בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט''א

מסכת יבמות (מ)

 פרק ראשון - חמש עשרה נשים    פרק שני - כיצד    פרק שלישי - ארבעה אחין    פרק רביעי - החולץ    פרק חמישי - רבן גמליאל    פרק שישי - הבא על יבמתו    פרק שביעי - אלמנה לכהן גדול    פרק שמיני - הערל    פרק תשיעי - יש מותרות    פרק עשירי - האשה רבה    פרק אחד עשרה - נושאין על האנוסה    פרק שנים עשרה - מצות חליצה    פרק שלוש עשרה - בית שמאי    פרק ארבע עשרה - חרש שנשא    פרק חמש עשרה - האשה שלום    פרק שש עשרה - האשה בתרא  


  פרק ראשון - חמש עשרה נשים
  ב.   ב:   ג.   ג:   ד.   ד:   ה.   ה:   ו.   ו:   ז.   ז:   ח.   ח:   ט.   ט:   י.   י:   יא.   יא:   יב.   יב:   יג.   יג:   יד.   יד:   טו.   טו:   טז.   טז:   יז.

  פרק שני - כיצד
  יז:   יח.   יח:   יט.   יט:   כ.   כ:   כא.   כא:   כב.   כב:   כג.   כג:   כד.   כד:   כה.   כה:   כו.

  פרק שלישי - ארבעה אחין
  כו:   כז.   כז:   כח.   כח:   כט.   כט:   ל.   ל:   לא.   לא:   לב.   לב:   לג.   לג:   לד.   לד:   לה.

  פרק רביעי - החולץ
  לה:   לו.   לו:   לז.   לז:   לח.   לח:   לט.   לט:   מ.   מ:   מא.   מא:   מב.   מב:   מג.   מג:   מד.   מד:   מה.   מה:   מו.   מו:   מז.   מז:   מח.   מח:   מט.   מט:   נ.

  פרק חמישי - רבן גמליאל
  נ:   נא.   נא:   נב.   נב:   נג.   נג:

  פרק שישי - הבא על יבמתו
  נד.   נד:   נה.   נה:   נו.   נו:   נז.   נז:   נח.   נח:   נט.   נט:   ס.   ס:   סא.   סא:   סב.   סב:   סג.   סג:   סד.   סד:   סה.   סה:   סו.

  פרק שביעי - אלמנה לכהן גדול
  סו:   סז.   סז:   סח.   סח:   סט.   סט:   ע.

  פרק שמיני - הערל
  ע:   עא.   עא:   עב.   עב:   עג.   עג:   עד.   עד:   עה.   עה:   עו.   עו:   עז.   עז:   עח.   עח:   עט.   עט:   פ.   פ:   פא.   פא:   פב.   פב:   פג.   פג:   פד.

  פרק תשיעי - יש מותרות
  פד:   פה.   פה:   פו.   פו:   פז.   פז:

  פרק עשירי - האשה רבה
  פח.   פח:   פט.   פט:   צ.   צ:   צא.   צא:   צב.   צב:   צג.   צג:   צד.   צד:   צה.   צה:   צו.   צו:   צז.

  פרק אחד עשרה - נושאין על האנוסה
  צז:   צח.   צח:   צט.   צט:   ק.   ק:   קא.

  פרק שנים עשרה - מצות חליצה
  קא:   קב.   קב:   קג.   קג:   קד.   קד:   קה.   קה:   קו.   קו:

  פרק שלוש עשרה - בית שמאי
  קז.   קז:   קח.   קח:   קט.   קט:   קי.   קי:   קיא.   קיא:   קיב.   קיב:

  פרק ארבע עשרה - חרש שנשא
  קיג.   קיג:   קיד.   קיד:

  פרק חמש עשרה - האשה שלום
  קטו.   קטו:   קטז.   קטז:   קיז.   קיז:   קיח.   קיח:

  פרק שש עשרה - האשה בתרא
  קיט.   קיט:   קכ.   קכ:   קכא.   קכא:   קכב.   קכב:




פרק ראשון - חמש עשרה נשים



דף ב - א

מתני' חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום עד סוף העולם ואלו הן בתו ובת בתו ובת בנו בת אשתו ובת בנה ובת בתה חמותו ואם חמותו ואם חמיו אחותו מאמו ואחות אמו ואחות אשתו ואשת אחיו מאמו

 רש"י  מתני' חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן. כדתני [סיפא] שאם היתה אחת מהן נשואה לאחיו ולו אשה אחרת ומת בלא בנים שתיהן פטורות וטעמא יליף בגמרא: וצרות צרותיהן עד סוף העולם. במתני' מפרש: חמותו. שמת בעלה ונשאה אחיו ומת בלא בנים: ואם חמותו ואם חמיו. שתיהן אסורות לו משום ערוה כדכתיב (ויקרא יח) ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה ויש בכלל זה חמותו ואם חמותו ואם חמיו כדמפרש (ואזיל) באלו הן הנשרפין (סנהדרין ד' עה.) ובתו (ובת בתו ובת בנו) דהכא בבתו מאנוסתו קמיירי וכן בת בתו ובת בנו דאילו בתו מאשתו היינו בת אשתו דכיון דכתיב (שם) אשה ובתה לא שנא ממנו ל''ש מאיש אחר אבל בתו מאנוסתו לא ילפא ליה מהכא דאשה ע''י קדושין משמע שהוא אישות ומקרא אחרינא נפקא כדמפרש בגמרא: אחותו מאמו. שנשאת לאחיו מאביו ומת וכן אחות אמו שנשאה אחיו מאביו שאין חיוב יבום אלא באחיו מן האב דכתיב (דברים כה) כי ישבו אחים יחדו וילפינן אחוה אחוה מבני יעקב מה להלן מן האב אע''פ שאין מן האם ה''נ ל''ש: ואשת אחיו מאמו. שמת ונשאה אחיו מאביו שהיתה נכרית אצלו ומת בלא בנים ונפלה לפני יבם זה לייבום אסורה לו לפי שהיתה אשת אחיו מאמו תחלה ואסורה לו עולמית דכתיב (ויקרא יח) ערות אשת אחיך ודרשינן לה בפ' הבא על יבמתו (לקמן ד' נה.) אחיך בין מן האב בין מן האם: (רש"י)

 תוספות  מתני' חמש עשרה נשים פוטרות. אר''י דלא מצי למינקט עריות כדקתני בסיפא אחת מכל העריות האלו שש עריות חמורות מאלו (לקמן ד' יג.) משום דאמרינן בגמ' (לקמן ד' ג:) מנינא אתא למעוטי צרת סוטה וצרת אילונית וממאנת ומחזיר גרושתו ואי הוה תני עריות הוה משמע דלמעוטי עריות דלא קא חשיב קאתי: עד סוף העולם. הכא לא שייך למיפרך כיון דתנא עד סוף . העולם צרות צרותיהן ל''ל כדפריך בהכותב (כתובות ד' פג:) כיון דתנא עד סוף העולם פירות פירותיהן ל''ל דהתם ודאי בהכותב לא היה צריך לכתוב שניהם אבל הכא אורחיה דתנא למיתני לא זו אף זו וא''ת וכיון דתני צרות צרותיהן עד סוף העולם למה לי דהכי דייק בתמורה פרק אלו קדשים (ד' יז:) כיון דתנא ולד ולדן עד סוף העולם ל''ל ואר''י דהתם כיון דאשמועינן דולד ולדן קרב שלמים ממילא שמעינן דה''ה עד סוף העולם כיון דלא חייש לשמא יגדל מהם עדרים עדרים כדחייש התם ר''א אבל הכא ס''ד דצרות צרותיהן אסירי טפי (לא) משום דמלצרור דרשינן להו ולצרור משמע תרתי שני רישי''ן ואפי' לרב אשי דנפקא ליה צרת צרה מסברא לקמן בפירקין (ד' יג.) מ''מ איצטריך לתנא לאשמועינן דלא תיסק אדעתין למימר דמלצרור נפקן ועוד אמרי' דלרב אשי נמי צרת צרה נפקא מלצרור דהא בגמ' קתני בהדיא בשמעתין (לקמן ד' ג:) צרות צרותיהן מנין ת''ל לצרור ולא לצור ולקמן (ד' יג.) דקא בעי מנה''מ לא אצרות צרותיהן קאמר דבהדיא דריש להו בברייתא מלצרור אלא על אפי' הן מאה דמתניתין קאי ואמר רב יהודה דכולהו משתמעי מלצרור ורב אשי סבר דמלצרור לא משמע אלא תרי ואפילו הן מאה מסברא נפקי דצרתה מ''ט אסורה כל כך שאוסרת גם צרתה דבמקום ערוה קיימא צרת צרתה נמי תאסור צרה אחרת דבמקום ערוה קיימא: בתו. פי' בקונטרס בתו מאנוסתו דאי מנשואתו היינו בת אשתו דלא גרעה מפני שהיא בתו ולפי זה הא דקאמר בגמ' (לקמן דף ט:) רב יהודה מתרגם מחמותו ואילך הא דתני ר' חייא בכולן אני קורא בהן האסורה לזה מותרת לזה אבל שיתא בבי דרישא לא משום דבתו כיון דבאונסין קא משכחת לה ובנשואין לא משכחת לה בנשואין קמיירי באונסין לא קמיירי לא כמו שפירש בקונטרס דאמתניתין קאי הא דקאמר בנשואין קמיירי ולא באונסין דא''כ היינו בת אשתו וכדאמר נמי לקמן (ד' י.) מאי אמו אילימא נשואת אביו היינו אשת אביו ועוד דבהדיא אמר בגמרא בתו הואיל ואתי מדרשא חביבא ליה והיינו בתו מאנוסתו ועוד לאביי דאמר דרבי חייא אכולה מתניתין קאי ע''כ איירי באונסין אלא יש לפרש בנשואין קמיירי ר' חייא דהכי משמע מילתיה דרבי חייא בכולן אני מוצא בהם בהיתר וברגילות האסורה לזה מותרת לזה אבל מתניתין איירי שפיר באונסין ונראה לר''י דליכא למימר דמתניתין דקתני בתו איירי באונסין ולא בנשואין דא''כ מאי קאמר בגמרא כיון דבתו בנשואין לא משכחת לה אפי' משכחת לה בנשואין לא מצי קאי אכולהו בבי דמתני' דאיירי באונסין אלא אר''י דהך בתו איירי בין מאונסין בין מן הנשואין: אשת אחיו מאמו. משמע הכא דבאשת אחיו מאמו יש בה כרת דבחייבי לאוין סבר תנא דמתני' דחולצת כדתנן בפ''ב (לקמן ד' כ.) איסור מצוה ואיסור קדושה חולצת ולא מתייבמת ובהדיא תניא בגמרא מה אחות אשתו מיוחדת שהיא ערוה וחייבין על זדונה כרת כו' והקשה רבינו שמואל דבת''כ משמע שאין בה כרת דקתני התם ואיש אשר יקח את אשת אחיו באשת אחיו מאביו הכתוב מדבר אתה אומר באשת אחיו מאביו או אינו אלא באשת אחיו מאמו והדין נותן הואיל ואסר אחות אביו ואחות אמו ואסר אשת אחיו מה אחות אביו ואחות אמו בין מן האב בין מן האם וכו' ת''ל נדה היא מה נדה יש לה היתר ויש לה איסור אף אשת אח יש לה היתר ויש לה איסור וזו היא אשת אחיו מאביו שיש לה איסור ויש לה היתר אם יש לה בנים אסורה אין לה בנים מותרת משמע דאתא למעוטי אשת אחיו מאמו דאין בה כרת ודוחק לומר ולפרש דדרשא דת''כ לא אתא למעוטי אשת אחיו מאמו אלא אתא למימר דאיכא כרת אף באשת אחיו מאביו באין לה בנים בחיי בעלה אע''ג דיש לה היתר לאחר מיתה דמה נדה אע''ג שיש לה היתר לאחר מכאן בשעת איסורה בכרת אף אשת אח כן והכי דריש בריש הבא על יבמתו (לקמן נד.) דאין הלשון משמע כלל כן ועוד דבירושלמי דפרק כלל גדול קאמר דאחותו יצאת לחלק ודודתו יצאת לידון בערירי והדר פריך מאשת אח למה יצאת ומשני לידון בערירי והדר קאמר ר' יוסי דודתו לצורך יצאתה למעט אשת אחיו מאמו דמה דודתו באשת אחי אביו מאביו כדיליף התם ערות דודו מדודו או בן דודו דאיירי באחי אביו [מאביו] אף אשת אחיו באחיו מאביו ובתר הכי דריש לה מנדה היא כמו בת''כ משמע בהדיא דלמעט אשת אחיו מאמו אתא ותירץ ה''ר משה דלא אתא למעוטי אלא מערירי דכתיב בההוא קרא אבל כרת יש בה והא דבעי למילף מאחות אב ואחות אם דבין מן האב בין מן האם אע''ג דבאחות אב ואחות אם לא כתיב ערירי אהקישא דר' יונה דריש הבא על יבמתו (ג''ז שם:) סמיך דמהקישא דאשת אחיו מן האב נקיש כל העריות לחומרא ולא נקיש לאשת אחיו מאמו לקולא דממעט מנדה היא ולא יתכן פירוש זה לרש''י שאומר. דכל כרת הוא וזרעו נכרת דהיינו דאיכא בין כרת למיתה בידי שמים אלא לריב''א שאומר דאין נכרת הוא וזרעו אלא בעריות דכתיב בהו ערירי וחילוק יש בין מיתה לכרת כדאמר בירושלמי (פ''ב דבכורים) דכרת בן נ' ומפיק ליה מדכתיב אל תכריתו את שבט הקהתי (במדבר ד) ועבודתם עד נ' ומיתה היא בס' כמתי מדבר דכתיב (שם יד) יתמו ושם ימותו וחולק על הש''ס שלנו דבמ''ק (ד' כח. ושם) אמרינן מנ' ועד ס' זו היא מיתת כרת ונוכל לומר לפי הש''ס שלנו דמיתה בידי שמים אחר ס' וקודם זמן כרת וא''ת לפי' ריב''א דבריש הבא על יבמתו (לקמן נה.) מאי פריך ערירי דכתיב בדודתו למה לי כיון דמכרת לא שמעי' ערירי ואי משום דמאשת אח שמעי' ערירי בכל העריות אם כן ה''ל לאקשויי אערירי דאשת אח למה לי דכתיב לבסוף ואר''י משום דבההיא שמעתא לעיל יליף כל העריות מנדה להעראה להכי פריך ערירי דכתיב בדודתו למה לי לילף הא נמי מנדה דכתיב גבי אשת אחיו נדה היא: ואחות אשתו. אין להקשות דנדה תאסר ליבם אע''פ שמטהרה אח''כ כמו אחות אשתו שאין מתייבמת אפי' מתה אשתו אחרי כן דלא דמי דאחות אשה ושאר עריות האיסור עומד על היבם טפי משאר בני אדם אבל נדה לכ''ע אסירא ואפילו בנדתה משמע בפסחים ס''פ אלו דברים (ד' עב:) דבת ייבום היא דקאמר ר' יוחנן אשתו נדה בעל חייב יבמתו נדה בעל פטור ופריך עלה מאי שנא יבמתו דקעביד מצוה כו' משמע דקני לה ועוד נראה לחלק דאחות אשה אע''פ שמתה אשתו אחרי כן שוב לא תזקק לייבום כיון שנפטרה שעה אחת משום שנאמר דרכיה דרכי נועם (משלי ג) כדאמר ביש מותרות (לקמן ד' פז:) ואפי' היכא דלא מידחייא מהאי ביתא לגמרי כגון שיש אחים אחרים אסורה לזה שמתה אשתו כדאמר בפ' ד' אחין (לקמן דף כז:) כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה דאין זה דרכי נועם אם יש לה להזדקק לזה שנפטרה הימנו אבל נדה דרכי נועם היא דלבעלה נמי צריכה להמתין עד שתטהר וגבי קטן לקמן בפרק ב''ש (ד' קיא:) דקאמר רבה בלאו הכי נמי לא מצית אמרת מי איכא מידי דהשתא אסורה ליה ובתר הכי שריא ליה והא אמר רב כו' התם נמי אין זה דרכי נועם אם צריכה להמתין עד שיגדיל אבל מה שממתנת מחמת שהוא קטן ואינו ראוי לביאה הוי שפיר דרכי נועם דאינו מחמת איסורא והוי כאילו הלך יבם למדינת הים: (תוספות)

 רשב"א  חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן כו'. הקשו בתוספות (להלן י, א ד"ה לעולם וגיטין פב, ב ד"ה אפילו) וניתני שש עשרה, וכגון המגרש את אשתו על מנת שלא תנשא לראובן והלכה ונשאת לשמעון אחיו, ומת ונפלה לפני ראובן ליבום, דמתוך שהיא אסורה צרתה אסורה. ויש לומר דזו ודאי אינה פוטרת לא מן החליצה ולא מן היבום, לפי שאין פוטרת צרה אלא ערוה גמורה כאחות אשה שהתורה אסרה עליו, אבל זו שאינה אסורה אלא מחמת תנאי בלבד, ומגורשת גמורה היא אצל הכל, אלא שאינה יכולה להתייבם היא עצמה מחמת תנאו של זה וכדי שלא יבטל הגט למפרע לגמרי, בכי הא ודאי אין פוטרת צרתה אלא חולצת או מתייבמת. וגדולה מזו אמרו בירושלמי בגיטין פרק המגרש (ה"א) שהקשו שם בזו כדגרסינן התם, התיב ר' חנניה בשם ר' פנחס וניתני שש עשרה נשים כר' אליעזר (גיטין פב, א), כלומר דאמר המגרש את אשתו ואמר לה הרי את מותרת לכל אדם אלא לזה הרי זה גט, וסברוה בירושלמי דבחוץ פליגי ואפ"ה קא מכשר רבי אליעזר, ומשני כבר אתמר טעמא תמן התורה אוסרתה עליו ברם הכא הוא אוסרה עליו. כלומר, בשיור זה ואינו כאסור גמור אלא כעין תנאי, ואין צרת אסור תנאי פטורה, ואף על פי שזו נראית יותר כערוה שמשייר בגיטו, וכל שכן בעל מנת דלכולי עלמא אינה פוטרת צרתה, שהרי מגורשת גמורה היא אצל הכל אלא שהתנה עליה תנאי ממקום אחר. ומשמע ודאי הכי מדלא אקשו לה בירושלמי בעל מנת ולכולי עלמא. ומסתברא לי דאפילו היא עצמה חולצת, ואין אני קורא בזו כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה, דבתנאין לא קא מיירי קרא, ולא אמרינן אלא באיסור ערוה, אבל בזו שאיסור דבר אחר גרם לה להאסר דהיינו תנאי, חולצת אף על פי שאינה מתיבמת. ואף על פי שאף זו אם עמדה ונשאה לזה שנאסרה עליו נמצא גט בטל ותאסר לו איסור ערוה, מכל מקום אין איסורה עכשיו אלא מחמת תנאו ולא מחמת ערוה שהרי גיטה גמור, ואין כאן שיור בגט מידי דהוה אתנאין דעלמא. והרי זו כנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה דתנן בפר' ב"ש (להלן קיא, ב) כופין אותו שיחלוץ לה, והרי זו אינה עולה ליבום דבר תורה דקיימא עליה בלאו ועשה ואף על פי כן עולה לחליצה משום שדבר אחר גרם לה ליאסר. [עי' רשב"א להלן כ, ב ד"ה אלא בשם בה"ג ובתשו' ח"ו סי' כ"א ועי' שעה"מ הל' יבום פ"ו הי"א, אב"מ סי' קע"ד ובאר יצחק יור"ד סי' כ']. ואי קשיא לך אם כן מאי קא מקשה ר' טרפון עליה דרבי אליעזר בר"פ המגרש (פו, א) הרי שהלכה זו ונשאת לאחיו של זה ומת בלא בנים לא נמצא מתנה על מה שכתוב בתורה, ומאי קושיא דהא מקיימא מצות יבמין בחליצה. לא היא, דחליצה במקום יבום לאו כלום היא, וכדאמרינן לקמן בפרק כיצד (כא, א) גמרא אלמנה לכהן גדול. וכיון דמחמת תנאו לא אפשר לה אלא בחליצה דייקא ולא ביבום, כמאן דמתנה על מה שכתוב בתורה הוא. ועוד דבדעת יבם תלה רחמנא אי בעי לייבומי ייבם ואי לא ליחליץ. והכא אף על גב דבעי יבם ליבומי לא מצי ליבומי מחמת תנאו של זה, והלכך מתנה על מ"ש בתורה הוא כנ"ל. אלא שראיתי להרמב"ן נר"ו (בד"ה מתני) שנסתפק בדבר זה, ומטין דבריו לפוטרה מן החליצה ומן היבום, דכל שאינה עולה ליבום אינו עולה לחליצה. ואין דעתנו מכרעת במקומו. הא דקתני פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן עד סוף העולם. לישנא דתנא הוא למתני הכי, ואף על גב דבתמורה ריש פרק ואלו קדשים (יז, ב) הקשו בגמרא כיון דתנא ולדיהן וולד ולדיהן עד סוף העולם למה לי, התם משום דתנא כמה זמני ולדות שלמים ולא תנא בהו עד סוף העולם, משום הכי בעי מאי שנא הכא דתני הכי ומאי שנא בשאר דוכתא דלא תני הכי. אלא דקשיא לי הא דתנן בפרק עשרה יוחסין (עז, א) בת חלל זכר פסול לכהונה לעולם. ואיבעיא לן בגמרא מאי לעולם, דאלמא בדוקא תני ליה, ואפשר משום דהדר תני ליה התם ישראל שנשא חללה בתו כשרה וחלל שנשא בת ישראל בתו פסולה לכהונה, ולא תנא לעולם איבעיא ליה אמאי תני ליה ברישא. אבל הא דתנן בפרק הכותב (כתובות פג, א) לעולם הוא אוכל פירי פירות עד שיכתוב לה ובפירי פירותיהן עד סוף כל העולם ואיבעיא לן (שם פג, א) למאי תנא תרתי. התם משום דתנא עד שיכתוב דמשמע דדוקא תני ליה. בתו. פרש"י ז"ל (בד"ה ואם חמותו) בתו מאנוסתו משום דבתו מנשואתו תיפוק ליה דבת אשתו היא דתני ליה במתניתין בתר הכין, אבל בתו מאנוסתו ליתא בכלל אשתו דאשה מאישות משמע. ובודאי דהאי בתו דאייתי' מדרשא כדאיתא בריש גמרין (להלן ג, א) בתו מאנוסתו היא, דקרא דערות בת בנך או בת בתך דמינה דרשינן לה בהנה הנה זמה זמה, בבת בתו מאנוסתו היא, וכדדריש רבא בפרק כיצד (להלן כב, ב) כתיב ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה, הא בת בנה דידה בת בתה דידה גלי, וכתיב ערות אשה ובתה את בת בנה ואת בת בתה, לא קשיא כאן בבתו מן האונסין כאן בבתו מן הנשואין. ומיהו איכא למידק מדאמרינן בגמרא (ט, ב) גבי כללא דר' חייא דאמר בכולן אני קורא בהו האסור לזה מותר לזה ואחותה שהיא יבמתה רב יהודה מתרגם מחמותו ואילך אבל שיתא בבי דרישא לא, כיון דבתו באונסין משכחת לה בנשואין לא משכחת לה בנשואין קא מיירי באונסין לא קא מיירי. ויש לומר דלמאן דתני כללא דר' חייא אפילו בשיתא בבי דרישא. בתו לא קא מיירי אל דוקא בבתו מן האונסין, ובת אשתו דוקא בת אשתו מאיש אחר, והלכך לרב יהודה לא ניחא ליה לאוקמי מתניתין דוקא בבתו מן האונסין ולא מן הנשואין. אבל למאן דלא מתרגם לה ארישא, מתניתין בכל בת קא מיירי בין באונסין בין בנשואין, אלא דצריכותא דידה ליתא אלא מן האונסין, דאלו מן הנשואין מבת אשתו שמעינן לה. ומיהו לכשתמצא לומר דבבתו מן הנשואין קאמר לא תקשי לך, דמבת אשתו דתני במתניתין בתר הכי נפקא, משום דאורחא דתנא הוא בהכי דתנא בתו שהיא בת אשתו ובת אשתו שלא בתו. ואשת אחיו שלא היה בעולמו. אסיקנא בפרק כיצד (יח, ב) בין נולד ואחר כך ייבם בין ייבם ואחר כך נולד. ופלוגתא דרבנן ור' שמעון היא התם ביבם ואחר כך נולד וקיימא לן כרבנן. (רשב"א)


דף ב - ב

ואשת אחיו שלא היה בעולמו וכלתו הרי אלו פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן הייבום עד סוף העולם וכולן אם מתו או מיאנו או נתגרשו או שנמצאו אילונית צרותיהן מותרות ואי אתה יכול לומר בחמותו ובאם חמותו ובאם חמיו שנמצאו אילונית או שמיאנו כיצד פוטרות צרותיהן היתה בתו או אחת מכל העריות האלו נשואות לאחיו ולו אשה אחרת ומת כשם שבתו פטורה כך צרתה פטורה הלכה צרת בתו ונשאת לאחיו השני ולו אשה אחרת ומת כשם שצרת בתו פטורה כך צרת צרתה פטורה אפילו הן מאה כיצד אם מתו צרותיהן מותרות היתה בתו או אחת מכל העריות האלו נשואות לאחיו ולו אשה אחרת מתה בתו או נתגרשה ואח''כ מת אחיו צרתה מותרת וכל היכולה למאן ולא מיאנה צרתה חולצת ולא מתייבמת: גמ' מכדי כולהו מאחות אשה ילפינן ליתני אחות אשה ברישא וכ''ת תנא חומרי חומרי נקט ור''ש היא דאמר שריפה חמורה אי הכי ליתני חמותו ברישא דעיקר שריפה בחמותו כתיבא ועוד בתר חמותו ליתני כלתו דבתר שריפה סקילה חמורה אלא בתו כיון דאתיא מדרשא חביבא ליה

 רש"י  ואשת אחיו שלא היה בעולמו. כגון ראובן שמת בלא בנים ונולד לו אח לאחר מיתה ושמו לוי ועמד שמעון וייבם אשתו ולו אשה אחרת ומת בלא בנים ונפלו שתיהן לפני לוי שתיהן פטורות לפי שאשת ראובן שנשאת לשמעון אסורה ללוי וענוש כרת עליה לפי שאשת אח בכרת כשאר עריות שבפרשה דכתיב בכולהו כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו ובמקום מצות יבום כשמת בלא בנים שריה רחמנא ואשת אחיו שלא היה בעולמו שמת קודם לידתו לא שרא ליה דכתיב כי ישבו אחים יחדיו שהיתה להם ישיבה אחת בעולם והלכך משמת ראובן נאסרה על לוי איסור עולם כאשת אח שיש לה בנים ואפילו עכשיו שנפלה לפניו מכח נשואי אחיו שמעון שהיה בעולמו אסורה לו בשביל ראובן וכשם שהיא אסורה לו כך צרתה אשת שמעון האחרת אסורה דילפינן לקמן על כל העריות העומדות עליו בכרת שנפלו לפניו לייבום עם צרותיהן ששתיהן פטורות ואם נשאן ענוש כרת שמאחר שפטרן הכתוב עומדות עליו באיסור אשת אח שיש לו בנים: וכלתו. שמת בנו ונשא אחיו כלתו אסורה לו לעולם ואפילו לאחר מיתת בנו: וכולן שמתו. שמתה בתו קודם לאחיו או מיאנה והיכי משכחת לה מיאון בבתו והרי הוא קיים ואין מיאון אלא ביתומה משכחת לה כגון שאביה השיאה לה לאחד ונתגרשה כשהיא קטנה ושוב אין לאביה רשות בה והלכה ונשאת לאחיו בעודה קטנה ויצאה במיאון ובפ' ב''ש (לקמן קט.) קרי לה יתומה בחיי האב ואם נתגרשה מאחיו או מיאנה באחיו או נמצאת אילונית שמקחו מקח טעות ולא הויא אשת אחיו וכשמת אחיו הרי היא כמו שאינו אשתו ומתייבמת צרתה: ואי אתה יכול לומר כו'. שכבר ילדו מאחר קודם שנישאו לאחיו הלכך לאו אילונית היא ומיאון נמי ליכא שהרי גדולות הן ואין ממאנת אלא יתומה קטנה כדמפרש לקמן בפ' ב''ש: כשם שבתו פטורה. שהרי אסורה לו ואין שם אח אלא הוא כך צרתה פטורה כדיליף בגמרא: הלכה צרת בתו ונשאת לאחיו השני. דהיכא דיש אח אחר ששתיהן מותרות לו אינן פטורות שהרי יש כאן מצות יבום ומתייבמת האחת והשניה פטורה דכתיב את בית אחיו (דברים כה) בית אחד הוא בונה ולא שתים ואם ייבם האחד את צרת בתו ולו אשה אחרת ומת בלא בנים וחזרו ונפלו לפניו: כשם שצרת בתו פטורה. שנאסרה עליו משעת נפילת אחיו הראשון שנפלה עם בתו לפניו ופטרתה בתו הימנו והרי היא עליו כאשת אח שיש לו בנים ואסורה לו עולמית: כך צרת צרתה. אשת אחיו השני האחרת פטורה שזו פוטרתה וטעמא יליף בגמרא מלצרור (ויקרא יח) שצרת ערוה פוטרת צרתה: ואפי' הם ק'. אחים והלכה צרת צרתה של בתו ונתייבמה לאחיו השלישי ולו אשה אחרת ומת בלא בנים שתיהן נאסרות על זה וכן לעולם: צרתה מותרת. להתייבם לו שהרי בשעת זיקת ייבום אינה צרתה: וכל היכולה למאן. כגון שהערוה קטנה ויכולה למאן ולא מיאנה ומת אחיו הואיל וקידושיה אינה אלא מדרבנן וזיקת נפילתה מדרבנן אינה פוטרת צרתה מן החליצה ולהתייבם אסורה כדמפרש טעמא בגמרא שנראית צרת ערוה: גמ' מכדי כולהו. עריות מה שפטורות מן הייבום: מאחות אשה ילפינן. לקמן בשמעתין: ור''ש היא. דאמר בפ' ד' מיתות (סנהדרין מט:) שריפה חמורה ולהכי תנא רישא בתו ובת בתו כולהו עד אם חמיו בשריפה: בחמותו כתיב. ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זמה היא באש ישרפו (ויקרא כ): כלתו בסקילה. בפ' ד' מיתות (שם דף נג.) וכל שאר עריות דמתני' אינן במיתת בית דין אלא בכרת: כיון דאתיא מדרשא. ליאסר עליו חביבא ליה לתנא ואקדמה ברישא ולקמן מפרשי לה: (רש"י)

 תוספות  או שנמצאו אילונית. דאילונית קדושי טעות הן ולא היתה אשת אחיו ותימה [דאמרינן] (לקמן ד' סא:) קטן וקטנה לא חולצין ולא מייבמין כו' קטנה שמא תמצא אילונית ואמאי תתייבם ממה נפשך דאם אינה אילונית שפיר מייבם ואם היא אילונית נמי שרי דלא היתה אשת אחיו ואר''ת דההיא בקבלה עילויה וכה''ג משני בריש בן סורר (סנהדרין סט:) וה''ר אברהם מבורגויילה תירץ בנמצאת אילונית בחיי האח והקפיד אבל לאחר מיתה דלמא אם היה קיים לא היה מקפיד ולא נהירא דבהדיא קתני בתוספתא (פ''א) נמצאו אילונית בין בחיי הבעל בין לאחר מיתה צרותיהן מותרות ובגמ' אפרש בע''ה למאן דשרי צרת בתו אילונית אפי' בהכיר בה מאי חידוש השמיענו בתוספתא בין מחיים בין אחר מיתה וא''ת דהכא משמע דאילונית לא בעי גט [אפי' מדרבנן] דאי בעיא היתה צרתה חולצת ולא מתייבמת כדתנן במתני' כל שיכולה למאן ולא מיאנה כו' ובכתובות בפרק אלמנה (דף ק:) תנן הממאנת והשניה והאילונית אין להם כתובה משמע הא גיטא בעיא דהכי דייק בהמדיר (כתובות דף עג. ושם) וי''ל דהתם נקט האי לישנא משום דלא מצי למנקט אינן צריכין גט משום שניה דקתני בהדייהו תדע דע''כ ממאנת לא בעיא גיטא א''נ בהמדיר לא דייק הכי אלא משום דברישא קתני אינה מקודשת ובסיפא תצא שלא בכתובה והא דתנן בהשולח (גיטין דף מו: ושם) המוציא אשתו משום אילונית לא יחזיר ומפרש משום קלקולא דשמא תנשא לאחר ויהיה לה בנים ויאמר כו' ונמצא גט בטל ובניה ממזרים דמשמע בעיא גט אר''י דהתם במוציאה משום ספק אילונית שאין הסימנים ניכרים יפה תדע דקתני סיפא נשאת לאחר והיו לה בנים ואילו ודאי אילונית אין לה רפואה דבהערל (לקמן עט:) פליגי ר''ע ור''א בסריס חמה אם חולץ וחולצין לאשתו שיש לו רפואה ובאילונית לא אשכחן דפליגי אף על גב דבקידשה על תנאי וכנסה סתם איכא למ''ד בהמדיר (כתובות עב:) דבעיא גט היינו דוקא בשאר מומין דאיכא דמחיל אבל אילונית שום אדם אין מוחל ואפי' לאביי דמפרש טעמא משום דאין אדם בועל בעילת זנות היינו בשאר מומין דמסיק אדעתיה ובדעתו אפי' יהיו בה מומין בועל לשם קדושין אבל אילונית דלא שכיח לא מסיק אדעתיה ומשום חשש אילונית לא יהא בועל לשם קדושין: ואי אתה יכול לומר בחמותו שמיאנה. וא''ת משכחת לה מיאון בקידושי טעות דתנא דבי ר' ישמעאל אפי' בנה מורכב על כתיפה ממאנת והולכת לה ותירץ ריב''ן דמתני' איירי בקטנות ועוד אמר ר''י דבקדושי טעות מצי למימר דאפי' מיאון אינה צריכה ולא הוה מצי למיתני בסיפא כל שיכולה למאן כו' וממאנת דר' ישמעאל לאו דוקא דאפי' לא מיאנה לאו אשתו היא ואם ערוה היא צרתה מותרת מיהו בפרק בא סימן (נדה נב. ושם) משמע דבקדושי קטנות [נמי] איירי ר' ישמעאל גבי בתו של ר' ישמעאל שבאת למאן בבית המדרש ובנה מורכב על כתיפה ורבתה בכיה בבית המדרש ואמרו דבר שאמר אותו צדיק יכשל בו זרעו ונמנו וגמרו עד מתי הבת ממאנת עד שתביא ב' שערות ומשום ר' ישמעאל קאמר דנמנו דליכא למימר משום דר' יהודה נמנו דאמר עד שירבה השחור על הלבן דהא מודה רבי יהודה בנבעלת דאינה יכולה למאן והא דפריך בפרק נושאין על האנוסה (לקמן ק: ושם) וממאנת מי קא ילדה ומשני בקדושי טעות כר' ישמעאל הא דשביק קידושי קטנות דאיירי בהו לאו משום דמודי ר' ישמעאל בקידושי קטנות אלא משום דההיא סוגיא אליבא דשמואל ושמואל לא סבר לה כרבי ישמעאל בקדושי קטנות כדמוכח בפרק מי שמת (ב''ב קנו: ושם) אבל בקדושי טעות סבר כוותיה כדאמר בהמדיר (כתובות עד. ושם) קידש על תנאי ובעלה אינה צריכה הימנו גט והיינו כרבי ישמעאל וצריך לומר מתני' לא כרבי ישמעאל והא דקאמר בגמרא (דף ט.) בפלוגתא לא קמיירי היינו דוקא אמנינא דט''ו נשים: דלבתר שריפה סקילה חמורה. בחנם נקט הכי דאפילו היתה סקילה קלה בכל ד' מיתות בית דין ה''ל למיתני כלתו בתר חמותו דבכל הנך ליכא מיתה אלא כרת לחודיה: בתו כיון דאתיא מדרשא חביבא ליה. היינו בתו מאנוסתו כדפי' בקונטרס אבל בתו מנשואתו מערות אשה ובתה נפקא דלא גרע מבת אשתו וא''ת והיכי נפקא והא אין מזהירין מן הדין כדאמר לקמן בפ''ב (דף כב:) גבי אחותך בת אביך (היא) או בת אמך דצריך למכתב אחותך היא לחייב על אחותו בת אביו ובת אמו לומר שאין מזהירין מן הדין ואר''י דלא דמי דהתם לא איירי קרא אלא באחותו שאינה מן האב ומן האם דבת אביך או בת אמך משמע מן האב שלא מן האם ומן האם שלא מן האב וכדמפרש קרא בהדיא מולדת בית או מולדת חוץ (ויקרא יח) דמתרגמינן (תוספות)

 רשב"א  וכולן שמתו או שנתגרשו וכו' צרותיהן מותרות. ואפילו נשא ואחר כך גירש כדאיתא לקמן (יג, ב). או שנמצאו איילנות צרותיהן מותרות. פלוגתא דרב אסי ורבא היא בפרקין (יב, א) בצרת איילונית דרב אסי אמר אסורה ומוקי לה למתניתין בשלא הכיר בה דמקח טעות עבד. ורבא אמר מותרת ואפילו הכיר בה, ומתניתין בין שהכיר בה בין שלא הכיר בה. ומשמע ודאי מדרב אסי דמוקי לה בשלא הכיר בה ומשום מקח טעות, דאיילונית בשלא הכיר בה אפילו גט אינה צריכה ואפילו בעל, לפי שאין אדם מוחל על דבר זה לעולם. ואינו מעלה אותו על דעתו. ותדע לך דאלו צריכה גט ואפילו מדרבנן, צרתה חולצת דכצרת ערוה דמיא ואסורה להתיבם ואי קשיא לך הא דתנן בכתובות פרק אלמנה נזונת (ק, ב) הממאנת והשניה ואיילונית אין להם כתובה, דמשמע כתובתה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא, כדדייקינן גבי הא דתנן (שם עג, א) כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים תצא שלא בכתובה. יש לומר דהא דקתני התם לישנא דאין להן כתובה משום ממאנת ושניה. אי נמי משום סיפא נקיט ליה דקתני ואם מתחלה נשאה לשם איילונות יש לה כתובה. מיהו קשיא מדתנן בפרק השולח (גיטין מו, ב) המגרש את אשתו משום איילונית לא יחזיר ואוקמינא טעמא בגמרא משום קלקולא שמא תנשא לאחר ויהיו לה בנים, ויאמר הראשון אלו הייתי יודע שכן אפילו נותנין לי ק' מנה לא הייתי מגרשה. ואי בלא גיטא נפקא קלקולא ממילא איתא. ויש לומר דההיא לאו באיילונית גמורה היא, אלא משום חשש איילונית הוא מוציאה, כגון ששהתה עמו ולא ילדה ונולדו בה קצת סימני איילונית, וההיא ודאי צריכא גט אלא שיוצא בלא כתובה כיון שנולדו בה קצת סימני איילונית, וההיא ודאי צריכא גט אלא שיוצאה בלא כתובה כיון שנולדו בה קצת סימנין. ותדע לך דאי באיילונית גמורה מאי חשש קלקול איכא, דהא איילונית אינה יולדת, וכדאמרינן (כתובות יא, א) מאי איילונית דוכרניתא דלא ילדה. ולעולם איילונית גמורה בכדי נפקא ואפילו גט מדבריהם אינה צריכה. ואיכא למימר דאפילו לרבא אינה צריכה גט בשלא הכיר בה, דלא פליג רבא עליה אלא בצרה בלבד ובשהכיר בה, אבל בהאי סברא לא אשכחן דפליג ובכדי לא נימא דפליגי. ואם איתא להא, הא דאמרינן (להלן עא, ב) קטן וקטנה לא חולצין ולא מיבמין קטנה שמא תמצא אילונית, דוקא בשקבל עליו הבעל אף על פי שתמצא אילונית, אבל בקדש סתם מתיבמת ממה נפשך. אבל ר"ת ז"ל כתב בספר הישר (סי' קע"ה) דלרבא נשואי אילונית לאו מקח טעות חשבינן להו וקיימא לן כרבא כדאסיקנא לקמן בגמרא (יב, ב) ולדבריו כל קטנה אינה מתיבמת בשקדשה אחיו סתם. גמ' מכדי כולהו מאחות אשה ילפינן. ואף על גב דאסיקנא לקמן (ח, א) דערוה לא צריכה קרא, וצרה נמי לא צריכה קרא, יש לומר דלמאי דסליק אדעתין מעיקרא קאמר דהוה סבירא ליה דעיקר אסורה במקום יבום מעליה נפקא (להלן ג, ב) אי נמי יש לומר דאפילו למסקנא עיקר איסורא דצרה מאחות אשה נפקא מדכתיב בה לצרור לומר דמקום מצוה אפילו צרה אסירא כנ"ל. בתר חמותו ליתני כלתו דבתר שריפה סקילה חמורה. וה"ה אם לא היתה סקילה חמורה מהרג וחנק, מכל מקום מכולהו אינך דמתניתין חמורה, לפי שהיא במיתת בית דין ואינך אינן אלא בכרת בלבד. אלא אלומי קושיא הוא, כלומר חמורה מהרג וחנק וכל שכן מכרת גרידא. ועוד דאיהו במיתת בית דין ובכרת ושארא אינן אלא בכרת גרידא. (רשב"א)


דף ג - א

כולהו נמי מדרשא אתו נהי דלענין ייבום אתיין מדרשא עיקר איסורייהו בהדיא כתיב בהו בתו עיקר איסורא מדרשא דאמר רבא אמר לי רב יצחק בר אבדימי אתיא {ויקרא יח-י} הנה {ויקרא יח-יז} הנה אתיא {ויקרא יח-יז} זמה {ויקרא כ-יד} זמה השתא דאמרת כל מלתא דאתיא מדרשא חביבא ליה ליתני לאחות אשה לבסוף איידי דאיירי באיסור אחוותא תנא אחות אשתו וליתנייא להאי בבא לבסוף אלא תנא קורבי קורבי נקט תנא בתו ובת בתו ובת בנו דקרובי עצמו ואיידי דתנא שלשה דורות למטה דידיה תנא נמי שלשה דורות למטה דידה ואיידי דתנא . שלשה דורות למטה דידה תנא שלשה דורות למעלה דידה ותנא אחותו ואחות אמו דקרובי עצמו ואיידי דאיירי באיסור אחוה תנא אחות אשתו ובדין הוא דליקדמה לכלתו מקמי אשת אחיו שלא היה בעולמו דלא משום קורבא הוא דאסירא אלא איידי דאיירי באיסור אחוה תנא אשת אחיו שלא היה בעולמו והדר תנא כלתו ומאי איריא דתנא פוטרות ליתני אוסרות אי תנא אוסרות הוה אמינא אסור לייבם אבל מיחלץ חלצה קמ''ל וליתני אסורה לחלוץ מאי קעביד אלמה לא אם אתה אומר חולצת מתייבמת כיון דבמקום מצוה הוא דאסירה צרה ושלא במקום מצוה שריא משום הכי תני פוטרות ומאי איריא דתני מן החליצה ומן הייבום ליתני מן הייבום לחודיה אי תנא מן הייבום הוה אמינא מיחלץ חלצה יבומי לא מייבמה קמ''ל כל העולה לייבום עולה לחליצה וכל שאינו עולה לייבום אינו עולה לחליצה וליתני מן הייבום ומן החליצה א''נ מן החליצה לחודה אבא שאול היא דאמר מצות חליצה קודמת למצות ייבום מנינא דרישא למעוטי מאי ומנינא דסיפא למעוטי מאי

 רש"י  כולהו נמי. לענין פטור ייבום מדרשא אתיין מאחות אשה. עיקר איסורייהו. שאסורים משום ערוה בכל מקום בהדיא כתיב בהו אבל בתו מאנוסתו דאיירי בה במתני' עיקר איסורה מדרשא אתיא: אתיא הנה הנה. לאיסורא אתיא זמה זמה לשריפה דבתו מאשתו וכן בת בתו ובת בנו ילפא מערות אשה ובתה לא תגלה והרי בתו מאשתו בכלל בת אשתו אבל בתו מאנוסתו לא משתמעא דכתיב ערות אשה ולשון אישות דעל ידי קידושין משמע וגלי רחמנא בבת בתו ובת בנו מאנוסתו בהאי קרא ערות בת בנך או בת בתך והכא לשון אישות לא כתיב ואכתי בתו לא כתיב הכא וילפינן בג''ש כתיב הכא בקרא דאנוסה כי ערותך הנה וכתיב בקרא אחרינא דאישות שארה הנה מה התם בתו כבת בתו אף כאן בתו כבת בתו: אתיא זמה זמה. לשריפה כתיב הכא בבתו מאשתו זמה היא וכתיב בשריפה זמה היא באש ישרפו מה להלן שריפה אף כאן שריפה ובתו מאנוסתו הא ילפינן מהנה הנה מבת אשתו: ליתני אחות אשה לבסוף. דכולהו מינה ילפי' לענין פטור ייבום לקמן: להאי בבא. כל איסור [אחוותא] ליתני לבסוף ויקדים כלתו לאחותו כי היכי דתיהוי אחות אשה לבסוף: קורבי קורבי. הנך דקריב ליה טפי נקט ברישא: דקרובי עצמו. ואין בכולן קרובות כאלו: למטה דידה. דאשתו ואע''ג דהנך לאו משום קורבה דידיה אסירן ליה: למעלה דידה. חמותו ולמעלה דידיה לא מצי למיתני מידי דהא אמו לא אתיא ליה לייבום שהרי אסורה לאחיו מאביו משום אשת אביו: ותני אחותו ואחות אמו דקרובי עצמו. טפי מכלתו דכלתו לאו קרובתו היא אלא מכח קדושי בנו נאסרה עליו: ובדין הוא דליקדמה לכלתו. מקמי אשת אחיו שלא היה בעולמו: דלאו משום קורבא הוא דאסור. כלומר וכיון דקרובין נקט ואזיל וכלתו ואשת אחיו שלא היה בעולמו ואשת אחיו מאמו לאו משום קורבא דידיה הוא דאסירן ליה בדין הוא דליתני כלתו מקמי אשת אחיו שלא היה בעולמו ומקמי אשת אחיו מאמו נמי משום דכלתו חמירא טפי מנייהו והוה ליה למנקט חומרי כיון דלא מצי למינקט קורבי: מאי איריא דקתני פוטרות. דמשמע פטורות הן ואי בעי מייבם: ליתני אסורות. דהא ודאי אסורות הן מאחר שאינן זקוקות לייבום וקיימי באיסור אשת אח: ה''א אוסרות. לייבום וחליצה לא משתמעא מהכא שאין איסור בחליצה והוה אמינא מיחלץ חלצי על כרחו שאין אשת אח מאב בלא בנים נפטרת בלא חליצה: מאי קעביד. והלכך לא שייך לשון איסור בחליצה אלא לשון פטור: אלמה לא. שייך [לשון] איסור הא ודאי שייך שאם אתה אומר חולצת אתי למימר מתייבמת: כיון דבמקום מצות יבום הוא דאסירה. צרת הבת וכדמפרש במתני' דמשפטרה הכתוב מזיקת ייבום קיימא ליה באשת אח שיש לו בנים: שלא במקום מצוה שריא. כגון נכרי שנעשה חתנו ולו אשה אחרת ומת מותרת אשתו לחמיו כדתנן לקמן (דף יג.) גבי שש עריות חמורות מאלו במתני': משום הכי תנא פוטרות. דאי תנא אוסרות משמע שהבת אוסרתה עליו ליקח [וק''ו] שלא במקום מצוה אבל פוטרות לא משתמע איסורא משום צרתה של בת אלא הבת פוטרתה מייבום ואיסורא שכיב עלה ממילא דהויא באיסור אשת אח שיש לה בנים ומשום אשת אח הוא דמיתסר שלא במקום מצוה דליכא איסור אשת אח עלה שריא: וליתני מן הייבום לחודיה. דהא עיקר מצוה היא וחליצה ממילא משתמע: ה''א מיחלץ חלצה. שלא להפקיע מצות ייבום אבל יבומי לא משום גזירת הכתוב דלצרור קמ''ל מתני' הואיל ופטרה הבת מזיקת יבום פטורה מן החליצה דכל העולה לזיקת ייבום עולה לזיקת חליצה וכל שאין עולה לזיקת ייבום פטורה מן החליצה וכל היכא דאמרינן חולצת ולא מתייבמת משום ספקא הוא: וניתני ייבום ברישא. דהוא עיקר דהא כתיב אם לא יחפוץ האיש לקחת וחלצה (דברים כה) הא אם חפץ לייבם מייבם אלמא מצות ייבום ברישא: אבא שאול היא. בפ' החולץ (לקמן לט:) אבא שאול אומר הכונס יבמתו לשום נוי ולשום אישות כאילו פוגע בערוה וקרוב בעיני להיות הולד ממזר: מנינא דרישא. דמשמע ט''ו ותו לא: מנינא דסיפא. הרי אלו פוטרות דמשמע אלו ותו לא: (רש"י)

 תוספות  דילידא מן אבוך מן איתתא אוחרת או מן אמך מן גבר אוחרא ואע''ג דדרשינן (לקמן כג.) מולדת בית וגו' בין שאומרים לאביך קיים בין שאומרים לאביך הוצא מ''מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו ואם היא בת שניהם מק''ו הוא דילפת אבל בכלל אשה ובתה הוי שפיר בת שהיא בת אשתו כדאשכחן בפ' ד' מיתות (סנהדרין נג.) דאמו שהיא אשת אביו הויא בכלל אשת אביו ובת אשתו היכא דנכנסה לחופה ולא נבעלה נראה לר''י דחייב על בתה אע''ג דערות אשה ובתה לא תגלה כתיב דמשמע ביאה דסברא הוא דאין תלוי בביאה דהא לא מיחייב על בת אנוסתו אלמא בקידושין תליא מלתא ואין סברא לומר דבתרוייהו תליא מלתא והא דלא מיחייב על בת אנוסתו כמו שפי' בקונטרס משום דאשה ובתה כתיב דמשמע לשון אישות מדלא כתב אם ובת ומיהו בהדיא בריש נושאין על האנוסה (לקמן ד' צז.) מפרש הש''ס טעמא אחרינא דעריות שאר כתיב בהו בנשואין איכא שאר באונסין ליכא שאר: דאמר רבא אמר לי רב יצחק בר אבדימי. יש מגיהין רב משום דרב יצחק בר אבדימי היה רבו של רב כדאמר בפרק כל הבשר (חולין דף קי. ושם) איכא תנא דאתנייה לרב כחל אחוי ליה לרב יצחק בר אבדימי ובפ' כירה (שבת מ: ושם) א''ר יצחק בר אבדימי פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ כו' ולא היה רבא בימיו דביום שמת רב יהודה נולד רבא בפ' בתרא דקידושין (ד' עב:) ואר''ת דע''כ גרסי' הכא רבא שהיה בר פלוגתיה דאביי ואמר בפ' הנשרפין (סנהדרין עו.) בתו מאנוסתו מנלן אמר אביי ק''ו על בת בתו ענש על בתו לא כ''ש רבא אמר רב יצחק בר אבדימי כו' וצ''ל דתרי יצחק בר אבדימי היו: מקמי אשת אחיו שלא היה בעולמו. וה''ה מקמי אשת אחיו מאמו וחדא מנייהו נקט דתרוייהו לאו קרובי עצמו נינהו אלא ע''י קידושין וכלתו שהיא אשת בנו קרובה מנייהו טפי אבל אין לומר דוקא לגבי אשת אחיו שלא היה בעולמו כלתו קרובה טפי לפי שלא היה בעולמו אבל לגבי אשת אחיו מאמו לא דבאשת בנו איפלג דרא כדאשכחן לענין עדות בב''ב (ד' קכח.) דאפי' מאן דמכשר באבא דאבא פסיל בן אחיו דע''כ לענין עריות אשת בנו קרובה טפי מאשת אח שהבן כרעיה דאבוה הוא דקחשיב בתו ובת בתו קרובי עצמו טפי מאחותו: מאי איריא דתנא פוטרות. פי' דמשמע אבל אי בעי מייבם ליתני אסורות לייבם: אבל מיחלץ חלצה קמ''ל. אע''ג דמסיפא שמעינן דברישא לא בעיא חליצה דקתני בסיפא כל שיכולה למאן כו' מ''מ ניחא ליה נמי לאשמועינן ברישא גופיה: כיון דבמקום מצוה הוא דאסירה צרה. ואי הוה תני אסורות הוה משמע כל שכן שלא במקום מצוה כיון דאיסור צרה מחמת ערוה קאתי מש''ה קתני פוטרות דהשתא במקום מצוה הוא דאסור משום דממילא קאי באיסור אשת אח: דמצות חליצה קודמת. השתא דקתני תרוייהו ושונה חליצה ברישא משמע דחליצה קודמת אבל אי לא הוה תני אלא חליצה לחודה לא הוה משמע מידי: (תוספות)

 רשב"א  בתו עיקר איסורא מדרשא אתיא. כלומר, בתו מאנוסתו דאיירי בה מתניתין דלא נפקא מכלל אשה ובתה וכמו שפרש"י ז"ל (ד"ה אתיא). והקשה הר"א אב ב"ד ז"ל (מובא ברמב"ן ובמאירי בשם גדולי קדמונינו) תינח בתו מאנוסתו בתו [מנשואת] מנא לן וכי תימא דלא נפקא מכלל אשה ובתה (וכמו שפרש"י) אם כן למה הוצרכו לרבות אחותו בת אביו ובת אמו מאחותך היא בפרק כיצד, (כב, ב), נימא בת אביו ובת אמו לא נפקא מכלל בת אביך או בת אמך. ותירץ דהתם משום דכתיב אחותך בת אביך או בת אמך, כי היכי דבת אמך לאו בת אביך, בת אביך נמי לאו בת אמך (ועי' תוס' ב, ב ד"ה בת). בתו עיקר איסורא דידה מדרשא אתיא. פרש"י בתו מאנוסתו אבל מן הנשואין מאשה ובתה נפקא דאשה בנשואין משמע. ואינו מחוור בעיני דאשה אשה דעלמא משמע, דלא כתיב ערות אשתך ובתה, ועוד דבריש פרק נושאין על האנוסה (צז, ב), משארה הנה נפקא, דגרסינן התם אמר רבא אנס אשה מותר בבתה מהכא ערות בת בנך וגו' הא בת בנה דידה גלי וכתיב ערות אשה ובתה את בת בנה ואת בת בתה [לא תקח] הא כיצד כאן באונסין כאן בנשואין, ואימא איפכא עריות שאר כתיב בהו, בנשואין איכא שאר באונסין ליכא שאר. ואיידי דאיירי באיסור אחות תנא באחות אשתו. פירוש, איידי דאיירי באחוה דידיה תנא באחוה דידה, אי נמי משום דבקדושי עצמו מתסרא ליה, אקדמה לאשת אח ולכלתו. (רשב"א)


דף ג - ב

למעוטי דרב ודרב אסי לרב ולרב אסי למעוטי מאי אי סבירא להו דהדדי חדא למעוטי צרת ממאנת וחדא למעוטי צרת מחזיר גרושתו ואי לא סבירא להו דהדדי חדא למעוטי דחבריה וחדא למעוטי או צרת ממאנת או צרת מחזיר גרושתו לרב ולרב אסי ליתנינהו לפי שאינה בצרת צרה מנה''מ דת''ר {ויקרא יח-יח} אשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה עליה בחייה עליה מה ת''ל לפי שנאמר {דברים כה-ה} יבמה יבא עליה שומע אני אפי' באחת מכל עריות האמורות בתורה הכתוב מדבר נאמר כאן עליה ונאמר להלן עליה מה להלן במקום מצוה אף כאן במקום מצוה ואמר רחמנא לא תקח ואין לי אלא היא צרתה מנין ת''ל לצרור ואין לי אלא צרתה צרת צרתה מניין ת''ל לצרור ולא לצור ואין לי אלא אחות אשה שאר עריות מניין אמרת מה אחות אשה מיוחדת שהיא ערוה וחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת ואסורה ליבם אף כל שהיא ערוה וחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת אסורה ליבם ואין לי אלא הן צרותיהן מניין אמרת מה אחות אשה מיוחדת שהיא ערוה וחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת ואסורה ליבם וצרתה אסורה אף כל שהיא ערוה וחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת ואסורה ליבם צרתה אסורה מכאן אמרו חכמים חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן הייבום עד סוף העולם יכול שאני מרבה אף שש עריות חמורות מאלו שיהו צרותיהם אסורות אמרת מה אחות אשתו מיוחדת שהיא ערוה וחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת ואפשר לינשא לאחים ואסורה ליבם וצרתה אסורה אף כל שהיא ערוה וחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת ואפשר לינשא לאחים ואסורה ליבם צרתה אסורה יצאו שש עריות חמורות מאלו הואיל דאי אפשר לינשא לאחים צרותיהן מותרות שאין צרה אלא מאח אזהרה שמענו עונש מניין אמר קרא {ויקרא יח-כט} כי כל (איש) אשר יעשה מכל התועבות וגו' טעמא דכתב רחמנא עליה הא לאו הכי ה''א אחות אשה מייבמת מאי טעמא דאמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה אימר דאמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה לא תעשה גרידא לא תעשה שיש בו כרת מי דחי ותו לא תעשה גרידא מנלן דדחי

 רש"י  דרב ודרב אסי. דאמר רב צרת סוטה אסורה שאם זינתה אשתו ולו אשה אחרת ומת בלא בנים שתיהן פטורות ורב אסי אמר צרת אילונית אסורה שאם היה נשוי אילונית ואשה אחרת ומת בלא בנים שתיהן פטורות ותרוייהו בפירקין (דף יא.): צרת ממאנת. הרי שהיה לאחיו יתומה קטנה ואשה אחרת ומת ומיאנה הקטנה ביבם זה היא וצרתה אסורה לו ומתני' אשמעי' דאף ע''ג דאסירא עליה לא מיפטרה מחליצה דהך איסורא מדרבנן היא כדאיתא בפירקין גזירה משום צרת בתו ממאנת: מחזיר גרושתו. אחיו שגירש אחת משתי נשיו ונשאת לאחר ועבר והחזירה לאחר מיתת בעלה ומת בלא בנים שתיהן אסורות להתייבם ואשמועינן מיעוטא דמתני' דחליצה בעיא: ליתנינהו. לסוטה ואילונית בהדי הנך דמתני' הואיל ופוטרות צרותיהן: לפי שאינן בצרת צרה. דכל הנך דמתני' איכא למיתני הלכה צרתה ונשאת לאחיו השני כו' שהרי אינה ערוה אלא לזה אבל לאחיו השני ראויות הן ואם ייבם אפי' את הצרה ולו אשה אחרת ומת ונפלו לפני זה פטורה אף הנכרית מפני שהיא צרת צרתה של בתו אבל בסוטה ואילונית ליכא למיתני הלכה צרתה ונשאת לאחיו השני דהא על כל האחין היא אסורה ושהאיסור בא לה מכח קדושי בעלה הראשון וכולן שוין בהן: מנה''מ. דערוה וצרתה וצרת צרתה לעולם פטורות: עליה מה תלמוד לומר. לכתוב לגלות ערותה בחייה ותשמע נמי שבחיי אשתו נאסרת עליו אחותה ולאחר מיתה מותרת: שומע אני. אפי' נפלה לפניו לייבום אחת מן העריות תתייבם: לצרור. צרות הרבה משמע מדלא כתיב לצור: זדונה כרת. בפרשת עריות (ויקרא יח) כתיב בתר כולהו ונכרתו הנפשות העושות וכל שזדונו כרת שגגתו חטאת כדיליף בפירקין (דף ט.): ט''ו נשים. תו ליכא עריות בכרת חוץ משש עריות של משנתינו שאין בהם צד ייבום לעולם: יכול שאני מרבה כו'. שנשואות לאחרים שיהו צרותיהן אסורות לינשא לזה: שאין צרה אלא מאח. הואיל ופטרה הכתוב מזיקתו הרי היא עליו באיסור אשת אח שיש לה בנים שהיא בכרת דכתיב ערות אשת אחיך אבל בעלמא לא רמי' איסור אשת אח עלה ושריא ליה: עונש מניין. אם ייבם ערוה או צרתה: ה''א אחות אשה מייבמת. מייבם: מאי טעמא. והלא בכרת קאי עלה: דאתי עשה. דייבום: ודחי את לא תעשה. דמקרא ילפינן דאתי עשה ודחי ל''ת כדמפרש ואזיל: (רש"י)

 תוספות  למעוטי דרב ודרב אסי. וא''ת לימעט תרוייהו ממנינא דרישא דכיון דתנן ט''ו נשים ליכא למימר שייר וממעטי כולהו מדלא קתני להו כדאמר בפ''ק דקדושין (דף טז:) וכ''ת תנא ושייר והא ארבעה קתני וי''ל דהכא לא מצי למיתנינהו כדמסיק לפי שאינן בצרת צרה וליכא למעוטי מדלא קתני להו אלא מייתורא דמתני' וטעמא דרב אסי ודפליג עליה אפרש לקמן בע''ה: לפי שאינן בצרת צרה. וא''ת דמשכחת לה צרת צרה לענין בועל שנשאת לאחיו ולו אשה אחרת ומת בלא בנים דפוטרת צרתה מן הבועל דלענין בועל נמי טומאה בה כמו לענין בעל ואם הלכה הצרה ונשאת לאחיו השני ולו אשה אחרת ומת כשם שהיא פטורה כך צרתה פטורה וי''ל דכיון דלגבי בעל לא משכחת צרת צרה אין לנו להחמיר בטומאה דגבי בועל יותר מטומאה דגבי הבעל ועוד אר''י דדוקא בטומאה דכתיב גבי בעל הוי כעריות דכתיב בלשון לאו לא יוכל בעלה וגו' (דברים כד) אבל בבועל לא כתיב לאו אלא ונסתרה והיא נטמאה (במדב' ה) והא דפריך לקמן (ד' יא:) נבעלה טומאה כתיבה בה ונסתרה והיא נטמאה דמשמע דמהאי לחודיה דריש טומאה כתיב בה כעריות מצית למימר דלמאי דמשני למיקם עלה בלאו לא סגי בההוא דונסתרה והיא נטמאה: מה אחות אשה מיוחדת כו'. וא''ת מה לאחות אשה שכן בידו לרבות כדפריך בפ' הבא על יבמתו (לקמן דף נד. ושם) וי''ל דאהיקש דר' יונה דסוף שמעתין (דף ח.) סמיך: יכול שאני מרבה אף שש עריות חמורות מאלו. המ''ל יכול שאני מרבה אף שלא במקום מצוה: טעמא דכתב רחמנא עליה הא לאו הכי הוה אמינא אחות אשה מייבמת. ותימה לר''י דמנא ליה הא נימא דאי לאו עליה נמי אחות אשה לא מתייבמת דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת ואיצטריך עליה למיסר לאשמעינן דבעלמא דחי דכה''ג. אמר לקמן טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמורו הא לאו הכי דחי וכ''ת דאשומע אני דברייתא קפריך דמשמע לישנא דאי לאו עליה ה''א דדחי א''כ מאי משני רבא בסוף מסקנא ערוה גופיה לא צריכא קרא דאין עשה דוחה ל''ת שיש בו כרת אלא ע''כ שומע אני לאו דוקא והכי קאמר אם ת''ל דדחי הא כתיב עליה ומיהו עיקרא לאו להכי אתא ואר''י דאי בעלמא אין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת לא ה''ל לתנא למדרש עליה לאיסורא ולא יצטרך לגופיה אלא לאשמעינן דבעלמא דחי אלא ה''ל למידרש להיתירא נאמר כאן עליה ונאמר להלן עליה מה להלן באחות אשה אף כאן באחות אשה ואמר רחמנא יבמה יבא עליה דמסתבר טפי למדרש הכי ולאוקמי קרא לגופיה אלא ודאי סבר האי תנא עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת ולא צריך קרא להיתירא ולהכי דריש ליה לגופיה לאיסורא ורב אשי דפריך לקמן (דף ח:) ממאי דהאי עליה לאיסורא דילמא להיתירא ארבא דמסיק דאין עשה דוחה ל''ת שיש בו כרת פריך כמו שפי' ר''י ברבי מאיר אבל כל כמה דס''ד דדחי לא מצי למיפרך הכי ורבא לא הוה צ''ל אלא להיתירא לא מצית אמרת דא''כ לגלות ערותה דחדא היכי משכחת לה כדמשני לקמן אקושיא דרב אשי דעיקר דקדוק הש''ס הוא מכח דלא דריש להיתירא אלא לפי דעתו של מקשה היה פשוט דעשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת השיב לו רבא האמת דאינו כן: לא תעשה שיש בו כרת מי דחי. וא''ת ואמאי לא ילפינן דלידחי מעשה דייבום דדחי לא תעשה דכרת דאשת אח וכ''ת דהיינו הא דקאמר לקמן (דף ז:) אלא איצטריך סד''א תיתי אחות אשה במה מצינו מאשת אח דא''כ היכי דחי עלה מי דמי התם חדא איסורא הכא תרי איסורי הא לא מפלגינן בשום מקום וילפינן מכלאים בציצית אפי' תרי איסורי היכי בעי למילף ועוד דלקמן כי בעי למילף מפסח תמיד ומילה לא פרכינן הכי ועוד דשביק הש''ס אשת אח דקאי בה ולא מסיק לה אלא לבסוף ועוד דחדא איסורא מיהא נילף מאשת אח אלא על כרחך לקמן לאו בכל דוכתי בעי למילף מאשת אח קאתי אלא דוקא אחות אשה (תוספות)

 רשב"א  חדא למעוטי צרת ממאנת. פירוש, ממאנת ביבם. וחדא למעוטי צרת מחזיר גרושתו. יש מי שפירש (רש"י ד"ה צרת ממאנת וד"ה מחזיר גרושתו, תו"י ותוס' הרא"ש) דצרת מחזיר גרושתו וצרת ממאנת פטורות מן היבום אבל לא מן החליצה, ומשום דאינן פטורות מן החליצה ממעט לה במתניתין, ולעולם אוסרות אותן להתיבם. ולא דמיין לט"ו נשים דמתניתין דפטורות לגמרי. (ויש מפרשים דהכי קאמר למעוטי צרת ממאנת וצרת מחזיר גרושתו דצרותיהן מותרות לגמרי מן החליצה ומן היבום) ואינו מחוור דמנינא דמתניתין משמע דממעט צרותיהן דכותייהו לגמרי, כלומר פוטרות מן החליצה ומן היבום, ויש לך אחרות שאינן פוטרות כלל אלא חולצות או מתיבמות, והיינו ממאנת ומחזיר גרושתו, דאינן עושות צרותיהן כמותן, אלא הן אסורות אבל צרותיהן מותרות לגמרי וחולצות או מתיבמות. ולמאן דאית ליה (להלן יא, ב. יב, א) דהני צרותיהן אסורות כמותן, מנינא למעוטי דרב ודרב אסי, דכולהו לית להו דהדדי. וכן פירש הרמב"ן נר"ו. (ד"ה רב אסי, ועי' ריטב"א ד"ה ודאמרינן וגליון הש"ס ותוס' ע"א כאן). הא דתני' יכול שאני מרבה שש עריות חמורות מאלו. ה"ה דהוה מצי למימר יכול שאני מרבה את אלו שנשאו לאחרים, אלא משום דחשש עריות פסיק לה דא"א לינשא לאחרים נקט להו, וה"ה לט"ו עריות לפי שאין צרה אלא מאח. והא דתני' שאין צרה אלא מאח. לא היה צריך, לפי שכבר אמר יצאו שש עריות שא"א לינשא לאחים, אלא נתינת טעם הוא, כלומר אם תאמר מאין זו שלא נלמד מאחות אשה שש עריות שחמורות ממנה, לפי שאין הערוה נותנת איסור לצרתה אלא שמסלקת זיקת יבום מכל אותו בית, וממילא צרה באיסור אשת אח כדקיימא קיימא. ומינה נמי שמעינן דאפילו ט"ו נשים שנשאו לאחרים צרותיהן מותרות שאין צרה אלא מאח, דאלו מטעמא קמא לא שמעינן לה, דאדרבה הוה משמע דבין נשאו לאחים ובין נשאו לאחרים צרותיהן אסורות. (רשב"א)


דף ד - א

דכתיב {דברים כב-יא} לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך ואמר רבי אלעזר סמוכים מן התורה מנין שנאמר {תהילים קיא-ח} סמוכים לעד לעולם עשוים באמת וישר ואמר רב ששת אמר ר' אלעזר משום רבי אלעזר בן עזריה מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה שנאמר {דברים כה-ד} לא תחסום שור בדישו וסמיך ליה כי ישבו אחים יחדיו ואמר רב יוסף אפילו למאן דלא דריש סמוכים בעלמא במשנה תורה דריש דהא ר' יהודה בעלמא לא דריש ובמשנה תורה דריש ובעלמא מנלן דלא דריש דתניא בן עזאי אומר נאמר {שמות כב-יז} מכשפה לא תחיה ונאמר כל שוכב עם בהמה מות יומת סמכו ענין לו מה שוכב עם בהמה בסקילה אף מכשפה בסקילה א''ל ר' יהודה וכי מפני שסמכו ענין לו נוציא זה לסקילה אלא אוב וידעוני בכלל מכשפים היו ולמה יצאו להקיש להם ולומר לך מה אוב וידעוני בסקילה אף מכשפה בסקילה ובמשנה תורה מנלן דדריש דתנן נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו אנוסת בנו ומפותת בנו רבי יהודה אוסר באנוסת אביו ומפותת אביו ואמר רב גידל אמר רב מ''ט דרבי יהודה דכתיב {דברים כג-א} לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו כנף שראה אביו לא יגלה וממאי דבאנוסה כתיב מעילויה דקרא דכתיב {דברים כב-כט} ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף וסמיך ליה לא יקח איש וגו' ורבנן אי הוה סמיך ליה כדקאמרת השתא דלא סמיך ליה (דכתיב לא יקח איש את אשת אביו בנתים) בשומרת יבם הכתוב מדבר ולעבור עליו בשני לאוין ובמשנה תורה מאי טעמא דדריש איבעית אימא משום דמוכח ואיבעית אימא משום דמופני איבעית אימא משום דמוכח דאם כן לכתביה רחמנא גבי עריות ואיבעית אימא משום דמופני דאם כן לכתוב רחמנא לא יקח איש את אשת אביו לא יגלה כנף אביו למה לי

 רש"י  לא תלבש שעטנז. וסמיך ליה גדילים תעשה לך ודרשינן סמוכין ושרינן כלאים בציצית אלמא אתי עשה ודחי לא תעשה: שאין חוסמין. אין [סותמין] טענותיה לכופה להתייבם לו אלא כופין אותו וחולץ חוסמין לישנא דקרא קא נקט דיליף לה מלא תחסום: וסמיך ליה כו'. אלמא דרשינן סמוכין וגבי כלאים בציצית נמי דרשינן: במשנה תורה דריש. והאי סמוכים דכלאים בציצית במשנה תורה הוא ודרשינן: סמכו ענין לו. ענין הפרשה סמוכה פרשת מכשף אצל שוכב עם בהמה דגבי הדדי כתיבי: מכשפה לא תחיה. בספר ואלה שמות: מה שוכב עם בהמה בסקילה. דכתיב באשה הנרבעת לבהמה דמיהם בם וכל דמיהם בם בסקילה היא דגמרינן (סנהדרין דף כג.) מאוב וידעוני דכתיב בהו ירגמו אותם דמיהם בם (ויקרא כ): נוציא זה. מכשף: לסקילה. שהיא מיתה חמורה מכולן: בכלל מכשפה היו. שנאמר לא תחיה: להקיש אליהן. שזו מדה בתורה כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא: נושא אדם אנוסת אביו. שלא נאסרה עליו עולמית אלא אשת אביו כדכתיב (ויקרא יח) ערות אשת אביך ואשת משמע ע''י אישות דקדושין: אנוסת בנו. לאו כלתו היא דאין כלה אלא מקודשת וראויה לחופה: ה''ג ורבנן אי הוה סמיך ליה כדקאמרת השתא דלא סמיך ליה בשומרת יבם כו'. לא סמיך ליה דכתיב לא יקח איש את אשת אביו בנתים: דמוכח. מוכח למדרשינהו אהדדי סמכינהו. לכתביה רחמנא. לההיא לא יגלה כנף אביו לגבי עריות אי לטפויי לאוי גבי אשת אב קאתי: (רש"י)

 תוספות  כדמסיק טעמא הואיל ואישתרי אישתרי ולהכי קאמר תיתי אחות אשה מאשת אח ולא קאמר תיתי מאשת אח כדאמר בכל הני דלקמן תיתי ממילה תיתי מכיבוד אב ואינו מזכיר אחות אשה משום דלמילף בכל דוכתין קאתי ואומר ר''י דמאשת אח לא מצי למילף בעלמא דלידחי עשה לא תעשה שיש בו כרת דשאני אשת אח דמצותו בכך ואי אפשר בענין אחר לקיים מצות יבום דאל''כ בטלה מצות יבום אבל מכלאים בציצית ילפי' שפיר בעלמא דאי לא מקיימת מצות תכלת בפשתי' מקיימת בצמר ואפ''ה דחי וכן וגלח את כל שערו דמצורע מיקיים בשער דהיתר דכל שערו קרינא ביה כמו כל מלאכה לא תעשו דשבת דלא קאי אלא אמלאכות דלא דחו שבת א''נ כל שערו ממש ובנמרטו פאת ראשו וזקנו וכן כל הני דמייתו מיקיימי בדוכתא אחריתי: דכתיב לא תלבש שעטנז וסמיך ליה גדילים וכו'. ואיפכא ליכא למימר דבמקום גדילים לא תלבש שעטנז כדאמר בסמוך במקום כי ישבו לא תחסום דא''כ לשתוק קרא מיניה וממילא ידעינן דלא דחי עשה דציצית לאו דכלאים וגבי יבמה נמי בסמוך ליכא למידרש כי הכא דבלאו קרא ה''א דחוסמין אותה ולא יחלוץ לה על כרחו הקשה ה''ר יעקב דאורליינ''ש דליחייבו נשים בציצית דאית לן למימר כל שישנו בלא תלבש שעטנז ישנו בגדילים אף ע''ג דלאו היקש הוא אלא סמוכים דתרי קראי נינהו מ''מ דרשינן הכי בפ''ק דערכין (דף ג:) ובהתכלת (מנחות מג.) דקאמר הכל חייבין בציצית כהנים לוים וישראלים ומסיק דכהנים איצטריך ליה סד''א הואיל ואישתרי גבייהו כלאים בציצית נמי לא לחייבו קמ''ל נהי דאישתרי בעידן עבודה שלא בעידן עבוד' לא אישתרי דמשמע דאי אישתרי לגמרי הוו מיפטרי בציצית דהוה דרשינן כל שאינו בלא תלבש שעטנז אינו בגדילים כ''ש שיש לנו לדרוש לחומרא ולחייב נשים בציצית וי''ל דהא דנשים פטורות בציצי' היינו משום דיליף לה (קדושין לה.) רב אחא בר יעקב דמ''ע שהזמן גרמא נשים פטורות דהוקשה כל התורה לתפילין והקישא עדיף מסמוכים ולמ''ד דתפילין לאו מ''ע שהזמן גרמא נינהו אפשר דלדידיה נשים חייבות בציצית מסמוכין דבלא''ה נמי לרבנן דר'. ישמעאל בפ' התכלת (מנחות מג. ושם) סבר נשים חייבות בציצית דמחייבי ציצית בלילה והוי שלא הזמן גרמא וקשה הא דדייק בפ' התכלת דרב יהודה סבר דציצית מ''ע שלא הזמן גרמא מדרמי תכלת לפורזומא דאינשי ביתיה וממאי דלמא אע''ג דסבר דהוי הזמן גרמא מיחייב נשים מסמוכין וי''ל דעדיפא מינה משני ליה התם ומיהו קשה למאן דפטר נשים מציצית ה''ל למיפטרינהו מכלאים וע''כ נשים חייבות בכלאים דאמר ספ''ק דביצה (דף יד:) כלאים למאי חזו ושמא איכא שום ריבוי לענין כלאים: וכי מפני שסמכו ענין לו כו'. וא''ת דלמא הכא הוא דלא דריש סמוכים משום ג''ש דדריש ר' יוסי הגלילי בפ' ד' מיתות (סנהדרין סז. ושם) דמפקא [מסמוכים] דדריש מלא תחיה כל נשמה דבסייף תדע דאטו ר''ע דגמר התם דבסקילה מאם בהמה אם איש לא יחיה מי נימא דלא סבר כרבנן דדרשי סמוכים בכל מקום אלא איצטריך ע''כ משום ג''ש דמפקא מסמוכים וי''ל דהכא דייק מלישנא דר' יהודה דקאמר וכי מפני שסמכו משמע דלא דריש סמוכים בעלמא והא דדריש ר' יהודה סמוכים בפ''ב דקידושין (דף נג.) דקתני יכול לא יחלקו בקדשי קדשים אבל יחלקו בקדשים קלים ת''ל איש כאחיו וסמיך ליה אם על תודה וקאמר התם סיפרא מני ר' יהודה איכא למימר דהתם וי''ו מוסיף על ענין ראשון דריש דכתיב וזאת תורת זבח השלמים א''נ משום דמוכח דמדלא כתיב בפרשת ויקרא א''נ משום מופנה דאיש כאחיו מיותר דה''ל למיכתב לכל בני אהרן תהיה ותו לא והא דקאמר במשנה תורה דריש ה''ה בעלמא אלא דבמשנה תורה קים ליה דכולהו מוכח או מופנה ולא חש להביא אלא אחד מהם: וסמיך ליה לא יקח איש את אשת אביו. ורבנן לא דרשי משום דלא יקח מפסיק בין פרשת אונס ללא יגלה: דא''כ לכתביה גבי עריות. דאע''ג דאיצטריך למיכתביה הכא להיקישא ללא יבא ממזר דמהכא דרשינן ממאי הוה ממזר בין לר''ע בין לרבנן בפרק החולץ (לקמן דף מט.) התם נמי סמוכין נינהו ודרשינן מטעם דמוכח או מופנה וא''ת גבי מכשפה נמי לדרוש ר' יהודה דמוכחא מילתא מדלא כתיב כל שוכב עם בהמה גבי עריות וי''ל דלא שייך גבי עריות דאין זנות לבהמה א''נ לא חשיב מוכח כיון שהלמד נכתב במקומו ומיהו לענין מופנה לא איכפת לן בהי מינייהו: אם כן לכתוב רחמנא לא יקח איש וגו' לא יגלה כנף אביו למה לי. מדנקט לא יגלה בלא וי''ו משמע דאכוליה קרא בעי למה לי וקשה דלמא מיבעי ליה לשומרת יבם כדדרשי ליה רבנן לקמן ואית דגרסי ולא יגלה כנף אביו למה לי ומפרש דאאביו קא בעי למה לי דפשיטא ליה דאאביו קאי אבל לא יגלה מצי למימר דדרשי ליה לשומרת יבם כמו רבנן. וריב''ן פי' דשפיר גרס לא יגלה בלא וי''ו ואכוליה קרא קבעי למה לי דמשמע ליה להש''ס דלא מוקי ליה בשומרת יבם של אביו כיון דבלאו הכי איכא איסור יבמה לשוק ואיסור דודתו ולא מוקמינן ליה בלאוי יתירא היכא דאיכא למידרש ובפ' נושאין על האנוסה (לקמן צז.) אמרי' נמי דלרבנן לא איצטריך לשומרת יבם אלא לעבור עליה בג' לאוין: (תוספות)

 רשב"א  דכתיב לא תלבש שעטנז וסמיך ליה גדילים תעשה לך. ולמשרי שעטנז בגדילים אסמכינהו דאי למיסר גדילים בשטענז, לשתוק קרא מיניה ואנא ידענא דהא לא תעשה חמור. לא תחסום שור בדישו וסמיך ליה כי ישבו אחים יחדיו. פירוש, דחסימה נמי נוהג ביבמה, ואי למילף איפכא לישתוק קרא מיניה. ופירוש אין חוסמין שאין מסתמין טענותיה ואין כופין אותה להתיבם ואח"כ יכפוהו להוציא בגט כדי לקיים מצות יבום, אלא כופין אותו מעכשיו לחלוץ. ועיקרה בפרק (החולץ) [המדיר עז, א]. אי בעית אימא משום דמוכח דא"כ ליכתוב רחמנא גבי עריות. אבל לא תחסום וכי ישבו לא מוכח, דמאי אמרת ליכתביה גבי ערות אשת אחר זו אינה תורה, דלא מצינו בכל התורה שיכתוב הדוחה אצל המצוה, שהרי תמיד ופסח ומילה לא נכתבו גבי שבת, ובמכשפה לא תחיה נמי לא מוכח דכל התורה כולה כחדא פרשתא דמיא. ומופנה נמי לא הוי דהא מצריך צריך כדאיתא בפ' ארבעה מיתות (סנהדרין נד, ב) אם אינו ענין לשוכב תנהו ענין לנשכב ואפקיה רחמנא לשוכב בלשון נשכב מה שוכב ענש והזהיר אף נשכב ענש והזהיר. ואיבעית אימא משום דמופנה מכדי כתיב לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף, אביו ל"ל. קא דייק דלא יגלה כנף הא דרשינן מיניה כנף הראוי לאביו לא יגלה דהיינו זקוקת אביו, ולאוקמה בתלתא לאוי משום דודתו ומשום יבמה לשוק ומשום זקוקת אביו, וכדאיתא בפרק נושאין על האנוסה (להלן צז, א), אלא אביו בלחוד קא דריש. ותדע לך דאי אמרת רבנן בלחוד הוא דמוקי ליה לזקוקת אביו, אבל ר' יהודה כוליה כנף אביו מוקי לאנוסת אביו ולא לשומרת יבם של אביו כלל, ומשום דכל היכא דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי, אם כן למה ליה למדרש משום סמוכין, בלאו ה"נ הו"ל למדרש נמי הכין, אלא ודאי כדאמרן. וכן פירש ר"ת בספר הישר (סי' ל"ז) ויש מי שגורס (ריב"ן בתוס' ד"ה א"כ) אם כן נימא לא יקח איש את אשת אביו לא יגלה כנף אביו ל"ל. ואי קשיא לך מ"ט לא דרשי ביה רבנן נמי הכי לאסור אנוסת אביו, השתא היכא דלא מוכח ולא מופנה דרשי סמוכין, היכא דמוכח ומופנה לא דרשי הא אמרינן בר"פ נושאין על האנוסה (שם) ורבנן אי הוה סמיך ליה כדקאמרת השתא דלא סמיך ליה מבעי ליה לכדרב ענן. פי' לא סמיך ליה, דלא יקח הפסיק הענין. ועוד דאיצטריך להו נמי לסמוכין אחרים דכתיב בתריה לא יבא ממזר ודרשינן מיניה בפרק החולץ (מט, א) מה אשת אח לא תפסי בה קדושי והולד ממזר אף כל דלא תפסי בה קדושי הולד ממזר. (רשב"א)


דף ד - ב

ש''מ לאפנויי וגבי ציצית נמי איבעית אימא משום דמוכח ואיבעית אימא משום דמופנה איבעית אימא משום דמוכח דא''כ לכתביה רחמנא גבי פרשת ציצית למאי הלכתא כתביה הכא ואיבעית אימא משום דמופנה מכדי כתב {ויקרא יט-יט} ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך לא תלבש שעטנז ל''ל ש''מ לאפנויי הני מצרך צריכי דאי כתב רחמנא לא יעלה עליך הוה אמינא כל דרך העלאה אסר רחמנא ואפילו מוכרי כסות כתב רחמנא לא תלבש שעטנז דומיא דלבישה דאית ביה הנאה ואי כתב רחמנא לא תלבש ה''א דוקא לבישה דנפיש הנייתה אבל העלאה לא כתב רחמנא לא יעלה עליך א''כ לכתוב רחמנא לא תלבש שעטנז צמר ופשתים למה לי מכדי כתב ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך ותנא דבי רבי ישמעאל הואיל ונאמרו בתורה סתם בגדים ופרט לך הכתוב באחד מהן צמר ופשתים אף כל צמר ופשתים צמר ופשתים דכתב רחמנא ל''ל ש''מ לאפנויי ואכתי איצטריך סד''א העלאה היא דלא נפיש הנאתה אבל לבישה דנפיש הנייתה כל תרי מיני אסר רחמנא כתב רחמנא צמר ופשתים א''כ לשתוק קרא מיניה ותיתי שעטנז שעטנז מהעלאה ותנא דבי ר' ישמעאל טעמא דכתב רחמנא צמר ופשתים הא לאו הכי כלאים בציצית ה''א דאסר רחמנא והכתיב {במדבר טו-לח} ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם ותנא דבי רבי ישמעאל כל בגדים צמר ופשתים הם ואמר רחמנא עביד ליה תכלת ותכלת עמרא הוא וממאי דתכלת עמרא הוא מדשש כיתנא תכלת עמרא הוא איצטריך סד''א כדרבא דרבא רמי כתיב הכנף מין כנף וכתיב צמר ופשתים הא כיצד צמר ופשתים פוטרין בין במינן בין שלא במינן שאר מינין במינן פוטרין שלא במינן אין פוטרין והא תנא דבי רבי ישמעאל לית ליה דרבא איצטריך סד''א כי דיוקא דרבא הכנף מין כנף וה''ק רחמנא עביד ליה צמר לצמר ופשתים לפשתים וכי עבידת צמר לצמר צבעיה אבל צמר לפשתים ופשתים לצמר לא כתב רחמנא צמר ופשתים דאפילו צמר לפשתים ופשתים לצמר

 רש"י  לאפנויי. לאנוסתו של אביו דיליף מסמוכים דלעיל: לא תלבש שעטנז למה לי. שמע מינה לאפנויי ולמדרש סמוכים: ואפי' מוכרי כסות. שאין מתכוונים להנאת חימום: צמר ופשתים למה לי. אי לאשמועינן דכלאים צמר ופשתים הוא דקאסר לא צריך דמכדי בכלאים כתיב בגד ותנא דבי ר' ישמעאל כו': באחד מהם. גבי נגעים בבגד צמר או בבגד פשתים (ויקרא יג): ואכתי איצטריך. למכתב צמר ופשתים הכא גבי לבישה ואע''ג דכתיב בגד בהעלא' דמשמע צמר ופשתים דס''ד כו': ותנא דבי רבי ישמעאל. דילפינן אליביה כלאים בציצית מדאייתר צמר ופשתים למיסמכיה לגדילים תעשה לך: טעמא דכתב רחמנא כו' כל בגדים צמר ופשתים הם. והאי בגדיהם דציצית משמע בין של צמר בין של פשתים ואמר רחמנא עביד ותכלת נמי לפשתים: ותכלת עמרא. מדשש כיתנא דכתי' (שמות לט) מכנסי בד שש משזר ובד היינו פשתים כדמפרש בבא לו כ''ג במסכת יומא (דף עא:) בד דבר העולה בד בבד תכלת עמרא וכן שאר צבעים האמורים בבגדי כהונה ארגמן ותולעת שני שאין בגדי כהונה אלא מצמר ופשתים דכתיב בספר יחזקאל (מד) ביוה''כ בגדי פשתים ילבשו ולא יעלה עליהם צמר ש''מ שעבודות החיצונות יש בהם צמר עם פשתן ולא מין אחר ומדמפרש קרא שש באחד מן המינין שמע מינה שאר המינין צמר היו: סד''א כדרבא. אי לא כתב רחמנא צמר ופשתים הוה דרשי' הכנף מין כנף כרבא למימר דלבגד פשתים עשה פשתן ולצמר עשה צמר וצבעי' תכלת אבל כלאים לא קמ''ל דרשא דסמוכין דאפילו כלאים והכי הוי מסקנא דמילתא אלא דקא מפרש ואזיל מילתי' דרבא: כתיב הכנף. עשה ציצית ממין הכנף ואם טלית של משי עשה ציצית של משי וכתיב צמר ופשתים גדילים תעשה לך דמשמע עשה ציצית מצמר ופשתים: והא תנא דבי ר' ישמעאל לית ליה דרבא. דדריש הכנף מין כנף דהא לתנא דבי רבי ישמעאל טלית של שאר מינין אינה חייבת בציצית דהא בגד כתיב ותנא דבי רבי ישמעאל קאמר כל בגד צמר ופשתים: איצטריך. צמר ופשתים אע''ג דלא דריש תנא דבי ר' ישמעאל מין כנף לשאר מינין: סד''א. לגבי טלית של צמר ופשתים דריש כי דיוקא דרבא דדריש ציצית מין כנף: והכי אמר רחמנא כו'. קמ''ל דרשא דסמוכין למישרי כלאים בציצית: (רש"י)

 תוספות  מכדי כתיב ובגד כלאים וגו'. ההוא קרא דגדילים לא מצית לאייתורי ולמימר מכדי כתיב פרשת ציצית למאי הילכתא כתביה דכולה איצטריך כדדרשינן לקמן (דף ה:) גדילים ארבעה ודרשינן נמי על ד' כנפות ולא על ג' וה' כסותך ולא של אחרים אשר תכסה בה. פרט לכסות סומא ולמעט שאין מכסה רובו: אבל לבישה כל תרי מיני אסר רחמנא. וא''ת אפילו חד מינא ה''א דאסור ובלבד שיהא שוע טווי ונוז וי''ל דשעטנז משמע נמי תערובות: אם כן לשתוק קרא מיניה ותיתי שעטנז שעטנז מהעלא'. וא''ת בפ' במה מדליקין (שבת כז: ושם) קאמר רב פפא אף כל צמר ופשתים דקאמר רבי ישמעאל לאיתויי כלאים וקאמר התם דהא דרב פפא בדותא היא דכלאים צמר ופשתים בהדיא כתב בהו ומאי קושיא והא איצטריך אף כל לאפנויי צמר ופשתים כדקאמר הכא וי''ל דבמסקנא דנפקא לן הפנאה לרבנן משעטנז לר' ישמעאל נמי תיפוק מהתם ותו לא איצטריך אף כל לאפנויי צמר ופשתים דכלאים: ותנא דבי ר' ישמעאל וכו'. וא''ת בלא תנא דבי ר' ישמעאל נמי יוכל לדקדק דבגדים משמע כל בגדים דלכולהו אמר רחמנא עביד להו תכלת אלמא בבגדי פשתן נמי שרי תכלת וכ''ת דה''א דלאו אכולהו אמר רחמנא דליעבד תכלת השתא נמי נימא דאצמר דוקא אמר רחמנא דליעבד תכלת ולא אפשתים וי''ל דודאי אי לאו תנא דבי רבי ישמעאל ה''א דשאר מיני אמר רחמנא דליעבד תכלת ולא אפשתים אבל לתנא דבי רבי ישמעאל דכל בגדים צמר ופשתים משמע דאתרוייהו קאי דאפי' נימא בעלמא דבגד הוי או צמר או פשתים הכא בגדיהם כתב דמשמע תרי: ואמר רחמנא עביד להו תכלת. וא''ת והיכי משמע מהכא דשרי כלאים בציצית נימא דעביד להו תכלת בלא שוע טווי ונוז וי''ל דחוטי ציצית בעינן שיהא שוע טווי ונוז דדריש בספרי פתיל תכלת טווי ושזור וה''ה שוע דבעינן ויליף התם לבן מתכלת וסתם בגדים שלהן היו נמי שוע טווי וגם נוזין פירוש שזורים כמו שפי' ר''ת לקמן (ד' ה: ד''ה עד) נוז שזורי היינו שזורים בסוף הטלית מקום הנחת ציצית כדאמרינן בריש המוצא תפילין (עירובין צו:) ודלמא אדעתא דשיפתא דגלימא עייפינהו אבל קשיא דאכתי נימא דאמר רחמנא לעביד להו תכלת בלא קשירה דלא הוי כלאים דתוכף תכיפה אחת אין חיבור ובמנחות (דף לט.) דקדק דקשר עליון דאורייתא מדשרי רחמנא כלאים בציצית ושמעתי בשם ר''י קלנו' דע''כ אמר רחמנא ליעביד להו תכלת בענין דהוי כלאים דאי דוקא בלא כלאים א''כ לישתוק קרא מיחדו ומדאמר רחמנא עביד להו תכלת ידעי דתוכף תכיפה אחת אינו חיבור אלא ודאי בענין דהוי כלאים אמר רחמנא ליעביד תכלת ולא שמעינן להו מהכא מידי אי תוכף תכיפה אחת חיבור אי לא להכי איצטריך יחדו: ותכלת עמרא הוא. לא היה צריך לכך דבין הוא כיתנא ובין הוא עמרא יכול לדקדק דכלאים בציצית שרי דאמר רחמנא לבגדיהם דהוו צמר ופשתים ליעביד תכלת שהוא או כיתנא או עמרא שאין בבגדי כהונה אלא צמר ופשתים מדכתב בהו בגדיהם אלא האמת אומר: מדשש כיתנא תכלת עמרא. וליכא למימר דתכלת נמי כיתנא אלא צבוע הוא תכלת וארגמן ותולעת שני עמרא דסברא הוא דכל הצבועים מין אחד הוא מדלא חילק בהן אלא בצבע: סלקא דעתך אמינא כדרבא. לאו דוקא דרבא איירי בתר דכתיב צמר ופשתים והשתא איירי אי לא כתב צמר ופשתים אלא כלומר כדיוקא דרבא וה''ק קרא ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם דלבגדיהם שהם צמר ופשתים עביד ציצית אבל תכלת דבתר הכי לא קאי אבגדים אלא אהכנף מין כנף והמקשה דפריך והא תנא דבי ר' ישמעאל לית ליה דרבא וסבור דכרבא ממש קאמר היה יכול להקשות והא רבא לבתר דכתיב צמר ופשתים קאמר: והא תנא דבי ר' ישמעאל לית ליה דרבא. דליכא למימר דמהכנף מרבה שאר בגדים כדאשכחן בפ' במה מדליקין (שבת כז. ושם) דמרבה שאר בגדים גבי שרצים מאו בגד דהכנף לאו ריבויא הוא: ואפילו צמר לפשתים ופשתים לצמר. משמע הכא דתנא דבי ר' ישמעאל לית ליה דרבא וקשה דבפ' במה מדליקין (נ''ז שם) קאמר הש''ס הדר ביה רבא מההיא וסבר דאף כל לאתויי שרצים וסבר שפיר כתנא דבי ר' ישמעאל וצ''ל דסוגיא דהכא כר''נ בר יצחק דהתם דקאי אף כל לאיתויי ציצית א''כ הוי דלא כרבא: דאפילו צמר לפשתן ופשתן לצמר כו'. נראה דאפילו שני חוטין לבן של צמר שרי בפשתים כדאמר במנחות אף על גב דאפשר במינו כדקאמר התם מגו דתכלת פטרה לבן נמי פוטר ולבן (תוספות)

 רשב"א  הני מצרך צריכי דאי כתב רחמנא לא יעלה כו'. איכא למימר דמשום דר' יהודה הוא דאמרינן הכא, דאיהו לא דריש סמוכין אלא בדמופנה, וכולה שמעתין משום דידיה שקלינן וטרינן בה, אבל לרבנן אף על גב דלא מוכח ולא מופנה דרשינן. וכן נמי לבן עזאי. ואי נמי איכא למימר דאפילו לרבנן גבי ציצית בעינן מופנה ומוכח משום ללמד על כל התורה דדרשינן סמוכין, וכי לא מוכח ולא מופנה לא דרשי סמוכין ללמד על כל התורה דליתי עשה ולידחי ל"ת, וקרא דר' אליעזר (לעיל ע"א) סמוכים לעד לעולם אסמכתא בעלמא היא. אי כתב רחמנא לא יעלה הו"א כל העלאה אסר רחמנא ואפי' מוכרי כסות. פירש"י אף על פי שאינו מתכוין להנאת חימום. ואינו מחוור דאי בנהנה אף על פי שאינו מתכוין, פלוגתא דאביי ורבא היא בפרק כל שעה (פסחים כה, ב) בדאפשר ולא קא מיכוין, ומייתי נמי (כו, ב) ברייתא דקתני מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, ואוקי כר' שמעון, ואי דבר שאינו מתכוין מהכא נפקא ליתי לה התם. ועוד דהכא אכן לר' יהודה קאמרינן, ור' יהודה הא אמר דבר שאין מתוכין אסור. אלא הכא בשאינו נהנה כלל כגון בימות החמה ואינו עומד בחמה שאינו נהנה אלא מצטער, הא נהנה אף על פי שאינו מתכוין פלוגתא דר' שמעון ור' יהודה היא. הרמב"ן נר"ו (בד"ה ואפילו). כתב רחמנא צמר ופשתים דאפילו צמר לפשתים ופשתים לצמר. וקיימא לן כתנא דבי ר' ישמעאל דכל בגדים האמורים סתם אינן אלא צמר ופשתים, אבל שאר מינין אינן חייבין בציצית אלא מדרבנן, והכי איתא במנחות פרק התכלת (לט, ב). וחוטי צמר פוטרין בשל פשתן ואפילו לבן ושל פשתן פוטרין בשל צמר, ודוקא לבן של צמר בשל פשתים, ושל פשתים בשל צמר בדלית ליה ממיניה ואי אפשר לקיים מצות ציצית בלא דחיית ל"ת, אבל היכא דאיכא ממין הכנף אין מטילין לו אלא מינו, וכדר"ל דאמר (להלן כ, ב) כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לא יבא עשה וידחה לא תעשה, הלכך בדאיכא מינו אתה יכול לקיים את שניהם, ואם לאו אי אתה יכול לקיים את שניהם. ואם נפשך לומר יוציא חוטין מן הבגד בעצמו ויטיל בכנף, ולעולם לא משכחת לה דליכא מינו, הא ליתא, דכל היכא דאין לו אלא בקריעת הכנף ובהפסד טליתו, הרי זה כמי שאין לו מינו. והא דתנא דבי ר' ישמעאל לא מפקא מדר"ל, ודר"ל לא מפקא מדתנא דבי ר"י, ותדע לך דהא קיימא לן כתנא דבי ר' ישמעאל. ומשמע נמי ודאי דאיתא לר"ל מדאמרינן בפר' כיצד (שם) גבי איסורי מצוה ואיסורי קדושה חולצות ולא מתיבמות וליתי עשה ולידחי ל"ת, ופריך רבא גזרה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה, הדר אמר רבא לאו מלתא היא דאמרי דאר"ל כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה כו'. ובנחות נמי פרק התכלת (מ, א) אמרינן ולא יהא אלא לבן ופרקינן כיון דאפשר במינן וכדר"ל וכו'. וכן בהרבה מקומות בתלמוד. דאלמא הלכתא כוותיה. כך היה נ"ל. אלא שראיתי לגדולי המפרשים דפירשו (ברמב"ן בד"ה הא) דהא דתנא דר"י אתיא דלא כר"ל, ונסמכו על מ"ש במנחות (שם) ולא יהא אלא לבן ופרקינן כיון דאפשר במינן כדר"ל, ואפשר לומר דהתם לא קאמר דלעולם לא יטול כיון דאפשר בדאית ליה כדר"ל, אלא בדאיכא מיניה קאמר, ומשום דהוי מצוי דאית ליה מיניה קאמר דאפשר במיניה, ולעולם איתא לתנא דר"י ואיתא לדר"ל. וכן נראה מדברי רי"ף שכתב בהל' ציצית (בהלכות קטנות יג, ב) (ר"ך) והוא כתוב בסוף המסכתא. ומכל מקום אסור להטיל בשל פשתים ד' חוטין של צמר לבן, שלא התיר הכתוב להטיל בו אלא שני חוטי תכלת, אי נמי בחוטי לבן בדליכא תכלת דעולין משום לבן ומשום מגו כדאיתא התם במנחות (לט, ב) דאמרינן התם מגו דתכלת פטורה לבן נמי פטר אבל אם מטיל בו ד' חוטי צמר לבן, השנים עולין משום מצות לבן, והשנים האחרים כיון שאינם תכלת אינן עולין משום תכלת, ומשום לבן נמי לא דהא איכא ב' חוטים אחרים, נמצאו הב' האחרים כלאים. וכתבו בתוס' (עי' תוס' הרא"ש ד"ה אצטריך ותוס' כתובות מ, א ד"ה כגון) דאף להטיל בטלית של פשתים ב' חוטי צמר לבן וב' חוטי פשתים אסור משום דחוטי פשתים עולין משום לבן והשאר הוי כלאים. והא דאמרינן במנחות (מ, א) גבי סדין בציצית גזרה משום קלא אילן ואקשינן ולא יהא אלא לבן דהא תנא דבי ר' ישמעאל וכו', ומשני התם כיון דאפשר במינו כר"ל, איכא למידק מה צורך לתרץ כדר"ל, ואיהו נמי מאי קאמר לא יהא אלא לבן, והלא אם הוא צמר מעורב עם חוטי פשתן, אי נמי ד' חוטי צמר, אם אתה עושה ארבעתן לבן הרי יש כאן כלאים כמו שאמרנו. ובתוס' דוחקין דהתם להטיל בו ב' חוטי תכלת בלבד קאמר והלכך שרי, שאם הוא תכלת הא תנן (שם לח, א) הלבן אינו מעכב את התכלת, ואם אינו אלא קלא אילן והוי כמו לבן, הא קיימא לן נמי דהתכלת אינו מעכב את הלבן. [ה, א. מקו"א] אלא לרבנן דפליג עליה דתנא דברי רבי ישמעאל מנא להו. פירוש, לרבנן דפליגי עליה דתנא דבי ר' ישמעאל, אי לא דרשי סמוכין בכל התורה כולה כר' יהודה. אבל רבנן דר' יהודה דדרשי אפילו בכל התורה אף על גב דלא מוכח ולא מופנה, הכא נמי מסמיכות דלא תלבש שעטנז לגדילים תעשה לך נפיק להו. אי נמי איכא למימר דאפילו לרבנן דר' יהודה קאמר, משום דלכולי עלמא אין עושין בנין אב ללמד על כל התורה אלא אם כן מופנה וכדכתבינן לעיל. [מקו"א] לרבנן מנא להו. איכא למידק אימא לרבנן לעולם מגדילים ומשום דמוכח, דהא ודאי משמע לעיל (ד, ב) שבין דמוכח ולא מופנה בין במופנה ולא מוכח דריש ר' יהודה סמוכין כדאמרינן לעיל (שם) איבעית אימא משום דמוכח ואיבעית אימא משום דמופנה, אלמא בחד מנייהו סגי. ועד כאן לא אקשי לעיל (שם) והא מצרך צריכי ושקלינן וטרינן וטרחינן לאפנויי אלא משום דאמרינן מופנה הוא. אבל מכל מקום כשתמצא לומר דלא מופנה לימא דטעמיה דר' יהודה משום דמוכח הוא, ואכתי אמאי קא שביק גדילים ומהדר בתר ראשו, והא נמי דאקשינן לעיל (ד, ב) ולתנא דברי ר' ישמעאל טעמא דכתב רחמנא צמר ופשתים הא לאו הכי הוה אמינא כלאים בציצית אסור, לאו ממופנה בלבד פריך, אלא הכי קאמר, ולתנא דבי ר' ישמעאל טעמא דכתב רחמנא צמר ופשתים בין לכשתמצא לומר משום דמופנה בין לכשתמצא לומר משום דמוכח, הא לאו הכי לא דחי, הא ממקומו הוא מוכרע בפרשת ציצית ממש. ויש לומר דהא דאמרינן איבעית אימא משום דמוכח איבעית אימא משום דמופנה, לאו למימרא דבכל חד מנייהו קא דריש ר' יהודה סמוכין, אלא כמסתפק בטעמיה דר' יהודה קאמר, דילמא טעמיה דר' יהודה או משום דמוכח ואף על גב דלא מופנה, ואי בעית אימא טעמיה דר' יהודה משום דמופנה דוקא אבל מוכח לא מעלה ולא מוריד והלכך כשתמצא לומר משום דמופנה דוקא מנא ליה כנ"ל. [מקו"א] וקסבר האי תנא הקפת כל הראש שמה הקפה. כלומר, והיינו דאצטריך קרא למשריה הכא. ולית ליה להאי תנא דרשא דגדילים, דאלו סבירא ליה לא היה צריך קרא ראשו למשרי הקפת הראש במקום גלוח מצורע. [מקו"א] שאני כהנים שריבה בהם הכתוב מצות יתירות וכו'. איכא למידק טובא אמאי לא שני ליה קושטא דמילתא, דזקנו דכהן אצטריך לאשמועינן דאתי עשה דגילוח ודחי עשה ולא תעשה דכהן, דהא בעלמא לא דחי וכדאיתא בנזיר פ' שני נזירים (נח, א) דבכהן עשה ולא תעשה איכא, עשה דקדושים יהיו (ויקרא כא, ו) ולא תעשה דפאת זקנם לא יגלחו. ועוד דהוא ליה לאצרוכי זקנו לגלוח בתער כדמצריך ליה בנזיר פרק שלשה מינין (מא, א) דגרסינן התם ולמה לי למכתב ראשו ולמה לי למכתב זקנו צריכי דאי כתב רחמנא זקנו ולא כתב ראשו הוה אמינא הקפת כל הראש לא שמה הקפה, להכי כתב ראשו, ואי כתב ראשו ולא כתב זקנו הוה אמינא משמע תרתי, משמע דאתי עשה ודחי לא תעשה, ומשמע דהקפת כל הראש שמה הקפה, ואכתי דבתער מנא לן, להכי כתב רחמנא זקנו. פירוש דמראשו לא חזינן דגלוח מצורע בתער, דבמספרים נמי איכא דחייה בהקפה, אבל מזקנו שמעינן ליה, משום שאין השחתת זקן אלא בתער כדאיתא התם. ואיכא למימר דהכא לא הוה ידע טעמא דתנא ולא הוה רמי אנפשיה דמשום דאתי עשה דגלוח ודחי עשה ולא תעשה דכהן קא מוקי ליה בזקן דכהן, אלא דאכתי קשיא לי לסברתיה דמאן דאמר אם אינו ענין ללאו שאינו שוה בכל תנהו ענין ללאו השוה בכל, במאי תלי טעמא דתנא דשביק זקנו דישראל ונקיט זקן דכהן כיון דלדעתיה ליכא חדוש טפי בזקן דכהן מבזקן דישראל, (או) הוה ליה לתנא למימר זקנו מה תלמוד לומר לפי שנאמר בישראל ולא תשחית את פאת זקנך וכו', ואם אינו ענין ללאו שאינו שוה בכל תנהו ענין ללאו השוה בכל. ויש לומר דמאן דבעי למילף הכא מיניה הוא סלקא דעתיה משום דריבה הכתוב מצות יתירות בכהן הוא דאוקמיה תנא בזקן דכהן ושבקיה לזקן דישראל, ומכל מקום היה סבור דתנא משום חדוש כל דהו ניחא ליה למדרשיה בכהן ולא בישראל אבל מכל מקום אפילו לכשתמצא לומר דלזקן דכהן אתא, אינו סברא שהוצרך הכתוב לכתוב זקנו משום חדוש מועט כזה, דכולה מילתא מראשו דישראל שמעינן לה, אלא עיקר טעמא דאיצטריך קרא למכתב זקנו כלל אינו אלא ללמד אעלמא במדה זו שאם אינו ענין כנ"ל. לנזיר שכן ישנו בשאלה. איכא למידק תיתי מכהן ונזיר מצורע. ובפרק שני נזירים (נזיר נח, ב) דאמרינן כהן מנזיר לא יליף שכן ישנן בשאלה, נזיר מכהן לא יליף שכן לאו שאינו שוה בכל בעלמא לא ילפינן כדאמרן, איכא לאקשויי נמי ניליף בעלמא מתרוייהו, ומיהו לגירסת קצת הספרים דגרסי התם, בנזיר בעלמא לא ילפינן כדאמר מר מקל אדם כל גופו בתער, לק"מ, דהכי קאמר בעלמא לא ילפינן ואפילו מתרוייהו מפני ששניהם הותרו מכללן, דאמר מר מקל אדם ואפילו כהן ואפילו נזיר מצורע מקל כל גופו בתער, כלומר במספרים כעין תער כדאיתא התם, אבל לגירסת הספרים דעבדי לה מימרא באפי נפשה דגרסי הכי אמר רב מקל אדם כל גופו בתער קשיא. ומיהו נראה לי דאפילו לההיא גירסא לא קשיא, דמכל מקום משום דקושטא דמלתא הכין דמקל אדם כל גופו בתער כדרב והותרו מכלל, משום הכי לא ילפינן מתרווייהו, ואינהו הוו ידעי לה להא דרב. והא דאמרינן התם בעלמא לא ילפינן כדאמר, הכי קאמר, בעלמא לא ילפינן מחדא כדאמרן, אבל מתרוייהו משום דרב היא. ויש מתרצים (תוס' נזיר שם ד"ה הר"ף) דמתרוייהו לא ילפינן משום דאיכא למפרך מה לכהן ונזיר מצורע שכן גדול שלום הבית וכמאן דאמר (מו"ק ז, ב) דמצורע בימי ספירו אסור בתשמיש המטה, וכדאמרינן (חולין קמא, א) בשלוח הקן כגון שנטלה על מנת לשלחה דלאו ליכא עשה היא דאיכא מהו דתימא הואיל ואמר מר גדול שלום הבית וכו'. ואכתי איכא למידק נגמר מכהן מצורע בעלמא דאתי עשה ודחי לא תעשה ועשה שאינו שוה בכל, ואנן בעלמא קיימא לן דלא דחי, דלקמן בפרק כיצד (כ, א) גבי אלמנה לכהן גדול דתניא דחולצת ולא מתיבמת פרכינן בגמרא בשלמא מן הנשואין עשה ולא תעשה הוא דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה, אלמא פשיטא להו דלא דחי אפילו עשה ולא תעשה שאינו שוה בכל כאלמנה שאינו שוה בכל אלא בכהן גדול בלבד. ועוד דלגבי הא דתניא יכול אמר לו אביו היטמא כו', פרכינן במציעא פרק אלו מציאות (לב, א) טעמא דכתיב קרא הא לאו הכי הוה אמינא דציית ליה ואמאי עשה ולא תעשה הוא, ואף על גב דלאו דטומאה אינו שוה בכל. ומיהו מהא ליכא ראיה כל כך, דאיכא למדחי דמאל תחזיר קא מקשה, דהוי לאו השוה בכל. ואף על פי שאינה בזקן ואינו לפי כבודו (שם ל, א), מכל מקום בכהנים לוים וישראלים נוהג. אבל מאידך דאלמנה קשיא. ויש לומר בהא נמי דמכהן מצורע לא ילפינן בעלמא כלל, דדלמא שאני התם משום דגדול שלום הבית. (רשב"א)


דף ה - א

תינח לתנא דבי ר' ישמעאל לרבנן מנא להו נפקא להו מראשו דתניא {ויקרא יד-ט} ראשו מה תלמוד לומר לפי שנאמר {ויקרא יט-כז} לא תקיפו (את) פאת ראשכם שומע אני אף מצורע כן תלמוד לומר ראשו וקא סבר האי תנא הקפת כל הראש שמה הקפה איכא למיפרך מה ללאו דהקפה שכן לאו שאין שוה בכל אלא אתיא מזקנו דתניא {ויקרא יד-ט} זקנו מה תלמוד לומר לפי שנאמר {ויקרא כא-ה} ופאת זקנם לא יגלחו שומע אני אף כהן מצורע כן ת''ל זקנו ואם אינו ענין ללאו שאין שוה בכל תנהו ענין ללאו השוה בכל ואכתי איצטריך סד''א שאני כהנים הואיל וריבה בהן הכתוב מצות יתירות אפילו לאו שאין שוה בכל לא דחי קמ''ל דדחי אלא אתיא מראשו דהך תנא דתניא ראשו מה ת''ל לפי שנאמר {במדבר ו-ה} תער לא יעבור על ראשו שומע אני אף מצורע ונזיר כן ת''ל ראשו איכא למיפרך מה לנזיר מצורע שכן ישנו בשאלה דאי לא תימא הכי הא דקיימא לן דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה ליגמר מנזיר אלא מנזיר מ''ט לא גמרינן דאיכא למיפרך שכן ישנו בשאלה ה''נ איכא למיפרך שכן ישנו בשאלה אלא לעולם

 רש"י  תינח לתנא דבי רבי ישמעאל. דאייתור ליה צמר ופשתים אלא לרבנן דלית להו כל בגדים צמר ופשתים והא צמר ופשתים לא מייתר מנא להו דאתי עשה ודוחה לא תעשה: ראשו מה ת''ל. במצורע כתיב יגלח את כל שערו הרי ראשו בכלל למה לי דכתיב ראשו: וקסבר האי תנא. דאיצטריך ליה ראשו לדחות לאו דלא תקיפו דהקפת כל הראש שמה הקפה ולא אמרינן פאת כתב רחמנא הלכך אי לאו דרבי קרא ה''א לא ליקוף אלמא אשמעינן קרא דאתי עשה ודחי לא תעשה ומהכא נפקא הלכך איצטריך עליה למיסר ערוה לייבום דלא תימא אתי עשה דייבום ודחי לאו דאחות אשה: שאין שוה בכל. דנשים אינן בלאו דהקפה בפ''ק דקידושין (דף לה:) תאמר בלאו דאחות אשה שכשם שהוא מוזהר עליה כך היא מוזהרת עליו דכתיב הנפשות העושות (ויקרא יח) שניהם במשמע: ופאת זקנם. בכהנים כתיב: תלמוד לומר זקנו. לרבות זקן כהן מצורע דאתי עשה ודחי לא תעשה (ואע''ג דהאי נמי לאו שאין שוה בכל ילפינן מיניה דכל לא תעשה נמי דחי דאם אינו ענין ללאו שאין שוה בכל דאתי עשה ודחי ליה דהא נפקא לן מראשו תנהו ענין כו'): ואכתי איצטריך. לגופיה לאשמועינן דלאו דפאת זקן כהנים מידחי דלא נפקא לן מראשו ואע''ג דאין שוה בכל הוא דסד''א שאני לאוי דכהנים דחמירי שריבה בהן הכתוב מצות רבות אכתי לאו השוה בכל מנלן דדחי: ראשו מה ת''ל. בראשו דמצורע נמי קאי: ת''ל ראשו. אלמא אתי עשה ודחי ל''ת ואע''ג דלאו שאינו שוה בכל הוא אם אינו ענין ללאו שאין שוה בכל דהא נפקא לן מזקנו דאידך תנא תנהו ענין ללאו השוה בכל: מנזיר. בנזיר עשה ולא תעשה איכא תער לא יעבור על ראשו קדוש יהיה גדל פרע: שכן ישנו בשאלה. לשאול לחכם ויתיר לו הלכך אתי עשה ודחי ליה: (רש"י)

 תוספות  של פשתים נמי פוטר הצמר על מגו דמגו דלבן של צמר פוטר בפשתים לבן של פשתים נמי פוטר בצמר ודוקא במקום תכלת אבל במקום שאין תכלת אסור כיון. דלא כשר במינו דהא במנחות (דף מ.) אסר סדין בציצית משום קלא אילן ופריך ולא יהא אלא לבן ומשני משום דאפשר במינן כדר''ל: לרבנן מנא להו. המ''ל דלא סברי כר' יהודה ולא בעי שיהא מוכח או מופנה אלא ניחא ליה לשנויי אפילו אי סברי כר' יהודה וא''ת ומאן ניהו דפליג עליה דתנא דבי רבי ישמעאל ר' שמעון בן אלעזר והא רשב''א ואידך תנא דבי רבי ישמעאל דבפ' במה מדליקין (שבת כז.) מודו דבלא ריבוי הוו סתם בגדים צמר ופשתים ואר''י דהיינו ההיא ברייתא דפ' התכלת (מנחות לט:) דאמר רב נחמן התם השיראין פטורה מן הציצית איתיביה רבא לרב נחמן השיראין והכלך והסריקין כולן חייבין בציצית ומשני מדרבנן אבל רבא דפריך התם לרב נחמן לטעמא דמחייב מדאורייתא וסבר לה כי ההיא ברייתא ולית ליה שינוייא דרב נחמן דמשני התם מדרבנן: מה ללאו דהקפה שכן אינו שוה בכל. בפ' שני נזירין (נזיר נח. ושם) מפרש דהאי תנא דמוקי ראשו לנזיר סבר דהקפת כל הראש לא שמה הקפה ולהכי לא מצי לאוקמי כשאינו נזיר והך תנא דמוקי ראשו ללאו גרידא סבר דשמה הקפה ואיבעית אימא דלכולי עלמא שמיה הקפה ותנא מוקי לה לנזיר דהוי לא תעשה ועשה משום דללאו גרידא לא איצטריך לאשמעינן דדחי דמגדילים נפקא והאי תנא דמוקי לה לראשו גרידא סבר דמגדילים לא ילפינן משום דאיצטריך לכדרבא לאשמועינן דצמר ופשתים פוטרים בשאר מינים ולאו לדחות לאו דכלאים קאתי ומראשו מסייע להאי תנא דעשה דחי לא תעשה בעלמא וקשה היכי יליף מראשו דאיכא למיפרך כדפרכינן הכא שכן לאו שאין שוה בכל וע''כ פירכא גמורה היא דאם לא כן נילף מזקנו דלידחי לא תעשה ועשה וי''ל דסוגיא דנזיר סברה דאפילו לא כתיב ראשו הוה מוקמינן זקנו בכהן דזקנו משמע בין כהן בין ישראל אע''ג דראשו לא משמע בין נזיר ובין שאינו נזיר משום דקרא איירי בסתם בני אדם שאינן נזירים ולהכי כיון דכתיב זקנו דדחי לא תעשה ועשה תו לא איצטריך ראשו ללאו שאין שוה בכל ואם אינו ענין ללאו שאין שוה בכל תנהו לענין ששוה בכל אבל סוגיא דשמעתין סברה דזקנו לא הוה מוקמינן בכהנים אי לאו דכתיב ראשו ואיצטריך ראשו לגלויי אזקנו דאיירי בכהנים ודחי לא תעשה ועשה ולא מצי למילף מראשו מידי א''נ סוגיא דהכא סברה דאיצטריך ראשו לאשמועינן דהקפת כל הראש שמה הקפה אבל ההיא דשני נזירים (נזיר נז:) סוברת דמסברא ידעינן דשמה הקפה: זקנו מה תלמוד לומר. וא''ת והא איצטריך ראשו וזקנו לכלל ופרט וכלל כדאמרי' בסוטה בפ' היה מביא (דף טז.) מה הפרט מפורש מקום כינוס שערכו' ויש לומר דההיא מילתא מצי למידרש מגבות עיניו: ואכתי איצטריך סד''א שאני כהנים כו'. הוה מצי למימר דאיצטריך זקנו למידחי עשה ולא תעשה דמראשו לא שמעינן אלא לאו גרידא ומהכא לא מצי למילף בעלמא דליתי עשה ולידחי לא תעשה ועשה דשאני הכא דהוי לאו ועשה שאין שוה בכל כדאמרינן בפרק שני נזירים (נזיר דף נח:) וא''ת ונלמוד מהכא דלידחי לאו ועשה שאין שוה בכל וא''כ מאי פריך בפרק אלו מציאות (ב''מ ל. ושם) גבי והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כהן והיא בבית הקברות פשיטא דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה והא לאו ועשה שאין שוה בכל ואר''י דהתם עיקר פירכא סמיך אמי דחינן איסורא מקמי ממונא ועוד קשיא דקאמר התם בסוף פירקין (דף לב.) יכול אמר לו אביו היטמא או אל תחזיר אבדה יכול ישמע לו ת''ל כו' ופריך תיפוק ליה דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה ומאי פריך והא לאו ועשה דטומאה אינו שוה אלא בכהנים ואר''י דלא פריך אלא אאל תחזיר אבדה דלמה לי קרא להכי דלאו ועשה שוה בכל הוא ועוד קשה דלקמן בפ''ב (דף כ.) גבי אלמנה לכ''ג דחולצת ולא מתייבמת פריך בשלמא מן הנשואין לא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה אלא מן האירוסין ליתי עשה ולידחי ל''ת מן הנשואין נמי אמאי ניחא ליה והא לאו ועשה שאין שוה בכל הוא וכן שם גבי פלוגתא דר' אחא ור' אלעזר (לקמן כא.) בביאת כ''ג באלמנה קאמר מן הנשואין כ''ע לא פליגי דלא פטרה דאין עשה דוחה ל''ת ועשה ואר''י דלא דמו דלאו ועשה דגילוח הוה טפי אין שוה בכל שאין שוה בכל נשים אבל גבי אלמנה לכ''ג האשה עושה איסורא כמו כהן הבא עליה דקרי ביה לא יקחו לא תקח ולא מדחי ליה עשה דיבום אע''ג דאינו שוה אלא בכהנים וי''מ דמזקנו לא ילפינן בעלמא אפילו אין שוה בכל משום דעשה דמצורע עדיף משאר עשה דגדול השלום דע''י שיטהר מותר בתשמיש כדאמרינן בשילוח הקן (חולין ד' קמא.) דאי לאו שלח תשלח ה''א דמצורע דחי עשה דשילוח משום דעדיף דגדול השלום ובשמעתין ה''ל למימר דלא ילפינן מעשה דמצורע משום דגדול השלום אלא דבלאו הכי דחי שפיר ועוד דהכא דחי דאפילו עשה כי האי לא נגמר מהכא דלידחי ומיהו לא יתיישב טעם זה אלא למאן דאסר במ''ק (דף ז:) מצורע בימי חלוטו בתשמיש המטה אבל למאן דשרי לא: ליגמר מנזיר. דדחי וא''ת אדרבה נילף מכבוד אב ואם דלא דחי לאו ועשה דהיטמא ואל תחזיר אבידה וי''ל דמה לכבוד אב ואם שכן הכשר מצוה כדלקמן וא''ת אכתי אם באת ללמוד מכאן דדחי א''כ איצטריך לן שפיר והתעלמת בפרק אלו מציאות (ב''מ ל. ושם) לכהן והיא בבית הקברות דמתעלם ומאחר דהתם לא דחי אדרבה נילף בעלמא דלא דחי וי''ל דהתם לא צריך קרא להכי דפשיטא דלא דחי כדקאמר התם ותו מי דחינן איסורא מקמי ממונא: שכן ישנו בשאלה. וא''ת וניגמר במה הצד מכהן ונזיר דלידחי בעלמא עשה את לאו ועשה ובפרק ב' נזירים (נזיר דף נח: ושם) בתר דקאמר וכהן ונזיר לא גמרינן מהדדי קאמר ובעלמא לא ילפינן מינייהו משום דאיכא למיפרך כדאמרן פי' מה לנזיר שכן ישנו בשאלה וכהן אינו שוה בכל ותימה דאמאי לא נגמר מינייהו במה הצד וי''ל דעל מה הצד פרכינן כל דהו דאינו לא קולא ולא חומרא ואיכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שיש בהן איסור גילוח זה בראשו וזה בזקנו ואית דלא גרסי כדאמרן ומפרש דקאי איכא למפרך אהא דאמר בתר הכי אמר רב וכו' פי' ומפרש דאיכא למיפרך דאמר רב מיקל אדם כל גופו בתער ומסיק כעין תער וכיון דאיסור דידהו קל אתי עשה ודחי להו אבל קשיא נילף מכהן ונזיר ומילה דדחיא צרעת דהוי עשה ולא תעשה כדאמר בפרק ר' אליעזר אם לא הביא (שבת קלב:) ונראה דהוו כמו שני כתובים הבאים כאחד דממילה וחד מהני איכא למילף נמצא חד דלא איצטריך ועוד אי ילפינן מינייהו למה לי קרא דכלאים בציצית ללאו גרידא ותירוץ זה יש לדחות כמו שאפרש בסמוך ובפרק שני נזירים היה יכול לומר כן כדפרישית אלא דלא חש לדקדק ולהאריך [וע' היטיב תוס' נזיר נח: סד''ה הר''ף]: (תוספות)


דף ה - ב

מקרא קמא אם כן לימא קרא ציצית תעשה לך גדילים למה לי ש''מ לאפנויי האי לשיעורא הוא דאתא גדיל שנים גדילים ארבעה עשה גדיל ופותלהו מתוכו א''כ לימא קרא לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו ל''ל ש''מ לאפנויי ואכתי מיבעי ליה לתוכף שתי תכיפות חיבור ותכיפה אחת אינו חיבור א''כ לכתוב רחמנא לא תלבש צמר ופשתים יחדו שעטנז ל''ל ש''מ לאפנויי ואכתי מיבעי ליה עד שיהא שוע טווי ונוז אלא כולה משעטנז נפקא אשכחן דאתי עשה ודחי לא תעשה גרידא לא תעשה שיש בו כרת היכא אשכחן דדחי דאיצטריך עליה למיסרה וכי תימא נילף ממילה מה למילה שכן נכרתו עליה שלש עשרה בריתות מפסח מה לפסח שכן כרת מתמיד מה לתמיד שכן תדיר מחדא לא אתיא תיתי מתרתי מהי תיתי ממילה ופסח שכן כרת מפסח ותמיד שכן צורך גבוה ממילה ותמיד שכן ישנו לפני הדבור ואליבא דמ''ד עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הוה ומכולהו נמי שכן ישנן לפני הדבור אלא איצטריך סד''א תיתי מכבוד אב ואם דתניא יכול יהא כבוד אב ואם דוחה שבת ת''ל {ויקרא יט-ג} איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו כולכם חייבין בכבודי מאי לאו דאמר ליה שחוט לי בשל לי וטעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמורו הא לאו הכי דחי לא

 רש"י  מקרא קמא. דכלאים בציצית ודקאמרת לרבנן דלא אייתר להו צמר ופשתים מנא להו דכלאים בציצית שרי דליתי עשה ודחי לא תעשה: א''כ. דלאו לאפנויי לכתוב ציצית כו': לשיעורא אתא. למנין חוטין: גדיל שנים. אי אפשר לעשות גדיל בפחות משני חוטין: גדילין ארבע. חוטין דמיעוט גדילין שנים וכתיב (במדבר טו) ונתנו על ציצית הכנף פתיל אמרה תורה עשה מהנך ארבע חוטין גדיל אחד דהוו להו ח' חוטין כשתוחבן בכנף הבגד: ופותלהו מתוכו. שיהיו תלויין פתילין שלא יעשה כולו גדיל אלא קצת גדיל וקצת ענף: תכיפה. פויינ''ט {פוינ"ט: תך, תֶפֶר} שתוחב תחיבה אחת במחט וחיבר כלאים בגד צמר ובגד פשתים יחד אינו חיבור בפחות משתי תכיפות להכי כתיב יחדיו עד שיחברם יחד יפה: שוע טווי ונוז. מן התורה אינו חייב עד שיהי' הצמר והפשתן מתוקן יחד היטב במסרק: שוע. לשון חלק שמתרגמינן שעיע (בראשית כז): נוז. ארוג: כולה משעטנז נפקא. דאי לאפנויי לחוד נכתוב לא תלבש כלאים צמר ופשתים ומדאפיק רחמנא בלשון שעטנז דרוש ביה נמי הא: ממילה. שדוחה עשה שלה לא תעש' דשבת שיש בה כרת: שלש עשר' בריתות. אמורים בפרשת מילה: מפסח. שדוחה שחיטתו את השבת: שכן צורך גבוה. למזבח תאמר בעש' דייבום דליכא כל הני: מילה ותמיד שכן ישנן לפני הדבור. לפני מתן תורה: ואליבא דמ''ד. במס' חגיגה (ד' ו.): עולה שהקריבו ישראל במדבר. דכתיב (שמות כד) ויעלו עולות עולת תמיד הוה: סד''א. אי לא כתיב עליה לדרשא תיתי עשה ודחי לא תעש' שיש בו כרת מכיבוד אב ואם: כולכם. אתה ואביך ואמך חייבים בכבודי מאני ה' דריש ליה: שחוט לי. דהוי אב מלאכה שחייבין עליה כרת: (רש"י)

 תוספות  גדילים ארבעה. במנחות (ד' מב.) אמר דבעי תמניא חוטין ותימה מנלן שכופל כל אחד ואחד לשנים שמא יקשור כל אחד בראשו בטלית ואי הוה מפרשינן עשה גדיל ופותלהו מתוכו היינו שעושה אותו כעין פתילה וכופלין באמצע הוה ניחא אבל בקונט' פי' פותלהו מתוכו היינו שני שלישי ענף שלא יעשה הכל גדילים: ואכתי מיבעי לי' לתוכף תכיפה אחת דאין חיבור. בלאו הכי מיבעי לי' דאי לאו יחדו ה''א דאסור ללבוש צמר ופשתים אע''פ שאין מחוברים כלל זה עם זה: עד שיהא שוע טווי ונוז. אין לפרש כמו שפי' ריב''ן שוע וטווי יחד צמר ופשתים א''כ כלאים בציצית היכי משכחת לה שהרי צריך שיהיו ב' חוטין של תכלת צמר לבדו בלא פשתן אלא שוע כל אחד לבדו ונוז נמי אר''ת דאין לפרש דהיינו אריג כדפי' בקונט' דמאי שנא שוע וטווי דהוי כל אחד לבדו ונוז קאי אצמר ופשתים יחד ועוד דבנדה פרק האשה (ד' סא:) גבי האי מאן דרמי חוטא דכיתנא בגלימא דעמרא כו' ופריך ואימא או שוע או טווי או נוז ולפי' הקונט' בלא נוז אי אפשר שיהא כלאים ואין לומר דהכי פריך ואימא או שוע ונוז או טווי ונוז או נוז לחודיה דא''כ דבנוז לחודיה סגי שוע וטווי דכתב רחמנא למה לי אלא נראה לר''ת דנוז היינו שזור ונוז נמי כל אחד לבדו ועל שעטנז של צמר לבד ושל פשתים לבד הזהיר הכתוב שלא יעשה מהם בגד ביחד ומיחדו נפקא והר' רבי יצחק הלבן הקשה לו מהא דתנן במס' כלאים (פ''ט מ''ח) אין חייבין משום כלאים אלא על טווי וארוג שנאמר שעטנז שוע טווי ונוז אלמא דנוז היינו ארוג ואר''ת דע''כ לאו למדרש כל שעטנז קאתי מדלא קאמר אלא על שוע טווי וארוג ולא מייתי שעטנז אלא משום טווי ונוז לחודיה אבל אריג מיחדו נפקא: כולה משעטנז נפקא. מדכתיב שעטנז ולא כתיב כלאים שמעינן שוע וטווי ונוז ומדלא כתיב שוע וטווי ונוז בהדיא שמעינן דלאפנויי קאתי למידרש סמוכין ואם תאמר ודלמא לכדרבא לחוד קאתי למדרש סמוכין דצמר ופשתים פוטרים אף שלא במינן ומנלן דאתא למישרי כלאים ויש לומר דהכי משמע דלא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו גדילים תעשה לך מהם והכי איתא בפ' שני נזירים (נזיר ד' נח. ושם) והיכי ילפינן בעלמא מהכא שאני כלאים דהותרו מכללו אצל בגדי כהונה ואר''י דהתם נמי משום דאתי עשה דבגדי כהונה ודחי לאו דכלאים ואין זה הותר מכללו ומיהו אי לאו כלאים מבגדי כהונה לא הוה מצי למילף בעלמא משום דמצותו בכך ובענין אחר אי אפשר לקיים מצותו כמו שפירשתי לעיל דלא ילפינן מאשת אח ועוד דצורך עבודה שאני וא''ת אדילפינן מכלאים בציצית דדחי נילף משריפת קדשים דלא דחי כדדרשינן פ' כיצד צולין (פסחים פג:) דאין שריפת קדשים דוחה יו''ט מוהנותר ממנו עד בקר (שמות יב) בא הכתוב ליתן בקר שני לשריפתו וי''ל דשאני התם דלא בטלה מצותו בכך ויכול לשורפו אחר יו''ט ומ''מ אי לאו דבקר שני לא הייתי מחלק וה''א דדחי ומיהו קשה לקמן (דף ו:) גבי שריפת בת כהן קאמר או אינו אלא בשבת דהוה גמרינן מכלאים בציצית דלדחי אי לאו לא תבערו אפי' לא תעשה שיש בו כרת דמה לי חומרא רבה ומה לי חומרא זוטא והתם כיון דיכול להמתין עד למחר נילף מיניה שריפת קדשים וי''ל דהתם נמי אי אפשר להמתין שיש לה לידון מיד ולשרוף שלא יענו הדין ושלא ישתכחו הדברים וא''ת ולמה לן קרא למילף מכלאים בציצית נילף משריפת קדשים מדאיצטריך התם לומר קרא דלא דחי משום דיכול להמתין מכלל דבעלמא דחי ואר''י דהתם איצטריך קרא שלא תאמר דדחי משום דאפילו אוכל נפש שרי ולמ''ד נדרים ונדבות אין קריבין בי''ט לא איצטריך הכא קרא אלא אליבא דמ''ד קריבין: ומכולהו נמי שכן ישנן לפני הדיבור. וא''ת ונילף משאר קרבנות דדחי שבת כדדרשינן בפ' כיצד צולין (פסחים עז. ושם) מבמועדו ואפי' עומר ושתי הלחם כדדרשינן התם ואר''י דחשיבי התם כולהו תדיר כיון דהוי בכל שנה ואיכא למיפרך על מילה ושאר קרבנות שכן תדיר ובש''ס לא חש לדקדק כל כך דה''נ לא מסיק מידי למ''ד. עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת ראייה הוה: כולכם חייבין בכבודי. מאני ה' דסיפא דקרא קדריש וא''ת ומנלן דקאי טפי אשבתות מכבוד אב ואם וכן בסמוך גבי מקדש וי''ל דכבוד הקב''ה הוי טפי בשמירת שבת מבשאר מצות דמעיד על המקום שברא העולם כדאמר בעירובין (דף סט:) ובחולין (דף ה.) דמחלל שבת ככופר במעשה בראשית ועוד אני ה' משמע דקאי אמורא דכתיב באב ואם ובמקדש כלומר מוראי למעלה ממוראכם כדאמר במדרש והתקדשתם והייתם קדושים יכול כמוני ת''ל כי קדוש אני קדושתי למעלה מקדושתכם וא''ת ולמה לי קרא בכבוד אב ואם דלא דחי שבת דבלאו קרא נמי לא דחי שהוא ואביו מוזהרין על השבת כדאמר בפ''ק דקידושין (ד' לא.) גבי אביו אומר השקני ואמו אמרה השקני הנח כיבוד אמך ועשה כבוד אביך שאתה ואמך חייבין בכבוד אביך וכן אביך אומר השקני ומצוה לעשות הנח כבוד אביך ועשה מצוה שאתה ואביך חייבין לעשות מצוה וי''ל דמהכא ילפינן התם: טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמורו הא לאו הכי דחי. פירוש דמהכא ילפינן דבעלמא דחי דלא איצטריך הכא למכתב דלא דחי דמהיכא תיתי דמפסח ומילה ותמיד לא אתי דמה לכבוד אב ואם שכן הכשר מצוה ועוד דאדרבה נילף ממקדש והבערת בת כהן דלא דחי והא דקתני יכול יהא כיבוד אב ואם דוחה שבת דמשמע דאי לאו קרא ה''א דדחי לאו דוקא אלא כלומר אפילו את''ל דדחי הא כתיב אני ה' כדפי' לעיל גבי שומע אני ואם תאמר היכי מוכח מהכא דבעלמא דחי ואיצטריך עליה למיסר דהשתא קרא דהכא לא איצטריך לגופיה אלא לאשמועינן דבעלמא דחי נימא עליה להיתירא והשתא איצטריך קרא דהכא לגופיה ולא נילף מעשה דייבום וי''ל דאפי' נימא דעליה להיתירא לא איצטריך קרא דהכא דלא מצינו למילף מעשה דייבום דמה לכבוד אב ואם שכן הכשר מצוה ועוד אדרבה ממקדש והבערת בת כהן הוה ילפי' דלא דחי ועוד מייבום ליכא למילף דבשבת איכא סקילה אע''ג דבעריות נמי איכא בחמותו וכלתו שריפה וסקילה כי נימא עליה להיתירא לא נימא אלא באחות אשה ודכוות' דליכא סקילה ושריפה דלא הוקשו להיתירא אלא לאיסורא וכן סבר רבא לפר''י (לעיל ד' ג) וא''ת אכתי הא איצטריך לגופיה דסד''א דהואיל והוקש כבודם לכבוד המקום (תוספות)

 רשב"א  שוע טווי ונוז. פרש"י ז"ל (בד"ה שוע) שוע חלק כדמתרגמינן איש חלק שעיע, כלומר שיהיו חלוקין יחד במסרק. טווי, יחד. ונוז מלשון אריגה לומר שיהו ארוגין יחד. כן פירש במסכת נדה פרק האשה שהיא עושה צרכיה (סא, ב בד"ה שוע ואילך) וכן משמע לכאורה במסכת כלאים (פ"ט, מ"א) דתנן התם אין אסור משום כלאים אלא טווי ואריג שנאמר לא תלבש שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז ורבי שמעון בן אלעזר אומר נלוז ומליז עליו אביו שבשמים דמשמע דמשוע טווי ונוז מפיק אריג. ור"ת ז"ל (בספר הישר סי' לח וסי' תשנ) הקשה עליו אם כן כלאים בציצית דשרא רחמנא היכי משכחת לה לא שוע לא טווי ולא נוז איכא, כדאמרינן במנחות פרק התכלת (לט, א) שמע מינה קשר העליון דאורייתא דאי סלקא דעתך לאו דאורייתא כלאים דשרא רחמנא גבי ציצית למה לי והא קיימא לן התוכף תכיפה אחת אינו חבור אלא שמע מינה דאורייתא והוו להו שתי תכיפות אלמא מדאורייתא הוי חבור וכדאמר הכא נמי דשתי תכיפות דאורייתא. ואפילו בבגדי כהונה שחוטן כפול ששה דנוז איכא שוע מיהת ליכא שלא היו חלוקין במסרק יחד, ואפילו הכי אסורין משום כלאים כדאיתא ביומא פרק בא לו (סט, א). ועוד קשיא לי מדאמרינן בפרק התכלת (לט, ב) אמר רב נחמן השיראין פטורין מן הציצית ואותביניה מדתניא השיראין והכלך והסריקין חייבין בציצית ופריק מדרבנן, ואותביניה תו אימא סיפא וכולן צמר ופשתים פוטרין אותן, כלומר, קא סלקא דעתא חוטי צמר ופשתים יחד אי אמרת בשלמא דאורייתא היינו דמשתרי בהו כלאים כלומר שתוכף החוטין ב' תכיפות אלא אי אמרת דרבנן היכי משתרי בהו כלאים, ופריק אימא צמר או פשתים, דאלמא תוכף חוטי צמר עם חוטי פשתים הוי כלאים דאורייתא, ופירש ר"ת ז"ל שוע שיהא כל אחד חלוק במסרק לעצמו ושיהא כל אחד טווי לעצמו ושיהא כל אחד שזור לעצמו שהן כך אם תכף בהן ב' תכיפות חבור הוא דכתיב יחדו והכי דייק לישנא דקרא לא תלבש שוע טווי ונוז צמר ופשתים יחדו כלומר מחוברין ונוז לשון שזירה הוא ולא לשון אריגה. ותדע לך מדאמר התם בפרק האשה (נדה שם) ואימא או שוע או טווי או נוז, דאלמא כי היכי דשוע וטווי קאי אכל חד באפי נפשיה, הכי נמי נוז אכל חד באפי נפשיה קאי. והא דאמרינן התם בהאשה האי חוטא דכתנא דאבד בגלימא ונפקיה ולא ידע אי אינתיק אי לא אינתיק שפיר דמי מאי טעמא מדאורייתא שעטנז אמר רחמנא, בחוט שאינו שזור קאמר, וגלימא נמי אינה שזורה שאין דרכן בשזורין אלא בשפתא דגלימא כדאיתא בפרק בתרא דערובין (צו, ב) גבי המוצא תכלת בשוק. וזו ששנינו במס' כלאים (שם) אין אסור משום כלאים אל טווי ואריג שנא' שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז, לאו למימר דממשמע טווי ונוז נפיק אריג, אלא טווי נפיק משעטנז ואריג משום חבור הוא ומלשון יחדו נפיק. והתם (מ"ט) קתני. הלבדין אסורין מפני שהן שוע, אף על פי שאינו טווי ונוז, ומדרבנן קאמר דשוע או טווי או נוז אסורין והיינו דרבנן, והיינו דקתני נלוז ומליז עליו אביו שבשמים, אלמא לשון נוז היינו ענין פתלתולות ועקוש כדרך השזורין שפותלין אותן. והיינו דאצטריך רחמנא למשרי כלאים בציצית משום דלגבי ציצית שזורין בעינן כדאמרי בספרי (שלח פי' קטז) פתיל תכלת טווי ושזור. אין לי אלא תכלת לבן מנין כו'. אלא כולה משעטנז נפקא. פרש"י ז"ל (בד"ה שלה) מדאפקוה רחמנא בלשון שעטנז ולא כתיב לא תלבש כלאים צמר ופשתים. ואינו מחוור דדלמא כוליה לשוע טווי ונוז אתא. אלא ה"פ, אלא לעולם מיחדו נפקא, וכי תימא יחדו אצטריך לתוכף תכיפה אחת אינה חבור, כולה משעטנז נפקא מדקאמר שעטנז ולא כתיב שעטנזים אלמא בשעושה הצמר והפשתים בגד אחד קאמר (ר"ך) והוא כתוב בסוף המסכתא. [מקו"א] מה להנך שכן לפני הדבור. ואם תאמר תיתי ממוספין ומהנך, יש לומר משום דאיכא למיפרך מה להנך שכן תדירין. והיינו נמי טעמא דלא יליף ממילה ותמיד למאן דאמר (חגיגה ו, א) עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת ראיה הוא, משום דהני תדירין. ואם תאמר נילף מקרבנות צבור שדוחין את השבת כדדרשינן בפרק כיצד צולין (פסחים עז, א) מבמועדיכם יש לומר דהני נמי חשיבי תדירין כיון שישנן בכל שנה. מאי לאו דאמר ליה שחוט לי בשל לי וטעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמורו הא לאו הכי דחי. איכא למידק כיון דמכלל אסור אתה שומע התר בעלמא, למה לי להדורי בתר דרשא דאת שבתותי ליגמר מעליה גופא, דטעמא דכתב רחמנא עליה הא לאו הכי דחי, אלמא אתיעשה ודחי ל"ת שיש בו כרת , דמאי אולמיה דדרשא דאת שבתותי מדרשא דעליה. ועוד היאך אפשר לומר בדאמר ליה שחוט לי בשל לי ולאשמועינן בעלמא דדחי, דהא מדאצטריך רחמנא למכתב גדילים לומר דאתי עשה ודחי ל"ת גרידא, שמע מינה דלא דחי לא תעשה שיש בו כרת, דאי סלקא דעתך שיש בו כרת דחי, שאין בו כרת מבעיא. ואיכא מאן דמתרץ (רמב"ן בד"ה לא תעשה) דמעליה לא מצי למיגמר, דאיכא למימר דאצטריך לדרשא אחרינא ולגזירה שוה דעליה עליה כדאיתא לקמן (ט, א) ולא עבדינן בנין אב ללמד על התורה כולה עד שירבה אותו הכתוב בפירוש וכדכתיב לעיל, והכא הכי קאמר היכי אשכחן בהדיא דדחי דאצטריך עליה למיסרה. ותמיהא לי דאם כן מואת שבתותי נמי לא נגמר, דדלמא ללאו דמחמר הוא דאתא, ומשום דאיכא לאו ועשה, ואצטריך לאשמועינן, דסלקא דעתך אמינא הואיל והוקש כבודו לכבוד המקום אימא ניציית קא משמע לן, וכדאיתא בפ' אלו מציאות (לב, א) ועוד דאי משום דעליה איכא למימר דלגזירה שוה אחריתי אתיא, מאי קשיא ליה אמאי איצטריך עליה למיסרא דלמא לג"ש הוא דאתא וכשתמצא לומר דלמיסרא לערוה הוא דאתא, ליגמר מינה דבעלמא דחי. ובתוס' (ג, ב ד"ה טעמא) מתרצין דודאי מעליה מצי למיגמר הא בעלמא דחי, אלא משום דברייתא (לעיל ג, ב) קתני שומע אני אפילו באחת מכל העריות, משמע להו דמקמי דתיתי עליה ידעינן הכי, ועליה למיסר אצטריך. ואף על גב דאמר רבא לקמן (ח, א) ערוה לא צריך קרא וצרה נמי לא צריך קרא, דאלמא הא דקתני בברייתא שומע אני לאו דוקא, אלא משום שיטפא דצרה שלא במקום מצוה נקט ליה ההיא סברא דרבא היא, ואנן השתא הוה סלקא דעתין דברייתא דוקא קתני שאני שומע בין בעריות בין בצרות וזה נכון. ויש לומר עוד דאי בעלמא אשכחן בהדיא עשה דדחי לא תעשה שיש בו כרת, מעליה לא נגמר אעלמא דדחי, ולא דרשינן נמי עליה לאיסורא, משום דאדרבה הוה דרשינן ליה להיתרא, והוה דרשינן הכי, נאמר כאן עליה ונאמר להלן עליה מה להלן באחות אשה אף כאן באחות אשה, וקאמר רחמנא יבמה יבא עליה, ומשום דבעלמא לא דחי אצטריך קרא להיתרא. אלא ודאי כיון דלא דריש ליה תנא להיתרא אלא אדרבה דריש ליה איפכא לאיסורא, שמע מינה דשמעינן בעלמא דאתי עשה ודחי לא תעשה שיש בו כרת. והלכך עליה לא אצטריך להיתרא, דאם כן לישתוק קרא מינה ואנא ידענא דדחי כדדחי בעלמא, ומשום הכי מהדר אמינא לן בעלמא דדחי ולא ילפינן עליה ובעלמא דחי. והיינו נמי דכי אמר רבא לקמן ערוה לא צריכא קרא מדאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת, פריך רב אשי (להלן ח, ב) וממאי דהאי עליה לאיסורא דלמא להיתרא, ומשום מלתיה דרבא פריך לה רב אשי, דכל היכא דהוה סלקא דעתא למילף משום דוכתא דבעלמא דחי, לא הוי מצי רב אשי למיפרך הכא מטעמא דאמרן. אבל מדפריק רבא דערוה לא צריכא קרא מיד פירכה רב אשי וכסברא דכולה סוגיין. והא דמהדרינן עליה דרב אשי אם כן לגלות ערותה דחדא היכי משכחת לה, לא הוי מסקי אדעתייהו בכולה שמעתין עד התם במסקנא, כי היכי דרב אשי לא הוה מסיק לא אדעתיה. ורבא נמי דאמר ערוה לא צריכה קרא, מהאי טעמא דלגלות ערותה דחדא קאמר לה, ועליה קא סמיך למימר דעליה לא צריך למימר ערוה, דמלגלות ערותה שמעינן לה, ומינה דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת. והוא הדין דהוה מצי רבא למימר עליה להיתרא לא מצית אמרת דתקשי לך מנא לן דבעלמא דחי, דאם כן לגלות ערותה דחדא היכי משכחת לה וכדתרצינין אדרב אשי, אלא משום דעד השתא הוה פשיטא להו דאתי עשה ודחי לא תעשה שיש בו כרת, משום הכי אהדר להו רבא בההוא לישנא דלא דחי, וקושטא דמלת אמר להו, כן תירצו בתוס' (שם). טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמורו הא לאו הכי דחי. כלומר ולהכי אצטריך עליה לאיסורא. ואיכא למידק אימא איפכא דעליה להיתרא ואת שבתותי תשמורו לאיסורא, ולגלוי אעלמא דלא דחי ולא נילף מיבום לקולא, דקולא וחומרא לחומרא מקשינן לקולא לא מקשינן כדאמרינן לקמן (ח, א) וכדאמרינן נמי הכא נגמר מהכא דלא דחי כלומר ולחומרא. ויש מתרצים (תוס' לעיל ג, ב ד"ה לימא) דאי משום הא לא אצטריך את שבתותי, דלעולם מיבום לא ילפינן הואיל ועיקר מצותו על ידי דחייה. וקשיא לי דהא כי מייתינן לה לקמן (מ, א) בהיקשא דר' יונה ואמרינן סלקא דעתך אמינא מה אשת אח שריא אף כל עריות נמי שריין אמר רחמנא עליה, לא דחינן אי משום הא לא אצטריך דשאני אשת אחד דעיקר מצוה בכך. ואיכא למימר דשאני התם דמתורת היקשא אתינן לה דהוקשו כל העריות, וכיון דאקשינהו חד דינא אית להו לכולהו מילי בין לקולא בין לחומרא. והא דלא גמרינן מציצית דלא דחי את לאו שיש בו כרת, איכא למימר משום דדלמא סבירא לן מה לי חומרא זוטא מה לי חומרא רבה כדאיתא לקמן (ז, א) ואלא מיהו ודאי אלו קמה לן דאתי עשה ודחי לא תעשה שיש בו כרת, הוינן יכולין לאקשויי אם כן סמוכין דציצית למה לי, דכיון דאפילו לא תעשה שיש בו כרת דחי כל שכן לא תעשה גרידא. אלא דשקלינן וטרינן בה ולא קמה לן דדחי. ובתוס' (בד"ה טעמא ובתוס' הרא"ש) מתרצים דהא דלא גמרינן מציצית דלא דחי לא תעשה שיש בו כרת, משום דאיכא למימר דלמאי דקא סלקא דעתא למיגמר השתא משבת, צמר ופשתים לא מיתר לן כלל, דאצטריך לדוקיה כרבא לומר דצמר ופשתין פוטרין בין במינן בין שלא במינן. וראשו נמי לא מיתר. אי נמי יש לומר דדלמא כלאים בציצית איצטריך משום דציצית עשה שאינו שוה בכל, סלקא דעתך אמינא דעשה שאינו שוה לא דחי להו השוה בכל, משום הכי אצטריך למשרי בהדיא כלאים בציצית. [מקו"א] וטעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמורו הא לאו הכי דחי. ואם תאמר לעולם בעלמא לא דחי והכא אצטריך משום דהוקש כבודו לכבוד המקום סלקא דעתך אמינא דחי להכי אצטריך למיכתב דלא דחי. וכענין זה אמרו במציעא (לב, א) גבי יכול אמר לו אביו היטמא, טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמורו הא לאו הכי דחי, והא הוה ליה כבוד אב עשה והאי עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה וכו'. ומשני סלקא דעתך אמינא הואיל והוקש כבודו לכבוד המקום הא נמי לידחי קא משמע לן. ויש לומר דאי בעלמא לא דחי משום דהוקש כבודו לכבוד המקום לא מקילינן כולי האי שידחה לאו שיש בו כרת, אבל התם דליכא אלא עשה ולא תעשה הוא דהוה אמינא דמשום דהוקש דחי אפילו לאו שיש עמו עשה, וטעמא דמילתא משום דהא קיימא לן דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה היינו משום דאמרינן מאי אולמיה האי עשה מהאי עשה, השתא דאיכא עשה דכבוד אב דאלים ועדיף מעשה דעלמא הוה אמינא דדחי לכך אצטריך למיכתב דלא דחי, משא"כ בלאו שיש בו כרת, ואם תאמר אם כן כיון דסלקא דעתא דמשום שהוקש דחי לאו ועשה אפילו הכי פשיטא לן דאינן בדין שידחה לאו שיש בו כרת היכי ניחא לן מאי דילפינן בברייתא (בבא מציעא שם) שאמר לו אביו אל תחזיר תטמא משבתותי תשמורו, דשאני שבת שיש בו כרת ואף על פי שהוקש אינו בדין שידחה, אבל להיטמא ושלא להחזיר ישמע לו מפני שהוקש כבודו לכבוד המקום. ויש לומר כיון דבעינן למימר השתא הא לאו הכי דחי ואפילו הכי מיעטיה קרא דאפילו במקום כבוד לא דחי, אלמא לא אמרינן טעם דהוקש בשום מקום ואפילו במקום עשה ולא תעשה. (רשב"א)


דף ו - א

לאו דמחמר ואפי' הכי לא דחי אלא דקיימא לן דאתי עשה ודחי לא תעשה ליגמר מהכא דלא לידחי וכ''ת שאני לאוי דשבת דחמירי והא תנא בעלמא קאי ולא קפריך דתניא יכול אמר לו אביו היטמא או שאמר לו אל תחזיר יכול ישמע לו ת''ל {ויקרא יט-ג} איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו כולכם חייבין בכבודי אלא משום דאיכא למיפרך מה להנך שכן הכשר מצוה אלא סד''א תיתי מבנין בית המקדש דתניא יכול יהא בנין בית המקדש דוחה שבת ת''ל {ויקרא יט-ל} את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו כולכם חייבין בכבודי מאי לאו בבונה וסותר וטעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמורו הא לאו הכי דחי לא לאו דמחמר ואפילו הכי לא דחי ואלא דקיימא לן דאתי עשה ודחי ל''ת ליגמר מהכא דלא דחי וכ''ת שאני לאוי דשבת דחמירי והא תנא בעלמא קאי ולא קא פריך דתניא יכול אמר לו אביו היטמא או שאמר לו אל תחזיר יכול ישמע לו תלמוד לומר איש אמו ואביו תיראו וגו' כולכם חייבים בכבודי אלא משום דאיכא למיפרך מה להנך שכן הכשר מצוה הכשר מצוה תיפוק לי מהתם אין הכי נמי ואת שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו למה לי מיבעי ליה לכדתניא יכול יתיירא אדם ממקדש תלמוד לומר את שבתותי תשמורו ואת מקדשי תיראו נאמרה שמירה בשבת ונאמרה מורא במקדש מה שמירה האמורה בשבת

 רש"י  לאו דמחמר. אחר בהמה שהוא בלאו דלא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך (שמות כ) ובהאי לאו ליכא כרת דלא עביד מעשה בגופיה וכמ''ד בפ' מי שהחשיך (שבת דף קנד.) המחמר אחר בהמתו בשבת פטור: ואפ''ה לא דחי. בתמיה: וליגמר מהכא. דלא דחי אפילו לאו גרידא: וכי תימא שאני לאוי דשבת דחמירי. דקי''ל (עירובין דף סט:) מחלל שבת כעובד עבודת כוכבים ומשום הכי אפי' לאו גרידא לא דחי ומנייהו לא גמרינן: והא תנא בעלמא קאי ולא פריך. והא אשכחן תנא בעלמא דיליף שאר לאוי כגון לאו דלא יטמא דכהן ולאו דלא תוכל להתעלם מלאו דשבת לחומרא ולא פרכינן שאני לאוי דשבת דחמירי: אמר לו אביו. לכהן: היטמא. בבית הקברות להשיב אבידה או שהיתה עומדת בחוץ ואמר לו אל תחזיר יכול ישמע לו ת''ל איש אמו ואביו וילפינן לאו דטומאה ולאו דהשבת אבדה מלאוי דשבת: אלא. לעולם דאמר ליה שחוט לי בשל לי ואפ''ה לא איצטריך עליה דאיכא למיפרך מה להנך שחוט לי בשל לי שכן הכשר מצוה בחילול שבת בעקירת לא תעשה הוא מקיים עשה דכיבוד וזהו הכשר קיומו ואי אפשר לקיימו בלא עקירת לאו הלכך אי לא כתב את שבתותי תשמורו ה''א לידחי אבל ייבום לא זה בלבד הכשר קיום העשה שהרי יכול לחלוץ ולא יעקור לאו של ערוה ולא איצטריך עליה: מאי לאו בבונה וסותר. איצטריך למיסר אף על גב דאב מלאכה הוא ואיכא כרת אי לאו דאשמועינן ה''א אתי עשה דועשו לי מקדש ודחי לאו דשבת: והא תנא בעלמא גמר. לאוי דטומאה והעלם אבדה מלאוי דשבת ולא פריך: תיפוק לי מהתם. מאיש אמו ואביו תיראו דהכשר מצוה הוא ולא דחי למה ליה למיהדר למכתב הכא את שבתותי תשמורו אלא לאו דתילף מיניה דאפילו בלא הכשר מצוה אי לא כתיב קרא בהדיא דלא דחי אמרינן דדחי אם כן איצטריך עליה: נאמר שמירה בשבת ומורא במקדש. והקישן הכתוב בפסוק אחד: (רש"י)

 תוספות  לידחי כדאמר בסוף אלו מציאות (ב''מ דף לב.) דה''א אי לאו קרא לידחי ל''ת ועשה מהאי טעמא וי''ל דעשה ול''ת דקיל ה''א דלידחי אבל ל''ת שיש בו כרת לא ה''א דדחי ולהכי ל''ת ועשה ליכא למידק הא בעלמא דחי כדדייק אלא תעשה שיש בו כרת דדוקא ל''ת שיש בו כרת דבלאו קרא ה''א דלא דחי איכא למידק הא בעלמא דחי וא''ת וכיון דהשתא בעי למימר דבעלמא דחי ל''ת שיש בו כרת כ''ש דלידחי בעלמא ל''ת ועשה וא''ל דאה''נ דא''כ ה''ל למיפרך אלא הא דקי''ל דאין עשה דוחה ל''ת ועשה נגמר מהכא דדחי כדפרי' לעיל (דף ה.) וי''ל דהשתא דילפינן דבעלמא דוחה ל''ת שיש בו כרת ע''כ גרע מל''ת ועשה דאי אפשר שידחה עשה ל''ת ועשה דמאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה והא דהוה בעי למימר בסוף אלו מציאות (ב''מ דף לב.) דעשה דכיבוד לידחי ל''ת ועשה היינו משום דעדיף דהוקש כבודם לכבוד המקום וא''ת אי בעלמא דחי א''כ קרא דכלאים בציצית למה לי ויש לומר דאיצטריך לכדרבא ולתנא דבי רבי ישמעאל נמי איצטריך דלא נדרוש הכנף מין כנף דוקא צמר לצמר ופשתים לפשתים ועוד ס''ד דלא לידחי עשה דציצית לאו דכלאים שאין שוה בנשים למ''ד נשים פטורות מציצית ולעיל דהוה בעי למילף מעשה דמצורע דלידחי עשה את ל''ת (ועשה) משמע דבעי למילף מהתם אפילו כלאים בציצית ע''כ אכתי לא אסיק אדעתיה שיש חילוק בין שוה בכל עד דפריך ליה ובפ' שני נזירים (נזיר ד' נח. ושם) דיליף לגמרי בעלמא מראשו איכא למימר סבר דנשים חייבות בציצית וא''ת ראשו למה לי כיון דדחי אפילו לאו שיש בו כרת וי''ל דאיצטריך לאשמעינן דהקפת כל הראש שמה הקפה ומפסח ומילה ותמיד לא קשיא מידי אמאי איצטריך קרא כיון דבעלמא דחי דס''ד למילף לענין שבת מכיבוד אב ואם דלא דחי וה''א דבשבת לא דחי אע''ג דבעלמא דחי: ניגמר מהכא דלא דחי. משמע דאי איירי בשחיטה ובישול ניחא ותימה דמנא ליה לתנא לאוקמי קרא בשחיטה ובישול לאשמועינן דבעלמא דחי אדרבה נוקמה בלאו דמחמר ונגמר מהכא דבעלמא לא דחי אפילו לאו גרידא וי''ל דדייק תנא מדלא אשמועי' קרא בשאר דברים דליכא אלא לאו גרידא דלא הוה אתי למיטעי וא''ת והיכי נגמר מהכא דלא דחי דלמא שאני הכא דהוי עשה ולא תעשה דהא כתיב (למען ינוח שורך וחמורך וביום השביעי תשבות) (שמות כג) ומש''ה הוא דלא דחי אבל לאו גרידא לעולם נילף מכלאים בציצית דדחי ואר''י דעשה דכיבוד הואיל ועדיף כולי האי דהוקש כבודם לכבוד המקום חשיב עשה דשבת כמאן דליתיה לגמרי והוי כמאן דליכא אלא לאו גרידא וכמו כן עשה דמקדש ועשה דבת כהן עדיפי מעשה דשבת משום מורא ומשום כפרה דבת כהן וא''ת מנלן דלא דחי עשה דכיבוד אפי' לאו גרידא דהא שבת וטומאה והשבת אבדה כולהו עשה ולא תעשה נינהו וי''ל כיון דגלי לן קרא דלא אלימא לן טעמא דהוקש כבודם לכבוד המקום דלידחי א''כ אפילו לאו גרידא לא דחי דמכלאים לא מצי גמיר משום דכיבוד הוי הכשר מצוה: והא תנא בעלמא קאי ולא קפריך. קשה דמשמע דאי איירי בשחיטה ובישול ניחא ליה ואדרבה כ''ש דקשה טפי דהיכי יליף דהיטמא ולא תחזיר דליכא כרת משבת דאיכא כרת וסקילה דנהי דהתם לא דחי הכא דחי אע''ג דאיכא לאו ועשה משום דהוקש כבודם ויש לומר כיון דגלי קרא דגרע מעשה דעלמא דבעלמא דחי לאו שיש בו כרת והאי לא דחי תו לא מהני טעמא דהוקש כבודם לכבוד המקום: שכן הכשר מצוה. פירוש בקונטרס לעולם בשחוט לי בשל לי והא בעלמא דחי מ''מ לא נילף מהכא דלידחי עשה דייבום לאו דאחות אשה משום דאיכא למיפרך שכן הכשר מצוה דאי אפשר לקיים הכיבוד בלא דחיית הלאו אבל גבי ייבום יכול לקיים המצוה בלא דחיית הלאו דאפשר בחליצה וקשה לר''י דאין זה אפשר דאי אסור לייבם משום כרת חליצה נמי לא בעי דכל שאין עולה לייבום אין עולה לחליצה ולקמן בפ''ב (דף כ. ושם) ילפי' מקרא ועוד אמרי' בההיא שמעתא (דף כא.) דלא חשבינן גבי יבום אפשר לקיים שניהם ע''י חליצה משום דחליצה במקום ייבום לאו מצוה היא (ועוד דלקמן לפי האמת דאיכא קרא בכלאים ל''ל קרא כיון דהכשר מצוה דוחה אפי' ל''ת שיש בו כרת) ועוד דמסקינן דבשום מקום אין עשה דוחה ל''ת שיש בו כרת משמע אפילו בהכשר מצוה ולקמן דפריך הכשר מצוה תיפוק לי מהתם דפי' הקונט' תיפוק לי מהתם מכיבוד אב דלא דחי אלא ודאי ההוא דמקדש אתא למימר הא בעלמא דחי אפי' בלא הכשר מצוה ואין זה דיוק דדלמא לגופיה איצטריך משום דמכיבוד ילפינן דבעלמא דחי איצטריך למיכתב גבי מקדש דלא דחי ומיהו הא איכא למימר אף על גב דבעלמא דחי גבי מקדש ה''א דלא דחי כמו בכיבוד דבכל מילי דשבת ה''א דלא דחי ולהכי איצטריך מילה ופסח ותמיד וכן אומר מהרר''י ונראה לר''י וכן פירש רבינו חננאל דבלאו דמחמר מוקי לה ומהכא לא נילף בעלמא דלא לידחי לאו גרידא דמה לכיבוד שכן הכשר מצוה כשמחמר ומטמא ומניח מלהחזיר אבדה כדי להביא גוזלות לאביו בשעת דחיית הלאו אין מאכילו ומלבישו אבל בעלמא דעביד גוף המצוה ילפינן מכלאים בציצית דדחי ואר''י דכיבוד אב אפי' עוסק בגוף מצוה לא דחי דבכל ענין קא פסיק שלא ישמע לו והיינו משום דברוב ענייני כיבוד רגילים להיות על ידי הכשר מצוה קאמר רחמנא דלא דחי בכל ענין והשתא לקמן פריך שפיר הכשר מצוה תיפוק לי מהתם דלא דחי ואם אינו ענין להכשר מצוה תניהו ענין לגוף מצוה: (תוספות)

 רשב"א  לא בלאו דמחמר [וכו'] אלא דקיימא לן דאתי עשה ודחי לא תעשה ליגמר מהכא דלא דחי. ואיכא למידק מ"ש כי מוקמינן ליה בשחוט לי ובשל לי, דייקינן מינה הא בעלמא דחי, וכי מוקמינן ליה בלאו דמחמר דייקינן מיניה איפכא, וללמד על כל התורה להיות כמוהו, ואיכא למימר דכי מוקמינן ליה בשחוט לי ובשל לי, ליכא אלא כדאמר דאי סלקא דעתך דניגמר מיניה בעלמא לאיסורא לישתוק קרא מיניה, דמהיכי תיתי דאתי עשה ודחי לאו חמור שיש בו כרת. ויש מקשים (רמב"ן ד"ה הא) דהא ליתא דדלמא אצטריך דאי לאו דגלי לן רחמנא את שבתותי תשמורו הוה אמינא דדחי כדדחי לאו גרידא דכלאים, דמה לי איסורא זוטא מה לי איסורא אבה, וכדאמרינן לקמן (ז, א) מאי או אינו דקאמר סלקא דעתך אמינא אטו עשה דדחי לא תעשה לאו לא תעשה דחמור מיניה וקא אתי עשה ודחי ליה מה לי חומרא רבה מה לי חומרא זוטא תלמוד לומר לא תבערו. הכי נמי דלמא אצטריך למילף מיניה בכל התורה כולה דלא דחי אלא לא תעשה גרידא ככלאים, הא שיש בו כרת לא. ומתרצים דכל היכא ודאי דליכא אלא חד קרא גמרינן מיניה מה התם לא דחי, בעלמא נמי לא דחי, אבל הכא כי דרשינן מכבוד אב ואם דלא דחי, וכתבי נמי עליה דלא דחי הוו להו כשני כתובים הבאין כאחד ואין מלמדין שלא ידחו, אלא שידחו וללמד על עצמן בלבד באו שלא ידחו. ואם תאמר אם כן מעיקרא מאי קא מבעיא להו שיש בו כרת היכא אשכחן דדחי דאצטריך עליה למיסרא. דלמא כי אצטריך עליה לאגמורי על כל התורה דלא דחי. יש לומר דעליה כיון דאיכא למימר דאתי לגזירה שוה אחרינא כדלקמן (ט, א) לא עבדינן מיניה בנין אב וכדכתבינן לעיל (ה, ב ד"ה מאי) אלא אדרבה הוה גמרינן מציצית דמופנה דדחי, דמה לי איסורא רבה מה לי איסורא זוטא. והשתא נהי דהוה סד"א דאת שבתותי תשמורו ללאו דמבשל הוא דאתא ולומר דלא דחי, דרשינן נמי עליה לכיוצא בו דלא דחי, הא בכל התורה דחי דהוו להן ב' כתובין. ומיהו כי מוקמינן ליה בלאו דמחמר, ודאי איכא למשמע מיניה איפכא, דכיון דאיכא למגמר מציצית דדחי, ואת שבתותי תשמורו לגופיה הוא דאתא משום דאתה ואביך חייבין בכבודי. ואיכא למימר נמי דמואת שבתותי תשמורו לגופיה הוא דאתא משום דאתה ואביך חייבין בכבודי. ואיכא למימר נמי דמואת שבתותי תשמורו גמרינן לכל התורה דלא דחי, וכלאים בציצית לגופיה משום דציצית שקולה כנגד כל המצות, וכיון דאיכא לאקושי להאי, ואיכא לאקושי להאי לחומרא מקשינן לקולא לא מקשינן ולא דחי. ואינו מחוור לי, דכיון דאמרינן דאי לאו את שבתותי תשמורו הוה אמרינן דעליה לא מוכח, ולא עבדינן מיניה בנין אב ואפילו לחומרא, כיון דאיכא למימר דלג"ש הוא דאתא, כי כתיב נמי את שבתותי תשמורו אמאי לא אמרינן דעליה דלמא לגזירה שוה, והוה ליה את שבתותי חד קרא, וליגמר מיניה דעלמא לא דחי, וכלאים בציצית ללאו גרידא הוא דאתא. וכבר הקשתי יותר מזה על סברא זו למעלה. אלא ודאי התירוץ הראשון נכון דאם כן לשתוק קרא מיניה, דההיא סברא דמה לי איסורא רבה מה לי איסורא זוטא, אכתי לא אזלינן בההיא סברא. ותדע לך דאדרבה עיקר שמעתין (לעיל ג, ב) בהא שקלינן וטרינן אימר דאמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה לא תעשה גרידא, לא תעשה שיש בו כרת מי דחי. ואמרינן נמי (לעיל ה, ב) אשכחן דאתי עשה ודחי לא תעשה גרידא, לא תעשה שיש בו כרת היכא אשכחן דאצטריך עליה. ועל סברא זו טרחינן לאשכוחי מנא לן דדחי, אלמא אכתי לא קמה לן ההיא סברא דמה לי איסורא רבה מה לי איסורא זוטא, אלא מאן דאמר אתיא מהבערה הוא סלקא דעתך דתנא דברייתא אית ליה הכין, ומשום דאתי עשה ודחי לא תעשה קאמר, והאי או אינו דקאמר משום דמה לי איסורא זוטא מה לי איסורא רבה כדאיתא להדיא לקמן, דלמאי דסלקא דעתא מעיקרא קא מפרש לה הכין, אבל למאי דדחי רב שימי ברש אשי דתנא בקל וחומר מייתי לה, לא שמעינן מההיא ברייתא ואידחיא לה ההיא סברא לגמרי כנ"ל. אח"כ מצאתי בתוס' (הרא"ש ו, ב ד"ה וטעמא) דאפילו למאן דבעי לאיתוייה מהבערה, לא הוה סליק אדעתיה ההיא סברא דמה לי איסור זוטא כו', ותדע לך מדקאמר אתיא מהבערה משמע דמיתורא דהבערה בא ללמד, דאי לא לימא מה לי איסור זוטא כו'. ולישנא דסוגיין נמי הכי משמע דמיתורא דלא תבערו קא דייק לה מדקאמר טעמא דכתב רחמנא לא תבערו, הא לאו הכי דחי, וקסבר עכשיו דהאי או אינו דברייתא לאו דוקא. ותדע לך דעל כרחך למאי דדחינן לא ר' יוסי היא דאמר הבערה ללאו יצאה, לא מיפרש היא או אינו משום מה לי איסורא זוטא מה לי איסורא רבה. ונגמר מהכא דלא דחי. איכא למידק אדרבה נגמר מהכא דדחי מיהא עשה ולא תעשה, דהא שבת עשה נמי איכא דכתיב תשבות, וטעמא דכתיב את שבתותי תשמורו הא לאו הכי דחי, אלמא בעלמא דחי. ויש לומר דמהתם לא ילפינן לקולא דדלמא משום דהוקש כבודו הוא דאצטריך לגלויי דלא דחי. ולקמן נמי גבי בנין בית המקדש משום חומר מקדש אצטריך נמי. וכיון דבמקום כבוד ובמקום מקדש לא דחי לא תעשה שיש עמו עשה, שמע מינה דבעלמא לא דחי אפילו לאו גרידא ורבינו מורי הרב זצ"ל (רבינו יונה ומובא בריטב"א ה, ב ד"ה כלכם) תירץ דבמחמר ליכא עשה דמסתמא תשבות אינו עשה אלא אאבות מלאכות. ולגמר מהכא דלא דחי. תימה דאפילו תמצא לומר, דבלאו דמחמר לא ילפינן מיניה ללאו גרידא דעלמא, דשאני שבת דעשה ולא תעשה הוא דכתיב וביום השביעי תשבות, והא דאצטריך רחמנא למיסריה משום שהוקש כבוד לכבוד המקום, מהו דתימא לציית ליה קא משמע לן כדאיתא התם במציעא (לב, א) ויש לומר דסבירא לן דאם איתא דבעלמא דחי לאו גרידא, הכא כיון דהוקש כבודו לכבוד המקום דחו אפילו לאו ועשה. והא תנא בעלמא קאי ולא קא פריך. קשיא לי והא ברייתא כל שכן דקשיא ליה, דהא תנא דברייתא ע"כ בלאו דמחמר מוקי ליה, דאי בלאו דמבשל כל שכן דאיכא למיפרך שאני התם דלא תעשה שיש בו כרת הוא. ויש לומר דלטעמיה קא פריך ליה, כלומר בשלמא לדידי אידך תנא פליג ומוקי לה בלאו דמחמר, משום דקס"ד דבעלמא לא אתי עשה ודחי לא תעשה גרידא, וכלאים בציצית דדחימשום דציצית שקולה כנגד כל המצות ולא גמרינן מיניה, אי נמי דצמר ופשתים לא מייתר וכדיוקא דרבא. אבל אנן דקיימא לן בעלמא דדחי, על כרחך ללאו דמבשל הוא דאתא, והאי תנא דיכול תהא כבוד אב ואם דוחה את השבת בלאו דמבשל קאמר. אבל לדידך דמוקמת ליה בלאו דמחמר ולומר דתנאי לא פליגי אם כן ליגמר מהכא דבעלמא לא דחי דהא לאידך תנא על כרחין לא דחי. את שבתותי תשמרו אני ה'. פירוש לישנא דתשמרו קדריש, כלומר, לעולם שבת שמורה שלא תדחה. ולקמן נמי איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו, הכי נמי תשמרו קא דריש. ורש"י ז"ל (לעיל ה, ב ד"ה כולכם) פירש דאני ה' קא דריש. מה להנך שכן הכשר מצוה. פרש"י ז"ל ודאי בבשל לי שחוט לי דשאני התם דאי אפשר לקיום מצות אביו בלא עקירת השבת, אבל הכא הא אפשר דחליץ ואכתי עליה למאי אצטריך למיסרה. ואין פירושו מחוור חדא דאין לשון הכשר אלא מתקן ומכין, כענין שאמרו מכשירי אוכל נפש, הוכשרו בשחיטה. ועוד דע"כ מצינו אשה עולה לחליצה ואינה עולה ליבום דבר תורה, ורבא דאמר הכי בפרק כיצד גבי אסור מצוה ואסור קדושה חולצת ולא מתיבמת, הכא אפשר בחליצה ומקיים עשה ולא תעשה איתותב, דכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה. ועוד דאם כן מילה ופסח ותמיד (לעיל ה, ב) ומיתת ב"ד בשבת דאתינן למידק מינה לקמן (ו, ב) לא תיתי, דמה להנך דאי אפשר קיומן אלא בעקירת השבת. ואף על פי שאפשר למול למחר ואי נמי לדונו למחר, השתא מיהא אי אפשר קיומו של דבר אלא בדחיית השבת והכשר מצוה איכא, ותדע לך דהא בנין בית המקדש אפשר למחר וקרי ליה הכשר מצוה. ועוד הא דאקשינן לקמן גבי בנין בית המקדש הכשר מצוה מהתם נפקא, מאי קושיא ממורא אב גמרינן לכל התורה דדחי היכא דהוי הכשר מצוה, ודמקדש לגופיה אצטריך דאף על גב דהכשר מצוה הוא הכא לא דחי. ומכל מקום בין מורא בין מקדש הכשר מצוה נינהו, הא ביבום דלאו הכשר מצוה הוא לא דחי ולא אצטריך עליה למיסרא. ונראין דברי ר"ח ז"ל שפירש דאלאו דמחמר קאי, כלומר, לעולם בלאו דמחמר, ודקא קשיא לך ליגמר מהכא דלא דחי, שאני הכא דאין בטולו אלא הכשר מצוה בלבד, ובשעה שמבטל הלאו לא מקיים העשה ממש, וכגון שאמר לו אביו לחמר אחר בהמה זו להביא גוזלות או דבר שצריך ליהנות ממנו, ולפיכך כשהוא מחמר אין זה ממשו של כבוד אלא הכשר כבודו, ואף על פי שאמר לו האב חמר אחר הבהמה, לפי שאין עיקר כבוד אלא במה שיש לו בו הנאה, וכדאמרינן בקדושין (לא, ב) איזהו כבוד מאכילו ומשקהו ומלבישו ומנעילו. אבל אמר לו לעשות דבר אין לו בו הנאה של כלום, אין זה כבוד שנצטווה עליה, וכבוד כזה אין בו עשה של תורה שידחה אפילו לאו גרידא. ומה שאמרו יכול אמר לו אביו היטמא, לא לחנם אמר לו שיטמא, דהא לא צריכא קרא, אלא שאמר לו להביא פירות מבית הקברות וכיוצא בזה. וכן אמר לו אל תחזיר כדי שלא יבטל מלהאכילו, וכיוצא בזה קאמר, הא לאו הכי אין צריך לומר שלא ישמע לו. והלכך לא גמרינן מלאו דמחמר ללאוין דעלמא שלא ידחו, דהתם ליכא אלא הכשר מצוה. וכן נמי במחמר דבנין בית המקדש, שאין בו בנין הבית ממש אלא שהוא מכשיר בנין והיינו דאקשינן לקמן הכשר מצוה תיפוק ליה מהתם דלא דחי. (רשב"א)


דף ו - ב

לא משבת אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר על השבת אף מורא האמורה במקדש לא ממקדש אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר על המקדש ואי זו היא מורא מקדש לא יכנס אדם בהר הבית במקלו במנעלו בפונדתו ובאבק שעל גבי רגליו ולא יעשנו קפנדריא ורקיקה מק''ו ואין לי אלא בזמן שבהמ''ק קיים בזמן שאין בהמ''ק קיים מנין ת''ל {ויקרא יט-ל} את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו מה שמירה האמורה בשבת לעולם אף מורא האמורה במקדש לעולם אלא סד''א תיתי מהבערה דתנא דבי רבי ישמעאל {שמות לה-ג} לא תבערו אש בכל מושבותיכם מה ת''ל מה ת''ל אי לרבי יוסי ללאו אי לר' נתן לחלק דתניא הבערה ללאו יצתה דברי ר' יוסי רבי נתן אומר לחלק ואמר רבא תנא מושבות קא קשיא ליה מושבות מה ת''ל מכדי שבת חובת הגוף היא וחובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בח''ל מושבות דכתב רחמנא בשבת למה לי משום רבי ישמעאל אמר תלמיד אחד לפי שנאמר {דברים כא-כב} וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת שומע אני בין בחול בין בשבת ומה אני מקיים {שמות לא-יד} מחלליה מות יומת בשאר מלאכות חוץ ממיתת ב''ד או אינו אלא אפילו מיתת ב''ד ומה אני מקיים והומת בחול ולא בשבת או אינו אלא אפילו בשבת ת''ל לא תבערו אש בכל מושבותיכם ולהלן הוא אומר {במדבר לה-כט} והיו אלה לכם לחוקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם מה מושבות האמורים להלן בב''ד אף מושבות האמורים כאן בב''ד ואמר רחמנא לא תבערו מאי לאו רבי נתן היא דאמר לחלק יצתה וטעמא דכתב רחמנא לא תבערו הא לאו הכי דחי לא רבי יוסי ותיהוי נמי ר' יוסי אימר דאמר רבי יוסי הבערה ללאו יצתה הבערה גרידתא הבערה דב''ד בישול פתילה הוא וא''ר ששת מה לי בישול פתילה מה לי בישול סמנין אמר רב שימי בר אשי האי תנא לא משום דאתי עשה ודחי ל''ת אלא משום דמייתי מק''ו וה''ק מה אני מקיים מחלליה מות יומת בשאר מלאכות חוץ ממיתת ב''ד אבל מיתת ב''ד דחיא שבת מק''ו

 רש"י  לא משבת אתה מתיירא. דלא כתיב ביה מורא: פונדתו. ארנקי שאוזר בו מתניו: קפנדריא. לקצר הילוכו שלא להקיף ויכנס בפתח זה ויצא בשכנגדו ולא לשם עבודה אלא לעשות צרכיו: מק''ו. מפרש בברכות בפ' הרואה (דף סב:) מכי אין לבא אל שער המלך בלבוש שק שאינו מאוס ק''ו לרוק שהוא מאוס לפני הקב''ה: מה ת''ל. והלא כבר נאמר לא תעשה כל מלאכה: ללאו יצאתה. לומר שאין חייבין עליה כרת וסקילה אלא לאו בעלמא: לחלק. שלא תאמר אינו חייב סקילה עד שיחלל שבת בכל מלאכות לכך יצתה הבערה מן הכלל לחלק מה הבערה מיוחדת שהיא אב מלאכה וחייב עליה כרת וסקילה בפני עצמה אף כל שהוא אב מלאכה כו': ה''ג ואמר רבא כו': מושבותיכם. בכל מקום שאתם יושבים אפילו בחוצה לארץ: חובת הגוף היא. ואינה תלויה בקרקע ככלאים וערלה ותרומות ומעשרות: או אינו כו'. לקמן מפרש: והיו אלה לכם. גבי מיתת ב''ד כתיב בפרשת רוצחים: ה''ג מה מושבות האמורים להלן במיתת ב''ד הכתוב מדבר אף כאן כו': מאי לאו ר' נתן היא. דאמר הבערה אב מלאכה היא ובכרת ואפ''ה אי לאו דאשמועינן ה''א אתי עשה דוהומת ודחי ליה: פתילה. של אבר מתיך וזורקה לתוך פיו ויורדת לתוך מעיו והאי בישול גמור הוא ואב מלאכה הוא דממשכן ילפינן ובישול סמנין היה במלאכת המשכן לצבע תכלת ותולעת שני: אמר רב שימי האי תנא. דאיצטריך דנסיב לה קרא למיסר מיתת בית דין בשבת לאו משום דאי לא דאשמועינן ה''א דחיא משום טעמא דעשה דחי אלא משום דהוה מייתי ליה בקל וחומר דדחי שבת: (רש"י)

 תוספות  יכול יתיירא אדם מבית המקדש. גבי אביו לא הוצרך לומר כן דפשיטא שלא ישתחוה לו לשם אלהות אבל גבי המקדש איצטריך משום דהוי דבר שבקדושה א''נ גבי אביו שייך מורא שלא יכעיסנו אבל במקדש אין יכול למצוא אלא בדוחק כמו שמפרש והולך: מושבות דכתב רחמנא למה לי. והא דדרשינן בפ''ק דשבת (דף כ.) בכל מושבות אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר במדורת בית המוקד היינו משום דהוי ליה למכתב מושבות וכתיב מושבותיכם ומדלא כתיב לא תבערו לכם וכתב מושבות משמע דאתא לכדהכא ובסוף פ''ק דקידושין (דף לז: ושם) דקאמר מושבות דכתב רחמנא גבי שבת ל''ל סד''א הואיל ובענין דמועדות כתיב ליבעי בה קידוש ב''ד כמועדות לא מדלא תבערו אש בכל מושבותיכם קדריש אלא מקרא אחרינא דאמור אל הכהנים דכתיב שבת היא לה' בכל מושבותיכם דההוא קרא בענינא דמועד כתיב: או אינו אלא אפילו בשבת. משום מה לי חומרא רבה מה לי חומרא זוטא הקשה ה''ר יהודה כהן היכא בעי לאוקמי רבי ישמעאל כר' יוסי דאמר הבערה ללאו יצתה והא בפ''ק דשבת (דף יב: ושם) אמר דרבי ישמעאל קרא והטה ואמר לכשיבנה בהמ''ק אביא חטאת שמנה אלמא דבהבערה יש כרת ועוד קשה דנהי נמי רבי יוסי היא מ''מ אי לאו לא תבערו הוי אמינא דמיתת ב''ד נמי דחיא שבת משום מה לי חומרא רבה כו' אע''ג דנטילת נשמה אב מלאכה הוא וא''כ כי כתב לא תבערו אצטריך נמי עליה באחות אשה דליכא סקילה דלא נימא מה לי חומרא כו' וי''ל דבלא''ה פריך שפיר טפי: טעמא דכתב רחמנא לא תבערו הא לאו הכי דחי. בסמוך מוכח דלא בעי למימר השתא מדאיצטריך לא תבערו לאסור מכלל דבעלמא דחי דמפרש דאי לאו לא תבערו ה''א דלידחי כמו בכלאים בציצית דמה לי חומרא רבה ומה לי חומרא זוטא ואיצטריך לא תבערו לגופיה וא''ת וכיון דלגופיה איצטריך אדרבה נילף מהכא דלא דחי דלא אמרינן מה לי חומרא רבה מה לי כו' וי''ל דלא מצי למילף אלא לאו שיש בו מיתה כמו בשבת דאיכא סקילה אבל לאו שיש בו כרת גרידא התם אמרינן מה לי חומרא רבה מה לי חומרא זוטא וה''א דדחי לאו דכרת כמו אחות אשה ולא לאו דמיתה כמו כלתו וחמותו דלהכי לא הוה מקשינן להו אהדדי א''נ השתא נמי מדאצטריך כדלעיל ואין חושש על או אינו וכל סוגיא זו לא אתיא כר''ש דלר''ש איצטריך לא תבערו לאשמועינן דמקלקל בהבערה חייב דמדאסר רחמנא הבערת שריפת בת כהן נפקא ליה בפרק האורג (שבת דף קו. ושם) אלא הך סוגיא אתיא כרבי יהודה דחשיב תיקון תקוני גברא כמו מילה וקריעה על מת ורבי יוסי ורבי נתן נמי דלא כר''ש דלדידיה ליכא למידרש ללאו ולחלק כיון דאצטריך למקלקל בהבערה ור''ש נפקא ליה לחלק מהיכא דנפקא ליה לשמואל בפ' כלל גדול (שם דף ע.) ועוד אר''י דאי ללמוד על מקלקל בהבערה לחוד קאתי הוה ליה לאשמועינן במקום שאין מצוה בהבערה וא''ת והיכי דרשינן ללאו או לחלק כיון דאיצטריך לא תבערו למיתת ב''ד דלא דחי שבת וי''ל דדרשינן מדכתיב הבערה דאי למיתת ב''ד לחוד אתא ה''ל למכתב לא תעשו מלאכה בכל מושבותיכם. וא''ת נהי דהבערה דבישול פתילה לא דחיא שבת דהוי הכשר מצוה רציחה עצמה כשנתבשלה הפתילה מאתמול או חנק וסייף תדחה שבת מטעם מה לי חומרא רבה מה לי חומרא זוטא ומיהו למאי דיליף מק''ו ע''כ לא אתי לא תבערו אלא לרציחה עצמה דהק''ו עצמו הוא על הרציחה דעל הרציחה כתיב מעם מזבחי תקחנו ולא תבערו אתא לאפוקי הק''ו (וי''ל כיון דגלי לן דלא אמרינן מה לי חומרא רבה מה לי חומרא זוטא בהכשר מצוה ה''ה במצוה עצמה לא אמרינן א''נ (אפילו) הכשר מצוה נפקא לן מדלעיל ואם אינו ענין לפתילה תנהו ענין לרציחה עצמה ע''כ) וי''ל דבכל דוכתין משוינן מכשירי מצוה שאי אפשר לעשותה מע''ש כמצוה עצמה כדתנן בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת דף קל. ושם) אם לא הביא ובפסחים פ' אלו דברים (דף סט:) כלל אמר רבי עקיבא כו' והכא באי אפשר לעשות הפתילה מע''ש מדאצטריך קרא למעוטי.: לא רבי יוסי. ואו אינו דקאמר משום דשבת עשה ול''ת (וה''ק או אינו אלא אפי' מיתת ב''ד) א''נ משום דשאני לאוי דשבת דחמירי: (תוספות)

 רשב"א  לא ר' יוסי היא. והשתא הוה מצי לאקשויי וליגמר מהכא דלא דחי כדלעיל, אלא דעדיפא מינה קאמר ליה, דאי הוה מקשי ליה הכא הוה מתרץ ליה כדלעיל שאני הכא דהכשר מצוה הוא דהבערה נמי אינה גופא של רציחה, ומיהו איכא למידק היכי הוה סלקא דעתא דמשום דאתי עשה ודחי לא תעשה הוא, והא קיימא לן (ביצה ח, ב) דכי אמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה הני מילי כגון מילה בצרעת וכלאים בציצית דבשעה דעבר אלאו מקיים עשה, אבל הכא הא קא מבשל ועבר אלו קודם למיתת ב"ד. ויש לומר דהכא נמי הוי ליה למיפרך הכי, אלא דעדיפא מינה אמר ליה. ויש אומרים (רמב"ן ד"ה לא, ועי' ריטב"א בשם ר"ח) דהכא נמי איכא למימר כגון שהיתה פתילה של אבר בידו ופותח פיו ונותן את האור תחת הפתילה והיא נתכת לתוך פיו, וכן בהבערה, נמצא שהבערה ובשול וקיום מיתת ב"ד באין כאחד. ולא מסתבר שאי אפשר שלא תהא הבערה ובשול הפתילה קודם בזמן, שאין הפתילה נתכת אלא אחר ההבערה זמן אחר. וכן בישול הפתילה על כל פנים קודמת בזמן לירידתה לתוך פיו, ואינו דומה לכלאים בציצית שאי אפשר לאחד מהן להיות קודם בזמן לחברו, וכן מילה בצרעת. (רשב"א)


דף ז - א

ומה עבודה שהיא חמורה ודוחה שבת רציחה דוחה אותה שנאמר {שמות כא-יד} מעם מזבחי תקחנו למות שבת שנדחת מפני עבודה אינו דין שתהא רציחה דוחה אותה ומאי או אינו דקאמר ה''ק קבורת מת מצוה תוכיח שדוחה את העבודה ואין דוחה את השבת הדר אמר קבורת מת מצוה תדחה שבת מק''ו ומה עבודה שהיא דוחה שבת קבורת מת מצוה דוחה אותה מולאחותו שבת שנדחה מפני עבודה אינו דין שתהא קבורת מת מצוה דוחה אותה ת''ל {שמות לה-ג} לא תבערו ולמאי דסליק אדעתיה מעיקרא דאתי עשה ודחי ל''ת מאי או אינו דקאמר ה''ק מה אני מקיים {שמות לא-יד} מחלליה מות יומת בשאר מלאכות חוץ ממיתת ב''ד אבל מיתת ב''ד דחי שבת דאתי עשה ודחי ל''ת הדר אמר אימר דאמרינן דאתי עשה ודחי לא תעשה לא תעשה גרידא ל''ת שיש בו כרת מי שמעת ליה דדחי הדר אמר אטו עשה דוחה את ל''ת לאו לא תעשה חמור מיניה וקאתי עשה ודחי ליה מה לי חומרא זוטא ומה לי חומרא רבה ת''ל לא תבערו אלא [איצטריך] סד''א תיהוי האי אשת אח דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא דתניא דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל וכו' כיצד {ויקרא ז-כ} והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וטומאתו עליו והלא שלמים בכלל קדשים היו ולמה יצאו להקיש אליהן ולומר לך מה שלמים מיוחדים קדשי מזבח אף כל קדשי מזבח יצאו קדשי בדק הבית הכא נמי הא אשת אח בכלל כל העריות היתה ולמה יצתה להקיש אליה ולומר לך מה אשת אח שריא אף כל עריות נמי שריין מי דמי התם כלל באיסור ופרט באיסור הכא כלל באיסור ופרט בהיתר הא לא דמי אלא לדבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש שאי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו לך הכתוב בפירוש דתניא דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש אי אתה רשאי להחזירו לכללו עד שיחזירנו לך הכתוב בפירוש כיצד {ויקרא יד-יג} ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה במקום הקדש כי כחטאת האשם הוא לכהן שאין ת''ל כחטאת האשם ומה ת''ל כחטאת האשם לפי שיצא אשם מצורע לידון בדבר החדש בבהן יד ובהן רגל הימנית יכול לא יהא טעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח

 רש"י  רציחה דוחה אותה. שאם היה רוצח כהן ורוצה לעבוד עבודה ב''ד שולחים ומביאין אותו למות אלא א''כ היה על גגו של מזבח ועבודה בידו: שנאמר מעם מזבחי תקחנו למות. ולא מעל מזבחי: ומאי או אינו דקאמר. הואיל ומקל וחומר אתיא דדחיא היכי מצינו למימר או אינו אלא אפי' מיתת ב''ד לא דחיא: קבורת מת מצוה דחיא עבודה. מולאחותו בפ''ק דמגילה (דף ג:) ואינו דוחה את השבת אף אני אביא רציחה דאף על פי שדוחה עבודה לא תדחה שבת והאי דהדר אמר או אינו אלא אפילו בשבת הכי הדר ואמר קבורת מת מצוה גופה תדחה שבת כו': ולמאי דסליק אדעתיה למימר מעיקרא. דהאי דאיצטריך ליה קרא משום דאי לא כתביה ה''א אתי עשה ודחי לא תעשה: מאי או אינו. היכי מצי למימר או אינו דלא דחי במאי תיתי לן דלא תדחה: אימור דאמרינן כו'. היינו דהדר ואמר או אינו אלא אפי' במיתת ב''ד לא תדחי לאו דשבת שהרי יש בו כרת: הדר אמר אטו עשה דדחי וכו'. היינו דהדר ואמר או אינו אלא אפילו בשבת: לאו לא תעשה חמור מיניה. שהרי לוקין עליו: אלא סלקא דעתך. לעיל קאי דאוקימנא דהא דאיצטריך לא תבערו משום דאי לא כתב רחמנא הוה מייתינן בק''ו ולאו משום דאתי עשה ודחי ל''ת דכרת ועליה למה לי אלא סד''א כו': שהיה בכלל. כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו כלל בכל העריות כרת: ויצא מן הכלל ללמד. שאם אין לה בנים תתייבם: בכלל כל הקדשים היו. שכבר כלל כרת בכולן כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו וגו': ולמה יצאו. בפסוק זה שני: יצאו קדשי בדק הבית. שאם אכלן בטומאת הגוף פטור: למה יצתה. יבמה יבא עליה: מי דמי התם כלל באיסור וכו'. איכא למיתני למה יצתה: הכא פרט בהיתר וכלל באיסור. ולאו להך דרשא דמי דהא בדבר החדש יצא לידון: אלא. להך דרשא דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש: אי אתה יכול להחזירו. ולהשוותו לכללו ולא להשוות כללו לו: עד שיחזירנו לך הכתוב. הילכך בלאו עליה נמי לא אתי לן שאר עריות לייבום: ושחט את הכבש. באשם מצורע כתי': כי כחטאת האשם הוא. כדין החטאת כך דין אשם זה: שאין ת''ל כחטאת. דהא אשם זה אם לשחיטה בצפון הלא כבר נאמר בו ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואם למתן דמים ואכילתו הרי הוא ככל אשמות בכלל זאת תורת האשם בצו את אהרן: לפי שיצא אשם מצורע. מכלל שאר אשמות: לידון בדבר החדש. שאינו בשאר אשמות בבהן יד ובבהן רגל והואיל ויצא מכללו יכול לא יהא טעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח ת''ל כו': (רש"י)

 תוספות  ומה עבודה שהיא חמורה ודוחה שבת רציחה דוחה אותה. הקשה הר''ר יעקב דאורלינ''ש נימא דיו מה רציחה אינו דוחה עבודה אלא בשב ואל תעשה שבת נמי לא תדחה אלא בשב ואל תעשה וי''ל דאתיא כרבי טרפון דאמר (ב''ק כה.) היכא דמיפרך ק''ו לא אמרינן דיו והא דאמר ליה ריש לקיש לר' יוחנן בפ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לה.) ותהא קבורת מת מצוה דוחה שבת מקל וחומר לא משום דסבר כר''ט אלא לא מסיק אדעתיה לחלק בין קום עשה לשב ואל תעשה כי היכי דלא מסיק אדעתיה הש''ס בפ' מי שמתו (ברכות דף כ. ושם) ורבי יוחנן דלא מהדר ליה דיו משום דמהדר ליה שפיר טפי רציחה תוכיח דאפילו לרבי טרפון ליכא ק''ו ועוד נראה לומר דהכא דיינין הכי ומה עבודה דקילא דחיא שבת רציחה וקבורת מת מצוה דחמירא לא כל שכן ובמה הם חמורים דעבודה נדחית מפניהם ובפ' כיצד הרגל (ב''ק דף כה. ושם) דאמרו רבנן לר''ט דיו ולא דיינין ומה שן ורגל דקילי חייבים ברשות הניזק נזק שלם קרן לא כ''ש משום דאי נעביד קל וחומר הכי איכא למפרך טובא דאיכא בשן ורגל וליכא בקרן כגון יש הנאה להזיקן: שנאמר מעם מזבחי. ואפי' אם אין שם כהן אחר ראוי לעבודה שהעבודה נדחית וא''ת ודלמא התם לאו משום דרציחה דחיא עבודה אלא משום דגברא הוא דלא חזי כדאמרי' (ברכות דף לב:) כהן שהרג נפש לא ישא את כפיו שנאמר ידיכם דמים מלאו וכ''ש עבודה וי''ל דע''כ חזי דאין מחלל עבודה דמעם מזבחי ולא מעל מזבחי ולא ישא את כפיו חומרא בעלמא הוא ועוד דוקא לא ישא את כפיו לפי שהרגו בידו ואין קטיגור נעשה סניגור וכדכתיב בההוא קרא ובפרישכם כפיכם: תלמוד לומר לא תבערו. וא''ת אמאי איצטריך בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לו.) מזבחי המיוחד לי למילף דרציחה דוחה . אפילו קרבן צבור תיפוק ליה מדאיצטריך לא תבערו לאפוקי מק''ו ש''מ דרציחה דוחה אפי' קרבן צבור דדחי שבת דאי קרבן יחיד א''כ ליכא קל וחומר וי''ל דאי לאו דכתיב מזבחי לא הוה מוקמינן קרא מסברא בקרבן צבור דכדי לדרוש לא תבערו לאפוקי מק''ו אלא הוה מוקמינן קרא בקרבן יחיד ולא תבערו הוה דרשינן ע''כ לשום דרשא אחריתי. א''נ השתא דכתב לא תבערו הוה מוקמינן קרא בקרבן יחיד מק''ו דאביי דאמר בפ' אחד דיני ממונות (שם דף לה:) השתא דאמרת אין רציחה דוחה שבת אין רציחה דוחה עבודה מק''ו ומה שבת שנדחית מפני עבודה אין רציחה דוחה אותה כו': לפי שיצא אשם מצורע לידון בדבר החדש. מה שחטאת מצורע טעונה נסכים ושאר חטאות אין טעונות לא חשיב דבר חדש ואין קרוי דבר חדש אלא כשסותר כללו כי הכא דשאר אשמות טעונות כל הדם לגבי מזבח ואשם מצורע נותן ממנו לבהונות וכגון אשת אח שנאסרו כל העריות וזו הותרה שסותר כללו אבל מה שחטאת מצורע טעונה נסכים אין סותר את כללו וא''ת ולמ''ד בריש איזהו מקומן (זבחים דף מט:) דכללו גמר מיניה יהיו כל אשמות טעונות מתן בהונות ולילפו נמי כולהו עריות מאשת אח וי''ל דלא גמר מיניה אלא דבר דלא חדש בו כגון שחיטת צפון לעכב אבל לענין חידוש לא גמר מיניה כדפרש''י התם דאם כן היה יוצא לידון בדבר החדש כיוצא בו ללמד על הכלל כולו [ואין זה חידוש]: (תוספות)

 רשב"א  ותהא קבורת מת מצוה דוחה כו' ת"ל לא תבערו. כלומר, כיון דגלי לן קרא דרציחה אינו דוחה, תו לא אתיא קבורת מת מצוה מק"ו, דהא איפריך ליה מרציחה דאינה דוחה. וא"ת היכי ילפינן מלא תבערו רציחה עצמה, דשאני הבערה דאינה אלא מכשירי מצוה, אבל סקילה או סייף תדחה את השבת. ויש לומר דכיון דגלי רחמנא דלא אמרינן מה לי חומרא זוטא מה לי חומרא רבה תו לא דחי אפילו רציחה עצמה את השבת. ולמאן דיליף מקל וחומר על כרחין לא אתא לא תבערו אלא לאפוקי מקל וחומר, וכיון שכן על כרחין האי לא תבערו לרציחה עצמה אתא, דלגבי רציחה הוא דכתיב מעם מזבחי תקחנו למות ואתא לאפוקי מהאי קל וחומר. (רשב"א)


דף ז - ב

תלמוד לומר {ויקרא יד-יג} כי כחטאת האשם הוא מה חטאת טעונה מתן דמים ואימורים לגבי מזבח אף אשם טעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח ואי לא אהדריה קרא ה''א למאי דנפק נפק ולמאי דלא נפק לא נפק ה''נ ה''א אשת אח דאישתרא אישתראי שאר עריות לא אלא סד''א תיתי במה מצינו מאשת אח מה אשת אח מייבמה אף אחות אשה תתייבם מי דמי התם חד איסורא הכא תרי איסורי מהו דתימא הואיל ואישתרי אישתרי ומנא תימרא דאמרינן הואיל ואישתרי אישתרי דתניא מצורע שחל שמיני שלו בערב הפסח וראה קרי בו ביום וטבל אמרו חכמים אע''פ שאין טבול יום אחר נכנס זה נכנס מוטב שיבא עשה שיש בו כרת וידחה עשה שאין בו כרת ואמר ר' יוחנן דבר תורה אפי' עשה לית ביה שנאמר {דברי הימים ב כ-ה} ויעמוד יהושפט בקהל יהודה לפני החצר החדשה מאי חצר החדשה אמר (ר' יוחנן) שחדשו בה דברים ואמרו טבול יום לא יכנס למחנה לויה ואמר עולא מה טעם הואיל והותר לצרעתו הותר לקרויו מי דמי לדעולא

 רש"י  תרי איסורי. אשת אח ואחות אשה: הואיל ואישתרי. איסור אשת אח שהיה עליה כשמת אחיו בלא בנים אישתרי נמי איסור אחות אשה: שמיני שלו. שהוא יום הבאת קרבנותיו וצריך לבא בהר הבית ולעמוד בשער נקנור ולהכניס ידיו לעזרה ליתן מן הדם לבהונות: וראה קרי. להכי נקט קרי ולא טומאת שרץ ונבלה דטמא שרץ ואפי' טמא מת נכנסין להר הבית כדמפרש באלו דברים (פסחים דף סז.) שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו ושערי נקנור לא נתקדשו בקדושת עזרה כדאמרינן בכיצד צולין (שם דף פה:) והרי הן כהר הבית ויכול טמא מת ליכנס לשם אבל בעל קרי משתלח חוץ לשני מחנות כזב כדמפרש באלו דברים זב וכל זב לרבות בעל קרי: וטבל. לקרויו: אע''פ. דטבול יום אחר דקרי אינו נכנס להר הבית דכל טבול יום הרי הוא בטומאה עדיין לתרומה ולקדשים ולמקדש: זה. יבא להר הבית ויכניס ידיו לבהונות ויטהר לאכול פסחו לערב: שיבא עשה דפסח שיש בו כרת. דאם לא יכניס ידיו לבהונות לא יטהר לאכול פסחו לערב: וידחה עשה. דוישלחו מן המחנה שאין בו כרת שאין ענוש כרת אלא על ביאת עזרה וזה לא יכנס לעזרה אלא לשערי ניקנור שלא נתקדשו ויכניס ידיו לבהונות ויטהר מצרעתו וישלח פסחו לעזרה לשחוט ולערב יערב שמשו ויטהר מקרויו: ויעמוד יהושפט. אותו היום נטהרו ישראל מטומאה שבידיהם בדברי הימים: למחנה לויה. להר הבית: ואמר עולא. במסכת זבחים (דף לב:) דאמר עולא ביאה במקצת שמה ביאה ואותיבניה מהא דקתני זה נכנס ומכניס ידו לבהונות ואי אמרת ביאה במקצת שמה ביאה נהי נמי דנכנס להר הבית משום דעשה שאין בו כרת הוא לבהונות היכי מצי מעייל ידיה אידי ואידי עשה שיש בו כרת הוא דקיימא לן במנחות בהקומץ רבה (דף כז:) מחוסר כפורים שנכנס למקדש ענוש כרת ואין צריך לומר טבול יום ושאר כל הטמאים ושני עולא שאני מצורע הואיל והותרה לו ביאה במקצת לצרעתו שהרי עדיין מחוסר כפורים הוא ובכרת והותרה לו מן התורה ביאה זו במקצת הותר נמי לקרויו אלמא הואיל ואישתראי חד איסורא אישתראי נמי אידך דהוה גביה: (רש"י)

 תוספות  ת''ל כי כחטאת האשם הוא. והשתא לא צריך קרא דושחט את הכבש דכולה מילתא מיניה גמר מהיקשא ובריש איזהו מקומן (זבחים דף מט.) מוקי ליה לעכב: למאי דנפק נפק. דהיינו מתן בהונות ושחיטת צפון שכתוב בהדיא ולמאי דלא נפק כגון מתן דמים ואימורים לא נפק ולא יהיה בו מתן דמים ואימורים עד שיכתב בהדיא: וראה קרי בו ביום וטבל. פירש בקונטרס דלהכי נקט קרי ולא טמא שרץ ונבילה דטמא שרץ ואפי' טמא מת נכנסים במחנה לויה כדאמר בפר' אלו דברים (פסחים דף סז.) דאפי' מת עצמו נכנס שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו עמו במחיצתו ואין נראה לר''י דהא דאמר וידחה עשה שאין בו כרת היינו עשה דרבנן [כדמפרש ר' יוחנן וטמא מת אין נכנס בחיל נמי מדרבנן] כדתנן במסכת כלים (פ''א מ''ח) החיל מקודש הימנו שאין עובדי כוכבים וטמאי מתים נכנסים לשם עזרת נשים מקודשת הימנו שאין טבול יום נכנס לשם ובכל טבול יום איירי בין דבעל קרי בין דטמא מת שרץ ונבילה דקא איירי בהו התם לעיל ואר''י דנקט בעל קרי לרבותא דאע''ג דאשתלח חוץ לב' מחנות התירו לו חכמים ליכנס דבמקום כרת לא העמידו דבריהם וא''ת בפ' היה נוטל (סוטה דף כ: ושם) דקתני גבי סוטה והם אומרים הוציאוה הוציאוה שלא תטמא העזרה ופריך מהא דאפילו מת עצמו שרי ומאי קושיא והא מדרבנן אסור ותירץ ר''ת שלא גזרו אלא שלא יכנס אבל אם הוא כבר שם לא גזרו עליו שיצא כיון דמדאורייתא שרי ליכנס שם ודקדק מהא דאמרינן בפרק הנשרפים (סנהדרין דף פא:) כהן ששימש בטומאה אחיו הכהנים מוציאין אותו חוץ לעזרה ומפצעין מוחו בגיזרין משמע דאין מוציאין אלא מחוץ לעזרה שהוא מחנה שכינה וממיתין אותו בעזרת נשים כיון שכבר היה שם ור''י מפרש דבסוטה דייק מדקתני הוציאוה הוציאוה תרי זימני דאי לאו דהוי איסור דאורייתא לא היו ממהרין כל כך ואין להאריך כאן: זה נכנס. שהיה צריך לבא להר הבית לעמוד בשער נקנור ולהכניס ידיו לעזרה וליתן לו מן הדם בבהונות ושערי נקנור לא נתקדשו כדאמרינן בכיצד צולין (פסחים דף פה: ושם) שכל השערים נתקדשו חוץ משערי נקנור ששם מצורע עומד ומכניס ידיו לבהונות וא''ת למה נמנעו בשביל כך מלקדשם יעמוד בעזרת נשים ויכניס ידיו לשער נקנור ופירש ריב''ן דאין זה לפני ה' דלא הוי באויר העזרה ואין נראה דאי הוה קדוש כקדושת העזרה הוי שפיר לפני ה' ואומר רבינו תם דעשוי בשביל תקנת מצורעים שיעמדו שם שיגין עליהם השער בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים: מוטב יבא עשה שיש בו כרת כו'. לאו מילתא דפסיקא היא דיש מקומות שהעמידו דבריהם במקום כרת כדאמרינן בפסחים בפרק האשה (דף צב.) אלא כאן לא היה נראה לחכמים להחמיר: רבי יוחנן אמר דבר תורה אפילו עשה אין בו. רבי יוחנן לא אתא לפלוגי אברייתא דלאו תנא הוא כדמוכח בפרק קמא דכתובות (דף ח.) דמשני ארב תנא הוא ופליג ולא בעי לשנויי הכי לר' יוחנן אע''ג דיש לדחות דר' יוחנן כמתני' דכלים (פ''א מ''ח) דתנן עזרת נשים מקודשת הימנו שאין טבול יום נכנס לשם אבל בהר הבית וחיל שרי והיינו מדרבנן דאי מדאורייתא אסור ליכנס במחנה לויה אם כן בהר הבית נמי ליתסר דמפתח הר הבית עד שער נקנור מחנה לויה כדתניא בתוספתא ובספרי מכל מקום אין נראה דפליגי ברייתא דהכא אמתני' דכלים אלא רבי יוחנן לפרושי ברייתא אתא דעשה דקתני לאו דוקא ולאו משום דסבר רבי יוחנן טבול יום דזב לאו כזב דמי דהא רבא אית ליה דרבי יוחנן בסוף האשה (פסחים צב.) ורבא אית ליה בפ''ב דכריתות (דף י.) דמחוסר כפורים דזב כזב דמי אלא דוקא לענין פסח הבא בטומאה דלא יאכלו ממנו זבין וזבות ונדות ויולדות קאמר דכזב דמי להכי מייתי לה בכריתות אבל לענין ביאת מקדש לאו כזב דמי וניחא השתא בריש פ''ב דזבחים (דף יז:) מסיק לכ''ע דמחוסר כפורים דזב כזב דמי ובפרק ג' מינים (נזיר דף מה.) מסיק דאפילו טבול יום דזב לאו כזב דמי אלא ההיא דזבחים לענין פסח הבא בטומאה וההיא דנזיר לענין ביאת מקדש והא דמשמע בההיא סוגיא דג' מינים דאפילו נאמר טבול יום דזב לאו כזב דמי אסור ליכנס למחנה לויה ומקרא דריש התם אר''י דהתם בזב בעל ג' ראיות דאיכא תרתי שהוא טבול יום ומחוסר כפורים ואע''ג דבשמעתין נמי בראה קרי בו ביום דהוי טבול יום ומחוסר כפורים שרי מדאורייתא היינו משום דאינו על טומאה אחת אלא על טבול יום משום קריו ומחוסר כפורים משום צרעתו: [וע''ע תוספות זבחים לב: ד''ה ור''י]: שחדשו בה דברים ואמרו טבול יום אל יכנס למחנה לויה. וא''ת מנא ליה שחדשו מטבול יום דלמא חדשו מטמא מת עצמו ויש לומר דמשמע ליה שלא חדשו אלא על החצר וחצר היינו עזרת נשים כדמוכח ביחזקאל (מד) ואילו טמא מת אסור אפי' בחיל: ואמר עולא מה טעם כו'. פירוש כיון דביאה במקצת שמה ביאה מה טעם התירו חכמים להכניס ידיו לבהונות ואם תאמר וכיון דשמה ביאה ואפילו הכי שרי מקצתו משום דאי אפשר בענין אחר א''כ כולו נמי לישתרי וי''ל דלא ניחא שידחה ביאת כולו דכתיב בהדיא ואל המקדש לא תבא אבל ביאה במקצת לא כתיב בהדיא אלא מהיקשא גמר לה עולא התם מה נגיעה במקצת שמה נגיעה אף ביאה במקצת כו' ועוד יש לומר כיון דאפשר על ידי ביאה במקצת אם יכנס כולו חייב מידי דהוה אהיה לו דרך קצרה ובא לו בארוכה: (תוספות)

 רשב"א  ה"א אשת אח דאישתרי אישתרי שאר כל העריות לא. ואם תאמר והא איכא מאן דאמר בזבחים (מט, ב) דאיהו לא גמר מכלליה אבל כלליה גמר מינה. פירש רש"י ז"ל בזבחים (שם ד"ה אבל) דאפילו למאן דאית ליה הכי לאו דבר חדש גמר כלליה מיניה, דאם כן אין כאן דבר חדש. ועוד דאם כן ליכא מידי בין דבר שיצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו ובין דבר שיצא לידון בדבר חדש, אלא ודאי אין כללו למד ממנו אלא שחיטת צפון שאינו דבר חדש. אלא סלקא דעתך אמינא תיתי במה מצינו מאשת אח. הקשה הר"א אב"ד ז"ל והיכי אתיא במה מצינו, והא אמרינן (לעיל ז, א) דדמי לדבר שהיה בכלל לידון בדבר חדש שאי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב בפירוש. ותירץ דכד מעיינת בה לא דמיא לדבר שהיה בכלל ויצא לדון בדבר חדש, והא דלעיל דחייא בעלמא היא, כלומר, אי דמיא אדרבא להא דמיא, ומיהו אפילו להא לא דמיא. ופירש הרמב"ן נר"ו (בד"ה אלא) פירוש לפירושו דדבר שיצא לידון בדבר חדש הוא ואי אתה יכול להחזירו לכללו וללמדו מכללו, אבל כללו ודאי למד ממנו במה מצינו, והא דלא ילפי שאר אשמות מאשם מצורע לדונן בבהונות ובאזן ימיני, משום דאיכא למימר שזה מכשיר והללו מכפרים. אי נמי משום דמיעוטא כתיב בהו זאת תורת האשם ולא בהונות. ולא ירדתי לסוף דעת רבינו נר"ו, דאדרבה אם איתא דכללו גמר מיניה, א"כ היאך כתב הרב דכד מעיינת בה לא דמיא ליצא לידון בדבר חדש, אדרבה לגמרי דמיא ליה. ועוד היאך אפשר שדחה התלמוד אי דמיא להא דמיא והוה אמינא אשת אחח דאישתרי אישתרי שאר עריות לא, והוצרך לחזור מכח קושיא ולדון מצד אחר במה מצינו וגם זה לא עמד, אדרבה הוה לן למימר לעולם היא הנותנת ודאי ליצא לידון בדבר חדש דמיא לגמרי', וכלהו עריות גמרי מאשת אח, ומשום הכי אצטריך עליה למיסרה. ומצאתי בנמוקי מורי הר' החסיד ז"ל (רבינו יונה) דלא דמיא לדבר שיצא לידון בדבר חדש, כיון דאי אפשר ליבם בלא אשת אח וגם [זה] צל"ע. ומנא לן דאמרינן הואיל ואשתרי אשתרי. ואף על גב דאמרינן לעיל מה ליא איסורא רבה מה לי איסורא זוטא, שאני הכא דאיסורין מחולקין הן. מצורע שראה קרי ביום שמיני שלו. פירש"י ז"ל דמשום הכי נקט שראה קרי ולא נקט שנגע בשרץ ונבלה, משום דטמא שרץ ואפילו טמא מת נכנסין להר הבית כדאמרינן בפרק אלו דברים (פסחים סז, א) ובנזיר פרק ג' מינים (מה, א) ויקח משה את עצמות יוסף עמו עמו במחיצתו במחנה לויה. והקשו בתוספות (ד"ה וראה) דהני מילי מדאורייתא אבל מדרבנן אסור, ואפילו בחיל וכדתנן (כלים פ"א מ"א) החיל מקודש ממנו שאין עכו"ם וטמא מת נכנסין לשם, (ועי' ריטב"א). והא דתניא מוטב שיבא עשה שיש בו כרת וידחה עשה שאין בו כרת. פרש"י ז"ל (ריטב"א ד"ה מצורע בשם יש נוסחאות מפרש"י) דקסבר האי תנא דטבול יום דבעל קרי כבעל קרי ואית ביה עשה דשלוח מחנות. ור' יוחנן דאמר אפילועשה נמי לית ביה פליגא אברייתא. ואינו מחוור, חדא דר' יוחנן אמורא הוא ולא פליג אברייתא וכדמוכח בריש פ"ק דכתובות (ח, א) גבי ברכת חתנים, דמשני התם רב תנא הוא ופליג, ולא משני הכי בדר' יוחנן. ועוד דאם איתא בכל הר הבית היה אסור ליכנס דהא ודאי מפתח הר הבית עד שער נקנור הוי מחנה לויה כדתני בספרי (שם פי"א) ובתוספתא (כלים ב"ק פ"א ה"י) ובפרק בתרא דזבחים (קטז, ב), ואם איתא דטבול יום אסור מן התורה בכל מחנה לויה כבעל קרי, בכל הר הבית יהא אסור והנן תנן במסכת כלים פרק ראשון (מ"ח) עשר קדושות הן כו' הר הבית מקודש הימנו שאין זבין וזבות נכנסין לשם, הא טבול יום נכנס, וקתני סיפא עזרת נשים מקודשת הימנו שאין טבול יום נכנס לשם, הא בחיל ובהר הבית נכנס, אלא נראה כמו שפירש ר"ת ז"ל (מובא בתוס' הרא"ש) דטבול יום דקרי לאו כבעל קרי, ומדאורייתא בכל מחנה לויה משרא שרי, אלא שחדשו בה יהושפט וסיעתו ולא גזרו בכל מחנה לויה, אלא יש מקומות שגזרו עליהם כגון עזרת נשים, ומקומות שלא גזרו כגון החיל ושאר כל ההר חוץ מעזרת נשים דהיינו החצר החדשה. והא דכתיב (דברים כג, יא) ואיש כי לא יהיה טהור מקרה לילה ויצא אל מחוץ למחנה, ודרשינן (פסחים סח, א) ויצא אל מחוץ למחנה, זו מחנה שכינה, לא יבא אל תוך המחנה זו מחנה לויה, וכתיב (שם יב) וכבא השמש יבא אל המחנה, דמשמע דבעי הערב שמש. הני מילי למחנה שכינה, אבל לא למחנה לויה, ואחר יבא אל מחנה שכינה קאמר. ור' יוחנן לפרושי הוא דאתא דהאי עשה דקתני בברייתא, עשה של דבריהם קאמר. ולדבריו ה"ה דהוי מצי למימר מוטב שיבא עשה של תורה וידחה עשה של דבריהם, אלא משום דחז"ל עשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה והעמידו דבריהם אפילו במקום תורה, עשאום כאן כאלו שניהם של תורה, והחמירו בזה שיש בו כרת. והשתא ניחא הא דתנן במסכת תמיד (פ"א מ"א) אירע קרי באחד מהן יורד והולך במסבה ההולכת תחת הבירה טבל ועלה ונתחמם כנגד המדורה ובא וישן לו אצל אחיו הכהנים. אף על פי שזה טבול יום הוא, לפי שלא נאסר טבול יום אלא בחצר החדשה שגזרו בה, ומה שהולך תחת הבירה אף על פי שהוא בעל קרי ובעל קרי אסור בכל מחנה לויה, הא אמר ר' יוחנן התם בגמרא (תמיד כז, ב) דמחילות לא נתקדשו. (רשב"א)


דף ח - א

תינח היכא דנשא מת ואחר כך נשא חי דמגו דאישתרי איסור אשת אח אישתרי נמי איסור אחות אשה אלא נשא חי ואח''כ נשא מת איסור אחות אשה קדים ואפי' נשא מת נמי תינח היכא דנשא מת ומת ואח''כ נשא חי דחזיא ליה דביני ביני אלא נשא מת ולא מת ואחר כך נשא חי לא איחזיא ליה כלל מי לא מודי עולא שאם ראה קרי בליל שמיני שאין מכניס ידיו לבהונות שלא יצא בשעה שהיא ראויה להביא בה קרבן אלא כי איצטריך עליה היכא דנשא מת ומת ואח''כ נשא חי ואי בעית אימא אתיא בהיקישא מדרבי יונה דאמר רבי יונה ואיתימא רב הונא בריה דרב יהושע אמר קרא {ויקרא יח-כט} כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הוקשו כל העריות כולן לאשת אח מה אשת אח שריא אף כל עריות נמי שריין כתב רחמנא עליה אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא מכדי כל עריות איכא לאקושינהו לאשת אח ואיכא לאקושינהו לאחות אשה מאי חזית דאקשת לאחות אשה אקשינהו לאשת אח איבעית אימא לקולא וחומרא לחומרא מקשינן איבעית אימא הכא תרי איסורי והכא תרי איסורי ותרי מתרי ילפינן אבל הכא חדא איסורא ותרי מחדא לא ילפינן רבא אמר ערוה לא צריכא קרא דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת כי איצטריך קרא למיסר צרה וערוה לא צריכא קרא והא תניא אין לי אלא היא משום צרתה והא קתני אין לי אלא הן משום צרותיהן ת''ש רבי אומר {דברים כה-ה} ולקח ולקחה {דברים כה-ה} ויבם ויבמה לאסור צרות ועריות אימא לאסור צרות של עריות והא תרי קראי קנסיב ליה מאי לאו חד לערוה וחד לצרה לא אידי ואידי לצרה חד למיסר צרה במקום מצוה וחד למישרי צרה שלא במקום מצוה מאי טעמא ויבם ויבמה במקום ייבום הוא דאסירא צרה שלא במקום ייבום שריא צרה אמר רב אשי מתני' נמי דיקא דקתני חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן ואילו פטורות ופוטרות לא קתני שמע מינה ומאי שנא ערוה דלא צריכא קרא דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת צרה נמי לא תיבעי קרא משום דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת א''ל רב אחא בר ביבי מר לרבינא ה''ק משמיה דרבא צרה נמי לא איצטריך קרא כי איצטריך קרא

 רש"י  תינח היכא דנשא המת. את אשה זו תחילה ונעשית אשת האח על זה: ואח''כ נשא חי. את אחותה וניתוספת איסור אחות אשה על יבמתו וכשמת אחיו בלא בנים ואישתראי איסור אשת אח המוקדם אישתראי נמי אחות אשה המאוחר כדעולא דאמר הואיל והותר לצרעתו שהיא ראשונה הותר לקריו שהיא אחרונה: אלא נשא החי. אשתו תחילה ועמדה עליו באיסור אחות אשה ואח''כ נשאה אחיו המת וניתוסף איסור אשת אח איסור אחות אשה קדים ואף על גב דהותר איסור אחרון עומד ראשון במקומו: ואפי' נשא מת נמי. ברישא דקדים ליה איסור אשת אח לא דמיא לדעולא דהתם הרואה קרי בשמיני שלו כבר היה מותר מאיסור הראשון קודם ראיית הקרי משהאיר המזרח והכא נמי תינח היכא דנשא מת ומת תחילה והותר איסור אשת אח ואח''כ נשא חי את אחותה: אלא נשא מת ולא מת. עד שנשא חי את אחותה הא לא איתחזאי כלל ומי לא מודה עולא בכהאי גוונא שאם ראה קרי בליל יום שמיני שאין מכניס ידיו מחר לבהונות משום קרי דמעכב עליה הואיל ולא יצא מצרעתו לשעה הראויה להבאת קרבנותיו דקודם שהותר מצרעתו בא עליו קרי: הכי גרסינן כי איצטריך עליה לנשא מת ומת ואח''כ נשא חי: ואיבעית אימא. איצטריך עליה דאי לא כתביה הוה אמינא תיתי ייבום אחות אשה להתיר בהיקישא דר' יונה דאמר רבי יונה כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה הוקשו כל העריות זו לזו ולענין העראה קנסיב ליה ר' יונה בהבא על יבמתו הכי נמי ה''א הוקשו כולן לאשת אח ואע''ג דהכא חד איסורא והכא תרי איסורי אין משיבין על ההיקש להכי איצטריך עליה: מכדי כל העריות. דמתני': איכא לאקושינהו לאשת אח. להתיר ייבום: ואיכא לאקושינהו לאחות אשה. דאסירי לייבום דפרט בה קרא עליה: מאי חזית דאקשת להו לאחות אשה. כדקתני בריש פרקין מה אחות אשה מיוחדת כו': משום צרתה. משום דבעי למיתני צרתה מנין: ולקחה לו לאשה ויבמה. המ''ל ולקח אשה וייבם וכתיב ולקחה משמע מיעוט זו ולא אחרת: וחד למישרי צרת ערוה שלא במקום מצוה. מרבויא דקרא יתירא דויבמה דרשינן הכי במקום ויבמה הוא דאמינא לך מיעוטא ולקחה דמיעט צרה אבל שלא במקום יבום כגון צרת בתו מנכרי שריא: מתני' נמי דיקא. כרבא דערוה פשיטא לן: צרה נמי לא תיבעי. עליה קרא לדרשא דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בה כרת דכתיב לצרור דמשמע לא אחות אשה ולא צרתה וכתיב כרת בסוף העריות: למישרי צרה שלא במקום מצוה. דאי לא כתיב עליה הוה ילפינן מלצרור דצרת אחות אשה אסורה בכל מקום: (רש"י)

 תוספות  מי לא מודה עולא בהא שאם ראה קרי בליל שמיני שאין מכניס ידיו לבהונות. ק''ק דמנא ליה דמודה עולא בהא וגם בפרק כל הפסולים (זבחים לב: ושם) דמהדר עולא למאן דפריך ליה מהך ברייתא ומטונך דמצורע הואיל והותר לצרעתו כו' דמשמע ומטונך ממשא שאתה בא להכביד עליו אביא ראייתי משם ומה ראיה יש לו מן הברייתא ונראה לרבינו יצחק דדייק עולא מדנקט וראה קרי בו ביום משמע בו ביום אבל בלילה לא שמע מינה דטעמא משום דהותר לצרעתו הותר נמי לקריו ולהכי פשיטא ליה הכא דמודי עולא בראה קרי בליל ח': תרי איסורי [מחד איסורא לא ילפינן]. (. אבל שלא במקום ייבום כגון צרת בתו ילפי') וא''ת ולרב אסי אמאי פוטרת איילונית צרתה והא חד איסורא הוא וי''ל דממה נפשך איהי אסירא דילפי' מאשר תלד פרט לאיילונית ולהכי צרתה נמי אסורה וכן אשת אחיו שלא היה בעולמו אבל קשיא מאי טעמא דמאן דפליג אדרב אסי וי''ל דכיון דאיילונית לאו בת ייבום היא בשום מקום חשיבא צרתה כצרת ערוה שלא במקום מצוה דשריא ולא דמיא איילונית לחייבי עשה דילפינן בפרק שני (לקמן דף כ.) לחליצה דאיילונית מיעטה הכתוב בהדיא דלא הויא בכלל היתר אשת אח: רבא אמר ערוה גופה לא צריכא קרא. וא''ת והא לכל הפחות איצטריך לינשא מת ומת ואח''כ נשא חי דלא תימא הואיל ואישתרי אשתרי וי''ל דרבא לית ליה דעולא וסבר דביאה במקצת לא שמה ביאה ועוד אר''י דיש לחלק דגבי בעל קרי דשם טומאה אחת היא אמרי' הואיל ואשתרי אישתרי דחד לאו הוא בבעל קרי ומצורע אבל הכא דשני שמות הן לא אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי וא''ת מאי טעמא לא צריכא קרא וכי לית ליה לרבא היקישא דרבי יונה וי''ל דקסבר דלענין איסורא הוא דאקשינהו רחמנא דבהכי איירי קרא ולא לענין היתירא: כי איצטריך קרא למיסר צרה. ותימה דהיכי טעי למימר דאיצטריך למיסר צרה טפי מן הערוה כיון דצרה מלצרור נפקא ויש כרת בצרה כמו בערוה ואומר רבינו יצחק דהשתא נמי בעי למימר לאיסור צרה ולמידק דשלא במקום מצוה שריא כדמסיק רב אחא לבסוף והא דקאמר נמי אין לי אלא היא משום צרתה לא משום דצריך קרא לאיסור אלא למידק היתירא שלא במקום מצוה והא דפריך מאי שנא ערוה דלא צריכא קרא כו' גמרא טעי במילתיה דרבא שלא פירש בהדיא למישרי שלא במקום מצוה אתא עליה: ואילו פטורות ופוטרות לא קתני. אע''ג דמסקינן דלאסור צרתה נמי לא צריך קרא מ''מ תנא פוטרות דהוצרך להשמיענו איסור בצרה שעדיין לא השמיענו בשום מקום אבל איסור ערוה דכבר נשנו כל העריות בפרק קמא דכריתות (דף ב.) שלא איצטריך כאן להשמיענו דאסורה במקום מצוה דפשיטא דאין עשה דוחה ל''ת שיש בו כרת: (תוספות)

 רשב"א  מי לא מודה עולא וכו'. ואם תאמר ומנא להו דמודה עולא בהא. תירצו בתוס' (בד"ה מי) דפשיטא להו הכין מדפריך רב הושעיא מהא ברייתא לעולא דאמר ביאה במקצת שמה ביאה ואהדר ליה עולא מטונך מצורע שאני הואיל והותר לצרעתו כו' (זבחים לב, ב) ומשמע דהכי אהדר ליה אדרבה מאותה ברייתא שהבאת יש לי ראיה משום דקתני בה שראה קרי ביום שמיני, דאלמא משמע משום דאית לן למימר ביה הואיל הוא דשרי, הא לאו הכי לא, אלמא לעולא דוקא בשיצא בשעה שראויה להביא בה קרבנותיו. הא דאמרינן מי לא מודה עולא. האי מודה לאו דוקא דבר פלוגתא אפילו יצא בשעה שאינה ראויה להביא קרבנותיו (הכא תרי איסורה - בכת"י ליתא) שרי משום דביאה במקצת לא שמה ביאה, אלא מי לא אמר עולא קאמר. ודכותה צריך לומר בגיטין בריש פרק דהמגרש (פג, א) מודה ר' אלעזר במגרש את אשתו כו'. ואי נמי איכא למימר בהא דהאי מודה לאו משום בר פלוגתיה קאמר, אלא אסוגיין דהכא קא מהדר, משום דאמרינן הואיל ודייקינן לה מדעולא, אמר השתא דבכי הא דהכא מי לא הוה מודה עולא דלא אמרינן הואיל כנ"ל. כי אצטריך קרא למיסר צרה. ואף על גב דאסיקנא (להלן בסמוך) דלרבא נמי למיסר צרה לא צריך קרא, אלא למשרי צרה שלא במקום מצוה, אפילו הכי האי לישנא דוקא דעליה ודאי משמעותו והנחתו לאסור הוא, כלומר במקום עליה לא תקח לצרור כלומר צרה אסירא. אלא דהאי איסורא לאו משום איסור צרה אצטריך, דאדרבה אלו הוה שתיק קרא מיליה הוה משמע דלצרור לא תקח בין במקום מצוה בין שלא במקום מצוה, אלא מדגלי רחמנא עליה משמע דה"ק, במקום עליה לא תקח, מכלל דשלא במקום מצוה שריא צרה. ובהכי נמי מתרצי הא דאמרינן לקמן (ע"ב) וממאי דהאי עליה לאיסורא דלמא להיתרא, וקשיא לי מאי קאמר והא אסיקנא דעליה למשרי צרה שלא במקום מצוה הוא דאתא. אלא ודאי כדאמרן דעליה. ודאי לאיסורא, אלא דמינה שמעינן היתר לצרה שלא במקום מצוה. רבא דאמר ערוה לא צריכא קרא. לית ליה היקשא דר' יונה בהא, דר' יונה גופיה לא אמר בריש פרק הבא על יבמתו (להלן נד, ב) אלא לגבי העראה, ולית ליה הואיל דעולא. רבא אמר ערוה לא צריכה קרא. דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת. תמיהא לי אמאי לא ניליף מאשת אח גופה דאתי עשה ודחי לאו שיש בו כרת. ומיהו אשמעתין לא קשיא לי מאי קשיא להו מנא לן דאתי עשה ודחי לא תעשה שיש בו כרת דאצטריך. עליה למיסר, ולא אמרינן סלקא דעתך אמינא ניליף מאשת אח גופו, דהא אתיא למילף מינה הכין לעיל, ודחינן מי דמי התם חדא איסור הכא תרי איסור. אבל לרבא דקא כייל ואמר דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת ואפילו בחדא איסורא קשיא ליה ויש לומר דשאני יבמה דאי אפשר בלאו הכי ועיקר מצותה בדחיה. ואם תאמר אם כן מאי קשיא לעיל דרב אחא מדפתי כלהו עריות אקשינהו לאשת אח דלמא לא אפשר דלא דמו לה, דשאני התם דעיקר מצותה בדחיה, ואי אפשר בלאו הכין, וכי אהדר ליה רבינא קולא וחומרא לחומרא מקשינן, אי נמי תרי איסורי מחדא אסורא לא גמרינן, אמאי לא אהדר ליה שאני התם דעיקר מצותה בדחיה. יש לומר דאין הכי נמי אלא דעדיפא מינה קא מתרץ ליה כנ"ל. צרה נמי לא תבעי קרא. כלומר לא תבעי עליה, אבל לצרור ודאי צריכה, דאי לא איסור צרה מנ"ל. הא דאמרינן לאסור צרה נמי לא אצטריך קרא. איכא למידק אם כן אמאי אצטריך מתניתין לאשמעינן פוטרות צרותיהן וכדוקיא דרב אשי. ותירצו בתוס' (ד"ה ואילו) דמכל מקום הוצרך התנא לאשמועינן איסור צרה שלא השמיענו בשום מקום שיהא איסור בצרה כלל אבל ערוה שכבר שנה לנו העריות בפ"ק דמסכת כריתות (ב, א) לא היה צריך להשמיענו דאיסורא אף במקום מצוה, דפשיטא דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת. ול"נ דמתניתין אורחא דקרא נקט, דלא הוצרך הכתוב לכתוב עליה משום איסורא דצרה במקום מצוה, אלא כדי להתיר שלא במקום מצוה, מתניתין נמי לאו משום פטור צרה במקום מצוה אלא, משום שש עריות חמורות שאינן פוטרות צרותיהן. (רשב"א)


דף ח - ב

למישרי צרה שלא במקום מצוה מאי טעמא אמר קרא עליה במקום עליה הוא דאסירא שלא במקום עליה שריא א''ל רמי בר חמא לרבא אימא ערוה גופיה שלא במקום מצוה תישתרי ולאו קל וחומר הוא במקום מצוה אסירא שלא במקום מצוה שריא אמר ליה צרה תוכיח דבמקום מצוה אסירא ושלא במקום מצוה שריא אמר ליה עליך אמר קרא בחייה כל שבחייה האי בחייה מיבעי ליה למעוטי לאחר מיתה ההיא {ויקרא יח-יח} מואשה אל אחותה נפקא אי מואשה אל אחותה ה''א נתגרשה שריא ת''ל בחייה כל שבחייה דאע''ג דנתגרשה לא אלא אמר רב הונא בר תחליפא משמיה דרבא תרי קראי כתיבי כתיב אשה אל אחותה לא תקח לצרור וכתי' לגלות ערותה דחדא משמע הא כיצד במקום מצוה שתיהן אסורות שלא במקום מצוה היא אסורה וצרתה מותרת איפוך אנא במקום מצוה היא אסורה וצרתה מותרת ושלא במקום מצוה שתיהן אסורות א''כ לא יאמר עליה א''ל רב אשי לרב כהנא ממאי דהאי עליה לאיסורא דלמא להתירא וה''ק רחמנא אשה אל אחותה לא תקח לצרור לא היא ולא צרתה שלא במקום עליה אבל במקום עליה שתיהן מותרות א''כ לגלות ערוה דחדא היכי משכחת לה אי במקום מצוה שתיהן מותרות אי שלא במקום מצוה שתיהן אסורות: גופא רבי אומר ולקח ולקחה ויבם ויבמה לאסור צרות ועריות מידי צרות כתיבא הכא ועוד צרות מלצרור נפקא לצרור מפיק ליה רבי לכדרבי שמעון צרה הכא כתיב ה''ק א''כ לימא קרא ולקח מאי ולקחה כל היכא דאיכא תרי לקוחין דאי בעי נסיב האי ואי בעי נסיב האי שריא ואי לא תרוייהו אסירין ויבמה במקום ייבום הוא דאסירא צרה שלא במקום ייבום שריא צרה ורבנן האי ולקחה מאי עבדי ליה מיבעי להו לכדרבי יוסי בר חנינא דאמר רבי יוסי בר חנינא ולקחה מלמד שמגרשה בגט ומחזירה ויבמה על כרחה ורבי דרבי יוסי בר חנינא מלאשה נפקא על כרחה מיבמה יבא עליה נפקא ורבי האי עליה מאי עביד ליה מיבעי ליה לכדתניא אין חייבין ב''ד אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת וכן המשיח

 רש"י  מאי טעמא. כלומר היכי מידרשא היתר מהכא: במקום עליה הוא. דכתיב לצרור למיסר צרה ולא במקום אחר: אימא ערוה גופה שלא במקום מצוה תשתרי. מדכתיב עליה דקאי נמי אאחות אשה: כל שבחייה. אשתך לא תשא את אחותה: תרי קראי כתיבי. מעיקרא כתיב לצרור דמשמע לא היא ולא צרתה והדר כתיב לגלות ערותה דמשמע חדא הוא דאסירא: במקום מצוה שתיהן אסורין. כדכתיב עליה דמשמע במקום עליה: ואיפוך אנא במקום מצוה היא אסורה וצרתה מותרת. דהא עליה אלגלות ערותה סמיך דמשמע חדא למדרש הכי במקו' עליה הוא דלא אסיר לן אלא חדא וקרא דלצרור אשלא במקום מצוה: א''כ לא יאמר עליה. דבלא עליה נמי כי קשו קראי אהדדי משנינן להו מסברא הכי היתירא למצוה ואיסורא שלא במקום מצוה הלכך עליה לחדושי אתא למדרשיה אלצרור ולמיסר צרה במקום מצוה כערוה. ממאי דהאי עליה לאיסורא. אצרה ולא לערוה דלמא למישרי תרוייהו במקום מצוה אתא והכי משמע ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לא היא ולא צרה ואם עליה דמקום מצוה היא אפי' בחייה יתקיים (כמו) יבמה יבא עליה דייבום: לכדר' שמעון. בפרק ד' אחים (לקמן דף כח:) ג' אחין שנים מהם נשואין שתי אחיות או אשה ובתה ומתו ונפלו לפני השלישי הרי אלו חולצות ולא מתייבמו' לפי ששתיהן זקוקות לו מקדושי שני אחיו וזיקה הוי כקצת קדושין ואי מייבם חדא מנייהו קנסיב אחות זקוקתו בחייה וזקוקתו הויא כאשתו אבל חליצה בעיא דלא אלים למיהוי כאחות אשה ממש להפטר בלא כלום ותניא בברייתא רבי שמעון פוטר בשתיהן מן החליצה ומן הייבום ויליף טעמא מלצרור בשעה שנעשו צרות זו לזו כגון הכא דנעשו האחיות צרות זו לזו בזיקה לא יהא לך ליקוחין אפילו באחת מהן: א''כ. דהאי ולקחה לגופיה הוא דאתא נימא קרא ולקח מאי ולקחה דמשמע דשתים נפלו לו מאחיו ואמר רחמנא ולקחה לאחת ולא לשתיהן אי קרינא ולקחה בכל חדא מינייהו שריין כל חדא מינייהו ואי לא קרינן ולקחה בכל חדא מנייהו כגון שהאחת ערוה תרוייהו אסורין וצרות צרותיהן נמי מהכא נפקא דמשנפלה לו צרת ערוה מאחיו הראשון ונדחית הערוה ממנו נאסרה עליו עולמית משום אשת אח וכשנתייבמה לאחיו השני ולו אשה אחרת ומת וחזרה ונפלה לפני זה לא קרינא בה בזו שנאסרה עליו ולקחה הלכך תרוייהו אסורים וכן לעולם: מלמד שמגרשה בגט ומחזירה. לאחר שנשאה נעשית כאשתו ואם רצה לגרשה מגרשה בגט ואינה צריכה חליצה: ומחזירה. אם רצה להחזיר ולא אמרינן מצוה רמא רחמנא עליה ועבדה ומהשתא תיקום עליה באיסור אשת אח להכי כתיב ולקחה לו לאשה דכיון שלקחה נעשית כאשתו לכל דבר: בעל כרחה. שאם בא עליה יבם אפילו בעל כרחה קנאה ויורשה ומטמא לה ולכל דבר היא אשתו בהך ביאה: אין חייבין בית דין. להביא פר על העלם דבר: (רש"י)

 תוספות  למישרי צרה שלא במקום מצוה. וא''ת להנהו שינויי דלעיל דמצרכי קרא לערוה גופה מנא להו למישרי צרה שלא במקום מצוה וי''ל דנפקא להו מהיכא דנפקא ליה לרבי: מאי ולקחה כו'. מצינו למימר דמייתורא דה''א דרשי' תרין ליקוחין כדדרשינן בפ''ב דקדושין (דף מא.) ושלח ושלחה מלמד שהשליח עושה שליח אבל בקונט' פי' דולקחה משמע דנפלו לו שתים ואמר רחמנא ולקחה לאחת ולא לשתיהן וליכא להקשות לפירושו דלמא להא גופא איצטריך לכשנפלו לו שתי יבמות מבית אחד שלא ייבם אלא אחת מנא ליה למידרש כל היכא דאיכא תרין לקוחין כו' דהא דרשינן לה בהחולץ (לקמן דף מד.) מאת בית אחיו בית אחד הוא בונה ואינו בונה שתי בתים וא''ת ודלמא אתא קרא למימר שייבם הצרה ולא הערוה ולמ''ד ערוה לא צריכא קרא ניחא: כל היכא דאיכא תרין לקוחין כו'. וא''ת חייבי עשה נמי ליתסרי לצרה דליכא למימר דאי בעי האי נסיב ואי בעי האי נסיב ועוד תימה דהשתא ליכא בצרת ערוה כרת וא''כ תיבעי חליצה כמו חייבי עשה דמרבינן להו מיבמתו בפרק שני (לקמן כ.) וי''ל דחייבי עשה דאיתרבו לחליצה ואית בהו זיקה קצת הוו בכלל ולקחה וא''כ צרת ערוה ע''כ לא בעיא חליצה דאי בעיא הוי בכלל ולקחה ועוד ולקחה משמע לשון תפיסת קידושין הלכך חייבי עשה דתפסי בהו קדושין הוו בכלל ולקחה: מלמד שמגרשה בגט ומחזירה. בפרק החולץ (לקמן דף לט.) אמרינן דאיצטריך דס''ד מצוה דרמא רחמנא עליה עבדה השתא תיקום עליה באיסור אשת אח ותימה דמשמע דלביאה שניה לא צריך קרא להתיר ואמאי והא מצוה דרמא רחמנא עליה עבדה מביאה ראשונה דהא ביאה שניה לא דחיא חייבי לאוין כדאמר בפרק שני (לקמן כ: ושם) וי''ל דביאה שניה לא צריכא קרא דסברא הוא דלא אמר רחמנא יבא עליה לגרשה אחר ביאה ראשונה ומ''מ ביאה שניה לא דחיא חייבי לאוין דרשות היא וליכא עשה אלא בביאה ראשונה: ויבמה בעל כרחה. הכא משמע דמה''א דריש לה ותימה דבפ''ק דקידושין (דף יד. ושם) משמע דדריש מה''א ביאה גומר בה ואין כו' דפריך התם והא מיבעי ליה ויבמה על כרחה א''כ לימא קרא ויבם וי''ל דהתם הכי. פריך א''כ דלביאה גומרת בה גרידא אתא נימא קרא ויבם וכענין זה יש לקמן בפרק אלמנה (דף סח: ושם) א''כ לימא קרא והיא בקדשים לא תאכל וקשה לקמן בפ''ב (דף יט:) דרשינן מיבמה עדיין יבומין הראשונים עליה וא''ר יצחק דדרשינן הני תלתא דרשות מיבם ויבם ויבמה וכענין זה בריש האיש מקדש (קדושין דף מא.) דריש שלשה דרשות מושלחה שלח ושלח ושלחה: אין חייבין אלא על דבר שזדונו כרת. למעוטי חייבי לאוין ועל שגגתו חטאת למעוטי פסח ומילה דלית בהו חטאת כדתנן בפ''ק דכריתות (דף ב.) ולא בעבודת כוכבים אלא על דבר שזדונו כרת למעוטי מגפף ומנשק ושגגתו חטאת למעוטי דבר שאין בו מעשה: (תוספות)

 רשב"א  ועוד צרה מלצרור נפקא. תמיהא לי דהוה ליה למימר לצרור מאי עביד ליה, כדאמרינן (להלן) לרבי עליה למה לי. אי נמי לימא ערוה מעליה נפקא. ויש לומר דמשום בעל כרחין לכולי עלמא לצרור לצרה אתיא, משום הכי קאמר ליה בהאי לישנא, ואהדר ליה אין הכי נמי לצרור לצרה אתי, אלא דמפקינן לכדר' שמעון דאמר בזמן שנעשו צרות זו לזו דלא יהיה לך לקוחין באחת מהן. אין חייבין ב"ד אלא על דבר שזדונו כרת. לאפוקי חייבי לאוין. ושגגתו חטאת. לאפוקי פסח ומילה דלית בהו חטאת, כדתנן בפרק קמא דכריתות (שם) ולא בע"ז אלא על דבר שזדונו כרת לאפוקי מגפף ומנשק ושגגתו חטאת לאפוקי דבר שאין בו מעשה. תוספות (ד"ה אין). (רשב"א)


דף ט - א

ולא בעבודת כוכבים אלא על דבר שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת ותנן נמי כל מצוה שבתורה שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת יחיד מביא כשבה או שעירה נשיא מביא שעיר משיח וב''ד מביאין פר ובעבודת כוכבים יחיד נשיא ומשיח מביאין שעירה צבור מביאים פר ושעיר פר לעולה ושעיר לחטאת מה''מ דת''ר {ויקרא ד-יד} ונודעה החטאת אשר חטאו עליה רבי אומר נאמר כאן עליה ונאמר להלן עליה מה להלן דבר שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת אף כאן דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת אשכחן צבור משיח מנלן דכתיב במשיח {ויקרא ד-ג} לאשמת העם הרי משיח כצבור יחיד ונשיא אתיא מצות מצות ולא בעבודת כוכבים אלא על דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת צבור בעבודת כוכבים יליף מעיני מעיני יחיד נשיא ומשיח {במדבר טו-כז} מואם נפש אחת אחד יחיד ואחד נשיא ואחד משיח במשמע וי''ו מוסיף על ענין ראשון וילמד תחתון מן העליון ורבנן האי סברא מנא להו נפקא להו מדמקרי ליה ר' יהושע לבריה {במדבר טו-כט} תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה {במדבר טו-ל} והנפש אשר תעשה ביד רמה הוקשה כל התורה כולה לעבודת כוכבים מה עבודת כוכבים דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת אף כל דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת אשכחן יחיד ונשיא ומשיח בין בעבודת כוכבים ובין בשאר מצות צבור בעבודת כוכבים מנין אמר קרא ואם נפש וילמד עליון מתחתון אלא צבור בשאר מצות מנלן יליף מעיני מעיני ורבי האי תורה אחת מאי עביד ליה מיבעי ליה לכדתניא לפי שמצינו שחלק הכתוב בין יחידים למרובים יחידים בסקילה לפיכך ממונן פלט מרובין בסייף לפיכך ממונן אבד יכול נחלוק בקרבנותיהן תלמוד לומר תורה אחת יהיה לכם מתקיף לה רב חלקיה מהגרוניא טעמא דכתב רחמנא תורה אחת יהיה לכם הא לאו הכי ה''א נחלק מאי לייתו לייתו פר צבור בשאר מצות הוא דמייתו כשבה יחיד בשאר מצות הוא דמייתי שעיר נשיא בשאר מצות הוא דמייתי פר לעולה ושעיר לחטאת צבור בעבודת כוכבים הוא דמייתו ואלא מאי שעירה יחיד נמי היינו קרבנו איצטריך ס''ד אמינא הואיל וצבור בהוראה מייתו פר לעולה ושעיר לחטאת אינהו נמי ניתו איפכא א''נ צריך ואין לו תקנה קמ''ל א''ל לוי לרבי מאי איריא דתני ט''ו ליתני ט''ז א''ל כמדומה לי שאין לו מוח בקדקדו מאי דעתך אמו אנוסת אביו אמו אנוסת אביו פלוגתא דרבי יהודה ורבנן היא ובפלוגתא לא קא מיירי ולא והרי איסור מצוה ואיסור קדושה דפליגי רבי עקיבא ורבנן וקתני בפרקין קא אמרינן והא בית שמאי מתירין את הצרות לאחין ובית הלל אוסרין בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה והרי אשת אחיו שלא היה בעולמו

 רש"י  ולא בעבודת כוכבים. אין חייבין צבור להביא פר לעולה ושעיר לחטאת: אלא על דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת. כגון זיבוח וקיטור ונסוך והשתחוואה אבל מחבק ומנשק לא והך דרשא מעליה נפקא כדמפרש ואזיל: ונאמר להלן עליה. בחייה שהוא מופנה לדרשא: לאשמת העם. כלומר אשמתו כאשמת צבור: [ולא בעבודת כוכבים]. קרבן עבודת כוכבים בפרשת שלח לך וכי תשגו: מעיני מעיני. מפר העלם דבר: ואם נפש אחת. התם כתיב בפרשת שלח לך: מעליון. מצבור והתם ילפינן להו מפר העלם: תורה אחת. לענין קרבן כתיב בפר עבודת כוכבים תורה כל התורה במשמע הוקשה כל התורה לענין קרבן לעבודת כוכבים: מה עבודת כוכבים על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת. כדכתיב התם והנפש אשר תעשה ביד רמה ונכרתה אלמא כולה פרשתא בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת מישתעי: אשכחן יחיד ונשיא ומשיח. בהך היקישא לא משמע אלא הני דכתיב והנפש ואלו לבדן במשמע שהן יחידין דהני קראי כתיבי בפרשת ואם נפש אחת בעבודת כוכבים: אמר קרא. גבי יחיד ונשיא ומשיח: ואם נפש. וי''ו מוסיף על ענין ראשון: וילמד עליון מתחתון. צבור מיחידים: יליף מעיני מעיני. שאר מצות מעבודת כוכבים: מרובים. עיר הנדחת: יכול נחלק בקרבנותיהם. אם עבדו בני עיר אחת עבודת כוכבים בשוגג יהו חלוקים בקרבנם שלא יביא כל אחד קרבנו שעיר כיחיד: ת''ל כו'. אין חלוקים מתורת יחיד אלא רוב ישראל או כולן כדכתיב ואם מעיני העדה (במדבר טו) אבל בני עיר אחת יחידים הם: בהוראה. היינו העלם דבר שהורו ב''ד שהעבודת כוכבים מותרת ועשו צבור על פיהם: א''נ. אפי' לא משכחת לה קרבן לחלק נימא צריכים הני מרובים חילוק בין יחיד וליכא הלכך אין להם כפרה קמ''ל: אמו אנוסת אביו. שנשאה אחיו מאביו אחרי כן ומת בלא בנים ונפלה לפני בנה לייבום: בפלוגתא דר' יהודה ורבנן. כדאמרי' לעיל (דף ד.) ורבי יהודה אוסר באנוסת אביו ולר' יהודה לא משכחת לה אם נופלת לפני בנה ליבום אלא לרבנן ובאנוסה ולהכי לא תנא לה דבפלוגתא לא קא מיירי: והרי איסור מצוה ואיסור קדושה. לקמן בפרק כיצד (דף כ.) כל שאיסורו איסור ערוה לא חולצת ולא מתייבמת. איסור מצוה כגון שניות מד''ס כדמפרש לקמן בפ''ב (כא.) או איסור קדושה כגון שנפלה לפניו ממזרת או נתינה שהיא בלאו חולצת ולא מתייבמת חולצת דלא אלים איסור לאו בלא כרת לאפקועי ייבום לגמרי ולא מתייבמת דהא אסורה לי' ופליג ר''ע דאמר בפ' החולץ (לקמן דף מט.) חייבי לאוין כחייבי כריתות דקתני איזהו ממזר כל שאר בשר שהוא בלא יבא דיש ממזר מחייבי לאוין ולר''ע אלים לאו למיפטרה בולא כלום כערוה גמור': את הצרות. צרת ערוה מתייבמת: (רש"י)

 תוספות  מה להלן דבר שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת. אגב שיטפיה נקט לישנא דמתני' דהוריות (דף ח.) דאייתי לעיל דשגגתו חטאת לא קים ליה באחות אשה אלא מהכא: בעבודת כוכבים אתיא מעיני מעיני. לא מצינו למימר אתיא מצות מצות דכל מצות דכתיב בעבודת כוכבים איצטריך לכדדריש בספרי כל מצות זו עבודת כוכבים ששקולה כנגד כל המצות: וילמד תחתון מעליון. וא''ת תיפוק לי דכתיב התם כרת בהדיא כדדרשי רבנן בסמוך וי''ל דלר' ההוא כרת במברך את השם דהכי כתיב את ה' הוא מגדף ונכרתה ובפ' מי שהיה טמא (פסחים דף צג:) אית לי' לרבי מגדף היינו מברך את השם: ורבנן האי סברא מנא להו. וא''ת כולה מילתא תיפוק לי מעליה דג''ש ניתנה לידרש לכל מילי וי''ל דעליה דכתיב גבי אחות אשה וגבי חטאת לא מופנה וההוא דיבום מופנה ור''ת אומר דאפילו מופנה ההיא דאחות אשה כיון דההוא דחטאת לאו מופנה שבקינן ליה למופנה מצד אחד ודרשינן ממופנה משני צדדין כדאמרינן בהמפלת (נדה דף כב: ושם): מה עבודת כוכבים דבר שחייבים על זדונה כרת. וא''ת ואימא מה עבודת כוכבים שחייבים על זדונה סקילה וי''ל דלא גמרינן אלא מה דכתיב בההוא קרא דלא כתיב התם אלא כרת דקסבר מגדף היינו עובד עבודת כוכבים וה''נ לרבנן דלא גמרי מה עבודת כוכבים שיש בה לאו וכרת ולא בעו לאו כיון דלא כתיב בההוא פרשה תדע דבפרק בתרא דמכות (ד' יג: ושם) ממעט פסח ומילה משום דבעינן דומיא דעבודת כוכבים דאמר רחמנא לא תעביד והני קום עשה נינהו ולא ממעט להו משום דלית בהו לאו כמו בעבודת כוכבים ומיהו לרבי דנפקא ליה חטאת מעליה בעי לאו וכרת כמו באחות אשה ואתי שפיר דבשבועות (דף יג.) דריש רבי דבפורק עול ומפר ברית ומגלה פנים אית בהו כרת ולא חשיב להו בהדי ששה ושלשים כריתות משום דלא אשכחן בהו לאו.: ורבנן. לית להו כרת בפורק עול ומפר. ברית ומגלה פנים אלא מוקמי ג' כריתות בעבוד' כוכבים בסוף פרק ארבע מיתות (סנהדרין דף סד:) ע''כ גליון: מאי לייתו לייתו פר כו'. קסבר דכיון שחלקם מכל חייבי מיתות ב''ד דממונן פלט חלקינן להו מכל מתכפרים וקשיא דליתו כבש או איל ואפי' איכא שום מתכפר דמייתי מ''מ הוה ליה לאקשויי: והרי איסור מצוה ואיסור קדושה דפליגי ר''ע ורבנן. בכל דוכתי פשיטא ליה להש''ס דחייבי לאוין לר''ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין לאו בני חליצה וייבום נינהו כמו חייבי כריתות הכא ובהערל (לקמן דף עט:) גבי פצוע דכא וכרות שפכה ובפרק ד' מיתות (סנהדרין דף נג:) ותימה לר''י דאמאי לא אמרינן נמי לר''ע דליתי עשה ולידחי לא תעשה: (תוספות)

 רשב"א  רבי אומר נאמר כאן עליה כו', מה להלן דבר שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת וכו'. ולא גרסינן ושגגתו חטאת, דבעריות לא ידעינן דאית בהו חטאת אלא מהכא. יחיד נשיא ומשיח מואם נפש אחת וא"ו מוסיף על ענין ראשון וכו'. ואם תאמר תיפוק ליה מגוף הפרשה דכתיב גבי ואם נפש אחת והנפש אשר תעשה ביד רמה את ה' הוא מגדף ונכרתה (במדבר טו, ל), אלמא על דבר שחייבין על זדונו כרת דבר הכתוב. יש לומר דסבירא ליה השתא דמגדף היינו מברך את השם, וכיון דלאו בע"ז איירי אכתי לא ידעינן בעבודה זרה דלא יהא חייב אלא על דבר שזדונו כרת אלא מדילפינן תחתון מעליון. ורבנן דרשי תורה אחת סבירא להו דמגדף היינו עובד עבודה זרה. ור"ע דאית ליה בסנהדרין (סד, ב. צ, ב ועי' כריתות ז, ב) דמגדף היינו מברך, ואפילו הכי אשכחן ליה בפרק כלל גדול (שבת סח, ב) דאית ליה הא דמקרי ליה ר' יהושע בן לוי לבריה. לאו דוקא כלישניה דר' יהושע דריש, אלא הכי דריש הוקשה כל התורה כולה למברך. (עי' מס' שבת סט, א ד"ה מה) ורבי דלית ליה היא היקשא כלל, משום דמפיק ליה להאי תורה אחת לכדתניא לקמן הואיל וחלק הכתוב כו'. הא דאקשינן מאי ליתו ליתו פר וכו'. איכא למידק והלא כל זמן שאתה מחלקו משאר מחוייבי קרבן כע"ז, כן חלקת בקרבנותיהן. ויש לומר דבמיתתן וענשן אתה מחלקן משאר חייבי מיתות דעלמא, שאלו בסייף וממונן אבד, מה שאין כן בשום מקום חוץ מאלו אף כשתחלוק בקרבנותיהן אתה מחלקן מכל שאר חייבי קרבן הרמב"ן נר"ו. והרי איסור מצוה ואיסור קדושה דפלוגתא ר"ע ורבנן. כלומר, דלר' עקיבא כיון דאית ליה דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין והוה להו כחייבי כריתות דלאו בני חליצה ויבום נינהו. והקשו בתוס' (ד"ה והרי) מנא לן דלר"ע לא מייבמן נימא דאתי עשה ודחי לא תעשה דהא אפילו חייבי כריתות דלא תפסי בהו קדושי הוה אמרינן דליבמה אי לאו דאמרינן דלא אתי עשה ודחי לא תעשה שיש בו כרת. ויש לומר דלר' עקיבא גלי רחמנא בחייבי כריתות דלא תפסו בהוא קדושין, הוא הדין חייבי לאוין. ואינהו דהוי בקיאי בדר"ע, אינהו ידעין דר"ע הכין הוה סבירא ליה ולפיכך מקשו הכי להדיא (ועיין רמב"ן). והארכתי בה יותר בלקוטין שלי בס"ד (בשו"ת ח"ו סי' י"ט). (רשב"א)


דף ט - ב

דפליגי ר''ש ורבנן וקתני בנולד ולבסוף ייבם לא פליג ר''ש והאמר ר' אושעיא חלוק היה ר''ש אף בראשונה הא איתותב ר' אושעיא והאמר רב יהודה אמר רב וכן תני ר' חייא בכולן אני קורא בהן האסורה לזה מותרת לזה והאסורה לזה מותרת לזה ואחותה שהיא יבמתה חולצת או מתייבמת ורב יהודה מתרגם מחמותו ואילך אבל שיתא בבי דרישא לא מ''ט כיון דבתו באונסין משכחת בנשואין לא משכחת לה בנשואין קמיירי באונסין לא קא מיירי ואביי מתרגם אף בתו מאנוסתו כיון דאשכוחי משכחת לה אי בעיא מן האונסין תהוי [אי בעיא מן הנשואין תהוי] אבל אשת אחיו שלא היה בעולמו לא מאי טעמא כיון דלר''ש הוא דמשכחת לה לרבנן לא משכחת לה בפלוגתא לא קא מיירי ורב ספרא מתרגם אף אשת אחיו שלא היה בעולמו ומשכחת לה בשיתא אחים ואליבא דר' שמעון

 רש"י  רבי שמעון פליג באשת אחיו שלא היה בעולם בפ' שני (לקמן דף יח:) ומצריך ליה חליצה ואפ''ה קתני לה במתני' דפטורה: ומשני בנולד ולבסוף ייבם לא פליג ר''ש. היכא דמת ראובן בלא בנים ועד שלא יבמה שמעון נולד לוי אחיהם ועודה זקוקה ליבם והיתה לו אסורה בנפילה זו משום אשת אחיו שלא היה בעולמו ויבמה שמעון ומת בלא בנים מודה ר''ש שאסורה ללוי הואיל ונאסרה עליו שעה אחת בנפילה ראשונה וכי פליג ר''ש בייבם שמעון את אשת ראובן ואח''כ נולד לוי ומת שמעון דהתם שרי ליה ר''ש לייבומי דלא נפלה לפניו מכח ראובן אחיו שמת כבר ולא נאסרה עליו כלום שכשנפלה לפניו מכח שמעון שהיה בעולמו נפלה: והאמר ר' אושעיא. בפ' שני (לקמן יח:): חלוק היה ר''ש אף בראשונה. בנולד ולבסוף ייבם: והאמר רב יהודה אמר רב. בפרק ד' אחין דתנן ד' אחין שנים נשאו שתי אחיות ומתו הנשואין את האחיות הרי אלו חולצות ולא מתייבמות לפי ששתיהן זקוקות לזה ושתיהן זקוקות לזה ואי נסיב האי קא פגע באחות זקוקתו ודמיא לאחות אשה בחייה וקתני התם היתה אחת מהן אסורה על האחד איסור ערוה כגון שהיתה חמותו או כלתו אסור בה ומותר באחותה דלאו אחות זקוקתו היא משום דהך ערוה היא ולא זקוקה ליה דרחמנא פטרה מיניה מדרשת עליה עליה והשני אסור בשתיהן היתה השניה אסורה על השני איסור ערוה כגון שהיתה חמותו האסורה לזה מותרת לזה כגון רחל ולאה שתי אחיות ונפלו לפני לוי ויהודה רחל חמותו של לוי ולאה חמותו של יהודה רחל אסורה ללוי ומותרת ליהודה דלאו אחות זקוקתו היא דלאה לא זקוקה ליה דהא חמותו היא ולאה אסורה ליהודה ומותרת ללוי ואינה אחות זקוקתו דרחל לא זקוקה ליה דהא חמותו היא וקתני התם זו היא שאמרו אחותה כשהיא יבמתה או חולצת או מתייבמת שתי אחיות שהן יבמות זו לזו שנשאו לשני אחין ונפלו לפני שני אחים או חולצות או מתייבמות ראויות לחליצה או לייבום וכגון שהיתה כל אחת אסורה על האחד איסור ערוה כדפרישית וקאמר רב יהודה בכולן ט''ו עריות אני קורא בהם משנה זו האסורה לזה מותרת לזה כו' כלומר אפשר להתקיים ומשכחת בכולן שיהו ב' אחיות נופלות לפני ב' אחים וזו אסורה לזה משום בתו וזו אסורה לזה משום בתו וכן בת בתו וכן כולן ותהא האסורה לזה מותרת לזה והאסורה לזה מותרת לזה ויתייבמו שתיהן אע''פ שהן שתי אחיות ולא אמרינן אחות זקוקתו היא בתו לא משכחת לה אלא בתו מאנוסתו שאי אפשר לבתו של ראובן ובתו של שמעון להיות אחיות מן האם שהרי אשת ראובן שילדה לו בת וגירשה לא נישאת שוב לשמעון שגרושת אחיו היא אלא הכי משכחת לה ראובן אנס אשה וילדה לו בת וחזר שמעון ואנס את אנוסת אחיו שמותרת לו דלא אסרה תורה אלא אשת אח על ידי קידושין וחזרה וילדה לו בת לשמעון הרי בת ראובן ובת שמעון אחיות מן האם ונישאו ללוי ויהודה אחי אביהן ומתו ונפלו לפני ראובן ושמעון בת שמעון מתייבמת לראובן דלאו אחות זקוקתו היא ובת ראובן לשמעון וכן בת בתו של ראובן ובת בתו של שמעון שהיו אחיות מן האב ונישאו ללוי ויהודה וכן בת בנו של ראובן [וכן בת בנו של] שמעון שהיו אחיות מן האם וכן בת אשתו של ראובן ובת אשתו של שמעון שהיו אחיות מן האב כגון נחשון שנשא ב' נשים וילדו לו ב' בנות ומת נחשון ונישאו ב' נשיו לראובן ושמעון וב' בנותיו ללוי ויהודה ומתה לוי ויהודה בת אשת שמעון תתייבם לראובן ואחותה לשמעון וכן בת בתה של אשת ראובן ובת בתה של אשת שמעון שהיו אחיות מן האב וכן בת בנה של אשת זה ושל אשת זה שהיו אחיות מן האם וכן חמותו של ראובן וחמותו של שמעון שהיו אחיות וכן אם חמותו וכן אם חמיו וכן אחותו של ראובן מאמו ואחות שמעון מאמו היו אחיות מן האב ונפלו לפניהם מלוי ויהודה כגון ראובן ולוי בני יעקב מרחל היו ולה בת מנחשון וכן שמעון ויהודה בני יעקב מבלהה וגם לה היה בת מנחשון ונשא לוי בת בלהה מנחשון ויהודה נשא בת רחל מנחשון והן שתי אחיות ומתו לוי ויהודה ונפלו לפני ראובן ושמעון בת בלהה אשת לוי אחות שמעון מאמו ואסורה לו מתייבמת לראובן ובת רחל אשת יהודה אחות ראובן מאמו [אסורה לו] ומותרת לשמעון וכן אחות אמו של ראובן ואחות אמו של שמעון היו אחיות מן האב כגון כלב שנשא שתי נשים חלאה ונערה (דה''א ד) וילדו לו שתי בנות ומת ונשא יחצאל לאחר מיתתו את שתי נשיו וילדו לו שתי בנות ונשא יעקב את שתי בנות יחצאל זו לאחר מיתת אחותה וילדה לו בת חלאה מיחצאל את ראובן ובת נערה מיחצאל את שמעון ולוי בן יעקב מאשה אחרת נשא את בת כלב מחלאה שהיא אחות אמו של ראובן מן האם ויהודה נשא את בת כלב מנערה שהיא אחות אמו של שמעון מן האם ומתו לוי ויהודה אשת לוי אחות אם ראובן מותרת לשמעון שהיא בת כלב מחלאה ואם שמעון היתה בת יחצאל מנערה ואשת יהודה אחות אם שמעון מותרת לראובן וכן אשת אחיו מאמו כגון יעקב שנשא בלהה ולה נפתלי מאיש אחר והוליד ממנה ראובן ולוי ועוד נשא זלפה ולה יששכר מאיש אחר וילדה ליעקב שמעון ויהודה ונשאו נפתלי ויששכר שתי אחיות ומתו ועמד לוי ונשא אשת יששכר בן זלפה שלא היה קרוב לו ויהודה נשא אשת נפתלי בן בלהה שהרי נכרית אצלו ומתו בלא בנים ונפלו לפני ראובן ושמעון אשת לוי אסורה לשמעון מפני יששכר בעלה שהיה אחיו מאמו ומותרת לראובן ואשת יהודה אסורה לראובן מפני נפתלי בעלה הראשון שהיה אחיו מאמו ומותרת לשמעון וכן אחות אשתו [כגון] נפתלי שהיו לו שתי נשים עדה וצלה וילדה לו עדה את דינה וצלה ילדה את נעמה ומת ונישאו נשיו לאחר וילדו שתי בנות ונשאו ראובן ושמעון את הבנות האחרונות ראובן נשא את בת עדה ושמעון בת צלה ולוי ויהודה נשאו את שתי בנות נפתלי לוי דינה בת עדה ויהודה נעמה בת צלה ומתו בלא בנים ונפלו אחיות הללו לפני ראובן ושמעון ונמצאת אשת לוי אחות אשתו של ראובן מותרת לשמעון ואשת יהודה אחות אשתו של שמעון מותרת לראובן: אשת אחיו שלא היה בעולם. לא משכחת לה אלא אליבא דר''ש דשרי בייבם ולבסוף נולד וסימניך מת נולד וייבם מת נולד וייבם כגון ראובן ושמעון ולוי ויהודה בני יעקב ונשאו ראובן ושמעון שתי אחיות ומת ראובן בלא בנים ונולד יששכר ליעקב ומצאה ליבמתו זקוקה לייבום אסורה לו משום אשת אחיו שלא היה בעולמו ויבמה לוי ומת שמעון אחרי כן ונולד זבולון ומצאה עליו באיסור ויבמה יהודה ומתו לוי ויהודה ונפלו אחיות הללו לפני יששכר וזבולון אשת לוי אסורה ליששכר מפני שבא ומצא באיסור נפילת ראובן שלא היה בעולמו ומותרת לזבולון שבא ומצאה בהיתר דכשנולד זבולון כבר נתייבמה זו ללוי ובייבם ולבסוף נולד שרי רבי שמעון ואשת יהודה אסורה לזבולון מפני שבא ומצאה באיסור נפילת נישואי שמעון אחיו שלא היה בעולם ומותרת ליששכר שראה שמעון ויהודה כלתו כגון בן ראובן ובן שמעון נשאו שתי אחיות ומתו ונשאו לוי ויהודה אחי ראובן ושמעון ומתו בלא בנים כלתו של זה מותרת לזה ושל זה מותרת לזה ונמצאו שתי אחיות מתייבמות: ורב יהודה מתרגם. להא דרב מחמותו ואילך אבל שש עריות דבבא דרישא לא תני בו אני קורא בהן ואף על גב דבכולהו משכחת לה: כיון דבתו. לא מיתוקמה אלא בבת אנוסה וכדפרשינן באונסין לא קא מיירי מתניתין ואיידי דלא תני בתו לא תני להו לכולהו עריות משום צד בתו: (רש"י)

 תוספות  בתו מאנוסתו. צ''ל דשניהם אנוסות דאי אנסה ראובן ושמעון נשאה א''כ לשמעון אסירי תרוייהו אחת משום בתו ואחת משום בת אשתו: באונסין לא קמיירי. דבכולן אני קורא בהן משמע ברגיל להיות: משכחת לה בשיתא אחים. בפ' ארבעה אחין (לקמן ד' כח.) פריך בחמשה נמי משכחת להו: (תוספות)


דף י - א

וסימניך מת נולד ויבם מת נולד ויבם אלא לרבי הני כללי לית ליה רב אדא קרחינא קמיה דרב כהנא אמר משמיה דרבא לעולם אית ליה לרבי הני כללי והכי קא''ל אמו אנוסת אביו בחדא משכחת לה בתרתי לא קמשכחת לה אי יעקב ב' אחיות אנס אחותה שהיא יבמתה משכחת לה האסורה לזה מותרת לזה לא משכחת ואי ב' נכריות אנס האסורה לזה מותרת לזה משכחת לה אחותה שהיא יבמתה לא משכחת לה רב אשי אמר לעולם לית ליה לרבי הני כללי ובפלוגתא קמיירי ומאי כמדומה אני שאין לו מוח בקדקדו דקאמר ליה ה''ק ליה מ''ט לא דייקת מתני' דמתני' ר' יהודה היא [דאסר באנוסת אביו] דקתני שש עריות חמורות מאלו מפני שהן נשואות לאחרים צרותיהן מותרות אמו ואשת אביו ואחות אביו מאי אמו אילימא נשואת אביו היינו אשת אביו אלא לאו אנוסת אביו וקתני מפני שהן נשואות לאחרים לאחרים אין לאחין לא מאן שמעת ליה דאית ליה האי סברא ר' יהודה דאסר באנוסת אביו משום הכי לא תני ליה א''ל רבינא לרב אשי לר' יהודה נמי משכחת לה דאי עבר ונסיב דאי לא קתני א''ל רב אשי לרב כהנא בלא דאי נמי משכחת לה יעקב אנס כלתו והוליד ממנה בן ומת [ראובן] בלא בנים ונפלה לה קמי ברה ומיגו דאיהי אסירה צרתה נמי אסירה א''ל באחותה דהתירא קמיירי באחותה דאיסורא לא קמיירי ואף על פי כן בדקה לוי במתני' דתני לוי אמו פעמים פוטרת צרתה ופעמים אינה פוטרת צרתה כיצד היתה אמו נשואת אביו ונשאת לאחיו מאביו ומת זו היא אמו שאין פוטרת צרתה

 רש"י  וסמניך מת נולד ויבם כו'. כדפי' אלמא מדתני רבי חייא בכולן אני קורא בהן ואפילו באשת אחיו שלא היה בעולם אלמא תנא דמתני' תני פלוגתא דהא רבי חייא אמתני' קאי: לרבי לית ליה הני כללי. דר' חייא הלכך לא מוקמי מתני' בפלוגתא אלא בנולד ולבסוף ייבם לדברי הכל: אמו אנוסת אביו בחדא משכחת לה. להכי לא נקט לה במתני' שאי אתה קורא בה האסורה לזה מותרת לזה ואחותה כשהיא יבמתה מתייבמת שיהו ב' אחיות נופלות להתייבם ותהא זו אסורה לזה משום אמו וכן זו על זה ומותרת לשני אלא חדא משכחת לה או האסורה לזה מותרת לזה או אחותה כשהיא יבמתה: אי יעקב שתי אחיות אנס. וילדה לו האחת לוי והאחת יהודה ונשא ראובן אנוסת אביו אמו של לוי ושמעון נשא אנוסת אביו אמו של יהודה: אחותה כשהיא יבמתה. נופלת לייבום לפני לוי ויהודה בניה משכחת לה: האסורה לזה מותרת לזה לא משכחת לה. לפי ששתיהן אסורות על שניהם אמו של לוי אסורה לו משום אמו ואחותה משום אחות האם וכן ליהודה ושתיהן פטורות מן החליצה ומן הייבום: ואי שתי נכריות אנס. וילדו לו ב' בנים ונשאום ב' בנים מאשה אחרת ונפלו לפני בניהם האסורה לזה מותרת לזה משכחת לה אבל לאו אחיות נינהו ועיקר מילתיה דרבי חייא משום ייבום שתי אחיות נקט: ה''ג רב אשי אמר לעולם לית ליה לר' הני כללי ובפלוגתא קא מיירי. כלומר לא תימא דהא דלא תני אמו אנוסת אביו משום דלא משכחת הני כללי דלרבי ל''ל הני כללי ולא תימא להכי שבקיה דלא מיירי בפלוגתא דבפלוגתא ודאי קמיירי ומאי אין לו מוח דקאמר ליה ה''ק ליה כו': דאסר באנוסת אביו. ולא משכחת לה שתפול אם לפני בנה לייבום מאחיו ומאביו: דאי עבר ונסיב. את אנוסת אביו ונפלה לייבום לפני בנה וליתני: בלא דאי נמי משכחת. שלא עבר זה המת בנישואיה: אנס כלתו. ועבר על דת: ואע''פ. דמהדר ליה רבי ללוי כמדומה אני שאין לו מוח בקדקדו: בדקה לוי במתני'. הגיהה והוסיפה לאמו אנוסת אביו במשנתו: היתה אמו נשואת אביו ונשאת לאחיו מאביו ומת. לא תפסי קדושין בה שהרי אשת אב בכרת ואמרינן לקמן אין קדושין תופסין בחייבי כריתות דברי הכל הלכך כשמת רשע זה לא נפלה זו לייבום לפני בנה דלאו אשת אח הואי ואינה פוטרת צרתה: (רש"י)

 תוספות  לעולם לית ליה לרבי הני כללי ובפלוגתא קמיירי. וא''ת ליתני אשת איש שפוטרת צרתה כגון דאמר לה ה''ז גיטך ע''מ שלא תנשאי לפלוני דפליגי בהמגרש (גיטין דף פב.) ר''א ורבנן דלר''א הוי גט ואסורה לפלוני ואם נשאת לאחיו ומת פוטרת צרתה ואע''ג דאסורה לכל אדם אפי' לרבי אליעזר מדרבנן עד שימות המגרש או הפלוני דחיישינן שמא תנשא לו לאחר שתתאלמן או תתגרש מזה ונמצאו בניה ממזרים כדחיישינן בהמגרש (שם דף פד.) ע''מ שלא תבעלי לפלוני שמא תבעל לו אחר שתתאלמן או אחר שתתגרש ובעודה תחתיו ליכא למיחש יותר מאבא ואביך מ''מ לוי דקתני נמי דאי כדאמרינן לקמן קשה דליתני נמי להך ולמאן דנפקא ליה מאחות אשה ניחא דלא דמי הך לאחות אשה דע''מ שלא תנשאי שריא ליה בזנות וע''מ שלא תבעלי יכולה היא להתקדש לו ולא דמיא לאחות אשה ובע''מ שלא תנשאי ולא תבעלי נמי אי חשיב שיור כמו בחוץ מפלוני א''כ שריא ליה כי נשאת לאחיו קודם ואפי' אי לא חשיב שיור מ''מ לא דמי לאחות אשה דהתם בשעת נפילה הוי אחות אשתו אבל הכא בשעת נפילה אינה אשת איש עד שתבעל לו ואפי' תחשבנה אשת איש כיון שמטעם אשת איש אסורה ליבעל לו מ''מ לא דמי כיון שאם תבעל ליבם שנאסרה עליו הויא אשת איש ולא היתה אשת אחיו מעולם הלכך לא פטרה צרתה ומיהו למאן דנפקא ליה מולקחה כל היכא דאיכא תרי ליקוחין קשה וי''ל אע''ג דלוי תני דאי ובפלוגתא קמיירי לא קמיירי אלא בפלוגתא דס''ל לתנא דמתני' כוותיה תדע דלא תני לוי חייבי לאוין אע''ג דלר''ע לאו בני חליצה וייבום נינהו ומאן דמוסיף לעיל אשת אחיו שלא היה בעולמו ומשכחת לה כר''ש אע''ג דשמא תנא דמתני. לא סבר לה כר''ש היינו משום דבכולן אני קורא בהן משמע ליה דקאי אכולהו אבל אי מודו רבנן לר''א בקידושין דמספקא ליה לאביי מדקאמר בריש המגרש (שם דף פב: ושם) דאם איתא לר' אבא קשיא ליתני אשת איש דמשכחת לה אפילו לרבנן כגון שבא ראובן וקדשה חוץ משמעון ובא שמעון וקדשה סתם ומת שמעון [ונפלה לפני לוי אחיו] וצרת צרה נמי משכחת לה כגון שקדשה ראובן חוץ משני אחין וי''ל דלא קרינא לגביה אשת המת דכבר נאסרה [עליו לפני קדושי אחים] משום אשת [אח] ולא חשיב ערוה במקום מצוה ומיהו אי אשת שני מתים דאורייתא כדמשמע בהמגרש (שם דף פב: ושם) ליתני הכא אשת ב' מתים כגון שבא ראובן וקדשה חוץ משמעון ולוי אחיו ובא שמעון וקדשה סתם ומת כו' או בענין שאמר ר' יוחנן בפ' האומר (קדושין דף ס.) דאפילו הן ק' תופסין ומשכחת בהן נמי צרת צרה ומיהו בפ''ג (לקמן לא: ושם ד''ה מדרבנן) ובפ''ב (לקמן יח. ושם) משמע דאשת שני מתים גזירה דרבנן ושם אפרש ובירושלמי בריש המגרש פריך לה מתיב ר' חנינא בשם רבי פנחס ליתני ט''ז נשים כר''א ומשני תמן התורה אסרה עליו הכא הוא אסרה עליו ופי' רבינו יצחק תמן התורה אסרה עליו ומשנשאה המת אין לה היתר להתייבם כשימות מפני שאין איסור שבה תלוי בשום אדם אלא בתורה שאסרה עליו אבל אשת איש האיסור תלוי במגרש שאם ירצה יתירנה ליבם קודם שימות אחיו שנשאה ולהכי לא תני להו דלא דמו להו לפי שביד המגרש להתירה: דקתני שש עריות חמורות מאלו כו'. ותימה דמאי ס''ד דהנהו דלעיל דלא דייקי מסיפא וממ''נ כיון דתני לה גבי שש עריות לא אפשר למיתנייה ברישא וי''ל דקשיא ליה ללוי דה''ל למיתני ברישא ט''ז ובסיפא לא הוה ליה למיתני אלא ה' ואע''ג דאתי כרבי יהודה ה''ל למיתני ששה עשר דאי עבר ונסיב ושני ליה רבי בפלוגתא לא קא מיירי ודאי לא קא מיירי: לרבי יהודה נמי משכחת לה דאי עבר ונסיב. תימה דבלא דאי עבר ונסיב נמי משכחת לה שקידש ולא בעל דאפילו אביי דאמר בפרק בתרא דקידושין (דף עח.) גבי אלמנה לכ''ג קידש לוקה היינו משום דכתיב לא יקח אבל הכא לא יגלה כתיב וי''ל דשמא אסור לקדש מדרבנן שמא יבעול ואפילו יהא מותר לקדשה חשיב דאי מטעם שאסור לבוא עליה וא''ת אפילו ע''י דאי היכי משכחת לה הא ר' יהודה סבר כר''ע בפרק ד' מיתות (סנהדרין דף נג.) דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין וי''ל דלא סבר לה הש''ס כברייתא דהתם אלא כמתני' דפליג עלה ועוד דעל כרחך מתני' דהכא לא סברה בהא כרבי יהודה דהא קתני בפ''ב (לקמן דף כ.) איסור מצוה ואיסור קדושה חולצת ולא מתייבמת ואי אין קדושין תופסין בחייבי לאוין חליצה נמי לא תיבעי וא''ת בחייבי לאוין דשאר מנלן דלא סבר מתני' כרבי יהודה דאיסור מצוה ואיסור קדושה מפרש לקמן כגון אלמנה לכ''ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל ואר''י דע''כ (תוספות)

 רשב"א  ובפלוגתא קא מיירי כו'. ואם תאמר ואם כן ליתני קרובת חלוצתו לר"ע דאמר בפרק החולץ (מד, א) בית חלוץ הנעל הכתוב קראו ביתו. ויש לומר דלא קתני אלא פלוגתא דסבירא ליה כותיה ובלקוטין שלי הארכתי בה יותר בס"ד (בשו"ת ח"ו סי' כ"א). מאן שמעת ליה דאית ליה האי סברא. ואם תאמר לוי דבעא מינה מרבי ליתני שש עשרה (לעיל ט, א) היכי מפרשא ליה סיפא דמתניתין (להלן יג, א) דקתני שש בעריות. איכא למימר דסבירא ליה ללוי דהאי אמו דקתני בשש עריות, לאו היינו אנוסת אביו אלא אמו נשואת אביו, וארחי דתנא הוא בהכי דתנא אמו שהיא נשואת אביו ואשת אביו שאינה אמו, והיינו דקתני אמו ואשת אביו ולא תנא ברישא אשת אביו דתהוי אמו בכלל, לאוריי לן דדוקא קתני אמו אשת אביו ואשת אביו שאינה אמו משום הכי לא חשבינן ליה האי פירכא ללוי. אמר ליה רבינא לרב אשי לר' יהודה נמי משכחת לה דאי עבר ונסיב כו'. ואם תאמר אפילו בלא דאי, משכחת לה כגון שקדשה, דבקידושין ליכא איסורא, דהא לא כתיב לא יקח אלא לא יגלה. יש לומר מכל מקום כיון דקדושין על דעת נשואין הוא דמקדש אסור לעשות כן ודאי עבר קרינא ליה. אמר ליה דאי לא קתני. ואם תאמר ואפילו דאי היכי משכחת לה, והא איכא מאן דאמר בסנהדרין בפ"ד מיתות (נג, א) דר' יהודה אית ליה כר"ע דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין, איכא למימר דבמסקנת לא קאי, אלא ר' יהודה לית ליה דר"ע. ואפילו נמי סבירא ליה כר"ע, תנא מיהא לא סתים לן כותיה אלא באנוסת אביו שהיא אסורה, אבל בהא דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין לא סתים לן כותיה אלא כבר פלוגתיה, וכדתנן בפרק כיצד (להלן כ, א) אסור מצוה ואסור קדושה חולצות ולא מתיבמות, ואלו לר"ע פטורות אפילו מן החליצה. וכי אמרינן הכא לר' יהודה משכחת לה דכי עבר, לאו ר' יהודה ממש קאמר, אלא לסבריה דר' יהודה דאנוסת אביו קאמר. ואם תאמר והא על כרחין אי אית לן כר' יהודה באנוסת אביו ומשום דקרא דלא יגלה כנף אביו באנוסת אביו מיירי, אם כן סבירא ליה דיש ממזר מחייבי לאוין, משום דכתיב בתריה לא יבא ממזר, וכיון שכן אין קידושין תופסין בחייבי לאוין כיון דהוי הולד ממזר. ור"ע גופיה דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין משום דאית ליה כר' יהודה הוא כדאיתא בפרק החולץ (להלן מט, א) ויש לומר כי היכי דמאן דאית ליה אין ממזר אלא מחייבי מיתות ב"ד, דלא יקח איש את אשת אביו כתיב, אף על גב דלא יגלה איירי בחייבי כריתות דהיינו דודתו, דדרשינן מדלא יקח עד לא יגלה ממזר כדאיתא בפ' החולץ (שם), הכי נמי דרשינן לר' יהודה. פתקה לוי במתניתה דתני לוי אמר פעמים פוטרת צרתה. פירוש, אפילו לר' יהודה וכגון דעבר ונסיב. והיינו דאמרינן ואף על פי כן פתקה לוי במתניתיה, דלרבנן פשיטא ומאי אף על פי כן. והיינו דאמר ליה ריש לקיש לר' יוחנן (להלן ע"ב) ללוי דאמר דאי נמי קתני ליתני החולץ ליבמתו, דלוי נמי בתר דשמעה מרבי דבאמו אנוסת אביו לא מיירי מתניתין סברה. [י, ב. מקו"א] א"ל ר"ל ור"י ללוי דאמר דאי נמי קתני א"ל לפי שאינה בצרת צרתה. כלומר, דלכולהו אחי אסירא וא"א לה לינשא לאחי. וא"ת א"כ ליתניה בשש עריות חמורות (להלן יג, א). איכא למימר היינו אשת אחיו מאביו, כלומר שלא במקום מצוה דקתני במתניתין בשש עריות וזו בכלל דמשום אשת המת חייב עליה ולא משום אשת חולץ. ואם תאמר היכי קאמר דליתא בצרת צרה, והא משכחת לה כשנולד לו אח לאחר שחזר וקדשה ואליבא דר' שמעון וכדאיתא בשמעתין (להלן יא, א) בהדיא, צריכה חליצה מן האחין מאן אחין אחין הנולדים (כ"ה גי' רבינו ועוד ראשונים ולפנינו הילודים ועי' מאירי), כלומר לאחר שקדשה אליבא דר' שמעון, והכי נמי שחזר וקדשה ונולד לו אח ואחר כך מת הוא ועמד נולד ויבמה ולא אשה אחרת ומת ונפלו שתיהן לפני האחין הראשונים כשם שהיא אסורה כך צרתה פטורה. ויש לומר דלא קתני אלא פלוגתא דסבירא לן כוותי', ובהא לא קיימא לן כר' שמעון. והיינו נמי דלא קתני ממזרת ונתינה ושאר חייבי לאוין אליבא דר"ע, משום דלא סבירא לן כוותיה. (רשב"א)


דף י - ב

היתה אמו אנוסת אביו ונשאת לאחיו מאביו ומת זו היא אמו שפוטרת צרתה ואע''פ ששנו חכמים במשנתנו חמש עשרה יש לנו להוסיף שש עשרה כגון זו א''ל ר''ל לרבי יוחנן ללוי דאמר דאי נמי קתני לתני החולץ ליבמתו וחזר וקדשה ומת בלא בנים דמגו דאיהי אסורה צרתה נמי אסירא א''ל לפי שאינה בצרת צרה ולימא ליה חייבי לאוין היא וחייבי לאוין בני חליצה ויבום נינהו לדבריו קאמר ליה לדידי חייבי לאוין הם וחייבי לאוין בני חליצה ויבום נינהו אלא לדידך חייבי כריתות נינהו לפי שאינן בצרת צרה איתמר החולץ ליבמתו וחזר וקדשה אמר ר''ל הוא אין חייב על החלוצה כרת והאחין חייבין על החלוצה כרת על הצרה בין הוא ובין האחים חייבין על הצרה כרת ורבי יוחנן אמר בין הוא ובין האחין אינן חייבין לא על החלוצה כרת ולא על הצרה כרת מ''ט דר''ל אמר קרא {דברים כה-ט} אשר לא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה איהו הוא דקאי בלא יבנה אבל אחיו כדקיימי קיימי ועלה דידה הוא דקאי בלא יבנה הא צרה כדקיימי קיימי ורבי יוחנן מי איכא מידי דמעיקרא אי בעי האי חליץ ואי בעי האי חליץ ואי בעי להאי חליץ ואי בעי להאי חליץ והשתא קאי עלה בכרת אלא איהו שליחותא דאחים קעביד איהי שליחותא דצרה קעבדה איתיביה ר' יוחנן לר''ל החולץ ליבמתו וחזר וקדשה ומת צריכה חליצה מן האחין בשלמא לדידי דאמינא חייבי לאוין נינהו היינו דצריכה חליצה מן האחין אלא לדידך אמאי צריכה חליצה ולטעמיך אימא סיפא עמד אחד מן האחין וקדשה אין לה עליו כלום ואי חייבי לאוין נינהו אמאי אין לה עליו כלום אמר רב ששת סיפא אתאן לר''ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין וליתני לדברי ר''ע אין לו עליו כלום

 רש"י  היתה אמו אנוסת אביו ונשאת לאחיו מאביו. קידושין תופסין בה ואפילו לר' יהודה הקידושין תופסין בחייבי לאוין וכשמת נמצא' צרתה צרת ערוה ופטורה: ללוי דאמר דאי נמי קתני. דהא מתני' רבי יהודה ובדיק לה לוי אמו אנוסת אביו: וחזר וקדשה. וקידושין תופסין לו בה דאינה עליו אלא בלאו דכתיב אשר לא יבנה את בית אחיו כיון שלא בנה שוב לא יבנה: ומת בלא בנים. ולו אשה אחרת: דמיגו דהיא אסורה לאחים. דקיימא עלייהו בכרת לר''ל דאמר לקמן בשמעתין האחין של חולץ חייבין על החלוצה כרת צרתה נמי אסורה: לפי שאינה בצרת צרה. דליכא למיתני בה הלכה צרתה ונשאת לאחד מן האחין דהא לכולהו אסירא דכל עריות דמתני' על האחד מהם ערוה ועל שאר אחין מותרות ומצי למיתני בה הלכה צרתה ונשאת לאחיו השני אבל הכא כולהו אחין אסירי בתרוייהו: ולימא ליה. רבי יוחנן לר''ל חייבי לאוין נינהו האחין על חלוצה זו שחזרה ונפלה לפניהם ולא קיימא עלייהו בכרת דהא איהו פליג עליה דר''ש בן לקיש לקמן ואמר בין שאר האחים בין החולץ אין חייבין על החלוצה כרת ולא על הצרה כרת: וחייבי לאוין בני חליצה ויבום נינהו. כלומר זקוקה היא להתייבם ואין איסור לאו פוטרת מן החליצה דהא מאחות אשה ילפינן שהיא ערוה וחייבין על זדונה כרת והלכך לא מצי למיתנייה במתני': על הצרה. אם היתה לה צרה ונפטרה בחליצתה של זו דכתיב בית חלוץ הנעל בית אחד הוא חולץ ואין חולץ שני בתים ואותה צרה חמורה לעמוד על כולן באיסור אשת אח בכרת שנפטרה מהן כדמפרש טעמא: כדקיימי קיימי. באיסור אשת אח: ור' יוחנן. אמר לך מי איכא מידי דמעיקרא אי בעי האי אח חליץ ואי בעי האי אח חליץ שהרשות ביד כולן ולענין צרתה נמי מעיקרא אי בעי להאי חליץ ואי בעי להאי חליץ והשתא משום דחליץ חד לחדא קאי על צרה בכרת וכן אחיו על כולהו בכרת: האי שליחותא דידהו עבד. דמעיקרא היה הרשות ביד כולן וכן היא שליחותא דצרה עבדה וכי היכי דהוא עלה בלא יבנה כן על צרתה בלא יבנה וכן האחים על שתיהם: אמאי צריכה חליצה. נהי נמי דקידושין תפסי בה דאיהו לא קאי עלה בכרת מיהו כשמת תיפטר ותצא מן האחים משום ערוה הואיל ובכרת היא עלייהו: עמד אחד מן האחין וקדשה. שלא קדשה החולץ אלא אחד מן האחין: אין לה עליו כלום. דאין קידושין תופסין לו בה ואינה צריכה הימנו גט דאין קידושין תופסין בחייבי כריתות: סיפא אתאן לרבי עקיבא. ורישא רבנן ומיהו חייבי לאוין הוא דברי הכל: (רש"י)

 תוספות  מתני' סבר דאפי' בחייבי לאוין דשאר קידושין תופסין מדקתני שש עריות ולא קתני ח' עריות גרושתו וחלוצתו דאם היו יכולות לינשא לאחיו היו פוטרות צרותיהן כחייבי כריתות כיון דאין קידושין תופסין אלא ודאי קידושין תופסין בהו ולהכי לא שייך למיתנינהו דאפי' היו יכולות לינשא לאחיו לא היו פוטרות צרותיהן ועוד יש לדקדק מדנקט אנוסת אביו שהיא אמו ולא נקט אנוסת אביו סתם וא''ת כיון דמתני' סבר כרבי יהודה דאסר באנוסת אביו א''כ ע''כ סבר נמי דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין דהא בהא תליא כדמוכח בסוף החולץ (לקמן דף מט. ושם) דמפרש טעמא דר''ע דאמר יש ממזר מחייבי לאוין משום דסבר לה כרבי יהודה דמוקי לא יגלה באנוסת אביו וסמיך ליה לא יבא ממזר וא''כ למתני' נמי הוי ממזר וכל היכא דהוי ממזר אין קידושין תופסין כדמוכח בכמה דוכתי וי''ל דאע''ג דמתני' מוקמה לקרא באנוסת אביו מ''מ לא הוי ממזר כמו לרבי יהושע דמוקי לא יגלה בשומרת יבם של אביו אפ''ה סבר דלא הוי ממזר אלא מחייבי מיתות ב''ד ודרשינן מלא יקח דהוי חייבי מיתות ב''ד עד לא יגלה דהוי חייבי כריתות הוי ממזר ולא חייבי כריתות וה''נ לתנא דמתני' מלא יקח עד לא יגלה שהוא חייבי לאוין הוי ממזר ולא חייבי לאוין בכלל: לפי שאינן בצרת צרה. הקשה הר''ר משה כהן לר''ש איתא בצרת צרה כגון שנולדו אחים להן אחר שחלץ ליבמתו וקדשה דלא קיימין עלה בלא יבנה כדאמרינן לקמן בסמוך ולוי מיירי בפלוגתא כיון דקתני אנוסת אביו גבי שש עריות בסיפא דהיינו כרבי יהודה וי''ל דבפלוגתא דלא סבר לה לא קמיירי כדפי' לעיל ולוי לא סבר כר''ש באשת אחיו שלא היה בעולמו: החולץ ליבמתו וחזר וקדשה. וליכא למימר דנקט וחזר וקדשה לאשמועינן דהוא אינו חייב על החלוצה כרת אבל לאו איכא לפי שקדשה דאמרינן בקידושין (דף עח.) מודים במחזיר. גרושתו שאם קידש ולא בעל שאין לוקה דרך בנין בית אסרה תורה אלא נקט קדשה משום דאם מת פליגי רבי יוחנן ור''ל אם זקוקה ליבם לאחיו אי לאו ולא נקט וחזר ובא עליה דבהא לא פליגי רבי יוחנן ור''ל דלכולי עלמא אינו חייב על החלוצה כרת וה''ה דהוה מצי למנקט וחזר ובא עליה אחד מן האחין: איהו הוא דקאי בלא יבנה. אי לא הוה כתיב לא יבנה הוה אמינא דאפילו הוא על החלוצה בכרת והשתא אייתר לא יבנה לנתקה מכרת ללאו אבל אחין וצרה כדקיימי קיימי ולא קאי לא יבנה עלייהו ותימה דבהחולץ (לקמן דף מד. ושם) משמע דלא אייתר קרא דלא יבנה אלא איצטריך דלא לחלוץ לחדא ולייבם לחדא דהתם פריך אמתני' דמי שהיה נשוי ב' נשים כו' ולייבם לתרוייהו אמר קרא בית אחיו בית אחד הוא בונה ואינו בונה שתי בתים וליחלוץ לתרוייהו אמר קרא בית חלוץ בית אחד הוא חולץ כו' וליחלוץ לחדא ולייבם לחדא אמר קרא אשר לא יבנה וכו' ולייבם לחדא ולחלוץ לחדא אמר קרא אם לא יחפוץ הא אם חפץ מייבם וכל שאינו עולה לייבום אינו עולה לחליצה ומיהו אית ספרים דלא גרסינן להו ואף לספרים דגרסינן איכא למימר דכי משני בתר הכי הא חפץ מייבם וכל שאין עולה לייבום כו' תו לא איצטריך לא יבנה דלא ליחלוץ לחדא ולייבם לחדא דכיון דאין עולה לחליצה דאין חולץ שתי בתים אינו עולה נמי לייבום והשתא אייתר לא יבנה לנתק מכרת ללאו ובפ' ד' אחין (לקמן דף לב.) דקאמר אי דמייבם והדר חליץ ה''נ אלא דלמא חליץ ברישא והדר מייבם וקם ליה בלא יבנה התם היינו אליבא דרבי יוחנן דמוקי לא יבנה נמי אצרה אבל לר''ל קם ליה בכרת: וליתני לר''ע אין לו עליו כלום. תימה דבפרק המדיר (כתובות דף עה:) איכא כי האי גוונא דתנן היו בה מומים ועודה בבית אביה האב צריך להביא ראיה נכנסה לרשות הבעל הבעל צריך להביא ראיה ומסיק בגמרא דרישא ר' יהושע וסיפא ר''ג ולא פריך ולימא לדברי ר''ג נאמנת ועל הבעל להביא ראיה ולא הוה צריך למיתני תרי בבי: (תוספות)


דף יא - א

קשיא רב אשי סבר לה כריש לקיש ומתרץ לה כר' שמעון רבינא סבר לה כר' יוחנן ומתרץ כרבנן רב אשי סבר לה כריש לקיש ומתרץ לה כר' שמעון החולץ ליבמתו וחזר וקדשה צריכה חליצה מן האחין מאן אחין אחין הילודים כמאן כר''ש עמד אחד מן הנולדים וקדשה אין לה עליו כלום כמאן כר''ל רבינא סבר לה כרבי יוחנן ומתרץ לה אליבא דרבנן החולץ ליבמתו וחזר וקדשה צריכה חליצה מן האחין מאן אחין אחין הנולדים כמאן כר' יוחנן עמד אחד מן הילודים וקדשה אין לה עליו כלום כמאן כרבנן איתמר הבא על יבמה ובא אחד מן האחין על צרתה פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר בכרת וחד אמר בעשה מ''ד בכרת כריש לקיש ומ''ד בעשה כר' יוחנן אמר רב יהודה אמר רב צרת סוטה אסורה טומאה כתיב בה כעריות מתיב רב חסדא רבי שמעון אומר ביאתה או חליצתה מאחיו של ראשון פוטרת צרתה [אמר לך רב] אמינא לך אנא סוטה דאורייתא ואת אמרת לי סוטה דרבנן ודקארי לה מאי קארי לה קסבר כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון מתיב רב אשי נכנסה עמו לסתר ושהתה עמו כדי טומאה אסורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה ואם מת חולצת

 רש"י  קשיא. לרב ששת דשנייה הכי: רב אשי סבר לה כריש לקיש. דאמר בכרת וסיפא ניחא: ומתרץ לה. לרישא דברייתא דקתני צריך חליצה באחים שנולדו לאחר חליצה וקדושין של שני וכר' שמעון דאמר ייבם ולבסוף נולד לא מהניא נפילתה מן הראשון למהוי עלה אשת אחיו שלא היה בעולמו הלכך זיקת ההיא נפילה לא אסרה לה עליה דהאי הואיל וכשנולד כבר קדשה זה: רבינא סבר לה כרבי יוחנן. דאמר חייבי לאוין נינהו ורישא ניחא ומתרץ לסיפא דקתני אין לה עליו כלום באחין שנולדו לאחר מכאן וכרבנן דאמרי אשת אחיו שלא היה בעולמו היא ולא תקשי רישא לסיפא: הילודים. שנולדו אחר קדושין של זה ולא איתסרא עלייהו בחליצתו דהא זיקה קמייתא לא רמאי קמייהו לייבומי ומשום אשת אחיו שלא היה בעולמו לא מיתסרא כר''ש דאמר ייבם ולבסוף נולד שריא: עמד אחד מן הנולדים. שהיו בשעת חליצה ראשונה: אין לה עליו כלום. כר''ל דאמר האחין חייבין על החלוצה כרת: עמד אחד מן הילודים. אחר חליצה או אפילו אחר קדושין וכשמת זה החולץ קדשה אותו ילוד אין לה עליו כלום ולאו משום חליצה אלא משום דהויא אשת אחיו שלא היה בעולמו מנפילה ראשונה: כמאן כרבנן. דאמרי אפילו ייבם ולבסוף נולד אסירא: בעשה. בית אחד הוא בונה ואין בונה ב' בתים ולאו הבא מכלל עשה עשה: מ''ד בעשה כרבי יוחנן. דאמר איהו שליחותא דאחין קעביד וכי היכי דלדידיה הויא צרה בעשה לאחים נמי הויא בעשה: ומ''ד בכרת כר''ל. דאמר לאו שליחות דאחים קעביד הלכך הוא ניהו דקאי עלה בעשה אבל אחים כדקיימי קיימי באיסור אשת אח: צרת סוטה אסורה. היה נשוי ב' נשים וזינתה האחת תחתיו ויש עדים ומת בלא בנים היא וצרתה פטורות אף מן החליצה מאי טעמא טומאה כתיב בה ונסתרה והיא נטמאה (במדבר ה): כעריות. דכתיב אל תטמאו בכל אלה (ויקרא יח): ביאתה או חליצתה וכו'. האשה שהלך בעלה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעליך ונשאת ואח''כ בא בעלה תצא מזה ומזה מתו אחיו של זה ואחיו של זה חולצין ולא מייבמין רבי שמעון אומר ביאתה או חליצתה מאחיו של ראשון פוטרת היא לכתחלה את צרתה שהרי היא כשאר נשים לגבי יבם דלא קנסוה רבנן מיבם דודאי שריא ליה שאנוסה היתה ששמעה שמת אלמא נבעלה תחת בעלה שריא צרתה לייבם ואפי' רבנן לא פליגי אר''ש אלא בדידה אבל בצרתה מודו: סוטה דאורייתא. שזינתה והתורה אסרה בה: ואת אמרת לי סוטה דרבנן. דהא מדאורייתא שריא שניסת ע''פ ב''ד בעד אחד ואנוסה היא ורחמנא שריא דכתיב (במדבר ה) ועד אין בה תרי אלא אחד והיא לא נתפסה אסורה הא נתפסה מותרת ורבנן הוא דגזרו בה כי היכי דתידוק שפיר שמת בעלה עד שלא תנשא: ודקארי לה מאי קארי לה. הא לא אמר רב אלא בסוטה דאורייתא דכתיב בה טומאה: קסבר. האי דפריך כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ואי סוטה דאורייתא היא וצרתה אסורה הכי נמי הוו אסרי רבנן צרה מייבום ומצרכי לה חליצה: נכנסה עמו. המקנא לאשתו ואמר לה אל תסתרי עם איש פלוני: לביתה. לבעלה שמא זינתה שרגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה ואם כהנת היא אסורה בתרומה כדיליף במסכת סוטה (דף כח.) נטמאה נטמאה ונטמאה ג' פעמים אחד לבעל ואחד לבועל ואחד לתרומה: (רש"י)

 תוספות  מאן אחין אחין הנולדים. אומר ר''י דנולדים קרי לאותן העתידין להולד בלשון הש''ס כדאמרינן בפרק ד' נדרים (נדרים ל:) למימרא דנולדים העתידים משמע ובספ''ק דגיטין (דף יג: ושם) קאמר אלא מעתה הקנה לנולדים דלא הוו בשעת מתן מעות ה''נ כו': צריכה חליצה מן האחין. מתייבמת אינה מאחר דאסירה לבעלה דהשתא במותר לה אסורה באסור לה לא כ''ש: כמאן כרבנן. הוה מצי לאוקומי כר''ש כגון שנולד קודם שקדשה אלא ניחא ליה לאוקמי כרבנן ונולד אפילו אחר שקדשה: חד אמר בעשה. כן גירסת הקונטרס ופי' בקונטרס משום דדרשינן בית אחד הוא בונה ואינו בונה שתי בתים ולאו הבא מכלל עשה עשה וקשה כיון דאיצטריך קרא לגופיה שלא ייבם את שתיהן מנלן דאתיא קרא לנתקו מכלל כרת ללאו ואמר ר''ת דגרסינן חד אמר בלאו וכן פר''ח דכשייבם אחת קאי אצרה בלא יבנה דקרינא בצרה כיון שלא בנאה שוב לא יבנה אותה וכן האחים לא קיימא עלה אלא בלאו לרבי יוחנן וגרסינן שפיר וחזר ובא הוא או אחד מן האחין על צרתה אבל לפ''ה דגרסינן בעשה לא פליגי אלא באחין אבל איהו לכ''ע בעשה.: צרת סוטה אסורה. לאו דוקא אסורה דאף מחליצה פטורה כדפירש בקונטרס ודוקא סוטה ודאי אבל סוטה ספק בעי חליצה כדמייתי בסמוך וקרא דונסתרה והיא נטמאה בנבעלה ודאי איירי כדמסיק לקמן אבל סוטה ספק לא כתב בה טומאה וא''ת והא תנן נכנסה עמו לבית הסתר אסורה לביתה ואסורה לתרומה ודרשינן בפרק כשם (סוטה דף כח. ושם) שלשה פעמים ונטמאה כתיב אחד לבעל ואחד לבועל ואחד לתרומה וי''ל דלא אסרה הכתוב אלא משום ספק שמא נבעלה ונטמאה ולעולם לא כתיב טומאה אלא על הודאי נבעלה וא''ת כיון שלא נכתב שם טומאה אלא על הודאי אמאי אסורה לביתה ולתרומה וי''ל דעשה ספק כודאי כדאמר בפרק כשם (ג''ז שם) אם נטמאה למה שותה ואם לא נטמאה למה נשקית מגיד לך הכתוב שהספק אסורה כודאי ולהכי ספק סוטה בעיא חליצה דדוקא להחמיר עשה הכתוב ספק כודאי ולא להקל לפטרה בלא חליצה ולמאי דפרישית לעיל (דף ג: ד''ה לפי) דלמסקנא דשמעתין טומאה כעריות כתיב בה דאמר רב היינו במקום לאו ניחא דההוא טומאה לא כתיבא אלא על ודאי נבעלה אבל מ''מ קשה כיון דסוטה ודאי חשיב לה רב כערוה א''כ סוטה ספק הוה לה ליחשב כספק ערוה וא''כ היכי פריך. ותתייבם ייבומי: רבי שמעון אומר ביאתה או חליצתה כו'. וא''ת ואמאי לא מקשה מת''ק דאמר אחיו של זה ואחיו של זה חולצין ולרב לא בעינן חליצה וי''ל דהא אתי ליה שפיר דחולצת דמדאורייתא בעיא חליצה דסוטה דרבנן היא ולא פריך מר' שמעון אלא משום דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון והיה לנו לאוסרה להתייבם וא''ת ודלמא ר' שמעון לא קאמר אלא דבדיעבד פוטרת צרתה אבל לכתחלה לא ואמר ר''י דבדיעבד מודה ת''ק דלא אשכחן דפליגי והא דלא נקט אחיו של ראשון רצה חולץ רצה מייבם דמשמע לכתחלה אמר ר''י דמילתא אגב אורחיה קמ''ל דאע''ג דאיכא צרה דשייך בה ייבום טפי אפ''ה ביאתה או חליצה שלה פוטרת לכתחילה צרתה דס''ד דלא פטרה דנראה כאשתו דשני וא''ת לרב חסדא שרוצה לדקדק דסוטה דאורייתא שריא תקשי ליה מתני' דפרק קמא דסוטה (דף ב. ודף ו. ושם) דמייתי בסמוך דספק סוטה אינה מתייבמת וי''ל דהוה אמינא דהא דקתני שאין מתייבמת היינו מדרבנן אע''ג דהתם מוכח דאסירא מדאורייתא מכל מקום מכח משנה עצמה אין להוכיח עליו כלום ועוד אמר רבי יצחק דדוקא לרב פריך דמשוי ליה כערוה לסוטה דאורייתא ופטורה אף מן החליצה ולכך בסוטה דרבנן סברא היא דיש לאוסרה להתייבם אבל בההיא דסוטה דספק סוטה חולצת אין תימה אם נאמר דבסוטה דרבנן אפילו מתייבמת ועוד פירש רבינו יצחק דלרבי שמעון אסורה להתייבם לכתחלה מדקתני סיפא ואין הולד ממזר דאי שרי לייבם לכתחלה פשיטא דאין הולד ממזר ועוד בירושלמי קורא לההיא דרבי שמעון חליצה פסולה ואם היתה מותרת להתייבם חליצה כשרה היא ופריך מהא דקאמר ר''ש דפוטרת צרתה דכיון דאמר בסוטה דאורייתא דלאו בת חליצה וייבום היא בסוטה דרבנן אין לחליצה להועיל לפטור צרתה וכ''ת ממה נפשך תועיל דאם חשיבא כסוטה גמורה צרתה נמי לא בעי חליצה ואי לא חשיבא כסוטה א''כ שפיר פטרה צרתה דמסתבר ליה להש''ס דכיון דדמיא לסוטה דאורייתא חליצתה כמאן דליתא ואין לה לפטור צרתה: (תוספות)

 רשב"א  רבינא סבר לה כר' יוחנן ומתרץ לה אליבא דרבנן. כלומר, אפילו לרבנן והוא הדין אליבא דר'שמעון צריכה חליצה מן האחין. מאן אחין אחין הילודים. כלומר שנולדו קודם מתית הראשון. עמד אחד מן הנולדים. כלומר שנולד (קודם) [בכת"י: לאחר] מיתת הראשון עד שלא הספיק השני לכנוס וקדשה אין לה עליו כלום ואפילו נולד לאחר שחלץ לה הראשון, לפי שחליצה אינה קנין אלא פטור, כדאיתא בירושלמי (יבמות פ"ג ה"א) ובין לרבנן בין לר' שמעון, דבנולד ולבסוף יבם לא פליג ר' שמעון. ואע"ג דנולדים משמע בין עתידים להולד בין נולדו כבר כדאיתא בנדרים פרק ארבעה נדרים (ל, א). כיון שרוצה לחלק בין שכבר נולדו לעתידין להולד לא רצה להוציאן בלשון אחר. וילודין לא משמע אלא שנולדו כבר כדאיתא התם. ה"ג רש"י ז"ל חד אמר בעשה וחד אמר בכרת. וכן הוא בפר"ח ז"ל ובהלכות הרב אלפסי ז"ל (להלן פ"ד סוסי' נב) ומפרשי לה משום דכתיב אשר לא יבנה בית אחיו, בית אחד הוא בונה ואינו בונה ב' בתים, ולאו הבא מכלל עשה, עשה. ואינו מחוור דהא לא כתיב יבנה בית אחיו, דאשר לא יבנה כתיב. ועוד דלפירושו לא גרסינן בא הוא או אחד מן האחין, דלגבין אחין ודאי קאי בלא יבנה לר' יוחנן ולאו איכא כדאיתא בשמעתין (לעיל י, ב) ובכל הספרים גרסינן הוא או אחד מן האחין. והרמב"ם ז"ל (הל' יבום פ"א הי"ב) פירש משום דכתיב (דברים כה, ה) יבמה יבא עליה, עליה ולא עליה ועל חברתה, כדדרשינן בעלמא אותה ולא אותה ואת חברתה בפרק ו בסוטה. וגם זה אינו מחוור, מדגרסינן אחד מן האחין בכל הספרים. ועוד שלא מצינו כן בשום מקום, ובפירוש דרשינן ליה בפרק החולץ (מד, א) מבית אחד הוא בונה. אבל ר"ת ז"ל (בספר הישר סי' ל"ה מובא בתוס' ד"ה חד) גריס חד אמר בלאו והביא ראיה שהרי חלוצתו בלאו מאשר לא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה, וכן נמי צרת חלוצתו, והלכך הוא הדין לצרת כנוסתו דהא חליצה ויבום כהדדי נינהו, וכל שנפטרה בין על ידו בין על ידי האחין, בין על ידה בין על ידי חברתה, בין בחליצה בין ביבום, קרי בה כיון שלא בנה שוב לא יבנה. ותלמודא דנקיט בפרק החולץ (שם) בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים, לאו בית אחיו קא דריש, אאל משום לא יבנה קאמר, כלומר אינו בונה הבית השני כיון שלא בנאו וריהטיה נקיט ואזיל, ועוד הביא ראיה מדתנן בפרק ר"ג (להלן נג, א) אין אחר ביאה כלום ואוקימנא בגמרא (להלן כ, ב) כר' עקיבא דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין, ואי סלקא דעתך חייבי עשה נינהו הא מני, דלא אשכחן תנא דסתם לן כר' ישבב (להלן מט, א) דאמר כל שאין לו ביאה בישראל הולד ממזר. ועוד דר' ישבב גופיה לא איבריר אי אפילו חייבי עשה קאמר או לא, כדאמרינן בקדושין פרק האומר (סח, א) ובכתובות פרק אלו נערות (כט, א) הניחא לר' ישבב אי לאפוקי מטעמא דר' סימאי קא אתי אלא טעמא דנפשיה קאמר ואפילו חייבי עשה נמי מאי איכא למימר, ואם איתא תפשוט מהא דקתני בפר"ג אין לאחר ביאה כלום דר' ישבב טעמא דנפשיה קאמר ואפילו בחייבי עשה אין קדושין תופסין לר' עקיבא. אלא ודאי שמע מינה דל"ת גרסינן. ובפר"ג (להלן נג, א ד"ה הניחא) הארכתי יותר בס"ד. אמר רב יהודה אמר רב צרת סוטה אסורה טומאה כתיבא בה כעריות. ובדין הוא דהוה ליה לאשמועינן סוטה עצמה דמיפטרא עצמה כערוה, אלא חדא דאית בה תרתי קאמר. ואסורה דקאמר לאו דוקא, דאפילו מן החליצה נמי פטורה, דכולה סוגיין מוכחת דרב כערוה ממש עביד לה לפטור צרתה מן החליצה ומן היבום, והכי נמי משמע בריש מכלתין דאמרינן ולרב אסי ליתנינו כלומר במתניתין, ודחינן לפי שאינן בצרת צרה. דאלמא לרב הרי היא כחמש עשרה נשים דמתניתין לפטור צרתה. ואיכא למידק דהא אמרינן בפרק קמא דסוטה (ה, ב) גבי מתניתין דנכנסה עמו לסתר או לחורבה ושהתה עמו כדי ביאה כו' ואם מת חולצת ולא מתיבמת, ואמאי תתיבם נמי יבומי, ואמר רב יוסף אמר קרא והלכה והיתה לאיש אחר לאחר ולא ליבם, ואקשינן אי הכי חליצה נמי לא תבעי, אמר ליה רב יוסף אלו איתיה לבעל לא בעיא גיטא הכי נמי בעיא חליצה. אלמא כל דבעיא גיטא מבעל בעיה חליצה מיבם. וסוטה ודאי נמי הא בעיא גיטא מבעל. ועוד דהא מחזיר גרושתו אפילו לר' יוסי בן כיפר דאמר (להלן בע"ב) טומאה בדידה כתיבא, צרתה חולצת כדמוכח בכולה סוגיין (עי' חזו"א אה"ע סי' קל סק"א), דליכא דפטר לה בלא כלום, ומאי שנא צרת סוטה לרב מצרת מחזיר גרושתו לר' יוסי בן כיפר, הכא והכא טומאה כתיבא בהו. ויש לומר דרב לית ליה דר' יוסף דאמר דכל דבעיא גיטא מבעל בעיא חליצה מיבם, אלא סוטה גיטא (גרידא) הוא דבעיא מבעל, משום דאין קדושי סוטה נפקעין, דהא גבי מצא בה ערות דבר כתיב וכתב לה ספר כריתות אם גרשה קדושין תופסין בה לכתחלה כשם שאין הראשונים נפקעין ממנה, ולא אדכר בה הכתוב טומאה אלא לענין חליצה. ונראה דמשמע ליה לרב הכי מדכתיב לאיש אחר ודריש ליה לאחר ולא ליבם (סוטה שם), ולגמרי משמע ליה לפטור אותה מן החליצה ומן היבום, ואלו לא כתוב בה לאיש אחר לא הוה פטר לה לגמרי אלא מן היבום, וכיון דכתיבה בה טומאה כעריות מה עריות צרותיהן כיוצא בהן אף סוטה צרתה כיוצא בה. אבל מחזיר גרושתו שלא פטרה הכתוב בפי' מיבום (דהתם), חייבי לאוין היא, וחייבי לאוין בני חליצה הן, וטומאה דכתיב בה לעשות צרתה כיוצא בה, הלכך חולצת כמותה ואינה מתיבמת (ודוקא) [ודיקא] נמי דלא גמר רב פטור סוטה עצמה מטומאה מדקאמר צרת סוטה אסור ולא קאמר סוטה פטורה ופוטרת הרמב"ן נר"ו. וקשיא לי. מדאקשינן עליה דרב בסמוך ממתני' דסוטה דקתני נכנסת עמו לסתר או לחורבה כו' אסורה לביתה כו' ואם מת חולצת ולא מתיבמת, ופריק אמינא לך סוטה ודאי ואת אמרת סוטה ספק, ואקשינן תו עליה מאי שנא סוטה ודאי דלא מתיבמא דכתיבא בה טומאה, סוטה ספק נמי טומאה כתיבא בה. ואם איתא מאי קושיא, דסוטה ודאי לאו היא גופה משום דכתיבא בה טומאה נפקא ליה לרב, אלא מלאיש אחר נפקא ליה. ויש לומר דרב לאו ודאי על איש אחר בלחוד סמיך, דאי לאו דכתיבא טומאה גבי סוטה, ודאי לא הוי פטריה לה מיבם כלל ואף על גב דכתיב לאיש אחר, משום דיבם נמי לגבי אחר כאחר דמי, וכדאמרינן בפרק האשה שנפלו לה נכסים (כתובות) גבי שומרת יבם. אלא השתא דכתיבא בה טומאה כעריות, דרשינן האי לאיש אחר ולא ליבם. ואלו נמי כתיב בה טומאתה ולא כתיב לאיש אחר, לא הוי אסרינן לה אלא ליבום וכדאמרינן במחזיר גרושתו אפילו לר' יוסי בן כיפר, וטומאה דכתיב בה לעשות צרתה כיוצא בה. השתא דכתיב לאיש אחר גלי לן אטומאה דכתיב בה דתהוי כעריות ממש, ובא זה וגלה על זה. וכיון שכן אפילו סוטה ספק אי כתיבא בה טומאה לא חלצה, דהא גלי לן רחמנא דכל סוטה הטמאה תהיה לאיש אחר ולא ליבם כנ"ל. ר' שמעון אומר ביאתה אי חליצתה מאחיו של ראשון פוטרת צרתה. יש מפרשים דהכי קא פריך כיון דאמר ר' שמעון ביאתה או חליצתה פוטרין, משמע דאשווי משוי להו, וכי היכי דחולץ לה לכתחלה הכי נמי מיבם לה לכתחלה, אלמא לא קנסו ביבם כלל, ואם איתא לדרב לא הוה ליה לר' שמעון למשרי ליבם לכתחלה, אלא הוה ליה למיסר משום דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, וכדמסיק טעמיה דמקשה בגמרא. ואם תאמר אי לכתחלה קאמר הכי הוה ליה למימר, חולצת או מתיבמת לאחיו של ראשון. יש לומר דמלתא אגב אורחיה קא משמע לן דאף על גב דאיכא צרה דשייך בה יבום טפי, והוה סלקא דעתך דלא תפטור האי צרתה, משום דהיא נראית כאשת השני, דסבורים שגרש הראשון ונשא שני זה, קא משמע לן דאפילו הכי חולצת או מתיבמת לכתחלה ופוטרת צרתה. ואם תאמר אדמותיב ליה מדר' שמעון ליסייעיה מדתנא קמא. יש לומר תנא קמא קנסא הוא דקניס ואפילו ליבם, ולא משום גזרת סוטה ודאי דאורייתא קאמר ובתוס' (הרא"ש) הקשו דאי אפשר לומר דר' שמעון לכתחלה קאמר מדקתני והולד ממנו אינו ממזר, וממנו משמע דקאי איבם. וברוב הספרים גרסי ממנו. ואם איתא דר' שמעון לכתחלה קאמר שהיא מתייבמת, צריכה למימר דהולד אינו ממזר. ועוד דבירושלמי (להלן פ"י ה"ב ועיי' מה"פ) קרי לה לחליצתה חליצה פסולה ואפילו לר' שמעון (עי' תוס' ד"ה רבי שמעון) והם פירשו דמדקא שרי ר' שמעון צרתה בחליצתה או בביאתה ואפילו בדיעבד קא מקשה, דאם איתא דסוטה ודאי לאו בת חליצה ויבום היא אפילו סוטה דרבנן לא הוה ליה למיפטר צרתה דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. ואם תאמר ממה נפשך תועיל דאי כסוטה גמורה חשבת לה, צרתה אינה צריכה חליצה, ואי לא כסוטה גמורה חשבת לה א"כ ביאתה או חליצתה פטרה. יש לומר דהוה משמע ליה השתא דכיון דצרתה צריכה חליצה מדאורייתא או כסוטה מדרבנן ודמיא לסוטה דאורייתא, חליצתה כמו שאינה דמיא ואין לה לפטור צרתה. (רשב"א)


דף יא - ב

ולא מתייבמת [אמר לך רב] אמינא לך אנא סוטה ודאי ואמרת לי את סוטה ספק ומ''ש סוטה ודאי (מ''ט משום דכתיב בה טומאה סוטה ספק נמי טומאה כתיבא בה דתניא ר' יוסי בן כיפר אומר משום רבי אלעזר המחזיר גרושתו מן הנישואין אסורה מן האירוסין מותרת משום שנאמר {דברים כד-ד} אחרי אשר הוטמאה וחכ''א אחת זו ואחת זו אסורה אלא מה אני מקיים אחרי הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה ומאי נסתרה נבעלה ואמאי קרי ליה נסתרה לישנא מעליא נקט נבעלה טומאה בהדיא כתיב בה {במדבר ה-יג} ונסתרה והיא נטמאה למיקם עלה בלאו ור' יוסי בן כיפר לאו בסוטה לית ליה ואפי' זנאי נמי מאי טעמא הויה ואישות כתיב בה בעא מיניה רב יהודה מרב ששת המחזיר גרושתו משניסת ומת צרתה מהו אליבא דרבי יוסי בן כיפר לא תיבעי לך כיון דאמר ר' יוסי בן כיפר טומאה במחזיר גרושתו הוא דכתיבא צרתה כמותה ואי משום דכתיב בה {דברים כד-ד} תועבה היא היא תועבה ואין בניה תועבין הא צרתה תועבה כי תיבעי לך אליבא דרבנן אע''ג דאמור רבנן טומאה בסוטה הוא דכתיב אין מקרא יוצא מידי פשוטו או דלמא כיון דאיעקר איעקר איכא דאמרי אליבא דרבנן לא תיבעי לך כיון דאיתעקר איעקר כי תיבעי לך אליבא דרבי יוסי בן כיפר מאי אע''ג דאמר ר' יוסי בן כיפר טומאה במחזיר גרושתו הוא דכתיבא מיעט רחמנא היא תועבה ואין צרתה תועבה או דלמא היא תועבה ואין בניה תועבין הא צרתה תועבה א''ל תניתוה היתה אחת כשרה ואחת פסולה אם היה חולץ חולץ לפסולה ואם היה מייבם מייבם לכשרה מאי כשרה ומאי פסולה אילימא כשרה כשרה לעלמא פסולה פסולה לעלמא כיון דלדידיה חזיא מאי נפקא ליה מינה אלא לאו כשרה כשרה ליה פסולה פסולה ליה ומאי ניהו מחזיר גרושתו וקתני ואם היה מייבם מייבם לכשרה לא לעולם כשרה כשרה לעלמא פסולה פסולה לעלמא ודקאמרת כיון דלדידיה חזיא מאי נפקא ליה מינה משום דרב יוסף דאמר רב יוסף כאן שנה רבי לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים להם ת''ש המחזיר גרושתו משנשאת היא וצרתה חולצת היא וצרתה ס''ד [אלא] אימא או היא או צרתה ולאו תרוצי קמתרצת לה תריץ הכי היא חולצת צרתה או חולצת או מתייבמת אמר רבי חייא בר אבא רבי יוחנן בעי המחזיר גרושתו משניסת צרתה מהו אמר ליה רבי אמי ותיבעי לך היא גופה היא גופה לא קמיבעיא לי דאמרינן קל וחומר במותר לה אסורה באסור לה לא כל שכן כי קא מיבעיא לי צרתה מאי מי אלים ק''ו למידחי צרה או לא רב נחמן בר יצחק מתני הכי אמר ר' חייא בר אבא בעי ר' יוחנן המחזיר גרושתו משניסת מהו א''ל ר' אמי ותיבעי לך צרתה צרתה לא קמיבעיא לי דלא אלים קל וחומר למידחי צרה אלא כי קמיבעיא לי היא גופה מאי מי אלים קל וחומר במקום מצוה או לא

 רש"י  ולא מתייבמת. טעמא מפרש בפ''ק דסוטה [קתני מיהא] חולצת קשיא לרב: מן הנשואין. משניסת לאחר ומת או גירשה: אסורה לחזור. לראשון: מן האירוסין. שנתארסה לאחר ומת מותרת לחזור לראשון: הוטמאה. ונבעלה: אחת זו ואחת זו אסורה. דכתיב והיתה לאיש אחר והויה היינו קידושין וכתיב לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה וגו': ורבי יוסי. דמוקי כולה קרא במחזיר גרושתו: לאו בסוטה. המזנה תחת בעלה לית ליה ואפילו פשיטא לן דזנאי: מ''ט הויה ואישות כתיב בה. באותה הנאסרה לבעלה יש בה הויה דכתיב והיתה לאיש אחר אישות דכתיב או כי ימות האיש האחרון לא יוכל בעלה הראשון משניסת לאחר על ידי קידושין ואישות וכגון דגירשה הראשון הוא דקאי קמא בלא יוכל אבל מזנה תחתיו לא: צרתה מהו. להתייבם צרתה כמותה וגמיר טומאה מעריות: ואי משום דכתיב בה תועבה היא. דמשמע מיעוטא היא ולא צרתה איכא למידרש מיעוטא אבניה דאין בתה הימנו פסולה לכהונה: היתה אחת כשרה. מי שנפלו לפניו שתי יבמות מאח אחד ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה היתה אחת כשרה ואחת פסולה וכו': כשרה לעלמא. מיוחסת וכשרה לכהונה: פסולה לעלמא. כגון שהיתה גרושה או חלוצה מבעל אחר ופסולה לכהונה: כיון דלדידיה חזיא. דהוא ישראל: מאי נפקא ליה מינה. הי דליבעי לחלוץ ואי בעי לייבם הי דליבעי לייבם: פסולה פסולה ליה. וכשרה לעלמא לכל העולם ומאי ניהו כגון שהחזיר אחיו גרושתו ולו אשה אחרת ומת דהוי הגרושה פסולה לזה שאינה ראויה לאחיו ואשמועינן דאע''ג דכתיב בה טומאה צרתה כשרה דכתיב היא תועבה דאי שאר חייבי לאוין כגון אלמנה לכ''ג וגרושה לכהן הדיוט מאי אתא לאשמעינן: פסולה לעלמא. לכהונה: כאן שנה רבי. במשנה זו דקתני חולץ לפסולה למדנו רבי לא ישפוך אדם מי בורו אע''פ שאין צריך להם ואחרים צריכים להם כגון הכא מכיון דיכול לחלוץ לפסולה ותפטר הכשרה לא יחלוץ לכשרה ויפסלנה לכהונה והא דרב יוסף בפ' החולץ (לקמן מד.) עלה דהא משנה: היא וצרתה ס''ד. חליצה לתרוייהו למה לי: צרתה מהו. לייבום: במותר לה. בעלה זה שמת נאסרה תחלה כשנשאת לשני וחזר הראשון והחזירה באיסור ולמחר מת: באסור לה. כגון יבמה לא כ''ש: מי אלים ק''ו. האי ק''ו דאמרן במותר לה נאסרה: (רש"י)

 תוספות  לרבות סוטה שנסתרה. וא''ת והיכי מפקי רבנן קרא מפשטיה דפשטיה דקרא במחזיר גרושתו כתיב וי''ל דלא מסתבר להו למיקרי טומאה לנישואי גרושה כיון דבעילתה היתר היא: מאי נסתרה נבעלה. וא''ת וכיון דלא כתיב לאו בסוטה ספק אמאי אמר בסוטה (דף ז.) דאם בא עליה בעלה בדרך לוקה . וי''ל דלחומרא עשה הכתוב ספק כודאי כדפרישית לעיל: הויה ואישו' כתיב בה. פי' בקונטרס דההוא ענינא במחזיר גרושתו כתיב ותימה דפשיטא דבמחזיר גרושתו איירי קרא ואפילו רבנן לא פליגי ונראה לרשב''א לפרש דהויה ואישות כתיב בה פירוש או הוטמאה דכתיב לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה להיות לו לאשה אחרי אשר הוטמאה אלמא במחזיר גרושתו איירי דאחרי אשר הוטמאה אלהיות לו לאשה קאי דבסוטה לא שייך הויה ואישות שהרי לא גירשה מעולם: צרתה מהו. היא גופה לא מיבעי ליה דלר' יוסי בן כיפר ודאי פטורה מן החליצה ומן הייבום דטומאה כתיב בה כעריות ולרבנן נמי היא גופה פשיטא דחולצת ולא מתייבמת דאפי' אם תמצא לומר כיון דאיתעקר איתעקר אינה מתייבמת מק''ו דהשתא במותר לה נאסרה באסור לה לא כ''ש ואת''ל נמי דאין מקרא יוצא מידי פשוטו אין לפוטרה מן החליצה כיון דעיקר קרא דטומאה בסוטה כתיב ולא במחזיר גרושתו משום דלא מסתברא למיקרי טומאה נישואי גרושה כדפרישית לעיל וכן משמע לקמן דקאמר אלא או היא או צרתה חולצת ובעי למיפשט דלרבנן אין מקרא יוצא מידי פשוטו ואפילו הכי אין פוטרתה מחליצה כדפרישית אבל צרתה בעי לר' יוסי בן כיפר אם פטורה מן החליצה או אפילו מתייבמת ולרבנן בעי אי מתייבמת דפשיטא ליה דלא אלים קל וחומר למידחי צרה או חולצת ולא מתייבמת משום דאין מקרא יוצא מידי פשוטו: אמר ליה תניתוה. למיפשט בעיא קמייתא הוא דאתא דלאיכא דאמרי דפשיטא ליה לרבנן כיון דאיתעקר איתעקר איכא למימר דאתיא כרבנן: או היא או צרתה. אע''ג דחליצה פסולה צריך לחזור [על כל האחין] היינו דוקא כגון חלץ לאחיות דלא נפטרו צרות וכן חלץ לבעלת הגט לא נפטרה צרה דהורע הזיקה וקלשה לה אבל בשאר דוכתי דאע''ג דאסורה להתייבם כיון שהזיקה שלימה פוטרת: לאו תרוצי קא מתרצת לה תריץ הכי. תימה במאי מתרץ לה דאע''ג דבעי למימר או היא או צרתה שייך למיתני שפיר היא וצרתה כמו. חלץ ועשה בה מאמר ובפ' נערה בנדרים (דף סו:) דקתני אביה ובעלה מפירין נדריה איצטריך למתני סיפא הפר האב ולא הפר הבעל הפר הבעל ולא הפר האב אין מופר דלא תימא אביה ובעלה אביה או בעלה קאמר: מי אלים ק''ו למידחי לצרה. לאוסרה לייבום קא מיבעיא ליה דלפוטרה מן החליצה לא מהני קל וחומר אפילו (תוספות)

 רשב"א  לרבות סוטה הנסתרה. ולעולם טמאה לאו במחזיר גרושתו כתיבא, וכיון שכן מוחזרת גופה צרתה לאו אסירא משום דכתיב (דברים כד, א) כי תועבה היא, וצרתה חולצת או מתיבמת דהא לא כתיבא בה טומאה. אי נמי דכתיב היא תועבה ואין בניה ולא צרתה תועבין, דהיא ממעט כל שהן חוץ מהיא. למיקם עליה בלאו. ומיהו אפילו סוטה ספק קאי עלה בלאו, דהא אמרינן בסוטה דאם בא עליה בעלה בדרך לוקה וטעמא דמלתא משום דדרשינן בסוטה בפרק כשם (כח, א) אם נטמאה למה שותה ואם לא נטמאה למה משקה מגיד לך הכתוב שהספק אסורה כודאי. ומיהו לחמורין עשה אותה כודאי ללקות עליה ולאוסרה להתיבם, אבל להקל לא עשאה כודאי, ולפיכך חולצת. ומכל מקום צריך עיון דהא פריך בפרק קמא דסוטה (ה, ב) גבי מתניתין דנכנסה עמו לסתר אם מת חולצת ולא מתיבמת, דפריך עלה בגמרא ותתיבם יבומי, ומאי קושיא דהא אמרינן שהכתוב עשה את הספק כודאי לחומרין וזו חומרא היא שלא תתיבם. ואם תאמר השתא דאמרינן דטומאה לאו בסוטה ספק כתיבא והא תנן נכנסה עמו לסתר אסורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה, ודרשינן עלה בסוטה בפרק כשם (שם) משום דכתיב ונטמאה שלש פעמים אחד לבעל ואחד לבועל ואחד לתרומה, אלמא טומאה בסוטה ספק כתיב. ויש לומר דלעולם לא קרא הכתוב טומאה לספק, אלא הזנות הוא שקרא טומאה, וכיון שהודאי שכתב בה טומאה ג' פעמים אסורה לבעל ולבועל ולתרומה, הספק נמי כך משום שעשה הכתוב את הספק כודאי להחמיר כמו שכתבנו. הא דאמר ר' יוסי בן כיפר הויה ואישות כתיב בה. פירשו בתוס' (ד"ה הויה) דאחרי אשר הוטמאה גבי להיות לאשה קאי, וההוא במחזיר גרושתו כתיב על כרחין דכתיב לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה להיות לו לאשה, ואי בסוטה ודאי קאי מאי לשוב לקחתה, והלא לא גרשה מעולם אלא ודאי במחזיר גרושתו קא מיירי. ורש"י ז"ל (ד"ה מ"ט) לא פירש כן. א"ל תניתוה היתה אחת מהן כשרה ואחת מהן פסולה וכו' וקתני אם היה מיבם מיבם לכשרה. יש לפרש דלא פשיט מינה השתא אלא אליבא דבעיא ראשונה, אבל לאיכא דאמרי לא פשיט מידי, דאיכא למידחי דהא ברייתא כרבנן, והוי כאלו אמר פשוט מינה חדא. ולי נראה דאפילו לאיכא דאמרי פשיט, דקא סברינן השתא דתנא דברייתא לא אצטריך לאשמועינן הכי אליבא דרבנן, דפשיטא היא לרבנן דכיון שהיא פסולה וצרתה כשרה גמורה, אם היה מיבם מיבם לכשרה ולא לפסולה. אבל לר' יוסי אצטריך לאשמועינן דאע"ג דכתיב בה טומאה כעריות צרתה אינה כמותה אלא או חולצת או מתיבמת. וכן הדין באותה ברייתא דבסמוך דוהיא וצרתה חולצת. ומיהו ודאי בעיא דר' חייא בר רבא דבסמוך לא בעי אלא אליבא דרבנן, אי אלים קל וחומר למידחיה בדידיה או בצרתה או לא. דאלו לר' יוסי בן כיפר פשיטא בדידה מיהא דאינה מתיבמת משום דכתיב בה טומאה. ואפילו הכי פשיט מיהא ברייתא ומברייתא דוהיא וצרתה חולצת דאלים קל וחומר למדחי בדידה ובצרתה, ולא דחי להו דאתי כר' יוסי בן כיפר, דאין הכי נמי דהוי מצי לשנויי ליה הכין, אלא משום דניחא ליה טפי לשנויי אפילו לכשתמצא לומר דאתיא כרבנן כנ"ל. תריץ הכי היא חולצת צרתה או חולצת או מתיבמת. ואם תאמר צרתה איך חולצת והא אמר רב יוסף לא ישפוך אדם מי בורו. יש לומר דלא סבירא ליה השתא הא דרב יוסף. ואם תאמר היא איך חולצת והלא חליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחין כדשמואל דבריש פ"ד אחין (כז, א) יש לומר סבירא ליה להאי תנא אין זיקא. אי נמי לא אמר שמואל אלא בפסול דמחמת זיקה. אי נמי מחמת שנעשה באותו בית בבעלת הגט ובעלת מאמר, ואי נמי חליצת מעוברת. ובמקומה (להלן שם ד"ה שמואל וד"ה הא) נאריך יותר בס"ד. ובליקוטין (שו"ת ח"ד סי' צ"ו) יש לי פירוש אחר בהלכה זו. (רשב"א)


דף יב - א

אמר ליה תניתוה היתה אחת כשרה ואחת פסולה אם היה חולץ חולץ לפסולה ואם היה מייבם מייבם לכשרה מאי כשרה ומאי פסולה אילימא כשרה כשרה לעלמא פסולה פסולה לעלמא כיון דלדידיה חזיא מאי נפקא ליה מינה אלא לאו כשרה כשרה ליה פסולה פסולה ליה ומאי ניהו מחזיר גרושתו וקתני אם היה מייבם מייבם לכשרה לא כשרה לעלמא פסולה לעלמא ודקאמרת כיון דלדידיה חזיא מאי נפקא ליה מינה משום דרב יוסף דאמר רב יוסף כאן שנה רבי לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים להם ת''ש המחזיר גרושתו משניסת היא וצרתה חולצת היא וצרתה ס''ד אלא אימא או היא או צרתה ולאו תרוצי קא מתרצת לה תריץ הכי היא חולצת צרתה או חולצת או מתייבמת אמר רב לילי בר ממל אמר מר עוקבא אמר שמואל צרת ממאנת אסורה למאן אילימא לאחים השתא היא גופה שריא דאמר שמואל מיאנה בזה מותרת בזה צרתה מיבעיא אלא לדידיה ומאי שנא ממאנת דשריא לאחין דלא עבדא בהו מעשה צרה נמי לא עבדא בהו מעשה גזירה משום צרת בתו ממאנת וצרת בתו ממאנת מי אסירא והתנן וכולן אם מתו או מיאנו צרותיהן מותרות דמיאנה במאן אילימא דמיאנה בבעל היינו גרושה אלא לאו ביבם לא לעולם בבעל ותרי גווני גירושין ומ''ש כי מיאנה בבעל דעקרינהו לנשואין כי מיאנה ביבם נמי נשואין קמאי קא עקרא משום דתני רמי בר יחזקאל דתני רמי בר יחזקאל מיאנה בבעל מותרת לאביו ביבם אסורה לאביו אלמא משעת נפילה נראית ככלתו ה''נ משעת נפילה נראית כצרת בתו אמר רב אסי צרת אילונית אסורה שנאמר {דברים כה-ו} והיה הבכור אשר תלד פרט לאילונית שאינה יולדת מתיב רב ששת שלשה אחין נשואין שלש נשים נכריות ומת אחד מהם ועשה בה שני מאמר ומת הרי אלו חולצות ולא מתייבמות שנאמר {דברים כה-ה} ומת אחד מהם יבמה יבא עליה מי שעליה זיקת יבם אחד ולא זיקת שני יבמין וקתני עלה אמר רב יוסף זו היא צרת אשת אח מאב שאיסור נפילה גרם לה שלא מצינו בכל התורה כולה כגון זאת זו היא למעוטי מאי לאו למעוטי צרת אילונית דשריא לא למעוטי צרת אילונית דאסירא ומאי זו היא זו היא דאיסור נפילה גרם לה צרתה בעיא חליצה אילונית אפילו חליצה לא בעיא מ''ט הא דאורייתא הא דרבנן תנן וכולן אם מתו או מיאנו או נתגרשו או שנמצאו אילונית צרותיהן מותרות לא קשיא כאן שהכיר בה כאן שלא הכיר בה דיקא נמי דקתני שנמצאו ולא קתני שהיו שמע מינה אמר רבא

 רש"י  א''ל תניתוה. אתרווייהו לישני מהדר דקתני אחת כשרה ואחת פסולה אלמא היא אסורה וצרתה מותרת: צרת ממאנת. נפלו לפניו ב' יבמות מאח אחד גדולה וקטנה ומיאנה בו הקטנה צרתה אסורה: למאן אסורה. אילימא אף לשאר אחין השתא היא גופה מותרת לזה: אלא לדידיה. ליבם שמיאנה בו אסורה דמיאון עקר ליה לזיקה וקאי עליה באשת אח וא''ת מיאון נישואין קמאי עקר והרי היא נכרית אצלו ומותרת לו גזירה דרבנן היא הואיל ולא מיאנה בראשון ומכח נישואין נפלה להתייבם נראית כאשת אחיו והכי אמרי' לקמן משעת נפילה נראית ככלתו כו' והא דשמואל בפ' ב''ש (לקמן דף קז:): משום צרת בתו ממאנת. דאתי למישרי צרת בתו קטנה שנפלה לו לייבום ומיאנה בו דאמרינן נישואין קמאי קא עקרא ואין זו צרת ערוה וה''ד מיאון בבתו הואיל והוא קיים דאין מיאון אלא ביתומה שלא קיבל אביה קידושיה משכחת לה ביתומה בחיי האב כדתנן בפרק ב''ש קטנה שהשיאה אביה ונתגרשה הרי היא יתומה בחיי האב דפקע לה זכותיה מינה משיצתה מרשותו ואם הלכה ונשאת לאחי אביה יכולה למאן ביבם בחיי אביה: מיאנה בבעל. קטנה יתומה נכרית שמיאנה בבעל מותרת לחמיה לפי שעקרתה לקדושין והרי היא כמפותה ולא כלתו היא: ביבם אסורה לאביו. דכיון דאהנו נישואין קמאי לזקקה ליבם נראית כאשתו גמורה ונראית ככלתו של זה: ה''נ. בבתו ממאנת: משעת נפילה. שנפלה בתו לפניו לייבום והוצרכה למאן בו נראית כאשת אחיו ונראית צרתה צרת הבת: צרת אילונית. הרי שהיה נשוי ב' נשים והא' אילונית אילונית דוכרניתא דלא ילדה לשון איל זכר מן הצאן: ומת בלא בנים. שתיהן אסורות להתייבם ופטורות מן החליצה: שנאמר והיה הבכור אשר תלד בראויה לילד פרט לאילונית. וכיון דפטורה קיימא עליה באשת אח וצרתה צרת ערוה ואע''ג דהאי והיה הבכור אשר תלד מיתוקם במכילתין לקמן (דף כד.) בגדול האחים ומהכא נפקא לן מצוה בגדול לייבם מ''מ דרשינן הך פרט לאילונית מאשר תלד דקרא יתירא הוא כיון דהבכור ביבם גופיה משתעי: מאמר. קדושי יבמה: הרי אלו. שתי נשים: חולצות. דאילו כנסה הוה פקעה זיקה קמייתא ולא הוה עלה אלא זיקת נשואי האחרון אבל מאמר לא מפקע זיקה והויא עלה קצת זיקת ראשון וקצת זיקת האחרון: דכתיב ומת אחד מהם. ולא זו שמתו ב' בעליה וזיקת שניהם עליה ושתיהן אסורות מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא כדמפרש בפ' ד' אחין ובחליצה דחדא לא מיפטרא אידך דלאו מבית אחד קאתו הואיל ולא כנסה ואי לא עבד בה מאמר לא הואי עלה אלא זיקת ראשון והוו להו שתי יבמות הבאות מב' בתים ושתיהן מתייבמות: שאיסור נפילה גרם לה. שנפלה ב' פעמים מזיקה אחת: שלא מצינו בכל התורה. שתאסר אלא מדרבנן הוא דמיתסרא שאין כאן איסור ערוה ואסורה צרתה: הא דאורייתא. תלד למעוטי צרת אילונית דאסירא ואפילו חליצה לא בעיא: והא דרבנן. כדמפרש טעמא בפ' ד' אחין וקאסרי לה על השלישי: כאן שהכיר בה. דרב אסי בשהכיר בה כשנשאה שהיא אילונית ואין כאן מקח טעות והרי היא אשתו וצרתה הויא צרת אילונית ורחמנא פטרה מאשר תלד ומתני' בשלא הכיר בה כשנשאה שתהא אילונית ומקחו מקח טעות ולאו אשתו היא לפיכך צרתה מותרת דלאו צרת אילונית היא: שנמצאו. לאחר נישואין: (רש"י)

 תוספות  להיא גופה כדאמרינן פ''ק דסוטה (דף ו. ושם) דספק סוטה חולצת ולא מתייבמת משום ק''ו: מי אמרינן ק''ו במקום מצוה כו'. וא''ת תפשוט מפ''ק דסוטה (דף ב.) דקתני חולצת ולא מתייבמת ומפרש בגמ'. משום ק''ו וי''ל דאיכא התם טעמא אחרינא כדמפרש התם: צרתה נמי לא עבדה ביה מעשה. תימה נהי דלא עבדה ביה מעשה מ''מ כיון דהממאנת אסורה ליה הוי צרתה כצרת ערוה והיכי מדמה לה לממאנת דשריא לאחין: אלא לאו ביבם וקתני צרותיהן מותרות. שהמיאון עוקר לנישואין קמאי תימה למאי דס''ד השתא תקשה ליה סיפא דקתני כל שיכולה למאן ולא מיאנה צרתה חולצת ולא מתייבמת ואם איתא דעקרה נישואין קמאי תמאן השתא ותתייבם צרתה דהכי פריך עלה לקמן וי''ל דלמאי דסלקא דעתך השתא מצי למימר דמתני' בדליתא קמן שתמאן או בגדולה ולקמן דפריך עלה משום דבעי לאוקמי מתני' אפילו היא קטנה ואיתה קמן: מאי לאו למעוטי צרת אילונית דשריא. וא''ת אמאי לא פריך מינה לעיל למאן דאסר צרת מחזיר גרושתו ולימא ליה מאי לאו למעוטי צרת מחזיר גרושתו דשרי וי''ל דלא משמע ליה למעוטי מזו היא אלא כיוצא בה דאילונית דמיא לאשת שני מתים דזו וזו מותרות לבעליהן אבל מחזיר גרושתו נאסרה לבעלה: תני שהיו. וא''ת לרבא דשרי צרת בתו אילונית אפי' הכיר בה מה חידוש הוא לשנות בתוספתא וכולן שנמצאו אילונית בין בחיי הבעל בין לאחר מיתה בשלמא לרב אסי איצטריך לאשמועינן בחיי בעל דסד''א הואיל ובחייו נמצאת אילונית דלמא קיבלה וי''ל דס''ד למיסרה כשנמצאת אחר מיתה משום דבשעת נפילה נראית כצרת בתו כדאסר לעיל צרת בתו ממאנת וא''ת מ''ש אילונית מממאנת ויש לומר דהתם מיחסרא מיאון הכא לא מיחסרא מידי א''נ ממאנת אין לה קול ובשעת מיאון נראית כצרת בתו אבל אילונית יש לה קול וידוע שלא היתה צרת בתו וא''ת מאי פריך הכא לרבא מדקתני שנמצאו נימא דנקט נמצאו לרבותא וי''ל דבהכיר בה איכא רבותא טפי להכי משני תני שהיו: (תוספות)

 רשב"א  גזירה משום צרת בתו ממאנת. ואף על גב דהיא גופא גזרה, לאו גזרה לגזרה היא, דקסבר שמואל דכולה חדא גזרא היא, דאי לא הא לא קיימא הא. ומיהו רבין דפסק בצרת ממאנת דשרי (להלן ע"ב) סבר דגזרה לגזרה היא. אמר רבא הלכתא צרת איילונית מותרת ואפילו הכיר בה ואפילו צרת בתו איילונית. ופרש"י ז"ל משם הרב בעל הלכות ז"ל משום דכיון דלא חזיא ליבום כלל, הרי היא כצרת ערוה שלא במקום מצוה. והכין איתא בירושלמי (פ"א ה"ב) דגרסינן התם אלו בתו מן הנשואין בלא אילונית צרתה אסורה מפני שניתוסף לה אילונית צרתה מותרת אמר לי אילונית כמי שאינה בעולם, אלו שתי יבמות אחת אילונית ואחת שאינה אילונית ובא היבם וחלץ לה ובא עליה שמא פטר בחברתה כלום הוי אילונית כמי שאינה, כלומר, כיון שאין ביאתה או חליצתה פוטרת צרתה אף על פי שאינה ערוה, נמצאת שאין זיקה עליה כלל, והויה לה צרתה צרת ערוה שלא במקום מצוה דאיילונית ודכוותה אמרינן לקמן (יג, ב) כיון דלא אתי אסור אשת אח וחייל אאיסור אחות אשה הויא לה כצרה שלא במקום מצוה, כלומר שלא במקום מצוה דערוה (ועי' שו"ת ח"ד סי' צ"ז). (רשב"א)


דף יב - ב

הלכתא צרת אילונית מותרת ואפי' הכיר בה ואפילו צרת בתו אילונית ואלא הא דקתני שנמצאו תני שהיו כי אתא רבין אמר ר' יוחנן אחת צרת ממאנת ואחת צרת אילונית ואחת צרת מחזיר גרושתו כולן מותרות תני רב ביבי קמיה דרב נחמן שלש נשים משמשות במוך קטנה מעוברת ומניקה קטנה שמא תתעבר ושמא תמות מעוברת שמא תעשה עוברה סנדל מניקה שמא תגמול בנה וימות ואיזו היא קטנה מבת י''א שנה ויום אחד עד י''ב שנה ויום אחד פחות מכאן ויתר על כן משמשת כדרכה והולכת דברי ר''מ וחכ''א אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה והולכת ומן השמים ירחמו משום שנאמר {תהילים קטז-ו} שומר פתאים ה' מדקאמר שמא תתעבר ושמא תמות מכלל דאיכא קטנה דמיעברא ולא מתה א''כ מצינו חמותו ממאנת ותנן אי אתה יכול לומר בחמותו ואם חמותו ואם חמיו שנמצאו אילונית או שמיאנו אימא שמא תתעבר ותמות דאמר רבה בר ליואי גבול יש לה קודם הזמן הזה אינה מתעברת כל עיקר תוך הזמן הזה היא מתה ועוברה מת לאחר זמן הזה היא חיה ועוברה חי איני והא תני רבה בר שמואל אי אתה יכול לומר בחמותו ואם חמותו ואם חמיו שנמצאו אילונית או שמיאנו שכבר ילדו אלא לעולם שמא תתעבר ושמא תמות ואלא קשיא הך אמר רב ספרא בנים הרי הם כסימנים ואית דאמרי בנים עדיפי מסימנים למאי נפקא מינה דאפילו לרבי יהודה דאמר עד שירבה השחור בבנים מודה

 רש"י  הלכתא צרת אילונית מותרת. ואע''ג דהכיר בה אחיו וקיימא והויא אשתו לא מיתסרא צרתה משום צרת הבת דכי אסר רחמנא צרת ערוה במקום מצוה הוא דאסרה והא כיון דאילונית היא דבלאו ערוה נמי לא חזיא לייבום הוי צרתה צרת ערוה שלא במקום מצוה וכך מפורש בהלכות גדולות: צרת ממאנת. ביבם: מחזיר גרושתו. משנישאת: משמשות במוך. מותרות לתת מוך במקום תשמיש כשהן משמשות כדי שלא יתעברו: סנדל. ולד שאין לו צורת פנים וקיימא לן במסכת נדה (דף כה:) אין סנדל שאין עמו ולד משל לאדם שסטר את חבירו והחזיר צורתו לאחוריו דכשהיא מעוברת וחוזרת ומתעברת דוחק האחד את חבירו ופוחת צורתו: שמא תגמול את בנה. אם תתעבר תהא צריכה לגמול את בנה מלהניק כמו ויגמל (בראשית כא) לשון הבדלה: ואיזו היא. הראויה להתעבר ולמות: מבת י''א שנה כו'. פחות מי''א ודאי לא תתעבר ויותר מי''ב אם תתעבר לא תמות: משמשות. בלא מוך כדרכן והולכות: ומדקאמר שמא תמות. ולא קאמר ותמות דאז הוי משמע שאם תתעבר תמות ודאי: מצינו חמותו ממאנת. כגון שילדה בקטנו' בתוך זמן האמור למעלה בשנת י''ב שנתעברה ולא מתה וקדש אדם את בתה ונמצאת זאת חמותו קטנה וראויה למאן עד י''ב שנה: קודם הזמן הזה. האמור למעלה קודם י''א: אחר הזמן הזה. אחר י''ב: שכבר ילדו. ומדתלי טעמא בולד מכלל דקטנה היא דאי לאו קטנה היא ליתני שכבר גדלו: הרי הן כסימנים. הלכך אין לך יולדת ממאנת אפי' היא קטנה: ואפי' לר''י דאמר. במסכת נדה אף משהביאה שתי שערות ממאנת עד שירבה השחור שיהיו שם שערות הרבה: (רש"י)

 תוספות  שלש נשים משמשות במוך. פי' הקונטרס מותר לשמש במוך אבל שאר נשים אסור משום השחתת זרע אע''ג דלא מיפקדה אפריה ורביה וכן משמע בנדה (דף יג. ושם) דתנן בפ' כל היד המרבה לבדוק בנשים משובחת באנשים תקצץ ומפרש בגמרא משום דנשים לאו בנות הרגשה נינהו משמע דאי הוו בנות הרגשה הוי אסור ומיהו מצינו לפרש דלאו בנות איסור הרגשה נינהו ור''ת אומר דלפני תשמיש ודאי אסור ליתן שם מוך דאין דרך תשמיש בכך והרי הוא כמטיל זרע על העצים ועל האבנים כשמטיל על המוך אבל אם נותנת מוך אחר תשמיש אין נראה לאסור דהאי גברא כי אורחיה משמש מידי דהוה אקטנה ואילונית דלא איתסרו בתשמיש משום דלאו בנות בנים נינהו והאשה שנותנת אח''כ מוך לא הוזהרה אהשחתת זרע כיון דלא מיפקדה אפריה ורביה ומשמשות במוך דקתני הכא היינו צריכות לשמש במוך: שמא תעשה עוברה סנדל. פירש בקונטרס דכשהיא מתעברת וחוזרת ומתעברת דוחק האחד את חבירו ופוחת צורתו והא דאמר בהמפלת (נדה דף כז.) דאין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת צ''ל דהיינו דוקא בן קיימא ור''ת מפרש דסנדל הוא כשהאשה מתעברת תאומים אם משמשת בלא מוך נכנס השכבת זרע בין שני הולדות ודוחק אותם ועושה את האחד סנדל וכן משמע בהמפלת (שם דף כה:) דבעיבור אחד הוי דקאמרינן ולמה הוזכר סנדל והלא אין סנדל שאין עמו ולד ומשני אי דאתיליד נקבה בהדיה ה''נ הב''ע דאתיליד זכר בהדיה מהו דתימא הואיל ואמר רבי יצחק אשה מזרעת תחלה יולדת זכר ומדהאי זכר האי נמי זכר הוא קמ''ל אימור שניהם הזריעו בבת אחת ואם סנדל בשני עיבורים למה ה''ל למימר מדהאי זכר האי נמי זכר ולמה לי נמי למימר שניהם הזריעו בבת אחת: שמא תתעבר ותמות. ולא בעי לשנויי דנקט שמא תמות משום דאינה ודאי מתה אלא כשילדה בקטנות אבל ילדה בגדלות אע''פ שנתעברה בקטנות פעמים חיה ולא משכחת חמותו ממאנת דאי ילדה בקטנות ודאי מתה ואי ילדה בגדלות שוב אינה יכולה למאן משום דברייתא דרב ביבי לא מיפלגא מידי בעיבור שנת י''ב בין ילדה בגדלות בין ילדה בקטנות ועוד לא מסתברא ליה שתגרום הלידה בקטנות מיתה אלא העיבור ועוד דמתרץ האמת כרבה בר ליואי דכל תוך הזמן היא מתה ועוברה מת: אחר הזמן הזה היא חיה ועוברה חי. ואומר ר''י דאין לפרש אחר הזמן אחר שנת י''ב ויום א' אפילו בלא הבאת ב' שערות דא''כ מצינו חמותו ממאנת דעד רוב שנותיה יכולה למאן אם לא הביאה ב' שערות למ''ד אין חוששין שמא נשרו ואפילו למאי דפסקי' התם בפ' יוצא דופן (נדה דף מו.) דחוששין היכא דבעל אחר זמן דהויא ליה ספיקא דאורייתא משכחת חמותו ממאנת כגון שפירש כשבעל אחר זמן שאין בועל לשם קידושין דהשתא לא הויא ספיקא דאורייתא אלא כשהביאה ב' שערות איירי ולא חש לפרש משום דאורחא דמילתא הוא דאיכא שערות אחר זמן וכן נמצא בירושלמי דתלי טעמא דרבה בר ליואי בשערות ולא בשנים: שכבר ילדו. ומדקאמר שכבר ילדו משמע דבלא הביאה ב' שערות דאי איכא שערות כי לא ילדה נמי נפקא מתורת קטנות ואילונית ע''י שערות וא''כ איכא קטנה דמיעברא ולא מתה וא''ת מאי ס''ד דמקשה תקשה ברייתא דרבה בר שמואל גופיה דכיון דבלא הביאה ב' שערות איירי כי ילדה מאי הוי מ''מ תמאן ואר''י דסבר המקשה דאע''ג דבקטנה איירי לית בה מיאון מדרבנן לפי שנראית גדולה וסבורים העולם שהביאה ב' שערות ולא פריך אלא לרבה בר ליואי דוקא דאמר דליכא קטנה דמיעברא ולא מתה אבל לברייתא דרב ביבי לא קשיא מידי דאע''ג דקתני שמא תמות דמשמע דאיכא קטנה דמיעברא ולא מתה מ''מ לא מצינו חמותו ממאנת שהלידה מונעתה מלמאן אע''פ שהיא קטנה כדפרישית אבל אין לפרש דלמקשה ניחא ליה ברייתא גופא דמסיק אדעתיה שפיר דלידה הרי הוא כסימנים ולכך אינה יכולה למאן ולא פריך אלא לרבה בר ליואי ומשני דבנים הרי הן כסימנים משעת העיבור כמו שאפרש דא''כ הל''ל בהדיא עיבור בנים הרי הם כסימנים כיון דמעיקרא נמי אסיק אדעתיה דלידה הרי היא כסימנים: הרי הם כסימנים. פי' משעת העיבור ושפיר תני רב ביבי שמא תמות דבשנת י''ב פעמים חיה אפי' לרבה בר ליואי ואז היתה גדולה משעת ההריון ואע''פ דקי''ל בנדה דתוך הזמן כלפני הזמן ולא הויא גדולה בהביאה שערות בשנת י''ב מ''מ עיבור בנים בני קיימא תוך הזמן כסימנים אחר הזמן והא דקאמר רבה בר ליואי תוך הזמן היא מתה ועוברה מת לא קאי אשנת י''ב דאז פעמים חיה כשהיא גדולה בשעת ההריון כדפרישית אלא ה''פ דמלתא קודם הזמן פי' קודם שנה שלפני גדלות תוך הזמן היינו תוך שנה שלפני גדלות אחר זמן היינו אחר שגדלה כדפי' ר''י בתחלת הסוגיא: דאפי' לר' יהודה דאמר כו'. משום דבעי לאוקמי מתני' כר''י דלא מצינו חמותו ממאנת קאמר הכי וא''ת אמאי קאמר דעדיפי מסימנים אפי' לא הוו משעת עיבור אלא כסימנים לא מצינו חמותו ממאנת לר' יהודה דמשעת עיבור עד הלידה יש זמן מרובה יותר ממה שיש מהבאת שערות עד שירבה השחור ומיהו למ''ד התם דרבוי שחור היינו עד שיקיפו השערות משפה אל שפה אפשר שריבוי השחור מאחר יותר מזמן עיבור עד שעת לידה אבל למ''ד שערות שוכבות ונראה כמו שריבה השחור קשיא ונראה דאם הביאה שערות ונשרו יכולה למאן אפילו שהה כדי ריבוי שחור דאין הזמן גורם אלא ריבוי שחור ממש בעינן שתהא נראית גדולה לכל ע''י כך וא''ת אכתי בלא בנים עדיפי מסימנים מיתוקמא מתני' שפיר כר''י דהא מודה רבי יהודה כשבעל אחר גדלות דאינה יכולה למאן כדאמר בפ' בא סימן (נדה דף נב.) וזאת החמותו שנבעלה בגדלות כשנתעברה דבנים הרי הם כסימנים משעת ההריון תריץ דאי לאו דבנים עדיפי מסימנים משכחת חמותו ממאנת כגון שעיברה באמבטי או שבעל בפירוש שלא לשם קידושין: (תוספות)

 רשב"א  ואפילו צרת בתו אילונית והא קתני שנמצאו תני שהיו. ואע"ג דאמרינן לעיל (ע"א) דיקא נמי דקתני שנמצאו ואסיקנא ש"מ, יש לנו כיוצא בה הרבה דאסיקנא בהו ש"מ ואפילו הכי לא קיימן, בפרק (הזהב) [המוכר את הספינה] (ב"ב פד, א) גבי שחמתית ונמצאת לבנה, ובפרק יש נוחלין (ב"ב קלא, א) גבי אם אמר על מי שראוי ליורש ובבעיא דבבריא האיך, ובמס' חולין (טז, א) גבי תלוש ולבסוף חברו והרבה כיוצא בהן. כי אתא רבין א"ר יוחנן אחת צרת ממאנת וכו'. ודוקא צרת ממאנת דעלמא, אבל צרת בתו ממאנת אסורה, כדרמי בר יחזקאל דאמר הואיל ובשעת נפילה נראית ככלתו, הכי נמי הואיל ובשעת נפילה נראית כצרת בתו ולקמן (יג, א) נמי אמרינן גבי כל שיכולה למאן ולא מאנה צרתה חולצת ולא מתיבמת ותמאן השתא ותתיבם, ואסיקנא כדרמי בר יחזקאל. אחת צרת ממאנת ואחת צרת איילונית. כלומר הכיר בה. ואחת צרת מחזיר גרושתו כולן מותרות. צרת סוטה כתב הראב"ד ז"ל (בהשגות על הרי"ף מובא בספר הזכות שב א מדפי הרי"ף ובמאירי יא, ב בשם גדולי המפרשים) דחולצת ולא מתיבמת, וסמך על הא דאמר רב יוסף בפ"ק דסוטה (ה, א) אלו איתא לבעל בעיא גט השתא דליתא לבעל בעיא חליצה. אבל הרב אלפסי ז"ל שהביא הא דרב, נראה דס"ל דפטורה לגמרי, דהא ודאי כולה סוגין הכין משמע דרב לגמרי פטר לה. שלש נשים משתמשות במוך. פרש"י ז"ל רשאות. ואינו מחוור דא"כ כי קאמרינן קודם הזמן הזה משמשת כדרכו והולכת, אסורה לשמש במוך קאמר, ואמאי והא אינה מתעברת כל עיקר ואין כאן משום השחתת זרע אלא חייבות לשמש במוך קאמר, משום סכנה דידה או משום סכנת ולד. איזו היא קטנה מבת אחת עשרה שנה ויום אחד עד בת שתים עשרה שנה ויום א'. כלומר, אף על פי שהביא שתי שערות, דקיימא לן (נדה מה, ב) תוך הפרק כלפני הפרק ושומא נינהו. לאחר הזמן הזה משמשת כדרכה והולכת. פירוש, והוא שהביאה סימנין, הא לאו הכי קטנה היא, ואכתי איכא משום שמא תתעבר ושמא תמות, דאי לא תימא הכי אם כן מצינו חמותו ממאנת, דהא קיימא לן (נדה נב, א) עד מתי הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות. איני והא תני רבה בר' שמואל אי אתה יכול לומר בחמותו כו' שכבר ילדו. פרש"י ז"ל מדקתני שכבר ילדו ולא קתני שכבר גדלו שמע מינה דבקטנה בשנים קא מיירי. ואם תאמר דלמא לישנא דשויא באיילונית וממאנת נקט, שיש בכלל ילדו גדלו, משום איילונית ל"צ דהא פשיטא, אלא ממאנת הוא דצריכה, ומדנקט ילדו אשמועינן דאף על גב דלא הגיעה לכל שנותיה ובעלמא ממאנת הכא לא ממאנת לפי שכבר ילדה. אלא לעולם שמא תתעבר ושמא תמות ואלא קשיא. כלומר קשיא אמאי לא ממאנת מאי שנא מקטנה דעלמא דממאנת, אבל לא קשיא ליה מתניתין לומר שמצינו חמותה ממאנת, דהא אינה ממאנת קאמר. ופריק רב ספרא דבנים הרי הן כסימנין. פירש הרב אלפסי ז"ל (ב, ב מדפי הרי"ף) הרי הן כסימני גדלות, דכיון שילדה אגלי מלתא דגדולה היא ומהרה להביא גדלותה יותר מן השאר, והרי זה כאלו הגיעה לכלל שנותיה והביאה סימנין. והוצרך לפרש כך אם אתה אומר הרי הן כסימנין דהשתא, הא קיימא לן (נדה מו, א) תוך הפרק כלפני הפרק, ועדין קטנה היא ותהדר קושיין לדוכתא אמאי לא ממאנה. ורב זביד אמר אין בנים בלא סימנים. מדלא קאמר רב זביד לעולם שמא תתעבר ותמות, משמע דלדידיה נמי איכא קטנה דמיעברא וילדה, וקאמר דכל שילדה ודאי הביאה סימנין, ועלייהו סמכינן ולא על הבנים. ופירש"י ז"ל דרב זביד סבירא ליה כמאן דאמר (נדה שם) תוך הפרק כלאחר הפרק. ויש לפרש דרב זביד נמי הכי קאמר אין בנים בלא סימנין דגדלות, וכל שילדה ודאי הביאה סימני גדלות קודם לשאר חברותיה. ואם תאמר אם כן שיש ממהרת להביא סימני גדלות קטנה שהביאה סימנין תוך הזמן היאך ממאנת, ונדריה נמי אמאי נבדקין, ניחוש שמא אף זו מהרה ואלו נשאת נתעברה וילדה. ויש לומר מיעוטא דמיעוטא נינהו שממהרות להביא גדלותן תוך הזמן הזה ולא חיישינן הרמב"ן ז"ל (יג, א ד"ה ובדבר זביד) . הא דאסיקנא הכא שמא תתעבר ושמא תמות. איכא דקשיא להו אהא דאמרינן בפ' אלו נערות (לט, א) גבי הא דבעי רבא יש בגר בקבר ודבנה הוי או אין בגר בקרב ודאבוה הוי, ואקשינן ומי מיעברא והא תני רב ביבי קמיה דרב נחמן קטנה שמא תתעבר ותמות, ואי שמא תמות קאמר מאי קושיא, הא איכא דמיעברא וילדה, ותרצו בתוס' (בתוס' שלפנינו ליתא הקושיא והתירוץ. ועי' רמב"ן בשם רבותינו הצרפתים, ובתוס' חד מקמאי והם לבעל ההשלמה) דבנים הרי הן כסימנין משעת עבור, דאלו קטנה היתה בשעת עבורה ודאי מתה וכדאמרינן לעיל. והא דתני רבא בר שמואל שכבר ילדו ולא קתני שכבר עברו, לפי שאין עבורן ראיה עד שילדו ולד חי, והלכך כל שילדה והיא וולדה חי, משעת לידה ודאי הויא לה בוגרת, דהא אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד. ואם כן למאי דקא בעי רבא ודאי משמע דסבירא ליה דקטנה ממש מיעברא וילדה, דאי לא, הא בגרה קודם לקברה. ואם תאמר אם איתא דבנים הרי הן כסימנין משעת עבורה קאמר, מאי קאמרינן איכא דאמרי בנים עדיפי מסימנין, למאי נפקא מינה אפילו לר"י דאמר עד שירבה שחור על הלבן בבנים מודה, דהא אפילו למאן דאמר בנים הרי הן כסימנין על כרחין בבנים מודה ר"י, דעד כאן לא פליג ר"י אלא בסימני נערות אבל לאחר בגרות ודאי לא פליג, וכיון שילדה הא בגרה לה. יש לומר כגון שמאנה בין עבור ללידה, דלמאן דאמר הרי הן כסימנים מיאונה מיאון, ולמאן דאמר עדיפי מסימנין בשעת עיבורה איגלי מלתא דבשעת מיאונה גדולה הות, ואתיא הא כמאן דאמר התם בנדה פרק בא סימן (נב, א) דפליג ר"י אפילו בנבעלה אחר שהביאה שתי שערות. אבל לר' אבהו ור' אלעזר דאמרי התם דמודה ר"י בשנבעלה לאחר שהביאה שתי שערות, אפילו תאמר בנים הרי הן כסימנין אינה יכולה למאן דהא משעת עבורה איגלי מלתא דגדולה הות כאלו הביאה סימנין. ורב ספרא דאמר בנים עדיפי מסימנין לית ליה דר' אבהו אלא כחבריה דרב כהנא דהתם. כנ"ל לפי דברי רבותינו בעלי התוס'. (רשב"א)


דף יג - א

ורב זביד אמר אין בנים בלא סימנים ונבדוק חיישינן שמא נשרו הניחא למ''ד חוששין אלא למ''ד אין חוששין מאי איכא למימר אפי' למ''ד אין חוששין משום צער לידה חיישינן: כיצד פוטרות צרותיהן וכו': מנהני מילי אמר רב יהודה דאמר קרא {ויקרא יח-יח} לצרור התורה ריבתה צרות הרבה רב אשי אמר סברא היא צרה מ''ט אסירא דבמקום ערוה קיימא צרת צרה נמי במקום ערוה קיימא: כיצד אם מתו הן כו': ואפילו כנס ולבסוף גירש ורמינהו ג' אחים שנים מהן נשואים ב' אחיות ואחד נשוי נכרית גירש אחד מבעלי אחיות אשתו ומת הנשוי נכרית וכנסה המגרש ומת זו היא שאמרו שאם מתו או נתגרשו צרותיהן מותרות טעמא דגירש ואח''כ כנס אבל כנס ואח''כ גירש לא א''ר ירמיה תברא מי ששנה זו לא שנה זו האי תנא סבר מיתה מפלת והאי תנא סבר נשואין הראשונים מפילים רבא אמר לעולם חד תנא הוא וזו ואין צריך לומר זו קתני: וכל שיכולה למאן: ותמאן השתא ותתייבם לימא מסייעא ליה לרבי אושעיא דא''ר אושעיא ממאנת למאמרו ואינה ממאנת לזיקתו לא צרת ערוה שאני דתני רמי בר יחזקאל מיאנה בבעל מותרת לאביו מיאנה ביבם אסורה לאביו אלמא משעת נפילה נראית ככלתו הכא נמי משעת נפילה נראית כצרת בתו: מתני' שש עריות חמורות מאלו מפני שנשואות לאחרים צרותיהן מותרו' אמו ואשת אביו ואחות אביו אחותו מאביו ואשת אחי אביו ואשת אחיו מאביו בית שמאי מתירין הצרות לאחים ובית הלל אוסרים

 רש"י  אין בנים בלא סימנים. והיולדת בקטנות חזקה הביאה סימנים ומשהביאה סימנים בתוך י''ב לא תמאן דהני סימנים גמורים נינהו דס''ל לרב זביד תוך זמן כלאחר זמן לענין סימן ולא אמרינן שומא נינהו: הניחא למ''ד כו'. פלוגתא בפ' יוצא דופן (נדה דף מו.): מנא הני מילי. דצרת צרתה פטורה: נתגרשו צרותיהן מותרות. ואפי' כנס אחיו את הנכרית ולבסוף גירש את בת אחיו דהוו להו צרות זו לזו קודם גירושין אפ''ה קשרינן ליה לייבומי כדקתני ומתה בתו או נתגרשה הואיל ובשעת נפילה לא הוו צרות זו לזו: וכנסה המגרש ומת. ונפלה נכרית לפני שלישי שנשוי אחות אשתו של זו הראשונה דהויא להו צרת אחות אשה משנתגרשה: צרותיהן מותרות. הואיל ולא היתה אחות אשתו של זה צרה לנכרית זו שקודם נשואים של זו נתגרשה: תברא. קשיין אהדדי: האי תנא. דמתני' סבר מיתת הבעל מפלת נשיו לייבום הלכך אפי' כנס ולבסוף גירש כיון דבשעת מיתה לאו צרת הבת היא שריא: ותנא. דברייתא סבר נישואין הראשונים שהאשה נשאת לבעלה מפילים אותה לייבום הלכך משנעשית צרת ערוה שעה אחת אסורה עולמית: זו. דמתני' דהכא דכנס ולבסוף גירש מותרת כדקתני ומתה בתו או נתגרשה ואין צ''ל זו דג' אחים דגירש ולבסוף כנס: ותמאן. הערוה השתא ותאמר אי איפשי בקדושין שקדשוני אמי ואחי לבעלי המת ותעקור קידושין הראשונים ותתייבם צרתה: ממאנת למאמרו. הא דתנא לקמן בפ' ב''ש וב''ה אומרים בבעל וביבם: למאמרו. הוא דממאנת שאם עשה היבם מאמר ביבמה קטנה ומיאנה בו מפקיע מיאון את המאמר וחזרה לזיקה לבדה וחולצת ואע''ג דגדולה שעשה בה מאמר ולא רצה לכנוס קי''ל בפ' ר''ג (לקמן דף נ:) צריכה גט למאמרו וחליצה לזיקתו הכא מיאון עקר למאמרו ולא בעיא גיטא: ואין ממאנת לזיקתו. לעקור נשואים ראשונים ולהפקיע זיקת ייבום ולצאת בלא חליצה ה''נ גבי ערוה לא עקר ליה מיאון דהשתא לנשואין קמאי למישרי צרתה: צרת ערוה שאני. רבנן גזרו שלא תמאן ליבומי צרתה דלא לזלזולי בצרת ערוה דלמא אתי למישרי: מיאנה. כלתו בבעלה מותרת לחמיה דעקרתה לנישואיה והויא כמפותת בנו ומותרת לו אבל מת בנו בעלה הראשון ומיאנה בזיקת יבם אע''ג דנשואין קמאי עקרה אסורה לאביו אלמא משעת נפילה כלתו היא משעה שנפלה להתייבם ונזקקה ליבם מחמת נישואין הראשונים נראים אותם נישואין גמורים למיהוי אשת המת וכלתו של זה: ה''נ. בצרת ערוה משעת נפילה שנזקקה הבת ליבם למאן בו מחמת קידושי ראשון נראים נישואים גמורים למיהוי אשת המת וצרתה צרת הבת ואי שרית ליה אתי למישרי צרת הבת בעלמא: מתני' שש עריות. יש שחמורות מאלו ומהו חומר שלהן שנשואות לאחרים ואינן יכולין להנשא לאחיו מאביו ואם מתו בעליהן שהן נכריות אצל זה צרותיהן מותרות להנשא לזה: אמו. אינה יכולה להנשא לאחיו של זה מאביו שהרי היא לו אשת האב וכן אשת האב ואחות אביו ואשת אחיו מאביו שהיו לו בנים ואשת אחי אביו כולן אסורות לאחיו מאביו כשם שאסורות עליו ואין בהן צד ייבום על זה לעולם ואם נישאו לאחרים ולהם נשים אחרות ומתו מותרות לינשא לזה שאין צרת ערוה אסורה אלא כשנפלה לייבום עם הערוה פעם אחת שכיון שפטרה לצרת ערוה עמדה עולמית באיסור אשת אח שיש לה בנים: ב''ש מתירים. צרת ערוה להתייבם לאחיו דלית להו הך דרשה דלצרור: (רש"י)

 תוספות  רב זביד אמר אין בנים בלא סימנים. אומר ר''י דצריך לפרש דאין עיבור בנים של קיימא מצוי להיות בלא סימנים ומיהו זמנין אתו מדפריך וניבדוק וכן אלא למ''ד אין חוששין מאי איכא למימר ואם אין בנים כלל בלא סימנים ודאי נשרו וגם לשון חוששין נמי משמע דליכא אלא חששא בעלמא ולא שודאי נשרו ומשום דלא שכיח עיבור בלא סימנים לא מצינו חמותו ממאנת דחוששים לסימנים כדמסיק ואזיל ולהכי קאמר נמי רבה בר ליואי תוך הזמן הזה היא מתה ועוברה מת אע''פ דפעמים חיה כיון דלא שכיח ובברייתא דרב ביבי דנקט שמא תמות בשביל המיעוט ואע''ג דרבה בר ליואי לא חש למינקט שמא בשביל מיעוטא וא''ת ומנין לו לגמרא דרב זביד לא בעי למימר דאין בנים כלל בלא סימנים כדמשמע במילתיה וי''ל דאם אין בנים כלל בלא סימנים בא למימר א''כ במאי אתא לפלוגי אדרב ספרא כיון דלדידיה נמי אין בנים כלל בלא סימנים כמו לרב ספרא אלא ודאי אתא למימר דאין הבנים סימן גדלות אלא השערות וכי ליכא שערות לא מחזקינן לה ודאי גדולה ולהכי פריך ולבדוק ומשני חוששין שמא נשרו וחוששין לה בספק גדולה לענין חליצה וקדושין דאורייתא ולענין עונשין ומילי טובא ובקונטרס פי' דסבר רב זביד דתוך הזמן כלאחר הזמן דלא כהלכתא נראה לר''י דבעלמא מודה רב זביד דתוך הזמן כלפני הזמן ושאני הכא דע''י בנים חשבינן לסימנים כאילו הם לאחר זמן כדפרישית נמי לרב ספרא: משום צער לידה חיישינן. וא''ת כיון דאין בנים בלא סימנים משעת העיבור נבדוק קמי לידה ואי ליכא סימנין ליכא למיחש שמא נשרו דאכתי לא בא צער לידה וי''ל דלאו דוקא נקט צער לידה דה''ה נמי דמשום צער עיבור חיישינן שמא נשרו ולא נקט צער לידה אלא משום דאקשי ליה ונבדוק את החמות כדי למאן דהיינו אחר לידה להכי נקט צער לידה וה''ה דאי בדקנה קמי לידה ולא אשכחן דאיכא למיחש דנשרו משום צער עיבור ואי היה מפרש מילתיה דרב זביד דאין לידת בנים בלא סימנים קאמר הוי אתי שפיר הא דנקט צער לידה ולא היינו צריכים לומר משום צער עיבור חיישינן אבל אי אפשר לומר כן דא''כ לא הוי משני מידי לרבה בר ליואי: מתה בתו או נתגרשה. הא דלא נקט מיאנה או שנמצאת אילונית משום דמתני' אתא לאשמועינן אפילו כנס ולבסוף גירש ומיאנה או שנמצאת אילונית אין שום חדוש דבטלו להו קידושי קמאי וכך לי כנס ולבסוף מיאנה כמו מיאנה ולבסוף כנס א''נ משום דקאי אאחת מכל העריות האלו ומיאנה או שנמצאת אילונית לא שייך בכל העריות: שלשה אחים שנים וכו'. לקמן בפרק ד' אחים (דף ל. ד''ה גירש) אפרש לה אמאי נקט שלשה אחים: נשואין הראשונים מפילים. הכא לא הוה שייך למינקט הראשונים דליכא הכא תרי נישואין ומשום ההיא דבפרק ב''ש (לקמן קח:) נקט הכי. דתנן המגרש האשה והחזירה מותרת ליבם ור''א אוסר ומפרש התם טעמא דר''א משום דמספקא ליה אי מיתה מפלת אי נישואים הראשונים מפילים: תמאן השתא ותתייבם כו'. ואפי' לר''ג דלית ליה מלמדין את הקטנה שתמאן לקמן בפ' ב''ש (דף קט.) היינו להוציאה מבעלה א''נ פריך דהיכא דמיאנה תתייבם צרתה ומתני' משמע דאין לה תקנה אלא בחליצה: לא צרת ערוה שאני כו'. ה''נ בשעת נפילה נראית כצרת בתו וא''ת ומנא ליה דטעמא דרמי בר יחזקאל משום דבשעת נפילה נראית ככלתו דלמא טעמא דרמי בר יחזקאל גופיה משום דרבי אושעיא דאינה ממאנת לזיקתו וי''ל דע''כ טעמא דרמי בר יחזקאל משום דבשעת נפילה נראית ככלתו מדנקט אסורה לאביו מכלל דלעלמא שריא ואי טעמא משום דאינה ממאנת לזיקתו אסורה נמי לעלמא וא''ת א''כ תקשה ברייתא דרמי בר יחזקאל לר' אושעיא ותירץ הר''ר משה כהן דאיכא למימר דמיירי כשחלצה ולהכי שריא לעלמא ולא משום דממאנת לזיקתו א''נ כשמיאנה ביבם אחר שנתייבמה דליכא זיקה ומ''מ אסורה לאביו משום דבשעת נפילה נראית ככלתו: (תוספות)

 רשב"א  אפילו למאן דאמר אין חוששין משום צער לידה חיישינן. ואם תאמר לרב זביד אם כן מצינו חמותו ממאנת, דהא משמע דלדידיה אלו בדקנוה יפה יפה קודם לידה ממאנת היא. תירצו בתוס' (ד"ה משום) דאפילו בדק חוששין, וצער לידה לאו דוקא אלא צער עבור. ויש מפרש (רמב"ן ד"ה ובדרב זביד) דלרב זביד א"א לעולם לולד בלא סימנין ולא נבדקה אשה קודם לידה שלא היו לה סימנין. והא דאקשינן ונבדוק הכי קאמר, אמאי סמכינן אלידה כיון דאפשר לה לבדוק. ולי נראה דעיקר קושייתינו אינה, דאלו ידיה בין עיניה משעת קשויה עד שעת גמר לידה שפיר, אבל אי אפשר לומר כן דהא קושי וצער לידה כארבעים וחמשים יום או שתי שבתות למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה כדאיתא בנדה פרק המפלת (לח, ב) ואי אפשר לומר שיהיו ידיה בין עיניה בכל שעה ואפילו שתי שבתות ושמא באו ונשרו. ויש מי שאומר דכולה סוגיין כמאן דאמר תוך הפרק כלאחר הפרק, אבל למאן דאמר כלפני הפרק על כרחין שמא תתעבר ותמות קאמר. ודרבה בר שמואל דקתני שכבר ילדו ולא קתני שכבר גדלו, לאו דוקא, אלא לומר דכיון שילדו ודאי גדלו. ואינו מחוור דאם כן אמאי אוקמוה הכא לדרבה בר שמואל דלא כהלכתא ולא פרקינן הכי. ועוד כיון דסוגיין גבי הלכתא דהני מילי לא מפקינן להו לבר מהלכתא. דהא אסיקנא בפרק יוצא דופן (מו, א) דתוך הפרק כלפני הפרק. והרמב"ם ז"ל (הל' אישות פ"ב ה"ט) כתב הבת שילדה אחר שתים עשרה שנה הרי זו גדולה בנים הרי הן כסימנין. פירוש לפירושו דרב ספרא לא אתא לתרץ שכבר ילדו, דהכי קאמר אי אתה יכול לומר בחמותו כו' שמאנו ואף על פי שלא הביאו סימנין לפי שכבר ילדו, ובנים לאחר שהגיעה לכלל שנותיה הרי הן כסימנין. אלא דקשה לפירושו דאם כן אמאי אמר אלא לעולם שמא תתעבר ושמא תמות, אדרבה על כרחין שמא תתעבר ותמות קאמר. ושמא הוא ז"ל גורס לעולם שמא תתעבר ותמות (וכ"כ המ"מ שם) ויש לי לפרש לפי דבריו דמשום הכי אמרי שמא תתעבר ושמא תמות, משום דקטנה משמשת במוך כללא הוא לכל קטנה, ואפילו להגיעה לכלל שנותיה ולא הביאה סימנים, וכיון שכן אי אפשר לומר דודאי מתה למאן דסבירא ליה דבנים הרי הן כסימנין, דדלמא ילדה ולד של קיימא, והוברר הדבר שגדולה היא והיא חייה ועוברה חי. ואם תאמר והא ודאי לפום מאי דאמרן בשנתעברה לאחר י"ב היא, דאי לא ודאי מתה כיון דבשעת עבורה קטנה הות דליכא קטנה דמיעברה, וכדמשמע ודאי למאן דאמר שמא תתעבר ותמות מיד, הצריכוה לשמש כל הזמן במוך אף על פי שפעמים שתלד לאחר י"ב לאחר שתביא סימנין קודם לידתה. ואפילו הכי קאמר דודאי מתה כיון שנתעברה בעודה קטנה. וגרסינן בירושלמי (פ"א ה"ב) אמר ר' רדיפא ר' יונה בשם רב הונא עברה וילדה עד שלא הביאה שתי שערות היא ובנה מתים וכו' עברה עד שלא הביא שתי שערות וילדה משהביאה שתי שערות היא חיה ובנה מת. אלמא אפילו לדברי גמרא דבני מערבא מיהת בנה מת. אם כן הכא על כרחנו בשנתעברה לאחר י"ב קאמר, וכיון שכן מאי שנא משום שילדו תיפוק ליה משום דרבא דאמר בפרק יוצא דופן (מו, א) דקטנה שהגיעה לכלל שנותיה חזקה הביאה סימנין ואף על גב דבדקן ולא אשכחן חיישינן שמא נשרו, והוא דבעל לאחר זמן משום דאיכא ספיקא דאורייתא, כדאיתא התם בפרק יוצא דופן. יש לומר דהכי לפרוקא אפילו למאן דאמר אין חוששין שמא נשרו ואפילו בעל לאחר זמן קאתי, וכדאקשינן ליה לרב זביד הניחא למאן דאמר חוששין שמא נשרו אלא למאן דאמר אין חוששין מאי איכא למימר, דאלמא בעי לפרוקא אליבא דכלהו אמוראי. ומאן דאמר שמא תתעבר ותמות היינו משום דסבירא ליה בנים הרי הן כסימנין, אלא כל שלא הביאה סימנין בשעת עבורה ודאי מתה. כן נ"ל ליישב דברי הרב ז"ל ולפי גירסת האחרים דגרסי בדרבה בר שמואל ושמא תמות וכן היא בהל' הריא"פ ז"ל (ב, ב) ובספר מוגה בישיבת הגאונים ז"ל. (ועי' רמב"ן וריטב"א). הא דאמרינן ותמאן השתא, קשיא לי מאי קושיא ואמאי (אין) מלמדים אותם שתמאן, והא אוקימנא מתניתין כאבא שאול דאמר מצות חליצה קודמת למצות יבום כדאיתא בריש מכילתין (ג, א). ויש לומר דלישנא דמתניתין דקתני חולצת ולא מתיבמת קשיתיה, דמשמע שאינה יכולה להתיבם וכדאמרינן לקמן בפ"ד אחין (כו, א) ולימא ליה גזרה דלמא קדים וחליץ לה לראשונה ברישא. ומשני ולא מתיבמת קתני למימרא דליכא דין יבום כלל. והיינו דאקשינן אמאי אינה יכולה להתיבם תמאן השתא. ואמרינן לימא מסייעא ליה לר' הושעיא דאמר ממאנת למאמרו ואינה ממאנת לזיקתו. ומשמע מהכא דלר' הושעיא אינה ממאנת לזיקתו כלל, ואפילו מאנה בנשואין דקמא, דאי לא תמאן השתא בנשואין דקמא, והא דלא כירושלמי (פ"א ה"ב) דגרסינן התם אם באומרת אי אפשי לא בנשואיך ולא בנשואי אחיך כל עמא מודו שהיא עוקרת. והא דאמרינן נמי לעיל (יב, א) כי מאנה ביבם נמי נשואין קמאי קא עקרא, לא אתיא כר' הושעיא אלא כשמואל אתמר, ושמואל לית ליה דר' הושעיא כדמוכח בפ' ב"ש (להלן קז, ב). הא דפרקינן צרת ערות שאני כדרמי בר יחזקאל. ה"ה דהוה מצי לתרוצי כגון שמתה דשוב אינה יכולה למאן, והכי מוקי לה בירושלמי (שם) אלא דבגמרין בעי לאוקמה אפילו בעודה בחיה וכדרמי בר יחזקאל דקיימא לן כותיה. (רשב"א)


דף יג - ב

חלצו ב''ש פוסלין מן הכהונה ובית הלל מכשירין נתייבמו בית שמאי מכשירין ובית הלל פוסלין אע''פ שאלו אוסרים ואלו מתירין אלו פוסלין ואלו מכשירין לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי כל הטהרות והטמאות שהיו אלו מטהרים ואלו מטמאין לא נמנעו עושין טהרות אלו על גבי אלו: גמ' אמר רבי שמעון בן פזי מאי טעמא דבית שמאי דכתיב {דברים כה-ה} לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר חוצה מכלל דאיכא פנימית ואמר רחמנא לא תהיה ובית הלל מיבעי להו לכדרב יהודה אמר רב דאמר רב יהודה אמר רב מנין שאין קידושין תופסין ביבמה שנאמר לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר לא תהיה בה הויה לזר ובית שמאי מי כתיב לחוץ חוצה כתיב ובית הלל כיון דכתיב חוצה כמאן דכתיב לחוץ דמי דתניא ר' נחמיה אומר כל תיבה שצריכה למ''ד בתחלתה הטיל לה הכתוב ה''א בסופה ותנא דבי ר' ישמעאל כגון אלים {שמות טו-כז} אלימה מחנים {שמואל ב יז-כד/כז} מחנימה מצרים {בראשית יב-י/יא/יד} מצרימה {במדבר לג-מו/מז} דבלתימה {יחזקאל ח-ג} ירושלימה {דברי הימים א ה-ט} מדברה ובית שמאי דרב יהודה אמר רב מנא להו מלאיש זר נפקא ובית הלל נמי תיפוק להו מלאיש זר אין הכי נמי חוצה למה לי לרבות הארוסה ואידך מחוצה החוצה ואידך חוצה החוצה לא משמע להו רבא אמר טעמייהו דבית שמאי דאין איסור חל על איסור תינח היכא דנשא מת ואחר כך נשא חי לא אתי איסור אחות אשה וחייל אאיסור אשת אח אלא נשא חי ואחר כך נשא מת אחות אשה קדים כיון דלא אתי איסור אשת אח וחייל אאיסור אחות אשה הויא לה צרת ערוה שלא במקום מצוה ושריא: חלצו בית שמאי פוסלים וכו': פשיטא לאפוקי דרבי יוחנן בן נורי דאמר בואו ונתקן להם לצרות שיהו חולצות ולא מתייבמות קמ''ל דבית הלל מכשירים: נתייבמו בית הלל פוסלין כו': הא תו למה לי איידי דתנא חלצו תנא נמי נתייבמו תנן התם מגילה נקראת באחד עשר ובשנים עשר ובשלשה עשר ובארבעה עשר ובחמשה עשר לא פחות ולא יותר אמר ליה ר''ל לר' יוחנן איקרי כאן {דברים יד-א} לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות האי לא תתגודדו מיבעי ליה לגופיה דאמר רחמנא לא תעשו חבורה על מת א''כ לימא קרא לא תגודדו מאי תתגודדו שמע מינה להכי הוא דאתא ואימא כוליה להכי הוא דאתא אם כן לימא קרא לא תגודו מאי לא תתגודדו שמע מינה תרתי א''ל עד כאן לא שנית מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושין מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין א''ל אמינא לך אנא איסורא דאמר רב שמן בר אבא אמר ר' יוחנן {אסתר ט-לא} לקיים את ימי הפורים בזמניהם זמנים הרבה תיקנו להם חכמים ואת אמרת לי מנהגא והתם לאו איסורא הויא והתנן (בלילה) בית שמאי אוסרין ובית הלל מתירין אמר ליה התם הרואה אומר מלאכה הוא דלית ליה והא בית שמאי מתירין הצרות לאחים ובית הלל אוסרים

 רש"י  חלצו. הצרות מן האחין: ב''ש פוסלין מן הכהונה. שחליצתה חליצה: וב''ה מכשירין. לפי שחליצתן שלא לצורך והרי כחולצת מן הנכרי: נתייבמו. לאחים: בית שמאי מכשירין. אותן לכהנים אם נתאלמנו מיבמיהן: ובית הלל פוסלין. שנבעלו לאסור להן והנבעלה לפסול לה עשאה זונה והזונה אסורה לכהונה: לא נמנעו כו'. אע''פ שבני הצרה שנתייבמו כב''ש ממזרים [הם לב''ה] שהרי באיסור אשת אח היא עליהם ואשת אח בכרת ובני עריות שהן חייבי כריתות ממזרים הם כדאמרינן בפירקין אפ''ה לא נמנעו ב''ה מלישא נשים מב''ש לפי שהיו מודיעים להם אותן הבאות מן הצרות ופורשים: אלו על גבי אלו. אלו משאילים כליהם לאלו: גמ' לא תהיה אשת המת החוצה. החיצונה שהיא נכרית ליבם לא תהיה לזר: מכלל דאיכא פנימית. בהדה קרובה ליבם: שאין קידושין תופסין ביבמה. יבמה שלא חלצה מנין אם נתקדשה לשוק שאין קדושין תופסין אע''ג דחייבי לאוין בעלמא תפסי בהו קידושין: ת''ל כו' לא תהא בה הויה. אינן תופסין: חוצה כתיב. דמשמע חיצונה: לרבות ארוסה. שאם נתארמלה מן האירוסין צריכה ליבם כנשואה וחוצה משמע חיצונה שלא נתקרבה עדיין לביאה: אין איסור. אשת אח חל על בתו של זה אצל אביה הלכך לא רמיא קמיה לייבומי והוה כמאן דליתא וכן באחות אשה ובכולן והכי מפרשא מילתיה דרבא במסקנא דמילתא ומיהו הא דפריך תינח היכא דנשא כו' לא ידע מילתיה דרבא וסבר דרבא אאחות אשה וכיוצא בה לחודייהו קאי שקורבתו ע''י קדושין: דלא אתי איסור אחות אשה וחייל אאיסור אשת אח. והויא כנכרית: פשיטא. כיון דלב''ש זקוקות ליבם פשיטא אם חלצו פסולות ולב''ה כיון דפטרי להו מזיקת יבום אם חלצו כשרות לכהונה דלאו חליצה היא: דר' יוחנן. לקמן (דף יד:) בברייתא: בואו ונתקן לצרות. העריות שיהו חולצות וכיון דבעו חליצה חליצתה פוסלת אפי' לב''ה קמ''ל דב''ה אפי' תקנתא דרבנן לית להו בצרות דליחלצו: וב''ה פוסלין. דזונה היא ופסולה לכהונה אבל מתרומה דבי נשא לא מיפסלה בבעילת כרת אלא בבעילת חלל ונתין וממזר ועובד כוכבים ועבד בפרק אלמנה לכ''ג (לקמן סח:): לא תעשו אגודות אגודות. דנראה כנוהגין ב' תורות כשקורין כפרים את המגילה ביום כניסה ועיירות גדולות בי''ד ומוקפין חומה בט''ו: א''כ לכתוב קרא לא תגודדו. דמשמע לשון גדידה וחבורה: ואימא כוליה להכי הוא דאתא. שלא תעשו אגודות: א''כ לכתוב לא תגודו. מדלא כתיב תגודו לשון אגודה: לא שנית ע''כ מקום שנהגו כו'. היה לך להשיב תשובה זו: אמינא לך אנא איסורא. דאסרי להו רבנן לבני ארביסר דאי בעו למיקרא בחמיסר לא מצו וכן בני ט''ו בי''ד ודמיא לשתי תורות: ואת אמרת לי מנהגא. דהתם לכ''ע שרי ומיהו באתרא דאחמור לא ישנה את דרכו מפני המחלוקת: ופרכינן והתם איסורא ליכא. בתמיה: והא קתני התם בלילה. בליל בדיקת חמץ ב''ש אוסרים וב''ה מתירים לעשות מלאכה ואיכא דעבדי כב''ה ואיכא דעבדי כבית שמאי והרי כאן אגודות: א''ל התם. לא דמי לשתי תורות דהרואה את זה שאין עושה מלאכה אומר דאין לו מה לעשות: (רש"י)

 תוספות  מאי טעמא דב''ש. וא''ת ומאי קבעי ליה דלמא מוקמי לצרור לכדר''ש (לעיל דף ח:) ועליה לכדרבי ואומר רבינו יצחק משום דמסתברא ליה לדרוש לצרור לענין צרות אי לאו דשמעיה בשום דוכתא דשריא וא''ת אכתי כי דרשי נמי חוצה מכלל דאיכא פנימית נדרוש מלצרור למיסר צרה שלא במקום מצוה וי''ל דליכא למדרש הכי דהא כתיב לגלות ערותה דחדא ולמקום מצוה לא איצטריך דמחוצה נפקא אלא לשלא במקום מצוה: לכדרב יהודה אמר רב כו'. ה''נ המ''ל לכדשמואל דפליג עליה דרב בהאשה רבה (לקמן דף צב: ושם) ומוקי קרא דללאו הוא דאתא: כיון דכתיב חוצה כמאן דכתיב לחוץ דמי. ואע''ג דכתיב נמי ה''א בתחלה דכתיב החוצה היינו נמי אל החוץ כמו המדברה (שמות ד) דהוי אל המדבר: לרבות את הארוסה. אר''י דאיצטריך לרבויי ארוסה משום דכתיב בית אחיו ובפ''ק דיומא (דף יג.) משמע דבית נשואה משמע: דלא אתי איסור אחות אשה וחייל אאיסור אשת אח. וא''ת כיון דאיסור אחות אשה לא חייל תתייבם ערוה גופה וי''ל דאיסור אחות אשה מיתלא תלי וקאי אי פקע איסור אשת אח אתי וחייל הלכך לא פקע: בית הלל פוסלים. פי' בקונטרס מכהונה ולא מתרומה וא''א לומר כן דמחייבי. כריתות זונה היא כדאמרינן בהחולץ (לקמן מד:) גבי הנושא את חלוצתו וזונה אסורה בתרומה כמו שנפרש שם בע''ה (ד''ה הכא) ורש''י עצמו חזר בסוף פירקא (דף טו: ד''ה היא עצמה) גבי מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת: דאמר רחמנא לא תעשו חבורה על מת. והא דאמרינן בסוף פרק ד' מיתות (סנהדרין דף סח. ושם) גבי ר''ע שהיה מכה עצמו על ר''א שנפטר עד שהיה דמו שותת לארץ ואומר רבינו יצחק דאיכא למימר דדרך שריטה אסר רחמנא דוקא א''נ אתורה היה מצטער כדאמרינן התם הרבה מעות יש לי ואין שולחני כו': (תוספות)

 רשב"א  אמר ר' שמעון בן פזי מאי טעמייהו דב"ש אמר קרא לא תהיה אשת המת החוצה. והוא הדין דהוה מצי למימר משום דדלמא בית שמאי מפקי לצרור לכדר' שמעון (לעיל ח, ב) דאמר בשעה שנעשו צרות זו לזו לא יהא לך לקוחין באחת מהן, ועליה לג"ז כדרבנן (לעיל ט, א) ויבם ויבמה ולקח ולקחה לכדרבנן (לעיל ח, ב) אלא דניחא ליה למיתני טעמייהו בקראי, משום דאי ליכא טעמא אחרינא דמפיק הני קראי מצרות, ודאי טפי הוה ניחא ליה לאוקומינהו בצרות מלאוקמינהו בהנך מילי. וב"ה האי מיבעי ליה לכדרב יהודה אמר רב. ולשמואל דאמר קדושין תופסין ביבמה וקיימא לן כותיה לא קשיא דהא מוקמינן ליה במסקנא דמיבעי ליה לרבות את הארוסה. כל תיבה שצריכה למד בתחלתה הטיל לה הכתוב ה"א בסופה כגון אילימה מצרימה. והקשו בירושלמי (פ"א ה"ו) והא כתיב (תהלים ט, יח) ישובו רשעים לאולה, כלומר שאינה צריכה למ"ד בתחלתה, ואף על פי כן הטיל לה הכתוב ה"א בסופה. ומשני לדיוטי התחתונה שבשאול, כלומר לחוזק הענין הטיל לה למ"ד וה"א. אלא חוצה למה לי לרבות את הארוסה. קשיא לי לרבות ארוסה חוצה למה לי, דהא כתיב לה תהיה אשת המת, ואשה בין מן הנשואין בין מן הארוסין משמע, דאלו ארוסת אביו וארוסת אחיו מי שריין מדלא כתיב אלא ערות אשת אביך וערות אשת אחיך. וניחא לי דשאני הכא דכתיב ובן אין לו, דמשמע דוקא בראויה להיות לו ממנה בן, דהיינו מן הנשואין להכי אצטריך לרבות את הארוסה. וכי הא איכא בירושלמי (פ"א ה"ו) דגרסינן התם ר' סימון בשם ר' יוסי בן נהריי טעמון דב"ש לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר, החיצונה לא תהיה לאיש זר ואתיא דב"ש כאילין כותאי שהן מיבמין את הארוסות ומוציאין את הנשואות דאינון דרשין חוצה החיצונה, מה מקיימין דב"ש ובן אין לו א"ר יעקב דרומייה קומי ר' יוסא ובן אין לו מן הנשואה החיצונה לא תהי' לאיש זר. אלמא משמע להו מבן אין לו דבנשואה הכתוב מדבר, ומיהו בפ"ק דיומא (יג, ב) משמע דמשום דכתיב בית אחיו, כל כמה דלא כניס לה לאו ביתו היא, דתנן התם (ב, א) אף אשה אחרת מהקינין לו דברי ר"י כו', אמרו לו א"כ אין לדבר סוף. ואמרינן עלה בגמרא ומי סגי ליה בתקנתא הא לאו אשתו היא דמקדש לה וכמה דלא כניס לה לאו ביתו היא דכניס לה כו' מתקיף לה רב עוירא ואי תימא רב שרביה אלא מעתה לא תתיבם, החוצה לרבות את הארוסה, אלמא הא דאצטריך החוצה לרבות את הארוסה, מדכתיב בית אחיו. (עי' רש"י שם ד"ה ארוסה). רבא אמר טעמייהו דב"ש דאין אסור חל על אסור תינח היכא דנשא מת ואח"כ נשא חי. ואי קשיא לך אמאי לא איקשי ליה תינח אחות אשתו, אלא בתו ובת בתו ובת בנה דעריות דקורבה נינהו ולא מחמת קידושין מאי איכא למימר. כבר פרש"י (בד"ה אין איסור) דהאי מקשה עליה למאי דתריץ רבא דלא התירו ב"ש אלא בצרות ערוה דמחמת קדושין. וא"ת אם כן מאי קשיא ליה נשא חי ואחר כך נשא מת מאי איכא למימר, לימא דלא קא שרי בית שמאי היכא דנשא מת ואחר כך נשא חי, יש לומר דלא משמע ליה למקשה הכי, משום דהוה ליה למיתני הכי בהדיא ולא ליתני סתם בית שמאי מתירין את הצרות, אבל הר"א אב"ד ז"ל (וכ"ה במאירי בשם גדולי קדמונינו, וברמב"ן) פירש דהכי קאמר טעמייהו דבית שמאי משום דאין איסור חל על איסור והלכך על כרחין אי אפשר למדרש לצרורו לצרת אחות אשה דלא מיבמא, וכיון דבטיל לצרור כלהו צרות חמש עשרה נשים שריין, דהא כלהו מאחות אשה ילפן. ואקשינן תינח היכא דנשא מת ואח"כ נשא חי אלא היכא דנשא חי ואחר כך נשא מת מאי איכא למימר, דהא בכי הא איכא לקיומי לצרור משום דאחות אשה קדים וממילא אתיין כלהו קרובי עצמו, ופריק דאפילו הכי לא הויא צרת ערוה במקום מצוה כיון דלא נפלה ערוה קמיה, ואף על גב דנפלה קמי שאר אחין, מכל מקום לגבי דהאי מיהא הויא ליה כצרת ערוה שלא במקום מצוה דערוה ושריא. ובהא פליגי עליה ב"ה, דכיון דהיא גופה שריא לגבי שאר אחין צרת ערוה במקום מצוה דערוה היא ואסירא. ואי קשיא לך למאי דקאמר רבא דטעמייהו דבית שמאי משום דאין איסור חל על איסור, אם כן ערוה גופה תשתרי, הא אמרינן לקמן בפ"ד אחין (לב, א) אמר רב אשי איסור אחות אשה מתלה תלי וקאי איפקע אשת אח אתי וחייל, אבל לגבי צרה כיון דמחיים לא חל איסור אחות אשה לאו צרת ערוה הוא. ואימא כוליה להכי הוא דאתא. פרש"י ז"ל מדקאמר תתגודדו ולא כתיב לא תגודדו אימא כולה ללא תעשו אגודות אגודות הוא דאתא. ואינו מחוור דניעקריה לגמרי ממת דכתיב גביה ונימא דלא תעשו אגודות בלבד הוא דאתא. וראיתי בתשובה לרבינו שרירא או לרבינו האי גאון ז"ל דדברי ר' יוחנן הן, והכי קאמר מה בין לא תתגודדו ובין לא תגודדו למדרש ביה נמי לא תעשו אגודות אגודות, נימא כוליה להכי הוא דאתא למיסר גדידה על המת. וחזר רשב"ל מן תגודדו ואמר לו, היה לו לומר תגודו כעין גודו אילנא (דניאל ד, יא) והוא יגוד עקב, שאין בו בלישניה להדרש, וכיון שלא אמר תגודו אלא אמר תתגודדו שנה תי"ו ושנה דלי"ת לדרוש בא לא תעשו גדודים גדודים, ושמעית מינה תרתי (עי' ריטב"א). (רשב"א)


דף יד - א

מי סברת עשו ב''ש כדבריהם לא עשו ב''ש כדבריהם ור' יוחנן אמר עשו ועשו ובפלוגתא [דרב ושמואל] דרב אומר לא עשו ב''ש כדבריהם ושמואל אמר עשו ועשו אימת אילימא קודם בת קול מ''ט דמ''ד לא עשו ואלא לאחר בת קול מ''ט דמ''ד עשו אי בעית אימא קודם בת קול ואי בעית אימא לאחר בת קול אי בעית אימא קודם בת קול וכגון דב''ה רובא למ''ד לא עשו דהא ב''ה רובא ומ''ד עשו כי אזלינן בתר רובא היכא דכי הדדי נינהו הכא בית שמאי מחדדי טפי ואי בעית אימא לאחר בת קול מ''ד לא עשו דהא נפקא בת קול ומ''ד עשו רבי יהושע היא דאמר אין משגיחין בבת קול ומ''ד עשו קרינן כאן {דברים יד-א} לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות אמר אביי כי אמרינן לא תתגודדו כגון שתי בתי דינים בעיר אחת הללו מורים כדברי ב''ש והללו מורים כדברי ב''ה אבל שתי בתי דינים בשתי עיירות לית לן בה אמר ליה רבא והא ב''ש וב''ה כשתי בתי דינים בעיר אחת דמי אלא אמר רבא כי אמרינן לא תתגודדו כגון ב''ד בעיר אחת פלג מורין כדברי ב''ש ופלג מורין כדברי ב''ה אבל שתי בתי דינין בעיר אחת לית לן בה תא שמע במקומו של רבי אליעזר היו כורתים עצים לעשות פחמים בשבת לעשות ברזל במקומו של ר' יוסי הגלילי היו אוכלים בשר עוף בחלב במקומו של רבי אליעזר אין במקומו של רבי עקיבא לא דתניא כלל אמר רבי עקיבא כל מלאכה שאפשר לעשותה מע''ש אין דוחה את השבת והאי מאי תיובתא מקומות מקומות שאני ודקארי לה מאי קארי לה ס''ד אמינא משום חומרא דשבת כמקום אחד דמי קמ''ל ת''ש דרבי אבהו כי איקלע לאתריה דרבי יהושע בן לוי הוה מטלטל שרגא וכי איקלע לאתריה דר' יוחנן לא הוה מטלטל שרגא והאי מאי קושיא ולא אמרינן מקומות שאני אנן הכי קאמרינן ר' אבהו היכי עביד הכא הכי והיכי עביד הכא הכי רבי אבהו כר' יהושע בן לוי סבירא ליה וכי מקלע לאתריה דרבי יוחנן לא הוה מטלטל משום כבודו דרבי יוחנן והאיכא שמעא דמודע ליה לשמעא ת''ש אע''פ שאלו אוסרים ואלו מתירים לא נמנעו ב''ש מלישא נשים מב''ה ולא ב''ה מב''ש אי אמרת בשלמא לא עשו משום הכי לא נמנעו אלא אי אמרת עשו אמאי לא נמנעו בשלמא ב''ש מב''ה לא נמנעו דבני חייבי לאוין נינהו אלא ב''ה מבית שמאי אמאי לא נמנעו בני חייבי כריתות ממזרים נינהו וכי תימא קסברי ב''ה דאין ממזר מחייבי כריתות והאמר רבי אלעזר אף על פי שנחלקו ב''ש וב''ה בצרות מודים שאין ממזר אלא ממי שאיסורו איסור ערוה וענוש כרת אלא לאו שמע מינה לא עשו לא לעולם עשו דמודעי להו ופרשי והכי נמי מסתברא דקתני סיפא כל הטהרות וכל הטמאות שהיו אלו מטהרין ואלו מטמאין לא נמנעו עושים טהרות אלו על גבי אלו

 רש"י  בת קול. בעירובין בפ''ק (דף יג.) יצאה בת קול ואמרה הלכה כב''ה: דכי הדדי נינהו. בחכמה: ר' יהושע היא. בפ' הזהב: היו כורתים עצים בשבת לעשות פחמים. לבו ביום כדי לעשות ברזל איזמל של מילה דקסבר ר''א מכשירי מצוה דוחין שבת כמצוה עצמה: בשר עוף בחלב. שהיה דורש בחלב אמו מי שיש לו חלב אמו יצא בשר עוף שאין לו חלב אם והכי אמרי' בפ' כל הבשר: כלל אמר ר''ע. לגבי מילה באיסור שבת: מאי קארי לה. הא כבר שנו לעיל כי אמרינן לא תתגודדו כו': מטלטל שרגא. נר שהדליקו בו בשבת וכבה דסבר לה רבי יהושע כר''ש דלית ליה מוקצה ור' יוחנן סבר לה כר' יהודה דאית ליה מוקצה אפי' שלא מחמת איסור: והא איכא שמעא. דרבי אבהו דלא מסיק אדעתיה ומטלטל באתריה דר' יוחנן הואיל וחזי לר' אבהו בעלמא דמטלטל: בני חייבי לאוין נינהו. הנך דב''ה שהצרות נישאות לשוק בלא חליצה אפי' לב''ש דאמרי חליצה בעי בלאו בעלמא נינהו לא תהיה אשת המת ואין ממזר אלא מחייבי כריתות כדאמרי' לקמן בהחולץ (דף מט.): חייבי כריתות נינהו. כיון דצרת הבת פטורה המייבמה עומד באיסור אשת אח בכרת: אין ממזר מחייבי כריתות. אלא מחייבי מיתות ב''ד כגון אמו וחמותו וכלתו וכיוצא בהן וכל הנך דאיסור אחוה לית בהו מיתה: דמודעי להו. ב''ש לב''ה דעו שהמשפחה זו מצרת ערוה שנתייבמה באה ופרשו: ע''ג אלו. משאילין כלים אלו לאלו וב''ה מחמירין בטהרות טפי: (רש"י)

 תוספות  מי סברת עשו וכו'. תימה שלא הקשה רבי יוחנן לר''ל מההיא דמייתי בסמוך במקומו של ר' אליעזר היו כורתין כו' וי''ל דאין חוששין לדקדק כל כך על דבריו דממילא הוה מוקשה ממגילה כמו שהקשה בעצמו: לא עשו ב''ש כדבריהם תימה הא אשכחן . דעשו דהטה ר' טרפון כדברי ב''ש (ברכות דף י:) והלל שהביא עולתו לעזרה וחברו עליו תלמידי שמאי (ביצה דף כ.) ותניא בפרק אלו טרפות (חולין דף מד.) הרוצה לעשות כדיברי ב''ש עושה ומוקי לה קודם בת קול ומיהו בלאו הכי מוכח בשמעתין דעשו: רבי יהושע היא דאמר אין משגיחין בבת קול. וא''ת ומ''ש דלא קי''ל כבת קול דר''א אלא אמרינן בכל דוכתי דשמותי הוא ואין הלכה כמותו וכבת קול דב''ה קי''ל דהלכה כב''ה וי''ל משום דבת קול דר''א לא יצאה אלא לכבודו שאמר מן השמים יוכיחו כדאמר התם א''נ בההיא בת קול שהיתה כנגד רבים דרבנן הוו רובא דודאי אין הלכה אבל כבת קול דב''ה קי''ל משום דהוו ב''ה רובא אלא דב''ש מחדדי טפי וא''ת ודנמא רבי יהושע נמי דוקא התם קאמר דאין משגיחין כדפרשנו אבל בעלמא לא וי''ל מדנקט ר' יהושע האי לישנא ואמר לא בשמים היא ש''מ דבכל דוכתא אית ליה דאין משגיחין: כי אמרי' לא תתגודדו כגון שתי בתי דינין בעיר אחת כו'. וא''ת מה תירץ ממגילה דבעיר אחת היו קורין לבני העיר בי''ד ולבני כפרים היו מקדימים ליום הכניסה ואומר הרב רבי חיים דבני כפרים היו קורין . בעירם כדמוכח בירושלמי והשתא הוו שתי בתי דינים בב' עיירות דבכי האי גוונא לא שייך לא תתגודדו אפילו לאביי והא דקרי ליה יום הכניסה לפי שבעירם היו מתאספים לבא לבית הכנסת בשני ובחמישי לקרות התורה וכן נראה דאמר בירושלמי דבן עיר אין מוציא בן כרך דכל שאין מחויב בדבר אין מוציא אחרים ידי חובתם וכיון שבני הכפרים היו בקיאים לקרות ודאי היו קורין בעירם: במקומו של רבי אליעזר כו'. במתכוין היו מביאים עצמם שיהיו צריכים לכך משום חיבוב מצוה: לא הוה מטלטל שרגא. וא''ת התם משום דהרואה אומר אין צריך לטלטל וי''ל דאפילו היה נופל על טליתו לא היה מטלטל: לא הוה מטלטל משום כבודו של רבי יוחנן. ואע''ג דבסוף שבת (דף קנו: ושם) פסיק רבי יוחנן כר''ש במוקצה מחמת איסור הכא בהדליקו בו אותה שבת איירי כדפיר' בקונטרס דחמיר טפי משום דדחייה בידים אבל אין לפרש דהכא איירי במוקצה מחמת מיאוס דהא מוקצה מחמת איסור חמיר טפי לפירוש ר''ת שפירש בספ''ק דשבת (דף יט: ושם) גבי כרכי דזוזי ועוד דעל מוקצה מחמת מיאוס א''ר יוחנן בפ' כירה (ד' מה:.) אנו אין לנו בנר אלא כר''ש: בשלמא ב''ש לא נמנעו כו'. וא''ת ואמאי לא נמנעו משום צרה עצמה כדאמרי' לקמן בשמעתין וי''ל דצרה עצמה לא שכיחא כולי האי כמו בני הצרות שהאחת יולדת כמה בנים: (תוספות)

 רשב"א  ור' יוחנן אמר עשו ועשו. פי' עשו הם ועשו אחרים בהוראתן. אמר אביי כי אמרינן לא תתגודדו שני בתי דינין בעיר אחת ואקשינן והא בית שמאי ובית הלל שתי בתי דינין בעיר אחת הן. ובדין היה דליקשי ליה והא מגילה שני בתי דינין בעיר אחת הוא, דהא כשמקדימין ליום הכניסה בעיירות הן קורין. וכן פרש"י (לעיל יג, ב ד"ה לא תעשו וכו') אלא דאביי לא אתא השתא לתרוצי אלא למאן דאמר עשו בצרות, ומשום הכי פרכיה רבא מטעמא דבית שמאי ובית הלל גופא. אי נמי יש לומר דבני כפרים ובני כרכים אפילו בעיר אחת כשתי עיירות דמו לפי שמצויין בעיר והן בעיר כבני עיר אחרת דמי. והר"א אב"ד פי' דמהכא ילפינן שהכפרים כשמקדימין ליום הכניסה בכפרים עצמן הן קורין, ולא שיבואו לעיירות ויקראו שם. ואינו מחוור (ועיין רמב"ן). ולי נראה דמגילה שפיר איתרצא בפירוקי דאביי משום דעיקר קושיא דר"ל מארבעה עשר וחמשה עשר הוא, דבדידהו הוא דאיכא איסורא למיקרי חד ביומא דחבריה כדאמרינן התם (מגילה ב, א) זמנו של זה לא זמנו של זה. אבל בני כפרים אלו רצו שלא להקדים ליום הכניסה שפיר דמי, קל הוא שהקלו להם חכמים להקדים ליום הכניסה, ותקנתא דידהו הוא כדאיתא התם (ד, א) במסקנא. ועוד דתניא התם (ב, א) אבל בזמן הזה שמסתכלין בה אין קורין אותה אלא בזמנה, אלמא יום כניסה לבני כפרים לאו זמנן הוא, אלא קולא בלבד שהקלו להם אלו רצו לקרות ביום כניסה מפני שמספיקין מים ומזון לאחיהם שבכרכין. הלכך אי בעי למקרי בארבע עשר שפיר דמי וליכא איסורא של כלום. ור"ל לא קשיא ליה אלא היכא דאיכא איסורא כדאמר ליה אמינא לך אנא איסורא ואת אמרת לי מנהגא. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל (לעיל יג, ב ד"ה ואת אמרת וכו' ועיין רש"י מגילה ב, א ד"ה אלא שהכפרים וכו'). וטעמא דמלתא דהקדימה דיום כניסה לא מתחזי כשתי תורות ואין כאן אגודות, דכיון דקא חזו דהשתא קרו באחד עשר ואשתקד קראו בי"ב ושנה אחרת בשלש עשר ואחרת בי"ד, הא ודאי קא חזו דלאו זמן קבוע הוא להם, אלא שהקלו להם להקדים ליום הכניסה, ואי משיילי אינשי אמרינן להו משום דמספקי מים ומזון לאחים שבכרכין. והלכך לא קשיא ליה לר"ל אלא י"ד וט"ו. וכיון שכן בני י"ד ובני ט"ו שתי בתי דינין כשתי עיירות הן ושרי. במקומו של ר' אליעזר היו כורתין עצים לעשות פחמין כו' במקומו של ר' אליעזר אין במקומו של ר"ע לא. פר"ח ז"ל וקשיא ליה לאביי דקא סלקא דעתא דמשום חומרא דשבת כשתי בתי דינין בעיר אחת הוא וכדאמרינן במסקנא. ואף על פי שכבר נדחו דברי אביי בקושיא דרבא זו שיטה בתלמודא בהרבה מקומות לומר לימא תהוי תיובתא מהא נמי. ולפי פירושו גרסינן במסקנא סד"א משום חומרא דשבת כשתי בתי דינין בעיר אחת דמי. ויש ספרים דגרסי כב"ד אחת בעיר אחרת דמי וקושיא לרבא היא. האי לישנא דאמרינן שבת אצטריכא ליה סד"א משום חומרא דשבת כמקום אחד דמי קמ"ל. קשיא ליה דלא הוה ליה למימר כי האי לישנא אלא דקארי לה מאי קארי לה משום חומרא דשבת ותו לא. אי נמי קסבר משום חומרא דשבת כמקום אחד דמי, ואמר ליה לא, מאי אצטריכא ליה דקאמר ומאי קמ"ל דקאמר, ואפשר לומר דכולה מלתא קושיא ופירוקא תלמודא הוא דקאמר לה, ולברורי אתא דלא תקשו לך מהא לא לרבא ולא לאביי דשני מקומות שאני אלא דנקיט לה בדרך קושיא ותירוץ לברורה שפיר. והוא מדרכי התלמוד וכמוהו רבים בתלמוד. ולפיכך קא מקשי' ודקארי לה לאשמועינן מאי קארי לה פשיטא, וליכא מאן דטעי בהא דהא שני מקומות שאני. ופריק אצטריך לה לאשמועינן דלא תטעה בה לומר משום חומרא דשבת כמקום אחד דמי קא משמע לן דלא. והא דפריק מאי תיובתיה מקומות מקומות שאני. הוא הדין דהוה מצי למימר התם הרואה אומר ברזל הוא דלא אשכחו, אלא דעדיפא מיניה קאמר. ודכותה נמי בהא דרבי אבהו הוה מצי למימר שרגא דלא אצטריך הוא ליה, אלא דעדיפא מיניה קאמר. הא דאמרינן והא איכא שמעא ופריק דמודע ליה לשמעא. פרש"י ז"ל (בד"ה וה"א) והא איכא שמעא דרבי אבהו דלא מסיק אדעתיה ומטלטל באתריה דר' יוחנן הואיל וחזי ר' אבהו בעלמא דמטלטלי. פי' לפרושו, שהיה לו לרבי אבהו שלא לטלטל בשום מקום, כדי שלא יבא שמעא לטלטל באתריה דרבי יוחנן, ויחשבו הרואים שאין ר' אבהו מקפיד בכבודו של רבי יוחנן, ושמעא בהורמניה דר' אבהו הוא דעבד. ואינו מחוור שלא מצינו שיהא אסור להקל במקומו, כדי שלא יבא שמשו לזלזל בדבר במקום מי שמחמיר בו. ונ"ל דהכי קא מקשה, והאיכא שמעינן דחשיד ליה דכיון דחזי ליה דלא מטלטל במקומו של ר' יוחנן סבר דר' רבהו כר' יוחנן רביה ס"ל, וכי מטלטל במקומות של ר' יהושע בן לוי אקולי הוא דמיקל בה. ופריק דמודע ליה דכרבי יהושע בן לוי סבירא ליה, והאי דלא מטלטל במקומו של ר' יוחנן משום כבודו של ר' יוחנן הוא דלא מטלטל כנ"ל. (רשב"א)


דף יד - ב

אי אמרת בשלמא דמודעי להו משום הכי לא נמנעו אלא אי אמרת דלא מודעי להו בשלמא ב''ש מב''ה לא נמנעו דטמאות דב''ה לב''ש טהרות נינהו אלא ב''ה מב''ש למה לא נמנעו טהרות דב''ש לב''ה טמאות נינהו אלא לאו דמודעי להו שמע מינה ומאי אולמיה דהך מהך מהו דתימא צרה קלא אית לה קמ''ל גופא אמר רבי אלעזר אע''פ שנחלקו ב''ש וב''ה בצרות מודים שאין ממזר אלא ממי שאיסורו איסור ערוה וענוש כרת מאן מודים אילימא ב''ש לב''ה פשיטא בני חייבי לאוין כשרים נינהו אלא ב''ה לב''ש היא גופא חייבי כריתות היא לעולם ב''ש לב''ה ולאפוקי מדר' עקיבא דאמר יש ממזר מחייבי לאוין קמ''ל דאין ממזר מחייבי לאוין ת''ש אע''פ שנחלקו ב''ש וב''ה בצרות ובאחיות בגט ישן ובספק אשת איש ובמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק בכסף ובשוה כסף בפרוטה ובשוה פרוטה לא נמנעו ב''ש מלישא נשים מבית הלל ולא ב''ה מבית שמאי ללמדך שחיבה וריעות נוהגים זה בזה לקיים מה שנאמר {זכריה ח-יט} האמת והשלום אהבו ר''ש אומר נמנעו הן מן הודאי ולא נמנעו מן הספק אי אמרת בשלמא עשו משום הכי נמנעו אלא אי אמרת לא עשו אמאי נמנעו ותסברא נהי נמי דעשו בשלמא בית הלל נמנעו מבית שמאי דחייבי כריתות נינהו וממזרים הם לב''ה אלא ב''ש אמאי נמנעו מב''ה בני חייבי לאוין נינהו וכשרים נינהו כדאמר רב נחמן בר יצחק לא נצרכה אלא לצרה עצמה ה''נ לא נצרכה אלא לצרה עצמה ומ''ש מן הודאי דאיסורא הוא ספק נמי איסורא הוא לא תימא מן הספק אלא אימא מן הסתם דמודעי להו ופרשי ומאי קמ''ל דאהבה וריעות נוהגים זה בזה היינו רישא הא קמ''ל דכולה ר''ש היא תא שמע דאמר רבי יוחנן בן נורי היאך הלכה זו רווחת בישראל נעשה כדברי ב''ש הולד ממזר לדברי ב''ה נעשה כדברי ב''ה הולד פגום לדברי ב''ש בואו ונתקן להן לצרות

 רש"י  ומאי אולמיה דהאי מהאי. דקאמר ה''נ מסתברא דמודעי להו מהאי היכי מסתברא טפי: קלא אית לה. ולא צריך לאודועי ומהתם לא תילף דמודעי: ה''ג פשיטא בני חייבי לאוין כשרים נינהו: מדר''ע. לקמן בפרק החולץ (דף מט.): בצרות. במתני': ובאחיות. בפרק ד' אחין (לקמן כו.): ובספק אשת איש. בפרק ב''ש (לקמן קז.) דתנן בש''א אין ממאנים אלא ארוסות וכו' והקטנה בת מיאון קרי ספק אשת איש דלמא ממאנת ונפקא לישנא אחרינא נראה שכיב מרע שכתב לאשה זה גיטיך מהיום אם מתי מחולי זה כל אותם הימים נקראת ספק אשת איש כדתנן (גיטין דף עד.) מה היא כל אותן הימים ר' יוסי אומר בעילתו ספק ר''מ אומר בעילתו תלויה ותנן לא תתייחד עמו אלא ע''פ עדים אע''פ שלא שנינו בה מחלוקת ב''ש וב''ה על כרחך נחלקו בה אותו מחלוקת שנחלקו במגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק (שם דף פא.) לב''ש דאמרי לא אמרי' הן הן עדי ייחוד הן הן עדי ביאה אינה צריכה הימנו גט שני ולב''ה דאמרי הן הן עידי ייחוד הן הן עדי ביאה צריכה הימנו גט שני ובפ' מי שאחזו קורדייקוס (שם עג:) איפליגו בה ר' יוסי בר' יהודה ורבנן דקתני ראוה שנתייחדה עמו באפלה כו' ומוקמינן התם דאליבא דב''ה דמגרש אשתו ולנה עמו בפונדקי הוא דאיפליגו בה דאמר כמאן אזלא הא דא''ר יוחנן מחלוקת כשראוה כשנבעלה כו' וההיא דר' יוחנן גבי פלוגתא דב''ש וב''ה איתמר: גט ישן. המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי במס' גיטין בהזורק (ד' פא.): בכסף ושוה כסף בפרוטה ושוה פרוטה. לענין קידושי אשה ב''ש אומרים בדינר ושוה דינר ובה''א בפרוטה ושוה פרוטה ודינר הוא כסף צורי ופרוטה היא של נחושת וה''ק הכא בכסף ובשוה כסף לב''ש בפרוטה ובשוה פרוטה לב''ה ובפ''ק דקדושין (דף יא.) קרי לדינר דב''ש כסף דאמר רב אסי כל כסף האמור בתורה סתם כסף צורי ואותבינן והרי קידושי אשה כו' לימא רב אסי דאמר כב''ש: מן הספק. קא ס''ד השתא באיסור ספק כגון מגרש ולנה עמו בפונדקי דליכא אלא ספק דשמא בא עליה לשם קידושין: לצרה עצמה. הא דקתני נמנעים מצרה עצמה ולעולם ב''ש נמי נמנעים מב''ה מלישא צרת הבת בלא חליצה: מן הסתם. כל כמה דלאו מודעי להו לא היו פרשי מסתמא דודאי אי הוי מהנך דלא סבירא להו הוו מודעי להו: הולד פגום לדברי ב''ש. דאם היה כהן פסול לכהונה ואע''ג דבני חייבי לאוין כשרים לקהל חללים הם לענין כהונה דאתא בק''ו מאלמנה לכ''ג לקמן בשמעתין: (רש"י)

 תוספות  בשלמא ב''ש לא נמנעו מב''ה כו'. להאי גירסא לא מוכח מהכא אלא דלמ''ד עשו אודועי מודעי להו אבל ר''ח גריס איפכא בשלמא ב''ה לא נמנעו מב''ש דטומאות דב''ש לב''ה טהורות נינהו וזאת הגירסא נראית דבכל מקום ב''ש מחמיר לענין טומאה דכי חשיב בעדיות (פ''ה) קולי דב''ש וחומרי דב''ה לא חשיב אלא תרי מילי דטומאה וטהרה אבל כל שאר מילי דטומאה וטהרה כגון שדרה וגולגולת ושוקת יהוא הוו ב''ש לחומרא והשתא לפי האי גירסא מוכח שפיר דאודועי מודעי להו [אפי' לא עשו] דליכא למימר דלא נמנעו ב''ש מב''ה משום דלא עשו ב''ש כדבריהם והיו עושין בכל דבר כב''ה ואפי' לקולא כדמוכח לקמן דהא טעמא דלא עשו משום אגודות ובטומאה ובטהרה דב''ש לחומר' היה להם לב''ש למנוע מלעשו' טהרות אגב כלים דב''ה דליכא אגודות דהרואה אומר לא צריכי לכלים דידהו כדאמר גבי שוקת בית יהוא הרואה אומר לאפושי מיא הוא דעבדי אלא ודאי ע''כ אודועי הוו מודעי להו אפילו למ''ד לא עשו והא דקאמר בשלמא בית הלל לא נמנעו מב''ש דטומאות דב''ש לב''ה טהורות נינהו ואע''ג דבתרי מילי ב''ש לקולא הני תרי מילי לא שכיחי א''נ נקט בשלמא משום אליבא דמ''ד לא עשו: פשיטא בני חייבי לאוין כשרים נינהו. תימה דלא מסיק אדעתי' דאתא לאפוקי מדר''ע ואי הוה האי ר' אלעזר אמורא הוה א''ש דפשיטא ליה דאין הלכה כר''ע אבל הוא רבי אלעזר בן שמוע שהוא תנא כדמוכח בעשרה יוחסין (קדושין עה:) ונראה דס''ד דלשום תנא לא הוי ממזר מיבמה לשוק אלא דוקא מחייבי לאוין דשאר כדתנן בהחולץ (לקמן מט. ושם) איזהו ממזר כל שאר בשר שהוא בלא יבא והא דתנן בהאשה רבה (לקמן ד' צב. ושם) האשה שהלך בעלה ובנה למד''ה ואמרו מת בעלה ואח''כ מת בנה ונשאת ואח''כ אמרו לה חילוף היו הדברים תצא (מזה ומזה) והולד ממזר (מזה ומזה) משמע דהוי ממזר מיבמה לשוק קס''ד דקנסא בעלמא הוא אע''ג דתניא בגמ' זו דברי ר''ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין ההיא ברייתא לא שמיע ליה: ובספק אשת איש. לשון אחר שפי' בקונט' דהיינו שכיב מרע שכתב גט לאשתו ואע''ג דאין שם מחלוקת ב''ש וב''ה הא נחלקו במגרש אשתו ולנה עמו בפונדקי לא נהירא דבהדיא חשיב הכא ההיא פלוגתא דהמגרש אשתו ולנה עמו בפונדקי: בגט ישן. תימה למ''ד בפ' [הזורק] בגיטין (ד' עט: ושם) דאם פטרה בגט ישן תנשא לכתחלה למה היה להם למנוע דמשמע דלא נמנעו משום דלא עשו כדבריהם או משום דהוו מודעי להו ופרשי: אלא ב''ש אמאי נמנעים מב''ה. וא''ת ודלמא משום ממאנת ומשום ההיא דשוה כסף ככסף היו נמנעים דאם נתקדשה לראשון בפרוטה ולשני בדינר לב''ש מקודשת לשני ובניה מן הראשון ממזרים ואומר ר''י דעיקר הך ברייתא משום צרות קתני לה [ולכך קתני לה גבי מתני' דהכא] דלגבי הכי קתני לה מתני' ומשמע משום צרות גרידא היו נמנעים: ומאי שנא ודאי כו'. לא. אשנוייא קאי אלא בתר דאסיק קושייתו בא לפרש הברייתא: נעשה כדברי ב''ה הולד פגום לדברי ב''ש. פי' בקונט' דאע''ג דבני חייבי לאוין כשרים לקהל חללים הם לענין כהונה דאתי בק''ו מאלמנה כדלקמן ופליג אדר' יהושע ולית ליה פירכא דמה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת ועוד י''ל דשפיר אית ליה הך פירכא ומ''מ הולד פגום מדאיצטריך במחזיר גרושתו היא תועבה ואין בניה תועבין (קידושין דף עז.) ול''ל קרא דהא לא אתי מק''ו דאלמנה דאיכא למיפרך שכן היא עצמה מתחללת אלא דאתי למידק הא כיוצא בזאת דהיינו יבמה לשוק בניה תועבין אבל קשה דבסוף נדה (ע. ושם) מסיק ר' יהושע דולד מחזיר גרושתו כשר משום היא תועבה ואין בניה תועבין ול''ל קרא דליכא למימר דאתי למידק אבני יבמה לשוק דהא לקמן קאמר רבי יהושע בני צרות מעיד אני לכם דכשרים לכהונה לב''ש משום פירכא (תוספות)

 רשב"א  הגרש"י ז"ל (ליתא ברש"י שלפנינו, ועי' ריטב"א שלפי פי' רש"י דלהלן יש לגרוס כן) וכן היא ברוב הספרים בשלמא בית שמאי מבית הלל לא נמנעו דטמאות דבית הלל לגבי בית שמאי טהרות נינהו. ופירש הוא ז"ל דבית הלל מחמרי בטהרות טפי מב"ש (עי' רש"י לעיל בע"א ד"ה ע"ג אלו). ולפי פירושו הא דאמרינן ה"נ מסתברא ה"ק, הכי נמי מסתברא דלבית שמאי תמצא לומר דעשו מעשה, הא דאין נמנעין משום דמודעי להו ופרשי הוא, דאי עשו מעשה ולא מודעי להו קשיא טהרות אמאי לא נמנעו בית הלל מטהרות דבית שמאי, ואקשינן ומאי אולמא דהא מהך, כלומר, מאי אולמא האי ראיה דטהרות מהך דצרות, פשיטא דאי עשו מעשה טעמא משום דמודעי להו ופרשי הוא. ואלא מיהו בין ברישא בין בסיפא איכא למימר דלא עשו מעשה ומשום הכי לא נמנעו, הא עשו לא סמכי אהודעה. ואין זה מחוור, חדא דבכלהו טהרות בית שמאי לחומרא ובית הלל להקל. וכן בכל מסכת אהלות, ולקמן (טו, א) נמי גבי שוקת יהו ב"ש לחומרא ובית הלל להקל. ובמס' עדיות (פ"ד) שנינו אלו דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל וקא חשיב (שם מ"ו) חבית של זתים מגולגלין ואדם שהוא נתון תחת הסדק בית שמאי אומרים אינו מביא את הטומאה (שם מי"ב) ודם נבלות בית שמאי מטהרין ובית הלל מטמאין (פ"ה מ"א) שמע מינה באלו בלבד בית שמאי לקולא ובית הלל לחומרא, הא בכלהו טהרות לבר מהני בית שמאי לחומרא ובית הלל לקולא ומיהו מסתברא דאי משום הא ל"ק לרש"י, דמכל מקום הא איכא הני תלת דבית הלל לחומרא אלא דאכתי קשה אמאי נסיב לה הכין ולא איפכא, בשלמא בית הלל מבית שמאי לא נמנעו הואיל וברובן בית הלל לכולה. ועוד דלא אתמר ה"נ מסתברא אלא בדבר מוכרח, והאי כיון דליכא ראיה מינה דעשו ומודעי, לא אמרינן בכי הא הכי נמי מסתברא. והגירסא הנכונה כגר"ח ז"ל והיא במקצת הספרים, בשלמא בית הלל מבית שמאי לא נמנעו כו', וה"פ ה"נ מסתברא דמודעי להו ופרשי ממאי דקתני סיפא כל הטהרות כו', ובדואי בית הלל עשו מעשה כדבריהם, ואפילו הכי בית שמאי לא נמנעו מבית הלל. ונהי דבית שמאי לא היו עושין מעשה כדברי עצמן ואפילו להחמיר, מכל מקום לא היו מקילין לעשות כדברי בית הלל, וטהרות דבית הלל לבית שמאי טמאות נינהו, ומחמירין היו על עצמן להחמיר כדברי עצמן וכדאמרינן לקמן (טו, א) גבי שוקת יהוא ששלחו והרחיבוה, וגבי סוכה נמי דפחת שמאי את המעזיבה. אלא מושכין היו ידיהן מלהקל כדברי בית הלל, וכדאמרינן נמי בירושלמי (פ"א ה"ו) מודים בית שמאי לבית הלל לחומרין, א"ו ש"מ ומודיעין אלו לאלו דפרשי. ואקשינן ומאי אולמיה דהא מהך, פירוש, אי אמרת בשלמא דרישא לא עשו היינו דקתני תרי בבי, רישא לאשמועינן דלא עשו מעשה כדי שלא יעשו כאגודות אגודות, והיינו דלא נמנעו בית הלל מבית שמאי. וסיפא אשמועינן דאף במקום שעשו בית הלל להקל שלא כדברי בית שמאי, אהבה וריעות היו נוהגין זה בזה, ומודיעין הן זה לזה ופרשי. אלא אי אמרת עשו מעשה וטעמא דרישא נמי משום דמודעי להו למה לי תרי בבי, הא אשמועינן בבבא דרישא ומאי אולמיה דסיפא ומאי קא משמע לן בה טפי מדאשמועינן ברישא. ופריק מהוא דתימא צרה קלא אית לה ולעולם לא סמכינן אהודעה ושאני צרה משום דאם איתא דהות קלא אית לה קמ"ל. אף על פי שנחלקו בית שמאי ובית הלל בצרות ובאחיות ובספק א"א כו'. אף על פי שאין באחיות ובספק אשת איש ובגט ישן משום כריתות, הני משום צרות ומגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי וכסף ושוה כסף דאפשר דאתו לידי כרת הוא דמייתי להו. הא דאקשינן אלא בית שמאי אמאי נמנעין מבית הלל בני חייבי לאוין נינהו. בדין הוא דמצי למימר ליה דבית שמאי נמנעין מבית הלל במקדש בפרוטה ובשוה פרוטה דאתי לידי כרת כשבא אחר וקדשה בכסף ובשוה כסף, דהוה ליה הולד מראשון ממזר, ובית הלל נמנעין מבית שמאי במגרש את אשתו ובכסף ובשוה כסף ובצרות נמי, אלא דניחא ליה לאשכוחי נמי נמנעין אף אצרות. מאי שנא ודאי דאיסורא ספק נמי איסורא. פרש"י ז"ל, (ד"ה מן הספק) ספק כגון המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקית דמספקא לן אם בא עליה אם לאו ואי נמי לשם קדושין או לאו. ופריק אימא מן הסתם. כלומר, לאו מן הספק דלנה עמו קאמר אלא מן הסתם דצרות וקשה קצת לפירושו היכי סתים סתומי כולו האי ומדכר לה ללנה עמו בפונדקי בשם ספק ולספק צרות בשם סתם. ונראין דברי הרמב"ן נ"ר (בד"ה והא) שפירש לה כולה בצרות וספק היינו שאינו יודע אם זו מאותן שנחלקו בהן, והכי אקשינן מאי שנא ודאי דאיסורא הוא לדידהו ספק נמי ספק אסורה הוא, וצריכין לבדוק שהרי מפני ספק אחד שנתערב במשפחה נדמעה כולה ונעשית עיסה, כ"ש משפחות ב"ש וב"ה, שהרי הרבה נטמעו בהן על פי הוראתן, ואסור להן לבית הלל לישא מהן אלא בבדיקה. ומתרץ אימא מן הסתם דמודעי להו ופרשי. נעשה כדברי ב"ה הולד פגום לדברי ב"ש. ור' יוחנן בן נורי אית ליה קל וחומר דאלמנה כדאיתא לקמן (טו, ב) ולית ליה פירכא דמה אלמנה לכהן גדול שהיא עצמה מתחללת. ומעשה דר' יהושע דלקמן (שם) דהעיד על שתי משפחות בירושלים שהן בני צרות ומהן כהנים גדולים, דלמא סבירא ליה לר' יוחנן בן נורי דשלא כרצון בית שמאי היו עושין, אלא שידן דבית הלל תקפה וקבעו הלכה כמותן. אי נמי ר' יהושע חזא ר' יוחנן בן נורי לא חזא. (רשב"א)


דף טו - א

שיהו חולצות ולא מתייבמות לא הספיקו לגמור את הדבר עד שנטרפה השעה א''ל רשב''ג מה נעשה להם לצרות הראשונות מעתה אי אמרת בשלמא עשו היינו דקאמר מה נעשה אלא אי אמרת לא עשו מאי מה נעשה אמר רב נחמן בר יצחק לא נצרכה אלא לצרה עצמה ומה נעשה הכי קאמר הנך צרות דב''ה לב''ש היכי נעביד להו ליחלצו מימאסי אגברייהו וכי תימא לימאסן {משלי ג-יז} דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ת''ש דא''ר טרפון תאבני מתי תבא צרת הבת לידי ואשאנה אימא ואשיאנה והא תאבני קאמר לאפוקי מדרבי יוחנן בן נורי ת''ש מעשה בבתו של רבן גמליאל שהיתה נשואה לאבא אחיו ומת בלא בנים וייבם רבן גמליאל את צרתה ותסברא רבן גמליאל מתלמידי ב''ש הוא אלא שאני בתו של רבן גמליאל דאילונית הואי הא מדקתני סיפא אחרים אומרים בתו של רבן גמליאל אילונית היתה מכלל דתנא קמא סבר לאו אילונית היתה הכיר בה ולא הכיר בה איכא בינייהו ואיבעית אימא כנס ולבסוף גירש איכא בינייהו איבעית אימא יש תנאי בביאה איכא בינייהו מתיב רב משרשיא מעשה בר' עקיבא שליקט אתרוג באחד בשבט ונהג בו ב' עשורין אחד כדברי ב''ש ואחד כדברי ב''ה ש''מ עשו ר' עקיבא גמריה אסתפק ליה ולא ידע אי ב''ה באחד בשבט אמור או בט''ו בשבט אמור מתיב מר זוטרא מעשה וילדה כלתו של שמאי הזקן ופיחת את המעזיבה וסיכך על גבי מטה בשביל קטן ש''מ עשו התם הרואה אומר לאפושי אויר קעביד מתיב מר זוטרא מעשה בשוקת יהוא שהיתה בירושלים והיתה נקובה למקוה וכל טהרות שהיו בירושלים נעשים על גבה ושלחו בית שמאי והרחיבוה שבית שמאי אומרים עד שתיפחת ברובה ותנן עירוב מקואות כשפופרת הנוד בעובייה ובחללה כשתי אצבעות חוזרות למקומן שמע מינה עשו התם

 רש"י  שיהו חולצות. וינשאו לשוק בהכשר לדברי הכל: מה נעשה לצרות הראשונות. שנתייבמו ובניהם ממזרים אם נגמור הלכה שלא יתייבמו: לצרה עצמה. ואצרות דב''ה שנישאו לשוק קאי והאי ומאי נעשה לאו אבנים קאי דהא אפי' לב''ש כשרים לקהל אלא אצרה עצמה: רבי טרפון. מתלמידי ב''ש היה: מתי תבא צרת הבת. מאחי לידי: ואשאנה. אייבם אותה כדברי ב''ש: ואשיאנה. לשוק כדברי ב''ה: והא תאבני קאמר. ואם כב''ה מה חידוש כ''ע הכי נהגו: לאפוקי מדר' יוחנן בן נורי. דאמר תקנתא דחולצות: מתלמידי ב''ש הוא. בתמיה והלא מבני בניו של הלל הוא: אילונית היתה. ותנן או שנמצאו אילונית צרותיהן מותרות: ה''ג הכיר בה ולא הכיר בה איכא בינייהו. ול''ג אלא לת''ק דוקא דלא הכיר בה הוא דהוי מקח טעות אבל הכיר בה צרתה אסור' ולאחרים אפי' הכיר בה מותר' דקתני היתה ולא קתני נמצאת: כנס ולבסוף גירש איכא בינייהו. לת''ק על ידי שגירש אחיו את בתו קודם מיתה אע''פ שכבר כנס הנכרית והיו צרות זו על זו מותרת הואיל וגירש את הערוה לבסוף ולאחרים הואיל וכנס את הנכרית קודם גירושין דערוה אסורה אלא בתו של ר''ג אילונית היתה: יש תנאי בביאה. הכונס אשה על תנאי שאין עליה מומין או נדרים ונמצא שיש עליה לת''ק מהני תנאי והוי מקח טעות ותנאי היה לו לאחיו של ר''ג בבתו ולא נתקיים הילכך לאו אשתו היא וצרתה מותרת ואחרים סברי דאין תנאי מועיל בביאה דכיון דבעיל אחולי אחיל כדאמרינן בכתובות בהמדיר (ד' עג.) אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אלא משום דאילונית היתה: באחד בשבט. ושנה שניה הנכנסת לשלישית היתה ונהג בה שני עישורין מעשר שני כב''ה דאמרי ט''ו בשבט ר''ה לאילנות ואכתי שניה היא ומעשר עני כב''ש דאמרי בא' בשבט ר''ה לאילנות ושלישית היא: מעזיבה. טיח טיט שעל התקרה: בשביל קטן. דסבירא לי' לשמאי קטן הצריך לאמו חייב בסוכה: שוקת. אבן חלולה שתחת צנור המקלח מים מן ההר והיתה נקראת שוקת יהוא: נעשים על גבה. מטבילים בתוכה ואין בה מ' סאה אבל מקוה שלם הוה במים שבצדה ומתערבין ממעיין השוקת דרך נקב כשפופרת הנוד: הרחיב לו את הנקב. הרחיבו ופיחתו רובה לערב המקוה יפה: עירוב מקואות. מקוה חסר שבצד מקוה שלם ומתערבים המים דרך חריץ ונקב ושיעור הנקב לצרף המקואות ולהכשיר החסר: כשפופרת הנוד. קנה שנותנים בפי הנוד שיהא שיעור חלל החריץ כעוביה וחללה של שפופרת דהיינו כשתי אצבעות: החוזרות למקומן. מתהפכות בחלל הנקב בריוח והיינו כבית הלל אבל לבית שמאי עד שתפחת רובה: (רש"י)

 תוספות  דשכן היא עצמה מתחללת וי''ל דלר' יהושע איצטריך היא תועבה ואין בניה תועבין דלא תימא בניה תועבין משום דכתיב בה טומאה כעריות ואפי' לרבנן דרבי יוסי בן כיפר דמוקמי לה (לעיל ד' יא:) אסוטה הא אמרן דאין מקרא יוצא מידי פשוטו ואפילו למ''ד כיון דאיתעקר איתעקר מ''מ איצטריך היא תועבה דלא תימא אמחזיר גרושתו נמי קאי ועוד דאיצטריך ליה היא למעוטי דלא תדרוש מלשון תועבה שבניה תועבין וקצת קשה דקאמרי' לקמן דבעו מר' יהושע בני צרות דב''ה לב''ש מהו למאי נפקא מינה למיפשט ולד מחזיר גרושתו והיכי איכא למיפשט מינה דלמא ולד מחזיר גרושתו יש לפסול מטעם טומאה דכתיב בה או משום תועבה ואי נמי בני יבמה לשוק פסולים יש להכשיר בני מחזיר גרושתו דהיא תועבה ואין בניה תועבין איכא למימר דאתא למידק דביבמה לשוק בניה תועבין וי''ל דאינהו לא מסקי אדעתייהו הנך דרשות ולא בעו אלא אי אמרינן ק''ו גבי יבמה לשוק או לא: ונהג בו שני עשורין. בירושלמי מפרש דהפריש מעשר שני ופדאו וחלק המעשר לעניים והמעות אכל בירושלים: גמריה איסתפק ליה. הוה מצי למימר וליטעמיך היכי עביד כחומרי דמר וכחומרי דמר והכתיב (קהלת ב) הכסיל בחשך הולך דהכי פריך עלה בפ''ק דעירובין (דף ז.) ובפ''ק דר''ה (דף יד:): וסיכך על גבי מטה ש''מ עשו. מכאן משמע דמ''ד לא עשו אפי' היכא דב''ש לחומרא היו עושים כב''ה לקולא: עירוב מקואות כשפופרת הנוד כו'. וא''ת והא תנן במס' טהרות (פ''ח מ''ט) ומייתי לה בריש פ''ב דגיטין (דף טז. ושם) הנצוק והקטפרס ומשקה טופח אינן חיבור לא לטומאה ולא לטהרה אבל טופח להטפיח חיבור ואמר ר''ת דנקב בעינן כשפופרת הנוד אבל במים הבאים תוך הנקב סגי בטופח להטפיח ואין נראה לר''י דתנן במס' מקואות בפ' ששי (מ''ט) כותל שבין ב' מקואות שנסדק לשתי מצטרף לערב אין מצטרף עד שיהא במקום אחד כשפופרת הנוד רבי יהודה אומר חילוף הדברים נפרצו זה לתוך זה על רום כקליפת השום על רוחבו כשפופרת הנוד משמע דלמעלה כשאין דבר מפסיק צריך שיהא צף על רומו כקליפת השום וברוחב שפופרת ולא סגי בטופח להטפיח ובנקובה זו לזו ומפסיק הכותל משמע דצריך מים כשפופרת ועוד דאם אין במים הבאים דרך הנקב אלא טופח להטפיח אין כאן נקב רוחב מים כשפופרת שאין הנקב מרובע אלא עגול כדקאמרינן כשתי אצבעות חוזרות למקומן אלא ודאי נקב מלא בעינן וכשצפין למעלה סגי בקליפת השום כרוחב שפופרת ונראה לר''י דההיא דנצוק וקטפרס לא לענין חיבור מקואות איירי אלא לענין השקה דאם יש כאן מים טמאים ומשיקן בנהר ומחברן ע''י נצוק וקטפרס ומשקה טופח אין חיבור אבל בטופח להטפיח הוי חיבור והשתא הוי לטהרה דומיא דלטומאה ובהדיא מיתנייא לענין השקה במס' טהרות בסוף פרק שמיני ובריש פרק שני דגיטין (דף טז. ושם) מסיק עלה דלמא לענין מקואות ורבי יהודה היא מכלל דעד השתא לא הוי מוקי לה לענין מקואות והשתא נמי דמוקי לה לענין מקואות מוקי לה דוקא כר' יהודה אבל לרבנן לא הוי חיבור בטופח להטפיח ולר' יהודה נמי טופח להטפיח לא הוי חיבור אלא משום גוד אחית כההיא דאם היו רגליו נוגעות במים דאיירי בה רבי יהודה אבל היכא דלא שייך גוד אחית כמו בקרקע שוה לא הוי טופח להטפיח חיבור אלא בעי מים צפים כקליפת השום וכן משמע דנפרצו זה לתוך זה על רום כקליפת השום אתי כרבי יהודה דהוזכר שם ברישא ומה שקשה על זה בכל שאר הדיבור פרשנו פרק שני דגיטין ואין להאריך כאן (תוספות)

 רשב"א  יש תנאי בביא איכא בינייהו. פרש"י כגון המקדש על תנאי ובעל סתם ובפלוגתא דרב ושמואל בפרק המדיר (כתובות עג, א) פליגי, דמר סבר יש תנאי בביאה דאתנאי סמיך כשמואל, ומר סבר אין תנאי בביאה לפי שאין אדם עושה בעילת זנות גמר ובעל לשם קדושין כרב. והר"א אב"ד ז"ל פי' שהתנה עליה בקדושי ביאה ופליג בטעמא דאמרי בפרק המדיר (שם עד, א) מכדי כל תנאי מהיכא גמרינן לה מתנאי בני גד ובני ראובן מה התם דאפשר לקיומי על ידי שליח הוי תנאיה תנאה, דלא אפשר לקיומי על ידי שליח לא הוי תנאה, ואקשינן התם והא ביאה נמי דלא אפשר לקיומה על ידי שליח והוי תנאה, א"ל התם משום דאיתקוש הויות להדדי. וה"נ בהא פליגי, מר סבר מקשינן הויות להדדי, ומר סבר לא מקשינן. ואיכא לעיוני דהתם לכולי עלמא יש תנאי בביאה ואקשויי הוא דמקשה מניה למאן דאמר אין תנאי בחליצה משום דאי אפשר לקיומה על ידי שליח, וכלהו ס"ל דמקשינן הויות להדדי. בהכי סליק לן פירקא דחמש עשר הנשים בס"ד (רשב"א)


דף טו - ב

הרואה אומר לאפושי מיא הוא דקא עביד ת''ש דא''ר אלעזר בר צדוק כשהייתי לומד תורה אצל ר' יוחנן החורני ראיתי שהיה אוכל פת חריבה במלח בשני בצורת באתי והודעתי את אבא אמר לי הולך לו זיתים והולכתי לו ראה אותן שהן לחין אמר לי אין אני אוכל זיתים באתי והודעתי את אבא אמר לי לך ואמור לו חבית נקובה היתה אלא שסתמוה שמרים ותנן חבית של זיתים מגולגלים בית שמאי אומרים אין צריכה לנקב ובית הלל אומרים צריכה לנקב ומודים שאם ניקבה וסתמוה שמרים שהיא טהורה ואע''פ שתלמיד שמאי היה כל מעשיו לא עשה אלא כדברי ב''ה אי אמרת בשלמא עשו היינו רבותיה אלא אי אמרת לא עשו מאי רבותיה ת''ש שאלו את ר' יהושע צרת הבת מהו אמר להם מחלוקת ב''ש וב''ה והלכה כדברי מי אמר להם מפני מה אתם מכניסין ראשי בין שני הרים גדולים בין שתי מחלוקות גדולות בין ב''ש ובין ב''ה מתיירא אני שמא ירוצו גלגלתי אבל אני מעיד לכם על שתי משפחות גדולות שהיו בירושלים משפחת בית צבועים מבן עכמאי ומשפחת בית קופאי מבן מקושש שהם בני צרות ומהם כהנים גדולים ושמשו על גבי המזבח אי אמרת בשלמא עשו היינו דקאמר מתיירא אני אלא אי אמרת לא עשו אמאי קאמר מתיירא אני ונהי נמי דעשו מאי מתיירא אני הא אמר ר' יהושע אין ממזר אלא מחייבי מיתות בית דין נהי נמי דממזר לא הוי פגום מיהו הוי מק''ו מאלמנה מה אלמנה שאין איסורה נוהג בכל בנה פגום זו שאיסורה שוה בכל כו' קבעו מיניה צרות וקפשיט ליה בני צרות תרתי קא בעי מיניה צרות מאי ואם תמצי לומר צרות כבית הלל בני צרות דבית הלל לב''ש מהו למאי נפקא מינה למיפשט ולד מחזיר גרושתו לבית הלל מי קאמרינן קל וחומר ומה אלמנה לכהן גדול שאין איסורה שוה בכל בנה פגום זו שאיסורה שוה בכל אינו דין שבנה פגום או דלמא איכא למיפרך מה לאלמנה שהיא עצמה מתחללת ואמר להו צרות מתיירא אני

 רש"י  הרואה אומר כו'. ולא דמי לשתי תורות אבל היכא דדמי לאגודות אגודות לא עשו בית שמאי כדבריהם: שהן לחין. והוכשרו לקבל טומאה וכלי חרס טמא על גבי עם הארץ ושמא נגע בגב החבית וטמאה מדרבנן וטימאתם: חבית היתה נקובה. משוליה היתה נקובה כדי שיצא משקה הזב מן הזיתים לחוץ וכיון דגלי דעתיה דלא ניחא ליה ביה לא מכשר: אלא שסתמוה שמרים. ולא יצאו מן המשקין לפיכך הן לחים: מגולגלים. כמו ביצה מגולגלת (עוקצין פ''ב מ''ו) דחוקין ועומדים בחבית: אין צריכה לנקב. דמוהל היוצא מן הזיתים מי פירות הן ואין מכשירין: צריכה לנקב. שמוהל מכשיר כשמן [וצריכה לנקוב] שיצא המשקה לחוץ לגלויי דעתיה דלא ניחא ליה ביה: ירוצו. כמו ותרץ גלגלתו דאבימלך (שופטים ט) ל' ריצוץ: שהן בני צרות. שנשאו לשוק כב''ה: ומהן כהנים גדולים וכו'. לקמן פריך קא בעו מיניה צרות וקפשיט להו בני צרות דאפילו לב''ש פשיטא דכשרים דבני חייבי לאוין בעלמא נינהו: היינו דקאמר מתיירא אני. דמשוי להו ממזרים ולקטליה ליה: הא א''ר יהושע. לקמן בפ' החולץ (דף מט.) אין ממזר אלא מחייבי מיתות ב''ד ואפי' פשיטא ליה דהלכה כב''ה לא משוי להו ממזרים: מאלמנה מה אלמנה לכה''ג שאין איסורה שוה בכל בנה פגום. לכהונה דכתיב לא יחלל זרעו (ויקרא כא): זו שאיסורה שוה. בישראלים כבכהנים אינו דין שבנה פגום: בני צרות דב''ה. דחייבי לאוין נינהו מי הוו פגומין אליבא דב''ש: למאי נפקא מינה. מאחר שהלכה כב''ה: למיפשט ולד מחזיר גרושתו. משנשאת לאחר והחזירה וילדה לו בת אותה הבת מה היא לכהנים לב''ה ומבית שמאי בבני צרות נשמע לב''ה בבת מחזיר גרושתו דהוי נמי חייבי לאוין: היא עצמה מתחללת. שאם מת כהן גדול פסולה זו להדיוט או אם היתה בת כהן נפסלת מן התרומה דשוייה חללה בביאתו דכתי' (שם) לא יחלל זרעו בעמיו ועמיו היינו אשתו ומשמע דשניהם מתחללים האשה והזרע תאמר במחזיר גרושתו שאין מתחללת בביאה זו דאי לינשא לכהן כבר מיפסלה משעת גרושין ואי בתרומה דבי נשא לא מיפסלה כדאמרי' בפ' אלמנה לכה''ג (לקמן סט.) דאין נפסלת בביאת חייבי לאוין אלא בזר אצלה מעיקרא לאפוקי מחזיר גרושתו ויבמה לשוק דלאו זר מעיקרא הוא ולעיל גבי חייבי כריתות בני צרות דבית שמאי דלא פרכינן מה לאלמנה לכהן גדול שכן היא עצמה מתחללת התם נמי כיון דנבעלה לחייבי כריתות עשאה זונה ומתרומה דבי נשא מיפסלא כדאמרינן בפ' אלמנה לכה''ג ולהנשא לכהן נמי מיפסלה כדתנן במתניתין (דף יג:) נתייבמו ב''ה פוסלים: צרות מתיירא אני. לומר הלכה כדברי מי דמשוי להו לצרות דבית שמאי בני חייבי כריתות: (רש"י)

 תוספות  אמר לי איני אוכל זיתים. מתוך פירוש הקונטרס משמע שהיה רבי יוחנן חושש שלא היה מקפיד ר' צדוק על מגע עם הארץ ואף על גב דרבי צדוק כהן הוה ובגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה מ''מ היה חושש לפי שר' צדוק מתלמידי ב''ש הוה ולכך היה חושש ר' יוחנן שמא לא הקפיד ר' צדוק לשומרה בטהרה משום דבית שמאי אומרים אין צריך לנקוב ולר''י נראה דודאי ידע בי' ר' יוחנן שר' צדוק קנה חבית מעם הארץ: צריכה לנקוב. פירש בקונטרס דמוהל של זיתים מכשיר והכי נמי תנן בהדיא במס' מכשירין (פ''ו מ''ה) מי חלב כחלב מוהל של זתים כשמן וקשה דבסוף פרק קמא דשבת (ד' יז. ד''ה גוזרני) פירש הרב ר' יוסף דלכך לא גזרו על המסיקה משום דלא שייכא טעמא דבצירה גבי מסיקה דטעמא שמא יבצרו בקופות מזופפות לא שייך במסיקה דמוהל אין מכשיר וי''ל דיש ג' עניני מוהל דמוהל היוצא על ידי המסיקה לכ''ע אינו מכשיר והיוצא על ידי איצצא פירוש ע''י שמתחממים בכומר ויוצא מהם מוהל פליגי בה (שבת דף קמד:) ר' יעקב ור''ש דר''ש מטהר ור' יעקב מטמא והאי דהכא שהחבית צריכה לינקב צ''ל דחשיב כההיא דנפיק ע''י עיקול בית הבד דמודה בה ר''ש כי היכי דלא תיקשי מב''ה לר''ש: למאי נפקא מינ' למיפשט מחזיר גרושתו. קצת קשה דאמאי נקט ולד מחזיר גרושתו דהוה ליה למיפשט ולד יבמה גמורה לשוק לב''ה דקאי בה וי''ל לפי שפעם אחרת שאלו עליה לר' יהושע בסוף נדה (דף סט:) אנשי אלכסנדריא בת משולחת מהו לכהונה מי אמרינן ק''ו כו': מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת. וא''ת היא גופה נילף דתתחלל גרושה מק''ו דאלמנה ובקונטרס פי' דלתרומה דבי נשא לא מיפסלה כדאמרי' לקמן בפ' אלמנה (דף סט.) דאינה נפסלת בביאת חייבי לאוין אלא בזר אצלה מעיקרא הוא ולאפוקי מחזיר גרושתו ויבמה לשוק דלאו זר אצלה מעיקרא הוא וקשיא דנהי דמכי תהיה לאיש זר (ויקרא כב) לא מצינו למילף אלא ההוא דזר אצלה מעיקרא מ''מ נילף בק''ו שתתחלל ובהחולץ (לקמן מד: מה.) נמי יליף חייבי כריתות מאלמנה וקאמרי' וכי תימא מה לאלמנה וכו' ה''נ כיון דבא עליה עשאה זונה ולמה לי טעם דעשאה זונה היא גופה נילף בק''ו שתתחלל ועוד דדחקינן לקמן בפרק אלמנה (דף סח. ושם) למדרש מקרא דעמוני ומואבי ומצרי ואדומי כולן פוסלין בביאתן תיפוק ליה מהאי ק''ו ונראה לפרש דמהאי ק''ו לא מצינן למילף שתתחלל דאין חילול אלא מאיסורי כהונה כדאמרי' בפ' עשרה יוחסין (קדושין דף עז: ושם) מהאי טעמא דישראל הבא על אחותו זונה משוי לה חללה לא משוי לה ואע''ג דלקמן יליף דמתחללת בביאת גר עמוני ומואבי ומצרי ואדומי כותי חלל נתין ממזר אף על גב דלא הויא איסור כהונה התם מקרא דריש לה אבל מק''ו ליכא למילף דלהכי אייתר ליה חללה לומר דלא ילפינן בק''ו ולענין בנה ודאי הוה בעי למילף מק''ו אבל פסול האשה דהיינו פסול חללות שהיתה כשרה ונתחללה לא ילפינן וא''ת נילף במה הצד מאלמנה וכותי ועבד או מאלמנה ומצרי ואדומי דבפ' עשרה יוחסין (שם עח. ושם) מוכח דילפינן במה הצד מאיסור כהונה דרבי יהודה יליף התם דגר פוסל בביאתו מחלל ומצרי כו' ומיהו יש לומר דדוקא ר''י אית ליה להאי סברא דילפינן במה הצד מאיסור כהונה אבל רבנן פליגי עליה דלית להו בת גר זכר כבת חלל זכר אבל קשיא לרבי יהודה למה לן קרא דגר עמוני ומואבי כו' דפוסלים בביאתם נילף במה הצד או מאלמנה או מחלל כותי ועבד דכי פרכת מה לחלל שכן איסור כהונה כותי ועבד יוכיחו מה לכותי ועבד דלא תפסי בה קידושין חלל יוכיח וי''ל דר''י סבר לה כר''ע וסבר נמי דיש ממזר מכותי ועבד והשתא לא שייך למילף מכותי ועבד כיון דהתם נמי הוי ממזר: (תוספות)


דף טז - א

בני צרות אני מעיד לכם ת''ש בימי רבי דוסא בן הרכינס הותרה צרת הבת לאחין שמע מינה עשו שמע מינה גופא בימי רבי דוסא בן הרכינס התירו צרת הבת לאחין והיה הדבר קשה לחכמים מפני שחכם גדול היה ועיניו קמו מלבא לבית המדרש (אמר ומי ילך) ויודיעו אמר להן רבי יהושע אני אלך ואחריו מי רבי אלעזר בן עזריה ואחריו מי ר''ע הלכו ועמדו על פתח ביתו נכנסה שפחתו אמרה לו רבי חכמי ישראל באין אצלך אמר לה יכנסו ונכנסו תפסו לרבי יהושע והושיבהו על מטה של זהב א''ל רבי אמור לתלמידך אחר וישב אמר לו מי הוא רבי אלעזר בן עזריה אמר ויש לו בן לעזריה חבירנו קרא עליו המקרא הזה {תהילים לז-כה} נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם תפסו והושיבו על מטה של זהב א''ל רבי אמור לתלמידך אחר וישב א''ל ומי הוא עקיבא בן יוסף א''ל אתה הוא עקיבא בן יוסף ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו שב בני שב כמותך ירבו בישראל התחילו מסבבים אותו בהלכות עד שהגיעו לצרת הבת אמרו ליה צרת הבת מהו אמר להן מחלוקת בית שמאי ובית הלל הלכה כדברי מי אמר להן הלכה כבית הלל אמרו ליה והלא משמך אמרו הלכה כבית שמאי אמר להם דוסא שמעתם או בן הרכינס שמעתם אמרו ליה חיי רבי סתם שמענו אמר להם אח קטן יש לי בכור שטן הוא ויונתן שמו והוא מתלמידי שמאי והזהרו שלא יקפח אתכם בהלכות לפי שיש עמו שלש מאות תשובות בצרת הבת שהיא מותרת אבל מעיד אני עלי שמים וארץ שעל מדוכה זו ישב חגי הנביא ואמר שלשה דברים צרת הבת אסורה עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית ומקבלים גרים מן הקרדויין ומן התרמודים תנא כשנכנסו נכנסו בפתח אחד כשיצאו יצאו בשלשה פתחים פגע בו בר''ע אקשי ליה ואוקמיה אמר לו אתה הוא עקיבא ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו אשריך שזכית לשם ועדיין לא הגעת לרועי בקר אמר לו רבי עקיבא ואפילו לרועי צאן עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית דאמר מר הרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל וקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא והניחום כדי שיסמכו עליהן עניים בשביעית ומקבלים גרים מן הקרדויים והתרמודים איני והא תני רמי בר יחזקאל אין מקבלים גרים מן הקרדויים אמר רב אשי קרתויים אתמר כדאמרי אינשי קרתויים פסולים ואיכא דאמרי תני רמי בר יחזקאל אין מקבלים גרים מן הקרתויים מאי לאו היינו קרתויים היינו קרדויים אמר רב אשי לא קרתויי לחוד וקרדויי לחוד כדאמרי אינשי קרתויי פסילי רבי יוחנן וסביא דאמרי תרוייהו אין מקבלים גרים מן התרמודים ומי אמר ר' יוחנן הכי והתנן כל הכתמים הבאים מן הרקם טהורים ורבי יהודה מטמא מפני שהם גרים וטועים מבין העובדי כוכבים טהורים והוינן בה

 רש"י  בני צרות. דב''ה דקא בעיתו אי הם פגומים: מעיד אני לכם. שהם כהנים גדולים: בימי ר' דוסא הותרה. אחיו של ר' דוסא שהי' מתלמידי ב''ש התירה כדתני לקמן ועשו על פיו ונהגו כן: שחכם גדול היה. וסבורים חכמים שהוא התירה: קמו. עמדו מלראות: אמר לו. רבי יהושע לר' דוסא אמור לתלמידך אחר וישב: דוסא. התירו שמעתם אומרים: או בן הרכינס. בלא דוסא: סתם שמענו. בן הרכינס סתם ושמו לא הוזכר: בכור שטן הוא. חריף ועומד על שמועה ועושה מעשה ואינו שב משמועתו לעשות כרבים: עמון ומואב. ישראלים הדרים בארץ עמון ומואב שכיבש משה מסיחון ונתקדשו בקדושת א''י ועכשיו בבית שני בטלה קדושתה וזורעין בשביעית ותקנו להן מעשר ראשון ומעשר עני בשביעית כדמפרש לקמן מפני פרנסת עניים שבא''י שאין להם מה לאכול בשביעית לפי שבטל לקט שכחה ופיאה והולכים שם ונוטלים לקט שכחה ופיאה ומעשר עני: ומקבלים גרים מן הקרדויין כו'. ולא אמרינן ממזרים הן מבנות ישראל שבאו עליהן עובדי כוכבים דאיכא רבנן דפסלי: פגע בו. יונתן בר''ע: וקדושה ראשונה. דבימי יהושע קדשה לשעתה ולא לעתיד הלכך זורעים בהן בשביעית שיסמכו עליהן עניים לשכור עצמן לחרוש ולקצור ועוד ליטול לקט שכחה ופיאה ומעשר עני: אין מקבלין גרים. מפרש לקמן שממזרים הן מישראל שנטמעו שם: הכתמים. שנמצאו בבגדים הבאים מרקם: טהורים. לפי שלא גזרו על כתמי עובדי כוכבים: שהם גרים. ודמם מטמא: וטועים. שהמירו דתם וגזרו על כתמיהם שאף על פי שחטאו שהמירו ישראלים הם: מבין העובדי כוכבים. שאין ישראל דרים שם: (רש"י)

 תוספות  בני צרות אני מעיד לכם. דכשרים אף לב''ש וא''ת לשמואל דמספקא ליה בהאשה רבה (לקמן צב: ושם) אי קידושין תופסין ביבמ' לשוק א''כ פשיטא דכשירה דמיד שקדשה פקעה לה זיקה כדאמרי' בשומרת יבם שקידש אחותה שקידושיה מפקיעין הייבום וי''ל דלא דמי דהתם אין שום תקנה לעשות שתתייבם שאין להמית אחותה אבל היבמה שנתקדשה לשוק אפשר לתקן ע''י גירושין שתתייבם הלכך לא פקע זיקה ועוד אמר רבי יצחק דלא תהיה אשת המת לאיש זר משמע דאפילו ע''י הויה דהיינו קידושין לא תהיה לאיש זר דלהכי אפקיה בלשון הויה: יצאו בג' פתחים. שלא ימצאם כולם יחד ויקפחם בהלכות ויצטרכו לקבוע הלכה כמותו א''נ יצאו בג' פתחים כדי שימצאו וישמעו תשובתו: עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית. פי' בקונטרס ישראלים הדרים בארץ עמון ומואב שכיבש משה מסיחון ונתקדשו בקדושת הארץ ועכשיו בבית שני בטלה קדושתה וקשה לר''ת דאמר בפ' מקום שנהגו (פסחים נב: ושם) ג' ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן וגליל ועבר הירדן היא ארץ סיחון ועוג אלמא שקדשוה עולי בבל ואומר ר''ת דהתם בארץ סיחון ועוג שלא היתה של עמון ומואב אבל ארץ סיחון שכיבש מעמון ומואב לא קדשו עולי בבל כדמשמע הכא ועוד אמר ר''ת דמצינו למימר דהכא בארץ עמון ומואב שלא כיבש סיחון מעולם שלא קדשוהו אפילו עולי מצרים וכן משמע במס' ידים (פ''ד משנה ג) דמדמה לה מצרים ובבל וה''פ הכא דאמר מר הרבה כרכים קדשו עולי מצרים ועולי בבל לא קדשו והניחום כדי שיסמכו עליהם עניים אלמא חששו לתקנת עניים אע''ג דמא''י היו נמנעו מלקדש כל שכן בעמון ומואב שלא נתקדש מעולם שראוי לתקן מעשר עני בשביעית ולא מעשר שני דבמס' ידים איכא מ''ד מעשר שני בשביעית וכן יש לפרש במס' חגיגה (ד' ג. ושם) דקאמר נמי ר''א התם עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית ומפרש מה טעם הרבה כרכים כו' ולא בעי למימר דעמון ומואב הוא מכרכים שכבשו עולי מצרים ותדע דהא לר''א מספקא ליה בפ''ק דמגילה (דף י.) ובפ''ב דשבועות (טז. ושם) אי סבר קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא או לא ור' יהושע ס''ל דקדשה לעתיד לבא במגילה ובשבועות ואפ''ה אית ליה במס' ידים בעמון ומואב כר''א אלא על כרחך הא דקאמר התם מה טעם לא מדברי ר''א הוא ודברי ר''א הם במס' ידים ולא קתני לה התם אלא הש''ס הוא שמפר' כן דלמ''ד לא קדשה הניחו לקדש אף מא''י בשביל עניים ולכך אין תימה אם גזרו על עמון ומואב מעשר עני ולא מעשר שני והא דשבק הכא ובחגיגה טעמא דקאמר ר''ט בהדיא במסכת ידים מצרים ח''ל עמון ומואב ח''ל מה מצרים שהיא קרובה עשאוה מעשר עני כדי שיסמכו עליה עניים אף עמון ומואב כו' משום דניחא ליה להש''ס דמשכחת טעמא דאף בא''י הניחו מלקדש בשביל עניים וכ''ש עמון ומואב שהן ח''ל: כל הכתמים הבאים מרקם טהורים. אע''ג דברקם נמי הוו ישראל כדתנן בריש גיטין (דף ב. ושם) אף המביא מן הרקם ומן החגר מ''מ כתמים הבאים מרקם טהורים דלאו דישראלים נינהו דישראל מצניעים כתמיהם ועובדי כוכבים הדרים שם עובדי כוכבים גמורים ולא ישראל מומרים: (תוספות)


דף טז - ב

קפסיק ותני מבין העובדי כוכבים ואפי' מן תרמוד ואמר רבי יוחנן זאת אומרת מקבלין גרים מתרמוד וכי תימא זאת ולא ס''ל והא אמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן מתרמוד מאי טעמא לא פליגי בה רבי יוחנן וסביא חד אמר משום עבדי שלמה וחד אמר משום בנות ירושלים בשלמא למ''ד משום עבדי שלמה קסבר עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר אלא למ''ד משום בנות ירושלים מאי היא פליגי בה רב יוסף ורבנן ותרוייהו משמיה דרבה בר בר חנה חד אמר תריסר אלפי גברי ושיתא אלפי קשתויי וחד אמר תריסר אלפי גברי ומנייהו שיתא אלפי קשתויי בשעה שנכנסו עובדי כוכבים להיכל הכל נפנו על כסף וזהב והם נפנו על בנות ירושלים שנאמר {איכה ה-יא} נשים בציון ענו בתולות בערי יהודה אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן פסוק זה שר העולם אמרו {תהילים לז-כה} נער הייתי גם זקנתי מאן אמריה אילימא קודשא בריך הוא מי איכא זקנה קמיה ואלא דוד אמריה מי קשיש כולי האי אלא ש''מ שר העולם אמרו ואמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן מאי דכתיב {איכה א-י} ידו פרש צר על כל מחמדיה זה עמון ומואב בשעה שנכנסו עובדי כוכבים להיכל הכל נפנו על כסף וזהב והם נפנו על ס''ת אמרו זה שכתוב בו {דברים כג-ד} לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' ישרף באש {איכה א-יז} צוה ה' ליעקב סביביו צריו אמר רב כגון הומניא לפום נהרא אמר רב יהודה א''ר אסי עובד כוכבים שקידש בזמן הזה חוששין לקדושין שמא מעשרת השבטים הוא והא כל דפריש מרובא פריש בדוכתא דקביעי דאמר רבי אבא בר כהנא {מלכים ב יח-יא} וינחם בחלח ובחבור נהר גוזן וערי מדי חלח זה חלזון וחבור

 רש"י  ואפי' מתרמוד. אלמא לאו בספק ישראל קיימי: מקבלים גרים. ולא אמרי' ישראלים ממזרים הם: מתרמוד מ''ט לא. מקבלים: עבדי שלמה. שנשאו בנות ישראל מחמת עושרן ודרין שם בחזקת עובדי כוכבים וקסבר עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר: משום בנות ירושלים. לקמיה מפרש לה בנות ירושלים בחורבנה כשבאו עובדי כוכבים ונשאום: ה''ג אלא למ''ד משום בנות ירושלים מאי היא: קשתויי. מושכי קשת: נער הייתי. איידי דאזכריה הא דלעיל נקט ליה הכא: שר העולם. מלאך: הומניא לפום נהרא. בהומניא יונים הם ומצירין לבני פום נהרא שהם ישראל עניים: מעשרת שבטים הוא. שנשאו עובדות כוכבים וקסבר דעובדת כוכבים שילדה מישראל הולד ממזר וחוששין לקידושי ממזר: בדוכתא דקביעי. בני עשרת השבטים וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי והיכא קביעי כדכתיב וינחם בחלח ובחבור: (רש"י)

 תוספות  רבי יוחנן וסביא אמרי אין מקבלין גרים מן התרמודיים. תימה היכי פליג ר' יוחנן אחגי הנביא ושמא סבר ר' יוחנן שלא אמרה חגי מעולם: קא פסיק ותני אפי' מתרמוד. תימה דלמא לבד מתרמוד כדאמרי' בפ''ק דגיטין (דף ו.) לא לבר מבבל: אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן. דההוא דסבר אין מקבלים גרים מן התרמוד לית ליה אליבא דרבי יוחנן שתהא הלכה כסתם משנה א''נ סבר מן העובדי כוכבים טהורים לבד מתרמוד ומיהו ע''כ צ''ל דל''ל הלכה כסתם משנה דהא קסבר עובדי כוכבים ועבד הבא על ישראלית הולד ממזר וסתם מתני' דהאומר (קדושין דף סו:) סברה דהולד כשר דלר''ע דוקא דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין הוא דהוי ממזר מעובד כוכבים ועבד כדמוכח בפרק עשרה יוחסין (שם עה: ושם) ומתני' דהאומר סוברת דקידושין תופסין בחייבי לאוין דקתני כל מקום שיש קידושין ויש שם עבירה כגון ממזרת ונתינה לישראל וא''כ אין ממזר מעובד כוכבים ועבד והא דקתני התם כל מי שאין לה עליו קידושין אבל יש עליה קידושין מעל אחרים הולד ממזר היינו כמו שמפרש התם ואיזו היא כגון הבא על אחת מכל עריות שבתורה ולא מעובד כוכבים ועבד אע''ג דעובד כוכבים ועבד נמי אין לה עליו קידושין ויש עליה קידושין מעל אחרים וכה''ג איכא בגמרא ואע''ג דאיכא סתמא אחרינא לקמן בפרק אלמנה (דף סט:) דסברה דיש ממזר מעובד כוכבים ועבד מ''מ מאי אולמיה דהך סתמא מהך סתמא דכה''ג פריך בריש שבועות (דף ד.) ובמרובה (ב''ק סט:) ובכמה דוכתי והכא דפריך ומי א''ר יוחנן הכי הוה מצי למיפרך מסתם דמתני' דפרק האומר אלא דניחא ליה למיפרך ממתני' דנדה דאמר רבי יוחנן בהדיא דמקבלים גרים מן התרמוד ולעיל אמר דאין מקבלים ועוד דמתני' דנדה אלימא טפי לאקשויי מינה משום דהתם מוכח דלא באו עליהן עובד כוכבים ועבד דאי באו עליהם אמאי כתמיהן טהורים וליכא למימר משום דסברה דהולד כשר דבתר עובד כוכבים ועבד שדינן ליה דהא משמע דאתיא נמי כרבי יהודה דאיירי ברישא ורבי יהודה על כרחך סבר דעובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר כדפי' לעיל גבי מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת: בשלמא למ''ד משום עבדי שלמה קסבר כו'. וא''ת ל''ל למיתלי טעמא משום ממזרות הוה ליה למימר משום עבדי שלמה דעבדים אסורין בישראלית וי''ל דמסתמא נתייאשו הבעלים מהם ואיכא למ''ד בפ' השולח (גיטין לט:) נתיאשתי מפלוני עבדי אינו צריך גט שחרור: סבר עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר. וכן בפ' החולץ (לקמן מה. ושם) סוגיא דהש''ס אזלא דר' יוחנן אית ליה עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר מ''מ נראה אמת דלרבי יוחנן הולד כשר דבכל דוכתי קי''ל דרבי יוחנן אית ליה כסתם משנה וסתם משנה דהאומר (קדושין סו:) סברה דהולד כשר אע''ג דמתני' דפרק אלמנה (לקמן סט:) סברה דהולד ממזר מעובד כוכבים ועבד מ''מ נראה לסמוך טפי אסתמא דמתני' דהאומר [משום דמיתניא גבי הילכתא. פסיקתא דקדושין] וכיוצא בה קרי הלכתא פסיקתא בהגוזל קמא (ב''ק קב.) וכל הנהו דסברי הולד ממזר אתו כר''ע כדאמרינן בעשרה יוחסין (קדושין עה:) וסברי לה כר''ע דאמר עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר והתם נמי משמע דרבי יוחנן משום ר' ישמעאל סבר הולד כשר וא''ת והיכי פשיטא ליה התם דלר''ע הוי ממזר מעובד כוכבים ועבד דלמא גמר מאשת אב או מאנוסת אביו דלא תפסי בה לדידיה [אבל לאחריני תפסי] לאפוקי הני דלא תפסי לא לדידיה ולא לאחריני דהכי איכא מ''ד בפ' החולץ (לקמן מה:) וי''ל דתנן בהדיא בפ' אלמנה (לקמן סט:) דעובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר וע''כ ר''ע היא וא''ת בשלמא מעבד הוי ממזר דבעבד איכא לאו אלא מעובד כוכבים אמאי הוי ממזר ב''ד של שם גזרו ומדאורייתא ביאת היתר היא וי''ל אע''ג דביאת היתר היא מדאורייתא בצנעא מ''מ כיון דלא תפסי בה קידושין הוי ממזר כמו בעבד דאפילו ר''ש התימני היה מודה אי לאו משום דלא תפסי בה קידושין לא לדידיה ולא לאחריני והואיל דמעבד הוי ממזר לר''ע דאע''ג דלא תפסי ביה קדושין לא לדידיה ולא לאחריני ה''ה מעובד כוכבים א''נ מעובד כוכבים לא הוי ממזר אלא מדרבנן ובכל מקום מזכיר עובד כוכבים אגב עבד כמו שמזכיר חלוצה אגב גרושה בכל דוכתי ובאלו הן הלוקין (מכות יג.) והראשון עיקר: פסוק זה שר העולם אמרו. קשיא לר''ת דעשה הפייט. השר המשרת נער נקרא הוא מטטרון הנכבד והנורא אלמא מטטרון הוא שר העולם שנקרא נער ובפיוט אחר יסד תוקף מטטרון שר הנהפך לאש מבשר משמע דחנוך הוא מטטרון ואי אפשר שיהיה חנוך שר העולם דבפרק אלו טרפות. (חולין ס. ושם) אמר דבששת ימי בראשית פתח שר העולם ואמר ישמח ה' במעשיו וחנוך לא היה במעשה בראשית וי''ל דמטטרון אין זה שר העולם והא דנקרא נער לא משום דכתיב נער הייתי וגם זקנתי אלא נער שכן היה שמו ובפסיקתא. בח' שמות של מטטרון מונה נמי נער ועוד דאגדות חולקות זו על זו דבבראשית רבה י''א דחנוך מת כדמתרגמי' כי לקח אותו (בראשית ה) המית יתיה ובריש מסכת דרך ארץ. משמע דנכנס לג''ע בחייו: עובד כוכבים שקדש בזמן הזה חוששין לקידושין חיישינן כו'. פי' בקונטרס דקסבר עובדת כוכבים שילדה מישראל הולד ממזר וחוששין לקידושי ממזר ותימה דבכמה משניות מוכח דאין מתייחס אלא אחריה דתנן לקמן בפ''ב (ד' כב.) מי שיש לו בן מכל מקום [פוטר אשת אביו מן הייבום] חוץ ממי שיש לו מן השפחה ומן העובדת כוכבים ותנן נמי בפרק האומר (קדושין סו: ושם) דולד שפחה ועובדת כוכבים כמותה ולא הוי ממזר ונראה דלא קשיא כל כך דהנהו משניות סברי דעובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר וה''ה איפכא ורב אסי סבר כר''ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין והולד ממזר מעובד כוכבים ועבד והוא הדין הבא על שפחה ועובדת כוכבים ונראה דטעמא דרב יהודה אמר רב אסי משום בנות ולית ליה בנתיה דההוא דרא איצטרויי איצטרו ועל כרחך רבי יוחנן דאמר וכולן לפסול לא משום שבאו על העובדות כוכבים דהא בפ' שני (לקמן כג. ושם) בהדיא סבר כשמואל דאין בנך הבא מן העובדת כוכבים קרוי בנך אלא בנה אלא משום בנות הוא דקאמר לפסול ולית ליה דאיצטרויי איצטרו ואע''ג דרב יהודה אית ליה בהחולץ (לקמן מה.) דעובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר הכא משמיה דרב אסי קאמר: בדוכתא דקביעי. דבדוכתייהו הוו רובא מעשרת שבטים ולא כמו שפירש בקונטרס משום דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי דאי אזיל איהו לגבה כל דפריש מרובא פריש כדאמרינן בסוף פרק קמא דכתובות (דף טו.): (תוספות)


דף יז - א

זו חדייב נהר גוזן זו גינזק וערי מדי זו חמדן וחברותיה ואמרי לה זו ניהר וחברותיה חברותיה מאן אמר שמואל כרך מושכי חידקי ודומקיא א''ר יוחנן וכולן לפסול כי אמריתה קמיה דשמואל א''ל בנך הבא מן ישראלית קרוי בנך ואין בנך הבא מן העובדת כוכבים קרוי בנך אלא בנה והאיכא בנות ואמר רבינא ש''מ בן בתך הבא מן העובד כוכבים קרוי בנך גמירי דבנתא דההוא דרא איצטרויי אצטרו איכא דאמרי כי אמריתה קמיה דשמואל א''ל לא זזו משם עד שעשאום עובדי כוכבים גמורים שנאמר {הושע ה-ז} בה' בגדו כי בנים זרים ילדו יתיב רב יוסף אחוריה דרב כהנא ויתיב רב כהנא קמיה דרב יהודה ויתיב וקאמר עתידין ישראל דעבדי יומא טבא כי חרבי תרמוד והא חריב ההיא תמוד הואי רב אשי אמר היינו תרמוד היינו תמוד אכפולי הוא דמכפל חריב מהאי גיסא אותיב מהאי גיסא ואי חריב מהאי גיסא אותיב מהאי גיסא יתיב רב המנונא קמיה דעולא וקא הוי בשמעתא אמר מה גברא ומה גברא אי לאו דהרפניא מאתיה אכסיף א''ל כסף גלגלתא להיכא יהבת א''ל לפום נהרא א''ל א''כ מפום נהרא את מאי הרפניא אמר ר' זירא הר שהכל פונין בו במתניתא תנא כל שאין מכיר משפחתו ושבטו נפנה לשם אמר רבא והיא עמוקה משאול שנאמר {הושע יג-יד} מיד שאול אפדם ממות אגאלם ואילו פסול דידהו לית להו תקנתא פסולי דהרפניא משום פסולי דמישון ופסולי דמישון משום פסולי דתרמוד פסולי דתרמוד משום עבדי שלמה והיינו דאמרי אינשי קבא רבא וקבא זוטא מיגנדר ואזיל לשאול ומשאול לתרמוד ומתרמוד למישן וממישן להרפניא:

 רש"י  זו חדייב נהר גוזן וכו' מושכי חידקי ודומקיא: לפסול. רובן ממזרים שנטמעו עשרת השבטים בעובדות כוכבים ובניהן הרי הן כישראלים ונוהג בהן איסור ממזרות והן לא נזהרו ונשאו זה אחותו או בתו והרי הן ממזרים: כי אמריתה קמיה דשמואל. עד השתא מילתיה דרב יהודה (משמיה דרב אסי קאמר ואחר פטירתו של רב אסי בא לפני שמואל) וקאמר כי הדר אמריתה להא דרב אסי קמיה דשמואל דחוששין לקדושין: אמר בנך הבא מישראלית קרוי בנך ואין בנך הבא מן העובדת כוכבים קרוי בנך אלא בנה. דנפקא לן מכי יסיר את בנך מאחרי (דברים ז) ולא כתיב כי תסיר את בנך אלמא לאו אבתו לא תקח לבנך מהדר דא''כ היה לו לומר כי העובדת כוכבים תסיר ש''מ דאי נמי יולדת בן לעבודת כוכבים לא בנך מיקרי ולא קרינן ביה כי תסיר את בנך הילכך עובדי כוכבים גמורים הם: והאיכא בנות. שנשבו ונשאום עובדי כוכבים והולידו מהם: ואמר רבינא. לקמן בפ''ב (דף כג.) בן בתך הבא מן העובד כוכבים קרוי בנך דכתיב בתך לא תתן לבנו כי יסיר את בנך מאחרי מדלא כתב כי תסיר ש''מ דאבתך לא תתן לבנו קאי וה''ק שמא תלד לו בן ויסירנו האב מאחרי וקא קרי ליה בנך וליחוש לקידושין: דההוא דרא דעשרת השבטים: איצטרויי איצטרו נבקע רחמן מלקלוט זרע ונעשו עקרות: איצטרו. לשון ביקוע כמו טיליא חריפי דמצרי זיקי (ע''ז ד' ל.) וכמו ציריא דחיטי (פסחים דף מ:): יומא טבא. משום דממזרים הם ומטמעים בישראל ופוסלים אותן: היינו תרמוד היינו תמוד. ודקאמר הא חרוב לא חריב כולה: דאיכפולי איכפול. כשחרבה מכאן נכפלה וניבנית מכאן: וקא הוי. מקשה: אמר. עולא עליה דרב המנונא מה גברא ומה גברא כמה הוא גדול: אי לאו דהרפניא מאתיה. שאינם מיוחסים: שהכל פונים שם. כל פסולין שאין מוצאין אשה פונין והולכין שם: והיא עמוקה. ורעה לדבר זה יותר מגיהנם דאילו ליורדי גיהנם איכא תקנתא דכתיב מיד שאול אפדם ממות אגאלם ואילו פסולי דידהו לית להו תקנתא: משום פסולי דמישון. שקרובה לה ומתערבין בהן ואמר בפרק עשרה יוחסין (קידושין עא:) מישון מתה והתם מפרש פסולייהו: קבא רבא וקבא זוטא. איפה גדולה ואיפה קטנה שניהם מעוותים כלומר כל הפסולין מתגלגלים ויורדים לשאול ומשאול לתרמוד כלומר ששאול גבוה מתרמוד ומתגלגל משאול לתרמוד וטעמא כדלעיל דאילו ליורדי גיהנם איכא תקנתא ולפסול דידהו אין טהרה: מגנדר. מתגלגל: (רש"י)

 תוספות  ואין בנך הבא מן העובדת כוכבים קרוי בנך אלא בנה. פירש בקונטרס דמדכתב כי יסיר ולא כתב כי תסיר משמע דלא קאי אבתו לא תקח לבנך דאי יולדת בן לעבודת כוכבים לאו בנך מיקרי ולא קרינן ביה כי תסיר את בנך אלא אבתך לא תתן לבנו קאי וה''ק שמא תלד בן ויסירנו האב מאחרי שאותו קרוי בנך וקשה לר''ת לפירושו דפי' בנך. קרוי בנך היינו בנך הבא מן הישראלית שאביו עובד כוכבים דעליה קאי כי יסיר וא''כ אמאי מייתי ואמר רבינא בן בתך כו' הרי הן ממש דברי שמואל ורבינא נמי מאי קאמר ש''מ מדר' יוחנן מה שייך לומר ש''מ דהן ממש דברי רבי יוחנן ואומר ר''ת דכי יסיר אבתו לא תקח לבנך קאי והכי קאמר כי יסיר החותן את בנך מאחרי והיינו הסרה שאין הזרע מתייחס אחר בנך אלא אחר העובדת כוכבים דאין קרוי בנך אלא בנה ושמואל ורבי יוחנן לא פירשו כלום בעובד כוכבים הבא על בת ישראל אלא רבינא מדקדק דבן בתך הבא מן העובד כוכבים קרוי בנך מדלא כתב כי יסיר את בתך ש''מ דלית בה הסרה משום דמתייחס אחריה ואין נראה לר''י דכי יסיר משמע כמו הסרה מאת הקב''ה כדמתרגמי' ארי יטעי יתה ודרשי' נמי מכי יסיר לרבות כל המסירים ועוד פירש ר''ת בע''א דשמואל ורבי יוחנן דייקי מכי יסיר את בנך דמשמע דוקא על הסרתו הקפיד הכתוב שלא יטעהו ולא על הסרת בן בנו דכיון דבא מן העובדת כוכבים אין קרוי בנך אלא בנה מדלא כתיב כי יסירם או כי יסיר בנך וזרעו מאחרי ורבינא דייק ש''מ בן בתך הבא מן העובד כוכבים קרוי בנך דדוקא בבנך כי יסיר את בנך למעוטי זרעו אבל בבתך אפי' בזרעו יש לחוש להסרה: פסולי דמישן משום פסולי דתרמוד. והא דאמר בפרק שני דקדושין (דף מט:) עשרה קבין עזות ירדו לעולם תשעה נטלה מישן ואחת כל העולם פי' לפי שהן ממזרים הא דלא נקט תרמוד שפסולין יותר שמא אשתרבוב למישן עד שגדלו יותר מתרמוד ושמא בתרמוד היו רוב עובדי כוכבים ובמישן רוב ישראל: משאול לתרמוד. שאול קורא . בבל לפי שתחילה גלו כולם לבבל כשרים ופסולים ומבבל הלכו כל הפסולים לתרמוד כדאמר בעשרה יוחסין (קדושין סט:) דלא עלה עזרא מבבל עד שעשאה כסולת נקיה ומונה כסדר שהלכו הפסולים מזו לזו כמו שהקב הולך ומתגלגל מכאן לכאן: (תוספות)

 רשב"א  שני אחין מת אחד מהן ונולד להן אח ואח"כ יבם. לאו לפרושי כולא דינא דאשת אחיו שלא היה בעולמו דבפרק קמא קא אתי (ב, ב), דצרת צרה לא משכחת לה בשני אחין, אלא לפרושי אשת אח שלא היה בעולמו דאסר רחמנא מאן ניהו קא אתי. גמ' אמר רב נחמן מאן דמתני ראשונה לא משתבש ומאן דתני שניה לא משתבש. איכא מאן דפריש (עיין רמב"ן בד"ה אמר) דאיכא מאן דמתני במתניתין ראשונה יוצאה משום דאשת אח שלא היה בעולמו, ואיכא דתני במתניתין שניה יוצא משום אשת אחיו שלא היה בעולמו, ומאן דתני הכי לא משתבש ומאן דתני הכי לא משתבש. ויש שהקשו דאם כן הוה ליה לרב נחמן למימר איכא דתני ראשונה ואיכא דתני שניה מאן דתני ראשונה לא משתבש ומאן דתני שניה לא משתבש, כדאמרינן (ברכות נג, ב) איכא דתני אוממות ואיכא דתני עוממות מאן דתני אוממות לא משתבש כו'. איכא דתני אידיהן ואיכא דתני עידיהן כו' (ע"ז ב, א). איכא דתני שאובה ואיכא דתני חשובה (סוכה נ, ב). ופירשו האם מאן דתני במתניתין ראשונה לא משתבש ומאן דתני בפרק ד' אחין שניה לא משתבש דתנן התם (ל, א) שלשה אחין שנים מהן נשואין שני אחיות וא' נשוי נכרית ומת אחד מבעלי אחיות וכנס נשוי נכרית את אשתו ומת השניה יוצאה משום אחות אשה והראשונה משום צרתה. (רשב"א)


פרק שני - כיצד

מתני' כיצד אשת אחיו שלא היה בעולמו שני אחים ומת אחד מהן ונולד להן אח ואח''כ ייבם השני את אשת אחיו ומת הראשונה יוצאה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו והשניה משום צרתה עשה בה מאמר ומת שניה חולצת ולא מתייבמת: גמ' אמר רב נחמן מאן דתני ראשונה לא משתבש מאן דתני שניה לא משתבש מאן דתני

 רש"י  מתני' כיצד אשת אחיו שלא היה בעולמו. פוטרת צרתה: ונולד להם אח. ומצאה זקוקה ליבם ועליו אסורה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו: ואח''כ ייבם השני את אשת אחיו. ולו אשה אחרת ומת: הראשונה. זו היא אשת ראובן שנפלה לפניו כבר פעם אחת: יוצאה. ונפטרת מזה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו כו': עשה בה. זה שמת מאמר ולא הספיק לכונסה עד שמת: שניה חולצת. ולא מיפטרא משום צרת ערוה דלאו צרתה ממש היא: ולא מתייבמת. דמאמר קונה מקצת והויא צרת ערוה במקצת מדרבנן: גמ' מאן דתני ראשונה. מאן דקרי לה ראשונה להך שנפלה לפני לוי שני פעמים לא משתבש ומאן דקרי לה שניה לא משתבש: (רש"י)

 תוספות  מתני' כיצד. עשה בה מאמר. דסיפא (דף יח:) לא אצטריך דמרישא שמעי' לה אלא איידי דמתני ליה ברישא תנא להו נמי בסיפא: מאן דתני ראשונה לא משתבש. הכא לא בעי מאן דתני ראשונה אמאי לא תני שניה כדדייק בריש מס' ע''ז (דף ב. ושם) מאן דתני אידיהן מ''ט לא תני עידיהן דהתם בעי משום דה''ל למיתני לשון עדות כדכתיב יתנו עדיהן ויצדקו ובתר דמשני דתברא עדיף הדר פריך מאן דתני עידיהן מאי טעמא לא תני אידיהן: (תוספות)


דף יז - ב

ראשונה לא משתבש מאי ראשונה ראשונה לנפילה ומאן דתני שניה לא משתבש מאי שניה שניה לנשואין מי לא עסקינן דיבם ואח''כ כנס אלא מאי שניה שניה בנשואין אשת אחיו שלא היה בעולמו היכא כתיבא אמר רב יהודה אמר רב אמר קרא {דברים כה-ה} כי ישבו אחים יחדו שהיתה להם ישיבה אחת בעולם פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו יחדו מיוחדים בנחלה פרט לאחיו מן האם רבה אמר אחין מן האב יליף אחוה אחוה מבני יעקב מה להלן מן האב ולא מן האם אף כאן מן האב ולא מן האם ולילף אחוה אחוה מעריות דנין אחים מאחים ואין דנין אחים מאחיך מאי נפקא מינה הא תנא דבי רבי ישמעאל {ויקרא יד-לט} ושב הכהן {ויקרא יד-מד} ובא הכהן זו היא שיבה זו היא ביאה ה''מ היכא דליכא מידי דדמי ליה אבל היכא דאיכא מידי דדמי ליה מדדמי ליה ילפינן ולילף אחוה אחוה מלוט דכתיב {בראשית יג-ח} כי אנשים אחים אנחנו מסתברא מבני יעקב הוה ליה למילף משום דמפני מדהוה ליה למכתב שנים עשר עבדיך בני אבינו וכתיב אחים ש''מ לאפנויי ואיצטריך למכתב אחים ואיצטריך למכתב יחדו דאי כתב רחמנא אחים ה''א לילף אחוה אחוה מלוט וכי תימא לא מפני לאיי אפנויי מפני מדהוה ליה למכתב רעים וכתיב אחים שמע מינה לאפנויי כתב רחמנא יחדו המיוחדים בנחלה ואי כתב רחמנא יחדו הוה אמינא דמייחדי באבא ובאמא צריכא והא מהיכא תיתי יבום בנחלה תלא רחמנא ונחלה מן האב ולא מן האם היא איצטריך סד''א הואיל וחידוש הוא דקמשתרי ערוה גביה אימא עד דמייחדי באבא ובאמא צריכא אמר רב הונא אמר רב שומרת יבם שמתה מותר באמה אלמא קסבר אין זיקה ולימא הלכה כדברי האומר אין זיקה אי הוה אמר הכי ה''א הנ''מ בתרי אבל בחד יש זיקה ולימא הלכה כדברי האומר אין זיקה אפי' בחד אי אמר הכי הוה אמינא אפילו מחיים קמשמע לן לאחר מיתה אין מחיים לא משום דאסור לבטל מצות יבמין תנן יבמתו שמתה מותר באחותה באחותה אין באמה לא הוא הדין דאפילו באמה ואיידי דתנא רישא אשתו שמתה מותר באחותה באחותה אין אבל באמה לא דהויא לה איסורא דאורייתא תנא נמי סיפא מותר באחותה ורב יהודה אמר שומרת יבם שמתה אסור באמה אלמא קסבר יש זיקה ולימא הלכה כדברי האומר יש זיקה אי הוה אמר הכי הוה אמינא הנ''מ בחד אבל בתרי אין זיקה והא כי פליגי בתרי פליגי אלא אי אמר הכי

 רש"י  ראשונה לנפילה. שנפלה ראשונה לייבום קודמת לזו בפעם ראשונה: שניה לנישואין. לנישואין של שני שהוא היה נשוי כבר האחרת כשנפלה זאת לפניו: ופרכינן מי לא עסקינן. כלומר מי לא מיתוקמא נמי מתני' בייבם אשת אחיו תחילה ואח''כ כנס את האחרת דלא הויא הך יבמה שניה לנישואין: אלא שניה בנישואין. שניסת שני פעמים אחת לבעל ואחת ליבם: היכא כתיבא. לאיסורא: המיוחדים בנחלה. הראויין לירש זה את זה: אחוה אחוה. כי ישבו אחים שנים עשר אחים בני אבינו (בראשית מב): מעריות. ערות אשת אחיך וקי''ל לקמן בפרק הבא על יבמתו (דף נה.) דאפילו אחיך מן האם ולא מן האב: זו היא שיבה כו'. דאע''ג דלא דמו קראי להדדי כיון דתרוייהו בביאת כהן משתעי דיינינן בהו ג''ש מה להלן חולץ וקוצה וטח כו': מלוט כי אנשים אחים אנחנו. ותתייבם אשת אחי אביו שהרי בן אחיו היה: המיוחדים בנחלה. שחולקין נחלה אחת לאפוקי לוט שאין חולקין נחלה אחת: והא מהיכא תיתי. דלימא עד דמייחדי באבא ובאמא והא ייבום בנחלה תליא דכתיב (דברים כה) יקום על שם אחיו המת ואוקמינן לקמן (דף כד.) על שם אחיו לנחלה שיירש המייבם כל נכסי המת ואין אחין חולקין עמו: אין זיקה. זיקת יבמתו שמתה לא אלימא למיהוי כארוסה להאסר אמו עליו משום חמותו: ולימא הלכה כדברי האומר אין זיקה. דתנן בפ' החולץ (לקמן מא.) שומרת יבם שקדש אחיו את אחותה של יבמה ותלה היבום באחיו משום רבי יהודה בן בתירא אמרו אומרים לזה שקדש אחות יבמתו המתן מלכנוס לפי שאחות זקוקתו היא הואיל ולאחר שנזקקה אחותה לו קדש את זו צריך להמתין עד שתתייבם היבמה לאחיו דפקעה זיקה ואמר שמואל הלכה כרבי יהודה ומדקאמר הלכה מכלל דפליגי עליה ואמרי אין זיקה לאחין חשיבא לאסור עליהן קרובותיה: ה''מ. דלא חשיבא זיקה להיות אסורות קרובות בתרי אחין כשנפלה לפני שני יבמין כגון ההיא פלוגתא דר''י ורבנן דכיון דלא ידיע קמי מאן מינייהו רמיא לא חשיבא למיסר קרובות: אבל בחד. שאין שם אלא יבם אחד דודאי עליה רמיא אימא דמיא ככנוסה ויאסר באמה: ולימא הלכה כדברי האומר אין זיקה אפילו בחד. ר''ע קא''ל בפ' ד' אחין (לקמן כט:) שומרת יבם אין יבמה מיפר נדריה לא לאחד ולא לשנים כלומר בין שנפלה לפני יבם אחד בין שנפלה לפני שנים דלא קרינן ביה אישה: ה''א אפי' מחיים. יבמה מותר באמה קודם חליצה ותצא היבמה לשוק משום בת אשתו: דאסור לבטל כו'. ואי נסיב אמה מחיים מבטל למצוה לגמרי מיבום ומחליצה: יבמתו שמתה מותר באחותה. דאפי' אשתו מתה מותר באחותה אבל אמו דלגבי אשתו אסורה אף לאחר מיתת אשתו ביבמתו נמי אסורה: איסורא דאורייתא. חמות' אסר רחמנא ולא פליג בין מחיים בין לאחר מיתה כדפליג באחות אשה כדכתיב עליה בחייה: יש זיקה. זיקת ייבום הויא ככנוסה ואוסרת אמה על היבם משום חמותו: והא כי פליגי. ר''י ורבנן בתרי [הוא] דפליגי כדקתני (לקמן דף מא.) המתן עד שיעשה אחיך מעשה: (רש"י)

 תוספות  אשת אחיו שלא היה בעולמו היכא כתיבא. וא''ת תיפוק ליה מדכתיב (משלי ג) דרכיה דרכי נועם ומהאי טעמא עבדינן מתים כחיים לענין יבום בפ' יש מותרות (לקמן פז:) אע''ג דאיצטריך למילי אחריני כדאמר בפרקין. גבי מצוה בגדול לייבם א''כ אשת אחיו שלא היה בעולם דכתב רחמנא ל''ל ובפרק ב''ש (לקמן קיא:) נמי דייקינן מיני' דקטן זוקק ליבום מ''מ משמע דעיקריה לגופיה איצטריך ואר''י דאיצטריך להיכא דחמותה של יבמה מעוברת דהוי שפיר דרכי נועם ותמתין שמא תלד זכר ותהא זקוקה לו: אחוה אחוה מבני יעקב. לענין אשת אחיו שלא היה בעולמו אין סברא למילף מבני יעקב דלא מיקרי אחים אא''כ הם בעולם אחד כבני יעקב דפשיטא דמיקרי אחין ואי לאו דמיעט קרא בהדיא לא הוה שייך למילף מבני יעקב לענין הך מילתא: ולימא הלכה כדברי האומר אין זיקה. פי' בקונט' דרבנן דרבי יהודה בן בתירא דמייתי לקמן דמדפסיק שמואל כר' יהוד' בן בתירא דאמר יש זיקה מכלל דפליגי רבנן וקש' דדלמא בעלמא סברי רבנן דיש זיקה והתם שרו ולא מצרכי להמתין שיעשה אחיו מעשה משום דקידושין מפקעי זיקה דהא חשיב בסוף הערל (לקמן דף פג.) ובפ''ב דמגילה (דף יח:) ההיא דרבי יהודה בן בתירא יחידאה דדייקינן דשמואל חייש ליחידאה מדפסיק כר' יהודה ואמאי חשיב ליה יחידאה והא כמה תנאים סברי דיש זיקה ורב אשי דייק מסתם מתניתין דפ' ד' אחין (לקמן ל. ושם) זאת אומרת יש זיקה ואפי' בתרי אחין אלא ודאי בההוא דר''י מודו כולהו דע''י קדושין פקעה זיקה ובסוף שמעתין (דף יח:) דמצריך תרי מילי דשמואל היה יכול לומר אי אשמועינן יש זיקה ה''א בההיא דר''י דקידושין מפקעי זיקה אלא טעמא אחרינא אשכח ואין לפרש דכדברי האומר אין זיקה היינו ר''מ דא''כ מאי קאמר ה''א ה''מ בתרי הא ר''מ בחד נמי קאמר דאין זיקה וליכא למימר נמי דהיינו ר' יהושע דאמר יפר לאחד ולא לשנים דהא בפ' ד' אחין מוקי פלוגתייהו בעבד בה מאמר ופליגי אי מאמר קונה אי לאו וי''ל דאין נ''ל לחלק משום קידושין ורב יוסף דקרי ליה יחידאה קסבר דכולהו תנאי סברי אין זיקה ולית ליה דרב אשי דדייק ממתני' דפ' ד' אחין דיש זיקה דה''נ פליגי עליה התם וכן משמע בהחולץ (לקמן נ.) דקרי רב יוסף משנה שאינה צריכה להא דתנן יבמתו שמתה מותר באחותה ואע''ג דבעי למידק מינה בשמעתין דיש זיקה אלא דרב יוסף לא בעי למימר דאתא לאשמועינן דיש זיקה משום דסבר דאין זיקה לכולי עלמא: אבל מחיים לא דאסור לבטל מצות יבמין. ואפילו ר''ג דאמר אם מיאנה מיאנה מודה הכא דשאני התם שכבר נשואה לו וא''ת ומנלן דסבר אין זיקה דלמא לעולם יש זיקה ולאחר מיתה שרי משום דפקעה זיקה כדאמר בסמוך וי''ל דאע''פ שהש''ס עושה בסמוך צריכות' האמת הוא דאי יש זיקה אחר מיתה נמי אסור דזיקה בכדי לא פקעה: (תוספות)

 רשב"א  אשת אחיו שלא היה בעולמו היכא כתיבא. איכא מידק ותיפוק ליה משום דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, דבכי האי גוונא אמרינן בשלהי פרק יש מותרת (להלן פז, ב) דאמרינן התם ולא נעשה מתים כחיים מקל וחומר, כלומר שאם היו לו בנים ומתו לאחר מיתתו תתיבם אשתו, ומהדרינן דרכיה דרכי נועם, כלומר כיון שהתרתה והלכה ונשאת לאחר אם אתה מוציאה לאחר מיתת הבן אין זה דרכי נועם ושלום ה"נ לא שנא. ויש לומר בשהיתה אשת אביו מעוברת שתהא צריכה להמתין עד שתלד לידע אם ולד של קיימא תלד ותתיבם לו. והכי איתא בירושלמי (ה"א) דגרסינן התם יחדיו פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו דלא כן מה נן אמרין מת בלא בנים תהא אשתו אסורה להנשא שמא יוליד אביו בן ותהא אשתו זקוקה ליבום ומעתה אפילו מתה אמו תהא אסורה אשתו להנשא שמא ילך אביו וישא אשה אחרת ותהא אשתו זקוקה ליבום ויאמר קרייה ובן [בכת"י: ואב] אין לו. פירוש, מדכתיב ובן אין לו לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר יבמה יבא עליה, משמע הא אין לו אח שיבא עליה מותרת לאיש זר אף על פי שיש לו אב, דאם לא כן יאמר קרייה ובן ואב אין לו יבמה יבא עליה, הא יש לו אב אף על פי שאין יבם שיבא עליה לא תהיה החוצה לאיש זר, שהרי כשם שיבם אוסר אותה כך האב אוסר אותה. ומשני אלא כן אנן קיימין שמת והניח אמו. מעוברת שלא תאמר אלו שמת והניח אשתו מעוברת שמא אינה צריכה להמתין ולידע אם בן של קיימא הוא או אינו בן קיימא לפום כן צריך מימר יחדו פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו, פי', כי אצטריך יחדו למת והניח אמו אשת אביו מעוברת. ועוד יש לתרץ לעיקר קושיתנו דאצטריך קרא היכא דמת והניח אחים ואח"כ נולד לו אח. רבא אמר אחין מן האם לא צריכי קרא. (כ"ה הגי' בגמ' בה"ג הל' יבום נח, ב) פירוש, קרא מיוחד למעטן אלא מדכתיב אחים ממילא דמעטו. והא דאמרינן במסקנא ואצטריך למיכתב אחים כו' לאו סיומא דמלתא דרבא היא, אלא תלמודא הוא דקאמר לה, כלומר לא היא, דאדרבה מיחדו בלחוד נפקא כרב יהודה ולא מאחין בלחוד כדרבא אלא תרוייהו איצטרכי. ויש נוסחאות דלא כתיב בהוא לא צריכי קרא אלא גרסי הכי אחין מן האב ילפי אחוה מבני יעקב, ולהאי גירסא אפשר דהאי אצטריך מסקנ' דמימריה דרבה הוא. (עי' ריטב"א). ה"א לילף אחוה אחוה מלוט. פי', ותהא אשת אחי האב מתיבמת. וכ"ת לא מופנה לאיי אפנויי מופנה מדהו"ל למיכתב ריעים וכתיב אחים ש"מ לאפנוי. איכא דקשיא ליה (רמב"ן) היכי לכתוב ריעים והוא אחים ממש קאמר. ועוד השתא דמופנה ולא ילפינן מיניה אפנויי למה לי. ואיכא למימר דהכא לאו מופנה ממש קאמר אלא משום דלגבי יבום כתיב אחים סתם, היה בדין דכל שנקראו אחין בכלל, והלכך אף אחי האב בכלל אי ילפינן מלוט, ומש"ה אמרינן הו"א לילף אחוה אחוה מלוט, וכ"ת התם לאו אחים דקורבה קאמר אלא אחוה דריעות, וכדכתיב (דהי"א כח, ב) שמעוני אחי ועמי, שור אחיך, ולא ריבה הכתוב ביבום נשי החברים, לאיי אפנויי מופנה דאחים, דקורבה ממש קאמר מדהו"ל למיכתב ריעים וכתב אחים ואף אחי האב בכלל וכלן מיבמין להכי כתב רחמנא יחדו המיוחדין בנחלה, ופירש"י כאן מיוחדין בנחלה שיורשין שניהם נחלה אחת, דהיינו אחין מן האב שיורשין נחלת אביהן כאחת וקשיא ליה והלא לוט יורש את תרח עם אברהם. ואין לומר לפי שאינו בא מכחו אלא מכח אביו במשמוש נחלה וכמי שאינו מיוחד בנחלה הוא, דהא אמרינן אלא במקום אב קאימנא ואבוה דאבא קא יריתנא. ויש לומר דכיון שפעמים שאברהם יורש ואין לוט יורש עמו, כגון שאבי לוט קיים לא קרינא ביה יחדו, אבל אחים אי אפשר לזה לירש בלא זה ומיוחדין הן בנחלה לעולם. אבל למה שפרש"י ז"ל למעלה (גבי אחין מן האם) מיוחדין בנחלה שיורשין זה את זה קשיא. ונראה שמה שפירש כאן עיקר ומיהו אכתי ק"ל להדין פירוש, דהאחין מן האם נמי מיוחדין הם בנחלת האם. אבל לפ"מ שפירש"י למעלה ניחא דאינן יורשין זה את זה. ויש לומר דבנחלת האם לא תלה רחמנא משום דפעמים מתה ואין הבנים יורשים וכשמתה בחיי הבעל. ואכתי קשה לי דהא ניחא למאן דאמר ירושת הבעל דאורייתא אבל למאן דאמר דרבנן תהדר קושיין לדוכתה. ויש לומר דנחלת האם לא שכיחא דלאו בת נכסים היא דאינה יורשת בין הבנים ומיעוט הן דיש להן נכסים, ומנחלה כזו לא תלה בה רחמנא כנ"ל. ור"ח פירש לפיכך כתב רחמנא יחדו המיוחד בנחלה למעט אחים מן האם, וכ"ש אחים של לוט. הא מהיכא תיתי יבום בנחלה תלה רחמנא. פרש"י ז"ל דכתיב יקום על שם אחיו המת ומוקמינן לה לקמן (כד, א) יקום על שם אחיו לנחלה. ואינו מחוור דאם כן לר"י ל"ל יחדו פרט לאחין מן האם, ת"ל מיקום על שם אחיו. אלא דמהתם ליכא למילף אלא שמי שקדם ויבם זכה בנחלה, ולא אמר רחמנא התם מי שיירש ייבם, אלא מי שייבם יירש. ומעתה כשם שאחד מן האחין שעמד ויבם הוציא מידי האחין כל הנחלה אף על פי שכולן ראוין לירש, הכי נמי אם קדם אחיו מן האם ויבם זכה בנחלה והוציא מידי אחין מן האב הראוין לירש. אלא ה"פ יבום בנחלה תלה רחמנא מדכתיב יחדו, וכיון שכן מה לי אחים מן האב שלא מן האם, מה לי אחים מן האב ומן האם הא צד האם לא מעלה ולא מוריד בנחלה אלא צד האב בלבד שגורם לנחלה הרמב"ן נר"ו. אצטריך סד"א הואיל וחדוש הוא עד דמיחדי באבא ובאמא. איכא דקשיא ליה אדרבא כיון דחדוש הוא, הוה ליה למימר אין לך בו אלא חדושו, ואחין מן האב ולא מן האם דוקא דחדא איסורא הוא, אבל אחין המיוחדין באבא ובאמא דתרי איסורי נינהו לא שרא רחמנא. ויש לומר דיבום בקורבא תלה רחמנא, והלכך כל שקרובין טפי מיבמין, וסלקא דעתך אמינא דעד דקרובין לגמרי מצד אב ואם קא משמע לן. ולימא הלכה כדברי האומר אין זיקה. פירש"י דהיינו תנא קמא דפליג עליה דר' יהודה בן בתירא דמייתינן לקמן בשמעתין (יח, א) דמדקאמר שמואל הלכה כר' יהודה בן בתירא מכלל דרבנן פליגי עליה. ואינו מחוור דאי משום בר פלוגתיה דר' יהודה בן בתירא, כיון דלא אשכחן דפליגי עליה בהדיא, לא הוה מקשה ליה הכי להדיא. אלא לקמן (יח, א) איכא תנאי דסבירא להו הכי בהדיא דהיינו ר"ג ור"מ, וכדברי רמי בר חמא ר' יהושע בנדרים פרק נערה (עד, א). ופרקינן אי אמר הכי הוה אמינא הני מילי בתרי. כלומר, הוה אמינא דסבירא ליה לרב דפליגי רבנן עליה דר' יהודה בן בתירא, ואיהו כרבנן סבירא ליה דאין זיקה בתרי אבל בחד יש זיקה. ואקשינן תו ולימא הלכה כדברי האומר אין זיקה ואפילו בחד. ופרש"י דהיינו ר"ע דאמר בפרק נערה בנדרים (עד, א) אינו מפר לא לאחד ולא לשנים, ומפרש התם רמי בר חמא טעמיה דר"ע משום דאין זיקה ואפילו בחד. ומיהו רבא ורב אשי (שם עה, א) לא מוקמי ליה בהכי אלא משום דאין יבמה גמורה לבעלה, דהא אין אדם חייב עליה משום נערה המאורסה. ולפיכך נראה לפרש דהאומר אין זיקה ואפילו בחד היינו ר"מ. אי נמי רבן גמליאל כדאיתא בסמוך (יח, א). קא משמע לן לאחר מיתה אין מחיים לא משום דאסור לבטל מצות יבמין. כתבו בתוס' (ד"ה אבל) דאפילו רבן גמליאל דאמר לקמן (יח, א) אם מאנה מאנה הכא מודה. דשאני התם דכבר היתה נשואה לו. ואינו מחוור בעיני דאדרבה משמע דלר"ג אפילו בשאינה נשואה לו אמרה, מדאמרינן עלה בגמרא במקומה בפרק בית שמאי (קט, ב) קסבר רבן גמליאל המקדש אחות יבמה נפטרה יבמה והלכה לה, אלמא אפילו בעלמא אמר הכין, ועוד דבהדיא אמרינן לקמן בשמעתין (יח, א) ואי סלקא דעתך אמר ר' מאיר אין זיקה הני מתרי בתי קא אתיין הא ליבם חדא והא ליבם חדא, ופרקינן משום דקסבר ר"מ אסור לבטל מצות יבמין, ואקשינן תו ואין אין זיקה תבטל דהא רבן גמליאל דאמר אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין, דתנן רבן גמליאל אומר אם מאנה מאנה כו'. ואם איתא מאי קושיא, לימא ליה בהא אפילו רבן גמליאל מודה דשאני התם דנשואה היתה לו כבר. אלא אם תאמר עוד דביבם אחד דוקא מודה רבן גמליאל דמחיים לא, אבל בשני יבמין אין זיקה, שמותר לבטל מצות יבמין אפילו מחיים, ומסתברא דהכי קאמר קא משמע לן דסבירא ליה כמאן דאמר אסור לבטל מצות יבמין, דהיינו ר' מאיר כדאמרינן לקמן (שם). הא דאקשינן והא כי פליגי בתרי פליגי. פירוש, דהא דפליגי ר' יהודה ורבנן בתרי פליגי, וכיון שכן אי אמר הלכה כדברי האומר יש זיקה שפיר משתמע דאפילו בתרי קאמר. וקשיא לן והא איכא תנא נמי דאית ליה יש זיקה בחד ולא בתרי, ועדיין אני אומר דדכותיה קא פסיק. ואיכא למימר משום דלא אשחכן תנא דאית ליה הכי בהדיא, ואשכחן ר' יהודה דאמר לה בהדיא (להלן מא, א) לא שבקינן ר' יהודה בהדיא ותלינן במאי דלא שמעינן בהדיא, אי נמי איכא לפרושי דהכי קאמר והא כי פליגי בתרי פליגי, וכיון דאשכחן תנא דאמר יש זיקה אפילו בתרי דהיינו ר' יהודה, לימא בפירוש הלכה כר' יהודה. (רשב"א)


דף יח - א

הוה אמינא מחיים אבל לאחר מיתה פקעה לה זיקה קמ''ל דזיקה בכדי לא פקעה לימא מסייע ליה יבמתו שמתה מותר באחותה באחותה אין באמה לא ה''ה דאפי' באמה ואיידי דתנא רישא אשתו שמתה מותר באחותה דוקא באחותה אבל באמה לא דהויא לה איסורא דאורייתא תנא נמי סיפא מותר באחותה מתיב רב הונא בר חייא עשה בה מאמר ומת שניה חולצת ולא מתייבמת טעמא דעבד בה מאמר הא לא עבד בה מאמר שניה נמי יבומי מייבמה ואי אמרת יש זיקה הויא לה צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו בזיקה אמר רבה הוא הדין דאע''ג דלא עבד בה מאמר שניה מחלץ חלצה יבומי לא מייבמה והא דקתני מאמר לאפוקי מב''ש דאמרי מאמר קונה קנין גמור קמ''ל איתיביה אביי שני אחין בעולם אחד ומת אחד מהן בלא ולד ועמד השני הזה לעשות מאמר ביבמתו ולא הספיק לעשות בה מאמר עד שנולד לו אח ומת הראשונה יוצאה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו ושניה או חולצת או מתייבמת ואי אמרת יש זיקה הויא לה צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו בזיקה הא מני ר''מ היא דאמר אין זיקה ומי סבירא ליה לרבי מאיר אין זיקה והתנן ארבעה אחים שנים מהן נשואים שתי אחיות ומתו הנשואין האחיות הרי אלו חולצות ולא מתייבמות ואי ס''ד סבר ר''מ אין זיקה הני מתרי בתי קאתיין האי לייבם חדא והאי לייבם חדא לעולם אין זיקה משום דקסבר אסור לבטל מצות יבמין דדלמא אדמייבם חד מיית אידך וקא בטלת מצות יבמין ואי אין זיקה תיבטל דהא ר''ג אמר אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין דתנן ר''ג אומר אם מאנה מאנה ואם לא מאנה תמתין עד שתגדיל ותצא הלזו משום אחות אשה אמר ליה דרבן גמליאל אדרבי מאיר קרמית לא הכי קאמרינן ר''מ חייש אפי' לספיקא ר''ג אפילו לודאי לא חייש דלמא מאן דלא חייש אפי' לודאי לא חייש ומאן דחייש אפי' לספיקא חייש א''ל אביי לרב יוסף הא דרב יהודה דשמואל היא דתנן

 רש"י  באחותה אין. דאפי' כנוסה שמתה מותר באחותה: עשה בה מאמר. מתני' היא: מחלץ חלצה. נכרית: יבומי לא מייבמה. דהויא צרת ערוה בזיקה שכשנפלה לפני אחיו קודם מותו ונזקקה לו נעשית צרה לאשתו בזיקה והויא השתא הך נכרית לגביה צרת ערוה בשביל זיקה שהיתה לאחין בה: מדב''ש. בפ' ד' אחין (לקמן ד' כט.) ב''ש אומרים אשתו עמו והלזו תצא משום אחות אשה כו': קנין גמור. ותיהוי צרת ערוה ותיפטר אף מן החליצה קמ''ל: עד שנולד לו אח ומת אותו שני. ולו אשה אחרת ונפלו שתיהן לפני הנולד: בזיקה. שנזקקה לשני לפני מותו ונעשית צרה לאשתו: ר''מ היא. ר''מ קאמר לה להך ברייתא בפירקין דאמר תניא כוותיה דרב אדא ומייתי לה להך מתניתא וקתני סיפא דברי ר''מ: ומתו הנשואין שתי האחיות. ונפלו שתיהן יחד לפני האחין: ולא מתייבמות. משום דתרווייהו זקיקי ליה להאי ותרוייהו זקיקי ליה להאי ואי נסיב חד חדא פגע באחות זקוקתו: מתרי בתי. משני אחין נפלו: לעולם אין זיקה. והא דקאמר לא מתייבמות משום דאסור לבטל מצות יבמין ואי אמרת לייבם האי חדא דלמא מיית אידך אח ולא מייבם לאידך ונפקא מהאי משום אחות אשה מחליצה ומייבום הלכך אמרינן ליה לקמא חלוץ דאי נמי מיית אידך הדר האי חולץ וחליץ לה ומדינא לבתר חליצה דקמא מצי אידך לייבומי דהשתא מיקיימא מצות יבמין בתרווייהו אלא גזירה דלמא אתי לייבומי ברישא: ואי אין זיקה. דלית ליה איסור זיקה תיבטל מצות יבמין ולא איכפת לן דמאן דלית ליה איסור זיקה לא חייש נמי לבטול מצות יבמין: דהא לר''ג דשמעינן ליה אין זיקה. בפ' ר''ג (לקמן דף נא.) שמעינן ליה נמי דאמר מותר לבטל מצות יבמין בפרק ב''ש (לקמן קט.): דתנן ר''ג אומר כו'. שני אחין נשואין שתי אחיות אחת גדולה ואחת קטנה ומת בעלה של גדולה ונפלה לפני בעל הקטנה מלמדים את הקטנה למאן בבעלה ולעקור נשואיה כדי לייבם את זו שזיקתה של זו חמורה לאסור הקטנה עליו שלא היו נישואיה גמורים שמא תמאן ולכך לא תוציא את זו משום אחות אשה: ר''ג אומר אם מיאנה מיאנה. ותתייבם הגדולה ואם לאו תמתין גדולה עד שתגדיל קטנה ויבעול ויהיו קידושין גמורין ותצא גדולה משום אחות אשה אלמא אין זיקה מדשרי קטנה עליה ומותר לבטל מצות יבמין ולר''מ נמי אי סבר אין זיקה לימא נמי מותר לבטל מצות יבמין: רבן גמליאל אדר''מ קרמית. נהי נמי דבזיקה סבירא להו כי הדדי בביטול יבמין פליגי: אפילו לספיקא. כי ההיא דלעיל אדמייבם חד מיית אידך ורבן גמליאל אפי' היכא דודאי בטלה כגון הכא דתמתין עד שתגדיל לא חייש: הא דרב יהודה. דאמר לעיל אסור באמה דיש זיקה: דשמואל היא. משמיה דשמואל רביה שמיע ליה ולא מרב דהוה נמי רביה: (רש"י)

 תוספות  והאי דקתני מאמר לאפוקי מב''ש. תימה דמה צריך למיתני בשני מקומות לאפוקי מב''ש דלקמן בפ' ד' אחין (דף ל.) גבי ג' אחים שנים מהן נשואים שתי אחיות כו' קתני נמי עשה בה מאמר ומת חולצת ולא מתייבמת וקאמר רב אשי בגמ' דה''ה אע''ג דלא עשה בה מאמר דיש זיקה והא דקתני מאמר לאפוקי מב''ש וי''ל דאי לאו משנה יתירה הוה דייקינן מתני' כפשטה דמשמע דוקא עשה בה מאמר ורב דאמר אין זיקה סבר דמסברא ה''א דיש זיקה ואי לאו משנה יתירה הוה אמרי' דנקט עשה בה מאמר לאפוקי מב''ש: הא מני ר''מ. דקתני בסיפא דברי ר''מ לעיל דפריך ממתני' ה''מ לשנויי נמי הא מני רבי מאיר אלא דניחא ליה לתרוצי סתמא דמתני' כוותיה: הני מתרי בתי קאתיין. הלשון מגומגם דמשמע דאפשר להם להיות מבית אחד ולא ה''ל למימר טפי אלא ואי אין זיקה האי לייבם חדא כו': משום דקסבר אסור לבטל מצות יבמין. הא דלא כר''ע דלרבי עקיבא כי חליץ נמי בטיל מצות יבמין (מדאידך) דדריש בפרק החולץ (לקמן מד. ושם) בית חלוץ הכתוב קראו ביתו ומדאורייתא אחות חלוצה הויא כאחות אשה: דלמא אדמייבם חד מיית אידך כו'. וא''ת הא רבנן למיתה לא חשו דלית להו שמתקנין לו אשה אחרת שמא תמות אשתו (יומא ב.) ור''מ גופיה לא חייש לשמא יבקע הנוד ולא לשמא ימות בפרק כל הגט (גיטין דף כח. ושם) וי''ל דלאלתר דוקא לא חייש אבל הכא פעמים שמאחר זמן גדול מלחלוץ ומלייבם אחר חברו ובזמן מרובה חיישינן שמא ימות לכ''ע ואע''ג דאביי מדמה שמא מת לשמא ימות ולשמא מת לא חייש ר''מ אפי' לזמן מרובה דתנן (שם) בת ישראל הנשואה לכהן והלך בעלה למדינת הים אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים ושמעתין אתיא כאביי דמשמע דקבלה מיניה אביי לא מדמי להו לגמרי אלא שמא ימות לאלתר לשמא מת לזמן מרובה תדע דלא לגמרי. מדמי דהא לר' יהודה דחייש לשמא ימות לאלתר אי הוה חייש נמי לשמא מת לאלתר א''כ אשת כהן שיצא בעלה מפתח ביתו לא תאכל בתרומה אלא כשרואה בעלה בפניה חי וא''ת וליחלוץ חד והדר לייבם אידך דתו ליכא למיחש לביטול יבמין וי''ל דגזרינן דלמא אתי לייבם ברישא וריב''ן פי' משום דבשעת נפילה לא חזו תרווייהו כל זמן שלא חלץ לאחת וקשיא לפירושו דאותה שנפלה תחילה תשתרי כי חלץ לשניה דהוה לה יבמה שהותרה ונאסרה דתחזור להתירה הראשון: מיאנה מיאנה ואם לאו תמתין עד שתגדיל. ופי' בקונטרס תמתין גדולה עד שתגדיל הקטנה ואין הלשון משמע כן דלא הוה ליה למימר הלזו אלא ותצא משום אחות אשה הואיל דתמתין נמי אגדולה קאי אלא נראה דתמתין הקטנה מלבעול עד שתגדיל אבל בקטנות אסור לבעול אע''ג דסבר אין זיקה דמכוער הדבר כיון דבהאי ביאה לא מיפטרה גדולה: (תוספות)

 רשב"א  הא דמותבינן עליה דר' יהודה ממתניתין דעשה בה מאמר ומת, משום דסתם מתניתין היא מותבינן ליה מיניה, הא לאו הכי מאי תיובתיה, הא איכא ר' יהודה בן בתירא דסבר יש זיקה ואפילו בתרי, ורב דאמר כותיה. והא דמותבינן מברייתא דשני אחין בעולם אחד ומת אחד מהן בלא ולד. היינו משום דברייתא פירושא דמתניתין היא וכאלו אותביה ממתניתין גופה. ופריק דברייתא ר' מאיר קתני לה. ואי מתניתין ר' מאיר לא קיימא לן כותיה דיחידאה הוא. ומיהו אכתי קשיא דמאי קא מקשה עליה ממתניתין, והלא אפילו לפי סברתו הויא לה סתם במתניתין דפרקין ומחלוקת בפרק החולץ (מא, א) דתנן שומרת יבם שקדש אחיו את אחותה משום ר' יהודה אמרו אומרים לו המתן עד שיעשה אחיך הגדול מעשה וקיימא לן כמחלוקת. ותירץ הר' משה בר' שניאור זצ"ל דעל מאי דאמר רב יהודה יש זיקה ואפילו לאחר מיתה קא מותבינן, וקסבר דהא דקתני עשה בה מאמר דברי הכל היא, ואפילו למאן דאמר יש זיקה, משום דזיקה בכדי פקעה לאחר מיתת יבם, והוא הדין דפקעה מעיקרא לאחר מיתת יבמה ומותר באמה. כ"כ מורי ר' יונה זצ"ל. וא"ר מאיר אין זיקה והתנן ארבעה אחין כו'. לאו אפרוקין קא מקשינן ולומר דלאו ר' מאיר היא, דהא בהדיא קתני בברייתא דברי ר' מאיר, ואפילו בלא סוגיין הוה לן לאקשויי הכין, אלא אורחא דתלמודא בהכי דכי מייתי מתניתין או ברייתא לא סליק מינה עד דשקיל וטרי בה לברורה. ואי נמי איכא לפרושי דאסוגיין דהכא בלחוד הוא דאקשינן הכי, הא בלאו הכי ליכא לאקשויי מידי, משום דברישא לא מדכר בה ר"מ אלא בסיפא, ואנן הוא דמוקמינן לה כולה כר' מאיר להכי מקשינן ומי אמר ר"מ הכי והתנן כו', וסתם מתניתין כר' מאיר, אלמא רישא דברייתא לאו ר' מאיר היא ותנא אחרינא הוא דתני לה ומתניתין לאו יחידאה היא. ולמאי דכתב מורי הרב ז"ל בשם רבו הרב ר' משה (לעיל בד"ה הא דמותבינן) דאמאי דאמר ר' יהודה דזיקה לאחר מיתה לא פקעה קא מקשינן, א"א לאקשויי נמי אלא אסוגיין דהכא, אבל בלא סוגיין לא, דדלמא מתניתין משום דמחיים אבל ברייתא, משום דלאחר מיתת יבם פקעה לה זיקה. ולהאי פירוש נמי יש לי לפרש דמאי דאקשינן ומי אמר ר' מאיר אין זיקה והתנן כו', כולה רב הונא מקשי לה, כלומר בשלמא אי זיקה בתר מיתה פקעה מעיקרא שפיר, דמתניתין דפרקין וברייתא משום דפקעה לה זיקה ואפילו למאן דאמר יש זיקה, ומתניתין דארבעה אחין משום דיש זיקה מחיים דיבם ויבמה, אלא לרב יהודה דאמר דזיקה לא פקעה אפילו לאחר מיתה, ומתניתין דפרקין וברייתא ר"מ, אם כן תקשי לן סתם מתניתין דארבעה אחין, אבל לפירוש קמא על כרחך האי קושיא לאו רב הונא מקשה לה, דאדרבה רב הונא על כרחך סבירא ליה דמתניתין דארבעה אחין אין זיקה סבירא ליה ומשום דאסור לבטל מצות יבמין וכפירוקין דפרקין לה, דאי לא אדמותיב ליה לרב יהודה ממתניתין דפרקין לסייעיה ממתניתין דפרק ד' אחין. אלא האי מקשה אחרינא הוא דאית ליה דמתניתין דפרקין יש זיקה ס"ל, והוא הדין אף על גב דלא עבד לה מאמר כדפרקינן לעיל. ורישא דברייתא לאו ר' מאיר תני לה ומתניתין דארבעה אחין משום דקסבר יש זיקה היא כנ"ל לפרש לפי פירושא קמא דפרשינן. וקסבר ר' מאיר אסור לבטל מצות יבמין דדלמא אדמיבם חד מיית אידך. קשיא לן והא ר' מאיר לא חייש למיתה כדאיתא בשלהי כל הגט (גיטין כח, א) והא דתניא האומר לאשתו הרי זה גיטך שעה אחת קודם למיתתי אסורה לאכול בתרומה מיד, דלא כר' מאיר, דלר' מאיר מותרת דלשמא ימות לא חיישינן כדאיתא התם, ותנן נמי בפרק קמא דיומא (ב, א) ר' יהודה אומר אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו, ופליגי רבנן עליה דלא חיישי למיתה, ומאן תנא דפליג על ר' יהודה ר' מאיר הוא, וכדמשמע בסוכה (כג, א) גמ' העושה סוכתו על בהמה. ויש מי שתירץ כיון דיבום וחליצה כהדדי, אף על גב דמיתה לא שכיחא שלא לצורך לא נביא עצמינו לידי ספק בטול מצוה, כיון דאפשר דמיית אידך אדמיבם האי. אבל לגבי גט צורך הוא שלא לחוש, כדי שלא תהא מפסידה מן התרומה. וגבי נוד דלא חייש ר' מאיר לבקיעת הנוד בלוקח יין מבין הכותיים, התם נמי לצורך הוא, לפי שבערב שבת עם חשכה הוא, ואי אפשר להפריש ואין לו מה ישתה, ולפיכך לא חשש. וגבי יום הכיפורים משום דאם כן אין לדבר סוף וכדמפרש התם (יג, א) ואפילו מאן דחייש בעלמא התם לא חייש, ובתוס' (ד"ה דילמא) תירצו דכי לא חייש ר' מאיר למיתה היינו למיתה דלזמן מועט, כגון בקיעת הנוד דחששא דחד יומא הוא, ואי נמי בתרומה משום שלא אמר לה אלא שעה אחת קודם למיתתו, ואם אתה אוסרה מיד נמצאת חושש למיתה דלאחר שעה, ואל תחוש ונמצאת מותרת כל ימיה. וגבי יום הכיפורים מהאי טעמא נמי דלמיתה דיום אחד לא חיישינן, וכל שכן שאין לדבר סוף. אבל גבי יבום דלמא לא מייבם אידך לאלתר עד לאחר זמן מרובה, והלכך איכא למיחש לשמא ימות בין זמן מרובה ומיבטלא מצות יבמין. (רשב"א)


דף יח - ב

שומרת יבם שקדש אחיו את אחותה משום ר' יהודה בן בתירה אמרו אומרים לו המתן עד שיעשה אחיך מעשה ואמר שמואל הלכה כר' יהודה בן בתירה א''ל דאי דרב מאי (א''ל קשיא דרב אדרב דלמא אמוראי נינהו ואליבא דרב כיון דאיתמר משמיה דשמואל בהדיא ומשמיה דרב כאמוראי לא שבקינן משמיה דשמואל בהדיא ומוקמינן כאמוראי ואליבא דרב אמר רב כהנא אמריתה לשמעתא קמיה דרב זביד מנהרדעא אמר אתון הכי מתניתו לה אנן בהדיא מתנינן אמר רב יהודה אמר שמואל שומרת יבם שמתה אסור באמה אלמא קסבר יש זיקה ואזדא שמואל לטעמיה דאמר שמואל הלכה כרבי יהודה בן בתירה וצריכי דאי אשמעינן יש זיקה ה''א ה''מ בחד אבל בתרי לא קמ''ל ואי אשמעינן הלכה כר' יהודה בן בתירה ה''א ה''מ מחיים אבל לאחר מיתה פקעה לה זיקה קמ''ל דזיקה בכדי לא פקעה: מתני' שני אחים ומת אחד מהן ויבם השני את אשת אחיו ואח''כ נולד להן אח ומת הראשונה יוצאה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו והשניה משום צרתה עשה בה מאמר ומת השניה חולצת ולא מתייבמת ר''ש אומר מייבם לאיזו מהן שירצה או חולץ לאיזו מהן שירצה: גמ' אמר רב אושעיא חלוק היה ר''ש אף בראשונה ממאי מדקתני משנה יתירה בבא דרישא למאן קתני לה אילימא לרבנן השתא יבם ולבסוף נולד דכי אשכחה בהתירא אשכחה אסרי רבנן נולד ואח''כ יבם מיבעיא אלא לאו לר''ש איצטריך ותנא רישא להודיעך כחו דר''ש ותנא סיפא להודיעך כחן דרבנן ובדין הוא דנפלוג ר''ש ברישא אלא נטר להו לרבנן עד דמסיימי למילתייהו והדר פליג עלייהו אלא אשת אחיו שלא היה בעולמו לר''ש היכי משכחת לה בחד אחא ומית ונולד לו אח אי נמי בתרי ולא יבם ולא מית בשלמא יבם ואח''כ נולד כי אשכחה בהתירא אשכחה אלא נולד ואח''כ יבם מאי טעמא קסבר יש זיקה וזיקה ככנוסה דמיא מתקיף לה רב יוסף השתא זיקה ומאמר מספקא ליה לר''ש אי ככנוסה דמיא אי לאו ככנוסה דמיא זיקה לחודה מיבעיא מאי היא דתנן שלשה אחין נשואין שלש נשים נכריות ומת אחד מהם ועשה בה שני מאמר ומת הרי אלו חולצות ולא מתייבמות שנאמר {דברים כה-ה} ומת אחד מהם יבמה יבא עליה מי שעליה זיקת יבם אחד ולא שעליה זיקת שני יבמין רבי שמעון אומר מייבם לאיזהו מהן שירצה חולץ לשניה יבומי תרוייהו לא דדלמא יש זיקה והוו שני יבמות הבאות

 רש"י  שומרת יבם. ממתנת לייבום יבמה: שקדש אחיו. של יבם את אחותה אחר שנפלה זו לפניו: אומרים לו. למארס המתן מלכנוס לפי שאחות זקוקתך היא: עד שיעשה אחיך מעשה. עד שייבם אחיך את היבמה ותפקע זיקתה ממך אלמא זיקה אסרה לאחותה: א''ל. רב יוסף לאביי ואי משמיה דרב אמרה מאי קשיא לך: דרב אדרב. דא''ר הונא אמר רב לעיל מותר באמה: אמוראי נינהו. רב הונא ורב יהודה תלמידי דרב הוו ופליגי אליביה: כיון דאיתמר משמיה דשמואל בהדיא. דיש זיקה דשמואל עצמו אמרה ולא תלמידו משמו ומצינו למימר דרב יהודה תלמידו מכלל אותה שמועה אמר לההיא דידיה: ומשמיה דרב איתמר כאמוראי. בפלוגתא דהא פליג רב הונא לא שבקינן כו': הכי קמתניתו לה. לרב יהודה דלעיל בסתמא שלא הזכיר שם רבו וצריכיתו למידק הא דרב יהודה דשמואל היא: ה''ג אנן בהדיא מתנינן לה: ואזדא שמואל לטעמיה. כולה רב כהנא אמרה: ה''מ מחיים. כל זמן שיבמתו קיימת: מתני' ומת. המייבם: מייבם לאיזו שירצה. ופטורה חברתה ולאו אעשה בה מאמר קאי אלא ארישא דקתני הראשונה יוצאה כו' דקאמר ר''ש דכיון דכשנולד כבר נתייבמה ולא היתה על זה בזיקת נישואי אחיו הראשון מעולם מותרת לו: גמ' אף בראשונה. וקא שרי נולד ואח''כ ייבם: מדקתני משנה יתירה. לכולה ההיא בבא דרישא דלמאן קתני לה אי לאו דפלוגתא דר''ש עלה קיימא ולהכי תנייה לאשמועינן דאפי' בההיא שרי: למאן קתני לה. לאשמועינן מילתיה דמאן איצטריכא: אילימא לרבנן. לאשמועינן איסורא לרבנן דהא לא איסור ולא היתר לר''ש שמעת מינה ברישא דהא לא איירי בה: ונטר להו. המתין להם: והדר פליג עלייהו. בכולה מילתא: בחד אחא. דודאי מכח זיקת זה שלא היה בעולמו אסורה לזה להתייבם: אי נמי בתרי. אחים ומת האחד ונולד להם אח השלישי: ולא ייבם. זה השני את יבמתו: ולא מת. אסורה לזה שנולד לאחר מיתה ליבמה מזיקת אח שלא היה בעולמו אבל היכא דייבמה השני פקעה זיקת אח הראשון ונעשית אשתו של זה השני אי נמי לא יבמה האי שני הואיל והוזקקה לו הרי היא ככנוסה כדלקמן וכשמת מותרת לשלישי: בהתירא אשכחה. שלא נאסרה עליו שעה אחת שלא נזקקה לו מכח הראשון כלום: יש זיקה. כשנפלה לפני השני קודם לידתו של זה ונזקקה לו לשני אלימא ההיא זיקה לשוויא ככנוסה והוי ליה כייבם ולבסוף נולד: זיקת יבם אחד. כגון שלא נפלה אלא פעם אחת או שכנסה שני ופקעה זיקה ראשונה וכשמת אין כאן אלא זיקת ייבום של שני או לא עשה בה מאמר ומת אין כאן אלא זיקת ייבום ראשון ועכשיו יש כאן זיקת ייבום של שני יבמין שיש עליה קצת זיקה מן הראשון דכל זמן שלא נתייבמה לא פקע זיקתה מן השני וצרתה אשת השני אסורה משום דידה: מייבם לאיזו שירצה. דלית ליה הך דרשה דזיקת שני יבמים דאי מאמר קונה הרי היא אשת שני ואין כאן אלא זיקתו ואם אין קונה הרי הוא כמו שאינו ואין כאן אלא זיקת ראשון: וחולץ לשניה. משום ספיקא כדמפרש ואזיל: (רש"י)

 תוספות  שומרת יבם שקידש אחיו את אחותה כו'. אר''י דדוקא קידש אומרים לו המתן מלישא משום דבשעת נישואין נראה כנושא אחות זקוקתו אבל אם נשא כבר שהיא אשתו גמורה פקע לה זיקה לגמרי ואין צריך להמתין מלבעול ודוקא קידש אחר נפילה כדמוכח בהחולץ (לקמן מא. ושם) דבקידש באיסור איירי דמסיק עלה מתה אשתו מותר ביבמתו משום דהואי יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה אבל אם קידש בהיתר קודם נפילה שלא היתה אחות זקוקתו בשעת קידושין א''צ להמתין כלל: אומרים לו המתן. וא''ת למה צריך להמתין דכיון דקדשה פקעה לה זיקה לגמרי כדמוכח בפ' ד' אחים (לקמן כט. ושם) גבי הא דא''ר אלעזר מאמר לב''ש אינו קונה קנין גמור אלא לדחות בצרה בלבד א''ר אבין אף אנן נמי תנינא ב''ש אומר יקיימו דיעבד אין לכתחלה לא ואי ס''ד דמאמר קונה קנין גמור זה יעשה מאמר ויקנה וזה יעשה מאמר ויקנה ומאי קושיא אפי' קני קנין גמור הא אמרי' הכא דצריך להמתין בקידושין דאורייתא ולפי מאי דפרישית לעיל דמש''ה חשיב לר''י בן בתירה יחידאה א''ש וי''ל דלר''י בן בתירה דסבר יש זיקה אין הקידושין מפקיעים הזיקה אבל ר' אבין סבר אין זיקה ולא אסור לייבם אלא משום ביטול מצות יבמין ולהכי פריך אי מאמר קונה לב''ש קנין גמור זה יעשה קנין גמור ויקנה וזה יעשה מאמר ויקנה ויכולים לעשות ע''י שליח בבת אחת דליכא ביטול מצות יבמין והא דשרי הכא לקיימה אפי' לרבי יהודה בן בתירה ובפ' ד' אחין ששניהם נשואים ב' אחיות דאייתי לעיל קתני סיפא קדמו וכנסו יוציאו אר''י דשאני גבי ד' אחים שהאחיות לא היו באות לעולם לכלל היתר שכל אחת אחות זקוקתו אבל היכא דאחות יבמה אתיא לכלל היתר לאחר שיעשה אחיו מעשה לא החמירו להוציא: דאי דרב מאי. וא''ת דבסוף פ''ק דכתובות (דף יב:) נמי אמרינן הא דרב יהודה דשמואל היא ולא פריך דאי דרב מאי וי''ל דהכא משמע דרב יהודה משמיה דרב קאמר לה דקאי ארב הונא דקאמר משמיה דרב שומרת יבם שמתה מותר באמה: משכחת לה בחד אחא. וא''ת לעיל בפ''ק (דף ט: ושם) בשמעתיה דלוי קאמר בפלוגתא לא קמיירי ופריך והא א''ר אושעיא חלוק היה ר''ש אף בראשונה הא לרבי אושעיא נמי משכחת לה בחד אחא ולפטור צרתה וצרת צרתה נמי משכחת לה למאי דאמר לקמן דמודי ר''ש בזיקת שני יבמין דלאו ככנוסה דמיא וי''ל דמתני' דפרקין אתא לפרושי פרקין קמא דקתני כיצד אשת אחיו שלא הי' בעולמו ולר' אושעיה דחלוק ר''ש אף בראשונה ע''כ מתני' דפרק קמא איירי בפלוגתא (תוספות)

 רשב"א  אומרים לו המתן עד שיעשה אחיך הגדול מעשה. איכא למידק למה לן למימר ליה לאמתוני, מכי קדש את אחותה תיפוק הלזו משום אחות אשה, דמאי שנא נשואין הא משעת אירוסין נמי אחות אשה היא, והלכך כיון שקדשה אשתו עמו ותצא הלזו משום אחות אשה, ואמרינן נמי לקמן בפרק ד' אחין (כט, ב) ואי סלקא דעתך מאמר לבית שמאי קונה קנין גמור זה יעשה מאמר ויקנה וזה יעשה מאמר ויקנה (עיין להלן מא, א ד"ה עוד). ואם תאמר דלמא ב"ש אין זיקה ס"ל, ומשום הכי אתו אפילו קדושין ודחו לה לזיקה דחייה גמורה. הא ליתא, דודאי לכאורה ב"ש יש זיקה ס"ל, וכדתנן ברישא דמתניתין (להלן כו, א) הרי אלו חולצות ולא מתיבמות ואי אמרת אין זיקה זה יכנוס וזה יכנוס אלמא יש זיקה. אבל בתוס' (ד"ה אומרים) תירצו דלמאן דאמר דיש זיקה ודאי אין קדושין מפקיעין זיקה. וב"ש אין זיקה ס"ל, ומתניתין דקתני חולצות ולא מתיבמות טעמא משום דאסור לבטל מצות יבמין. ואם תאמר אם כן היאך הקשו זה יעשה מאמר ויקנה, והא איכא למיחש דלמא אדמיבם האי מיית אידך. יש לומר דהכי קאמר יעשו שתיהן שליח לקבל מאמר של שניהם בבת אחת ויתיבמו. ואם תאמר אפילו לדברי רבותינו בעלי התוס' ז"ל עדיין שאלתנו במקומה, מה יש בין נשואין לקדושין אפילו למאן דאמר יש זיקה או אלו ואלו ידחו ביבמה, או אלו ואלו לא ידחו, ויש לומר דלדברי האומרים יש זיקה הרי היא כמקודשת אצלו וכשיקדש אחותה האיך תוציא מקודשת זו למקודשת הראשונה, דמאי אולמה דבתרייתא מקמייתא. אבל נשואה שהיא כנוסה אצלו אינו בדין שתוציא המקודשת לזו מביתה אחר שכנס אצלו. כן תירץ הרמב"ן נר"ו. ומכל מקום אין דרכם מתחוור באותה שמועה של זה יעשה מאמר ויקנה, דלמא בית שמאי סבירא ליה יש זיקה ולפיכך אין מאמר מפקיע. ועוד דאי טעמא דבית שמאי משום דאסור לבטל מצות יבמין, מה הועילו בעשיית שליח, והא איכא למגזר אטו מיבם והדר מיבם אידך, דהא מדינא למאן דאמר אסור לבטל מצות יבמין כי חליץ האי והדר מיבם אידך שפיר דמי, אלא דגזרינן אטו מיבם ברישא והדר חליץ ואתי לידי איסור בטול מצוה, והכי נמי לא שנא. ואי אמרת לחלופי לא חיישינן למה [צריך] הוא לעשות מאמר בבת אחת, זה יכנוס וזה יכנוס בשעה אחת ולא צריכינן לקנין גמור של מאמר, אלא ודאי משמע דטעמייהו דב"ש משום דס"ל יש זיקה ואפילו הכי אי מאמר קונה קנין גמור זה יעשה מאמר ויקנה וזה יעשה מאמר ויקנה וכונס אותה לכתחלה דמשעת מאמרו הופקעה זיקתו מאחותה לגמרי. ותצא הלזו משום אחות אשה והדרא קושיין לדוכתה. והרמב"ן נר"ו תירץ שהיא גזרה שמא יכנוס בלא קדושין אחרים ונמצא פוגע באחות זקוקתו ולפיכך לא התירו לו ביאה כלל עד שיעשה אחיו הגדול מעשה. וקשיא לי אם כן היאך הקשו שם זה יעשה מאמר ויקנה, כלומר ויכנוס, נחוש דלמא כונס בביאה בלא קדושין, והתם איכא למגזר טפי משום דעיקר קנין ביבמה ביאה ולכולי עלמא מיהת קדושין אין מפקיעין זיקה לגמרי, ולא נפטרה יבמה משום אחות אשה בקדושין בלבד שקדש את אחותה לאחר זיקה וכדתנן (להלן מא, א) מת היבם מוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה. וליבום נמי שריא אם מתה אשתו, כרב דאמר הותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להיתרה הראשון כדאיתא התם בפרק החולץ. ולדברי רבותינו בעלי התוס' ז"ל נראה שהנשואין פוטרין אותה לגמרי, ותצא הלזו משום אחות אשה. ויש לי עוד בשמועה זו, ובאותה דזה יעשה מאמר ויקנה דרך נכון, כתבתיו בסוף המסכת בס"ד. [כ"ה בכת"י וכבר הוכנס בדפוסים להלן מא, א ד"ה עוד]. וצריכא דאי אתמר בהא הוה אמינא בחד אבל בתרי אין זיקה קא משמע לן הלכה כר' יהודה בן בתירא. (וכן הוא גירסת הרי"ף והרא"ש הלכה וכו'), דקתני לה בהדיא בתרי. קשיא לי דהא אמרינן לעיל דשומרת יבם שמתה אסור באמה משמע אפילו במקום תרי והיינו דאמר ר' יהודה הכי ולא קאמר הלכה כמאן דאמר יש זיקה. ולא היא, דההוא תירוצא לא קאי כדדחינן לעיל (יז, ב) דהא כי פליג בתרי פליגי, ולא אצטריך לאשמועינן אלא דזיקה בכדי לא פקעה כי הכא. ואי אמר הלכה כר' יהודה בן בתירא הוה אמינא הני מילי מחיים אבל לאחר מיתה לא קא משמע לן דזיקה בכדי לא פקעה. וק"ל כשמואל דיש זיקה ואפילו בתרי, והכין פסקי כולהו רבוותא ז"ל (בה"ג הל' יבום, ר"ח רבינו חפץ ושאר גאונים במרדכי כאן ורי"ף להלן ל, א רמב"ם יבום פ"א הי"ג), ובפרק ד' אחין (ל, א) נמי משמע דרב אשי דהוא בתרא סבירא ליה הכין גבי שלשה אחין ב' מהן נשואין שני אחיות ואחד מהן נשוי נכרית וגרש אחד מבעלי אחיות את אשתו. והלכך שלשה אחין ומת אחד מהן ואחר כך נולד להן אח ומת אחד מהן או שניהן, נשותיהן אסורות לזה שנולד, לפי שהן צרות אשת אח שלא היה בעולמו בזיקה, כדאמרינן לעיל וחולץ להם אבל לא מיבם, ומתניתין (יז, א) דקתני עשה בה מאמר ומת השניה חולצת ולא מתיבמת, הוא הדין אף על גב דלא עבד בה מאמר, והאי דקתני מאמר לאפוקי מדב"ש (ל, ב) דאמרי מאמר קונה קנין גמור. והא דקתני נמי בפרק ארבעה אחין (שם) שלשה אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות ואחד נשוי נכרית ומת אחד מבעלי אחיות וכנס נשוי נכרית את אשתו כו', עשה בה מאמר ומת נכרית חולצת ולא מתיבמת, הוא הדין אף על גב דלא עבד בה מאמר. וכי קתני עבד בה מאמר לאפוקי מדב"ש כדמפרש רב אשי עלה התם, ואם תאמר אם כן שלשה אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות ואחד נשוי נכרית דקתני בפרק ארבעה אחין (שם) ומת נשוי נכרית וכנס אחד מבעלי אחיות את אשתו ומת הראשונה יוצאה כו' עשה בה מאמר ומת נכרית חולצת ולא מתיבמת למה לי מאמר, תיפוק ליה משום דהויא לה נכרית צרת אחות אשה בזיקה לזה שמת. יש לומר דהוא הדין אף על גב דלא עבד בה מאמר, והאי דקתני עבד בה מאמר לאפוקי מדב"ש דאמרי מאמר קונה קנין גמור. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל לקמן בפרק ארבעה אחין. ואי נמי איכא למימר דעבד בה מאמר דוקא, ולא קשיא דאנן לאו זיקה ככנוסה ממש קאמרינן, אלא יש זיקה בלחוד הוא דאמרינן, והלכך כי הויא הך דנפלה ראשונה ערוה לחד מנייהו, אידך נמי אסירא, דכי נפלה שניה קמיה כבר נעשית צרה לערוה בזיקה, ואמרה ליה שניה כל שצרתי שנפלה לפניך אי אתה כונס אי אתה כונסני, אבל כי הויא הך דנפלה לו ראשונה כשרה לו, והוא אינו כונסה מחמת זיקת אחיו השני אלא מחמת הראשון, היאך זו נאסרת עליו מחמת אשת אחיו החי, ואין אשת החי נעשית לזו צרה שתאמר לו כל שאי אתה כונס צרתי אי אתה כונסני, ולקמן בפרק ארבעה אחין (ל, ב ד"ה הגרש"י) נאריך בס"ד. אלא אשת אחיו שלא היה בעולמו לר' שמעון היכי משכחת לה בחד אחא וכו'. דהתם מחמת אחיו שלא היה בעולמו הוא בא לכנוס להכי אצטריך יחדו. אי נמי בתרי ולא ייבם ולא מת. פירוש, דאלו מת אף על גב דלא ייבם שריא ליה, מחמת זיקת אחיו השני שהיה בעולמו דזיקה ככנוסה דמיא והוה ליה כנולד ואחר כך ייבם דשרי ר' שמעון. ואם תאמר אם כן רישא דמתניתין דאוקימנא להודיעך כחו דר' שמעון אמאי קתני כנס, ליתני אפילו לא כנס ומת יש לומר דמשום סיפא דקתני כנס להודיעך כחן דרבנן. תנא רישא נמי כנס, ושפיר משתמע הא נמי מינה, דאי אמרת דלא שרי ר' שמעון בשלא כנס ומת, אם כן אף בשכנס תאסר, דהויא לה יבמה שנאסרה לזה בשעת נפילה, וכל יבמה שאין אני קורא בשעת נפילה יבמה יבא עליה הויא לה כאשת אח שיש לה בנים. ואם תאמר בתרי ולא ייבם ולא מת, למה לי כי ישבו למעוטי לא מת, כיון דסבירא ליה לר' שמעון זיקה ככנוסה דמיא, תיפוק ליה משום דאשח אחיו החי היא. יש לומר אי לאו כי ישבו הוה אמינא כי היכי דנפלה קמי תרי ועמד אחד מהן וכנסה מפקעה כינסה, הא זיקא דאידך אח אף על גב דמעיקרא ככנוסה אף לאידך הות, הכי נמי כשנולד להן אח ליהוי האי אחא כאלו נולד מעיקרא ואיגלי מילתא דזקוקה הות ליה נמי, וכי כניס ליה מפקעה כניסתו מידי זיקת שאר אחין, להכי אצטריך כי ישבו דמחמת אחיו הראשון שלא היה בעולמו לא מצי לבייבם, ואי מחמת שני דבעולמו הרי חי לפניך. ומדמוקי ליה בתרי ולא מיבם ולא מת, ולא מוקי לה בתלתא ולא יבמו בין מתו בין לא מתו, משמע ליה ודאי דסבירא ליה דר"ש לא שני ליה בין זיקת יבם אחד לזיקת שני יבמין, דאי לא לוקמה בתלתא ולא יבמו ואפילו מתו דזיקה דתרי לאו ככנוסה. והיינו דאתקיף עליה רב יוסף מזיקת שני יבמין. ותמיהא לי מאי דוחקיה למתלי בר' שמעון כי האי סברא דחוקא ולמימר דאפילו בתרי זיקה ככנוסה דמיא ממש דמתילדין מינה כמה דיחוקין. יש לומר משום דקסבר דכי קא שר ר' שמעון בנולד ולבסוף יבם, אפילו בנפלה קמי תרי קא שרי, ואף על גב דמתניתין שני אחין קתני, לאו דוקא דהא לפרושי אשת אחיו שלא היה בעולמו דקתני בפרקין קמא (ב, א) דפוטרת צרתה וצרת צרתה קא אתי, וההיא לא משכחת לה בזיקת יבם אחד. וכיון שכן על כרחין לר' שמעון זיקה ככנוסה אפילו בשנייבמין, דאי לא בנולד ולבסוף יבם במקום שנים היכא משתירא לנולד, כי אשכחה באיסורא אשכחה, וכיון דנאסרה עליו שעה אחת שוב אין לה היתר כנ"ל. (רשב"א)


דף יט - א

מבית אחד יבומי חדא ואיפטור אידך לא דדלמא אין זיקה ככנוסה והוו להו שתי יבמות הבאות משני בתים אלמא מספקא ליה וכי תימא מדאורייתא ה''נ דמייבמא חדא ומפטרא חדא ומדרבנן הוא דאסור גזירה משום שמא יאמרו ב' יבמות הבאות משני בתים חדא מייבמא ואידך מיפטרא בולא כלום והא טעמא דר''ש משום מאמר ולאו מאמר הוא דתניא אמר להם רבי שמעון לחכמים אם מאמרו של שני מאמר אשת שני הוא בועל ואם מאמרו של שני אינו מאמר אשת ראשון הוא בועל אמר ליה אביי ולא שני לך בין זיקת יבם אחד לזיקת שני יבמים דלמא כי אר''ש זיקה ככנוסה דמיא ביבם אחד אבל בשני יבמין לא ומי שני ליה לר''ש והתניא כלל אר''ש כל שהלידה קודמת לנשואין לא חולצת ולא מתייבמת נשואין קודם ללידה או חולצת או מתייבמת מאי לאו ביבם אחד וקתני לא חולצת ולא מתייבמת לא בשני יבמים אבל ביבם אחד מאי הכי נמי או חולצת או מתייבמת אי הכי אדתני נשואין קודמין ללידה או חולצת או מתייבמת ליפלוג וליתני בדידה בד''א בשני יבמים אבל ביבם אחד או חולצת או מתייבמת כולה בשני יבמין קמיירי ואלא מאי כללא ועוד מתיב רב אושעיא ג' אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות או אשה ובתה או אשה ובת בתה או אשה ובת בנה הרי אלו חולצות ולא מתייבמות ור''ש פוטר ואי ס''ד קסבר ר''ש זיקה ככנוסה דמיא לייבם לקמייתא ותיפטר אידך אמר רב עמרם מאי פוטר נמי פוטר בשניה והתניא ר''ש פוטר בשתיהן אמר רבא שניה שבזוג זה והשניה שבזוג זה קא טעי רבא בארבעה זוגי חדא דאו או קתני ועוד ר' שמעון פוטר בארבעתן מיבעי ליה ועוד תניא ר''ש פוטר בשתיהן מן החליצה ומן הייבום שנא' {ויקרא יח-יח} ואשה אל אחותה לא תקח לצרור בשעה שנעשו צרות זו לזו לא יהא לך ליקוחין אפי' באחת מהן אלא אמר רב אשי אי דנפול בזה אחר זה הכי נמי הכא במאי עסקינן דנפול בבת אחת ורבי שמעון סבר לה כרבי יוסי הגלילי דאמר אפשר לצמצם רב פפא אמר בייבם ואח''כ נולד פליג ר''ש בנולד ואח''כ ייבם לא פליג ותרווייהו לרבנן איצטריך ולא זו אף זו קתני תניא כוותיה דרב פפא ותיובתא דר' אושעיא שני אחים בעולם אחד ומת אחד מהם בלא ולד ועמד השני הזה לעשות מאמר ביבמתו ולא הספיק לעשות בה מאמר עד שנולד לו אח ומת הראשונה יוצאה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו ושניה או חולצת או מתייבמת עשה בה מאמר ואח''כ נולד אח או שנולד לו אח ואח''כ עשה בה מאמר ומת הראשונה יוצאה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו ושניה חולצת ולא מתייבמת

 רש"י  מבית אחד. ורחמנא אמר את בית אחיו (דברים כה) בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים: ולמיפטרה אידך. דזיקה ככנוסה דמיא וכ''ש זיקה ומאמר: גזירה שמא יאמרו שתי יבמות הבאות משני בתים. ונפלו בבת אחת בצמצום דליכא למימר שהראשונה הוזקקה לבעל השניה ואתי למימר נמי תתייבם חדא ותיפטר אידך: משום מאמר ולא מאמר. ספק מאמר קונה ספק אינו קונה: ביבם אחד. כגון מתני' דהוו שני אחין וכי מיית חד זקוקה להאי לחודיה ורמיא עליה הלכך אע''פ שלא כנסה עד שנולד השלישי הוה ליה כייבם ולבסוף נולד: אבל בשני יבמים. כגון הך דשלשה אחין דפשו להו תרי לא: ומי שני ליה. ושרי ליה בנולד ולבסוף ייבם: והתניא. כל שהלידה של שלישי קודמת לנישואין של שני לא חולצת אלמא מודה ר''ש בהא: מאי לאו ביבם אחד. שכשמת ראשון לא נשאר אלא אח אחד ואח''כ נולד זה: לא בשני יבמין. שהיו שלשה אחים ומת אחד מהן ונפלה לפני השנים ונולד להם אח ההיא ודאי אסירא עליו דהאי בתרא אפילו לאחר שייבמוה שנים הראשונים ומתו דהא ודאי נולד ולבסוף ייבם הוא דההיא זיקה דהויא לה גבי הני קודם לידתו של זה לא אלימא לשוויה ככנוסה למהוי כייבם ולבסוף נולד: כולה בשני יבמין קמיירי. בשני יבמין בעי לאשמועינן איסורא והיתרא: אלא מאי כללא. הואיל וביבם אחד אפילו לידה קודמת לנישואין שרי היכי מצי למיתני כל שהלידה קודמת לנשואין לא חולצת ולא מתייבמת וקתני כלל א''ר שמעון הא זמנין דלא הוי הכי: חולצות. אם מתו הנשואין את הקרובות ונפלו לפני השלישי הרי אלו חולצות: ולא מתייבמות. הואיל ותרווייהו זקיקן ליה קא פגע בקרובת זקוקתו: רבי שמעון פוטר. אף מן החליצה כדקתני לקמן בשמעתין מלצרור: לייבמה לקמייתא. ההיא דנפלה ברישא ואפי' לא הספיק לכונסה עד שנפלה אחותה מאי איכפת לן דהוי זיקה קמייתא ככנוסה ותיפטר בתרייתא משום אחות אשה וקמייתא תתייבם דכיבם אחד דומה (דהא כי נפלה מעיקרא לא נפלה אלא קמי חד דלגבי אידך ערוה היא משום אחות אשה ולא רמיא קמיה כלל): בשניה. שנפלה אחרונה: שניה שבזוג זה. אם היו שלשה אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות ואשה ובתה ומתו שניהם ונפלו לפני השלישי אחת מן הראשונות מתייבמת ושתים האחרונות פטורות דחדא מן הראשונות חשובה ככנוסה ומתייבמת והשניות פטורות אחת משום ערוה דהי מינייהו מן הראשונות דחשבת ככנוסה אית לה חדא קרובה בשתים השניות נמצאת האחת יוצאת משום ערוה ושניה משום צרתה: וקטעי רבא בהנך ארבעה זוגי. דמתני' דס''ד דרבא דמיירי כשנפלו כולן לפני יבם אחד מדמתרץ שניה שבזוג זה ושניה שבזוג זה וטעות הוא בידיה חדא דאו או קתני או אשה ובתה כו' אלמא לאו כולהו בחד ביתא עסקינן: ועוד. א''כ דכולהו בחד ביתא עסקינן שהיו ג' אחים שנים מהם נשואין שתי אחיות ואשה ובתה ואשה ובת בתה ואשה ובת בנה כל אחד נשוי ארבע נשים ומתו ונפלו לפני השלישי וקא''ר שמעון דאחת מן הראשונות מתייבמת והשניות פטורות ארבעתן מיבעי ליה דהא ד' שניות איכא: בשעה שנעשו אחיות צרות זו לזו. כגון הכא שנפלו לפני יבם אחד: אפי' באחת מהן. אלמא תרווייהו פטורי: אי דנפול בזו אחר זו ה''נ. דזיקה ככנוסה דמיא וקמייתא דנפלה מתייבמת אפילו לאחר נפילת שניה: כרבי יוסי הגלילי. בבכורות (יז.) רחל שלא בכרה וילדה שני זכרים ויצאו שני ראשים כאחד ר' יוסי אומר שניהן לכהן וחכ''א אחד לו ואחד לכהן דאי אפשר לצמצם ולצאת שניהם כאחד אלא אחד יוצא ראשון ופוטר את הרחם והשני חולין ומשום דלא ידיע הי מינייהו הוו תרווייהו ספק בכורות ונותן אחד לכהן והשני ירעה עד שיסתאב ויאכל במומו לבעל הבית והכא נמי סבר ר''ש אפשר לצמצם מיתת שני אחים כאחד וליכא חדא דתיהוי ראשונה ושתיהן פטורות כדיליף טעם מלצרור דאי לאו כר' יוסי הגלילי הויא לה חדא ראשונה ולא ידיע הי מינייהו ותרווייהו ליבעו חליצה: רב פפא. לעיל מהדר ופליג אדרבי אושעיא ותרווייהו בבי דמתני' לרבנן איצטריכו לאשמועי' דרבנן בתרווייהו פטרי ודקא קשיא לך בבא דרישא למה לי פשיטא דבנולד ולבסוף ייבם פטרי: לא זו אף זו קתני. כלומר אשמועינן ברישא נולד ולבסוף ייבם והדר תנא ייבם ולבסוף נולד לומר לך דלא זו בלבד דנולד ולבסוף ייבם פטורה אלא אף דייבם ולבסוף נולד נמי פטורה: כוותיה דרב פפא. דמודי ר''ש בנולד ולבסוף ייבם: ועמד השני כו'. לקמן פריך למה לי למיתני עמד ולא הספיק: ושניה. אשתו של שני: עשה בה מאמר כו'. חולצת דלא אלים מאמר לשווייה צרת ערוה למיפק בולא כלום: (רש"י)

 תוספות  שמא יאמרו שתי יבמות כו'. פירש בקונט' שנפלו בבת אחת כר' יוסי הגלילי דאמר אפשר לצמצם ועי''ל כגון שהראשונה היא ערוה לאחיו השני שמת שלא היתה זקוקה לו כלל: והא טעמא דר''ש משום מאמר ולאו מאמר הוא דתניא וכו'. הו''מ לשנויי דלדבריהם דרבנן קא''ל: דתניא אמר להם ר''ש כו'. והא דאמר בפ' ר''ג (לקמן נא:) דר''ש סבר דמאמר קונה קנין גמור היינו לענין שאין ביאה ומאמר אחריו אבל לא עביד לה ככנוסה: ועוד מתיב רב אושעיא. כאן מוכיח כפר''ת דרבי אושעיא לאו היינו רב אושעיא. דההיא דפ' הדר בעירובין (ד' סח. ושם) דקסבר התם ר' אושעיא דאין ברירה ובפרק בתרא דביצה (ד' לז: ושם) אית ליה לר' אושעיא ברירה: (תוספות)

 רשב"א  יבומי חדא ואיפטורי אידך נמי לא דלמא אין זיקה (לפנינו ככנוסה. ועי' דק"ס השלם) והויא להו שתי יבמות הבאות משני בתים אלמא מספקא ליה. קשיא לן דלמא לעולם אימא לך יש זיקה וזיקה ככנוסה ואפילו בזיקת שני יבמין, ומה אתה אומר אם איתא דיש זיקה ליבם חדא ותפטר אידך, לא היא דשתי יבמות הבאות משני בתים אפילו לר"ש תרווייהו מיבמין, דאי לא בטלת מצות יבום מג' אחין, אלא היינו טעמא משום דעשה בה מאמר ומספקא ליה מאמר קונה או אינו קונה, והלכך ליבומי תרוייהו אי אפשר דלמא קונה ממש והוו להו תרוייהו בנות בית אחד, ולאפטורי חדא א"א דדלמא אינו קונה ואכתי הויין להו כבאות משני בתים. ומיהו שתי יבמות הבאות משני בתים אפילו לר' שמעון תרוייהו מיבמין דכנוסה היא מפקעה לה מזיקת שאר אחין, דאי לא בטלת מצות יבמין משלשה אחין דכנוסה לזה ולזה היא. והלכך הכא אי לאו ספק מאמר תרוייהו מיבמין, ומשום מאמר ולא מאמר הוא הוא דמיבם חדא וחליץ אידך. יש לומר דקסברי דדוקא כי קיימי תרוייהו ומיבם חד מפיק לה מידי זיקה דאידך, דהא קאי אחא ולא מיבם לה, אבל כי מיית ליה אם איתא דזיקת שני יבמין ככנוסה הוה לן למימר אלו הוה קאים איהו כניס לה ומעיקרא ככנוסה הות ליה. ואם תאמר הא מנא להו דזו סברא רחוקה מאד, וזהו שאומרים במשל כשהוא חי קולו אחד כשהוא מת קולו שבעה. יש לומר משום דסבירא ליה דאי לא תימא הכי נפלה לפני שנים ולא יבמו ומתו, תהא אסורה לזה שנולד, שהרי לא יבמו וכבר מתו ואינן ראויין לכנוס, ואפילו הכי שריא ליה מחמת זיקתן כדכתיבנא לעיל, אלא לא יבמו ומתו טעמא מאי משום דזיקה ככנוסה דמיא ואף על פי שאינו ראוי עכשיו לכנוס, מימר אמרינן אלו הוי קיימי כנסי, הכי נמי אמרינן אלו היה האי דמית קיים איהו הוה כניס. כנ"ל. ותו ליכא לאקשויי הכא לרב יוסף אמאי לא מתרץ לה, דכי אמר ר' שמעון זיקה ככנוסה בשכנס לבסוף, אבל לא כנס, לא מהאי טעמא דאמרן. והאי סברא נפקא ליה ממאי דכתיבנן לעיל דאי לא הויא לה יבמה שנאסרה בשעת נפילה ואף על פי שעמד אחד מן הילודים וכנסה כיון שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הויא לה לזה שנולד כאשת אח שיש לה בנים. וכי תימא מדאורייתא הכי נמי דמיבמה חדא ומיפטרא אידך ומדרבנן הוא, דאמור רבנן (כן הוא הגירסא גם ברמב"ן ולפנינו: ומדרבנן הוא דאסור גזירה וכו') גזרה שמא יאמרו שתי יבמות הבאות משני בתים חדא מיבמה וחדא מיפטרא. ואם תאמר מאי גזרה והא דינא הכי דשתי יבמות הבאות משני בתים לר' שמעון חדא מיבמא וחדא מיפטרא. כבר פרש"י ז"ל (בד"ה גזירה) דבאות משני בתים בבת אחת בצמצום קאמר. וקשה קצת דאכתי לא סלקא דעתא דר' שמעון כריה"ג עד לקמן דמוקי ליה רב אשי הכי. ועוד דמלתא דלא שכיחא היא ולא גזרינן משום לתא. אלא ה"פ כגון שהיתה הראשונה אסורה איסור ערוה לאחיו השני, דנמצאו שתיהן זקוקות לזה בלבד ומשני בתים ממש הם, ושתיהם חולצות או מתיבמות, אי נמי כגון קדם זה וכנס את הראשונה ואח"כ נפלה שניה מבית אחיו השני. והא טעמיה דר' שמעון משום מאמר ולא מאמר הוא דתניא אמר להן ר' שמעון לחכמים כו'. קשיא לי לימא ליה דלמא לטעמייהו דרבנן קאמר להו ולאו עיקר טעמא דר' שמעון הוא, יש לומר דעדיפא מינה קא מתרץ ליה, דאפילו תמצא לומר דמאמר ולא מאמר עיקר טעמיה דר' שמעון הוא לא קשיא, דשני ליה לר' שמעון בין יבם אחד לשני יבמין, ועוד דקושטא הכי הוא ובקושטא ניחא ליה. דילמא כי אמר ר' שמעון זיקה ככנוסה ביבם אחד אבל בשני וכו'. ולאביי כי איצטריך כי ישבו לר' שמעון אפילו לתלתא בין יבמו בין לא יבמו. ואיכא למידק כיון שכן הא דאקשינן בפרק קמא והרי אשת אחיו שלא היה בעולמו דפלוגתא דרבנן ור' שמעון היא וקתני, ומשני בנולד ולבסוף יבם לא פליג ר' שמעון. ואקשינן תו והא אמר רב הושעיא חלוק היה ר' שמעון אף בראשונה, ומשני הא איתותב ר' הושעיא, וקשיא למאי אצטריך לתיובתיה דר' הושעיא, הא אפילו לר' הושעיא משכחת לה דלא פליג ביה ר' שמעון דמודה ר' שמעון בכל כי הני דמתניתין, כלומר דאיתא בצרת צרה, דהיינו בתלתא אחי דלא פליג ר' שמעון בזיקת שני יבמין ונולד ולבסוף יבם חד מינייהו דזו פטורה ופוטרת צרתה וצרת צרתה מן החליצה ומן היבום. ויש לומר דכיון דאיכא רב יוסף דאמר דלא שני ליה לר' שמעון בין זיקת יבם אחד לזיקת שני יבמין, לא ניחא ליה לתלמודא לתרוצא אליבא דחד אמורא כיון דאיתותב ר' הושעיא ובקושטא ניחא ליה. ומי שני ליה לר' שמעון והתניא כלל א"ר שמעון וכו'. עיקר קושיא לר' הושעיא היא, לומר שמודה ר' שמעון בראשונה, אלא משום דאמר אביי דשני ליה פריך בהאי לישנא, לומר דלא שני ליה וליתא לר' הושעיא לא בתרי ולא בחד. והא דלא מותיב רב יוסף מעיקרא מהא, משום דמתניתין אלימא ליה לאקשויי. ועוד דאלימא ליה קושיא דאפילו בזיקה ומאמר מספקא ליה, וכיון דדחי ליה אביי דשני ליה בין זיקת חד לזיקת שנים, אותביה מהא. אי נמי יש לומר דמאן דקא מותיב מהא ברייתא לאו ר' יוסף הוא דקא מותיב מינה, דדלמא לא ידע לה, אלא תלמודא הוא דקא מותיב למאי דקאמר אביי. וזה נראה לי יותר, דאי לא הוה לן למימר אמר ליה ומי שני ליה, אלא דלאו רב יוסף אמר לה אלא תלמודא הוא דקא מותיב כדאמרן. רבא אמר מאי שתיהן שניה שבזוג זה ושניה שבזוג זה. פרש"י ז"ל (בד"ה שניה) דסבירא ליה לרבא דהני ארבעה זוגי נסיבן להו כלהו לראובן ושמעון, ראובן נשוי אשה ושמעון אחותה, ועוד נשא ראובן אשה ושמעון בתה, ומתו ראובן ושמעון ונפלו נשותיהן לפני לוי. האחת מן הראשונות מתיבמת דחשיבא ככנוסה, וחברתה פטורה דבית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים, והשניות שתיהן פטורות, האחת משום ערוה, דהי מנייהו דראשונות חשבת ככנוסה, אית לה חדא קורבה בשתים השניות, והאחרת משום צרת ערוה, וקשיא לי דאם כן שלשתן מיבעי ליה, ומה קאמר רבא שניה שבזוג זה ושניה שבזוג זה, דהא זוג שני כולו פטור. ומיהו אינו קשה דאותה שהיא צרת הראשונה לא שייכא בפטור זה, שהרי הוא כאלו היא נתייבמה, דאותה שנתייבמה שליחותא דכולא בית קא עבדא. אלא הבית השני דלא נעשה בו שום מעשה ויוצא בלא כלום, הוא דשייך בפטור זה, חדא משום אחות אשה ואידך משום צרתה, ולא נעשה בכל אותה בית לא חליצה ולא יבום, ומכל מקום אכתי לא ניחא, דלא הוה ליה לר' שמעון למימר אלא פוטר באחת מן הזוגות השני, והוא אותה שהיא ערוה עם הכנוסה ליבם מן הבית הראשונה שצרתה אינה פטורה מחמת זו אלא מחמת שהיא צרת הערוה. ואף ר"ח ז"ל כתב ראינו מי שפירש, כי ראובן נשא אשה ושמעון נשא אחותה, ועוד ראובן זה נשא אשה ושמעון נשא בתה וכן ארבע זוגין, כמדומין אנו טעות סופר הוא, שלא יתכן זה הפירוש כלל ע"כ. ופירש הוא ז"ל דרבא מוקי לה לברייתא בתשעה אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות ושנים אחרים אשה ובתה ושנים אחרים אשה ובת בתה ושנים אחרים אשה ובת בנה. והא דקתני שתיהן האחות השניה שבזוג האח[י]ות והשניה מאשה ובתה שבזוג השני ע"כ. העמידה הוא ז"ל לדעת רבא בתשעה אחין ושלשה אחין דקתני בברייתא מפני שכל הזוגות חוזרין אצל הפנוי, וכל זוג וזוג נשוי מין אחד מן העריות שלא כמין הזוג השני, ולפיכך נקט שלשה אחין והן תשעה בין כולן. ויש לנו לומר לפי פירושו דכל אלו הזוגות לדעת רבא ערוה אצל כל האחין מלבד הפנוי, כגון שזוג האחיות ערוה אצל שאר האחין ומותר אצל לוי הפנוי, וכן זוג האשה ובתה ערוה אצל שאר האחין ומותר ללוי. שאם אין אתה אומר כן, מאי תיובתיה דר' הושעיא מהא, הא אמרינן דשני ליה לר' שמעון בין יבם אחד לשני יבמין. ועוד מאי קא משני רבא פוטר בשניה שבזוג זה ובשניה שבזוג זה, ולומר דכונס הב' יבמות משני הזוגות ופוטר השניות שבשני הזוגות, הא לר' שמעון אליבא דר' הושעיא אי אפשר לו לייבם אלא אחת מכולן בלבד, כיון שמתו האחין וכדאמרינן לעיל (יח, ב) דכיון דזיקה ככניסה דמיא כשמתו הוין כלהו כאלו באות מבית אחד ממש, וביאתה מחמת מהן פוטרת כל השאר. אלא ודאי על כרחך כדאמרן, והויין להו כשתי יבמות הבאות לזה משני בתים ממש, זו מבית אחת וזו מאחת, ושתיהן מתייבמות. (רשב"א)


דף יט - ב

ר' שמעון אומר ביאתה או חליצתה של אחת מהם פוטרת צרתה חלץ לבעלת מאמר לא נפטרה צרה כנסה ומת ואח''כ נולד לו אח או שנולד לו אח ואח''כ כנסה ומת שתיהן פטורות מן החליצה ומן הייבום כנסה ונולד לו אח ואח''כ מת שתיהן פטורות מן החליצה ומן הייבום דברי ר''מ ור' שמעון אומר הואיל ובא ומצאה בהיתר ולא עמדה עליו שעה אחת באיסור מייבם לאיזו מהן שירצה או חולץ לאיזו מהן שירצה הא בבא דסיפא למאן קתני לה אילימא לר' מאיר קתני לה מכדי לא שני ליה לרבי מאיר בין ייבם ואח''כ נולד בין נולד ואח''כ ייבם לערבינהו ולתנינהו אלא לאו רבי שמעון ובייבם ואח''כ נולד פליג בנולד ואחר כך ייבם לא פליג ש''מ אמר מר עמד השני לעשות מאמר ביבמתו ולא הספיק לעשות מאמר ביבמתו עד שנולד לו אח ומת ראשונה יוצאה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו ושניה או חולצת או מתייבמת מאי עמד ומאי לא הספיק אי עבד עבד ואי לא עבד לא עבד אלא עמד מדעתה ולא הספיק מדעתה אלא בעל כרחה ודלא כרבי דתניא העושה מאמר ביבמתו שלא מדעתה ר' אומר קנה וחכ''א לא קנה מ''ט דר' גמר מביאה דיבמה מה ביאה דיבמה בעל כרחה אף קדושין דיבמה בעל כרחה ורבנן גמרי מקדושין דעלמא מה קדושין דעלמא מדעתה אף קדושין דיבמה מדעתה במאי קמיפלגי מר סבר מילי דיבמה ממילי דיבמה הוה ליה למילף ומר סבר מילי דקדושין ממילי דקדושין הוה ליה למילף עשה בה מאמר ואח''כ נולד לו אח או שנולד לו אח ואח''כ עשה בה מאמר ומת ראשונה יוצאה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו ושניה חולצת ולא מתייבמת ר''ש אומר ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה ר''ש אהייא קאי אילימא אנולד לו אח ואח''כ עשה בה מאמר הא אמרת בנולד ולבסוף ייבם לא פליג ר''ש אלא אעשה בה מאמר ואח''כ נולד לו אח חלץ לבעלת מאמר לא נפטרה צרה מ''ט משום דהואי צרה ודאי ובעלת מאמר ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי יתיב רב מנשה בר זביד קמיה דרב הונא ויתיב וקאמר מאי טעמא דר''ש מ''ט דר''ש כדאמר טעמא הואיל ובא ומצאה בהיתר ולא עמדה עליו שעה אחת באיסור אלא מאי טעמא דרבנן אמר קרא ולקחה לו לאשה ויבמה עדיין יבומים הראשונים עליה אלא הא דתנן כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר ואמר רבי יוסי בר חנינא מלמד

 רש"י  ר''ש אומר ביאתה כו'. מפרש לקמיה דאעשה בה מאמר ואח''כ נולד לו אח קאי ומשום דקסבר מאמר ספק קונה ספק אינו קונה כדאמר לעיל ומפרש ר''ש ואזיל: חלץ לבעלת מאמר לא נפטרה צרה. כלומר הא דקאמינא ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה כגון שיהא חולץ או מייבם לשניה והראשונה פטורה ממ''נ אי מאמר קני הוי ליה ייבם ולבסוף נולד ואפי' ראשונה מותרת לר' שמעון ובחליצה דאידך מיפטרה דהא מאמר ככנוסה והוו להו מבית אחד ואי מאמר לא קני הרי שפיר ייבם לשניה דאשת אחיו שהיה בעולמו היא ואינ' צרת ערוה וראשונה תצא משום אשת אחיו שלא הי' בעולמו אבל חלץ לבעלת מאמר שהיא ראשונה לא נפטרה צרה דדלמא מאמר לא קני וממילא פטורה משום אשת אחיו שלא היה בעולם וחליצתה אינה חליצה והכי מפרש לקמן: או שנולד לו אח. דה''ל נולד ולבסוף ייבם: שתיהן פטורות. בהא לא פליג ר''ש וכרב פפא: הך בבא דסיפא. ייבם ולבסוף נולד: למאן קתני לה. כלומר להודיע כחו של מי קתני לה בפני עצמה ולא עירבה עם נולד ולבסוף ייבם: אילימא לר''מ. לאשמועינן דבהא נמי אסר ולאו למימר דר''ש אהך לחודה הוא דפליג: לערבינהו. לבבי וליתני ברישא הכי כנסה ומת ואח''כ נולד לו אח או שנולד לו אח ואח''כ כנסה ומת או שכנסה ונולד לו אח ואח''כ מת שתיהן פטורות אלא מדפלגינהו ש''מ משום דאיירי בה ר''ש היא דאשמועינן דבהא לחודה פליג משום דבא ומצאה בהיתר אבל ברישא מודה: אלא בעל כרחה. וקמ''ל דמאמר בע''כ ואפילו למקצת לא קני ושניה יבומי נמי מייבמה: ביאה דיבמה. אמרי' בפ''ק (דף ח:) ויבמה בעל כרחה דאם בא עליה אפי' באונס קנאה: קדושין דעלמא. והלכה והיתה לאיש אחר (דברים כד) מדעתה משמע: אי נימא אנולד לו אח. קודם מאמר בהא לימא ר''ש ביאת השניה כשרה והא דייקת מסיפא דבנולד ולבסוף ייבם לא פליג והוה ליה אשת אחיו שלא היה בעולמו ודלמא מאמר קני וה''ל שניה צרת ערוה ועוד מאי פוטרת צרתה איכא הא מיפטרה וקיימא דאשת אחיו שלא היה בעולמו היא: אלא אעשה בה מאמר ואח''כ נולד אח. ואשמועינן ברישא דמאמר ספק קונה לגמרי ספק לא קונה אפי' מקצת לא מהני הלכך מייבם או חולץ לשניה ממ''נ אי מאמר המת קנין גמור הוא הוה ליה ייבם ולבסוף נולד ואפילו קמייתא חזיא לייבומי ואי לאו קנין גמור הוא בתרייתא שריא דלאו צרת ערוה היא דקנין מקצת במאמר לית ליה לר''ש ובסיפא אשמועינן דייבם ולבסוף נולד הוא דשריא אבל נולד ולבסוף ייבם אסורה דלא תימא ביאתה או חליצתה דקאמר ר''ש ברישא אנולד ואח''כ עשה בה מאמר נמי קאי: הויא צרה ודאי. זקוקה לייבם דאי מאמר קני תרווייהו חזו דהוי ליה ייבם ולבסוף נולד ואי מאמר לא קני שניה חזיא דלאו צרת ערוה היא ובעלת מאמר ספק זקוקה ספק אין זקוקה דדלמא לא קני והוי אשת אחיו שלא היה בעולמו וחליצתה לאו חליצה לפטור את הודאית: מ''ט דרבנן. דאסרי בייבם ולבסוף נולד הרי לא עמדה על זה בזיקת אחיו שלא היה בעולמו מימיו: ולקחה לו לאשה ויבמה. אע''ג שכנסה עדיין קרויה יבמה אית דגרס אי הכי תיבעי חליצה אלמה תנן כנסה הרי היא כאשתו כו' כלומר אי הכי דאשה שנתייבמה עדיין זיקה ראשונה עליה תיבעי חליצה כל אשה שנתייבמה ובא שני זה לגרשה לא תסגי לה בגט: (רש"י)

 תוספות  רבי שמעון אומר ביאתה או חליצתה כו'. פי' בקונטרס דקסבר ר' שמעון מאמר ספק קונה ספק אינו קונה וכשייבם או חלץ לשניה נפטרת בעלת מאמר ממ''נ ונראה שפי' כן דאין ר''ל שיקנה לר''ש מדרבנן דא''כ לא היה יכול לייבם השניה דהויא לה צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו במאמר אלא ודאי קסבר דקני לגמרי או לא קני כלל וא''ת אכתי צרתה היא בזיקה וי''ל דר''ש סבר אין זיקה ולר''י נראה דאפילו ס''ל דיש זיקה ומאמר קונה קצת מדרבנן ניחא דאין זיקה אוסרת ולא המאמר אלא היכא דאם היתה נשואה היתה אוסרת וכאן אם היתה נשואה היא עצמה היתה מותרת לר''ש דשרי ייבם ואח''כ נולד ומ''מ אמת הוא דלר''ש אי לא קני מאמר לא קני אפילו מדרבנן מדקאמר לעיל אם מאמרו של שני אינו מאמר אשת ראשון בועל משמע דלא קני כלל: חלץ לבעלת מאמר לא נפטרה צרתה. וא''ת ואמאי לא דייק מהכא תיובתא לר' אושעיא דלדידיה כיון דהוי זיקה ככנוסה אמאי לא נפטרה הצרה וי''ל מדרבנן כדאמר לעיל גזירה משום שתי יבמות הבאות משני בתים חדא מיחלצה וחדא מיפטרה בלא כלום: כנסה ומת ואח''כ נולד לו אח וכו'. הא מילתא דפשיטא היא ולא הוה צריך כלל למתנייה ואר''י דלא שנאה אלא לאשמועי' דהאי תנא עירובי מערב ותני מילי בהדי הדדי ולהכי דייק מינה דבנולד ולבסוף ייבם לא פליג ר''ש מדעריב ותני להו בהדי כנסה ומת ואח''כ נולד לו אח דמודה בה ר''ש דאי בנולד ולבסוף ייבם פליג נמי ר''ש א''כ בהדי סיפא הוה ליה למיערבה ולא בהדי רישא והשתא א''ש דלא מותיב לר' אושעיא ממתני' דלא עריב ותני להו דאברייתא שייך למידק כדפרישית: לערבינהו ולתנינהו. לא כמו שפירש בקונטרס דאכולהו קאי דאכנסה ומת ואח''כ נולד ודאי ל''פ ר''ש אלא אתרי בתראי קאי: גמרינן מביאה דיבמה. דאע''ג דמאמר אינו אלא מדרבנן מ''מ מר מסתבר ליה דעשאוהו חכמים כביאה ולמר מסתבר דעשאוהו כקדושין וכה''ג איכא בפ''ק דב''מ (ד' יא. ושם) דקאמר מר יליף מציאה מגט אע''ג דלקטן לית ליה זכיה אלא מדרבנן כדאמרי' בסוף הניזקין (גיטין סא. ושם): (תוספות)

 רשב"א  ר' שמעון אומר ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה. לפום מאי דאסיקנא הכא דמודה ר' שמעון בראשונה ואותביניה לר' הושעיא מהא [דאמרינן] ר' שמעון אעשה בה מאמר ואח"כ נולד לו אח קאי וכדמפרש לקמן. וטעמא דר' שמעון דאמר דבחליצתה הראשונה נפטרה בעלת המאמר, משום דאזיל לטעמיה דאמר לעיל דמאמר קונה או אינו קוה, והלכך אם הוא קונה מיבם לאחת ונפטרה השניה, ואם אינו קונה כלל, אם כן בעלת המאמר פטורה מכלום משום דהוי נולד ולא מיבם דבאיסור אשכחה, אבל אי אפשר לומר דסבירא ליה לר' שמעון דמאמר קונה ומשייר, דאם כן לא היה מתיר את הראשונה לביאה, משום מאמר קונה קצת, והוה ליה ככנוסה קצת, וראשונה הויא לה צרה. והמאמר גם כן אינו קנין גמור שתהא כיבם ולבסוף נולד אלא כנולד ולבסוף יבם והלכך הוי לה ראשונה כצרת אשת אחיו שלא היה בעולמו ואסירא. האי בבא דסיפא למאן קתני לה כו'. קשיא לן למאי איצטריך למידק מסיפא דברייתא, לותביה מדקתני בהדיא חלץ לבעלת מאמר לא נפטרה צרתה, דאלמא זיקה לאו ככנוסה, ובנולד ולבסוף יבם לא פליג ר"ש, דאי אמרת זיקא ככנוסה דמיא אפילו חלץ לבעלת מאמר נפטרה צרתה. דאף כשתמצא לומר דמאמר אינו קונה כלל, ת"ל דמשעת נפילה הויא לה ככנוסה לאחיו זה שהיה בעולמו, וחולץ או מיבם לאיזו שירצה, והאחרת פטורה מן החליצה ומן היבום, דהוו להו שתי יבמות הבאות מבית אחד ויש מתרצין דדיוקי דסיפא עדיפא ליה, דאי מרישא הוה מצי לדחויי דעד כאן לא קאמר ר' שמעון זיקה ככנוסה אלא בשכנס לבסוף, אבל לא יבם לא. ואף על גב דעד השתא לא אמרינן הכי כדכתבינן לעיל, מכל מקום כיון דאפשר ליה לדחויי בהכי, אלימא ליה סיפא דעל כרחיה הויא תיובתיה. ואינו מחוור לי דאם איתא, אף לאחר שכנסה תאסר לו, משום דכל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה, שוב אין לה התר וכדאמרינן לעיל. ובתוס' מתרצין דדלמא הוה דחי ליה כדדחינן לעיל, גזרה שמא יאמרו שתי יבמות הבאות משני בתים חדא מיבמא וחדא מיפטרא בלא כלום. דהאי כיון דלא כנסה נראית להן כבת בית אחד, הלכך כשהוא חולץ לה ופוטר את השניה יאמרו שלא חלץ לזו אלא מחמת זיקת הראשון, ואף על פי כן אשת השני פטורה בחליצתה של זו, וכן לכל שתי יבמות הבאות משני בתים ממש. אבל כשחולץ לשני ואינו משגיח על הראשונה, יאמרו אשת אחיו שלא היה בעולמו היתה ובלא כלום יוצאה. גם זה אינו מחוור, דאם כן נגזור נמי דלמא אמרי נולד ואחר כך עשה בה מאמר ולא הספיק לבנות עד שמת לא חולצת ולא מתיבמת, ולר' שמעון חולצת או מתיבמת ונמצאת יבמה יוצאה לשוק בלא כלום. ול"נ לפרש משום דהוה מצי לדחויי דהיינו דוקא בחליצה, דלא אלימא חליצת זקוקה לפטור את הכנוסה, משום דחליצה פטור הוא ולא קנין וכדאמרינן בירושלמי (פ"ג ה"א) מה אתה סבור חליצה קנין אינה אל פטור, כלומר שמסלק זיקתו ממנה, וכיון שכן אין כח חליצה הזקוקה יפה לפטור הכנוסה. אבל אם בא על בעלת המאמר נפטרה צרתה, והיינו דקתני אבל חלץ לבעלת מאמר ולא קתני אבל ביאתה וחליצתה של בעלת מאמר אינה פוטרת צרתה, דאלמא חליצתה אינה פוטרת אבל ביאתה פוטרת כנזכר לעיל. האי בבא דסיפא למאן קתני לה וכו'. פרש"י ז"ל (בד"ה הך ואילך) בבא דסיפא סיפא ממש. דהיינו כנסה ונולד לו אח להודיעך כחו של מי קתני לה לבדה. אילימא לר' מאיר. לאשמועינן דבהא נמי אסר ולאו למימר דר' שמעון אהא לחודא פליג. לערבינהו. לבבי וליתני ברישא הכי כנסה ומת ואח"כ נולד לו אח או שנולד לו אח ואחר כך כנסה ומת או שכנסה ונולד לו אח ואחר כך מת שתיהן פטורות. ואיכא למידק מאי תיובתא, והא מתניתין אוקימנא לה להודיעך כחו דר' שמעון ואפילו הכי פליג להו בתרתי ואם כן לותביה ממתניתין אמאי לא ערבינהו. ותירץ הר"א אב"ד ז"ל דהכי קאמר ליערבינהו וליתנינהו כי היכי דערבינהו לבבי דרישא, עשה בה מאמר ואחר כך נולד לו אח, או שנולד ואחר כך עשה בה מאמר, ומאי שנא סיפא דפליג להו בתרתי ותנא תרי זמני שתיהן פטורות. אבל במתניתן ליכא לאקשויי הכי ליערבינהו וליתנינהו כרישא לענין מאמר. ואיכא מאן דפירש דהכי דייק, מכדי כנסה ומת ואחר כך נולד לו אח דברי הכל היא ופשיטא דהיינו אשת אחיו שלא היה בעולמו, אלא למאי הלכתא קתני לה לומר כשם שזו פטורה כך נולד לו אח ואח"כ כנסה פטורה, ואי פטורה לר' מאיר קאמר ליערבינהו לכולהו וליתני כשם שזו פטורה כך נולד ואחר כך כנסה או כנסה ואחר כך נולד פטורה, אלא לאו משום דר' שמעון לא פליג אלא אסיפא, משום הכי פלגינהו ולדידיה איצטריך, והכי קאמר כשם שכנסה ומת ואחר כך נולד פטורה לכולי עלמא, אף נולד ואחר כך כנסה ומת פטורה לכולי עלמא, שר' מאיר ור' שמעון לא פליגי אלא בכנסה ואחר כך נולד לו אח, שר' מאיר אומר שתיהן פטורות מן החליצה ומן היבום, ור' שמעון אומר הואיל ובא ומצאה בהתר מיבם לאיזה שירצה או חולץ לאיזו שירצה. ולי נראה דהכי קאמר, האי בבא דסיפא דהינו נולד לו אח ואחר כך כנסה ומת מאן קתני לה, אילימא ר' מאיר ור' שמעון פליג עליה, אם כן לערבינהו וליתנינהו לכלהו פטורי דר' מאיר דכולה ברייתא וליתני לכולהו לצד אחד, ולכלהו בבי דר' שמעון לצד אחד, כיון דלר' מאיר לעולם פטורה מן החליצה ומן היבום, ולר' שמעון לעולם חולצת או מתיבמת. ורישא דקתני לא הספיק לעשות מאמר ביבמתו עד שמת ראשונה יוצאה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו, ר' מאיר היא ולא ר' שמעון, דאי לר' שמעון חולצת או מתיבמת, ואם כן ליערבינהו וליתני הכי שני אחין בעולם אחד ומת אחד מהם ולא הספיק לעשות מאמר ביבמה עד שנולד לו אח ומת, הראשונה יוצאה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו, ושניה חולצת או מתיבמת, עשה בה מאמר ונולד לו אח או שנולד לו אח ועשה בה מאמר ומת, הראשונה יוצאה וכו' והשניה חולצת ולא מתיבמת, כנסה ומת ואחר כך נולד לו אח או שנולד לו אחר ואחר כך כנסה ומת, כנסה ואחר כך נולד לו אחר ואחר כך מת שתיהן פטורות מן החליצה ומן היבום דברי ר"מ, ור' שמעון אומר מיבם לאיזו שירצה או חולץ לאיזו שירצה. עשה בה מאמר ואחר כך נולד לו אח, או שנולד לו אח ואחר כך עשה בה מאמר ומת ביאתה או חליצתה כו' ואמאי תברא לברייתא לכל הני בבי השתא לר' מאיר והשתא ר' שמעון. אלא לר' שמעון נמי אתיא בבא דסיפא, דבנולד ולבסוף יבם לא פליג ר' שמעון, היינו דתברא לברייתא כולי האי, משום דמעיקרא תנא מאי דשני ביה ר' מאיר ור' שמעון בשלא הספיק לכנוס עד שמת, והדר תנא דפליגי ביה בההיא אנפא, והיינו דקתני כשלא הספיק לא לכנוס ולא לעשות בה מאמר עד שנולד לו אחר לכולי עלמא הראשונה יוצאה משום אשת אח שלא היה בעולמו והשניה חולצת או מתיבמת, דזיקה לאו ככנוסה. וכן אם נולד ואחר כך עשה בה מאמר ומת הראשונה יוצאה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו והשניה חולצת ולא מתיבמת. אבל אם עשה בה מאמר ואחר כך נולד אף על פי שלא כנסה בהא פליגי, דלר' שמעון כיון דמאמר מספקא ליה אם קונה קנין גמור או לא חולץ או מיבם לשניה והראשונה פטורה בביאתה או בחליצתה של זו. והדר תנא כשכנסה מאי דשוו ביה ומאי דפליגי עליה בההוא אנפא, וקתני כנסה ומת ואחר כך נולד לו אחר, כלומר כשם שזו פטורה לכולי עלמא כך נולד לו אח ואחר כך כנסה ומת פטורה לכולי עלמא, דבנולד ולבסוף יבם לא פליג רבי שמעון. אבל כנסה ונולד לו אח ואחר כך מת בהא פליגי. דלר' מאיר שתיהן פטורות ולר' שמעון מיבם לאיזו שירצה או חולץ לאיזו שירצה. וזה סדור ישר דתנא מעיקרא מאי דשוו בה בלא כניסה ומאי דפליגי ביה. והדר תנא מאי דשוו בכניסה ומאי דפליגי ביה. והא דלא אותביה נמי ממאי דקאמר ר' שמעון הואיל ובא ומצאה בהתר ולא עמדה עליו שעה אחת באיסור, דאלמא לכאורה טעמיה דר' שמעון משום דלא עמדה עליו שעה אחת באיסור היא, הא בנולד ולבסוף יבם דעמדה עליו באיסור לא פליג. משום דאיכא לדחויי דלטעמייהו דרבנן קאמר, כלומר לדידי אפילו בנולד ולבסוף יבם פליגנא עלייכו משום דזיכה ככנוסה, אבל לדדיכו אודו לי מיהא ביבם ואחר כך נולד הואיל ובא ומצאה בהתר. כן נראה לי פירוש שמועה זו. והשתא דאסיקנא דבנולד ולבסוף יבם לא פליג ר' שמעון, מתניתין דקא מיבם לאיזו שירצה או חולץ לאיזו שירצה, לא אעשה בה מאמר קאי, אלא ארישא דבבא דסיפא בלחוד קאי, דהיינו יבם ואחר"כ נולד לו אחר, וכדקתני נמי בהדיא בהאי ברייתא חלץ לבעת מאמר לא נפטרה צרתה, אלמא על כרחין חולץ לאיזו שירצה דמתניתין, לאו אעשה בה מאמר קאי. מה קדושין דעלמא מדעתה אין בעל כרחה לא אף קדושין דיבמה כו'. ולא תקשי לך דאשכחן קדושין דעלמא בעל כרחה על ידי האב עד שתבגר (כתובות מו, ב. קדושין ג, ב) דשאני התם דיד אביה כידה ודעתו עדיפא מדעתה, כיון דאין לה יד לקבל קדושיה בלא דעת האב הלכך לא קרינא בה בעל כרחה. אף על גב דדעת האב לגבי גרושין לא חשבינן ליה כדעתה, דהא לדעת האב בלא דעתה קרינא בה בעל כרחה בגטין פרק המביא תניין (כא, א) שאני גט הואיל ואית לה יד נמי לקבל את גיטה דשתי ידים זוכות כאחת. וכבר הארכתי יותר מזה בריש פרק קמא דקדושין בס"ד (ב, ב ד"ה תנא). וקיימא לן כרבנן דאמרי דגמרינן מקדושין דעלמא דמדעתה אין בעל כרחה לא. וקטנה שנתאלמנה מן האירוסין דעדיין ברשות אביה אין המאמר קונה בה אלא מדעת אביה. נראה שכך היתה גירסתו של ר"ח ז"ל אלא הא דתנן כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר ואמר ר' יוסי בר חנינא לומר שמגרשה בגט ומחזירה התם נמי לימא ויבמה עדין יבומין הראשונים עליה ותבעי נמי חליצה. ותרתי קא קשיא ליה אמאי מחזירה נימא מצוה דרמיא עליה עבדא, השתא תיתסר עליה משום אשת אח שלא במקום מצוה, ותו אמאי מגרשה בגט בלחוד תיבעי נמי חליצה, לומר שתצטרך גט וחליצה, גט לכניסתו וחליצה לזיקתו שעדין יבומין הראשונים עליה (ועיין רמב"ן ומהרש"ל) ואף רש"י ז"ל כתב כן (ד"ה ולקחה, ו-כ, א ד"ה לימא) דאיכא דגרסי הכי וכן פי'. ואיכא דקשיא ליה היכי ס"ד למימר הכי, דאם כן אף ביושבת תחתיו תאסר לו מביאה ראשונה ואילך דמצוה דרמיא עליה עבדא בביאה ראשונה כדאיתא לקמן (כ, ב). ומסתברא דהאי קושיא ליתא, דהא כי כתוב ולקחה לו לאשה ויבמה לא להתירה לו ביאה ראשונה בלבד ולאוסרה לו מראשונה ואילך קא אתי, אלא אחר שאסר התיר, והתיר לעולם כל זמן שהוא רוצה לעכבה אצלו כאשתו. והא דכתיב ויבמה לא משתמע מינה שיהא צריך להוציאה משום יבומיה. ואדרבה משמע טפי שייבם אותה, כלומר שיעכבנה אצלו כל זמן שירצה. אלא מדאמר רחמנא ויבמה, הוה איכא למשמע דאף על פי שלקחה עדיין יבמה מקריא, ואם בא להוציאה שתהא צריכה חליצה, ואם נמי אם הוציאה שתהא אסורה לחזור לו, דלא התירה לו הכתוב אלא בלקוחין ראשונים, אבל בלקוחין שניים לא התירה לו אחר שעדיין יבומין הראשונים עליה. (רשב"א)


דף כ - א

שמגרשה בגט ומחזירה התם נמי לימא ויבמה עדיין יבומין הראשונים עליה ותיבעי חליצה שאני התם דאמר קרא {דברים כה-ה} ולקחה לו לאשה כיון שלקחה נעשית כאשתו לכל דבר אי הכי הכא נמי הא כתב רחמנא {דברים כה-ה} ויבמה ומה ראית מסתברא שדי היתירא אהיתירא ושדי איסורא אאיסורא ולר' שמעון דאמר הואיל ובא ומצאה בהיתר ולא עמדה עליו שעה אחת באיסור אלא מעתה אחותו מאמו שנשאה אחיו מאביו ואחר כך נולד אח ומת תתייבם הואיל ובא ומצאה בהיתר איסור אחותו להיכן אזל הכא נמי איסור אחיו שלא היה בעולם להיכן אזל האי איסורא דלית ליה היתירא האי איסורא דאית ליה היתירא: מתני' כלל אמרו ביבמה כל שהיא איסור ערוה לא חולצת ולא מתייבמת איסור מצוה ואיסור קדושה חולצת ולא מתייבמת אחותה שהיא יבמתה חולצת או מתייבמת איסור מצוה שניות מדברי סופרים איסור קדושה אלמנה לכ''ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל ובת ישראל לנתין וממזר: גמ' כלל לאתויי מאי אמר רפרם בר פפא לאתויי צרת אילונית וכדרב אסי ואיכא דאמרי כל שאיסורה איסור ערוה הוא דאסירא צרתה הא לא איסורה איסור ערוה צרתה לא אסירא למעוטי מאי אמר רפרם למעוטי צרת אילונית ודלא כרב אסי: אחותה שהיא יבמתה: אחותה דמאן אילימא דאיסור מצוה כיון דמדאורייתא רמיא קמיה פגע באחות זקוקתו אלא אחותה דאיסור ערוה: איסור מצוה שניות: אמאי קרי ליה איסור מצוה אמר אביי מצוה לשמוע דברי חכמים: איסור קדושה אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט: ואמאי קרי להו איסור קדושה דכתיב {ויקרא כא-ו} קדושים יהיו לאלהיהם תניא רבי יהודה מחליף איסור מצוה אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ואמאי קרי ליה איסור מצוה דכתי' {ויקרא כז-לד} אלה המצות איסור קדושה שניות מדברי סופרים ואמאי קרי ליה איסור קדוש' אמר אביי כל המקיים דברי חכמים נקרא קדוש א''ל רבא וכל שאינו מקיים דברי חכמים קדוש הוא דלא מיקרי רשע נמי לא מיקרי אלא אמר רבא קדש עצמך במותר לך: אלמנה לכהן גדול: קפסיק ותני לא שנא מן הנשואין ולא שנא מן האירוסין בשלמא מן הנשואין עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה אלא מן האירוסין לא תעשה גרידא הוא יבא עשה וידחה לא תעשה אמר רב גידל אמר רב אמר קרא {דברים כה-ז} ועלתה יבמתו השערה שאין ת''ל יבמתו מה תלמוד לומר יבמתו יש לך יבמה אחת שעולה לחליצה ואינה עולה לייבום ואיזו זו חייבי לאוין ואימא חייבי כריתות אמר קרא {דברים כה-ז} אם לא יחפוץ האיש לקחת הא חפץ מייבם כל העולה לייבום עולה לחליצה וכל שאין עולה לייבום אינו עולה לחליצה א''ה חייבי לאוין נמי הא רבי רחמנא יבמתו ומה ראית

 רש"י  שמגרשה בגט. ואינה צריכה חליצה ואם רצה להחזיר מחזירה ולא אמרינן מצוה רמיא רחמנא עליה ועבדה ומהשתא תיקו עליה באיסור אשת אח: לימא. עדיין יבומין הראשונים עליה ותיבעי חליצה: שדי היתרא. למדרש ולקחה דלא תיבעי חליצה: אהיתרא. היכא דכולה מילתא היתר כגון במייבם אשת אח: ושדי איסורא. למדרש ויבמה עדיין יבומין עליה: אאיסורא. היכא דאיכא צד איסור כמו באשת אחיו שלא היה בעולמו: אחותו מאמו שנשאה אחיו מאביו. קודם לידתו של זה וכשנולד זה מצאה נשואה לאחיו תתייבם לו כשימות זה דהא מצאה בהיתר ייבום: איסור אחותו לית ליה היתר. אבל איסור אשת אח אית ליה היתר כשאין לו בנים הילכך כשמת ראשון בלא בנים פקע איסורו לגבי שני ונשאה והשלישי מכח שני בא: מתני' לא חולצת ולא מתייבמת. צרתה וכ''ש היא: איסור מצוה. מפרש להו ואזיל: אחותה. של ערוה כשהיא יבמתה כגון שנפלו שתי אחיות משני אחין האחת אסורה משום ערוה כגון שהיא כלתו או חמותו: או חולצת או מתייבמת. אחות הערוה דלא פגע באחות זקוקתו משום דערוה לאו זקוקתו היא: שניות. שניות לעריות שגזרו סופרים עליהם ובגמ' מפרש לה: לשון מצוה וקדושה מפרש בגמרא: אלמנה לכ''ג. שמת אחיו ההדיוט ונפלה אלמנתו לפניו: גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. שעבר אחיו המת ונשא חלוצה וגרושה וכשמת צריכה חליצה שהרי תופסים לו בה קידושין דקידושין תופסים בחייבי לאוין אבל יבומי לא שהרי אסורה לו לזה שהוא כהן ואפטורי בולא כלום לא דלא אלים לאו למיפטרה דילפי' מאחות אשה בפ''ק (דף ג:): גמ' לאיתויי צרת אילונית כרב אסי. בפ''ק (דף יב.) דלא חולצת ולא מתייבמת דערוה קרינן בה באילונית דמיעטה קרא מאשר תלד וקיימא עליה באיסור אשת אח הילכך צרתה צרת ערוה: אלה המצות. בסוף ספר תורת כהנים ומשמע דאכול' ספרא קאי וכל אזהרת כהנים התם כתיבא: קדש עצמך. לעמוד ולהזהר: אף במותר לך. להוסיף עליהם שניות המותר לך על העריות כדי שלא תבא לידי עריות האסורות מן התורה: קפסיק ותני. אלמנה לכ''ג לא שנא נפלה לפניו מן הנשואין דהיינו תרתי לגריעותא חדא דאלמנה היא ואיכא לאו דאלמנה לא יקח ועוד דבעולה היא ואיכא איסור עשה לגביה דכתיב אשה בבתוליה יקח ולא בעולה ולאו הבא מכלל עשה עשה: ולא שנא. נפלה לפניו מן האירוסין ועודה בתולה דליכא אלא לאו דאלמנה: יבא עשה. דיבמה יבא עליה: ועלתה השערה מצי למכתב. דהא כתיב ברישא דקרא לקחת את יבמתו מה ת''ל יבמתו: יש לך יבמה כו'. דאם כתב ולא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו ועלתה השערה הוה משמע דההיא דקרינא ביה לקחת הוא דקא מצרכה רחמנא ועלתה השערה לחלוץ אבל חייבי לאוין דלא קרינן בהו לקחת לא קרינן בה ועלתה להכי הדר כתב יבמתו למימר דיש לך יבמה אחרת שעולה השערה לחלוץ ואע''ג דלא כתיב בה לקחת שאין עולה לייבום: אימא חייבי כריתות. נמי לילף מהכא דליבעי חליצה ואמאי פטרינן לגמרי: תפסי בה קידושין. הילכך קרינן ביה לקחת בדיעבד אבל חייבי כריתות לא תפסי בהו קידושין ואפי' עבר האי יבם ונסבה לאו קיחה היא: (רש"י)

 תוספות  האי איסורא דאית ליה התירא. דפקע איסור אשת אח דיכול להחזירה לאחר שגרשה וכי היכי דפקע ליה לגבי דידיה איסור אשת אח פקע נמי לגבי אחיו הנולד וה''ל אשת אחיו שהיה בעולמו: לאתויי צרת אילונית. אע''ג דמתני' לא קתני צרה מ''מ הוי בכלל דכל שאיסורה איסור ערוה דמשמע שאיסורה בא מחמת ערוה דהיינו הצרה ולא הוצרך להזכיר הצרה בהדיא משום דאפירקין דלעיל קאי והא דלא קאמר לאיתויי צרת סוטה וצרת מחזיר גרושה משום דאילונית דמיא טפי לעריות שמותרות למת ואסורות לייבם: בשלמא מן הנשואין כו'. תימה דמן הנשואין נמי תיקשי ליה דאמאי חולצת כיון דאין עולה לייבום דלא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה ותיהוי כי חייבי כריתות וי''ל דלא קאמר בשלמא אלא ממאי דאין מתייבמת: יבא עשה וידחה לא תעשה. הקשה ריב''א בפ''ב דסנהדרין (דף יט. ושם) דכיון דאין אשה מתעברת מביאה ראשונה כדאמר בסוף פ' ד' אחין (לקמן ד' לד. ושם) היאך תתיבם דבביא' ראשונה ליכא הקמת שם וביאה שניה אסירא ליה כדאמר לקמן גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה ואר''י דלא קשה מידי דלא בעינן שתהא ראויה להקמת שם אלא שהיבמה והיבם יהו ראוין להקמת שם ולא ממעטינן אלא אילונית וסריס שאינן ראוין לילד לעולם אבל ביאה שאין יכולה להתעבר בה לא ממעטי כיון שהאשה או היבם ראוין לבסוף להוליד דאל''כ תיקשה היאך קטנה מתייבמת לרבנן וגם לרבי מאיר היתה מתייבמת אי לאו חששא דשמא תמצא אילונית ובפרק ב''ש (לקמן דף קיא:) תנן קטן הבא על הגדולה תגדלנו ובפ' הבא על יבמתו (לקמן נה:) נמי מרבינן דנקנית בביאה שלא כדרכה והעראה אע''פ שאין מתעברת בה: אי הכי חייבי לאוין נמי. פי' כיון דאין עולים לייבום לא יעלו לחליצה ותימה לר''י היכי מצי למימר דלא יעלו לחליצה הא מיבמתו דשמעינן (תוספות)

 רשב"א  האי איסורא דאית ליה היתרא כו'. פירשו בתוס' (ד"ה האי) דלאחר שנשאה יבם פקע מינה איסור אשת אח ויכול להחזירה לאחר שגרשה וכי היכי דפקע לגבי דידיה פקע נמי לגבי אח הנולד והויא לה אשת אחיו שהיה בעולמו. כלל לאתויי מאי אמר רפרם לאתויי צרת איילונית וכדרב אסי. והא דלא אמר לאתויי [צרת] מחזיר גרושתו משום דההיא לכולי עלמא חולצין ומתניתין לא חולצת ולא מתיבמת קתני. ואם תאמר לימא לאתויי צרת סוטה וכדרב וכדמשמע בפרקין קמא (ג, ב) דפטורה מן החליצה ומן היבום. יש לומר דלא מרבינן ולא ממעטינן מכללא דמתניתין דערוה אלא ערוה ליבם וכשרה לבעל, וסוטה אסורה היא בין לבעל ובין ליבם. והיינו דכי ממעטינן מכללא דמתניתין צרת אילונית ודלא כרב אסי לא ממעטינן צרת סוטה דלאו דומיא דמתניתין היא. ועוד יש מפרשים (רמב"ן) דסוטה לאו משום ערוה היא והיא בת יבום, אלא שמעשיה הרעים גרמו לה, וכתיב בה טומאה כעריות, אבל איילונית כיון דלאו בת יבום היא, אשת אח שלא במקום מצוה היא, ואיסור ערוה קרינא בה. והא דאמרי באיכא דאמרי כל שאיסורה איסור ערוה כו' למעוטי צרת איילונית. הוא הדין דהוה מצי למימר למעוטי צרת סוטה, דכל שכן זו שאינה ערוה, אלא משום דקיימא לן כרב אמרינן הכי. ומתניתין כללא הוא לכל איסורי ערוה דהיא ניהי דאסירא וליכא חדא מינייהו דשריא, אבל צרותיהן איכא מינייהו דשריא ולמעוטי צרת איילונית דאף על פי שהיא ערוה צרתה שריא, וכל שכן צרת סוטה דאיכא למימר דאיהי גופה לאו איסור ערוה. ומיהו ר"ח ז"ל גריס כל שאיסורה איסור ערוה היא ניהי דאסורה צרתה הא לאו הכין דאין איסורה איסור ערוה לא אסירא צרתה למעוטי צרת איילונית, פירוש דאיילונית לאו איסור ערוה היא ולפיכך צרתה שריא. וכן הגירסא בספר מוגה בישיבת רבינו נסים ז"ל. וקשיא ליה דהא ללישנא קמא קרינן ליה איסור ערוה ואפילו תמצא לומר דהשתא הדר ביה, מכל מקום קשיא דבמתניתין לאו בצרות איירינן אלא בעריות גופייהו ומאי קאמר הוא ניהו דאסורה צרתה. אחותה דמאן אילימא אחותה דאיסור מצוה [וכו'] והא קא פגע באחות זקוקתו. ולאו דוקא איסור מצוה הוא דקשיא ליה, אלא הוא הדין לאיסור קדושה דאף היא חולצת ולא מתיבמת, וכדתנן לקמן בפרק ארבעה אחין (כח, ב) היתה אחת מהן אסורה עליו איסור ערוה אסור בה ומותר באחותה איסור מצוה ואיסור קדושה חולצות ולא מתיבמות, ובדין הוא דלירמי עליה ממתניתין, אלא משום דמלתא דפשיטא היא לא חש לאותביה ממתניתין. ואם תאמר היכי קא מקשה הכי להדיא כיון דמדאורייתא רמיא קמיה קא פגע באחות זקוקתו, דלמא תנא דמתניתין סבירא ליה אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין. ויש מדקדקין מכאן (עיין רמב"ן) דאפילו למאן דאמר אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין אסור לבעול לכתחלה ולפגוע באחות זקוקתו, משום דנראה כפוגע באחות ארוסתו. וקשיא לי דהא אמרי בריש פרקין (יח, ב) א"ר הונא אמר רב שומרת יבם שמתה מותר באמה אלמא קסבר אין זיקה ולימא הלכה כמאן דאמר אין זיקה, ופרקינן אי אמר הכי הוה אמינא הני מילי בתרי אבל בחד יש זיקה קא משמע לן, ואקשינן תו ולימא הלכה כמאן דאמר אין זיקה ואפילו בחד, ופרקינן אי אמר הכי הוה אמינא אפילו מחיים קא משמע לן דוקא לאחר מיתה אבל מחיים לא דאסור לבטל מצות יבמין, אלמא למאן דאמר אין זיקה אפילו בחד אי לאו דאסור לבטל מצות יבמין שרינן ליה לישא לכתחלה, ולא חיישינן למראית העין. ועוד דאם אתה אומר כן, היכי פשטינן (שם) מדר' יהודה בן בתירא דאמר אומרים לו המתן עד שיעשה אחיך הגדול מעשה דקסבר יש זיקה, דלמא אין זיקה סבירא ליה ולכתחלה לא ישא משום דנראה כפוגע בארוסתו. ויש לומר בזו דשאני התם דנפלה ארוסתו קמי תרי, ובתרי לא מיחזי כולי האי כאחות אשתו, ועוד דקאי גדול דמצוה עליה דידיה רמיא. ומדרבנן דפליגי עליה דר' יהודה, נמי ליכא לאקשויי מהאי טעמא דשאני שני יבמין מיבם אחד, ומהאי טעמא נמי ליכא לאקשויי מהא דאמרינן לעיל (יח, א) ואי סלקא דעתך אמר ר' מאיר אין זיקה הני מתרי בתי קא אתיין היא ליבם חדא והאי ליבם חדא, דשאני התם דנפלין קמי תרי. והא דתנן (לעיל שם) רבן גמליאל אומר אם מאנה מאנה ואם לא תמתין עד שתגדיל כלומר ויבעול והויא מקודשת דאורייתא ותצא הלזו משום אחות אשה, דאלמא מותר לבעול לכתחלה ואפילו ביבם אחר, איכא לדחויי דהתם כיון שיושבת תחתיו ומשמשתו קודם שמת אחיו אף על פי שהיא קטנה ליכא משום מראית העין. אבל ההיא דרב הויא תיובתיה כדכתיבנא. ועוד דאמרינן בפרק בית שמאי (להלן קט, ב) גבי הא דרבן גמליאל קסבר רבן גמליאל המקדש אחותה יבמה נפטרה יבמה והלכה לה, אלמא אפילו כשאינה כנוסה אצלו אמרה רבן גמליאל. ולעיקר קושיין איכא למימר דאורחא דתלמודא היא לאקשויי אליבא דהלכתא, ואיהו ודאי הוה מצי לדחויי ליה קסבר אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין, אלא דניחא ליה לאוקמה למתניתין אליבא דהלכתא. אי נמי איכא למימר משום דלא אשכחן תנא דסתים כרבן גמליאל דאמר אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין. ועוד דהא סתים לן תנא בפרק ארבעה אחין יש זיקה. ואי נמי אין זיקה ואסור לבטל מצות יבמין כדאיתא בריש פרקין (יח, א) ואי מוקמת האי סתמא דמתניתין כמאן דאמר אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין קשיין סתמי דמתניתין אהדדי. ובכדי לא נרמי פלוגתא ביני סתמי כנ"ל. אבל הרמב"ן נר"ו פירש דעל כרחין מתניתין כמאן דאמר יש זיקה, מדנקט לה באחותה דאיסור, דאי אין זיקה כל אחותה שהיא יבמתה אף על פי ששתיהן מותרות מיבם לאיזה שירצה והשניה פטורה. הא דאמר רבא ומאן דלא מקיים דברי חכמים קדוש האו דלא מיקרי הא רשע לא מיקרי. קשיא לי ומאן דמיקרי רשע כי לא מקיים קדוש לא מיקרי כי מקיים. והא אמרינן (ירושלמי פ"ב ה"ד) למה נסמכה פרשת קדושים תהיו לפרשת עריות לומר לך כל הפורש מן הערוה נקרא קדוש, (וכן) [שכן] השונמית אומרת לאישה איש אלקים עובר עלינו קדוש הוא, שלא נסתכל בה מעולם. ויש לומר דהפורש מן האיסור ודאי הוא דנקרא קדוש, אבל המצוה עצמה לא מיקריא מצות קדושה, דמינה משמע דאין בקיומה אלא מחמת קדושה, הא מאן דלא מקיים לא מיקרי רשע, אלא קדוש הוא דלא מיקרי כנ"ל. אלמנה לכהן גדול קא פסיק ותני לא שנא מן הנשואין ולא שנא מן האירוסין. ובדין הוא דליקשי הכי מדקתני בהדיא במתניתין גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל דאיסורי לאו גרידא נינהו, אלא ניחא ליה לאקשויי מדוקיא דרישא דמתניתין ולא לאקשויי מסיפא בהדיא, ואורחא דתלמודא בהכי בהרבה מקומות. ואיכא למידק ומן הנשואין מי ניחא, והא לא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה, ואמאי חולצת תפטר אף מן החליצה דכחייבי כריתות היא. ויש לומר דצריכה חליצה מדרבנן גזרה אטו שאר חייבי לאוי גרידא. ואם תאמר נגזר שאם אתה אומר חולצת מתיבמת, איכא למימר הך גזרה שכיחא טפי. ואם תאמר אם כן אף חייבי כריתות כן, ליתא דחייבי לאוין בחייבי כריתות לא אתו לאחלופי דילמא נצריך חליצה בחייבי כריתות משום לאוין גרידי, ובדידהו איכא למגזר שאם אתה אומר חולצת מתיבמת, אי נמי איכא למימר דאף חייבי לאוין ועשה חולצת דבר תורה, דזיקה בכדי לא פקעה, כיון דבעלמא תפסי בהו קדושי וזיקה כעין קדושין היא. אי נמי יש לומר דבדין הוא דליקשי ליה הכין, אלא דמעיקרא אקשינן בלאוין גרידי אמאי אינה מתיבמת, ובפירוקא דפרקינן בהא סלקא פירוקא נמי במסקנא באלמנה מן הנשואין אמאי חולצת. זה נראה לי יותר. אלא מן האירוסין אמאי יבא עשה וידחה לא תעשה. ואם תאמר מאי קושיא דלמא אינה מתיבמת מדרבנן גזרה אטו חייבי לאוין ועשה שלא יתיבמו, כדגזרינן בחייבי לאוין ועשה שיחלצו גזרה אטו חייבי לאוין גרידי, יש לומר חייבי לאוין ועשה לא שכיחי דנגזר משום לתא דידהו, אבל חייבי לאוין שכיחי ונגזור הנך משום לתא דידהו. ואימא חייבי כריתות נמי. כלומר, דלמא האי קרא אתא להצריך כל היבמות חליצה, ולמד על חייבי לאוין שלא תתייבם, ואף על פי שאינה מתיבמת חולצת, והוא הדין לחייבי כריתות, שאף על פי שאינה מתיבמות חולצות. ופרקינן אמר קרא והיה אם לא יחפוץ האיש וכו', כל העולה ליבום עולה לחליצה כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה. אי הכי חייבי לאוין נמי. פירש, לא יעלו לחליצה כיון שאינן עולין ליבום. קשיא לן מאי קא מקשה חייבי לאוין לא יעלו לחליצה כיון שאינן עולין ליבום, ושאינן עולין ליבום מנא ליה מיבמתו, אם כן מהתם נמי תיפוק ליה דחולצות. ועוד מאי קא מקשה ומה ראית, כלומר ומה ראית למעט חייבי כריתות מן החליצה מוהיה אם לא יחפוץ ולרבות חייבי לאוין לחליצה מועלתה יבמתו, איפוך אנו ונוקי יבמתו לחייבי כריתות להצריכן חליצה ואם לא יחפוץ לחייבי לאוין לפוטרו אף מן החליצה, דהא אי מוקמינן יבמתו לחייבי כריתות, חייבי לאוין עולין הן בין ליבום בין לחליצה, דאם לא יחפוץ לא בא למעט אלא אותן שכבר נתמעטו מן היבום שלא יעלו אף לחליצה. ואיכא מרבוותא (רמב"ן) דפירשו דהכי קאמר אי הכי חייבי לאוין נמי אם עולין לחליצה אף ליבום יעלו, אם אינן עולין ליבום אף לחליצה לא יעלו, דהא אמרת דאם לא יחפוץ אתי ללמד שהעולה לחליצה עולה ליבום, אם כן אין לך יבום בלא חליצה וחליצה בלא יבום. ומהדרינן הא רבי רחמנא יבמתו. ומקרא אחד מרבה ואחד ממעט, מוקמינן מיעוטא לחייבי כריתות וריבוייא לחייבי לאוין. ואקשינן תו ומה ראית לומר דאם לא יחפוץ למעט ויבמתו לרבות, אדרבה נוקים קרא דלא יחפוץ לרבות חייבי לאוין בין ליבום בין לחליצה, ויבמתו לחייבי כריתות לומר שאף על פי שאינה מתיבמת חולצת. ואם תאמר חייבי לאוין למה לי קרא לרבינהו ליבום, לישתוק קרא מיניה ואנא ידענא דאתי עשה ודחי לא תעשה. איכא למימר אחר שמיעט הכתוב חייבי כריתות מן היבום וריבה לחליצה מיבמתו, הוה אמינא דיבום וחליצה כי הדדי נינהו, וכיון שאתה יכול לקיים עשה בחליצה אף חייבי לאוין לא יעלו ליבום אלא לחליצה וכסברא דרבא לקמן, קא משמע לן אם לא יחפוץ האיש. (רשב"א)


דף כ - ב

מסתברא חייבי לאוין תפסי בהו קדושין חייבי כריתות לא תפסי בהו קדושין מתיב רבא איסור מצוה ואיסור קדושה בא עליה או חלץ לה נפטרה צרתה ואי ס''ד חייבי לאוין מדאורייתא לחליצה רמיא לייבום לא רמיא כי בא עליה אמאי נפטרה צרתה הוא מותיב לה והוא מפרק לה לצדדין קתני בא עליה אאיסור מצוה חלץ לה אאיסור קדושה מתיב רבא פצוע דכא וכרות שפכה סריס אדם והזקן או חולצין או מייבמין כיצד מתו ולהם אחים ולהם נשים ועמדו אחין ועשו מאמר בנשותיהן ונתנו גט וחלצו מה שעשו עשו ואם בעלו קנו מתו אחים ועמדו הם ועשו מאמר בנשותיהן ונתנו גט או שחלצו מה שעשו עשו ואם בעלו קנו ואסור לקיימן משום שנאמר {דברים כג-ב} לא יבא פצוע דכא ואי סלקא דעתך חייבי לאוין מדאורייתא לחליצה רמיא לייבום לא רמיא אם בעלו אמאי קנו אלא אמר רבא אלמנה מן האירוסין נמי עשה ולא תעשה הוא דכתיב {ויקרא כא-ו} קדושים יהיו לאלהיהם ממזרת ונתינה מאי איכא למימר כתיב {ויקרא יא-מד} והתקדשתם אי הכי כל התורה כולה נמי עשה ולא תעשה הוא דכתיב והתקדשתם אלא אמר רבא גזירה אלמנה מן האירוסין אטו אלמנה מן הנשואין ממזרת ונתינה מאי איכא למימר גזירה במקום מצוה אטו שלא במקום מצוה אלא מעתה אשת אחיו מאביו לא תתייבם גזירה משום אשת אחיו מאמו ייבום בנחלה תלא רחמנא מידע ידיע אשה שאין לה בנים לא תתייבם גזירה משום אשה שיש לה בנים בבנים תלא רחמנא מידע ידיע אשת אחיו שהיה בעולמו לא תתייבם גזרה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו בישיבה תלא רחמנא מידע ידיע כל הנשים לא תתייבמנה גזרה משום אילונית לא שכיחא ממזרת ונתינה נמי לא שכיחא אלא אמר רבא גזרה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה תניא נמי הכי אם בעלו קנו בביאה ראשונה ואסור לקיימן בביאה שניה הדר אמר רבא ואיתימא רב אשי לאו מילתא היא דאמרי דאמר ריש לקיש כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה את לא תעשה הכא נמי אפשר בחליצה דמקיים עשה ולא תעשה מיתיבי ואם בעלו קנו תיובתא: איתמר ביאת כהן גדול באלמנה רבי יוחנן ור' אלעזר חד אמר אינה פוטרת צרתה וחד אמר פוטרת צרתה

 רש"י  לצדדין קתני. בא עליה קאי אאיסור מצוה דהיינו שניות מדברי סופרים דמדאורייתא חזיא ליה וקמיה רמיא לפיכך נפטרה צרתה בביאתה חלץ קאי אאיסור קדושה דרמיא לחליצה הילכך חליצתה פוטרת צרתה: פצוע דכא וכרות שפכה. לקמן מפרש להו בפרק הערל: סריס אדם. שסירסו אדם ולא מחמת חולי נסתרס מאליו והוי בלאו דבכלל פצוע דכא וכרות שפכה הוא ואסור לישא ישראלית דכתיב לא יבא פצוע דכא: או מייבמין. לאו לכתחלה קאמר אלא ייבומן יבום שאם בעלו קנו כדקתני ואזיל: והזקן. שפסק מלידה והאי לאו מחייבי לאוין הוא אלא קמ''ל דאע''ג דלאו בר אולודי הוא ביאתו ביאה לקנות יבמתו ויוצאה ממנו בגט: ונתנו גט. כלומר או נתנו גט או חלצו וגט ביבמה מהני למיפסל עליו ועל כל האחין דאי בעי לייבומי תו לא מצי דקם ליה בשוב לא יבנה: ואם בעלו קנו. ויוצאות בגט בלא חליצה: ואסור לקיימן. אסיפא קאי מתו אחין ובעלו הן את יבמתן ואפצוע דכא וכיוצא בו ולאו אזקן: אלא אמר רבא. חייבי לאוין נמי לייבום רמיא הלכך אם בעלו קנו ודקשיא לך באלמנה ארוסה שנפלה לכהן גדול תתייבם ויבא עשה וידחה את ל''ת אלמנה מן האירוסין נמי כו': גזירה ביאה ראשונה. דמקיים בה עשה ומצי למידחי: אטו ביאה שניה. דלא מצי למידחי דהא איקיים בה עשה: לאו מילתא היא דאמרי. דבביאה ראשונה הויא שרי לכתחילה אי לאו משום גזירת ביאה שניה דודאי אפילו ביאה ראשונה אסורה ולא אמרי' תדחה עשה את לא תעשה דהא אפשר להתקיים בחליצה בלא עקירת לא תעשה: אם בעלו קנו. אלמא מדאורייתא רמיא קמיה למידחי לא תעשה: תיובתא. דרבא ותיובתא דריש לקיש דאמרי לעיל אם אתה יכול לקיים את שניהם לא עקרנא ליה ללאו: באלמנה. יבמתו: פוטרת. אותה ואת צרתה מן החליצה וסגי לה בגט: (רש"י)

 תוספות  דאין עולין לייבום מהתם שמעינן דעולין לחליצה כדדרשינן יש לך יבמה אחרת שעולה לחליצה ועוד דפריך מה ראית פי' דאימא איפכא ונוקי יבמתו לחייבי כרת ואם לא יחפוץ לחייבי לאוין היכי מצי למעוטי מאם לא יחפוץ חייבי לאוין מחליצה הא קרינן בהו אם חפץ יבם דאתי עשה ודחי ל''ת כיון דמוקמינן יבמתו לחייבי כריתות וקצת היה נראה לפרש דה''פ א''ה חייבי לאוין נמי נשוה חליצה וייבום מהאי קרא ותו פריך מה ראית פירוש דמהאי קרא ולא יחפוץ נשוה חייבי לאוין לחליצה וייבום וליהוו בני חליצה וייבום ואין להקשות דלמה לן קרא להכי דלישתוק קרא מיני' דטובא איצטריך כדפרישית לקמן בפ' החולץ (דף מד.) ונייבם לחדא ונחלוץ לחדא אבל קשה דאם כן מאי קא משני מיסתברא חייבי לאוין תפסי בהו קדושין דמשמע מתוך התירוץ דהוא פריך שלא יעלו חייבי לאוין לחליצה וי''ל בדוחק דמחייבי לאוין וחייבי עשה פריך והכי פריך א''ה חייבי לאוין וחייבי עשה נשוה לחליצה וייבום מהאי קרא וחייבי לאוין יעלו גם לייבום וחייבי עשה לא יעלו גם לחליצה ועיקר פירכא מחייבי עשה: מסתברא חייבי לאוין תפסי בהו קדושין. ותימה מנלן לאוקמי קרא בחייבי לאוין נוקי קרא בחייבי עשה גרידא דאע''ג דאין מייבמין מ''מ עולים לחליצה כיון דתפסי בהו קידושין אבל חייבי לאוין נימא דאתי עשה ודחי לא תעשה ויעלו גם לייבום וי''ל דמשמע ליה השתא לדרוש מקרא דיבמתו לאסור יבום ולהצריך חליצה אבל קשה א''כ היכי הוה בעי לאוקמי קרא בחייבי כריתות והא ל''ל דהכי פריך ואימא חייבי כריתות נמי ליבעי חליצה מהאי קרא דהא קאמר בתר הכי ומה ראית דמשמע ואימא איפכא: פצוע דכא וכרות שפכה וסריס אדם. פירוש סריס אדם לאפוקי בידי שמים שלא היה להם שעת הכושר: אם בעלו קנו. ה''ה דלכתחילה נמי שרי כדמוכח לקמן אלא איידי דנקט בסיפא לשון דיעבד נקט נמי ברישא לשון דיעבד: אמר קרא והתקדשתם. אע''ג דהאי עשה נמי הוה במצות יבום ואיכא תרי עשה מ''מ אין תרי עשה דוחה ל''ת ועשה: אי הכי כל הנשים לא יתייבמו. ... כל הני פירכי לא פריך שיעקרו חכמים לגמרי מצות ייבום והכי פי' אשת אחיו מאביו לא תתייבם כשאינו אחיו אלא מאביו לא תתייבם עד דמיחדי באבא ובאמא גזיר' משום אשת אחיו מאמו אשה שאין לה בנים לא תתייבם פירוש שאין לה עכשיו אבל היו לה בחיי הבעל ומתו גזירה משום אשה שיש לה בנים אשת אחיו שהיה בעולמו כגון שבא ממדינת הים והיה מוחזק לן דלית ליה אחים דדמי כמי שלא היה בעולמו כל הנשים לא יתייבמו פירוש אשה שלא היה לה בנים מעולם לא מזה ולא מאחר דדמיא לאילונית: גזירה ביאה ראשונה אטו כו'. אלמנה מן הנשואין וחייבי עשה נפקא לן מיבמתו דאע''ג דאין עולין ליבום עולין לחליצה: אטו ביאה שניה. לאו דוקא נקט ביאה שניה דהא אפילו גמר ביאה ראשונה אסור דיבמה נקנית בהעראה והו''מ למימר גזירה אטו גמר ביאה ואין להתיר ביאה שניה מטעם דנעשית אשתו לכל דבר דאינה נעשית כאשתו אלא היכא דשרי ליה בלא דחייה אבל חייבי לאוין אפילו ביאה ראשונה לא שריא אלא משום דאתי עשה ודחי לא תעשה וביאה שניה דלית בה עשה לא דחיא אע''ג דבפרק הבא על יבמתו (לקמן סא.) לא מצריך קרא אלא לאירס ואח''כ נתמנה להיות כהן גדול אבל נשאה קודם שנתמנה משמע דלא צריך קרא שיכול לקיימה משום דנשאה בהיתר התם נמי משום דבהיתר בלא שום דחיית איסור נשאה אבל הכא ביאה ראשונה לא שריא אלא משום דאתי עשה ודחי לא תעשה ביאה דמצוה דחיא דלאו מצוה לא דחיא: מיתיבי ואם בעלו קנו. תימה דרבא גופי' מותיב מהך ברייתא והשתא איתותב מינה: (תוספות)

 רשב"א  ופרקינן מסתברא חייבי לאוין תפסי בהו קדושין חייבי כריתות לא תפסי בהו קדושין. ופרש"י ז"ל (לעיל בע"א בד"ה תפסי) הלכך בחייבי לאוין קרינן בהו לקחת את יבמתו בדיעבד, אבל בחייבי כריתות לא תפסי קדושין ואפילו עבר האי יבם ונסבה לאו קיחה היא. ואיכא מרבוותא (רמב"ן) דמקשו עליה דהא למאי דקא סלקא דעתא השתא דחייבי לאוין ליבום לא דמיאן, אם לא בעלו לא קנו, והיכא קרינא בה לקחת אפילו עבר ונסיב. ופירשו דהכי קאמר חייבי לאוין תפסי בהו קדושי וקרינא ביה יבמתו, חייבי כריתות לא תפסי בהו קדושין ולא קרינא ביה יבמתו. הכין הוא פירושא דפירשו קמאי ז"ל. וקשיא ליה בהא טובא, חדא דהאי אי הכי חייבי לאוין נמי דקאמר משמע דהדר אחייבי כריתות ממש, כלומר שלא יהא חייבי לאוין עולין לחליצה כחייבי כריתות, ואם כן הוא מקשה הדרא קושיין לדוכתה מנא ליה דחייבי לאוין לא יעלה ליבום מיבמתו, הא מהתם נמי דרשינן דיעלו לחליצה, ואי לאו אחייבי כריתות ממש קאי אלא אדינא דכל העולה ליבום קאי, כלומר אם כן דכל העולה לזה עולה לזה וכל שאינה עולה לזה אינו עולה לזה, חייבי לאוין נמי או תעלה לזה ולזה או לא תעלה לא לזה ולא לזה. אם כן מאי קאמר רבי רחמנא יבמתו, דאטו מקשה לא ידע דרבינהו רחמנא ואנן טעמא קא קשיא לן מאי קאמר יבמתו מיעט, הוה ליה למימר דאי לאו יבמתו חייבי לאוין אף ליבום הוו עולין אלא דמעטינהו רחמנא מיבום מיבמתו. ועוד מאי קשיא ליה מה ראיתא לומר דנוקיה קרא דלא יחפוץ להתיר חייבי לאוין ביבום, והא לא משמע קרא דלא יחפוץ להתיר ליבום מי שהיא ראויה לחליצה, אלא או לפטור מן החליצה מי שאינה ראויה ליבום, או להתיר מן החליצה מי שראויה ליבום, דהכי משמע אם לא יחפץ ליבום יחלוץ, כלומר מי שתלוי בחפצו ליבם יחלוץ כשלא ייבם, אבל לא משמע מיניה מי שבחפצו לחלוץ ייבם, דהא לא כתיב ואם לא יחפוץ האיש לחלוץ את יבמתו ייבם. ואם להתיר לחליצה הראויה ליבום כפשטיה דקרא, הא לא צריכא קרא. ומיהו בזו איכא למימר דהכי דרשינן ליה לקרא, והיה אם לא יחפוץ האיש וכו', וחלצה נעלו, לאשמועינן דיש לך אשה שהיה במשמע שתאסר ליבום שאינו כן אלא תלוי בחפצו אם ליבם אם לחלוץ ואיזו זו חייבי לאוין, מכל מקום מה ראית בכ"מ אינו לחדש ענין שלא דברנו בו כלל, אלא לומר שנהפך את האמור, כלומר שנפטר חייבי לאוין מן החליצה ומן היבום ונחייב חייבי כריתות בחליצה הפך מה שאמרנו בהם. ועוד דאם כן היתה [ה]שאלה, מאי קא מהדר מסתברא חייבי לאוין תפסי בהו קדושי, אדרבה היא הנותנת דכיון דבעלמא תפסו בהו קדושי הוה לן למימר שתתייבם, דאטו מפני שתופסין קדושין בעלמא נאמר שלא תעלה ליבום, אדרבה כל שתופסין בה קדושין שייך למימר בה טפי אם לא יחפוץ, כלומר כל מי שתלוי בחפצו ליבם ייבם או יחלוץ, ובחייבי כריתות דלא מצי ליבם אף על פי שהוא חפץ ליבם יחלוץ דמרבינן ליה מיבמתו. ואם לומר דכיון דלא תפסי קדושין בחייבי כריתות לא שייך למיקרינהו יבמתו, אם כן לא הוה ליה למימר אלא מסתברא חייבי כריותו לא תפסו בהו קדושי ותו לא. ומסתברא דכולה שמעתין אלקחת את יבמתו קא סמיך וכדפרש"י ז"ל, דאי כתב אם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו ועלתה השערה, היה במשמע דאינה עולה לא ליבום ולא לחליצה אלא הכשרה גמורה, שאני קורא בה בעלמא לקחת, כלומר המותרת לינשא, אבל חייבי לאוין לא, דהא לא קרינא בה לקחת לכתחלה, להכי הדר כתיב יבמתו למימר דיש יבמה אחרת שעולה השערה לחלוץ אף על גב דאינה עולה ליבום, דהא לא קרינא בה לקחת, ואיזו זו חייבי לאוין, ואקשינן ואימא חייבי כריתות נמי, כלומר ניליף מהכא דליבעו חליצה ואמאי פטרינן להו לגמרי, ופרקינן אמר קרא אם לא יחפוץ האיש אף על פי שרבה הכתוב עולה לחליצה אף על פי שאינה עולה ליבום מיבמתו, הא מיעט מאם לא יחפוץ לומר ויש שאינה עולה לחליצה כיון שאינה עולה ליבום ומאי נינהו חייבי כריתות. ואקשינן ואימא חייבי לאוין נמי לא יעלו לחליצה כיון שאינה עולה ליבום, דהא לא קרינא בה נמי לקחת כחייבי כריתות ומאי שנא הא מהא. ופרקינן הא רבי רחמנא יבמתו, כלומר אם כן יבמתו דכתב רחמנא למה לי אם לא לרבות לחליצה מקצת ממין שאין אני קורא בה לקחת, וכיון שריבה ומיעט נוקים מיעוט לחייבי כריתות ורבוייא לחייבי לאוין. ומה ראיתא כיון שזו וזו אין אני קורא בהן לקחת, וחליצה לאו קילותא היא דנימא מסברא דטפי איכא לאקולי בחייבי לאוין מחייבי כריתות, דחליצה מאי נפקא מינה אי חלוץ אף לחייבי כריתות. ופרקינן מסתברא חייבי לאוין תפסי בהו קדושין, וכיון שכן קרינן ביה טפי לקחת כיון דבעלמא בת לקוחין היא בדיעבד, אבל חייבי כריתות לא קרינן בה לקחת כלל דאפילו בעלמא לא תפסי בהו קדושין ואפילו בדיעבד, וכיון שכן דין הוא שלא יעלו לחליצה כיון דלא קרינן בה כלל לקחת לא ביבמה ולא בעלמא כנ"ל. ובהאי פירושא סלקא לי נמי פירוקא למאי דקשיא לי לגירסת הספרים דגרסינן ברישא ואימא חייבי כריתות נמי, דלפום האי גירסא משמע דניחא ליה מיהא דרב גידל אמר רב בחייבי לאוין גרידי אמאי לא מיבמן אלא דחייבי כריתות הוא דקשיא ליה אמאי לא סלקן נמי לחליצה. ואיכא למידק דאדרבה הוה ליה לאקשויי ואימא חייבי כריתות כלומר נימא דלעולם חייבי לאוין גרידי אף ליבום סלקן וקרא דיבמתו לרבות חייבי כריתות לחליצה. ומקצת ספרים מצאתי דלא גרסי נמי אלא ואימא חייבי כריתות, אלא שבספרים מדוייקים מצאתי דגרסינן נמי, ושפיר דמי לפי הפירוש שפירשתי בחייבי לאוין ניחא ליה השתא דאלקחת סמיך. ואם תאמר נימא כי אתא קרא ליבמה שעולה לחליצה ולא ליבום דוקא לחייבי לאוין שיש בהן עשה כגון אלמנה לכהן גדול ומצרית ראשונה שהיא גרושה לכהן הדיוט, אי נמי לחייבי עשה גרידי דאינן עולין ליבום, דאין עשה דוחה עשה ולא עשה ולא תעשה, אבל חייבי לאוין גרידי עולין אפילו ליבום דאתי עשה ודחי לא תעשה. איכא למימר דכל דקרינא ביה לקחת במשמע, כלומר שאין בה לקוחין לכתחלה ושייך בה לקוחין בדיעבד. ולהדין פרושא דפרישנא קשה קצת דכיון דלקחת משמע הראויה לינשא לכתחלה, ואי לאו דרבי רחמנא יבמתו, חייבי לאוין אף לחליצה לא היו עולין, אם כן כי אקשינן אלא מן האירוסין אמאי יבא עשה וידחה לא תעשה, הוה ליה לפרוקי שאני הכא דכתב רחמנא לקחת. ויש לומר דאי אהדר ליה הכי הוה ליה לאקשויי אי הכי חליצה נמי לא תבעי, ואצטריך להשיב הא רבי רחמנא יבמתו כדרב גידל אמר רב, ולא תיסוק ליה פירוקא למתניתין אלא בדרב גידל, ניחא ליה טפי לפרוקא ליה ברישא מאי דסליק ביה פירוקא לכולה מתניתין ולא לאורוכי ליה בהוי' ופירוקי. וקשיא לי כיון דבעינן השתא למימר דחייבי לאוין גרידי לא סלקן ליבום, אם כן נגמר מהכא דלא דחי עשה ללא תעשה וכדפרכינן לעיל בריש פרקין (ו, א), וניחא לי דשאני הכא דיבום חדוש הוא שהרי אסרה תורה אשת אח בכלל העריות, וכיון שכר מה שחדש והתיר התיר, מה שלא התיר נשאר בכלל האיסור הראשון, ואין להקשות למה לא התיר יותר, דאין לך בו אלא חדושו בלבד. הא דאמרינן לצדדין קתני בא עליה אאיסור מצוה חלץ לה אאיסור קדושה. משום דברייתא נקט איסור מצוה ואיסור קדושה דחיק נפשיה רבא כולי האי, דאי לאו הכי הוה מצי לאוקמה כולה באיסור מצוה. אלא אמר רבא גזירה אלמנה מן האירוסין אטו אלמנה מן הנשואין אי הכי ממזרת ונתינה מאי איכא למימר. הוא הדין דהוה מצי לאותביה מגרושה וחלוצה דכהן הדיוט וחדא מינייהו נקט. אי נמי משום דדלמא הוה אמינא כל איסורי כהונה גזרו זה מפני זה. והא דאמרינן בממזרת ונתינה גזרה במקום מצוה אטו שלא במקום מצוה, הוא הדין דמצי לשנויי גזירה הני אטו אלמנה מן הנשואין לכהן גדול, אלא ההוא עדיפא דניגזור בה משום לתא דהיא עצמה. אלא מעתה אשת אחיו מאביו לא תתיבם גזרה משום אשת אחיו מאמו וכו'. פירשו בתוס' ז"ל (בתוס' שלפנינו ליתא) אלא מעתה אשת אחיו מאביו שלא מאמו דצד אחד באחוה הוא לא תתיבם עד שיהו מיוחדין מן האב ומן האם, גזרה אטו אשת אחיו מאמו שלא מאביו. ומשני בנחלה תלה רחמנא ומידע ידיעה דאח מאם לאו בר נחלה הוא. אשה שאין לה בנים. בשעת נפילה אלא היו לה בחיי בעלה ומתו לא תתיבם, ונעשה מתים כחיים גזרה אטו שיש לה בנים בשעת מיתת בעלה ומתו לבסוף שאנו עושין מתים כחיים. ומשני בבנים בשעת מיתת הבעל תלה רחמנא דכתיב ומת ובן אין לו. מידע ידיע דכל שיש לה בנים בשעת מיתת הבעל אינה מתייבמת. אשת אחיו שהיה בעולמו. כלומר יבם ואחר כך נולד לר' שמעון לא תתייבם. גזירה משום נולד ואחר כך ייבם דמודה ביה ר' שמעון. ומשני בישיבה תלה רחמנא ומידע ידיע דכל שלא יבם ואשכחה באיסורא מידע ידיע דכיון שנאסרה עליו שעה אחת שוב אין לה היתר. כל הנשים לא יתייבמו. כשלא היו להן בנים מעולם. גזירה משום איילונית איילונית לא שכיחא. ואין פירוש זה מחוור וקשיא ליה ביה טובא. חדא דלא הוה ליה למימר התם בבנים תלה רחמנא, אלא בבנים דבשעת מיתה תלה רחמנא. ועוד דלא הוה ליה לאפוקי ייבם ולבסוף נולד בלשון אשת אחיו שהיה בעולמו, דלא אשכחן דוכתא דמפיק ליה בהאי לישנא. ועוד דכיון דהאי בעיא לר' שמעון איתא לרבנן ליתא, וקיימא לן כרבנן, היכי סתים סתומי בעייה הוה ליה לפרושי לר' שמעון לא תתייבם. ועוד מאי קאמר כי ישבו אחים אמר רחמנא ומידע ידיע, מלתא דטעי בה ר' הושעיא ושקלו וטרו בה כמה אמוראי (לעיל יח, ב. יט, א) פשיטא לן השתא דלא טעו בה אינשי כלל ומידע ידיע לכל. ובתוס' אחרות (כ"ה בתוס' הרא"ש) ראיתי שפירשו אשת אחיו שהיה בעולמו, כגון שהיה לו אח במדינת היום והיו מוחזקין בו שאין לו אח ואחר מיתתו בא, ודמי למי שנולד לאחר מיתת אחיו. ומכל מקום אינו מחוור מן הקושיות האחרות. אלא הכי פירושו, אשת אחיו מאביו לא תתייבם ונעקור לגמרי מצות יבום, כיון דאפשר בחליצה משום גזירה. אי נמי הכא קאמר כשם שאי אפשר לחוש לזה כדי שלא תעקר מצות יבום לא נחוש בזה. אלא אמר רבא גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה. כלומר, דליכא עשה אלא בביאה ראשונה, ובביאה ראשונה מצוה דרמיא עליה עבדא וקיימא עליה באיסור לאו. ואם תאמר ביאה ראשונה עצמה היכי שרי ליה לכהן גדול, דהא מכי הערה בה עשאה בעולה, דהעראה כביאה כדאיתא בפרק הבא על יבמתו (נד, א) אם כן בגמר ביאה הויא לה בעולה עצמה דאסירא כדאיתא לקמן (כא, א). הא לאו מלתא היא, דכיון דהערה בה קנאה, ומהעראה ואילך הויא לה כאשתו, ואשתו הוא בועל. ואם תאמר והא אמרינן בפרק קמא דקדושין (י, א) שכל הבועל דעתו על גמר ביאה ואסור לכהן לקדש בביאה. יש לומר שאני יבמה דלאו בדעתו תליא מלתא, שבפירוש רבתה תורה ביאת שוגג כמזיד והעראה כגמר ביאה. וכבר הארכתי בזה בפרק קמא דקדושין (שם ד"ה כל) בס"ד. ואם תאמר אם כן למה ליה משום ביאה שניה תיפוק ליה תחלת ביאה אטו גמר ביאה. הא ליתא, דאף על פי שקנאה משעת העראה מכל מקום מצוה עד גמר ביאה איתא, דיבמה יבא עליה גמר ביאה משמע. אי נמי משום דכתיב להקים לאחיו שם, ובגמר ביאה הוא דאיכא הקמת זרע, אלא שריבה הכתוב אף העראה. והשתא דדחי רבא הא דרב גידל אמר רב ואמר דחייבי לאוין אף ליבום רמיין דבר תורה, אלא דרבנן גזרו בהו. הני דרשי דרב גידל דדריש יבמתו יש לך יבמה שעולה לחליצה ואינה עולה ליבום, מוקמינן לה לחייבי לאוין שיש עמהן עשה וכלישנא דכתבינן לעיל דחליצת אלמנה מן הנשואין דבר תורה, דזיקה בכדי לא פקעה. ואם לא יחפוץ בחייבי כריתות. וכן כתב הרב בעל הלכות גדולות ז"ל בהלכות עריות כלשון הזה והא דרב גידל אמר רב מוקמא באלמנה מן הנשואין דאף על גב דמדאורייתא לאו בת יבום היא רבייה רחמנא לחליצה ע"כ. ופסק סוטה שחולצת ולא מתיבמת כדתנן בפרק קמא דמסכת סוטה (ב, א) נכנסה עמו לסתר או לחורבה וכו'. אם מת חולצת ולא מתיבמת וקא פריש רב יוסף התם (ה, ב) אינה מתייבמת מן התורה דכתיב והיתה לאיש אחר לאחר ולא ליבם, וחולצת דאלו איתיה לבעל צריכה גט השתא דליתיה לבעל בעיא חליצה. איכא למימר דחולצת דבר תורה קאמר, דהא יש שעולה לחליצה אף על פי שאינה עולה ליבום דבר תורה, וכן מחזיר גרושתו דפטורה מן היבום מקל וחומר וחולצת דבר תורה (לעיל יא, ב) איכא למימר דכלהו מיבמתו נפקי לן דעולות לחליצה אף על פי שאינן עולות ליבום. הדר אמר רבא ואיתימא רב אשי לאו מלתא היא דאמר ריש לקיש וכו'. איכא למידק והא רבא גופיה הוא דאותיב לעיל לרב גידל מברייתא דאם בעלו קנו, אלמא מידע ידיע לה, ואם כן היכי טעי בה השתא ואמר דליבום דמיין, ואיכא למימר דמאן דאמר ההיא דלעיל בדרבא אמר הא משמיה דרב אשי, ומאן דאמר הא בדרבא אמר ההיא דלעיל משמיה דאחרינא והיינו דאמרינן הכא אמר רבא ואיתימא רב אשי. (רשב"א)


דף כא - א

באלמנה מן הנשואין כולי עלמא לא פליגי דלא פטרה דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה כי פליגי באלמנה מן הארוסין מ''ד פוטרת אתי עשה ודחי את לא תעשה ומאן דאמר אינה פוטרת לא אתי עשה ודחי את לא תעשה כיון דאפשר בחליצה מיתיבי ואם בעלו קנו תיובתא לימא תיהוי נמי תיובתא דר''ל אמר לך ר''ל כי אמינא אנא היכא דמקיימי מצוה אבל הכא חליצה במקום ייבום לאו מצוה היא אמר רבא רמז לשניות מן התורה מנין שנאמר {ויקרא יח-כז} כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ האל קשות מכלל דאיכא רכות ומאי נינהו שניות ומאי משמע דהאל לישנא דקשה הוא דכתיב {יחזקאל יז-יג} ואת אילי הארץ לקח לימא פליגא דר' לוי דא''ר לוי קשה עונשין של מדות יותר מעונשין של עריות שזה נאמר בהן אל וזה נאמר בהן אלה אל קשה ואלה קשה מאל גבי עריות נמי הא כתיב אלה ההוא למעוטי מדות מכרת אלא מאי חומרייהו הני אפשר בתשובה הני לא אפשר בתשובה רב יהודה אמר מהכא {קהלת יב-ט} ואזן וחקר תקן משלים הרבה ואמר עולא א''ר אלעזר קודם שבא שלמה היתה תורה דומה לכפיפה שאין לה אזנים עד שבא שלמה ועשה לה אזנים ר' אושעיא אמר מהכא {משלי ד-טו} פרעהו אל תעבר בו שטה מעליו ועבור אמר רב אשי משל דר' אושעיא למה הדבר דומה לאדם משמר פרדס משמרו מבחוץ כולו משתמר משמרו מבפנים שלפניו משתמר שלאחריו אינו משתמר והא דרב אשי בדותא היא התם שלפניו מיהא משתמר הכא אי לאו שניות פגע בערוה גופה רב כהנא אמר מהכא {ויקרא יח-ל} ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי א''ל אביי לרב יוסף הא דאורייתא היא דאורייתא ופירשו רבנן כל התורה נמי פירשו רבנן אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא: ת''ר מה הם שניות אם אמו ואם אביו ואשת אבי אביו ואשת אבי אמו ואשת אחי האב מן האם ואשת אחי האם מן האב וכלת בנו וכלת בתו ומותר אדם באשת חמיו ובאשת חורגו ואסור בבת חורגו וחורגו מותר באשתו ובתו ואשת חורגו אומרת לו אני מותרת לך ובתי אסורה לך בת חורגו דאורייתא היא דכתיב {ויקרא יח-יז} את בת בנה ואת בת בתה משום דקבעי למיתני סיפא אשת חורגו אומרת לו אני מותרת לך ובתי אסורה לך ואע''ג דבתי אסורה לך מדאורייתא בדידי לא גזור ביה רבנן תנא רישא נמי בת חורגו אי הכי אשת חמיו נמי תימא אני מותרת לך ובתי אסורה לך דהויא אחות אשתו הא פסיקא ליה הא לא פסיקא ליה: אמר רב ארבע נשים יש להן הפסק נקיט רב בידיה תלת אשת אחי האם מן האב ואשת אחי האב מן האם וכלתו וזעירי מוסיף אף אשת אבי אמו אמר רב נחמן בר יצחק וסימניך דעילאי דרב ורב מאי טעמא לא חשיב ליה מיחלפא ליה באשת אבי אביו וזעירי להתם שכיח ואזיל להכא לא שכיח ואזיל כלתו

 רש"י  כי את כל התועבות האל. גבי עריות כתיב ומשמע התועבות הקשות: מכלל דיש רכות. וקלות מהן ואסורות: אלה. במדות כתיב כי תועבת ה' כל עושה אלה כל עושה עול ומדקאמר יותר משל עריות מכלל דהא לאו קשה הוא: הכתיב אלה. מכל התועבות האלה ונכרתו: עריות אפשר בתקנה. כל זמן שלא הוליד ממזר יפרוש הימנה ויתחרט אבל מדות גזל את הרבים הוא ואינו יודע למי יחזיר ואע''ג דקיימא לן יתקן בהם צרכי רבים לאו תשובה מעלייתא הוא: ואזן. לשון אזנים בית אחיזה כדאמר בעירובין לימד דעת את העם דאגמרה בסימני טעמא ואסברה בדדמי גמר מילתא ממילתא והזהיר על דברי סופרים כדכתיב ויותר מהמה בני הזהר הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה וגזר על השניות: אזנים. של קופה לאחוז בהן הקופה ומשתמרת שלא תפול ה''נ ע''י שניות מתרחקין מן העריות: פרעהו. הגילהו לאיסור והוסיף עליו כדי שלא תעבור בו כמו גדל פרע: ושמרתם את משמרתי. גבי עריות כתיב: אם אמו. אמו כתיבה וגזרו רבנן על אם אמו כדי שלא יפגע באמו וגזרו נמי באם אביו משום אם אמו ואע''ג דגזירה לגזירה הוא כדאמר לקמן משום דתרוייהו אימא רבתא קרו להו: ואשת אבי אביו. משום אשת אביו הכתובה: ואשת אבי אמו. ואע''ג דאשת אבי (אם) אמו גזירה משום אשת אבי אביו דתרוייהו אבא רבא קרו להו והילכך חדא הוא: ואשת אחי האב מן האם. דמן התורה ערות אחי אביך כתיב ואמרינן לקמן בהבא על יבמתו דבאחי אביו מן האב קמשתעי אבל אם היה אחיו של אביו מן האם שריא וגזרו רבנן עלה משום אשת אחי אביו מן האב: ואשת אחי האם מן האב. כגון נפתלי אחי יוכבד מאביה ונשא אשה אסורה לאהרן משום שניה דאע''ג דאשת אחי אמו לא כתיבא גזרו בה רבנן היכא דהוא אחי אמו מן האב גזירה משום אחי אביו מן האם דהויא נמי שנייה ואיכא צד אב אבל אם היה נפתלי אחי יוכבד מן האם ולא מן האב מיבעי לקמן בגמרא אי גזור רבנן עלה אי לאו: וכלת בנו. גזור משום כלתו: וכלת בתו. מפרש טעמא לקמן גזירה משום כלת בנו: חורגו. בן אשתו: ואסור בבת חורגו. לקמן פריך הא דאורייתא היא את בת בנה ואמאי תני לה בהדי שניות: הא פסיקא ליה. בת חורגו לעולם אסורה לו. הא לא פסיקא ליה. בת אשת חמיו האסורה לו משום אחות אשה הואיל ולאחר מיתת אשתו מותרת לו לא פסיקא ליה: ד' נשים שניות יש להן הפסק. שלמעלה מהן ולמטה מהן מותר אבל האחרות כגון אם אמו אין להם הפסק שלמעלה הימנה עד סוף כל הדורות הויא נמי שנייה וכן אשת אבי אביו ואם אבי אביו למעלה מהן עד לעולם אסור כגון אשת אבי אבי אביו ואם אבי אבי אביו: ונקיט רב בידיה תלת. לפרושי תלת מהנך ארבעה אבל רביעית לא הוה ידע מה היא אבל גמרא הוה גמיר דארבע נינהו: אשת אחי האם מן האב. היא לבדה שנייה אבל אשת אחי אם אמו מותרת: ואשת אחי האב מן האם. לבדה שנייה אבל אשת אחי אבי אביו מן האם מותרת וטעמא משום דלא שייכא בהו ערוה דאורייתא אבל אם אמו דשייכא בדורותיה ערוה דאורייתא כגון אמו ואשת אבי אביו יש בדורותיה אשת אב דאורייתא ואם אביו נמי אע''ג דלא שייכא בדורה ערוה דאורייתא אין לה הפסק ואסורה אף אם אבי אביו דמיחלפא באם אם אמו: וכלתו. יש לה הפסק ולקמן פריך היכי חשיב כלתו בהדי שניות הא דאורייתא היא ומתרץ אימא כלת בתו דחשבינן לה לעיל בשניות וקאמר רב דיש לה הפסק הואיל ולא שייכא בה איסור כלה דאורייתא הילכך כלת בת בתו שריא אבל כלת בנו אין לה הפסק וכלת בן בנו נמי אסירא הואיל ושייכא בדורות הללו איסור כלה דאורייתא: אשת אבי אמו. יש לה הפסק ושרינן אשת אבי אבי אמו הואיל ולא שייכא בדורות הללו אישות אב דאורייתא: וסימן. הא דאוסיף זעירי דעילאי דרב הוא דור אחד למעלה משניות דרב דחשיב אשת אחי האם וזו של זעירי דור אחד למעלה: אשת אבי אמו מחלפא באשת אבי אביו. דאי אמרת יש לה הפסק אתי למימר באשת אבי אביו יש לה הפסק והתם איכא באותם דורות אישות דאורייתא: התם שכיח דאזיל. למשפחת אביו אדם רגיל לילך ויודע שיש שם קורבה יותר מאמו הילכך לא מיחלפי: (רש"י)

 תוספות  רב יהודה אמר ואזן וחקר. והא דאמר פרק שני דעירובין (דף כא:) בשעה שתיקן שלמה נטילת ידים ועירובין יצאת בת קול ואמרה כו' ולא חשיב שניות שמא אחר בת קול תקנה: ומותר באשת חמיו. ירושלמי אשת חמיו אסורה משום. מראית העין וא''ת תורה היא לאסור' הא דוד נשא רצפה בת איה וקאמר נמי שני חורגין שגדלו בבית אסורה מפני מראית העין רבי חנינא אומר יסבון באתרא דלא חכימי להו ומעשה בפרובינציא באחד שהיה טבחו טבוח ויינו מזוג לישא אשת חמיו ואפסדיה ר''ת לסעודתיה ואע''ג דשמעתין שרי להו אשת חמיו וחורגו שמא. אחר כך אסרום ומיהו בסוף משוח מלחמה מוכיח סוגיא דלא חיישינן למראית העין גבי חורגה הגדילה בין האחין: אי הכי אשת חמיו נמי. מאם אם חמיו לא מצי למיפרך דתימא ליה אני מותרת לך כו' דבעיא היא לקמן אם שניות דרבי חייא יש להן הפסק או לא: (תוספות)

 רשב"א  ומותר אדם באשת חמיו. איכא למידק למה לי למתני אשת חמיו מותרת, לישתוק מינה דכל דלא אסר לה, בהיתרא קיימא. יש לומר משום דבתה אסורה לו אצטריך, סלקא דעתין אמינא כיון דבתו ערוה, בדידה ליגזור מדרבנן, והא דלא תנא לה תנא ושייר כדשייר שיתא דר' חייא (להלן כא, ב. כב, א) קא משמע לן שאף זו אומרת לו אני מותרת לך ובתי אסורה לך. ואף על גב דאמרינן דלא פסיקא ליה מכל מקום משום לתא דבתה דזמנין דהיא אסורה לו תנא לה להיתרא. ומדתנינן לה לאשת חמיו להיתרא ולא סיימינן בה ואסורה משום מראית העין שמעינן מינה דמשרא שרי לגמרי. בירושלמי (פ"ב ה"ד) גרסינן ר' זריקא בשם ר' חנינא אשת חמיו אסורה מפני מראית העין. עוד אמרו שם שני חורגין שגדלו בבית אחד אסורין להנשא מפני מראית העין. אתא עובדא קומי דר' חנינא בריה דר' אבהו אמר יסבו באתר דלא חכמין לון. ואפשר דבדורות אחרונים גזרו עליהן ולא נגזרה גזירה בימי תנא דברייתא דשניות. ומיהו לא משמע הכין מדאמרינן במסכת סוטה פרק משוח מלחמה בסופו (מג, ב) חורגה הגדלה בין האחין אסורה מפני מראית העין, וזו כסברת רבי חנינא דירושלמי. ודחי לה ואמרינן ולא היא דקלא אית לה. אלמא לא גזרינן משום מראית העין. ומכאן ראיה נמי לאשת חמיו שהיא מותרת, דלמראית העין לא חיישינן דקלא אית לה. וכן נראה דעת הרב אלפסי ז"ל שלא כתבו לירושלמי. אבל רבינו תם ז"ל כתב בספר הישר (סי' לט), ובהלכות גדולות (הל' עריות) ותלמוד ארץ ישראל (שם) גרסי אשת חמיו ואשת חתנו מותרת לו אבל אמרו חכמים אסורה לו מפני מראית העין עד כאן. ובתוס' (ד"ה ומותר) כתבו דמעשה היה בימי רבינו תם ז"ל שקדש אשת חמיו ועשה סעודה והפסיד רבינו תם את סעודתו. והרמב"ן נר"ו מן המתירין, ובודאי מדחזי רב הלל שיתסר לאיסורא ולא קשיא להו אלא אשת אחי אבי אביו ואחות אבי אביו כדאיתא לקמן (עמ' ב) שמע מינה שאין להוסיף על השניות שמנו כאן חכמים. (רשב"א)


דף כא - ב

דאורייתא היא דכתיב {ויקרא יח-טו} ערות כלתך לא תגלה אימא כלת בנו וכלת בנו יש לה הפסק והא תניא כלתו ערוה כלת בנו שניה וכן אתה אומר בבנו ובן בנו עד סוף כל הדורות אלא אימא כלת בתו דאמר רב חסדא הא מילתא מגברא רבה שמיע לי ומנו רבי אמי לא אסרו כלה אלא מפני כלה ואמרו לי כלדאי מלפנא הוית אמינא אי גברא רבה הוינא אסברא מדעתי אי מקרי דרדקי הוינא אשיילה מרבנן דאתו לבי כנישתא השתא סברתה מדעתי לא אסרו כלת בתו אלא משום כלת בנו אמר ליה אביי לרבא אסברה לך כגון כלתה דבי בר ציתאי רב פפא אמר כגון כלתה דבי רב פפא בר אבא רב אשי אמר כגון כלתה דבי מרי בר איסק: איבעיא להו אשת אחי האם מן האם מהו אשת אחי האב מן האם ואשת אחי האם מן האב דאיכא צד אב הוא דגזרו רבנן אבל היכא דליכא צד אב לא גזרו בהו רבנן או דלמא ל''ש אמר רב ספרא היא גופה גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה אמר רבא אטו כולהו לאו גזירה לגזירה נינהו אמו ערוה אם אמו שניה וגזרו על אם אביו משום אם אמו וטעמא מאי כולהו דבי אימא רבתי קרו ליה אשת אביו ערוה אשת אבי אביו שניה וגזרו על אשת אבי אמו משום אשת אבי אביו וטעמא מאי כולהו דבי אבא רבה קרו ליה אשת אחי האב מן האב ערוה אשת אחי האב מן האם שניה וגזרו על אשת אחי האם מן האב משום אשת אחי האב מן האם וטעמא מאי משום דכולהו דבי דודי קרי להו מאי תא שמע דכי אתא רב יהודה בר שילא אמר אמרי במערבא כל שבנקבה ערוה בזכר גזרו על אשתו משום שניה ואמר רבא וכללא הוא חמותו ערוה אשת חמיו מותרת בת חמותו ערוה אשת בן חמותו מותרת בת חמיו ערוה אשת בן חמיו מותרת חורגתו ערוה אשת חורגו מותרת בת חורגתו ערוה אשת בן חורגו מותרת והא דרב יהודה בר שילא לאיתויי מאי לאו לאיתויי אשת אחי האם מן האם דכל שבנקבה ערוה בזכר גזרו אשתו משום שניה מאי שנא הני ומאי שנא הא הא בחד קידושין מקרב לה הני עד דאיכא תרי קידושין לא מקרב להו שלח ליה רב משרשיא מתוסנייא לרב פפי ילמדנו רבינו אשת אחי אבי האב ואחות אבי האב מהו מדלמטה ערוה למעלה נמי גזרו ביה או דלמא הא איתפליג דרתא ת''ש מה הן שניות ולא קחשיב להו בהדייהו תנא ושייר מאי שייר דהאי שייר שייר שניות דבי רבי חייא אמימר אכשר באשת אחי אבי אביו ובאחות אבי אביו א''ל רב הלל לרב אשי לדידי חזיא לי שניות מר בריה דרבנא וכתיבן שיתסרי לאיסורא מאי לאו תמני דמתניתא ושית דבי רבי חייא והנך תרתי הא שיתסרי ולטעמיך שיבסרי הויין דהא איכא אשת אחי האם מן האם דפשטינן לאיסורא הא לא קשיא

 רש"י  דאורייתא היא. והיכי חשיב לה רב בהדי שניות: אלא אימא כלת בתו. וטעמא פרישנא לעיל לפי שאין בצדה צד כלות דאורייתא: לא אסרו כלה. סתם משמע: אמרו לי כלדאי. החוזים בכוכבים: מלפנא הוית. חכם תהיה: ואמינא. אי האי מלפנא דאמרו לי גברא רבא בתלמוד משמע אסברא להא דר' אמי דלא אסרו כלה מדעתי ולא אשאלנה בבית המדרש: ואי האי מלפנא מקרי דרדקי הוא ולאו תלמיד אשיילה מרבנן כלומר אהיה צריך לשאול דלא אבינה מדעתי: לא אסרו כלת בתו. דהא ליתא בבת צד כלה דאורייתא אלא משום כלת בנו דיש בבן צד כלה דאורייתא כגון אשת בנו: כגון כלתה דבר ציתאי. שהיתה לו כלת הבן וכלת הבת ואתו לאיחלופי וכן כולהו: דאיכא צד אב. ואיכא למיגזר משום אשת אחי האב מן האב דאורייתא: או דלמא לא שנא. אשת אחי האם מן האם מאשת אחי האם מן האב: היא גופה. אשת אחי האם מן האב: אטו כולהו כו'. הא כולהו לאו דוקא: אם אמו שניה. שסמוכה לערוה: וגזרו רבנן על אם אביו. שאין בה צד ערוה משום אם אמו: וטעמא מאי וכו'. אשת אבי אביו שנייה שסמוכה לאשת אב: וגזרו רבנן על אשת אבי אמו. אע''ג דלא שייך צד אישות אב דאורייתא לא למעלה ולא למטה משום אשת אבי אביו: ה''ג כולהו דבי דודי קרו לה ול''ג רבתי: כל שבנקבה ערוה. שאם היתה נקבה היתה ערוה לזה גזרו בזכר על אשתו וכולהו מפרש ואזיל להו: ה''ג ואמר רבא וכללא הוא. בתמיה: בת חמותו ערוה. שהיא אחות אשתו: לאו לאיתויי אשת אחי האם מן האם. דבנקבה ערוה דאחות האם מן האם ערוה דכתיב ערות אחות אמך ודרשינן בהבא על יבמתו בין מן האב בין מן האם הילכך בזכר גזרו על אשתו: מאי שנא האי ומאי שנא הנך. דלעיל אשת חמיו ואשת בן חמיו ובן חמותו ואשת חורגו ובן חורגו ואע''ג דנקבה ערוה בזכר מותר באשתו: הא אשת אחי האם בחד קידושין מיקרבא. לגבי דהאי בקדושין שקדשה אחי אמו אבל כל הנך דלעיל לא איקרבו לגביה עד דאיכא תרתי קידושין כגון אשת חמיו בקידושין שקדש את אשתו נתקרב חמיו אצלו ועדיין אשת חמיו רחוקה לזה כל זמן שלא קדשה חמיו וכן אשת בן חמיו בקדושין שלו באשתו נתקרב בן חמיו וקדושין בן חמיו באשתו וכן כולם: אשת אחי אבי האב מן האב. דאמרן לעיל אשת אחי האב מן האם יש לה הפסק דהיינו היתירא לאשת אחי אבי האב מן האם דלמטה דידה לאו ערוה היא אלא שנייה וכי קמיבעיא ליה באשת אחי אבי האב מן האב דלמטה דידה ערוה אשת אחי האב מן האב וכן אחות אבי האב בין מן האב בין מן האם דלמטה דידה ערוה כגון אחות האב: איתפלג. נתרחקה קורבה: מה הן שניות. ברייתא דלעיל: שניות דרבי חייא. לקמן בשמעתין: (רש"י)

 תוספות  לא אסרו כלת בתו אלא משום כלת בנו. ותימה דאמאי לא אסרינן לה משום כל שבנקבה ערוה בזכר גזרו על אשתו משום שנייה כדלקמן דטעם גמור הוא ולא סימנא בעלמא מדפריך עלה מ''ש הני ומ''ש הני הא בחד קדושי מקרב לה כו' ועוד מדפשיט מינה אשת אחי האם מן האם ולא מוקי לה בכלת בתו ואור''י דתנא דברייתא לית ליה ההוא טעמא אבל בדורות האחרונים גזרו ולהכי כי פריך מאי שייר דהאי שייר לא בעי למימר דשייר אשת אחי האם מן האם דפשטנא לאיסור' ואם תאמר מאי פריך וכללא הוא חמותו ערוה כו' דלמא בהני נמי גזרו בתר הכי מהאי טעמא וי''ל דקים ליה בהנהו דשרו והא דפריך לקמן וליטעמיך שבסרי הויין אע''ג דבתר הכי גזרו כדפי' יודע הוא דשניות דמר בריה דרבנא בדורות אחרונים הוה: רב אשי אמר כגון כלה דבי רב מרי בר איסק. כל חד נקיט אותו שהיה בימיו וצ''ל דתרי מרי בר איסק הוו אחד בימי רב אשי כדמשמע הכא ובפרק אלו מציאות (ב''מ דף כב.) אמימר ורב אשי ומר זוטרא איקלעו לבוסתני' דבי מרי בר איסק ואחד היה בימי רב חסדא דאמר בהמפקיד (שם דף לט: ושם) מרי בר איסק. ואיכא דאמרי חנה בר איסק אתא ליה אחוה מבי חוזאי אתא לקמיה דרב חסדא ורב חסדא נפטר בימי רבא כדאמר בפ' בתרא דיומא (ד' עה: ושם) וביום שמת רבא נולד רב אשי כדאיתא בפרק עשרה יוחסין (קידושין דף עב:): אשת אחי אבי האב ואחות אבי האב מהו. הוה מצי למיבעי אחות אם האם והיא בכלל אחות אבי האב דלמטה דידה ערוה ואית ספרים דגרסינן לה בהדיא: מאי שייר דהאי שייר. אף על גב דתרתי נינהו חדא חשיב להו כדקאמר בסמוך הנהו תרתי דדמיין להדדי חדא חשיב להו ופירש בקונטרס דהנך תרתי היינו אשת אחי אבי האב ואחות אבי האב ולא כמו שפירש רבינו יצחק בן רבינו מאיר דקאי אאשת אחי האם מן האם ואשת אחי האם מן האב דכולהו אחי אמו קרו להו: אמימר אכשר כו'. פסק רבינו חננאל דהלכה כאמימר וכן בשאלתות דרב אחאי וכן משמע דסבר רב אשי דקאמר השתא נמי דכתיבי לאיסורא לאו מר בריה דרבנא חתים עלייהו ולר''י נראה דאין הלכה כאמימר דסוגיא דגמרא בהחולץ (לקמן דף מ: ושם) דלא כוותיה וקאמר נמי אמימר מוקי לה משום חולץ וקסבר גזרו שניות בחלוצה ואין התלמוד רוצה לפשוט בעיא שלו מדברי אמימר: (תוספות)

 רשב"א  הא דאיבעיא לן אשת אחי האם מן האם מהו ופשטיה לאיסורא. קשיא ליה אמאי נקט בברייתא אשת אחי האב מן האב ושבק אשת אחי האם מן האם דעדיפא מינה ומשתמעא אידך מינה, והא דאמרינן נמי בסמוך מאי שייר לימא שייר אשת אחי האם מן האם. אלא שבזה יש לי לומר דטפי ניחא ליה למימר שייר דר' חייא משום דמפרשן בהדיא (להלן כב, א) אחר כך מצאתי בתוס' ז"ל (ד"ה לא אסרו) שהגזרה הזו דכל שבנקבה ערוה גזרת האחרונים היתה ולא נגזרה בימי הראשונים, ולפיך לא נשנית אשת אחי האם מן האם בברייתא של עריות, ולפיכך מצי למימר דשייר אשת אחי האם מן האם. והא דאקשו שבסרי הויין דהא איכא אשת אחי האם מן האם דפשיטנא לאיסורא, משום דקים להו דכבר נגזרה בימי מר בריה דרבינא. ואם תאמר אם כן מאי פרכינן לעיל וכללא הוא והא חמותו ערוה כו' דדלמא אף באלו נגזרו. ויש לומר דכל הנך מותרות היו בכל זמן. הכי איתא בכל הנוסחאות בת חמותו ערוה אשת בן אחיו מותרת. ולא ידעתי למה שנו כך ולא שנו בת חמותו ערוה אשת בן חמותו מותרת או בת חמיו ערוה אשת בן חמיו מותרת. הא דאיבעיא להו אחות אבי האב ואשת אחי אבי האב. משום דלמטה ערוה, הוא הדין לאחות אבי האם ואחות אם האם דלמטה נמי ערוה. אלא משום דקא בעי למבעי בהדה אשת אחי אבי האב, דאלו מאם לאו ערוה למטה דידה, קא בעי הכי והוא הדין להנך, וחדא מנייהו נקט והא דאמרינן בסמוך (להלן כב, א) דהני תרתי דדמי להדדי חדא היא, הוא הדין נמי דהנך נמי והני כלהו דמו אהדדי וחדא חשיב להו, ואיכא למידק תפשוט ליה אשת אחי אבי האב לאיסורא מדרב וזעירי דאמרי לעיל אשת אחי האב מן האם יש לה הפסק, כלומר שאשת אחי אבי האב מן האם מותרת אלמא דמן האב אסורה. ויש לומר דהכי קאמר רב לההיא מתניתא קאי, כלומר דבאותן השנויות בברייתא איכא ארבע מינייהו דיש להן הפסק, ואפשר דכיוצא בהן אפילו מן האב נמי שיש להן הפסק, כיון דאתפלג דרא. וכי האי גוונא אמרינן לקמן דהלכתא דיש להן הפסק דהא אמימר אכשר בהו. וכן פסק רבינו חננאל ז"ל, וכן נראה דעת הרב אלפסי ז"ל שלא כתבן לאסור. (רשב"א)


דף כב - א

הנך תרתי דדמיין להדדי כחדא חשיב להו והא שיתסרי והא מכל מקום לדידי חזיין לן דכתיבן לאיסורא אמר ליה וליטעמיך אי הוה כתיב להיתירא מי הוות סמכת עלייהו דמר בריה דרבנא מי חתים עלייהו השתא נמי דכתיב לאיסורא לאו מר בריה דרבנא חתים עלייהו תני דבי רבי חייא שלישי שבבנו ושבבתו ושבבן אשתו ושבבת אשתו שניה רביעי שבחמיו ושבחמותו שניה א''ל רבינא לרב אשי מאי שנא למעלה דקחשיב לה לאשתו ומאי שנא למטה דלא קחשיב לה לאשתו למעלה דאיסורא מכח אשתו קא אתי חשיב לה למטה דאיסורא לאו מכח אשתו קאתי לא קחשיב לה והא בן אשתו ובת אשתו דאיסורא מכח אשתו קאתי ולא חשיב לה איידי דתנא שלשה דורות למטה דידיה ולא חשבה תנא נמי ג' דורות למטה דידה ולא חשבה א''ל רב אשי לרב כהנא שניות דבי רבי חייא יש להן הפסק או אין להם הפסק ת''ש דאמר רב ד' נשים יש להם הפסק ותו לא דלמא כי קאמר רב לההיא מתניתא ת''ש שלישי ורביעי שלישי ורביעי אין טפי לא דלמא משלישי ואילך מרביעי ואילך אמר ליה רבא לרב נחמן חזי מר האי מרבנן דאתא ממערבא ואמר בעו במערבא גזרו שניות בגרים או לא גזרו שניות בגרים אמר ליה השתא ומה ערוה גופה אי לאו שלא יאמרו באין מקדושה חמורה לקדושה קלה לא גזרו בהו רבנן שניות מיבעיא אמר רב נחמן גרים הואיל ואתו לידן נימא בהו מלתא אחין מן האם לא יעידו ואם העידו עדותן עדות אחין מן האב מעידין לכתחלה אמימר אמר אפילו אחין מן האם נמי מעידין לכתחלה ומ''ש מעריות ערוה לכל מסורה עדות לבית דין מסורה וגר שנתגייר כקטן שנולד דמי: מתני' מי שיש לו אח מכל מקום זוקק את אשת אחיו ליבום ואחיו הוא לכל דבר חוץ ממי שיש לו אח מן השפחה ומן העובדת כוכבים מי שיש לו בן מכל מקום פוטר אשת אביו מן היבום וחייב על מכתו ועל קללתו ובנו לכל דבר חוץ ממי שיש לו בן מן השפחה ומן העובדת כוכבים: גמ' מכל מקום לאתויי מאי אמר רב יהודה לאתויי ממזר פשיטא אחיו הוא מהו דתימא לילף אחוה אחוה מבני יעקב מה להלן כשרין ולא פסולין אף כאן כשרין ולא פסולין קמ''ל ואימא הכי נמי כיון דלענין יבום מיפטר נפטר

 רש"י  הנך תרתי דדמיין להדדי. אשת אחי אבי האב ואחות אבי האב שהן צד אחוה דאב ולמטה דידהו ערוה: שלישי שבבנו. בת בן בנו דהא בת בנו ערוה: ושבבתו. בת בן בתו שהרי בת בתו ערוה הלכך בת בן בתו שניה וכן בת בן בנה של אשתו או בת בן בתה: רביעי שבחמיו. דור רביעי שבחמיו היינו אם אם חמיו והוא דור רביעי לאשתו ואשתו בכלל: ושבחמותו. אם אם חמותו: שניה. דאם חמיו ואם חמותו ערוה שהן בכלל אשה ובת בנה אשה ובת בתה הלכך אמו שניה: מאי שנא למעלה. דקרי לאם אם חמיו ואם אם חמותו רביעי וקא חשיב לאשתו בחושבנא דדרי: ומאי שנא למטה. דקרי לבת בן בנו דור שלישי ולא חשיב אשתו דתהוי רביעי: לאו מכח אשתו קאתי. אלא מכח דידיה דבבנו מאנוסה עסקינן: לההיא מתניתא. הא דקתני לעיל מה הן שניות בההיא איירי רב ואמר ארבע יש להן הפסק ותו לא אבל בהנך דר' חייא איכא: ת''ש. דתני בשניות דר' חייא שלישי שבבנו ורביעי שבחמיו ותו לא אלמא יש להם הפסק: בגרים. גזרו שניות שאם היה גר נשוי אם אמו יוציא: מקדושה חמורה. שהעובדי כוכבים מוזהרין על העריות: לא גזרו בהו רבנן. דכקטן שנולד דמי ואין לו קורבה: לא יעידו. לכתחלה דקורבת אם בגרים קורבה היא דהא ודאי אמו היא: ואם העידו עדותן עדות. דכקטן שנולד דמי: מעידין לכתחלה. דרחמנא אפקריה לזרע מצרי דכתיב זרמת סוסים זרמתם (יחזקאל כג) הלכך קורבת אב אינה קורבה: מאי שנא. עדות מעריות דאמר לקמן בפרק נושאין (דף צח.) גר שהיה נשוי אחותו מן האם יוציא: לכל מסורה. הכל נושאין נשים הלכך אי שרית לקיומה אתי נמי למישרי ערוה בישראל דכולי עלמא לא ידעי דטעמא דגר משום דכקטן שנולד דמי: לבית דין מסורה. ואי נמי מכשרת עדות אחים גרים לא אתיא לאכשורי אחין ישראל דבית דין ידעי דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי: מתני' אח מכל מקום. בגמרא מפרש: ואחיו לכל דבר. מפרש בגמ': שפחה ועובדת כוכבים ולדה כמוה. ובתרה אזיל כדיליף בגמ': על מכתו ועל קללתו. אם הכה או קלל את אביו חייב מיתה: גמ' מדלענין יבום מיפטר. את אשת אביו מיבום פוטר כגון אם היה לו בן ממזר ונשא אשה ומת ולא ילדה לו פטורה מן היבום בשביל הממזר בן בעלה כדיליף לקמן בן אין לו עיין עליו: (רש"י)

 תוספות  שניות דרבי חייא יש להן הפסק או לא. תימה דלעיל תנא דכלת בן בנו אסורה עד סוף כל הדורות ודומה דכ''ש בת בן בנו עד סוף כל הדורות שהן קורבי עצמו ולא מחמת קדושין וי''ל דכלת בן בנו יש לאוסרו שהן בני ירושה ושכיחא גביה אבל בת בני בנים לאו בת ירושה היא ולא שכיחא גביה: ערוה לכל מסורה. תימה דלעיל קאמר דטעמא דגרים שלא יאמרו באנו מקדושה כו' והכא משמע טעמא משום דאתיא לאיחלופי בישראל כדפי' בקונטרס וכן בפ' נושאין (לקמן דף צז: ושם) משמע דטעמא משום איחלופי גבי בני יודן אמתא אישתחרור שרא להו רב אחא בר יעקב למינסב נשי דהדדי וקאמר מן האם ולא מן האב כולי עלמא לא פליגי דאסור [מן האב ולא מן האם כולי עלמא לא פליגי דמותר כי פליגי מן האב ומן האם] ואי משום שמא יאמרו אמאי שרי התם מן האב ומן האם אבל אי משום איחלופי ניחא דכיון דאיכא נמי צד אב לא אתי לאיחלופי דבתר אב שדי להו ומצרים אין להם קורבת אב דכתיב וזרמת סוסים זרמתם ולא שייך למיגזר אטו ישראל ויש לומר דהני תרי טעמי צריכין דבקורבת אב שהיו אסורין קודם לא שייך טעמא לאיחלופי שהכל יודעים דרחמנא אפקריה לזרעיה כגון אשת אביו לרבי עקיבא ואחות אביו לרבי אליעזר דאמר בפ' ד' מיתות (סנהדרין דף נח.) על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ר' אליעזר אומר אחות אביו ור''ט אומר אשת אביו הוי טעמא שלא יאמרו כו' אבל אשת אביו לרבי אליעזר ואחות אביו לרבי עקיבא שרי דלא משום שמא יאמרו איכא ולא משום איחלופי איכא אבל עריות שמצד אם שלא היו אסורות קודם יש לאסור משום איחלופי דמשום שמא יאמרו ליכא והא דאמר בפרק ד' מיתות (ג''ז שם) נשא אחותו מן האם יוציא היינו משום איחלופי דשמא יאמרו ליכא שלא היו נאסרות בגיותם ומן האב יקיים דמשום איחלופי ליכא בצד אב כדפרישית והיינו טעמא נמי דאמר אחין מן האם לא יעידו לכתחלה דלמא אתי לאיחלופי אבל מן האב יעידו לכתחלה: מי שיש לו אח מ''מ זוקק אשת אחיו. בגמרא מפרש לאתויי ממזר וא''ת מרישא שמעינן לה בת ישראל לנתין וממזר דחולצת ולא מתייבמת ויש לומר דאי מהתם הוי אמינא כששניהם ממזרים אבל כשאחיו המת כשר אין אחיו ממזר זוקק אשתו: פשיטא אחיו הוא. תימה אמאי פשיטא ליה הא איצטריך שפיר לאשמועינן דמחייבי כריתות הוי אחיו ולא ממעטינן ליה למי שיש אישות לאביך בה כדפריך לקמן (דף כג.) לרבי יוסי בר יהודה ואימא למי שיש אישות לאביך בה למעוטי חייבי כריתות וי''ל דה''מ לשנויי הכי אלא דניחא ליה לשנויי דאיצטריך משום דהוה ילפינן אחוה אחוה מבני יעקב דמשום האי טעמא איצטריך בן אין לו עיין עליו דממזר פוטר מן היבום דלא נימא דנילף אחוה אחוה מבני יעקב דלא זקיק ומדלא זקיק מיפטר נמי לא פטר ועוד אור''י דהכי פריך פשיטא כיון דתני אחיו הוא לכל דבר פשיטא דזוקק נמי ליבום ומשני דס''ד אע''ג דאחיו הוא לכל דבר ה''א [ליבום] לא זוקק משום דילפינן אחוה אחוה מבני יעקב ובתר הכי פריך ואחיו הוא לכל דבר דהיינו ליורשו וליטמא לו פשיטא כיון דזוקק ליבום אף על גב דהוה ס''ד למילף מבני יעקב כ''ש לשאר דברים: (תוספות)

 רשב"א  הא דאיבעיא ליה לרב אשי בשניות דבי ר' חייא יש להן הפסק. נראה מדברי רש"י ז"ל (ד"ה תא שמע) דאפילו אשלישי שבבנו ושבבתו קא מיבעיא ליה. ואינו מחוור דאם כן האיך לא פשט ליה לאיסורא מכלתו דאין לה הפסק כדתניא (לעיל כא, ב) וכן אתה אומר בבנו ובן בנו עד סכוף כל הדורות. והשתא כלת רביעי שבבנו אסורא רביעי שבבנו ממש שריא. ונראין דברי הרמב"ן נר"ו (לעיל שם בד"ה כי קאמר), שפירש דשלישי שבבן אשתו ובת אשתו ורביעי שבחמיו וחמותו קא בעי הא דזרעו לאו, ובירושלמי גרסינן אברהם אסור בכל נשי ישראל שרה אסורה בכל אנשי ישראל. ואיכא מאן (ר"ח מובא ברמב"ן) דפסק בהו לכולא דשניות דרבנן נינהו וכיון דלא איפשיטא הוה ליה ספיקא דרבנן ולקולא. ובספר יראים (השלם סי"ט) פסקו לחומרא. מתניתין מי שיש לו אחר מ"מ זוקק את אשת אחיו ליבום וכו'. לרבינו שרירא ז"ל יבמה שנפלה לפני מומר כיון דהורתו ולידתו בקדושה זקוקה ליבם ומתענגא עד דחליץ לה אותו מומר. וכתב רב יהודה אי כדנסבא בעל הוה יבם מומר, לא בעיא חליצה מיניה, ואם היה בעל מומר וישבה תחתיו באונס ומת בהמרותו בלא בנים, אינה זקוקה ליבום, דהא לאו אחיו הוא, ואינה נמי זקוקה לחליצה (כ"ה בשמם בספר העיטור ח"ב שו). וצריך תלמוד דהא לא מפקינן אלא ולד שפחה ונכרית, ועוד דמומר אף על פי שחטא ישראל הוא וקדושיו קדושין, וכדאמרינן לקמן בפרק החולץ (מז, ב) טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבריו למאי הלכתא אמר ר' יוסי בר חנינא דאי הדר ביה ישראל מומר הוי ואי קדיש בת ישראל קדושיו קדושין, ואמרינן נמי בשלהי פרקין קמא (טז, ב) עכו"ם שקדש בזמן הזה חוששין לקדושיו שמא מעשרת השבטים הוא. והא דאמר שמואל לא זזו משם עד שעשאום עכו"ם גמורים, לאו למימר דישראל שנעשה עכו"ם גמור ועובד עבודה זרה שאין חוששין לקדושיו, אלא אותן בלבד הוא שעשאום כעכו"ם גמורים מתחלתן והפקיעו קדושיהן. וכיון שיש להם קדושין, זיקה נמי יש להן כדמשמע בהרבה מקומות, דכל דקדושיו קדושין זיקתו זיקה. וכל שכן שאשתו הנשואה לו בקדושה, שאם המיר לאחר זמן זיקת האח הכשר לא נסתלקה ממנו ממנה. כנ"ל וצ"ע. פשיטא אחיו הוא. פירוש לאו מנפשיה איפשטא להו, אלא מבן הוא דאיפשוט, דכיון דבבנו הוא דכתיב אין לו עיין עליו, אם כן פשיטא דאחיו הוא וכדאסיקנא מדפטר פטור מיזקק נמי זקוק והיינו דלגבי בנו (להלן בעמ' ב) איבעיא לן מאי טעמא והכא אמרינן פשיטא. והא דאמרינן ואימא הכי נמי. כלומר דנגמר אחוה אחוה מבני יעקב הכי קאמר, ואימא ותיתי גזירה שוה ותיפוק דלאו אחיו הוא לענין יבום, ופרקינן דכיון דבנו הוא אפילו לענין יבום אחיו הוא נמי אפילו לענין יבום כן נ"ל. (רשב"א)


דף כב - ב

מיזקק נמי זקיק: ואחיו הוא לכל דבר: למאי הלכתא ליורשו וליטמא לו פשיטא אחיו הוא סד''א הואיל וכתיב {ויקרא כא-ב} כי אם לשארו הקרוב אליו ואמר מר שארו זו אשתו וכתיב {ויקרא כא-ד} לא יטמא בעל בעמיו להחלו יש בעל שמטמא ויש בעל שאין מטמא הא כיצד מטמא הוא לאשתו כשרה ואין מטמא לאשתו פסולה ה''נ מטמא הוא לאח כשר ואין מטמא לאח פסול קמ''ל ואימא ה''נ התם לאפוקי קיימא הכא אחיו הוא: חוץ ממי שיש לו אח מן השפחה ומן העובדת כוכבים: מ''ט אמר קרא {שמות כא-ד} האשה וילדיה תהיה לאדוניה: מי שיש לו בן מ''מ פוטר וכו': מכל מקום לאתויי מאי אמר רב יהודה לאיתויי ממזר מאי טעמא דאמר קרא {דברים כה-ה} ובן אין לו עיין עליו: וחייב על מכתו: אמאי קרי כאן {שמות כב-כז} ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך כדאמר רב פנחס משמיה דרב פפא בעושה תשובה הכא נמי כשעשה תשובה והאי בר תשובה הוא והתנן שמעון בן מנסיא אומר איזהו {קהלת א-טו} מעוות לא יוכל לתקון זה הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר השתא מיהא עושה מעשה עמך הוא: תנו רבנן הבא על אחותו והיא בת אשת אביו חייב משום אחותו ומשום בת אשת אביו רבי יוסי בן יהודה אומר אינו חייב אלא משום אחותו בלבד ולא מפני בת אשת אביו מאי טעמייהו דרבנן אמרי מכדי כתיב {ויקרא יח-ט} ערות אחותך בת אביך או בת אמך ערות בת אשת אביך מולדת אביך אחותך היא למה לי ש''מ לחייבו משום אחותו ומשום בת אשת אביו ורבי יוסי בר' יהודה אמר קרא אחותך היא משום אחותו אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום בת אשת אביו ורבנן האי אחותך היא מאי עבדי ליה מיבעי להו לחייבו על אחותו בת אביו ובת אמו לומר שאין מזהירין מן הדין ורבי יוסי בר' יהודה אם כן לכתוב רחמנא אחותך היא למה לי משום אחותך אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום בת אשת אביו ורבנן אף על גב דכתיב אחותך איצטריך למכתב היא שלא תאמר בעלמא מזהירין מן הדין וכ''ת אחותך דכתב רחמנא למה לי מילתא דאתיא בק''ו טרח וכתב לה קרא כתב רחמנא היא ורבי יוסי בר' יהודה אם כן ליכתביה רחמנא לאחותך היא באידך קרא ור' יוסי בר' יהודה האי בת אשת אביך מאי עביד ליה מיבעי ליה מי שיש לו אישות לאביך בה פרט לאחותו משפחה ועובדת כוכבים שאין אישות לאביך בה ואימא פרט לאחותו מאנוסה ההיא לא מצית אמרת מדרבא דרבא רמי כתיב {ויקרא יח-י} ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה הא בת בנה דידה ובת בתה דידה שרי וכתיב {ויקרא יח-יז} ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה הא כיצד כאן באונסין כאן בנשואין

 רש"י  מיזקק נמי זקיק. לאשת אחיו ליבום שאפילו אין כאן אח אלא ממזר זה זקוקה לחליצה: וליטמא לו. אם כהן הוא ולו אח ממזר מיטמא לו: כי אם לשארו. זו אשתו: לאפוקי קיימא. הלכך לאו אשתו היא: האשה וילדיה. בשפחה כתיב: עובדת כוכבים. לקמן מפרש בשמעתין מכי יסיר את בנך מאחרי: ובן אין לו. מצי למכתב ובן או לו כדאמרינן בקדושין (דף ד.) אן כסף וכמו מאן יבמי (דברים כה) מאן בלעם (במדבר כב) ולהכי כתב אין למידרש עיין עליו דאם יש לו בן בעולם פוטר: בעושה מעשה עמך. והאי אביו לאו עושה מעשה עמך הוא שהרי בא על הערוה והוליד ממנה ממזר: כדאמר רב פנחס. בפ' חומר בקדש: השתא מיהת. הואיל ושב עושה מעשה עמך הוא ונהי נמי דעונו גלוי ונזכר כל זמן שממזר קיים מיהו מתשובה ואילך בכלל עושה מעשה עמך הוא: והיא בת אשת אביו. דעל ידי נשואין נולדה לאביו ולא באנוסין: מכדי כתיב ערות אחותך בת אביך. ובין מן האונסין ובין מן הנשואין משמע ערות בת אשת אביך מולדת אביך למה לי הא נמי אחותו בת אביו היא שמעת מינה לחייבו משום שני לאוין הללו ואם שוגג חייב שתי חטאות: אחותך היא. בהאי קרא דבת אשת אביך כתיב: לחייבו על אחותו. מן האונסין בת אביו ובת אמו כגון נולדו הוא והיא מן אנוסה דמההוא קרא דאונסין לא שמעי' אלא בת אביו שלא בת אמו דכתי' בת אביך או בת אמך והא דכתיב נמי בת אשת אביך דמשמע בין אמו בין שאין אמו באישות הוא דכתיב אבל באונסין לא שמעינן להכי כתיב אחותו לרבות בת אביו ובת אמו: מן הדין. מק''ו אם על בת אביו שלא בת אמו הזהיר על בת אביו ואמו לכ''ש: שלא תאמר בעלמא מזהירין מן הדין. והוי לאו גמור ומהכא לא ילפינן למימר מדאיצטריך אחותך אלמא אין מזהירין מן הדין דאיכא לשנויי מילתא דאתיא בק''ו טרח וכתב לה קרא להכי כתב היא כלומר הכא הוא דאייתר קרא אבל אזהרת דין ק''ו לאו אזהרה היא: באידך קרא. גבי אחותך בת אביך דלא הוזכר שם אישות דנפקי אונסין מיניה דבנשואין אשמעינן אף בבת אביו ובבת אמו מדכתיבא הכא ש''מ למימרא דאע''ג דהיא בת אשת אביו לא מחייב אלא משום אחותו: שאין אישות לאביך בה. בשפחה ועובדת כוכבים לא תפסי בה קדושין במסכת קדושין נפקא לן מקראי בפ' האומר לחברו בסופו (דף סח.) שפחה עם הדומה לחמור ועובדת כוכבים כדכתיב ואחר כן תבא עליה ובעלתה (דברים כא) ומעיקרא לא: ואימא פרט לאחותו מאנוסתו. שלא היה אישות לאביך בה: כאן באונסין. ערות בת בנך מאנוסתו לא תגלה הא בת בנה מאיש אחר גלה דלאו אשתך היא ומיהו בנו מן האונסין בנו הוא וכן בתו הלכך גבי אחוה נמי אחוה הוא: (רש"י)

 תוספות  מאי טעמא. הכא לא פריך פשיטא דבנו הוא כדפריך לעיל פשיטא אחיו הוא אלא אדרבה בעי מאי טעמא והיינו משום דשני לעיל נילף אחוה אחוה מבני יעקב כו' ולהכי בעי מאי טעמא לא ילפינן מבני יעקב דלא זקוקה ואם כן מיפטר נמי לא ליפטר: בן אין לו עיין עליו. אע''ג דסתם אח ובן הוי אפילו ממזר כדפריך לעיל פשיטא אחיו הוא והכא נמי לא איצטריך ובן אין לו עיין עליו אלא משום דלא נילף מבני יעקב [והא דאיצטריך וזרע אין לה עיין עלה היינו משום] דסתם זרע לא הוי אלא זרע כשר כדאמר בריש קדושין (דף ד.) אין לי אלא זרע כשר זרע פסול מנין ולענין בני בנים הוי איפכא דזרע משמע אפי' בני בנים כדמשמע נמי התם דקאמר זרע זרעה לא צריך קרא דבני בנים הרי הן כבנים ובן לא משמע אלא בן לבדו כדאמר ביש נוחלין (ב''ב דף קטו. ושם) אין לי אלא בן ובן הבן ובת הבן בן בת הבן מנין ונראה לר''י דמעיין עליו דהכא גבי יבום אין לדרוש בן הבת ובת הבן שיפטור מן היבום כיון דאפקינן לאתויי ממזר ולהכי איצטריך לאתויי בן הבן ובת הבן לענין נחלה ולא בעי למילף מדלענין יבום בן ובן הבן כי הדדי נינהו לענין נחלה נמי כי הדדי נינהו כדאמר התם (שם דף קט. ושם) גבי בת וא''ת ונדרוש איפכא גבי נחלה לאתויי ממזר ומאין לו דגבי יבום נדרוש בן הבן וי''ל דגבי נחלה א''צ לאתויי ממזר דלכל מילי בנו הוא אלא דלענין יבום הוה ס''ד למילף מבני יעקב ולהכי ע''כ ההוא דנחלה אתא לרבות בן הבן והא דפשיט ליה ביש נוחלין דלענין יבום בן ובת כי הדדי נינהו נראה לר''י דנפקא לן מלא ימחה פרט לזה שאין שמו מחוי א''נ דבת וממזר שקולים ובת נמי נפקא מעיין עליו דהכא ומיהו קשה לר''י דהיכי נוכל לומר דשקולים הם בת וממזר הא כיון דמצינו לאוקומי עיין עליו בבת מהיכי תיתי לאוקומי אף בממזר כיון דמאחוה אחוה משמע למעוטי ממזר וי''ל כיון דאחוה אחוה איצטריך לדרשא אחריתי לית לן למעוטי מיניה ממזר לענין יבום כיון דלכל מילי חשיב בן ואח ולגבי יבום נמי מצי לרבויי בהדיא בת מעיין עליו הלכך אע''ג דאיצטריך לרבויי בת לא נניח בשביל כך מלרבויי ממזר תדע דהא ריש לקיש דריש לה בריש החולץ (לקמן לה: ושם) למילתא אחריתי ואפ''ה מרבינן מיניה ממזר: כשעשה תשובה. והא דאמר בפ' הנחנקין (סנהדרין דף פה: ושם) לכל אין הבן נעשה שליח לאביו להכותו ולקללו חוץ ממסית כו' התם כשעשה תשובה וא''ת בשלמא מלקות משכחת דמחייב אע''פ שעשה תשובה אלא לקללו מי שעשה תשובה אין רשאי לקללו אפילו אחר ויש לומר דאם הזכיר שם שמים לבטלה או עשה דבר שנתחייב בו נדוי אף על פי שעשה תשובה חייב ולא מיפטר: (תוספות)

 רשב"א  הא כיצד מימטא הוא לאשתו כשרה ואינו מיטמא לאשתו פסולה. וקשיא לי והא אלמנה לכהן גדול דפסולה לו ומיטמא לה וכדתניא בתוספתא דמכלתין פ"ב (ה"ג) אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט הרי הוא כאשתו לכל דבר יש לה כתובה ופירות ומזונות ובלאות וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה ויורשה ומטמא לה (לפנינו אינו מטמא לה ועיין להלן). ויש לומר דמדאורייתא אינו מטמא לה אלא כיון שהבעל יורש, עשאוה כמת מצוה. ודכותה אמרינן לקמן בפרק האשה רבה בתחלתו גבי מתניתין דאיתיה התם (פט, ב) דתנן מאימתי אדם יורש את אשתו קטנה כו' רבי אליעזר אומר משתבעל ויורשה ומטמא לה. ואקשינן עלה והא הכא דמדאורייתא אבוה מטמא לה וכו', ופרקינן משום דהויא לה כמת מצוה, דכיון דלא ירית לה אב קריא ולא עני לה. ואינו מחוור כלל חדא דאם כן היכי משכחת לה דאיהו מיטמא לה הא כיון דירית לה כמת מצוה היא ומיטמא לה דבר תורה כי התם. ועוד דלא אמרו ההוא טעמא דקרי' ולא עני לה אלא בקטנה דאין נשואיה מן התורה אלא דרבנן, וכיון דאינו יורשה אלא מדרבנן, אם אתה אומר אינו מיטמא לה אתו קרובים לאמנועי ולומר אם נשואה היא יקבור, ואם לא יקבור אף לא יירש. ואי נמי בשניות מדברי סופרים, ומהאי טעמא נמי משום דאמרי קרובים כיון דמדאורייתא אשתו גמורה הוא לירש אותה וליטמא לה, אלא שאסורה מדבריהם או יאסרו אותה לגמרי ולא כאשתו לירושתה ולא יקבור או יקבור ויירש. אבל במי שאסורה דבר תורה אין קרובין מקפידין עליה, דהא ידעי דיורשה דבר תורה ואינו מטמא לה דבר תורה מדכתיב לה יטמא בעל בעמיו, והלכך קרוביו קוברין או אחרים קרובין. תדע דהא אח שיורש את אחותו בעולה, ואף על פי כן אינו מיטמא לה, ולא אמרינן בכי הא דתהוי כמת מצוה. ובתוספתא (שם) לא גרסינן גבי אלמנה לכהן גדול יורשה ומיטמא לה אלא יורשה ואינו מיטמא לה, וגבי שניות מדברי סופרים גרסינן (שם) יורשה ומיטמא לה. וכן מצאתיה במקצת הנוסחאות וזה כדברינו (ועיין להלן פז, ב ד"ה לא). והיא היא הברייתא שהביאו בגמרא לקמן בפרק יש מותרות בתחלתו (פה, א). ובנו הוא לכל דבר. הא דלא אמרינן הכא פשיטא כדקאמרינן גבי אחיו הוא לכל דבר (לעיל בעמ' א) משום דהתם אהא דדרשינן במסקנא עיין עליו קא סמיך כדכתיבנא לעיל (ד"ה פשיטא). גרסינן בירושלמי (פ"ב ה"ו) בנו הוא לכל דבר אפילו לפריה ורביה ולשניה. לומר שאף על פי שנולד בעבירה גזרו ביה שניות, וקיים מצות פריה ורביה. הא דפשיטנא בנו ממזר מבן אין לו עיין עליו. פירוש, עיין עליו על כל בן שיהיה לו ואפילו בן פסול, ובספרי (כי תצא פי' רפח) דייק מהכא לבת שפוטרת את אשת אביה מן היבום, והכי תניא התם ובן אין לו אין לי אלא בן, בן הבת ובת הבת מנין תלמוד לומר ובן אין לו מכל מקום. וכן כתב הרב בעל הלכות גדולות ז"ל (בהלכות יבום) וזה לשונו ואי לאו דכתב רחמנא אין לו הוה אמינא דוקא בן ולא בת כדאשכחן בבן סורר ומורה, השתא דכתיב אין לו עיין עליו, לאתויי כל דשמיה זרע. ומנא לן דאפילו זרע פסול דתנן וכו' כי היכי דקא מייתי תנא זרע זרעיה מאין לו זרע פסול נמי מייתי ע"כ. ויש מי שאומר דבת לאו מדרשא דבן אין לו אתיא, דלא מרבינן מאין לו אלא זרעו של הנזכר בפסוק דהיינו זרעו של בן, וכדמשמע בפרק יש נוחלין (ב"ב קטו, ב) גבי ירושה, אלא בת מקל וחומר דבת הבן קא אתיא. וזה צריך תלמוד דהאי קל וחומר פריכא הוא ובת הבן דירושה תוכיח שיורשת בין הבנים מה שאין כן בבתו ממש. אלא דרשא דספרי דיקא טפי, ואינהו בקיאי מינן בה טפי. ורבנן אחותך היא מאי עבדי ליה מיבעי להו לחייבו על אחותו בת אביו ובת אמו לומר שאין מזהירין מדין. פירוש, לחייבו על אחותו בת אביו ובת אמו אנוסת אביו, דההוא קרא דערות אחותך בת אביך דמשמע מיניה אחותו אפילו מן האנוסה, לא שמעינן מיניה אלא אחותו מאביו שלא מאמו, או מאמו שלא מאביו, כדכתיב בת אביך או בת אמך. והא דכתיב בת אשת אביך, דמשמע מיניה בין שהיא אמו בין שאינה אמו, ההוא בנשואין הוא דכתיב, דהא כתיב אשת אביך, אבל באונסין לא שמענו, להכי כתיב אחותך היא, לחייבו על אחותו מאביו ואמו מן האונסין, דאם אינו ענין לנשואה דכתיב גבה, תנהו ענין לאנוסה. ואיכא למידק אם כן האי קרא דבת אשת אביך לגופיה אצטריך, לחייבו על אחותו בת אביו ובת אמו נשואת אביו, דאי מקל וחומר הא אין מזהירין מן הדין, ואי מאחותך היא, הא מוקמת ליה לאחותו בת אביו ובת אמו אנוסה. ואי אמרת אי לאו אשת אביך מוקמינן האי אחותך היא לאחותו בת אביו ואמו נשואה, אם כן אחותו בת אביו ואמו אנוסה מנין. וכיון שכן בת אשת אביך מיצרך צריך, והיכי מייתר להו לרבנן לחייבו שתים, ולר' יוסי בר יהודה למידרש מיניה פרט לאחותו משפחה ונכרית. ותירץ הרב בעל ההלכות ז"ל (בהלכות עריות) דאיכא למימר אם כן לימא קרא אחותך מולדת אביך, בת אשת אביך למה לי, שמע מינה לרבנן לחייבו משום בת אשת אביו, ולר יוסי בר יהודה כדאית ליה. ויש לפרש דאדרבה אי לא כתב בת אשת אביך, האי אחותך היא דמייתר מוקמינן ליה בין באנוסה בין בנשואה, דהא לאו גבי נשואה ממש ולא גבי אנוסה ממש כתיב, דנימא אחותו מאביו ואמו נשואה דוקא או אנוסה דוקא דסתמא כתיב, אם כן בת אשת אביך מייתר למדרשיה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. ויש מי שפירש (הרמב"ן) דכיון דגלי קרא אחותו בת אביו או בת אמו בלבד, בין מן האנוסין בין מן הנשואין, וריבה מאחותך היא אחותו משני צדדין, לעשותה כאחותו לכל דבר ריבה אותה בין מן הנשואה בין מן האנוסה. ולפיכך מייתר להו בת אשת אביך. ולהאי פירושא אפילו לא כתב רחמנא אחותך היא, נפקא לן אחותו מן האנוסה, מדרבינן אחותו משני צדדין בנשואה לעשותה כאחותו כדכתיב בת אשת אביך, ולא דייקא סוגיא הכי. ורבי יוסי בר יהודה אם כן ליכתביה רחמנא לאחותך הוא באידך קרא. פירוש, ודאי מאחותך היא שמעינן לחייבו על אחותו בת אביו ובת אמו מן האנוסין, דאם אינו ענין לנשואה תנהו ענין לאנוסה, אלא מדכתביה רחמנא בהאי קרא ולא כתביה באידך קרא דרשינן ליה לגופיה, לומר דאף על אחותו שהיא לו בת אשת אביו אינו חייב אלא משום אחותו בלבד. הא כיצד כאן באונסין כאן בנשואין. פירש"י ז"ל (בד"ה כאן באונסין) ומדבנו מן האונסין בנו הוא וכן בתו, הלכך לגבי אחוה נמי אחוה הוא. ואינו מחוור דהא אין מזהירין מן הדין. ואם תאמר הא גלויי מלתא בעלמא הוא, אם כן לעיל דלכולי עלמא אצטריך אחותך היא לרבות אחותו בת אביו ובת אמו אף על פי שהיא בת אביו למה ליה, תיפוק ליה מהא דכיון דודאי בת אביו הוא אף לגבי אחוה נמי אחוה הוא. ואם תאמר שאני התם דמיעטה קרא מדכתיב אחותך בת אביך או בת אמך, דמשמע בת אביך שאינה בת אמך ולכך אצטריך לרבוייה בהדיא. אכתי לא ניחא, דהכא נמי אף על גב דבת אביו הוא ואחותו מיקריא, מכל מקום מיעטה קרא מעונשין משום דלאו בת אשת אביו היא, ואכתי מאי נפקא לן בהא מדרבא. ואם תאמר דהשתא לא אסתפק לן אלא בת אביו מאנוסתו אי מקריא אחותו או לאו, דכיון דכתיב בת אשת אביך אחותך היא, דלמא גלי לן קרא דבת אשת אביו קרויה אחות, אבל מן האונסין אינה קרויה בת אביו ואינה אחותו, וכאחותו מן השפחה ומן הנכרית היא, ושתיהן מיעט הכתוב מבת אשת אביך. אבל אלו היתה אחותו מן האונסין אף הוא מוזהר עליה. והלכך כיון דשמעינן מדרבא דבתו מן האונסין בתו היא, אם כן אי אפשר למעטה מבת אשת אביך, דאף היא בת אביו היא ואחותו מקריא, ודינא הוא לחייבו עליה משום אחותו. אכתי קשיא דאם כן קרא דערות אחיך בת אביך או בת אמך למה לי. ומשום הכי מסתבר ליה דהכי פירושו, כיון דאשכחן דרבי רחמנא שארו מאנוסה ובתו מקריא, אם כן מקרא גופיה דערות אחותך בת אביך נפקא, דההוא בת אביך סתמא כתיב. ואי משום אשת אביך ההוא איכא לאוקמי למעוטי שפחה ונכרית. והשתא לאו עיקרי דמילתא מדרבא שמעינן אלא אקרא דערות אחותך בת אביך סמכינן, והא דרבא גלויי בלחוד הוא דמגלה אקרא דערות אחותך בת אביך דמיירי באחותו מן האונסין. (רשב"א)


דף כג - א

ואימא פרט לחייבי לאוין אמר רב פפא חייבי לאוין תפשי בהו קדושין דכתיב {דברים כא-טו} כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה וכי יש אהובה לפני המקום ויש שנואה לפני המקום אלא אהובה אהובה בנישואיה שנואה שנואה בנישואיה ואמר רחמנא כי תהיין ואימא פרט לחייבי כריתות אמר רבא אמר קרא {ויקרא יח-ט} ערות אחותך בת אביך או בת אמך מולדת בית או מולדת חוץ בין שאומרים לו לאביך קיים בין שאומרים לו לאביך הוצא ואמר רחמנא אחותך היא אימא בין שאומר לו אביך קיים בין שאומר לו אביך הוצא ואמר רחמנא אחותך היא לרבות אחותו משפחה ועובדת כוכבים אמר קרא בת אשת אביך מי שיש לו אישות לאביך בה פרט לאחותו משפחה ועובדת כוכבים ומה ראית מסתברא חייבי כריתות הוה ליה לרבות שכן תפסי בהן קדושין לעלמא אדרבה שפחה ועובדת כוכבים הוה ליה לרבות דאי מגיירה לדידיה נמי תפסי בה קדושין לכי מגיירה גופא אחרינא היא ורבנן למעוטי שפחה ועובדת כוכבים מנא להו נפקא להו {שמות כא-ד} מהאשה וילדיה תהיה לאדוניה ורבי יוסי בר' יהודה חד בשפחה וחד בעובדת כוכבים וצריכי דאי אשמעינן שפחה משום דאין לה חייס אבל עובדת כוכבים דאית לה חייס אימא לא ואי אשמעינן עובדת כוכבים משום דלא שייכא במצות אבל שפחה דשייכא במצות אימא לא צריכא ורבנן אשכחן שפחה עובדת כוכבים מנא להו וכ''ת נילף משפחה הנהו מצרך צריכי א''ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי אמר קרא {דברים ז-ד} כי יסיר את בנך מאחרי בנך מישראלית קרוי בנך ואין בנך הבא מן העובדת כוכבים קרוי בנך אלא בנה אמר רבינא ש''מ בן בתך הבא מן העובד כוכבים קרוי בנך לימא קסבר רבינא עובד כוכבי' ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר נהי דממזר לא הוי כשר נמי לא הוי ישראל פסול מיקרי האי בשבעה אומות כתיב כי יסיר לרבות כל המסירים הניחא לרבי שמעון דדריש טעמא דקרא אלא לרבנן מנא להו מאן תנא דפליג עליה דרבי יוסי ברבי יהודה רבי שמעון היא:

 רש"י  פרט לחייבי לאוין. אם נשא אביו ממזרת והוליד בת לאו אחותו היא ואימא דלא תפסי בהו קדושי: יש אהובה לפני המקום. צורך היה לו להזכיר שאם זה היה אוהב את זו ושונא את זו אין הבכורה משתנה בכך פשיטא שאם זה שונאה אין המקום שונאה: שנואה בנישואיה. בעבירה: כי תהיינה. דאית בהו הויה: ואימא. דהאי בת אשת אביו פרט לאחותו מחייבי כריתות דאין אישות בה לאביך דהא לא תפסי בהו קדושין דילפינן מאחות אשה שהיא בכרת וכתיב בה לא תקח אין לך בה לקוחין בפ' האומר לחברו בקדושין (דף סז:): שפחה אין לה חייס. אין לה יחס דכתיב עם החמור (בראשית כב) ועובדת כוכבים מתייחסת על שם אביה דכתיב בלאדן בן בלאדן (מ''ב כ) הדרימן בן טברימון (מ''א טו): שפחה שייכא במצות. כל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה דגמר לה לה מאשה (חגיגה דף ד.): כי יסיר את בנך. מדלא כתיב כי תסיר ש''מ הכי קאמר בתך לא תתן לבנו כי יסיר בעל בתך את בנך שתלד לו בתך מאחרי אבל אבתו לא תקח לבנך לא קמהדר ולא קרינן ביה כי תסיר בת העובד כוכבים את בנך שתלד מאחרי אלמא בנך מן העובד כוכבים שילדה לו בתך קרוי בנך ואין בנך הבא מן העובדת כוכבים קרוי בנך: ש''מ. מדכתיב כי יסיר את בנך ומוקמינן ליה בבן שתלד בתך לעובד כוכבים אלמא בן בתך הבא מן העובד כוכבים קרוי נמי בנך: לימא קסבר רבינא וכו' הולד כשר. ולקמן פליגי בה בהחולץ (דף מה.) (ול''נ דהולד ממזר גרסי' דלא הוי כגר שנתגייר אלא צד ישראלית יש בו ושייך ביה ממזרות): בשבעה אומות כתיב. ושאר עובדות כוכבים מנלן דולדה כמוה: לרבי שמעון דדריש טעמא דקרא. בפרק המקבל בבבא מציעא (דף קטו.) אלמנה עניה אין ממשכנין אותה אבל עשירה ממשכנין שאין אתה חייב להחזיר לה ואין אתה משיאה שם רע בשכנותיה אלמא דריש טעמא דלא תחבול בגד אלמנה משום שם רע ומוציא עשירה מן הכלל והכא נמי לדידיה ניחא דאי נמי לא מפרש קרא טעמא הוה דריש טעמא דחיתון משום כי יסיר את בנך ולא איצטריך קרא לפרושי טעמא ואייתר קרא כי יסיר לרבות שאר מסירין: אלא לרבנן. איצטריך קרא לפרושי טעמא בז' אומות גופייהו ולמעוטי שאר אומות דאינן אדוקין בעבודת כוכבים כמותן כדקיימא לן (חולין דף יג:) עובדי כוכבי' שבחו''ל לאו עובדי עבודת כוכבי' הן אלא מנהג אבותיהן בידיהן ולא אייתר ליה רבויא ושאר אומות מנלן ודכוותיה אמרינן בסנהדרין (דף כא.) גבי לא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו דלר''ש הוי לא יסור לרבויא דבלאו פירושא דקרא הוה דרשינן ביה טעמא ולרבנן דלא דרשי טעמא דקרא בעלמא הכא קרא פירש טעמא: (רש"י)

 תוספות  וכי יש אהובה לפני המקום. דפשיטא דבשביל אהבת ושנאת הבעל לא יפקיע המקום זכות בנה ואם תאמר ונימא שנואה היינו רשעה דהיא שנואה לפני המקום וי''ל דמשמע ליה אהובה ושנואה בנישואיה ואם ברשעה מדבר בלא נישואיה נמי יש לשנאותה: ורבי יוסי ברבי יהודה חד בשפחה וחד בעובדת כוכבים. וא''ת ולמה לי קרא דהאשה וילדיה דמבת אשת אביך נפקי תרוייהו דאין אישות לאביך בה וי''ל דהוה מוקמינן קרא בדמסתברא טפי ואידך הוה מרבינן ממולדת חוץ בין שאומרים לאביך הוצא כי היכי דמרבינן מיניה חייבי כריתות: ואי אשמועינן עובדת כוכבים משום דלא שייכא במצות. לא הוה צריך להך צריכותא דעובדת כוכבים לא מפרש בהדיא בקרא ובטעמא קמא סגי דאי לאו אלא חד קרא הוה מוקמינן בשפחה משום דאין לה חיים וא''ת השתא דאיכא טעמא בעובדת כוכבי' ואיכא טעמא בשפחה למה לי קרא דהאשה וילדיה דמבת אשת אביך ממעטי תרווייהו דהי מינייהו מפקת וי''ל דה''א טעמא דלא שייך במצות עדיף והוה מוקמינן לה בעובדת כוכבים ואע''ג דטעמא דעובדת כוכבי' לא הוה אתא משפחה כיון דאיכא בשפחה טעם כל דהו דלא הוי בעובדת כוכבים: קסבר רבינא עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר. כן גיר' הקונטרס וכן כתוב ברוב ספרים כאן אבל בקדושין בסוף פרק האומר (דף סח: ושם) ברוב ספרים כתוב הולד ממזר וכן גורס התם וכן נראה עיקר לר''י דכיון דבתר ישראלית שדינן ליה הוה טפי ממזר ממאי דהוה שדינן בתר עובד כוכבים דאין ממזרות לעובד כוכבים וכן משמע לעיל דקא''ר יוחנן בספ''ק (דף יז. ושם) וכולן לפסול והדר קאמר כי אמריתה קמיה דשמואל אמר אין בנך הבא מן העובדת כוכבים קרוי בנך אלא בנה ואין חוששין לקדושיו דעובד כוכבים הוא ולא ממזר והא דאמרינן בפרק יש בכור (בכורות דף מז. ושם) גבי לויה שנתעברה מן העובד כוכבים בנה פטור מה' סלעים לא תימא למ''ד אין מזהמין את הולד אלא אפילו למ''ד מזהמין לוי פסול איקרי אומר ר''י דמ''ד אין מזהמין היינו מ''ד הולד ממזר דלאו בתר עובד כוכבים שדינן ליה ולשון מזהמין על שם עובדי כוכבים שהן מזוהמין ובקונטרס לא פירש שם כן: ההוא בשבעה אומות כתיב. ואע''ג דלא תחנם דכתיב נמי התם מוקמינן בפרק קמא דמסכת ע''ז ' (דף כ.) בכל אומות עובדי עבודת כוכבים הכא לא מוקמינן ליה בז' אומות אלא משום דכי יסיר משמע שבעה אומות דמסירין טפי ואי לאו כי יסיר הוה מוקמינן ליה נמי בכל אומות עובדי עבודת כוכבים לרבנן ולר''ש דדריש טעמא דקרא אי לאו כי יסיר הוה דרשי' דטעמא דקרא משום הסרה והוה מוקי ליה דוקא בז' אומות דמסירין טפי וא''ת דלא תתחתן בם דכתיב נמי התם מוקמינן דוקא בז' אומות אע''ג דאין שייך שם הסרה דבגירותן איירי כדאמר בהערל (לקמן דף עו. ושם) וי''ל דעל כרחך אי אפשר לאוקומי בכל אומות דמדאסר גר עמוני ומואבי מצרי ואדומי מכלל דשאר גרים שרי בישראל ואם תאמר והיכי כרת ברית שלמה עם חירם מלך צור דכתיב ויכרתו ברית שניהם (מ''א ה) והכתיב לא תכרות להם ברית ולא תחנם (דברים ז) ובכל האומות עובדי עבודת כוכבים איירי כמו ולא תחנם וי''ל דשמא לא אסר אלא כריתת ברית לשם עבודת כוכבים כדכתיב באידך קרא לא תכרות להם ולאלהיהם ברית (שמות כג) או שמא חירם מלך צור גר תושב היה ועוד נ''ל דלא מיתסר כריתת ברית אלא דוקא בשבעה אומות מדכתיב גבי גבעונים (יהושע ט) אולי בקרבי אתה יושב ואיך אכרות לך ברית משמע דבשאר אומות שרי ואע''ג דלא תחנם איירי בכל אומות עובדי עבודת כוכבים כריתת ברית שאני דמוכח עניינא דאיירי דוקא בשבעה אומות כמו לא תחיה כל נשמה דדוקא ז' האומות היו מצווים להחרים דכתיב שבעה גוים רבים ועצומים וכו' החרם תחרים (דברים ז) וצוה הכתוב שלא לכרות להם ברית שלום שלא להכותם כדי לכבוש ארץ ישראל: מאן תנא דפליג עליה דרבי יוסי בר' יהודה ר''ש היא. בסוף פ' האומר (קדושין סח: ושם) איתא הך סוגיא ומשני בענין אחר דאמר קרא כי תהיינה וילדו לו כל היכא דקרינן ביה כי תהיינה קרינן ביה וילדו לו וכל היכא דלא קרינן ביה כי תהיינה לא קרינן ביה וילדו לו וקאמר נמי בתר הכי אם כן האשה וילדיה למה לי ומוקי לה לדרשא אחריתי ולא קאמר חד בשפחה וחד בעובדת כוכבים וצריכי: (תוספות)

 רשב"א  בנך מישראלית קרוי בנך וכו'. כתבתי בקדושין שלהי פרק האומר (סח, ב ד"ה בנך) בס"ד. (רשב"א)


דף כג - ב

מתני' מי שקידש אחת משתי אחיות ואין יודע אי זה מהן קידש נותן גט לזו וגט לזו מת ולו אח אחד חולץ לשתיהן היו לו שנים אחד חולץ ואחד מייבם קדמו וכנסו אין מוציאין מידם שנים שקדשו שתי אחיות זה אינו יודע אי זו קידש וזה אינו יודע איזו קידש זה נותן שני גיטין וזה נותן שני גיטין מתו לזה אח ולזה אח זה חולץ לשתיהן וזה חולץ לשתיהן לזה אחד ולזה שנים היחיד חולץ לשתיהן והשנים אחד חולץ ואחד מייבם קדמו וכנסו אין מוציאין מידם לזה שנים ולזה שנים אחיו של זה חולץ לאחת ואחיו של זה חולץ לאחת אחיו של זה מייבם חלוצתו של זה ואחיו של זה מייבם חלוצתו של זה קדמו שנים וחלצו לא ייבמו השנים אלא אחד חולץ ואחד מייבם קדמו וכנסו אין מוציאין מידם: גמ' שמע מינה קדושין שאין מסורין לביאה הוו קדושין הכא במאי עסקינן כשהוכרו ולבסוף נתערבו דיקא נמי דקתני ואינו יודע ולא קתני ואינו ידוע ש''מ מאי קמ''ל סיפא איצטריכא ליה מת ולו אח אחד חולץ לשתיהן היו לו שנים אחד חולץ ואחד מייבם דוקא מיחלץ והדר יבומי אבל יבומי ברישא לא דקא פגע באחות זקוקתו: שנים שקדשו שתי אחיות וכו': שמע מינה קדושין שאין מסורין לביאה הוו קדושין הכא נמי כשהוכרו ולבסוף נתערבו דיקא נמי דקתני ואין יודע ולא קתני ואין ידוע ש''מ ומאי קמ''ל סיפא איצטריכא ליה מתו לזה אחד ולזה שנים היחיד חולץ לשתיהן והשנים אחד חולץ ואחד מייבם פשיטא היינו רישא מהו דתימא ליגזור תרי אטו חד קמ''ל ודוקא מיחלץ והדר יבומי אבל יבומי ברישא לא דקא פגע ביבמה לשוק: לזה שנים ולזה שנים וכו': הא תו למה לי היינו הך מהו דתימא ליגזור דלמא מייבם בלא חליצה קמ''ל מ''ש מהא דתנן ארבעה אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות ומתו הנשואין את האחיות הרי אלו חולצות ולא מתייבמות הכי השתא

 רש"י  מתני' ואין יודע אי זה מהן קידש. אסור בשתיהן דכל חדא וחדא איכא למימר זו אחות אשה: חולץ לשתיהן. דלא ידע איזו היא יבמתו ומיחלץ חדא וייבומי חדא לא דאחות חלוצתו אסורה לו מדרבנן בחייה ויבומי ברישא נמי לא דדלמא לא זו היא יבמתו וקפגע באחות זקוקתו דהויא כאשתו: היו לו שנים אחד חולץ. תחלה לאחת והשני אם רצה לייבם לשניה מייבם דאם זו יבמתו שפיר ואם אחותה היא לא קפגע באחות זקוקתו דחליצה אפקעה לזיקה: קדמו וכנסו. קודם שנמלכו בבית דין: אין מוציאין מידם. דכל חד וחד אמר אנא שפיר נסיבי ואי נמי הוה איפכא שהראשון ליבום כנס אחות זקוקתו ההיא שעתא ודאי הויא אסירא ומשבא אחיו וייבם השניה שהיא יבמתו פקע זיקה מאידך למפרע: שנים שקדשו ב' אחיות. והם נכרים: זה חולץ לשתיהן וכו'. דכל חד וחד מינייהו אסור ליבומי דדלמא באחות זקוקתו פגע: היחיד חולץ לשתיהן. כדפרישית לעיל שאי אפשר לו לייבם לא קודם חליצה משום אחות זקוקתו ולא לאחר חליצה משום אחות חלוצה לפיכך הואיל ואסור לייבם יחלוץ תחלה לשניהם כדי להוציא אותה שהיא יבמתו מאיסור יבמה לשוק: והשנים אחד חולץ. לאפקועי זיקה מאחיו אם זו היא יבמתו ותשתרי אחותה לשני ממה נפשך אם יבמתו היא שפיר ואם אחותה היא הא קפקעה זיקת היבמה מיניה בחליצת אחיו: אחיו של זה מייבם חלוצתו של זה. ממה נפשך אם זו יבמתו שפיר נסיב שהרי אחיו לא חלץ לזו אלא לאחותה שלא היתה יבמתו ואינה כלום ואי לאו יבמתו שפיר נסיב נכרית דאי משום אחות זקוקתו ליכא שהרי חלץ אחיו לאחותה שהיא יבמתו ופקע זיקה ואי משום יבמה לשוק הרי חלצה זו מן היחיד שהוא אח בעלה: קדמו שנים. אחין של אחד וחלצו לשתיהן משום דלא ידעי אי זו היא יבמתו: לא ייבמו השנים. אחים האחרים זה את זו וזה את זו דקמא דנסיב איכא למימר זו היא אחות זקוקתו אלא אחד חולץ תחלה לאחת ואחד מייבם לשניה ממ''נ אם יבמתו היא שפיר ואי לאו יבמתו היא באחות זקוקתו לא פגע שהרי חלץ אחיו ליבמתו ויבמה לשוק נמי ליכא שהרי היא חלוצה מאחי בעלה: ואם קדמו. אלו שנים האחרונים וכנסו אחר חליצת השנים הראשונים ולא באו לימלך לב''ד אין מוציאין מידם כדפרישית שאין כאן אלא ספק איסור אחות זקוקה בנשואין הראשונים דאיכא למימר קמא דנסיב יבמתו היא ושפיר נסיב ובתרא נמי שפיר נסיב נכרית ואי נמי הוה איפכא דקמא פגע באחות זקוקתו כיון שבא שני ויבמה פקע זיקתה מאחיו והותרה לו אשתו ואיסורא דעבד עבד: גמ' שמעת מינה קדושין שאין מסורים לביאה. שאין סופן לבא לידי ביאה דקס''ד דמתניתין בשלא הוכרו בשעת קדושין לא הוה ידע הי מינייהו כגון דאמר הרי אחת מכם מקודשת לי ועשו שתיהן שליח לקבל קדושין וקדושין אלו אין סופן לביאה דכל חדא קיימא עליה בספק אחות אשה ומדקתני נותן גט לזו וגט לזו מכלל דחדא מיהא מקודשת ומשום ספיקא דלא ידע הי מינייהו בעי למיתב גט לתרווייהו אלמא קדושין הן ופלוגתא דאביי ורבא היא בקדושין: שהוכרו. בשעת קדושין ויודע היה את מי מקדש הלכך מסורים לביאה נינהו וחלו קדושין: ואינו יודע. משמע השתא אין יודע אין ידוע משמע לא נודע הדבר מעולם: ומאי קמ''ל. מתניתין פשיטא דתרווייהו בעי גיטא דלא ידע הי מינייהו: סיפא איצטריכא ליה. דקתני אחד חולץ ואחד מייבם וקא שמעינן דוקא מיחלץ חד והדר יבומי אידך ממה נפשך כדפרישית לעיל: אבל יבומי. חד ברישא והדר מיחלץ שני לאידך לא דקמא דייבם דלמא פגע באחות זקוקתו: היינו רישא. דהא אשמעינן ברישא היו לו שנים אחד חולץ ואחד מייבם: מהו דתימא. הכא לא לייבם כיון דחד מינייהו יש לו אח יחידי לגזור תרי אחי דלא לייבם חד מינייהו אטו ההוא אח שאין לו אח שני ואתי למפגע באחות זקוקה קמ''ל: ודוקא מיחלץ. האח היחידי לשתיהן והדר יבומי חד מהשנים אחר חליצת אחיו לשניה: אבל יבומי ברישא. קודם חליצת היחיד לשתיהן ואפילו חלץ אחיו של מייבם לאחותה דליכא השתא איסור אחות זקוקה לא [מייבם] משום שמא זו היא ארוסת הנכרי וקא פגע ביבמה לשוק בלא חליצה דהיחידי הוא הנכרי ולו היבמה זקוקה והא מילתא לא אשמעינן ברישא: אחיו של זה מייבם חלוצתו של זה הא תו למה לי. היינו הך דהא אשמעינן ברישא השנים אחד חולץ ואחד מייבם וה''נ הכי הוא דהני תרי חד חליץ וחד מייבם והני תרי חד חליץ וחד מייבם: מהו דתימא. ניגזור דלמא אתי ליבומי אחד משנים אלו ואחד משנים אלו בלא חליצה וקפגע כל חד בספק יבמה לשוק ובאחות זקוקה: קמ''ל. דלא גזרינן והא מרישא לא שמעינן דהתם לזה אחד ולזה שנים דסוף סוף לא מייבם אלא חדא וכיון דעוסקין בחליצה דחדא מדכרי נמי ולא מייבמי עד שיחלוץ היחיד לשתיהן אבל הכא כיון דלבסוף תרוייהו מייבמין הך להאי ביתא והך להאי ביתא אתי למימר מה לנו ולחליצה: מאי שנא מהא וכו' ולא מתייבמות. וקתני סיפא אם קדמו וכנסו יוציאו והכא קתני אין מוציאין מידן: חולצות ולא מתייבמות. ולא אמרינן ליחלוץ חד מנייהו ודחי לזיקה דידה מאחיו והאי מייבם חדא כי מתני' דקתני מתייבמות שתיהן כל אחת לאחר חליצת אחותה כדקאמר אחיו של זה מייבם חלוצתו של זה לימא כולן חולצות כי התם אמאי מהדרינן לייבם: הכי השתא. התם זקוקות שתיהן להן אי למ''ד בפרק ד' אחין טעמא דאין מתייבמת אפילו אחת מהן משום דיש זיקה דמרישא מיתסרא משום דקפגע באחות זקוקה וכי חליץ (מייבם) חד לחדא ופקע זיקה לא משתריא אחותה לאידך דכל יבמה שנאסרה שעה אחת על יבמה אפילו לאחר נפילה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה לעולם: (רש"י)

 תוספות  קדמו וכנסו אין מוציאין מידם. אר''י דווקא משום דשמא לא פגע באחות זקוקתו אבל אי ודאי הוה זקוק להוציא אף על גב דגבי שומרת יבם שקידש אחיו את אחותה (לקמן דף מא.) אין צריך לרבנן אפילו להמתין היינו משום שקדש תחלה ולא בא עליה באיסור דכבר נפטרה היבמה [זיקתה ממנו] בקדושי אחותה אבל הכא דקני לה בביאה דוקא במקום ספק הוא דאמרינן קדמו וכנסו אין מוציאין מידם אבל בודאי לא: קדושין שאין מסורים לביאה. פירוש דע''י קדושין קא מפסדה בביאה אבל חייבי לאוין ועשה חשיבי קדושין המסורים לביאה: דיקא נמי דקתני אינו יודע. וא''ת א''כ תקשה לאביי דאמר בפ' האיש מקדש (קדושין דף נא. ושם) דהוי קדושין וי''ל דאין יודע משמע הכי ומשמע הכי: ומאי שנא מהא דתנן. פי' בקונט' דפריך אהא דקתני במתני' קדמו וכנסו אין מוציאין מידם וקשה דלפי זה ה''ל לאתויי סיפא דמתניתין דד' אחין ועוד דבסמוך מייתי סיפא דמתני' אברייתא דשילא ואר''י דפריך אהא דקתני במתניתין אחד חולץ וא' מייבם וגבי ד' אחין שתיהן חולצות: (תוספות)

 רשב"א  דיקא נמי דקתני ואינו יודע כו'. ואם תאמר אם כן תקשי לאביי דאמר בהאיש מקדש (קדושין נא, א) דלא ידע דהוי קדושי הוי קדושי ויש לומר דאינו יודע משמע הכין ומשמע הכין. ודוקא מחליץ והדר יבומי אבל יבומי ברישא לא וכו'. ואפילו הכי לא גזרינן דלמא אתי לאחלופי ומייבם ברישא כדגזרינן בפרק ארבעה אחין (לא, ב) גבי ג' אחין נשואין ג' נשים נכריות, וטעמא דמלתא משום דהתם אי מחליף פגע באסורה לו דבר תורה משום לא יבנה, אבל הכא אפילו מחליף לא פגע אלא באחות זקוקה שהיא מדבריהם, ועוד דדלמא דידיה מתרמיא ליה. הכי גרסינן ברוב הספרים ומאי שנא מהא דתנן ד' אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות מתו הנשואין את האחיות הרי אלו חולצות ולא מתיבמות הכי השתא למאן דאמר כו'. וכן נראית גירסתו של ר"ח וזה חולץ וזה מיבם קא קשיא ליה, אמאי לא גזרינן דלמא מיבם ברישא כדתנן התם שאין אחד מהם מיבם, ואין גירסא זו מחוורת בעיני, דהא אי סבירא ליה לתנא דארבעה אחין יש זיקה לא קשיא ולא מידי, דהתם לאו משום גזרת יבומי ברישא הוא דאסרינן להו ליבומי אלא משום דקמא ודאי פגע באחות זקוקתו, ואם כן היכי קא מקשי בהדיא מאי שנא מהא דתנן, ומאן לימא לן דההוא תנא קסבר אין זיקה. ורש"י (ד"ה מאי שנא) גריס אי קדמו וכנסו לא יוציאו מאי שנא מהא דתנן ד' אחין כו' הרי אלו חולצות ולא מתיבמות ואם קדמו וכנסו יוציאו. וזו נראית לי הגירסא הנכונה, אלא שבספרים הקשוה בפסקת אחד חולץ ואחד מיבם, ואם איתא היה להם להקשותה (להלן כד, א) בפסקת קאם קדמו וכנסו לא יוציאו, ועוד דמאי מקשו הכי להדיא דהא בין לאבא שאול בין לר' שמעון (להלן כח, א) קל היה להם לב"ה בזו ואמרו יקיימו. אלא שבזו יש לומר דהכא מסתמא דמתניתין לסתמא דמתניתין קא מקשה, ובסתמא דמתניתין דפ"ד אחין קתני יוציאו כנ"ל. (רשב"א)


דף כד - א

התם אי למ''ד יש זיקה יש זיקה ואי למ''ד אסור לבטל מצות יבמין אסור לבטל מצות יבמין הכא כל חד וחד אימור דידיה קא מתרמיא ליה: קדמו וכנסו אין מוציאין כו': תני שילא ואפי' שניהם כהנים מ''ט חלוצה דרבנן היא וספק חלוצה לא גזרו בהו רבנן וחלוצה דרבנן היא והתניא {ויקרא כא-ז/יד} גרושה אין לי אלא גרושה חלוצה מנין ת''ל ואשה מדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא הוא: מתני' מצוה בגדול לייבם ואם קדם הקטן זכה: גמ' ת''ר {דברים כה-ו} והיה הבכור מיכן שמצוה בגדול לייבם {דברים כה-ו} אשר תלד פרט לאילונית שאין יולדת יקום על שם אחיו לנחלה אתה אומר לנחלה או אינו אלא לשם יוסף קורין אותו יוסף יוחנן קורין אותו יוחנן נאמר כאן יקום על שם אחיו ונאמר להלן {בראשית מח-ו} על שם אחיהם יקראו בנחלתם מה שם האמור להלן נחלה אף שם האמור כאן לנחלה ולא ימחה שמו פרט לסריס ששמו מחוי אמר רבא אע''ג דבכל התורה כולה אין מקרא יוצא מידי פשוטו הכא אתאי גזרה שוה אפיקתיה מפשטיה לגמרי ואי לאו גזרה שוה הוה אמינא שם שם ממש למאן קמזהר רחמנא ליבם יקום על שם אחיך מיבעי ליה אי לבי דינא יקום על שם אחי אביו מיבעי ליה ודלמא הכי קאמר להו רחמנא לבית דין אמרו ליה ליבם יקום על שם אחיו אלא אתאי גזרה שוה אפיקתיה לגמרי השתא דאמרת קרא בגדול כתיב אימא בכור לייבם פשוט לא לייבם א''כ אשת אחיו שלא היה בעולמו דמיעט רחמנא למה לי פריך רב אחא ואימא למעוטי בוכרא דאמא ההוא לא מצית אמרת דיבום בנחלה תלה רחמנא ונחלה מן האב ולא מן האם ואימא כי איכא בכור תתקיים מצות יבום כי ליכא בכור לא תתקיים מצות יבום אמר קרא ומת אחד מהם מי לא עסקינן דמית בכור ואמר רחמנא לייבם קטן ואימא דמית קטן ואמר רחמנא לייבם בכור הא מיעט רחמנא אשת אחיו שלא היה בעולמו ואימא כי ליכא בכור קדם קטן זכה ואי איכא בכור קדם קטן לא זכה אמר קרא {דברים כה-ה} כי ישבו אחים יחדו הוקשה ישיבת אחים זה לזה ואימא כי איכא בכור ליהדר אגדול כי ליכא בכור אין חוזרין אצל גדול אלמה תני אביי קשישא מצוה בגדול לייבם לא רצה הולכים אצל אחיו הקטן לא רצה חוזרין אצל גדול כבכור מה בכור בכורתו גרמה לו אף גדול גדולתו גרמה לו ואימא כי מייבם בכור לישקול נחלה כי מייבם פשוט לא לישקול נחלה אמר קרא יקום על שם אחיו והרי קם ואלא בכור דקרייה רחמנא

 רש"י  ואי למ''ד. טעמא משום דאסור לבטל מצות יבמין ואי מייבם האי חדא דלמא מיית אידך קודם שייבם ותצא אחותה משום אחות אשה ונמצא מצות יבמין בטלה על ידינו מיבום ומחליצה הרי נאסרה משום כך וכיון שנאסרה שעה אחת א''נ חלץ חד לחדא ואזלא האי השניה עומדת היא באיסור אשת אח שלא נראית ליבום מתחלה אבל הכא זו שנאסרה משום אחות זקוקה לאו יבמה היתה וכי פקע איסור אחות זקוקה בחליצת אחותה הרי זו מותרת ועומדת דלאו אשת אח הואי הלכך מספיקא לא מפקינן לה דאימר כל חד וחד דידיה איתרמיא ליה: ואפילו שניהם כהנים. וחד מנייהו ודאי חלוצה נסיב דהא ארוסת הנכרי חלוצה היא מאחד משני אחיו כדקתני קדמו שנים וחלצו: חלוצה. דאסורה לכהן: מדרבנן הוא. והכא דלכל חד אינה אלא ספק דשמא זה ייבם את יבמתו גמורה לא גזור רבנן לאפוקה מספק: גרושה. מאישה לא יקחו: מכאן שמצוה בגדול. הכי דריש ולקחה לו לאשה ויבמה והיה הבכור המייבם יהיה הבכור: אשר תלד. ואותה יבמה תהא ראויה לילד פרט לאילונית: יקום. היבם על שם אחיו לנחול נחלתו ולא יחלקו אחיו עמו: אתה אומר לנחלה. והאי יקום ביבם משתעי: או אינו. אלא בבן שיולד לו משתעי שאם היה שם המת יוסי קורין לזה יוסי: אין מקרא יוצא מידי פשוטו. ואע''ג דדרשינן ליה לדרשא מידי פשוטו מיהו לא נפיק לגמרי: ואפיקתיה לגמרי. שאין צריך לקרות לבנו בשם אחיו המת והכי גמר לה מרביה: ופרכינן ואי לאו גזרה שוה הוה אמינא שם ממש בתמיה: ליבם. קאמר רחמנא בן הנולד לך יקום על שם אחיך מיבעי ליה: ואי לבית דין. מודע רחמנא מצות קריית שם הבן: יקום על שם אחי אביו מיבעי ליה. אלא ודאי ביבם גופיה משתעי קרא ולבית דין קאמר רחמנא שיקום היבם על שם אחיו המת לנחלה: אמרו לו ליבם. שיקום בנו על שם אחיו דכל מצות יבום קא מודע קרא לב''ד וקאמר להו להזהיר יבמה לבא עליה והבן אשר תלד לו יקימנו ע''ש אחיו: אימא בכור. דוקא קאמר קרא אבל פשוט לא לייבם לגמרי בין איכא בכור בין ליכא בכור: אם כן. דפשוט לאו בר יבום הוא למה לי דמיעט רחמנא אשת אחיו שלא היה בעולמו תיפוק לי משום דלאו בכור הוא זה שנולד לאחר מיתת אחיו: ואימא. האי דמיעט אשת אחיו שלא היה בעולמו כגון שהיה זה שנולד בכור לאמו ואחיו מאביו ולהכי אצטריך למעוטי: בנחלה תלה רחמנא. וממילא בכור הנוטל פי שנים הוא דמייבם אבל בכור לאם לא ומדמעטיה שמע מיניה בכור דקרא לאו דוקא אלא גדול האחים: ואימא כי איכא בכור כו'. כלומר דלמא לעולם בכור דוקא והכי קאמר רחמנא אי איכא בכור קמך תתקיים מצות יבום או בבכור או בפשוט דנפקא לן מדאימעיט אשת אחיו שלא היה בעולמו וכי ליכא בכור לא תתקיים ופטורה לגמרי מן הפשוט: ומת אחד מהם. משמע שלא היו שם אלא שנים ומת אחד מהן: מי לא עסקינן. כלומר מי לא משתמע נמי מקרא דמת בכור וקאמר רחמנא לייבם פשוט: ואימא. על כרחך קרא דחיק ומתוקם כגון דמית פשוט וקאמר רחמנא לייבם בכור דהא כתיב והיה הבכור: הא מיעט רחמנא וכו'. דהכא גבי תרי אחים כתיב מיעוט אשת אחיו שלא היה בעולמו אלמא דמית גדול משמע ותו ליכא בכור קטן: אימא כי ליכא בכור קדם הקטן זכה. דהא לא רבי דלייבם פשוט אלא מומת אחד מהם ומיעוט דאשת אחיו שלא היה בעולמו דמשמע דמת בכור ואמר רחמנא לייבם פשוט אבל איכא בכור לא לייבם פשוט: הוקשה כו'. שוין לייבם: ליהדר אגדול. אי לא בעו שאר אחיו נחזור עליו לכופו דמצוה עליה רמיא ולא על האחרים אבל כי ליכא בכור לא רמיא מצוה אגדול טפי משאר אחיו: הולכין אצל אחיו הקטן. משמע קטן הימנו וגדול משאר אחיו אלמא מהדרינן אגדול דגדול קודם ומדקתני חוזרין אצל גדול ליכא לאותובי דאיכא למימר מאי גדול בכור דאי לא מצי לשנויי הכי אדמותיב מדתני אביי לותיב ממתניתין דקתני בפרק החולץ נמי לא רצה חוזרין אצל גדול: לא לישקול נחלה. דהא בכור כתיב: (רש"י)

 תוספות  אי למ''ד יש זיקה. אר''י אע''ג דלמ''ד יש זיקה ליכא למיגזר לייבם אחר חליצה משום דלמא אתי לייבם ברישא כדמשמע בפרק ד' אחין (לקמן דף כז: ושם) גבי רבי יוחנן דאמר אחיות איני יודע מי שנאן מ''מ ליכא למימר דליחלץ חד ולייבם חד כיון דכל אחת נאסרה שעה אחת אסורה עולמית אפילו ראשונה דלית ליה יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להתירה אלא לר' יוחנן לכך הוצרך לומר אחיות איני יודע מי שנאן ולמ''ד אין זיקה אף על גב דלרב דאמר אין זיקה לית ליה לקמן כיון שנאסרה שעה וכו' מ''מ גזרינן דלא ליחלץ חד ולייבם חד אטו דלמא מייבם ברישא דכיון דאין זיקה אתי למטעי ולייבם ברישא דהא לא מסקי אינשי אדעתייהו דלמא מית אידך אבל הכא כל חד וחד אמרינן אימא דידיה מתרמיא ליה [וליכא למגזר דלמא מייבם ברישא דאפילו מייבם ברישא אימא דידיה אתרמי ליה וכי מייבם] שפיר עבד ומשום מ''ד אין זיקה צריך לומר כל כך: וספק חלוצה לא גזרו בהו רבנן. הקשה הר''ר משה ברבי יעקב מפיה''ם דאמר בהחולץ (לקמן דף לו:) מת בתוך ל' יום אם אשת ישראל היא חולצת ואם אשת כהן היא אינה חולצת ולמה לא תחלוץ כיון דספק חלוצה מותרת לכהן וי''ל דהתם שחולצת לאחר נשואין יאמרו קמו רבנן במילתא דנפל הוה ולכך הוצרכו חליצה ואתי למישרי חלוצה לכהן אבל הכא כל אחד כשכונס אמרי' קים ליה להאי דלאו חלוצה היא ולכך כנסה: או אינו אלא לשם. ויהא כוליה קרא כפשטיה ולא נדרוש מבכור דמצוה בגדול לייבם אלא ה''ק והיה הבכור פי' הראשון שתלד היבמה יקרא שמו בשם המת ויליף בג''ש דלאו שם ממש קאמר אלא לנחלה וכיון דלנחלה קאמר ליכא לאוקומי קרא אלא ביבם דאי על הבכור שתלד היבמה קאמר קרא שיקום על שם המת לנחלה שאותו בכור יירש את המת דאם כן יקום על שם אחי אביו מיבעי ליה דהשתא לא שייך למימר דה''ק אמרו ליה ליבם כדקאמ' בסמוך: ה''ג ואם לא רצה הולכין אצל אחיו הקטן. פי' אצל קטן ממנו לא רצה הולכים אצל אחיו פירוש שאר פשוטין קטנים ממנו לא רצו חוזרין אצל גדול ויש ספרים דלא גרסי אלא הולכין אצל קטן ותו לא וצריך לומר דמשמע דקטן ממנו קאמר מדלא נקט לישנא דמתני' דהחולץ (לקמן דף לט.) מהלכין על כל האחין: (תוספות)

 רשב"א  הא דאמרינן ספק חלוצה לא גזרו בה רבנן. פירוש, לא גזר בה בדיעבד לאפוקה, וכן פירש"י, אבל לכתחלה ודאי גזרו בה. ותדע לך דהא כולה מתניתין ספק חלוצה היא, ואפילו הכי תנן היה לו אח אחד חולץ לשתיהן ולא שרינן ליה למיחלץ חדא ולאפטורי אידך. תמיה לי כיון דלא גזרו בספק חלוצה, אם כן ליתני אפילו באח יחידי אם קדם וחלץ לאחת ויבם לאחת לא יוציא דדלמא דידיה מתרמיא ליה, מאי אמרת החלוצה היתה זקוקה וזו אחות חלוצתו היא, הא דאמרינן הכא דבספק חלוצה לא גזרו בה. ואפשר לומר דדוקא באיסור כהונה דלאו גרידא לא גזרו בספק חלוצה אטו גרושה, אבל באחות אשה דאיסור כרת, גזרו אפילו ספק חלוצה אטו גרושה. הכא אתיא גזירה שוה ואפיקתיה לגמרי. ועל ידי גזירה שוה זו נפיק כוליה קרא מפשטיה, דאי אפשר לומר דוהיה הבכור קאי אבן הנולד כפשטיה דקרא, דכיון דיקום על שם משמע לנחלה אי אפשר לומר שהבן אשר תלד היבמה יקום בנחלת המת, דאם כן על שם אחי אחיו מיבעי ליה, דלבית דין קא מזהר רחמנא. ואפילו תאמר דלבית דין מזהר רחמנא דלימרו ליבם שיקום הבן על שם אחיו כדאמרינן בסמוך, הכא א"א לפי שאין ביד היבם להקים את הבן בנחלת המת, אלא בית דין הם המורישין אותו והוה ליה למיכתב על שם אחי אביו. הא דאמרינן ההוא לא מצית אמרת דיבום בנחלה תלה רחמנא ונחלה מן האב ולא מן האם. נראה לי פירושא דכיון דיבום בנחלה תלה רחמנא, וצד האם לא מעלה ולא מוריד בנחלה כלל, אלמא אין צד האם עסק ביבום. וכיון שכן אם איתא דבכור ממש בעינן, בכור מצד האם לא היה לו לגרום יבום, כיון שאין היבום מתחייב בו מצד האב דאינו בכור לאביו. ורש"י ז"ל (בד"ה בנחלה) לא פירש כן. ואין נראה לי פירושו, לפי שלא תלה הכתוב יבום בנחלת פי שנים, אלא בנחלה ממש, לומר שהאח החולק נחלה עם המתיבם. וכיון שכן אפשר דבתרתי הקפיד הכתוב, באח החולק נחלה, ועוד שיהא בכור או מצד אב או מצד האם. ועוד כי מה שפירש הוא ז"ל דיבום בבכור הנוטל פי שנים תליא רחמנא, אזיל לטעמיה שפירש למטה בסמוך (בעמ' ב ד"ה בכור) שהיבם נוטל פי שנים כבכור בנכסים המוחזקין להן מאביהן. ואינו שאינו נוטל שמעון היבם בנכסי יעקב כלום מחמת היבום וכמו שנכתוב בסמוך. ודלמא דמית קטן ואמר רחמנא ליבם בכור. ואף על גב דקרא סתמא כתיב ומת אחד מהן, שבקיה לקרא דהוה דחיק ומוקי נפשיה. ומשני הא מיעט רחמנא אשת אחיו שלא היה בעולמו. ופירש הרב אב"ד ז"ל (מובא ברמב"ן) הא מיעט אשת אחיו שלא היה בעולמו ותו לא, אלמא אין לך אח מצד אב שאינו מתייבם אלא זה בלבד. ואינו מחוור דאם כן הוה ליה למימר הא לא מיעט רחמנא אלא אשת אחיו שלא היה בעולמו ותו לא, אלמא אין לך אח מצד אב שאינו מתייבם אלא זה בלבד. ואינו מחוור דאם כן הוה ליה למימר הא לא מיעט רחמנא אלא אשת אחיו שלא היה בעולמו. ועוד דהא מיעט רחמנא כל שאינו בכור מדכתיב והיה הבכור אשר תלד. ורש"י ז"ל (בד"ה הא) פירש הא מיעט רחמנא כלומר, הכא גבי תרי אחים כתיב מיעוטא דאשת אחיו שלא היה בעולמו אלמא דמית גדול משמע ותו ליכא בכור קמן (עי' הגה"ה על גליון רש"י). פירוש לפירושו, דכיון דכתב רחמנא כי ישבו אחים יחדיו דמשמע תרי, וכתיב בהו כי ישבו, אלמא הכי קאמר אלו שני אחים כי תהיה ישיבתן בעולם אחד ומת אחד מהם ייבם השני. אבל אם לא תהיה ישיבתן בעולם אחד, אלא שבשעה שמת ראובן לא היה לו אח, ואחר כך נולד שמעון אחיו לא ייבם, אבל אלו היה שמעון בעולמו אף על פי שהוא הקטן מייבם. תני אביי קשישא מצוה בגדול לייבם לא רצה הולכין על כל האחין לא רצו חוזרין אצל הגדול. כך היא הגירסא במקצת הספרים וכן נראה גירסתו של הרמב"ם ז"ל (הל' יבום פ"ב הי"ב) שכתב מאחר שנסתלק הגדול שמצוה בו הרי כולם שוים. אבל הראב"ד ז"ל (שם) היה גורס מצוה בגדול ליבם לא רצה הולכין אצל הגדול, דלעולם אחר הגדול שבנשארים הולכין וממנו לשלמטה ממנו. ועל כן הגיה על הר"מ בספר הגהות שלו. והר"מ לא היה גורס כן אלא כמו שכתבנו. ורש"י ז"ל (בד"ה הולכין) גורס כגירסתו של הראב"ד ז"ל. ומיהו גירסת רש"י עיקר וכמו שכתב הוא בפירושיו, דאם לא כן ליקשי ליה ממתניתין גופא דקתני מצוה בגדול ליבם (עיין ריטב"א). הא דאמרינן כבכור מה בכור בכורתו גרמה ליה וכו'. קשיא לי, דאם כן בכור דקריא רחמנא להכי אצטריך, ואם כן מאי קא מקשה תו אלא בכור דקרייה רחמנא למה לי. ונרא ליה פירושא דהכי קאמר ליה, לדבריך שאתה אומר דכשיש שם בכור הולכין אחריו מאי טעמא לפי שהוא בכור כלומר גדול דצד בכורתו לא מעלה ולא מוריד אלא מפני שהוא גדול וראוי לגדול להקים שם אחיו, הכי נמי אפילו אין שם בכור, דין הוא שנחזור אחר הגדול שגדולתו גרמה לו. (רשב"א)


דף כד - ב

למאי הלכתא לגריעותא מה בכור אינו נוטל בראוי כבמוחזק אף האי אינו נוטל בראוי כבמוחזק: מתני' הנטען על השפחה ונשתחררה או על העובדת כוכבים ונתגיירה הרי זה לא יכנוס ואם כנס אין מוציאין מידו הנטען על אשת איש והוציאוה מתחת ידו אע''פ שכנס יוציא: גמ' הא גיורת מיהא הויא ורמינהי אחד איש שנתגייר לשום אשה ואחד אשה שנתגיירה לשום איש וכן מי שנתגייר לשום שולחן מלכים לשום עבדי שלמה אינן גרים דברי ר' נחמיה שהיה רבי נחמיה אומר אחד גירי אריות ואחד גירי חלומות ואחד גירי מרדכי ואסתר אינן גרים עד שיתגיירו בזמן הזה בזמן הזה ס''ד אלא אימא כבזמן הזה הא איתמר עלה א''ר יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב הלכה כדברי האומר כולם גרים הם אי הכי לכתחלה נמי משום דרב אסי דאמר רב אסי {משלי ד-כד} הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים וגו' ת''ר אין מקבלין גרים לימות המשיח כיוצא בו לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה א''ר אליעזר מאי קרא {ישעיה נד-טו} הן גור יגור אפס מאותי מי גר אתך עליך יפול אבל אידך לא: הנטען על אשת איש וכו': אמר רב ובעדים אמר רב ששת אמינא כי ניים ושכיב רב אמר להאי שמעתתא דתניא הנטען על אשת איש והוציאוה על ידו ונתגרשה מתחת ידי אחר אם כנס לא יוציא ה''ד אי דאיכא עדים כי אתא אחר ואפסקיה לקלא מאי הוי אלא לאו דליכא עדים וטעמא דאתא אחר ואפסקיה לקלא הא לאו הכי מפקינן אמר לך רב הוא הדין דאע''ג דלא אתא אחר ואפסקיה לקלא אי איכא עדים מפקינן אי ליכא עדים לא מפקינן והכי קאמר דאע''ג דאתא אחר ואפסקיה לקלא לכתחלה לא יכנוס מיתיבי בד''א כשאין לה בנים אבל יש לה בנים לא תצא ואם באו עדי טומאה אפילו יש לה כמה בנים תצא רב מוקי לה למתניתין ביש לה בנים ויש לה עדים ומאי דוחקיה דרב לאוקמי למתניתין ביש לה בנים ויש לה עדים וטעמא דאיכא עדים מפקינן ואי ליכא עדים לא מפקינן לוקמה בשאין לה בנים אע''ג דליכא עדים אמר רבא מתניתין קשיתיה מאי איריא דתני הוציאוה ליתני הוציאה אלא כל הוציאוה בבית דין ובית דין בעדים הוא דמפקי ואי בעית אימא הני מתנייתא רבי היא דתניא רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר אמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא רוק למעלה מן הכילה אמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא

 רש"י  אלא למאי הלכתא קרייה בכור. ליכתוב גדול: בכור אינו נוטל. חלק בכורה בנחלה הראויה לבא להם אחר מיתת אביהן אלא במה שמוחזק ביד אביהן ביום מותו דכתיב בכל אשר ימצא לו (דברים כא) אף יבם הנוטל פי שנים בנכסי אביו חלקו וחלק אחיו שמת אינו נוטל בראוי כבמוחזק: מתני' הנטען. חשוד כלומר שטוענים עליו דברי לעז: לא ישאנה. משום לעז שלא יאמרו אמת היה הקול הראשון: הנטען על אשת איש והוציאוה. בית דין מתחת בעלה בשביל זה שאסרה עליו והלך זה ונשאה: יוציא. דמדאורייתא אסורה נמי לבועל דדרשינן ונטמאה ונטמאה (במדבר ה) שני פעמים אחד לבעל ואחד לבועל במסכת סוטה (דף כז:): גמ' הא גיורא מיהא הויא. ואע''ג דלא נתגיירה לשם יהדות אלא בשביל שישאנה זה: עבדי שלמה. בעלי שררה היו: גירי אריות. כגון כותים דכתיב בספר מלכים (ב' יז) וישלח ה' בהם את האריות ונתגיירו כדכתיב התם בגלות שומרון: גירי חלומות. בעל חלומות אמר להם להתגייר: מרדכי ואסתר. ורבים מעמי הארץ מתיהדים (אסתר ח): בזמן הזה ס''ד. כל הני מקמי הכי לאו גרים נינהו כגון נבוזראדן וכיוצא בו: כבזה''ז. שלא יעשה מחמת שררה: אי הכי. דגיורת מעלייתא היא: לכתחלה נמי. יכנוס ואמאי תני לא יכנוס: דאמר רב אסי. טעמא דמתניתין משום דכתיב הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים הרחק ממך דאתו לאחזוקי לקלא קמא: הן גור. הבא להתגייר יגור אפס מאותי בעוד שאין אני עמכם יתגייר דהיינו בזמן הזה: מי גר אתך עליך יפול. מי גר אתך בעניותך כאשר אמרת: עליך יפול. לעוה''ב יפול ינוח כמו על פני כל אחיו נפל (בראשית כה) יפול מצדך אלף (תהלים צא): ובעדים. הא דתנן יוציא זה החשוד שכנסה כגון שבאו עדים על קול הראשון שראוה שזינתה עמו: להא שמעתתא. בעדים: כי ניים ושכיב רב אמרה דתניא. תיובתא: ונתגרשה מתחת ידי אחר. ראובן נטען על דינה אשת שמעון וגירשה שמעון ונשאה נחשון וגירשה אם כנסה ראובן מעתה לא יוציא: אי דאיכא עדים. בזנות קמא הרי נאסרה עולמית עליו: ה''ה דאפילו דלא אפסיק אחר לקלא. וכנסה ראובן מגירושי שמעון לא תצא הואיל וליכא עדים והא דנקט מתחת ידי אחר היא גופה איצטריך לאשמועינן רבותא דלכתחלה לא יכנוס כדקתני אם כנס אין לכתחלה לא: במה דברים אמורים. דאם כנס הנטען יוציא כשאין לה בנים מן הראשון: אבל יש לה בנים. מן הראשון לא תצא דכי מפקי לה קא מחזקינן לקלא קמא ועבדינן להו ממזרים: ואם באו כו'. אלמא אין לה בנים בלא עדים נמי מפקינן: רב מוקי למתניתין ביש לה בנים. ומש''ה אמר רב ובעדים: וב''ד בעדים הוא דמפקי. מבעל ראשון דאין אשה נאסרת לבעלה משום קול ואתא רב למימר דוקא מתני' משום כך יוציא הנטען הואיל ואיכא עדים אבל בלא עדים הואיל ויש לה בנים לא: ואבע''א. בלא בנים לא נפקא בלא עדים והני מתניתא דאמרי נפקא ר' אמרינהו דמפיק אשה מבעלה בקול כל דהו: רוכל. מוכר בשמים לנשים להתקשט בהן: רוכל יוצא. מן הבית ומצא זה את אשתו שהיא חוגרת בסינר מכוער הדבר שלא התירתו מעליה אלא לזנות: סינר. הוא כעין מכנסים שהיו הנשים חוגרות לצניעות: רוק למעלה מן הכילה. ארוכל יוצא קאי ומצא בעל רוק למעלה בגג הכילה שעל מטתו מי זרק הרוק למעלה כ''א השוכב ופניו למעלה הלכך זינתה זו ורקקה בשעת תשמיש: (רש"י)

 תוספות  למאי הלכתא לגריעותא. אר''י דהוי מצי למימר לחשיבותא שאין ירושתו חוזרת ביובל.: גיורת מיהא הויא. דמשמע לא יכנוס הוא אבל אחר שרי לכנוס לכתחלה: הלכה כדברי האומר כולם גרים הם. הך גירי אריות לא דמי להא דאיכא מ''ד כותים גירי אריות הן דהתם היו עובדים אלהיהם כדכתיב בספר מלכים ולמ''ד גירי אמת הן קסבר דשוב נתגיירו לגמרי.: אי הכי לכתחלה נמי. אי אמרת בשלמא דאינה גיורת גמורה ניחא דלכתחלה לא יכנוס משום דספק גיורת היא דשמא נתגיירה לשם איש ודיעבד אין להוציא דאין להחמיר משום חששא זו: משום דרב אסי הסר ממך עקשות פה כו'. אר''י דבנטען על הפנויה אין להחמיר מלכנוס משום לזות שפתים דאדרבה מצוה לכונסה דבאנוסה כתיב ולו תהיה לאשה (דברים כב): לא בימי דוד ולא בימי שלמה. מאיתי הגיתי. ובת פרעה דבימי שלמה לא קשה דמידי הוא טעמא אלא משום שולחן מלכים והני לא צריכי אבל קשה דאמרינן בהערל (לקמן דף עט. ושם) גבי מעשה דגבעונים דבימי דוד נתוספו גרים על ישראל ק''ן אלף וי''ל דמעצמן נתגיירו כדאשכחן גבי מרדכי ואסתר ורבים מעמי הארץ מתיהדים ויש ספרים שכתב בהן לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה אלא שנעשו גרים גרורים וההיא דפ''ב דשבת (דף לא.) ההוא דאתא לקמיה דהלל ואמר גיירני ע''מ לעשות כ''ג בטוח היה הלל דסופו לעשות לשם שמים וכן ההיא דהתכלת (מנחות מד.) דאתיא לקמיה . דרבי גיירני ע''מ שאנשא לאותו תלמיד: אמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא. אר''ת דתצא מן הרוכל אם נשאת לו דכל הסוגיא איירי בנטען דאין לומר תצא מן הבעל דאין האשה נאסרת על בעלה אלא על ידי קנוי וסתירה או שיראו דרך מנאפין ועוד דלגבי בעל הוי קלא דבתר נשואין דאמר בהאשה רבה (לקמן דף צב. ושם) דלקלא דלבתר נשואין לא חיישינן ורוק למעלה בגג הכילה לא עדיף מקלא דלא פסיק דהא בסמוך אמר דלרבי מפקינן אפי' בקלא דפסיק מכח הך ברייתא אלא ודאי תצא מן הרוכל אם נשאה דרוק למעלה בגג הכילה הוי קלא דקמי נישואי רוכל וכן פר''ח וכן נראה לר''י דמתוך ההלכה משמע דאין מוציאין ע''י קול מבעלה דקאמר ובית דין בעדים הוא דמפקי משמע דדבר פשוט הוא דמבעל לא מפקי' אלא בעדים אע''ג דמנטען קתני בברייתא דמפקי בקול [אף דקתני הוציאוה הדר רב נחמן דבסמוך הוציאה תנן דמשמע על ידי בעלה אפ''ה מבעלה לא מפקינן על ידי קול] באין בנים מן הראשון והא דאיצטרי' בהנהו עובדי דסוף נדרים (דף צא:) להנהו (תוספות)

 רשב"א  הא דאמרינן מה בכור אינו נוטל בראוי כבמוחזק אף יבם אינו נוטל בראוי כבמוחזק. פרש"י ז"ל מה הבכור אינו נוטל בראוי ליעקב אביו מירושת יצחק, אלא מנכסי יעקב בלבד שהיו מוחזקין בידו בשעת מיתה, אף היבם הנוטל פי שנים בנכסי אביו חלקו וחלק אחיו המת, אינו נוטל בראוי כבמוחזק. נראה שהוא ז"ל סובר דיבם נוטל בנכסי אביו חלקו וחלק אחיו המת, אף על פי שמת אביהם לאחר שמת אחיו דומיא דבכור אבל הרב בעל ההלכות (גדולות בהלכות נחלות) ור"ח ז"ל פירשו בראוי לאח המת ובמוחזק לו. כגון, שמת יעקב וירשוהו בניו והחזיקו בירושה ועדיין לא חלקו, ויצחק אבי אביהם עדיין בחיים וראויין בני יעקב לירשו אחר מותו ומת ראובן ואחר כך מת יצחק, ויבם שמעון אשת ראובן, נוטל חלק ראוב מנכסי יעקב אביהם שהוא מוחזק, ואינו נוטל חלק ראובן מנכסי יצחק אבי אביהם שהיה ראוי לו לירש. וגם זה הענין מפורש בתוספתא בבא בתרא (פ"ז ה"ב) עכ"ל ר"ח ז"ל. וכן נראה ודאי לפי שזה, אחיו הוא יורש ולא אביו. ועוד קשיא ליה דאי איתא לר' יהודה דאמר דאין היבם קם בנחלה במקום שיש אב וכדתנן בפרק החולץ (מ, א) ר' יהודה אומר בין כך ובין כך אם יש שם אב הנכסים של אב, בכור דקרייה רחמנא למה לי, והוה להו למיבעי הא תינח לרבנן לר' יהודה מאי איכא למימר. ועוד דאמרינן לקמן בפרק החולץ (שם) מה בכור לאחר מיתת האב שקול פי שנים, אף יבם נמי לאחר מיתת אביו נוטל פי שנים מידי יקום על שם אביו כתיב על שם אחיו ולא שם אביו. הא גיורת מיהא הויא. מדקתני אם כנס לא יוציא, דאי סלקא דעתך ספק גיורת הויא, אף על פי שכנס יוציא דאוקמה אחזקתה עד שיודע לך למה נתגיירה אי נמי יש לומר דמדקתני לא יכנוס קא דייק, כלומר הוא לא יכנוס, אבל ישראל אחר יכול ליכנוס. ואסיקנא כולן גרים הן. ואם תאמר דהא אמרינן בכל דוכתא (ב"ק לח, ב) דמאן דסבירא ליה גירי אריות הן, שעושין אותן כעכו"ם גמורים. ונראה לי דהיינו גירי אריות דכותיים שהיו עובדים אלהיהם, כדכתיב את ה' היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים וישלח ה' בם את האריות. אבל שאר גירי אריות גרים גמורים הן, שמחמת סבת האריות מתגיירין לגמרי, ואפילו בכותיים מאן דאמר גירי אמת הן, הוי טעמא כדאמרן דמחמת סבת האריות נתגיירו לגמרי. ואקשינן אי הכי לכתחלה נמי ופרקינן כדרב אסי דאמר רב אסי ולזות שפתים הרחק ממך. פרש"י ז"ל (ד"ה דאמר רב אסי) דאתי לאחזוקי לקלא קמא. מיהו בשכנס לא יוציא כדאמרינן לקמן דכנסה לא מפקינן. והקשה הרמב"ן נ"ר דא"כ משמע דבעדים מפקינן, ולא משמע הכי, דהא סיפא דמתניתין בעדים היא כדאוקמה רב, מדקתני הוציאוה מתחת ידו ומדסיפא בעדים רישא נמי בעדים. ועוד דגרסינן בתוספתא (פ"ד ה"ה) הבא על השפחה ועל הנכרית אף על פי שחזרה שפחה ונשתחררה נכרית ונתגיירה הרי זה לא יכנוס ואם כנס לא יוציא. שמע מינה אם בא עליה ודאי, אם כנס לא יוצא אלא משום לזות שפתים, שלא יאמרו שזו לא נתגיירה אלא לשם זנות, וזה לא כנס אלא לשם זנות קאמר. כשיש לה בנים. פירש"י ז"ל מראשון וטעמא משום שאתה מוציא לעז על בניה. ובהלכות הרב אלפסי כשיש להן בנים מן הנטען. וכן מצאתיה גירסת הברייתא עצמה בספר מוגה בישיבת רבינו נסים ז"ל. ואף על פי שאפילו זנתה עמו ונשאה נטען אחר שגירש ראשון אין הולד פסול. מכל מקום מזוהם הוי. הא דתניא רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר הואיל ומכוער הדבר תצא. פרש"י ז"ל תצא מבעל (עיין בד"ה ואבע"א וברמב"ן) כלומר וכל שכן מבועל דכל שאתה אוסרה לבעל אתה אוסרה לבועל. וכן כתב רב אחא ז"ל בשאלתא דפנחס (קלד). ונמצא לפי פירוש זה דלר' בדבר מכוער מפקינן בין מבעל בין מבועל, ואפילו בקלא דפסיק, ותדע לך מדאמרינן בסמוך (כה, א) קלא דפסיק כרב, אלמא לרבי בקלא דפסיק מפקינן. ודוקא בשאין לה בנים אבל יש לה בנים עד דאיכא עדי טומאה, וכדתני בברייתא ואם באו עדי טומאה אילו יש לה בנים תצא. ודבר רחוק הוא דקלא דלא פסיק ודבר מכוער קרי עדי טומאה. הלכך הא דאמרינן בסמוך קלא דלא פסיק ודבר מכוער תצא כרבי בשאין לה בנים קאמר, ולאו כרבי ממש קאמר, אלא תצא כמו שאמר רבי דתצא שלא בעדים. והא דלא פריש התם ואי איכא עדים אפילו יש לה בנים, היינו טעמא משום דלא אצרטיך למפסק אלא במאי דפליגי אבל כשיש לה בנים דשוו בה כולהו עד דאיכא עדי טומאה לא אצטריך ליה לפרושי כנ"ל. עוד נראה לי שאפשר לפרש דלרבי אפילו בקלא דפסיק כל שיש דבר מכוער אפילו יש לה בנים תצא. דלרבי אפילו בקלא דפסיק כל שיש דבר מכוער אפילו יש לה בנים תצא, דדבר מכוער היינו טומאה שהדבר מכוער מעיד בפנינו. אי נמי עדי טומאה זו, כלומר ששנינו מעידים שראו זה הדבר המכוער, ואי ליכא בנים אפילו ליכא דבר מכוער תצא, ובקלא דלא פסיק, אבל בקלא דפסיק וליכא דבר מכוער אפילו ליכא בנים לא תצא. ורבינו אלפסי ור"ח ז"ל פירשוה תצא מנטען אבל מבעל לא תצא אלא בעדים. וכדתניא בשלהי המגרש (גיטין פט, א) אכלה בשוק גרגרה בשוק כו' ר' מאיר אומר תצא כו' אמר לו ר' יוחנן בן נורי אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה והתורה אמרה כי מצא בה ערות דבר מה להלן דבר אף כאן דבר ברור. ואמרינן בקדושין בשלהי פרק האומר (סו, א) אשתו זנתה בעד אחד אמר רבא הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים. אלמא אין מוציאין מבעל אלא בעדים. וכן כתב בעל ההלכות (גדולות) בהלכות מיאון האי דאמר רבנן הנטען מאשת איש ונפיש לעז דידה בקלא דלא פסיק ואיכא עדים בדבר מכוער, ההוא לענין אפוקי מנטען כו', אבל לענין אפוקי מן גברא לא מפקי לה בי דינא אלא עד דחזו עדים כמכחול בשפופרת ע"כ. ויש מתרצים (הרמב"ן) דהא דאמרינן התם בדבר ברור, לאו עדי טומאה קאמר, אלא עדי דבר מכוער קרי דבר ברור, דהא לא קאמר בעדות ברור. ואינו מחוור בעיני דבהדיא אמרינן בפרק קמא דסוטה (ג, ב) בלא קנוי וסתירה דלא מהימן בעד אחד מנא לן נאמר כאן כי מצא בה ערות דבר ונאמר להלן יקום דבר מה להלן עדים שנים אף כאן עדים שנים. ומיהו ההיא דאין דבר שבערוה פחות משנים (קדושין שם) לא קשיא. דאנן נמי עדי דבר מכוער נמי בעינן, אבל בעד אחד של דבר מכוער לא תצא. והא דקיימא לן (ב"מ צא, א. מכות ז, א) כשמואל דאמר במנאפים עד שיראה כמנאפים, ההיא לענין עונשין היא, הא לאוסרה על בעלה אפילו בדבר מכוער תצא, והכין נמי מוכח בשמעתא בתרייתא דנדרים (צא, ב) דאמרינן התם ההוא נואף דעל לגבה דההיא אתתא אתא גברא סליק נואף אתיב אבבא הוה מחתן תחלי תמן וטעמינון חויא, בעא מריא דביתא למיכל מן הלין תחלי בלא דעתא דאנתתיה. אמר ליה ההוא נואף לא תיכול מנהון דטעמינון חויא, אמר רבא איתתא שריא אם איתא דעבד איסורא ניחא ליה דניכול ולימות. אלמא אי לאו דאמר ליה הכין איתתא אסירא. מיהו לאו קושיא היא דהתם בבא לצאת ידי שמים קאמר, ובהכי אזלא כולה סוגיא דהתם. וכעין העוברת על דת (כתובות עב, א) שאם רצה הבעל להוציא נותן כתובה, ואם רצה לקיימה אין בית דין מוציאין אותה מידו. ולדידי קשיא לי מדאמרינן הוציאה, בבית דין משמע, ובית בדין בעדים הוא דמפקי' לה, אלמא לכולי עלמא לא מפקי לה בית דין מבעל אלא בעדים. ואי לרב בלחוד קאמר הוה ליה למימר וקסבר דבית דין בעדים הוא דמפקי לה. ועוד דאי אפשר לומר כן דרוכל יוצא ומקום מנעלים הפוכים, עדיפי ממקנא לאשתו על פי עצמו או על פי עד אחד ואמר לה אל תסתתרי עם פלוני ונכנסה לסתר או לחורבה ושהתה עמו כדי טומאה דאינה נאסרת על בעלה (סוטה ב, ב) ואפילו במקנא לה על פי שנים ונסתרה על פי שנים, איכא מאן דאמר שיכול למחול על קנוי, ואף על גב דקיימא לן כמאן דאמר אין קנויו מחול לאחר סתירה, הא ודאי ר' אחא ורבינא דפליגי בה (סוטה כה, א) לאו בדרבי פליגי דנימא דמאן דאמר מחיל ליה דרבי. ובודאי אין לך דבר מכוער יותר ממי שמקנא לאשתו ואמר לה אל תסתרי עם פלוני ואחר כך נסתרה עמו בחורבה ושהתה עמו כדי טומאה. וגברא דעל לביתא וכי אתי מארי ביתא עריק לא עדיף מהאי, ואמאי מקפינן לה מבעל בעל כרחיה בכך. אלא שהוא לצאת מידי שמים, דומה למה שאמר שמואל לההוא סמיא דהוה מסדר מתניתא קמיה, אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה ואי לא לא תפקה כדאיתא בשלהי האומר בקדושין (סו, א). ורבינו תם ז"ל גם כן הביא ראיה מדאמרינן (כתובות ט, א) אין האשה נאסרת אלא על ידי קנוי וסתירה, אלמא בדבר מכוער בלבד אינה נאסרה עליו. ומיהו בזה יש לי לתרץ דבלא עדי דבר מכוער קאמר, אבל עדי דבר מכוער לרבי כעין עדי טומאה משוי להו. ועוד הביא רז"ל ראיה דהני דברים המכוערים לא עדיפי מקלא דלא פסיק, ובכל קלא קיימא לן דקלא דבתר נשואין לא מפקינן לה, כדאיתא בשלהי פרק המגרש (פח, ב), ובלעל קלא דבתר נשואין היא, אבל לנטען הוי כקלא דקודם נשואין, ובקאל דקודם נשואין מפקינן כדאיתא התם. והשתא נמי אתי שפיר הא דאמרינן בסמוך (כג, א) ורב נחמן נמי מתניתין הוציאה קתני. דשפיר משכחינן דלא מפקינן מבעל בעל כרחיה ואפילו הכי אם אפקה מדעתה וכנסה נטען מפקינן לה מיניה, כגון דליכא עדים אלא דאיכא קלא דלא פסיק ודבר מכוער, דאלו מבעל לא מפקינן ומנטען מפקינן. אבל לדברי רש"י ורב אחא ז"ל כל שאתה מוציאה מנטען אתה מוציאה מבעל, ושאין אתה מוציאה מבעל כו', דאי איכא קלא דלא פסיק ועדים בדבר מכוער בין מבעל בין מנטען נפקא, ואי ליכא עדים בדבר מכוער, אי נמי דאיכא עדים בדבר מכוער וליכא קלא דלא פסיק לא מפקינן לה לא מבעל ולא מנטען וכדאמרינן הכא. וכן כתב רב אחא ז"ל מפורש. אם כן הא דרב נחמן היכי משכחת לה דאפקה בעל מדעתיה ומפקינן לה מנטען בעל כרחיה, ויש לומר דההוא דרב נחמן הוא דסבירא ליה הכין ומתניתין היא דמתני לה הוציאה ואפילו הכי קתני אם כנס מוציא, ואנן לא קיימא לן כותיה אלא הוציאוה תנינן ובית דין הוא דמפקי לה. (רשב"א)


דף כה - א

מנעלים הפוכים תחת המטה אמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא מנעלים הפוכים ליחזי דמאן נינהו אלא מקום מנעלים הפוכים (תחת המטה א''ר הואיל ומכוער הדבר והלכתא כוותיה דרב והלכתא כוותיה דרבי קשיא הלכתא אהלכתא לא קשיא הא בקלא דפסיק הא בקלא דלא פסיק קלא דלא פסיק וליכא עדים כרבי קלא דפסיק ואיכא עדים כרב וקלא דלא פסיק עד כמה אמר אביי אמרה לי אם דומי דמתא יומא ופלגא ולא אמרן אלא דלא פסק ביני וביני אבל פסק ביני וביני הא פסק ולא אמרן אלא דלא פסק מחמת יראה אבל פסק מחמת יראה מחמת יראה הוא ולא אמרן אלא דליכא אויבים אבל איכא אויבים אויבים הוא דאפקו ליה לקלא תנן התם המוציא את אשתו משום שם רע לא יחזיר משום נדר לא יחזיר שלח ליה רבה בר הונא לרבה בר ר''נ ילמדנו רבינו כנס מהו שיוציא א''ל תנינא הנטען על אשת איש והוציאה מתחת ידו אע''פ שכנס יוציא א''ל מי דמי התם הוציאוה והכא הוציאה ורבה בר ר''נ מתניתין נמי הוציאה תנן ואכתי מי דמי הכא בעל והתם בועל א''ל שפיר דמי אהדדי הכא אמור רבנן לא יכנוס ואם כנס יוציא ה''נ אמרי רבנן לא יחזיר ואם כנס יוציא ולא היא התם אלומי אלמיה לקלא הכא אמרינן קם ביה בקלא וליתיה: מתני' המביא גט ממדינת הים ואמר בפני נכתב ובפני נחתם לא ישא את אשתו מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו רבי יהודה אומר הרגתיו לא תנשא אשתו הרגנוהו תנשא אשתו: גמ' טעמא דממדינת הים דעליה קסמכינן אבל מא''י דלאו עליה קסמכינן ישא את אשתו והא מת דלאו עליה קסמכינן דאמר מר אשה דייקא ומינסבא וקתני לא ישא את אשתו התם ליכא כתבא הכא איכא כתבא דתנן מה בין גט למיתה שהכתב מוכיח: מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו: הוא ניהו דלא ישא את אשתו הא לאחר תנשא והאמר רב יוסף פלוני רבעני לאונסי הוא ואחר מצטרפין להרגו לרצוני רשע הוא והתורה אמרה {שמות כג-א} אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס וכ''ת שאני עדות אשה דאקילו בה רבנן והא''ר מנשה

 רש"י  מנעלים הפוכים. פיהן למטה ודאי של נכרי הם והפכו כדי שלא יכיר הרואה: מקום מנעלים הפוכים. ניכר מקום הפיכתן בעפר שתחת המטה לשון מורי לשון אחר מקום מנעלים מצא הפוך שבא ומצא את מנעליה במקום שהוא רגיל לתת שלו ודאי נכרי בא לכאן ושם מנעליו במקום שלה ושלה במקום בעל וראשון עיקר דא''כ הפוך מיבעי ליה: והלכתא כוותיה דרב. דאמר אין מחזיקין קלא אלא בעדים: דפסיק. שיצא קול אחר לומר שקר הוא הלעז: דומי מתא. חשודי העיד ל''א דומי דלא ידעי ודאי אלא אמרי בדדמי לשון מורי: משום נדר לא יחזיר. וטעמא מפרש התם בהשולח גט שאם אתה אומר יחזיר שמא תלך זו אצל חכם לאחר שניסת ויתיר לה נדרה ויאמר המגרש אילו הייתי יודע שיש היתר לנדר שנדרה אם היו נותנים לי מאה מנה לא הייתי מגרשה שהיתה חביבה עלי ביותר ונמצא זה מבטל גיטו למפרע ועוקרו ובניה מן השני ממזרים לפיכך אומרים לו מתחלה הוי יודע שהמוציא את אשתו משום נדר שנדרה לא יחזיר עולמית ואם היא חביבה עליך צא ובקש היתר לנדרה ואי מגרש לה מהשתא ודאי שנואה היא עליו ותו לא מצי עקר (לה) גיטה בדברי שקר: ומשום שם רע. שיצא עליה לא יחזיר כדפרישית טעמא שמא תנשא לאחר ויצא קול על הלעז הראשון ששקר היה ויתחרט המגרש ויאמר אילו הייתי יודע שכן הוא כו': כנס מהו שיוציא. אם החזירה מהו שנכופנו להוציא: תנינא הנטען כו'. והתם נמי מפקיעה מבעלה דכיון דהוציאה משום שם רע גילה דעתו שהקול אמת ונאסרה לו כי היכי דאסרינן לה הכא משום שהחזיק זה הקול כשכנסה: התם הוציאוה. ב''ד שבאו עדי טומאה ואסורה לבועל מה''ת: הכא הוציאה. והאי דלא יחזיר דרבנן הוא: ורבה בר נחמן מתני' נמי הוציאה תנן. בלא עדים הלכך לא אסורה לבועל אלא משום לזות שפתים מדרבנן ואפ''ה קתני יוציא: ואכתי מי דמי הכא בעל. החזירה ואין דבר זה מגונה הוא: התם בועל. כונס ודבר מגונה הוא: א''ל שפיר דמי להדדי. דהכא והכא מדרבנן הוא: ולא היא התם. הוא כשכנס בועל אלומי אלמיה לקול הראשון שאמת היה הלעז אבל הכא כשהחזירה בעל בטולי בטליה לקלא דאמרינן מדהחזירה קים ליה בקלא חזר ובדק בקול ראשון של שם רע ומצא שאינו: מתני' המביא גט ממדינת הים. צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם וטעמא מפרש בגיטין (דף ב.) לפי שאין בקיאים לשמה: לא ישא את אשתו. הואיל ואדיבוריה סמכינן: מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא אשתו. הואיל ועל עדותו היא נשאת איכא לזות שפתים שמא עיניו נתן בה והעיד שקר אבל לאחר תנשא דאשה נשאת בעד אחד: ר' יהודה אומר הרגתיו לא תנשא אשתו. אפי' לאחר על פיו לפי שהוא משים עצמו רשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד: הרגנוהו תנשא אשתו. לאחר ובגמרא בעי טעמא: גמ' אבל מארץ ישראל. המביא גט מארץ ישראל אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם: והא מת דלא עילויה סמכינן. דכי אמר מת בעל הא דשרו רבנן לאינסובי לאחר לא עליה סמכינן: דאמר מר. בפרק האשה רבה (לקמן דף צג:) היינו טעמא דעד אחד נאמן להשיא אשה משום דהיא גופה דייקא עד שיודעת שמת ודאי ואחר כך נשאת: מה בין גט למיתה. בהמביא (וכן לקמן דף קיז.) תנן אף הנשים שאינן נאמנות לומר מת בעלה כגון חמותה ויבמתה וצרתה ובת בעלה נאמנות להביא גיטה ואף על פי שצריכות לומר בפני נכתב ובפני נחתם ומה בין גט למיתה אלא שהכתב מוכיח ולאו עלה סמכינן כל כך: פלוני רבעני לאונסי כו' להורגו. את הרובע: (רש"י)

 תוספות  טעמי דאיתתא שריא דאם איתא דעבד איסורא אירכוסי הוי מירכס ואם איתא דעבד איסורא ניחא ליה דליכול נראה לר''י דהתם באומרת טמאה אני כי מתני' דהתם דעלה קאי ואפ''ה שריא מהנהו טעמי אבל באומרת טהורה אני שריא בלאו הנהו טעמי דהתם ואין לתמוה אמאי שריא כיון שאומרת טמאה הא שויתה לנפשה חתיכה דאיסורא דלפי שראו חכמים שנתקלקלו הנשים ליתן עיניהם באחר ורוב האומרות כן משקרות לכך נראה להם להתירן.: הא בקלא דפסיק. ומיהו רב גופיה אית ליה ל''ש קלא דפסיק ול''ש קלא דלא פסיק: ואכתי מי דמי. בספרים ישנים לא גרסי ליה אלא גרסי ורבה בר נחמן הוציאה תני הכא בעל והכא. בועל הכא אמור רבנן וכו' ועד ולא היא חד שינויא הוא והכי פירושו ורבה ב''ר נחמן הוציאה תני וכיון דתני הוציאה והכא בעל והכא בועל הוציאה ולא בית דין ואפ''ה קתני במתני' ואם כנס יוציא ה''ה דהתם בגיטין (דף מה:) נמי אם כנס מוציא ויפה פשיט רבה ב''ר נחמן ומסיק ולא היא כו' קם ביה בקלא דליתיה ומה שאסור להחזיר אינו משום שסבורים העולם שאסורה לו משום שם רע דהא סברי דקם ביה בקלא דליתיה אלא משום קלקול או משום פריצות כדאמרינן בגיטין וקשיא לר''י דהיאך היה מדמה אותה רבה ב''ר נחמן וכי לא היה יודע טעם זה דבהדיא מפרש להנהו טעמי בהשולח (גיטין דף מו.) בברייתא וי''ל דלא שמיע ליה א''נ אומר ר''י דרבה ב''ר נחמן יודע טעמי דקלקול ופריצות אבל סובר דכנס יוציא מפני שהעולם אין יודעים הטעם דקלקולא ופריצות אלא סוברים שמחמת שם רע אסורה לו כיון שגירשה ע''י כן ולכך אם כנס יוציא משום רננה כמתניתין דהכא ומסיק ולא היא שיטעו העולם בזה כי יש חילוק גדול בין מתני' דהכא למתני' דהתם דהכא אלמיה לקלא כו': הכא איכא כתבא דתנן מה בין גט כו'. ואע''ג דלאביי בסוף פ''ב דגיטין (דף כג:) איירי הך משנה בח''ל מ''מ דייק שפיר מינה דיש לסמוך על הכתב: מת הרגתיו הרגנוהו. כיון דאפילו במת לא ישא את אשתו לא הוה צריך למיתני הרגנוהו ואפילו בהרגתיו לאחר תנשא ולא תני ליה אלא משום דר' יהודה מפליג בין הרגתיו להרגנוהו: הוא ואחר מצטרפים להורגו. הקשה הר''ר חיים דבסוף פ''ק דמכות (דף ו. ושם) פריך הרוג ונרבע יציל משמע דהרוג ונרבע פסולים להעיד משום שונא והכא משמע דכשר וי''ל דלא משום שונא פסול נרבע התם אלא בנרבע לרצונו איירי ומשום רשע פסול אפילו לרבא דבסמוך דסובר דלרצונו נמי כשר מכל מקום כשיש עדים שנרבע לרצונו הוי כנמצא אחד מהן קרוב או פסול וכי פריך בתר הכי הורג ורובע יציל פי' יצילו על עצמם הוה מצי למינקט נרבע דקאי ביה כיון דאיירי בנרבע לרצונו אלא (תוספות)

 רשב"א  הא דאיבעיא ליה לרבה בר רב הונא הכא הא דתנן בפרק השולח (מה, ב) המוציא את אשתו משום שם רע הרי זה לא יחזיר אם כנס מהו שיוציא. פירשה רש"י ז"ל (בד"ה משום) אליבא דההוא לישנא דמפרש לה למתניתין (שם מו, א) משום קלקולה. וכן נראה מדברי ר' אלפסי ז"ל שכתב שם בפרק השולח (כד, א) ולא ידעתי דמיון בין ענין נטען דהכא לבעל שהוציא מרצונו ושלא ברצון חכמים, אלא אם יחברם הדמיון מצד שאסרו חכמים כאן וכאן שלא יכנוס. וכיון שעבר וכנס שלא ברצון חכמים יוציא. ולא דמי לנטען מן השפחה והנכרית שאם כנס לא יוציא (לעיל כד, ב) דהתם ליכא אלא רננה בעלמא, כלומר קול לעז שא"א לבא לידי אסורא ולא לידי קלקול הולד. אבל מוציא את אשתו משום שם רע, שאם אתה מתירה לו אפשר דאתי לידי קלקול, כמו הנטען דאפשר דאתי לידי איסורא דאורייתא אם אמת היה הדבר כמו שנחשד. ואמור רבנן כאן וכאן לא יכנסו אם עבר וכנס יוציא. אבל הר"א אב"ד ז"ל (מובא ברמב"ן ובמיוחס לתוס' חד מקמאי) פירשה אליבא דההיא לישנא דמפרש לה למתניתין התם (גיטין מו, א) משום שלא יהיו בנות ישראל פרוצות בעריות, וכי קא מדמינן לה הכא לנטען קודם שנמצאו דברים בדאין, ואסיקנא דאפילו הכי אם כנס לא יוציא דקים לן בקליה דליתיה. וזה הענין יותר מחוור לפי סוגיותנו. הא דאמרינן ולא היא התם אלומי אלמיה לקליה. מסתברא לי לפי דברי רש"י ורב אחא ז"ל (לעיל כד, ב בד"ה הא דתניא) דלאו עיקר טעמא הוא, דבלאו הכי אסורא, דהא בקלא דלא פסיק ודבר מכוער אפילו לבעל אסירא, אף על גב דלגביה ליכא למימר הכי אלומי אלמא לטענתיה. ואי נמי לדעת רב נחמן דתני במתניתין הוציאה לומר דאפילו בקול בעלמא מפקי לה מנטען ואפילו בלא דבר מכוער הוא דאמרינן הכי משום דכי כנסה אלמיה לקליה. ודאמרינן נמי הכא אמרינן קם ביה בקליה. וליתיה רבותא קאמר, דהא אנן לא אפיקנא לה מינה ומנפשיה הוא דאפקה, והשתא נמי לא אסרינן לה עליה אלא משום קלקולא, או משום שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות, אלא רבותא קאמר לו, דאף על גב דגרשה משום שם רע לא חיישינן דלמא אמרי דזינתא ואיתסרא עליה ובאיסורא קיימא גביה השתא, אלא אדרבא כיון שגרשה על פי שם רע והקפיד בדבר, השתא דאהדרא אי לאו דקים ליה בקליה דליתה לא הוה מהדר לה. ודוקא בדאפקה בקלא בעלמא. אבל היכא דאיכא קלא דלא פסיק ודבר מכוער, לא סמכינן אהאי טעמא לומר דאי לאו דקים ביה בקלא דליתא לא מעכב לה גביה, אלא אפוקי מפקינן לה לדעת רש"י ורב אחא ז"ל כמו שכתבנו. טעמא דממדינת הים דעליה דידיה קא סמכינן. כלומר, דאפילו אתא בעל וערער ערעורו בטל, אבל בארץ ישראל דלאו עליה דידיה קא סמכינן אלא אקיום השטר ישא את אשתו. אף על גב דבלאו קיום נמי בארץ ישראל משיאין אותה, מכל מקום כיון דאי איתא בעל וערער צריכה לקיימו, אין חוששין לו. דלאו עליה דידיה קא סמכינן ולא משקר דמסתפי דלמא אתי בעל ויכחישנו. ומסתברא לי דבארץ ישראל נמי היכא דאמר בפני נכתב ובפני נחתם לא ישא את אאשתו, משום דהתם נמי עליה דידיה קסמכינן ואפילו אתא בעל וערער ערעורו בטל וכדאמרינן בפרק קמא דגיטין (ו, ב) אמר ליה לא צריכת ואי עבדת מהנית. הא דאמרינן והא מת דלאו עליה קא סמכינן דאמר מר אשה דייקא ומנסבא. קשיא לי דהא בעיא הא לקמן בריש פרק האשה שלום (צג, ב) אי טעמא דעד אחד משום דמלתא עבידא לאגלויי ולא משקר, או משום דאשה דקייא ומנסבא ולא איפשיטא התם. ואיכא למימר נמי דאפשיטא מדוכתא אחרינא דטעמא דעד אחד משום דלא משקר, וכמו שכתב שם רבינו אלפסי ז"ל (כט, ב) ועוד קשיא לי למה ליה הכא מהאיטעמא דאשה דייקא ומנסבא, הא אפילו ת"ל דטעמא דעד אחד משום דלא משקר הוא, מכל מקום הכא הוה ליה כמביא מארץ ישראל דטעמא מאי מהימנת ליה בארץ ישראל משום דאי אתי בעל וערער צריך לקיימו ומירתת דלמא אתי בעל, וכל שכן הכא דמיתה אינו יכול להכחישו. דתנן מה בין גט למיתה כתב מוכיח. קשיא לי אם כן אפילו במביא ממדינת הים להימניה דההיא נמי במביאה ממדינת הים היא שנויה. ויש לומר דהכא לאו בדוקא נקטה, אלא לומר לך דאשכחן בעלמא דכתב עדיף ממיתה. ואם תאמר מכל מקום מאי שנא מההיא. יש לומר דהכא יצרו תקפו חיישינן אפילו בדאיכא כתבא כל היכא דסמכינן עליה, אבל התם דמשום איבה בלחוד כולי האי לא עבדי ולא חיישינן כנ"ל. ואפשר דחד מן תרי טעמי נקט. פלוני רבעו לרצונו (כ"ה בסנהדרין ובשטמ"ק כתובות יח, ב בד"ה עדו בשם הר"י מיגאש) רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד. הקשו בתוס' (הרא"ש) דהכא משמע דנרבע לרצונו פסול לעדות, ובפרק זה בורר (סנהדרין כו, ב) איכא מאן דאמר התם דחשוד על העריות כשר לעדות משום דיצרו תקפו. ותירצו דהתם חשוד דוקא אבל בא על הערוה ודאי פסול לעדות. והא דאמרינן התם עני מרי ארבעין בכתפיה וכשר, היינו ארבעין דלא טובה השמועה דמלקין על לא טובה השמועה. (רשב"א)


דף כה - ב

גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה גזלן דדברי תורה פסול לעדות אשה נימא רב מנשה דאמר כר' יהודה אמר לך רב מנשה אנא דאמרי אפילו לרבנן וטעמא דרבנן הכא כדרבא דאמר רבא אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע לימא רב יוסף דאמר כרבי יהודה אמר לך רב יוסף אנא דאמרי אפי' לרבנן ושאני עדות אשה דאקילו בה רבנן ורב מנשה דאמר כרבי יהודה: הרגתיו כו' הרגנוהו תנשא כו': מאי שנא הרגתיו ומאי שנא הרגנוהו אמר רב יהודה באומר אני הייתי עם הורגיו והתניא אמרו לו לרבי יהודה מעשה בלסטים אחד שיצא ליהרג במגיזת קפוטקיא ואמר להם לכו אמרו לה לאשת שמעון בן כהן אני הרגתי את בעלה בכניסתי ללוד ואמרי לה בכניסתו ללוד והשיאו את אשתו אמר להם משם ראיה באומר אני הייתי עם הורגיו והא לסטים קתני שנתפס ע''י לסטיות והא יצא ליהרג קתני בי דינא דעובדי כוכבים דלא דייקי וקטלי: מתני' החכם שאסר את האשה בנדר על בעלה הרי זה לא ישאנה מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה מפני שהוא ב''ד: גמ' הא התירה ישאנה במאי עסקינן אילימא בחד חד מי מצי מתיר והאמר (רב אמר) ר' חייא בר אבין אמר רב עמרם תנא התרת נדרים בשלשה ואלא בתלתא מי חשידי והתנן מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה מפני שהוא בית דין לעולם בחד וכדאמר רב חסדא אמר ר' יוחנן ביחיד מומחה הכא נמי ביחיד מומחה: מיאנה או שחלצה וכו': טעמא דב''ד הא בתרי לא מ''ש מהא דתנן עדים החתומים על שדה מקח ועל גט אשה לא חשו חכמים לדבר זה היא גופה קמשמע לן לאפוקי ממ''ד מיאון בפני שנים קמשמע לן מיאון בג' איבעיא להו כנס מהו שיוציא רב כהנא אמר כנס מוציא רב אשי אמר כנס אינו מוציא תני להו רב זוטי דבי רב פפי כדברי האומר כנס אינו מוציא אמרו ליה רבנן לרב אשי גמרא או סברא אמר להו מתני' היא הנטען משפחה ונשתחררה מעובדת כוכבים ונתגיירה הרי זה לא יכנוס ואם כנס אין מוציא אלמא

 רש"י  גזלן דדבריהם. כמו מפריחי יונים ומשחק בקוביא דתנן (ר''ה דף כב.) כל העדות שאין האשה כשרה לה אף הן אינם כשרים ועלה אמר רב מנשה זאת אומרת גזלן דדבריהם כו': רבא פליג עליה דרב יוסף ואמר אפי' אמר פלוני רבעני לרצוני הוא ואחר מצטרף להורגו לרובע דכיון שזה מתכוין לעדות נאמן הוא אצל חברו ואין נאמן על עצמו ממה שאמר לרצוני דאדם קרוב אצל עצמו וקרוב פסול לעדות בין לטובה בין לרעה הלכך אינו נעשה רשע בעדות עצמו: ואין אדם משים. את עדותו עדות אצל עצמו ליעשות רשע והא דקי''ל (ב''מ דף ג:) הודאת פיו כמאה עדים דמי הנ''מ לממונא אבל לקנסא ולעונש מלקות וליפסל לא: ושאני עדות אשה דאקילו בה רבנן. הלכך אפילו רשע נאמן ואנא לית לי דרב מנשיא דאמר הא דדברי תורה פסול: אלא רב מנשיא דאמר כרבי יהודה. והכי מיתוקם סוגיא רב יוסף מוקים לרב מנשיא כרבי יהודה ורב מנשיא מוקי לרב יוסף כרבי יהודה: אני הייתי עם הורגיו. אבל לא נגעתי בו: ע''י לסטיות. לפי שהיה עמהן: מתני' בנדר. שנדרה הנאה מבעלה ולא הפר לה ובאתה לחכם להתיר לה ולא מצא פתח לחרטה: לא ישאנה. משום חשד: שהוא ב''ד. כלומר מיאון או חליצה לא עשה חכם זה ביחידי דקי''ל חליצה ומיאון בג' ותלתא לא חשידי: גמ' הא התירה. ואח''כ מת בעלה או גירשה ישאנה שאין כאן חשדא: לעולם בחד. ודקשיא לך מדקתני שאסר מכלל דבר מישרי הוא אין ביחיד מומחה וכדרב חסדא בנדרי' בפרק נערה המאורסה: ב''ד. ג': לא חשו חכמים לדבר זה. לומר לא יקחו שוב שדה זו מן הלוקח וכן העד של גט לא ישא את האשה: היא גופה. כלומר ה''ה דתרי נמי לא חשידי והא דקתני שהוא ב''ד לאו משום לאפוקי מחשדא אלא לאשמועי' דאין מיאון בפחות מג' ולאפוקי ממאן דאמר בפ' [ב''ש] (לקמן קז:) מיאון בשנים: כנס מהו שיוציא. אחכם ואמביא גט קאי: גמרא או סברא. האי דאמרת כנס אין מוציא: (רש"י)

 תוספות  משום דעד השתא איירי בהצלת הורג ורובע מסיק לה והרוג נמי לא משום שנאה פסיל ליה התם אלא אמר רבינו יצחק דמיפסל משעה שנעשה טרפה דטרפה פסול להעיד כדאמרי' בסנהדרין (דף עח. ושם) וה''ר יוסף מאורלינ''ש מפרש דפריך מהרוג ונרבע שיצילו כשהם קרובים להורג ורובע וקשה לר''י דאין ה''נ דנהי דבהרוג ליכא למימר דאין ה''נ שיציל דהרי חייב הכתוב מכה אביו מ''מ מנרבע מאי פריך וכ''ת בנרבע נמי דהא דרשינן בסנהדרין (דף נד.) ערות אביך ממש שרבעו ה''מ לענין כרת אבל מיתה לא אשכחן: רבא אמר אדם קרוב אצל עצמו. הקשה ר' יצחק בן אברהם דבפרק שני דכתובות (דף יח: ושם) מסיק רבא גופיה גבי הא דתנן התם אם אין כתב ידן יוצא ממקום אחר הרי אלו נאמנים לומר אנוסים היינו לא שנו אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות אבל אמרו מחמת ממון אין נאמנים ואמאי אין נאמנים דהוה לן לפלוגי דיבורא ולומר דאנוסים היו ולא מחמת ממון אלא מחמת נפשות ואומר ר''י דלא פלגינן דיבורא כדי לפסול השטר דמדאוריית' עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב''ד א''נ התם בכל ענין שהם אנוסים אם לא מחמת נפשות הוו רשעים הלכך לית לן למיתלי באונס מחמת נפשות דהוי מיעוטא: ואין אדם משים עצמו רשע. היינו לפסול את עצמו אבל נאמן הוא לומר גבי אכילת חלב מזיד הייתי כדאמר בכריתות (דף יב. ושם) דאין לנו לכופו להביא חולין לעזרה לפי דבריו והא דקאמרינן בהאיש מקדש (קדושין דף נ. ושם) גבי הבא לי מן החלון או מן הדלוסקמא דלא עביד איניש דמשוי נפשיה רשיעא לומר מזיד הייתי לאו משום שלא יהא נאמן לומר מזיד הייתי דפשיטא דנאמן אלא כלומר שאין ברצון אומר בענין דמשוי נפשיה רשיעא וא''ת דהשתא משמע דנרבע לרצונו פסול לעדות ובפרק זה בורר (סנהדרין דף כו:) איכא למ''ד דחשוד על העריות כשר לעדות וי''ל דהתם בחשוד שהוא פריץ ומתייחד עם העריות ולא ודאי בא על הערוה כדפי' התם בקונטרס ומאן דפריך התם עני מרי ארבעים בכתפיה וכשר היינו משום דמלקין על לא טובה השמועה וא''ת וכי ודאי בא על הערוה אמאי פסול הא רשע דחמס בעינן שיהא רע לשמים ולבריות וזה אין רע לבריות כגון אוכל נבלות להכעיס דכשר לרבא בפרק זה בורר (שם כ''ז.) וי''ל דהוי כמו אוכל נבלות לתאבון דפסול לכולי עלמא אע''פ שאין רע לבריות דכיון דחשוד לעבור בשביל הנאת עצמו חשוד נמי להעיד שקר בשביל ממון והכי נמי בא על הערוה: לימא רב יוסף דאמר כרבי יהודה. תימה דהכא לרבי יהודה לית ליה פלגינן דיבורא ובפרק החולץ (לקמן דף מז. ושם) אמרינן ההוא דאתא לקמיה דרבי יהודה ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי א''ל נאמן אתה לפסול את עצמך ואי אתה יכול לפסול את בניך אלמא פלגינן דיבורא ומיהו י''ל דהתם לא מטעם עדות נאמן (דהא אדם קרוב אצל עצמו ועוד דאם נאמן לפסול עצמו איך יתכן שיהו בניו כשרים) אלא הא דפסלינן היינו לאוסרו בבת ישראל דשויה אנפשיה חתיכה דאיסורא או אם נגח שור של ישראל את שורו פטור מטעם הודאת בעל דין וההיא דר' יהודה גופא. קשיא ושם נפרש בעזרת השם: באומר אני הייתי עם הורגיו. אור''י דאע''ג דאמר הרגנוהו נעשה כאומר אני הייתי עם הורגיו וכענין זה מפרש ר''ת ורבינו חננאל בפ' מי שאחזו (גיטין עג: ד''ה אמר) באומר מעת שאני בעולם נעשה כאומר: במגיזת קפוטקיא. יש ספרים דגרסי במזיגת והוי כמו במגיזת עבראי כמו שמלה שלמה. ר''י: טעמא דב''ד הא בי תרי לא. ואע''ג דאמרינן בריש השולח (גיטין דף לב: ושם) דלתרי נמי בי דינא קרו להו מ''מ אור''י דדייק שפיר דמדתלי טעמא בבית דין ולא קאמר מפני שהיו ב' ש''מ דלא סגי הכא בתרי ועוד דומיא דחליצה דבג' אע''ג דאיכא מאן דמכשר בפרק מצות חליצה (לקמן דף קד.) ביחידי הך תנא לא סבר לה כוותיה דחד ודאי לא מיקרי ב''ד ואיכא נמי רננה בחד: לא חשו חכמים לדבר זה. ואע''ג דשרי מ''מ בעל נפש יתרחק כדתני' עלה באלו טרפות (חולין דף מד: ושם) דן את הדין זיכה וחייב טימא וטיהר וכן העדים שהעידו כולם רשאים ליקח אבל חכמים אמרו התרחק מן הכיעור ומן הדומה לו וא''ת הא אמרינן בסוף התקבל (גיטין דף סז. ושם) גבי חיישינן שמא תשכור עדים דיבורא אמרי מעשה לא עבדי וי''ל דכשמעידים שקר חשיב נמי מעשה כדפי' בקונטרס כיון דעל פיהם נגמר ולא קרי דיבורא התם אלא באומר אמרו שאומר מן הבעל לסופר ולעדים לכתוב ולחתום דלא נגמר הדבר על ידיהם: אמר להו מתני' היא הנטען כו'. ולנטען על אשת איש לא דמי דהתם בדין שיוציא אם הוא אמת אסירא ליה אבל הכא שאסר את האשה בנדר אפילו אסרה שלא כדין כיון שגירשה בעלה שריא לחכם מדאורייתא: (תוספות)

 רשב"א  גזלן דדברי תורה פסול לעדות אשה. כתב הרב אלפסי ז"ל דדוקא מעיד, אבל מסיח לפי תומו כשר לעדות אשה, דלא גרע מעכו"ם. וקשיא ליה דאם כן לימא ליה הכא הכין, כלומר כי אקשינן מינה למתניתין לימא מתניתין במסיח לפי תומו. ויש לומר דמתניתין דומיא דהמביא גט ממדינת הים קאמר שמתכוין להעיד. אלא דאכתי קשיא לי מדאקשינן בסמוך לר"י ממעשה דליסטים שאמר אמרו לה לאשת שמעון בן כהן אני הרגתי את בעלה והשיאו את אשתו, ומאי קושיא דלמא מסיח לפי תומו היה. ויש לומר דמדקאמר מרו לה לאשתו מתכוין להעיד או להתיר את אשתו היה, ואינו מסיח לפי תומו וכדאמרינן בשלהי מכילתין (קכא, ב) דבעכו"ם לכולי עלמא מסיח לפי תומו עדותו עדות, אבל מתכוין להתיר או נתכוין להעיד אין עדותו עדות. ואפילו פלוני מת השיאו את אשתו, זהו מתכוין להתיר, בא לבית דין ואמר מת פלוני זהו מתכוין להעיד. אמר רבא אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע. כלומר ופלגינן דיבורא. והא דמשמע דאית ליה לרבא דהכא פלגינן דיבורא ובפרק האשה שנתאלמנה (כתובות יח, ב) משמע איפכא גבי אנוסין היינו מחמת ממון כתבתיו בארוכה בס"ד התם (בד"ה ואוקימנא), ומיהו איכא למידק דהא לרבא אינו נאמן אלא משום דפלגינן דיבורא הא לו הכין אינו נאמן והא אית ליה לרבא בפרק זה בורר (סנהדרין כז, א) דרשע דחמס בעינן. ויש לומר דהאי הוי לרבא כמו אוכל נבלות לתאבון, דאינו רע לבריות ואפילו הכי מודה בה רבא דפסול לעדות כדאיתא התם. וטעמא דמלתא משום דכיון שהוא חשוד לעבור על דעתו ועל דעת קונו משום גופו, חשוד נמי להעיד עדות שקר בשביל ממון, ואינו חושש אם הוא עושה דבר שהוא רע לשמים ורע לבריות. והכא נמי כשהוא חשוד על העריות פסול לעדות, דכיון שעובר על דעתו ועל דעת קונו מחמת הנאת גופו, גם כן חשוד להעיד עדות שקר בשביל ממון. באומר הני הייתי עם הורגיו. פירשו בתוס' דלאו דוקא באומר כן בפירוש, אלא כל האומר הרגנוהו סתם כאומר אני הייתי עם הורגיו, שאלו היה בדעתו לומר שהוא בעצמו הרגו לא היה אומר הרגנוהו אלא היה אומר הרגתיו. וכענין זה פירש ר"ת ור"ח ז"ל בפרק מי שאחזו (גיטין עג, ב) באומר בעת שאני בעולם נעשה כאומר מעת שאני בעולם. הא דאקשינן והא לסטים קתני והא יוצא ליהרג קתני. מסתברא דלאו לר' יהודה בלחוד קא מקשה אלא בין לרבנן בין לר' יהודה קשיא ליה, ותלמודא הוא דקא מקשה הכי לכולי עלמא דהא אפילו לרבנן רשע דאורייתא פסול אפילו לעדות אשה אליבא דרב מנשה דקיימא לן כותיה, והאי רוצה הוא. אלא ודאי לכולי עלמא קא קשיא ליה, ואליבא דכלהו משני דנתפס על ידי לסטות ובבית דין של אומות העולם קאמר. הא דאיבעיא להו כנס מהו שיוציא. פרש"י ז"ל (ד"ה כנס) דקאי אמביא גט ואמר הרגתיו הרגנוהו ואחכם שאסר את האשה בנדר. ואסיקנא אם כנס לא יוציא. אבל מדברי התוספתא (פ"ד ה"ג-ה"ו) היה נראה לכאורה שלא אמרו כן אלא בחכם שאסר את האשה בנדר, דתניא הפודה את השבויה מותר לישא אותה, המעיד על השבויה הרי זה לא יכנוס ואם כנס לא יוציא, מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו, ר' יהודה אומר כו' הנטען מאשת איש ונתגרשה על ידי אחר הרי זה לא יכנוס ואם כנס לא יוציא, עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל כו' הרי זה לא יכנוס ואם כנס לא יוציא, ישראל שבא על השפחה כו' לא יכנוס ואם כנס לא יוציא, החכם שאסר את האשה בנדר על בעלה הרי זה לא ישאנה ואם נשא לא יוציא. אלמא מדקתני בכלהו אם כנס לא יוציא, ושייר למת הרגתיו הרגנוהו ולא תני בהו מידי, משמע דהתם אפילו כנס יוציא, והכא נמי משמע מדאמר רב אשי ברננה לא מפקינן, דמשמע דהא בדלא אפשר למיתי אלא לרננה בעלמא ולא לידי איסור דאורייתא, כגון הנטען מן השפחה וחכם שאסר את האשה בנדר, והיינו דאייתי סיעתא מן הנטען מן השפחה ולא מותבינן מן הנטען מאשת איש דקתני אם קנס יוציא, ואסיקנא בגמרא (לעיל כה, א) דאפילו בעדי דבר מכוער וקלא דלא פסיק מוציאין ואף על גב דליכא עדי טומאה, והיינו טעמא כדאמרן, דהתם כיון דאפשר ליגע באיסורא דאורייתא אפילו כנס מוציא. והא דתני בתוספתא (שם ה"ה) הנטען מאשת איש והוציאוה מתחת ידי אחר הרי זה לא יכנוס ואם כנס לא יוציא. התם הוא דאתא אחר ואפסקיה לקלא, וכיון דאפסקיה לקלא לא גזרינן בה כולי האי כנ"ל. (רשב"א)


דף כו - א

ברננה לא מפקינן ה''נ ברננה לא מפקינן: מתני' וכולם שהיו להם נשים ומתו מותרות לינשא להם וכולן שנישאו לאחרים ונתגרשו או שנתאלמנו מותרות לינשא להם וכולן מותרות לבניהם או לאחיהם: גמ' מתו אין נתגרשו לא אמר ליה רב הלל לרב אשי והתניא אפי' נתגרשו לא קשיא הא דהואי קטטה הא דלא הואי קטטה ואיבעית אימא הא והא דלא הואי קטטה ולא קשיא הא דארגיל הוא הא דארגילה היא: וכולן שנישאו וכו': קס''ד מיתה אמיתה וגירושין אגירושין נימא מתניתין דלא כרבי דאי כרבי האמר בתרי זימני הויא חזקה לא מיתה אגירושין וגירושין אמיתה: וכולן מותרות לבניהם או לאחיהם: מאי שנא מהא דתנן הנטען מן האשה אסור באמה ובבתה ובאחותה נשי לגבי נשי שכיחן דאזלן גברי לגבי גברי לא שכיחן אי נמי נשי דלא אסרן שכיבתן אהדדי לא קפדי אהדדי גברי דאסרן שכיבתן אהדדי קפדי אהדדי אי הכי אביו נמי לא מיבעיא קאמר לא מיבעי' אביו דבזיז בניה מיניה אבל בנו דלא בזיז אביו מיניה אימא לא קמ''ל:

 רש"י  ברננה. מפני רינון ולעז בני אדם לא אמרינן ליה הוצא ולא דמי לנטען על אשת איש דהתם הואיל והוציאה בעלה מפני זה והלך זה ונשאה מכוער הדבר: מתני' וכולם. החכם והמביא גט והמעיד באשה להשיאה דתנן בהן לא יכנוס: שהיו להם נשים. בשעת מעשה ומתו לאחר זמן מותרות אלו לינשא להם דהשתא ליכא חשד שהרי בשעה שהעיד בה העד או שאסרה חכם היתה אשתו קיימת ולא לישא את זו נתכוין: וכולן. הנשים הללו: שנישאו. לאחרים כשאסרה חכם או כשהעיד עד במיתת בעלה ומתו הבעלים השניים: מותרות לינשא. לחכם ולעד ולמביא גט: וכולן. הנשים האלו מותרות לבניהם או לאחיהם של אלו המתירים אותן ואין אסורות אלא להן לבדן: גמ' נתגרשו לא. דע''י שנתן את עיניו בזו שהתיר גירש את אשתו: הא. דקתני אפי' נתגרשו כגון דהוי להו קטטה מקמי הכי דעדיין לא נתן דעתו על זאת: ה''ג ואיבעית אימא אידי ואידי דלא הוו להו קטטה: הא. דקתני נתגרשו לא בדארגיל הוא קטטה שהוא התחיל להקניט את אשתו: והא. דקתני אפי' נתגרשו בדארגילה היא קטטה שהיא הקניטתו תחלה: קס''ד מיתה אמיתה. הא דקתני וכולן שנישאו לאחרים ומתו קאי נמי ארישא דקתני מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו וקתני דאם נישאת לאחר על פיו ומת השני הזה מותרת לינשא לעד זה ואע''פ שמתו ב' בעליה תנשא לשלישי ולא אמרינן הוחזקה זו קטלנית שהנושאה מת וגירושין דקתני נתגרשה קאי אגירושין דלעיל המביא גט כו' ואשמעינן דאם נשאת לאחר באותו הגט וגירשה השני הזה מותרת לינשא למביא גיטה הראשון: בתרי זימני הויא חזקה. לקמן בהבא על יבמתו (דף סד:) ניסת לראשון ומת לשני ומת לשלישי לא תינשא דברי רבי ומתני' דלא כרבי דאי רבי נהי דחשד ליכא מיהו לכל העולם אסורה שהוחזקה להתאלמן או להתגרש: מיתה. דקתני הכא שנישאו לאחרים ומתו מותרות לאו אכולהו דלעיל קאי אלא אגירושין ואמביא גט או חכם שאסר את האשה: וגירושין. דהכא אמת הרגתיו הרגנוהו ומש''ה כשנתגרשה משני זה מותרת לשלישי שעדיין לא הוחזקה בחדא ריעותא תרי זימני: אסור באמה ובתה ואחותה. כדמפרש טעמא לקמן שמא לאחר שישא את אמה או את בתה תזנה זו עמו ובזנות קמא לא הוה מיתסר באמה ובקרובותיה דקי''ל (לקמן דף צז.) נושאין על האנוסה ועל המפותה דלא נאסרו קרובות אשה על האיש אא''כ קדשה לראשונה דאישות כתיב בה וקיחה כי יקח איש את אשה ואת אמה (ויקרא כ) אבל משנשא את אמה ואת בתה עומדת הנטענת הראשונה עליו בכרת דתנן (שם) האונס והמפתה על הנשואה חייב וה''נ אמאי מותרת לבניהם ליחוש שמא עצת זמה היה ביניהם לישא את בנו של זה ויהא זה רגיל אצלה: נשי לא אסרו. שכיבת זנות הקרובה את אשתו גמורה עליו הילכך לא קפדא אשתו ושתקה וחיישינן אבל גברי דאסרי שכיבתן אהדדי דאשה המזנה אסורה לבעלה קפיד בעל ורחיק האי מיניה: א''ה. דבגברי לא חיישינן לזנות שיזנה קרובו עם אשתו לאביו של מתיר נמי תשתרי ואמאי תני לבניהן ולאחיהן ולא תני נמי לאביהן: לא מיבעיא לאביו. של מתיר דמותרות ולא חיישינן שמא יזנה מתיר זה עמה: דבזיז מיניה. בוש הוא מאביו ואימתו עליו: (רש"י)

 תוספות  אגירושין. אגב מיתה נקט גירושין דאפי' נתגרשה כמה פעמים שריא לינשא: אי הכי אביו נמי. לא מצי לשנויי דנקט בנו לרבותא אע''ג דאסור באנוסת אביו לר' יהודה. דהתינח בניהן אבל אחיהן אמאי נקט אי לאו לדקדק אבל לאביו לא: (תוספות)

 רשב"א  הא דתניא הנטען מן האשה אסור באמה ובבתה ובאחותה. אוקימנא בריש פרק נושאין על האנוסה (להלן צז, א) דוקא מחיים דנטענת, אבל לאחר מיתה שריין. והא דקתני אמה ובתה ואחותה לאו דוקא, אלא הן ותולדותיהן קאמר, אמה ואם אמה ואם אביה ובתה ובת בתה ובת בנה ובאחותה, שבכל אלו יש לחוש שמא תבא אצלן ושמא יבא עליה ותנן (שם) המפתה והאונס על הנשואה חייב. וכן כתב הרב בעל הלכות (גדולות הלכות עריות) והרמב"ם ז"ל. ירושלמי (פ"ב ה"י) קדש אין אומרים לו שיכנוס אלא שלא יכנוס כנס אין מוציאין מידו. מכאן נראה שכל כנס שאמרו בשמועתנו היינו כנס ממש. ולא דמי למה שאמרו בכתובות פרק האשה שנתאלמנה (כג, א) לא נשאת נשאת ממש אלא כיון שהתירוה לינשא לא תצא מהתירה הראשון. דהתם כיון דברשות בית דין קדש אין מוציאין אותה מהתירה, אבל כאן שלא ברצון חכמים קדש, וכיון שלא נשא ממש לא ישא. וגרסינן עוד בירושלמי (שם) גרש מהו שיחזיר. פירוש, כגון שעבר וכנס וגרש מהו שיחזיר, אם אומר את כן לא נמצא לוזה על בניה. ונראה דוקא שהיו לה בנים מכניסה ראשונה לפי הירושלמי הזה הרמב"ן נר"ו. ואני מצאתי גירסא אחרת בספרים אחרים בהירושלמי ברישא וכך מצאתיה, קדש כמי שכנס אמרו לו שלא יכנוס וכנס מוציאין מידו ע"כ (וכן הוא לפנינו). ולפי גירסא זו הרי זו ממש כאותה שבכתובות, ואם אמרו שלא לכנוס וכנס מוציאין מידו, דכיון שכנס אחר התראה קונסין אותו ומוציאין מידו. סליק פירקא בס"ד (רשב"א)


פרק שלישי - ארבעה אחין

מתני' ארבעה אחין שנים מהם נשואים שתי אחיות ומתו הנשואים את האחיות הרי אלו חולצות ולא מתייבמות ואם קדמו וכנסו יוציאו רבי אליעזר אומר ב''ש אומרים יקיים וב''ה אומרי' יוציאו היתה אחת מהן אסור' על האחד איסור ערוה אסור בה ומותר באחות' והשני אסור בשתיהן איסור מצוה ואיסור קדושה חולצת ולא מתייבמת היתה אחת מהן אסורה על זה איסור ערוה והשניה אסורה על זה איסור ערוה האסורה לזה מותרת לזה והאסורה לזה מותרת לזה וזו היא שאמרו אחותה כשהיא יבמתה או חולצת או מתייבמת: גמ' ש''מ יש זיקה דאי אין זיקה מכדי הני מתרי בתי קאתיין האי לייבם חדא והאי לייבם חדא לעולם אימא לך אין זיקה ומשום דקסבר אסור לבטל מצות יבמין דלמא אדמייבם חד מיית אידך וקמבטל מצות יבמין אי הכי תלתא נמי לא מיבעיא קאמרינן לא מיבעיא תלתא דודאי בטלה מצות יבמין אבל ד' למיתה לא חיישינן קמ''ל אי הכי

 רש"י  מתני' מתני' ארבעה אחין. ולא מתייבמות. מפרש טעמא בגמ' משום זיקה דכיון דתרוייהו זקיקן להאי ולהאי קמא דמייבם פגע באחות זקוקתו דהויא כאשתו: איסור ערוה. כגון חמותו ואם חמותו: ומותר באחותה. דלאו אחות זקוקה היא דערוה לאו קמיה רמיא לייבומי: איסור מצוה. רמיא קמיה מדאורייתא הלכך אסור באחותה דאחות זקוקה היא: אחותה כשהיא יבמתה. אחותה של ערוה כשהיא יבמתה אשת אחי בעלה כשנופלת עמה לייבום: או חולצת או מתייבמת. דלאו אחות זקוקתו היא דערוה לא רמיא קמיה: גמ' יש זיקה. כלומר חומרת זיקה לשוויי אחות זקוקתו כאחות אשתו ובמס' נדרים (דף עד.) פליגי בה איכא למ''ד זקוקתו כאשתו להפרת נדריה ולאסור קרובות ואיכא למ''ד אין זיקה ובפרקין דלעיל (דף יז:) איפליגו בה רב הונא ורב יהודה: מתרי בתי. משני אחין נפלו: מיית אידך. ונפלה קמיה דהאי ונפקא משום אחות אשתו בלא חליצה וייבום הלכך אמרי' להו חלוצו דאי נמי מיית אידך אח לבתר חליצה דחד הדר האי חולץ וחלץ לה: תלתא נמי. מאי שנא דנקט ד' אחין אי אמרת בשלמא יש זיקה אשמעי' רבותא דאע''ג דתרי אחי נינהו ולא אלימא זיקתו דקמא דמייבם דמצינו למימר ההיא רמיא קמיה ואחותה קמי' אחיו ואפ''ה אסור וכ''ש שלשה אחין ב' מהם נשואים שתי אחיות ומתו ונפלו שתיהן לפני זה שתיהן אסורות דתרוייהו עליה רמיא וזיקתו חמורה וכי נסיב הוי פגע באחות זקוקתו אלא אי משום ביטול מצות יבמין אפי' תלתא נמי ומתו השנים הנשואים שתי אחית שתיהן חולצות דאי מייבם חדא נפקא אידך בולא כלום: (רש"י)

 תוספות  מתני' חולצות ולא מתייבמות. פירשתי לעיל (דף יח. ד''ה דלמא וכו') ועוד נפרש בגמ' גבי פלוגתא דרב ור' יוחנן: אי הכי תלתא נמי. אי אמרת בשלמא יש זיקה ניחא דנקט ארבעה לאשמועינן דאפי' בתרי יש זיקה אלא אי אין זיקה וטעמא משום ביטול מצות יבמין לישמעינן תלתא דהוי רבותא טפי דאסור לבטל אע''ג דחדא מינייהו לא חזיא לייבומי וכל שכן בד' דשתיהן ראויות להתייבם זה אחת וזה אחת דאסור ועוד אר''י דמצי לפרש דס''ד השתא דחיישינן למיתה דתרי כמו למיתה דחד ולהכי פריך א''ה תלתא נמי כיון דלא אתא לאשמועינן חידוש של חשש מיתה מדלא נקט חמשה דהוי רבותא טפי אלא לאשמעינן דאסור לבטל זה יכול להשמיענו אפילו בתלתא: (תוספות)

 רשב"א  אי הכי תלתא נמי. פירוש, ולמה שנה סדר המשנה בזה שכולה בשלשה אחין, ואי נמי למה ריבה באחין בכדי, ופירש רש"י ז"ל אי הכי תלתא נמי, אי אמרת בשלמא יש זיקה אשמועינן רבותא דאפילו בתרי נמי שי זיקה. פירוש לפירושו דמשום דאיכא מאן דאמר דבחד יש זיקא ובתרי לא, אצטריך לאשמועינן דאפילו בתרי יש זיקה. אבל למאן דאמר אסור לבטל מצות יבמין לא אצטריך, משום דקא סלקא דעתך למאן דחייש לבטול מצות יבמין, אפילו לספקא חייש וכדאמרינן בריש פרק כיצד (יח, א) מאן דחייש אפילו לספיקי חייש, ומאן דלא חייש אפילו לודאי לא חייש. ופרקינן דלמאן דאמר נמי אסור לבטל איכא רבותא טפי בהא ורבותינו בעלי התוס' פירשו דקא סלקא דעתך דלמאן דאמר אסור לבטל מצות יבמין איכא חדוש טפי בתלתא, דלא תימא בארבעה ששתיהן ראויות להתייבם זו לחד וזו לחד, בהנהו איכא למיחש לבטל מצות יבמין, אבל בתלתא דעל כרחין חדא לא חזיא משעת נפילה ליבום בכי הא לא ניחוש, ותתבטל אפילו לכתחלה קא משמע לן. ופרש"י נ"ל עיקר, דלפי פירוש זה לא הוה ליה למימר תלתא נמי דאדרבה הוה ליה למימר אי הכי ליתני תלתא ופרקינן דבארבעה איכא רבותא טפי. (רשב"א)


דף כו - ב

חמשה נמי למיתה דתרי לא חיישינן אמר רבא בר רב הונא אמר רב שלש אחיות יבמות שנפלו לפני שני אחין יבמין זה חולץ לאחת וזה חולץ לאחת ואמצעית צריכה חליצה משניהם אמר ליה רבה מדקאמרת אמצעית צריכה חליצה משניהם קסברת יש זיקה והויא לה חליצה פסולה וחליצה פסולה צריך לחזור על כל האחין אי הכי קמייתא נמי אי דנפול בבת אחת הכי נמי לא צריכא דנפול בזו אחר זו נפלה חדא חלץ לה ראובן נפלה אידך חלץ לה שמעון נפלה אידך חלץ לה האי מפקע זיקתו חלץ לה האי מפקע זיקתו והאמר רב אין זיקה לדברי האומר יש זיקה קאמר ושמואל אמר אחד חולץ לכולן מכדי שמעינן ליה לשמואל דאמר חליצה מעליא בעינן דאמר שמואל

 רש"י  חמשה נמי. שנים נשואים שתי אחיות ומתו השנים ונשארו השלשה דלמא אדמייבם חד מייתו להו תרי ובטלה מצות יבמין: לפני שני אחין יבמין. כלומר לפני שני אחי בעליהן שהן יבמיהן: אמצעית. כלומר שלישית ולאו דוקא נקט: צריכה חליצה משניהן. כדמפרש ואזיל: לא גרסינן מדקאמרת זה חולץ כו' אלא ה''ג מדקאמרת צריכה חליצה משניהם קסברת יש זיקה והויא לה חליצה פסולה וחליצה פסולה צריכה לחזור כו'. כלומר מדקאמרת צריכה חליצה משניהם קסברת אלימא מצות זיקת יבמין למירמי אתרווייהו והך חליצה על כרחך חליצה פסולה היא כלומר גרועה שאם רצה לייבם אינו יכול דאחות חלוצתו היא הילכך לאו מעלייתא היא וצריכה לחזור על כולן דלא מיפקעא זיקה דתרווייהו בחליצה דחדא משום דאלימא זיקה ורמיא אתרווייהו: קמייתא. שתים ראשונות נמי ליבעו חליצה משניהם דחליצתן נמי לאו מעלייתא היא דאי בעי לייבומי לא מצי הואיל ויש זיקה: בבת אחת. כלומר אם באו לחלוץ כאחת שלא הספיקה הראשונה לחלוץ עד שנפלה גם השניה והשלישית הכי נמי דכולן צריכות לחזור אחר כל האחין: הכא דנפלו זו אחר זו. נפילתה של זו אחר חליצתה של זו: נפלה לה חדא חלץ לה ראובן. וחליצה כשרה היתה שאם רצה יכול לייבם: נפלה אידך חלץ לה שמעון. וגם זו כשרה שאם רצה מייבם ואין כאן אחות זקוקה שכבר חלצה אחותה קודם נפילת זו נפלה שלישית אי בעי לייבומי לא מצי דאחות חלוצת שניהם היא ובולא כלום נמי לא נפקא דאחות חלוצה אינה אלא מדברי סופרים לקמן בהחולץ (דף מ:) הלכך חלץ האי חליצה כל דהו ולאו מעלייתא היא שאם חפץ לא ייבם ומיהו חליצתו וזיקתו שוות שתיהן לגרוע ופקעה זיקתו בחליצתו חלץ האי מפקע זיקה: והא אמר רב אין זיקה. בפרק כיצד (לעיל דף יז:) א''ר הונא אמר רב שומרת יבם שמתה מותר באמה: (רש"י)

 תוספות  למיתה דתרי לא חיישינן. תימה דבפ''ק דיומא (דף ב.) גבי הא דאמר ר' יהודה אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו ופרכי לה רבנן א''כ אין לדבר סוף ומאי קושיא הא רבנן חיישי הכא למיתה דחד ולא דתרי ואר''י דהכי פרכי ליה כיון דחיישת למיתה דזמן מועט אע''ג דלא שכיחא תחוש נמי למיתה דתרי אע''ג דלא שכיח וא''כ אין לדבר סוף ומשני התם (דף יג.) דלר' יהודה מיתה דחדא שכיחא פירוש אפי' לזמן מועט דתרי לא שכיחא והא דקאמרי התם רבנן מיתה לא שכיחא לאו משום שאין לדבר סוף דהא דקאמר אין לדבר סוף היינו משום דלא שכיח כדפרישי' כי מיתה דחד [דשכיח] יש לדבר סוף דתרי ודאי לא שכיחי: מדקאמרת אמצעית צריכה חליצה משניהם קא סברת יש זיקה וחליצה פסולה וכו'. ואית ספרים דגרסי מדקאמר זה חולץ לאחת וזה חולץ לאחת קא סברת יש זיקה ופי' בקונטרס דלא גרסי' ליה ונראה דלא גריס ליה בקונטרס משום דלמ''ד אין זיקה נמי זה חולץ לאחת וזה חולץ לאחת דאי אפשר לייבם אחת משום ביטול מצות יבמין וליכא למימר נמי דאחד יחלוץ לשתיהן דלמ''ד אין זיקה נמי אין חליצה פסולה של ראובן שכבר חלץ לאחת מפקעת זיקת שמעון החשובה דהא לקמן קאמר בשלמא צרה דרחל לא תפטר משום דחליצת רחל חליצה פסולה היא אלמא אפי' למ''ד אין זיקה אין חליצת רחל פוטרת זיקת צרתה החשובה דהא אוקי דשמואל אליבא דמ''ד אין זיקה קאמר וה''ה דה''נ לא תפטר חליצת ראובן השניה מאח השני דהא אכתי לא מסיק אדעתיה לחלק בין מיפטר נפשה בין מיפטר צרה ולר''י נראה דשפיר גרסי' ליה דלפי האמת למ''ד אין זיקה חליצה גרועה פוטרת החשובה הימנה דאמרי' בהדיא בפרק ר''ג (לקמן דף נא. ושם) דלמ''ד אין זיקה חלץ לבעלת הגט נפטרה צרתה אע''ג דבעלת הגט חליצתה פסולה טפי משל צרה שהרי חשובה כחלוצה אצלו למיסר בקרובותיה וע''כ שמואל דאמר חלץ לאחיות לא נפטרו צרות לבעלת הגט לא נפטרה צרה סבר דיש זיקה וסוגיא דבסמוך אינה לפי האמת אלא ה''פ בשלמא צרה דרחל לא תפטר כלומר אפי' אם תאמר דלמ''ד אין זיקה נמי חליצה פסולה צריכה לחזור והשתא ניחא דצרת רחל לא תפטר מ''מ צרה דלאה תפטר דחליצה כשרה היא תדע דאותה סוגיא אינה לפי האמת דהא פריך בתר הכי ואצרה דרחל מי מיפטרא והתנן כו' אלמא בעי למימר דלמ''ד אין זיקה לא מיפטרא רחל בחליצת צרה אע''ג דלא אסירא צרה אלא מכחה וכ''ש אם היו שוות וא''כ איך מדקדק אפילו לפי גירסת הקונט' דיש זיקה מדקאמר אמצעית צריכה חליצה משניהם אלא על אותה סוגיא אין לסמוך כדפרישי' דלא קאי הכי וכי מפרש דשמואל התחיל ולא התחיל קאמר לא יאמר עוד דשמואל אליבא דמ''ד אין זיקה קאמר כמו שאפרש דלדידיה חלץ לאחיות ולבעלת הגט נפטרו צרות וגרסינן שפיר מדקאמר זה חולץ לאחת כו' קסבר יש זיקה ומדקאמר אמצעית צריכה חליצה משניהם קא סבר דחליצה פסולה צריכה לחזור ואע''ג דתרווייהו יכול לדקדק מסיפא מ''מ מה שיכול לדקדק מרישא מדקדק: וחליצה פסולה צריך לחזור וכו'. לא כמו שפירש בקונטרס דכל היכא שאינו יכול לייבם חשיבה חליצה פסולה דהא אמר בפ''ק (לעיל דף יא:) גבי מחזיר גרושתו או היא או צרתה חולצת ולא חשיבה חליצת גרושה חליצה פסולה אע''ג דאין יכול לייבמה ולקמן נמי קאמר אלא צרה דלאה תפטר דחליצתה כשרה אלמא חשיבא לה חליצה כשרה אע''ג דאסירא ליבמה משום ביטול מצות יבמין דנהי דלא מבטל מצות יבמין מצרת רחל דאע''ג דכשייבם לאה יהיה אסור בצרת רחל כמו שאסור בצרת קרובת חלוצתו מ''מ חליצה מיהא בעיא דאורייתא דאינה צרת אחות אשה לאחר שיבם לאה [כיון שכבר] לא היתה צרת [אחות אשה] משמת בעלה וכשיחלוץ לצרת רחל לא מיתסרא לאה דמותר אדם בקרובת צרת חלוצתו מ''מ איכא ביטול מצות יבמין אם יבא לייבם לאה דחיישינן שמא תמות צרת רחל וקא מבטל מרחל מצות יבמין וליכא למימר דיש לרחל צרות הרבה דליכא למיחש למיתה דכולהו אי נמי כשחלץ ללאה קודם נפילת רחל א''כ בחנם דחק לתרץ מאי לא נפטרו צרות אצרות רחל ומאי צרות צרות דעלמא דה''ל לאוקומי טפי בנפול בבת אחת ואין כי אם צרה אחת ללאה וצרה אחת לרחל דאז אסורה לייבם לאה משום ביטול מצות יבמין אלא נראה לר''י דלא חשיבא חליצה פסולה אלא אחות זקוקתו למ''ד יש זיקה או אחות חלוצתו לכ''ע ובעלת הגט ובעלת מאמר דבכולהו קלשא זיקה דאחות זקוקתו דמיא לאחות אשתו דאין בה זיקה ואחות חלוצתו כאחות גרושתו ובעלת הגט דמיא לחלוצה ובעלת מאמר לכנוסה דאין בה זיקה וכן סוטה דרבנן דקרי ליה בירושלמי חליצה פסולה גבי הא דא''ר שמעון ביאתה כו' דדמיא נמי לסוטה דאורייתא דאין בה זיקה דטומאה כתיב בה כעריות אבל מחזיר גרושתו ואסור לבטל מצות יבמין לא נגרעה בהם הזיקה ולהכי חשיבי חליצה כשרה: דנפול בזה אחר זה נפלה חדא חלץ לה ראובן כו'. הקשה ה''ר אברהם מבורגויי''ל אמאי נקט שלש אחיות דחידוש זה יכול להשמיענו אפי' בב' אחיות היכא דנפול בבת אחת דכל אחד ואחד חולץ לשתיהן משום דיש זיקה וחליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחין ותי' דהתם משכחת לה שמתייבמת אחת דכשחלץ לשניה הויא ראשונה יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה דתחזור להיתירה הראשון ומתייבמת לאח השני אע''ג דגם השני צריך לחלוץ לשניה משום דחליצה פסולה היא מ''מ אינה אסורה לו הראשונה משום אחות חלוצתו דכיון דחליצה זו לא עשה אלא משום חיזור כדמוכח לקמן (דף כז:) דפריך רבי יוסי בר' חנינא לר' יוחנן דאמר מתה השניה מותר בראשונה ממתני' דקתני חולצות שתיהן ולא מתייבמות ואמאי ליקו חד מינייהו ולחלוץ לשניה כו' והשיב לו ר' יוחנן אחיות איני יודע מי שנאן ואמאי לא שני ליה דחולצות ולא מתייבמות משום דשניה צריכה חליצה משניהם ולכך אסורה לשניהם הראשונה אלא ודאי לשני שריא כיון דלא חלץ לה אלא משום חיזור ואין ראיה דאיכא למימר דר' יוחנן לא בעי לשנויי הכי משום דסבר כשמואל דחליצה פסולה אין צריך לחזור ולפי סברתו היה יכול לומר דבשתי אחיות שריא אפי' שניה לשני. אם שחלצו לראשונה דרב לא מפליג לקמן בין ראשונה לשניה דאמר לקמן אפי' מתה ראשונה מותר בשניה ואין נראה לר''י דלעיל פ''ב (ד' יח.) משמע דלכ''ע בין למ''ד יש זיקה בין למ''ד אין זיקה שתיהן חולצות אי משום ביטול מצות יבמין או משום שנאסרה עליו שעה אחת כדפי' לעיל ודוקא ר' יוחנן הוא דאמר אחיות איני יודע מי שנאן ומתייבמת הראשונה: נפלה אידך חליץ לה כו'. והא דקרי לה אמצעית אע''פ שהיא אחרונה משום דהאחרות כל אחת לא חלצה אלא מן האחד וזו חולצת משניהם: לדברי האומר יש זיקה קאמר. ולא מסתברא ליה למימר דרב סבר יש זיקה וההיא דשומרת יבם לדברי האומרים אין זיקה קאמר משום דהתם קמ''ל תרתי דאין זיקה ומחיים אסור משום ביטול מצות יבמין משום הכי סבירא ליה דההיא אליבא דנפשיה: (תוספות)

 רשב"א  גירסת הספרים כך היא מדקאמרת זה חולץ לאחת וזה חולץ לאחת קסבר יש זיקה. פירוש, לאו מזה חולץ לאחת וזה חולץ לאחת ולא אמרינן זה חולץ וזה מיבם קא דייק, דהתם איכא למימר דהוי טעמא משום דאסור לבטל מצות יבמין, אלא מזה חולץ לאחת וזה חולץ לשניה ואין אחד חולץ לשתיהן קא דייק. אבל רש"י ז"ל (בד"ה לא) כתב דלא גרסינן לה, אלא הכי גרסינן וכן היא בספרים מוגהים בישיבת הגאונים ז"ל מדקאמרת אמצעית צריכה חליצה משניהם קסברת יש זיקה וחליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחין, כלומר, מדקאמרת אמצעית צריכה חליצה משניהם, אלמא חליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחין, הא ליתא אלא אליבא דמאן דאמר יש זיקה, משום דאלימא זיקא הויא לה כעין כניסה, ואין בדין שחליצה זו שהיא פסולה יוציאנה מבית אחיו, אלא כל אחד מפקיע זיקתו. אבל למאן דאמר אין זיקה בחליצה כל דהוא נפקא דהא לית זיקה לאידך אחא עלה דליעכב. ומסיפא דוקא דאיכא למידק הכי אבל מרישא לא, דאף על גב דקתני זה חולץ לאחת וזה חולץ לשניה ולא חליץ חד לתרוייהו, התם היינו טעמא משום דכיון דקיימא חליצה דשמעון דהיא חליצה כשרה לא חליץ לה ראובן חליצה פסולה, דחליצה דשמעון דאכתי לא חליץ לאחיות כלל אלימא ועדיפא מחליצה דראובן דחליץ כבר לאידך ואפילו למאן דאמר אין זיקה, ולעולם הוה אמינא דאמצעית אינה צריכה חליצה אלא מאמר מהם כיון דחליצת שניהם שוות בה בפסול. ותדע לך דהא מוכח לקמן בשמעתין (כז, א) דאפילו למאן דאמר אין זיקה חליצה פסולה של זה דקא חליץ לאחות חלוצתו מפקעת חליצה חשובה של אח השני, דהא אוקימנא שמואל דאמר חלץ לצרות נפטרו אחיות כמאן דאמר אין זיקה, ואפילו הכי אקשינן בסמוך בשלמא צרה דרחל לא תפטר כיון דחלץ לה ללאה וחלץ לה לרחל הויא לה חליצה דרחל פסולה. אלמא לא פטרה צרה אפילו למאן דאמר אין זיקה. והוא הדין דלא מיפקעא זיקה האח השני שהיא חשובה בחליצת האח הראשון שהיא פסולה ואף על גב דבסמוך (שם) מפליג בין למיפטר נפשה למפטר חברתה, היינו דוקא לאיכא דאמרי, אבל השתא אכתי לא מסקינן אדעתין ההיא סברא. אבל מאמצעית שצריכה לחלץ משניהן, דייקינן שפיר דחליצת שניהם פסולה, ואפילו הכי לא מיפטרא בחליצת חד מנייהו, וזה אי אפשר אלא למאן דאמר יש זיקה. והיינו נמי דהשתא דדייקינן מסיפא דחליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחין, קשיא לן רישא, ואמרינן אי הכי קמייתא נמי, כלומר הראשונות יהיו צריכות לחזר על כל האחין, ואם איתא דמדקמייתא דזה חולץ לאחת וזה חולץ לשניה הוא דדייקינן דיש זיקה ועלייהו קיימא, מאי קא מקשה קמייתא נמי, הא לא הוה ליה למימר אלא אי הכי תרווייהו ליחלוץ להאי. אבל בתסופות (בד"ה מדקאמרת) אומרים דשפיר גרסינן כגירסת הספרים ואין צריך למחוק, דודאי הוה סבירא לן השתא דלמאן דאמר אין זיקה אין צריכין שניהם לחלוץ אלא חולץ לשתיהן, דחליצה פסולה אינה צריכה לחזר, וכדאיתא בהדיא בפר"ג (נא, א) דלמאן דאמר אין זיקה חליץ לבעלת הגט נפטרה צרה. ואין להביא ראיה מסוגיא דלקמן (כז, א) שסוברת בהפך, דלא קיימא לן כההיא סוגיא וליכא למידק מינה מידי. ותדע לך דלפי סוגיא דלקמן אפילו מאמצעית ליכא למידק מינה מידי, דהא מקשינן לקמן אצרה מי מיפטרה רחל, והא תנן אסור לאדם בצרת קרובת חליצתו, אלמא אף על גב דצרת רחל לא מיתסרא אלא משום לתא דרחל, אפילו הכי לא מיפטרא רחל בחליצתה ואפילו למאן דאמר אין זיקה, אלמא חליצה פסולה אינו פוטרת צרתה, אם כן חליצת ראובן לא מפקיע חליצת שמעון הפסולה כותיה, דהשתא אכתי לא מסקינן ההיא סברא דלמיפטר נפשה דבסמוך כדכתבינן. אלא ודאי ליכא סיעתא ולא תיובתא מההיא סוגיא כלל, אלא שיש עדיין להקשות מדאמרינן אי הכי קמייתא נמי. ואולי נמאר דלישנא קייטא הוא והכי קאמר אי הכי הני קמייתא נמי נימא באמצעית שתהא כל אחת חולצת משניהם. אי דנפול בבת אחת הכי נמי הכי במאי עסקינן דנפול בזו אחר זו. ואם תאמר אמאי נקט תלתא, לימא שתי אחיות שנפלו לפני שני יבמין זה חולץ לשתיהם וזה חולץ לשתיהם, וכשנפלו שתיהם בבת אחת דשמעינן מינה יש זיקה וחליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחין (עי' תוס' ד"ה דנפול). יש מתרצין דלהודיע כחו דשמואל אצטריך שאף על פי שחליצת שמעון חליצה כשרה לגמרי וחליצת ראובן חליצה פסולה לגמרי, למיפטר נפשה פוטרה, וללישנא קמא דשמואל דקאמר אאמצעית צריך היה לומר שלש, שאלו ב' זה חולץ לאחת וזה חולץ לאחת ואפילו לשמואל דחליצה מעולה בעינן (עיין רמב"ן). ואינו מחוור לי דללישנא בתרא שפיר שמעינן מינה דחליצה פסולה לגמרי פטרה נפשה אפילו במקום דאיכא חליצה כשרה לגמרי, דכיון דחלץ ראובן לאחת הותרה השניה לשמעון אחיו לגמרי ואפילו ליבום, בין שחלץ ראובן למי שנפלה ראשונה בין שחלץ למי שנפלה שניה כדאיתא בשמעתא דלקמן (כז, ב) ואליבא דרב דהוא מארא דשמעתא, ואי נמי בשחלץ הראשון לשניה ולכולי עלמא, דהויא לה ראשונה יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להתירה הראשון (להלן כז, ב) ואפילו ללישנא קמא דשמואל לא צריך, דאלו נקט שתים וזה חולץ לשתיהן וזה חולץ לשתיהן ואמר שמואל זה חולץ לאחת וזה חולץ לאחת, משום דכיון דקיימא חליצת שמעון חליצה מעולה לא פטרה חליצת ראובן דגריעא, שפיר הוה שמעינן דהיכא דאיכא שלש, אמצעית אינה צריכה חליצה משניהם, דאם איתא אפילו שתים הא ליחליץ תרוייהו והא ליחליץ תרוייהו וצ"ע. (רשב"א)


דף כז - א

חלץ לאחיות לא נפטרו צרות היכא דקיימא חליצה דשמעון חליצה כשרה חליץ לה ראובן חליצה פסולה מאי אחד חולץ לכולן נמי דקאמר אאמצעית והא כולן קאמר כיון דרובה גביה קרי ליה כולן ואיבעית אימא כי קאמר שמואל חליצה מעליא בעינן ה''מ למיפטר צרתה אבל מפטרא נפשה פטרה גופא אמר שמואל חלץ לאחיות לא נפטרו צרות לצרות נפטרו אחיות חלץ לבעלת הגט לא נפטרה צרה לצרה נפטרה בעלת הגט חלץ לבעלת המאמר לא נפטרה צרה לצרה נפטרה בעלת מאמר מאי שנא לאחיות דלא נפטרו צרות דהויא לו אחות אשה בזיקה חלץ לצרות נמי לא ליפטרו אחיות דהויא להו צרות אחות אשה בזיקה קסבר שמואל אין זיקה והא אמר שמואל יש זיקה לדברי האומר אין זיקה קאמר אי הכי חלץ לאחיות אמאי לא נפטרו צרות בשלמא צרה דרחל לא תיפטר דכיון דחלץ לה ללאה והדר חלץ לרחל הויא לה חליצה דרחל חליצה פסולה אלא צרה דלאה תיפטר מאי לא נפטרו צרות נמי דקאמר אצרה דרחל והא צרות קאמר צרות דעלמא אי הכי חלץ לצרות נפטרו אחיות ואצרת רחל מי מיפטרא והא תנן אסור אדם בצרת קרובת חלוצתו שמואל נמי התחיל ולא התחיל קאמר התחיל באחיות לא יגמור בצרות דתנן אסור אדם בצרת קרובת חלוצתו התחיל בצרות יגמור אף באחיות דתנן מותר אדם בקרובת צרת חלוצתו רב אשי אמר לעולם כדקאמרת ומשום דלא אלימא זיקה לשויי לצרה כערוה תניא כוותיה דרב אשי חלץ לאחיות לא נפטרו צרות הא לצרות נפטרו אחיות מאי טעמא לאו משום דקסבר יש זיקה ולא אלימא זיקה לשוייה לצרה כערוה א''ר אבא בר ממל הא מני ב''ש היא דתנן בית שמאי מתירין הצרות לאחין אי הכי יבומי נמי תתייבם כרבי יוחנן בן נורי דאמר בואו ונתקן להם לצרות שיהו חולצות ולא מתייבמות והאמר מר לא הספיקו לגמור את הדבר עד שנטרפה השעה אמר רב נחמן בר יצחק אחריו חזרו ותקנו: איבעיא להו

 רש"י  חלץ לאחיות. שתי אחיות שנפלו לפניו משני אחים וכל אחת צרתה עמה וחלץ לאחיות לא נפטרו צרותיהן הואיל ואי בעי לייבומי לא מצי אלא יחלוץ לצרות ויפטרו אחיות ואע''ג דצרות נמי אי הוה בעי לא הוה מייבם מיהו קל איסורם משל אחיות הלכך אף חליצתם משובחות משל אחיות והכי מפרש לקמן: היכא דקיימא חליצה דשמעון חליצה כשרה. לחלוץ לשניה שהוא לא חלץ לראשונה: חלץ לה ראובן חליצה פסולה. בתמיה ראובן שחלץ לראשונה והויא הך אחות חלוצתו ולא חליצה מעליא היא כדשמעון דזיקה גרידתא היא: אאמצעית. כלומר השלישית לאחר שחלץ שמעון לשניה שהיא על שניהן אחות חלוצה ושניהן שוין בה וקסבר חליצה פסולה אין צריכה לחזור על כל האחין: כיון דרובה גביה. שהחולץ לשלישית חלץ לב': למיפטר צרה. כדקאמרי' לא נפטרו צרות: אבל מיפטרא נפשה פטרה. בחליצה דכל דהו הלכך אחד חולץ לג' היכא דליכא צרות בהדייהו: לבעלת הגט. ב' יבמות מאח אחד ונתן יבם גט לאחת מהן שוב אין חליצתה הוגנת כל כך דקלישא זיקתה ואם חלץ לה לא נפטרה צרה: חלץ לבעלת מאמר. עשה מאמר באחת מנשי אחיו המת ואח''כ חלץ לה לא נפטרה צרה שחליצה זו אינה פוטרת לגמרי שעדיין צריכה גט למאמרו כדתנן בפרק ר''ג (לקמן דף נ.) עשה מאמר וחלץ צריכה הימנו גט ואע''ג דיהיב לה גט אחר דחלץ לה הוא דמהניא אבל צרתה צריכה חליצה אבל חלץ לצרה נפטרה בעלת מאמר מחליצה ואינה צריכה אלא גט למאמרו: דהויא אחות אשה בזיקה. ואי הוה בעי לייבומי לא מצי ולהכי גריעה חליצתה: לצרות נמי. הא צרת אחות זקוקה היא ואסירא לייבומי דצרה במקום ערוה קיימא: והאמר שמואל כו'. בפ''ב: אי הכי. דאין זיקה חלץ לאחיות שחליצה הוגנת היא: בשלמא צרה דרחל. דחלצה באחרונה לא תפטר דחליצה דרחל גרועה הואי דאי בעי לייבומי לא מצי דאחות חלוצתו היא: אלא צרה דלאה תיפטר. דחליצת לאה כשרה היא דאי הוה בעי מצי לייבומי: צרות דעלמא. כלומר כל היכא דמיתרמי כה''ג לא נפטרו צרות של אחרונה: אי הכי. דצרות דקאמר שמואל בצרה דרחל שחלצה באחרונה קאמר: חלץ לצרות נפטרו אחיות. בתמיה דכי חלץ לצרת אחות החלוצה נפטרה אחות החלוצה: אצרה דרחל מי מיפטרא. אחליצה דצרה מי מיפטרה רחל: והא תנן. בהחולץ: אסור אדם בצרת קרובת חלוצתו. ואפילו לא היתה צרתה מאחיו אלא מנכרי וטעמא התם מפרש והכא נמי אי הוה בעי לייבומי לא מצי: התחיל באחיות. שחלץ ללאה לא יגמור בצרות לא פטרה חליצת צרה דרחל את רחל: דתנן אסור אדם כו'. וכ''ש דלא יגמור באחיות דחליצת רחל לא מיפטרה צרה דלאו חליצה מעלייתא היא דאחות חלוצתו היא אלא שתיהן צריכות חליצה: התחיל בצרות. שחלץ לצרת לאה: יגמור אף באחיות. אם רצה לחלוץ לרחל נפטרה צרתה ואע''ג דרחל קרובת לאה שהיא צרת חלוצתו לא גריע בהכי דתנן מותר אדם בקרובת צרת חלוצתו וה''נ כיון דאין זיקה אי הוה בעי לייבומי לרחל מייבם וכל שכן גמר בצרת רחל ולא ברחל דשכיחא מילתא טפי: לעולם. כדאמר שמואל ברישא חלץ לאחיות לא נפטרו צרות משום דיש זיקה וחליצת האחיות גרועה ואפילו צרת לאה לא מיפטרה חלץ לצרות נפטרו אחיות דחליצתן משובחות משל אחיות ודקשיא לך הויא צרת אחות אשה בזיקה והויא כי אחות זקוקה גופה לא היא משום דלא אלימא זיקה לשוויי לצרה כי ערוה ולא גזרו חכמים אלא באחות זקוקה: הצרות לאחין. ואפילו צרת אחות אשה שרי לייבומי וכ''ש צרת אחות זקוקה: אי הכי. אמאי תני חלץ יבומי נמי תתייבם הצרה: (רש"י)

 תוספות  מאי אחד חולץ לכולן דקאמר אאמצעית. תימה דלקמן מסקינן דשמואל התחיל ולא התחיל קאמר והתחיל באחיות לא יגמור בצרות ולא מיפטרא רחל בחליצת צרתה וכ''ש היכא דשניהן שוין דבעינן חליצה מתרוייהו דלהאי שינויא לא מפלגינן בין מיפטר נפשה למיפטר צרה ואר''י דההוא דמפרש לקמן דשמואל התחיל ולא התחיל קאמר סבר כשינויא דבסמוך דמפלגינן בין מיפטר נפשה למיפטר צרה ושינויא דהכא דאחד חולץ לכולן אאמצעית סבר כרב אשי דאמר לקמן לא אלימא זיקה לשוויי צרה כערוה וחליצת צרות הויא חליצה כשרה ולהכי חלץ לאחיות לא נפטרו צרות אבל הכא דשתיהן שוין אחד חולץ לכולן: אלא צרה דלאה תיפטר. דהא חליצה כשרה היא פי' בקונט' דאי בעי מייבם לה וא''א לומר כן דאסירא ליה משום ביטול מצות יבמין ומ''מ לא חשיב בהכי חליצה פסולה כדפרישית לעיל: א''ה חלץ לצרות נפטרו אחיות ואצרת רחל מי מיפטרא. פירוש כיון דאוקמה חלץ לאחיות לא נפטרו צרות דוקא מרחל ומשום שחלץ ללאה בענין זה נמי שחלץ ללאה חלץ לצרות נמי לא נפטרו אחיות: שמואל התחיל ולא התחיל קאמר. השתא לפי המסקנא לית ליה להא דשמואל לדברי האומר אין זיקה [קאמר] דלפי האמת למ''ד אין זיקה חלץ לאחיות ולבעלת גט נפטרו צרות אחיות אלא שמואל אליבא דנפשיה דאית ליה זיקה קאמר והא דלא קאמר אלא לפי שלא הוזכר שם אמורא תחלה ומיירי כשחלץ ללאה קודם נפילת רחל וצרתה ולהכי התחיל בצרת לאה יגמור אף ברחל דכשנפלה רחל כבר נפטרה לאה בחליצת צרתה וחליצת רחל חליצה כשרה היא דלא הויא אלא קרובת צרת חלוצתו וקצת דוחק הוא דה''ל לפרש בהדיא דאיירי בנפול זה אחר זה כיון דעד השתא הוה איירי בנפול בבת אחת ועוד אמר ר''י דמצינו לפרש דאיירי אפי' נפול בבת אחת כדס''ד עד השתא ואפ''ה התחיל בצרת לאה יגמור ברחל ואע''ג דחליצת הצרה הויא חליצה פסולה דהויא לה צרת אחות אשה בזיקה ולא מיפטרה לאה בחליצתה מ''מ חשיב חליצת רחל חליצה כשרה ואפי' אי חלץ ללאה ברישא קודם רחל כיון דלא נשתייר בלאה אלא זיקה מועטת שכבר חלץ לצרתה חליצה חשובה טפי ולהכי לא חשיב רחל אחות חלוצתו כעין שפירש ה''ר אברהם לעיל ואע''ג דקודם שחלץ לצרת לאה כבר נאסרה רחל ושמואל סבר בהחולץ (לקמן ד' מ:) כיון שנאסרה עליו שעה אחת נאסרה עולמית מכל מקום הוי חליצת רחל חליצה כשרה כיון דעכשיו אינה אחות זקוקתו ואינה אסורה אלא משום שנאסרה עליו כבר: תניא כוותיה דרב אשי. אברייתא לא שייך למימר דהתחיל ולא התחיל קאמר דא''כ הוה ליה לפרושי הכי בהדיא אבל שמואל דאיירי נמי בבעלת הגט ובעלת מאמר נקט לשון השוה בכולן: א''ה יבומי נמי תתייבם. וא''ת אין ה''נ ומ''מ נקט חליצה לאשמועינן דחליצה פסולה אינה פוטרת כמו שמואל ללישנא דהתחיל ולא התחיל ה''מ למינקט יבום וי''ל דשמואל לא נקט יבום משום דמתני' היא מותר אדם בקרובת כו' אבל ברייתא ה''ל למנקט יבום דעדיפא טפי אי נמי לשמעינן תרוייהו: אחריו חזרו ותקנו. דחוק לומר כן משום דלא מסתבר ליה למימר דלא אלימא זיקה לשוויי לצרה כערוה: (תוספות)

 רשב"א  הא דאקשינן חלץ לצרות נמי לא ליפטרו אחיות. ללישנא בתרא דשמואל דאמר למיפטר נפשה פטרה קאי, דאלו אלישנא קמא דאמר אאמצעית, אדרבה הוה ליה לאקשויי אפילו חלץ לאחיות ליפטרו דהא כולהו חליצות פסולות נינהו, וליכא חדא מינייהו מעולה. אלא צרה דלא תפטר דהא חליצה כשרה היא. אי כשרה לגמרי קאמר קאי אמאי דאמרינן לעיל (כו, ב) דנפול בזו אחר זו, דאי בבת אחת אפילו למאן דאמר אין זיקה מכל מקום הא לא מיבמה, משום דאסור לבטל מצות יבמין. ואיכא למימר דאפילו נפול בבת אחת קרי ליה כשרה, כיון דביאתה כשרה שאין לה פסול מחמת עצמה, אלא משום גזרה דלמה מיית ומיבטלא מצות יבמין כנ"ל. לא אלימא זיקה לשווייה צרה כערוה. פרש"י ז"ל (בד"ה לעולם) דלא גזרו אלא בה, אבל בצרתה לא. לכאורה משמע מדבריו ז"ל שאפילו ליבום שריא, ואינו מחוור בעיני מדאמרינן לקמן אי כבית שמאי יבומי נמי תתיבם, אלמא לדידן לא תתיבם. אלא לא אלימא כערוה, ומעולה היא טפי מינה קאמר כנ"ל. [הגהה: אמר מאיר כן הוא האמת גם לדעת ר"י, כי כן אמר בתחלת הסוגיא (בד"ה חלץ לאחיות) ואף על גב דצרות נמי אי הוה בעי לא הוה מייבם מיהו קל אסורן משל אחיות, הלכך אף חליצתן משובחת משל אחיות והכי מפרש לקמן ע"כ. הרי שגילה לנו האמת. וז"ל רש"י ז"ל ולא גזרו חכמים אלא באחות זקוקה ע"כ. והכי פירושו, לא גזרו חכמים להיות כערוה לאסור קרובות משום דיש זיקה אלא באחות זקוקה. והכי סבירא ליה לשמואל בפרק כיצד (יח, ב) דשומרת יבם שמתה אסור באמה דחמירא זיקא לשווייה כאשה למיסר תמות, ולזה לבד עשאוה לאחות זקוקה כאחות אשה לגמרי, אבל לא שתעשה צרתה כמותה שוה בשוה, מיהו איסורא איכא, זהו נראה ליישב דברי רש"י ז"ל ואל יודע אם לכך כיוון]. שמואל נמי התחיל ולא התחיל קאמר התחיל באחיות לא יגמור אף בצרות. דחליצה פסולה היא ולא פטרה חדא לחברתה, אלא חולץ הוא לרחל ולצרתה. ואם תאמר אם כן צרת בעל הגט אמאי פטרה בעלת הגט, ואי נמי צרת בעלת מאמר אמאי פטרה בעלת המאמר, דהא תרווייהו חליצות פסולות נינהו, יש לומר דשאני התם דגט ומאמר גזרות דרבנן נינהו, והלכך ההיא דעבד בה מעשה מקריא חליצה פסולה, אידך דלא עבד בה מעשה אף על גב דאסירא, מכל מקום אלימא זיקתה. ותדע דבעלת הגט ובעלת המאמר נאסרות בקרוביו והוא נאסר בקרובותיהן (להלן נא, א) ושאר היבמות [הצרות, מפי' רמב"ן] מותרות בקרוביו והוא מותר בקרובותיהן (משנה להלן מ, ב) והלכך צרות דאלימא זיקתן טפי פוטרות אותן, אבל הן דקלישא זיקתן אינן פוטרות צרותיהן. אבל אחיות וצרות תרוייהו כי הדדי נינהו ושוות הן בפסול, למאי דקא סלקא דעתך השתא, ולהך לא זו פוטרת זו ולא זו פוטרת זו. ואי קשיא לן דהא דאמרינן לעיל כי קאמר שמואל אחד חולץ לכולן אמצעית, כלומר משום דאי אפשר לה בחליצה מעולה פטר לה חליצה פסולה דחד מינייהו, דאלמא חליצה פסולה פוטרת כיוצא בה ממש. איכא למימר דהשתא כלישנא בתרא דלעיל דאמרינן למיפטר נפשה אפילו חליצה פסולה פטרה סבירא לן. ומיהו אכתי קשיא דהא תנן בפרק ר"ג (נ, ב) עשה מאמר בזו ומאמר בזו צריכות הימנו שני גיטין וחליצה, אלמא מדקתני וחליצה ולא קתני ושתי חליצות כדקתני שני גיטין, שמעינן מינה דאינו צריך לחלוץ אלא לאחת מהן. וכן פירש רש"י התם. ותניא התם בברייתא (נא, א) כיצד ר"ג אומר אין גט אחר גט נתן גט לזו ונתן גט לזו ר"ג אומר חולץ לראשונה ואסור בקרובותיה ומותר בקרובות שניה וחכמים אומרים אסור בקרובות שתיהן וחליצה לאחת מהן. אלמא מדסבירא ליה לרבנן דיש גט אחר גט וזיקת שתיהן קלישא חליצת אחד מהן פוטרת חברתה, אלמא חליצה פסולה פוטרת דכותה, ומאי שנא רחל וצרתה דשתיהן שוות, יש לומר דקא סלקא דעתך השתא להאי לישנא דלא אמר שמואל אלא בעריות וצרותיהן, אבל בבנות גט ומאמר כל היכא דכי הדדי נינהו פוטרות זו את זו. אבל רב דאמר חליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחין, מוקי לה כמאן דאמר אין זיקה, אבל למאן דאמר יש זיקה צריכה שתי חליצות וכדאיתא התם. ואי נמי יש לומר דסוגיין דהכא פליגא אההיא, וסוגיין דהכא לא קמה וכסוגיא דהתם קיימא לן וכדכתיבנא לעיל. והשתא נמי ניחא דאף על גב דהכא משמע דלשמואל אפילו למאן דאמר אין זיקה סבירא ליה דבעינן חליצה מעולה, ובריש פרק ר"ג (נא, א) אמרינן איפכא דתניא התם נתן גט לזו וגט לזו ר"ג אומר חולץ לראשונה. כלומר אף על פי שהראשונה חליצה פסולה והשניה חליצה כשרה לדעת ר"ג דאמר אין גט אחר גט. ואמרינן עלה לימא תהוי תיובתיה דשמואל דאמר שמואל חלץ לבעלת הגט לא נפטרה צרה, ופרקינן אמר לך שמואל כי קא אמינא אליבא דמאן דאמר יש זיקה ור"ג סבר אין זיקה. אלמא למאן דאמר אין זיקה אף על גב דקיימא חליצא דרחל חליצה כשרה חלץ לה לצרתה חליצה פסולה. וסוגיא דהתם אתיא כרב אשי דהכא דמוקי לה דלשמואל כמאן דאמר יש זיקה. ואי נמי איכא למימר דלישנא קמא דהכא נמי דאמרינן דשמואל למאן דאמר אין זיקה אמרה, לא קשיא מדר"ג, דאמר לך שמואל פליגי רבנן עליה דר"ג אף בזו וסבירא להו דכל היכא דאיכא חליצה כשרה וחליצה פסולה חלץ לה לכשרה פוטרת חברתה, אבל חלץ לפסולה לא נפטרת צרתה, וכבעלת הגט ומאמר דלא פליגי רבנן בההיא ברייתא לומר חולץ לשניה, משום דלידדהו כי הדדי נינהו, דיש גט אחר גט ומאמר אחר מאמר סבירא להו, ולא אלימא זיקא דחדא מינייהו מזיקת חברתה ומשום הכי פוטרת צרתה. הא דאמרינן שמואל נמי התחיל ולא התחיל קאמר. יש לפרש דהשתא מפרשינן לה לשמואל כמאן דאמר יש זיקה, ודוקא בשנפלו בזו אחר זו, דאי בנפלו בבת אחת אפילו התחיל בצרות לא יגמור באחיות ולא בצרות, דכל אחת צריכה חליצה, דחליצת כולן חליצה פסולה היא, אלא בנפלו בזו אחר זו היא, דכולה סוגיין בתר ההיא דרב דלעיל רהטא, וההיא אוקימנא בשנפלו בזו אחר זו. והא נמי דאקשה בסמוך אלא צרה דלאה תפטר דחליצה כשרה היא, בשנפלו בזו אחר זו, והיינו דקרי לה חליצה כשרה. והא דלא שני ליה הכא במאי עסקינן בשנפלו בבת אחת. משום דכולה סוגיין בנפלו בזו אחר זו היא, וניחא ליה לשנוייה אההיא סברא דרהטה בה כולה סוגיין. ועוד דאי בבת אחת חלץ לצרות אמאי נפטרו אחיות. ומיהו קשה קצת דאי הדרינן השתא לאוקמה להא דשמואל כמאן דאמר יש זיקה, הוה ליה למימר אלא שמואל התחיל ולא התחיל קאמר. אבל לכאורה משמע דאכתי כמאן דאמר אין זיקה מפרשינן לה, דרב אשי הוא דאוקמא כדקתני מעיקרא, כלומר כפשטה וכמאן דאמר יש זיקה, ועד אוקמתינן דרב אשי לא משמע לן כדמעיקרא. ועוד דאדרבה הא דשמואל בכולה סוגיין בדנפלו בבת אחת מוקמינן לה, כדמוכח בכולה סוגיין בהדיא אלא כמאן דאמר אין זיקה היא, ובנפלו בין בזו אחר זו בין בנפלו בבת אחת. וההיא דלעיל נמי דאקשינן אלא צרה דלאה תפטר דחליצה כשרה היא בין בנפלה בזו אחר זו בין בנפלו בבת אחת. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל. והא דקרי לה לחליצה דלאה חליצה כשרה, משום דכיון דאין זיקה אפילו למאן דאמר אסור לבטל מצות יבמין, מכל מקום כיון דראויה להתיבם, היא, ומשום גרת שמא ימות בלחוד היא לא קרינן לה חליצה פסולה. אבל למאן דאמר יש זיקה אפילו תמצא לומר דזיקה דרבנן היא, מכל מקום כיון שעשאוה כאחות אשה דאורייתא, כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וחליצה פסולה היא. ורש"י ז"ל פירש צרת לאה תפטר דחליצת לאה כשרה היא, דאי הוה בעי מצי ליבומה ע"כ. ואפשר דאף רש"י ז"ל למה שאמרתי נתכוון. ואי נמי אפשר דהכי קאמר דאי בעי מתחלה אפשר ליה ליבומה ללאה דאי חליץ לצרת רחל הוה שריא לאה אף ליבום, משום דהויא לה קרוב צרת חליצתו כנ"ל. רב אשי אמר לעולם כדקאמרת ומשום דלא אלימא זיקה לשווייה לצרה כערוה. ואף על פי דמשום ליתא דערוה אסירא מכל מקום קילא מינה, והלכך אלימא זיקתה טפי מזיקת האחות, הלכך אין חליצת רחל דקלישא פוטרת צרתה דאלימא מינה, והא דאמר שמואל חלץ לאחיות לא נפטרו צרות, לאו משום דשוות בפסול, אלא משום דגריעא טפי מחליצת הצרות, אבל אי כהדדי הוי כל חדא מינייהו הוות פטרה צרתה, ונפקא מינה לבעלת גט ובעלת מאמר דאסיקנא בסמוך (כז, ב) דכי הדדי נינהו, שחולץ לאחת ונפטרה צרתה. וכן פירש רש"י ור"ח ז"ל בסמוך. וכן הדין לשתי יבמות בעלות מאמרין או גיטין שחולץ לאחת ונפטרה צרתה. והכין איתא בפרק ר"ג וכדכתיבנא לעיל. וחליצה פסולה פוטרת כיוצא בה לעולם, בין בשתי יבמות ויבם אחד, בין ביבמה אחת ושני יבמין, בין בשתי יבמות ושני יבמין, ולעולם אחד מן האחין חולץ לאחת מהן ונפטרו כל הצרות מידי כל האחין, ושלש אחיות שנפלו לפני שני יבמין, אמצעית אינה צריכה חליצה אלא מאחד מהן, דחליצה פסולה אינה צריכה לחזור על כל האחין, לא שנא פסולה באיסור זיקה, ולא שנא פסולה בשני מאמרין או בשני גיטין, וכדקתני סיפא דההיא ברייתא (להלן נא, ב) וכן אתה אומר בשני יבמין ויבמה אחת. וקיימא לן כותיה מדתניא בפרק ר"ג (שם) נתן גט לזו ולזו אסור בקרובת שתיהן וחליצה לאחת מהן, ואותביניה לרב מהא, ואוקימנהו לרבנן כמאן דאמר אין זיקה, ואזיל לטעמיה דאיהו סבר אין זיקה. ומשום הכי אוקמינהו לרבנן באין זיקה. אבל אנן דסבירא לן יש זיקה ניחא טפי דלא למידחי דרבנן ולאוקמה דלא כהלכתא, אלא רבנן יש זיקה סבירא להו ואפילו הכי פטרה חדא לחברתה, וכל שכן דלמפטר נפשה פטרה. וכן נראה מדברי ר"ח ז"ל שכתב שם בפרק ר"ג ורבינו אלפסי ז"ל כתבה לאותה ברייתא בהלכות (ז, ב) ופסק כרבנן. ואלו לרב ליתא לא לדר"ג ולא לרבנן. וחליצה פסולה נמי למפטר נפשה איכא למימר דפטרה אף על גב דקיימא חליצה מעולה מינה, ולא בעינן חליצה מעולה היכא דאיתא אלא למיפטר צרה, אבל נפשה אפילו פסולה פטרה, כדשמואל ללישנא בתרא, (לעיל כז, א) דכיון דחליצה פסולה פטרה אפילו חברתה היכא דליכא דחשיבא מינה, כל שכן דפטרה נפשה ואף על גב דאיכא דחשיבא מינה. וכן נראה מהלכות הרב אלפסי (שם), וכן כתב (הר"א אב ב"ד) [הראב"ד, מובא בספר הזכות] והרמב"ם ז"ל (הלכות יבום פ"ה הי"ב) פסק גם כן שחליצה פסולה אינה צריכה לחזור על כל האחין, אף על פי שכתב קצת דברים שאינם מחוורים שכן כתב הוא ז"ל, וחלצה אחת מהן חליצה פחותה הותרה להנשא לזר אותה שנחלצה אבל צרתה אסורה עד שתחלוץ גם היא או עד שיחלצו כל האחין לראשונה שנחלצה החליצה הפסולה שאין החליצה הפחותה מסלקת זיקת היבום מבית זה עד שתחזור על כל האחין או עד שתחלוץ כל אחת מהן ע"כ. ואין זה נכון דודאי מדפסק הוא ז"ל שאם נחלצה אחת מהן חליצה פחותה הותרה כשמואל סבירא ליה, דאלו לרב למיפטר נפשה צריכה היא לחזור על כל האחין, דהא אמצעית צריכה חליצה משניהן קאמר, ולשמואל ודאי כיון דכי הדדי נינהו חדא מינייהו פטרה צרתה, דשמואל כרבנן סבירא ליה כדמשמע התם בפרק ר"ג (שם) מדפריך ליה מדר"ג ולא פריך מדרבנן, כדפריך מינייהו לרבא בר רב הונא אמר רב. ועוד דאם אין החליצה הפחותה מסלקת זיקת היבום מבית זה, מה הועיל בשחזרו האחין וחלצו לזו שכבר נפטרה לינשא לשוק, וכי אחר שנשאת חוזרת ופוטרת צרותיה ואין לאחר החליצה כלום. ודבריו צריכין תלמוד. והיכא דאיכא חליצא מעולה וחליצה פסולה, אם חלץ לכשרה הותרה צרתה, ואם חלץ לפסולה היא הותרה צרתה לא הותרה. וכדאמר שמואל חלץ לבעלת הגט לא נפטרה צרה, לצרה נפטרת בעלת הגט. אלא דקשיא לן הא דתנן לקמן בפרק החולץ (מד, א) היתה אחת מהן כשרה ואחת פסולה כשהוא מיבם מיבם לכשרה כשהוא חולץ חולץ לפסולה, ומהדרינן לאוקמה בפרקין קמא (יא, ב) בפסולה לדידיה כגון מחזיר גרושתו, וקתני שחולץ לפסולה ונפטרה כשרה, אלמא לא בעינן חליצה מעולה ואפילו למיפטר צרה. ואפשר היה לומר דכיון דההיא אוקמתא לא קיימא כדדחינן לה התם ואוקמיה לה כדרב וסף דאמר כאן שנה רבי לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכין לו, לא דייקינן ביה במאי דבעינן התם בפסולה פסולה ליה, ומאי דקא מהדר לא לעולם פסולה פסול לעלמא, מהאי טעמא הוא משום דאי בפסולה ליה בכי האי לא נפטרה כשרה, ומאי דלא אמר ליה הכי בהדיא, משום דבעי לתרוצי ליה מאי דקא קשיא ליה אי בפסולא לעלמא קאמר, כיון דכשרה ליה מאי נפקא ליה מינה. ואהדר ליה כרב יוסף. ולעולם עיקר טעמא דרב יוסף לדידן משום דחליצה פסולה אינה פוטרת דעדיפא מינה, כגון מחזיר גרושתו ואשה אחרת, ושניה ליבם ואשה אחרת וכל כיוצא בהן. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (הלכות יבום פ"ז ה"י). אבל הרב בעל הלכות (גדולות הלכות יבמות מט, ב) ז"ל כתב מי שהיה נשוי שתי נשים אחת שניה ליבם ואחת אשה אחרת ומת, כשהוא מיבם מיבם לאשה אחרת, כשהוא חולץ חולץ לשניה. ויש אומרים (תוס' כו, ב ד"ה וחליצה בשם ר"י) דכי אמרינן חליצה פסולה, הני מילי כגון שנאסרה עליו בזיקה, אי נמי שפסל הוא זיקתו בגט, אי נמי במאמר או שחלץ חליצה פסולה כגון חליצת מעוברת, אי נמי חליצת סוטה דרבנן, כגון האשה שאמרו לה מת בעלה ועמדה ונשאת ואחר כך בא בעלה דתנן התם (להלן פז, ב) תצא מזה ומזה ואם מתו אחיו של זה ואחיו של זה חולצין ולא מיבמין ואמר ר' שמעון חליצתה או ביאתה מאחיו של ראשון פוטרת צרתה. ואמרינן עלה בירושלמי (פ"י ה"א) הדא אמרה קסבר ר' שמעון חליצה פסולה פוטרת צרתה. אבל באיסור אחר חליצה כשרה הוא, וכדתניא לעיל בפרק כיצד (כ, ב) אסור מצוה ואסור קדושה בא עליה או שחלץ לה נפטרה צרה, וסתמא קתני כל צרה שהיא, ואף על פי שאינה כיוצא בה. ותניא בתוספתא (פ"ו ה"ה) היתה אחת מהן אסורה על האחין איסור ערוה וחלץ לה לא עשה כלום ולא פטר צרתה אלא או היא או צרתה מתיבמת לשאר אחין היתה איסור מצוה ואיסור קדושה חלץ לה או בא עליה נפטרה צרתה (עיין לעיל יא, ב ד"ה תריץ ובשו"ת ח"ד סי' צ"ו). ירושלמי (פ"ג ה"א) רב אמר זה חולץ לאחת וזה חולץ לאחת והשלישית חולצת לשניהם רב אמר חליצה קנין שמואל אמר חליצה פטור כו', שמעון בר בא קומי ר' יוחנן מה בין חולץ ומה בין מגרש, אמר ליה מה את סבר חליצה קנין אמר ליה אינו אלא פטור, אין האחין חייבין עליה משום אשתו של חולץ אבל חייבין עליה משום אשתו של מת, מתניתין פליגא על רב החולץ ליבמתו ונשא אחיו את אחותה ומת חולצת ולא מתיבמת, הדא מסייעא למאן דאמר חליצה פטור, ברם כמאן דאמר חליצה קנין, ויש אדם מתכוין לקנות שתי אחיות כאחת, פתר לה לאחר מיתה אין לאחר מיתת ייבם, פתר לה כר' אליעזר דר' אליעזר [אמר] אף על פי שבטל הגורם האסור במקומו. מתניתא פליג על רב כהן גדול שמת אחיו חולץ ולא מיבם, הדא מסייעא למאן דאמר חליצה פטור ברם כמן דמר חליצה קנין, אומר לו יעבור על דברי תורה. התיב ר' חמא חברין דרבנן והא מתניתא פליגא על רב שלשה אחין שנים מהם נשואין לשתי אחיות או אשה ובתה או אשה ובת בתה או אשה ובת בנה הרי אלו חולצות ולא מתיבמות, שניה היא איסור אשה ובתה בין בחייה בין לאחר מיתה, אילין תרתין אחרייתא פליגין על רב ולית קיום. פירש תרתין אחרייתא הא דכהן גדול שמת אחיו והא דאשה ובתה. ומיהו בגמרא דילן [בכת"י: לא] משמע דבהכי פליגי רב ושמואל [עיין שירי קרבן מה שתמה על הרשב"א אבל לנוסח הכת"י "לא משמע דבהכי פליגי" אתי שפיר. ובקרן אורה הגיה מסברא כעין זה]. תניא כותיה דרב אשי חלץ לאחיות לא נפטרו צרות כו'. פירוש, דבהא ברייתא ליכא למימר דהתחיל ולא התחיל קאמר כשמואל, דאם איתא הוה ליה למיתני הכין בהדיא, אבל שמואל משום דאיירי בבעלת גט ובבעלת מאמר דלא שייך בהו התחיל ולא התחיל, נקט לישנא דשוה בכלהו. הא דאקשינן אי הכי יבומי נמי תתיבם. איכא למידק ואימא הכי נמי אלא נקט חליצה לאשמועינן דחליצה פסולה אינה פוטרת צרתה, דהא שמואל נמי ללישנא דהתחיל ולא התחיל הכי נמי דהוה מצי למנקט יבום, וכגון שנפלו בזו אחר זו כדפרישנא לעיל, ואפילו הכי לא אמר אלא חלץ לאחיות וחלץ לצרות. ויש לומר דשמואל לא אצטריך למנקט יבום, דמתניתין היא (להלן מ, ב) דמותר אדם בקרובת צרת חלוצתו, אבל ברייתא עדיפא ליה לאשמועינן יבום, אי נמי לאשמועינן תרוייהו וליתני חלץ או בעל לצרות לא, דלא גרסינן לא נפטרו אחיות. [בכת"י: חלץ או בעל לצרות נפטרו אחיות. וכ"ה בתוס' הרא"ש]. (רשב"א)


דף כז - ב

בעלת הגט ובעלת מאמר איזו מהן קודמת בעלת הגט עדיפא משום דאתחיל בה בחליצה או דלמא בעלת מאמר עדיפא משום דקרובה לביאה אמר רב אשי ת''ש ומודה ר''ג שיש גט אחר מאמר ומאמר אחר גט אי גט עדיף לא ליהני מאמר אבתריה ואי מאמר עדיף לא ליהני גט אבתריה אלא לאו ש''מ כי הדדי נינהו ש''מ אמר רב הונא אמר רב ב' אחיות יבמות שנפלו לפני יבם אחד חלץ לראשונה הותרה חלץ לשנייה הותרה מתה ראשונה מותר בשנייה ואין צריך לומר מתה שנייה שמותר בראשונה משום דהויא יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להיתירה הראשון ורבי יוחנן אמר מתה שנייה מותר בראשונה אבל מתה ראשונה אסור בשנייה מ''ט שכל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי זו כאשת אח שיש לה בנים ואסורה ורב לית ליה האי סברא והאמר רב כל אשה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לו בנים ואסורה ה''מ היכא דקאי באפה איסור אחות אשה דאורייתא אבל הכא זיקה דרבנן היא איתיביה ר' יוסי בר חנינא לרבי יוחנן ארבעה אחין ב' מהם נשואים ב' אחיות ומתו הנשואין את האחיות הרי אלו חולצות ולא מתייבמות ואמאי ליקו חד מינייהו לחלוץ לה לשנייה ותיהוי ראשונה לגבי אידך כיבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להיתירה הראשון א''ל אחיות איני יודע מי שנאן ולימא ליה מאי חולצות נמי דקתני חולצת חדא חולצות קתני ולימא ליה מאי חולצות חולצות דעלמא הרי אלו קתני ולימא דחליץ ליה לראשונה ברישא חולצות

 רש"י  בעלת הגט ובעלת מאמר. אחיו שמת ולו ב' נשים ועשה זה מאמר לזו וגט לזו ושוב אסור לייבם דקם ליה בלא יבנה כיון שהתחיל לגרש אי זו מהן הגונה לחלוץ ולפטור צרתה: ומודה ר''ג. דאמר לקמן בפ''ה אין גט אחר גט מודה הוא שיש גט אחר מאמר כגון ב' יבמות מאח א' ועשה מאמר בזו ואח''כ נתן גט לזו מהני גט לפסול הראשונה עליו משום לא יבנה ולהאסר בקרובות שנייה כבראשונה ולא אמרי' מאמר ככנוסה ואדחאי שנייה מיניה ולא מהני בה גט: ומאמר אחר גט. אם נתן גט לראשונה ואח''כ עשה מאמר בצרתה לא אמרי' גט קמא במקום חליצה קאי ותו לא קני מאמר יבמין בצרה אלא ודאי מהני וצריכה גט למאמרו ואסור גם בקרובותיה: כי הדדי נינהו. ותפשוט בעיין שהאחת פוטרת חברתה ויחלוץ לאיזו שירצה שחליצת שתיהן גרועה: לראשונה. שנפלה ראשון: הותרה. לשוק: חלץ לשנייה הותרה. לשוק וה''ה אם חלץ לשנייה ואח''כ לראשונה: מתה ראשונה. בלא חליצה מותר לייבם את השניה ואע''פ שבשעת נפילתן אחות זקוקת ראשונה היתה ואין אני קורא בה יבמה יבא עליה כי מתה קמייתא פקעה זיקה ושריא הך ולית ליה הא דשנינן בפ' כיצד (לעיל דף כג:) הך מתני' דהכא אי למ''ד יש זיקה יש זיקה כו' דאוקימנא לעיל דהואיל ונאסרה עליו בשעת נפילה תו לא משתריא ואיכא לאותובי ממתני' דקתני חולצות ולא מתייבמות אמאי ליחלוץ חדא ולישתרי אידך ולקמן מותבינן ליה מינה אסיפא דמילתיה ולא מתרץ: ואין צ''ל מתה שנייה. ולא חלצה שמותר בראשונה שהיתה ראויה לייבם בשעת נפילתה אלא שנפלה זו אחרי כן ואסרתה וכיון שמתה זו חזרה להיתירה הראשון: ורבי יוחנן אמר מתה שנייה מותר בראשונה. הואיל ובשעת נפילתה היתה ראויה לו: אחות אשה דאורייתא. כגון ג' אחים ב' מהם נשואין ב' אחיות ומת אחד מהם ואח''כ מתה אשתו של ב' דעלה איתמר הך דרב בפרקין (לקמן דף ל.) אסורה יבמתו עליו הואיל ובשעת נפילה אחות אשתו הואי: דרבנן היא. וכיון דמתה שריא: איני יודע מי שנאן. כלומר זו אינה משנה: ולימא ליה מאי חולצות חדא. שנייה: חולצות דעלמא. כל היכא דמיתרמי כה''ג חולצות השניות: הרי אלו. משמע הנך תרתי דאיירי בהו: לראשונה ברישא. דתו לא משתריא שנייה שלא נראית בשעת נפילה: (רש"י)

 תוספות  בעלת הגט עדיפא. פי' שנעשה בה מעשה עדיף טפי מחברתה אבל ריב''ן פי' בעלת הגט עדיפא דאתחיל בחליצה ולכך יגמור בה חליצתו ולפירושו לא יהא עדיפא דהכא פירושו כההוא דאי מאמר עדיף או גט עדיף דבסמוך ומיהו עדיפא משמע קצת דהיינו קודמת דקאי אאיזו מהן קודמת דקאמר מעיקרא: תא שמע ומודה ר''ג כו'. מדרבנן דשמעינן להו פרק ר''ג (לקמן דף נ. ושם) דיש גט אחר גט ומאמר אחר הגט אין יכול להביא ראיה דלדידהו דיש גט אחר גט אפי' עדיף קמא מהני גרוע בתריה לתפוס במה ששייר הראשון אבל ר''ג דאית ליה דאין גט אחר גט סברא הוא דאי עדיף גט ממאמר או מאמר מגט לא מהני הגרוע לתפוס אחר קמא דעדיף כמו שאין מועיל גט אחר גט ומאמר אחר מאמר: אי גט עדיף לא תיהני מאמר בתריה. אע''ג דאפילו אחר חליצה קידושין תופסין היינו משום דהוי קידושין דאורייתא אבל ביבמה דלא הוי מאמר אלא מדרבנן אין לו להועיל אחר הגט אי גט עדיף א''נ אומר ר''י דבריית' דמודה ר''ג קיימא אמתני' דפ' ר''ג (לקמן ד' נ.) דמוקמינן לה כר''ע התם בגמ' (דף נב:) ולא מהני קידושין אחר חליצה וה''ה דאין להם להועיל אחר הגט אי גט עדיף דגט במקום חליצה קאי: אלא כי הדדי נינהו. ותפשוט דאחת פוטרת חברתה והיינו כשמואל וכלישנא דקאמר דאחד חולץ לכולן אאמצעי' וכרב אשי אבל ללישנא דהתחיל ולא התחיל קאמר היכי דכי הדדי נינהו צריכות שתיהן חליצה דהא התחיל באחיות לא יגמור אפי' בצרות ולא מיפטרה רחל בחליצת צרתה דעדיפא והכא הך בעיא על כרחין אליבא דמ''ד יש זיקה איירי דלמ''ד אין זיקה אפילו חלץ לבעלת הגט נפטרה צרה: חלץ לראשונה הותרה וא''ת מאי קמ''ל פשיטא דהותרה ואר''י דקמ''ל דהותרה אפי' צרתה דרב אית ליה אין זיקה וחלץ לאחיות נפטרו צרות כדפרישית לעיל: ורב לית ליה האי סברא והאמר רב כל יבמה כו'. ממתני' הוה מצי למיפרך דבהדיא תנן בפירקין (לקמן דף לב.) ב' אחין נשואין ב' אחיות ומת אחד מהן ואח''כ מתה אשתו של שני הרי זו אסורה עליו עולמית הואיל ונאסרה עליו אלא ניחא להקשות דבהדיא אמר רב אותו לשון עצמו שאמר ר' יוחנן שכל יבמה שאין אני קורא כו' ועוד נראה דממתני' לא הוה מצי לאקשויי דהתם הוא משום דכבר נפטרה לשוק ומשום דמתה אשתו אח''כ לא תחשב עוד זקוקה עדיין לחליצה אבל היכא דעדיין זקוקה לחליצה לא אבל מדרב פריך שפיר דרב איירי אפילו היכא דאיכא אחין דלא מידחיא מהאי ביתא (לגמרי) כדאמר לקמן (ג''ז שם): אבל הכא זיקה דרבנן היא. פר''ח דרב לטעמיה דאמר אין זיקה דאע''ג דאסיר משום ביטול מצות יבמין לא חשיב הך איסור לאוסרה עולמית אף כשתבא לכלל היתר אבל למ''ד יש זיקה ראוי לאסור משום שנאסרה עליו שעה אחת: איתיביה רבי יוסי בר חנינא לרבי יוחנן. לעיל פי' בקונטרס דלרב נמי פריך אבל ריב''ן פירש דלא פריך לרב משום דרב ס''ל חליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחים דהאחת צריכה חליצה משניהן ושוב השנית א''א לייבם משום דלכל אחד הויא אחות חלוצתו אבל רבי יוחנן סבר כשמואל דאינה צריכה לחזור ולהכי פריך ליה ואע''ג דרב דאמר צריכה לחזור היינו אליבא דמ''ד יש זיקה וליה לא ס''ל מ''מ מצינו למימר דרב מוקי לה כמ''ד יש זיקה דפלוגתא דתנאי היא ואע''ג דלעיל בריש פ' כיצד (דף יח.) מוקי לה סתמא דהש''ס כר''מ דאמר אין זיקה רב לא מוקי לה כוותיה ולר''ח נמי דפי' לעיל דרב דלית ליה הואיל ונאסרה עליו שעה אחת לטעמיה דאמר אין זיקה אתי שפיר נמי דלא פריך לרב דמוקי למתני' כמ''ד יש זיקה אבל ר' יוחנן סבר דעל כרחך יש זיקה דאי אין זיקה א''כ ב' אחיות שנפלו לפני שני אחין יתייבמו שתיהן דהא ר' יוחנן לא חייש למיתה ומפירכא דפריך רבי יוסי בר חנינא ואמאי וליקו חד מנייהו כו' משמע דלא שרי רבי יוחנן לייבם אלא חדא על כרחך סבר יש זיקה ואפ''ה שרי לראשונה ולית ליה הואיל ונאסרה שעה א' שתאסר עולמית מש''ה פריך לה ומיהו נראה לר''י כדפרישית לעיל (דף כד. ד''ה אי) דלרב דחייש למיתה משום דלא מסקי אדעתיה דמיית אידך לא מצי פריך דגזרי' דלמא אתי לייבם ברישא אבל לעיל במתה אחת מהן ליכא למיגזר דלמא אתי לייבם בלא מתה אחת מהן כיון דליכא אלא אח אחד ולא אתי לבטל מצות יבמין להדיא אבל רבי יוחנן היה יודע רבי יוסי בר חנינא דלא הוי חייש למיתה להכי (לא) פריך ליה. (א''נ לפי שהיה אצל ר' יוחנן הקשה לו): ולימא ליה דלמא קדים וחליץ לראשונה. פי' ר''י לפי שיטת הקונטר' שכשבאין לפנינו לימלך לא אמרינן להו לחלוץ שניה ולייבם את הראשונה דגזרינן דלמא אתי למיעבד איפכא באלו [היבמות] עצמן אבל אם כבר חלץ האחד לשנייה שרי אידך לייבם הראשונה כמו במתה שנייה כיון (תוספות)

 רשב"א  הא דאמרינן בעלת גט עדיפא משום דאתחיל בחליצה. איכא למידק אדרבה כיון דאתחיל בחליצה גריעא טובא משום דנקלשה זיקתה ונגרעה. והא נמי דאמרינן או דלמא בעלת מאמר עדיפא משום דקרובה לביאה, אדרבה מההיא טעמא גריעא ולא עדיפא. וראיתי בתוס' (ד"ה בעלת) שפירשו בעלת הגט עדיפא כלומר נעשה בה מעשה גדול והלכך אינו בדין שתפטור בעלת מאמר דלא עדיפא, כלומר שלא נעשה בה מעשה גדול כל כך. או דלמא בעלת מאמר עדיפא שנעשה בה מעשה גדול ולא פטרה לבעלת הגט. ופירוש נכון הוא להלכה, אלא דלשון עדיפא לא משמע שפיר הכין. אמר רב הונא אמר רב שתי אחיות יבמות שנפלו לפני יבם אחד חלץ לראשונה הותרה שניה הותרה. והא לא אצטריכא ליה, אלא משום דבעי למיתני דינא דסיפא נקט לה. ולרב הותרה שניה וצרתה נמי שנפלה עמה, דהא רב אין זיקה סבירא ליה ולמאן דאמר אין זיקה הא קא מודה רב דחליצה פסולה פטרה צרתה, כדמשמע לעיל וכדאיתא בריש פרק ר"ג (נא, א). והא דאמרינן הכא זיקה דרבנן היא. לאו זיקה ממש קאמר, דהא רב אין זיקה סבירא ליה (לעיל יז, ב. כו, ב) אלא הכי קאמר מחיים הוא דאסירא ליה משום דקא מבטל ליה לזיקה, ואסור לבטל מצות יבמין מדרבנן אבל מתה מותרת. ור"ח ז"ל כתב ורב אזיל לטעמיה דאמר אין זיקה וקיימא לן כשמואל דאמר יש זיקה מדקאי ר' יוחנן כותיה. נראה מדבריו דמחלוקתן של רב ור' יוחנן דהכא באין זיקה ויש זיקה שייך, דלמאן דאמר יש זיקה מדאורייתא קאמר הואיל וקא באפיה זיקה דאורייתא בשעת נפילה הויא לה כאשת אח שיש לה בנים. ואינו מחוור דודאי זיקא דרבנן הויא, ותדע לך שהרי חולצת היא ואי מדאורייתא אפילו לחליצה אינה עולה, וכדר' שמעון (לעיל כו, א) דאמר בזמן שנעשו צרות זו לזו בזיקה לא יהא לך לקוחין באחת מהן. ואמרינן נמי לקמן (להלן כח, א) מהו דתימא במקום מצוה עבוד רבנן, כלומר כיון דזיקה דרבנן הוא במקום מצוה עבוד רבנן אסור מצוה כערוה, אלמא זיקה דרבנן היא. והא דאמר ר' יוחנן עלה כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה, לאו שתהא ממש כאשת אח שיש לה בנים ולומר דזיקה דאורייתא והרי היא ככנוסה אצלו משעת נפילה דאם כן היתה הראשונה מתיבמת והשניה יוצאה משום אחות אשה כדאמרן. ואפילו עשה בה מאמר בראשונה שנינו בית שמאי אומרים אשתו עמו ובית הלל אומרים מוציא אשתו בגט וחליצה ואשת אחיו בחליצה, אלא ר' יוחנן כעין קאמר, כלומר כיון דאלו עמדה בפניה ערוה דאורייתא לא הייתי קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה והיתה אסורה עולמית דבר תורה, השתא נמי דקיימא באפיה זיקה דרבנן כיון דיש זיקה ואין אני קורה בה משעת נפילה יבמה יבא עליה מדרבנן הולכין בה להחמיר עליה כשל תורה וחולצת ואינה מתיבמת והאי דקאמר רב אבל הכא זיקה דרבנן היא לאו למימר דלר' יוחנן זיקה דאורייתא, אלא הכי קאמר אבל הכא זיקה דרבנן היא לכולי עלמא ובזיקה דרבנן לא נחמיר בה כל כך. ואפשר לומר דר"ח ז"ל גם כן לאו שתהא זיקה דאורייתא קאמר, אלא דמאן דאמר אין זיקה כלל לאו אלימא מלתא כל כך שתהא הראשונה אוסרת השניה אפילו לאחר מיתת הראשונה, אלא שכיון שמתה ואין לחוש לבטול מצות יבמין מותרת לגמרי אבל לר' יוחנן דאית ליה יש זיקה, אלמא זיקה לשווייה כערוה לעולם דכעין דאורייתא תקון. ורב לית ליה האי סברא והא אמר רב יהודה אמר רב כל יבמה וכו'. וממתניתין (להלן לב, א) דקתני הרי זו אסורה עליו עולמית הואיל ועמדה עליו שעה אחת באיסור הוה מצי לאותוביה, אלא דניחא ליה לאקשויי מדידיה לדידיה. אי נמי דרב עדיפא ליה דאמר כל יבמה ומשמע ליה אפילו לא קאי באפיה אלא זיקה דרבנן, אבל מתניתין הא קיימא באפיה ערוה דאורייתא. הא דאותיב ר' יוסי בר חנינא לר' יוחנן ממתניתין דארבעה אחין. פרש"י ז"ל (לעיל ד"ה מתה ראשונה) דהוא הדין דקשיא ליה לרב. ולא נהירא דאם כן כי אותביניה לר' יוחנן (להלן כח, א) מסיפא דמתניתין דקתני היתה אחת מהן אסורה על זה איסור ערוה אסור בה ומותר באחותה והשני אסור בשתיהן, ופריק ר' יוחנן בנפלה הך דאינה חמותה ברישא, אמאי לא אותיב מינה לרב דלרב לא משכחת לה דשני אסור בשתיהן, וכי תימא אמר לך רב דכולה מתניתין אינה יודע מי שנאה ליתא דכולי האי לא לישתבש תנא ואזיל, אלא ודאי מתניתין לרב לא קשיא דאמר לך מהני משום דאסור לבטל מצות יבמין היא, ולמיתה חיישינן וכדשמעינן ליה בהדיא דסבירא ליה אין זיקה ואסור לבטל מצות יבמין, ומשום הכי אין כאן דין יבום כלל. ולמאן דאמר אין זיקה ואסור לבטל מצות יבמין ליכא לאקשויי מידי כדמוכח בסמוך דאקשינן לר' יוחנן ונימא ליה שמא ימות ואסור לבטל מצות יבמין ופרקינן למיתה לא חייש, אלמא למאן דאית ליה הכין ניחא דסלקו רבנן דין יבום מאחיות משום דכיון דאין זיקה ולא פגעי בערוה לעולם קילא להו, ואי לא עקרינן מיניהו דין יבום אתו לאקולי בהן וזמנין דמיבם ברישא ואתי לבטולי מצות יבמין והיינו דשני אסור בשתיהן. ויש מי שתירץ (ריב"ן בתוס' ד"ה איתיביה) דמשום הכי לא אקשי מינה לרב משום דאמר לך רב מתניתין כמאן דאמר חליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחין, וכיון שאי אפשר לאחת מהן ליפטר בחליצת האח האחד אלא שניהן חולצין לה, אם כן הוי שניה אחות חלוצה לשניהן, ואף על גב דרב לית ליה כמאן דאמר צריכה לחזר על כל האחין, משום דאיהו אין זיקה סבירא ליה, מכל מקום איהו מוקי לה למתניתין כמאן דאית ליה יש זיקה וצריכה לחזר. ואינו נרא ליה דאם כן ליקשי ליה מיהא מסיפא דמתניתין דאפילו נפלה חמותה לבסוף מכל מקום ליקום חתן ולייבם לראשונה ותהי חמותה לגבי אידך יבמה שנאסרה וחזרה והותרה דשריא לרב. הא דאמר ר' יוחנן אחיות איני יודע מי שנאן. איכא למידק אמאי לא אמר ליה חליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחין וכיון שחלצו שניהם לשניה אידך הויא לה אחות חלוצה. וכי תימא ר' יוחנן כשמואל סבירא ליה דאמר נפשה פטרה, מכל מקום הוה לן לאקשויי ולימא ליה חליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחין כדאקשינן כל הני קושי' לימא ליה הכי ולימא ליה הכי. ויש לומר דמפשט פשיטא לתלמודא דר' יוחנן כשמואל סבירא ליה מדלא תריץ ליה הכין ר' יוחנן גופיה בהדיא. ולימא ליה גזרה דלמא קדים וחליץ לה לראשונה ברישא. תמיהא לי ואם אמר ליה הכין אכתי לר' יוחנן מי ניחא דאם כן לדידיה נמי איכא כי האי גזירה דלמא מתה ראשונה ברישא ומיבם לה לשניה. ויש לומר דהכא דתרוייהו רמייאן קמן איכא למגזר משום איחלופי דהני ממש, אבל בדר' יוחנן דליכא למגזר בהני ממש דהא שניה מתה, משום איחלופי בעלמא לא גקזרינן כנ"ל. [הגהה: ואם תאמר אם כן היאך הקשה לו ממתניתין דהתם שאני דאיכא לאיחלופי, יש לומר שהמקשה היה סבור דאין לחלק בין קיימן תרווייהו ללא קיימן אלא חדא דמתה שניה ע"כ הר"ר שמואל הלוי ן' חכם ז"ל]. (רשב"א)


דף כח - א

לכתחלה קתני ולימא ליה גזירה דלמא קדים וחליץ לראשונה ברישא ולא מתייבמות קתני דליכא דין יבום הכא כלל ולימא ליה גזירה שמא ימות ואסור לבטל מצות יבמין ר' יוחנן למיתה לא חייש ולימא ליה רבי אלעזר היא דאמר כיון שעמדה עליו שעה אחת באיסור נאסרה עליו עולמית מדסיפא ר' אלעזר רישא לאו רבי אלעזר ונימא להו דנפול בבת אחת ורבי יוסי הגלילי היא דאמר אפשר לצמצם לא סתם לן תנא כר' יוסי הגלילי ולימא ליה דלא ידעינן הי נפול ברישא אי הכי היינו דקתני קדמו וכנסו יוציאו בשלמא ראשונה אמרינן ליה מאן שריא לך אלא שניה אמר חבראי שניה ייבם אנא ראשונה מייבם היינו דקאמר ליה אחיות איני יודע מי שנאן: תנן היתה אחת מהן אסורה על האחד איסור ערוה אסור בה ומותר באחותה והשני אסור בשתיהן ס''ד דנפלה חמותו תחלה ואמאי ליקו חתן לייבם הך דאינה חמותו ברישא ותהוי חמותו לגבי אידך כיבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להיתרה הראשון א''ר פפא כגון דנפלה הך דאינה חמותו ברישא: ר''א אומר בש''א וכו': תניא ר''א אומר ב''ש אומרים יקיימו ובה''א יוציאו רש''א יקיימו אבא שאול אומר קל היה להם לב''ה בדבר זה שבית שמאי אומרים יוציאו ובה''א יקיימו ר''ש כמאן אי כב''ש היינו ר''א אי כב''ה היינו אבא שאול ה''ק לא נחלקו ב''ש וב''ה בדבר זה: היתה אחת מהם כו': הא תנינא חדא זימנא אחותה כשהיא יבמתה או חולצת או מתייבמת צריכא דאי אשמועינן התם משום דליכא למיגזר משום שני אבל הכא דאיכא למיגזר משום שני אימא לא ואי אשמועינן הכא משום דאיכא שני דקא מוכח אבל התם דליכא שני אימא לא צריכא: איסור מצוה כו': הא נמי תנינא

 רש"י  חולצות לכתחלה. משמע כלומר אין כאן תקנה אחרת: ה''ג ולימא ליה גזירה דלמא קדים וחליץ לראשונה ברישא. אי אמרת להו חלוצו לשניה ויבמו ראשונה גזירה דלמא קדים חד וחליץ לראשונה ואתי לייבומי אידך שניה דסברי מה איכפת בין זו לזו אבל בדיעבד שחלץ לשנייה תחלה שריא ליה לאידך לייבומי קמייתא דמאן דחזי דחלץ לשניה ברישא וחזר וייבם קמייתא אסיק אדעתיה ולא אתי למחלץ לקמייתא ולייבומי שניה: ומשני ולא מתייבמות קתני. דאי נמי חלץ לשניה אין כאן יבום: ולימא ליה גזירה שמא ימות ואסור לבטל מצות יבמין. וה''פ לימא ליה רבי יוחנן תנא דמתני' טעמיה לאו משום זיקה קא אסר לייבם ב' אחיות דס''ל אין זיקה דאי טעמא משום זיקה מכי חליץ לשניה ופקע זיקתה שרי לייבומי ראשונה כדאמרי אנא אלא טעמא משום שמא ימות כדאמר בריש פירקין דלמא אדמייבם חד מיית אידך כו' ומשו''ה שקול רבנן דין יבום מאחיות לגמרי ואפילו חלץ לחדא מינייהו דלא בטלי תו מצות יבמין כי היכי דלא ירגילו יבום באחיות ואתי לייבומי לכתחלה קמי חליצה ואדמייבם חד מיית אידך אבל לגבי מיתה דלעיל דאיירי בה ר' יוחנן ליכא למיגזר הכי: ר' אלעזר היא. בפ' ב''ש (לקמן קט.) ואנא דאמרי כרבנן: מדסיפא. דמתני' ר''א דקתני ר''א אומר ב''ש אומרים יקיימו (כו') ב''ה אומרים יוציאו: ולימא ליה. דלא ידעינן הי נפול ברישא דלימא ליה חלוץ לשניה: א''ה. דמשום דלא ידעינן הוא הא אי הוה ידעינן מתייבמת ראשונה: היינו דקתני. כלומר הא דקתני יוציאו אמאי: בשלמא לראשון אמרי' ליה. אפיק דודאי באיסורא אתא לידך דא''נ ראשונה היא מאן שריא ניהלך הלא אחות זקוקה היא ומי מאחיך חלץ לאחותה לאפקועי זיקה מינה אלא שני לימא אחר שייבם ראשון שניה אירע לחלקו והויא זו ראשונה יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה דהכי אמר בפ' כיצד (לעיל כד.) קדמו וכנסו אין מוציאין מידם משום דליכא אלא ספק פגע באחות זקוקה והא נמי לשני ספק הוא: היינו דקאמר ליה אחיות איני יודע מי שנאן. דלא מצי לתרוצי כשמעתיה כלל: איסור ערוה. כגון חמותו או ערוה אחרת: דנפלה חמותו ברישא. זו שאסרה את האחרת נפלה תחלה והאי דנקט חמותו חדא מעריות נקט וניחא למינקטיה מילתא דשכיחא ושאר עריות טריחא מילתא לאשכוחי: אמאי. שני אסור בשתיהן ליקו חתן של ראשונה ולייבם לשניה דאינה חמותו ואינה אחות זקוקה ותיהוי חמותו לגבי אידך אח יבמה שהותרה בשעת נפילה כו': כגון דנפלה הך דאינה חמותו ברישא. ואי במייבם לה האיך ברישא פיישא שנייה שנאסרה משעת נפילתה (הוי) הלכך תו לא מהני לה היתר: קל היה להן לב''ה. כלומר ב''ה לקולא אמרי: ר''ש כמאן. אליבא דמאן: אי. אתא למימר בית שמאי אומרים יקיימו היינו ר''א: ואי אב''ה. קא מסהיד היינו אבא שאול והא ליכא למימר דטעמא דנפשיה קאמר דלאו בר פלוגתייהו דבית שמאי ובית הלל הוא: תנינא חדא זימנא. בפרק כיצד אחותה של ערוה כשהיא יבמתה או חולצת כו' והיינו נמי אסור בה ומותר באחותה: התם. הוא דליכא אלא חד אחא לקמן וליכא למיגזר מידי אבל הכא דאיכא למיגזר דלמא אתא שני לייבומי כאחיו וקא פגע באחות זקוקתו דקמי דידיה הוו רמיין תרווייהו אימא אפילו האי דלא רמיא ערוה קמיה לא לייבם קא משמע לן: דקא מוכח. דמדלא מייבם האי כאחיו איכא היכירא דאחות זקוקתו אסורה והאי דייבם האי משום טעמא דערוה לא רמיא קמיה ולא אתי למישרי אחות זקוקתו בעלמא: אבל התם. דליכא אלא חד אח אימא לא לייבם דלמא אתי למישרי אחות זקוקתו בעלמא: (רש"י)

 תוספות  דבאלו יבמות ליכא שום חששא והא לא חיישינן שאם נתיר כאן לייבם הראשונה כשכבר חלץ לשניה אתי בעלמא למיעבד איפכא שאינה חששא גדולה כ''כ שלא יטעו להתיר השניה שלא הותרה מתחלה בשביל שנתיר הראשונה שהותרה אבל באו לימלך בפנינו מתחלה יש לגזור כיון שהיו. הצרות עצמן יכול לבא לידי קלקול ומשני ולא מתייבמות קתני דליכא דין ייבום כלל אפי' קדם וחלץ כבר לשניה ופריך ולימא ליה שמא ימות וכו' ויעמיד המשנה כמ''ד אין זיקה דלדידיה ודאי אפילו קדם וחלץ לשניה דליכא למיחש טפי באלו יבמות מ''מ אסור לייבם ראשונה שאם נתיר כאן לייבם אחר חליצה יבוא בעלמא לייבם ברישא דלא מסקי אדעתייהו טעמא דלמא אדמייבם חד מיית אידך שאין זה טעם ידוע ועוד אר''י דיש לפרש בענין אחר ולימא ליה דלמא קדים וחליץ לראשונה ברישא ואפי' חלץ כבר מעצמו לשניה אסרינן ראשונה ליבם דלמא אתי למישרי בעלמא שניה נמי כשקדם וחלץ לראשונה אבל במיתת שניה לא שייך למיגזר כי האי גוונא ומשני ולא מתייבמות קתני דליכא דין ייבום כלל אפילו מתה שניה ופריך ולימא ליה גזירה שמא ימות ולהכי אסרה מתני' אפילו מתה שניה דאי שריא לייבם בשני יבמים אחר מיתת שניה יבא להתיר בלא מיתה אבל ר' יוחנן לא איירי אלא ביבם אחד דביבם אחד לא אתי להתיר בלא מיתה דאם כן היה מבטל מיד מצות יבמין אבל בשני יבמין דאין מבטל מיד אלא דגזירה שמא ימות אידך ויבוא לטעות ולייבם וחזר בו ר''י מפירוש זה דביבם א' נמי קתני במתני' ולא מתייבמות דמשמע דליכא דין ייבום כלל ואפי' מתה שניה דקתני לקמן ג' אחין ב' מהן נשואין ב' אחיות ומתו הנשואין את האחיות הרי אלו חולצות ולא מתייבמות: ולימא ליה ר''א היא. היינו ר' אלעזר דהחולץ (לקמן דף מא. ושם) דתני גבי שומרת יבם שקידש אחיו את אחותה מתה יבמתו מותר באשתו מתה אשתו אותה יבמה חולצת ולא מתייבמת ובקונטרס פי' דהיינו ר''א בפרק ב''ש (לקמן דף קט. ושם) דתנן המגרש את אשתו והחזירה מותרת לייבם ור' אלעזר אוסר: לא סתם לן כר' יוסי הגלילי. לר' יוחנן הוא דמסקינן הכי אבל רב חסדא מוקי מתניתין דשבועת העדות (שבועות לב. ושם) דכפרו שניהם בבת אחת כר' יוסי הגלילי ור' יוחנן מסיק התם אפי' תימא רבנן והיינו לטעמיה דהכא ובפ''ק דעירובין (דף ה: ד''ה וספק) פירשתי דקיימא לן דבידי אדם אפשר לצמצם ובידי שמים נמי משמע לרבא דאית ליה פרק בתרא דבכורות (דף ס: ושם) דאפשר לצמצם גבי יצאו שנים בעשירי ובפרק בהמה המקשה (חולין ע. ושם) גבי בעיא אם הלכו באברים אחר הרוב דמוקי לה שיצא חציו ברוב אבר ואי אמרת דא''א לצמצם מאי קמיבעיא ליה דממה נפשך טעון קבורה דשמא יצא רובו ואין להאריך כי שם הארכתי: הך דאין חמותו ברישא. וא''ת מ''מ תקשה לרב דשרי אפילו שניה וי''ל דרב אית ליה אין זיקה ולא מיתסר אלא משום ביטול מצות יבמין וגזרינן דלמא מייבם אידך ברישא: רבי אליעזר אומר ב''ש אומרים יקיימו. וא''ת וכי טעמא דב''ש אתא לאשמועינן דהכי פריך בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת דף קלה.) וי''ל דאיצטריך הכא לאפוקי מברייתא דאבא שאול דאמר קל היה להם לב''ה בדבר זה (תוספות)

 רשב"א  ולא מתיבמות קתני למימרא דאין כאן דין יבום כלל (ולימא ליה) אסור לבטל מצות יבמין. תמיהא לי מאי קא פירך תו ולימא ליה גזרה שמא ימות דהא מדקתני לא מתיבמות משמע דאין כאן דין יבום כלל מן הדין ולא משום גזרה, דאי משום גזרה לימא ליה כמאן דאמר יש זיקה וגזרה משום דלמא קדים וחליץ לה לראשונה, ויש לומר דלא מתיבמות משמע דאפילו קדם וחלץ מעצמו לשניה אין מניחין את השני ליבם את הראשונה, כשם שאם קדם זה וחלץ מעצמו לראשונה אין מניחין לשני ליבם את הראשונה, כשם שאם קדם זה וחלץ מעצמו לראשונה אין מניחין לשני ליבם את השניה דאין כאן דין יבום כלל. והילכך אי סבירא ליה לתנא דמתניתין אין זיקה ואסור לבטל מצות יבמין ניחא, משום דשקיל רבנן דין יבום מאחיות לגמרי ואפילו חלץ לאחת ויבם השניה כדי שלא ירגילו ליבם אחיות, דפעמים אתו ליבם ברישא ואיכא למיגזר הכי משום דקילא להו כדכתבינן לעיל (כז, ב ד"ה הא דאותיב). ועוד דחשש מיתה לית להו לאינשי שאינו טעם פשוט. אבל למאן דאמר יש זיקה תינח דלכתחלה נגיזור משום איחלופי ואי אתי לקמן אסרינן להו למיחלץ חד וליבם אידך משום דכיון דתרוייהו קמן, ובהני דאתו קמן שייך למיגזר דללמא אתו למיטעי בהו ולאחלופי גזרינן, אבל ודאי היכא דקדים חד מינייהו וחלץ לשניה ואתא אידך לשיולי אי שרי ליבומי לראשונה שרינן ליה, דכיון דבהני ליכא למיגזר מידי דהא חליץ לה לשניה משום גזירת איחלופי ביבמות דעלמא לא אסרינן לה, כיון דלא רמו קמן משום דלמא יטעו באחרות, דהא אחות זקוקה טעם פשוט הוא לכל. והלכך כיון דאיכא תרתי לטיבותא חדא דבהני ליכא למיגזר מידי, ועוד דטעם זיקה פשוט לכל בדיעבד לא גזרינן בה אלא מישרא שרי לה ובכי הא איכא דין יבום, והילכך מתניתין דקתני ולא מתיבמות דמשמע דליכא דין יבום כלל אי אפשר לאוקמה כמאן דאמר יש זיקה משום גזרה דדלמא קדים וחלץ לראשונה. כך תירץ ר"י ז"ל בעל התוספת (בד"ה ולימא). רבי יוחנן למיתה לא חייש. פירוש וסבר ליה דלא סתים התנא כמאן דחייש. ואי אפשר לפרש למיתה לא חייש ולא בעי לאוקמה דלא כהלכתא ומשום דאיהו פסיק לעולם כסתם מתניתין, דהא אקשינן בתר הכי ולימא ליה ר' אלעזר היא דאמר כיון שעמדה שעה אחת באיסור נאסרה עליו עולמית, ומאי קשיא ליה והא ר' יוחנן בהדיא שמעינן ליה לעיל דלית ליה כר' אלעזר דלדידיה אם מתה שניה מותר בראשונה, ואנן כבר פרקינן דכמאן דלא סבירא ליה כותיה לא מצי לאוקמי, אלא ודאי כדפרישית משום דלא סתים תנא כמאן דחייש למיתה. וקשיא לי דהא תנן בפרק קמא דיומא (ב, א) אף אשה אחרת מתקינין לו. יש לומר דהתם לרוחא דמלתא כל היכא דאיכא למיחש ולתקוני מתקינן, אבל למיחש ולבטולי עיקר מצוה משום חשש מיתה לא חיישינן דחליצה במקום יבום לאו כלום היא. אי הכי היינו דקתני אם קדמו וכנסו יוציאו כו', אלא שני, לימא חבראי שניה ייבם. ומספיקא לא מפקינן לה מיניה, דבספק זיקה לא גזרו בדיעבד כדתנן בפרק כיצד (לעיל כג, ב) אם קדמו וכנסו לא יוציאו. אבל בדידעינן הי נפול ברישא משכחת לה דמוציאין אף משני, כשכנס הראשון את הראשונה והשני השניה. הא דאקשינן ליקום חתן וליבם להך דאינה חמותה ברישא. קשיא ליה לשני ליה גזרה דלמא מיבם אידך ברישא, דהא משמע דאיכא למגזר בהו לכתחלה דלמא אתו לאיחלופי כדאמרינן לעיל (כז, ב) ולימא ליה גזרה דלמא חליץ לראשונה תחלה. ואיכא למימר דאנן הוא דאקשינן הכי לעיל דדלמא תנא דמתניתין אית ליה הכין, ומיהו כיון דלא אוקמינן לה בהכי אף לההיא גזרה לא חיישינן משום דלמאן דאמר יש זיקה חמירא להו מלתא ומידק דייקי בה ולא אתו לאחלופי. והלכך לדידן דקיימא לן כמאן דאמר יש זיקה מתניתין דארבע אחין לית ליה אוקימתא ואין אנו יודעין מי שנאה. ומיהו הרב ר' אלפסי ז"ל פסקה בהלכותיו. ולפי דבריו איכא למימר דלחלופי דחליץ לשניה איכא למיחש משום דלא דייקי אינשי שפיר בין חלץ לראשונה תחלה ובין חלץ לשניה תחלה, דכיון דחליץ לה לאחת משמע להו לאינשי דכיון דנסתלקה זיקה מינה לגמרי, שניה הותרה לגמרי אבל לאחלופי דמיבם לאחות זקוקתו להכי לא חיישי דחמירה להו לאינשי וכולי עלמא ידעי דאחות זקוקה אסורה, ולא התירו כאן אלא משום דקדים חתן ויבם לאידך ולא אתי למיטעי בהו אינשי. ומיהו אכתי לא ניחא דמכל מקום הוה ליה לרבינו ז"ל לפרש מתניתין דהיתה אחת מהן אסורה עליו איסור ערוה, דוקא בנפלה הך דאינה חמותה ברישא, דהא לית ליה אוקימתא לר' יוחנן אלא בהכין. ומשום כך נ"ל שהרב ז"ל סבור דחיישינן אף לבטול מצות יבמין, ואף על גב דר' יוחנן לא חייש למיתה אנן חיישינן ולפיכך כולה מתניתין אית לה אוקמתא ולא שנא נפלה חמותה ברישא ולא שנא נפלה שאינה חמותה ברישא. (רשב"א)


דף כח - ב

איסור מצוה ואיסור קדושה חולצת ולא מתייבמת התם איסור מצוה לחודה הכא איסור מצוה ואחותה ס''ד אמינא ליקום איסור מצוה במקום איסור ערוה ותתייבם קמ''ל ותתייבם כיון דמדאורייתא רמיא קמיה קא פגע באחות זקוקתו סד''א משום מצוה עבוד רבנן קמ''ל: היתה אחת מהן כו': הא תו ל''ל היינו הך מה לי לחד מה לי לתרי צריכא דאי אשמועינן התם משום דאיכא שני דמוכח אבל הכא דליכא שני דקא מוכח אימא לא ואי אשמועינן הכא אדרבה תרווייהו מוכחי אהדדי אבל אידך לא צריכא: זו היא שאמרו וכו': זו היא למעוטי מאי למעוטי איסור מצוה לזה ואיסור מצוה לזה הא תו ל''ל היינו הך מה לי לחד מה לי לתרי מהו דתימא כי לא אמרינן אוקי איסור מצוה במקום איסור ערוה היכא דאיכא למיגזר משום שני אבל היכא דליכא למיגזר משום שני אימא להאי אוקימנא איסור מצוה במקום איסור ערוה ולהאי [אוקימנא] איסור מצוה במקום איסור ערוה ולייבמו קמ''ל אמר רב יהודה אמר רב וכן תני ר' חייא בכולן אני קורא בהן האסורה לזה מותרת לזה ואחותה כשהיא יבמתה או חולצת או מתייבמת ורב יהודה מתרגם מחמותו ואילך אבל שיתא בבי דרישא לא מ''ט כיון דבתו באונסין הוא דמשכחת לה בנשואין לא משכחת לה בנשואין קמיירי באונסין לא קא מיירי ואביי מתרגם אף בתו (באה) מאנוסתו כיון דאשכוחי משכחת לה אי בעיא באונסין תיהוי אי בעיא בנשואין תהוי אבל אשת אחיו שלא היה בעולמו לא כיון דאליבא דר''ש הוא דמשכחת לה אליבא דרבנן לא משכחת לה בפלוגתא לא קמיירי ורב ספרא מתרגם אף אשת אחיו שלא היה בעולמו ומשכחת לה בשיתא אחי ואליבא דר''ש וסימניך מת נולד וייבם מת נולד וייבם ראובן ושמעון נשואין שתי אחיות לוי ויהודה נשואין שתי נכריות מת ראובן נולד יששכר וייבם לוי מת שמעון נולד זבולן וייבם יהודה מתו לוי ויהודה בלא בנים ונפלו להו קמי יששכר וזבולן האסורה לזה מותרת לזה והאסורה לזה מותרת לזה ואחותה שהיא יבמתה ל''ל ייבם יהודה בלא ייבם יהודה נמי משכחת לה משום צרה הא תינח צרה צרה דצרה מאי איכא למימר כגון דהדר ויבמינהו נמי גד ואשר: מתני' שלשה אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות או אשה ובתה או אשה ובת בתה או אשה ובת בנה הרי אלו חולצות ולא מתייבמות ור''ש פוטר היתה אחת מהן אסורה עליו איסור ערוה אסור בה ומותר באחותה איסור מצוה או איסור קדושה חולצות ולא מתייבמות: גמ' תניא ר''ש פוטר בשתיהן מן החליצה ומן הייבום שנאמר {ויקרא יח-יח} ואשה אל אחותה לא תקח לצרור בשעה שנעשו צרות זו לזו לא יהא לך ליקוחין אפי' באחת מהן: היתה אחת מהן כו': הא תו למה לי היינו הך לר''ש איצטריך סד''א הואיל ואמר ר''ש שתי אחיות לא חולצות ולא מתייבמות לגזור משום ב' אחיות דעלמא קמשמע לן: איסור מצוה כו':

 רש"י  איסור מצוה. אם היתה האחת אסורה על האחד איסור מצוה אינו מותר באחותה הואיל והיא מדאורייתא רמיא קמיה הואי אידך אחות זקוקתו הלכך בעו חליצה: התם. בפרק כיצד: איסור מצוה לחודה. לא אשמעינן אלא יבמה שנפלה לפניו שהיא אסורה עליו איסור מצוה חולצת: והכא אשמועינן איסור מצוה ואחותה. שנפלו לו משני אחין דאחותה לא מייבמא דלא תימא אוקי איסור מצוה במקום ערוה ותתייבם אחותה ולא תיהוי כאחות זקוקתו: משום מצוה עבוד רבנן. שתתקיים מצות יבום ולא העמידו איסור זיקה שהוא מדבריהם לאסור את אחותה היכא דהיא עליו איסור מצוה קמ''ל: הכא ליכא שני דמוכח. שהרי שתיהן מתייבמות ואתי למישרי אחות זקוקה בעלמא ואימא לא לייבמן קמ''ל: תרוייהו מוכחי אהדדי. שזה לא יכול לישא את האחרת אלא זו וכן זו מוכחא מילתא שזו אסורה על זה וזו על זה לפיכך ליכא אחות זקוקתו: היינו הך. דהא בהדיא קתני לה לעיל איסור מצוה ואיסור קדושה חולצת: כי לא אמרינן אוקי איסור מצוה במקום ערוה. להתייבם אחותה היכא דאין איסור מצוה אלא באחת על האחד ולשני שתיהן זקוקות דאי שרית לייבומי להאי שהאחת אסורה עליו אתי שני נמי לייבומי וקא פגע באחות זקוקתו: בכולן אני קורא בהן. בכל חמש עשרה עריות דבפ''ק אפשר להן להיות שתי אחיות נופלות לשני אחין והאחת אסורה על זה משום אחת מכל העריות הללו ומותרת לזה והשניה אסורה על זה משום אותו שם ערוה עצמו ומותרת לזה ומתוך כך נמצאו שתי אחיות מתייבמות ולא פגעו באחות זקוקה וכולן פירשתי בפ''א (דף ט:): באונסין. בבתו מאנוסתו כגון ראובן אנס אשה והוליד בת ובא שמעון ואנס אנוסת אחיו והוליד בת ונישאו בת ראובן ובת שמעון ללוי ויהודה אחי אביהן והרי הן אחיות מן האם בת שמעון מותרת לראובן ובת ראובן מותרת לשמעון ונמצאו שתי אחיות מתייבמות וכן בת בתו וכן כולן אע''ג דכל חמשה בבי דרישא משתכחי בנשואין הואיל ובתו לא משתכחא שיהו שתי בנות של שני אחין אחיות מן האם שאי אפשר שנשא יבמתו שיש לה בת לא תני בהו האסורה לזה כו' הואיל וכולן איסור שם בת הן: דאליבא דרבי שמעון היא דמשכחת בה. האסורה לזה כדמפרש רב ספרא לקמיה: בפלוגתא לא איירי. רבי חייא: האסורה לזה. אשת לוי האסורה ליששכר שבא ומצאה אסורה עליו מזיקת ראובן שלא היה בעולמו ומותרת לזבולן שכשנולד כבר נתייבמה ללוי ובייבם ולבסוף נולד שרי ר''ש ואשת יהודה אסורה לזבולון משום שמעון שלא היה בעולמו וכשנולד מצאה באיסור ומותרת ליששכר: בלא ייבם יהודה נמי. שרי ליששכר ובחמשה אחי משכחת לה מת ראובן נולד יששכר ייבם לוי מת שמעון נולד זבולון ומת לוי בלא בנים ונפלו אשת לוי ואשת שמעון לפני יששכר וזבולון אשת לוי אסורה ליששכר מפני ראובן בעלה הראשון ומותרת לזבולון ואשת שמעון מותרת ליששכר שהרי בעולמו היה ואסורה לזבולון: ומשום צרה. האי דנקט ייבם יהודה משום צרה דבעי אשכוחי נמי בצרה האסורה לזה מותרת לזה אם באו יששכר וזבולון לייבם לנשי לוי ויהודה הראשונה אשת לוי אסורה ליששכר משום צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו וכן אשת יהודה על זבולון וכגון שהיו הצרות אחיות זו לזו ונכריות קרי להו אצל נשי ראובן ושמעון דאיכא נמי השתא בצרות האסורה לזה מותרת לזה ואחותה כשהיא יבמתה כו' ואי לא ייבם יהודה לא מיתוקם מילתא דרבי חייא באיסור צרתה דאם נפלו שתי נשים משמעון שתיהן אשת אח שלא היה בעולמו הן: צרה דצרה מאי איכא למימר. היכי קרית האסורה לזה מותרת לזה באיסור וצרות צרה דהא צרות צרותיהן נמי תנן בפ''ק: כגון דהדר יבמינהו גד ואשר. לנשי לוי ויהודה הראשונות ולהם נשים וייבם גד את אשת יהודה ואשר ייבם אשת לוי ומתו גד ואשר ונפלו לפני יששכר וזבולון ואם באים לייבם נשי גד ואשר הראשונות אשת גד צרת אשת יהודה שהיתה צרת אשת שמעון שלא היה בעולמו אסורה לזבולון ומותרת ליששכר וכן אשת אשר על יששכר ומותרת לזבולון: בשעה שנעשו צרות זו לזו. כגון השתא שנפלו לפניו ונעשו שתי אחיות צרות זו לזו בזיקה: ליגזור משום שתי אחיות דעלמא. אע''ג דהא נמי מרישא שמעינן התם הוא לרבנן לא גזרינן דאי נמי אתי למישרי אחיות דעלמא ליכא אלא איסור אחות זקוקה דרבנן אבל לר''ש דאמר איסור אחות זקוקה ערוה גמורה היא דרחמנא פטרה וקיימא עליה באיסור אשת אח ליגזור היכא דאחותה אסורה משום ערוה ולא זקוקה ליה ונימא לא לייבם לאחותה דלא ליתי לייבומי אחות זקוקה דעלמא קמ''ל: (רש"י)

 תוספות  אבל הכא דליכא שני דמוכח. ואם תאמר הא נמי ידעינן מההיא דפ''ב כדאמרינן לעיל (דף כ.) ויש לומר דהתם איכא ערוה דקמוכח שאינה לא חולצת ולא מתייבמת אבל הכא שתיהן מתייבמות וליכא הוכחה: שנעשו צרות זו לזו כו'. היינו דוקא כשנפלו לפני יבם אחד אבל כשנפלו לפני שני יבמין מודה רבי שמעון כדתניא לעיל רבי שמעון אומר יקיימו: (תוספות)

 רשב"א  הא תו למה לי היינו הך מה לי לחד מה לי לתרי צריכא דאי אשמועינן התם משום דאיכא שני דקא מוכח אבל הכא דליכא שני דקא מוכח כו'. ואם תאמר הא תנא בפרקין דכיצד (לעיל כ, א) אף על גב דליכא שני דמוכח וכדאמרן לעיל, יש לומר דלא דמי דהתם ליכא שני כלל, אבל הכא דאיכא שני וכל חד וחד מיבם כיון דליכא שני דלא מיבם דלוכח עלייהו, אמרי האי מיבם חדא, ואידך אחא מיבם לאידך, וליכא הוכחה כלל דמאי דלא מיבם ראובן ללאה ומיבם לרחל שיהא משום שאסור ליבם איסורי מצוה ואיסורי קדושה (עיין תוס' ד"ה אבל). (רשב"א)


דף כט - א

והא א''ר שמעון שתי אחיות לא חולצות ולא מתייבמות גזירה משום איסור מצוה דעלמא הא תינח איהי אחותה מאי איכא למימר גזירה אחותה משום לתא דידה והא גבי ערוה לא גזרינן שאני ערוה דמגמר גמירי לה אינשי וקלא אית לה: מתני' שלשה אחין שנים נשואים שתי אחיות ואחד מופנה מת אחד מבעלי אחיות ועשה בה מופנה מאמר ואח''כ מת אחיו השני בש''א אשתו עמו והלזו תצא משום אחות אשה וב''ה אומרים מוציא את אשתו בגט ובחליצה ואשת אחיו בחליצה זו היא שאמרו אוי לו על אשתו ואוי לו על אשת אחיו: גמ' זו היא למעוטי מאי למעוטי הך דר' יהושע דלא עבדינן כוותיה אלא אי כר''ג אי כר''א א''ר אלעזר לא תימא מאמר לב''ש קונה קנין גמור דאי בעי לאפוקי סגי לה בגיטא אלא מאמר לב''ש אינו קונה אלא לדחות בצרה בלבד אמר רבי אבין אף אנן נמי תנינא בש''א יקיימו יקיימו אין לכתחלה לא

 רש"י  והאמר ר' שמעון שתי אחיות לא חולצות ולא מתייבמות. והכא אמאי בעי חליצה הא כיון דמדאורייתא חזיא ליבומי זקוקה היא והוו להו כשאר ב' אחיות שנעשו צרות זו לזו ור''ש פוטר אחות זקוקה מחליצה: גזירה משום איסור מצוה דעלמא. אי פטרת להו לגמרי מאן דחזי סבר טעמא לאו משום אחות זקוקה אלא משום דאיסור מצוה הויא כערוה ופטורה מחליצה ואתי למיפטר איסור מצוה דעלמא דלאו אחיות מחליצה: תינח איהי. איסור מצוה: אחותה. אמאי חלצה תיפטר משום אחות זקוקה דהכא מאי אמרת: משום לתא דידה. משום מזל דידה דאיסור מצוה האי לתא יתור לשון הוא: והא גבי ערוה לא גזרינן. דאם היתה אחת מהן אסורה עליו איסור ערוה אסור בה ומותר באחותה הערוה יוצאה בלא חליצה ולא אמרינן תחלוץ ערוה גזירה משום אחותה שאין ערוה וראויה לייבום והא נמי לרבי שמעון ערוה היא משנעשו צרות ואמאי מצרכת לה חליצה משום גזרת אחותה: דמגמר גמירי לה אינשי. והכל יודעין שאין צריכה חליצה ואחותה לאו אחות זקוקה היא ולא אתי למשרי אחותה בלא חליצה אבל ערוה דנעשו צרות דר''ש לא כ''ע גמירי הלכתא דאיסור שתיהן שוות ואי מפקת לה בלא חליצה אתי נמי למיפק אחותה שהיא איסור מצוה בלא חליצה ונפקא מינה חורבה לאיסור מצוה בעלמא: מגמר גמירי אינשי. וידעי דלא רמיא קמיה ואחותה לאו אחות זקוקה היא ולא אתי למישרי אחות זקוקה דעלמא: מתני' אשתו עמו. דמאמר ככנוסה דמיא וכי נפלה אחותה לא מיתסרא הך עליה משום אחות זקוקה: והלזו תצא. אף מן החליצה משום אחות אשה: גמ' הך דרבי יהושע. בפרק ב''ש דקאמר נמי אי לו על אשתו אי לו על אשת אחיו ופליגי עלה רבן גמליאל ורבי אלעזר: לא תימא מאמר לב''ש קונה קנין גמור. ותהוי כאשתו ואי בעי לאפוקי תיסגי לה בגיטא: אלא מאמר לב''ש אין קונה אלא לדחות בצרה. כלומר לדחות אחותה שלא תאסרנה לזו משום אחות זקוקה: יקיימו. אם קדמו וכנסו בריש פירקין: לכתחילה לא. מייבמו משום אחות זקוקתו: (רש"י)

 תוספות  אחותה משום לתא דידה. דאי נפקא בלא חליצה משום דנעשו צרות זו לזו אתי לאפוקי מהאי טעמא נמי ההיא דאיסור מצוה ואתי למישרי נמי איסור מצוה דעלמא ופרכינן והא גבי ערוה לא גזרו שתחלץ אלא יוצאה בלא חליצה ולא חיישינן שמא יסברו דמטעם אחותה יוצאה ואתי לאפוקי אידך בלא חליצה: ב''ש אומרים אשתו עמו כו'. בגמ' גבי השתא ארוסה דעלמא כו' עשה בה מאמר מיבעיא פירש בקונטרס דמאמר יבמין מדרבנן אפילו לבית שמאי דמדאורייתא יבמה יבא עליה כתיב ואין נראה לריב''ם דא''כ אמאי תצא הלזו משום אחות אשה במאמר זה ומיהו י''ל דתצא משום אחות אשה היינו אחר שיבעול [בעלת המאמר] אבל קשה דלעיל פ''ב (דף יח. ושם) דקאמר הא דקתני מאמר לאפוקי מב''ש משמע דלב''ש יוצאה שניה משום צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו וכן נמי קאמרינן לקמן בפירקין (דף ל.) גבי אחות אשה אלמא מאמר קני דאורייתא לב''ש וכולה סוגיא דגמרא מוכח הכי והא דקאמר השתא ארוסה דעלמא כו' עבד בה מאמר מיבעיא אע''ג דמאמר נמי מדאורייתא מ''מ קאמר מאמר מיבעיא משום דהא דמאמר קני מדאורייתא היינו משום דגמרינן מקידושין דעלמא הלכך לא עדיף מקידושין ודיו לבא מן הדין להיות כנדון.: אוי לו על אשתו כו'. אר''י דבכל הני דפ' חרש (לקמן קיב: קיד:) דתנן מוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה לא קתני אוי לו כי הכא משום ראוי לו משמע לשון צער כלומר ראוי לו להצטער שהפסיד אשתו בלא פשיעתו והכא. והא דאייתי בגמ' פלוגתא דר''א ור' יהושע דקטנה וגדולה לא פשע להכי קתני אוי לו אבל התם פשע שהכניס עצמו בספק חרשות שלא היה לו לישא חרשת וכן ההיא דהחולץ (לקמן דף מא. ושם) דשומרת יבם שקידש אחיו את אחותה כו' להכי נמי קאמר בגמרא למעוטי דר' יהושע דשייך התם לשון אוי לו כי הכא ולא קאמר למעוטי כל הני: אי כר''ג. דאמר תמתין עד שתגדיל ויבעול ותצא הלזו משום אחות אשה אע''ג דקדושי קטנה דרבנן מ''מ הקילו בה מבבעלת מאמר משום דכנוסה היא אצלו קודם זמן גדולה והא דפריך מינה לעיל בריש פ''ב (דף יח.) אהא דר''מ אוסר לבטל מצות יבמין ור''ג שרי לבטל מצות יבמין אע''ג דהכא כנוסה אצלו מעיקרא מ''מ פריך אהא דר''מ חייש לספיקא ור''ג אפילו לודאי לא חייש: אי כרבי אלעזר. דאמר מלמדין הקטנה שתמאן ומותר בגדולה לייבם וא''ת ואמאי שרי והא בשעת נפילה נראית כאחות אשה כדאמרינן לעיל בפ''ק (דף יב.) גבי צרת בתו הממאנת דבשעת נפילה נראית כצרת בתו ובשעת נפילה נראית ככלתו וי''ל דלא דמי דהתם כשהבעל מת אין דומה כ''כ עוקרת נישואין קמאי כי הכא שהבעל קיים: לא תימא מאמר לב''ש קונה קנין גמור כו'. אע''ג דאין קונה קנין גמור מ''מ אמרי' לעיל ולקמן (דף ל.) גבי אחות אשה דפוטרת [צרתה] לב''ש ע''י מאמר תימה מאי קאמר ר''ש לעיל בפ''ב (דף יט.) אם מאמרו של שני מאמר אשת שני הוא בועל כי הוי נמי מאמר אשת שניהם בועל דהא אפילו לב''ש דמאמר קונה אינו קונה לגמרי אלא קונה ומשייר וכ''ת דלר''ש אי קני קני לגמרי טפי מלב''ש א''כ מנא ליה לר' אלעזר דלא קני לגמרי לב''ש כמו לר''ש: אלא לדחות בצרה בלבד. פי' בקונטרס צרה דכולהו שמעתין אחותה שנופלת עמה וקשה לרב אשי דאמר דוחה ומשייר היא וצרתה בעיא חליצה הא קתני במתני' תצא משום אחות אשה משמע דיוצאה בלא חליצה ועוד אי בעיא חליצה היאך מקיים את זו וי''ל דסבר רב אשי דמהני מאמר להסיר הזיקה ודחי לצרה לענין שלא תאסור את זו משום אחות זקוקתו ואחר שיבעול בעלת המאמר קאמר דתצא אחותה משום אחות אשה וא''ת והיכי מייתי לה סייעתא ממתניתין יקיימו אין לכתחלה לא הא מהני מאמר לרב אשי לכל הפחות דדחי לצרה ושריא בעלת מאמר לכתחלה וי''ל דהכי מייתי דאי ס''ד דבמאמר דהיתירא דוחה דחייה גמורה לפטור צרתה בלא חליצה א''כ מאמר דאיסור דחי נמי לצרה לענין שלא תאסור את זו משום אחות זקוקה וזה יעשה מאמר וידחה כו' ופריך ואלא הא קתני בש''א אשתו עמו כו' משמע דדוחה דחייה גמורה אלא יבמה דחזיא לכולהו כו' פי' דמאמר דהיתירא דחי דחייה גמורה יבמה דלא חזיא לכולהו דהיינו מאמר דאיסור לא דחי למקצתה ולא דחי ההוא מאמר כלל כן צריך לפרש לפי' הקונטרס אבל קשה דצרה דבכל דוכתי היינו שנופלת עמה מבית אחד ועוד שמגיה הספרים אלא יבמה דחזיא לכולהו כו' שלא היה כתוב בספרים אלא ועוד דלמה שינה הלשון יבמה דחזיא כו' ולא נקט לישנא דנקט מעיקרא מאמר דהיתירא קני דאיסורא לא קני ונראה לר''י דצרה היינו שעמה בבית אחד וה''פ לא תימא מאמר לב''ש כו' אלא לדחות בצרה בלבד שאם נתן מאמר לא' מב' יבמות שנפלו מבית אחד אע''ג דבעלת מאמר לא סגי לה בגט צרתה מיהו פטורה לגמרי בלא חליצה דכיון שהתחיל הקנין לעשות בזו אע''פ שלא נגמר קרינן ביה בית אחד הוא בונה ואינו בונה ב' בתים וטעמא דב''ש דסברי דאהני קרא דדרשינן ביאה גומרת בה ואין כסף ושטר גומרין בה לענין דאי בעי לאפוקי דלא סגי לה בגט ורב אשי סבר דלא מהני מאמר לפטור צרתה בלא חליצה אלא דוחה הצרה ממנו שאסור לייבמה ומשייר קצת זיקה לאוסרה לשוק עד שתחלוץ ואע''ג דלענין אחותה דחי מאמר לגמרי לפוטרה לשוק כדקתני מתני' והלזו תצא משום אחות אשה התם אחותה נפלה אחר המאמר כמו שפירשתי בסמוך וקאמר אף אנן נמי תנינא שכשקדמה זיקה למאמר שאין המאמר מפקיע לגמרי דאי מפקיע לגמרי זה יעשה מאמר וידחה כו' ופריך אלא הך דקתני בש''א אשתו עמו כו' אלמא ע''י המאמר מידחי אחותה לגמרי ה''נ תדחה צרתה לגמרי ומשני יבמה דחזיא לכולהו ול''ג אלא וה''פ יבמה דחזיא לכולהו מילי דיבום כגון ב' יבמות שנפלו מבית אחד שכל אחת ראויה לחלוץ ולייבם בשעת נפילה וכן הא דבש''א יקיימו דבשעת נפילה חזיא כל אחת לכל מילי דיבום מן התורה דהא חזיא [אף] ליבום מן התורה חזיא נמי למקצתו פי' למקצת מילי דיבמה דהיינו חליצה דכיון דבהך זיקה איחזיא ליבום לא מפיק מאמר לההיא זיקה לגמרי ובעי חליצה אבל יבמה דלא איחזיא לכולהו מילי דיבום כגון ההיא דבש''א אשתו עמו שלא נראית ליבום בשעת נפילה שכבר עשה המאמר באחותה לא חזיא למקצתו פי' חליצה ואידחיא ע''י מאמר חברתה לגמרי והשתא לא מצי לשנויי כדשני לעיל מאמר דהיתירא דחי כו' שאפי' במאמר דהיתירא קאמר דלא מפקע הזיקה לגמרי להתיר צרה לשוק הקשה ה''ר יעקב דאורלינ''ש מנא לן דטעמא דב''ש משום דמאמר קונה דלמא קסברי אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין ונקט מאמר משום ב''ה וי''ל דלא מסתבר שיהא שום תנא מיקל לבטל בהדיא מצות יבמין ועוד דהא אמר לעיל בש''א יקיימו לכתחלה לא ועוד הקשה דלמא טעמא דב''ש משום דזיקה ככנוסה וי''ל דלא מסתבר ליה למימר דלא נקט מאמר אלא משום ב''ה כיון שיכול לומר דלב''ש נמי איצטריך: (תוספות)

 רשב"א  זו היא למעוטי מאי למעוטי הך דר' יהושע דלא עבדינן כותיה אלא או כר"ג או כר' אליעזר. ואי קשיא לך היכי אמרינן דעבדינן בההיא כר"ג והא טעמא דידיה משום דקסבר אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין, וב"ה הא אמרי במתניתין (לעיל כו, א) אם כנסו יוציאו. לא קשיא דאנן מדוקיא דהא מתניתין לא דחינן אלא דר' יהושע דאמר התם אוי לו על אשתו ועל אשת אחיו, אבל דר"ג לא מדחיא מדוקיא דהא מתניתין, אבל כשתמצא לומר דב"ה יש זיקה ס"ל אי נמי אסור לבטל מצות יבמין ממתניתין דארבעה אחין בההיא לא עבדינן כר"ג אלא כר' אליעזר. אלא מאמר לב"ש אינו קונה אלא לדחות צרה בלבד. והא דלא אוקימנא טעמא דבית שמאי בזיקה דחד ככנוסה וכדאוקימנא טעמיה דר' שמעון בריש פרק כיצד (לעיל יט, א) משום דאם כן מאי איריא עשה בה מאמר אפילו לא עשה בה מאמר נמי, ואם תאמר הוא הדין אף על גב דלא עבד בה מאמר, והא דקתני עבד בה מאמר להודיעך כחן דבית הלל, הא ליתא דאדרבה כח התירא דידהו עדיף להו למיתני, ועוד דלא אשכחן תנא דאית ליה זיקה ככנוסה אלא ר' שמעון ואליבא דר' הושעיא ואיתותב ובדעתא קלישא לא תלינן דב"ש. (רשב"א)


דף כט - ב

ואי ס''ד מאמר לב''ש קונה קנין גמור זה יעשה מאמר ויקנה וזה יעשה מאמר ויקנה אלא מאי דוחה דחייה גמורה זה יעשה מאמר וידחה וזה יעשה מאמר וידחה אלא מאי אית לך למימר מאמר דהתירא דחי דאיסורא לא דחי ה''נ מאמר אפילו למ''ד מאמר קונה קנין גמור מאמר דהתירא קני דאיסורא לא קני רב אשי מתני הכי אמר ר''א לא תימא מאמר לב''ש דחי דחייה גמורה וצרתה חליצה נמי לא בעיא אלא דוחה ומשייר הוא א''ר אבין אף אנן נמי תנינא ב''ש אומרים יקיימו יקיימו אין לכתחלה לא ואי ס''ד מאמר לב''ש דוחה דחייה גמורה זה יעשה מאמר וידחה וזה יעשה מאמר וידחה ואלא הא קתני בש''א אשתו עמו והלזו תצא משום אחות אשה אלא יבמה דחזיא לכולהו חזיא למקצתה יבמה דלא חזיא לכולהו לא חזיא למקצתה בעי רבה מאמר לב''ש נישואין עושה או אירוסין עושה אמר ליה אביי למאי הלכתא אילימא ליורשה וליטמא לה ולהפר נדריה השתא ארוסה בעלמא תני ר' חייא אשתו ארוסה לא אונן ולא מטמא לה וכן היא לא אוננת ולא מטמאת לו מתה אינו יורשה מת הוא גובה כתובתה עבד בה מאמר מיבעיא ואלא לענין מסירה לחופה מאי נישואין עושה ולא בעיא מסירה לחופה או דלמא אירוסין עושה ובעיא מסירה לחופה א''ל השתא לא עבד בה מאמר כתיב {דברים כה-ה} יבמה יבא עליה בעל כרחה עבד בה מאמר מיבעיא א''ל שאני אומר כל העושה מאמר ביבמתו פרחה ממנו זיקת יבמין וחלה עליה זיקת אירוסין מאי ת''ש שומרת יבם בין יבם אחד בין שני יבמין ר''א אומר יפר ר' יהושע אומר לאחד ולא לשנים ר' עקיבא אומר לא לאחד ולא לשנים והוינן בה בשלמא ר''ע סבר אין זיקה אפי' לחד לר' יהושע לחד יש זיקה לתרי אין זיקה אלא לר''א נהי נמי דקסבר יש זיקה בשלמא לחד מיפר אלא לתרי אמאי וא''ר אמי (בר אהבה) הכא במאי עסקינן כגון דעבד בה מאמר וב''ש היא דאמר מאמר קונה קנין גמור אי אמרת בשלמא נישואין עושה משום הכי מיפר אלא אי אמרת אירוסין עושה היכי מצי מיפר והתנן נערה המאורסה אביה ובעלה מפירים נדריה אמר רב נחמן בר יצחק מאי מיפר מיפר בשותפות ולר''א דאמר מאמר לב''ש אינו קונה אלא לדחות לצרה בלבד אמאי מיפר בשותפות אמר לך ר' אלעזר אימר דאמרי אנא אינו קונה אלא לדחות לצרה בלבד דלא סגי לה בגיטא אלא בעי נמי חליצה להפר נדריה מי אמרינן ואיבעית אימא אמר לך רבי אלעזר ולרב נחמן בר יצחק מי ניחא מי קתני יפרו יפר קתני אלא הכא במאי עסקינן שעמדה בדין ופסקו לה מזונות משלו וכדרב פנחס משמיה דרבא דאמר רב פנחס משמיה דרבא כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת:

 רש"י  ואי מאמר לב''ש קונה קנין גמור. זה יעשה מאמר בזו ויקנה אותה קנין גמור להיות אשתו דהא אין איסור במאמר ותצא אחותה מעליו ולא הויא הך אחות זקוקתו ויכנוס את אשתו: אלא מאי כו'. נהי נמי דלא קני קנין גמור הא אמרת דוחה בצרה ותקשה לך נמי יעשה מאמר בזו ותדחה אחותה ויכנוס את אשתו: דהיתירא דחי. מאמר שנעשה בהיתר דאי הוה בעי לייבומי בשעת מאמר הוה מצי לייבומי כגון במתני' דעדיין לא נפלה אחותה: דאיסורא. כגון דנפלו שתי האחיות קודם מאמר: הכא נמי. לענין קניה: וצרתה. אחותה שנעשית לה צרה בזיקה חליצה נמי לא תיבעי דתצא משום אחות אשה: אלא דוחה. אותה מלאסור אשת בעל המאמר עליו: ומשייר. דבעיא חליצה אם באת לינשא עד שלא כנס היבם את בעלת המאמר ולקמיה פריך ליה הא קתני הלזו תצא משום אחות אשה דמשמע אף מחליצה: זה יעשה מאמר וידחה. את אחותה מעליו ואח''כ ישא את זו אלא לאו משום דלא דחי דחייה גמורה וכל כמה דרמיא עליה לחליצה זקוקתו היא ואוסרת את זו עליו: ה''ג אלא יבמה דחזיא כו'. כלומר אלא לעולם דוחה דחייה גמורה ודקשיא לך התם נמי לידחי לא דמיא למתניתין דהכא דכי נפלה ועבד מאמר הוה חזיא לכולהו מילי דיבמה להתייבם ולחלוץ הלכך חזיא למקצתייהו למאמר דמאמר דחיא אחותה לכשתפול אבל התם דתרוייהו נפלו קודם מאמר ולא חזיא לכולהו מילי דיבמה לא חזיא למקצתה לפיכך אין מאמר דוחה אחותה: השתא ארוסה. דקידושין דידה דאוריית' תני רבי חייא אינו יורשה ואינו מטמא לה מאמר יבמין מדרבנן הוא דהא מדאורייתא יבמה יבא עליה כתב רחמנא מיבעיא: לא אונן. ליאסר בקדשים: ולא מיטמא. אם כהן הוא דהא לאו שארו הקרוב אליו היא: וכן היא לא אוננת. להיות אסורה בקדשים: ולא מיטמאת. אינה צריכה להתעסק בו ולאו דוקא נקט ולא מיטמאת דהא בנות אהרן לא הוזהרו על הטומאה אלא איידי דנקט לא אוננת דאיצטריך ליה נקט ולא מיטמאת דבעי למתני תרתי בדידה ובדידיה כך שמעתי ולי נראה ולא מיטמאה כגון ברגל שישראלים מוזהרים על הטומאה מונבלתם לא תגעו במס' ר''ה (דף טז:): גובה כתובתה. ובדכתב לה מן האירוסין מיתוקמא בכתובות בפרק הכותב (דף פט:): ולא בעיא מסירה לחופה. דאם בא עליה בעל כרחה בלא חופה קני ואי בעי תו לאפוקי בגיטא סגיא לה: בעל כרחה. דקני לה ונעשית כאשתו לכל דבר בביאה בע''כ שאין בה חופה: וחלה עליו זיקת אירוסין. ונשואין של שאר נשים ואם בא עליה לאחר מאמר בלא חופה לא קנה: יפר. אחד מהן את נדרה: לאחד ולא לשנים. שומרת יבם א' יפר אבל שומרת לשני יבמין לא יפר לא זה ולא זה: אין זיקה. דתיהוי ככנוסה: ואפילו בחד. היכא דליכא אלא חד דודאי עליה רמיא אפ''ה אין זיקה: לתרי אין זיקה. דלא ידעינן להי מינייהו רמיא ואפילו שניהם כאחד אין הפרתן הפרה דקלישא זיקתן: אלא לתרי אמאי. נהי נמי דיש זיקה אפי' לתרי מיהו יפרו שניהם מיבעי ליה: ואמר רמי בר אבא גרסינן: בשותפות. הוא ואביה כארוסה: לדחות בצרה. באחותה שנפלה לפניו אחר מאמר זו: דלא סגי לה בגט. העושה מאמר ביבמה ובא להוציאה בעיא חליצה וגט ולא אמרינן ככנוסה היא וסגי לה בגט: אמר לך רבי אלעזר ולרב נחמן מי ניחא. כלומר נהי נמי דקונה בשלמא אי נישואין עושה שפיר אלא לרב נחמן דאמר לא עביד אלא אירוסין מי ניחא הא בשותפות ליכא למימר דיפר קתני יפרו מיבעי ליה: אלא הכא במאי עסקינן שעמדה בדין. לדידי [אפילו] בלא מאמר ולרב [אמי] אחר מאמר ולא רצה לכנוס ולא לפטור: ופסקו לה מזונות משלו. כדתניא לקמן בהחולץ (דף מא:) עמד בדין וברח נזונית משל יבם דמהשתא בעלה הוא ועל דעתו נודרת על מנת שירצה: (רש"י)

 תוספות  יעשה מאמר ויקנה כו'. ומשום ביטול מצות יבמין ליכא למיחש כדפרישית בפ' שני (לעיל דף יח:): לא מיטמאה לו. פירוש ברגל שהוזהרו על הטומאה כדאמרינן בר''ה (דף טז:) ועוד י''ל דאין מטמאה לו היינו דאינה חייבת ליטמא לו למאן דאמר בסוטה (דף ג.) לה יטמא חובה: עבד בה מאמר מיבעיא. וא''ת דמשמע דלא עדיפא בעלת מאמר מארוסה ובהחולץ (לקמן דף לט. ושם) קאמר רבא גופיה מאמר לב''ש עושה ודאי ארוסה לדחות בצרה וספק נשואה לחלוק בנכסים אלמא מהני ליורשה וי''ל דהכא גרס רבה רבו של אביי דמסיק עלה אמר ליה אביי ולקמן גרס רבא שהוא אחר אביי: אלא לענין מסירה לחופה. וא''ת מאי משני דהשתא נמי תקשי השתא ארוסה בעלמא בעיא מסירה לחופה עבד בה מאמר מיבעיא וי''ל דעבד בה מאמר ובא עליה והביאה עושה אותה ככנוסה: אביה ובעלה מפירים נדריה. ואם אין לה אב או שאינה ברשות אב לא מצי מיפר כדאמרינן בנדרים (דף עא.): כגון שעמדה בדין כו'. לפי מסקנא שאיירי דעבד בה מאמר כדמוכח בנדרים בפ' נערה המאורסה (שם עד.) דלר' אליעזר כיון דעביד בה מאמר ופסקו לה מזונות משלו נודרת על דעתו ולר' יהושע דוקא בחד יבם אבל בתרי כיון דאי בעי אחוה פסיל לה עליה בביאה או בגיטא אינה נודרת על דעתו ולר''ע אפילו ביבם אחד קאמר דלא יפר אפילו עבד בה מאמר משום דאין חייבים עליה סקילה כנערה המאורסה ולא יתכן לפי זה מה שפי' בקונטרס בריש פ''ב (לעיל יז: ד''ה ולימא) דמאן דאמר אין זיקה אפי' בחד היינו ר''ע דמצי סבר דיש זיקה ואפי' הכי לא יפר משום דאין חייבין עליה סקילה: (תוספות)

 רשב"א  הא דאמרינן לא תימא מאמר לבית שמאי קונה קנין גמור. נראה לי קנין גמור בביאה דיבמה קאמר וכדמסיק דאי בעי לאפוקה סגי לה בגיטא, כלומר כאלו בא עליה שאין לאחר ביאה כלום. ואיצטריך לאשמועינן הכין משום דמאמר לבית שמאי קונה דבר תורה וכדקתני תצא הלזו משום אחות אשה. ונפקא ליה מולקחה לו לאשה וכדמשמע בירושלמי (פ"ב ה"א) והלכך הוה אמינא כשם שהביאה גומרת בה כך המאמר גומר בה, משום הכי אצטריך לאשמועינן שאף על פי שהמאמר קונה דבר תורה מכל מקום אינו גומר בה כביאה מדכתיב ויבמה. וכענין שאמרו בירושלמי בריש פרק כיצד (שם) יבמה יבא עליה זו הביאה ולקחה לו לאשה זה מאמר, יכול כשם שהביאה גומרת בה כך יהא המאמר גומר בה, תלמוד לומר ויבמה עיירה את הפרשה כולה ליבום הביאה גומרת בה ואין המאמר גומר בה ואם כן מה הועיל בה המאמר לאוסרה לאחים. הא דאמרינן זה יעשה מאמר ויקנה וזה יעשה מאמר. לאו דוקא נקט, אלא במאמר אחד מהן הותרה השניה לשני שהרי הופקעה זיקת האחד ממנה במאמרו. ולא תימא דטעמייהו דבית שמאי משום דאסור לבטל מצות יבמין וזה יעשה וזה יעשה דוקא ויעשו מאמר שניהם על ידי שליח אחד שיקדש שתיהן על ידי שליח אחד שלהן, גם כן קאמר דשניהם קונין בבת אחת, דהא ליתא דלמאן דאמר אסור לבטל מצות יבמין בשתי אחיות אין דין יבום כלל, דסלקי מהן חכמים תורת יבום לגמרי כדאמרינן לעיל משום דאיכא למיחש לבטול מצוה, דקיל להו לאינשי, דאי שרית להו הכי אתו לשוויי כל חד מינייהו שליח באפי נפשיה, אי נמי אתו לקדושי כל חד מינייהו בלא שליח ואיכא בטול מצות יבמין וכדגזרינן במיחלץ והדר יבומי משום דלמא אתי ליבומי ברישא ומבטלה מצוה, אלא מחוורתא משום זיקה הוא, וזה יעשה וזה יעשה לאו דוקא. אף אנן נמי תנינא בית שמאי אומרים יקיימו יקיימו אין לכתחלה לא. קשיא לי דלמא משום שניה דעמדה עליו שעה אחת באיסור דאפילו מתה הראשונה אסורה עליו השניה עולמית, כדאמר ר' יוחנן לעיל (כז, ב) ויש לומר דאם כן ראשונה מיהא יעשה בה מאמר לכתחלה ויקנה. והא דקאמרינן זה יעשה וזה יעשה לאו דוקא, דשניה לעולם אסורה אלא דדוחק הוא לומר דזה יעשה וזה יעשה לאו דוקא אלא שיהא השני אסור. ועוד דדלמא לכתחלה לא גזרה דלמא יעשה מאמר בשניה ויכנוס וכדאמר לעיל (שם) גבי ההיא דר' יוחנן דאמר אחיות איני יודע מי שנאן אלא שיש לומר בזו דסבירא ליה השתא כמאן דאמר יש זיקה ולמאן דאמר יש זיקה ליכא למגזר מידי משום דחמירא להו מלתא ולא אתו לאחלופי וכדכתבינן לעיל. ואכתי קשיא לי דלמא בית שמאי אין זיקה סבירא ליה ומשום הכי לכתחלה לא משום דאסור לבטל מצות יבמין. ויש לומר דסבירא ליה השתא דאי טעמייהו דבית שמאי משום דאסור לבטל מצות יבמין. ויש לומר דסבירא ליה השתא דאי טעמייהו דבית שמא משום דאסור לבטל מצות יבמין אפילו קדמו וכנסו יוציאו דגזרינן דיעבד אטו לכתחלה וליכא דין יבום כלל, וכמו שכתבנו למעלה וכדמשמע לעיל בפרק כיצד בתחלתו ובסופו נמי גבי מתניתין דלזה שנים ולזה שנים לגירסת רש"י ז"ל דגריס אם קדמו וכנסו לא יוציאו, מאי שנא מהא דתנן ארבעה אחין כו' אם קדמו וכנסו יוציאו, ופרקינן אי למאן דאמר יש זיקה יש זיקה אי למאן דאמר אסור לבטל מצות יבמין אסור לבטל מצות יבמין. הא דאר"א לא תימא מאמר לבית שמאי דוחה דחייה גמורה וצרתה חליצה נמי לא בעי. פירש"י ז"ל צרתה אשת השני שנעשית צרתה בזיקה. אלא דוחה ומשייר הוי. כלומר דוחה שאין צרתה זו אוסרת עליו ואלו רצה לכנוס כונס ותצא הלזו משום אחות אשה, ומיהו משייר הוה דאלו בעיא שניה לינשא לשוק קודם כניסה של זו אינה ניתרת אלא בחליצה. ואיכא דקשיא להו (רמב"ן) דאם כן מאי קאמר ר' אבין אף אנן נמי תנינא דאדרבה מתניתין הויא תיובתיה דאיהו אמר דמאמר דוחה את הצרה מלאסור עליו בעלת המאמר וכונס לכתחלה, ומתניתין קתני דאינו דוחה ולכתחלה לא יכנוס. ועוד קשיא לי דאי דחייה גמורה להתירה לשוק קאמר, מאי קא מקשה ואי סלקא דעתך דוחה דחיה גמורה זה יעשה מאמרו וידחה כלומר ויתיר יבמתה לשוק, דאטו מתניתין מיירי באיסור לשוק. ועוד דהוה ליה לאקשויי אלא מאי דוחה ומשייר כלומר דוחה דאי בעי לכנוס יכנוס זה יעשה מאמר ויכנוס וזה יעשה מאמר ויכנוס. אלא שיש לי לתרץ בזו דעדיפא ליה לאקשויי ממתניתין גופה דאשתו עמו, ועוד קשה דרש"י ז"ל (בר"ה ה"ג) גריס במסקנא אלא יבמה דחזיא לכולהו חזיא למקצתייהו, כלומר אלא דר' אלעזר ליתא ומאמר דוחה הוא דחיה גמורה, ודקשיא לך במתניתין דארבעה אחין נמי לידחו לגמרי, לא דמיא למתניתין דכל יבמה דחזיא בשעת נפילה לכלהו מילי דיבמה לחלוץ ולהתיבם, כגון הא דעשה בה מאמר עד שלא מת השני חזיא למקצתייהו, לומר שדיניה חזקים ומאמרה אלים לדחות לגמרי צרתה ואפילו חליצה לא בעינן, אבל במתניתין דארבעה אחין דנפלו שתיהן בבת אחת ולא חזיין לכולהו מילי דיבום וחליצה דנעשו צרות בזיקה ואסורו להתייבם לא חזיין למקצתייהו, שאין מאמרן חזק לדחות צרה לגמרי. וגם זה אינו מחוור, חדא דנוסחאי דוקני לא גרסי אלא. ועוד דאם כן יבמה דחזיא לכלהו ודלא חזיא לכלהו, היינו דאמרינן לעיל מאמר דהיתרא דחי, דאסורה לא דחי, ואמאי קא משני הכא בלישניה. ויש מתרצים צרתה דקאמר ר' אלעזר צרתה ממש שנפלה עמה מבית אחד שהיא אינה דחויה לגמרי משעת מאמרה של חברתה, אלא דוחה אותה זו של בעלת מאמר לצרה דשוב אינו יכול לכנסה וקם עלה בלא יבנה, ומשייר שהיא צריכה חליצה. וסייעה ר' אבין ממתניתין לומר דכשם שאין מאמר דוחה דחיה גמורה מלאסור אחותה שהיא יבמתה על היבם, דאלמא עדיין זיקתה קיימת, כך אינה דוחה צרתה מלהוציאה לשוק בלא חליצה, דהא לא הופקעה זיקתה. ואקשינן והא קתני אשתו עמו ותצא הלזו משום אחות אשה, דמשמע משעת מאמר תצא אידך משום אחות אשה לגמרי, ואפילו בלא חליצה ואף על פי שלא כנס, דמסתמא אעשה בה מאמר קתני. ועוד דקתני אשתו עמו דאלמא הופקעה זיקת השנייה לגמיר ויכול הוא לכנוס בעלת המאמר. ופרקינן יבמה דחזיא לכלהו מילי דיבמה כגון מתניתין דארבעה אחין דמדאורייתא שתיהן ראויות בין לחלוץ בין ליבם זיקה דאורייתא, הלכך חזיא למקצתייהו לומר זיקתה אלימא לאצרוכה חליצה. והוא הדין לשתי יבמות הבאות מבית אחד דכל אחת ראויה לכלהו מילי, כי עבד בה מאמר בחדא אידך לא מפטרא בלא חליצה אבל יבמה דלא חזי לכלהו מילי בשעת נפילה, כגון הא דבית שמאי דכיון דעבד בה מאמר בראשונה עד שלא נפלה לפניו שניה, מדחיא שניה דבר תורה מן היבום, הלכך לא אמרינן זיקתה דתבעי חליצה אלא מאמר הראשונה דחה אותה לגמרי ואפילו חליצה נמי לא בעיה. השתא ארוסה בעלמא תני ר' חייא אשתו ארוסה לא אונן כו'. פירש רש"י ז"ל ארוסה דקדושיה דאורייתא וקא תני ר' חייא אינו יורשה ואינו מטמא לה מאמר יבמין דמדרבנן, דהא דאורייתא יבמה יבא עליה כתיב מיבעיא ע"כ. ולא למימר שסבור הוא ז"ל דמאמר לבית שמאי אינו קונה דבר תורה, דאם כן היאך הוא דוחה בצרה דחיה גמורה ומתירה לשוק בלא חליצה, ואמרינן נמי לעיל בפרק כיצד (יח, א) הא דקתני מאמר לאפוקי מדבית שמאי דאמרי מאמר קונה קנין גמור והויא לה צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו וחליצה נמי לא בעיא ולמקן נמי דכותה, אלמא לבית שמאי מאמר קונה הוא דבר תורה, אלא שאינו גומר כקדושין דאורייתא וכדאמרינן במסכת נדרים בפרק נערה המאורסה (עה, א) דאפילו לר' אליעזר דאמר מאמר קני, מודה הוא שאינו גומר בה ואין חייבין עליה סקילה כנערה המאורסה. וכדאמרינן עלה נמי בפרק קמא דמסכת קדושין (יד, א) יכול יהיו כסף ושטר גומרין בה כדרך שהביא גומרת בה וכו', וההיא אפילו לבית שמאי כדתנן התם (ב, א) והיבמה נקנית בביאה אבל לא בכסף ולא בשטר כשאר הנשים ולא פליגי בה בית שמאי כדפליגי ברישא דההיא מתניתין. והיינו דקאמר הכא השתא ומה ארוסה בעלמא שכסף ושטר גומרין בה כך יבמה שאינן גומרין בה לא כל שכן. ורבה גרסינן הכא דאלו לרבא הא קאמר לקמן בפרק החולץ (לט, א) גבי שומרת יבם כו' דמאמר לבית שמאי עושה ודאי ארוסה וספק נשואה ודאי ארוסה לדחות בצרה וספק נשואה לחלוק בנכסים דאלמא לדידיה יבמה עדיפא מארוסה דעלמא ואליבא דבית שמאי אלא הכא ודאי רבה גרסינן והתם גרסינן רבא ואביי נמי פליג עליה התם דסבר ליה כרביה דהכא (כ"כ הרמב"ן). אלא לתרי אמאי מפר. פרש"י ז"ל יפרו מבעי ליה. ואי קשיא לך אמאי לא שני מאי מפר מפר בשותפות וכדאמר רב נחמן בסמוך מאי מפר מפר בשותפות דאב. יש לומר משום דבשני יבמין אינו נופל לשון מפר דהי מינייהו עיקר הלכך יפרו מבעי ליה למימר, אבל לקמן דאוקימנא דעבד בה מאמר שייך למימר ביה יפר הוא עם האב. ואפילו להאי נמי מקשה ר' אלעזר עליה דרב נחמן יפרו מבעי ליה. הר"א אב ב"ד ז"ל (ועיין רמב"ן). הא דאמר ר' יהושע לאחד ולא לשנים. פירש רש"י ז"ל אפילו הפרו שניהם כאחת אין הפרתן הפרה דקלישא זיקתן. ואף על גב דאתמר עלה בדוכתה בנדרים (עד, א) ר' יהושע סבר יש זיקה מיהו אין ברירה, לאו למימר דדוקא אחר קאמר דאינו מפר משום דאין ברירה אבל כשהפרו שניהן, דממה נפשך לאחד מהן זקוקה מופר, אלא משום דלא הוברר הדבר משעת הפרה קאמר דבעינן לידע בשעת הפרה על איזו מהן הוא מפר, ואף על פי שמתגלה בסוף בשעת כניסה אין בכך כלום משום דאין ברירה ורחמנא אמר אישה יפרנו שיהא וודאי בשעת הפרה שתדור על דעתו והוא ידע שלאשתו הוא מפר כענן מה שאמרו נדרה אשתו וסבר שבתו נדרה שאינו מופר, הרמב"ן נר"ו. אי אמרת נשואין עושה משום הכימפר. קשיא ליה והא בין לרבא בין לאביי מיפשט פשיטא להו דאינו מפר וכדאמרינן השתא ארוסה בעלמא תני ר' חייא וכו' עבד בה מאמר מיבעיא, ולא מיבעיא ליה לרבא אלא בשעשה בה מאמר ובא עליה חוץ לחופה או לא, ועלה אתי למיפשטה והשתא בעינן למיפשט מהכא דאפילו מאמר גרידא קונה קנין גמור להפר נדרה. ויש לומר דהאי ת"ש לאו אביי קאמר ליה, אלא תלמוד' הוא דקאמר ליה, ולומר דאפילו מאי דאפישיטא להו לאביי ורבא לחומרא ליתא אלא קונה קנין גמור ואפילו להפרת נדריה, וכל שכן דלא בעינן בה מסירה לחופה, וחדא דאית בה תרתי קא פשיט ליה. ויש לנו כיוצא בה בפרקין קמא (יא, ב) גבי מחזיר גרושתו משנשאת דבעי ר' יוחנן החזיר גרושתו משנשאת מהו אמר ליה ר' אמי ותבעי לך צרתה צרתה לא מיבעיא לי דאלים קל וחומר למדחי צרה אלא כי קא מבעיא לי היא גופה, ואתינן למפשטה מדתניא המחזיר גרושתו משנשאת היא וצרתה חולצת, היא וצרתה סלקא דעתך אלא לאו או היא או צרתה חולצת, אלמא אלים קל וחומר למדחי אפילו צרתה, אף על גב דלרבי יוחנן מפשט הוה פשיטא ליה דלאו אלים קל וחומר למדחי צרה, ולא מיבעיא ליה אלא היא גופה, ואף על גב דאליבא דבני חייא בר אבא צרתה קא מיבעיא ליה, מכל מקום לישנא דרב נחמן בר יצחק דאמר דאיהו קא מיבעיא ליה הוי בתרא בגמרא ועלה קא מייתינן תא שמע כנ"ל. אלא אי אמרת אירוסין עושה היכי מפר כו'. ואם תאמר לוקמה בששהתה שלשים יום וכדתנן בנדרים פרק נערה המאורסה (עג, ב) הבוגרת ששהתה שנים עשר חדש ואלמנה שלשים יום ר' אליעזר אומר הואיל ובעלה חייב במזונותיה יפר. לא קשיא דמיבם לעולם לא אכלה ואפילו שהתה שלשים יום אלא אם כן עמד בדין לכנוס או לפטור, מדאמרינן לקמן (מא, ב) שפוסקין לה מזונות משלו, ואיתא נמי בנדרים פרק בתרא ובשלהי כתובות (קז, ב). (רשב"א)


דף ל - א

מתני' שלשה אחין שנים מהם נשואים שתי אחיות ואחד נשוי נכרית מת אחד מבעלי אחיות וכנס נשוי נכרית את אשתו ומת הראשונה יוצאה משום אחות אשה ושניה משום צרתה עשה בה מאמר ומת נכרית חולצת ולא מתייבמת: גמ' טעמא דעבד בה מאמר הא לא עבד בה מאמר נכרית יבומי נמי מייבמה אמר רב נחמן זאת אומרת אין זיקה ואפילו בחד אחא: מתני ' שלשה אחים שנים מהם נשואים שתי אחיות ואחד נשוי נכרית מת הנשוי נכרית וכנס אחד מבעלי אחיות את אשתו ומת הראשונה יוצאת משום אחות אשה ושניה משום צרתה עשה בה מאמר ומת נכרית חולצת ולא מתייבמת: גמ' הא תו למה לי היינו הך השתא ומה התם דאחות אשה הויא צרה לנכרית אמרת נכרית אסורה הכא דנכרית הויא צרה לאחות אשה לא כ''ש תנא הך תנא ברישא והך חזיא להתירא ושריא והדר חזיא לאיסורא ואיידי דחביבה ליה אקדמה ומשנה לא זזה ממקומה: מתני' שלשה אחין שנים מהם נשואים שתי אחיות ואחד נשוי נכרית מת אחד מבעלי אחיות וכנס נשוי נכרית את אשתו ומתה אשתו של שני ואח''כ מת נשוי נכרית הרי זו אסורה עליו עולמית הואיל ונאסרה עליו שעה אחת: גמ' אמר רב יהודה אמר רב כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה {דברים כה-ה} יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה מאי קמ''ל תנינא הרי זו אסורה עליו עולמית הואיל ונאסרה עליו שעה אחת מהו דתימא הני מילי היכא דלא איחזיא לה בנפילה ראשונה אבל היכא דאיחזיא לה בנפילה ראשונה אימא תישתרי קמ''ל הא נמי תנינא שני אחין נשואים שתי אחיות מת אחד מהם ואח''כ מתה אשתו של שני הרי זו אסורה עליו עולמית הואיל ונאסרה עליו שעה אחת מהו דתימא התם הוא דאידחי לה מהאי ביתא לגמרי אבל הכא דלא אידחי לה מהאי ביתא לגמרי אימא מיגו דחזיא להאי נשוי נכרית חזיא נמי להאי קמ''ל: מתני' שלשה אחים שנים מהם נשואין שתי אחיות ואחד נשוי נכרית גירש אחד מבעלי אחיות את אשתו ומת נשוי נכרית וכנסה המגרש ומת זו היא שאמרו וכולן שמתו או נתגרשו צרותיהן מותרות: גמ' טעמא דגירש ואחר כך מת אבל מת ואחר כך גירש אסורה אמר רב אשי זאת אומרת יש זיקה אפילו בתרי אחי ולרב אשי קשיא דרב נחמן אמר לך רב אשי ה''ה דאף על גב דלא עבד בה מאמר נכרית מיחלץ חלצה יבומי לא מייבמה והא דקתני מאמר לאפוקי ב''ש דאמרי מאמר קונה

 רש"י  מתני' הראשונה. לנפילה: גמ' נכרית יבומי נמי מייבמה. ולא אמרינן משמת בעל האחיות ונפלה לייבם הוזקקה לנשוי נכרית לבדו דהא על בעל אחיות לא רמיא ונעשית זו צרתה בזיקה וכשמת תאסר הנכרית על הנשאר משום צרת אחות אשה: ואפילו בחד אחא. כדפרישית דאע''ג דתרי אחין נינהו אין זו זקוקה אלא לנשוי נכרית לבדו: מתני' הראשונה. לנישואין: גמ' היינו הך. וכ''ש הוא דהשתא ומה התם דנכרית עיקר נשואה היא דאחות אשה נפלה עליה ונעשית צרתה במאמר אסרתה: הכא. דאחות אשה עיקר נשואה היא לא כ''ש דאוסרת נכרית שהיא טפלה: הא תנא ברישא. משנה אחרונה זו שנה תחלה וההיא דלעיל לא הוי בדעתיה למיתני משום דחזיה להתירא הואיל ונכרית עיקר והדר חזיה לאיסורא משום דמ''מ צרתה היא ותנייה: ואיידי דקא חביבה ליה. דחידוש הוא: אקדמה. ותו לא הוה צריך למיתני סיפא אלא הואיל ונשנית לא זזה ממקומה: [מתני'] שעה אחת. בנפילה ראשונה כשנפלה מאחיו הראשון: גמ' הרי היא כאשת אח כו'. ואע''ג דהדר איחזיא: בנפילה ראשונה. כל זמן נפילה ראשונה היתה אשתו קיימת שהיא אחותה: אבל היכא דאיתחזיא בנפילה ראשונה. כגון שמתה אשתו אחר מיתת אחיו ולא כנסה נשוי נכרית: דאידחיא לה מהאי ביתא לגמרי. שנפלה ואין כאן אחר אלא זה בעל אחותה נדחית ונפטרת לשוק ואין עליה צד זיקה עוד: אבל היכא דלא אידחיא מהאי ביתא לגמרי. בשעת נפילה שהיה שם נשוי נכרית וזקוקה לייבם אימא מיגו דחזיא לנשוי נכרית עדיין זיקתה עליה וכי מתה אחותה ועודה בנפילה תתייבם לזה בנפילה: קמ''ל. רב יהודה דלא: מתני' וכנסה המגרש ומת. מותרת זו להתייבם שהרי עד שלא כנסה גירש את הראשונה שהיא ערוה ולא היתה צרתה מעולם: וזהו שאמרו. בפרק ראשון נתגרשו העריות צרותיהן מותרות: גמ' טעמא דגירש. בעל האחיות תחלה ואח''כ מת נשוי נכרית דאפילו בזיקה לא נעשית צרתה מעולם הא מת נשוי נכרית והוזקקה נכרית לבעלי אחיות ואח''כ גירש ונשאה לזו הואיל וקודם שגירש נעשית צרתה בזיקה אסורה על אחיו כשימות המגרש משום צרת אחות אשה בשלמא אי לא כנסה הויא מותרת לזה מחמת זיקת אחיו הראשון אבל משכנסה ועכשיו זקוקה לזה מכח בעל הערוה אסורה ואע''ג דלא היתה צרתה אלא בזיקה: בתרי אחי. כגון הכא דכי מת נשוי נכרית קודם גירושין של זה היתה זו זקוקה לשני בעלי האחיות ומהניא בה זיקה זו לאוסרה על השני: קשיא דרב נחמן. דדייק לעיל מסתם מתני' זאת אומרת אין זיקה אפי' בחד אחא: אמר לך רב אשי. ההיא דיוקא דלעיל לאו דוקא דה''ה אע''ג דלא עבד מאמר בעל הנכרית באחות (אשה) אשת אחיו כשימות נכרית אשתו מיחלץ חלצה ולא מתייבמת הואיל וערוה על בעלה לבדו הוית רמיא נעשה צרתה בזיקה: (רש"י)

 תוספות  שלשה אחין. בהך רישא גרסינן הראשונה יוצאה משום אחות אשה וראשונה לנפילה קאמר דומיא דההיא דפרק ב' (לעיל יז.) ובבבא בתרא ה''ג השניה יוצאה כו': אמר רב נחמן זאת אומרת אין זיקה. תימה שלא דקדק רב נחמן על מתני' דריש כיצד (לעיל יז.): דחביבה ליה אקדמה. בשאר מקומות אין דוחק לומר כן אלא אמר זו ואין צריך לומר זו קתני וכאן דחק לומר כן לפי שבבא שלימה דלא צריכה היא: ונאסרה עליו שעה אחת. בהך בבא הו''מ למינקט ואחד מופנה אלא נקט הכי משום דנכרית נמי מתסרא לפי שהיתה צרת אחות אשה שעה אחת וקצת קשה שאינו מזכיר הצרה כלל וא''ת לרבי ירמיה דאמר (לעיל דף יג.) דהאי תנא דפירקין סבר נישואין מפילין אמאי לא נקט דמתה אחת מן האחיות תחלה ואח''כ מת בעלה של שניה וכנס נשוי נכרית את אשתו ומת אסורה שנאסרה עליו שעה אחת כיון דנישואין מפילין וכן בבבא דלקמן ב' אחין ה''ל למתני שמתה אחת מהן תחלה ואח''כ מת בעלה של שניה וי''ל דלא מהני למימר נישואין מפילין אלא לענין שאם היתה צרת ערוה שעה אחת שוב אין לה היתר אע''פ שבשעת נפילה כבר אינה צרת ערוה אבל כאן משום נישואין מפילין לא נחשבנה כאילו נפלה בחיי אשתו ויצאה ממנו באותה שעה משום אחות אשה: גירש אחד מבעלי אתיות את אשתו. תימה אמאי נקט ג' אחין ה''ל למימר ב' אחין נשואין ב' אחיות וגירש האחד את אשתו ונשא אשה אחרת ומת ולרבי ירמיה ניחא כיון דאיצטריך לאשמועינן דיש זיקה כדדייק רב אשי בגמרא ולרבא נמי נקט הכי למעוטי מת ולא גירש אבל לרב נחמן דקסבר אין זיקה קשיא אמאי נקט ג' אחין וי''ל דלרב נחמן נקט הכי אגב אורחיה לאשמועינן דאין זיקה דכר' ירמיה ס''ל דנישואין מפילין ואם יש זיקה תיתסר אע''ג דגירש ואח''כ מת דמקודם שגירשה חשובה נכרית כזקוקה לו משעה שנשאת לאחיו דנישואין הראשונים מפילין ורב אשי דדייק מינה דיש זיקה סבר דלא אסרינן לה משום דא''א לה ליאסר אא''כ תרי נישואין מפילין: זאת אומרת יש זיקה. וא''ת והיאך נסבה המגרש והא הויא לה צרת אחות אשתו בזיקה וי''ל דלא חשיב צרת אחות אשתו בזיקה אלא כשמת אחיו ונפלו שתיהן לפניו אבל כשהוא חי לא ומה שכתב בעל ה''ג דאם מת ולא גירש אסירא לתרוייהו לא בעוד ששניהם חיים אלא לכל אחד כשימות אחיו תהיה אסורה: (תוספות)


דף ל - ב

קנין גמור קמ''ל דלא כב''ש ולרב נחמן קשיא דרב אשי וכ''ת הוא הדין דאפי' מת ואחר כך גירש צרתה מותרת אלא זו היא למעוטי מאי למעוטי כנס ואח''כ גירש הניחא אי סבר לה כרבי ירמיה דאמר תברא מי ששנה זו לא שנה זו והאי תנא סבר מיתה מפלת והאי תנא סבר נישואין הראשונים מפילים זו היא למעוטי כנס ולבסוף גירש אלא אי סבר לה כרבא דאמר לעולם חד תנא הוא וזו ואין צ''ל זו קתני זו היא למעוטי מאי על כרחך כרבי ירמיה סבירא ליה ולרבא הניחא אי סבר לה כרב אשי זו היא למעוטי מת בלא גירש אלא אי סבר לה כרב נחמן זו היא למעוטי מאי ע''כ כרב אשי סבירא ליה: מתני' וכולן שהיו בהן קדושין או גרושין בספק הרי אלו הצרות חולצות ולא מתייבמות כיצד ספק קדושין זרק לה קדושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה זהו ספק קדושין ספק גרושין כתב בכתב ידו ואין עליו עדים יש עליו עדים ואין בו זמן יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד זהו ספק גרושין: גמ' ואילו בגרושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה לא קתני מאי טעמא אמר רבה אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת ומספק אתה בא לאוסרה אל תאסרנה מספק אמר ליה אביי אי הכי בקדושין נמי נימא אשה זו בחזקת היתר ליבם עומדת ומספק אתה בא לאוסרה אל תאסרנה מספק התם לחומרא האי חומרא דאתי לידי קולא הוא זימנין דאזיל הוא ומקדש לה לאחותה קדושי ודאי ואי נמי זימנין דאתא אחר ומקדש לה לדידה קדושי ודאי וכיון דאסר לה מר לצרה לייבומי אמרי דקמא קדושין ודבתרא לאו קדושין

 רש"י  קנין גמור. ואפי' חליצה לא תיבעי נכרית אלא תצא משום צרת אחות אשה קמ''ל חולצת: ה''ה דאפי' מת. נשוי נכרית ואח''כ גירש אחד מבעלי אחיות את אשתו וכנסה מותרת לשלישי כשימות זה ולא אמרי' צרת אחות אשתו של זה בזיקה הואי מעיקרא קודם גירושין: כנס. הנכרית ואח''כ גירש את אשתו ומת דאסורה נכרית משום צרת אחות אשה ואע''ג דהשתא בשעת נפילה לאו צרות נינהו: הניחא אי סבר לה. רב נחמן כר' ירמיה דאמר בפ''ק כי רמינן הא מתני' דזו היא דממעט כנס ולבסוף גירש אההיא דקתני וכולן אם נתגרשו צרותיהן מותרות ואע''ג דכנס ולבסוף גירש ואמר רבי ירמיה תברא כו': אלא אי סבר לה כרבא. דזו ואין צריך לומר זו קתני אלמא כנס ולבסוף גירש שריא אפי' לתנא דהכא וזו היא לאו למעוטי אתא: זו היא למעוטי מאי. אי למעוטי מת אחיו ואח''כ גירש אשתו וכנס יבמתה השתא כנס ואח''כ גירש שריא גירש ואח''כ כנס מיבעיא ואי למעוטי מת נשוי נכרית ולא גירש בעל אחות אשה אשתו ומת דאסורה נכרית לייבומי משום דהואי צרה בזיקה לזו שנפלה עכשיו בעוד בעלה חי והרי לא נתגרשה ובשעת מיתה צרות הן ובהא מודי רבא הא לר''נ ליכא למימר הכי דהא אין זיקה סבירא ליה והלכך על כרחך כרבי ירמיה סבירא ליה ולמעוטי כנס ואח''כ גירש דאמר נישואין מפילין והאי שעתא צרת ערוה הויא: ולרבא. דאמר מיתה מפלת וכנס ואח''כ גירש שריא: הניחא אי סבר כרב אשי. דיש זיקה: זו היא למעוטי מת בלא גירש. ולא דייק למתניתין כרב אשי דאמר הא מת ואח''כ גירש אסורה דהא רבא מיתה מפלת סבירא ליה וכיון דגירש שריא אלא הכי דייק טעמא דגירש דבשעת מיתה לאו צרות הוו זו היא דנכרית מותרת אבל מת שני זה אחר ראשון ולא גירש את אשתו ואפי' לא כנס את הנכרית אסורה דהואי צרת אחות אשה בזיקה ואפילו בשעת מיתה דכיון דיש זיקה הוי כאילו באה אף מכח השני וא''ת הואיל וזיקה חשיבא להיות עליה כח השני הויא אשת ב' מתים דבלאו איסור דאחיות נמי אסירא לא היא דזיקת שני יבמין דאסירא ליתא מדאורייתא ולא גזור רבנן אלא היכא דעבד בה מאמר גזירה שמא יאמרו שני יבמות הבאות מבית אחד מתייבמות: אלא אי סבר לה כרב נחמן. דאין זיקה והא שריא זו היא למעוטי מאי הא כולהו שריין בר מכנס ולא גירש וההיא פשיטא דהא בהדיא תנינא לה ולא אתא זו היא למעוטה: מתני' וכולן. ט''ו עריות: שהיו בהן. לאחיו המת: קידושי ספק או גירושי ספק. הויא צרתה ספק צרת ערוה דלמא איגרשה ערוה ולגבי קידושין דלמא לא מיקדשה: הרי אלו הצרות חולצות. ולא מפטרן בולא כלום דלמא לאו צרת ערוה היא: ולא מתייבמות. דלמא צרת ערוה היא: ספק קרוב לו. שהיו ח' אמות מצומצמות ביניהן בר''ה וד' אמות קונות שם וזרקו ספק בד' אמות הקרוב לה ספק בד' אמות הקרוב לו: כתב בכתב ידו. דקי''ל (ב''ב דף קעה:) הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין אלמא כתב ידו בלא עדים מילתא היא: יש עליו עדים ואין בו זמן. כתוב או יש בו זמן ואין בו אלא עד א' ואינו כתב ידו של בעל זהו ספק גירושין דאמרינן במס' גיטין (דף פו.) ג' גיטין פסולין ואם נשאת הולד כשר ואלו הן כתב בכתב ידו כו' וה''נ חולצת צרתה כיון דגיטא הוא דאם ניסת הולד כשר ולא מתייבמת כיון דלאו גיטא מעליא הוא דקרי להו פסול לכתחלה הלכך אי שרית ליה אמרי אינשי צרת ערוה מתייבמת ובגמרא בעי אמאי לא נקט נמי בגירושין ספק קרוב לו כו': גמ' ואילו בגירושין ספק קרוב לה ספק קרוב לו לא קתני. דהתם אפי' חליצה נמי לא בעיא צרתה מ''ט: אמר רבה אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת. קודם לכן אם ימות בעלה שהרי צרת ערוה היא: ומספק אתה בא לאוסרה. שמא נתגרשה הערוה: אל תאסרנה מספק. אבל בהנך ג' גיטין לאו מספק אסרינן לה דהא גיטא הוא אלא שאין מן המובחר: בקידושין נמי. אמאי אסרינן לה לייבומי לימא אשה זו קודם שקידש בעלה את בת אחיו בחזקת היתר ליבום עומדת כשימות ומספק אתה בא כו': לחומרא. שנויא הוא: ופרכינן הא חומרא דאתי לידי קולא הוא. דאזיל האי מקדש בספק וקמקדש לאחותה של זו שקדש בספק קידושין ודאי: אי נמי אתי איניש אחרינא ומקדש לה. להך מקודשת בקידושי ספק: קידושי ודאי. בחיי בעלה: וכיון דקאסר מר לצרתה לייבומי. לאביה של זו משום צרת הבת: אמרי. אינשי קידושי קמא ודאי הוו קידושין גמורין: ודבתרא לאו קידושין. שאשת איש קידש ואינה צריכה הימנו גט ולגבי קידושי אחותה נמי דאמרן דאזיל הוא ומקדש לאחותה אתו למימר לאחר מיתתו כי אסרינן לצרה לייבומי אמרי דקמייתא קידושין [דבתרייתא] לאו קידושין שאין קידושין תופסין באחות אשה וישאנה אחיו מאמו כנכרית בעלמא ופגע בערוה: (רש"י)

 תוספות  כתב בכתב ידו. מפרש ר''י בר' מאיר אפי' אין כאן אלא חתימת ידו והא דתנן (ב''ב דף קעה:) הוציא עליו כתב ידו כו' היינו חתימת ידו וכן מוכח בפרק שני דכתובות (דף כא. ושם) דאמר אביי לא ליחוי איניש חתימת ידיה אלא אחספא או ארישא דמגילתא דלמא משכח איניש דלא מעלי ותנן הוציא כתב ידו כו' אר''י דכתב בכתב ידו ואין עליו עדים פסול משום זמן דיכול להקדים זמן כמו שירצה וא''ת [מאחר שדעתו לגרשה למה חיישינן לקנוניא ועוד] אם הוא חשוד להקדים זמן ולעשות עם האשה קנוניא על הלקוחות בפירות שמכר מזמן הכתוב עד עכשיו א''כ אנן לא נסמוך על הזמן הכתוב ואמאי פסול וי''ל דאע''פ שבא לגרשה חיישינן לקנוניא כדחיישינן בסוף פרק שנים אוחזין (ב''מ דף יט: ושם) גבי שובר ולא סמכינן אזמן הכתוב בו ופעמים תפסיד האשה שלא כדין בשלא הקדים הזמן ואנו חושדין אותו שביום הנתינה כתב והקדים הזמן ומפסדת האשה שלא כדין פירות שמשעת הזמן עד הנתינה אבל כשנפסלנו לא תפסיד שלא כדין דבדין הוא שלא תטרוף דהא דאין לבעל פירות משעת כתיבה וחתימה היינו דווקא בגט כשר: יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד וכו'. הנך ג' גיטין פסולין ואם נשאת הולד כשר כדתנן בפ' בתרא דגיטין (דף פו. ושם) ולמאן דמפרש התם דכתב ידו ועד אחד שנינו איצטריך רישא כתב ידו ואין עליו עדים. לאשמועינן דאפילו הכי הולד כשר וסיפא דאין בו אלא עד אחד אצטריך לאשמועינן דאפ''ה לא תנשא לכתחלה וא''ת ולמ''ד דכתב סופר ועד שנינו ניחוש שמא הסופר כתבו להתלמד וזרקו לאשפה והחתימה עליו האשה עד אחד וי''ל שהסופרים חוששים שיבא לידי מכשול ונזהרים בכך ומ''מ לא חשיב סופר ועד כשני עדים לגרש בו לכתחלה: אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת. וא''ת תינח כנס ואח''כ גירש שכבר הויא צרת ערוה אבל גירש ואח''כ כנס הא לא הויא בחזקת היתר לשוק ועוד לר''י דוקא בגירש ולבסוף כנס איירי וי''ל דמ''מ היא בחזקת היתר לשוק דמוקמינן הערוה בחזקה שלא נתגרשה וא''ת דהכא מוקמינן אשה בחזקת היתר לשוק אע''פ שבשעה שנולד הספק היתה עומדת בחזקת איסור שבעלה עדיין חי ובפ''ק דחולין (דף ט. ושם) אמרינן בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה ומשמע דוקא לענין ריעותא דאתיליד אחר שחיטה הויא בחזקת היתר כגון בא זאב ונטל בני מעים והחזירם. כשהם נקובים דלא חיישינן שמא במקום נקב נקבו אבל אם נולד הספק מחיים כגון ספק דרוסה לא משום דבשעה שנולד הספק היתה עדיין בחזקת איסור ואר''י דהתם חיישי' לספק דרוסה משום דשכיחא ומוכחא מילתא לאיסורא טפי מדלהיתרא וכן ההיא דישב לה קוץ בושט דחיישינן שמא הבריא (תוספות)

 רשב"א  הגרש"י ז"ל הניחא אי סבר לה כרב אשי זו היא למעוטי מת ולא גרש ולא כנס. ופירש אי סבר לה כרב אשי דאמר יש זיקה, אלא מיהו לא דאיק למתניתין כרב אשי, דהשתא כנס ואחר כך גרש שריא לרבא אף על גב דנעשית צרה בנשואין, מת ואחר כך גרש דלא נעשית צרה לערוה אלא בזיקה לא כל שכן, אלא לרבא זו היא למעוטי מת אחד מבעלי אחיות ולא גרש את אשתו נכרית אסורה ואף על פי שלא כנסה לפי שנעשית צרת ערוה בזיקה, ודייק לה למתניתין הכי, טעמא דגרש הא לא גרש אלא שמת שני ולא הספיק לגרש את אשתו נכרית אסורה, לפי שנעשו צרות בשעתמיתה כדאמרן, ואיכא למידק דהא נכרית שנפלה לפני שני יבמין נשואין שני אחיות הרי זו מתיבמת לאחד מהן, וכדתנן (לעיל ע"א) שלשה אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות ואחד נשוי נכרית ומת הנשוי נכרית וכנס אחד מבעלי אחיות את אשתו, אם כן כשמת אחד מבעלי אחיות ולא כנס למה נאסרה נכרית לאחיו השני. יש לומר מחיים כיון שהערוה עומדת עם בעלה הויא לה אידך צרת ערוה שלא במקום מצוה ושריא אבל מת אחד מבעלי אחיות כיון ששתיהן באות להתיבם, הויין להו צרות ואסורות דחשבינן לה לצרה כאלו נתיבמה אצל זה שמת, ונפלה היא והערוה עכשיו לפני האחר השלישי. ואינו מחוור דאם כן אתה עושה אותן צרות לאחר מיתה ואין צרה לאחר מיתה וכענין שאמרו בירושלמי בפרקין (ה"א) גב מלתא אחורי דגרסינן התם אמר ר' יודן אלו בקש לבעול את הצרה עד שלא כנס שמא אינו מותר בה, בתחלה הוא מותר ולבסוף הוא אסור, אם את אומר כן נמצאת עושה צרה לאחר מיתה ואין צרה לאחר מיתה. וממנו אתה למד לנדון שלפנינו השתא מחיים שהיה ראוי ליבם לא היתה זיקתו מעכבת על אחיו, לפי שרואין את המיבם כאלו מתחלה ועד סוף היתה זקוקתו ואחיו השני מותר בקרובותיה, ועכשיו שמת ואינו ראוי ליבם תעכב עליו זיקתו יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. ועוד דלפי גירסא זו הא דקתני במתניתין שלשה אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות ואחד נשוי נכרית ומת הנשוי נכרית וכנס אחד מבעלי אחיות את אשתווכו' עשה בה מאמר ומת שניה חולצת ולא מתיבמת לאפוקי מדב"ש היא ולאפוקי מדבית שמאי תרתי למה לי. ועוד שמצאתי בתוספתא בפ"ה דמכילתין (ה"ג) מת נשוי נכרית ועמד אחד מבעלי אחיות ולא הספיק לעשות מאמר ביבמתו עד שמת נכרית זו או חולצת או מתיבמת, עשה בה מאמר ולא הספיק לכנסה עד שמת נכרית זו חולצת ולא מתיבמת אלא שאפשר לומר דתנא דהא ברייתא סבירא ליה אין זיקה. ועוד קשיא לי דהא משמע דזו היא שאמרו וכולן שנתגרשו למעוטי גרושין אחרים הוא דאתא, ולפי גירסתו של רש"י ז"ל לא מיעט גרושין אלא אדרבה מיעט מי שלא גירש. ור"ח ורב אלפסי ז"ל גרסי זו היא למעוטי מת ואחר כך גירש. וכן הוא בספר ישן מוגה בישיבת הגאונים ז"ל. ולומר דרב' כרב אשי סבירא ליה לגמרי וכותיה דייק לה למתניתין דאלו מת נשוי נכרית ואחר כך גרש אחד מבעלי אחיות את אשתו וכנס את הנכרית ומת הנכרית אסורה הואיל ונעשית צרת ערוה בזיקה. ואף על גב דאפילו בכנס ולבסוף גרש גרש שרינן לרבא דמיתה מפלת, כבר כתב רבינו אלפסי ז"ל טעם הדבר דהתם גבי ערוה דכיון שגרשה מקמי דנפלה לה קמי יבם מהני בה גרושין, דכי נפלה לה צרה קמי יבם בהיתרא נפלה קמיה, אבל הכא גבי נכרית כיון דבשעת נפילה באיסור זיקה נפלה קמיה לא מהני בה גרושין. ואם תאמר והלא כשנפלה נכרית זו לפניהם כל אחד מהם שירצה מיבם וכדתנן במתניתין וכנס אחד מבעלי אחיות את אשתו, יש לומר דשאני הכא דכיון שכנסה זה לבסוף איגלאי מלתא דמשעת נפילה היתה זקוקתו וכאלו אינה זקוקה לשני אלא לו, והלכך כשלא גירש עד שמת נמצאת זו צרת אחות אשה בזיקה, וכאלו אסורה לשני משום צרת אחות אשה ואסורה עליו לעולם דכיון שעמדה עליו שעה אחת באיסור צרת אחות אשה, שוב אין לה היתר ואף על פי שגירש אחיו את אשתו ובשעת מיתה אינה צרה לערוה. ואי קשיא דאפילו הכי מכל מקום בשעה ראשונה צרה לערוה שלא במקום מצוה הוא. יש לומר דכל המ' גזרות נינהו ועשאום כאלו משעה ראשונה נפלו שתיהן ליבום. ועל כרחין אית לן למימר הכין למאן דאמר נשואין הראשונים מפילין, והכא נמי לדידן לא שנא. ואם תאמר אם כן מאי האי דקא מקשינן לרב נחמן אי סבירא ליה כרבא זו היא למעוטי מאי, לדידיה נמי למעוטי מת ואחר כך גרש, דהא אומרת דאיהי עדיפא מכנס ולבסוף גרש, לא היא, דלרב נחמן כיון דלית ליה זיקה לאו צרות נינהו כלל. והלכך לדעת רבינו אלפסי ז"ל כנס נכרית דעלמא ולבסוף גרש מותרת דמיתה מפלת ולא נשואין הראשונים, אבל מת ואחר כך גרש ואחר כך כנס, וכל שכן מת וכנס ולבסוף גרש אסורה, הואיל ונעשית אחת צרת אחות אשה בין בנשואין בין בזיקה. ומיהו אם לא כנס כלל ומת נכרית מותרת, דלא חשבינן לה צרת ערוה כיון דלבסוף לא כנסה, ולא יפה כח זיקת השני אחר שמת מכח זיקתו בשעה שהוא קיים. ואיני יודע להלום גירסא זו של הגאונים ז"ל דאם איתא דרבא נמי מוקי לה כרב אשי ממש ולדידיה נמי מת ואחר כך גרש אסורה, אם כן מאי קאמר רבא בפרקין קמא (יג, א) לעולם חד תנא הוא וזו ואין צריך לומר זו קתני, הא רבא גופיה מודה בעיקר מה שהקשינו ממשנה זו על משנתנו דפרק קמא דלכאורה קשיין אהדדי. אלא דההיא דפרקין קמא בנכרית דעלמא, והא דפרקין דארבע אחין בנכרית שנפלה לו מאחיו והוה ליה למימר שאני התם דיש זיקה ובשכנס לבסוף. ועוד דאפילו לפי פירושו הוה להו לאוסופי בגירס' ואחר כך כנס דכנס הוא העיקר הגורם. ולפי גירסת רש"י ושאר המפרשים מת ואחר כך גרש בין כנס בין לא כנס נכרית שריא כרבא, דאף על גב דרב אשי דהוא בתרא דייקא לה למתניתין דטעמא משום דגרש ואחר כך מת אבל מת ואחר כך גרש אסורה, אנן כרבא סבירי לן בהא, משום דכולה מכלתין בהכי רהטא דמיתה מפלת ולא נשואין הראשונים. אבל מת שני ולא גרש אף על פי שלא גרש נכרית אסורה דהויא לה זיקה ככניסה כיון שמת שני. והראב"ד ז"ל (מובא ברמב"ן ובמאירי בשם גדולי המפרשים) נמי הכי כתב והוסיף בה דברים ואמר דרבא ורב אשי בחדי שיטתא קיימי לגמרי ומת ואחר כך גרש לרב אשי נמי נכרית שרית דמדאמרינן דרבא כרב אשי סבירא ליה רב אשי נמי כרבא סבירא ליה. והא דדייקינן טעמא דגרש ואחר כך מת לאו ודקא דרב אשי הוא אלא תלמודא הוא דדייק הכי, ורב אשי לא אמר אלא זאת אומרת יש זיקה כלומר מדקתני זו היא. וכן נראה מדברי הרב בעל ההלכות (גדולות) ז"ל (הלכות יבום דף סע"ב ועיין רמב"ן). מתניתין: זרק לה קדושיה ספק קרוב לו ספק קרוב לה. פרש"י ז"ל (בד"ה ספק) כגון דקיימו ברשות הרבים בתוך שמנה אמות מצומצמות ולא ידעתי מי הזקיקו לרבינו ז"ל לפרש כך, דהתם בפרק הזורק (גיטין עח, א) דאתינן לאוקמי מתניתין דזרק לה גיטה כגון דקיימי בתוך שמונה אמות מצומצמות, היינו מדקתני במתניתין מחצה על מחצה מגורשת ואינה מגורשת. ועוד דההיא אוקמתא גופא אידחייא ולא קיימי התם גבי גט. אלא ספק קרוב לו ספק קרוב לה דהכא, בשנסתפק הדבר לעדים אם היא יכולה לשמור והוא אינו יכול לשמרן, או אם הוא יכול לשמרן והיא אינה יכולה לשמרן כדאיתא התם בגיטין פרק הזורק (עח, ב). גמרא: אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת. פירוש, ואפילו נשאת הנכרית ראשונה דמכל מקום כיון שכנס את הערוה נכנסה נכרית בחזקת היתר גמור לשוק. ואיכא מאן דמפרש דדוקא בשכנס את הנכרית ואחר כך גרש את הערוה גרושי ספק דנכרית בחזקת היתר גמור לשוק הות קיימא, ומספק גרושין אלו אל תאסרנה, אבל גרש ואחר כך כנס את הנכרית נכרית חולצת דהא מעולם לא קיימא בחזקת היתר לשוק אלא מסופקת ועומדת מתחלתה (עיין רמב"ן) ורבותינו בעלי התוס' ז"ל (בד"ה אשה זו) אמרו דאפילו גרש ולבסוף כנס נמי דכיון דערוה נתקדשה ודאי ולא נתגרשה אלא גירושי ספק, ערוה בחזקת נשואה קיימא ומספק אל תוציאנה, אם כן נכרית בחזקת היתר לשוק עומדת. והא דאמרינן אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת, איכא דקשיא להו והא באסור אשת איש קיימא הלכך כיון דבחזקת איסור הות קיימא השתא דמת נעמידנה בחזקת איסור ואף על גב דאיסורא קמא אסתלק להו דכותה אשחכן בעלמא דמחזקינן איסור לאיסור כדאמרינן (חולין ט, א) בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, כלומר בחזקת איסור אבר מן החי עד שיודע לך במה נשחטה, ואף על גב דמשעה שנשחטה נסתלק איסור אבר מן החי אפילו הכי חוששין לה משום נבלה, אלמא מחזיקינן מאיסור לאיסור. ומתרצין דלא דמי דהתם אפשר שתצא מאיסור לאיסור כגון שנתנבלה, אבל הכא אי אפשר שתצא מתחת בעלה שלא תהא מותרת לשוק, הלכך בחזקת היתר לשוק עומדת (עיין רמב"ן ד"ה ואקשינן). ואין לשון זה מחוור לי, דודאי אפשר שתצא מתחת בעלה ותאסר לשוק, אלו היה גט זה קרוב לערוה ומת הבעל, וכיון דאפשר שקרוב לה היה למה לא נעמידנה בחזקת איסור לשוק. וגבי קדושין נמי דאקשינן אי הכי נימא אשה זו בחזקת היתר ליבם עומדת מספק אתה בא לאוסרה אל תאסרנה, התם נמי הרי אפשר לצאת מתחת בעלה ותאסר ליבם אם היו קדושין אלו קרובין לערוה. ולשון אחר נ"ל לפרשם דהתם גבי בהמה כל שלא מתה או שמתה ממילא או שלא נשחטה כהלכתה אסורה עד שיתחדש בה ענין המכשירה, והלכך כיון שאתה בא להתירה ולומר דנעשה בה מעשה שהכשירה עליך הראיה. ודכותה הכא כיון שזו מתחלתה צרה לערוה הות ואלו מת בעל ממילא הותרה לשוק והרי מת וקברו מוכיח עליו, כשאתה בא לאוסרה ולומר דנעשה בה מעשה האוסרה, עליך הראיה. וכן הדין בקדושין כי האי גוונא זה נ"ל, (ועיין ריטב"א). דבתרייתא לאו קדושי. פירש"י ז"ל דאין קדושין תופסין באחות אשה וישאנה אחיו מאמו כנכרית דעלמא. וקשיא לן אמאי נקיט אחיו מאמו אפילו מאביו נמי. ובתשובה הארכתי בה יותר בס"ד (ח"ד סי' שב). (רשב"א)


דף לא - א

כיון דקא מצרכת חליצה מידע ידעי דחומרא בעלמא הוא א''ה גירושין נמי ליתני וליצרכה חליצה ומידע ידעי דחומרא בעלמא הוא אם אתה אומר חולצת מתייבמת הכא נמי אם אתה אומר חולצת מתייבמת ותתייבם ואין בכך כלום אחזקה קא קיימא איתיביה אביי נפל הבית עליו ועל בת אחיו ואין ידוע איזה מהם מת ראשון צרתה חולצת ולא מתייבמת אמאי הכא נמי נימא אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת ומספק אתה בא לאוסרה אל תאסרנה מספק וכי תימא ה''נ לחומרא חומרא דאתי לידי קולא הוא שאם אתה אומר חולצת מתייבמת גירושין דשכיחי גזרו בהו רבנן מפולת דלא שכיחי לא גזרו בהו רבנן אי נמי גירושין דקיימא ערוה דקא מוכח וצרתה קמצרכת לה חליצה אמרי קמו ביה רבנן בגיטא דגיטא מעליא הוא ואתו לייבומי לצרה מפולת מי קמו בהו רבנן במפולת וגבי גירושין מי לא תנן והתנן היתה עומדת ברה''ר וזרקו לה קרוב לה מגורשת קרוב לו אינה מגורשת מחצה על מחצה מגורשת ואינה מגורשת ואמרינן למאי הלכתא דאי כהן הוא אסורה ליה ואי ערוה היא צרתה בעיא חליצה ולא אמרינן שאם אתה אומר חולצת מתייבמת הא איתמר עלה רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו הכא בשתי כיתי עדים עסקינן אחת אומרת קרוב לה ואחת אומרת קרוב לו דהוה ליה ספיקא דאורייתא ומתניתין דהכא בכת אחת דה''ל ספיקא דרבנן וממאי דמתניתין דהכא בכת אחת דומיא דקדושין מה קדושין בכת אחת אף גרושין בכת אחת וקדושין גופייהו ממאי דבכת אחת דלמא בב' כיתי עדים אי בב' כיתי עדים תתייבם ואין בכך כלום קיימי עדים וקאמרי קרוב לה ואת אמרת תתייבם ואין בכך כלום ותו בשתי כיתי עדים נמי ספיקא דרבנן היא דאמרי' אוקי תרי לבהדי תרי ואשה אוקמה אחזקה מידי דהוה אנכסי דבר שטיא דבר שטיא זבין נכסי אתו בי תרי ואמרי כשהוא חלים זבין ואתו בי תרי ואמרו כשהוא שוטה זבין ואמר רב אשי אוקי תרי להדי תרי

 רש"י  כיון דקמצרכת חליצה לצרה מידע ידעי. דקידושי דבת אחיו לאו קידושין והאי דלא מתייבמת צרתה חומרא בעלמא הוא: ליתני. ספק קרוב לו: מידע ידעי דחומרא בעלמא הוא. כלומר אי חיישת דלא לימרו אינשי מדחלצה ודאי גירושין גמורין נינהו דאי קדיש לה למגורשת איניש דעלמא והדר קדיש לאחותה דקמייתא קדיש דבתרייתא לאו קידושין לא תיחוש להכי דמדלא מתייבמת צרתה מידע ידעי דחליצה חומרא בעלמא הוא: מתייבמת. וקמייבם צרת ערוה דאוקמה אחזקה ופגע בכרת: הכא נמי. גבי קידושין אמאי חולצת הא אתי לייבומי ודלמא קידושי ערוה קידושי הוו וקמייבם לצרת ערוה: אחזקה קיימא. בחזקת היתר לייבם: ועל בת אחיו. והיא אשתו צרתה חולצת לא מיפטרא בולא כלום משום צרת ערוה שמא היא מתה ראשונה ואח''כ מת הוא ותנן וכולן אם מתו העריות קודם לבעליהן צרותיהן מותרות בפ''ק: ולא מתייבמת. שמא הוא מת ראשון והויא לה הך צרת בתו: ה''ג חומרא דאתי לידי קולא הוא שאם אתה אומר חולצת מתייבמת: גזרו בהו רבנן. דספק גירושין בערוה לא תחלוץ הצרה שאם אתה אומר חולצת מתייבמת: דקיימא ערוה. קמן וקמוכחת דהכל רואין שזו צרת ערוה היתה ואתה מצרכת חליצה אתו למימר קמו ביה רבנן בגיטא וגיטא מעליא הוא ואין זו צרת ערוה ואתא לייבומי: אבל מפולת. א''נ מצרכת לה חליצה מי אתי למימר קמו בהו רבנן במפולת אלו הדיינים המצריכים אותה חליצה נביאים הם וידעו שהיא מתה ראשונה דליתי לייבם לצרה ומידע ידעי דהאי דחלצה משום ספיקא היה: קרוב לו כו'. מפרש במסכת גיטין: למאי הלכתא. קתני מגורשת: דהוי לה ספקא דאורייתא. כיון דתרי אמרי קרוב לה לא מצי לאוקמי צרה אחזקה ולמיפטרא לעלמא בלא חליצה: ומתני' דהכא בכת אחת. עד אומר קרוב לו ועד אומר קרוב לה הלכך בקידושין הוא דאיכא למיתנייה משום דבחזקת היתר לייבם קיימא ומשום עד אחד דאמר קרוב לה לא מפקינן לה מחזקה וחלצה אבל בגירושין ליכא למתנייה דבחזקת היתר לשוק קיימא ועד א' דאמר קרוב לה בעי לאפוקי מחזקה וכיון דליכא עדות שלם אזלינן לקולא וקא מוקמינן אחזקה ולא בעיא חליצה שאם אתה אומר חולצת מתייבמת: אף גירושין בכת אחת. כלומר אי הוה תני להו דע''כ הוה מיתוקמא דומיא דקידושין משום הכי לא תני לה: הכי גרסינן וקידושין גופייהו ממאי דבכת אחת דלמא בשתי כיתי עדים אי בשתי כיתי עדים תתייבם צרתה ואין בכך כלום קיימי עדים ואמרי קרוב לה ואת אמרת תתייבם ואין בכך כלום ותו בשתי כיתי עדים נמי ספיקא דרבנן הוא דאמרינן אוקי תרי כו'. והכי פירושו אי בשתי כיתי עדים לא הוה תני ולא מתייבמת אלא תתייבם ואין בכך כלום דהא אוקמת אחזקה דמותרת לייבם הואי ופרכינן קיימי עדים כו' והאמרת שתי כיתי עדים ספיקא דאורייתא היא ותו בשתי כיתי עדים נמי ספיקא דרבנן הוא ובגירושין גופייהו אע''ג דכת אחת אומרת קרוב לה לא הוה לן לאפוקי מחזקת היתר לשוק כיון דאיכא כת אחריתי דאמרה קרוב לו ואמאי קתני חולצת ואית דמפרשי הכי אי בשתי כיתי עדים מי הוה אמרינן לעיל בספק קידושין תתייבם ואין בכך כלום קיימי עדים ואמרי קרוב לה ומקודשת ונעשית הראשונה צרת ערוה ואת אמרת תתייבם אלא ודאי בכת א' ומשום דליכא אלא חד דאמר קרוב לה אמרינן אוקי צרה אחזקתה דשריא ליבם וכך שמעתי וקשה בעיני משום דמייתי סייעתא למילתיה מדנפשיה דההוא תתייבם ואין בכך כלום דלעיל הוא גופיה פירש הכי: (רש"י)

 תוספות  למאן דחייש לספק דרוסה כדאמר בריש אלו טרפות (חולין דף מג: ושם) וארי שנכנס לבין השוורים ופסק התם אמימר הלכתא דחוששין לספק דרוסה אע''ג דאמרינן התם איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי מ''מ מסתברא טעמא לאיסורא טפי מלהתירא תדע דהא בספק כלבא ספק שונרא אמרינן התם (דף נג:) אימור כלבא אפי' לשמואל דחייש לספק דרוסה: הכא נמי אם אתה אומר חולצת מתייבמת. תימה דמעיקרא פריך ואל תאסרנה מספק ורוצה להתירה ליבם לכתחילה והשתא פריך דאפילו חליצה לא תיבעי גזרה שמא תתייבם ויש לומר דהכא הכי קאמר מה מועיל שאתה אוסרה לייבם וכיון דחולצת יבוא מתוך כך לייבם ומשני דחולצת ממה נפשך ואם יבא באקראי בעלמא לייבם אין בכך כלום: נפל הבית וכו'. כאן יש תימה אמאי חשיב לה טפי בחזקת היתר לשוק מלייבם דהא קמן ששניהם מתו וכן יכול להיות שהיא מתה תחלה כמו הבעל וי''ל דמשום הכי חשיב לה טפי בחזקת היתר לשוק מלייבם משום דבמיתת הבעל משתריא לשוק אבל במיתת הערוה אינה ניתרת לייבם עד שימות הבעל עמה: ואין ידוע איזה מהם מת ראשונה. קסבר האי תנא דמיתה מפלת: למאי הלכתא. תימא דמשנה זו בגיטין בהזורק (דף עח:) ולא מסיק התם בגמרא למאי הלכתא: אי בשתי כיתי עדים תתייבם ואין בכך כלום. פ''ה דחוק הוא דאיך עלה על דעת המתרץ לומר כן ועוד דבספרים ישנים גרס ודלמא והוא מוחק וגרס ותו ונראה לר''י דה''פ דומיא דקידושין וקידושין משמע ליה דמיירי אף בכת אחת ואע''ג דבכת אחת דאורייתא מתייבמת כיון דבב' כיתי עדים הויא ספיקא דאורייתא גזרו רבנן שלא תתייבם בכת אחת אטו ב' כיתי עדים ופריך וקידושין גופייהו ממאי דמיירי בכת אחת דלמא דוקא בב' כיתי עדים אבל בכת אחת מותרת להתייבם ולא גזרינן אטו ב' כיתי עדים משום דב' כיתי עדים גופייהו הויא ספיקא דרבנן ומדאוריית' מתייבמת דמוקים לה אחזקה אלא מדרבנן חולצת ולא מתייבמת לחומרא דווקא בשתי כיתי עדים אבל בכת אחת לא החמירו ומוכיח דשתי כיתי עדים ספיקא דרבנן כמו שמפורש לבסוף והשתא קאמר אי בב' כיתי עדים דוקא אתה רוצה להעמידו אבל בכת אחת מתייבמת ולא גזרינן אטו שתי כיתי עדים דשתי כיתי עדים גופייהו אינה חולצת אלא לחומרא ואם תתייבם אין בכך כלום והיכי מצינן למימר דתתייבם ואין בכך כלום קיימי עדים ואמרי כו' ומסיק ודלמא בשתי כיתי עדים גופייהו הויא ספיקא דרבנן כמו שהקשה בתחלה והשתא לפי מסקנא זו בקידושין בכת אחת שריא להתייבם ומיהו ודלמא בעלמא קאמר ועוד אר''י דמצינן לפרש דמשמע ליה דבקידושין איירי בכת אחת משום דבשתי כיתי עדים לא איצטריך דפשיטא שהוא ספיקא דאורייתא ותנן לה בגיטין (ג''ז שם) גבי ספק גירושין דחולצת אבל אי הוה בקידושין מיירי בשתי כיתי עדים הוה מיירי נמי בגירושין בשתי כיתי עדים אע''ג דלא איצטריך וכבר תנן לה בגיטין ולהכי קאמר דומיא דקידושין דקידושין נמי בכת אחת ופריך וקידושין גופייהו דלמא בשתי כיתי עדים דשתי כיתי עדים נמי ספיקא דרבנן וכת א' ושתי כיתי עדים הכל הוה שוה שהכל ספיקא דרבנן כדמפרש ואזיל: שתי כיתי עדים נמי ספיקא דרבנן. וא''ת וכיון דמסקינן דבשתי כיתי עדים הוי ספיקא דרבנן למה דחקו רבה ורב יוסף לאוקמי (תוספות)

 רשב"א  ומתניתין בכת אחת כו'. כת אחת מספקא להו אי קרוב לו או קרוב לה וכן פר"ח ז"ל. ורש"י ז"ל שפירוש אחד אומר קרוב לה ואחד אומר קרוב לו אינו מחוור, דמאן דאמר קרוב לה הוה ליה חד עד בהכחשה ועד אחד בהכחשה לאו כלום וכדאיתא בכתובות (כג, א) תרווייהו בפנויה קא מסהדי ומאן דאמר נתקדשה הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים וכן בגרושין ואפילו ספיקא דרבנן ליכא. (ועיין ריטב"א בשם תוס' כפי' ר"ח וצ"ע מש"כ בב"ש סי' ל' סק"ט שאין בזה חשש קדושין. ועיין פת"ש שם סק"ב ובבית הלוי ח"ג סי' טז ועוד). הכי גרסינן בכלהו נוסחאי וכן היא בספר ישן ספרדי מוגה בישיבת הגאונים ז"ל אי בשתי כתי עדים תתיבם ואין בכך כלום קיימי עדים וקאמרי קרוב לערוה הוי וקא מיבמה צרה, ודלמא בשתי כתי עדים נמי ספיקא דרבנן הוא כו'. ופירוש תתיבם ואין בכך כלום בתמיהא כלומר אי בשתי כתי עדים היינו אמרין תתיבם ואין בכך כלום והא תרי ותרי ספיקא דאורייתא הוא, ודחינן ודלמא ספיקא דרבנן היא מידי דהוה אנכסי דבר שטיא. ורש"י ז"ל דחה גרסא זו משום דהא דאמרינן לעיל תתיבם ואין בכך כלום רבה גופיה הוא דאמר הכי והיכי מייתי סיעתא למלתיה מדנפשיה. ומשום הכי גריס הוא ז"ל אי בשתי כתי עדים תתיבם ואין בכך כלום קיימי עדים ואמרי קרוב לערוה הוי ואת אמרת תתיבם ואין בכך כלום. ותו תרי ותרי ספיקא דרבנן היא כו'. ופי' דהכי קאמר, אי בשתי כתי עדים ודאי תתיבם ואין בכך כלום דנעמידנה על חזקתה דתרי ותרי ספיקא דרבנן היא וכו' ולא הוה תנא במתניתין ולא מתיבמות. ואקשינן ושתי כתי עדים נמי היכי קאמרי תתייבם והא איכא תרי דקאמרי דקרוב לערוה הוה ואת הוא דקאמרת תרי ותרי ספיקא דאורייתא היא. ותו בתרי כתי עדים נמי ספיקא דרבנן הוא ובגרושין גופייהו אף על גב דכת אחת אמרה קרוב לה לא הוה ליה לאפוקה מחזקת היתר לשוק דכיון דאיכא כת אחרת דאמרה קרוב לו אמאי קתני חולצת ע"כ. ואין גירסתו מחוורת חדא דמעיקרא סבירא ליה לרבא תרי ותרי ספיקא דאורייתא והשתא אמרינן דסבירא ליה ספיקא דרבנן, ואי מהדר קא הדר ביה הוה ליה למירמ הכי בהדיא. ועוד דאי מהדר קא הדר ביה מאי קא מקשה ליה קיימי עדים ואמרי קרוב לערוה הוה ואת אמרת תתייבם, אין ודאי דספיקא דרבנן היא, ואי לאקשויי ליה מדידיה דאמר ספיקא דאורייתא היא הכי הוה ליה למימר והא את הוא דאמרת ספיקא דאורייתא. ועוד מאי קא מקשה ליה ותו תרי ותרי ספיקא דרבנן היא מידי דהוה אנכסי דבר שטיא, דאיהו נמי הכי קאמר דספיקא דרבנן היא. ואי לאקשויי ליה ממתניתין דהזורק קא מהדר ולומר דספיקא דרבנן היא ובספיקא דרבנן לא מחמרינן אלא העמד על חזקתו לגמרי כדאמר ליה תתייבם ואין בכך כלום, לא הוה ליה לאקשויי בהאי לישנא ולא לאתויי סיעתא מדבר שטיא, דהא רבא גופיה הדר ביה ומודה בה והכי הוה ליה לאקשויי, ותו כיון דתרי ותרי ספיקא דרבנן היא והעמד דבר על חזקתו, היכי קתני מחצה על מחצה מגורשת ואינה מגורשת. ועוד קשיא (ל, א) דאם איתא מאי קא מוכח רבא מדאינה מתיבמת דבכת אחת היא דאי בשתי כתי עדים אף ליבום סלקא דתרי ותרי ספיקא דרבנן היא ואוקי אתתא אחזקתה, אדרבה כי ליכא אלא כת אחת איכא טפי למימר אוקי אתתא אחזקתה, דלכולי עלמא כת אחת ספיקא דרבנן היא ותתיבם יבומי. ואולי בזו נאמר דכל שיש שתי כתי עדים ואחת אומרת קרוב לו הוו מסייעי לחזקתה ואלימא חזקתה טפי. וזה דחוק מאוד ורחוק מאוד. אלא גרסתן של ראשונים מחוורת. ומאי דקאמר תתיבם ואין בכך כלום, לאו מדנפשיה קא מייתי סיעתא אלא ממתניתין, דודאי חולצת דקא אמרינן בספק קדושין חומרא בעלמא הוא, ואם תתיבם אין בכך כלום (כלומר) דהא דומיא דספק גרושין קתני לה. ושלשה גטין ודאי כשרים הן דבר תורה, אלא שהחמירו בהן חכמים משום דאי תתיבם אין בכך כלום, ואי מתניתין בשתי כתי עדים מדינא חולצת. ואקשינן דלמא תרי ותרי ספקא דרבנן היא ולעולם חולצת משום חומרא בעלמא דמדינא מתיבמת ואין בכך כלום דבחזקתה קיימא. ועוד היא צריכה ישוב. (רשב"א)


דף לא - ב

וארעא אוקמא בחזקת בר שטיא אלא אמר אביי {איוב לו-לג} יגיד עליו ריעו תנא בקידושין וה''ה לגירושין תנא בגירושין וה''ה לקידושין א''ל רבא אי יגיד עליו ריעו מאי זהו דקתני אלא אמר רבא כל שיש בקידושין יש בגירושין ויש בגירושין מה שאין בקידושין וזהו דגירושין לאו דוקא אלא משום דתנא זהו בקידושין תנא נמי זהו בגירושין וזהו דקידושין למעוטי מאי למעוטי זמן דליכא בקידושין ומפני מה לא תקנו זמן בקידושין הניחא למ''ד משום פירי ארוסה לית לה פירי אלא למ''ד משום בת אחותו ליתקין זמן משום דאיכא דמקדש בכספא ואיכא דמקדש בשטרא לא תקון רבנן זמן א''ל רב אחא בריה דרב יוסף לרב אשי והא עבדא דאיכא דקני בכספא ואיכא בשטרא ותקון רבנן זמן התם רובא בשטרא הכא רובא בכספא אב''א משום דלא אפשר היכי ליעביד לינחה גבי דידה מחקה ליה לינחה גבי דידיה זמנין דבת אחותו היא ומחפה עלה לינחה גבי עדים אי דזכירי ליתו ליסהוד ואי לא זמנין דחזו מכתבא ואתו מסהדי ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם אי הכי בגירושין נמי נימא הכי התם להצלה דידה קאתי הכא לחובה דידה קאתי: מתני' ג' אחין נשואין ג' נכריות ומת אחד מהן ועשה בה השני מאמר ומת הרי אלו חולצות ולא מתייבמות שנאמר {דברים כה-ה} ומת אחד מהן יבמה יבא עליה שעליה זיקת יבם אחד ולא שעליה זיקת ב' יבמין רבי שמעון אומר מייבם לאיזו שירצה וחולץ לשניה: גמ' ואי זיקת ב' יבמין דאורייתא חליצה נמי לא תיבעי אלא מדרבנן וגזירה שמא יאמרו ב' יבמות הבאות מבית אחד מתייבמות ונייבם לחדא וניחלוץ לחדא גזירה שמא יאמרו בית אחד מקצתו בנוי

 רש"י  תנא בקידושין. ספק קרוב לו כו' וה''ה בגירושין: ותנא בגירושין. כתב בכתב ידו וכו' וה''ה לקידושין: ה''ג כל שיש בקידושין יש בגירושין ויש בגירושין מה שאין בקידושין. וזהו דגירושין לאו דוקא ומשום דתנא זהו בקידושין תנא נמי זהו בגירושין: כל שיש בקידושין. כגון ספק קרוב לו וכו' הוי נמי ספק בגירושין: ויש בגירושין. שאין ספק לענין קדושין כגון זמן כדמפרש לקמן דבשטר קידושין כגון המקדש בשטר לא תקנו זמן: וזהו דגירושין לאו דוקא. דמשמעו זהו דהוי ספק בגירושין אבל ספק קרוב לא הוי ספק לגירושין ואיידי דתנא זהו בקידושין דדוקא זהו דקמ''ל זהו ספק קרוב הוא דשייך בקידושין אבל ספק זמן לא שייך בהו: הניחא למ''ד. בגיטין בפ' כל הגט (דף כו:) מפני מה תקנו חכמים זמן בגיטין משום פירי לידע מאימתי תגבה מבעלה פירות שאכל מנכסי מלוג שלה דקסבר משעה שנתן עיניו בה לגרשה שוב אין לו לבעל פירות: ארוסה לית לה פירי. לפיכך לא תקנוהו בשטר קידושין שאין הבעל אוכל פירות עד שתכנס לחופה דכי תקון רבנן פירי לבעל משום פרקונה ופרקונה לא קא מחייב בה אלא מכתובה ואילך דתנאי כתובה הוא דאם תשתבאי אפרקינך בכתובות פ' נערה (דף נא.): משום בת אחותו. שמא יהא נשוי בת אחותו ותזנה תחתיו ויראה עדים ממשמשין ובאין ויחוס עליה ויגרשנה ויאמר קודם זנות שאתם מעידים כבר נתגרשה: ליתקין זמן. נמי בשטר קדושין שמא תזנה ויאמר קודם קידושין הוה: והא עבדא. מכירת עבד: ותקון רבנן זמן. בכל שטרי מכירה [של עבד כדי] לידע מאיזה זמן יאכל פירות שזה קנה נכסי עבדו: מחקה ליה. לזמן ותאמר קודם קידושין היה זנות זה: לינחיה גבי עדים. מאי מהני אי דכירי אימת הוה קידושין אפי' אינו כתוב בשטר מצו לאסהודי אלא להכי אמרת דמהני דזימנין דלא דכירי וחזו מכתבא ואתו ומסהדי והאי לאו עדות הוא דרחמנא אמר ע''פ שנים עדים (דברים יט) ולא שיעידו על פי כתבם: גבי גירושין נמי. אמאי תקנו זמן משום בת אחותו גבי מאן נינחיה: להצלה דידה קאתי. וליכא למיחש דלמא מחקה ליה דכי אתו סהדי דזינתה אי לא מייתא שטרא דאיגרשה מקמי הכי מוקמינן לה בחזקת אשת איש ומיהו אי לא תקון רבנן זמן הוה מצי לאחפויי עלה ומספיקא לא קטלינן לה אבל השתא דתקון רבנן אי לא מייתא ליה מוקמינן לה אחזקה וקטלינן לה: הכא לחובה דידה קאתי. זמן דקידושין ואי תקון לה רבנן זמן וזינתה כבשה ליה לשטרא או מחקה ליה וקיימא אחזקת פנויה כדמעיקרא: מתני' זיקת שני יבמין. דכל זמן שלא כנסה זה עדיין זיקת ראשון עליה ונתוספת עליה זיקת מאמרו הרי כשמת זה נותרו עלה זיקת שניהם ואילו כנסה הוה פקעה זיקה דקמא וכי מיית לא הוה עלה אלא זיקת שני א''נ לא עבד בה מאמר לא הוה עלה אלא זיקת ראשון: מייבם לאיזו שירצה. כדקתני טעמא בפרק שני בברייתא אם מאמרו של שני מאמר אשת שני הוא בועל ואם אינו מאמר אשת ראשון הוא בועל: וחולץ לשניה. דחדא לא מיפטרא בביאה דאידך דלמא מאמר לא קני והוו להו ב' יבמות הבאות מב' בתים וייבומי תרווייהו נמי לא דלמא מאמר קני והוו להו ב' יבמות הבאות מבית אחד: גמ' אי זיקת שני יבמין דאורייתא כו'. לרבנן פריך: אלא מדרבנן. דמדאורייתא מאמר לא קני והוו להו שתי יבמות מב' בתים ותרוייהו מצי לייבומי ורבנן הוא דגזרו שמא יאמרו ב' יבמות הבאות מבית א' מתייבמות: (רש"י)

 תוספות  ההוא דגיטין בשתי כיתי עדים י''ל דלשון מחצה על מחצה דקתני התם במתני' שייך טפי בשתי כיתי עדים ובפ''ב דכתובות (דף כו: ד''ה אנן) ובפ' חזקת הבתים (ב''ב לב. ד''ה אנן) הארכתי: וארעא אוקמא בחזקת בר שטיא. לא דמי לההיא דאמר בקידושין (דף עט:) ובבבא בתרא (דף קנג: ושם) אם בריא הוא עליו להביא ראיה ששכיב מרע היה ואם שכיב מרע הוא כו' דהכא כיון שדרכו להיות עתים חלים ועתים שוטה לא שייך להעמידו אחזקה כמו שהוא עתה: אי יגיד עליו ריעו מאי זו היא דקתני. הוה מצי למיפרך אי יגיד עליו ריעו ליתני כולהו בחד וליתני חד מינייהו באידך כדפריך בפרק לא יחפור (ב''ב דף יט.): למעוטי זמן דליתיה בקידושין. מספקא לר''י כתב בכתב ידו ואין עליו עדים אי מהני בקידושין אי לא דכיון שאין צריך זמן מה לנו אם אין עליו עדים: והא עבדא דאיכא דקני בכספא כו'. פירש בקונטרס שטר קניית עבד וקשה לר''י דא''כ מ''ש דנקט עבד דהו''מ למינקט שטר מכירת קרקע וכל שטרי מקח וממכר ועוד דהתם לא תיקון רבנן זמן ונראה דאשטר שיחרור קאי דתיקון זמן לידע מתי נאסר בשפחה והותר בבת ישראל וה''ק והא עבדא איכא דקני נפשיה בכספא ואיכא דקני בשטרא והשתא ניחא הא דמשני התם רובא וכו' וא''ת בפ''ק דגיטין (דף ט.) דתנן בג' דרכים שוו גיטי נשים לשחרורי עבדים ליתני נמי זמן ששוו גיטי נשים לשחרורי עבדים וליתיה בקידושין וי''ל דכל מילי דחשיב התם ודפריך התם הוי חד טעמא בגיטי נשים ושחרורי עבדים אבל [זמן דשחרורי עבדים בא] להתירו בבת ישראל וגיטי נשים משום פירי.: דחזו בכתבא ואתו ומסהדי כו'. קשה לר''י דבהגוזל קמא (ב''ק דף צח. ושם:) גבי השורף שטרותיו של חבירו פריך ואי דאיכא סהדי דידעי ליכתבו ליה שטרא אחרינא ואמאי הא אמר הכא דמפיהם ולא מפי כתבם ואר''י דה''נ אם היו מעידים שכך ראו בשטר שפיר הוו עבדי דהרי הם כאילו מעידים ראינו עדות שנתקבל בב''ד דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב''ד אבל חיישינן שמא לא יעידו שכך ראו בשטר אלא שמא יעידו על המעשה עצמו כאילו הם זוכרים והם אינן זוכרין אלא על פי הכתב וכן הא דאמרינן בפ''ב דכתובות (דף כ.) כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אפילו אחר כמה שנים והוא שזוכרה מעצמו אבל אין זוכרה מעצמו לא התם נמי לא איירי במעיד שכך ראה כתוב אלא במעיד על מעשה עצמו ועוד דהתם לא הוה שטר אלא שכותב לזכרון דברים בעלמא ולא שייך למימר נעשה כמי שנחקרה עדותו בב''ד ואר''י דשמע מר''ת שנוהגין עכשיו ששולחין העדים עדותן בכתב ידם לב''ד ולא קרינן ביה מפיהם ולא מפי כתבם כיון שהם זוכרין עדותן והא דתניא במי שאחזו (גיטין דף עא.) ואם לא יגיד פרט לאלם שאין יכול לדבר ופריך ואמאי והרי יכול לדבר מתוך הכתב שאני עדות דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם שאני אלם שאין ראוי להגיד כדאמרינן (מנחות דף קו:) כל שאין ראוי לבילה כו' אבל אחר מועיל כתב ידו כשזוכר העדות ומיהו בפירוש חומש (דברים יט) פרש''י ע''פ שנים עדים פרט שלא ישלחו כתבם לב''ד: להצלה דידה קאתי. פי' בקונט' דהשתא דתיקון זמן אי לא מייתא שטרא דאיגרשה מקמי הכי מוקמינן לה אחזקת אשת איש וקטלינן לה ואין נראה דבהדיא אמר בפ' שני דגיטין (דף יז:) גזייה לזמן ויהביה ניהלה מה הועילו חכמים בתקנתן ומשני לרמאי לא חיישינן אלמא כי ליכא זמן לא קטלינן לה ואר''י דה''פ להצלה דידה קאתי שהגט בא להצילה ולהגיד שהיא מגורשת ולכך יראה למחוק הזמן כי סבורה שיפסול בכך וגרע כחו טפי אבל ודאי אי הוה מחקת ליה לא הוה קטלינן לה הכא לחובה דידה קאתי דהקידושין באין להעיד שהיא מקודשת ומחקה ליה לעולם לזמן: שלשה אחין נשואין ג' נשים נכריות. הו''מ למנקט ואחד מופנה: מדרבנן וגזירה כו'. משמע דאשת ב' מתים בשום מקום לא הויא אלא מדרבנן דאי לאו גזירה דהכא היתה מתייבמת אפי' בעלת (תוספות)

 רשב"א  הא דאמרינן זהו דקדושין למעוטי זמן. נראה לי פירושו למעוטי זמן דלא נפקא מכלל משנתינו דחמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום אלא אף זו בכלל משנתינו היא דמקודשת גמורה היא ופוטרת צרתה לגמרי. אבל כתב בכתב ידו ואין עליו עדים ויש בו זמן ואין בו אלא עד אחד כי היכי דאיתיה בגרושין איתיה בקדושין. כלומר דכי היכי דגרושין מכלל משנתינו נפקן, הכי נמי נפקן מכלל משנתינו בקדושין. לאו על אנפא חדא איתנהו בקדושין וגרושין, דאלו בגרושין הויא ספק מגורשת ולא נפקא ממשנתנו אלא לחליצה ולא ליבום, שאף זו אינה מתיבמת. ובקדושין לא הויא מקודשת כלל ונפקא מכלל משנתינו לגרמי שזו אינה פוטרת צרתה כלל דלאו מקודשת כלל היא, ואידך לאו צרתה היא וחולצת או מתיבמת. דהמקדש בעד אחד ואפילו שניהם מודים אין חוששין לקדושיו, דלעולם אין קדושין בפחות משנים, כדילפינן דבר דבר מממון. ואפילו כתב בכתב ידו נמי כדמשמע בקדושין פרק האומר (סה, ב) משום דקא מחייב לאחריני. ובגטין דמהני כתב ידו הוי טעמא או משום דלא מחייב לאחריני, או משום דכתיב ביה וכתב לה כלומר בשכתב לה הוא עצמו די לה מדלא כתיב וכתב לה ויעד עדים כדכתיב וכתב בספר וחתום והעד עדים. וכלשון הזה נ"ל שפרש"י שכתב בגטין (פו, א ד"ה ואם נשאת) גבי כתב בכתב ידו ואין עליו עדים למאן דמוקי לה כר' מאיר איכא למימר דכתב ידו כמאה עדים דמי, דכיון דכתב ידו היא וכתב ונתן קרינן ביה ואף על גב דליכא עדי מסירה כשר מדאורייתא עד כאן וכענין שהכשיר נמי עד אחד בטומאה שלאחר קינוי וסתירה מועד אין בה ואין לך בהן אלא מקומן דאם כן גזירה שוה דדבר דבר למאי אצטריך וכדקיימא לן אין דבר שבערוה פחות משנים ויותר מזה כתבתי בקדושין פרק האומר (שם בד"ה אמר ליה רב אשי) בס"ד. והא עבדא דאיכא דקני בכספא. פירש רש"י ז"ל מכירת עבד ותקון רבנן זמן בכל שטרי מכר לידע מאיזה זמן יאכל פירות שדה ויקנה נכסי העבד. ואין פירושו מחוור דאטו תקון רבנן זמן שיהיה שטר המכר נפסל בכך כדרך שתיקנו בגיטין, הא אין הדבר תלוי אלא ברצון הבעלים, ועוד אם כן מאי שנא עבדים דנקט לימא והא קרקע דאיכא דקני בכספא אלא שטר שחרור קאמר, והכי פירושו הא עבדא דאיכא דקני נפשיה בכספא ואיכא דקני נפשיה בשטרא וכדתנן וקונה את עצמו בכסף על ידי אחרים ובשטר על ידי עצמו ותקנו רבנן זמן כדרך שתקנו בגיטין דחד דינא אית להו כדילפינן גזירה שוה מלה לה, והשוו אותה חכמים בתקנותיהן, והתם נמי איכא משום פרי ומשום זנות נמי דדכותה גבי עבד כגון שהלך העבד ונשא בת ישראל וזמנין דרחים ליה אדון דעבד ליה נייח לנפשיה ומחפה על הבנים. אי דלא דכורי מפיהם אמר רחמנא ולא מפי כתבם. פרש"י על פי שנים עדים אמר רחמנא ולא שיעידו מפי כתבם. ואיכא דקשיא להו ליתו שטרא קמי בי דינא ותתקיים ובית דין דנין בו כדרך שדנין בשטרות דעלמא. ורבינו אלפסי ז"ל פירש דלא דמי לשטרות דעלמא דכל שטרא דלא נפיק מתותי ידא דסהדי כמה דלא מסהדי ביה דמיא דהא אי בעי כבשי לה הלכך לא גמרינן מיניה. והקשה הראב"ד ז"ל (מובא בספר הזכות דף ט, א) דאם כן העדים שחתמו על השטר ולא הספיקו למוסרו לבעלים עד ששכחו עיקר עדותן יבטל דמפיהם אמר רחמנא ולא מפי כתבם ומקרען כמה שטרי בשוקי. ופירש הוא ז"ל דשאני הכא שאין השטר הזה ראוי למוסרו לבעלים דדלמא מחקי ליה לזמן, הלכך הוי ליה ההוא שטרא כעדות על פה. ואפשר שאף כונת הרב אלפסי ז"ל לכך, ותדע לך דעל כרחך שטר קדושין זה גם כן נמסר כבר לאשה או לשלוחה בשעת קדושין ואינו מוכח עכשיו ביד העדים אלא כעין שלישית ועוד שאם כוונת הרב ז"ל כמו שסובר הראב"ד ז"ל לינחיה גבי שליש דעלמא אלא שאף דעת הרב ז"ל כן שאין השטר הזה אלא כעין פנקס בעלמא וזו מתשובת הרמב"ן נר"ו שהציל את רבינו ז"ל בספר הזכות. ואם תאמר מכל מקום לינחיה גבי עדים דזמנין דדכירי מתוך שטרא ואתו מסהדי ומהמני כדאמרינן בכתובות פרק האשה שנתארמלה (יט, א) כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה לאחר כמה שנים, ואסיקנא אף על פי שאין זוכה מעצמו. יש לומר כיון דהא לאו משום שטרא הוא דאפילו כתבי הכי בפנקס בעלמא מעיד הוא עליה, בכי הא לא תקינו רבנן זמן בשטרא. התם להצלה דידה קאתי. פירוש רש"י ז"ל דהשתא דתקון רבנן זמן בגיטין אי מחקה ליה מוקמינן לה אחזקתה וקטלינן לה ואינו מחוור דמספיקא לא קטלינן לה דספק נפשות להקל. ועוד דבהדיא אמרינן בפרק המביא בתרא בגטין (יז, ב) גזייה לזמן ויהביה ניהליה מה הועילו חכמים בתקנתן, ופריק לרמאי לא חיישינן אלמא אי גזייה הואיל והצל הציל וההיא בין למאן דאמר משום פירות בין למאן דאמר משום אחותו מפרשא, וכן פירשה שם רש"י ז"ל (בד"ה גזייה) אלא הכי פירושו גיטא להצלה דידיה קא אתי וסברא אי מחקא ליה לזמן איפסיל ליה גיטא ומוקמינן לה בחזקת אשת איש הלכך לא מחקה ליה. אבל שטר קדושין לחובה דידה קא אתי ומחקה ליה לזמן דסברה מאי אמרי(נן) דשטרא פסילא הוא כל שכן דמוקמינן לה בחזקת פנויה, הלכך אי מנח ליה גבי דידה מחקא ליה. (רשב"א)


דף לב - א

ומקצתו חלוץ ויאמרו אי דמייבם והדר חליץ הכי נמי אלא גזירה דילמא חליץ ברישא והדר מייבם וקם ליה באשר לא יבנה ורחמנא אמר כיון שלא בנה שוב לא יבנה אמר רבא נתן גט למאמרו הותרה צרתה אבל היא אסורה דמחלפה בבעלת גט איכא דאמרי אמר רבא נתן גט למאמרו הותרה אפי' היא מאי טעמא מאי דעבד בה שקליה: מתני' שני אחין נשואין שתי אחיות ומת אחד מהן ואחר כך מתה אשתו של שני הרי זו אסורה עליו עולמית הואיל ונאסרה עליו שעה אחת: גמ' פשיטא השתא ומה התם דלא מידחיא מהאי ביתא לגמרי אמרת לא הכא דקא מידחיא מהאי ביתא לגמרי לא כ''ש תנא הא תנא ברישא והך חזיא להיתירא ושריא והדר חזיא לאיסורא ואיידי דחביבה ליה אקדמה ומשנה לא זזה ממקומה ת''ר בא עליה חייב עליה משום אשת אח ומשום אחות אשה דברי רבי יוסי רבי שמעון אומר אינו חייב אלא משום אשת אח בלבד והא תניא ר''ש אומר אינו חייב אלא משום אחות אשה בלבד לא קשיא כאן שנשא חי ואח''כ נשא מת כאן שנשא מת ואח''כ נשא חי ור' שמעון היכא דנשא מת ואח''כ נשא חי כיון דאיסור אחות אשה לא חייל תתייבם יבומי אמר רב אשי איסור אחות אשה מיתלא תלי וקאי אי פקע איסור אשת אח אתי איסור אחות אשה וחייל והילכך לא פקע וסבר רבי יוסי איסור חל על איסור והא תניא עבר עבירה שיש בה שתי מיתות נידון בחמורה רבי יוסי אומר נידון בזיקה הראשונה הבאה עליו ותניא כיצד אמר רבי יוסי נידון בזיקה הראשונה הבאה עליו חמותו ונעשית אשת איש נידון בחמותו אשת איש ונעשית חמותו נידון באשת איש

 רש"י  ומקצתו חלוץ. ואתי למימר בב' יבמות הבאות מבית אחד חדא מתייבמת ואחרת חלצה: נתן גט למאמרו. אמתניתין קאי שאם נתן זה העושה מאמר גט למאמרו ולא לזיקתו ואח''כ מת הותרה אשתו הראשונה שהיא צרתה להתייבם לשלישי דמאמר דעבד שקליה ולאו צרות נינהו והשתא לא אתי למימר בשתי יבמות מבית אחד חדא חלצה וחדא מייבמא דהכא לאו מבית אחד מיחזי: אבל היא אסורה. ולא משום דקם ליה בלא יבנה דפוסלה על אחיו הנשאר שהרי לא נתן גט לזיקה אלא משום דאתי לאיחלופי בבעלת הגט היכא דעבד גט למאמרו ולזיקתו דההיא ודאי מידחיא אבל גט למאמרו לא דחי אלא מאמר ונשארה זיקה ראשונה במקומה: הותרה אפילו היא. לשלישי כשימות שני: מאי דעבד שקליה. והויא כמו שלא עשה בה מאמר ואתיא ומתייבמת לשלישי מחמת זיקת אחיו הראשון ודוקא שפירש למאמרו ולא לזיקתו קאמר אבל סתמא קיימא בלא יבנה אכולהו אחין והכי מוכחא מילתא דרבא בפרק רבן גמליאל (לקמן ד' נב:) דלמאמרו ולא לזיקתו קאמר: פשיטא השתא ומה התם דלא אידחיא מהאי ביתא. לעיל (דף ל.) גבי שלשה אחים שנים מהם נשואים שתי אחיות ואחד נשא נכרית ומת אחד מבעלי אחיות וכנס נשוי נכרית את אשתו ומתה אשתו של שני ואח''כ מת נשוי נכרית הרי זו אסורה עליו עולמית משום אשת אח הואיל ונאסרה עליו שעה אחת בנפילה ראשונה משום אחות אשה ואע''ג דבההיא נפילה קמייתא לא אידחיא לה לגמרי דהא קאי נשוי נכרית שזוקקה לייבום וקורא אני בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה אפי' הכי חשבינן לה לגבי בעל אחותה כאשת אח שיש לה בנים לאיתסורי עליה אפילו לאחר מיתת אחותה: הכא. דבשעת נפילה אידחיא מהאי ביתא לגמרי דאין כאן אלא בעל אחותה ומשעה שנפלה לפניו אין זיקת יבום עליה מיבעיא: תנא הא. מתני' דהכא תנא ברישא: והך. דשלשה אחים דלא אידחיא מהאי ביתא לגמרי חזיא מעיקרא להיתרא ושריא [משום הכי לא תניא]: הדר חזיא לאיסורא. דמ''מ לדידה לא קרינא ביה משעת נפילה יבמה יבא עליה: דחביבה ליה. משום דחידוש הוא: ומשנה הראשונה. שיתירה היא משנשנית זו הואיל והיתה שנויה מתחלה: לא זזה ממקומה. לעוקרה לגמרי: בא עליה. בחיי אשתו: משום אשת אח. דהא רחמנא פטרה מייבום וקמה עליה כמי שיש לו בנים: אלא משום אשת אח. כדמוקי טעמא לקמן: בנשא מת ואח''כ נשא חי. דאיסור אשת אח קדים ותו לא אתי איסור אחות אשה וחייל עלה דקסבר אין איסור חל על איסור: נשא חי ואח''כ נשא מת. איסור אחות אשה קדים דקודם שנשאה אחיו המת היתה עומדת עליו באיסור אחות אשה: מיתלא תלי. דאי הוה פקע איסור אשת אח הוה חייל איסור אחות אשה דהאי דלא חייל מעיקרא משום טעמא דאיסור אשת אח דהוה קאי קמיה הלכך הואיל ואיסור אחות אשה מוכן ועומד לחול עליה פטורה מן היבם לא פקע איסור אשת אח וחייב משום אשת אח: שתי מיתות. כגון חמותו והיא אשת איש דאחמותו שריפה ואאשת איש חנק: נידון בחמורה. בשריפה: חמותו ונעשית אשת איש. שהיתה אלמנה כשנשא בתה: נידון באשת איש. ואע''ג דקיל הוא אלמא לא אתי איסור חמותו וחייל אאשת איש דאי חיילי תרוייהו עליה הוה לן למדייניה בחמורה: (רש"י)

 תוספות  מאמר ולא גזרינן לה אטו אשת שני מתים וא''כ מי שעליה זיקת יבם אחד כו' לא הויא דרשא גמורה אלא אסמכתא בעלמא וקשה דבפרק בתרא דגיטין (דף פב: ושם) אמרי' אלא אשת ב' מתים היכי משכחת לה משמע דהוי דאורייתא ואפי' בחד דוכתא וי''ל דפלוגתא דתנאי היא כדמוכח לקמן בסוף האשה רבה (דף צו:) גבי בן תשע שבא על יבמתו ומשהגדיל נשא אשה אחרת ומת השניה חולצת או מתייבמת הראשונה שהיא בעלת זיקת שני יבמין חולצת ולא מתייבמת ופריך בגמרא ויעשו ביאת בן תשע כמאמר בגדול ותדחה צרה מיבום פירוש כי הכא ומסיק לרבי יוחנן דעשו ועשו ופליג תנא דשמעתין אההוא תנא דהאי תנא דשמעתין גזר משום צרה פירוש הא דקא אסר בעלת מאמר משום דאיכא צרה בהדה כדגזר בשמעתין דלמא חליץ והדר מייבם כדפירש בקונטרס אבל משום זיקת שני יבמין לא מיתסרא דלאו דאורייתא ומיהו כי ליכא צרה בהדה נמי אסורה אטו היכא דאיכא צרה כדקאמר התם רבא לעיל דאפי' היכא דליכא צרה בהדה מיחלץ חלצה יבומי לא מייבמא ותנא דהתם לא גזר משום צרה פי' הא דקא אסר לבעלת ביאת בן תשע לייבומי לאו משום צרה אלא אטו אשת שני מתים דהוי בעלמא דאורייתא ודוקא בדידה גזרו אבל בצרתה לא דלא רצו להחמיר גם בצרתה אטו אשת שני מתים וההיא דריש המגרש (גיטין פב:) כההוא תנא וריב''ן פירש שם דלכולי עלמא אשת שני מתים דאורייתא ותנא דהכא גזר אף באשת השני משום צרה דהיינו בעלת מאמר דקא סבר כיון דבעלמא אשת שני מתים דאורייתא מחמירי אפי' באידך ותנא דהתם לא מחמיר כולי האי ולא גזר באשתו של בן תשע אטו בעלת זיקת שני יבמים וקשה דהכא מסיק דטעמא דהך תנא משום הנך גזירות דמפרש הכא ועוד דהתם קרי רבא לאשתו צרה וקאמר נמי ויעשו ביאת בן תשע כמאמר בגדול ותדחה צרה כו' והכא קרי לבעלת מאמר צרה וריב''ן הקשה לעצמו שתי קושיות הללו ופר''י עיקר: גט למאמרו כו'. הקשה ריב''ן דתנן בפר''ג (לקמן דף נ.) דיש מאמר אחר מאמר ואם עשה מאמר בזו ובזו צריכה ב' גיטין וחליצה בין יבם אחד לב' יבמות בין ב' יבמין ליבמה אחת אבל יבומי חד מינייהו לא ולרבא יתן גט למאמרו ולא לזיקתו וליבומי אידך ותירץ דלכתחלה אין לעשות כן דגזרינן גט למאמרו אטו גט לזיקתו ודוקא בדיעבד קאמר הכא רבא דהותרה אפי' היא דכיון דתו ליכא למיגזר בהאי מאמר אטו שאר מאמרות דעלמא לא גזרינן דלא שכיחי כולי האי אבל לכתחלה גזרינן משום האי מאמר גופיה: דאידחיא מהאי ביתא לגמרי לא כ''ש. אע''ג דמהאי בבא שמעינן דאסירא אע''ג דאיחזיא בהך נפילה דלא שמעינן מבבא דלעיל כדאמר לעיל (דף ל.) מ''מ כיון דאידחיא מהאי ביתא לגמרי פשיטא דאסירא אע''ג דחזיא בהא נפילה ולעיל דקאמר טעמא דאיחזיא בהך נפילה (אהאי מתניתין) משום דאכתי לא אסיק אדעתיה טעמא דאידחיא מהאי ביתא: שנשא חי ואח''כ נשא מת. אע''ג דבכי האי גוונא שרו ב''ש צרה לייבומי לעיל בפ''ק (דף ח.) דכיון דלא חייל איסור אשת אח חשבי שלא במקום מצוה ר''ש לית ליה האי סברא דמכל מקום הרי היא אשת אחיו: לא פקע. ואע''ג דלא חייל איסור אחות אשה אסורה נמי הצרה לייבומי כיון דלא פקע איסור אשת אח כמו אילונית דאוסרת צרתה אע''ג דאין בה אלא איסור אשת אח לחודה וא''ת לר''ש משכחת לה אשת אח מן האב דפוטרת צרתה וליחשבה בהדי ט''ו נשים בפ''ק (דף ב. ודף י.) למ''ד בפלוגתא קא מיירי וכן האי דלעיל דקתני נאסרה עליו עולמית גם היא פוטרת צרתה וליחשבה וי''ל דהני כיון דמכח אחות אשה אסירא בכלל אחות אשה נינהו: ונעשית אשת איש נידון בחמותו. ואין זה מכח זיקה ראשונה דבלאו הכי מי שנתחייב ב' מיתות נידון בחמורה: (תוספות)

 רשב"א  אמר רבא נתן גט למאמרו הותרה צרתה. יש מפרשים (תוס' להלן נב, ב ד"ה או ועיין רמב"ן) אשת השני שנעשית לה צרה במאמר זה אבל צרתה ממש הבאה עמה מבית אחד אסורה דאיהי נמי מיחלפא בצרת בעלת הגט דעלמא. ואינו מחוור דהא דקאמר רבא נתן גט למאמרו ומשמע דפרושו למאמרו דוקא אבל נתן לה גט סתם לא, והכי מוכח לקמן בפרק ר"ג (שם) ואי צרתה אשת השני קאמר כל שכן בסתם או שפירש למאמרו ולזיקתו אלא צרתה הבאה עמה מבית בעלה קאמר דבדידה ממש דעבד בה מעשה גזרינן בצרתה דלא עבד בה מעשה לא גזרינן אלא דקשה לי דהא משמע דאמתניתין קיימי ובמתניתין לאו בשני יבמות הבאות מבית אחד, ויש לומר דאמאי דאייתינן עלה כדי שלא יאמרו שתי יבמות הבאות מבית אחד חדא מיבמת וחדא חולצת קאי כנ"ל. וללישנא בתרא דרבא אפילו בדידה נמי לא גזרינן דמאי דעבד שקליה. וכתב רש"י ז"ל לקמן בפרק ר"ג (שם ד"ה דילמא) דדוקא לאחין אבל לידידה אסירא דבדידיה גזרינן וכן דעת הרמב"ם ז"ל והא דקאמר רבא סתם הותרה אפילו היא, ולא פירש הותרה לאחין, דאמתניתין קאי שעשה מאמר ומת איהו וקיימי אחין. הא דתנו רבנן בא עליה חייב משום אשת אח ומשום אחות אשה. פירש רש"י בא עליה בחיי אשתו. ולפי פירושו לאו אסיפא קא מיפלגי, דהיינו ואחר כך מתה אשתו של שני, אלא ארישא דקתני ומת אחד מבעלי אחיות. אבל ר"ח ז"ל פירש אסיפא דמתניתין וז"ל נפלה לפניו אחות אשתו, פירוש ואחר שמת אחיו מתה אשת החי ונפלה לפניו אחות אשתו ליבום, בא עליה חייב משום אשת אח ומשום אחות אשה עד כאן. ולא ידעתי מפני מה חייב משום אחות אשה אחר שמתה אשת החי. אלא שכך מצאתי בתוספתא מפורש כדבריו דגרסינן התם בפ"ה (ה"ב) שני אחין נשואין שתי אחיות מת אחד מהן ואחר כך מתה אשתו של שני הרי זו אסורה עליו עולמית הואיל ונאסרה עליו שעה אחת, אם בא עליה חייב משום אשת אח ומשום אחות אשה דברי ר' יוסי. ואפילו הכי נראה לי שדברי התוספתא לצדדין אמורים, והכי קאמר אם מתה אחר כך אשתו של שני הרי זו אסורה עליו עולמית, בא עליה קודם שמתה אשתו חייב משום אשת אח ומשום אחות אשה דברי ר' יוסי, או משום כולל או משום מוסיף כדאיתא בגמרא. (רשב"א)


דף לב - ב

אמר ר' אבהו מודה ר' יוסי באיסור מוסיף תינח היכא דנשא חי ואח''כ נשא מת מגו דאתוסף איסור לגבי אחים אתוסף איסור לגבי דידיה אלא היכא דנשא מת ואח''כ נשא חי מאי איסור מוסיף איכא וכ''ת מגו דאיתסר בכולהו אחוותא האי איסור כולל הוא אלא אמר רבא מעלה אני עליו כאילו עשה שתים ואינו חייב אלא אחת וכן כי אתא רבין א''ר יוחנן מעלה אני עליו כאילו עשה ב' ואינו חייב אלא אחת מאי נפקא מינה לקברו בין רשעים גמורים ובפלוגתא דאיתמר זר ששימש בשבת רבי חייא אומר חייב שתים בר קפרא אומר אין חייב אלא אחת קפץ רבי חייא ונשבע העבודה כך שמעתי מרבי שתים קפץ בר קפרא ונשבע העבודה כך שמעתי מרבי אחת התחיל רבי חייא לדון שבת לכל נאסרה כשהותרה במקדש אצל כהנים הותרה לכהנים הותרה ולא לזרים יש כאן משום זרות ויש כאן משום שבת התחיל בר קפרא לדון שבת לכל נאסרה כשהותרה במקדש הותרה אין כאן אלא זרות בעל מום ששימש בטומאה רבי חייא אומר חייב שתים בר קפרא אומר אין חייב אלא אחת קפץ ר' חייא ונשבע העבודה כך שמעתי מרבי שתים קפץ בר קפרא ונשבע העבודה כך שמעתי מרבי אחת התחיל ר''ח לדון טומאה לכל נאסרה כשהותרה במקדש אצל כהנים תמימים הותרה לכהנים תמימים הותרה ולא לבעלי מומין יש כאן משום בעלי מומין ויש כאן משום טומאה התחיל בר קפרא לדון טומאה לכל נאסרה כשהותרה במקדש הותרה אין כאן אלא משום בעל מום זר שאכל מליקה ר' חייא אומר חייב שתים בר קפרא אומר אין חייב אלא אחת קפץ רבי חייא ונשבע העבודה כך שמעתי מרבי שתים קפץ בר קפרא ונשבע העבודה כך שמעתי מרבי אחת התחיל רבי חייא לדון נבלה לכל נאסרה כשהותרה במקדש אצל כהנים הותרה לכהנים הותרה ולא לזרים יש כאן משום זרות ויש כאן משום מליקה התחיל בר קפרא לדון נבלה לכל נאסרה כשהותרה במקדש הותרה אין כאן אלא משום זרות

 רש"י  אמר רבי אבהו מודה ר' יוסי באיסור מוסיף. שהוא חל על איסור כגון איסור אשת אח דמוסיף הוא שבתחלה כשנשא זה את אחותה וזו פנויה נאסרה עליו משום אחות אשה ומותרת לכל אחיו נשאת לאחד מהן נאסרה על כולן משום אשת אח ועכשיו ניתוסף איסור עליה לגבי שאר אחיו ומגו דחייל שם אשת אח עלה לגבי שאר אחיו שהיתה מותרת להם חל נמי השם הזה לגבי דידיה ואע''ג דאסירא עליה וקיימא אבל אשת איש ונעשית חמותו מתחלה היתה אסורה לכל העולם משום אשת איש נשא זה את בתה אין איסור זה ראוי להוסיף עליה עם אחרים דנימא מגו דחייל עלייהו ליחול נמי עליה דהאי דחמותו ונעשית אשת איש ודאי איסור מוסיף הוא שמתחלה אסורה לזה ומותרת לכל העולם נעשית אשת איש איתוסף האי שם עלה לגבי כ''ע ומגו דחייל עלייהו חייל נמי לגבי דהאי והאי דקאמר רבי יוסי נידון בחמותו משום דבמיתות עסקינן ואי אתה יכול להמיתו בב' מיתות הואיל ושתיהן עליו ידון בחמורה אבל אם היה שוגג היה חייב ב' חטאות: תינח נשא חי. דאחות אשה קדים ואח''כ נשא מת אתי איסור אשת אח חייל כדפרישית מגו דאיתוסף איסורא דהאי שם לגבי אחיו כו': אלא היכא דנשא מת. דאיסור אשת אח קדים עליה דהאי ואח''כ נשא אחותה מאי תוספת איכא עלה דקמייתא לגבי אחריני דנימא מגו: וכי תימא מגו. דבהנך נישואין דבתרייתא מתסר האי גברא בכולהו אחוותא משום אחות אשה דעד השתא הוו שריין ליה איתסר נמי משום האי שמא גופיה עלה דקמייתא שהיא אשת אחיו האי לאו איסור מוסיף הוא דהא עלה דקמייתא לא איתוסף איסור לגבי אחרינא אלא איסור כולל הוא דכייל לה לקמייתא בשם אחות אשה מגו דחייל על אחותה: איסור מוסיף. כשהאיסור מוסיף על החתיכה לאוסרה על מי שמותרת עליו איסור כולל שהאיסור חל על חתיכות אחרות ואותה גוררת לזו עמהם על ידי מגו: ואית דגרסי הכא ותו חמותו ונעשית אשת איש איסור מוסיף הוא. ושיבוש הוא בידם ואע''ג דודאי איסור מוסיף הוא לאו פירכא היא דודאי אית ליה לר' יוסי איסור מוסיף כגון אשת איש חל על איסור חמותו ותרוייהו איסורי עליה והא דקאמר ונידון בחמותו משום דזו היא החמורה דאי אמרת נידון באשת איש אם כן אין זה איסור חל על איסור אלא איסור מבטל איסור: אלא אמר רבא. לעולם לית ליה לר' יוסי איסור חל על איסור והא דקאמר לעיל חייב עלה משום אשת אח ומשום אחות אשה לאו בשוגג לחייבו שתי חטאות אלא במזיד וליעשות רשע גמור ולקברו בין רשעים גמורים שהרשע נקבר אצל רשעים דתנן בסנהדרין (דף מו.) שתי קברות היו מתוקנין לב''ד א' לנהרגין ולנחנקין וא' לנסקלין ולנשרפין והכא נמי אע''ג דהאי לאו מחייבי ב''ד הוא הואיל ועבד תרתי קברינן ליה גבי נסקלין ונשרפין: חייב ב'. ב' איסורי קחשיב דהא משום זרות אין כאן חטאת דהא על זדונו מיתה בידי שמים הוא ואין חייב חטאת אלא על שגגת כרת: מרבי. רבינו הקדוש: כשהותרה במקדש הותרה. סתם הלכך אין כאן אלא משום זרות: ששימש בטומאה. בקרבן צבור קאמר שדוחה הטומאה וכן זר ששימש בשבת ויש כאן משום טומאה ואזהרתיה מוינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו (ויקרא כב): אצל תמימים הותרה. דראוים לעבוד דילפינן מבמועדו אפי' בטומאה (פסחים דף עז.): זר שאכל מליקת. הכהנים: חייב שתים. משום זרות ומשום נבילה דקרבן הנאכל לכהנים זר האוכלו עובר משום וזר לא יאכל כי קדש הם (שמות כט) ולאו היינו אזהרה דמעילה דכל שיש בו שעת היתר לכהנים אין בו מעילה. לכהנים הותרה. בחטאת העוף: (רש"י)

 תוספות  איסור כולל הוא. וא''ת ודלמא ר' יוסי אית ליה נמי איסור כולל ואומר ר''י דקסבר דאשת איש ונעשית חמותו נמי איסור כולל הוא דמגו דאיתסר בשאר קרובות וקתני דנידון באשת איש ומיהו אר''י דלההוא לישנא דלקמן דסבר רבי חייא דרבי יוסי מחייב תרתי באיסור כולל צ''ל דאשת איש ונעשית חמותו לא חשיב איסור כולל אע''ג דאיתסר בשאר קרובות כיון שאין שם אחד כי היכי דלא תקשה דרבי יוסי אדר' יוסי והא דחשיב איסור כולל בעל מום ששימש בטומאה דמעיקרא שרי באכילה ואסור בעבודה איטמי ליה מגו דאיתסר באכילה איתסר נמי בעבודה אכילה ועבודה חשיב נמי שם אחד דשניהם נאסרו בלשון קריבה דבעבודה כתיב כל איש אשר בו מום לא יגש להקריב לחם וגו' (ויקרא כא) ובאכילה בטומאה כתיב איש (איש) אשר יקרב מכל זרעכם וגו' (שם כב) דמיירי באכילה כדאמרינן בפ''ב דמעילה (דף י:) ובזבחים (דף מה:) ומיהו איסור מוסיף אומר ר''י דחשיב אפילו כשאין השמות שוין כדמוכח בפ' אמרו לו (כריתות יד:) גבי הבא על בת בתו חייב משום כלתו כו' ואין להאריך כאן: ותו חמותו ונעשית אשת איש איסור מוסיף הוא. בקונטרס לא גרס ליה דאפילו חייל עליה איסור אשת איש נידון בחמורה וליכא למימר דמשמע ליה נידון בחמותו ולא חל כלל איסור אשת איש ואם לא התרו בו משום חמותו אלא משום אשת איש פטור דהא בפרק הנשרפים (סנהדרין דף פא. ושם) פריך רב אדא בר אהבה וליתרו נמי משום איסור אשת איש דהא א''ר אבהו מודה רבי יוסי באיסור מוסיף ומשני ליה התם אדא ברי אטו בתרי קטלי קטלת ליה משמע בהדיא דחל איסור אשת איש אלא משום דנידון בחמורה ור''ת אומר דשפיר גרס ליה וטעי הכא כדהוה טעי התם רב אדא בר אהבה והוה סבור דנידון בחמותו משום דלא חייל עליה איסור אשת איש ולא חש לתרץ כיון דע''כ צריך לשינויא אחרינא משום קושיא קמייתא: אלא אמר רבא מעלה כו'. לפי המסקנא דהכא לא איצטריך לר' אבהו למימר דמודה ר' יוסי באיסור מוסיף מ''מ בהנשרפים (ג''ז שם) מייתי מדרבי אבהו משום דהאמת הוא דמודה ר' יוסי באיסור מוסיף כדמשמע בפ' אמרו לו (כריתות דף יד: ושם) גבי א''ר יוסי אם עבר זקן ונשאה חייב עליה משום אשת אבל משום הכי איצטריך ליה לרבי אבהו לאסוקי הכי: בין רשעים גמורים. פירוש אצל רשעים כמותו לפי שאין קוברין רשע אצל צדיק ולא כמו שפירש בקונטרס לקוברו אצל נסקלים ונשרפין ור''ש סבר דאע''פ שיש בעבירה זו שני איסורין כיון דלא מיחייב אלא חדא אין קוברין אותו אצל רשעים גמורים: בעל מום ששימש בטומאה. הא דלא נקט זר כדנקט לעיל היינו משום דאטומאה לא הוזהרו זרים אלא כהנים דכתיב דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו וגו' (ויקרא כב) והא דקאמר טומאה לכל נאסרה היינו אפי' בעלי מומין: (תוספות)

 רשב"א  אלא היכא דנשא ומת ואחר כך נשא חי מאי איסור מוסיף איכא. ור' יוסי ודאי אף בהא פליג מדתניא ר' שמעון אומר אינו חייב אלא משום אשת אח בלבד. זר ששמש בשבת. פירוש, תמידין או מוספין שהותרו בשבת. חייב שתים. כלומר לקברו בין רשעים גמורים. דליכא למימר שתי חטאות, דזרות לא מיחייב חטאת דזדונו מיתה בידי שמים, ואין חייבין חטאת אלא על שגגת כרת, אלא לאו איסורי קא חשיב וכדאיתא במסקנא דשמעתין וכן פירש רש"י ז"ל (בד"ה חייב ב'). (רשב"א)


דף לג - א

במאי קמיפלגי באיסור כולל ואליבא דר' יוסי רבי חייא סבר רבי יוסי באיסור כולל מיחייב תרתי בר קפרא סבר לא מיחייב אלא חדא ומאי איסור כולל איכא הכא בשלמא זר מעיקרא שרי במלאכה ואסור בעבודה אתיא לה שבת מגו דקא מיתסר במלאכה מיתסר נמי בעבודה בעל מום מעיקרא שרי באכילה ואסור בעבודה איטמי ליה מגו דקא מיתסר באכילה מיתסר נמי בעבודה אלא מליקה בבת אחת היא דמשכחת לה באיסור כולל לא משכחת לה אלא קמיפלגי באיסור בבת אחת ואליבא דר' יוסי רבי חייא סבר רבי יוסי באיסור בת אחת מיחייב תרתי ובר קפרא סבר לא מיחייב אלא חדא והכא מאי איסור בת אחת איכא הכא זר ששימש בשבת כגון דאייתי שתי שערות בשבת דהויא להו זרות ושבת בהדי הדדי בעל מום נמי כגון דאייתי שתי שערות ואיטמי ליה דהויא ליה בעל מום וטומאה בהדי הדדי א''נ שחתך אצבעו בסכין טמאה בשלמא לרבי חייא כי אתנייה לדידיה אליבא דר' יוסי כי אתנייה לבר קפרא אליבא דר''ש אלא לבר קפרא ר' חייא שקורי קא משקר אלא קמיפלגי באיסור בת אחת ואליבא דר''ש בשלמא לר' חייא קא מישתבע לאפוקי לר' שמעון מחזקיה אלא לבר קפרא למה ליה לאשתבועי קשיא בשלמא לבר קפרא כי אתנייה רבי לדידיה אליבא דר' שמעון כי אתנייה לרבי חייא אליבא דרבי יוסי אלא לרבי חייא בר קפרא שקורי קא משקר אמר לך ר' חייא כי אתנייה רבי לדידיה תרתי לפטור אתנייה

 רש"י  באיסור כולל. לקמיה מפרש מאי איסור כולל איכא: ואליבא דר' יוסי. דאמר בשאר איסורי איסור חל על איסור ע''י מגו: באיסור כולל מיחייב תרתי. דקתני חייב משום אשת אח ומשום אחות אשה אפילו נשא מת ואח''כ נשא חי דליכא איסור מוסיף בהאי בתרא אלא איסור כולל מגו דמיתסר בכולהו אחוותא כולל גם את זו עמהן: לא מיחייב אלא חדא. וכי חייביה רבי יוסי תרתי בנשא חי ואח''כ נשא מת דאיסור מוסיף הוא והא דקתני ר''ש אומר אינו חייב אלא משום אשת אח דאוקימנא בנשא מת ואח''כ נשא חי רבי חייא תני לה בר קפרא לא תני לה: מעיקרא. קודם שבת זו: מגו דמתסרא במלאכה. משום שבת כולל את העבודה בכלל האיסור משום שבת והכא לא שייך מוסיף שלא ניתוסף איסור על החתיכה דהיינו עבודה והיכי דמי מוסיף כגון אי הוה מצינו למימר הכי עבודה מעיקרא אסורה לזרים ומותרת לכהנים הוה ליה שבת מגו דאיתוסף עלה איסור לגבי כהנים משום שבת איתוסף נמי לגבי דידיה משום שבת והכי ליכא למימר דהא משום שבת לא מיתסרי כהנים: שרי באכילה. בקדשים דכתיב ומן הקדשים יאכל (ויקרא כא): מגו דמיתסר באכילה. משום טומאה חייל נמי שם טומאה על העבודה: אלא מליקה. כולל לא משכחת לה דהא בשעת מליקה חיילי תרוייהו דכל זמן שלא נמלקה היה עליה איסור מעילה ולא זהו איסור זרות האמור בקרבן שניתר לאכילת כהנים וכשנמלקה ונראית לכהנים פקע מינה איסור אזהרת מעילה וחייל עליה איסור זרות דזר לא יאכל ואיסור מליקה באיסור בת אחת: מיחייב תרתי. דהא דקאמר לעיל חייב שתים כגון שבא עליו איסור דאשת אח ואחות אשה כאחד ומשכחת לה כגון דשווינהו שליח שני אחין לקדש שתי אחיות והן עשו שליח לקבל קידושיהן ופגע שליח בשליח: לא מיחייב אלא חדא. וכי חייב באיסור מוסיף בנשא חי ואח''כ נשא מת כדמפרש לעיל: כגון דאייתי שתי שערות. היום בשבת זו דהשתא ליכא למימר כדלעיל מעיקרא שרי במלאכה ואסור בעבודה דהא לא חל שום איסור עליו עד היום דאיסור זרות ואיסור שבת יחד באו אבל הביא שתי שערות בחול קדים זרות עליה: בעל מום נמי כגון דאייתי שתי שערות ואיטמי ליה. כלומר דאיטמי קודם ב' שערות ובתוך טומאתו ומומו הביא שתי שערות ובשעת הבאה חלו שניהן שהרי שניהן היו תלוין עליו: שחתך אצבעו. והוא המום ונטמאה בחתיכתו בסכין: בשלמא לר' חייא. מצי לאוקמי גמריה ודבר קפרא הכי: כי אתנייה. [רבי] לדידיה כרבי יוסי ולבר קפרא כר''ש ובר קפרא הוא דטעה וסבר דר' אליבא דר' יוסי אתנייה: אלא לבר קפרא. דאמר רבי אליבא דר' יוסי אתנייה קולא א''כ אליבא דמאן אתנייה לר' חייא חומרא וכי לבר קפרא שקורי משקר רבי חייא דלא אתנייה רבי [לר''י] מחייב שתים: ואליבא דר''ש. וה''ק רבי חייא אע''ג דפליג ר' שמעון ופטר הנ''מ בכולל אבל בבת אחת מודה הואיל ולא קדים חד לחבריה ובר קפרא אמר בבת אחת נמי פליג ר''ש: לאפוקי לר''ש מחזקיה. דהוה מחזקינן ליה לרבי שמעון לקולא ואישתבע לן ר' חייא דבבת אחת מודי: בשלמא לבר קפרא. מצי לתרוצי לגמריה וגמריה דרבי חייא ולמימר כי אתניין רבי פטור אליבא דר''ש וכי אתנייה לר' חייא חיובא אליבא דר' יוסי ורבי חייא הוא דטעה וסבר דרבי אליבא דר''ש אתנייה: אלא לר' חייא. דאמר אליבא דר''ש אתנייה רבי חיובא אלא פטורא דאתנייה לבר קפרא אליבא דמאן וכי שקורי משקר בר קפרא דלא אתנייה ר' פטורא כלל: אמר לך רבי חייא. ודאי בר קפרא לא משקר אלא טעי דרבי ודאי פטורא אתנייה ולא בכולהו אלא בתרתי בזר ששימש בשבת ובעל מום ששימש בטומאה דמשתכח בין ע''י כולל בין ע''י בת אחת כדאמר לעיל: (רש"י)

 תוספות  במאי קמיפלגי באיסור כולל. הו''מ לאקשויי בשלמא לבר קפרא משתבע לאפוקי ר' יוסי מחזקיה אלא לר' חייא למה ליה אשתבועי דכה''ג דייק בסמוך אלא כאן לא חש לדקדק משום דלא קאי הכי: לא מיחייב אלא חדא. פי' בקונטרס והא דקתני ר''ש אומר אינו חייב אלא משום אשת אח בלבד דאוקימנא בנשא מת ואח''כ נשא חי דהוי איסור כולל רבי חייא תני לה ולא בר קפרא ונראה דבר קפרא נמי תני לה ולקברו בין רשעים גמורים: אלא מליקה בבת אחת הוא דמשכחת לה. וא''ת היכי הויא בבת אחת והא מיד כי נמלקה הויא לה נבילה ואיסור זרות לא חייל עד אחר זריקה שיש היתר לכהנים כדאמר בפרק בתרא דמכות (דף יח: ושם) דכל היכא דקרינן ואכלו אותם אשר כופר בהם קרינן ביה וכל זר לא יאכל קודש וי''ל דאיסור נבילה נמי לא חייל עד אחר הזריקה דנפקא איסור מעילה דלא חייל איסור נבילה על איסור מעילה דחמיר מיניה כי היכי דחמיר איסור מעילה מאיסור גיד כדאמר בפרק גיד הנשה (חולין דף קא. ושם) ואע''ג דבר קפרא דשמעתין אית ליה בריש מעילה (ד' ה.) דהיתר זריקה שנינו ומשנראה לזריקה נפיק מידי מעילה מ''מ איסור איכא עד שיזרוק הלכך לא חייל איסור נבלה עד אחר זריקה ועוי''ל [דבר קפרא סבר] דר''ש דשמעתין לטעמיה דאית ליה איסור זרות לפני זריקה דאמר התם במכות (דף יז:) דזר שאכל עולה לפני זריקת דמים לוקה חמש ולא משום זרות דכתיב גבי ואכלו אותם אשר כופר בהם דמשום ההוא לא לקי אפי' לר''ש כדאיתא בהדיא התם אלא מההוא קרא דלא תוכל לאכול בשעריך (דברים יב): באיסור בת אחת מיחייב תרתי. פי' בקונטרס דהא דקאמר לעיל חייב שתים כגון שבא עליו איסור אשת אח ואחות אשה כאחד ומשכחת לה ע''י שליח כדלקמן (דף לד.) והשתא הא דפליג עליה ר''ש דאמר אין חייב אלא משום אשת אח בלבד אע''ג דבבת אחת אשת אח דחמור חייל דאין לה היתר אחר מיתה אלא במקום יבום אבל אחות אשה שרי לאחר מיתת אשתו וברייתא דקתני אינו חייב אלא משום אחות אשה לא איירי בבת אחת דא''כ היה חייב משום אשת אח אלא בנשא חי ואח''כ נשא מת איירי והא דקאמר ר' חייא דר' יוסי בבת אחת מחייב תרתי לאו דוקא באיסור בת אחת אלא אפילו באיסור מוסיף כדמוכח בפ' אמרו לו (כריתות דף יד:): בר קפרא סבר לא מיחייב אלא חדא. וההיא דקתני ר''ש אומר אינו חייב אלא משום אשת אחיו [בלבד דמשמע] דמחייב ר' יוסי תרתי היינו לקוברו בין רשעים גמורים ובאידך ברייתא דמיירי בנשא חי ואח''כ נשא מת מודה בה בר קפרא דלר' יוסי חייב שתים דמודה ר' יוסי באיסור מוסיף כמו שפירש בקונטרס כדמוכח ממתני' דפ' אמרו לו וקשה לר''י דמשמע דבאיסור מוסיף חל טפי איסור על איסור מבאיסור בת אחת וכי מסקינן דמיפלגו באיסור בת אחת ואליבא דר''ש וחייב לר' חייא שתים באיסור בת אחת לר''ש ואפ''ה לית ליה איסור מוסיף דקתני לעיל אין חייב אלא משום אחות אשה ואר''י דבודאי איסור בת אחת עדיף אלא דסבר בר קפרא דדוקא באיסור בת אחת דהכא כגון אחות אשה וטומאה ושבת ונבילה דלא חיילא היינו משום דהותרה בהדי ההיא דלא הותרה שכן משמע לישנא דקאמר בר קפרא שבת לכל הותרה טומאה לכל הותרה משמע משום דהותרו לא חיילי ורבי חייא לית ליה האי סברא כדקאמר לכהנים הותרה ולא לזרים הלכך קאמר בסמוך דבבת אחת מחייב ר''ש שתים אע''ג דבאיסור מוסיף לא מחייב אלא אחת וכן משמע קצת לקמן דאיסור בת אחת עדיף טפי דקאמר השתא משום כולל מיחייב משום בת אחת מיבעיא ומאן דמחייב באיסור כולל היינו משום דמידי דהוה אאיסור מוסיף כדאמר בפ''ג דשבועות (דף כד: ושם) וא''כ עדיף נמי מאיסור מוסיף: אצבעו בסכין טמאה. שהיתה אצבעו חתוכה עד משהו אחרון דכשנגע בו הסכין נטמא ונעשה בעל מום: (תוספות)

 רשב"א  במאי קא מיפלגי באיסור כולל ואליבא דר' יוסי. קשיא לי דהא בר קפרא משום שהותרה לכל הותרה קאמר. ויש לומר דעל כרחין עיקר פלוגתייהו לאו בהכי תליא, דאם כן חד מינייהו שקורי משקר וכדאקשינן לקמן, אלא דבטעמא אחרינא תלה להו ואינהו נינהו דקא מהדרי בתר טעמי לדון מהם שכן הוא בהכרח, והיינו דקא אמרינן התחיל ר'חייא לדון התחיל בר קפרא לדון דאלמא אינהו נינהו דדנו הכי מנפשייהו. באיסור כולל ואליבא דר' יוסי. וברייתא דקתני אינו חייב אלא משום אשת אח, דמשמע דר"י איסור כולל אית ליה ר' חייא קתני לה, ולבר קפרא לאו ההיא ברייתא היא, ואידך ברייתא דקתני אינו חייב אלא משום אחות אשה דאיסור מוסיף הוא בר קפרא תני לה כפרש"י ז"ל (עיין בד"ה לא מיחייב וכו'). ואיכא למידק לר' חייא הא דקתני (לעיל לב, א) אשת איש ונעשית חמותו נדון באשת איש, והא איכא איסור כולל ואמאי אינו חייב בחמורה. וליכא למימר ר' חייא תנא הוא ופליג, חדא דההיא ברייתא פירושא דמתני' היא וליכא מאן דפליג עלה. ועוד דאם כן היכי מותבינן תיובתא נמי מברייתא לקמן (בע"ב) לבר קפרא לימא בר קפרא תנא הוא ופליג. וכתב הר"א אב ב"ד ז"ל (מובא ברמב"ן ומש"כ שם ראב"ד טס"ה וצ"ל כלפנינו עי"ש להלן בד"ה אלא) דאיכא מאן דאמר דהא דאמר ר' חייא הכא חייב שתים לענין מעלה אני עליו כדאמרינן לעיל (שם) והקשה הוא אם כן תיקשי לך לבר קפרא דאמר אינו חייב אלא אחת לומר דאין אני מעלה עליו אלא אחת. אמאי לא אקשי ליה מברייתא דלעיל דקתני חייב שתים. ותירץ דמשום דהאי אוקמתא לא קיימא לא בעי לאקשויי בה הכין דהא אידחיא מצד אחר ולא מתוקמא פלוגתייהו אלא באסור בת אחת ואליבא דר' שמעון. ולההוא אוקמתא תו ליכא לאקשויי מההיא ברייתא לר' חייא דדלמא כי לא מחייב ר' שמעון תרתי הני מילי באיסור מוסיף הא באיסור בת אחת מחייב שתים. ואי קשיא לך מדרבי יוסי לר' יוסי דאינהו לא פליגי אלא אליבא דר' שמעון הא לר' יוסי לכולי עלמא חייב שתים, ולעיל קאמר ר' יוסי באשת איש ונעשה חמותו דאינו חייב אלא אחת. לא קשיא דהתם לענין עונשין והכא לענין מעלה אני עליו כדלעיל. אלא מליקה בבת אחת הוא דמשכחת לה. פירש הר"א אב ב"ד ז"ל (מובא ברמב"ן ובמאירי בשם גדולי קדמונינו) דכשהביא שתי שערות נתחייב בזרות ובנבלה דשתיהן חלו עליו משעה שנעשה גדול, ואף על פי שלא נמלק עוף זה עדיין, מכל מקום הא איכא נבלות טובא דמתסר בהו. אבל בעל מום ששמש בטומאה ליכא למימר דכי אייתי שתי שערות איחייב ליה משום בעל מום ומשום טומאה דאכתי מחוסר מעשה דטומאה ולא חל עליה איסור טומאה עד דאיטמי ליה. והקשה עליו הרמב"ן נר"ו (בד"ה אלא מליקה) מדתניא (לעיל לב, א) חמותו ונעשית אשת איש נדון בחמותו, אמאי נימא מכי אייתי ליה ב' שערות אתחייב ליה כאשת איש, ואף על פי שזו לא היתה אשת איש. כשם שאתה אומר מיד נתחייב בנבלה, אף על פי שזה העוף לא היו נבלה באותה שעה. ומסתברא דאי מהא לא תותביה, דהתם כיון דנעשית חמותו קם ליה עלה באיסור חמותו, ואלו בא עליה חייב שריפה, השתא משום דנעשית אשת איש לא פקע איסור חמותו מינה דאנן אין איסור חל על איסור קא אמרינן, אבל איסור דוחה איסור לא אמרינן, וכדאמרינן בריש פרק גיד הנשה (חולין פט, ב) פשיטא משום דאקדשיה פקע איסור גיד מיניה. אלא לדידי קשיא לי מדאמרינן לקמן (לד, א) מאן האי תנא דאית ליה איסור כולל ואיסור מוסיף ואיסור בת אחת, ואמרינן ר' מאיר היא דתנן יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד כיצד טמא שאכל חלב והוא נותר מן המוקדשין ביום הכפורים, ר' מאיר אומר אם היתה שבת והוציאו חייב, דאלמא מדר' מאיר דוקא הוא דשמעינן איסור בת אחת, הא בשארא ליכא משום בת אחת, ולדברי הרב ז"ל (הראב"ד) איסור חלב ואיסור מוקדשין בהדי הדדי קא אתו, דמכיון שהביא שתי שערות איחייב בחלב ובמוקדשין. ואפשר לדחות דאין הכי נמי, ובדין הוא דלימא מאן האי תנא, תנא קמא דר' מאיר הוא, אלא משום דאשכחן ר' מּאיר דאית ליה הכי בהדיא, ותנא קמא דר' מאיר לא איתפרש מאן ניהו נימא ליה למיתלי בדר' מאיר. ואי נמי [בכת"י: ואפשר] דכולה מתניתין ר' מאיר היא ולא מהוציאו קא מייתין ראיה לאיסור בת אחת. וכן פר"ח ז"ל. ומיהו אכתי קשיא לי מדאמרינן בריש פרק גיד הנשה (שם) הכא בולדות קדשים עסקינן וקסבר ולדות קדשים ממעי אמן קדושים ונוהג בשליל דאיסור גיד ואיסור מוקדשין בהדי הדדי קא אתו. ואם איתא למה ליה למימר דממעי אמן קדושין ולמה ליה למימר דנוהג בשליל, בלאו הכי נמי משהביא זה שתי שערות חלי עליה איסור גיד ואיסור מוקדשין, דגיד ומוקדשין טובא איכא, ומאי קא מקשה נמי התם ומי מצית אמרת בהדי הדדי קא אתו והא תנן על אלו טומאת הנזיר מגלח וכו' אלמא איסור מוקדשין קדים, והא משעה שהביא שתי שערות חל עליו איסור גיד. ותנן נמי התם (ק, ב) ר' יהודה אומר אף בטומאה [בטמאה], ואמרינן עלה בגמרא וסבר ר' יהודה איסור חל על איסור והתני כו', ופרקינן לעולם קסבר יש בגידין בנותן טעם ונוהג בשליל, דאיסור גיד ואיסור טומאה בהדי הדדי קא אתו, ומי מצית אמרת נוהג בשליל כו', ומאי קושיא הא על כרחין אפילו תימא אינו נוהג בשליל מכל מקום בהדי הדדי קא אתו, דמשהביא שתי שערות חלו עליה איסור גיד ואיסור טומאה דגיד ובהמ טמאה טובא איכא. ומיהו לענין זו שאמרו באיסור בת אחת משכחת לה פרש"י ז"ל (בד"ה אלא מליקה) שכל זמן שלא נמלקה יש בה משום איסור מעילה אבל לא משום זרות, דאכתי לא נראית לכהנים ואין זרות אלא משעה שנראית לכהנים, דכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם וזר לא יאכל, וכשנמלקה ונראית לכהנים פקע ממה איסור מעילה וחל עליה איסור זרת ואיסור נבלה כאחת. וכן פירש ר"ח שמליקתה קבעה חטאת העוף לכל ונבלה לזרים. אלא קא מיפלגי באיסור בת אחת ואליבא דר' יוסי. פרש"י ז"ל (בד"ה מיחייב תרתי ובד"ה לא מיחייב אלא חדא) דברייתא דקתני לעיל חייב בשתים משכחת לה בדשוו שליח אינהו ואינהי וקא פגע שליח בשליח דכולהו איסורי בבת אחת חיילי, ובר קפרא סבר דלא חייב ר' יוסי אלא באיסור מוסיף וכגון דנשא ואחר כך נשא מת, אבל באיסור בת אחת מודה דאינו חייב אלא אחת, ולית ליה הא דתניא אינו חייב אלא משום אשת אח. ואינו מחוור דאם כן אמאי איתותב בר קפרא מאידך ברייתא דלקמן, לימא דבר קפרא לית ליה ההיא ברייתא כי היכי דלית ליה ההיא דתניא אינו חייב אלא משום אשת אח. ועוד הקשה הרמב"ן נר"ו (בד"ה אלא) דאם כן לא הוה ליה לר' שמעון למימר אינו חייב אלא משום אחות אשה, דכיון דאיסור בת אחת הוא מאי שנא אחות אשה דנקט, הכי הוה ליה למימר אינו חייב אלא אחת. ועוד דכל דאית ליה מוסיף כל שכן דאית ליה בת אחת. ואיכא מאן דאית ליה איסור בת אחת ולית ליה איסור מוסיף כדאיתא לקמן בשמעתין (בע"ב השתא וכו' באיסור כולל מיחייב שתים וכו' ועיין תוס' ד"ה בר קפרא), אלא איכא למימר דקא סלקא דעתא השתא דכי פליגי ר' חייא ובר קפרא למלקות, ובהא פליגי ר' חייא סבר אף על גב דאמר ר' יוסי נדון בזיקה הראשונה שבאה עליו לומר שאין איסור חל על איסור בכולל והוא הדין במוסיף, בבת אחת מודה. ובר קפרא סבר אף בבת אחת פטור. ודכולי עלמא כי קתני מתניתין לעיל חייב שתים דברי ר' יוסי, לקברו בין רשעים גמורים ולא למלקות ולקרבן. (רשב"א)


דף לג - ב

ואיסור כולל אתנייה ואליבא דר' שמעון וחזיא לבר קפרא לזר שאכל מליקה ואיידי דדמיא לה ערבה בהדייהו ועיין בה ולא אשכח אלא בבת אחת וסבר מדהא בבת אחת הא נמי בבת אחת ומדהנך לפטור הנך נמי לפטור מיתיבי זר ששימש בשבת ובעל מום ששימש בטומאה יש כאן משום זרות ומשום שבת ומשום בעל מום ומשום טומאה דברי רבי יוסי ר''ש אומר אין כאן אלא משום זרות ובעל מום בלבד ואילו מליקה שיירה למאן שיירה אילימא לרבי יוסי השתא ר' יוסי באיסור כולל מיחייב שתים באיסור בת אחת מיבעיא אלא לאו לר' שמעון ובאיסור כולל הוא דפטר אבל באיסור בבת אחת מיחייב תיובתא דבר קפרא תיובתא זר ששימש בשבת במאי אי בשחיטה שחיטה בזר כשרה ואי בקבלה והולכה טלטול בעלמא הוא אי בהקטרה והא''ר יוסי הבערה ללאו יצאתה אמר רב אחא בר יעקב בשחיטת פרו של כהן גדול וכדברי האומר שחיטת פרו של כהן גדול בזר פסולה אי הכי מאי איריא זר אפילו כהן הדיוט נמי שזר אצלו קאמר מתקיף לה רב אשי מידי חטאות קתני או לאוי קתני אלא איסורי בעלמא קא חשיב למאי נפקא מינה לקוברו בין רשעים גמורים: מתני' שנים שקידשו שתי נשים ובשעת כניסתן לחופה החליפו את של זה לזה ואת של זה לזה הרי אלו חייבין משום אשת איש ואם היו אחין משום אשת אח ואם היו אחיות משום אשה אל אחותה ואם היו נדות משום נדה ומפרישין אותן שלשה חדשים שמא מעוברות הן ואם היו קטנות שאינן ראויות לילד מחזירים אותן מיד ואם היו כהנות נפסלו מן התרומה: גמ' החליפו מידי ברשיעי עסקינן ותו הא דתני רבי חייא הרי כאן שש עשרה חטאות אי במזיד מי איכא קרבן אמר רב יהודה תני הוחלפו הכי נמי מסתברא דקתני סיפא אם היו קטנות שאינן ראויות לילד מחזירין אותן מיד ואי במזיד מי שריא הא לא קשיא פיתוי קטנה אונס נינהו ואונס בישראל מישרא שרי אלא דקתני מפרישין אותן שלשה חדשים שמא מעוברות הן הא לאו מעוברות שריין ואי במזיד מי שרי אלא לאו שמע מינה הוחלפו שמע מינה

 רש"י  ואיסור כולל אתניין. כלומר היכי דאיתרמי על ידי כולל אתניין רבי פטורא ואליבא דר''ש והיכא דאיתרמו בבת אחת אתניין חיובא אבל מליקה לא אתניי' לפטור כלל דלא משכחת לה בכולל אלא בבת אחת והתם ר' שמעון מודי: וחזיא בר קפרא לזר שאכל מליקה. דדמיא להו דהוו נמי כקדשים חדא דמיחייב עליה תרתי וערבה בהדייהו לפטורא וכי ערבה לא אסיק אדעתיה דהא לא משתכחת בכולל: ועיין בה. לאחר זמן כשנתקיימה בידו והיה שונה שלשתן ביחד ואשכח דלא מיתוקמא אלא בבת אחת ושכח דהוא ערבה וסבר דר' אתנייה ואמר מדהא בבת אחת ופטורה הנך נמי דאתנייה רבי לפטורא אפי' היכא דמיתרמו בבת אחת אתניין: למאן שיירא. כלומר למאן מינייהו מודה בה דלא בעי לאיפלוגי: אילימא ר' יוסי. מודה בה השתא באיסור כולל דחד מינייהו קדים א''ר יוסי אחרון חל בבת אחת מיבעיא: אלא לאו לר''ש. ומדמודה במליקה ש''מ דהא דפליג בהנך היכא דאיתרמו בכולל הוא דפליג אבל באיסור בת אחת מיחייב תרתי ותיובתא דבר קפרא תיובתא: שחיטה בזר כשרה. ואין כאן זרות: טלטול בעלמא הוא. ואין כאן שבות: אי בהקטרה. רבי יוסי היכי מיחייב חטאת משום שבת דקס''ד חטאת מיחייב ליה: האמר ר' יוסי. בפ''ק הבערה ללאו יצאה: בשחיטת פרו של כ''ג. ביום הכפורים דשחיטה אב מלאכה היא ומשום זרות נמי איכא כדברי האומר ביומא בפרק טרף בקלפי (דף מב.) שחיטת פרו בזר פסולה: אפי' כהן הדיוט נמי. דהא מאן דפסיל יליף טעמא מאהרן וחוקה דכתיב והקריב אהרן (ויקרא טז) וכתיב בסוף הפרשה לחק עולם וכל היכא דכתיב חוקה עיכובא הוא אלמא אהרן דוקא: הכי גרסי' מידי חטאות קתני או לאוי קתני. איסורי הוא דקחשיב: מתני' ומפרישין אותן ג' חדשים. שלא לחזור לבעליהן שמא מעוברות הן ובניהם ממזרים ובעינן הבחנה בין זרע כשר לזרע פסול שלא יתלו העוברים בבעליהן: אם היו כהנות. בגמ' מפרש: גמ' שש עשרה חטאות. לכל אחד ארבע וכן לנשים דעל שניהם הוא אומר ונכרתו הנפשות העושות (ויקרא יח): ואונס בישראל מישרא שרי. לבעלה דילפינן (כתובות דף נא:) מוהיא לא נתפשה הא נתפשה מותרת: מפרישין אותן שמא מעוברות הן. ולאחר שלשה חדשים מותרות אע''ג שגדולות הן: (רש"י)

 תוספות  ואיסור כולל אתניין ואליבא דר''ש. אבל לר' יוסי מחייב תרתי באיסור כולל דלא מצי למימר דאליבא דרבי יוסי נמי אתנייה לפטורא דא''כ לא הוה טעי בר קפרא לערב מליקה בהדייהו דבבת אחת פשיטא ליה לבר קפרא דלר' יוסי מיחייב תרתי ולהכי פשיטא ליה בסמוך דלר' יוסי מיחייב תרתי באיסור כולל שעל כרחו צ''ל דאליבא דר''ש אתנייה ולא אליבא דר' יוסי ופליג רבי יוחנן ארבי חייא ובר קפרא: אמר ר' יוסי הבערה ללאו יצאה. תימה דאטו מי לא מני לאוי גרידי והרי זר שאכל מליקה דליכא אלא לאו דנבלה וי''ל דאע''ג דבאיסור מוסיף לר' יוסי חייל איסור קל על איסור חמור כדפריך רב אדא בפרק הנשרפין (סנהדרין דף פא. ושם) ולידון נמי באיסור אשת איש דהא מודה רבי יוסי כו' אע''ג דאיסור אשת איש קל מאיסור חמותו ובפרק אמרו לו (כריתות יד: ושם) גבי הא דאמר ר' יוסי אם זקן נשאה כו' משמע דמודה ר' יוסי דאיסור כרת חייל על חייבי מיתות ב''ד משום איסור מוסיף מ''מ באיסור כולל סבירא ליה לגמרא דלא חייל קל על חמור כדאמר בסוף גיד הנשה (חולין קא. ושם) מאן האי תנא דאיסור כולל באיסור חמור אית ליה כו' ולהכי פריך והאמר רבי יוסי הבערה ללאו יצאה ואם כן היכי חיילא אאיסור זרות הקשה ה''ר יעקב דאורליינ''ש דאמאי לא מוקי לה בהצתת האליתא דעבודה היא ובעיא כהונה ואין בה מיתה אלא לאו גרידא לפי שאין עבודה תמה כדאמר בפ''ב דיומא (דף כד:) דהשתא לא הוי קל על חמור דתרוייהו לאוי נינהו ואר''י דמ''מ איסור שבת קיל לפי שהותרה במקדש אבל אי הוה מיתה בהבערה הוה חשיב איסור חמור אע''ג דהותר במקדש ואיסור טומאה נמי אע''ג דהותר חל על איסור בעל מום משום טמא ששימש במיתה ובעל מום ששימש באזהרה לרבנן דרבי בסוף אלו הן הנשרפין (סנהדרין פג.) אע''ג דכולה שמעתין בר קפרא ורבי חייא אליבא דרבי פליגי מודה רבי דלר' יוסי בעל מום ששימש באזהרה כרבנן דידיה ואם תאמר דאמר בחולין (דף קג.) התורה אמרה יבא איסור נבלה ויחול על איסור חלב והיינו קל על חמור באיסור כולל ואר''י דחלב קל דהותר מכללו אצל חיה כדאמר בס''פ גיד הנשה (שם) ואע''ג דנבלה נמי הותר במליקה שאני קדשים דכהנים משולחן גבוה קזכו כדאמר בהעור והרוטב (שם דף קכ.) ועוד דיש חומרא בנבלה שכן מטמאה ואע''ג דיש חומרא בחלב דליכא בנבלה אין לחוש בכך כדאמרינן בפרק גיד הנשה (שם דף קא.) מאי חזית דטומאת הגוף חמירא שכן כרת דלמא טומאת בשר חמירא דלית לה טהרה במקוה וא''ת דאמר לקמן מאן האי תנא דאית ליה איסור כולל ואיסור מוסיף ואיסור בת אחת ומשמע דאיסור אחות אשה חייל באיסור כולל אאיסור אשת איש דחמיר מיניה וי''ל דאיסור אשת איש קיל דיש לה היתר בחיי אוסרה דחשבינן ליה קולא בהבא על יבמתו (לקמן דף נד.) ואע''ג דבפ' גיד הנשה (חולין דף קג. ושם) איכא מאן דאמר דאיסור טריפה חל על איסור אבר מן החי אע''ג דחמיר מיניה דחשיב משהו בשר גידים ועצמות אע''ג דלית ביה כזית ונוהג בבני נח וחייל עלייהו איסור טריפה דקיל אפי' בלא כולל ואור''י דיש חומרא בטריפה דכשנטרפה שוב אין לה היתר אפי' נשחטה אבל איסור אבר מן החי אתיא שחיטה ומפקע ליה: מידי חטאות קתני או לאוי קתני איסורי בעלמא קחשיב. וכן גרס ר''ח דאין כאן לא חטאת ולא לאו כיון דלא חייל איסור קל על חמור: לקוברו בין רשעים כו'. ומ''מ פריך שפיר לעיל לבר קפרא דמשייר מליקה מכלל דמודה בה ר''ש דאין לומר דשיירא לרבי יוסי משום דבההיא חייב תרתי ולא חשיב אלא הנהו דמעלה עליו כאילו עשה שתים ולקברו בין רשעים גמורים דהא חשיב בעל מום ששימש אע''ג דחייב לגמרי שתים כיון דקסבר רבי חייא דרבי יוסי אית ליה איסור כולל: (תוספות)

 רשב"א  בהקטרה הא אמר ר' יוסי הבערה ללאו יצאת. והקטרת אמורין הבערה היא ולא בשול. ואיכא למידק היכי סליק אדעתיה דמקשה דחייב שתים דקתני בברייתא חטאות קאמר, דהא זר ובעל מום לאו חייבי חטאות נינהו, דהא לית בהו כרת אלא מיתה בידי שמים, כדגרסינן בפ' אלו הנשרפין (סנהדרין פג, א) אלו הן שבמיתה שתויי יין ופרועי ראש וזר ששמש ובעל מום ששמש. ואיכא למימר דהיינו דהדר ליה רב אשי מידי חייבי חטאות קתני, כלומר על כרחך לא קתני אלא או מלקיות או איסורין, וכן פירש הר"א אב ב"ד ז"ל. ואיכא למימר נמי דקא סלקא דעתא השתא דחייב שתים דקתני האי כדיניה והאי כדיניה, כלומר מלקות משום זרות, וחטאת משום שבת, ואמר ליה רב אשי דתרוייהו איסורי קתני לקברו בין רשעים גמורים. וכן פירש הרמב"ן נר"ו (בד"ה אי). (רשב"א)


דף לד - א

ומאן האי תנא דאית ליה איסור כולל ואיסור מוסיף ואיסור בת אחת אמר רב יהודה אמר רב ר''מ היא דתניא יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד טמא שאכל חלב והוא נותר מן מוקדשין ביוה''כ ר' מאיר אומר אם היתה שבת והוציאו בפיו חייב אמרו לו אינו מן השם ור''מ אליבא דמאן אי אליבא דרבי יהושע האמר טעה בדבר מצוה פטור אלא אליבא דרבי אליעזר איבעית אימא לעולם אליבא דרבי יהושע כי קאמר רבי יהושע טעה בדבר מצוה פטור הנ''מ גבי תינוקות דזמנו בהול אבל האי כיון דאין זמנו בהול לא והרי תרומה דאין זמנו בהול וקפטר דתנן היה אוכל בתרומה ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה רבי אליעזר מחייב קרן וחומש ורבי יהושע פוטר הא איתמר עלה אמר רב ביבי בר אביי הכא בתרומה בערב הפסח עסקינן דזמנה בהול ואי בעית אימא באיסור בת אחר ואליבא דר' שמעון בשלמא כולהו משכחת להו דשוינהו שליח ושוו אינהו שליח ופגע שליח בשליח אלא נדות היכי משכחת לה אמר רב עמרם אמר רב בשופעות מתוך י''ג לאחר שלשה עשר לאחיובי אינהו מתוך שנים עשר לאחר שנים עשר לחיובי אינהי: מפרישים אותן: והא אין אשה מתעברת בביאה ראשונה אמר ר''נ אמר רבה בר אבוה שבעלו ושנו ואלא הא דתנא ר' חייא הרי כאן ט''ז חטאות תלתין ותרתין הויין וליטעמיך לר' אליעזר דמחייב על כל כח וכח טובא הויין אלא דבכח ראשון קחשיב ה''נ דביאה ראשונה קחשיב א''ל רבא לרב נחמן

 רש"י  ומאן האי תנא. דמתני' דאית ליה איסור חל על איסור בין על ידי כולל בין באיסור מוסיף בין על ידי בת אחת כגון אלו שחייבין ארבע חטאות וכשקידש ראובן את רחל תחלה נאסרה על שמעון משום אשת אח ואשת איש והיינו בת אחת וקמחייב ליה תנא דידן אתרוייהו חזר שמעון וקידש לאה מיגו דאסרי ליה הנך קדושין בכולהו שאר אחוותא משום אחות אשה אסרי ליה נמי באשת אחיו משום אחות אשה ואע''ג דאסורה עליה וקיימא והיינו איסור כולל ועדיין רחל זו מותרת לראובן בעלה פירסה נדה מיגו דאיתוסף איסור עלה לגבי בעלה משום נדה איתוסף בה נמי איסור לגבי שמעון הרי איסור מוסיף: ארבע חטאות. משום טומאה דאוכל קדשים בטומאת הגוף בכרת ומשום חלב ומשום נותר ומשום יוה''כ ואשם מעילות דאפילו כהן לגבי אימורים זר הוא: אם היתה שבת כו'. אבל משום יוה''כ לא הוי מחייב אהוצאה דקסבר אין עירוב והוצאה ליוה''כ והכי מפרש בכריתות אלמא אית ליה לרבי מאיר כולהו דהא הכא משנוצרה בהמה זו והיא חולין נאסרה חלבה באכילה ומותר בהנאה הוקדשה מיגו דאתוסף איסור הנאה על החלב משום [קדשים] איתוסף ביה נמי איסור אכילה משום זרות ואע''ג דאסור וקאי באכילה הוה ליה נותר מיגו דאיתוסף איסור למזבח משום נותר איתוסף נמי לכהן משום נותר הרי הנך תרי משום איסור מוסיף נטמא זה שעד עכשיו היה מותר בחתיכות בשר קדש ועכשיו נאסר בהן מיגו דמיתסר בשאר חתיכות משום טומאה נאסר נמי בזו משום טומאה והיינו איסור כולל ה''ל יוה''כ מיגו דמיתסר בחולין משום יוה''כ אסור נמי בקדשים משום יוה''כ והיינו נמי איסור כולל ומדמחייב ליה רבי מאיר משום הוצאת שבת אלמא אית ליה איסור בת אחת חייל דכשקידש היום חלו עליו איסור אכילת יוה''כ ואיסור שבת: ור''מ אליבא דמאן. כלומר נהי דסבר רבי מאיר איהו כה''ג איסור חל על איסור מיהו היכא דקא מתכוין לדבר מצוה לישא אשה כמאן מרבותיו סבירא ליה לרבי מאיר בטעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה אי אליבא דר' יהושע האמר פטור במס' שבת בפרק ר' אליעזר דמילה (דף קלז.) דתניא התם בגמ' מי שהיו לו שני תינוקות אחד למול בשבת ואחד למול בא' בשבת ושכח ומל את של אחד בשבת בשבת דהיינו נמי טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה שעדיין לא הגיע זמנו פוטר ר' יהושע: דזמנו בהול. שהיה טרוד למול את של שבת כדי שלא יעבור זמנו: אבל הכא. גבי נשואין אין זמנו בהול דאין זמן קבוע למצוה וה''ל למידק: תרומה בערב הפסח זמנו בהול. שלא תשרף: ואיבעית אימא. כולה מתני' לאו ר' מאיר היא אלא אפילו לר''ש דמיקל הכא מודי וכגון דחלו כולהו בבת אחת: דשוו אינהו. שני האחין שליח אחד להוליך את הקדושין לשתי אחיות והן עשו שליח אחד לקבל קדושין: ופגע שליח בשליח. וחלו יחד זה על זה וזה על זה איסור אשת איש ואיסור אשת אח ואחות אשה: אלא נדות היכי מצי משכחת לה. בב''א עם קדושין אי קדושין קדמו לנדות זה הרי אשת איש ואחות אשה ואשת אח קדמו ותו לא אתי נדות וחייל ואי נדות קדים תו לא אתי איסור אחרינא וחייל: אמר רב עמרם אמרי בי רב. משכחת לה ט''ז חטאות באיסור בת אחת בשופעות מתוך י''ג שנה ללידת הבעלים לאחר י''ג: לאיחיובי אינהו. כלומר טעם זה כדי לחייב הזכרים שחלו כולן עליהן בב''א דבהך יומא אתו לכלל עונשין: ומתוך י''ב לאחר י''ב לאיחיובי אינהי. שהאשה באה לכלל עונשין בת י''ב שנה ויום אחד והזכר לי''ג ויום אחד ומשכחת לה שנולדו הזכרים באחד בתשרי והנקבות באחד בתשרי לשנה הבאה וביום אחד מישלם י''ב לנקבות שהן י''ג לזכרים ומסרו קדושין שיחולו ליום המחרת כשהן נעשין גדולים דיום אחד בשנת י''ג בעינן לנקבות ויום אחד בשנת י''ד לזכרים והתחילו שופעות בסוף י''ב ללידה עד למחר ואע''ג שהנדות קדם לא היו הן אסורות לאלו לפי שאינן בכלל מצות ולא אלו אסורים בהן לפי שאינן בני מצות נמצאו הקדושין ואיסור עונש נדות חל עליהם כשחשכה ר''ה של י''ג לנקבות שהיא שנת י''ד לזכרים שהקדושין והנדות קדמו לגדלותן ותלוין ועומדין לחול כשיגדלו ובשעה אחת חלו כולן ולהכי נקט שופעות דאי אפשר לצמצם פריסת נדה ותפיסת קדושין בשעה אחת אא''כ קדמו שעה אחת בקטנותן: תלתין ותרתין הויין. דהא מתניתין כר' אליעזר אוקמינן לעיל ושמעינן ליה דאמר חייב על כל ביאה וביאה לקמן (דף צב.) ובמסכת כריתות (דף טו.): על כל כח וכח. של ביאה לקמן בפרק האשה (דף צב.) והתם הכי תניא בא עליה חזר ובא עליה חייב על כל אחת דברי רבי אליעזר וכיון דשמעינן ליה לרבי אליעזר דמחייב אשתי ביאות בהעלם אחת על כרחך שמעת ליה נמי בביאה אחת כמה חיובין דכל כח וכח הנאה של ביאה בפני עצמה היא ולרבנן הוא דלא מחייב אלא אחת משום דכולן בהעלם אחת הן ובשתי ביאות נמי לא הוו מיחייבי אלא חדא אבל אי הוה ידיעה בין כח לכח הוה מחייב אכל חד וחד כדתנן בשבועות (דף יד.) ובמסכת הוריות (דף ו) היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד חייב שיציאתו הנאה לו כביאתו ולר' אליעזר דאמר ביאות מחלקות אית ליה נמי כוחות מחלקין ומתני' כרבי אליעזר אוקימנא לעיל והיכי תני רבי חייא שש עשרה ותו לא: (רש"י)

 תוספות  אם היתה שבת והוציאו כו'. בפרק אמרו לו (כריתות דף יד.) רצה לדקדק מכאן דאין עירוב והוצאה ליום הכפורים מדאיצטריך למנקט אם היתה שבת כו' דהוה ליה למיתני ואם הוציאו חייב ומסיק דיש עירוב והוצאה ליוה''כ ולאפושי חיובי נקט שבת וחייב משום שבת ויוה''כ וא''ת והיכי חשיב רבי מאיר חיובי הוצאה בהדי חיובי דאכילה מה ענין זה אצל זה דכמו כן היה יכול לומר אם עשה מלאכה בשבת חייב ואר''י משום דבשעת בליעה אתי נמי חיוב הוצאה אע''ג דאכתי לא נח משום דבליעתן זו היא הנחתן כדאמר רבא בפרק המוציא יין (שבת דף פ.) הוציא ב' אותיות וכתבן כשהוא מהלך חייב דכתיבתן זו היא הנחתן.: והוציאו בפיו חייב. והא דאמר בהמצניע (שם דף צב.) המוציא בפיו ובמרפקו פטור שלא הוציא כדרך המוציאים במידי דבר אכילה הוי שפיר דרך הוצאה בכך פי' הקונטרס דאיכא הכא איסור בת אחת דכשקידש היום חל עליו איסור אכילת יוה''כ ואיסור הוצאת שבת וקשיא לרבינו יצחק דמה ענין זה לאיסור חל על איסור דאפילו למ''ד אין איסור חל על איסור אפילו בבת אחת הכא חל לכולי עלמא אפילו בזה אחר זה ואפי' יעשה אכילה והוצאה בזה אחר זה ואפילו חלו שבת ויום הכפורים בזה אחר זה שבשביל איסור מלאכת שבת אם הוא תחלה לא ימנע איסור אכילת יום הכפורים לחול אחריו שעדיין לא נאסר זה מחמת השבת וכן איפכא ואמר רבי יצחק דאיסור בבת אחת היינו איסור הוצאה דשבת ואיסור הוצאה דיוה''כ כדפרישית דנקט שבת לאפושי חיובי: טעה בדבר מצוה פטור. וא''ת והא בפסחים בפרק אלו דברים (דף עב. ושם) מוקי רבי מאיר פלוגתייהו בשתי תינוקות אחד למול בשבת ואחד למול באחד בשבת דפטר ר' יהושע כשקדם ומל של אחד בשבת בשבת אע''ג דלא עשה מצוה משום דנתנה שבת לדחות אצל תינוק אחד אבל בשתי תינוקות אחד למול בשבת ואחד למול בע''ש וקדם ומל של שבת בע''ש ושל ע''ש מל בשבת חייב אע''ג דעשה מצוה משום דלא נתנה לדחות וה''נ גבי שתי נשים לחייב דלא ניתנה ערוה לדחות וי''ל דהתם לא בדחיה תליא מילתא אלא משום דטריד בתינוק שיש לו למול בשבת וטועה בו וה''נ הרי טועה באשתו: בערב הפסח כו'. המ''ל משום דאכילת תרומה איקרי עבודה וטעמא דרבי יהושע משום דכתיב ופועל ידיו תרצה אפילו חללים כדאמר פרק אלו דברים (פסחים דף עב: ושם): באיסור בת אחת ואליבא דרבי שמעון. ואתי שפיר אפילו כרבי יהושע דרבי שמעון אית ליה בפרק אלו דברים (שם) דלרבי יהושע טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה חייב: מתוך שלשה עשר לאחר שלשה עשר לאיחיובי אינהו. כן גירסת הקונטרס וקשה דלא הוי בבת אחת דנדות (תוספות)

 רשב"א  רבי מאיר אומר אם היתה שבת והוציאו חייב. פירש רש"י ז"ל (בד"ה אם היתה שבת) חייב אחת ומשום יום הכפורים לא מחייב דאין ערוב והוצאה ביום הכפורים כדאיתא בכריתות (יד, א) ומדמחייב ר"מ משום הוצאת שבת אלמא אית ליה איסור בת אחת כשקדש היום חלו עליו איסור אכילת יום הכפורים ואיסור הוצאת שבת. ואינו מחוור דמאי איסור בת אחת איכא הכא דזו איסור מלאכה וזו איסור אכילה, ולדברי הכל חלין דאי לא תימא הכי לבר קפרא דלית ליה איסור בת אחת האוכל והעושה מלאכה ביום הכפורים שחל להיות בשבת על איזה אתה פוטרו על השבת או על יום הכפורים. ועוד דמה שפירש דאינו חייב בהוצאה משום יוה"כ, איפכא משמע בכריתות דגרסינן בפרק אמרו לו (שם) וניתני אם הוציאו חייב מאי טעמא קתני אם היתה שבת אמר רב רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליום הכפורים, אמאי דלמא יש עירוב והוצאה ליום הכפורים והכי קתני אם היתה שבת והוציאו חייב אף משום שבת. ואסיקנא אלא הא דרב רפרם בדותא היא. ואפשר שהוא ז"ל פירש בדותא היא דאזאת אומרת קאי לומר דמהא ליכא למשמע מיניה. אלא מיהו שמעינן מרפרם דסבירא ליה דאין עירוב והוצאה ליום הכפורים, ולא דחינן ליה אלא כדלמא. ורבינו אלפסי ז"ל פירש אם היתה שבת חייב שתים וכמסקנא דהתם דעירוב והוצאה ליום הכפורים והיינו איסור בת אחת שאסור הוצאת בשבת ואיסור הוצאת יום הכפורים חלו עליה בבת אחת, ורבינו חננלא ז"ל (עי' אוצה"ג עמ' שז) פירש דאסור בת אחת כגון דאיטמי קודם שיביא ב' שערות והשתא אייתי שתי שערות בההיא שעתא איחייב באיסור חלב ואיסור טומאה בבת אחת. והא דמוקמינן לה כר' מאיר משום דסתם משנה ר' מאיר ולא חלקו עליו חכמים אלא באם היה שבת והוציאו. וקשה לי שאם כן היה להם לפרש כן וכדאמרינן לעיל. ועוד דבסתמא לא הוה משמע הכין ומאי דוחקייהו לאוקמה בכך. אלא שמצאתי שם בכריתות גירסא במקצת הספרים שכתוב בה כך מפורש, היכי משכחת לה משכחת לה כגון דאיטמי קודם שיביא שתי שערות דאיסור חלב ואיסור טומאה בהד הדדי קא אתו. ומה שלא פירשו כאן סמכו על מה שנתפרש עלה במקומה. אלא שעדיין לא ידעתי מי הצריכו לומר דבשנטמא והביא שתי שערות היא דהא ארבע חטאות ואשם אחד בלא"ה משכחת להו. הגרש"י ז"ל בשופעות מתוך שלש עשרה לאחר שלש עשרה לחיובי אינהו, ומתוך שתים עשרה לאחר שתים עשרה לחיובי אינהי. ופירש הוא ז"ל משכחת לה כגון שנולדו הזכרים בא' בתשרי והנקבות ג"כ בא' בתשרי לשנה הבאה וביום תשלום י"ב לנקבות שהם י"ג לזכרים מסרו הקדושין שיחולו ליום המחרת כשכולם נעשין גדולים. והתחילו להיות שופעות מיום תשלום השלש עשרה לזכרים שהוא יום תשלום השתים עשרה לנקבות והיו שופעות והולכות עד יום המחרת. נמצא שהנדות והקדושין חלין בבת אחת. ואיכא דקשיא ליה (תוס' ד"ה מתוך) דהא קטנים אי אפשר להן לקדש וא"כ אלו שמסרו הקדושין בקטנותן לא עשו ולא כלום ואין הקדושין חלין אף לאחר גדולתן. ואם תאמר דאתיא כר' מאיר דאמר (בקדושין סג, א) לאחר שאתגייר לאחר שאשתחרר מקודשת, הא להאי לישנא אפיקנא לה מדר' מאיר ואוקימנא לה כר' שמעון, ועוד הקשה עליו הרמב"ן נר"ו (בד"ה מצינו) דהא אין נענשין גדולים בשנים בלבד אלא אם כן הביאו שתי שערות לאחר הפרק, ואפילו הביאו קודם הפרק ועודם בו לאחר הפרק שומא בעלמא נינהו כדאיתא בנדה פרק יוצא דופן (מה, ב) וכיון שכן היאך אפשר לצמצם שיביאו כולן כאחת. ולי נראה דאי מהא לא תקשי לרבינו ז"ל, דאפשר לאוקמה כגון שהביאו כולן באותו יום ומסתמא אמרינן מדהשתא גדול מצפרא נמי גדול כדאמרינן בפרק עשרה יוחסין (קדושין עט, א) קדשה אביה בדרך וקדשה היא את עצמה בעיר והרי היא בוגרת רב אמר הרי היא בוגרת לפנינו, כלומר ואין חוששין לקדושי האב כלל ושמואל אמר חוששין לקדושי שניהן, ואוקימנא פלוגתייהו בההוא יומא דמשלם ששה חדשים דבין נערות לבגרות, וטעמא דרב מדהשתא בוגרת מצפרא נמי בוגרת וסומכין על חזקה זו להקל ולהתירה לשני בלא גט. וקיימא לן כרב כדאיפסיקא הלכתא התם בהדיא, הכא נמי בשבדקנום בסוף היום ונמצאו גדולים דבכל חד וחד אמרינן מדהשתא גדול מצפרא נמי גדול ומביא קרבן ונאכל. ור"ח ז"ל גריס בשופעות מתוך שלש לאחר שלש לאחיובי אינהו ומתוך שתים עשרה לאחר שתים עשרה לחיובי אינהו. ותו לא אצטרכינן לאוקמה בדשוו שליח, אלא בשקבל אביהם קדושין מאנשים גדולים כשהיתה כל אחת פחותה מבת שלש שנים שאינה ראוי לביאה, ואין איסור ביאה חל עליה עד שתהא בת שלש שנים ויום אחד, והתחילה לראות מתוך שלש והלכה ושפעה עד יום המחרת, ונמצא כשהגיעה כל אחת ואחת מן הנקבות לשלש שנים ויום אחד חלו כל האסורין על הזכרים בבת אחת, ועדיין הן אינן חייבות עד שתים עשרה שנה ויום אחד ושפעו מתוך שתים עשרה לאחר שתים עשרה. ואף על פי שלא נולדו ביום אחד אלא אחת גדולה ואחת קטנה וכן הם אחד גדול ואחד קטן, מכל מקום כל השמות הללו בבת אחת הן חלין על כל אחד מהם ועל כל אחת ואחת מהן. ודוקא בשלא טבלו משעה ראשונה עד עכשיו, שאלו טבלו נמצא איסור נדות זה שלא חל עם שאר האיסורין בבת שאותו נדות כבר עבר ונטהר, והכי קאמר בשופעות מתוך שלש לאחר שלש ומתוך שתים עשרה עד לאחר שתים עשרה. ומה שחלק מתוך שלש לאחר שלש ומתוך שתים עשרה לאחר שתים עשרה ולא קאמר בשופעות מתוך שלש לאחר שתים עשרה, לפי שהיה במשמע שלא יהא חל אפילו חיוב בזכרים אלא בכענין זה, לפיכך אמר לחייב את הזכרים בשופעות עד לאחר שלש די, אלא דלחייב הנקבות צריך שיהיו שופעות עד לאחר שתים עשרה. ושופעות לאו דוקא דהוא הדין אם פרסו נדות ולא טבלו שהרי בנדותן הן עד שתבאנה במים. (רשב"א)


דף לד - ב

והא תמר בביאה ראשונה איעברא א''ל תמר באצבע מעכה דאמר רבי יצחק כל מועכות של בית רבי תמר שמן ולמה נקרא שמן תמר ע''ש תמר שמעכה באצבעה והא הוו ער ואונן ער ואונן שמשו שלא כדרכן מיתיבי כל עשרים וארבעה חדש דש מבפנים וזורה מבחוץ דברי ר' אליעזר א''ל הללו אינו אלא כמעשה ער ואונן כמעשה ער ואונן ולא כמעשה ער ואונן כמעשה ער ואונן דכתיב {בראשית לח-ט} והיה אם בא אל אשת אחיו ושחת ארצה ולא כמעשה ער ואונן דאילו התם שלא כדרכה והכא כדרכה בשלמא אונן דכתיב ביה ושחת ארצה אלא ער מנלן אמר רב נחמן בר יצחק דכתיב {בראשית לח-י} וימת גם אותו אף הוא באותו מיתה מת בשלמא אונן משום לא לו יהיה הזרע אלא ער מ''ט עבד הכי כדי שלא תתעבר ויכחיש יפיה ת''ר {ויקרא טו-כד} אותה פרט לכלה דברי רבי יהודה וחכ''א פרט לשלא כדרכה אמר ליה הון בריה דרב נחמן לרב נחמן לימא קא סבר רבי יהודה התורה חסה על תכשיטי כלה אמר ליה לפי שאין אשה מתעברת מביאה ראשונה במאי קמיפלגי רבנן סברי שכבת זרע פרט להעראה אותה פרט לשלא כדרכה ורבי יהודה סבר שלא כדרכה והעראה משכבת זרע נפקא אותה פרט לכלה כי אתא רבין א''ר יוחנן כל ששהתה אחר בעלה עשר שנים ונשאת שוב אינה יולדת אמר רב נחמן לא שנו אלא שאין דעתה להנשא אבל דעתה להנשא מתעברת אמר ליה רבא לבת רב חסדא קא מרנני רבנן אבתריך אמרה ליה אנא דעתאי עלך הואי ההיא דאתיא לקמיה דרב יוסף אמרה לו ר' אנא שהיתי אחר בעלי עשר שנים וילדתי א''ל בתי אל תוציאי לעז על דברי חכמים אמרה ליה לנכרי נבעלתי אמר שמואל וכולן צריכות להמתין שלשה חדשים חוץ מגיורת ומשוחררת קטנה אבל קטנה בת ישראל צריכה להמתין ג' חדשים ובמאי אי במיאון והאמר שמואל דלא בעיא ואי בגט האמרה שמואל חדא זימנא דאמר שמואל מיאנה בו אינה צריכה להמתין שלשה חדשים נתן לה גט צריכה להמתין שלשה חדשים אלא בזנות

 רש"י  והא תמר איעברא בביאה ראשונה. מיהודה כדאמר לקמן דער ואונן שלא כדרכן שמשו: באצבע מיעכה. קודם ביאה ופתחה פתוח והוו ליה כב' ביאות: כל מועכות של בית רבי. המשירות בתוליהן באצבעותיהן תמר שמן: כל כ''ד חדש. שתינוק יונק: דש מבפנים וזורה מבחוץ. כדי שלא תתעבר ותגמול את בנה וימות: אלא כמעשה ער ואונן. אלמא תמר פתח פתוח היה לה: אותה. ואשה (כי) [אשר] ישכב איש אותה שכבת זרע ורחצו במים אותה מיעוטא הוא: פרט לכלה. דלא בעיא טבילה משום טומאת ביאה ראשונה כדמפרש טעמא לקמן: הון. שם חכם: על תכשיטי כלה. כחל ושרק שנותנת על פניה ואם תטבול יעבירום המים: לפי שאין אשה מתעברת מביאה ראשונה. ולא שכבת זרע קרינן ביה דאין ראוי להזריע ומיהו מיעוטא משכבת זרע לא נפקא הואיל והאי מקום ראוי להזריע הוא בביאה שניה ומשום נוגע בשכבת זרע נמי לא מיטמיא דטומאת בית הסתרים לא מטמאה אלא שגזרת הכתוב היא בביאה וכן הוא במסכת נדה (דף מא:): להעראה. שלא הזריע אי למ''ד נשיקה אי למ''ד הכנסת עטרה: שלא כדרכה והעראה מש''ז נפקא. שלא כדרכה אינו מקום זרע העראה לאו שכבת זרע הוא דאין כאן זרע הלכך תרוייהו משכבת זרע מימעטי: לבת רב חסדא. אשתו דרבא: אבתריך. ששהית עשר שנים אחר בעליך הראשון ורמי בר חמא הוה: אמר שמואל וכולן. הנשים שנבעלו: צריכות להמתין. מלהנשא שלשה חדשים אחר ביאתן חוץ מגיורת ומשוחררת קטנה ואע''ג דסתם עובד' כוכבים ושפחה זונות הן לא גזרו רבנן בקטנה להמתין אחר טבילת גיורת ומשוחררת כלום ומדקאמר שמואל חוץ מגיורת קטנה מכלל דכולן דקאמר אקטנות נמי קאי דקטנה בת ישראל צריכה להמתין ואע''ג דלאו בת בנים היא ואין כאן הבחנה בין זרעו של ראשון לזרעו של שני גזור בה רבנן משום גדולה: ובמאי. נפקא מבעלה קמא: אי במיאון האמר שמואל דלא בעיא. אמתוני דליכא למיגזר משום גדולה דאין גדולה יוצאת במיאון: (רש"י)

 תוספות  חל עליו תחלה שאין יכול לקדש ולא לעשות שליח עד שיגדיל דאין מעשה קטן כלום ואר''ת דבכל ספרים קדמונים כן אבל בספר בשר על גבי גחלים גרס בשופעות מתוך ג' לאחר ג' לאיחיובי אינהו דלאחר ג' שנים ויום אחד חזיא לביאה ואתו כולהו איסורי וחיילי ומתוך י''ב לאחר י''ב לאיחיובי אינהו ואם בעלו כשכולן בגדלות איכא ט''ז חטאות ובין לגירסת הקונטרס ובין לגירסא זו שופעות לאו דוקא אלא שראתה ולא טבלה בינתים ולגירסת ר''ת שראתה בתוך ג' ולא טבלה עד לאחר י''ב: ולא כמעשה ער ואונן דאילו התם שלא כדרכה. משמע דאסור לשמש שלא כדרכה ותימה דבפ''ב דנדרים (דף כ:) אמר ההיא דאתיא לקמיה דרבי ואמרה ליה שולחן ערכתי לו והפכו אמר לה בתי התורה התירתך לו ומסיק דהלכתא הכי והפכו היינו שלא כדרכה לפי שמצטערת בכך שנא' (בראשית לד) וישכב אותה ויענה שעינה אותה שלא כדרכה וכן אם תענה את בנותי (שם לא) שלא כדרכן דאי הפכו היא למעלה והוא למטה לא היתה קובלת על. כך וכן בפ' ארבע מיתות (סנהדרין דף נח:) אמר עובד כוכבים הבא על אשתו שלא כדרכה חייב מיתה ופריך מי איכא מידי דישראל לא מיחייב ועובד כוכבי' מיחייב והיינו האי לא מחייב היינו דבישראל שרי דאי איכא איסור בישראל ניחא דמחייב בעובד כוכבים מיתה דאזהרתן זו היא מיתתן כמו בגזל ושאר דברים ואר''י דהתם מיירי בלא הוצאת זרע דשרי דכיון דליכא השחתת זרע לא הוי כמעשה ער ואונן עוד אמר ר''י דלא חשוב כמעשה ער ואונן אלא כשמתכוין להשחית זרע ורגיל לעשות כן תמיד אבל באקראי בעלמא ומתאוה לבא על אשתו שלא כדרכה שרי כדאמרי' בנדרים (דף כ:) כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו יעשה משל לבשר הבא מן הטבח ודג מן הציד רצה אוכלו צלי רצה אוכלו מבושל רצה שלוק: התורה חסה על תכשיטי כלה. שלא יפול שרק מעל פניה אע''ג דמיד שתעמוד תפלוט ותצטרך לטבול מ''מ נימא שהתורה חסה כל זמן שלא תעמוד או שתתן מוך קודם שתעמוד כדי שלא תפלוט: דעתאי עלך הואי. אמר רבינו תם משום ההיא עובדא דפ''ק דב''ב (דף יב:) דאמרה בת רב חסדא תרווייהו קבעינא והיתה מצפה שתתקיים נבואתה לפי שהיה לרבא אשה אחרת איחרה לינשא לו ואפ''ה היתה מצפה לו: אמר שמואל וכולן צריכות כו'. אכל נשים דתנן בהחולץ (לקמן דף מא.) ובברייתא התם בגמר' (דף מב:) קאי: אבל קטנה בת ישראל צריכה להמתין. דגזרינן זנות דקטנה בת ישראל אטו גדולה אבל בגיורת קטנה לא שייך למגזר אטו גיורת גדולה דגדולה גופה כיון דדעתה לאיגיורי מינטרא נפשה כדאמר לקמן ולא אסירא אלא אטו בת ישראל וא''ת ושמואל דאמר כמאן בשלמא בקטנה בת ישראל סבר לה כר''מ דגזר בהחולץ (שם דף מב:) בברייתא דרדופה קטנה בנישואין אטו גדולה וקסבר שמואל דה''ה בזנות אלא בגיורת כמאן סבר לה אי כר' יהודה אפילו גיורת קטנה לגזור כדתניא בסמוך הגיורת והשפחה כו' יתירות על בנות שלש שנים צריכות להמתין שלשה חדשים דברי ר''י ואע''פ דהכא ברוב ספרים לא גרסי' יתירות על בנות שלש שנים בפרק אלו נערות (כתובות דף לז.) גרסינן לה בכל הספרים ואי כרבי יוסי אפילו גדולה נמי תשתרי דר' יוסי שרי אפילו בגיורת גדולה לינשא מיד דהא באידך לישנא דשמואל דשרי גדולה אמרי' הוא דאמר כרבי יוסי ועוד דסברת שמואל הפוכה מדר' יהודה דהא בברייתא דרדופה לא גזר ר''י בקטנה בת ישראל אפילו בנישואין ובגיורת גזר אפילו בקטנה כדקתני יתירות על בנות ג' ושמואל איפכא דבקטנה בת ישראל גזר ובגיורת לא גזר ומיהו לספרים דגרסי בברייתא דרדופה רבי יוסי ולא רבי יהודה אתי שפיר ולקמן. נמי נפרש בע''ה ואר''י דל''ג בשמעתין יתירות ובתוספתא ליתיה ובגדולה דוקא אסר ר''י אבל בקטנה שרי ושמואל כרבי יהודה סבירא ליה בגיורת: נתן לה גט צריכה להמתין. הקשה ה''ר משה כהן הא אמרה שמואל חדא זימנא בפרק אע''פ (כתובות דף ס: ושם) דפסיק שמואל הלכה כרבי מאיר בגזירותיו אברייתא דרדופה ואר''י דעיקר מילתיה דשמואל לא איצטריך הכא אלא משום ממאנת ועיקר מילתיה דשמואל דהכא בסוף אלמנה בכתובות (דף ק: ושם) והא דפריך עלה התם כולהו תנינא ומשני צריכה להמתין שלשה חדשים איצטריך ליה דלא תנן הכי פירושו דין דשלשה חדשים איצטריך ליה אבל היא גופה לא איצטריך אלא משום ממאנת דאין צריכה להמתין כדפרישית: (תוספות)

 רשב"א  הא דאמר שמואל חוץ מגיורת ומשוחררת קטנה. איכא למידק שמואל דאמר כמאן, אי כר' יהודה אפילו גיורת ומשוחררת קטנה נמי כדתניא בפרק ואלו נערות (כתובות לז, א) הגיורת והשבויה והשפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו יתרות על בנות שלש שנים ויום אחד צריכות להמתין דברי רבי יהודה, ואי כר' יוסי אפילו גדולה תשתרי כדאיתא בסמוך. ויש לומר דשמואל סבר לה כר' מאיר דאמר בפרק החולץ (להלן מב, ב) או שהיתה קטנה ועקרה ואילונית צריכה להמתין וקסבר שמואל דהוא הדין לגיורת ומשוחררת גדולה ואף על פי שמתהפכת יפה יפה, ובקטנה הא דלא גזינן משום דגיורת וקטנה לא שכיחא ושמואל לטעמיה דאמר (כתובות נז, א) הלכה כר' מאיר בגזרותיו. והנכון דלא גרסינן בההיא (כתובות לז, א) דהגיורת והשפחה שנתגיירו יתרות על בנות שלש שנים ויום אחד, אלא סתמא קתני שנתגיירו ושנפדו ושנשתחררו, כלומר גדולות. וכן הוא כאן (להלן לה, א) בכל הספרים. ותדע לך דבברייתא דרדופה דבפרק החולץ (להלן מב, ב) קתני רבי יהודה מתיר ליאסר ולינשא מיד. ור' יהודה גרסינן התם בכל הספרים וכן הוא בתוספתא (יבמות פ"ו ה"ז) וכן גרסת ר"ח ז"ל (ועיין ר"ח עירובין מז, א וצ"ב. וכן בתוספות הרא"ש להלן מב, ב ד"ה א"ה ועיין תוס' שם ד"ה הלכה) וספרים דגרסי התם ר' יוסי מתיר ליתא כדמוכח התם בהדיא במתניתין דכל הנשים לא יתארסו דקא תני ר' יוסי אומר כל הנשים יתארסו ומשמע יתארסו אין אבל לא ינשאו ומשמע נמי דכל הנשים בין ארוסות בין נשואות דאיירי לעיל במתניתין קאמר, אלמא גזר רבי יוסי ארוסה לינשא אטו נשואה ואם איתא קשיא דר' יוסי אדר' יוסי דבגמרא בברייתא דרדופה לא גזר אלא על כרחך לא גרסינן התם ר' יוסי אלא ר' יהודה גרסינן (ועיין רשב"א להלן שם ד"ה יש ספרים ובחידושים לכתובות לז, א). ומיהו שמואל ללישנא קמא כר' מאיר דגזר קטנה אטו גדולה בברייתא דרדופה דהא אסר שמואל הכא אפילו קטנה בת ישראל בזנות ור' יהודה לא גזר, וקסבר שמואל דהא דגזר ר' מאיר בהאי ברייתא קטנה בנשואין אטו גדולה הוא הדין לקטנה בזנות. וללישנא בתרא (להלן לה, א) דאמר שמואל חוץ מגיורת ומשוחררת גדולה, ואוקימנא דשמואל דאמר כר' יוסי, אף על גב דר' יוסי שרי אפילו באנוסה ומפותה בת ישראל גדולה, ושמואל לא משמע דשרי אלא בגיורת ומשוחררת גדולה, דקסבר דגיורת לא שכיחא ולא גזרינן בה, ובקטנה בת ישראל לא גזר דזנות דקטנה לא שכיחא, ולא גזרינן בה, ובקטנה בת ישראל לא גזר דזנות דקטנה לא שכיחא. אבל באנוסה ומפותה סבר לה כר' יהודה דגזרינן בה. וכן פירש רש"י (להלן לה, א ד"ה הוא דאימר) ור"ח ז"ל. ואיכא למידק דמכל מקום גיורת ומשוחררת גדולה ניחוש בדידהו ממש מחמת עצתן. ויש לומר דבדדיהו לא חיישינן דאינהו ודאי כיון דדעתן לאיגיורי מהפכות יפה יפה כדי להבחין בין זרע שנזרע בקדושה לזרע שלא נזרע בקדושה, אבל בת ישראל אנוסה ומפותה כיון דסוף סוף זרע כשר הוא חיישינן דלמא לא נתהפכה יפה יפה כנ"ל. וזה רחוק מעט דאדרבה בת ישראל חוששת טפי ומתהפכת יפה. אבל רב אלפסי ז"ל (כאן) פסק כר' יוסי אפילו באנוסה ומפותה, דר' יוסי ור' יהודה הלכה כר' יוסי. ונראה מדבריו דאפילו ר"מ לא אסר באנוסה ומפותה, דההיא דר' מאיר בנשואין היא, הא באונסין מתהפכת יפה יפה, ושמואל כר' יוסי סבירא ליה נמי בהא, דהא לא אמרינן סבר לה כר' יוסי בחדא וכר' יהודה בחדא. וחוץ מגיותר ומשוחררת גדולה דקאמר שמואל דמשמע הא בת ישראל גדולה צריכה להמתין, היינו דוקא בנשואין ולומר דגיורת כיון דדעתה לאיגיורי אפילו מן הנשואין מהתפכת יפה יפה, וכן נמי במשוחררת כיון דשמעה מאדון דבעי לשחרורה. והא דלא אמר שמואל חוץ מגיורת ומשוחררת גדולה ואנוסה ומפותה בת ישראל, משום דלא אצטריכא ליה אלא גיורת ומשוחררת לומר דאפיו בדידהו אמרינן שמתהפכות יפה יפה ואפילו מן הנשואין כיון שדעתן להתגייר, ואין צריך לומר בבת ישראל פנויה, וכיון דהזכיר התם גירות אין צריך לומר בבת ישראל ולא גזרינן בה כלל. ותדע לך דאפילו לר' יהודה לא גזר בהו אלא בטעמא אתי להו דאימור לא נתהפכה יפה. סליק פירקא פרק ארבעה אחין בס"ד (רשב"א)


דף לה - א

וגזרו רבנן קטנה משום גדולה ומי גזרינן קטנה משום גדולה והתנן אם היו קטנות שאינן ראויות לילד מחזירין אותן מיד אמר רב גידל אמר רב הוראת שעה היתה מכלל דהואי אלא כהוראת שעה היתה וחילוף לא שכיח לישנא אחרינא אמרי לה אמר שמואל כולן צריכות להמתין שלשה חדשים חוץ מגיורת ומשוחררת גדולה [אבל] קטנה בת ישראל אינה צריכה להמתין ג' חדשים במאי אי במיאון האמרה שמואל חדא זימנא אי בגט הא קאמר שמואל דבעיא דאמר שמואל מיאנה בו אינה צריכה להמתין שלשה חדשים נתן לה גט צריכה להמתין שלשה חדשים אלא בזנות וזנות בקטנה לא שכיח גיורת ומשוחררת דשכיח בהו זנות ליגזור הוא דאמר כרבי יוסי דתניא הגיורת והשבויה והשפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו צריכות להמתין ג' חדשים דברי רבי יהודה רבי יוסי מתיר ליארס ולינשא מיד אמר רבה מ''ט דרבי יוסי קסבר אשה מזנה משמשת במוך כדי שלא תתעבר א''ל אביי בשלמא גיורת כיון דדעתה לאיגיורי מנטרה נפשה כדי להבחין בין זרע שנזרע בקדושה ובין זרע שנזרע שלא בקדושה שבויה ושפחה נמי דשמעי ממרייהו ומנטרי נפשייהו אלא יוצאת בשן ועין היכי משכחת לה וכי תימא כל דממילא מודה ר' יוסי והתנן אנוסה ומפותה צריכה להמתין ג' חדשים דברי ר' יהודה רבי יוסי מתיר ליארס ולינשא מיד אלא אמר אביי אשה מזנה מתהפכת שלא תתעבר ואידך חיישינן שמא לא נתהפכה יפה יפה: ואם היו כהנות כו': כהנות אין ישראלית לא אימא אם היו נשי כהנים נשי כהנים אין נשי ישראלים לא והאמר רב עמרם הא מילתא אמר לן רב ששת ואנהרינהו לעיינין ממתניתין אשת ישראל שנאנסה אף על פי שמותרת לבעלה פסולה לכהונה אמר רבא הכי קאמר אם היו כהנות נשואות לישראל נפסלו מן התרומה דבי נשייהו:

 רש"י  וגזרו רבנן קטנה וכו'. וגבי גיורת קטנה לא גזור משום דלא שכיחא: מכלל דהואי. בתמיה וכי מעשה כזה אירע בימי חכמים והא שנים שקידשו קתני ולא תני מעשה: אלא כהוראת שעה היתה. ולא היתה דלא גזרינן בה מ''ט חילוף לא שכיח: חוץ מגיורת ומשוחררת גדולה. מדקתני בהאי חוץ גדולה מכלל דצריכות להמתין דקאמר בגדולות קמיירי: גיורת ומשוחררת גדולה דשכיחא בהו זנות לגזור. שימתינו כדי להבחין בין זרע שנזרע שלא בקדושה לזרע שנזרע בקדושה: הוא דאמר כרבי יוסי. דלא גזר דמפרש טעמא דאשה מזנה מתהפכת כדי שלא תתעבר ומיהו בישראלית גזר שמואל זנות אטו נשואין שמתעברת ולא סבר כר' יוסי דלא גזר בהו כדאמר לקמן באנוסה ומפותה אבל בגיורת לא גזור זנות שבנכרית משום נשואין דבנכרית דאפילו גיורת נשואה כיון דדעתה לאיגיורי מתהפכת נמי כדי להבחין בין זרע קדושה לזרע שלא בקדושה כדלקמן: מנטרא נפשה. וממטיא מוך בהדה ומזומן לה: אלא יוצאה בשן ועין. דלא הות ידעת מעיקרא דעתידה להשתחרר לא מיטרחא ומזדהרא לאתויי מוך בהדה: אנוסה ומפותה. ישראלית והרי אונס ממילא הוא ואין לה מוך: מתהפכת. ואף יוצאה בשן ועין נמי ליכא השתא למפרך דכיון דהיפוך קל הוא לה ואין בו טורח מתהפכת היא דכל אשה מזנה אינה רוצה להתעבר: כהנות. בנות כהנים: ישראלית לא. בתמיה הואיל ואשת כהן היא אפילו בת ישראל נמי אסורה לבעלה כהן: נשי כהנים. אם בעליהן כהנים נפסלו להן דאשת כהן שנאנסה אסורה לבעלה: נשי ישראלים לא. בתמיה וכי אם בעליהם של אלו ישראלים מי לא מיפסלו נמי לכהונה שאם ימותו אלו לא ינשאו לכהנים: והאמר רב עמרם כו' ואנהרינהו לעיינין ממתניתין. כלומר הביא לנו ראיה ממשנתנו ואותה משנה לקמן בהבא על יבמתו (דף נו.): אשת ישראל שנאנסה אף על פי שמותרת לבעלה. מוהיא לא נתפשה (במדבר ה) הא נתפשה מותרת אפ''ה פסולה לכהונה אם ימות בעלה: אם היו כהנות. בנות כהנים ואפילו נשואות לישראל דלא מהני האי זנות לאסרן לבעליהן: נפסלו מתרומה דבי נשייהו. שאם ימות בעלה וזרע אין לה אינה שבה אל בית אביה כנעוריה דפסיל לה האי זנות כדתניא לקמן באלמנה לכהן גדול (דף סח.) כהנת לויה וישראלית שבא עליה גר עמוני כו' ויליף טעמא מובת כהן כי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה פסלה ואע''ג דמותבינן ואימא נבעלה לפסול חייבי כריתות ומשנינן כי תהיה כתיב הנך דאית בהו הוייה אלמא זנות דחייבי כריתות לא פסיל מאכילת תרומה הא הדר מייתינא התם קרא אחרינא כי תהיה אלמנה וגרושה למעוטי כותי ועבד שאין לו אלמנות וגירושין בה ומההוא קרא נמי נפקא לן חייבי כריתות דהא אין לו אלמנות וגירושין בה ומעיקרא פרכינן הכי ואימא חייבי כריתות ולא חייבי לאוין: (רש"י)

 תוספות  חוץ מגיורת ושפחה משוחררת גדולה. והא דתניא בהחולץ (לקמן דף מב.) לפיכך גר וגיורת צריכין להמתין שלשה חדשים כר' יהודה אתיא דחייש שמא לא נתהפכה יפה יפה א''נ אפילו כרבי יוסי וה''ק לפיכך גר וגיורת צריכין להמתין אם ידוע שנבעלה ולא נתהפכה ועוד אר''י דיש לחלק דלא מינטרא נפשה כלל כשמתגיירת עם בעלה כיון שכל הזרע מאותו איש ואין חוששת להבחין בין זרע שנזרע מבעלה זה בקדושה לשלא נזרע בקדושה: גיורת ומשוחררת דשכיחא לגזור. פירוש לגזור שיהיו צריכות להמתין ולא לגזור אטו בת ישראל קאמר דמהא לא הוה משני מידי: אשה מזנה מתהפכת. וכן גיורת ומשוחררת כיון דדעתה לאיגיורי אבל יוצאה בשן ועין מודה בה רבי יוסי: כהנות אין ישראלית לא. ובכתובות (דף נא.) גבי הא דתנן ובכהנת אהדרינתיך למדינתיך לא דייק הכי אלא דוקא הכא משום דכי משני אימא נשי כהנים אכתי אית ליה פירכא אחריתי נשי כהנים אין נשי ישראלים לא: אע''פ שמותרת לבעלה פסולה לכהונה. פי' בקונט' טעמא דשמעתין משום ובת כהן כי תהיה לאיש זר ולר''י נראה דמבת איש כהן לא שמעינן אשת איש וכל חייבי כריתות הנאסרות ע''י קדושין משום דלא הוי זר אצלה מעיקרא והכי משמע בהבא על יבמתו (לקמן דף נו:) דקאמר רבא אשת כהן שנאנסה ובא עליה לוקה משום זונה ומשום טומאה ואי מבת כהן כי תהיה לאיש זר שמעינן נמי אשת איש א''כ יהא לוקה נמי מהאי קרא דלכהונה נמי אסורות מק''ו דלקמן בפרק אלמנה (דף סח: ושם) דלא חשיב לה התם אזהרה מן הדין אלא גילוי מלתא בעלמא הוא וה''נ משמע כן קצת מדקאמר אף על פי שמותרת לבעלה פסולה לכהונה ואי פסולה מקרא דבת כהן פשיטא דאין לחלק בין אונס לרצון ואי היא גופה אתא לאשמועינן דשייך קרא דבת כהן בחייבי כריתות דע''י קדושין כיון דשייך בהו ממזרות אע''ג דלא הוי זר אצלה מעיקרא אם כן לישמעינן הכי בהדיא וממילא ידענו דלא שייך בהאי קרא לפלוגי בין אונס לרצון באשת איש טפי מבשאר [פסולי כהונה] אלא לר''י נראה דפסולה מן הכהונה מטעם טומאה וזונה כדאמר בהבא על יבמתו (לקמן דף נו: ושם) וללישנא דאמר התם דכל באונס לא מיקריא זונה פסולה לכהונה משום טומאה גרידא ומיהו קשה לר''י כיון דלא כתיב טומאה אאשת ישראל שנבעלה באונס דכתיב והיא לא נתפשה הא נתפשה מותרת אם כן אמאי פסולה לכהונה דבכלל איסור טומאה הוי בעל ובועל ותרומה וגם כהונה וכי שרי לבעלה תשתרי נמי לכהונה ואמר ר''י דההוא קרא דלא נתפשה לא מיירי אלא בטומאה דבעל גרידא דנטמאה קמא אית לן לאוקמי לבעל ולענין בעל שרי אונס בישראל אבל ונטמאה בתרא דנפקא לן מינה איסור תרומה וכהונה לא מפליג בה בין אונס לרצון בין אשת כהן לאשת ישראל ויש לאסור בכל ענין דכיון דאשכחן באשת כהן דאפילו באונס אסורה אין לנו לחלק בין אונס לרצון לענין תרומה וכהונה אפילו באשת ישראל ומיהו גבי בועל אע''ג דלא כתיב ביה לא נתפשה יש לחלק בין אונס לרצון באשת ישראל דסברא הוא דלא נאסרה על הבועל אלא כשנאסרה על הבעל ולפי פר''י אין פסולה זונה לתרומה מקרא דבת כהן אלא שמא מטעם דכלליה קרא בהדי חללה פסולה לתרומה כמו חללה ובפרק החולץ (לקמן דף מד: ד"ה הכא) כתב ר"י מזה (תוספות)


פרק רביעי - החולץ



דף לה - ב

מתני' החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת וילדה בזמן שהולד של קיימא הוא מותר בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו ולא פסלה מן הכהונה אין הולד של קיימא הוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו ופסלה מן הכהונה הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת וילדה בזמן שהולד של קיימא יוציא וחייבין בקרבן ואם אין ולד של קיימא יקיים ספק בן תשעה לראשון ספק בן שבעה לאחרון יוציא והולד כשר וחייבין באשם תלוי: גמ' איתמר החולץ למעוברת והפילה רבי יוחנן אמר אינה צריכה חליצה מן האחין ר''ל אמר צריכה חליצה מן האחין ר' יוחנן אמר א''צ חליצה מן האחין חליצת מעוברת שמה חליצה וביאת מעוברת שמה ביאה ור''ל אמר צריכה חליצה מן האחין חליצת מעוברת לא שמה חליצה וביאת מעוברת לא שמה ביאה במאי קמפלגי איבעית אימא קרא ואיבעית אימא סברא איבעית אימא סברא רבי יוחנן סבר אם יבא אליהו ויאמר דהא דאיעברא מפולי מפלה מי לאו בת חליצה ויבום היא השתא נמי תגלי מילתא למפרע ור''ל אמר תגלי מילתא למפרע לא אמרינן ואיבעית אימא קרא רבי יוחנן סבר {דברים כה-ה} ובן אין לו אמר רחמנא והא לית ליה ור''ל סבר ובן אין לו עיין עליו איתיביה ר' יוחנן לר''ל אין הולד של קיימא הוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו ופסלה מן הכהונה בשלמא לדידי דאמינא חליצת מעוברת שמה חליצה משום הכי פסלה אלא לדידך דאמרת חליצת מעוברת לא שמה חליצה אמאי פסלה מן הכהונה א''ל מדרבנן ולחומרא בעלמא א''ד איתיביה ריש לקיש לר' יוחנן אין הולד של קיימא הוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו ופסלה מן הכהונה בשלמא לדידי דאמינא חליצת מעוברת לא שמה חליצה היינו דקתני פסלה מן הכהונה לחומרא ולא קתני אינה צריכה חליצה מן האחין אלא לדידך אינה צריכה חליצה מן האחין מיבעי ליה א''ל אין הכי נמי ואיידי דתנא רישא לא פסלה תנא סיפא פסלה איתיביה רבי יוחנן לר''ל אין הולד של קיימא יקיים בשלמא לדידי דאמינא חליצת מעוברת שמה חליצה וביאת מעוברת שמה ביאה משום הכי קתני יקיים אלא לדידך דאמרת חליצת מעוברת לא שמה חליצה וביאת מעוברת לא שמה ביאה יחזור ויבעול ויקיים מיבעי ליה מאי יקיים יחזור ויבעול ויקיים דלא סגי איכא דאמרי איתיביה ר''ל לרבי יוחנן אין הולד של קיימא יקיים בשלמא לדידי דאמינא חליצת מעוברת לא שמה חליצה וביאת מעוברת לא שמה ביאה היינו דקתני יקיים יחזור ויבעול ויקיים דלא סגי בלאו הכי אלא לדידך רצה יוציא רצה יקיים מיבעי ליה אה''נ איידי דתנא רישא יוציא תנא נמי סיפא יקיים מיתיבי הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת הרי זו לא תנשא צרתה שמא יהא ולד בן קיימא אדרבה כי הוי הולד בן קיימא מיפטרה צרתה אלא אימא שמא לא יהא הולד בן קיימא ואי ס''ד ביאת מעוברת שמה ביאה אמאי לא תנשא צרתה תיפטר בביאה של חבירתה אמר אביי בביאה כולי עלמא לא פליגי דלא פטרה כי פליגי בחליצה רבי יוחנן סבר חליצת מעוברת שמה חליצה ביאת מעוברת לא שמה ביאה ר''ל סבר ביאת מעוברת לא שמה ביאה וחליצת מעוברת לא שמה חליצה אמר ליה רבא מה נפשך אי ביאת מעוברת שמה ביאה חליצת מעוברת שמה חליצה ואי ביאת מעוברת לא שמה ביאה חליצת מעוברת נמי לא שמה חליצה דהא קי''ל

 רש"י  מתני' החולץ הוא מותר בקרובותיה. דלאו חליצה היא דהא לא בעיא: קרובותיה וקרוביו. מפרש לקמן במתני' הנך דנאסרות על האיש מחמת אשתו וקרוביו שנאסרים על האשה מחמת בעלה: אם אין הולד של קיימא. שהיה נפל: וחייבין בקרבן. שבעל אשת אח שלא במקום מצוה: הולד כשר. ממה נפשך: גמ ' אינה צריכה חליצה מן האחין. דהך חליצה מעלייתא היא: שמה חליצה. היכא דהפילה דאיגלאי מילתא דבת חליצה הואי: מדרבנן ולחומרא. דלמא אתי למישרי חלוצה לכהונה דלא ידעי דהואי מעוברת: היינו דקתני פסולה ולחומרא. ולא קתני בהדיא אין צריכה חליצה מן האחין: אלא לדידך. דאמרת חליצה מעלייתא היא לישמעינן הא דאינה צריכה חליצה ואנא ידענא דאסורה בקרוביו ופסלה מן הכהונה: ואיידי דתנא רישא לא פסלה. ולא תנא חליצה דהתם לא מצי למימר וצריכה חליצה תנא נמי סיפא פסלה ולא איירי בחליצה: אין הולד של קיימא יקיים. הכונס יבמתו ונמצאת מעוברת: היינו דקתני יקיים. דלא מצריך ביאה לאחר שהפילה ואם בא לגרשה בגט מגרשה דאיפטרה לה בביאה קמייתא וביאת מעוברת שמה ביאה דקס''ד יקיים דקתני מתני' לאו חובה היא אלא התירא משום דתנא רישא אם הולד של קיימא יוציא: דלא סגי בלא''ה. דלא מיפטרה בלא ביאה לאחר שהפילה דאם לא יחזור ויבעול לא מצי למפטרה בגט דאין אדם יכול להוציא את יבמתו בגט אא''כ כנסה תחלה וביאת מעוברת לאו שמה ביאה ובחליצה נמי לא אפשר למפטרה הואיל ומ''מ בא עליה: רצה יוציא. בגט רצה יקיים מיבעי ליה: אלא שמא לא יהא ולד של קיימא. ונמצאת זקוקה ליבם וביאת מעוברת לא שמה ביאה: (רש"י)

 תוספות  מתני' החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת הא דלא נקט החולץ . למעוברת כדנקט בגמ' משום דרבותא היא דאע''ג דלא היה עוברה ניכר בשעת חליצה ונראית חליצה מעולה אפילו הכי לא פסלה בזמן שהולד של קיימא ובגמ' נקט נמי למעוברת לרבותא דאע''פ שהוכר עוברה כיון שהפילה חליצה מעלייתא הויא א''נ נקט נמצאת משום סיפא דהתם לא מצי למיתני הכונס ליבמתו מעוברת דא''כ מזיד הוא ולא מיחייב קרבן דלא שב מידיעתו הוא: ונמצאת מעוברת. בחולץ תוך ג' חדשים איירי דומיא דסיפא דהכונס יבמתו דאיירי תוך ג' דאי לאחר ג' אמאי חייב קרבן כיון דרוב נשים עוברן ניכר לשליש וזו הואיל ולא הוכר עוברה מאי הוה ליה למיעבד וכה''ג אמרינן בשבועות (דף יח. ושם) פרט לאנוס גבי שלא בשעת וסתה וא''ת אם כן אם אין הולד של קיימא אמאי אסור בקרובותיה דתוך שלשה חדשים לאו חליצה היא דהא תנן לקמן היבמה לא תחלוץ ולא תתייבם עד שיהיו לה ג' חדשים ומפרש בגמ' טעמא דכיון דאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה ואר''י דנהי דלאו חליצה היא מ''מ אסור בקרובותיה כיון דמדאוריי' הויא חליצה ועוד דדיעבד אם חלצה אפילו מדרבנן אינה צריכה חליצה אחרת דאמר לקמן יבמה שחלצו לה אחין בתוך ג' צריכה להמתין ג' חדשים משמע דלא בעיא חליצה: צריכה חליצה מן האחין. לאו דוקא מן האחין דה''ה דלא פקעה זיקת החולץ אי נמי מן האחין של מת קאמר: והא לית ליה. כיון דהפילה לבסוף אבל בר קיימא לא א''נ כשהוא בר קיימא נפקא לן מלהקים שם ומלא ימחה פרט לזה שאין שמו מחוי: וריש לקיש סבר בין אין לו עיין עליו. הואיל ובאותה שעה היה ראוי להתקיים וא''ת א''כ תפטר לשוק בלא חליצה כמו בזרע פסול דנפקא לן (לעיל דף כב:) נמי מאין לו ואמאי נמי אמרינן לקמן דולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם ויש לומר דאמרינן נמי עיין עליו שלא תחלוץ ולא תנשא כל זמן שעומדת בספק: תגלי מילתא למפרע לא אמרינן. אע''ג דלקמן (דף מא:) גבי ספקות שקידש אחת משתי אחיות חשבינן לה בת חליצה ויבום כיון דאם יבוא אליהו ויאמר דהא קדיש לא דמי דהכא אין זה ספק ראוי להתברר עכשיו שא''א לידע העתידות אבל התם א''צ לידע אלא מה שבאותה שעה וא''ת לריש לקיש הכונס יבמתו מעוברת והפילה אמאי פטור מן הקרבן כיון דביאת מעוברת לא שמה ביאה א''כ אשת אח שלא במקום מצוה היא ואר''י דאפ''ה לא מחייב מידי דהוה אקטן שבא על יבמתו גדולה דאמר לקמן (דף לט) דתגדלנו: רצה יוציא רצה יקיים מיבעיא ליה. והא דקתני לעיל גבי ד' אחין ב''ש אומרים יקיימו ולא קתני רצו משום דהתם ליכא למיטעי: הרי זו לא תנשא צרתה. כ''ש היא שלא תנשא ושלא תבעל אלא צרתה איצטריך שלא תאמר תנשא ממה נפשך: כולי עלמא לא פליגי. הא דקאמר לעיל איתיביה הכונס יבמתו להד''מ וכה''ג איכא בפרק המפלת (נדה דף כד.) גבי פניו ממוסמסין ובכמה דוכתין.: כי פליגי בחליצה. ובביאה מודה שלא יבא לידי איסור: (תוספות)

 רשב"א  החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת. הא דלא קתני החולץ למעוברת איכא למימר דאורחא דמלתא נקט דאי ידע דמעוברת היא לא הוה חליץ לה. אי נמי יש לי לומר דמשום סיפא נקטיה דקתני הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת, דלא מתני ליה הכונס יבמתו מעוברת דלא ברשיעי עסקינן דמעייל נפשיה בספק כרת. ובודאי נמי הוא דרוב נשים ולד מעליא ילדן. אי נמי איכא למימר דרבותא נקט דאי תנא החולץ למעוברת הוה אמינא בכי הא הוא דאם נמצא ולד של קיימא לא פסל מן הכונה, משום דהנהו דהוו בחליצה מידע ידעי דחליצתה מסופקת היתה מתחלתה, אבל אם נמצאת מעוברת אפילו היה ולד של קיימא פסלה מן הכהונה ולא סמכינן אהכרזה משום דאיכא דשמע בחליצה ולא שמע בהכרזה קא משמע לן. ובגמרא דאפליגי ר' יוחנן וריש לקיש בחולץ למעוברת, משום דר' יוחנן נקט ולהודיעך כחו, דאפילו חלץ למעוברת ידועה הויא, שמשעה ראשונה הויא חליצה של ספק, אפילו הכי הויא חליצה. והא דקתני בסיפא הכונס את יבמתו ונמצא מעוברת דוקא נקט, דאי כנס את המעוברת מזיד הוה ולא מייתי קרבן. גמרא: אינה צריכה מן האחין. ולאו דוקא נקט מן האחין, אלא בין ממנו בין מן האחין אינה צריכה. ולריש לקיש צריכה חליצה או מן האחין או ממנו אי סבר לה ריש לקיש כשמואל דאמר (לעיל כז, א) בחליצה פסולה למיפטר נפשה פטרה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (הלכות יבום פ"א ה"כ) שחולצות ממנו או מן האחין. ויש לפרש דמשום דריש לקיש נקט מן האחין דדוקא מן האחין, אבל חליצה דידיה לא פטרה דסבר לה כרב דאמר חליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחין (ועיין רמב"ם שם פ"ד ה"כ וצ"ע). אלא לדידך אמאי פסלה מן הכהונה. הא דלא אקשי אם אינה חליצה אמאי אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו. משום דאיכא למימר דהאי תנא סבר יש זיקה, וכיון שאין חליצתה כשרה עדיין זיקתו קיימת. ופריק מדרבנן ולחומרא. וקשיא לי ואם כן אפילו היה ולד של קיימא אמאי לא פסלה נמי ולחומרא. ויש לומר בולד שאינו של קיימא דוקא הוא דחומר משום דאיכא דהוי בחליצה ולא הוי בלידה, וגזרינן דלמא אמרי חליצה אינה פוסלת מן הכוהנ, ואהכרזה נמי לא סמכינן דכיון דליכא ולד דלוכח, חיישינן דלמא איכא דשמע בחליצה ולא שמע בהכרזה ואתו למשרי חלוצה לכהן וכדאמרינן לקמן (לו, א). אבל בזמן שהולד של קיימא סמכינן אהכרזה דהא איכא ולד של קיימא דמוכח. ולקמן דאמרינן שמא יהא ולד של קיימא ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה ודלמא איכא דהוה בחליצה ולא שמע בהכרזה, התם נמי לא מוכח עלה ולד צרתה דנתון במדינת הים ואפילו בדיעבד לא סמכינן אהכרזה ופסלו לכונה כנ"ל. הא דפריק ריש לקיש מאי יקיים יחזיר ויקיים דלא סגיא. תמיהא לי מאי קא מסיים בה דלא סגיא לא הוה ליה למימר אלא מאי יקיים יחזור יקיים. ויש לומר דאלומי לפירוקיה קאמר לומר דעל כרחך לא סגיא בלאו הכי, דאלו הרשות בידו לקיים קאמר, רצה יוציא רצה יקיים מיבעי ליה, וכלישנא בתרא דמותיב מינה ריש לקיש לר' יוחנן בשלמא לדידי דאמינא מאי יקיים יחזור ויקיים שפיר. ואם תאמר הא משמע יקיים ופטורים מן הקרבן, ואם איתא דביאת מעוברת לא הויא ביאה, אשת אח שלא במקום מצוה היא, יש לומר דאף על גב דלא שמה ביאה לפוטרה, היינו משום דכתיב ובן אין לו עיין עליו בעיונא בעלמא, מכל מקום כיון שהפילה ואיגלי מלתא דהוזקקה לו משעה ראשונה, לא הוה עליה כאשת אח שלא במקום מצוה, שאם אין אתה אומר כן היכן מצינו לריש לקיש יבמה שהפילה האיך מתיבמת והלא בשעת נפילה אין אני קורה בת יבמה יבא עליה, וכל שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אחת שיש לה בנים. אלא דטעמא כדאמרן שלא נאסרה עליו לגמרי, אלא שצריכה להמתין עד שנדע אם הוזקקה לו אם לאו, וכשהפילה כבר נודע שהוזקקה. אי חליצת מעוברת לא שמה חליצה ביאת מעוברת לא שמה ביאה. דאי משום ספק שמא יפגע באיסור אשת אח, היינו לכתחלה הא דיעבד אמאי לא נפטרה צרתה. ואף על גב דאיכא חייבי לאו ועשה באלמנה מן הנשואין לכהן גדול דעולה לחליצה אף על פי שאינה עולה ליבום, ואם בעל לא קנה וצריכה חליצה, התם נמי מרבויא דקרא דועלתה יבמתו דרחמנא רבינהו לחליצה כדאיתא בפרק כיצד (לעיל כ, א) אבל הכא דמשום דמעוברת אינה ראויה ליבום היא אם כן אשת אח שלא במקום מצוה היא ולחליצה נמי לא חזיא. (רשב"א)


דף לו - א

דכל העולה ליבום עולה לחליצה וכל שאין עולה ליבום אינו עולה לחליצה אלא אמר רבא הכי קאמר הכונס יבמתו ונמצאת מעוברת הרי זו לא תנשא צרתה שמא יהא ולד בן קיימא וביאת מעוברת לא שמה ביאה וחליצת מעוברת לא שמה חליצה והולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם תניא כוותיה דרבא הכונס יבמתו ונמצאת מעוברת הרי זו לא תנשא צרתה שמא יהא ולד בן קיימא ואין ביאה וחליצה פוטרת אלא ולד פוטר והולד אין פוטרה עד שיצא לאויר העולם טעמא דשמא יהא ולד בן קיימא הוא הא לא הוי ולד בן קיימא מיפטר צרתה לימא תיהוי תיובתא דר''ל אמר לך ר''ל הכי קתני הכונס יבמתו ונמצאת מעוברת הרי זו לא תנשא צרתה שמא לא יהא הולד בן קיימא וחליצת מעוברת לא שמה חליצה וביאת מעוברת לא שמה ביאה וא''ת הלך אחר רוב נשים ורוב נשים ולד מעליא ילדן ולד אין פוטר עד שיצא לאויר העולם א''ר אלעזר אפשר איתא להא דריש לקיש ולא תנן לה במתניתין נפק דק ואשכח דתנן האשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעלך הרי זו לא תנשא ולא תתייבם עד שתדע שמא מעוברת היא צרתה בשלמא יבומי לא שמא יהא ולד בן קיימא ויפגע באיסור אשת אח דאורייתא אלא לא תחלוץ אמאי בשלמא תחלוץ בתוך ט' ותנשא בתוך ט' לא היינו ספק אלא תחלוץ בתוך תשעה ותנשא לאחר תשעה ולטעמיך תחלוץ ותנשא לאחר ט' אלא בר מינה דההיא דאביי בר אבא ורב חיננא בר אביי דאמרי תרוייהו שמא יהא ולד בן קיימא ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה ולצרכה דלמא איכא איניש דהוי בחליצה ולא הוי בהכרזה ואתי למימר קשרי חלוצה לכהן א''ל אביי מידי לא תחלוץ ולא תתייבם קתני לא תנשא ולא תתייבם קתני בלא חליצה אבל אי חליץ לה הכי נמי דשריא תניא כוותיה דריש לקיש החולץ למעוברת והפילה צריכה חליצה מן האחין אמר רבא הלכתא כוותיה דר''ל בהני תלת חדא הא דאמרן אידך דתנן המחלק נכסיו על פיו ריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להם את הבכור דבריו קיימין ואם אמר משום ירושה לא אמר כלום כתב בין בתחלה בין בסוף בין באמצע משום מתנה דבריו קיימין

 רש"י  דכל העולה לייבום כו'. דביאתה פוטרתה: עולה לחליצה. דכתיב (דברים כה) אם לא יחפוץ האיש לקחת יבמתו וחלצה וכו': שמא יהא הולד של קיימא וביאת מעוברת. בולד של קיימא לדברי הכל לא שמה ביאה דטעמא דרבי יוחנן משום שמא יבא אליהו ויאמר נפל הואי והכא ליכא למימר הכי והולד אין פוטר עד שיצא לאויר העולם: הא לא יהא ולד של קיימא. דלמפרע בת יבום היא הוה מיפטרא צרתה ואין צריך לחזור ולבעול לאחר שהפילה: אמר לך ר''ל הכי קתני. כלומר לא קתני שמא יהא אלא שמא לא יהא והאי דקתני סיפא ולד אינו פוטר כו' דמשמע דבשל קיימא מיירי הכי קאמר וא''ת הלך אחר רוב נשים ורוב נשים ולד מעליא ילדן ונהי דביאתה לא פטרה מיהו פטורה משום הולד הולד אין פוטר עד שיצא לאויר העולם: שהלך בעלה. ואין לו בנים: לא תנשא. קס''ד אפילו ע''י חליצה קאמר דלא תנשא לשוק לעולם: היא צרתה. אותה צרתה שהלכה עמו אבל אי שמעה עליה שאינה מעוברת תתייבם ולא חיישינן שמא נשא בעלה אחרת במדינת הים ולהכי תנן היא צרתה והכי מפרש בפ' האשה: אלא לא תחלוץ. ותנשא לשוק: אמאי. אי חליצת מעוברת שמה חליצה תחלוץ ממה נפשך דבין צרתה מעוברת ובין אינה מעוברת הרי חליצה פוטרתה: בשלמא תחלוץ בתוך ג' ותנשא בתוך ג'. שמת לא: אפשר דהיינו ספק דבן ט' לראשון או בן ז' לאחרון דאפילו נשאת ב' ימים בתוך ג' חדשים וילדה בסוף ט' לבעל הראשון אכתי איכא למימר שמא בן ז' לאחרון הוא ואע''פ שאין אלא ו' חדשים וב' ימים דקי''ל (ר''ה דף יא.) יולדת לז' יולדת למקוטעין ואע''ג דהיא לאו ודאי מעוברת דהא מדקתני שמא מעוברת צרתה מכלל דאחר זמן מרובה שהלך בעלה למדינת הים קמיירי לא פלוג רבנן בנשים אלא כולן צריכות להמתין: אלא תחלוץ בתוך ג' ותנשא לאחר כו'. וקשה לי היכי מצי לאותובי הכי נהי נמי דחליצת מעוברת שמה חליצה הני מילי בנפל אבל הכא הא איכא למיחש שמא צרתה מעוברת בולד בן קיימא ואין ביאה וחליצה פוטרת בה לדברי הכל אלא ולד והולד אין פוטר עד שיצא לאויר העולם ונראה בעיני דה''ג בשלמא תחלוץ בתוך ט' ותנשא בתוך ט' לא דהיינו ספק שמא יהא ולד צרתה בן קיימא ואין ביאה וחליצה פוטרת אלא ולד והולד אין פוטר עד שיצא לאויר העולם ול''ג אי בן ט' לראשון ופירושו היה בספרים משובשים אלא תחלוץ בתוך ט' ותנשא לאחר ט' ממה נפשך אי מיעברא צרתה והפילה או לאו מעוברת הואי הרי חלצה זו ואי ולד של קיימא הוה הרי יצא לאויר העולם אלא לאו משום שמא מעוברת צרתה היתה בשעת חליצה ואין הולד של קיימא וההיא חליצה לא פטרה כר''ל הואיל ואחת מהן מעוברת לא שייכא חליצה ההיא שעתא דאמרינן עיין עליו: ולטעמיך. אי טעמא דלא תחלוץ משום ספק מעוברת צרתה בשעת חליצה היא תחלוץ לאחר ט' דהשתא ודאי לאו מעוברת היא ותנשא ומ''ט קתני עד שתדע ואפי' לסוף כמה שנים: אלא בר מינה דההיא. כלומר מההיא לא תידוק סייעתא לר''ל דהא דקתני לא תחלוץ בתוך ט' ותנשא לאחר ט' התם טעמא לאו משום ספק יבמה לשוק הוא אלא כדאביי בר אבין כו': שמא יהא ולד. צרתה: בן קיימא. ונמצא חליצתה שלא לצורך וכשרה לכהונה ומי שראה בחליצה מחזיקה כפסולה לכהונה ואתה צריך להכריז דעו שזו לא פסלתה חליצתה: [א''ל] אביי מידי לא תחלוץ ולא תתייבם קתני. דתידוק מינה סייעתא לר''ל: לא תנשא קתני. דלא תנשא לשוק בלא חליצה לסמוך ולומר צרתי ילדה לבעלי אע''פ שרוב נשים יולדות אבל אי חלצה אפי' בתוך ט' ה''נ דמשתריא לאחר ט' דביאת מעוברת וחליצתה שמה ביאה וחליצה: על פיו. אחרי דברי פיו ולא בסתם ירושה בשתיקה: ריבה לאחד ומיעט לאחד או שהשוה לו את הבכור דבריו קיימים. דלכולן נתן בחייו ואין כאן ירושה ליטול בכורה ולא הפשוטים ליטול בשוה אלא מה שריבה ריבה ומה שמיעט מיעט: ואם אמר משום ירושה. פלוני יירש שדה פלונית ופלוני שדה פלונית: לא אמר כלום. שהתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל הואיל ולא חילק לפשוטים בשוה ולבכור פי שנים: בתחלה. תנתן שדה פלונית לפלוני וירשנה: באמצע. ירשה ותנתן לו וירשה: בסוף. ירשה ותנתן לו: (רש"י)

 תוספות  בשלמא בתוך ג' חדשים כו'. אין גירסא זו נכונה כדפירש בקונטרס ועוד דאי אפשר כלל לדקדק מדאינה חולצת תוך ג' לינשא אחר ג' דחליצת מעוברת לא שמה חליצה דהא ודאי תוך ג' מודה ר' יוחנן דאין חולצת כדתנן היבמה לא תחלוץ עד שיהיו לה ג' חדשים וטעמא משום דאינה עולה לייבום דאפי' יבא אליהו ויאמר דלא מיעברא לאו בת ייבום היא ולכך אינה עולה לחליצה אבל בתוך ט' בת ייבום היא אם יבא אליהו ויאמר דלא מיעברא או אפילו הפילה לכך דייק שפיר אלא ה''ג תחלוץ בתוך ט' ותנשא לאחר ט': ותנשא לאחר ט'. תימה דלא מסיק אדעתיה האי ולטעמיך דפריך: ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה. ודוקא בשאר נשים דלאו גרושות איירי וכן מוקי לה בהדיא בפרק בתרא (לקמן קיט: ושם) והא דפריך לקמן (דף מא:) גבי והיבמה לא תחלוץ עד שיהא לה ג' חדשים ומפרש בגמרא מעיקרא טעמא שמא יהא ולד של קיימא ונמצא מצריכה כרוז לכהונה תינח אלמנה גרושה מאי איכא למימר אר''י משום דהתם בא להשמיענו דין כל הנשים שנופלות לייבום ואם היה דין אחר לגרושה ה''ל לפרושי אבל הכא דאיירי אם אירע בו מעשה באשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים איירי שפיר דוקא בשאר נשים דלאו גרושות ועדיפא מינה בפרק בתרא דמוקי ההיא דהאשה שלום דוקא בגרושה דפריך מינה אההיא דמייתי הכא: הלכתא כר''ל בהני תלת. הא דפליגי בפרק ב' דחולין (דף כט: ושם) גבי ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף לא חשיב הכא אע''ג דסבירא ליה כוותיה בפ' ב' דזבחים (דף ל. ושם) היינו משום דר''ל משמיה דלוי סבא אמרה ותימה דלא חשיב הא דפ''ק דמסכת ע''ז (דף ו: ושם) דתניא כותיה דר''ל דנשא ונתן מותר כיון דחשיב הכא מידי דתניא כוותיה ואור''י דמ''מ התם הלכתא כר' יוחנן דהתם גבי הא דתנן וחכ''א לפניהם אסור לאחריהם מותר פריך חכמים היינו ת''ק ומשני נשא ונתן איכא בינייהו ובפרק קמא דסנהדרין (דף טו: ושם) גבי זאב וארי דתניא כוותיה דר''ל התם פליגי אליבא דר''א ולא סבירא להו כוותיה.: משום ירושה לא אמר כלום. טעמא מפרש התם במתניתין לפי שהתנה על מה שכתוב בתורה ורבי יוחנן בן ברוקא פליג בפרק יש נוחלין (ב''ב קל.) ואמר דאם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימים וטעמא מפרש התם משום דכתיב והיה ביום הנחילו את בניו התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה והא דכתיב לא יוכל לבכר היינו דוקא חלק בכורה אבל חלק פשיטות יכול ורבנן ביום הנחילו את בניו מוקמי לדרשא אחריתי ולא יוכל לבכר איצטריך משום דהורע כחו שאין נוטל בראוי כבמוחזק וס''ד דהורע כחו נמי בהא א''נ איצטריך דס''ד כיון דשנואה שנואה בנישואיה דיכול לבכר: (תוספות)

 רשב"א  היינו טעמא שמא יהא ולד של קיימא ונמצאת אתה מצריכה כרוז לכהונה. ואי קשיא לך אמאי לא אקשינן הכא תינח אלמנה גרושה מאי איכא למימר כדאקשינן לקמן (מא, ב) גבי היבמה לא תחלוץ ולא תתיבם תוך שלשה חדשים יש לומר הכי קתני האשה וכי היכי דלא תקשי לן מוקמינן לה באלמנה וכדמוקמינן נמי בפרק האשה שהלך בעלה וצרתה (להלן) מתניתין דקתני האשה שאמרה נתן לי בן במדינת הים מת בעלי ואחר כך בני אינה נאמנת וחוששין לדבריה וחולצת ולא מתיבמת בגרושה ולא באלמנה, כי היכי דלא תקשי לן דאקשינן התם וליחוש דלמא אתו עדים ואמרי כדין אמרה ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה. ואוקמה רב פפא בגרושה משום דאשה משמע הכין ומשמע הכין. אבל לקמן (מא, ב) דקתני היבמה ושאר כל הנשים כולן במשמע משום הכי קא פרכינן. אמר רבא הלכתא כותיה דריש לקיש בהני תלת וכו'. ואף על גב דקיימא לן (לעיל ל, א) כל יבמה שאין אני קורה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים, האי בשעת נפילה זקוקה היא אלא דרחמנא אמר עיין עליה לידע אם זקוקה היא אם לא, וכיון שהפילה איגלי מלתא למפרע דזקוקה היתה. אלא דקשיא לי דהא לא עדיפא מקטן וקטנה לר' מאיר דאמר (להלן סא, ב) דאינן מיבמין משום שמא ימצא סריס, ואפילו הכי פרכינן עליה דר' מאיר בשלהי פרק בית שמאי (קיא, ב) כדאמרינן התם אמר רבא בלאו הכי נמי לא מצית אמרת מי איכא מידי דהשתא אסירא ליה ולבתר שעה שריא ליה והא אמר ר' יהודה אמר רב כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה וכו', ונראה שם מדברי ר"ח ז"ל דאר"מ פריך, אלא דנראה לי דארבנן פריך ושם אאריך בה בס"ד (בד"ה רבא). (רשב"א)


דף לו - ב

ואמר ר''ל לעולם לא קנה עד שיאמר פלוני ופלוני ירשו שדה פלונית ופלונית שנתתים להם במתנה וירשום ואידך דתנן הכותב כל נכסיו לבנו לאחר מותו האב אינו יכול למכור מפני שנתנן לבן והבן אינו יכול למכור מפני שהן ברשות האב מכר האב מכורין עד שימות הוא מכר הבן אין ללוקח כלום עד שימות האב ואיתמר מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב ר' יוחנן אמר לא קנה לוקח וריש לקיש אמר קנה לוקח ר' יוחנן אמר לא קנה לוקח קנין פירות כקנין הגוף דמי ור''ל אמר קנה לוקח קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי: אין הולד של קיימא כו': תנא משום רבי אליעזר אמרו יוציא בגט אמר רבא ר' מאיר ור' אליעזר אמרו דבר אחד רבי אליעזר הא דאמרן ר''מ דתניא לא ישא אדם מעוברת חבירו ומינקת חבירו ואם נשא יוציא ולא יחזיר עולמית דברי ר' מאיר וחכמים אומרים יוציא ולכשיגיע זמנו לכנוס יכנוס א''ל אביי ממאי דלמא לא היא עד כאן לא קאמר ר' אליעזר הכא אלא משום דקפגע באיסור אשת אח דאורייתא אבל התם דרבנן כרבנן סבירא ליה אי נמי עד כאן לא קאמר רבי מאיר התם אלא משום דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה אבל הכא מדאורייתא מפרש פרשי מינה אמר רבא ולדברי חכמים יוציאה בגט אמר מר זוטרא דיקא נמי דקתני יוציא ולא קתני יפריש ש''מ א''ל רב אשי לרב הושעיא בריה דרב אידי התם תנן רשב''ג אומר כל ששהא באדם ל' יום אינו נפל הא לא שהא ספיקא הוי ואיתמר מת בתוך ל' יום ועמדה ונתקדשה רבינא משמיה דרבא אמר אם אשת ישראל היא חולצת ואם אשת כהן היא אינה חולצת רב משרשיא משמיה דרבא אמר אחת זו ואחת זו חולצת אמר ליה רבינא לרב משרשיא

 רש"י  לעולם לא קנה כו'. לא אמתניתין פליג אלא התם ביש נוחלין פליגי אמוראי בדיוקא דמתני' דכי אתא רבין אמר ירש פלוני שדה פלוני ותנתן שדה פלוני לפלוני רבי יוחנן אמר קנה אפילו האי דירושה דמדאדכר לשון מתנה בהאי שטר צואה לחד מינייהו כולהו נמי מתנה נינהו ור''ל אמר לעולם לא קנה ההוא דירושה דאמרינן להאי הוה מתנה ולהאי ירושה עד שיאמר כו' דתיקו לשון מתנה אתרוייהו: לאחר מותו. שכתב מהיום ולאחר מיתה ואין לאב בהן אלא אכילת פירות בחייו: מכר האב מכורין. לאכול הלוקח פירות כל ימי חיי האב שזכה בזכות שהיה לו לזה בהן: ומת הבן בחיי האב רבי יוחנן אמר לא קנה לוקח. אפילו לכשימות האב דקנין פירות שהיה לו לאב בנכסים הללו כקנין הגוף דמי ואין מכירת הבן מכירה ומתניתין דקתני אין ללוקח בהן כלום עד שימות האב הא כשימות האב יש לו התם דמית האב בחיי הבן ונתקיימה המתנה ומה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו אבל מת הבן לא בא זכות לידו: תנא משום ר''א כו'. ר' אליעזר פליג אסיפא דמתני' וקאי אאין הולד של קיימא יקיים וקאמר איהו אע''פ שאין הולד של קיימא קנסינן ליה דיוציא בגט משום דנכנס לספק איסור אשת אח ואע''ג דהשתא איגלאי מילתא דייבום מעליא הואי ומיהו בגט בלא חליצה סגי: דבר אחד. דר''מ נמי קניס את הנושא מעוברת חברו ומינקת חברו לגרשה אשה שמת בעלה והיא מעוברת או מניקה אסורה להנשא עד עשרים וארבעה חדש שכן תינוק יונק: ולכשיגיע זמנו לכנוס. לסוף כ''ד חדש יכנוס: באיסור אשת אח. כלומר שהיקל להכנס לספק אשת אח שיש לו בנים דדלמא הוי ולד של קיימא הלכך קנסינן ליה: אלא [משום] דרבנן. דמעוברת חברו מדרבנן היא וקא מזלזלי בה ומשום הכי קנסוהו דלא ליתי אחרינא למיעבד הכי: אבל הכא. יבמה מעוברת דאורייתא היא ובדילי מינה ולא בעי למיקנסיה להאי אטו אחריני: ולדברי חכמים. דאמרי לכשיגיע זמנו לכנוס יכנוס מיהו עד שיגיע הזמן יוציא בגט ולא סגי ליה בהפרשה בעלמא: דקתני יוציא. וחכמים אומרים יוציא: התם תנן וכו'. משום דקבעי למבעי הכא מאי: כל ששהה שלשים יום. משנולד חי שלשים יום: באדם אין נפל. להכי נקט באדם דתני סיפא ובבהמה ח' ימים: אינו נפל. ופוטר את אמו מן החליצה: ספיקא הוא. וחולצת ולא מתייבמת ודוקא אי מספקא לן אי כלו לו חדשיו אי לא אבל אי קים לן דכלו לו חדשיו תנן במסכת נדה (דף מג:) תינוק בן יומו פוטר מן הייבום: מת בתוך שלשים. בן היבמה ונתקדשה לשוק בחזקת שפטורה משום בנה: אם אשת ישראל היא. אם זה שקדשה ישראל הוא שאם תחלוץ מן היבם לאחר קדושין לא תיאסר על בעלה חולצת: ואם זה שקדשה כהן הוא. שאם תחלוץ תיאסר עליו אינה חולצת וסמכינן אולד: (רש"י)

 תוספות  ואמר ריש לקיש לעולם לא קנה כו'. אע''ג דרבא גופיה קאמר ביש נוחלין (ב''ב דף קל.) דהלכה כרבי יוחנן בן ברוקה מ''מ נפקא מינה דהלכה כר''ל לענין [אחר] שאין ראוי ליורשו: ורבי יוחנן אמר לא קנה לוקח. וא''ת לרבי יוחנן אפי' לא מת הבן בחיי האב נמי לא ליקני דהוי כמו (ב''מ טז.) מה שאירש מאבא מכור לך כיון דאלים קנין פירות כקנין הגוף וי''ל דלגבי הכי לא אלים קנין פירות לבטל לגמרי קנין הגוף דבן וכיון דלבסוף אתיא שדה לידי דבן חשיב מכר: קנין פירות כקנין הגוף דמי. מה שהתקינו באושא דאשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה דהבעל מוציא מיד הלקוחות לרבי יוחנן לא איצטריך וכן משמע בהחובל (ב''ק דף פח: ושם) דמסיק תקנת אושא לר''ל א''נ קנין הגוף דאשה עדיף שאין לבעל פירות אלא מכחה ועוד דאין לבעל פירות אלא בתקנתא דרבנן וה''ר יעקב דאורליינ''ש תירץ דאיצטריך תקנתא דאושא להיכא דכתב לה דין ודברים אין לי בפירות נכסייך: חיזוק לדבריהם יותר משל תורה. וההיא דהזהב (ב''מ נה:) גבי חמשה חומשין דלא עשו אלא כשל תורה משום דלא איצטריך [לחיזוק] והכא גבי איסורא הוא דקניס ר''מ אבל גבי ממונא כגון כתובה לא עשו חיזוק אפי' כשל תורה דקאמר ר''מ בפ' אע''פ (כתובות נו: ושם) כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל הא בדרבנן תנאו קיים וקצת תימה אי רבנן דהכא היינו ר' יהודה הא סבירא ליה גבי כתובה דעשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וי''ל דבמילתא דשכיחא עבדו חיזוק אבל הכא מילתא דלא שכיחא היא שישא אדם מעוברת חברו ומינקת חברו: ולא קתני יפריש. והא דתני בסוטה בפ' ארוסה (דף כד. ושם) גבי מעוברת חברו ומינקת חברו יכול הוא להפרישה ולהחזירה לאחר זמן לשון הפרשה משמע הכי ומשמע הכי אבל יוציא לא משמע אלא בגט א''נ התם שקינא לה ונסתרה לא חיישינן שיבא עליה כיון דאסירא ליה מדאורייתא ולא בעיא גט והר''ר יוסף מאורליינ''ש הורה מטעם זה באחד שקידש מינקת חברו שלא להצריך גט אלא הפרשה בעלמא (אפילו לרבי מאיר) כיון דבלאו הכי אסורה ליה דכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה ודוקא בנשא הוא דאמר הכא דבעיא גיטא אע''ג דבקדש תוך ג' וברח אי לאו דערוקיה מסתייה היה צריך ליתן גט במעוברת ומינקת חבירו לא החמירו ואין נראה דמאי חומרא דכלה בלא ברכה ממינקת חבירו דתרוייהו מדרבנן וקצת היה מדקדק ר''י מהא דתניא התם (כתובות דף ס.) מינקת שמת בעלה הרי זו לא תארס ולא תנשא ואם כשאירס צריך ליתן גט לא איצטריך תו למימר לא תנשא ומיהו י''ס דגרסי לא תנשא ולא תארס ואיכא למימר דזו אף זו קתני ואפילו גרסינן לא תארס ולא תנשא מצי למימר דנקט ולא תנשא משום רבי יהודה דאפילו לינשא שרי בתר י''ח חדש ובשאלתות דרבי אחאי בפרשה וירא (סימן יג) כתוב גבי מעוברת ומינקת חברו דהיכא דעבר וקדיש מפקיע לה בגט מיניה ואפילו אי הוה כהן מפסדינן לה מיניה: הא לא שהא ספיקא הויא. לא כמו שפי' הקונטרס דבפיהק ומת ולד איירי [דבהא] אפילו רבנן מודו בפיהק ומת דנפל הוא אלא כשנפל מן הגג או אכלו ארי איירי כדאמר בס''פ ר' אליעזר דמילה (שבת דף קלו. ושם) והתם פסקינן כרשב''ג וא''ת ואמאי לא אזלינן בתר רוב נשים דולד מעליא ילדן ואר''י דחיישינן למיעוט מצוי כזה כמו במים שאין להם סוף (לקמן קכא.) דאשתו אסורה וגוסס. שאין מעידים עליו להשיא אשתו אע''ג דשמא התם משום ערוה החמירו מ''מ כיון דמיעוט של נפלים מצוי מחמירים ביה ומחמירים נמי שלא לאכול בהמה תוך ח' ימים כדאמרינן בס''פ ר' אליעזר דמילה (ג''ז שם) ומיהו לענין אבילות לא החמירו שיש להקל באבלות כדאמר בפ' יש בכור (בכורות מט.) הכל מודים לענין אבלות שאין מתאבלים דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל והא דתנן במסכת שמחות. הספקות אוננים ומתאבלים עליהם נראה דבספק בן ט' לראשון או ז' לאחרון איירי דגנאי הדבר שלא יתאבלו לא זה ולא זה מאחר שודאי קרוב לאחד: מת בתוך שלשים יום כו'. נראה דהכי גרסי' ולא כרש''י . דגריס בפ' ר''א דמילה (שבת קלו. ושם) מת בסוף שלשים יום כיון דבפרק יש בכור (בכורות מט. ושם) אמרינן דיום ל' כשלפניו מה לי ביום שלשים מה לי תוך שלשים ולמה ליה למינקט ביום שלשים טפי ומיהו בה''ג כתב דביום שלשים אפי' פיהק ומת לרבנן לא הוי נפל דדוקא תוך שלשים הוא דאמר בשבת (ג''ז שם) פיהק ומת לד''ה מת הוא משמע דגרסינן הכא מת ביום שלשים דאי לאו הכי מנין היה להם חילוק זה ועוד יש מקיים גירסא זאת אפילו בנפל מן הגג או אכלו ארי וביום שלשים דוקא סמכי ארבנן ושמא לענין אבילות נמי חשיב בר קיימא: (תוספות)

 רשב"א  אם אין הולד של קיימא יקיים. ופירשה ריש לקיש (לעיל לה, ב) יחזור ויקיים ודוקא בשהפילה, אי נמי בולד והוא שנולד לשמנה ודאי ולא נגמרו סימניו שערו וצפרניו, דבודאי נפל חשבינן ליה, הא לאו הכי מוציאה בחליצה דמטילין אותו לחומרא שמא ולד של קיימא הוא, דהא קיימא לן כרבנן דפליגי אדרשב"ג (בתוספתא שבת פט"ז ה"ד) והלכך אסור לקיימה ולעולם לא תשתרי אלא בחליצה דדלמא נפל הוא ובעיא חליצה ולקמן בפרק הערל (פ, ב) נאריך בה יותר בס"ד. גמרא: רבי אליעזר אומר לא כי. הכי גרסינן תנא משום ר' אליעזר אמרו יוציא כלומר בחליצה דהא קיימא לן כריש לקיש דאמר ביאת מעוברת לא שמה ביאה ומקצת ספרים יש דגרסי יוציא בגט, וכן נראה מדברי רש"י ז"ל (בד"ה תנא). ואיכא למידק דאם כן הויא דלא כריש לקיש והוה לן לאוקמי לפלוגתייהו כתנאי ומדלא אוקמינהו כתנאי שמע מינה דליתיה. ובתוס' (ישנים ד"ה יוציא) מפרשין דגט וחליצה בעיא משום דדמיא לכנוסה וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שכך כתב (הלכות יבום פ"א הכ"ב) הכונס יבמתו ונמצא מעוברת מפרישין אותן וממתינים לה אם הפילה יחזור ויקיים ואם ילדה אפילו מת ביום שנולד הרי זה מוציאה בגט וחולץ לה ע"כ. ואף על פי שאין הלכה כר' אלעזר למד הרב לרבנן מדר' אלעזר וכשם שאמר ר' אלעזר במפלת שמוציא בגט וחליצה, הוא הדין לרבנן ביולדת ולד חי שגמרו סימניו. (ועיין מגיד משנה ולחם משנה שם ובאה"ג אה"ע סי' קס"ד סקי"א) . אמר רבא ר' אלעזר ור' מאיר אמרו דבר אחד. כלומר דשניהם קונסין אותו בנושא מעוברת חבירו ואפילו במקום דליכא משום תקנת ולד, ר' מאיר דאמר בהדיא לא יחזיר עולמית, ור' אלעזר הא דאמר דאפילו לאחר שילדה ולד שאינו של קיימא יוציא, אף על גב דליכא משום תקנת ולד. ואלו לרבנן לא קנסינן ליה אלא שיוציא משום תקנת ולד ואם לא הספיק להוציא עד שילדה יקיים וכתנא דמתניתין. עד כאן לא קאמר ר' מאיר התם אלא בדרבנן דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה. ואף על גב דשמעינן ליה לר' מאיר דאמר כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל בדרבנן תנאו קיים כדאיתא בריש פרק אף על פי (כתובות נו, ב) איכא למימר התם בתנאי שבממון, אבל בחשש איסורין של תורה מזהר זהירי בהו אינשי, אבל בשל דבריהם לא חמירי להו כולי היא וצריכין חיזוק. הכי גרסינן מת בתוך שלשים יום ועמדה ונתקדשה. כלומר כל בתוך שלשים ואפילו תוך שמנה, דבדיעבד קיימא לן כרבנן דלא חיישינן לנפל. ובמקצת הלכות רבינו אלפסי גירסא אחרת בשם בעל הלכות גדולות (הלכות יבום דף ס, א) מת ביום שלשים ואף ר"ח ז"ל כן גורס. ואינה מחוורת דמאי שנא ביום שלשים, הא קיימא לן יום שלשים כלפני שלשים. ועוד דבדיעבד הא קיימא לן כרבנן דלא חיישי כלל. אמר רבא אם אשת ישראל היא חולצת ואם לאו אינה חולצת. והכי קיימא לן ודקא בבן שמנה ודאי שגמרו סימניו שערו וצפרניו, ואי נמי בסתם תינוקות שאינו ידוע אם בן שמנה אם בן תשעה ולא נגמרו סימניו שערו וצפרניו, אבל בספק בן תשעה או בן שמונה ונגמרו סימניו ולד מעליא הוא ואפילו לכתחלה תנשא. אבל בן שמונה ודאי ולא נגמרו סימניו נפל גמור הוא ואפילו נשאת לכהן תצא. ואם בן תשעה ודאי כגון שבעל ופירש והלך למדינת הים מותרת לשוק לכתחלה כדתנן בנדה פרק יוצא דופן (מג, ב) תינוק בן יום אחד זוקק ליבום ופוטר מן היבום ובפרק הערל (להלן פ, ב) נאריך בה יותר בס"ד. (רשב"א)


דף לז - א

באורתא אמר רבא הכי ובצפרא הדר ביה א''ל שריתו יהא רעוא דתשתרו אף תרבא הכא גבי מעוברת חבירו ומינקת חבירו הנשואה לכהן מאי מי עבוד רבנן תקנתא לכהן או לא אמר ליה הכי השתא בשלמא התם כיון דאיכא רבנן דפליגי עליה דרשב''ג דאמרי אע''ג דלא שהא ולד מעליא הוי גבי אשת כהן כיון דלא אפשר עבדינן כרבנן אבל הכא כמאן נעביד אי כר' מאיר הא אמר יוציא ולא יחזיר עולמית ואי כרבנן האמרי בגט איתמר קדשה בתוך שלשה וברח פליגי בה רב אחא ורפרם חד אמר משמתינן ליה וחד אמר עירוקיה מסתייה הוה עובדא ואמר להו רפרם עירוקיה מסתייה: ספק בן תשע וכו': אמר ליה רבא לרב נחמן לימא הלך אחר רוב נשים ורוב נשים לתשעה ילדן אמר ליה נשי דידן לשבעה ילדן א''ל נשי דידכו הוו רובא דעלמא א''ל הכי קאמינא רוב נשים ילדן לתשעה ומיעוט לשבעה וכל היולדת לתשעה עוברה ניכר לשליש ימיה וזו הואיל ולא הוכר עוברה לשליש ימיה איתרע ליה רובא אי כל היולדת לתשעה עוברה ניכר לשליש ימיה הא מדלא הוכר לשליש ימיה עוברה ודאי בר שבעה לבתראה הוא אלא אימא רוב היולדת לתשעה עוברה ניכר לשליש ימיה והאי מדלא הוכר לשליש ימיה איתרע ליה רובא ת''ר ראשון ראוי להיות כהן גדול ושני ממזר מספק רבי אליעזר בן יעקב אומר אין ממזר מספק מאי קאמר אמר אביי הכי קאמר ראשון ראוי להיות כהן גדול ושני ספק ממזר ואסור בממזרת ר' אליעזר אומר אינו ספק ממזר אלא ודאי ממזר ומותר בממזרת רבא אמר הכי קאמר ראשון ראוי להיות כהן גדול ושני ממזר ודאי מספק ומותר בממזרת ורבי אליעזר בן יעקב אומר אין ודאי ממזר מספק אלא ספק ממזר ואסור בממזרת וקמיפלגי בדרבי אלעזר דתנן רבי אלעזר אומר ודאן בודאן מותר ודאן בספקן וספקן בודאן וספקן בספקן אסור ואלו הן ספקן שתוקי ואסופי וכותי ואמר רב יהודה אמר רב הלכה כר' אלעזר כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי הלל שנה עשרה יוחסין עלו מבבל כהני לויי וישראלי חללי גירי חרורי ממזרי נתיני שתוקי ואסופי וכולן מותרין לבא זה בזה ואת אמרת הלכה כרבי אלעזר אביי סבר לה כשמואל דאמר הלכה כהלל ומוקי לה רבי אליעזר בן יעקב אליבא דהלכתא כי היכי דלא תקשי הלכתא אהלכתא רבא סבר לה כרב דאמר הלכה כר' אלעזר ומוקי לה לדרבי אליעזר בן יעקב אליבא דהלכתא כי היכי דלא תקשי

 רש"י  באורתא אמר רבא הכי. כדקאמרת: לצפרא הדר ביה. ושמעתי מפיו שאינה חולצת: הכא מאי. לר' יהושע בריה דרב אידי קבעי לה: מי עביד רבנן תקנתא לכהן. דאע''ג דלישראל בעינן יוציא בגט עד שיגיע זמנו התם הוא דלכשיגיע זמנו מצי לאהדורה אבל הכא דאי מגרש לה לא מצי מהדר לה תסגי בהפרשה בעלמא: עבדינן כרבנן. וסמכינן אולד: קדשה בתוך שלשה. שום אלמנה או גרושה: עירוקיה מסתייה. לא בעי למיכפייה דלכתוב גט דגלי דעתיה דלא בעי לכנוס עד זמנו: ורוב נשים לט' ילדן. ולייתי חטאת דודאי בר קמא הוא ואשת אח בת בנים בעל: וזו הואיל ולא הוכר עוברה לשליש ימיה. דאי הוכר לא הוה מספקא לן: לשליש ימיה. דכתיב ויהי כמשלש חדשים (בראשית לח): איתרע לה רובא. דלא תשדייה בתר רוב נשים אלא ספק בתר מיעוט ספק בתר רוב: ראשון. דספק הוה ראוי להיות כהן גדול ממה נפשך: והשני. אם קיימה עד שילדה לו בן ודאי ממזר מספק שמא ראשון בן המת הוה וקאי עליה בכרת ואישתכח האי שני ולד חייבי כריתות וממזר: מאי קאמר. ר''א בן יעקב היכי מצי לאפוקי מספק ממזר: אמר אביי כו' ספק ממזר הוי. ואסור בממזרת ובכשרה: ר''א אומר אין ממזר מספק. אלא כודאי ממזר הוי ומותר בממזרת דקסבר ספיקן בודאן מותר: ושני ממזר ודאי הוי מספק. כלומר מתוך ספק זה נעשה כודאי ממזר ומותר בממזרת: וקמיפלגי. אביי ורבא דמר מוקי רבי אליעזר בן יעקב להיתירא ומר מוקי ליה לאיסורא פליגי בדרבי אליעזר: ודאן בספיקן אסור. שמא הספק כשר הוא ונמצא בא ממזר בקהל וכן ספק ממזר בספק ממזרת דשמא זה פסול וזה כשר: שתוקי. שקורא אביו ואמו משתקתו: אסופי. שנאסף מן השוק ובכולהו איכא למיחש שמא מפסול נתעברה: כותי. אין מקפיד על קידושי כסף ושטר דלית ליה גזירה שוה דקיחה קיחה וכי מקדש חד מנסבא לאידך לפיכך כולן ספק ממזרים הם שמא נתקדשה אמו לאחר: כי אמריתה. רב יהודה מסיים למילתיה ואזיל כי אמריתה להא שמעתא דרב אמר הלכה כר''א קמיה דשמואל אמר לי כו': וכולן מותרין לבא זה בזה. אי אמרת ספיקן בודאן מותר וכ''ש ספיקן בספיקן היינו דמשכחת ליה כולן מותרין זה בזה כהנים לוים וישראלים מותרין זה בזה לויי וישראלי חללי גירי וחרורי עבדים משוחררים מותרים זה בזה גירי חרורי ממזרי ונתיני שתוקי ואסופי מותרים זה בזה דקהל גרים לא איקרי קהל לפיכך ממזרים מותרים בהן וכסדר הזה שנויים בקדושין (דף סט.): ואת אמרת הלכה כר''א. שאין ממזר מותר בשתוקי ולא שתוקי בשתוקי ולא שתוקי באסופי (א''כ לא משכחת לה כולהו מעורבים): נתיני. גבעונים שנתגיירו בימי יהושע בערמה ויש בהן צד עבדות דכתיב (יהושע ט) ויתנם יהושע חוטבי עצים ושואבי מים לעדה: (רש"י)

 תוספות  מי עביד רבנן תקנתא או לא. בעיא זו אליבא דרבנן ולא אליבא דר' מאיר ומכאן מדקדק בה''ג ובשאלתות דהא דאמר בפ' אע''פ (כתובות דף ס: ושם) דהלכה כר''מ בגזרותיו היינו דוקא בגזרותיו ולא בקנסותיו.: אי כל היולדת כו'. כה''ג דייק ברפ''ב דכתובות (דף טז:) גבי כל הנישאת בתולה יש לה קול כו' ובפ' המפלת (נדה דף כט.) גבי כל היולדות מטנפות אבל בפרק ואלו טריפות (חולין דף נג.) גבי כל הדורס אין צפרנו נשמטת לא דייק (אע''ג) דכל לאו דוקא: רוב היולדת לט' כו'. וא''ת מה מועיל המתנת ג' חדשים משום הבחנה אכתי יכול לבא לידי ספק אם תנשא מיד ותלד לו' חדשים ויום אחד או אפילו ג' ימים דיש להסתפק אם הוא בנו של ראשון ולא נקלט הזרע עד יום ג' או הוא בנו של שני דיולדת לשבעה יולדת למקוטעים וזהו תימה לומר שתהא האשה צריכה להמתין ג' חדשים וג' ימים דלקמן משמע דג' חדשים דוקא דאמר חוץ מיום שמת בו ויום שנתארסה בו ואין לומר כיון דהמתינה ג' חדשים שריא לינשא ולא חיישינן שמא תלד משני לסוף ששה חדשים וב' ימים או ג' דסמכינן ארובא דלט' ילדן וא''כ דסמכינן ארובא דלט' ילדן א''כ אפילו תוך ג' חדשים תנשא דסמכינן ארובא ואין צריך להמתין אלא חדש אחד ושוב אין ספק דאם תלד לסוף ט' ממיתת ראשון אין להסתפק שמא הוא מז' לאחרון דאזלינן בתר רוב נשים דלט' ילדן אלא ע''כ כל מקום שיכול לבא לידי ספק החמירו חכמים וי''ל דכ''כ. לא היה משתהא הכרת העובר של ראשון עד שליש ימיה מן השני: וזו הואיל ולא הוכר. תימה דאמאי לא מוקמינן לה בחזקת היתר ליבם ולא יתחייב באשם תלוי ויהא נמי ולד שני כשר דסמוך מיעוט יולדת לשבעה אחזקה ואיתרע ליה רובא ונסמוך ארובא דעוברה ניכר לשליש ימיה דלעיל בפ' ד' אחין (דף ל:) חשבינן לה חזקה גבי ספק קידושין ולקמן בפ' בתרא (דף קיט. ושם) אפילו היתה צרתה מעוברת חשבינן לה בחזקת זקוקה וכ''ת דאיכא רובא אחרינא דרוב נשים מתעברות ויולדות לפיכך יש להחזיקה כמעוברת מן הראשון דאין סברא כלל לומר בנשים ששהו עם בעליהן כמה שנים ולא עיברו ומתו בעליהם דרוב מעוברות ולקמן (דף קיט.) הוא דאמר לה גבי האשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים: ראשון ראוי להיות כה''ג. והא דאמר בפ''ק דכתובות (דף יג: ושם) גבי עשר כהנים שפירש אחד מהן ובעל הולד שתוקי שמשתקין אותו מדין כהונה דבעינן זרעו מיוחס אחריו לקמן בפ' נושאין (דף ק:) פריך לה ומשני זרעו מיוחס אחריו דרבנן וכי גזור רבנן בזנות בנישואין לא גזור: סבר לה כרב דאמר הלכה כר' אלעזר. והא דפריך בעשרה יוחסין (קידושין דף עג. ושם) גבי הא דאמר רבא דבר תורה כו' שתוקי כשר אלא מעתה שתוקי שתוקית לא ישא לאו משום דלרבא שרי שתוקי בשתוקית אלא משום דגם אליבא דרבנן אמר רבא מילתיה דהתם להכי פריך דלרבנן נמי שתוקי שתוקית לא ישא: (תוספות)

 רשב"א  מעוברת חברו ומינקת חברו דאינסבא לכהן מי עבדו רבנן תקנתא לכהן או לא. ואסיק דאף הוא יוציא בגט, ואף על פי דמתסרא עליה ממילא, ומכל מקום מסתברא דביבמה לא כייפינן ליה להוציא כדי שלא תאסר עליו עולמית, ולא דמי למעוברת שנשאת לכהן, משום דזקוקה היתה לו וטעה בדבר מצוה, ואף על פי שאין זמנו בהול, מכל מקום כיון דעיקרא דמלתא בעלמא לרבנן ליתא אלא משום תקנת ולד ולא קנסו לאסרה עליו עולמית, הכא כיון דטעה בדבר מצוה ואי מפיק לה תאסר עליו עולמית לא מפקינן לה מיניה. אי נמי בעלמא דליכא אלא איסור דרבנן אף על גב דמפרשי ליה מיניה, אי לא מפיק בגט חיישינן דלמא יבא עליה, אבל הכא דאיכא איסורא דאורייתא אי מודעת ליה ומפרשת ליה מפריש פריש מיניה כדאמרינן לעיל. ותדע לך דהא מעיקרא נהי דזקוקתו היא ולא חיישת לה. אי נמי משום דאיכא מצות יבמין וחליצה במקום יבום לאו מצוה היא כדאיתא לעיל בפרק כיצד (כא, א) לא מפקינן לה. קדש בתוך שלשה וברח עירוקיה מסתייה. פרש"י ז"ל עירוקיה מסתייה ולא בעי למכפייה למכתב גיטא דגלי דעתיה דלא בעי ליכנס עד זמנו, ומשמע מהא דדוקא קדש הא כנס וברח משמתינן ליה עד שיגרש. וכן כתב הראב"ד ז"ל (בהשגות הלכות גרושין פי"א הכ"ד). ועוד כתב הרב ז"ל שמפרישין אותן אחר תשעים כימים שעמד עמה בתוך תשעים, דאם לא מה הפסיד כשבעל באיסור. ומתניתין (לעיל לה, ב) דקתני בא על יבמתו בתוך שלשה חדשים אם אין הולד של קיימא יקיים ולא קתני יוציא, התם מפני שהיא יבמה ואם יתן לה גט נאסרה עליו, אבל הרמב"ן נר"ו (בד"ה קידשה) כתב שזו חומרא יתירה דאם איתא לא שתיק גמרא מיניה. ואני אומר כי מדברי הרב ר"א ז"ל דאמר אם לא כן מה הפסיד כשבעל באיסור, משמע דסבירא ליה דמקנס קנסינן ליה. וסעד לדבריו יש דמכיון דמפקינן לה בגט ולא סגיא בהפרשה ואפילו באשת כהן, שמע מינה קנסא הוא דבעו למקנסיה, ואם איתא כי שהה עמה תשעים יום אי אמרת יקיים נמצא שאין אתה קונסו, ונמצא רשע מאריך ברשעו נשכר. ואי אמרת יוציא בגט וחוזר וכונס מיד אתה עושה מילי דרבנן כחוכא. וליתא דהא דמצרכינן ליה רבנן להוציא בגט ואפילו באשת כהן לאו משום קנסא הוא אלא משום תקנת ולד ובמקום סכנת ולד לא חששו לכהן, ולעולם רבנן לית להו בהא קנסא, דאם לא כן קשיא ליה דהא במעוברת חברו אם לא הספיק לגרש עד שילדה דתו ליכא משום תקנת ולד משמע לעיל דיקיים ואינו צריך לגרש, מדבעי רבא (לעיל לו, ב) לאוקמי ר' אלעזר דאמר דאם אין הולד של קיימא ור' מאיר בחדא שטתה, דאלו לרבנן דר' מאיר יקיים כיון שכבר ילדה וליכא משום תקנת ולד, ואם איתא דקנסינן אפילו בשילדה, כלהו אמרו דבר אחד, דאפילו לרבנן דר' מאיר מודו בה דמוציא ואף על פי שתאסר עליו ממילא כמעוברת שנשאת לכהן דמאי שנא. ויש לומר כיון דעיקר טעמא דרבנן אינה לאוסרה עליו עולמית וביבמה איכא משום מצות יבום כדכתבינן לעיל, אם איתא דר' אלעזר כרבנן סבירא ליה לא הוה מפיק לה מיניה. אבל לר' מאיר דעיקר טעמיה משום קנס הוא ובעלמא אסרינן לה עולמית אף ביבמה כן כנ"ל לדעת הרב ז"ל. וכדברי הרמב"ן ז"ל נ"ל עיקר. ויש מפרשים (רמב"ן) דהוא הדין לכנס דכיון שברח כדי שלא לגרש עירוקיה מסתייה. והוא הדין למינקת חברו ומעוברת חברו. והרמב"ם ז"ל (הלכות גרושין שם) כתב דהמקדש תוך שלשה חדשים אין כופין אותו להוציא בגט. ולא דמי לכונס את המעוברת שיוצא בגט מפני שזה ספק וזמנם קצר ויכולין להשתמר. ולדבריו משמתינן ליה הואיל ועבר אדרבנן ולאחר (תשעים) [שלשים, עפ"י הרמב"ן] יום מתירין אותו. והוא הדין לכונס וכשברח עירוקיה מסתייה להצילו משמתיה (עיין מ"מ שם). (רשב"א)


דף לז - ב

הלכתא אהלכתא אמר אביי מנא אמינא לה דכל ספיקא לר' אליעזר בן יעקב כודאי משוי ליה דתניא ר' אליעזר בן יעקב אומר הרי שבא על נשים הרבה ואין יודע על איזהו מהן בא וכן היא שבאו עליה אנשים הרבה ואינה יודעת מאיזה מהן קבלה נמצא אב נושא את בתו ואח נושא את אחותו ונתמלא כל העולם כולו ממזרין ועל זה נאמר {ויקרא יט-כט} ומלאה הארץ זמה ורבא אמר לך הכי קאמר זו מה היא יתר על כן אמר ר' אליעזר בן יעקב לא ישא אדם אשה במדינה זו וילך וישא אשה במדינה אחרת שמא יזדווגו זה לזה ונמצא אח נושא את אחותו איני והא רב כי איקלע לדרדשיר [מכריז] ואמר מאן הויא ליומא ורב נחמן כי איקלע לשכנציב [מכריז] ואמר מאן הויא ליומא שאני רבנן דפקיע שמייהו והאמר רבא תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה לישב שבעה נקיים רבנן שלוחייהו הוו משדרי ומודעי להו ואיבעית אימא לרבנן יחודי בעלמא הוא דמייחדי להו דאמר מר אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו תנא רבי אליעזר בן יעקב אומר לא ישא אדם אשתו ודעתו לגרשה משום שנאמר {משלי ג-כט} אל תחרש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך: ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא ספק אמר אנא בר מיתנא הוא ונכסי דידי הוא ויבם אמר את בראי דידי את ולית לך ולא מידי בנכסי הוי ממון המוטל בספק וממון המוטל בספק חולקין ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא ספק אמר ההוא גברא בר מיתנא הוא ונכסי דידי הוא בני יבם אמרי את אחינו את ומנתא הוא דאית לך בהדן סבור רבנן קמיה דרב משרשיא למימר מתניתין היא דתנן הוא אינו יורש אותם והם יורשין אותו והכא איפכא התם אמרי ליה אייתי ראיה ושקול הכא אמר להו אייתו ראיה ושקולו אמר להו רב משרשיא מי דמי התם אינהו ודאי ואיהו ספק הכא אידי ואידי ספק אלא אי דמיא למתני' [להא] דמיא לספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי יבם גופיה דהתם אמרי ליה אייתי ראיה דאחונא את ושקול ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי יבם לבתר דפלג יבם בנכסי מיתנא בני יבם אמרי אייתי ראיה דאחונא את ושקול אמר להו ספק מה נפשייכו אי אחוכון אנא הבו לי מנתא בהדייכו ואי בר מיתנא אנא הבו לי פלגא דפלג אבוכון בהדאי ר' אבא אמר רב קם דינא ר' ירמיה אמר הדר דינא לימא בפלוגתא דאדמון ורבנן קמיפלגי דתנן מי שהלך למדינת הים ואבדה לו דרך שדהו אדמון אמר ילך בקצרה וחכ''א יקח לו דרך במאה מנה או יפרח באויר והוינן בה לרבנן שפיר קאמר אדמון ואמר רב יהודה אמר רב הכא במאי עסקינן כגון שהקיפוה ארבעה בני אדם מארבע רוחות א''ה מ''ט דאדמון ואמר רבא בארבעה דאתו מכח ארבעה וארבעה דאתו מכח חד כולי עלמא לא פליגי דמצו מדחי ליה כי פליגי בחד דאתי מכח ארבעה אדמון סבר מצי א''ל מכל מקום דרכי גבך הוא ורבנן סברי דא''ל לאי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא למרייהו ולא מצית לאשתעויי דינא בהדייהו לימא ר' אבא דאמר כרבנן ור' ירמיה דאמר כאדמון אמר לך ר' אבא אנא דאמרי אפילו כאדמון עד כאן לא קאמר אדמון התם אלא משום דא''ל ממה נפשך

 רש"י  הלכתא אהלכתא. דקיימא לן משנת ר''א ב''י קב ונקי במסכת גיטין (דף סז.): קבלה. נתעברה: ונתמלא כל העולם כולו ממזרים. מספק קרו להו ממזרים: זו מה היא. לשון ספק: יתר על כן. דאפי' הכא דע''י נישואין הוה והדבר מפורסם גזר ר''א בן יעקב: מאן הויא ליומי. מי חפצה לינשא לימים שאתעכב כאן: דפקיעי. כ''ע בשמייהו וקוראין לבתו על שמו ואם יבא בנו ממקום אחר ישמע שהיא בת אביו ויפרוש: שבעה נקיים. שמא מחמת חימוד פרסה נדה בשעה שנתפייסה: שלוחייהו הוו משדרי. שבעה יומי קודם ביאתן: ממון המוטל בספק. שאין זה מוחזק בזה יותר מזה דאם זה בן המת אין ליבם בהן כלום ואם בן היבם הוא אין לו בהן כלום הלכך אין כאן מוציא מחברו להטיל עליו הראיה: ספק ובני יבם. הספק מוחזק בהן ביותר דממה נפשך אית ליה זכיה בגווייהו אבל בני יבם שמא אין להם חלק בהם שזה בן ראשון הוא וכולה שלו ומשום הכי סבור רבנן למימר היינו מתניתין בפ' נושאין על האנוסה דקתני ספק בן תשעה לראשון ספק בן שבעה לאחרון הוא לא יורש אותן לא זה ולא זה דבני ראשון מדחו ליה אצל בני אחרון ובני אחרון אצל בני ראשון והם יורשים אותו בין שניהם: והכא אמרינן איפכא. דהוא מוחזק יותר דהתם להכי מדחו ליה דאמרי ליה אייתי ראיה דאחונא את ושקול והכא נמי אמר להו האי אייתו ראיה דאחוכון אנא ושקולו: מי דמי התם אינהו ודאי. שהן יודעין מכח מי הן באין לירש: אידי ואידי ספיקא נינהו. שאפילו הספק אין טוען טענת ודאי ואינו יודע מכח מי הוא בא לירש: בנכסי יבם גופיה. התם מיתוקמא מתניתין דהוא לא יורש אותן דאמרי ליה אייתי ראיה ושקול אבל בההיא דלעיל שניהם ספק ונראה בעיני דההיא מנתא דקמודו ליה שקיל ואידך הוי ממון המוטל בספק וחולקין הוא נוטל החצי ובין כולן החצי: לבתר דפלג יבם. עם ספק בנכסי מיתנא כדאמרן לעיל דחולקין: אי אחוכון אנא הבו לי מנתא גבייכו. ואי משום דשקלי אנא פלגא בנכסי מיתנא מהדרנא לכו ההוא פלגא ונחלוק הכל בשוה בין נכסי הראשון בין נכסי האחרון וכגון שהיו נכסי היבם מרובין ואביו מועטין: קם דינא. אחר שנעשה דין בנכסי המת אין זה יכול לחזור ולערער עליהם ומה שהוא שואל בנכסי היבם אמרי ליה אייתי ראיה: הדר דינא. ומהדרי ליה פלגא דנכסי מיתנא או פלג כולהו נכסי בשוה: ואבדה דרך שדהו. שהיתה שדהו מוקפת משדות אחרים והיה לו דרך על אחת מן הרוחות ואבדה ששכחו על איזה מן הרוחות היתה: ילך בקצרה. יתנו ביניהם דרך קצרה ולקמן מפרש לה: שפיר קאמר אדמון. דקסלקא דעתא שהקיפו אדם אחד מכל רוחותיו דאמר אורחיה גביה הוא: ארבעה בני אדם. דכל חד וחד מדחי ליה: דאתו מכח ארבעה. שארבעה אנשים מכרום לאלו: אי שתקת שתקת. ולא אעלה עליך בדמים יקרים: (רש"י)

 תוספות  יחודי בעלמא הוו מיחדי. ויש כאן פת בסלו כיון שאם היה רוצה היה בא עליה וכיון שפעמים לא היה בא עליה לא מיחמדא ולא חזיא דאי לא תימא הכי גם להתיחד הוה אסור כדאמר בפ''ק דכתובות (דף ד. ושם) גבי חתן אם פרסה אשתו נדה הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים ומשום נושא אשה במדינה אחרת נמי ליכא למיחש שאם היה אירע שבא עליה ונתעברה ממנו היה מוליכה עמו לעירו: וממון המוטל בספק חולקים. אפילו רבנן דסומכוס (ב''ק לה:) מודו הכא דלא שייך כאן המוציא מחבירו עליו הראיה שאין זה מוחזק יותר מזה והוי כמו הללו באין לירש והללו באין לירש דאמר במי שמת (ב''ב דף קנח:) דיחלוקו: אמר רבי אבא קם דינא. דוקא בתר דפלג אבל מקמי דפלג לא: דאמר ליה אי שתקת שתקת. פי' ולא תטול כלום ולא כמו שפירש בקונט' אי שתקת ומוזילנא לך דהא קתני יקח לו דרך במאה מנה ובפ''ק דב''ק (דף ח.) גבי מכרן לאחד כולן נכנסו תחת הבעלים והויא אשה בזיבורית אע''פ שלקח עידית באחרונה משום אי שתקת כו' ולא מצי אמרה ליה לכי תהדר כיון שאין בא להפקיע מדינא ובחד דאתי מכח חד לא מצי למימר ואי לא מזבנינא לארבעה דהא פשיטא כיון דלא אתי מכח ארבעה לא שבקינן ליה ואם תאמר וארבעה דאתו מכח חד ליהדר ההוא חד דמי קצרה וי''ל דמצי אמר ליה לא מכרתי אלא מה שיש לי בה: (תוספות)

 רשב"א  ואיבעית אימא יחודי בעלמא הוא דמייחדי בהדייהו. ואם תאמר והא תניא בפרק קמא דכתובות (ד, א) וכן מי שפרסה אשתו נדה הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים. איכא למימר דשאני רבנן דזהירי, ואי נמי שאני הכא דחששא בעלמא היא ולרבנן דידעי דאסירי ומזהר זהירי בה שרו לה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (הלכות איסורי ביאה פי"א ה"י) וז"ל כל אשה שראתה (כנוסח המגדל עוז שם) כשתבעוה לינשא לא תנשא עד שתספור ותטבול ואם נשאת לת"ח מותר להנשא מיד ותספור מאחר שנשאת ותטבול שהרי תלמיד חכם יודע שהיא אוסרה ויזהר מזה ולא יקרב אליה עד שתטבול. ואינו מחוור דסתמא אמרו (כתובות שם) הוא ישן בין האנשים לא שנא תלמיד חכם לא שנא כל אדם. ויש מפרשים (רמב"ן) דהכי קאמר לעולם שלוחי הוו משדרי ומודעי להו מעיקרא ומיהו לא סמכי אפקיעות שמייהו אלא יחודי בעלמא הוא דמייחד להו (ועיין ריטב"א). הא דאמרינן בספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא הוי ממון המוטל בספק וחולקין. קשיא לי לימא נכסים אלו בחזקת יבם קיימא מספק אתה בה להוציאם מחזקתו אל תוציאם, וכענין שאמרו לעיל גבי ספק קדושין וספק גרושין פרק ארבעה אחין (ל, ב) אשה בחזקת היתר ליבום עומדת מספק אתה בא לאוסרה עליו אל תאסרנה מספק. ויש לומר כיון דרוב נשים לתשעה ילדן ולד זה לראשון היה אלא דמשום דרוב היולדות לתשעה עוברן ניכר לשליש ימיה וזו לא הוכר לשליש ימיה איתרע לה רובא כדאיתא לעיל (ע"א) והלכך הוה ליה ממון המוטל בספק וחולקין דרך שהיבמה יוצא ממנו מספק זה (עיין רא"ש סי' א קרן אורה וערל"נ). ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי יבם וספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא. אסיקנא בכולהו דהוי מאן דחזו לירש ודאי ואידך ספק ולא שקיל מידי. והקשו בתוס' (לח, א ד"ה הוי) דהא תנן (ב"ב קנח, ב) נפל הבית עליו ועל אמו אלו ואלו מודים שיחלוקו ואיכא מאן דאמר התם שהנכסים כולן בחזקת יורשי הבן שהם אחין מן האב של מיתנא ולא בחזקת יורשי האם שהן שאר בניה שלה, ולפום מה שאמרו כאן אדרבה הוו להו שאר בניה ודאין ויורשי הבן ספק ואין ספק יוציא מידי ודאי. ותירץ רבינו שמואל ז"ל (עי' בפי' לב"ב שם ד"ה אלו ואלו ובתוס' כאן ושם בע"א ד"ה נוטל) דהתם בדלית לה בנים קאמר אלא מאן ירושי האם אחין, הלכך אף הן לא היו ודאין בירושה כלל אלא אם כן מת הבן ראשון. ואינו מחוור לפי שסתם שנו שם יורשין, ואם איתא הוה ליה לתנא לפרושי בהדיא, והרמב"ן נר"ו תירץ לפי שהבן המת ודאי כשאר אחיו בנכסי אמו, ואי אפשר לו לירש אותן שלא יורישם לאחין מן האב שהן ודאין עמו הלכך רואין כאלו הוה חי ודן עמהם. ומסתברא דשמעתין דהכא אליבא דר' עקיבא איתמר דאמר התם (ב"ב שם) נכסים בחזקתן, ופירש ר' אלעא נכסים בחזקת יורשי האם, ור' זירא דפליג עליה ואמר נכסים בחזקת יורשי הבן, הא כי סליק לארעא דישראל הדר ביה וקם בשטתיה דר' אלעא, ואמר שמע מינה אוירא דארץ ישראל מחכים. וקיימא לן כר' עקיבא. וספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא. אסיקנא דאידי ואידי ספיקא נינהו, והלכך ספק שקיל מנאתיה דקא מודי ליה, והדר שקיל פלגא משום דאינהו ואיהו ספקי נינהו בכלהו נכסי וכדאמרינן בסמוך (לח, א) גבי ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי סבא. הא דאיפליגי ר' אבא ור' ירמיה בספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי יבם בתר דפלוג בנכסי מיתנא. מדאצטריך למימר בתר דפלוג ולא קאמר סתם, משמע דדוקא בתר דפלוג ממש בנכסי מיתנא, הא מת יבם עד שלא הספיק לחלוק ולעמוד בדין עם הספק בנכסי מיתנא, בכי האי כולי עלמא מודו דמצי ספק למימר להו לבני יבם מה נפשייכו אי אחוכון אנא הרי לי מנאתה בהדייכו, ואי לאו אחוכון אנא לא שקליתו מידי בנכסי מיתנא. ואף על גב דאלו אתא יבם למיפלג בנכסי בהדי ספק דינא הוא דפליגי להו בהדדי, אפילו הכי בכי הא לא אמרינן קם דינא אלא אם כן פלגינהו ממש. והיינו נמי דספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא שהספק נוטל תחלה מה שהם מודים לו, ואחר כך נוטל מחצית הנכסים וכמו שכתבנו וכן כתב רש"י ז"ל (בד"ה בנכסי יבם ועיין קרן אורה). ואף על פי שאלו בה היבם לחלוק עם הספק לא היה נוטל הספק אלא המחצית לבד. אלא דקשיא לי דהא מייתינן עלה פלוגתא דאדמון וחכמים ואמרינן נימא ר' אבא כרבנן, והתם אף על גב דלא נחית לדינא מעיקרא בהדי הארבעה אפילו הכי כיון דאלו אתו לדינא הוו מצי דחו ליה בדינא, השתא נמי דלא הספיק לדון עד שמכרו כולן לאחד אמרינן ביה קם דינא. אלמא הכי נמי דכותה דכיון דדינא הכי דאלו אתו לדינא ספק ויבם הוה יבם פליג בהדיה בנכסי, ואף על גב דליתיה ולא פליג אכתי ומת, אפילו הכי אמרינן ביה קם דינא דאמרו רבנן דפליג יבם בנכסי דמיתנא. והא דאמרינן בתר דפליג יבם, דלמא בתר דאיפסיק דינא דפליג יבם קאמר, אלא שאין הלשון מורה כן. ושמא כיון דנכסי בידיה דיבם הוו קיימי, דמשעה שיבם ירד לנחלה והחזיק בנכסי מיתנא ודינא הוא השתא דלשקול מחצה. לעולם הן כמוחלקין, ומשום הכי קאמר בתר דפליג יבם בנכסי מיתנא וצ"ת. אחר כת מצתאי בתוס' (ד"ה אמר) שכתבו דדוקא לבתר דפלג אבל מקמי דפלג לא גם מדברי רש"י ז"ל נראה כן (עיין בד"ה קם דינא) ובפלוגתא דאדמון ורבנן הוה ליה כאלו כבר עמדו בדין וזכו הן, שהרי השדות מוחלטין ביד הבעלים. ואינו דומה לנכסי מיתנא אף על פי שירד בהם היבם כל הנכסים כמופקדין אצלו עד שעת חלוקה, מה שאין כן בשדות שעיקר השדות מוחזקין ביד הבעלים ממש ובעלים ידועין יש להן (עיין קרן אורה). (רשב"א)


דף לח - א

דרכי חד גבך הוא אבל הכא מי איכא למימר הכי ורבי ירמיה אמר לך אנא דאמרי אפי' לרבנן עד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא משום דא''ל אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא למרייהו ולא מצית לאשתעויי דינא בהדייהו אבל הכא מי איכא למימר הכי ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא ספק אמר האי גברא בר מיתנא הוא ופלגא דידי הוא יבם אמר את בראי דידי את ולית לך ולא מידי הוי יבם ודאי וספק ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי סבא ספק אמר ההוא גברא בר מיתנא הוא ופלגא דידי הוא ובני יבם אמרי אחונא את ומנתא אית לך בהדן פלגא דקמודי להו שקלי תילתא דקא מודו ליה שקל פש להו דנקא הוי ממון המוטל בספק וחולקין סבא ויבם בנכסי ספק או סבא וספק בנכסי יבם הוי ממון המוטל בספק וחולקין: מתני' שומרת יבם שנפלו לה נכסים מודים ב''ש וב''ה שמוכרת ונותנת וקיים מתה מה יעשה בכתובתה ובנכסים הנכנסים ויוצאין עמה ב''ש אומרים יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב וב''ה אומרים נכסים בחזקתן כתובה בחזקת יורשי הבעל נכסים הנכנסים ויוצאין עמה בחזקת יורשי האב כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר ובלבד שתהא כתובה על נכסי בעלה הראשון: גמ' מ''ש רישא דלא פליגי ומ''ש סיפא דפליגי אמר עולא רישא דנפלה כשהיא ארוסה וסיפא דנפלה כשהיא נשואה וקסבר עולא זיקת ארוסה עושה ספק ארוסה

 רש"י  דרכי חד אית לי גבך. וטענת ברי הוא דידע מאי קתבע מניה: מי איכא למימר הכי. הא לא ידע מאי קא תבע מניה אי פלגא בנכסי מיתנא אי פלגא מנתא בנכסי יבם ומכח שתי טענות הוא בא עליהם בכל אחת ואחת אומרים לו הבא ראיה: סבא. אבי המת והיבם: הוי יבם ודאי. יורש ויודע מכח מי הוא בא ומוחזק בנכסים ולא דמי לההיא דרב משרשיא דלעיל דהתם אע''ג דספק אית ליה זכיה בנכסים ממה נפשך אפילו הכי לא חשיב ודאי דלא ידע מכח מי הוא בא לירש מכח מה הוא בא עליהן: פלגא דקא מודה להו שקלי. מששה זהובים נוטלין שלשה: תילתא דקא מודו ליה. שני זהובים תילתא דכולהו נכסי: שקיל. דהא אמרו ליה אחונא את ואינהו הוו תרי ואיהו שלישי: פש דנקא. דקמינצו עליה האי אמר כולה דידי והני אמרי כולה דידן הוא נוטל חצי ובין שניהם חצי: סבא ויבם בנכסי ספק. סבא אמר האי בר מיתנא הוא וכיון דאין לו יורש אני קודם דתנן (ב''ב דף קטו.) האב קודם לכל יוצאי ירכו ויבם אמר בני הוא ואני יורשו דהאב קודם: או סבא וספק בנכסי יבם. שאין ליבם בן אחר סבא אמר את בר מיתנא ואני יורש את בני מקום שאין לו בן וספק אמר בנו אני ואני יורשו: חולקין. דדלמא כולהו דהאי ודלמא כולהו דהאי ואין לומר האב ודאי מוחזק דאם זה בנו אין כאן לאב כלום: מתני' שומרת יבם. ממתנת ומצפה ליבם כמו עניה זו לשוא שמרה באף על פי בכתובות (דף סב:): שנפלו לה נכסים. מאביה וסלקא דעתן שנפלו לה כשהיא שומרת יבם: ובנכסים הנכנסים ויוצאים עמה. היינו נכסי מלוג שהקרן שלה קיים וכשהיא נכנסת נכנסין עמה וכשהיא יוצאת יוצאין עמה: ה''ג ב''ש אומרים יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב. דספק נשואה היא וזכה היבם בחצי ירושתו מספק שהבעל יורש את אשתו וזו שספק נשואה היא אצלו זכי בפלגא אבל בכתובתה מודים ב''ש דבחזקת הבעל היא ולא פלגי בה יורשי האב וטעמא דכולה מתניתין מפרש בגמ': גמ' מאי שנא רישא דל''פ ומ''ש סיפא דפליגי ב''ש. מאי שנא רישא כשהיא קיימת דלא פליגי ב''ש אלא בכח דילה מחזקינן לנכסי דקאמרי מוכרת ונותנת לכתחלה ומאי שנא סיפא דפליגי כשמתה לא מוקמי נכסי מלוג בחזקת יורשיה: ה''ג אמר עולא רישא דנפלה כשהיא ארוסה. שנפלה לייבום מאירוסין ונפלו הנכסים לה כשהיא שומרת יבם: סיפא דנפלה. לפניו לייבום: כשהיא נשואה. הלכך רישא דלגבי ארוסה ממש קי''ל לב''ש תמכור כדתנן לקמן כ''ש זו שאינה אלא זקוקה בעלמא וב''ה דאמרי בארוסה ודאי לא תמכור לכתחלה אבל אם מכרה ונתנה קיים הכא משום דספק ארוסה היא דאגידא ביה ולאו אשתו ממש היא מודו ב''ה דמוכרת ונותנת לכתחלה: (רש"י)

 תוספות  הוי יבם ודאי וספק ספק. פי' בקונטרס ודאי שיודע מאיזה כח הוא בא ומוחזק בנכסים ולא דמי לההוא דרב משרשיא דלעיל דהתם אע''ג דספק אית ליה בנכסים זכיה ממה נפשך אפ''ה לא חשיב ודאי דלא ידע מכח מי הוא בא עליהם משמע מתוך פירושו דקרי ודאי מה שודאי נוטל חלק בנכסים ובפרק מי שמת (ב''ב דף קנח: ושם) גבי הא דתנן נפל הבית עליו ועל אמו אלו ואלו מודים שיחלוקו פירש רבינו שמואל שיחלוקו יורשי האם דהיינו אחי האם מאביה עם יורשי הבן היינו אחי הבן מן האב ראובן ולא רצה לפרש יורשי האם בני האם דהיינו אחי הבן מן האם דהיינו בנימין דא''כ ה''ל בנימין ודאי וראובן ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי ואין נראה כלל דאטו מפני שהוא ודאי במקצת הנכסים יהא ודאי בכולן ועוד דאמר התם ומייתי ליה לקמן גבי נפל הבית עליו ועל אביו [עליו] ועל מורישיו והיתה עליו כתובת אשה וב''ח כו' ומסיק דיורשי האב אחי הבן אלמא אע''ג דיש לאב בנים אחרים לא חשבינן להו ודאי וכן בפ''ק דב''ק (דף ט. ושם) גבי אחים שחלקו ובא ב''ח ונטל חלקו של אחד מהן דאמר רב אסי נוטל רביע בקרקע או רביע במעות משום דמספקא ליה אי כיורשים דמו אי כלקוחות ולא אמרי' שלא יטול כלום שהרי זה המוחזק הוא ודאי במקצת נכסים וכן זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי גבי שנים אוחזים בטלית (ב''מ דף ב.) אלא הא דקרי הכא יבם ודאי היינו משום שהיבם הוא ודאי יורשו של סבא אבל ספק הוא ספק אם הוא יורשו כלל אבל התם בנפל עליו ועל אמו לא הוי בנימין ודאי יורש בכל חצי האחר דאם מתה רחל קודם יוסף הוי ראובן נמי יורשו וכן בנפל הבית עליו ועל אביו אם מת האב קודם הוי בעל חוב יורש ולא בן האחר: ובית הלל אומרים הנכסים בחזקתן. בפרק מי שמת (ב''ב קנח. ושם) פליגי בכהאי גוונא ב''ש וב''ה גבי נפל הבית עליו ועל אשתו וקאמר בגמ' בחזקת מי פירוש בית הלל דקאמרי נכסים בחזקתן דהיינו נכסי צאן ברזל בחזקת מי ר' אלעזר אומר בחזקת יורשי האשה רבי יוחנן אמר בחזקת יורשי הבעל וריש לקיש אמר יחלוקו ופי' בקונטרס בפרק האשה שנפלו (כתובות דף פ: ושם) דכי היכי דפליגי התם הכי נמי פליגי אמתניתין דהכא ורבינו תם אומר דלא דמיא הך לדהתם דהכא לא פליגי ב''ש בכתובה אלא בנכסי מלוג כדאמר בגמ' דכתובה שיירה מדקתני יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי אב כו' אבל התם קתני סתמא יחלוקו משמע דבכתובה נמי פליגי והיינו טעמא דהתם אם הבעל מת תחלה הויא האשה כמו שגבתה כתובתה אבל הכא שהיא זקוקה ליבם אין לאשה כלום בנכסי הבעל עד אחר החליצה דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים ואפשר דכולהו אמוראי מודו הכא דנכסי צאן ברזל הוי בחזקת יורשי הבעל והא דלא ערבינהו עם כתובה כדי ליתן טעם לדבר כלומר בחזקת מי שהיו עד עתה דהיינו בחזקת הבעל אבל בכתובה דבר פשוט הוא יותר שהיא בחזקת הבעל מנכסי צאן ברזל שהיא הביאה מבית אביה ושמה אותם לבעל וכן צ''ל למאן דאמר התם בחזקת יורשי הבעל ואם תאמר ולמאן דאמר בחזקת יורשי האשה מ''ש מנפל הבית עליו ועל אמו דמודים בית הלל שיחלוקו ולא מוקמינן להו בחזקת יורשי האם ויש לומר דשמא קסבר ההוא תנא דירושת יורשי הבעל דרבנן א''נ אפילו קסבר דהוי דאורייתא כיון דלאו מכח קורבה קאתין מוקמינן להו בחזקת האשה טפי א''נ משום הכי לא מוקמינן להו התם בחזקת יורשי האם משום דרגילות הוא שהאם היא מתה קודם דקא חשיב בריש יש נוחלין (ב''ב דף קח.) פורענות כשהבן מת תחלה לפיכך לא החזיקום בחזקת האם ואם תאמר ויורשי האשה היכי גבו כתובה הא קי''ל כרב ושמואל דאמרי בפרק כל הנשבעין (שבועות דף מז.) דאין אדם מוריש שבועה לבניו ומיהו לב''ש ניחא דאית להו שטר העומד לגבות כגבוי דמי והוו כמוחזקין בממון דכמה ברייתות דפריך מינייהו לרב ושמואל בשבועות משני התם דאתא כב''ש ולר''א דאמר בחזקת יורשי האשה ניחא דאיהו פליג בהדיא בשבועות (דף מח.) אדרב ושמואל אבל ר' יוחנן דאמר בחזקת יורשי הבעל ופי' דנכסים בחזקתם הוא טעם לדבר למה לי תיפוק ליה דאין אדם מוריש שבועה לבניו ויש לומר דהיא הנותנת דלפי שהנכסים בחזקת הבעל אינה מורשת שאם היו בחזקת האשה היתה מורשת כמו לבית שמאי דאמרי כגבוי דמי אי נמי אר''י דאיכא לאוקמי במטלטלי ואיתנהו בעינייהו שנוטל בלא שבועה והא דלא משני הכי בשבועות אלא דוחק להעמידה כב''ש משום דהתם בכתובה איירי אבל הכא דאיירי בנכסי צאן ברזל שהביא' מבית אביה דרגילין להיות בעינייהו דאין דרך לבעלה למכרן ואיכא למ''ד לקמן (דף סו:) המכנסת שום לבעלה אם רצה הבעל למכור לא ימכור: (תוספות)

 רשב"א  מתניתין: שומרת יבם כו'. כך היא גירסת הספרים וכן היא גירסת הגאונים ז"ל ובית הלל אומרים נכסים בחזקתן כתובה בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנכנסין והיוצאין עמה בחזקת יורשי האב. ולא גרסינן וכתובה בוא"ו וכלל ופרט קתני, כלומר הנכסים בחזקתן כיצד כתובה בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנכנסין והיוצאים עמה בחזקת יורשי האב. וכתובה היא כלל לכל הנכסים הכתובים בכתובה דהיינו עיקר ותוספת ונדוניא שהם נכסי צאן ברזל. וטעמא דמלתא לפי שהיו בחזקת הבעל והוא הדין לנכסים הנכנסין והיוצאין עמה דהיינו נכסי מלוג שנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל וכדמפרש רבא בגמרא (להלן לט, א) דידו עדיפא מידה. ומשנתינו כולה רישא וסיפא בשנפלו לה כשהיא שומרת יבם וכפשטא דמתניתין. ואם תאמר מאי שנא מההיא דתנן בפרק מי שמת (בבא בתרא קנא, א) נפל הבית עליו ועל אשתו יורשי הבעל אומרים האשה מתה ראשונה ויורשי האב אומרים הבעל מת ראשון נכסים בחזקתן. ואמרינן עלה בגמרא בחזקת מי תני בר קפרא הואיל והללו באין לירש והללו באין לירש יחלוקו. ויש לומר דהתם דמספקא לן מאן מינייהו מיית ברישא הוה ליה ממון המוטל בספק וחולקין, אבל הכא דאתחזוק נכסין בחזקת משפחה דאב, קסברי בית הלל דנכסים בחזקתן. ולהדין גירסא אתי שפיר הא דלא בעו בגמרא נכסים בחזקת מי כדאיבעיא להו התם בפרק מי שמת, דהכא הא מפרשא מתניתין בהדיא בחזקת מי. אבל רש"י ז"ל נראה דגריס וכתובה (עיין רש"י כתובות פ, ב ד"ה ה"א וברשב"א שם וריטב"א כאן) וכולה מתניתין פרטי קתני, ואין בכלל כתובה דמתניתין אלא עיקר כתובה ותוספת דאתחזוק לעולם ביד הבעל. והכי קאמר נכסים כלומר נכסי צאן ברזל בחזקתן ולא פירש בחזקת מי מפני שאינן בחזקת אחד מהן אלא בחזקת שניהם כההיא דפרק מי שמת, ולומר דכיו שהן ראויין להיות בחזקתן ואין אנו יכולין לעמוד על בירור הדבר הואיל והללו באין לירש יחלוקו והוא הדין לכנסי מלוג שנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל וכתובה דהיינו עיקר כתובה ותוספת בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנכנסין והיוצאין עמה בחזקת יורשי האב והוא שנפלו לה כשהיא שומרת יבם. והא דלא בעינן בגמרא בחזקת מי כדבעינן התם, משום דכיון דמתפרש להו התם לא בעי לה הכא. וגירסת הגאונים ז"ל נראית לי עיקר חדא דאי נכסים בחזקתן דקתני היינו נכסי צאן ברזל, מאי טעמא אפקינהו בלשון זה, לימא נכסי צאן ברזל בחזקתן כדמפרש בהו בהדיא שאר נכסים כתובה ונכסים הנכנסים והיוצאים עמה. ועוד דהא ודאי לכאורה משמע דכתובה דרישא היינו כל מאי דאכתיב בכתובה, דאי לא מאי שנא נכסי צאן ברזל דשיירינהו, ומאי שנא בית הלל דאיירו בהו, אלא ודאי הכא דקתני מה יעשה בכתובה היינו כלל לכל מאי דאיכתיב בכתובתה, וכיון שכן אף כתובה דאיירו בית הלל היינו כתובה דאידכר ברישא. גמרא גירסת הספרים אמר עולא רישא שנפלו לה מן האירוסין סיפא שנפלו לה מן הנשואין. וכן נראה גירסת הגאונים, ואינה מחוורת בעיני. דאם כן אמאי לא פליג בהא רבא (להלן לט, א) כדפליג אאביי ולימא בשנפלו לה מן הנשואין כולי עלמא לא פליגי דידו עדיפא מידה. ורבא נמי דאוקמה כולה מנשואין (להלן ע"ב) משמע נמי דכענין נשואין דעולא קאמר, כלומר שנפלו לה נכסים מן הנשואין ליפלוג בה נמי רבא כדפליג אדאביי. ועוד מדאמר רב פפא (להלן לט, א) דיקא מתניתין כותיה דאביי משמע דליכא מאן דאוקי סיפא דנפלו לה כשהיא נשואה, דאי לא אמאי תלי לה בדאבי לימא כעולא ואי נמי לימא דיקא מתניתין כעולא ואביי, אלא ודאי משמע דליכא מאן דאוקמה בשנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל אלא אביי בלחוד. וגירסת רש"י נראית עיקר דגריס (בד"ה ה"ג) רישא דנפלה ליה מן הארוסין וסיפא דנפלה ליה מן הנשואין ולעולם בין ברישא בין בסיפא בדנפלו לה הנכסים כשהיא שומרת יבם וכפשטה דמתניתין. (רשב"א)


דף לח - ב

זיקת נשואה עושה ספק נשואה זיקת ארוסה עושה ספק ארוסה דאי ס''ד ודאי ארוסה מודים ב''ה שמוכרת ונותנת וקיים והתנן נפלו לה נכסים משנתארסה ב''ש אומרים תמכור וב''ה אומרים לא תמכור אלו ואלו מודים שאם מכרה ונתנה קיים אלא ש''מ זיקת ארוסה עושה ספק ארוסה זיקת נשואה עושה ספק נשואה דאי ס''ד ודאי נשואה ב''ש אומרים יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב והתנן נפלו לה נכסים משנישאת אלו ואלו מודים שאם מכרה ונתנה שהבעל מוציא מיד הלקוחות אלא שמע מינה זיקת נשואה עושה ספק נשואה אמר ליה רבה אדמפלגי בגופה ולאחר מיתה לפלגו בחייה ולפירות אלא אמר רבה אידי ואידי דנפלה כשהיא נשואה וזיקת נשואה עושה ספק נשואה רישא דאיהי קיימא הוה לה איהי ודאי ואינהו ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי סיפא דמתה הללו באין לירש והללו באין לירש ויחלוקו איתיביה אביי ולב''ש אין ספק מוציא מידי ודאי והתנן נפל הבית עליו ועל אביו עליו ועל מורישיו והיו עליו כתובת אשה וב''ח יורשי האב אומרים הבן מת ראשון ואחר כך מת האב וב''ח אומר האב מת ראשון ואח''כ מת הבן ב''ש אומרים יחלוקו וב''ה אומרים נכסים בחזקתן והא הכא יורשי האב ודאי וב''ח ספק וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי קסברי ב''ש שטר העומד לגבות כגבוי דמי ומנא תימרא דתנן מתו בעליהן עד שלא שתו ב''ש אומרים נוטלות כתובתן ואינן שותות וב''ה אומרים או שותות או לא נוטלות כתובתן או שותות {במדבר ה-טו} והביא האיש את אשתו אמר רחמנא וליכא אלא מתוך שלא שותות לא נוטלות כתובתן והא הכא דספק הוא ספק זנאי ספק לא זנאי וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי אלא ש''מ שטר העומד לגבות כגבוי דמי ואביי לותביה מהא דלמא כתובת אשה שאני משום חינא ולותביה כתובה דמתניתין לא פליגי ולא והא קתני מתה מה יעשה בכתובתה ובנכסים הנכנסים ויוצאין עמה ב''ש אומרים יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב וב''ה אומרים נכסים בחזקתן הכי קאמר מתה מה יעשה בכתובתה ושבקה נכסים הנכנסים והיוצאים עמה ב''ש אומרים יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב וב''ה אומרים נכסים בחזקתן אמר רב אשי מתני' נמי דיקא דקתני יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב ולא קתני יורשי האב עם יורשי הבעל ש''מ אביי אמר רישא דנפלו לה כשהיא שומרת יבם סיפא דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל

 רש"י  סיפא. דגבי נשואה בעלמא אמרי' לקמן דברי הכל מכרה ונתנה אפי' בדיעבד הבעל מוציא מיד הלקוחות הכא לגבי זיקת נשואה דספק היא ולא כנשואה ממש קיימי נכסי בספק הלכך לב''ש חלוקה עדיפא [ולב''ה חזקה עדיפא]: זיקת ארוסה. זיקת יבמה שנפלה מן האירוסין ספק ארוסה ולא ודאי ארוסה ואע''ג דלגבי נכסים אין לו שום כח בהן ונמצא שזיקת ארוסה אינה כלום קרי לה ספק ארוסה דלא מצי למימר קסבר עולא זיקת ארוסה אינה כלום דהא בעיא חליצה: מודים ב''ה כו'. בתמיה אלא ש''מ כספק ארוסה היא הלכך תמכור לכתחלה: עושה ספק נשואה. כדפרישית לעיל דכיון דודאי נשואה הבעל מוציא מיד הלקוחות הכא דספק נשואה היא הוו נכסים בספק ולב''ש חלוקה עדיפא דאין לה בהם חזקה יותר ממנו דידו כידה ולב''ה חזקה עדיפא דאין ידו כידה הואיל ולא נפלו לה כשהיא תחת הבעל: אמר ליה רבה. לעולא אי טעמא משום חלוקה עדיפא הוא אדמיפלגי בגופה של קרקע ולאחר מיתה ליפלגו בחייה ולפירות דלב''ש פליג יבם פירי בהדה דספק נשואה היא דאילו ודאי נשואה הואי הוה שקיל להו בעל כרחה ולב''ה נכסים בחזקתה ולא שקיל מידי ומדנקט מתני' מיתה בסיפא ש''מ טעמייהו דב''ש ברישא דאלמוה לחזקה דילה משום דהיא קיימא: אלא אמר רבה אידי ואידי דנפלה. ליבום כשהיא נשואה כו': איהי ודאי. שהקרן שלה ממה נפשך הלכך אלימא חזקה דילה: סיפא. הואיל ומתה הללו באים וטוענים מכח ירושה והיבם טוען מכח ירושה הלכך שניהם ספק לב''ש דאי זיקה ככנוסה אין כאן ליורשי האב כלום שהבעל יורש שלה ואי לאו ככנוסה אין כאן ליבם כלום לפיכך ספק וספק הוא ויחלוקו ולב''ה הואיל ואלו קרובין ודאין הם והוחזקה נחלה זו כבר בחזקת משפחתן אמרינן אוקי אחזקתה אבל בחייה ולפירות אפי' ב''ש מודו דנכסים בחזקתייהו ולא שקיל בעל מידי: עליו ועל יורשיו ל''ג: נפל הבית כו'. לו אין נכסים ולמורישים יש נכסים: הבן מת ראשון. ולא זכה בנכסי האב ואין לב''ח מה לגבות: יורשי האב ודאי. מוחזקים שבאין מכח ירושה ודאית שאפי' האב מת ראשון נכסי הבן מסתמא נופלים לפני יורשין דאילו ב''ח מיחסר גוביינא עד שיחזיקוהו ב''ד בהם: ובעל חוב ספק. דלא הוחזק שטרו עליהן וקאתי ספק ומוציא את החצי מידי ודאי: כגבוי דמי. כלומר גדול כח השטר וכמו שמוחזק בנכסים והרי הן קמו במקום הבן ומוחזקים בנכסים דמי הלכך ספק וספק הוא ואין כאן חזקה לזה יותר מזה אם האב מת ראשון הוחזק ב''ח מיד ולא אמרינן הא מחוסר גוביינא ואם בן מת ראשון הוחזקו יורשים: מתו בעליהן. כל אשה שקנא לה בעלה ונסתרה ומת עד שלא שתתה נוטלת כתובתה ואע''פ ששמא זינתה ואין לה כתובה. לא שותות דבעינן והביא האיש את אשתו וליכא: מידי ודאי. מידי יורשי הבעל שהן מוחזקין ודאי מוציאה זו כתובה מספק: אלא. לאו ש''מ קסברי ב''ש שטר העומד לגבות כגבוי דמי וכיון שמת עמדו הנכסים מיד בחזקת האשה ויורשים קאתו לאפוקי מינה משום ספק זנאי ולא אתי ספק ומוציא מידי ודאי דאי לא כגבוי דמי וטעמא משום דאתי ספק ומוציא מידי ודאי הוא הוה להו למימר יחלוקו ונשווי ספק כודאי אבל לעלויי מינה ליכא למ''ד וגבי נפל הבית קאמר יחלוקו דכי נמי אמרי' כגבוי דמי לא מצינו לב''ח לשוויי ודאי טפי מיורשין שהרי לא הוחזק בו זה בנכסים והשטר זה יוצא עליו ולא על האב הלכך ספק וספק הוא אם האב מת ראשון נמצא ב''ח ודאי דהאי שטר כגבוי דמי ויורשים אינם כלום ואם הבן מת ראשון נמצאו יורשין ודאין וב''ח אין כלום: ואביי. דלא אסיק אדעתיה מעיקרא משום טעמא דשטר העומד לגבות כי אותביה לרבה מנפל הבית דתנן במי שמת בבבא בתרא בסדר ישועות: לותביה מהא. דמתני' היא בסדר נשים דהכא נמי ספק מוציא מידי ודאי: ואביי. להכי לא אותביה מכתובה דקסבר שאני כתובה משום חינא שיהיו נושאין חן בעיני הנשים ויתרצו להנשא לפיכך החזיקוה מספק: ולותביה מכתובה דמתני'. דאמרי ב''ש יחלוקו דקס''ד השתא דב''ש נמי אכתובה אמרי יחלוקו וקאתו יורשין דידה מספק וגבו פלגא דכתובה מיבם דהוי ודאי והתם ליכא למימר משום חינא דהתם מתה וגבי יורשין לא חיישינן לחינא כדאמר באלמנה ניזונת (כתובות צז:) אא''כ היו יורשיה נקבות: לא פליגי. דמודו ב''ש שהיא בחזקת יורשי הבעל דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים וכל שהיא מתה בחייו של יבם לא גבו יורשים דילה כתובה דיבם במקום בעל קאי ואע''ג דשמעינן ליה לאביי בכתובות פרק האשה (דף פא.) ניתנה כתובה לגבות מחיים לב''ש הני מילי להתחייב יבם בקבורתה דאמר מינה קא ירית כתובה ולא מאחיו אבל דלישקלו יורשין דילה כתובתה לא שמעינן ליה: דיקא נמי כו'. וטעמא לא משום דשטר העומד לגבות הוא דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים: יורשי הבעל עם יורשי האב. נכסי מלוג: אביי. מהדר ארישא דשמעתין לתרוצי מאי שנא רישא דלא פליגי ומאי שנא סיפא דפליגי ותרציה לאו משום דברישא היא קיימת וסיפא משום דליתא דודאי סיפא נמי אי כשהיא שומרת יבם נפלו לה מודו ב''ש דיורשי האב ודאין ונכסים בחזקתן אלא רישא דנפלו לה כשהיא שומרת יבם לפיכך מוכרת לכתחלה וה''ה אם מתה יורשיה יורשין אותה דלא מהניא זיקה למיקני נכסי דהשתא: סיפא. דנפלו לה כשהיא תחת בעלה הראשון: (רש"י)

 תוספות  זיקת נשואה עושה ספק נשואה. ואפ''ה לב''ה הוו בחזקת יורשי האב דחזקה עדיפא שיש לנו להחזיק נחלה בחזקת אותו השבט: דאי ס''ד ודאי נשואה והתנן נפלו לה כו'. מכמה משניות דתנן פרק יש נוחלין (ב''ב דף קח.) שהבעל יורש את אשתו הוה מצי למיפרך אלא מסיפא דההוא דאייתי לעיל. נ''ל לאיתויי: הויא לה איהי ודאי. שהגוף שלה: קסברי ב''ש שטר העומד לגבות כגבוי דמי. אביי גופיה אית ליה הכי בפרק האשה שנפלו (כתובות דף פא. ושם) דלבתר דשמע מרבה סברה: בש''א נוטלות כתובה ולא שותות. והא דתנן בריש פ' ארוסה (סוטה דף כג:) ארוסה ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כתובתן ולא פליגי ב''ש אור''י דהתם היא נתנה אצבע בין שיניה שנסתרה ואסרה עצמה על בעלה אבל הכא בשעה שנסתרה היתה יכולה ליבדק בשתיה ועוד. דבארוסה ושומרת יבם אין לחושבה כעוברת על דת כיון שאינה יכולה ליבדק כדקאמר התם בגמ': בה''א או שותות או לא נוטלות כו'. הא דגרס במסכת סוטה (דף כד.) לא שותות ולא נוטלות כתובה כתבו שם כמו שמגיה הש''ס כאן: ואביי לותביה מהא. וא''ת אדרבה תקשי ליה למה נוטלת כל הכתובה מספק וי''ל לפי שהיא באה בטענת ברי והיורשין בטענת ספק: (תוספות)

 רשב"א  זיקת ארוסה עושה ספק ארוסה. פרש"י ז"ל והוא הדין דהוה מצי למימר אינו עושה כלום דהא לגבי נכסים לאו מידי קא עבדא דהא מוכרת ונותנת לכתחלה, אלא דלא אפשר ליה למימר הכין דהוה משמע דאף חליצה לא תבעי. ואם תאמר הא ודאי אף לגבי נכסים נפקא מינה, דהא משמע דאי נפלו לה נכסים בחיי הארוס אינה מוכרת לכתחלה אליבא דבית הלל מיהא. וכן נראה דעת רש"י ז"ל שהוא פי' רישא דנפלה ליה מן הארוסין, ומיהו הכנסים לא נפלו לה עד שנעשית שומרת יבם, אלמא משמע דאי נפלו לה קודם שנעשית שומרת יבם לא תמכור לכתחלה לבית הלל מיהא. ויש לי לומר דכיון דאף בארוסה ממש קסברי בית הלל דאם מכרה ונתנה מיהא קיים, השתא דנעשית שומרת יבם מוכרת ונותנת לכתחלה, הואיל וזיקת ארוסה אינה עושה אלא ספק ארוסה. ומה שפרש"י שנפלו לה הנכסים לאחר שנעשית שומרת יבם לאו משום לתא דארוסה ממש פירש כן, אלא משום לתא דסיפא דהיינו דנפלה ליה מן הנשואין. ומיהו לעיקר טעמא נ"ל דע"כ אית לן למימר עושה ספק ארוסה, דאי אמר אינה עושה כלום, אם כן אף אנו נאמר בזיקת נשואה שלא תעשה כלום, דהא חד טעמא הוא בין בארוסה בין בנשואה משום דמספקא לן בשעת נפילה או ייבם או יחלוץ. דאי סלקא דעתך ודאי נשואה עושה בית שמאי אומרים יחלוקו וכו'. תמיהא לי אמאי שבקיה לבית הלל ונקט בית שמאי, אדרבה הוה ליה למימר בהא לימא בית הלל נכסים בחזקת יורשי האב והתנן אלו ואלו מודים שאם מכרה ונתנה בעלה מוציא מיד הלקוחות וטפי קשה מבית הלל דמורו דכלהו נכסי ליורשי האב מבית שמאי דאמרי יחלוקו. ויש לומר דלרבותא נקט בית שמאי, כלומר בהא לימא שיהא ליורשי האב כלום ואפילו לחלוק בנכסים כבית שמאי. ובאוקמתא דרבה נמי דאמר הואיל והללו באין לירש והללו באין לירש יחלוקו ולא אדכר להו לבית הלל, היינו נמי משום דרבה למאי דקאמר עולא קא מהדר, ומדנקט עולא בית שמאי ואמר בהא לימא בית שמאי יחלוקו אמר איהו נמי דמשום הא קאמרי בית שמאי יחלוקו. וטעמא דבית הלל משום דסבירא ליה דכל שהנכסים בספק חזקת משפחה עדיפא וכמו שפירש"י ז"ל (בד"ה סיפא). אדמיפלגי בגופה ולאחר מיתה ליפלגו בחייהו ולפירות. מהא משמע דיבם אוכל פירות נכסי מלוג בשנפלו לה מיהא כשהיא תחתיו דבעל. וקשיא לי דהא פירות תחת פרקונה תקינו, ויבם אינו חייב לפדות וכדתניא נשבית אין היבמין חייבין לפדותה (כתובות נב, א) ואפילו כנסה משמע שאינו חייב לפדותה שהרי אין לך כתובה עליו, וכל שאין לה כתובה אין לה תנאי כתובה. ואם כן האיך יאכל פירות וצריך לי עיון. ובכתובות פרק האשה שנפלה לה נכסים (פ, ב ד"ה ה"ג) הארכתי יותר בס"ד (עיין ריב"ש סי' שפ"ה). והא הכא דיורשי האב ודאי ובעל חוב ספק. קשיא לי אדרבה לימא נכסים בחזקת הבן קיימי מספק אתה בא להוציאן אל תוציאם מחזקתן, כמו שאמרו בפרק ארבעה אחין (לעיל לא, א) גבי נפל הבית עליו ועל בת אחיו. ויש לומר דשאני הכא דיורשי האב יורשין ודאי ממה נפשך, דאפילו מת האב ראשון הם יורשין את הבן, והלכך בין מת האב ראשון בין מת הבן ראשון הם יורשין ודאי, אלא שבעל חוב בא מכח שעבוד, לפיכך אם איתא דלבית שמאי אין ספק מוציא מידי ודאי לא היה לו לבעל חוב לחלוק בנכסים כלל דמחוסרי גוביינא הן. וכן פרש"י ז"ל (בד"ה יורשי האב ודאי). והא הכא ספק זנאי ספק לא זנאי וקא אתי ספק ומוציא מידי ודאי. כלומר ובכי הא ליכא מ"ד, דאפילו תמצא לומר דספק מוציא מידי ודאי הני מילי למיהוי ספק כודאי ויחלוקו, אבל עלויי לא מעלינן ספק על הודאי שיהא כח הספק עדיף מכח בודאי ויטול את הכל כי הכא וכדפרש"י ז"ל (בד"ה אלא). (רשב"א)


דף לט - א

וקסבר אביי ידו כידה א''ל רבא אי דנפלי לה כשהיא תחתיו דבעל דכ''ע לא פליגי דידו עדיפא מידה אלא אידי ואידי דנפלו לה כשהיא שומרת יבם רישא דלא עבד בה מאמר סיפא דעבד בה מאמר וקסבר רבא מאמר לב''ש עושה ודאי ארוסה וספק נשואה ודאי ארוסה לדחות בצרה וספק נשואה לחלוק בנכסים איתמר משמיה דר' אלעזר כוותיה דרבא ואיתמר משמיה דרבי יוסי ברבי חנינא כוותיה דאביי ומי אמר רבי אלעזר הכי והא אמר רבי אלעזר מאמר לב''ש אינה קונה אלא לדחות בצרה בלבד איפוך ואי בעית אימא לעולם לא תיפוך אמר לך רבי אלעזר כי אמרי אנא דלא סגי לה בגט אלא דבעי נמי חליצה לחלוק בנכסים דלא קני מי אמרי אמר רב פפא דיוקא דמתניתין כוותיה דאביי ואע''ג דקשיא מתה דקתני נכסים הנכנסים ויוצאים עמה מאי נכנסין ומאי יוצאין לאו נכנסין לרשות הבעל ויוצאים מרשות הבעל לרשות האב ואע''ג דקשיא מתה אדמפלגי בגופה ולאחר מיתה לפלגו בחייה ולפירות ותו לא מידי: כנסה הרי היא כו': למאי הלכתא א''ר יוסי בר חנינא לומר שמגרשה בגט ומחזירה מגרשה בגט פשיטא סד''א הואיל וכתיב {דברים כה-ה} ולקחה לו לאשה ויבמה אמר רחמנא ועדיין יבומי הראשון עליה בחליצה אין בגט לא קמ''ל מחזירה פשיטא סד''א מצוה דרמיא רחמנא עליה עבדה השתא תיקום עליה באיסור אשת אח קמ''ל ואימא הכי נמי אמר קרא ולקחה לו לאשה כיון שלקחה הרי היא כאשתו לכל דבר: ובלבד שתהא כתובתה כו': מ''ט אשה הקנו לו מן השמים ואי לית לה מן הראשון תקינו לה משני כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה: מתני' מצוה בגדול לייבם לא רצה מהלכין על כל האחין לא רצו חוזרין אצל גדול ואומרים לו עליך מצוה או חלוץ או ייבם תלה בקטן עד שיגדיל או בגדול עד שיבא ממדינת הים או חרש או שוטה אין שומעין לו אלא אומרים לו עליך מצוה או חלוץ או ייבם: גמ' איתמר ביאת קטן וחליצת גדול פליגי בה ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי חד אמר ביאת קטן עדיפא וחד אמר חליצת גדול עדיפא מאן דאמר ביאת קטן עדיפא דהא מצוה בייבום ומאן דאמר חליצת גדול עדיפא במקום גדול ביאת קטן לאו כלום היא תנן לא רצה מחזירין על כל האחין מאי לאו לא רצה לייבם אלא לחלוץ וקתני מהלכין אצל האחין שמע מינה ביאת קטן עדיפא לא לא רצה לחלוץ ולא לייבם דכוותה גבי האחין לא רצו לא לחלוץ ולא לייבם אמאי חוזרים אצל הגדול למיכפייה לכפייה לדידהו כיון דמצוה עליה דידיה רמיא לדידיה כייפינן תנן תלה בקטן עד שיגדיל אין שומעין לו ואי ביאת קטן עדיפא אמאי אין שומעין לו נינטר דלמא גדיל ומייבם וליטעמיך ובגדול עד שיבא ממדינת הים אין שומעין לו אמאי נינטר דלמא אתי וחליץ אלא כל שהויי מצוה לא משהינן

 רש"י  וקסבר אביי ידו כידה. מדאוקי פלוגתייהו בנפלו לה תחתיו ואפי' הכי לבית הלל נכסים בחזקתן קסבר אביי נשואה ידו כידה ולא יותר הלכך כשמת ואין ליבם בה אלא זיקה ידו גריעא מידה ונכסים בחזקתה ובית שמאי פליגי ואמרי נשואה ידו עדיפא מידה וכשמת יד היבם כידה ויחלוקו ובכתובות בהכותב (דף פג.) נמי פליגי אביי ורבא דקאמר אביי ידו כידה ורבא אמר ידו עדיפא מידה ואמרינן התם נפקא מינה לשומרת יבם: דידו עדיפא מידה. ואפילו בית הלל מודו דשקלי יורשי הבעל בנכסים: הכי גרסינן אלא אידי ואידי דנפלו לה כשהיא שומרת יבם רישא דלא עבד בה מאמר. קודם שנפלו לה הנכסים הלכך זיקה לא מהניא ולא מידי בנכסים: וסיפא דעבד בה מאמר. ובית שמאי לטעמייהו דאמרי מאמר קני בפרק ארבעה אחין (לעיל כט.) בית שמאי אומרים אשתו עמו כו' וב''ה לטעמיהו דאמרי לא קני: וקסבר רבא. קנין מאמר לב''ש קני כודאי ארוסה וכספק נשואה. כלומר אע''ג דב''ש ודאי ארוסה משוי לה לדחות בצר' אחותה משום אחות אשה כדקתני אשתו עמו מיהו לא כודאי נשואה משוי לה למיקני יבם כולה ירושה דילה אלא כספק נשואה ויחלוקו: כוותיה דאביי. דסיפא בדנפלו לה כשהיא תחת הבעל: דקשיא מתה. לקמן מפרש: ויוצאין מרשות הבעל כשמתה. אלמא דנפלו לה תחת בעלה: אדמיפלגי בגופה. של קרקע ולאחר מיתה: ליפלגו בחייה ולפירות. הואיל וטעמא משום דידו כידה: ותו לא מידי. אין להשיב על כך דודאי דיקא כוותיה וקשיא ליה מתה: שמגרשה בגט. ולא בעי חליצה: ומחזירה. אם רצה ולא מיתסרא עליה: ויבמה. אע''פ שלקחה קרי ליה ויבמה: ואימא הכי נמי. אכולה מילתא קאי: ולקחה לו. ויבמה מצי למכתב למה לי דכתיב לאשה ש''מ הרי היא כאשתו ויבמה אי לכדרבי בפ''ק (לעיל דף ח.) לאסור צרות ועריות אי לכדרבנן ויבמה בעל כרחה: אשה הקנו לו. לייבם: מן השמים. ולא שיעבד נכסיו לכתובתה ויכול למוכרן בכל עת שירצה: ואי לית לה מראשון. דלית ליה נכסים: מתני' מצוה בגדול. מוהיה הבכור (דברים כה): לא רצה כו'. מפרש בגמ': תלה בקטן. קטן ממש: ובגדול. שהיה גדול האחים במדינת הים ויש לו אח כאן הגדול מן האחין שלפנינו ותלה גדול האחין שלפנינו בו לומר המתינו לו שהוא גדול ממני שמא ייבם אותך והכי מוכח בגמ' דאמרי' ת''ש ובגדול עד שיבא ממדינת הים אין שומעין לו ואי ס''ד חליצת גדול עדיפא אמאי אין שומעין לו נינטר דלמא אתי וחליץ אלמא אותו שבמדינת הים גדול שבכל האחין הוא: עליך מצוה. שאע''פ שאחיך שבמדינת הים גדול ממך כיון דאתה גדול האחין שלפנינו עליך מצוה דשהויי מצוה לא משהינן והכי מפרש בגמרא: גמ' ביאת קטן וחליצת גדול. גדול רוצה לחלוץ וקטן [ממנו] רוצה לייבם והאי קטן לאו קטן ממש הוא דקטן לאו בר חליצה וייבום הוא שמא ימצא סריס ואפי' מאן דלא חייש למיעוט וקטן מותר לייבם הכא ודאי סוגיא דשמעתין מוכחא דלאו קטן ממש הוא מדקפריך לקמן תלה בקטן עד שיגדיל ושני ליה שהויי מצוה לא משהינן אלמא בקטן ממש כולהו מודו: במקום גדול ביאת קטן לאו כלום הוא. דהא מצוה אגדול רמיא: אלא לחלוץ וקתני מהלכין על כל האחין. אולי ייבמה: ואמאי חוזרין אצל גדול. אי אמרת בשלמא דכל לא רצה ורצו דמתניתין אייבום קאי להכי חוזרין אצל גדול דכיון דכולהו בעו למיחלץ ואיהו נמי בעי למיחלץ איהו קדים אלא אי אמרת אפילו מיחלץ לא בעי אמאי חוזרין אצל גדול פשיטא דלמכפייה למיחלץ ונכפינן לדידהו ולא נטרח ב''ד כולי האי: (רש"י)

 תוספות  וספק נשואה לחלוק בנכסים. לעיל פ' ד' אחין (דף כט: ושם) גרס רבה גבי מאמר לב''ש נישואין עושה או אירוסין עושה דמתוך תשובתו משמע דמודה דאין יורשה: אע''ג דקשיא מתה. לרבא ניחא דדוקא לאחר מיתה מהני מאמר לחלוק בנכסים אבל מחיים לא דהויא לה איהי ודאי ואינהו ספק ומ''מ לא בעי רישא לאוקמי בעבד בה מאמר דמשום דהויא איהי ודאי אין נראה לרבא דתמכור לכתחלה להכי מוקי לה בלא עבד בה מאמר אע''ג דלרבה דלעיל מוכרת לכתחלה משום האי טעמא משום דהויא איהי ודאי רבא לית ליה האי סברא. בהלכות פסוקות דרב יודאי גאון פסיק כאביי דרב פפא בתראה קאי כוותיה והא דלא חשיב ביע''ל קג''ם משום דאיירי בה אמוראי: אשה הקנו לו מן השמים. וא''ת ומה מרויח בכך היבם כיון דאי לית לה מראשון תקינו לה רבנן משני וכ''ת שאם מכר הראשון נכסיו טרפא מלקוחות אע''פ שיש בני חורין לשני א''כ תהא קלה בעיניו להוציאה ואר''י דנפקא מינה שיכול היבם למכור שדותיו ואפילו אשתדוף אחר כך שדות של מת לא טרפא ממשעבדי ואם היתה אשתו טורפת מהן ומיהו למאי דבעי למימר בס''פ מי שהיה נשוי (כתובות צה. ושם) דאי אשתדוף בני חרי לא טרפא ממשעבדי קשה וי''ל דנפקא מינה אם גירשה ואח''כ אשתדוף שדותיו של מת דלא גביא מבני חרי דשני: ובחרש ושוטה. מדלא קאמר עד שיתרפא משמע דאפי' תלה לייבם לאלתר אין שומעין לפי שאין חוסמין אותה וה''ה דה''מ למינקט מוכה שחין: גבי אחין לא רצו לא לייבם ולא לחלוץ אמאי חוזרין כו'. אפילו לא רצו לייבם אלא לחלוץ ה''מ למיפרך: (תוספות)

 רשב"א  וקסבר אביי ידו כידה. נראה שרש"י ז"ל פירש ידו של בעל לבית הלל כידה, והלכך כי מתה היא בחיי הבעל ירית לה בעל אבל כי מיית איהו ברישא אף על גב דנפלה לה קמי יבם כיון דאין לו בה אלא זיקה, ידו גריעא מידה, וכיון דהוחזקו נכסים בחזקת משפחה דידה אף על גב דאיכא יבם כלהו נכסים בחזקתה ויורשי האב יורשין אותה. ובית שמאי סברי ידו עדיפא מידה. וכשמת הבעל נחת ליה דרגא ויד היבם כידה ויחלוקו, ורבא אמר וכו' (עיין להלן). אי נמי מחתינן ליה דרגא וחולקין לדעת בית שמאי, ובית הלל סבירא להו דידה עדיפא מידו דכיון דהוחזקו נכסים בחזקת משפחה דידה אף על גב דאיכא יבם כלהו נכסים בחזקתה ויורשי האב יורשין אותה. (בכת"י כתוב על הפירוש הראשון נ"א - נוסח אחר). ורבא אמר אי דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל דכולי עלמא לא פליגי דידו עדיפא מידה. והלכך כשמת הוא ונפלה קמי יבם מחתינן ליה דרגא ויחלוקו. והוא הדין והוא הטעם לנכסי צאן ברזל דיחלוקו, והיינו דתנן במתניתין נכסים בחזקתן, כלומר הואיל והללו באין לירש והללו באין לירש יחלוקו. אבל רבינו אלפסי נראה שפירש לפי מה שכתב בפרק הכתוב (כתובות פג, א) ידו כידה דכמו שאלו מתה היא נתרוקן זכותה אצל הבעל וירשנה, כך כשמת הוא נתרוקן זכותו אצל האשה ותטול היא כל הנכסים. וכי איכא יבם מספקא לן אי במקום בעל קאי ושקיל להו לכלהו נכסי, אי לאו במקום בעל קאי ולא שקיל ולא מידי, הלכך יחלוקו. ובית הלל סברי דיבם לאו במקום בעל קאי וכלהו ליורשי אב נינהו. ורבא סבר דיד הבעל עדיפא מידה לענין זה דכשמת נתרוקן זכותה לו, אבל כשמת הוא לא נתרוקן זכותו לה, הלכך כי איכא יבם איהו ירית לה כבעל, וכלהו בחזקת יורשי הבעל נינהו ואפילו בית הלל מודו בה. והוא הדין לנכסי צאן ברזל כולהו בחזקת יורשי הבעל נינהו וכדכתיבנא בפי' דמתניתין. ירושלמי (פ"ד ה"ג) נפלו לה עד שלא נעשית שומרת יבם ועשו פירות משנעשית שומרת יבם כמי שנפלו לה משנעשית שומרת יבם. ביאת קטן וחליצת גדול. פרש"י ז"ל דהאי קטן לאו קטן ממש בשנים כקטן דמתניתין הוא, אלא קטן דאיכא גדול טפי מינה קאמר, דאלו קטן ממש לא חולץ ולא מיבם שמא ימצא סריס (להלן סא, ב). ואפילו תמצי לומר דלא קיימא לן כר' מאיר סוגיין מוכחא הכין וכדאמרינן בסמוך אלא שהויי מצוה לא משהינן, אלמא כולהו מודו דקטן צריך לאשהויי. ואין ראייתו מחוורת בעיני דדלמא מתניתין בקטן פחות מבן תשע דאין ביאתו ביאה והלכך צריך שהויי, אבל קטן מבן תשע ולמעלה מנא לן דצריך לשהויי, ולי נראה להביא ראיה מדאמרינן (להלן בסמוך) תנן לא רצה מהלכין על כל האחין מאי לאו לא רצה ליבם אלא לחלוץ וקתני מהלכין על כל האחין ושמע מינה ביאת קטן עדיפא, ואם איתא דבביאת קטן ממש פליגי מאי ראיה, דלמא הני אחין דמתניתין בגדולים אלא דאיכא גדול טפי מנייהו. אלא שמע מינה דמאי קטן דאמרינן גדול, אלא דאיכא גדול טפי מיניה כנ"ל. נינטר ליה דלמא אתי וחליץ. לרבותא נקטה כלומר דלמא יבם ולפחות דלמא חליץ. (רשב"א)


דף לט - ב

אית דאמרי בביאה כולי עלמא לא פליגי דביאת קטן עדיפא כי פליגי בחליצת קטן והכי איתמר חליצת קטן וחליצת גדול פליגי בה ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי חד אמר חליצת גדול עדיפא וחד אמר כי הדדי נינהו מאן דאמר חליצת גדול עדיפא דהא מצוה בגדול ואידך כי אמרינן מצוה בגדול לענין יבום אבל לענין חליצה כהדדי נינהו תנן לא רצו חוזרין אצל גדול מאי לאו לא רצו לייבם אלא לחלוץ וקתני חוזרין אצל גדול וש''מ חליצת גדול עדיפא לא לא רצו לא לחלוץ ולא לייבם דכוותיה גבי גדול לא רצה לא לחלוץ ולא לייבם אלא אמאי חוזרין אצל גדול למכפייה לכפייהו לדידהו כיון דמצוה עליה דידיה רמיא לדידיה כייפינן ת''ש תלה בגדול עד שיבא ממדינת הים אין שומעין לו ואי ס''ד חליצת גדול עדיפא אמאי אין שומעין לו נינטר דלמא אתי וחליץ ולטעמיך בקטן עד שיגדיל אין שומעין לו אמאי נינטר דלמא גדיל ומייבם (אי נמי אתי איהו ומייבמה) אלא כל שהויי מצוה לא שהינן תנן התם מצות יבום קודמת למצות חליצה בראשונה שהיו מתכוונין לשם מצוה עכשיו שאין מתכוונין לשם מצוה אמרו מצות חליצה קודמת למצות יבום אמר רב אין כופין כי אתו לקמיה דרב אמר להו אי בעית חלוץ אי בעית ייבם בדידך תלא רחמנא {דברים כה-ז} ואם לא יחפוץ האיש הא אם חפץ אי בעי חליץ אי בעי ייבם ואף רב יהודה סבר אין כופין מדאתקין רב יהודה בגיטא דחליצה איך פלונית בת פלוני אקרבת ית פלוני יבמה קדמנא לבי דינא ואשתמודעינהו דאחוה דמיתנא מאבא ניהו ואמרי ליה אי צבית ליבם יבם ואי לא איטלע לה רגליך דימינא ואיטלע לה רגלא דימינא ושרת סיניה מעל רגלוהי וירקת באנפוהי רוקא דמתחזיא לבי דינא על ארעא ורבי חייא בר אויא מסיים בה משמיה דרב יהודה ואקרינהו מה דכתיב בספר אורייתא דמשה אשתמודעינהו פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר בעדים וחד אמר אפילו קרוב אפילו אשה והלכתא גלויי מילתא בעלמא הוא ואפילו קרוב ואפילו אשה: בראשונה שהיו מתכוונין לשם מצוה מצות יבום קודמת למצות חליצה ועכשיו שאין מתכוונין לשם מצוה אמרו מצות חליצה קודמת למצות יבום אמר רמי בר חמא א''ר יצחק חזרו לומר מצות יבום קודמת למצות חליצה א''ל רב נחמן בר יצחק אכשור דרי מעיקרא סברי לה כאבא שאול ולבסוף סברי לה כרבנן דתניא אבא שאול אומר הכונס את יבמתו לשם נוי ולשום אישות ולשום דבר אחר כאילו פוגע בערוה וקרוב אני בעיני להיות הולד ממזר וחכמים אומרים {דברים כה-ה} יבמה יבא עליה מכל מקום מאן תנא להא דתנו רבנן יבמה יבא עליה מצוה שבתחלה היתה עליו בכלל היתר נאסרה וחזרה והותרה יכול תחזור להתירה הראשון ת''ל יבמה יבא עליה מצוה מאן תנא אמר רבי יצחק בר אבדימי אבא שאול היא וה''ק יבמה יבא עליה מצוה שבתחלה היתה עליו בכלל היתר רצה לשם נוי כונסה רצה לשום אישות כונסה נאסרה חזרה והותרה יכול תחזור להתירה הראשון ת''ל יבמה יבא עליה למצוה רבא אמר אפי' תימא רבנן והכי קאמר יבמה יבא עליה מצוה שבתחלה היתה בכלל היתר רצה כונסה רצה אינו כונסה נאסרה חזרה והותרה יכול תחזור להתירה הראשון רצה כונסה רצה אינו כונסה רצה אינו כונסה הא אגידה ביה בכדי תיפוק אלא אימא רצה כונסה רצה חולץ לה ת''ל יבמה יבא עליה מצוה אימא רישא {ויקרא ו-ט} מצות תאכל במקום קדוש מצוה

 רש"י  התם תנן. במסכת בכורות: אמר רב אין כופין. ואי ניחא לתרוייהו לייבומי אין כופין אותו לחלוץ דנימא לאו למצוה מכווני ופגע באיסור אשת אח אלא אי בעי מייבם ומיהו היכא דהוא צבי לייבומי ואיהי אמרה לא בעינא ליה ואמרה דברים ניכרים אי מצינו לאטעוייה ולומר לו חלוץ לה ע''מ שתתן לך מאתים זוז מטעינן ליה ואי לא כפינן ליה וחליץ דאמר רב ששת (לעיל ד.) מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה ולא תימא מוכה שחין דוקא אלא כל אמתלא שתתן לדבריה דאמר בהמדיר (כתובות עז.) מעשה בציידן בבורסי שמת ולו אח בורסי ואמרו חכמים יכולה שתאמר לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל ועוד פסקינן הלכתא באע''פ (שם סד.) כותבין אגרת מרד על ארוסה ואין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם ומכל הלין טעמי כפינן ליה דחליץ ושקלה כתובה וכל הני אין כופין דהכא היכא דתרוייהו ניחא להו: איקרבת. הקריבה: אטלע. צדד לה רגל ימין: דאיתחזי לנא. דבעינן רוק הנראה לעיני דיינין בפרק מצות חליצה (לקמן דף קו:): ואקרינהו. לא חפצתי לקחתה: בעדים. שצריך להביא שני עדים שהוא אחי המת מאביו: אכשור דרי. בתמיה וכי נתכשרו הדורות: יבמה יבא עליה מצוה. גרסינן ולא גרס הכא למצוה אלא לקמן בתירוצא דרב יצחק בר אבדימי: שבתחלה. עד שלא קדשה אחיו: נאסרה. כשקדשה אחיו: וחזרה והותרה. כשמת בלא בנים: יכול תחזור להיתירה הראשון. מפרש לקמן: מאן תנא. ומאי קאמר: אבא שאול היא. וה''ק יבמה יבא עליה למצוה משמע לשם מצות יבום דכתב ויבמה: רבא אמר אפי' תימא רבנן. ולא תיתני למצוה אלא מצוה: יבמה יבא עליה מצוה. מצוה עליו ליבמה יותר מן החליצה: יכול תחזור להיתירה הראשון. ותו לא דאי בעי לא כניס לה ת''ל יבמה יבא עליה מצוה: בכדי תיפוק. בתמיה: מצות תאכל. קרא יתירא הוא דכתיב ברישא דקרא והנותרת מן המנחה יאכלו: (רש"י)

 תוספות  אמר רב אין כופין. פירש בקונטרס כי ניחא לתרוייהו לייבם אין כופין לחלוץ משום מצוה דנימא דלאו למצוה מכווני אבל אם לא תרצה לייבם מחמת שתתן אמתלא לדבריה אם אין יכולין להטעותו כפינן ליה וחליץ וממוכה שחין ובורסי שהביא בקונט' נראה דאין ראיה שהן מאותם שכופין להוציא מן הבעל אבל בשאר אמתלא אין נראה לומר דכופין דאל''כ למה היו טורחין לקמן בפרק מצות חליצה (דף קו.) להטעותו יכפוהו לחלוץ ומאגרת מרד אין ראיה דא''כ בלא אמתלא נמי והתם הוי טעמא משום דמצות חליצה קודמת כדמסיק ועוד דקאמר התם רבי יוחנן תבע לייבם אין נזקקין לו השתא לחלוץ כופין ואין נזקקין לייבם . מבעיא ועוד מדקאמר בדידך תלה רחמנא משמע אפי' בזמן הזה דמצות חליצה קודמת ור''ת גריס מצות יבום קודמת למצות חליצה אמר רב אין כופין וקאי אבראשונה שהיו מתכוונין לשם מצוה וקאמר דאין כופין לייבם וכי הוו אתו לקמיה דרב אותן שהיו מתכוונים לשם מצוה ורב יהודה נמי דאתקין אי צבית לייבומי באותן שבאין לפנינו לחלוץ איירי שאותן אם היו מייבמין היו מכוונים לשם מצוה שהרי לא היו מתכוונים לשם נוי ולשם אישות שלא היו חוששים לייבם אלא לחלוץ אבל אחריני אין מניחין לייבם אלא אדרבה כופין לחלוץ ואר''ת דהלכה כאבא שאול כסתם מתני' דבכורות (דף יג.) ולא כרמי בר חמא דאמר חזרו לומר דמצות ייבום קודמת כרבנן ועוד . דבריש מכילתין אוקי מתניתין דפ''ק (דף ג. ושם) כאבא שאול ובפרק בית שמאי (לקמן דף קט. ושם) תני בר קפרא לעולם ידבק אדם בחליצה כאבא שאול וסתמא דגמרא בפרק אע''פ (כתובות דף סד. ושם) כאבא שאול ולעיל בשמעתין דמשמע דביאה עדיפא במתכוין לשם מצוה איירי ור''ח פסק כאן דמצות יבום קודמת וחזר בו בפ' מצות חליצה ופסק דמצות חליצה קודמת: דמתחזיא לן בבי דינא על ארעא. נראה דל''ג על ארעא דלא צריך כדאמר בפרק מצות חליצה (לקמן דף קו: ושם) גבי הוא ארוך והיא גוצא וקלטתו הרוח: ולשום אישות. דתיפוק ליה עליה שם אישות אר''י כי אין פירושו כההיא דבסמוך רצה לשם נוי כונסה רצה לשם אישות כונסה דההוא לשם אישות היינו לשם מצות יבום וכה''ג איכא בפרק הבא על יבמתו (לקמן דף נג: ושם) אפילו שניהם שוגגין או מזידים דההוא מזיד . לשם זנות ולא הוי כההוא דקאמר התם. דרבי רחמנא ביאת שוגג כמזיד דההוא מזיד במתכוין לשם מצוה וכן אפילו הוא שוגג והיא מזידה: (תוספות)

 רשב"א  אמר רב ואין כופין. רש"י ז"ל פירש דאמשנה אחרונה קאי, כלומר אף על גב דחזרו לומר מצות חליצה עדיפא דלמא מתכוין לשום נוי ולשום דבר אחר וקא פגע בערוה, אפילו הכי לא כייפינן לחלוץ. ור"ח ז"ל פירש דאמשנה ראשונה קאי כלומר אף על גב דמצוה ביבום יותר מבחליצה אפילו הכי לא כייפינן (עיין נמוק"י). וכתב רש"י דכי אין כופין לחלוץ דוקא בשלא נתנה אמתלא לדבריה וכו' וכדאמרינן בריש מכלתין (ד, א) מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה שנאמר לא תחסום שור בדישו, ולאו דוקא מוכה שחין אלא הוא הדין לכל שאר אמתלא שתתן ועוד דאמרינן במסכת כתובות (סד, א) כותבין אגרת מרד על ארוסה ואין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם. ולא ירדתי לסוף דעת רבינו זצ"ל בראיה זו דמהני שמעינן דאין כופין אותה, אבל לכוף אותו לא שמענו והדברים צריכין תלמוד (עיין ריב"ש סי' ר"ט וערל"נ). ולולי שיצאו מפי קדוש היה נראה לי בהפך מדתניא בפרק מצות חליצה (להלן קו, א) חליצה מוטעת כשרה גט מוטעה פסול חליצה מעושה פסולה גט מעושה כשר. ובודאי חליצה מעושה מן הדין על ידי חכמי ישראל קאמר דומיא דגט מעושה, דאי לא גט נמי אי שלא כדין אינו גט וכדאיתא התם בגיטין (פח, ב) וצל"ע. (עיין ריטב"א ערל"נ). (רשב"א)


דף מ - א

שבתחלה היתה עליו בכלל היתר נאסרה וחזרה והותרה יכול תחזור להיתירה הראשון ת''ל מצות תאכל במקום קדוש מצוה בשלמא לרבא דאמר הא מני רבנן היא הכא הכי קאמר מצות תאכל במקום קדוש מצוה שבתחלה היתה עליו בכלל היתר רצה אוכלה רצה אינו אוכלה (נאסרה חזרה והותרה יכול תחזור להיתירה הראשון) רצה אוכלה רצה אינו אוכלה רצה אינו אוכלה והכתיב {שמות כט-לג} ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרין אלא רצה הוא אוכלה רצה כהן אחר אוכלה ת''ל מצות תאכל במקום קדוש מצוה אלא לרב יצחק בר אבדימי דאמר אבא שאול היא הכא מאי תרי גווני איכא וכי תימא רצה לתאבון אוכלה רצה אכילה גסה אוכלה אכילה גסה מי שמה אכילה והאמר ר''ל האוכל אכילה גסה ביוה''כ פטור מלא תעונה אלא רצה מצה אוכלה רצה חמץ אוכלה והכתיב {ויקרא ו-י} לא תאפה חמץ חלקם ואמר ריש לקיש ואפילו חלקם לא תאפה חמץ אלא רצה מצה אוכלה רצה חלוט אוכלה האי חלוט היכי דמי אי מצה היא הא מצה היא ואי לא מצה היא מצות אמר רחמנא לא לעולם אימא לך מצה היא ולהכי תנא ביה קרא לעכב אלא חלוט מצה היא דקאמרינן למאי הלכתא לומר שאדם יוצא בה ידי חובתו בפסח אע''פ דחלטיה מעיקרא כיון דהדר אפייה בתנור לחם עוני קרינא ביה ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח: מתני' החולץ ליבמתו הרי הוא כאחד מן האחין לנחלה ואם יש שם אב נכסים של אב הכונס את יבמתו זכה בנכסים של אחיו ר' יהודה אומר בין כך ובין כך אם יש שם אב נכסים של אב: גמ' פשיטא סד''א חליצה במקום יבום קיימא ונשקול כולהו נכסי קמ''ל אי הכי הרי הוא כאחד מן האחים אינו אלא כאחד מן האחים מיבעי ליה אלא סד''א הואיל ואפסדה מיבום לקנסיה קמ''ל: אם יש שם אב: דאמר מר אב קודם לכל יוצאי ירכו: הכונס את יבמתו וכו': מ''ט {דברים כה-ו} יקום על שם אחיו אמר רחמנא והרי קם: ר' יהודה אומר וכו': אמר עולא הלכה כר' יהודה וכן א''ר יצחק נפחא הלכה כר' יהודה ואמר עולא ואיתימא ר' יצחק נפחא מ''ט דר' יהודה דכתיב {דברים כה-ו} והיה הבכור אשר תלד כבכור מה בכור אין לו בחיי האב אף האי נמי אין לו בחיי האב אי מה בכור נוטל פי שנים לאחר מיתת האב אף האי נוטל פי שנים לאחר מיתת האב מידי יקום על שם אביו כתיב יקום על שם אחיו כתיב ולא על שם אביו אימא היכא דליכא אב דלשקול נחלה תתקיים מצות יבום היכא דאיכא אב [דלא] שקיל נחלה לא תתקיים מצות יבום מידי יבום בנחלה תלה רחמנא יבומי מיבמי ואי איכא נחלה שקולי ואי לא לא שקיל יתיב ר' חנינא קרא קמיה דר' ינאי ויתיב וקאמר הלכה כר' יהודה א''ל פוק קרי קרייך לברא אין הלכה כר' יהודה תני תנא קמיה דרב נחמן אין הלכה כר' יהודה א''ל אלא כמאן כרבנן פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים א''ל אסמייה א''ל לא את הלכה אתנייך ומוקשה הוא דאקשי לך ואפכת ולמאי דאפכת שפיר אפכת: מתני' החולץ ליבמתו הוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו

 רש"י  שבתחלה. קודם שהוקדשה מנחה זו היתה עליו בכלל היתר: ונאסרה. כשהוקדשה וחזרה והותרה בהקטרת הקומץ: יכול תחזור וכו'. כדמפרש: בשלמא לרבא דאמר רבנן היא. ומצוה קתני ולא קתני למצוה: ה''ק כו' ואכלו אותם. את הקדשים אשר כופר בהם כי היכי דתהוי כפרה שלימה: רצה הוא. כהן שעבד עבודתה: אלא לרב יצחק. דתני למצוה ואבא שאול היא: הכא מאי תרי גווני איכא. דקא ממעט תנא יכול תחזור להיתירה הראשון ת''ל דלא והא ליכא למימר תחזור להיתירה הראשון רצה לשם מצוה אוכלה רצה שלא לשם מצוה אוכלה ת''ל דלא דהא כל כמה דבעי ליכלה דהתם הוא כי בעיל שלא לשם מצוה פגע בערוה אבל הכא מאי קעביד וע''כ בתרי גווני בעיא לאוקמי דומיא דרישא: אכילה גסה מי מקריא אכילה והאמר ר''ל כו'. וכיון דלאו אכילה היא מואכלו אהרן ובניו דרישא נפקא: פטור. דלא עבר על אשר לא תעונה שאף זה עינוי הוא שמזיק את עצמו: אלא. תרי גווני הכי תיבעי למימר רצה מצה אוכלה רצה חמץ אוכלה ת''ל מצות תאכל ולא חמץ: לא תאפה חמץ חלקם נתתי אותה. להכי סמיך חלקם ללא תאפה חמץ לומר אפי' שירי מנחה שהם חלקם של כהנים לא תאפה חמץ ומהתם נפקא: חלוט. ברותחים: רצה חלוט אוכלה. ת''ל מצות ולא חלוט: אי מצה היא מצה היא. והיכי מימעיט ממשמעות דמצות תאכל: ואי לאו מצה היא מצות אמר רחמנא. בשירי מנחת חובה דכתיב בצו את אהרן ואכלוה מצות וה''ה לשאר מנחות ולמה לי מצות תאכל: מתני' הרי הוא כאחד כו'. ולא הפסיד חלקו בנכסי אחיו: זכה בנכסי האח. ואפילו גירשה למחר: גמ' פשיטא. דלא איבד זכותו: מהו דתימא. כלומר לאו לאשמועינן דלא איבד זכותו תניא לה אלא לאשמועינן דלא שקיל כולהו נכסי: אי הכי. דלגרועי אתא הוה ליה למיתני אינו אלא כאחד כו': ה''ג אלא סלקא דעתך אמינא ליקנסיה הואיל ואפסדה מייבום. שפסלה על האחין: אף האי נמי. לאחר מיתת האב אם מת האב לאחר יבומו של זה מודה ר''י דנוטל זה חלקו וחלק אחיו: על שם אחיו כתיב. ולא על שם אביו כתיב וכיון דבשעה שקם על שם אחיו לא שקל תו לא שקיל [דאי שקיל השתא לא מנכסי אחיו שקיל אלא מנכסי אביו דהא ירתינהו]: היכא דאיכא אב דלא שקיל. יבם נחלה לא תתקיים מצות יבום: איסמייה. לכולה מתני' דמשנה שאינה צריכה היא: אמר ליה לא. תסמייה דאת הלכה כרבי יהודה אתנייך ומשנה צריכה הואי: ומיקשה הוא דקשיא לך. היכי שביק רבנן ועביד כרבי יהודה ואפכת לה ושפיר עבדת דאפכת לה: מתני' אסור בקרובותיה. כאילו היא אשתו וכל קרובות הנאסרות מחמת אשה גמורה אסורות מדרבנן בחלוצה: (רש"י)

 תוספות  רצה כהן אחר אוכלה. והא דדרשינן בפ''ב דקדושין (דף נג.) לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו היינו של אותו משמר או של אותו בית אב א''נ הכא מרבוי [ילפינן] דכהן המקריב צריך שיאכל ממנה ולא כולה: מאי תרי גווני איכא. דליכא למימר רצה לשם סעודה אוכלה רצה לשם מצוה דאין צריך שיתכוין לשם מצוה אלא שלא יהא אוכלה אכילה גסה: אכילה גסה ביוה''כ פטור. וא''ת דאמר בפרק מי שאמר הריני נזיר (נזיר דף כג. ושם) כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם (הושע יד) משל לב' בני אדם שצלו פסחיהן אחד אכלו לשם פסחו ואחד אכלו אכילה גסה ומשמע התם דתרוייהו נפקי אלמא הויא אכילה וי''ל דתרי עניני אכילה גסה הם: מצות אמר רחמנא. פי' בקונט' ואכלוה מצות אצל המזבח וגו' ובשמיני של מלואים כתיב ואפילו לשמואל דאמר בריש הקומץ רבה (מנחות דף יט:) דלא ילפינן דורות משעה שמא הכא איכא שום יתור: שנה בה קרא לעכב. הך דהכא לא הוי כמו שנה עליו הכתוב לעכב דעלמא דמהיכא תיתי לעכב דדלמא למצוה הוא דאמר רחמנא דלא ליעבד חלוט אלא לעכב כלומר דבעינן מצה מעלייתא ולא חלוט.: כיון דהדר אפייה בתנור. או באילפס לחם איקרי ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח והא דאמר בפ' כל שעה (פסחים דף לו:) לחם עוני פרט לחלוט ואשישה אר''ת דהתם בלא הדר אפייה בתנור ועוד אר''ת דהתם בחלוט גדול דומיא דאשישה ולא חשיב לחם עוני לפי שהוא גדול ולא משום דחלוט א''נ התם בבלילתו קשה והכא בבלילתו רכה כגון סופגנין או חלת המשרת דמפרש התם דהיינו חלוט של בעלי בתים דלא מחייב בחלה ולא חשיב לחם אלא על ידי אפיה ולהכי חשיב שפיר לחם עוני אע''ג דחלטיה אבל בלילתו עבה מיפסל לעשות דחשיב לחם עשירות אפי' לא הדר אפייה ובפ' כל שעה (שם ד''ה פרט) הארכתי: (תוספות)

 רשב"א  אי לאו מצה היא מצות אמר רחמנא וכו'. תמיהא לי אמאי שבקיה ללא תאפה חמץ דנקט ברישא והוה ליה למימר אי לאו מצה היא לא תאפה חמץ אמר רחמנא. וניחא לי דחמץ משמע חמץ ברור, וחלוט אפילו תמצא לומר שאינה מצה חמץ ברור אינו, (עיין פסחים ל, ב שאין החלוט מחמיץ). להכי נקט מצות אמר רחמנא כלומר מצה ברורה. כיון דהדר אפייה בתנור או באלפס. פירוש דהא מדאצטריך רחמנא בכל כלל המנחות למעוטי חלוט (מנחות נג, א) שמע מינה דלחם הוא ואפילו הדר אפייה באלפס, דהא במנחות מנחת מאפה תנור איכא ומנחת מרחשת ומנחת מחבת איכא. יקום על שם אחיו אמר רחמנא והרי קם. כלומר ואף על פי שפירש מיד אחר כניסה וכמו שפרש"י (במשנה ד"ה זכה). ירושלמי (ה"ז) היו שתי יבמות עשה מאמר בזו ובעל לזו מה נפשך אם במאמר יזכה אם בביאה יזכה אמר ר' יוסי מאחר שאינו יכול לקיים את אחת מהן לא זכה בנכסי אחיו ע"כ בירושלמי. ולא אמרינן בכי הא הרי קם, ואינו דומה למשנתינו ששנינו הכונס את יבמתו זכה בנכסי אחיו, כלומר אף על פי שגירש מיד, דשאני התם דהרי קם ואלו רצה לקיים יקיים, אבל הכא דאינו רשאי לקיים לא (ועיין ריטב"א). ואלא כמאן כרבנן פשיטא. תמיהא לי מלתא דפסקו בה עולא ור' יצחק נפקא כר' יהודה מאן דפסיק כרבנן מתמהינן עליה פשיטא. ובירושלמי (שם) נמי פסקו כר' יהודה רב ור' יהושע בן לוי ור' הושעיא. ונראה לי דרב נחמן משום דתנא תנא קמיה אין הלכה כר' יהודה ולא תנא תנא הלכה כרבנן ארגיש ביה דאיהו לא הוה דאיכא מאן דפסק כר' יהודה ואיהו איפכא תני לה משום דקשיא ליה כדמפרש ואזיל, ומשום הכי אמר ליה למאי דסבירא לך למאי איצטריכו למיפסק הלכה כרבנן פשיטא, אלא לדידך הלכה אתנייך ואת הוא דאפכת ולמאי דאפכת שפיר אפכת. (רשב"א)


דף מ - ב

הוא אסור באמה ובאם אמה ובאם אביה ובבתה ובבת בתה ובבת בנה ובאחותה בזמן שהיא קיימת והאחין מותרין והיא אסורה באביו ובאבי אביו ובבנו ובבן בנו באחיו ובבן אחיו מותר אדם בקרובת צרת חלוצתו ואסור בצרת קרובת חלוצתו: גמ' איבעיא להו גזרו שניות בחלוצה או לא בערוה דאורייתא גזרו בהו רבנן שניות בחלוצה לא גזרו רבנן שניות או דלמא לא שנא ת''ש הוא אסור באמה ובאם אמה ואילו אם אם אמה לא קתני דלמא היינו טעמא דלא תני משום דקבעי למיתני סיפא והאחין מותרין ואי תנא אם אם אמה ה''א האחין מותרין דוקא באם אם אמה אבל באם אמה ובאמה לא וליתני אם אם אמה וליתני האחין מותרין בכולן קשיא ת''ש היא אסורה באביו ובאבי אביו קתני מיהא אבי אביו מאי לאו משום חולץ דהויא לה כלת בנו לא משום מיתנא דהויא לה כלת בנו ת''ש ובבן בנו מאי לאו משום חולץ דהויא לה (משום) אשת אבי אביו לא משום מיתנא והויא לה אשת אחי אבי אביו הא אמימר מכשר באשת אחי אבי אביו אמימר מוקי לה בבר ברא דסבא אי הכי היינו אחיו ובן אחיו תנא אחיו מן האב וקתני אחיו מן האם ת''ש דתני ר' חייא ארבע מדברי תורה וארבע מדברי סופרים אב ובנו אחיו ובן אחיו מדברי תורה אבי אביו ואבי אמו בן בנו ובן בתו מד''ס קתני מיהא אבי אביו מאי לאו משום חולץ והויא לה כלת בנו לא משום מיתנא דהויא לה כלת בנו ת''ש אבי אמו מאי לאו משום חולץ דהויא לה כלת בתו לא משום מיתנא דהויא לה כלת בתו ת''ש ובן בנו מאי לאו משום חולץ דהויא לה אשת אבי אביו לא משום מיתנא דהויא לה אשת אחי אבי אביו והא אמימר מכשיר באשת אחי אבי אביו אמימר מוקים לה משום חולץ וקסבר גזרו שניות בחלוצה ת''ש ובבן בתו מאי לאו משום חולץ דהויא לה אשת אבי אמו לא משום מיתנא דהויא לה אשת אחי אבי אמו והא גבי שניות דערוה לא גזרו אלא לאו משום חולץ ושמע מינה גזרו שניות בחלוצה שמע מינה: מותר אדם וכו': אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל הבא על צרת חלוצה הולד ממזר מאי טעמא באיסורה קיימא אמר רב יוסף אף אנן נמי תנינא מותר אדם בקרובת צרת חלוצתו אי אמרת בשלמא צרה אבראי משום הכי מותר באחותה אלא אי אמרת צרה כחלוצה דמיא אמאי מותר לימא תיהוי תיובתא דרבי יוחנן דאמר בין הוא בין אחין אין חייבין לא על החלוצה כרת ולא על צרתה כרת אמר לך רבי יוחנן ותסברא אחות חלוצה דאורייתא והאמר ר''ל כאן שנה רבי אחות גרושה מדברי תורה אחות חלוצה מדברי סופרים מאי שנא האי ומאי שנא האי

 רש"י  הוא אסור כו'. כל הנך עריות דאורייתא נינהו באשתו וגזרינהו רבנן בחלוצתו: בזמן שהיא קיימת. אאחותה קאי ולא אשאר עריות: באביו. משום כלתו: ובאבי אביו. משום כלת בנו אע''ג דבאשתו גמורה אין אסורה לאבי אביו אלא מדברי סופרים דהא כלת בנו משניות דרבנן היא ואפילו הכי גזרוה רבנן נמי בחלוצה: בבנו. משום אשת אב: בבן בנו. משום אשת אבי אביו שהיא מן השניות: באחיו. משום אשת אח: בבן אחיו. משום אשת אחי אביו: מותר אדם בקרובת צרת חלוצתו. ולא אמרינן צרה כחלוצה ואסור בקרובותיה: ואסור בצרת קרובת חלוצתו. ראובן חלץ ללאה ורחל נשואה לנכרי ולה צרה ומת הנכרי אסורה הצרה לראובן וטעמא מפרש בגמרא: גמ' גזרו שניות בחלוצה או לא. כגון אם אם אמה ואם אם אביה דגבי אשתו מיתסרו עליה משום שניות כדתני רבי חייא בפרק כיצד (לעיל דף כב.) רביעי שבחמיו ושבחמותו שניה הכא מאי: בערוה דאורייתא. כלומר באשתו דאמה ואם אמה הוה ערוה דאורייתא גזרו רבנן שניות אבל בחלוצה דאפילו עריות דידה דרבנן לא גזרו שניות בהן: או דלמא לא שנא. וממתני' לא דייק דקתני היא אסורה באבי אביו משום כלת בנו דהוי שניה הא קמייתינן לה לקמן עלה דהא מילתא ומדחי ליה למימר לאו משום חולץ אלא בשביל המת שהיתה זו אשתו גמורה לפיכך אבי אביו אסור בה משום כלת בנו: ה''א האחין מותרין. לא קאי אלא אאם אם אמה דלא גזרו שניות בזיקה אבל אמה ואם אמה דהוו להו עריות דאורייתא לגבי אשה גמורה לא משתרו אחין דגזרו עריות בזיקה ואפי' לאחר חליצה נימא דאיהו שליחותייהו עבד משום הכי לא תנייה: ת''ש מבן בנו מאי לאו משום חולץ דהוי ליה אשת אבי אביו. והיא מן השניות: לא משום מיתנא. שהיתה זו אשתו גמורה ואסורה על בן בנו של חולץ דהויא לה אשת אחי אבי אביו וקס''ד דהא נמי משניות היא: והא אמימר מכשר כו'. בפרק כיצד (לעיל דף כא:): אמימר מוקי לה. להאי בן בנו דמתני' אסבא אביהן של מת וחולץ דתנא ברישא דקתני היא אסורה באביו והדר תני ובבנו של אביו שהוא אחי המת והחולץ וקמה עליה בלא יבמה משחלץ לה האחד ולבן בנו של אביהם דהויא ליה אשת אחי אביו: וקתני אחין מן האם. שהיה זה אחיו מן האם או בן אחיו מן האם ולאו משום חולץ דא''כ הויא לה שניות בחלוצה דהא ליתא אלא אשת אחי האב מן האם והא בשניות תנינן לה אלא משום מיתנא דהוי שניה משום ערוה דאורייתא דאשתו מעלייתא הוה וכגון שהיו היבם והחולץ אחין מן האב ומן האם ולשניהם אח מן האם שלא מן האב: דתני רבי חייא. בחלוצה: ארבע מדברי תורה. כלומר דלגבי אשתו הויין דאורייתא: אב. של חולץ אסור בה מן התורה מפני המת דהויא ליה כלתו של אב: ובנו. של חולץ שהיה המת אחי אביו וערוה היא לגביה: ואחיו. של חולץ דהוה נמי אחי המת וקם ליה בלא יבנה: ובן אחיו. של חולץ שהיה המת אחי אביו: אבי אביו. משום כלת בנו: ואבי אמו. משום כלת בתו: ובן בנו. קס''ד משום חולץ דהויא ליה אשת אבי אביו: ובן בתו. דהויא ליה אשת אבי אמו וכל הנך שניות נינהו: הכי גרסינן ת''ש ובאבי אמו מאי לאו משום חולץ דהויא ליה כלת בתו לא משום מיתנא דהויא ליה כלת בתו וכגון שהיו אחין אף מן האם: אמימר מוקי לה. ודאי כדקאמרת משום חולץ וקסבר גזרו שניות בחלוצה אבל מאן דאסר באשת אחי אבי האב מצי לאוקמי משום מיתנא ותיבעי לך אי גזרו שניות בחלוצה או לא: באיסורה קיימא. חלוצה היא דקיימא בלא יבנה ותו לא אבל צרתה קיימא עליה באיסור אשת אח בכרת והולד ממזר: אי אמרת בשלמא צרה אבראי קיימא. באיסורא קמא ולא אמרינן חלוצה שליחותא דידה עבדא: משום הכי שרי באחותה. דלאו אחות חלוצה היא ולגבי דידה נמי כיון דחלוצה לאו שליחות דידה עבדא לא משויא ליה בלא יבנה אלא באיסורא קמא קיימא: אלא אי אמרת צרה כחלוצה דמיא. דחלוצה שליחותא דידה עבדא ומשוי לה בלא יבנה א''כ הויא לה צרה כחלוצה ואמאי שרי באחותה: דר' יוחנן. בפרק קמא (לעיל י:): ולא על צרתה כרת. החולץ ליבמתו וחזר ובא הוא או אחד מן האחין על צרתה: ותסברא. דהא ראיה דרב יוסף דאייתי ממתניתין ראיה היא וכי חלוצה גופא דאורייתא (דרבנן היא) דכי אמרינן צרה כחלוצה יאסר באחות הצרה: והאמר ר''ל. לקמן אמתניתין דלקמן: כאן שנה רבי. במשנה זו למדנו רבי אחות גרושה מדברי תורה וכו' ולקמן מפרש לה וכיון דאחות חלוצה גופה דרבנן בחלוצה גזור באחותה בצרה לא גזור: מאי שנא. רישא קרובת צרת חלוצה דשריא ומאי שנא סיפא צרת קרובת חלוצתו ששתיהן נכריות היא וצרתה נשואות לנכרי וקתני אסור: (רש"י)

 תוספות  אבל אמה ואם אמה לא. והא דתנן בפרק ב' (לעיל כג:) אחד חולץ ואחד מייבם אלמא שרי באחותה שאני התם משום דאימור דידיה איתרמי ליה והא נמי דתנן לקמן בפרקין (דף מא.) החולץ ליבמתו ונשא אחיו את אחותה היינו דיעבד: וליתני אחין מותרין בכולן קשיא. הא דלא קאמר אלא שמע מינה דלא גזרו שניות בחלוצה היינו משום דלקמן מסיק דגזרו ולא שייך לשנויי תנא ושייר כיון דלא תנא שום שניה אלא הני דאורייתא לחוד: אמימר מוקי לה כו'. כל סוגיא דשמעתין דלא כאמימר כדפרשתי לעיל (דף כא: ד''ה אמימר): בבן בתו לאו משום חולץ. לא בעי לאוקמי בבן בתו דסבא דומיא דבן בנו דלא מיירי בבן בנו דסבא דא''כ הויא ליה אשת אחי אביו דאורייתא: שמע מינה גזרו שניות בחלוצה. והא דלא תני במתניתין אבי אמו ובן בתו משום דתנא ושייר ומיהו רבי חייא דקתני מנינא קשה דלא תנא בן אחותו ובן אחיו מן האם ויש לומר דלא תנא אלא ארבע כנגד ארבע של דברי תורה: (תוספות)

 רשב"א  מתניתין: מותר אדם בקרובת צרת חלוצתו ואסור בצרת קרובת חלוצתו. פירש רש"י ז"ל כגון שהיהת לאה נשואה לראובן ורחל אחותה נשואה לנכרי דעלמא ולו אשה אחרת כיון שחלץ שמעון ללאה יבמתו נאסרה ברחל וצרתה. והקשו עליו (עיין רמב"ן) דאם כן מצינו צרה שלא במקום מצוה וקיימא לן דאין צרה אלא מאחר כדאמרינן בריש מכלתין (ח, א). ועוד דאפילו הלכה חלוצה עצמה ונשאת לאחר ולו אשה אחרת ומת צרתה ודאי שריא דלא עדיפא חלוצה מגרושה וצרת גרושה מישרא שריא, ומעתה אתה דן קל וחומר לקרובת חלוצת צרה חלוצה שלא במקום מצוה שריא צרת קרובה חלוצה לא כל שכן. אלא הכי פירושו כגון שהיהת לאה נשואה לראובן ורחל אחותה וזלפה נשואות לשמעון אחיו ומת ראובן וחלץ לה יהודה מעתה רחל אחותה אסורה לו וצרתה עמה והכי איתא בפרק ד' אחין (כז, א). אמימר מוקי לה בבר ברא דחולץ וקסבר גזרו שניות בחליצה. והא דלא מוקי לה בבר ברא דסבא כדמוקי בנו ובן בנו דמתניתין, משום דאינהו דאורייתא נינהו ור' חייא בשניות תני להו. ועוד דהא תני אחיו ובן אחיו ואי אפשר לך לומר דהיינו אחין מן האם כדמתרצינן בהנהו דמתניתין משום דדברי תורה קרי להו בדר' חייא. כך היא גירסת הספרים וכן בספרי הגאונים ז"ל מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא הך דאזלא בהדה לבי דינא גזרי בה רבנן הך דלא אזלה בהדה לבי דינא לא גזרו בה רבנן. וכן גרש"י ז"ל ופירש הוא ז"ל כשלאה חולצת הולכת עמה רחל אחותה וסבורין העם לומר שרחל הוא שחלץ ואם בא לישא צרת רחל יאמרו שצרת חלוצה מותרת אבל כשלאה חולצת אין זלפה צרתה הולכת עמה, ולפי' אם בא לישא אחות זלפה לא אמרינן שאחות חליצה נסיב. ואף ר"ח ז"ל כן פירש. ואינו מחוור דאם כן אחות חלוצה תאסר לעולם, דהא אתו למימר שזו היא חלוצתו, וחלוצה חוזרת לחולץ ואנן תנן אחותה בזמן שהיא קיימת. ויש מרצים דכל דתקון כעין דאורייתא תקון ואי אפשר להחמיר ולאסור בחלוצה טפי מבגרושה, ואלו אחות גרושתו לאחר מיתת גרושה שריא. ורבותינו בעלי התוס' ז"ל (מא, א בד"ה הך) גורסין הך דאזלא בהדיה לבי דינא והך דלא אזלא בהדיה לבי דינא, כלומר לאה שהלכה עמו לבית דין ונעשה בה מעשה גזרו בה לאסור קרובותיה, אבל צרה דידה דלא אזלה לבית דין ולא נעשה בה מעשה לא גזרו לאסור קרובותיה, אבל צרה דידה דלא אזלה לבית דין ולא נעשה בה מעשה לא גזרו לאסור קרובותיה. ולפי פירוש זה נראה דלא גרסינן מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא דברישא דהיינו מותר אדם בקרובת צרת חלוצתו מאי רישא וסיפא איכא אלא ה"ג מאי שנא ואמאי דסליק מינה קאי דמדקא דחינן ותסברא חליצה דאורייתא היא קא מהדר ומאי שנא דלא גזרינן בה כדגזרינן בחליצה עצמה. ואי נמי יש לעמוד גירסת הספרים וה"ק מאי שנא רישא דרישא דהיינו החולץ ליבמתו אסור בקרובותיה, ומאי שנא סיפא דרישא דהיינו מותר אדם בקרובת צרת חלוצתו. ולענין הבא על צרת חלוצה פסק רבינו אלפסי ז"ל כר' יוחנן דר' יוחנן וריש לקיש קיימא לן כר' יוחנן בר מהני תלת דאמרינן לעיל (לו, ב) ואף על גב דקאי שמואל הכא כריש לקיש, הא איפליגו עלה רב אחא ורבינא בריש פרק קמא (י, ב) חד אמר בכרת כריש לקיש וחד בעשה כר' יוחנן, וקיימא לן בכל התורה כולה כרבינא לקולא, ואף על גב דרב אשי קאי התם כריש לקיש, רבינא דבהדי אב אחא קיימא לן כותיה אפילו לגבי רב אשי דבתרא הוא. וכך כתבו רבותינו בעלי התוס' ז"ל וכן כתב הרב בעל ההלכות ז"ל, ור"ח ז"ל כן פסק בפרקין. קמא (והר"א אב ב"ד) [והראב"ד, עפ"י רמב"ן בחי' ובספר הזכות] ז"ל פסק כרב אשי. (רשב"א)


דף מא - א

הך דאזלא בהדה לבי דינא גזרו בהו רבנן האי דלא אזלא בהדה לבי דינא לא גזרו בהו רבנן: מתני' החולץ ליבמתו ונשא אחיו את אחותה ומת חולצת ולא מתיבמת וכן המגרש את אשתו ונשא אחיו את אחותה ומת הרי זו פטורה שומרת יבם שקידש אחיו את אחותה משום רבי יהודה בן בתירא אמרו אומרים לו המתן עד שיעשה אחיך מעשה חלץ לה אחיו או כנסה יכנוס את אשתו מתה היבמה יכנוס את אשתו מת יבם יוציא את אשתו בגט ואשת אחיו בחליצה: גמ' מאי וכן אימא אבל המגרש אמר ריש לקיש כאן שנה רבי אחות גרושה מדברי תורה אחות חלוצה מדברי סופרים: שומרת יבם שקידש וכו': אמר שמואל הלכה כדברי רבי יהודה בן בתירא איבעיא להו מתה אשתו מהו ביבמתו רב ורבי חנינא דאמרי תרוייהו מתה אשתו מותר ביבמתו שמואל ורב אסי דאמרי תרוייהו מתה אשתו אסור ביבמתו אמר רבא מאי טעמא דרב משום דהואי יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להיתירה הראשון מתיב רב המנונא ג' אחין ב' נשואין ב' אחיות ואחד מופנה מת אחד מבעלי אחיות ועשה בה מופנה מאמר ואחר כך מת אחיו השני ואחר כך מתה אשתו אחריו אותה יבמה חולצת ולא מתיבמת ואמאי תיהוי כיבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להיתירה הראשון אישתיק לבתר דנפק אמר אמאי לא אמרת ליה רבי אלעזר היא דאמר כיון שעמדה עליו שעה אחת באיסור נאסרה עליו עולמית הדר אמר אימור דא''ר אלעזר היכא דלא חזיא בשעת נפילה אבל היכא דחזיא בשעת נפילה מי אמר הדר אמר אין והתניא רבי אלעזר אומר מתה יבמתו מותר באשתו מתה אשתו אותה יבמה חולצת ולא מתיבמת לימא שמואל ורב אסי דאמרי כר' אלעזר אפי' תימא כרבנן עד כאן לא קמיפלגי רבנן עליה דרבי אלעזר אלא משום דמנפילה ואילך לא מיתסר עלייהו אבל הכא דאיתסר אפילו רבנן מודו: מתני' היבמה לא תחלוץ ולא תתייבם עד שיש לה שלשה חדשים וכן כל שאר הנשים לא יתארסו ולא ינשאו עד שיהו להן שלשה חדשים אחד בתולות ואחד בעולות אחד גרושות ואחד אלמנות אחד נשואות ואחד ארוסות רבי יהודה אומר הנשואות יתארסו והארוסות ינשאו חוץ מן הארוסות שביהודה מפני שלבו גס בה ר' יוסי אומר כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה

 רש"י  הך דאזלא בהדה לבי דינא. כשלאה חולצת מוליכה אחותה עמה לב''ד וכ''ע לא ידעי הי מנייהו יבמתו ואיכא דסבר דלרחל חלץ וכי נסיב צרת רחל דהיינו צרת קרובת חלוצתו אמרי צרת חלוצתו נסיב דאינהו סברי שרחל וצרתה נשי אחיו הוו שהרי חלץ לרחל: האי דלא אזלא בהדה לבי דינא. כשהיבמה חולצת אין צרתה הולכת עמה הלכך כי נסיב אחות צרה לא אמרינן אחות חלוצתו נסיב: מתני' ולא מתייבמת. דהויא לה אחות חלוצתו ומיהו מחליצה לא מפטרא דמדאוריית' רמיא קמיה ואע''ג דאחותה קיימת דאחות חלוצה אינה אלא מדברי סופרים: וכן המגרש. בגמרא בעי מאי וכן: פטורה. אף מן החליצה דיוצאה משום אחות אשה הואיל ואשתו קיימא ואחות גרושה מדברי תורה דכתיב (ויקרא יח) עליה בחייה כל שבחייה: שומרת יבם שקדש. אחד מן האחין את אחותה לאחר שנפלה זו לפניהם והוזקקה לכולן: המתן. מלכנוס דקא פגעת באחות זקוקה: עד שיעשה מעשה. שיכנסו האחין את היבמה או יחלצו ותעקר זיקתה ממך: מתה היבמה יכנוס את אשתו. דאפילו כנסה ומתה מותר באחותה: מת היבם. ולא נותר לו אח אלא זה: ואת אשת אחיו בחליצה. אבל יבומי לא דאחות גרושתו היא: גמ' הלכה כרבי יהודה. דיש זיקה ואלימא למיסרא עליו: מהו ביבמתו. מי אמרינן כיון דמתה פקע איסור אחות אשה ושריא או דלמא אע''ג דפקע איסור אחות אשה קם עליה באיסור אשת אח הואיל ונאסרה עליו שעה אחת בשעה שהיתה זקוקה ליבם ואין אני קורא בה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה עולמית עליו: מ''ט דרב. דשרי הרי נאסרה עליו שעה אחת: שהותרה. בשעת נפילתה: נאסרה. כשקידש זה אחותה: ואח''כ מת אחיו. הב' ונפלה אחותה ואסרתה לראשונה עליו משום אחות זקוקה ואע''ג דעבד בה מאמר כדתנן בפ' ארבעה אחין ב''ה אומרים אוי לו על אשתו ואוי לו על אשת אחיו: ואח''כ מתה אשתו של שני אחריו. ונשארה בעלת מאמר זו: ר' אלעזר היא. בפרק ב''ש המגרש את האשה והחזירה מותרת ליבם רבי אלעזר אוסר הואיל ועמדה עליו שעה אחת באיסור גרושת אח: דבשעת נפילה לא איתחזאי. דמקמי נפילה איתסרא עליה: מתה יבמתו. אמקדש אחות יבמתו קאי: חולצת. כשמואל ורב אסי: עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי אלעזר. בפרק בית שמאי אלא גבי מגרש אשה והחזירה משום דמנפילה ואילך לא איתסרא עליה ואיסור שבחיי אחיו לא מהני השתא דליכא למימר אין אני קורא בה בשעת נפילה דלאו בשעת נפילה הואי אבל בברייתא דמקדש אחות יבמתו דמנפילה ואילך איתסרא עליה והרי אין אני קורא בה בשעת זיקת יבום יבמה יבא עליה לא פליגי: מתני' לא תחלוץ. מפרש טעמא בגמרא: בתולות ובעולות ארוסות ונשואות. בגמרא בעי מאי הפרש איכא בין בתולות לארוסות בין נשואות לבעולות: הנשואות יתארסו. דטעמא משום להבחין בין זרע ראשון לזרע שני הוא שלא תלד ספק בן ט' לראשון ספק בן ז' לאחרון ובאירוסין ליכא למימר הכי: והארוסות ינשאו. מיד דהא לא איעברא מן הראשון: חוץ מארוסה שביהודה. דתנן פרק קמא דכתובות (דף יב.) ביהודה היו מייחדים החתן והכלה קודם כניסתן לחופה כדי שיהא לבו גס בה כלומר רגיל ומצחק עמה שלא יהיו בושין זה מזה בבעילת מצוה הלכך חיישינן דלמא בעיל: כל הנשים יתארסו. רבי יוסי אנשואות קאי והכי (קא''ל ר' יהודה) כל הנשים נשואות יתארסו כדקאמרת ולא גזרינן אירוסין אטו נשואין ומיהו בהא פליגנא עלך שלא חלקת בין אלמנה לגרושה והתרת אלמנה ליארס בתוך ימי אבלה ואנא סבירא לי אלמנה מן הנשואין לא תארס כל שלשים ימי אבלה: (רש"י)

 תוספות  הך דאזלא בהדה לבי דינא. פי' בקונטרס כשלאה חולצת מוליכה רחל אחותה עמה לב''ד ואיכא דסברי שרחל חלצה ולהכי אסורה גם צרתה אפילו שתיהן נשואות לנכרי דאינהו סברי שרחל וצרתה נשי אחיו היו שהרי חלץ לרחל ותימה גדולה פירש דהא תנן במתניתין ובאחותה בזמן שהיא קיימת הא מתה שריא ותנן נמי לקמן (דף מט.) חלץ לה ומתה מותר באחותה ואמאי והא סברי שלאחותה חלץ ועוד דתנן האחין מותרין אע''ג דאזלי בהדיה לבי דינא ועוד דלא מיתסר צרה אלא דוקא במצוה כדאמרינן בפ' קמא (לעיל ח.) ולעיל בריש ארבעה אחין (דף כז. ושם) גבי התחיל באחיות מייתי לה למתני' דהכא דהיינו ששניהן נשואות לאחיו ופ''ה יש לישב קצת בנשואה לאחיו ולא לנכרי ונרא' לר''י דגרסי' הא דאזלא בהדיה לבי דינא פי' שהולכת לחלוץ וכיון דחלצה דמיא לגרושה טפי ואסרו גם צרת קרובתה כנשואה לאחין דדמיא לצרת ערוה אבל כשחולצת צרת לאה ולא לאה לא דמיא לאה לגרושה ואפילו רחל שהיא קרובת צרת חלוצה שריא ויש ספרים דלא גרסי לא בהדיה ולא בהדה אלא הא דאזלא לבי דינא והא דלא אזלא: יוציא את אשתו בגט. בפ' ארבעה אחין (לעיל כט.) לא בעי למימר דזו היא למעוטי הך דהכא דפשע כדפרישית לעיל: מתה אשתו מותר ביבמתו. ומתני' דקתני מתה יבמתו ולא נקט מתה אשתו דהוי רבותא טפי איידי דבעי למיתני מת היבם תנא נמי מתה היבמה: מאי טעמא דרב משום דהוי יבמה שהותרה. ואע''פ דבפ' ארבעה אחין (שם דף כז:) שרי רב אפילו לא הותרה לכתחלה דקאמר מתה הראשונה מותר בשניה היינו דוקא בזיקה דרבנן אבל הכא אחות אשה דאורייתא דוקא משום דהותרה: עשה בה מופנה מאמר. לא אצטריך אלא לאפוקי מב''ש דאמר (לעיל דף כט.) מאמר קונה קנין גמור אי נמי נקט עשה בה מאמר לאשמועינן דאע''ג דאין זיקת השניה גמורה אפילו הכי אוסרת את זו: ואמאי תיהוי יבמה שהותרה כו'. תימה דלא פריך מהך ברייתא לרב בריש פרק ארבעה אחין (לעיל דף כח.) ולישני דרבי אלעזר היא כדמשני הכא: הדר אמר אימור דאמר רבי אלעזר כו'. אכתי הוה מצי למימר דטעמא דר' אלעזר כדמפרש לקמן בפרק ב''ש (דף קט. ושם) אבל בהך ברייתא דלמא לא פליגי: (תוספות)

 רשב"א  מתניתין: שומרת יבם שקדש אחיו את אחותה משום ר' יהודה בן בתירא אמרו אומרים לו המתן עד שיעשה אחיך הגדול מעשה. אחיך הגדול (כ"ה במשניות מ"ט) לאו דוקא דהוא הדין לגדול שקדם שאומרים לו המתן עד שיעשה אחד משאר האחין מעשה. וגדול דנקט מסתברא דלרבותא נקטיה לומר דאף על גב דקאי גדול דמצוה עליה רמיא, אפילו הכי יש זיקה לשאר האחין, וקטן נמי אינו יכול לכנוס עד שיעשה אחיו הגדול מעשה ויסלק זיקתו של זה. וכבר כתבתי בריש פרק כיצד (יח, ב ד"ה אומרים לו) למה מזקיקין אותו להמתין ומה הפרש בין קדושין לנשואין כשם שנשואין מפקיעין זיקתו קדושין יפקיעו. [בת"י: ובסוף המסכתא הארכתי בזה, ונמצא לפנינו להלן]. עוד אני חוזר לאותה ששנינו בפרק החולץ שומרת יבם שקדש אחיו את אחותה משום רבי יהודה בן בתירא אמרו אומרים לו המתן עד שיעשה אחיך הגדול מעשה, ואיכא למידק מאי שנא ארוסין ומאי שנא נשואין מכיון דקדשה אשתו דאורייתא היא ותצא הלזו משום אחות אשה. ועוד דבפרק ד' אחין (כט, ב) משמע דקדושין דעלמא דבתר זיקה דחו דחיה גמורה היבמה, דאמרינן התם ואי סלקא דעתין דמאמר לבית שמאי קונה קנין גמור זה יעשה מאמר ויקנה וזה יעשה מאמר ויקנה, אלמא קדושין דעלמא דבתר זיקה דקונה קנין גמור דוחין ביבמה דחיה גמורה. וכי תימא דלמא התם משום דסבירא להו לבית שמאי אין זיקה, דלמאן דאמר אין זיקה ודאי קדושין נמי דוחין ביבמה כדתנן בפרק בית שמאי (קט, ב) רבן גמליאל אומר אם מאנה מאנה ואם לאו תמתין עד שתגדיל ותצא הלזו משום אחות אשה, ואתמר עלה בגמרא קסבר רבן גמליאל המקדש אחות יבמה נפטרה יבמה והלכה לה. ואמרינן לה בריש פרק כיצד (עח, א) דטעמא דרבנן גמליאל משום דקסבר אין זיקה. הא ודאי ליתא, דלבית שמאי יש זיקה סבירא להו כדתנן (לעיל כו, א) ברישא הרי אלו חולצות ולא מתיבמות, ואם איתה זה יכנוס וזה יכנוס וכדאמרינן בריש פרק כיצד (יח, א) ואי אמרת קסבר ר' מאיר אין זיקה הני מתרי בתי קא אתיין הא ליבם חדא והא ליבם חדא. ותירצו בתוס' (לעיל יח, ב ד"ה אומרים) דלעולם טעמייהו דבית שמאי משום דקא סברי אין זיקה כדאמרן, והא דקא תני רישא הרי אלו חולצות ולא מתיבמות, משום דקא סברי אסור לבטל מצות יבמין. ודחקו עצמן לומר דהא דאמרינן זה יעשה מאמר ויקנה וזה יעשה מאמר ויקנה ולא חיישינן לבטול מצות יבמין הכי קאמר, לישוו אינהו ואינהי שליח וליפגע שליח בשליח דתו ליכא משום ביטול מצות יבמין, דבבת אחת מיקדשן. ואינו נראה דאי טעמא משום דאסור לבטל מצות יבמין כי שוו שליח מאי הוי הא איכא למיגזר אטו מיבם האי לחודיה ואדמיבם איהו מיית אידך ומיבטלא מצות יבמין כדאמרינן פרק כיצד (יח, א) קסבר ר' מאיר אסור לבטל מצות יבמין דדלמא אדמיבם האי מיית אידך וקא בטלה מצות יבמין, וכי תימא שאני הכא דלחלופי לא חיישינן, התם נמי אי לא חיישת לאיחלופי ליחלוץ היא לחדא וליבם אידך, ותו ליכא משום ביטול מצות יבמין. אלא דודאי חיישינן דלמא מיבם ברישא כו' וכמו שפירש רש"י ז"ל (שם בד"ה לעולם). ומסתברא לי דודאי דינא הכי דאין אירוסין דבתר זיקה דוחין ביבמה דחיה גמורה למאן דאמר יש זיקה, והיינו דתנן אומרים לו המתין עד שיעשה אחיך הגדול מעשה, ותנן נמי מת היבם מוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה. ומיהו משמע דדוקא מדרבנן בעלמא וכדבעינן למכתב קמן (בסוד"ה ומיהו ובד"ה ואיכא למימר) בס"ד. והא דאמרינן (לעיל כט, ב) ואי סלקא דעתין מאמר לבית שמאי קונה קנין גמור, לאו קנין גמור כקדושין דעלמא קאמר, אלא קנין גמור כביאה ליבום ולפטור בגט קאמר, וכדאמרינן התם בהדיא לא תימא מאמר לבית שמאי קונה קנין גמור ומפטרא לה בגיטא, אלמא קנין גמור ככניסה בביאה קאמר, וכדבעי נמי רבה התם מאמר לבית שמאי אירוסין עושה או נשואין עושה וכדאתינן למפשט נמי התם דמאמר לבית שמאי נשואין עושה להפרת נדרים אף על פי שאינו כן בקדושין דעלמא ובהדיא אמרינן בפרק החולץ (לט, א) גבי שומרת יבם שנפלו לה נכסים קסבר רבא מאמר לב"ש עושה ודאי ארוסה וספק נשואה, ודאי ארוסה לדחות בצרה, וספק נשואה לחלוק בנכסים, אלמא מאמר לבית שמאי אליבא דרבא עדיף מקדושין דעלמא, אם מתה אינו יורשה כלל, ואפילו הכי אוקימנא התם רבא כר' אלעזר דאמר (לעיל כט, א) מאמר לבית שמאי אינו קונה אלא לדחות בצרה בלבד כדאיתא התם. דעלמא אפילו ודאי ארוסין אינן קונין לדחות בצרה, וכדאמר רב אשי בפרק ארבעה אחין (כט, ב) שדוחה ומשייר ואשתו עמו ותצא הלזו משום אחות אשה דקא אמרי ב"ש בפרק ד' אחין (כט, א) ההיא משום דקדם מאמר לזיקה וכדאיתא התם (כט, ב) בהדיא דאמרינן יבמה דחזיא לכולהו מילי חזיא למקצתייהו יבמה דלא חזיא לכולהו מילי לא חזיא למקצתייהו, ומשום הכי אצטריך לאשמועינן התם בפ' ד' אחין דמאמר לב"ש אינו קונה כקנין ביאה, משום דלב"ש מאמר קונה הוא דבר תורה מדקתני תצא הלזו משום אחות אשה, ויליף לה מולקחה לו לאשה כדמשמע בירושלמי בריש פרק כיצד (ה"א). והלכך סלקא דעתך אמינא שיהא המאמר גומר בה כביאה, קא משמע לן ר' אלעזר דאין המאמר קונה קנין גמור דהיינו לגמור בה כביאה ומשום הכי קאמר ר' אבין (לעיל כט, א) אף אנן נמי תנינא וכו', ואי סלקא דעתך מאמר לבית שמאי קונה קנין גמור כלומר כביאה זה יעשה מאמר ויקנה וזה יעשה מאמר ויקנה. אבל ארוסין דבתר זיקה ודאי לא דחו, והיינו דתנן אומרים לו המתן עד שיעשה אחיך הגדול מעשה. ומיהו ודאי נשואין דבתר זיקה דחו דחיה גמורה וכדמוכח בההיא דפ"ד אחין (כט, ב) בהדיא דאמרינן ואי סלקא דעתך מאמר לב"ש קונה קנין גמור זה יעשה מאמר ויקנה וזה יעשה מאמר ויקנה. ועוד דבריש פרק ד' אחין (כז, ב) דאמר ר' יוחנן מתה שניה מותר בראשונה פרכינן עליה ממתניתין דד' אחין דקתני הרי אלו חולצות ולא מתיבמות, ואהדר להו ר' יוחנן אחיות איני יודע מי שנאן, ואקשינן ולימא ליה משום דאסור לבטל מצות יבמין. אלמא אלו כנס את האחת מיבטלא מיניה מצות יבמין לגמרי מן השניה ואפילו חליצה לא תיבעי, ואפילו לר' יוחנן דסבירא ליה יש זיקה מדקאמרינן מתה ראשונה אסור בשניה, ומיהו אפשר לדחות בזו דהתם דוקא למאן דאמר אין זיקה. ובריש פ"ק דמכילתין (ח, א) אמרינן אלא כי אצטריך עליה להיכא דנשא מת ומת ואח"כ נשא חי, כלומר דהתם מיפטרא לגמרי, אלא דמהתם ליכא ראיה כל כך דהתם מדאורייתא קאמר ודמאורייתא בין נשואין ובין ארוסין משמע דדחי לגמרי. ותנן נמי בפרק הערל (עט, ב) א"ר עקיבא אני אפרש סריס אדם חולץ וחולצין לאשתו וכו'. ואקשינן עליה בגמרא מכדי שמעינן ליה לר' עקיבא דאמר חייבי לאוין כחייבי כריתות וחייבי כריתות לאו בני חליצה ויבום נינהו, ואתא רבא לאוקמה בשנפלה לו ולבסוף נפצע, ואמר ליה אביי וניתיאיסור פצוע ונדחי עשה דיבום מי לא תנן ר"ג אומר אם מאנה מאנה ואם לאו תמתין עד שתגדיל ותצא הלזו משום אחות אשה כו', ואוקמה רב יוסף בטעמא אחרינא. ואיכא למידק מאי קא מקשה ליה אביי לרבה מר"ג, התם שאני דסבר ר"ג אין זיקה והלכך אתי איסור אחות אשה דבתר זיקה ודחי ליה משום דקלישא ליה, אבל אנן יש זיקה סבירא לן כר' יהודה בן בתירא ולא אידחיא. ואל תשיבני דאינו טעמא אלא לר"ע ור"ע אין זיקה ס"ל כדאיתא בנדרים פרק נערה המאורסה (עד, א) דתנן התם שומרת יבם בין ליבם אחד בין לשני יבמין ר' אליעזר אומר יפר ור' יהושע אומר לאחד ולא לב' ור' עקיבא אומר לא לאחד ולא לשנים, ואמרינן עלה בגמרא בשלמא לר' עקיבא סבר אין זיקה אלמא לר' עקיבא אין זיקה סבירא ליה. דהא ליתא, דמידי הוא טעמא הכא אלא לרבא אליבא דר' עקיבא, הא רבא ורב אשי דאוקימו טעמיה דר' עקיבא התם (שם עה, א) משום דאין חייבין עליה סקילה כנערה המאורסה, ולדידהו ר' עקיבא לא נפיק לבר מהלכתא, ולעולם יש זיקה ס"ל והדרא קושיין לדוכתה. אלא ודאי מדפריק הכין אביי לרבא בהדיא, שמעינן דלכו"ע אחות אשה מן הנשואין דחיא לה לגמרי, דעד כאן לא פליגי עליה ר"ג אלא במאי דקאמר דלכתחלה תגדיל עמו, הא אם הגדילה אצלו ובעל תצא הלזו משום אחות אשה ואפשר נמי דאף אשתו אסרינן ליה כבית הלל דאמרי (לעיל כו, א) קדמו וכנסו יוציאו ומשום קנס הואיל ועבד איסורא, אלא שהיבמה נפטרת ממנו לגמרי ואפילו חליצה לא בעיא ואפי' מדרבנן. ואיכא למימר דהכא שאני דכיון דקדושין קונין קנין גמור משעה שקדשה, נדחית היבמה ממנו דחיה גמורה דבר תורה, וכשהוא בא על אשתו לאו אחות זקוקה הוא בא שכבר נדחית, הלכך אין מחמירין עליו להוציא דהא לא עבד איסורא, אלא דלכתחלה הוא דלא יכנוס כדי שלא יראה ככונס אחות מקודשת לו וכמ"ש, וכן נראה לי עיקר. אחר כך בדקתי אחר התוס' (לעיל יח, ב ד"ה שומרת יבם) ומצאתי להם כסברא זו ממש ומן הטעם שכתבתי אני. ומכל מקום עדיין קשה מה הפרש יש בין קדושין לנשואין שאלו דוחין דחיה גמורה ואלו אין דוחין דחיה גמורה, ויש מתרצין (רמב"ן לעיל יח, ב ד"ה אומרים) דלדברי האומר יש זיקה שתיהן במקודשת לו, וכשיקדש אחותה היאך תוציא מקודשת זו מקודשת ראשונה, דמאי אולמא דבתרייתא מקמייתא, אבל נשואה שהיא כנוסה אצלו אינו בדין שתוציא המקודשת לזו מביתה אחר שנכנסה אצלו, ואינו מחוור בעיני כל הצורך, דאי אמרינן סבירא ליה לר' יהודה בן בתירא דזיקה דאורייתא ובמקודשת פטורה גמורה היא אצלו משעת נפילה, אם כן לא יהיו קדושין תופסין באחותה כלל. ואי אמרינן דזיקה לאו דאורייתא אם כן אכתי תהדר קושיין לדוכתא למה אין קדושין גומרין דאחותה דוחין אותה כמו שהנשואין דוחין אותה דחיה גמורה, שהרי הקדושין קונין הם קנין גמור ואשתו גמורה היא, ואם מת היבם למה תוציא את אשת אחיו בחליצה והלא משעה שקדש נדחית היבמה דבר תורה מינה דידיה דחיה גמורה ואפי' תאמר דכיון שנפלה לפני שני יבמין לא נפטרה מהאי ביתא לגמרי עדיין זיקתה קיימת, לא היא, דאדרבה כיון שנפלה לפני שני יבמין קלישא זיקתה טפי, ויש בדין שידחו קדושיו של זה יותר ממנו דחיה גמורה וכאלו אינה זקוקה לו מעתה אלא לאחיו הגדול וכשמת היבם תצא הלזו משום אחות אשה. ואולי נאמר דלמ"ד יש זיקה הויא לה כעין מקודשת, וכיון שלא הספיק לכנוס את אחותה, אומרים לו המתין כדי שלא יראה ככונס אחות המקודשת לו ראשונה אבל אם קדש וכנס אין מחמירין עליו כל כך להוציא את אשתו, ואפי' להפרישה דמה שעשה עשוי ואף היא נמי כל שהוא מעוכב מחמתה אינה ניתרת לשוק בכדי, אלא חולצת מדבריהם. אבל בשקדם הוא וכנס ואינו מעוכב מחמתה, אף היא לא הצריכוה חליצה אלא יוצאה לשוק בלא כלום והא דתניא ר' אלעזר אומר מתה יבמתו מותר באשתו מתה אשתו אותה יבמה חולצת ולא מתיבמת, ההיא משום דר' אלעזר יש זיקה סבירא ליה ובאשתו מן הארוסין קאמר, אבל אשתו מן הנשואין אין היבמה צריכה כלום. ואם תאמר אפילו מן האירוסין הלא מכוין שקדש את אחותה נאסרה יבמה עליו דבר תורה וקיימא עליה באחות אשה, ואם כן היאך היא חולצת דהא איכא למגזר שאם אתה אומר חולצת מתיבמת וכדאיתא בפרק ארבעה אחין (לא, א). ואם תאמר דפלוגתא היא התם ומהכא שמעינן דלא גזרינן הכי, אם כן הוי להו לאקשויי מהא מתניתא התם כדאקשי מהנך מתניתין, והוו שפיר טפי לאקשויי מהא מתניתין דמכלתין מלאקשויי ממתניתין דגיטין (עח, א), ויש לומר כיון דאמתניתין דבכול שהיו בהן קדושין או גרושין בספק אתינן, ניחא ליה טפי לאקשויי מהנך מתנייאתא דחולצות מספק ולא לאקשויי מהא מתניתא דאינה חולצת מספק אלא מן התקנה, וכיון דלא קמה ההיא אוקמתא ואידחיא לה מההיא מתניתין דהמגרש, תו לא אצטריכי לאקשויי מהא מתניתין, ולעולם לא חיישינן חששא דשאם אתה אומר חולצת מתיבמת. והני מילי כולהו למאן דאמר יש זיקה, אבל למאן דאמר אין זיקה ואסור לבטל מצות יבמין, ואין צריך לומר למאן דאמר אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין, כיון שקדש את אחותה אין אומרים לו המתין, אלא מכיון שקדש אדחית ליה יבמה לגמרי, וכונס את אשתו וטעמא דמלתא כיון שקדש נתבטלה מיד לגמרי מיניה מצות יבמין ולמה ליה לאמתוני. ואם תאמר והלא אפילו למאן דאמר יש זיקה אינו צריך להמתין מן הדין אלא מחמת התקנה, אם כן אפילו למאן דאמר אין זיקה דלמא צריך הוא להמתין. לא היא, דהני מילי דוקא למאן דאמר יש זיקה משום דהויא לה כמקודשת ראשונה, ותדע לך מדאמרינן בירש פרק כיצד (יח, ב) אמר רב יהודה אמר שמואל שומרת יבם שמתה אסור באמה אלמא קסבר יש זיקה ואזדא שמואל לטעמיה דאמר שמואל הלכה כר' יהודה בין בתירא, ואם איתא מנ"ל דר' יהודה בן בתירה משום דקסבר יש זיקה הוא, דלמא משום דאסור לבטל מצות יבמין הוא ולעולם אין זיקה. אלא ודאי אפילו למאן דאמר אסור לבטל מצות יבמין, אין אומרים לו המתין אלא המקדש אחות יבמה נפטרה יבמה והלכה לה ואינה צריכה חליצה כלל. וכיון שכן כיון דשמעינן ליה לרב דאמר (לעיל יז, ב) אין זיקה אף על גב דסבירא ליה אסור לבטל מצות יבמין, אפילוהכי אין אומרים לו המתין אלא כונס מיד ויבמה פטורה ממנו מן החליצה ומן היבום. וכדאמר רב פפא בפרק בית שמאי (קט, ב) קסבר ר' גמליאל המקדש אחות יבמה נפטרה יבמה והלכה לה, ואף על גב דרבן גמליאל מותר לבטל מצות יבמין סבירא ליה (לעיל יח, א), בהא ליכא מידי בין מאן דאמר אסור לבטל ובין מאן דאמר מותר. אי קשיא לך הא דתנן (כו, א) ארבעה אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות ומתו הנשואין את האחיות וכו' קדמו וכנסו יוציאו ר' אלעזר אומר בית שמאי אומרים יקיימו ובית הלל אומרים יוציאו. ולא אמרינן לבית הלל שתהא כניסת האחת דוחה את השניה לגמרי. ורב נמי לא בשיק בית הלל ועביד כבית שמאי. וכי תימא מתניתין משום קנסא הואיל ובטל מצות יבמין, לא היא דהא במקדש אחות יבמה אע"ג דבטל מצות יבמין אפ"ה לא קנסינן ליה להוציא את אשתו אלא אדרבה שרינן ליה לכנוס. וליכא למימר נמי דטעמא דמתניתין דקתני יוציאו משום שעבר ובטל, אבל במקדש משעת קדושין אדחיא לה אחותה מיניה וכשבעל בהיתר בעל ולכתחלה שרינן ליה לכנוס, דהא ליתא דלמאן דאמר אין זיקה הא מישרא שריא לה אפילו לכתחלה לבעול, אלא משום איסור ביטול מצות יבמין, וכיון שעבר ובטל למה יוציא. (עיין מאירי לעיל יז, ב ד"ה והוא שאמרו קרוב לסופו). וכן נראה לי דאי אפשר לומר דשאני הכא דכיון דלאחר שיעשה אחיו מעשה ראויה לו אחותה מתחילה לא החמירו עליו לאסרה לו בשקדם וקדשה, אבל בההיא דד' אחין דב' אחיות אסרום חכמים לעולם להתיבם החמירו בהן להוציא אף לאחר שקדם וכנס. דהא נמי ליתא, ובההיא נמי אם מתה האחת שניה מותרת ואפילו מתה ראשונה כדאיתא בריש פרק ארבעה אחין (כז, ב). ולכולי עלמא נמי אם מתה השניה מותר בראשונה, ואם כן משכנס את הראשונה למה יוציא. ואיכא למימר דסבירא ליה (לרב כהנא) [לרב פפא כתנא] כאבא שאול דאמר (כח, א) קל היה להם לבית הלל בדבר זה בית שמאי אומרים יוציא ובית הלל אומרים יקיימו. אי נמי סבירא ליה דמתניתין כמאן דאמר יש זיקה והלכך אם כנס יוציא, לפי שכנס אחות זקוקתו, אפילו למאן דאמר אין זיקה זה יכנוס וזה יכנוס, אלא למאן דאמר אסור לבטל מצות יבמין לכתחלה לא יכנוס הא אם עבר וכנס לא יוציא, דמאי דעבד עבד ואין לו תקנה עוד שלא תתבטל מצות יבמין. ואע"ג דבריש פרק כיצד (יח, א) כי אוקמוה לה למתניתין דפרק ד' אחין כמאן דאמר אין זיקה ומשום דאסור לבטל מצות יבמין, לא פרכינן מדקתני קדמו וכנסו יוציאו, היינו משום דהא לא אתמר הכי בהדיא במתניתין ולא בברייתא דליפריך מינה. ובשלהי פרק כיצד (כג, ב) גבי מתניתין דשנים שקדשו שתי אחיות כו' קדמו וכנסו לא יוציאו, אקשינן מאי שנא ממאי דתנן ד' אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות כו' קדמו וכנסו יוציאו. ופרקינן הכי השתא התם אי למאן דאמר אין זיקה אין זיקה, אי למאן דאמר יש זיקה יש זיקה, דאלמא למאן דאמר נמי אין זיקה אם קדם וכנס יוציא לית ליה לרב הכין. אי נמי התם שיטיה הוא ולא סמכינן עליו. ואיכא למידק טובא דכיון שנפטרה יבמה לגמרי בקדושי אחותה, אם כן היכי אמר רב בגמרא (יז, ב) מתה אשתו מותר ביבמתו ואנן נמי דקיימא לן כרב בהא אם מתה אשתו מותר ביבמתו, וקיימא לן נמי דנשואין מיהא דוחין ביבמה דחיה גמורה, והלכך אם עבר ונשא את אשתו נפטרה יבמה והלכה ונשאה לשוק, ואם כן היאך אפשר לאחר שתמות אשתו תחזור היבמה אצלו שכבר נפטרה. ואם תאמר דלא אמרו אלא במקדש את אחותה שלא נפטרה עדיין לגמרי. לא היא, דהא לרב אין הפרש בין ארוסין לנשואין כדאמרן ואפילו לדידן נמי מכל מקום מדאורייתא מיהא נפטרה לגמרי, ומדרבנן היא דצריכה חליצה ואחר שנפטרה דבר תורה היאך תחזור ותאסור זיקתה לו והכתיב דרכיה דרכי נועם. ושמא יש לומר דהא דאמר רב מתה אשתו מותר ביבמתו דוקא כשנפלה לפני שני יבמין דלא הותרה לשוק עדיין דמגו דאיתחזיא לשני איתחזיא נמי להאי היכא דמתה אשתו קודם שמת היבם ואע"ג דבאמת לא איתחזיא ליה משום דהויא לה יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה, וכדמשמע נמי בפ"ד אחין (כז, ב) דאמרינן התם אמר רב כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים, ואקשינן מאי קא משמע לן תנינא הרי זה אסורה עליו עולמית כו', ופרקינן מהו דתימא התם הוא דאידחיא מהאי ביתא לגמרי אבל הכא דלא אידחי' מהאי ביתא לגמרי אימא מגו דחזיא לנשוי נכרית חזיא להאי נמי קא משמע לן. כלומר, קא משמע לן דכוין שנאסרה עליו בשעת נפילה נאסרה עליו עולמית אלמא הא כל יבמה שאני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה אע"ג דבאמצע אידחיא לה מיניה כיון דלא אידחיא מהאי ביתא לגמרי אמרינן מיגו. ומיהו לא נהירא דהתם האי סברא בדרך מהו דתימא קאמר ליה, כלומר דהא דרב אצטריכא דלא נטעה בהאי סברא, ולא שיהא הדין כך ואפי' בנאסרה עליו באמצע. ותדע לך דאם כן הוה ליה לרב למימר הכי בהדיא מת היבם ואחר כך מתה אשתו מותר ביבמתו. ועוד דאם כן אף כשמת ואחר כך מתה אשתו תאסר ביבמתו, דכשמת היבם ועדיין אשתו עמו מיד הותרה היבמה לשוק ונאסרה על זה, ומעתה עמדה עליו באסור ולא יהא לה עוד היתר, ומתניתין במת היבם מיירי ועלה קתני מוציא את אשתו בגט ואשת אחיו בחליצה, וקתני מתה יבמתו מותר באשתו, והכל נמשך אחר מת היבם ועלה קאמר רב, שאלו היה בהפך כגון שמתה אשתו מותר ביבמתו. ומתוך כך יש לי לומר דלאו למימרא שתהא היבמה זקוקה לו לא לחלוץ ולא ליבם אלא מותר בלבד קאמר, כלומר שאלו רצה לישא אותה אינה אסורה לו, וטעמא דמילתא משום דכיון דבשעת נפילה הותרה לו שוב אי אפשר ליאסר בה משום אשת אח, וכדקיימא לן החולץ ליבמתו בין הוא ובין אחים אין חייבין לא על חלוצה כרת ולא על צרה כרת. ומהאי טעמא אמר ר' יוחנן בפ"ק (י, א) דמי איכא מידי דמעיקרא הותרה לו והשתא קאי עלה באיסור אשת אח בכרת, והכא נמי כיון דבשעת נפילה הותרה שוב אי אפשר למיקם עלה באיסור אשת אח, אלא דמשום דקדש את אחותה היא דנפטרה לה, והלכך כל שאשתו קיימת קאי עלה דיבמה באיסור אחות אשה והשתא דמתה אשתו חזרה יבמתו להתירה הראשון. ואם תאמר מכל מקום קאי עלה בלא יבנה. לא היא, דלא אמרינן הכי אלא כשנעשה באותו בית מעשה שדוחה אותה, בחליצה או שיבם לאחת מהם דקאי אצרה בלא יבנה, הא בשנדחית יבמה ממילא בקדושי אחותה לא אלא בשנפטרה ממנו ונאסרה ג"כ עליו מחמת הגורם וכשנסתלק הגורם בטל האיסור וכדאמר ר' יוחנן בירושלמי (ה"י) על הא מתניתין דגרסינן התם לא אמרו אלא מתה יבמתו אבל מתה אשתו אסור ביבמתו אמר ר' יוחנן זו דברי ר' אליעזר אבל דברי חכמים מתה אשתו מותר ביבמתו אמר ר' יוחנן זו דברי חכמים כל שהוא מחמת הגורם בטל הגורם בטל האסור. ובגמרין נמי משמע ודאי דר' יוחנן גופיה הכי אית ליה כרב בהאי, מדאיפלגי רב ור' יוחנן בפ"ד אחין (כז, ב) בשתי יבמות שנפלו לפני יבם אחד דרב אמר מתה הראשונה מותר בשניה ואין צריך לומר מתה השניה שמותר בראשונה. ור' יוחנן אמר מתה השניה מותר בראשונה מפני שהיא יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להתירה הראשונה. אבל מתה הראשונה אסור בשניה שכל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה עולמית. ולא שתהא זו כאשת אח שיש לה בנים לגמרי ולומר דזיקה דאורייתא ושתהא הראשונה כמקודשת גמורה, שאם כן תוציא השניה משום אחות אשה ותתיבם הראשונה. אלא ר' יוחנן כעין קאמר, כיון דבערוה דאורייתא איני קורא בה יבמה יבא עליה, אף כאן שעומד בפניה זיקה דרבנן הולכין בה כשל תורה להחמיר עליה וחולצת ואינה מתיבמת. ואפילו כן כשמת השני מותר בראשונה, ואמאי תהיה השניה כמקודשת לו ותאסור עליו את הראשונה ליבום, מפני שבחייה נדחית הראשונה מחמת, וכיון שנדחית שעה אחת שוב אין לה התר, אלא שמע מינה שאף ר' יוחנן סבר שהמקדש אחות יבמה אף על פי שנדחית היבמה דבר תורה לגמרי, אפילו כן שמתה אשתו מותר ביבמתו כרב כדרך שהוא מתיר כאן את הראשונה לאחר מיתת השניה, שאלו היתה מקודשת אוסרת את היבמה לעולם דבר תורה, היה ר' יוחנן אוסרה מחמת זיקת השניה להחמיר עליה, כדרך שהוא מחמיר בשניה כשמתה הראשונה. ומינה דלאו בכל הנדחות אנו אומרים כיון שלא בנה שוב לא יבנה, אלא בנדחית מחמת מעשה שנעשה בגופו של בית כדאמרן. ומעתה הא דאמר רב מתה אשתו מותר ביבמתו לאו דוקא אשתו מן הארוסין כההיא דמתניתין קאמר אלא אפילו אשתו מן הנשואין. גמרא: אמר שמואל הלכה כר' יהודה בן בתירא. וטעמא דר' יהודה משום דקסבר יש זיקה כדאיתא בריש פרק כיצד (לעיל יח, ב) והא דפירשו טעמיה דר"י משום זיקה ולא פירשו משום דאסור לבטל מצות יבמין, משום דלמאן דאמר אסור לבטל מצות יבמין כיון שקדש את אחותה נתבטלה מצוה ונדחית יבמה לגמרי ומותר הוא לכנוס את אשתו דאינו פוגע באחות זקוקה דהא אין זיקה. אבל למאן דאמר יש זיקה הוא שאסור לכנוס, לפי שאלימא זיקתה שאין קדושין שלאחר זיקה מפקיעין אותה, והלכך אסור לכנוס ונמצא פוגע באחות זקוקה. הא דאותביה רב המנונא לרב מברייתא דשלשה אחין ולא אותביה ממתניתין דארבעה אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות ומתו הרי אלו חולצות ולא מתיבמות כדאותיב מינה ר' יוסי בר חנינא לר' יוחנן בריש פרק ארבעה אחין (כז, ב) משום דאיכא למימר משום דכבר דחאה ר' יוחנן (שם) ואמר אחיות איני יודע מי שנאן, ורב המנונא בתרא הוא ודלמא ידע לה לההיא דר' יוחנן. אי נמי משום דאי מההיא הוה אמינא דהתם דבחיי אחותה לא, משום דאסור לבטל מצות יבמין, אבל הכא דלאחר מיתה וליכא משום בטול מצות יבמין שרי. אי נמי התם משום דאיכא למגזר דלמא חלץ לראשונה ומבים לשניה, אבל הכא דליכא למגזר שרי, והתם בריש פרק ארבעה אחין דאותיב ממתניתין ולא אותיב מהא ברייתא משום דמתניתן לא מתוקמא ליה כר' אלעזר כדאיתא התם, אבל ברייתא דאיכא לאוקמה כר' אלעזר לא בעי לאותובי מינה. הדר אמר אימור דאמר ר' אלעזר דבשעת נפילה לא חזיא ליה. דאף על גב דר' אלעזר סבר דנשואין הראשונים מפילין, מכל מקום כיון דגרשה נאסרה על האחין באותה שעה לגמרי דבר תורה, ואף על פי שהחזירה מכל מקום כשנפלה עכשיו לפני יבם לא נפלה בהיתר גמור. אבל זו שבשעת נפילה נפלה לפניו בהיתר גמור, אף על פי שנאסרה בנתים כיון שחזרה והותרה לעולם אימא לך דשריא. שאלו לרבנן חזרה להתירה הראשון אפילו לר' אלעזר כן, דלא שמעינן ליה דפליג בהא, וכיון שכן ברייתא כמאן תרמייה. אלא ודאי איכא למימר דבין לרבנן בין לר' אלעזר כיון שנאסרה בשעת זיקה נאסרה עולמית. ואמרינן דודאי אשכחן לר' אלעזר דאסר אף בהא, וכיון שכן נוקי ברייתא כותיה ולעולם רבנן דפרק בית שמאי (קט, א) פליגי עליה בהא כדפליג בההיא דפרק בית שמאי. ושמואל מתרץ לטעמיה דלא פליג רבנן אלא בההיא, אבל בהא מודי ליה. וקיימא לן כרב דהא אשכחן לר' יוחנן דקאי כותיה בפרק ד' אחין (כז, ב ואין רי"ף ובאה"ג אה"ע סי' קנט ס"ק כו). (רשב"א)


דף מא - ב

מפני האיבול: גמ' בשלמא לא תתייבם שמא יהיה הולד בן קיימא וקא פגע באיסור אשת אח דאורייתא אלא לא תחלוץ אמאי לימא תיהוי תיובתא דר''י דאמר חליצת מעוברת שמה חליצה ולאו מי אותביניה לר' יוחנן חדא זימנא לימא מהא נמי תיהוי תיובתא לא הכא היינו טעמא שמא יהא ולד בן קיימא ונמצאת אתה מצריכה כרוז לכהונה ונצרכה דלמא איכא דהואי בחליצה ולא הוי בהכרזה ומפסלוה מן הכהונה תינח אלמנה גרושה מאי איכא למימר משום דמפסיד לה מזונות תינח נשואה ארוסה גרושה מאי איכא למימר אלא משום דרבי יוסי דתניא מעשה באדם אחד שבא לפני רבי יוסי א''ל מהו לחלוץ בתוך ג' א''ל לא תחלוץ ותחלוץ ומה בכך קרא עליו מקרא זה {דברים כה-ז} אם לא יחפוץ הא אם חפץ יבם כל העולה לייבום עולה לחליצה כו' מתיב רב חיננא הספקות חולצות ולא מתיבמות מאי ספקות אילימא ספק קדושין אמאי לא מתיבמות תתייבם ואין בכך כלום אלא לאו ספק שקידש אחת משתי אחיות ואינו יודע איזו מהן קידש וקתני חולצת הכי השתא התם אם יבא אליהו ויאמר דהא קידש בת חליצה וייבום היא הכא אם יבא אליהו ויאמר דהא לא איעברה מי משגח ביה ויבמינן לה הא קטנה דלאו בת איעבורי היא ואפ''ה צריכה להמתין ג' חדשים ת''ר יבמה שלשה חדשים הראשונים נזונת משל בעל מכאן ואילך אינה נזונת לא משל בעל ולא משל יבם עמד בדין וברח נזונת משל יבם נפלה לפני יבם קטן (מאי) מיבם לית לה מבעל מאי פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר אית לה וחד אמר לית לה והלכתא לית לה משמיא קנסוה ת''ר יבמה שחלצו לה אחים בתוך שלשה צריכה להמתין שלשה חדשים

 רש"י  מפני האיבול. אבילות והאי כל הנשים יתארסו לאו למעוטי ארוסה לינשא דהתם כר' יהודה סבירא ליה דגבי הבחנה רבי יוסי מקיל טפי מרבי יהודה כדאמר בשלהי גמ' דארבעה אחים (לעיל דף לה.) אלא באבילות אתי לפלוגי עליה: גמ' אלא לא תחלוץ אמאי. ולאחר ג' אם אינה מעוברת תנשא או אם הפילה תנשא דהא חלצה: לימא תיהוי תיובתיה דר' יוחנן. ומשום הכי לא תחלוץ שמא תפיל ותנשא בחליצה זו וחליצת מעוברת לא שמה חליצה: ולאו מי אותביניה. בריש פירקין (דף לה:): לימא מהא נמי תיהוי תיובתא. ונפקא מינה דאי מיתרצא קמייתא תיקום הך: גרושה מאי איכא למימר. אמאי לא תחלוץ אם היתה גרושה מאחר קודם שנשאה אחיו של זה דהא פסולה היא לכהונה וקיימא מאי איכא למימר אמאי לא תחלוץ: משום מזוני. דאית לה כל שלשה מנכסי בעלה כדתניא בברייתא בשמעתין ואי חלצה לית לה מזוני ואיהי לא מצי מינסבא עד לאחר שלשה ומפסיד לה: ארוסה וגרושה. גרושה שנתארסה ומת בעלה ונפלה ליבום מן האירוסין תחלוץ בתוך שלשה דהכא לאו משום מזוני איכא דארוסה לית לה מזוני מבעל ולא משום כרוז לכהונה דהא פסולה היא משום גרושין קמאי: אלא משום דרבי יוסי. כל העולה ליבום כו' וזו הואיל ואינה עולה ליבום בתוך ג' כדאמרן לעיל שמא יפגע באשת אח אינה עולה השערה לפני הזקנים לחליצה ולרבי יוחנן לא תיקשי דאי חלצה ודאי חליצה דהאי אינה עולה לחליצה לאו חליצה פסולה משמע שהרי כמה נשים שנינו חולצות ולא מתייבמות היכא דלא אפשר אלמא חליצה היא ומיהו היכא דאפשר לאמתוני עד שתראה ליבום משהינן: אילימא ספק קידושין. כגון זרק לה אחיו קידושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה: אמאי לא מתייבמת. תתייבם ממ''נ אי היא יבמתו שפיר מייבם ואי לאו קידושין הוו נכרית בעלמא נסיב: שקידש אחת משתי אחיות ואין יודע איזה מהן קידש. ומת שתיהן חולצות ולא מתייבמות דלא מצי לייבומי דלמא פגע באחות זקוקה והא הכא דאינה עולה לייבום ועולה לחליצה ולא אמרי' תמתין עד שיבואו עדים ויבררו את יבמתו: הכי השתא. התם עולה לייבום היא אי הוה ידעינן לה אבל הכא אם יבא אליהו ויאמר לא מיעברא מי משגיחינן ביה ותתיבם: הרי קטנה דלאו בת איעבורי היא כו'. הלכך לא חלצה וכל הנך דאמרו רבנן חולצות ולא מתייבמות כגון אחות חלוצתו ואחות זקוקתו וספק צרת ערוה התם משום דלא אפשר הוא דאם כן לעולם תאסר הלכך כיון דמדאורייתא בת ייבום היא חלצה אבל הכא דאפשר לשהויי משהינן ויצא הדבר בהיתר: שלשה חדשים הראשונים. שאינה יכולה להנשא מחמת בעלה: נזונת משל בעלה. שכן כתב לה את תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי כל יומי מיגר ארמלותיך: מכאן ואילך אינה נזונת לא משל בעל ולא משל יבם. ואינה דומה לשאר אלמנה דהתם כל זמן שלא נשאת לאחר ואומרת מחמת פלוני בעלי שכבודו גדול עלי יש לה מזונות אבל הך אגידא ביבם לפיכך אין לה על נכסי בעל מזונות ולא משל יבם עד שתכנס לחופה: עמד בדין. שתבעתו בדין או כנוס או פטור וברח: נזונת משל יבם. דקנסינן ליה: צריכה להמתין. עד שיהיו לה ג' חדשים מיום מיתה: (רש"י)

 תוספות  אמאי לימא תיהוי תיובתא דרבי יוחנן. וא''ת דלמא לא תחלוץ משום שמא תסמוך על אותה חליצה לינשא לשוק וחיישינן שמא תמצא מעוברת ולד של קיימא וולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם וי''ל דלהא ליכא למיחש דתוך שלשה ודאי לא תנשא ולאחר ג' נמי אם תמצא מעוברת לא יבא לטעות ועוד שלא ישא אדם מעוברת חברו: משום דמפסיד לה מזוני. לפי טעם זה לא תחלוץ דמתני' עצה טובה קמ''ל: אלא ארוסה גרושה מאי איכא למימר. וא''ת לריש לקיש ארוסה כיון דלא מיעברא אמאי לא תחלוץ וי''ל דלר''ל גזרו ארוסה אטו נשואה אבל לר' יוחנן דנשואה גופה משום כרוז בעלמא ליכא למגזר ותימה דאמאי נקט גרושה דמארוסה גרידא הוה מצי למיפרך: קרא עליו המקרא הזה. וא''ת לר''ל תקשי ליה מרבי יוסי וי''ל דלר''ל נמי אינה חולצת תוך ג' משום דאינה עולה ליבום: הספקות חולצות ולא מתיבמות. מההיא דבפ' שני (לעיל כג:) שקידש אחת מב' אחיות ואינו יודע איזו קידש ה''מ למיפרך אלא שהיה צריך להאריך אבל מההיא דריש ארבעה אחין (לעיל דף כו.) דחולצות ולא מתיבמות לא ה''מ למיפרך דלעולם אין לה לישב ולהתעגן אבל הכא יכולה להמתין עד שיתברר הספק כההיא דלעיל שיכולה להמתין עד אחר הג' ומיהו מההיא דספק קידושין דבפ''ד אחין (לעיל דף ל:) הוה מצי למפרך: אילימא ספק קדושין תתייבם ואין בכך כלום. ולא בעי למימר שנולד ספק קידושין בערוה דהוי ספק אם היא צרת ערוה או לא דא''כ הוה ליה למימר הספיקות צרותיהן חולצות ולא מתיבמות ובספק גירושין ה''מ לאוקמי דלא מתיבמות שמא היא גרושת אחיו: הא קטנה דלאו בת איעבורי. ואפילו למאן דלא גזר לקמן (דף מב:) קטנה אטו גדולה ה''מ לענין הבחנה בשאר נשים אבל לענין יבמה מודה: עמד בדין וברח. לאו בברח בשבילה איירי שרוצה לעגנה ואין רוצה לא לייבם ולא לחלוץ דהא בפרק בתרא דכתובות (דף קז:) פריך מינה לשמואל דחייש לצררי ואם בשבילה ברח אמאי אית לן למיחש לצררי אלא בברח מחמת מרדין או מחמת ממון איירי ולאו דוקא ברח דהוא הדין חלה דכיון דלא בשבילה ברח אלא מחמת אונס שאירע לו מה לי ברח מה לי חלה ובהדיא אמר בירושלמי בפרק אע''פ דה''ה חלה ולא כמו שפירש בקונטרס התם דוקא ברח אבל חלה לא והא דבעיא בריש כתובות (דף ב.) חלה מאי היינו שחלה מיד בהגעת זמן אבל הכא שחלה אחר שעמד בדין דהוה לו לכונסה לאלתר קודם שאירע לו אונס ונראה לר''י דוקא בנתרצה ליבום וברח אבל אם לא נתרצה אלא לחלוץ אין נראה שיתקנו לה חכמים מזונות מיבם כיון דאין סופו לייבם אלא לחלוץ ודוקא ברח תקנו לה מזונות משלו אבל לא ברח לא משום דלא שכיח שיאחר מליבם כיון דאיתיה קמן ונתרצה דמשום זמן מועט שרגיל לאחר לא תקנו לה מזונות ומיהו בפרק ד' אחין (לעיל דף כט: ושם) משמע קצת דכי לא ברח נמי חייב במזונות דקאמר כשעמד בדין ופסקו לה מזונות משלו ואינו מזכיר כלל ברח אף על גב דהתם איירי בעבד בה מאמר כדפרישית לעיל לענין זה אין שום סברא לחלק בין עשה בה מאמר ללא עשה אלא כשיש שני יבמין דאי לא עשה מאמר לא זה ולא זה לא מחייב במזונות לא זה ולא זה אפילו נתרצה אחד מהם ליבם וברח ואצטריך התם לאוקמי בעבד בה מאמר משום דבענין אחר לא הוה מצי מיפר וקצת נראה דמחמת קנס שקנסוהו חכמים שלא כנסה תקנו לה מזונות דהא אין מעשה ידיה שלו כדאמר בפרק בתרא דכתובות (דף קז: ושם) אי משום מעשה ידיה לא משעבדא ליה ולמאי דפרישית דבשלא ברח אין לה מזונות אינו ראיה דמעשה ידיה אינו שלו דאין לחוש שמא אמר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך דאכתי לא משעבדא ליה עד שיברח ויפסקו לה מזונות ומיהו אר''י דלפירוש זה טפי הוי ליה למימר דלא מיחייב במזונותיה: (תוספות)

 רשב"א  שמא יהא ולד של קיימא ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה. פירש לכתחילה אין מורידין אותה לידי כך, דדלמא איכא מאן דהוי בחליצה ולא שמע בהכרזה, ואמרו קא שרו חלוצה לכהונה. מיהו בדיעבד ודאי לא חיישינן בהא ושרינן לה, וכדתנן במתניתין (לעיל לה, ב) בזמן שהולד של קיימא לא פסלה מן הכהונה. וספרים דגרסי הכא נמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה וקא מפסיד לה לתרומה ליתא. הא תינח גרושה נשואה דחזיא למזוני ארוסה גרושה מאי איכא למימר. קשיא לי דהא לאקשויי עליה דר' יוחנן קא אתינן הכא, והא קושיא אפילו לרשב"ל נמי איתא. ויש לומר דמעיקרא אקשי לר' יוחנן בלחוד, ובתר דאיתריץ הא לר' יוחנן הדר אקשינן לכלהו. אי נמי איכא למימר דהא נמי לא קשיא אלא לר' יוחנן בלחוד, דאלו לריש לקיש גזרה היא דגזרינן ארוסה גרושה אטו נשואה, דכיון דאפשר דאתי לידי איסורא דאורייתא בנשואה גזרינן. אבל לר' יוחנן דלא נגע באורייתא כלל, לא שייך למגזר בה אי לאו דבדידיה איכא טעמא. ופריק אלא משום דר' יוסי, כלומר אלא כולה מתניתין משום כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה היא, והלכך נשואה דאינה עולה ליבום דדלמא נגע באיסור אשת אח, לחליצה נמי אינה עולה, וארוסה נמי גזרה אטו נשואה, דלכולי עלמא כיון דאפשר למיפגע באיסורא דאורייתא גזרינן. ואיפשר דהאי פירוקא נמי לר' יוחנן בלחוד הוא דאיצטריך, הא לריש לקיש לא צירך כלל, דבן אין לו עיין עליו (לעיל לה, ב) בין ליבום בין לחליצה משמע, ולנמצאת שאינה מעוברת נמי לא צריך ליה לר"ל, אלא טעמא משום גזרה היא. אבל לר' יוחנן אצטריך להאי טעמא. והאי דאמר ליה ר' יוסי לההוא גברא אם לא יחפוץ האיש ולא קאמר ליה משום דכתיב ובן אין לו ושמא תמצא מעוברת כדריש לקיש, משום דההוא גברא לאו חבר הוה, ובן אין לו עיין עליו לא משמע להו לאינשי אלא לבסוף כר' יוחנן, הלכך אוקמיה במלתא בעלמא וקרא עליו אם לא יחפוץ דפשטיה דקרא הוא. ומיהו אכתי קשיא לי דאי לר' יוחנן מאי קאמר משום דכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה דאם כן אפילו עבר וחלץ לא תהא חליצה, ואלו לר' יוחנן אפילו בחולץ למעוברת קאמר דשמה חליצה. ואיכא למימר דהתם בדיעבד ודבר תורה, והכא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. ותדע לך מדאמרינן בסמוך אלו יבא אליהו ויאמר היא לא מיעברא משגיחינן ביה, ואלו בריש פירקין (שם) אמרינן אלו יבא אליהו ויאמר הא דמעברא אפולי מפילה בת חליצה ויבום היא, אלא דהתם לדבר תורה ודיעבד והכא מדרבנן ולכתחלה. ואכתי קשיא לי אם איתא דלכתחלה מודה ר' יוחנן, מאי קא דייק לעיל בריש פרקין כריש לקיש מהא דתנן מי שהלך בעלה וצרתה למדינת הים ואמרו לה מת בעלה הרי זו לא תחלוץ ולא תתיבם עד שתדע שמא מעוברת היא צרתה ואמאי תחלץ בתוך תשעה ותתיבם לאחר תשעה, ומאי קושיא שאני התם דלכתחלה ויש לומר דהיינו הא דקא דחי לה התם בר מינה דההיא דהתם היינו טעמא שמא יהא ולד של קיימא ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה [בכת"י: דאין הכי נמי דהוה מצי לפרוקי ליה הכי, אלא דאשכח פירוקי אחריני דעדיפי מיניה]. והרמב"ן נר"ו (בד"ה ותחלוץ) פירש דלר"ל אצטריך לנמצאת שאינה מעוברת ומדרבנן בעלמא. הא דמותיב רב חנניה הספקות חולצות ולא מתיבמות. איכא למידק אדמותיב מברייתא לותביה ממתניתין דבפרק כיצד (כג, ב) דקתני לה בהדיא. ויש לומר דאגב אורחיה בעי לפרושה לברייתא. הר"א אב ב"ד ז"ל (מובא ברמב"ן). הכא אם יבא אליהו ויאמר הא לא מעברא מי משגחינן ביה ומנסבינן לה. וכתב רש"י ז"ל (בד"ה הרי קטנה) וכל הנך דאמרי רבנן חולצות ולא מתיבמות כגון אחות זקוקה ואחות חלוצה ספק צרת ערוה, התם משום דלא אפשר הוא דא"כ לעולם תאסר, הלכך כיון דמדאורייתא בת יבום היא תחלוץ אבל הכא דאפשר לשהויה משהינן ויצא הדבר בהיתר ע"כ. והא דלא משני הכי בקדש אחת משתי אחיות, משום דאי בשהוכרו ולבסוף נתערבו דלמא אי משהינן לה רמו סהדי אנפשייהו ומדכרי. ואפילו תמצא לומר דבאומר אחת מהן מקודשת לי קא מיירי וכאביי דאמר קדושין שאין מסורין לביאה הווי קדושין (קדושין נא, א) דליכא לברורה, מכל מקום ניחא ליה טפי לשנויי ליה בקושטא דהאי בת יבום היא אלא דאנן הוא דלא ידעינן מאן ניהו, ונפקא מינה דאפילו הוכרו ואיכא עדים במדינת הים דידעי מאן ניהו לא משהינן לה כלל עד דאתו עדים דבת חליצה ויבום היא אי ידעינן לה, מה שאין כן בקטנה דאף על פי דידעינן לה דלא מיעברא לא בת יבום היא מדרבנן משום גזרה דנשואה גדולה דעלמא. עמד בדין וברח ניזונית משל יבם. פירש רש"י ז"ל משום דקנסינן ליה. והרמב"ן נר"ו פירש משום דהויא ליה כארוסה שהגיעה זמנה להנשא ולא נשאת שאוכלת משל ארוס (כתובות נז, א). וכן נראה מדברי הר"א אב ב"ד ז"ל שפירש בפרק דייני גזירות (כתובות קז, ב) אינה אוכלת משל בעלה אלא משל יבם דהויא לה כארוסה דיבם, אבל כאן פירש כדברי רש"י ז"ל. וגרסינן בירושלמי בכתובות בפרק אע"פ (ה"ד) חלה כמי שברח דמי הלך למדינת הים כמי שברח דמי, וזה שלא כדברי רש"י ז"ל דחלה אמאי קנסינן ליה. ודוקא בשעמד בדין וחלה אבל אם חלה תחלה לא, דלא עדיפא מארוסה שהגיע זמנה לינשא וחלה הבעל מעיקרא דאינו מעלה לה מזונות כדאיתא בריש פ"ק דמסכת כתובות (ב, ב) דאסיקנא דכל אונסא לא אכלה והלך למדינת הים נמי לאחר שעמד בדין קאמר. (רשב"א)


דף מב - א

לאחר ג' אין צריכה להמתין ג' חדשים הוי הג' חדשים שאמרו משעת מיתת הבעל ולא משעת חליצת היבם מ''ש מגט דרב אמר משעת נתינה ושמואל אמר משעת כתיבה אמר רבא ק''ו איסור כרת התרת איסור לאו לא כ''ש: וכן שאר כל הנשים: בשלמא יבמה כדאמרן אלא שאר כל הנשים אמאי אמר רב נחמן אמר שמואל משום דאמר קרא {בראשית יז-ז} להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של שני מתיב רבא לפיכך גר וגיורת צריכין להמתין ג' חדשים הכא מאי להבחין איכא ה''נ איכא להבחין בין זרע שנזרע בקדושה לזרע שלא נזרע בקדושה רבא אמר גזירה שמא ישא את אחותו מאביו וייבם אשת אחיו מאמו ויוציא את אמו לשוק ויפטור את יבמתו לשוק מתיב רב חנניה בכולן אני קורא בהן משום תקנת ערוה וכאן משום תקנת ולד ואם איתא כולהו משום תקנת ערוה האי משום תקנת ולד דלא לפגע בהו ערוה בשלמא תמתין ב' חדשים ותנשא לא דהיינו ספיקא אי בר תשעה לקמא אי בר שבעה לבתרא אלא תמתין חדש אחד ותנשא ואי לשבעה ילדה האי בר שבעה לבתרא הוא ואי לתמניא ילדה האי בר תשעה לקמא הוא אי נמי לתמניא ילדה איכא למימר דבתרא הוא דלמא אישתהויי אישתהא חדש אחד ואיעבר ותמתין שני חדשים ומחצה ותנשא דאי לשבעה ילדה האי בר שבעה לבתרא הוא ואי לשיתא ופלגא ילדה האי בר תשעה לקמא הוא דאי בר בתרא הוא בר שיתא ופלגא לא חיי א''נ לשיתא ופלגא ילדה איכא למימר דבתרא הוא דאמר מר זוטרא אפילו למאן דאמר יולדת לט' אינה יולדת למקוטעין ילדה לז' יולדת למקוטעין שנאמר {שמואל א א-כ} ויהי לתקופות הימים מיעוט תקופות ב' מיעוט ימים ב' ותמתין משהו ותנשא וכי מלו שלשה חדשים לבדקה אמר רב ספרא אין בודקין את הנשואות שלא יתגנו על בעליהן ונבדקה בהלוכה אמר רמי בר חמא אשה מחפה עצמה כדי שיירש בנה בנכסי בעלה היכא דקים לן דמעוברת היא תנשא אלמה תניא לא ישא אדם מעוברת חברו ומינקת חברו ואם נשא יוציא ולא יחזיר עולמית גזרה שמא תעשה עוברה סנדל אי הכי דידיה נמי אי למ''ד במוך במוך ואי למ''ד מן השמים ירחמו מן השמים ירחמו הכא נמי אי למאן דאמר במוך במוך אי למאן דאמר מן השמים ירחמו מן השמים ירחמו אלא משום דחסה אי הכי דידיה נמי דידיה חייס עילויה הכא נמי חייס עילויה אלא סתם מעוברת למניקה קיימא

 רש"י  הוי. כלומר הוי לומד מכאן שלשה חדשים שאמרו כו': ומ''ש מגט דרב אמר משעת נתינה. ואף על גב דמשעת כתיבה לא נתייחד עמה דאם כן הוה ליה גט ישן ואפילו הכי משעת נתינה מנינן ה''נ נמני משעת חליצה: לאיסור כרת. ליבם התרת לאחר ג' חדשים מיד: לאיסור לאו. לשוק לא כ''ש דמותרת לאחר חליצה מיד הואיל ועברו שלשה חדשים מיום מיתה: ולזרעך אחריך. שאין השכינה שורה אלא על הוודאים שזרעו מיוחס אחריו והכי נמי קיימא לן בנדרים (דף כ:) וברותי מכם המורדים והפושעים בי אלו בני ערבוביא: גר וגיורת. גר שנתגייר ואשתו עמו צריכים להמתין ג' חדשים לפרוש זה מזה והכא מאי להבחין איכא הרי אין כאן ראשון ושני: רבא אמר שמא ישא אחותו מאביו. אם נשאת תוך שלשה וילדה והוא בן ט' לראשון ונולד בביתו של שני וסבור שהוא בנו וישא את בת בעלה הראשון שיש לו מאשה אחרת והיא אחותו מן האב: ומייבם אשת אחיו מאמו. שאם תלד לאחרון בן אחר וישא אשה וימות בלא בנים וייבמנה זה כסבור שהוא אחיו מאביו ונמצא מייבם אשת אחיו מאמו שלא מאביו וחייב כרת: ויוציא את אמו לשוק. אם לא תלד אמו לשני וימות וכסבורים שזה בנו ותנשא אמו לשוק בלא חליצה: ויפטור את יבמתו לשוק. אם יש לו אח מאביו הראשון ולא היו לו בנים ומת ואין שם אח אלא הוא והוא סבור שהוא בן האחרון ונמצאת אשת בנו של ראשון הזקוקה לו נשאת לשוק בלא חליצה וגבי גר וגיורת לחדא מהני הוא דאיכא למיחש כגון לשמא ייבם אשת אחיו מאמו שמא מעוברת היתה וכשתלד סבורה היא שבן ז' הוא ובקדושה נזרע ותחזור ותלד בן אחריו וישא אשה וימות בלא בנים וייבם זה את אשתו דסבור שגם הוא נזרע בקדושה וכיון שזה נזרע שלא בקדושה וסתם עובדת כוכבים זונה היא איכא למימר שמא אינו בנו של זה ונמצא נושא אשת אחיו מאמו: בכולן אני קורא בהן. כל נשים שאסרו חכמים להנשא או להתייבם קורא אני בהן תקנת ערוה כדי שלא יבאו לידי ערוה: וכאן. בהמתנה של ג' חדשים שאסרו חכמים לשאר נשים אין כאן תקנת ערוה אלא תקנת הולד להבחין בן מי הוא: ואם איתא. דחשו חכמים לשמא ישא אחותו מן אביו הא נמי תקנת ערוה היא: דלא לפגע ולד. בערוה אבל כל שאר הנאסרות איכא תקנתא היא ובעל עצמו דלא לפגעו בערוה: הא בר ז' לבתרא הוא. דאי מקמא איעברא כשמת אישתכח דבר תמניא הוא ובר תמניא לא חיי: א''נ לתמניא ילדה כו'. תירוצא הוא: אישתהי. לאחר שנשאה וה''ה נמי דמצי לתרוצי אי נמי לשבעה ילדה איכא למימר בר תשעה לקמא הוא מעיקרא חדש אחד איעברא קודם מיתתו אלא הואיל ותירץ למילתיה בחדא ואוקי דאכתי איכא ספק סגי ליה בהכי: אפילו למ''ד. במסכת נדה בפרק בנות כותים: ויהי לתקופות הימים. הרי ששה חדשים וב' ימים: ותמתין משהו. שבוע או שבועים: וכי מלו ג' חדשים. ליום מיתת בעלה שדרך עובר להיות ניכר ליבדקה בדדיה כדרך נשים ואי מיעברא ודאי בר קמא הוא דאי בר בתרא הוא אכתי לא הוה מינכר דלא מלו שלשה חדשים לנישואיה דחסר ליה ההוא משהו שהמתינה ואי לא מינכר ולבתר הכי מינכר ודאי בר בתרא הוא: בהילוכה. מוליכין אותה בעפר תיחוח אי מעוברת היא פסיעותיה ניכרות ומעמיקות יותר משאר נשים שהולד מכבידה כך מצאתי בתשובת הגאונים: מחפה עצמה. שלא תראה מעוברת כדי שלא יבינו שבן הראשון הוא ויירש בנכסי בעלה שני: היכא דקים לן כו'. הואיל וטעם המתנה משום ולד הוא שלא יהא ספק כשאנו יודעים ודאי שהיא מעוברת מראשון תנשא ומשני גזרה שמא תעשה כו': דידיה נמי. לא ישמש עם אשתו מעוברת שמא תחזור ותתעבר וידחוק אחיו וימעך צורת פניו כסנדל הזה שאין לו צורה: אי למ''ד במוך במוך. פלוגתא היא בפ''ק (לעיל דף יב:): דחסה. שממעכו בשעת תשמיש דחסה לשון לחץ שלוחצו כדאמר לקמן (דף קג.) גבי חליצה צריך למידחסיה לכרעיה: ה''נ חייס עילויה. שאין אדם מתכוין להרוג הנפש: למניקה קיימא. כשתלד מניקתו: (רש"י)

 תוספות  לאחר שלשה חדשים אין צריכה להמתין. אמר ר''ת דוקא חלץ שהחליצה מוכחת שלא בא עליה כדאמר בממאנת דמיאונה מוכיח עליה שהיא קטנה אבל אם מת היבם לאחר ג' צריכה להמתין שלשה חדשים דיותר יבמה קרובה לביאה מארוסה דגזרינן אטו נשואה אע''ג דאמר לקמן בפ' ב''ש (דף קיב.) ובפסחים פרק אלו דברים (דף עב:) יבמתו בזיז מינה אשתו לא בזיז מינה היינו לענין לאוקמי אנפשיה עד שלשים אבל לענין גזרה שמא ישא אחותו כו' איכא למימר יבמתו קרובה לביאה טפי: מאי שנא מגט דרב אמר משעת נתינה. אע''ג דודאי לא בא עליה מקמי כתיבה דאם כן לא היה פוטרה בגט זה דהוה ליה גט ישן וטעמא מפרש בפרק שני דגיטין (דף יח. ושם) שלא יאמרו ב' נשים בחצר אחת זו אסורה וזו מותרת שהעולם סוברים שכתיבת שניהם היתה סמוך לנתינה ויבא להתיר תוך שלשה והכא גבי חליצה נמי יסברו ששתיהן סמוך למיתה חלצו ויבא להתיר תוך שלשה ומשני לאיסור כרת התרת דאם היה רוצה לייבם אחר שלשה היה מייבם לאיסור לאו לא כ''ש דהיאך אפשר לאסרה להנשא לשוק אחר חליצה שזה דומה לחוכא ואיטלולא ולא ישמעו לנו העולם על כך: לזרעך אחריך. לקמן בפ' נושאין (דף ק:) דריש מהאי קרא דאזהר ליה רחמנא לאברהם לא תינסיב עובדת כוכבים ושפחה דלא יתייחס זרעך בתרה: גר וגיורת. מכאן משמע דגר מותר בגיורת ודלא כאוסרים כשנשאה מקודם דלא יחזרו לסורם: בכולן אני קורא כו'. איבמה לחוד קאי ונקט לשון כולן משום דאיירי בכל יבמות בין ארוסות בין נשואות בין להתייבם או להנשא לשוק אם חלצה תוך ג' כולן צריכות להמתין שלשה חדשים: ותמתין משהו ותנשא. לאו דוקא משהו שצריכה להמתין שלשה ימים של קליטת הזרע: סתם מעוברת למניקה קיימא. רבינו שמשון זקנו של רשב''א היה אומר דגרושה מינקת מותרת לינשא משום דלא משעבדא להניק כדאמרי' בפ' אע''פ (כתובות נט: ושם) נתגרשה אינו כופה ואין נראה לר''ת דהא למאי דהוה בעי למימר דטעמא משום סנדל או משום דיחסא לא היה חילוק בין אלמנה לגרושה וה''ה להאי טעמא דאינו חוזר בו אלא מהטעם בלבד ועוד אלמנה גופה אי אמרה איני ניזונית ואיני עושה או תבעה כתובתה לא משעבדא וכן פוסק בשאלתות דרב אחאי דלא שנא גרושה ולא שנא אלמנה: (תוספות)

 רשב"א  אלא תמתין חדש אחד ותנשא וכו'. ופריק אי נמי לתמניא ילדה איכא למימר בר בתרא הוא. וכתב רש"י ז"ל (בד"ה אישתהי) דהוא הדין דמצי לתרוצי אי נמי לשבעה ילדה איכא למימר בר תשעה לקמא הוא ומעיקרא חדש אחד איעבר קודם מיתתו, אלא הואיל ותירץ מלתא בחדא אוקמה בהכי משום דאכתי איכא ספיקא [סגי, ע"פ רש"י] ליה בהאי. ויש מתרצים (רמב"ן וחסר שם אי נמי או ועוד יש לומר) משום דמתניתין מלתא פסיקתא קתני ואפילו לא עמדה אצל הראשון אלא חד יומא דליכא למיחש להכי אפילו הכי לא תתיבם עד שיעברו עליה שלשה חדשים, דאי נמי לתמניא ילדה איכא למימר בר בתרא הוא ואשתהויי אשתהי ואיעבר. והוא הדין דהוי מצי למימר האי בר בתרא הוא והאי לשבעה נגמר ואשתהויי אשתהי חדש, ונפקא מינה היכי דבא עליה בתרא ופירש מיד וילדה לשמונה, אלא משום דפלוגתא הוא לקמן (פ, ב) ולא ניחא ליה לאוקמה בפלוגתא כנ"ל. ותמתין ב' חדשים ומחצה ותנשא דאי לשבעה ילדה בר בתרא הוא. פירוש דקא סלקא דעתך דאין הולד משתהי אחר תשעה כלל. אלא סתם מעוברת למניקה קיימא. והא דלא פירש לעיל טעמא דשלשה חדשים מהאי טעמא דדילמא נמצאת מעוברת וסתם מעוברת למניקה קיימא איכא למימר משום דכולה האי לא גזרינן בספק מעוברת. (רשב"א)


דף מב - ב

דלמא איעברה ומעכר חלבה וקטלה ליה אי הכי דידיה נמי דידיה ממסמסא ליה בביצים וחלב דידה נמי ממסמסא ליה בבצים וחלב לא יהב לה בעל וליתבעיניה ליורשים אמר אביי אשה בושה לבא לבית דין והורגת את בנה: אחת בתולות ואחת בעולות: הי ניהו בתולות והי ניהו ארוסות הי ניהו בעולות והי ניהו נשואות א''ר יהודה הכי קאמר אחת בתולות ואחת בעולות שנתארמלו או שנתגרשו בין מן האירוסין בין מן הנשואין ר' אלעזר לא על לבי מדרשא אשכחיה לר' אסי אמר ליה מאי אמור רבנן בבי מדרשא אמר ליה הכי א''ר יוחנן הלכה כר' יוסי מכלל דיחידאה פליג עליה אין והתניא הרי שהיתה רדופה לילך לבית אביה או שהיה לה כעס בבית בעלה או שהיה בעלה חבוש בבית האסורין או שהיה בעלה זקן או חולה או שהיתה היא חולה או שהפילה אחר מיתת בעלה או שהיתה עקרה או זקנה או קטנה או אילונית או שאינה ראויה לילד צריכה להמתין ג' חדשים דברי ר' מאיר ר' יהודה מתיר ליארס ולינשא מיד אמר רבי חייא בר אבא חזר בו רבי יוחנן אמר רב יוסף אי הדר ביה ממתני' דכרמא הדר ביה דתניא אמר ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה שמעתי מפי חכמים בכרם ביבנה כולן צריכות להמתין שלשה חדשים אמר ליה ר' ירמיה לר' זריקא כי עיילת לקמיה דר' אבהו רמי ליה מי אמר רבי יוחנן הלכה כרבי יוסי והאמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן כל הנשים לא ינשאו ולא יתארסו עד שיהו להם שלשה חדשים אחת בתולות ואחת בעולות אמר ליה דרמא לך הא לא חש לקמחיה סתם ואח''כ מחלוקת היא ואין הלכה כסתם דאמר רב פפא ואיתימא ר' יוחנן מחלוקת ואחר כך סתם הלכה כסתם סתם ואחר כך מחלוקת אין הלכה כסתם מסתמיך ואזיל ר' אבהו אכתפיה דרבי נחום שמעיה מנקיט ואזיל הלכתא מיניה בעא מיניה מחלוקת ואחר כך סתם מאי א''ל הלכה כסתם סתם ואחר כך מחלוקת מאי אמר ליה אין הלכה כסתם סתמא דמתני' ומחלוקת בברייתא מאי א''ל הלכה כסתם מחלוקת במתני' וסתמא בברייתא מאי א''ל

 רש"י  ואי מינסבא דלמא מיעברא. לאחר לידתה ומיעכר עליה חלבה וקטלה לברה ברעב: ממסמסא ליה. מאכילתו: לא יהב לה בעל. משום דלאו בריה הוא: וליתבעיניה ליורשים. של בעל ראשון: אשה בושה לבא לב''ד. ולתבוע יורשים בשביל בנה: והורגת את בנה. על כרחה מת בנה ברעב: הי נינהו בתולות הי נינהו ארוסות. הא חדא היא דהיכי משכחת לה בתולה יבמה אם לא ארוסה: הכי קאמר. כלומר לא תתני אחת ואחת דמשמע תרי מילי אלא כולה חדא קתני ופרושי קמפרש אחת בתולות ואחת בעולות וכגון שנתארמלו או נתגרשו בין מן האירוסין דהיינו בתולות בין מן הנשואין דהיינו בעולות: הלכה כר' יוסי. דשרי ארוסות לינשא הואיל וליכא למיחש לזרע ראשון ונשואה ליארס והאי דנקט ר' יוסי ולא רבי יהודה דהא רבי יהודה נמי שרי ארוסה לינשא בהדיא אלא משום דר' יוסי נימוקו עמו: מכלל דיחידאה פליג עליה. תנא קמא דאמר לא ינשאו ולא יתארסו אחת ארוסות ואחת בתולות דאסר אפי' ארוסות ליארס כ''ש לינשא יחידאה היא ולאו סתמא דרבים היא: ה''ג אין והתניא. בניחותא: רדופה. רגילה וגם סמוך למיתתו עמדה בבית אביה זמן מרובה דליכא למימר מעוברת היא: או שהיה לה כעס. ולא שימשה: עקרה. שנעקר רחמה ונטלה האם שלה: אילונית. ממעי אמה לקויה היא ואין לה סימני שער ודדים: או שאינה ראויה לילד. לאיתויי [מחמת] סמא או חולי: כולן צריכות להמתין. דגזרו שאינה ראויה אטו ראויה: ממתני' דכרמא. שנשנית בכרם ביבנה מחמת אותה משנה חזר בו: בכרם ביבנה. שהיו יושבים שורות שורות כעין הכרם: לא חש לקימחיה. למה שהוא טוחן ומוציא מפיו כלומר לדיבורו: סתם ואח''כ מחלוקת היא. דהא איפלגו עלה ר' יוסי ור' יהודה: מחלוקת ואחר כך סתם. בין שסתם אחריה מיד באחד מהם בין שסתם אחריה במסכת אחרת באותו הסדר כגון נתן צמר לצבע דמחלוקת בב''ק בהגוזל (דף ק:) וסתם בב''מ (דף עו.) כל המשנה ידו על התחתונה וסתם לן כר''י דאמר אם השבח יתר על היציאה כו' הלכה כסתם: סתם ואחר כך מחלוקת. כי מתני': מנקיט. מלקט ממנו הלכות פסוקות הלכה כפלוני ופלוני: (רש"י)

 תוספות  רבי יוסי אומר כל הנשים יתארסו. בעירובין (דף מז.) פי' בקונט' דאפילו ארוסות דוקא יתארסו אבל ינשאו לא דגזר רבי יוסי ארוסה אטו נשואה ואין נראה דאי גרס בברייתא דרדופה רבי יוסי מתיר ליארס ולינשא מיד א''כ קשיא דרבי יוסי אדרבי יוסי דהכא גזר אפילו ארוסה אטו נשואה כ''ש דהוה ליה למיגזר נשואה רדופה אטו שאינה רדופה ואפילו גרס בברייתא דרדופה רבי יהודה מ''מ קשיא דהיכי מוכח בפרק מי שהוציאוהו (ג''ז שם) ובגמ' דיחידאה פליג עליה מברייתא דרדופה ותנא קמא דמתניתין הוא ר''מ דלמא ר''מ דרדופה הוא כר' יוסי דמתניתין דלא שרי אלא ליארס אבל לינשא לא וצריכות להמתין שלשה חדשים דקאמר ר''מ היינו מלינשא אבל ליארס מיד שרי ואף על גב דקתני סתמא צריכות להמתין הכי נמי קתני בפרק ד' אחין (לעיל דף לה. ושם) גבי גיורת ושבויה ואנוסה ומפותה צריכות להמתין סתמא דברי רבי יהודה וע''כ היינו דוקא לינשא דליארס אפי' נשואה שרי הכא ר''י ועוד היכי מוכח בגמ' דהדר ביה ר' יוחנן ממתני' דכרמא דקתני כולן צריכות להמתין דלמא לינשא קאמר אבל ליארס שרי ונראה כמו [שפי' רש''י] כאן דרבי יוסי שרי נמי ארוסה לינשא ולא פליג ארבי יהודה אלא באיבול לחודיה ומיהו מה שהביא ראיה דשמעינן לרבי יוסי דמיקל בהבחנה טפי מרבי יהודה בסוף פרק ד' אחין (ג''ז שם) אינה ראיה דדלמא בגיורת ואנוסה מיקל משום דמתהפכת שלא תתעבר כדאמרינן לעיל (דף לה.) אבל לעולם גזר ארוסה אטו נשואה ומברייתא דרדופה היה יכול לדקדק אי גרס בה ר' יוסי דלא גזר אפי' נשואה רדופה אטו שאין רדופה כ''ש דלא גזר ארוסה אטו נשואה והא דפסיק רבי יוחנן כר' יוסי ולא נקט ר' יהודה כיון דשניהם שוין משום שבא לפסוק כרבי יוסי גם באיבול או נקט ר' יוסי כדפי' בקונטרס משום דנימוקו עמו וא''ת כשמגיה בגמרא (לקמן מג.) אימא רבי יוסי אומר כל הנשים ינשאו ופריך ולית ליה לרבי יוסי להבחין ומאי קשיא ליה נימא דכל הנשים לאו דוקא ואארוסות דוקא קאי ולא אנשואות דמעיקרא נמי לא הוי כל דוקא דלא הוי קאי אלא אנשואות דארוסות שרי אפילו לינשא וי''ל דלא דמי דהשתא הוי כל דוקא וקאי שפיר בין אארוסות בין אנשואות אלא שהדיוק דמשמע יתארסו אין ינשאו לא לא קאי אכל נשים אלא אנשואות לחוד אבל פשטא דמתניתין אכל נשים קאי אבל קשה לר''ת דקתני לקמן בברייתא וכולן לא ינשאו עד שיהו להם שלשה חדשים משמע אפילו ארוסות כמו כל הנשים ודוחק לחלק בין וכולן לכל הנשים ואר''ת דגרס בברייתא דרדופה רבי יוסי מתיר ליארס ול''ג לינשא וגזר ר' יוסי ארוסה אטו נשואה ודוחק הוא למחוק הספרים דבכולהו גרס לינשא ועוד דליארס אפילו נשואה שרי: הלכה כרבי יוסי. ול''ג כרבי יהודה דהא בפ' מי שהוציאוהו (עירובין דף מו:) קאמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי יוחנן רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כר''י ר''י ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי ואין צ''ל רבי מאיר ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי ודייק דליתנהו להני כללי מדאיצטריך רבי יוחנן לפסוק כרבי יוסי אף על גב דיחידאה פליג עליה ואי גרס הלכה כרבי יהודה שפיר איצטריך לפסוק הלכה כר' יהודה לאפוקי מר' יוסי דפליג עליה: סתם ואח''כ מחלוקת היא. וא''ת והא אמרינן בריש מסכת ביצה (דף ב.) גבי שבת סתם לן תנא כר''ש דתנן מחתכין הדלועין כו' אע''ג דפליג ר' יהודה בסיפא וקאמר אם לא היתה נבילה מערב שבת כו' ויש לומר דנהי דלא חשיב סתם גמור מ''מ חשיב כרבים לגבי יחיד וא''ת בפ' המוציא יין (שבת פא: ושם) דפריך ומי סבר רבי יוחנן דבר שאין מתכוין אסור והאמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק ומאי קושיא דסתמא בנזיר (דף מב.) ופלוגתא בפ''ב דביצה (דף כג.) גבי קירוד וקרצוף ובתרי מסכתי אמר בפ''ק דמס' ע''ז (דף ז. ושם) אין סדר למשנה וליכא למימר דר' יוחנן אית ליה הלכה כסתם אפי' בסתם ואח''כ מחלוקת דהא קאמר הכא בהדיא אליבא דר' יוחנן סתם ואח''כ מחלוקת היא וי''ל דודאי בסתם ואח''כ מחלוקת מודה ר' יוחנן דאין הלכה כסתם אבל בתרי מסכתי אית ליה לר' יוחנן דהלכתא כסתם וטעמא דר' יוחנן משום דמסתמא אית לן למימר דמחלוקת ואח''כ סתם הוא ולא סתם ואח''כ מחלוקת דאין לנו לומר שחזר בו רבי מפסקו עד שנראה בפירוש ומיהו שאר אמוראי אית להו דבתרי מסכתי אין סדר למשנה ואין הלכתא כסתם וא''ת דבפ' כל גגות (עירובין דף צב. ושם) פסק ר' יוחנן כר''ש בין עירבו בין לא עירבו ופריך והא אמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה ומייתי מסתם משנה דבפרק חלון (שם דף עו:) והיינו סתם ואח''כ מחלוקת ותירץ ה''ר אהרן כהן דעיקר קושיא לרבי יוחנן אינה אלא דלא גזר בעירבו ובזה הדבר הוי מחלוקת ואח''כ סתם מחלוקת בשלש חצירות במי שהוציאוהו (שם דף מה:) וסתם בפרק חלון אבל בפרק כל גגות לא פליגי בגזירה ומיהו קשה דבסוף פרק קמא דמסכת ע''ז (דף כא.) גבי שכירות בתים פסק שמואל כרבי יוסי אע''ג דסתם לן תנא בתר הכי כרבי מאיר: (תוספות)

 רשב"א  ותתבעינהו מיורשים אמר אביי אשה בושה לבא לבית דין והורגת את בנה. מקצת מרבותינו הצרפתים ז"ל (עיין תוס' ד"ה סתם) כתבו דדוקא באלמנה אבל בגרושה דקאי בעל יכולה היא שתנשא לאלתר דבעל ממסמיס ליה בבצים וחלב. ורבינו תם ז"ל (בספר הישר) אסר אפילו בגרושה משום דאינה יכול לתבעו על ידה אלא על ידי השליח כדאיכא בכתובות בשלהי האשה שנתארמלה (כח, א) ואף היא בושה מלתבעו בכך על ידי אחר וכן דעת רב אחא בשאלתות בפרשת וירא (סי' יג). יש ספרים דגרסי ר' יהודה מתיר ליארס. ויש מוחקין הגירסא וגורסין ר' יוסי, משום דקשיא להו דהא ר' יהודה אפילו בגיורת קטנה גזר כדתניא בכתובות פרק אלו נערות (לו, ב) גבי ואלו שאין להם קנס הגיורת והשפחה והשבויה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו יתרות על בנות שלש שנים ויום אחד צריכות להמתין שלשה חדשים דברי ר' יהודה רבי יוסי מתיר ליארס ולינשא מיד ומיהו יש ספרים דלא גרסי התם יתרות על בנות שלש שנים אלא סתם הגיורת והשפחה והשבויה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו צריכות להמתין. ויש מי שאינו גורס כאן ר' יהודה אלא ר' יוסי מתיר ליארס ולינשא מיד. והראשון עיקר דאם איתא דר' יהודה נמי מודה בהא ברייתא מנ"ל מהא ברייתא דמתניתין כיחידאה. ועוד דההיא ברייתא דפ' אלו נערות (לז, א) מייתי נמי לעיל בשלהי פרק ארבעה אחין (לה, א) ולא גרסינן בה בכל הספרים יתרות על בנות שלש וכן מצאתיה בספר ישן מוגה בישיבת הגאונים ז"ל, ועוד דאי אפשר דגרסינן הכא רבי יוסי דהא משמע דרבי יוסי נמי גזר קטנה אטו גדולה בנשואין מדקא תני במתניתין ר' יוסי אומר כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה ומשמע כל הנשים אאותן כל הנשים דרישא קאי כלומר בין קטנה בין גדולה כולן יתארסו דלא גזרינן ארוסין אטו נשואין אבל לא ינשאו ואפי' קטה ואילונית משום דנשואין דהכי מיחלפי בנישואין דגדולה וראויה לילד והכא קתני מתיר ליארס ולינשא מיד אלא ודאי ר' יהודה גרסינן (עיין לעיל לד, ב ד"ה הא). סתם ואחר כך מחלוקת הוא ואין הלכה כסתם. פירש"י ז"ל שהרי מחלוקת ר' יהודה ור' יוסי בצדו, ואיכא למידק דהכא קרינן סתם ואחר כך מחלוקת משום מחלוקתו של ר' יהודה דמן הצד ואין הלכה כסתם, והתם בריש מס' ביצה (ב, א) אמרינן גבי שבת דסתם לן תנא כר' שמעון דתנן מחתכין את הדלועים לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים כו' אלמא סתם ואחר כך מחלוקת באותה משנה לא חשבינן ליה כמחלוקת והלכה כסתם, דהא התם ר' יהודה פליג בצדה דקתני ר' יהודה אומר אם לא היתה נבלה מערב שבת אסורה לפי שאינה מן המוכן. ויש מתרצים (רמב"ן) דסתמא ממש לא הוה למירמי מיניה לר' יוחנן דאמר הלכה כסתם משנה, אלא דהוה ליה כרבים אצל יחיד כיון שנשנית סתם בלשון רבים וכדאמרינן בפרק כסוי דם (חולין פה, א) ראה רבי דבריו של (ר"מ) [ר"ש] בכסוי הדם ושנאו בלשון חכמים, ובמסכת נדה פרק המפלת נמי קרינן סתמא מאי דתנן בלשון חכמים מתניתין דהמפלת דתנן התם (ל, ב) המפלת ליום מ"א תשב לזכר ולנקבה ר' ישמעאל אומר יום מ"א תשב לזכר ולנדה כו' וחכמים אומרים זה וזה לארבעים ואחד והוינן בה בגמרא (ל, ב) הא תו למה לי וכי תימא למסתמא כדרבנן פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים. ונראה לי דמהתם שמעינן תרתי דסתמא דרישא כיון דתני מחלוקת ר' ישמעאל בצדו לא קרי לה סתמא אלא כמחלוקת יחיד ורבים, וכי הדר אמר וחכמים אומרים קרי ליה סתמא משום דהוה ליה מחלוקת ואחר כך סתם (עיין רשב"א נדה שם). והתם נמי בביצה אע"ג דפליג ר' יהודה סתמא קרי לה משום דנשנית סתם דלא גרע מאלו נשנית בלשון חכמים ודכותה נמי בשבת בס"פ כל הכלים (קכו, ב) דמקשה נגר הנגרר נמי סתמא היא ואף על גב דפליג בה ר' יהודה. וכיון שכן כי פסק הכא ר' יוחנן כר' יהודה ליכא למירמי עליה מדידיה דפסק כסתם משנה, דלאו סתם גמור הוא והו"ל כאלו פסק הלכה כיחיד במקום רבים. והא דאקשינן הכא (לעיל) מכלל דיחידאה פליג עליה לאו למימרא דאי פליג עליה דרבים דלא פסקינן כיחיד, אלא משום דלאו אורחייהו למישבק לרבים ולמפסק כיחיד אי לאו דאיכא טעמא דמוכח. וכדגרסינן בירושלמי בפרק קמא דמגילה (ה"ד) גמרא אין בין ספרים בהא מלתא למה הוא מורה לה כיחידאה ר' שמואל בר איניא בשם רב הדא דתימא בשאין מחלוקת אצל סתם אבל אם יש מחלוקת אצל סתם לא בדא הלכה כסתם ר' יוסי בר בון בשם רב אחא הדא דתימא ביחיד אצל יחיד אבל ביחיד אצל חכמים לא בדא הלכה כסתם. פירוש אם שנה סתם ואחר כך מחלוקת יחיד אצל יחיד הלכה כסתם, אבל אם שנה ליחיד סתם ומחלוקת בלשון חכמים בין באותה משנה בין במשנה אחרת אין הלכה כאותו סתם אלא כדברי הרבים הרמב"ן נר"ו. (רשב"א)


דף מג - א

וכי רבי לא שנאה ר' חייא מנין לו אמר ליה והא תנן מסרק של פשתן שניטלו שיניו ונשתיירו בו שתים טמאות ואחת טהורה וכולן שניטלו אחת אחת בפני עצמן טמאות של צמר שניטלו שיניו אחת מבינתים טהור נשתיירו בו ג' במקום אחד טמא היתה החיצונה אחת מהן טהור ניטלו ב' ועשאן למלקט טמאות אחת והתקינה לנר או למיתוח טמאה וקי''ל דאין הלכה כאותה משנה אמר ליה בר מינה דההיא דר' יוחנן ור''ל דאמרי תרוייהו זו אינה משנה מ''ט אמר רב הונא בר מנוח משמיה דרב אידי בריה דרב איקא משום דקשיא רישא לסיפא דקתני של צמר שניטלו שיניו אחת מבינתים טהור הא נשתיירו בו שתים במקום אחד טמא והדר תני נשתיירו בו ג' טמא ג' אין שתים לא ומאי קושיא דלמא הא בגווייתא הא בברייתא אלא מהכא דקתני וכולן שניטלו אחת אחת בפני עצמן טמאות ואע''ג דלא התקינה אימא סיפא אחת והתקינה לנר או למיתוח טמאה התקינה אין לא התקינה לא אמר אביי ומאי קושיא דלמא הא בקתייהו הא בלא קתייהו א''ר פפא ומאי קושיא ודלמא הא בקטינתא הא באלימתא אלא משום דמסיימי בה דווקני זו דברי ר''ש שלח ר' חייא בר אבין מארסין תוך ג' וכן עושים מעשה וכן היה ר' אלעזר מלמדנו משום רבי חנינא הגדול רובו של ראשון ורובו של שלישי ואמצעי שלם אמימר שרא ליארס ביום תשעים אמר ליה רב אשי לאמימר והא רב ושמואל דאמרי תרוייהו צריכה להמתין ג' חדשים חוץ מיום שמת בו וחוץ מיום שנתארסה בו ההוא לענין מינקת איתמר דרב ושמואל דאמרי תרוייהו צריכה להמתין כ''ד חודש חוץ מיום שנולד בו וחוץ מיום שנתארסה בו והא ההוא דעבד סעודת אירוסין ביום תשעים ואפסדיה רבא לסעודתיה ההיא סעודת נשואין הואי והלכתא צריכה להמתין כ''ד חודש חוץ מיום שנולד בו וחוץ מיום שנתארסה בו וצריכה להמתין ג' חדשים חוץ מיום שמת בו וחוץ מיום שנתארסה בו: חוץ מן האלמנה וכו': אמר רב חסדא ק''ו ומה במקום שאסור לכבס מותר ליארס מקום שמותר לכבס אינו דין שמותר ליארס מאי היא דתנן שבת שחל תשעה באב בתוכה אסור לספר ולכבס ובחמישי מותר מפני כבוד השבת ותניא קודם הזמן הזה העם ממעטין בעסקיהם מלישא ומליתן מלבנות ולנטוע ומארסין אבל לא כונסין ואין עושין סעודת אירוסין כי תניא ההיא קודם דקודם (תניא) אמר רבא וקודם דקודם נמי ק''ו ומה במקום שאסור לישא וליתן מותר ליארס מקום שמותר לישא וליתן אינו דין שמותר ליארס לא תימא דרבי יוסי אומר כל הנשים יתארסו אלא אימא כל הנשים ינשאו

 רש"י  רבי לא שנאה. רבי שסידר את המשנה לא שנאה שתהא משנה שלא רצה לסותמה: רבי חייא. תלמידו מנין לו שהלכה כמותה שסתמה בברייתא: שתים טמאות. דחזו למילתיה: אחת טהורה. דלא חזי למידי: אחת בפני עצמה. שאינה תחובה במסרק: טמאה. שראויה לנר או למיתוח לפרוש בגדים או חוט זו מזו: אחת מבינתיים. שמכל ג' הסמוכות ניטלה האמצעית תו לא חזי: היתה החיצונה. אחת מהשלימות הללו שנשתיירו ג' עם החיצונות ושן חיצונה רחבה היא כעין חיצונות שבמסרק של עץ שלנו הלכך לא מהניא בהדייהו וטהור: למלקט. מלקחים שקורין טנל''ש טינליי''ש: צבת (בכתבי היד מופיע מולי''ש, שמשמעו במילונים: 'ריחיים' וכדומה, אך נראה שעכ''פ כוונת רש''י לצבת. אני בחרתי את התעתיק הזה, הקרוב יותר לדף הגמרא שלנו. ד.ג.) : לנר. לנקר את הנר: ולמיתוח. לפרוש בגד כעין החייטים שמותחין עורות במסמרים: טמאה. לקמן פריך דהא תנא רישא כולן אחת אחת בפני עצמן טמאות ואע''ג דלא התקינה: הא. דקתני שתים טמא בגווייתא אמצעיות דחזיין טפי שהן כנגד בית יד המסרק וכשהוא אוחז בו מכוונות הן לסרוק: והא. דקתני שלש אין שתים לא בברייתא ולא בחיצונות [ממש] דהא אמרינן היתה חיצונה אחת מהן טהור אלא אותן המשוכות כלפי הראש דאינן מכוונות כנגד בית יד המסרק ולא חזו כולי האי הלכך ג' הוא דחזו במקצת אבל שתים לא חזו ולא מידי: ל''א והוא עיקר בגווייתא וברייתא שתי שורות שינים יש למסרק של צמר חיצונות ופנימיות החיצוניות עיקר המלאכה תלויה בהן ופנימיות לקלוט הצמר שלא יפול והלכך בחיצונות צריך ג' במקום אחד והפנימיות דיין בב': בקתייהו. שנטל עמה חתיכת עץ והיא נעשית לה בית יד ואינה צריכה תיקון אחר: אלימתא. עבות ואינם צריכות בית יד: זו דברי ר''ש. ולאו סתמא הוא: וכן עושין מעשה. כלומר כך ראיתי מנהג חכמים עושים: רובו. של חדש ראשון ורובו של אחרון ואמצעי שלם: והלכתא. מניקה צריכה להמתין כ''ד חדש חוץ מיום שנולד בו ואשה שאינה מניקה צריכה להמתין ג' חדשים חוץ מיום שמת בעלה וחוץ מיום שנתארסה בו (כל הנשים יתארסו אנשואות קאי חוץ מן האלמנה אתא לאשמועינן ולא אארוסות ולמעוטינהו מלינשא דגבי הבחנה רבי יוסי מיקל טפי מכולהו כדאמר בארבעה אחין): ק''ו. רב חסדא מתמיה על דברי רבי יוסי שאוסר ליארס מחמת אבילות כל ל' כדקתני לקמן כמה איבול שלה שלשים יום: במקום שאסור לכבס. שבת שחל ט' באב להיות בתוכה: מותר ליארס. דאירוסין לאו שמחה נינהו: מקום שמותר לכבס. תוך ל' יום של אבל דאבל אין אסור בתכבוסת אלא שבעה ימים דכל שלשים יום לגיהוץ תנן בפ' ואלו מגלחין (מו''ק דף כג.) אבל כיבוס לא דהא תספורת גופה אי לאו דאתיא פרע פרע מנזיר לא מיתסרא: קודם הזמן הזה. קא ס''ד קודם ט' באב דהיינו כל השבת שחל להיות בתוכה ממעטין כו': ומארסין. דלאו שמחה היא ומצוה קעביד: כי תניא ההיא. דמארסין: קודם דקודם. קודם שבת שחל ט''ב בתוכה דהתם מותר לכבס אבל תוך השבת כשם שאסור לכבס אסור נמי ליארס וליכא ק''ו: (רש"י)

 תוספות  במקום שמותר לכבס. גרסי' ול''ג לספר דהא אמרינן [בירושלמי] במועד קטן לגיהוץ ולתספורת שלשים יום והר''ר יעקב מאורליינ''ש הביא מהך גרסא דאשה מותרת בנטילת שער [וכן איתא בה''ג] ועוד מצינו למימר דהתם אליבא דר' יוסי קיימי דשרי תספורת באבל דהכי כתב בעל ה''ג כשם שאסור לגלח במועד כך אסור. לגלח בימי אבלו דברי רבי יהודה רבי יוסי מתיר כל ל' יום אסור לתספורת אחד זקנו אחד שער ראשו ואחד כל שער שבו וכשם שאסור. ליטול צפרנים במועד כך אסור בימי אבלו דברי רבי יהודה ר' יוסי מתיר והאשה מותרת בנטילת שער לאחר ז' ומיהו אין נראה דשמא אשה דשריא באבלה שריא נמי בתשעה באב וכן ר' יוסי דשרי לספר באבילות שרי נמי בתשעה באב ועוד נראה דלרבי יוסי נמי אסור לספר דמסתמא יליף פרע פרע מנזיר וכל ראשו הוא דשריא לגלח דניוול הוא אבל לספר אסור וכן משמע מתוך הלכות גדולות שהבאתי וא''כ לא גרסינן הכא לספר דגילוח כל הראש לא מיקרי סיפור.: שמותר לכבס. אחר שבעה ותוך ל' והא דמשמע בפ' ואלו מגלחין (מו''ק דף כג.) דאבל אסור לכבס כסותו במים היינו תוך ז' דדוקא גיהוץ אסור תוך שלשים יום ומיהו גיהוץ דידן שרי כדאמרינן בפ''ק דכתובות (דף י:) דגיהוץ שלנו ככיבוס שלהם ואין להאריך.: מאי היא דתנן. למאי דפרישית דבאיבול פליגי רבי יהודה ורבי יוסי קשה דנוקי הא דשרי לארס בתשעה באב כרבי יהודה דשרי נמי באבל וכי תימא מ''מ תקשה ליה שסברת רבי יוסי הפוכה מדרבי יהודה דר' יהודה מחמיר טפי בכיבוס מבאירוסין ולרבי יוסי איפכא ע''כ אין הש''ס חושש בכך דהא לקמן בעי למימר דתנאי היא וי''ל דאין נראה להש''ס ששום תנא יחלוק אמתני' דשרי לארס בט' באב אם לא ימצא ברייתא בפירוש דהא לקמן כשמצא ברייתא נמי בהדיא דקתני ממעטין מליארס דוחק ומוקי לה בסעודת אירוסין כי היכי דלא תפלוג אמתני' [דהתם]: מלישא וליתן מלבנות ולנטוע. בפרק בתרא דתענית [בירושלמי] מוקי בבנין ונטיעה של שמחה כגון אבורנקי של מלכים וי''מ דמשא ומתן נמי איירי בשל שמחה כגון צרכי חופה ואין נראה דלא אסר אלא סעודה עצמה ונראה דריבוי משא ומתן קא אסר שימעטו יותר מבשאר ימים: ומה במקום שאסור לישא וליתן. וא''ת מה לקודם דקודם שמותר לספר ועוד תימה דתספורת יהא אסור בקודם דקודם מק''ו דשלשים יום דאבילות שמותר לישא וליתן או משא ומתן ליתסר בשלשים יום דאבילות מק''ו דתספורת בקודם דקודם או תספורת לישרי בשלשים יום של אבילות ולפי המסקנא ניחא: (תוספות)

 רשב"א  הכי גריס רש"י ז"ל ומה במקום שאסור לכבס מותר ליארס מקום שמותר לכבס אינו דין שמותר ליארס. ופירוש לכבס כיבוס בעלמא שאינו גיהוץ שאין שלשים של אבל אסורים אלא בכלים לבנים חדשים מגוהצים ולא אסרו עליו כבוס אלא בתוך שבעה בלבד. אבל גירסת הגאונים ז"ל מקום שאסור לספר ולכבס מותר ליארס מקום שמותר לספר ולכבס אינו דין שמותר ליארס וכן היא במועד קטן בהלכות ר' אלפסי ז"ל (יד, ב מדפי הרי"ף) ופירוש שלשים של אבל שמותר לאשה לספר ולכבס אינו דין שמותר לה ליארס, וכן כתב כאן ר"ח ז"ל. ועוד כתב רבינו ז"ל בהכלות (שם)ושמע מינה שאשה מותרת בנטילת שער לאחר ז', והקשה הרמב"ן נר"ו (בד"ה ה"ג) אם כן מאי קל וחומר לעולם אימא לך שלשים של אבל חמורין משבת של ט"ב, ואף על פי שבזה מותר ליארס בזה אסור וספור וכבוס דאשה לאו משום קולא וחומרא הוא, אלא התם היינו טעמא דשרי ליה לאשה לספר ולכבס לאחר ז' משום דמנוולא, ובתוך שבעה דליכא נוול אסירא וגבי ט"ב דלא מתסרי בכבוס אלא אותה שבת אשה נמי אסירא דליכא נוול. (רשב"א)


דף מג - ב

ולית ליה לרבי יוסי להבחין לית ליה ואיבעית אימא לעולם אית ליה ואימא רבי יוסי אומר כל ארוסות גרושות ינשאו אי הכי היינו ר' יהודה איכא בינייהו נשואה ליארס רבי יהודה סבר נשואה מותרת ליארס ורבי יוסי סבר נשואה אסורה ליארס וסבר ר' יוסי נשואה אסורה ליארס והתניא רבי יוסי אומר כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה מפני האיבול וכמה איבול שלה שלשים יום וכולן לא ינשאו עד שיהו להן ג' חדשים האי מאי קושיא אילימא דקתני רבי יוסי אומר כל הנשים יתארסו מי אלימא ממתני' דאוקימנא בארוסות גרושות ינשאו ה''נ כל ארוסות גרושות ינשאו אלא מסיפא דקתני וכולן לא ינשאו עד שיהו להן ג' חדשים אינסובי הוא דלא הא איתרוסי שפיר דמי אמר רבא תריץ ואימא הכי ר' יוסי אומר כל ארוסות גרושות ינשאו חוץ מן האלמנה מפני האיבול וכמה איבול שלה שלשים יום ונשואות לא יתארסו עד שיהא להן שלשה חדשים ואלמנה מן האירוסין מי אית לה איבול והתני רבי חייא בר אמי אשתו ארוסה לא אונן ולא מיטמא לה וכן היא לא אוננת ולא מיטמאה לו מתה אינו יורשה מת הוא גובה כתובתה אלא תנאי היא דתניא מראש חדש ועד התענית העם ממעטין מעסקיהן מלישא ומליתן מלבנות ולנטוע ומליארס ומלישא שבת שחל תשעה באב בתוכה אסור לספר ולכבס (ואסור ליארס) וי''א כל החדש אסור מתקיף לה רב אשי ממאי דליארס ליארס ממש דלמא למיעבד סעודת אירוסין הוא דאסור הא ליארס שפיר דמי אי הכי מלישא לינשא נמי למיעבד סעודת נשואין הוא דאסור הא לישא שפיר דמי הכי השתא בשלמא נשואין בלא סעודה איכא שמחה אלא אירוסין בלא סעודה מי איכא שמחה אלא אמר רב אשי שאני אבילות חדשה מאבילות ישנה ושאני אבילות דרבים מאבילות דיחיד: מתני' ארבעה אחין נשואין ארבע נשים ומתו אם רצה הגדול שבהם לייבם את כולן הרשות בידו מי שהיה נשוי לשתי נשים ומת ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה

 רש"י  אלא אימא רבי יוסי אומר כל הנשים ינשאו. חוץ מאלמנה ורבי יוסי לא איבול אתא לאשמועינן דבנישואין אפילו רבי יהודה מודה דאסור בימי איבול דהא שמחה היא אלא ינשאו אתא לאשמועינן ופליג אדרבי יהודה דאמר כל הנשואות יתארסו ואתא ר' יוסי למימר אפילו נשואות ינשאו וג' מחלוקות בדבר דת''ק אסר אפילו ארוסות ליארס דגזרו ארוסת ראשון אטו נשואה וגזרינן ארוסין דאחרון אטו נשואין דאחרון ור' יהודה סבר הנשואות יתארסו ולא גזר אירוסין אטו נשואין והארוסות ינשאו ולא גזר ארוסה אטו נשואה אבל הבחנה מיהא אית ליה ונשואה לא תנשא ורבי יוסי אפילו הבחנה לית ליה: ואי בעית אימא אית ליה. ואפ''ה ינשאו קתני [ולא אנשואות קאי] אלא אארוסות קאי וה''ק כל הארוסות שנתגרשו ינשאו חוץ מן הארוסות אלמנות מחמת האיבול ולקמן פריך מי חייל איבול אארוסה: אי הכי היינו ר' יהודה. דרבי יהודה נמי שרי ארוסה לינשא וליכא למימר הכא כדלעיל דרבי יוסי איבול אתא לאשמועינן דנשואין אסור כל ל' יום דהא בנשואין כ''ע מודו דשמחה היא וינשאו דקאמר רבי יהודה אגרושה דליכא איבול קאמר: איכא בינייהו נשואה ליארס. דקאמר רבי יהודה הנשואות יתארסו דלא גזר אירוסין אטו נשואין ואתא רבי יוסי למימר כל ארוסות [גרושות] ינשאו הואיל וליכא איבול שרי ומשום הבחנה לא מיתסרא דהא לאו מעוברת היא וארוסה אטו נשואה לא גזרינן אבל נשואות לא יתארסו דאיכא למיחש שמא מעוברת היא ואי שרית לה להתארס אתי לאינסובי: כל הנשים יתארסו. ואפילו נשואות: וכולן. הנשואות בין גרושה בין אלמנה לא ינשאו משום הבחנה עד שלשה חדשים: הכא נמי. תני הכי כל ארוסות גרושות ינשאו חוץ מן האלמנה אפי' ארוסה מפני האיבול: וכולן. הנשואות לא ינשאו אפי' גרושה דליכא איבול דחיישינן להבחנה: אלא מסיפא דקתני וכולן לא ינשאו. דעל כרחך אנשואות לא ינשאו קאי דהא אוקמא רישא אארוסות ינשאו ולא גזרינן משום הבחנה דנשואות הלכך סיפא אנשואות קאי דקתני לא ינשאו דבעינן הבחנה אבל איתרוסי שפיר דמי ולא גזרינן אירוסין אטו נשואין: תריץ ואימא הכי כו'. דודאי סיפא אנשואין קאי כדקאמרת ומיהו לא תיתני לא ינשאו אלא לא יתארסו: ולא מיטמאה. כלומר אינה מצווה להתעסק בו: גובה כתובתה. וכגון דכתב לה מן האירוסין: ה''ג אלא תנאי היא. אלא לעולם כדקתני מתני' כל הנשים יתארסו וכדפרשינן בריש שמעתין דאנשואות קאי ואיבול איכא בינייהו ואשמעינן דאירוסין בימי אבל אסור ודקשיא לך קודם הזמן דקתני ומארסין תנאי היא דאיכא למאן דאסר וההיא דקתני מארסין לאו דברי הכל היא ולא סבירא ליה לרבי יוסי: אלא אמר רב אשי. לא תוקמא כתנאי ורבי יוסי מודה בההיא דמארסין ודקשיא לך ק''ו הוא שאני בין אבילות חדשה דתשעה באב דהוי אבילות ישנה ואבלות דרבים הלכך קילא: מתני' (רש"י)

 תוספות  ולית ליה לרבי יוסי להבחין לית ליה. ורדופה וחברותיה דנקט לעיל משום ר''מ: אי הכי היינו רבי יהודה. השתא לא בעי למימר דאיכא בינייהו איבול דלא מסתברא ליה למימר שלא יחוש רבי יהודה באיבול לענין נישואין כדפי' בקונטר' אע''ג דלפי המסקנא ליכא איבול בארוסה מ''מ למאי דס''ד השתא דאיכא איבול בארוסה אין סברא לומר שלא יחוש ר' יהודה לענין נישואין: שאני בין אבילות חדשה. פי' בקונט' דאבילות דתשעה באב דהוי ישנה ודרבים קילא וקשיא דאכתי תקשי ק''ו כדמעיקרא ומפרש ר''ת שאני בין אבילות חדשה שאסרו ליארס לפי שבחדשה יש להחמיר מבישנה משא''כ באבילות ישנה ובאבילות דרבים יש להחמיר טפי לענין משא ומתן מאבילות דיחיד דמשא ומתן שהוא דבר של פרהסיא אם יעסקו בפרקמטיא כל היום יבאו ויאמרו שאין חוששין להתאבל על ירושלים ולא דמי לאירוסין שאין אלא שעה אחת וכדאוקמי' בקודם דקודם אבל בשבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסור ליארס דאי שרי אכתי איכא ק''ו דכיבוס ומיהו במגילת סתרים מתיר ליארס אפילו בט' באב שלא יקדמנו אחר ברחמים והביא ראיה מירושלמי וצ''ל דבאבילות דרבים יש להחמיר נמי בכיבוס דכיבוס נמי דבר של פרהסיא שלא יהו כולם עוסקים לכבס ולספר וליפות עצמם ונראים שאין חוששין להתאבל כלל וא''ת דהכא אסרי' ליארס תוך שלשים ובפרק בתרא דמו''ק (דף כג. ושם) תני כל שלשים יום לנישואין משמע דליארס שרי וי''ל דההיא כרבי יהודה דשרי אי נמי נשואין נקט לאשמועינן דאפילו נשואין שרי מיד לאחר שלשים יום אע''פ שבאשתו קתני דצריך להמתין ג' רגלים ונראה לר''ת דאע''ג דאסרינן באביו ובאמו בית השמחה עד י''ב חדש מ''מ מותר לישא אחר שלשים משום מצות פריה ורביה דכל ל' יום לנשואין סתמא קתני אפילו באביו ובאמו דלא מפליג אלא באשתו ואע''ג דקיים פריה ורביה שרי דהלכה כר' יהושע דאמר בסבא על יבמתו . ישא אשה בזקנותו שנאמר בבקר זרע את זרעך (קהלת יא) ואם יש לו בנים קטנים מותר לכנוס אפילו תוך ז' או שאין לו בנים כלל או לכל הפחות אחר שבעה כדמשמע בעובדא דר' יוסף הכהן (מו''ק דף כג.) דבעוד שהיה בבית הקברות אמר לאחותה לכי וגדלי בני אחותך ומשמע דכנסה לאלתר מדקתני אעפ''כ לא בא עליה אלא לזמן מרובה ומפרש התם דהיינו ל' ומשמע דלא בא עליה אבל נשואין הוו ור''ח הביא הירושלמי דקתני אע''פ שכנסה לא הכיר בה עד לאחר שלשים ומעשה באחת משודכת שמת אחיה לאחר הזמנת קרואים סמוך לחופה והתיר לכונסה תוך שלשים משום פריה ורביה דבעל מאחר שאם לא ישא את זו לא ישא אחרת ושמא אפי' אם לא היתה משודכת היה מתיר מאחר שחפץ בה יותר מאחרת כדאשכחן. ברבי יוסף הכהן דמשום פרנסת בניו אשתראי אע''פ שהיתה אבילה מאחותה ומיהו התם לא אפשר באחרת לפי שמרחמת על בני אחותה יותר משאר נשים והא דאסר במתני' ליארס תוך שלשים ולא מפליג אפילו רוצה לינשא למי שיש לו בנים קטנים או למי שאין לו בנים כלל לפי שצריכה להמתין עדיין לינשא עד שלשה חדשים משום הבחנה ועוד אומר ר''ת דמי שאין לו בנים מותר לישא ולבעול תוך ל' דלא מקיימא מצות פריה ורביה אלא בבעילה אבל תוך ז' ימי אבילות אסור לכנוס כדמוכח בריש כתובות (דף ד. ושם) דלא שרי אלא בטבחו טבוח ויינו מזוג ובמת אביו של חתן או אמה של כלה דוקא ובשאין לו בנים מיירי התם מדקאמרינן התם דאביו של חתן קטרח. ורבי יוסף הכהן אף על פי שדבר עמה בבית הקברות לא כנס עד אחר שבעה או שמא משום פרנסת בנים שרי לכנוס אפילו תוך שבעה וק''ק לפירוש רבינו תם מדתני במסכת שמחות פרק ז' גבי אשתו דצריך להמתין שלש רגלים כשיש לו בנים אבל אין לו בנים או שיש לו בנים קטנים מותר לישא אחרת לאחר שלשים יום ומותר לישא צריך לומר דלישא ולבעול קאמר דלכנוס גרידא (תוספות)

 רשב"א  הא דאמר רב אשי שאני בין אבלות חדשה לאבלות ישנה ושאני בין אבילות דרבים לאבילות דיחיד. פירש רש"י ז"ל ט' באב אבלות ישנה ואבלות דרבים הלכך קילא. וקשיא לן דמכל מקום קושיא דרב חסדא לא אפריקא דאנן קל וחומר מכבוס לארוס קא אמרינן ואכתי איתיה קל וחומר ומה במקום אבלות ישנה שאסור לכבס התירו לארוס אבלות חדשה שמותר לכבס אינו דין שמותר לארוס. ועוד קשיא לי לישנא דגמרא דלא הוה ליה למימר תרי זמני שאני שאני, אלא שאני בין אבילות ישנה ואבילות דרבים לאבלות חדשה ודיחיד. אלא ודאי תרתי אמר והכי פירושו, שאני אבלות ישנה קילא ליה ולפיכך הוצרכו להחמיר עליו ולאסור את הכיבוס, אבל באבלות חדשה דחמירא ליה לא הוצרכו להחמיר עליו כן. ושאני בין אבלות דיחיד לאבלות דרבים לומר שהארוסין אף על פי שאין בה שמחה בלא סעודה, מכל מקום החמירום ואסרום באבלות דיחיד גזרה שמא יעשה בהן סעודה, או שמא יכנוס. אבל אבלות דרבים אין לחוש לכך שאם הוא יקל לא יקלו האחרים באבלותם משום שמחתו של זה וכיוצא בדבר אמרו בריש פרק קמא דכתובות (ד, ב) כאן באבלות דידה כאן באבלות דידיה, כלומר באבלות דידיה גזרינן שמא יתגבר יצרו עליו, אף היא אינה מונעתו אבל באבלות דידה לא גזרינן שאע"פ שיצרו מתגבר עליו ויקל, היא מונעתו דאבלות חמירא לה. ומהא דרב אשי משמע דארוסין גרידא בלא סעודה אינן אסורין כלל ואפילו בשבת שחל ט' באב להיות בתוכה ובירושלמי בריש פ"ק דמסכת כתובות (ה"א) גרסינן ר' בא בר כהן אמר קמי ר' אסא בר אחא בשם ר' יעקב בר אידי אסור לארס אשה בערב שבת הדא דתימר שלא לעשות סעודת ארוסין הא לארס יארס, שמואל אמר אפי' בט' באב יארס שלא יקדמנו אחר, מיחלפא שיטתיה דשמואל תמן הוא אמר אלקים מושיב יחידים ביתה במאזנים לעלות המה מהבל יחד וכה הוא אמר הכין שלא יקדמנו אחר בתפלה אפילו כן לא קיימא ע"כ בירושלמי. אבל באבלות חדשה כל הנשים לא יתארסו עד תשעים יום חוץ מיום שמת בו בעלה וחוץ מיום שנתארסה בו כדאיפסיקא הלכתא לעיל אבל באבלות דעלמא כגון לשאר קרובים בין באיש בין באשה כל שלשים אסורין בארוסין גזרה שמא יעשה סעודה או יכנוס. והא דתניא בפרק אלו מגלחין (מועד קטן כג, א) שלשים יום לנשואין דמשמע הא לארוסין לא איכא למימר דהתם לרבותא נקט נשואין דסלקא דעתך אמינא כיון דמקיים מצוה לישתרי קא משמע לן דלא. והוא הדין לאירוסין וכענין שאמרו (שם יח, ב) גבי ואלו כותבין במועד אין נושאין נשים במועד לא בתולות ולא אלמנות ולא מיבמין מפני ששמחה היא לו, הא לארס שרי, לא מבעי קאמר לא מבעי לארס דלא קא עביד מצוה אלא אפילו לישא דקא עביד מצוה אסור. אי נמי איכא למימר דמשום סיפא נקט נשואין, דקתני סיפא מתה אשתו אסור לישא אחרת עד שיעברו עליו שלשה רגלים דדוקא לישא אבל לארס שרי, נקט נמי רישא נשואין. אי נמי ההיא ר' יהודה הוא דלית ליה שלשים לאירוסין דאיהו איירי עלה התם, אבל אנן כר' יוסי קיימא לן. (רשב"א)


דף מד - א

היתה אחת כשרה ואחת פסולה אם היה חולץ חולץ לפסולה ואם היה מייבם מייבם לכשרה: גמ' ארבעה אחין ס''ד אלא אימא ארבעה מאחין: הרשות בידו: ושבקי ליה והתניא {דברים כה-ח} וקראו לו זקני עירו הן ולא שלוחן ודברו אליו מלמד שמשיאין לו עצה הוגנת לו שאם היה הוא ילד והיא זקנה הוא זקן והיא ילדה אומרין לו מה לך אצל ילדה מה לך אצל זקנה כלך אצל שכמותך ואל תשים קטטה בביתך לא צריכא דאפשר ליה א''ה אפילו טובא נמי עצה טובה קמ''ל ד' אין טפי לא כי היכי דנמטייה עונה בחדש: מי שהיה נשוי וכו': ונייבם לתרוייהו א''ר חייא בר אבא א''ר יוחנן אמר קרא {דברים כה-ט} אשר לא יבנה את בית אחיו בית אחד הוא בונה ואין בונה שני בתים ונחלוץ לתרוייהו אמר מר זוטרא בר טוביה אמר קרא {דברים כה-י} בית חלוץ הנעל בית אחד הוא חולץ ואין חולץ שני בתים ונייבם לחדא ונחלוץ לחדא אמר קרא {דברים כה-ז} אם לא יחפוץ הא חפץ ייבם כל העולה ליבום עולה לחליצה כל שאין עולה לייבום אין עולה לחליצה ועוד שלא יאמרו בית מקצתו בנוי ומקצתו חלוץ ויאמרו אי דמייבם והדר חליץ הכי נמי אלא [דלמא] חליץ והדר מייבם וקם ליה בלא יבנה ואימא כי איכא חדא תתקיים מצות יבום כי איכא תרתי לא תתקיים מצות יבום א''כ צרת ערוה דאסר רחמנא למה לי השתא ב' בעלמא אמרת לאו בני חליצה ויבום נינהו צרת ערוה מיבעיא אלמה לא אצטריך סד''א ערוה אבראי קיימא ותתייבם צרתה קמ''ל דאסירא אלא יבמתו יבמתו ריבה: היתה אחת כשרה: אמר רב יוסף כאן שנה רבי לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים להם: מתני' המחזיר גרושתו והנושא חלוצתו והנושא קרובת חלוצתו יוציא והולד ממזר דברי ר''ע וחכ''א אין הולד ממזר ומודים בנושא קרובת גרושתו שהולד ממזר: גמ' וסבר ר' עקיבא הנושא קרובת חלוצתו הולד ממזר והאמר ריש לקיש כאן שנה רבי אחות גרושה מדברי תורה אחות חלוצה מדברי סופרים תני קרובת גרושתו הכי נמי מסתברא דקתני סיפא ומודים בנושא קרובת גרושתו שהולד ממזר אי אמרת בשלמא איירי בה היינו דקתני ומודים אלא אי אמרת לא איירי בה מאי ומודים ודלמא הא קא משמע לן דיש ממזר מחייבי כריתות הא קתני לה לקמן איזהו ממזר כל שאר בשר שהוא בלא יבא דברי ר''ע ר''ש התימני אומר כל שחייבין עליו כרת בידי שמים והלכה כדבריו ודלמא קסתים לן תנא כר''ש התימני א''כ ליתני שאר חייבי כריתות קרובת גרושתו למה לי אלא ש''מ איירי בה [ודלמא] לעולם לא איירי בה ואיידי דתנא מחזיר גרושתו ונושא חלוצתו וקרובת חלוצתו תני נמי קרובת גרושתו אלא קרובת חלוצתו לרבי עקיבא הוי ממזר אמר ר' חייא בר אבא א''ר יוחנן היינו טעמא דר''ע דאמר קרא בית חלוץ הנעל הכתוב קראו ביתו אמר רב יוסף אמר ר''ש ב''ר הכל מודים במחזיר גרושתו

 רש"י  היתה אחת כשרה. לכהונה ואחת פסולה כגון שנתגרשה מאיש אחר: אם בא יבם לחלוץ חולץ לפסולה. ולא יפסול את הכשרה לכהונה דלא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים להם אע''ג דהוא אין צריך להם: גמ' ארבעה אחין ס''ד. כיון דלא הוו אלא ד' וכולן מתו כדקתני מתו מאן מייבם: ושבקינן ליה. בתמיה ובמה יפרנס כולן: דאפשר ליה. שעשיר הוא ויכול לזונן: עונה בחדש. עונה של ת''ח מערב שבת לערב שבת וזהו אשר פריו יתן בעתו בכתובות (דף סב:) דמטי לכל חדא עונה בחדש: ונייבם לחדא. ברישא והדר נחלוץ לחדא: כל שאינו עולה. לבית דין לייבום שאינה זקוקה להתייבם דרחמנא פטרה דכתיב את בית אחיו בית אחד הוא בונה ולא שני בתים אינו עולה לחליצה: אלמה לא. בתמיה כלומר ואי שתי בתים בעלמא פטורה מי לא איצטריך למיסר צרת ערוה והא איצטריך סד''א ערוה אבראי קיימא ולא רמיא קמיה והויא לה צרת בית אחד ותתייבם קמ''ל: כאן שנה רבי. במשנה זו למדנו רבי לא ישפוך כו': מתני' המחזיר גרושתו. משנישאת: והנושא את חלוצתו. דקיימא עליו בלאו דשוב לא יבנה: והנושא את קרובת חלוצתו. לקמן בעי לן בגמרא הא קרובת חלוצתו לאו דאורייתא היא: יוציא והולד ממזר. דסבר ר''ע יש ממזר מחייבי לאוין: קרובת גרושתו. דגרושתו כאשתו ואחותה או אמה חייבי כריתות נינהו לגביה: גמ' אימא קרובת גרושתו. ורבנן אמחזיר גרושתו ונושא חלוצתו פליגי: ודלמא הא קמ''ל דיש ממזר מחייבי כריתות. וה''ק אע''ג דפליגי רבנן בחייבי לאוין מודים הם בחייבי כריתות שהולד ממזר: ודלמא לעולם לא איירי בה. ודקאמרת לאשמועינן שאר חייבי כריתות: איידי דתנא רישא מחזיר גרושתו ונושא חלוצתו וקרובת חלוצתו. ופליגי רבנן עליה תנא נמי ומודים בקרובת גרושתו אבל קרובת חלוצתו ה''נ דלר''ע הוי ממזר: הכתוב קראו ביתו. ולית ליה סתמא דמתני' בריש פרקין (מא.) דקתני החולץ ליבמתו ונשא אחיו את אחותה ומת חולצת דלר''ע פטורה לגמרי: (רש"י)

 תוספות  אפילו תוך שלשים שרי כדמוכח בעובדא. דר' יוסף דמשמע אע''פ שאין לו בנים כלל אין מותר לבעול עד לאחר שלשים ושמא מילתא דפסיקא לתרוייהו נקט ולעולם באין לו בנים שרי אפילו תוך שלשים ולר''י נראה באין לו בנים כלל אסור אפילו לכנוס תוך שלשים כיון דאינו יכול לבעול עד לאחר שלשים ואתי שפיר דנקט במס' שמחות לישא משום דאין לו בנים נקטיה דאפילו לישא אסור והר''ר יוסף אומר דהא דאסרינן בית השמחה היינו דוקא שמחה של רשות דאמרינן במסכת שמחות (פ''ט) על כל המתים אסור לילך לבית השמחה עד שלשים יום ועל אביו ועל אמו שנים עשר חדש אא''כ היתה סעודה של מצוה דאפשר דלא שרי בסעודה של מצוה אלא אחר שלשים וקאי אאביו ואמו אך קצת משמע דשרי אפילו תוך שלשים: ונייבם לחדא ונחלוץ לחדא אמר קרא אם לא יחפוץ כו'. אית ספרים דגרסי מקמי הכי ונחלוץ לחדא ונייבם לחדא אמר קרא אשר לא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה ונראה דל''ג דלא צריך קרא להכי דכיון דחליץ לחדא א''א לייבם שניה כיון דאין עולה לחליצה כדאמר לעיל דאינו חולץ שני בתים [ועוד דאינו חולץ לשני בתים] משמע דהשניה מותרת לשוק בולא כלום וקרא דלא יבנה אייתר לכדדרשינן פ''ק (לעיל דף י ושם) לנתק החלוצה מכרת ללאו: כל שאינו עולה כו'. וא''ת והרי חרש וחרשת דאינן עולים לחליצה ועולים לייבום כדאמר בפרק חרש (לקמן דף קיב:) ויש לומר דהתם בני חליצה נינהו אלא דפומייהו הוא דכאיב להו: ועוד. לא גרסינן ועוד גזרה שמא יאמרו בית מקצתו כו' דאי מדאורייתא מייבם לחדא וחליץ לחדא משום גזרה לא יניח: כי איכא תרתי לא תתקיים מצות ייבום. תימה דא''כ למה לי קרא דאין חולץ לשני בתים: אלמה לא איצטריך סד''א ערוה אבראי קיימא. הקשה הר''ר יו''ט בר' יצחק אכתי צרת צרה היכי משכחת לה שהרי צרת ערוה אינה יכולה לינשא לאחיו השני דאסורה לו מדאורייתא דגבי דידיה ערוה לאו אבראי קיימא וי''ל דמשכחת לה כגון שהערוה היא מחייבי עשה או ל''ת ועשה לכל האחין דלאו בת יבום היא וצרתה שריא: ודילמא קסתים לן תנא כשמעון התימני. תימה דסתם ואח''כ מחלוקת היא דכהאי גוונא פריך בפרק יש נוחלין (ב''ב דף קכב:) וכי תאמר סתם לן תנא כרבי יוחנן בן ברוקא סתם ואח''כ מחלוקת היא וי''ל דנהי דאין חשיב סתם מ''מ חשיב כרבים לגבי יחיד כדפרישית לעיל. ובפ' יש נוחלין סמיך אקושיא אחריתי דקאמר ועוד מאי אלא: אם כן לשמעינן שאר חייבי כריתות. אכתי ה''מ למיפרך תנינא דסתם לן תנא כוותיה בקדושין בפרק האומר (דף סו:) כל מקום שאין קדושין כו' ואיזה זה הבא על אחת מכל העריות: הכל מודים במחזיר גרושתו. לרבותא נקט מחזיר גרושתו טפי משאר חייבי לאוין דאף על גב דכתיב היא תועבה ואין בניה תועבין פגום מיהא הוי: (תוספות)

 רשב"א  ונחלוץ לחדא ונייבם לחדא. כך הגרסא במקצת הספרים ופריק אשר לא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה, ורבותינו בעל התוס' ז"ל (בד"ה ונייבם) מחקו לגירסא זו דמשום דמבית אחד הוא חולץ ואינו חולץ שני בתים נפקא לן דבחליצה דחדא מיפטרא כולה ביתא לשוק. ועוד דאם כן צרה לא קיימא אלא בלאו דומיא דלחוצה עצמה ותיקשי לך לריש לקיש (לעיל י, ב) דמחייב על צרה כרת. והרמב"ן נר"ו תירץ ליישב גרסת הספרים דקס"ד דכי אמר רחמנא בית אחד הוא חולץ ואינו חולץ שני בתים לאו למיפטר כולה ביתא בחליצה דחדא קאמר משום דקשיא ליה היאך חליצה של זו פוטרת את חברתה, מה שאין כן בגט שאין אשה יוצאה לשוק בגט צרתה, אלא לומר דכשאינו אלא בית אחד תלוי ברצונו אם לייבם או לחלוץ שמא לא תמצא חן בעיניו, אבל כשיש שם שני בתים על כרחו ייבם אחד מהן איזו שירצה הלכך יחלוץ חדא וייבם חדא, ומיעטיה מכוין שלא בנה שוב לא יבנה ולאו למימר דלר"ל ליכא בצרת חלוצה אלא משום לא יבנה אלא דודאי אפי' לריש לקיש מיעוטא הוא שלא יבנה אחר שלא בנה וכיון שכן מוקמינן לה אדינא כאלו לא הותרה לייבום והויא לה אשת אח שלא במקום מצוה. אבל חלוצה מקום מצוה היא ודאי ופרח מינה איסור אשת אח לגמרי מסברא כיון שעלתה עמו לחלוץ או לייבם. ואי נמי יש לומר דהשתא מפרש ואזיל הוא אבל כיון דמסיק כל העולה לייבום כו' תו לא צריכין להך דרשא דכיון שאין שתיהן מתייבמות אחת פוטרת את חברתה אפי' מחליצה בין בייבום בין בחליצה דידה, והדר מייתר קרא דכיון שלא בנה שוב לא יבנה ללאו דחלוצה וצרה לר"ל כדקיימא קיימא. וכן נראה ממה שכתב בהלכות רבינו הריא"ף ז"ל דגרסי ונחלוץ לחדא ונייבם לחדא אמר קרא אם לא יחפוץ וגו' כל העולה לייבום וכו'. ומיהו נראה שר"ח ז"ל גורס כגרסתן של רבותינו בעל התוס' ז"ל ונייבם לחדא ונחלוץ לחדא אמר קרא אם לא יחפוץ וכו'. ומקצת ספרים יש דגרסי ועוד שלא יאמרו בית מקצתו בנוי ומקצתו חלוץ וכן הוא בהלכות רבינו הריא"ף ז"ל ובפר"ח ז"ל. ואי קשיא לך דאנן לדאורייתא קאמרינן והא דרבנן היא. יש לומר דהכי קאמר וכי תימא נמי דמדאורייתא אינה עולה לחליצה מדרבנן מיהא תעלה לייבום כדי שלא יאמרו דיבמה יוצאה בלא כלום. ופריק אדרבה אם ייבם ויחלוץ יאמרו בית מקצתו בנוי ומקצתו חלוץ. ולישנא קמא הוא דהוה ליה לאקשויי כדאקשינן לעיל ויאמרו ויתרץ גזירה דילמא חליץ והדר מייבם וקאי עלה בלא יבנה כדאמרינן לעיל. ומשום דאקשינן לה לעיל ופרקינן לה סמכינן עלה הכא ואתי לייבומי (בת חליצה). [ברמב"ן: אחר חליצה]. יבמתו יבמתו ריבה. קשיא לי דהא אפיקתיה לעיל בפרק כיצד (כ, א) לאלמנה מן הנשואין לכהן גדול שעולה לחליצה אף על פי שאינה עולה לייבום, ונראה ליה דיבמתו תרוייהו אייתרו להו, דהוי מצי למיכתב יבמה יבא עליה והיה אם לא יחפוץ האיש לקחתה ועלתה השערה כנ"ל. אמר רב יוסף כאן שנה רבי לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכין לו. פירוש רב יוסף מוקי לה למתניתין בכשרה כשרה לעלמא ופסולה [פסולה] לעלמא אבל שתיהן כשרות לו כדאמרינן בפרק קמא דמכילתין (יא, ב) והיינו דיליף מינה רב יוסף לא ישפוך אדם מי בורו. אבל למאן דבעי לאוקמה התם בכשרה כשרה לו ופסולה פוסלה לו לא מצינן למילף מינה מידי דדלמא הכי קאמר כשהוא מייבם על כרחו מייבם הכשרה ולא הפסולה, אבל כשהוא חולץ יכול הוא לחלוץ אפילו הפסולה. ומאן דמוקי בפסולה ליה (דחינן ליה התם (יב, א) ואוקימנן כדרב יוסף כו'. - כ"ה בשולי גליון בכת"י בכתב אחר). ועוד דתיקשי לן היכי מיפטרה כשרה בחליצה הפסולה והא קיימא לן דחליצה מעולה בעינן למיפטר צרתה. ויש מפרשים (רמב"ן) אפילו בפסולה לה ואפילו הכי דייק מינה לא ישפוך אדם מי בורו. משום דמשמע ליה דמתניתין דוקא כלומר אם הוא חולץ על כרחו חולץ את הפסולה ולא את הכשרה כדי שלא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכין לו. ואי קשיא לך הא דקיימא לן דאין חליצה פסולה פוטרת את המעולה הני מילי בפסול זיקה אי נמי בשפסל זיקתו בגט או במאמר, אבל בשאר פסולין לא וכן דעת הרב בעל ההלכות ז"ל וכבר הארכתי בה יותר בר"פ ד' אחין (כז, ב) בס"ד. אי אמרת בשלמא איירי בה היינו דקתני מודים בנושא קרובת גרושתו. כלומר אי איירי בה ר' עקיבא היינו דקתני מודים חכמים כדי שלא תאמר דרבנן אכולהו פליגי ולית להו הולד ממזר אלא מחייבי מיתות ב"ד כר' יהושע, אלא אי אמרת לא איירי בה פשיטא אם חלקו בחייבי לאוין יחלקו בחייבי כריתות. ואי קשיא לך ור' עקיבא אמאי איירי בחייבי כריתות כלל השתא מחייבין לאוין ממזר חייבי כריתות אצטריכא למימר. איכא למימר דר"ע הכי קאמר המחזיר גרושתו והנושא חלוצתו כנושא קרובת גרושתו לומר חייבי לאוין כחייבי כריתות, ודחינן דילמא לא איירי בה ואפילו הכי אצטריך למתני מודים חכמים דלא תימא דכר' יהושע ס"ל דאמר אין ממזר אלא מחייבי מיתות ב"ד, קא משמע לן דאפילו מחייבי כריתות. (רשב"א)


דף מד - ב

שהולד פגום לכהונה מאן הכל מודים שמעון התימני דאע''ג דאמר שמעון התימני אין ממזר מחייבי לאוין נהי דממזר לא הוי פגום מיהא הוי מק''ו מאלמנה ומה אלמנה לכ''ג שאין איסורה שוה בכל בנה פגום זו שאיסורה שוה בכל אינו דין שבנה פגום איכא למיפרך מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת ועוד היא תועבה כתיב ואין בניה תועבין ועוד תניא המחזיר גרושתו והנושא חלוצתו והנושא קרובת חלוצתו ר''ע אומר אין לו בה קדושין ואינה צריכה הימנו גט והיא פסולה וולדה פסול וכופין אותו להוציא וחכ''א יש לו בה קדושין וצריכה הימנו גט והיא כשרה וולדה כשר למאן לאו לכהונה לא לקהל אי הכי היא כשרה למאן אילימא לקהל פשיטא משום דזניא אפסלה לקהל אלא לאו לכהונה ומדהיא לכהונה ולדה נמי לכהונה מידי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא הכי נמי מסתברא דקתני רישא היא פסולה וולדה פסול היא פסולה למאן אילימא לקהל משום דזניא אפסלה ליה לקהל אלא לאו לכהונה וולדה פסול למאן אילימא לכהונה הא לקהל כשר האמר רבי עקיבא הולד ממזר אלא פשיטא לקהל ומדרישא הא כדאיתא והא כדאיתא סיפא נמי הא כדאיתא והא כדאיתא והיא תועבה נמי היא תועבה ואין צרתה תועבה אבל בניה תועבין אלא אלמנה קשיא מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת אלא אי אתמר הכי אתמר אמר רב יוסף אמר ר' שמעון ברבי הכל מודים בבא על חייבי כריתות שהולד פגום מאן הכל מודים רבי יהושע דאע''ג דאמר ר' יהושע אין ממזר מחייבי כריתות נהי דממזר לא הוי פגום מיהא הוי מק''ו מאלמנה ומה אלמנה לכ''ג שאין איסורה שוה בכל בנה פגום זו שאיסורה שוה בכל אינו דין שבנה פגום וכ''ת מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת הכא נמי כיון שבעלה עשאה זונה אמר רבה בר בר חנה א''ר יוחנן הכל מודים בעבד ועובד כוכבים הבא על בת ישראל שהולד ממזר מאן הכל מודים שמעון התימני דאע''ג דאמר שמעון התימני אין ממזר מחייבי לאוין ה''מ

 רש"י  שהולד פגום. ואם ילדה בת פסולה לכהונה כחללה: שכן היא עצמה מתחללת. שאם מת כהן גדול אסורה אפילו לכהן הדיוט שפסלה זה בביאתו ועשאה חללה דכתיב לא יחלל זרעו (ויקרא כא) ולא כתיב ולא יחל ומשמע ב' חילולים אחד לה ואחד לזרעו והכי מפרש בקדושין (דף עז.) או אם בת כהן היא פסלה מן התרומה כדאמר במכילתין לקמן (דף סח.) תאמר במחזיר גרושתו שאין היא עצמה מתחללת דאי למפסלה לכהן לא מפסלה בהאי חזרה דהא פסולה וקיימא משעת גירושין ואי לתרומה לא מתסרא בהכי כדאמר בפרק אלמנה לכהן גדול (לקמן דף סט.): המחזיר גרושתו. משנשאת: אין לו בה קדושין. דקסבר ר''ע אין קדושין תופסין בחייבי לאוין: והיא פסולה. לכהן דזונה היא: וולדה פסול. ממזר הוא: למאן. קתני ולדה כשר לאו לכהונה: הא כדאיתא והא כדאיתא. היא כשרה לכהונה ולדה כשר לבא בקהל אבל לכהונה פגום: ה''נ מסתברא. דהא כדאיתא והא כדאיתא: והיא תועבה. דקא פרכת היא תועבה ואין בניה תועבין לא תידוק הכי אלא היא תועבה ואין צרתה תועבה ליאסר לייבום אלא מתייבמת: ר' יהושע. דאמר במתניתין (לקמן דף מט.) אין ממזר אלא מחייבי מיתות: עשאה זונה. ופסלה לכהונה אבל לעיל גבי מחזיר גרושתו ליכא לשנויי הכי דאמר בפרק אלמנה לכ''ג לקמן (דף סט.) ואימא נבעלה לפסול לה מחזיר גרושתו ומשני זר אצלה מעיקרא בעינן: (רש"י)

 תוספות  שכן היא עצמה מתחללת. ליכא למימר דהיא נמי תתחלל מק''ו דהא אמר בקדושין (דף עז:) דאין חללה אלא מאיסורי כהונה ולעיל בפ''ק (דף טו: ד''ה מה) פירשתי: היא כשרה. לכהונה איירי כדמסיק היינו לתרומה דלכהן אסירא דגרושה היא וא''ת לרבי עקיבא אמאי מיפסלה לתרומה הא לאו זר אצלה מעיקרא הוא דלקמן בפרק אלמנה (דף סט. ושם) פריך ואימא נבעלה לפסול לה מחזיר גרושתו ומשני זר אצלה מעיקרא בעינן וי''ל דסוגיא דהתם אליבא דרבנן אבל ר''ע לא בעי זר אצלה מעיקרא כדאמר בפ' עשרה יוחסין (קדושין עה:) השתא ממזר הוי מיפסיל בביאתו מיבעיא וקצת תימה לר''י דמאי דריש ר''ע מהיא תועבה דלא דריש ואין בניה תועבין דהא ממזר הוי ולא מצי למדרש נמי ואין צרתה תועבה דלא שייך בה צרתה דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין אליבא דר''ע: הכא נמי כיון דבא עליה עשאה זונה. משמע הכא דזונה פסולה לתרומה דמתחללת כמו אלמנה וכן בפ''ק דסוטה (דף ו.) אמתני' דואלו אסורות לאכול בתרומה דקאמר אילימא מקמי דתשתי זונה היא ופשיטא דאסורה בתרומה ותימה לר''י מנא לן דאסורה בתרומה דאשה זונה לא יקחו כתיב אבל לתרומה לא אשכחן ועוד לקמן בפ' אלמנה (דף סח:) דפריך ואימא נבעלה לפסול לה חייבי כריתות ולמה לי קרא דכי תהיה לאיש זר לחייבי כריתות כיון דבחייבי כריתות הויא זונה וזונה אסורה בתרומה והיה נראה לר''י דמכי תהיה לאיש זר הוא דנפקא לן דזונה אסורה בתרומה וכל חייבי כריתות אפילו אותה דע''י קדושין דלא הוי זר אצלה מעיקרא וכן חייבי לאוין לר''ע ואפי' מחזיר גרושתו דלא הוי זר אצלה מעיקרא כדמשמע לעיל דמיפסלה לר''ע מתרומה הוי בכלל לאיש זר כדאמרינן בעשרה יוחסין (קדושין עה. ושם) השתא ממזר הוי מפסיל בביאתו מיבעיא ואפילו לרבי יהושע דלא הוי ממזר כיון דחמירי דזרים אצלה חשיבי והא דבעינן בפרק אלמנה (לקמן דף סט. ושם) זר אצלה מעיקרא היינו דוקא בחייבי לאוין ולרבנן ולא ממעטו מכי תהיה דמשמע הנך דאית בהו הויה חייבי כריתות דחמירי אלא דוקא עובד כוכבים ועבד ולהכי איצטריך קרא דאלמנה וגרושה מי שיש לו אלמנות וגרושין לאתויי עובד כוכבים ועבד ולרבי עקיבא דמעובד כוכבים ועבד הוי ממזר ונפיק מלאיש זר דריש אלמנה וגרושה לקמן (דף סט.) לדרשה אחריתי ומכל הנהו דלא תפסו בהו קדושין הויא זונה כדאמר בפרק כל האסורין (תמורה דף כט: ושם) מה עריות דלא תפסי בהו קדושין והויא זונה כו' דלשון זונה משמע שא''א להיות בה אלא ביאת זנות לא לאו דמלקות ואין להקשות למה לי דכתב רחמנא זונה לא יקחו כיון דזונה אסורה בתרומה ק''ו דאסורה לכהונה מגרושה דשריא בתרומה ואסורה לכהן דמהאי ק''ו נפקא לן (לקמן דף סח:) דגר עמוני ומואבי פסלי לכהונה אע''ג דאין מזהירין מן הדין קאמר התם דגילוי מילתא בעלמא הוא דאיצטריך לאו דזונה דלקי תרתי ועוד איצטריך לזונה מעובד כוכבים ועבד לרבנן דר''ע דליכא בה. לאו בתרומה מלאיש זר אלא מאלמנה וגרושה דמאלמנה וגרושה נפקא אי נמי משום גיורת ומשוחררת איצטריך לאו דזונה ואפילו לאביי דאמר בפ' כל האסורין (תמורה כט:) דכהן הבא על הזונה עובדת כוכבים אינו לוקה משום זונה אם נתגיירה מודה דלקי דהוי זרעו מיוחס אחריו ועוד דמטעם שנעשה זונה ואסרה רחמנא משום זונה הוא דהוי חייבי כריתות בכלל לאיש זר כדמשמע הכא ובכל דוכתי דשם זונה גורם לה ליפסל ומיהו מעובד כוכבים ועבד אע''ג דהויא זונה דהא לא תפסי בה קדושין מינייהו לא הוי בכלל לאיש זר אלא דוקא חייבי כריתות דחמירי וקצת קשה דבפרק עשרה יוחסין (קדושין דף עה: ושם) דפריך השתא ממזר הוי מפסיל בביאתו מיבעיא משמע היכא דהוי ממזר פשיטא דהוי בכלל לאיש זר אפילו לא הויא זונה ומיהו לרבי יהושע דלא הוי ממזר מחייבי כריתות ושם זונה גרם לה דהויא בכלל לאיש זר וזהו דוחק דבכל דוכתין דמשמע דשם זונה גורם לה ליפסל מתרומה אתי כר' יהושע ולעיל בסוף פ' ד' אחין (דף לה. ד''ה אע''פ) הביא ר''י דכל הנך דע''י קדושין כיון דלא הוי זר אצלה מעיקרא לא הוי בכלל לאיש זר וזונה דפסולה לתרומה משום דכללה קרא בהדי חללה להכי פסולה כחללה ולפי זה צריך לישב הא דפריך בפ' אלמנה (לקמן דף סח:) ואימא נבעלה לפסול לה חייבי כריתות: עשאה זונה. משמע דלר' יהושע אין קדושין תופסין בחייבי כריתות דבתפיסת קדושין תלוי שם זנות כדמשמע בפרק כל האסורין (שם) וכן בס''פ ר''ג (לקמן נג. ושם) איצטריך לאשמועינן דאין קדושין תופסין בחייבי כריתות משמע דליכא מאן דפליג והא דמשמע בסמוך דממזרות תלוי בתפיסת קדושין וכן לקמן (דף מה:) דקאמר מה אשת [אב] דלא תפסי קדושין והולד ממזר משמע דכל היכא דלא תפסי קדושין הוי ולד ממזר היינו לשמעון התימני ולר''ע משום דגלי לן קרא שיש ממזר מחייבי כריתות כדילפינן בסוף פירקין (דף מט.) וגלי לן נמי דלא תפסי בהו קדושין כדאמרינן בס''פ האומר (קדושין סח. ושם) משום הכי אית לן למימר דהא בהא תליא אבל לר' יהושע אע''ג דאין קדושין תופסין בחייבי כריתות לא הוי ממזר כדיליף ר' יהושע בסוף פירקין דאין ממזר אלא מחייבי מיתות ב''ד ולהכי בסמוך דקאמר הכל מודים שמעון התימני לא קאמר הכל מודים ר' יהושע אע''ג דאמר ר' יהושע אין ממזר מחייבי כריתות ה''מ כו' דלרבי יהושע אין קדושין תופסין בחייבי כריתות אף על גב דאין הולד ממזר אבל קצת קשה דבפ''ק דתמורה (דף ה: ושם) פריך לרבא דאמר כל היכא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והרי אלמנה לכהן גדול דרחמנא אמר לא יקח ותנן כל מקום שיש קדושין ויש עבירה כגון אלמנה לכהן גדול כו' (תוספות)

 רשב"א  מאן מודים שמעון התימני. ודוקא שמעון התימני אבל לר' יהושע אפילו פגום לא הוי כדאמר בהדיא לעיל בשלהי פרק קמא (טו, ב) שאלו את ר' יהושע צרת הבת מה היא ואסיקנא דתרתי בעו מיניה, צרות מאי אם תמצא לומר כבית הלל בני צרות דבית הלל לבית שמאי מהו, למאי נפקא מינה למיפשט ולד מחזיר גרושתו לבית הלל, מי אמרינן קל וחומר מאלמנה לכהן גדול, ופשיט להו בני צרות מעידני לכם, ועוד דבהדיא אמר ליה לבני אלכסנדריא בת משולחת כשרה לכהונה היא תועבה ואין בניה תועבין. ואיתא בנדה בשלהי תינוקת (ע, א) ולר' יהושע קל וחומר ודאי אית ליה כדאיתא בסמוך דאמרינן הכל מודים בבא על הנדה בבא על חייבי כריתות שהולד פגום מאן מודים ר' יהושע קל וחומר מאלמנה לכהן גדול, אלא דהכא מיעטיה רחמנא מדכתיב היא, ומשמע ליה לר' יהושע דהיא מיעוטא היא בין לצרות בין לבנים, והיינו דאמר להו התם לבני אלכסנדריא היא תועבה ואין בניה תועבין ולא אמר להו קל וחומר לית לי אף על גב דאינהו בהדיא אמרי ליה מי אמרינן קל וחומר מאלמנה, וטעמא כדאמרן דאי אמר להו קל וחומר לית ליה הא ודאי אית ליה אלא דהכא לית ליה משום מיעוטא היא והילכך קא פשיט להו ממקום שבא עיקרו של הכשר, כנ"ל אע"פ שראיתי למקצת מרבותי שכתבו בענין אחר. מאן הכל מודים שמעון התימני. ודוקא שמעון התימני אבל לר' יהושע לא, דלא עדיפי ליה עכו"ם ועבד מחייבי כריתות ובהדיא פליג ר' יהושע במתניתין בחייבי כריתות ואמר אין ממזר אלא מחייבי מיתות בית דין, וכי תימא דכללא הוא לכל שאין קדושין תופסין בה הוי ממזר וחייבי כריתות דאינן ממזרין לר' יהושע דלמא תפסי בהו קדושין לר' יהושע, לא היא, דבהדיא אמרינן בשלהי פרק רבן גמליאל (להלן נג, א) הניחא לר' יוחנן דאמר כולה ביתא בלאו קאי אצטריך לאשמועינן דאין קדושין תופסין בחייבי כריתות, אלמא מלתא פשיטא הוא, וליכא מאן דאית ליה קדושין תופסין בחייבי כריתות. ואמרינן נמי בפרק ד' מיתות (סנהדרין נג, א) מי איכא למאן דאמר קדושין תופסין בחייבי כריתות, ומיהו אי משום הא אכתי הוה אפשר למימר דאפילו ר' יהושע מודה בה דשאני חייבי כריתות דתפסו בהו קדושין בעלמא, אבל עכו"ם ועבד דלא תפסו בהו קדושין כלל הכל מודים שהולד ממזר. אלא ליתא דלעולם לא עדיפי לר' יהושע מחייבי כריתות, ולפום כן אמר הכא מאן הכל מודים. (רשב"א)


דף מה - א

מחייבי לאוין דתפסי בהו קדושין אבל הכא עובד כוכבים ועבד כיון דלא תפסי בהו קדושין כחייבי כריתות דמי מיתיבי עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר רבי שמעון בן יהודה אומר אין ממזר אלא ממי שאיסורו איסור ערוה וענוש כרת אלא אמר רב יוסף מאן הכל מודים רבי אף על גב דרבי אומר אין הדברים הללו אמורים אלא לדברי ר''ע שהיה עושה חלוצה כערוה וליה לא סבירא ליה בעובד כוכבים ועבד מודה דכי אתא רב דימי אמר רב יצחק בר אבודימי משום רבינו עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר רבי אחא שר הבירה ור' תנחום בריה דרבי חייא איש כפר עכו פרוק הנהו שבוייתא דאתו מארמון לטבריא הוה חדא דאעברא מעובד כוכבים ואתו לקמיה דר' אמי אמר להו ר' יוחנן ור' אלעזר ור' חנינא דאמרי עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר אמר רב יוסף רבותא למחשב גברי הא רב ושמואל בבבל ורבי יהושע בן לוי ובר קפרא בארץ ישראל ואמרי לה חלופי בר קפרא ועיילי זקני דרום דאמרי עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר אלא אמר רב יוסף רבי היא דכי אתא רב דימי אמר רבי יצחק בר אבודימי משום רבינו אמרו עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר רבי יהושע בן לוי אומר הולד מקולקל למאן אילימא לקהל הא אמר רבי יהושע הולד כשר אלא לכהונה דכולהו אמוראי דמכשרי מודו שהולד פגום לכהונה מק''ו מאלמנה מה אלמנה לכהן גדול שאין איסורה שוה בכל בנה פגום זו שאיסורה שוה בכל אינו דין שבנה פגום מה לאלמנה לכהן גדול שכן היא עצמה מתחללת הכא נמי כיון שנבעלה פסלה דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון מנין לעובד כוכבים ועבד הבא על הכהנת ועל הלויה ועל הישראלית שפסלוה שנאמר {ויקרא כב-יג} ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה מי שיש לו אלמנות וגירושין בה יצאו עובד כוכבים ועבד שאין להם אלמנות וגירושין בה אמר ליה אביי מאי חזית דסמכת אדרב דימי סמוך אדרבין דכי אתא רבין אמר רבי נתן ורבי יהודה הנשיא מורים בה להיתירא ומאן רבי יהודה הנשיא רבי ואף רב מורה בה היתירא דההוא דאתא לקמיה דרב אמר ליה עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל מהו אמר לו הולד כשר אמר ליה הב לי ברתך לא יהיבנא לך אמר שימי בר חייא לרב אמרי אינשי גמלא במדי אקבא רקדא הא קבא והא גמלא והא מדי ולא רקדא א''ל אי ניהוי כיהושע בן נון לא יהיבנא ליה ברתי א''ל אי הוה כיהושע בן נון אי מר לא יהיב ליה אחריני יהבי ליה האי אי מר לא יהיב ליה אחריני לא יהבי ליה לא הוה קאזיל מקמיה יהיב ביה עיניה ושכיב ואף רב מתנה מורה בה להיתירא ואף רב יהודה מורה בה להיתירא דכי אתא לקמיה דרב יהודה א''ל זיל איטמר או נסיב בת מינך וכי אתא לקמיה דרבא א''ל או גלי או נסיב בת מינך שלחו ליה בני בי מיכסי לרבה מי שחציו עבד וחציו בן חורין הבא על בת ישראל מהו א''ל השתא עבד כולו אמרי' כשר חציו מיבעיא אמר רב יוסף מרא דשמעתא

 רש"י  חייבי לאוין דתפסי בהו קדושין. דנפקא לן בפרק כיצד (לעיל דף כג.) מכי תהיין לאיש שתי נשים וגו' ועבד ועובד כוכבים לאו בני קדושין נינהו דכתיב (בראשית כב) שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור ועובד כוכבים נמי ליתיה בכלל קדושין דכתיב (דברים ז) בז' אומות לא תתחתן בם לא יהא לך בהן חיתון ובשאר אומות כתיב (שם כא) ואח''כ תבא מכלל דמעיקרא לית בה הויה ומהני קראי נפקא לן בקדושין (דף סח:) דלא תפסי קדושין בעובדת כוכבים ועובד כוכבים נמי מצי למילף מינייהו הלכך אין ביאתו ביאה לשם קדושין ודמיא לחייבי כריתות ובשאלתות דרב אחאי מפיק מהא והיא בעולת בעל (בראשית כ) ודרשינן בסנהדרין (דף נז:) בעולת בעל יש להם נכנסה לחופה ולא נבעלה אין להם וכל שכן דארוסה לית להו וביאה לשם קדושין נמי לית להו דאיתקוש הויות להדדי: אין ממזר וכו'. והא האי תנא כשמעון התימני סבירא ליה וקתני בעובד כוכבים ועבד דאין ממזר: אף על גב דקאמר רבי. בפרק ר''ג אין ביאה אחר חליצה דאם חלץ לזו ובעל את זו אינה צריכה הימנו גט וקאמר אין הדברים הללו אמורים דביאה אחר חליצה לא תפסה אלא לדברי ר''ע כו' אבל לדידיה לא סבירא ליה אפילו הכי בעובד כוכבים ועבד מודים: דכי אתא רב דימי כו' משום רבינו. רבי: שבוייתא מן ארמון. לאנטוכי: אלא אמר רב יוסף רבי היא. לא תחשוב גברי דהאי משום רבותא דרבים לא תפסיל ליה דהא נמי רבים אכשרי אלא משום ההיא דר' איכא למיפסליה דהלכה כמותו: והאמר רבי יהושע בן לוי. לעיל הולד כשר: זו שאיסורה שוה בכל. עובד כוכבים אסור בין בכהנת בין בלויה בין בישראלית: שבנה פגום. בנה פגום לאו דוקא דהא פשיטא בן העובדת כוכבים לאו כהן הוא ואי משום דלא ישא כהנת כיון דמותר בישראלית מותר נמי בכהנת שאין קדושה בנשים דאפילו כשרות מותרות לפסולים דקיימא לן (קדושין דף עג.) לא הוזהרו כשרות מלינשא לפסולים אלא משום בתה נקט דאם תלד בת פסולה לכהונה: פסלה. אפי' מתרומה דבי נשא וכ''ש מלהנשא לכהן: שפסלוה. כהנת מתרומת אביה ולויה וישראלית כגון שנישאו לכהן וילדו לו בנים וכשמתו בעליהן היו אוכלות בתרומה בשביל בניהם ואם בא עליה עובד כוכבים ועבד פסלה מתרומה וכ''ש מכהונה: מי שיש לו אלמנות וגירושין בה. כגון ישראלית הוא דכי מת וזרע אין לה ושבה אל בית אביה וגו' (ויקרא כב): יצאו עובד כוכבים ועבד שאין לו אלמנות וגירושין בה. שאין קדושין תופסין: א''ל אביי. לרב יוסף: מאי חזית דסמכת אדרב דימי. דאמר משמיה דרבי הולד ממזר סמוך אדרבין דמכשרי ליה משמיה דרבי: דההוא דאתא. בן עובד כוכבים מישראלית: אמרי אנשי גמלא במדי אקבא רקדא. גמל גדול מרקד בתוך קב קטן בד' רגליו במלכות מדי וגוזמא: הא קבא והא גמלא והא מדי. יבא וירקד לפנינו כלומר אתה שהתרת דבר חידוש האמת דבריך ותן לו בתך: לא הוה אזיל מקמיה. אותו בן העובד כוכבים דקא א''ל הב לי ברתך: זיל איטמר. לך במקום שלא יכירוך ושא בת ישראל שאילו יכירוך לא יתנוה לך אלמא לא ממזר הוא מדאכשר ליה בת ישראל שהרי ממזר מוזהר על הכשרה: בת מינך. בת ישראל מן העובד כוכבים הכשרה כמותך אבל ממזרת ושפחה לא תשא אלמא כשר הוא: גלי. צא לגלות במקום שלא יכירוך ויתנו לך בת ישראל כשרה: בני בי מיכסי. מקום: מרא דשמעתא. דאמר עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל בנו כשר: (רש"י)

 תוספות  ומשני שאני התם דאמר רחמנא לא יחלל חילולים הוא עושה ואין עושה ממזרים פי' וכיון דלא הוי ממזר תפסי בה קדושין א''כ לרבי יהושע לא תפסי קדושין באלמנה אליבא דרבא דלרבי יהושע ליכא לאוכוחי מידי דתפסי בה קדושין מדלא הוי ממזרת ואם תאמר בקדושין בהאומר (דף סח: ושם) אמאי דוחק למצוא שאר עריות דלא תפסי בהו קדושין מנלן כיון דכבר אשכחן דלא תפסי באשת אב קדושין דמהשתא תיפוק לן כל עריות דהוי מינייהו ממזר וי''ל דממזרים גופייהו לא שמעינן בכל חייבי כריתות כל כמה דלא מייתי היקישא דרבי יונה דמלא יקח ולא יגלה דמייתי בסוף פירקין (לקמן דף מט.) דכתיבי באשת אב ובשומרת יבם של אביו לא שמעינן ממזרות בשאר עריות כגון אשת איש שיש לה היתר בחיי אוסרה ואחות אשה וכל דכוותייהו אבל בסוף דמייתי היקישא איכא למילף בעלמא כדפרשי': יצאו עובד כוכבים ועבד שאין לו אלמנות וגירושין בה. וא''ת והא רבי יוחנן אית ליה לעיל דעובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר אם כן למה לי קרא דהשתא ממזר הוי מפסיל בביאתו מיבעיא וי''ל הא דידיה והא דרביה ועוד דאמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן כדאמרינן ספ''ק (לעיל טז:) ושם פירשתי אמאי הוי ממזר מעובד כוכבים כיון דביאת היתר היא מדאורייתא.: זיל איטמר. וישיאוך מיוחסת וא''ת והא בעי ראיה כדאמר בפ''ב בכתובות (דף כד: ושם) דמעלין מתרומה ליוחסין ויש לומר דהתם להשיא בתו לכהן העובד על גבי המזבח כמו שמוכיח שם רבינו תם א''נ התם כר''מ אבל חכמים אומרי' כל משפחות בחזקת כשרות הם עומדות בפרק עשרה יוחסין (קדושין דף עב:): (תוספות)

 רשב"א  הא דאמרינן אבל הני דלא תפסי בהו קדושי כחייבי כריתות דמו. עבד משום דכתיב עם החמור כדאיתא בקדושין (סח, א) ועכו"ם נמי ליתיה בקדושין ופירש רש"י ז"ל בפרק אלמנה לכהן גדול (להלן סח, ב ד"ה עבד כנעני) מדכתיב אשת רעהו פרט לאשת אחרים. ואם תאמר דלמא בנשי דידהו דלא תפסי בהו קדושי. ההיא לא צריכא היא קרא דהא נפקא לן מדוכתא אחריתא כדאיתא בקדושין (סח, ב) מואחר כן תבא אליה. ועוד דאם איתא דבישראלית תפסי ליה בה קדושין בעכו"ם אמאי אין תופסין לו בה ובשאלתות דרב אחא ז"ל (פרשת וישלח סי' כה) מפיק לה מדאמרינן במסכת סנהדרין (נז, ב) בעולת בעל יש לה ננכסה לחופה ולא נבעלה אין להן, וכיון דלדידהו לית להו אלא קדושי ביאה, גבי בת ישראל אפילו ביאה נמי לא דמקשינן הויות להדדי, ומאן דלא קני בכספא לא קני בביאה. וכלהו אמוראי דמכשרי מודו דהולד פגום לכהונה. כתב הרמב"ן נ"ר דכיון דגמר קל וחומר מאלמנה כאלמנה מה אלמנה בנה חלל ואם בא על כהנת לויה וישראלית בתו פסולה לכהונה אף זה כן. ורש"י ז"ל שאמר מנקבה לאו דוקא נקט לה. ואינו נראה מדברי רש"י ז"ל אלא בהדיא קא פריש דאי אפשר אלא בנקבה ובנה דקאמר משום בתה נקט לה (עיין רש"י בד"ה שבנה פגום, וברמב"ן שלפנינו לא הובאו דברי רש"י). ובירושלמי מפורש כן אם ילדה בת פסולה לכהונה דגרסינן התם (פ"ד ה"א) אף על פי דר' יהושע אמר הבא על אחותו הולד כשר, מודה שאם היתה נקבה שהיא פסולה מן הכהונה, אף על גב דרב אמר עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר, מודה שאם היתה נקבה פסולה מן הכהונה ע"כ. וכן נראה לי ראיה מדאמרינן לקמן (בעמוד ב) עבדיה דרב חייא בר אמי אטבלה לה לההיא עכו"ם לשם אינתתא, א"ר יכילנא לאכשורי בה ובברתה, בה כדרב אסי דאמר רב אסי מי לא טבלה לנדותה, בברתה דאמר ר' יהושע בן לוי עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר. ואם איתא דמאן דפסיל אפי' בבנו פוסל, למה ליה למימר בברתה לימא יכילנא לאכשורי בה ובולדה דהוו בכלל ברה וברתה ובשלמא לדברי רש"י ז"ל כיון דבכולה שמעתין איירי בברתה, דבדידה הוא דאיכא לאפלוגי בין פסול ממזרות לפסול כהונה, משום הכי נקט הכא ברתה, אלא אי וולדה ממש אמרו דפסול כלומר בין הבת ובין הבן, ובין בזה ובין בזה אמרו דפסול ובכלהו איירי בכולה שמעתין, אמאי נקט הכא ברתה נימא ולדה. כיון דבא עליה פסלה דאמר ר' יוחנן מנין לעכו"ם ועבד שפוסל כו'. קשיא לי לימא גר עמוני ומצרי שני שנשאו בת ישראל יוכיחו שביאתן בעבירה ובתם כשרה לכהונה, וכדאמר ר' יוחנן לקמן בפרק הערל (עז, א) גמר עמוני ומואבי עמיו מעמיו להביא בתולה הבאה משני עממין ומאי שני עממין עמוני שנשא בת ישראל וצל"ע (עיין תוס' שם ד"ה רבי יוחנן). אמר ליה אוי הוי כיהושע בן נון לא יהיבנא ליה ברתי. מדאהדר ליה הכין ולא אמר ליה פגום מיהא הוי ולא בעינא לערובי בזרעי פסול כהונה, אלמא משמע דלגמרי מורה ביה להיתרא ואפילו לכהונה. ורב יהודה ורבא נמי דאמרי ליה זיל גלי זיל איטמר ודאי משמע דמורו ביה להיתר גמור, דאי לא הוה אפשר דנפיק מינה חורבא אי מיטמר דתנשא בתו לכהונה. ולפי מה שאמרו בירושלמי שכתבתי (לעיל בד"ה וכלהו אמוראי) וכדברי רש"י ז"ל שפירש בנה פגום לאו דוקא בנה אלא בתה, אין מכאן ראיה להכשירה אם בת היא, אלא בנה מותר לגמרי כל שמותר לישראל דלאו ממזר הוא ובתו כשרה לכהונה. והא דאמרו ליה זיל איטמר משום שלא יפסלהו מחמת ממזרות קאמרו ליה וכל פגום דקאמרינן בשמעתין היינו לפגום הולד אם בת היא. וכתב הרמב"ן נר"ו (בספר הזכות) נ"ל דהצעה דשמעתא הכין, דרב יוסף סבר דמסהדותיה דרב דימי דאמר משמיה דר' יהושע בן לוי דאף על גב דמכשר משוי ליה פגום לכהונה, מינה שמעינן לכלהו אמוראי דמכשרי, פגום מיהא הוי ואמר ליה אביי סמוך אדרבין דאמר דר' גופיה מורי ביה להיתרא והיתרא לגמרי משמע ואפילו לכהונה ורב נמי ורב יהודה ורבא כולהו מורו בה להיתרא לגמרי וכדאמרן. ולפי זה כיון דמספקינן הלכתא הולד כשר, ולא אמרינן בהדיא הולד כשר לכהונה, ופגום נמי לא אמרינן בהדיא איכא לספוקי אי כר' יהושע בן לוי ורב אסי ורב דימי, אי כרבין ורב יהודה ורבא, הלכך מספיקא לא מנסבינן בתו לכהונה ואם נשא אין מוציאין מידו והולד ספק חלל. וזה לפי דרכו שכתב הוא ז"ל דמה אלמנה בנה חלל אף זה כן. (רשב"א)


דף מה - ב

מנו רב יהודה והא אמר רב יהודה מי שחציו עבד וחציו בן חורין הבא על בת ישראל אותו ולד אין לו תקנה כי איתמר דרב יהודה כגון דקדיש בת ישראל דנמצא צד עבדות שבו משתמש באשת איש והאמרי נהרדעי משמיה דרבי יעקב לדברי הפוסל פוסל אפילו בפנויה לדברי המכשיר מכשיר אפי' באשת איש ושניהם לא למדוה אלא מאשת אב מאן דפסיל סבר מה אשת אב דלא תפסי בה קדושין [הולד ממזר] אף כל דלא תפסי בה קדושין הולד ממזר ומאן דמכשר סבר מה אשת אב דלדידיה לא תפסי בה קדושין לאחריני תפסי בה קדושין לאפוקי עובד כוכבים ועבד דלא תפסי בהו קדושין כלל אלא כי איתמר דרב יהודה כגון שבא על אשת איש ונמצא צד חירות שבו משתמש באשת איש אמר רבינא אמר לי רב גזא איקלע ר' יוסי בר אבין לאתרין והוה עובדא בפנויה ואכשר באשת איש ופסיל א''ר ששת לדידי אמר לי רב גזא לא ר' יוסי בר אבין הוה אלא רבי יוסי ברבי זבידא הוה ואכשר בין בפנויה בין באשת איש א''ל רב אחא בריה דרבה לרבינא איקלע אמימר לאתרין ואכשר בין בפנויה בין באשת איש והלכתא עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר בין בפנויה בין באשת איש רבא אכשריה לרב מרי בר רחל ומנייה בפורסי דבבל ואע''ג דאמר מר {דברים יז-טו} שום תשים עליך מלך כל משימות שאתה משים אל יהו אלא מקרב אחיך האי כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה עבדיה דרבי חייא בר אמי אטבלה לההיא עובדת כוכבים לשם אנתתא אמר רב יוסף יכילנא לאכשורי בה ובברתה בה כדרב אסי דאמר רב אסי מי לא טבלה לנדותה בברתה עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ההוא דהוו קרו ליה בר ארמייתא אמר רב אסי מי לא טבלה לנדותה ההוא דהוו קרו ליה בר ארמאה אמר ריב''ל מי לא טבל לקריו אמר רב חמא בר גוריא אמר רב הלוקח עבד מן העובד כוכבים וקדם וטבל לשם בן חורין קנה עצמו בן חורין מאי טעמא

 רש"י  מנו רב יהודה. כדאמר ואף רב יהודה מורה בה להיתירא: והאמר רב יהודה. גבי חציו עבד הבא על בת ישראל: הולד אין לו תקנה. בבת ישראל כלומר ממזר הוא: כי איתמר. ההיא דאין לו תקנה: כגון דקדיש. מי שחציו עבד וחציו בן חורין את בת ישראל ואח''כ בא עליה דכיון דקדשה הויא מקודשת לצד חירות אבל לא לצד עבדות ונמצא צד עבד שבו משתמש בא''א ולפיכך הולד ממזר דכל הני דמכשרי בפנויה מכשרי אבל באשת איש אפילו בישראל הולד ממזר וכ''ש עובד כוכבים ועבד אבל היכא דבא עליה בלא קדושין כשר: ה''ג דנמצא צד עבדות שבו משתמש באשת איש: לדברי המכשיר. בעבד הבא על בת ישראל מכשיר אפי' בא''א וטעמא מפרש ואזיל: אלא מאשת אב. דממזרות לגבה כתיב דכתיב לא יקח איש את אשת אביו וסמיך ליה לא יבא ממזר (דברים כג): כגון שבא על אשת איש. ומשום הכי הולד אין לו תקנה בבת ישראל דנמצא צד חירות של עבד כשבא עליה משתמש באשת איש ואע''ג דאי כולו עבד הולד כשר כדאמרן לדברי המכשיר מכשיר אפי' בא''א הכא ממזר משום צד חירות דהוי כשאר ישראל הבא על אשת איש דהולד ממזר: רב גזא גרסי': הוה עובדא. בעבד גמור: בין באשת איש. כדאמרן שאין עושה ממזר אלא מי שיש לו קדושין על אחרים: רב מרי בר רחל. מעובד כוכבים הבא על ישראלית הוה: בפורסי דבבל. גבאים ממונים על ישראל ואע''ג דגר בעלמא אסור למנותו פרנס על ישראל דאמר מר כו' האי כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה: אטבלה לשם אנתתא. לשם טבילת נדה ולא לשם טבילת גירות: יכילנא לאכשורי בה. להיות גיורת גמורה ואע''פ שלא טבלה לשם גירות ואמר לקמן (דף מו:) לעולם אינו גר עד שימול ויטבול דטבילת נדה סלקא לה לשם גירות דעובדת כוכבים לא טבלה לנדותה: ובברתה. ואע''ג דבת עבד הבא על בת ישראל היא דהא נתגיירה זו וכבת ישראל היא אפ''ה כשרה בתה: בה כדרב אסי. דאמר בשמעתין ההוא דהוו קרו ליה בר ארמייתא שלא טבלה אמו לשם גירות ואמר רב אסי מי לא טבלה לנדותה אלמא טבילת נדה סלקא לה לשם גירות ל''א לשם אנתתא לשם אישות וטבילת גירות הוה אלא שאינה טבילה דאמר בכיצד (לעיל דף כד:) אחד איש שנתגייר לשום אשה ואחד אשה שנתגיירה לשום איש אינן גרים. יכילנא לאכשורי בה ע''י טבילות אחרות שטבלה אח''כ לנדותה כך שמעתי וקשיא לי חדא דקבעינן הלכתא התם הלכה כולן גרים ואפי' למשנה ראשונה נמי אי קמייתא לא סלקא לה בתרא נמי לא סלקא לה דלאו לשם שמים נתגיירה ולשון ראשון עיקר ונראה בעיני: בר ארמייתא. שלא טבלה אמו כשנתגיירה: מי לא טבלה לנדותה. ואותה טבילה עולה לה לטבילת גירות דדת יהודית היא וכן מי לא טבל לקריו: (רש"י)

 תוספות  משום דאתי צד עבדות ומשתמש באשת איש. והא דמשמע בפ''ק דקדושין (דף ז. ושם) דהתקדשי לחציי לא אמר כלום אי לאו משום דאי בעינן למינסב אחריתי נסיבנא קאמר היינו משום דשייר בקניינו כדאמר בהשולח (גיטין דף מג. ושם) והכא לא שייר: מה אשת אב כו'. וא''ת מה לאשת אב שכן כרת ומיתה ויש לומר דממזרות תלוי בתפיסת קדושין כדפרישית לעיל: רבא אכשריה לרב מרי בר רחל. רבא גרסי' ולא רב דרב מרי בריה דאיסור גיורא הוה שהיה בימי רבא כדמוכח בפ' מי שמת (ב''ב קמט. ושם): פורסי דבבל. ממונה כדאמר בפ''ק דיומא (דף ט.) מאי פרהדרין פורסי: כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה. מכאן קשה לפי' הקונטרס דפירש באלו נאמרין (סוטה דף מא. ושם) גבי אגריפס המלך שאמרו לו אחינו אתה וקאמר בגמרא דבאותה שעה נתחייבו שונאיהם של ישראל כלייה שהחניפו לאגריפס ופי' בקונטרס שקראוהו אחינו לפי שהיתה אמו מישראל ולפירושו אמאי נענשו הא אמרינן הכא כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה ואע''ג דתניא בתוספתא (דסנהדרין פ''ד) דאין מעמידין מלך אלא מן המשיאים לכהונה מ''מ תימה הוא לומר דמשום איסורא דרבנן נתחייבו כלייה ואומר רבינו שמואל דהורדוס לא נשא בת ישראל שעשה תשובה כדאמרינן בפ''ק דב''ב (דף ד.) ולכך נענשו ואע''פ שהיה עבד קראוהו אחינו לפי שהיה אחיהם במצות ואתי שפיר הא דאמר שמואל בפ' עשרה יוחסין (קדושין ע:) כל דאמר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא ושמואל גופיה אית ליה (לעיל עמוד א) דעובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר אלא ודאי לא נשא ישראלית וא''ת מ''מ אמאי עבדא הוא והלא מסתמא כשמלך הורדוס נתייאשו בעליו ושמואל אית ליה (לקמן דף מח.) המפקיר עבדו יצא לחירות ואין צריך גט שחרור וי''ל דשמא היו מצפים שתהא גאותו מושפלת וא''ת דהכא משמע דגר שאין אמו מישראל אין כשר לדון ובפ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לו: ושם) תנן הכל כשרים לדון ופריך תנינא [ומשני] חדא לאתויי גר וחדא לאתויי ממזר משמע דגר אע''פ שאין אמו מישראל אלא שנתגייר בעצמו דכשר לדון דקרינן ליה בא מטיפה פסולה דקאמר התם אבל גר מטיפה פסולה לא וי''ל דהתם מיירי לדון גר חברו כדאמר בפ' מצות חליצה (לקמן דף קב. ושם) גר דן את חברו דבר תורה ואם היתה אמו מישראל דן אפילו ישראל וא''ת בפ' עשרה יוחסין (קדושין עו:) אמרינן מי שהוחזקו אבותיו משוטרי הרבים למימרא דלא מוקמינן פסולים ורמינהו הכל כשרים לדון כו' ואמר רב יהודה לאתויי ממזר ומאי קושיא דהתם היינו לדון את חברו וי''ל דממזר כיון דאביו ואמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה תדע דהא דרשינן עליך הוא דבעינן מקרב אחיך וחברו ממזר מיקרי שפיר עליך שבא מזרע ישראל ואי מיפסל ממזר לדון את ישראל מיפסל נמי לחברו ובפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לו:) דקעביד צריכותא בין גר לממזר אע''פ שגר וממזר חלוקין דגר אינו דן אלא חברו מ''מ נקט צריכותא לפי שהמשנה שנויה סתם ואין חילוק זה מפורש בה: אטבלה לההיא עובדת כוכבים לשום אנתתא. שהיה רוצה לייחדה לו והיה מטבילה כדרך כל בנות ישראל שטובלות משנתבעות לינשא וטועה היה דבעבד לא גזרו נשג''ז כדאמרינן בנדה (דף כ): מי לא טבלה לנדותה. תימה דאמר לקמן (דף מו:) דגר צריך שלשה דמשפט כתיב ביה ואפילו למאן דאמר בריש סנהדרין (דף ג.) דבר תורה חד נמי כשר מכל מקום אין דרך נשים להביא איש עמהן בשעת טבילה ואשה אינה ראויה לדון כדתנן (נדה דף מט:) כל הכשר לדון כשר להעיד ובהדיא איתא בירושלמי דיומא מעתה שאין אשה מעידה אינה דנה ודבורה לא היתה דנה אלא מלמדת להן שידונו אי נמי על פי הדיבור שאני וי''ל האי דבעינן שלשה היינו לקבלת המצות אבל לא לטבילה אף על גב דאמרינן לקמן (דף מז:) דשני ת''ח עומדים מבחוץ היינו לכתחלה דעדיף טפי. ויש מפרשים דכיון דידוע לכל שטבלה כאילו עומדים שם דמי ומיהו קשיא דטבילת נדה בלילה ולקמן (דף מו:) אמר אין מטבילין גר בלילה אבל אי לאו כתיב משפט אלא אקבלת מצוה אתי שפיר והא דאין מטבילין היינו לכתחלה מדרבנן: (תוספות)

 רשב"א  הכין איתא בנוסחאי ושניהם לא למדוה אלא מאשת אב מה אשת אב לא תפסי בה קדושי וכו' ומאן דמכשר סבר כאשת אב מה אשת אב דלדידיה לא תפסי בהו קדושי לאחריני תפסי בהו קדושי לאפוקי הני דלא תפסי בהו קדושי כלל. וכתבו מקצת מרבותינו (רמב"ן) דלא דייקא שמעתין להאי נוסחא דכל שכן הוא, ומפני שמצאתי הגירסא בספרים מוגהים בישיבת הגאונים ז"ל אני אומר כי יש ליישבה יפה, דמאן דמכשר ה"ק ע"כ ליכא למיתלי בתפיסת קדושין אלא במי שיש לו קדושין בעלמא, דכיון דאית ליה קדושין באחריני והכא לית ליה, אלמא משום חומרא דערוה זו הוא, והויא לה לגבי כאשת אב. אבל עכו"ם ועבד הא דלא תפסי להו קדושי בבת ישראל דלמא לאו משום חומרא דערוה אלא דאינהו לאו בני קדושי נינהו ואפילו בבת מינן כנ"ל. אבל לרב האיי גאון ז"ל נמצא בתשובה (מובא ברמב"ן) אנחנא הכין גריסנא מאן דמכשר סבר כאשת אב מה אשת אב שזרעו מיוחס אחריו הולד ממזר לאפוקי האי שאין זרעו מיוחס אחריו והולד כשר, והאי לישנא הוא בריר טעמיה ע"כ (ועיין שאילתות שם). ויש לי להקשות להאי גירסא דבשלמא עבד אין זרעו מיוחס אחריו דהוקש לחמור, אבל עכו"ם זרעו מיוחס אחריו הוא כדאמרינן לקמן בפרק הבא על יבמתו ולכולי עלמא מיהא בגיותן אית להו חייס בלאדן בן בלאדן. וניחא לי דבבא על בת ישראל אינו מיוחס אחריו דבן בתך הבא מן העכו"ם קרוי בנך. כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה. לקמן בפרק מצות חליצה כתבתי בס"ד (קב, א ועיין נדה מט, ב). הא דאמרינן מי לא טבלה לנדותה מי לא טבל לקריו. איכא למידק דהא אמר ר' יוחנן לקמן (מו, ב) גר צריך שלשה משפט כתיב ביה, ואפילו לטבילה נמי כדאמרינן לקמן אמר ליה שהי כאן ונטבלינך למחר, ואמרינן עלה שמע מינה גר צריך שלשה, ורבינו אלפסי ז"ל כתב דההיא דר' יוחנן לכתחלה, דלא נהגינן ביה מנהג ישראל ולא מנסבינן ליה בת ישראל עד שתטבול בפני שלשה. ועוד צריכה תלמוד דהא אמר ליה ר' יהודה (להלן מז, א) לההוא דאתא לקמן ואמר ליה נתגיירתי ביני לבין עצמי אי אתה נאמן לפסול בניך, וקא פריש ר"נ דה"ק ליה לדבריך עכו"ם אתה ואין עדות לעכו"ם, ואמאי אדרבה לפי דבריו ישראל הוא. ועוד דאפילו לדבריו בניו כשרים הם, אלא שבזו יש לומר דאף הבנים לכתחלה פוסלין אותן. ועוד דאמרינן בקדושין בפרק האומר (סב, א) גבי האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר, גר נמי לאו בידו מי יימר דמזדקקי ליה בי דינא, ואם איתא גר נמי בידו דאי בעי מתגייר בינו לבין עצמו וגר הוא בדיעבד. וכתב הרמב"ן ז"ל להעמיד דברי הרב רב אלפסי ז"ל דלכתחילה צריך שלשה בין במילה בין בטבילה, ואלו נתגייר בינו לבין עצמו לגמרי אפילו בדיעבד אינו גר ועכו"ם גמור הוא דמשפט כתיב ביה, אבל אי קביל עליה בפני שלשה לימול וליטבול והודיעוהו מקצת מצות כדינו, והלך ומל או טבל בינו לבין עצמו גר הוא לכתחילה ולא פסלינן לזרעיה, אבל לדידיה לא מנסבינן בת ישראל לכתחלה והשתא ניחא כלהו. וקדם וטבל לשם בן חורין. כלומר קודם שיטבילנו רבו לשם עבדות. ואינו צריך גט שחרור דהא לא קני ליה גופו אלא למעשה ידיו. ומינה נמי דאי אמר ליה קודם טבילה זיל, לא צריך גט שחרור, דכל שאין לו בו קנין הגוף לא צריך גט שחרור, וכדאמרינן בקדושין (טז, א) עבד עבר גופו קנוי דאי לא לימא ליה באפי תרי זיל וכן דעת רבותינו הצרפתים ז"ל, וכ"כ הרמב"ן ז"ל (בד"ה וקדם) וכתב הרב ז"ל דמסתברא דאף על גב דקנה עצמו חייב הוא לכתוב לרבו שטר על דמיו וכאותה ששנינו בפרק השולח (גיטין מ, ב) העושה עבדו אפותיקי ושחררו שורת הדין וכו' רשב"ג אומר אין העבד כותב אלא המשחרר כותב משום דמזיק שעבודו של חברו. וקיימא לן כותיה משום דינא דגרמי, כ"ש לגבי עבד דמשתרשי ליה דהאי דמחייב לשלומי ליה דמי, אף על גב שאינו כותב לו גט כלל. (רשב"א)


דף מו - א

עובד כוכבים גופא לא קני ליה מאי דקני ליה הוא דמקני ליה לישראל וכיון דקדם וטבל לשם בן חורין אפקעיה לשעבודיה כדרבא דאמר רבא הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד מתיב רב חסדא מעשה בבלוריא הגיורת שקדמו עבדיה וטבלו לפניה ובא מעשה לפני חכמים ואמרו קנו עצמן בני חורין לפניה אין לאחריה לא אמר רבא לפניה בין בסתם בין במפורש לאחריה במפורש אין בסתם לא אמר רב אויא לא שנו אלא בלוקח מן העובד כוכבים אבל עובד כוכבים גופיה קני דכתיב {ויקרא כה-מה} וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו אתם קונים מהם ולא הם קונים מכם ולא הם קונים זה מזה ולא הם קונים מכם למאי אילימא למעשה ידיו אטו עובד כוכבים לא קני ליה לישראל למעשה ידיו והכתיב {ויקרא כה-מז} או לעקר משפחת גר ואמר מר משפחת גר זה העובד כוכבים אלא לאו לגופיה וקאמר רחמנא אתם קונין מהם אפילו גופיה פריך רב אחא אימא בכספא ובטבילה קשיא אמר שמואל וצריך לתקפו במים כי האי דמנימין עבדיה דרב אשי בעא לאטבולי מסריה ניהלייהו לרבינא ולרב אחא ברי' דרבא אמר להו חזו דמינייכו קבעית ליה רמו ליה ארויסא בצואריה ארפו ליה וצמצמו ליה ארפו ליה כי היכי דלא להוי חציצה צמצמו ליה כי היכי דלא לקדים ולימא להו לשם בן חורין אני טובל בהדי דדלי רישיה ממיא אנחו ליה זולטא דטינא ארישיה ואמרו ליה זיל אמטי לבי מרך א''ל רב פפא לרבא חזי מר הני דבי פפא בר אבא דיהבי זוזי לאינשי לכרגייהו ומשעבדי בהו כי נפקי צריכי גיטא דחירותא או לא א''ל איכו שכיבי לא אמרי לכו הא מילתא הכי א''ר ששת מוהרקייהו דהני בטפסא דמלכא מנח ומלכא אמר מאן דלא יהיב כרגא משתעבד למאן דיהיב כרגא ר' חייא בר אבא איקלע לגבלא חזא בנות ישראל דמעברן מגרים שמלו ולא טבלו וחזא חמרא דישראל דמזגי עובדי כוכבים ושתו ישראל וחזא תורמוסין דשלקי עובדי כוכבים ואכלי ישראל ולא אמר להו ולא מידי אתא לקמיה דר' יוחנן א''ל צא והכרז על בניהם שהם ממזרים ועל יינם משום יין נסך ועל תורמוסן משום בישולי עובדי כוכבים לפי שאינן בני תורה על בניהן שהם ממזרים ר' יוחנן לטעמיה דאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן לעולם אין גר עד שימול ויטבול וכיון דלא טביל עובד כוכבים הוא ואמר רבה בר בר חנה א''ר יוחנן עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר ועל יינם משום יין נסך משום לך לך אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב ועל תורמוסן משום בשולי עובדי כוכבים לפי שאינן בני תורה הא בני תורה שרי והאמר רב שמואל בר רב יצחק משמי' דרב כל הנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בשולי עובדי כוכבים והא תורמוס אינו נאכל כמות שהוא חי ויש בו משום בשולי עובדי כוכבים ר' יוחנן כאידך לישנא סבירא ליה דאמר רב שמואל בר רב יצחק משמי' דרב כל שאין עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת אין בו משום בשולי עובדי כוכבים וטעמא דאינן בני תורה הא בני תורה שרי ת''ר גר שמל ולא טבל ר''א אומר הרי זה גר שכן מצינו באבותינו שמלו ולא טבלו טבל ולא מל ר' יהושע אומר הרי זה גר שכן מצינו באמהות שטבלו ולא מלו וחכמים אומרים טבל ולא מל מל ולא טבל אין גר עד שימול ויטבול ורבי יהושע נמי נילף מאבות ור''א נמי נילף מאמהות וכי תימא אין דנין אפשר משאי אפשר והתניא ר''א אומר מנין לפסח דורות שאין בא אלא מן החולין נאמר פסח במצרים ונאמר פסח בדורות מה פסח האמור במצרים אין בא אלא מן החולין אף פסח האמור לדורות אין בא אלא מן החולין א''ל ר' עקיבא וכי דנין אפשר משאי אפשר א''ל אע''פ שאי אפשר ראיה גדולה היא ונלמד הימנה אלא

 רש"י  עובד כוכבים גופא לא קני. עובד כוכבים לא קנאו לגופו של זה מתחלה כדאמר לקמן ולא הם קונים זה את זה: הקדש חמץ ושחרור. עשה שורו אפותיקי והקדישו למזבח דהויא קדושת הגוף פקע שיעבודא דקמא אבל קדושת בדק הבית לא מפקעא כדתנן בערכין (דף כג:) מוסיף עוד דינר ופודה הנכסים כולן או אם עשה חמצו אפותיקי לעובד כוכבים והרי הוא מונח בידו של ישראל ובאו שש שעות של ערב הפסח פקע שיעבוד העובד כוכבים הואיל ולא הוי ממש דידיה וחייב זה לבערו: ושחרור. עשה עבדו אפותיקי לחבירו ושחררו משוחרר ופקע ממונו של מלוה: בבלוריא כו' לפניה אין. לפי שהן גרים והיא עובדת כוכבים והעובד כוכבים ישראל לא קני לגופיה: לאחריה לא. אלמא גבי ישראל לא אמרינן קנה עבד עצמו בן חורין: בין בסתם. שלא פירש הרי אנו טובלין לשם בני חורין: במפורש. כדרב חמא בר גוריא דקתני וקדם וטבל לשם בן חורין: אבל עובד כוכבים גופיה. עובד כוכבים שמכר עצמו לישראל קנהו ישראל לגופיה ואם קדם וטבל לשם בן חורין לא קנה עצמו בן חורין: אלא עובד כוכבים מי לא קני ליה לישראל. למעשה ידיו והכתיב או לעקר משפחת גר ואמר מר משפחת גר זה העובד כוכבים: אימא בכספא ובטבילה. לשום עבדות הוא דקאמר רחמנא ליקני אבל אם קדם וטבל לשם בן חורין ה''נ דבן חורין הוא: לתקפו במים. כשמטבילו לשם יהדות לעבדות צריך שיתקפנו לתת עליו עול מלאכה במים כדי שתהא נראית כטבילת עבדות שאפילו יאמר הוא לשם בן חורין לא קנה עצמו בן חורין ולא יהא ממשות בדבריו: בעי לאטבולי. לשם יהדות לעבד: מינייכו קא בעינא ליה. אם יקדים ויאמר לשם בן חורין: ארויסא. קביסטרי {קיביסטר"א: אפסר (חלק מהרתמה, שבו מושכים את הבהמה או את הסוס בצווארם)} : וצמצמו. דחקוהו לקשור בצוארו משום לתוקפו במים: ארפו ליה וצמצמו ליה. שהיה לו עניבה וכשרוצים מושכין ראש החבל והוא דוחק מאליו וכשאין מושכין רפוי והמים נכנסים על בשרו: זולטא דטינא. כלי מלא טיט: דיהבי זוזי לאינשי לכרגייהו. כשאין נותנין כסף גולגולת למלך תופסים אותם גבאי המלך והני דבי פפא עשירים היו ופורעים המס לגבאי המלך וקונין אותם לעבדים מהם ועובדי כוכבים היו אותן הנקנין וקא מיבעיא ליה אי הוי קנין דלכי נפקי מיניה ליבעי גיטא דחירותא או לא: מוהרקייהו דהני. חותמן של אלו: בטפסא דמלכא. שהן לו לעבדים: טפסא. ארגז אשקרי''ן {אישקרי"ן: קופסה (בעיקר לתכשיטים)} בלע''ז: ומלכא אמר כו'. הילכך מכר הוא ובעו גיטא דחירותא אי בעו לאיגיורי ולאשתרויי בבת ישראל: לפי שאינם בני תורה. אתורמוסין קאי דאין בו משום בישולי עובדי כוכבים כדמפרש לקמן אלא לפי שאינן בני תורה צא ואסור עליהן שלא יזלזלו בבשולי עובדי כוכבים: ועל יינם משום יין נסך. דאע''ג דלא נגעי אלא כחו בעלמא הוא אסור משום לך לך אמרין לנזירא כו': תורמוס אינו עולה על שלחן מלכים: באבותינו שמלו. בימי משה כשיצאו ממצרים ויצאו מכלל בני נח לקבל התורה ולקבל פני השכינה: באמהות. נשותיהם שטבלו כדמפרש לקמן דאם לא טבלו במה נכנסו תחת כנפי שכינה: משאי אפשר. אמהות אי אפשר למול: אלא מן החולין. ולא מדמי מעשר שני דאכתי מעשר שני לא הוה: אין בא אלא מן החולין. למעוטי מדמי מעשר שני: ה''ג במנחות בהתודה (דף פב.) א''ל רבי עקיבא וכי דנין אפשר כו'. ומאן דגריס רבי יהושע קשיא האמר רבי יהושע דנין מאמהות: משאי אפשר. מפסח מצרים דהאי דלא בא מן המעשר דאי אפשר הוא דאכתי מעשר לא הוה: (רש"י)

 תוספות  הקדש חמץ ושחרור. מפורש בהשולח (גיטין דף מ:): כי נפקי צריכי גיטא דחירותא או לאו. מספקא ליה אי דינא דמלכותא דינא או לא ואע''ג דלא קני גופיה הכא קני או דלמא הכא נמי לא קני אלא למעשה ידיו ובנכריותן מיירי אם היו באין להתגייר: רבי יוחנן כאידך לישנא ס''ל. אומר ר''ת דכולהו מודו דכשנאכל כמות שהוא חי דאין בו משום בישולי עובדי כוכבים דאמר באין מעמידין (ע''ז דף לח.) דאיכא בינייהו דגים קטנים ארזי ודייסא היינו דברים שאין עולים על שלחן מלכים ואין נאכלים כמות שהן חיין ולא נקט כמה דברים הנאכלים כשהן חיין ועולים על שלחן מלכים כמו פירות וגבינה וכיוצא בהן והא דאסר רבי יוחנן התם ביצה אע''ג דראוי לגומעה חיה אין זו אכילה חשובה דהכי נמי בשר מליח מותר לטלטלו בשבת (שבת קכח.) דחזי לאכילה ואפ''ה יש בו מש