח בכל אחד אם הבית סתום ועדיין נראית בו צורת הפתח אינו מטמא שסתמו של מת עומד לצאת דרך הפתח פרץ פצימיו וחזר ובנאו כשאר כותל ולא נותר בו כלל פתח מטמא כל סביביו דכל חד וחד איכא לספוקי דילמא דרך אותו מקום יצא מן הבית מיהו לאו פירכא היא כולי האי מה שהקשה לפירוש הקונטרס די''ל שלא חלקו חכמים במת ועוד נראה דלא קשה כלל לפי' הקונטרס דבית נמי לא מסיימי מחיצתא שהוא מטמא הנוגע בכתלים אפילו לא יעלה על גביו כקבר שמטמא במגע אפילו מן הצד כדתניא בספרי בפרשת פרה אדומה או בקבר זה קבר סתום או אינו אלא קבר פתוח אמרת ק''ו ומה אהל שמקבל טומאה אינו מטמא מכל צדדין כשהוא פתוח קבר שאינו מקבל טומאה אינו דין שלא יטמא מכל צדדין כשהוא פתוח אלמא כשהוא סתום מטמא אף הנוגע מן הצד: הלכה כרבי יאשיה. הלכך מותר לתת לכתחילה גובתא שקורין רזיי''ל בחבית: משום מרזב. פי' הרב פור''ת שלא יבוא ליתן על גגו מרזב וקשה דבגובתא נמי נגזר אלא נראה לרבי כפי' הקונט' שלא יתקן מרזב ליינו שיפול היין בתוכו וילך למרחוק דכשלוקח עלה של הדס ומקפלו כעין מרזב נראה כעושה מרזב אבל בגובתא שאינו עושה בו שום מעשה לא גזרינן. מ''ר: אייתי ליה בי סדיא. בי מיצעי הוה דאי לאו הכי היכי איתמר מכללא: מי שנשרו כליו במים. בדרך גרסינן לשון נפילה לא כפי' הקונטרס לעיל בפרק במה אשה (דף סה.) שנשרו במי גשמים דהא אמרינן בביצה בפרק משילין (דף לה:) מאן דתני מנשירין לא משתבש כדתנן מי שנשרו כליו במים בדרך אלמא לשון נפילה הוא. מ''ר: (תוספות)

רשב"א בית סתום אינו מטמא כל סביביו פרץ פצימיו מטמא כל סביביו. פירש רש"י ז"ל: כדין קבר דגזרו חכמים לטמא את סביביו ד' אמות גזרו שמא יאהיל ולא יבין. ובתוס' הקשו עליו שהרי בסוטה בפרק משוח מלחמה (מד, א) אמרינן בהדיא דהיכא דמסיימי מחיצאתא לא גזרינן. ומשום הכי פירשו הם ז"ל כההיא דביצה (ביצה י, א) מת בבית ולה פתחים הרבה כולן טמאים, נפתח אחד מהן הוא טמא וכולן טהורין, והכי נמי בזמן שלא פרץ פצימיו הרי הוא כפתוח ואינו מטמא כלים שתחת זיזין שבסביבות הבית אלא מה שתחת הזיז שעל אותו הפתח, אבל פרץ פצימיו אז אינו ראוי ליצא באותו פתח יותר מבשאר מקומות, והלכך כל הכלים שתחת כל זיזין הסביבות טמאין. [מתני':] מי שנשרו כליו בדרך. פירוש: מי שנפלו כליו במים מלשון פירות הנושרין ואינו לשון שריה, כמו שפרש"י ז"ל, ותדע לך מדאמרינן בריש פרק משילין (ביצה לה, ב) מאן דתני מנשירין לא משתבש כדתנן התם מי שנשרו כליו במים. (רשב"א)

דף קמז - א

המנער טליתו בשבת חייב חטאת ולא אמרן אלא בחדתי אבל בעתיקי לית לן בה ולא אמרן אלא באוכמי אבל בחיורי וסומקי לית לן בה והוא דקפיד עלייהו עולא איקלע לפומבדיתא חזא רבנן דקא מנפצי גלימייהו אמר קמחללין רבנן שבתא אמר להו רב יהודה נפוצי ליה באפיה אנן לא קפדינן מידי אביי הוה קאי קמיה דרב יוסף א''ל הב לי כומתאי [חזא דאיכא] טלא עליה הוה קמחסם למיתבה ליה א''ל נפוץ שדי אנן לא קפדינן מידי אמר רב יצחק בר יוסף א''ר יוחנן היוצא בטלית מקופלת מונחת לו על כתיפו בשבת חייב חטאת תנ''ה סוחרי כסות היוצאים בטליתות מקופלות ומונחות על כתיפן בשבת חייבין חטאת ולא סוחרי כסות בלבד אמרו אלא כל אדם אלא שדרכן של מוכרין לצאת כך וחנוני היוצא במעות הצרורין לו בסדינו חייב חטאת ולא חנוני בלבד אמרו אלא כל אדם אלא שדרכו של חנוני לצאת כך והרטנין יוצאין בסודרין שעל כתיפן ולא רטנין בלבד אמרו אלא כל אדם אלא שדרכן של רטנין לצאת בכך א''ר יהודה מעשה בהורקנוס בנו של רבי אליעזר בן הורקנוס שיצא בסודר שעל כתיפו בשבת אלא שנימא כרוכה לו באצבעו וכשבא הדבר לפני חכמים אמרו אפילו אין נימא כרוכה לו באצבעו דרש רב נחמן בר רב חסדא משמיה דרב חסדא הלכה אע''פ שאין נימא כרוכה לו באצבעותיו עולא איקלע לבי אסי בר היני בעו מיניה מהו לעשות מרזב בשבת אמר להו הכי אמר רבי אלעי אסור לעשות מרזב בשבת מאי מרזב אמר ר' זירא כיסי בבלייתא ר' ירמיה הוה יתיב קמיה דר' זירא א''ל הכי מאי א''ל אסור והכי מאי א''ל אסור אמר רב פפא נקוט האי כללא בידך כל אדעתא דלכנופי אסור כל דלהתנאות שרי כי הא דרב שישא בריה דרב אידי מתנאה בסדינו הוה כי אתא רב דימי אמר פעם אחת יצא רבי לשדה והיו שני צידי טליתו מונחין על כתיפו אמר לפניו יהושע בן זירוז בן חמיו של רבי מאיר בזו לא חייב ר' מאיר חטאת אמר ליה דקדק רבי מאיר עד כאן שלשל רבי טליתו כי אתא רבין אמר לא יהושע בן זירוז הוה אלא יהושע בן כפוסאי היה חתנו של ר' עקיבא אמר בזו לא חייב ר' עקיבא חטאת אמר לו דקדק ר''ע עד כאן שלשל רבי טליתו כי אתא רב שמואל בר רב יהודה אמר נשאל איתמר: מתני' הרוחץ במי מערה ובמי טבריא ונסתפג אפילו בעשר אלונטיאות לא יביאם בידו אבל עשרה בני אדם מסתפגין באלונטית אחת פניהם ידיהם ורגליהם ומביאין אותן בידן סכין וממשמשין אבל לא מתעמלין ולא מתגררין אין יורדין לקורדימא ואין עושין אפיקטויזין ואין מעצבין את הקטן ואין מחזירין את השבר מי שנפרקה ידו ורגלו לא יטרפם בצונן אבל רוחץ הוא כדרכו ואם נתרפא נתרפא: גמ' קתני מי מערה דומיא דמי טבריא מה מי טבריא חמין אף מי מערה חמין הרוחץ דיעבד אין לכתחילה לא מכלל

רש"י המנער טליתו. מן העפר: חייב חטאת. דזהו ליבונה: אלא באוכמי. שהאבק מקלקל מראיתה וקפיד עליה: והוא דקפיד עלייהו. ללובשן עד שינערם: קמחללי שבתא. וגלימי אוכמי הוו: לא קפדינן. לא איכפת לן אם יש עליה אבק הלכך לאו ליבון הוא: כומתאי. כובעי: הוה קא מחסם. לשון לא תחסום (דברים כה): למיתבא ליה. שצריך לנער הטל מעליה: בטלית מקופלת. לאחר שנתנה על ראשו הגביה שיפוליה על כתפיו: חייב חטאת. שאין זה דרך מלבוש: והרטנין. על שם מקום: נימא כרוכה על אצבעו. שלא יפול מכתפיו: בר היני: מרזב. מפרש לקמיה: כיסוי בבלייתא. שמסלקין בגדיהם מן הארץ כשהן ארוכין וכופלין אותו כלפי מעלה פרונצי''ש {קפלים} ומחזיקין אותן ע''י חוטין והיינו כמין כיס וכמו מרזב: אסור. משום תקוני מנא: הכי מאי. קולט חלוקו (בפניו) בענין אחד ושואלו כגון זה מרזב או לא וחוזר וקולטו בענין אחר ושואלו: לכנופי. שיהא מתוקן תמיד להעמיד קיפולו לעולם: להתנאות. לפי שעה: מתנאה בסדינו. אחר שנתעטף היה מתקנו על גופו ומיישבו ובחול קאמר כלומר אלמא דאורחיה בהכי וה''ה לשבת: שני צידי טליתו. שבימינו ובשמאלו לצד הקרקע: בן זירוז בזו לא חייב ר''מ חטאת. בתמיה דאין זה דרך מלבוש אלא דרך משוי: דקדק ר''מ ע''כ. בתמיה לחייב חטאת בדבר הדומה להיות מותר כזה שאינה מקופלת ואחוריה נופלין למטה מכתפיו אלא שצידיה היו מונחין על כתפו: שלשל. הורידה למטה שקבל דבריו: נשאל איתמר. לא אירע מעשה זה לרבי אלא שאלו לפניו מהו לצאת בו ובקש להתיר עד שאמרו לפניו משום רבי מאיר חייב חטאת דאיהו סבר הואיל ואינה מקופלת שהרי אחוריה היו נופלין למטה מן כתפיו אלא שצידיה היו מונחים על כתפיו הוה סבר דרך מלבוש הוא: מתני' מי מערה. מי מקוה מקורה שהוא חם ואין חומו יוצא ודוקא חמין נקט ומש''ה קתני הרוחץ דיעבד: ונסתפג. וקינח: אפי' בעשר אלונטיות. סדינין שמקנחין בהן וסיפג בהן זה אחר זה ורבותא היא דלא נפישי מיא בכל חד אפ''ה לא יביאם בידו בתוך ביתו אפי' ע''י עירוב שמא ישכח ויסחט בבואו: אבל עשרה בני אדם. הואיל ומרובין הן מדכרי אהדדי: מסתפגין באלונטית אחת. והיינו נמי רבותא דחדא אלונטית לעשרה נפישא ביה מיא אפילו הכי מביאין אותה בידים: פניהם ידיהם ורגליהם. אורחא דמילתא נקט וה''ה לכל גופם: סכין. שמן בשבת: וממשמשין. ביד על כל הגוף להנאה: אבל לא מתעמלין. לשפשף בכח: ולא מתגררין. גרסינן (מובא בטעות במקום "גרטי"ר" שפירושו לגרד) במגררת שקורין אשטרייל''א {אישטרייל"א: קרצפת, מגרדת} דהוי עובדא דחול: לקורדימא. שם הנהר ובגמ' מפרש טעמא: אפיקטויזין. להקיא: ואין מעצבין את הקטן. לשון ידיך עצבוני (איוב י) שמתקנים ומיישבין עצמותיו וחוליות שדרתו כמדת צלמו ובגמרא אמר טעמא: ואין מחזירין את השבר. עצם שנשבר. כל רפואה אסורה משום שחיקת סמנין: נפרקה. אלויישי''ר {אישלוישייד"א: שמוטה [מדובר ביד או ברגל שנִקעה, דהיינו שעצמה יצאה מפרקה]} בלעז שיצא העצם מפרק שלו: לא יטרפם. לשון ביצים טרופות בקערה (חולין דף סד.): (רש"י)

תוספות המנער טליתו. פי' ר''ח מן הטל שעליו דהיינו כיבוס וליבון חייב חטאת וכן משמע דהוי דומיא דכומתא דרב יוסף אבל בניעור מן העפר כדפירש בקונטרס אין נראה שיהא שייך ליבון: היוצא בטלית מקופלת. איידי דאיירינן במי שנשרו כליו בדרך שאז דרך הוא לקפל טליתו נקטיה הכא: הרטנין. רטנין כמו הרהטנין (הערוך פי' הרצים): מהו לעשות מרזב. נראה לרבי דלענין איסור הוצאה איירי כמו טלית של ד' כנפו' ולוקח שני צידי רוחב טליתו של צד ימינו ונותן על כתף השמאלית ואינו פושטו על כתף אלא מקופל ומונח על כתפו והיינו דקאמר מאי מרזב כיסי בבלייתא שקורין פרונצדר''ה דכשהוא מונח כמו שפירשתי יש בו כיסים מרובים וכל כיסא וכיסא נראה כמין מרזב ומיבעיא ליה אי איכא איסור הוצאה בכך כיון שאינה דרך מלבוש והיינו דקאמר כל אדעתא לכנופי אסור דהיינו כמו שפירשתי ששני צידי הימין מקובצים ומונחים על כתף השמאלית שיכול לילך במהרה. ולא יכביד עליו טליתו אדעתא דלהתנאות שפיר דמי והיינו כשאין צידי טליתו מקובצין אלא צד אחד מונחת על כתפו אצל צוארו וצד האחר נופל על שכמו עד הזרוע ואין בו שום כיסוי והיינו שלשל רבי טליתו דבסמוך שלשל אותו כמו שפירשתי כעין להתנאות והיינו דרך מלבוש וכן פירש בערוך ערך מרזב אסור לעשות מרזב בשבת פירוש כשיעטוף אדם טליתו ויקפיל שני קצותיו כעין דרך קיפול ויניחנה על שכמו השמאלית ויחזור ויקפל שאר הטלית שבצד הימין ויניחנה בכתפו רק מה שפירש שקורין מרזב מה שטליתו מושפלת מהנה ומהנה וחלל כנגד השדרה דנראה כמין מרזב אינו נראה לרבי דא''כ מאי קאמר בתר הכי מאי מרזב כיסי בבלייתא הלא אינו עשוי כעין כיסא. מ''ר: אף מי מערה חמין. שהוחמו באור דאי בחמי טבריא שרי לכתחילה כדאמר בפרק כירה (ד' מ. ושם) והניחו להן חמי טבריא ובפרק שמונה שרצים ' (ד' קט. ושם:): דיעבד אין. אמי מערה קאי ולא תנא במתני' חמי טבריא אלא למידק אף מי מערה חמין: (תוספות)

רשב"א [גמרא:] המנער טליתו. פירש רש"י ז"ל מפני האבק ומשום מלבן. ובתוס' הקשו דלא מצינו לבון בכיוצא בזה. אבל ר"ח ז"ל פירש מנער את הטלית מן הטל כההיא דרבה דבסמוך ומשום מכבס, ולמאן דקפיד הוי פסיק רישיה, ולמאן דלא קפיד ליכא אלא דבר שאין מתכוון שאינו כבוס גמור. טלית מקופלת. פירש רש"י ז"ל לאחר שנתנה על ראשו הגביה שיפוליה על כתפו חייב חטאת שאין זה דרך מלבוש. ומה שיצא רבי לשדה והניח שני צידי טליתו על כתפו, לאו בענין זה היה, דטלית מקופלת היינו כששני צידי הטלית שלפניה ושלאחריה מונחין על כתפו כגון שאנו מתעטפין בטליתות, אבל ההיא דרבי לא קפל אלא הצדדין שלפניו בלבד והיה סבור שזה מותר, וחזר בו מסהדותיהו דהני רבנן. ומכאן יש לאסור בחתנים שלנו שלא יצאו בטליתותיהם ברשות הרבים עד שישלשו. וכן אסר מורי הרב ז"ל. הא דאמר רבי אלעזר אסור לעשות מרזב בשבת. ופירש רבי זירא כיסי בבלייתא, פירש הריא"ף: שטליתו מופשלת הנה והנה וחלל כנגד השדרה שהוא כעין מרזב, וכן פירש בערוך (ערך מרזב). והקשו בתוס' שאין זה דומה לכיס. ורש"י ז"ל פירש שמסלקין בגדיהן מן הארץ כשהן ארוכין וכופלין אותן כלפי מעלה פרוצ"ש בלע"ז ומחזיקין אותן בחוטין ונראין כיס ומרזב ואסור משום תקוני מנא, ורב פפא נתן כלל בדבר שכל שהוא לכנופי ולהעמיד כך תמיד מתוקנין אסור, אבל להתנאות לפי שעה מותר. וגם זה אינו מחוור בעיני. דאין ענין לשמועתנו, דהכא באיסור הוצאה איירינן לומר מה שאינו דרך מלבוש ואסור לצאת בו משום משוי, ולא איירי באיסור תקוני כלי. והם [התוס'] פירשו כיסי בבלייתא שמקפלין טליתן מן הצדדין על כתיפן ועושין קפולין הרבה זה על גב זה זה קטן מזה ודומה למרזב שיש דפנות בין זה לזה וריוח בנתיים, ואינו דרך מלבוש אלא כמשוי ואסור לצאת בו, ואמר רב פפא אדעתא לכנופי כלומר שמקפלו כמו שיכול כדי לרוץ מהר אסור דזה דרך משוי, אבל להתנאות שאין מקפלו כל כך אלא מעט כדי להתנאות בטליתו שפיר דמי דדרך מלבוש בכך, וכן פירש מורי הרב ז"ל. ואין זה דומה לטלית מקופלת, כי טלית מקופלת היינו שראשי הטלית כלומר שפוליה מקופלים ומונחים על כתפו, אבל זה אינו מניח השיפולים ממש על כתפו אלא שמקפל צדדי הטלית מכאן ומכאן. [מתני':] הרוחץ במי מערה ובמי טבריא ונסתפג אפילו בעשר אלונטיאות לא יביאם בידו. הא דקתני נסתפג, לאו דוקא נסתפג, אלא אפילו לכתחילה מסתפג בהן וכדקתני אבל עשרה בני אדם מסתפגין, ואין בין יחיד למרובין אלא שיחיד לא יביאנו דלמא משתלי וסחיט, וברבים לא חיישינן דכל חד וחד מדכר לחבריה, אבל לענין מסתפג הוא הדין ליחיד, דאי לא, ליתני לא יסתפג ואם נסתפג לא יביא ובהדיא תניא בברייתא מסתפג אדם באלונטית ומניחה בחלון. וקשיא לי למה לא אסרו להסתפג דלמא סחיט וכדאמרינן בפרק אלו קשרים (קיג, ב) היה מהלך בשבת ופגע באמת המים אם יכול להניח רגלו הראשונה קודם שיעקור רגלו שניה מותר, ואם לאו אסור, ואתקיף עליה רבא היכי ליעביד, לינחות זמנין דמיתווסן מאניה מיא ואתי לידי סחיטה, והתם חיישינן אפילו אדלמא אתווסאן מאניה, כל שכן הכא דמסתפג בהן ממש. ועוד ההיא דריש פרק טומנין (מח, א) דפרס דסתודר אפומא דכובא, ונזהיה (רבא) [רבה] משום דדלמא סחיט. ויש לומר דלא אסרו להסתפג ברוחץ דאם כן אתה אוסר עליו אפילו רחיצה, שאין דרך לרחוץ בלא להסתפג ואין הדבר עומד, ובמקומות אחרים נמי התירו לצורך, כגון שומר פירות שהתירו לו לעבור עד צוארו במים (יומא עז, ב), ואינו צריך להגביה בגדיו, ואדרבא אמרו ובלבד שלא יוציא ידו מתחת שפת חלוקו. הרוחץ דיעבד אין לכתחילה לא. כתב הריא"ף ז"ל: ואי קשיא לך הא דגרסינן בפרק שמנה שרצים (קט, א) רוחצין במי גרר ובחמי טבריא, אלמא רוחצין לכתחילה. ותירץ דהרוחץ לאו אחמי טבריא קאי אלא אמי מערה, ולא תני טבריא אלא לגלויי אמי מערה, מה מי טבריא חמין אף מי מערה חמין, ומי מערה אמאי לא שרי לכתחילה משום דמטללא כדאמרינן בפרק שור שנגח את הפרה (ב"ק נ, ב) מערה מרבעא ומטללא, הלכך נפיש הבלא דידיה ואתי לידי זיעה ומשום הכי אסור לכתחילה. ואין זה מחוור. שהזיעה יותר מותרת מן הרחיצה, דלא נאסרה זיעה אפילו בחמי האור אלא משום גזירה דרחיצה כדאיתא בפרק כירה (מ, א) וכיון דרחיצה דחמי טבריא מותרת כל שכן הזיעה בהן. ועוד דאי מי מערה דחמי טבריא קאמר, מאי קאמר מני רבי שמעון, דהא אפילו רבי יהודה לא פליג אלא בחמי האור, אלא מי מערה דחמי האור קאמר, שכן דרכן להחם מערב שבת וכדי להעמיד חומן מניחן במערה דמטללא, ולעולם מי טבריא אפילו מטללא נמי דלגמרי התירו חמי טבריא, וכמו שאמרו בפרק כירה (שם) ראו שאין הדבר עומד התירו להם חמי טבריא, ומשמע דלגמרי התירו. וכן דעת מורי הרב ודעת הרמב"ן ז"ל. (רשב"א)

דף קמז - ב

דלהשתטף כל גופו אפי' לכתחילה שפיר דמי מני ר''ש היא דתניא לא ישתטף אדם בין בחמין בין בצונן דברי ר''מ ר''ש מתיר ר' יהודה אומר בחמין אסור בצונן מותר: ונסתפג אפילו בעשר אלונטיות: רישא רבותא קמ''ל וסיפא רבותא קמ''ל רישא רבותא קמ''ל דאפילו הני דלא נפישי בהו מיא כיון דחד הוא אתי לידי סחיטה וסיפא רבותא קמ''ל אפילו הני דנפישי בהו מיא כיון דרבים נינהו מדכרי אהדדי: תנו רבנן מסתפג אדם באלונטית ומניחה בחלון ולא ימסרנה לאוליירין מפני שחשודים על אותו דבר רבי שמעון אומר מסתפג באלונטית אחת ומביאה בידו לתוך ביתו אמר ליה אביי לרב יוסף הלכתא מאי אמר ליה הא ר' שמעון הא רבי הא שמואל הא ר' יוחנן ר' שמעון הא דאמרן רבי דתניא אמר רבי כשהיינו למדין תורה אצל ר' שמעון בתקוע היינו מעלין שמן ואלונטית מחצר לגג ומגג לקרפף עד שהיינו מגיעין אצל מעין שהיינו רוחצין בו שמואל דאמר רב יהודה אמר שמואל מסתפג אדם באלונטית ומביאה בידו לתוך ביתו ר' יוחנן דאמר ר' חייא בר אבא א''ר יוחנן הלכה מסתפג אדם באלונטית ומביאה בידו לתוך ביתו ומי א''ר יוחנן הכי והא''ר יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן ונסתפג אפילו בעשר אלונטיות לא יביאם בידו ההוא כבן חכינאי מתני לה א''ר חייא בר אבא אר''י האוליירין מביאין בלרי נשים לבי בני ובלבד שיתכסה בהן ראשן ורובן סכניתא צריך לקשר ב' ראשיה למטה א''ר חייא בר אבא א''ר יוחנן למטה מכתפיים אמר להו רבא לבני מחוזא כי מעבריתו מאני לבני חילא שרביבו בהו למטה מכתפיים: סכין וממשמשין: ת''ר סכין וממשמשין בבני מעיים בשבת ובלבד שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול היכי עביד ר' חמא בר חנינא אמר סך ואח''כ ממשמש ר' יוחנן אמר סך וממשמש בבת אחת: אבל לא מתעמלין: א''ר חייא בר אבא א''ר יוחנן אסור לעמוד בקרקעיתה של דיומסת מפני שמעמלת ומרפא אמר ר' יהודה אמר רב כל ימיה של דיומסת עשרים ואחד יום ועצרת מן המנין איבעיא להו עצרת (בתחלה) להאי גיסא או להאי גיסא ת''ש דאמר שמואל כולהו שקייני מדיבחא ועד עצרתא מעלו דילמא התם הוא דכמה דקריר עלמא מעלי אבל הכא משום הבלא הוא כיון דחמים עלמא טפי מעלי אמר רבי חלבו חמרא דפרוגייתא ומיא דדיומסת קיפחו עשרת השבטים מישראל רבי אלעזר בן ערך איקלע להתם אימשיך בתרייהו איעקר תלמודיה כי הדר אתא קם למיקרי בספרא בעא למיקרא {שמות יב-ב} החדש הזה לכם אמר החרש היה לבם בעו רבנן רחמי עליה והדר תלמודיה והיינו דתנן ר' נהוראי אומר הוי גולה למקום תורה ואל תאמר שהיא תבא אחריך שחבריך יקיימוה בידך ואל בינתך אל תשען תנא לא ר' נהוראי שמו אלא ר' נחמיה שמו ואמרי לה ר' אלעזר בן ערך שמו ולמה נקרא שמו ר' נהוראי שמנהיר עיני חכמים בהלכה: אבל לא מתגררין: ת''ר אין גוררין במגררת בשבת רשב''ג אומר אם היו רגליו מלוכלכות בטיט ובצואה גורר כדרכו ואינו חושש רב שמואל בר יהודה עבדא ליה אימיה מגררתא דכספא: אין יורדין לקורדימא וכו': מאי טעמא משום פיקא: ואין עושין אפיקטויזין בשבת: אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן לא שנו אלא בסם אבל ביד מותר תניא רבי נחמיה אומר אף בחול אסור מפני הפסד אוכלין: ואין מעצבין את הקטן: אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן לפופי ינוקא בשבת שפיר דמי והאנן תנן אין מעצבין התם בחומרי שדרה דמיחזי כבונה: ואין מחזירין את השבר: אמר רבי חנא בגדתאה אמר שמואל

רש"י גמ' דלהשתטף. שופכן על גופו דלאו דרך רחיצה היא שרי לכתחילה אפי' בחמין: סיפא. אבל עשרה בני אדם כו': ומניחה בחלון. הסמוכה לכותל המרחץ: לאוליירין. בלנים: על אותו דבר. סחיטה: הא רבי והא ר''ש כו'. הרי כל אלו שמתירין: מחצר לגג כו'. ר''ש לטעמיה דאמר בעירובין (דף עד.) אחד גגות אחד חצירות וא' קרפיפות כולן רשות אחת הן לטלטל מזה לזה ואפילו של בעלים הרבה: עד שהיינו מגיעין כו'. ומסתמא לא היו מניחין אותה על המעין במקום הפקר: כבן חכינאי מתני לה. דברי בן חכינאי מסיים בה ולאו סתמא: האוליירין. בלנין: מביאין בלרי נשים. סדינים שהנשים מסתפגין בהם מותר להביאן דרך מלבוש לבית המרחץ: סכניתא. סודר גדול שתלוי לו בין כתפיו וראשו עטוף בו: צריך לקשור שני ראשיה. זה בזה שלא תפול מראשו: כי מעבריתו מאני לבני חילא. כשתביאו בגדי העובדי כוכבי' בני החיל המוטלי' עליכם לשמשן ואתם מביאים להם בשבת דרך רשות הרבים: שרביבו בהו למטה מכתפיים. שלא יהיו שוליהם מונחים בכתפיהם אלא משוכי' למטה שיהא נראה לבוש: סך ואח''כ ממשמש. [דקסבר] בחול ממשמש ואחר כך סך: דיומסית. שם נהר שמימיו מלוחים: שמעמלת. מחממת: ומרפא. שהטיט מלוח: כל ימיה. ימי רפואתה: להאי גיסא כו'. מתחלת הימים או בסוף: שקייני. משקין לרפואה: מדבחא לעצרת. אלמא עצרת בסוף: חמרא דפרוגיתא. שם מדינה שיינה משובח: קפחו עשרת השבטים. שהיו בעלי הנאה ועסוקים בכך ולא היו עוסקים בתורה ויצאו לתרבות רעה: להתם. לפורגיתא ודיומסית: אימשיך בתרייהו. אחר היין והרחיצה: איעקר תלמודיה. נעקר תלמודו ושכחו: החרש. היה לבם: הוי גולה למקום תורה. אם ת''ח אתה אל תשב אלא במקום ת''ח חברך ואל תאמר תלמידים הם יבואו אלי ודי לי בכך למה אהיה גולה: שחביריך יקיימוה בידך. שתהא רגיל אצלם וכשתשנה מסכת אחת והם אחרת תשמענה ותהא סדורה בפיך ואל תשתכח הימנה: ואל בינתך אל תשען. לומר חכם גדול אני וזכרן וכשאחזור פרק זה או מסכת זו לא תשתכח חברתה ממני: מגררת. אשטריי''ל {אישטרייל"א: קרצפת, מגרדת} ואדם מגרר בה: מגירתא דכספא. לשבת: משום פיקא. טיט של אותו נהר מחליק ובגדי האדם נישורין במים כשהוא נופל ואתי לידי סחיטה: אלא בסם. דדמי לרפואה וגזירה משום שחיקת סמנין: אבל ביד. להכניס יד לתוך גרונו עד שיקיא מותר: מפני הפסד אוכלין. שבמעיו ומתוך כך הוא רעב וחוזר ואוכל: לפופי. אונמלוטי''א {אינמיילולי"ר: לחתל [וראה סוטה יא: וב"מ עד.]} כמו שעושי' לקטן שיתיישבו אבריו ולא יתעקם: בחומרי שדרה. חוליות של שדרה שנתפרקה אחת מהן ולאחר זמן קמיירי דאי ביום לידה אמרי' (לעיל דף קכט:) כל האמור בפ' תוכחה דיחזקאל עושין לחיה בשבת: (רש"י)

תוספות דתניא א''ר כשהיינו למדין תורה כו'. מסתמא יחידי היה שלא היה אלא אחד מתלמידיו עמו כשהיה רוחץ כדתניא במקום שנהגו (פסחים דף נא.) שלא ירחוץ תלמיד עם רבו ואם היה רבו צריך לו מותר ומסתמא ר''ש לא היה צריך אלא לאחד כשהיה רוחץ וכשהיו שבים לביתם היה התלמיד נושא האלונטית בפני עצמה שר''ש לא היה נושא עמו דהא ס''ל שיחיד מותר להביאה ולא חיישינן לסחיטה והא דקאמר היינו ר''ל כל אחד ואחד בפני עצמו כשהיה מגיע יומו לשמש רבו ולעיל בפ' כירה (דף מ:) גרסינן מעשה בתלמיד של ר' מאיר שנכנס אחריו לבית המרחץ ויש ספרים דגרסי תלמידיו ואיננו ובכל הספרים גרסי לקמן בפרק שואל (דף קנא:) תלמידו. מ''ר: צריך לקשר שני ראשיה למטה. בגיטין בפ' הנזקין (דף נט.) מפרש דסכניתא הוא בגד דק דאמרינן סוכני וחומר כי אמגוזא ופלגא דאמגוזא ומשום הכי צריך לקשר שני ראשיה למטה שלא יפריחנו מעליו הרוח ואתי לאתויי או משום דנראה כעין משוי לפי שהוא דק מאד ואינו נראה מלבוש אא''כ נראה קשור: אין מעצבין את הקטן. פירשנו [בריש כל הכלים] (דף קכ''ג.) ד''ה אסובי: (תוספות)

רשב"א הא דאמרינן: רבי היא דתניא אמר רבי כשהיינו למדין תורה אצל ר"ש כו'. איכא למידק ומאי ראיה והא התם אחריני הוו בהדיה, וכדתניא היינו מעלין שמן ואלונטית, ולא אסרו אלא ביחיד. ותירצו בתוס' ז"ל דמסתמא כיון דסבירא ליה כותיה בחצר וגג וקרפף שהוא כרשות אחד, מסתמא הוא הדין נמי דסבירא ליה כותיה בהא נמי וביחיד היה מביאו. ולי נראה דכיון שהיה עמו לא היו נוהגין בפניו שלא כדבריו שלא לכבוש את המלכה עמו בבית. הדרן עלך פרק חבית (רשב"א)

דף קמח - א

הלכה מחזירין את השבר רבה בר בר חנה איקלע לפומבדיתא לא על לפירקיה דרב יהודה שדריה לאדא דיילא א''ל זיל גרביה אזיל גרביה אתא אשכחיה דקא דריש אין מחזירין את השבר א''ל הכי אמר רב חנא בגדתאה אמר שמואל הלכה מחזירין את השבר א''ל הא חנא דידן והא שמואל דידן ולא שמיע לי ולאו בדינא גרבתיך: מי שנפרקה ידו כו': רב אויא הוה יתיב קמיה דרב יוסף שניא ליה ידיה א''ל הכי מאי אסור והכי מאי א''ל אסור אדהכי איתפח ידיה א''ל מאי תיבעי לך הא תנן מי שנפרקה ידו או רגלו לא יטרפם בצונן אבל רוחץ כדרכו ואם נתרפא נתרפא א''ל ולא תנן אין מחזירין את השבר ואמר רב חנא בגדתאה אמר שמואל הלכה מחזירין את השבר אמר ליה כולהו בחדא מחיתא מחיתנהו היכא דאיתמר איתמר היכא דלא איתמר לא איתמר:

רש"י הלכה מחזירין את השבר. סבירא ליה לשמואל מחזירין תנן: אדא דיילא. מנשטר''ל {מינישטרי"ל: פקיד, שוטר} ממונה: גרביה. קח בגדו עד שיבא: אתא. רבה אשכחיה לרב יהודה כו': הא חנא דידן. ממקומנו הוא ולא שמענו זאת מפיו עד הנה: ולאו בדינא גרבתיך. בתמיה שאילו לא באת לא למדנו: שניא ליה ידיה. נשתנית ידו ממקומה אשולשיינ''ר {אישלוישיי"ר: לשמוט [ראה לעיל קמז.]} בלע''ז: הכי מאי. היה עושה בענינים הרבה ושואל: בחדא מחיתא מחיתנהו. באריגה אחת ארגתו: היכא דאיתמר. דמתניתין לאו דוקא תנן איתמר: (רש"י)

רשב"א [מתני':] ובלבד שלא יאמר לו הלויני. ונשים שאינן מכירות בין הלויני להשאילני צריכות לומר תן לי וכיוצא בזה מלשונות שאין משמען לשון הלואה. [גמרא:] אמר ליה השאילני לא אתי למיכתב, הלויני אתי למכתב. פירש רש"י ז"ל: משום דסתם הלואה שלושים יום, וכדי שלא ישכח כותב על פנקסו, אבל שאלה אין לה זמן אלא כל זמן שמשאיל רוצה ליטול את שלו נוטל, ולפיכך הצריכוהו לומר כאן השאילני אף על גב שאינו חוזר בעין וכל שאינו חוזר בעין לא שייך ביה לשון השאלה אלא לשון הלואה, דהכי קאמר ליה הריני מחזיר לך כל זמן שתרצה כמו שאלה. והא דאמרינן במנחות (מד, א) טלית שאולה כל שלושים יום פטורה מן הציצית, לאו משום דשאלה סתמא שלושים יום, אלא משום דדרכן של בני אדם להשאיל בפירוש כליהם עד שלושים יום, הלכך אף זה כשאינו מטיל בה ציצית לא אתי לידי חשדא, דמימר אמרו דטלית שאולה היא, הא לבתר מכאן אתי לידי חשדא, ולעולם המשאיל סתם אין לו זמן, וכשורא דמטללתא נמי דכל שלושים יום אין לו חזקה (ב"ב ו, ב), היינו משום דסתם בני אדם אינם מקפידין בכך עד שלושים יום. אבל ר"ת ז"ל וכן הרב בעל העיטור ז"ל סוברין דשאלה כהלואה בדבר זה דסתמן שלושים יום מההיא דמנחות, והכא הכי קאמר: שאלה כיון שהיא חוזרת בעיניה ואינו רואה אותה לא חייש לשכחה, מה שאין כן בהלואה דחייש לשכחה ואתי למיכתב, והכא נמי אע"פ דאינה חוזרת בעין, כיון דהוי ליה למימר הלויני ואמר השאילני מינכרא מלתא ולא אתי למיכתב. ודברי רש"י ז"ל נראין עיקר. וכן משמע בסמוך וכמו שאני עתיד לכתוב בסייעתא דשמיא. ומכל מקום מסתברא שאפילו לדברי רש"י ז"ל אסור לומר לו הלויני על מנת שאחזיר לך כל זמן שתרצה, דכיון דהלואה היא שנתנה להוצאה והוא אומר לו בלשון הלואה, אע"פ שהתנה עמו שיחזיר לו כל זמן שירצה, אפילו הכי אין דרכן של מלוים לתבוע ולדחוק את הלוה תוך שלושים, ואתי למכתב דלא מינכרא מלתא. ותדע לך, דאפילו כי אמר השאילני לא סגי ליה בהכין אי לאו משום דשרו ליה רבנן משום דלא ליתי לאימנועי משמחת יום טוב. ה"ג רש"י ז"ל: אמר ליה כיון דהשאילני שרו ליה רבנן הלויני לא שרו ליה רבנן מינכרא מלתא ולא אתי למכתב. והיא גירסא דייקא. ויש ספרים שכתוב בהן: א"ל בחול דלא שנא כי אמר ליה הלויני לא שנא כי אמר ליה השאילני לא קפדינן עילויה, אתי למכתב, בשבת דהשאילני שרו ליה רבנן הלויני לא שרו ליה רבנן, מינכרא מלתא ולא אתי למיכתב. ונ"ל לפרשה הכין וכיון דבחול זימנין דבעי למימר הלויני, כלומר בדברים שהן הלואה שנתנו להוצאה, ואפילו הכי אמר השאילני והוא כותב על פנקסו, א"כ אף בשבת מאי היכרא אית ליה, דאין בין לשון הלואה ללשון שאלה ולא כלום, ובתרווייהו אתי למיכתב כדרך שהוא כותב בחול, א"ל בחול כיון שנתנה להוצאה מידע ידע דלהוצאה היא ואע"ג דא"ל לשון שאלה, והלכך הוא כותב כאילו אמר לו הלויני, אבל הכא דבדוקא א"ל השאילני דלא שרו ליה רבנן למימר ליה הלויני, מינכרא ליה מלתא ולא אתי למיכתב. (רשב"א)

פרק עשרים ושלוש - שואל

מתני' שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן ובלבד שלא יאמר לו הלויני וכן האשה מחבירתה ככרות ואם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו ועושה עמו חשבון לאחר שבת וכן ערב פסח בירושלים שחל להיות בשבת מניח טליתו אצלו ונוטל את פסחו ועושה עמו חשבון לאחר יום טוב: גמ' א''ל רבא בר רב חנן לאביי מאי שנא השאילני ומאי שנא הלויני אמר ליה השאילני לא אתי למיכתב הלויני אתי למיכתב והא כיון דבחול זימנין דבעי למימר ליה הלויני וא''ל השאילני ולא קפיד עילויה ואתי למיכתב בשבת נמי אתי למיכתב א''ל (בחול דלא שנא כי א''ל הלויני ל''ש כי א''ל השאילני לא קפדינן עילויה אתי למיכתב דהשאילני הוא דשרו ליה רבנן הלויני לא שרו ליה מינכרא מילתא ולא אתי למיכתב א''ל רבא בר רב חנן לאביי מכדי אמרו רבנן כל מילי דיום טוב כמה דאפשר לשנויי משנינן הני נשי דמליין חצבייהו מיא מ''ט לא משנין משום דלא אפשר היכי לעבדי דמליין בחצבא רבא לימלו בחצבא זוטא הא קא מפשו בהילוכא דמליין בחצבא זוטא לימלו בחצבא רבא קא מפשו במשוי

רש"י מתני' שואל שלא יאמר הלויני. מפרש בגמרא: שחל להיות בשבת. ולא נזכר מע''ש לקנות: לאחר יו''ט. ליום שלישי: גמ' הלויני. משמע לזמן מרובה וקיי''ל במסכת מכות (דף ג:) סתם הלואה ל' יום ואתי מלוה זה לכתוב על פנקסו כך וכך הלויתי כדי שלא ישכח: א''ל. וכיון דבחול נמי זימנין דבעי למימר הלויני ואמר השאילני: ולא קפיד עליה. והויא הלואה: בשבת נמי. כי אמר השאילני סבר דהלואה היא ואתי למכתב ומאי היכר איכא: ה''ג א''ל בשבת כיון דהשאילני שרו ליה רבנן הלויני לא שרו ליה מינכרא מילתא ולא אתי למכתב: אמרו רבנן. במסכת ביצה: כל כמה דאפשר לשנויי משנינן. דאמרינן המביא כדי יין לא יביאם בסל ובקופה כו': (רש"י)

תוספות מתני' שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן ובלבד שלא יאמר לו הלויני. פירש רש''י טעמא משום דסתם הלואה ל' יום ולפי שהוא לזמן מרובה יותר משאלה אתי למיכתב וקשה לר''ת דסתם שאלה ל' יום כדאמר במנחות בהתכלת (דף מד.) טלית שאולה כל ל' יום פטורה מן הציצית ואמרינן נמי התם הדר באכסני' בא''י והשוכר בית בחו''ל כל ל' יום פטור מן המזוזה מכאן ואילך חייב במזוזה אלמא דסתם שאלה ל' יום איתא ולהכי פטורה כל ל' יום דאמר שאולה היא אבל מכאן ואילך נראה כמו שלו ומיהו יכול לומר לרש''י לאו משום דאי מתבע ליה לדינא בתוך ל' יום שאין צריך להחזיר דודאי היה חייב להחזיר דעבידי אינשי דמשאלי פחות משלשים יום אבל טפי לא משאלי הלכך עד ל' יום אמרי אינשי שאולה היא ור''י פירש לנו דהיינו טעמא בשאלה לפי שהיא חוזרת בעין לא אתי למיכתב אבל לשון הלואה אינו חוזר בעין ואתי למיכתב ואע''ג דכי שאיל מיניה כדי יין וכדי שמן לא הדרי בעין מ''מ מתוך שמזכיר לו לשון שאלה זכור הוא ולא אתי למיכתב. מ''ר וכן . פירש ה''ר פורת: אתקין רבא במחוזא דדרו בדוחקא כו'. ברוב ספרים אינו כתוב כאן ולא בפירוש רש''י ובריש המביא כדי יין (ביצה דף ל. ושם) נראה שהוא מקומו וזה לשון פירוש הקונטרס בביצה דדרו בדוחקא משוי שאדם יחיד נושא בחול על כתיפו בטורח אם בא לשאתו לצורך יום טוב ביו''ט כגון חבית או שק מלא פירות ישאנו ביו''ט. בדיגלא עתר שקורין פורק''א כדרך נושאי מלח למכור מפני שצריך לשנות וכשמשנה ישנה להקל משאו ולא להרבות טורח ביו''ט ועתר זה נוח לשאת בו משא כבד וכשנושא בו חבית הנישאת בכתף ישנה להקל דדרו בדיגלא משוי חבית גדולה שרגילה לשאת בדיגלא לידרו באגרא ישאהו ביו''ט בב' בני אדם במוט על כתפים דהיינו נמי שינוי להקל דדרו באגרא במוט על כתפים לידרו ביו''ט אותו משוי באכפא במוט בידים משום שינוי ואפילו אינו להקל מ''מ שינוי הוא ואינו מרבה טורח בשינוי דדרו באכפא ניפרוס סודרא קל הוא ואינו מכביד ושינוי בעלמא הוא ולהצנע עד כאן לשונו ומשמע מתוך פירושו דכל אלה משוי אחד להם בשוה ואין זה נושא יותר אלא שנושא משאו בענין אחר ממה שהיה רגיל וזה דחקו שאם נפרש שכל אלו ממעטים משאם מאשר היו רגילים לשאת קשיא הא דאמר בסמוך מפשי בהילוכא משמע מפירושא דאגרא נושאים שני בני אדם שפיר במוט בשנים ויש בו משוי שני בני אדם שנושאים כל מה שרגילין לשאת בדיגלא ודיגלא היא משוי שני בני אדם כדמשמע בבבא מציעא בס''פ השוכר את האומנים (דף פג.) וקשיא לר' דהתם משמע נמי דאגרא אין בו משוי לשני בני אדם דאמר התם דדרו באגרא ואיתבר משלם פלגא מ''ט נפיש לחד וזוטר לתרי ודמי לפשיעה ודמי לאונס בדיגלא משלם כולה משמע דלא הוי זוטר לתרי נראה דאגרא לשום אדם אינו נראה עובדא דחול כמו דיגלא ומשום הכי דדרו בדיגלא לידרו באגרא ואע''פ שמפיש בהילוכא יכול לשנות כיון שאינו נראה כל כך עובדא דחול והשתא אתי שפיר דדרו באגרא לידרו באכפא אע''פ שבוודאי מרבה במשאוי הוא בנושא בידים המוט מכשנושאו על כתיפו מ''מ כיון שאינו נראה עובדא דחול כמו אגרא יכול לעשות כעין שמצינו גבי בהמה מסוכנת דתנן בביצה (דף כה.) שחטה בשדה לא יביאנה במוט אלא מביאה בידו אברים אברים ותנן נמי (דף כט: ושם) בהמביא כדי יין לא יביאם בסל ובקופה אלא מביא הוא על כתפיו או לפניו אלמא הני אע''ג דמפשי בהילוכא כיון שאינו עושה כל כך כדרך שעושה בחול יש לו לשנות וההיא דבסמוך דמליין בחצבא זוטא ודמליין בחצבא רבה תרווייהו עובדא דחול ובענין שנושאים זה נושאים זה הלכך אין לו לשנות לא להקל ולא להכביד כדפי' טעמא ובההיא דלעיל בריש מפנין (דף קכז.) לא שייכא עובדא דחול שאינו מטלטל אלא בבית מזוית לזוית. מ''ר. ובההיא דשחטה בשדה פירש בריש מפנין (ג''ז שם) בע''א וכמו שפירש כאן עיקר ועוד קשה לי לפי' הקונטרס דדרו באכפא אמאי ניפרוס סודרא עליה הוה ליה למימר לידרו באגרא כיון שאינו משנה להכביד יותר מאכפא כמו שמשמע נמי מתוך פירושו ולפירוש רבי אתי שפיר: (תוספות)

דף קמח - ב

ניפרוס סודרא אתי לידי סחיטה נכסייה בנכתמא זימנין דמיפסק ואתי למקטריה הלכך לא אפשר וא''ל רבא בר רב חנן לאביי תנן לא מספקין ולא מטפחין ולא מרקדין ביו''ט וקא חזינן דעבדין ולא אמרינן להו ולא מידי ולטעמיך הא דאמר רבא לא ליתיב איניש אפומא דלחייא דילמא מיגנדר ליה חפץ ואתי לאיתויי והא קא חזינן נמי דמותבי חצבי ויתבן אפומא דמבואה ולא אמרינן להו ולא מידי אלא הנח לישראל מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין סבור מינה הנ''מ בדרבנן אבל בדאורייתא לא ולא היא ל''ש בדרבנן ול''ש בדאורייתא דהא תוספת דיוה''כ דאורייתא היא וקא חזינן להו דקאכלי ושתו עד שתחשך ולא אמרי' להו ולא מידי: וכן אשה מחבירתה ככרות: בשבת הוא דאסיר אבל בחול שפיר דמי לימא מתני' דלא כהלל דתנן וכן היה הלל אומר לא תלוה אשה ככר לחבירתה עד שתעשינה דמים שמא יוקרו חטין ונמצאו באות לידי רבית אפילו תימא הלל הא באתרא דקיץ דמיה הא באתרא דלא קיץ דמיה: ואם אינו מאמינו: איתמר הלוואת יו''ט רב יוסף אמר לא ניתנה ליתבע ורבה אמר ניתנה ליתבע רב יוסף אמר לא ניתנה ליתבע דאי אמרת ניתנה ליתבע אתי למיכתב רבה אמר ניתנה ליתבע דאי אמרת לא ניתנה לא יהיב ליה ואתי לאימנועי משמחת יו''ט תנן אם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו אי אמרת בשלמא לא ניתנה ליתבע משום הכי מניח טליתו אצלו ועושה עמו חשבון לאחר שבת אלא אי אמרת ניתנה ליתבע אמאי מניח טליתו אצלו ליתן ליה ולתבעיה אמר לא בעינא דליקום בדינא ודיינא מתיב רב אידי בר אבין השוחט את הפרה וחילקה בראש השנה אם היה חדש מעובר משמט ואם לאו אינו משמט ואי לא ניתנה ליתבע מאי משמט שאני התם דאיגלאי מילתא דחול הוא ת''ש מסיפא אם לאו אינו משמט אי אמרת בשלמא ניתנה ליתבע היינו דקתני אינו משמט אלא אי אמרת לא ניתנה ליתבע אמאי אינו משמט דאי יהיב ליה שקיל מכלל דרישא אי יהיב ליה לא שקיל רישא צריך למימר ליה משמט אני סיפא לא צריך למימר ליה משמט אני כדתנן המחזיר חוב בשביעית יאמר לו משמט אני ואם אמר לו אעפ''כ יקבל ממנו משום שנאמר {דברים טו-ב} וזה דבר השמטה רב אויא שקיל משכונא רבה בר עולא מערים איערומי: וכן ערב פסח: א''ר יוחנן מקדיש אדם פסחו בשבת וחגיגתו ביו''ט נימא מסייע ליה וכן ערב פסח בירושלים שחל להיות בשבת מניח טליתו אצלו ונוטל את פסחו ועושה עמו חשבון לאחר יו''ט הכא במאי עסקינן בממנה אחרים עמו על פסחו דמעיקרא מיקדש וקאי והא אנן תנן אין נמנין על הבהמה בתחילה ביו''ט שאני הכא כיון דרגיל אצלו כמאן דאימני ביה מעיקרא דמי והא תני רבי הושעיא הולך אדם אצל רועה הרגיל אצלו ונותן לו טלה לפסחו ומקדישו ויוצא בו התם נמי כיון דרגיל אצלו אקדושי ליה מעיקרא והא מקדיש קתני הקדש עילוי מדרבנן ומי אמר ר' יוחנן הכי והא אמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן לא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין ולא מגביהין תרומות ומעשרות כל אלו ביו''ט אמרו ק''ו בשבת לא קשיא כאן בחובות שקבוע להן זמן כאן בחובות שאין קבוע להן זמן: מתני' מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו אבל לא מן הכתב מפיס אדם עם בניו ועם בני ביתו על השולחן ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד מנה קטנה ומטילין חלשין על הקדשים ביו''ט אבל לא על המנות:

רש"י בנכתמא. כיסוי: זימנין דמיפסק כו'. כיון דמצרכת ליה כיסוי קטר ליה בכד וזימנין דמיפסק ואתי למקטריה והיא קשר של קיימא דאסור מדאורייתא: ואתי לידי סחיטה. ודקאמר במסכת ביצה ניפרוס סודרא עלויה כו' [התם] בדבר יבש קא מיירי: אין מספקין. כף אל כף משום אבל: מטפחין. על הלב: מרקדין. לשמחה וטעמא מפרש במסכת ביצה שמא יתקן כלי שיר: אפומא דלחייא. לפי שאין ניכר כל כך בין מבוי לרה''ר: ואתי לאתויי. חפץ המתגלגל תוך ד' אמות: ומגנדר חצביהן ומייתין ליה ל''ג: בשבת הוא דאסור. לומר הלויני משום מכתב: הא בחול שרי. ולא חיישינן לרבית ואף על גב דבלשון הלואה קאמר ליה: באתרא דקיץ דמייהו. דככרות לא אתי לידי רבית שאם יוקירו יתן דמיהן: לא ניתנה ליתבע. בב''ד שאין ב''ד נזקקין לה לעולם: בדינא ודיינא. לא לבא לדין ולא לברור דיין ולהטריח את עצמו: השוחט את הפרה וחילקה בראש השנה. של מוצאי שביעית ללוקחים ובהקפה וקיי''ל שביעית משמטת בסופה דכתיב מקץ: אם היה חדש. אלול מעובר ועשו ראש השנה שני ימים משמט דיום טוב ראשון של סוף שביעית היה ונמצאת זו הלואת שביעית ואם לאו הויא לה הלואת מוצאי שביעית ואינו משמט: ל''ג אי אמרת בשלמא כו' ה''ג ואם לא ניתנה ליתבע מאי משמט הואיל ואין ב''ד נזקקין לכופו שמוטה היא ועומדת: דחול הוא. שהרי חדש מעובר ולא הוי יו''ט עד למחר הלכך אי לאו דשביעית הוא הוה גבי: אם לאו אינו משמט. אלמא ניתנה ליתבע ומשני מאי אינו משמט דאי יהיב ליה שקיל: מכלל דרישא אי יהיב ליה לא שקיל. בתמיה: רישא. דהלואת שביעית היא אי נמי יהיב ליה לוה צריך למימר ליה מלוה משמט אני: ואם אמר. לוה אעפ''כ איני חפץ שישמטו יקבל ממנו: דבר השמטה. אפילו מקבל חובו יזכיר לו שמיטה בדבורו: שקיל משכונא. בשעת הלואה מהלואת יו''ט: מערים איערומי. לאחר י''ט לוקח ממנו שום חפץ ומעכבו: פסחו בשבת. אם חל י''ד בשבת: וחגיגתו ביו''ט. ביום הקרבתה מותר להקדיש ואע''ג דתנן אלו הן משום שבות אין מקדישין הני כיון דהקרבתן דוחה קדושתן דוחה: בממנה אחרים עמו. כדכתיב (שמות יב) במסכת נפשות: על פסחו. שהיה קדוש ועומד מאתמול: אקדושי. מקדיש ליה רועה מע''ש שהרי יודע שזה סומך עליו: עילוי. מעלה בעלמא שיקדישו בעלים: הא. דקתני אין מקדישין בחובות שאין קבוע להן זמן קאי שאין הקרבתן דוחה שבת: מתני' פרפרותיו. מיני מעדנים: אבל לא מן הכתב. אם כתב מע''ש כך וכך אורחים פלוני ופלוני זמנתי כדי שלא ישכחם לא יקרא באותו כתב בשבת ובגמ' מפרש טעמא: מפיס. לשון פייס מטיל פייס לחלק מי מגיע כל מנה ומנה: ובלבד שלא יתכוין לעשות כו'. שיהו המנות שוות ולא תהא אחת גדולה ואחת קטנה לזכות בגדולה הזוכה ע''פ הגורל והמתחייב ע''פ הגורל לקטנה יטלנה ובגמ' מפרש טעמא: חלשים. גורלות: על הקדשים. בין הכהנים: אבל לא על המנות. בגמרא מפרש: (רש"י)

תוספות ניפרוס סודרא עליה אתי למסחטיה. מכאן מייתי ר''ת ראיה דביין ושמן לא שייכא סחיטה לעיל בשלהי שמונה שרצים (דף קיא. בד''ה האי מסוכרייתא) פירשתי: לא מספקין ולא מטפחין. לא כפי' הקונטרס משום דא''כ מאי איריא ביו''ט אפי' בחול המועד נמי אסור כדתנן במועד קטן פרק בתרא (דף כח:) נשים במועד מענות אבל לא מטפחות אלא נראה לרבי משום שמחה רגילין לספק ולטפח בהשמעת קול ואסור שמא יתקן כלי שיר כדמפרש בהמוצא תפילין (עירובין דף קד.): וכן היה הלל אומר. כרבנן דפליגי עליה באיזהו נשך (ב''מ ד' עה.) וקי''ל: רבה אמר ניתנה ליתבע. הלכה כרבה לגבי רב יוסף: ורב אויא ורבה בר עולא מחמרי אנפשייהו כ''ה בס''א דאי אמרת ניתנה ליתבע אתי למיכתב. אע''פ שמזכיר לו לשון שאלה: דאיגלאי מילתא דבחול הויא. ורב יוסף לא מיירי אלא בשבת ויו''ט ודאי: והא אנן תנן אין נימנין כו'. פירש ה''ר פורת בשם רבינו שמואל דל''ג ליה חדא דמה שייך להקשות מנמנין של רשות לנמנין של מצוה ועוד דמפרש התם בביצה פרק אין צדין (דף כז:) מאי אין נמנין אין פוסקין דמים בתחילה לבהמה ביו''ט הרי אני עמך בסלע הריני עמך בשתים אבל אומר לו הריני עמך לשליש ולרביע: (תוספות)

רשב"א בשבת הוא דאסור הא בחול שפיר דמי לימא מתניתין דלא כהלל. ואיכא למידק למה ליה למימר מדיוקא, לימא בהדיא שואל אדם מחבירו כדי יין ושמן נימא מתניתין דלא כהלל, א"נ מדתנן וכן שואלת אשה מחברתה ככרות. וי"ל דמהני ליכא למשמע מידי, דדלמא כיון דהשאילני א"ל ושאלה כל אימת דבעי תבע לה לפי שעה לא חייש הלל, אבל הלויני דשלשים יום בכי הא חייש שמא יוקרו החטים. וזו ראיה לדברי רש"י ז"ל דשאלה אין לה זמן. לא תלוה אשה לחברתה ככר עד שתעשנה דמים. הקשה הרמב"ן ז"ל אמאי לא תלוה דהא בשעת הלואה לאו מידי עבדי, ולא הוי ליה למימר אלא אשה שהלותה ככר מחבירתה והוקר נותנת לה דמיו. ותירץ הוא ז"ל דמתוך שהוא דבר מועט חוששין שאע"פ שהוקרו תתן לה הככר, דאומרת שמא תוחזק בין שכינותיה כצרת עין. ולפי דבריו נצטרך לפרש הא דפרקין, הא באתרא דקייץ דמייהו הא באתרא דלא קייץ דמייהו, דכיון דקייץ דמייהו אם יוקרו החטים תעשה עצמה כאילו אין לה ככר ותתן לה דמיו שהן קצובין וידועין בשעת ההלואה. ואין צורך לכך אלא מפני שסתם ככרות של בעל הבית אין נעשין במדה ידועה ואין להם קצב אחד לכל, והן אין מקפידין זה על זה להשיב לחמם במשקל, לפיכך חשש הלל שמא יוקרו החטים וכיון דלא קייץ דמיהם אינן יודעין כמה היה שוה ובאין לידי ריבית בסופן, ולפיכך אסור בתחלתן עד שתעשנה דמים, ואוקימנא באתרא דקייץ דמייהו, כלומר ואינן באין לידי ריבית שכבר ידוע להן דמיו. וכן נראה מפירוש רש"י כמו שפרשתי. ונראה לי ראיה דקאמר אתרא דקייץ דמייהו ואתרא דלא קייץ דמייהו, ולא קאמר הא בשיצא השער הא בשלא יצא השער. הא דאמר רב יוסף הלואת יום טוב לא נתנה ליתבע דאי נתנה ליתבע אתי למיכתב. קשיא לי והא אמרינן דהשאילני מינכרא מלתא ולא אתי למיכתב, ורב יוסף אפילו אמר ליה בלשון שאלה קאמר, מדשקלינן וטרינן עלה למידק ממתניתין, ורבא נמי דאמר נתנה ליתבע מודה הוא דאיכא למיחש לדלמא אתי למיכתב, אלא משום דלא ליתי לאימנועי משמחת יום טוב שרו ליה רבנן. ויש לומר דכיון דאף זו הלואה היא ונתנה להוצאה ומידע ידע דלאו לאהדורי מיד שאיל מינה, אע"ג דאמר ליה בלשון שאלה איכא למיחש דלמא אתי למכתב, והלכך עד דאמר בלשון שאלה ועוד דגומר בעל הבית בדעתו שאם רצה הלה שלא להחזיר לו מדעתו לא יתבענו בבית דין דזו כעין מתנה היא, לא שרינן ליה. ולשון שאלה משום תרתי תקינו לה, חדא דליהוי ליה היכרא וליגמר בדעתיה, ועוד דאי בעי תבע ליה בין דידיה לדידיה מצי תבע כל אימת דבעי, ומשום הא לא אתי למיכתב, אבל בלשון הלואה איכא תרתי לריעותא, חדא דלא מינכרא ליה מלתא, ועוד שהיא לזמן מרובה ואפילו גמר בלביה דלא ליתבעיה בבי דינא אלא בין דידיה לדידיה אתי למיכתב. כך נראה לי. אי אמרת בשלמא דלא ניתנה ליתבע משום הכי מניח טליתו אצלו. פירוש: ומיהו לא אתי למכתב כיון דמשכונו הוא בידו. ה"ג רש"י ז"ל: אם החדש מעובר משמט, ואי אמרת לא ניתנה ליתבע מאי משמט, שמוט ועומד הוא. ואינו מחוור, דדלמא משמט דקאמר שצריך לומר לו משמט אני. אלא הכי גרסינן והיא גירסת הספרים, אי אמרת בשלמא ניתנה ליתבע משום הכי משמט, שלא יתבענו, ואפילו נתן לו מדעתו צריך לומר לו משמט אני, אלא אי אמרת לא ניתנה ליתבע מאי משמט, אי שלא לתובעו בבית דין שמוט ועומד הוא, ואי למימר ליה משמט אני, לא צריך דלא קרינן ביה לא יגוש וכל דלא קרינן ביה לא יגוש לא צריך למימר ליה משמט אני. שאני התם דאגלאי מלתא דחול הוא. ומכאן נראה לי ללמוד דלכולי עלמא ביום טוב שני ניתנה ליתבע. רב אויא שקיל משכונא ורבה בר עולא מערים ערומי. ולענין פסק הלכה: יש מי שפוסק כמ"ד ניתנה ליתבע, וגרסינן בה רבה, דהוא בר פלוגתיה דרב יוסף, והלכתא כרבה בר משדה ענין ומחצה (ב"ב קיד, ב), ואע"פ שיש לומר דלא נאמר אותו הכלל אלא במה שנחלקו בבבא בתרא, מכל מקום כל היכא דליכא ראיה לחד מינייהו דלתחזי מינה כחד מסתמא כרבה נקטינן, ומהא דרב אויא ורבא בר עולא ליכא למשמע מידי, דאינהו אחמורי מחמרי אנפשייהו, ואי נמי למיפק מידי בית דין טועין. ויש מי שגורס רבא, דהוא רבא בריה דרב יוסף בר חמא, ואפילו הכי יש פוסקין כמותו משום דבתרא היא וקיימא לן כותיה. ומכל מקום לכולי עלמא אי תפש לא מפקינן מיניה, כי האי דרבה בר עולא דמערים ושקיל מיניה, ועוד דאנן לא ניתנה ליתבע כלומר בבית דין קאמרינן הא בין דידיה לדידיה תבע, ואי תפיש תפיש, ולא עוד אלא דאי אזיל אידך תפיש מידי מיניה דמלוה כנגד מאי דתפיש הוא מיניה, מפקינן מיניה דלוה ויהבינן ליה, דהשתא לא הלואת יום טוב מגבינן אלא גזילה הוא דמפקינן מיניה, ואלא מיהו אי הדר לוה תפיש מיניה ההיא מידי גופא דתפיש מיניה מלוה לא מפקינן מיניה, דלא גזליה אלא דידיה הוא דקא שקיל. [מתני':] מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו אבל לא מן הכתב. כתבו בתוס' דלא אסרו מתוך הכתב אלא בקורא בפיו דומיא דמונה בפיו דקתני, אבל להסתכל בכתב ולמנות במחשבתו מותר דהא אית ליה היכרא. ומורי הרב ז"ל כתב דבין כך ובין כך אסור, דההיא ברייתא דמייתינן בשלהי שמעתין, דקתני כתב המהלך תחת הצורה ותחת הדיוקנאות אסור לקרותו בשבת, תני בה בתוספתא (פי"ח, ה"א) אסור להסתכל בו. (רשב"א)

דף קמט - א

גמ' מ''ט רב ביבי אמר גזירה שמא ימחוק אביי אמר גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות מאי בינייהו א''ב דכתב אכותל ומידלי למ''ד שמא ימחוק לא חיישינן ולמ''ד שמא יקרא חיישינן ולמ''ד שמא ימחוק ניחוש שמא יקרא ותו לשמא ימחוק לא חיישינן והתניא לא יקרא לאור הנר ואמר רבה אפי' גבוה שתי קומות אפי' גבוה שתי מרדעות אפי' עשרה בתים זה ע''ג זה לא יקרא אלא איכא בינייהו דכתב אכותל ומיתתי למאן דאמר שמא ימחוק חיישינן למ''ד שמא יקרא לא חיישינן גודא בשטרא לא מיחלף ולמ''ד שמא יקרא ליחוש שמא ימחוק אלא איכא בינייהו דחייק אטבלא ואפינקס למ''ד שמא ימחוק לא חיישינן למ''ד שמא יקרא חיישינן ולמ''ד שמא ימחוק ליחוש שמא יקרא וכ''ת טבלא ופינקס בשטרא לא מיחלף והתניא מונה אדם כמה מבפנים וכמה מבחוץ וכמה מנות עתיד להניח לפניהם מכתב שעל גבי הכותל אבל לא מכתב שעל גבי טבלא ופינקס היכי דמי אילימא דכתיב מיכתב מ''ש הכא ומ''ש הכא אלא לאו דחייק וקתני מכתב שעל גבי הכותל אבל לא מכתב שע''ג טבלא ופינקס אלא לעולם דכתב אכותל ומידלי ודקא קשיא לך דרבה דרבה תנאי היא דתניא מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו אבל לא מן הכתב ר' אחא מתיר מכתב שעל גבי הכותל היכי דמי אילימא דכתיב מתתא ליחוש שמא ימחוק אלא לאו דכתב ומידלי וש''מ דרבה תנאי היא ש''מ והני תנאי כהני תנאי דתניא אין רואין במראה בשבת רבי מאיר מתיר במראה הקבוע בכותל מ''ש הקבוע בכותל דאדהכי והכי מדכר שאינו קבוע נמי אדהכי והכי מדכר הכא במראה של מתכת עסקינן וכדרב נחמן אמר רבה בר אבוה דא''ר נחמן אמר רבה בר אבוה מפני מה אמרו מראה של מתכת אסורה מפני שאדם עשוי להשיר בה נימין המדולדלין תנו רבנן כתב המהלך תחת הצורה ותחת הדיוקנאות אסור לקרותו בשבת ודיוקנא עצמה אף בחול אסור להסתכל בה משום שנאמר {ויקרא יט-ד} אל תפנו אל האלילים מאי תלמודא אמר רבי חנין אל תפנו אל מדעתכם: מפיס אדם עם בניו וכו': עם בניו ועם בני ביתו אין ועם אחר לא מאי טעמא כדרב יהודה אמר שמואל דאמר רב יהודה אמר שמואל בני חבורה המקפידין זה על זה עוברין משום מדה ומשום משקל ומשום מנין ומשום לווין ופורעין ביו''ט

רש"י גמ' מ''ט. אבל לא מן הכתב: שמא ימחוק. מן האורחין שיראה שלא הכין להם כל צרכם ויתחרט שזימן יותר מן הראוי וימחוק מן הכתב כדי שלא יקראם השמש: כל הני שמא יקרא בשטרי הדיוטות של מקח וממכר קאמר: דכתב. מניינא אכותל בדיו: ומידלי. שאינו מגיע לשם למחוק: (אפילו גבוה שאינו מגיע לשם למחוק): אפילו גבוה. שאינו מגיע שם להטות הנר אסור דהואיל ונמוך אסור גבוה נמי אסור שלא תחלוק: ומיתתי. שנמוך ויכול להגיע שם ולמחוק: ולמ''ד שמא יקרא. היכא דליכא למיחש לשמא יקרא ליחוש לשמא ימחוק: דחייק. בסכין בתוך העץ בטבלא שאין נוחה למחוק ואדהכי מדכר וליכא למיחש למחוק: גודא. כותל: פינקס. כעין לוחות של סוחרים: כמה בפנים וכמה בחוץ. את מי ומי אושיב בפנים במקום המכובד ואת מי ומי אושיב בחוץ שאינה כל כך ספונין: אבל לא מכתב שעל גבי טבלא ופינקס. דגודא בשטרא לא מיחלף אבל טבלא ופינקס מיחלף: [דכתיב מיכתב. כתב של דיו]: אלא לעולם דכתב אכותל ומידלי. שאינו יכול למחוק ולשמא יקרא לא חיישינן דגודא בשטרא לא מיחלף ודקשיא לך דאע''ג דמידלי ליתסרי כדרבה דאמר גבי נר אפילו י' בתים: דרבה תנאי היא. דאיכא דחייש לשלא תחלוק באיסור שבת דרבנן ואיכא דמפליג: ליחוש לשמא ימחוק. דהא ר' אחא כותל דוקא נקט ואי מתתי מה לי כותל מה לי אגרת: אין רואין במראה. מירואיי''ר {מירידוי"ר: ראי} לפי שהרואה במראה אינו צריך אלא לתקן שערות ראשו וזקנו הלכך חיישי' שמא יראה נימין המדולדלות שאינן שוות עם שאר השער ויגלחן: דאדהכי והכי. שילך להביא תער או מספרים: מדכר. שהוא שבת: של מתכת. שאינו צריך להביא מספרים שהיא עצמה מגלחת השער: כתב המהלך תחת הצורה ותחת הדיוקנאות. כגון בני אדם המציירים בכותל חיות משונות או דיוקנות של בני אדם של מעשים כגון מלחמת דוד וגלית וכותבין תחתיה זו צורת חיה פלונית וזו דיוקנית פלוני ופלונית: אסור לקרותו בשבת. שמא יקרא בשטרי הדיוטות: אל מדעתכם. אל אשר אתם עושי' מדעת לבבכם וחלל שלכם. אלילים לשון חללים: עם בניו ובני ביתו אין עם אחר לא. מדלא תנא ומפיס על המנות: משום לווין ופורעין. דגזור בהו רבנן שמא יכתוב: המקפידין. שאין מוחלים ומוותרין זה לזה: (רש"י)

תוספות ולמ''ד שמא ימחוק ליחוש שמא יקרא. ולא מסיק אדעתיה גודא בשטרא לא מיחלף: בשטרי הדיוטות. פי' בקונט' של מקח וממכר ולעיל בפרק כל כתבי (דף קיז: ושם) פירש איגרות השלוחות למצוא חפץ: אלא איכא בינייהו דכתיב אכותל ומתתאי. ולא ידענא אמאי נקט מתתאי כיון דס''ד דכ''ע אית להו דרבה: אילימא דכתיב מיכתב מ''ש הכא מ''ש הכא. פירוש תרוייהו יהא אסור שמא ימחוק: לעולם דכתב אכותל ומידלי ודקשיא לך דרבה דרבה תנאי היא. לפירוש הקונטרס צ''ל דהשתא דמוקי לה דכתיב אכותל ומידלי למ''ד שמא ימחוק איכא דאית ליה דרבה ולמ''ד שמא יקרא לית ליה דרבה והשתא מיבעיא לן למימר דבדרבה פליגי תנאי כי היכי דפליגי אמוראי דהכא וברייתא קמייתא מיתוקמא שפיר דכתיב מכתב אכותל ומידלי דכולהו אמוראי גודא בשטרא לא מיחלף וקשה לפירוש זה דהשתא לא הוה פלוגתייהו כדהוה מוקמת לה מעיקרא למאן דאמר שמא ימחוק לא חיישינן למאן דאמר שמא יקרא חיישי' וה''ר פורת פירש דאביי ורב ביבי תרוייהו לית להו דרבה דפליגי בכתב אכותל ומידלי למאן דאמר שמא ימחוק לא חיישינן כיון דמידלי ולית לן דרבה ולשמא יקרא נמי לא חייש קסבר גודא בשטרא לא מיחלף ולמ''ד שמא יקרא חייש דקסבר גודא בשטרא מיחלף ואביי לא הוה מוקי פלוגתייהו דרבי אחא ורבנן כרבה דא''כ ר' אחא ע''כ לית ליה דאביי דשרי בכותל אלמא קסבר גודא בשטרא לא מיחלף וא''כ כמאן סבירא ליה דאפילו רבנן לא פליגי עליה דר' אחא אלא משום דאית להו דרבה וגזרינן שמא ימחוק אלא הוה מפרש אביי דכ''ע לית להו דרבה ולא חיישינן לשמא ימחוק במידלי ובגודא בשטרא מיחלף פליגי והא דקאמר ש''מ דרבה תנאי היא הו''מ למימר ודאי לכ''ע לית להו דרבה כדמפרש לאביי אלא דלא מצי למוכח הא בהדיא ולהכי קאמר דתנאי היא וליכא לאקשויי לרבה והא לא מצי למימר דפליגי בחייק מיחק רבי אחא ורבנן ובגודא בשטרא מיחלף פליגי אבל כ''ע אית להו דרבה משום דסברא הוא כיון דחייק ואיתא נמי בכותל פשיטא דבהא לא הוי אמרי רבנן דגודא בשטרא מיחלף וצריך לאוקמא השתא ברייתא דלעיל דחייק מיחק למאן דסבר גודא בשטרא מיחלף וקשה קצת לפירוש זה דה''ל למימר דכ''ע לית להו דרבה ואביי ורב ביבי בגודא אי מיחלף בשטרא פליגי: ודיוקני עצמה אף בחול אסור. נראה דבשויה לשם עבודת גלולים אמר אבל לנוי מותר כדמשמע מבנן של קדושים דלא הוו מסתכלי בצורתא דזוזא (ע''ז דף נ.) מכלל דאחריני הוו מסתכלי: בני חבורה המקפידין זה על זה עוברין משום משקל ומשום מדה ומשום מנין. פירוש לפי שמקפידין זה על זה עוברין אפילו על מה שאין שאר בני אדם עוברין משום מדה כדאמרינן בביצה (דף כט.) יכול אדם לומר לחבירו מלא לי כלי זה אבל לא במדה פירוש כלי שמודדין בו אסור דדמי למקח וממכר והם כיון שהם מקפידים כל כלים הוי לגבייהו מדה לפי שמקפידין לידע שיעורו לשלם להם הכלי וכן משקל ששוקלים ומכוונים זה כנגד זה ביד ואמרינן בביצה אין משגיחין במאזנים ביום טוב ומשום מנין כדאמר בביצה (דף כט:) הולך אדם אצל חנוני הרגיל אצלו ואומר לו תן לי כו' ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח שאם היו נותנים מאה אגוזים בדינר ולקח כבר תשעים לא יאמר לו תן לי עשרים . אגוזים שאתחייב לך עשרה אגוזים שנראה שעושה להשלים הדינר אבל יכול לומר לו תן לי כ' אגוזים סתם ובבני חבורה המקפידים אסור שיבא לידי איסור שיזכירו להשלים וכדברי בית הלל אף משום רבית דכשהם מחזירין זה לזה הם מקפידים מה ששוות יותר וקשה (תוספות)

רשב"א [גמרא:] אלא איכא בינייהו דכתב אכותל ומתתאי. קשה לי למה ליה למיהדר מאוקימתא קמייתא ולאוקמה באוקימתא אחריתי דהא תלמודא משום לתרוצי לרבה דלא ליפלגו עליה הוא דמהדר השתא בתר אוקימתא, וכיון שכן ההיא אוקימתא דלעיל שפיר אתיא, ולא הוי ליה אלא לאפוכי לסברא דידהו בלחוד ולימא אלא למ"ד שמא ימחוק איכא וכדרבה, ולמ"ד שמא יקרא גודא בשטרא לא מיחלף. ויש לומר דהא דקאמר השתא אלא דכתב אכותל ומתתאי לאו דוקא מתתאי ממש, אלא משום דמעיקרא נקטה ומידלי בדוקא קאמר הכא אפילו מתתאי, דלא תימא למ"ד גודא בשטרא לא מיחלף דוקא בדמדלאי דלא דמי לשטרא דנקיט ליה בידיה. לא לעולם דכתב אכותל ומידלי. פירש הרב אלפסי דעל מאי בינייהו קא מהדר. ולפי דבריו נפרש שמועתינו כך: לעולם אימא לך דאיכא בינייהו דכתב ומידלי כדאוקמא מעיקרא, ולמ"ד שמא ימחוק ליכא, ולשמא יקרא נמי ליכא למיחש משום דקסבר גודא בשטרא לא מיחלף, ולמ"ד שמא יקרא איכא דקסבר גודא בשטרא מיחלף, אבל לשמא ימחוק ליכא, דאביי נמי לית ליה דרבה דאם איתא אכתי אמאי אמר שמא יקרא, והא דאמרינן הא דרבה תנאי היא, למאי דסבירא ליה לרבה קאמר, כלומר דרבה מוקי לפלוגתייהו בהכין, וכדאידך תנאי דאין רואין במראה דפליגי ודאי בדרבה, ורבה דאמר כת"ק דתרתי ברייתא. אבל רב ביבי ואביי לא שבקי ת"ק ואמרי כיחידאה, אלא סבירא ליה דלא בהכי פליגי, אלא בין ת"ק בין רבי אחא לית ליה דרבה בגודא, אלא אי מיחלף בשטרא או לא פליגי, דת"ק סבר מיחלף ור' אחא סבר לא מיחלף, וברייתא דקתני מונה אדם את אורחיו כמה בפנים וכמה בחוץ מכתב שעל גבי הכותל דאלמא גודא בשטרא לא מיחלף, ההיא בדחייק מיחק כדאוקימנא לה מעיקרא, ובכי הא ודאי לא מיחלף דלא דמי לשטרי כלל, אבל כי כתיב מיכתב דדמי לה קצת דהאי מיכתב והאי מיכתב, כתב בכתב מיחלף. זו שיטה על דרך הרב אלפסי ז"ל. ולדידי קשיא לי דאם איתא דהאי לא לעולם דכתיב אכותל ומידלי אאוקמתא קמייתא הדר, לא הוי ליה למימר לא לעולם אלא הכי הוי ליה למימר אלא לעולם. ועוד כיון דאתיא להאי אוקמתא דחייק אטבלא ואפנקס, מאי טעמא נדי מינה ושבקיה ליה והדריה לאוקימתא קמייתא כל היכא דאיכא לאחזוקיה. ועוד שזו סברא רחוקה מאד דעד השתא פשיטא לן בכולה שמעתין דגודא בשטרא לא מיחלף והשתא הדרינן דבגודא בשטרא אי מיחלף אי לא פליגי. ועוד דאנן תרתי אקשינן לעיל אההיא אוקימתא ולמ"ד שמא ימחוק ליחוש שמא יקרא כלומר דגודא בשטרא מיחלף ותו לשמא ימחוק לא חיישינן והא אנן תנן וכו', וכיון דהדרינן להאי אוקימתא ואתי לפרוקי מאי דאקשינן עליה מעיקרא ואמרינן ודקא קשיא לך דרבה, תנאי היא, הכי הוי ליה למימר ודקא קשיא ליה למאן דאמר שמא ימחוק, קסבר גודא בשטרא לא מיחלף. ואפילו תאמר דמשום דעד השתא נקטי' הא דרבה בקושטא והשתא אתי לחדותי ולדחוייה משום הכי איצטריך לפרוקי ולמימר והא דרבה תנאי היא, אבל אידך קושיא דלחוש שמא יקרא לא אצטריך לאהדורי עלה, משום דהיינו עיקר פלוגתייהו, ועוד דאדרבה בכולה שמעתין הוה נקטינן עד השתא דגודא בשטר לא מיחלף, לא היא דאדרבה כיון דמעיקרא (בהדי) [בהא] אוקימתא קשיא לן האי, והשתא עבדי עיקר פלוגתייהו בהא טפי הוי ליה לפרושי בהדיא. ונראה לי דהאי לא לעולם אברייתא דמונה אדם את אורחיו כמה בפנים קאי, ולאחזוקי אוקימתא דאוקימנא דאיכא בינייהו דחייק אטבלא והפנקס, ולמ"ד שמא ימחוק לשמא יקרא לא חיישינן דטבלא ופנקס דחייק לא מחלף בשטרא. ודקא קשיא לך עלה ברייתא דמונה אדם את אורחיו, אתי לתרוצי דהכי קאמר לעולם טבלא ופנקס לא מיחלף ודקא קשיא ליה ברייתא דקתני לא מן הכתב שעל גבי טבלא דלא משכחת לה פתרי אלא בדחייק מיחק, לא לעולם בדכתב מיכתב והיינו דטבלא ופנקס לא, דפנקס דכתב ומטלטל בכתב בעלמא מיחלף ועוד דשמא ימחוק, ודקא קשיא לך ברייתא אי הכי מאי שנא כותל מאי שנא פנקס ליחוש שמא ימחוק, בדמידלי. וברייתא דקתני אבל לא מכתב שעל גבי טבלא הוא הדין דהוה מצי לאיפלוגי בכותל עצמו בין מידלי למתתאי, אלא דאגב אורחיה קמ"ל דטבלא ופנקס בדכתב מכתב אף משום שמא יקרא איכא דמיחלף בשטרא מדשבקיה לכותל ונקיט פנקס, ונפקא מניה היכא דקרי אחריני בהדיה דליכא משום שמא ימחוק דכל חד וחד מדכר לחבריה, כדאמרינן גבי אין קורין לאור הנר בפ"ק דמכלתין (יב, א), וכדאמרינן (קמז, א) בעשרה מסתפגין באלונטית אחת בפרקין דחבית, והשתא אתיא כולה שמעתין שפיר. ומכל מקום לענין פסק הלכה נראה לי שהכל עולה לענין אחד, דכתיב בין בשטרא בין בפנקס לכולי עלמא אסור, או משום שמא יקרא או משום שמא ימחוק. ובכותל ומתתאי משום שמא ימחוק ובכותל ומדלאי נמי משום שמא יקרא כרבה, וכת"ק דמונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו אבל לא מן הכתב שעל גבי הכותל, וכת"ק דאין רואין במראה, ולאביי נמי ברייתא דמונה אדם את אורחיו כמה בפנים וכמה בחוץ בכתב שעל גבי הכותל בדחייק מיחק הוא, ואפשר נמי דרב ביבי כרבה סבר ליה אלא דמוקי ברייתא דמונה אדם את אורחיו כמה בפנים וכמה בחוץ כר' אחא, וטבלא בדחייק מיחק. ובהא פלוגתא דאביי ורב ביבי קיימא לן כאביי דאמר טבלא בשטרא מיחלף הואיל ותרווייהו מטלטלי, משום דכיון דפשטא דברייתא דמונה אדם את אורחיו כמה בפנים הכין דייקא, וסברא דתלמודא הכין אע"ג דשנינן ומוקמינן בדכתיב מיכתיב אשינויי דחיקי לא סמכינן, ולא שבקינן סברא דפשיטא ליה לתלמודא בדחייתא בעלמא. וכן פסק גם רבינו אלפסי ז"ל לפי שיטתו אע"פ שלא מן הטענה שכתבתי פסק כן. והר"ז הלוי ז"ל פירש שמועה זו בענין אחר וכתב דאביי לית ליה דרבה, והביא ראיה מהא דתנן בפרק המוצא תפילין (עירובין ק, א) הקורא בספר על האסקופה, ואוקמה אביי באסקופת כרמלית ורשות הרבים עוברת לפניה, ואקשינן עלה ופרקינן התם אלא הכא באסקופה ארוך עסקינן דאדהכי ואדהכי מידכר. ואינו נראה לי, דהא לאו אביי אמרה מדלא אמרינן אלא אמר אביי, אלא פירוקיה דאביי פרכינן ליה וגמרא פריק פירוקא אחרינא, ואפשר נמי דההוא פירוקא אתיא כרבא שלא כל הגזירות שוות בכל מקום אלא שלא גזרו משום כתבי הקודש. ולענין קריאה באגרות שלום בשבת, אסור גזירה משום קריאה בשטרי הדיוטות דהיינו שטרות של מקח וממכר, וכל שכן לדברי רש"י ז"ל שפירש (לעיל קטז, ב) שטרי הדיוטות אגרות שלום. הכא במראה של מתכת עסקינן וכו' מפני שאדם עשוי להסיר בה נימין. הר"ם בר יוסף פירש דעיקר גזירה משום מראה של מתכת היה, ואלא מיהו משום דידיה גזרו בכל מראה, והא דקאמר הכא בשל מתכת עסקינן אעיקר תקנתא קאי, כלומר דמשום לתא דידיה גזרו, וכההיא דאמרינן ריש פרק קמא דביצה (ב, ב) הכא ביום טוב אחר השבת עסקינן, ואפילו הכי שבת דעלמא ויום טוב דעלמא אסירי, אלא הכי קאמר משום גזירת יום טוב אחר השבת עסקינן. ואין כן דעת הריא"ף ז"ל, אלא דוקא במראה של מתכת אסרו, ותדע לך דלא גזרו מין אטו מין דאם כן היתה גזירה לגזירה, ותדע לך דהא רבא לא גזר מין אטו מין, דהא אמרינן (לעיל יב, ב) אי אדם חשוב הוא מותר, ולא גזרינן חשוב אטו שאינו חשוב, וכן בשמש (שם) חלקו בין משחא לנפטא. ועוד הקשה עליו הרמב"ן ז"ל דאי איתא דת"ק בכל מראות אסר ור' לא אסר אלא בשל מתכת שאינה קבועה בלבד, הוי ליה למימר ור' מתיר בכל המראות חוץ משל מתכת שאינה קבועה, דהשתא דקאמר סתם ר' מתיר במראה הקבועה, משמע דלא נחלק אלא בקבועה בלבד הא בשאינה קבועה מודה לרבנן. ואם תאמר אין הכי נמי, אם כן אית ליה לר' נמי הא דרבה, דלא אמרינן אדהכי והכי מידכר, ואם כן בטלת כל דבריו, דאם כן בשל מתכת הקבועה נאסור דלא אמרינן אדהכי כו', ואפילו תמצי לומר דטעמא דקבועה משום דבין קבועה לשאינה קבועה לא טעו אינשי, מכל מקום נצטרך להודות דהא דרבה לאו כהני תנאי, ואנן כהני תנאי מוקמינן לה. וכן דעת מורי הרב ז"ל. ועל כן נהגו נשים להסתכל במראה של זכוכית בשבת שלא גזרו עליה כלל. והר"ז סבור כדעת הר"ם בר יוסף, ועם כל זה הראה פנים להתיר נשים בשל זכוכית. (רשב"א)

דף קמט - ב

וכדברי (ב''ה) אף משום רבית אי הכי בניו ובני ביתו נמי בניו ובני ביתו היינו טעמא כדרב יהודה אמר רב דאמר רב יהודה אמר רב מותר להלוות בניו ובני ביתו ברבית כדי להטעימן טעם רבית אי הכי מנה גדולה כנגד מנה קטנה נמי אין ה''נ וחסורי מיחסרא והכי קתני מפיס אדם עם בניו ועם בני ביתו על השלחן אפי' מנה גדולה כנגד מנה קטנה מ''ט כדרב יהודה אמר רב עם בניו ועם בני ביתו אין עם אחרים לא מ''ט כדרב יהודה אמר שמואל מנה גדולה כנגד מנה קטנה אף בחול לאחרים אסור מ''ט משום קוביא: מטילין חלשין על וכו': מאי אבל לא על המנות א''ר יעקב בריה דבת יעקב אבל לא על המנות של חול ביו''ט פשיטא מהו דתימא הואיל וכתיב {הושע ד-ד} ועמך כמריבי כהן אפי' מנות דחול נמי קמ''ל וא''ר יעקב בריה דבת יעקב כל שחבירו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב''ה מנלן אילימא משום דכתיב {מלכים א כב-כ} ויאמר ה' מי יפתה את אחאב ויעל ויפול ברמות גלעד ויאמר זה בכה וזה אמר בכה ויצא הרוח ויעמוד לפני ה' ויאמר אני אפתנו וגו' ויאמר אצא והייתי רוח שקר בפי כל נביאיו ויאמר תפתה וגם תוכל צא ועשה כן ואמרינן מאי רוח א''ר יוחנן זה רוחו של נבות ומאי צא אמר רב צא ממחיצתי ודילמא התם היינו טעמא דכתיב {תהילים קא-ז} דובר שקרים לא יכון אלא מהכא {חבקוק ב-טז} שבעת קלון מכבוד שתה גם אתה והערל וגו' שבעת קלון מכבוד זה נבוכדנצר שתה גם אתה והערל זה צדקיה חדא דכוליה קרא בנבוכדנצר כתיב ועוד צדקיה צדיקא מאי הוה ליה למיעבד ליה דא''ר יהודה אמר רב בשעה שבקש אותו רשע לעשות לאותו צדיק כך וכו' אלא מהכא {משלי יז-כו} גם ענוש לצדיק לא טוב אין לא טוב אלא רע וכתיב {תהילים ה-ה} כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע צדיק אתה ה' ולא יגור במגורך רע מאי משמע דהאי חלשים לישנא דפורא הוא דכתיב {ישעיה יד-יב} איך נפלת משמים הילל בן שחר נגדעת לארץ חולש על גוים וגו' אמר רבה בר רב הונא מלמד שהיה מטיל פור על גדולי מלכות לידע איזה בן יומו של משכב זכור וכתיב {ישעיה יד-יח} כל מלכי גוים כולם וגו' אמר רבי יוחנן שנחו ממשכב זכור וא''ר יוחנן כל ימיו של אותו רשע לא נמצא שחוק בפה כל בריה שנאמר {ישעיה יד-ז} נחה שקטה כל הארץ פצחו רנה מכלל דעד השתא לא הוה רנה ואמר ר' יצחק אמר ר' יוחנן אסור לעמוד בביתו של אותו רשע שנא' {ישעיה יג-כא} ושעירים ירקדו שם ואמר רב יהודה אמר רב בשעה שביקש אותו רשע לעשות לאותו צדיק כך נמשכה ערלתו שלש מאות אמה והיתה מחזרת על כל המסיבה כולה שנאמר שבעת קלון מכבוד שתה גם אתה והערל ערל בגימטריא שלש מאות הוי ואמר רב יהודה אמר רב בשעה שירד אותו רשע לגיהנם רעשו כל יורדי גיהנם אמרו שמא למשול עליהם הוא בא או ליחלות כמותם הוא בא שנאמר {ישעיה יד-י} גם אתה חולית כמונו אלינו נמשלת יצאתה ב''ק ואמרה {יחזקאל לב-יט} ממי נעמת רדה והשכבה את ערלים {ישעיה יד-ד} איך שבת נוגש שבתה מדהבה א''ר יהודה אמר רב שבתה אומה זו שאמרה

רש"י וכדברי (בית) הלל דחייש שמא יוקירו חיטי בהלואת ככרות אף משום רבית: בניו ובני ביתו נמי. ליחוש לרבית וכל הני: להלוות. משלו: בניו ובני ביתו. הסמוכים על שלחנו דכיון דהכל משלו אין כאן רבית: להטעימן טעם רבית. שידעו כמה קשה אלמא כיון דמשלו הוא אין כאן איסור רבית והלכך גבי מדה ומשקל ומנין נמי לאו קפידא הוא אלא להשוותם בלא קנאה: אי הכי מנה גדולה כנגד מנה קטנה נמי. דמוקמינן טעמא לקמן משום קוביא ואפי' בחול אסור וכיון דהכל משלו אמאי אסור להטעימן טעמא קוביא בעלמא הוא: מאי טעמא מותר. ולא חייש לקוביא: כדרב יהודה אמר רב. דלהטעימן בעלמא הוא: עם אחר לא כדרב יהודה אמר שמואל. דכיון דמקפידין עוברין משום מדה ומשקל ומנין: משום קוביא. דגזל הוא דאסמכתא לא קניא והא אסמכתא דסמיך על הגורל אם יפול גורל אמנה הגדולה אזכה בה ולפיכך תלה עצמו אף לגורל הקטנה על הספק ואילו יודע מתחלה שכן לא היה מתרצה: של חול. של קדשים של אתמול: כמריבי כהן. ככהנים אלו שהם בעלי מריבה: אפי' דחול נמי. לישתרי להו להפיס ביו''ט כי היכי דלא לינצו: זה בכה. אני אפתנו בכה: שבעת קלון. בנבוכדנצר משתעי שהיה מטיל משכב זכור על המלכים וכשהגיע יומו של צדקיהו נמשכה ערלתו ג' מאות אמה והיינו שבעת קלון: חדא דכוליה קרא בנבוכדנצר כתיב. שפיר מצית לאוקמי כוליה בנבוכדנצר וה''ק שתה גם אתה כאותם שהיית מקלה אותן והערל והתערל והתגנה: בשעה שעשה לו כו'. לקמן היא מדקאמר לאותו צדיק ש''מ אנוס היה: ענוש לצדיק לא טוב. צדיק המעניש לא טוב וכיון דאינו טוב הרי הוא רע: וכתיב לא יגורך רע. אלמא אינו נכנס במחיצתו: חולש על גוים. בנבוכדנצר כתיב: ושעירים ירקדו שם. ולא אנשים ובשביל הבריות מסתלקין המזיקין ונמצא מבטל גזירת המלך: המסיבה. מלכים שהיו מסובין ויושבין לפניו: גם אתה חולית כמונו אלינו וגו'. ביורדי גיהנם כתיב דכתיב לעיל מיניה שאול מתחת רגזה לך לקראת בואך וגו': חולית כמונו אלינו נמשלת. לשון ממשלה: נעמת. סבור אתה להיות בנועם מן האחרים: (רש"י)

תוספות לפירוש זה דאם הלל לא איירי אלא במקפידין אם כן אמאי קאמר לעיל לימא מתניתין דלא כהלל והא הלל במקפידין איירי ומתניתין דלעיל אתי שפיר כוותיה דהא רישא באין מקפידין איירי דקתני שואל דאילו למקפידין אסרינן שאלה לפי מה שפירש' להכי נראה לפרש עוברין משום מדה ומשום משקל כלומר קרובין לבא לידי כך שיעברו משום מדה שע''י שמקפידין זה ע''ז ורגילין ליקח במדה זה מזה גם ביו''ט יעשו כך וגם כל בני אדם הוי אסורין בכלי של מדה כדאמר בביצה (דף כט: ושם) אבל למקפידין נותן הוא עצה שלא ישתתפו שקרובים הן לבא לידי איסור מדה וכן לידי איסור משקל מתוך שרגילים לשקול על ידי הקפדתן גם ביו''ט לא ירגישו עד שישקלו ולידי מנין כשישאל אחד מהן ס' אגוזים יאמר לו תן לי מ' להשלים ק' כמו שרגילין לעשות ומשום לווין ופורעין ביו''ט כדאמר לעיל דלשון הלואה אסור והם מתוך שמקפידים יזכירו לשון הלואה לפי שיאמר השואל אם אזכיר לו לשון שאלה משמע דהדרא בעיניה לכך אומר לשון הלואה וכדברי הלל אף משום רבית דכשלוין זה מזה כבר באין לידי רבית לפי שפעמים שזה משלם יותר שאע''פ שמקפיד הוא בוש הוא שלא ישלם כמו שהלוהו בשביל שההנהו וכיון שאינו מוחל הוי רבית אבל שאר בני אדם מחלי ולא הוי רבית והשתא מתני' איירי במקפידין דסתם שכנים שאינם חברים מקפידין ומ''מ דרך שאלה מותר ומה שדברו כאן על מקפידין לא אמרינן אלא גבי חבורה שרגילים לישאל זה מזה תדיר ואתי לידי איסור אבל שכנים שאינן תדירין כל כך לשאול זה מזה מותרים ואין לגזור בהם שמא יבאו לידי איסור ולהכי לא משני כי אמר מתני' דלא כהלל דמתניתין איירי כשאין מקפידין משום דסתמא דמתני' איירי במקפידין כדפרישית. מ''ר: מאי טעמא משום קוביא. היינו כרבי יהודה בשם רבי טרפון דאמר אין אחד מהן נזיר שלא נתנה נזירות אלא להפלאה וסבירא ליה דלא מחית אינש לספיקא ולית הלכתא הכי אלא כאידך דר' יהודה כדפסקינן בסנהדרין בפרק זה בורר (דף כה. ושם). מ''ר מטילין חלשים על הקדשים ביו''ט. תימה דאמר בפרק ב' דקדושין (דף נג. ושם) דאין. חולקין זבחים כנגד זבחים ומנחה כנגד מנחה ומפיק לה מלכל בני אהרן תהיה איש כאחיו ועוד דפריך התם מוהצנועים מושכין ידיהם והגרגרנים חולקין מאי חולקין חוטפין כו' ואומר רבי דאין מועלת בהם חלוקה וגורל שיהא ממונו לקדש בו את האשה ולהוציאו בדיינים אבל מ''מ מטילין היו חלשין לתת לכל א' חלקו פן יריבו ביחד כדכתיב (הושע ד) ועמך כמריבי כהן והא דמשני התם חולקין לאו דוקא אלא חוטפין ולא משני הכי משו' דחולקין משמע כופין לחלוק ע''כ מחמת שחוטפין אותן שאינן שלהם. מ''ר: (תוספות)

רשב"א הא דאמרינן: מפיס אדם עם בניו כו'. כתב הראב"ד ז"ל דלית הלכתא הכי, אלא אפילו עם בניו אסור, ואפילו בחול משום קוביא ומאי דשרינן הכא מטעמיה דר"י אמר רב דאמר מותר אדם להלוות בניו ובני ביתו ברבית כדי להטעימן טעם רבית, הא אמרינן התם דאין הלכתא כותיה משום דלמא אתי למסרך. (רשב"א)

דף קנ - א

מדוד והבא ואיכא דאמרי שאמרה מאד מאד הביא בלא מדה {דניאל ד-לג} ורבו יתירה הוספת לי אמר רב יהודה אמר רב ירמיה בר אבא מלמד שרכב על ארי זכר וקשר תנין בראשו לקיים מה שנא' {ירמיה כז-ו} וגם את חית השדה נתתי לו לעבדו: מתני' לא ישכור אדם פועלים בשבת ולא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלים אין מחשיכין על התחום לשכור לו פועלים ולהביא פירות אבל מחשיך הוא לשמור ומביא פירות בידו כלל אמר אבא שאול כל שאני זכאי באמירתו רשאי אני להחשיך עליו: גמ' (פשיטא) מ''ש הוא ומ''ש חבירו אמר רב פפא חבר נכרי מתקיף לה רב אשי אמירה לנכרי שבות אלא אמר רב אשי אפילו תימא חבירו ישראל הא קמ''ל לא יאמר אדם לחבירו שכור לי פועלים אבל אומר אדם לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב ומתני' מני כרבי יהושע בן קרחה דתניא לא יאמר אדם לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב רבי יהושע בן קרחה אומר אומר אדם לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן הלכה כרבי יהושע בן קרחה ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן מ''ט דרבי יהושע בן קרחה דכתיב {ישעיה נח-יג} ממצוא חפצך ודבר דבר דיבור אסור הרהור מותר רמי ליה רב אחא בר רב הונא לרבא מי אמר ר' יוחנן דיבור אסור הרהור מותר אלמא הרהור לאו כדיבור דמי והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן בכל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ומבית הכסא שאני התם דבעינן {דברים כג-טו} והיה מחניך קדוש וליכא הכא נמי כתיב {דברים כג-טו} ולא יראה בך ערות דבר ההוא מיבעי ליה לכדרב יהודה דאמר רב יהודה עכו''ם ערום אסור לקרות קרית שמע כנגדו מאי איריא עכו''ם אפי' ישראל נמי לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא ישראל דאסור אבל עכו''ם כיון דכתיב ביה {יחזקאל כג-כ} אשר בשר חמורים בשרם אימא שפיר דמי קמ''ל אימא הכי נמי אמר קרא {בראשית ט-כג} וערות אביהם לא ראו ודיבור מי אסיר והא רב חסדא ורב המנונא דאמרי תרוייהו חשבונות של מצוה מותר לחשבן בשבת וא''ר אלעזר פוסקים צדקה לעניים בשבת וא''ר יעקב בר אידי אמר רבי יוחנן מפקחין פיקוח נפש ופיקוח רבים בשבת והולכין לבתי כנסיות לפקח על עסקי רבים בשבת וא''ר שמואל בר נחמני א''ר יוחנן הולכין לטרטיאות ולקרקסאות ולבסילקאות לפקח על עסקי רבים בשבת ותנא דבי מנשה משדכין על התינוקות ליארס בשבת ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות אמר קרא ממצוא חפצך ודבר דבר חפציך אסורים חפצי שמים מותרין א''ר יהודה אמר שמואל חשבונות של [מלך] ושל מה בכך מותר לחשבן בשבת תנ''ה חשבונות שעברו ושעתידין להיו' אסור לחשבן של) מלך

רש"י מדוד. מעות ודינרי זהב והבא: ורבו יתירה הוספת לי. לאחר שהיה ז' שנים בהמה וחזר למלכותו היה משתבח כן ומהו התוספת שקשר תנין גדול נחש גדול בראשו של ארי כמין אפסר: מתני' לא ישכור אדם פועלים. דכתיב (ישעיהו נח) ממצוא חפצך: ולא יאמר לחבירו כו'. בגמרא פריך פשיטא כיון דהוא אסור חבירו נמי אסור דהא ישראל הוא והשולחו עובר משום לפני עור לא תתן מכשול: אין מחשיכין על התחום. לקרב עצמו בשבת עד סוף התחום ולהחשיך שם שיהא קרוב למקום הפועלים או לפרדס להביא פירות דכל דבר שאסור לעשותו בשבת אסור להחשיך עליו: אבל מחשיך הוא. להיות קרוב לצאת לשמור פירותיו וזה דבר המותר בשבת לשמור פירותיו אם היו בתוך תחומו: ומביא פירות בידו. הואיל ועיקר מחשבתו לא היה לכך: כלל אמר אבא שאול. נותן היה כלל בדבר זה להוסיף דברים אחרים כיוצא בו ולקמיה מפרש לאתויי מאי: כל שאני זכאי באמירתו. שאני רשאי לאומרו לחבירו או לנכרי בשבת לעשות למוצאי שבת רשאי אני להחשיך עליו: גמ' מאי שנא כו'. ופשיטא דכיון דאמר לא ישכור ה''ה לא יאמר לחבירו דהא ישראל הוא כמותו ולא מצי לאוגרינהו: אמירה לנכרי שבות. וכבר סתמה רבי למתני' נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה: הא קמ''ל. משנה יתירה בהדיא הוא דלא לימא ליה אבל סתמא שרי ליה למימר: הנראה. עכשיו נראה אם תעמוד עמי לערב אם תבא אלי לכשתחשך ושניהם יודעין שעל מנת לשוכרו לפעולתו הוא מזהירו וכיון דלא מפרש בהדיא שרי כדמפרש טעמא לקמן דבור אסור הרהור מותר: מותר להרהר. בדברי תורה: והיה מחניך קדוש. ולא כתיב ביה דבר אלא מקום חנייתך תהא בקדושה וטעמא משום דישראל מהרהרין תמיד בדברי תורה: ערות דבר. אלמא לא אסיר ליה אלא בשעת דבור: ההיא כדרב יהודה. כלומר לעולם והיה מחניך קדוש משום הרהור תורה ואפי' אין דבור ולא יראה בך ערות דבר במילתא אחריתי מיירי דאסור בשעת הדבור ולא בשעת הרהור כגון להסתכל בערוה: עכו''ם ערום. כ''ש ישראל כדמפרש ואזיל: אימא שפיר דמי. דכבהמה בעלמא הוא: וערות אביהם. אלמא ערוה היא בבן נח: ודבור מי אסור והא אמר רב חסדא כו'. וכל הני דבור הוא: פקוח נפש. בדבר שיש בו סכנה פקוח דיקומבימונ''ט דישקומברימינ''ט: חילוץ [כוונת רש''י, כפי הנראה, להצביע על המשותף בין השימושים השונים של הגזרון ''פקח'': ''פיקוח-נפש'', ''המפקח את הגל'' ואולי גם ''יין מפקחו''] : ופקוח דרבים. כגון לרשות: טרטייאות וקרקסאות ובסילקאות. מיני פלטין הן ששם נאספו לבית הוועד: ללמדו אומנות. דהא נמי מצוה היא דכל שאינו מלמדו אומנות מלמדו לסטות ומצוה ילפינן מקרא בקדושין בהאשה ניקנית (ד' ל:): של מלך. של עצה שאינו שלו ואין צריך בכך כגון הרוצה לבנות בית כך וכך צריך להוציא בו ול''נ כמו מה לך מה לך ולחשבונות הללו הרי אין צורך בהן לא לך ולא לאחר כגון ההיא דפרישית: (רש"י)

תוספות מה לי הוא ומה לי חבירו. ואם תאמר ונימא דחבירו היינו דאמר ליה שכור לי פועלים למחר וי''ל דא''כ מאי איריא חבירו אפי' הוא נמי לא מצי למימר אשכור פועלים למחר דעד כאן לא קאמר רב יהודה אמר שמואל מותר לאדם לומר לחבירו לכרך פלוני אני הולך למחר אלא משום דשאם יש בורגנין הולך הא לאו הכי לא: ורבי יהושע בן קרחה היא. יש מפרש דר''ע קרוי קרחה שהיה קרח כדתניא בפרק בתרא דבכורות (דף נח. ושם) אמר בן עזאי כל חכמי ישראל דומין לפני כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה ואומר שזה היה ר''ע והיה לו בן ששמו יהושע כדאמר בפרק קמא דשבועות א''ל ר' יהושע בנו של ר''ע לר''ע ואין נראה לר''ת דמה שקראו בן עזאי לר''ע קרח בבדיחותא בעלמא אין לנו לקרותו כן כל שעה דלשון גנות הוא שנא' עלה קרח עלה קרח (מלכים ב ב) ואמרינן נמי לקמן (דף קנב.) אמר ליה ההוא צדוקי לר' יהושע בן קרחה מהכא לקרחינאה כמה הוי הרי שהיה מגנה אותו על שהיה קרח ועוד אמרי' במגילה פרק בתרא (דף כח.) שאל רבי את רבי יהושע בן קרחה במה הארכת ימים כו' א''ל רבי ברכני א''ל יהי רצון שתגיע לחצי ימי ואי ר' יהושע בן קרחה בנו של ר''ע והא קיימא לן דלא נשא ר''ע בת כלבא שבוע עד שקיבל עליו לעסוק בתורה ואז היה בן מ' דתניא בסוף ספרי מ' שנה שימש ת''ח מ' שנה פירנס את ישראל וכל ימיו ק''כ שנים ואמרי' בקידושין פרק בתרא (דף עב.) עד שלא מת ר''ע נולד רבי ואפילו נולד ר' יהושע בשנה ראשונה שנשאה לא נשאר כי אם פ' שנים מר''ע ורבי יהושע בשעה שבירך את רבי היה בן ק''מ שנים לכל הפחות שבפחות מע' שנה לא היה מברכו ואז היה רבי לכל הפחות בן ס' וא''כ לא היה מברכו רק מי' שנים ועוד נראה שלא נשאה עד שעסק בי רב תרי סרי ותרי סרי שנין נמצא כשהיה רבי יהושע בן קרחה בן ק''מ היה רבי יותר מחצי ימיו לכך נראה לר''ת דלא ר''ע היה אלא איניש אחרינא היה ששמו קרחה וקרחה הוא שם אדם כמו קרח ונולד הרבה קודם ר' יהושע בנו של ר''ע. מ''ר: אומר אדם לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב. י''א דדווקא לחבירו אבל לנכרי אסור לפי שהוא [עושה] לדעת אותה [אמירה] ואינו נראה דהא שרינן ליה הכא משו' דדבור אסור והרהור מותר [א''כ] ל''ש נכרי ל''ש ישראל. מ''ר: ודיבור מי אסור. פי' מן התורה דהא מדשרינן דיבור של מצוה מכלל דמדאורייתא שרי: ואמר ר''א פוסקין צדקה לעניים בשבת. וא''ת מה צריך לאתויי הא ה''ל לאתויי מילתייהו דבית הלל [בפי''ז] (בתוספתא) דתני אין פוסקים צדקה אפי' להשיא יתום ויתומה ואין משדכין על התינוקות ליארס בו דברי בית שמאי ובית הלל מתירין וצ''ל דניחא ליה לאתויי מילתא דרבי אלעזר דמהתם לא הוה שמעינן פסיקת צדקה לעניים דהא לא שרי בית הלל אלא להשיא יתום ויתומה: (תוספות)

רשב"א הא דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן הלכה כרבי יהושע בן קרחה. קשיא לי דהא אוקימנא סתם מתניתין כרבי יהושע בן קרחה, ורבי יוחנן הלכה כסתם משנה אית ליה בכל מקום ואפילו תמצי לומר אמוראי נינהו, הוי ליה למימר הכי. ושמא נאמר דר"י לא מפרש למתניתין הכי ולא ידעינן היכי מפרש לה. (רשב"א)

דף קנ - ב

ושל מה בכך מותר לחושבן ורמינהו חושבין חשבונות שאינן צריכין ואין מחשבין חשבונות שצריכין בשבת כיצד אומר אדם לחבירו כך וכך פועלים הוצאתי על שדה זו כך וכך דינרין הוצאתי על דירה זו אבל לא יאמר לו כך וכך הוצאתי וכך וכך אני עתיד להוציא ולטעמיך קשיא לך היא גופא אלא הא דאיכא אגרא דאגירא גביה הא דליכא אגרא דאגירא גביה: אין מחשיכין: תנו רבנן מעשה בחסיד אחד שנפרצה לו פרץ בתוך שדהו ונמלך עליה לגודרה ונזכר ששבת הוא ונמנע אותו חסיד ולא גדרה ונעשה לו נס ועלתה בו צלף וממנה היתה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו א''ר יהודה אמר שמואל מותר לאדם לומר לחבירו לכרך פלוני אני הולך למחר שאם יש בורגנין הולך תנן אין מחשיכין על התחום לשכור פועלים ולהביא פירות בשלמא לשכור פועלים דבשבת לא מצי אגר אלא להביא פירות לימא שאם יש שם מחיצות מביא משכחת לה בפירות המחוברים והתני ר' אושעיא אין מחשיכין על התחום להביא תבן וקש בשלמא קש משכחת לה במחובר אלא תבן היכי משכחת לה בתיבנא סריא ת''ש מחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה ועל עסקי המת על עסקי כלה ומת אין על עסקי אחר לא בשלמא אחר דומיא דכלה משכחת לה למיגזא ליה אסא אלא מת מאי ניהו להביא לו ארון ותכריכין וקתני מת אין אבל אחר לא ואמאי לימא. שאם יש שם מחיצו' מביא מת נמי משכחת לה למיגזא ליה גלימא: אבל מחשיכין: ואע''ג דלא אבדיל והאמר רבי אלעזר בן אנטיגנוס משום רבי אליעזר בן יעקב אסור לו לאדם שיעשה חפציו קודם שיבדיל וכי תימא דאבדיל בתפלה והאמר רב יהודה אמר שמואל המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס וכי תימא דאבדיל על הכוס כוס בשדה מי איכא תרגמא רבי נתן בר אמי קמיה דרבא בין הגיתות שנו א''ל ר' אבא לרב אשי במערבא אמרינן הכי המבדיל בין קודש לחול ועבדינן צורכין אמר רב אשי כי הוינא בי רב כהנא הוה אמר המבדיל בין קודש לחול ומסלתינן סילתי: כלל אמר אבא שאול כל שאני וכו': (איבעיא להו) אבא שאול אהייא אילימא ארישא קאי אין מחשיכין על התחום לשכור פועלים להביא פירות

רש"י ושל מה בכך. כגון שכבר היו לצורך אלא שעברו כגון כך וכך הוצאתי בבנין זה: חשבונות שעברו. לקמן מוקי לה דלא עברו לגמרי שעדיין שכר הפועלים עליו שלא נתנו להן ושל מה בכך שעברו לגמרי ואין שכר פועלים עליו: כך וכך הוצאתי. אלמא עברו מותרין: תקשי לך היא גופא. ברייתא קמייתא רישא קתני שעברו אסורין וסיפא קתני של מה בכך מותרין דהיינו עברו: צלף. אילן גדול הוא ובעל ענפים הרבה ושלשה מיני אוכל יש בפירותיו אביונות קפריסין ולולבין: שאם יש בורגנין. מע' אמה לע' אמה הולך אפי' בשבת שהכל חשוב כעיר אחת וכל העיר כד' אמות כדאמרינן בעירובין (דף כא.) וכיון דהוא דבר שיש לו היתר על ידי תקנה בשבת מותר לאומרו אפילו במקום שאין שם ההיתר: המחוברים. שא''א לקצצן בשבת ע''י שום תקנה: קש. זנבות השבולים אשטרצי''א {אישטריי"ם: קש [ראה לעיל כ:]} : בתיבנא סריא. שאפי' יש מחיצות אינו מביא משום דמוקצה הוא: על עסקי כלה ומת אין. דחפצי שמים הן אבל על עסקי אחר אפי' דומיא דכלה לא: בשלמא אחר דומיא דכלה . משכחת לה. דאסור להחשיך כגון לחתוך מן המחובר: למיגז לה אסא. דעבדו לה גננא דאסא לכלתא: אלא עסקי מת מאי היא. הבאה דארון ותכריכין ואמאי לאחר לא לימא הואיל ואם יש שם מחיצות מביא: למיגז ליה גלימא. לתקן לו תכריכין דאין היתר לדבר היום כלל: ואע''ג דלא אבדיל. אסיפא דמתני' מתמה דקתני ומביא פירות בידו לקוצצן מן המחובר בלא הבדלה: בין הגיתות שנו. דאיכא כוס בשדה: המבדיל בין קודש לחול. להיכרא בעלמא ללוות את המלך: ועבדינן צורכין. ואחר כך אנו מברכין על הכוס ברכה גמורה דהבדלה וכ''ש דאי אבדיל בתפלה מותר לעשות צרכיו וחוזר ומבדיל על הכוס: ומסלתינן סילתי. חוטבין עצים: אהייא. קאי ומשוי כללא: אי נימא ארישא. דקתני ת''ק לאיסורא וקאתי אבא שאול לשוויה בה כללא א''כ דכללא לאיסורא ה''ל למימר בהדיא כל שאינו זכאי באמירה כגון אלו שאינו רשאי לומר לחבירו שכור לי פועלים או הבא לי פירות למוצאי שבת אינו רשאי להחשיך מיבעי ליה: (רש"י)

תוספות ואין מחשיכין על התחום לשכור פועלים ולהביא פירות. השתא משמע דוקא על התחום אבל בתוך התחום מחשיכין לשכור פועלי' ולהביא פירו' וקשה לרבי דבסוף פ' בכל מערבין (עירובין דף ל''ח:) תניא לא יהלך אדם לתוך שדהו לידע מה צריכה כיוצא בו לא יטייל אדם על פתח מדינה כדי שיכנס למרחץ מיד ואומר רבי דהתם מינכרא מילתא דאינו מטייל אלא ליכנס למרחץ מיד אחר השבת שעל פתח מדינה רגילים להיות מרחצאות כדאמרי' בפ''ק דמגילה (דף ו:) ה' מאות מעלות עשן חוץ לחומה אבל הכא אין הוכחה כ''כ בתוך התחום המחשיך לשכור פועלים ולהביא פירות וכי האי גוונא משני התם. מ''ר: אבל מחשיך הוא לשמור ומביא פירות בידו. מתוך פירוש הקונטרס משמע לשמור חוץ לתחום וכן משמע פשט המשנה וקשה לרבי מהא דאמר שמואל בגמ' מותר לאדם לומר לחבירו לכרך פלוני אני הולך למחר ופריך תנן אין מחשיכין על התחום לשכור פועלים כו' והשתא מתניתין גופיה תיקשי ליה דמוכחא מילתא כוותיה דשמואל מדקתני בסיפא כלל אמר אבא שאול כל שאני זכאי באמירתו יכול אני להחשיך עליו וקא מפרש בגמ' דמה שמותר לומר מותר להחשיך וא''כ מדשרינן להחשיך לשמור חוץ לתחום אלמא שרי למימר חוץ לתחום אני הולך למחר דהא בהא תליא והיינו כשמואל ואיני יודע מאי קשיא דאי לאו דשמואל מתני' אתיא שפיר דה''א אין לך דבר שלא יהא מותר לאדם לומר על עצמו ואפי' אשכור פועלים למחר או אבנה בנין זה יכול לומר בשבת דהוה אמינא דווקא לחבירו אסור לומר שכור לי פועלים למחר דמהני אמירתו אבל על עצמו יכול לומר כל מה שירצה דלא מהני אמירתו וכי תלי אבא שאול ההחשכה ה''מ באמירה לחבירו דיש אסורה ויש מותרת אבל אם איתא לדשמואל פריך שפיר דאסר כל אמירות אפילו על עצמו אלא דווקא לכרך פלוני אני הולך למחר משום טעמא דשאם יש שם בורגנין הולך והשתא פריך כיון דאי לאו האי טעמא הוה אסרת ליה אלא משום האי טעמא דווקא שרית ליה א''כ מתני' נמי תשתרי להביא פירות שאם יש מחיצות מביא. נ''ל: לכרך פלוני אני הולך. תימה מאי איריא הוא אפילו לחבירו נמי יכול לומר לך לי לכרך פלוני למחר מהאי טעמא דקאמר מדשרי שמואל לקמן לומר לחבירו שמור לי פירות שבתחומך אפילו בשבת כ''ש שיכול לומר שמור לי למחר ואין לפרש דשאני התם שהן בתחומו אבל אין יכול לומר לחבירו שמור לי פירות שחוץ לתחומך דנראה הוא שאפילו זה יכול לומר מכיון שמותר להחשיך וצ''ל דלא נקט שמואל דוקא לכרך פלוני אני הולך דהוא הדין לחבירו יכול לומר לך לי לכרך פלוני למחר: בשלמא קש במחובר משכחת לה. ה''נ הו''מ למימר מטעם מוקצה דהא אינו ראוי למאכל בהמה כדאמר לעיל (דף קמא.) הקש שע''ג המטה לא ינענענו כו' אלא רבותא קאמר דאפילו במחובר משכחת לה: במחובר משכחת לה. אומר רבי דלאו משום תלישה נקט לה דאע''ג שמחובר לארץ אין בו איסור תלישה כיון שיבש אינו יונק מן הארץ כדמוכח בחולין פרק העור והרוטב (דף קכז: ושם) דאמר תאנים שצמקו באביהן מטמאין טומאת אוכלין והתולש ממנה בשבת חייב חטאת דווקא צמקו אבל יבשו לא וכן משמע בכל הסוגיא דיבשו הן ועוקציהן מטמא טומאת אוכלין ואין דינו כלל כמחובר והא דקאמר הכא במחובר משכחת לה היינו משום איסור ייפוי קרקע כדאמר לעיל התולש עולשין בשבת חייב חטאת בפרק הבונה (לעיל דף קג.) והא דפריך בפרק המוציא תפילין (עירובין דף ק:) אאילן יבש הא קא נתרי פירי משמע שיש ביבש איסור תלישה אומר רבי דמיירי התם ביבשו הן ולא עוקציהן: בתיבנא סריא. והא דאמר לקמן פרק מי שהחשיך (דף קנה:) מפרכין תבן ואספסתא לפני בהמה ומוקי לה בתבנא סריא משמע דחזי לבהמה אומר רבי דמיירי כגון דלא סרי' כולי האי: אלא מת מאי ניהו להביא לו ארון ותכריכין. תימה אמאי לא קאמר למיגז ליה אסא שהיו רגילין להביא אסא למת כדאשכחן בנדה (דף לז.) דשוור אסא מערסא לערסא וי''ל ע''כ צ''ל ארון ותכריכין כדקתני במתני' בהדיא. מ''ר: (תוספות)

רשב"א הא דאמר רבי יהודה אמר שמואל מותר לאדם לומר לחבירו לכרך פלוני אני הולך למחר. פירוש: לשם אני הולך בא עמי, דאי לא מאי קאמר, פשיטא. בשלמא קש משכחת לה במחובר. פירוש: דלא מצי תליש משום דמזיז עפר ממקומו, ואי נמי משום דמיפה הקרקע וחייב משום חורש, כדאמרינן בריש פרק הבונה (קג, א) התולש עולשין והמזרד זרדין אם ליפות את הקרקע כל שהן. ואי אפשר לפרש כאן משום עוקר דבר מגדולו, דקש יבש הוא ואינו יונק כלל מן הקרקע. וכן פירשו בתוספות. וכן משמע בפרק העור והרוטב (חולין קכז, ב) דאמרינן התם תאנים שצמקו באיביהן מטמא טומאת אוכלין, והתולש בשבת חייב, דוקא צמקו אבל יבשו לא מחייב, וכן מוכחא כולה שמעתא התם. משכחת לה בתבנא סריא. כלומר: וכיון דלא מטלטל ליה משום מוקצה ואע"ג דלית ביה אלא איסורא דרבנן, אף הוא אינו זכאי באמירתו. על עסקי כלה ומת אין, על עסקי אחר לא, בשלמא אחר דומיא לכלה, משכחת לה למיגז ליה אסא. כתבו בתוס', דמהא שמעינן דאפילו בדבר דאיכא איסור דאורייתא כגון למיגז ליה אסא אפילו לאחר, דוקא להחשיך על התחום אסור משום דמוכחא מלתא, אבל תוך התחום דלא מוכחא מלתא מותר. ואי קשיא לך הא דאמרינן בעירובין (לח, ב) לא יטייל אדם בתוך שדהו לראות מה היא צריכה, וכן לא יטייל לפתח מדינה כדי שיכנס מיד. התם הוא דבתוך שדה שהיא צריכה לניר ולעבוד דמינכרא מלתא, וכן מטייל לפתח מדינה שהמרחץ שם ומנכרא מלתא ואתי לידי חשדא. אמרינן המבדיל בין קודש לחול ומסלתינן סילתי. פירש רש"י ז"ל: המבדיל בין קודש לחול להיכרא ללוות את המלך, ועבדינן צורכין ואח"כ אנו מברכין על הכוס. נראה שהוא ז"ל מפרש לה לזו בלא שם כלל, ואינו אומר אלא כך המבדיל בין קודש לחול ומיד עושה צרכיו ובלבד שהבדיל בתפילה. אבל הרי"ף פירשה בשם, ונראה שהוא ז"ל מפרש גם כן בכוס וכרב נתן בר אמי דתרגמא קמי דרב דוקא בין הגתות. ונראה לי כן ממה שכתב הרי"ף בפסחים בפרק ערבי פסחים (קד, א) דרב אשי ורב כהנא ורבא אית להו דאין צריך לומר אלא הבדלה אחת כהבדלתו של ר' יהודה הנשיא דאלמא זאת הבדלה הבדלה גמורה היא ובכוס, דאי לא, דלמא כי הכא דלא צריכא תלתא עד דמבדיל על הכוס. וכדברי רש"י ז"ל מסתברא, דאם איתא דרב אשי אתא לאשמועינן דעד דמבדיל על הכוס לא עבדינן צרכין, הוי ליה למימר כי הוינא בי רב כהנא אמרינן הבדלה על הכוס ואפכינן סלתין. כך נראה לי. (רשב"א)

דף קנא - א

האי כל שאני זכאי באמירתו רשאי אני בחשיכתו כל שאיני זכאי באמירתו איני רשאי בחשיכתו מיבעי ליה אלא אסיפא קאי אבל מחשיך הוא לשמור ומביא פירות בידו האי כל שאני זכאי בחשיכתו רשאי אני באמירתו מיבעי ליה לעולם אסיפא קאי ואבא שאול אהא קאי דאמר רב יהודה אמר שמואל מותר לאדם לומר לחבירו שמור לי פירות שבתחומך ואני אשמור לך פירות שבתחומי וקאמר אבא שאול לת''ק מי לא מודית דמותר אדם לומר לחבירו שמור לי פירות שבתחומך ואני אשמור לך פירות שבתחומי ואימא כל שאני זכאי באמירתו רשאי אני להחשיך עליו כלל לאתויי מאי לאתויי הא דת''ר אין מחשיכין על התחום להביא בהמה היתה עומדת חוץ לתחום קורא לה והיא באה כלל אמר אבא שאול כל שאני זכאי באמירתו רשאי אני להחשיך עליו ומחשיכין לפקח על עסקי כלה ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין ואומרים לו לך למקום פלוני ואם לא מצאת במקום פלוני הבא ממקום פלוני לא מצאת במנה הבא במאתים ר' יוסי ברבי יהודה אומר ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח: מתני' מחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכים נכרי שהביא חלילין בשבת לא יספוד בהן ישראל אא''כ באו ממקום קרוב עשו לו ארון וחפרו לו קבר יקבר בו ישראל ואם בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית: גמ' מאי ממקום קרוב רב אמר ממקום קרוב ממש ושמואל אמר חיישינן שמא חוץ לחומה לנו דיקא מתניתין כוותיה דשמואל דקתני עשה לו ארון וחפר לו קבר יקבר בו ישראל אלמא מספיקא שרי הכא נמי מספיקא שרי ותניא כוותיה דרב עיר שישראל ונכרים דרים בה והיתה בה מרחץ המרחצת בשבת אם רוב נכרים לערב רוחץ בה מיד אם רוב ישראל ימתין עד כדי שיחמו חמין מחצה על מחצה (אסור וימתין) עד כדי שיחמו חמין ר' יהודה אומר באמבטי קטנה אם יש בה רשות רוחץ בה מיד מאי רשות אמר רב יהודה אמר רב יצחק בריה דרב יהודה אם יש בה אדם חשוב שיש לו עשרה עבדים שמחממין לו י' קומקומין בבת אחת באמבטי קטנה מותר לרחוץ בה מיד: עשו לו ארון וחפרו לו קבר וכו': אמאי הכא נמי ימתין בכדי שיעשו אמר עולא בעומד באסרטיא תינח קבר ארון מאי איכא למימר א''ר אבהו במוטל על קברו: מתני' עושין כל צרכי המת סכין ומדיחין אותו ובלבד שלא יזיז בו אבר שומטין את הכר מתחתיו ומטילין אותו על החול בשביל

רש"י אלא אסיפא קאי. דקאמר ת''ק להיתרא אבל מחשיך הוא לשמור ואתא איהו ושווייה ביה כללא להביא כל כיוצא בהן: האי כל שאני זכאי להחשיך עליו זכאי אני באמירתו מיבעי ליה. דהיתר דחשיכה תנן והיתר דאמירה לא תנן והיכי תלי תניא בדלא תניא: לעולם אסיפא קאי. כדקאמרת ודקשיא לך אמירה מהיכא קאמר ליה להיתירא דתלי בה החשכה אהא קאי דאמר רב יהודה כו' אלמא זכאי אני באמירתו ואבא שאול ות''ק כולהו פשיטא להו הא דשמואל וקאמר ליה אבא שאול לת''ק מי לא מודית בהא שאתה מתיר להחשיך דמותר הוא לומר כדשמואל אלמא הואיל ומותר לומר מותר להחשיך הלכך אמאי נקטת החשכה לשמור לחודא שוי כללא למילתא ואימא כל שאני זכאי באמירתו רשאי אני להחשיך עליו דש''מ הך וש''מ מת וכלה דהא נמי זכאי באמירתו הוא כדמפרש לקמן והלכך מחשיכין עליו וסיפא דמתני' דקתני מחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה אבא שאול היא: כלל אמר אבא שאול כו'. והאי נמי זכאי באמירתו כדקתני סיפא ואומר לו לך למקום פלוני: סכום מקח. מנה ומאתים: מתני' נכרי שהביא חלילין בשבת. בשביל ישראל: לא יספוד בהן ישראל. לעולם וקנסא הוא משום דמוכחא מילתא דבשבילו הובאו דאין דרך להביא חלילין אלא בשביל מת: ממקום קרוב. בתוך התחום: עשו לו ארון. בשביל נכרי או למכור: גמ' רב אמר ממקום קרוב ממש. כלומר שידוע לנו בירור הדבר דממקום קרוב באו שראינום שהיו בביתו: ושמואל אמר חיישינן שמא חוץ לחומה לנו. אפילו הביא מחוץ לעיר אנו תולין להתיר ואומרים שמא בתוך התחום לנו ערב שבת וסופדין בהן במוצ''ש מיד וחיישינן נמי אמרינן לקולא כדאמרי' במס' חגיגה (דף טו.) גבי בתולה שעיברה חיישינן שמא באמבטי עיברה ומותרת לכהונה ולשמואל הכי קאמר מתני' לא יספוד בהן ישראל אא''כ יש לתלות שבאו ממקום קרוב ולאפוקי בידוע דמחוץ לתחום באו: ה''ג דיקא מתני' כוותיה דשמואל ותניא כוותיה דרב: יקבר בו ישראל. דתלינן מספיקא שמא לצורך נכרי נעשה: תניא כוותיה דרב. דספיקא אסור דקתני מחצה על מחצה ימתין בכדי שיחמו חמין וא''ת בכדי שיחמו חמין מיהא שרי והכא תני לא יספוד בהן משמע לעולם הכא מוכחא מילתא אבל במרחץ לא מוכחא מילתא כולי האי הואיל ואיכא נכרים: באמבטי קטנה. שיש לתלות ולומר משחשיכה הוחמה על ידי עבדים וקומקמין הרבה: אם יש בה רשות. אדם חשוב שליט: רוחץ בה. ישראל מיד דיש לומר משחשיכה הוחמו חמין לאותו נכרי לישנא אחרינא גרסינן תניא כוותיה דשמואל ולא גרסי' דייקא מתני' כו' עד מספיקא שרי ומייתי סייעתא לשמואל מדרבי יהודה דתלינן לקולא ורישא לא קשיא ליה כיון דמחצה על מחצה ודאי בשביל ישראל ונכרים הוחמו שהרי לא לאדם אחד לבדו הוחמו דנימא ספיקא לנכרי ספק לישראל ולשון זה נראה לי עיקר ורבותי נמי לא גרסי לעיל להא דקתני עשה נכרי את הארון עד מספיקא שרי ומיהו לא מפרשי לה כדפרישית: ימתין בכדי שיעשו. נהי דלא מוכחא מילתא מיהו י''ל שמא בשביל ישראל נעשה: בעומד. הקבר באיסרטיא שאין דרך ישראל ליקבר שם דודאי לא נעשה בשביל ישראל: ארון מאי איכא למימר. להוכיח דלא בשביל ישראל נעשה: במוטל. הארון: על קברו. של נכרי באיסרטיא דמוכח דלשם אותו קבר נעשה הארון: מתני' ומדיחין. במים: שלא יזיז בו אבר. לא יגביה לו ידו או רגלו או ריסי עיניו: (רש"י)

תוספות האי כל שאני רשאי בחשיכתו רשאי אני באמירתו מיבעי ליה. תימה הא דכי פריך לעיל האי כל שאיני רשאי באמירתו איני רשאי בחשיכתו מיבעי ליה מכלל דאי הוה תנן הכי הוה אתי שפיר אע''ג דתלי חשיכה באמירה וי''ל התם שאני דלא הוה תלי תניא בדלא תניא דאמירה נמי תנינא לעיל לא יאמר אדם לחבירו שכור לי פועלים אבל השתא תלי תניא בדלא תניא דהיתר אמירה לא תניא אבל היתר החשכה תניא: לעולם אסיפא קאי דאמר רב יהודה אמר שמואל מותר אדם לומר לחבירו שמור לי פירות שבתחומך. אע''פ שהוא אינו יכול לילך לשומרן יכול לומר לחבירו לשמרן ומתניתין הכי קאמר כל שאני זכאי באמירתו כגון לפקח על עסקי כלה ועל עסקי מת ויכול לומר לחבירו לעשות למחר רשאי אני להחשיך עליו וכ''ש מה שאני זכאי לומר לעשות היום כמו שמור לי פירות שבתחומך אע''פ שאיני רשאי לילך שם היום דמותר להחשיך עליו: אין מחשיכין על התחום להביא בהמה. יש ספרים דגרסי מחשיכים לפי שאם יש שם בורגנים הולך ומביאה ובתוספתא גרס אין מחשיכין וי''ל דאיירי בבהמה שאינה יכולה לבא ברגליה כגון טלה קטן אא''כ ישאוהו בכתף שאפילו יש מחיצות אינו רשאי להביא דאסור לטלטל בעלי חיים שהם מוקצים: נכרי שהביא חלילים בשבת לא יספוד בהן ישראל לא כפי' הקונטרס שפירש עולמית מדפריך בגמרא גבי עשה נכרי ארון וחפר לו קבר יקבר בו ישראל אמאי הכא נמי נימא ימתין בכדי שיעשו ואמאי קאמר נמי אי לאו דקאי אחלילים על כן נראה דלא יספוד בהן ישראל היינו עד כדי שיבואו דסתם חלילים אין מביאין אותן לשם אדם אחד אלא לשם כמה בני אדם: אא''כ באו ממקום קרוב. תימה לרבי מה מהני שבאו ממקום קרוב הלא הביאם דרך רה''ר ומה לי ארון וקבר שנעשו בשבת ומה לי חלילים שהובאו דרך רה''ר וי''ל דהביא ממקום קרוב לא מהני כל כך הבאתו: דיקא מתניתין כוותיה דשמואל כו' יקבר בו ישראל אלמא מספיקא שרי. תימה היכי מוכיחנא מינה דמספיקא שרי והא מוקמ' לה בעומד באיסרטיא דודאי לצורך נכרי נעשה מיהו אומר רבי דל''ג ליה להא דקתני עשו לו ארון כו' ול''ג נמי בסמוך ת''כ גם בפי' הקונט' ל''ג אלא ה''ג דיקא נמי ממתני' עיר שישראל ונכרים דרים בה כו' ומשנה היא במסכת מכשירין (פ''ב משנה ה) ר' יהודה אומר אם יש בה רשות רוחץ בה מיד אלמא תלינן להתיר כמו כן גבי חלילין יש לתלות בהיתר ולומר חוץ לחומה לנו. מ''ר: (תוספות)

רשב"א אמר רב יהודה אמר שמואל מותר אדם לומר לחבירו שמור לי פירות (שבתחומי) [שבתחומך] ואני פירות (שבתחומך) [שבתחומי]. כלומר: אע"פ שהוא אינו יכול לילך שם דכיון שהוא מותר לישראל חברו לשמרן אין באמירתו כלום. וכתבו בתוס' דמהא שמעינן דישראל שקבל עליו שבת קודם שחשכה מותר לומר לישראל חבירו לעשות לו מלאכה פלונית, הואיל והיא נעשית בהיתר לעושה אותה. ודוקא לישראל חבירו מותר ואע"פ שהוא אינו יכול לעשות, אבל לעכו"ם אסור לומר לו שמור לי פירותי שחוץ לתחום דכל דבר שאינו עושה אינו אומר לעכו"ם ועושה, ומסתברא באומר לו לעכו"ם לך ושמור לי פירותי שבמקום פלוני בדוקא, אבל אם העכו"ם כבר באותו תחום, כל שכן שמותר לומר לעכו"ם, דלא אמרו כל שאינו עושה אינו אומר לעכו"ם להחמיר עליו יותר מישראל חבירו. הא דתניא: אין מחשיכין על התחום להביא בהמה. קשיא לי למה אינו מחשיך שהרי אם יש שם בורגנין מביא, ותנן אבל מחשיך הוא לשמור ומביא פירות, ואבא שאול נמי לא נחלק בה דאין מחשיכין להביא בהמה כלל, ודברי הכל היא, והיאך לא הקשו ממנה לר' יהודה אמר שמואל לעיל. ומקצת נוסחאות מצאתי, מחשיכין על התחום, והיא נראית עיקר. וכן מצאתי גם בתוספתא (פי"ח, ה"א), ולפי גירסת הספרים צריך לי עיון. הא דאמר אבא שאול אומר לו לך במקום פלוני ואם לא מצאת במקום פלוני הבא ממקום פלוני. פירוש: לך למחר והביא למחר, אבל היום אסור דהא תלמודא אוסר אפילו הלך מעצמו והביא, כדתנן (לקמן): עכו"ם שהביא חלילין בשבת לא יספוד בהן ישראל. מתני': עכו"ם שהביא חלילין בשבת לא יספוד בהן ישראל. פירש רש"י ז"ל: לא יספוד בהן לעולם, ומשום קנסא. ואינו מחוור, דאם איתא ליתני נמי בהא לא יספוד בהן עולמית וכדקתני בסיפא לא יקבר בו עולמית. ועוד דאי משום דנעשית בהן מלאכה דאורייתא קנסינן ואסרינן לעולם, אפילו כשהביאן ממקום קרוב יאסרו לעולם, שהרי נעשית בהן מלאכה דאורייתא שהכניסן מרשות הרבים לרשות היחיד. עשו לו ארון וכו' ואם בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית. ואוקימנא בגמרא דוקא בקבר העומד באסרטיא וארון העומד על הקבר דמקום פרהסיא וגנאי הוא למת שנקבר בקבר שנעשית בו מלאכה דאורייתא מחמתו באיסור, אבל כשאינו עומד באסרטיא מותר בכדי שיעשה. ויש מקצת מרבוותא שאמרו דוקא אותו ישראל הוא דלא יקבר בו עולמית בשעומד באסרטיא, ובשאינו עומד באסרטיא הוא שצריך להמתין בכדי שיעשה, הא לאחר מותר ליקבר בו מיד, שאין האיסור אלא כדי שלא יאמר לעכו"ם לעשות, הא ישראל אחר שלא נעשית מלאכה בשבילו מותר. והביאו ראיה ממה ששנו כאן בתוספתא (פי"ח, ה"ח): עכו"ם שהביא חלילין בשביל ישראל בשבת לא יספוד בהן אותו ישראל אבל ישראל אחר מותר, עשו לו ארון וחפרו לו את הקבר לא יקבר בהן אותו ישראל ולישראל אחר מותר. ע"כ בתוספתא. ומדלא קתני לא יקבר בו עולמית ועוד דקתני עכו"ם שהביא חלילין לא יספוד בהן אותו ישראל, משמע דלא יקבר ולא יספוד עד כדי שיעשו קאמר וכשאינו עומד באסרטיא, ואפילו הכי קתני אבל ישראל אחר מותר, דאלמא לא בעינן כדי שיעשו אלא לאותו ישראל ממש שנעשית מלאכה בשבילו. והא דאמר רב פפא בפרק אין צדין (ביצה כד, ב) עכו"ם שהביא דורון לישראל אם יש מאותו המין במחובר אסור ולערב מותרין בכדי שיעשו, ואם אין מאותו המין מחובר בתוך התחום מותרין חוץ לתחום הבא בשביל ישראל זה מותר בשביל ישראל אחר, אם יש מאותו המין במחובר לערב מותרין בכדי שיעשו דקאמר לאותו ישראל שהובאו בשבילו קאמר, אבל לאחר מותר מיד דכל שבא מחמת זה או שנעשה מחמת זה מותר לישראל אחר. והא דלא קאמר בה והבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר כדקאמר בסיפא, היינו משום דביומן אסורין לכולי עלמא משום דאסורין משום מוקצה וכל שהוא אסור משום מוקצה אסור לזה כמו לזה שהובאו בשבילו, וכיון דביומא לא מצי פליג בין הבא בשבילו לישראל אחר, לא ניחא ליה למימר ולאיפלוגי בערב בכדי שיעשו לישראל זה ולישראל אחר מותר מיד, משום דהא דפליג בסיפא גבי תחומין היינו להתירו אפילו ביומו לישראל אחר. והא דתנן (לעיל קכב, א) עכו"ם שהדליק את הנר משתמש לאורו ישראל ואם בשביל ישראל אסור, לאותו ישראל שבאותה מסיבה קאמר הא ישראל אחר מותר. וכן דעת הראב"ד בעירובין פרק מי שהוציאוהו בשמעתא דהשואל כלי מהעכו"ם (מז, ב), והביא ראיה מן המבשל בשבת דאמר ר"מ בשוגג יאכל במזיד לא יאכל, והוא דלא יאכל הא אחר יאכל, ואיהו ז"ל סבור דהלכתא כר"מ דהא כי מורה להו רב לתלמידיה מורי להו כר"מ (חולין טו, א), ועוד דהא רבי חייא בר אבא דריש להו בפרקא כר"מ (לעיל לח, א), ורבה ורב יוסף ורב נחמן דבתראי נינהו כרבי חייא בר אבא סבירא להו ופרשי שמעתיה, וכיון שכן לא עדיף חיוב חטאת שנעשה על ידי עכו"ם בשביל ישראל מחיוב חטאת שנעשה במזיד על ידי ישראל. אלו הן דברי הרב ז"ל שכתב שם בעירובין. ולפי דבריהם הכי מפרשינן לה למתניתין דהכא, עכו"ם שהביא חלילין לא יספוד בהן שום ישראל למוצאי שבת עד שישהה כדי שיבואו מאותו מקום רחוק שדרכן להביאן משם, אלא אם כן באו ממקום קרוב וטעמא שלא הובאו בשביל ישראל ידוע, אלא מפני שאין דרכן של עכו"ם לספוד בחלילין סתמא דמלתא בשביל ישראל הובאו, ולא בשביל ישראל ידוע שאילו כן אותו ישראל היה אסור אבל לישראל אחר מותר דהבא בשביל ישראל זה וכו', אבל הכא דלא הובאו בשביל ישראל ידוע כל ישראל אסורין בו. ומיהו כיון שלא הביאן בפירוש בשביל ישראל מותרין לערב בכדי שיבואו ממקום רחוק ואעפ"י שהביאן בפרהסיא דומיא דחפרו את הקבר דאוקימנא באסרטיא, ואם באו ממקום קרוב מותרין כלומר ואפילו לאותו ישראל עצמו מותרין מיד, כלומר כשיעור שיבאו מאותו מקום קרוב. והא דאמרינן התם אם אין באותו המין במחובר לקרקע בתוך התחום מותרין, ביום טוב דוקא קאמר אבל בשבת אסורין ולערב בכדי שיבאו משם כיון שהביאן דרך רשות הרבים או בכרמלית. עשו לו ארון וחפרו (בו) [לו] את הקבר. כלומר: בשעשו ארון סתם וחפרו קבר סתם, סתמא דמלתא בשביל עכו"ם הוא שנעשו ולפיכך קובר בו ישראל למוצאי שבת מיד ממש בלתי שימתין כלל, ואם בשביל ישראל בפירוש לא יקבר בו אותו ישראל לעולם, ובשעומד באסרטיא כדאוקימנא לה בגמרא, הא בשאינו עומד באסרטיא מותר אפילו לאותו ישראל בכדי שיעשו אבל לישראל אחר מותר מיד, וכדתניא בתוספתא אבל ישראל אחר מותר. ואילו היה ראוי לקברו בשבת, אפילו בשבת היה מותר לקברו שם, דמה שנעשה בשביל ישראל זה מותר לאחר ולא דמי לפירות בזמן שיש במינן במחובר דאסורין לכל ביומן, דהתם היינו טעמא משום דהוו להו מוקצין לכל, ואפילו נשרו מעצמן או שנתלשו בשביל עכו"ם ממש אסרו והחמירו אפילו בספיקתן, וכדקיימא לן גבי ביצה שנולדה ביום טוב דאמרינן (ביצה ג, ב) וספיקא אסורה, משום דהוי ליה דבר שיש לו מתירין. ויש מפרשים דכל דבר שנעשית מלאכה בשבת בשביל ישראל אסור לכל ישראל עד כדי שיעשו, דההיא דאמר רב פפא אם יש באותו המין במחובר אסור ולערב בכדי שיעשו, לכל קאמר, דכי היכי דאסור דקאמר אסורין לכל קאמר, הא דאמר נמי ולערב אסור בכדי שיעשו אותן שאסורין להן ביומן קאמר. וכן כתב רש"י ז"ל בביצה פרק אין צדין (כה, א ד"ה חוץ לתחום) בההיא דרב פפא. והוא ז"ל כתב דטעמא משום דהן מוקצה ואפילו רבי שמעון מודה במוקצה כי האי דכגרוגרות וצימוקין דמי. ואין טעמו מחוור, דכיון דאסורין לערב בכדי שיעשו כבר נתברר דאין זה משום מוקצה ולא משום נולד שאילו כן היה לערב מותרין מיד דלא מצינו מוקצה שנאסר לערב, אלא טעמא משום שנעשית בהן מלאכה דאורייתא בשביל ישראל הוא. והיכא דליקט עכו"ם לעצמו דאסורין לישראל ביומן, וכדאיתא בעירובין (מ, א) גבי ההוא לפתא דאתא למחוזא אע"ג דלא נעשה בהן איסור שהרי העכו"ם לעצמו הוא עושה, התם טעמא משום דגזרינן בהו משום שמא יעלה ויתלוש, דאפילו בפירות הנושרין מעצמן גזרו. וכן נמי מתניתין דמצודות חיה ועוף שבפרק אין צדין (כד, א) שאסרו אפילו בשאין צריכין צידה, היינו טעמא נמי משום דגזרינן שמא יבואו לידי צידה, דעל כרחך אינו משום איסור מלאכה שנעשה בהן, דהתנן בפרק קמא דשבת (יז, ב) אין פורסין מצודות חיה ועופות ודגים אלא כדי שיצודו מבעוד יום ובית הלל מתירין. ומה שהתירו כשאין במינן במחובר אפילו ביומן לאחר, היינו דוקא באיסור תחומין, והקילו בהן לפי שאין איסורן שוה דלזה שהוא חוץ לתחום אסור ולזה שהוא בתוך התחום מותרין, וכיון שמותרין אפילו בתחומן לישראל זה התירו בהן אפילו למי שלא היה בתחומן והוא שלא בא בשבילו. וההיא דתניא בתוספתא אם בשביל ישראל לא יספוד בהן אותו ישראל אבל לישראל אחר מותר, לאחר שהמתין כדי שיבואו ממקומן קאמר, ובשהביאן בפרהסיא קאמר דלאותו ישראל שהובאו בפרסום בשבילו אסורין כדאמרינן בגמרא בקבר העומד באסרטיא, אבל לישראל אחר מותר לאחר כדי שיבאו ממקום רחוק, וכן בקבר, הא כדי שיעשו אסור לכל. ומכל מקום למדנו לדברי כולם דהא דקתני הכא לא יקבר בו עולמית, דוקא אותו ישראל שנעשה בשבילו אבל לישראל אחר מותר והוא שימתין בכדי שיעשו. גמרא: מאי מקום קרוב רב אמר מקום קרוב ממש ושמואל אמר חיישינן שמא חוץ לחומה לנו. פירש רש"י ז"ל דשמואל לקולא, ואשכחן חוששין לקולא כאותה שאמרו בחגיגה (טו, א) חוששין שמא באמבטי עיברה, וכן חוששין משום זנות ואין חוששין משום קדושין (גיטין עג, ב). והכי פירושא: רב אמר מקום קרוב ממש, דאז מותר מיד כלומר וכשיעור שיבאו ממקום קרוב, אבל אם הדבר ספק אסור עד שימתין בכדי שיבואו ממקום רחוק, ושמואל אמר אפילו לא נודע לו בבירור תולין הדבר להקל ואני אומר לא באו בשבת אלא מחוץ לחומה, שאני אומר חוץ לחומה לנו ומערב שבת הובאו שם, ומתניתין דקתני לא יספוד בהן אלא אם כן באו ממקום קרוב, הכי קאמר לא יספוד בהן ישראל אלא אם כן יש לתלות שבאו ממקום קרוב, ולאפוקי שאם נודע שבאו ממקום רחוק. ואולי הוצרך לומר כן ללמד שאפילו יש חלילין במקום קרוב שהיה יכול להביא משם וזה לא הביא אלא ממקום רחוק, אין אומרים לא נהנה זה אלא בכדי שיבואו ממקום קרוב שהרי מצוין לו במקום קרוב, ולפיכך לא ימתין אלא בכדי שיבואו ממקום קרוב כדי שלא יהנה בביאתן בשבת הא יותר מכאן לא שהרי לא נהנה, אפילו כן כיון שאלו באו ממקום רחוק לא יספוד בהן עד שימתין כדי שיבואו משם. ובהא דקאמר רבא: דיקא מתניתין כותיה. יש גירסאות הרבה בפירוש רש"י, והגירסא הנכונה כך היא: אמר רבא דיקא מתניתין כותיה דשמואל, דתנן עיר שישראל ועכו"ם דרין בתוכה וכו', ומשנה היא במסכת מכשירין (פ"ב, מ"ה) וסייעתיה דשמואל מדרבי יהודה דאמר באמבטי קטנה אם יש שם רשות מותר לרחוץ בה מיד שאני אומר משחשכה הוחמו, דאלמא תולין להקל בהמתנה של ערב, ולא פליג ת"ק עליה דרבי יהודה. וברישא נמי דקתני מחצה על מחצה אסור לא פליג בה רבי יהודה, ולאו תיובתא דשמואל היא, דכיון דמרחץ גדולה היא כי מחממי לה אדעתא דכלהו מחממי לה והלכך צריך שימתין בכדי שיחמו חמין, והא דקתני באמבטי קטנה רוחץ בה מיד, לאו מיד ממש קאמר אלא בהמתנת זמן מועט שתוכל להתחמם ע"י רוב בני אדם ביחד. ואי קשיא לך ההיא דרב פפא דאמר אם יש מאותו המין במחובר לקרקע אסור ולערב בכדי שיעשו, דאלמא אפילו בהמתנת הערב לא תלינן להקל ואע"ג דאיכא למיתלי מערב יום טוב ואי נמי בשביל עכו"ם נתלשו. כבר תירץ מורי הרב ז"ל דכל שיש מאותו המין במחובר דרכן של בני אדם ללקט אותן ליומן ואין לוקטין מבערב להצניען למחרתו, וכיון שרובן עושין כן אין תולין בהן להקל. ולדידי קשיא לי, דהא משמע דעכו"ם שהביא דורון לישראל ואין מאותו המין מחובר לקרקע דאמרינן בתוך התחום מותרין, דוקא בשידוע שלא הביאן מחוץ לתחום, הא סתמא אין אומרים שמא חוץ לחומה לנו אלא חוששין שמא מחוץ לתחום באו, וכדאמרינן בעירובין [פרק] בכל מערבין (מ, א) גבי ליפתא דאתי למחוזא וחזיא רבא דכמישא ואמר הא ודאי מאתמול עקירא, מאי אמרת מחוץ לתחום אתאי הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר, וכל שכן האי דאדעתא דעכו"ם אתאי, דאלמא משמע דבסתמא חוששין שמא מחוץ לתחום אתאי, ורבא דקא מייתי הכא סייעתא לשמואל הוא דקאמר לה התם, וכיון שכן היאך אפשר דביומה מחזקינן ליה בסתמא דמחוץ לתחום אתאי והוא גופיה שרי לערב מיד משום דמחזקינן ליה דמתוך התחום אתאי. ומצאתי לרבותינו הצרפתים ז"ל במסכת עירובין (מ, א) דכל שהביא עכו"ם לישראל ביום טוב, מסתמא אנו מחזיקין אותו שמתוך התחום הביאו, ונסמכו על זו דשמואל דהכא, וכפירושו של רש"י ז"ל. ושמא הם סבורים דהא דאמר רבא התם בליפתא מאי אמרת חוץ לתחום אתאי דלרוחא דמלתא אומר כן, כלומר אפילו לרב דחייש לשמא ממקום רחוק באו כדאיתא הכא בההיא לא חיישינן, דהבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר וכל שכן דרובן עכו"ם הוו ומסתמא מחמת עכו"ם הביאוה. ומיהו נראה דלא נחלקו רב ושמואל אלא במביא חלילין שדרכן להביאן חוץ לתחום, ואי נמי בעכו"ם שאינו שרוי עמו כגון ההיא עובדא דליפתא, דבכל הני איכא למיחש לשמא מחוץ לתחום הביאום, אבל בעכו"ם ששרוי עמו בעיר ופירות המצויין בעיר מפני מה ניחוש בהן לשמא מחוץ לתחום הביאום, אדרבה נימא כאן נמצאו וכאן היו, ועוד דספק בשל דבריהם הוא ולקולא, וכן מצאתי להראב"ד בעירובין (מז, ב) בשמעתא דנכסי העכו"ם קונין שביתה גבי השואל כלי מן העכו"ם ביום טוב. והגאונים ז"ל פירשו דשמואל להחמיר. והכי פירושא: רב אמר ממקום קרוב ממש, דכיון שראינוהו היום מביאן מתוך ביתו או ממקום קרוב די לו בכך, ושמואל אמר לעולם אסור עד שנדע בבירור שלא באו בשבת ממקום רחוק, הא בספק חוששין שמא בלילה הביאום ממקום רחוק אלא שלנו חוץ לחומה ועכשיו הוא שמביאן לתוך לחומה, וסייעיה רבא לשמואל מדתנן מחצה על מחצה אסור ולא תלינן להקל לומר דבשביל העכו"ם הדרין שם הוחמו, ואי נמי יש לפרש מדקתני מרחץ המרחצת בשבת אם רוב ישראל אסור קא מייתי ראיה, מדלא תלינן מאמש הוחמו חמיו ופקקו נקביו הוה. וכן פירש הרמב"ן ז"ל. והא דרבי יהודה באמבטי קטנה משום דאפשר שיחמו בעשרה בני אדם לאחר שחשכה, והרי המתין זה כדי שיחמו חמיו ומותר לכולי עלמא. ומורי הרב ז"ל הקשה לפירוש זה, שאם כן לא היה ליה לשמואל למימר חוששין שמא חוץ לחומה לנו שאין זה עיקר החשש, אלא כך היה ליה למימר שמא ממקום רחוק באו הלילה, ועיקר החשש היה לו להזכיר. ואמאי הכא נמי ימתין בכדי שיעשה. פירש רש"י דארישא דמתניתין קאי דקתני עשו לו ארון וחפרו לו את הקבר יקבר בו ישראל כלומר מיד ממש, ואמאי ימתין בכדי שיעשו, דאף על גב דבשבילו עושה מן הסתם אינו ברור שהוא ודאי כן דאיכא לספוקי דלמא בשביל ישראל וימתין בכדי שיעשו, ופריק בעומד באסרטיא שניכר בודאי דמחמת עכו"ם נעשה, וכן ארון שעומד על קברו דעכו"ם, אבל סיפא דקתני אם בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית אפילו אינו עומד באסרטיא קאמר. וכן נראה גם מדברי הרב אלפסי ז"ל שלא הביא בהלכות הא דאסרטיא אלא מתניתין לבדה כצורתה. ואינו מחוור, אלא אסיפא דקתני אם בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית קאי, ופריק בעומד באסרטיא וגנאי הוא לו לישראל ליקבר בקבר שנתחלל שבת בשבילו. וכן פירש רש"י ז"ל משם הגאונים ז"ל. (רשב"א)

דף קנא - ב

שימתין קושרין את הלחי לא שיעלה אלא שלא יוסיף וכן קורה שנשברה סומכין אותה בספסל או בארוכות המטה לא שתעלה אלא שלא תוסיף: גמ' והאמר רב יהודה אמר שמואל מעשה בתלמידו של רבי מאיר שנכנס אחריו לבית המרחץ ביקש להדיח קרקע אמר לו אין מדיחין לסוך קרקע אמר לו אין סכין קרקע בקרקע מחלפא מת בקרקע לא מיחלף כל לאתויי מאי לאתויי הא דת''ר מביאין כלי מיקר וכלי מתכות ומניחין על כריסו כדי שלא תפוח ופוקקין את נקביו כדי שלא תיכנס בהן הרוח ואף שלמה אמר בחכמתו {קהלת יב-ו} עד שלא ירתק חבל הכסף זה חוט השדרה ותרוץ גולת הזהב זה אמה ותשבר כד על המבוע זה הכרס ונרוץ הגלגל אל הבור זה פרש וכן הוא אומר {מלאכי ב-ג} וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם אמר רב הונא ואמרי לה אמר רב חגא אלו בני אדם שמניחין דברי תורה ועושין כל ימיהם כחגים אמר רבי לוי אמר רב פפי א''ר יהושע לאחר שלשה ימים כריסו נבקעת ונופלת לו על פניו ואומרת לו טול מה שנתת בי: מתני' אין מעצמין את המת בשבת ולא בחול עם יציאת נפש והמעצים עם יציאת הנפש הרי זה שופך דמים: גמ' תנו רבנן המעצמו עם יציאת הנפש הרי זה שופך דמים משל לנר שכבה והולכת אדם מניח אצבעו עליה מיד כבתה תניא רשב''ג אומר הרוצה שיתעצמו עיניו של מת נופח לו יין בחוטמו ונותן שמן בין ריסי עיניו ואוחז בשני גודלי רגליו והן מתעצמין מאליהן תניא רשב''ג אומר תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו את השבת תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת אמרה תורה חלל עליו שבת אחד כדי שישמור שבתות הרבה דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו כיון שמת אדם בטל מן המצות והיינו דא''ר יוחנן {תהילים פח-ו} במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות ותניא ר' שמעון בן אלעזר אומר תינוק בן יומו חי אין צריך לשומרו מן החולדה ומן העכברים אבל עוג מלך הבשן מת צריך לשומרו מן החולדה ומן העכברים שנאמר {בראשית ט-ב} ומוראכם וחתכם יהיה כל זמן שאדם חי אימתו מוטלת על הבריות כיון שמת בטלה אימתו אמר רב פפא נקיטינן אריה אבי תרי לא נפיל הא קא חזינן דנפיל ההוא כדרמי בר אבא דאמר רמי בר אבא אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה שנאמר {תהילים מט-יג} אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו אמר רבי חנינא אסור לישן בבית יחידי וכל הישן בבית יחידי אחזתו לילית ותניא רשב''א אומר עשה עד שאתה מוצא ומצוי לך ועודך בידך ואף שלמה אמר בחכמתו {קהלת יב-א} וזכור את בוראיך בימי בחורותיך עד [אשר] (ש) לא יבואו ימי הרעה אלו ימי הזקנה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ אלו ימי המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה ופליגא דשמואל דאמר שמואל אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד שנא' {דברים טו-יא} כי לא יחדל אביון מקרב הארץ תניא ר' אלעזר הקפר אומר לעולם יבקש אדם רחמים על מדה זו שאם הוא לא בא בא בנו ואם בנו לא בא בן בנו בא שנאמר {דברים טו-י} כי בגלל הדבר הזה תנא דבי ר' ישמעאל גלגל הוא שחוזר בעולם א''ר יוסף נקיטינן האי צורבא מרבנן לא מיעני והא קא חזינן דמיעני אם איתא דמיעני אהדורי אפתחא לא מיהדר אמר לה רבי חייא לדביתהו כי אתי עניא אקדימי ליה ריפתא כי היכי דלקדמו לבניך אמרה ליה מילט קא לייטת להו אמר לה קרא קא כתיב כי בגלל הדבר הזה ותנא דבי ר' ישמעאל גלגל הוא שחוזר בעולם תניא ר' גמליאל ברבי אומר {דברים יג-יח} ונתן לך רחמים ורחמך והרבך כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים וכל שאינו מרחם על הבריות אין מרחמין עליו מן השמים {קהלת יב-ב} עד אשר לא תחשך השמש והאור זו פדחת והחוטם והירח זו נשמה והכוכבים אלו הלסתות ושבו העבים אחר הגשם זו מאור עיניו של אדם שהולך אחר הבכי אמר שמואל האי דמעתא עד ארבעין שנין הדרא מכאן ואילך לא הדרא ואמר רב נחמן האי כוחלא עד ארבעין שנין מרווח מכאן ואילך אפילו מליא כאביסנא דגירדאי אוקומי מוקים ארווחי לא מרווח מאי קא משמע לן דכמה דאלים מכוחלא טפי מעלי ר' חנינא שכיבא ליה ברתיה לא הוה קא בכי עלה אמרה ליה דביתהו תרנגולתא אפיקת מביתך אמר לה תרתי תכלא ועיורא סבר לה כי הא דאמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן קצרתה שש דמעות הן שלש יפות ושלש רעות של עשן ושל בכי

רש"י שימתין. שלא יסריח מחמת חום הסדין והכרים: קושרין את הלחי. של מת שהיה פיו הולך ונפתח קושרין את לחייו כדי שלא יפתח פיו יותר: ולא שיעלה. להסגר ממה שנפתח דהיינו מזיז אבר אלא שלא יוסיף ליפתח: סומכין אותה בספסל. שהרי תורת כלי עליו: לא שתעלה. דהוה ליה בונה: גמ' ואמר לו אין סכין. אלמא דבר האסור לטלטל אסור לסוך: קרקע בקרקע מיחלף. כלומר ההוא לאו משום טלטול הוא אלא משום אשוויי גומות ואע''ג דמרחץ רצפת אבנים הוא וליכא למיחש לאשוויי גומות מיחלף מיהא בקרקע אחר: כל צרכי המת לאתויי מאי. דלא תנן: כלי מיקר. שמביאים קרירות כגון זכוכית: ואף שלמה אמר בחכמתו. שכריסו של מת ניפחת ונבקעת: זה חוט השדרה. שהוא כמין חבל ולבן ככסף: זו אמה. שהוא מעין של תולדה כמו גולות מים (יהושע טו): זה פרש. וגלגל לשון גלל (יחזקאל ד): אל הבור. שנופל לתוך פיו: כחגים. בתענוגים: מתני' אין מעצמין. את עיניו בשבת אפילו אחר יציאת הנפש דמזיז בו אבר: שופך דמים. כדמפרש בברייתא בגמ' שבטורח מועט מקרב מיתתו: גמ' ואוחז בשני גודלי רגליו. עוצרן באצבעותיו: וחתכם. לשון חיותכם: אריה אבי תרי לא נפיל. להורגן כדכתי' ומוראכם תרי וכתיב על כל חית הארץ ואפי' ארי: כדרמי בר אבא. דנקנסה עליו מיתה ונדמה לארי כבהמה: נמשל. מי שחיה מושלת בו בידוע שכבהמה נדמה: עשה. צדקה: עד שאתה מוצא. למי לעשות: ומצוי לך. ממון: ועודך בידך. עודך ברשותך קודם שתמות: לא זכות. לא דבר לזכות בו שכולם עשירים: ולא חובה. לאמץ לב ולקפוץ יד: על מדה זו. שלא יבא לידי עניות דדבר המזומן הוא לבא או עליו או על בנו או על בן בנו: ונתן לך רחמים. שתרחם על הבריות: זו פדחת. המצח שהוא חלק ומצהיר יותר מכל הפרצוף: זה חוטם. שהוא תואר פני אדם: זו נשמה. כדכתיב נר אלהים נשמת אדם (משלי כ): הלסתות. לחיים: ושבו העבים. חשכת עינים יבא ויכסה המאור אחר שירבה בבכיה בזקנותו מחמת תשות כח וצרות רבות עליו: מרווח. מאור עינים: אפילו מליא. כחלא בעיניו כמכחול גדול: כאביסנא של גרדאי. כובד של גרדיים אינשובל''ש {אינשובל"א: כובד [ראה לעיל קיג.]} בלע''ז: אוקומי. המאור מוקים שלא יחשיך יותר ממה שהוא: מאי קמ''ל. בהא דאמר אפי' כאביסנא דגרדאי: אלים. עב: מכוחלא. עץ שהוא מכניס בשפופרת ונותן בעיניו וקורין לו מכחול: תיכלא ועיורא. שיכול בנים ועיורון הדמעה: של בכי. מתוך אבל וצרה: (רש"י)

תוספות אין פירוש לקטע זה (תוספות)

רשב"א תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר עשה עד שאתה מוצא ומצוי לך ועודן בידך, ואף שלמה המלך ע"ה בחכמתו אמר (קהלת יב, א) וזכור את בוראך בימי בחורותיך. הדרן עלך פרק שואל (רשב"א)

דף קנב - א

ושל בית הכסא רעות של סם ושל שחוק ושל פירות יפות {קהלת יב-ג} ביום שיזועו שומרי הבית והתעותו וגו' ביום שיזועו שומרי הבית אלו הכסלים והצלעות והתעותו אנשי החיל אלו שוקים ובטלו הטוחנות אלו שינים וחשכו הרואות בארובות אלו עינים א''ל קיסר לר' יהושע בן חנניה מ''ט לא אתית לבי אבידן א''ל טור תלג סחרוני גלידין כלבוהי לא נבחין טחנוהי לא טוחנין בי רב אמרי אדלא אבידנא בחישנא תניא רבי יוסי בר קיסמא אומר טבא תרי מתלת ווי לה לחדא דאזלא ולא אתיא מאי היא א''ר חסדא ינקותא כי אתא רב דימי אמר ינקותא כלילא דוורדא סבותא כלילא דחילפא תנא משמיה דרבי מאיר דוק בככי ותשכח בניגרי שנאמר {ירמיה מד-יז} ונשבע לחם ונהיה טובים ורעה לא ראינו א''ל שמואל לרב יהודה שיננא שרי שקיך ועייל לחמך עד ארבעין שנין מיכלא מעלי מכאן ואילך משתי מעלי א''ל ההוא גוזאה לר' יהושע בן קרחה מהכא לקרחינא כמה הוי א''ל כמהכא לגוזניא א''ל צדוקי ברחא קרחא בארבעה אמר ליה עיקרא שליפא בתמניא חזייה דלא סיים מסאניה א''ל דעל סוס מלך דעל חמור בן חורין ודמנעלי בריגלוהי בר איניש דלא הא ולא הא דחפיר וקביר טב מיניה א''ל גוזא גוזא תלת אמרת לי תלת שמעת הדרת פנים זקן שמחת לב אשה {תהילים קכז-ג} נחלת ה' בנים ברוך המקום שמנעך מכולם א''ל קרחא מצויינא אמר ליה עיקרא שליפא תוכחה א''ל רבי לר' שמעון בן חלפתא מפני מה לא הקבלנו פניך ברגל כדרך שהקבילו אבותי לאבותיך א''ל סלעים נעשו גבוהים קרובים נעשו רחוקים משתים נעשו שלש משים שלום בבית בטל: {קהלת יב-ד} וסגרו דלתים בשוק וגו' אלו נקביו של אדם בשפל קול הטחנה בשביל קורקבן שאינו טוחן ויקום לקול הצפור שאפילו צפור מנערתו משנתו וישחו כל בנות השיר שאפילו (קול שירים ושירות) דומות עליו כשוחה ואף ברזילי הגלעדי אמר לדוד {שמואל ב יט-לו} בן שמנים שנה אנכי היום האדע בין טוב לרע מכאן שדעותן של זקנים משתנות אם יטעם עבדך את אשר אוכל ואת אשר אשתה מכאן ששפתותיהן של זקנים מתרפטות אם אשמע עוד בקול שרים ושרות מכאן שאזניהם של זקנים מתכבדות אמר רב ברזילי הגלעדי שקרא הוה דההיא אמתא דהויא בי רבי בת תשעין ותרתין שנין והות טעמא קידרא רבא אמר ברזילי הגלעדי שטוף בזמה הוה וכל השטוף בזמה זקנה קופצת עליו תניא רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין חכמה נתוספת בהם שנאמר {איוב יב-יב} בישישים חכמה ואורך ימים תבונה ועמי הארץ כל זמן שמזקינין טפשות נתוספת בהן שנאמר {איוב יב-כ} מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח גם מגבוה ייראו שאפילו גבשושית קטנה דומה עליו כהרי. הרים וחתחתים בדרך בשעה שמהלך בדרך נעשו לו תוהים וינאץ השקד זו קליבוסת ויסתבל החגב אלו עגבות ותפר האביונה זו חמדה רב כהנא הוה פסיק סידרא קמיה דרב כי מטא להאי קרא נגיד ואתנח אמר ש''מ בטל ליה חמדיה דרב אמר רב כהנא מאי דכתיב {תהילים לג-ט} כי הוא אמר ויהי זו אשה הוא צוה ויעמוד אלו בנים תנא אשה חמת מלא צואה ופיה מלא דם והכל רצין אחריה {קהלת יב-ה} כי הולך האדם אל בית עולמו א''ר יצחק מלמד שכל צדיק וצדיק נותנין לו מדור לפי כבודו משל למלך שנכנס הוא ועבדיו לעיר כשהן נכנסין כולן בשער אחד נכנסין כשהן לנין כל אחד ואחד נותנין לו מדור לפי כבודו ואמר רבי יצחק מאי דכתיב {קהלת יא-י} כי הילדות והשחרות הבל דברים שאדם עושה בילדותו משחירים פניו לעת זקנתו ואמר רבי יצחק קשה רימה למת כמחט בבשר החי שנאמר {איוב יד-כב} אך בשרו עליו יכאב אמר רב חסדא נפשו של אדם מתאבלת עליו כל שבעה שנא' ונפשו עליו תאבל וכתיב {בראשית נ-י} ויעש לאביו אבל שבעת ימים אמר רב יהודה מת שאין לו מנחמין הולכין י' בני אדם ויושבין במקומו ההוא דשכיב בשבבותיה דרב יהודה לא היו לו מנחמין

רש"י של בית הכסא. מתוך יסורין: של פירות. כגון ריח חרדל: הכסלים. ליפלאנק''ש {פלנק"ש: כסלים (השרירים הפנימיים של הירך סמוך לכליה) [ראה ב"מ כג:]} : והצלעות. שהן שומרין בני המעיים וחיותו של אדם וסוגרין בעדם: אלו שוקיים. שכחו של אדם נסמך עליהם: לבי אבידן. מקום העשוי להתווכח שם צדוקים ובייתוסים עם ישראל במקראות: טור תלג. ההר נעשה שלג כלומר ראשי לבן: סחרוני גלידין. סביבותיו של הר מלאו קרח כלומר שפמי וזקני הלבינו: כלבוהי לא נבחין. קולי אינו נשמע: טחנוהי. השינים: אדלא אבידנא בחישנא. אחר מה שלא אבד ממני אני מפשפש מרוב זקנה אני הולך שחוח ומנענע ונראה כמי שמבקש דינר הנאבד לו: תרתי טבא מתלת. טובים ב' הרגלים של ימי בחרות מג' של זקנה שצריך משענת עם רגליו: ווי לה. חבל עליה כלומר יש לו להתאונן ולצעוק ווי ההולכת ואינה חוזרת: כלילא דוורדא. נזר של וורד: חילפי. אורטיא''ש {סרפדים} : דוק בככי ותשכח בניגרי. אכול הרבה ותמצא האכילה בפסיעותיך שיחזק כחך דוק כמו אכלה מדקה (דניאל ז) לשון כוסס: שרי שקיך. פתח פיך: גוזא. סריס וצדוקי היה: מהכא לקרחינא כמה הוי. כמה מהלך יש מכאן עד הקרח ולהקניטו על קרחתו נתכוון: כמהכא לגוזניא. כמו שמכאן עד הסריס: אמר ליה צדוקי ברחא קרחא בארבעה. שהקרח לקוח בארבע. ברחא קרחא הוא עז על שם שאינו מלובש בצמר כרחל קרוי קרחא: אמר ליה. רבי יהושע: עיקרא שליפא. שה שביציו עקורים ונתוקין לוקחין בשמנה: חזייה. צדוקי לרבי יהושע דלא סיים מסאניה: קרחא מצויינא. אתה הקרח במריבה אתה באת עמדי בתמיה: אמר לו רבי יהושע עיקרא שליפא תוכחה. אתה הסריס להקניטני ולהתווכח עמי באת: לא הקבלנו פניך לא הקבלת פני ודרך ענוה קאמר ליה: סלעים. קטנים נעשו גבוהים שזקנתי: קרובים. נדמין לי כרחוקים: שתים נעשו לי שלש. שצריך אני משענת: משים שלום בבית. אבר תשמיש: לישנא אחרינא קרובים נעשו רחוקים מרוב חלשות של אדם כשמזקין צריך להרחיק רגליו זה מזה: שאינו טוחן. שאין בני מעיו טוחנין אכילתו: קורקבן. הוא המסס שקורין צינפי''ל {צינפיי"ל: המסס (החלק השלישי בקיבת מעלי-הגירה)} : כל בנות השיר. כל קולות של שיר הויין ליה שוחה: שדעתן של זקנים משתנות. דכתיב האדע בין טוב לרע ובזקנה מרובה קאמר: מתרפטות. מתבקעות כמו מנעל המרופט (לעיל דף קמא:): מתכבדות. כמו ואזניו הכבד (ישעיה ו): שטוף: כמו סוס שוטף במלחמה (ירמיה ח) להוט אחר הדבר ורודף: וטעם זקנים יקח. וע''כ מדקשי קראי אהדדי. חד מתוקם בחכמים וחד בזקני השוק: מגבוה ייראו. יראים הם הזקנים מגבשושית שבדרכים ואומרים גבוהים הם: תוהים. פחדים: וינאץ השקד. אילן של שקדים יציץ ויהיו בולטין נצים שלו: זו קליבוסת. עצם של הנק''א {מותן} שהירך תקוע בו בולט ויוצא מרוב תשות כחו: ויסתבל החגב. דומה עליו כסבל משא כבד: ותפר האביונה. תבטל התאוה חמדת תשמיש: פסיק סידרא. מסדר פרשיות של פסוקים: נגיד ואיתנח. רב: חמדיה. תאותו: זו אשה. אם לא על פי גזרת המלך לא היתה ראויה להתאוות לה שהיא כחמת מלאה מיאוס והכל רצים אחריה: מדור לפי כבודו. מדלא כתיב אל בית העולם ש''מ כל אחד ואחד לבית המוכן לו: בשער אחד . אף כאן הכל מתים בענין אחד: שאדם עושה בילדותו. רוב תשמיש: משחירים פניו. מתיש כחו: שאין לו מנחמים אין לו אבלים שיהו צריכין לנחמו: במקומו. במקום שמת שם: (רש"י)

תוספות אין פירוש לקטע זה (תוספות)

דף קנב - ב

כל יומא הוה דבר רב יהודה בי עשרה ויתבי בדוכתיה לאחר שבעה ימים איתחזי ליה בחילמיה דרב יהודה ואמר ליה תנוח דעתך שהנחת את דעתי א''ר אבהו כל שאומרים בפני המת יודע עד שיסתם הגולל פליגי בה רבי חייא ור''ש ברבי חד אמר עד שיסתם הגולל וחד אמר עד שיתעכל הבשר מאן דאמר עד שיתעכל הבשר דכתיב {איוב יד-כב} אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל מאן דאמר עד שיסתם הגולל דכתיב {קהלת יב-ז} וישוב העפר על הארץ כשהיה וגו' ת''ר {קהלת יב-ז} והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה תנה לו כמו שנתנה לך בטהרה אף אתה בטהרה משל למלך ב''ו שחלק בגדי מלכות לעבדיו פקחין שבהן קיפלום והניחום בקופסא טפשים שבהן הלכו ועשו בהן מלאכה לימים ביקש המלך את כליו פקחין שבהן החזירום לו כשהן מגוהצין טפשין שבהן החזירום לו כשהן מלוכלכין שמח המלך לקראת פקחין וכעס לקראת טפשין על פקחין אמר ינתנו כלי לאוצר והם ילכו לבתיהם לשלום ועל טפשין אמר כלי ינתנו לכובס והן יתחבשו בבית האסורים אף הקב''ה על גופן של צדיקים אומר {ישעיה נז-ב} יבא שלום ינוחו על משכבותם ועל נשמתן הוא אומר {שמואל א כה-כט} והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים על גופן של רשעים הוא אומר {ישעיה מח-כב} אין שלום אמר ה' לרשעים ועל נשמתן הוא אומר {שמואל א כה-כט} ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע תניא ר' אליעזר אומר נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד שנאמר והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים ושל רשעים זוממות והולכות [ומלאך אחד עומד בסוף העולם ומלאך אחר עומד בסוף העולם ומקלעין נשמתן זה לזה] שנא' ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע א''ל רבה לר''נ של בינונים מאי א''ל איכא שכיבנא לא אמרי לכו האי מילתא הכי אמר שמואל אלו ואלו לדומה נמסרין הללו יש להן מנוח הללו אין להן מנוח אמר (ליה) רב מרי עתידים צדיקים דהוו עפרא דכתיב {קהלת יב-ז} וישוב העפר על הארץ כשהיה הנהו קפולאי דהוו קפלי בארעא דרב נחמן) נחר בהו רב אחאי בר יאשיה אתו ואמרו ליה לרב נחמן נחר בן גברא אתא ואמר ליה מאן ניהו מר אמר ליה אנא אחאי בר יאשיה א''ל ולאו אמר רב מרי עתידי צדיקי דהוו עפרא א''ל ומני מרי דלא ידענא ליה א''ל והא קרא כתיב וישוב העפר על הארץ כשהיה אמר ליה דאקרייך קהלת לא אקרייך משלי דכתיב {משלי יד-ל} ורקב עצמות קנאה כל מי שיש לו קנאה בלבו עצמותיו מרקיבים כל שאין לו קנאה בלבו אין עצמותיו מרקיבים גששיה חזייה דאית ביה מששא אמר ליה ליקום מר לגוויה דביתא אמר ליה גלית אדעתך דאפילו נביאי לא קרית דכתיב {יחזקאל לז-יג} וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם א''ל והכתיב {בראשית ג-יט} כי עפר אתה ואל עפר תשוב א''ל ההוא שעה אחת קודם תחיית המתים א''ל ההוא צדוקי לר' אבהו אמריתו נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד אובא טמיא היכא אסקיה לשמואל בנגידא א''ל התם בתוך שנים עשר חדש הוה דתניא כל י''ב חדש גופו קיים ונשמתו עולה ויורדת לאחר י''ב חדש הגוף בטל

רש"י כל יומא. ז' ימי אבילות: גולל. הוא כיסוי שנותנים על ארונו: ונפשו עליו תאבל. כל זמן שיש לו בשר יש לו לנפש צד חיות להבין: וישוב העפר. גופו קרוי עפר ומששב אל הארץ כשהיה מיד והרוח תשוב שאין בו רוח עוד: אשר נתנה. קרא יתירה הוא לידרש הוי זהיר שתשיבנה אליו כמה שנתנה לך נקייה בלי עון: כלי ינתנו לאוצר. להצניען אף זו תינתן תחת כסא הכבוד: לכובס. ללבנן אף זו לגיהנם לצורפם שם: בבית האסורים. בחשך בלא אורה ושלוה: כף הקלע. רחב הרצועה שנותן האבן לתוכה לקלע עשויה כעין כף: בצרור החיים וגו'. את ה' אלהיך עמו בכסאו: זוממות. כמו בזממא דפרזלא (לעיל דף נא:) חבושות בבית הסוהר: אלו ואלו. רשעים ובינונים: לדומה. מלאך הממונה על הרוחות: דהוו עפרא. אפילו צדיקים נרקבים ונעשים אפר: קפולאי. חופרים: נחר בהו רבי אחאי. שהיה נקבר שם: דלא ידענא ליה. ואיני חש לדבריו: מי שיש לו קנאה. ותחרות על חברו: עצמותיו מרקיבים. ועליו נאמר וישוב אל העפר: ליקום מר לגוויה. יבא אדוני לבית: בפתחי. בהעלותי עד שיעלנו הקדוש ברוך הוא מקברותינו אין לנו רשות לעלות: והא כתיב ואל עפר תשוב. והאי ליכא למימר ברשעים לחודייהו דכל קללותיו של אדה''ר כל דורותיו שוין בהן: אובא טמיא. בעלת אוב שמשתמש בעצמות טמיא בלשון ארמי עצמות וכן פירש רב האי בפירושו של טהרות בית שהוא מלא טמיא מלא עצמות: בנגידא. כן קורין למכשפות של אוב בלשון ארמי: (רש"י)

תוספות עד שיסתם הגולל. בכל מקום מפרש רש''י דגולל הוא כיסוי ארונו של מת ודופק דף שנתון מצידו ונקרא דופק על שם שהמת דופק שם כמו חתיכה גופה תיהוי סימן אי דאדפקא אי דאטמא בפרק אלו מציאות (ב''מ דף כג:) שנקרא דופק לפי שהנשימה דופקת ואין נראה לר''ת מדאמר בברכות פרק מי שמתו (דף יט: ושם) מדלגים היינו ע''ג ארונות לקראת מלכי אומות העולם ואי ארון היינו גולל ודופק היאך היו מדלגין עליו והלא גולל ודופק מטמאין באהל כדאמר בחולין בפרק העור והרוטב (דף קכו:) גולל ודופק מטמא במגע ובאהל ואינו מטמא במשא ועוד דאמר בעירובין (דף טו:) כל דבר שיש בו רוח חיים אין עושין אותו לא גולל לקבר ולא דופן לסוכה ולא לחי למבוי ואי כפי' הקונט' וכי דרך לעשות כיסוי ארון מבעלי חיים ועוד בפרק בהמה המקשה (חולין עב.) מרבינן דופק דמטמא מדכתיב על פני השדה ולפי' הקונטרס הוא מונח בקרקע דהיינו ארון ולא על פני השדה ועוד דתנן במס' אהלות בפ''ב (משנה ד) דופק דופקים טהור ואי כפירוש הקונטרס וכי דרך להניח שני קרשים מימין המת ופירש ר''ת דגולל היינו אבן גדולה שעל ארונו של מת שקורין מצבה וגוללין אותה שם הקרובי' לסימן ולשון גולל נופל באבן כדכתיב (בראשית כט) וגללו את האבן וגולל אבן אליו תשוב (משלי כו) ודופק הם שתי אבני' שנותנין אחת לראשו ואחת לרגליו לציון ופעמים שעדיין האבן אינה מוכנת לשום שם נותנין שם בהמה או שום דבר לסימן עד שימצאו אבן והיינו דתנן בעירובין (דף טו.) דדבר שיש בו רוח חיים אין עושין כו' ובההיא דמדלגין היינו ע''ג ארונות שלא היה שם לא גולל ולא דופק ומחמת המת לא היינו מיטמאים כדמפרש התם שהיה ברוב ארונות חלל טפח ומרבי נמי שפיר גולל ודופק מעל פני השדה והא דקאמר דופק דופקים פעמים שמניחים הגולל ע''ג שתי אבנים ועוד מניחין לראש הגולל אבן אחת ולסופו אבן אחרת ולא תקשה לר' יהושע דאמר בפרק קמא דכתובות (דף ד: ושם) מאימתי חל אבילות משיסתם הגולל במקום שאין גולל מתי חל די''ל מכי אהדרי אפייהו מקברא כדאמר במו''ק (ד' כב.) בהנהו דלא אזלי בתר שכבא מנו מכי אהדרי אפייהו ויש דוחין ראיה של ר''ת דמאי דמייתי ראיה מדמדלגין היינו אף על פי שהגולל מטמא באהל מ''מ יכולין היינו לדלג ולטמא עצמנו בגולל דהא תניא כל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליו וגולל ודופק אין הנזיר מגלח עלייהו כדתנן במסכת נזיר פרק כ''ג (דף נד.) ואמר ר''ת דמשבשתא ההיא דמסכת שמחות דהא הש''ס ערוך דרביעית דם אין הנזיר מגלח עליו כדתנן התם בנזיר וכהן מוזהר ואם הברייתא בהש''ס הוה פריך עלה ומשבש לה כדאשכחינן בכמה דוכתין דמשבש להו ואפילו הויא מתרצתא אכתי היאך מדלגין הלא מחמת המת היו מיטמאים והגולל ודופק לא היו חוצצין ומה שהביא ראיה מעירובין יש דוחין דאע''פ שאין רגילות לעשות כסוי ארון מבעלי חיים כמה דברים אשכחן דלא שכיחי ומיירי בהו הש''ס להראות לנו הדין ודרוש וקבל שכר כדאמרי' בבהמה המקשה (חולין דף ט.) בלעתו חולדה והוציאתו והכניסתו והקיאתו ויצא מאליו מהו הדביק שני רחמים ויצא מזה ונכנס לזה מהו ואף על פי שזה לא יהיה לעולם ועוד מקשינן לפירוש ר''ת מדתני בהדיא בתוספתא דאהלות בפרק אמר רבי יהודה שתי אבנים גדולות שעשאן גולל לקבר המאהיל על גבי שתיהן טמא ניטלה אחת מהן המאהיל על גבי שנייה טהור מפני שיש לטומאה דרך שתצא ומה דרך שתצא שייך לפירוש ר''ת ובערוך פירש בענין אחר בערך גלל וכפירושו יתכן מה שבתוספתא: (תוספות)

דף קנג - א

ונשמתו עולה ושוב אינה יורדת אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב מהספדו של אדם ניכר אם בן העוה''ב הוא אם לאו איני והאמר ליה רב לרב שמואל בר שילת אחים בהספידא דהתם קאימנא לא קשיא הא דמחמו ליה ואחים הא דמחמו ליה ולא אחים א''ל אביי לרבה כגון מר דסנו ליה כולהו פומבדיתאי מאן אחים הספידא א''ל מיסתיא את ורבה בר רב חנן בעא מניה רבי אלעזר מרב איזהו בן העוה''ב א''ל {ישעיה ל-כא} ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמר זה הדרך לכו בו כי תאמינו וכי תשמאילו ר' חנינא אמר כל שדעת רבותינו נוחה הימנו {קהלת יב-ה} וסבבו בשוק הסופדים בני גלילא אמרי עשה דברים לפני מטתך בני יהודה אמרי עשה דברים לאחר מטתך ולא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתריה תנן התם רבי אליעזר אומר שוב יום אחד לפני מיתתך שאלו תלמידיו את ר''א וכי אדם יודע איזהו יום ימות אמר להן וכל שכן ישוב היום שמא ימות למחר ונמצא כל ימיו בתשובה ואף שלמה אמר בחכמתו {קהלת ט-ח} בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר א''ר יוחנן בן זכאי משל למלך שזימן את עבדיו לסעודה ולא קבע להם זמן פיקחין שבהן קישטו את עצמן וישבו על פתח בית המלך אמרו כלום חסר לבית המלך טיפשין שבהן הלכו למלאכתן אמרו כלום יש סעודה בלא טורח בפתאום ביקש המלך את עבדיו פיקחין שבהן נכנסו לפניו כשהן מקושטין והטיפשים נכנסו לפניו כשהן מלוכלכין שמח המלך לקראת פיקחים וכעס לקראת טיפשים אמר הללו שקישטו את עצמן לסעודה ישבו ויאכלו וישתו הללו שלא קישטו עצמן לסעודה יעמדו ויראו חתנו של ר''מ משום ר''מ אמר אף הן נראין כמשמשין אלא אלו ואלו יושבין הללו אוכלין והללו רעבין הללו שותין והללו צמאים שנאמר {ישעיה סה-יג} כה אמר ה' הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו הנה עבדי ישתו ואתם תצמאו הנה עבדי ירונו מטוב לב ואתם תצעקו מכאב לב ד''א בכל עת יהיו בגדיך לבנים אלו ציצית ושמן על ראשך אל יחסר אלו תפילין:

רש"י אם בן עוה''ב הוא. שאם כשר היה הכל בוכין עליו ומורידין דמעות ומספרים שבחו: אחים בהספידא דהתם קאימנא. בשעת מיתתי התאמץ בהספד שלי שיתחממו ויכמרו רחמי העומדים ויבכו: דהתם קאימנא. בשעת הספד ואשמע איך תתחמם אלמא איצטריך לרב לאזהוריה אהספדא וכיון דרב גברא רבה ובן העולם הבא למה ליה לאזהוריה הא אמר מהספידו ניכר: הא דמחממי ליה. להספידא ואחים כו' לעולם חמומי בעי שאין בני אדם נכמרים כל כך על זקן ומיהו לאדם חסיד כי מחממו בהספידא מחממי ובכו כולהו ולמי שאינו חסיד כל כך מחממו ליה ולא מחממו: דסנו ליה כולהו פומבדיתאי. משום דמוכח להו במילי דשמיא ובני פומבדיתאי רמאין הן כדאמרינן בשחיטת חולין (חולין קכז.) פומבדיתאי לוייך שני אושפיזך: ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמר זה הדרך לכו בה. מאחרי מטתך כשתמות תשמע כשיאמרו זה הדרך שהלך בה זה לכו בה מובטח שהוא בן העוה''ב: נוחה הימנו. דעתם נוחה עליהם ממה ששומעין עליו ורואין בו: עשה דברים. שיאמרו לפני מטתך בהספדך: לאחר מטתך. היא היא אלא שבגליל היו הספדנין לפני המטה וביהודה לאחר המטה: וכ''ש. שמפני שאינו יודע איזה יום ימות וטובה תשובה יום אחד לפני מיתתו נמצא כל ימיו בתשובה יהיו: בגדיך לבנים. נשמתך טהורה ונקיה: כלום חסר בית המלך. בתמיה הכל מוכן ושמא יבהילנו לבא פתאום ואנו צריכין ליכנס לסעודה מקושטין: כלום יש סעודה בלא טורח. עדיין יצטרכו לטרוח לצורכי סעודה של בית המלך ויש לנו שהות הרבה להתקשט: יעמדו ויראו. ואף לעוה''ב צדיקים יושבים ואוכלים ורשעים עומדים ורואים: ר''מ אומר. אין עומדין ורואין שא''כ אף הם היו נראים מן הקרואים ולשמש שכן דרך המשרתים עומדים ואין כאן בושה: זה ציצית. שמלובן הבגד: אלו תפילין. שהם שם משמן טוב דכתיב וראי כל עמי הארץ כי שם וגו' ותנא ר''א הגדול אומר אלו תפילין שבראש (ברכות דף ו.): (רש"י)

תוספות ונשמתו עולה ושוב אינה יורדת. אף על פי כן כשהיא רוצה היא יורדת כי ההיא דלעיל דרבי אחי בר יאשיה וכההיא מעשה דר' בנאה דחזקת הבתים (ב''ב דף נח. ושם) דהוה מציין מערתא כי מטא למערתא דאברהם אבינו אשכחיה לאליעזר עבד אברהם דקאי אבבא אמר ליה מאי קא עביד אברהם כו' אמר ליה ניעול וניתי כו' אע''פ שנשמתו היתה גנוזה מתחת כסא הכבוד. מ''ר: (תוספות)

רשב"א [מתני':] אין עמו נכרי מניחו על החמור. ואוקימנא בגמרא כשהיא עומדת נוטלו הימנה וכשהיא מהלכת נותנו עליה, הא לאו הכי אסור משום מחמר, וכאן התירו לו טלטול משום גזירה דאדם בהול על ממונו ואי לא שרית ליה אתי לאתויי, וכשהגיע לחצר החיצונה חוזר לאיסורו ואין מטלטל אלא כלים הראויין לטלטל. וכתבו בתוס' בשם ר"ת ז"ל וכן בספר התרומות (סי' רכו) מכאן יש ללמוד למי שמתירא מן הלסטים או מן השלטון שהוא מותר לטלטל את המעות כדי שיחביאן, דמשום הפסד התירו לו לטלטלו כמו שהתירו כאן. אבל הרמב"ן ז"ל חולק בדבר, ואומר שלא התירו כאן אלא דוקא במה שהוא בידו, משום דקים להו לרבנן דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו לזורקו מידו, אבל מה שאינו בידו לא התירו לו טלטולו משום הפסד ממונו. ותדע לך שהרי בדליקה לא התירו לו אפילו אמירה לעכו"ם, ואדרבה (לעיל קכב, א) עכו"ם שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה, ותנן (לעיל קטז, ב) מטלטלין תיק הספר עם הספר ואע"פ שיש בתוכו מעות, ומשום הצלת כתבי הקודש דאי אמרת לישדינהו אדהכי והכי נפלה דליקה כדאיתא התם בפרק כל כתבי. ועוד דאמרינן לעיל בפרק נוטל (קמב, ב) פעם אחת שכחו ארנקי מלאה מעות בסרטיא, ואמר להם ר' יוחנן הניחו עליה ככר או תינוק וטלטלוה, ואסיק רב אשי התם דלא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד, וקיימא לן כרב אשי דאסר לטלטלו, והכא קיימא לן במי שהחשיך לו בדרך שמטלטלו פחות פחות מארבע אמות, ואפילו ר' יוחנן לא אמר התם לטלטלו פחות פחות מארבע, אף על פי שרש"י ז"ל כן פירש שם, אלא במחיצה של בני אדם קאמר, דאי בפחות פחות מארבע מפני מה הוסיפו בהעברה להעביר הככר ללא צורך פחות פחות מארבע אמות שהוא אסור לכתחילה. ועוד כתב הרב ז"ל דדוקא למי שהחשיך לו בדרך, הא שוכח ויוצא בכיסו לדרך אסור. ומקצת דברי הרב ז"ל אינן מחוורין בעיני, לפי שאני סבור דבין החשיך לו בדרך בין שכח ויצא שלא מדעת בכיסו בין שכיסו בידו בין שהיה לפניו הכל מותר, דהא טעם תלמודא לפי שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו הוא, ומה לי בידו מה לי בפניו והוא רואה אותו אבד הכל אחד. ותדע לך שהרי אמרו בגמרא לא שנו אלא כיסו אבל מציאה לא, וכן לא אמרן אלא דלא אתאי לידיה אבל אתאי לידיה ככיסיה דמי, דאלמא לא אסרו מציאה אלא בדלא אתי לידיה, ומינה דכיסיה בכענין זה דלא תפיס ליה בידיה שרי, וגם ביוצא בשוכח הוא הדין והוא הטעם, דאי לא שרית לי אתי' לאתויי. וגם מה שהביא הרב מדליקה שלא התירו בה אמירה לעכו"ם משום הפסד ממונו, אינה ראיה גמורה בעיני, דדלמא התם טעמא אחרינא משום דדליקה דולקת והולכת ואי שרית ליה איכא למיחש דלמא משתלי מתוך שהוא בהול על ממונו ואתי לכבויי עד שלא תגיע שם דליקה, אבל משום דלמא מציל ברשות הרבים ליכא. ותדע לך דהתם כל דאיכא למיחש לרשות הרבים אמרו כן, וכמו שאמרו בגמרא (לעיל קיז, א) במציל למבוי המפולש דאי שרית ליה במבוי המפולש אתי לאתויי ברשות הרבים, אבל במציל למבוי שאינו מפולש או לחצר המעורבת לא חיישינן דלמא מציל ברשות הרבים אלא דלמא אתי לכבויי ומן הטעם שאמרנו, והלכך במתיירא מפני לסטים או שלטון כשאתה בא להתיר לו לטלטל ולהצניעו בביתו אי נמי בחצר המעורבת למה אתה חושש לו שיטלטל משום הפסד ממונו ומה בכך. וההיא דפרק נוטל (קמב, ב) דמשמע ודאי שאוסר לטלטל פחות פחות מד' אמות ולפי המסקנא אפילו במחיצה של בני אדם אסור מפני איסור טלטול כרב אשי. התם איכא למימר משום דבעיר הוא ואפשר לו לישב ולשמור עד הערב, אבל בדרך שהוא בחזקת סכנה אי נמי אפילו בבית במתיירא מפני לסטים אני אומר שהוא מותר. ואי קשיא לך דהא נשברה לו חבית בראש גגו (לעיל קיז, ב) שלא התיר[ו] לו להציל בשני כלים אלא מזון שלש סעודות וטעמא משום גזירה דשמא יביא כלים דרך רשות הרבים כדי להציל. התם נמי מפני שהוא אזיל לאיבוד ופעמים שאין עמו כלים רקים ואי שרית ליה אתי לאתויי כלים מר"ה ומציל, מה שאין כן לחוש כאן. ואלא מיהו אין דינם של רבותינו הצרפתים ז"ל נראה בעיני, דהכא לאו משום הפסד התירו לו לטלטלו ולהעביר פחות פחות מארבע אמות, אלא מפני שהוא במקום שאם לא התירו לו כן אינו מעמיד עצמו על ממונו ואתי לידי איסורא דאורייתא. ותדע לך, שהרי שנינו הגיע לחצר החיצונה נוטל כלים הנטלין בשבת ושאינן נטלין בשבת מתיר חבלים והשקין נופלין מאיליהן, ואמרינן בגמרא דאפילו בשליפא רברבי דקרני דאומנא דההפסד מרובה לא חששו ומאבדן ביד ואע"פ שעד עכשיו התרתו בטלטולן בעודו בדרך, דאלמא שמעינן מינה בהדיא דלא התירו לו כלל משום הפסד ממונו אלא מפני שהוא במקום שקרוב לבא בו לידי איסורא דאורייתא, אבל במי שמתירא מפני לסטים מאי איכא, אי לא שרית ליה אתי לטלטולי, אטו כדי שלא יבא לידי טלטול מי שרינן ליה טלטול, הלכך לא שרינן ליה כלל. כן נראה לי. איכא דאמרי בעי רבא מציאה הבא לידו מהו. וסלקא בתיקו. ונראה דאע"ג דהוו תרי לישני, בדרבנן הוא, וכלישנא קמא נקטינן לקולא דהיכא דאתי לידיה מערב שבת אע"ג דלא טרח ביה ככיסיה דמי ושרי, ועוד דאפילו להאי לישנא בתרא בתיקו הוא דסלקא ושל דבריהם להקל, אלא היכא דלא אתיא לידיה אסור. ומשמע מפשוטן של דברים דמציאה דלא אתיא לידיה בכל ענין אסור, דהא נתינה לנכרי קיל מכולהו כדאיתא בסמוך, וכיון דאפילו לנכרי לא שרו ליה רבנן כל שכן על גבי חמור וחרש שוטה וקטן, וכל שכן להוליכה פחות פחות מארבע אמות שלא רצו לגלות אפילו בכיסו. וכן פסק הר"ח והראב"ד ז"ל. אבל הרמב"ם ז"ל (פ"ו, מה' שבת הכ"ב) כתב: במה דברים אמורים בכיסו, אבל במציאה לא יתן לעכו"ם אלא יוליכנה פחות פחות מארבע אמות. וכתב הרמב"ן ז"ל טעם לדבריו לפי שבכיסו הוא בהול על ממונו נחפז ללכת ושמא יוליכנו ארבע אמות, לפיכך לא התירו לו לכתחילה להוליכה פחות פחות מארבע אמות ולאסור לגמרי לא רצו שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, אבל גבי מציאה אסרו לו לתת לנכרי (ד)לפי שאדם מעמיד עצמו עליה, והתירו להוליכה פחות פחות מארבע אמות דלא אושא מלתא כולי האי, וכדרך שהתירו במוצא תפילין (עירובין צז, א) להכניסן פחות פחות מארבע אמות. ואינו נכון כלל דכיון שאמרו כאן בגמרא אבל מציאה לא, אם איתא דהולכה פחות פחות מארבע אמות שרינן בה לא הוו שתקי מינה ומכל מקום הוו אמרין אבל מוליכה פחות פחות מד' אמות, דלשון חכמים עושר. גם הרמב"ן ז"ל כתב שלא מצינו שהתירו זה במציאה אלא בתפילין, ופליגי בה רבי שמעון ורבנן, והטעם עצמו אינו נכון, וגם הראב"ד ז"ל השיג עליו בזה בהשגות שלו. תוספתא (פרק י"ח, הלכה ב'): מי שהחשיך בדרך נותן כיסו לעכו"ם, אין עמו עכו"ם מניחו על החמור, הגיע לחצר החיצונה נוטל את הכלים הנטלין וכו', במה דברים אמורים בעכו"ם שהוא מכירו, אבל בעכו"ם שאינו מכירו מהלך אחריו עד שהוא מגיע לביתו. מאי טעמא חמור אתה מצווה על שביתתו. פירוש: לא שיהא בזה משום שביתה, דהא תנינן בסמוך שכשהיא מהלכת מניחו עליה וכשהיא עומדת נוטלו ממנה, אלא דשייכא בשביתה קאמר. (רשב"א)

פרק עשרים וארבע - מי שהחשיך

מתני' מי שהחשיך בדרך נותן כיסו לנכרי ואם אין עמו נכרי מניחו על החמור הגיע לחצר החיצונה נוטל את הכלים הניטלין בשבת ושאינן ניטלין בשבת מתיר החבלים והשקין נופלין מאיליהם: גמ' מאי טעמא שרו ליה רבנן למיתב כיסיה לנכרי קים להו לרבנן דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו אי לא שרית ליה אתי לאיתויי ד' אמות ברה''ר אמר רבא דוקא כיסו אבל מציאה לא פשיטא כיסו תנן מהו דתימא הוא הדין אפילו מציאה והאי דקתני כיסו אורחא דמילתא קתני קמ''ל ולא אמרן אלא דלא אתי לידיה אבל אתי לידיה ככיסיה דמי איכא דאמרי בעי רבא מציאה הבאה לידו מהו כיון דאתא לידיה ככיסיה דמי או דילמא כיון דלא טרח בה לאו ככיסיה דמי תיקו: אין עמו נכרי: טעמא דאין עמו נכרי הא יש עמו נכרי לנכרי יהיב ליה מאי טעמא חמור אתה מצווה על שביתתו נכרי אי אתה מצווה על שביתתו חמור וחרש שוטה וקטן אחמור מנח ליה לחרש שוטה וקטן לא יהיב ליה מ''ט הני אדם האי לאו אדם חרש ושוטה לשוטה שוטה וקטן לשוטה איבעיא להו חרש וקטן מאי אליבא דר''א לא תיבעי לך דתניא ר' יצחק אומר משום ר' אליעזר תרומת חרש

רש"י מתני' מי שהחשיך. נותן כיסו לנכרי. מבעוד יום: ואם אין עמו. הא יש עמו לנכרי עדיף כדמפרש בגמרא: לחצר החיצונה. של עיר שהוא מקום המשתמר ראשון ובא לפרק מן החמור: נוטל. בידו מעליו כלים הניטלין בשבת ושאין ניטלין מתיר החבלים של אוכף שהן קשורים בהן והשקין נופלין: גמ' מאי טעמא שרי ליה למיתב לנכרי. והרי הוא שלוחו לישאנו בשבת: מעמיד עצמו. מלהציל ממונו: דוקא כיסו. דכיון דטרח בה שע''י טורח הוא משתכר חייס עלה ואי לא שרית ליה הא אתי לאיתויי: ולא אמרן. דמציאה לא אלא דלא אתיא לידיה קודם שתחשך ולא הגביהה ולא זכה בה: האי אדם. ויש במינו שחייב במצות ואתי לאיחלופי: לשוטה. יהיב דלית ליה דעת כלל אבל חרש דעתא קלישתא אית ליה כדאמרי' ביבמות (דף קיג.): (רש"י)

תוספות מתני' מי שהחשיך כו' חרש שוטה וקטן. אע''ג דאמר לעיל בפרק כל כתבי (דף קכא.) גבי קטן שבא לכבות דקטן העושה לדעת אביו אסור מיהו הכא לא מיירי כגון דעביד הקטן עקירה והנחה אלא כדאמרינן לקמן גבי חמור כשהיא מהלכת מניחו עליה וכשהיא עומדת נוטל הימנה. מ''ר: (תוספות)

דף קנג - ב

לא תצא לחולין מפני שהוא ספק כי תיבעי לך אליבא דרבנן דתנן חמשה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתן תרומה אלו הן חרש שוטה וקטן והתורם את שאינו שלו ונכרי שתרם את של ישראל אפילו ברשותו אין תרומתו תרומה מאי לחרש יהיב ליה דקטן אתי לכלל דעת או דילמא לקטן יהיב ליה דחרש אתי לאחלופי בגדול פיקח איכא דאמרי לחרש יהיב ליה איכא דאמרי לקטן יהיב ליה אין שם לא נכרי ולא חמור ולא חרש ולא שוטה ולא קטן מאי אמר רבי יצחק עוד אחרת היתה ולא רצו חכמים לגלותה מאי עוד אחרת היתה מוליכו פחות פחות מד' אמות אמאי לא רצו חכמים לגלותה משום {משלי כה-ב} כבוד אלהים הסתר דבר וכבוד מלכים חקור דבר והכא מאי כבוד אלהים איכא דילמא אתי לאתויי ד' אמות ברה''ר תניא ר''א אומר בו ביום גדשו סאה ר' יהושע אומר בו ביום מחקו סאה תניא משל דר''א למה הדבר דומה לקופה מלאה קישואין ודילועין אדם נותן לתוכה חרדל והיא מחזקת משל דר' יהושע למה הדבר דומה לעריבה מלאה דבש נותן לתוכה רימונים ואגוזים והיא מקיאה אמר מר אין עמו נכרי מניחו על החמור והלא מחמר ורחמנא אמר {שמות כ-י} לא תעשה כל מלאכה א''ר אדא בר אהבה מניחו עליה כשהיא מהלכת והא אי אפשר דלא קיימא להשתין מים ולהטיל גללים ואיכא עקירה והנחה כשהיא מהלכת מניחו עליה כשהיא עומדת נוטלו הימנה אי הכי אפילו חברו נמי אמר רב פפא כל שבגופו חייב חטאת בחברו פטור אבל אסור כל שחברו פטור אבל אסור בחמורו מותר לכתחלה א''ר אדא בר אהבה היתה חבילתו מונחת לו על כתיפו רץ תחתיה עד שמגיע לביתו דוקא רץ אבל קלי קלי לא מאי טעמא כיון דלית ליה היכירא אתי למיעבד עקירה והנחה סוף סוף כי מטא לביתיה אי אפשר דלא קאי פורתא וקמעייל מרשות הרבים לרה''י דזריק ליה כלאחר יד אמר רמי בר חמא המחמר אחר בהמתו בשבת בשוגג חייב חטאת במזיד חייב סקילה מאי טעמא אמר רבא דאמר קרא לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך בהמתו דומיא דידיה מה הוא בשוגג חייב חטאת במזיד חייב סקילה אף בהמתו נמי בשוגג חייב חטאת במזיד חייב סקילה אמר רבא שתי תשובות בדבר חדא דכתיב {במדבר טו-כט} תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה והנפש אשר תעשה ביד רמה הוקשה כל התורה כולה לע''ז מה ע''ז דעביד מעשה בגופיה ה''נ עד דעביד מעשה בגופיה ועוד תנן המחלל את השבת בדבר שחייבין על שגגתו חטאת ועל זדונו סקילה מכלל דאיכא מידי דאין חייבין על שגגתו חטאת ולא על זדונו סקילה ומאי ניהו לאו דמחמר לא תחומין ואליבא דר''ע והבערה אליבא דר' יוסי

רש"י לא תצא לחולין. והויא תרומה לאסור לזרים ויחזור ויתרום הפקח אחרת: שהוא ספק. אי דעת צלולתא היא אי לא ולר' יצחק ודאי לקטן יהיב ליה דלאו בר מצות הוא ולא לחרש דספק חייב במצות הוא: אליבא דרבנן. דאמרי לאו דעתא צילתא היא ולענין מצות הרי הוא כקטן: ותורם את שאינו שלו. בלא רשות דכתיב (דברים יד) תבואת זרעך וחרש שוטה וקטן דכתיב אשר ידבנו לבו שיש לו לב להתנדב בהש''ס ירושלמי: אפילו ברשות. דשליחות מהיכא אתרבי מכן תרימו גם אתם גם לרבות שלוחכם ומה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית: עוד אחרת היתה. תקנה לכיס להצילו: ואמאי לא רצו לגלותה. להעלים דברי תורה: כבוד אלהים הסתר דבר. מותר להסתיר דברי תורה לכבוד שמים: וכבוד מלכים חקור דבר. אין להסתיר לכבוד עושר אדם וחשיבותו אלא שב ותחקרהו: בו ביום גדשו סאה. ביום שעלו לעליית חנניה בן חזקיה וגזרו י''ח דבר וזו אחת מהן היתה כדאמרינן בפ''ק (דף יז:) נותן כיסו לנכרי בו ביום גזרו שלא יוליכנו פחות פחות מד''א אם יש שם נכרי אותו יום הרבו סייג לתורה במדה גדושה ויפה מדדו להרבות גדר בישראל: מחקו סאה. במדה מחוקה מדדו בו ביום שהרבו לגזור יותר מדאי ואין יכולין לעמוד בגזירתם ומתוך כך עוברין על דברי תורה נמצאת מדתם מחוקה מטפיפתה וטוב היה להם להיות מדתם טפופה ולא תבא לידי מחק מרוב גודשה: והיא מחזקת. את החרדל שנופל החרדל בין הקישואין אף כאן יפה תקנו והוסיפו דבר המתקיים: והיא מקיאה. את הדבש שהיה בה ראשון אף אלו ע''י גזירתם גרמו לעבור דשמא לא יאמין את הנכרי והם לא התירו להוליכו פחות פחות מארבע ואדם אינו מעמיד עצמו על ממונו ואתי לאיתויי ד' אמות: והלא מחמר. מנהיג חמור טעונה קרוי מחמר: ורחמנא אמר לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך. ואיזוהי סתם מלאכה העשויה על ידי שניהם זו היא שהיא טעונה והוא מחמר: מניחו עליה כשהיא מהלכת. לאחר שנעקרה ללכת דלאו עקירה היא כדאמר בפ''ק (דף ג.) גבי הטעינו חברו אוכלין ומשקין וכיון דאדם לא מיחייב בה חטאת כי האי גוונא כאן מותר דהכא נמי מלאכה כתיב והא לאו מלאכה היא: וקאתי למיעבד עקירה והנחה. כשחוזרת ונעקרת ללכת אחר הטלת מים או גללים: נוטלו הימנה. ולאחר שתחזור ותעקור רגל יניחנו: אי הכי אפילו על חברו. יכול לעשות כן כיון דלאו איסורא דאורייתא היא גבי כיס שרי: כל שבגופו חייב חטאת. כי עביד ליה איהו כוליה כגון מעביר ד' אמות ברה''ר אפי' עקרו מן הארץ דרך הליכתו חייב דהא איכא עקירת חפץ בידים ולא בעינן עמידה אלא בטעון ועומד מבעוד יום או כשהטעינו חבירו דלא עקר ליה להאי חפץ אבל הכא הא עקר ליה הלכך כי עביד ליה חבריה הוי ליה שנים שעשאוה ואסור מדרבנן ולא שריוה גבי כיס: מונחת לו על כתיפו. מבעו''י וקדש עליו היום: רץ תחתיה. וכל כמה דלא עמד לפוש אין כאן עקירה לאיסור: קלי קלי. מעט מעט כלומר בנחת: למיעבד עקירה והנחה. כלומר דזימנין דקאי ולאו אדעתיה אבל רץ היכרא איכא: כלאחר יד. שלא כדרך זריקה כגון מכתיפיו ולאחוריו: בשוגג. במלאכה שהוא עושה לבדו: אף בהמתו. אף מלאכה שעושה על ידי בהמתו דהיינו מחמר אחר חמור טעונה: חדא דכתיב תורה אחת יהיה לכם וגו' עד דעביד מעשה בגופיה. כדכתיב לעושה בשגגה והכא לא קא עביד מלאכה אלא דבור בעלמא שמנהיג בקול הרי דבשוגג אינו חייב קרבן: ועוד. דקאמרת נמי במזיד חייב סקילה קשיא דתנן בסנהדרין (דף נג.) גבי נסקלים המחלל את השבת נסקל אם חללו בדבר שחייבים על שגגתו חטאת ועל זדונו סקילה: מכלל דאיכא. חילול דאין חייבין על שגגתו חטאת ולא על זדונו סקילה: ואליבא דר''ע. דאמר דאורייתא נינהו והוי מחלל ומיהו אין חייבין לא על שגגתו חטאת כו': אליבא דר' יוסי. דאמר בפרק כלל גדול (לעיל דף ע.) הבערה ללאו יצאת: (רש"י)

תוספות כי תבעי לך אליבא דרבנן. הכא משמע דהלכה כרבנן ובמסכת יבמות פרק חרש (דף קיג.) משמע דהלכה כר''א דסבירא ליה לרב חייא בר אשי (ומר) שמואל כוותיה. מ''ר: דחרש אתי לאיחלופי בגדול פקח. תימה א''כ לעיל נמי אמאי קאמר שוטה וקטן לשוטה הא אמרינן אתא לאיחלופי בגדול פקח: בו ביום גדשו סאה כו'. נותן לתוכה חרדל והיא מחזקת. ה''נ כשגזרו י''ח דבר היתה חסרה גזירה זו של נותן כיסו לנכרי עד שגזרו עליה ומלאו הסאה לגמרי כמו שנתנו חרדל לתוכה: ר' יהושע אומר בו ביום מחקו סאה כו' נותן לתוכה אגוזים ורמונים והיא מקיאה. כמו כן קודם שגזרו על נתינת כיס לנכרי היו מותרין להוליכו פחות פחות מד' אמות מתוך כך אתי לאיתויי ד' אמות כעריבה שהיתה מקיאה עד שהסירו האגוזים והרמונים ואחר שהסירו האגוזים והרמונים שוב לא הקיאה יותר כך כשגזרו ליתן כיסו לנכרי אסרו נמי להוליך פחות פחות מד' אמות והשתא ר''א ורבי יהושע שניהם לשבח ולא כפירוש הקונטרס דפירש דרבי יהושע דאמר שלא עשו היטב שהרבו לגזור יותר מדאי דלא משמע הכי בירושלמי בפ''ק דמכילתין דאמר התם אמר ליה ר''א אלו היתה חסרה ומלאה יאות חבית שהיא מלאה אגוזים כל מה שאתה נותן לתוכה שומשמין היא מחזקת א''ל ר' יהושע אלו היתה מליאה וחסרוה יאות חבית שהיא מלאה שמן כל מה שאתה נותן לתוכה מים היא מפזרת השמן. מ''ר: . ואדרבה נ''ל שהירו' קשה לו דלא שייך למימר גבי מים כמו שמפר''י גבי נותן לתוכה אגוזים ורמונים: סוף סוף כי מטי לביתיה א''א דלא קאי וקא מעייל מרשות הרבים לרשות היחיד. תימה כדשרינן להוליכו פחות פחות מד' אמות תקשי ליה נמי הכי: (תוספות)

רשב"א איכא דאמרי לחרש יהיב ליה ואיכא דאמרי לקטן יהיב ליה. והלכך בשל דבריהם הוא, וכיון דלא אפשיטא יהיב למאן דבעי מינייהו. וקשיא לי דהא כיון דבגדול אסור וכדאמרינן בסמוך כל שבגופו חייב חטאת בחבירו פטור אבל אסור, אם כן היכי יהיב ליה לתינוק דאף ע"פ שאין בית דין מצווין להפרישו, למיספא ליה בידים אסור דקרינן ביה לא תאכלום לא תאכילום. ויש לומר דשאני הכא דאפילו בגדול ליכא אלא איסורא דרבנן ובשל דבריהם אפילו לכתחילה ספינן ליה, וכמו שכתבתי אני בפרק חרש ביבמות (קיג, ב) ובגיטין בפרק הניזקין (נה, א) בסייעתא דשמיא, ומכאן ראיה לדברי. ואף על גב דמשום דלא ליתי למיסרך אסור בכל מידי דקא עביד מחמת גדול וכדכתבינן התם, הכא במקום דאיכא למיגזר דאי לא שרית ליה אתי איהו למיעבד איסורא בידים שרינן ליה ולא חיישינן בכי הא לדלמא אתי למיסרך. כך נראה לי. והלא מחמר. הוא הדין דהוי ליה לאקשויי והלא מצווה על שביתת בהמתו מדאורייתא, אלא דלמא מוקי לה בחמור שאינו שלו ושאלה ושכירות לא קנו. מיהו למסקנא כיון דלא עבדא עקירה והנחה, ליכא נמי משום שביתת בהמתו דבגופו נמי פטור. הרמב"ן ז"ל. כשהיא עומדת נוטלו הימנה. הרמב"ם ז"ל (פרק כ מהל' שבת ה"ו) פירשה (כשהוא) [כשהיא] רוצה לעמוד קודם שתעמוד כדי שלא תהא שם לא עקירה ולא הנחה. ואינו נראה כן. היתה חבילתו מונחת לו על כתפו רץ תחתיה עד שמגיע לביתו. והא דלא אמרינן הכי בכיס. כתב הרמב"ן ז"ל משום דבחבילה שהוא משוי כבד מידכר ולא אתי למיעבד עקירה והנחה, אבל בכיס שהוא דבר מועט וקל לא דכיר וחוששין דלמא נח ואתי למיעבד עקירה והנחה. כשהיא מהלכת נותנו עליה והיא עומדת נוטלו ממנה. והוא הדין כשהוא נותנו לחרש שוטה וקטן, וכל שכן היא דאילו נותנו להן כשהן עומדין הא איתא בגדול בכיוצא בזה חיוב חטאת, וכל שבגופו איכא איסורא דאורייתא אי אמרינן לקטן למיעבד איכא נמי איסורא דאורייתא, דכתיב (ויקרא יא, מב) לא תאכלום קרינן ביה לא תאכילום, ואמרינן ביבמות פרק חרש (קיד, א) לא יאמר אדם לתינוק הבא לי חותם הבא לי מפתח אבל מניחו תולש מניחו זורק, ולעיל (קכא, א) נמי תניא קטן שבא לכבות אין שומעין לו, ואוקימנא בגמרא בקטן העושה על דעת אביו, כלומר ועובר בזה משום לא תעשה [כל] מלאכה אתה ובנך (שמות כ, ט). כשהיא מהלכת נותנו עליה. כתב הרמב"ם (שם): ואסור לו להנהיגה אפילו בקול כ"ז שהכיס עליה, כדי שלא יהא מחמר בשבת. ואינו מחוור בעיני כלל, שהרי כיון שאינו מניח עליה עד שתהא מהלכת אינו מחמר, ועוד דהא אמרינן הכא דכל שבחבירו פטור אבל אסור בחמורו מותר לכתחילה. (רשב"א)

דף קנד - א

רב זביד מתני הכי אמר רמי בר חמא המחמר אחר בהמה בשבת בשוגג אינו חייב חטאת במזיד חייב סקילה מתיב רבא המחלל את השבת בדבר שחייבין על שגגתו חטאת חייבין על זדונו סקילה הא אין חייבין על שגגתו חטאת אין חייבין על זדונו סקילה מי קתני הא אין חייבין כו' הכי קאמר דבר שחייבין על שגגתו חטאת חייבין על זדונו סקילה ויש דבר שאין חייבין על שגגתו חטאת וחייבין על זדונו סקילה ומאי ניהו מחמר רבא אחוה דרב מרי בר רחל ואמרי לה אבוה דרב מרי בר רחל ללישנא בתרא קשיא הא דרב אכשריה לרב מרי בר רחל ומנייה בפורסיה דבבל דילמא תרי מרי בר רחל הוו הוה מתני לה להא שמעתיה משמיה דרבי יוחנן לפטור אמר רבי יוחנן המחמר אחר בהמתו בשבת פטור מכלום בשוגג לא מחייב חטאת דהוקשה כל התורה כולה לע''ז במזיד נמי לא מיחייב דתנן. המחלל את השבת בדבר שחייבין על שגגתו חטאת ועל זדונו סקילה הא אין חייבין על שגגתו חטאת אין חייבין על זדונו סקילה בלאו נמי לא מיחייב דהוה ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב''ד וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב''ד אין לוקין עליו

רש"י רב זביד מתני. להא דרמי בר חמא הכי: אינו חייב חטאת. דילפינן מע''ז דעד דעביד מעשה בגופיה: אבל במזיד חייב סקילה. מהיקישא דאתה ובהמתך דלעיל: מי קתני. הך דיוקא דדייקינן הא אין חייב כו' דילמא הכי קאמר המחלל בדבר שחייבין על שגגתו חטאת [חייבים על זדונו סקילה] הא דבר שאין חייבים על שגגתו חטאת יש מהן שחייבין על זדונו סקילה ויש שאין חייבין ומאי ניהו דחייבין [על זדונו] סקילה ואין חייבין על שגגתו חטאת מחמר: ואמרי לה אבוה דרב מרי בר רחל ל''ג דאבוה דרב מרי איסור גיורא שמיה ומאן דגרס ליה גרס בתריה הכי להך לישנא בתרא קשיא הך דרב אכשריה לרב מרי בר רחל ומניה בפורסי דבבל והך מילתא במסכת יבמות היא (דף. מה:) בפורסי בלע''ז מנשטר''ל {מינישטרי"ל: פקיד, שוטר} הן שוטרים ואף על גב דאמר מר כל משימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך האי כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה: לאזהרת מיתת בית דין. דשאר מלאכות דשבת נמי מהאי קרא נפקא להו אזהרה הלכך לאזהרת מיתת בית דין ניתן דלא ענש מיתה אלא אם כן הזהיר הלכך עיקר אזהרתו למקום שיש בו מיתה אתאי ולא למלקות: (רש"י)

תוספות ואמרי לה רבא אבוה דרב מרי בר רחל. לא גרסינן ליה דהא מוכח ביבמות דאבוה דרב מרי גר הוה דאמר בהחולץ (יבמות מה: ושם) רב אכשריה לרב מרי בר רחל ומנייה אפורסיה דבבל וקאמר כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה וליכא למימר דרבא אבוה דרב מרי נמי גר הוה דאם כן הוה ליה למימר רבא גיורא כדאמר הש''ס בעלמא איסור גיורא ועוד דאביו של רב מרי בר רחל משמע בבבא בתרא פרק מי שמת (דף קמט. ושם) דהיינו איסור גיורא דאמרינן איסור גיורא הוה ליה תריסר אלפי זוזי בי רבא ורב מרי בריה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה הוה אע''ג דהתם לא גרסינן רב מרי בר רחל בריה דומה הוא שאותו היה מיהו אי אמרינן שהוא היה רב מרי בר רחל צריכא למימר דאיסור גיורא בא על רחל בת מר שמואל קודם שנתגייר דהא קאמר התם דהורתו שלא בקדושה הוה ורחל בת מר שמואל היתה כדאמר בכמה דוכתין רב מרי בר רחל בתמר שמואל ואמרינן בכתובות (דף כג.) דבנתיה דמר שמואל אישתביין ושמא אז בא עליה ואף על גב דאתו לקמיה דר''ח ואמרו נשביתי וטהורה אני לאו כולהו אמרו הכי מיהו תימה אי רב מרי בריה דאיסור גיורא היינו ההוא דיבמות איך חי איסור כל כך מימות רב עד רבא והא רב יהודה תלמידו של רב ואמרינן בקדושין (דף עב:) יום שמת רב יהודה נולד רבא ואפילו רב מרי בנו כבר היה גדול בתורה הרבה בימי רב מדמנייה אפורסיה דבבל ורב מרי נמי איך יתכן שחי כ''כ ונראה כפירוש ר''ח דגרסינן ביבמות דרב אשי אכשריה לרב מרי בר רחל ואע''ג דביום שמת רבא נולד רב אשי יכול להיות שהיה רב מרי קטן בימי רבא ובימי רב אשי כבר היה גדול בתורה וזקן ומינהו אפורסייה דבבל וכן ודאי נראה דיש בספרים רבים שכתוב בהם בשמעתא לאמרי לה והקשה דרב אשי אכשריה לרב מרי בר רחל ומשני תרי רב מרי הוו ופירוש הוא שנכתב בספרים. מ''ר: בלאו נמי לא מיחייב דה''ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב''ד. תימה לר''י מה בכך מ''מ ילקה על לאו דלא תעשה כל מלאכה דכיון שבא להזהיר על מחמר ובמחמר ליכא מיתה אע''פ שבא להזהיר נמי על שאר מלאכות דשייך בהו מיתה מכל מקום יש לו ללקות כדאשכחן בבבא קמא (דף עד: ושם) דפליגי ר' יוחנן ור''א התם בעדים שהוכחשו בנפש ולבסוף הוזמו דחד אמר נהרגין וחד אמר אין נהרגין ואמרינן נמי תסתיים דר' אלעזר דאמר אין נהרגין דאמר ר''א עדים שהוכחשו בנפש לוקין ואי ס''ד ר''א דאמר נהרגין אמאי לוקין הוה ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב''ד אלא ש''מ ר''א דאמר אין נהרגין תסתיים אלמא משום דאין נהרגין כשהוכחשו בתחילה לוקין ואע''ג דבעלמא ניתן לאו דלא תענה לאזהרת מיתת ב''ד היכא דהוזמו תחילה ועוד תימה לר''י דכל לאוין שבעולם שניתנו לאזהרת מיתת ב''ד יהיו לוקין עליהם כשלא התרו בהם למיתה אלא למלקות מההוא טעמא דלא ניתנו באותה שעה לאזהרת מיתת ב''ד ונראה לר''י דשאני לאו דלא תענה דגלי ביה קרא דניתן למלקות כדאשכחן גבי עדות בן גרושה כדמפקינן בריש מסכת מכות (דף ב: ושם) מוהרשיעו את הרשע והיה אם בן הכות הרשע וכיון דכתב בלא תענה מלקות בהדיא אע''ג דניתן לאזהרת מיתת ב''ד אית לן לאוקמי בכל מילי דלא מצי אתי לידי מיתה ומהאי טעמא נמי אתי שפיר הא דאמר במכות בגמרא מעידין אנו את איש פלוני שהוא חייב לחבירו מאתים זוז ונמצאו זוממים לוקין ומשלמין דברי ר' מאיר וחכמים אומרים כל המשלם אינו לוקה דקאמר בשלמא לרבנן כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו כו' וקשה לר''י ל''ל למימר טעמא דרבנן משום כדי רשעתו תיפוק ליה דרבנן מוקמי לא תענה לאזהרה לעדים זוממין ולא למלקות כדמוכח התם על משנת מעידים אנו את איש פלוני שחייב מלקות ארבעים וקשה לר''י נמי היכי מצי למימר לרבנן דלאזהרה דעדים זוממים הוא דאתא ולא למלקות הא בהזמה דגלות ובן גרושה מודו רבנן דאיכא מלקות ולמאי דפרישית אתי שפיר דכי היכי דלא אתי לידי מיתה או לידי מלקות ע''י כאשר זמם לוקה משום לא תענה כיון דהתם לא צריך קרא דלא תענה לאזהרה לכאשר זמם משום הכי לקי במעידים אנו בפלוני שהוא בן גרושה או שחייב גלות ואתי נמי שפיר הא דתלי טעמא דרבנן התם משום כדי רשעתו דאי לאו משום כדי רשעתו היו לוקין משום לא תענה אפי' לרבנן דאע''ג דסבירא להו דלא תענה אזהרה לכאשר זמם הוא דאתא דלא ענש כאשר זמם אלא אם כן הזהיר והוי כלאו שניתן לאזהרת מיתת ב''ד שלא נכתב למלקות אלא לאזהרת מיתה ה''מ דוקא כשחייב מלקות מכאשר זמם כגון מעידים אנו באיש פלוני שחייב מלקות אבל כשאין חייבים מכאשר זמם אלא ממון לא מבעי התם לא תענה לאזהרה דכאשר זמם הוו מודו רבנן דלוקין משום לא תענה כמו בבן גרושה וגלות אי לאו משום כדי רשעתו וא''ת למאי דפירש דאי לאו דגלי קרא בהדיא מלקות בלא תענה מוהצדיקו את הצדיק לא הוה מחייבינן ביה משום דניתן לאזהרת מיתת ב''ד אם כן הא דמפיק עולא דעדים זוממים לוקין מוהצדיקו את הצדיק בריש מכות ופריך עלה תיפוק ליה מלא תענה ומשני משום דהוה ליה לאו שאין בו מעשה אמאי לא משני משום דהוה ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב''ד ותירץ דההוא שנויא לא הוה אתי אלא לרבנן דלר' מאיר איכא תרי לאוי חד לאזהרה כאשר זמם היכא דזמם מיתה או מלקות וחד למילקי עליה ולהכי ניחא טפי למימר טעמא דלאו שאין בו. מעשה לאוקמא מילתא בין לרבנן בין לרבי מאיר דמתניתין דמכות אע''ג דטעמא דלאו שאין בו תעשה נמי לא אתי לר''י ולמאי דפי' איצטריך והצדיקו למלקות אפי' למאן דמחייב בלאו שאין בו מעשה ועוד היה רגיל לתרץ כיון דלא תענה סתם כתיב אכל מילי קאי ולהכי מיחייב מלקות כאילו נכתב אבן גרושה ואגלות וכאילו נכתב לא תענה שקר בממון ולבן גרושה וגלות שאז לא היה הנכתב לממון ניתן לאזהרה כאשר זמם ולכך היה ראוי ללקות עליו והכי נמי השתא אע''פ שזה לא היה ראוי ללקות על אותו הניתן לאזהרת מיתה אפי' כשאינו יכול לבא לידי מיתה עכשיו יש ללקות עליו כל זמן שלא יוכל לבא לידי מיתה הואיל ונכתב על מיתה וממון ביחד סתם וניתן להלקות עליו בהזמת מיתה. נמי ניתן ללקות כל זמן שלא יוכל לבא לידי מיתה ולפי טעם זה לא היה יכול לתרץ בריש מכות משום דהוה ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב''ד כי פריך ותיפוק ליה משום לא תענה דאע''פ שניתן לאזהרת מיתה יש ללקות עליו הואיל ונכתב סתם על מיתה ודברים אחרים כדפרישית ולפי לשון זה לא אתי דרשה דוהצדיקו אלא למאן דאית ליה לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו כדמשני בריש מכות אבל קשה דבכל הש''ס חשיב לאו דשבת ניתן לאזהרת מיתת ב''ד ואמאי הא קאי נמי אלאו דמחמר ואההיא דאיסי (לעיל דף ו:) דליכא מיתה וי''ל כיון דכתיב כל העושה בו מלאכה יומת משמע סתם מלאכה דשבת היינו שבמיתה ולהכי לא משמע לאו דמלאכה דאיסי אבל לאו דלא תענה משמע שאר דברים שאין בהן מיתה ומלקות וכן לאו דמחמר דלא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך משמע אשאר חיובי שבת טפי ממחמר מדכתיב אתה כדקאמר הכא א''נ מדכתיב לא תעשה ולא כתיב לא תעשו והוצאה נמי אע''ג דנפקא מאל יצא (עירובין יז:) בהדי תחומין דבמלקות אין לוקין עליו אפי' לא התרו בו למיתה דכל סתם הוצאה דשבת איתא בקרא דויכלא העם מהביא ותירוץ ראשון נראה לר''י עיקר. מ''ר: (תוספות)

דף קנד - ב

ואפי' למ''ד לוקין ליכתוב רחמנא לא תעשה כל מלאכה ובהמתך אתה למה לי הוא ניהו דמיחייב בהמתו לא מיחייב: הגיע לחצר החיצונה: אמר רב הונא היתה בהמתו טעונה כלי זכוכית מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה ומתיר החבלים והשקין נופלים והאנן תנן נוטל את הכלים הניטלין בשבת כי קאמר רב הונא בקרני דאומנא דלא חזיא ליה והא קא מבטל כלי מהיכנו בשליפי זוטרי מיתיבי היתה בהמתו טעונה טבל ועששיות מתיר את החבלים והשקין נופלין ואע''פ שמשתברין התם בכולסא דיקא נמי דקתני דומיא דטבל מה טבל דלא חזי ליה אף הכא נמי לא חזי ליה ומאי אע''פ שמשתברין מהו דתימא להפסד מועט נמי חששו קמ''ל תניא ר''ש בן יוחי אומר היתה בהמתו טעונה שליף של תבואה מניח ראשו תחתיה ומסלקו לצד אחר והוא נופל מאליו חמורו של רבן גמליאל היתה טעונה דבש ולא רצה לפורקה עד מוצאי שבת למוצאי שבת מתה והאנן תנן נוטל כלים הניטלין כשהדביש הדביש למאי חזי לכתיתא דגמלי ויתיר חבלים ויפלו שקין מיצטרו זיקי ויביא כרים וכסתות ויניח תחתיהן מטנפי וקמבטל כלי מהיכנו והאיכא צער בעלי חיים קסבר צער בעלי חיים דרבנן אביי אשכחיה ליה לרבה דקא משפשף ליה לבריה אגבא דחמרא א''ל קא משתמש מר בבעלי חיים א''ל צדדין הן וצדדין לא גזרו בהו רבנן מנא תימרא דתנן מתיר חבלים והשקין נופלין מאי לאו בחבר גוולקי דהוו להו צדדין וצדדין לא גזרו בהו רבנן לא בחבר אגלווקי דלא הוו צדדין אי נמי בלכתא איתיביה שתים בידי אדם ואחת באילן כשרה ואין עולין לה ביו''ט מאי לאו דחק ביה באילן דהוו להו צדדין וצדדין אסורין לא דכפייה לאילן ואנח סיכוך עילויה דקמשמש באילן א''ה אימא סיפא שלש בידי אדם ואחת באילן כשרה ועולין לה ביו''ט ואי דכפייה לאילן אמאי עולין לה ביו''ט ואלא מאי צדדין אסורין סוף סוף אמאי עולין לה בי''ט אלא התם בגואזא פרסכנא דאילן גופיה דופן בעלמא הוא דשוויה דיקא נמי דקתני זה הכלל כל אילו שינטל האילן ויכולה לעמוד עולין לה ביו''ט ש''מ לימא כתנאי אין עולין לה ביו''ט רשב''א אומר משום ר''מ עולין לה ביו''ט מאי לאו בהא קמיפלגי דמ''ס צדדין אסורין ומר סבר מותרין אמר אביי לא דכ''ע צדדין אסורין והכא בצדי צדדין קמיפלגי מ''ס צדי צדדין אסורין ומ''ס צדי צדדין מותרין רבא אמר מאן דאסר בצדדין אסר נמי בצדי צדדין מאן דשרי בצדי צדדין שרי נמי בצדדין איתיביה רב משרשיא לרבא נעץ

רש"י ואפי' למ''ד דלוקין. במסכת מכות (דף יג:) הכא אפי' לאו ליכא דאי לאזהורי אמלאכה שעל ידו וע''י בהמתו אתא כגון מחמר ליכתוב לא תעשה כל מלאכה ובהמתך מאי אתה משמע אתה לבדך ובהמתך לבדה: בהמתו. במלאכה הנעשית ע''י בהמתו לא מיחייב לאו גמור ללקות עליו: טעונה כלי זכוכית. שאין ניטלין בידו להניחן לארץ: והאנן תנן נוטל את הכלים הניטלין. וכלי זכוכית ניטלין הן ולמה לי מתיר את החבלים: דאומני. מקיז דם שאין ראויין בשבת לכלום לפי שמאוסים: והא מבטל כלי. כרים וכסתות כשמניחן תחת דבר שאין ניטל מבטלן מהיכנן דשוב לא יטלם משם ודמי לסותר: בשליפי זוטרי. משואות קטנים ששומט הכר מתחתיהם ונופלין על הכר השני וכן עד שמגיען לארץ: עששיות של זכוכית. מש''ש {משי"ש: גושים, עשתות} בלע''ז ואע''פ שהעששיות משתברין אלמא אסור להניח כרים וכסתות תחתיהן: בכולסא. חתיכות רחבות של זכוכית שאינם כלים ועושין מהן חלונות וכיון דליכא פסידא בשבירתן וסופן להחתך בחתיכות קטנות לא שרו להביא כרים ולהניח תחתיהן: [טבל לא חזי ליה. דמוקצה הוא ואפילו לכהנים לא חזי]: ומאי אף על פי שמשתברין. הא ליכא פסידא: מהו דתימא להפסד מועט נמי חששו. ויביא כרים ויניח תחתיהם דהא ודאי אי אפשר בלא הפסד מועט שניצוצות ניתזין בשבירתן שאינם ראוין לכלום: שליף. משוי של תבואה של טבל: והא אנן תנן כו'. ודבש ניטל בשבת ואמאי לא רצה לפורקה: כשהדביש. החמיץ: למאי חזי. ואמאי אייתי רבן גמליאל: לכתיתא דגמלי. לכתית של גמלים רדויישדוד''א {רידוישידור"א: קיהיון, פגימוּת} : ויתיר החבלים ויפלו שקים. דהכי תנן במתניתין בדבר שאינו ניטל ומשני מצטרו זיקי נבקעים הנודות בנפילתן לארץ: מטנפי. בדבר הנשפך עליהם וקא מבטל כלי מהיכנו דשוב אין ראויין לבו ביום לכלום: והא איכא צער בעלי חיים. וליתי דאורייתא ולידחי דרבנן ביטול כלי מהיכנו: קסבר. ר''ג צער בעלי חיים דרבנן ופלוגתא היא באלו מציאות (ב''מ לב:): דמשפשף לבריה אגבא דחמרא בשבת לשעשע התינוק: קא משתמש מר בבעלי חיים. ותנן (ביצה דף לו.) לא רוכבין על גבי בהמה וה''ה לכל תשמיש: צדדין. שאינו מרכיבו עליו אלא משפשפו על צדי גבו ואין זה דרך תשמישו ורבנן לא גזרו בה: מאי לאו בחבר גוולקי. דהוו להו צדדין גוואלקי עשקנ''ס חבר גוואלקי שתים מחוברות יחד ברצועות ומרכיבין על החמור זו מכאן וזו מכאן וצריך לסלקן יחד וליקרב אצל החמור ומשפשף עצמו ונשען גופו בצדי החמור: בחבר אגלווקי. שתים שאין מחוברות יחד אלא על ידי טבעת מתכת שבראש הרצועה ובו מסמר קטן כעין שעושין לחבק שקורין צינגל''א {חבק (רצועת-בטן לסוס וכיו"ב)} שאינו צריך אלא למשוך מעט והמסמר יוצא והן מתנתקות זו מזו: אי נמי בלכתא. כעין שעושין לדרדור יין שיש בהן טבעות של חבל לכל אחד ואחד ומכניס טבעת בטבעת ונוטל עץ כפוף קטן ומכניסו בפנימי ושוב אינו יוצא מחברו וכשבא לסלקו מושך העץ אליו והן מתנתקין זה מזה ונופלין: שתים בידי אדם ואחת באילן. גבי סוכה תנן שכשירה בג' דפנות ואם עשה שתים כהלכתן והשלישי עשה באילן כשירה דפנות לא איכפת לן אם מחוברות הם וה''ה אם כולן נקבעות באילן והא דנקט שתים בידי אדם רבותא אשמועינן דאפילו הכי אין עולין לה לאכול ולישן באותה סוכה בי''ט מפני שסככה קשור בדופניה ונשען עליה והוא משתמש על סככה ונותן כליו ונמצא משתמש באילן כל כניסה דסוכה נקיט בלשון עלייה במסכת סוכה לפי שרובן עושין סוכותיהן בראש גגן דבכמה דוכתין תנן בה הכי אין מטריחין אותו לעלות אמר להם העלום לסוכה אבל מוריד הוא את הכלים וכן הרבה: מאי לאו דחק ביה באילן. ואותיב ביה קנים של דפנות בנקבים שנקב הרבה בגופו של אילן וסיכך שוב על אותן דפנות ומ''מ אין כאן תשמיש אלא בצדי אילן: דכפייה לאילן. לענפיו העליונים הטה לצד אילן אחר וכן של זה לזה וקשרן אלו עם אלו ומהן נעשה הדופן: אמאי עולין לה בי''ט. הרי הסכך נשען עליו והוא משתמש בו: ה''ג אלא מאי צדדין אסורין סוף סוף אמאי עולין לה בי''ט אלא התם בגווזא פרסכנא שאילן גופיה דופן בעלמא שווייה. גווזא פרסכנא אילן שענפים הרבה יוצאין מצדדין ומתפשטין לכאן ולכאן ושוינהו דופן בעלמא לסוכה ולא סמך הסכך עליהן ולהכי נקט גווזא פרסכנא ולא שבקיה כדקא ס''ד בדכפייה ולישני כגון דלא סמך הסכך עליה משום דכיון דדופן רביעי הוא שאינו צריך לסוכה דהא בג' כשירה והסכך נמי לא סמך עליה לא טרח למעבד לו דופן להכי אוקמא בגווזא פרסכנא וממילא הוא בלא טרחא: מאי לאו בהא קמיפלגי כו'. וכגון דחק באילן ומותיב קנים בצדדין וסיכך עליהן דהוה ליה משתמש בצדדין כשמשתמשין על ידי סככה דאי לא בהא פליגי במאי מוקמא פלוגתייהו דהא כולי עלמא סברי אסור להשתמש באילן: אמר אביי. א''נ בהכי פליגי ליכא למימר דסבירא ליה (לת''ק) צדדין מותרין דהני לאו צדדין נינהו אלא צדי צדדים שהקנים הנתונים בנקבים צדדין והסיכוך הנתון על גבן צדי צדדים ובצדי צדדים פליגי: (רש"י)

תוספות והא מבטל כלי מהיכנו. פירשנו למעלה בפרק כירה (דף מג.): שתים בידי אדם ואחת באילן. בסוכה בפ''ב (דף כב: ושם) תנן העושה סוכתו בראש האילן יש לפרש בשני ענינים העושה סוכתו בראש האילן כגון שהסכך של סוכה על גבי האילן והאילן סומך אותה שאין יכול לעלות על אותו סכך אלא אם כן ישתמש באילן שרגילין היו לתת כליהן על הסכך א''נ יש לפרש שהתקרה סמוכה באילן שבנאה בגובה ותחתיה על האילן דהשתא כל שעה שהוא מהלך בסוכה משתמש באילן: בחיבור גוולקי. שני שקין אחד בימין החמור ואחד משמאלו ובראש כל אחד מן השקין רצועה אחת וקושרין אותן שתי הרצועות יחד ועכשיו מונח הקשר כנגד גבו של החמור והשקין מכבידין לכאן ולכאן ואי אפשר להתיר הקשר אם לא יגביהו השקין מעט ונסמכין שתי השקין בכריסו של החמור והוו להו כצדדים: (תוספות)

רשב"א כי קאמר רב הונא בקרנא דאומנא דלא חזיין ליה. קשיא לי קרנא דאומנא נמי חזי לכסויי ביה מנא דהוי ליה כשרגא דנפטא דשרינן אליבא דר"ש שלהי פרק כירה (מו, א), ורב הונא במוקצה לטלטול כר"ש סבירא ליה כדאמרינן בפרק מפנין (קכח, א). ויש לומר דקרנא דאומנא מאיס טפי משרגא דנפטא ולא חזי לכסויי ביה מנא כלל. ואי נמי משום דאי נפיל מיתבר לא עביד לכסויי ביה מנא. והא מבטל כלי מהיכנו, בשליפי זוטרי. פירוש: אבל שליפי רברבי לא משום דאי שמיט כרים מתחתיהם מתוך כובדן מיתברי, והלכך אי אפשר לנערן ולסלקן עד לערב, והוי ליה מבטל כלי מהיכנו לכולי שבת ואסור. ואם תאמר שליפי רברבי נמי יביא כרים ויניח תחתיהן, ואי משום ביטול כלי מהיכנו לכשיצטרך לכרים יסלק שליפין ביד דהא כלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו לצורך מקומו וכדאמר רבא בפרק כל הכלים (קכד, א), ורב דהוה רביה דרב הונא הכי סבירא ליה כדאיתא בפרק כל הכלים (שם), ובשלמא לסלקן מעל גבי חמור אסור, משום דהא גבה דחמרא לא צריך ליה כלל בשבת, אבל מעל גבי כרים מיהא שרי. וראיתי להר"ז הלוי זכרונו לברכה שכתב שכל שאינו ראוי בשום צד לטלטלו לצורך גופו, אין מטלטלין אותו לצורך מקומו. ואינו מחוור בעיני. שהרי לרבי נחמיה כלי שמלאכתו לאיסור אין ראוי לטלטלו לצורך גופו כלל, לפי שאין כלי ניטל לדידיה אלא לצורך תשמישו המיוחד לו בלבד, ואפילו כן לצורך מקומו מטלטלין אותו, וכפי פירוש של רש"י ז"ל כמו שכתבנו שם (לעיל קכד, א) בסייעתא דשמיא, וכן נראה כדבריו. ונראה לי דאילו היו שליפי רברבי מוטלין על גבי כרים וכסתות אי נמי על גבי קרקע והוא צריך למקומן מטלטלין לצורך מקומו, אבל להביא כרים לכתחילה ולשים תחתיהם כדי שיטלטלם ביד לאחר מכן לצורך מה שעשינו לו מקום בידים לא, שאינו בדין דמה שהוא אסור לטלטלו נסבב ונגרום אנו לטלטלו ממש בידים. ועוד דמחזי כחוכא ליטלו מעל גבי חמורו אסרתו ואתה בא להתיר לטרוח ולהביא כלים ולטלטלו בידים לבסוף. ואינו דומה למה שהתיר רב הונא להביא כרים ולהניח תחת שליפי זוטרי, דהתם לא מטלטל ליה בידים, אבל מנער הוא את הכר והן נופלין מאליהן. כך נראה לי. הא דאקשינן: והא מבטל כלי מהיכנו. ואוקימנא בשליפי זוטרי, כלומר שיכול לנערן, משמע דכל שיכול לנערן לא חשבינן ליה כמבטל כלי מהיכנו, דבטול לשעה אינו בטול אלא אם כן הוא מבטלו לכולי יומא. איכא למידק דהא אמר רב חסדא בפרק כירה (מב, ב) אין נותנין כלי תחת תרנגולת לקבל ביצתה, וקא מפרש רב יוסף טעמא התם משום דקא מבטל כלי מהיכנו, והא ביצה כשליפי זוטרי הוא ויכול לנערה. ותירץ הרב רבינו זרחיה הלוי ז"ל דהתם מבטל כלי אצל הביצה לכולי יומא. ואינו מחוור בעיני כלל, דאם כן מאי קא מקשי עליה ממתניתין נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות, ואיצטריך לשנויי ניצוצות אין בהם ממש, וכן מנותנין כלי תחת הדלף, ומנא ליה דתנא במבטל ליה לכולי שבת מיירי. אלא יש לומר דלא התירו אפילו בטול לשעתו אלא להצלת הפסד מרובה, וכדאיתא בסמוך גבי עששיות מהו דתימא להפסד מועט נמי חששו קא משמע לן דלא התירו אלא משום הפסד מרובה. והא דמקשה התם מכופין את הסל לפני האפרוחין שיעלו וירדו, ופרקינן משום דמותר לטלטלו אחר שירדו, דאלמא לא חיישינן לבטול שעה. יש לומר דהתם נמי הפסד מרובה הוא שאם לא יעלו לקיניהם מתפזרים אילך ואילך ויאבדו. ואי נמי כיון דעשויין לירד מעצמן ואין צריך לטלטלו אפילו מן הצד לא חיישינן. ואם תאמר כיון שהכר מלאכתו להיתר למה לא יטלטלנו אפילו משום הפסד מועט, כיון שהוא יכול לנערו בכל עת שיצטרך לו. יש לומר דלענין הצלה חששו שמא יביא כלי דרך רשות הרבים, אלא שבמקום הפסד מרובה לא חששו. הא דשרי הכא רב הונא בשליפי זוטרי. ולא אסר משום דאין כלי ניטל אלא לדבר שניטל, אע"ג דמשמע פרק כירה (מג, ב) גבי נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות דרב הונא אית ליה דרבי יצחק. כבר כתבתי שם בארוכה בסייעתא דשמיא. היתה בהמתו טעונה טבל ועששית מתיר את החבלים. פירוש: דוקא טבל שאין צריך כלי כגון תבואה ופירות, אבל חבית יין של טבל שהוא צריך לכלי מביא כרים ומניח תחתיה, ואמרינן עלה התם (לעיל מג, א) טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותיקנו מתוקן, והכא הכי קאמר היתה בהמתו טעונה טבל אינה נוטלו בעצמו לפי שאינו ראוי לטלטל וכדתנן בפרק מפנין (קכו, ב) אבל לא את הטבל, ואם טעונה עששית דומיא דטבל דהיינו כולסא שאינו ראוי ביומיה לכלום אינו מביא כלים ומניח תחתיה. בכולסא. הא דאוקמא בכולסא ולא אוקמא בקרני דאומנא ובשליפי רברבי, איכא למימר משום דדומיא דטבל קתני שאינו ראוי עד שיתקננו ואפילו בחול, ועששית נמי שאינו ראוי אפילו בחול עד שיתקננו. מכניס ראשו תחתיה ומסלקו לצד אחר. ואע"ג דטלטול מקצת דבר המוקצה כטלטול כולו, וכדתנן לעיל בפרק שואל (קנא, א) עושין כל צרכי המת סכין ומדיחין אותו ובלבד שלא יזיו בו אבר, הכא משום הפסד בהמתו, ועוד דטלטול מן הצד הוא שאינו מטלטלו ביד אלא בראשו התירו. והא איכא צער בעלי חיים. כלומר: שהיא מדאורייתא. ופירש"י ז"ל שהוא דאורייתא ואתי דאורייתא ודחי בטול כלי מהיכנו דרבנן. ונראה שהוא ז"ל סבור דאהא דקאמרינן מטנפי וקא מבטל כלי מהיכנו קאי, אבל הר"ם ב"ן ז"ל הקשה עליו דאפילו תמצי לומר דצער בעלי חיים דאורייתא למה יבטל כלי מהיכנו לדחות ודאי של דבריהם בכדי, אדרבא יתיר חבלים ואע"ג דמצטרו זיקי, דאי משום הפסד הא לא שרינן לבטל כלי מהיכנו אפילו במקום הפסד מרובה בשליפי רברבי. אלא אעיקר עובדא קאי, כלומר מפני מה לא רצו לפרקה ומשום דלא ליצטרו זיקי, והא צער בעלי חיים דאורייתא וקא עביר אדאורייתא, ופריק קא סבר צער בעלי חיים דרבנן, ובמקום פסידא לא חששו לצער בעלי חיים. וזה נכון. שתים בידי אדם ואחת באילן כשרה ואין עולין לה ביום טוב. פירוש: מפני שהיו רגילין להניח חפציהן על הסכך ונמצא משתמש באילן. אי נמי בשתחתית הסוכה נסמך על האילן דכל שעה שהולך בסוכה משתמש באילן, וכן פירשו בתוס' ז"ל. אבל אילו היה הסכך נסמך על האילן ואינו משתמש על גבי הסכך מותר, שאינו אסור להשתמש תחת צליו של אילן עצמו וכל שכן תחת צל הסוכה הנסמכת באילן. (רשב"א)

דף קנה - א

יתד באילן ותלה בה כלכלה למעלה מעשרה טפחים אין עירובו עירוב למטה מי' טפחים עירובו עירוב טעמא דנעץ יתד באילן הא לא נעץ אפילו למטה מי' טפחים אין עירובו עירוב והא האי תנא דקאסר בצדדין וקשרי בצדי צדדין אמר רב פפא הכא בכלכלה דחוקה עסקינן דבהדי דשקיל ליה לעירוב קמניד ליה לאילן וקמשמש באילן גופיה והלכתא. צדדין אסורין צדי צדדין מותרין אמר רב אשי השתא דאמרת צדדין אסורין האי דרגא דמדלא לא לינחיה איניש אדיקלא דהוו להו צדדין אלא לינחיה אגוואזי לבר מדיקלא וכי סליק לא לינח כרעיה אגוואזי אלא ליתנח אקנין: מתני' מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה ומפספסין את הכיפין אבל לא את הזירין אין מרסקין לא את השחת ולא את החרובין לפני בהמה בין דקה ובין גסה רבי יהודה מתיר בחרובין לדקה: גמ' אמר רב הונא הן הן פקיעין הן הן כיפין פקיעין תרי כיפין תלתא זירין דארזי וה''ק מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה ומפספסין והוא הדין לכיפין אבל לא את הזירין לא לפספס ולא להתיר אמר רב חסדא מאי טעמא דרב הונא קא סבר למטרח באוכלא טרחינן לשויי אוכלא לא משוינן רב יהודה אמר הן הן פקיעין הן הן זירין פקיעין תרי זירין תלתא כיפין דארזי וה''ק מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה אבל פספוסי לא וכיפין פספוסי נמי מפספסינן אבל לא הזירין לפספס אלא להתיר אמר רבא מאי טעמא דרבי יהודה קסבר שווי אוכלא משוינן מטרח באוכלא לא טרחינן תנן אין מרסקין את השחת ואת החרובין לפני בהמה בין דקה ובין גסה מאי לאו חרובין דומיא דשחת מה שחת דרכיכי אף חרובין דרכיכי אלמא לא טרחינן באוכלא ותיובתיה דרב הונא אמר לך רב הונא לא שחת דומיא דחרובין מה חרובין דאקושי אף שחת: דאקושי היכי משכחת לה בעילי זוטרי ת''ש רבי יהודה מתיר בחרובין לדקה לדקה אין לגסה לא אי אמרת בשלמא ת''ק סבר מיטרח באוכלא לא טרחינן שווי משוינן היינו דקא אמר ר' יהודה החרובין לדקה נמי שווי אוכלא הוא אלא אי אמרת ת''ק סבר שווי אוכלא לא משוינן מיטרח באוכלא מטרחינן רבי יהודה דמתיר בחרובין לדקה כל שכן לגסה מי סברת דקה דקה ממש מאי דקה גסה ומאי קרי לה דקה דדייקא באוכלא הא מדקתני רישא בין דקה ובין גסה מכלל דרבי יהודה דקה דקה ממש קאמר קשיא תא שמע מחתכין

רש"י יתד. נגר: ותלה בה כלכלה. ונתן בה עירובו והוא נתכוון לשבות למטה תחת האילן: למטה מי' טפחים. אם הכלכלה בתוך י' לארץ עירובו עירוב דהוא ועירובו ברה''ר אבל למעלה מי' וסתם כלכלה רחבה ארבעה הויא לה כלכלה רשות היחיד והוא נתכוין לשבות ברשות הרבים ואינו יכול ליטלו שם ולאכלו וכיון דאינה סעודה הראויה לו אינו קונה שביתה על ידה: טעמא דנעץ יתד. דכי שקיל לעירובו משתמש בצדי צדדין אבל לא נעץ יתד אלא קשרה בצדי אילן לא: הכא בכלכלה דחוקה. שפיה צר וקצרה היא ומכניס ידו לתוכה בדוחק הלכך אי ממש הוה קטר לה בצדי אילן כי שקיל ליה לעירוביה מניד ליה לאילן הלכך כי איכא יתד הוא דשרי ואי לא לא: האי דרגא דמדלא. סולם שעולין בו לסוכת נוצרים שעושין ע''ג קונדיסין גבוהין והיא סמוכה לאילן: לא לינחיה. ראש הסולם אדיקלא לא יסמוך ראש הסולם לצד דקל דכי סליק משתמש בצדדין: אלא לינחיה אגוואזי לבר מדיקלא. יתקע יתד בצדי האילן ויסמוך הסולם עליו דהוה ליה יתד צדדים וסולם צדי צדדין: וכי סליק לא לינח כרעיה על היתד אלא אקניא. על שליבות הסולם או קנים היוצאים מהקונדיסין: מתני' פקיעי עמיר. קשין של שבלים (שאותם) שאוגדים מתירין אותם שיהו נוחין לבהמה לאוכלה: מפספסין. שכן דרך שמפזרים לבהמה העשבים ויפין לה לאוכלן שכשהן דחוקין מתחממין ואינה מריחה ריחה כל כך וקצה בהן: את הכיפין. מפרש בגמרא וכן זירין: אין מרסקין. אין מחתכין: שחת. עשב של תבואה והוא אספסתא ומשום דטירחא דלא צריך הוא: רבי יהודה מתיר בחרובין לדקה. ששיניה דקות וקשין לה: גמ' הן הן פקיעין הן הן כיפין. כולן קשין של שבלין הן מיהו פקיעין תרי שאינן קשורין אלא בשני ראשים: כיפין תלת. קשורין ג' [אגודים]: זירין דארזא. ענפים לחין של ארז שמזרדין אותם ובעודם לחין ראויין לבהמה ורוב בני אדם מניחין אותם לעצים: וה''ק מתירין פקיעי עמיר ומפספסין. דכיון דמעיקרא אוכלא נינהו מותר לטרוח בהן להכשירם למתקן לה ואת הכיפין אף הן מתירין ומפספסין ואע''ג דנפיש טרחייהו אבל לא הזירין לא לפספס ולא להתיר דכיון דמעיקרא סתמייהו לאו אוכלא והשתא הוא דמשוי להו אוכלא ה''ל אולודי אוכלא בשבת: מיטרח באוכלא. בדבר שתחילתו אוכל קודם תיקון זה טרחינן ומכשרינן לייפותן לה: הן הן פקיעין הן הן זירין. שניהן בקשים של שבלים ומה שהתיר בזה התיר בזה ודקתני אבל לא הזירין אפספוס קאי: וה''ק מתירין פקיעי עמיר. דכל זמן שהוא קשור לאו אוכלא הוא ומתירו לשוויי אוכלא ומשום צער בהמה שרי אבל פספוס לא דסגי ליה בהתרה ואיתעביד אוכלא ופספוסיה לתענוג בעלמא הוא ומטרח באוכל בדבר שהוא כבר אוכל בלא תיקון זה לא טרחינן ומפספסין את הכיפין דארזא דבלאו פספוס לא הוי אוכלא אבל לא את הזירין לפספס אלא להתיר שלשה אוגדיהן בפקיעין דהתרת אוגדיהן שוויי אוכלא הוא: אין מרסקין. סיפא דמתניתין היא וחד טעמא: דרכיכי. כגון חרובין לחין דראויין למאכל בהמה בלא ריסוק וריסוק דידהו לתענוג בעלמא: דאקושי. קשין כגון שיבשו: בעילי זוטרי. עיירים קטנים שאף השחת קשה להם וצריכה ריסוק לשוויי אוכלא: לדקה אין. דהוה ליה שוויי אוכלא: לגסה לא. דהוה ליה מטרח באוכלא: אי אמרת בשלמא. שמע רבי יהודה לת''ק דאמר מיטרח באוכלין אסור ואין מרסקין ברכיכי קאמר אבל שוויי אוכלא שרי היינו דקאמר ליה רבי יהודה חרובין לדקה לית לן למיסר דשווי אוכלא הוא ואע''ג דרכיכי אלא אי אמרת קסבר ת''ק מיטרח באוכלא שרי שווי אוכלא אסור ואין מרסקין דקאמר בדאקושי קאמר דשויי אוכלא הוי: רבי יהודה מתיר בחרובין לדקה. בתמיה הא כל שכן דלגסה למיטרח באוכלא הוא ושרי הכי ה''ל למיתני ור' יהודה מתיר בחרובין לגסה דהוה ליה מיטרח באוכלא והא ליכא למימר דר' יהודה מפיך דשויי אוכלא שרי מיטרח באוכלא אסיר דהא ת''ק בדאקושי קאמר וגבי גסה נמי שוויי אוכלא הוא וה''ל למיתני ורבי יהודה מתיר סתמא בין דקה בין גסה ועוד הוה ליה למישרי נמי זירין להתיר ולפספס דשוויי אוכלא נמי הוא: דדייקא. כוססת יפה ומדקת אוכלין בפיה: והא מדקתני רישא בין דקה בין גסה שמע מינה דקה ממש. ורבי יהודה את''ק קאי: (רש"י)

תוספות למטה מי' טפחים עירובו עירוב. קשה אמאי עירובו עירוב והא כרמלית הוא כיון שרחבה ארבעה ואסור לטלטל לרה''ר וי''ל אין כרמלית בכלים כדפירש בקונטרס בפ''ק דמכילתין . (דף ח.) גבי היתה קופתו מונחת כו' אי נמי כרבי דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות: אמר רב פפא הכא בכלכלה דחוקה עסקינן. מדמשני רב פפא הכי משמע דסבירא ליה צדדין מותרין ורב אשי משמע בסמוך דסבר דאסורין מדאמר רב אשי בסמוך השתא דאמרת צדדין אסורין וקשה לי הא איפכא שמעינן להו במסכת חגיגה בפ''ב (דף יז. ושם) דאמר רב פפא שמע מינה צדדין אסורין דאי סלקא דעתך צדדין מותרים נסמוך ארישא דצדדין נינהו . רב אשי אמר אפילו תימא צדדין מותרין כל דלהדי גבה כגבה דמי: והלכתא צדדין אסורין צדי צדדין מותרין. ותימה לרבי אמאי לא חשיב הני בהדי יע''ל קג''ם דהלכה כאביי (בבבא מציעא דף כב:) דאמר רבא מאן דאסר בצדדין אסר נמי בצדי צדדין ואביי אמר בצדדין כולי עלמא לא פליגי [דאסור] ובצדי צדדין פליגי: רב יהודה אמר הן. הן פקיעין כו' וה''ק מתירים פקיעי עמיר כו'. פירש בקונטרס דהתרת פקיעים הויא שוויי אוכלא וצריך לפרש נמי בהא דרב יהודה חשיב התרת פקיעין שוויי אוכלא ורב הונא לא חשיב לה שוויי אוכלא מדשרי לה ואין נראה לרבינו תם לאפלוגינהו בהכי אלא לתרוייהו לא הויא התרת פקיעי עמיר לא שויא אוכלא ולא מיטרח באוכלא דלא שייך טורח בהתרה ולהכי שריא לתרוייהו. מ''ר: (תוספות)

רשב"א והלכתא צדדין אסורין צדי צדדין מותרין. ואם תאמר אם כן למה לא מנו אותה עם יע"ל קג"ם דהלכתא כאביי (קידושין נב, א. ב"מ כב, ב). יש לומר דאביי בין בצדדין בין בצדי צדדין אסר, וכת"ק דאין עולין לה ביום טוב, ואנן פסקינן כר"ש בן אלעזר דשרי בצדי צדדין. מאי טעמא דרבי יהודה, קסבר שוויי אוכלין משוינן טרחא באוכלא לא טרחינן. קשיא לי דהא תנן בפרק מפנין (קכו, ב) חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדין אם התקינו למאכל בהמה מטלטלין אותן ואם לאו אין מטלטלין אותן, אלמא כל שאינו מתקנו למאכל בהמה מערב שבת אפילו בטלטול אסורין, וכל שכן דלא מטלטלינן ומשוינן. ויש לומר דהתם בדלא בעי להו למאכל בהמה אלא לצורך מקומו, ואי נמי לצורך עצמן לישב עליהן. (רשב"א)

דף קנה - ב

את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים מאי לאו דלועין דומיא דנבלה מה נבלה דרכיכא אף דלועין דרכיכי אלמא טרחינן באוכלא ותיובתא דרב יהודה אמר לך רב יהודה לא נבלה דומיא דדלועין מה דלועין דאשוני אף נבלה דאשונא והיכי משכחת לה בבשר פילי א''נ בגורייאתא זוטרי תא שמע דתני רב חנן מנהרדעא מפרכינן תבן ואספסתא ומערבין אלמא טרחינן באוכלא תבן בתיבנא סריא אספסתא בעילי זוטרי: מתני' אין אובסין את הגמל ולא דורסין אבל מלעיטין ואין מאמירין את העגלים אבל מלעיטין ומהלקטין לתרנגולין ונותנין מים למורסן אבל לא גובלין ואין נותנין מים לפני דבורים ולפני יונים שבשובך אבל נותנין לפני אווזין ותרנגולין ולפני יוני הרדיסיות: גמ' מאי אין אובסין אמר רב יהודה אין עושין לה אבוס בתוך מעיה מי איכא כי האי גוונא אין וכדאמר רב ירמיה מדיפתי לדידי חזי לי ההוא טייעא דאכלא כורא ואטעינא כורא: אין מאמירין: איזו היא המראה ואיזו היא הלעטה אמר רב יהודה המראה למקום שאינה יכולה להחזיר הלעטה למקום שיכולה להחזיר רב חסדא אמר אידי ואידי למקום שאינה יכולה להחזיר והמראה בכלי הלעטה ביד מתיב רב יוסף מהלקטין לתרנגולין ואין צריך לומר שמלקיטין ואין מלקיטין ליוני שובך וליוני עלייה ואין צריך לומר שאין מהלקטין מאי מהלקטין ומאי מלקיטין אילימא מהלקטין דספי ליה בידים מלקיטין דשדי ליה קמייהו מכלל דיוני שובך ויוני עלייה מישדא קמייהו נמי לא אלא לאו מהלקטין למקום שאינה יכולה להחזיר מלקיטין למקום שיכולה להחזיר מכלל דהמראה בכלי ותיובתא דרב יהודה אמר לך רב יהודה לעולם מהלקטין דספי ליה בידים מלקיטין דשדי ליה קמייהו ודקא קשיא לך יוני שובך ויוני עלייה למישדא קמייהו נמי לא הני מזונותן עליך והני אין מזונותן עליך כדתניא נותנין מזונות לפני כלב ואין נותנין מזונות לפני חזיר ומה הפרש בין זה לזה זה מזונותיו עליך וזה אין מזונותיו עליך אמר רב אשי מתניתין נמי דיקא אין נותנין מים לפני דבורים ולפני יונים שבשובך אבל נותנין לפני אווזין ולפני תרנגולין ולפני יוני הרדיסיות מ''ט לאו משום דהני מזונותן עליך והני אין מזונותן עליך וליטעמיך מאי איריא מיא אפילו חיטי ושערי נמי לא אלא שאני מיא דשכיחי באגמא דרש רבי יונה אפיתחא דבי נשיאה מאי דכתיב {משלי כט-ז} (יודע) צדיק דין דלים יודע הקב''ה בכלב שמזונותיו מועטין לפיכך שוהה אכילתו במעיו ג' ימים כדתנן כמה תשהה אכילתו במעיו ויהא טמא בכלב ג' ימים מעת לעת ובעופות ובדגים כדי שתפול לאור ותשרף אמר רב המנונא שמע מינה אורח ארעא למשדא אומצא לכלבא וכמה אמר רב מרי משח אודניה וחוטרא אבתריה הני מילי בדברא אבל במתא לא דאתא למסרך אמר רב פפא לית דעניא מכלבא ולית דעתיר מחזירא תניא כוותיה דרב יהודה איזו היא המראה ואיזו היא הלעטה המראה מרביצה ופוקס את פיה ומאכילה כרשינין ומים בבת אחת הלעטה מאכילה מעומד ומשקה מעומד ונותנין כרשינין בפני עצמן ומים בפני עצמן: מהלקטין לתרנגולין כו': אמר אביי אמריתה קמיה דמר מתניתין מני ואמר לי ר' יוסי בר יהודה היא דתניא אחד נותן את הקמח ואחד נותן לתוכו מים האחרון חייב דברי רבי ר' יוסי בר יהודה אומר אינו חייב עד שיגבל דילמא עד כאן לא קאמר רבי יוסי בר יהודה התם אלא קמח דבר גיבול הוא אבל מורסן דלאו בר גיבול הוא אפילו רבי יוסי בר יהודה מודה לא סלקא דעתך דתניא בהדיא אין נותנין מים למורסן דברי רבי ר' יוסי בר יהודה אומר נותנין מים למורסן ת''ר אין גובלין את הקלי וי''א גובלין מאן י''א א''ר חסדא

רש"י את הדלועין. התלושין ולא אמרינן מוקצין הן לבהמה דמאכל אדם הן: אשוני. קשין: א''נ. כלבים דקאמר בגורייתא זוטרי דכל נבלה קשה להן: ומערבין. התבן והאספסתא יחד והבהמה אוכלת התבן בשביל האספסתא: תבן בתיבנא סריא. דלא חזיא והשתא משוי לה אוכלא והאי סריא לאו סריא לגמרי דההיא לטינא קיימא ואסורה לטלטל: מתני' אין אובסין. מאכילין אותו הרבה על כרחו ותוחבין לו בגרונו ובגמרא מפרש לשון אובסין עושין לה כמין אבוס בתוך מעיה: ולא דורסין. שדורס לה בתוך גרונה את השעורין ומיהו לא הוי כל כך כמו אובסין: אבל מלעיטין. מפרש בגמרא: אין מאמירין. מפרש בגמרא: מהלקטין. מפרש בגמרא: אין נותנין מים לפני דבורים. מפרש טעמא בגמרא אי משום דאין מזונותיהן עליו שיוצאין ואוכלין בשדה אי משום דמיא באגמא שכיח להו: הרדיסאות. על שם מקומן וניזונין בתוך הבית: גמ' כי האי גוונא. שיאכילנה כל כך שירחיבו מעיה כאבוס: אטענה כורא. על גבה למזונות לדרך לבד שאר משאות: למקום שאינה יכולה להחזיר. שתוחבו לה לפנים מבית הבליעה: בכלי. בתרווד: דספי בידים. תוחבו לתוך פיו: אלא יוני שובך וכו'. בתמיה ואמאי לא מאי טרחא איכא: אלא לאו כו'. ומדמהלקטין דמתניתין למקום שאינה יכולה להחזיר נמי שרי שמע מינה מלעיטין דעגלים וגמלים למקום שאינה יכולה להחזיר ושרי אלא דגבי בהמה קרי ליה הלעטה וגבי עופות קרי ליה הילקוט ועל כרחך אין מאמירין דקאסר בכלי הוא: לעולם מהלקטין דספי ליה בידים. ולמקום שיכולה להחזיר: אין מזונותן עליך. דשכיחי להו בדברא: חזיר אין מזונותן עליך. דארור יהודי שיגדל חזירים: מתני' נמי דוקא. דאפילו שדי קמייהו נמי לא: דשכיחי באגמא. אבל מזונות לא שכיחי להו: שמזונותיו מועטין. שאין אדם חס עליו לתת לו מזונות הרבה: כמה תשהה במעיו. דהכלב שאכל בשר מת ומת הכלב בבית תוך ג' ימים מטמא באהל אבל בחייו לא מטמא דטומאה בלועה בבעלי חיים לא מיטמא כדאמר בבהמה המקשה (חולין דף עא:): שמע מינה. מדקאמר שהקפיד הקדוש ברוך הוא על מזונותיו: משח אודניה. מעט כמות אוזנו וחוטרא בתריה יכהו במקל מיד שלא יהא מרגילו אצלו: אבל במתא לא. ליתיב ליה מידי אי לאו דידיה הוא: משום דאתי למסרך. בתריה ויפסידו: לית דעתיר מחזירא. שכל מאכל ראוי לו ומוצא לאכול ואף מאכילין לו הרבה: כוותיה דרב יהודה. שהמראה למקום שאינו יכול להחזיר: פוקס את פיה. נותן חכה לתוך פיה שלא תוכל לסגור פיה: ומאכילה כרשינין ומים בבת אחת. והמים מבליעין הכרשינין לתוך בית בליעתה על כרחה: מאכילה מעומד. נותן לתוך פיה וכל זמן שאינו מרביצה אינו יכול לתחוב כל כך ויכול להחזירה: מתניתין מני. דקתני נותן מים לתוך המורסן דנתינת מים לא זהו גיבולו: אפי' ר' יוסי מודה. דזהו גיבולו: קלי. קמח של תבואה שנתייבשה כשהן קליות בתנור ואותו קמח לעולם מתוק והוא קמחא דאבשונא ועושין ממנו שתיתא משמן ומים ומלח שמערבין בו: (רש"י)

תוספות אין אובסין את הגמל וכו'. והא דאמרינן בעירובין פרק עושין פסין (דף כ: ושם) גמל שראשו ורובו מבפנים אובסין אותו מבפנים הך אביסה לאו היינו אביסה ממש דהא אמרינן הכא אין אובסין כו' וההיא אביסה היינו הלעטה וכן פירש רבינו שמואל: אלא קמח דבר גיבול הוא. פירשתי לעיל בפ''ק (דף יח. ושם): (תוספות)

רשב"א [מתני':] אין אובסין את הגמל. ואי קשיא לך הא דאמרינן בעירובין פרק עושין פסין (כ, ב) גמל שראשו ורובו בפנים אובסין אותו בפנים. פירש רבנו שמואל דההיא הלעטה היא ולא דק בלישנא. (רשב"א)

דף קנו - א

רבי יוסי בר' יהודה היא והנ''מ הוא דמשני היכי משני א''ר חסדא על יד על יד ושוין שבוחשין את השתית בשבת ושותים זיתום המצרי והאמרת אין גובלין ל''ק הא בעבה הא ברכה והני מילי הוא דמשני היכי משני אמר רב יוסף בחול נותן את החומץ ואח''כ נותן את השתית בשבת נותן את השתית ואח''כ נותן את החומץ לוי בריה דרב הונא בר חייא אשכחיה לגבלא דבי נשיה דקא גביל וספי ליה לתוריה בטש ביה אתא אבוה אשכחיה א''ל הכי אמר אבוה דאמך משמיה דרב ומנו רבי ירמיה בר אבא גובלין ולא מספין ודלא לקיט בלישניה מהלקיטין ליה וה''מ הוא דמשני היכי משני אמר רב יימר בר שלמיא משמיה דאביי שתי וערב והא לא מערב שפיר אמר רב יהודה מנערו לכלי כתיב אפינקסיה דזעירי אמרית קדם רבי ומנו רבי חייא מהו לגבל אמר אסור מהו לפרק אמר מותר אמר רב [מנשיא] חד קמי חד תרי קמי תרי שפיר דמי תלתא קמי תרי אסור רב יוסף אמר קב ואפילו קביים עולא אמר כור ואפילו כוריים כתיב אפינקסיה דלוי אמרית קדם רבי ומנו רבינו הקדוש על דהוו גבלין שתיתא בבבל והוה צוח רבי ומנו רבינו הקדוש על דהוו גבלין שתיתא ולית דשמיע ליה ולית חילא בידיה למיסר מדרבי יוסי בר' יהודה כתיב אפינקסיה דרבי יהושע בן לוי האי מאן דבחד בשבא יהי גבר ולא חדא ביה מאי [ולא חדא ביה] אילימא ולא חד לטיבו והאמר רב אשי אנא בחד בשבא הואי אלא לאו חדא לבישו והאמר רב אשי אנא ודימי בר קקוזתא הוויין בחד בשבא אנא מלך והוא הוה ריש גנבי אלא אי כולי לטיבו אי כולי לבישו (מאי טעמא דאיברו ביה אור וחושך) האי מאן דבתרי בשבא יהי גבר רגזן מ''ט משום דאיפליגו ביה מיא האי מאן דבתלתא בשבא יהי גבר עתיר וזנאי יהא מ''ט משום דאיברו ביה עשבים האי מאן דבארבעה בשבא יהי גבר חכים) ונהיר מ''ט משום דאיתלו ביה מאורות האי מאן דבחמשה בשבא יהי גבר גומל חסדים מ''ט משום דאיברו ביה דגים ועופות האי מאן דבמעלי שבתא יהי גבר חזרן אמר ר''נ בר יצחק חזרן במצות האי מאן דבשבתא יהי בשבתא ימות על דאחילו עלוהי יומא רבא דשבתא אמר רבא בר רב שילא וקדישא רבא יתקרי אמר להו רבי חנינא פוקו אמרו ליה לבר ליואי לא מזל יום גורם אלא מזל שעה גורם האי מאן דבחמה יהי גבר זיותן יהי אכיל מדיליה ושתי מדיליה ורזוהי גליין אם גניב לא מצלח האי מאן דבכוכב נוגה יהי גבר עתיר וזנאי יהי מ''ט משום דאיתיליד ביה נורא האי מאן דבכוכב יהי גבר נהיר וחכים משום דספרא דחמה הוא האי מאן דבלבנה יהי גבר סביל מרעין בנאי וסתיר סתיר ובנאי אכיל דלא דיליה ושתי דלא דיליה ורזוהי כסיין אם גנב מצלח האי מאן דבשבתאי יהי גבר מחשבתיה בטלין ואית דאמרי כל דמחשבין עליה בטלין האי מאן דבצדק יהי גבר צדקן אמר ר''נ בר יצחק וצדקן במצות האי מאן דבמאדים יהי גבר אשיד דמא א''ר אשי אי אומנא אי גנבא אי טבחא אי מוהלא אמר רבה אנא במאדים הואי אמר אביי מר נמי עניש וקטיל איתמר רבי חנינא אומר מזל מחכים מזל מעשיר ויש מזל לישראל רבי יוחנן אמר אין מזל לישראל ואזדא רבי יוחנן לטעמיה דא''ר יוחנן מניין שאין מזל לישראל שנאמר {ירמיה י-ב} כה אמר ה' אל דרך הגוים אל תלמדו ומאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהמה הם יחתו ולא ישראל ואף רב סבר אין מזל לישראל דאמר רב יהודה אמר רב מניין שאין מזל לישראל שנאמר {בראשית טו-ה} ויוצא אותו החוצה אמר אברהם לפני הקב''ה רבש''ע {בראשית טו-ג} בן ביתי יורש אותי אמר לו לאו {בראשית טו-ד} כי אם אשר יצא ממעיך אמר לפניו רבש''ע נסתכלתי באיצטגנינות שלי ואיני ראוי להוליד בן אמר ליה צא מאיצטגנינות שלך שאין מזל לישראל מאי דעתיך

רש"י רבי יוסי בר יהודה היא. (דאי רבי לא מהני ליה שינוי דמנתינת מים מיחייב אפילו במידי דלאו בר גיבול כדאמרינן גבי מורסן אבל לרבי יוסי בר יהודה) דאמר עד שיגבל הכא גובלין כלאחר יד כדמפרש ואזיל והנ''מ הוא דקא משני: שבוחשין. בתרווד דהיינו גובלין: ושותים זיתום המצרי. דבלאו רפואה נמי משקה הוא דתנן כל המשקין שותה אדם לרפואה (לנגיל דף קט:): בעבה. אין גובלין ברכה בוחשין שאין זו לישה: בחול נותן החומץ כו'. כלומר כן דרכו בחול: לגבלא דבי נשיה. שומר בהמות אביו ומגבל מאכלן: דקא גביל. מורסן ע''י שינוי: בטש ביה. דהא לכולי עלמא אבל לא גובלין תנן: גובלין. מורסן ע''י שינוי כדמפרש ואזיל והוא דקא משני: ולא מספין. לתורי אין מאמירין אותן: ודלא לקיט בלישניה. עגל קטן שעדיין לא לומד לאכול: והני מילי. דאמרן דמותר לגבל מורסן: שתי וערב. פעם אחת מוליך המקל שתי ופעם אחת ערב: מנערו לכלי. והוא מתערב מאליו: אפינקסיה. לוחות קשורות זו עם זו כאותן של סוחרים:. מהו לפרק. לתת מתוך כלי שלפני בהמה ז''ו ולתת לפני חברתה: חדא קמי חדא. מילתא באפי נפשה היא חדא מדה שרגילין לתת לפני בהמה מותר לתת לפניה בשבת וכן תרתי קמי תרתי האוכלות באבוס אחד: אבל תלתא קמי תרתי. הואיל ובחול לא יהיב להו כי האי הוי טרחא דלא צריך וכ''ש תרתי קמי חדא: אמרית קמיה רבי. רבי לוי משתעי דהוא אמר קדם רבי על הנך אינשי דגבלין שתיתא: מדר' יוסי בר יהודה. בר פלוגתיה דהוה שרי לעיל אף בעבה ועל ידי שינוי והיו נוהגין כמותו: האי מאן דבחד בשבא. הנולד באחד בשבת: יהא גבר ולא חדא ביה. יהא אדם שלם במדה אחת יהא ולא אחת בו ממדה אחרת ולקמן מפרש לה ואזיל: והוא ריש גנבי. דמאן דבחד בשבא יהא ראש כמו שהיום ראש למעשה בראשית מיהו שמע מינה דנולדים בו צדיקים ורשעים: דאיפליגו מיא. כך הוא יבדל מכל אדם: זנאי. נואף: דאיברו ביה עשבים. דכתי' (בראשי' א) תדשא הארץ והוא דבר שפרה ורבה מאד וממהר לגדל ולצמוח דהוא ענין פריצות אשווי''א {אישויי"ר: לסטות מהדרך, לחרוג מהקו, לפרוץ גדר} בלע''ז [ל''א] דלא כתיב למינהו בעשבים בצוויים (ועוד) שיוצאין בערבוביא ויונקין זו מזו: ונהיר. זיותן: דאיתלו ביה מאורות. וכתיב ותורה אור: דאיברו ביה דגים ועופות. שאין טורחין לאוכלין אלא ניזונים בחסדו של הקב''ה: חזרן. מחזר אחר מצות: חזרן במצות. שכן דרך ע''ש לחזר אחר מצות שבת: וקדישא רבה יתקרי שיהא פרוש וקדוש דכתיב (שמות כ) ויקדשהו: אמר להו רבי חנינא. לתלמידים שקראו פנקסו של ר' יהושע: מזל שעה. ז' מזלות הן המשמשין את השעות חנכ''ל שצ''ם חמה היינו חמה ממש והוא אחד מן המזלות וכן לבנה והשאר הוויין כוכבים: זיותן. כשמש המאיר: אכיל מדיליה. כשמש שאינו מסיג גבול רעהו למשול בלילה: ורזוהי גליין. אין לו רשות לכסות סודו ונסתרותיו אלא כשמש הזה שהוא פומבי לכל: דתלי ביה נורא. אש תלוי באותו מזל יצר של תשמיש בוער כתנור: מזל כוכב הוא סופר של מזל חמה לכתוב דרך הילוכו ותקופותיו ומצוי אצלו תמיד: סביל מרעין. כלבנה זו שמתנוונה והולכת: בנאי וסתיר. כלבנה זו שגדילה ומתמעטת: אכיל לא דיליה. כלבנה המסגת גבול החמה למשול אף ביום: ורזוהי כסיין. כלבנה שאינה מאירה: דבשבתאי. מזל כוכב ששמו שבתאי: בטלין. כמו לא ישבותו (בראשיח ח): צדקן במצות. צדקה לעניים דקרי ליה מצוה (בכל) לשון אגדה: גנבא. ליסטים ההורג נפשות: אומנא. מקיז דם: עניש. בני אדם העוברין על דבריו: מזל מחכים. לפי המזל היא החכמה כדאמר דבחמה נהיר וחכים ויש מזל לישראל שאין תפלה וצדקה משנה את המזל: אין מזל לישראל. דעל ידי תפלה וזכות משתנה מזלו לטובה: איצטגנינות. חכמת המזלות: צא מאיצטגנינותיך. היינו דכתיב ויוצא אותו החוצה חוץ מאיצטגנוניתו: (רש"י)

תוספות מהו לפרק. פירש בקונטרס לפרק מלפני בהמה זו וליתן לפני אחרת וכן פירש בערוך בערך פרק וקשה לר''י דהיינו מתניתין גבי בהמה (לעיל דף קמ:) ונראה לר''י לפרק היינו להריק המים וגם המורסן מכלי אל כלי שתגבל היטב ובערוך פירש כמה לשונות: אין מזל לישראל. והא דאמר רבא בשילהי מו''ק (דף כח. ושם) בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא מכל מקום על ידי זכות גדול משתנה אבל פעמים שאין המזל משתנה כדאמר ביבמות פרק החולץ (דף נ. ושם) זכה מוסיפין לו לא זכה פוחתין לו (דאין מזל לישראל): (תוספות)

רשב"א הא דכתיב אפנקסיה דזעירי וכו' מהו לגבל אמר ליה אסור. כתבה הרב אלפסי ז"ל, ונראה מדבריו שהלכה כן. והר"ז הלוי ז"ל כתב דלא קיימא לן הכי, דשמעתיה כרבי אזלא, ופליג עליה רבי יוסי בר יהודה, וקיימא לן כותיה. והרמב"ן ז"ל כתב, דהכא בגבול גמור קאמר, והכין תרצתא דשמעתא דגבול מורסן דתרנגולין לעולם אסור. קלי ושתית לאדם מותר על ידי שינוי ואף ע"ג דמגבל כל צרכו. וממרס ביד מורסן לשורים היינו דר' ירמיה ומותר בשאינו מגבל כל צרכו אלא שתי וערב דלאו מערב שפיר וחוזר ומנערו לכלי וזהו פנקסו של זעירי, מהו לגבל כל צרכו לשורים אמר ליה אסור, מהו לפרק מכלי דהיינו ניעור ואמר ליה מותר, ואסיקנא אפילו כור ואפילו כורים על דרך זה. וכן זה שכתב רבינו ז"ל מה שאמרו הא בעבה הא ברכה, שאמרו בגמרא לתרץ ושוין, הא לדברי רבי יוסי בן יהודה שתיהן מותר, להתיר בלא שינוי ברכה נתכון, הא במשנה על יד על יד מותרין, ולפיכך כתבה רבנו הגדול ז"ל, עד כאן. ומדבריו למדנו, פירוש לפרק, דהיינו ניעור מכלי אל כלי, ולא כדברי רש"י דפירש לפרק מלפני זו ולתת בפני בהמה אחרת. ואין פירושו מחוור, דזו מתניתין היא בפרק תולין (לעיל קמ, ב) נוטלין מלפני בהמה זו ונותנין לפני בהמה שפיה רע, אלא הפירוש הנכון הוא כפירוש זה, היינו לפרק ולנער מכלי אל כלי, ועוד דבר הלמד מענינו הוא. (רשב"א)

דף קנו - ב

דקאי צדק במערב מהדרנא ומוקמינא ליה במזרח והיינו דכתיב {ישעיה מא-ב} מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו ומדשמואל נמי אין מזל לישראל דשמואל ואבלט הוו יתבי והוו קאזלי הנך אינשי לאגמא א''ל אבלט לשמואל האי גברא אזיל ולא אתי טריק ליה חיויא ומיית א''ל שמואל אי בר ישראל הוא אזיל ואתי אדיתבי אזיל ואתי קם אבלט שדיה לטוניה אשכח ביה חיויא דפסיק ושדי בתרתי גובי א''ל שמואל מאי עבדת א''ל כל יומא הוה מרמינן ריפתא בהדי הדדי ואכלינן האידנא הוה איכא חד מינן דלא הוה ליה ריפתא הוה קא מיכסף אמינא להו אנא קאימנא וארמינא כי מטאי לגביה שואי נפשאי כמאן דשקילי מיניה כי היכי דלא ליכסיף א''ל מצוה עבדת נפק שמואל ודרש {משלי י-ב} וצדקה תציל ממות ולא ממיתה משונה אלא ממיתה עצמה ומדר''ע נמי אין מזל לישראל דר''ע הויא ליה ברתא אמרי ליה כלדאי ההוא יומא דעיילה לבי גננא טריק לה חיויא ומיתא הוה דאיגא אמילתא טובא ההוא יומא שקלתה למכבנתא דצתא בגודא איתרמי איתיב בעיניה דחיויא לצפרא כי קא שקלה לה הוה קא סריך ואתי חיויא בתרה אמר לה אבוה מאי עבדת אמרה ליה בפניא אתא עניא קרא אבבא והוו טרידי כולי עלמא בסעודתא וליכא דשמעיה קאימנא שקלתי לריסתנאי דיהבית לי יהבתיה ניהליה אמר לה מצוה עבדת נפק ר''ע ודרש וצדקה תציל ממות ולא ממיתה משונה אלא ממיתה עצמה ומדר''נ בר יצחק נמי אין מזל לישראל דאימיה דר''נ בר יצחק אמרי לה כלדאי בריך גנבא הוה לא שבקתיה גלויי רישיה אמרה ליה כסי רישיך כי היכי דתיהוו עלך אימתא דשמיא ובעי רחמי לא הוה ידע אמאי קאמרה ליה יומא חד יתיב קא גריס תותי דיקלא נפל גלימא מעילויה רישיה דלי עיניה חזא לדיקלא אלמיה יצריה סליק פסקיה לקיבורא בשיניה: מתני' מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים רבי יהודה אומר אם לא היתה נבלה מערב שבת אסורה לפי שאינה מן המוכן: גמ' איתמר (ער''ל שח''ז סימן) אמר עולא הלכה כרבי יהודה (ושמואל אמר הלכה כר''ש) ואף רב סבר הלכה כרבי יהודה מדכרכי דזוזי דרב אסר ושמואל שרי ואף לוי סבר הלכה כרבי יהודה כי הא דלוי כי הוו מייתי טריפתא לקמיה ביומא טבא לא הוה חזי לה אלא כי יתיב אקילקליתא דאמר דילמא לא מתכשרא ואפילו לכלבים לא חזיא ושמואל אמר הלכה כרבי שמעון ואף זעירי סבר הלכה כר''ש דתנן בהמה שמתה לא יזיזנה ממקומה ותרגמא זעירי בבהמת קדשים אבל בחולין שפיר דמי ואף רבי יוחנן אמר הלכה כר''ש ומי א''ר יוחנן הכי והא א''ר יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן

רש"י דקאי צדק. שהוא מזל שלך: במערב. שהוא מקום מצונן ואין ראוי להוליד כך מצאתי בהש''ס רבינו הלוי: במזרחו. שהוא מקום חום: צדק. הקב''ה קראו להביאו למזרח: לרגלו. בשבילו: אבלט. שם חכם נכרי היה וחוזה בכוכבים: אזיל ואתי. דאין מזל לישראל ויועיל לו תפלה: בתרתי גובי. בשתי חתיכות שקצצו עם הקנים בלא יודע: מרמינן בהדדי. מטילין פת [לסל] לכל החבורה כאחד ואוכלין יחד והאחד גובה מכולן: אנא קאימנא ומרמינא. אגבה ואשים בסל: שוואי נפשאי כמאן דשקלי מיניה. עשיתי עצמי כגובה ממנו ונתתי משלי חלקו: לא ממיתה משונה. ומיהו מיתה הגונה ימות אלא ממיתה עצמה מצלת ונותנת חיים: כלדאי. חוזים בכוכבים: דצתא. תחבתה: למכבנתא. [אישפינגלי''ז {אישפינגל"א: סיכה [בכמה כת"י המלה חסרה, ובאחדים יש כאן מלה אחרת: נושק"א - ראה לעיל נד. ו-נז.]} בלע''ז] נושקא של זהב שיש כמו טס בראשה: ריסתנאי. אמנשטריישו''ן {אמינישטרישו"ן: מנה, משאת [כפי הנראה, הגרסה הנכונה כאן ובברכות מב. היא דישתנא, כמו שם נ:]} : ובעי רחמי. בקש רחמים שלא ישלוט בך יצר הרע: קיבורא. אשכול תמרים והדקל לא שלו היה: מתני' את הדלועין. התלושין ומיהו סתמן לאו למאכל בהמה קיימי אלא לאדם: ואת הנבלה. שנתנבלה היום ובין השמשות היתה עומדת לאדם ואפ''ה מחתכין: גמ' כר''ש. דלית ליה מוקצה: מדכרכי דזוזי. מחצלות העשויות לספינות לכסות פרקמטיא שבתוכן. זוזי ספינות בלשון ארמי כך מצאתי בתשובת הגאונים: כי הוו מייתי טריפתא לקמיה. בהמה שנולד בה . ספק טרפות וצריכה להוראת חכם: אקלקילתא על האשפה שאם יראנה טריפה יניחה שם: ואפילו לכלבים לא חזיא. דנשחטה היום ולא יוכלו לטלטל כרבי יהודה: תרגמא זעירי. במסכת ביצה בבהמת קדשים דאסורה בהנאה ולא חזיא לכלבים הא דחולין שפיר דמי להאכילה לכלבים: (רש"י)

תוספות כלדאי. בכולה סוגיא משמע דהיינו חוזים בכוכבים ולא כמו שפירש''י בערבי פסחים (דף קיג:) מניין שאין שואלין בכלדאים שנאמר תמים תהיה וגו' ופירש דהיינו אוב ועוד קשה דבהדיא כתיב אל תפנו וגו' ובספרי דרש מנין שאין שואלין בגורלות שנאמר תמים תהיה וגורל וחוזה בכוכבים חדא מילתא היא: רבי יהודה אומר אם לא היתה נבלה מע''ש כו'. תימה היכי מוכח בפסחים פרק מקום שנהגו בסופו (דף נו: ושם) ובפ''ק דביצה (דף ו: ושם) מהך מתניתין דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים לעולם מוכן לאדם הוי מוכן לכלבים והכא היינו טעמא דאסירא לכלבים משום דהואי מוקצה מחמת איסור שלא היתה ראויה חיה (לא) לאדם (ולא לכלבים) ותירץ ר''י דיש דברים ראויים ליתן לפני הכלבים חיים כגון עופות וכיוצא בהן הלכך אי לאו דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים הוה שריא ליתן לכלבים וה''ר יצחק בן הר''ר מאיר גריס במתני' אם לא היתה נבלה מעיו''ט אסורה השתא אתי שפיר בפשיטות דמוכן שפיר לאדם ואינו מוקצה מחמת איסור ולא נהירא לי דבריש ביצה (דף ב.) דייק מינה דגבי שבת סתם לה תנא כר''ש אלמא גבי שבת מיתניא וה''ר פורת מפרש דממשנה יתירה דייק דה''ל למתני אם לא היתה נבלה מע''ש אסורה ותו לא דמאי צ''ל לפי שאינה מן המוכן אלא להכי תני לה דאפילו הוי מוכן לאדם לגמרי שלא היה מוקצה מחמת איסור לא הוי מוכן לכלבים. מ''ר: ושמואל אמר הלכה כר''ש. תימה לר''י תרתי דשמואל למה לי דתיפוק ליה מההיא דכרכי דזוזי ועז לחלבה ורחל לגיזתה דשילהי פ''ק (דף יט: ושם) ותירץ ר''י דמוקצה דהתם קיל ממוקצה דהכא: תרגמא זעירי בבהמת קדשים. תימה לר''י היכי מוכח מהכא דס''ל כר''ש ע''כ איצטריך לאוקמה בבהמת קדשים כדמוכח פרק אין צדין (ביצה דף כז:) משום דמתני' נמי דיקא דקתני עלה ולא החלה שנטמאת מה חלה דקדשים אף בהמה דקדשים ומכח האי דיוקא פריך התם למר בר אמימר דאמר מודה היה ר''ש בבעלי חיים שמתו שאסורין ודחיק ר''י לתרץ דהכי קים ליה להש''ס שלא פירש זעירי כן אלא משום דבעי לאוקמה כר''ש. מ''ר: והא א''ר יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן אין מבקעין כו'. תימה לר''י היכי מוכח מהכא דלא ס''ל כר''ש דההיא ודאי כרבי יהודה דשמא אית ליה לרבי יוחנן מיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא וקורה שנשברה אפילו לר''ש איתקצאי בין השמשות קודם שבירתה דהואי מוקצה מחמת חסרון כיס דמודה ביה ר''ש אבל במתניתין לא איתקצאי בין השמשות דלית ליה ההיא מוקצה מה שהיא עומדת לאדם והיה רוצה רבי לתרץ דאי אית ליה לר' יוחנן מיגו דאיתקצאי היה אוסר ודאי לטלטל בהמה שנתנבלה בשבת שהרי נהי שהיתה ראויה לכלבים בלא שחיטה כדפירשית לעיל מיהו לטלטל היתה אסורה דכולי עלמא מודו דבעלי חיים הם מוקצים הוה לן למימר מיגו דאיתקצאי ודנתי לפני רבי כיון שהיא ראויה לכלבים משום שהיא מוקצה לטלטל אין לנו לאוסרה לטלטל נבלה בשבת מידי דהוה אפירות הנושרין דתלינן טעמא בריש ביצה (דף ג.) שמא יעלה ויתלוש ומשום מוקצה לא אסירי לטלטל כיון דחזו לעורבים בעודן מחוברין אע''פ שבעת חבורן היו אסורין לטלטל ותירץ רבי דמסתמא מתניתין בכל ענין איירי בין אותן שראויין לכלבים בעודן חיים בין שאינן ראויין לכלבים דבכולהו שרי ר''ש ואכולהו קאי רבי יוחנן דאמר הלכה כרבי שמעון דמתניתין ולא למחצה אלמא לית ליה מיגו דאיתקצאי. מ''ר: והא אמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה. בריש ביצה (דף ב.) אמרינן גבי שבת דסתם לן תנא כר''ש משמע דחשיב לסתמא דמתני' סתמא. אמר רבי לאו משום סתמא קאמר דודאי לא חשיב כסתמא כיון דבמתניתין נמי פליג רבי יהודה וסתמא לאו דוקא אלא חשיב כרבים. מ''ר: (תוספות)

רשב"א ואף רבי יוחנן סבר הלכה כרבי שמעון. והא דלא אמר מהיכא שמעינן ליה לר' יוחנן, כדאמר ברב וזעירי ושמואל, משום דסוגיא דפרק כירה (לעיל מו, א) קמא להו, דהתם שקלינן וטרינן טובא אי כר"ש סבירא ליה ואי כר"י סבירא ליה, והכא מסיק דכר"ש סבירא ליה. (רשב"א)

דף קנז - א

אין מבקעין עצים מן הקורות ולא מן הקורה שנשברה ביו''ט רבי יוחנן ההוא כרבי יוסי בר יהודה מתני לה תא שמע מתחילין בערימת התבן אבל לא בעצים שבמוקצה התם בארזי ואשוחי דמוקצה מחמת חסרון כיס אפילו רבי שמעון מודה ת''ש אין משקין ושוחטין את המדבריות אבל משקין ושוחטין את הבייתות ר' יוחנן סתמא אחרינא אשכח ב''ש אומרים מגביהין מעל השלחן עצמות וקליפין וב''ה אומרים מסלק את הטבלה כולה ומנערה וא''ר נחמן אנו אין לנו אלא ב''ש כרבי יהודה וב''ה כר''ש פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר בכל השבת כולה הלכה כר''ש לבר ממוקצה מחמת מיאוס ומאי ניהו נר ישן וחד אמר במוקצה מחמת מיאוס נמי הלכה כר''ש לבר ממוקצה מחמת איסור ומאי ניהו נר שהדליקו בה באותה שבת אבל מוקצה מחמת חסרון כיס אפילו ר''ש מודה דתנן כל הכלים ניטלין בשבת חוץ ממסר הגדול ויתד של מחרישה: מתני' מפירין נדרים בשבת ונשאלין לנדרים שהן לצורך השבת ופוקקין את המאור ומודדין את המטלית ומודדין את המקוה ומעשה בימי אביו של רבי צדוק ובימי אבא שאול בן בטנית שפקקו את המאור בטפיח וקשרו את המקידה בגמי לידע אם יש בגיגית פותח טפח אם לאו ומדבריהם למדנו שפוקקין ומודדין וקושרין בשבת: גמ' איבעיא להו הפרה בין לצורך ובין שלא לצורך ושאלה לצורך אין שלא לצורך לא ומשום הכי קפלגינהו מהדדי או דילמא הפרה נמי לצורך אין שלא לצורך לא והא דקא פליג להו מהדדי משום דהפרה אין צריך ב''ד ושאלה צריכה ב''ד ת''ש דתני זוטי דבי רב פפא מפירין נדרים בשבת לצורך השבת לצורך השבת אין שלא לצורך השבת לא לישנא אחרינא איבעיא להו לצורך אתרוייהו קתני ושלא לצורך לא אלמא הפרת נדרים מעת לעת או דילמא כי קתני לצורך אשאלה הוא דקתני אבל הפרת נדרים אפילו שלא לצורך אלמא הפרת נדרים כל היום תא שמע דתני רב זוטי דבי רב פפי מפירין נדרים בשבת לצורך השבת לצורך השבת אין שלא לצורך השבת לא אלמא הפרת נדרים מעת לעת א''ר אשי והאנן תנן הפרת נדרים כל היום ויש בדבר להקל ולהחמיר כיצד נדרה לילי שבת מיפר לילי שבת ויום השבת עד שתחשך נדרה עם חשכה מיפר עד שלא תחשך שאם לא הפר משחשכה אינו יכול להפר תנאי היא דתניא הפרת נדרים כל היום ר' יוסי בר יהודה ורבי אלעזר ברבי שמעון אמרו מעת לעת: ונשאלים לנדרים: איבעיא להו כשלא היה לו פנאי או דלמא אפילו היה לו פנאי תא שמע דאזדקיקו ליה רבנן לרב זוטרא בריה דרב זירא ושרו ליה נדריה ואף על גב דהוה ליה פנאי: שפקקו את המאור בטפיח וקשרו את המקידה בגמי: אמר רב יהודה אמר רב הילקטי קטנה היתה בין שני בתים [וטומאה היתה שם]

רש"י אין מבקעין עצים מן הקורות: סואר של הקורות המוקצות וסדורות לבנין: ולא מן קורה. הישנה שנשברה היום ומהשתא להסקה קיימא ואפ''ה אסור הואיל ובין השמשות לא איתכן להכי: מתחילין. להסיק בערימת התבן קא סלקא דעתך בתיבנא סריא דסתמיה להסקה: אבל לא בעצים שבמוקצה. שהניחם ברחבה שאחורי ביתו והקצם לימות הסתיו. מוקצה רחבה שאחורי בתים שהקצה אחורי ביתו להכניס שם דבר לאוצר: בארזי ואשוחי. ארז זכר וארז נקבה שעומדין לבנין: משקין. אורחא דמילתא נקט משום סירכא דמשכא שתהא נוחה להפשיט: מדבריות. שרועות באפר תמיד ולנות בתוך התחום: סתמא אחרינא. בית הלל חשיב כסתמא: כל הכלים ניטלין. ואפי' מלאכתן לאיסור ורבי שמעון היא: חוץ מן המסר הגדול. מגירה שהיא לאומנין לקוץ בה עצים ומוקצה מחמת חסרון כיס הוא שלא ישתברו חריצים שהוא עשוי כסכין מלא פגימות: ויתד של מחרישה. החופר את הקרקע קולטר''א {קנקן של מחרשה (היתד הפולחת את הקרקע)} בלע''ז: מתני' מפירין. בעל לאשתו: ונשאלין. לחכם: שהן לצורך השבת. כגון שנדר שלא לאכול [היום]: ופוקקין את המאור. כרבנן דאמרי (לעיל דף קכה:) פוקקין פקק החלון: ומודדין את המקוה. במדה שיהא שם עמוק שלש אמות מים ורוחב אמה על אמה: ואת המטלית. שתהא שלש על שלש אצבעות כגון אם היתה טמאה ונגעה בטהרות: בטפיח. פך של חרס וחבירו בפי''ז (דף קכה:) זמורה שהיא קשורה בטפיח ממלאין בה בשבת: מקידה. כלי חרס: לידע אם יש בגיגית פותח טפח. בגמרא מפרש לה: וקושרין. קשר שאינו של קיימא אפילו לכתחילה: ומודדין להתלמד על דבר הוראה: גמ' איבעיא להו הפרה. דמתניתין בין לצורך [בין שלא לצורך] השבת דגבי הפרה ביום שמעו כתיב (במדבר ל) ואם לא מיפר האידנא שוב אינו מיפר: ושאלה לצורך אין שלא לצורך לא. דיכול לישאל למחר ומשום הכי מפליג להו מהדדי ולא קתני מפירין ונשאלין לנדרים שהן לצורך השבת דלא קאי לצורך אלא אשאלה: בית דין. חכם: הכי גרסי' ל''א איבעיא להו (במסכת נדרים דף עז.) לצורך אתרוייהו קאי. אהפרה ואשאלה אבל הפרה שלא לצורך לא אלמא הפרת נדרים מעת לעת וזה ששמע בשבת יכול להפר משתחשך בתוך מעת לעת של שמיעה הלכך שלא לצורך לא שרינן בשבת: כל היום. עד שתחשך ותו לא ואפילו שמע סמוך לחשיכה הלכך אפי' שלא לצורך שאם לא יפר עכשיו לא יפר עוד: לצורך השבת. אלמא הפרת נדרים מעת לעת של שמיעה הלכך שלא לצורך לא מדלא שרי אלא לצורך: להקל ולהחמיר. כלומר פעמים שיש שהות גדול ופעמים שאינו אלא מעט: איבעיא להו. הא דקתני נשאלין לנדרים שהן לצורך: כשלא היה לו פנאי. לשאל. מערב שבת קאמר או אפילו כשהיה לו פנאי: הילקטי קטנה. שביל קטן בין שני בתים: (רש"י)

תוספות אין משקין ושוחטין את המדבריות. הוה מצי למימר דהני כגרוגרות וצמוקין דמיין כדאמר בפרק כירה (לעיל דף מה:): לבר ממוקצה מחמת איסור. וכגון איסור דדחייה בידים כגון נר שהדליקו באותו שבת כדפירשתי בפ''ק בסופו: והלכתא מעת לעת. לא גרס בפירוש ר''ח דבנדרים משמע דלית הלכתא הכי דאמר בפרק נערה המאורסה (כתובות דף עו:) אין הלכה כאותו הזוג. מ''ר: הלקטי קטנה. מפרש בקונטרס שביל קטן היתה בין שני בתים והגיגית סדוקה מונחת על גבן והמת מוטל בהלקטי תחת הגיגית נגד הסדק וקשרו המקידה לידע אם יש בסדק פותח טפח ולהאי פירושא קשה לר''י דאפי' אין בסדק פותח טפח כיון שהמת נגדו לא חשבינן לה כמאהיל על המת כיון שאין [זה] דרך מאהיל כדמוכח במסכת אהלות (פ''י מ''ה) ומייתי לה בסוף פרק קמא דסוכה (דף יח. ושם) אין בארובה פותח טפח והמת בבית מה שבבית כנגד ארובה טהור המת כנגד ארובה מה שבבית טהור וכיון שהמת היה נגד הסדק מה היה להם לקשור המקודה ועוד פירש שלפני מות המת פקקו המאור בטפיח ולא הבין רבי לפירושו הלא אותו מת לא היה מת שלם שהרי לא ידעו אם למעלה הימנו היה פותח טפח והמת היה כולו תחת הסדק אלא ודאי כזית מן המת היה וא''כ לא היה לו לומר לפני מות המת אלא לפני שבא כזית מן המת לשם ומיהו יתכן לומר שהמת היה כולו מוטל תחת הגיגית שלא כנגד הסדק והגיגית היתה סדוקה באמצע מראשה לסופה ואילו היה באותו סדק על פני כולו פותח טפח לא היתה טומאה עוברת דלא חשיב כאהל אחד אבל אין בו פותח טפח כאלו אין כאן סדק וחשיב כאהל אחד ומביא את הטומאה לבית וקושיא ראשונה מכל מקום במקומה עומדת ונראה כפירוש ר''ח דמפרש דהלקטי היינו תל המתלקט ואותה הלקטי היתה בין שני בתים והמת היה בבית אחד ואותה הגיגית היתה למעלה מן התל עד לתקרה ואותה הגיגית לא היתה טמאה שהרי בטלה שם ואם לא היתה סדוקה לא היה הבית אחר טמא אלא הגיגית היתה סדוקה מצדה והשתא אתי שפיר דקתני סדוקה לפי שהיא מצדה אבל לפירוש הקונטרס לא אתי שפיר דכיון דפירש שהסדק למעלה מן הגיגית היה לו לומר פתוחה ולא סדוקה אבל לפר''ח אתי שפיר שהסדק היה מן הצד וקשרו את המקידה לידע אם יש פותח טפח ויש לנו לומר שאותו חור היה עשוי לתשמיש דחור העשוי לתשמיש שיעורו בפותח טפח ואם היה פותח טפח הבית אחר טמא ואם לאו טהור ומיהו קשה לר''י לפירוש ר''ח דלא הוה ליה למימר על גבן אלא על גבה. מ''ר: (תוספות)

רשב"א הא דאקשינן לרבי יוחנן מסתמא מתניתין דאין משקין ושוחטין את המדבריות. הוה מצי לשנויי דמדבריות כגרוגרות וצמוקין נינהו דמודה בהו ר"ש, וכדאיתא דמשני לה הכין בפרק כירה (שם), אלא דהכא לא סבר לה כהא שנויא. והא דמקשינן הכא לרבי יוחנן מהני סתמא וסייעניה מסתמא אחרינא ולא מייתו מתניתין דמוכני בזמן שיש עליה מעות, כדמקשינן מינה עליה דרבי יוחנן בפרק כירה (שם) כבר כתבתיה שם בארוכה בסייעתא דשמיא. מהא דאפליגו כאן רב אחא ורבינא חד אמר בכל השבת הלכה כר"ש, לבד ממוקצה מחמת חסרון כיס, וחד אמר לבד ממוקצה מחמת מיאוס. שמעינן מינה דבכל מאי דאיפלג ר"ש בשבת כגון מוקצה ונולד ודבר שאין מתכוון ומלאכה שאינה צריכה לגופה הלכה כר"ש, דאי במוקצה לבד קאמר, מאי בכל השבת דקאמר. ועוד דאפילו במוקצה לית הלכתא כותיה בכולהו, דהא איכא מוקצה מחמת איסור, ואליבא דחד מינייהו אפילו במוקצה מחמת מיאוס לא, ומאי בכל השבת. ועוד אילו כן, למ"ד התם דאין הלכה כמותו במוקצה מחמת חסרון כיס לבד, אבל במוקצה מחמת מיאוס נמי הלכה כמותו, למה פסקו כאן כר"ש והוצרכו להוציא ולמעט מוקצה מחמת חסרון כיס, לימא הלכה כר"מ דאית ליה הכין בפרק כירה. וכן כתב הרמב"ן. וכבר כתבתי למעלה (קכא, ב) שר"ח והראב"ד ז"ל כן כתבו דהלכה כר"ש אפילו במלאכה שאינה צריכה לגופה. אבל שלא לצורך לא אלמא הפרת נדרים מעת לעת. כלומר: ואם לא יפר בשבת עדיין לא אבד את זכותו שהרי יכול הוא להפר למחר עד מעת לעת, והלכך לאו לצורך השבת הוא. ואם תאמר ואם נדרה ערב שבת בין השמשות מאי איכא למימר. יש לומר דהא דבר שאינו מצוי הוא ולדבר שאינו מצוי לא חששו. ויש מי שאומר דכי אמרינן נמי שלא לצורך לא הני מילי היכא דאפשר, כגון ששמע בשבת דאפשר למוצאי שבת, הא קודם השבת דלא אפשר למוצאי שבת מיפר אפילו בשבת ושפיר דמי. הדרן עלך פרק מי שהחשיך סליק מסכת שבת (רשב"א)

דף קנז - ב

וגיגית סדוקה מונחת על גבן ופקקו את המאור בטפיח וקשרו את המקידה בגמי לידע אם יש שם בגיגית פותח טפח אם לאו: ומדבריהם למדנו שפוקקין ומודדין וקושרין בשבת: עולא איקלע לבי ריש גלותא חזייה לרבה בר רב הונא דיתיב באוונא דמיא וקא משח ליה אמר ליה אימר דאמרי רבנן מדידה דמצוה דלאו מצוה מי אמור אמר ליה מתעסק בעלמא אנא:

רש"י וגיגית סדוקה מונחת על גביו. והמת מוטל בהילקטי תחת הגיגית [כנגד] הסדק ולפני מות המת פקקו בשבת המאור בטפיח שמא אין בסדק הגיגית פותח טפח ונמצא המת מוטל באהל שאין לו מקום לצאת דרך מעלה וחור שבין שני בתים מכניס את הטומאה לצד שני במלא אגרוף לפיכך סתמוהו בכלי חרס וגבו כנגד ההילקט וכלי חרס אינו מטמא מגבו וחוצץ: וקשרו מקידה. שהיא רחבה טפח: בגמי לידע. אם תכנס בסדק הגיגית ובמסכת אהלות (פ''י) שנינו (דאין) חילוק בארובה שבתוך הבית וטומאה מקצתה כנגד ארובה ומקצתה בתוך הבית בין יש בארובה פותח טפח לאין בארובה פותח טפח ואני לא יכולתי להבין בו ולהכי נקט גמי שראוי למאכל בהמה ולא מיבטל ליה להיות קשר של קיימא דמנתק כשיבש: באוונא. בגיגית מלאה מים: מתעסק. שלא לצורך אלא לאיעסוקי בעלמא: (רש"י)

תוספות באוונא דמיא. אמבטי של מים וכך פירש בערוך: מדידה דמצוה דלאו דמצוה מי אמור כו'. בפקיקה לא בעינן של מצוה כדפירש' לעיל בשילהי כל הכלים (דף קכו:) אלא דווקא במדידה בעינן של מצוה: (תוספות)