מסכת נזיר (מ)

דף ב - א

מתני' כל כינויי נזירות כנזירות האומר אהא הרי זה נזיר או אהא נאה נזיר נזיק נזיח פזיח הרי זה נזיר הריני כזה הריני מסלסל הריני מכלכל הרי עלי לשלח פרע הרי זה נזיר הרי עלי ציפורים ר''מ אומר נזיר וחכמים אומרים אינו נזיר: גמ' מכדי תנא בסדר נשים קאי מאי טעמא תני נזיר תנא אקרא קאי {דברים כד-א} והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר וה''ק מי גרם לה לעבירה יין וקאמר כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין פתח בכינויין ומפרש ידות אמר רבא ואיתימא כדי חסורי מיחסרא והכי קתני כל כינויי נזירות כנזירות וידות נזירות כנזירות ואלו הן ידות האומר אהא הרי זה נזיר ולפרוש כינויי ברישא תנא מההוא דסליק ההוא מפרש ברישא כדתנן במה מדליקין ובמה אין מדליקין ומפרש אין מדליקין ברישא במה טומנין ובמה אין טומנין ומפרש אין טומנין ברישא במה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה ומפרש לא תצא אשה ברישא והתנן במה בהמה יוצאה ובמה אינה יוצאה ומפרש יוצא גמל ברישא יש נוחלין ומנחילין נוחלין ולא מנחילין מנחילין ולא נוחלין לא נוחלין ולא מנחילין ומפרש אלו נוחלין ומנחילין ברישא אלא לעולם תני הכי ותני הכי אלא התם דאיסורא דנפשיה הוא מפרש איסורא דנפשיה ברישא גבי בהמה דאיסורא איידי בהמה הוא דאתי מפרש היתירא ברישא

רש"י מתני' כל כינויי נזירות כנזירות. כל המקבל עליו נזירות באותו לשון שבדו להן חכמים הרי הוא נזיר כמו אם אמר הריני נזיר ואלו הן כינויי נזירות נזיק נזיח פזיח מי שאמר הריני נזיק או שאמר הריני נזיח או פזיח הרי הוא נזיר משום הלין טעמי אית דאמרי לשון שבדו להן חכמים הן ואית דאמרי דהני כינויין לשון אומות הן אי משום דכי מחקת לרגל דקוף דנזיק ודופן דח' דנזיח וגגו דפ''א דפזיח ודופן ח' שבו משווית ליה נזיר: האומר אהא. אע''פ שלא הוציא בשפתיו נזיר: הרי זה נזיר. דידות נזירות כנזירות וכשם שאוחז אדם. בבית יד של כלי ומגביה את הכלי עצמו כך זה כיון דאמר אהא או שאמר אהא נאה הרי זה נזיר וטעמא דכולה מתניתין מפרש בגמרא: גמ' מ''ט תני נזיר. דמאי איריא מילי דנזיר בסדר נשים: תנא אקרא קאי וכו'. ובדין הוא דהוה ליה למיתנייה לבתר סוטה אלא איידי דתנא כתובות דעיקר סדר נשים ותנא ביה פרק המדיר תנא ליה נדרים לבתר כתובות והדר תנא נזיר דמסמיך ליה קרא לנדור נדר נזיר וגו' והדר תנא סוטה דאמר מר כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין היינו כדאמרינן בסוטה (דף ז.) בתי הרבה יין עושה כו': פתח בכינויין. דקתני כל כינויי נזירות כנזירות: ומפרש ידות. האומר אהא: תנא מההוא דסליק כו'. אורחא דתנא מההוא דסליק מתחיל לפרושי ברישא כדתנן כו': אלא לעולם תני הכי ותני הכי. ומסתברא טעמא דהתם גבי במה בהמה יוצאה איידי בהמה הוא דאתי שאסור לגמל לצאת (באפסר) אבל הוא אינו חייב בדבר שאינו ראוי לה הלכך קלישא איסורא ולהכי מפרש התירא ברישא: (רש"י)

תוספות מתני' כל כינויי נזירות כנזירות. כל דבר שאינו עיקר שמו כן נקרא כינוי לחול עליו נזירות לכל דבר כאילו אמר בשם העיקר דהיינו אהא נזיר ומהני למיהוי נזיר כי אמר הכנויין אהא נזיק או נזיח או פזיח כמו בשם העיקר והם נקראין כנויין: האומר אהא הרי זה נזיר. ובגמרא מפרש דאיכא הוכחה כמו שנזיר עובר לפניו וזה נקרא ידות נזירות שלא גמר דבורו ומהני לחול עליו כל דיני נזירות כאילו גמר דיבורו כאדם האוחז בבית יד של כלי ומגביהו בכך כאילו אוחז בכלי: או אהא נאה. גם זה נקרא ידות נזירות ובגמרא מפרש אמאי לא ערבינהו למיתנינהו לבבא אחת וליתני הכי האומר אהא או אהא נאה הרי זה נזיר.: נזיר נזיק נזיח פזיח הרי זה נזיר. לפי שרצה לפרש כל הכנויין פתח ואומר נזיר וכו' כלומר נזיר הוא עיקר השם הכתוב בתורה שעל ידי לשון זה חל עליו שם נזירות וה''ה אם אמר בלשון הכנויין כמו נזיק נזיח פזיח ורישא דמתניתין אתא לפרושי דקתני כל כינויי נזירות כנזירות ובכינויין נחלקו אמוראים בפ''ק דנדרים (דף י.) ר' יוחנן אומר לשון אומות הם פירוש שלש לשונות אלו משבעים לשונות הם ואם תאמר ולרבי יוחנן מאי איריא הנך ג' לשונות בכל ע' לשונות נמי אם קבל עליו נזירות באחד מהנך הלשונות חייל עליה הנזירות וי''ל דאה''נ דגם בשאר לשונות אם מכירם ומבינם ומתכוין לקבל עליו נזירות הוי נזיר אבל מהני לישני דמתניתין כי אמר נזרו באחד מן שלש לשונות הללו חייל עליה נזירות (נהי) נמי כי אין מתכוין משום דדמי טפי ללשון תורה מלשונות אחרים ור''ל פליג התם ואמר לשון שבדו חכמים מלבם והתם פריך אמאי בדינהו ותקינהו רבנן לשון כנויין והשיב דזימנין דבעי למימר לה' קרבן ואמר לה' גרידא ומפיק שם שמים לבטלה ולכך תקנו כנויין שלא הורגל הלשון לומר לה' קונם וא''ת ולר''ל איך יביא קרבן על ידי לשון שבדו חכמים הא קמייתי חולין בעזרה ויש לומר כיון דמתכוין לנדור בנזיר ויודע שלשון זה בדו חכמים לנדור בהם בנזיר קבלה גמורה היא כאילו אמר בלשון הכתוב בתורה והר''ר יחיאל פירש דר''ל לאו לענין קרבן קאמר אלא לענין מלקות דלקי אם עבר על נזירותו שקבל בלשון שבדו חכמים: האומר הריני כזה. בגמרא מוקי לה דנזיר עובר לפניו ולגופיה לא איצטריך דהא מרישא שמעינן אפילו כי לא אמר אלא אהא ונזיר עובר לפניו דהוי נזיר אלא לדיוקא איצטריך טעמא דאמר כזה הא האומר הריני אפילו נזיר עובר לפניו לא מהני דטפי משמע אהא כזה מן הריני כי לא סיים כזה: הריני מסלסל הריני מכלכל. הני לאו ידות נזירות נינהו דאם כן ליתנינהו לעיל בהדי ידות אלא כיון דגמר דבורו אלא שלא פירש להדיא אנזירות ואנן הוא דמפרשינן דיבוריה משמע דנזירות בא לומר כי אמר הני לשונות ותפיס בשעריה כדמפרש בגמרא: מאי טעמא תני נזיר. פירוש בסדר נשים בסדר קדשים הוה ליה למיתנייה שהוא הלכות קרבנות ומשני תנא אקרא קאי והיה אם וגו' מי גרם לה לעבירה יין כלומר מי גרם לה שזינתה יין הלכך תני אותה מסכתא בסדר נשים וקאמר כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין סיום הדבר שאמר תחלה מי גרם לעבירה יין כלומר ונכון הוא שתשמר עצמה מן היין אבל לא בנדר ושוב מוסיף לומר שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין כנזיר ולכך שנה נזיר בנשים שגם הוא הבועל נבדק כדאיתא בסוטה (דף כז:) שהבועל נבדק כמו הנבעלת ובנדרים לא בעי מ''ט תנא בנשים משום דעיקר פרשת נדרים בפרשת אשה כתיב ולא הוה מצ''ל טעמא כדקאמר בריש סוטה (דף ב.) כדפריך מכדי תנא מנזיר קסליק מאי שנא דקתני סוטה ומשני התם איידי דתנא בכתובות פרק המדיר את אשתו (דף ע.) תנא נמי נדרים ואיידי דתנא נדרים תנא נמי נזיר דדמי ליה א''כ ה''נ לישני הכא דלכך שנאן בסדר נשים וי''ל משום דלא מיסתבר ליה דאגב נדרים לישבק לסדר קדשים שכולו קרבנות וראוי נזיר לשנות התם טפי ואדרבה אגביה ה''ל למיתני נדרים התם לכך צ''ל טעמא דתנא אקרא קאי וקשה דלמה לו להאריך לשונו ולומר כל הרואה סוטה כו' ומה ענין זה לזה לכן נ''ל דמאי דקאמר תנא אקרא קאי אינו ר''ל אקרא דכתיב בפרשה אלא ר''ל אקרא קאי דכתיב בסוף המגרש במסכת גיטין (דף צ.) דכתיב והיה אם וגו' ועתה ניחא שפיר מאי דכתב נזיר בסדר נשים דמי גרם לעבירה יין וכו' אבל מ''מ קשה אמאי תנא נזירות אצל סוטה היה לו לכותבו אחר גיטין ומשום הכי קאמר דכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר וכו' וגם זה עבירה ובטעמא דהכא לחוד לא סגי דא''כ ליתני סוטה ברישא והדר נזיר כסדר הפרשה לכך צריך טעמא דהתם דאגב המדיר תנא נדרים ואגב נדרים תנא נזיר והדר חוזר לסוטה שהוא עיקר מסדר נשים: אלא לעולם תני הכי והכי. ובכולהו איכא טעמא התם דאיסורא דנפשיה פי' התלויה באדם עצמו כגון הדלקה והטמנה ובמה אשה יוצאה מפרש איסורו ברישא וגבי בהמה דאיסור דבהמה מפרש היתר ברישא: אלא [הכא] לפרוש כנויי ברישא. כלומר במתניתין במאי דפתח בין הכנויין ובין הידות איסורא דנפשיה הוא: ידות הואיל ואתיין מדרשא חביבא ליה. דדרשינן בפרק קמא דנדרים (דף ג.) נזיר להזיר לה' לעשות ידות נזירות כנזירות: בעיקר קרבן. דהיינו הכנויין שאינן צריכין לדרשה דקבלת נזירות גמור הוא אלא שאמר בלשון כנוי: (תוספות)

דף ב - ב

גבי יש נוחלין נמי מפרש עיקר נחלה ברישא אלא [הכא] לפרוש כינויי ברישא אלא היינו טעם ידות הואיל ואתיין ליה מדרשא חביבין ליה וליפתח בהון ברישא תנא כי מתחיל מתחיל בעיקר קרבן ולענין פירושי מפרש ידות ברישא: האומר אהא הרי זה נזיר: דלמא אהא בתענית קאמר אמר שמואל כגון שהיה נזיר עובר לפניו לימא קסבר שמואל ידים שאינן מוכיחות לא הוויין ידים אמרי בזמן שנזיר עובר לפניו ליכא לספוקא במילתא אחרינא אבל ודאי אין הנזיר עובר לפניו אמרינן דלמא אהא בתענית קאמר ודלמא לפוטרו מן קרבנותיו קאמר דקאמר בלבו אי הכי מאי למימרא מהו דתימא בעינן פיו ולבו שוין קמ''ל: אהא נאה נזיר: ודלמא אנאה לפניו במצות כדתניא {שמות טו-ב} זה אלי ואנוהו אנאה לפניו במצות אעשה לפניו סוכה נאה לולב נאה ציצית נאה אכתוב לפניו ספר תורה נאה ואכרכנו בשיראין נאים אמר שמואל שתפוס בשערו ואמר אנאה נזירא מילתא דעבירה ואמרי' ליה נאה

רש"י וגבי יש נוחלין נמי. משום דעיקר נחלה הוא מפרש עיקר נחלה בריש': אלא [הכא] לפרוש כינויי ברישא אלא היינו טעמא. דמפרש ידות ברישא דהואיל ואתיין ליה מדרשא כדאמרי' בפרקא קמא דנדרים נזיר להזיר לעשות כינויי נזירות כנזירות וידות נזירות כנזירות: חביבין ליה. ותני להו ברישא ואי אמרת כינויי נזירות נמי אתיין ליה מדרשא כדקתני עלה לעשות כנויי נזירות כנזירות הא לא הוי מדקא הדר ותני בההיא ברייתא גופא דנדרים אין לי אלא בנזירות בנדרים כו' ומקיש נדרים לנזירות מה נזירות עשה בו ידות נזירות כנזירות אף כן בנדרים ולא חשיב בהדייהו כינויי נזירות אלמא ברישא לא אתא אלא משום ידות נזירות כנזירות וכינויי נזירות אגב גררא נסבא: וליפתח בהו ברישא. וליתני ידות נזירות כנזירות וכל כינויי נזירות כנזירות: תנא כי [מתחיל] בעיקר קרבן ברישא. כגון בכינויי נזירות שהן ענין לשון נזיר כדפרישנא לעיל: ולענין פרושי מפרש ברישא ידות דאתיין מדרשא ובפ''ק דנדרים פריך הניחא למ''ד כינויין לשון אומות הן ולהכי פתח בכינויין ברישא דעיקר הן אלא למ''ד לשון שבדו להן חכמים להיות נודר בו מאי איכא למימר ליפתח בידות ברישא הואיל ואתיין מדרשא ומשני מי קתני ידות במתניתין כלל אלא חסורי מחסרא לה ותני ידות להא מלתא נמי תריץ לה ואקדים נמי ותני ידות ברישא כל ידות נדרים כנדרים וכל כינויי נדרים כנדרים ולהכי מפרש ידות ברישא והדר כינויין: האומר אהא הרי זה נזיר ואמאי דלמא אהא בתענית קאמר: לימא דקסבר שמואל ידים שאין מוכיחות כלומר מדקא מוקים לה שמואל כגון שהיה נזיר עובר לפניו הא לאו הכי ליכא לספוקי בנזיר כלל דקסבר ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים והא איפכא שמעינן ליה בפ''ק דקידושין דאמר שמואל האומר לאשה הרי את מקודשת הרי את מאורסת הרי את לאנתו הרי זו מקודשת ואע''ג דלא אמר לי: אמרי. לעולם קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים כגון גבי אירוסין וקידושין כיון דמדכר שם אירוסין וקידושין הוי הוכחה במקצת והכא היינו טעמא דבעינן להיות נזיר עובר לפניו משום דאיכא למימר אהא בתענית קאמר ולא הוי הוכחה כלל דליכא למיקם עלה דמילתא אי אמר בתענית או בנזירות ולא הוי נזיר דלא נתנה נזירות אלא להפלאה עד שיפרש שנאמר (במדבר ו) כי יפליא לנדור ומתרגמינן ארי יפרש: [דילמא וכו']. אפי' כי נזיר עובר לפניו אמאי הוי נזיר ודילמא לפוטרו מקרבנותיו קאמר והכי משמע אהא אני במקומו להקריב קרבנותיו: הכא במאי עסקינן כגון שאמר שבלבו היה לקבל עליו נזירות: אי הכי. דנזיר עובר לפניו וקאמר נמי בלבו מאי למימרא פשיטא אדעתא דנזיר קאמר: בעינן שיהא פיו ולבו שוין. דבעינן שיהא מוציא בשפתיו מה שיהרהר בלבו: קמ''ל. דלא בעינן ובלבד שיהא נזיר עובר לפניו הא אם אין נזיר עובר לפניו ואע''ג דאמר בלבו כיון דלא הוציא בשפתיו לא הוי מוכחא מילתא: האומר אהא נאה הרי זה נזיר. דמשמע הכי קאמר שיהא שערו מגודל ונאה: נזירא מילתא דעבירה ואמרי' ליה נאה. בתמיה ואי אמר אהא נאה במילתיה דנזירות מי הויא נזירות מילתא דנוי דאמרי' לי' זיל ותיהוי נזיר והנאה: (רש"י)

תוספות לימא קסבר שמואל ידים שאינן מוכיחות לא הויין ידים. פי' דאי סבירא ליה דהויין ידים למה לי' לשמואל לאוקמי מתני' בנזיר עובר לפניו אפי' אין נזיר עובר לפניו נמי דכשאמר אהא יד מיהא הוי דטפי משמעו אקבלת נזירות דראוי לחול לאלתר אפי' אכל ושתה ביין כל היום מחצי היום ואילך יכול להיות נזיר מקבלת תענית דאם אכל כבר לא יוכל להתענות עד למחר ולישנא דאהא משמע דאהא נזיר לאלתר הלכך יד הוי ואי לא בעי שמואל ידים מוכיחות אפילו . אין נזיר עובר לפניו נמי: ה''ג אמרי אין בזמן שהנזיר וכו'. כלומר אין ודאי שמואל סבירא ליה ידים שאינן מוכיחות לא הויין ידים ובנזיר עובר לפניו ליכא לספוקי דהויין ידים מוכיחות אבל אין נזיר עובר לפניו דלמא אהא בתענית קאמר כלומר ולא הויין ידים מוכיחות: ויש ספרים דגרסי אמרי לא בזמן שאין הנזיר עובר לפניו והכי פירושו לעולם שמואל לא בעי ידים מוכיחות ובזמן שנזיר עובר לפניו ליכא לספוקי דיד מיהא הוי אין נזיר עובר לפניו דלמא אהא בתענית קאמר פירוש ואפילו יד לא הוי ולגירסא זו מסיק הכא דשמואל לא בעי ידים מוכיחות והתם דקאמר הרי את מקודשת אע''ג דלא אמר לי הרי היא מקודשת לו ופריך למימרא דסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים והא תנן האומר אהא הרי זה נזיר ומוקי לה שמואל בשנזיר עובר לפניו הא אין נזיר עובר לפניו לא אלמא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא . הויין ידים ומשני התם אלא באומר מקודשת לי אלמא מסיק התם לשמואל מהכא דידים שאינן מוכיחות לא הויין ידים להכי גרסינן אמרי אין והשתא האי לימא אינו כשאר לימא שבגמרא שכן הוא עומד ודכוותה איכא לקמן (דף כט:) לימא הני תנאי כי הני תנאי ועומד . כן וכדמפרש: ודלמא לפוטרו מקרבנותיו. המוטלין עליו להביא כשישלים נזירותו ולא נתכוון כלל לקבל עליו על עצמו נזירות: דקאמר בלבו. להיות נזיר ומ''מ בעינא נמי דנזיר עובר לפניו דקבלה שבלב אינו כלום דגבי נזיר כתיב כי יפליא שיפרש בפיו אבל כי נזיר עובר לפניו ופירש בשפתיו אהא ובלבו חשב להיות נזיר מחשבת הלב מהניא כאילו אמר בפיו אהא נזיר כזה שעובר לפניו: מהו דתימא בעינא פיו ולבו שוין קמ''ל. הכי גרסי' ולא גרסינן דלא בעינא דהוי משמע דלא בעינן פיו ולבו שוין וזה אינו דכל נדר בטעות לאו נדר הוא דאם נתכוון לומר מעשר ואמר תרומה או איפכא על פירות שלפניו לא אמר כלום ועוד קשה למה לי עובר לפניו הא הוי נזיר כיון דחשב בלבו ולא בעינן פיו ולבו שוין אלא ה''פ מהו דתימא בעינן פיו ולבו שוין והכא כי לא הוציא בפיו אהא נזיר בפירוש אע''ג דנזיר עובר לפניו ואמר בלבו נזיר דאין זה פיו ולבו שוין קמ''ל דמחשבת הלב מגליא אדיבורו דאהא כי נזיר עובר לפניו דאהא נזיר קאמר וכהאי גוונא הוי שפיר פיו ולבו שוין: ודלמא אהא נאה לפניו במצות. בשאר מצות כדתני' כו' ומנלן למימר דקיבל עליו נזירות: אמר שמואל שתפוס בשערו. כלומר אהא נאה במצוה התלויה בשיער כגון נזירות והכא ליכא לשנויי בלא תפס בשערו ובנזיר עובר לפניו דהכא דבור שלם קאמר אהא נאה ואי לא תפס בשערו אפי' כי נזיר עובר לפניו משתמע שפיר אהא נאה בשאר מצות כמו אנזירות ולעיל נמי דפריך ודילמא אהא בתענית ליכא לשנויי בשתפס בשערו בלא נזיר עובר לפניו דלעולם משתמע שפיר אהא בתענית כי אין נזיר עובר לפניו אע''ג דתפיס בשערו והשתא אתי שפיר דמתניתין פלגינהו בתרי בבי האומר אהא הרי זה נזיר או אהא נאה אע''ג דתרוייהו ידות נינהו משום דמפרשי בתרי טעמי: ואמאי נאה הא מילתא דעבירה היא ואמרי' ליה נאה. פירוש הנודר בנזיר עושה עבירה וקרינן ליה נאה וי''ג מלתא עבידא וכי מעשה הגון וכשר לעשות כן הא עבירה היא ומשני אפילו לר' אלעזר הקפר כו' דילמא אתי למיעבר על נזירותו לשתות ביין כי ארכו לו הימים אבל טהור לא חוטא קרי ליה וקשה דבעלמא אייתי לר' אלעזר אפילו אנזיר טהור על שם שציער עצמו מן היין קרי ליה חוטא וי''ל דטהור נמי קצת קרי ליה חוטא ומכל מקום המצוה רבה על החטא ולכך קרי ליה נאה מידי דהוה מתענה תענית חלום בשבת דיש לו מצוה לבטל החלום וקצת עבירה עשה שהתענה בשבת שהרי צריך לישב בתענית למחרת השבת לכפר על שהתענה בשבת אבל נזיר טמא רחמנא קרייה חוטא לפי שהוא סותר את נזרו וצריך לחזור לנזירתו וכבד בעיניו המעשה ותוהה על הראשונות: הריני כזה נהי נמי דתפיס בשערו הרי נזיר. יש ספרים דכתיב בהן הריני כזה לא אמר אכן טעות הוא שהרי במתני' תני בהדיא אמר הריני כזה ושמא הסופר טעה במאי דכתב בתר הכי אמר שמואל בשנזיר כו' פי' דס''ד דאין נזיר עובר לפניו אלא דתפיס בשעריה דומיא דמתני' דלעיל אהא נאה דאוקמינן בתפיס בשעריה לחוד ולכך פריך הריני כזה לא משמע מידי דנזירות אף על גב דתפיס בשעריה ומשני שמואל הכא נמי כשנזיר עובר לפניו והשתא אין צריך לומר דתפיס בשעריה: (תוספות)

דף ג - א

אין דאפילו לרבי אלעזר הקפר דאמר נזיר חוטא הני מילי גבי נזיר טמא דאיידי דבעי מיסתר דאמ' רחמנא {במדבר ו-יב} והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו התם הוא דלמא אתי למיעבר על נזירותיה אבל נזיר טהור לאו חוטא קרי ביה: הריני כזה: נהי נמי דתפוס בשערו] הריני כזה לא אמר אמר שמואל כגון שהיה נזיר עובר לפניו: הריני מסלסל: ממאי דהדין סלסול שערא כדאמרה ליה ההיא אמתא דבי רבי לההוא גברא עד מתי אתה מסלסל בשערך אימא תורה דכתיב {משלי ד-ח} סלסלה ותרוממך אמר שמואל הכא נמי שתפוס בשערו: הריני מכלכל: ממאי דהדין כילכול שערו הוא כדתנן סיד ר' יהודה אומר כדי לסוד כילכול ואמר רב בת צידעא אימא מיזן עניי כדכתיב {בראשית מז-יב} ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו אמר שמואל הכא נמי שתפוס בשערו: הרי עלי לשלח פרע הרי זה נזיר: ממאי דהדין שילוח ריבויא הוא דכתיב {שיר השירים ד-יג} שלחיך פרדס רמונים אימא מידי דעבורי כדכתיב {איוב ה-י} ושולח מים על פני חוצות תנא פרע פרע יליף כתיב הכא {במדבר ו-ה} קדוש יהיה גדל פרע וכתיב התם גבי כהן הדיוט {יחזקאל מד-כ} ופרע לא ישלחו ואיבעית אימא האי שולח מים נמי ריבוי הוא (כדמתרגם רב יוסף) דכד משקין ליה מיא לפירא ורבי: הרי עלי ציפרין רבי מאיר אומר נזיר: מאי טעמא דרבי מאיר אמר ריש לקיש ציפרין סמוכין לשיער קיבל עליו דכתיב {דניאל ד-ל} עד די שעריה כנשרין רבה וטפרוהי כצפרין רבי מאיר סבר מתפיס איניש במידי דסמיך ליה

רש"י אין דאפילו לרבי אלעזר הקפר דאמר נזיר חוטא. ולא מיקרי נאה דכתיב וכפר עליו מאשר חטא על הנפש (במדבר ו): הני מילי גבי נזיר טמא. שנטמא דאיידי דבעי מיסתר ימים הראשונים ומיהדר ומימני זימנא אחריתי אריכא ליה מילתא: דילמא אתי למיעבר על נזירותיה. כדאמר בפרק קמא דנדרים (דף ט:) כשהן מטמאין ורבין עליהם ימי טומאה מתחרטין בהן ונמצאו מביאין חולין לעזרה: אבל נזיר טהור לאו חוטא קרינא ביה. ואמרי' זיל ותיהוי נזיר והנאה: נהי נמי. דמוקמת ליה כגון שתפוס בשערו אמאי הוי נזיר והא לא אמר הריני כזה דאי כזה אמר הכי משמע להו הריני. כזה שיער לגדלו: אמר שמואל כגון שהיה נזיר עובר לפניו. דמשמע הריני בנזירות כזה: הריני מסלסל הריני מכלכל או שאמר הרי עלי לשלח פרע הרי זה נזיר. הריני מסלסל משמע דליעביד מידי דליהוי מהפך בשערו בגידול דהיינו בנזירות: ואימא תורה. דכי אמר הריני מסלסל שמקבל עליו ללמוד תורה וקאמר שיהא מהפך בה כדכתיב סלסלה ותרוממך: כדתנן. המוציא סיד בשבת מרשות היחיד לרשות הרבים שחייב משום לא תוציאו: כדי לסוד כילכול ואמר רב בת צידעא. טינפל''א {צדע, רקה} בלע''ז שמקפל השער שברקתה כמין מגרר כדי להעמיד על גבן כיפה שבראשה שלא יפול השער שבאוזן למטה: ואימא למיזן עניי. קביל עילויה: הרי עלי לשלח פרע הרי זה נזיר. דמשמע הרי עלי לגדל פרע: ממאי דהדין שילוח רבויא הוא. כדקאמרת דלגדל פרע משמע: דכתיב שלחיך פרדס רמונים. גידוליך שגדילין יהיו כפרדס רמונים שצומח ומתגדל: ואימא דשילוח מידי דעבורי. הוא דמשמע שיגוז שערו כמפנה מים ומעבירן ממקום למקום כדכתיב ושולח מים וגו' והאי נמי דאמר הרי עלי לשלח פרע משמע דאמר הרי עלי להעביר פרע: תנא פרע פרע יליף כתיב הכא. בנזיר גדל פרע וכתיב גבי כהן הדיוט ופרע לא ישלחו מה פרע דכתיב גבי כהן הדיוט לישנא דריבוי הוא כדאמרינן בפרק כ''ג (סנהדרין כב:) פרע ליהוי עד שלשים ומירבא לא לירבי טפי משלשים דגמרינן ליה מנזיר דכתיב ביה (במדבר ו) יהיה ויהיה בגימטריא הכי הוי אף פרע האמור גבי נזיר גידול שיער הוי והכי משמע שיניחנו לגדל עד שיבא לכלל פרע שהן שלשים ואפילו בעי למימר דלעולם שילוח מידי דעבר הוא אכתי לא קשיא ולא מידי דהכי משמע הרי עלי לשלח שיער (ולהביאו שיגיע) לכלל ל' שיהא פרע דבין פרע דנזיר ובין פרע דכהן הדיוט אינה פחותה משלשים: ואיבעית אימא האי ושולח מים ריבוי הוא. דכי משקין ליה מיא לארעא קא מרבי להו לפרי: ציפרין הסמוכין לשיער. והיכן הן ציפרין הסמוכין לשיער כדכתיב בדניאל עד די שעריה כנשרין רבה וטפרוהי כצפרין דצפרין ושיער בחד קרא כתיבי: דר''מ סבר מיתפיס איניש במידי דסמיך ליה. ולהכי אמר צפרין דבעי לקבולי עליה גידול שיער דסמיך ליה לצפורים וכגון שהיה נזיר עובר לפניו או תפוס בשערו כדאמרינן לעיל: (רש"י)

תוספות ממאי דהדין סילסול שערא הוא. דלשון זה נופל אהפוך שיער דנימא נזירות קביל עליה ואימא תורה להפך בתורה: הכא נמי תפוס בשעריה. דמשמע שפיר הריני מהפך במצוה התלויה בשיער: שילוח רבוי הוא. לשון גידול כמו שלחיך פרדס רמונים ואימא מידי דעבורי הוא שקיבל עליו לגלח ולהעביר השיער לכשיגדל: תנא פרע פרע יליף. לאו אתנא דמתני' קאי אלא אתנא דסנהדרין (דף כב:) דקאמר כהן הדיוט צריך לגלח אחת לשלשים יום ויליף פרע לא ישלחו מנזיר דכתיב גדל פרע מה להלן שלשים יום כמנין יהיה אף בכהן הדיוט שלשים יום וקאמר לא ישלחו והכא הכי פירושא תנא פרע פרע יליף בעלמא אלמא דשילוח הוי לשון גידול ואם תאמר ולייתי מקרא דכתיב בכהן הדיוט ופרע לא ישלחו ואכתי ג''ש למה לי ונראה לי דמקרא דכהן הדיוט לא משמע דלא ישלחו הוי גידול אפילו דתרי יומי וכיון דלא אמר בפירוש הריני נזיר תרי יומי אלא שילוח פרע אין כאן קבלת נזירות אבל כי גמרינן כהן הדיוט מנזיר דשילוח הוי מלשון שלשים בג''ש וקאמר הרי [עלי] לשלח כאילו אמר הרי עלי לשלח פרע שלשים יום ומשתמע שפיר דנזירות קביל עליה להכי מייתי ג''ש ודווקא כי אמר הרי עלי לשלח פרע אבל אמר הרי עלי פרע בלא שילוח לא משמע מידי דפרע הויא לשון גילוי כמו ופרע ראש האשה (במדבר ה): משקין ליה מיא לפרי ורבי. פירוש גדל הפרי וקשה דאשכחן הרבה שילוח שאינו לשון גידול אלא לשון העברה כמו שלח תשלח (דברים כב) וישלח יעקב מלאכים (בראשית לב) ויש לומר דאי תותבי' מהנך קראי הוה משני ליה כדלעיל תנא פרע פרע יליף ולא בא לפרש אלא למקרא דאותבינן מיניה ושולח מים ודוחק דמשמע דהניח הג''ש מכל וכל ועתה אינו צריך לה כלל לכן נ''ל דמתחילה לא היה חושש רק שימצא לו פסוק אחד דמשמע לשון רביה וקמייתי ליה מקרא דשלחיך ודחי ליה הש''ס דלמא ההוא גופיה לשון העברה כמו ושולח מים וליכא אפילו חד קרא דלשתמע לשון רבויא ואהא משני איבעית אימא האי שולח מים לשון רבוי הוא ואיכא למילף מיניה או מקרא דשלחיך פרדס ואע''ג דקראי טובא לשון העברה שפיר ילפינן מחד קרא דהוי לשון רבויא דמסתברא דעתו אנזירות הוא: צפורים הסמוכין לשיער קיבל עליה. האמורין בפסוק אצל שער כלומר אע''פ דאמר צפורים סתמא דהא מתני' סתמא קאמר אפילו הכי סבירא ליה לריש לקיש דדעתיה דאיניש אצפורים הסמוכים לשיער והכי משתמע ליה האומר הרי עלי צפורים הרי זה נזיר דכיון דצפורים סמוכין לשיער קאמר מסתמא ה''ק הרי עלי מצוה דשייכא ביה צפורין התלויה במצות שיער דהיינו נזיר שאם נטמא צריך צפורין וה''פ מצוה התלויה בצפורין אכן אין לפרש משום סמיכות גרידא כדמפרש הש''ס דאם כן הרי עלי נשרין הל''ל דהוי נזיר דטפי סמיכי לשער: עד די שעריה כנשרין רבה וטפרוהי כצפרין. פסוק הוא בדניאל גבי נבוכדנצר: צפורי נזיר טמא קיבל עליה. פירוש מצות נזירות דשייכא בהו צפורי נזיר טמא אם יטמא: מכדי חיישינן קאמר ולא צפורי נזיר ודאי קאמר אלא חששא ודלמא צפורי נדבה דקביל עליה להביא עולת העוף לנדבה ולא לנזירות. דכל כמה דאיכא לפרושי דיבוריה דלאו נזירות קיבל עליה אלא נדר אחר שפיר טפי דלא ניחא ליה לאיניש לקבולי עליה צפורי דנזירות דחמיר עליה וטריחא ליה: (תוספות)

דף ג - ב

ורבנן סברי לא מתפיס איניש במידי דסמיך ליה ר' יוחנן אמר דכ''ע לא מתפיס אלא היינו טעמא דר''מ דחיישינן שמא צפורי נזיר טמא קיבל עליו מכדי חיישינן קאמר דלמא צפורי נדבה קיבל עליו א''כ הרי עלי קן מבעי ליה ודלמא הרי עלי צפורי מצורע קאמר כגון שהיה נזיר עובר לפניו ודלמא נזיר טמא ולפוטרו מן קרבנותיו קאמר כגון שהיה נזיר טהור עובר לפניו מאי בינייהו איכא בינייהו כגון דאמר ציפרין הסמוכין לשער עלי לר' יוחנן אע''ג דאמר הכי אי נזיר עובר לפניו אין אי לא לא לרשב''ל אע''ג דאין נזיר עובר לפניו מי איכא למ''ד לא מתפיס איניש במילתא דסמיך ליה והתניא האומר ימין הרי זו שבועה מ''ט לאו משום דכתי' {דניאל יב-ז} וירם ימינו ושמאלו אל השמים וישבע בחי העולם אמרי לא משום דימין גופיה איקרי שבועה דתניא מניין לאומר ימין שהיא שבועה שנאמר {ישעיה סב-ח} נשבע ה' בימינו ומניין לאומר שמאל שהיא שבועה שנאמר {ישעיה סב-ח} ובזרוע עוזו: מתני' הריני נזיר מן החרצנים ומן הזגים ומן התגלחת ומן הטומאה הרי זה נזיר וכל דקדוקי נזירות עליו: גמ' מתני' דלא כר' שמעון דתניא ר''ש אומר אינו חייב עד שידור מכולם ורבנן אמרי אפילו לא נזר אלא בחד מנהון הוי נזיר מ''ט דר''ש אמר קרא {במדבר ו-ד} מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג ורבנן מ''ט אמר קרא {במדבר ו-ג} מיין ושכר יזיר ור' שמעון נמי הכתיב מיין ושכר יזיר ההוא מיבעי ליה לאסור יין מצוה כיין הרשות מאי היא קדושתא ואבדלתא

רש"י ורבנן סברי לא מתפיס איניש במידי דסמיך ליה. ולא אמרי' שבדעתו היה לומר גידול שער אי לאו דמפרש בהדיא ואע''ג דנזיר עובר לפניו: ור' יוחנן אומר דכ''ע לא מתפיס. איניש במידי דסמיך ליה: אלא היינו טעמא דר''מ דחיישינן. כי אמר הרי עלי ציפורין דדלמא קאמר שבדעתו לקבל עליו מידי דזימנין דמייתי עליה צפורים דהיינו נזירות דלכי מיטמא מייתי צפרים בנזיר טמא כתיב וכי ימות מת עליו בפתע פתאום כו' וביום השמיני יביא שתי תורים והזיר לה' את ימי נזרו וגו' (במדבר ו): מכדי חיישינן קאמר. כלומר דלא הוי נזיר אלא משום דאמרי' שמא צפרי נזיר טמא קבל עליו ואי בתר חששא אזלינן ליחוש דילמא צפרי נדבה קיבל עליו ולא ניתנה נזירות אלא להפלאה ואמאי קאמר ר''מ דהוי נזיר כלל: א''כ. דבעי למימר צפרי נדבה הוה אמר הרי עלי קן דקן משמע צפרי נדבה אבל כי אומר הרי עלי צפורים לא משמע צפרי נדבה כלל הלכך מדקאמר צפורין ליכא לספוקי אלא בצפורי נזיר: ודלמא. מקבל עליו תורת ציפורי מצורע לטבול החיה בדם השחוטה ולשלחן ולעשותן כהלכות צפרי מצורע והך פירכא דפרכינן השתא קא פריך בין לרבי יוחנן בין לר''ל דמכדי צפרים סתם קאמר הא איכא למיחש נמי לצפורי מצורע: ודלמא נזיר טמא הוה וקאמר לאיתויי צפורים ולפוטרו הוא במקומו: כגון שהיה נזיר טהור עובר לפניו. דלאו בר אתויי הוא והלכך כי אמר צפורין לא אמר אלא אדעתא דליהוי נזיר כמותו: מאי בינייהו. בין לרבי יוחנן בין לר''ל לא מיתרצא שמעתתא אלא כגון שנזיר טהור עובר לפניו משום דאית ליה למיפרך בה כל הני פירוכין ותריצנא כגון דנזיר טהור עובר לפניו עסקינן מה לי אי משום צפרין סמוכין לשיער אי משום צפרי נזיר טמא אי משום הכי אי משום הכי הוה ליה נזיר: איכא בינייהו כגון דאמר צפרין סמוכין לשיער. ר' יוחנן סבר אע''ג דאמר הכי לא מוכחא מילתא דלקבולי עליה נזירות הוא דקאמר אלא לקבל עליו צפרין סתם בלא נזירות אי לאו דנזיר עובר לפניו: לריש לקיש. כיון דאמר בהדיא צפורין סמוכין לשיער מוכחא מילתא דמשום נזירות קאמר ואף על גב דאין נזיר עובר לפניו דמיתפיס איניש בשיער דסמיך ליה וכמאן דאמר הרי עלי לגדל שיער דמי: האומר ימין. שלא אוכל ככר זה הרי זו שבועה: מאי טעמא לאו משום דכתיב וירם ימינו ושמאלו אל השמים וישבע בחי העולם. דקא מתפיס ימינו לישבע דסמיך ליה: לא. ימין שאוכל ככר זה כאומר שבועה שאוכל ככר זה דמי שנאמר נשבע ה' בימינו בימינו אמר ונחשב כשבועה: שנאמר ובזרוע עוזו. מדכתיב ימינו וכתיב ובזרוע עוזו אלמא דזרועו היינו שמאלו והכי נמי אמרי' בפרק קמא דמסכת ברכות (דף ו.) מנין שהקב''ה מניח תפילין דכתיב ובזרוע עוזו ואין עוזו אלא תפילין כו' ותפילין בשמאל קיימי: מתני' אמר הריני נזיר מן החרצנים. או שאמר הריני נזיר מן הזגין כו' הרי הוא כמי שאמר הריני נזיר סתם שמקבל עליו כל דקדוקי נזירות: גמ' אפילו לא נזר אלא מאחד מהן. או מן חרצן או מן זג הרי זה נזיר וכל דקדוקי נזירות עליו: מכל אשר יעשה. משמע שצריך שיהא נוזר מכל אשר יעשה שאינו נזיר אלא א''כ נוזר מכולם: אמר קרא מיין ושכר יזיר. דמשמע דאפילו דלא נזר אלא מיין לחודיה הוי נזיר מכולם: לאסור יין מצוה כיין הרשות מאי היא קדושתא ואבדלתא. מי חייל עליה איסור נזירות: (רש"י)

תוספות הרי עלי קן מיבעי ליה. דדרך נודבי נדבת עולת העוף לומר בלשון קן: צפורי מצורע קאמר. כלומר להתחייב בקרבן מצורע ולהביא תחתיו צפורים ולהצריכו לו לטהרתו ואפילו אין מצורע עובר לפניו דאי אפשר דליכא חד מצורע דטעון צפורים ולא נזירות וגם דצפורי שייכי שפיר גבי מצורע: כגון שהיה נזיר עובר לפניו. והיה סבור אפילו נזיר טמא לפניו ולהכי פריך ודלמא צפורין דקאמר לפטור נזיר טמא העובר לפניו מקרבנותיו ומשני כגון שנזיר טהור עובר לפניו ויודע זה הנודר דטהור הוא וקאמר הרי עלי צפורים ואכתי קשה נימא דצפורים דקאמר היינו דאם יטמא זה הנזיר העובר לפניו שיביא תחתיו צפורים וצריך לדחות ולומר כגון דאמר בלבו להיות שייך למצות נזירות דשייכא ביה ציפורים אם יטמא ולעיל כי פריך ודלמא צפורי מצורע קאמר לא מצי לשנויי כגון דאמר בלבו דדיבוריה מישתמע טפי אצפורי מצורע (טפי) מנזירות משום דנזירות טריחא ליה וחמיר עליה לקבל ועוד דלשון צפורים כתובין אצל מצורע כדפרישית ולא אצל נזיר אלא תורים ואפי' קאמר בלבו אין כח במחשבת הלב להכריע דיבוריה לנזירות דאין זה פיו ולבו שוין אבל הכא אע''ג דנזירות חמיר עליה וטריחא ליה כיון דנזיר שהוא עובר לפניו אין סברא שיקבל עליו נזירות צפורים טמא שדבר זה אינו בעולם עדיין והדבר שקול לכך מהניא מחשבת הלב לומר דנזירות קביל עליה וחשיב שפיר פיו ולבו שוין וכן לעיל כי אמר אהא טפי משמע הלשון אנזירות ולומר כמוהו לאלתר אע''ג דטריחא ליה וחמיר עליה מלומר אהא תחתיו בקרבנותיו לאחר זמן כשישלים והדבר שקול לכך מחשבת הלב מכרעת הדיבור לנזירות והרי פיו ולבו שוין וקשה דהספר לא הזכיר כאן כלל דקאמר בלבו לכן נראה למהר''ף דאהיה תחתיו אין סברא לומר דאם יטמא קאמר שיתחייב בצפורין הואיל והשתא טהור הוא ודבר זה לא בא לעולם כלל וא''כ סברא לומר דנזירות קביל עליה דדבר זה מבורר לפנינו ויש בידו לקבל לאלתר אע''ג דחמיר וטריחא ליה ולעיל כי פריך ממצורע התם נמי הדבר מבורר לפנינו דודאי יש מצורע בעולם הצריך צפרים: מאי בינייהו. כלומר מאי בינייהו בפי' דמתני' בין לר''ל בין לר' יוחנן אליבא דר''מ וא''ת ולישני דאיכא בינייהו היכא דאמר צפורים סתמא קביל עליה דלר''ל אליבא דר''מ מהא לחוד לא הוי נזיר אם לא הזכיר גם סמוכין לשיער כדפירש ר''ל במילתיה צפורים סמוכין לשיער קביל עליה ולר' יוחנן דלא הזכיר במילתיה סמוכין לשיער כשיקבל עליו צפורים סתמא בלא סמוכין לשיער הוי נזיר ועוד היא גופה תיקשי לר''ל למה ליה סמוכין לשיער בצפורים סתמא לחוד סגי לר''מ למיהוי נזיר שהרי מתניתין לר''מ לא הזכיר אלא צפורין לחוד לכ''נ לפרש דלר''ל אליבא דר''מ בצפורין סתמא הוי נזיר כשנזיר עובר לפניו דוקא והא דנקט ר''ל במילתיה סמוכין לשיער להשמיענו דכי אמר צפורים סמוכין לשיער דבלא נזיר עובר לפניו נמי הוי נזיר בהכי וא''ת כיון דלר''ל כשיקבל צפורים סתמא לא הוי נזיר אם לא כשנזיר עובר לפניו אליבא דר''מ הוי ליה להש''ס להזכיר נזיר עובר לפניו במילתיה דר''ל כמו במילתיה . דרבי יוחנן וי''ל דלכך הזכיר טפי במילתיה דר' יוחנן ממילתיה דר''ל משום דר' יוחנן פסיקא ליה דאף כשאמר צפורים הסמוכין לשיער עלי לא הוי אלא כשנזיר עובר לפניו ולר''ל הוי נזיר כשאמר צפרים הסמוכין לשיער אפילו אין נזיר עובר לפניו והשתא ניחא דפריך מאי בינייהו דלכולהו אף בשלא הזכיר צפורין סמוכין לשיער אלא צפורים סתמא הוי נזיר כי נזיר עובר לפניו ואי אין נזיר עובר בצפורים סתמא לחוד לא היה נזיר לכולהו והשתא נמי ניחא דלר''ל בצפורים סתמא לא מיחייב משום דסמוכין לשיער בקרא דא''כ ליחייב נמי כי אמר נשרין וטופרין דסמיכי טפי לשיער בקרא מצפורים. כך שיטת הר''ף נ''ע: הגה''ה היכא דאמר צפורים סמוכים לשיער קביל עליה. ר''ל שקיבל עליו דבר הסמוך לצפורים דהיינו גידול שיער אבל כי אמר הרי עלי צפורים ולא אמר צפורים סמוכין לשיער חייל עליה נזירות משום דמשתמע שנדר דבר שיכול לבא לידי חיוב צפורים דהיינו נזיר כשנזיר עובר לפניו דוקא ומשום הכי לא מהני הרי עלי נשרין דלישנא דנשרין לא משמע שום לשון נזירות כן נ''ל הגה''ה והר''ר שבתאי כתב שיטה זאת מאי בינייהו כלומר מאי בינייהו בפירוש דמתני' דודאי נראה ליה דר''ל לא קאמר אליבא דרבי מאיר דבצפורים סתמא מיחייב בנזיר דאיכא למיפרך כל הני פירכי דפריך לעיל לר' יוחנן וע''כ יפרש המשנה כמו ר' יוחנן דגם לא יוכל לפרש המשנה שאמר בפירוש צפורים הסמוכים לשיער עלי דהא מתני' סתמא קאמר צפורים עלי הילכך ע''כ כרבי יוחנן מפרש ובנזיר עובר לפניו והוא טהור וע''כ פריך מאי בינייהו בפירוש דמתני' ונראה שנתכוון להבין כמו שפירשתי בתחילה: האומר ימין הרי זו שבועה. ימין שלא אוכל ככר זה וה''ה שמאל כדלקמן פירוש התפילין מדהזכיר ימין תחילה: מן החרצנים ומן הזגים. או או קתני כדמוכח בגמרא: וכל דקדוקי נזירות עליו. משום דנזיר שמשון מותר ליטמא למתים קאמר הכא וכל דקדוקי נזירות עליו: (תוספות)

דף ד - א

הרי מושבע ועומד עליו מהר סיני אלא כי הא דאמר רבא שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר אתיא נזירות חיילא על שבועה ורבנן נמי הא מיבעי ליה לאסור יין מצוה כיין רשות א''כ לימא קרא מיין מאי ושכר שמעת מינה תרתי ור''ש היינו טעמא דכתב שכר לאלופי שכר שכר למקדש דכתיב {ויקרא י-ט} יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך מה גבי נזיר יין הוא דליתסר אבל שאר משקין לא אף גבי מקדש נמי יין הוא דליתסר אבל שאר משקין המשתכרין לא ולאפוקי מדר' יהודה דתניא ר' יהודה אומר אכל דבילה קעילית ושתה דבש וחלב ונכנס למקדש חייב איבעית אימא ר''ש לית ליה איסור חל על איסור דתניא ר''ש אומר האוכל נבילה ביום הכפורים פטור ולרבנן נמי הכתיב {במדבר ו-ד} מכל אשר יעשה מגפן היין אמרי לך רבנן התם לימד על איסורי נזיר שמצטרפים זה עם זה ור''ש לית ליה צירוף דתניא ר''ש אומר כל שהו למכות לא אמרו כזית אלא לענין קרבן: מתני' הריני כשמשון כבן מנוח כבעל דלילה כמי שעקר דלתות עזה כמי שנקרו פלשתים את עיניו הרי זה נזיר שמשון: גמ' למה לי למיתנא כל הלין צריכי דאי אמר הריני כשמשון הוה אמינא שמשון אחרינא קמ''ל כבן מנוח ואי תנא כבן מנוח הוה אמינא איכא דמיתקרי הכי קמ''ל כבעל דלילה וכמי שנקרו פלשתים את עיניו: מתני' מה בין נזיר עולם לנזיר שמשון נזיר עולם הכביד שערו מיקל בתער ומביא שלש בהמות ואם נטמא מביא קרבן טומאה נזיר שמשון הכביד שערו אינו מיקל ואם נטמא אינו מביא קרבן טומאה: גמ' נזיר עולם מאן דכר שמיה חסורי מיחסרא והכי קתני האומר הריני נזיר עולם הרי זה נזיר מה בין נזיר עולם לנזיר שמשון נזיר עולם הכביד שערו מיקל בתער ומביא שלש בהמות ואם נטמא מביא קרבן טומאה נזיר שמשון הכביד שערו אינו מיקל בתער

רש"י והרי מושבע ועומד עליו מהר סיני הוא. דכתיב זכור את יום השבת לקדשו זוכרהו על היין אין לי אלא בכניסתו ביציאתו מנין ת''ל כו' (. פסחים דף קו) וקי''ל דנשבע לבטל את המצוה פטור דלא אתיא שבועה ומבטלה מצוה וא''ת הא תנן (נדרים דף טז. שבועות דף כה.) חומר בנדרים מבשבועות שכן הנדר חל על דבר מצוה כדבר הרשות דאיש כי ידור נדר לה' כתיב אפילו במידי דלה' נמי לא קשיא דהא לא הוי אלא כגון דאמר ישיבת סוכה עלי דאוסר אותה עליו ואין מאכילין את האדם דבר האסור לו אבל אם אמר קונם שלא אשב בסוכה אין בדבריו כלום והכי מסקינן לה בנדרים בפרק ואלו מותרין (דף טז:): אלא כי הא דאמר רבא שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר אתיא נזירות חיילא על שבועה. והיינו דקאמר לאסור יין מצוה דנשבע לשתות כיין הרשות וכי תימא מאי שנא נשבע מפי עצמו מנשבע מהר סיני הכי אמרינן ליה בהדיא במס' שבועות (דף כט.) שבועה שאוכל ככר זו וחזר ואמר שבועה שלא אוכלנה על הראשונה חייב משום שבועת בטוי ועל השניה חייב משו' שבועת שוא והתם מפרש טעמא ומיהו איכא לן למשמע מינה דקאמר חייב על השניה אע''ג דהוי נשבע לבטל את המצוה דנזירות נמי חיילא אהאי דנשבע לשתות יין: מאי ושכר ש''מ תרתי. לאסור יין מצוה כיין הרשות וכי לא נדר נמי אלא מחד מינייהו דהוי נזיר מכולהו: אף גבי. כהן הבא למקדש כי שתה יין הוא דליתסר אבל כי שתה שאר מילי דמשכרין לא ולאפוקי מדר' יהודה כו': קעילית. שם מקום: איבעית אימא. היינו טעמא דר''ש דאמר אינו חייב בנזירות עד שיזיר מכולן בסתם דאמר הריני נזיר דר''ש לטעמיה דלית ליה איסור חל על איסור וה''נ כי אסר עצמו מן החרצנים ומן הזגין וחיילא עליה נזירות לא אתי אידך פלגא דתגלחת וטומאה וחיילא עילויה אי נמי כי הזיר עצמו מן היין לא אתי איסור תגלחת וטומאה וחייל אאיסור יין לשווייה נדר גמור: ומנא תימרא דר''ש לית ליה איסור חל על איסור דתניא ר''ש אומר האוכל נבילה ביום הכפורים וכו'. דלא אתי איסור יום הכפורים וחייל אאיסור נבילה דלא אמרינן מיגו דאתא יום הכפורים ואיתוסף איסורא לגבי שאר מילי איתוסף נמי לגבי נבילה ור''ש לטעמיה דאמר במסכת כריתות (דף כג.) דאפילו איסור חמור לא אתי וחייל על איסור קל והכי פרישנא לה במסכת [יבמות] (דף לג:) ובמסכת שבועות (דף כד.): לימד על כל איסורי נזיר שמצטרפין זה עם זה. לכזית שאם לא אכל בין חרצן וזג אלא כזית בלבד חייב מלקות: ור''ש דלא דריש ביה האי טעמא אלא עד שיזיר כו' אזיל לטעמיה דלא מצריך ליה האי קרא משום צירוף דלר''ש לית ליה צירוף דקסבר ר''ש אפילו לא אכל אלא כל שהוא חייב דעובר בלאו האמור בו מחרצנים ועד זג לא יאכל דתניא ר''ש אומר כל שהוא למלקות לא אמרו שיעור אכילה לכזית אלא לענין קרבן ולענין שאר איסורין שחייבין על שגגתו חטאת כגון חלב ודם וחמץ בפסח אבל גבי נזיר כי עבר על נזירותו ואכל זג או חרצן דמילקא הוא דלקי ולא הוי חייב קרבן בכל שהוא מחייב ולא בעינן ביה צירוף הלכך הואיל ולא מיצטריך משום צירוף מייתר ליה קרא לההוא טעמא דאינו חייב עד שיזיר מכולן: מתני' הריני כשמשון או כבן מנוח או כבעל דלילה או שלא אמר כבעל דלילה אלא אמר כשמשון או כבן מנוח כמי שעקר דלתות עזה או שלא אמר דלתות עזה אלא אמר כשמשון כבן מנוח כמי שנקרו פלשתים את עיניו: הרי זה נזיר שמשון. צריך לנהוג בעצמו בנזירות שמשון ולקמן מפרש היכי הוי: גמ' דאי אמר כשמשון. ותו לא ה''א שמשון אחרינא קאמר להכי אמר כבן מנוח ואי הוה אמר נמי כשמשון כבן מנוח בלבד ה''א איכא איניש אחרינא דאתקרי נמי הכי או בן מנוח או שמשון בן מנוח לה''ק בהדייהו כבעל דלילה או כמי שנקרו פלשתים את עיניו או כמי שעקר דלתות עזה דמיגליא מילתא דלא הוה אחרינא: הריני נזיר עולם הרי זה נזיר. כל ימי חייו דכי אמר הריני נזיר עולם משמע דנזירות קבל עליו עד עולם לפיכך כיון שהגיע לל' יום שיש לו כובד שיער מיקל בתער ומגלח כל ל' ול': ומביא. לכל תגלחת ותגלחת ג' בהמות חטאת ועולה ושלמים כמו שנאמר בענין: ואם נטמא מביא קרבן טומאה. כבש בן שנתו לאשם ושתי תורים או שני בני יונה אבל המקבל עליו נזירות שמשון הרי זה נזיר עולם ולעולם אינו מיקל בתער: ואם נטמא אינו מביא קרבן טומאה. שכן מצינו בשמשון שנטמא למתים כדמפרש לקמן: (רש"י)

תוספות עד שיזיר מכולן. או יאמר סתמא דמשמע כל מילי דנזירות קיבל עליה ואם בא לפרש חרצן וזג צריך לפרש כולם גם תגלחת וטומאה: מכל אשר יעשה מגפן היין. אלמא דמכולהו צריך להזיר וא''ת ואכתי תגלחת וטומאה לא שמעינן וי''ל כיון דגלי לן ביין ה''ה שצריך לקבל גם תגלחת וטומאה ונפקא לן מלישנא דקרא מכל: מיין ושכר יזיר. משמע אפילו בחד הוי נזיר דהא כבר כתיב מכל אשר יעשה מגפן למה לי למיכתב מיין ושכר אלא לאשמועי' דאפי' לא נדר כי אם בחד מהני דחייל נזירות עליו ואפילו כשבא לפרש דהכא חרצן וזג לא כתיבי: לאסור יין מצוה כיין הרשות. כלומר מקרא יתירא דמיין ושכר יזיר: מאי היא קידושא ואבדלתא מושבע ועומד מהר סיני הוא. דקדוש היום דאורייתא ואיך תחול עליו נזירות וקשה דאדרבה להכי איצטריך קרא מיותר לומר דחייל עליה נזירות ועוד קשה מאי משני בתר הכי כגון שנשבע לשתות וחזר ונדר בנזיר דאתיא נזירות וחייל אשבועה מ''מ תקשי לו הרי מושבע ועומד מהר סיני כלומר דאין מושבע ועומד גדול מזה שנשבע לשתות ועוד קשה דקדוש היום לאו דאורייתא הוא דנהי נמי דכתיב זכור ודרשינן זוכרהו על היין אסמכתא הוא לכ''נ לר''ת דגרסינן בתמיה וכי מושבע ועומד מהר סיני כלומר ל''ל קרא מיותר לאסור יין מצוה וכי מושבע וכו' דנהי דקידוש היום דאורייתא על היין לאו דאורייתא דזוכרהו על היין אסמכתא והשתא משני כגון שנשבע לשתות וקמ''ל קרא יתירא דחייל עליה אע''ג שנשבע לשתות.: לאלופי למקדש. מהכא ואינו חייב למקדש אלא איין ושכר ולאפוקי מרבי יהודה כו': ר''ש לית ליה איסור חל על איסור. פירוש בעלמא כדתניא כו' ואי לאו קרא הכא ה''א היכא דנשבע שלא לשתות ושוב הזיר בנזיר ושתה ביין לא חייב אנזירות קמ''ל קרא יתירא דמיין ושכר דאם נשבע שלא לשתות כוס זה ונדר בנזיר ועבר ושתה הכוס דלקי תרתי משום שבועתא ומשום נזירות ולא תימא כדקאמר רבא לעיל שבועה שאשתה אלא תוכל לתרץ אפילו שבועה שלא אשתה כדפירשתי: ורבי שמעון לית ליה צירוף. כלומר אין צריך יתור לצירוף דאפי' בשאר איסורים כחלב ודם מחייב בכל שהו ולא אמרו כזית אלא לקרבן והכא לא שייך צירוף לקרבן שקרבן נזיר אינו בא על ששתה יין אלא מלקות והקרבן בא על השלמת נדרו: מה בין נזיר שמשון לנזיר עולם. וא''ת שאלה איכא בינייהו דנזיר שמשון ליתא בשאלה ונזיר עולם איתא בשאלה כדאי' בפ' בתרא דמכות (דף כב.) גבי חורש תלם אחד וי''ל מילתא דליתא בנזירות לא קתני ואם ישאל על נזירות אז לא הוי נזיר וה''ק מה בין נזיר שמשון כו' כששניהם נזירין: כשמשון כבן מנוח כבעל דלילה. אבל כשמשון לחודיה או כבן מנוח לחודיה לא סגי עד שיאמר שלשתן כדמוכח בגמ' מכאן ואילך גריס ר''ת וכמי שעקר דלתות עזה בוי''ו וכמי שנקרו פלשתים את עיניו דאו או קאמר כלומר או שיאמר כמי שעקר או כמי שנקרו כו' דאי אמר כבעל דלילה לחוד או כמי שעקר דלתות עזה לחוד או כמי שנקרו פלשתים את עיניו לחוד דהוי נזיר שמשון דבהא ליכא למיטעי: נזיר עולם מיקל. ולא מגלח לגמרי כאבשלום שלא גלח לגמרי שהרי נתלה בשערו: ומביא ג' בהמות. בשעה שמיקל הלכה למשה מסיני ואסמכתא מאבשלום דאמר אשלם נדרי חטאת עולה ושלמים כנזיר טהור קרבן טומאה שתי תורים ואשם: (תוספות)

דף ד - ב

ואינו מביא קרבן טומא' קרבן הוא דלא מייתי אבל נזירות חיילא עליה מני מתני' לא רבי יהודה ולא ר''ש דתניא ר' יהודה אומר נזיר שמשון מותר ליטמא למתים שכן מצינו בשמשון שנטמא ר''ש אומר האומר נזיר שמשון לא אמר כלום שלא מצינו בשמשון שיצאת נזירות מפיו מני אי ר' יהודה האמר אפילו לכתחילה ומתניתין קתני אם נטמא אי ר' שמעון האמר לא חיילא עליה נזירות כלל לעולם ר' יהודה היא ואיידי דקתני גבי נזיר עולם אם נטמא תנא נמי גבי נזיר שמשון אם נטמא לימא בפלוגתא דהני תנאי קמיפלגי דתנן הרי עלי כבכור רבי יעקב אוסר ור' יוסי מתיר מאי לאו ר' יהודה סבר לה כר' יעקב דאמר לא בעינן דבר הנידר ור' שמעון סבר לה כר' יוסי דאמר בעינן דבר הנידר לא דכולי עלמא בעינן דבר הנידר ושאני גבי בכור דכתיב ביה {במדבר ל-ג} לה' לרבות את הבכור ור' יוסי אמר לך ההוא לה' מיבעי ליה לרבות חטאת ואשם ומה ראית לרבות חטאת ואשם ולהוציא את הבכור מרבה אני חטאת ואשם שכן מתפיסן בנדר ומוציא אני את הבכור שאין מתפיסו בנדר ור' יעקב אמר לך בכור נמי מתפיסו בנדר הוא דתניא של בית רבינו אמרו מנין לנולד לו בכור בתוך עדרו שמצוה עליו להקדישו שנאמר {דברים טו-יט} הזכר תקדיש ור' יוסי אמר לך נהי דמצוה להקדישו אי לא מקדיש ליה מי לא קדוש גבי נזיר נמי הכתיב {במדבר ו-ב} לה' ההוא מיבעי ליה לכדתניא אמר שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא חוץ מאדם אחד שבא אלי מן הדרום יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים אמרתי לו בני מה ראית לשחת שער נאה זה אמר לי רועה הייתי לאבי בעירי והלכתי לשאוב מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי ופחז יצרי עלי וביקש לטורדני מן העולם אמרתי לו ריקה מפני מה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך שסופך להיות רמה ותולע' העבודה שאגלחך לשמי' עמדתי ונשקתיו על ראשו אמרתי לו כמותך ירבו נזירים בישראל עליך הכתוב אומר {במדבר ו-ב} איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה' ושמשון לאו נזיר הוה והכתיב {שופטים יג-ה/ז} כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן התם מלאך הוא דקאמר ומנלן דאיטמי למתים אילימא מדכתיב {שופטים טו-טז} בלחי החמור הכיתי אלף איש דילמא גרויי גרי בהו ולא נגע בהו אלא מהכא {שופטים יד-יט} ויך מהם שלשים איש ויקח את חליצותם דילמא אשלחינון ברישא והדר קטלינן ויך ויקח כתיב ודילמא גוססין שוינן אלא גמרא גמירי לה ונזיר עולם היכא כתיב דתניא רבי אומר אבשלום נזיר עולם היה שנאמר {שמואל ב טו-ז} ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך אלכה נא ואשלם את נדרי אשר נדרתי לה' בחברון ומגלח אחד לשנים עשר חדש שנא' {שמואל ב יד-כו} ויהי מקץ ימים לימים

רש"י מני אי רבי יהודה הא אמר דמותר לכתחילה. ליטמא ומתני' קתני אם נטמא בדיעבד אבל לכתחילה לא. תנא נמי גבי נזיר שמשון אם. וה''ה נמי לכתחילה מותר: הרי עלי. ככר זו כבכור: רבי יעקב אוסר דלא בעינן שיהא איסורו בדבר הנידר כגון. (חטאת) ושלמים (דהא כתיב איש כי ידור נדר לה' לרבות דבר האסור כגון בכור): רבי יהודה סבר לה כר' יעקב דאמר לא בעינן דבר הנדור. הכי נמי כי אמר הריני נזיר שמשון הוי נזיר ואע''ג דשמשון לא יצא נזירות מפיו: ור''ש. דאומר לא הוי נזיר סבר לה כר' יוסי דאמר מותר משום דלא התפיס אלא בבכור דלא הוי דבר הנדור שהרי קדושתו מרחם: ושאני גבי בכור. דהיינו טעמא דרבי יעקב משום דכתיב לה' איש כי ידור נדר לה' לרבות את הבכור: לרבות חטאת ואשם. דכי אמר ככר זה עלי כחטאת וכאשם אסור: מרבה אני חטאת ואשם שכן מתפיסן בנדר. שאינו מביא חטאת ואשם עד שיהא מחויב להן ויאמר זהו לחטאתי ולאשמי: שאין מתפיסו את הבכור בנדר. דנדור ועומד מרחם הוא אבל גבי נזיר דכו''ע בין לר' יעקב בין לר' יוסי בעינן דבר הנדור וכי אמר הריני נזיר שמשון לא אמר ולא כלום: גבי נזיר נמי. בין לר' יעקב בין לרבי יוסי אמאי בעינן דבר הנדור הא כתיב . ביה לה' להזיר: לא אכלתי [אשם] נזירות מעולם. משום ההוא טעמא דאמרי' לעיל דכשהן מטמאין ורבין עליהן ימי טומאה הן מתחרטין ומביאין חולין לעזרה: ופחז. ומהר עלי יצרי והביאני לידי הרהור: לשאוב מים מן הגיע גרסי' שכן הוא לשון המשנה ופי' מן המעיין: עליך אמר הכתוב איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'. דמשמע שנודר לשם שמים: ושמשון לאו נזיר הוא והא כתיב כי נזיר אלהים. וקא ס''ד דמנוח קאמר להא מילתא דהוה ליה דבר הנדור דאדם מדיר את בנו בנזיר: מלאך הוא דקאמר. כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן אבל מפי מנוח לא יצא: דילמא גרדויי גרד להו. מחתך חתך בהן אבל הוא גופיה לא נגע בהו: ויך ויקח כתיב . דמשמע ויך והדר ויקח: גוססין שוינהו. ובהדי דהוו גוססין אשלחינהו ולא איטמי בהו: ונזיר עולם היכא כתיב. שמיקל בתער ומביא שלש בהמות: ה''ג דתניא רבי אומר אבשלום נזיר עולם היה שנאמר ויהי מקץ ארבעים שנה ומגלח היה אבשלום לשנים עשר חדש דבכך הוה ליה כובד ובבציר מהכי לא ה''ל כובד דכאיש גבורתו (שופטים ח) אבל שאר נזירי עולם מגלח א' לל' יום דהוי ליה בהכי כובד: (רש"י)

תוספות קרבן הוא דלא מייתי. פירוש נזיר שמשון אבל נזירות חייל עליה כלומר לענין שאסור לטמאות למתים לכתחילה: שלא מצינו בשמשון שיצא נזירות מפיו. כלומר לא נזר בנזיר אלא מבטן אמו היה נדור בנזיר ממילא ואנן בעינן שידור בדבר הנדור כמו הריני כזה שנדר בנזיר כדדרשי' (נדרים דף יד.) כי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור: הרי עלי כבכור. פי' ככר זה כבכור: לא דכ''ע. כלומר כ''ע אי אמר כעולה וכשלמים הוי דבר הנדור אבל בכור קדוש מרחם אמו רבי יהודה סבר לה כרבי יעקב דאמר לא בעינן דבר הנדור ואם אמר הריני כשמשון הוי נזיר אע''ג דנזיר שמשון לאו נדור הוה אלא קדוש מבטן אמו כבכור: לא דכ''ע בעינן דבר הנדור בעלמא לגבי נזירות ושאני הכא דכתיב לה'. כי ידור נדר לה' לרבות את הבכור כלומר שהוא לה' ממילא אפילו [הכי] הוי נדור: לרבות את החטאת ואשם דסד''א עולה ושלמים הבאים נדבה הוי דבר הנדור אבל בחטאת ואשם הבאים בחובה לא מיקרי דבר הנדור קמ''ל לה' דמרבי כל מילי דהוי לה': שמצוה לקדש. פירוש בכור תקדיש ולומר תוקדש בבכורה אע''פ דקדיש מרחם: מי לא קדוש. הלכך לאו דבר הנדור הוא כיון דאינו אלא מצוה בעלמא: גבי נזיר נמי הכתיב לה'. וכי היכי דמרבי ר' יעקב בכור מלה' ה''נ נרבה נזיר שמשון מלה' דכתי' בנזיר: לא אכלתי אשם נזירות. אבל שאר אשמות היה אוכל אבל אשם נזיר היה קשה בעיניו לאוכלו לפי שאינו בא אלא בנזיר שנטמא וכיון שנטמא הי' דואג פן מתחרט על נדרו שהימים הראשונים נופלין ומביא חולין בעזרה: עליך הכתוב אומר להזיר לה'. כלומר שתחילת נדרו לגמרי לש''ש ולא היה דואג שיתחרט אע''פ שנטמא אבל שאר נודרים סתמא נודרי' בעת צרה או על עבירה שבידן כדי להצטער ולכפר על עונם וכשמתרבים הימים עליהם ממה שגמרו בדעתן קרוב להיות תוהא על הראשונות: שמשון לאו נדור הוה. פירוש לא נדור נזיר הוה והא כתיב כי נזיר אלהים יהיה כו'. וקס''ד שהמלאך היה אומר לאביו שיזירנו לכשיולד כדאמרי' לקמן (דף כח:) האיש מדיר בנו בנזיר: התם מלאך הוא דקאמר ליה. בנבואה ולא יצא נזירות לא מפי אביו ולא מפי שמשון: גרויי גרי. לשון חצים כלומר מרחוק זורק בהם והרגם: דילמא גוססין שווינהו. לאו דוקא גוססים כי נזיר אסור ליגע לגוסס אלא כלומר קרוב לגוססין: אלא גמר'. פירוש דגמרי' דקטלינהו ממש והדר שלוחי שלחינן ואפי' למאן דאמר (יבמות סא.) קברי עובדי כוכבים אינן מטמאין באהל במגע מיהא מטמאין: ונזיר עולם היכא כתיב. כלומר שמותר להקל ומייתי מאבשלום שהיה מיקל למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה: את נדרי אשר נדרתי. וסתם נדר משמע ליה נזירות ועוד אחר שלא היה מגלח אלא מימים לימים. משמע שהכביד עליו שערו מכלל דנזירות נדר: (תוספות)

דף ה - א

ויליף {ויקרא כה-כט} ימים ימים מבתי ערי חומה מה התם י''ב חדש אף כאן י''ב חדש ר' נהוראי אומר מגלח אחת לל' יום רבי יוסי אומר מגלח מערב שבת לערב שבת שכן מצינו בבני מלכים שמגלחים מע''ש לע''ש מאי טעמא דרבי יליף מבתי ערי חומה והא רבי הוא דאמר אין ימים פחותין משנים האי גזירה שוה משום כובד גמיר ובשני ימים ליכא כובד ואימא ב' שנים דכתיב ויהי מקץ שנתים ימים דנין ימים שאין עמהן שנים מימים שאין עמהן שנים ואל יוכיח זה שיש עמו שנים ואימא ל' יום דכתיב {במדבר יא-כ} עד חדש ימים דנין ימים שאין עמהם חדשים מימים שאין עמהם חדשים ואל יוכיח זה שיש עמו חדשים ואימא מהכא {שופטים יא-מ} מימים ימימה וגו' דנין ימים מימים ואין דנין ימים מימימה ומאי נפקא מינה והא תנא דבי ר' ישמעאל {ויקרא יד-לט} ושב הכהן ובא הכהן זו היא שיבה זו היא ביאה הני מילי היכא דליכא דדמי ליה אבל היכא דאיכא דדמי ליה מדדמי ליה ילפינן איכא דאמרי מנא ידעינן דכל תלתא ירחין חד זימנא דילמא ארבעה זימני בשתא (א''נ) ארבעה ירחין חד זימנא תרין ירחין בחד זימנא רבי נהוראי אומר מגלח אחת לשלשים יום מאי טעמא גבי כהנים משום דאיכא כובד ה''נ איכא כובד ר' יוסי אומר מגלח מערב שבת לערב שבת מאי איכא ביניה לשאר אחוהי יום טוב שחל להיות באמצע שבת דאחוהי מגלחין הוא לא מגלח אי נמי לגלוחי מן צפרא דמעלי שבתא אחוהי מגלחין איהו לא מגלח עד פניא הני ארבעים שנה מאי עבידתייהו ר' נהוראי אומר משום רבי יהושע לקץ מ' שנה ששאלו להן מלך תנא אותה שנה ששאלו להן מלך היא שנת עשר לשמואל הרמתי: מתני' סתם נזירות ל' יום: גמ' מנהני מילי אמר רב מתנא אמר קרא {במדבר ו-ה} קדוש יהיה יהיה בגמטריא תלתין הוו בר פדא אמר כנגד נזיר נזרו האמורים בתורה ל' חסר אחת ורב מתנא נמי נילף מנזיר נזרו אמר לך ההוא לדרשה {במדבר ו-ג} מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין רשות {במדבר ו-ב} כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר מלמד שהנזירות חלה על נזירות

רש"י ויליף מבתי ערי חומה. דכתיב בהו ימים תהיה גאולתו מה להלן י''ב חדש כדמפרש ביה קרא ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה: רבי נהוראי אומר. אבשלום היה מגלח אחת לל' יום: שכן מצינו בבני מלכים שכן נוהגים: והא רבי הוא דאמר. במס' ערכין (דף לא.) ימים תהיה גאולתו אין ימים פחותים משנים. שאם בא לגאלה באותו יום שמשכנה לו אינו יכול לגאלה עד שיעברו עליו ב' ימים לפי שאין מקרא יוצא מידי פשוטו והכא נמי מאי חזא רבי מההוא ג''ש מה להלן י''ב חדש כו' נגמר מהאי טעמא ונימא נמי דאבשלום מגלח היה לשני ימים: הא ג''ש. דגמיר מבתי ערי חומה: משום כובד הוא דקא גמיר. דכתיב ביה באבשלום כי כבד עליו וגילחו: ובשני ימים ליכא כובד. ומשום הכי לא גמיר מיניה: ולימא דשתי שנים. משמע האי מקץ ימים לימים אשר יגלח דשתי שנים נמי איקרו ימים כדכתיב ויהי מקץ שנתים ימים: ואימא שלשים יום. דשלשים איקרו ימים כדכתיב עד חדש ימים: ואימא מהכא מימים ימימה. תלכנה בנות ישראל לתנות לבת יפתח ד' ימים בשנה דהיינו יום א' לשלשה חדשים הכא נמי נימא דמגלח היה אבשלום לג' חדשים. לתנות לשון תאניה ואניה (איכה ב): ושב הכהן ובא הכהן זו היא שיבה זו היא ביאה. מה ביאה מביתו של כהן לבית המנוגע חולץ וקוצה וטח ונותן שבוע להסגירו אף כאן בשיבה אף ה''נ כיון דכתיב מימים ימימה ליהוי נמי כמאן דאמר ימים: א''ד. לא ילפינן מההוא קרא דכתיב בבת יפתח דמנא ידעינן דמתלתא ירחין לתלתא ירחין הוי חד זימנא: דילמא. האי דקאמר ד' ימים בשנה הכי הוי לסוף ד' ירחין חד זימנא ולתרין [ירחין] חד זימנא ולארבע ירחין חד זימנא ולתרין ירחין חד זימנא דהיינו נמי ארבע זימנין והילכך הואיל ואיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי שבקינן ההוא קרא דלא מפרש וגמרינן מקרא דמפרש דהיינו מבתי ערי חומה: גבי כהנים. הדיוטים: מידי הוא טעמא. דאמרינן דמגלחין בשלשים יום אלא משום דאיכא כובד שיער והוה ליה ניוול הכא נמי איכא כובד ומשום הכי היה אומר רבי נהוראי דאבשלום היה מגלח לאחר שלשים יום: לדברי רבי יוסי דאמר שמגלח מערב שבת לערב שבת מאי היכרא איכא בין דידיה דהוי נזיר לשאר אחין הא אינהו נמי נוהגין להסתפר בכך: איכא בינייהו בזמן שחל יו''ט להיות באמצע שבת דאחין מגלחין בערב יום טוב והוא אינו מגלח עד ערב שבת ואי קשיא לך ולרבי מאי שנא אבשלום משאר נזירי עולם דמסתפרים אחת לל' יום משום דלגבי דידהו הוי כובד ורבי מתרץ לטעמיה דאבשלום הואיל ובעל כח הוה לא הוה כובד לדידיה עד שנים עשר חדש כי כאיש גבורתו ולרבי יוסי הואיל דאורחייהו דבני מלכים להסתפר מערב שבת לערב שבת הוה ליה כובד כשאר אחין אבל לשאר אינשי ליכא כובד עד ל': הני מ' שנה. דכתיב ויהי מקץ מ' שנה: מאי עבידתייהו. והלא לא היו למלכות בית דוד אלא ל''ז: לקץ מ' שנה ששאלו להם מלך. היא שנת עשר לשמואל הרמתי שאבשלום היה יודע שעתיד דוד למלאות מ' שנה וכשנתמלאו מ' שנה ששאלו ישראל מלך מיום ליום אחר שמלכו שמואל ושאול דהיינו בתחילת המלכות ועלתה לשניהן לפי שעדיין לא יצא טיבעו של שאול בעולם ואף טיבעו של שמואל בעולם שהיה נקרא מלך לא פסק ושתים שמלך שאול בעצמו בחיי שמואל כמו שלמדנו [בסדר עולם] שלא מת שמואל לפני שאול אלא ד' חדשים ול''ז שמלך דוד וטעה אבשלום ואמר עכשיו הגיע הקץ של אבא ואלכה לחברון להסב לי שם המלוכה ואם נפש אדם לומר מנין אתה אומר שאותה שנה שמלכו שמואל ושאול שהיתה בתחילת מלכות של שאול ושמואל לא מת לפני שאול אלא ד' חדשים מכאן אתה למד שבאותו יום שעלתה חנה לשילה דכתיב ועלי הכהן יושב על הכסא (שמואל א א) באותו יום נתמנה לשופט והיינו דכתיב ישב על הכסא ולמדנו שבאותה שנה נתעברה חנה וילדה שמואל ונאמר בו בשמואל (שם) וישב שם עד עולם עד עולמו של יובל נ' שנים ושתי שנים שגמלתו אמו הרי לך שנים של שמואל נ''ב שנים ועלי כמה שנים נתמנה על ישראל מ' שנה וכשהיה לו לעלי ארבעים שנה בן כמה שנים היה שמואל הוי אומר בן ל''ט שנה שצריך אתה להוציא שנה אחת לעיבורו כמה נשתיירו לו משנותיו של שמואל י''ג צא מהן עשר שמלך שמואל אחר מיתתו של עלי ונשתיירו להן ג' שנים זו היא שאמרו אחת שמלך שאול ושמואל ושתים שמלך שאול בעצמו: בר פדא אמר כנגד נזיר נזרו ונדר נדרו. האמור בפ' נזיר שהן ל' חסר אחת לנדור נדר נזיר להזיר יזיר נזרו נדר נזרו יזיר הזירו נזרו נזרו והזיר נזרו נזרו הנזיר נזרו הנזיר נזרו נזרו הנזיר נזרו הנזיר הנזיר ידור נזרו נדרו ידור נזרו הרי ל' חסר אחת נזר אלהיו לא קחשיב לפי שאינו לשון נזירות אלא לשון עטרה כמו התרגום: נזיר להזיר מלמד שהנזירות חלה על נזירות. שאם אמר הריני נזיר אם אוכל ככר זו וחזר ואמר הריני נזיר אם אוכל ככר זו ואכלה מונה שתי נזירות דאף על גב דככר אחד הוא חלה נזירות על נזירות וכיון דהני אתו לדרשא ולא למניינא אחריני נמי לאו למניינא אתו: (רש"י)

תוספות אין ימים פחותים משנים. דדריש מימים תהיה גאולתו שאין המוכר יכול לגאול בפחות משני ימים. (והא א''ר כו') הכי נמי דבכל ב' ימים יקל שערו ומשני דבב' ימים ליכא כובד ומסתמא לא נתקבל ג''ש אהני אלא ממשמעות דימים דהיינו שנה תהיה גאולתו שגואל אחרי ב' ימים כל השנה כדכתיב בתריה ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה אלמא דכל השנה גואל: תלכנה בנות ישראל לתנות לבת יפתח ד' ימים בשנה. ומשמע בסוף כל ג' חדשים הלכו לראות ומשני מנא ידעי' דמחלקין השנה בשוה דילמא תרין ירחין בחד זמנא וד' ירחין בחד זמנא וב' ירחין בחד זמנא [וכו'] וכיון דהכי הוא לא ידעינן מהיכא נילף דלית לן למילף ממקום שיכול להיות שאין הדבר. (עוד) להכי ילפינן מבתי ערי חומה: מ''ט גבי כהנים [דאיכא] כובד. וא''ת והא כהני' עצמם ילפי' (תענית יז.) מסתם נזי' פרע פרע דמקילין אחת לשלשים יום וא''כ נילף נזיר עולם מסתם נזיר דהוי שלשים יום וי''ל דלא מיסתבר ליה ללמוד קדושת עולם מקדושת שעה ולהכי יליף מכהנים אע''ג דלמד מן הלמד משום דכהנים נמי קדושת עולם הוו: מאי איכא ביניה לשאר אחוהי. וא''ת ונימא דאיכא בינייהו קרבנות דהוא מביא ולא הן וי''ל דה''ק מאי איכא ביניה בתגלחת דקאמר קרא ויהי מקץ ימים אשר יגלח משום דבתגלחת היה מאחר: הני (מקץ) מ' שנה למאי. פי' דליכא למימר למ' שנה (למאי) למלכות בית דוד דאז מרד אבשלום דהא משמע קראי דהיה מלך ה' שנים אחר מעשה זה ג' של רעב ואחד שמנה ישראל ואחד שהעמיד משמרות ומשני מקץ מ' שנה ששאלו להם מלך (אלו) שמרדו במלכו של עולם תלה מרידת . [אבשלום בשאלתם להם מלך שהיה שנת עשר] לשמואל ובחצי י''א העמיד מלך ומלך חצי י''א וב' שנים הרי ד' שנים לשאלה ובתחלת ל''ו למלכות בית דוד היא שנת מ' לשאלה ואח''כ מרד אבשלום והשנה ההיא היה שנת רעב וגם אותה שנת מ' לשאלה ואפי' מרד בתחלת שנת מ' לשאלה ולאו דוקא מקץ מ' שנה: סתם נזירות שלשים יום. ובגמרא מפרש טעמא: בר פדא אמר כנגד נזירות האמורין בתורה שהן ל' חסר אחת. פירוש כתובים בפרשת נזיר וכנגדן מושך (תוספות)

דף ה - ב

ובר פדא אמר לך ליכא חד מינהון דלאו לדרשא אלא מדההוא למניינא כולהו נמי למניינא תנן סתם נזירות שלשים יום בשלמא לרב מתנא ניחא אלא לבר פדא קשיא אמר לך בר פדא איידי דאיכא יום תלתין דמגלח ומביא קרבנותיו משום הכי תנא שלשים תנן מי שאמר הריני נזיר מגלח יום שלשים ואחד בשלמא לרב מתנא ניחא אלא לבר פדא קשיא אמר לך בר פדא אימא סיפא אם גילח ליום שלשים יצא אלא סיפא מסייעא ליה רישא נעשה כאומר שלימין ולרב מתנא קשיא סיפא קסבר מקצת היום ככולו תנן הריני נזיר שלשים יום אם גילח יום ל' לא יצא באומר שלימין תנן מי שנזר ב' נזירות מגלח את הראשונה יום ל' ואחד והשניה ליום ששים ואחד בשלמא לרב מתנא ניחא

רש"י ובר פדא אמר לך. אטו מי ליכא חד מינייהו דלא אתא לדרשא: אלא מדההוא למניינא הנהו נמי דלדרשא אתי להו למניינא: תנן מי שאמר הריני נזיר מגלח לשלשים ואחד יום בשלמא לרב מתנא. דאמר שלשים היינו דקאמר שמגלח [יום] שלשים ואחד דהיינו לאחר מלאת ימי נזרו: אלא לבר פדא. דאמר עיקר נזירות לא הוי אלא כ''ט בשלשים איבעי ליה לגלח: הכי גרסינן אלא רישא נעשה כאומר שלימים: אמר לך בר פדא. רישא דתני שמגלח לשלשים ואחד: נעשה כאומר שלשים יום שלימים. ולכתחילה מגלח ליום שלשים ואחד וכיון דלא אמר בהדיא שלימים אם גילח ליום שלשים יצא: דקסבר מקצת היום. שעבר מיום שלשים כמי שעבר כולו דמי והאי דמגלח לבתר הכי נעשה כמי שגילח ליום שלשים ואחד ואם תאמר הואיל ולבר פדא נמי צריך להמתין עד יום שלשים ואחד מאי איכא בין רב מתנא לבר פדא איכא דלבר פדא אם נטמא ביום שלשים אחר מלאת קרינא ביה ושוב אינו סותר את נדרו ולרב מתנא דאמר אין עיקר נזירות פחות משלשים יום תוך מלאת קרינא ביה וצריך למנות פעם שניה אי נמי היינו דאיכא בינייהו שאם אמר הריני נזיר כ''ט ימים מגלח לכתחילה ליום שלשים אליבא דבר פדא ולרב מתנא הולך ומשלים כל ל' שאין שום נזירות פחות מל' יום ואינו מגלח עד ל' וא': והא תנן גילח יום ל' לא יצא באומר שלימים. (ממש) דצריך לו להשלים כל מה שנזר ולגלח אחר מלאת דהוה ליה כמי שנודר לגלח מאה יום דמונה מאה יום מיום ליום והדר מגלח איכא דגרסי לה בלישנא אחרינא רישא באומר שלימין ומפרש לה רישא לבר פדא לא קשיא כגון דאמר הריני נזיר שלשים יום דצריך למנות לכתחילה שלשים ולגלח ביום שלשים ואחד הא סתמא אם גילח יום שלשים יצא וסיפא דקתני לא יצא באומר שלימין ופרושי מפרש לה לרישא מי שאומר הריני נזיר מגלח לשלשים ואחד ואימתי אמרו שצריך לגלח ביום שלשים ואחד בזמן שאמר הריני נזיר שלשים יום ואם אמר שלשים יום שלימין אם גילח ביום שלשים לא יצא: תנן מי שנזר שתי נזירות מגלח את הראשונה ליום שלשים ואחד והשניה ליום ס''א. דלכי גילח ביום שלשים ואחד לראשונה לאלתר נכנסה לו נזירות שניה באותו יום עצמו ונמצא דכי מגלח נמי בשניה ביום ס''א קאים ליה ביום שלשים ואחד: בשלמא לרב מתנא ניחא אלא לבר פדא. למה לי כולי האי בששים חסר אחד סגי: אמר לך בר פדא אימא סיפא אם גילח ביום שלשים כו'. אלמא דלא הוי עיקר נזירות אלא שלשים חסר אחד: אלא סיפא מסייעא ליה. לבר פדא מדקאמר שאם גילח את הראשונה ליום שלשים שפיר דמי ורישא דקתני שלשים ואחד נעשה כאומר שלימין אבל היכא דפריש הריני נזיר שלשים יום חסר אחד מגלח לכתחילה ליום שלשים דעיקר נזירות אינו אלא שלשים חסר אחד (רש"י)

תוספות סתם נזירות כ''ט יום אע''ג דתמצא שלשים וכשאתה יורד למניינם יש לומר דנזר אלהיו על ראשו לא הוי ממניינא דהוא לשון כתר כדמתרגמינן כלילא: הנהו לדרשא. וכיון דאתיין לדרשא לא מצטרפין למניינא ומנינן להו כ''ט: מלמד שהנזירות חל על הנזירות. ודאי נראה דאם אמר הריני נזיר ונזיר לא איצטריך דמישתמע שפיר כשישלים נזירותו הראשון דמתחיל ומונה נזירות שני וכי איצטריך קרא להיכא דאמר הריני נזיר היום ונזיר דהוה לן למימר לא חייל עליה אלא חד נזירות כיון דאמר היום להכי איצטריך קרא מיותר שהנזירות חל על הנזירות: הואיל ואיכא חד מינייהו דלאו לדרשא או אחד או עשרה ולאו דוקא חד מדההוא למניינא כולהון למניינא ונהי דאיכא בהו דרשא מכל מקום אתו למניינא: תנן סתם נזירות שלשים יום וכו' אלא לבר פדא קשיא. דמשמע שהתנא משך נזירות דאורייתא אתא לאשמועינן ומשני כיון דאיכא יום תלתין דמגלח ומייתי קרבנות ואסור לשתות ביין וליטמא למתים עד שמביא קרבנותיו משום הכי [תני] תלתין יומין דמשך הנזירות עד תלתין יומי כי לכתחילה אי אפשר להביא קרבנותיו בכ''ט אפילו לבר פדא אלא ביום שלשים (הויא ליה [כפרה] דאפילו נזיר טהור קצת חוטא הוא שציער עצמו מן היין): מגלח לשלשים וא' יום כו' אלא לבר פדא קשה. דהוה ליה לגלח ביום [ל'] דשלמו נזירות בכ''ט יום: אמר לך בר פדא אימא סיפא ואם גילח ביום שלשים יצא אלא סיפא מסייעא ליה. ורישא דקאמר לכתחילה כשיאמר שלשים יום שלימין להיות נזיר אי אפשר לו לגלח ביום שלשים וגזרו חכמים כשאומר נזיר סתם דלכתחילה לא יגלח אלא ביום שלשים וא' אבל בדיעבד אם גילח ביום ל' יצא שכן דינו דאורייתא דסתם נזיר יגלח ביום שלשים ואם תאמר אמאי איצטריך למימר גזירה אטו היכא דאמר שלימים לימא גזירה אטו היכא דאמר שלשים יום בלא שלימים דהכי מוכח בסמוך בפירכא שניה דלבר פדא דלית ליה . מקצת היום ככולו כי אמר שלשים דמדאורייתא צריך לגלח ביום ל' ואחד יש לומר דמשום דשני לקמן לרב מתנא באומר שלימים דהתם ליכא לשנויי בלישנא אחרינא דאשמועינן כשאמר לשון מיותר ל' יום כאילו אמר שלימין [דבזה] מקצת היום ככולו ואיצטריך דאומר שלימים קמשני נמי בהא לישנא לבר פדא: ולרב מתנא קשיא סיפא קסבר מקצת היום ככולו. הילכך אם גילח ביום שלשים יצא כיון שעשה מקצת היום בנזירות ומיהו לכתחילה לא יגלח אלא ביום שלשים ואחד ולבר פדא לית ליה מקצת היום ככולו דא''כ אפילו ביום כ''ט אם גילח יצא והתנא אמר ביום שלשים אם גילח יום שלשים יצא: תנן הריני נזיר שלשים יום אם גילח יום שלשים לא יצא. בשלמא אי דוקא יום שלשים לבר פדא דלית ליה מקצת היום ככולו ניחא אע''ג דלעיל קאמר אם גילח יום שלשים יצא התם הוא דסתם נזירות קביל עליה דהוי כ''ט אבל הכא דאמר שלשים יום משך נזירות כל שלשים יום הלכך אם גילח ביום שלשים לא יצא דלית ליה מקצת היום ככולו אלא לרב מתנא קשה דאע''ג דאמר ל' יום הא סבירא ליה [דאמרינן] מקצת היום ככולו ואם גילח ביום שלשים אמאי לא יצא ומשני באומר שלימים פירוש אף על גב דמתניתין סתמא קתני [שלשים] יום אפילו הכי כיון דאמר שלשים יום לישנא יתירא הוא דאפילו סתם לרב מתנא הוי שלשים יום וכי אמר הריני שלשים יום הוי כאילו אמר שלימים וליכא למימר מקצת היום ככולו ולכך אם גילח ביום שלשים לא יצא: ואת השניה ביום ס''א בשלמא לרב מתנא ניחא. כשיגלח הראשונה ביום שלשים ואחד נגמר נזירות ומתחיל נזירות שני בו ביום מידי דהוי אאדם שמקבל עליו נזירות בחצי היום שעולה לו אותו יום ליום שלם הלכך ביום ס' כלו ב' נזירות ובס''א מגלח על השניה ונמצא דכל תגלחת ביום שלשים וא' וכ''ת סוף סוף מאי קמ''ל מתני' לרב מתנא הא ברישא קתני בהדיא דלכתחילה צריך לגלח ביום ל' ואחד הא לא קשיא דסיפא אתא לאשמועינן דיום ל' עולה לכאן ולכאן כדמסיק לקמן בשינוייא אליבא דרב מתנא והא לא שמעינן מרישא אלא לבר פדא קשה מרישא שמגלח על הראשונה ביום ל' [ואחד] ועל השניה ביום ס' [ואחד] ואע''ג דאקשינן לבר פדא מרישא כי האי וכבר שני ליה מדרבנן גזרו דלכתחילה צריך לגלח ביום ל' ואחד ואם כן מאי [הדר] פריך ליה דרך הש''ס כן להקשות כעין קושיא ראשונה ולתרצו כעין תירוץ ראשון ובלבד שישמיענו קצת חידוש מה שלא שמענו ברישא וה''נ איכא קצת חידוש בסיפא לבר פדא שאין ברישא כדנפקא לן לקמן במסקנא דתירוצא דמשמיענו דמקצת היום ככולו לבר פדא בתחילת הנזירות כאדם שמקבל עליו נזירות בחצי היום אע''פ שאותו חידוש לא נתפרש בסיפא לבר פדא צריכין אנו למימר שהש''ס סומך על כך: עוד סיגנון אחר בשלמא לרב מתנא ניחא (הא) כלומר הא דקתני שמגלח כל נזירות ביום שלשים ואחד דהיינו הראשונה ביום שלשים ואחד והשניה ביום ס''א ואע''ג דשמעינן מרישא דמגלח ביום שלשים ואחד סיפא איצטריכא ליה לאשמועינן דיום שלשים עולה לכאן ולכאן לב' נזירות כדמסיק לקמן אלא לבר פדא קשיא אף על גב דלבר פדא נמי צריך לגלח ביום שלשים ואחד מדרבנן כדשני לעיל מכל מקום תיקשי לבר פדא מייתור (תוספות)

דף ו - א

אלא לבר פדא קשיא אמר לך בר פדא אימא סיפא ואם גילח את הראשונה ליום שלשים מגלח את השניה ליום ששים אלא סיפא מסייעא ליה רישא באומר שלימים ולרב מתנא קשיא סיפא אמר לך רב מתנא כדקתני סיפא יום שלשים עולה לכאן ולכאן מאי היא מקצת היום ככולו הא אמרה חדא זימנא מהו דתימא ה''מ לענין חדא נזירות אבל לשתי נזירות לא קמ''ל תנן אם גילח יום ששים חסר אחד יצא שיום שלשים עולה לו מן המנין בשלמא לרב מתנא ניחא אלא לבר פדא למה לי הא אמר שלשים חסר אחד אמר לך אנא נמי אהא סמכי תנן מי שאמר הריני נזיר נטמא יום שלשים סותר את הכל בשלמא לרב מתנא ניחא אלא לבר פדא קשיא

רש"י אבל לשתי נזירות לא אמרינן דליהוי יום אחד עולה למנין נזירות ראשונה ונזירות שניה קמשמע לן דעולה לכאן ולכאן: תנן אם גילח לס' חסר אחד יצא. שיום שלשים עולה לכאן ולכאן: בשלמא לרב מתנא. דאמר אין נזירות פחותה מל' יום ואינו מגלח עד יום ל''א להכי איצטריך לן הא מתניתין דיום שלשים עולה לו מן המנין לכאן ולכאן דכי גילח הראשונה ביום שלשים עולה לו אותו יום לכאן ולכאן ונתחלה מבו ביום נזירות שניה וכי עברו עליו ס' חסר אחת נעשה עליו יום כ''ט בתשלום ל' מקצת היום ככולו: אלא לבר פדא. למה לי למיתנא שיום שלשים עולה לו מן המנין הא הוי נזירות משלשים חסר אחד: אמר לך בר פדא. אנא דאמינא דאין עיקר נזירות אלא כ''ט יום אהא סמכי דגמירנא להא מתניתין וחזינא ביה דתני שאם גילח יום ששים חסר א' יצא שיום שלשים עולה לו מן המנין ומשום דבתחילה כי גילח ביום שלשים עולה לו לכאן ולכאן ולא משום דאמרינן מקצת היום ככולו ונעשה כמי שגילח ביום שלשים ואחד אלמא דסתם נזירות לא הוי אלא כ''ט ומשו' הכי אמינא לעיל שאם גילח ביום ל' יצא אבל טעמא דהא מתניתין לא הוי כדאמרת משום דמקצת היום ככולו: תנן מי שאמר הריני נזיר נטמא יום שלשים סותר את הכל בשלמא לרב מתנא. דאמר דאין נזירות פחות משלשים משום הכי כי נטמא ביום שלשים בתוך מלאת קרינא ביה וסותר את הכל ואי קשיא לך הא תריץ רב מתנא לעיל דאמר מקצת היום ככולו הכא נמי נימא מקצת היום ככולו ואם נטמא ביום שלשים לא יהא סותר כלום הא לא קשיא דאמר לך רב מתנא הא תנא קמא דרבי אליעזר סבר לא אמרי' מקצת היום ככולו דהכי קא מתרצינן קסבר רבי אליעזר מקצת היום ככולו מכלל דתנא קמא דר' אליעזר סבר לא אמרינן מקצת היום ככולו: אלא לבר פדא. דאמר אין עיקר נזירות אלא כ''ט יום אמאי סותר הא ניטמא אחר מלאת ימי נזרו: (רש"י)

תוספות המשניות דאע''ג [דחדשה] בסיפא דקתני ואם גילח הראשונה ליום שלשים מגלח השניה לכתחילה ליום ששים אלמא דסוף יום שלשים עולה לו למנין נזירות שני ומקצת יום חשיב כיום שלם והא לא שמעינן מרישא דאדרבה ס''ל לבר פדא דלא אמר מקצת יום ככולו בסוף נזירות וחשבינן ליה כאדם המקבל נזירות בחצי היום הא לא חשיב חידוש למקשה דפשיטא שאדם מקבל נזירות בחצי היום [ומשני סד''א ה''מ] שלא היה עסוק בנזירות תחילה וניכר לכל נזירותיו אבל הכא דנהג נזירותיו עד חצי היום אימר לא יעלה לו דאינו ניכר נזירותו קמשמע לן דאפי' הכי עולה לו לכאן ולכאן: הגה''ה אמר לך סיפא מסייעא ואם גילח הראשונה ליום שלשים מגלח השניה ליום ששים. אלמא דמשך הנזירות כ''ט יום [לכך אמר] דבדיעבד אם גילח הראשונה ביום שלשים יצא ורישא דלכתחילה צריך לגלח ביום שלשים ואחד נעשה כאומר שלימים ומדרבנן בעלמא דגזרינן סתם נזירות אטו היכא דאמר שלימים דאז צריך לגלח לשלשים ואחד כדשני נמי ארישא: ולרב מתנא קשיא סיפא. דקתני אם גילח ראשונה ליום שלשים אלמא דביום שלשים מצי לגלוחי אמר לך רב מתנא סיפא יום שלשים עולה לכאן ולכאן פירוש משום הכי דיום שלשים יש לומר הראשונה שלשים יום דיצא משום דמקצת היום ככולו ועולה לו מקצתו לנזירות ראשונה הלכך נזיר בדיעבד יצא ולכתחילה בעינן ל''א יום (שלימים) דמשך נזירות שלשים יום כדשני נמי ארישא ומה שמגלח השניה לכתחלה ליום ששים משום דסוף סוף עולה להתחלת נזירות שני מידי דהוה אאדם דמקבל נזירות בחצי היום ונמצא דיום שלשים הויא להתחלת נזירות שני להכי מגלח השניה לכתחילה ליום ששים ופריך לרב מתנא מאי קמ''ל תנא דאמר מקצת היום ככולו הא מרישא שמעינן ליה דקתני מי שאמר הריני נזיר מגלח יום שלשים ואחד ואם גילח ביום שלשים יצא מטעם דמקצת היום ככולו לרב מתנא ומשני דמרישא לא שמעינן אלא דמקצת היום שלשים עולה לו לנזירות אחת שנדר אבל לב' נזירות כמו בסיפא שעולה תחילת שלשים יום לסוף נזירות ראשון לכאן ולכאן [לא] ואם תאמר ולבר פדא נמי תקשה מאי קא משמע לן דאי אתא לאשמועינן דאם גילח הראשונה יום שלשים דיצא הא ברישא קתני לה בהדיא אם גילח יום שלשים יצא וצריך לומר לבר פדא נמי איכא חידוש בסיפא מאי דלא שמעי' מרישא דקתני אם גילח הראשונה ליום שלשים דמגלח השניה ליום ששים לכתחילה דנזירות שני התחיל ליום ל' אחר תגלחת ראשונה וקמ''ל דאותו סוף היום עולה למנין נזירות שני נמצא כי יום ששים הוי שלשים ואחד להתחלת נזירות שני ואע''ג דלא אמרי' מקצת היום ככולו לבר פדא ביום שלשים להשלים נזירות שעבר מודה הוא דמקצת היום מהני להתחיל נזירות שני מידי דהוה אקיבל נזירות עליו בחצי היום דפשיטא דעולה לו ליום שלם והא לא שמעינן מרישא ואיכא קצת חידוש בדבר דס''ד כשאינו עסוק בנזירות וניכר לכל נזירותיו אז הוי מקצתו ככולו בתחילת נזירות אבל הכא דנהג נזירות עד חצי היום אימא לא יעלה דאינו ניכר [קמ''ל] אם גילח ליום ששים חסר אחד יצא שיום ל' עולה לו מן המנין כלומר לכאן ולכאן: תנן אם גילח יום ששים חסר אחד יצא בשלמא לרב מתנא ניחא. פירוש שהתנא צריך לאשמועינן ולומר דיום ל' עולה לכאן ולכאן שהרי תגלחת ראשונה היתה ביום ל' וכן תגלחת שניה שהיתה ביום ששים חסר אחד היא ביום שתמצא הנזירות יום ל' שגילח בו בראשונה ולכך צריך ליתן טעם לדבריו ולומר שיום ל' עולה לו מן המנין כלומר לכאן ולכאן אלא לבר פדא למה לי הא אמרי' משך נזירות כ''ט יום ולמה לו לתנא להאריך וליתן טעם לדבריו [שיום ל'] עולה לו מן המנין הא ודאי כל תגלחת היתה ביום שלשים ופשיטא דיצא בדיעבד כיון דלא בעינן מדאורייתא אלא כ''ט יום: אמר לך בר פדא [אנא נמי] אהא סמכי. כלומר מכאן אני מדקדק דמשך נזירות כ''ט יום דקתני דיום שלשים עולה לו מן המנין דמשמע דעולה לו למנין אחרון אלמא דאין עולה למנין ראשון כנזכר לעיל דכיון דתנא מיקל בו כל כך להחשיב יום לכאן ולכאן: נטמא יום ל' סותר הכל בשלמא לרב מתנא ניחא. פירוש שנטמא בתוך נזרו וקשה ולרב מתנא מי ניחא הא אמרינן לעיל ולרב מתנא אליבא דתנא קמא דמקצת היום ככולו אם כן כי עשה מקצת יום נשלם יום נזירותו ולא יסתור אלא [ז'] ויש לומר כי אמרי' מקצת היום ככולו היינו לענין תגלחת והבאת קרבנותיו דאם גילח ביום שלשים בדיעבד יצא אם לא נטמא אבל נטמא ביום שלשים קודם תגלחת והבאת קרבנותיו לא אמרינן מקצת היום ככולו להחשיב כנטמא ביום שלשים ואחד אלא ודאי נטמא נזרו וסותר הכל כיון דלא השלים כל נזירותיו בטהרה ואם תאמר תקשי לרב מתנא נמי הא דלקמן בההוא פרקא דתנן הריני נזיר מאה אם נטמא יום מאה סותר הכל מאה ואחד סותר ל' יום ואמאי והא נשלם נזרו אפי' לרב מתנא לא יסתור אלא ז' ויש לומר דה''נ קאמר בשלמא לרב מתנא ניחא בין רישא דנטמא ביום שלשים דסותר הכל מדין תורה וסיפא דקתני נטמא יום מאה ואחד דקאמר דסותר שלשים יום אע''ג דכבר נשלם נדרו הוי דרבנן מפני שיום מאה ואחד שהוא יום הבאת קרבנותיו גזרינן אטו יום שלשים דסתם נזירות שהוא (תגלחת) מן התורה דהתם סותר כל שלשים יום למפרע מדין תורה ומהשתא לרב מתנא ניחא בין רישא ובין סיפא כדפרישית ונראה דיום שלשים ואחד נמי סותר כל שלשים אטו יום שלשים והכי משמע לקמן דקאמר נטמא לל' ואחד סותר הכל אלא לבר פדא קשה בין רישא בין סיפא אמאי סותר שלשים יום בין [שנטמא [ביום] שלשים ובין] שנטמא ביום מאה ואחד הרי נשלם נדרו לגמרי ודוחק לו לומר דכי נטמא ביום שלשים סותר מדרבנן דמדרבנן צריך לנהוג נזירות ל' יום כדאמרי' לעיל לבר פדא דסוף סוף נטמא יום ס''א לא היה ראוי לגזור אטו נטמא יום ל' כיון דהיא גופא דרבנן ומשני אמר לך בר פדא סיפא כוותי דקתני ר''א אומר אינו סותר אלא [שבעה] פי' אינו סותר כלל למפרע נזרו דהא השלים נזרו בכ''ט יום וכי נטמא ביום ל' סותר מיהא ז' שאין יכול להביא קרבנותיו עד שיטהר מטומאה זו שצריך להזות שלישי ושביעי להביא קרבנותיו בטהרה והיינו סותר שבעה שאסור לשתות ביין וליטמא למתים עד שיביא קרבנותיו ואם תאמר אכתי בר פדא שביק רבנן ועביד כר' אליעזר ויש לומר דבר פדא סבירא ליה דמדרבי אליעזר משך נזירות כ''ט יום הכי נמי לרבנן דבמשך נזירות לא אשכחן דפליגי אלא בסתירה דלר' אליעזר אינו סותר אלא שבעה ולרבנן שלשים והאי דסותר שלשים לרבנן אינו אלא מדרבנן בעלמא דגזירה מדרבנן היכא דאמר נזירות סתם אטו היכא דאמר שלשים יום שלמים דאז ודאי סותר הכל לכו''ע דהא נטמא בתוך ימי נזרו ורבי אליעזר לא גזר לכך אינו סותר אלא שבעה וההיא דלקמן נטמא יום מאה ואחד דסותר שלשים צריך לדחות לבר פדא ולומר דהא נמי דרבנן היא וכולה חד גזירה היא דאי לא הא לא קיימא הא דאם לא יסתור שלשים כשנטמא יום ק''א יבואו לומר כמו כן שלא יסתור שלשים כשנטמא ביום שלשים: (תוספות)

דף ו - ב

אמר לך בר פדא אימא סיפא רבי אליעזר אומר אינו סותר אלא שבעה אי סלקא דעתך שלשים בעינן נסתור כולהו קסבר רבי אליעזר מקצת היום ככולו תנן הריני נזיר מאה יום נטמא יום מאה סותר את הכל רבי אליעזר אומר אינו סותר אלא שלשים יום ואי סלקא דעתך סבר רבי אליעזר מקצת היום ככולו נסתור שבעה ואי לא סבר מקצת היום ככולו ליסתור כולהו לעולם לא אמרינן מקצת היום ככולו אי הכי ליסתור כולהו אמר ריש לקיש היינו טעמא דרבי אליעזר אמר קרא {במדבר ו-יג} זאת תורת הנזיר ביום מלאת ימי נזרו התורה אמרה נטמא ביום מלאת תן לו תורת נזיר לימא כתנאי {במדבר ו-ה} עד מלאת הימים שומעני מיעוט ימים שנים ת''ל קדוש יהיה גדל פרע אין גידול שער פחות משלשים דברי רבי יאשיה רבי יונתן אומר אינו צריך הרי הוא אומר עד מלאת הימים אי אלו הן ימים שצריכין למלאות הוי אומר שלשים מאי לאו רב מתנא דאמר כרבי יאשיה ובר פדא דאמר כרבי יונתן אמר לך רב מתנא כולי עלמא שלשים בעינן והכא בעד ועד בכלל פליגי רבי יאשיה סבר עד ולא עד בכלל ורבי יונתן סבר עד ועד בכלל אמר מר אי אלו הן ימים שצריכין למלאות הוי אומר שלשים ואימא שבת שבת מי איכא חסירותא

רש"י אמר לך בר פדא אימא סיפא ר' אליעזר אומר אינו סותר אלא ז'. כנגד אותן ימים שמונה בהן שלישי ושביעי מחמת טומאה: ואי ס''ד דבעינן שלשים ניסתור כולהו. אלא לאו דאין עיקר נזירות [לר''א] אלא כ''ט יום ומאי טעמא דר' אליעזר דאמר דסותר ז' משום דצריך לגלח לאחר שהזה עליו שלישי ושביעי מחמת טומאה כדמפרש ביה קרא ביום השביעי יגלחנו ובדין הוא דאינו צריך לסתור מהן כלום שהרי עברו עליו כ''ט יום בטהרה אלא משום דהשתא נתגלח על הטומאה וקים להו לרבנן דאין שיער מתגדל כדי לכוף ראשו של זה בצד עיקרו של זה בפחות מז' ימים ולהכי אמר רבי אליעזר דצריך שיהא סותר ז' ומונה ז' אחרים כנגדן והכי נמי מפרש טעמא דרבי אליעזר לקמן ואי קשיא אמאי לא מתרץ בר פדא הכי כרישא מאי טעמא סותר את הכל משום דנעשה כאומר שלמין היינו טעמא דלא מתרץ לה הכי דקסבר דכיון דנטמא לאחר כ''ט יום לא מדחינן ליה מקרבן כולי האי עד שלשים אחריני דילמא אתי למיעבר על נזריה ואתי לידי תקלה: ל''א רבי אליעזר אומר אינו סותר אלא ז' דבעי הזאה שלישי ושביעי ואח''כ יביא קרבן נזיר בטהרה אלמא קסבר דעיקר נזירות שלשים חסר א' ובדין הוא דאינו סותר כלל והאי דסותר ז' כדי שיביא קרבנו בטהרה: לא לעולם אימא לך דסבר רבי אליעזר שלשים בעינן כו' ורב מתנא אמר לך לעולם אימא לך לר' אליעזר לא הוי נזירות פחות משלשים יום והאי דאמר אם כן ניסתור להו לכולהו היינו טעמא דלא סתר להו דקסבר מקצת יום שלשים שעבר עליו בטהרה ככולו דמי: תנן הריני נזיר מאה יום נטמא יום מאה סותר את הכל. ואפי' לבר פדא הואיל דקאמר מאה יום שלמים משמע: ואי ס''ד דסבר ר' אליעזר מקצת היום ככולו לסתור ז'. ותו לא כי נטמא ביום ק' שהרי כבר עבר נזירותו כשנטמא ולדבריך אי לא סבר מקצת היום ככולו ליסתור להו לכולהו ואמאי קאמר אינו סותר אלא שלשים: לעולם לא סבר מקצת היום ככולו. והאי דקאמר אינו סותר אלא שלשים יום מסייע ליה לבר פדא והאי דקאמר אי לא סבירא ליה דמקצת היום ככולו ואכתי לא שלימין אמאי לא סתר לכולהו אמר ריש לקיש היינו טעמא דרבי אליעזר כו': זאת תורת הנזיר ביום מלאת ימי נזרו. בין לנזירות שלשים בין לנזירות מאה תן לו תורת נזיר דהיינו שלשים והיינו דקאמר אינו סותר אלא שלשים: אלו הן ימים שצריכין למלאות הוי אומר ל'. דחדשה של לבנה אינו אלא כ''ט וחצי ופעמים שהוא צריך להשלים למנין שלשים לאפוקי שאר ימים של עשרים ושל ארבעים שאינן צריכין למלאת דמשמע דתיהוי נזירות באותן ימים שצריכין למלאות כמה הן (הרי) כ''ט: רבי יאשיה סבר דהאי דכתיב עד מלאת עד ל' משמע ולא שלשים בכלל להכי איצטריך גדל פרע שאין גידול שיער פחות משלשים: ורבי יונתן סבר עד ועד בכלל. ולא איצטריך לן מגדל פרע דאלו מעד מלאת הימים נפקא: אמר מר אי אלו הן ימים שצריכים למלאות הוי אומר שלשים. דמשמע דתהוי נזירות סתם שלשים יום: ואימא שבת. כדי שבוע הוי סתם נזירות דהוי ששה ימים אתי יום שביעי וממלא לה לשבוע ואימא דעד מלאת הימים עד מלאת שבוע קאמר: מאי חסירותא איכא. דבעי השלמה כולהי שבועי כי הדדי נינהו ומשום הכי ליכא למימר דאיירי בהו קרא אבל חדש דאיכא חסירותא דאיכא חסר ואיכא מלא איכא לך למימר האי לחדש הוא דאתא קרא: (רש"י)

תוספות קסבר רבי אליעזר מקצת היום ככולו. השתא חוזר לרב מתנה וליישב דברי רבי אליעזר אליבא דתנא קמא כי היכי דלרבנן משך נזירות שלשים יום ה''נ לרבי אליעזר דאדרבה מדרבנן [נשמע] לר' אליעזר דבמשך נזירות לא פליגי וכ''ת א''כ לר' אליעזר נסתור כל שלשים יום קסבר רבי אליעזר מקצת היום ככולו ואפילו נטמא קודם הבאת קרבנותיו דאחרי שעשה מקצת נזירות ביום שלשים ואח''כ נטמא חשיב כנטמא ביום שלשים ואחד על כן אינו סותר אלא ז' תימה דאמרינן לקמן והימים הראשונים יפלו מכלל דאיכא אחרונים וזה אין לו אחרונים וי''ל דהאי סברא לא מהניא אלא דלא סתר מאה אבל שלשים מיהא סותר ורבנן סברי לא אמרינן מקצת היום ככולו היכא דנטמא קודם הבאת קרבנותיו ולהכי סותר כל שלשים יום ובהא פליגי רבנן ור' אליעזר אליבא דרב מתנא: תנן הריני נזיר מאה יום נטמא יום מאה סותר את הכל רבי אליעזר אומר אינו סותר אלא שלשים ואי ס''ד סבר ר' אליעזר מקצת היום ככולו לסתור ז'. לרב מתנא פריך ואי ס''ד [לאו] מקצת היום ככולו כלומר לבר פדא ליסתור כולהו כל ק' יום: אמר ריש לקיש. כבר פדא ולא אמרינן מקצת היום ככולו וכ''ת אמאי אינו סותר כולהו אמר ר''ל כו' אמרה תורה נטמא ביום מלאת דהיינו ביום ק' שהוא יום מלאת נזרו תן לו תורת נזרו כלומר שיעשה עוד תורת סתם נזירות שלשים יום וגזירת הכתוב שלא יסתור כולו וא''ת לבר פדא לרבי אליעזר כי נטמא יום ל' אמאי אינו סותר אלא ז' נסתור שלשים כדריש לקיש תן לו תורת נזיר וי''ל דהתם אחר מלאת הוה לבר פדא שהרי סתם נזירות הוי כ''ט לבר פדא ואם תאמר התינח לבר פדא אלא לרב מתנא דקאמר לרבי אליעזר מקצת היום ככולו אף בנטמא קודם הבאת קרבנותיו ביום ק' לא נסתור אלא ז' וצריך לדחות ולומר דעתה איירי בשאמר הריני נזיר מאה יום שלמים דהשתא ליכא למימר מקצת היום ככולו כיון דאמר שלמים ומ''מ אינו סותר כולם מדרשא דריש לקיש דכי נטמא ביום מלאת גזירת הכתוב שלא יסתור אלא שלשים וקשה דבמתני' סתמא קתני ק' יום ולא קתני שלמים ועוד אדמפלגי לר' אליעזר בין נטמא ביום שלשים דאינו סותר אלא ז' לנטמא ביום ק' דסותר שלשים ליפלוג לעולם בנטמא ביום ק' עצמו במה דברים אמורים כשאמר שלמים שלשים אבל לא אמר שלמים לא סתר אלא ז' דמקצת היום ככולו ונראה למהר''ף דמתניתין איירי דאמר מאה יום ולא אמר שלמים ודקשיא לך לרב מתנא אליבא דר' אליעזר כיון דאמרינן דמקצת היום ככולו אף בנטמא ביום ק' לא נסתור אלא ז' לא תיקשי דאמר ר''ל ותירוץ זה מסיק לשניהם דגזירת הכתוב הוא לסתור שלשים דע''כ ביום מלאת קאי כי נטמא ביום ק' אע''ג דמקצת היום ככולו לא נימא כאילו נטמא יום ק''א אחר מלאת דאינו סותר אלא ז' דהא אם לא נטמא היה צריך להשלים נמי כל יום ק' אם כן יום מלאת הוא וגזירת הכתוב כי נטמא ביום מלאת שיסתור ל' יום ואם תאמר ברישא נמי כי נטמא ביום ל' לר' אליעזר אמאי אינו סותר אלא ז' יסתור כל שלשים שהרי נטמא ביום מלאת ויש לומר דמשמעות דקרא משמע דאיירי בדמפרש נזירותו ולא בסתם נזיר מדקאמר נטמא ביום מלאת תן לו תורת נזיר פירוש סתם נזירות מכלל דעד השתא לאו בסתם נזירות קיימא אבל כי נדר נזירות סתם בהא לא איירי כלל שאם נטמא ביום מלאת שנתן לו עוד תורת סתם נזיר דודאי לא יהבינן ליה שלשים כיון דאיתא לרב מתנא ולבר פדא דנזירות הוי כ''ט להכי אינו סותר אלא ז' (בו) לר' אליעזר אבל בסיפא איירי כשנדר בפירוש שלשים אז לא הוי נמי סתם נזיר דהא פירש שלשים יום ובההיא מודה רבי אליעזר כי נטמא ביום שלשים דסותר שלשים דבדידיה נמי איירי קרא דזאת תורת הנזיר: שומע אני מיעוט ימים שנים. ויהיה סתם נזירות ב' ימים תלמוד לומר קדוש יהיה גדל פרע ואין גידול פחות משלשים יום כמנין [יהיה]: שהן צריכין למלאות הוי אומר [שלשים]. כלומר חדש שפעמים משלשים יום ופעמים חסר א': מאי לאו רב מתנא כרבי יאשיה. דדריש יהיה ובר פדא כר' יונתן דדריש מעד מלאת ולא עד בכלל דהיינו כ''ט יום אמר לך רב מתנא דכו''ע שלשים כוותיה דרבי יאשיה סבר בכל דוכתין עד ולא עד בכלל הילכך [יהיה] איבעי למימר ורבי יונתן סבר בכל דוכתין עד ועד בכלל ולא איצטריך דרשא דיהיה אלא מעד מלאת נפקא ולבר פדא צריך לומר תנאי היא: ואימא שבת. שהשבת ממלא השבוע: מי איכא חסירותא. הא כל ימי השבועות שלמים בשבת אבל החדשים יש מלאים ויש חסרים: (תוספות)

דף ז - א

ואימא שנה מי מנינן ליומי והא רבנן דקיסרי אמרי מנין שאין מונין ימים לשנים שנאמר {שמות יב-ב} לחדשי השנה חדשים מחשבין לשנים ולא ימים לשנים: מתני' אמר הריני נזיר אחת גדולה הריני נזיר אחת קטנה אפילו מכאן ועד סוף העולם נזיר שלשים יום: גמ' אמאי והא מכאן ועד סוף העולם קאמר הכי קאמר אריכא לי הדא מילתא כמכאן ועד סוף העולם תנן הריני נזיר מכאן עד מקום פלוני אומדים כמה ימים מכאן ועד מקום פלוני פחות משלשים יום נזיר שלשים יום ואם לאו נזיר כמנין הימים ואימא הכא נמי אריכא לי הא מילתא כמכאן ועד מקום פלוני אמר רבא שהחזיק בדרך וליהוי כל פרסה ופרסה אמר רב פפא באתרא דלא מני פרסי וליהוי כל אוונא ואוונא מי לא תנן הריני נזיר כעפר הארץ וכשער ראשי וכחול הים הרי זה נזיר עולם ומגלח אחד לשלשים יום כל מילתא דאית ביה קיצותא לא קתני והתניא הריני נזיר כל ימי חיי הריני נזיר עולם הרי זה נזיר עולם אפילו מאה שנה אפילו אלף שנים אין זה נזיר עולם אלא נזיר לעולם רבה אמר שאני שערות הואיל ומובדלות זו מזו גבי יומי נמי הא כתיב {בראשית א-ה} ויהי ערב ויהי בקר יום אחד התם לאו דמפסקי מהדדי הוא מאי קאמר יממא וליליא חד יומא הוא ולעולם לא מפסקי מהדדי רבא אמר למה לך אקשויי כולי האי שאני התם דהא קתני הריני נזיר אחת: מתני' הריני נזיר ויום אחד הריני נזיר ושעה אחת הריני נזיר אחת ומחצה ה''ז נזיר שתים: גמ' למה לי למיתנא כל הני צריכי דאי תנא הריני נזיר ויום אחד הכא הוא דאמרינן אין נזירות ליום א' אמטו להכי קמני תרתין אבל הריני נזיר ושעה אחת לימני ל' ואחד יום קמ''ל

רש"י ואימא שנה. שצריכה למלאות דפעמים יהיה שנ''ג ופעמים שנ''ד ופעמים שנ''ה: מי מנינן. שנה לימים הכא כתיב עד מלאת ימי חדש הוא דמנינן לימים ומשום הכי אמרינן דבשלשים של חדש איירי קרא אבל לא לשנה שאין מונין לה לימים אלא לחדשים: מתני אמר הריני נזיר אחת קטנה. לא תהא פחותה משלשי' יום ואפילו אמר הריני נזיר יום אחד הרי זה נזיר ל' יום לפי שאין נזירות פחותה משלשים או שאמר הריני נזיר אחת גדולה אפילו אמר שתהא גדולה מכאן ועד סוף העולם הרי זה אינו נזיר אלא שלשים יום כדאמר בגמ' דאי אמר הכי משמע דאמר אריכא עליה הדא נזירות דשלשים כמכאן עד סוף העולם: גמ' אם יש מהלך עד אותו מקום פחות משלשים יום הרי זה נזיר שלשים יום. דלעולם אין נזירות פחות משלשים ואם יש משם עד מקום פלוני יותר ממהלך ל' יום כגון ארבעים יום או נ' יום הרי זה נזיר כמנין הימים דהוי כמאן דאמר הריני נזיר עד מ' יום או עד נ': ואמאי אימא הכא נמי. כי אמר מיכן ועד מקום פלוני דמשמע כמאן דאמר אריכא לי הדא מילתא דנזירות דשלשים יום כמהלך נ' דמכאן ועד מקום פלוני: אמר רבא. התם ליכא למימר הכי דכשהחזיק בדרך כבר עסקינן דהואיל והחזיק בדרך וקאמר מכאן ועד מקום פלוני מוכח מילתא דאדעתא דליהוי נזיר כל זמן שיהא בדרך קאמר ועוד כיון דהחזיק בדרך ליכא למימר דאריכא ליה מילתא כמכאן ועד מקום פלוני דהא חזינן דלא אריכא ליה דרך דהחזיק בדרך כבר: וקפריך אמתני' גופא דמכאן ועד מקום פלוני ולהוי כל פרסה ופרסה חד נזירות דדלמא האי דקאמר מכאן ועד מקום פלוני כל מנין פרסאות מכאן ועד מקום פלוני קבל עליו נזירות של שלשים ויהא מגלח בסוף כל שלשים ויביא שלשה בהמות ואי הוה עד התם מאה פרסאות ליהוי נזיר מאה נזירות: וליהוי כל אוונא ואוונא. דאיכא ממקום פלוני עד כאן כאילו קבל עליה חדא נזירות לכל אוונא דאי הוו עשרים אוונות ליחייב בכל עשרים של שלשים שלשים דמילתא דעבידא היא דמנו אינשי אווני כמה .. אוונות יש מכאן ועד מקום פלוני דבכל מקום מנו אווני מחוז של כרך שכולן תלויין לכרך ולשם השר תדיר ולשם פורעין המס ואוונא לועזין בני אדם קונטרד''א {קונטריד"א: חבל ארץ} וכמו תאנת שילה (יהושע טז) וכמו תאנתה מי ישיבנה (ירמיה ב): מי לא תנן. בכי האי גוונא: הריני נזיר כעפר הארץ וכשיער ראשי הרי נזיר לעולם. ומגלח אחת לשלשים יום דמשמע דאמר הרי עלי נזירות כמנין שיער ראשי: כל מילתא דאית ביה קיצותא. כגון מכאן עד מקום פלוני לא קתני דליהוי כמאן דמקבל עליה נזירות שיהא מגלח בסוף כל שלשים ושלשים אלא כמאן דמקבל עליה חדא נזירות אריכתא עד מקום פלוני: והתניא. דמסייע הריני נזיר כל ימי חיי וכו' [ואם] אמר הריני נזיר עד מאה שנה או עד אלף שנים אין זה נזיר עולם שיהא מגלח בסוף השלשים: אלא נזיר לעולם. דכחדא נזירות אריכתא דמי ואינו מותר בתגלחת כל ימיו אבל היכא דלית ביה קיצותא כגון כשיער ראשי וכחול הים דאין לדבר קיצבה איכא למימר דלהכי אמר הכי דנזירות הרבה קבל עליו כמנין שיער ראשו והוא מגלח אחת לשלשים יום: רבה אמר שאני שערות הואיל ומובדלות זו מזו. איכא למימר דלמנין שערות קיבל עליו נזירות הרבה ולכך מגלח אחת לשלשים אבל אוונא ופרסי ליכא למימר הכי דהא ליתנהו מובדלות זו מזו דסדנא דארעא חד הוא איכא למימר חד נזירות אריכתא קיבל עליו כשיעור הימים שמיכן עד מקום פלוני: גבי יומי נמי. כי אמר כמכאן עד מקום פלוני אימא נמי כמנין הימים קיבל עליו נזירות של שלשים דהא יומי מיפסקי מהדדי כדכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד: התם. דכתיב קרא יום אחד לאו משום דאיפסקו מהדדי אלא האי דקאמר שהוא יום אחד דקיימא לן דליליא ויממא חד הוא שהלילה הולכת אחר היום ולעולם לא מיפסקי מהדדי ומשום הכי ליכא למימר כדאמרינן אלא חדא נזירות אריכתא כמיכן ועד מקום פלוני קיבל עליו: רבא אמר למה לך לאקשויי כולי האי שאני התם. טעמא מאי אמר כמ''ד אריכא לי מילתא מיכן ועד סוף העולם ואינו נזיר אלא שלשים דהא קאמר אחת דמשמע חדא נזירות היא בלבד הוא דקאמר והואיל דקאמר חדא לא אפשר דלא אמרינן דהכי משמע האי דקאמר מיכן ועד סוף העולם אבל היכא דקאמר מיכן ועד מקום פלוני ולא אמר אחת לא אפשר דאמינא לך דקביל עילויה בציר דמהלך הימים דאיכא מאותו מקום עד אותו מקום פלוני: מתני' אמר הריני נזיר ויום אחד. נזיר שתי נזירות דכיון דאמר הריני נזיר חיילא עליה נזירות ראשונה וכי הדר ואמר יום אחד או שעה אחת או אחת ומחצה שבנזירות חיילא עליה נזירות שניה וחייב שתים דקאמר ועוד מחצה דכי אמר הריני נזיר אחת חל עליו נזירות אחת וכי חזר ואמר ומחצה חל עליו נזירות שניה אבל אם אמר הריני נזיר שלשים ואחד או שלשים ושתים כיון שפירש אינו נזיר שתים אלא כמנין הימים שקבל עליו: גמ' למה לי למיתנא כל הני. דמחייב בה בנזירות שתים ליתני חדא ומינה ידענא לאחריני: צריכי. דאי הוה תני הריני נזיר ויום אחד הוה אמינא הכא הוא דאמרינן דמחייב בשתי נזירות דכי אמר הריני נזיר חיילא עליה נזירות והאי דהדר ואמר ויום אחד אדעתא דנזירות אחריתי קאמר ליה לפי שאין נזירות ליום אחד דהוי כמאן דאמר הריני נזיר יום אחד דחיילא עליה נמי נזירות שלשים: אבל כי אמר הריני נזיר ושעה אחת. אימא דתיהוי כמ''ד שלשים ואחד קמ''ל: (רש"י)

תוספות ואימא שנה. דיש שנים מלאים ומרובים בימים כשהחדשים מלאים ויש פחותין כשהם חסרים: שנים מי מונין לימים. בתמיה. (ושיטה הוא וכו') חדשים אתה מחשב לשנים וכשהן מעברין מוסיפין חדש ולא ימים כ' או ט''ו והכא כתיב עד מלאת הימים הלכך ודאי בחדש מיירי: הריני נזיר אחת גדולה הריני נזיר אחת קטנה. כלומר לא שנא כי אמר גדולה ולא שנא כי אמר קטנה ואפילו אמר מכאן ועד סוף העולם לא הוי נזיר אלא שלשים יום וגדולה דקאמר כלומר גדול עלי הנזירות דטריחא עלי או קטנה כלומר דלא . טריחא עלי כלל ואפי' מכאן ועד סוף עולם בגמרא מפרש דטריחא ואריכא לי מלתא כמכאן ועד סוף העולם: ואמאי והא מכאן ועד סוף העולם קאמר. פירוש וליהוי נזיר לעולם ומשני הכי קאמר הריני כלומר אריכא לי האי מילתא כו' לעולם חד נזירות קביל עליה לקולא דהכי משתמע טפי דאם הוא ר''ל מכאן ועד סוף העולם היה לו להזכיר מנין סוף העולם דיודע הוא שפיר דהעולם יש בו חמש מאות מהלך והיה לו לומר חמש מאות שנים ולפיכך אזלינן לקולא כ''נ: מכאן ועד מקום פלוני אומדים כמה ימים עד מקום פלוני פחות משלשים יום נזיר שלשים יום. פי' דלא גרע מקיבל נזירות יום אחד דהוי נזיר שלשים יום ואם לאו הוי נזיר כמנין הימים או מ' או נ' יום ואמאי ה''נ נימא אריכא לי מילתא כמכאן ועד מקום פלוני ולא יהיה אלא ל' יום ואפילו יהיה נ' יום עד מקום פלוני [ומשני] כשהחזיק בדרך וקבל עליו דמסתמא מפני אונסי הדרך קבל עליו נזירות להנצל מסכנת הדרך לסך מהלך הימים עד מקום פלוני: (תוספות)

דף ז - ב

ואי תנא שעה אחת משום דלא נחית לדוקא אבל אחת ומחצה דנחית לדוקא אימא לא לימני תרתי קמשמע לן כולהו נזיר שתים: מתני' הריני נזיר שלשים יום ושעה אחת נזיר שלשים ואחד יום שאין נזירות לשעות: גמ' אמר רב לא שנו אלא דאמר שלשים ואחד יום אבל אמר שלשים [יום] ויום אחד נזיר שתים רב סבר לה כרבי עקיבא דדריש לישנא יתירא דתנן לא את הבור ולא את הדות אע''פ שכתב לו עומקא ורומא וצריך ליקח לו דרך דברי ר''ע וחכ''א א''צ ליקח לו דרך ומודה רבי עקיבא בזמן שאמר לו חוץ מאלו שאינו צריך ליקח לו דרך:

רש"י ואי תנא שעה אחת. התם הוא נמי הואיל דלא נחית לנזירות דוקא למהוי שלשים יום ושעה אחת לפי שאין נודרין לשעות להכי הוא דאמר דמחייב בשתי נזירות: אבל היכא דאמר נזירות אחת ומחצה דנזירות נחת לדוקא אימא דלא לימני תרתי אלא מ''ה ימים בלבד: קמ''ל. דבכולהו חייב תרתי והיכא דאמר ברישא הריני נזיר סתמא חיילא עליה נזירות וכי הדר ואמר או יום אחד או שעה אחת או נזירות ומחצה כיון דקיבל מקצתה כמי שקיבל את כולה דמי וחייב בב' נזירות: מתני' האומר הריני נזיר שלשים יום ושעה אחת. נעשה כאומר ל''א יום ואינו חייב אלא ל''א יום בלבד: גמ' אמר רב. האי דדייקי' ממתני' דכי אמר שלשים יום ושעה נעשה כמי שאמר ל''א ואינו חייב בנזירות אלא ל''א בלבד: לא שנו אלא דאמר ל''א יום. אבל אמר הריני נזיר שלשים יום ויום אחד כיון דאמר לישנא יתירא הוי נזיר שתים דרב סבר לה כר''ע דדריש לישנא יתירא דתנן המוכר בית לחברו והיה לו שם בור ודות לא מכר את הבור ואת הדות אע''פ שכתב לו עומקא ורומא: וצריך. לו למוכר ליקח לו דרך לילך לבור ודות שלו או יפרח באויר דברי רבי עקיבא דקסבר בעין יפה הוא מוכר ולא שייר דרך לעצמו: וחכמים אומרים אינו צריך ליקח לו דרך. דאמרינן כשם ששייר את הבור ואת הדות לעצמו כך שייר לו דרך: בזמן שאמר לו. מוכר בפירוש חוץ מאלו בור ודות כיון דאמר לישנא יתירא דהא אפילו לא אמר חוץ לא הוו מכורין להכי אמר חוץ לשייר לו את הדרך: (רש"י)

תוספות וליהוי כל פרסה ופרסה. אמתני' פריך כי אמר מכאן ועד סוף העולם נחשוב כמה פרסה עד סוף העולם למנין שהעולם מהלך חמש מאות שנה ושמא דמנין נזירות קביל עליה כמנין פרסאות לחומרא ולא מצינן לפרושי להקל ואין להקשות אם כן היה לו [לומר] מנין סוף העולם דניחא ליה טפי שיהא כל פרסה ופרסה בפני עצמו שיוכל לגלח עצמו בסוף כל שלשים יום אבל אין לפרש ולומר דקאי ופריך למאי דמסיק מיניה דכיון דטעמא הוי משום דהחזיק בדרך אין בדעתו להיות נזיר כי אם בהיותו בדרך לכך צריך לפרש דקאי אמתני' ומשני באתרא דלא מני פרסה דליכא למימר דכמנין פרסה קביל עליה ופריך ולהוי כל אוונא ואוונא כמנין מהלך ימים שעד סוף העולם קביל עליה נזירות מי לא תנן הריני נזיר כשער ראשי כו' הרי זה נזיר לעולם כו' אלמא נזירות הרבה קביל עליה ולא מפרשינן למילתיה לקולא למימר הריני נזיר שלשים יום וכשיער ראשי דקאמר כלומר אריכא לי האי מילתא (דקאמר) כאילו אמרתי הריני נזיר כמנין שיער ראשי ומשני כל מילתא דאית ליה קצבתא לא קתני פירוש האומר הריני עד סוף העולם אית להו קצבתא דמהלך העולם חמש מאות שנה [ואם] נזירות במנין קביל עליה ה''ל לפרש להדיא אחרי שיש להם מנין ולכך י''ל דחד נזירות קביל עליה אבל שיער ראשי ועפר הארץ וחול הים אין להם קצבה ומנין [רוצה] לומר דבמנין שיער ראשו קביל עליה נזירות ומה שלא פירש לפי שלא ידע מנין השיער: והתניא. בניחותא שיש חילוק בין קיצבתא ובין לא קיצבתא כל ימי חייו או נזיר לעולם אין לו קיצבה שאינו יודע ימי חייו וה''ז נזיר לעולם כאבשלום ומיקל ומביא ג' בהמות למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה לעיל (דף ד:) אפי' ק' שנה ואפילו אלף שנה ומסתמא לא יחיה כל כך וה''ל כל ימי חייו [ואפ''ה] חלוק בדינו דאין זה נזיר לעולם כאבשלום להקל אלא נזיר עולם נזיר ארוך עד יום מותו וא''ת כיון [דמחלק] מתניתא [בין דלית ליה] קיצבתא לאלף שנים דאית להו קצבתא א''כ גם במתניתין יהיה נזיר ארוך עד יום מותו כמו באלף שנים וי''ל דשאני הכא דאמר הריני נזיר אלף שנים ולא אמר מכאן משמע נזירות ארוך קביל עליה אבל במתניתין אמר מכאן ועד סוף העולם דמשמע טפי אריכא ליה מילתא כמכאן ועד סוף העולם [מלומר] דנזירות ארוך קביל עליה מדלא אמר הריני נזיר עד סוף העולם ולא מייתי מהך ברייתא אלא דאיכא חילוק בין מילתא דאית ליה קיצבתא [למילתא דלית ליה קיצבתא] דשלשה עניני נזיר [יש] אמר כשיער כעפר כחול נזיר לעולם נזירות אחר נזירות ומגלח כל שערו בין נזירות ומביא קרבנותיו אמר כל ימי חייו נזיר לעולם [הרי זה] נזיר לעולם כאבשלום ולא לגלח לגמרי אלא להקל למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ומביא ג' בהמות אמר מאה שנה או אלף שנה הרי זה נזירות ארוך עד יום מותו ואינו לא מגלח ולא מיקל ולא מביא קרבן כל ימיו: הואיל כו'. ואינו יומי מובדל זו מזו וי''ל דנזירות קביל עליה שאין אוונות מובדלות זו מזו ופריך גבי כו' יום אחד מדקרי ליה יום אחד משמע להבדילו מיום קאתי א''כ מהלכין הימים ומובדלים גם הם ומשני הכי קאמר יממא וליליא חד יומא פי' הערב שלפני היום לענין שבת ויו''ט ולא לאפוקי מיומא דבתריה קאתי אלא כל הימים נוגעים זה בזה: שאני התם דקתני הריני נזיר אחת. דמשמע ליה דקאי ארישא דקתני הריני נזיר אחת גדולה או אם אמר הריני נזיר אחת מכאן ועד סוף העולם כיון דאמר הריני נזיר ואחת. אריכא ליה ואמרינן דאריכא ליה מילתא כמכאן ועד סוף העולם ואמוראי קמאי לא משמע להו דקאי מכאן ועד סוף העולם אאחת: הריני נזיר ויום אחד. וסמך נזיר בדיבורו אצל היום ואצל השעה הוי כאילו אמר הריני נזיר ונזיר יום אחד או נזיר שעה או נזיר מחצה שלא היה יכול לקרב תיבת נזיר יותר אצל מחצה שלא היה יכול לומר הריני נזיר ומחצה דלא משמע מידי על מה מחצה על כן אמר נזיר אחת ומחצה וחשוב כאילו פירש ונזיר ומחצה פירוש חצי נזירות ואם אמר בפירוש הריני נזיר יום אחד ואפילו שעה אחת הוי נזיר שלשים יום שאין נזירות ליום אחד וכל שכן לשעה הלכך הוי נזיר שתים: הריני נזיר ויום א' הכא הוא דאין נזירות ליום א'. פי' דחשבינן ליה כאילו אמר הריני נזיר ונזיר יום א' ואילו אמר הריני נזיר ונזיר יום אחד ואין נזירות ליום אלא ל' יום להכי מני תרתי נזירות אבל אמר הריני נזיר ושעה אחת כאילו אמר נזיר שעה אחת למנין ל' (ואחד) דס''ד דדי לנו מאותה שעה לעשות יום ומצרפינן בהדי ל' יום ויהיה ל''א יום קמ''ל כיון דיש להוסיף על דבורו נוסיף נזירות שלם: ואי תנא שעה אחת משום דלא נחית לדוקא. פי' דבר שאינו יכול להיות שאין נודרין שעות וכיון שיש להוסיף על דבורו נוסיף נזירות שלם אבל אחת ומחצה דנחית לדוקא שיכול להיות נזיר אימא לא לימני תרתי אלא מ''ה הוי קמ''ל דבכולהו נזיר שתים: הריני נזיר שלשים . [יום] ושעה אחת. ומעתה לא קיימא דבור דנזיר אשעה והוי נזירות ל''א יום שאין הנזירות לשעות ומאותה שעה נעשה יום והוי כאילו אמר הריני נזיר שלשים ואחד יום דודאי חייל עליה ל''א יום דיום אחד מצטרף שפיר בהדי שלשים יום למיהוי נזיר כל ל''א יום והוא הדין אם אמר הריני נזיר שלשים (יום) ויום אחד דלא הוה נזיר אלא ל''א יום כיון שהפסיק בתיבת ל' דארישא קאי אלא דנקט אחד מן הדינין וממאי דסליק חילק דהיינו דקאמר לעיל הריני נזיר ושעה אחת והוא הדין שיש לחלק ארישא דמתניתין דקאמר הריני נזיר ויום אחד: לא שנו אלא דאמר ל''א יום. פי' [אז] לא הוי נזיר אלא ל''א יום אבל אמר שלשים יום ויום אחד נזיר שתים לפי שייתר בלשונו ב' פעמים יום וכדמפרש ואזיל דסבר לה כר''ע וק''ק דבמתניתין לא קתני האי לישנא ל''א יום אלא ל' ושעה אחת וי''ל דבמתניתין פירש לישנא דסליק היינו הרייני נזיר [ושעה] אחת (יום) והוא הדין דברישא נמי כי אמר הריני נזיר ויום אחד דהוי נזיר שתים [אי אמר] הריני נזיר [ל'] ויום אחד דהפסיק בתיבת שלשים בינתיים דלא הוי נזיר אלא שלשים ואחד יום ואהא קאמר רב לא שנו שאינו מפרש להדיא ודייק ליה מדיוקא: לא את הבור כו'. שאינו בכלל בית וצריך מוכר זה ליקח לו דרך לבור מן הלוקח שמכר לו בעין יפה ולא שייר לעצמו: אין צריך ליקח לו דרך. דבעין רעה מוכר ושייר לעצמו דרך: חוץ מאלו וכו'. שייתר בלשונו שבלאו הכי לא מכר את הבור אלא לשייר לעצמו דרך קמיכוין: הריני נזיר כשער ראשי וכעפר הארץ וכחול הים הרי זה נזיר לעולם ומגלח אחת לשלשים יום. פירוש נזירות הרבה קיבל עליו כעפר הארץ וכחול הים ומגלח ביום שלשים ומביא קרבנותיו: אין זה מגלח אחת לשלשים יום. פירוש רבי סבירא ליה דנזירות מרובה קביל עליו עד יום מותו עד שיאמר בפירוש נזירות כדמסיק ואי זהו מגלח אחת לשלשים יום האומר הרי עלי נזירות כשער ראשי וכעפר הארץ וכחול הים: (תוספות)

דף ח - א

מתני' הריני נזיר כשער ראשי וכעפר הארץ וכחול הים הרי זה נזיר עולם ומגלח אחת לשלשים יום רבי אומר אין זה מגלח אחת לשלשים יום ואיזהו מגלח אחת לשלשים האומר הרי עלי נזירות כשער ראשי וכעפר הארץ וכחול הים הריני נזיר מלא הבית או מלא הקופה בודקין אותו אם אמר אחת גדולה נזרתי נזיר ל' יום ואם אמר סתם נזרתי רואין את הקופה כאילו היא מלאה חרדל ונזיר כל ימיו הריני נזיר מכאן עד מקום פלוני אומדין כמה ימים מכאן עד מקום פלוני אם פחות מל' יום נזיר ל' יום ואם לאו נזיר כמנין הימים הריני נזיר כמנין ימות החמה מונה נזירות כמנין ימות החמה אמר רבי יהודה מעשה היה כיון שהשלים מת: גמ' רואין את הקופה כאילו מלאה חרדל ונזיר כל ימיו ואמאי וליחזייה כאילו מלאה קישואין ודלועין ותיהוי ליה תקנתא אמר חזקיה במחלוקת שנויה ור''ש היא דאמר אדם מכניס את עצמו לדבר שספיקו חמור מודאי דתניא הריני נזיר ע''מ שיהא בכרי זה מאה כור והלך ומצאו שנגנב או שאבד ר''ש אוסר שספק נזירות להחמיר ר' יהודה מתיר שספק נזירות להקל רבי יוחנן אמר אפילו תימא רבי יהודה התם לא נחית ליה לנזירות הכא נחית ליה לנזירות במאי לסלוקיה מיניה אמאי לא ליחזיה לקופה כאילו מלאה קישואין ודלועין ותיהוי ליה תקנתא הא ס''ד נזירות הוא דקביל עילויה

רש"י מתני' האומר הריני נזיר כשער כו'. [דאמרינן] נזירות כשער ראשו קבל עליו והרי זה נזיר עולם לפי ששערות ראשו מרובין משני חייו ויהא מגלח כל ימיו אחת בסוף שלשים ויביא קרבן: רבי אומר אין זה מגלח אחת לשלשים. והאי דקאמר כשער ראשי חדא נזירות אריכא קבל עליו כשיעור שער ראשו ואינו יכול להשלימה ואינו מגלח לעולם: אלא איזהו שמגלח אחת לשלשים יום זה שאמר הרי עלי נזירות כשער ראשי. דהואיל ואמר עלי נזירות משמע דקא מפליג בין נזירות לנזירות ויהא מגלח בסוף כל שלשים ומביא קרבן: בודקין אותו אם אמר אחת גדולה נזרתי הרי זה נזיר שלשים יום. ותו לא והא דאמר מלא הבית משמע כאילו אמר אריכא לי מילתא כמלא הבית או כמלא קופה: ואם אמר סתם נדרתי. נעשה כאילו אמר מלא חרדל ונעשה כל ימיו נזיר דאמרינן נזירות כמנין גרעיני חרדל שבו קבל עליו ואין להם הפסקה כל ימיו: גמ' ואמאי וליחזייה. לההיא קופה כאילו מלאה קישואין ואי מחזקא מינייהו י' נימא די' נזירות של שלשים שלשים קבל עליו: ותיהוי ליה תקנתא. אחר אותם עשרה נזירות לשתות ביין: אמר חזקיה במחלוקת שנויה. דאיכא מאן דסבירא ליה כוותיה ומתני' לא תני הכי: ר''ש היא דאמר אדם מכניס עצמו לדבר שספקו חמור מודאי. דאילו נזיר ודאי מגלח ומביא קרבן ונאכל ואילו על ספיקו לא מצי מגלח דהכי מפרש באלו מותרים במסכת נדרים: הריני נזיר כו' ר''ש אוסר. שחייב בנזירות דהואיל דהוי ספק אי הוו ביה מאה כור אמרינן דהוי ביה ודאי מאה כור וליהוי נזיר שכל ספק נזירות להחמיר דספיקו בנזיר חמור מודאו דאילו ודאי שלא היו בו מאה כור לא הוי נזיר השתא דהוי ספק אמרינן דנזיר הוא הכי נמי במתניתין דהואיל דספקא הוא דלא ידעינן אי אדעתא דמלאה קשואין אי בחרדל קאמר אמרינן ביה ספק נזירות להחמיר וכמאן דמלאה חרדל קאמר ואין לו תקנה אבל אליבא דמ''ד שכל ספק נזירות להקל לדידיה אמרינן רואין אותה כאילו מלאה קשואין: ר' יוחנן אמר אפילו תימא כר' יהודה. דהתם טעמא מאי אמר ר' יהודה דספק נזירות להקל דדלמא לא הוו ביה מאה כורין ולא נחית ליה לנזירות כלל ומספיקא לא אמרינן ליה דליהוי נזיר כי היכי דלא לייתי חולין לעזרה לכי משלים נזירותו: אלא הכא כיון דנחית ליה לנזירות. אי משום מלאה קישואין אי משום מלאה חרדל נזירות חיילא עליה ממה נפשך וכיון דנחית לנזירות במאי לסלקיה מש''ה אית לן למימר דנזירות כמנין גרעיני חרדל קיבל עליו ולעולם כל ימיו יהא אסור ביין: אמאי לא ליסלקיה נימא דליחזיה כאילו מלאה קישואין. ולכי משלים ליה נזירות כמנין קישואין שיכולין ליכנס בתוך הקופה ומייתי ליה קרבן הוי כמסולק ועומד דכלא נחית ליה לנזירות דמי ותיהוי ליה תקנתא: הא לא מצית אמרת דנזירות קבל עליו: (רש"י)

תוספות הריני נזיר מלא הבית מלא הקופה. פירוש בית ריקנית או קופה ריקנית. לפנים בודקין אותו אם אמר אחת גדולה נדרתי נזיר שלשים יום פי' נזירות אחת נדרתי והא דקאמר מלא הבית דאריכא ליה מילתא [כו'] ואינו נזיר אלא שלשים יום [ואם אמר סתם] נדרתי רואין הקופה כאילו מלאה חרדל ונזיר כל ימיו לרבנן דלעיל נזירות אחר נזירות ולרבי נזירות ארוך: מכאן ועד מקום פלוני פחות מל' יום נזיר שלשים יום. מידי דהוה אאומר הריני נזיר יום אחד דהוי נזיר ל' יום ואם לאו נזיר כמנין הימים וכדפרישי' לעיל דמיירי כשהחזיק בדרך: כמנין ימות השנה מונה נזירות כמנין ימות השנה. דהיינו שס''ה חדשים יהיה נזיר נזירות אחר נזירות ומגלח בינתיים ומביא קרבן כיון דקאמר כמנין משמע נזירות ולא נזירות ארוך: אמר רבי יהודה מעשה היה וכיון שהשלים מת. רבי יהודה לסיועי' לתנא קמא קאתי וקאמר מעשה היה וחייבוהו חכמים נזירות הרבה וכיון שהשלים כולו מת: וליחזייה כאילו היא מלאה קישואין ודילועין ותהוי ליה תקנתא. אמתני' קא פריך דקאמר רואין כאילו היא מלאה חרדל ואין לו תקנה והוא הדין דמצי למיפרך וליחזי כמאן דמלי בצק ולא נתכוון זה אלא לנזירות אחד [וניקל] עליה וקצת קשה דהיאך ניקל עליה מספק ויש לומר דהתם תנן במסכת טהרות (פ''ד מ''ז) ספק נזירות להקל וא''ת והא לעיל גבי מכאן ועד סוף העולם פריך לחומרא ויש לומר דהתם לא ידע שום צד דמצי למימר לקולא בלישנא דמכאן עד סוף העולם ולפום ריהטא משמע דנזירות קבל עליה מכאן ועד סוף העולם ולכך פריך לחומרא ממשמעות לשונו אבל הכא קס''ד דאין אדם מכניס עצמו לדבר דספקו חמור מודאי שעל ידי ספק יהיה חמור לו מאילו קבל עליו נזירות ודאי כמו שאם בבירור לחרדל נתכוין מונה נזירות אחר נזירות לעולם ומגלח בין כל אחת ואחת ומביא קרבן והשתא דאיכא לספוקי [דלקישואין או] לבצק נתכוין משיגלח פעם אחת שוב לא יחול עד שיביא קרבן וקרבן אינו יכול להביא דשמא לבצק נתכוין לחד נזירות וקמייתי חולין בעזרה: שיהא בכרי זה מאה כור ומצאו שנגנב. ואין אנו יודעין אם היו בו מאה כור אם לאו ר''ש אוסר דספק נזירות להחמיר דחיישינן דלמא היו בו מאה כור ולקמן מפרש תקנתא לר''ש דאומר קודם שיתחיל למנות ימי נזירותו אם היו בו מאה כור והריני נזיר מדבורי הראשון הנה אשלים נדרי ומביא קרבנותיו ואם לא היו בו מאה כור ואם כן בדבורי לא היה בו ממש הריני נודר בנזיר מעכשיו ויהיה נזיר שלשים יום ויביא קרבנותיו ואין כאן חולין בעזרה כי הוא נזיר שלשים או מכח דיבור הראשון או מכח דיבור השני ואם תאמר ומאי ספקו חמור מודאי הרי הוא נפטר בנזירות אחת ובקרבן אחד כאילו בודאי היו בו מאה כור ויש לומר דיכול לבא לידי חומרא כגון אם נטמא קודם שהתנה דהשתא הוי ספק נזיר טמא ואין לו תקנה דלא יוכל להביא אשם טמא על הספק שלא היו בו מאה כור וקא מייתי חולין בעזרה ואסור ביין ובתגלחת לעולם [דשמא] נזיר הוא ואינו יכול לפטור מנזירותו אם לא בהבאת אשם טומאה וזה אין בא על התנאי אבל נטמא אחר שהתנה אז הוה ודאי נזיר טמא ומייתי אשם טומאה והדר משלים נזירותו: רבי יהודה מתיר שספק נזירות להקל. דהוא לא קיבל עליו אא''כ ימצא בו מאה כור וכן במתני' רואין אותה כאילו מלאה בצק ויפטר בנזירות אחת: אפי' תימא רבי יהודה התם לא נחית לנזירות כלל. כלומר אין להטיל עליו נזירות דשמא לא היו בו מאה כור: הכא נחית לנזירות במאי לסלוקיה מיניה. כלומר במתניתין על כרחין חייב לנזירות אחת ואפילו אי בצק אמר וכיון שירד לנזירות אינו יכול להסתלק כמו שמפרש והולך ופריך אמאי אינו יכול להסתלק ליחזי כאילו היא מלאה קישואין או מלאה בצק ותיהוי ליה תקנתא דסלקא דעתך דנזירות קביל עליה כלומר יגלח ממה נפשך לסוף שלשים יום ויביא קרבן דאי חדא נזירות קביל עליה שפיר קמגלח ואי נמי חרדל קביל עילויה מצי לגלוחי אחר שלשים יום דקא סלקא דעתך אי אמר חרדל לנזירות קביל עליה כלומר הרבה נזירות ולא נזירות אחת ארוך וכיון שיגלח לסוף שלשים שוב לא תטיל עליה נזירות לרבי יהודה דמאן לימא לן דחרדל קביל דלמא בצק והשלים נדרו והשתא דמי לההיא דכרי דאמר רבי יהודה מתיר ואמאי אינו יכול להסתלק ומשני רבי יהודה סבר לה כרבי דהאמר חרדל הך נזירות ארוך קביל עליה ועד יום מותו לא מצי לגלח הלכך הכא ע''כ נחית לחד נזירות אפילו אי בצק קביל וכיון שאתה מורידו לנזירות אפילו לרבי יהודה תו לא מצי להסתלק דשמא חרדל קביל עליה ונדון עד יום מותו נזירות חד וארוך ולא דמי לההיא כלל דאינו יורד לנזירות לרבי יהודה: (תוספות)

דף ח - ב

דר' יהודה סבר לה כרבי דתנן רבי אומר אין זה מגלח אחת לשלשים יום ואיזהו שמגלח אחת לשלשים יום האומר [הרי] עלי נזירות כשער ראשי וכעפר הארץ וכחול הים ורבי יהודה מי סבר לה כרבי והתנן הריני נזיר כמנין ימות החמה וכו' א''ר יהודה מעשה היה וכיון שהשלים מת אא''כ נזירות קא מקבל עליה היינו טעמא דכיון דהשלים מת אלא א''א חדא נזירות קבל עילויה מי הוי השלמה כלל ועוד מי סבר לה כרבי והא תניא רבי יהודה אומר הריני נזיר מנין הילקטי קיץ ומנין שבלי שמיטה מונה נזירות כמנין הילקטי קיץ וכמנין שבלי שמיטה מנין שאני ומי שאני ליה לרבי מנין והתניא הריני נזיר כמנין ימות החמה מונה נזירות כמנין ימות החמה כימי הלבנה מונה כימי הלבנה רבי אומר עד שיאמר נזירות עלי כמנין ימות החמה וכמנין ימות הלבנה רבי יהודה סבר לה כותיה בחדא ופליג עליה בחדא סבר לה כותיה בחדא נזירות קביל עילויה ופליג עליה בחדא דאילו רבי יהודה שני ליה מונה ורבי לא שני ליה מונה: ת''ר הריני נזיר כל ימי חיי הריני נזיר עולם הרי זה נזיר עולם אפילו מאה שנה אפילו אלף שנים אין זה נזיר עולם אלא נזיר לעולם: ת''ר הריני נזיר ואחת מונה שתים ועוד מונה שלש ושוב מונה ארבע פשיטא מהו דתימא ושוב כי כולהו והויא ליה שית קמ''ל דלא: ת''ר הריני נזיר סומכוס אומר הן אחת דיגון שתים טריגון שלש טטרגון ארבע פונטיגון חמש: ת''ר בית עגול דיגון טריגון פונטיגון אינו מטמא בנגעים טטרגון מטמא בנגעים מ''ט למטה הוא אומר {ויקרא יד-לז} קיר קירות למעלה הוא אומר קיר קירות הרי כאן ארבע:

רש"י דרבי יהודה סבר לה כרבי. דאמר במתני' כי אמר הריני נזיר כשער ראשי אין זה מגלח אחת לשלשים יום משום דנזירות אריכתא קביל עילויה ולעולם אין לו תקנה שהרי שערות ראשו מרובין משני חייו ה''נ הריני נזיר מלא הקופה נזירות אריכתא קביל עילויה ואינו מגלח ומביא קרבן בסוף כל שלשים וכיון דההוא חד נזירות משיך כמלא הקופה לא מצית אמרת דליחזייה כאילו היא מלאה קישואים ולכי משלים נזירות כמנין קישואים שיכולין ליכנס לתוכה לייתי קרבן דהואיל ועייל נפשיה לנזירות ואיכא למימר דחדא נזירות אריכתא כמנין חרדל קיבל עליו לא מייתי קרבן מספיקא דדלמא פגע לאיתויי חולין לעזרה והלכך לרבי יהודה נמי לא מצי לסלוקי נפשיה מנזירות דלייתי קרבן ומש''ה לית ליה תקנתא: ומי סבר לה ר' יהודה כרבי והתניא הריני נזיר כמנין ימות החמה מונה נזירות כמנין ימות החמה. שיהא מונה שס''ה נזירות של שלשים ונמצא שיהא נוהג נזירות שלשים שנה: אמר רבי יהודה מעשה: באחד שאמר הריני נזיר כמנין ימות החמה וכיון שהשלים נזירותו לסוף שלשים שנה מיד מת אי אמרת בשלמא נזירות של שלשים קיבל עליו כמנין ימות החמה משכחת לה דכיון שהשלים מת: אלא אי אמרת דחדא נזירות של שס''ה קיבל עליו וכל חדא וחדא תהוי שס''ה ימים וצריך דיהוי נזיר שס''ה פעמים שס''ה ימים כמנין ימות החמה וכדברי רבי דאמר דאין זה נזיר שיהא מגלח בסוף שלשים אלא כל שס''ה ימים יהא נוהג נזירותו: מי הוי . השלמה כלל. בשני דרבי יהודה מי הוי איניש דחיי כולי האי כשס''ה ימים [שס''ה פעמים] שצריך לנהוג נזירות בעצמו אלא מדקאמר ר' יהודה כיון שהשלים מת ש''מ לא ס''ל כר'. לישנא אחרינא והתניא הריני נזיר כמנין ימות החמה כלו' כל זמן שהחמה זורחת דהיינו עד סוף העולם: מונה נזירות כמנין ימות החמה. כלומר כל ימיו יהא מונה נזירות של ל' ומגלח ומביא קרבן וא''ר יהודה מעשה באחד שהזיר בכך וכיון שהשלים מת אי אמרת בשלמא נזירות של שלשים קיבל עליו היינו דקאמר כיון שהשלים מת דכל קרבן וקרבן דמייתי לסוף תגלחת חשיבי ליה כמשלים אלא אי אמרת דחדא נזירות קיבל עילויה עד ימות עולם ואסור לגלח כל ימיו מאי השלמה איכא הכא הא אכתי אילו הוה קיים הוה מיבעי ליה למיקם בנזירות ועוד מי סבר לה כרבי: והתניא בהדיא רבי יהודה אומר הריני נזיר כמנין הילקטי קיץ. כמנין שבילים שעושים קייצי תאנים בין הקציעות כדי שיהו מהלכים בינתיים ולא יהו נדרכים ברגל: וכמנין שבלי שמיטה. דבשנת השמיטה אין השדות נזרעות ומניחין בהן שבלים של אשתקד ולפי שהן מועטין ונוח למנותן קאמר הכי ואית דגרסי כמנין שבילי שמיטה שהשדות הפקר וכל העם עושה שבילים בתוכו ואין בעל השדה מעכב על ידו: מונה נזירות כמנין הילקטי קיץ ושבילי שמיטה. ויהא מגלח כל ל' ול' למנין הילקטי קיץ אע''ג דלא אמר נזירות עלי אלמא לית ליה לרבי יהודה הא דרבי דאי לרבי אי הוי התם מאה לקיטי קיץ צריך להיות מונה נזירות אריכא מאה פעמים מאה יום או נזירות אריכא מאה יום: מנין שאני. דהיכא דאמר כמנין ימות החמה או כמנין הילקטי קיץ אפילו רבי מודה דנזירות קביל עליה ומגלח אחת לשלשים והיינו נמי דקאמר רבי יהודה לעיל כיון שהשלים מת אבל גבי קופה דנזירות אריכא קביל עליה אפילו רבי יהודה מודה דספק נזירות להחמיר וכדפרישנא: רבי אומר עד שיאמר נזירות עלי כמנין ימות החמה. לא יהא מגלח אחת לשלשים הא לא אמר נזירות אלא הריני נזיר כמנין ימות החמה חדא נזירות הוא קביל עליה כמנין ימות החמה עד עולם כדלעיל או לאידך לישנא שס''ה פעמים שס''ה ימים: שני ליה מונה. דמנין שני ליה והוי כמ''ד נזירות עלי: אפילו מאה שנה אין זה נזיר עולם אלא זה נזיר לעולם. דחדא נזירות אריכתא הוא דהויא משום דאית ליה קיצותא כדאמרינן לעיל: הריני נזיר ואחת מונה שתים. כי אמר ואחת כמאן דאמר ונזירות אחרת דמי: האומר הריני נזיר ואחת ועוד. מונה שלש נזירות אמר הריני נזיר ואחת ועוד ושוב מונה ארבע: מהו דתימא. הא האי דקאמר ושוב משמע כאילו אמר ושוב ליהוי עלי נזירות כי הנך דאמרינן והויין להו שית קמשמע לן: סומכוס אומר. הריני נזיר הן חייב בנזירות אחת ואם אמר הריני נזיר דיגון מונה ב' טריגון מונה ג' טטרגון מונה ד' פונטיגון מונה ה' שכן מונין בלשון יון ואשמועינן דבכל לשון יכול אדם לקבל עליו נזירות: בית עגול. שאין לו זויות או בית דיגון שאין לו אלא שתי זויות או טריגון שאין לו אלא שלשה או פונטיגון שיש לו חמש זויות אין מטמא בנגעים טטרגון שיש לו ארבע זויות מטמא: מ''ט למטה הוא אומר קירות. ואם פשה הנגע בקירות הבית: ולמעלה הוא אומר. והנה הנגע בקירות הבית מדהוה ליה למיכתב בתרוייהו קיר דמשמע חד וכתב קירות דמשמע תרי אלמא ד' בעינן כדמדכר להו בלישנא דקרא ומראיהן שפל מן הקיר לא קא חשיב אלא הני דכתיב בהו לישני יתירי קחשיב: (רש"י)

תוספות ורבי יהודה מי סבר ליה כרבי. דהאומר חרדל והתנן הריני נזיר (מן החרצן) כמנין וכו' אמר רבי יהודה מעשה וכו' אי אמרת בשלמא נזירות הרבה קביל עליה. דכיון שהשלים מת כלומר נראה נופל בו לשון השלמה שהרבה נזירות שחייבוהו חכמים כיון שהשלים אותם מת אלא אי אמרת חדא נזירות ארוך קביל עליה מי הויא השלמה כלל פי' מי שייך ביה לשון השלמה כלל והרי הוא נזיר נזירות אחת שלא יגלח כמנין ימות החמה ואין שייך בו לשון השלמה כלל (אלא מאי) לרבי יהודה נזירות הרבה קביל עליה היינו טעמא מכיון שהשלים מת [שאחר] שלשים יום מת כמו מילתא דת''ק דאמר מונה מנין נזירות כמנין ימות החמה אלא אי אמרת חדא נזירות מי הויא השלמה דידיה [כהשלמה דת''ק] ואם כן הוא מעשה לסתור ומדמייתי ר' יהודה בתר מילתא דת''ק ומעשה וכו' מכלל דמייתי ראיה למילתיה דת''ק כמו שכתבתי. (הגה''ה): מנין הילקטי. כשמייבשין התאנים עושין תילין תילין מתאנים ליבש עד אין מספר ומנין שבילי שמיטה וכן בשמיטה אין השדות זרועות ומרבין בהן שבילים: מונה נזירות מנין הילקטי קיץ. אלמא נזירות הרבה קביל עלויה לר' יהודה ומשני מנין שאני פי' ודאי כי אמר מנין נזירות קביל עליה אבל כי אמר כחרדל או כהילקטי ולא הזכיר מנין חד נזירות ארוך קביל עליה כרבי: ומי שאני לרבי מנין. היה סובר כיון דר' יהודה כרבי סבר ליה ושני ליה בין אמר מנין בין לא אמר מנין ה''נ שני ליה לרבי ומש''ה פריך רבי אומר עד שיאמר נזירות עלי כמנין ימות החמה אלמא דלשון כמנין בלא נזירות לא משמע לרבי אלא חד נזירות ארוך ומשני ר' יהודה סבר לה כוותיה בחדא דחד נזירות קביל עליה כי אמר חרדל ופליג בחדא דר' יהודה שני ליה מנין ורבי לא שני ליה מנין: הרי זה נזיר. כאבשלום ומיקל למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה כו' וכדפירשנו לעיל: אמר מאה שנה או אלף שנה נזיר לעולם ואינו מגלח ואינו מיקל עד יום מותו: נזיר ואחת מונה שתי נזירות. לפי שהוסיף לומר ואחת ועוד מוסיף ומונה שלשה כשאמר נזיר ואחת ועוד ושוב [ארבע] ומקשה פשיטא מהו דתימא ושוב כי כולהו ומני שית קמ''ל דלא: [הריני] נזיר סומכוס אומר הן אחת. פי' אם אמר הן הוא אחת כדאמרן בעלמא (שבת דף לא:) שכן בלשון יוני אחת קורין הינ''א: דיגון שתים. בלשון יון טריגון שלש טטרגון ד' פונטיגון ה' כמו בלשון יון: בית עגול. דהואיל ואין לו ד' זויות אין מטמא בנגעים כדמסיק מקיר קירות והיינו טעמא דכולהו: (תוספות)

פרק שני - הריני נזיר

דף ט - א

מתני' הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה בש''א נזיר ובה''א אינו נזיר אמר רבי יהודה אף כשאמרו ב''ש לא אמרו אלא באומר הרי הן עלי קרבן: גמ' הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה ב''ש אומרים נזיר ואמאי {במדבר ו-ד} מכל אשר יעשה מגפן היין אמר רחמנא ב''ש סברי לה כר''מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה וב''ה סברי לה כרבי יוסי דאמר בגמר דבריו אדם נתפס והאי נדר ופתחו עמו הוא ובית שמאי נמי נדר ופתחו עמו הוא אלא ב''ש סברי לה כרבי מאיר דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה וכיון דאמר הריני נזיר הוה ליה נזיר כי קאמר מן הגרוגרות ומן הדבילה לאיתשולי הוא דקאתי וב''ש לטעמייהו דאמרי אין שאלה בהקדש וכיון דאין שאלה בהקדש אין שאלה בנזירות ובית הלל סברי כר''ש דתנן ור''ש פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבים

רש"י מתני' הריני נזיר מן הגרוגרות וכו' בש''א נזיר. דכיון דאמר הריני נזיר חל עליה נזירות וכי הדר ואמר מן הגרוגרות ומן הדבילה לא אמר כלום: ובה''א אינו נזיר. דכיון דאמר מן הגרוגרות לא שייך שום נזירות בגרוגרות ודבילה: א''ר יהודה אף ב''ש לא אמרו. שיהיה בו שום נזירות כלל אלא לפי מה שאמרו שחוששין לדבריו בזמן שאומר הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה והרי הן עלי קרבן כלומר שאסורין עליו כקרבן שיהיה נדור מלאכול מהן אבל משום נזירות אין חוששין בו כל עיקר: גמ' ולדברי ב''ש אמאי הוי נזיר. בתמיה מכל אשר יעשה מגפן היין אמר רחמנא דליהוי נזיר אבל מגרוגרות ודבילה דלאו מגפן היין הוא לא: ב''ש אית להו כר''מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה. ערך כלי עלי אדם יודע שאין ערך לכלי וחייב בכל דמי ערכו אף ה''נ כי אמר הריני נזיר מן הגרוגרות יודע הוא שאין. נוזרין מן הגרוגרות ואין מוציא דבריו לבטלה ומקבל עליו נזירות גמורה: וב''ה. דאמרי אינו נזיר סבירא להו כרבי יוסי דאמר במס' תמורה בפ' כיצד מערימין (דף כה:) דבגמר דבריו אדם נתפס וכיון דאמר בגמר דבריו מן הגרוגרות ומן הדבילה תפוס לשון אחרון ולא חיילא עליה כלל וא''ת הא אמר ר' יוסי דאף בגמר דבריו אדם נתפס ומדקאמר אף ליהוי נזיר משום דתפוס לשון ראשון הא ל''ק דהיכא א''ר יוסי אף בגמר דבריו אדם נתפס כגון שהיתה לו בהמת חולין ורוצה להמיר אותה על שתי בהמות קדשים שלפניו אחת עולה ואחת שלמים ואמר זו תמורת עולה ותמורת שלמים דכיון דאפשר לקיים דבריו הראשונים והאחרונים תמכר ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים אמרינן דאף בגמר דבריו אדם נתפס שכן היתה כוונתו מתחלה לכך לשם עולה ולשם שלמים אלא שלא היה יכול להוציא את שניהם מפיו בבת אחת ואמר בזו אחר זו אבל גבי נזירות ליכא למימר הכי הוה ליה האי נדר ופתחו עמו שלא הזיר אלא מן הגרוגרות והואיל דלא חייל עליה נזירות בגרוגרות אין בדבריו כלום ואינו נזיר כלל: ולב''ש נמי. כיון דהאי נדר פתחו עמו אמאי הוי נזירות כלל הא פתחו עמו דאינו רוצה להיות נזיר אלא מן הגרוגרות וכל היכא דפתחו עמו אפילו ר''מ מודה: אלא ב''ש סברי לה כר''מ. ומש''ה כיון דאמר הריני נזיר הוה ליה נזיר ודאי והאי דלבתר הכי אמר מן הגרוגרות לאיתשולי הוא דקאתי דקאמר כשנזרתי לא נזרתי אלא מן הגרוגרות ומיהו אפ''ה מותר ביין דב''ש סברי אין שאלה בטעות להקדש ולא לטעות בנזירות דכהקדש דמי כדכתיב קדוש יהיה גדל פרע (במדבר ו): וב''ה סברי. כיון דלא הזיר כשאר הנוזרין שאין נוזרין אלא מן היין אין שום נזירות חל עליו דאית להו כר''ש דתנן כו' לבסוף קתני לה: מתני' דקתני לב''ה דאפי' נדור לא הוי:. ב''ש דסברי נדור מן הגרוגרות ונזיר מן היין סברי להו כר''מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה וכיון דאמר הריני נזיר ה''ז נזיר והוי נמי נדור מן הגרוגרות דסברי לה כר' יהודה דאמר שאוסרין עליו כקרבן ומתני' קתני דב''ש סברי נזיר ותו לא: ובה''א נדור. מן הגרוגרות ודבילה ואינו נזיר מן היין משום דנדר ופתחו עמו הוא ומתניתין קתני דבית הלל אומרים אינו נזיר דבין לרבי יהודה בין לתנא קמא דידיה אליבא דבית הלל אינו נדור ואינו נזיר: לישנא אחרינא אמרי לה כו' נדור ואינו נזיר ותנא קמא דר' יהודה אמר דנזיר אליבא דב''ש והיינו דלא כרבי נתן: (רש"י)

תוספות מתני' הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה בש''א נזיר. כל דין נזירות עליו ונהי דנחית לפרושי ולא פירש מיוצא מגפן היין ובגמ' מפרש טעמא. בתוספתא (ריש פ''ב) כינויי כינויין בש''א נזיר ובה''א אינו נזיר איזה כינויי כינויין האומר הריני נזיר מן הדבילה ולמה קרי ליה כנויי מה שייך דבילה בנזירות וי''ל דבירוש' קרי לדבילה תירוש: אמר ר' יהודה אף כשאמרו ב''ש לא אמרו אלא באומר הרי עלי קרבן. רבי יהודה . פליג אתנא דמתניתין אליבא דב''ש וקאמר דלא הוי נזיר לדין נזירות כיון דלא נדר מאשר יוצא מגפן היין אלא נדור הוי מן הגרוגרות ומן הדבילה כאילו אמר הרי הן עלי כקרבן וא''ת והא איהו נזיר קאמר ואיך יהיה נזיר וי''ל דנזיר לשון הפרשה וכאילו אמר הריני פרוש מן הגרוגרות וא''ת והא בנדרים (דף יג.) מוכח לרבי [יהודה] אמר קרבן לא הוי נדר בקרבן עד שיאמר כקרבן בכ''ף וי''ל דה''מ כשלא אמר עלי אלא ככר זה קרבן אבל כי אמר ככר זה עלי קרבן א''צ לומר כ''ף: אין אדם מוציא דבריו לבטלה. נחלקו בערכין (דף כ. ע''ש) בהאומר ערך כלי עלי דאין ערכין לכלי רבנן פטרי ליה מכלום ור''מ פליג ואמר אדם יודע שאין ערך לכלי וגמר ואמר לשם דמים ונותן דמי הכלי להקדש לפי שאין אדם מוציא דבריו לבטלה וה''נ אדם יודע שאין נזירות בגרוגרות וגמר ואמר לשם נזירות יין וב''ה סברי לה כר' יוסי דאמר בגמר דבריו אדם נתפס והאי נדר ופתחו עמו הוא דר' יוסי בהאומר הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים תרעה עד שתסתאב ותמכר וחצי דמיה לעולה וחצי דמיה לשלמים ה''נ בגמר דבריו שאמר גרוגרות נתפס וכיון שאין נזירות בגרוגרות לא הוי נזיר ואע''ג דבתחלה אמר הריני נזיר חזר בתוך כדי דבור ואמר מגרוגרות ובגמר דבריו אדם נתפס כאילו נדר ובתוך כדי דבור מצא פתח לו וחרטה דכיון שנדרו ופתחו עמו לא חל כלל וא''ת והאמר ר' יוסי בגמר דבריו אדם נתפס הוי פי' אף בגמר דבריו אדם נתפס והוי תמורת עולה ותמורת שלמים וה''נ נתפוס לשון ראשון נמי דקאמר נזיר ויהיה נזיר מיין. ונזיר מן הגרוגרות וי''ל דהכי מפורש בתמורה (דף כו.) היכא דדבריו סותרין זה את זה וליכא למימר דסיפא לפרושי תחלת דבריו קאתי הלכך חיילי ב' הלשונות לר' יוסי והוי תמורת עולה ותמורת שלמים אבל במתני' איכא למימר דסיפא לפרושי רישא כלומר (כיון) האי דקאמר נזיר לאו מיין קאמר אלא מגרוגרות והלכך גמר דבריו עיקר הן ליתפס בהן ולא בתחילת דבריו והכי מתיישב לי דלא תקשה מדר' יהודה אדר' יהודה דר' יהודה אית ליה במתני' דנזיר הוי מגרוגרות ולא נזיר מיין אפי' לב''ש ואמאי והא שמעינן ליה לרבי יהודה דפליג אדרבי יוסי בההיא דתמורה (ג''ז שם) וקאמר תפוס לשון ראשון ה''נ נתפוס לשון ראשון וליהוי נזיר מיין אלא ודאי דוקא בתמורה פליגי דהדברים סותרין זה את זה וליכא למימר דדיבור האחרון מפרש אבל הכא ודאי דאיכא למימר דלפרושי קאתי י''ל דודאי דלפרש בא ולומר לאו איין נדרתי וניחא נמי דלא קאמר דב''ש סברי כר' יהודה דאמר תפוס לשון ראשון עיקר להכי הוי נזיר מיין אלא ודאי לא שייכא ההוא פלוגתא להכא וא''ת ואמאי קאמר ב''ה כר' יוסי לימא דסברי ב''ה כרבנן דר''מ בערכין (דף כ.) דאמרי אדם מוציא דבריו לבטלה וי''ל דלא ניחא ליה לאוקמי ההיא פלוגתא דר''מ ורבנן בפלוגתא דב''ש וב''ה דא''כ ר''מ כב''ש להכי קאמר ב''ה כר' יוסי ומעתה אפילו דערכין יכול לסבור דב''ה דמתני' מטעמא דקאמר דבגמר דבריו אדם נתפס וא''ת ולר''מ מ''ש דבערך כלי מתחייב דמים מטעם דאין אדם מוציא דבריו לבטלה לעולם וי''ל דלא דמי דהתם נהי דאין שייך ערך לכלי דמים מיהא שייכא ביה ואדם זה נתכוון ליתן להקדש מה שיוכל הלכך נותן דמיו וקרי להו ערך לדמי הכלי משום דערך האדם נמי הוי דמים להכי קרי דמי כלי ערך אבל גרוגרות לא שייך בהן לשון נזירות כלל וע''כ הוציא דבריו לבטלה וה''ק הריני נזיר ולא מיין אלא מגרוגרות וסיפא לפרושי תחילת דבריו קאתי הלכך לאו כלום קאמר: לאיתשולי קאתי. לאו דוקא לאיתשולי דהא לא בא לשאלה אלא מתחרט וחוזר בו כאדם שבא לשאול לחכ' על נדרו מחמת חרטה שהחכם מוצא לו פתח וחרטה והוי נדר טעות ובטל: אין שאלה לנזירות. דנזירות כהקדש דכתיב קדוש יהיה גדל פרע וא''ת תיפוק ליה דאין בו חרטה ותירץ (דשניהם) [דס''ל] דשני הכא דתוך כדי דיבור הוא ואין צריך חרטה וב''ש דהקדש טעות הוי הקדש ולהכי לב''ש לא מהני ביה שאלה וה''נ לא מהני שאלה בנזיר דאקרי קדושה דכתיב קדוש יהיה וא''ת ומה לו להאריך כל כך ולחזור ולומר ב''ש כר''מ סבירא להו כי פריך ליה מעיקרא ולב''ש נדר ופתחו עמו הוא לישני ליה לאלתר ב''ש לטעמייהו דאין שאלה כו' וי''ל דסד''א דלא אמרינן ב''ש כר''מ ס''ל וחזר בו משום האי קושיא שהקשה הש''ס וא''כ שוב אין יכול לתרץ ולומר דקסבר דאין שאלה דלא אמרינן אין שאלה אלא היכא דחל הקדש רגע אחד שוב אין מועיל בו שאלה אבל הכא נדרו ופתחו עמו הוא ולא חל עליה נזירות אפילו רגע אחד להכי חוזר ואומר בית שמאי כרבי מאיר דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה והרי חל הנדר רגע אחד וכי אמר מגרוגרות הוה ליה כבא לאיתשולי (וכל שכן) דאין שאלה להקדש: ובית הלל כרבי שמעון דפוטר שלא התנדב כדרך הנודבים. לקמן מייתי פלוגתא הרי עלי מנחה מן השעורין יביא מן החיטין ור''ש (תוספות)

דף ט - ב

מתני' דלא כי האי תנא דתניא רבי נתן אומר בש''א נדור ונזיר וב''ה אומרים נדור ואין נזיר ב''ש סברי לה כר''מ וכר' יהודה וב''ה סברי לה כרבי יוסי לישנא אחרינא אמרי לה רבי נתן אומר בית שמאי אומרים נדור ואינו נזיר ובית הלל אומרים לא נדור ולא נזיר ב''ש כרבי יהודה וב''ה כר''ש תנן התם האומר הרי עלי מנחה להביא מן השעורים יביא מן החיטים קמח יביא סולת שלא בשמן ולבונה יביאנה בשמן ולבונה חצי עשרון יביא עשרון שלם עשרון ומחצה יביא שנים ר''ש פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבים מאן תנא דכי אמר הרי עלי מנחה מן השעורים מביא מן החיטים אמר חזקיה במחלוקת שנויה וב''ש היא לאו אמרי ב''ש כי אמר מן הגרוגרות ומן הדבילה הוי נזיר הכי נמי כי אמר מן השעורין מביא מן החיטים ורבי יוחנן אמר אפילו תימא דברי הכל באומר אילו הייתי יודע שאין נודרין כך לא נדרתי כך אלא כך אמר חזקיה לא שנו אלא שאמר מן השעורים אבל אמר מן העדשים לא מייתי ולא כלום מכדי חזקיה כמאן מוקים לה למתני' כבית שמאי והא עדשים לגבי מנחה כגרוגרות לגבי נזיר דמו וקאמרי בית שמאי הוי נזיר הדר ביה חזקיה ואמאי הדר ביה אמר רבא מתני' קשיתיה מאי איריא דתני מן השעורים ליתני מן העדשים אלא סבר חזקיה כי קאמרי ב''ש התם כרבי יהודה ורבי יוחנן אמר אפילו מן העדשים והא רבי יוחנן הוא דאמר באומר אילו הייתי יודע שאין נודרין כך לא נדרתי כך אלא כך לדבריו דחזקיה הוא דקאמר את מ''ט קא הדרת בך משום דלא קתני מן העדשים דלמא לא מיבעיא קאמר לא מיבעי' כי אמר מעדשים דמייתי מנחה מעלייתא דאיכא למימר מיהדר הוא דהדר ביה ותפוס לשון ראשון אלא כי אמר מן השעורין ודאי דהכי קאמר אי קדשה כמנחת העומר

רש"י אמר הרי עלי מנחה להביא קמח מביא סולת. או שאמר הרי עלי מנחה בלא שמן ולבונה כו'. מי לא אמרי ב''ש. דאע''ג דלא קביל להיות נזיר אלא מן הגרוגרות הוי נזיר מן היין הכא נמי כי אמר מן השעורין מייתי לה מסולת של חיטים כהלכתה: ור' יוחנן אמר אפילו תימא דברי הכל. דאפי' ב''ה. מודו בהא דיביא מן החיטים אע''פ שלא התנדב אלא מן השעורים כגון שאמר לכך התנדבתי שעורין שהייתי סבור שמביאין מנחה מהן אבל אילו הייתי יודע שאין נודרין אלא חיטין לא נדרתי שעורין הלכך גמר בנפשיה לאיתויי מידי דבר חיובא להכי יביא מן החיטין: אלא בזמן שהתנדב מן השעורין. דהתם הוא הואיל ומנחת סוטה ומנחת העומר מן השעורים קמייתי להו דממינו קרב לגבי מזבח להכי הוא דאמר דחל עליה נדבת מנחה ויביא מן החיטים: אבל אמר מנחה מן העדשים. שאין במינו קרב לגבי מזבח לא מייתי ולא כלום: מכדי חזקיה כמאן מוקי ליה למתניתין. דמנחות כבית שמאי: והא עדשים לגבי מזבח כגרוגרות לגבי נזיר דמו. וכי היכי דהתם אמרי בית שמאי דהוי נזיר הכא נמי כי אמר מן העדשים יביא מן החיטין: הדר ביה חזקיה. דאמר לעיל ב''ש היא דלא אמרי ב''ש מן הגרוגרות הוי נזיר אלא טעמא דמוקי לה כב''ש דסבר לה כרבי נתן כלישנא בתרא דאית להו לב''ש דנדור ואינו נזיר כר' יהודה דאמר באומר הרי הן עלי כקרבן דגרוגרות ודבילה כולהו בני נדר נינהו וכי היכי דלהלן אמרי ב''ש דהוי נדור משום דבני נדר נינהו הכא נמי כי אמר מן השעורין הואיל דבני הקרבה נינהו במנחת העומר ובמנחת סוטה להכי הוא דאמרינן דמביא מן החיטין: ואמאי הדר ביה. חזקיה מההיא לוקמא כמעיקרא כת''ק דאמר האומר מן הגרוגרות הוי נזיר גמור אע''ג דנזיר אין אסור בגרוגרות ולוקמא למתניתין דמנחות באומר הרי עלי עדשים מביא מן החיטין אע''ג דעדשים אינן ראויים לגבי מזבח מידי דהוי אגרוגרות לגבי נזיר דהוי נזיר גמור: מתניתין. דמנחות קשיתיה אם איתא דלית להו לב''ש נדור ואינו נזיר דלא סבירא להו כר' יהודה דאמר באומר הרי הן עלי קרבן דגרוגרות ודבילה בני נדר נינהו אלא נזיר הוי וכי היכי דלהלן אמרי ב''ש דכי אמר הריני נזיר מן הגרוגרות הוי נזיר מן היין גבי מנחות מאי איריא דאמר מן השעורין דהוי דבר הראוי לגבי מזבח ליתני מן העדשים דהא עדשים לגבי מזבח כגרוגרות לגבי נזיר דמי אלא מתני' דמנחות כב''ש ולא תני בה מן העדשים אלמא דלא הוי טעמא דיביא מן החיטין אלא משום דהתנדב מן השעורין דבני הקרבה נינהו ודכוותה נמי גבי נזיר כי אמר הריני נזיר מן הגרוגרות לא הוי נזיר אלא נדור משום דבני נדר נינהו לב''ש אית להו כר' יהודה ומתני' דמנחות כב''ש ולא כב''ה כלל (כלל) דאי כב''ה הא אמרי דאפילו נדור לא הוי משום דבלשון נזירות קא נדר הכא נמי כי אמר מן השעורים לא יביא מן החיטין שלא התנדב כדרך המתנדבין: ור' יוחנן אמר אפילו מן העדשים. יביא מן החטין: והא א''ר יוחנן כו'. וכדמוקים לה בכגון דקא טעי אלמא דבמידי דטעי בה כגון שעורין משום דבני הקרבה נינהו [קא מוקי] מתני' דמנחות אבל לא בעדשים דאע''ג דאמר אילו הייתי יודע שאין נודרין כך לא משגחינן ביה דסתמא דמילתא דבשעורין הוא דקא טעי אבל לא בעדשים: לדבריו דחזקיה. קא''ל ר' יוחנן והכי קא''ל מ''ט הדרת בך משום דלא קתני ביה עדשים: דלמא לא מיבעיא קאמר' דלא תימא דכי אמר מן העדשים דמייתי מנחה מעלייתא משום דאיכא למימר דכי אמר הרי עלי מנחה מנחה מעלייתא קבל עילויה והא דאמר בתר הכי מן העדשים משום דקא בעי למיהדר ביה קאמר דמידע ידע דמן העדשים אין מביאים כלום והרי לפטור עצמו קאמר ותפוס לשון ראשון ויביא מן החיטין: אלא כי אמר מן השעורין. ודאי דלית לך למימר הכי דהואיל ובמינו קריבין דלהקריב קאמר והכי קאמר אם אפשר דקדשה כמנחת העומר (רש"י)

תוספות פוטר וא''ת למה הוצרך לומר ב''ה כר''ש לימא ב''ה לטעמייהו דאמרי יש שאלה להקדש וי''ל משום דאכתי לב''ה נהי דנזיר מיין לא הוי נדור מיהא ליהוי מן הגרוגרות להכי קאמר כר''ש דפוטר לגמרי שלא התנדב כדרך המתנדבים שאם בא להיות נדור מן הגרוגרות הל''ל בלשון קונם כדרך הנודרים: ב''ש סברי כר''מ. דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה להכי הוי [נזיר וכרבי יהודה] דמתני' דאמר נדור הוי וב''ה סברי כר' יהודה דמתני' דנדור מיהא הוי ודלא כר''ש דפטר לגמרי: ב''ש כר' יהודה. ונדור מיהא הוי וב''ה כר''ש ואפילו נדור לא הוי: יביא מן החיטין. שאין מנחה באה שעורין אלא דחוטא ומנחת קנאות: יביא עשרון שלם. שאין מנחה פחותה מעשרון והוי טעמא דכולהו: לאו אמרי ב''ש מן הגרוגרות ומן הדבילה הוי נזיר. אע''ג דגרוגרות לא שייכי לנזירות כלל מטעמא דפרישית לעיל משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ה''נ מן השעורין אע''ג דלא שייכי שעורין למנחה יביא חיטין דאין אדם מוציא דבריו לבטלה: באומר אילו הייתי יודע כו'. בבי''ת גרסי' באומר כלו' באומר בפירוש אילו הייתי יודע שאין נודרים שעורין כו' אבל טעיתי לומר דנודרין שעורין כמנחת חוטא וקנאות ולולי זה הייתי נודר חטים להכי מייתי חטין וכן בקמח טעה במנחת קנאות ובשמן ובלבונה וכן בחצי עשרון לא ידע שצריך להביא עשרון שלם: לא שנו אלא מן השעורים. דמצי למיתלי בטעות כיון דאיכא אוחרי דהויין משעורים אבל מן עדשים לא מייתי כלום דליכא למיתלי בטעותא דליכא של [עדשים]: מכדי חזקיה כמאן מוקי לה מתני'. דמנחות כב''ש כו' ואומרים ב''ש דהוי נזיר מטעם דאמרי' אין אדם מוציא דבריו לבטלה א''כ אפי' עדשים נייתו חיטין: הדר ביה חזקיה מההיא. פי' ממאי דאוקי לה מתני' דמנחות כב''ש ומוקי לה כרבי יוחנן ובאומר: מתניתין קשיתיה כו' ליתני מן העדשים. כלומר אי מתניתין כבית שמאי ומטעם דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ליתני עדשים דהוי רבותא טפי: . התם משום טעותא הוא ובאומר אילו הייתי יודע הלכך כי אמר שעורים איכא למימר דטעה דיש מנחה באה שעורים אבל בעדשים ליכא למיטעי דאין מנחה באה מהם כלל ולא גרס הכא בספר קסבר חזקיה בית שמאי כר' יהודה ובמנחות פ' המנחות והנסכים (דף קג.) לא גרסינן ליה והתם גריס אלא ש''מ משום דהוא בשעורים טעי בעדשים לא טעי ורבי יוחנן אמר [כו'] דאיכא למימר מיהדר הוא דקמיהדר ביה דדיבור האחרון סותר הראשון דכשאמר מנחה משמע מנחה כשרה מסולת וכי הדר אמר מעדשים הדר מדיבור ראשון ותפוס לשון ראשון: אלא כי קאמר מן השעורין ה''ק לא בא לסתור דבריו ראשונים דאמר הרי עלי מנחה [אלא] לפרש ולומר (כיון) שאמר מן השעורין ואפשר ליקדוש במנחת העומר ובמנחת סוטה תיקדוש ואי לא אפשר לה ליקדוש במנחה לא יתחייב במנחה אחרת קמשמע לן דמייתי חיטין ולעולם כבית שמאי ומשום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה: (תוספות)

דף י - א

או כמנחת סוטה תקדוש אי לא לא קמ''ל דמייתי מן החיטים: מתני' אמר אמרה פרה זו הריני נזירה אם עומדת אני אומר הדלת הזה הריני נזירה אם נפתח אני בש''א נזיר ובה''א אינו נזיר אמר. רבי יהודה אף כשאמרו ב''ש לא אומרים אלא באומר הרי פרה זו עלי קרבן אם עומדת היא: גמ' פרה מי קא מישתעיא אמר רמי בר חמא הכא במאי עסקינן כגון שהיתה פרה רבוצה לפניו ואמר כסבורה פרה זו אינה עומדת הריני נזיר מבשרה אם עמדה מאליה ועמדה מאליה והלכו ב''ש לשיטתן וב''ה לשיטתן בית שמאי דאמרי מן הגרוגרות ומן הדבילה הוי נזיר הכא נמי כי אמר מבשרה הוי נזיר וב''ה אומרים לא הוי נזיר והא אמרוה ב''ש חדא זימנא אמר רבא תרתי תלת וכן תני ר' חייא תרתי תלת וכן א''ר אושעיא תרתי תלת וצריכי דאי איתמר בהא גרוגרות ודבילה התם הוא דאמרי ב''ש הוי נזיר משום דמיחלפן בענבים אבל בשר בענבים לא מיחלף ואי איתמר בשר הכא הוא דאמרי ב''ש הוי נזיר בבישרא וחמרא אבל גרוגרות ודבילה לא קמ''ל ואי איתמר הני תרתי הני הוא דקאמרי בית שמאי אבל דלת אימא מודו להו לבית הלל ואי תנא דלת בהא קאמרי בית הלל אבל בהך תרתי אימא מודו להו לבית שמאי קמשמע לן דלא אמר רבא מי קתני אם עמדה מאליה אלא אמר רבא כגון שהיתה פרה רבוצה לפניו ואמר הרי עלי קרבן בשלמא פרה בת קרבן היא אלא דלת בת קרבן היא אלא אמר רבא כגון שהיתה פרה רבוצה לפניו

רש"י וכמנחת סוטה תקדוש ומייתינן לה מן השעורין ואי לא לא מייתינן כלל: קמ''ל. דאפ''ה יביא מן החיטין ולעולם לא מצית למידק מתני' דכי אמר מן העדשים לא מייתי ולא כלום: מתני' אמרה פרה. בגמרא מתרצינן כגון שהיתה פרה רבוצה לפניו ואמר כמדומה לי כסבורה פרה שאינה עומדת לעולם ע''י אדם הריני נזיר ממנה מבשרה אם נתקיים מחשבתה שתהא עומדת מאליה אלא אני אלך ואעמידנה ב''ש לשיטתן דאמרי כי אמר מן הגרוגרות הוי נזיר הכא נמי כי אמר הריני נזיר הוי נזיר וכי אמר מבשרה לאיתשולי קאתי ואין שאלה בנזיר וב''ה אמרי אי אמר מבשרה כגרוגרות דמי ולא הוי נזיר ולגבי דלת כגון שהיה דלת נעול לפניו ואמר כמדומה אני שסבור הדלת הזה שאין נפתח ע''י אדם הריני נזיר מנסריו אם תתקיים מחשבתו שיפתח מאליו ונפתח מאליו וב''ש הלכו לשיטתן דכי אמר הריני נזיר הוי נזיר דאין אדם מוציא דבריו לבטלה וכי אמר מנסריו לאיתשולי הוא דאתי ואין שאלה בנזיר: א''ר יהודה. לא אמרו ב''ש שיהא נזיר [כלל שהן] לא דברו אלא לענין נדר שאם אמר הריני נדור מבשרה והרי פרה זו עלי קרבן אם עומדת היא מאליה ועומדת מאליה דהוי נדור הימנה ואינו נזיר: גמ' כסבורה פרה זו. היינו דקתני אמרה פרה שכן מצינו מהמחשבה שהוציא הכתוב בלשון אמירה כגון ודובר אמת בלבבו (תהלים טו) ויאמר עשו בלבו (בראשית כז): הריני נזירה. ה''א יתירה משמע הימנה: הא אמרוה ב''ש חדא זימנא. דאם אמר הריני נזיר מן הגרוגרות דהוי נזיר וה''ה נמי לכי אמר הריני נזיר מבשרה ל''ל למתנייה: תרתי תלת. קתני פרה דלת וגרוגרות וכולהו צריכי וכו': משום דמיחלפן בענבים. דפירא בפירא מיחלף ואית להו לבית שמאי דכינויי כינויי נזירות כנזירות מדתני בברייתא: ואי איתמר בשר. לחודיה ה''א הכא הוא דאמרי ב''ש דהוי נזיר דבישרא וחמרא אורחייהו דאינשי דאמרי בהדי הדדי ואמטו להכי איכא למימר כי אמר מבשרה כמ''ד מיין דמי: אבל גרוגרות ודבילה. דלאו בהדי יין נינהו אימא דלא תיהוי להו שם כינוי קמ''ל: ומי קתני אם עמדה מאליה. אם עומדת סתם קאמר בין מאליה בין ע''י אחרים: אלא אמר רבא כגון שהיתה פרה רבוצה לפניו ואמר הרי עלי קרבן. כלומר שהיתה פרה רבוצה לפניו ואמר כסבורה פרה זו שאינה עומדת מעכבת אני כאן שלא אעמוד לעולם ואפילו על ידי אדם: ואמר הרי עלי קרבן. כלומר שהזיר עצמו ממנה אם לא יעמידנה ועמדה מאליה: (רש"י)

תוספות פרה זו. כגון שהיתה פרה רבוצה לפניו משמע ליה דהיתה רבוצה מדקתני אם עומדת אני לשנויא דרמי בר חמא יש לפרש לישנא דמתני' הכי אמר פי' אמר אדם הרואה הפרה הרבוצה (הא מדקתני הריני עומדת מכלל דרבוצה היא) אמר אמרה פרה זו (פי' סבורה פרה זו) כלומר סבורה פרה זו בלבה מה שהיא רבוצה ומסתמא מחשבה זו בלבה מחמת שרבוצה כ''כ שאינה יכולה לעמוד מאליה ולא שהפרה עצמה מחשבת כן שהרי אין לה דעת לסבור ולחשב אלא כלומר בני אדם העוברים ורואים אותה רבוצה כל כך בכח סבורים בלבם לומר כן ולפי שהרואה הפרה חושב כן בלבו על הפרה לפיכך תולה המחשבה בפרה עצמה כמו והאניה חשבה להשבר (יונה ולא שהאניה חשבה כן אלא האדם הרואה האניה חושב עליה להשבר ותולה הפסוק המחשבה באניה ה''נ תולה המחשבה בפרה הריני נזיר אם עומדת הריני מוסב על האדם המקבל עליו הנזירות להכי קאמר הריני נזירה מפיק ה''א הריני נזיר מבשרה אם עומדת ורמי בר חמא מוסיף על לשון המשנה אם עומדת מאליה כי מאליה אינו מלשון המשנה אני צריך לדחוק ולפרש שמוסב על האדם המקבל הנזירות וה''ק אם עומדת מאליה אני נזיר מבשרה ואע''ג דכבר אמרה הריני נזירה כפל מלה הוא על האדם המקבל הנזירות לכן נראה למהר''ף נ''ע דלפום ריהטא דמתני' משמע שהפרה עצמה אמרה הריני נזירה אם עומדת אני היה נופל בטוב בלשון ולכך נשנית במשנה לשון אני אבל לשנויא דרמי בר חמא לא היה צריך לשנות אני שכבר אמרה הריני נזירה ויתור לשון הוא אלא שהמשנה שנויה כאילו הפרה מדברת וכי היכי דמיירי לישנא דמתני' אפרה ה''נ יש לפרש אדלת. והר''ר יוסף איש ירושלים פירש דה''פ דמתני' אמר פירוש אמר האדם כשראה פרה רבוצה כמדומה אני דאמרה פרה זו הריני נזירה אם עומדת שהיא תואבת לעמוד ואינה יכולה וברצון תדור נזירות אם תעמוד אני אשלים לה דבריה כי הריני נזיר מבשרה אם תעמוד וכולה מתניתין אמלתא דפרה והש''ס מוסיף בה מילתא דאמר האדם וקצת לתמוה על שטה זו דאי איירי שהאדם אומר בפירוש הריני נזיר מבשרה אם היא עומדת א''כ הוי כוליה עניינא דאמרה פרה בכדי דאין דיבורה מועיל כלום ונראה לפרש שאין האדם אומר כלום רק שהיה מספר מילתא דפרה ולא שייך בה נזירות רק שתהא מופרשת לאיסורא שלא יהנה מבשרה הלכך כשאדם מספר לפנינו כך בדעתו לקיים עליו שיהיה נזיר מבשרה ופליגי ב''ש וב''ה כאילו אמר האדם בפירוש אני נזיר מבשרה אם תעמוד ומיהו צ''ע דמאי פריך והאמרי ב''ש חדא זימנא [הא] איצטריך לאשמועינן אע''ג דלא הזכיר כלל נזירות והלכו בית שמאי לשיטתן דכי היכי דלא שייכי גרוגרות לנזירות ואפ''ה נזיר הכי נמי לא שייך בשר לנזיר: תרתין תלת. כלומר בב' בג' מקומות בגרוגרות ובפרה ובדלת וצריכי כדמפרש ואזיל דאי איתמר בגרוגרות משום דמחלפי בענבים דתרווייהו פירי נינהו ושמא בדעתו היה לומר ענבים ועלה בפיו גרוגרות ובשר וחמרא זו היא עיקר הסעודה ומיחלף בלשון בני אדם זה לזה וא''ת וליפלוג בבשר [וחמרא] בלא עמידת הפרה (ולא לומר) לשיטתו וי''ל דאה''נ אלא אגב אורחיה קמ''ל דכוונתו שעמדה ר''ל מאליה לקמן מפרש שזהו בכלל קושית הש''ס דפריך אשינוייא דרמי בר חמא: מי קתני מאליה. אם עומדת קתני דודאי אי הוה מאליה במתני' מפורש הייתי מודה לדבריך אך מדלא קאמר מאליה ש''מ דליכא לפרושי בדידך דאי בדידך ליתני הריני נזיר מבשרה ולא ליתלי נזירות בהעמדה [ולכן הקשה] לו שמוסיף על הלשון המשנה מאליה [אבל] הא לא קשיא מאי דמוסיף רמי בר חמא ועמדה מאליה שזה הלשון אין צריך להוסיף אלשון המשנה אלא עיקר הדבר במה שתולה נדרו צריך לשנות התנא ומה שעשתה הפרה אחרי כן א''צ לשנות אלא בעל פה אומר איך נעשה המעשה אחרי כן דודאי שתלה נדרו בעמדה הפרה מאליה דלא הוי נזיר אם לא עמדה מאליה ולכך הוצרך לפרש ועמדה וליכא לפרש בין מאליה בין מאחרים שאין דרך בני אדם לתלות בדבר שיודע שיעשה שאם דעתו להיות נזיר למה תלה בשום דבר וא''ת ומאי קשיא ליה מי קתני מאליה והא כמה משניות דמשנינן חסורי מיחסרא והכי קתני וי''ל דה''מ היכא דמוכח החיסרון אז יש כח להוסיף על לשון המשנה אבל לפי' דרמי בר חמא לא מוכח כלום דבמשנה חסר מאליה כיון דאינה תולה מחלוקת התנאים כלל בעמידת הפרה אלא כל המחלוקת בנודר מן הבשר אי חייל עליה נזירות לכל מילי אי לא לכך פריך מי קתני מאליה דאין לו להוסיף על לשון המשנה כיון דלא מוכח מפלוגתא דתנאי דחסר כלום: הרי עלי כקרבן. פי' הפרה ור''ל אם עמדה אם לא עמדה כדמסיק לקמן אלא דלא שבקיה לסייומי למילתיה עד דפריך ליה: ב''ש סברי תורפיה דההוא גברא משום [אוקמה] בידיה הוא. ואם לא עמדה ר''ל אם לא אעמידה (והכא) [והא] לא אוקמה וחייב להביא קרבן וב''ה [סברי] אם לא עמדה כלל משום דרבוצה והא קמתה וכיון דקמתה אינו חייב להביא קרבן וא''ת והא בלישנא דמתני' קתני הריני נזירה והיכי משתמע קרבן וי''ל דה''ק הריני מביאה בקרבן נזירות אם לא עמדה ואע''ג דקרבנות נזיר אינם באים מבהמה גסה [ה''מ] חובותיו של נזיר אבל היו רגילים להביא נדרים ונדבות עם קרבנות נזירות ואותם באים אף מבקר וצאן הכל לפי נדרו ונדבתו: (תוספות)

דף י - ב

ואמר הריני נזיר מיין אם לא עמדה ועמדה מאליה בית שמאי סברי תורפיה דהאי גברא משום אוקמה בידיה הוא והא לא אוקמה ובית הלל סברי משום דרביעא הוא והא קמת אי הכי אימא סיפא אמר רבי יהודה אף כשאמרו בית שמאי לא אמרו אלא באומר הרי הן עלי קרבן פרה מי קא מתפיס בה מידי אלא כגון דאמר הריני נזיר מבשרה אם לא עמדה ועמדה מאליה בית שמאי סברי תורפיה דההוא גברא משום אוקמה בידיה הוא והא לא אוקמה ובית הלל סברי תורפיה דהאי גברא משום דרביעא והא קמת וב''ה סברי אי לא קמת הוי נזיר והאמרי מבשרה לא הוי נזיר לטעמייהו דב''ש קאמרי לדידן אפי' לא קמת נמי לא הוי נזיר לדידכו דאמריתו הוי נזיר אודו לן מיהת דתורפיה דהדין גברא משום דרביעא והא קמת ובית שמאי לאו תורפיה דהאי גברא משום אוקמה בידיה הוא והא לא אוקמה:

רש"י ב''ש סברי תורפיה דהאי גברא כו'. כדלקמיה מוקי לה ואמר לנו המור''ה אע''ג דלא תני לה רבא בהדיא בהך קמייתא באם לא עמדה ועמדה מאליה דבדין הוא דהוה ליה למיתני הכי כדקאמר לה נמי באידך תירוצא דמתרץ לה אלא אמורא דמסדר הש''ס כיון דשמעיה לרבא דאמר מילתא דאית בה פירכא לא אנחית לסיומיה למילתיה ופריך ליה כדפריך בשלמא פרה בת קרבן היא והדר מחליף שיטתו דמעיקרא דמוקי לה בכגון דאמר הרי עלי קרבן והדר מוקים לה בכגון דאמר הריני נזיר מיין ומסיים למילתא: בשלמא פרה בת קרבן היא. בשלמא לגבי פרה מצית מוקמת לה בכגון דקאמר הרי עלי קרבן דהוי נזיר דהואיל דבת קרבן היא כלומר דקא שייכא בכלל קרבן אע''ג דבקרבן נזיר לא שייכא איכא למימר כאומר הרי עלי קרבן נזירות דמי והוי נזיר אלא לגבי דלת היכי קים להו לב''ש הכי בשלמא גבי גרוגרות איכא למימר הואיל ופירי הוא מיחלפי בענבים ויש בלשון הזה לשון נזירות אלא לגבי דלת כי קאמר הרי היא עלי קרבן אם לא נפתח מי שייך בקרבן נזירות כלל: אלא אמר רבא כגון שהיתה פרה רבוצה לפניו. ואמר כסבורה פרה זו שאינה עומדת לעולם לא מאליה ולא ע''י אדם: ואמר הריני נזיר מיין אם לא עמדה. ומתני' דקתני אם עומדת הכי משמע היא סבורה שתהא מתעכבת שם הריני נזיר אם תתקיים מחשבתה שתהא עומדת שם אלא אני אעמידה ועמדה מאליה ומתני' ליכא לאקשויי השתא כדמקשינן לעיל מידי אם עמדה מאליה קתני דהא רבא גופיה לא שני ליה הכא בין עמדה מאליה בין עמדה ע''י אחרים: ובהא פליגי דב''ש סברי תורפיה דהאי גברא עיקר של זה לא הות אלא אדעתא דאיהו לוקים לה בעל כרחה והאי דקאמר אם לא עמדה אם לא אעמידה במשמע והלכך כיון דלא אוקמה הוי נזיר: ואמר הריני נזיר מיין כו'. לא איצטריך למימר אלא הריני נזיר אלא משום דמשני לעיל מבשרה אמר הכא מיין לאפוקי משנויא קמייתא וקא מהדר ליה רבי יהודה לתנא קמא לא כשאתה סבור דבמתפיס בפרה ליהוי נזיר כך אמרו ב''ש אלא אף כשאמרו ב''ש דמיתפס בה לא אמרו אלא באומר הרי פרה זו עלי קרבן דהוי נדור ואינו נזיר אבל בדלת לא פליג ר' יהודה דהא לא שייכא לישנא דנדרים גבי דלת כלל: וב''ה אמרי. טעם משום דקמת לא הוי נזיר הא אם לא קמת הוי נזיר: והאמרת. לב''ה דכל היכא דאמר הריני נזיר מבשרה לא הוי נזיר דומיא דמ''ד הריני נזיר מן הגרוגרות דלא הוי נזיר: לטעמייהו דב''ש קאמרי להו לדידן כו': (רש"י)

תוספות ואמר הריני נזיר מיין אם לא וכו'. מתני' דקתני הריני נזירה פי' הריני נזיר מיין כך בשבילה ועמדה מאליה זה אינו מוסיף על לישנא דמתני' אלא לא בלבד דבלשון המשנה אם עמדה והוא מוסיף תיבת לא אלא ממילא אמר שכך נעשה המעשה שעמדה מאליה: ב''ש תורפי' דההוא גברא משום אוקמה בידיה והא לא אוקמה. פי' תורפיה גילוי. דעתו כלומר ב''ש סבירא להו כי אמר האדם כי האי לישנא דעתו לומר כן העולם סבורים שהפרה רבוצה כל כך בחוזק שאין אדם יכול להעמידה הריני נזיר כלומר אע''פ שאין רצוני להיות נזיר דטריחא לי הריני נזיר אם לא עמדה פי' אין כח בידי להעמידה בכח ואם לא עמדה משם לא כ''ש אם יעמידנה ולבסוף נעשה מעשה שלא טרח בה ולא יגע בה להעמידנה ועמדה מאליה ב''ש סברי אם לא יעמידנה קאמר והא לא אוקמה הלכך חייל נזירות דהא מדין נזיר וב''ה סברי אם לא עמדה משום דרבוצה היא בכח כלומר אהא נזיר אם [לא] תעמוד והיא קמתה הלכך לא חייל עליה נזירות וא''ת והשתא נמי תקשי מידי אם לא עמדה קתני וי''ל דכמה משניות משובשות ומשנינן להו בחסורי מחסרא דהכי תולה רבא פלוגתא דתנאי בעמידת הפרה וא''א לו לפרש פלוגתא דתנאי בעמידת הפרה אם לא יוסיף לא בגירסת המשנה והוי מוכח דחסר לא כאן דאי אפשר לו לפרש פלוגתייהו בע''א אבל לשנויא דרמי בר חמא אינו תלוי מחלוקת התנאים (כלומר) [כלום] בעמידה אלא בנודר מן הבשר אי חייל עליה נזירות אי לא ולדידיה ודאי קשה מידי מאליה קתני דלא מוכח מפלוגתא דתנאי דחסר מאליה ולכך אין לו כח להוסיף על לשון המשנה וא''ת וליפרוך ליה בהדיא למה לי פרה רבוצה לתנא זה אם עמדה מאליה ליפלוג בהדיא בנודר בנזיר מן הבשר אי חייל עליה נזירות וליזלו ב''ש לשיטתן וב''ה לשיטתן וי''ל דה''נ פריך מידי מאליה קתני ולא הוקשה לו עיקר קושיא זו אלא לגלגל עליו ולומר כיון דאינה פלוגתא דתנאי כלל בעמידת הפרה אין לך כח להוסיף על לשון המשנה מאליה וכיון דתנאי לא פליגי בעמידת הפרה א''כ תקשי לך טפי (א''כ) למה לתנא להזכיר כלל בעמידת הפרה ליפלגו בנודר מן הבשר וליזלו לשיטתן ולא הזכיר קושיא דמאליה אלא להזכיר לו דפלוגתא דתנאי לא תליא בעמידת הפרה כלל ומעתה תקשי לך קושיא חזקה טפי דליפליגו בבשר להדיא וליזלו לשיטתן: אימא סיפא. מי קא מתפיס בה מידי. כלומר אמאי פליג רבי את''ק דהפרה לא הויא אלא כקרבן בעלמא הרי לא התפיס בלשונו קונם לומר פרה זו כקונם או כקרבן אלא נזיר מיין להדיא אם לא עמדה כו' אלא ה''ג כגון דאמר הריני נזיר [מבשרה] אם לא עמדה ועמדה מאליה וכו' והשתא נחלקו בלשון כדפרישית לעיל ונחלקו נמי כי נדר מן הבשר אי הוי נזיר לכל מילי וא''ת והשתא כיון דאוקי רבא פלוגתייהו בעמידת הפרה למה לו להגיה ולהוסיף תיבת לא על לשון המשנה והא יכול לפרש בלא הגהה ותוספת כגון דאמר הריני נזיר מבשרה אם עמדה והעמידה ב''ש משמע להו אם עמדה אם אעמידנה בכח ידי וכן עשה טרח ויגע להעמידנה בכח הלכך הוי נזיר מבשרה וכיון דחייל נזירות אבשרה חייל נמי אכל מילי דב''ש לשיטתן וב''ה סברי אם עמדה מאליה משמע והוא העמידה ולא עמדה מאליה ולא חייל נזירות אפי' אבשרה י''ל דאה''נ אלא ודאי לא הוו פליגי ב''ה לומר דלא ליהוי נזיר דכיון דקאמר יהיה נזיר אם (אמר) עמדה משמע בכל ענין שתעמוד בין ע''י עצמה בין ע''י אחרים הוי נזיר ועי''ל דאין דרך הנודרין לומר בהאי לישנא לב''ש שתלה נזירותו אם עמדה פירוש אם אעמידנה דטרח בה בעל כרחו להעמידה כדי שיחול עליו נזירות דכיון דהפי' להיות נזיר [לימא] בהדיא הריני נזיר למה תלה נדרו בעמידת הפרה אבל בלשון זה דרך העולם לידור אהיה נזיר אם לא עמדה פירוש אם לא אעמידנה כלומר אע''פ שאיני נזיר ברצון הריני מקבל עלי נזירות אם לא יהיה לי כח להעמידנה אהיה נזיר לא שאני חפץ בנזירות להכי מוסיף על לשון המשנה לא כדי לפרש בלשון שרגילות לומר ולידור וא''ת ומאי קא עביד צריכותא לעיל מתרתין תלת והא בהא נחלקו כאן מחלוקת חדש באם לא עמדה מאליה י''מ דשמא כל התירוצים שתירץ הש''ס בשם רבא לא תירץ מעולם ולית ליה בתרי ותלת ולא תירץ רבא כ''א תירוץ אחרון מבשרה אם לא עמדה אבל תירוצי קמאי לא רבא תירץ אלא משום דהקשה ארמי בר חמא הוזכר בש''ס בשמו דה''נ אשכחנא ביבמות פרק החולץ (דף לה:) דקאמר מיתיבי הכונס ובביאה לא פליג כלל עליה דהא קאמר בתר הכי בביאה דכ''ע לא פליגי וכן לקמן פ''ג (דף יז.) ובלישנא דבית שמאי סברי תורפיה דההוא גברא וכו' לא שמעינן הא פלוגתא מגרוגרות ויש לומר דע''כ פליגי נמי בנודר מן הבשר דאם לא כן ליפלגו מן היין בהדיא בעמידת הפרה ומדרבי יהודה מוכיח דלא בנודר מן היין פליגי דאהא לא הוה פליג רבי יהודה אלא על כרחך הנודר מבשרה והלכו לשיטתן ואהא קא עביד צריכותא לעיל ומכל מקום גם בעמידת הפרה פליגי דאם כן ליפלוג בבשר להדיא למה לי להזכיר פרה אם עמדה במתני' אלא ע''כ גם בעמידת הפרה נחלקו ואם תאמר ומאי דוחקיה למימר ובית הלל סברי תורפיה דההוא גברא כו' וצריך לומר דבית הלל לטעמייהו דבית שמאי קאמרי לימא דב''ה [סברי] דלא הוי נזיר במה דנזיר מן הגרוגרות וי''ל דע''כ ב''ה אתי לפלוגי נמי בעמידת הפרה דאי בנודר מן הבשר ולטעמייהו ליפלגו בבשר לחודיה דליכא למימר שנה עמידת הפרה לאשמועינן טעמא דבית שמאי דהוי נזיר מבשר כי תלה נדרו בעמידת הפרה וכי טעמא דב''ש לחוד אתא לאשמועינן אלא על כרחך טעמא דב''ה אתא לאשמועינן כי תלה נדרו בעמידת הפרה דלא חל נדרו אפילו על הבשר וא''ת סוף סוף מאי נפקא מינה לבית הלל והלא אפי' כשנזר זה הבשר לא חייל אכל מילי דנזירות כדמשמע להו בגרוגרות וי''ל דנפקא מינה היכא דנדר מן היין בפי' ותלה נדרו בעמידת הפרה דלא חייל עליה נזירות דלבית הלל משמע להו משום דרבוצה היא והא קמתה: (תוספות)

דף יא - א

מתני' מזגו לו את הכוס ואמר הריני נזיר ממנו ה''ז נזיר מעשה באשה אחת שהיתה שיכורה ומזגו לה את הכוס ואמרה הריני נזירה ממנו אמרו חכמים לא נתכוונה זו אלא לומר הרי הוא עלי קרבן: גמ' מעשה לסתור אמרת רישא הרי זה נזיר והדר תני מעשה באשה אחת אלמא בהאי הוא דאסור הא יינא אחרינא שרי חסורי מיחסרא והכי קתני מזגו לו את הכוס ואמר הריני נזיר ממנו הרי זה נזיר ואם שיכור הוא ואמר הריני נזיר ממנו אינו נזיר מ''ט כמאן דאמר הרי עלי קרבן הוא וכ''ת לימא הכי סבר מייתין לי אחרינא ומצערן לי אימא להו הא מילתא דפסיקא להו ומעשה נמי באשה אחת: מתני' הריני נזיר על מנת שאהא שותה יין ומיטמא למתים הרי זה נזיר ואסור בכולן יודע אני שיש נזירות אבל איני יודע שהנזיר אסור ביין הרי זה אסור ור' שמעון מתיר יודע אני שהנזיר אסור ביין אבל סבור הייתי שחכמים מתירין לי מפני שאין אני יכול לחיות אלא ביין או מפני שאני קובר את המתים הרי זה מותר ור' שמעון אוסר: גמ' ולפלוג נמי רבי שמעון ברישא אריב''ל חלוק היה ר''ש אף ברישא רבינא אמר ברישא לא פליג ר''ש מאי טעמא משום דהוה ליה מתנה על מה שכתוב בתורה וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל ור' יהושע בן לוי אמר לך [האי] על מנת כחוץ דמי תניא כוותיה דרבינא אמר הריני נזיר על מנת שאהא שותה יין ומיטמא למתים ה''ז נזיר ואסור בכולן מפני שהוא מתנה על מה שכתוב בתורה וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל: יודע אני שהנזיר אסור ביין: והאמרת רישא אסור ורבי שמעון מתיר אימא נמי הרי זה אסור ור''ש מתיר ואיבעית אימא לעולם לא תיפוך התם

רש"י מתני' אמרו חכמים. כיון דשיכורה היא ואינה זקוקה לשתיה נראין הדברים שלא נתכוונה זו לקבל עליה זה לשם נזירות אלא לומר יאסר עלי כוס זה כקרבן ואינה אסורה אלא בכוס יין זה בלבד: גמ' וכ''ת. אי לאו דנתכוונה לקבל עליה נזירות אלא להיות נידורה ממנו לימא הכי בהאי לישנא הרי הוא עלי קרבן להכי הוא דלא אמרה הכי דסברה אי אמינא הכי סבירא להו שלא אסרתי עלי אלא כוס זה בלבד ומייתו לי כוס אחרינא ואמרי לי אשתי וקא מצערין לי דשתויי אנא ולא מצינא למשתי לי אימא להו בהאי לישנא דפסיקנא להו מילתא דהואי אסירא נמי בכסא אחרינא ותו לא מייתין לי ומעשה נמי באשה כו': מתני' הריני נזיר על מנת שאהא שותה יין. וקיבל עליו את השאר: הרי זה נזיר. ואסור בכולן שכל דקדוקי נזירות עליו: אבל אם אמר יודע אני שיש נזיר בעולם ואיני יודע שנזיר אסור ביין ואמר הריני נזיר הרי זה אסור בכולן והיינו רבנן דאמרי אפילו לא נדר אלא מחד מינייהו הוי נזיר בכולם: ורבי שמעון מתיר. דהואיל שלא קיבל עליו אלא חצי הנזירות שלא היה יודע שהנזיר אסור ביין הרי זה מותר בכולן ור' שמעון לטעמיה דאמר אינו אסור עד שיזיר מכולן: ואם אמר יודע אני שנזיר אסור ביין אבל סבור הייתי. כשהזרתי מן היין שיהו חכמים מתירין לי מפני שאיני יכול לחיות בלא יין: או יודע אני שהנזיר אסור לקבור מתים וכשקבלתי עלי נזירות סבור הייתי שיהו חכמים מתירין לי מפני שאומנתי לקבור מתים הרי זה מותר דאיגלאי מילתא למפרע דמעיקרא לא קביל עילויה נזירות מיין ומטומאת מתים ולא קיבל עליו אלא חצי נזירות: ור''ש אוסר. וטעמא מפרש בגמ': גמ' וליפלוג נמי ר''ש ברישא. כי היכי דפליג ר''''ש איודע אני שיש נזירות דלא חייל עליה נזירות משום דלא קיבל כל דקדוקי נזירות: חלוק היה ר''ש אף בראשונה. דראשונה נמי קאמר ר''ש כיון דאמר על מנת שאהא שותה ביין ומיטמא למת לא נדר אלא בתגלחת לבד ור''ש לטעמיה דאמר אינו נזיר עד שיזיר מכולן: רבינא אמר ברישא ודאי לא פליג ר''ש. דאילו התם כיון דאמר הריני נזיר קיבל עליו כל תורת נזיר והאי דאמר ע''מ הוי ליה מתנה על מה שכתוב בתורה ואין בתנאו כלום והוה ליה נזיר גמור דהוי ליה כמי שאמר על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה שאין בתנאו כלום ויתחייב לה בכולן: וריב''ל אמר לך. ברישא נמי פליג ר''ש דהאי ע''מ כחוץ דמי כיון דקבל עליו נזירות במקצת לא הוי מתנה על מה שכתוב בתורה דאילו לגבי מאן דאמר ע''מ שאין ליך עלי לא שאר ולא כסות ולא עונה לא קיבל עליו כלום אבל הכא קבל עליו במקצת ומשום הכי הוי תנאו קיים ואינו נזיר לפי שאין דבריו הראשונים כלום משום דלרבי שמעון לא הוי נזיר עד שיזיר בכולן: תניא כוותיה דרבינא. דאפילו במקצת קא חשיב ליה מתנה: ור''ש אוסר והאמרת רישא ר''ש מתיר. דחצי נזירות קיבל עליו ואין נודרין לחצאין: (רש"י)

תוספות הריני נזיר ממנו. פי' נזיר מן הכוס הרי זה נזיר פי' כל דין נזירות עליו: מעשה באשה אחת ואמרו חכמים לא נתכוונה זו אלא לומר הרי עלי כוס זה כקרבן. ולא נאסרה אלא באותו כוס בלבד ובגמ' פריך מעשה לסתור: ואם שכור הוא הוה כאומר עלי בקרבן. פי' שדרך בני אדם להפציר בשכור שישתה ועתה אינו רוצה לשתות ואומר נזיר הוא לסלקם מעליו שאם לא יאמר נזיר הוא ירא שיביאו לו כוס אחר לכך אומר נזיר לסלקם לגמרי מעליו אבל כשאינו שכור אין דרך להפצירו ולכך אומר דנזיר מכולהו ומעשה נמי באשה אחת וכו': על מנת שאשתה ביין כו' ה''ז נזיר ואסור בכולן. איכא למ''ד בגמ' משום דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה [דכי אמר] הריני נזיר הוי נזיר לכל מילי וכי מטיל בה תנאי אין בתנאי כלום ואפי' ר''ש מודה ברישא כההוא לישנא דתניא כוותיה: אבל איני יודע שנזיר אסור ביין. כלומר שאר הלכות קבלתי עלי לבד מאיסור יין שלא קבלתי לפי שלא ידעתי שנזיר אסור ביין לרבנן הוי נזיר לטעמייהו דלעיל דאפי' לא נדר אלא מחד הוי נזיר ור''ש מתיר ואזיל לטעמיה דאמר (לעיל דף ג:) עד שיזיר מכולן: יודע אני שהנזיר אסור ביין אבל אני סבור הייתי שהחכמים מתירין מפני שאיני יכול לחיות אלא ביין או מפני שאני קובר את המתים. כלומ' שאני צריך לטמאות בהם וליטפל בהן בשכר מחמת דוחקי ולכך לא היה בדעתי לקבל איסור יין או טומאת מתים (ה''ז מותר) וכן הוא אומר שלא קבל עליו איסור יין או טומאת מתים ה''ז מותר ור''ש אוסר ובגמ' פריך דאיפכא הוה ליה למיתני: אף בראשונה. והא דקתני ר''ש [מתיר] קאי בתרי [בבי]: דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה. דכשאמר הריני נזיר חייל עליו נזירות לכל מילי וכי אמר ע''מ מטיל התנאי על מה שכתוב בתורה ובטל התנאי וא''ת ותיפוק ליה דנזירות אי אפשר לקיים ע''י שליח דאמר בהמדיר (כתובות עד.) דבעינן תנאי דומיא דבני גד ובני ראובן שנתקיים המעשה ע''י יהושע שהיה שליח משה והתם מהני תנאה לבטל המעשה ולא בעלמא וי''ל אחרי שאחרים יכולים להביא קרבנות תחתיו נחשב כאילו כל המעשה יכול לעשות ע''י שליח וא''ת הא אמרינן (במנחות קט.) הריני נזיר לגלח בבית חוניו יגלח בבית המקדש גילח בבית חוניו יצא ואמאי הא הוי מתנה על מה שכתוב בתורה והל''ל בחוניו לא יצא וי''ל דמשמעות לשונו הרי הוא שנים משמע מקדש ואז גילח בחוניו לא יצא ומשמע נמי שאינו מכוין כי אם לצעורי ואז גילח בחוניו יצא ובמקדש הוי חולין בעזרה ונזירות מתלא תליא וקאי אי מגלח במקדש גליא מלתא דלנזירות מעלייתא איכוין ועל מנת דאמר לא כלום הוא ואם גילח בחוניו גליא מילתא דלצעורי מכוין: האי ע''מ כחוץ דמי. כאילו אמר הריני נזיר מכל מלתא חוץ מן היין דלא הוי נזיר לר''ש דבעינן עד שידור מכולן וא''ת והא מקדש את האשה ע''מ שאין לה עליו שאר כסות ועונה הויא מקודשת והתנאי בטל (קדושין דף יט:) ולא אמר כחוץ דמי וי''ל דגבי קדושין שאני דאפילו אמר בפירוש חוץ משאר לא מהניא ליה דבורו דאין קדושין לחצאין וכי אמר הרי את מקודשת [מקודשת] וכי אמר חוץ משאר לאו מידי קאמר ולכך חייב בכולן אבל גבי נזיר .. ילפינן לעיל (דף ג:) מקראי דצריך שיזיר מכולן דאם נדר מאחד מהם לא הוי נזיר: תניא כוותיה דרבינא: דהא אמר על מנת חשבינן ליה תנאי ולא כאומר חוץ: סיפא דנדר מכולהו ואיתשיל מחדא. והיינו דקתני אבל סבור הייתי שחכמים מתירין לי (ויתירו לו) היין או לטמאות למתים שאינו יכול לחיות בלא יין או שלא יטפל בשכר למתים שזהו פרנסת ביתו: לרבנן כיון דנשתרי ליה חדא משום הכי מישתרייא ליה לכולהו דכאיסורו כך היתירו כשם שנאסר בתחילת הנזירות בחד מענייני נזירות כן ניתר בסוף הנזיר בחד וכמו דפליגי התם פ''ג דנדרים (דף כה:) גבי מצא אוכלים תאנים ואמר קונם הפירות עליכם ונמצא אביו אחד מהן והתיר נדרו ופליגי אי הותרו כולן או לא . ה''נ סברי רבנן ואפילו למ''ד לא הותרו כולן משום דהוי נדר ושבועה אבל הכא כיון דתחילה הוי נזירות על אחד ה''נ סוף נזירות ור''ש ס''ל אפי' למ''ד הותרו כולן מ''מ הכא כיון דאין נזירות באה לו עד שיפרש מכולן כמו כן צריך שאלה לכולן ונהי דנשאל האחד לא הותר השני: (תוספות)

דף יא - ב

רישא כגון דנזר מחדא לרבנן דאמרי דאפי' לא נזר אלא מאחת מהן הוי נזיר ואסור לר' שמעון דאמר עד שיזיר מכולם מותר סיפא דנדר מכולהו ואיתשיל מחדא לרבנן דאמרי אפילו לא נזר אלא מאחת מהן הוי נזיר כי מתשיל מחדא מינייהו אישתרי לרבי שמעון דאמר עד שיזיר מכולם כי מתשיל נמי מההוא עד דמתשיל מכולהו משום הכי קתני ור''ש אוסר ואב''א בנדרי אונסין קא מיפלגי ובפלוגתא דשמואל ורב אסי דתנן ארבעה נדרים התירו חכמים נדרי זירוזין נדרי הבאי נדרי שגגות נדרי אונסין ואמר רב יהודה אמר רב אסי ארבעה נדרים הללו צריכין שאלה לחכמים כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי תנא קתני התירו חכמים ואת אמרת צריכין שאלה לחכמים רבנן סברי כשמואל ור''ש כרב אסי: מתני' הריני נזיר ועלי לגלח נזיר ושמע חבירו ואמר ואני ועלי לגלח נזיר אם היו פקחים מגלחין זה את זה ואם לאו מגלחין נזירים אחרים: גמ' איבעיא להו שמע חבירו ואמר ואני מהו ואני אכוליה דיבורא משמע או דלמא אפלגיה דדיבורא משמע את''ל אפלגיה דדיבורא משמע ארישא או אסיפא תא שמע ואני ועלי לגלח נזיר אם היו פקחים מגלחין זה את זה מדקאמר ואני ועלי ש''מ ואני אפלגיה דדיבורא אמרי אין אפלגיה דדיבורא משמע מיהו ארישא או אסיפא מינה מדקאמר ועלי לגלח ש''מ ואני על תחילת דיבורא משמע א''ל רב הונא בריה דרב יהושע לרבא ממאי דהכי לעולם אימא לך ואני אכוליה דדיבורא ואי משום ועלי מאי קאמר ועלי בהא מילתא דאי לא תימא הכי דקתני סיפא הרי עלי לגלח חצי נזיר ושמע חבירו ואמר ואני עלי לגלח חצי נזיר התם מי איכא תרתין מילי אלא מאי קאמר עלי בהא מילתא הכא נמי כי קאמר עלי בהא מילתא א''ל רבא הכי השתא אי אמרת בשלמא רישא צריכא סיפא לא צריכא תני סיפא דלא צריכא משום רישא דצריכא אלא אי אמרת רישא לא צריכא סיפא לא צריכא תני רישא דלא צריכא ותני סיפא דלא צריכא אמר ר' יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן האומר לשלוחו

רש"י רישא כגון דנזר מחדא כו'. ואילו לרבנן ברישא דרישא מודה ר''ש דאסור אע''ג דלא נדר בכולהו משום דהוי ליה מתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל: ואיתשיל מחדא. דקאמר אבל סבור הייתי שחכמים מתירין ולרבנן דאמרי אפילו כי לא נזר אלא באחת מהן הוי נזיר הכי נמי כי מיתשיל אחד מינייהו אישתרי נמי אכולהו והלכך הוא מותר: ולר''ש דאמר. לעולם אינו נזיר עד שיזיר מכולן בבת אחת כגון דאמר הריני נזיר סתם הכי נמי לכי מיתשיל לחכם אחדא מינייהו לא מפקע נזירותיה מיניה עד דמיתשיל אכולהו והלכך הואיל דלא איתשיל אלא חדא משום הכי אוסר ר''ש: איבעית אימא בנדרי אונסין קא מיפלגי. במתניתין הואיל דנדרי אונסין הן הואיל דאין יכול לחיות בלא יין או שאין קוברין באותו מקום אלא זה ל''א דבמתני' להכי קרי להו אונסין דלבו אונסו שהוא סבור שיתירו לו חכמים דבכה''ג קרי ליה אונס כדאמרי' נמי במס' שבועות (דף כו.) דרב כהנא ורב אסי מר משתבע דהכי אמר רב ומר משתבע דהכי אמר רב וכי הוה אתי רב ואמר כחד מינייהו א''ל אידך ואנא בשיקרא אישתבעי א''ל רב לבך אנסך ומיפטרת: וקמיפלגי בפלוגתא דשמואל ורב אסי. דתנן בפ''ד נדרים במסכת נדרים ד' נדרים התירו חכמים וכו' והתם מפרש להו: רבנן סברי דאין צריך שאלה כשמואל ומשום הכי שרי: ור' שמעון כרב אסי. דאוסר בלא שאלה לחכם ומשום הכי מיתסר כל זמן שלא התירו לו: מתני' אמר הריני נזיר ועלי לגלח נזיר. ואני במקומו של נזיר אחר להביא קרבנותיו ביום תגלחתו: אם היו פקחין מגלחין זה את זה. מביא זה קרבנותיו של זה וזה קרבנותיו של זה ויהו פטורים מלהביא קרבן אחר ואם לאו כל אחד ואחד מביא קרבנותיו שלו וצריכין להביא כל אחד ואחד קרבנות של נזיר אחר: גמ' איבעיא להו. אמר הריני נזיר ועלי לגלח נזיר ושמע חבירו ואמר ואני ולא אמר תו מידי: מהו. מי אמרי' האי דאמר ואני אכוליה דיבורא משמע והוי נזיר ומיחייב לגלח נזיר אחר: או דלמא הא דאמר ואני אפלגא דדיבוריה משמע. דחדא מינייהו הוא דקביל עילויה או נזירות או לגלח אבל אתרוייהו לא משמע: ארישא או אסיפא. ארישא משמע ואני בנזירות כמותך או אסיפא משמע ואני אגלח נזיר כמותך: מדאמר ואני ועלי. מדקתני לתרוייהו ש''מ דהאי דאמר ואני לא קאי אלא אפלגא דיבוריה ומינה מדקאמר עלי לגלח ש''מ ואני אתחלת דיבוריה קאי והכי משמע ואני בנזירות כמותך ועלי לגלח נזיר כמותך: וממאי דהכי הוא. כדקאמרת דואני אפלגא . דדיבוריה קאי דלמא אכוליה דיבוריה קאי ואי אמרת לי כיון דאני אכוליה דיבוריה משמע עלי למה לי איהו ודאי לא מיצטריך אלא פירושי קמפרש למילתא דמשמע כמו דאמר עלי בהא מילתא: דאי לא תימא הכי. דפירושי קא מפרש לה אלא דואני קאי אדיבורא דרישא ועלי אדיבורא דסיפא סיפא דמתניתין דקתני הרי עלי לגלח כו' התם למה לי כו': אי אמרת בשלמא רישא. דתני ועלי צריכא לך למימר משום דקא מקבל בה בדיבורה (דסיפא) אהכי תנא בסיפא אידך מתניתין עלי דלא צריך אלא אי אמרת דעלי דרישא לא צריכא דהא קאי ואני אכוליה דיבוריה השתא איכא למימר מי עבידת כי הא מילתא למיתני תנא עלי ברישא דלא צריכא וסיפא דלא צריכא אלא לאו שמע מינה ואני אפלגא דדיבוריה קאי שמע מינה: (רש"י)

תוספות ולרבי שמעון. כי היכי דבתחלת הנזירות צריך שיזיר גם בסוף הנזירות צריך לשאול ולהתיר כולו: ואי בעית אימא בנדרי אונסין. זה חשיב אונס שאינו יכול לחיות בלא יין: נדרי זירוזין. כגון שהמוכר אומר קונם ככר זה עלי אם אתן לך חפץ זה בפחות מד' דינרין ה''ז נדרי זירוזין או קונם ככר זה עלי אם אתן לך יותר משני דינרים ורצון שניהם לקנות בג' דינר ה''ז נדרי זירוזין ואין צריכין עוד שאלה למ''ד מדרבנן: נדרי שגגות. קונם ככר זה אם אכלתי היום ושכח שאכל היום: נדרי אונסים. מפרש בנדרים (דף כז.) כגון שהדירו חבירו שיאכל אצלו ביום פלוני ואירע לו אונס שלא יכול לבא אצלו אם צריך לשאול על אותו נדר מדרבנן פליגי בה אמוראי התם: נדרי הבאי. מפרש התם פי' בנדרים (כד:) וא''ת ומי דמי התם בשעת הנדר לא ידע האונס דהא סבור לילך ולאכול וגמר ונדר ולהכי צריך לשאול מדרבנן למ''ד אבל הכא בשעת הנדר ידע האונס ומסתמא לא גמר ונדר ואיכא למימר דלכ''ע לא בעי שאלה ומפ' ר''ת דמתניתין נמי איירי. שהאונס בא אחרי כן כגון דבשעת הנדר היה בריא וחזק ויכול לחיות בלא יין ולבסוף החליש או תחלה היה עשיר ולא היה צריך ליטפל למתים ולבסוף העני אי נמי מייתי ליה דין זה היכא דאין פיו ולבו שוין דפליגי בהא התם אמוראי אי בעי שאלה מדרבנן והכי נמי פליגי הכא: הגה''ה וכמו כן במתניתין פיו היה להיות נזיר מיין אבל לבו לא היה ומה דאמר אבל כסבור הייתי בלבי כשעשיתי הנדר: הריני נזיר ועלי לגלח נזיר. כי הריני נזיר בעצמו חייב בנזירות ולהביא קרבנותיו ועלי לגלח נזיר אחר ולהביא קרבנותיו השתא נזירות חייל עליה ועתה צריך לגלח נזיר אחר ולהביא קרבנותיו ושמע חבירו ואמר ואני פירוש ואני ועלי לגלח נזיר אחר חייל עליה [נזירות] וגם תגלחת של נזיר אחר: ואם היו פקחין מגלחין זה את זה. פירוש כל אחד ואחד יעשה נזירותו שלשים יום ומביא קרבן בעבור חבירו ומפטרי מידי דהוה אאיניש בעלמא אם היה מביא קרבן עבורו שפטר וגם זה נפטר ממה שנדר לגלח לאחר שהרי גלח לאחר נמצא כי כל אחד לא יביא אלא קרבן א' ואפ''ה [יצא] נמי ידי נדריה שהרי בלאו אחר עשה נזירות שלשים יום וגילח לחבירו: ואם לאו. שאין להם פקחות זה אלא כל אחד הביא קרבן לעצמו צריך לגלח לנזיר אחר ולהביא קרבנותיו תחתיו: ושמע חבירו ואמר ואני. ולא [אמר] עוד [מהו] על כוליה דיבור של הראשון משמע וחייב השני להיות נזיר ולגלח או דלמא על פלגיה דיבורא משמע ולא קבל עליו השני אלא או נזירות או תגלחת לאחר: מדקאמר ואני ועלי ש''מ. אם לא אמר שני הדבורים דפלגא דדיבור' משמע: ומינה. כלומר גם זה תיפשוט ממתניתין מדקאמר ועלי לגלח ש''מ ואני על תחילת דיבורו משמע: לעולם ואני אכוליה דיבוריה משמע ואי משום ועלי מאי קאמר ועלי בהך מילתא. כלומר ומה שקבלתי כבר נזירות תגלחת לאחר כמו דרך בני אדם לכפול (על) לשונן והוא הדין דאם לא אמר ועלי דמחייב בנזיר ותגלחת אדיבור קמא: ושמע חבירו ואמר ואני ועלי לגלח חצי נזיר מי איכא תרתי מילי והרי הראשון לא קבל עליו אלא דבר אחד: משום רישא דצריכא. דאיצטריך למיתני ועלי לאשמועינן דואני לא קאי אלא אפלגא דדיבוריה ותנא סיפא דעלי אע''ג (תוספות)

דף יב - א

צא וקדש לי אשה סתם אסור בכל הנשים שבעולם חזקה שליח עושה שליחותו וכיון דלא פריש ליה הא לא ידע הי ניהו קדיש ליה איתיביה ר''ל לרבי יוחנן קן סתומה שפרחה גוזל אחד מהן לאויר העולם או שפרחה לבין חטאות המתות או שמת אחד מהן יקח זוג לשני ואילו קן מפורשת אין לו תקנה ואילו שאר קינין בעלמא מיתקנן ואמאי לימא כל חדא וחדא דלמא האי ניהו אמר ליה קאמינא אנא אשה דלא ניידא ואמרת לי את איסורא דנייד וכ''ת הכא נמי נייד אימור בשוקא אשכח וקדיש התם הדרא לניחותא גבי קן מי הדרא אמר רבא ומודה רבי יוחנן באשה שאין לה לא בת ולא בת בת ולא בת בן ולא אם ולא אם אם ולא אחות ואף על פי שהיתה לה אחות ונתגרשה לאחר מכאן דההיא שריא מאי טעמא דבההיא שעתא דקא''ל הוה נסיבן לגברי כי משוי שליח במילתא דקיימא קמיה במילתא דלא קיימא קמיה לא משוי שליח תנן הריני נזיר ועלי לגלח נזיר ושמע חבירו ואמר ואני ועלי לגלח נזיר אם היו פקחין מגלחין זה את זה ואם לאו מגלחין נזירים אחרים בשלמא בתראה איכא קדמאה קמיה אלא קדמאה מי איכא בתראה קמיה

רש"י צא וקדש לי אשה סתם. שלא פירש לו באיזו עיר ואיזו אשה: חזקה שליח עושה שליחותו. והלך וקידש לו אשה וכיון שלא פירש לו הי מינייהו קדיש ליה ולא ידע איזו קידש לו ואי הדר אותו האיש ונסיב איתתא דלמא זו היא אמה או בתה או אחותה של אותה האשה שקידש לו שלוחו והן כולן אסורות לו כדאמר. התם. (קדושין דף עו) המקדש את אשה אוסר עליו שבע עריות: קן סתומה. אחד מחייבי קינין כגון הזב והזבה יולדת ומצורע שהפרישו להן שתי תורין או שני בני יונה ועדיין לא קראו להן שם איזו לחטאת ואיזו לעולה ופרח גוזל אחד מהן לאויר העולם או שפרחה לבין חטאות מתות כגון שהיו שם מה' חטאות המתות כגון חטאת שכיפרו בעליה כו' ונתערבה ביניהן ואין ידוע איזו היא דאין לה שוב תקנה: יקח גוזל לשני. ואח''כ יפריש אחד לחטאת ואחד לעולה: (גליון להכי קאמר בין חטאות המתות דאילו נתערבה בין חטאות חיות והנך חטאות דידיה נינהו מצי למיסב חד מינייהו ועביד ליה זוג להאי והא דלא נתערב הוה קריב לה עולה): ואילו קן מפורשת. שפרח אחד מהן ואינו יודע איזו היא אין לו תקנה לפי שאין יודע איזו לחטאת ואיזו לעולה ואע''ג דפירש כיון דלא הוי תרוייהו קמיה לית בהו היכרא דלא ידע אי האי שני הוי חטאת או עולה: ואילו שאר קינין דעלמא מתקנן ואמאי לימא. לכל מאן דמייתי קינין היינו האי דפרח לפלוני אתמול ונמצא מתכפר בקרבן חבירו דהא אמרת שהוא אסור בכל הנשים שבעולם: אמר ליה אמינא לך אנא אשה דלא ניידא. דכל כבודה בת מלך פנימה והואיל דקביעה הוה ליה כמחצה על מחצה ואסור ואת מותבת לי מאיסורא דנייד דאיכא למימר דהתם בדין הוא דלישתרו משום דאית בה טעמא דכל דפריש מרובא דהיתירא פריש: וכי תימא גבי אשה נמי אימור. האי בעל אשכחיה לההיא איתתא בשוקא דניידא ולישתרי בה דכל דפריש מרובא פריש אכתי לא דמי דאילו איתתא הדרא לניחותא כיון דעיילא לביתה הויא לה קבועה אבל גבי קן לעולם הויא לה איסורא דניידא: ומודה ר' יוחנן באשה שאין לה בת כו' ולא אחות. פנויה ואע''פ וכו' דלאחר מכן הויא לה חדא מהני קרובותיה פנויה כיון דבזמן ששילח זה שלוחו היתה האחת נשואה והאחת פנויה ובא זה וקידש את הפנויה אין חוששין לומר שמא שלוחו בא לכאן וקידש את אחותה לאחר שנתגרשה ונמצא זה פוגע באחותה ויש בו משום איסור שתי אחיות דסתמא דמילתא כי משוי איניש שליח במילתא דקיימא קמיה בלא איסורא אבל במלתא דלא קיימא קמיה כגון זו דבההיא שעתא דקא משוי שליח להאי הוה מינסבא לגברא לא משוי איניש שליח: בשלמא בתרא. להכי מגלח את הראשון דזה קאים קמיה האיך נזיר קדמאה ואיכא למימר דהואיל וקאים קמיה מיחייב בקרבן תגלחתו: אלא קדמאה. אמאי מגלח את השני והא בההוא שעתא לא הוה האי נזיר קמיה ואת הוא דאמרת מילתא דלא קאים קמיה דאיניש לא מסיק אדעתיה לקבולי עילויה ואמאי אמרת דמגלחים זה את זה: (רש"י)

תוספות דלא צריכא אטו רישא: אסור בכל הנשים שבעולם. וא''ת וכ''ע יאסרו לישא נשים דשמא זאת היא שנתקדשה ע''י שליח ולר''ת דהנשים נאמנות לומר לא נתקדשתי תינח גדולות קטנות שאינן יודעות אם אביהם קבל עבורן קדושין מאי איכא למימר וכבר מת אביה וי''ל דמדאורייתא אפילו הוא שרי לישא דאזלינן בתר רובא [מלומר] מקרובות המקודשת היא ואינו אלא קנסא בעלמא שעשה שליח סתם ולא פירש לו קדש לפלונית ולדידיה קנסו ולאחריני לא קנסו [וא''ת] וליהוי איסורא דאורייתא דהויא ליה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי וי''ל דלא אמרינן קבוע כמחצה דמי אלא כשהאיסור ניכר לעצמו וההיתר ניכר לעצמו אבל כשאין האיסור ניכר לעצמו לא אמרינן קבוע.: קן סתומה. דזב וזבה ויולדת שמביאין חטאת העוף ועולת העוף וסתומה פירוש זב וזבה שהבעלים לא פירשו בשעת לקיחת בעלים איזהו לעולה ומש''ה נקט סתומה דאי מפורשת היה צריך להאריך ולפרש איזהו פרח העולה [או] החטאת ולהכי קיצר בלשונו ואמר דפרח אחד מהם: ואילו שאר קינין בעלמא מתקנן ואמאי לימא כל חדא וחדא הוא. [דלמא] אותו שפרח כלומר והוקבע כבר לראובן ואיך יצא שמעון בו ידי חובתו וא''ת והא כבר פירשנו דלעלמא לא קנסו ויש לומר דמשמע ליה דשאר קינין דעלמא אפי' לראובן מיתקן אם יצטרך לקן אחד [לזיבה אחרת] אמאי הא קנסו לדידיה ה''נ יקנסוהו שלא שמר קיניה ולומר שזה פרח מקן ראשון והוקבע לזיבות ראשון: אשה דלא ניידא. ונהי דלא קבוע לגמרי כדפ''ל מ''מ דמיא קצת לקבוע ויש להחמיר: בשוקא אשכח וקדיש. כלומר היכא דמצא אותה בשוקא היה לנו לומר שיוכל לקדשה דלא קביעה הויא וא''כ לא הוה קבוע: התם הדרא לניחותא. ודמי לקבוע: באשה שאין לה בת כו'. פי' כגון. [שמנאו] שליח בר''ח ניסן אצל כל קרובותיה שראויה רחל זו לאסור מקדושיה הוו נשואות בר''ח ניסן כשעשהו שליח ואע''פ שנתגרשו קודם יום הקדושין מותרת רחל זו למשלח כדמפרש טעמא דמשעה דקאמר הויין נסיבן: כי משוי איניש שליח במילתיה דקיימא קמיה. כלומר [אין] דעתו שיקדש לו אשה שנתגרשה אחרי כן הלכך אפילו אם קידש אחת מקרובותיה של רחל לא נאסרה רחל בקידושין שהוא עשאו שליח לכך לא חלו קדושי קרובי רחל והשתא קס''ד דאין דעת האדם אלא במידי דקאי קמיה לכך פריך אמתני' בשלמא מתני' בתראה איכא קדמאה קמיה שנדר כבר ואיכא למימר דדעתיה עליה ולכך פוטר עצמו בקרבנות הראשון אלא קדמאה מי איכא בתראה כשנדר הראשון וא''כ לא היה בדעתו עליו להביא קרבנות ואיך יפטר מנדרו בהבאת קרבנותיו של שני: מ''ט. כלומר היכי דמי שלא היה לה אחות ועתה יש לה ומן הדין הוה ליה לומר היכי דמי אלא משום דלשון נזיר משונה ויש ליישב הלשון דמאי טעמא דלעולם הוה ידע שפיר דמיירי כגון דנסיבן לגברי מכל מקום עתה שנתגרשו יש לנו לספק ולאסור מספק. ומשני כי משוי איניש שליח במילתיה דאיהו מצי עביד וכו' פי' ודאי דעת האדם אפילו במידי דלא קאי קמיה והלכך הראשון נפטר בגילוח השני אבל שליחותא. (בעא) דלא מצי איניש משוי שליח אלא במילתיה דמצי עביד נפשיה בשעה שעושה שליח דהא נסיבי' לא מצי לשוויה שליח לקדש לו אף כשתתגרש ואף קדשה השליח אינה מקודשת ואם תאמר דהא מעשים בכל יום שהאשה אומרת לחבירתה לושי לי קמח והפרישי חלה בעבורי וגם תלמידים של בית רבן אומרים כן ואיך נעשה שליח בדבר הזה הא בשעה שעושה אותה שליחות לא היתה יכולה בעצמה להפריש חלה מקמח זה שאינו בר חיובא שאין מפרישין חלה מקמח ואומר רבינו תם דיש בידה להביא עיסה מגולגלת ולומר עיסה זו תהא חלה על קמח לכשיהיה נילוש ודברים שבידה קיימים דאין זה דבר שלא בא לעולם כיון שבידה ללוש ולגלגל העיסה קרוי שפיר בא לעולם כיון שבידה לעשות כדאמר פרק האומר לחבירו (קדושין דף סב:) פירות ערוגה זו תלושה יהא תרומה על פירות . ערוגה זו מחוברת לכשיתלשו ונתלשו דבריו קיימין דכל שבידו לעשות לאו כמחוסר מעשה דמי ובידו לתולשם ומכל מקום בהאי טעמא לחודא לא סגי לן למימר דמצי למיעבד שליח כאן כיון דבידו ללוש ולגלגל מדאמר פרק רבן גמליאל (יבמות דף נב.) האומר לחבירו כתוב גט לארוסתי לכשאכניסנה אגרשנה הרי זה גט מפני שבידו לגרשה מיהא אם ירצה ובעי התם ליבמתו מהו ומאי קא מיבעיא ליה והא בידו לבא עליה ולגרשה אלא ודאי כיון דהשתא לא מצי לגרשה לא מצי משוי שליח כיון דמחוסר מעשה לבא עליה הכא נמי כיון דהשתא איהו לא מצי להפריש אינו קרוי בידו מה שבידו ללוש ולגלגל לענין זה שיכול לעשות שליח כיון דמחוסר לישה וגילגול: (תוספות)

דף יב - ב

אלא הכי קאמר אי משכחנא דהוי נזיר אגלחיה הכא נמי הכי קאמר ליה אי משכחת דמיגרשה קדיש לי אמרי לא משוי איניש שליח אלא במילתא דמצי עביד השתא במילתא דלא מצי עביד ליה השתא לא משוי ולא ת''ש האומר לאפוטרופוס שלו כל נדרים שתדור אשתי מכאן עד שאבוא ממקום פלוני הפר לה והפר לה יכול יהו מופרין ת''ל {במדבר ל-יד} אישה יקימנו ואישה יפירנו דברי ר' יאשיה ור' יונתן אומר מצינו בכל מקום ששלוחו של אדם כמותו טעמא דאמר רחמנא אישה יקימנו ואישה יפירנו הא לאו הכי אפוטרופוס מיפר ואילו גבי דידיה תניא האומר לאשתו כל נדרים שתדורי מכאן ועד שאבא ממקום פלוני יהו קיימין לא אמר כלום הרי הן מופרין ר''א אומר מופר וחכ''א אינו מופר קס''ד כי אמר רבי יאשיה אליבא דרבנן דאמרי לא מצי מיפר ואי לאו דאמר רחמנא אישה יקימנו ואישה יפירנו אפוטרופוס הוה מיפר ודלמא אליבא דרבי אליעזר דאמר מצי מיפר אי הכי למה לי לשוויי שליח ליפר לה איהו קסבר דלמא משתלינא או רתחנא או מיטרידנא: מתני' הרי עלי לגלח חצי נזיר ושמע חבירו ואמר ואני עלי לגלח חצי נזיר זה מגלח נזיר שלם וזה מגלח נזיר שלם דברי רבי מאיר וחכמים אומרים זה מגלח חצי נזיר וזה מגלח חצי נזיר: גמ' אמר רבא הכל מודים כל היכא דאמר חצי קרבנות נזיר עלי חצי קרבן מייתי קרבנות חצי נזיר עלי כוליה קרבן בעי איתויי מאי טעמא דהא לא אשכחן נזירות לפלגא וכי פליגי בלישנא דמתני' פליגי ר''מ סבר כיון דאמר הרי עלי איחייב אכוליה קרבן נזירות וכי קאמר חצי נזירות לאו כל כמיניה ורבנן סברי נדר ופתח עמו הוא: מתני' הריני נזיר לכשיהיה לי בן ונולד לו בן הרי זה נזיר נולד לו בת טומטום ואנדרוגינוס אינו נזיר אם אמר כשיהיה לי ולד אפילו נולד לו בת טומטום ואנדרוגינוס הרי זה נזיר

רש"י הכי קאמר אי משכחנא כו': דמצי עבד ליה איהו גופיה השתא. כגון באיתתא דשריא ליה לאפוקי היכא דבההיא שעתא לא משתריא ליה: (הפר לה והיפר לה. שלוחו של אדם כמותו): שתדורי מכאן עד שאבא כו'. קס''ד דכי א''ר יאשיה אין אפוטרופוס מיפר אליבא דרבנן דאמרי גבי דידיה דבעל דאיהו נמי לא מצי מיפר: ואי לאו דאמר רחמנא ואישה יפירנו אפוטרופוס הוה מיפר. ואע''ג דבעל לא מצי מיפר השתא אלמא במילתא דלא מצי איניש למיעבד השתא משוי ליה שליח: אי הכי. דמצי מיפר למה ליה לשוויי שליח ליפר לה בעל לאלתר: סבר. האי בעל לא צריכנא להפר לה אלא בשעה שאצא לדרך דלמא בההוא שעתא מישתלינא או מטרדינא או רתחנא הלכך קאמר לאפוטרופוס דליעבד איהו: מתני' הרי עלי לגלח חצי נזיר. דאמר הרי עלי להביא חצי קרבנותיו של גילוח נזיר אחד: זה מגלח נזיר שלם וזה מגלח נזיר שלם. שלא מצינו נזיר לחצאין ולא קרבן לחצאין והוא סבר אין אדם מוציא דבריו לבטלה: וחכ''א יביאו שניהן קרבנותיו של נזיר אחד ויהיו פטורין שהרי לא נזרו כל אחד אלא חצי נזיר: גמ' אמר רבא. ה''ג הכל מודים כל היכא דאמר חצי קרבנות נזיר עלי וכו' כוליה קרבן בעי לאיתויי מ''ט דהא לא אשכחן נזירות לפלגא כי פליגי בלישנא דמתני' היכא דאמר הרי עלי לגלח דר''מ סבר כיון דאמר הרי עלי לגלח איחייב אכוליה קרבן דנזיר והאי דהדר אמר חצי נזיר לאו כל כמיניה ורבנן סברי כל כה''ג נדר ופתחו עמו הוא ובין שניהם מביאין קרבן דנדר אחד הוא ואיכא ספרים דלא כתיב בהו הך אמר רבא אלא הכי כתיב בהו קרבן בעי איתויי כלומר נזיר מיהא לא מיפטר בקרבנותיהן דהנך הואיל דכל חד וחד קיבל עילוייה פלגא דנזירות ותו לא אשכחן נזירות לפלגא והאי דקא מייתי ליה אינהו לייתי ליה משום נדבה כי פליגי בלישנא דמתני' כגון דאמר הרי עלי לגלח ולא אמר בסתם חצי נזירות עלי דר''מ סובר כיון דאמר הרי עלי לגלח אכוליה קרבן נזירות ומיפטר ביה נזיר בהאי קרבן נזירות והאי דהדר אמר חצי נזירות מיהדר הוא דקא בעי ולאו כל כמיניה ורבנן סברי נדר ופתחו עמו הוא ולא מיפטר נזיר בקרבנותיו דהאיך ושניהם מיהא קרבן אחד בעי איתויי [ל''א] אילו אמר אחד בלבד הרי עלי לגלח חצי נזיר אפילו רבנן מודו דקרבן שלם בעי איתויי מ''ט דהא לא אשכחן נזירות לפלגא כי פליגי אלישנא דמתני' דאיכא תרי דבין שניהם מביאין קרבן שלם ר''מ סבר כי אמר הרי עלי מיחייב אכוליה קרבן וכי הדר אמר חצי נזיר לאו כל כמיניה דתפוס לשון ראשון הלכך זה מגלח נזיר שלם וזה מגלח נזיר שלם ורבנן סברי כיון דתרי אינון לא הוי קרבן לחצאין והוי נדר ופתחו עמו דכי אמר לגלח חצי נזיר פירוש עלי דאמר לכתחלה הלכך זה מגלח חצי נזיר וזה מגלח חצי נזיר דכיון דבין שניהם מביאין קרבן שלם לא הוי קרבן לחצאין: מתני' נולד לו בת או טומטום ואנדרוגינוס הרי זה נזיר. דולד מיהא מיקרי: (רש"י)

תוספות טעמא דכתב רחמנא אישה יפירנו. ניחא ליה לאותובי גם לר' יאשיה דמדר' יונתן מצי לאותובי [בהדיא]: הרי הן קיימין לא אמר כלום. דהקמה בטעות הוא דשמא [תדור] בדבר שא''א ליה להקים: ליפר לה הוא. פירוש כשיצא מביתו: דלמא מישתלינא. לשון שגגה או מיטרידנא מן הדרך ולכך רוצה למנות אפוטרופוס ואותו אפוטרופוס יהיה מיושב בדעתו וא''ת ואכתי ליפר לה איהו מעכשיו שהרי הוא זוכר עתה ומיושב בדעתו וי''ל דאינו רוצה לומר שיהא מופר אלא נדרים שתדור מכי יסע ואילך אבל לא נדרים שלפני נסיעתו שזה קצת קשה אבל קשה דילמא לה השתא כל נדרים שתדורי מכשאסע עד שאשוב יהו מופרין וי''ל דמתוך כך תפול קטטה ביניהם שזה קשה לה לעולם ובנדרים מיבעיא לן אי בעלה מצי מיפר בלא שמיעת קול וגם הפרה דשליח [אינה] מועלת עד דשמע הבעל הנדר דהכי מוקי לה התם (דף עב:) ולפי' זה נפרש ליפר לה איהו פירוש כשיסע יפר לה בעלה ותועיל ההפרה לכשיבא הבעל וישמע הנדר ואם ימתין להפר עד שישוב וישמע שמא יהיה טרוד לכשישמע וישתוק מלהפר ולכך פריך ליפר לה מהשתא ותועיל ההפרה כשישמע ובשלמא אי סבר כרבנן ניחא [דלא] מצי מיפר ומשני דלמא טרידנא כשירצה ליסע כדפרישית ע''כ הגה''ה: ושמע חבירו ואמר ואני. בכדי נקט דהא בראשון נמי פליגי: אמר רבא הכל מודים באומר חצי קרבנות נזיר עלי חצי קרבן מייתי. כיון שתלה החצי בקרבן שאמר חצי קרבנות ודאי פלגא דקרבן שיחד [תיבת] חצי מתיבת נזיר: קרבנות חצי נזיר עלי קרבן שלם בעי ליה לאתויי: מאי טעמא דלא אשכחן נזירות לפלגא. דכיון דסמך תיבת חצי אצל נזיר (מתיבת) משמע מדיבורו דחצי אנזירות קאי ואין חייב שום חצי נזיר בעולם: כי פליגי בלישנא דמתני'. [באומר] הריני נזיר וכיון דאמר הרי עלי לגלח ומיחייב בכוליה קרבן לר''מ דתפוס לשון ראשון וכי אמר חצי נזיר לא כל כמיניה והוי כאומר קרבנות חצי נזיר עלי דמייתי קרבן שלם וקשה אמאי קאמר האי לישנא כיון דאמר עלי איחייב [בכוליה] לימא להדיא דדמי [כאומר] קרבנות חצי נזירות רבנן סברי נדרו ופתחו דהוי כאומר חצי קרבנות נזיר עלי וי''ל דהא דאמר רבא קרבנות חצי נזיר עלי דכולה בעי איתויי משום דחצי קאי אנזיר אבל משמע להו במתני' דלישנא דחצי קאי אעלי וכמי שאמר חצי קרבנות נזיר עלי: הריני נזיר כשיהיה לי בן. פירוש הודאה ושבח להקב''ה שחנני וזיכני ונולד לי בן. הריני נזיר בגמרא פריך פשיטא: בת טומטום ואנדרוגינוס אינו נזיר. דזה לא מחשיבו אהא נמי פריך בגמ' פשיטא אבל אמר בלשון זה כשאראה לי ולד אפי' טומטום ואנדרוגינוס הרי זה נזיר אהא נמי פריך בגמרא פשיטא: הפילה אשתו. ולא ידעינן אי נפל הוא או בן קיימא הוא וכלו לו חדשיו או שמת במעי אמו אינו נזיר ובגמ' מוקי לה כר' יהודה דסבר לא מחית איניש נפשיה לספיקא וספק נזיר הוי דלמא בן קיימא מה שהפילה הלכך טוב להתנות ולומר אם בן קיימא הריני נזיר חובה מדבורי הראשון ואם אינו בר קיימא כגון דלא כלו לו חדשיו ולא היה בדיבורי הראשון כלום הריני נזיר נדבה כלומר מעתה הריני מקבל עלי נזירות [ומונה] נזירות ומביא קרבנותיו ומותר ביין ומגלח שאם לא התנה כן כל ימיו היה מקולקל לר''ש דמספיקא לא מצי לגלח ויאסר כל ימיו ביין ובתגלחת ובטומאה ור''ש לא פליג אהא דנולד לו בן טומטום וכו' דליכא לספוקי דכשאמר כשיהיה לי בן ודאי לא היה דעתו אלא לבן ודאי ולא לטומטום ולא פליג ר''ש אלא היכא דהפילה בן זכר דמספקא ליה דשמא הוה בן קיימא והוי בן גמור והוא הדין דמילתיה דר''ש קאי ארישא היכא דאמר הריני נזיר כשיהיה לי בן והפילה כו': (תוספות)

דף יג - א

הפילה אשתו אינו נזיר ר''ש אומר יאמר אם היה בן קיימא הרי אני נזיר חובה ואם לאו הרי אני נזיר נדבה חזרה וילדה ה''ז נזיר ר''ש אומר יאמר אם הראשון בן קיימא הראשון חובה וזו נדבה ואם לאו הראשון נדבה וזו חובה: גמ' האי מאי למימרא משום סיפא בת טומטום ואנדרוגינוס אינו נזיר פשיטא מהו דתימא לכשאבנה הוא דקאמר קמ''ל דלא: ואם אמר כשיהיה לי ולד כו': פשיטא מהו דתימא ולד דמיחשב ביני אינשי בעינן קמ''ל: הפילה אשתו אינו נזיר: מאן קתני לה רבי יהודה דכרי הוא: ר''ש אומר יאמר אם היה בן קיימא הריני נזיר חובה ואם לאו הריני נזיר נדבה: בעא מיניה רבי אבא מרב הונא הריני נזיר לכשיהיה לי בן והפילה אשתו והפריש קרבן וחזרה וילדה מהו אליבא דמאן אי אליבא דר''ש מאי תיבעי ליה הא אמר ר''ש ספק נזירות להחמיר ואלא אליבא דרבי יהודה דאמר ספק נזירות להקל מאי קדוש או לא קדוש מאי נ''מ לגיזתו ולעבוד בו תיקו בעא מיניה בן רחומי מאביי הריני נזיר לכשיהא לי בן ושמע חבירו ואמר ועלי מהו אדיבוריה משמע או אגופיה משמע את''ל אגופיה משמע אמר הריני נזיר לכשיהא לי בן ושמע חבירו ואמר ואני מהו אנפשיה קאמר או דילמא ה''ק רחימנא לך כוותיך את''ל כל באנפיה

רש"י הפילה אשתו אינו נזיר. דדילמא האי דהפילה לא הוה בן קיימא שלא כלו לו חדשיו ולא ולד הוי וספק נזירות להקל: ר' שמעון אומר. אין דרך זו מוציאתו מידי נזירות: אלא אם היה בן קיימא הריני נזיר חובה ואם לאו הריני נזיר נדבה. דקסבר ספק נזירות להחמיר: חזרה וילדה. לאחר שהפילה: הרי זה נזיר. דהשתא מיהא ולד הוא דאית ליה וחיילא עליה נזירות: ר''ש אומר. שמא הראשון הוה בן קיימא וחל עליו נזירות והשתא כי ילדה לא חייל נזירות ואם כדבריך יעשה נמצא זה מביא חולין . לעזרה אלא יחזיר וימנה נזירות שנייה ויאמר אם הראשון שהפילה היה בן קיימא נזירות הראשונה חובה וזו נדבה ואם לא היה בן קיימא נזירות הראשונה נדבה וזו חובה: גמ' האי מאי למימרא. דכי נולד לו בן הרי זה נזיר: מהו דתימא. האי דקאמר לאו משום בן דוקא והאי דאמר בן לכשאבנה ממנה הוא דמשמע כגון ואבנה גם אנכי ממנה (בראשית ל) וכי נולד בת או טומטום ואנדרוגינוס נמי ליהוי נזיר קמ''ל דלא: ולד דמיחשב ביני אינשי קאמינא. דהיינו בן ותו לא קמ''ל דבת וטומטום ואנדרוגינוס נמי איקרו ולד: ר' יהודה. דאמר לעיל דספק נזירות להקל כדאמרי' בפ''ק (לעיל ד' ח.) דתניא הריני נזיר ע''מ שיש בכרי זה ק' כור והלך כו' ר' יהודה מתיר דספק נזירות להקל: והפריש קרבן וחזרה וילדה מהו. מי הוי קדוש או לא: אליבא דמאן. קמיבעיא לך אי אליבא דר''ש פשיטא דהוי קדוש דהאמר ספק נזירות להחמיר וקודם שילדה אשתו נמי הוי נזיר: אלא אליבא דר' יהודה דאמר ספק נזירות להקל מאי. מי אמרינן כיון שהפרישו בשעה שהפילה ולא חיילא עליה נזירות כלל לא הוי קדוש כלל ומיבעי ליה למיהדר ולקדושי: מאי נפקא לך מינה. אי הוה קדוש או לא דהא ילדה וחיילא עליה נזירות: נפקא מינה לגיזתו ולעבוד בו. והכי קא מיבעיא ליה אי אמרת משעה שהפריש תחילה כשהפילה הוה ליה קדוש הוה ליה אסור בגיזה ועבודה אלא אי אמרת דלא חיילא עליה נזירות אלא משעה שחזרה וילדה הוה ליה מותר בגיזה ובעבודה מאי תיקו: ושמע חבירו ואמר ועלי מהו אדיבוריה דההוא גברא קאי ומשמע ועלי להיות נזיר כשיהיה לך בן או דילמא אגופיה משמע אנפשיה דהכי משמע ועלי נמי להיות נזיר כשיהי' לי בן: ושמע חבירו ואמר ואני מהו אנפשיה קאמר. ומשמע כי קאמר ואני נזיר כשיהא לי בן: או דילמא. אדיבורא דחבריה קאי ומשמע כאילו אמר ואני רחימנא ליה לאותו בן כוותיך ואהא נזיר לכשיהא לך בן ואהא לעיל נמי כי קא מיבעיא ליה ועלי מאי טעמא לא מיבעיא ליה בהאי לישנא הא לא אפשר דלאו לישנא מתרצתא היא דלימא ועלי לאוהבו כמותך: ואם תימצי לומר כל באנפיה. בין אמר ועלי בין אמר ואני כסיפא ליה מילתא להדורי ליה למימר לכשיהא לי בן אהא נזיר דאי אדעתא לקבל עליו נזירות כשיהא לו בן למה לו להזיר בפני זה יזיר בינו לבין עצמו אלא מדקאמר ליה באנפיה איכא למימר דהכי אמר ליה אף אני אהא נמי נזיר כשיהא לך בן: אמר הריני נזיר לכשיהא לפלוני בן ושמע חבירו ואמר ואני. וה''ה דקא מיבעיא ליה ועלי ול''א מ''ה: מאי. מי אמר כיון דשלא בפניו דאבי הבן קא מהדר ליה לא (רש"י)

תוספות חזרה וילדה. פי' מהריון אחר ולד קיימא הרי זה נזיר ודאי לרבי יהודה וילדה זו ולד קיימא דממה שהפילה תחילה אפי' ספק נזיר לא וכאילו לא הפילה כלל: רבי שמעון אומר יאמר וכו'. דלר''ש מעת שהפילה הוי ספק נזיר הילכך יתנה עתה בלידה זו ויאמר אם היה הראשון בן קיימא נמצא שיצא נדרו מנזירות ראשון ונזירות של לידה אחרונה נדבה או שמא הראשון נפל היה והנזירות הראשון נדבה היתה ועכשיו בלידה זו מוטלת עליו נזירות של חובה שנדר בנזיר שיהיה לו ולד לכך צריך להתנות דלא סגי ליה בנזירות הראשון דשמא נדבה היתה: לכשאבנה הוא דקאמר. ולא בן ממש קאמר אלא ל' בנין כמו ואבנה גם אנכי ובכה''ג בנוי: ולד דחשיב ביני אינשי. דבת נמי לא מיחשבא וכל שכן טומטום ואנדרוגינוס קמשמע לן: לר' יהודה. בברייתא דאיתניא לעיל פ''ק (דף ח.) דקאמר נגנב אינו נזיר הוא דקאמר לעיל דנזיר דכרי דלא הוי נזיר כלל לר' יהודה אבל לא רצה לומר ר' יהודה דהפלאה הוא דאם כן אפילו היה הולד בן קיימא אינו נזיר כיון דבשעת הנדר לא היה הולד בעולם כנ''ל: והפילה אשתו והפריש קרבן. פי' לנזירותו וילדה פירוש מאותו הריון עצמו ולד קיימא דהשתא יש הוכחה גדולה מדהאי בר קיימא הנפל [הוה] נמי בר קיימא וכלו לו חדשיו דטיפה היא נחלקת לשתים הילכך חלה קדושה על קרבן שהפריש כשהפילה ששוב לא הקדיש אותם הבהמות דאפילו לר' יהודה דאמר לא מחית איניש נפשיה לספיקא הכא דאיכא הוכחה גדולה קדוש הקרבן ליאסר בגיזה ובעבודה או דילמא כי ה''ג דאיכא הוכחה לר' יהודה דלא מחית איניש לספיקא לא חלה הקדושה על הקרבן כלל מכח הפרשה ראשונה דשמא מקצת הטיפה נקלטה מיד ומקצת הטיפה השניה לא נקלטה עד אחר שני ימים או ביום ג' וההוא נפל (כך מסיק הש''ס ואזיל דלר''י קמבעיא ליה דאי אליבא דר' שמעון הא אמר ספק נזירות להחמיר דבלא ילדה נמי הוי קדוש מספק והשתא נמי כי ילדה אינו אלא ספק אלא אליבא דר' יהודה דאי לא ילדה חולין הוא והשתא כי ילדה ליה מי הוי קדוש מספק וכדפי': ונפקא מינה לגיזתו ועבודתו [ולא] דלילקי אהאי משום דליכא כי הך סברא דולד אחרון משוי ליה בספק דאי מספקא ליה להש''ס דשמא לילקו בודאי מדשני בר קיימא הראשון אינו נפל א''כ לר' שמעון נמי מצי למיבעי למלקות דאי לא ילדה ליכא קדושה ודאית אלא הוי ספק לר' שמעון והשתא דילדה יקדש בודאי אלא ש''מ דלא משמע ליה להש''ס דלקי דקדושה ודאית אין בו כי נמי ילדה אפי' לר''ש. ע''כ הגה''ה): ושמע חבירו ואמר ועלי היכא דאמר ואני ועלי מדבוריה משתמע כלומר גם אני נודר בנזיר כשיהיה לי בן: את''ל הך אגופיה משתמע. הואיל ואמר עלי היכא דאמר ואני מהו אנפשיה קאמר כלומר אפי' בשאמר ואני אגופיה מישתמע או דילמא רחימנא לך כוותך לכשיהיה בן קיימא: את''ל כל באנפיה כסיפא ליה מילתא. דילמא מסתמא ה''ק דרחימנא לך כוותך: אמר ראובן הריני נזיר כשיהיה ללוי בן. ושמע שמעון ואמר ואני מי שאמר שלא בפניו אנפשיה קאמר או דילמא ה''ק רחימנא ליה לפלוני כוותך: הריני נזיר ונזיר כשיהיה לי בן. דהשתא [כשקיבל] נזירות דנפשיה ברישא והתחיל ומונה את שלו שהרי קבלו מתחילה קודם נזירות דבנו ובמלאת ימי נדרו מגלח ומביא קרבנות לנזירות דנפשיה ואחר כך מונה את של בנו וכן כשישלים את נזירות בנו יגלח ויביא קרבן לנזירותו: הריני [נזיר] כשיהיה לי בן ונזיר. דהשתא קבל נזירות דבנו ברישא ונזיר מלבד נזירות דבנו קיבל עוד נזירות אנפשיה התחיל מונה את שלו ונולד לו בן פי' עד שלא השלים מניינו מניח את שלו ומונה את של בנו כיון דקבל עליו תחילה נזירות של בנו הוא זקוק למנותם מיד כשיוולד ואחר שהשלים נזירות בנו ישלים נזירות של עצמו ואחר כך יגלח על שתיהם ומביא שתי קרבנות אחד לנזירות בנו ואחד לנזירות עצמו אבל לא יגלח אחר שהשלים נזירות [בנו] דאם כן היאך ישלים נזירותו נמצא כי לא יוכל לגלח בהשלמת נזירותו דאין גידול שיער פחות משלשים יום ונהי דאם נדר נזיר מרובה שהיה נשאר אחר נזירות דבנו שלשים יום דאז היה יכול לגלח לנזירות בנו ולהשלים נזירותו ולשוב ולגלח מ''מ במתניתין דמיירי בסתם נזירות דהוי שלשים יום הילכך אם יגלח לנזירות בנו לא יוכל לקיים מצות גילוח אנזירות דנפשיה לכך לא יגלח עד שישלים שתי הנזירות ויביא שתי קרבנות: (תוספות)

דף יג - ב

כסיפא ליה מילתא אמר הריני נזיר לכשיהא לפלוני בן ושמע חבירו ואמר ואני מהו מי אמרינן שלא בפניו אנפשיה קאמר או דילמא הכי קאמר ליה רחימנא ליה כוותיך תיבעי: מתני' הריני נזיר ונזיר כשיהיה לי בן התחיל מונה את שלו ואח''כ נולד לו בן משלים את שלו ואח''כ מונה את של בנו הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר התחיל מונה את שלו ואח''כ נולד לו בן מניח את שלו ומונה את של בנו ואח''כ משלים את שלו: גמ' בעי רבא אמר הריני נזיר לאחר עשרים יום ומעכשיו מאה יום מהו כיון דהלין מאה בעשרין לא שלמין לא חיילין או דילמא כיון דאית ליה גידול שער לבסוף חיילין ותיבעי ליה נזירות מועטת חדא מגו חדא קא מיבעיא ליה

רש"י כסיפא ליה מילתא. ואנפשיה קאמר דאהא נזיר כשיהא לי בן: או דילמא הכי א''ל רחימנא ליה לפלוני כוותיך. לכשיהא לו בן אהא נזיר כמותך תיקו: מתני' אמר הריני נזיר מעכשיו ונזיר לכשיהא לי בן התחיל מונה את שלו ועד שלא השלים את שלו נולד לו בן וחלה עליו נזירות שהזיר על בנו לכשיהא לו: משלים את שלו. לפי שקיבלו עליו תחילה ואח''כ מונה נזירות שהזיר על בנו. דכיון שחל עליו של בנו עד שלא השלים נזירות שלו נעשה כנזירות אחת ולכך אינו יכול לגלח: אבל אם אמר הריני נזיר כשיהא לי בן ונזיר דמשמע ל' מעכשיו התחיל למנות את שלו ואח''כ נולד לו בן הואיל וקבל נזירות של בנו תחילה מניח את שלו ומונה את של בנו ואינו מגלח ואח''כ משלים את שלו למקום שפסק מתחיל: (גליו''ן ג) ומ''ה דהואיל וקיבל עליו נזירות שלו תחילה משלים את שלו שיהא מגלח בינתים ואילו בסיפא דקביל נזירות של בנו תחילה מוקי לה המורה כגון דנזירות שלו הוו של חמשים ומש''ה מוקי לה הכי דאי לא תימא הכי לא הוי נזירות כלל כיון דהפסיק את . שלו והתחיל את של בנו וגלח תו לא פשו ליה כדי גידול שיער וקיימא לן בבבא דסיפא דסותר את הכל אם אין שם כדי גידול שיער וא''ת דבתר שמונה של בנו לא ליגלח הא ודאי מילתא דלא אפשר חדא דקיבלו והוה ליה כמי שאמר הריני נזיר ונזיר שצריך לגלח בין זו לזו ועוד מדקאמר דמניח את שלו ומונה את של בנו למאי מילתא הוא קא מתחיל את של בנו אי לאו דלייתי קרבנותיו ולגלח בינתיים וכי תימא אי הך בבא לא מיירי בנזירות סתם אלא בנזיר נ' למה ליה דמייתי אידך בבא דנזירות מאה (אם) משום דאתא לאשמועינן דעד ע' לא הפסיד כלום דלאחר ע' סותר. ע''כ גליו''ן: גמ' בעי רבא הריני נזיר כו'. כלומר הא ודאי פשיטא לי שאם אמר הריני נזיר לאחר ל' יום ומעכשיו נזיר סתם כיון דבנזירות זו שאמר מעכשיו יכול להשלים קודם שיתחיל אותו נזירות שאמר לאחר ל' יום דהא דאמר נזיר סתם דהיינו ל' יום הילכך חלה לנזירות דמעכשיו לאלתר ומגלח ליום ל' ושוב מונה נזירות שנדר לאחר ל' ומגלח לסוף ל' אלא הא בעי רבא . כיון דאמר הריני כו': כיון דהלין ק' בעשרין לא שלמין לא חיילין מעכשיו ומותר לשתות יין אלא מונה ל' לאחר כ' יום ומגלח ואח''כ מונה ק' יום: או דילמא כיון. דאילו מתחיל למימני נזירות ק' מעכשיו אכתי מייתרי להו כדי גידול שיער דהא פשו להו תמנין דאית בהו גידול שיער טובא והילכך מתחיל מעכשיו ומונה כ' יום ואחר כך מונה ל' יום ואח''כ מונה פ' ימים כדי להשלים נזירות ראשונה: ותיבעי ליה נזירות מועטת. כגון דאמר הריני נזיר לאחר כ' יום ומעכשיו נזיר סתם דל' נמי בכ' לא שלמי ולא חיילי או דילמא לאלתר חיילין [ומגלח] אחת על כולן: אין הכי קמיבעיא ליה' אלא חדא מגו חדא קא מבעיא ליה. כלומר נזירות מתוך נזירות קא מיבעיא ליה והכי קא מיבעיא ליה: (רש"י)

תוספות הריני נזיר כשיהיה לי בן. פירוש דסתם נזירות דהוי שלשים יום ונזיר מאה יום נזירות דנפשיה והשתא נמי קבל נזירות דבנו ברישא והתחיל למנות נזירות דנפשיה ק' יום ונולד לו בן עד שבעים ויום שבעים נמי בכלל לא הפסיד כלום פירוש אחרי שנזירות בנו של שלשים יום מובלעים תוך ק' יום עדיין דפירש. ולא הני ק' יום עולים לנזירות דבנו וגם למאה יום דנפשיה דאף ע''ג דמיד כשיוולד בנו צריך להניח את שלו ולמנות של בנו שהרי קיבלו תחילה כדאמר לעיל אפ''ה כיון דשל בנו מובלעין בתוך המאה יום עולים לשל בנו ולשלו וישלים מאה יום ויגלח על שניהם ויביא שני קרבנות וה''ה לעיל כי אמר הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר והתחיל למנות את שלו אם נולד לו הבן למניינו ביום א' דאותן שלשים יום עולין היו לבנו ולעצמו כיון דשל בנו מובלע בשל עצמו דאידי ואידי ל' יום ודוקא כי קבל נזירות דבנו ברישא דמיד שנולד הוי זקוק למנות אותו מהני הבלעה אבל קבל נזירות דמאה יום ברישא אפי' נולד לו הבן קודם ע' יום צריך להשלים המאה יום ברישא כשקיבל עליו תחילה דלא חייל נזירות בנו עליו [עד] השלמת נזירותו אלא משלים נזירות ק' ויגלח ויביא קרבן לנזירותו ושוב יעשה נזירות דבנו ל' יום ויגלח לל' יום ויביא קרבן:. לאחר שבעים היינו ע''א סותר ול''ג סותר שבעים יום דהא אינו סותר ע' וה''פ מניח את שלו ומונה את של בנו ולאו דוקא סותר כלומר מניח את מניינו ומונה שלשים דבנו שאין תגלחת פחות משלשים יום פי' לכך אין עולין שאר הימים שעד ק' ימים לנזירות דבנו לפי שאין נזירות דבנו פחות משלשים יום וליכא ל' יום עד גמר השלמת מאה ולכך זקוק להפסיק מניינו הואיל דנמשך דבנו על ימי נזירותו ולשון תגלחת אינו מכוון דטפי ה''ל למימר שאין נזירות פחות משלשים יום ונקט שאין תגלחת למימר מכשישלים של בנו יחזיר למניינו וישלים נזירות הק' יום ויגלח בסוף כל המנין אח' לכולן אבל בסוף מנין דבנו אינו מגלח דאם כן לא יוכל להשלים אחר נזירות שלו דליכא שלשים יום מנזירות: הגה''ה לכאורה משמע כדמפרש דאחר שישלים של בנו יחזור וישלים את שלו כי ימי בנו אין עולין לנזירות מאה יום שלו כמו ברישא דקתני מניח את שלו מיהא יש בירושלמי נולד ביום שמונים סותר עשרה נולד ביום תשעים סותר את עשרים ולפי שיטת הירושלמי מיד שנולד הבן מונה של בן לגמרי ואותו מנין בן עולה לו לנזירות דק' יום ושמא י''ל הירושלמי דסותר כ' כלומר בשביל בנו קאמר דמונה עשרה של מאה וכ' אחר המאה ולעולם ה''נ קאמר שאין עולה לנזירות דמאה כלל וחוזר וישלים המאה כמו שהיה לו למנות בלידת הבן ובגמרא מוכחא דאם נולד ע''א דסותר אע''ג דאיכא שלשים יום עד המאה מיום לידת הבן והטעם דיום לידת הבן נימנית ממנין שלו ולא תחשב לימי הבן וליכא אלא כ''ט עד יום ק' וצ''ע שפירש לעיל שאם נולד הבן ביום ראשון שהתחיל בו נזירותו שימנה ל' ועולין לשניהם וצריך ליתן חילוק בדבר דרישא הואיל וביום לידת הבן התחיל למנות נזירות של עצמו ימנה לשניהם אבל הכא שהתחיל זה ימים רבים של עצמו לא ימנה יום הלידה לבנו כי אם לעצמו. ע''כ הגה''ה: בעי רבא אמר הריני נזיר לאחר כ' יום ומעכשיו מאה יום מהו כיון דהלין מאה יום לא שלמי בהנך עשרים יום לא חיילא נזירות של מאה יום עליה מעכשיו דמסתמא אין דעת זה האיש להפסיק נזירות שימנה עתה עשרים יום מן המאה יום ואחר עשרים יום ימנה נזירות שלשים יום שקבל עליו לאחר עשרים יום ושוב ימנה שמנים יום להשלים המאה יום אלא אחרי שאינו יכול להשלים נזירות של ק' יום בהלין כ' דעתו שאלו כ' יום יהיו פנויים ויהיה מותר ביין ובתגלחת בהנך כ' יום ואחר כך ימנה ל' יום לגלח ויביא קרבן ושוב מונה ק' יום רצופין ויגלח ויביא קרבן ומה שאמר מעכשיו מאה יום ר''ל ומעכשיו כמו כן אני מקבל ק' יום אחר שעשה סתם הנזירות לאחר כ' יום וא''ת ואמאי לא פשיט ממתני' דקתני מניח את שלו ומונה של בנו ושוב משלים את שלו אלמא לא חייש האי גברא אהפסקת נזירותו דאיכא למימר שאני מתני' כשהתחיל למנות נזירותו סבור היה לתשלומין שלא ידע שיוולד לו בן תוך ימי נזרו וגם אפשר להיות שפעמים ישלים נדרו קודם שיוולד לו הבן הילכך גמר ונדר ואפי' יוולד הבן מפסיק נזירותו ומניח נדרו ומונה את של בנו ולא קפיד בהפסק נזירותו אבל הכא דלא אפשר כלל אם יתחיל נזירות של מאה יום צריך להפסיק כשיעברו כ' יום הילכך לא חייל עליה נזירות של מאה לאלתר: או דילמא כיון דאית ליה גידול שיער לבסוף חיילא. פי' כיון שנשארו לו ל' ימים לאחר סתם נזירות כדי גידול שיער היינו נזירות שלם חיילא ולא חייש בהפסקת נזירותו והכא נשארו לו אפי' פ' יום הלכך מונה עשרים יום הללו לנזירות דמאה יום ויפסיק וימנה ל' יום ויגלח ויביא קרבן ואחרי כן ימנה פ' יום להשלמת מאה יום וה''נ אמרינן בברייתא דמייתי לקמן אחר שמנה ל' יום אינו מונה רק פ' יום להשלים המאה יום על העשרים שמנה קודם שלשים יום ואע''ג דתגלחת סותר היינו כדי שיהיה לאחר התגלחת שלשים יום כדי גידול שיער אבל אם נשארו אחר התגלחת שלשים יום עד כלות נזירותו אינו סותר כלום כיון דאית ליה גידול שיער דתגלחת טהרה והכי אמרינן בפ' ג' מינין (לקמן מד.) והכא נשארו לו פ' יום כדי גידול שיער ויותר ואע''ג דאמרינן במתניתין נולד לו בן עד ע' לא הפסיד כלום דימי בנו עולים למנין הק' יום והכי אמרינן לקמן בברייתא דאחר שמנה נזירות של ל' יום מונה פ' יום להשלים הראשונים ולא סלקי הנך ל' יום אע''ג דמובלעין הם תוך הפ' יום דלא דמיא למתניתין דבמתניתין לא נדר נזירות אלא אם יוולד אחר ע' אבל אם יוולד . תוך הע' שיוכל להבליע נזירות דבנו תוך הק' אין דעתו למנות נזירות לבנו אלא ל' אחרונים יעלו לשניהם דהיינו ק' יום בין הכל ומה שלא אמר בפי' הריני נזיר כשיהיה לי בן ומעכשיו ע' יום היינו משום שדעתו להיות נזיר ק' יום אם לא יוולד לו בן לבר מנזירות דבנו אבל מ''מ אם יוולד לו בן קודם ל' חפץ הוא להבליעו בנזירות דידיה אבל הכא שקיבל נזירות אחר כ' בדעתו למנות לו מנין שלא יעלה למנין המאה יום דאם איתא דחפץ להבליע והרי הוא יודע בברור דבהנך כ' לא [שלמי] ק' לימא בפי' הריני נזיר אחר כ' ומעתה פי' בין הכל ק' אלא ודאי חפץ לעשות ק' יום בלא הנזירות. ע''כ הגה''ה: ותבעי ליה נזירות מועטת. פי' סתם נזירות דהוא שלשים יום וכגון דאמר הריני נזיר לאחר עשרים יום ונזיר מעתה אי חיילא השתא וימנה עשרים יום ויניח מנין זה וימנה שלשים יום וימנה עשרה ימים להשלים נזירות ראשונה ולא יגלח עד [ששים] השלמת שניהן: חדא מגו חדא קמיבעי (תוספות)

דף יד - א

את''ל נזירות מועטת כיון דעשרה יומין הוא דיתרין לא סליק ליה הלין עשרה ודאי נזיר מאה יום כיון דאית ליה תמנין יומין לבסוף סלקין ליה או לא ואת''ל חיילי אמר הריני נזיר לאחר כ' יום ומעכשיו נזיר עולם מהו מי חיילא עליה או לא את''ל הכא כיון דאפשר לאיתשולי חיילא אמר הריני נזיר שמשון לאחר עשרים יום ומעכשיו נזיר סתם מהו הכא לא אפשר לאיתשולי מי חיילא או לא אמר כמשה בשבעה באדר מאי פשוט מינייהו קדמייתא הריני נזיר לאחר עשרים יום ומעכשיו מאה יום מונה עשרים ואח''כ מונה שלשים ואח''כ מונה שמונים כדי להשלים נזירות ראשונה נטמא בימי בנו רבי יוחנן אמר סותר ריש לקיש אמר אינו סותר רבי יוחנן אמר סותר חדא נזירות אריכתא היא ריש לקיש אמר אינו סותר נזירות דידיה לחוד ודבריה לחוד

רש"י את''ל נזירות מועטת כיון. דאילו מתחיל מעכשיו למנות לא מייתרי ליה מהאיך נזירות אלא עשרה ימים ולא הוי בהן כדי גידול שיער דאין תגלחת פחות משלשים: לא סלקין ליה הלין עשרה. למנין נזירות דהא לית בהו גידול שיער הילכך לא חיילי ליה מעכשיו אלא לאחר עשרים יתחיל למנות שתי נזירות ויהא מגלח בינתים ואי אמרת תפשוט ממתני' דקתני מניח את שלו ומונה את של בנו ואח''כ משלים את שלו ואע''ג דלא מייתרי משלו אלא עשרה ואפי' הכי חיילי הא לא דמי דאילו התם כיון דאמר הריני נזיר סתם לכשיהא לי בן לא נחית למניינא דלא קאמר אימת (אי לאחר עשרין וחמשה הילכך האי דהדר ואמר הריני נזיר דינא הוא דליחול עליה לאלתר דדילמא לא יהא לו בן עד לאחר שלשים דלא מייתרי כלל ואישתכח דמלאלתר הוה ליה למימני נזירות שלו א''נ זמנין דלא יספיק למימני את שלו קודם שנולד לו בן כיון דאי אפשר ליה בגילוח כדפרישי' לעיל גבי מתני' כנזירות אחת דמי אלא הכא דקא נחית ליה למניינא דאמר לאחר עשרים איכא לך למיבעי בהכי בעיין כיון דעשרים יומין כו': ואת''ל. היכא דאמר מעכשיו מאה כיון דאפשר למימני מעכשיו עשרים ולאחר דמונה ליה שלשים אפשר למיהדר ולמימני תמנין משום דאיכא גידול שיער לבסוף חיילי להו מהשתא אכתי תיבעי לך הא אמר הריני נזיר לאחר עשרים ומעכשיו נזיר עולם מהו כיון דלנזירות עולם לית ליה הפסק דהיכא דאמר מעכשיו מאה יום הוא דאיכא למימר דמונה עשרים ואח''כ מונה שלשים ואח''כ מונה שמונים דודאי חיילא עליה לאלתר מכי אמר מאה יום משום דכיון דאית להו הפסק לסוף מאה הילכך הכא נמי אפשר למפסקינהו מתוכן אבל הכא דאמר מעכשיו נזיר עולם דנזיר עולם אין לו הפסק והאי דמגלח משלשים לשלשים היינו טעמא משום כובד ולא משום דליהוי הפסק וכיון דאין לו הפסק לא פסקינן להו מתוכן וכיון דלא אפשר בלא הפסקה לא תיחול עליה נזירות כלל עד לאחר עשרים דלימני שלשים של נזירותו ברישא: ואת''ל לענין כולהו שאילתא לענין נזירות מועטת לנזירות מאה או לנזירות עולם: כיון דאפשר ליה לאיתשולי. אההוא נזירות שקבל עליו לאחר עשרים ליחלו להו כולהו מהשתא אכתי תבעי לך אמר הריני נזיר שמשון לאחר עשרים יום ומעכשיו נזיר סתם מהו: הכא. בנזיר שמשון דלא אפשר. לאיתשולי עליה משום דשמשון לא הוה נדור אמרינן כיון דלא אפשר לאיתשולי עליה אנזיר שמשון לא חיילא ההוא נזירות סתם דהואיל דסוף עשרים לא שלמי או דילמא חיילא: אמר הריני כמשה בשבעה באדר. דמשמע כמשה שנפטר בשבעה באדר ושוב לא שתה יין מי הוי לשון נזירות או לא: נטמא בימי בנו. האי דאמר הריני נזיר כשיהא לי בן ונזיר סתם התחיל מונה את שלו ועד שלא השלים את שלו נולד לו בן מניח את שלו ומונה את של בנו ואם נטמא בתוך ימים הללו שמנה לבנו: ר' יוחנן אמר סותר. אף אותן ימים שמנה כבר על שלו דכיון דאפילו מנה את שלו אינו מגלח בינתים כנזירות אריכתא דמי וסותר את הכל: וריש לקיש אמר אינו סותר. את שלו דנזירות דידיה לחוד ודבנו לחוד: (רש"י)

תוספות ליה. כלומר תחילה שאל בנזירות מועטת ושוב שאל בנזירות מרובה באם תמצא לומר דאפילו את''ל דנזירות מועטת לא חיילא כיון דעשרה יומין לבד הוא לא סלקי הנך עשרה שישלים אחר עשרים לאיצטרופי לעשרים שספר מתחילה משום דהנך עשרה לא חזו לנזירות לחודייהו ולהכי לא ניחא ליה להפסיק נזירותו אלא אלו עשרים יום רוצה שיהיו פנויים ויהיה מותר ביין ובתגלחת וליטמאות למתים אכתי מיבעי ליה לנזירות מרובה דמאה יום כיון דאי חיילא השתא כ' יום אכתי פשו להו פ' יום אחר נזירות דל' יום דחזו לנזירות לחודייהו ומצטרפי שפיר להני עשרים יום להשלמת ק' יום וימנה [כ'] יום ושוב מונה ל' יום ומגלח ויביא קרבן ושוב מונה פ' יום להשלים המאה יום ויגלח שנית ויביא קרבן ולא קפיד אהפסקת נזירות או דילמא אפ''ה לא חיילי כיון דלא שלמי מאה יום בהנך [כ'] יום ואין רצונו להפסיק נזירותו ומסתמא בשעת קבלה היה בדעתו [בכ'] יום קמאי יהיה מותר ביין ובתגלחת ובטומאה ואחרי כן יעשה שלשים יום ויגלח ויביא קרבן ושוב יעשה מאה יום רצופין ויגלח ויביא קרבן: הגה''ה וצ''ע אי מצי למיבעי היכא דאמר הריני נזיר מאה יום ונזיר לאחר עשרים יום דהשתא הקדים המאה יום [אי אמרת] חיילי מהשתא אי לא [ושמא] דה''ה דמצי למיבעי הכי וחדא מנייהו נקט. הגה''ה: אמר הריני נזיר לאחר עשרים יום ומעכשיו נזיר לעולם. דדינו אם הכביד שערו דמיקל ומביא שלש בהמות: מי חיילא. נזירות עליה מהשתא או לא את''ל דבין נזירות מועטת ובין נזירות מרובה מהשתא חיילא משום דכי מטו עשרים ויחול נזירות לא הוי הפסק כולי האי שהרי דמי הוא לנזירות דמאה אבל הכא אי חיילא מהשתא נזיר עולם נזירות דאחר עשרים אינו כיוצא בו כלל והוי הפסק הילכך לא הוי נזיר עולם כלל עד שישלים נזירותיו ובהנך עשרים קמאי יהיה מותר ביין ובתגלחת ובטומאה או דילמא דמ''מ יחול מהשתא נזיר לעולם וכי אתו עשרים ימנה נזירות שלשים יום ומגלח למ''ד נזיר עולם מיקל אחר שלשים יום או אחר. [ש''א] למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה (לעיל דף ה.) דחזיא לנזירות עולם שהתחיל ולא חשיב הפסקת נזירותו כיון שבידו לשאול על נזירות של שלשים יום והיה עושה נזירות עולם לפניו בלי הפסק הילכך אסר אפילו לא שאל על נזירות [דל' יום] יחול עליו נזיר עולם מהשתא וה''ה דמצי למיבעי אי אמר הריני נזיר לאחר כ' נזיר עולם ומעכשיו נזיר סתם: ואת''ל הכא ודאי כיון דאפשר לאתשולי אנזירות שיחול לאחר עשרים יום הכא חיילא נזיר עולם ומהשתא יכול לשאול אנזירות דבתר עשרים ולא תהיה הפסק כלל בתוך נזירות דנזיר עולם: אמר הריני נזיר כשמשון לאחר עשרים יום ומעכשיו נזיר סתם. הכא ודאי לא אפשר לאתשולי אנזירות שמשון שיחול עליו אחר [עשרים] הילכך לא יחול עליו סתם נזירות בהנך עשרים כלל הואיל ולא מצי להשלים בהנך עשרים סתם נזירות דהויין שלשים יום ויהיה מותר ביין ולטמאות למתים בהנך עשרים ואח''כ יתחיל נזירות שמשון [וידחה] סתם נזירות כיון דלא אפשר להשלימו קפיד אהפסקת נזירותו או דלמא סוף סוף חייל עליה סתם נזירות בתוך עשרים יום ונהי דלא מצי לגלח לסוף עשרה דלאחר עשרים דהא חל נזירות שמשון מ''מ כל דין נזירות שיכול לנהוג ינהוג כגון איסור יין וטומאת מתים ואחר עשרים יפסיק נזירות זה ויתחיל נזירות שמשון דלא קפיד אפי' אהפסקת נזירותו אבל לא מצי למיבעי היכא דאמר הריני סתם לאחר [כ'] ומעכשיו נזיר שמשון דודאי חייל עליה לאלתר נזיר שמשון דכיון דמצי לאתשולי אסתם נזירות לאחר עשרים ישאל עליו ולא יהיה הפסק בנזירות שמשון והך בעיא לא מצי בעי בנזיר עולם כגון דאמר הריני נזיר עולם לאחר [עשרים] ומעכשיו נזיר [סתם] דודאי חייל עליה נזיר סתם מהשתא כיון דאפשר איתשיל אנזיר עולם הבא לחול עליו אחר עשרים שישאל עליו וישלים סתם נזירות דדוקא אנזיר שמשון מיבעיא דלא אפשר לאיתשולי עליה וה''נ משמע בפ''ג דמכות (דף כב.) אמתני' דיש חורש תלם אחד דנזיר שמשון לא אפשר לאתשולי נזיר עולם אפשר אתשולי: אמר כמשה בז' באדר מהו. דביום הוולדו דהיינו בז' באדר שמחו שמחה גדולה וביום מותו בז' באדר מסתמא רבים נדרו בנדר ורבו נזירים בישראל מחמת צער והוא אמר בסתם אהא היינו כמו שהיה דורו של משה בז' באדר ביום מותו ונזירות קבל עליה או כיום הוולדו קאמר ושמחה קבל עליה וק''ק למ''ד (זבחים דף קיז.) נדרים ונדבות לא קריבין בבמה א''כ אותם שנדרו בנזיר בפטירת משה רבינו הא היו נזירים כל ימיהם ולא יכלו להקריב קרבנות דקרבן נזיר נידר ונידב הוא ולא היה היתר גם בשילה וכן קשה מן נזירות דאבשלום.: פשוט מיהא קמייתא הריני נזיר וכו'. נטמא בימי בנו. אמתני' קאי דתנן מניח את שלו ומונה של בנו לריש לקיש נפקא מינה לענין דאם נטמא בימי בנו אינו סותר את שלו ולר' יוחנן נמי דסותר היינו דוקא כשפוסק מניינו והניח את שלו ומונה את של בנו ועומד באמצע מניינו אז דסותר את של בנו סותר נמי את של מניינו לפי שלא השלים מניינו ואילו היה מונה שני מניינים אחד לו מסויים לעצמו ושוב היה מונה לבנו לעצמו ונטמא בימי בנו לא היה סותר מנין של עצמו לגמרי עד שלא התחיל מנין של בנו וריש לקיש אמר אינו סותר אלא נזירות של בנו אבל מה שמנה משלו תחילה אינו סותר אבל ברישא דמתני' דקתני הריני נזיר ונזיר כשיהיה לי בן דמונה את שלו ואח''כ את של בנו דאם נטמא בימי בנו ד''ה אינו סותר אלא של בנו דכבר נסתלק לגלח את שלו: חדא נזירות אריכתא היא. שהרי אינו מגלח [אלא] לאחר שישלים שלו ושל בנו ובאמצע נזירותו הוא עומד אבל ודאי נטמא בימי השלמה שלו אינו סותר אלא אותו שלו ולא של בנו: ב''ש הג''ה: (תוספות)

דף יד - ב

נטמא בימי צרעתו ר' יוחנן אמר סותר ריש לקיש אמר אינו סותר רבי יוחנן אמר סותר דהא בנזירות קאי ריש לקיש אמר אינו סותר צרעת לחוד ונזירות לחוד וצריכא דאי איתמר בהך קמייתא בההיא א''ר יוחנן סותר שם נזירות אחת היא אבל בהא אימא מודה ליה לריש לקיש דנזיר לחוד וצרעת לחוד ואי איתמר בהא בהא קאמר ר''ל אבל בהך אימא מודה ליה לר' יוחנן צריכא נטמא ביום גידול שער רב אמר אינו סותר אפי' לר' יוחנן דאמר סותר הני מילי היכא דקאי בנזירות גידול שער מישלם נזירות הוא ושמואל אמר סותר אפי' לריש לקיש דאמר אין סותר התם שתי נזירות הכא חדא נזירותא אמר רב חסדא הכל מודים שאם קדש שער בדם אין לו תקנה אליבא דמאן אי אליבא דרבי אליעזר כיון דאמר תגלחת מעכבת תוך מלאת היא ולסתור אלא אליבא דרבנן האמרי תגלחת לא מעכבת לעולם אליבא דרבנן ומאי אין לו תקנה אין לו תקנה למצות גילוח אמר ר' יוסי ברבי חנינא נזיר שכלו לו ימיו לוקה על הטומאה ואינו לוקה על התגלחת ולא על היין מאי שנא טומאה דלקי דאמר קרא {במדבר ו-ו} כל ימי הזירו לה' לרבות ימים שלאחר מלאת כימים שלפני מלאת אי הכי אתגלחת נמי ליחייב דהא אמר רחמנא {במדבר ו-ה} כל ימי נדר נזרו תער לא יעבור על ראשו לעשות ימים שלאחר מלאת כימים שלפני מלאת ותו {במדבר ו-ד} כל ימי נזרו מכל אשר יעשה מגפן היין לעשות ימים שלאחר מלאת כימים שלפני מלאת

רש"י נטמא בימי צרעתו. היה נזיר ונצטרע ובימי צרעתו נטמא למתים: ר' יוחנן אמר סותר. את הקודמין דהא אכתי קאי בנזירות הואיל דכי נתרפא מצרעתו משלים מה שכבר מנה קודם שנצטרע: ריש לקיש אמר אינו סותר. דימי צרעת לחוד הואיל ואין עולין לו למנין ימי נזרו והימ''ן שונה להני תרתי דרבי יוחנן וריש לקיש בטעמא אחרינא ואף המור''ה חז''ר להיו''ת כדבר''י הימ''ן דבין כי נטמא בצרעתו ובין בנזירות בנו דההוא אידך נזירות נזיר מאה מיירי לפי שלא מצינו גידול פחות משלשים והואיל ובתרוייהו צריך לגלח דלכי נתרפא מצרעתו נמי צריך לגלח הילכך לא מיתוקם אלא בנזירות מאה: נטמא ביום גידול שער. כגון שקיבל עליו נזירות מאה יום וכי מנה שבעים נצטרע וכי נטהר גילח תגלחת לצרעת ואכתי פשו מן המאה שלשים יום דאית בהו גידול שיער ונטמא ביום גידול שער היינו ביום מאה שבו שלם גידול שיער שלו דברי הכל סותר השלשים שאחר הצרעת אבל באם סותר שבעים שלפני הצרעת פליגי: רב אומר אינו סותר. דאפי' לרבי יוחנן דאמר נטמא בימי בנו דסותר כל נזירות התם בנזירות קאי להכי מצי סתר לנזירות נמי אבל הכא כיון דנטמא ביום מישלם גידול שיער כבר שילם נזירותו ולית ליה כח למסתר דלפני צרעת: ושמואל אמר סותר. את הכל אפי' ע' קמאי: שם נזירות אחת היא. [אבל] מנין שלו ומנין של בנו תרי נזירות מיתקרו ל''א נטמא ביום גידול כגון דאמר הריני נזיר והתחיל ומנה עד עשרים יום ונטמא וסתר את הכל והתחיל למנות נזירות אחרת ומנה עשרה ימים בטהרה ואח''כ נטמא באחד מכל עשרים יום הנותרין להשלים לנזירות: רב אמר אינו סותר. הללו עשרה דאפילו לרבי יוחנן דאמר סותר הני מילי היכא דקאי בנזירות גמור אבל האי דלא איטמי אלא בימי גידול שיער דמשלם נזירות הוא דלכי מצרפי הני עשרה לעשרים קמאי הוו להו שלשים והלכך האי דאהדר איטמי מעשרה ואילך לא הוי אלא תשלומי נזירות ואפי' ר' יוחנן מודה דאינו סותר להנך עשרה אלא כיון דהזה שלישי ושביעי מתחיל למנות מעשרה ואילך עד שלשים: ושמואל אמר סותר אפילו לר''ל כו'. אבל הכא חדא נזירות והא דאמרינן מישלם נזירות הוא לא איריא דכיון דסתרו הראשונים שוב אי אתה יכול לצרף עמהן הללו ולומר שלשים הן: הכל מודים שאם קידש שיער בדם. ביום ל''א צריך להביא קרבנותיו ולהתגלח אחר קרבנותיו אם כבר נזרק הדם כשנטמא ועדיין לא גילח שאין לו תקנה להתירו כיון דלמנות פעם אחרת ולהביא קרבן אחר אי אפשר דקרבן אחד הוא מביא ולא שני קרבנות וכבר הביא קרבן אחד ואין עולה לו דהא כבר נטמא לפיכך אין לו תקנה והא דקתני קידש לישנא דקרא נקיט דכתיב וקדש את ראשו (במדבר ו): כיון דאמר תגלחת מעכבת. לשתות ביין בתוך מלאת קרינא ביה לסתור מה שמנה ולייתי קרבן אחר: אלא אליבא דרבנן. דפליגי עליה בפרק ג' מינין (לקמן דף מז.) ואמרי כיון שזרק עליו אחד מן הדמים נטהר: למצות גילוח. דלא יהא תגלחת בטהרה כמצותו לעולם שהרי אינו יכול לסתור ולמנות נזירות אחרת שהרי לאחר מלאת נטמא הילכך אין לו תקנה לגלח בטהרה אלא מגלח בטומאה: נזיר שכלו לו. ימי שלשים נזירות סתם ולנזירות מרובה כל ימים שהזיר ולאחר מלאת שצריך להביא קרבנותיו נטמא לוקה על הטומאה ואינו לוקה על התגלחת אבל אינו לוקה אם גלח קודם שהביא קרבנותיו או שתה יין קודם שהביא קרבנותיו: דאמר קרא כל ימי הזירו לה'. דכתיב כל דלא צריך וכתביה ואמר כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבא לרבות ימים כו': כל ימי נדר נזרו תער וגו' כל ימי נזרו מכל אשר יעשה מגפן היין וגו'. ולילקי נמי אתרוייהו: (רש"י)

תוספות נטמא בימי צרעתו. אמר הריני נזיר מהיום והתחיל למנות נזירות [שימי] חלוטו אינו עולה לנזירות וגם אינו סותר כדלקמן בפרק מי שאמר (דף יז:) ונטמא במת בימי חלוטו לר''ל אינו סותר הימים הראשונים שמנה לנזירותו קודם ימי צרעתו וכשיטהר מצרעתו יגלח ויביא קרבנות מצורע ויחזור וישלים מנין נזירות כמו שפסק ור' יוחנן אומר סותר דהא בנזירות קאי ועדיין לא מנה המאה ולכשיטהר מצרעתו צריך למנות כל ימי נזירותו: וצריכא. לאשמועינן פלוגתייהו בבנו ובצרעתו: נטמא ביום גידול שיער. פי' אמר הריני נזיר שלשים יום וכשמנה כ' מנזירותו גילחוהו ליסטים על כרחו דהשתא לא יוכל לגלח ביום שלשים לנזירות ולהביא קרבנותיו עד אחר שלשים יום מיום שגילחוהו הליסטים דאין גידול פחות משלשים יום והתחיל הל' וכשמנה עשרה סיים נזירותו שהרי תחילה מנה עשרים טרם שגילחוהו הליסטים ואלו העשרים יום האחרונים אינם רק לגדל שיער שיוכל לגלח אחר נזירותו ולהביא קרבנותיו ובהם נטמא והאי דנקט ביום גידול שיער ולא נקט בימי כדנקט לעיל בימי צרעתו לפי [שאי] אפשר שלא יהו נמשכים ימי צרעתו טפי מיום אחד אבל גידול שיער אפשר שלא יאריך עליו אלא יום אחד כגון שגילחוהו ליסטים יום שני לנזירותו דהשתא אינו מוסיף על שלשים אלא יום שלבסוף בעבור גידול שיער: התם שני נזירות. של בנו ושלו וכן נטמא בימי צרעתו נזירות לחוד וצרעת לחוד הכא חדא נזירות הוא וכן נטמא ביום שהוא טהור חד נזירות הוא: אמר רב חסדא הכל מודים שאם קידש שיער בדם. פירוש אם לאחר שנזרק הדם נטמא קודם שגילח וקורא קידוש שיער שלא גילח כדכתיב וקידש ראשו שפירושו יתחיל לגדל ראשו: אין לו תקנה. קס''ד שלא יוכל עולמית לשתות ביין ולגלח כיון שהביא כבר קרבנותיו וכיון דנטמא קודם שגילח ובלא הבאת קרבן לא יוכל לגלח: אליבא [דמאן] אי אליבא דר' אליעזר כיון דאמר תגלחת מעכבו. לשתות יין תוך מלאת הוא כלומר הרי הוא כאילו נטמא קודם הבאת קרבנותיו שהוא בתוך מלאת ולסתור כלומר יחזור ויביא קרבנות כדתנן פרק ג' מינין (לקמן דף מז.) מי שנזרק עליו אחד מן הדמים ונטמא ר' אליעזר אומר סותר את הכל ופריך בגמרא והאמר ר' אליעזר כל אחר מלאת [שבעה] סותר ומשני מאי סותר קרבנותיו ולאחר [שיטהר] יביא קרבנותיו והאי יסתור דהכא ע''כ לאו דווקא דנטמא ביום שלשים דהא א''ר אליעזר בפירקין לקמן (דף טז:) דאינו סותר [אלא שבעה]: אלא אליבא דרבנן האמרי דתגלחת לא מיעכבא. לשתות ביין וכיון שהביא קרבנות מותר לטמאות ולשתות בלא תגלחת כלל: לעולם אליבא דרבנן ומאי אין לו תקנה למצות גילוח. דכיון שהביא כבר קרבנותיו שוב לא יביא ונסתלק ומיד מותר לשתות ביין בלא תגלחת כלל והכל מודים דקאמר רב חסדא קאי אפלוגתא דרב ושמואל דפליגי דנטמא ביום גידול שער אם סותר והכא דנטמא קודם תגלחת מודים דאינו סותר דהוי כמי שגילח כבר: נזיר שכלו לו ימיו. שמנה כל ימי נזירות ועומד ביום הבאת קרבנותיו: לוקה על הטומאה. אם נטמא קודם הבאת קרבנותיו אבל אינו סותר נזירות שמנה אחר שכלו ימיו כבר ונהי דאשכחן בפירקא דלקמן (דף טז.) ואייתי לעיל נטמא יום מאה ואחד סותר שלשים היינו דוקא יום ק''א וגזרינן אטו יום שלשים דהוי יום תגלחת דאורייתא כדתנן פרק קמא (לעיל דף ה:) אבל ביום מאה ושנים אינו סותר או ביום שלשים ואחד אינו סותר: שאני הכא דאמר. לענין טומאה דאמר רחמנא וטמא ראש נזרו מי שנזרו תלוי לו בראשו שכבר שלמו אלא אין לו עדיין נזירות אלא בראשו שלא גילח אז לוקה על הטומאה דכתיב וטמא [ראש נזרו] ומיהא אם נטמא אחר שהביא קרבנותיו לא מחייב למ''ד תגלחת לא מעכבא דהך דרשא לא מתוקמא אלא קודם הבאת קרבן ומיקרי שפיר נזירות תלוי בראשו אע''פ שעדיין לא הביא קרבנותיו לפי שאין בגופו לעשות . אלא תגלחת אבל אם שתה יין או גילח לא מחייב דהא ליכא בהו קרא כמו גבי טומאה: (תוספות)

דף טו - א

שאני הכא דאמר רחמנא {במדבר ו-ט} וטמא ראש נזרו מי שנזרו תלוי לו בראשו מיתיבי נזיר שכלו לו ימיו אסור לגלח ולשתות יין ולטמא למתים ואם גילח ושתה יין ונטמא למתים ה''ז סופג את הארבעים תיובתא: מתני' הריני נזיר לכשיהא לי בן ונזיר מאה יום נולד לו בן עד שבעים לא הפסיד כלום לאחר שבעים סותר שבעים שאין תגלחת פחות משלשים יום: גמ' אמר רב יום שבעים עולה לכאן ולכאן תנן נולד לו עד שבעים לא הפסיד כלום ואי סלקא דעתך עולה לכאן ולכאן איתגורי מיתגר אלא בדין הוא דלא ליתני עד שבעים ומשום דקתני סיפא אחר שבעים סותר שבעים קתני רישא שבעים ת''ש מסיפא נולד אחר שבעים סותר שבעים מאי אחר אחר אחר אבל אחר ממש מאי הכי נמי דלא סתר אי הכי מאי איריא דתני נולד עד שבעים לא הפסיד כלום אפי' אחר שבעים נמי הא אמרת לא סתר אלא ש''מ אחר ממש וכן מתני' לרב שמע מינה ורב כמאן אמרה לשמעתיה אילימא כאבא שאול דתנן הקובר את מתו שלשה ימים קודם לרגל בטלה ממנו גזירת שבעה שמנה ימים קודם לרגל בטלה ממנו גזירת שלשים ומותר לספר ערב הרגל ואם לא סיפר ערב הרגל אסור לספר אחר הרגל

רש"י שאני הכא. גבי טומאה טעמא מאי הוא דלוקה דכתיב וטמא ראש נזרו מי שנזרו תלוי לו בראשו דמשמע שתלה הכתוב את הטומאה במי שעדיין לא נתגלח ואפי' לאחר שכלו לו ימיו כל זמן שלא גילח שערו שנזרו על ראשו מי שכבר כלו ימי נזירותו ואין נזרו תלוי אלא בראשו: אם גילח ושתה יין ונטמא למתים סופג את הארבעים. אלמא דגמרי ימי ימי לרבות ימים שלאחר מלאת ותיובתא לר' יוסי בר' חנינא: מתני' הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר מאה יום. והתחיל למנות את שלו אם נולד לו בן עד ע' יום צריך להניח את שלו ולמנות את של בנו: לא הפסיד כלום. דשלשים יום הוא דמייתרי ליה ממאה אלא מניח את שלו ומונה את של בנו ומגלח ומונה שלשים כדי להשלים מאה שלו ומגלח דבשלשים אית בהו כדי גידול שער: אבל אם נולד לו לאחר ע'. דלא מייתרי להו שלשים דלית בהו גידול שער שאין תגלחת פחות מל' יום הלכך סותר את הכל ומתחיל למנות את של בנו ומגלח ואחר כך מונה מאה שלו וה''מ בנזירות מרובה אבל בנזירות מועטת אינו סותר כלל כדתנן לעיל מניח את שלו ומונה את של בנו ואחר כך משלים את שלו ואינו סותר וטעמא מאי כדאמרן שאין תגלחת בינתים וכחדא נזירות אריכא הוא: גמ' אמר רב. נולד לו בן ביום ע' עולה לו לכאן ולכאן אותו יום עולה לו למנין ע' ולמנין של בנו דשלשים דלבנו נמי מתחיל למנות בו ביום וכן כשבא להשלים מאה שלו שלאחר נזירות של בנו אין צריך למנות אלא כ''ט: איתגורי מיתגר. דעולה לו לכאן ולכאן שאינו צריך להשלים אלא למאה בלבד ועוד שנזירות של בנו מתחיל מבו ביום צריכא למימר דלא הפסיד כלום: אלא בדין הוא דלא ליתני עד שבעים ומשום דקתני סיפא כו'. הך אלא נשתנה מכל אלא שבש''ס והכי משמע אלא משום דקתני סיפא אחר ע' תנא ליה רישא עד ע' ובדין הוא דלא ליתנייה כלל דהא אמרינן דאפילו איתגורי מיתגר. ואית ספרים דכתיב בהו בדין ליתני עד ע' כו' אלא משום דקתני סיפא לישנא דהפסיד דקתני אחר ע' סותר תנא נמי רישא [עד ע'] דאינו סותר: ת''ש נולד אחר שבעים סותר ע'. ואי איתא כדקאמרת אמאי סותר כיון דמתחיל למנות מבו ביום לבנו ויום שלשים דבנו עולה לו לכאן ולכאן אכתי פשו להו שלשים יום כדי גידול שיער: מאי אחר. דקתני אאחר אחר דהיינו ע''ב דאפילו אי אמרת דעולה לכאן ולכאן אכתי לא פשו להו אלא כ''ט יום ואין תגלחת פחות משלשים יום: מאי איריא דקתני. רישא עד ע' לא הפסיד כלום אפילו לאחר ע' ביום ע''א נמי לא הפסיד דהא אמרת דלא סתר. אלא ש''מ אחר ממש ביום ע''א דקתני סותר משום דלא אמרינן שהוא עולה לו לכאן ולכאן: וכן מתניתין לרב. וכן לענין זה קשיא מתניתין לרב ש''מ: ורב כמאן אמרה. לשמעתיה. ואי קשיא למה לי מיבעיא הכי הא אשכחן בפ''ק דתני יום שלשים עולה לכאן ולכאן דילמא מתני' דהתם לא מתרצא כרב מתנא אלא כבר פדא דאמר אין סתם נזירות אלא כ''ט: ג' ימים קודם לרגל בטלה ממנו גזירת שבעה. שאין צריך להשלים אחר הרגל ז' ימי אבילות דכיון דעיקר האבילות דהיינו ג' ימים ראשונים כדאמרינן במועד קטן הוו קודם לרגל ביטל הרגל את האחרונים: ואם קברו ח' ימים לפני הרגל. כיון דיום אחד של שלשים היה קודם. הרגל ביטל הרגל ממנו גזירת שלשים: ומותר לספר ערב הרגל. משום כבוד הרגל: אסור לספר אחר הרגל. עד שלשים: (רש"י)

תוספות אסור לגלח. פי' קודם זריקת דמים שהרי מצותו לגלח על הדמים ואם גילח על אחד משלשתן אמרינן לקמן דיצא: אמר רב יום שבעים עולה לו לכאן ולכאן. פי' נולד לו בן ביום ע' מקצת היום שקודם הלידה עולה למנין המאה והרי עשה ע' יום מן המאה (שהוא יום ל''א) ומקצת היום שאחר הלידה עולה לתחילת הנזירות ולא ימנה נזירות בנו אלא עד כ''ט יום הרי ביום צ''ט דשלו ל' לבנו ונ''מ השתא שיום ע' עולה לכאן ולכאן שיוכל לגלח ביום המאה שהוא יום ל''א לבנו מתוך שאותו תגלחת עולה לנזירות בנו מן הדין שהוא יום [ל''א] לבנו עולה נמי אותו תגלחת גם לנזירות דנפשיה שהוא מאה יום אע''פ שאם לא נולד לו הבן לא היה יכול לגלח על נזירתו אלא ביום ק''א השתא כשנולד הבן יכול לגלח ביום [ק'] כדפרישית וא''ת ומאי סברא היא כיון דאם לא נולד לו בן לא יכול לגלח עד יום ק''א דהא לא מצי לגלח עד יום ק''א לנזיר נזירות דנפשיה השתא נמי לא יגלח עד יום ק''א ויש לומר דהא [דלא] מצי לגלח ביום ק' לא הוי אלא מדרבנן כדפירשנו בפ''ק (דף ו.) דמדאורייתא מצי לגלח ביום ק' דמקצת היום ככולו אלא דרבנן גזרו דלא מגלח עד יום ק''א אטו היכא דאמר שלימים והכא אוקמיה אדין תורה כשנולד לו בן שיוכל לגלח ביום מאה כיון דלנזירות דבנו קא הוי יום ל''א ויכול לגלח לנזירות דבנו ביום [ק'] הלכך גם לנזירות דנפשיה עולה התגלחת של יום ק': נולד הבן עד ע'. עד ועד בכלל: לא הפסיד כלום. ואי ס''ד עולה לו לכאן ולכאן איתגורי מיתגר והוי ליה למיתני במתניתין הרויח בריוח הבן דאי לא נולד לו הבן לא מגלח אלא עד יום ק''א והשתא לפי דברי רב מגלח ביום ק' נמצא שהרויח בלידת הבן ומאי קאמר לא הפסיד: אלא בדין הוא דלא ליתני עד ע' לא הפסיד כלל. כלומר מן הדין לא היה לו לשנות בזה הלשון לא הפסיד אלא אדרבה ה''ל למיתני הרויח ומשום דקתני סיפא לאחר שבעים סותר פי' כי מפסיד בלידת הבן תני נמי רישא עד שבעים לא הפסיד כלום וה''ה אפי' ברישא הרויח בלידת הבן ובמקצת ספרים אין כתוב אלא רק בדין הוא דלא ליתני עד שבעים ולא הפסיד והוי כמו וכו': ת''ש מסיפא נולד לו לאחר שבעים סותר. פי' מפסיד וסבירא ליה דאחר שבעים הוי פי' ביום שבעים ואחד ואמאי מפסיד כלום לרב בלידת הבן והא יום הלידה עולה לכאן ולכאן עולה נמי לתחילת הנזירות דבן נמצא כי ל' יום דבן כלים ביום ק' ויכול השתא לגלח ביום ק''א והשתא כי נולד הבן ביום ע''א יגלח ביום ק''א הרי לא הפסיד כלום: מאי אחר דמתני' דקתני סותר אחר אחר. פירוש שנולד ביום ע''ב דהשתא לא יכול לגלח אלא ביום ק''ב והפסיד בלידה: אבל אחר ממש מאי דהיינו ביום ע''א הכי נמי לא סתר כו' אלא ש''מ אחר ממש: וכן מתני' לרב ש''מ. פי' ממתני' יש להוכיח דלא כרב דסבירא ליה למתני' דיום הלידה אינו נחשב לנזירות הבן כמו דנחשב לנזירות דידיה למאה יום שהוא נגרר ונחשב אחר ימים שעברו דהיינו לנזירות דידיה ולא דמי למאי דפרשינן במתני' דאי נולד הבן ביום ראשון לנזירות דעולה לשניהם דודאי כיון שהוא תחילת נזירות לזה כמו לזה למה יעלה לאחד טפי מלשני אבל הכא דהוא התחיל לנזירותו כבר זה ימים רבים סברא הוא דיום לידה יהיה נחשב ונגרר אחר ימים שעברו דהיינו לנזירות דנפשיה ונזירות הבן יתחיל מיום שאחר הלידה ואם תאמר והא תנן לקמן ומייתינן לה בפ' קמא (לעיל דף ו.) דיום שלשים עולה מקצתו לראשון ומקצתו לנזירות שני אלמא דיום ל' עולה לכאן ולכאן וי''ל דשאני התם דאותו יום בין שתי נזירות וראוי להחשיבו תחילתו (לו) לנזירות ראשון וסופו לנזירות שני משום דכיון דהביא קרבנותיו א''כ נגמר נזירתו דין הוא שיתחיל נזירות השני מיד מידי דהוה אמקבל נזירות בחצי היום דאותו יום עצמו עולה למנין נזירות אבל הכא דיום לידה דהיינו ע''א עומד באמצע נזירות דידיה ובהתחלת נזירות דבריה ראוי להחשיבו כולו לנזירות דידיה אחר ימים שעברו משום דגם הוא מחשבון ק' יום וכיון שאותו יום ע''א נחשב אחר ק' שוב אין למנותו שיהיה חשוב כיום שלם להיות נחשב נזירות אחד לכך אינו עולה לבנו לתנא דמתני': ורב כמאן אמרה. כיון דתנא דמתניתין לא סבר לה כוותיה: אילימא כאבא שאול כו' בטלה הימנו גזרת שבעה. תוך ז' שיהיה אסור בנעילת סנדל ובתשמיש המטה ומיהו לאו הילכתא הכי דבמ''ק (דף כ.) הכי מסקינן אפי' שעה אחת קודם לרגל בטלה הימנו [גזירת] שבעה [שמונה] ימים קודם לרגל בטלה הימנו גזירת שלשים לענין תספורת הואיל ומתחיל יום אחד מדין שלשים קודם לרגל ומותר לספר ערב הרגל משום כבוד הרגל ואי לא סיפר ערב הרגל אסור לספר אחר הרגל דלא ניתן לדחות אלא מפני כבוד הרגל והואיל ולא חילק כבוד לרגל לא יועיל לו הרגל להפסיק וישלים אחר הרגל: (תוספות)

דף טו - ב

אבא שאול אומר אפי' לא סיפר קודם הרגל מותר לספר אחר הרגל שכשם שמצות שלשה מבטלת גזירת שבעה כך מצות שבעה מבטלת גזירת ל' מ''ט דאבא שאול לאו משום דקסבר שביעי עולה לכאן ולכאן דלמא עד כאן לא קאמר אבא שאול אלא באבילות ז' דרבנן אבל בנזיר דאורייתא לא אלא רב דאמר כר' יוסי דתניא ר' יוסי אומר שומרת יום כנגד יום ששחטו וזרקו עליה בשני שלה ואח''כ ראתה הרי זו אינה אוכלת ופטורה מלעשות פסח שני מ''ט דר' יוסי לאו משום דקסבר מקצת היום ככולו ממאי ודלמא משום דקסבר מכאן ולהבא הוא מטמא ומי סבר ר' יוסי הכי והתניא ר' יוסי אומר זב בעל שתי ראיות ששחטו וזרקו עליו בשביעי וכן שומרת יום כנגד יום ששחטו וזרקו עליה ואח''כ ראו אע''פ שמטמאין משכב ומושב למפרע פטורין מלעשות פסח שני מאי למפרע מדרבנן הכי נמי מיסתברא דאי ס''ד מדאורייתא אמאי פטורין מלעשות פסח שני לעולם אימא לך טומאה דאורייתא תהום דזיבה התירו ואף רבי אושעיא סבר למפרע מדרבנן דתניא רבי אושעיא אמר (אבל) הרואה זב בשביעי שלו סותר את שלפניו ואמר ליה ר' יוחנן לא נסתור אלא יומו מה נפשך אי סתר כולהו סתר אי לא סתר לא נסתור ולא יומו אלא אימא לא נסתור ולא יומו

רש"י אבא שאול אומר כו' מצות אבילות הנוהגת שלשה ימים הראשונים . כיון שעשאם קודם הרגל בטל הימנו גזירת ז' לגמרי כך מצות ז' כיון שנעשו קודם הרגל שוב הרגל מבטל גזירת ל' לגמרי גזירת ל' גלוח וכיבוס: מ''ט דאבא שאול. דאמר דיום ז' מבטלת גזירת ז' ול' והא לא שימר עדיין מיום ל' כלום קודם הרגל אפי' יום אחד דבשלמא לת''ק דאמר שמנה היינו משום דיום שמיני עולה למנין ל' אלא לאבא שאול מ''ט לאו משום דקסבר דיום שביעי עולה לכאן ולכאן למנין ז' ולמנין ל' וכמאן דעבר עליו יום אחד מגזירת ל' דמי ומש''ה מתבטלת: אלא באבילות דרבנן. דעיקר אבילות אינו אלא יום אחד דכתיב (עמוס ח) ואחריתה כיום מר אלא רבנן תקנו ז' דסמכו אקרא כדכתיב (בראשית נ) ויעש לאביו אבל שבעת ימים אבל נזירות דאורייתא בחושבנא דיומי דל' יום בעינן כדכתיב (במדבר ו) יהיה לא אמר דיום אחד עולה לכאן ולכאן: ששחטו וזרקו עליה בשני שלה. שכבר ראתה ביום שמיני עד שלא ראתה ביום תשיעי שהיא שומרת כנגדו לידע אם תראה בג' ימים ג' ראיות ותהא זבה: ואח''כ ראתה הרי זו אינה אוכלת. בפסח דטמאה היא ואע''ג דאינה אוכלת פטורה מלעשות פסח שני דאכילת פסחים לא מיעכבא: מ''ט דר' יוסי. דפטורה מלעשות פסח שני לאו משום דקסבר מקצת היום ככולו דיום שני שהוא תשיעי ככולו דמי והויא לה טהורה בשעה ששחטו וזרקו עליה והכא נמי לימא דעולה לו לכאן ולכאן משום דמקצת היום ככולו: דילמא. האי דקאמר ר' יוסי דפטורה לאו משום דקסבר דמקצת היום ככולו אלא משום דקסבר דכשהיא רואה מכאן ולהבא היא מטמאה אבל למפרע לא ומשום הכי פטורה דבההיא שעתא דשחטו וזרקו עליה טהורה הואי ולהך דבתר נטמאת לא חיישינן: ומי סבר ר' יוסי. דמכאן ולהבא היא מטמאה אבל למפרע לא: זב בעל שתי ראיות. בין ביום אחד בין בשני ימים כדאמרי' התם (ב''ק דף כד.) תלה הכתוב את הזב בראיות דכתיב וזאת תהיה טומאתו בזובו ואת הזבה בימים דכתיב ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים מיעוט ימים שנים רבים ג': בשביעי שלו. שאין בין זב רואה שתים לרואה ג' אלא קרבן שבעל ג' מונה ז' ומביא קרבן ובעל ב' מונה ז' ואין מביא קרבן להכי נקט בעל שתי ראיות ושומרת יום משום דלאו בני קרבן נינהו דעל הנך דבני קרבן לא מצי למשחט עלייהו בשביעי משום דלא מצו אכלי פסח בערב דכפרת קרבן דבעו לאיתויי בשמיני מעכבת להו כדקי''ל (יבמות דף עד:) הביא כפרתו אוכל בקדשים אלמא מיהא מדקתני מטמא משכב ומושב למפרע דלא הוי טעמא דר' יוסי משום דמכאן ולהבא הוא מטמא וטעמא משום דמקצת היום ככולו קא פטר מלעשות פסח שני דה''ל ככל מידי דתלי במניינא דאמרי' ביה מקצת היום ככולו ומש''ה פטורין: לעולם אימא לך דמכאן ולהבא הוא מטמא ולאו טעמא דר' יוסי משום דמקצת היום ככולו ודקאמר למפרע מטמא מדרבנן הוא דקאמר ומשום דלית בהו טומאה אלא מדרבנן פטורין מלעשות פסח שני: דאי ס''ד מדאורייתא. מטמאין למפרע אפי' אמרת מקצת היום ככולו אכתי אמאי פטורין והא איגלאי מילתא למפרע דבההוא שעתא דשחט ונזרק הדם טמאה מדאורייתא הואי: לעולם אימא לך. דטמאין למפרע מדאורייתא וכל היכא דתלי מילתא במניינא כגון בשתי נזירות שצריך למנות לזו ל' ולזו ל' הוי מקצת היום ככולו והכא אע''ג דמדאורייתא מטמא למפרע אמאי הקילו בה היינו טעמא דטומאה דתהום דזיבה התירו דכיון דבההיא שעתא דנשחט אכתי הוה קיימא טיפת דם במקור של אשה ולא יצא לחוץ אהני בה מקצת היום ככולו דכמאן דנשחט עליה בשעת טהרה דמי ואית דמפרשי טומאת התהום בזיבה היינו דבשעת שחיטה וזריקה עדיין לא היתה יודעת אם תהא רואה בו ביום ואם לאו משום הכי קרי לה טומאת תהום דהויא טמאה למפרע בשעת שחיטה וזריקה ואיהי לא הות ידעה בההיא שעתא ודמי לעובר ברשות הרבים וטומאת התהום תחתיו: ואף רבי אושעיא סבר. דרבי יוסי לא אמר דמטמא למפרע אלא מדרבנן: ומהדר אהא דאמר לעיל מאי למפרע מדרבנן: אי סתר. דלמפרע טמאה כולהו לסתור דהא לא הוו להו שבעה נקיים כלל: אלא אימא ולא לסתור אפילו יומו. משום דמכאן ולהבא מטמאה ולמפרע הויא טהורה ממש: ואמר ליה. רבי יוחנן (רש"י)

תוספות אבא שאול אומר אפילו לא סיפר ערב הרגל מותר לספר אחר הרגל. פליג את''ק דסבר דרגל מבטל בכל [ענין] ופליג באחריתי שכשם שמצות [ג'] מבטלת גזירת ז' כך מצות ז' מבטלת גזירת ל' ופליג את''ק דמצריך ח' לאו משום דקסבר יום ז' עולה לו למנין שבעה ומקצתו עולה למנין ל' אע''פ שעומד באמצע אבילות: אלא באבילות דרבנן. דמן התורה אינו אבל אלא יום ראשון כדכתיב. ואחריתה כיום מר אבל בנזירות דאורייתא דדרשינן מקרא דבעינן ל' יום לא אמרי' דמקצת יום עולה לו לכאן ולכאן: ששחטו וזרקו עליה בשני. שחל בערב פסח ושחטו עליה הפסח ואח''כ ראתה הרי זו אינה אוכלת בלילה בפסח לפי [שהיא] נטמאה ופטורה מלעשות פסח שני דבשעת שחיטה טהורה היתה: מאי טעמא דר' יוסי (הגלילי) לאו משום מקצת היום ככולו. ומכאן ולהבא היא מטמאה. (דאתמול) נמצא כי בשעת שחיטה וזריקה היתה טהורה גמורה דמכאן ולהבא היא מטמאה ולא למפרע וכי הדרא חזיא מטמאינן לה מכאן ולהבא ולמחר תעשה שימור גמור למקצת יום זה שנטמאת אלמא דיום שני זה מקצת יום חשבינן ליה יום טהור דליהוי שימור ליום שאתמול הילכך שחיטה וזריקה בטהרה היה ומקצתו חשבינן ליה יום טומאה דליהוי יום של מחר שימור להאי מקצת יום אבל רבנן פליגי ומטמאי למפרע וחשבינן זה היום ככולו טמא [כיום] של אתמול ורב דאמר כר' יוסי ואע''ג דהכא נמי היה סברא לחשיבת יום ככולו טמא כיום שלפניו כסברא דרבנן אפ''ה ר' יוסי מחשיבו לכאן ולכאן והיינו כסברת רב וזו שכתוב בספרים ודילמא משום דקסבר לא גרסינן ליה דאי לאו הכי מה מהני שאינו מטמא למפרע: זב בעל שתי ראיות. דאילו בעל שלשה לא חזי למיכל [לאחר דראה שלישית] עד יום ח' שיביא קרבנותיו וביום ח' לא מצי למינקט ואח''כ ראה מטמא משכב ומושב למפרע דמיום ז' ואילך פסק מסתירה ומשכב ומושב דמאתמול שאחר הטבילה עד הנה טהורין ואפי' ראה היום ביום ח' לא מטמא למפרע: אע''פ שמטמאין משכב ומושב למפרע. ואפילו טבל בשביעי משכבות דלאחר טבילה טמאין סתר מניינו והרי הוא כתחילתו דכתיב וספרה לה שבעת ימים והרי אין כאן ז' ימים ומדקתני בשמירת יום למפרע טומאה אלמא לא אמר מקצת יום ככולו וקשיא דר' יוסי אדר' יוסי ומשני למפרע מדרבנן אבל מן התורה טהורה: הכי נמי מסתברא וכו'. ודחי אימא לך טומאת התהום דזיבה התירו כלומר אימא לך שמטמאין למפרע מדאורייתא ופטורין לעשות פסח שני דהלכה למשה מסיני דטומאה דמת הותרה לעושי פסח והאי תנא ס''ל דאפי' טומאת התהום דזיבה הותרה לעושי הפסח: התהום. פי' דבשעת שחיטה ישב על אבן אחת ולא נודע כלל שקבר תחתיו עד אחר שחיטה נודע לו שניטמא בקבר התהום וכן הכא לא ידע אדם בשעת שחיטה אם אחרי כן תראה ותסתור להיות טמאה וטומאת התהום [התירו] לעושי הפסח ונזיר: ואף רבי אושעיא. קאי אשינויא דלמפרע דרבנן: אבל הרואה זוב. פי' [רש''י] בכיצד צולין (פסחים ד' פא.) לא ידעינן אהיכא קאי: סותר את שלפניו כו'. ספורים שספר וצריך למנות ז' ימים אחרים: [א''ל ר''י לא נסתור אלא יומו] יחזור ויספור יום אחד והוינן בה במילתא דר' יוחנן אי סתר כולהו בעי למיסתר דכתיב וספרה לה ז' ימים לטהרתה שלא תהא טומאה מפסקת בינתים בפרק כיצד צולין גרס [אי קסבר למפרע הוא מטמא אפילו כולהו נסתור] ואי מכאן ולהבא הוא מטמא יומו נמי לא נסתור דהרי היא כראיה ראשונה של זיבה אחרת ואין בה אלא טומאת ערב ויטבול לערב ויטהר דקי''ל ראיה ראשונה של זב קרי בעלמא הוא: ה''ק לא יסתור ולא יומו. כלומר אפי' יומו לפי שכבר עלה לו מקצת היום ושלמו לו ספורים שלו ויצא מכלל הזיבה: א''ל. פי' ר' אושעיא לר' יוחנן רבי יוסי סבר כוותך השתא מסיק דרבי אושעיא ס''ל אליבא דר' יוסי דמטמא למפרע היינו מדרבנן: (תוספות)

דף טז - א

וא''ל רבי יוסי קאי כותיך דאמר מכאן ולהבא מטמא והא רבי יוסי למפרע הוא דאמר מאי למפרע מדרבנן ורבי יוסי מכדי סבר מקצת היום ככולו זבה גמורה דמייתא קרבן היכי משכחת לה כיון דחזיא בפלגיה דיומא אידך פלגיה דיומא סליק לה לשימור אב''א דקא שפעה תלתא תלתא יומי בהדי הדדי ואב''א דחזיא תלתא יומי סמוך לשקיעת החמה דלא הואי שהות דסליק ליה למניינא:

רש"י רבי יוסי קאי כוותיך: ורבי יוסי מכדי סבר מקצת היום ככולו. דכל האי דקא משנינן לעיל דמכאן ולהבא מטמא שינויי דחיקי נינהו ומיהו שמעתין איתא כרב: זבה גמורה. דבעינן ג' ימים רצופים כדאמר מי תלה הכתוב את הזבה בימים היכי משכחת לה: והא כיון דחזיא בפלגיה דיומא. ביום שני מחצות ואילך אידך פלגא דמבקר עד חצות עולה לה לשימור כאילו נשמר יום אחד בטהרה והוה לה הפסק: ע''א ור' יוסי מכדי שומרת יום כנגד יום כיון דקאמר דטעמא הוי משום דמקצת היום ככולו וכך שמענו כאן מפ''י המור''ה אבל בכיצד צולין במסכת פסחים שמעינן דמכאן ולהבא קמיבעיא לן דלר' יוסי זבה גמורה היכי משכחת לה ולא מפ''י המור''ה: איבעית אימא בשופעת. כל היום [תלתא יומי] בהדי הדדי: ואיבעית אימא. שלשה יומי בין השמשות סמוך לשקיעת החמה דכי ראתה בשבת אחר שקיעת החמה הוי טמאה כל יום ראשון וכי חזרה וראתה ביום ראשון שנית סמוך לשקיעת החמה הויא טמאה כל יום שני וכן שלישי דלא הויא שהות דטהרה ביני וביני כלל ולא הוי סליק למניינא דשומרת יום כנגד יום דהא לא הואי שהות: (רש"י)

תוספות זבה גמורה היכי משכחת לה. דמכאן ולהבא מטמינן לה וכל יומא טומאה באפי נפשה היא וכיון דחזיא היא בפלגא דיומא אידך פלגא דיומא הוא קא סליק לה לשימור ואע''פ שלא טבלה בינתים מכי ראתה ביום י''א וביום י''ג וביום ט''ו דלא הויא זבה ואע''ג שלא טבלה בינתים דבעינן שתראה ג' ימים רצופים: הלשון ק''ק אמאי קאמר אידך פלגא דיומא דבקיצור הוה מצי למימר אידך יומא סליק ליה שימור ובדוחק יש לפרש ראתה י''א דכיון דחזיא ביום ב' בפלגא דיומא אידך פלגא דיומא שהיה לפני שראתה סליק ליה שימור וקשה ואמאי לא משכחת לה דרואה שלשה לילות דהשתא היא טמאה בתחילת היום ופי' בקונטרס בכיצד צולין (פסחים דף פא.) לפי הדברים למ''ד מקצת היום ככולו ותחילת הלילה תהא נמי ככולה לספירה ובתחילת הלילה סליק לה שימור ואין צריך עלות השחר:. ולי נראה דמשנה שלימה היא בפרק תינוקת (נדה דף עב.) ושוין ברואה יום י''א וטבלה לערב [ושמשה] שמטמאין משכב ומושב למפרע ומוכח התם דתחילת הלילה לא הוי שימור ונראה לר''ת דכי היכי דלר' יוסי תחילת יום הוי שימור ה''נ ראתה בלילה סוף היום דלמחר שאינה רואה עולה לשימור דכך לי סוף היום כתחילת היום ובהכי ניחא לישנא כיון דחזאי בפלגא דיומא אידך פלגא דאותו יום עצמו בסופו הוה ליה שימור וצ''ל דודאי בזבה גדולה לא אמר ר' יוסי דיום שלישי יהיה ממנין של ז' של טהרה דהא בפרק תינוקת (שם ד' סט. ושם) קאמר דכותאי יום שפוסקת בו מונה אותו למנין ז' והטעם דמצינו דבסוף הספירה מקצת היום ככולו דזב וזבה טובלין ביום הילכך בזבה קטנה דתחילת הספירה מקצת היום ככולו אבל בתחילת ספירת זבה גדולה שזקוקה לספור ז' אז לא אמרי'בתחילת ספירת' ז' נקיים מקצת היום ככולו: והא דעביד ק''ו (ר''ה דף י.) ומה נדה שאין תחילת יום כסופו דטבלה בלילה מהני סוף יום כתחילתו דלא בעיא כ''א ז' ימים ויום שפוסקת בו [שנה] שתחילתו עולה בסופו אינו דין שסופו עולה בתחילתו לימא זבה גדולה תוכיח דתחילת יום כסופו דטובלת ביום וסופו לאו כתחילתו אלא ודאי רבא לא עביד הקל וחומר אליבא דר' יוסי ומיהו לפירוש רש''י ניחא דלא מצי למימר זבה תוכיח: ומשני דחזיא שלשה יומין סמוך לשקיעת החמה דלא הוי שהות דסליק לה למניינא. לפי [שהם] מסובבין בטומאה בתחילת היום ובסופו וליכא בהם שימור כלל וכן יום שלישי טמא בתחילתו והרי שלשה ימים רצופין טמאין דמקצת יום שלישי ככולו ואין בהן שימור בינתים: (תוספות)

פרק שלישי - מי שאמר

מתני' מי שאמר הריני נזיר מגלח יום שלשים ואחד ואם גילח ליום שלשים יצא הריני נזיר שלשים יום אם גילח ליום שלשים לא יצא מי שנזר שתי נזירות מגלח את הראשונה יום שלשים ואחד ואת השניה יום ששים ואחד ואם גילח את הראשונה יום שלשים מגלח את השניה יום ששים ואם גילח יום ששים חסר אחד יצא וזו עדות העיד רבי פפייס על מי שנזר שתי נזירות שאם גילח את הראשונה יום שלשים מגלח את השניה ליום ששים ואם גילח ליום ששים חסר אחד יצא שיום של שלשים עולה לו מן המנין מי שאמר הריני נזיר נטמא יום שלשים סותר את הכל רבי אליעזר אומר אינו סותר אלא שבעה הריני נזיר שלשים יום נטמא יום שלשים סותר את הכל הריני נזיר מאה יום נטמא יום מאה סותר את הכל ר''א אומר אינו סותר אלא שלשים נטמא יום מאה ואחד סותר שלשים יום רבי אליעזר אומר אינו סותר אלא שבעה: גמ' מי שאמר הריני נזיר ונטמא יום שלשים סותר את הכל רבי אליעזר אומר אינו סותר אלא שבעה

רש"י מתני' מי שאמר הריני נזיר מגלח יום שלשים ואחד. לרב מתנא כדאית ליה דאנזירות סתם קאי ואין נזירות פחות מל' יום ולבר פדא כדאית ליה דמוקי לה כגון דנעשה כאומר שלימים וכולה מתני' הכי מפורש בפ''ק לרב מתנא כדאית ליה ולבר פדא כדאית ליה: גמ' ר''א אומר אינו סותר אלא שבעה. כדי שיביא קרבנו בטהרה וכדפרשינן בפרק קמא לבר פדא כדאית ליה (רש"י)

תוספות מתני' מי שאמר הריני נזיר מגלח יום שלשים ואחד. בפרק קמא (לעיל דף ה:) מייתינן ליה ופי' רב מתנא ובר פדא כדאית להו: שיום ל' עולה לו מן המנין. לרב מתנא עולין למנין ימי נזירות דראשון דמדאורייתא ל' וכן למנין שני עולה לו מדאורייתא דבעינן שלשים דאורייתא ולבר פדא אין צריך למנות נזירות ראשון שכבר נשלם מיום כ''ט ותגלחת ראשונה נעשית ביום ל' כדין תורה ודקאמר במתניתין דיום ל' עולה לו מן המנין היינו לענין נזירות שני כדי שגם תגלחת שניה תהיה ביום ל' שהרי גילח ביום [ששים] חסר אחד: הריני נזיר נטמא יום ל' סותר הכל. לרב מתנא סותר מן התורה ומביא קרבן טומאה וחוזר ומונה שלשים יום נזירות טהרה ולבר פדא סותר הכל מדרבנן דיום כ''ט נשלם הנזירות וסותר מדרבנן גזירה להיכא דאמר הריני נזיר ל' יום ואינו מביא קרבנות נזיר טמא: רבי אליעזר אומר אינו סותר אלא שבעה. לבר פדא לא גזרינן ולרב מתנא אליבא דר''א ס''ל מקצת היום ככולו ואפילו נטמא קודם הבאת קרבנותיו ורבנן אית להו דלא אמרי' מקצת היום ככולו אלא היכא דהביא קרבנותיו בטהרה ביום ל' דיצא כאילו הביאם ביום ל' ואחד: הריני נזיר ל' יום נטמא יום ל' סותר את הכל. ולא פליג ר''א לרב מתנא דאמר דסתם נזירות ל' יום והכא מיתורא דלישנא דקאמר ל' הוי כאילו אמר שלימים הילכך אפי' לר''א דאמר דמקצת היום ככולו סותר הכל (ולבר פדא דלית ליה מקצת היום ככולו) דהכא אמר ל' הוי ממנין הנזירות כיון שפירש ל' יום וא''ת מ''מ אמאי סותר הכל לר''א הא לר''א דריש לקמן בברייתא דהריני נזיר מאה יום ונטמא יום מאה יכול יסתור הכל ת''ל והימים הראשונים יפלו מכלל דאיכא אחרונים וזה אין לו אחרונים וה''נ כי נטמא ביום ל' אין לו אחרונים והל''ל דלא סתר הכל ונ''ל דכיון דאמר ל' א''כ יום ל' הוי יום מלאת ודרשינן וזאת תורת הנזיר ביום מלאת נטמא ביום מלאת תן לו תורת נזיר ולקמן נמי בברייתא גבי נטמא בסוף מאה לא קממעיט להו מוהימים יפלו אלא דאינו סותר כל מאה אבל שלשים יום ודאי סותר כדקתני בסמוך במתני' נטמא יום מאה דלר''א סותר שלשים אבל ברישא כי אמר הריני נזיר סתמא דקאמר ר''א אינו סותר אלא שבעה כי נטמא ביום שלשים לבר פדא ניחא משום דמיום כ''ט פסק מנין נזירותו ויום שלשים אינו יום מלאת כיון דלא אמר שלשים בפירוש וגם לת''ק דסותר אינו אלא מדרבנן לבר פדא ולא מייתי קרבן טומאה ולרב מתנא נמי דקאמר מקצת היום ככולו הילכך יום ל' אינו יום מלאת דהוי כאילו כלה כל אותו יום [כיון] דעשה מקצת בנזירות אבל בסיפא מחשב כאילו אמר שלימים לרב מתנא לא אמרינן מקצת היום ככולו הילכך הוי שפיר יום שלשים מלאת דלכך סותר לר' אליעזר מדרשא דזאת תהיה תורת הנזיר (תוספות)

דף טז - ב

קסבר ר''א כל אחר מלאת שבעה סותר הריני נזיר שלשים יום ונטמא יום שלשים סותר את הכל לא פליג ר''א דאמר שלימין הריני נזיר מאה יום ונטמא יום מאה סותר את הכל ר''א אומר אינו סותר אלא שלשים וכולה כדהוינן בה אליבא דבר פדא ורב מתנא: מתני' מי שנזר והוא בבית הקברות אפי' היה שם ל' יום אין עולין לו מן המנין ואינו מביא קרבן טומאה יצא ונכנס עולין לו מן המנין ומביא קרבן טומאה ר''א אומר לא בו ביום שנאמר {במדבר ו-יב} והימים הראשונים יפלו עד שיהו לו ימים ראשונים: גמ' איתמר מי שנזר והוא בבית הקברות ר' יוחנן אמר נזירות חלה עליו ור''ל אמר אין נזירות חלה עליו ר' יוחנן אמר נזירות חלה עליו סבר מיתלא תליא וקיימא כיון דמשכחא טהרה חיילא ור''ל אמר אין נזירות חלה עליו אי הדר ואמר חיילא עליה ואי לא לא איתיביה ר' יוחנן לר''ל מי שנזר והוא בבית הקברות אפי' היה שם שלשים יום אין עולין מן המנין ואינו מביא קרבן טומאה קרבן טומאה הוא דלא מייתי הא מיחל חיילא עליה א''ל אינו בתורת טומאה ואינו בתורת קרבן איתיביה מי שהיה טמא ונזר אסור לגלח ולשתות יין וליטמא למתים ואם גילח ושתה יין ונטמא למתים ה''ז סופג את הארבעים אי אמרת בשלמא חיילא היינו טעמא דסופג את הארבעים אלא אי אמרת לא חיילא אמאי סופג את הארבעים

רש"י דקסבר ר' אליעזר אחר מלאת הוא שאין נזירות אלא כ''ט ולכך אינו צריך לסתור אלא ז' וכדאמרינן נמי קים להו לרבנן דאין תגלחת כדי לכוף ראשו לעיקרו בפחות מז' יום ולרב מתנא כדאית ליה דטעמא דר' אליעזר משום דמקצת היום ככולו: נטמא יום שלשים סותר את הכל ולא פליג ר' אליעזר דהא קאמר שלימין. ואפילו לבר פדא דאכתי תוך מלאת קרינא ביה: נטמא ביום מאה סותר את הכל. דתוך מלאת קרינא ביה: רבי אליעזר אומר לא סותר אלא שלשים. ' כדאמר ר''ל בפ''ק (לעיל ד' ו:) דטעמא דר' אליעזר משום דקאמר קרא זאת תורת הנזיר ביום מלאת התורה אמרה נטמא ביום מלאת תן לו תורת נזיר ואפי' בנזירות מרובה: וכולה. טעמא דמתניתין עד השתא כדהוינן בה אליבא דבר פדא ורב מתנא בפ''ק (ד' ה וד' ו): מתני' מי שנזר והוא בבית הקברות אפי' הוא עומד שם שלשים יום אינן עולין לו מן המנין. כלומר אין עולין לכך שתהא חלה עליו אותו נזירות שקיבל כשנטמא ואין מביא קרבן טומאה: יצא ונכנס. כגון שהזה ושנה וטבל כדמפרש בגמרא ואח''כ נכנס עולים לו למנין נזירות דכיון [שהזה] ושנה וטבל ביום שביעי שלו מביא קרבן על הטומאה: רבי אליעזר אומר לא בו ביום. כשהזה ושנה וטבל אם נכנס אינו מביא קרבן טומאה עד שיעבור עליו ב' ימים בטהרה שנאמר והימים הראשונים יפלו אימתי לכשאני קורא מקרא זה שיהיו לו ימים הראשוני' דטהרה ואין ימים פחותים משנים: גמ' איתמר מי שנזר והוא בבית הקברות ר' יוחנן אמר נזירות חל עליו. דקסבר דהאי מאן דמקבל נזירות בבית הקברות מיתלא תליא וקיימא וכיון דמשכחת טהרה דהיינו לאחר שיצא והזה ושנה וטבל חיילא עליה אע''ג דלא הדר אמר אני אקבל עלי מה שאמרתי כשהייתי עומד בבית הקברות: ור''ל אמר. אי הדר אמר אהא כמו שקבלתי בבית הקברות חייל עליה ואע''ג דלא מפרש אהא נזיר ואי לא לא שאם נטמא למתים ושותה יין אין בכך כלום: א''ל. מסקנא דמתניתין בהכי הוי דמי שנזר בבית הקברות אינו בתורת טומאה ואינו בתורת קרבן טהרה ליסתור ולהביא קרבן טהרה לפי שאין נזירות חל עליו כלל: מי שהיה טמא ונזר. דהיינו נמי מי שעומד בבית הקברות: (רש"י)

תוספות ולתנא קמא דאמר הכל סותר בנזיר סתמא לרב מתנא הוי מן התורה דהוי ממנין הנזירות ומקצת היום ככולו דאמרי רבנן היכא [דלא] נטמא: הגה''ה ובסיפא דהריני נזיר מאה יום ונטמא יום מאה סותר [שלשים] לרבי אליעזר מדרשא דזאת תהיה וגו' וצ''ל לרב מתנא מאי שנא מרישא כי נדר סתם ונטמא יום שלשים דחשבינן ליה לרבי אליעזר אליבא דרב מתנא כנטמא אחר מלאת ומשום מקצת היום ככולו הכי נמי כי נדר מאה יום נחשביה ליום מאה כאחר מלאת דנימא מקצת היום ככולו (הריני נזיר מאה דליכא יתור) ותירצו התוספות לעיל (דף ו:) דמיירי דאמר הריני נזיר מאה יום שלימים ובזה ניחא דהשתא ליכא למימר מקצת היום ככולו בסיפא והסוגיא מתיישבת בפ''ק (שם) דמייתי הך דנזיר שלשים ונטמא יום שלשים כו' סותר הכל בשלמא לרב מתנא אלא כו' א''ל בר פדא אימא סיפא ר' אליעזר אומר אינו סותר כי אם ז' והשתא היכי מוכח לעולם אימא לך משך נזירות ל' והא דאינו סותר כי אם ז' לר''א [משום] דאין כאן ימים אחרונים ולרב מתנא נמי מאי דוחקיה דסבר דמקצת היום ככולו לימא טעמא דר''א משום דליכא ימים אחרונים ולמאי דפרישי' ניחא דאם היה יום שלשים ממנין הנזירות לבר פדא ולרב מתנא נמי אי לאו דאמרינן מקצת היום ככולו היה סותר הכל מדרשא דזאת תורת הנזיר ע''ד כא''ן הגה''ה: זאת הגה''ה ממורי רבינו יצחק בהר' יצחק זצ''ל. נראה דלכ''ע בין לרב מתנא ולבר פדא קרא דזאת תורת הנזיר וקרא דימים הראשוני' איירי במאה שלימים. נראה דלפי הגה''ה זאת ר''ל דלא בנזירות מועטת דרשא דזאת כדפרישי' בפ''ק (גם זה שם) בשם מהר''ף נ''ע וכן דרשא דקרא דמן הימים הראשונים מכלל דאיכא אחרונים [לא] דרשינן בנזירות מועטת אלא בנזירות ארוך דלמאה יום ובהכי נמי מתיישב הסוגיא: הריני נזיר מאה יום נטמא יום מאה סותר הכל. שהוא אחרון של נזירותו ולרבנן לא אמרינן מקצת היום ככולו היכא דנטמא ולא הביא קרבנותיו: ולרבי אליעזר אינו [סותר] אלא שלשים. מן הדין היה לו לסתור הכל לבר פדא דלא אמרינן מקצת היום ככולו ולרב מתנא נמי פרשינן בפ''ק דאמר שלימים והיה לו לסתור את הכל אלא מדרשא דזאת תורת הנזיר גזירת הכתוב הוא דאינו סותר אלא ל' יום: נטמא ביום ק''א סותר שלשים. מדרבנן בעלמא הוא ולכך אינו סותר אלא שלשים דהואיל ויום ק''א יום תגלחת ויום הבאת קרבנותיו גזרי' אטו היכא דנטמא ביום שלשים היכא דאמר הריני נזיר סתמא והוי (כמו) יום שלשים יום תגלחת מה''ת לרב מתנא משום דאמר מקצת היום ככולו ולבר פדא שמיום כ''ט נשלם הנזירות וביום שלשים מגלח מה''ת ואם נטמא ביום שלשים סותר לרב מתנא מה''ת וגזרי' יום ק''א אטו יום שלשים ולבר פדא ביום שלשים סותר מדרבנן אטו היכא דאמר הריני נזיר שלשים וכן נטמא ביום. אחד ומאה שהוא יום תגלחת גזרו אטו יום ל' דאי לא הא לא קיימא הא שגם יום ל' הוא יום תגלחת וה''ה לעיל הוה מצי למיתני הכי גבי הריני נזיר נטמא יום ל''א דסותר הכל מדרבנן [אבל] ודאי נטמא יום ק''ב אינו סותר שלשים רק [שבעה] שיטהר ויביא קרבנותיו: ור''א אומר אינו סותר אלא ז'. דלא גזר יום ק''א אטו יום ל' דביום ל' גופיה לא סתר לר' אליעזר ואע''ג דלבר פדא דאמר הריני נזיר סתמא ונטמא יום. אחד דנזירותו פסק כבר מיום כ''ט ויום ל' הוי תגלחת מה''ת אבל יום ל' ואחד הוי יום דבתר תגלחת והוי [כמו] ק''ב: מי שנדר והוא בבית הקברות. וה''ה אם היה טמא ונדר ובגמ' מדמה להו: ואפי' היה שם ל' אין עולין לו מן המנין. לענין דמונה והולך דאינו מביא קרבן טומאה דרחמנא מיעטיה מקרבן [כדמפרש] בגמרא אבל הא פשיטא דהימים אינן עולין דאפי' מנה בטהרה ונטמא סותר את הראשונים וכ''ש שאין עולין לו כי טמא מעיקרא: יצא ונכנס עולה לו מן המנין. מפרש בגמ' יצא ונכנס והזה ושנה ונכנס בו ביום שטבל בשביעי עולין מן המנין לענין זה כשנטמא סותר אותו מנין ומתחייב (אותו) קרבן טומאה דבאותו יום עצמו מתחיל נזירות טהרה ובגמרא פליגי ר' יוחנן ור''ל כשנטהר אם צריך לחזור ולקבל נזירות או סגי ליה במה שקיבל בימי טומאתו: ר''א אומר לא בו ביום. כלומר אם נכנס בו ביום שנטהר אין מביא קרבן טומאה עד יום שני שהתחיל הטהרה שנאמר והימים הראשונים יפלו דבעינן בסותר שיסתור ב' ימים דאז מביא קרבן טומאה וה''ה דמצי למיתני פלוגתייהו בנזיר טהור שנטמא ביום ראשון של קבלת נזירותו וביום נטמא בתחילה דלרבנן מביא קרבן טומאה ולר''א אינו מביא קרבן טומאה אלא מונה ז' ימי טומאה ומזה ושונה וטובל ומונה כ''ט יום ליום הראשון שמנה ומגלח ביום ל' שהוא ל' ואחד לנזירותו:: גמ' קסבר ר''א כל אחר מלאת ז' סותר. ולכך אומר דהריני נזיר סתם ונטמא יום שלשים [דאינו] סותר דלאחר מלאת הוא לרב מתנא משום דאמר מקצת היום ככולו ולבר פדא מיום כ''ט נשלם נזירותו: לא פליג ר''א דאמר שלימים. לרב מתנא חשיב ליה כאילו אמר שלימים ולא אמר מקצת היום ככולו הילכך סותר הכל ולבר פדא נמי כי אמר שלשים בפירוש חשיב כאילו אמר שלימים דלא אמר מקצת היום ככולו הילכך לא פליג ר''א כלל: רבי יוחנן אמר נזירות חלה עליו. לכל מילי ולוקה בעודו שם אטומאה אם התרו בו לצאת ממנו (יוצא) ואתגלחת ואשתיית יין וכשיטהר אין צריך לחזור ולקבל עליו נזירות: מיתלא תליא וקאי. ומ''מ נ''ל דאסור: וכי משכחת טהרה חייל. פירוש דין נזירות טהרה לענין הבאת קרבן. מיתלא תליא וקאי עד שיצא משם ויטהר וכי יטהר חייל ממילא עליה לענין הבאת קרבן ובקיצור הוה מצי למימר דחייל עליה נזירות מהשתא ולקי על תגלחת ויין וטומאה: וריש לקיש אמר אין נזירות חייל עליה. בעודו טמא עד שיטהר ואז יצטרך לחזור ולקבל עליו הנזירות ובקונטרס פי' דבקבלה מועטת סגי לומר יחול עליו הנזירות אומר הריני כמו שנדרתי ובפ''ק דנדרים (דף ד.) אמרי' לר''ל דעובר בבל תאחר אם אינו מקבל נזירות עליו מיד כשיטהר: קרבן טומאה הוא דלא מייתי. דמעטיה קרא לקמן הא מיחל חייל עליה נזירות לענין דלקי אטומאה אתגלחת ואיין: א''ל אינו בתורת טומאה. דלא חייל נזירות כלל: (תוספות)

דף יז - א

הכא במאי עסקינן ביוצא ונכנס איתיביה אין בין טמא שנזר לנזיר טהור שנטמא אלא טמא שנזר שביעי שלו עולה לו למנין ונזיר טהור שנטמא אין שביעי שלו עולה לו למנין ואי ס''ד לא חיילא אמאי עולה לו מן המנין אמר מר בר רב אשי מיחל כ''ע לא פליגי דחיילא אלא כי פליגי למלקי רבי יוחנן סבר כיון דחיילא לקי ור''ל סבר לא לקי וחיילא איתיביה ר' יוחנן לר''ל מי שנזר והוא בבית הקברות אפילו היה שם שלשים יום אין עולין לו מן המנין ואינו מביא קרבן טומאה קרבן טומאה הוא דלא מייתי הא מילקי לקי עליה בדין הוא דליתני אינו לוקה אלא משום דקא בעי למיתנא סיפא יצא ונכנס עולה לו מן המנין ומביא קרבן טומאה תנא רישא אינו מביא קרבן טומאה ת''ש אין בין טמא שנזר לנזיר טהור שנטמא אלא שטמא שנזר שביעי שלו עולה לו מן המנין ונזיר טהור שנטמא אין שביעי שלו עולה לו מן המנין הא למלקות זה וזה שוין א''ל לא לתגלחת זה וזה שוין אבל לענין מלקות מאי זה לוקה וזה אינו לוקה ליתנייה בתקנתיה קא מיירי בקלקוליה לא קא מיירי תא שמע מי שהיה טמא ונזר אסור לגלח ולשתות יין ואם גילח ושתה יין ונטמא למתים הרי זה סופג את הארבעים תיובתא בעי רבא נזיר והוא בבית הקברות מהו בעי שהייה למלקות או לא היכי דמי אילימא דאמרי ליה לא תינזור למה לי שהייה נזיר מאי טעמא לא בעי שהייה דקא מתרי ביה ה''נ קא מתרי ביה

רש"י הכא במאי עסקינן ביוצא ונכנס. שיצא והזה בשלישי ובשביעי וטבל והדר אמר הריני נזיר והדר נכנס סופג את הארבעים ולאפוקי מדר' אליעזר דאמר לא בו ביום כו' אבל אי לא הדר ואמר אינו אסור לגלח וכו' שאין נזירות חלה עליו: טמא שנזר. כגון שהיה עומד בבית הקברות ונזר: שביעי שלו עולה לו למנין. דכיון דטבל והוי טהור מתחיל למנות מבו ביום לפי שאינו מביא קרבן: ונזיר טהור שנטמא אין שביעי שלו עולה לו מן המנין. אע''פ שטבל והוא טהור עד יום שמיני שמביא בו קרבנותיו כדאמרינן בפ' ג' מינין (לקמן דף מד:) סדר תגלחת כיצד היה מזה בשלישי ובשביעי ומגלח בשביעי ומביא קרבנותיו בח': מיחל דכולי עלמא לא פליגי. דכיון דמשכחת טהרה חיילא ממילא: אלא כי פליגי למילקי ר''י סבר כיון דחיילא לקי. אפילו אטומאה דמעיקרא דנזר בבית הקברות ור''ל סבר אע''ג דחיילא שהוא צריך לשמור מכל דקדוקי נזירות לא לקי אפילו אטומאה דבסוף אי לא הדר ואמר: הא למלקות זה וזה שוין. ששניהם לוקין על הטומאה ולדקדוקי נזירות: אימא לתגלחת זה וזה שוין. ששניהם מגלחין ביום שביעי שלהן: ליתנייה. אין בין טמא שנזר כו' אלא שטמא שנזר שביעי שלו עולה לו מן המנין ואינו לוקה וטהור שנזר אין ז' שלו עולה לו מן המנין ולוקה: בתקנתיה קמיירי. אימת מתחילין למנות זה . משביעי וזה משמיני אבל קלקוליה דלוקה לא קמיירי ואמר לן רבי דהכי נמי מצי למיתני אלא טמא שנזר אין מגלח תגלחת טומאה ונזיר טהור שנטמא מגלח בז' וטמא שנזר אין מגלח בשביעי אלא תנא שביעי שלו וכל מילי כדמפרש לקמן: ת''ש מי שהיה טמא ונזר אסור לגלח ולוקה. וש''מ דכיון דחיילא עליה נזירות דהוי אסור לגלח לוקה ותיובתא דר''ל וביוצא ובנכנס לא מצי לתרץ ליה כדלעיל דהא אוקימנא דמודי ר''ל דחיילא וקאי ליה באיסורא אבל מילקי לא לקי ואילו הכא משמע דכיון שאסור לוקה אע''ג דלא הדר ואמר: בעי רבא. הואיל דאמר ר' יוחנן דלוקה ותנן במתניתין כוותיה: בעי שהייה למלקות. דלא לילקי עד דלישהי ביה כדי שיעור השתחויה כדמפרש במס' שבועות בפרק ידיעות הטומאה (דף יז.): נזיר. טהור הנכנס בבית הקברות מ''ט לא בעי שהייה דקא מתרו ביה אל תכנס לבית הקברות הכא נמי מתרו ביה לא תינזור ושהייה למה לי: (רש"י)

תוספות הכא במאי עסקינן ביוצא ונכנס. ביוצא מן הטומאה והזה ושנה וטבל וקיבל עליו נזירות פעם אחרת ושוב נכנס לטומאה [והא] קמ''ל ההיא ברייתא דאע''ג דלא הדר ואמר הריני נזיר אלא אמר יחול עלי נזירות דהוי נזיר ולקי כדפי' לשם בקונטרס אי נמי י''ל דקמ''ל ברייתא (דמיירי) [דמיד] כשיטהר מוטל עליו לקבל נזירות מיד ועובר בבל תאחר אם אינו נזיר מיד: אין בין נזיר טמא. שנדר בעודו טמא לנזיר טהור שנטמא אלא דנזיר טמא שביעי עולה לו מן המנין כשהזה ג' ושנה בז' וטבל יום ז' למנין נזירות טהרה לפי שאין צריך להביא קרבן בח' על טומאתו ומיד כשהזה ושנה וטבל ראוי לחול עליו נזירות לאלתר ונהי דבעי הערב שמש ואיך יחול עליו נזירות יש לומר דטבול יום קלישא טומאתיה ולא מעכב מלחול נזירות עליו: ונזיר טהור שנטמא אין שביעי עולה מן המנין. למנין נזירות טהרתו וצריך להביא חטאת העוף ועולת העוף ואשם בשמיני וכתיב (במדבר ו) וקדש ראשו ביום ההוא דבאותו יום מתחיל למנות נזירות טהרה מוקמינן ליה דלא חייל עליה נזירות דטהרה עד יום ח' ואי ס''ד לא חיילא אמאי עולה לו מן המנין כיון דלא הדר קביל עליה נזירות וא''ת [ולישני] דהדר וקיבל כדשני לעיל ביוצא ונכנס ויש לומר דא''כ ה''ל לאיתויי זה בעי למיהדר ולנדור וזה לא בעי למיהדר ולנדור כיון דהאי תנא נחית לפרושי הכא בין זה לזה וה''ה דמצי למיפרך לר' שמעון ב''ל [ליתני] זה שותה ביין ומיטמא דלא לקי וזה לקי כדפירש הקונטרס ונראה לומר דלא קשה דמצי לשנויי דבקלקולא לא מיירי האי דינא אלא דין דנטמא באונס ולרבי יוחנן לא קשה [דליתני] זה מביא קרבן על טומאתו וזה אין מביא קרבן דהיינו הך דקתני אין ז' עולה לו מן המנין משום איתויי קרבן: הגה''ה מיחל דכ''ע דחייל. ולכשיטהר אין צריך לחזור לידור בנזיר דחייל עליו מנזירות ראשון וניחא השתא דשביעי עולה לו מן המנין ואפילו לא יחזור ויקבל והוא הדין נמי דמודה ר' שמעון בן לקיש (נמי אם שותה יין) דלקי תוך ימי טומאתו אשתיה ואתגלחת וכי פליגי למלקי פירוש אטומאה לחוד אי התרו בו אטומאה ר' יוחנן סבר כיון דחיילא נזירות [לשאר] מילי אשתיית יין ואתגלחת [חיילא] נמי אטומאה אם התרו בו לצאת ולא יצא דרחמנא לא מעטיה אלא מקרבן לחודיה לקמן ולא ממלקות דטומאה ור''ש בן לקיש סבר אע''ג דחיילא לשאר מילי ליין ולתגלחת לא לקי אטומאה דכיון דמיעטיה רחמנא מקרבן טומאה מיעטיה מכל דין טומאה אף ממלקות: קרבן טומאה הוא דלא מייתי הא מילקי לקי. אטומאה לאלתר אפילו תוך שבעה שמבקש לטהר לענין ליטהר עצמו ולעשות נזירות דטהרה דאי [לא] לקי הוה ליה למיתני במתני' ואינו לוקה: משום דקתני סיפא כו' ומביא קרבן טומאה. דהתם לא שייך למיתני דלוקה אטומאה דתני מביא קרבן טומאה לכך לא תנא לעיל ואינו לוקה אטומאה (וזה אינו לוקה): הא למלקות זה וזה שוין. מדלא תני זה לוקה וזה אינו לוקה אטומאה: לא הא לתגלחת זה וזה שוין. י''מ דלקי אתגלחת [ולא נהירא דלימא] לתגלחת ויין זה וזה שוין כיון דבאיסור תגלחת קמיירי לכן נראה לי הא לתגלחת פירוש למצות תגלחת לענין שמגלח בשביעי לטהרתו אע''ג דלקמן בעיא היא ואיפשיטא דנזיר טמא דמעיקרא אינו מגלח בשביעי לטהרתו אפ''ה לא קפיד לשנויי הכי [דבלא''ה] איתותב רבי שמעון בן לקיש בסוף: בתקנתא קמיירי. מתי יתחיל מנין לנזירותו והוא נטמא בשוגג בקלקולא לא קמיירי שמקלקל עצמו במזיד דהיינו קלקול גופיה דגם לר''ל אסור לטמאות אפילו בתוך [שבעה] דאם לא כן ליתני זה מותר לטמאות וזה אסור לטמאות דהא לאו קלקולא הוא: הגה''ה מי שהיה טמא ונדר. היינו בנזר והוא בבה''ק ואם גילח ושתה יין ונטמא למתים סופג הארבעים ומשמע דאף תוך ז' לוקה ואם תאמר ולישני ליה ביוצא ונכנס ושנה וטבל כדשני לעיל אהך גופא י''ל דמשמע ליה טומאה דומיא דגלוח ושתיית יין דחייל עליה בימי טומאה כדמסיק ליה מיחל דכ''ע חיילא דומיא דהכי מלקות דטומאה אפילו לא נטהר חייל עליה בימי טומאתו לכך איתותב אבל בלשון ראשון הוה משוי להו כולהו ר' שמעון ב''ל גילוח ושתיית יין לטומאה לכך הוה שייך לשנויי לעיל ביוצא ונכנס: בעי שהייה למלקות. כי היכי דבעינן שהייה בפ''ב דשבועות (דף יז.) גבי מקדש [או לא]: אילימא דאמרי ליה לא תנזור. והוא עומד בבית הקברות למה לי שהייה פשיטא דלקי בלא שהייה דנזיר טהור מאי טעמא דלא בעי שהייה ולא משכחת ליה [כלל] דבעי שהייה משום דקמתרין ביה שלא יטמא והוא נזיר טהור הכא נמי מתרין ביה שלא ידור בו בנזיר והוא עובר לקי כמו היכא דהוה טהור ומתרין ביה שלא יטמא ולאו האי כלאו שאין בו מעשה במה שמקבל נזירות דלאו שיש בו מעשה הוא במה שאינו יוצא משם כשנודר בנזיר: (תוספות)

דף יז - ב

אלא כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע מעליו מעזיבה כי גמירין שהייה בבית המקדש אבל אבראי לא או דלמא לא שנא תיקו בעי רב אשי נזר והוא בבית הקברות טעון גילוח או לא כי בעי תגלחת טהור שנטמא דקא מטמא לנזירותיה אבל טמא שנזר לא או דלמא לא שנא ת''ש מי שנזר והוא בבית הקברות אפילו היה שם שלשים יום אינו עולה לו מן המנין ואינו מביא קרבן טומאה קרבן טומאה הוא דלא מייתי אבל גלוחי בעי מה טעם קאמר מה טעם אינו מביא קרבן טומאה משום דלא בעי גלוחי ת''ש אין בין טמא שנזר לנזיר טהור שנטמא אלא טמא שנזר שביעי שלו עולה לו מן המנין ונזיר טהור שנטמא אין שביעי שלו עולה לו מן המנין מאי לאו הא לתגלחת זה וזה שוין לא הא למלקות זה וזה שוין אבל תגלחת מאי זה מגלח וזה אינו מגלח ליתנייה תנא שביעי שלו וכל מילי ת''ש אין לי אלא ימי טומאתו שאין עולין לו מן המנין ימי חלוטו מנין ודין הוא מה ימי טומאתו מגלח ומביא קרבן אף ימי חלוטו מגלח ומביא קרבן ומה ימי טומאתו אין עולין לו מן המנין אף ימי חלוטו אין עולין לו מן המנין לא אם אמרת בימי טומאתו שכן מבטל בהן את הקודמין לפיכך אין עולין לו מן המנין תאמר בימי חלוטו שאינו מבטל את הקודמין לפיכך עולין לו מן המנין אמרת ומה נזיר בקבר ששערו ראוי לתגלחת אין עולין לו מן המנין ימי חלוטו שאין ראוי לתגלחת לא כ''ש שאין עולין לו מן המנין מאי לאו תגלחת טומאה לא תגלחת טהרה הכי נמי מסתברא

רש"י אלא. היכי דמי שאילתא דרבא: כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל. בבית הקברות שמפסיק בינו לבין הטומאה ונדר בעודו בשידה שהוא טהור ואח''כ בא חברו ופרע את המעזיבה שהוא תחתיו שהיתה השידה מעל ראשו: ה''ג כי גמירי שהייה בפנים אבל אבראי לא. כי גמירי שהייה כשנטמא בבית המקדש בפרק ידיעות הטומאה נטמא בבית המקדש ושהה כדי השתחויה חייב: אבל אבראי. כגון בבית הקברות לא בעי שהייה וכיון שפרע מתחתיו את המעזיבה אע''ג דלא שהה חייב: או דילמא לא שנא . דהכא והכא בעי' שיעור כדי השתחויה תיקו: בעי רב אשי נזר והוא בבית הקברות טעון גילוח. ביום השביעי שלו או לא: קרבן טומאה הוא דלא מייתי. משום דלא מייתי קרבן אלא מאן דמטמא ליה לנזירותיה אבל גילוח בעי: מה טעם קאמר. אינו מביא קרבן לפי שאינו מגלח: מאי לאו הא לתגלחת זה וזה שוין. דזה וזה מגלחין בשביעי שלהן: לא למלקות זה וזה שוין. וכדר' יוחנן לעיל: ליתנייה תנא שביעי שלו וכל מילי. דהכי משמע שביעי שלו עולה לו מן המנין לפי שאינו מביא קרבן ומה טעם אינו מביא קרבן לפי שאינו טעון גילוח טומאה בז' וזה אין שביעי שלו עולה לפי שיש לו לגלח בשביעי ולהקריב קרבן בשמיני ומאותו יום שמקריב קרבן חל עליו נזירות כדכתיב (במדבר ו) וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וקדש את ראשו ביום ההוא דמשמע מאותו יום ואילך נזירות דטהרה: ת''ש אין לי. שלא יהו עולין לו מן המנין: אלא ימי טומאתו. כדכתיב והזיר לה' את ימי נזרו וקדש את ראשו ביום ההוא דמשמע מאותו היום ואילך שהביא קרבנותיו יתכפר ויתחיל למנות לימי נזרו: ימי חלוטו מנין. שאם נצטרע בימי נזירותו והוחלט שלא יהו עולין למנין נזירותו: מה ימי טומאתו מגלח. תגלחת טומאה ומביא קרבן צפרים. אף ימי חלוטו. דכתיב וכבס המטהר את בגדיו וגלח את כל שערו (ויקרא יד) וכתיב וביום השמיני יקח שני כבשים וגו' אין עולין לו: שכן מבטל בהן את הקודמים. כדכתיב והימים הראשונים יפלו: תאמר בימי חלוטו שאין מבטל בהן את הקודמין. כגון בנזירות מרובה כדלקמן בפרק כהן גדול ונזיר (דף נו:) תנן לה והואיל ואינו מבטל את הקודמין יהו עולים לו ימי חלוטו מן המנין: אמרת ומה נזיר בקבר. נזיר והוא בבית הקברות ששערו ראוי כו': מאי לאו תגלחת דטומאה. דכיון שהזה ושנה וטבל מגלחין אותו וש''מ דטעון גילוח והכי משמע מה נזיר בקבר ששערו ראוי לתגלחת ז' אין עולין לו מן המנין ימי חלוטו שאין שערו ראוי לתגלחת טומאה אלא לתגלחת צרעת לא כל שכן דאין עולה לו: לא תגלחת דטהרה. שאם לא נכנס לקבר א''נ נכנס לקבר ונטהר ואח''כ השלים ימי נזרו שהוא טעון גילוח לסוף שלשים דהכי משמע ששערו ראוי לתגלחת טהרה שאין מגלח תגלחת טומאה אלא תגלחת לסוף מיירי אבל בימי חלוטו אינו מגלח תגלחת טהרה אלא תגלחת צרעת לסוף ז': (רש"י)

תוספות אלא כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל. תחילת כניסתו במקום טמא בהיתר ולא לקי אכניסה [אלא] כי מתרין ביה שיצא בשידה וכו' פרע לו עליו המעזיבה מספקא ליה דלמא [לא] בעי שהייה או דלמא ל''ש דכל היכא דאירעה טומאה התם בעי שהייה: ובא חבירו ופרע מעליו המעזיבה. דווקא באונס דאי מרצונו אי נמי אם הוא עצמו פרע כי האי גוונא לא איבעיא לן אי בעי שהייה דבפ''ב דשבועות (דף יז.) קאמר אהך בעיא דנזיר טמא או דילמא באונס גמירי לה שהייה ל''ש בחוץ ול''ש בפנים: הגה''ה טעון גילוח או אין טעון גילוח. פי' תגלחת דטומאה ביום שיוצא ויטהר מטומאה דקרבן ודאי לא בעי כדתנן במתני' דמיעטיה קרא לקמן אבל בתגלחת מספקא ליה אי בעי לגלח בלא קרבן טומאה או לא דלא בעי גילוח בלא קרבן: הגה''ה אבל תגלחת של טהרה ודאי בעי כשימנה נזירות של טהרה יגלח ויביא קרבנות טהרה כדין נזיר טהור: קרבן טומאה הוא דלא מייתי. דמיעטיה קרא לקמן (דף יח.) הא גלוחי בעי מדלא קאמר ואינו מגלח בשביעי שלו: מה טעם קאמר. כלומר כיון דתנן אינו מביא ממילא ידעינן דאינו מגלח דהא בהא תליא דהפסוקים קרובים זה לזה אע''ג דגילוח ביום ז' וקרבן טומאה ביום שמיני משמע ליה דכיון דאינו מביא קרבן טומאה דאינו מגלח: הא לתגלחת זה וזה שוין. פירוש תגלחת דטומאה מדלא תנא זה מגלח וזה אינו מגלח: תנא שביעי שלו וכל מילי. וכיון דתנא שביעי שלו עולה לו מן המנין היינו משום שאינו מביא קרבן וממילא ידעינן דאינו מגלח כיון דאינו מביא קרבן: ימי טומאה שאין עולין לו מן המנין. פירוש כשנטמא במת שהרי אם מנה בטהרה כמה ימים ונטמא סותר אפילו מנין הראשון כדכתיב והימים הראשונים יפלו וכ''ש שאותן ימים אין עולין לו כדכתיב וכפר עליו וגו' והיינו כשיטהר וקדש ראשו ביום ההוא שיתחיל מנין נזירות טהרה: ימי חלוטו שיושב מחוץ למחנה והחליטו ומנה מקצת נזירות שקבל עליו קודם שנצטרע ושוב נרפא וגילח לצרעתו מנין שיחזור למנות להשלים נזירות למנין שמנה קודם צרעת וימים שבימי חלוטו לא יעלו לו מן המנין נזירות אבל ימי הסגרו דודאי עולין לו לפי שאין זקוק לגלח כמו מוחלט ואין [נחשב] לימי טומאה כמו מוחלט: הגה''ה אף ימי חלוטו. שוין לימי טומאתו דאין עולין לנזירות ה''נ ימי חלוטו אין עולין לו לנזירותו: לא אם אמרת בימי טומאתו שכן מבטל בו את הימים הקודמים. כדכתיב והימים הראשונים יפלו וא''ת והיא גופא נילף בהאי דינא דימי חלוטו יבטלו הקודמים וי''ל דאיכא מיעוטא לקמן בפ' שלשה מינין (דף מד.) על טומאתו סותר ואינו סותר על תגלחת הכי נמי נימעוט ונימא דאינו סותר על החלטו: נזיר בקבר ששערו ראוי לתגלחת. ודמי לנזיר אין עולין לו מן המנין ימי חלוטו שאין שערו ראוי לתגלחת ולכך לא דמי [לנזיר] לא כל שכן שאין עולין לו מן המנין: מאי לאו תגלחת דטומאה [לא תגלחת דטהרה]. והכי קאמר [ומה נזיר בקבר] ששערו ראוי לתגלחת דשיער שעליו עומד להתגלח לכי ישלים נזירות דטהרה שהרי אינו מגלח בשביעי אין עולין ימי חלוטו שאין שערו עומד להתגלח לנזירות טהרה שהרי זקוק לגלח לכשיתרפא מצרעתו לא כל שכן שאין עולין לו: (תוספות)

דף יח - א

דאי ס''ד תגלחת טומאה ימי חלוטו מי לא בעי תגלחת לא תגלחת דנזירות קתני ת''ש {במדבר ו-ט} וטמא ראש נזרו בטהור שנטמא הכתוב מדבר שהוא טעון העברת שער והבאת ציפרין ולפטור את הנזיר בקבר שאין טעון העברת שער והבאת ציפרין והלא דברים ק''ו ומה טהור שנטמא טעון העברת שער והבאת ציפרין מי שהיה טמא מתחלה אינו דין שיהא טעון העברת שער והבאת ציפרין ת''ל וטמא ראש נזרו במי שהיה טהור ונטמא הכתוב מדבר שיהא טעון העברת שער והבאת ציפרין ולפטור את הנזיר בקבר ש''מ מאן תנא הא דת''ר אין בין טמא שנזר לנזיר טהור שנטמא אלא שטמא שנזר שביעי שלו עולה לו מן המנין ונזיר טהור שנטמא אין שביעי שלו עולה לו מן המנין א''ר חסדא רבי היא דאמר רבי אין נזירות טהרה חלה אלא עד שמיני דאי תימא ר' יוסי בר' יהודה היא האמר נזירות דטהרה משביעי הוא דחיילא מאי רבי ומאי ר' יוסי ברבי יהודה דתניא {במדבר ו-יא} וקדש את ראשו ביום ההוא ביום הבאת קרבנותיו דברי רבי ר' יוסי בר' יהודה אומר ביום תגלחתו והא דתנן נזיר שנטמא טומאות הרבה אינו מביא אלא קרבן אחד מאן תנא אמר רב חסדא ר' יוסי בר' יהודה היא דאמר נזירות טהרה משביעי חיילא ומשכחת לה כגון שנטמא בשביעי וחזר ונטמא בשביעי (ומני ר' יוסי בל' יהודה היא) כיון דלא יצא שעה הראויה להביא קרבן אינו חייב אלא קרבן אחד דאי תימא רבי היא אי דנטמא בשביעי וחזר ונטמא בשביעי (וחזר ונטמא בשביעי) כולהו טומאה אריכתא היא ואי דנטמא בשמיני וחזר ונטמא בשמיני הרי יצתה שעה שראויה להביא קרבן מאי טעמא דרבי אמר קרא {במדבר ו-יא} וכפר עליו מאשר חטא על הנפש והדר וקדש את ראשו ורבי יוסי ברבי יהודה אם כן לימא קרא וקדש את ראשו

רש"י דאי סלקא דעתך תגלחת טומאה ימי חלוטו מי לא בעי תגלחת. והכתיב וכבס המטהר את בגדיו וגו' וההוא דינא דקא מייתי ומה נזיר בקבר כו' היכי קאתי והא זה וזה ראויין לתגלחת: לעולם אימא לך תגלחת דטומאה כיון שהוזה ושנה וטבל מתגלח בשביעי שלו והאי דקא פריך ימי חלוטו שאין שערו ראוי לתגלחת בתגלחת דנזירות קאמר דאילו נזירות בקבר כשהוא מגלח מעכשיו מתגלח על נזירות אבל נזיר מצורע כשמתגלח תחילה מתגלח על שנתרפא מצרעתו והכי קתני ימי חלוטו שאין ראוי לתגלחת טומאה דנזיר אלא לתגלחת דצרעת לא כל שכן שאין עולין מן המנין דנזירות דטהרה ולעולם אימא לך היכא דנזר והוא בבית הקברות טעון גילוח דטומאה: תא שמע וכי ימות מת עליו בפתע פתאום בטהור שנטמא כו': נזיר בקבר. שהיה טמא מתחילת נזירות: אינו דין כו'. מדקתני ולפטור את הנזיר בקבר שאין טעון העברת שער שמע מינה דאין טעון גילוח שער ש''מ: אלא טמא שנזר שביעי שלו. שטובל בו עולה לו מן המנין דהואיל ואינו בר קרבן מתחיל למנות מבו ביום: ונזיר טהור שנטמא אין שביעי שלו עולה לו מן המנין. דאין לו טהרה עד יום שמיני שמביא קרבנותיו כו': דתניא וקדש את ראשו. שיתחיל למנות לענין נזירות ביום הבאת קרבנותיו שהוא שמיני כדכתיב וביום השמיני יביא שתי תורים: ביום תגלחתו. שהוא שביעי כדכתיב וגילח את ראשו ביום טהרתו ביום השביעי יגלחנו: והא דתנן נזיר שנטמא כו' מאן תנא. חשיב להו טומאות הרבה ואפ''ה לא מייתי עלייהו אלא קרבן אחד: אמר רב חסדא ר' יוסי ברבי יהודה היא. דאמר נזירות טהרה משביעי שהוא יום תגלחתו חיילא עילויה: ומשכחת לה. דתיהוי טומאות הרבה: כגון שנטמא. ומנה ששה כדי להזות עליה בשלישי ובשביעי וחזר ונטמא ביו' ז' דטומאה אחריתי איקרי הואיל וטבל בו ביום אבל בקרבן אינו חייב אלא אחד שכל זמן שלא יצתה שעה שראויה להביא קרבן שעדיין לא הגיע ליום ח' אינו חייב אלא קרבן אחד אבל אם נטמא וחזר ונטמא בששי אינו קורא לו טומאות הרבה לפי שעדיין לא חל עליו טהרה כלל ודמי לטומאה אריכתא דאי אליבא דרבי לא משכחת לה דמיקרי טומאות הרבה ולא ליחייב אלא קרבן אחד דאי אמרת משכחת לה כגון שנטמא בשביעי וחזר ונטמא בשביעי אינו חייב אלא קרבן אחד לסוף ימי טהרתו כיון דנזירות דטהרה לא חיילא עליה עד יום שמיני כולה חדא טומאה אריכתא היא וליכא בהו טומאות הרבה ואי אמרת כגון דנטמא בשמיני והויין להו טומאות הרבה הא נמי לא מיתרצתא דלא יביא אלא קרבן אחד דאי אליבא דרבי כיון דנטמא יום שמיני שיצתה שעה שראויה להביא בה קרבן נתחייב על כל אחד הילכך לא מיתוקמא אלא כרבי יוסי ברבי יהודה ש''מ: מאי טעמא דרבי. דאמר לא חיילא עליה נזירות דטהרה עד יום הבאת קרבנותיו: דאמר קרא וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וגו'. דמשמע אימתי וקדש את ראשו שיתחיל למנות בו בזמן שכיפר עליו דהיינו בשמיני: (רש"י)

תוספות ימי חלוטו מי לא בעי תגלחת. בסוף ימי חלוטו כדכתיב וכבס המטהר את בגדיו וגלח את כל שערו אבל תגלחת דטהרה לית ביה במצורע דגם תגלחת שניה שמגלח אחר ימי ספרו מתוך טומאה הוא מגלחה שגם בימי ספרו מטמא אדם במגע: לא תגלחת טומאה דנזירות קתני. כלומר לעולם אימא לך תגלחת דטומאה ודקאמרת דבימי חלוטו נמי איכא תגלחת דטומאה לא תגלחת דנזירות קתני דנזיר בקבר ראוי שערו לתגלחת מחמת נזירות ובימי חלוטו לא בעי תגלחת דטומאה מחמת נזירות אלא מחמת צרעתו וזה אין שייך לנזירות כלל הילכך לא יעלו . לו ימיו לנזירותו: בטהור שנטמא הכתוב מדבר. כלומר שהתחיל למנות נזירות בטהרה ואחרי כן נטמא כדכתיב והימים הראשונים יפלו: ולפטור את הנזיר בקבר שאין טעון העברת שיער והבאת ציפרים. והוא הדין דממעט ליה מאשם דכתיב בההוא עניינא והיינו דקאמר במתני' בנזיר בקבר אינו מביא קרבן טומאה דמיעטיה קרא כדדרשינן הכא: והלא דברים ק''ו. פירוש אי לא מיעטיה קרא ומה טהור שנטמא טעון כו' כלומר שטומאתו הזקיקתו לכך כל שכן היכא דנטמא מתחילתו שטמא ביותר שהזקיקתו טומאתו לכל ת''ל וטמא ראש נזרו מיותר דמצי למימר וכי ימות מת [עליו] בפתע פתאום וגלח ראשו: ביום הבאת קרבנותיו. דכך כתיב בקרא ביום השמיני יביא שתי תורים וכו' וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וקדש ראשו ביום ההוא שמעינן ביום שמיני שהוא הבאת קרבנותיו כדמפרש לקמן בסמוך: ביום תגלחתו. הכתוב מדבר דהיינו בשביעי בסמוך מפרש טעמא: והא דתנן. פ' קמא דכריתות (דף ט.): משביעי הוא דחיילא. משביעי שמתחיל לימנות נזירות משביעי: ומשכחת טומאות הרבה כגון שנטמא ביום שביעי וחזר ונטמא בשביעי לסוף שביעי אחר שהזה ושנה וטבל דמיד כשהזה וטבל חל עליו באותו יום נזירות טהרה שיום שביעי הוי ממנין שלשים כי נטמא ביום שביעי כיון דחל עליה נזירות טהרה כבר חשיב ליה טומאה אחריתי ולא הוה כנטמא בששי דההיא ודאי טומאה אריכתא היא דאכתי לא חל עליה נזירות טהרה ומכל מקום פוטר עצמו מקרבן טומאה אחר כיון שנטמא בשביעי ולא יצא שעה אחת ליום שראוי הוא להביא קרבנות דהיינו ביום שמיני: דאי רבי. דאמר דאינו מתחיל למנות נזירות טהרה עד יום שמיני כולה טומאה אריכתא היא דלא נראה עדיין להתחיל נזירות והוי כאילו נטמא בששי ואמאי קרי ליה טומאות הרבה ואי דנטמא בשמיני כו' כיון דיצא לשעה שראוי להביא קרבנותיו והוי כנטמא אחר הבאת קרבנותיו דודאי צריך להביא קרבן טומאה אחר: דכתיב מאשר חטא על הנפש. וכתיב בההוא קרא לאלתר וקדש ראשו ביום ההוא פי' ביום שכיפר עליו דהיינו בשמיני: אם כן לימא קרא וקדש את ראשו. ופשיטא דאשמיני דקיימינן ביה איירי ביום ההוא למה לי אם אינו ענין לשמיני תנהו לשביעי דאייתור למשדי אשביעי: (תוספות)

דף יח - ב

ביום ההוא למה לי אם אינו ענין לשמיני תנהו ענין לשביעי ורבי נמי הכתיב ביום ההוא אמר לך רבי ההוא להכי הוא דאתא לומר לך אע''פ שלא הביא קרבנותיו ורב חסדא מאי דוחקיה לאוקמיה כר' יוסי ברבי יהודה לוקמה כגון דנטמא דחזיא בליל שמיני ורבי היא מדלא מוקים לה כרבי לימא קסבר ליליא לאו מחוסר זמן הוא אמר רב אדא בר אהבה הא בהא תליא אי אמרת ליליא מחוסר זמן אימת מיחזי לקרבן לצפרא נזירות נמי לא חיילא עד צפרא ואי אמרת ליליא אינו מחוסר זמן נזירות טהרה חיילא מאורתא: גופא נטמא בשביעי וחזר ונטמא בשביעי אינו מביא אלא קרבן אחד נטמא בשמיני וחזר ונטמא בשמיני מביא קרבן על כל אחד ואחד מתחיל ומונה מיד דברי ר' אליעזר וחכ''א קרבן אחד על הכל עד שיביא חטאתו הביא חטאתו ונטמא והביא חטאתו ונטמא מביא קרבן על כל אחד ואחד. הביא חטאתו ולא הביא אשמו מונה ר' ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר כשם שחטאתו עיכבתו כן אשמו מעכבו בשלמא לרבי אליעזר אמר קרא {במדבר ו-יא} וקדש את ראשו ביו' ההוא אע''פ שלא הביא קרבנותיו ורבנן ההוא אע''פ שלא הביא אשמו אלא רבי ישמעאל ההוא למה לי אמר לך ההוא אע''פ שלא הביא עולתו ורבנן עולה לא בעי מיעוטא דורון בעלמא הוא מאי טעמייהו דרבנן דתניא {במדבר ו-יב} והזיר לה' את ימי נזרו והביא כבש בן שנתו לאשם מה ת''ל לפי שמצינו שכל אשמות שבתורה שהן מעכבין יכול אף זה מעכבו

רש"י ורב חסדא מאי דוחקיה לאוקמיה כרבי יוסי ברבי יהודה לוקמה כרבי. ומשכחת לה דאית בהו טומאות הרבה: כגון דחזיא בליל שמיני. כלומר דנטמא בליל שמיני והאי דאמר דחזיא לאו דוקא הכא אלא איידי דנקיט לה במס' כריתות נקטיה להכא וחזר ונטמא בליל שמיני דטומאות הרבה איכא מכיון דנטמא בליל ח' וחיילא עליה טהרה ואינו חייב עליהן אלא קרבן אחד לפי שעדיין לא הגיע יום שמיני שהיתה שעה הראויה להביא בה קרבן: ומדלא מוקים לה. רב חסדא בכה''ג ואליבא דרבי תיפשוט מינה דאית ליה לרב חסדא דלילה לאו מחוסר זמן הוא דאם נטמא בליל שמיני הוה כנטמא ביום שמיני דנטמא בשעה שראויה להביא קרבן אע''ג דאינו קרב עד היום דמיא הלילה ליום וחייב קרבן על כל אחת ואחת: אמר רב אדא בר אהבה. אפילו אי אית ליה לרב חסדא דלילה מחוסר זמן הוא אכתי לא מתוקמא ליה כרבי דהא בהא תליא: דאי אמרת לרבי מחוסר זמן הויא אימת מיתחזי לקרבן לצפרא ונזירות טהרה נמי לא חיילא עליה עד צפרא. והילכך כי מיטמי בליל שמיני כולה טומאה אריכתא היא ולית לך למימר בהו טומאות הרבה ואי אמרת דלרבי אינו מחוסר זמן דלילה נמי זמן הקרבה ואית בהו טומאות הרבה נזירות טהרה נמי חיילא מאורתא וחייב קרבן על כל טומאה וטומאה הילכך לא מיתוקמא כרבי כלל: ה''ג ת''ר נטמא בשביעי וחזר ונטמא כו' ואית ספרים דגרסי ביה גופא נטמא בשביעי כו' ושבושא הוא דקי''ל דכל היכא דכתב גופא דכבר נשנית ההיא שמעתא לעיל ואילו הכא לא נשנית כלל: מתחיל ומונה. לנזירות טהרה מיד כיון שהגיע שמיני ואפילו שלא הביא קרבנותיו דברי ר' אליעזר: וחכ''א קרבן אחד על הכל עד שיביא חטאתו הביא חטאתו ונטמא מביא קרבן על כל אחת ואחת הביא חטאתו ולא הביא אשמו מונה. נזירות דטהרה אבל אם לא הביא חטאתו אינו מונה לעולם אין מתחילין למנות לנזירות טהרה עד שיביא חטאתו אחד מהללו שני תורים שמביא אחד לחטאת שאם נטמא קודם שהביא חטאתו אינו מביא אלא קרבן טומאה אחד אבל אם הביא חטאתו ולא הביא אשמו כבש בן שנתו לאשם מונה לנזירות ימי טהרה: כך אשמו מעכבו: שלא יתחיל למנות עד שיביא אשמו: בשלמא לר' אליעזר. דאמר מתחיל ומונה מיד: אע''פ שלא הביא קרבנות. מתחיל למנות מבו ביום ולרבנן אתא ליה ההוא אע''פ שלא הביא את אשמו: אע''פ שלא הביא עולתו. שהאחד לעולה ובלבד שהביא אשמו וחטאתו מתחיל למנות: משום עולה לא מיבעיא. דהיא לא אתיא לא משום עולה ולא משום נזירות אלא לדורון בעלמא: כל האשמות שבתורה מעכבין. כדאמרינן (יבמות דף עד:) הביא כפרתו אוכל בקדשים: (רש"י)

תוספות ורבי ביום ההוא למה לי. דממילא ידעינן דאשמיני קאי: אע''פ שלא הביא קרבנותיו. דפשטיה דקרא משמע דלא חייל עליה נזירות עד שיכפר בעולה ובחטאת דכתיב בקרא [קודם] וקדש ראשו והשתא אתי יתורא דביום ההוא לאשמועינן דחייל עליה נזירות ביום שמיני אע''פ שלא הביא קרבנותיו: לוקמה כרבי וכגון שנטמא בליל שמיני. דחייל עליה נזירות קודם הבאת קרבנותיו ול''ג [דחזא] פי' כיון [דמרבינן] לרבי ביום השמיני אע''פ שלא הביא קרבנותיו א''כ גם בליל שמיני חייל עליה נזירות ושייך ליום שמיני ומעתה נוקי למתני' כרבי דנטמא בליל ח' דכיון דחייל עליה נזירות טומאות הרבה יש כאן ומ''מ פוטר עצמו בקרבן אחד לפי שלא יצא שעה אחת הראויה להביא קרבנותיו דאין מקריבין קרבנות בלילה מביום צוותו מדלא מוקי לה הכי נימא קסבר ליליא לאו מחוסר זמן הוא פי' ולא לענין שיוכל להקריבו בלילה אלא דחשבינן ליה כיצא לשעה שראוי להקריב קרבנותיו ולא יפטר בקרבן טומאה אחד: הא בהא תליא. ולא מצי אתיא כרבי: ה''ג אי אמרת לילה מחוסר זמן אימת מייתי קרבן עד צפרא נזירות נמי לא חייל עד צפרא דכפר וקדש כתיב בשעה שראויה להביא קרבן חייל נזירות טהרה כי נטמא בלילה לא הוו טומאות הרבה אלא טומאה אריכתא ואי קסבר לילה לאו מחוסר זמן להחשב כשעה . שראויה להקריב בלילה נזירות נמי חייל מחמתה ומיחייב קרבן טומאה על כל אחת ואחת: אית ספרים דגרסי ביה גופא נטמא בשביעי כו' ולא גרסינן דבכולה הש''ס לא גרסינן גופא אלא כשהש''ס הביא מימרא או ברייתא תחילה ומייתי אותה אגב גררא אז חוזר ואומר גופא לפרש המימרא או הברייתא אבל ברייתא לא הביא הש''ס כלל לעיל אלא מלישנא דהש''ס לעיל דקאמר אילימא שנטמא בשביעי: אינו מביא אלא קרבן אחד. אע''ג דס''ל דחייל עליה נזירות טהרה משביעי כיון דנטמא עד שלא האיר השמיני שעה הראויה להביא קרבנותיו נפטר בקרבן אחד על טומאות הרבה אבל כשנטמא בשמיני וחזר ונטמא בח' כיון שיצא לשעה הראויה להביא קרבנותיו מביא קרבן על כל אחד ואחד: מתחיל ומונה מיד דברי ר' אליעזר וכו'. לכאורה הוה משמע דמתחיל מנין נזירות טהרה שלו בשמיני אלא אי אפשר לומר כן דאי לא חייל עליה נזירות טהרה שלו אלא בשמיני א''כ כי נטמא בשמיני לא סותר אלא יום אחד ולא הוה מתחייב קרבן טומאה לרבי אליעזר [כדתנן] במתני' ר''א אומר לא [בו] ביום אלא מתחיל ומונה מיד בשביעי דאז חייל עליה נזירות טהרה מכי הזה וטבל (מכי הזה וטבל) וכי נטמא בשמיני סותר ב' ימים ומתחייב שפיר בקרבן ובטומאה לרבי אליעזר: וחכ''א קרבן אחד על הכל עד שיביא חטאתו כו'. רבנן סבירא להו דלא חייל נזירות טהרה עליה עד שיביא חטאתו הביא חטאתו ולא הביא אשמו מונה נזירות טהרה [וטעמייהו] יליף בסמוך: כך אשמו מעכבתו. דלא חייל עליה נזירות טהרה עד שיביא גם אשמו וטעמיה מפרש בסמוך: בשלמא לר' אליעזר אמר קרא וקדש ראשו ביום ההוא. מיותר ביום ההוא לרבות ביום השביעי דמשביעי חייל עליה נזירות טהרה כדפרישית לעיל לר''א ולשון הש''ס דקאמר אע''פ שלא הביא קרבנותיו הוי פירושו אע''פ שלא הגיע יום הראוי קצת להביא קרבנותיו דהיינו יום ז' ולא הוי פירושו כההוא דלעיל דקאמר הש''ס אליבא דרבי ביום ההוא מיותר לומר לך אע''פ שלא הביא קרבנותיו דההוא ודאי הוי פירושו לרבות יום שמיני דוקא משהאיר הבקר אבל אליבא דר''א אתא [לרבות] אפילו יום השביעי כדפי': ולרבנן ההוא אע''פ שלא הביא אשמו. אע''ג שכל אשמות שבתורה מעכבות הכא מרבינן מההוא דלא מעכב ליה מלחול עליה נזירות טהרה: אלא לר' ישמעאל ההוא מאי אתא לרבויי אמר לך אע''פ שלא הביא עולתו: ורבנן עולה לא בעיא מיעוטא דדורון בעלמא הוא. וא''ת מ''ט דרבי ישמעאל שפיר קאמרי ליה רבנן וי''ל משום דחטאת ועולה כתיבי בחד קרא והדר כתיב וכפר עליו וקדש ראשו דס''ד דאע''ג דעולה דורון הוא כיון דאקדמיה קרא לוקדש ראשו לא חייל עליה נזירות טהרה עד דמייתי לעולה נמי קא משמע לן ההוא לומר אע''פ שלא הביא עולתו ומסתברא לאוקמי לעולה ולא לחטאת דעיקר כפרה בחטאת וא''ת מנא ליה להש''ס לעיל לומר בפשיטות אליבא דרבי דההוא (מפרש) מרבה אע''פ שלא הביא קרבנותיו פי' משהאיר השמיני חייל עליה נזירות טהרה דלמא לא מרבה רבי אלא הביא חטאתו ולא אשמו או כר' ישמעאל (תוספות)

דף יט - א

ת''ל והזיר והביא אע''פ שלא הביא הזיר רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר והזיר והביא אימתי הזיר בזמן שהביא מאן תנא להא דת''ר אשה שנדרה בנזיר ונטמאה ואח''כ הפר לה בעלה מביאה חטאת העוף ואינה מביאה עולת העוף אמר רב חסדא ר' ישמעאל היא מאי קסבר אי קסבר בעל מיעקר עקר חטאת העוף נמי לא לייתי אי קסבר בעל מיגז גייז עולת העוף נמי לייתי לעולם קסבר בעל מיעקר עקר ור' ישמעאל סבר לה כר' אלעזר הקפר דתניא ר' אלעזר הקפר ברבי אומר מה ת''ל {במדבר ו-יא} וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וכי באיזו נפש חטא זה אלא שציער עצמו מן היין וק''ו ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה והא בנזיר טמא כתיב ואנן אפילו נזיר טהור קאמרינן קסבר ר' אלעזר הקפר נזיר טהור נמי חוטא הוא והיינו טעמא דכתיב בנזיר טמא הואיל ושנה בחטא: יצא ונכנס עולין לו מן המנין: קתני עולין לו מן המנין משום דיצא חל עליה נזירות אמר שמואל כגון שיצא והזה ושנה וטבל אלא נכנס הוא דעולין לו מן המנין לא נכנס אין עולין לו מן המנין לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא יצא אלא אפילו נכנס עולין לו מן המנין אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב מ''ט לא מפרשת לן כהלין מילי אמר להון אמינא דלמא לא צריכיתו: ר''א אומר לא בו ביום שנאמר {במדבר ו-יב} והימים הראשונים יפלו עד שיהיו ימים ראשונים: אמר עולא לא אמר רבי אליעזר אלא בטמא שנזר אבל בנזיר טהור שנטמא אפילו יום אחד סותר

רש"י ת''ל והזיר לה' את ימי נזרו והביא [כבש בן שנתו לאשם] לפיכך הקדים הכתוב והזיר להבאת אשמו לומר לך אע''פ שלא הביא הזיר: אימתי הזיר. אימתי מתחיל למנות ימי נזירות בזמן שהביא: מאן תנא להא דת''ר האשה שנדרה כו' ואינה מביאה עולת העוף. למאן איצטריך למיתני דאינה מביאה עולת העוף: אמר רב חסדא ר' ישמעאל היא. דלדידיה חשיב ליה עולת העוף דאי לרבנן לא איצטריכא ליה למיתני שאינה מביאה עולת העוף דהא אמרינן עולת העוף לא מיעכבא דלא אתיא אלא משום דורון בעלמא ופשיטא שאינה צריכה להביא: לשון אחר אמר לנו המורה אמר רב חסדא ר' ישמעאל היא ומאי קסבר כו': מיגז גייז. דמהשתא ואילך לא מיחייבא בנזירות עולת העוף נמי לייתי: לעולם מעיקר עקר. והאי דמביאה חטאת העוף לא משום נזירות אלא משום שנזרה עצמה מן היין: וסבר לה כרבי אלעזר הקפר. אבל עולת העוף לא אתיא ליה אלא משום נזירות והילכך מיתוקמא לה כר' ישמעאל ולא כרבנן דאי רבנן כיון דאמרי משום דורון בעלמא קמייתי ליה ולא משום נזירות הכא נמי מצי מייתי ליה ולית ביה משום הבאת חולין לעזרה אבל לרבי ישמעאל כיון דמשום חובה קמייתי ליה ובעל מיעקר עקר ליה אי אפשר ליה להביא עולת העוף דאי מייתי ליה נמצא שמביא חולין לעזרה: והא האי קרא בנזיר טמא כתיב ואנן אפילו נזיר טהור קאמרינן. דקרי חוטא משום שציער עצמו מן היין: לר''א הקפר נזיר טהור נמי הוי חוטא. ודין הוא דהוה ליה למיכתביה להאי וכפר עליו מאשר חטא על הנפש בנזיר טהור והאי דכתביה בנזיר טמא הואיל ושנה בחטא שכבר הזיר עצמו מן היין ועכשיו שונה בחטא שהיה לו להזהר מן הטומאה ונטמא: משום דיצא. בתמיה חל עליו נזירות והא הוי טמא בזמן שעמד בבית הקברות: אמר שמואל כגון שיצא והזה כו'. כדמפרש לעיל: ואלא כי נכנס. ונטמא אמרינן דעולין לו מן המנין וחל עליה נזירות דטהרה הא לא נכנס והוי טהור אין עולין לו מן המנין ולא חיילא עליה נזירות דטהרה אדרבה כי לא נכנס והוי טהור כ''ש דחל עליה נזירות דטהרה: אלא אפילו נכנס. דס''ד דכיון דנכנס הו''ל כמעיקרו שנזר והוא בבית הקברות ולא יהו עולין לו מן המנין ולא חיילא עליה נזירות דטהרה קמשמע לן כיון שיצא והזה ושנה וטבל דהו''ל נזיר טהור וחיילא עליה נזירות דטהרה ואי הדר איטמי מביא קרבן טומאה: (רש"י)

תוספות וי''ל משום דרבי לא אדכר במילתיה כ''א דבהבאת קרבן הכתוב מדבר משמע דלא קפיד עליה אלא איום שמיני ולמעוטי שביעי דבר פלוגתי' אבל הני תנאי מפרשי דמיחל נזירות תלוי בקרבנות עצמו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה: ת''ל והזיר והביא אשמו אע''פ שלא הביא אשמו והזיר. פירוש חייל עליה נזירות טהרה דבהכי מישתעי קרא וא''ת אם כן לרבנן ההוא למה לי תיפוק ליה מוהזיר ברישא והדר והביא וי''ל אי לאו ההוא הוה דרשינן [והזיר] לרבות אע''פ שלא הביא עולתו ולעולם אשם מעכב כתב רחמנא ההוא ומגלי דאית לן למדרש והזיר אע''פ שלא הביא ומש''ה צריכי למיכתב תרתי: ונטמאה. והפרישה שתי תורים אחד לעולה ואחד לחטאת ואשם בהמה להביא קרבנות נזיר טמא ואח''כ היפר לה בעלה ונמצא שהנדר נעקר למפרע וכאילו לא היתה נזירה כלל מביאה חטאת העוף [ואינה מביאה] עולת העוף כדמפרש ואזיל: אמר רב חסדא ר' ישמעאל היא. דמרבה לעיל מההוא אע''פ שלא הביא עולתו אלמא עולת נזיר לאו דורון הוא וכפרה תלויה בה דאי כרבנן דאמרי לעיל עולה דורון הוא אמאי לא תביא עולת העוף אע''פ דהפר לה בעלה ואינה נזירה אין כאן חולין דכל אימת מצי לאיתויי. מייתי דורון [אלא] ודאי רבי ישמעאל היא דסבירא ליה עולה דנזיר לאו דורון הוא ואם תאמר כ''ש דחטאת נמי לאו דורון הוא והיכי מייתי חטאת כי הפר לה ואין כאן נזירות למפרע וי''ל משום דבסמוך מוקמינן לה כר''א הקפר דצריכה כפרה על שהפרישה עצמה מן היין ואע''ג שהפר לה הילכך חטאת מייתי לפי שמצינו בעלמא חטאת באה על הספק גם כאן בעלילה כל דהוא מביאה חטאת העוף אבל עולת העוף כיון דלאו דורון הוא לא מציא לאתויי כיון דהיפר לה בעלה: [אי קסבר בעל] מיעקר קעקר. [נמצא] שלא חל עליה נזירות מעולם חטאת העוף נמי לא תייתי: ואי בעל מיגז גייז. פירוש מכאן ולהבא עולת העוף נמי תייתי דהא אתמול כי נטמא נזירה היתה ולקמן מיבעיא לן באידך פירקין (דף כא:) אי מיעקר קא עקר אי מיגז גייז: לעולם קסבר מיעקר קא עקר. דאי מיגז גייז עולת העוף ואשם בעי איתויי: סבר כר''א הקפר. דאף נזיר טהור חוטא הוי הלכך זאת שנטמאה כמו כן בעיא כפרה דמצינו חטאת העוף באה על הספק אם כן עולה לא מייתי: המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה. אלמא חוטא הוא לכך מייתי חטאת העוף ודוקא אם נטמאה אבל אם לא נטמאה והפר לה בעלה נהי נמי דבעיא כפרה על שציערה עצמה לא תביא כלום משום שאם לא היפר [לה] מביאה חטאת בהמה שאינו בא על הספק ואם כן עתה כשהיפר לה לא תביאנו וחטאת העוף לא מציא לאתויי כיון דמעיקרא אי לא היפר לה לא היתה מביאתו א''כ כשהיפר לה לא ניתן לה דין חדש: ואנן אפילו נזיר טהור קאמרינן. כלומר אית ליה לר''א הקפר בעלמא דאפילו נזיר טהור חוטא דבעלמא מייתי ליה אנזיר טהור וגם הק''ו שלו שייך גם בנזיר טהור: והיינו טעמא דכתיב קרא בנזיר טמא הואיל ושנה בחטא. שלא נזהר מטומאה והאריך צער על צערו מלהנות מיין: קתני יוצא ונכנס וקס''ד אפילו תוך שבעה משום הכי פריך משום דיצא חייל עליה נזירות ומשני כגון שיצא והזה ושנה וטבל ואיירי אפילו בשביעי דחייל עליה בשביעי טהרה משום דנדר בטומאה ולא בעי איתויי קרבן טומאה בשמיני: לא נכנס אין עולין. בתמיה אדרבה כי לא נכנס טפי סלקי ליה ממניינא וצ''ע דלא סגי למיתני ונכנס משום דפליג ר''א ואמר לא בו ביום וי''ל מכל מקום לא הוה צריך למיתני (אינו) עולה מן המנין לאפוקי וה''ל למיתני יצא [ונכנס] מביא קרבן טומאה: הכי גרסינן לא מבעיא יצא כל אותו היום אלא אפילו נכנס בו ביום. דסד''א לא סליק ליה (חד) מקצת טהרה משהזה עד שנטמא: לא אמר רבי אליעזר. דבעינן שמנה ימים שנים אלא בטמא שנדר כלפי דאמר קרא כי טמא נזרו משמע דבטומאה נדר ואהא קאמר והימים הראשונים יפלו דבעינן ימים שנים צריך עיון מנלן למידרש הכי אליבא דר''א דהא דרבנן דלא דרשינן ימים שנים לא מיפלג קרא בין טמא שנדר לטהור שנדר: (תוספות)

דף יט - ב

אמר רבא מ''ט דר''א אמר קרא {במדבר ו-יב} כי טמא נזרו משום דבטומאה נזר איתיביה אביי הריני נזיר מאה יום ונטמא בתחלת מאה יכול יהא סותר ת''ל והימים הראשונים יפלו עד שיהו לו ימים ראשונים וזה אין לו ראשונים נטמא בסוף מאה יכול יהא סותר ת''ל והימים הראשונים יפלו מכלל דאיכא אחרונים וזה אין לו אחרונים נטמא ביום מאה חסר אחת יכול לא יהא סותר ת''ל והימים הראשונים יפלו מכלל דאיכא אחרונים וזה יש לו ראשונים ואחרונים והא בטמא שנזר לא מצית אמרת מדקתני הריני נזיר מאה ונטמא בתחלת מאה וקתני עד שיהו לו ימים ראשונים תיובתא א''ל רב פפא לאביי הלין ימים דקאמרינן דנפק חד ומתחילין תרין או דלמא דנפקין תרין ומתחילין תלתא לא הוה בידיה אתא שייליה לרבא א''ל יפלו כתיב ואיצטריך למיכתב ימים ואיצטריך למיכתב יפלו דאי כתב רחמנא ימים ולא כתב יפלו ה''א עד דנפקין תרין ועיילין תלתא כתב רחמנא יפלו ואי כתב יפלו ולא כתב ימים הוה אמינא אפילו חד כתב רחמנא ימים: מתני' מי שנזר נזירות הרבה והשלים את נזירותו ואח''כ בא לארץ בש''א נזיר שלשים יום ובית הילל אומרים נזיר בתחלה מעשה בהילני המלכה שהלך בנה למלחמה ואמרה אם יבוא בני מן המלחמה בשלום אהא נזירה שבע שנים ובא בנה מן המלחמה והיתה נזירה שבע שנים ובסוף שבע שנים עלתה לארץ והורוה ב''ה שתהא נזירה עוד שבע שנים אחרות ובסוף שבע שנים נטמאת ונמצאת נזירה עשרים ואחת שנה אמר רבי יהודה לא היתה נזירה אלא ארבע עשרה שנה: גמ' קתני רישא בית שמאי אומרים נזיר שלשים יום ובה''א נזיר בתחלה לימא בהא קמיפלגי דבית שמאי סברי ארץ העמים משום גושה גזרו עליה

רש"י אמר רבא מאי טעמא דר' אליעזר. אליבא דעולא: אמר קרא והימים הראשונים מכלל דאיכא אחרונים וזה אין לו אחרונים. לפיכך אינו סותר כולן אלא שלשים ורבי אליעזר לטעמיה כדאמרינן בפירקא קמא (לעיל דף ו:) זאת תורת הנזיר: נטמא ביום מאה חסר אחת. דהשתא איכא תרי מקצת יום צ''ט וכל יום מאה: ומדקתני הריני נזיר מאה יום ונטמא בתחילת מאה. דהיינו בו ביום וקתני שיהו לו ימים הראשונים אלמא שמעינן מהא דבנזיר טהור שנטמא נמי אמר ר' אליעזר דבעינן ימים הראשונים ותיובתא דעולא: הלין ימים דבעינן. אליבא דרבי אליעזר מפיק חד ומתחילין תרין שעומד ביום שני כשנטמא: או נפקין תרין ומתחילין תלתא. דבעינן שני ימים שלימין: אמר ליה יפלו כתיב . דמשמע דליהוון תרין בנפילה וכגון דנפקין תרין ועיילין תלת: ואי כתב רחמנא ימים ולא כתב יפלו אלא . והימים הראשונים יעזוב ה''א האי דכתיב ימים משמע כגון דנפיק חד ועיילין תרין ואפילו הכי אקיים ימים דהא כבר עייל יום שני כתב רחמנא יפלו דמשמע ימים שלימים: ואי כתב יפלו ולא כתב ימים הוה אמינא אפילו חד. כלומר הוה אמינא דהאי דכתיב יפלו משמע אכולהו ימים שכבר מנה או ארבעה או תלתא או תרין או חד ואית דמפרשי אי כתב יפלו ולא כתב ימים ה''א האי דכתיב יפלו אפילו חד משמע והאי דכתיב יפלו אנזירים דעלמא קאי כלומר ונפיק חד ועיילין תרין ואיקיים לו יפלו. לשון אחר דאי כתב רחמנא ימים ולא כתב יפלו הוה אמינא עד דנפקין תרין ועיילין תלת דב' ימים שלימין בעינן ואי כתב יפלו ולא כתב ימים הוה אמינא דאפילו חד דיפלו משמע נפילה והאיכא נפילה דחד יומא להכי כתב רחמנא ימים דבעינן דנפיק חד ועיילין תרין: לימא בהא קמיפלגי דב''ש סברי משום גושה גזרו. ולא משום אוירא והויא קלישא טומאתה ומשום הכי סגי לה בשלשים יום: (רש"י)

תוספות הכי גרסינן ונטמא בתחילה. פירוש ביום ראשון וזה אין לו [ראשונים] הילכך יום שנטמא ממנין נזירותו הוא וימנה צ''ט לזה ויגלח ביום מאה שהוא יום ק''א למנינו נטמא בסוף מאה ביום אחרון יכול יהא סותר הכל ת''ל והימים הראשונים יפלו מכלל דאיכא אחרונים לבא עליו כשנטמא ומסתמא שנים בעינן דומיא דראשונים ולכך אינו סותר הכל ואם תאמר והא תנן (לעיל דף טז.) במתניתין (כו') נטמא ביום מאה סותר שלשים לר''א וי''ל דהכי נמי קאמר יכול יסתור הכל ת''ל והימים הראשונים יפלו וזה אין לו אחרונים ולכך לא יסתור הכל אבל שלשים מיהא סותר מדרשא דדרשינן בפ''ק (דף ו:) וזאת תורת הנזיר ביום מלאת נטמא ביום מלאת תן לו תורת נזיר וצריכי הני תרי קראי דאי לאו זאת תורת הנזיר ה''א דכי נטמא ביום אחרון שהוא יום מלאת לא יסתור כלל ואפילו שלשים יום כתב רחמנא זאת תורת הנזיר וא''ת א''כ לכתוב זאת תורת הנזיר ולשתוק מוהימים הראשונים יפלו וי''ל א''כ הוה אמינא דיום מלאת היינו יום ק''א כמו ובמלאת ימי טהרה (ויקרא יב) דהוי לאחר שמלאו ימי טהרה שהוא יום התגלחת שמלאו ימיו כבר וההוא סותר שלשים יום אבל נטמא יום מאה יסתור כולם כתב רחמנא והימים הראשונים יפלו דאפילו נטמא ביום מאה [אינו] סותר כולם ועוד דלא סגי דלא לכתוב והימים לאפוקי תחלת המאה שלא היו לו ראשונים: ה''ג וזה יש לו אחרונים. יום טומאה ויום מאה שאחריו שהוא כולו ממנין הנזירות כל כמה שלא הביא קרבנותיו דאפילו לרב מתנא דאמר מקצת היום ככולו מצוה עליו להשלים לכתחלה כדאמר בפ''ק (דף ו.): מדקתני הריני נזיר ק' יום ונטמא. אלמא שנדר בטהרה והדר נטמא: אמר ליה רב פפא לאביי הלין ימים. הראשונים דקאמר ר' אליעזר דנפק חד ומתחילין תרין דהיינו ביום שני לנזירותו או דלמא דבעינן יום אחד שלם כי היכי דבימים אחרונים איכא חד יום שלם דהיינו יום המאה ה''נ בימים הראשונים כי מתחיל תלת אבל כי נטמא ביום שני דפעמים אינו אלא שני חצאי ימים כגון דקבל נזירות אתמול בחצי היום והיום נטמא בחצי היום ואם תאמר ונפשוט ליה ממתניתין דקתני ר''א [אומר] לא לבו ביום מכלל דיום שלאחריו סותר וי''ל דלא חש ר' אליעזר להזכיר רק ממה דפליג אדרבנן דאמרי בו ביום מביא קרבן טומאה ואמר להו ר' אליעזר לא לבו ביום וה''ה נמי לא ביום שני עד שלישי ואם תאמר ולפשוט ליה מברייתא דאייתי לעיל גופא נטמא בתחילת מאה יכול יהא סותר וכו' מכלל דכי נטמא ביום שני ודאי סותר וי''ל תחילת מאה היינו נמי יום שני [קרא] תחילת מאה ועי''ל דמשום דלרבנן סותר אפילו ביום ראשון קאמר להו ר''א [דאינו] סותר וא''ת ונפשוט ליה מסיפא דקאמר כי נטמא ביום מאה חסר אחת דסותר אלמא דבתרי יומי סגי ליה וה''ה בתחילת נזירות דמסתמא אחרונים דומיא דראשונים וי''ל דאחרונים פשיטא ליה דבתרי יומי סגי ליה לפי שיש שם יום שלם דהיינו יום מאה אבל בתחילת נזירות פעמים דליכא אלא שני חצאי ימים כגון אם נדר בחצי יום לכך מספקא ליה אי לכך בעינן דנפקא תרין וקאי בתלת אבל קשה דליפשוט ליה מברייתא דלעיל דמתחיל ומונה מיד פי' משביעי וכי נטמא בשמיני דליכא אלא ב' ימים מביא קרבן טומאה (לו) לר''א וצריך לומר דלא שמיע ליה לההיא ברייתא דלעיל אי נמי שמיע ליה וקבעי טעמא מקרא א''נ י''ל כדפרישית לעיל דהא דבעינן דנפקא תרין וקאי אתלת משום דבעינן יום שלם שחל עליו נזירות דומיא דאחרונים אבל לעיל כיון דנזירות חל עליו משביעי דנטמא בשמיני יש כאן שביעי שלם ולכך כיון דנטמא בשמיני מביא קרבן טומאה וקצת קשה הא שביעי אינו שלם שצריך להזות ולטבול קודם שיחול הנזירות: לשון הג''ה א''ל יפלו כתיב משמע נפילה כל דהו לרבות שלא בא נמי יום שלם ואיצטריך למיכתב ימים ואיצטריך למיכתב יפלו דמצי למיכתב הכי וקדש ראש נזרו ביום ההוא מלבד ימים הראשונים ולשתוק מיפלו עד דנפקי תרין ועיילי תלת דימים משמע הכי דבעינן דומיא דאחרון דאיכא יום שלם כתב רחמנא יפלו דמשמע כל דהו דנפק חד וקאי בתרין ואי כתב רחמנא יפלו הראשונים ולא כתב ימים דמצי למיכתב והראשונים יפלו ה''א ואפילו לבו ביום כת''ק ולשון יפלו קאי אנזירות דעלמא כתב רחמנא ימים: מי שנדר בחוצה לארץ נזירות הרבה מל' יום והשלים נזירותו בחוצה לארץ ואח''כ בא לארץ. לאו דוקא במקרה בעלמא דלא סגי דלא אתי לארץ ישראל להקריב קרבנותיו ולהשלים נזירותו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה: נזיר שלשים יום. בגמרא מפרש דמדרבנן קנסא בעלמא הוא שגזרו בארץ העמים דגזרו עליהם טומאה ומן התורה ודאי טהור ויצא ידי נזירותו: נזיר בתחילה. לחזור ולהתחיל כל מניינו גם דברי ב''ה קנס ומדרבנן והכי מפורש בגמרא: ובסוף שבע שנים באה ואחר כך נטמאת. וי''מ בגמרא דלא נבלעו [אלו] באלו [מדמנינן] אחת ועשרים שנה: אמר רבי יהודה לא היתה נזירה אלא י''ד שנה. בגמ' מפרש לה: (תוספות)

דף כ - א

ובית הלל סברי משום אוירא גזרו עליה לא דכולי עלמא משום גושה גזרו עליה וב''ש סברי בסתם נזירות קניסנא וב''ה סברי כי קניסנא בתחילת נזירות: מעשה בהילני המלכה וכו': איבעיא להו בשנטמאת ואליבא דב''ש או דלמא בשלא נטמאת ואליבא דב''ה ת''ש עלתה לארץ והורוה ב''ה שתהא נזירה עוד שבע שנים אחרות וכו' ואי ס''ד בשנטמאת ואליבא דב''ש אי הכי ר' יהודה אומר לא היתה נזירה אלא י''ד שנה י''ד שנה ושלשים יום מיבעי ליה תניא נמי הכי רבי יהודה אומר משום ר' אליעזר דאמר קרא {במדבר ו-יג/כא} זאת תורת הנזיר התורה אמרה כי נטמא ביום מלאת תן לו תורת נזיר: מתני' מי שהיו שתי כיתי עדים מעידות אותו אלו מעידים שנזר שתים ואלו מעידים שנזר חמש ב''ש אומרים נחלקה העדות ואין כאן נזירות וב''ה אומרים יש בכלל חמש שתים שיהא נזיר שתים: גמ' מתני' דלא כי האי תנא דתניא רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא אומר לא נחלקו ב''ש וב''ה על שתי כיתי עדים אחת אומרת שתים ואחת אומרת חמש שיש בכלל חמש שתים על מה נחלקו על כת אחת אחד אומר שתים ואחד אומר חמש שב''ש אומרים נחלקה עדותן ובה''א יש בכלל חמש שתים אמר רב הכל מודים במונה א''ל רב חמא לרב חסדא מאי קאמר אילימא אחד אומר חמש ולא שתים ואחד אומר שתים ולא חמש הא קא מכחשי אהדדי אלא אחד אומר אחת ושתים ואחד אומר שלש ארבע חמש

רש"י וב''ה סברי משום אוירא גזרו. וחמירא טומאתה ומשום הכי צריכה דתיהוי כבתחלה: לא דכ''ע משום גושה גזרו. דקילא טומאה והאי דאמרו לה דתיהדר לנזירותה קנסא בעלמא הוא דקנסוה. איבעיא להו. הא דא''ר יהודה דלא היתה נזירה אלא י''ד בשנטמאת קאמר: ואליבא דב''ש . דכשעלתה לארץ והיתה עושה ל' יום כב''ש נטמאת בטומאת מת וסתרה את הכל ועשתה ז' שנים אחרים כבתחלה: או דלמא שלא נטמאת. אלא בשביל שבאת בארץ העמים ועלתה לא''י עשתה ז' שנים כבתחלה ואליבא דב''ה: ת''ש עלתה לארץ ואי ס''ד. כו'. ואי ס''ד כשנטמאת ואליבא דב''ש אי הכי י''ד שנה ול' יום מיבעיא ליה שהרי בתוך ל' נטמאת וסתרה כל שלמפרע ז' שנה ול' יום א''כ ז' שנים ול' יום היה לה למנות תחתיהן אלא מדלא תני הכי אלא י''ד שנה ש''מ דבלא נטמאת מיירי ר' יהודה ואליבא דב''ה. ע''א איבעיא להו הא דא''ר יהודה לא היתה נזירה אלא י''ד שנה כשנטמאת עוד טומאה אחרת בסוף שבעה ראשונים אבל לא יום מלאת ועדיין יש לה יום אחד או ב' מן הז' שנים ולבסוף ז' שנים עלתה לארץ ומנתה ז' שנים אחרות שהרי סותרת ז' שנים ראשונים לד''ה דהא נטמאת הרי י''ד שנה ולהכי לא אמרי ב''ש דצריכה למנות ל' יום בארץ דהא סגי לה באותן ז' שנים שהיא מונה בארץ תא שמע עלתה לארץ כו' ואי ס''ד כשנטמאת ואליבא דב''ש דנטמאת בסוף ז' ראשונים וחזרה ונטמאת בסוף י''ד כדאמר ת''ק אי הכי י''ד שנה ול' יום איבעי ליה לרבי יהודה למימר דכיון שנטמאת בסוף י''ד דיום מלאת היתה צריכה למנות עוד ל' דהא ס''ל דכי נטמאת ביום מלאת מונה ל' תניא נמי הכי דלר' יהודה אית ליה דכי נטמאת ביום מלאת מונה ל' וכיון דס''ל הכי ודאי הא דא''ר יהודה לא היתה נזירה אלא י''ד שנה בשלא נטמאת וקא פליג אתנא קמא דסבירא ליה לרבי יהודה דלא נטמאת כלל אלא לסוף שבע שנים עלתה לארץ והורוה שתהא נזירה עוד שבע שנים. ובלשון הזה דן ר''א ב''ר יצחק הלוי לפני רבינו וקבלה (כ''ל ז''ה גליו''ן: כת אחת. אחד אומר שתי שנים קיבל עליו נזירות ואחד אומר חמש שנים: שב''ש אומרים נחלקה העדות. הואיל ואין שם ב' עדים על ב' שנים: וב''ה אומרים. מ''מ שניהם מעידים על ב' שנים ויש בכלל חמש שתים ולא נחלקה עדותן אבל בשני כיתי עדים אחת אומרת שתים ואחת אומרת חמש דברי הכל יש בכלל חמש שתים: אמר רב הכל מודים במונה. שנחלקה עדותן: מאי קאמר אילימא באחד אומר חמש ולא שתים ואחד אומר שתים ולא חמש. פשיטא דנחלקה עדותן דהא קא מכחשי אהדדי: אלא. כגון שהאחד אומר אחת שתים והאחד אומר שלש ארבע חמש: (רש"י)

תוספות לימא בהא קמיפלגי דב''ש סברי ארץ העמים משום גושא גזרו וב''ה סברי משום אוירא גזרו. אית ספרים דגרסי הכי דב''ש סברי ארץ העמים משום גושא גזרו עליה ולא על אוירא ומותר ליכנס בה בשידה תיבה ומגדל וב''ה סברי אפילו על אוירא גזרו ומש''ה החמירו לסתור הכל וקשה לגירסא זו דמאי טעמא דב''ש דנהי דלא גזרו כי אם משום גושא מ''מ לסתור הכל מידי דהוה אבית הקברות דאינו מטמא באויר ואפ''ה סותר הכל לכן נראה דגרסינן איפכא ב''ש סברי משום אוירא גזרו והחמירו בארץ העמים וב''ה סברי משום גושא גזרו וא''ת והשתא נמי מאי טעמא דב''ש אטו משום דהחמירו בה יותר מקבר לא יסתור אלא ל' וי''ל דאין הכי נמי דכיון דהחמירו בה לגזור על אוירא גלוי לכל דאותה טומאה אינה אלא מדרבנן ולכך סגי לן דיסתור שלשים יום דלא מיחלפא בטומאה דאורייתא וב''ה סברי משום גושא גזרו וכיון דדינה כקבר צריך שיסתור הכל ומשום דמיחלפא ארץ העמים בקברות וכענין סברא זו איכא בפ' כהן גדול (לקמן דף נד:) דקאמר אי משום אוירא ל''ל הזאה אבל אי משום גושא ניחא דטעמא דהזאה כשאר טומאות ולפ''ז ה''ג לא דכ''ע משום אוירא גזרו ולכך ניחא לב''ש דלא קניס אלא ל' יום וב''ה סברי אע''ג דגלוי לכל דטומאה דרבנן הוא ואינה כשאר אהל קנסינן ליה בתחילת נזירות ובקנסא הוא דפליגי: בשנטמאת ואליבא דב''ש. [אמר] רבי יהודה דהוצרכה למנות ל' יום בא''י ונטמאה בסוף ל' יום בא''י ומנתה עוד ז' שנים שהרי הוצרכה לסתור כל נזירות ונמצא דלר' יהודה היתה י''ד שנים ול' יום והיינו דוקא לב''ש דאין צריך למנות בא''י רק ל' יום לבד דאי לב''ה זקוקה לחזור ולמנות בא''י ז' שנים אחרים אי נטמאת בסוף מנין כנטמאת דלעיל היה כך שנטמאה בסוף מנין של הארץ וא''כ היתה צריכה להא נזירות כ''א שנה או דלמא בשלא נטמאת ודר' יהודה אליבא דב''ה דוקא . דלב''ש לא הוצרכה לי''ד שנים ובז' שנים ול' יום סגי: תא שמע עלתה לא''י וכו' ואי ס''ד בנטמאת ואליבא דב''ש אי הכי ר' יהודה אומר לא היתה נזירה אלא י''ד שנה י''ד שנה ול' יום מיבעי ליה. ולא גרסינן מה שכתוב בספרים ועוד מתניתין וא''ת ודלמא ל' יום היו מובלעים בז' שנים הראשונים כגון שעשתה בחו''ל ז' שנים חסר חדש ושלשים יום דקנסא בארץ [הרי] ז' שנים ולא יותר ונטמאה בסוף ל' יום של הקנס ועשתה עוד ז' שנים הרי י''ד בין הכל ועוד קשה למה לו להאריך דברי ת''ק לא יביא אלא דברי ר' יהודה לדקדק מהם וי''ל דמש''ה מייתי דברי ת''ק לאוכוחי דלת''ק לא מיירי בהבלעה דקתני ולבסוף שבע שנים נטמאת ונמצאת נזירה כ''א שנה (ול' יום) [א''כ] גם דברי ר' יהודה לא מיירי בהבלעה וא''כ י''ד שנים ושלשים יום מיבעי ליה: מי שהיו שתי כתי עדים מעידות אותו אלו מעידין שנדר שני נזירות ואלו מעידין שנדר חמש נחלקה עדותן. ואין כאן נזירות כלל וא''ת היכי דמי אם שתק הנודר שתיקה כהודאה דמיא וי''ל שהנודר מכחיש כל אחת ואחת דאי מודה לאחת למה לא יהיה כהודאתו א''נ באומר איני יודע והשתא צריך לידון לפי העדות א''נ כששותק ובאו שתי הכיתות יחד דלא הוי שתיקותיה כהודאה דלאו מודה הוא דאמר מה לי להכחישן הא שתיהן מכחישין זה את זה וב''ה אומרים יש בכלל חמש שתים [ומונה] ב' דהוי כאילו אמרו שתיהן שתים נדרת: קתני רישא ב''ש כו'. כל זה לא היה צריך דודאי ברישא קיימינן ולשון נזיר משונה: מתניתין. דקתני דפליגי ב''ש וב''ה בשתי כתי עדות [דלא כהאי] תנא דר' ישמעאל: אמר רב הכל מודים במונה. שנחלקה העדות לרבי ישמעאל דאמר דפליגי בית שמאי ובית הלל בכת אחת היינו כשאומר אחד שתים ואחד אומר חמש אבל אם מונה כדמסיק ואזיל נחלקה העדות: מאי קאמר. כלומר והיכי דמי מונה דקאמר אילימא דקא מכחשי אהדדי להדיא כדקאמר חמש ולא שתים כו' פשיטא דנחלקה עדותן ומאי קא משמע לן רב (תוספות)

דף כ - ב

הא למה לי השתא יש לומר חמירתא אמר רב קילתא לא אמר אמרי במערבא אין הכחשה במונה:

רש"י הא ל''ל. למיהדר ולמיתני: השתא י''ל חמירתא אמר רב. היכא דהוו ב' כתי עדים ואחת אומרת אחת שתים ושניה אומרת ג' ד' ה' שמעינן ליה לרב נחלקה עדותן בקילתא דלא הוו אלא חד וחד לא אמר דנחלקה עדותן פשיטא דודאי אמר והיכא שמעינן ליה לרב דאמר הכי במס' סנהדרין ירושלמית (פ''ה) דקתני התם להך מתני' דהכא וכתיבא תמן הכי תנינן תמן מי שהיו שתי כתי עדים מעידים אותו אלו מעידים שנזר שתים ואלו מעידים שנזר חמש ב''ש אומרים נחלקה עדותן ואין כאן נזירות כלל וב''ה אומרים יש בכלל חמש ב' שיהא נזיר שתים ואמר רב בכלל נחלקו אבל בפרט דברי הכל נחלקה העדות ור' יוחנן אומר בפרט . נחלקו אבל בכלל יש בכלל חמש שתים יהא נזיר שתים פרט כגון שהאחת . אומרת אחת שתים והשניה אומרת ג' . ד' ה' כלל שהאחת אומרת שתים והשניה אומרת ה': אמרי במערבא אין הכחשה במונה. שאם אחד אומר אחת שתים ואחד אומר שלש ארבע חמש אין זו הכחשה ויש בכלל חמש שתים ויהא נזיר שתים: (רש"י)

תוספות אלא אחד אומר אחת ושתים ואחד אומר שלש וארבע וחמש ואינם מכחישים בפירוש זה את זה וקמ''ל רב דכיון דכל חד וחד נחת למניינא שזה אינו אומר שתים בבת אחת אלא אומר אחת ושתים וזה ג' וארבע וה' ולא אחת ושתים כאילו אמר לא אחת ושתים נדר אלא של שלש וארבע וה' וזה שאמר אחת ושתים. כאילו אומר ולא נדר שלש וארבע וחמש: ה''ג תו ל''ל השתא י''ל חמירתא אמר קילתא לא כ''ש ולא גרסינן אמר רב וה''פ דפריך [אמאי] קאמר דהוי הכחשה משום דאמרינן כיון דזה [אמר] שלש ארבע חמש ולא אמר גם אחת ושתים הוי כאילו אומר בפירוש ולא אחת ושתים נזר אמאי נימא דלא הוי הכחשה ומה שלא הזכיר אחת ושתים דמה לו להזכיר חמירתא דהיינו שלש וארבע וחמש אמר קילתא לא אמר הא מצינו למימר דאחת ושתים בכלל דבריו ומוסיף הוא על האחד אלא ודאי לא הוי הכחשה: אמרי במערבא אין הכחשה במונה. דודאי כי אמר אידך שלש וארבע וחמש לא מיעט שלא אמר הנודר אחת ושתים ובירושלמי דסנהדרין משמע דמונה הוי הכחשה אפילו טפי כאילו אמר [לא] אחת ושתים [אלא] שלש וארבע דקאמר התם אמר רב מחלוקת בכלל אבל בפרט לכ''ע נחלקה עדותן ואין כאן נזירות ורבי יוחנן אומר בפרט נחלקו אבל בכלל לכ''ע יש בכלל חמש שתים: (תוספות)

פרק רביעי - מי שאמר

מתני' מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני ואני כולם נזירים הותר הראשון הותרו כולן הותר האחרון האחרון מותר וכולם אסורין אמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר פי כפיו ושערי כשערו ה''ז נזיר הריני נזיר ושמעה אשתו ואמרה ואני מיפר את שלה ושלו קיים הריני נזירה ושמע בעלה ואמר ואני אינו יכול להפר הריני נזיר ואת ואמרה אמן מיפר את שלה ושלו קיים הריני נזירה ואתה ואמר אמן אינו יכול להפר: גמ' יתיב ר''ל קמיה דר' יהודה נשיאה ויתיב וקאמר והוא שהתפיסו כולן בתוך כדי דיבור וכמה תוך כדי דיבור כדי שאלת שלום וכמה כדי שאלת שלום כדי שאומר שלום תלמיד לרב א''ל תוב לא שבקת רווחא לתלמידא

רש"י מתני' מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני כו'. וכן חבירו אמר ואני: הותר ראשון שנשאל על נזירותו הותרו כולן. שכולן תלו נזירותן בראשון: גמ' יתיב ר''ל קמיה דר' יהודה נשיאה ויתיב וקאמר. כי תנן במתני' וכולן נזירים כגון שהתפיסו כולן בתוך כדי דבור של ראשון דבכדי שאילת תלמיד לרב דאית ביה שלש תיבות שלום עליך רבי התפיסו כולן ומתניתין דקתני ואני ואני דלא תני אלא תרין דוקא קתני דכי שקלת לחדא תיבה מקמא דאמר הריני נזיר ומצרפת ליה להנך דאמרי ואני ואני שכולן שלשה נדרו בתוך כדי שאילת שלום תלמיד לרב דהוויין נמי שלשה תיבות: תוב לא שבקת רווחא לתלמידא. דלימא ליה אלא הנך תלת מילי ולאו משום דאית ליה לרבי יהודה נשיאה דלימא ליה טפי אלא מילתא בעלמא קמ''ל ומסייע ליה לריש לקיש: (רש"י)

תוספות מתני' מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני ואני. כלומר שנים שמעו לראשון שקבל נזירות והאחד אומר ואני וכן השני אומר ואני כולם נזירים הותר הראשון אם הראשון בא לחכם והתיר לו נדרו גם האחרונים הותרו לפי שאמרו ואני כמוהו ותלו נדריהם בנדרו הותר האחרון ע''י חכם הוא מותר וכולן אסורים אם לא יתירו גם הם נדריהם ע''י חכם אבל בלא התרה לא שלא תלו נדריהם בנדר האחרון: פי כפיו שערי כשערו ה''ז נזיר. בגמרא מפרש: הריני נזיר ושמעה אשתו ואמרה ואני מיפר את שלה ושלו קיים. דלא תלה כלל נדרו בנדרה אלא אדרבה היא אמרה ואני נזירה כמוך אחר שהוא כבר נדר בנזיר: הריני נזירה ושמע בעלה ואמר ואני אינו יכול להפר. בגמרא בעי לאכוחי מינה דבעל מיעקר קא עקר נדר אשתו מעיקרו ולכך אינו יכול להפר שאם מיפר לה א''כ יתבטל גם את שלו שנדרו תלוי בנדרה וכדתנן לעיל הותר הראשון הותרו כולן שבאו מחמתיה דראשון ואינו רשאי לגרום דבר להיות נדרו מבוטל כדכתיב לא יחל דברו. ודרשינן הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו ודחי בגמרא דלעולם מיגז גייז מהפרה ואילך מהשתא אבל כי נמי מיפר את שלה ושלו קיים מ''מ חל נדרה עד עתה ונזירותיה אינו יכול להפר דכיון דאמר ואני קיים לה נדרה: הריני נזיר ואת. כלומר וכי גם את רוצה לידור בנזיר ואמרה אמן פי' קבלה עליה נזירות מיפר את שלה ושלו קיים דלא תלה נדרו בנדרה אבל אם לא אמרה אמן היא מותרת שאינו יכול להדירה בע''כ ודאי מה דאמר לה ואת לא הוי קיום שאין הנדר חל עליה אלא כשאמרה אמן ועדיין אינו יודע אם תקבלנו אם לאו ולכך לא הוי קיום: הריני נזירה ואתה. הכי גרס ר''ת ושמע בעלה ואמר אמן אינו יכול להפר אי מיעקר [קא עקר] ניחא משום דא''כ יתבטל נזירותו ואי מיגז גייז משום דהוי קיום כי אמר אמן כמו ואני כדלעיל: (שייך לקמן דף כג ע''א) הרי זו סופגת את הארבעים. בגמ' (דף כא:) מסיק שלא היפר לה בעלה ופשיטא הוא ומשום דקא בעי למיתני סיפא ואינה סופגת וכו' דהוי חידושא אע''ג דנתכוונה לאיסורא כיון דעלה בידה היתר אינה סופגת תנא נמי רישא וסופגת: רבי יהודה אומר אם אינה סופגת את הארבעים תספוג מכת מרדות. מדרבנן שנתכוונה לאיסורא במזיד ובפ' בתרא דמכות (דף כב.) מכות ארבעים מן התורה אבל מכת מרדות בלי מנין אלא מכין עד שתצא נפשו או עד שמקבל עליו. ומספקא לרבי דהכא דלוקה על שעברה דשמא דוקא מ' ותו לא דדוקא כשאין רוצה לקיים אותה המצוה מכין אותו בלי מספר אבל הכא שכבר עברה למה תלקה יותר מדאורייתא אם לא הפר: הג''ה גמ' יתיב ר''ש בן לקיש קמיה דר' יהודה נשיאה ויתיב וקאמר והוא שהתפיסו כולם בתוך כדי דיבור. כדמפרש והולך כדי שאילת שלום תלמיד לרב דהיינו שלום עליך רבי ג' תיבות ה''נ יכולין שלשה אנשים להתפיס עצמן בראשון שנדר בנזיר שכל אחד אמר ואני הם שלש תיבות דאפילו האחרון תוך כדי דיבור מן הראשון אבל הרביעי אינו יכול להתפיס עצמו בראשון אפילו אמר ואני שכבר שהו כדי דיבור מן הראשון ולכך לא חייל נזירות ארביעי: אמר ליה תו לא שבקת רווחא לתלמידא. כלומר תלמיד ששמע לאחד שנדר בנזיר ובקש לומר ואני ובתוך כך עובר רבו לפניו והוא חייב להקדים לו שלום ולומר שלום עליך רבי [והם שלש תיבות] שוב לא יועיל להתפיס בנזיר אם יאמר ואני שכבר שהה כדי דיבור ואין זו סברא אלא ודאי גם הרביעי נתפס הואיל ולא שהה כלל לאחר כדי דבור אלא לאלתר אחר כדי דבור אמר ואני אבל החמישי ודאי אינו נתפס ששהה קצת אחר כדי דיבור: (תוספות)

דף כא - א

תניא נמי הכי מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ושהה כדי דבור ואמר ואני הוא אסור וחבירו מותר וכמה כדי דבור כדי שאילת שלום תלמיד לרב לימא מסייעא ליה מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני ואני ותו לא תנא כי רוכלא ליחשיב וליזיל וליתני חד ולשמעינן הני ה''נ ומשום דקתני סיפא הותר הראשון הותרו כולן הותר האחרון האחרון מותר וכולן אסורין מכלל דאיכא אמצעי ומשום הכי קתני ואני ואני איבעיא להו חד בחבריה מיתפיס או דלמא בקמא מיתפסי למאי נפקא מינה לאתפוסי ומיזל אי אמרת חד בחבריה מתפיס מתפסין ואזלין לעולם ואי אמרת בקמא מתפסי טפי מכדי דבור לא מתפסין מאי ת''ש הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני ואני ותו לא מידי ש''מ בקמא הוא דמתפסי דאי ס''ד חד בחבריה מיתפיס ליתני טובא ואני תנא כי רוכלא ליחשיב וליזיל וליתני חד ולשמעינן כולהון איידי דקתני הותר הראשון הותרו כולן הותר האחרון האחרון מותר וכולן אסורין מכלל דאיכא אמצעי משום הכי קתני ואני ואני ת''ש הותר הראשון הותרו כולן ראשון הוא דשרו הא אמצעי לא ש''מ בקמא מתפסין אימא לך לעולם חד בחבריה מתפיס ואיידי דבעי מיתנא הותרו כולן דאי תנא אמצעי איכא ראשון דלא משתרי משום הכי קתני ראשון ת''ש הותר האחרון האחרון מותר וכולן אסורין דלא איכא אחרינא בתריה אבל אמצעי דאיכא אחרינא בתריה משתרי ש''מ חד בחבריה מתפיס לעולם אימא לך בקמא מיתפסין ומאי אחרון דקתני אמצעי ואיידי דתנא ראשון תנא אחרון ת''ש דתניא בהדיא הותר הראשון הותרו כולן הותר האחרון האחרון מותר וכולן אסורין הותר אמצעי הימנו ולמטה מותר הימנו ולמעלה אסור שמע מינה חד בחבריה מתפיס שמע מינה: הריני נזיר ושמע חבירו ואמר פי כפיו ושערי כשערו וכו': משום דאמר פי כפיו ושערי כשערו הרי נזיר

רש"י תניא נמי הכי. דבעינן שיהו נתפסין בתוך כדי דבור: הוא אסור. הראשון שאמר הריני נזיר והשני שאמר ואני מותר לפי ששהה כדי דבור הא אם לא שהה הרי זה נזיר כמותו: לימא מסייע ליה מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני ואני. ומדלא קתני אלא הנך תרין ש''מ דמשום דאי קתני טפי לא הוי כדי דבור של ראשון ואנן בעינן דליהוי תוך כדי דבור ותו לא: מהכא לא תסייע ליה דבדין הוא דהוה ליה למיתני עד מאה אלא לאו אורחיה דתנא כי רוכלא דמחזר על העיירות בפרגמטי' שלו והולך ומכריז ומונה יש לי מחטין וכוסות וקערות ה''נ ליחשיב וליזיל: ואי לאו משום דווקא ליתני חד ותו לא ולשמעינן הני (הכי נמי) לאו דווקא הוי בתוך כדי דבור: אין ה''נ אלא משום דלא משכחת בה אמצעי דאיבעי ליה למיתנא משום הכי נמי תני ואני ואני: איבעיא להו חד בחבריה מיתפיס. [ולא] כר''ל ואפילו עד מאה מיתפסין ואזלין: ת''ש ואני ואני. מדלא קתני טפי ש''מ דהיינו טעם דבקמא מיתפסין: ראשון הוא דשרי. כלומר משום ראשון דאישתרי אישתרו נמי כולהו הא אם הותר אמצעי לא יהא מותר אחרון שלמטה הימנו וש''מ דטעמא הוי משום דבקמא מיתפסין: לעולם. אימא לך חד בחבריה מיתפיס. וכי הותר אמצעי הותר נמי אחרון והא דלא קתני לה משום דלא אפשר דאיידי דבעי למיתנא כי הותר ראשון הותרו כולן משום שאם אין ראשון אין אמצעי ואין אחרון ואי תני אמצעי לא מצי למיתנא הותרו כולן דהא איכא ראשון דלא משתרי כו': מדקאמר האחרון מותר וכולן אסורים. ואפילו אותו שהתפיסו לאחר שלישי שמע מינה דבקמא מיתפסין ומשום הכי לא מישתרו: א''ל מהכא ליכא למשמע מידי דהכא מיירי דליכא אחרינא בהדיה והא דקאמר וכולן אסורים אאמצעי ואראשון קאי: אבל אמצעי דאיכא אחרינא בהדיה. כלומר דאי לא דייקת מינה להאי גיסא דוק מינה לאידך גיסא דמדקאמר האחרון מותר וכולן אסורין דליכא אחרינא בהדיה מכלל דאי הותר אמצעי דאית ליה אחריני בהדיה דאישתרי נמי ההוא בתרא דמיתפיס ביה וש''מ דחד בחבריה מתפיס: לעולם אימא לך . בקמא מיתפסין והאי אחרון דקאמר היינו אמצעי. וקאמר לך דאפי' של אחרון לא הותר משום דבקמא מיתפסין והאי דקאמרי ליה אחרון לאו דוקא אלא איידי דתנא ראשון תנא אחרון: ת''ש דתניא בהדיא כו' הותר האמצעי הימנו ולמטה מותר. דהיינו אחרון וש''מ דכל חד וחד בחבריה מתפיס ש''מ: משום דקאמר פי כפיו. דמשמע דקאמר פי נזיר ושערי נזיר מי הוי נזיר: (רש"י)

תוספות תניא נמי הכי. פירוש כרבי שמעון בן לקיש: מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ושהה כדי דבור. פי' כדי דבור דווקא ולא יותר ואומר מיד ואני הוא אסור פירוש הראשון שנדר בנזיר וחבירו מותר אלמא דלא מצי לאיתפוסי אלא שהן כולם תוך כדי דבור אבל הרביעי ששהה אחר כדי דבור לא כר''ל: לימא מסייע ליה מי שאמר הריני נזיר. מתניתין היא וכו' וקתני ואני ותו לא לרבי יהודה נשיאה מצי למיתני ואני ואני ארבע פעמים וא''ת ולרשב''ל נמי ניתני ואני ואני שלש פעמים וי''ל דהכי קאמר בשלמא לרשב''ל [לא] איצטריכא ליה למתני אלא ב' פעמים ואני לאשמועינן דגם השני נתפס בראשון שהוא תוך כדי דבור ואע''ג דאמצעי מפסיק בדבורו בין ראשון לשלישי והוא הדין דגם לשלישי שיאמר ואני יתפיס בראשון דאין שום סברא לחלק בין שני לשלישי ששניהם עומדים תוך כדי דבור אבל לר' יהודה נשיאה אי איתא דרביעי נמי נתפס בראשון ליתני דהא ודאי חדוש הוא ואיצטריכא לי' לאשמועינן אע''ג דשהו כבר תוך כדי דבור כיון שהוא סמוך לאלתר לכדי דבור ומשני אטו תנא כי רוכלא כו' כלומר אה''נ דהוי מצי לאיתנויי ארבע פעמים ואני ולא חש למנות כל מה שהיה יכול למנות: ומשני אה''נ ומשום דקתני סיפא וכו' מכלל דאיכא אמצעי משום הכי קתני ואני ואני. וא''ת דהיא גופא תיקשי דליתני חד ואני וסיפא ליתני הותר הראשון הותר השני הותר השני לא הותר הראשון וי''ל דלמ''ד לקמן חד בחבריה מתפיס נקט למידק מיניה אחרון הוא דליכא אחריני בתריה אבל אמצעי דאיכא אחריני בתריה ומישתרי אותו שאחריו כדדייק לקמן ולמ''ד דבקמא מיתפסו ותני אמצעי למידק כבסמוך ראשון הוא דשרי של אחריו הא אמצעי לא הותר של אחריו דבקמא מתפיס: חד בחבריה מתפיס. דהיינו כל אחד בסמוך לו ובתוך כדי דבור לחבירו או דלמא בקמא שאמר הריני נזיר מיתפסו כולם: מיתפסו ואזלו לעולם. ואפי' מאה ואי בקמא מיתפיס טפי מכדי דבור לא היה מיתפיס לרשב''ל כדאית ליה ולרבי יהודה נשיאה אפי' ד' כיון דבסמוך לכדי דבור לאלתר: ת''ש מי שאמר הריני נזיר וכו' דאי ס''ד חד בחבריה מיתפיס ליתני ואני ואני טובא: מכלל דאיכא אמצעי מש''ה קתני ואני ואני. ולדקדק [דאיכא] אמצעי כמו שדקדק והולך לשתי פנים מתניתין: ראשון הוא דשרו. אותם שאחריו (יד נזירה) מתפיס מדלא קתני הותר אמצעי הותר אחרון: אחרון הוא דליכא אחריני בתריה. הלכך כשהותר הוא כולן אסורין אבל לאמצעי דאיכא אחריני בתריה לא מצי למיתני הותר הוא כולן אסורים דשל אחרון נמי הותר: ש''מ חד בחבריה מיתפיס. מדלא תנא הותר האמצעי הוא מותר וכולן אסורין ומשני דאחרון היינו אמצעי ואיידי דתנא ראשון תנא לישנא דאחרון והא נמי דהוא אחרון לראשון תא שמע דתניא בהדיא וכו' הותר אמצעי הימנו ולמטה מותר אלמא חד בחבריה מיתפיס: דאמר פי כפיו מיין. כלומר במתניתין שאני הואיל ושמע חבירו שנדר ודאי קאמר הכי לענין איסור יין אבל בברייתא דקאמר מעצמו בלא שמיעה דחבירו נזיר לאו כלום הוא כיון דאין הנשמה [תלויה בו] ופי כפיו מיין מהני אפילו לרבי שמעון דאמר לעיל (דף ג:) עד שיזיר מכולן הכא מודה דלא גרע מידות וכן מהריני מסלסל ומכלכל דפ''ק (לעיל דף ב.) דהוי נזיר וא''ת כי אמר נמי ידי נזיר [נימא] דה''ק ידי כידו מלהטמאות למתים ורגלי כרגלו מלהכנס בבית הקברות וי''ל דאה''נ דאי שמע לחבירו שנדר בנזיר ואמר ידי כידו מהני וה''נ תניא בתוספתא (פ''ג) ברישא דברייתא בהדיא ידי כידו רגלי כרגלו הרי זה נזיר: (תוספות)

דף כא - ב

ורמינהו ידי נזירה ורגלי נזירה לא אמר כלום ראשי נזירה כבדי נזירה ה''ז נזיר זה הכלל דבר שהנשמה תלויה בו ה''ז נזיר אמר רב יהודה דאמר הכי יעשה פי כפיו מיין ושערי כשערו מלגוז: הריני נזירה ושמע בעלה ואמר ואני אינו יכול להפר: איבעיא להו בעל מיעקר עקר או דלמא מיגז גייז למאי נפקא מינה לאשה שנדרה בנזיר ושמעה חברתה ואמרה ואני ושמע בעלה של ראשונה והפר לה אי אמרת מיעקר עקר ההיא נמי אישתראי ואי אמרת מיגז גייז איהי אישתראי חברתה אסירא מאי ת''ש הריני נזירה ושמע בעלה ואמר ואני אינו יכול להפר ואי ס''ד בעל מיגז גייז ליפר לאשתו והוא ליתסר אלא לאו ש''מ בעל מיעקר עקר לא לעולם מיגז גייז ובדין הוא דליפר לה והיינו טעמא דלא מצי מיפר כיון דאמר לה ואני כמאן דאמר קיים ליכי דמי אי מתשיל אהקמתו מצי מיפר ואי לא לא מצי מיפר ת''ש האשה שנדרה בנזיר והפרישה את בהמתה ואח''כ הפר לה בעלה אם שלו היתה הבהמה תצא ותרעה בעדר ואם שלה היתה הבהמה החטאת תמות ואי ס''ד בעל מיעקר עקר תיפוק לחולין אלא לאו ש''מ בעל מיגז גייז לעולם אימא לך בעל מיעקר עקר והיינו טעמא כיון דלא צריכה כפרה הות כחטאת שמתו בעליה וגמירי דחטאת שמתו בעליה תמות ת''ש האשה שנדרה בנזיר והיתה שותה יין ומטמאה למתים הרי זו סופגת את הארבעים היכי דמי אילימא דלא היפר לה בעל צריכא למימר אלא פשיטא דהיפר לה בעל ואי ס''ד בעל מיעקר עקר אמאי סופגת ארבעים אלא לאו ש''מ בעל מיגז גייז לעולם אימא לך בעל מיעקר עקר ומשום דקתני סיפא היפר לה בעלה והיא לא ידעה והיתה שותה יין ומטמאה למתים אינה סופגת את הארבעים

רש"י ורמינהו כו' זה הכלל כו'. ופה ושיער לא הוי דבר שהנשמה תלויה בו דאי גייז לשיער וחתיך לניב שפתים לא מיית: אמר רב יהודה דאמר הכי יעשה פי כפיו מיין. דהואיל דפריש הכי הוי נזיר: אמרה הריני נזירה ושמע בעלה ואמר ואני שניהם נזירין ואינו יכול להפר לה. דכיון דאמר ואני גלי אדעתיה דניחא ליה במאי דקא נדרה איהי והשתא מקיים לה: ואי אמרת מיעקר עקר. בעל את הנדר מעיקרו אישתכח דבההיא שעתא דקאמרה חבירתה ואני דלא חייל עלה נזירות כלל: ואי אמרת מיגז גייז. דמכאן ולהבא לא חייל עלה נזירות אבל למפרע הוות נזירה: איהי אישתראי וחבירתה אסירא. דלכי אמרה ואני הוות חבירתה נזירה מעליא: ואי ס''ד בעל מיגז גייז. את הנדר מכאן ולהבא אמאי אינו יכול להפר משום דקאמר ואני נימא דהאי דאמר ואני להכי הוא דקאמר הכי דתהוי נזירה לפי שעה עד דליקבל עליה נזירות וליגזייה לנזירות אשתו מכאן ולהבא ונזירות דידיה תיחול עליה כדמעיקרא דהא אינו מיפר מכאן ולמפרע: אלא לאו שמע מינה. הבעל כי. מיפר לנזירות אשתו מיעקר עקר לה ומשום הכי אינו יכול להפר לה שאם יהא מיפר לה נמצא מיפר את שלו דמיעקר עקר והיינו טעמא דאינו יכול להפר את שלה משום דבההיא שעתא דאמר ואני ניחא ליה דתהוי נזירה עד דחייל עליה נזירות דהא קיים לה לפי שעה ומההיא שעתא ואילך לא מצי מיפר משום דבעל מיעקר עקר דלעולם אינו יכול להפר מכאן ולהבא בלא מפרע והכא למפרע לא מצי מיפר דהא קיים לה לפי שעה: לא לעולם מיגז גייז. אלא היינו טעמא דלא מצי מיפר לה דכיון דאמר לה ואני כמ''ד לה קיים נזירותיך דמי והלכך אי מיתשיל אהקמתו אהא דקא מקיים לה ברישא מצי מיפר ואי לא לא מצי מיפר: ואם שלה היתה הבהמה. וכגון שהקנה לה אחר לנזירותה ואמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בה: והיינו טעמא. דתמות דכיון שהפרישה לשם חטאת מעיקרא והשתא לא מצטרכה לכפרה דהא היפר לה בעלה ועקר את הנדר מעיקרו הויא לה כחטאת שמתו בעליה דגמירי דלמיתה אזלא לפי שאין כפרה למתים ואית. דמפרשי כיון דצריכה כפרה על שציערה עצמה מן היין והשתא לא צריכה דהיפר לה בעלה מעיקרא הויא לה כחטאת שמתו בעליה דגמירי דלמיתה אזלא דאפילו ר''א הקפר מודה דלא קרבה אפי' על הצער משום דהויא לה כחטאת שמתו בעליה משום דבחטאת בהמה גמרינן דתמות אבל בחטאת העוף לא גמרינן דתמות: אלא פשיטא דהיפר לה בעל. וקתני דסופגת את הארבעים על שהיתה שותה יין ומטמאה למתים קודם שהיפר לה: לעולם אימא לך מיעקר עקר לה בעל. והכא במאי עסקינן דסופגת את הארבעים כגון דלא היפר לה ודקאמרת אי לא היפר לה בעל צריכא למימר ודאי לא צריכא אלא משום דקתני סיפא כו': אינה סופגת. דצריכא למימר דס''ד דתספוג כיון דנתכוונה לאיסורא: (רש"י)

תוספות ידי נזירה כו'. וה''ה במתניתין אי לא פי כפיו אלא פי נזיר ושערי נזיר לא אמר כלום דאין הנשמה תלויה בו: בעל מיעקר קא עקר. הנדר מעיקרא כשמפר לאשתו והוי כאילו לא חל מעולם כמו חכם שעוקר הנדר מעיקרו או מיגז גייז מהפרה ואילך הוא דמתבטל הנדר ועד ההפרה היה מקויים: אי אמרינן מיעקר עקר חבירתה נמי מישתראי שהרי הוא כאילו לא חל הנדר מעולם ואי אמרינן מיגז גייז היא מישתראי וחבירתה אסורה לפי שהיתה הראשונה בכל דין נזירות עד ההפרה ושפיר מיתפיס בה שניה והפרת הראשונה אינה מועלת לשניה ונהי דלגבי חכם הותר הנדר הראשון הותרו כולם היינו משום דחכם עוקר הנדר מעיקרו ונמצא כאילו לא חל מעולם אבל בעל שמיפר בלא חרטה אינו עוקר הנדר מעיקרו אלא מיגז גייז וה''ה דמצי למימר דנפקא מינה אם שתתה ביין ונטמאה וגלחה במזיד ואח''כ היפר לה דאי מיעקר עקר אינה לוקה ואי מיגז גייז לוקה וכן לענין אם נטמאה בשוגג ואח''כ היפר אי מיעקר עקר לא תביא עולת העוף ואשם ואי מיגז גייז מביאה עולת העוף ואשם שהרי חל הנזירות עד עתה: אלא ש''מ בעל מיעקר עקר. ובהתרתה הוא מותר כמותה דלא חל הנדר מעולם ולכך אינו מיפר דאינו מיפר לעצמו אלא אחרים מוחלין לו וצ''ע דלא דמי לאחרים דכיון דרשאי להפר לאשתו ותירץ הר''ר אליהו דה''פ אא''ב מיעקר עקר אינו יכול להפר דפשיטא דקיים לה שאם לא קיים לה לא היה דיבורו שום דבר אא''א מיגז גייז א''כ אינו תלוי בדבורו וכיון שאין תלוי בדבורו ממילא הוי מופר: כמאן דאמר קיים ליכי דמי אי איתשיל אהקמתו מצי מיפר. [במאי] שאמר קיים ליכי דאמת הוא דנשאלין על ההקמה דהכי אמר רבי יוחנן בנדרים (דף סט.): האשה שנדרה בנזיר והפרישה בהמתה. חטאת עולה ושלמים אם שלו היתה הבהמה פי' מבהמות של בעלה תצא ותרעה בעדר כלומר חולין היא כיון שהיפר לה בעלה וכדמפרש לקמן (דף כד.) דכי [מקנה] לה בעלה מילתא דצריך לה כלומר אם לא היפר לה שצריכה לקרבנות נזיר במילתא דלא צריכה כגון שהיפר לה בעלה ואינה צריכה לקרבנות נזיר לא מקני לה: ואי ס''ד בעל מיעקר קא עקר תיפוק לחולין. דעקר הנדר מעיקרו ולא חל הנדר מעולם והוי כאדם המפריש בהמתו לנזירות ונשאל לחכם והתירו דתנן (לקמן דף לא.) דנפקא לחולין: והיינו טעמא דכיון דצריכה כפרה. על שציערה עצמה מן היין וכרבי אלעזר הקפר דאמר דנזיר חוטא הוא הוה ליה חטאת (העוף) שמתו בעליה אע''ג דהפר לה לענין [איסור] על הבהמה דין חטאת אם הבהמה [שלה] היא דגמרה ומקדיש לה: היכי דמי אילימא דלא היפר לה בעל. כלל צריכא למימר דלוקה דהא נזירה היא ופשיטה הוא דלוקה אלא פשיטא דהיפר לה הבעל אחר שנטמאה ואחר ששתתה ואפילו הכי לוקה דבההיא שעתא דשתתה ביין הוי נזירה וש''מ הבעל מיגז גייז: לעולם מיעקר עקר. ומיירי שלא היפר ודקאמרת צריכא למימר משום סיפא דאיצטריך ליה למיתני אינה סופגת תני רישא אגב סיפא דסופגת וסיפא איצטריכא ליה למיתני לאפוקי מדרבי יהודה דאמר דכי נמי היפר לה בעלה ושתתה יין לוקה מכת מרדות ואם תאמר מאי איריא היפר לה ואחר כך היתה שותה לאשמועינן שתתה ונטמאה ואח''כ (שתתה) היפר לה [דאינה] סופגת כיון דמיעקר עקר וי''ל דמשום רבי יהודה נקט הכי דאפילו בהיפר ואח''כ שתתה סופגת מכת מרדות אע''ג דכבר היפר כיון דלאיסורא נתכוונה: (תוספות)

דף כב - א

תנא נמי רישא סופגת ת''ש האשה שנדרה בנזיר ונטמאת ואח''כ הפר לה בעלה מביאה חטאת העוף ואינה מביאה עולת העוף ואי ס''ד בעל מיגז גייז תייתי נמי עולת העוף ואלא מאי מיעקר עקר חטאת העוף נמי לא תייתי הכי נמי והא מני ר' אלעזר הקפר היא דתניא ר''א הקפר (בר רבי) אומר מה ת''ל {במדבר ו-יא} מאשר חטא על הנפש וכי באיזו נפש חטא זה אלא מפני שציער עצמו מן היין נקרא חוטא והלא דברים ק''ו ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה ת''ש דתניא בהדיא האשה שנדרה בנזיר ושמעה חבירתה ואמרה ואני ובא בעלה של ראשונה והפר לה היא מותרת וחבירתה אסורה שמע מינה בעל מיגז גייז רבי שמעון אומר אם אמרה לה הריני כמותיך שתיהן מותרות

רש"י תנא נמי רישא סופגת. את הארבעים דאינה צריכה: האשה שנדרה בנזיר ונטמאת ואח''כ הפר לה בעלה מביאה חטאת העוף. דאפילו אמרינן דתיהוי כחטאת שמתו בעליה כיון דבעל מיעקר עקר לה לא אשכחן בה דתיזיל למיתה: ניתי נמי עולת העוף. ומאשם לא פריך דתייתי נמי אשם דאין אשם בא אלא במקום שצריך ליכנס בנזירות אחרת כי היכי דתיחול עליו נזירות בטהרה: הא מני. דתני אע''ג דתיעקר ליה נזירות מייתי ליה חטאת העוף: רבי אליעזר הקפר היא. דאמר דצריך כפרה על שציער עצמו מן היין: היא מותרת וחבירתה אסורה. דבעל מיגז גייז ומסיים הברייתא ר' שמעון אומר אם אמרה הריני כמותיך דמשמע אם נתקיים נזירותיך עלי לקיים ואם לאו לא וכיון שהפר לה בעלה לראשונה שתיהן מותרות: (רש"י)

תוספות הכי גרסי' ואי ס''ד מיגז גייז תייתי עולת העוף. וה''ה דאשם נמי איבעי לה לאתויי אלא נקט עולת העוף משום דחטאת העוף ועולת העוף בחד קרא כתיבי: הא מני ר''א הקפר בר רבי היא. פירוש לעולם מיעקר עקר ולכך אינה מביאה עולת העוף וחטאת העוף מייתא משום דאתיא על הספק והכי איתא בפ''ק דנדרים (דף י) והשתא מסקינן דבעל מיעקר עקר וקשה מאי שנא הכא מייתי כולה מילתא דר' אלעזר הקפר ולעיל לא מייתי לה דקאמר לעולם מיעקר עקר וכיון דצריכה כפרה הוה [וכו' ע''כ נראה דגרסי'] הכי וכיון דלא צריכה כפרה הוה ליה כחטאת שמתו בעליה והכי פירושו לעולם [מיעקר] עקר ומ''מ כיון שהקדישתה לא נפקא לחולין וכי היפר לה הוה לה כחטאת שמתו בעליה אי נמי לגירסת הספרים נמי ניחא דלעיל לא עבדינן מכל וכל כר' אלעזר דאין קרב אבל הכא דקרב מייתי שפיר מילתא דרבי אלעזר דהוי כוותיה מכל וכל: תא שמע דתניא בהדיא היא מותרת וחבירתה אסורה אלמא דבעל מיגז גייז. וקצת קשה דלעיל פשיט מדמביאה חטאת ולא עולה דמיעקר קעקר ועתה מהדר למיפשט דבעל מיגז גייז אין זה שיטת הש''ס וי''ל דההיא אוקימנא ליה כר' אלעזר הקפר והך רבנן ומייתי לזה דפלוגתא דתנאי היא דר''ש אמר אם אמרה הריני כמותיך שתיהן מותרות דמשמע הריני כמותיך לכל דרכיך ולכשתותר אהיה גם אני מותרת ותימה כיון שקיבלה נזירות וחל עליה איך תהיה מותרת בהתרת חבירתה כיון דמיגז גייז הא אין נזירות לחצאין ואילו אמר הריני נזיר היום ולמחר איני נזיר הוי נזיר שלשים יום דאין נזירות פחות מל' יום כדתנן בפרק קמא (לעיל ה.) ואומר ר''י דהכי איתא בתוספתא (פ''ג) ולא נתכוונתי להיות אלא כמותיך שתיהן מותרות אם אמרה הכי משום דמשמע ליה לר''ש דהכי קאמרה לה אם סופך שתהיה מותרת לא יחול עלי נזירות כל עיקר ור''ש לא בא לפלוגי על מלתא דת''ק אלא להוסיף עליה וגם ת''ק מודה ליה ואומר מהר''ף נ''ע דלר''ש אפי' ואני לבד מפרשינן למילתא הכי כאילו אמרה בפי' לא [נתכוונתי] אלא להיות [כמותיך] ובהא פליגי רבנן ור''ש: . מר זוטרא בריה דרב מרי אמר היינו דרמי בר חמא דבעי רמי בר חמא הרי עלי כבשר זבחי שלמים מהו כי מתפיס אינש במעיקרא מתפיס או לא. בנדרים (דף יא:) משמע ליה דמיבעיא ליה לרמי בר חמא אחר שנזרקו הדמים ואמר ככר זה עלי כבשר זבחי שלמים ובשר שלמים קודם זריקה אסור באכילה ואחר זריקה מותר באכילה ומיבעיא ליה כי אמר ככר זה עלי כבשר זבחי שלמים אם דעת הנודר לומר כמו שהיה בשר זבח שלמים מעיקרא קודם זריקה והככר אסור או שמא דעתו כבשר שלמים השתא אחר זריקה דשרי וגם הככר יהיה מותר ובשמעתין יש מפרשים דמר זוטרא בריה דרב מרי בעי למידחי הפשיטותא שפשט הש''ס מברייתא דתניא להדיא היא מותרת וחבירתה אסורה ופשיט דנימא מיגז גייז והשתא מר זוטרא דחי לעולם מיעקר עקר כדאסיקנא מההיא דמביאה חטאת העוף ואינה מביאה עולת העוף וחבירתה דאסורה היינו משום דבמעיקרא מיתפסה כלומר מיתפסה נפשה להיות כמותה עד שלא יפר לה בעלה שהיא אסורה ובאותו איסור דעתה לנדור ולעמוד אפי' יפר בעלה ויעקור נדרה למפרע כדאשכחן דרמי בר חמא מבעיא ליה הכי אי אמרינן כבמעיקרא מתפיס וקשה טובא להאי פירושא חדא דרמי בר חמא לא פשיט לי' דבמעיקרא קמתפיס ועוד דהתם בבעי' דרמי בר חמא הזריקה אינה מתרת הבשר אלא מזריקה ואילך ולא למפרע והתם ודאי אי אמר כמעיקרא מתפיס אסור אבל גבי הפרה דבעל אי מיעקר קעקר אפי' אם אמרת כמעיקרא מתפיס חבירתה היה לה להיות מותרת שהרי הנדר כאילו לא חל מעולם ועוד דמאי שנא ממתני' דקתני כי הותר הראשון הותרו נמי כולם משום דחכם עוקר הנדר מעיקרו [והכא] בעינן למימר אפי' אם הבעל עקר הנדר מעיקרו חבירתה אסורה [וזה] מצינן ליישב בדוחק ולומר כי החכם אינו מתיר אלא בפתח וחרטה [ומשוה] ליה לנדר טעות מעיקרא והלכך כשהתיר הראשון הוי כאילו לא היה הנדר הזה מעולם כלל הלכך הותרו כולם אבל הבעל מיפר לאשתו בלא חרטה ופתח מגזירת הכתוב הלכך אפי' אי מיעקר קעקר לענין זה חשיב כאילו נשאר עליה נדר קצת וחבירתה אסורה ודוחק וע''ק דהשתא מר זוטרא בעי למימר אפי' אי בעל מיעקר קעקר תיתסר חבירתה ולעיל קאמר הש''ס בפשיטותא למאי נפקא מינה לאשה שנדרה בנזיר ושמעה חבירתה ואמרה ואני אי אמרת מיעקר קא עקר. (איהי) נמי אישתראי נמצא מר זוטרא סותר ההיא סוגיא וע''ק דבתר הכי כי דחי מי דמי התם כיון דאמר הרי עלי כבשר זבחי שלמים וכו' לא אתא הדחייה שפיר להאי פירושא דהסברא הפוכה ויש ליישב ולומר דר''ל ומי דמי וכולה מילתיה דמר זוטרא היא ולשון נזיר משונה הוא כלומר אע''ג (דהכא) [דהתם] הבעיא אינה פשוטה הכא ודאי יש לנו לומר בפשיטות דבמעיקרא קמתפיס (דמי) ודוחק ועוד מה לנו להביא הבעיא דרמי בר חמא [דל] מהכא הבעיא יש לנו לומר דבמעיקרא קמתפיס כדמפרש ואזיל ויש ליישב בדוחק דמשום הכי הביא הבעיא להודיענו הסברא דבמעיקרא קמתפיס דאי [לאו שמעינן] בעלמא הא סברא לא נאמר לה הכא דבמעיקרא קמתפיס וע''ק דלישנא דתניא בהדיא [משמע] הפשיטות קיימא כדתניא לעיל (דף כא.) נמי תניא בהדיא וקאי ולכן נראה להר''ם לפרש דמר זוטרא לא דחי הפשיטות אלא קיימא דבעל מיגז גייז וקאמר היינו דרמי בר חמא כלומר תפשוט מהך ברייתא בעי' דרמי בר חמא דכי היכי דאמרי' דחבירתה אסורה כי אמרה ואני אלמא במעיקרא מתפיס אע''ג דחבירתה יודעת שזאת האשה יכולה לבא לידי היתר ע''י שיפר בעלה אלא אמרי' ואני כמעיקרא כמו שאמרה אסורה עכשיו אהיה גם אני ה''נ נימא כשאמר ככר זה כבשר זבח שלמים דבעי למימר כקודם זריקה אך קשה דמי דמי דודאי גבי אשה אמרי' דדעתה אמעיקרא משום דבשעת איסור חבירתה נדרה ואמרה ואני אבל דרמי בר חמא הנודר נודר בשעת היתר אחר זריקת דמים ואמאי נימא דדעתיה אמעיקרא וצ''ל דסוגיא [דהכא] ס''ל דבעיא דרמי בר חמא נמי איירי בכה''ג דקאמר הרי ככר זה כבשר זבח שלמים קודם זריקה ובהכי פליגי סוגיא דידן אסוגיא דנדרים התם דקאמר הרי עלי כבשר זבחי שלמים לאחר זריקת דמים. (הגה''ה) דאיכא למימר דלאחר זריקת דמים דהתם בגמרא אינה מלישנא דרמי בר חמא דרמי בר חמא לא אמר יותר אלא הרי עלי כבשר זבחי שלמים מהו וע''כ מפרש הש''ס לאחר זריקה שמתפיס אחר זריקה ויכול להיות דלפני זריקה שאלה וכן סובר סוגיא דהכא וכן מפרש בבעיא דאומן קונה בשבח כלי דמפרש לה הש''ס בפ' המקבל (ב''מ קיב.) לענין עובר בל תלין ובפרק הגוזל קמא (ב''ק צט.) בע''א וכן בפ''ב דב''ק (דף יט.) דיש שינוי לצרורות הש''ס מפרש בכמה פנים הבעיא איך נשאלה למלתא בבית המדרש בעת קדמונים (הגה''ה) ודחי הש''ס דלא תפשוט הא מהך ברייתא דלא דמי דהתם כיון דאמר הרי עלי כבשר זבחי שלמים אע''ג דלאחר שנזרקו הדמים מצי אכיל ליה בחוץ מיקדש קדיש כלומר אכתי יש קדושה בבשר לענין דאסור לאכול חוץ לירושלים וה''ה דמצי למימר דאית בה קדושה לענין טומאת הגוף דאסור לאכול בשר שלמים בטומאת הגוף וכן חוץ לזמנן וחדא מנייהו נקט כלומר התם איכא למימר אם במעיקרא מתפיס בקודם זריקה או לאחר זריקה לפי שהאדם טועה לימא אחרי שיש בבשר קדושה גם אחר זריקה לענין חוץ שייך לאתפוסי ביה ולכך איכא לספוקי אם דעתו אמעיקרא או אחר אבל הכא זאת האשה שאמרה ואני יש לנו לומר דודאי ר''ל דדעתה אמעיקרא ליתפס וליאסר בקודם שיפר לה בעלה דאי ס''ד בציננא מתפיס הא הפר לה בעלה פי' ציננא אחר ההפרה אחר שנצטנן והלך לו האיסור ע''כ י''ל דבמעיקרא קמתפיס בקודם שהיפר לה בעלה ואי [בציננא] לאיתפוסי א''כ אין כאן איסור כלל ובמה תיטעי להתפיס אחר ההפרה אבל בשלמים טועה להתפיס גם אחר זריקה לפי שיש קדושה גם בבשר אחר זריקה לענין חוץ וכמה מילי דפרישית: (תוספות)

דף כב - ב

מר זוטרא בריה דרב מרי אמר האי היינו דרמי בר חמא דבעי רמי בר חמא הרי עלי כבשר זבח שלמים מהו כי מתפיס איניש בעיקרא מתפיס או דלמא בצננא מתפיס מי דמי התם כיון דאמר הרי עלי כבשר זבח שלמים אע''ג דלאחר שנזרק דמו מצי אכיל ליה בחוץ מיקדש קדיש אבל הכא אי ס''ד בצננא קא מתפיס הא הפר לה בעלה איכא דאמרי היינו דרמי בר חמא ודאי: אמרה לה הריני נזירה בעיקביך מהו הריני בעיקביך בכולא מילתא ושריא או דלמא כמיקמי דליפר לה בעלה ואסירא ת''ש האשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה ואמר ואני אינו יכול להפר ואי סלקא דעתך כי אמר לה הריני בעיקביך בעיקרא קא מתפיס ליפר לה לדידה ולוקים דידיה אלא לאו ש''מ בכולא דמילתא מתפיס והלכך הוא דלא מצי מיפר הא אשה דאמרה הריני בעיקביך היא נמי מותרת לא לעולם בעיקרא מתפיס והכא כיון דאמר לה ואני כאומר קיים ליכי דמי ואי מתשיל אהקמתו מצי מיפר ואי לא לא: הריני נזיר ואת ואמרה אמן מיפר את שלה ושלו קיים: ורמינהו הריני נזיר ואת ואמרה אמן שניהם אסורין ואם לאו שניהם מותרין מפני שתלה נדרו בנדרה אמר רב יהודה תני מיפר את שלה ושלו קיים אביי אמר אפי' תימא כדקתני ברייתא כגון דקאמר לה הריני נזיר ואת דקא תלי נדרו בנדרה

רש"י מר זוטרא בריה דרב מרי אמר. הא דמיבעיא לן הכא אשה שנדרה בנזיר ושמעה חבירתה ואמרה ואני ושמע בעלה של ראשונה והפר לה אפילו למ''ד בעל מיגז גייז היינו דבעי רמי בר חמא בפ''ק דמסכת נדרים: הרי עלי כבשר זבחי שלמים. כגון שמונח לפניו בשר זבח שלמים ומחית נמי דהיתרא קמיה ואמר זה כזה מהו: כי מתפיס איניש בעיקרא מתפיס. כדהויין הני זבחי שלמים קודם זריקה ואסירא: או דילמא בצננא מתפיס. בהתירא דאית ביה והיינו לאחר זריקה שהותר בשר באכילה ושריא בצננא היינו לבסוף דכל דבר שהוא חם מצטנן לבסוף וה''נ לגבי הך איתתא כי אמרה ואני אי אמרת דבעיקרא מתפיס הויא לה כקודם הפרה ואסירא ואי אמרת דמיתפסה בצננא הויא לה כלאחר הפרה ושריא: מי דמי התם כי אמר הרי עלי כבשר זבחי שלמים. אפי' אמרת דבצננא מיתפיס אפ''ה אסור דזבחי שלמים לאחר זריקת דמים מיקדש קדיש דאינו נאכל אלא לשני ימים ולילה אחד דאיכא למימר הכי איתפיס בציננא דאם לא כן מאי אהני דיבוריה: אבל הכא כו'. ולא דמי כלל ומהכא לא תפשוט: איכא דאמרי היינו דרמי בר חמא. דאמר אע''ג דלאחר זריקת דמים מיקדש קדיש כיון דמצי אכיל ליה חוץ לחומת עזרה בכל העיר אי אמרת בציננא תפיס ודאי שרי אלא הכי איבעיא לך (ודאי) אמרה לו: הריני בעיקביך. ובא בעלה של ראשונה והפר לה אליבא דמ''ד בעל מיגז גייז מהו אמרינן הא דקאמרה לה הריני בעיקביך בכולי מלתא משמע אם לנזירות לנזירות אם להיפר היפר וכיון דהיפר בעלה לראשונה מישתריא נמי חבירתה [והאי] בעיקביך משמע בסוף: או דלמא כמיקמי דליפר לה בעלה. משמע דמשמע כמו דאמרה הריני נזירה כמותיך עד סוף נזירותיך דהיינו סמוך להפרה דבעל דנזירותה משכה ואזלה עד שהפר לה בעל וכשהפר לה בעל אזלה לה בסוף נזירותה ולעולם מיקמי דליפר לה בעל קאמרה וכי הפר לה בעלה לראשונה אסורה חבירתה: ת''ש האשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה ואמר ואני אינו יכול להפר ואי ס''ד דכי אמר לה הריני בעיקביך כמעיקרא. מקמי הפרה משמע וקיימא לן נמי דבעל מיגז גייז וכ''ש היכא דאמר ואני סתם ולא אמר בעיקביך דמשמע דבעיקרא מיתפיס א''כ אשתכח דכי קאמר לה ואני משמע דניחא ליה דתתקיים עילוה נזירות עד דלימא איהו ואני ולקביל עילוי' נזירות וליפר לה נזירות דידה ולקיים נזירות דידיה הא לאו איתפיס בנדרה אלא במקמי הפרה אלא לאו ש''מ מדאינו יכול להפר לה דבכולה מילתא מיתפיס והלכך הוא לא מצי מיפר דאי מיפר את שלה נמצא מיפר את שלו הא אשה אחרת דאמרה לה הריני בעיקביך כיון דהיפר בעל לראשונה איהי נמי מותרת: לא לעולם. אימא לך דבעיקרא מתפיס: והכא. טעמא מאי הוא דלא מצי מיפר לה דכיון דאמר לה ואני כאומר קיים ליכי דמי: הריני נזיר ואת ואמרה אמן מיפר את שלה. והאי דאמר לה ואת לא הוי קיום לפי שאין אדם יכול להזיר את אשתו בנזיר: מפני שתלה נדרו בנדרה. דמשמע דקאמר הריני נזיר אם את תהא נזירה וכיון דלא אמרה אמן שניהם מותרין: אביי אמר אפי' תימא. שניהם מותרין ולא קשיא ובמאי עסקינן בברייתא כגון דאמר לה הריני נזיר ואת דמשמע דקאמר לה הריני נזיר אם תהא נזירה והלכך היכא דאמרה אמן שניהם אסורין וכי לא אמרה אמן שניהם מותרין שכן הוא תולה נזרו בנזרה: (רש"י)

תוספות איכא דאמרי היינו דרמי בר חמא ודאי. איכא למיפשט בעיא דרמי מברייתא דלעיל ואין לדחות דחיה זו שבא לחלק ביניהם דודאי דמו אהדדי: אמרה לה הריני בעיקביך. פירוש האשה שנדרה בנזיר ושמעה חבירתה ואמרה לה הריני בעיקביך כאילו אמרה הריני בסופך לשון ואתה תשופנו עקב (בראשית ג) כלומר בסוף דרכך אם תותר את גם אני אהיה מותרת שלא אקבל עלי נזירות ולא יחול עלי או דלמא כי מקמי דליפר לה בעלה ואסורה כי בעיקביך יש לפרשו כמו עקב אשר שמע אברהם בקולי וגו' (שם כו) ואפילו אם תותר הראשונה השניה אסורה דבדעתה להיות כמעיקרא קודם שיפר לה בעלה וכשאמרה בעיקביך כאילו אמרה ואני דאמרינן לעיל בברייתא היא מותרת וחבירתה אסורה דכיון דחל עליה נזירות לא פקע בהתרת הראשונה דבעל מיגז גייז: ואי ס''ד כי אמר בעיקביך בעיקרא קמתפיס. ואפילו תותר הראשונה השניה אסורה א''כ במתניתין נמי אמאי אינו מיפר לה ליפר לה דידה ולוקים דידיה אלא ש''מ בכולה מלתא מיתפיס ואותה שאמרה בעיקביך היא נמי מותרת ואריכות לשון בעלמא הוא וה''נ דעת הבעל כי אמר לה ואני דעתיה אכולה מילתא אם תותר היא שגם הוא יהיה מותר ולא יחול הלכך לא מצי מיפר דקאי בלא יחל דברו ואם תאמר והא במתניתין לא אמר כ''א ואני וי''ל דהכי מדמי ליה דכי היכי דאשה דאמרה הריני בעיקביך בכולה מילתא ה''נ בעל בכולה מילתא מיתפיס דנהי דודאי דאיניש בעלמא שאמר ואני דעתו כמעיקרא מפני שאין בידו להתיר ואינו נותן דעתו להתיר אבל בעל שבידו להתירה דעתו להתיר יותר משאר מתפיסים והוי כאילו אמר הריני בעיקביך ודחי לא לעולם כמעיקרא מתפיס ומ''מ אינו יכול להפר הכא כיון דאמר ואני כאומר קיים ליכי דמי אי מיתשיל אהקמתו מיפר ואי לא לא: ורמינהו הריני נזיר ואת ואמרה אמן שניהם אסורין ואי לאו שניהם מותרים מפני שתלה נדרו בנדרה. וסבירא ליה דבעל מיעקר קא עקר ואי יפר לה גם שלו יותר [וקאי] בלא יחל דסבירא ליה לתנא דברייתא דהכי קאמר הריני נזיר אם את ואפילו לא אמר אם ולכך אם אמרה אמן שניהן אסורין והיינו דקפריך אמתני' דקתני כי אמר לה הריני נזיר ואת דמיפר שלה ושלו קיים ואם לאו שלא אמרה אמן שניהם מותרין מפני שתלה נדרו בנדרה ולא דינא להיות נזיר אם לא תהיה גם היא נזירה: אמר רב יהודה תני. ברישא מיפר שלה ושלו קיים כמתני' ותני ברישא שניהם אסורין עד שלא יפר ולא כמו שהיינו סבורין מעיקרא שאינו יכול להפר את שלה דנהי דסיפא משמע שתלה נדרו בנדרה דקאמר ואם לאו שניהם מותרין אפ''ה יכול להפר שלה משום דסבירא ליה להאי תנא דבעל מיגז גייז וזהו החידוש דאתא לאשמעינן אבל רישא דקתני אסורים כל זמן שלא הפר אין זה שום חידוש דפשיטא דשניהם אסורין כל זמן שלא הפר: אביי אמר אפי' תימא כדקתני ברייתא כגון דאמר ואם את דקא תלי נדרו בנדרה מתני' דקתני הריני נזיר ואת משום הכי מיפר שלה ושלו קיים. [פי'] ברייתא כגון דאמר לה הריני נזיר ואם את שתלה נדרו בנדרה כלומר אם את נזירה גם נזירותי יחול [לפיכך] שניהם אסורין ואינו יכול להפר כדמשמע לישנא דשניהם אסורין והיינו טעמא לפי שתלה נדרו בנדרה ואם יפר את שלה גם את שלו יתבטל וקאי בלא יחל דסבירא ליה דבעל מיעקר עקר ומתני' דקתני הריני נזיר ואת פירוש שאינו תולה נדרו בנדרה אלא הוא מקבל אנפשיה ממה נפשך ואת פי' שאינו תולה נדרו בנדרה אלא הוא מקבל נזירות אנפשיה ואת דקאמר ששאל לה אם גם היא מציא לקבל נזירות אנפשה ואת דקאמר ששאל בתמיה בלשון שאלה קאמר לה כלומר רוצה את להיות נודרת כמו כן: (תוספות)

דף כג - א

ומתניתין כגון דאמר לה הריני נזיר ואת מאי משום הכי מיפר את שלה ושלו קיים: מתני' האשה שנדרה בנזיר והיתה שותה ביין ומטמאה למתים ה''ז סופגת את הארבעים הפר לה בעלה והיא לא ידעה שהפר לה בעלה והיתה שותה ביין ומטמאה למתים אינה סופגת את הארבעים רבי יהודה אומר אם אינה סופגת את הארבעים תספוג מכת מרדות: גמ' ת''ר {במדבר ל-יג} אישה הפרם וה' יסלח לה באשה שהפר לה בעלה והיא לא ידעה הכתוב מדבר שהיא צריכה כפרה וסליחה וכשהיה מגיע ר''ע אצל פסוק זה היה בוכה ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה טעון כפרה וסליחה המתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר על אחת כמה וכמה כיוצא בדבר אתה אומר {ויקרא ה-יז} ולא ידע ואשם ונשא עונו ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר טלה ועלה בידו בשר חזיר כגון חתיכה ספק של שומן ספק של חלב אמר קרא ונשא עונו מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר עאכ''ו איסי בן יהודה אומר ולא ידע ואשם ונשא עונו ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר טלה ועלה בידו בשר חזיר כגון שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ונשא עונו המתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר על אחת כמה וכמה על דבר זה ידוו הדווים וכל הני למה לי צריכין דאי תנא גבי אשה התם הוא דבעיא כפרה וסליחה משום דמעיקרא לאיסורא איכוון אבל חתיכה ספק של חלב ספק של שומן דלהיתרא איכוין לא בעי כפרה וסליחה ואי איתמר הדא דאיכא איסורא אבל אשה דהפר לה בעלה דהתירא לא תיבעי כפרה וסליחה ואי איתמר הני תרתי הוה אמינא הני תרתי הוא דסגי להון בכפרה וסליחה דלא איקבע איסורא אבל שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן דאיקבע איסורא לא סגי ליה בכפרה וסליחה קמ''ל דלא שנא אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן מאי דכתיב {הושע יד-י} כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם משל לשני בני אדם שצלו את פסחיהן אחד אכלו לשום מצוה ואחד אכלו לשום אכילה גסה זה שאכלו לשום מצוה וצדיקים ילכו בם וזה שאכלו לשום אכילה גסה ופושעים יכשלו בם אמר ליה ר''ל האי רשע קרית ליה נהי דלא קא עביד מצוה מן המובחר פסח מיהא קא עביד אלא משל לשני בני אדם זה אשתו ואחותו עמו וזה אשתו ואחותו עמו לזה נזדמנה לו אשתו ולזה נזדמנה לו אחותו זה שנזדמנה לו אשתו צדיקים ילכו בם וזה שנזדמנה לו אחותו ופושעים יכשלו בם מי דמי אנן קאמרינן חדא דרך הכא שני דרכים אלא משל ללוט ושתי בנותיו עמו הן שנתכוונו לשם מצוה וצדיקים ילכו בם הוא שנתכוין לשם עבירה ופושעים יכשלו בם ודלמא הוא נמי לשום מצוה איכווין אמר רבי יוחנן כל הפסוק הזה על שם עבירה נאמר {בראשית יג-י} וישא לוט {בראשית לט-ז} ותשא אשת אדוניו את עיניה [את עיניו] {שופטים יד-ג} כי היא ישרה בעיני וירא {בראשית לד-ב} וירא אותה שכם בן חמור את כל ככר הירדן {משלי ו-כו} כי בעד אשה זונה עד ככר לחם כי כלה משקה {הושע ב-ז} אלכה אחרי מאהבי נותני לחמי ומימי צמרי ופשתי שמני ושיקויי והא מינס אניס תנא משום רבי יוסי בר רב חוני למה נקוד על וי''ו {בראשית יט-לג} ובקומה של בכירה לומר שבשכבה לא ידע אבל בקומה ידע ומאי הוה ליה למיעבד מאי דהוה הוה נפקא מינה דלפניא אחרינא לא איבעי למישתי חמרא: דרש רבא מאי דכתיב {משלי יח-יט} אח נפשע מקרית עוז

רש"י ומתניתין דאמר הריני נזיר לגמרי ואת מאי. כלומר ואת מי הוית נזירה והלכך אי אמרה אמן דניחא לה בנזירות הרי בעל יכול להפר לפי שלא תלה נדרו בנדרה (ומתני' דקתני דיכול להפר את שלה וברייתא קתני דשניהן יכול להפר): מתני' הרי זו סופגת את הארבעים. מפרש לה לעיל (כא:): רבי יהודה אומר תספוג מכת מרדות. אם לא נתחייבה במלקות מן התורה תהא לוקה מכות מדרבנן כדי להוכיחה שלא תהא מזידה: גמ' ת''ר אישה הפרם וה' יסלח לה. במה הכתוב מדבר אם באשה שנדרה והפר לה בעלה סליחה זו למה אלא כו' ע''כ באשה שהפר לה בעלה והיא לא ידעה הכתוב מדבר דהא כבר כתיב ואם ביום שמוע אישה יניא אותה דהיינו שהפר לה בידיעתה: מי שנתכוין לאכול בשר חזיר ואכל בשר טלה גרסי': המתכוון לאכול בשר חזיר גרסי': דמעיקרא לאיסורא איכוון. דהא לא ידעה דהפר לה בעלה ומשום הכי צריכה כפרה וסליחה: אבל אשה דהפר לה בעלה. דקאי גבה בהתירא אימא לא תיבעי סליחה: דלא איקבע איסורא. דהוא סבור דשומן הוא: אבל בשתי חתיכות. אחת של חלב ואחת של שומן כההיא דאיסי בן יהודה: דאיקבע איסורא. דהא מיהא הוה ידע דחדא מינייהו של חלב: אימא לא תסגי ליה בכפרה וסליחה. דכמזיד דמי: קמ''ל דלא שנא. ידע כולו ולא שנא ידע מקצתו מביא אשם תלוי ומתכפר לו: ואחד אכלו לשם אכילה גסה. או מחמת תאוה שאכלו ברעבון: מי דמי אנן אמרינן דבחד דרך. הולך אחד ונכשל אחד: והכא שני דרכים. אשתו ואחותו דלזה נזדמנה לו אשתו ולזה אחותו: כל הפסוק הזה לשום עבירה נאמר. ולכך אי אתה יכול לדונו לכף זכות: אח נפשע זה לוט. שנקרא אח לאברהם כדכתיב אל נא תהי מריבה וגו' כי אנשים אחים אנחנו (בראשית יג): מקרית עוז זה אברהם. דכתיב הביטו אל צור חוצבתם (ישעיה נא): (רש"י)

תוספות באשה שהפר לה בעלה והיא לא ידעה הכתוב מדבר. דאי ידעה אמאי צריכה סליחה וכפרה לכפר: והוא לא ידע ואשם ונשא עונו. בקרא דאשם תלוי כתיב ועלה בידו בשר חזיר כגון חתיכה אחת ספק היא של חלב וספק היא של שומן דס''ל לת''ק דאשם תלוי אפילו אחתיכה אחת מיחייב: איסי בן יהודה אומר [ולא ידע ואשם ונשא עונו]. ולא פי' קרא כדלעיל אלא כגון ב' חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן דס''ל לאיסי בן יהודה דלא מיחייב אשם תלוי אלא אחתיכה אחת משתי חתיכות: על דבר זה יד''וו. ראשי התיבות ידע ואשם ונשא הכתוב מדבר באשם תלוי: פסח מיהא קעביד. משמע דאכילה גסה שמה אכילה וקשה דבפרק בתרא דיומא (דף פ:) קאמרי' האוכל אכילה גסה ביה''כ פטור דלא שמה אכילה ואומר ר''ת דתרי ענייני אכילות גסות יש וההוא [דיומא] כגון שנפשו קצה באכילה מרוב שובעו והכא שאין נפשו קצה אלא שאינו רעב לאכול לתיאבון: מי דמי אנן חד דרך קאמרינן. שהצדיק הולך בו והרשע נכשל באותו דרך עצמו [והכא] הם שני דרכים שזה בא על אשתו וזה בא על אחותו: ללוט ושתי בנותיו הוא שנתכוון לעבירה ופושעים יכשלו בם. והיינו כמ''ד בפרק ד' מיתות (סנהדרין נח:) עובד כוכבים אסור בבתו ואפילו למ''ד מותר כבר פירשו [האומות] מעצמן מעריות: ודלמא איהו נמי לשם שמים מכוון. שלא מצינו בו שהיה שטוף בזימה ומשני אדרבה שטוף היה שנאמר וישא לוט וכל הפסוק דרשינן לעבירה: והא מינס קאניס. שהרי השקוהו יין ובהאי עובדא לא היה כוונתו לעבירה כלל ואמאי קרית ליה פושע: למה נקוד על וי''ו דובקומה לומר לך דהרי הוא כמאן דליתיה דבקומה ידע: אח נפשע מקרית עוז זה לוט. שנקרא אח לאברהם כדכתיב כי אנשים אחים אנחנו מקרית עוז זה אברהם כדכתיב הביטו אל צור חוצבתם: (תוספות)

דף כג - ב

ומדינים כבריח ארמון אח נפשע מקרית עוז זה לוט שפירש מאברהם ומדינים כבריח ארמון שהטיל מדינים כבריחין וארמון {דברים כג-ד} לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' דרש רבא ואיתימא רבי יצחק מאי דכתיב {משלי יח-א} לתאוה יבקש נפרד ובכל תושיה יתגלע לתאוה יבקש נפרד זה לוט ובכל תושיה יתגלע שנתגלה קלונו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות דתנן עמוני ומואבי אסורין ואיסורן איסור עולם אמר עולא תמר זינתה זמרי זינה תמר זינתה יצאו ממנה מלכים ונביאים זמרי זינה נפלו עליו כמה רבבות מישראל אמר ר''נ בר יצחק גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה והאמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי' שלא לשמן שמתוך שלא לשמן בא לשמן אלא אימא כמצוה שלא לשמה דכתיב {שופטים ה-כד} תבורך מנשים יעל אשת חבר הקני מנשים באהל תבורך מאן נשים שבאהל שרה רבקה רחל ולאה א''ר יוחנן שבע בעילות בעל אותו רשע באותה שעה שנאמר {שופטים ה-כז} בין רגליה כרע נפל שכב וגו' והא קא מתהניא מבעילה דיליה א''ר יוחנן כל טובתן של רשעים אינה אלא רעה אצל צדיקים שנאמר {בראשית לא-כט} השמר לך מדבר עם יעקב מטוב ועד רע בשלמא רע שפיר אלא טוב אמאי לא אלא לאו ש''מ טובתו רעה היא ש''מ: גופא אמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי' שלא לשמן שמתוך שלא לשמן בא לשמן שבשכר מ''ב קרבנות שהקריב בלק הרשע זכה ויצאה ממנו רות וא''ר יוסי בר' חנינא רות בת בנו של עגלון מלך מואב היתה א''ר חייא בר אבא א''ר יוחנן מנין שאין הקב''ה מקפח אפי' שכר שיחה נאה דאילו בכירה דקריתיה מואב א''ל רחמנא {דברים ב-ט} אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה מלחמה הוא דלא אבל צעורי צערינן ואילו צעירה דקריתיה בן עמי אמר ליה {דברים ב-יט} אל תצורם ואל תתגר בם אפילו צעורי לא תצערינן כלל א''ר חייא בר אבין א''ר יהושע בן קרחה לעולם יקדים אדם לדבר מצוה שבשכר לילה אחת שקדמתה בכירה לצעירה

רש"י ומדינים כבריח ארמון. בשביל שהטיל מריבה בינו ובין אברהם כדכתיב אל נא תהי מריבה גרם לו שנפרדו זה מזה ונעשו זה כנגד זה כבריחים שנועלין לארמון שאין החיצונים יכולים להיכנס בתוכו כן נעשו עמונים ומואבים שאינן מותרין לבא בקהל ישראל כדכתיב לא יבא עמוני ומואבי: לתאוה יבקש נפרד. לדבר עבירה יבקש מי שנפרד ואיזה זה לוט שנפרד מעל אברהם כדכתיב ויפרדו איש מעל אחיו (בראשית יג) וסמיך ליה ויסע לוט מקדם שהוא נפרד תחילה: ובכל תושיה יתגלע. ובתושיה לא נאמר כאן אלא ובכל תושיה לומר לך שנתגלע קלונו בשתי תורות דתורה נקראת תושיה דכתיב הפליא עצה הגדיל תושיה (ישעיה כח) תורה שבכתב ותורה שבעל פה בתורה שבכתב בבתי כנסיות כדכתיב לא יבא עמוני ומואבי בתורה שבעל פה בבתי מדרשות כדתנן עמוני ומואבי כו': יתגלע. כמו ולפני התגלע הריב נטוש (משלי יז) שהוא לשון גילוי דגרסינן במסכת סנהדרין (דף ו:) קודם שנגלה לך הדין כו': תמר שזינתה. ונתכוונה לשם מצוה כדי להעמיד זרע כדכתיב כי ראתה כי גדל שלה (בראשית לח): זמרי זינה. ונתכוון לשם עבירה: ויצאו ממנה מלכים ונביאים. מלכים מדוד ונביאים מישעיה כדאמר מר (סוטה י:) אמוץ ואמציה אחים הוו וגמירי (מגילה טו.) כל מקום שהזכיר הכתוב נביא ושם אביו בנביאות בידוע שהוא נביא בן נביא: גדולה עבירה לשמה. כלומר לשם מצוה: מתוך שלא לשמה בא לשמה. אלמא דמצוה שלא לשמה חשיבא דלידי מצוה היא מביאה ואת אמרת דעבירה לשמה גדולה הימנה: אלא אימא גדולה עבירה לשמה כמצוה שלא לשמה. ששתיהן שוות: דכתיב תבורך מנשים יעל אשת חבר הקיני. כלומר כאותן נשים שמצינו בהן שעשו מצות שלא לשמה ובכולן נאמר בהן אהל: תבורך. על שעשתה עבירה לשמה כדי להתיש כחו של אותו רשע כדי שתהא יכולה להורגו: שרה רחל ולאה. שאמרו לבעליהן לבא אל שפחתן ולא לשם מצוה נתכוונו אלא כדי שמתקנאות זו בזו רחל באחותה ושרה ולאה באמהות וכולן נאמר בהן אהל כדכתיבי קראי: שבע בעילות. בין כריעה ונפילה ושכיבה אית בהו שבע בהאי קרא: אלא טוב אמאי. מזהר ליה שלא לדבר עמו: אלא לאו שמע מינה טובתו רעה היא. ומאי רעה איכא דאי מפיש במילי בהדיה אתי לאשתבועי לי' בשם עבודת כוכבים שלו והתורה אמרה לא ישמע על פיך (שמות כג) וגבי יעל אשת חבר מאי רעה איכא גבה דהטיל בה אותו רשע זוהמא דאמר מר בשעה שבא נחש וכו' ישראל וכו' (יבמות קג:): ויצאה ממנו רות. שיצא ממנה דוד שריוהו להקב''ה בשירות ובתשבחות: ארבעים ושתים קרבנות. משבע מזבחות שערך בג' מקומות ועל כל אחד ואחד העלה פר ואיל שהם י''ד לכל מעמד ומעמד וג' פעמים י''ד עולין מ''ב וקרבנותיו של בלק הוו שלא לשם מצוה: דקריתיה מואב. משמע מאבי: בן עמי. בלשון נקיה הוא דלא רצתה להודיע דמאביה נתעברה: אמר אל תצורם ואל תתגר בם. ומדלא כתיב בהו מלחמה שמע מינה דאפי' צערא לא ליעביד להו ולא עוד דאפי' בכירה דקריתיה אב הכתוב פרסמה דכתיב ותשכב את אביה ובצעירה כתיב ותשכב עמו: (רש"י)

תוספות ומדינים כבריח ארמון. (על שהעיר מדינים בינו לבין ישראל) כבריחים לארמון ע''י ריב שהיה בין לוט ובין אברהם כדכתיב אל נא תהי מריבה וגרמה לו מריבה להפרד מאברהם וע''י כן נכשל בבנותיו ונעשה כבריחים שנועלין את הארמון שאין החיצונים יכולין להיכנס לפנים כך נעשו עמונים ומואבים שאסורין לבא בקהל ובבראשית רבה דריש לפי שאסורין בקהל ובעזרה כטמאים: לתאוה יבקש נפרד זה לוט. שביקש להפרד מאברהם כדכתיב ויפרדו כדי למלאות תאותו בעבירה: ובכל תושיה יתגלע. בכל התורה יתגלע קלונו בשתי תורות בתורה שבכתב לא יבא עמוני ומואבי. היינו בבתי כנסיות ובתורה שבע''פ בבתי מדרשות ששונים בהם עמוני [ומואבי] אסורין ואיסורן איסור עולם: תמר זינתה. אבל נתכוונה לשם שמים כדכתיב כי ראתה כי גדל שלה ויצאו ממנה מלכים כדכתיב בסוף רות ואלה תולדות פרץ וכו' עד ישי ונביאים דאמר מר אמוץ ואמציה אחים הוו ואמציה המלך מזרע דוד וישעיה ואמוץ נביאים היו דגמירי בכל מקום שהזכיר (תורה) שם [אביו] בנביאות גם אביו נמי היה נביא: שמתוך שלא לשמה בא לשמה. וא''ת והא אמרינן בעלמא (ברכות דף יז.) העוסק במצוה שלא לשמה נוח לו שלא נברא וי''ל דהתם מיירי שעוסק בתורה שלא לשמה לקפח אחרים והכא קאמר שעוסק בתורה שלא לשמה להתגדר ולקנות שם: שמתוך שלא לשמה בא לשמה. ואת אמרת דעבירה לשמה עדיפא ממצוה שלא לשמה דיש בה עדיפא קצת: ומאן אינון נשים באהל שרה ורבקה ורחל ולאה. בשרה כתיב והנה היא באהל (בראשית יח) ברבקה כתיב ויביאה יצחק האהלה שרה אמו (שם כד) ברחל ולאה כתיב ויצא מאהל לאה ויבא באהל רחל (שם לא) ומנשים היינו דכתיב נשים: שבע בעילות בעל סיסרא. דז' פעמים כתיב כריעה נפילה ושכיבה: והא מתהניא מעבירה. ונהי נמי דלא קשה לו תהרג ולא תעבור כדאמרינן שילהי פרק בן סורר ומורה (סנהדרין עד:) דאסתר קרקע עולם היתה מ''מ למה משבחה הכתוב והלא היא נהנית מן העבירה ומשני לא היתה לה הנאה דטובתן של רשעים רעה דכתיב השמר לך מדבר עם יעקב מטוב ועד רע ובפרק מצות חליצה (יבמות קג:) מסיק בשלמא גבי לבן דקמדכר שם דעבודת כוכבים אלא גבי יעל מאי רעה ומשני דשדא בה זוהמא: ארבעים ושתים קרבנות. שעשה בג' המקומות ז' מזבחות ובכל מזבח ומזבח הקריב פר ואיל הרי מ''ב קרבנות והיינו שלא לשמה דהקריבן כדי לקלל ישראל: בת בנו של עגלון. לאו דוקא נקט בת בנו וכן [בחלק] (סנהדרין קה:) דאמר בתו של עגלון לאו דוקא אלא הרבה דורות היתה אחר עגלון דאמר פרק החולץ (יבמות מח:) מפני מה גרים מעונים בזה''ז מפני ששיהו עצמן לבא תחת כנפי שכינה מאי קרא ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלמה אשר באת לחסות תחת כנפיו משמע שהיתה רות קטנה כשנתגיירה והרי יש מעגלון ועד אבצן יותר ממאתים שנה ודוק ותשכח [ואמרי'] (ב''ב צא.) אבצן זה בועז ואי בתו של עגלון היתה א''כ לא היתה קטנה: (תוספות)

דף כד - א

זכתה וקדמה ארבעה דורות בישראל למלכו': מתני' האשה שנדרה בנזיר והפרישה את בהמתה ואח''כ היפר לה בעלה אם שלו היתה הבהמה תצא ותרעה בעדר ואם שלה היתה הבהמה החטאת תמות ועולה תקרב עולה שלמים תקרב שלמים ונאכלין ליום אחד ואינן טעונין לחם היו לה מעות סתומין יפלו לנדבה מעות מפורשין דמי חטאת ילכו לים המלח לא נהנין ולא מועלין בהן דמי עולה יביאו עולה ומועלין בהן דמי שלמים יביאו שלמים ונאכלין ליום אחד ואין טעונין לחם: גמ' מאן תנא דבעל לא משתעבד לה אמר רב חסדא רבנן היא דאי ס''ד רבי יהודה היא אמאי תצא ותרעה בעדר הא משתעבד לה דתניא ר' יהודה אומר אדם מביא קרבן עשיר על אשתו וכן כל קרבנותיה שהיא חייבת שכך כתב לה כל אחריות דאית ליך עלי מן קדמת דנא רבא אמר אפי' תימא ר' יהודה כי משעבד לה במילתא דצריכא לה במילתא דלא צריכא לה לא איכא דאמרי מאן תנא אמר רב חסדא רבי יהודה היא וכי משעבד לה במילתא דצריכא לה במילתא דלא צריכא לה לא דאי רבנן לא משעבד לה כלל אלא היכי דמי דמשעבד לה כגון דאקנייה לה וכיון דאקני לה הוה דנפשה

רש"י זכתה וקדמה ארבעה דורות בישראל. עובד ישי דוד שלמה ואילו צעירה לא אתת בישראל עד רחבעם דהוה מנעמה העמונית: מתני' החטאת תמות. אותה הבהמה שהפרישה לשם חטאת תמות וכי ההיא טעמא דפרשינן לעיל דצריכה כפרה והויא כחטאת שמתו בעליה דגמירי דלמיתה אזלה: ונאכלין ליום אחד. כלומר לכך יש עליהן עדיין תורת שלמים דנאכלין ליום אחד ולענין זה אינם כשלמי נזיר דאינן טעונין לחם: מעות סתומין. שלא פירש אלו לחטאת ואלו לעולה ואלו לשלמים הרי אלו יפלו לנדבה ולוקחים בהן עולות הבשר למזבח והעורות לכהנים: שלמים יביאו שלמים. ואצ''ל דאין מועלים בהן וכדמפרש בפ''ק דמסכת מעילה (דף ו:): גמ' מאן תנא דלא משעבד לה. מאן הוא תנא דתני דקסבר שאם היתה הבהמה שלו לא חייל עליה קדושה כלל דאמר תצא ותרעה בעדר משום דבעל לא משעבד לה להביא קרבנותיה כלל וכי מפרישה לה היא לנזירות הרי הוא כמו שמקדיש דבר שאינו שלו דאין בדבריו כלום: אמר רב חסדא רבנן היא דאי ס''ד ר' יהודה היא אמאי תצא. הא כיון דמשעבד בקרבנותיה אישתכח דכי הקדישה שפיר הקדישה דהא שמעינן ליה בב''מ בפ' [המקבל] (דף קד.) שהיה דורש לשון הדיוט: דתניא ר' יהודה אומר אדם מביא קרבן עשיר על אשתו. שאם היתה עניה ונתחייבה קרבן עני ולא הספיקה להביא קרבן עני עד שניסת לו ה''ז מביא קרבן עשיר על אשתו וכן בכל קרבנות שהיא חייבת קודם לכן ואפי' קרבן קבוע שאינו בעולה ויורד: שכך כתב לה בכתובתה כו'. והלכך דהואיל ומשתעבד לה אמאי לא הוי בהמה שלו כבהמה שלה ואם היתה חטאת תמות ואם עולה תקרב עולה: במילתא דלא צריכא לה. כגון הכא דהיפר לה בעלה לא משתעבד לה ומש''ה לא קדשה ותצא ותרעה בעדר: אמר רב חסדא ר' יהודה היא. דאמר אדם מביא קרבן אשתו וקמשמע לן דכי משתעבד כו' דאי לרבנן לא מבעיא למימר דכי הפר לה דתצא ותרעה בעדר אלא אפי' כי לא הפר לה נמי תצא דלדידהו לא משתעבד לה כלל: ואלא היכי דמי דמשעבד. ובעי לאוקמא כרבנן כגון דאקנייה ניהלה לנזירותה אכתי לא מיתוקמא כרבנן דכיון דאקנייה לה הוה דנפשה וחטאת תמות ואנן בעינן דתצא ותרעה בעדר והלכך לא מיתוקמא כלל כרבנן: (רש"י)

תוספות ארבעה דורות בישראל. עובד ישי דוד שלמה ואילו צעירה לא הות בישראל עד רחבעם בן שלמה שבא מנעמה העמונית: האשה שנדרה בנזיר והפרישה בהמתה. שלשה בהמות כבשה לחטאת וכבש לעולה ואיל לשלמים שהן קרבן נזיר טהור ואח''כ הפר לה בעלה אם משלו היתה הבהמה תצא ותרעה בעדר דכיון דהיפר לה בעלה אין כאן נזירות כלל והבהמה שהפריש דין חולין עליה כדאמר בגמרא כי אקני לה מידי דצריכא לה מידי דלא צריכא לה לא אקני לה ונמצא שלא היתה קודש כלל: ואם משלה הבהמה. ובגמרא מפרש מאין תבא לה שלא יהא לבעלה רשות בו: החטאת [תמות]. אע''ג דהפר לה כדמפרש לה טעמא דמתניתין כיון דבעיא כפרה הויא כחטאת שמתו בעליה: והעולה תקרב עולה. וא''ת ולר' ישמעאל דאמר לעיל (דף יט:) דעולה לאו דורון הוא ולא קריבה כי הפר לה בעלה אטו פליג נמי אמתני' דהכא דתני בהדיא דעולה קריבה עולה אע''ג דהיפר לה בעלה וי''ל דאפי' רבי ישמעאל מודה בנזיר טהור דעולת בהמה דורון הוא דדוקא גבי נזיר טמא דכתיב ביה וכפר וכתיב עולה בההיא קרא משמע ליה דעולה נמי באה לכפרה: שלמים (נמי) יקרבו שלמים ונאכלין ליום אחד. כחומר שלמי נזיר ואפי' למ''ד בעל מיעקר עקר [כיון] שהיא קדשם לדין שלמי נזיר יאכלו בכל החומר שבהן והא דקאמר בגמרא שלמי נזיר ששחטן שלא כמצותן (היינו) אין להם זרוע ומדמה ליה להכי היינו אין להם זרוע כמצותו שיטעון בתנופה אבל מ''מ הזרוע מיתסר כחומר שלמי נזיר ועוד אומר ר''ת דאין להם זרוע היינו דאין להם דין זרוע בשילה שיתבשל עם האיל אלא לבדו אסריניה: ה''ג ואינם טעונין לחם. כשאר דכתיב על כפי הנזיר ואין כאן כפי הנזיר דהפר לה ואם הקדישו כבר טעון פדייה ואפילו אי מיעקר עקר גזירה שמא יאמרו הקדש יוצא בלא פדייה ואי מיגז גייז נמי מצי לפדות דאין לו קדושת הגוף עד שישחט עליו הקרבן: ה''ג היו לה מעות סתומים יפלו לנדבה. היכא דהפר לה בגמרא מפרש דהנהו סתומים יפלו לנדבה לחולין ולמזבח דהיינו עולת נדבה ונסכיה באין משל ציבור וכן פי' בכל דוכתי דתנינא יפלו לנדבה ולא חש למיתני הכא אם שלו הן חולין כדתני ברישא: מפורשים. שפירש אלו דמים לחטאת ואלו לעולה ואלו לשלמים: דמי חטאת ילכו לים המלח. כיון דאילו היתה הבהמה הוה אזלה למיתה ולא [נהנין] מאותן מעות מדרבנן ולא מועלין דכיון דלים המלח אזלו לא קרינן ביה קדשי [ה'] וה''ה דלעיל גבי בהמה מצי למיתני לא . נהנין ולא מועלין: דמי עולה יביאו עולה. דדורון הוא ומועלין בהם כיון דקריבין למזבח: דמי שלמים יביאו שלמים ונאכלין ליום אחד ואין טעונין לחם כדפרישית: גמ' מאן תנא דלא משתעבד לה ולכך יש סברא לחלק בין בהמה דידיה דתני תצא ותרעה בעדר ואם [שלה] חטאת תמות דאי משתעבד לה לא היה סברא לחלק בין בהמתו לבהמתה: אמר רב חסדא רבנן היא. וכדמפרש ואזיל ומ''מ אם לא הפר לה היתה מקריבתה לחובתה כיון דאקני לה וכדמפרש בסמוך (הפר לה לא אמר דהא הוו בהמות דידה כדמפרש בסמוך) כי . מקני לה מידי. דצריכא לה במידי דלא צריכא לה כגון דהיפר לה לא אקני לה: דאי ס''ד רבי יהודה היא אמאי תצא ותרעה בעדר הא [משועבד לה בתנאי כתובה] כדמפרש ואזיל וס''ד דתנאי כתובה עדיף ואפי' במידי דלא צריכא לה נמי משועבד לה: דתניא ר' יהודה אומר מביא אדם קרבן עשיר על אשתו. פי' אם עשיר הוא [והיא חייבת קרבן עולה ויורד] צריך להביא קרבן עשיר עליה ולא יוכל לומר והלא אין לה כלום ותביא קרבן עני וכן כל קרבנותיה שהיא חייבת להביא קרבן בעבורה ודווקא חובות שהיא חייבת כגון יולדת וזבה אבל נדרים ונדבות לאו כל כמינה לידור אלף עולה ליום ואומר ר''י דדוקא אותן שנתחייבה משנשאת ואילך ולא שנתחייבה קודם שנשאת: הכי גריס רש''י שכך כותבת [ליה] כל אחריות דאית לי עלך מקדמת דנא והכי איתא [בתורת כהנים פרשת מצורע] ופירוש דאשה שגרשה בעלה לאחר ששילם לה בעלה כתובתה כותבת לו שובר התקבלתי כתובתי וכל אחריות דאית לי עלך מן קדמת דנא הכל מחלתי אלמא [דמשום] דמשועבד לה צריכה לפוטרו בשעת גירושין: אפי' תימא ר' יהודה כי משעבד לה במילתא דצריכא [לה במידי דלא צריכא]. כגון דהפר לה לא משעבד לה כלל ואע''ג דמשועבד לה בתנאי בית דין הלכך בהמה שלו תצא ותרעה בעדר דהוו חולין גמורין ולא הוו כבהמתה: איכא דאמרי מאן תנא רבי יהודה היא וכי משעבד לה בתנאי כתובה במילתא דצריכא לה כו'. דאי לרבנן לא משעבד בתנאי כתובה והיכי דמי שמשתעבד לה שיכולה להקריב מבהמותיו אם לא הפר לה כגון דאקני לה שנתן לה במתנה מבהמותיו וכיון דאקני לה הויא לה דנפשה והוה לן למימר דחטאת תמות כמו [בשלה] כי אקני לה במילתא דצריכא לה כגון אם לא הפר לה (תוספות)

דף כד - ב

רבא אמר אפי' תימא רבנן כי מקני לה נמי במלתא דצריכא לה במילתא דלא צריכא לה לא מקני לה: אם שלה היתה בהמתה חטאת תמות ועולה תקרב: היא מנא לה האמרת מה שקנתה אשה קנה בעלה אמר רב פפא שקמצתה מעיסתה איבעית אימא דאקני לה אחר ואמר לה ע''מ שאין לבעליך רשות בהן: העולה תקרב עולה והשלמים תקרב כו': א''ל שמואל לאבוה בר איהי לא תיתיב על כרעיך עד דאמרת לי הדא מילתא ואלו הן ארבעה אילים שאינן טעונין לחם שלו ושלה ושלאחר המיתה ושלאחר כפרה שלה הא דאמרן שלו דתנן האיש מדיר את בנו בנזיר ואין האשה מדרת את בנה בנזיר גילח או שגילחוהו קרובים מיחה או שמיחוהו קרובים היו לו מעות סתומין יפלו לנדבה מעות מפורשין דמי חטאת ילכו לים המלח דמי עולה יביאו עולה ומועלין בהן דמי שלמים יביאו שלמים ונאכלין ליום אחד ואינן טעונין לחם שלאחר מיתה מנלן דתניא המפריש מעות לנזירותו לא נהנין ולא מועלין בהן מפני שהן ראויין להביא בכולן שלמים מת והיו לו מעות סתומים יפלו לנדבה מעות מפורשין דמי חטאת יוליך לים המלח לא נהנין ולא מועלין דמי עולה יביאו עולה ומועלין בהן דמי שלמים יביאו שלמים ונאכלין ליום אחד ואינן טעונין לחם שלאחר כפרה סברא הוא שלאחר המיתה מאי טעם דלא חזיא לכפרה שלאחר כפרה נמי הא לא חזיא לכפרה ותו ליכא והאיכא ושאר כל שלמי נזיר ששחטן שלא כמצותן כשרים ולא עולין לבעלים לשום חובה ונאכלין ליום אחד ואינן טעונין לא לחם ולא זרוע כמצותן קא חשיב שלא כמצותן לא קא חשיב: היו לו מעות סתומים יפלו לנדבה:

רש"י רבא אמר אפילו תימא רבנן. והיכי דמי דמשעבד לה כגון דאקנייה לה ניהליה והא דאמרת כיון דאקנייה לה הויא דנפשה הא לא [קשיא] דכי מקני לה במלתא דצריכא לה כו' דאמר לה אם תהא צריכה לשום כפרה תהא בהמה שלך וכיון דלא צריכא לה דהפר לה בעלה הויא שלו ותצא ותרעה בעדר: היא מנא לה. הא בהמה הא קיימא לן מה שקנתה אשה קנה בעלה: שקמצתה מעיסתה. כגון דהשרה לה מזונות על ידי שליש ותנן בפרק אע''פ (כתובות סד:) דלא יפחות לה בשבוע משני קבין חיטין והלכה זו וקיפחה ממזונותיה על יד עד שלקחה בהן בהמה זו: איבעית אימא דאקני לה אחר. דאי קימצתה מעיסתה אמרינן נמי מה שקמצתה אשה קנה בעלה: א''ל שמואל לאבוה בר איהי כו' שלה [הא דאמרן] במשנתנו דאין טעונים לחם: גלח. בתוך ימי נזירותו: או שגילחוהו הקרובים. בתוך ימי נזירותו או שמיחה אע''פ שלא נתגלח בטלה נזירות: ואם היו לו מעות סתומין יפלו לנדבה. ויביאו מהן עולות לקיץ המזבח דאין חוששין לדמי חטאת שבהן כדלקמן שהלכה היא בנזיר כך: ואינן טעונין לחם. שאין כאן נזיר ואין אני יכול לקרות בו על כפי הנזיר: המפריש מעות לנזירותו. והיו סתומין: לא נהנין ולא מועלין בהן מפני שהן ראוין להביא בכולן שלמים. דבכל מעה ומעה שלהן יכול להביא בהן שלמים ובשלמים אמרינן (מעילה דף ו:) דליכא מעילה לפני זריקת דמים: מעות מפורשין דמי עולה יביאו עולה. וה''ה דהוה ליה למיתני דדמי חטאת ילכו לים המלח: שלאחר כפרה. שאם הפריש בהמתו ואבדה או מעות ואבדן והפריש אחרים תחתיהן ואח''כ נמצאו חטאת או דמי חטאת יוליך לים המלח והעולה תקרב עולה והשלמים לשלמים ונאכלים ליום אחד ואינן טעונין לחם דסברא הוא כו': ותו ליכא. אלא הני ארבעה אילים שלא יהו טעונין לחם: והא איכא. דתני לוי במתני' דאמר במס' מנחות (מח:) ובתוספתא דנזיר (פ''ד): ושאר כל שלמי נזיר. לעיל איירי בשלמים: ששחטן שלא כמצותן. דמצותן להביא בן שתי שנים לשם שלמי נזיר: כמצותן קתני. דלא הוו אלא ארבעה: (רש"י)

תוספות במילתא דלא צריכא לה כגון שהפר לה לא אקני לה ופי' הר''ם דלא מיירי שנתן לה עתה לקרבנות נזירות דא''כ קיים לה נדרה ושוב לא יוכל להפר אלא כגון דאמר לה קודם לכן ימים רבים אם תצטרכי לקרבנות תקחי מבהמותי: [האמרת]. ל''ג תנן דהוי משמע כאילו בא להקשות והוא לא בא אלא לפרש והא אמרינן מה שקנתה אשה קנה בעלה לאו דווקא אלא כלומר הכי קיימא לן בעלמא: שקימצה מעיסתה. וא''ת והא אמר בפרק אע''פ (כתובות נט.) דמותר מזונות לבעל וי''ל דהכא מיירי שאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ונתרצת בכך והותירה ממעשה ידיה והא ודאי דידה הוא ועוד תירץ הר''ם דהא דאמרינן מותר מזונות לבעל כגון שקצבו לה כך וכך דינרין לשבת והוזלו המזונות שדי לה באותה קצבה כדי שבעה והותר אותו מותר לבעל אבל הכא מיירי שקימצה מעיסתה שלא הוזלו המזונות אלא קימצה ופיחתה מפיה שלא אכלה כדי שובע דההוא מותר הוי ודאי דידה: ואמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן. ר''ת פסק כרב דאמר פרק בתרא דנדרים (דף פח.) המודר הנאה מחתנו ורוצה ליתן מעות לבתו אומר הרי מעות נתונים ליך במתנה ובלבד שלא יהא לבעליך רשות בהן אלא מה שאת נושאת ונותנת בפיך ואמר רב עלה ל''ש אלא מה שאת נושאת ונותנת לתוך פיך אבל אמר לה מה שתרצי תעשי קנה יתהון בעל ואע''ג דשמואל פליג עליה התם והלכתא כוותיה בדיני מ''מ כי איתשיל לענין איסורין איתשיל ובשמעתין קיצר הש''ס וי''ל שאמר לה מה שאת נושאת ונותנת לפיך: אמר שמואל לאבוה בר איהי לא תיתיב. אלא עמוד על כרעיך על רגליך כמו מתותי כרעיה דר' חנינא בפרק קמא דחולין (דף ז:) עד דאמרת לי הדא מלתא: אלו הן אילים שלו ושלה ושל אחר מיתה ושל אחר כפרה. אע''ג דכולן משניות הם שמא שלאחר כפרה דלא תנינא בהדיא קמיבעיא ליה אי נמי כל זה מדברי שמואל שלה הא דאמרן עד [דפריך] ליה ותו ליכא והא איכא ושאר שלמי נזיר כל זה פריך שמואל לאבוה בר איהי והשיב שלא כמצותן לא קחשיב: שלה הא דאמרן. במתני' (היינו בממונה): שלו דתנן האיש מדיר בנו בנזיר. מתני' היא בפירקין (לקמן כח:) ובשילהי פירקין מפרש ליה למר דהלכה היא דאיש מדיר בנו [והלכה] נתקבל דיכול למחות בין הוא בין קרוביו לפיכך גלח הוא ועשה מעשה בגופו לבטל נזירות אביו או שמיחה בדיבורו: שלאחר מיתה. דתנן גרסינן דמשנה היא פ''ג דמעילה (דף יא.) המפריש מעות לנזירותו לא נהנין ולא מועלין לא נהנין מדרבנן או שמא אפילו מדאורייתא אסור אע''ג דקיימא לשלמים מידי דהוה אשלמים מחיים דנהי דמעילה ליכא איסור דאורייתא איכא: מפני שראוין כולם לבא שלמים. דכיון שלא פירש כלום אם [יתרמי לו בהמה] שמינה יביא בכולן שלמים אם ירצה והשאר יביא מביתו ולכך אין מועלין בהן: היו לו מעות סתומים יפלו לנדבה. נדבת צבור עולה הויא: ואין טעונין לחם. במנחות (דף ד: ד''ה ואין) פרשינן דבעי על כפי נזיר לתנופה וליכא: שלאחר מיתה מאי טעמא. לא בעי שלמים לחם דלא חזיא לכפרה ואין כאן כפי נזיר שלאחר כפרה נמי כגון שנדר והפריש קרבנותיו ואבדו והביא אחרים ונתכפר בהן ואח''כ נמצאו הראשונים אותן שלמים נמי קריבין בלא לחם: ותו ליכא והאיכא ושאר שלמי נזיר ששחטן שלא כמצותן. פירש רש''י במנחות (דף מח:) ששחטן שלא לשמן עוד פירש שם לישנא אחרינא שלא כמצותן דאיל כתיב ביה בן שתי שנים והביאם בני שנה [כשרים] לשלמי נדבה: ונאכלין ליום אחד. כחומר שלמי נזיר דשאר שלמים נאכלין לשני ימים דדינן כתודה דאמר מר על זבח תודת שלמיו לרבות שלמי נזיר (מנחות דף יט.): ואין טעונין לא לחם ולא זרוע. הואיל ואין הנזיר ניתר בהן לכך אין טעונין זרוע להתבשל עם האיל ולעשות תנופה וה''ה דבמתניתין הוה ליה למיתני ולא זרוע: היו לו מעות סתומים. הכי גרסינן בספרים והיו לו ומשמע דקאי אמפריש מעות לנזירותו דמסכת מעילה ולא אמתני' [דהכא] דהיו לה מעות סתומים ונראה דלכך לא קשיא ליה אמתני' [דהכא] משום דאיכא לאוקומי דאמר לנזירות ולכך יפלו לנדבה דאי בעי מייתי בכולן עולה אבל אמתני' דהתם קשיא ליה דע''כ מיירי היכא דאמר לקרבנות נזירותי דאם לא כן אמאי תנא מעות סתומות והא בסתומין איירי בהך דינא (דלעיל) אבל במתני' דעד השתא איירי בבהמות ועתה התחיל לשנות דין דמעות סתומין ולהכי פריך אהא דהתם סתומים יפלו: הגה''ה יפלו לנדבה והלא דמי חטאת מעורבין בהן. ואיך יפלו לנדבה והוא הדין דהוה מצי לאותובי והלא דמי שלמים מעורבין שאינן כליל ואיך יפלו לנדבה לעולת קיץ למזבח דהוי כולה כליל אלא דעדיפא פריך מחטאת שאינו כלל בר הקרבה לאחר המיתה אלא לים המלח אזיל וא''ת [וליתני] מפני שראוין להביא בכולן [עולה] כדאמר לעיל מפני שראוין להביא בכולן שלמים וי''ל דהכא משום כשהוא חי שייך למימר מימליך אבל כשמת לא שייך למימר מימליך והרי הם כתחילת הפרשה והרי הם כמפורשים גם לחטאת ועי''ל דהא דאמר שיכול לשנות להביאן כולן לשלמים היינו דווקא היכא דאמר אלו מעות לנזירותי דמשמע אם ארצה אביא בשליש עולה ובשליש חטאת ובשליש שלמים או אם (תוספות)

דף כה - א

והלא דמי חטאת מעורבין בהן א''ר יוחנן הלכה היא בנזיר ר''ל אמר {ויקרא כב-יח} לכל נדריהם ולכל נדבותם התורה אמרה מותר נדר יהא לנדבה בשלמא לר' יוחנן דאמר הלכה היא בנזיר אמטו להכי סתומין אין מפורשין לא אלא לר''ל לכל נדריהם ולכל נדבותם מאי איריא סתומין אפי' מפורשין אמר רבא מפורשין לא מצית אמרת כבר פסקה תנא דבי ר' ישמעאל {דברים יב-כו} רק קדשיך אשר יהיו לך ונדריך בולדי קדשים ובתמורתם הכתוב מדבר מה תקנתן {דברים יב-כו} תשא ובאת אל המקום אשר יבחר ה' יכול יעלם לבית הבחירה וימנע מהם מים ומזון בשביל שימותו ת''ל {דברים יב-כז} ועשית עולותיך הבשר והדם לומר לך כדרך שאתה נוהג בעולה נהוג בתמורתה כדרך שאתה נוהג בשלמים נהוג בולדיהם יכול אף ולד חטאת ותמורת אשם כן ת''ל רק דברי ר' ישמעאל ר''ע אומר אינו צריך הרי הוא אומר אשם הוא בהוייתו יהא קתני יכול יעלם לבית הבחירה וימנע מהם מים ומזון בשביל שימותו ת''ל ועשית עולותיך אמאי הא ולד חטאת הוא דגמירין בה מיתה אי לאו קרא ה''א ולד חטאת בכל מקום

רש"י א''ר יוחנן הלכה היא בנזיר. כך דהואיל וסתומין הן אע''פ שמעורבין הן יפלו לנדבה: מותר נדר יהא לנדבה. והכא נמי כיון דהני מעות לא צריכי שכבר מת הוו להו מותר ויפלו לנדבה ואין חוששין לדמי חטאת שבהן: אמטו להכי סתומין. תנן דיפלו לנדבה דאין הלכה בידינו אלא מסתומין: אלא לר''ל. דמפיק ליה מן קרא מאי איריא סתומין אפילו מפורשין כיון דמת הוה ליה מותר ואמאי תני דמי חטאת ילכו לים המלח: כבר פסקה תנא דבי ר''י. דלמיתה אזלא: רק קדשיך . אשר יהיו לך וגו'. מי הן אותן קדשים שהן עכשיו ועתידים להעמיד אחרים תחתיהם שריבה הכתוב אשר יהיו לך הוי אומר ולדי קדשים ותמורתן ומה הן תקנתן כמו שנאמר לאחריו: תשא ובאת אל המקום. שלא שינה בהן הכתוב משאר קדשים שעולים אל המקום כדכתיב בפרשת ויקרא אם עולה קרבנו מן הבקר זכר תמים יקריבנו אל פתח אהל מועד וכך כתוב בזבחי שלמים: יכול יעלם לבית הבחירה וימנע מהם מים ומזון. שיכניסם לכיפה בשביל שימותו ת''ל לאחריו ועשית עולותיך הבשר והדם על מזבח וגו' ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלהיך והבשר תאכל לומר לך כשם שאתה נוהג בעולה נהוג בתמורתה כדרך שנוהג בשלמים נהוג בולדותיהם ולדותיהן לגבי עולה לא חשיב דאין עולה באה אלא זכר אבל שלמים אם זכר אם נקבה כתיב וכן נמי באשם ליכא ולד דאינו בא אלא זכר: ת''ל רק. שאין הכתוב מדבר אלא בתמורת עולה ולדות שלמים ולא בולד חטאת ותמורת אשם ודם זבחיך ישפך דכתיב בקרא היינו שלמים: ר''ע אומר אינו צריך. למעט אשם שהרי הוא אומר אשם הוא בהוייתו ולקמן מפרש מאי קאמר: קתני יכול יעלם. כמו אמר מר יכול יעלם ת''ל ועשית עולותיך הבשר והדם טעמא דכתב רחמנא ועשית עולותיך משום הכי לא יומתו ולדי שלמים ותמורת עולה הא אי לא כתב קרא אזלי למיתה: אמאי הא גבי ולדות חטאת הוא דגמרי מיתה. בלבד במס' תמורה (דף כא:) ולא גבי שאר ולדות קדשים ותמורותיהם: אי לאו קרא. ועשית עולותיך הוה אמינא ולדי חטאת מתים בכל מקום שהן: (רש"י)

תוספות ארצה אעשה מכולן חטאת או מכולן שלמים דלנזירות משמע שפיר למקצת נזירותו אבל היכא דמת והיו לו מעות סתומין דיפלו לנדבה דאיירי בהפריש מעות ואמר מעות הללו לקרבנות נזירותי לא יוכל להביא בכולן קרבן אחד דהא קרבנות קאמר הילכך יש במעות הללו דמי חטאת לכך פריך איך יהא בכולן נדבה והלא דמי חטאת מעורבין בהן ובזה מתיישב לשון מתני' דמעילה (דף יא.) המפריש [מעות] לנזירות אין מועלין בהן מפני שראויין לבא בכולן שלמים [ומיירי מתני'] ובתר הכי תני מת והיו לו מעות סתומין והא בסתומין איירינן והכי איבעי ליה למימר מת יפלו לנדבה אלא הכא [קא מיירי] דאמר דוקא לנזירותי דאז יכול להביא בכולן אחד מקרבנותיו דמשמע אכל קרבנותיו קאמר ולכך קתני בסיפא מת והיו לו מעות סתומין ואפילו נמי אמר אלו לקרבנות נזירותי כולן יפלו לנדבה וכן מוכח מההוא (דלרבא) [דלקמן] (דף כו:) אלו לחטאתי והשאר לשאר נזירותי ומת דמי חטאת ילכו לים המלח והשאר יביא בחציו עולה ובחציו שלמים ומשמע משום דאמר השאר לשאר נזירות דחשבינן ליה כאומר לקרבנות נזירותי אבל אמר והשאר לנזירותי ולא לשאר מכולן יעשה מהם עולה או שלמים מכולן כך פר''י [ הגה''ה]: הלכה היא בנזיר. הלכה למשה מסיני הוא [דסתומין] יפלו לנדבה אע''פ שדמי חטאת מעורבין בהן ואדרבה לקמן מוכחא כשדמי חטאת דוקא מעורב בהן [אז] (נדר) נתקבלה הלכה שיפלו לנדבה אבל אם דמי עולה ושלמים לבד מעורבין יחד לא נאמר בהן שיפלו לנדבה אלא יביא חציין עולה וחציין שלמים: רבי שמעון בן לקיש אומר לכל נדריהם ולכל נדבותם התורה אמרה מותר נדר יהיה לנדבה. וכל קרבנות נזיר בנדר הם באין ע''י שנדר בנדור ואפילו החטאת וסברא הוא לאוקומי במותר כי האי דבשאר מותר לא משכחת לה דאם הפריש [מעות] לעולה ונתותרו שהוזלו הבהמות יכול להקריב מהם עולה וכן שלמים כמו שהפריש מתחילה וסברא להעמידם במותר סתום כי האי חטאת עולה ושלמים מעורבין יחד: בשלמא לר' יוחנן דאמר הלכה היא בנזיר אמטו להכי סתומין אין מפורשין לא. שכן נשנית הלכה למשה מסיני אלא לרבי שמעון בן לקיש אפילו מפורשין דנימא מקרא מלא דבר הכתוב ואמאי תני במתניתין מפורשין לא: מפורשין לא מצית אמרת. דיפלו לנדבה דכבר פסקה תנא דבי רבי ישמעאל דולד חטאת מתה ולא לנדבה וה''נ נימא במותר שלה דלאיבוד אזיל ולא לנדבה דהכל נקרא מותר חטאת בין ולד חטאת בין תמורת חטאת כי הכא דמפריש מפורשין והיפר לה בעלה או ההיא דתנן במסכת מעילה (דף יא.) היכא דהפריש מעות לנזירותו ומת והיו לו מעות מפורשין כל אלה שאינן חטאת עצמן שם מותרות עליהם וה''ה דמצי למימר דהלכה גמירי לה חטאת מתה אלא ניחא ליה לאתויי תנא דבי רבי ישמעאל [דתנא] חטאת מתה עולה ושלמים יקריבו שלמים כל אחד כדיניה כמו במשנתינו דקאמר עולה תיקרב עולה: רק קדשיך אשר יהיו לך. בתמורה בריש פ' אלו קדשים דריש רק קדשיך אלו התמורות אשר יהיו לך אלו הוולדות דלעולה ושלמים גופייהו לא איצטריך שהרי כבר מפורש בויקרא זאת תורת עולה ותורת שלמים: ומאי תקנתן תשא ובאת בירושלים יכול יעלם לבית הבחירה וימנע מהם מים ומזון כדי שימותו. כלומר יכניסם כדרך שעושין בולד חטאת ובתמורת חטאת דאזלו למיתה: ת''ל ועשית עולותיך הבשר והדם. סיפא דהאי קרא ודם זבחיך ישפך והבשר תאכל והיינו שלמים וסמיך ליה האי קרא רק קדשיך לומר לך כדרך שאתה נוהג בעולה כלומר שקריבין למזבח נהוג בתמורתן וכדרך שאתה נוהג בשלמים דסיפיה דקרא איירי בשלמים דכתיב והבשר תאכל נהוג בולדה ונקט תמורה לגבי עולה דזכר לא שייך ביה ולד וגבי שלמים דנקבה נקט ולד: יכול אף ולד חטאת ותמורת אשם וכו'. גבי חטאת נקט ולד שהיא באה נקבה וגבי אשם תמורה שהוא בא זכר והכי קאמר יכול אף בולד חטאת תנהוג בו דין חטאת ובתמורת אשם דין אשם כלומר שיקרב לשם חטאת ולשם אשם תלמוד לומר רק למעוטי ולד חטאת ותמורת אשם דאכין ורקין מיעוטין: ר''ע אומר [אינו צריך]. דאינו מביא לאשם אלא אשם עצמו: קתני יכול יעלם. כמו אמר מר: ואמאי הא גבי ולד חטאת הוא דגמירי מיתה. דהילכתא גמירי לה דחמש חטאות מתות ואלו הן [ולד] חטאת ותמורת חטאת וחטאת שמתו בעליה ושנתכפרו בעליה באחר ושעברה שנתה והואיל ולא איירי בשלמים ועולה מהיכא תיתי שימותו: אי לאו קרא הוה אמינא ולד חטאת בכ''מ. שירצה בגבולין שימותו אבל . מעולה ומשלמים יביאם לבית הבחירה: קתני יכול אף ולד חטאת ותמורת אשם כן ת''ל רק הא למה לי קרא [דלא] יקריבו כו' לאשם הוא דאתא לומר שאינו קרב אשם דאי לאו קרא הוה אמינא תנהוג בתמורת אשם [כדין תמורת עולה ופריך הא נמי הילכתא] דכל שבחטאת מתה באשם רועה לפי' ר''ת דפירש כל שבחטאת מתה באשם עולה פריך הכי דמשמע [דאי לאו קרא ה''א דדין תמורת אשם] כדין שנוהג בתמורת עולה דין עולה וליתא דהלכה דתמורת אשם לא קריבה אשם אלא עולה ומשני דודאי לחטאת נמי צריך קרא לומר [שאם קרב] חטאת ואשם קאי עלה בעשה דהכי משמע קרא תמורת עולה וולד [שלמים] יקרב כל אחד במינו האי לשם עולה והאי לשם שלמים כדכתיב תשא ובאת ועשית עולותיך הבשר [הא] ולד חטאת ותמורת אשם לא תשא ותקריב לשם חטאת ותמורת אשם לשם עולה אלא ולד חטאת מתה מהילכתא ותמורת אשם מהילכתא קריב לשם עולה לפירוש רבינו תם דבסמוך לאו הבא מכלל עשה עשה דאי מהילכתא הוה אמינא הילכתא שלא יקריב חטאת ואשם דאי מקריב ליה לא מיחייב קא משמע לן קרא (תוספות)

דף כה - ב

וולדי קדשים בבית הבחירה קמ''ל דלא קתני יכול אף ולד חטאת ותמורת אשם כן ת''ל רק למה לי קרא הילכתא גמירי לה ולד חטאת למיתה אזיל הכי נמי וקרא לאשם הוא דאתא אשם נמי הילכתא גמירי לה כל שאילו בחטאת מתה באשם רועה אלא אי מהילכתא הוה אמינא הילכתא ואי אקריביה לא ליחייב עליה ולא כלום קמ''ל קרא דאי מקריב ליה קאים עליה בעשה: ר''ע אומר אינו צריך הרי הוא אומר אשם הוא בהוייתו יהא: למה לי קרא גמרא גמירין לה כל שבחטאת מתה באשם רועה הכי נמי וכי אתא קרא לדרב דאמר רב הונא אמר רב אשם שניתק לרעייה ושחטו לשם עולה כשר טעמא דניתק הא לא ניתק לא דאמר קרא הוא בהוייתו יהא אמר מר הלכה היא בנזיר ותו ליכא והתניא ושאר חייבי קינין שבתורה

רש"י אבל וולדי קדשים. יעלו לבית הבחירה וימותו כדכתיב תשא ובאת: קמ''ל. ועשית עולותיך דשרו להו לעולה ושלמים: אלא אי מהלכתא. ולא קמ''ל מקרא ה''א הילכתא דלמיתה אזלה ולד חטאת ואשם רועה אבל אי אקריביה לא ליחייב עלה: קמ''ל קרא. דכתיב רק ואין רק אלא למעט דהני הוא דמפרש בהו קרא ועשית עולותיך מקריב אתה ולדותיהן ותמורותיהם אבל ולד חטאת ותמורת אשם אי מקריב להו קאי עלייהו בעשה דלאו הבא מכלל עשה עשה: אשם שניתק לרעייה. כגון תמורת אשם או שעברה שנתו או שנתכפרו בעליו או שמתו וניתק לרעייה שיצא וירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה שהקדיש ושחטו לשם עולה: כשר. הואיל וסופו לכשיפול בו מום הוא נמכר ומביאין בדמיו עולת נדבה וקמ''ל טעמא דניתק הא לא ניתק אף שלא שחטו לשם עולה אלא ששחטו סתם אינו כשר: דאמר קרא הוא בהוייתו יהא. דכל זמן שלא ניתק תורת אשם מעליו פסול. ע''א אשם שניתק כגון שהפרישו ואבד והפריש אחר תחתיו ואחר כך נמצא ובא גזבר ואמר ינתק זה לרעייה ועבר ושחטו לשם עולה כשר לזרוק דמו לשם עולה ולעשותו כליל כעולה אפילו לכתחילה משום דזה זכר וקדשי קדשים וזה זכר וקדשי קדשים דבאשם ועולה ליכא נקבה אבל שאר קדשי קדשים ששחטן לשם עולה אסור לזרוק דמן לשם עולה ואינן כליל כעולה דכשרין הן כי שחטן לשם עולה אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה אבל אין יוצאין מתורתן הראשונה אלא בחזקתן קיימו: טעמא דניתק הא לא ניתק לא שרי לזרוק דמו ולעשותו כליל כעולה דאמר קרא הוא בהוייתו יהא אבל גבי שאר זבחים דלעולם אסור לעשותן עולה שאע''פ ששחטן לשם עולה אסור לשנות ולזרוק דמן לשם עולה כדאמר במסכת זבחים (דף ב.) כל הני לישני [וליזול] הילכך לא איצטריך למיכתב הוא בהוייתו יהא. ע''א ניתק ושחטו לשם עולה כשר לזרוק דמו לשם עולה אבל לא ניתק פסול משום דלשם אשם לא מצי זריק ליה שהרי נתכפרו בעליו ולשם עולה לא דאמר קרא הוא בהוייתו יהא דכשם שקודם שנתכפרו אם שחטו לשם עולה אינו אלא לשם אשם הכי נמי כי נתכפרו הואיל ולא ניתק אכתי הוי בחזקת אשם ואינו זורק לשם עולה ולשם אשם נמי לא דהא נתכפרו אלא הדם ישפך והבשר ישרף אבל שאר קדשים כגון פסח שזקוק לרעייה אפילו לא ניתק מפסח לשם שלמים כשר לזרוק דמו לשם שלמים ולהקטירו לשם שלמים ואי קשיא לר''ע נמי איכא למימר אי מהילכתא ה''א כו' דנימא נמי אשם הוא קרב ואין תמורתו קריבה ולאו הבא מכלל עשה עשה לר''ע ליכא למימר הכי דבשלמא לת''ק דקא יליף מועשית עולותיך דהא כתיב עשה בקרא ועשית להכי איכא למשמע דקאי עליה בעשה אבל לר''ע ליכא למימר הכי דהא לא כתיב עשה בקרא ולא כתיב הוא קרב בקרא אלא הוא לחודא: אמר מר הלכה היא בנזיר. דאע''פ שדמי חטאת מעורבים בהן יפלו לנדבה: ותו ליכא. אלא בנזיר והאיכא הא דתניא: ושאר חייבי קינין שבתורה. שהן בעולה ויורד: (רש"י)

תוספות ואי מקרא ה''א לא יקריבה חטאת ואשם אבל יקריבה עולה ושלמים אם ירצה קמ''ל הילכתא חטאת מתה ותמורת אשם קריבה עולה דוקא: רבי עקיבא אומר אין צריך הרי הוא אומר אשם הוא הוא קרב ואין תמורתו קריבה הא ל''ל קרא. וא''ת לישני ליה דאיצטריך קרא למיקם עליה בעשה כדשני לעיל לרבי ישמעאל וי''ל דהוא לא משמע עשה [כ''כ] כמו רק דהוי מיעוטא וא''ת ומאי קאמר ר''ע לר' ישמעאל אינו צריך הא איצטריך שפיר קרא דר' ישמעאל לעשה דלא משמע מהוא וצ''ל דר''ע מיטעא קטעי במילתיה דר' ישמעאל דס''ד דלית ליה לר' ישמעאל הילכתא דחמש חטאות ולא מייתי ר' ישמעאל קרא דרק ללמד אעשה אלא אמיעוטא . שאינו קרב ומש''ה [אמר] אינו צריך הרי הוא [אומר וכו'] דמשמע שפיר מיעוטא דאינו קרב וא''ת ואכתי מאי קא''ל ר''ע אינו צריך [הא] ר''ע גופיה לא דריש הוא להאי דרשא אלא לכדרב הונא אמר רב ס''ל א''כ גם לר' ישמעאל איצטריך ליה לכדרב הונא ומאי קא''ל ר''ע דאינו צריך רק הא צריך וצריך כיון דהוא אתא לדרשא אחרינא כדרב הונא וי''ל דלמאי דפרישית אתי שפיר דר''ע טעה בדברי ר' ישמעאל וסבר דלית ליה הילכתא דחמש חטאות ולא אייתי קרא דרק אלא למעוטי מהקרבה ולה''ק ולדידך דלית לך. ההלכה ומצרכת רק לומר דלא קרב אינו צריך רק דשפיר מצי למידרש מהוא באשם גופיה בשלמא לדידי דאית לי הילכתא בחמש חטאות מתות ובאשם לא צריכא לי קרא דהוא למעוטי אשם מהקרבה דנפקא ליה מהילכתא דלא קרב אשם ודרשינן הוא לכדרב הונא וכי אתא קרא דרק לעשה אלא לדידך דלית לך הילכתא אלא דרשא מקרא דרק לאיסור הקרבה אינו צריך לרק דטוב שתדרוש משפט תמורת אשם מהוא הכתוב באשם גופיה יותר משתדרוש לכדרב הונא: וכי אתא קרא לאשם שניתק לרעייה דקי''ל חטאת שמתו בעליה נתכפרו בעליה עברה שנתה תמות וכל שבחטאת מתה באשם רועה והיינו ניתק לרעייה שנמסר לרועה כגון אשם [שנאבד] ונתכפרו בעליו באחר ואחרי כן נמצא רועה דאיצטריך שירעה עד שיסתאב ויביא בדמיו עולה [וקאמר] רב הונא דאם אחר שנתקו ונתנו למרעה הבהמות לקחו ושחטו [סתם] כשר והוי עולה כיון שלבסוף דמיו היו נופלין לעולה: ניתק אין לא ניתק לא דאמר קרא הוא בהוייתו יהא. והוייתו אשם ופסול פירוש מהוא משמע מדלא קאי להכי אתא הוא לאשמועינן דבעי ניתוק וקשה להאי גירסא דלמה לי קרא דהוא הא הילכתא הוא דכל שבחטאת מתה דהיינו נתכפרו בעליה באשם רועה אלמא דבעי ניתוק ותו דבפ''ק דשבועות (דף יב.) קאמר א''ה כי לא ניתק נמי ומשני גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה אלמא דניתוק לא הוי אלא מדרבנן בעלמא והכא מפיק ליה מקרא דהוא ואהתם נמי קשה והא הלכה היא דבעי ניתוק ופי' ר''ת [דהילכתא] נישנית [כל שבחטאת מתה] באשם עולה בלא שום ניתוק והא דקאמר הש''ס באשם רועה משום דגזרו רבנן דבעי [רעייה] משום גזירה דלאחר כפרה אטו לפני כפרה והכא אומר ר''ת דלא גרסינן ניתק אין לא ניתק לא דודאי לא מקרא הוא דבעי ניתוק אלא רבנן גזרו דבעי ניתוק לרעייה כדמוכח בפ''ק דשבועות (שם) דקאמר גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה ובפסחים פ' אלו דברים (דף עג: ושם.) איכא למ''ד דרב הונא בעי עקירה ותני במילתיה דרב הונא שחטו לשם עולה כשר וגרסינן מ''ט ולדידיה הכי פירושו מ''ט בעי עקירה שצריך שישחטנו לשם עולה בפירוש והלא סוף סוף עומד דמיו לעולה כשיסתאב אמר קרא הוא בהוייתו יהא הוויית אשם עד שיעקרנו בפירוש לשם עולה הא מהלכתא ה''ה בלא עקירה נמי כשר לעולה ואיכא למ''ד התם בפסחים דרב הונא לא בעי עקירה ותנא במילתיה דרב הונא שחטו סתם כשר לעולה ולדידיה נמי גרסינן מ''ט והכי פירושא מ''ט לא בעי עקירה הואיל והיה שם אשם עליו דאי משום הילכתא דנישנית [דקרב] עולה אימא דווקא ע''י עקירה ומשני (הוא) דאמר קרא הוא בהוייתו יהא [שיהא לאחר כפרה עומד לעולה (והיה) אף לפני עקירה] כמו שעתיד להיות כשיסתאב היינו עולה יהיה בלא שום עקירה בין למר בין למר ניתוק לרעייה לא בעי אלא מדרבנן בעלמא כדפרשינן: אמר מר הלכה היא בנזיר. פירוש דסתומים יפלו לנדבה ותו. ליכא והתניא ושאר חייבי קינין שבתורה כגון מצורע שמביא לטהרתו חטאת העוף ועולת העוף אם דל הוא והפריש מעות לקינו בעודו דל והעשיר [רצה] בכולן להביא חטאת בהמה יביא והעולה יביא מביתו וה''ג וצריך לומר שבשעה שהפריש המעות תחילה אמר הרי אלו לצרעתו והיה בידו להביא בכולן פרידה אחת של חטאת או של עולה ולכן כשהעשיר יביא בהן בכולן נמי אותו חטאת בהמה או עולת בהמה כדפ''ל אבל אמר לקרבנות צרעתו בשעת הפרשה מיד חל מקצת דמיו לחטאת ומקצת לעולה ולכשיעשיר לא יוכל להביא מכולן חטאת בהמה או עולת בהמה דלא אמרינן מפני שראוי להביא בכולן שלמים אלא היכא דאמר לנזירותו אבל אמר אלו לקרבנות נזירות אין בידו להביא בכולן שלמים ובפ' טרף בקלפי (יומא דף מא.) מוסיף ומביא חובתו מדמי חטאתו ואין מוסיף עולתו משמע דאין יכול להביא מכולן חטאת מיירי דאמר [לקרבנות] צרעתו א''נ שהפריש מקצת לחטאת ומקצת לעולה. ע''כ הגה''ה: (תוספות)

דף כו - א

שהפרישו מעות לקיניהם רצה להביא בהן חטאת בהמה יביא עולת בהמה יביא מת והיו לו מעות סתומין יפלו לנדבה תנא נזיר וחייבי קינין דדמו ליה ולאפוקי מהא דתניא מי שהיה מחוייב חטאת ואמר הרי עלי עולה והפריש מעות ואמר הרי אלו לחובתי רצה להביא בהן חטאת בהמה לא יביא עולת בהמה לא יביא מת והיו לו מעות סתומים ילכו לים המלח אמר רב אשי הא דאמרת מפורשין לא לא תימא דאמר אלו לחטאתי ואלו לעולתי ואלו לשלמי אלא אפי' אמר אלו לחטאתי ולעולתי ולשלמי מפורשין הן ואיכא דאמרי אמר רב אשי לא תימא עד דאמר אלו לחטאתי ולעולתי ולשלמי אלא אפילו אמר אלו לחובתי הרי הן כמפורשין אמר רבא הא דאמרן מעות סתומין יפלו לנדבה אם נפלה דמי חטאת מביניהן הרי הן כמפורשין

רש"י שהפרישו מעות לקיניהן. ואח''כ העשירו כגון מצורע אם חייבי חטאת ועולה הן אם רצה להוסיף עליהן ולהביא מהן חטאת בהמה יביא: מת והיו לו מעות סתומין יפלו לנדבה. ואין חוששין לדמי חטאת שבהן: תנא נזיר וחייבי קינין דדמו ליה. דנזיר טמא מביא קינין והואיל דקי''ל גבי נזיר טמא הכי אמרי' נמי לגבי נזיר טהור שאם מת והיו לו מעות סתומין יפלו לנדבה: ולאפוקי מהא דתניא מי שהיה מחוייב חטאת ואמר הרי עלי עולה לנדבה והפריש מעות ואמר אלו לחובתי רצה להביא בהן חטאת בהמה לא יביא. לפי שיש לומר שמא שם עולה חל עליהן ולהביא עולת בהמה אי אפשר שמא לשם חטאת הפריש אותן המעות ולית להו תקנה וקמ''ל דהכי הוא גבי נזיר ודדמי ליה דחייב בחטאת ובעולה בבת אחת דהתם הוא דאמר הלכה דיפלו לנדבה אבל כל היכא דלא נתחייב בחטאת ובעולה על מעשה אחד לא אמרי' הכי אלא ילכו לים המלח: ע''א מי שהיה מחוייב חטאת דהיינו יולדת עשירה דמביאה חטאת עוף ולא עולת העוף ואמרה הרי עלי עולת העוף והפרישה מעות ואמרה אלו לחובתי רצתה להוסיף ולהביא חטאת בהמה לא תביא דהא אינה מחוייבת חטאת בהמה רצתה להביא עולת בהמה לא תביא שהיא לא נדרה אלא עולת העוף מת כלומר מתה והיו לה מעות סתומים ילכו לים המלח משום דאיכא למימר שמא לשם חטאת בלבד הפרישתן שהרי לא הוקבעו כולן ביחד לחטאת העוף ולעולת העוף דעל חטאת העוף היה החיוב בפני עצמו ועל עולת העוף. היתה נדורה בפני עצמו דכמפורש דמי והאי לאפוקי מהאי תנא דאמר ילכו לים המלח אבל גבי שאר חייבי קינין דחייבים להביא חטאת העוף ועולת העוף הואיל והוקבעו ביחד דעל שניהם נתחייבה בבת אחת הילכך כי מתה והיו לה מעות סתומין יפלו לנדבה דהויין סתומין מעליא: אמר רב אשי הא דאמרי'. גבי מעות שאם היו מפורשין דדמי חטאת ילכו לים המלח ודמי עולה יקרבו עולה כו' לא תימא דלא הוו' מפורשין אי לאו דאמר אלו לחטאתי אלא אפילו [אמר] אלו לחובתי הרי אלו מפורשין ודמי חטאת ילכו לים המלח ודמי עולה יקרבו עולה וכו' והיכי דמי סתומים דאמר יפלו לנדבה כגון שהפרישן ביחד סתם ולא הוציא בשפתיו כלום: אם נפלה דמי חטאת מביניהן. אם נאבד או נפרד כשיעור דמי חטאת מביניהן: הרי הן כמפורשין. והשאר לא יפלו לנדבה אבל מביא בדמי חציין עולה ובדמי חציין שלמים בלא לחם: (רש"י)

תוספות מת והיו לו מעות סתומין יפלו לנדבה. אע''פ שדמי חטאת מעורבין בהן: תני נזיר וכל דדמי ליה. י''מ דהלכה כך נשנית נזיר וכל דדמי ליה. וא''ת במאי דמי לנזיר שמביאין על דבר אחד שני קרבנות כמו נזיר על נזירותו ויולדת ומצורע שמביאים גם הם על ד''א ב' קרבנות: ולאפוקי מהאי תנא. כלומר ר' יוחנן דקאמר הלכה היא בנזיר דמשמע בנזיר ולא דבר אחר לאפוקי מהאי תנא דתניא מי שמחוייב חטאת שאכל חלב ואמר הרי עלי עולה דהיינו נדבה והרי הוא מחוייב חטאת ועולה [וחטאת] לא [על] דבר אחד הן שהחטאת בא על החלב והעולה בנדר והפריש מעות ואמר (בשם) כשהפריש אלו לחובתי ומשמע לכל מה שהיה חייב לפיכך אם רצה להביא בכולן חטאת בהמה לא יביא עולת בהמה לא יביא מפני שהן מעורבין ואין לו תקנה עד שיביא ב' בהמות ויאמר כל מה שיש במעות אלו לקדושת חטאת יחול על בהמה זו וצ''ע דמאי שנא דלעיל גבי הפריש מעות רצה להביא חטאת בהן יביא עולה יביא ולא אמרינן דהפרשה היתה לשניהם דוקא אלא בידו להביא מכולן (אלא) או חטאת או עולה וכן לעיל כי מפריש מעות לנזירותו אמר מפני שראויין להביא בכולן שלמים ושמא י''ל כי אמר בלשון זה לחובתי משמע לכל מה שהוא חייב הילכך הפרשה היתה לשניהם ולא יוכל להביא בכולן אחד מהם אבל לנזירותו או לצרעתו משמע שפיר למקצת נזירותו או למקצת צרעתו ועוד יש לחלק היכא דהפריש לנזירותו או לצרעתו וכל קרבנות נזיר ויולדת וצרעת בני חד בקתא (יוצאה) לכך יכול להביא מתחילה מכל דמי הקן פרידה אחת או חטאת או עולה הילכך כשהעשיר מביא מכולן או חטאת או עולה אבל הכא דמחוייב חטאת מחלב שאכל ועולה נדורה לאו בני חד בקתא אינון וכשמפריש מעות לשמם אין יכול להביא מכולן אחת מהן: מת והיו לו מעות סתומים ילכו לים המלח וכו'. דכיון דלא מייתי חטאת ועולה אחד מילתא לא גמירי בה הילכתא דיפלו לנדבה אלא כשהחטאת והעולה באין בשביל דבר א' אבל היכא שהחטאת באה על החלב והעולה נדורה לא גמירי בה דיפלו לנדבה: ולאפוקי מהאי תנא פי' דלא דמי נזיר למלתיה דהאי תנא ולא פליג ר' יוחנן אהאי תנא ולא האי תנא אר' יוחנן: הא דאמרת מפורשים לא. ששנינו במשניות דמי חטאת ילכו לים המלח וכו' ולא אמרי' יפלו כולן לנדבה לא תימא דוקא אלו לחטאתי כגון שהפריש ג' צבורין כל אחד בפני עצמו אבל בצבור אחד נדבה אלא אפי' שהפריש בצבור אחד ואמר אלו יהא לחטאתי ולשלמי ולעולתי ולא הפרידם כלל מפורשין הן פי' מפורשים בתערובות ולא נישנית בהן ההלכה דנימא כיון דדמי חטאת מעורבין בהם יפלו לנדבה אלא אדרבה כולן ילכו לים המלח ולאו היינו דין דמפורשין דמתניתין דקאמר דעולה תקרב עולה דהתם מבוררין הן מבוררין דמים הללו לחטאת והללו לשלמים כל אחד קרב כדינו ודמי חטאת לים המלח ולהאי לישנא כי גמירי דסתומים יפלו לנדבה היינו כי אמר אלו לחובתי: הגה''ה יש לתת טעם בדבר כשאמר לקרבנות נזירותי הוו סתומין גמורין שאין במשמעות לשונו חטאת יותר משאר קרבנות דכמו שהחטאת באה לחובה כך עולה לחובה ולא לנדבה: הגה''ה איכא דאמרי כי אמר לחובתי נמי כמפורשין בתערובות הן וילכו לים המלח דלחובתי משמע לכל חובתי בין לחטאת בין לעולה וסתומים דיפלו לנדבה היינו כי אמר לקרבנות נזירותי שלא פירש חטאת בהן ומ''מ משמע נמי דלכל קרבנות קאמר ולא היה יכול להביא בכולן קרבן א' אבל אמר לנזירותי גרידא שלא הזכיר קרבנות יוכל להביא בכולן קרבן א' דלמקצת נזירותו משמע ואם מת הלכה נתקבלה בנזיר יפלו לנדבה שהרי יכול להביא בכולן עולה וקשה דא''כ כי אמר לחובתי דילכו לים המלח ואפי' בנזיר וא''כ מאי האי דקאמר לעיל ולאפוקי מהאי תנא כו' וכיון דההוא תנא איירי כגון דקאמר לחובתי מהא מסייעו דילכו לים המלח והלא גם בנזירות נמי כי אמר לחובתי אמרי' להאי לישנא דילכו לים המלח בשלמא לפי' ר''ת ניחא אלא לפי' רש''י מאי מפקא וי''ל דסיפא דברייתא לעיל מפקא דקתני מת והיו לו מעות סתומין שלא הזכיר עליהם לחובתי אלא אמר אלו יהיו לקרבנותי ילכו לים המלח דאי ארישא דוקא קאי היכא דאמר לחובתי לימא מת ילכו לים המלח דמאי האי דקאמר מת והיו לו מעות סתומין והא ברישא נמי בסתומין קיימי אלא ודאי אתי למימר סתומים אחריני שלא הזכיר ברישא דברישא איירי דאמר לחובתי וסיפא אתי למימר דאפילו כי אמר לקרבנותי דילכו לים המלח וכה''ג כי אמר לקרבנות נזירותי יפלו לנדבה: אמר רבא הא דאמרן סתומין יפלו לנדבה אם נפלה דמי חטאת מביניהם [הוה] כמו שהפריש מן קצת הצבור ואמר אלו לחטאת והשאר לשאר נזירותי לעולה ולשלמים ומת הרי שאר המעות כמפורשין ואף שהן סתומים בהא לא אמרי' דיפלו כולן לנדבה אלא יביא חציין לעולה וחציין לשלמים והלכה לא נשנית אלא כשדמי חטאת מעורבין בהן וא''ת התינח לר' יוחנן דאמר הלכה בנזיר אומר דכך נתקבלה ההלכה אלא לר''ש בן לוי דדריש קרא דמותר נדר לנדבה אפילו אין דמי חטאת מעורבין בהן יפלו לנדבה דהאי נמי מותר נדר הוא דכל קרבנות נזיר בנדר הם באים וי''ל דסברא הוא להעמיד קרא כשדמי חטאת מעורבים בהן דוקא דהכי משכחת בעלמא דמותר חטאת בא לנדבה כדאמר בפ' ולד חטאת (תמורה דף כג:) ובזבחים בפרק טבול יום (דף קג.) זה מדרש דרש יהוידע הכהן אשם הוא לכהן אשם הוא לה' להביא כל דבר הבא ממותר אשם ממותר חטאת ילקח בהם בהמה והבשר לבעלים והעורות לכהנים ולפי שמצינו בעלמא דמותר חטאת באין לנדבה סברא להעמיד זה הפסוק היכא שהפריש מעות ודמי חטאת מעורבין בהן: (תוספות)

דף כו - ב

תניא כוותיה דרבא אלו לחטאתי והשאר לשאר נזירותי דמי חטאת ילכו לים המלח והשאר יביא חציו לעולה וחציו לשלמים ומועלין בכולן ואין מועלין במקצתן אלו לעולתי והשאר לשאר נזירותי דמי עולה יביאו עולה ומועלין בהן והשאר יפלו לנדבה ומועלין בכולן ואין מועלין במקצתן א''ר הונא אמר רב לא שנו אלא מעות אבל בהמה הרי היא כמפורשת אמר ר''נ הא דאמרי בהמה הרי היא כמפורשת לא שנו אלא תמימה אבל בעלת מום הרי היא כסתומה אבל נסכא לא ור''נ בר יצחק אמר אפי' נסכא אבל סואר של קורות לא א''ל רב שימי בר אשי לרב פפא מאי טעמייהו דרבנן דאמרי מעות ולא בהמה ולא נסכא מעות ולא סוורא אלא מעתה מעות ולא עופות וכי תימא ה''נ אלא הא דאמר רב חסדא אין הקינין מתפרשות אלא אי בלקיחת בעלים אי בעשיית כהן אמאי הא מעות גמירין לה

רש"י תניא כוותיה דרבא אלו לחטאתי והשאר לשאר נזירותי כו'. את השאר יביא חציו לעולה וחציו לשלמים דכיון דאמר אלו לחטאתי כמי שאבדו דמי וכמי שנפרדו דמי והשאר הוי להו כמפורשין: ומועלין בכולן. בכל השאר דבשאר יש עולה ובעולה איכא מעילה: ואין מועלין במקצתן. דאיכא למימר של שלמים הן ובשלמים ליכא מעילה לפני זריקת דמים: דמי עולה יביא בהן עולה והשאר יפלו לנדבה. דכל היכא דמעורב חטאת ביניהן כסתומין דמי: ומועלין בכולן. משום דמי חטאת שביניהם ואי קשיא והא אמרינן דמי חטאת לא נהנין ולא מועלין לא קשיא דהא דתני מתני' לא נהנין ולא מועלין בדמי חטאת משום דמת ואין ראויין להקרבה אבל כי לא מת מועלין בדמים שהרי ראויים להקרבה: ולא במקצתן. [שמא] שלמים הן: אבל בהמה הרי היא כמפורשת. שאם מת והניח ג' בהמות הרי היא כמפורשת משום דאית ביה היכר דהך דהויא נקבה לצורך חטאת והאי דהוי זכר עולה והאי דהוי איל בן ב' שנים לצורך שלמים וכיון דהויין להו כמפורשין חטאת תמות ושלמים יקרבו כדברי מתני': ל''ש אלא תמימים. וכה''ג דפרשינן: אבל בעלת מום. אם מת והניח ג' בהמות בעלי מומין כיון דלאו להקרבה קיימי אלא לדמיהן דסתמא דמילתא לצורך דמים הפרישו וכמעות סתומין דמיין ויפלו כולן לנדבה: אבל נסכא. אם הניח ג' חתיכות כסף הוו להו כמפורשין הניח ג' חתיכות כסף כדי לקנות באחת מהן חטאת ובאחת מהן עולה ובאחת מהן שלמים דמי חטאת ילכו לים המלח: ור''נ בר יצחק אמר אפילו נסכא. כסתומין דמי הואיל וראויין לעשות מהן מעות אבל ג' סואר של קורות כמפורשין דמי חד לחטאת וחד לעולה וחד לשלמים: מ''ט דרבנן. דרב [נחמן ורב] יצחק דאמרי מעות הוו כסתומין ולא נסכא ולא סואר של קורות אי משום דמעות גמירי לה דהוו כסתומין אבל מידי אחרינא לא: אלא מעתה ולא עופות. מסתמא הוו להו כמפורשין: וכ''ת ה''נ אלא הא דאמר רב חסדא אין הקינין מתפרשות כו' בלקיחת בעלים. מן השוק שאם נאכל אחד מהם או פרח לאויר העולם קודם עשיית כהן יביא זוג לשני אלא ש''מ מדעופות הויין להו כסתומין . וכדרב חסדא בהמה וסואר של קורות נמי הויין להו כסתומין: (רש"י)

תוספות תניא כוותיה דרבא אלו לחטאתי והשאר לשאר נזירותי דמי חטאת ילכו לים המלח. [ובמת] מיירי ובתוספ' (פ''א דמעילה) גרסי' בהדיא ומת: והשאר חציו לעולה וחציו לשלמים. דודאי עומדין לשניהם דכיון דאמר והשאר לשאר נזירותי הוי כאילו אמר לקרבנות נזירותי דאינו יכול [להביא מכל] המעות א' מהן או עולה או חטאת כדפרישית (לעיל עמוד א' ד''ה ולאפוקי) [ואין לו תקנה עד] שיביא [ב'] בהמות ומחלל המעות עליהם ואומר בכל מקום שיש בהם דמי עולה יהיו מחוללים על בהמה זו וכי גמירי דיפלו לנדבה היינו דוקא כשדמי חטאת מעורבים בהן ומועלין בכולן אם נשתמש בדמי עולה שיש בהם מעילה ולאו דוקא בכולן דה''ה ברובן דא''א (אי) דליכא בהן דמי עולה ואין מועלין במקצתן דשמא כל הנך מעות דשלמים נינהו ובדמי שלמים אין מועלין מידי דהוה אשלמים מחיים: והשאר יפלו לנדבה. שהרי דמי חטאת מעורבין .. בהן והלכה היא בנזיר ולר''ש בן לקיש כדאית ליה: ומועלין בכולן. בשביל דמי חטאת המעורבין בהן והן בני מעילה: ואין מועלים במקצתן. כי אותו מקצת ראוי לבוא כולו שלמים והקשה הר''ם [דלמה] לא ימעלו אפילו במקצת כיון דנופלין כולן לנדבה דהיינו עולת קיץ למזבח משתמש לה בדמי עולה וצריך לומר דעד שעת הקרבה שמקריבו לעולה לא נפק משם שלמים שהיו עליהם עד הנה: אבל בהמה הרי היא כמפורשת. ולכאורה איירי בבהמה דחזיא ליה לנזיר כמו כבשה שקריבה חטאת וכבש שקרב עולה ואיל שקרב שלמים וכמפורשין דקאמר רב הונא היינו שיקריב כל אחד קרבנו כדיניה וקמ''ל רב הונא נהי דלא פירש זה לחטאת זה לעולה זה לשלמים מ''מ קריבי כל חד וחד כי דיניה ולא נראה דא''כ מאי קמ''ל רב הונא והא מתני' היא דמייתי בסמוך רשב''ג אומר הביא ג' בהמות ולא פירש כו' ועוד דמסתמא איירי רב הונא בהך מיעוטא דבהמה דממעט נמי ממעות דהיינו נסכא וסואר קורות דלא חזי להקרבה לכ''נ דאיירי בבהמה דלא חזיא לנזיר כגון ג' פרים או ג' שעירים דבנזיר איל וכבש וכבשה הוא דאיכא והא דקאמר רב הונא כמפורשת ר''ל כמפורש' בתערובת מאותן כולן כמו שבמפורשין דלעיל גבי אלא אפילו לחטאתו ולעולתו ולשלמיו מפורשין הן דהוי פירושו מפורשים בתערובת דמיין והולכין לאיבוד וא''ת כיון דמיירי בבהמה דלא חזיא לנזיר בהקרבה כדפרישי' אלא כגון שלשה פרים או שלשה שעירים מה לי בעלי מומין מה לי בתמימים כי היכי דבעלי מומין חשיב סתומין הכי נמי בתמימים וי''ל דתמימים ודאי אע''ג דלא חזיא להקרבה לנזיר כ''א לדמי מ''מ חל עליה קדושת הגוף [דאינה] נפדית בלא מום מידי דהוה אמקדיש זכר לדמיו שלא הקדיש הדבר עצמו לעולה אלא לקנות בדמיו לעולה דהיינו לדמי עולה דקדוש קדושת הגוף ואם תאמר ומי דמי התם בידו להקדישן קדושת הגוף לעולה גופה אבל הכא אין בידו להקדישן לנזירות דהא לא חזיא כדפרישית וי''ל דסבר לה כרבנן דתמורה (דף יט:) דאמרי המפריש נקבה לאשם אע''ג דלא חזיא לאשם שהוא בא זכר מ''מ חל עליה קדושת הגוף דבעי מום לפדות עליה ואם תאמר סוף סוף קשה דמאי שנא תמימים דהכא וההוא דתמורה (דהני) דהמפריש נקבה לאשם מהמקדיש זכר. לידי נסכים דלא נחתא ליה קדושת הגוף כדאמרינן בשבועות (דף יא.) משום דגופיה לא חזיא לנסכים וי''ל דלא דמי דהתם לא חזי כלל לשום נסכים שבעולם אבל תמימים דהכא ונקבה דתמורה נהי דלא חזו לקדושת הגוף דהאי קרבן שהפריש עליו מ''מ ראוי לקרבן אחר ה''נ בבהמה וא''ת ונהי דנחתא עלייהו קדושת הגוף ובעיא מום לפדות עליו סוף סוף לדמי קיימי א''כ מאי שנא תמימים וי''ל דשנא ושנא דבעלת מום ראויה לימכר מיד ולקנות קרבנות נזיר ג' בהמות הצריכים לו אבל תמימים לא חזיא לימכר מיד כדפרישית דבעי מום לפדות עליו ואיכא שהייה ופר''ת כיון דשהה אצלו לזמן מרובה חיישינן אולי נתן לבו להזכיר שם חטאת על אחת מהם אך לא בירר והוי כאומר לחטאתו ולעולתו ולשלמיו דהוו מעורבין בתערובת והוליכו לאבוד ויש להוסיף ולתת טעם דמעות ובעלת מום דחזו ליה לאלתר ולקנות בהן הקרבנות עצמן הצריכין לנזיר לכך ליכא למיחש שמא נתן לבו לפרש בתערובת דלמה יפרש בלבו בתערובת הואיל ובידו לפרש ולברר מיד כשיקנה הקרבנות ענין הצריכין לנזיר אבל היכא דאיכא שהייה ליכא למימר הכי: אבל נסכא לא אבל סואר קורות לבנות. האי אבל קאי אמתני' דקתני מעות סתומין יפלו לנדבה ועלה קאי דוקא המעות אבל הפריש ג' נסכות או ג' קורות אין להם דין סתומין אלא דין מפורשין בתערובת דהולכין כולן לאבוד וטעמא משום שהייה כדפרישית דאין דרך למכור כספיו מיד עד שימצא אדם הצריך להם וימכרם ביוקר לר''נ נסכא נמי חשיב סתומין שפעמים שקונין מיד אבל קורות דרך להשהות עד שימצא אדם הצריך לקנותם לצורך הבנין: אלא [מעתה] מעות ולא עופות. לכאורה משמע דמיירי בעופות דלא חזי להקרבה כגון אווזין ותרנגולין דומיא דנסכא וסואר קורות דממעט נמי לעיל ממעות וא''א לומר כן דאווזין ותרנגולין לשום קרבן לא חיילא קדושת הגוף עליהן ויכול למוכרן לאלתר בלא מום והוי להו בהמה בעלת מום דחשיב לעיל כמעות ועוד דההוא דרב חסדא דמייתי עלה מיירי בתורין ובני יונה וה''נ יש לפרש הנך עופות בתורין ובני יונה וא''ת סוף סוף הא בנזיר קיימינן ובנזיר לא חזו כלל ואינהו נמי הוו להו לגבי נזיר כמו אווזין ותרנגולין וי''ל כיון דחזי לשום קרבן חיילא קדושת הגוף עלייהו מידי דהוה אפרים ואשעירים דפירשנו לעיל ומיהו אכתי קשה דאי חיילא עלייהו קדושת הגוף תו לא מיפרקי (דמיו) דאין לעופות פדיון אפילו כשיפול בהם מום א''כ אין ראוי לנזיר כלל לא לימכר ולא להקריב קרבנותיו ועוד דההיא דרב חסדא דמייתי עלה מיירי בחייבי קינין משמע דהאי פירכא נמי בחייבי קינין לכך נ''ל דמיירי ודאי קינין כמו זב וזבה וכיוצא בהן וגם בחייבי קינין דשייך בהו דין סתומין כמו בנזיר כדאמרינן לעיל הילכתא האמור בנזיר וכל דדמי ליה כמו בחייבי קינין א''נ מיתוקם נמי אפילו בנזיר וכגון בנזיר טמא שצריך שתי תורין חד לחטאת וחד לעולה דבטמא נמי הילכתא כדמשמע בשילהי פירקין וה''פ מעות ולא עופות כלומר אם חייבי קינין הפריש תורין ובני יונה ולא פירש בשעת לקיחה ומת קודם הקרבה או הפר לה בעלה דלא יהבינן להו דין דסתומין לענין זה שיקריב הכהן אי זה שירצה חטאת ואי זה שירצה עולה לפי דבריך שאתה אומר מעות דוקא הוו סתומין ולא בהמה (תוספות)

דף כז - א

אמר ליה וליטעמיך הא דתנן רשב''ג אומר הביא שלש בהמות ולא פירש הראויה לחטאת תקרב חטאת לעולה תקרב עולה לשלמים תקרב שלמים אמאי הא אמרת בהמה לאו כמפורשת דמיא אמר ליה התם {ויקרא יב-ח} ולקח {ויקרא טו-ל} ועשה אמר רחמנא אי בלקיחת בעלים אי בעשיית כהן הכא נמי

רש"י א''ל וליטעמיך הא דתנן רבן שמעון בן גמליאל אומר כו'. לימא נמי התם דכסתומין דמו דהא אמרת בהמה נסכא וסואר של קורות לאו כמפורשין דמו: אמר ליה. לעולם אימא לך דמעות ולא נסכא מעות ולא סואר והא דאמרת מעות ולא עופות התם לא אפשר דליהוו כמפורשין דהא כתיב בהו ולקח ועשה דגלי לך רחמנא דלא ליהוו מפורשין אלא אי בעשיית כהן אי בלקיחת בעלים והא נמי דמותבינן לך מבהמה התם נמי לא אפשר דכסתומין דמו דמינכרא מילתא דכמפורשין דמו: (רש"י)

תוספות דחשיב בהמה כמפורש בתערובת אילו נתן דעתו על אחת מהן חטאת וכן גבי עופות נמי ליחוש לכך אם לא פירש בשעת לקיחה שמא נתן דעתו בין לקיחה להקרבה לנדר בלבו חד לחטאת וחד לעולה ולא יוכל הכהן להקריב אותה איזה שירצה לחטאת ואיזה שירצה לעולה: וכי תימא ה''נ והא''ר חסדא כו'. וא''ת [ומאי] פריך והלא דאמרת מעות ולא בהמה היינו משום דאיכא שהייה משום דבעו מום כדפרישית אבל הני עופות חזו להקרבה ואין צריך שהייה ולכך אין לחוש שמא נתן דעתו לפרש בלבו האי לחטאת והאי לעולה דליהוו כמפורשין וי''ל (דנהי) דכיון דלא פירשו הבעלים בשעת לקיחה שוב אין בידם להפריש' דהא בעו להתפרש בעשיית כהן ועשיית כהן אינו ביד הבעלים הילכך איכא למימר דאחר לקיחה אולי נתן לבו לפרשם בתערובת וא''ת והא אין מועיל פירוש הבעלים אחר הלקיחה וי''ל נהי דאין מועיל פירוש הבעלים אחר לקיחה לברר איזה יקרב חטאת ואיזה יקרב עולה מ''מ מהני פירש בתערובת ואיכא למיחש דשמא נתן בדעתו לפרש אחר הלקיחה האי לחטאת והאי לעולה דהוי בתערובת ומעתה לא יוכל הכהן להקריבם כרצונו איזה שירצה חטאת ואיזה שירצה עולה ולהכי פריך וכי תימא אין ה''נ והא''ר חסדא כו' אלא בעשיית הכהן כלומר הא בעשיית כהן מיפרש היכא דלא פירשו וביררו הבעלים בשעת הלקיחה [ואימא] דעתם לבררם והוו כמו מפורשין בתערובת ואיך תמצא שיתפרשו בשעת עשיית כהן כשהבעלים קיימים אדרבה לא יהיה הכהן רשאי לעשות אחד לחטאת ואחד לעולה לפי דעתו אם לא ישאל פי הבעלים אם נתנו דעתם על הגוזלות מעולם איזה לעולה ואיזה לחטאת דאם אינו שואל את פיהם שמא יעשה איפכא מנתינת דעת הבעלים אלא ודאי מדקאמר רב חסדא דבעשיית הכהן מתפרשות ש''מ דאין לנו לחוש שנתנו הבעלים עיניהם עליהם מעולם או אפי' נתנו עיניהם עליהם אותה נתינה לא מעלה ולא מורדת כיון שלא הוציא הפירוש בפיו להדיא וה''ה לבהמה וסואר של קורות שיהיו כסתומין גמורים למילתייהו שיפלו לנדבה ולא נימא מעות דוקא כי היכי דעופות הוו כסתומין למילתייהו שהכהן עושה איזה שירצה חטאת ואיזה שירצה עולה ע''כ שיטת התוס' והקשה הר''מ כיון דמעשיית הכהן פריך כדפרישית א''כ אדמקשינן מדרב חסדא תיקשי ליה מכמה משניות דמס' קינין דאיירי בקינין סתומין פירוש שלא פירשו הבעלים בשעת לקיחה דמשמע שכהן מברר בעשייתו וע''ק מאי פריך דהיכי ניחוש שהבעלים ביררום איפכא ממה שהכהן עושה והלא הם מביאים אותם לכהן להקריבם בדעתו איזה שירצה לעולה ואיזה שירצה לחטאת וא''כ לא פירשום כלל ולעולם אימא לך דהיכא דלא הביאום לבסוף לכהן דהוו כמפורשים בתערובת כמו נסכא וסואר של קורות [ומאי] פריך וע''ק היאך יועיל [פרישת] הבעלים בתערובת אחר הלקיחה דחיישינן אולי נתן בדעתו לפרש ששוב לא יוכל הכהן לשנותם יותר מאילו אמר בהדיא זה חטאת וזה עולה דאינו מועיל אחר הלקיחה כדאמר או בלקיחת בעלים או בעשיית הכהן לכ''נ להר''ם דפריך אהא דאמר לעיל מעות ולא בהמה פי' משום דאיכא שהייה ושמא נתן בדעתו לפרש בתערובת בימי השהייה דהיינו בימים שבין שעת הפרשה לשעת הקרבה ואפי' בתערובת כשמזכיר בפירוש איזו לחטאת ואיזו לעולה דאהני פירושו לקבוע זה לחטאת וזה לעולה פריך והא''ר חסדא כו' אלמא לא מהני פירוש הבעלים בין הלקיחה דהיינו הפרשה ובין שעת הקרבה גבי קינין ומסתמא ה''ה גבי שאר קרבנות ע''כ פי' הר''ם וקשה דהא דקאמר רב חסדא אין הקינין מתפרשות משמע דוקא קינין מדלא קאמר אין הקרבנות ועוד אפי' את''ל דיליף שאר קרבנות מקינין מ''מ אין סברא הוא לדמות לקינין אלא קרבן דחזי להקרבה הן עצמן דומיא דקינין אבל נסכא וסואר קורות לא וכן פרים ושעירים לגבי נזיר דלא חזו להקרבה גופייהו ליכא למילף להו מקינין ועוד מה לו להאריך בלשונו כ''כ דקאמר מאי טעמייהו דרבנן דקאמרי מעות ולא בהמה וכו' לעיל לאלתר ה''ל לאקשויי ארב הונא דאמר אבל בהמה הרי היא כמפורשת איני והא''ר חסדא ולאוכוחי דלא מהני [פרישת] הבעלים בינו. ובינו לפי שיטת הר''ם וגם הלשון קשה דמסיק ואמר והא מעות גמירי לפירושו ועוד קשה לאותו טעם שפירשו התוס' דהא דאמר מעות ולא בהמה ולא נסכא דכיון דאיכא שהייה חיישינן שמא נתן לבו לפרשם בתערובת באותו הזמן והשיהוי וזהו דוחק גדול שטעם זה אינו רמוז כלל בספר לכך נראה בסוגיא לפרש הסוגיא כפי' הקונטרס דהא דקאמר מעות ולא בהמה ולא נסכא וכו' מ''ט משום שהייה הוא ומיהו אין הטעם משום חששא [כי פירש] בתערובת בלבו אלא משום דאין לך אלא בלשון ההלכה שנשנית מעות סתומים יפלו לנדבה בלשון המשנה ועל זה קאמר דוקא מעות גמירי ולא בהמה פי' ולא בהמה תמימה דלא חזיא לנזיר להקרבה כגון פרים או שעירים וכן נסכא וסואר קורות והיא היא דרבותא משמיעין אותנו הנך אמוראי שלא תאמר דהלכה נתקבלה בכל מילי דלא חזי להקרבה דומיא דמעות כמו נסכא וסואר קורות ופרים לגבי נזיר זה אין לך לומר דדוקא מעות גמירי (תימא) שנופלין לנדבה הילכך אין לך אלא ההלכה ומיהו בהמה בעלת מום בכלל מעות היא כיון דחזי לדמי לאלתר כמו מעות ואפי' נשנית הלכה בהדיא מעות בהמה בעלת מום בכלל כיון דדמיא למעות לגמרי (דדמי למעות לאלתר) הך לדחזיא לדמי לאלתר וכה''ג אמרי' לעיל תנא בנזיר כל מילי דדמי ליה אבל נסכא וסואר קורות דלא חזי לדמי לאלתר כדפירש. בפרק ראשון אותו ודאי נתמעט מכלל הלכה שנשנית מעות והשתא פריך שפיר דקאמר מאי טעמא דרבנן דאמרי מעות ולא בהמה וכו' אלא מעתה דקאמר מעות דוקא גמירי מעות ולא עופות בתמיה פי' אם אחד מחייבי קינין או נזיר טמא שהפריש תורין ובני יונה סתומין שלא פירש בשעת לקיחה ומת ה''נ דלא יפלו לנדבה ולא נחשיבם כמעות סתומין וכ''ת אין ה''נ והא [אמר] רב חסדא כו' פי' דהיכא דלא פירשום הבעלים בשעת לקיחה דאין מתפרשות אלא בעשיית הכהן כלומר דאין להם שום דין פירוש אלא יש להם דין סתומים לכל מילי בין לענין שכהן יעשה איזה שירצה חטאת ואיזה שירצה עולה ובין לענין שיפלו לנדבה במעות סתומין אם מתו הבעלים קודם הקרבה כך יש לפרש הקושיא דפריך לדרב חסדא לפי' הקונטרס ולא מעשיית הכהן קפריך כמו לפי' ראשון דלא היה מקשה אלא כדפרישית דמשמע ליה דאם לא נתפרשו בלקיחה תו לא חשיב כמפורשין אלא כסתומין לכל מילי ואף לענין זה הוו כסתומין דיפלו לנדבה וא''ת ואכתי ומאי פריך מרב חסדא לפי' זה ודילמא רב חסדא לא איירי אלא לענין זה שלא יוכלו הבעלים לפרש אחר הלקיחה איזה לחטאת ואיזה לעולה [ולא] איירי לענין שיפלו לנדבה כלל וי''ל דמשמע ליה לכל מילי קאמר דהוו כסתומין ועוד דא''כ הוה ליה למימר אין הקינין נקבעות דהוי משמע דדוקא לענין קביעות קאמר איזו לחטאת ואיזו לעולה לענין קביעות הבעלים שאם לא קבעוהו בשעת לקיחה שוב אינו יכול לקבעו שגם בעלמא רגיל להזכיר לשון קביעות לגבי קרבנות מדקאמר מתפרשות משמע על כל מילי. קאמר אין להם דין פירוש אלא דין סתומין בין לענין דחשיבי כסתומין ליפול לנדבה והשתא הוי הלשון שפיר דמסיק והא מעות גמירי אלא על כרחך לאו דוקא מעות דה''ה עופות וה''ה דלאו דוקא מעות אלא אפילו בהמה ונסכא וסואר קורות וא''ת לפי' הקונטרס דמפרש הא דפריך מעות ולא עופות בעי למימר המקשה דעופות סתומים יפלו לנדבה והא אמרי' פ''ק דשבועות (דף יב:) דאין מקיצין המזבח בעולת העוף וי''ל דה''מ במותר נסכים ושאר מותרות פי' שאם נשתיירו מעות שבאותם מעות אינו יכול לקנות עופות לקיץ המזבח אבל אם העופות עצמן נשתיירו כמו שמתו הבעלים קודם הקרבת כהנים עופות מקיצין שפיר לגבי המזבח א''נ המקשה דהכא לא ס''ל ההיא דשבועות ששם היא מימרא דאמורא: וליטעמיך הא דתנן רבן שמעון בן גמליאל אומר הביא שלש בהמות ולא פירש הראוי לחטאת. כגון כבשה תקריב חטאת הראויה לעולה כגון כבש תקרב עולה הראוי לשלמים כגון איל הראוי לשלמים: ואמאי האמרת [בהמה] לאו כמפורשת דמיא. כלומר לפי מאי דבעי לאוכוחי. מרב חסדא דעופות כסתומין הם וה''נ בהמה [נימא] כסתומין דמיא ולא כמפורשין וא''כ יקשה לך אמאי חשיב להו רשב''ג כמפורשין וא''ת ומי דמי והא בהמה דלעיל דחשיב כסתומים מיירי כגון דהוו ג' פרים והנהו ודאי הוו כסתומים אבל אלו בהמות דמיירי כאן רשב''ג מיירי בבהמה דחזו לנזיר ולכך חשבינן להו כמפורשין וי''ל דהכי פירושו אי אמרת בשלמא כדקאמר רב הונא בבהמות דהיינו ג' פרים חשיבי קצת כמפורשין ולכל הפחות כמפורשין בתערובת הכא דרשב''ג ניחא דחושב ג' בהמות הראויים לנזיר כמפורשין לגמרי כאילו פירש בפיו זו לחטאת וזו לעולה וזו לשלמים אלא אי אמרת הג' פרים כסתומין דמיין לגמרי ה''נ מחמת שהן ראוין לנזיר לא הוה לן למיחשב (בינייהו) לגמרי כמפורשין וא''ת ואכתי מאי [פריך דילמא] רשב''ג איירי כשחזר ופירש הנזיר בפירוש בשעת הקרבה הי לחטאת והי לעולה והי לשלמים וי''ל דחדא לישנא לא משמע הכי דקתני הביא ג' בהמות ולא פירש וכו' ומשמע ליה הראוי לעולה תקרב לעולה ומעכשיו אף קודם הקרבה יש (תוספות)

דף כז - ב

מי מצית אמרת הדין דחטאת תקרב עולה הכא נקבה הכא זכר מתיב רב המנונא ומי אמרינן בהמה בעלת מום כסתומה דמיא ת''ש כיצד אמרו האיש מגלח על נזירות אביו בזמן שהיה הוא ואביו נזירים והפריש אביו מעות לנזירותו ומת ואמר הריני נזיר ע''מ שאגלח. על מעות אבא היו לו מעות סתומות יפלו לנדבה היתה לו בהמה מופרשת חטאת תמות עולה תקרב עולה ושלמים יקרבו שלמים מאי לאו אפי' בעלת מום לא תמימה אבל בעלת מום כסתומה דמיא מאי איריא מעות לימא היתה לו בהמה בעלת מום יפלו לנדבה הכי נמי בעלת מום למאי קדישא לדמי דמי היינו מעות מתיב רבא {ויקרא ד-כג/כח/לב} קרבנו בקרבנו הוא יוצא ואינו יוצא בקרבן אביו יכול לא יצא בקרבנו של אביו שהפריש מן הקלה על החמורה או מן החמורה על הקלה אבל יוצא בקרבן שהפריש אביו מן הקלה על הקלה או מן החמורה על החמורה ת''ל {ויקרא ד-כג/כח/לב} קרבנו קרבנו בקרבנו הוא יוצא ואינו יוצא בקרבנו של אביו יכול לא יצא בקרבן אביו בבהמה שהפריש אפי' מן הקלה על הקלה מן החמורה על החמורה שהרי אין אדם מגלח על בהמת אביו בנזירות אבל יוצא במעות שהפריש אביו אפי' מן החמורה על הקלה או מן הקלה על החמורה שהרי אדם מגלח על מעות אביו בנזירות

רש"י מי מצית אמרת דהאיך דהויא חטאת תקרב עולה. הא ההיא דלשום חטאת הויא נקבה והאי דעולה הוי זכר: מתיב רב המנונא ומי אמרינן דבהמה בעלת מום כסתומה דמיא והתניא כיצד אמרו האיש מגלח כו': ה''ג כיצד אמרו האיש מגלח על נזירות אביו בזמן שהיה אביו נזיר והפריש אביו מעות לנזירות ומת כו': הריני נזיר ע''מ שאגלח על מעות אבא אין זה מגלח על מעות אביו היו לו מעות סתומין כו'. וסדר המשנה אינה כן דמעיקרא הוה ליה למיתני מגלח על נזירות אבא אלא רב המנונא דבעי לאיתויי פירכא מינה טריחא ליה מילתא למיתני כיצד הוא מגלח והוא מדלג בה ונקיט בסיפא משום דבעי פרוכי מינה אין זה מגלח על מעות אביו הואיל וכבר מת אביו קודם שקיבל עליו זה נזירות אבל בסיפא דברייתא מפרש כיצד מגלח על נזירות אביו כדמפרש בסיפא דמתני': היתה לו בהמה מופרשת. כלומר שהפריש ג' בהמות אבל לא פי' איזו לחטאת ואיזו לעולה: מאי לאו אפי' בעלת מום. שהן בעלי מומין וקא חשיב להו כמפורשים דקאמר החטאת תמות והעולה תקרב כלומר תמכר ויביא בדמיה עולה וקשיא לר''נ דאמר בעלת מום כסתומה דמיא ויפלו דמיה לנדבה כדין מעות סתומין: לא תמימה. הראויה ליקרב ומשום הכי הויין להו כמפורשין: מאי איריא. דתני מעות כסתומין דמיין ליתני בהמה בעלת מום ואנא אמינא מדבהמה דמיא כסתומה כ''ש מעות: הכי נמי. קתני דבהמה בעלת מום למאי קדישא לדמי ודמי מעות נינהו וכיון דקתני מעות לא איצטריך למיתני בעלת מום: מתיב רבא אשר נשיא יחטא וגו' והביא את קרבנו בקרבנו הוא יוצא: יכול לא [יצא] בקרבן אביו. שהפריש אביו מן עבירה קלה שעבר כגון שבועת העדות ושבועת ביטוי: על החמורה. שהבן חטא כגון שאכל חלב ודם או שנתחייב בחייבי מיתות בית דין: תלמוד לומר. ואם נפש אחת תחטא והביא (את) קרבנו: שהרי אין אדם מגלח על בהמת אביו בנזירות. כדתנן (לקמן דף ל.) מי שהיה הוא ואביו נזירין והפריש אביו מעות סתומין כו' מדקאמר מעות ולא אמר בהמה שמע מינה דעל מעות הוא דמגלח ולא על בהמה: (רש"י)

תוספות עליה שם עולה אף למעול בה אף אם מתו הבעלים דלמיתה אזלא ועוד אי במפורשין בפירוש בשעת הקרבה צריך למימר ומאי קמ''ל רשב''ג וא''ת ומאי קס''ד דרב פפא והא מוכחא מדרב חסדא דבעופות כסתומין דמיין וה''ה בבהמה ויש דוחק לומר דרב פפא ס''ל דרב חסדא [בדותא] וליתא דבכמה דוכתי [מייתי] לדרב חסדא וצ''ל דרב פפא ודאי ס''ל דאפילו את''ל דעופות כסתומים דמיין ולא ממעטינן להו ממעות היינו משום שאין לנו למעט אלא דבר הדומה למעות דלא חזו להקרבה כגון צפרים דלא חזו לנזיר להקרבה אבל עופות דחזו גופייהו להקרבה אין למעטן מהלכה שנתפרש במעות סתומין יפלו לנדבה והוא הדין דודאי סתומין הוו מעלו לנדבה ומשני ליה רב שימי וא''ל ולקח ועשה אמר רחמנא בלקיחת בעלים אומר כן כלומר ואם לא פירשו הבעלים בשעת הלקיחה הוו כסתומין והוא הדין דרב הונא דאמר בבהמות דהוו כסתומין לפי שאינו מוכיח מגוף התורים הי חטאת והי עולה וכן כשהפריש שלשה פרים אין מוכיח מגוף הבהמות כלום הי חטאת והי עולה הילכך נוכל לומר דהוו כסתומין . לגמרי אבל הכא במתני' דרשב''ג דקתני הביא שלש בהמות הראויות דמוכיח מגוף הבהמה הי לחטאת והי לעולה והי לשלמים דכבשה לחטאת שחטאת באה נקבה וליכא למימר דתקרב עולה שהעולה בא זכר דהיינו כבש וכן איל מפורש ' בפסחים להדיא דקרב שלמים וכן כבשה לחטאת וכן כבש לעולה הילכך כמפורשין דמו דאין מפורש גדול מזה אבל ג' פרים כסתומין דמיין ולא נאמר אי ג' פרים הוו כסתומים ה''נ הוו כסתומין [כך] סבר המקשה: מתיב רב הונא. אמרת בעלת מום כסתומים דמיא לר''נ דאמר לעיל הכי פריך והתניא כיצד האיש מגלח לנזירות אביו ה''ג בזמן שאביו היה נזיר והפריש מעות לנזירותו פירוש סתומין ומת ואמר הבן הריני נזיר ע''מ שאני מגלח על מעות אבי דהוא שמגלח על מעות אביו פירוש אע''ג דלקמן מייתינן דאם אביו הפריש מעות לחטאתו שאכל חלב ומת ונתחייב הבן גם הוא חטאת חלב אינו מביא חטאתו ממעות שהפריש אביו חטאת ה''נ הלכה היא בנזיר שמגלח על מעות שהפריש אביו לנזירותו ודוקא שלא נדר הבן בחיי אביו כדמסיק והולך אבל נדר בחיי אביו לא כדקתני אבל מי שהיה הוא ואביו נזירים והפריש אביו מעות פירוש בסתמא ומת ואמר הבן הריני מגלח על מעות אבי אינו מגלח עליהם אלא יפלו לנדבה דכך היא הלכה ואית ספרים דגרסי איפכא וגירסא זו עיקר: היתה לו בהמה מופרשת [חטאת] תמות עולה תקרב עולה ושלמים תקרב שלמים מאי לאו אפילו בהמה בעלת מום. כלומר מאי לאו אפי' הפריש אביו שלש בהמות בעלי מום ומת דניתן להן דין מפורשות בתערובת ימותו ולא ניתן להם דין מעות סתומין לפדותם ולהביא בדמיהן נדבה דבעלי מום [כמפורשין דמי]: לא תמימה. כלומר לא משכחת דין מפורשת אלא בבהמה תמימה אבל בעלת מום כסתומין דמיין במעורבין: מאי איריא דתני מעות כו'. [אמאי נקט ברישא מעות ה''ל למיתני ברישא היתה לו בהמה בעלת מום דהכי הוי שפיר טפי למיתני דין סתומים ומפורש הכל בבהמות] וא''ת ואמאי לא פריך ממתני' דקתני מעות סתומין יפלו לנדבה ואי בהמה בעלת מום כמעות סתומין ליתני בהמה בעלת מום וי''ל דמברייתא פריך שפיר דמשמע דכולה ברייתא בסתומין מיירי וא''כ ליתני כולה בבהמה וליפלוג וליתני בדידה הכל בין בעלת מום בין תמימה אבל במתני' קתני מעות מפורשין להכי קתני בתר הכי מעות סתומין ומחלק הכל במעות להכי ליכא למיפרך ליתני בהמה בעלת מום דהוי כסתומין במקום [מעות]: מתיב רבא קרבנו. בפרשת אם נשיא יחטא ושלשה קרבנות כתיבי חד בנשיא וחד בכבשה וחד בשעירה: ואינו יוצא בקרבן אביו. צ''ע דמה איצטריך קרא הא ודאי דחטאת שמתו בעליה למיתה אזלא ומאי האי דקאמר נמי בתר הכי אבל יוצא הוא בקרבן אביו שהפריש מן הקלה על הקלה וכו': שהרי אין אדם מגלח על בהמת אביו בנזירות. כדאמרינן בשילהי פירקין שאינו מגלח על אביו כי אם על מעות סתומין דלא הוזכר בלשון המשנה אלא מעות סתומים דהלכה נשנית במעות סתומין דוקא היה מדקדק הר''ם דאמר בפ''ק דזבחים (דף ט:) חטאת חלב ששחטו לשם חטאת דם כשרה והכא אמר דלא כיפר ויש לחלק דהתם מיירי שלא היה חייב שתיהם כי אם חטאת חלב ולכך עדיף אבל הכא שנתחייב שתיהן הוי עקירה יותר ועוד יש לומר דודאי לענין להתכפר בו בשביל חטאת חלב שהיתה עומדת לכך איכא מאן דאמר כשרה אבל הכא איירי להתכפר בו משום חטאת דם שרוצה לעוקרו ממה שהיה מתחילה לכך לא כיפר: ה''ג אבל יוצא במעות שכן מגלח על מעות אביו. ואע''ג שהמעות היו מפורשים לחטאת אביו וכה''ג אינו מגלח על מעות של אביו מ''מ כיון דבשום דוכתא מגלח על מעות אביו: אבל יוצא בקרבן שהפריש לעצמו. לעבירה זו ויביאנו לעבירה אחרת: ת''ל קרבנו על חטאתו. בפרשת אם נפש תחטא וגו' והביא קרבנו שעירת עזים על חטאתו ואע''פ שדרשנו כבר שלשה קרבנות עתה בא לדרוש על חטאתו עד שיהא קרבנו לשם חטאת ואפי' אדם אחד: יכול לא יצא. כשמפריש במזיד בהמה המפורשת לעבודה זו ומקריבה לחטאת אחר: (תוספות)

דף כח - א

בזמן שהן סתומין ולא בזמן שהן מפורשין ת''ל {ויקרא ד-כג/כח/לב} קרבנו בקרבנו הוא יוצא ואינו יוצא בקרבן אביו יכול לא יצא במעות שהפריש אפי' מן הקלה על הקלה מן החמורה על החמורה אבל יוצא בקרבן שהפריש לעצמו מן הקלה על החמורה מן החמורה על הקלה ת''ל {ויקרא ד-כג/כח/לב} קרבנו על חטאתו עד שיהא קרבנו לשום חטאו יכול לא יצא בבהמה שהפריש לעצמו מן הקלה על הקלה או מן החמורה על החמורה אפי' מן הקלה על החמורה או מן החמורה על הקלה שכן אם הפריש בהמה על החלב והביא על הדם או על הדם והביא על החלב שהרי לא מעל ולא כיפר אבל יוצא במעות שהפריש לעצמו מן הקלה לקלה ומן החמורה לחמורה מן החמורה לקלה ומן הקלה לחמורה שכן אם הפריש לעצמו מעות מן החלב והביא על הדם על הדם והביא על החלב שהרי מעל וכיפר ת''ל על חטאתו עד שיהא קרבנו לשם חטאו קתני מיהת בהמה מאי לאו אפי' בעלת מום לא תמימה אבל בעלת מום מאי כסתומה דמיא מאי איריא דקתני מעות שהפריש אביו ליתני בעלת מום הכי נמי דלמאי חזיא לדמי דמי היינו מעות: מתני' נזרק עליה אחד מן הדמים אינו יכול להפר ר''ע אומר אפילו נשחטה עליה אחת מכל הבהמות אינו יכול להפר בד''א בתגלחת הטהרה אבל בתגלחת הטומאה יפר שהוא יכול לומר אי אפשי באשה מנוולת רבי (מאיר) אומר אף בתגלחת הטהרה יפר שהוא יכול לומר אי אפשי באשה מגלחת: גמ' מתני' דלא כר' אליעזר דאי ר''א האמר תגלחת מעכבת וכיון דלא גילחה אסירה בחמרא וכיון דאית לה ניוול מצי מיפר (ובהא פליגי)

רש"י בזמן שהן סתומין. כדתנן בשילהי מתני': ת''ל: ואם כבש יביא קרבנו בקרבנו יוצא כו' ואית דדרשי ליה מקרבנו קמא: מן הקלה על הקלה. משבועת העדות לשבועת הפקדון או לשבועת ביטוי: מן החמורה על החמורה. מחלב לדם מחייבי מיתות לחייבי כריתות . בשוגג: שכן אם הפריש בהמה על . החלב. שאכל בשוגג והביאה על הדם שאכל בשוגג: שהרי לא מעל. לפי שהוא קדושת הגוף ואי אפשר לו להוציאה לחולין לפיכך לא כיפר וכדאמרי' בפרק [בתרא] דכריתות דכיון דלא מצי מעיל כפורי נמי לא מכפר: שהרי מעל וכפר. דכיון דלקח בהן חטאת אחר שלא הופרש לשמן הוה ליה כמפיק להו לחולין ומעל וכיון דמעל בו אמרי' וכפר דהוא קרבן מעליא: ת''ל. וכפר עליו הכהן על חטאתו דלעולם לא כפר עד שיהא קרבנו לשום חטאו שאע''פ שמעל לא כיפר שהרי מעל במעות כל דבר שיוצא לחולין אית ביה מעילה והואיל דאית ביה מעילה כיפר: קתני מיהת בהמה. שהרי אין אדם מגלח על בהמת אביו מאי טעמא לאו משום דכמפורשת דמיא מאי לאו אפי' בעלת מום: מאי איריא דתני. אבל יוצא במעות שהפריש כו': מתני' באשה מנוולת. שאינה שותה יין: גמ' דאי ר''א. כיון דתגלחת מעכבתה שלא לשתות יין כדאמרינן בפרק ג' מינין (לקמן דף מו.) ואחר ישתה הנזיר יין אחר מעשים כולן דברי ר''א הילכך כיון דלא גילחה אסורה ביין והוה לה ניוול כדכתיב (זכריה ט) ותירוש ינובב בתולות הילכך מצי מפר אע''פ שנזרקו עליה כל הדמים: (רש"י)

תוספות שהרי לא מעל. בשוגג אם שגג והקריב קרבן על הדם קרבן של חלב דאכתי בקדושתייהו קאי כיון דבהמה קדושה קדושת הגוף ולא נפק לחולין בהכי כיון שלא נהנה ממנה לא כיפר במזיד דלא עשה כלום שאינו יכול להתכפר בקרבן של דם כלל לא מעל אם עשה (בו) בשוגג הואיל ואינו מוציאו מרשות הקדש אלא מהקדש זה להקדש אחר ומתוך שלא מעל לא כיפר והכי מפרש ליה בפרק בתרא דכריתות (דף כז:) ואחרי שאנו רואין בשוגג דלא כיפר דין הוא כשנתכוון לעקר חטאת חלב ולעשות חטאת דם דלא כיפר: על חטאתו. וכפר הכהן על חטאתו בכבשה דיחיד כתיב אלמא דבמזיד אינו יכול לשנות אפי' במעות וכן תניא בתוספתא דכריתות [פ''ד] הפריש מעות לחטאת חלב והביאום על חטאת דם לחטאת דם והביאום לחטאת חלב בשוגג מעל לפיכך כיפר במזיד לא מעל לפיכך לא כיפר [אלמא] במזיד אף במעות לא כיפר וכ''ש בהמה דלא מצי משנה ולפי' זו התוספתא משמע דנסיבא קרא אחרינא על חטאתו ולא פסוק ראשון שדרש כבר: ה''ג שהרי מעל וכפר שהמעות אין בהם קדושת הגוף ויוצאין מקדושתן בקל וכשמשנה אותו לקרבן אחר נפקי המעות לחולין והרי הן חולין ביד מוכר הבהמה דאי לא נפקא לחולין לא מעל ולכך נמי כפר בשוגג ולכך במזיד נמי נימא דכפר הואיל ושייך בהו שנוי בשוגג אמר ומעל וכיפר ולא במזיד ומיהו אי לא הוה ילפי' [קרא ה''א] מזיד וכפר אע''ג שדרשנו וכפר על חטאתו עד שיהא קרבנו לשם חטאתו תרתי שמעינן מיניה כדאמרינן בעלמא (גיטין דף נב.) אתם ולא שותפין אתם ולא אפוטרופסים אתם ולא התורם את שאינו שלו וכולהון דרשינן מחד אתם: קתני מיהא. לעיל דאינו מגלח על בהמת אביו מאי לאו אפילו בעלת מום אלמא כמפורשין דמיין דאי כסתומין לגלח כמו על מעות סתומין ומדמי הילכתא דה''ה דלענין אותה ההלכה נתקבלה דמעות סתומין יפלו לנדבה נימא דוקא מעות ולא בהמה ואפילו בעלת מום וליכא למידחי דהא דקתני לעיל דאינו מגלח על בהמת אביו היינו במפורשין דאם כן היכי מסיק אבל יוצא במעות אביו שהרי מגלח על מעות אביו והא אין מגלח אלא על מעות סתומין של אביו כדקתני בהדיא במתניתין (לקמן דף ל.): לא תמימים. עליהם אינו מגלח דהויא כמפורשים: נזרק עליה אחד מן הדמים. כגון שגמרה נזירות בטהרה והביאה קרבנות נזירות טהרה שהן ג' בהמות כבשה לחטאת וכבש לעולה ואיל לשלמים ונזרק עליה אחד מן הדמים חטאת או עולה או שלמים אינו יכול להפר נדרה לענין שלא תצטרך לגלח ולהביא שאר קרבנות דלפי שאין כאן עוד עינוי נפש דביין מותרת ואי משום שצריכה לגלח. ומטו עליה אשה מתגלחת אפשר לה בפאה נכרית הכי מפרש בגמרא אבל אי לא נזרק הדם עדיין דאסורה [ביין] מיקרי שפיר עינוי נפש אע''ג דלא מיתסרא אלא שעתא פורתא: רבי עקיבא אומר אפילו נשחט. ולא נזרק הדם אינו יכול להפר בגמרא מפרש משום הפסד קדשים ומסיק בגמרא כשנשחטה החטאת שאם יפר לה נמצאת בהמה זו תצא לבית השריפה שהיא אינה צריכה לחטאת וגם לא יוכל לזרוק דמה לשם שלמים דחטאת שלא לשמה פסולה יש להסתפק אם היפר לה אם מופר או שמא יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה: בד''א. שאינו יכול להפר אחר שנזרק אחד מן הדמים בתגלחת טהרה כדפי' שגמרה נזירות בטהרה אבל בתגלחת טומאה כגון שנטמאת בנזירותה והביאה קרבנותיה בטומאה אע''פ שנזרקו דמים יכול להפר מפני שאפשר לומר לה אי אפשי באשה מנוולת כלומר שהיא צריכה למנות מעתה נזירות טהרה ותאסר ביין ויש כאן עינוי נפש וה''נ בגמרא מצינו לשון ניוול שר''ל עינוי וקשה לישנא (דעינוי) דאי אפשי דהוי ליה למימר משום עינוי וצ''ל דקאי אדר''ע דקאמר שנשחטה אחת מן הבהמות אינו יכול להפר מפני שאפשר [לבוא] להפסד קדשים אע''ג דאסורה ביין עד שישחטו שאר הבהמות ויזרוק דמן ויש כאן ענוי נפש פורתא בשביל ההוא פורתא אינו יכול להפר בשביל הפסד קדשים אבל בתגלחת דטומאה דאיכא עינוי נפש גדול שסותרת ובעי למימני נזירות אחרת [מודה] שיכול לומר לה אי אפשי [בעינוי] גדול א''נ משום דר''מ קאמר האי לישנא אי איפשי קאמר ת''ק נמי אי אפשי: ה''ג אי אפשי באשה מגלחת. שצריכה לגלח בסוף נזירות טהרה כדכתיב בהדיא ולת''ק אפשר בפאה נכרית הכי מפרש בגמרא: תגלחת מעכבת. מלשתות ביין וכיון דאי לא גילחה אסורה ואית לה ניוול. פי' צער עינוי נפש שצריכה להיות מעונה מן היין עד שתגלח מצי מיפר בעבור ההיא שעתא פורתא דאסירה ביין: (תוספות)

דף כח - ב

תנא דידן סבר כיון דאיזדריק עלה דם לאלתר שריא בחמרא והא לית לה ניוול ור''ע סבר אפי' אישתחיטת בהמה אינו יכול להפר משום הפסד קדשים מתקיף לה רבי זירא ואמאי לזרוק דמן שלא לשמן ויתיר בשר באכילה מי לא תניא כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן או ששחטן לפני זמנן או לאחר זמנן הדם יזרק והבשר יאכל ואם היתה שבת לא יזרק ואם זרק הורצה להקטיר אימורין לערב אמרי אי דשחט עולה או שלמים ה''נ אלא הכא במאי עסקינן כגון ששחט חטאת ברישא כדתנן אם גילח על אחת משלשתן יצא: בד''א בתגלחת טהרה אבל בתגלחת טומאה יפר (מפני שיכול לומר אי אפשי באשה מנוולת) ור''מ אומר אפי' בתגלחת טהרה יפר מפני שיכול לומר אי אפשי באשה מגלחת: ות''ק אמר לך אפשר בפאה נכרית ור''מ סבר בפאה נכרית איידי דזוהמא לא ניחא ליה: מתני' האיש מדיר את בנו בנזיר ואין האשה מדרת את בנה בנזיר כיצד גילח או שגילחוהו קרוביו מיחה או שמיחו קרוביו היתה לו בהמה מופרשת החטאת תמות והעולה תקרב עולה ושלמים יקרבו שלמים ונאכלין ליום אחד ואינן טעונין לחם היו לו מעות סתומין יפלו לנדבה מעות מפורשים דמי חטאת ילכו לים המלח לא נהנין ולא מועלין דמי עולה יביאו עולה ומועלין בהן דמי שלמים יביאו שלמים ונאכלין ליום אחד ואינן טעונין לחם: גמ' איש אין אבל אשה לא מאי טעמא ר' יוחנן אמר הלכה היא בנזיר ורבי יוסי ברבי חנינא

רש"י ולתנא דידן. כיון דאיזדריק עלה אחד מן הדמים לאלתר אשתריא בחמרא ולית לה ניוול וכיון דלית לה ניוול אינו יכול לומר אי אפשי באשה מנוולת: אינו יכול להפר משום בזיון קדשים. דהואיל ואין הבעלים מתכפרים בו אין הבשר נאכל: מתקיף. לה ר' זירא אמאי. הוי בזיון קדשים לזרוק דמן שלא לשמן ויתיר בשר באכילה בזריקת דם שלא לשמן: מי לא תנן הדם יזרק. שלא לשמן: ואם היתה שבת .. לא יזרק. לפי שאין הבשר נאכל בשבת שאין צליית קדשים דוחה את השבת: ואם זרק הורצה. ובלבד שאימורין מקטיר לערב: אי דשחט עולה ושלמים. ברישא ה''נ דאפשר למיהוי להו תקנתא בזריקה אלא הכי קאמינא לך כגון דשחט חטאת ברישא דאי מיפר לה בעל תו לא הוי ליה תקנתא דה''ל כחטאת שנתכפרו בעליה: ומנא תימרא דכל מאי דבעי שחיט ברישא כדתנן . אם גילח על אחת משלשתן יצא: בד''א. כיון דנזרק עליה אחד מן הדמים אינו יכול להפר בתגלחת טהרה הואיל ושותה יין בו ביום וכדאמרן: אבל בתגלחת טומאה. אע''פ שנזרק עליה אחד מן הדמים יפר ר''מ אומר אפי' בתגלחת טהרה כו': ות''ק אמר לך. משום תגלחת לא אפשר להפר דלא הויא עליה מנוולת משום תגלחת דאפשר לה בפאה נכרית ומיחזיא כאינה מגלחת: ור' מאיר סבר בפאה נכרית איידי דזוהמא. דאית לה לא ניחא ליה ולכך יכול להפר לה לפי שיכול לומר אי אפשי באשה מגולחת: מתני' גילח. בתוך ימי נזירותו או שגילחוהו קרוביו בתוך ימי נזירותו או שמיחה הבן תוך ימי נזירותו ואפילו ביום אחרון: או שמיחוהו קרוביו. הרי זה בטלה נזירותו ודמי חטאת ילכו לים המלח: לא נהנין ולא מועלין. כדאמר מר חטאות המתות ודמי חטאת ההולכין לים המלח בכולן לא נהנין ולא מועלין לא נהנין מדרבנן ולא מועלין משום דלאו בני הקרבה נינהו: גמ' הלכה היא בנזיר. שהאיש מזיר ולא האשה: (רש"י)

תוספות משום הפסד קדשים. שאם יפר לה קודם זריקה ושוב אינה צריכה לקרבנות הללו ואסור לזרוק דם ופריך אמאי איכא הפסד יפר לה ולזרוק דמו שלא לשמו ויותר הבשר באכילה מן הזבחים שנזבחו שלא לשמן דכיון דהיפר לה ואינה עוד נזירה שוב אין עומדין לשמן ואפילו יזרוק דמן סתם כשרין דסתמא [שלא] לשמן קיימי וה''ק יזרק דמו דסתמא שלא לשמן קיימי אלא לשם שלמי נדבה כיון דאינה עוד נזירה: כבשי עצרת ששחטן. שלא לשם עצרת או ששחטן לפני עצרת בערב עצרת או לאחר עצרת הדם יזרק ביו''ט עצמו וקאי ארישא שלא לשמן (או) לשם שלמי נדבה וע''י כן הותר הבשר באכילה דאי לית ליה נדרים ונדבות קרבין ביו''ט א''כ לא יקטיר אימורים עד הערב ולא יאכל הבשר עד הערב [דכל כמה] דלא מיקטרי אימורין בשר לא מישתרי באכילה ומ''מ כי נמי אין נדרים ונדבות קרבין ביו''ט מותר לזרוק הדם ואם היתה שבת לא יזרוק דהוי כמו תיקונו מדרבנן ואסור אלמא [מותר] לזרוק הדם שלא לשמן וא''ת אמאי לא מייתי מתני' (לעיל דף כד.) עולה תקרב עולה ושלמים יקרבו לשלמים וי''ל דלא דמי דהתם בשעת שחיטה היפר לה ובין בזריקה ובין בשחיטה עומד שלא לשמן אבל הכא דבשעת שחיטה היה עומד לשמן ועתה בשעת זריקה עומד שלא לשמן לא מיתכשר שלא לשמן וצ''ל דלהך כבשי עצרת נמי לא דמי דהתם לא נשחטו לשמן אבל הכא כיון דנשחטו לשמן [שמא] כיון דנשחטו לשמן דלא מכשרי שלא לשמן דבפ' התכלת (מנחות דף מז:) מיבעיא להש''ס הא כבשים ששחטן לשמן ואבד הלחם מהו שנזרוק דמן של כבשים שלא לשמן כו' וא''כ הא דקאמר יזרוק מיירי שנשחטו שלא לשמן וצ''ל דלא דמי דהתם כבשים מעיקרא בשחיטת זבח ועיקר הזבח בלחם מתכשר הילכך כי אבד לחם נמצא הזבח מיפסיל והוי כמו אבד אבל הכא כיון דסתמא כשר כמו לשמן כדאמר בריש זבחים (דף ב:) השתא נמי דשחטן לשמן ומשום תקנה נעשה כאילו נעשה סתמא לענין להתיר לזרוק דמן: [אי דשחט עולה או שלמים הכי נמי לר''ע דליכא הפסד] אלא [הב''ע] דשחט חטאת [ברישא] דאין לו תקנה לזרוק שלא לשמן דחטאת מיפסל שלא לשמן לשום שלמי נדבה דחטאת אינו בא נדבה: דתנן אם גילח על אחת מהם יצא. כלומר ולכך אמר ת''ק דכי נזרק אחד מן הדמים אפילו חטאת דאיירי ביה ר''ע דאינו מיפר דמותר מיד לשתות יין שהרי מגלח על אחת מהן או חטאת או עולה או שלמים וליכא ניוול ולכך הוצרך לאיתויי ראיה לכך [דלא תימא] דוקא גלח על השלמים הוא דתנן במתניתין נזרק אחד מן הדמים דדוקא מן השלמים יצא דכתיב וגלח הנזיר פתח אהל מועד וקאמר דבעל יצא על אחד משלשתן ובפרק איזהו מקומן (זבחים דף נה.) מפרש לה דמקיש חטאת עולה ושלמים: ה''ג איידי דזוהמא. בהם זוהמא ואינו מגופה מגני לבעל ולא ניחא ליה: מתני' האיש מדיר בנו בנזיר. שיאמר יהא בני נזיר ויתחילו מנין הימים מיד אפי' אין הבן יודע שאביו הדירו בנזיר א''נ דמדיר בנו בנזיר שיצוה לבנו שיאמר הריני נזיר: ואין האשה מדרת בנה בנזיר. כדמפרש בגמרא: כיצד ל''ג: גילח או שגלחוהו. דאין לך מחאה גדולה מזאת ולא מיבעיא גילח או שגלחוהו אלא אפי' מיחה או שמיחו בדברים שאין רצונו שיעשה נזיר מתבטל הנזירות ובגמרא מפרש הטעמים ודוקא כשמיחו מיד כששמעו [אבל] אם לא מיחו ושוב לימים מיחו אין בכך כלום אחרי שהתחיל הנזירות ובתוספתא (פ''ג) קתני בהדי הני או שהביא ב' שערות והא דלא תני במתני' משום דשתי שערות מבטלות הנזירות אף אחר שהתחיל כבר למנות כמה ימים מנזיר אבל הני דהכא דגילח ומיחה היינו בתחילת שמיעת הנזירות ואפי' אם נאמר תגלחת ומחאה מבטלין [לאחר] שמיעה אפי' [הכי] ניחא דלא תנא דבפלוגתא לא קמיירי דבגמ' פליגי בה רבי ור' יוסי בר' יהודה א''נ דלא קתני אלא מידי דביד אדם לבטל הנזירות: היתה לו בהמה מופרשת. כדלעיל: גמ'. אשה לא . דקתני אין האשה מדרת בנה בנזיר: הלכה. למשה מסיני בנזיר: (שייך לדף כט) כדי לחנכו. ומדרבנן: בנו אין בתו לא. דכך הלכה היא בנו דשייך במצות לכשיגדל מוטל על האב לחנכו אבל בתו לא תימה הא דאמר בעלמא (יבמות דף קיד.) קטן אוכל נבילות אין ב''ד מצווין עליו להפרישו והאמר [ריב''ח] אף לחנכו לעשות מצוה מוטל על האב וי''ל דחינוך לא שייך אלא להזהירו לעשות ולקיים מצוה אבל להזהיר מלעבור אין זה חינוך וההוא דפרק בתרא דיומא (דף פב.) היינו קיום מצוה ועניתם עוד אומר ר''י דחינוך לא שייך אלא באב אבל באיניש אחרינא לא שייך והכא אמרינן בתו לא והתם אמרינן אחד תינוק ואחד תינוקת מחנכין אותם להתענות ביוה''כ וצריך לחלק בדבר: בנדרים. לא אשכחן דאינו מדיר בנו בנדרים כגון להביא קרבן או שקבל עליו לקיים מצות סוכה ולולב: קסבר כל חינוך דלא חשיב. כגון חינוך דנזירות בזיוני הוא דמגלח שערו ולא ניחא [ליה לבניה] הילכך יכול למחות ויש גורסין דלא חשיבא וה''פ כל חינוך הוא להחשיבו וזה בזיונא הוא לו מש''ה מגלח: ועביד הקפה. כלומר ושרי לעשות הקפה דהלכה הוא: הקפת כל הראש מדרבנן. דמן התורה מותר: והא מייתי חולין בעזרה. כשמלאו ימי נזירות טהרתו דמייתי חטאת דאינו בא בנדבה דמעולה ושלמים לא קשיא דבאים בנדבה: (תוספות)

דף כט - א

אמר ריש לקיש כדי לחנכו במצות אי הכי אפי' אשה נמי קסבר איש חייב לחנך בנו במצות ואין האשה חייבת לחנך את בנה בשלמא לרבי יוחנן דאמר הלכה היא בנזיר אמטו להכי בנו אין בתו לא אלא לריש לקיש אפילו בתו קסבר בנו חייב לחנכו בתו אינו חייב לחנכה בשלמא לרבי יוחנן דאמר הלכה היא בנזיר אהכי בנזירות אין בנדרים לא אלא לריש לקיש אפילו נדרים נמי לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא בנדרים דלית ליה ניוול אלא אפילו בנזירות דאית ליה ניוול אפילו הכי חייב לחנכו בשלמא לרבי יוחנן דאמר הלכה היא בנזיר היינו דקתני מיחה או שמיחוהו קרוביו אלא לרבי יוסי בר' חנינא אמר ריש לקיש כל כמיניהון קרובים דאמרין ליה לא תיגמריה מצות קסבר כל חינוך דלא חשיב לא ניחא ליה בשלמא לרבי יוחנן דאמר הלכה היא בנזיר משום הכי מגלח ועביד הקפה אלא לר' יוסי בר' חנינא אמר ר''ל כדי לחנכו במצות הא קעביד הקפה קסבר הקפת כל הראש מדרבנן וחינוך מדרבנן ואתי חינוך דרבנן ודחי הקפה דרבנן בשלמא לרבי יוחנן דאמר הלכה היא בנזיר אהכי מגלח מייתי קרבן אלא לרבי יוסי ברבי חנינא אמר ריש לקיש כדי לחנכו במצות הא קא מייתי חולין לעזרה קסבר חולין בעזרה לאו דאורייתא בשלמא לרבי יוחנן דאמר הלכה היא בנזיר אהכי כי מיטמא מייתי קרבן ציפרין ואכיל כהן מליקה אלא לרבי יוסי ברבי חנינא אמר ריש לקיש הא קאכיל נבילה קסבר כרבי יוסי בר' יהודה דאין שחיטה לעוף מן התורה וחולין בעזרה לאו דאורייתא וסבר רבי יוסי הכי והתניא ר' יוסי ברבי יהודה אומר מנין לחטאת העוף שהיא באה על הספק שאינה נאכלת תלמוד לומר {ויקרא טו-לג} והזב את זובו לזכר ולנקבה מקיש נקבה לזכר מה זכר מביא קרבן על הודאי אף נקבה מביאה קרבן על הודאי ומה זכר מביא על הספק אף נקבה מביאה על הספק ומה זכר ממין שהוא מביא על הודאי מביא על הספק אף נקבה ממין שהיא מביאה על הודאי מביאה על הספק אי מה זכר מביא קרבן ונאכל אף נקבה מביאה קרבן ונאכל אמרת

רש"י וריש לקיש אמר. טעמא שהאיש מדיר את בנו בנזיר כדי לחנכו במצות: ואי משום חינוך אפילו אשה. תהא מדרת את בנה בנזיר: בשלמא רבי יוחנן דאמר הלכה היא בנזיר אמטו להכי בנו אין בתו לא. דהכי היא הלכה ואין משיבין כלל: אלא לריש לקיש אפילו בתו. נמי ליהוי נזירה: בנזיר אין. לשון נזירות אדם יכול להזירו כדהויא הלכה למשה מסיני ובלשון נדרים לא: לא מיבעיא בשאר נדרים. כגון להדירו להביא קרבן דלית ליה ניוול דמותר לשתות ביין דיכול להדירו: אלא אפילו בנזירות כו. בכולה שמעתא גרסינן אלא דריש לקיש וספרים שכתוב בהן ר' יוסי בר' חנינא שבשתא היא: היינו דקתני מיחה או שמיחוהו קרוביו. דכי היכי דהלכה היא שהאיש מזיר את בנו הכי נמי הלכה שיכולין למחות: אלא לריש לקיש כל כמיניהון דקרובין דאמרי ליה לא תיגמריה מצות: קסבר. ריש לקיש כל חינוך דלא חשיבי ליה כגון חינוך דנזירות דבזיונא הוא דקא מגלח ראשו לא ניחא ליה לבריה ומשום הכי יכולים למחות: אהכי. מותר לו לגלח ואע''ג דעביד הקפה וקעבר על לאו דלא תקיפו דהכי הוא הלכה למשה מסיני: אלא לריש לקיש. היכי עבר על הקפה דהוי מדאורייתא משום חינוך: קסבר הקפת כל הראש. לא מיתסר אלא מדרבנן ואתי חינוך כו': אהכי מגלח ומייתי קרבן. ולית ביה משום חולין בעזרה: אלא לריש לקיש. דאמר דלא הוי טעם אלא משום חינוך כיון דלא חל עליה נזירות מדאורייתא אישתכח דקא מייתי חולין לעזרה: כי קא מיטמא מייתי צפרים ואכיל כהן מליקה. ולית ביה לא משום חולין לעזרה ולא משום מליקה דהכי הלכה למשה מסיני: אלא לריש לקיש. כיון דמדאורייתא לא מיחייב בנזירות אשתכח דקמייתי חולין לעזרה וקא אכיל כהן נבילה: ה''ג סבר לה כר' יוסי ברבי יהודה דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה וחולין בעזרה לאו דאורייתא.. והילכך כיון דמדאורייתא לא בעי שחיטא לא חשיבא נבילה ולא מייתי חולין לעזרה דאיסור חולין בעזרה ליתיה לרבי יוסי אלא מדרבנן ולמאן דקא מתרץ ידע ליה הכי היכא אמר רבי יוסי הכי: מנין לחטאת העוף שבאה על הספק. כגון דלידה או דזיבה שאינה נאכלת: תלמוד לומר. והדוה בנדתה והזב את זובו: להקיש נקבה לזכר מה זכר מביא קרבן. בהמה על ודאי אכל חלב בשוגג וה''ה לודאי זיבה אף נקבה מביאה קרבן על ודאי לידה חטאת העוף: מה זכר מביא. אשם תלוי על ספק אף נקבה מביאה קרבן על ספק לידה אבל עדיין לא שמענו אם ממין בהמה אם ממין העוף אלא ממה שלמדנו שמביא זכר על הספק מאותו מין שמביא על הודאי שלעולם מביאין בהמה אף נקבה ממין העוף שמביאה על הודאי מביאה נמי על ספק לידה וזיבה: מה זכר מביא קרבן. על הספק ונאכל שהרי אשם תלוי נאכל אף נקבה שמביאה קרבן מן העוף על ספק יהא נאכל: (רש"י)

תוספות קסבר חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא. בין בהבאתן ובין דשרי לאוכלם וכן מותר להביא [הלחם והזרוע בשלה] מן האיל ולהניף בעזרה והאימורים של חטאת איכא למימר יעלם לשם עצים והדם יזרוק לשם שמים ועולה ושלמים יעשה לשם נדבה: משום הכי כי מיטמא מייתי קרבן ציפורין. דמשמע לי' מדיר בנו בנזיר דכל תורת נזיר עליו ואם מיטמא מביא ציפורי' אחד לעולה ואחד לחטאת ונאכל: אלא לרבי יוסי בר' חנינא קאכיל כהן נבילה. שהרי [מצותו] במליקה והא לא קשיא ליה קאכיל טרפה דמליקה מן העורף וה''ל נשברה חוט השדרה דאיכא למימר דסבר ליה כמ''ד מחזיר הסימנין אחורי העורף (חולין דף יט:): קסבר רבי יוסי בר' חנינא אין שחיטה לעוף מן התורה. ולא צריכא אלא נחירת סימנין להוציא הדם דרך הסימנים ומכי מולק והוציא הדם תו לא צריך: ה''ג וסבר רבי יוסי בר' חנינא הכי והתניא א''ר יוסי בר' חנינא וכו' ולא גריס ר''ח דרבי יוסי ברבי חנינא אמורא הוא ולא תנא וגרס (ר''ח) הכי סבר לה כרבי יוסי בר' יהודה דאמר אין שחיטה לעוף וחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא סבר כרבי יוסי ברבי יהודה דאמר לקמן ומיהו לא אשכחנא בעלמא דאית ליה הכי אלא מהא דאמר לקמן עד מתי מדיר בנו בנזיר עד שיגיע לעונת נדרים ואיכא חד לישנא בש''ס דמפרש [טעמיה] דסבר כדי לחנכו במצות וא''כ לדידי' זקוק לומר כל מה שאמרנו לרבי יוסי ברבי חנינא דאין שחיטה לעוף מן התורה וחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ורבינו תם מפרש דאין לשבש הספרים דהא רבי יוסי בר' חנינא דשמעתין על כרחך תנא היה ואינו אותו שבש''ס שמוזכר באמורא שהרי אמר רשב''ל משום ר' יוסי בר' חנינא ור' יוסי בר' חנינא היה תלמיד דרבי יוחנן דאמר בפרק שלישי דסנהדרין (דף ל:) דרבי יוחנן סמכיה ואמר ליה אמור מה ששמעת ואיך אמר רשב''ל משמו אלא ודאי תרין הוו: וסבר רבי יוסי ברבי חנינא הכי והתניא מנין לחטאת [העוף] הבאה על הספק. כגון זב וזבה מספק ויולדת ואינה יודעת אם ולד הפילה אם רוח הפילה: לזכר ולנקבה ומקיש נקבה לזכר. שהרי שוין הם בהך דינא דזכר מביא קרבן על הודאי כגון חטאת בהמה אם אכל חלב והא הדין נקבה דזה דבר פשוט בלא היקש הילכך נקיש מה זכר מביא על הספק אשם תלוי אף נקבה מביאה על הספק וצ''ע דזה נמי דבר פשוט [דפרשה] באשם תלוי כתיב (כגון) גבי איש וגבי אשה דכל התורה כולה (ובע''א יש לפרש) בלשון זכר נאמרה ונראה לר''י דמיירי בזב שבא על הזבה מה הזכר מביא חטאת אף נקבה מביאה [חטאת] ומה הוא מביא נמי כשהוא ספק זב אף היא נמי מביאה חטאת עוף היכא שבא עליה כשהיא ספק זבה [והוא הדין דמצי למימר מה זכר וכו'] אף נקבה מביאה על הספק ספק זבה מביאה על הספק כמו בסמוך ומה זכר ממין שהוא מביא קרבן על הודאי דהיינו בהמה לחטאת הוא מביא על הספק דמביא בהמה לאשם תלוי אף נקבה ממין שמביאה על הודאי דהיינו חטאת העוף תביא על הספק עוף לחטאת וה''ה דמצי למימר כי היכי דמביא הוא אשם על [ספק] חלב [היא נמי] מייתי לספק זיבה חטאת העוף על הספק: אי מה זכר מביא קרבן ונאכל. על ספיקו דאשם תלוי נאכל אף נקבה כשמביאה על הספק יהיה נאכל: (תוספות)

דף כט - ב

לא אם אמרת בזכר שכן איסור אחד תאמר בנקבה ששני איסורין מאי שני איסורין לאו איסור נבילה וחולין בעזרה מתקיף לה רב אחא בריה דרב איקא ודילמא מיחייב עליה משום דמיתחזי כתרין איסורין מדרבנן לימא כתנאי עד מתי מדיר את בנו בנזיר עד שיביא שתי שערות דברי רבי רבי יוסי ברבי יהודה אומר עד שיגיע לעונת נדרים מאי לאו תנאי היא דרבי סבר הלכה היא בנזיר ואע''ג דהגיע לעונת נדרים מדיר ליה ואזיל עד דמייתי שתי שערות ור' יוסי ברבי יהודה דאמר עד שיגיע לעונת נדרים סבר כדי לחנכו במצות וכיון דנפיק מרשותיה תו לא מיחייב אמרי לא דכולי עלמא הלכה היא בנזיר והכא במופלא הסמוך לאיש קמיפלגי רבי סבר מופלא הסמוך לאיש דרבנן ואתיא דאורייתא דחיא דרבנן ור' יוסי בר' יהודה סבר מופלא הסמוך לאיש דאורייתא ואיבעית אימא דכולי עלמא כדי לחנכו במצות ומופלא הסמוך לאיש דרבנן היא רבי סבר אתי חינוך דרבנן ודחי מופלא הסמוך לאיש דרבנן ור' יוסי בר' יהודה דאמר עד שיגיע לעונת נדרים קסבר לא אתי חינוך דרבנן ודחי מופלא הסמוך לאיש לימא הני תנאי כי הני תנאי דתניא מעשה ברבי חנינא שהדירו אביו בנזיר והביאו לפני רבן גמליאל והיה רבן גמליאל בודקו לידע אם הביא שתי שערות אם לא הביא רבי יוסי אומר לידע אם הגיע לעונת נדרים אם לאו אמר לו רבי אל תצטער לבודקני אם קטן אני אהיה בשביל אבא אם גדול אני אהיה בשביל עצמי עמד רבן גמליאל ונשקו על ראשו אמר מובטח אני בזה שמורה הלכה בישראל אמרו לא היו ימים מועטים עד שהורה הוראה בישראל בשלמא לרבי יוסי בר' יהודה דאמר עד שיגיע לעונת נדרים היינו דקאמר אם קטן אני אהיה בשביל אבא אלא לרבי דאמר עד שיביא שתי שערות ואם גדול אני אהיה בשביל עצמי

רש"י אמרת לא אם אמרת בזכר. לכך הוא נאכל: שכן. אין בו אלא איסור אחד דדילמא שומן הוא מאי דאכל והשתא קמייתי חולין לעזרה: תאמר בנקבה. דדילמא רוח הפילה או דבר שלא נתחייבה עליה קרבן וקא פגע בשני איסורין: מאי שני. דקאמר דקא משוי לה למליקה ואית בה איסור נבילה וחולין בעזרה אלמא דסבירא ליה לר' יוסי דשחיטת העוף מן התורה וחולין בעזרה מן התורה: ה''ג מתקיף לה רב אחא בר איקא דילמא. מאי שני איסורין בתרין איסורין מדרבנן דאיסור מליקה ואיסור חולין בעזרה ליתא אלא מדרבנן: עד שיביא שתי שערות. דהיינו עד בן שלש עשרה שנה דמבן י''ב שנה ועד י''ג שנה אם אדם יודע לשם מי נדר ולשם מי הקדיש דבריו קיימין והכי תנן במסכת נדה בפרק יוצא דופן (דף מה:): מאי לאו תנאי היא . ורבי דאמר עד שיביא שתי שערות קסבר דהלכה היא בנזיר שהאיש מדיר את בנו בנזיר ומשום הכי מדיר ליה עד שיביא שתי שערות ואע''ג שהגיע לעונת נדרים: ורבי יוסי בר' יהודה. סבר דטעמא לא הוי אלא כדי לחנכו במצות והילכך כיון דהגיע לעונת נדרים ונפיק ליה מרשותיה תו לא מיחייב לחנכו במצות והיינו דקאמר עד שיגיע לעונת נדרים: מופלא הסמוך לאיש. קטן שיודע להפלות ולומר בזמן שהוא סמוך לאיש דהיינו בן י''ג לשם מי נדר לשם מי קידש: רבי סבר מופלא הסמוך לאיש מדרבנן הוא. דבודקין את נדריו אם יודע למי נדר שמקיים את דבריו והילכך הלכה למשה מסיני היא בנזיר דהאב מדיר את בנו בנזיר אתי דאורייתא ודחי דרבנן: ור' יוסי ברבי יהודה סבר מופלא הסמוך לאיש מדאורייתא. נדרי מעליא הוו וכיון דמדאורייתא נפיק ליה מרשותיה דאב תו לא חיילי עלויה נדרי דאב איש הוי מבן י''ג שנה ולא בפחות שלא מצינו בכל התורה שיהא קרוי איש בפחות מבן י''ג אבל בבן י''ג מצינו שקראו הכתוב איש כדכתיב (בראשית לד) ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי איש חרבו וגמירי שמעון ולוי בההיא שעתא בני י''ג שנה הוו והרוצה לחשוב יצא ויחשוב.: ה''ג ואיבעית אימא דכולי עלמא כדי לחנכו במצות ומופלא הסמוך לאיש דרבנן ורבי דאמר עד שיביא שתי שערות דקסבר אתי חינוך כו': רבי יוסי אומר לידע וכו': בשלמא לר' יוסי. דאמר האיש אינו מדיר את בנו אלא עד שיגיע לעונת נדרים: היינו דקאמר אם קטן אני. שלא הגעתי לעונת נדרים אהא נזיר בשביל אבא ואם גדול אני שהגעתי לעונת נדרים אהא בשביל עצמי: אלא לרבי. הא אע''ג דהוי גדול דהגיע לעונת נדרים ברשותיה: דאבוה קאי להזירו האמר עד שיביא שתי שערות ביד האב להזיר את בנו: (רש"י)

תוספות אמרת לא. אמור מעצמך שלזה לא נקישם אם אמרת בזכר שבו [איסור] אחד דחולין בעזרה קאכיל תאמר בנקיבה שיש שני איסורין חולין בעזרה ואיסור נבלה לכך מביאה חטאת העוף ואינו נאכל אלמא אית ליה. דין שחיטה לעוף מן התורה וחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא: מתקיף לה רב אחא בריה דרב איקא דילמא תרין איסורין דרבנן. אבל דאורייתא לא הויין תרי איסורי דאין שחיטה לעוף מן התורה וחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא וצ''ע אם ההיקשא דרשה גמורה היכי קאמר לא אם אמרת בזכר שכן איסור אחד תאמר בנקבה שכן שני איסורין דרבנן הא אין משיבים בהיקש ויש לומר דודאי ההיקש דרשה גמורה לענין שיש תקנה לספק יולדת במה שמביאה חטאת העוף אבל מה שאמר התנא שאינו נאכל חומרא דרבנן הוא ומן התורה הוא נאכל דאין שחיטה לעוף וחולין בעזרה אין דאורייתא ורבנן החמירו למ''ד דאית ליה בעלמא חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא וקיימא לן בכל דוכתי דחטאת העוף בא על הספק ע''כ דרשה גמורה הוא שהרי מליקת העוף הוי כשחיטת חולין והכי מוכח כל הסוגיא כך לשון רש''י (בכריתות דף ז:): לימא כתנאי וכו' עד שיביא שתי שערות. דהיינו מיום י''ג שנה ויום אחד ואילך רבי יוסי בר' יהודה אומר עד שיגיע לעונת נדרים היינו שנת י''ג די''ב שנה נדריו נבדקין: ואע''ג דהגיע לעונת נדרים [מדיר] ליה. דמופלא סמוך לאיש דרבנן דמן התורה הוא קטן וברשות אביו הוא: כיון דנפק ליה מרשותיה. בעצמו מצי לידור בנזיר אם ירצה תו לא מיחייב וכ''ע מופלא סמוך לאיש מדרבנן: אתיא דאורייתא. נזירות דאביו ודחי יציאתו מרשות אביו דלא הוי אלא מדרבנן ואפילו סמוך לאיש כי בדקינן ליה דיודע להפלות: ואיבעית אימא כ''ע כדי לחנכו ומופלא סמוך לאיש דרבנן. וקשה היכי מצי סבר לחנכו דבפרק שני דחולין (דף כח.) משמע דיש שחיטה לעוף מן התורה וא''כ היכי אכיל מליקה וצ''ל דלהך לישנא נימא דנייתי ולא יאכל כמו חטאת העוף שבא על הספק [בפ' כל שעה] (פסחים דף כח.): לימא הני תנאי כי הני. דפליגי אם מדירו [עד] שתי שערות או עד שיגיע [לעונת נדרים ולימא] לאו דוקא דבזה ליכא שום דחוי וה''נ איכא בפרק כל שעה (שם דף לח.): והביאו לפני ר''ג לבדקו. פי' ר''ת באותו יום הביאו לפני רבן גמליאל למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וקאמר ת''ק לידע אם הביא שתי שערות אם לא הביא והיה יתר מבן י''ג שנה ויום אחד: רבי יוסי אומר. ובתוספתא. גרסינן ר' יוסי ב''ר יהודה לידע אם הגיע לעונת נדרים שהיה יתר מי''ב שנה ויום אחד דנדריו נבדקין: אמר לו רבי אל תצטער. אל תטרח לבדקני שהריני נזיר ממה נפשך אם קטן אני אהא בשביל אבי אם גדול אני אהא בשביל עצמי והשתא ס''ד דה''ק אם קטן אני לגבי קבלת נדרים דהיינו לפני הגעתי לעונת נדרים ואם גדול אני לענין קבלת נדרים דהיינו כשהגיע לעונת נדרים ולכך קמייתי הש''ס בשלמא לר' יוסי ב''ר יהודה דאמר דאף מי שהגיע לעונת נדרים לא מצי אביו מדיר ליה היינו דקאמר אם קטן כו' ואם גדול אני אהא בשביל עצמי דמשמע שאין אביו יכול להדירו: (תוספות)

דף ל - א

הא ברשותיה דאבוה קאים אלא דאמר אהא בשביל אבא אהא בשביל עצמי אי אייתי שתי שערות מעיקרא קאים בנזירות דיליה ולבסוף קאים בנזירות דאבוה ואי אייתי במצעי מאי הניחא לר' יוסי בר' יהודה דאמר עד שיגיע לעונת נדרים אלא לרבי דאמר עד שיביא שתי שערות מאי איכא למימר אמרי לרבי ליכא תקנתא עד דיתיב דיליה ויתיב דאבוהי: מתני' האיש מגלח על נזירות אביו ואין האשה מגלחת על נזירות אביה כיצד מי שהיה אביו נזיר והפריש מעות סתומים על נזירותו ומת ואמר הריני נזיר על מנת שאגלח על מעות אבא אמר ר' יוסי הרי אלו יפלו לנדבה אין זה מגלח על נזירות אביו איזהו שמגלח על נזירות אביו מי שהיה הוא ואביו נזירים והפריש אביו מעות סתומים לנזירותו ומת זה הוא שמגלח על נזירות אביו: גמ' מ''ט אמר ר' יוחנן הלכה היא בנזיר פשיטא מאי למימרא דבן יורש את אביו בת לא לא צריכא דלית ליה אלא בת מהו דתימא יורשין גמירין לה

רש"י אלא. אליבא דרבי כגון דאמר אהא בשביל אבא אהא בשביל עצמי: אי אייתי ב' שערות מעיקרא. כלומר הניחא דמתרצת מתני' כוותיה דרבי דלא מיחייב אלא בחדא נזירות אילו אייתי ב' שערות מקמי הזירו אבוה: קאים בנזירות דידיה. כדקאמר איהו אם אני גדול שהבאתי שתי שערות שאיני נתפס בשל אבא אהא בשביל עצמי ואי אייתי שתי שערות לבסוף דהדירו אביו קאי בנזירות דאבוה ולא חייל עליה נזירות דידיה כלל דהא לא . קביל עליה נזירות אלא אם אינו נתפס בשביל אביו וכיון דעדיין לא הביא ב' שערות חל עליה נזירות דאבוה ולא חייל עליה נזירות דידיה כלל: ואי אייתי באמצע. לא ידעינן אי בההיא שעתא דהדירו אביו אייתי ב' שערות אי לא מי ניחא והא כיון דאמר אהא בשביל אבא אהא בשביל עצמי אם אינו נתפס בשביל אביו ואפשר דקאים בשתים עשרה והגיע לעונת נדרים ועדיין לא הביא ב' שערות וחל עליו נזירות שלו ונזירות של אביו כיצד אתה פוטרו בנזירות אחת והא מיחייב למיקם בנזירות על שלו ועל של אביו: ה''ג הניחא לרבי יוסי ברבי יהודה דאמר עד שיגיע לעונת נדרים אלא לרבי דאמר עד שיביא ב' שערות מאי איכא למימר אמרי לרבי ליכא תקנתא עד דיתיב דידיה ויתיב דאבוה. כלומר לר' יוסי דאמר דאין האב מדירו אלא עד שמגיע לעונת נדרים ניחא דלא חייל עליה אלא נזירות אחת אלא לרבי דאמר עד שיביא ב' שערות כיון דאמר אהא בשביל אבא אהא בשביל עצמי ושניהם יכולין להזיר אמאי לא מיחייב בשתי נזירות אמרי לרבי לית ליה תקנתא עד דעביד דיליה ודאבוה: [לישנא אחרינא] אלא לרבי דאמר כו' הא ברשותיה דאבוה קאים כל זמן שלא הביא שתי שערות וב' נזירות קביל עילויה דאפילו רבי מודה דלכשהגיע לעונת נדרים מצי מזיר עצמו ואפי' לא הביא שתי שערות ואהדירו אבוה הוא דפליגי: ומשני אלא דאמר בלשון זה אהא בשביל אבא כו' כלומר אי אבא מצי להדירני אהא נזיר בנדר אבא ואם לאו אהא נזיר בשביל עצמי וכיון דאביו יכול להדירו חד נזירות קביל לחודיה: אי אייתי ב' שערות מעיקרא. קודם שהדירו אביו קאים בנזירות דיליה ולא בנזירות דאביו דיצא מרשות אביו: ולבסוף. לאחר שבא לב''ד קאים בנזירות דאבוה דהא יש לאביו רשות בו וכיון דמצי אביו להדירו לא קביל עליה נזירות דיליה: ואי דאייתי במצעי. אחר שהדירו אביו קודם שבא לב''ד ולא ידעינן אי הני ב' שערות הוו ביה כשהדירו אביו אי לא הוו ביה עד השתא הא השתא על כרחיך ימנה ב' נזירות מספיקא דדילמא לא הוו ביה שתי שערות מעיקרא עד השתא ונמצא נדור בשביל אביו וכשבא לפני ב''ד ואמר אהא בשביל עצמי ויהא נזיר נמי בשביל עצמו דהא הביא ב' שערות במיצעי ואי מייתי במיצעי מאי דודאי השתא אייתי ב' שערות ונמצא דנדר אביו נדר וכשבא לב''ד ואמר נמי אהא בשביל עצמי הוי נזיר בנדר דידיה וימנה ב' נזירות: מתני' ה''ג במתניתין האיש מגלח על נזירות אביו כו' כיצד מי שהיה אביו נזיר והפריש מעות על נזירותו ומת ואמר הריני נזיר ע''מ שאגלח על מעות אבא אמר רבי יוסי הרי אלו יפלו לנדבה ואינו מגלח על נזירות אביו מי שהיה הוא ואביו נזירים והפריש מעות סתומין לנזירותו ומת זהו שמגלח כו': גמ' מ''ט. אין האשה מגלחת על נזירות אביה: הלכה היא בנזיר. שהבן מגלח ואין לנו ללמוד הימנו אלא מה שמסורת הוא בידינו בן ולא בת: פשיטא. שהבן מגלח ולא הבת דאין לבת במקום הבן כלום והלכה למה לי: מהו דתימא יורשין גמירי לה. שמגלחין על נזירות האב ולא שנא בן לא שנא בת במקום שאין בן: (רש"י)

תוספות ואמאי הא ברשותיה דאב קאים. [ואפי'] הוי גדול דקס''ד דגדול אני היינו גדול לענין דנדרו נדר דהיינו (לענין) משהגיע לעונת נדרים עד שיביא ב' שערות מצי מדיר ליה ותנא קמא אמר [לידע אם הביא] ב' שערות אלא דאמר אהא בשביל אבא אהא בשביל עצמי כלומר לא קאמר דאם קטן שאין נדרו נדר ואם גדול שנדרו נדר אלא אם קטן אני שרשות אבי עלי דהיינו עד הבאת שתי שערות והאי דקאמר אם גדול י''א דלא גרסינן ליה או שמא ר''ל ואם גדול שהביא שתי שערות וכרבי דאמר דמדיר בנו עד הבאת שתי שערות: ה''ג אי אייתי ב' שערות מעיקרא קאי (ברשותיה) בנזירות דידיה ואי בסוף קאי בנזירות דאבוה כי אייתי במיצעי מאי הניחא לרבי יוסי בר' יהודה דאמר לעונת נדרים אלא לרבי מאי ליכא תקנתא עד דיתיב דיליה ויתיב דאבוה. וכן הגיהו בפי' קדמונים וה''פ רבינו חננאל אי אייתי מעיקרא כלומר אם בדקוהו באותה שעה שבא לפני רבן גמליאל ביום שהדירו אביו ומצאו לו ב' שערות קאי בנדרים דידיה ונדרו בשביל עצמו ואי לבסוף כלומר עכשיו שלא נבדק באותו היום אם לא יביא שתי שערות עד לבסוף ל' יום דאישתכח דודאי אלו ל' יום היו בשביל נדר אביו אלא אייתי במיצעי כלומר נראו בו סימנים תוך ל' היאך יצא ידי נזירות באותן שלשים יום שהרי נזירות אביו מתבטל (עד) אחר הבאת סימנים ואיך יביא קרבנותיו לסוף שלשים יום שהדירו אביו וליכא למימר דדעתו היה שאפי' יביא סימנים שלא יפסיק נזירות אביו מכל מקום אינו ראוי להביא קרבן בשביל נזירות אביו לבד וגם בשביל עצמו כיון שלא פירש וא''ת ואמאי לא פריך הכי [למתניתין] דהיאך מדיר בנו בנזיר כי מייתי במיצעי מאי וי''ל דמתני' איכא לאוקמי בעודו בשנת י''ב דאף אם מביא הם שומא אבל אהא קא קשיא ליה דקאי ליה אחר שנת י''ג שנה מדקמייתי לת''ק למיבדקיה אם הביא אם לאו דקודם לכן שומא אינון אי נמי יש לפרש דאמתני' ליכא למיפרך דודאי בדקינן במלאת ימי נזירותו ואי מספקינן אי אייתי סימנים במיצעי לא (נבדיקיה) אבל אהא קשיא ליה דקאמר דלא תצטער לבדקני דבלא בדיקה תיקן הכל בתנאו דאם קטן אני כאילו [לא] היה שם בדיקה צורך ולכך פריך דהא ודאי אי אייתי במיצעי אינו מתוקן כלל: הניחא לר' יוסי בר' יהודה דאמר עד שיגיע לעונת נדרים. והוא עומד בשנת י''ב ליכא למיחש דהוי שומא וא''ת ניחוש שמא בא לעונת נדרים במיצעי וא''כ איך יצא בנזירות אביו לבד ל' יום ופר''ת דעונת נדרים אינה סותרת דנהי דהאב אינו יכול להדירו מכאן ואילך מכל מקום היכא דהדירו קודם לכן משום עונת נדרים לא פקע כיון דלא הוי כ''א דרבנן אבל שערות דאיש דאורייתא פקע דאביו וא''כ ניחוש לשערות במיצעי י''ל דמיירי תחילת י''ג דאכתי אי הוה ליה במיצעי ה''ל שומא בעלמא ואף אם בא לכלל עונת נדרים באמצע נזירות אין להקפיד לפירוש רבינו תם דעונת נדרים אינה סותרת דנהי נמי דאין מדירו (אלא) כשהגיע לעונת נדרים אכתי קאי בקטנותו וכל כמה דלא הדר ביה הוה בנדר אביו וגם שמא לא יוכל למחות באמצע אלא לרבי דאמר עד שיביא שתי שערות והביאו לבדקו בשנת י''ד לידע אם הביא במיצעי מאי: לרבי ליכא תקנתא עד דיתיב דידיה. פירוש שצריך שימתין ר' חנינא (ל') יום אחר שהדירו אביו דאז ממה נפשך איכא [שלשים] או לפני הבאת סימנים או אחר הבאת סימנים ועלתה לו נזירות אביו: האיש מגלח על נזירות אביו ואין אשה מגלחת כיצד מי שהיה הוא ואביו נזירים והפריש אביו מעות לנזירותו ומת ר' יוסי אומר הרי אלו יפלו לנדבה ואיזהו שמגלח על נזירות אביו הרי שהיה אביו נזיר והיו לו מעות סתומין ומת ואמר הריני נזיר ע''מ שאגלח על מעות אבא זהו שמגלח על נזירות אביו ה''ג בפירוש קדמונים ובפירוש רבינו ברוך ובהרבה ספרים היא דהוא ואביו נזיר מגלח על מעות אביו ואם בחיי אביו אינו מגלח: מאי טעמא. אין אשה מגלחת על מעות אביה: פשיטא. בלא הלכה ידעינן דאין בת מגלחת ולמאי הוצרך מילתא דר' יוחנן וא''כ הא דקאמר הש''ס מ''ט מאי קושיא דהכא פשוט לן דבן ולא בת וצ''ל דר' יוחנן גופיה אמרה כי הך דבפ' אלו מציאות (ב''מ דף כא.) וכמה אמר ר' יצחק קב בארבע אמות: (וע''ע תוספות פסחים לג: ד''ה תתן וכו' ומה שנרשם שם): (תוספות)

דף ל - ב

קא משמע לן הלכה איבעיא להו פליגי רבנן עליה דר' יוסי או לא פליגי ואם תימצי לומר פליגי ארישא או אסיפא ת''ש כיצד אמרו האיש מגלח על נזירות אביו מי שהיה אביו נזיר והפריש אביו מעות לנזירותו ומת ואמר הריני נזיר על מנת שאגלח על מעות אבא זהו שמגלח על מעות אביו אבל מי שהיה הוא ואביו נזירים והפריש אביו מעות לנזירותו ומת הרי אלו יפלו לנדבה דברי ר' יוסי ר' אליעזר ור' מאיר ורבי יהודה אמרו זה הוא שמגלח על מעות אביו בעי רבה יש לו שני בנים נזירים מהו הילכתא גמירין לה כל דקדים גלח גלח או דילמא ירושה גמירין לה ופלגא הוי בעי רבא בכור ופשוט מאי הילכתא גמירין לה והילכך לא בעי גלוחי לפום מאי דשקיל או דילמא ירושה היא וכי היכי דשקיל פי שנים הכי מגלח ואם תימצי לומר ירושה היא ולפום דשקיל מגלח ובחולין הוא דאית ליה פי שנים אבל בהקדש לא או דילמא כיון דקני ליה לגלוח לא שנא אביו נזיר עולם והוא נזיר סתם אביו נזיר סתם והוא נזיר עולם מאי כי גמירין הילכתא בסתם נזירות או דילמא לא שנא ואם תימצי לומר הכא אידי ואידי נזירות טהרה בעי רב אשי אביו נזיר טמא והוא נזיר טהור אביו נזיר טהור והוא נזיר טמא מאי תיקו:

רש"י קמ''ל הלכה. בן ולא בת: ואם תימצי לומר פליגי ארישא. הוא דפליגי רבנן דאמרי שאף מגלח על נזירות אביו ולא שני להו לרבנן בין רישא לסיפא שבכולן האיש מגלח על נזירות אביו: או אסיפא פליגי. דלרבנן סבירא להו איפכא דלמא מאי דשמיע להו מר' יוסי דאמר ברישא דאין זה מגלח על נזירות אביו סבירא להו לרבנן הוי מגלח ומאי דקא''ר יוסי בסיפא דהוי מגלח סבירא להו לרבנן דאינו מגלח: ה''ג ת''ש כיצד אמרו האיש מגלח על נזירות אביו מי שהיה הוא ואביו נזירים והפריש אביו מעות לנזירות ומת זהו שמגלח על נזירות אביו אבל מי שהיה אביו נזיר והפריש אביו מעות לנזירותו . ומת ואמר הריני נזיר על מנת שאגלח על מעות אבא הרי אלו יפלו לנדבה דברי ר' יוסי רבי אליעזר ור' מאיר ור' יהודה אומרים זהו שמגלח על נזירות אביו. כלומר מדקאמרי רבי אליעזר ורבי יהודה בהאיך ברייתא זהו שמגלח אלמא דארישא ואסיפא פליגי והכי משמע זהו שאמרו (ע''מ) שמגלח על נזירות אביו אבל מי שהיה נזיר בחיי האב שכבר נתחייב בקרבן אחד בפני עצמו אין מגלח על נזירות אביו ושמע מינה דארישא וסיפא פליגי ש''מ: כל דקדים. נזירותיה מגלח על נזירות אביו או דילמא ירושה גמירי לה וכל מאן דהוי בר ירושה גמירי לה דזכי בהו: ופלגא הוי כו'. וחולקין אותו בשוה זה יביא חציו וזה חציו ומייתו מבתיהן כדי להשלים קרבנותיהן עם מעות אביהן: בעי רבא. היו לו בנים נזירין בכור ופשוט לגלח על נזירות אביו היכי שקלי ביה: הילכתא גמירי לה. שמגלחין על נזירות אביהן ולא מחמת ירושה והילכך לא בעי לגלוחי לפום מאי דשקיל אלא בפלגא או דילמא ירושה היא שמגלחין בנזירות אביהן וכי היכי דשקיל האי בכור פי שנים בכל הנכסים הכי בהאי נמי מגלח פי שנים: ובחולין הוא דאית ליה. לבכור פי שנים: אבל בהקדש. לאחר שנקרב הקרבן ומבקשין לאוכלו לא שקיל פי שנים אלא חולקין ביניהם בשוה: או דילמא. כי היכי דקני ליה פי שנים לגלח בהן הכי נמי לענין חלוקה לאחר שהקריבו קרבנותיהן אע''ג דמוקדשין הן שקיל בהו פי שנים: כי גמירי הילכתא בסתם נזירות. היכא דתרוייהו קיימי בסתם נזירות אבל היכא דחד מנהון נזיר עולם לא או דילמא לא שנא: ואת''ל הכא. כיון דנזירות דאבא ונזירות דברא נזירות דטהרה הוא מגלח הבן על נזירות האב: בעי רב אשי היכא דאביו נזיר טמא והוא נזיר טהור. מהו להוסיף על מעות צפורין שהפריש אביו להביא בהן קרבנות וכן אם אביו טהור והוא טמא מהו להביא צפורים באותן מעות שהפריש אביו לנזירות טהרתו תיקו: (רש"י)

תוספות אם תימצי לומר פליגי. רבנן עליה דר' יוסי מדקתני במתני' ר' יוסי אומר משמע דפליגי רבנן עליה ואם תימצי לומר פליגי רבנן ארישא דקאמר ר' יוסי אם נדר בחיי אביו אינו מגלח ואמרי רבנן דמגלח בכל ענין [או] אסיפא דקאמר דנדר לאחר מיתה מגלח על [נזירות] אביו ואמרי רבנן אינו מגלח: תא שמע. דארישא פליגי דתניא כיצד אמרו האיש מגלח על מעות אביו מי שהיה אביו נזיר והפריש אביו מעות לנזירותו ומת ואמר הריני נזיר ע''מ שאגלח על מעות אביו אבל מי שהיה הוא ואביו נזירים והפריש אביו מעות לנזירותו ומת הרי אלו יפלו לנדבה דברי רבי יוסי ר''א ור' מאיר ור' יהודה אומרים זהו שמגלח על נזירות אביו וברוב ספרים היא משובשת: בעי רבה יש לו שני בנים נזירים. לרבי יוסי שנדרו אחר מיתת אביהן ולרבנן גם בחיי אביהן: הילכתא גמירי לה. [ולא] כדין חלוקה בשוה וכל דקדם גלח. וכל הקודם מהם זכה בהם: ופלגא הוי. פלגא זה נוטל החצי וזה נוטל החצי כמו בשאר ירושה: בעי [רבא] גריס ר''ת והראשון [רבה בכור] ופשוט נזירים מהו הלכתא גמירי לה ולא מן הדין והכא לא בעי גלוחי לפום מאי דשקיל דאע''פ דשני פשוטי פלגי מכל מקום אינו כשאר ירושה ה''נ לענין שיטול הבכור פי שנים [וה''נ] לא מצי להביא תגלחתו לפום מאי דשקיל כשאר נכסים או דילמא ירושה גמירי כי היכי [דנוטל] פי שנים ממעות שהפריש אביו לקרבנות נזירותו [כן מגלח] ואת''ל בחולין הוא דאית ליה פי שנים פי' ר''ת בחולין דאמר לשון חולין ולא לשון הקדש דאמר מעות אלו לנזירות [אבל] בהקדש לא אילו אמר הרי אלו לקרבנות נזירותו: או דילמא כיון [דקני] ליה לגלוחי לא שנא. ואפילו אמר לקרבנות נזירותו דמוכח לשון הקדש: אביו נזיר עולם והוא. נזיר סתם. או איפכא כי גמירי הלכתא בסתם נזיר ומצי למיבעי דאביו והוא נזיר עולם או שמא הא פשיטא דמגלח כיון ששמו האב והבן בחד גוונא לנזירות: ואת''ל הכא אידי ואידי בנזירות טהרה ומגלח שפיר על מעות אביו: בעי רב אשי אביו נזיר טמא והוא נזיר טהור. אביו נזיר טמא נטמא והפריש מעות לציפורים ואשם מהו שיוסיף בנו על אותם מעות להביא חטאת עולה ושלמים לנזירות טהרה אי נמי אביו נזיר טמא וחזר והתחיל ומנה נזירות טהרה הואיל ונטמא לא הוי דומיא דנזירות דבן דלא נטמא לא מגלח אביו נזיר טהור והפריש מעות והוא נזיר טמא מהו שיביא הבן צפורים [מן] המעות שהפריש אביו לנזירות טהרה: (תוספות)

פרק חמישי - בית שמאי

מתני' בית שמאי אומרים הקדש טעות הקדש

רש"י מתני' בית שמאי אומרים הקדש טעות: כיצד אמר שור שחור שיצא מביתי ראשון. בשחרית יהא הקדש ויצא לבן הרי זה הקדש וכן כשיעלה דינר של כסף או חבית של שמן כולן הקדש הואיל ויצאו בראשונה ואף על גב שלא נתקיימו דבריו שהוא סבור שיצא שחור ויעלה דינר של זהב וחבית של יין תחילה: (רש"י)

תוספות מתני' בית שמאי אומרים הקדש טעות הוי הקדש. כדמפרש ואזיל ומשום דבתר הכי איירי בנזירות בטעות נקט הני פלוגתייהו במכילתין וכן משום פלוגתא דבית שמאי ובית הלל דבסמוך גבי מי שנדר ונשאל לחכמים כו' אמרו להם בית הלל לבית שמאי אי אתם מודים בזה שהוא הקדש טעות ותצא ותרעה בעדר כלומר אם כן [היאך] אומרים בהקדש טעות דפליגי עלן: (תוספות)

דף לא - א

וב''ה אומרים אין הקדש כיצד אמר שור שחור שיצא מביתי ראשון הרי הוא הקדש ויצא לבן בית שמאי אומרים הקדש ובית הלל אומרים אינו הקדש דינר זהב שיעלה בידי ראשון הרי הוא הקדש ועלה של כסף בית שמאי אומרים הקדש ובית הלל אומרים אינו הקדש חבית של יין שתעלה בידי ראשונה הרי היא הקדש ועלתה של שמן בש''א הקדש ובה''א אינו הקדש: גמ' בית שמאי אומרים הקדש כו': מאי טעמייהו דבית שמאי דילפינן תחלת הקדש מסוף הקדש מה תמורה אפי' בטעות אף הקדש אפי' בטעות ובה''א הני מילי תמורה אבל אחותי הקדש בטעות לא מחתינן ולב''ש מה אילו אמר ה''ז תחת זה לחצי היום מי הויא תמורה מההיא שעתא אלא עד דמטי חצי היום הוא דהויא תמורה ה''נ לכי מיגליא מילתא אמר רב פפא לכך נאמר ראשון לכשיצא ראשון והא שור שחור קאמר מי לא עסקינן דלית ליה אלא האי לא צריכא דאית ליה תרין תלתא ובה''א א''כ שיצא בראשון מיבעי ליה א''ל רבא מברניש לרב אשי האי הקדש בטעות הוא הקדש בכוונה הוא משום דאטעייה לדיבוריה קמא וסברי ב''ש הקדש בטעות לא הוי הקדש והתנן מי שנדר בנזיר ונשאל לחכמים והתירו והיתה לו בהמה מופרשת תצא ותרעה בעדר אמרו ב''ה לב''ש אי אתם מודים שהקדש בטעות הוא ותצא ותרעה בעדר מכלל דסברי ב''ש הקדש בטעות הוי הקדש אלא ב''ה הוא דקא טעו סברי טעמייהו דב''ש משום דהקדש בטעות הוי הקדש ואמרי להון ב''ש לאו משום הקדש בטעות הוא אלא משום דאטעייה לדיבוריה קמא וסברי ב''ש הקדש בטעות לא הוי הקדש תא שמע היו מהלכין בדרך

רש"י ובית הלל אומרים. הואיל ולא נתקיימו דבריו אין הקדשו קדוש לישנא אחרינא יצא לבן בש''א אותו שחור שיצא תחלה אחר הלבן הראשון הוי הקדש וכן דינר וכן חבית של יין: גמ' הכא נמי גבי הקדש לכי מיגליא מילתא. דיצא שחור תחלה להוי קדוש ולא השתא כי. נפק לבן ברישא דהא לא איגליא מילתא כדקאמר: לכך נאמר ראשון. דהכי קאמר שחור ראשון שיצא יהא הקדש דמשמע דאית ליה שוורים שחורין הרבה ועלייהו סמכא דעתיה דהכי אמר שור שחור לכשיצא ראשון משאר שוורים שחורין יהא הקדש וכשיצא שחור אחר הלבן הרי יצא ראשון לשאר שוורים שחורין ואיגלאי מילתא דעליה קאמר ולא אלבן: והא שור שחור קאמר. דמשמע דשחור שיצא תחילה קודם ללבן דמי לא עסקינן דלית ליה אלא חד שחור ומש''ה קאמר דאם יצא תחלה יהא הקדש אבל אם הקדימו לבן לא יהא שחור הקדש: לא צריכא דאית ליה תרי ותלת. שחורין ואיזה שיצא תחלה יהא הקדש ומש''ה לא חשיב כלום יציאתו של לבן: וב''ה אומרים א''כ. כדקאמרת דלא חשיב אלא איזה מן השחורים שיצא תחלה ליתני שור שחור שיצא בראשון תחלה לשחורין אלא כיון דתני שיצא ראשון משמע דבעי דליפוק שחור ראשון לכולהו ואפי' בריש לבן וכיון דנפיק לבן תחלה לא כלום הוי: א''ל אין ודאי הקדש בכוונה הוא. דודאי להקדש שחור איכוין ולהכי קרי ליה הקדש טעות משום דאטעייה לדיבוריה קמא דהכי הוה ליה למימר שחור שיצא מביתי ראשון דהוה משמע שיצא תחלה לשאר שוורים אבל כיון דאמר שור שחור משמע דלא סמכא דעתיה אשחור דלבן נמי בכלל שור הוא להכי קרי ליה הקדש טעות שהטעה דיבורו שאמר שור ל''א למאי דפרישית במתני' דבש''א דלבן הוי הקדש ילפינן ליה תחלת הקדש כדמחית איניש מידי בקדושה מסוף הקדש דהיינו תמורה שהיא באה מכח הקדש אחר מה תמורה אפי' בטעות כדאמרינן במסכת תמורה בפרק יש בקרבנות (ד' יז.) והיה הוא ותמורתו יהיה קודש יהיה לרבות שוגג כמזיד שאם סבור לומר זו תמורת עולה ואמר זו תמורת שלמים או תמורת שלמים ואמר זו תמורת עולה הרי זו תמורה אף הקדש אפי' בטעות שאם סבור להקדיש שחור והקדיש לבן או לבן והקדיש אדום הרי לבן ואדום מוקדשים וב''ה אומרים הני מילי תמורה משום דאתיא מכח הקדש אבל אחותי מידי בהקדש דמעיקרא הוי חולין בטעות לא מחתינן ליה בהקדש ולב''ש אמאי הוי שור לבן שיצא עכשיו הקדש [מדאמר] שור שחור שיצא ראשון ליהוי הקדש לכשיצא ראשון לשאר שוורים שחורים שיצאו אחריו מן הרפת מידי דהוה אתמורה אילו לגבי תמורה אמר הרי זה תחת זה תמורה לחצי היום מי הוי תמורה מההיא שעתא דקאי בה אלא לא הוי תמורה עד דמטי פלגא [דיומא] דאמר הכא נמי לא איגליא מילתא עד דנפיק שחור מקמי הנך שחורים דקיימי ברפת ולא ליהוי קדוש לבן כלל: אמר רב פפא לכך נאמר ראשון. דכל מאן דיצא ראשון בין שחור בין לבן ליהוי קדוש: ה''ג והא שור שחור קאמר דמי לא עסקינן דאית ביה תרין או תלת לא צריכא דלית ליה אלא האי והא שור שחור קאמר ומדקאמר שור שחור ש''מ דלא ניחא ליה לקדושי אלא שחור והאי דקאמר ראשון משום דהוו ליה תרי תלתא שחורין וקאמר דההוא שחור דנפק קמא מבינייהו ליהוי קדוש ולא אחר: לא צריכא דלית ליה שחור אלא חד. והלכך האי דאמר ראשון משום דניחא ליה דכל מאן דנפיק ברישא או שחור או לבן להוי קדוש. וב''ה סברי א''כ דניחא ליה דקדיש נמי לבן לימא שיצא בראשון אלא מדאמר ראשון ש''מ דאי נפיק [שחור] ראשון ניחא ליה לקדושי אבל בלבן לא ניחא ליה והוה ליה טעות הקדש וכל טעות בהקדש אינו הקדש: א''ל רב אחא מברניש לרב אשי האי הקדש בטעות הוא הקדש בכוונה הוא. דכיון דאמרת דלכך אמר ראשון דדעתיה להקדיש כל מי שיצא ראשון תחלה בין לבן בין שחור הוה הקדש בכוונה ואמאי קרי ליה הקדש בטעות: הכי נמי דהקדש בכוונה הוא. אלא להכי קרי ליה הקדש טעות משום דאמר שחור דיצא ברישא דאטעייה לההוא דיבורא קמא דמיחזי כמאן דלא ניחא ליה לקדושי אלא שחור: וסברי ב''ש הקדש בטעות לא הוי הקדש. דמדקא מוקמת לה בכגון דאית ליה כוונה אלמא דאית להו לב''ש דהקדש טעות לא הוי הקדש והא תנן בהאי פירקא לקמן מי שנדר בנזיר ונשאל לחכמים לפי שנדר והתירו לו אם היתה לו בהמה מופרשת תצא ותרעה בעדר עם שאר בהמות חולין לפי שאין בה קדושה כלל: אמרו להם ב''ה לב''ש. עכשיו חזרתם להורות כדברינו דהקדש טעות אינו הקדש כגון זו שבשעה שהפרישה היה סבור שהוא נזיר וטעה ואתם אומרים שאינו הקדש ותצא ותרעה בעדר ומדקאמרי להו ב''ה הכי ש''מ דשמיע להו מינייהו דב''ש דאינהו אמרי דהקדש טעות הוי הקדש: לא לעולם ב''ש סברי דהקדש טעות אינו הקדש והכא ב''ה הוא דטעו. דאינהו סברי דאמרי גבי שור שחור דהוי הקדש משום דהקדש טעות הוי הקדש וקאמרי להו ב''ש לאו להכי אמרי דהוי הקדש דלדידן ס''ל דהקדש בטעות לא הוי הקדש אלא הכא בכוונה דאטעייה לדבוריה קמא כדלעיל: (רש"י)

תוספות כיצד אמר שור שחור שיצא מביתי ראשון הרי הוא הקדש ויצא לבן בש''א הקדש. אית דמפרשי בגמרא מילתא דב''ש דקאמרי הקדש אלבן קאי משמע הקדש טעות הוי הקדש דיש לומר דדעתו הוי להקדיש [מה] שיצא מביתו ראשון ומה שאמר שחור לפי שטעה והיה סבור שהשחור יצא ראשון הלכך טעותו לא ימנע את ההקדש מלחול על השור שיצא מביתו ראשון ואפילו על הלבן חל ההקדש ואית דמפרשי דשור שחור שיצא אחר הלבן קדוש ואע''ג דלא נפק ראשון מן הבית ומיירי שיצא ראשון מן הבית לשאר שוורים שחורים ובגמרא אפרש וכן דינר וחבית יש לפרשו בשני פנים וכי היכי דמפרשי רישא יש לפרש הנך בכי ה''ג ובגמרא מפרש למה לן הנך בבי דינר זהב וחבית של שמן: [התוספות השייכים כאן עומדים בדף ל''ג ע''א מד''ה מאי טעמא]: מי שנדר בנזיר ונשאל לחכם מונה משעה שנדר. פירוש מי שנדר בנזיר ועבר ושתה יין בנזירותו ונשאל לחכמים להתיר לו נדרו אפילו לב''ש דאמרי אין שאלה בהקדש אין שאלה בנזירות כדאמר בפרק הריני נזיר מן הגרוגרות (לעיל ט.) אפילו הכי לב''ש צריך שיקבל הנזירות בלשון טוב וחשוב שראוי לקבל בו נזירות אבל יש לשונות הרבה או כינויין דלא הוי קבלה ואפילו ב''ש מודים שאם קבל בלשון גרוע דלא הוי נדר והשתא נשאל לחכם אם הלשון שקבל עליו הוי לשון נזירות או [לשון] קבלה או לא ואסרו חכמים לומר שלשון קבלה. והוא עבר תחלה על נזירתו ששתה ביין מונה משעה שנדר וכל הימים שעבר בהם עולין לו לימי נזירותו ולא קנסינן ליה לחזור ולמנות כימים שמנה בעוד שהיה עובר על נזירותו וע''כ מיירי בשעבר דאל''כ פשיטא הוא דמונה משעה שנדר פשטיה דמתני' משמע דקתני מונה [משעה] שנדר על הימים שעבר בהן עלו לימי נזירותו ומשום סיפא דקתני והתירו תני רישא ואסרו אע''פ שהם לא אסרו כלום אלא שאמרו לו שבלשון טוב קיבל עליו נזירות.: (תוספות)

דף לא - ב

ואחד בא כנגדן ואמר אחד הריני נזיר שזה פלוני ואחד אמר הריני נזיר שאין זה פלוני הריני נזיר שאחד מכם נזיר שאין אחד מכם נזיר ששניכם נזירים שכולכם נזירים בש''א כולם נזירים והא הכא הקדש בטעות הוא וקתני כולם נזירים אמרי סברי ב''ש הקדש בטעות הוי הקדש הכא לא אביי אמר לא קס''ד דקאים בצפרא אלא הכא במאי עסקינן דקאים בטיהרא ואמר שור שחור שיצא מביתי ראשון ליהוי הקדש ואמרו ליה לבן נפק ואמר להון אי הוה ידענא דלבן נפק לא אמרי שחור ומי מצית אמרת דקאים בטיהרא עסיק והקתני דינר של זהב שיעלה תני שעלה חבית של יין שתעלה תני שעלתה אמר רב חסדא אוכמא בחיורא לקיא חיורא באוכמא לקיא תנן שחור שיצא מביתי ראשון הקדש קס''ד כי מקדיש בעין רעה מקדיש ואמרי ב''ש הוי הקדש ואלא מאי בעין יפה מקדיש דינר של זהב שיעלה בידי ראשון ועלה כסף בש''א הקדש ואלא מאי בעין רעה מקדיש חבית של יין שתעלה בידי ראשון ועלה של שמן בש''א הקדש והא שמן עדיף מיין אי משום הא לא קשיא בגלילא שנו דחמרא עדיף ממשחא רישא קשיא לרב חסדא אמר לך רב חסדא כי אמרי בתורא דקרמנאי ואמר רב חסדא אוכמא למשכיה סומקא לבשריה חיורא לרדיא והאמר רב חסדא אוכמא בחיורא לקיא כי אמרי בתורא דקרמונאי: מתני' מי שנדר בנזיר ונשאל לחכם ואסרו מונה משעה שנדר נשאל לחכם והתירו היתה לו בהמה מופרשת תצא ותרעה בעדר אמרו ב''ה לב''ש אי אתם מודים בזה שהוא הקדש טעות שתצא ותרעה בעדר אמר להן ב''ש אי אתם מודים במי שטעה וקרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי שהוא מקודש אמרו להם ב''ה לא השבט קידשו ומה אילו טעה והניח את השבט על שמיני ועל שנים עשר שמא עשה כלום אלא כתוב שקידש העשירי הוא קידש התשיעי

רש"י ואחד בא כנגדן. ופתח אחד מהללו השנים ואמר הריני נזיר שזה פלוני כלומר הריני נזיר אם זה פלוני דודאי אינו איש פלוני ואחד אומר הריני נזיר אם אין זה פלוני ובא (אותו) אחד ואמר הריני נזיר אם אחד מכם נזיר ובא הרביעי ואמר הריני נזיר אם אין אחד מכם נזיר דודאי יש בכם אחד שהוא נזיר ובא חמישי לאותן שנים הראשונים ואמר הריני נזיר אם שניכם נזירים דודאי אינכם נזירים ובא ששי ואמר לכולן הריני נזיר אם כולכם נזירים: בש''א כולם נזירים. הואיל ואין לך אחד מהן שלא אמר הריני נזיר ואע''פ שכולן טועין שהיו סבורין שאינו כמו שהן אומרים וקאמרי ב''ש דכולן נזירין: והא הכא דהקדש בטעות כו'. מהכא איכא למשמע מינה דבית שמאי סברי דהקדש בטעות הוי הקדש אבל מההיא דשור שחור ליכא למשמע מינה דההיא מיירי בהקדש בכוונה וכדפרישית: אביי אמר. ומאי דקשיא לך לב''ש מה אילו אמר הרי זה תמורה זה לחצי היום מי הוי תמורה כו' הכא נמי לכי מיגלי מילתא בפלגא דיומא דנפיק שחור ליהוי איהו קדוש ולא לבן לא תקשה לך ולא מידי דלא ס''ד דקאים בצפרא וכדמפרש לה רב פפא לעיל: אלא הכא במאי עסקינן דקאים בטיהרא. בצהרים ואמר שור שחור שיצא מביתי ראשון היום ליהוי קדוש: ואמרי ליה ההוא דנפק לבן הוה ולא שחור אמר להו אי הוה ידענא דלבן נפק לא אמרי שחור. אלא לבן והוי טועה בהקדש ומשום הכי הוי הקדישו הקדש והוי לבן הקדש וב''ה סברי אינו הקדש דטעות אינו הקדש ואם נפש אדם לומר לוקמא אביי כגון דקאים בצפרא ואמר שור שחור שיצא ראשון יהא הקדש ויצא לבן וכמתנית' ואתרמי דלבן נפק ואמר להו אי הוה ידענא דלבן עתיד למיפק לא אמרי שחור אלא לבן הא לא קשיא דעל העתיד לבא אין אדם נותן דעתו להקדישו: תני שעלה. ואח''כ נזכר לדבר שהיה של כסף או חבית של שמן: אמר רב חסדא אוכמא בחיורא לקיא. שור שחור בין הלבנים כחוש הוא דשור לבן עדיף טפי: חיורא באוכמא לקי. כלומר ואע''ג דשור לבן מעלי אפילו הכי כי איכא כתמים חיורין במשכא דתורא אוכמא לקותא היא: תנן שור שחור שיצא מביתי ראשון. ה''ג כי מקדיש בעין רעה מקדיש וקאמרי ב''ש דלבן הוי הקדש ש''מ דלבן הוה גרוע טפי ואם איתא לרב חסדא דלבן עדיף טפי אמאי הוי הקדש והא מאן דמקדיש בעין רעה מקדיש ושור שחור הוא שהקדיש ולא לבן אלא ש''מ דליתא לדרב חסדא: ואלא מאי. קאמרת לרב חסדא דמקדיש בעין יפה מקדיש ומשום הכי קאמרי בית שמאי דלבן עדיף טפי הוי הקדש: ואלא הא דקתני דינר של זהב כו'. ועלה של כסף בית שמאי אומרים של כסף הקדש ואמאי הא מאן דמקדיש בעין יפה מקדיש: ואלא מאי בעין רעה מקדיש. אי הכי חבית של שמן אמאי הוי הקדש לבית שמאי הואיל דהוא יפה מחבית של יין: הא לא קשיא דבגלילא שנו דחמרא עדיף טפי ממשחא. דלדידהו נפיש משחא כדגרסינן בהמוכר את הספינה (ב''ב דף צא.) וניחא להו טפי בחמרא ואין שותין אלא יין ואמטו להכי קאמרי בית שמאי דשל שמן גרוע משל יין משום הכי הויא הקדש ומיתוקמא לכולהו מתני' דבעין רעה מקדיש וקשיא רישא לרב חסדא: כי קאמרי. חיורא מעלי טפי בתורא דקרמנאי של חרישה חיורא מעלי טפי אבל לבישרא אוכמא עדיף טפי מחיורא ומשום הכי אמרי ב''ש גבי הקדש דלבן הוי הקדש דגריע טפי: אוכמא למשכא. מעלי טפי וסומקא לבישרא מעלי וחיורא מעלי לרדיא לחרישה: והאמר רב חסדא אוכמא בחיורא. לקיא. דמשמע בין למשכא בין לרדיא הוי אוכמא גרוע: כי קאמר. רב חסדא דאוכמא לקיא לרדיא אבל למשכיה הוי עדיף: מתני' מי שנדר בנזיר. ונזכר שטעה בנזירותו והתחיל להתחרט בו והלך ועבר על נזירותו ושתה יין ונטמא למתים ואח''כ הלך ונשאל לחכמים להתיר נזירותו: ואסרו. שהכירו שנדר גמור הוא: מונה נזירותו משעה שנדר. כלומר אותן [ימים] שזלזל בנזירותו עולה למניין שלשים עם אותן שנשתיירו לו משאסרו ואין צריך למנות איסור במנין הימים שזילזל בנזירותו אלא עולין לו להשלמת הנזירות: מי שנזר. ושמר עצמו בכל דקדוקי נזירות ואח''כ נשאל לחכמים והתירו לו מפני שטעה בנזירות אם היתה לו בהמה מופרשת תצא ותרעה בעדר כו': אמרו להם בית שמאי אי אתם מודים במי שטעה וקרא לתשיעי עשירי כו' אמרו להם בית הלל לא השבט קידשו. כלומר לא לכך מקודש תשיעי (רש"י)

תוספות נשאל לחכם והתירו. כלומר שאמר לו שאותה קבלה לאו כלום היא שלא נדר בלשון טוב לקבל נזירות ונמצא שלא חל עליו נזירות אפילו רגע אחד היתה לו בהמה מופרשת שהפריש לנזירותו קודם שנשאל לחכמים תצא ותרעה בעדר עם בהמותיו שהן חולין גמורין דכיון דנזירות לא חל עליה אין כאן הקדש טעות כלל ואפי' ב''ש מודו דדוקא כשאמר שור שחור שיצא ראשון יהא הקדש ויצא לבן התם הלבן הקדש למ''ד בגמרא משום שאין חושש ורוצה שיחול הקדש גם על הלבן ומה שהזכיר שחור טעה שהיה סבור שהשחור יצא ראשון אבל הכא שנזירות לא חל עליו מעיקרא כלל והבהמה לא הופרשה אלא לצורך הנזירות וכאן הנזירות ליתא הקדש נמי ליתא וגרע זה מהקדש טעות ולכך אפי' ב''ש מודו דתצא ותרעה בעדר כיון דנעקר הנדר לגמרי כדאמר לקרבנות נזירותו נזיר נזירותו לא אמר כלום והוי כאדם שאינו מחוייב והיה סבור שהוא מחוייב חטאת ואמר בהמה זו לחטאת כו' לא אמר כלום אפי' לב''ש: אמרו להם [ב''ה] לב''ש אי אתם מודים בזה שהרי הקדש טעות הוא ותצא ותרעה בעדר. אלמא דהקדש בטעות לא הוי הקדש וכי היכי דאתם מודים הכא אודו לן נמי בשור שחור דפלגיתו עלן ואמריתו דהוי הקדש וב''ש היו יכולין להשיב דהכא גרע מהקדש טעות כדפרישית ולא חשו להשיבם אמיתות החילוק והשיבו לפי דבריהם שהם מדמים פלוגתייהו והשיבו להם ממעשר בהמה דחל בטעות והוי הקדש וק''ק מאי שנא מאשה שהפר לה בעלה דאמר לעיל פרק מי שאמר (דף כד.) אם שלה היתה בהמה חטאת תמות והכא יוצאה בעדר י''ל דבעל מיגז גייז ואי נמי דמעקר קא עקר מ''מ הא אוקמה (לעיל דף כב.) כרבי אלעזר הקפר אבל לרבנן נפקי לחולין ואפילו לרבי אלעזר נראה דלא דמי דהתם הנדר חל רגע א' (מיפר) [בלא] חרטה . וטעות אבל הכא לא חל הנדר אפילו שעה אחת כדפרישית: אמרו ב''ש לבית הלל אי אתם מודים במי שקרא לעשירי תשיעי ולתשיעי עשירי ולאחד עשר עשירי ששלשתן מקודשים. דחל בטעות (תוספות)

דף לב - א

ואת אחד עשר: גמ' מני מתני' לא ר' יוסי ולא רבנן דתניא מי שנדר ועבר על נזירותו אין נזקקין לו אלא א''כ מונה בהן איסור כימים שנהג בהם היתר ר' יוסי אומר דיו שלשים יום אי רבנן קשיא נזירות מועטת אי ר' יוסי קשיא נזירות מרובה איבעית תימא ר' יוסי ואיבעית תימא רבנן איבעית תימא ר' יוסי כאן בנזירות מרובה כאן בנזירות מועטת ואיבעית תימא רבנן לא תימא משעה שנזר אלא אימא כמשעה שנזר: נשאל לחכמים והתירוהו וכו': א''ר ירמיה מדב''ש נשמע לדבית הלל לאו אמרי ב''ש הקדש בטעות הוי הקדש כיון דאיגלאי מילתא דלאו שפיר נזר תצא ותרעה בעדר לב''ה נמי אע''ג דאמרי תמורה בטעות הויא תמורה ה''מ היכא דאיתיה לעיקר הקדש אבל היכא דמיתעקר עיקר הקדש איתעקר נמי תמורה: אמר מר אי אתם מודים שאילו קרא לתשיעי עשירי כו': איתמר מעשר רב נחמן אמר טעותו ולא כוונתו רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי טעותו וכ''ש כוונתו אמר ליה רבא לרב נחמן לדידך דאמרת טעותו ולא כוונתו דקאמרי בית שמאי לבית הלל אי אתם מודים שאילו קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי ששלשתן מקודשין ואישתיקו בית הלל לימרו להון מה למעשר שכן אינו קדוש בכוונה אמר רב שימי בר אשי היינו טעמא דלא אמרי להון דק''ו הוא מה מעשר שאינו קדוש בכוונה קדוש בטעות הקדש שקדוש בכוונה לא כל שכן ולא היא דהקדש בדעתא דמריה תלי: מתני' מי שנדר בנזיר והלך להביא את בהמתו ומצאה שנגנבה אם עד שלא נגנבה בהמתו נזר הרי זה נזיר

רש"י ואחד עשר שיהא מתקדש בשבט שעבר עליהן בטעות וקורא לו עשירי ותדע שאינו מתקדש בשביל השבט מה אילו טעה והניח השבט על השמיני ועל שנים עשר וסקרו בסיקרא מי יש בהקדשו כלום אלא מה טעם מקודשין תשיעי ואחד עשר שאותו כתוב שקידש את העשירי קידש את התשיעי ואחד עשר. אבל לא שמיני ושנים עשר דהכי אמרינן בפ' בתרא דמס' בכורות (דף ס:) ת''ר מנין שאם קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי ששלשתן מקודשים ת''ל וכל מעשר בקר וצאן וגו' העשירי יהיה קודש עשירי לרבות את כולן יכול שאני מרבה אף ח' ושנים עשר אמרת מה עשרה בסמוך לו אף כל בסמוך לו יצאו ח' וי''ב: גמ' אא''כ נוהג בהן איסור כימים שנהג בהן היתר. שאם קיבל נזירותו סתם ועשה מהן בטהרה עשרה ימים ונטמא למתים ושתה יין עשרה ימים אחרים ואח''כ נשאל לחכם אין אומרים שאותן ימי איסור עולין לו מן המנין אלא עושה עוד כ' ימים בטהרה וכן נמי בנזירות מרובה: רבי יוסי אומר דיו שלשים יום: מני מתניתין אי רבנן קשיא נזירות מועטת. דאילו במתני' תנן שימי איסור עולין לו מן המנין והכא תנינא דלא והאי דקאמר נזירות מועטת לאו דוקא דה''ה נמי לנזירות מרובה אלא איידי דלא מצי למיפרך מדרבי יוסי אלא מנזירות מרובה נקיט נמי לגבי רבנן נזירות מועטת: אי רבי יוסי קשיא נזירות מרובה. דאילו במתני' תנן דאפי' קיבל עליו נזירות מרובה של מאה יום ועשה מהן . (עשרה) בטהרה (ועשרה) באיסור ואח''כ נשאל צריך להשלים לה עד מאה ואילו ר' יוסי אומר הכא דדיו ל' יום: איבעית תימא רבי יוסי. מתניתין בנזירות מרובה וברייתא בנזירות מועטת והכי קא''ל ר' יוסי לת''ק את אמרת דמונה בהן איסור כימים שנהג בהן היתר וימי איסור אין עולין לו מן המנין אומר אני דיו שלשים יום דימי איסור עולין לו מן המנין ואינו צריך למנות אלא משעה שנזר דאית ליה כתנא דמתני': ואיבעית תימא כרבנן. ותתרגם מתניתין כעין ברייתא ואימא הכי מאי. משעה שנזר דקתני כמשעה שנזר יעשה בטהרה דימי איסור אין עולין לו מן המנין. [לישנא אחרינא] והכי תניא בתוספתא ר' יוסי אומר בד''א דינהוג איסור כימים שנהג בהן היתר בנזירות מועטת מיירי אבל בנזירות מרובה אם נזר מאה יום וזלזל נ' יום דיו שינהוג איסור שלשים וקיי''ל דכל בד''א אינו אלא לפרש כלומר דת''ק נמי דהיינו רבנן בנזירות מועטת קמיירי דינהוג איסור ומשום הכי קשיא להו נזירות מועטת דמתני' מיירי בין בנזירות מרובה בין בנזירות מועטת וקתני משעה שנזר ואי רבי יוסי כו' כדמפרש: א''ר ירמיה מדבית שמאי נשמע לבית הלל. דכי היכי דאמרי בית שמאי דהקדש בטעות הוי הקדש ה''נ אמרי בית הלל דתמורה בטעות דהויא תמורה דאף על גב דאמרי בית שמאי דהקדש בטעות הוי הקדש קאמרי נמי דהיכא דאיגלאי מילתא דלאו שפיר נדר ונשאל על נזירותו והותר ההיא בהמה שהפריש על אותו נזירות תצא ותרעה בעדר הואיל דמיתעקר עיקר נזירות: הני מילי. דסבר לומר תמורת עולה ואמר תמורת שלמים אבל אם הפריש בהמה לצורך תמורת עולה וחזר ואמר הרי זו תמורת שלמים כיון דהפרישה ושוב טעה אגלאי מילתא דלאו שפיר המיר ולא הויא תמורה: אמר מר אי אתם מודים כו'. מתני' היא אבל לשון ירושלמי כך הוא: טעותו ולא כוונתו. כשטעה וקרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי הוי הקדש אבל אם נתכוין לכך לא הוי הקדש (אבל מעשר דבחושבנא תליא מילתא בין בטעות בין בכוונה הוי קדוש): ואישתיקו בית הלל. דלא מהדרי להו מגופיה דמילתא דלימרו להו מה למעשר לכך הקדישו בטעות דהוי הקדש: שכן אינו קדוש בכוונה. שאם נתכוין על שלשתן להחליף ולקרותן בכך אינו הקדש תאמר בהקדש שיהא טעות הקדש שכן עיקר מעשה שלו אינו אלא בכוונה הואיל וכל מעשה שלו אינו אלא בכוונה לכך אין טעותו הקדש אלא מדלא קמהדרי להו הכי ש''מ דאית להו לב''ה דטעותו וכ''ש כוונתו וקשיא לרב נחמן: אמר רב שימי. לעולם טעותו ולא כוונתו והאי דלא אמרו להון הכי דא''כ יפה כח לב''ש דקאמרי להו מה מעשר שאינו קדוש בכוונה קדוש בטעות הקדש כו' לא כ''ש: ולא היא. דהאי ק''ו לא מצי למיהדר להו ב''ש: דהקדש בדעתיה דמריה תלי. שאינו קדוש אלא בכוונה לדעת בעלים ולא בטעות בעלים אבל מעשר בחושבנא תלי קדוש אפי' בטעות ולעולם אימא לך מדלא מהדרי להו ב''ה לב''ש מה למעשר שכן אינו בכוונה דאית להו לב''ה דטעותו וכ''ש כוונתו וקשיא לרב נחמן: מתני' והלך להביא את בהמתו. שהפריש לנזירותו ומצאה שנגנבה: אם עד שלא נגנבה בהמה נזר. אע''פ שעכשיו נגנבה ובא לפני חכם לפתוח לו ולומר אילו היית יודע שתגנב בהמתך מי היית נוזר ואמר לאו ה''ז נזיר שאין פותחין לאדם בנולד: (רש"י)

תוספות ומינה נילף דהקדש בטעות חל והא דשלשתן מקודשין היינו טעמא כדדרשי' בפ' בתרא דבכורות (דף ס:) מוכל מעשר בקר וצאן כל שהוא עשירי או שקרא שם עשירי אבל שמיני או י''ב לא דאין המעשר מקדש אלא הסמוך לו ומיהו אין זה טעם העיקר של ב''ש שהרי דחויה ראיה זו אלא טעמא דב''ש כדמפרש בגמרא דיש לומר דילפינן מתמורה: אמרו להן לא השבט קדשו. כלומר אין מתקדשות . על ידי טעות [שהניח] השבט וקורא עליה שם מעשר דמה אם הניח השבט על השמיני או על השנים עשר לא עשה כלום אלא דמשום טעות לא כלום אלא גזירת הכתוב היא ולא משום טעות דהא אינו מקדש אלא הסמוך לו וגזירת הכתוב היא ואין ללמוד משם לשאר הקדש: מי שנדר בנזיר והלך להביא בהמתו. פירוש לקרבנותיו ומצא שנגנבה בהמתו ובא לחכם לשאול על נזירותו על ידי חרטה זו שאמר אילו הייתי יודע שבהמה עתידה ליגנב לא הייתי נודר שאין לי במה לקנות קרבנות אחרים אם עד שלא נגנבה הבהמה נדר בנזיר אע''פ שלסוף נגנבה לא יתירנו החכם ע''י חרטה זו לומר לו אילו היית יודע שסוף בהמתך ליגנב מי היית נודר שזהו נולד שנגנבה אחר קבלת הנדר ותנן בנדרים (דף סד.) [או] שהיה [משיא כו'] וכן ההוא דחורבן בהמ''ק בסמוך דהוי נולד ואם תאמר והא מדחשבינן בכל דוכתי פתח כי אמר ליה אדעת מה שנדר ואמאי והא נולד הוא שהרי לא היה בשעת נדר אותו פתח כמו גבי נגנבה ויש לומר בענינים שרגילין לבא אח''כ שפיר מסיק ליה אדעתיה בשעת הנדר וכי נדר דעתו היה שאם יבא עליו אחד מאלו הדברים שיתבטל נדרו וכדאמרינן בנדרים (דף כג.) רגילין אפיקורסים לצער רבנן אבל בנגנבה וכן חורבן נולד דלא שכיח ולא איבעי לאסוקי אדעתיה בשעת נדרו פן יחרב הבית ולכך גמר ונדר בלבו בכל ענין שיהיה נזיר ואפילו תגנב בהמתו לפי שסבור בלבו שלא תגנב ולכך אין פותחין לו בנולד זה: (תוספות)

דף לב - ב

ואם משנגנבה בהמתו נזר אינו נזיר וזו טעות טעה נחום המדי כשעלו נזירים מן הגולה ומצאו בהמ''ק חרב אמר להם נחום המדי אילו הייתם יודעין שבהמ''ק חרב הייתם נוזרים אמרו לו לא והתירן נחום המדי וכשבא הדבר אצל חכמים אמרו כל שנזר עד שלא חרב בהמ''ק נזיר ומשחרב בהמ''ק אינו נזיר: גמ' אמר רבה שטפוהו רבנן לר' אליעזר ואוקמיה בשיטתייהו דתנן פותחין בנולד דברי ר''א וחכמים אוסרין ואמר רבא אע''ג דאמור רבנן אין פותחין בנולד אבל פותחין בתנאי נולד ה''ד אמרי להון אילו אתא איניש ואמר לכון דחרב בהמ''ק מי הוה נדריתון אמר רב יוסף אי הואי התם הוה אמינא להון הכתיב {ירמיה ז-ד} היכל י''י היכל י''י היכל י''י המה זה מקדש ראשון ומקדש שני נהי דידעין להון דיחרוב מי יודעין לאימתי אמר אביי ולא ידעין לאימת והכתיב {דניאל ט-כד} שבועים שבעים נחתך על עמך ועל עיר קדשך ואכתי מי ידעינן בהי יומא: מתני' היו מהלכין בדרך ואחד בא כנגדן אמר אחד מהן הריני נזיר שזה פלוני ואחד אמר הריני נזיר שאין זה פלוני הריני נזיר שאחד מכם נזיר שאין אחד מכם נזיר ששניכם נזירים שכולכם נזירים בית שמאי אומרים כולן נזירין וב''ה אומרים אינו נזיר אלא מי שלא נתקיימו דבריו ור''ט אומר אין אחד מהם נזיר הרתיע לאחוריו אינו נזיר ר''ש אומר יאמר אם היה כדברי הריני נזיר חובה ואם לאו הריני נזיר נדבה: גמ' מי שלא נתקיימו דבריו אמאי הוי נזיר אמר רב יהודה אימא מי שנתקיימו דבריו

רש"י ואם משנגנבה בהמתו נזר. שבדעתו היה לקבל נזירותו על אותה בהמה ובשעה שנזר לא היתה ברשותו הרי זה אינו נזיר דנזירות בטעות הואי: וזו טעות. של נולד טעה נחום המדי שהוא סבור שפותחין בנולד: ומצאו בית המקדש חרב. לאחר בית שני: כל שנזר עד שלא חרב. ואע''פ שלאחר כך חרב הרי נזיר דאין פותחין לו לאדם בנולד: ומשחרב בהמ''ק אינו נזיר. שיכול לומר לו אילו הייתי יודע שכבר חרב לא הייתי נודר וכה''ג לא הוי נולד שהרי כבר חרב: גמ' שטפוהו רבנן לרבי אליעזר. והעבירוהו מדעתו כמו שטף מים (ב''מ ק:) והעמידוהו בשיטה שלהן דאין פותחין בנולד דאילו במסכת נדרים תנן בפ' רבי אליעזר פותחין בנולד דברי ר''א וחכמים אוסרין ואילו כי הדר אתי להכא במסכת נזיר אודויי אודי להו מדקא חזינא דלא פליג עלייהו במתני' כבמס' נדרים דנדרים מקמי נזיר נשנית וכדמפרש ברישא דמסכתא דאיידי דתני כתובות דאית בה המדיר תנא נדרים ואיידי דתנא נדרים תנא נזיר: פותחין בתנאי נולד. ואפילו להנהו . דנדרו עד שלא חרב בה''מ: והיכי דמי כגון דאמרי להו אילו דאתא איניש. בההיא שעתא דנדריתון ואמור לכון דחרב כו': אמר רב יוסף אי הואי התם. להנהו דאמרי דמי שנזר לאחר חורבן בהמ''ק אינו נזיר משום דאינהו סבורין דאכתי הוה קאי הוה אמינא להון ואמאי לא ידעין דליחרב: הא כתיב היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה. דקאמר להו נביא לישראל אל תבטחו אל דברי הנביאים היכל ה' כי מתנבאים .. לא תבא עליכם רעה היכל ה' בשבועה עוד היום לבוא שיאמרו היכל ה' היכל ה' המה שנים הם זה מקדש ראשון וזה מקדש שני: והא כתיב. בדניאל כשהגלן נבוכדנצר בחורבן בית ראשון שבועים שבעים נחתך על עמך ועל עיר קדשך לכלות פושעים ולהסיר חטאים. שבועים שבעים שמיטין עתידין לבא מכאן ועד חורבן בית שני והם שבעים שנה שהיו בבבל וארבע מאות ועשרים שהיו בבית שני הרי שבעים שמיטין אלמא ידעי לאימת חרב: אמרי לך רבנן כיון דלא ידעי בהי יומא מסתמא אדעתא דבנוי נדרו: מתני' ובית הלל אומרים אינו נזיר אלא מי שלא נתקיימו דבריו. ובגמרא מפרש מאי קאמרי: רבי טרפון אומר אין אחד מהם נזיר. שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה שיהא מברר דבריו ויאמר הריני נזיר ולא יהא תולה נזירותו בדבר אחר: הרתיע לאחוריו. ראה איש פלוני בא כנגדו ואמר הריני נזיר אם זה שמעון וחזר זה לאחוריו ואין ידוע אם שמעון הוא אם לאו אינו נזיר דספק נזירות להקל: ר' שמעון אומר יאמר כו'. ורבי שמעון לטעמיה דאמר ספק נזירות להחמיר ובגמרא מפרש: (רש"י)

תוספות ואם לאו אינו נזיר. פי' ואם משנגנבה בהמה נדר כלומר שבשעה שנדר כבר נגנבה הבהמה קודם לכן אך שהוא לא ידע וקיבל נזירות ואמר אילו הייתי יודע בשעת נדרי שכבר נגנבה לא הייתי נודר אינו נזיר כלומר הוי חרטה מעלייתא ומתיר לו החכם שהרי הקבלה עצמה היתה בטעות שאלמלי ידע שנגנבה לא הוי נודר דאיגלאי מילתא למפרע דנדר בטעות הוה ולא חל אפי' רגע א' דכיון דלא נדר [אלא על] בהמה זו והרי אינה בידו נדר טעות הוא ונראה דאפילו ב''ש מודו בהא דלא הוי נזיר: וזו טעות טעה נחום המדי כשעלו נזירים מן הגולה כו'. שהיה סבור שפותחין בנולד ואפילו לא שכיח כשעלו נזירים מן הגולה להביא קרבנותיהן ומצאו המקדש חרב אמר להם נחום אילו הייתם יודעין שבית המקדש עתיד ליחרב כלום הייתם נודרים כו' וזהו נולד דלא שכיח שבשעת הנדר עדיין היה קיים והתירן נחום וטעה [שפתח] להם בנולד כזה דלא שכיח [וכשבא] הדבר אצל חכמים [אמרו] כל שנדר עד שלא חרב הבית הוי נדר כלומר אין מתירין לו בחרטה זו דהוי נולד אבל נזר משחרב בהמ''ק והם לא ידעו שחרב ונדרו אינו נזיר דנזירות בטעות הוה שאלמלי ידעו שכבר חרב לא היו נודרים ולא חל מעיקרא נדר זה: ששה שהיו מהלכין בדרך וא' בא כנגדן ואין יודעין מי הוא ואמר אחד מן הששה הריני נזיר שזה הבא כנגדנו איש פלוני הוא כלומר שאכירהו מרחוק שהוא ראובן ונדר בנזיר אם כדבריו הוא והב' אומר הריני נזיר שאינו הוא לפי שנראה לו שאינו ראובן ונודר בנזיר אם כדבריו שאינו הוא כאשר נראה בעיניו והג' אומר לשנים הראשונים הריני נזיר שא' מכם נזיר שסבור אני שא' מכם נזיר ולא השני דהיינו אותו שימצא כדבריו והד' אומר הריני נזיר שאין א' מכם נזיר פירוש שסבור אני שא' משניכם אינו נזיר דהיינו אותו שלא ימצא כדבריו אלא האחד שימצא כדבריו הוא ראוי להיות נזיר והיינו כדברי שלישי שסבר שאחד מהם נזיר ואחד מהם אינו נזיר אלא שהפכו דבריהם והחמישי אמר לשנים הראשונים הריני נזיר ששניכם נזירים כלומר לפי שכל אחד קיבל עליו נזירות לפי מה שהוא דומה בעיניו [שכל] אחד סבור לומר אמת ולכך נחת לנזירות ועל כן אני סבור שעל שניכם חל נזירות והששי אמר הריני נזיר שכולכם נזירים כלומר שסבור אני שכולכם נזירים בש''א כולן נזירים וסברי ב''ש דנזירות בטעות הוי נזיר משום דכולן לנזירות נתכוונו וגמרו בדעתן להיות בכל ענין ומה שאמר שראה איש פלוני לפי שהוא סבור כדבריו ומהך משנה מוכחא בגמרא דהקדש בטעות הוי הקדש וכו' כדאמר בגמרא: וב''ה אומרים אינו נזיר אלא מי שלא נתקיימו דבריו ובגמרא פריך הל''ל מי שנתקיימו דבריו ובגמרא מפרש: ורבי טרפון אומר אין אחד מהן נזיר. דלא ניתנה נזירות אלא להפלאה דגבי נזיר כתיב איש כי יפליא שצריך להפליא ולכך קבלת נזירות אפי' לאחד מן השנים שנמצא כדבריו אין [ברור] לו בשעת נדרו שיהא [נזיר] עד שיבא אצלם ויכירוהו וכיון שלא היה [ברור] להן באותה שעה לא גמרו להיות נזירין והשלישי שאומר אחד מכם נזיר הרי אין אחד מהם נזיר והרביעי נמי שאומר אין אחד מכם נזיר משמע נמי שאין אחד מהם נזיר וחבירו מיהא הוי נזיר. ולא שאין [בשנים] הראשונים שום . נזיר שהרי לא ניתנה נזירות אלא להפלאה אלא אי הוי אמר הרביעי לשנים הראשונים הריני נזיר שאין שום אחד מכם נזיר הרביעי יהיה נזיר ששנים הראשונים אינם נזירים לרבי טרפון ושפיר הוה חשוב הפלאה ומהאי טעמא ניחא אמאי לא תנא תו שאין שניהם נזירין שאין כולכם נזירים דאי אמר הכי היה ודאי נזיר לרבי טרפון לפי מה שהאמת הוא שאין שניהם נזירין ולא כולם נזירין אלא מאי הרביעי שאמר שאין אחד מהם נזיר: הרתיע לאחוריו. פירוש חזר לאחוריו ולא נודע מי היה אין נזיר שום אחד מן השנים הראשונים דאע''פ שברור הוא כדברי האחד מ''מ כיון שלא הוברר לנו דברי מי נתקיימו אין אחד מהן נזיר ובגמרא מוקי לה כרבי יהודה דאמר דלא מחית איניש נפשיה לספיקא: רבי שמעון אומר יאמר אם כדברי הריני נזיר חובה ואם לאו הריני נזיר נדבה. ר''ש לטעמיה דספק נזירות להחמיר והוי כל אחד נזיר מספק ואסור [ביין ובטומאה] וגם אי אפשר לו לגלח בשביל ספק נזירות בלא הבאת קרבן ואינו יכול להביא קרבן דשמא לא נזיר הוא ומייתי חולין בעזרה לכך קנסו שיאמר כל אחד ואחד אם כדברי הריני נזיר חובה ואם לאו נזיר נדבה מעתה ומקבל נזירות ויביא קרבן ויצא ידי חובה ממה נפשך ויהיה אסור ביין ובתגלחת והני תנאי רבי יהודה ורבי [שמעון] נחלקו אליבא דבית הלל רבי יהודה סבר אף על גב דבית הלל סברי דמי שנתקיימו דבריו הוי נזיר כדמפרש ואזיל בגמרא הני מילי כשנודע לבסוף דברי מי נתקיימו אבל הכא שהרתיע (תוספות)

דף לג - א

אביי אמר כגון דאמר אי נמי לאו פלוני הוא אי הוי נזיר ומאי לא נתקיימו דבריו לא נתקיימו דבריו הראשונים אלא דבריו אחרונים: הרתיע לאחוריו אינו נזיר כו': טעמא משום דהרתיע לאחוריו הא אתי לקמן הוי נזיר מני

רש"י גמ' אביי אמר. כגון דאמר אי נמי לאו פלוני הוא וחבריה אמר הריני נזיר שזה פלוני אי נמי לאו פלוני הוא אי הוי נמי נזיר: ומאי לא נתקיימו דבריו. דקאמרי ב''ה הכי קאמרי לא מיבעיא כי נתקיימו דבריו הראשונים הוי נזיר אלא אפילו לא נתקיימו דבריו הראשונים הרי זה נזיר משום דבריו האחרונים: (רש"י)

תוספות לאחוריו ולא נודע דברי מי נתקיימו מספק לא נחית לנזירות ור''ש סבר אליבא דב''ה דמספיקא (לא) נחית לנזירות כיון שברור שכדברי הא' הוא ולכך בעי תנאי:. ראה את הכוי. שהוא ספק חיה ספק בהמה ואמר האחד הריני נזיר שזה חיה והשני אמר הריני נזיר שאין זה חיה אלא בהמה משמע מדבריו ושלישי אומר הריני נזיר שזה בהמה ולא חיה והרביעי אמר הריני נזיר שאין זה בהמה אלא חיה והוו כשנים הראשונים אלא שהפכו דבריהן והחמישי אומר הריני נזיר שזה חיה ובהמה ודינו כחיה לכסוי ודינו כבהמה לאסור חלבו והששי אמר הריני נזיר שאין זה לא חיה ולא בהמה דמשמע בריה [בפ''ע] ואינו יכול להרביעו לא עם חיה ולא עם בהמה והשביעי אמר הריני נזיר שאחד מכם נזיר כלומר שכוון לומר אמת והשמיני אומר הריני נזיר שאין אחד מכם נזיר כלומר שיש אחד מכם שלא כוון לומר אמת והתשיעי אומר הריני נזיר שכולכם נזירים כלומר שכולכם ספק נזירים ולא גרסי' ששניכם נזירים דמוכחא בגמרא דליכא אלא תשע בכוי הרי כולם נזירין וא''ת איכפל תנא לאשמועינן כב''ש ולא כב''ה דאמרי דמי [שלא נתקיימו] דבריו אינו נזיר ויש לומר דלב''ה נמי נהי דנזירות ודאי לא הוו נזירות מספק הוו וכולה ר' שמעון אליבא דב''ה מסיק לה דאמר גבי הרתיע לאחוריו דהוי נזיר מספק לב''ה אע''ג דאין ספקו עומד להתברר הכי נמי גבי כוי אע''ג דאין ספיקו עומד להתברר לר''ש אליבא דב''ה הוו נזירין מספק והששה הראשונים ודאי נזירין מספק דמחית איניש לספיקא דאע''ג דכוי ספק חיה אותו שאומר ספק חיה הוי ספק נזיר וכן כולן ואינך תלתא בתראי מחתי נפשייהו לספיקא ויש מפרשים דשלשה האחרונים נזירים ודאי שהאחד שאמר שאחד מכם נזיר הוי נזיר ודאי לר''ש שאמת הוא שאחד מהן יש עליו נזירות דהיינו אותו שכוון לאמת וגם השני שאמר שאין אחד מכם גם זה נזיר ודאי שכן משמע דיבורו יש בכם אחד שאינו ודאי נזיר והאמת הוא כגון אותו שלא בא לאמת והשלישי שאומר כולכם נזירין שעל כולכם ספק נזירות גם זה אומר אמת לבד שלשה האחרונים ודאי נזירים לר''ש דאין צריכין תנאי וי''מ שגם [שלשה] האחרונים אינם נזירים אלא מספק שהרי יש להסתפק בדבריהן שאותו שאמר שאחד מכם נזיר איכא לספוקי מילתא שיש לפרש דבריו בשני פנים ושמא ר''ל אם יש לכם אחד מכם שיש עליו נזירות וזהו אמת שאחד מהן ודאי נזיר וגם יש לספוקי דשמא ר''ל אם יש אחד מכם שיודע בעצמו שהוא ודאי נזיר והרי אין מהן יודע מש''ה נזיר מספק וכן האחר שאומר שאין אחד מכם נזיר משמע אם אין אחד מכם שאינו נזיר דמשמע שידע בעצמו שאינו ודאי נזיר והרי אין אחד מהם שיודע בברור שאינו ודאי נזיר וכן השלישי שאמר שכולכם יש לפרש דבריו שכולכם נזירין ודאין לא אמר כלום וגם יש לפרש דבריו שאמר בספק נזירות לכך כולן נזירין מספק וצריכין להתנות וצ''ע אמאי לא [תני תו שאין כולכם נזירין] בשלמא לעיל לא מצי למתני בעבור פלוגתא דרבי טרפון דא''כ לא הוה א''ר טרפון אין אחד מהן נזיר כדפי' לעיל אבל הכא מצי למתני:. מאי טעמא דב''ש ילפי תחלת הקדש מסוף הקדש. סוף הקדש קרוי תמורה מה תמורה אפי' בטעות כדדרשי' בפ' שני דתמורה (דף יז.) ר' יוסי בר' יהודה יהיה לרבות שוגג כמזיד וקאי אקרא והיה הוא ותמורתו יהיה קדש ומפרש ר' יוחנן התם בתמורה לומר שתמורתו עולה שלמים כמו עולה ושלמים עומדים לפניו ורצה לומר על בהמת חולין שלפניו הרי זו תמורת עולה ואמר שלמים או (כשאמר) כסבור לומר שחור יהיה תמורה ואמר לבן דחל תמורה על הלבן והשתא ילפי ב''ש מה תמורה בטעות אף הקדש נמי יחול בטעות ובמתני' נמי כי אמר שור שחור שיצא מביתי ראשון יהיה קדוש ויצא הלבן ראשון הלבן קדוש דהכי בעי למימר שור שיצא מביתי ראשון יהיה קדוש לא שנא שחור ולא שנא לבן או אדום והא דקאמר שחור כסבור ששור שחור יצא תחלה: וב''ה הני מילי תמורה. דמכח הקדש קאתי הוא דחיילא בטעות אבל אחותי הקדש מעיקרא לא אחתינן בטעות דלא גמרינן תחלת הקדש מסוף הקדש ופריך לטעמא דב''ש וב''ש מה אילו אמר הרי זו תחת זו תמורה לחצי היום מי הויא תמורה מההיא שעתא אלא דמטי חצי היום הוא דהוה תמורה הכי נמי לכי מגליא מלתא וה''פ היכי ילפי ב''ש תחלת הקדש מתמורה והא לא דמי לה [דהתם] כשהיה סבור לומר שור שחור יהיה תמורה ואמר לבן דחל תמורה על הלבן [א''כ] מקיימין מה שהוציא בפיו אבל הכא כשאמר בפיו שור שחור שיצא מביתי יהיה קדש מנין לנו לשנות מה שהוציא מפיו אדרבה נאמר דאין דעת האיש להקדיש כ''א שחור ופיו ולבו שוין ואיך נאמר שיש במשמעות לשונו שרצה להקדיש הראשון ואפי' הוא לבן דהא בתמורה נמי לא נוכל לשנות בדבריו דאילו קאי בצפרא ואומר הרי זו תמורת זו לחצי היום כלומר חצי היום השני אז יחול הקדש בתמורה מי הוי תמורה מההיא שעתא שנדר מן הבוקר למעול בה אלא עד חצי היום אז איגליא מילתא למפרע דהוי תמורה דבתמורה עצמה לא נוכל לשנות דבריו הכי נמי איגליא מילתא כלומר במשנתינו כמו כן לא נשנה דיבורו אלא לכי מגליא מילתא כמו שהוציא בפיו אותו יהיה קודש והוא הוציא מפיו שור שחור ואיך נשנה דיבורו להקריב הלבן: אמר [רב פפא] לכך נאמר ראשון לכשיצא ראשון. פי' [דרב פפא] ס''ל דב''ש לא גמרי הקדש מתמורה לומר דהקדש בטעות הוי הקדש והלבן קדוש דהא ודאי לא דמי לתמורה דבתמורה אנו מקיימין דבריו וכאן אנו סותרין דבריו אם אנו מקדישין הלבן אלא דקתני מתני' הקדש אשחור קאי ולכך אמר ראשון לכשיצא ראשון כלומר אע''פ שלא יצא ראשון מן הבית אלא הלבן אפ''ה שפיר מתקיימין דבריו שאמר שחור שיצא ראשון ומיירי כגון שהיו לו שוורים שחורים הרבה כדאמר בסמוך והכי בעי למימר שור שחור שיצא ראשון לשאר שחורים יהיה הקדש דהוי השחור הקדש דהשתא לא נסתר דבריו אלא נפק ראשון דקאמר ראשון לשחורים דלא מיבעיא אי נפיק שחור ראשון מן הבית דהשתא לגמרי נתקיימו דבריו דהוי הקדש אלא אפילו נפיק לבן ברישא אכתי נפרש דבריו שהשחור שיצא ראשון לשחורים יהיה הקדש ואין הקדש בטעות דס''ל [לרב פפא] דהקדש בטעות לא הוי הקדש ופי' דמתני' לא כדס''ד מעיקרא דהלבן קדוש אלא השחור והא דלא קאמר אלא אמר [רב פפא] כיון שחוזר בו מסברת הגמרא משום שלא הוזכר שום אמורא לפניו והא דאמר ריש פרק ב' (לעיל ט.) לב''ש אין שאלה בהקדש פי' משום דהקדש בטעות הוי הקדש לא הוי כטעמא דרב פפא אלא כטעמא דאביי דבסמוך: והא שור שחור קאמר מי לא עסקינן דלית ליה אלא האי. ופי' כיון דלית ליה אלא אחד לא שייך לקיים דבריו ולומר ראשון לשחורין דא''כ לא לימא ראשון אלא שחור ומשני לא צריכא דאית בהו תלתא: ה''ג וב''ה א''כ שיצא בראשון. וה''פ וב''ה דאמרי אינו הקדש דא''כ שכוונתו לומר ראשון לשחורים ה''ל למימר שיצא בראשון דלא ה''ל למימר שיצא מביתי ראשון דמשמע שיצא מן הבית תחלה אלא שיצא בראשון ומשמע בראשונה לשאר שחורים: והא הקדש בכונה הוא. ואין כאן טעות לבית [שמאי] ואמאי קרי ליה במתני' הקדש בטעות ומשני משום [דאטעי] ללישנא קמא כלומר להכי קרי ליה הקדש טעות לפי שבתחלה יש לטעות בלשונו ולומר שלראשון שיצא מן הבית נתכוון והיינו הלבן אלא שאנו מפרשין דבריו שרצה לומר ראשון לשחורין: וסברי ב''ש הקדש בטעות לא הוי הקדש. לרב פפא פריך והתניא מי שנדר בנזיר מתני' היא בפרקין ומפרש במתני' תצא ותרעה בעדר פירוש בסיפא דמתני' קתני אמרו להן ב''ה לב''ש אי אתם מודים בזה שהקדש בטעות הוא ותצא ותרעה בעדר כלומר וכי היכי דמודית לו לב''ה אודית לו נמי בההיא דשור שחור שלא יהיה הקדש אלמא שמעי ב''ה לב''ש דטעמא דידהו בשור שחור משום דהקדש בטעות הוא דהוי הקדש וקשה לר''פ ומשני ב''ה הוא דטעו [דסברי] דטעמיה דב''ש משום דהקדש בטעות הוי הקדש ולהכי אותבי להו מהא וא''ת והא ב''ש מהדרי להו לב''ה ממעשר בהמה ומוכחי דהקדש בטעות הוי הקדש ויש לומר בית שמאי קאמרי לב''ה למאי דטעיתו וסבריתו דטעמא [דידן] משום הקדש בטעות והכי נמי איתא בריש מסכת נדה (דף ג:) למאי דטעיתו נמי ואותביתו קופה: ת''ש ששה שהיו מהלכין בדרך. מתני' היא בפירקין וכבר פירשתי במתני' והא הכא דהקדש בטעות הוא והוי הקדש והא נזירות דטעות הוא שהרי אחד מן הראשונים לא נמצא כדבריו ואפילו הכי הוי נזיר לפי שהיה סבור שהיה פלוני וטעה כבר וחייל עליה נזירות אפי' בטעות הכי נמי אית ליה למימר דסבירא להו לבית [שמאי] דהקדש בטעות גמור הוי הקדש דמתני' דשור שחור פי' והלבן קדוש דיש לנו לפרש דבריו דמתחילה נתכוון להקדש לא שנא שחור ולא שנא לבן שיצא מפתח ראשון והא דקאמר שחור לפי שטעה שזה יצא ראשונה אבל לעולם הלבן קדוש אף על גב דבתמורה לא הוי עד דמטי חצי היום ולא קודם לכן הני מילי בתמורה דקאמר בפירוש זו תמורת זו לחצי יום וליכא לפרושי מילתא בענין אחר כלל אין לנו כח לסתור דבריו אבל הכא גבי הקדש איכא לפרושי למילתא בהדיא כדבריו דלא אתא לאפוקי לבן מהקדש:. אמרי הכא סברי בית שמאי הקדש בטעות הוי הקדש התם לא. כלומר מהכא איכא לאוכוחי דסברי בית שמאי הקדש בטעות הוי הקדש והוא הדין נמי גבי שור שחור דלא דמי לתמורה כדפרישית התם לא כלומר ממשנה ראשונה שבאת להוכיח לבית שמאי הקדש בטעות הוי הקדש ליכא לאוכוחי מידי [כדדחי] ליה לעיל: אביי אמר לא סלקא דעתך דקאי בצפרא אלא הב''ע דקאי בצהרים. שכבר יצאו הבהמות מן הבית לרעות במרעה ואמר שור שיצא כבר מביתי ראשון לכל השוורים הן שחורים הן לבנים (תוספות)

דף לג - ב

(אין גמרא בעמוד זה)

רש"י אין פירוש לקטע זה (רש"י)

תוספות ליהוי הקדש ואמרו לו לבן יצא תחלה [ואמר אי הוי ידענא דלבן נפק] לא הוה אמרי שחור אלא לבן דהשתא יש לן למימר שהיה דעתו לכל מי שיצא ראשון ומש''ה הוי הקדש אפי' הלבן דילפינן מתמורה דהוי הקדש אפי' בטעות ואביי ס''ל דאי קאי בצפרא ואמר שור שחור שיצא ראשון וא''ל לבן נפק ואמר אי הוי ידענא דלבן נפק ה''א דבהא אפילו ב''ש מודו דלא הוי הקדש שהרי [לא] היה יודע שיצא השחור תחלה לכולן ולמה הזכיר שחור אי דעתו היה להקדיש כל מי שיצא ראשון ואנן סהדי לכתחלה כי אמר שור שחור דוקא לשור שחור קמכוין שאפילו אם דעתו שיצא השחור תחלה אטו נביא הוא לידע העתידות ובכה''ג ודאי לא נילף מתמורה ולא דמי לששה שהיו מהלכין בדרך דהתם הוי נזיר אפי' אותו שלא נמצא כדבריו לפי שבכל ענין קביל עליה נזירות ומה שאמר איש פלוני הוא טעה בו כשראהו מרחוק אבל הכא במה יש לו לטעות ולומר דשחור עתיד לצאת הלכך יש לומר דשחור דוקא קאמר אבל כי אמר בטיהרא שבהמות יצאו יש לנו למימר שהיה דעתו לכל שיצא ראשון ומה שהזכיר שחור לפי ששמע פסיעות רגלי השור שהוא בקי להכיר פסיעות רגלי שווריו והשתא זה דומה שפיר לההיא שהיו מהלכין בדרך דטעה נמי בראיית עיניו לומר איש פלוני הוא ודעתו להיות נזיר אפי' אינו הוא וכן הכא דעתו היה להקדיש אפי' אינו שחור אלא הלבן וכה''ג ילפינן מתמורה וב''ה סברי דאפי' כי האי לא ילפינן מתמורה דלא הוי הקדש: דינר זהב שיעלה. א''כ משמע דמעיקרא הוה קאי. תני שעלה שכבר עלה בידו ונתיישב בדבר וניכר שעלה בידו של כסף ואמר אילו ידענא דשל כסף עלה בראשון לא אמרתי דינר זהב וכן חבית שתעלה תני שעלתה: אמר רב חסדא אוכמא בחיוורא לקיא. שור שחור שבין שוורים לבנים לקיא [מגרע] אותם ונמכרים בפחות ע''י שהשחור עמהן ולבנים מעולין מן השחורים חיורא באוכמא לקותא כתם לבן בשור שחור לקותא בידוע שכנגד אותו כתם היה נגע צרעת בבהמה והכי איתא בריש מי שאחזו (גיטין סח.) טעם חיורא בבשרא בדקו בדוכתיה ואשכחו מצאו כתם לבן וידעו כי צרעת היה במקום כתם: תנן שור שחור כו' ומשמע דהלבן קדוש [כדתריץ] אביי וקס''ד מקדיש איניש בעין רעה מקדיש וקשה לרב חסדא דכיון דהלבן עדיף משחור בידוע שלא היה דעתו להקדיש הלבן כיון דבעין רעה הקדיש ונהי דאוקמינן דקאמר אילו הוה ידענא דלבן נפק ה''א [הלבן ליהוי קדוש] כיון דלבן עדיף הא ודאי משקר הוא אלא ודאי לבן גרוע משחור וכי אמר שחור יהיה הקדש לבן דגרוע [ממנו] וקשה לרב חסדא ומשני ליה בעין יפה מקדיש ומש''ה כי נפיק לבן ואמר אי ידעי כו' מהימן ליה משום דבעין יפה הוא מקדיש: דינר זהב שיעלה בידי ראשון ב''ש אומרים הקדש. אלמא בעין רעה הוא מקדיש וטעמא דאמר של זהב דהוי עדיף הלכך כשעלה של כסף הוי הקדש דגרוע מזהב הא אם הוי אמר של כסף ועלה בידו זהב לא הוי הקדש כי בעין רעה הוא מקדיש א''כ הכי נמי דברישא נמי אית לן למימר דשחור טוב ומעולה מן הלבן כדפרישית וקשה לרב חסדא: אלא מאי בעין רעה הוא מקדיש חבית של יין שתעלה בידי ראשונה היא הקדש ועלתה של שמן ב''ש אומרים הקדש. והא יין דגרוע משמן א''כ נימא דוקא יין הוא מקדיש: אי משום הא לא קשה בגלילא שנו. פירוש דלעולם בעין רעה הוא מקדיש ומתני' בגלילא שנו שהיה להם רוב שמן והיין יקר להו משמן והלכך כי הקדיש יין כ''ש שמן ולעולם רישא קשה לרב חסדא: אמר לך רב חסדא כי אמר לך אנא בתורא קרמנאי. באותה מלכות כך שם קרמונא והשתא נראה שיש לעשות צריכותות בהנך תלתא. בפירוש דדינר של זהב איצטריך לאשמועינן דבעין רעה הוא מקדיש רישא דשור איכא למימר דאתי לאשמועינן דלא כרב חסדא חבית של יין דאוקימנא בגלילא שנו אשמועינן דלא אזיל בתר רוב מקומות וצ''ע: [ואמר] רב חסדא אוכמא למשכיה סומקא לבשרא חיורא לרדיא. נפקא מיניה למקח וממכר [דאוכמא עורו] משובח וסומקא בשרו משובחת וחיורא מעלי לחרישה: והאמר רב חסדא אוכמא בחיורא לקי. שנפחתו [חיוורי]. סלעים מן השחור שביניהן וכיון דאוכמא עורו חשוב יותר משל לבן ס''ל למקשה דאינו מעולה בשר הלבן מן השחור כולי האי דיהא עדיף ממעלת עור שחור על של לבן. כי אמר רב חסדא למילתא קמייתא בתורא קרמונאה שהלבן חשוב על השחור לכל דבר ואידך מילתא דרב חסדא בשאר עלמא דאז ודאי אוכמא עדיף למשכיה ולכך נמי במתניתין שחור עדיף דנהי דלבן חשוב לרדיא מ''מ מעלת העור גדולה כ''כ דמקדיש הלבן בקל יותר כשהקדיש השחור דבכלל זה הלבן: מתני' מי שנדר בנזיר. פי' המשנה לעיל: מונה משעה שנדר. דמשמע דכל הימים שעבר על נזירותו עולין למנין:. דתניא מי שעבר על נזירותו כו'. כגון קיבל עליו נזירות מאה יום ושתה ביין [ס'] ימים ובא להביא קרבנותיו אין נזקקין לו להביא קרבנות נזירותו אלא א''כ מונה איסורן כלומר [ס'] יום כימים שנהג בהן היתר ששתה יין רבי יוסי אומר דיו בשלשים יום פר''י דהא דדיו [אם קנסי ליה] שלשים יום שאם נדר ק' יום ועבר [ס'] ימים לא קנסינן ליה לסתור הכל רק ל' יום ושלשים ימים יעלה למנין נזירות אע''פ ששתה בהן יין וה''ה בנזירות מועטת לרבי יוסי כגון אם נדר ל' ושתה בכולן יין יסתור הכל ואם שותה שני ימים יין צריך שימנה ימים אחרים בלא שתיית יין וה''ג אי רבנן קשיא נזירות מרובה פירוש אפי' מרובה [דבין] נזירות מרובה כמו ק' ימים ושתה [בהם] יין סותר הכל [ובין] נזירות מועטת כגון ל' יום ושתה ב' ימים צריך למנות ב' ימים אחרים ומתני' משמע דמונה [משעה] שנדר כלומר מקצת ימים שנדר שאינו סותר הכל אלא רק ל' יום ול' יום האחרים יעלו לו והיינו נמי כר' יוסי אבל בנזירות מועטת קשיא שאפי' לר' יוסי סותר כולו ובמתני' משמע שעולה לו למנין: איבעית אימא ר' יוסי בנזירות מרובה. מתני' בנזירות מרובה ושלשים יום סותר ול' יום יעלו לו למנין כמו בנזירות מועטת והא דקאמר ר' יוסי שיסתור הכל בנזירות מועטת ושתה בכולן יין דאז סותר כל שלשים יום אבל בנזירות מרובה מודה ר' יוסי דאין סותר הכל מדקאמר ר' יוסי דיו: ואי בעית אימא רבנן מאי [משעה] שנדר כמשעה שנדר ה''פ. מונה ימים של איסור דהיינו מאה ימים והוא שתה בכולן יין [וכן] בנזירות מועטת והכי משמע לישנא דמתני' מונה משעה שנדר חוזר ומונה כך וכך ימים שהיו משעה שנדר ועבר עליהן עתה [מונה] פעם אחרת משבא לפני חכמים וינהוג בהן איסור שתיית יין אבל ודאי אם קודם ששתה יין מנה מקצת נזירות אותם ימים אינו סותר אפי' לרבנן דשתיית יין. מדרבנן בעלמא: מתני' נשאל עליה מתני' פירשתי לעיל: א''ר ירמיה מדב''ש נשמע לב''ה. דקאמרי ב''ש הקדש [טעות הקדש וכיון] דמגליא מלתא דלאו שפיר נדר תצא ותרעה בעדר כדתנן במתניתין בהדיא א''ל ב''ה לב''ש אי אתם מודים בזה שהוא הקדש בטעות ותצא ותרעה בעדר לפי שנשאל לחכמים והתירו דלא הוי קבלה הלכך הקרבנות שהפריש לנזירות חולין הן כאדם שאומר זו לחטאת והוא אינו בר חטאת הכי נמי לב''ה אע''פ דאמרי דתמורה בטעות הוי תמורה בהא מודו ב''ה כדדרשינן מיהיה לרבות שוגג כמזיד: ה''ג ה''מ כדאיתיה לעיקר אבל כי איתעקר לעיקר הקדש אתעקר נמי לתמורה ותצא התמורה לעדר. וה''פ כגון אם הקדיש בהמה לעולה והביא בהמה אחרת ואומר זו תמורת זו ונשאל לחכם על הראשונה והתירו החכם לומר שאינו עולה תצא גם התמורה לעדר והוי כאילו אומר זו תמורת זו על בהמת חולין: טעותו ולא כוונתו. דאי במתכוון קרא לתשיעי עשירי אינו מקודש: רב חסדא אמר טעותו וכ''ש כוונתו. ומתני' דקתני מי שטעה כו' רבותא קאמר כ''ש כוונתו: ואשתיקו להו ב''ה. לאו דוקא אשתיקו דהא השיבו להם גזירת הכתוב הוא אלא כלומר אשתיקו שלא השיבו להו סברא מיניה וביה אלא הביאו משנים עשר ושמיני לימא להו מהכא שאינו קדוש בכוונה כשאר הקדשות ולכך על כרחיה גזירת הכתוב היא: אמר רב שימי בר אשי מה דלא אמרי להון ב''ה אותה תשובה דא''כ הוו אמרי להון ב''ש לב''ה ומה מעשר שאינו קדוש (בהן) כמו הקדש להיות קדוש בכוונה אפ''ה חל בטעות הקדש לא כ''ש ולא היא הקדש בדעתיה דמריה תליא. כל זה מדברי רב שימי כלומר אין זה ק''ו טוב לקפח ב''ה דודאי הקדש בדעת ובכוונת הבעלים דאיש אשר יקדיש את ביתו אמר רחמנא מדעת ובכוונתו הלכך בטעות לא הוי הקדש [ומעשר] מגזירת הכתוב כמו שמראים ב''ה פנים במשנתנו מי''ב ושמיני ולא קשה לרב נחמן אמאי לא השיבו ב''ה מיניה וביה דאיכא למימר דב''ה חד מתרי טעמי נקט: . אמר רבא שטפו רבנן לר''א ואוקמיה במילתייהו. כלומר נצחוהו שחזר לדבריהם ואוקמי' בשטתייהו דאמרי אין פותחין בנולד דלא שכיח כמו חורבן הבית דאילו ר''א היה בשעת חורבן כדאמר בהניזקין (גיטין נו.) נכנס ר''א מצד א' ור' יהושע מצד אחד לישא מטתו של ריב''ז בירושלים ולא דבר כלום ולא חלק עליהן לומר דשפיר הוי חרטה כדתנן ר''א אומר פותחין בנולד אלא הדר ביה ממילתיה כיון שלא חלק על חכמי דורו: אבל פותחין בתנאי נולד דאמרינן להו אילו אתא איניש ואמר לכון דחרב ב''ה מי הוי נזר. ופי' אילו בא בן אדם אליך בשעה שנדרת והיה מיעצך כי [אולי] חרב בית המקדש טרם כלות נזירותיך כלום נדרת וזה דומה לחרטה אילו באו עשרה בני אדם שיפייסוך מי נדרת שאין לחלק מאיזה טעם יהיה הפיוס שאפילו טעם הפיוס משום דבר נולד אין בכך כלום דהוי חרטה: אמר רב אסי אי הואי התם ה''א להו היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה. כלומר הייתי אומר לאותם הנזירים לא כחכמים עשיתם שנדרתם שהיה לכם לירא פן יהרס שהרי בפסוק מוזכר ולא היה בא להתיר להו נדרים בפתח זה אלא להוכיחם בא למה לא זכרו על פסוק זה ולהמנע מלדור והפסוק הוא סימן לדבר שהן שלשה היכל והשנים עתידין ליחרב והשלישי כסא יום הגדול והנורא לא ימוש לנצח ורש''י פירש הפסוק בענין אחר בירמיה: נהי דידעי דחריב מי ידעינן אימתי ולא ידעינן לאימת והא כתיב בדניאל שבועים שבעים נחתך על עמך ועל עיר קדשך. דקאמר ליה המלאך לדניאל דלסוף שבעים שמיטות יחרב בית שני וכשתמלא ע' של גלות בבל וארבע מאות וכ' שנה של בית שני יעלה לשבעים שמיטות דהיינו שבע פעמים שבעים ומשני אכתי מי ידעי בהי יומא כלומר בתחלת שנה או באמצעיתה או בסופה וסבורים הם שיכלה נזירות ויביאו קרבנות קודם לכן: מי שלא נתקיימו דבריו אמאי הוי נזיר. הא (תוספות)

דף לד - א

אילימא ר' טרפון מי הוי נזיר כיון דבשעתא דקא נזר לא ידע אי פלוני הוא ואי לא מי חלה עליה נזירות והתניא ר' יהודה אומר משום ר' טרפון אין אחד מהן נזיר לפי שלא נתנה נזירות אלא להפלאה אלא ר''י דכרי הוא דתניא הריני נזיר על מנת שיהא בכרי הזה מאה כור והלך ומצאו שנגנב או שאבד ר''ש אוסר ור' יהודה מתיר ר''ש סבר כיון דאילו לא נגנב דלמא הוו ביה מאה כור והוי נזיר השתא נמי הוי נזיר והכא נמי כיון דאי אתא לקמן וידעינן דפלוני הואי הוי נזיר השתא נמי הוי נזיר: מתני' ראה את הכוי ואמר הריני נזיר שזה חיה הריני נזיר שזה אינו חיה הריני נזיר שזה בהמה הריני נזיר שאין זה בהמה הריני נזיר שזה חיה ובהמה הריני נזיר שאין זה לא חיה ולא בהמה הריני נזיר שאחד מכם נזיר הריני נזיר שאין אחד מכם נזיר הריני נזיר שכולכם נזירין הרי כולן נזירין: גמ' תני חדא תשעה נזירים ותניא אידך תשע נזיריות בשלמא תשעה נזירין כגון דהוי גברי טפי דאיתפיס ואזיל ביה אלא תשע נזיריות לחד גברא היכי משכחת לה בשלמא שית משכחת לה כדתנן אבל תלת היכי משכחת לה אמר רב ששת כגון דאמר הריני נזיר ונזירות הכל עלי:

רש"י מני אלימא ר' טרפון. ור' יהודה דבר פלוגתיה דר''ש נקיט לה אליבא דר' טרפון והאי דקאמר ר' טרפון משום דסליק מיניה הא אתא לקמן הוי נזיר: והתניא ר''י אומר משום ר' טרפון אין אחד. מכל אלו שבמשנתנו היו שנים מהלכים בדרך כו' אינו נזיר: אלא ר''י דכרי הוא. דאמר ספק נזירות להקל וכיון דהכא ספק אם איש פלוני הוא דומיא דכרי דאינו יודע אם יש בו מאה כור אם לאו אינו נזיר: ר''ש סבר כיון דאילו לא נגנב דלמא הוי ביה מאה' כור והוי נזיר השתא נמי. דנגנב חיישינן שיהא בו מאה כור וליהוי נזיר והכי נמי בהאי דהרתיע לאחוריו כיון דאילו אתי לקמן וידעינן ביה דהוא פלוני שזה נזר עליו והוי נזיר והשתא נמי ליהוי נזיר ואפילו לב''ה הלכך אי אפשר לו לפטור את עצמו בלא נזירות אלא דאמר אם כדברי היה הריני נזיר כו': מתני' ראה את הכוי כו' כולן נזירין. ואליבא דב''ש דאמרי הקדש בטעות דהוי הקדש והוא הדין לנזיר בטעות: גמ' תני חדא. על מתני' דאית בה ט' נזירין: ותניא אידך ט' נזיריות. יש בו לאדם אחד: בשלמא ט' נזירים. משכחת לה כגון דהוו גברי טפי דאיתפיסו ואזיל בהדי הדדי דפתח חד ואמר הריני נזיר שזו חיה והב' אמר הריני נזיר שאין זו חיה והג' אמר הריני נזיר שזו בהמה והד' אמר הריני נזיר שאין זו בהמה והה' אמר הריני נזיר שזו בהמה וחיה והו' אמר הריני נזיר שאין זו לא חיה ולא בהמה ואיתפיסו השאר באלו שנדרו על הכוי ואמר השביעי הריני נזיר שא' מכם נזיר והח' אמר הריני נזיר שאין א' מכם נזיר והט' אמר הריני נזיר שכולכם נזירין הרי כולן נזירין ויש כאן ט' נזירין אלא ט' נזיריות לחד גברא היכי משכחת לה: בשלמא שית קמייתא דכוי מצי למימרינהו חד גברא אלא אידך בבא דחד מנכון נזיר שאין אחד מכם נזיר לא משכחת לה אלא בגברי טובא: אמר רב ששת. משכחת לה ט' נזיריות כגון דאמר הריני נזיר ונזירות הכל עלי דאמר הריני נזיר שזו חיה הריני נזיר שאין זו חיה הריני נזיר שזו בהמה הריני נזיר שאין זו בהמה הריני נזיר שזו חיה ובהמה הריני נזיר שאין זו לא חיה ולא בהמה הרי שית וחזר אמר כל נזיריות המתחלקות על כל בני אדם על הכוי הרי הן עלי וכגון שמעכשיו מקבל אני עלי בין שזו חיה ובין שזו אינה חיה הריני נזיר בין שזו בהמה ובין שאין זו בהמה הריני נזיר בין שזו בהמה וחיה ובין שזו לא בהמה ולא חיה הרי כאן ט' נזיריות: לישנא אחרינא בשלמא ט' נזירים משכחת לה כגון דהוו גברי טפי דאיתפיסו ואזיל דכי אמר חד הריני נזיר שזו חיה ובא השני ואמר הריני נזיר שאין זו חיה ובא השלישי ואמר הריני נזיר אם הוא כדברי אחד מכם וכי הדר ואמר רביעי שזו בהמה וחמישי שאין זו בהמה ובא הששי והתפיס ואמר הריני נזיר אם הוא כדברי אחד מכם וכי הדר אמר שביעי הריני נזיר שזו חיה ובהמה ושמיני אמר שאין זו לא חיה ולא בהמה ובא תשיעי ואמר הריני נזיר אם הוא כדברי אחד מכם אלא ט' נזיריות כו' כדלעיל אמר רב ששת כגון דאמר הריני נזיר וכל הנזיריות עלי ואמר לנו המורה דהך סתם מתני' דהכא מיתוקמא אפילו לב''ה דעד כאן לא פליגי ב''ה עלייהו דב''ש לעיל אלא בטעות הקדש אבל בספק הקדש כגון הכא דאין ידוע אם כוי זה מין חיה או מין בהמה כדאמר מר (חולין דף פ.) כוי לא הכריעו בו חכמים אי מין בהמה הוא או מין חיה הוא אפילו ב''ה מודו דהוי נזיר ודיקא נמי סתמא דמתני' דכוי ב''ה היא דאם איתא דלב''ה לא סבירא להו דספק נזיר הוי נזיר מאי איריא דקא בעי (תנא) מני מתני דתני הרתיע לאחוריו אינו נזיר אילימא ר''ט כו' הא איכא ליה למימר דב''ה היא אלא מדקא מהדר לאוקמא אליבא דחד תנא היינו טעמא משום דאליבא דב''ה ל''א מיתוקמא דאילו לב''ה הוי נזיר גמור כי הרתיע לאחוריו דקסברי ב''ה נזירות ספק הוי נזיר: (רש"י)

תוספות לבית הלל לא הוי נזירות בטעות אימא מי שנתקיימו דבריו אביי אמר כגון דאמר אי נמי לאו פלוני הוא אהוי נזיר ומאי לא נתקיימו דבריו [הראשונים] ומיירי שחזר בו תוך כדי דבור ואגב אורחיה קמ''ל דתוך כדי דבור כדבור דמי ודבריו האחרונים עיקרים: הרתיע לאחוריו אינו נזיר. הא אתא לקמן הוי נזיר מני אי כב''ש אפי' בהרתיע לאחוריו הוי נזיר וכב''ה נמי לא דלב''ה כיון דאילו אתא לקמן הוי נזיר אותו שנתקיימו דבריו כי נמי הרתיע הוי ספק נזיר אילימא ר' טרפון מי הוי ספק נזיר כיון דבשעה שנדר לא ידע אם פלוני או לא: והתניא כו'. ואי קשה לייתי ממתני' אין אחד מהן נזיר וי''ל דשמא ניחא ליה לאיתויי הברייתא דמפרש טעמא דקרא: אלא ר''י דכרי הוא. דאמר דלא מחית איניש נפשיה לספיקא אבל אי יודע מי הוה הוי נזיר ותימה דהכא משמע דלר''י היכא שנודע מי היה דהוי נזיר אע''פ שלא הפליא נדרו ובפ''ב דנדרים (דף יט.) קאמר רב אשי ההיא ר''י דכרי הוי ר''י משום ר' טרפון דאין אחד מהן נזיר ובדין הוא דכי נמי לא נגנב לר''י דאינו נזיר דאין הפלאה והא דתניא נגנב לרבותא דר''ש וצריך לומר דלרב אשי לא נשנית מתני' דהכא לר''י אלא נשנית לתנא דפ''ב דלעיל (דף יג.) דאמר הפילה אשתו אינו נזיר אלא ה''ל בן הוי נזיר אע''ג דבשעת שנדר [לא] הוי הפלאה הלכך מתני' דהכא אתיא כוותיה: תנא חדא ט' [נזירים]. גבי כוי דמתני' דכוי נתפסין בספיקות (ראייה) כדתנן במתני' ותני אידך ט' נזיריות דמשמע לאדם אחד חלים עליו ט' נזיריות מספיקא דכוי: בשלמא [ט' נזירים] משכחת לה כגון דהוו גברי טובא דאתפיס ואזיל. לענין המפורש במשנה אלא ט' נזיריות באדם אחד היכי משכחת לה בשלמא שש משכחת לה כגון שאומר הריני נזיר שזה חיה ושאין זה חיה שזה בהמה ושאין זה בהמה שזה חיה ובהמה שאין זה לא חיה ולא בהמה אלא אידך תלתא היכי משכחת לה והא שאחד מכם נזיר (קאמר) שאין אחד מכם נזיר שכולכם נזירין לא שייכי בחד גברא: כגון דאמר הריני נזיר ונזירות הכל עלי. ראה ט' בני אדם שנתפסו עצמן בנזירים בכוי ואמר הרי עלי כל דין נזירות כולכם הרי יש עליו תשעה ספיקות נזירות ואם ירצה לתקן עצמו יאמר אם יש עלי ט' נזירות חובה מוטב ואם לאו הרי עלי ט' נזירות נדבה: (תוספות)

פרק שישי - שלשה מינין

מתני' שלשה מינין אסורין בנזיר הטומאה והתגלחת והיוצא מן הגפן וכל היוצא מן הגפן מצטרפין זה עם זה ואין חייב עד שיאכל מן הענבים כזית

רש"י מתני' שלשה מינין וכו' וכל היוצא מן הגפן. כגון חרצן ויין וחומץ מצטרפין זה עם זה לכזית: אינו חייב עד שיאכל מן הענבים כזית. והא נמי מיחייב על זג וחרצן אלא הא אתא לאשמועינן דאינו חייב אלא בכזית והא דקתני ענבים לאפוקי מרבי אלעזר כדמפרש בגמ': (רש"י)

תוספות מתני' שלשה מינין אסורין בנזיר הטומאה. דכתיב (במדבר ו) על [נפש] מת לא יבא והתגלחת קדוש יהיה גדל פרע והיוצא מן הגפן דכתיב ענבים לחים ויבשים לא יאכל: וכל היוצא מן הגפן מצטרפין זה עם זה. כגון ענבים לחים ויבשים חרצנים וזגים שאם יאכל כזית מכולן לוקה משום דכתיב מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים כו': (תוספות)

דף לד - ב

משנה ראשונה אומרת עד שישתה רביעית יין רבי עקיבא אומר אפי' שרה פיתו ביין ויש בה כדי לצרף כזית חייב וחייב על היין בפני עצמו ועל הענבים בפני עצמן ועל החרצנים בפני עצמן ועל הזגים בפני עצמן ר' אלעזר בן עזריה אומר אין חייב עד שיאכל שני חרצנים וזג אלו הן חרצנים ואלו הן זגים החרצנים אלו החיצונים הזגים אלו הפנימים דברי ר' יהודה רבי יוסי אומר שלא תטעה כזוג של בהמה החיצון זוג והפנימי עינבל : גמ' שלשה מינין אסורין בנזיר הטומאה כו': היוצא מן הגפן אין גפן עצמו לא מתני' דלא כר''א דתניא רבי אלעזר אומר אפילו עלין ולולבין במשמע איכא דאמרי לה אסיפא אינו חייב אלא עד שיאכל מן הענבים כזית מן הענבים אין מהגפן עצמו לא מתני' דלא כר''א דתניא רבי אלעזר אומר אפילו עלין ולולבין במשמע במאי קמיפלגי ר''א דריש ריבויי ומיעוטי רבנן דרשי כללי ופרטי רבי אלעזר דריש רבויי ומיעוטי {במדבר ו-ג} מיין ושכר יזיר מיעט מכל אשר יעשה מגפן היין ריבה מיעט וריבה ריבה הכל מאי ריבה ריבה כל מילי מאי מיעט מיעט שבישתא ורבנן דרשי כללי ופרטי מיין ושכר יזיר פרט מכל אשר יעשה מגפן היין כלל מחרצנים ועד זג חזר ופרט פרט וכלל ופרט אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש פרי ופסולת פרי אף כל פרי ופסולת פרי אי מה הפרט מפורש פרי גמור אף כל פרי גמור אמרת א''כ מה הניח לך הכתוב במשמעו שלא אמרו ענבים לחים ויבשים הא כתיבי יין וחומץ הא כתיבי הא אין עליך לדון כלשון אחרון אלא כלשון ראשון ומאחר שסופינו לרבות כל דבר מה תלמוד לומר מחרצנים ועד זג לומר לך כל מקום שאתה מוצא פרט וכלל אי אתה רשאי למשכו ולדונו כעין הפרט אלא נעשה כלל מוסף על הפרט עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנזיר אמר מר מה הפרט מפורש פרי ופסולת פרי אף כל פרי ופסולת פרי פרי עינבי פסולת פרי מאי היא חומץ אף כל פרי מאי היא גוהרקי אף כל דפסולת פרי מאי היא אמר רב כהנא לאיתויי עינבי דכרין ועד זג אמר רבינא לאיתויי דבין הבינים אמר מר [אי] מה הפרט מפורש פרי גמור אף כל פרי גמור אמרת א''כ מה הניח הכתוב במשמעו שלא אמרו ענבים לחים ויבשים הא כתיבי יין וחומץ הא כתיבי הא אין עליך לדון כלשון אחרון אלא כלשון ראשון ומאחר שסופינו לרבות כל דבר מה ת''ל מחרצנים ועד זג לומר לך כל מקום שאתה מוצא פרט וכלל אי אתה רשאי למושכו ולדונו כעין הפרט אלא נעשה כלל מוסף על הפרט עד שיפרוט לך הכתוב

רש"י במשנה ראשונה. היו שונין שאינו חייב עד שישתה רביעית יין בא ר''ע ואמר אפי' שרה פיתו ביין ויש יין מובלע בתוך הפת כדי זית חייב: גמ' עלין ולולבין. של גפן במשמע הכתוב שאמר מכל אשר יעשה מגפן היין לולבין אלו חוטין רכין שבגפן: מיין ושכר יזיר מיעט. יין הראוי להשתכר בו אסור לו אבל מידי אחרינא לא: כל מילי. ואפילו עלין ולולבין: שבישתא. זמורות כדמתרגמינן שריגים שיבשין (בראשית מ): מה הפרט מפורש פרי ופסולת פרי. כגון ענבים ויין וחומץ: אף כל פרי ופסולת. להביא גוהרקי ועינבין דיכרין כדלקמן בסמוך: אף כל פרי גמור. ולא דבר אחר ולא גוהרקי ולא עינבין דיכרין: אם כן. שלא להביא בו אלא פרי גמור: מה הניח לך הכתוב במשמעו שלא אמר. שתהא למד מן הפרט אם ענבים לחים ויבשים הא כתיב כו': אלא כלשון הראשון. אף כל פרי ופסולת פרי שאם אתה אומר אף כל פרי גמור נמצא דאינו מרבה שום דבר בעולם: ומאחר שסופינו לרבות כל דבר. יין וחומץ (ענבים לחים ויבשים) ומרבה יין גוהרקי ועינבין דיכרין מאף כל והיינו דהניח הכתוב במשמעו שלא אמר (וענבים לחים ויבשים): מה ת''ל. פרט האחרון דכתיב מחרצנים ועד זג לא יאכל אי משום דרבי אלעזר בן עזריה ליכתביה לגבי פרטי בתר כללא למה לי: אלא לומר לך כל מקום שאתה מוצא. בכל התורה שיהא שם פרט וכלל בלבד אי אתה רשאי למושכו ולדונו כעין הפרט אלא שהכלל נעשה מוסף על הפרט ואיתרבו להו כל מילי: עד שיפרוט לך הכתוב. שלא תהא מרבה אלא כעין הפרט כדרך שפרט לך בנזיר שלאחר שכתב את הכלל בא וכתב לך פרט מחרצנים ועד זג ור''א סבר כר''א בן עזריה דמוקים ליה להאי מחרצנים ועד זג עד שיאכל שני חרצנים וזג: גוהרקי. ענבים דקין שגדלין בין שאר גרעינין גדולים: ענבי דכרין. ענבים שהתליעו: בין הבינים. אותו דבר הקרוש שבין הזג והחרצן שממנו נעשין שמרים: (רש"י)

תוספות וחייב על היין בפני עצמו ועל הענבים בפני עצמן ועל הזגין בפני עצמן. ונראה דעיקר חידוש לת''ק בא לומר חייב על הזגין בפני עצמן אם אכל לבד מן הזגין ואההיא אתא לאפלוגי ר''א בן עזריה ואומר דאינו חייב עד שיאכל שני חרצנים וזג [דחרצנים הם] הגרעינין בענבין וזגין הם הקליפה שלהן ומרבה חרצנים בלשון רבים וזג בלשון יחיד כדמפרש הש''ס ור''א סבר כר' יוסי דאמר חרצנים אלו הגרעינים: [החרצנים אלו החיצונים]. קליפה שבחוץ [והזגין אלו הם] מבפנים ר' יוסי אומר. ולאפלוגי הוא דאתא ופירש המקרא להיפך אלו הקליפה החיצונה וסימן שלא תטעה כזוג של בהמה החיצון נקרא זוג כן בענבים החיצון נקרא זוג: גפן עצמו לא. כגון עלין ולולבין מדלא תנא [רבותא] גפן עצמו: אפי' עלין ולולבין במשמע. כדדרשינן בסמוך: איכא דאמרי אסיפא. אבל אדיוקא דרישא לא דמשמע שפיר בלישנא דהיוצא מן הגפן אפי' עלין ולולבין: מיין ושכר יזיר מיעט. אע''ג דדרשי' לי' בפ''ק (לעיל ד.) לאסור יין [של מצוה כיין של רשות] ושכר לילפי למקדש מ''מ איכא מיעוטין טובא דכתיב מיין ושכר יזיר חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה וענבים לחים ויבשים לא יאכל מכל אשר יעשה מגפן היין ריבה אבל מחרצנים ועד זג לא דריש ליה למעוטי כרבנן דאיצטריך ליה לכדר' אלעזר בן עזריה דבסמוך דאינו חייב עד שיאכל שני חרצנים וזג: מאי ריבה ריבה כל מילי ואפי' עלין ולולבין ומאי מיעט שבישתא. זמורה כדמתרגמינן שלשה שריגים תלתא שיבשין: מיין ושכר יזיר פרט. מדה זו ניתנה לידרש כעין כלל ופרט וכלל ויש חילוק קצת בין המדות כדכתב בסוף הסוגיא: מה פרט מפורש בנזיר ענבים פרי אף (על) כל פרי. מפרש בסמוך לאיתויי בוסר ופסולת פרי ענבים שהתליעו ולמעט עלין ולולבין שאינו כעין הפרט אי מה פרט מפורש פרי גמור אף כל פרי גמור יש מפרשין דהכי פירושו ונמעט גם בוסר גם ענבים שהתליעו ולא נראה חדא דחומץ כתיב דהוי פסולת פרי ומאי שנא ענבים שהתליעו מחומץ וע''ק דאם נמעט תרווייהו מה אנו מרויחין בכלל ופרט מה שלא נכתב בפירוש וגם לשון פרי גמור משמע דאתי למעוטי פרי שאינו גמור כמו בוסר לכן נראה למורי דה''פ אף כל פרי גמור ולאפוקי בוסר אבל ענבים שהתליעו נרבה כעין הפרט ומשני א''כ מה הניח לך שלא אמרו ענבים לחים ויבשים הא כתיבי יין וחומץ [הא כתיבי] הא אין עליך לדון כלשון אחרון אלא כלשון ראשון פי' אם כן דנמעט בוסר נמצא השאר מפורש ומה נרויח שאנו דורשין פרט וכלל ופרט ואם תאמר והא איכא ענבים שהתליעו שלא נכתבו ויש לומר דתרי פרטי כתיבי פרי דהיינו ענבים ופסולת פרי דהיינו חומץ ואין לך לרבויי מכל פרט כעין הפרט ולכך יש עליך לדון ולרבות גם בוסר מפרט ענבים גם ענבים שהתליעו מפרט דחומץ ולמעוטי עלין ולולבין שאינו כעין הפרט: ומאחר שסופינו לרבות כל דבר מה תלמוד לומר מחרצנים ועד זג. ואם תאמר והא איצטריך לפרט אחרון י''ל דהכי פירושו לכתוב ליה קודם הכלל ומשני לומר לך כל מקום שאתה מוצא פרט וכלל פירוש בעלמא וכן הכא גבי נזיר לולא לא נכתב חרצן וזג שהוא פרט אחרון אי אתה רשאי לדונו ולישבו כעין הפרט אלא נעשה כלל מוסף על הפרט והיינו מרבינן עלין ולולבין נמי עד שיפרוט לך הכתוב פרט אחר הכלל כדרך שפרט לך בנזיר: גוהרקי. פי' בוסר וחבירו בפ' כל שעה (פסחים ד' כה:) הוה שייף לברתיה בגוהרקי דערלה: עינבין דכרין. ענבים שהתליעו: מחרצנים ועד זג ל''ל. וא''ת והא שפיר איצטריך דאפי' חרצנים וזג אסר רחמנא דאע''פ שאינן ראויין לאכילה וגם איצטריכו למלקות כדאמר לקמן (ד' לח:) אכל חרצן לוקה שתים זג לוקה שתים (ויש לומר) דהכי קאמר ל''ל לכתביה (תוספות)

דף לה - א

כדרך שפרט לך בנזיר מחרצנים ועד זג ולר' אלעזר בן עזריה דקא מוקים להאי מחרצנים ועד זג לומר שאינו חייב עד שיאכל ב' חרצנים וזג פרטא מנא ליה סבר לה כרבי אלעזר דדריש מיעט וריבה ואי בעית אימא כרבנן דאי סלקא דעתך כדאמר רבי אלעזר בן עזריה ליכתביה רחמנא להאי מחרצנים ועד זג גבי פרטי למאי הלכתא כתביה בתר כלל שמע מינה למידייניה בכלל ופרט ואימא כוליה להכי הוא דאתא א''כ לכתוב או שני חרצנים או שני זגים או חרצן וזג למאי הלכתא כתב רחמנא מחרצנים ועד זג שמע מינה למידרש ביה כלל ופרט ואיכא נמי למידרש ביה עד שיאכל שני חרצנים וזג ורבי אלעזר דדריש מיעט וריבה פרט וכלל ופרט מנא ליה א''ר אבהו נפקא ליה מהאי קרא {שמות כב-ט} וכי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה פרט וכל בהמה כלל לשמור חזר ופרט פרט וכלל ופרט אי אתה דן אלא כעין הפרט רבא אמר נפקא ליה מהאי קרא {ויקרא א-י/יד} ואם מן פרט הצאן כלל כבשים ועזים חזר ופרט פרט וכלל ופרט אי אתה דן אלא כעין הפרט אמר ליה רב יהודה מדיסקרתא לרבא ולילף מן הדין קרא {ויקרא א-ב} מן פרט הבהמה כלל בקר וצאן חזר ופרט פרט וכלל ופרט אי אתה דן אלא כעין הפרט א''ל מן האי ליכא למשמע מינה דאי מהתם הוה אמינא הבהמה

רש"י פרטא מנא ליה. מנא ליה דפרט וכלל ופרט אי אתה דן אלא כעין הפרט: סבר ליה כר' אלעזר דדריש ריבויי ומיעוטי. ולא משמע ליה מהאי חרצנים ועד זג פרט וקא דריש ביה כי טעמיה שלכך הוא בא שאינו חייב עד שיאכל כל שני חרצנים וזג: ואיבעית אימא דאית ליה כרבנן. דדרשי כללי ופרטי ואף ע''ג דמשמע ליה מיניה דלפרטא הוא דאתא: למידייניה בכלל ופרט. ולא משום דר' אלעזר בן עזריה: ולר' אלעזר דדריש ביה ריבויי ומיעוטי פרט וכלל ופרט מנא ליה. דדיינינן כעין הפרט: כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה פרט וכל בהמה כלל. ואפילו דובים ואריות לשמור חזר ופרט אי אתה דן אלא כעין הפרט דאהני פרטא בתרא למידי דבר שמירה הוא דנשבעין עליהן כגון נמי עופות יצאו דובים ואריות דלאו בני שמירה נינהו שאין להם תרבות: רבא אמר מהאי קרא. ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים או מן העזים לעולה זכר תמים יקריבנו: מן פרט הצאן כלל. ואפי' רובע ונרבע מוקצה ונעבד ואתנן ומחיר שכשרין לקרבן: מן הכשבים ומן העזים חזר ופרט. דלא משמע ליה כללא כמו צאן ואימעיטו להו כל הני ואיתרבו לה כגון נעבדה בהם עבירה כגון החורש בשור ובחמור ושחרש בו בשבת: ולילף מן הדין קרא. מן הבהמה ומן הבקר ומן הצאן יקריבנו מן פרט דמשמע מן הבהמה ולא כל בהמה הבהמה כלל אפילו חיה דחיה בכלל בהמה כו': אי אתה דן אלא כעין הפרט. ואימעיט ליה חיה ואיתרבו להו בחור וזקן דעולה בא בחור אע''פ שאין אשם בא בחור ואשם בא זקן אע''פ שאין עולה באה זקנה: (רש"י)

תוספות מקמיה וקשה דהיאך סבור דלא יאמר נעשה כלל מוסיף על הפרט לכך נראה דה''ק לכתוב חרצן וזג: [דבין הבינים] דהיינו גוף הענב והכי משמע לישנא דקרא מחרצנים ועד זג פירוש מה שבין חרצן לזג וקשה דההיא גוף הענב וכבר כתב ענבים לכן פר''ת דהיינו ענבים קטנים שבין הגדולים שאינם רואין פני החמה ואינם מתבשלין כל כך ולא יהיו גדולים לעולם וא''ת אמאי איצטריך ועד לבין הביניים והלא כבר מרבינן אפי' בוסר מכעין הפרט ושמא י''ל דה''נ גריעי מבוסר לפי שבוסר יבא לכלל ענבים גדולים ועוד י''ל דאי לאו ועד מרבין בין הביניים הוו מרבים מכעין הפרט בין הביניים ולא בוסר ועוד יש לקיים פירוש ראשון והכי פירושו אם ליקט האוכל שבין החרצן כדי כזית ואכלו לוקה ולא אמרי' דבטלה דעתו אצל כל אדם והא לא שמעינן ליה מענבים דקרא: שני חרצנים שבאים בתוך הענב וזג [א']. מן הקליפה החרצנים לאפוקי שאם אכל כזית מן החרצנים או כזית מן הזגין אינו חייב עד שיאכל הגרעינין והקליפה החיצונה: סבר לה כר' אלעזר דדריש רבויי ומיעוטי. ורבי אלעזר נמי כר''א בן עזריה דריש ולא למעוטי כדפ''ל: ואיבעית אימא כרבנן. ושפיר אית ליה לר''א [ב''ע] מלתייהו דרבנן ותרתי שמעי' מינה דאי ס''ד לכדר''א [ב''ע] לחודיה לכתוב רחמנא מחרצנים ועד זג לגבי פרטי קודם הכלל ואי לדרשא דפרט וכלל ופרט כדרבנן לחודיה אתו לכתוב או חרצנים (או שני) וזגין או חרצן וזג שניהם בלשון רבים או שניהם בלשון יחיד אלא ש''מ כר' אלעזר ב''ע: ורבי אלעזר דדריש ריבה ומיעט פרט וכלל ופרט מנליה. וא''ת ודלמא לית ליה [המדה] בשום מקום כי היכי דרבנן לא דרשי מיעט וריבה וי''ל דא''כ הוה לו לחלוק בכ''מ שאנו דורשין בכלל ופרט וכלל ומרבינן מההוא ריבוי כעין הפרט כמו קרא דוכי יתן דבסמוך דרבנן דרשי ליה בכלל ופרט וכלל בהזהב בב''מ (ד' נז:) לרבות כעין הפרט דבר שמיטלטל וגופו ממון ולהוציא שטרות וקרקעות ועבדים ולא מצינו שר' אלעזר חולק על מדות הללו וריבה יותר מריבה ומיעט אלא גם הוא מודה שאין נשבעין על הקרקעות והשטרות ועבדים ומש''ה פשיטא ליה לגמרא כי במקום שאנו דורשין כלל ופרט וכלל ידרוש הוא פרט וכלל ופרט אם יכול להפיל כלל הראשון ואם אינו יכול אז דורשו בריבה ומיעט וריבה שכך קבל המדות וכשהוא דורש פרט וכלל ופרט מרבה כעין הפרט כמו רבנן בכלל ופרט וכלל (במשמע דרשא להאי קרא ר' יוסי אומר דבסמוך) אך קצת יש חילוק ביניהם לרבנן כדמפרש בסמוך א''נ [אומר ר''י] דע''כ אית ליה בעלמא פרט וכלל ופרט דאי הוי. דריש במיעט וריבה ומיעט ס''ל לגמרא דגם גבי נזיר הוה דריש ליה במיעט וריבה ומיעט ולא הוה דריש מיעוט אחרון לכדר' אלעזר ב''ע דהכי עדיף אלא ודאי [כדפרישית] דמדה דמיעט וריבה ומיעט לא דריש ליה אלא דריש ליה בפרט וכלל לפי דמדה דמיעט וריבה ומיעט אינו מדה בתורה לידרש וכ''ת אכתי כיון דבעלמא דריש פרט וכלל ופרט ה''נ גבי נזיר לידרשיה כרבנן ויש לומר הואיל דבעלמא דריש כל התורה בריבה ומיעט וכן במיעט וריבה וכן בריבה ומיעט וריבה ואף דפרט וכלל ופרט ניתן לידרש הואיל דברוב מקומות לא ניתן כלל ופרט לידרש נוח לו לדרוש פרט אחרון לכדר' אלעזר מלדרשו לפרט וכלל ופרט אך כשאין לו מה לדרוש מפרט אחרון דרשא אחרינא אז דורשין בפרט וכלל ופרט: וכי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה פרט. דיתן לא משמע כללא לר' אלעזר דמה יתן דהכתוב לא פירש בכלל כלום על כן הוא מפיל כלל הראשון דיתן על חמור ושור ושה קאי דהיינו פרט וכל כלל דמשמע על כל דבר בהמה לשמור חזר ופרט ורבנן דרשי ליה בפרק הזהב בכלל ופרט וכלל וכן בכל דוכתי דאשכחן דרשא כלל ופרט וכלל דלא פליג ר''א היינו משום דדריש ליה בפרט וכלל ופרט וממעט מיניה [דלאו] כעין הפרט כמו רבנן מכלל ופרט וכלל: רבא אמר נפקא ליה מהאי. כלומר גם בהאי קרא דריש רבי אלעזר פרט וכלל ופרט ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים או מן העזים לעולה זכר תמים יקריבנו מן פרט דמשמע מקצת צאן ולא כל [צאן] צאן כלל כבשים ועזים חזר ופרט ה''ל פרט וכלל ופרט וי''מ דפרטא משמע למעוטי רובע ונרבע ויש במשמע למעוטי חורש בשור וחמור וחוסם פי פרה ודש בה דהשתא נדרוש הכי מה הפרט מפורש שלא נעבדה בהן עבירה בגופן ויצא רובע ונרבע שפסולין לקרבן ומכללא נרבי חורש בשור וחמור וחוסם פי פרה דלא נעבדה בהן עבירה בגופן [ואדרבה] קשה דהיכי משמע מן הפרט למעוטי נעבדה בהן עבירה בגופן דהכי מקרי כבשים ועזים אי נרבעו כמו לא נרבעו וע''ק דרובע ונרבע נפקא לן מקרא אחרינא דפסולין להקרבה לכך נראה דמן הפרט משמע למעט שתי שנים דסתם כבש משמע בן שנה וסתם עז משמע בת שנתה וכן בעל מום דכתיב בפ' זכר תמים והשתא שמעינן מכעין הפרט בעל מום ונרבי מהכלל אפילו ב' שנים: ולילף מהאי קרא. שהיא פרשה ראשונה ולמה לא אמר שר''א ידרוש שם פרט וכלל ופרט מן פרט דמשמע מקצת בהמה ולא כל בהמה למעוטי חיה דבהמה בכלל חיה וחיה בכלל בהמה בקר וצאן חזר ופרט דחיה אינו בכלל בקר וצאן (חזר ופרט) הרי אתה דן כעין הפרט מה הפרט מפורש למעוטי חיה מקרבן ותימה [כלל] מה אהני הא לא מרבינן מידי מכעין הפרט ותירץ מהר''ף דאהני כללא לרבויי שור [הבר] דבהמה הוא אף על גב דרגיל בין החיות והוי כעין חיה אפ''ה כשר לקרבן: א''ל מהא ליכא למשמע. מיעוטא דחיה דמן בהמה לא משמע למעוטי חיה שהרי חיה בכלל בהמה והוי כאילו כתיב מן הבהמה ומן החיה ואף על גב דמן משמע מיעוטא לא ממעט חיה מינה: (תוספות)

דף לה - ב

חיה בכלל בהמה א''ל חיה בכלל בהמה הא כתיב בקר וצאן והוה ליה פרט וכלל ואי אתה דן אלא כעין הפרט ומנלן דהכי הוא דתניא {דברים יד-כו} ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך כלל בבקר ובצאן וביין ובשכר פרט ובכל אשר תשאלך נפשך חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש פרי מפרי וגידולי קרקע אף כל פרי מפרי וגידולי קרקע מכדי כלל ופרט וכלל כעין פרטא דיינינן כללא בתרא מאי אהני אהני לאוסופי כל דדמי ליה ותו פרט וכלל ופרט כעין הפרט דיינינן פרטא בתראה מאי אהני אי לאו פרטא בתראה ה''א נעשה כלל מוסף על הפרט ומכדי תרין כללי ופרטא ותרין פרטי וכללא (כללא) כעין פרטא דיינינן מאי איכא ביני וביני איכא דאילו תרתין כללי ופרטא אי איכא פרטא דדמי ליה אפילו בחד צד מרבינן תרי פרטי וכללא אי איכא פרטא דדמי משני צדדין מרבינן בחד צד לא מרבינן מכדי פרט וכלל נעשה כלל מוסף על הפרט ואיתרבי כל מילי ומיעט וריבה נמי ריבה הכל ואיתרבי כל מילי מאי איכא בין מיעט וריבה לפרט וכלל איכא דאילו פרט וכלל מרבינן אפילו עלין ולולבין ומיעט וריבה לולבין אין עלין לא: א''ר אבהו אמר רבי יוחנן כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר שהרי אמרה תורה {במדבר ו-ג} משרת

רש"י גליו''ן חיה בכלל בהמה. דכתיב (דברים יד) זאת הבהמה אשר תאכלו וגו' איל וצבי וגו' אמר ליה ומי מצית אמרת הכי דחיה הוא בכלל בהמה בהאי פרט: הא כתיב באידך [פרטא] בקר וצאן. למעוטי חיה אלא האי מן הבהמה נמי הוה ליה פרט וכלל ופרט ומצי נמי למילף מהכא: ומנלן דהכי הוא. דכעין פרטא דיינינן: דתניא ונתת הכסף וגו' אף כל פרי מפרי וגידולי קרקע. ואיתרבו להו עופות ואימעיטו להו דגים שאין גדילין על הקרקע כדמפרש במסכת עירובין בפרק בכל מערבין: מכדי כלל ופרט וכלל כעין פרטא דיינינן כללא בתרא מאי אהני אהני לאוסופי ליה. ואפילו מצד אחד כגון דגים דפרי מפרי הן אבל אינן גידולי קרקע דאי ליכא כללא בתרא ה''א דאין בכלל אלא מה שבפרט: תרי [פרטי וכללא] אי איכא דדמי ליה משני צדדין. כגון עופות דגידולי קרקע הן ופרי מפרי מרבינן אבל דגים דבחד צד דמו ליה לא מרבינן: ומיעט וריבה. א''א דלא ממעט מידי והלכך דלולבין מרבי אבל עלין לא דעלין ממעט ואם תאמר והא איכא רבי אלעזר דדריש מיעט וריבה וקמייתי נמי עלין הא לא תקשי לך ר''א לא משמע ליה עלין אלא משום דכתיב מכל אשר יעשה מגפן היין דהאי מכל לישנא יתירא הוא ואי משום מיעט וריבה לא מיצטריך ליה למיכתב אלא אשר יעשה מגפן היין מכל למה לי אלא לרבות ואפי' עלין ואית דמפרש דהאי דאמר אפילו עלין לאו דוקא אלא קמ''ל דפורתא הוא דמיעט או עלין או שבישתא ובין מיעט וריבה לריבה [ומיעט] וריבה ליכא ולא מידי: שהרי אמרה תורה וכל משרת. לרבות שאילו לא הוי איסורי נזיר כשיעור והיתר משלימו לכזית שהוא חייב: (רש"י)

תוספות א''ל חיה בכלל בהמה. בתמיה כלומר האי בהמה לא מצית אמרת דחיה בכלל בהמה דכתיב בקר וצאן בפרט בתרא וכמו שפרטא בתרא ממעט חיה פרטא קמא נמי מצי להוי דממעט חיה דפרט אחרון מגלה על הראשון למעוטי חיה ולעולם מהאי קרא נמי איכא למדרש בפרט וכלל ופרט: ומנלן דהכי הוא. ארבנן קאי דדרשי לעיל כלל ופרט וכלל ומרבה כעין הפרט וקבעי מנלן דמדה זו בתורה היינו למדרש כעין הפרט דתניא ונתת הכסף ולא קאי אר''א דהוא דריש ליה ריש פ' בכל מערבין (עירובין כז:) בריבה ומיעט וריבה: מה פרט מפורש בקר וצאן פרי מפרי. דבהמות מתעברות זו מזו ויולדות וגדולי קרקע שהן גדלין מן הארץ מעשב הארץ אף כל לאיתויי עופות ולמעוטי דגים מים ומלח ולר''א דדריש ליה בריבה ומיעט וריבה מרבינן אפי' דגים ולא ממעט אלא מים ומלח: מכדי כלל ופרט וכלל כעין הפרט דיינינן ליה כללא בתרא מאי אהני. אגב גררא אתא לפרושי טעם המדות וחילוקיהם ומשפטיהם ומפרש אותה בלשון קשיא ותירוץ אהני לאוסופי כל דדמי לפרטא דאי לא כתיב כלל הוה כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט: א''ל אי לאו פרטא [בתרא] הוה אמינא פרט וכלל ונעשה כלל מוסף על הפרט. והוה מרבינן גבי נזיר אפילו עלין ולולבין: מכדי תרי כללי ופרטא ותרין פרטי וכללא כעין הפרט דיינינן כדאמרן מאי איכא ביני וביני. כלום יש חילוק בין אלו שתי מדות איכא תרין כללי ופרטי אמרינן כל דדמי ליה אפי' בחד צד מרבינן ותרין פרטי וכללי דדמי ליה משני צדדין מרבינן מצד אחד לא מרבינן והדין נותן בב' כללות מרבינן יותר מכלל אחד ורי''ף [מפרש] דהך סוגיא דהכא אליבא דמ''ד כללא בתרא דוקא וה''ל [כעין] פרט וכלל להכי מרבינן דדמי ליה לפרטא אפי' בחד צד [וכן] נמי תרי פרטי וכללא פרטא [בתרא] דוקא וה''ל [כעין] כלל ופרט ואהני כללא לרבות [מכעין] הדומה לו מב' צדדין אבל למאן דאמר כללא קמא דוקא וכן פרטא קמא דוקא הוה הדין להפך ואם תאמר ההוא קרא דכי יתן וגו' דרשי ליה רבנן [בכלל] ופרט וכלל ובעו דבר הדומה לו מב' צדדין דהוי דבר המיטלטל וגופו ממון דהא ממעטי קרקעות אע''פ שגופן ממון וכן שטרות אף על פי שמטלטלין הואיל ואין גופן ממון אלמא אפילו בתרי [כללי] ופרטא בעינן שני צדדין ור''א דריש לההוא קרא בפרט וכלל. ופרט וממעט נמי קרקעות ושטרות אלמא דהמדות הללו שוות וי''ל דלפי מה שפירשתי ניחא דרבנן סברי כללא קמא דוקא ודמי לכלל ופרט ואהני כללא בתרא לאתויי הדומה לו משני צדדין ור''א סבר פרט [בתרא] דוקא והוי כמו כלל ופרט ואהני פרטא קמא לרבויי כל הדומה לו מב' צדדין ועי''ל דהני תרין צדדין דאיתנהו בקרקעות ושטרות ומטלטלין וגופן ממון שקולין הן וחשובין כחד צד הלכך בין לרבנן דדרשי תרי כללי ופרטא בין ר''א דדריש תרי פרטי וכללא בעי' הנך ב' צדדין דכיון שהצדדין חשובין [כחד] הי מינייהו מפקת וכן בשמעתא דסלעם וחרגול (חולין דף סו.) דבעינן ד' צדדין דחשובין ושקולין הן זה כזה כולהון כחד [צד הוו] הלכך בעיא כולהון דדוקא ראשו ארוך הוי צד גרוע אבל אינך כולן חשובין כחד ודו''ק התם: איכא דאילו פרט וכלל מרבינן אפילו עלין [ולולבין] ואילו מיעט וריבה מרבינן לולבין אין עלין לא. תימה הא ר''א דריש מיעט וריבה בתחילת שמעתתא ומרבה אפילו עלין וי''ל דלעיל מיירי בעלין רכין דומיא דלולבין והכא מיירי דקשה קצת ודמי קצת לשבישתא אך תימה דמדת מיעט וריבה כמו מדת פרט וכלל [ואמאי] במדת ריבה ומיעט וריבה מרבינן טפי מבמדת כלל ופרט וכלל כדמשמע ריש פרק בכל מערבין ראייתו והר''ף נ''ע היה נותן טעם לדבר כמו שרגיל רש''י [לפרש] בכל מקום דהיכא דאיכא כלל ופרט הוי פרט פירושו של כלל וסותר ומבטל הכלל לגמרי כאילו לא היה אבל ריבה ומיעט דאין מיעוט פי' ריבוי לבטל [ריבה] לגמרי כאילו לא היה אלא ריבה קצת ומיעט קצת הלכך כשהפרט קודם לכלל נעשה כלל מוסיף על הפרט ומבטל הפרט לגמרי כאילו לא היה שהרי אין לומר שהוא פירושו של כלל אחרי שקדמו וגם במיעט לא דיינינן ליה הלכך מרבינן מן הכלל שבא [אחריו] אבל למאן דדריש במיעט וריבה יש לי לדרוש המיעוט במיעוט לומר גם שהוא לפני הריבוי כמו אם היה אחרי הריבוי והשתא נמי כשהמיעוט קודם הוא ממעט קצת דאין לו כח לריבוי של אחרון [לרבות] כולי האי וא''ת כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט וא''כ . כללא מאי אהני ותי' דלא נילף מג''ש או במה מצינו טפי מן הפרטא ובהכי נמי [פרט וכלל דרבי] כל מילי א''כ מאי אהני פרטא אלא דלא נילף מג''ש או מק''ו [למעט] וריבה ומיעט וריבה ומיעט וריבה חילוק ביניהן כדפ''ה בעלמא (סנהדרין דף מו.) דריבה ומיעט הוי כמו כלל ופרט וכלל לרבות כעין המיעוט ותו לא ריבה ומיעט וריבה ריבה כל מילי ואהני מיעוטא למעוטי דבר אחד ומיהו קשה דריבה ומיעט וריבה ריבה קמא למאי אהני הא במיעט וריבה לחוד דמרבינן כל מילי וממעטין דבר אחד כדאמר בריש פרקין דדריש מיעט וריבה רבי כל מילי וממעט שבישתא ואר''ת דאין ה''נ וריבה קמא אורחיה דקרא הוא כמו ולקחת את המרצע דאיכא דדריש (קדושין דף כא:) בריבוי ומיעט וריבה ולקחת אורחיה דקרא ונראה דבהכי יש ליישב מאי דפר''ת דמיעט וריבה ומיעט אינה מדה בתורה אפילו למאן דדריש ריבויי ומיעוטי והיא גופיה תימה מאי שנא מפרט וכלל ופרט דדרשינן ליה למאן דדריש כללי ופרטי ונראה דלא דמי דבשלמא פרט וכלל ופרט איכא למידרשיה כעין הפרט כמו כלל ופרט וכלל אלא דמעט יש חילוק כדקאמר בגמרא והשתא אין להקשות פרטא בתרא למה לי דהא אי לאו פרטא בתרא הוי פרט וכלל ואיתרבי כל מילי אבל אי הוי דרשי מיעט וריבה ומיעט ע''כ [כמו] ריבה ומיעט וריבה דרשי דומיא דפרט וכלל ופרט דדיינינן בכלל ופרט וכלל והשתא הוה קשה דמיעט וריבה (תוספות)

דף לו - א

זעירי אמר אף שאור בבל תקטירו כמאן כר' אלעזר דדריש כל אי הכי לענין חמץ נמי אין הכי נמי אלא לאפוקי מאביי דאמר יש הקטרה בפחות מכזית קמ''ל אין הקטרה בפחות מכזית יתיב רב דימי וקאמר לה להא שמעתא איתיביה אביי המקפה של תרומה והשום והשמן של חולין ונגע טבול יום במקצתן פסל את כולן מקפה של חולין והשום והשמן של תרומה ונגע טבול יום במקצתן לא פסל אלא מקום מגעו והוינן בה מקום מגעו אמאי פסול ואמר רבה בר בר חנה א''ר יוחנן מה טעם הואיל וזר לוקה עליה בכזית מאי טעמיה

רש"י זעירי אמר אף שאור בבל תקטירו. שאילו אין בשאור כזית ועיסה משלימו לכזית שהוא חייב ועובר משום שנאמר כל שאור וכל דבש לא תקטירו (ויקרא ב): כמאן כר''א דדריש כל. לגבי חמץ בפ' אלו עוברין בפסח דקתני ועל עירובו בלאו דברי ר' אלעזר דכתיב כל מחמצת לא תאכלו (שמות יב): אי הכי. לימא זעירי וכן נמי לענין חמץ בפסח יהא חייב על עירובו משום דכתיב ביה כל: אין הכי נמי. דלענין חמץ בפסח היתר מצטרף לאיסור וכר''א והאי דקאמר גבי שאור משום לאפוקי דאביי דאמר במסכת מנחות יש הקטרה בפחות מכזית קמ''ל מדבעינן צירוף דאין הקטרה בפחות מכזית ואין חייב עליה אלא א''כ יהא בו כזית או שיהא היתר משלימו לכזית: מקפה של תרומה. העשויה מיין של תרומה. מקפה רוטב: והשום והשמן. שנותנין לתוכו משום תבלין הן של חולין: ונגע טבול יום במקצתן. איכא דאמרי משום ושמן של תרומה אבל לא במקפה (דחולין) דטבול יום שויוהו רבנן שני ואין שני עושה שלישי אלא בתרומה ואית דאמרי מאי במקצתן אפילו במקפה של חולין דכיון דעריבי בחד מנא דמי ליה כמאן דנגע בתרומה עצמה: והוינן בה אמאי פסל במקום מגעו. דאין טומאת אוכלין בפחות מכביצה: ומה טעם. לוקה עליו בכזית והא ליכא שיעורא (רש"י)

תוספות ומיעט מיעט בתרא למאי אהני הא במיעט וריבה לחוד בריבה ומיעט וריבה דרשינן ליה כדפי' ר''ת ואע''פ דריבה ומיעט וריבה נמי אמר דריבה קמא לא מהני מידי בשלמא התם איכא למימר ריבה קמא אורחיה דקרא להתחיל בו כמו ולקחת המרצע אבל מיעט בתרא ליכא למימר הכי הילכך צ''ל אינה מדה בתורה אפי' למאן דדריש ליה בריבוי ומיעוטי דרשינן ליה בפרט וכלל ופרט. עכ''ל מהר''ף נ''ע: אין היתר מצטרף לאיסור. אם אכל חצי זית בשר וחצי זית חלב אינו חייב: [חוץ] מנזיר שהרי אמרה תורה וכל משרת ענבים לא ישתה. כלומר שאם שרה פתו ביין ויש בו מפת ומיין כדי לצרף [כזית] חייב הכי דרשינן בסמוך דאי איכא כזית מיין לחודיה קרא למה לי ומיתורא דמשרת דרשינן ליה הכי ולא מכל ואין לגרוס מה שכתוב בספרים משרת וכל משרת דהוה משמע דמכל דרשינן ליה דא''כ לפרוך אדר' אבהו נמי כמאן כר''א דדריש כל ואפי' אם תימצי לומר דרבנן דרשי וכל משרת אע''ג דלא דרשי כל מ''מ מאי פריך לקמן ממאי דהאי משרת להיתר מצטרף לאיסור הוא דאתא לימא טעמא דידיה משום כל וכל אלא ודאי משמעות דידיה ממשרת ולא מוכל: זעירי אמר אף שאור בבל [תקטירו]. שאם הקטיר חצי זית משאור וחצי זית ממצה מצטרף משום כל שאור לא תקטירו: כמאן כרבי אלעזר דדריש כל. בפ' אלו עוברין (פסחים מב.) כל מחמצת לא תאכלו לרבות כותח הבבלי ושכר המדי ופליגי רבנן עליו ופי' רש''י בפ' אלו עוברין דזעירי מפרש הברייתא דפרק כל המנחות באות מצה כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו [דתניא] התם אין לי אלא כולו מקצתו מניין ת''ל כל עירובו מניין ת''ל כי כל פי' אין לי אלא כל זית מקצתו מניין חצי זית מניין ת''ל כל והיינו היתר מצטרף לאיסור ור''ל חצי זית משאור וחצי זית ממצה וקשה לפירושו דא''כ מפרש זעירי לברייתא כמו שמפרש אביי (דבסתמא) בפ' כל המנחות (מנחות נח.) וה''ק לאפוקי מדאביי ועוד קשה מאי פריך כמאן כר''א גם לרבנן יכול להיות דנהי דרבנן לא דרשי כל כי כל דרשי והכי אמר באלו עוברין (פסחים מג:) וא''כ רבנן נמי ידרשו דרשא ראשונה במקצתו מניין דהוי פי' חצי זית שאור וחצי זית מצה מכי כל שאור דנהי דרבנן דרשא [אחרונה] לא דרשי [מכי] כל כר''א מ''מ דרשא [ראשונה] הפשוטה יותר דדריש ר''א מכל רבנן דרשי לה מכי כל לכך נראה דזעירי מפרש הברייתא בפרק כל המנחות כדפירש [רבא] התם אין לי אלא כולו פירוש כל הקומץ דהיינו שני זיתים דקסבר אין קומץ פחות משני זיתים מקצתו מניין פירוש חצי הקומץ שהוא כזית ת''ל כל עירובו מניין דהיינו חצי זית דשאור וחצי זית דמצה דהיינו היתר מצטרף לאיסור ת''ל כי כל והשתא אתי שפיר דאמר כמאן כר''א דדריש כל אמרי' שפיר דכל אתא לחצי הקומץ דמייתי ליה כי כל לעירובו דהיינו היתר מצטרף לאיסור כדפרישית אבל לרבנן דלא דרשי כל [רק כי כל] למקצתו דהיינו לחצי הקומץ שהוא זית שלם אבל עירובו דהיינו היתר מצטרף לאיסור צירוף לא שמעי' כלל וא''ת לאביי דדריש מקצתו מנין היינו חצי זית וס''ל הקטרה בפחות מכזית מאי קאמר עירובו מנין והא לאביי א''צ עירובו לצרף היתר (מצטרף) לאיסור. דבאיסור לחודיה מחייב כדפרישית וי''ל דהוא יפרש עירובו מניין דהיינו מחוי דברישא דברייתא מרבה חצי זית בעיניה ובסיפא אפי' אינו בעיניה אלא [מחוי] שאינו ניכר וכן פה''ק במנחות: אי הכי לענין חמץ בפסח. דלר''א נמי היתר מצטרף לאיסור דהתם נמי כתיב כל מחמצת לא תאכלו: אה''נ אלא לאפוקי מדאביי. ה''ק דשאור עדיפא לאשמועינן דלא כאביי והא קמ''ל דאין הקטרה כו' ואי איכא צירוף אין ואי לא לא והכי מפרש ליה לברייתא דפרק כל המנחות אין לי אלא כולו פי' כזית מקצתו פי' חצי זית דהכי אית ליה עירובו מניין דהיינו מועט שאור מעורב דס''ד אמינא הואיל ומעורב בהיתר יתבטל ת''ל כי כל ולדידיה אין שייך צירוף דאף בפחות מכזית שאור חייב וא''ת לאביי דדריש מכל שאור לפחות מכזית אמאי לא דריש נמי חמץ לחייב עליו בפחות מכזית לר' אלעזר וי''ל דשאני גבי חמץ דכתיב ביה אכילה ואין אכילה בפחות מכזית: להא שמעתא. דר' אבהו דבשאר איסורין אין היתר מצטרף לאיסור: המקפה של תרומה. תבשיל עב וקפוי כעין דייסא והשמן שנתון בו תבלין הוי חולין שנגע טבול יום במקצת פסל את כולו דהוא עיקר והיא של תרומה וטבול יום פוסל התרומה המקפה של חולין והשום והשמן של תרומה ונגע טבול יום במקצתו לא פסל אלא מקום מגעו בלבד: ה''ג רש''י מקום מגעו אמאי פוסל. הא בטילתו תבלין דקסבר דימוע מדרבנן הוא דאסור כלומר דמדאורייתא חד בתרי בטיל והא דתרומה בחד ומאה דרבנן הוא: אמר רבה בר בר חנה מדאורייתא הוא הואיל וזר לוקה עליו בכזית. משום דשם תרומה עליה [הלכך לגבי טומאה נמי שם תרומה עלה] ומיהו לא חמירא כתרומה עצמה ליפסול כולן לשון רש''י [בפסחים] וקשה לרבינו תם דמדפריך ולבטיל ברובא משמע שהשום והשמן אינו בעין דדבר. שהוא בעין אין מתבטל ולא משמע הכי [דקתני] ונגע טבול יום במקצתו משמע דאשום והשמן קאי ולא אמקפה מדלא קתני במקצתה אם כן משמע דמיירי שהשום והשמן בעין ותו דסיפא דהך משנה במסכת טבול יום (פ''ב מ''ג) א''ר יהודה אימתי בזמן שהם גוש בקערה משמע דאיירי שהוא בעין וע''ק לריב''א דתנן התם עיסה שנדמעת בתרומה אינו נפסל בטבול יום ר' יוסי ור''ש אומרים נפסלת אלמא בדמע המעורב ואינו ניכר לא מפליג בין מקום מגעו לשלא מקום מגעו אלא מאן דאסר אסר בכולה ומאן דשרי בכולה שרי לכך פי' רבינו תם דאיירי שהשום והשמן מפוזרין על המקפה ונכרין ורישא במקפה של תרומה ושום ושמן כוליה חולין י''ל דהשום והשמן הוי כידות לטומאה דבידות אוכלין אמרינן בעלמא (חולין דף קיח.) שהן מביאות את הטומאה אבל מקפה של חולין ושום ושמן של תרומה לא פסל אלא שום ושמן שנגע בו וה''ג והוינן בה מקום. מגעו אמאי פסל הא לא הוי כביצה ובעיני רש''י לא ישרה זאת הגירסא שבכמה מקומות פי' שאוכל מקבל טומאה אפי' בכל שהוא כדדרשי' בת''כ אוכל יטמא מלמד שמטמא בכל שהוא יכול אף לאחרים בכל שהוא ת''ל אשר יאכל אוכל הנאכל בבת אחת והיינו כביצה ור''ת אומר דאסמכתא בעלמא הוא דבמס' אהלות (פי''ג מ''ה) תנן פחות מכביצה אוכלין וקתני סיפא זה הכלל הטמא אינו ממעט והא דדייק והא [לא] הוי כביצה צ''ל דלאו אשמן דייק דמשקין מטמאין בפחות מרביעית אלא אשום פריך וא''ת ומאי פריך והרי שום ושמן אחת הוא שאין מקבלין טומאה פחות מכביצה מדאורייתא מ''מ פסלי שפיר ואע''ג דאין מקבלין טומאה מדאורייתא מ''מ מדרבנן מטמאי ומאי פריך הא דפסיל ר''ל מדרבנן וי''ל דלישנא דפסל משמע מדאורייתא: ומשני הואיל דזר לוקה עליו בכזית ולאו דוקא נקט לוקה דהא תרומת שום מדרבנן אלא הכי קאמר הואיל וזר לוקה עליו בכזית אילו היתה תרומה דאורייתא דין הוא להחשיבה ולא יתבטל אגב המקפה: משום דהיתר מצטרף לאיסור. דאין נמצא שיהא לוקה עליו בכזית ואם תאמר ולימא הואיל וזר לוקה עליו בכזית אם היה מלקט וצובר משם כזית ואר''י דאין דרך אכילתו בכך ומשום הך טעמא לית לן למימר שלא יתבטל אגב המקפה: מאי טעמא לאו משום דהיתר מצטרף לאיסור. אלמא אפי' בשאר איסורין נמי אית להו היתר מצטרף לאיסור [ואת אמרת] דווקא בנזיר: (תוספות)

דף לו - ב

לאו משום דהיתר מצטרף לאיסור אמר ליה לא מאי כזית דאיכא כזית בכדי אכילת פרס ואכילת פרס דאורייתא היא א''ל אין אי הכי אמאי פליגי רבנן עליה דרבי אלעזר בכותח הבבלי א''ל הנח לכותח הבבלי דליכא כזית בכדי אכילת פרס אי דקא שריף ליה מישרף בטלה דעתו אצל כל אדם אי מישטר קא שטר לא משכחת כזית בכדי אכילת פרס איתיביה שתי מדוכות אחת של תרומה ואחת של חולין ולפניו שתי קדירות אחת של תרומה ואחת של חולין ונפלו אלו לתוך אלו שתיהן מותרות שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה נפלה ואי סלקא דעתך כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אמאי אמרינן שאני אומר אלא מאי היתר מצטרף לאיסור אמאי אמרי' שאני אומר אלא הנח לתרומת תבלין דרבנן היא איתיביה שתי קופות אחת של תרומה ואחת של חולין ולפניהן שתי סאין אחת של חולין ואחת של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו שניהן מותרין שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו תרומה לתוך תרומה נפלה ואי ס''ד כזית בכדי אכילת פרס אסור אמאי אמרינן שאני אומר

רש"י אלא משום דאמרינן היתר מצטרף לאיסור: א''ל. הכא היינו טעמא הואיל וזר לוקה עליו בכזית דאיכא תרומה כזית בכדי אכילת פרס חשיב לה כאילו הויא תרומה וכיון שנגע בו פסל מקום מגעו: כזית בכדי אכילת פרס מי הוי לה דאורייתא. דמיחייב עלה מלקות: א''ל אין אי הכי אמאי פליגי רבנן עליה דר אלעזר בכותח הבבלי. דאית ביה קומניתא דנהמא בפרק ואלו עוברין (פסחים דף מג.) דקאמר ועל עירובו בולא כלום הא לא אפשר דלא הוי בכדי אכילת פרס שיעור כזית: א''ל הנח לכותח הבבלי דלית ביה כזית בכדי אכילת פרס אי דקא שריף מישרף. שגומע ואוכל עד שגומע ממנו בכדי אכילת פרס: בטלה דעתו אצל כל אדם. שאין דרך. אכילה בכך שאין אדם רגיל לאוכלו בעיניה לפי שהוא חריף דיותר ולא חייבתו תורה אלא דרך אכילה: ואי משטר קא שטר. שטובל בה פיתו לשם לפתן ואוכל אבל בשום ושמן של תרומה להכי לוקה בכזית דאיכא כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא: מדוכות. שנידוכין לתוכן תבלין: ואי ס''ד כזית בכדי אכילת פרס הוי חשיב מדאורייתא. אמאי מקילין בהו כולי האי דאמרת שאני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה ולא לתוך חולין והאיכא למיחש שמא נפלה בשל חולין ואיכא כזית בכדי אכילת פרס: ואלא מאי אמרת היתר מצטרף לאיסור התם נמי אמאי אמרת שאני אומר. והאיכא למיחש דילמא איכא [בקדירה] השני תרומה בכזית פחות משהו והיתר משלימו לכזית: אלא הנח לתרומת תבלין דרבנן. ולא דייקינן בהו בכזית בכדי אכילת פרס דמדרבנן הן ולא מחמרינן ביה כולי האי: (רש"י)

תוספות אמר ליה לא. מאי לוקה עליו דקאמר כגון דאית כזית בכדי אכילת פרס ומשום דאכילה מן האיסור בעצמו לוקה וא''ת הא ניחא לגירסת רש''י דגרס וליבטיל דהשתא משני כיון דחזינא דלוקה על האיסור אלמא לא בטיל לענין איסורא וה''ה דלא ליבטל גבי טומאה אבל לגי' ר''ת דפריך והא לא הויא כביצה מן התרומה ואיך יפסלנה מאי משני השתא הואיל וזר לוקה על האיסור לחודיה בכדי אכילת פרס מ''מ היכי פוסל לתרומה וההיתר [היאך] מצטרף לאיסור לענין מגע והא לענין מלקות אין היתר מצטרף לאיסור וי''ל דלפר''ת ניחא דה''ק כיון דלענין מלקות מהני ההיתר מצטרף לאיסור ללקות עליו שהרי אם היה מלקט (עליו) האיסור מתוך המקפה ואוכלו לא היה לוקה עליו שאין דרך אכילה בכך כדפירשנו אלמא מהני ההיתר שאוכלו עם המקפה לצרפו לאיסור מלקות ה''נ יועיל ההיתר להצטרף לאיסור לאפסולי אע''פ שאין במקום מגעו כביצה גמגום: לא דאיכא כזית בכדי אכילת פרס. שאם אוכל ממנו שיעור פרס שהן ארבע ביצים יש לו כזית תרומה ולהכי חייב ולא בטיל: וכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא היא. אמר הר''ם דאע''ג דמתניתין היא בכריתות (דף יב:) כל אוכלים מצטרפים בכדי אכילת פרס הני מילי לפסול חלב שהוא בעיניה אבל שבתערובות הואיל ואין היתר מצטרף לאיסור יתבטל דגם אם היה מלקט האיסור מתוך ההיתר ואוכלו בעיניה בכדי אכילת פרס מיחייב על האיסור לחודיה ואע''פ שאין ההיתר מצטרף עמו וע''כ מתמה וכי כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אפי' בכה''ג ומ''מ קשה לרשב''ם מאי פריך אפילו לא היה כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא תיפוק ליה משום טעם כעיקר דהא איהו מייתי בסמוך משרת ליתן טעם כעיקר אלמא אוסר בנותן טעם ואינו מתבטל וכ''ש הכא שהעיקר עצמו לא מתבטל ותירץ דהשתא ס''ל לאביי דטעם כעיקר אינו חייב אלא א''כ אוכל כזית מן הטעם בבת אחת [כגון] שהבליע כזית יין בשני זיתים פת ואוכלו בבת אחת וסברא הוא שלא יהיה טעם חמור מן העיקר והעיקר עצמו ס''ל השתא שאינו חייב אלא אם אוכלו בבת אחת: אי הכי אמאי פליגי רבנן עליה דרבי אלעזר בכותח הבבלי. דס''ד אמינא דיש בו כזית בכדי אכילת פרס בכותח הבבלי ולדידיה ודאי ניחא דההיא מקפה משמע ליה מטעם דהיתר מצטרף לאיסור והיינו לר''א דדריש כל אבל לרבנן דלא דרשי כל פשיטא ליה (דלא) פליגי עליה אבל אמר דלוקה דקאמר לר' יוחנן משום סברא ובהא לא אשכחן דפליגי תנאי וא''ת ולימא דכי פליגי רבנן עליה דרבי אלעזר בכותח הבבלי היינו כשאינו אוכל מן הכותח רק כזית מצומצם שלא אכל כזית מן האיסור ור' אלעזר מחייב דדריש כל היתר מצטרף לאיסור אבל אם אכל כל כך שהיה שם כזית בכדי אכילת פרס מודו רבנן שפיר דמיחייב וי''ל דמדקאמר התם בפ' אלו עוברין (פסחים מג.) על חמץ דגן גמור ענוש כרת על עירובו בולא כלום משמע אפי' אכל מן הכותח הרבה אמרינן דלא מיחייב: הנח לכותח הבבלי דליכא כזית בכדי אכילת פרס דאי מישרף שריף ליה. לשון גימוע כמו שורפה חיה (ע''ז דף כט:) בטלה דעתו אצל כל אדם בפסחים (דף מד.) פרש''י ואי מתרמי הכי מפטר שאין זה דרך אכילה [ונראה] מ''מ דאי מתרמי הכי דמודו דחייב ובהכי לא איירי: ואי מישטר שטר ליה. מטבל בו [כדרכו] ליכא כזית בכדי אכילת פרס וכה''ג נמי גבי שכר המדי דמפליג נמי התם אע''ג דדרך לשתותו ביחד אין דרך לשתות הימנו כל כך כוסות רצופין בכדי אכילת פרס דאי שתי להו רצופין בטלה דעתו אצל כל אדם: שתי מדוכות. ויש בהן תבלין ואי ס''ד כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אמאי אמר שאני אומר כיון דאי תרומה נפלה לתוך של חולין מיחייב מיתה זה האוכלה לא היה לנו לתלות להקל שאין סברא להש''ס לומר שאין בו כזית בכדי אכילת פרס: אית ספרים דגרסי אלא מאי היתר מצטרף לאיסור אמאי אמר שאני אומר. [וא''ת] לישני אביי אף כי אמר בההיא דמקפה היתר מצטרף לאיסור היינו כר' אלעזר דדריש כל והך כרבנן דלא דרשי כל וי''ל דלא ניחא ליה לאפלוגי תרי בתרי בהדי הדדי דאי הך כר' אלעזר הך נמי כולה ובכרק אלו עוברין ליתא בספרים אלא הנח לתרומת תבלין דרבנן דדגן תירוש ויצהר כתיב ולהכי תלינן לקולא: שתי קופות. ובהן תבואה ואי ס''ד כו' ה''ג בשלמא לדידי דאמרינן היתר מצטרף לאיסור [לא אמרינן] אלא כשהאיסור רבה [עליו] וקשה והלא כותח הבבלי נפיש היתירא ותו גבי מדוכות דדייק ואלא מאי היתר מצטרף לאיסור אמאי אמר שאני אומר לישני ליה משום דנפישי חולין ואומר רבי דודאי במקום שיש נותן טעם כגון בכותח הבבלי ובמדוכות שהאיסור נותן טעם אז יהיה ההיתר מצטרף לאיסור [משא''כ הכא בב' קופות] דכיון שהיתר רבה מיד נתבטל [האיסור] והדין הוא לתלות להקל וא''ת אם כן מה אנו צריכין שאני אומר תיפוק ליה דאף כי נפלה תרומה לתוך חולין בטלה מיד ברוב ויש לומר דהשתא ס''ד דתרומה בזמן הזה דאורייתא ובדאורייתא לא תלינן לקולא אי לא תרי טעמי חדא דרבה ועוד דשאני אומר וה''נ [פריך] אר' יוחנן בפ' הערל (יבמות פב.): אלא לדידך דאמרת משום דאיכא כזית בכדי אכילת פרס כי נפישי חולין מאי הוי. [תימה] למאי דאוקמת לפרש דמיירי מין במינו ואין בו נותן טעם מאי קשיא ליה והא מין במינו דאורייתא ברובא בטיל ושפיר איכא תרי טעמי להיתירא רבייה ושאני אומר [ותירץ] דאם איתא דכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא במין בשאינו מינו גם מין במינו אין לתלות להקל על ידי סמך רבייה דדין הוא שיחמירו בו חכמים כעין חומרא מין בשאינו מינו (תוספות)

דף לז - א

בשלמא לדידי דאמינא משום דהיתר מצטרף לאיסור כגון דנפישי חולין אלא לדידך דאמרת משום דאיכא כזית בכדי אכילת פרס כי נפישי חולין מאי הוי אמר ליה הנח לתרומה בזמן הזה דרבנן אמר ליה אביי ממאי דהאי משרת להיתר מצטרף לאיסור הוא דאתא דילמא ליתן טעם כעיקר הוא דאתא ולאביי מעיקרא קא קשיא ליה מאי דקאמר רב דימי וקא מותיב ליה כל הלין תיובתא הדר אמר ליה ליתן טעם כעיקר בתר דשני ליה אמר ליה דילמא ליתן טעם כעיקר הוא דאתא לכדתניא משרת ליתן טעם כעיקר שאם שרה ענבים במים ויש בהן טעם יין חייב ומכאן אתה דן כל איסורין שבתורה ומה נזיר שאין איסורו איסור עולם ואין איסורו איסור הנאה ויש היתר לאיסורו עשה בו טעם כעיקר כלאי הכרם שאיסורן איסור עולם ואיסורן איסור הנייה ואין היתר לאיסורן אינו דין שיעשה בו טעם כעיקר והוא הדין לערלה בשתים אמר ליה ההוא מרבנן רבי אבהו כי קאמר לר' עקיבא הי ר' עקיבא אילימא רבי עקיבא דהכא דתנן רבי עקיבא אומר אפילו שרה פיתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב וממאי דילמא הוא דאיכא כזית בעינא וכ''ת מאי למימרא לאפוקי מת''ק דאמר עד שישתה רביעית יין אלא רבי עקיבא דברייתא דתניא רבי עקיבא אומר נזיר ששרה פתו ביין ואכל כזית מפת ומיין חייב אמר ליה רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי לרבי עקיבא דקא מוקים ליה להאי וכל משרת להיתר מצטרף לאיסור ליתן טעם כעיקר מנ''ל יליף מבשר בחלב לאו טעם בעלמא הוא ואסור הכא נמי לא שנא ורבנן מבשר בחלב לא גמרינן דחידוש הוא מאי חידושיה אילימא דהאי לחודיה והאי לחודיה שרי ובהדי הדדי אסור כלאים נמי האי לחודיה שרי והאי לחודיה שרי ובהדי הדדי אסור אלא דאי תרו ליה כולי יומא בחלבא שרי ומבשיל ליה בשולי אסור ורבי עקיבא נמי בשר בחלב חידוש הוא אלא

רש"י בשלמא לדידי דאמינא. דבכל איסורין שבתורה נמי היתר מצטרף לאיסור הכא ליכא למימר הכי דמשום דנפישי חולין ואנן לא אמרינן דהיתר מצטרף לאיסור אלא היכא דנפישא מידי דאיסורא וקא משלים ליה היתרא והא דפרכינן לעיל ממקפה ומדוכה אף על גב דנפישי חולין תבלין שאני הואיל ותבלין לטעמא וריחא הוא דעבידי חשיבי להו ולא בטלי והוי כמאן דנפישי: אלא לדידך כו' כי נפישי חולין מאי הוי. הא איכא למיחש דאיכא כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא: הנח לתרומה בזמן הזה דרבנן. דלא חיישינן ליה לכזית בכדי אכילת פרס: דילמא ליתן טעם כעיקר הוא דאתא. שאם שרה ענבים במים ויש בו טעם יין יהא חייב על הטעם כמו על עיקר הפרי של ענבים ומקמי דמסיים אביי למילתי' מקדים ליה הש''ס לפרוכי: ולאביי מעיקרא קשיא ליה מאי דקאמר רב דימי. דבנזיר בלחוד הוא דאמרי דהיתר מצטרף לאיסור וקא מותיב ליה אביי דבשאר איסורין שבתורה נמי אמרינן הכי והדר אמר ליה דהכא לאו להיתר מצטרף לאיסור הוא דאתא אלא ליתן טעם כעיקר: בתר דשני ליה. רב דימי דבשאר איסורין לא אמרינן היתר מצטרף לאיסור אלא באיסור נזיר בלבד אמר ליה אביי דילמא אפילו לגבי נזיר לא אתא אלא כדי ליתן טעם כעיקר שאם שרה ענבים במים כו': ומה נזיר שאין איסורו איסור עולם. שיש היתר לאיסורו לאחר שלשים: ואין איסורו איסור הנאה. שמערבין לנזיר ביין: ויש היתר לאיסורו. שהיין שנאסר לו עכשיו הותר לאחר ל': שאין איסורו איסור עולם. אלא עד ל' היינו יש היתר לאיסורו אלא שאין איסורו איסור עולם מיירי בגופו ויש היתר לאיסורו שיין זה שאסור לו עכשיו מותר לו לאחר זמן: כלאי הכרם. שעורה וחרצן שאיסורן איסור עולם ואיסור הנאה דכתיב (דברים כב) פן תקדש ואמרינן (חולין דף קטו.) פן תוקד אש: וה''ה לערלה בשתים. שאיסורו איסור הנאה ואין היתר לאיסורו אבל אין לומר בה דאיסורו איסור עולם שהרי לאחר ג' שנים הותרה: אמר ליה ההוא מדרבנן. אין ה''נ דמשרת כי אתא ליתן טעם כעיקר ואליבא דרבנן ורבי אבהו כי קאמר אליבא דרבי עקיבא דאמר היתר מצטרף: ודילמא. מיין לחודיה הוא דקא בעי דליהוי ביה מובלע בפת כזית: וכי תימא אי איכא כזית מיין מאי למימרא. פשיטא דמיחייב: לאפוקי מדת''ק. דאמר אינו חייב עד שישתה רביעית יין אתא ר' עקיבא: אלא ר' עקיבא דברייתא דתניא כו': [מגיעולי עובדי כוכבים]. דאמרה תורה בכלי מדין כל דבר אשר יבא באש וגו' ואמאי והא ליכא בהו אלא טעם איסור שנתבשל בהן אלא למימרא דאיסור דנותן טעם כעיקר: דהא כל התורה כולה נותן טעם לפגם מותר. דגמרי' לה מנבילה דאמר מר (ע''ז דף סז:) הראויה לגר קרויה נבילה ושאינה ראויה לגר אינה קרויה נבילה ומותרת דכל דנותן טעם לפגם מותר: (רש"י)

תוספות והיה קשה לר''י נמי דהיתר מצטרף לאיסור כשאינו מינו שיש להן לחכמים להחמיר ואומר הרמ''ר דלא דמי דחיוב כזית בכדי אכילת פרס שייך קצת גם מין במינו כיון שהוא אוכל קצת מן האיסור דאם היה ניכר היה חייב עליו מן התורה כיון דכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אבל היתר מצטרף לאיסור דלא שייך לעולם בנפישי חולין שאפילו אם היה ניכר לא היה חייב מן התורה: . אלא הנח לתרומה בזמן הזה דרבנן. [אלא] ממאי דהאי משרת להיתר מצטרף לאיסור דילמא ליתן טעם כעיקר [אבל] הש''ס הפסיק להקשות ולאביי מעיקרא קשה ליה האי דרב דימי ואותיב ליה כל הנך תיובתא כלומר דאפילו בשאר איסורי בעינן למימר דהיתר מצטרף לאיסור [והדר] אמר ליה ליתן טעם כעיקר כלומר ועתה ר''ל דבשום מקום לא נאמר דהיתר מצטרף לאיסור ומשני לבתר דשני ליה [ומייתי] ליה רב דימי ראיותיו [אז] הודה לו ומקשה לו [מנא] ליה מנין לרב דימי לשום תנא דאתי משרת להיתר מצטרף לאיסור דילמא ליתן טעם כעיקר: שרה ענבים כו'. כאן אין כתובה בספרים דתניא אלא נראה שכל זה מדברי אביי שלא היה יודע הברייתא כיון דקא מתמה לעיל וכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא משמע דלדידיה הוי כזית בכדי אכילת פרס דרבנן וכ''ש טעם כעיקר דרבנן ומיהו לפי מאי דפרישית ניחא: שאין איסורו איסור עולם. דסתם נזירות ל' יום ואין איסורו איסור הנאה דתניא (עירובין דף כו:) מערבין לנזיר ביין ויש היתר:. לאיסורו שיכול לשאול לחכם אפילו בימי נזרו כלאי הכרם (כו') שאיסורן איסור עולם ואיסורן איסור הנאה דכתיב פן תקדש המלאה הזרע ודרשינן פן תוקד אש: והוא הדין לערלה בשתים. פי' הקונטרס שאיסורו איסור הנאה ואין היתר לאיסורו תוך שלש של ערלה לא יותרו לעולם ונ''ל דודאי איסורו איסור עולם אבל יש היתר לאיסורו כמו בשנה הרביעית דאחליה והדר אכליה שיש לו תקנה לפירות ע''י פדיון כמעשר שני שאע''פ שבאו מכרם ערלה וה''ר יום טוב בן הרב ר' יהודה פירש שיש היתר לאיסורו שמותר לגרום איסורו כגון לנטוע אילן אף אם יהיה ערלה משא''כ בכלאי הכרם וכן מותר לאדם לידור בנזיר: הוא דאמר כר' עקיבא. דאית ליה היתר מצטרף לאיסור לנזיר ממשרת וההיא דדריש ממשרת ליתן טעם כעיקר רבנן היא: ויש בו כדי לצרף כזית חייב. היה סבור הפירוש לצרף מפת ומיין דילמא מיין לחודיה ודוקא שיש בו כזית יין בלוע בתוך הפת וצריך צירוף לאוספו יחד לפי שהוא בלוע: וכי תימא מאי למימרא. פירוש דאי טעם כעיקר אתא לאשמועינן בשאר איסור נמי: לאפוקי מת''ק דאמר עד שישתה רביעית יין. ור' עקיבא אשמועי' בנזיר לומר דחייב בכזית: אלא ר''ע דברייתא. דמפרש בה בהדיא מפת ומיין מעתה גם במתני' פי' הכי: טעם כעיקר מנליה. ואם תאמר ודילמא לית ליה ויש לומר דודאי אי לא דשמעינן מקרא אחרינא טעם כעיקר לא הוה מוקי משרת להיתר מצטרף לאיסור דטפי הוה מסתבר לאוקמי משרת ליתן טעם כעיקר [כיון] דיש באיסור עצמו כזית אלא שאינו בעין אלא טעמו משום הכי בעי מאיזה קרא נפקא ליה: (תוספות)

דף לז - ב

יליף מגיעולי עובדי כוכבים דאמר רחמנא {במדבר לא-כג} כל דבר אשר יבא באש למימרא דאסירי גיעולי עובדי כוכבים לאו טעמא בעלמא הוא ואסור הכא נמי לא שנא ולרבנן נמי תיפוק להו מגיעולי עובדי כוכבים אמר ליה התם חידוש הוא דהא בכל התורה כולה נותן טעם לפגם מותר וגבי גיעולי עובדי כוכבים אסור ולר''ע נמי הא חידוש הוא אמר רב הונא בר חייא לא אסרה תורה אלא לקדירה בת יומא דלאו נותן טעם לפגם הוא ורבנן קדירה בת יומא נמי אי אפשר דלא פגמה פורתא אמר ליה רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי מדרבנן נשמע לרבי עקיבא לאו אמרי רבנן האי משרת ליתן טעם כעיקר ומכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה לרבי עקיבא נמי דקא מוקים ליה להאי משרת להיתר מצטרף לאיסור לימא מכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה א''ל משום דהוי נזיר וחטאת ב' כתובין הבאין כאחד וכל ב' כתובין הבאין כאחד אין מלמדין נזיר הא דאמרן חטאת מאי היא דתניא {ויקרא ו-כ} כל אשר יגע בבשרה יקדש יכול אפי' שלא בלע ת''ל בבשרה עד שיבלע בבשרה יקדש להיות כמוה שאם פסולה היא יפסל ואם כשרה תאכל כחמור שבה ורבנן צריכי דאי כתב רחמנא גבי חטאת ה''א נזיר לא אתי מינה משום דנזיר מקדשים לא ילפינן ואי כתב רחמנא גבי נזיר הוה אמינא מנזיר לא ילפינן משום דחמיר איסוריה דאפי' חרצן אסיר ליה הלכך לא אתיא מיניה ור''ע אמר לך למאי צריכי בשלמא אי כתב רחמנא חטאת לא גמר נזיר מינה דחולין מקדשים לא גמרינן אלא לכתוב רחמנא בנזיר ותיתי חטאת מיניה דהא כל איסורין שבתורה קא גמרי מנזיר ורבנן אמרי לך חטאת להיתר מצטרף לאיסור וחולין מקדשים לא גמרינן ומשרת ליתן טעם כעיקר מכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה ור' עקיבא תרוייהו להיתר מצטרף לאיסור והוו להו שני כתובין הבאין כאחד וכל שני כתובין הבאים כאחד אין מלמדין א''ל רב אשי לרב כהנא אלא הא דתניא {במדבר ו-ד} מכל אשר יעשה מגפן היין לימד על איסורי נזיר שהן מצטרפין זה עם זה לר''ע השתא י''ל היתר מצטרף לאיסור איסור לאיסור מבעיא א''ל היתר לאיסור בבת אחת איסור לאיסור אפילו בזה אחר זה ור''ש

רש"י ולרבי עקיבא נמי הא חידוש הוא. והיכי גמרינן מיניה: אמר רב הונא בר חייא. לא נצרכה לר' עקיבא כל דבר אשר יבא באש וגו' אלא לקדרה בת יומא דלאו נ''ט לפגם הוא ולאו חידוש הוא והואיל ולאו חידוש הוא ומיתסר ביה טעם כעיקר גמרינן מיניה לשאר איסורין שבתורה: ורבנן. דלא ילפי מיניה סברי אי אפשר דלא פגמה פורתא וחידוש הוא: אמר ליה רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי. מ''ט אמרת לר''ע לית ליה בשאר איסורין שבתורה דהיתר מצטרף לאיסור מדרבנן נשמע לר''ע כו': חטאת מאי היא' דתניא כל אשר יגע בבשרה יכול אפילו לא בלע ת''ל בבשרה יקדש להיות כמוה שאם פסולה היא תפסל. שאם החטאת פסולה כגון שעבר עליו לילה ויום ונתבשל בו בשר שלמים יהא בשר שלמים אסור כמוהו: ואם כשרה. שלא עבר אותו היום תאכל כחמור שבחטאת לפנים מן הקלעים לזכרי כהונה ליום ולילה בלבד: כתוב בספרים לרבנן תיפוק להו להיתר מצטרף לאיסור מחטאת התם נמי לנ''ט לפגם הוא דאתא ואב''א לנותן טעם כעיקר ומיצרך צריכי ליה דאי כתב רחמנא כו' והכי פירושו ורבנן תיפוק להו לשאר איסורין שבתורה שיהא היתר מצטרף לאיסור מחטאת דמה מצינו בחטאת שהיתר מצטרפת לאיסור כדאמרינן בבשרה שבלע הימנה וה''ה נמי לשאר איסורין שבתורה התם נמי לגבי חטאת לנותן טעם לפגם הוא דאתא ואי אמרת אי משום נותן טעם לפגם הא כבר שמעינן ליה מנבילה חדא במבושל וחדא בחי דההוא דנבילה אשמועינן במידי דמבושל שאם בישל בשר שחוטה בכלי שנתבשל בו בשר [נבילה] ונותן טעם בו הוא מותר דנותן טעם לפגם הוא ומותר. ואשמועינן נמי גבי חטאת בבשר חטאת מבושלת ובבשר חי דאפילו נגע בשר שלמים שאינו מבושל בכלי שנתבשל בו חטאת (הוא) או בבשר חטאת מבושלת עצמה ונותנת בה טעם יקדש להיות כמוה ואיבעית אימא אפילו ההיא דחטאת ליתן טעם כעיקר הוא דאתא ואי אמרת אם כן הוו להו ב' כתובין הבאין כאחד ולא ילמוד מהן לשאר איסורין שכתובין הנהו מיצרך צריכי ליה דאי כתב רחמנא גבי חטאת דנותן טעם כעיקר לא אתי נזיר מיניה משום דנזיר כו': ואית דלא גרסי להאי כלומר רבנן הוא דקמהדרי לר''ע דאמר נזיר וחטאת הוו להו ב' כתובין הבאין כא' ואמרי ליה הנך ודאי לאו ב' כתובין הבאין כאחד נינהו דמיצרך צריכי דאי כתב רחמנא גבי חטאת דהיתר מצטרף לאיסור נזיר לא אתי מיניה משום דנזיר כו': לכתוב גבי נזיר וליתי קדשים מיניה. דהשתא לכל איסורין שבתורה בכמה שיעורין גמרי' מנזיר כדאמרי' בפ' גיד הנשה (חולין צח:) מה זרוע בשלה וכו' קדשים לא כ''ש אלא מדהדר כתב רחמנא חטאת ש''מ משום דהוי שני כתובין הבאין כאחד לתרתי לישני כדפרישית: א''ל היתר מצטרף לאיסור. כשנותנו בפיו בבת אחת אבל בזה אחר זה לא אבל איסור לאיסור אפי' אכל חצי זית ובלעו וחזר ואכל חצי זית של איסור אחר הרי זה מצטרף: (רש"י)

תוספות מגיעולי עובדי כוכבים. ובפסחים (דף מד: ושם) יליף מבשר בחלב ובכאן מקצר לומר מגיעולי עובדי כוכבים והקשה ה''ר יוסי איש ירושלם מה לגיעולי עובדי כוכבים שכן אין היתר (מצטרף לאיסור) ותירץ דבכולהו כלי מדין הצריך הכתוב הגעלה אף לאותן שנבלעין מיין דנאסרו נזירי ישראל להשתמש בהן דקרא בכולהו כלים כתיב ואותן כלים שהמדינים בשלו בהן יין הוי אסירי לנזירי ישראל דאכולם אמר רחמנא תעבירו באש.: נותן טעם לפגם מותר. כדאמרינן בפ' בתרא דע''ז (דף סז:) נבילה שאינה ראויה לגר אינה קרויה נבילה והכא הכתוב אוסר: דלאו נותן טעם לפגם הוא ולרבנן דאמרי חידוש הוא אי אפשר דלא פגמה [פורתא]. והוה ליה למימר כי היכי דפגמו מרובה שרי רחמנא אפי' פגם מועט נמי שרי: לר''ע נמי דמוקי להאי משרת להיתר מצטרף לאיסור לימא מכאן אתה דן לכל [וכו']. ואמאי קאמר לעיל חוץ מאיסורי נזיר: שאם פסולה היא תפסל. פירוש שלמים שנגעו בחטאת אם החטאת פסולה בפיגול בנותר גם השלמים נפסלו: תאכל. זאת נבלעה כחומר שבה דהיינו לזכרי כהונה ולפנים מן הקלעים וליום ולילה כדין חטאת ולספרים דגרסי כחומר שבהן משמע דיש חומרא בשלמים שאינה בחטאת ותמצאם כגון שנשחטו השלמים מאתמול דזמן השלמים עד [הלילה] ולא יותר והחטאת שנשחטה היום זמנה כל הלילה ועתה תאכל החטאת כחומר השלמים הרי גלי רחמנא בחטאת דהיתר מצטרף לאיסור דמי לא עסקינן דנבלע חצי זית שומן בתוך חצי זית דשלמים שהרי להכי איצטריך דלטעם כעיקר הא כבר ילפי' מגיעולי עובדי כוכבים בכל איסורים: ה''ג ורבנן מצרך צריכי כו': אלא הא דתניא מכל אשר יעשה מגפן היין. ואע''ג דדרשינן ליה לעיל (דף לד:) בכלל ופרט הכא דריש מדכתיב מכל אפי' למאן דלא דריש כל מכל דריש [אי נמי] אף ר''ע דריש [מכל]: היתר לאיסור. חצי זית חרצן וחצי זית מפת ביחד דוקא: אפילו בזה אחר זה. ובלבד שיהא בתוך כדי אכילת פרס: (תוספות)

דף לח - א

דלית ליה צירוף מכל אשר יעשה מאי דריש ביה אמר לך ההוא מיבעי ליה לעולם אינו נזיר עד שיזיר מכולן א''ר אבהו א''ר אלעזר כל רביעיות שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מרביעית שבנזיר שהרי אמרה תורה משרת מאי איכא בין ר' יוחנן לר' אלעזר איכא בינייהו דר' יוחנן מרבי אפי' אוכלין ור''א משקין אין מידי אחרינא לא: א''ר אלעזר עשר רביעיות הן ונקיט רב כהנא בידיה חמש סומקתא וחמש חיוורתא חמש סומקתא נזיר ועושה פסח שהורו במקדש ומתו נזיר רביעית יין לנזיר עושה פסח דאמר רב יהודה אמר שמואל ארבע כוסות הללו צריך שיהא בהן כדי רביעית שהורו שתה רביעית יין אל יורה במקדש שתה רביעית יין ונכנס למקדש חייב מיתה ומתו דתניא מנין לרביעית דם שיוצאה משני מתים שהיא מטמאה באהל שנאמר {ויקרא כא-יא} ועל כל נפשות מת לא יבא וחמש חיוורתא חלת נזיר ומצורע שנפסלו בשבת חלת רביעית שמן לחלה נזיר רביעית שמן לנזיר מצורע רביעית מים למצורע שנפסלו דתנן ושאר כל המשקין טמאין פוסלין את הגוייה ברביעית בשבת דתנן ושאר כל המשקין ברביעית ושאר כל השופכים ברביעית ותו ליכא והאיכא מרביעית נוטלין לידים לאחד ואפילו לשנים בפלוגתא לא קא מיירי והא איכא היה מביא פיילי של חרס ונותן לתוכה חצי לוג מים מן הכיור ור' יהודה אומר רביעית בפלוגתא לא קא מיירי והאיכא כמה מים נותן לתוכה כל שהוא ר' זכאי אומר רביעית בפלוגתא לא קא מיירי והאיכא מקוה בר מההיא דבטלוה רבנן:

רש"י ורבי שמעון דלית ליה צירוף. אפי' בכל שהוא מיחייב כדאמרי' בפירקין דלעיל (דף ד.) דקסבר ר''ש כל שהוא למכות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן: עד שיזיר מכולן. כגון דאמר הריני נזיר סתם ופרשינן לעיל (דף ג:) דמשמע מן הטומאה ומן התגלחת ומן היין ואילו לרבנן אפי' לא נזר אלא מאחת חייב בכולן: כל רביעיות שבתורה. כגון רביעית דם שמטמא באהל אין היתר מצטרף לאיסור שאין אחד מכל המשקין מצטרף עמה לרביעית חוץ מרביעית של נזיר כו': לרבי יוחנן נמי מרבי ליה לאוכלים שבנזיר כגון חרצן וזג וענב שמצטרף דבר אחר עמהן בכזית: ור' אלעזר משקין אין. מצטרפין משום דבדידיה מפרש קרא אבל במידי אחרינא כגון באוכלין אין היתר מצטרף עמהן: א''ר אלעזר עשר רביעיות הן. בעשרה מקומות נתנה בהן תורה שיעור רביעית: חמש סומקתא. יין ודם: וחמש חיוורתא. מים ושמן: סימנא לגירסא נזיר ועושה פסח כו': ד' כוסות הללו. שתיקנו חכמים צריך שיהא בין כולן רביעית לוג יין חי דהיינו ביצה ומחצה כדי שימזגנו ויעמוד כל רובע רביעית שבו כדי רביעית וכגון דדרי . על חד תלתא מיא כדמפרש התם: שהורו שתה רביעית יין אל יורה. כדכתיב יין ושכר אל תשת וסמיך ליה ולהבדיל ולהורות (ויקרא י) דמשמע דלענין הוראה נמי לא ישתה: ונכנס למקדש חייב. משום שנאמר יין ושכר אל תשת וגו': ועל כל נפשות מת לא יבא. דמשמע משני מתים רביעית קרי ליה נפש כדאמרי' התם (שבת דף לא:) רביעית דם נתתי בכם והא דמשמע ליה הכא רביעית דם היוצאה משני מתים לאו דוקא ליה דהכי הוא משום דבפלוגתא לא קמיירי וכן אמרי' בסמוך והא הכא ר''ע היא ולא רבנן כדאמרי' בפ''ק דסנהדרין (דף ד.) דאילו לרבנן אינה מטמאה רביעית דם שיוצאה מן המת אלא כשיוצאה ממת אחד בלבד והאי דקא נסיב לה הש''ס אליבא דר''ע לאו דוקא אלא איידי דאית ביה רביעית וקא דריש ביה קרא נסיב ליה הש''ס ולדברי הכל ברביעית הוי [שיעורא]: וחמש חיורתא. סימנא לגירסא חלת נזיר מצורע שנפסלו בשבת וה''ג חלת רביעית שמן לחלה וכדאמרי' התם במס' מנחות (דף פח.) יתיב רבי וקא קשיא ליה רביעית במקדש למה נמשחה אי משום מצורע חוץ הוא ואי משום נזיר בשחיטת איל הוא דקדשי א''ל ר' חייא לחביתי כ''ג דמביא בכל יום ועושה בו י''ב חלות מחציתה בבקר ומחציתה בערב והיה מביא רביעית שמן קרי עליה איש ממרחק עצתי ואית דגרסי רביעית שמן של חלת תודה כדאמרינן בפ' שתי מדות (שם דף פט.) מביא חצי לוג וחוצהו מחצה לחלות ורקיקין ומחצה לרבוכה והאיך מחצה דרבוכה אית בה כדי רביעית וטעות הוא ואינו כן דבהדיא אמרי' התם א''ל ר''א בן עזריה אפי' אתה דורש כל היום בשמן לא הייתי שומע לך אלא רביעית שמן לג' מינין שבתודה חלת מצה ורקיק ורבוכה ואחד עשר יום שבין דם נדה לדם נדה כו': נזיר רביעית שמן לנזיר. לרקיקי נזיר: מצורע רביעית מים למצורע. כדאמר במס' סוטה (דף טז:) ושחט את הצפור האחת אל כלי חרס על מים חיים ואמרי' כמה מים יהא נותן בו כדי שיהא דם צפור ניכר בהן וכמה רביעית: כל משקין טמאין. מצטרפין לטמא משקין אחרים כשיהא בהן רביעית ולפסול את הגוייה ברביעית כששותה אותן בכדי אכילת פרס: כל השופכין. ששופכין אותן לרה''ר: ותו ליכא והא איכא. הא דתנן במס' ידים נוטלין לידים מרביעית לאחד ואפי' לשנים ואע''ג דלית בהו כדי רביעית לשני הואיל ולראשון הוה ביה כדי שיעור נטילה: בפלוגתא לא קמיירי. דהא קמיפלגי עליה דרבי יוסי ואמרי לאחד ולא לשנים: והאיכא פיילי של חרס. כלי גרוע של חרס שבו היה נותן עפר מקרקעית המשכן כדכתיב ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן להשקות את הסוטה ובמסכת סוטה (דף טו:) קאי: והאיכא הא דתנן. בברכות (דף. כה:) כמה מים נותן לתוך עביט של מימי רגלים כל שהוא: ר' זכאי אומר רביעית. והתם מפרש טעמא דמילתא: והאיכא מקוה. דתנן ר' אליעזר אומר רביעית מים שאובין פוסלין את המקוה: דבטלוה רבנן. ואמרו דפחות מג' לוגין לא פסלי. לישנא אחרינא והאיכא מקוה דאמר מקוה המחזיק רביעית ראוי להטביל בו מחטין וצנוריות כדאמרינן במסכת פסחים בפרק קמא (דף יז:) אמר רב פפא הא דאמרת בקרקע טהורין כו' בר מינה דההיא דבטלוה רבנן ואמרי דבעינן ארבעים סאה אפילו למחטין וצנוריות כדאמרי' בחגיגה (דף כא:) גזירה שמא יטביל מחטין וצנוריות בכלי שאין בפיו כשפופרת הנוד אלמא לכל מילי בעינן מקוה של מ' סאה. לישנא אחרינא והאיכא מקוה דתנן במסכת מקואות (פ''ו מ''י) וחכמים אומרים אם מקבלת גובה האמבטי רביעית עד שלא יגיעו לאביק כשר אם לאו פסול ובטלוה רבנן מפי המורה וקשיא לי היכא בטלוה רבנן וי''ל הא דקאמר בטלוה רבנן אהא סמיך דהא קתני עליה ר' אלעזר בר צדוק בפרקין כל המעורב למקוה אם מקבל האביק כל שהוא כשר. לישנא אחרינא והא איכא מקוה כדתנן שהשאיבה מטהרת ברביעית ברבייה והמשכה שאם יש כאן כ' סאה ורביעית ממי גשמים הולך וממלא מן המעיין כ' סאין חסר רביעית וזורקן לפני אותו מקום כדי שימשכו המים לתוך המקוה דהא יש בהן ארבעים סאה בר מההיא דבטלוה רבנן דהא קתני רישא שיש בה כ''א סאה ממי גשמים: (רש"י)

תוספות דלית ליה צירוף. כלומר לא בעי צירוף דאית ליה כל שהוא [למכות] וא''ת לר''ש משרת למה לי לצירוף לא איצטריך וכ''ת לטעם כעיקר תיפוק ליה מגיעולי עובדי כוכבים לר''ש דלאו חידוש דאיהו אמר במס' ע''ז (דף סז:) לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא וי''ל דיכול להיות דלדידיה נמי אי אפשר דלא פגמה פורתא ואפ''ה אסרה הכתוב ושפיר מקרי חידוש שחלק הכתוב בין פגם מרובה לפגם מועט ועוד תירץ נ''ע דשפיר איצטריך לצירוף דהא דקאמר כל שהוא היינו כשהוא בעיניה אבל כשהוא מעורב לא ס''ד למיסר וכי האי גוונא אמר אביי במנחות (דף נח.) ברייתא אין לי אלא כו' דבתר דמרבינן מקרא מקצתו דהיינו חצי זית מצריך קרא לעירובו: אמר ר' אבהו אמר ר' אלעזר כל איסורין שבתורה כו'. [ואית דגרסי] כל רביעיות כו' ואיכא לפרש כגון רביעית יין של ערלה או של כלאי הכרם: אפילו אוכלין מרבי. משום דמשרת משמע מפת ומיין וסבירא ליה לר' יוחנן דה''ה כל איסורי נזיר כגון חרצן וזג ור''א ס''ל דמשרת משמע דוקא יין והיכא דגלי גלי: נזיר רביעית יין לנזיר. והיינו למשנה ראשונה (לעיל דף לד:) אע''ג דקאמר לקמן בפלוגתא לא קמיירי היינו גבי חיוורתא: על כל נפשות מת לא יבא. נפשות משמע תרי ומת משמע שיעור אחד והוא רביעית דם לנפש שהנפש תלוי בו כדאמר (שבת דף לא:) רביעית דם נתתי בכם כו': חלת רביעית שמן. בחלות תודה מיירי שהיו בו שלשה מינין ממצה עשרה חלות ועשרה רבוכין ועשרה רקיקין וטעונין חצי לוג ואמר וחוציהו חציו לרקיקין ולחלות וחציו לרבוכה כדאמרי' בפרק התודה (מנחות דף עז. ושם): נזיר רביעית שמן לנזיר. שיש שני מינין חלות ורקיקין כדאמרינן בפרק התודה (שם דף עח.): מצורע רביעית מים למצורע. דכתיב וטבל אותם ואת הצפור החיה בדם הצפור השחוטה על המים החיים ואמר בסוטה בפ' היה מביא (דף טז:) בדם שדם הצפור ניכר בהן וכמה הן רביעית: היה מביא פיילי. פירוש כלי ונותן בו חצי לוג מן הכיור להשקות את הסוטה: כמה מים נותן לתוכה. בעביט של מי רגלים שיוכל להתפלל שם: והא רביעית דמקוה. דחזי בו להטביל מחטין וצנוריות כדאמרינן בפסחים (דף יז:): בר מההוא דבטליה בטולי. פירוש הצריכו ארבעים סאה אפי' למחטין וצנוריות ובאדם לעולם בעיא מ' סאה למקוה (תוספות)

דף לח - ב

ואינו חייב אלא עד שיאכל מן הענבים כזית וכו': תנא קמא לא מדמי להון לכל איסורי נזיר לשתיה ורבי עקיבא כיון דכתיב {במדבר ו-ג} וענבים לחים ויבשים לא יאכל מה אכילה כזית אף כל איסורין כזית: [וחייב על היין בפני עצמו כו']: תנו רבנן וענבים לחים ויבשים לא יאכל לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו מכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה מה כאן שהוא מין אחד והן שני שמות וחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו אף כל שהוא מין אחד והן שני שמות חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו לאיתויי חמרא חדתא ועינבי אמר אביי אכל חרצן לוקה שתים אכל זג לוקה שתים אכל חרצן וזג לוקה שלש רבא אמר אינו לוקה אלא אחת שאינו לוקה אלאו שבכללות מתיב רב פפא ר''א אומר נזיר שהיה שותה יין כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תשת' אל תשתה והוא שותה חייב על כל אחת ואח' אכל ענבים לחים ויבשים חרצנים וזגים וסחט אשכול של ענבים ושתה לוקה חמש אי הכי לילקי שש אחת על {במדבר ו-ד} מכל אשר יעשה תנא ושייר מאי שייר דהאי שייר שייר {במדבר ל-ג} לא יחל דברו אי משום האי לאו שיורא הוא כי קתני מידי דלא איתיה בדוכת' אחריתי לא יחל דברו איתיה בנדרי' א''ל רבינא מפרזקיא לרב אשי והא שייר דבין הביניים אלא אמר רב פפא לא תניא מידי חמש והא

רש"י ת''ק לא מדמי להו. לכל איסורי נזיר לשתיה דאילו ענבים בכזית ויין ברביעית: כיון דכתיב וענבים לא יאכל. לכל מלתא הוא דאתא דכשם שבזמן שהן ענבים מיחייב עליהן בכזית אף כל איסור שבנזיר בזמן שהן יין בכזית: שהוא מין אחד. דאחד לחים ויבשים מין ענבים הן: והוא שתי שמות. לח ויבש ואמרי להו זג וחרצן: לאיתויי חמרא חדתא ועינבי. שאע''פ שהן מין אחד שהי' חדש מתוק כענבים הואיל ושני שמות יש להן חייב על כל אחת ואחת: אמר אביי אכל זג וחרצן לוקה שלש. אחת מכל אשר יעשה מגפן היין ואחת על חרצנים ואחת על זג דלא יאכל אכולהו קאי: רבא אמר אכל זג וחרצן אינו לוקה אלא אחת. אפילו כי אכל זג וחרצן אביי מתרץ מתניתין לטעמיה דתני וחייב על החרצנים בפני עצמן ועל הזגים אפילו כשאוכל את שתיהן ביחד וכן נמי למתניתא דתני לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו ואפי' כשאוכל זג וחרצן בבת אחת ורבא מתרץ לטעמיה כגון דלא אכל אלא אחד מהם דלא תימא עד שיאכל לחים ויבשים בהדי הדדי וחרצנים וזגים בהדדי אלא אפי' לא אכל אלא לחים בלבד או יבשים בלבד לוקה אחת ולעולם אם אכל לחים ויבשים או זג וחרצן אינו חייב אלא אחת ולא לאתויי חמרא חדתא ועינבי ומתני' נמי תני וחייב על היין בפני עצמו כו' דלא תימא עד דאכיל ליה לכולהו אלא ודאי אכל חד מנהון לוקה ומיהו כי אכיל נמי כולן יחד אינו חייב אלא אחת: ע''א אינו לוקה אלא אחת כשאוכל זג יחידי או חרצן ואינו לוקה משום כל אשר יעשה ולא צריך לשנויי לכל הני כדשנינן לעיל: דאין לוקין על לאו שבכללות. כגון האי דעל כמה איסורי לית בהו אלא לאו חד: ואם איתא דלוקה משום כל אשר יעשה מגפן היין ליתני לוקה שש: שייר לא יחל דברו. דלקי נמי אדידיה: והא שייר דבין הביניים. כדאמרי' לעיל (דף לד:) ועד זג לאיתויי בין הביניים: אלא אמר רב פפא לא תנא מידי חמש. אלא לוקה סתם ואיכא לתרוצי לאביי כי טעמיה ולרבא כי טעמיה הואיל ולא נכתב ליה מניינא וקמהדר הגמרא ומאחר דלא תניא מ''ט אותביה חמש: (רש"י)

תוספות ואמר רבי דמ''מ רביעית דמעיין לא בטלוה ויכול להטביל מחטין במעיין אפי' כל שהוא דתנן (ת''כ פ' שמיני) מקוה במ' סאה ומעיין בכל שהוא ומדקתני מקוה במ' סאה על כרחך בתר דבטלוה דאי קודם לכן גם המקוה טהור ברביעית אלא בתר ביטול קאמר וקאמר במעיין כל שהוא וליכא למימר דקודם ביטול איירי ובאדם דהא מקוה בעינן מ' סאה [א''כ] גם המעיין לא מטהר אדם בכל שהוא דבעינן מים שכל גופו יתכסה בהן וה''נ אמר בפרק בתרא דחגיגה (דף כב.) דהא ארעא חלחולי מחלחלא ובעינן ארבעים סאה אלמא דמעיין בעינן מ' סאה ולכל הפחות באדם איירי ואין לתמוה [אי לא] בטלו רביעית דמעיין לתנייה דאיכא דה''ה בפחות מרביעית סגי במעיין: ואינו חייב עד שיאכל מן הענבים כזית. וה''ה בשתיה והיינו כמשנה אחרונה וכר''ע דבסמוך משנה ראשונה עד שישתה רביעית יין פירוש וה''ה לאכילה ברביעית ושתיה בכזית כיצד משערין מביאין זית אגורי ושוקעו בכוס מלא יין [והיין שיוצא ממנו] אם שותה כיוצא בו היינו כזית ואכילה משערינן דכמו שאכל מן הענבים נותנין בכוס מלא יין אם יוצא מן היין רביעית הרי אכל כרביעית וקשה לר''ת [על] פירוש [זה] דאין דרך התנא בשום מקום להקדים משנה אחרונה למשנה ראשונ' בסדר ועוד קשה דמתחילה נקט כזית דהיינו משנה אחרונה כר''ע ומפסיק בה במשנה ראשונה ושוב חוזר לומר דברי ר''ע שהוא כמשנה [אחרונה] וע''ק דלפי [זה] היה לו לשנות במשנה ראשונה עד שיאכל רביעית כיון דבאכילה פליגי דלישנא דמתניתין משמע דבאכילה לא פליגי וע''ק דכי היכי דבעי הש''ס טעמא לדברי ר' עקיבא שמביא פסוק בגמרא שמדמה שתיה לאכילה היה לו ליתן טעם למשנה ראשונה אמאי מדמי (שתיה לאכילה) אכילה לשתיה לכ''נ לר''ת דמתני' דקתני ברישא עד שיאכל מן הענבים כזית היינו אליבא [דכ''ע] דבאכילה כ''ע מודו דבכזית ולא פליגי אלא בשתיה דמשנה ראשונה עד שישתה רביעית כדרך כל שתיה [בכריתות בפ' אמרו לו] (דף יב:) [מ''מ] שתיה לא גמר מיניה [דאכילה] ומצריך שתיה ברביעית ור''ע כיון דכתיב ענבים לחים ויבשים לא יאכל מה אכילה בכזית אף כל איסורים בכזית מוענבים וי''ו קדריש אף כל איסורי נזיר בכזית דהיינו שתיה דכתיב לעיל מיניה וכל משרת ענבים לא ישתה והשתא וי''ו דוענבים מוסף על דלעיל דכי היכי דענבים בכזית הכי נמי שתיה הכתוב לעיל בכזית ולפירוש קמא גרסינן בגמרא ת''ק מדמי כל איסורי דנזיר לשתיה דתנא עד שישתה רביעית ור''ע [מדמה] כל איסורי נזיר לאכילה פירוש ויליף שתיה מאכילה כדפרישית: ועל זה בעצמו. לחים ויבשים קרא יתירא הוא ולכתוב ענבים והוי לחים ויבשים במשמע אלא לחייב על זה בעצמו שאם אכל ענבים לחים ויבשים בהתראה אחת שהתרו אל תאכל ענבים לוקה שתים ואפי' הן מין אחד וטעם [אחד] כיון שהם שני שמות: ה''ג בגמרא ומכאן אתה דן לכל איסורי נזיר חמרא חדתי ועינבי. אע''פ שטעמם שוה הואיל שהוא שני שמות לוקה שתים וא''ת תיפוק ליה דחמרא חדתי וענבי כתיב בהדיא בקרא בתרי לאוין דכתיב מיין ושכר יזיר [ומתרגמינן] מחמר [חדת] ועתיק וענבים כתיב וי''ל דאי מיזיר ה''א חדתא כגון [ארבעה] יום דאחר שלשה ימים שבצר אין טעמו כטעם ענבים אבל יין [חדש] ממש אימא לא מחייב אלא חדא קמ''ל: חרצן לוקה שתים. משום חרצן לא יאכל ומשום מכל אשר יעשה מגפן היין: אין לוקין על לאו שבכללות. דמכל אשר יעשה מגפן כל מילי משמע ואינו מפרש שום דבר: אמרו לו אל תשתה. שהתרו בו על כל פעם ופעם שהיה רוצה לשתות: אכל ענבים לחים ויבשים וחרצנים וזגין. כלומר כזית מכל אחד וגם בסחט אשכול ענבים ושותה לוקה ה' משום כזית ענבים לחים וכזית יבשים וכזית זגין וכזית חרצנים ומשום שותה יין: ולילקי שש מכל אשר וגו'. וא''ת ולחשוב נמי התנא שכר וחומץ וי''ל דהא לאו שיורא הוא אלא משייר מיניה אבל בהנך דחשיב התנא יש למנות כל המלקיות שבהם: שייר בל יחל. דלילקי נמי משום בל יחל: לאו שיורא. כי קתני מילתא דליתא בשאר איסורין אלא בנזיר אבל בל יחל שייך בשאר נדרים נמי וא''ת וכי נאמר כן כדי להקשות לאביי וי''ל דקאמר הכי משום דלא תקשי לרבא מאי שייר דהאי שייר דשייר בל יחל אומר הגמ' כן דומיא דהכי מפרש ר''י בפ''ק דב''ק (דף טו.) גבי אי משום חצי כופר לאו שיורא הוא: והא שייר בין הבינים. קושיא הוא למ''ד דלא יחל לא הוי שיור אמאי שייר בין הבינים וא''ת התינח לפי' ר''ת דפירש (לעיל דף לה.) דבין הבינים היינו ענבים קטנים דתנא באכילה כדקתני ואכל ענבים בין גדולים בין קטנים משמע ושייר [לאשכול] קטנים שלא מנאן הלכך פריך שפיר אלא לפירוש שני שפירש לעיל דהביניים היינו [גוף] הענבים הרי דתנא לא שייר כלום דקתני לוקה ה' היינו משום ענבים לאו אחד וי''ל דגם לאותו פי' שייר לאו דידיה דלאו דחיוב ענבים היינו כשאוכלן שלמים כדרך שאוכלים ענבים אבל מלקט האוכל שביני וביני שאין דרך לאכול כן זהו לאו אחר של בין הביניים והתנא שיירו ואף על פי שמלשון התנא נמי משמע ששנה ואכל את הביניים דרך ליקוט דאוכל ענבים משמע בכל ענין אפילו בליקוט אפילו הכי לאו דידיה שייר דאל''כ לילקי שש: לא תני מידי ה'. בלשון הברייתא ליכא ה' אלא לוקה סתם ותוכל לפרש שש: (תוספות)

דף לט - א

אותביה חמש ומאחר דלא תניא חמש מ''ט אותביה אמר רב פפא אנא סברי לאו גמרא היא בידיה והדר ביה ולא ידענא דגמרא היא בידיה ולא הדר ביה: רבי אלעזר בן עזריה אומר כו': אמר רב יוסף כמאן מתרגמינן מפורצנין ועד עיצורין כר' יוסי: מתני' סתם נזירות ל' יום גילח או שגילחוהו לסטים סותר ל' יום נזיר שגילח בין בזוג בין בתער או שסיפסף כל שהוא חייב: גמ' איבעיא להו האי מזיא מלתחת רבי או מלעיל למאי נפקא מינה לנזיר שגילחוהו ליסטים ושיירו בו כדי לכוף ראשו לעיקרו אי אמרת מלתחת רבי נזירות הא שקליה אלא אי אמרת מלעיל רבי מאי דאקדיש הא קאים ת''ש מהא אינבא חיה דקאים בעיקבא דבינתא ואי סלקא דעתך מלתחת רבי ברישא דבינתא בעי למיקם לעולם מלתחת רבי ואגב חיותא נחית ואזיל אינבא ת''ש אינבא מתה ברישא דבינתא ואי סלקא דעתך מלעיל רבי בעיקבא דבינתא בעי למיקם התם נמי משום דלית בה חילא שרוגי שריגא ואזיל תא שמע מבלורית דכושיים דבתר דמגדלין לה רפיא מלתחת התם נמי איידי דקמטא היא משיכבא דרפיא תא שמע מסקרתא דרפי עמרא מלתחת ותניא ותו כד צבעי סביא דיקנהון חוורן

רש"י א''ר פפא אנא סברי. סברא הוא בידיה דכי אכיל חרצן חייב שתים על חרצן ועל מכל אשר יעשה וסברי אותיב ליה תיובתא משום דלא נהירא ליה מילתא וליהדר ביה: ולא ידענא דגמרא היא בידיה. מרביה ומש''ה לא הדר ביה: רבי אלעזר בן עזריה אית ליה כרבי יוסי מדקאמר שני חרצנים וזג משמע דלזג א' איכא ב' חרצנים: פורצנין. דמשמע פנימי כגון אפי' פרצידא דתותי קלא דאמר בריש פ''ק דמס' תענית (ד' ד.) דהיינו גרעינין: עיצורין. משמע חיצונים שסוחט מהמשקה כדכתיב (בראשית מ) ואשחט אותם ומתרגמינן ועצרית יתהון: מתני' גילח או שגילחוהו ליסטין. משמע בין באונס בין ברצון בתוך ימי נזירותו בין בנזירות מרובה בין בנזירות מועטת: סותר ל' יום. לפי שאין גידול שיער בפחות מל' יום: או שסיפסף כל שהוא. שתלש קצת בראש השיער: גמ' איבעיא להו בינתא מלתחת רבי. האי שיער מלתחת רבי בסמוך לבשר יוצא מן הראש וגדל וראשו כדקאי קאי: או מלעיל רבי. שראש השער מתגדל ויוצא מאיליו ומתגדל ועיקרו כדקאי קאי: למאי נפקא מינה לנזיר שגילחוהו ליסטים ושיירו בו כדי לכוף ראשו לעיקרו. א''א דהאי בינתא מלתחת רבי הילכך למאי דאקדיש שקליה וסותר נזירותו: ואי אמרת מלעיל רבי. הואיל ושיירו בו כדי לכוף בו ראשו לעיקרו דאיכא למימר דמאי דאקדיש קאי אכתי אית ליה למיעבד תגלחת מצוה ואינו סותר: ת''ש מהאי אינבא חיה. לינטרי''ש {ביצי-כינים} בלע''ז דהוא מביצי כינים: דקיימא בעיקבא דבינתא. בעיקר השיער סמוך לבשר. ואי ס''ד. דהאי בינתא מלתחת רבי אישתכח דכי נפיק שערא נפיק אינבא לבר: ברישא דבינתא איבעי ליה למיקם. אינבא אלא לאו ש''מ מדקיימא אינבא בהדי בישרא דמלעיל רבי ואינבא בבינתא כדקאי קאי: לעולם מלתחת רבי. והא דלא קיימא ברישא דבינתא: ואגב חיותא. דאית בה נחתא ואזלה לתחת לבהדי בישרא: ת''ש מדהאי אינבא מתה קיימא ברישא דבינתא. ואי ס''ד דהאי בינתא מלעיל רבי אישתכח דכי היכי דמעיקרא קיימא בעיקרא דבינתא הכי נמי איבעי לה למיקם השתא בעיקרא דבינתא: התם נמי משום דלית בה חילא. שאין בה כח דהא הויא מתה: שרוגי קא משתרגא. משתמטא ואזלה כלפי רישא דבינתא מש''ה קיימא לה התם ולעולם מלעיל רבי: ת''ש מבלורית של כושיים דבתר דגדלין לה. שמקלעין את השיער זה בזה: רפיא מלתחת. סמוך לבשר ומדרפיא לתחת לבהדי בישרא ולא מלעיל ש''מ דמלתחת הנץ השיער ויצא מש''ה מרפו להני שערי מלתחת ולא מקלעי באידך בינתא: לעולם מלעיל רבי והתם נמי איידי דקמטא שמהדק בלורית ודוחק מעצמו למטה מחמת הגדל כששוכב עליה: ומשיכבא הוא דרפיא. מחמת שכיבה הוא ששוכב על הבלורית רפיא לה מלתחת: מסקרתא דרפי עמרא מלתחת ותניא. כלומר עד השתא בעינן לפרושי לך ממידי דסברא דלא תליא במידי דתניא אלא השתא איכא למישמע מהא דסוקרין על העשירי לשום מעשר דמתקשר כל השיער ביחד מחמת הצבע של סיקרא ולבתר הכי רפיא עמרא מלתחת ומאי טעמא לאו משום דההוא דרפי רבי ליה לבתר הכי (רש"י)

תוספות והא אותביה חמש ומאחר דלא תניא מ''ט אותביה. כלומר והלא רב פפא עצמו היה מקשה מיניה לאביי ואי תנא לא תני ה' מ''ט אותביה הוא: א''ר פפא אנא סברי לאו גמרא הוה בידיה. לכך בדיתי מלבי והוספתי על לשון הברייתא חמש ולהקשות לאביי לראות אם מדעתו אמרה למימרא דידיה דאז בקל יחזור מדבריו ולא ידחוק לתרץ הברייתא לדבריו ולא ידענא דגמרא הוה בידיה ואותבינן ולא הדר ביה ולכך בחנתי דגמרא הוה בידיה: מחרצנים מפורצנים. דהיינו הגרעינין וכן במס' ע''ז (דף לד:) פורצנים דיין נסך ועצורין היינו הקליפה ואשחט מתרגמי' ועצרית וסחיטה היינו בקליפה שיסחוט הקליפה החיצונה שיש בה לחלוחית קצת ולא בגרעיניה: סתם נזירות ל' יום. כבר שנינו זה בפ''ק (דף ה.) ואיידי דבעי למתני גילח או שגלחוהו לסטים סותר ל' יום תני נמי סתם [נזירות] שלשים יום וטעמא דסותר ל' יום משום דבעיא נזירות שיעלה לו תגלחת של מצוה כדי שיהא שערו גדל כפי שראוי לגדל כסתם נזירות דהיינו שלשים יום ומיירי שגלחוהו ביום מלאת שהרי אם גלחוהו (בשנים) או יותר למה יסתור את הכל איך יחזור וימנה מה שמנה כבר ואולי הכי נמי קאמר סותר עד שיהו שערותיו כדי שלשים יום כך נמצא בפירוש ה''ר יצחק והלכך בנזירות של [ס'] אם גלחוהו ביום שלשים אינו סותר כלום דאיכא עדיין גידול שער קודם יום תגלחת ואם גלחוהו אחר שכלו ימיו [ואין] גידול שער סותר [ל'] לרבנן כדמוכח בגמרא: נזיר שגילח בין במספרים או שסיפסף. פירוש תלש כל שהוא אפי' שער אחד לוקה עליו מיירי שעוקר השיער מעיקרו ומשחית מן השורש כעין תער דלוקה מקרא דתער לא יעבור על ראשו דמרבינן בגמרא שאר המעבירין: שער מלתחת רבי. משרשו מעיקרו הוא מגביה וגדל מה שהשער גדל מתמר ועולה הסמוך לראש אחר ימים יהיה ברחוק או מלעיל רבי מראש השער הולך וגדל אבל סמוך לראש אין [זז] ממקומו: ושיירו בו כדי לכוף ראשו לעיקרו. בכל שער ושער [שיעורא] בעלמא הוא ובסמוך אמר שבו ליגדל השער בז' ימים ובכך יש חשיבות שער: ואי אמרת מלתחת רבי נזירותו הא שקליה. כלומר השיער שהקדיש ביום נזרו זה נטלו וגלחו וזה ששיירו בו כדי לכוף אין זה משער שהיה לו משעת קבלת נזרו אלא צמח בו אחר כן וסותר אחרי שלא נשתייר מאותו שער שהיה בקבלת נזרו ואי אמרת מלעיל רבי מאי דאקדיש קאי דאותו ששיירו ודאי מאותו שיער שהקדיש ובכך הוי שיעור חשוב ואינו סותר כלום: ת''ש מהאי אינבא. פירוש ביצי כינים דקאי בעיקרא פירוש בעיקר השיער סמוך לראש ולא תצא משם בגידול שער ש''מ דמלעיל רבי ומש''ה השער שסמוך לראש כדקאי קאי. דאי מלתחת רבי ברישא דבינתא בעי למיקם האינבא והשער הולך וגדל מעיקרו ולמעלה: אגב חיותא נחת ואזיל. אינבא הוא יורד למטה כשהשער גדל מלמעלה מרום הראש: ברישא דבינתא. לאו ברישא אלא ברחוק מן הראש קאמר: ואי ס''ד מלעיל רבי בעיקרא דבינתא בעי למיקם [במקום] שעמדה כשהיתה חיה שהרי שם מתה: התם נמי משום דלית בה חילא. כלומר בזו שהרי מתה שמטה ואזלה מחוברת ויורדת לראש השער שהוא תלוי למטה לצד הארץ ואין לה כח להאחז למעלה לצד הראש: ת''ש מבלורית של כושיים שמניחים בלוריות [בראשיהם] לשם ע''ז ובשער אין מגלחין כל סביב ראשו ומה שהיו מניחין הן גידלו אותה כקליעה סמוך לראש ואינו מהודק כבראשונה ואי מלעיל רבי אמאי אלא ודאי מלתחת רבי ונדחית הקליעה לפנים והלאה מן הראש ונמצא כי בשער שסמוך לראש אינו קלוע ולכך הוי כפרוש ומשני איידי דקמטא היא משיכבא רפיא ממה שהוא שוכב עליה נוסעת ממקומה ונרפית סמוך לראש: (תוספות)

דף לט - ב

עיקבי נימהון ש''מ מלתחת רבי ש''מ ואלא הא דתניא נזיר שגילחוהו לסטים ושיירו בו כדי לכוף ראשו לעיקרו אינו סותר ואי סלקא דעתך מלתחת רבי ליסתור כגון שגילחוהו אחר מלאת ומני רבי אליעזר היא דאמר כל אחר מלאת ז' סותר מ''ט דר''א יליף תגלחת טהרה מתגלחת טומאה מה תגלחת טומאה שבעה אף תגלחת טהרה שבעה וקים להו לרבנן כל ז' יומין אתיא מזייא כדי לכוף ראשו לעיקרו: נזיר שגילח בין בתער בין בזוג או שסיפסף כל שהוא חייב: ת''ר {במדבר ו-ה} תער אין לי אלא תער תלש מירט סיפסף כל שהוא מנין ת''ל {במדבר ו-ה} קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו דברי ר' יאשיה ר' יונתן אומר תער אין לי אלא תער מירט תלש סיפסף כל שהוא פטור והכתיב קדוש יהיה למימרא דאם גילח ליה בתער קאים עליה בעשה ול''ת תניא אידך תער אין לי אלא תער תלש מירט סיפסף כל שהוא מנין ת''ל {במדבר ו-ה} לא יעבור על ראשו ומאחר שסופינו לרבות כל דבר מה ת''ל תער לא יעבור על ראשו לפי שלא למדנו לתגלחת האחרונה שיהיה בתער ללמדו ממצורע אי אפשר

רש"י וש''מ מלתחת רבי והא סברא הויא במידי דתניא: ותו מדצבעי סביא דיקניהון. כי היכי דליתחזו דרדקיא ובתר הכי חיורי דיקניהון מתלבנים עיקרי שערי זקנם ש''מ דמלתחת רבי ומאי דקא קדיש האי נזיר שקלוה מיניה ואיבעי ליה למיסתר ולמימני נזירות אחרת כי היכי דליקדוש שיער: אלא הא דתניא נזיר שגילחוהו לסטים ושיירו בו כדי לכוף ראשו לעיקרו אינו סותר. ואמאי אינו סותר ליסתור דהא אמרינן דמלתחת רבי ושקלוה מיניה לההוא שיער דאקדיש שלא לגלח עד סוף נזירותו: לעולם מלתחת רבי והכא במאי עסקינן כגון שגילחוהו אחר מלאת ל' לנזירותו קודם שהספיק לגלח והא מני ר' אליעזר היא דאמר לעיל בפ' מי שאמר הריני נזיר מגלח (דף טז:) דכל אחר מלאת ז' סותר שאם נטמא יום ק''א ר' אליעזר אומר אינו סותר אלא ז' לאחר תגלחת כי היכי דבתוך אלו ז' ימים תירבי מזיא כי היכי דתיהוי כדי לכוף ראשו לעיקרו והכא נמי הואיל דפשו ליה כדי לכוף ראשו לעיקרו אינו צריך ליסתור כלום אלא מיד מגלח: מ''ט דר' אליעזר. דאמר כל לאחר מלאת ז' ימים סותר ותו לא בשלמא כי נטמא לאחר מלאת דסותר ז' כנגד ז' ימים שמונה בהן ג' וז' ומגלח בשביעי כדתניא לקמן (דף מד:) תגלחת הטומא' כיצד מזה בשלישי ובז' [ומגלח בז'] כדכתי' וביו' השביעי יגלחנו: מה תגלחת טומאה לאחר שנטמא מגלח לאחר ז' וכדפרישית אף תגלחת טהרה לאחר מלאת אינו צריך למנות אלא ז' לאחר תגלחת כדי שיהא יכול לגדל קצת שיער בתגלחת טהרה וקודם מלאת לא מיתוקמא משום דקודם מלאת סותר ל' וכדפרשינן בפירקא לעיל (ד' ו:) לדברי ר' אליעזר התורה אמרה נטמא ביום מלאת תן לו תורת נזיר אלא כל אחר מלאת נטמא או נתגלח לגמרי שלא הניחו בו שיער כלל סגי ליה בתגלחת כל דהו ואמור רבנן כיון דבהנך ז' ימים גדלא מזיא כדי לכוף ראשו לעיקרו סגיא ואילו הכא כיון דשיירו בו כדי לכוף ראשו לעיקרו אינו צריך ליסתור כלל ומגלח לאלתר ומביא קרבנותיו ומותר ביין: תלש. שיער בסמוך לבשר אבל לא עקרו לגמרי וכגון שעיקרו נראה: מירטו. דעקרו לגמרי ממקום גידולו: סיפסף. כמו סוף: ת''ל קדוש יהיה. שלא ישירנו בשום דבר ויניחנו לגדל פרע: והכתיב (אומר) קדוש יהיה גדל פרע: דמשמע קדוש יהיה שלא יסירנו בשום דבר להכי כתב קדוש: למימרא דכי גילח לו בתער קאי עליו בעשה ול''ת. דמשמע קדוש יהיה שלא יעבירנו בתער ולאו הבא מכלל עשה עשה: תלש מירט סיפסף כל שהוא מנין ת''ל לא יעבור על ראשו. לרבות המעבירין: ומאחר שסופינו לרבות כל דבר. המעביר כדכתיב לא יעבור מה ת''ל תער: לפי שלא למדנו לתגלחת האחרונה. של טהרה לאחר תשלום ימי נזירות שיהא בתער לפי שלא כתב אלא וגילח את שער ראש נזרו לכך כתב לך תער כאן שאינו צריך ללמדך שאותה תגלחת לא תהא אלא בתער: ללמדו ממצורע אי אפשר דאין דנין קל מחמור להחמיר עליו. דמצורע הוי חמור לפי שהוא צריך לגלח את כל שערו כדי שיהא כל בשרו בתגלחת מה שאין בנזיר: (רש"י)

תוספות עיקבי נימהון. זקנם הסמוך לסנטר נראה לבן אלמא מלתחת רבי וה''ה דמסקרתא נמי הוה מצי לאוכוחי הכי דכשגדל הצמר אין סוף הצמר הצבוע בבהמה צבוע: לסתור. דהא ס''ד מלתחת רבי פירוש דהא הוכחנו דמלתחת רבי וא''כ לא נשאר משער שהיה בו משעת קבלת נזירות כדי לכוף ראשו לעיקרו אלא ש''מ מלעיל רבי ואותו שנשאר היינו אותו דמעיקרא: כגון שגלחוהו אחר מלאת. ביום ל' ומני ר' אליעזר היא דאמר כל אחר מלאת ז' סותר אם נטמא עד שיזה ג' וז' וכן אם גלחוהו ביום ל' סותר ז' שלא יכול לגלח תגלחת נזרו עד אחר ז': ומ''ט דר''א. קאי [אלעיל] כלומר מ''ט אמרת לר' אליעזר כי גלחוהו אחר מלאת דסגי בז' והא אין גידול שיער פחות משלשים יום: יליף תגלחת טהרה. סתירה שהיא ע''י תגלחת שהיא טהורה מסתירה הבאה ע''י טומאה מה תגלחת כי נטמא ביום ל' ממתין ז' [ותו לא] כך תגלחת טהרה כשגלחוהו ולא שיירו בו כדי לכוף ראשו לעיקרו ז' ותו לא: וקים להו לרבנן דכל ז' אין השערות גדילין אלא כדי לכוף אינו סותר כלום דבגידול של סתירת ז' אינו גידול כי אם כדי לכוף א''כ לא בעינן ז' לתגלחתו שיהיה בשער ראשו אלא כדי לכוף ואם גלחוהו אחר מלאת נמי ושיירו בו כדי לכוף אינו סותר אבל ודאי תגלחת דתוך מלאת סותר כדלקמן מטעם גידול שער אבל כשגלחוהו אחר מלאת כיון שהיה לפנינו גידול שער ביום שלשים הראוי לתגלחת כדאמרן מדאורייתא דיו בכך ומיהו ז' יש לו להמתין וילפינן מתגלחת טומאה ואע''ג דלא דמי לגמרי דהתם צריך להמתין ז' כדי להביא קרבנותיו בטהרה מ''מ שוו חכמים סתם סתירה לתגלחת דאחר מלאת לסתירת טומאה אבל לרבנן ודאי כיון [דאם] נטמא [לאחר מלאת] סותר ל' יום כדאמרינן בפ''ג (דף טז.) ה''נ הוו ילפי' כל תגלחת (דטומאה) דלאחר מלאת לסתירת ל' כמו בטומאה דבעינן בשעת תגלחת גידול שער של ל' יום כי גלחוהו נמי אחר מלאת יהיה סותר ל' יום ולא הוה סגי כמו ששיירו בו כדי לכוף ראשו לעיקרו כ''א שיירו בו מה שראוי ליגדל בל' יום ולכך אוקמי' דוקא כר' אליעזר אבל ודאי כרבנן נמי מצי לאוקמי וכגון שגלחוהו [ביום ל''ב או ל''ג] אמרו רבנן לר''א דנטמא ביום ל''ב דאינו סותר אלא ז' כדפ''ל ושמא י''ל דמודו כעין אחר מלאת שהביא קרבנו [דאינו סותר כלום] ודוקא לר' אליעזר דאמר תגלחת מעכבא שאם גלחוהו לסטים ולא שיירו בו כדי לכוף סותר ל' יום כדי לגלח ולחזור ולהביא קרבנותיו אבל לרבנן דאמרי דתגלחת [דאחר מלאת] לא מעכבא אינו סותר כלום ומותר לשתות יין מיד אחר שהביא קרבנותיו ונהי דלרבנן נמי טעון תגלחת למצוה וצריך להמתין ז' ימים לישנא [דאינו] סותר משמע דאם לא שיירו בעיא סתירה שיש שום איסור מכח נזירות עליו או שאסור לשתות ביין או לשום דבר אחר כל כמה דלא חזר וגילח ולרבנן לא הוי שום איסור עליו: ת''ר אין לי אלא תער. דוקא שלוקה תלש בה כל שהוא פירוש שלא בתער בין שעקר השער מתחילתו סמוך לראשו ומיהו שלא כעין תער ובין שלא עקרו לגמרי כ''א מקצתו מנין דאסור ת''ל קדוש יהיה גדל פרע שמצוה לגדל שער ועובר בעשה אי מגלח ממנו כלל גם כי אינו קוצצו לגמרי מעיקרו אבל בקוצץ מעיקרו לגמרי כעין תער איכא לאו בכל המעבירין כדתני ברייתא דלא פליגי אהדדי אבל ניחא ליה להאי תנא למימר קדוש יהיה גדל פרע דמיניה שמעינן איסור אינו קוצץ לגמרי מעיקרו: רבי יונתן אמר אין כו' תלש סיפסף פטור. בין כי נמי תלש מעיקרו בין אינו תלש מעיקרו אינו עובר כלל אפי' כעין תער אלא בתער ולא בשאר מעבירין וכן משמע הסוגיא דלקמן דלר' אליעזר נזיר אינו חייב בשאר מעבירין א''כ [אנו] זקוקין לומר דחד מהנך אית ליה הכי ולכולהו שאר תנאי אמרי דמיחייב בשאר מעבירין א''כ ר' יונתן הוא דסבר הכי: והכתיב קדוש יהיה גדל פרע. ומשמע דאיסור עשה מיהא איכא במעבירין ומשני דכי מגלח בתער ראשו לאו ועשה אבל שלא בתער גם כי גילח הכל ליכא לאו ולא עשה: כל שהוא. פירוש אפי' שער [א'] ת''ל לא יעבור על ראשו לרבות כל המעבירין ובלבד שיהא כעין תער מעיקרו משרשו לגמרי ותנא דמתני' נמי ס''ל כהאי תנא וכת''ק דר' יונתן: ומאחר שסופינו לרבות כל דבר אפילו שאר מעבירין מה ת''ל תער. [תימה לימא] לאשמועינן כעין תער לרבות משחית וכו': לפי שלא למדנו תגלחת האחרונה שיהא בתער וללמדו ממצורע אי אפשר שאין לומדין קל מחמור להחמיר עליו. ולקמן ילפינן מהיכא פשיטא להאי תנא דתגלחת מצורע בתער והא לא כתיב תער בפירוש: שאין דנין קל מחמור. שהמצורע חמור שטעון תגלחת כל שער גופו דכתיב (ויקרא יד) והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו וגו' תאמר בנזיר שהוא קל שאינו צריך לגלח אלא ראשו כדכתיב בהדיא בקרא ולכך לא יטעון תער [לכך] כתיב תער לא יעבור ואם אינו ענין לאיסור העברה שבתוך נזירותו דהא [איהו] בכל המעבירין לקי תניהו לענין תגלחת למצות תגלחתו של סוף נזירותו דאינו אלא בתער: (תוספות)

דף מ - א

שאין דנין קל מחמור להחמיר עליו רבי אומר אינו צריך הרי הוא אומר תער לא יעבור על ראשו עד מלאת התורה אמרה אחר מלאת לא תהא תגלחת אלא בתער והכתיב תער לא יעבור על ראשו לעבור עליו בשני לאוין אמר רב חסדא ללקות באחת לעכב בשתים לסתור אינו סותר אלא ברוב ראשו ובתער בתער אין במידי אחרינא לא והקתני מנין לרבות את כל המעבירין אלא אימא כעין תער תניא נמי הכי נזיר שתלש מירט סיפסף כל שהוא אינו סותר אלא ברוב ראשו ובתער רבי שמעון בן יהודה אומר משום ר''ש כשם ששתי שערות מעכבות בו כך שתי שערות סותרות בו תנן התם שלשה מגלחין ותגלחתן מצוה נזיר ומצורע ולוים וכולן שגילחו שלא בתער או ששיירו שתי שערות לא עשו ולא כלום אמר מר שלשה מגלחין ותגלחתן מצוה פשיטא מ''ד משום עבורי שער הוא ואפילו סך נשא קמ''ל דלא קתני וכולן שגילחו שלא בתער בשלמא גבי נזיר כתיב תער לא יעבור על ראשו וגבי לוים כתיב {במדבר ח-ז} והעבירו תער על כל בשרם אלא מצורע בתער מנלן וכ''ת תיתי מלוים מה לוים שכן טעונין תגלחת ואין תגלחתן אלא בתער אף אני אביא את המצורע שהוא טעון תגלחת ואין תגלחתו אלא בתער איכא למיפרך מה ללוים שכן טעונין תנופה בגופם תאמר במצורע דלא אלא תיתי מנזיר מה לנזיר שכן קרבנו טעון לחם תאמר במצורע דלא אלא מחדא לא אתיא תיתי מתרויהון מהי תיתי תיתי מלוים מה ללוים שכן טעונין תנופה בגופן נזיר יוכיח מה לנזיר שכן קרבנו טעון לחם לוים יוכיחו וחזר הדין לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהם שהן טעונין תגלחת ותגלחתן בתער אף אני אביא את המצורע שהוא טעון תגלחת ותגלחתו בתער א''ל רבא מברניש לרב אשי וליפרוך מה להצד השוה שבהן שכן

רש"י ואין דנין קל מחמור להחמיר. על הקל אלא להקל על הקל ולהחמיר על החמור והכא דא''א ללמדו ממצורע אתא ליה תער דבתער הוא דתיהוי תגלחת אחרונה אבל במידי אחרינא לא: רבי אומר אינו צריך. לתגלחת אחרונה וכשכתב לך תער לא בא אלא לומר לך שאינו חייב אלא בגילוח תער ומה שאתה אומר מנין למדנו לתגלחת אחרונה שהיא בתער מן דקדוק הכתוב אתה למד שהרי הוא אומר תער לא יעבור על ראשו דמשמע תער לא יעבור על ראשו עד יום מלאת שהוא צריך גילוח בתער: והכתיב תער לא יעבור על ראשו. כלומר והיכי אמר ת''ק דחייב על כל שאר מעבירין ותער לא בא אלא לתגלחת האחרונה והכתיב תער לא יעבור על ראשו דמשמע בתער הוא דמחייב אבל לא בשאר מעבירין: לעבור עליו בשני לאוין. על תער לא יעבור ועל לא יעבור כל המעבירין לישנא אחרינא והכתיב תער לא יעבור על ראשו כלומר היכי משמע ליה דאחר מלאת לא תהא תגלחת אלא בתער והכתיב תער לא יעבור על ראשו [עד מלאת] דאיכא למידק מינה דעד מלאת הוא דלא אלא בתער הא לאחר מלאת מגלח בכל דבר ואפי' במלקט וברהיטני לעולם אימא לך דלאחר מלאת אינו מגלח אלא בתער והא [דכתיב] בסמוך לא יעבור ומשמע לא יעבור תער: אמר רב חסדא ללקות באחת. שאם גילח תוך מלאת שער אחת לוקה: לעכב בשתים. שאם גילח כל שערו בתגלחת סוף ימי נזירותו ושייר בו ב' שערות לא עשה ולא כלום: ולסתור אינו סותר. אם גילח בתוך ימי נזירותו אלא אם גילח את רוב ראשו בתער: והקתני מנין לרבות כל המעבירין. ת''ל לא יעבור: אלא כעין תער. כל המעבירין (מעבירין) סמוך לעיקרן: תניא נמי הכי. כדאמר רב חסדא ובתער דוקא ואמרי לה כדאוקימנא לה אליבא דרב חסדא כעין תער ומאי בתער דקתני בברייתא כעין תער: כשם ששתי שערות מעכבות בו. בתגלחת טהרה כך שתי שערות סותרות בו בתגלחת איסור: תנן התם גרסי' והיא בסוף נגעים גם ברייתא היא בסיפרא [בת''כ] ת''ר ג' מגלחין כו' נזיר ומצורע ולוים: פשיטא. דמגלחין בכולהו מפרשי בהו קראי בנזיר כתיב וגילח הנזיר וגו' במצורע כתיב (ויקרא יד) וגילח את כל שערו בלוים והעבירו תער על כל בשרם: מ''ד עבורי שער שפיר דמי ואפי' סך נשא. סם שמשיר את השער: קמ''ל. דלא סגי ליה אלא בתגלחת כדקתני דתגלחתן מצוה: בשלמא גבי נזיר כתיב ביה תער לא יעבור על ראשו. לרבי כדאית ליה ולתנא קמא כדאית ליה וכדלעיל: מה ללוים שכן טעונין תנופה בגופן. כדכתיב והניף אהרן את הלוים תנופה לפני ה' והואיל וטעונין תנופה מחמרינן בהו כולי האי דלא הוי תגלחתן אלא בתער תאמר במצורע הקל שאין טעון תנופה בגופו והואיל ואינו טעון תנופה בגופו דין הוא להקל עליו שיהא תגלחתו בכל דבר: אלא מחדא לא אתיא. דמהי ניתי וכדלעיל: (רש"י)

תוספות רבי אומר אינו צריך. תער לאתויי לתגלחת אחרונה של נזיר דכי נמי צריך לגופיה אפ''ה ידעינן ממילא דתגלחת אחרונה בתער ובהא פליג את''ק דידיה דת''ק אייתי לתער משום תגלחת אחרונה ופריך והא כתיב תער לא יעבור דמשמע שאר מעבירין נמי והיכי קאמר רבי דאתי לגופיה דמשמע דבתער דוקא מיחייב דס''ל לגמרא דאין לנו לומר דרבי יסבור כר' יונתן דלא אסר שאר מעבירין דמדקאמר אינו צריך משמע דלא אתי לאפלוגי על תנא קמא דידי' דמחייב על כל מעבירין ומשני לעבור עליו בב' לאוין לכך כתב תער דמגלח בתער עובר בשני לאוין משום תער ומשום מעבירין דהלאו קאי אתער וקאי נמי אשאר מעבירין והוי כאילו כתב תער לא יעבור. דאותו לשון [קאי] לפניו ולאחריו והשתא נפקי תרוייהו מתער לרבי דאי לא נכתב תער אלא לתגלחת מצוה כדקאמר ת''ק מ''מ לכתביה לתער בפירוש גבי תגלחת של מצוה למאי הילכתא כתבו גבי איסורא לומר [לך] שלוקה שתים ואם כוליה להכי הוא אתא אמאי סמיך עד מלאת אל תער לא יעבור אלא רצה לומר עד מלאת לא יעבור תער הא לאחר מלאת לא יעביר שער ראשו אלא בתער: אמר רב חסדא ללקות באחת. על שער אחד הוא לוקה אם התרו בו על תגלחת וגלח שער אחד הוא לוקה: לעכב בשתים. בכלות ימי נזירותו שמצוה עליו לגלח ראשו אם גילח כל ראשו ושייר שתי שערות לא עלתה לו תגלחת: לסתור אינו סותר אא''כ מגלח רוב ראשו. וכולן הן הלכה בנזיר שלא מצינו בהן טעם: ובתער. [ונראה] (פי') דקאי ארישא דאינו לוקה אלא בתער אבל הוא סותר כי נמי אינו כעין תער אלא [ברוב] ראשו סותר [היכא] דלא שיירו בו כדי לכוף אע''ג דלא הוי כעין תער ופריך בתער אין דוקא לוקה בשאר מעבירין לא הא תנן נזיר שגילח בין בתער בין בזוג בין בשפשוף כל שהוא חייב אלא אימא כעין תער שעוקר השער ומשחיתו מעיקרו: תניא נמי הכי. שלוקה [וסותר] ברוב ראשו: נזיר שתלש ומרט ושפשף כל שהוא חייב. לוקה: ואינו סותר אלא ברוב ראשו ובתער. פירוש כעין תער: כשם ששתי שערות [מעכבות כך] סותרות. אם גלח ב' שערות תוך ימי נזירותו: תנן התם. פירוש בת''כ דנגעים שלשה מגלחים נזיר דכתיב וגלח את ראש נזרו מצורע דכתיב וגלח את כל שערו ולוים דכתיב והעבירו תער על כל בשרם: פשיטא. דתגלחתן מצוה דהא קראי כתיבי: מהו דתימא משום עבורי שער הוא. פירוש ותער לא מעכב בהן ואפי' סך נשא קמ''ל [דלא] דתגלחתן מצוה: נשא. מין המשיחה שמשרת השער ותימה דהא מסיפא שמעינן לה בהדיא דהא קתני סיפא וכולן שגילחו שלא בתער לא עשו ולא כלום וצריך לומר דאי מההיא הוה אמינא מאי שלא בתער שלא כעין תער ואפי' סך נשא נמי: בשלמא גבי נזיר כתיב תער לא יעבור על ראשו. לת''ק באם אינו ענין למלקות תניהו ענין לתגלחתו ולרבי מדסמכו לעד מלאת אצל תער לא יעבור: תנופה בגופן. דכתיב והניף אהרן את הלוים תנופה לפני ה' (במדבר ח) תאמר במצורע שאינו טעון תנופה בגופו אלא [בקרבנו] ולכך לא יטעון חומרא דתער דזוג נמי יועיל: (תוספות)

דף מ - ב

אין קרבנו בדלות תאמר במצורע שקרבנו בדלות אמר ליה רבא בר משרשיא לרבא האי תנא מעיקרא אמר ללמדו ממצורע אי אפשר שאין דנין קל מחמור להחמיר עליו והדר אמר נילף מדינא ומדינא נמי לא יליף אמר ליה ההוא אליבא דרבנן הא אליבא דר' אליעזר דתנן ואינו חייב עד שילקטנו בתער ר' אליעזר אומר אפילו ליקטו במלקט וברהיטני חייב מאי טעמייהו דרבנן דתניא {ויקרא יד-ט} זקנו מה ת''ל לפי שנאמר {ויקרא כא-ה} ופאת זקנם לא יגלחו יכול אפילו מצורע כן ת''ל זקנו ומנלן דבתער דתניא ופאת זקנם לא יגלחו יכול אפילו גילחו במספרים יהא חייב ת''ל {ויקרא יט-כז} ולא תשחית יכול ליקטו במלקט וברהיטני יהא חייב ת''ל ופאת זקנם לא יגלחו הא כיצד איזהו גילוח שיש בו השחתה הוי אומר זה תער ממאי דילמא לעולם אפילו ליקטו במלקט וברהיטני נמי מצוה קעביד והא קאתי לאשמועינן דאפילו בתער לא מיחייב עליה אמרי אי ס''ד כי עביד נמי במלקט וברהיטני שפיר דמי לישתוק קרא מיניה ואנא אמינא ומה גבי נזיר דאיסורא קא עביד אפ''ה מחייב הכא דמצוה לא כל שכן

רש"י האי תנא מעיקרא אמר ללמוד נזיר ממצורע אי אפשר שאין דנין כו'. אלמא דפשיטא ליה מילתא דמצורע הוי בתער: והדר אמר ניליף מדינא. מנזיר ומלוים בהצד השוה שבהן ומדינא נמי לא מצי למילף משום דאית בה פירכא דרבא מברניש שכן אין קרבנו בדלות תאמר במצורע שכן קרבנו בדלות בעולה ויורד דכתיב ביה ואם דל הוא: א''ל ההיא. דקתני דללמדו ממצורע אי אפשר דמשמע דפשיטא ליה דמצורע הוי בתער אליבא דרבנן היא דגמרי לה מזקנו ופאת כדמסיק והאי דקא בעי מדינא לא אפשר משום דאית ביה למפרך כדפריכנא אליבא דר' אליעזר דגמיר לה מנזיר דלקמן: דתנן. במסכת מכות: ואינו חייב. על הקפת הראש עד שילקטנו בתער: ר' אליעזר אומר אפי' במלקט וברהיטני: ואמרינן מ''ט דרבנן. דלא מחייבי בהקפה אלא בתער: דתניא זקנו. האמור לגבי מצורע מה ת''ל והלא כל שערו במשמע וזקנו בכלל שערו אלא לפי שנאמר לגבי כהנים ופאת זקנם לא יגלחו יכול אפי' כהן מצורע המתגלח לא יגלח פאת זקנו ת''ל וגילח זקנו: ומנלן. דהך גילוח בתער קאי דתניא ופאת זקנם: ת''ל. גבי ישראל לא תשחית פאת זקנך אי לא תשחית יכול ליקטו במלקט וברהיטני יהא חייב ת''ל ופאת זקנם לא יגלחו הא כיצד גילוח שיש בו השחתה דיבר הכתוב ואיזו הוי אומר בתער מהו גילוח דקאסר ליה רחמנא גבי הקפת הראש והשחתת פאת זקן ואישתרי ליה גבי מצורע דמותר הוא בו היינו תער: מאי משמע לן מהכא דמצורע לא הוי אלא בתער דלמא לעולם אימא לך דאפי' ליקטו במלקט וברהיטני שפיר דמי והאי דקתני זקנו מה ת''ל דאתא לאשמועי' דאפי' גילחו בתער לא מיחייב עליה משום פאת זקנם לא יגלחו: אי ס''ד דכי ליקטו במלקט וברהיטני שפיר דמי ומצוה קעביד לישתוק קרא מיניה ולא ליכתוב זקנו ואמינא ליקטו במלקט וברהיטני שפיר דמי דמייתינן לה מדינא: ומה גבי נזיר דאיסורא קעביד. כי מגלח בתער בתוך ימי נזירות: אפילו הכי מיחייב. כי ליקטן במלקט וברהיטני כדאמרינן לעיל לרבות כל המעבירין: הכא. דכי מגלח מצוה קעביד כדכתיב וגילח את כל שערו: לא כל שכן. שבכל דבר מותר לגלח ואפילו בתער: (רש"י)

תוספות אין קרבנו בדלות. אלא קרבן קבוע בין עניים בין עשירים תאמר במצורע שאם עני הוא מביא צפורים וא''כ גם לא נחמיר עליו להטעינו תער ואין להקשות לפי מה שמסקינן דיליף מצורע מקרא אחרינא שלא בנזיר דהיינו בנזיר דבסמוך ולייתי נזיר במה הצד דאיכא למיפרך שכן אינו בשאלה או שכן שכל גופו טעון תגלחת: והאי תנא מעיקרא. בברייתא דלעיל. קאמר ללמדו ממצורע אי אפשר כו' אלמא דקים ליה לתנא [תער] במצורע בלא נזיר שהרי בא נזיר ממצורע ובהך ברייתא בעי למילף מצורע דבעי תער מדינא דנזיר ולוים אלמא מצורע גופיה לא יליף אלא מנזיר ומדינא נמי לא אייתי [דקאמר] מה להצד כו' וסוף לומדו מראשו דכתיב בנזיר ומ''מ רבי אליעזר לא ידע תער במצורע אלא מנזיר כדמפרש והולך: דתנן בפרק בתרא דמכות (דף כ.) אינו חייב. כו' לגבי פיאות דזקן תניא דאין חייבין בהשחתת פאת זקן בין כהנים בין ישראלים עד שיטלנו בתער ור''א אמר אפי' ליקטו במלקט ורהיטני מיחייב: ומאי טעמייהו דרבנן. כלומר מהיכא נפקא לן דפשיטא להו דמצורע בתער אפילו בלא נזיר כדס''ל דתניא זקנו מה ת''ל במצורע כתיב והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו וכו' והלא בכלל כל שערו הוא ולמה פרט זקנו לפי שנא' גבי כהנים ופאת זקנם לא יגלחו יכול אף מצורע כלומר כהן והוא מצורע כן שלא יכול לגלח זקנו והא דכתיב וגלח את כל שערו ע''כ לבר מזקנו א''נ בנמרט זקנו שאין עשה דגילוח דוחה לאו דהשחתת זקן הכהנים ועשה דקדושים דכהנים ת''ל זקנו מיותר שנכתב במצורע לאשמועינן עשה דזקנו דחי לאו דלא יגלחו בכהנים ועשה דקדושים יהיו ואע''פ שאין עשה . דוחה לא תעשה ועשה בעלמא הכא דחי כדאמר בריש יבמות (דף ה.) דהאי לאו ועשה שאינו שוה [בכל] הוא דהשחתת זקן אינו בנשים כדאמר פ''ק דקדושין (דף לה:) וא''ת ודלמא אתי למישרי לאו גרידא דלא תשחית פאת זקנך וי''ל (דמשער) דאיכא למימר קרא סתמא כתיב בה בישראל ככהנים ועי''ל והוא העיקר דע''כ לרבנן ללאו גרידא דישראל לא איצטריך קרא דנפקא להו מראשו מקרא קמא דדחי עשה דמצורע לאו דהקפה דסבירא להו דהקפת כל הראש שמה הקפה כדאיתא בסמוך א''כ זקנו לא איצטריך קרא אלא לכהנים ולאשמועינן דעשה דמצורע דחי לאו ועשה דהשחתת זקן הכהנים (גרידא) ומדאתא קרא דזקנו למישרי לו לאו דהשחתת זקן והשחתת זקן לא מחייב אלא בתער מכלל דמצורע תגלחתו אינו אלא בתער דאם לא כן זקנו למה לי: דבתער. כלומר חיוב השחתת זקן מנא להו לרבנן דלא הוי אלא בתער דמינה ילפינן תער למצורע: דתניא ופאת זקנם לא יגלחו. בכהנים כתיב יכול אפי' במספרים יהא חייב ת''ל ולא תשחית פאת זקנך בישראל כתיב ובמספרים ליכא השחתה שאינו נוטל השער מעיקרו ושרשו: אי לא תשחית יכול אפי' במלקט ורהיטני יהא חייב שאף הם משחיתים השער מעיקרו ת''ל ופאת זקנם לא יגלחו והם אינם קרויים גילוח שאינם רגילים לגלח בהם: הא כיצד גילוח שיש בו השחתה הוי אומר זה תער. והאי שרא רחמנא במצורע אי נמי בקידושין גמרינן פאה פאה כהנים מישראלים. ופריך ממאי דתגלחת מצורע ליכא אלא בתער דילמא אפי' במלקט ורהיטני קיים המצורע מצות גילוח וקרא דזקנו אתא לאשמועינן דאם בא לגלח [בתער] הרשות בידו שהוא [מוזהר] עליו בעלמא בפאה דזקן הכא שרי ולא מיחייב. ומשני אמרי כלומר [על כרחך] זקנו דכתיב שזקוק לגלח ולעשות בתער ולא בדבר אחר דאי ס''ד כי עביד נמי במלקט ורהיטני שפיר דמי לשתוק קרא מיניה דאם בא [למימר] שהרשות בידו לגלח בתער פאת זקנו להא לא בעי קרא דזקנו דרשות ידעינן מק''ו: ה''ג ומה נזיר כו' הוה מצי למפרך דכהן מצורע לא אתי שכן ריבה הכתוב [בהן] מצות יתירות וכה''ג פריך בכל דוכתי ולכך לא לידחי עשה דמצורע לאו דכהנים ועוד מה לנזיר שכן לאו גרידא דדחי לאו דהקפה תאמר בכהנים דאיכא לאו ועשה לאו דהשחתת זקן ועשה לכ''נ דעיקר אפירכא אחרונה סמיך דפריך מרשב''ל: ה''ג ומה נזיר דאיסורא קעביד. ואפילו נזיר טהור חוטא קצת כדאיתא פ''ק דנדרים (דף י.) ולעיל בפ' שלישי (דף יט.) ועוד דמנזיר טמא קא יליף שגם הוא תגלחתו כתוב בתער כדמשמע בסמוך דגמרינן טהור מטמא וטמא מטהור ואפ''ה תגלחת מצוה דידיה דחי לאו דהקפה דסבירא ליה דהקפת כל הראש שמה הקפה ולעולם מיחייב פי' מיחייב לגלח כל ראשו ולדחות לאו דהקפת מצורע דמצוה לא כל שכן: דמצוה. מצות המקרא תגלחת ולא באה לו ע''י שום איסור לכ''ש שתגלחתו דמצוה תדחה לאו דהשחתה ואי קשה מה לנזיר שכן קרבנו טעון לחם כדפ''ל וי''ל דלא דמי דודאי לעיל דבעינן להטעין תער למצורע ולא שאר משחיתים פריך שפיר דמ''ה בנזיר דין הוא שיהא טעון תער לתגלחתו שכמו כן חומרא אחרת בו שקרבנו טעון לחם אבל הכא דלא בעינן למילף להטעין תער במצורע מתגלחת דנזיר רק שהרשות יהיה בידו להעבירו בתער כמו בשאר משחיתין ולא שייכא כלל ההיא פירכא דלא בעינן למילף חומרא מנזיר אלא מכל מקום תימה הוא והא הך סוגיא לרבנן [והרי] מוכח דלרבנן פשיטא להו תער מתגלחת דמצורע מקמי דידעינן ליה בנזיר דקאמר בברייתא דלעיל ללמדו ממצורע אי אפשר כו' אלמא במצורע פשיטא להו (תוספות)

דף מא - א

ותו אי ס''ד כי עביד במלקט וברהיטני מצוה קא עביד מדלא כתיב תער כר''ל דאמר כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה את לא תעשה ור''א מאי טעמא יליף מראשו דתניא {ויקרא יד-ט} ראשו מה ת''ל לפי שנאמר גבי נזיר {במדבר ו-ה} תער לא יעבור על ראשו יכול אף נזיר מצורע כן ת''ל ראשו ממאי דלמא לעולם אפילו ליקטו במלקט וברהיטני מצוה קעביד וכי תימא תער למה לי למימרא דאפילו בתער ס''ד אמינא הואיל וגבי נזיר כי עביד בתער מיחייב גבי מצורע נמי ליחייב קמ''ל דלא אי סלקא דעתך כי עביד במלקט וברהיטני מצוה קעביד מדלא כתב תער כר''ל ורבנן האי ראשו מאי דרשי ביה מיבעי להו למידחי לאו דהקפה דתניא {ויקרא יט-כז} לא תקיפו פאת ראשכם יכול אף מצורע כן ת''ל ראשו למה לי למכתב ראשו ותיפוק ליה מזקנו דתניא {ויקרא יד-ט} זקנו מה ת''ל לפי שנאמר ופאת זקנם לא יגלחו יכול אף מצורע כן ת''ל זקנו למה לי למכתב ראשו ולמה לי למכתב זקנו צריכי דאי כתב רחמנא זקנו ולא כתב ראשו הוה אמינא הקפת כל הראש לא שמה הקפה להכי כתב רחמנא ראשו

רש"י ותו אי ס''ד דכי עביד. מצורע במלקט וברהיטני שפיר דמי וזקנו להתיר תער הוא דאתא אדרבה מדלא כתב ביה תער הוה אמינא דבתער לא מישתרי כלל מדלא כתיב תער במצורע ואמינא לך כר''ל דאמר כל מקום שאתה מוצא כו' ה''נ במצורע ליגלח במלקט וברהיטני וליהוי מקיים וגילח את כל שערו וקא מוקים ללא תעשה דופאת זקנם לא יגלחו בתער דלא אסרה תורה. הקפת הראש אלא בתער שמע מינה דלהכי איצטריך זקנו למישרי תער במצורע ולמימרא דבתער אין במידי אחרינא לא דומיא דהקפת ראש דקאתי ליה עשה דוגילח את כל שערו ודחי ליה לאו. דהקפה לפי שאינו יכול לקיים את שניהם ור''א אית ליה ג''ש וקסבר מלקט ורהיטני נמי עבדי גילוח והוי נמי גילוח שיש בו השחתה ומש''ה כי ליקטו במלקט ורהיטני גבי. הקפה חייב וה''נ מפרש במסכת מכות בפרק אלו הן הלוקין: ור''א מאי טעמא. כלומר הואיל ומוקמית להא דתני לעיל דמצורע יליף מדינא כר''א דבתער אין במידי אחרינא לא מאי טעמא אי מדינא הא איכא למיפרך כדלעיל מה להצד השוה שבהן כו': יליף מראשו. דכתיב לגבי מצורע וגילח את כל שערו ואת ראשו: ראשו מה ת''ל. והלא כתיב שערו וראשו בכלל שערו הוא אלא לפי שנאמר גבי נזיר תער לא יעבור על ראשו ת''ל וגילח את ראשו בתער כמו שאמרתי לך גבי נזיר ור''א סבר לה כרבי יונתן דאמר לעיל (דף לט:) דגבי נזיר לא מיחייב אלא בתער ובמידי אחרינא לא ה''נ האי דאסירי גבי נזיר מישתרי גבי מצורע ומאי דלא מיחייב ליה גבי נזיר כגון מלקט ורהיטני לא שרי במצורע: וכ''ת תער למה לי וכי תימא למה לי למיכתב במצורע ראשו לילף . מתער לא יעבור על ראשו האמור לגבי נזיר למישרייה במצורע ואפילו בתער: סד''א הואיל וגבי נזיר כו'. לא לעולם אימא לך דמצורע בתער אין במלקט וברהיטני לא דאי ס''ד דכי עביד במלקט וברהיטני מצוה קעביד הוה אמינא דבתער כלל לא משום דלא כתיב ביה תער וכדר''ל כו' והכא כיון דאפשר לו לקיים את שניהם עביד במלקט ורהיטני לקיים מצות עשה דוגילח את כל שערו וליקיים נמי לא תעשה דלא יעבור תער דלא אסרה תורה הקפת הראש אלא בתער ואימא דבתער כלל לא קמ''ל אלא לאו שמע מינה דאיצטריך ליה ראשו למישרי תער בנזיר מצורע למימרא דבתער אין מלקט ורהיטני לא ומש''ה אתי עשה דוגילח את כל שערו ודחי לאו דתער לא יעבור על ראשו לפי שאין אתה יכול לקיים את שניהם דמצורע שגילח במלקט ורהיטני לא עשה ולא כלום: ר''א לא מצי יליף במצורע בתער ולא במלקט ורהיטני מזקנו דהקפה משום דקסבר ר''א גבי הקפה דאפילו ליקטו במלקט ורהיטני חייב דכתער דמי ורבנן נמי לא מצו ילפי מצורע בתער ולא במלקט ורהיטני מראשו דנזיר משום דקסברי גבי נזיר כי גילח במלקט ורהיטני חייב דכתער דמי כדאמרינן לעיל לרבות כל המעבירין: להכי כתב רחמנא ראשו. לאשמועינן דאפילו הקפת כל הראש שמה הקפה: (רש"י)

תוספות לרבנן דטעון תער לתגלחתו (נזיר) והכא אי לאו ק''ו דמנזיר לא אתי [להו] תער במצורע וי''ל דאפילו לא קים לו דמצות נזיר בתער מ''מ שפיר ילפינן ק''ו מנזיר דדחי תגלחת דידיה פיאות דהקפת הראש דאיכא בהו לאו במקיף במספרים כדמשמע בסמוך מצורע לא כל שכן שיהא מותר לגלח אף בתער וידחה לאו דהשחתת זקן אלא ע''כ קרא דזקנו אתא להטעינו תער ולא משחיתים אחרים: ותו אי ס''ד כי עביד במלקט ורהיטני. דקיים מצות גילוח ע''כ קרא דזקנו לא אתא למימר דמצי עביד בתער מדלא כתיב תער פירוש בהדיא דמבעי לן למימר כדרשב''ל דאסור לעשות ולגלח בתער הואיל ויכול לקיים שניהם שיגלח במלקט ורהיטני או במספרים ולא ידחה לאו דהשחתת זקן והיה להש''ס לומר לא שרינן תער מדלא כתב תער אלא הש''ס קצר הלישנא דנזיר לישנא קלילא ורגיל בכמה מקומות לקצר לשונו אלא ע''כ קרא דזקנו אתא לקובעו חובה ולהטעין תער למצורע דלא יצא ידי תגלחתו אלא בתער: ורבי אליעזר. דאמר אפילו ליקטו במלקט ורהיטני חייב [בפאת] דזקן ומחייב בפאת דזקן אפילו בשאר משחיתין ושפיר אצטריך זקנו דמצורע דדחי לאו דהשחתת זקן והיינו נמי בשאר משחיתין מנא ליה תגלחת דמצורע דדוקא בתער יליף לה מראשו: ראשו מת''ל. ראשו דכתיב במצורע והלא כבר כתיב ברישא דקרא יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו מת''ל לפי שנאמר גבי נזיר תער לא יעבור על ראשו תוך ימי נזירותיו יכול אף נזיר [מצורע] כך יהא אסור לגלח וכל שער דקרא בשאר גופו ע''כ דאין לומר דעשה דוגילח דמצורע דחי לא תעשה דנזיר דתער לא יעבור על ראשו ועשה דגדל פרע שער ראשו ת''ל (שער) ראשו מיותר דאף נזיר ומצורע חייב לגלח בתער והאי דלא מוקי ר''א ראשו בראשו דכל אדם ולא בנזיר ולמדחי [לאו] דהקפה [גרידא] אי משום דס''ל הקפת כל הראש [לא] שמה הקפה אי משום דעשה דחי לא תעשה [גרידא] נפקא לר''א מגדילים כדבסמוך א''כ ראשו לא איצטריך אלא לראשו דנזיר אע''ג דאיכא לאו דתער לא יעבור ועשה דגדל פרע דחי להו עשה דוגילח מיתורא דראשו דכתיב במצורע והשתא נפקא ליה לר''א תער במצורע מנזיר דמידי דאסר בנזיר להעביר תער על ראשו הטעין במצורע לגלח בתער והיינו דקא מהדר בברייתא דלעיל (דף מ:) למילף תער במצורע מלוים ונזיר מן דינא ולא אתי ליה וצריך הוא ללומדה מראשו [דנזיר] ולעולם מנזיר ילפינן למצורע דטעון תער וס''ל לר''א דנזיר לא לקי אלא בתער דוקא כר' יונתן דלעיל הילכך מידי דאסור בנזיר דהיינו תער הטעין לאו במצורע כדמשמע [דאי] על שאר מעבירין נמי לילקי בנזיר אכתי לא ידעינן תער במצורע דאיכא למימר קרא דראשו לשאר מעבירין: ופריך כדלעיל דלמא אפילו במלקט ורהיטני נמי מצוה קעביד במצורע וכ''ת למה לי למישרי דאפילו בתער דסד''א כו' גבי מצורע נמי ליחייב כלומר גם כשיהיה הנזיר מצורע קמ''ל ומשני אי ס''ד כי עביד במלקט ורהיטני מצוה קעביד במצורע מדלא כתיב היתר תער בפירוש לא לדחי עשה דמצורע לא תעשה דנזיר שהרי אפשר לקיים שניהן וק''ק אמאי לא מסיק נמי הכא לשינויא דלעיל לשתוק קרא מיניה ואנא אמינא ומה נזיר דאיסורא קעביד כו' וי''ל דהכא איכא למימר דשאני נזיר דליכא אלא חד לאו דהקפת ראש ולכך דחי ליה תגלחתו דנזיר אבל נזיר מצורע אית ביה תרין לאוין לאו דנזיר דתער לא יעבור ולאו דהקפת הראש ולכך לא ידחה עשה דמצורע להנך תרי לאוין ועוד עשה דגידול פרע ועוד תירץ הר''ם דלמאי דבעי למימר. פרק ב' נזירין (לקמן דף נח.) אהך ברייתא דראשו דהקפת כל הראש לא שמה הקפה אפילו חד איסורא ליכא בנזיר במקום פאת הראש וליכא למימר ק''ו מנזיר דהתם ליכא תו שום דחיה: ורבנן. דנפקא להו דתגלחת דמצורע בתער מזקנו כדלעיל ראשו למה לי דבשלמא לר''א איצטריך ראשו למילף מיניה דתגלחת דמצורע בתער אלא לרבנן למה להו ראשו: מיבעיא להו למדחי לאו דהקפה אף במצורע שאין נזיר דאיצטריך קרא לומר דדחי לאו דהקפה דתניא לא תקיפו פאת ראשכם יכול אף מצורע כן והא דכתב וגילח את כל שערו [חוץ] מפאת הראש או כשמירט פאת ראשו ת''ל ראשו מיותר דכתיב במצורע (תוספות)

דף מא - ב

ואי כתב ראשו ולא כתב זקנו הוה אמינא משמע תרתי דאתי עשה ודחי את לא תעשה ומשמע דהקפת כל הראש שמה הקפה ואכתי בתער מנלן להכי כתב רחמנא זקנו ור''א דאתי עשה ודחי את לא תעשה מנליה יליף מגדילים דתניא {דברים כב-יא} לא תלבש שעטנז

רש"י ואי כתב רחמנא ראשו ולא כתב זקנו ה''א. דהאי דכתיב ראשו תרתי משמע דאתי עשה דמצורע דכתיב וגילח את כל שערו ודחי לא תעשה דלא תקיפו את פאת ראשכם ומשמע נמי מדכתיב לא תקיפו פאת ראשכם דהקפת כל הראש שמה הקפה אבל עדיין לא מצינו דבתער הוי להכי כתב רחמנא זקנו למילף ליה מפאת זקנם לא יגלחו דכתיב ביה השחתה [וגילוח] דהיינו תער: ורבנן האי ראשו מאי דרשי ביה. ואי קשיא ר''א נמי זקנו מאי דריש ביה יש להשיב דאע''ג דדריש ר''א ראשו וגמר [גזירה שוה] מנזיר לומר דעשה דחי את לא תעשה זקנו נמי איצטריך למיגמר מכהנים דאי מנזיר לחודיה ה''א בדין הוא שדוחה את לא תעשה דנזיר שכן ישנו בשאלה אבל לאו דכהנים לא הילכך איצטריך נמי [זקנו] לאגמורי גבי כהנים ומסתברא דהכי הוא דגרסינן לקמן ור''א דאתי עשה ודחי לא תעשה מנא ליה והא מנזיר יליף אלא ודאי מנזיר לא ילפינן דאיכא למיפרך מה לנזיר כו' ומה לכהנים כו' כדמפרש לקמן בפרק שני נזירים (דף נח:) מן המורה: ור''א דאתי עשה ודחי לא תעשה מנליה . בשלמא לרבנן דילפי מצורע מזקנו דבהשחתת זקן אתא ליה עשה דוגילח את כל שערו ודחי ליה ללאו דהשחתת זקן אלא לר''א מנא ליה אי מהשחתת זקן כרבנן כיון דלר''א לא אתי ליה עשה דוגילח את כל שערו ולידחי לגמרי את לא תעשה דהשחתת זקן דלדידיה בתער הוא דמישתרי מצורע אבל לא במלקט ורהיטני לא אתיא ליה עשה בהדיא ודחי ליה לכוליה לא תעשה אלא לפלגא דבתער מישתרי אבל לא במלקט ורהיטני ואי מראשו דמצורע דדחי ליה ראשו דבנזיר איכא למיפרך מה לנזיר שכן ישנו בשאלה ואי מזקנו דכהן מצורע דמותר בתער איכא למיפרך נמי דמכהן לא ילפינן שכן לאו שאינו שוה בכל וכדאמר לקמן בפרק שני נזירין (דף נח:): נפקא ליה מדתניא כו': (רש"י)

תוספות לאשמועינן דעשה דוגילח דמצורע דחי לאו דהקפת הראש:. ואיצטריך למיכתב זקנו [וראשו] דאי כתב רחמנא זקנו ולא כתב ראשו ה''א דהקפת כל הראש [לא שמיה] הקפה דעיקר איסור הקפה דכתיב לא תקיפו פאת ה''א היינו דוקא כשנוטל הפאות לבד כדאמר בעלמא איזו היא הקפה זה המשוה צדעיו לאחורי אזנו ופדחתו פי' צידעא הוא השער הרבה וגדל סמוך לאזנים ומאחורי אזניו חלק הוא ואין שם שער וכן בפדחתו אין שער וכשנוטל אותם שבצדעיו דהיינו פאת הראש ויהיה חלק שער נמצא שהוא שוה לאחורי אזניו ופדחתו ובהא כ''ע מודו שהוא בלאו ופליגי במגלח כל הראש וגם הפאות דאיכא למ''ד שמה הקפה ואיכא למ''ד לא שמה הקפה: להכי כתב רחמנא ראשו. לגלות לן דהקפת כל הראש שמה הקפה כיון דדחי עשה דוגילח ראשו ללאו דהקפה ש''מ הקפה היא: ואי כתב רחמנא ראשו ה''א משמע תרתי. כלומר אף כי משמע תרתי דמשמע דעשה דחי לא תעשה ומשמע נמי דהקפת כל הראש שמה הקפה [ואכתי] בתער לא ידעינן שיהא גילוח דמצורע דוקא בתער שהרי אהקפת פאת ראש חייב אפילו במספרים שלא בתער שלא הוזכר תער בקרא אלא לא תקיפו סתמא כתב רחמנא זקנו מינה דרשי רבנן לעיל דתגלחת דמצורע דוקא בתער הלכך צריכי תרתי ראשו וזקנו ואי קשיא לרבנן היכא דהוא נזיר ומצורע דאיכא בראשו דנזיר תרי לאוין ועשה לאו דתער לא יעבור ועשה דגידול פרע ולאו דהקפה מנא להו לרבנן דדחי עשה דגילוח דמצורע לכל הנהו וצ''ל הכל נפקא להו מראשו דמקרא מלא דבר הכתוב לא שנא הוא נזיר ולא שנא אינו נזיר ועוד כיון דגלי לן בזקנו דדחי עשה דגילוח לאו ועשה דכהנים לאו דהשחתת זקן ועשה דקדושים תהיו הוא הדין שידחה ב' לאוין ועשה דאין סברא להם לחלק בין לאו אחד לשני לאוין והכי איכא תנא לקמן (דף נח.) [בגדילים] דלא מפליג בין לאו אחד לשני לאוין ואע''ג דלאו ועשה [דכהנים] אינו שוה בכל ה''נ לאו ועשה דנזיר [ולאו] דהקפה אינו שוה בכל אלא בנזירין ואנשים לאו דהקפה ולקמן בפרק שני נזירים (שם) חשיב לאו דנזיר שוה בכל ועביד צריכותא דנזיר מכהנים לא אתי שכן אינו שוה בכל וכהנים מנזיר לא אתי שכן ישנו בשאלה וא''ת לר''א כיון דמוקי ראשו לראשו דנזיר ולמימר דעשה דגילוח דחי לאו דתער לא יעבור [וגם] עשה דגידול פרע מאי איצטריך תו [זקנו] לר''א דעשה דגילוח דחי לאו דכהנים דהשחתת זקן [ועשה] דקדושים [תהיו] תיפוק ליה מראשו דאיכא למיפרך מה לראשו דנזיר שכן ישנו בשאלה ועוד מה לכהנים שכן ריבה בהן הכתוב מצות יתירות ולכך לא ידחה עשה דגילוח לאו ועשה דכהנים וכ''ת לכתוב זקנו ולשתוק מראשו דראשו איצטריך לר''א לאגמורי לן דמצות גילוח דמצורע הוי דוקא בתער ולא בשאר משחיתים כדאמר לעיל: השתא (פ''ק) משמע הכא בסוגיא דידן דהקפת הראש הוי אפילו בלא תער וכן איתא בת''כ זאת תהיה תורת המצורע ראשו מה ת''ל לפי שיש בזקן משא''כ בראש ובראש משא''כ בזקן שהראש אסור במספרים והזקן מותר והא דתניא בתוספתא (דמכות פ''ג) חייב שתים אחת לצידעא מכאן ואחת לצידעא מכאן ואינו חייב עד שיקיפנו בתער היינו כעין תער ובמכות (דף כ:) נמי דקאמר משוה צידעיו לאחורי אזנו ופדחתו נמי היינו כעין תער ואפילו במספרים וההיא דת''כ איכא למדחי דע''כ לאו באיסור הקפת הראש מיירי אלא בנזיר דאסור לגלח ראשו תוך ימי נזרו ואף במספרים למ''ד לעיל לרבות כל מעבירין והכי מוכחא סיפא דהתם דתנא בו והראש מותר לכל אדם והזקן אסור לכל אדם ואי בהקפת הראש איירי איך מותר ראש בכל אדם אלמא בנזיר מיירי וקאמר דתגלחת אינו מותר בכל אדם שאינם נזירין ומיהו צריך ליזהר שלא ליטול פאת הראש אפילו במספרים דשפיר איקרו כעין תער וכן נהגו העולם כשמגלחין התינוקות לשייר בצדעיהן הרבה שערות: ור''א דאתי עשה ודחי לא תעשה מנא ליה. וא''ת וליתי מראשו וזקנו דדחי עשה אפילו לאו ועשה וכ''ת דמה להנך שכן לאו שאינו שוה בכל הוא דלאו דזקנו ליתא בנשים כדאמר פ''ק דקידושין (דף לה:) א''כ גם לרבנן תיקשה מנלן דבעלמא עשה דחי לא תעשה ואומר הר''ף דמש''ה פריך לר''א דמוקי להאי ראשו משום נזיר דאיכא לאו ועשה וא''כ [צריך] מקרא אחרינא דאל''כ לא מצי לאוקמי לקרא דראשו ללא תעשה ועשה אלא בלאו גרידא ובראשו דאיניש דעלמא למידחי לאו דהקפה כמו שרבנן מעמידין אותו לאשמועינן דהקפת כל הראש שמה הקפה וזקנו לאשמועינן דאפילו לאו ועשה דחי ואי לא הוה [כתיב ראשו לא הוי] ידעינן דהקפת כל הראש שמה הקפה קמ''ל ראשו. ובתוספות אחרינא מפרש הכי לר''א עשה דדחי לא תעשה מנא ליה מדמוקי זקנו לעיל בכהן מצורע ודחי עשה דגילוח לאו ועשה דכהנים לאו דזקן ועשה דקדושים תהיו אלמא פשיטא ליה לר''א בעלמא דעשה דחי לאו גרידא דאל''כ מנא ליה לאוקמיה בכהן לוקמיה בזקן דישראל דמצורע ולאשמועינן דעשה דגילוח דמצורע דחי לאו דהשחתה דישראל אבל בכהן מצורע דלמא לא דחי לאו ועשה דכהנים דקדושים דבשלמא לרבנן דמוקמי ראשו דמצורע למימר דעשה דגילוח דחי לאו דהקפת הראש א''כ ה''ה דעשה דמצורע דחי לאו דפאת זקן והלכך לישראל וכו' והר''ם אמר דלרבנן ניחא דמצינו למימר דראשו אם אינו ענין לשאינו שוה בכל דנפקא לן מזקנו אפילו לאו ועשה שאינו שוה בכל תניהו ענין ללאו השוה בכל ואל תתמה דהלא שפיר אצטריך ראשו לאשמועינן דהקפת כל הראש שמה הקפה דאיכא למימר [מסברא] נפקא ליה וכזה תמצא הסוגיא חלוקה ריש שני נזירין (לקמן דף נח. ושם) דמעיקרא בעי הש''ס למימר דמוקי ראשו להקפת ראש גרידא לאשמועינן דהקפת כל הראש שמה הקפה ובתר הכי צ''ל בכלל הסוגיא דהקפת כל הראש שמה הקפה לרווחא דמלתא אמרה הש''ס הכי את''ל דשפיר נפקא לן דעשה דוחה לא תעשה מגדילים אכלאים [אתי ואי] אתי גדילים לכדרבא כדאמר במסכת יבמות (דף ד:) שקיל הש''ס דהא לרבנן שפיר נפקא דעשה דוחה לא תעשה באם אינו ענין ואז נאמר דהקפת כל הראש שמה הקפה כדמסיק ריש פרק שני נזירין אבל לר''א דמוקי ראשו לנזיר מצורע וגם זקנו אתא לכהן אי גמרינן מנייהו נאמר דפליגי דעשה דוחה לא תעשה ועשה אבל לר''א צ''ל ע''כ דנפקא ליה דעשה דוחה ל''ת גרידא בכל לאו כהאי דאי לא תער מנא ליה במצורע דאי מראשו דלמא לאו למדחי נזיר דאית ביה תרי לאוי דהקפת דנזיר אלא לאו דהקפה גרידא אלא דס''ל השתא להש''ס דפליג ר''א [ואמר] הקפת כל הראש לא שמה הקפה אלא משום דאיכא למפרך כדפרישית בריש מסכת יבמות (דף ה. ושם) מה לכהן שכן אינו שוה בכל נזיר יוכיח מה לנזיר שכן ישנו בשאלה ואיצטריך תרוייהו ואכתי דעשה דחי לא תעשה השוה בכל מנליה: יליף מגדילים. דסמכיה רחמנא ציצית לכלאים למימר דעשה דציצית דחי לא תעשה דכלאים ובהכי ניחא בריש מסכת דיבמות לא מצי הש''ס למיפשט דעשה דוחה לא תעשה גרידא השוה בכל מראשו וזקנו והכא פשיטא לרבנן דדחי בלא גדילים והשתא ניחא ליה דסוגיא דשמעתין דיבמות דבעי למימר דאיצטריך קרא לראשו דהקפת ראש שמה הקפה ולהכי ליכא לאוכוחי דעשה דוחה לא תעשה באם אינו ענין [אבל] ריש סוגיא דפרק שני נזירין סבר הקפת כל הראש שמה הקפה מסברא. (תוספות)

דף מב - א

הא גדילים תעשה לך מהם: אמר מר וכולם שגילחו שלא בתער או ששיירו שתי שערות לא עשו ולא כלום אמר רב אחא בריה דרב איקא זאת אומרת רובו ככולו מדאורייתא ממאי מדגלי רחמנא גבי נזיר {במדבר ו-ט} ביום השביעי יגלחנו הכא הוא דעד דאיכא כולו הא בעלמא רובו ככולו מתקיף לה ר' יוסי ברבי חנינא האי בנזיר טמא כתיב מחכו עלה במערבא מכדי נזיר טמא דבתער מנלן מנזיר טהור יליף ליתי נזיר טהור ולילף מנזיר טמא מה טמא כי שייר שתי שערות ולא כלום עבד הכא נמי כי שייר שתי שערות ולא כלום עבד בעי אביי נזיר שגילח ושייר שתי שערות צמח ראשו וחזר וגילחן מהו מי מעכבי או לא בעי רבא נזיר שגילח והניח שתי שערות וגילח אחת ונשרה אחת מהו א''ל רב אחא מדיפתי לרבינא גילח שערה שערה קא מיבעי ליה לרבא אלא אימא נשרה אחת וגילח אחת מהו א''ל גילוח אין כאן שער אין כאן אי שער אין כאן גילוח יש כאן ה''ק אע''פ ששער אין כאן מצות גילוח אין כאן: מתני' נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק: גמ' חופף ומפספס מני ר''ש היא דאמר דבר שאין מתכוין מותר אבל לא סורק אתאן לרבנן רישא ר''ש וסיפא רבנן אמר רבה כולה ר''ש היא כל הסורק להסיר נימין מדולדלות מתכוין: מתני' רבי ישמעאל אומר לא יחוף באדמה מפני שמשרת את השער: גמ' איבעיא להו מפני שהיא משרת את השער תנן או דלמא מפני המשרת תנן למאי נפקא מינה כגון דאיכא אדמה דלא מתרא אי אמרת מפני שהיא משרת תנן היכא דידעינן דלא מתרא שפיר אלא אי אמרת מפני המשרת כלל כלל לא תיקו: מתני' נזיר שהיה שותה יין כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תשתה אל תשתה והוא שותה חייב על כל אחת ואחת היה מגלח כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תגלח אל תגלח והוא מגלח חייב על כל אחת ואחת היה מטמא למתים כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תטמא אל תטמא והוא מטמא חייב על כל אחת ואחת:

רש"י הא גדילים תעשה לך. וקא דחי לאו דלא תלבש שעטנז: אמר רב אחא בריה דרב איקא. מדקתני או ששיירו שתי שערות לא עשה כלום זאת אומרת דרובו חשוב ככולו מדאורייתא דמדכתב הכא וגילח את ראשו ביום השביעי ולא מיצטריך ליה למיכתב ביום השביעי יגלחנו לומר דלא חשיב גילוח עד דאיכא כולו שיער מגולח מכלל מדאיצטריך ליה קרא לאשמועינן דליגלח כולו דאי לאו האי קרא הוה אמינא דברובו סגי ליה דרובו ככולו דאורייתא: האי. ביום השביעי יגלחנו בנזיר טמא הוא דכתיב אבל בנזיר טהור לא כתיב אלא וגילח את שער ראש נזרו דלא משמע ליה הכי: מחכו עלה במערבא. אהא אתקפתא דר' יוסי בר' חנינא: דמכדי נזיר טמא דבתער מנלן מנזיר טהור יליף. מדכתיב ביה תער אי לרבי כדאית ליה ולת''ק כדאית ליה וכדלעיל וה''ה נמי דליתי נזיר טהור מנזיר טמא מה נזיר טמא כו' והכא הוא דגלי רחמנא כולו הא בעלמא רובו ככולו וכדרב אחא בריה דרב איקא וא''ת ליגמר מיניה הא לא אפשר משום דהוו להו נזיר ומצורע שני כתובין כאחד: וצמח ראשו וחזר וגילחן. נמי לאותן ב' שערות: מהו. מי אמרינן כיון דמעיקרא כי שייר אותן שתי שערות לא עשה ולא כלום השתא נמי כיון דהדר וצמח לא עשה ולא כלום דכמאן דמגלח שתי שערות מעיקרן דמי ומעכבי או דלמא כיון דהשתא קא מיגלח להו להאי דהדר צמח לא חיישינן ולא מעכבי: גילח שערה קמיבעיא ליה לרבא פשיטא דכיון דגילח את כל ראשו לבר מהנך ב' שערות דכי הדר גילח אחת מהן ונשרה חבירתה שפיר דקאזיל ומיגלח כי אורחיה כמאן דאזיל ומגלח שערו ולההיא דנשרה מאי הוה ליה למיעבד: אלא אימא נשרה אחת וגילח אחת קמבעיא ליה. מי אמרינן כיון דכל שערו גילח חוץ משער אחת שפיר דמי דהא לא שייר שתי שערות בלא גילוח או דלמא כיון דמעיקרא שייר לו שתי שערות לאו כלום עבד וכי חזר וגילח אחת לאחר נשירתה דחבירתה נמי לאו כלום עבד דכיון דלא הוי השתא בראשו אלא שערה אחת לא איקרי גילוח וכנשרו שניהם דמי דכי היכי דאם גילח ושייר שערה אחת שפיר גילח דשערה כנטולה דמי הכי נמי כי נשרה אחת משעת נשירותה הויא חבירתה כנטולה וכי חזר וגילחה לאו כלום עבד דכנטולה דמיא: א''ל. אי אמרת גילוח אין כאן דדמי ליה כמי שיש שיער בכאן: [הכי] קאמינא [אף על פי] ששיער אין כאן מצות גילוח אין כאן. ומיהו בדיעבד שפיר דמי: מתני' נזיר חופף ומפספס. חופף כמו חופף עליו כל היום (דברים לג) לשון מגרד ובלעז פרי''ר {פריי"ר: לשפשף} : מפספס. שמפריד שערותיו זו מזו אבל לא במסרק: גמ' אתאן. לר''י דאמר דבר שאין מתכוין . אסור: להשיר נימין המדולדלים: מן הראש אבל עדיין לא נעקרו לגמרי וכיון דמתכוין להשיר כי סורק במסרק הוה ליה דבר שמתכוין ואסור: אי אמרת מפני המשרת תנן כלל כלל לא. דמשמע לא יחוף בשום אדמה גזירה שאינה משרת מפני המשרת: (רש"י)

תוספות אמר מר וכו' או ששיירו שתי שערות לא עשו ולא כלום וכו' זאת אומרת דרובו ככולו דאורייתא. מדגלי רחמנא גבי נזיר ביום השביעי. יגלחנו דלא איצטריך דכבר כתיב וגילח אלא לאשמועינן דבעינן תגלחת מצוה שלימה שלא שיירה כלום: הכא הוא דבעי כולו הא בעלמא רובו ככולו. אומר הר''ם דבעלמא קיימי מיהו פאת זקן אמר סוף פרק המצניע (שבת דף צד:) דמלא פי הזוג מיחייב דמשמע פורתא: מתקיף לה ר' יוסי בר' חנינא האי בנזיר טמא כתיב: [דכתיב ביום השביעי יגלחנו] דמשמע כולו וברייתא משתמעא אף בנזיר טהור שיהא שתי שערות מעכבות: מחכו עלה במערבא. בפ' קמא דסנהדרין (דף יז:) אמר מחכו עלה במערבא היינו ר' יוסי בר' חנינא והכא אשכחן מחכו על דבריו: מכדי נזיר טמא [דבתער מנלן] מנזיר טהור יליף (דבתער) וליתי נזיר טהור ולילף מנזיר טמא. דשתי שערות מעכבות: נזיר שגילח ושייר ב' שערות. ובאותה שעה לא גילח יפה ואח''כ המתין לגלח שתי שערות עד. אשר [צמחו שער] ראשו וחזר וגילחן לאותן שתי שערות לבד מי אמרינן אותו תגלחת שתי שערות לא כלום הוא [הואיל] וכשגילחן ראשו מלא שער: נזיר שגילח והניח שתי . שערות וגילח אחת ונשרה אחת. כלומר השניה מהו מי אמרינן כיון דלא גילח שתי שערות לאו גילוח הוא ששתי שערות אית בהו שיעור גילוח או דלמא השתא מיהא לאו איכא שער כלל: אמר [ליה] רב אחא מדפתי לרבינא גילח שערה מבעיא ליה לרבא. בתמיה כלומר הא ודאי גילוח הוי כיון שבא לגלח הוי שיעור גילוח: אימא נשרה אחת וגלח אחת. כשבא לגלח שיער ה''ג רש''י מי אמרינן השתא מיהא שיער [אין כאן א''ל] גילוח אין כאן שיער אין כאן: אי שיער אין כאן יש כאן גילוח ה''ק אע''פ ששיער אין כאן מצות גילוח [אין] כאן. הואיל דבתגלחת ראשונה שייר ב' שערות ובתגלחת זאת לא היה רק שער א': מתני' נזיר חופף ומפספס. פרי''ר בלע''ז שיחוף ראשו בנתר ובאדמה אף כי פעמים שמשיר שיער דבר שאין מתכוין הוא ומותר לר' שמעון ומפספס שמבדיל שערות זו מזו אף כי פעמים שמשיר: אבל לא סורק. בגמ' משמע דסתם סורק מתכוין להסיר השער: ר''י אומר לא יחוף. כדאמר בגמ': [כל הסורק] להסיר נימין המדולדלות. שאינן מחוברות יפה ונוחין להנתק: [מפני שהיא] משרת תנן. לא יחוף אותו באדמה מין שמשרת דוקא או דלמא מפני שמשרת דכל אדמה גזרינן אטו אותה דמשרת: נזיר שהיה שותה יין כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תשתה אל תשתה. שהתרו בו על כל פעם ופעם שהוא שותה חייב על כל אחת ואחת וכמו כן תגלחת וכן טומאה כדמפרש ואזיל: (תוספות)

דף מב - ב

גמ' איתמר אמר רבה אמר רב הונא מקרא מלא דבר הכתוב {במדבר ו-ז} לא יטמא כשהוא אומר {במדבר ו-ו} לא יבא להזהירו על הטומאה להזהירו על הביאה אבל טומאה וטומאה לא ורב יוסף אמר האלהים אמר רב הונא אפילו טומאה וטומאה דאמר רב הונא נזיר שהיה עומד בבית הקברות והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו חייב אמאי הא מיטמא וקאים אלא לאו ש''מ אמר רב הונא אפילו טומאה וטומאה איתיביה אביי כהן שהיה לו מת מונח על כתיפו והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו יכול יהא חייב ת''ל {ויקרא כא-ו/יב/טו/כג} ולא יחלל במי שאינו מחולל יצא זה שהוא מחולל ועומד א''ל ותיקשי לך מתני' דתנן היה מיטמא למתים כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תטמא אל תטמא חייב על כל אחת ואחת ואמאי הא מיטמא וקאים אלא קשיא אהדדי לא קשיא כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין וטומאה בחיבורין דאורייתא הא אמר רב יצחק בר יוסף א''ר ינאי לא אמרו טומאה בחיבורין אלא לתרומה וקדשים אבל לנזיר ועושה פסח לא ואי אמרת דאורייתא מאי שנא כאן בחיבורי אדם באדם כאן בחיבורי אדם במת אבל טומאה וטומאה לא דהא מיטמא וקאים טומאה וביאה נמי הא מיטמא וקאי אמר רבי יוחנן כאן בבית כאן בשדה

רש"י מקרא מלא דבר הכתוב בנזיר לא יטמא להם במותם להזהירו על . הטומאה וכשחזר ואמר כל ימי הזירו לה' על כל נפשות מת לא יבא חזר והזהירו על ביאת אהל שבו מת לומר לך שאם ניטמא במת וחזר ונכנס באהל שיש בו מת חייב שתים אבל טומאה וטומאה. אבל אם נטמא במת וחזר ונגע במת אחר בעוד שהוא נוגע במת ראשון אע''פ שהתרו בו אינו חייב אלא אחת דהא מיטמא וקאי: דאמר רב הונא נזיר שהיה עומד בבית הקברות והושיטו לו מתו ומת אחר כלומר או מתו או מת אחר והאי דקאמר מתו לאו דוקא שהוא אינו מותר ליטמא בשום קרוב שלו לא באביו ולא באמו: חייב. מלקות אף על טומאות שניהן: איתיביה אביי כהן שהיה לו מת מונח על כתיפו כו' יכול יהא חייב ת''ל ומן המקדש לא יצא ולא יחלל. וה''ה לכהן הדיוט ונזיר נמי: שאינו מחולל. שעדיין לא נטמא בו דיבר הכתוב לא יטמא ואם נטמא לוקה יצא זה שנוגע במת אחר שכבר הוא מחולל באותו מת שמונח על כתיפו וש''מ דאילו בטומאה וטומאה אינו חייב וקשיא לרב יוסף דאחד נזיר ואחד כהן הדיוט ואחד כהן גדול כולן הוקשו לענין טומאה שלא ליטמא במת: א''ל ותיקשי לך מתניתין. אברייתא דהא תנן דאפילו בטומאה וטומאה חייב על כל אחת ואחת: שלא בחיבורין. דנגע במת זה והלך ונטמא במת אחר ודכוותה נמי במתני' דמיחייב על כל אחת ואחת כגון שנטמא בזה והלך ונגע במת אחר וכי תניא הכא דאינו חייב אלא אחת בטומאת חיבורין שבעוד שמונח לו מת על כתיפו נגע במת אחר וכדתני לה בהדיא דהכא הוא דאינו חייב אלא אחת דכטומאה אחת דמי הואיל ולא נסתלק מטומאה ראשונה: וטומאת חיבורין. מי הויא לה דאורייתא כחדא טומאה משום דהוי מחובר עדיין במת ראשון קאמרת לה דכי הדר נגע במת זה הויא לה לכולה חדא טומאה מדאורייתא. והא אמר רב יצחק . בר יוסף לא אמרו טומאה בחיבורין. אם אדם נוגע ידו במת ואוחז בו וידו אחרת נתונה ביד חבירו לא אמרת שיהא גם אותו חבירו כמי שהוא מחובר ונוגע בטומאה זו אלא לענין קדשים ותרומה שאינו יכול לאכול בהן עד שבעה אבל לענין נזיר לסתור נזירותו ולהביא קרבן על הטומאה ולעושה פסח שלא לעשותו בשביל שהוא טמא לא אמרינן שתהא טומאה בחיבורין: ואי אמרת דמדאורייתא. הוי חשוב טומאת חיבורין כטומאה אריכתא: מאי שנא. נזיר ועושה פסח מקדשים ותרומה: ה''ג כאן בחיבורי אדם באדם כאן בחיבורי אדם במת. כלומר מי דמי ההוא בחיבורי אדם באדם שזה נוגע במת והוא בחבירו ומש''ה לא חשיבא ליה טומאת חיבורין לענין נזיר ועושה פסח אבל הכא טומאת חיבורי [אדם] במת הויא ומשום הכי הויא לה טומאת חיבור חשיבא כחדא ואינו חייב אלא אחת דהא מיטמא וקאי ואמר מר שמי שאינו מחולל יצא זה שהוא מחולל והוקשו נזיר וכהנים כאחת לענין הפרשת טומאה: טומאה וביאה נמי הא מיטמא ליה. קודם שנאהל באהל ואמאי מיחייב ואי נמי מכיון דנכנס באהל שהמת שם הוה ליה טמא וכי הדר נגע אמאי חייב: כאן בבית כאן בשדה. כי אמרינן אנן דחייב על הביאה ועל הטומאה כגון דנכנס בבית שהמת לתוכו דטומאה וביאה בהדי הדדי אתיין ואידך דאמרן יצא זה שמחולל ועומד כגון שנגע במת שבשדה והדר נכנס באהל שמת תחתיו דפטור לפי שכבר הוא מחולל ועומד: (רש"י)

תוספות אמר רבה בר רב כהנא מקרא מלא דבד הכתוב לא יטמא כשהוא אומר לא יבא גבי נזיר כתיבי הני קראי להזהירו על . הטומאה להזהירו על הביאה כדמפרש בסמוך כשנכנס לאהל המת אם [התרו] בו משום לא יטמא ומשום לא יבא לוקה שתים ושתיהם היו בבת אחת אבל טומאה לא משכחת לה שיתחייב שתים אם התרו בו אל תטמא ובסמוך מייתי מתני' לאותובי: דאמר רב הונא נזיר שעומד בבית הקברות והושיטו לו מתו דעל הקברות הוא מוזהר . ככ''ג או מת אחר ונגע בו חייב ואמאי הא מיטמא וקיימא ש''מ אפילו טומאה וטומאה: איתיביה אביי נזיר שהיה מת מונח לו על כתיפיו וכו' יכול יהא חייב ת''ל להחלו בספרי . כתוב ת''ל לא יחלל וי''א דהא לא כתב גבי אזהרת טומאה וגם בסמוך אמר בהדיא דלהחלו אתא לדרשא ולהחלו בכהן כתיב ומדמי נזיר לכ''ג דלקמן פרק כהן גדול (דף מח.) למידין מהדדי. לג''ש מאמו אמו: א''ל רב יוסף ותקשה לך מתניתין . דתנן היה מטמא כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תטמא אל תטמא חייב על כל אחת ואחת אע''ג דמחולל ועומד: אלא קשיא . אלא ע''כ סמי הך ברייתא מקמי מתני': לא קשיא. אביי בא לתרץ מתני' וברייתא כאן שהוא מחובר למת [והתרו בו] ומושיטים לו מת אחר לא מיחייב דה''ל [מחולל] ועומד כאן שלא בחבורים שפירש כבר מהמת והושיטו לו מת אחר שפירש מן הראשון ואמרו לו אל תטמא אין כאן מחולל ועומד ותוספת אף בו ביום (בשעה) שנוגע במת הנוגע [בו] יטמא שבעת ימים כדדרשינן בפרק אין מעמידין (ע' ז דף לז:) כל אשר יגע בו הטמא יטמא שבעה ודיקרב מיסאב ואחרי שפירש תוספת טומאה: וטומאה בחיבורין דאורייתא. כלומר וכי בעלמא שאר נוגע וכי יהיה הנוגע טמא משום דיקרב בדיקרב דאורייתא והאמר ר' יצחק בר יוסי [לא] אמרו טומאה בחיבורין פירוש דיקרב בדיקרב אלא לענין תרומה וקדשים בזה אמרינן טומאה שיהיה כנוגע במת לטמא תרומה וקדשים אבל לנזיר לסתור ולהביא קרבן טומאה וכן לענין להמנע מעשות פסח לא העמידו דבריהן ואי דאורייתא מאי שנא: בחבורי אדם באדם. פי' ר''י שהשלישי הנוגע בנוגע במת. דההוא ודאי מדרבנן טמא שבעה דכי אמר דיקרב בדיקרב דאורייתא דוקא דנגע בנוגע במת ובפ' אין מעמידין (גז''ש) אמר העיד יוסף בן יועזר דיקרב בדיקרב מסאב ופריך דאורייתא הוא כל אשר יגע בו הטמא יטמא ומסיק דאורייתא בחיבורין טמא שבעה שלא בחיבורין טומאת ערב ואתו אינהו וגזור אף שלא בחיבורין טמא שבעה ואתא יוסף בן יועזר ושרא ולפירוש ר''י [נפרש] דאורייתא בחיבורין היינו נגע בנוגע במת אבל רש''י פירש התם ואתו אינהו וגזרו שלא בחיבורין אף אם פירש לגמרי: מאי שנא טומאה וטומאה דלא דהא מיטמא וקאי. ואין כאן תוספת [טומאה] קרינא ביה (טומאה) הא מיטמא וקאי ודומיא דטומאה וטומאה דלא לקי כגון מת על כתיפו והושיטו לו מת אחר קודם שפירש מן הראשון טומאה [וביאה] נמי היכא דמת על כתיפו והלך לאהל המת והתרו בו משום לא יבא ומשום לא יטמא הא מיטמא וקאי ואמאי לקי. על הביאה ואי בנוגע במת ופירש ונכנס לאהל המת הא אפילו טומאה וטומאה לוקה שתים שהרי אין כאן מחולל ועומד: [כאן בבית]. נכנס בבית שבתוכו מת ולא נטמא קודם לכן אז לקי שתים על לא יטמא ועל לא יבא שבביאה אל הבית באו שתים עליו: כאן בשדה כלומר כל טומאה וטומאה בלא אהל לא משכחת שיתחייב שתים בבת אחת שהרי אם נגע בב' . מתים בבת אחת כולה חדא התראה היא דהתראה דלאו דטומאה דידיה היא ואם היה טעון מת על כתיפו והתרו בו על הטומאה והושיטו לו מת אחר מחולל ועומד הוא ואין כאן תוספת טומאה מן השני. מהר''ם ופ''ה קשה להבין: (תוספות)

דף מג - א

בבית נמי כיון דאעיל ידיה איסתאב כי עייל כולי האי טמא הוא אלא אמר ר''א צירף ידו משום טומאה איכא משום ביאה ליכא וצירף גופו טומאה וביאה בהדי הדדי קאתו הא אי אפשר דלא עייל חוטמו ברישא ונחית ליה טומאה אלא אמר רבא הכניס ידו משום טומאה איכא משום ביאה ליכא הכניס גופו טומאה וביאה בהדי הדדי קא אתיין והא אי אפשר דלא עייל אצבעתא דכרעיה ברישא ונחת להו טומאה אלא אמר רב פפא כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה דטומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין מר בר רב אשי אמר כגון דעייל כשהוא גוסס ונפק נשמתיה אדיתיב דטומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין ת''ר {ויקרא כא-ד} להחלו עד שעה שימות רבי אומר {ויקרא יא-לב} במותם יטמא עד שימות מאי בינייהו אמר ר' יוחנן משמעות דורשין איכא בינייהו ר''ל אמר גוסס איכא בינייהו למאן דאמר מלהחלו אפילו גוסס למ''ד במותם עד שימות אין גוסס לא ולמ''ד מלהחלו הכתיב במותם מיבעי ליה לכדרבי דתניא רבי אומר במותם אינו מטמא אבל מטמא בנגעתם ובזיבתם ולמאן דאמר במותם הא מיבעי ליה להאי סברא א''כ לימא קרא במות מאי במותם שמעת מינה תרתי ולמ''ד במותם הכתיב להחלו להחלו להכי הוא דאתא במי שאינו מחולל יצא זה שמחולל ועומד ולמ''ד מלהחלו הא מיבעי ליה להאי סברא א''כ לימא קרא להחל מאי להחלו שמעת מינה תרתי מיתיבי אדם אינו מטמא אלא עד שתצא נפשו ואפילו מגוייד ואפילו גוסס ולמ''ד מלהחלו הא קתני דאינו מטמא לענין טמויי עד דנפקא נפשיה לענין אתחולי הא איתחיל:

רש"י בבית. אמאי חייב שתים הא לא אתיין בהדדי דכיון דעייל ידיה דאורחיה דאיניש בהכי איטמי ליה דכמאן דנגע בטומאת המת שבפנים דמי וביאה לא הוי עד דעייל כוליה גופיה: אלא אמר ר''א צירף ידו. כל היכא דהושיט ידו ליכנס תחלה: משום טומאה איכא משום ביאה ליכא. ולא הוי כמאן דאתיין טומאה וביאה בהדי הדדי ואינו חייב אלא אחת שהרי כבר מחולל ועומד הוא אלא הכא במאי עסקינן דצירף גופו כלומר שהכניס כל גופו כאחד דטומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין: צירף גופו. לאו דוקא אלא איידי דאמר צירף ידו קאמר צירף גופו: והא לא אפשר דלא עייל חוטמו ברישא. משום דבולט מן הפרצוף דאורחיה דאינש לכי עייל בביתיה דשוחה ראשו ברישא ונחית ליה טומאה ולא הויא [ביאה] עד דעייל ליה כוליה וכי עייל כוליה גופיה הא מיטמי וקאי: אלא אמר רבא הכניס ידו כו' אלא היכי משכחת לה כגון . דהכניס גופו שנכנס כשהוא זקוף דאתיין להו טומאה וביאה בהדדי וחייב שתים: ואכתי לא אפשר דלא עייל אצבעתא דכרעיה כו': כגון שנכנס. לבית שבתוכה טומאת מת בשידה תיבה ומגדל'.: ת''ר לא יטמא בעל בעמיו להחלו עד שעה שימות. מותר לעסוק בו ואינו עובר עליו משום לא יחלל עד שעה שימות והאי קרא קאי בכהן והוא הדין לנזיר: רבי אומר לא יטמא להם במותם עד שימות. והאי קרא בנזיר קאי והוא הדין בכהן: משמעות דורשין. דלמר משמע ליה מהאי קרא דעד שעה שימות אע''ג דעסיק ביה לא הוי מחולל ולמר מהאי קרא דלהחלו: ור''ל אמר גוסס איכא בינייהו. דלמאן דמשמע ליה מלהחלו אפילו בגוסס קאי בלא יחלל דכיון שהוא גוסס סופו להיות חלל דקי''ל (גיטין דף כח.) רוב גוססין למיתה וקאמר דלא יחלל כו' ולמאן דמשמע ליה מבמותם עד שימות אינו עובר בלא יטמא לא כהן ולא נזיר אבל בגוסס לית לן בה: אבל מיטמא. בין נזיר בין כהן בנגעם ובזיבתם ואינם עוברים במגע הזב לא משום לא יחלל ולא משום לא יטמא: הא מיבעי ליה להאי סברא. במותם אין מטמאין אבל מטמאין בנגעם ובזיבתם: ולמאן דדריש ליה להחלו משום גוסס הא אתא . נמי להכי למי שאינו מחולל: א''כ. דלא נדרוש ליה אלא חד טעמא נימא קרא להחל דמשמע לענין מי שאינו מחולל ומדקאמר להחלו שמע מינה תרתי: מיתיבי אדם. הכי הויא רישא דברייתא בהעור והרוטב: מגוייד. חתוך לאיבריו ואפילו הכי אינו מטמא וקשיא לר''ל דמשמע ליה מלהחלו דאפילו לגוסס אסור: לא קשיא לענין טמויי הוא דלא מטמא עד שתצא נפשו ולא כשהוא גוסס אבל לענין אחולי מכיון דהוי גוסס קאי בלאו דלא יחלל: (רש"י)

תוספות בבית נמי כיון דאעיל ידיה אסתאב. דאהל המת כמליא טומאה דמי ומיד שהושיט ידו מבפנים כאילו נגע במת ואכתי לא קרינן לא יבא וכי עייל כולי האי טמא ומחולל ועומד הוא ואתרי לא תמצא חיוב לא יבא עם לא יטמא [כיון] שהוא מחולל ועומד לא היה לנו לרבות להחלו למעט מחולל ועומד הוא אלא לדרשה אחריתי כדבסמוך.: אלא אמר ר''א צירף ידו לבית. כלומר שהכניסה לבית קודם לגוף משום טומאה איכא משום ביאה ליכא דמחולל ועומד: צירף גופו. כלומר היו ידיו צרופות ושטופו' לגופו ולא הכניסן תחילה טומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין ואומר הר''ם אף ע''ג דבית המנוגע אמר בפר' השוחט (חולין דף לג:) ידיו טמאות דרבנן אף כי מצורע מטמא באהל מ''מ אינו כ''כ כמו. מילי טומאה שכמו כן בבית המנוגע הנכנס שם טמא אפילו לא נגע ואפ''ה נשנית במשניות דאם יש מחיצה כל שהוא למצורע לא יטמאנו ואילו בטומאת מת אף פותח טפח מביא הטומאה: הא א''א שלא עייל חוטמו ברישא ונחת ליה טומאה אלא אמר רבא הכניס ידו משום טומאה איכא. פירוש משום דחוטמו עייל ברישא: הכניס גופו טומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין. כלומר שהיה כופה ראשו חוץ לבית כמו הלכוף כאגמון ראשו (ישעיה נח): והא לא אפשר דלא עייל אצבעא דכרעיה תחלה. ולא מצי לאוקמי [בבואו לבית אחורנית דלא שמיה] ביאה כדאמר בפרק ב' דשבועות (דף יז:) ובפ''ק דחולין (דף י:) ולכולהו מצי למיפרך הא לא אפשר דלא עייל מיעוטא ברישא ומטמא ליה בטרם יכנס כדרכו: כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא אחר ופרע עליו המעזיבה דטומאה וביאה בהדי הדדי קא אתיא. וצ''ל [דהוא] מסייע להסיר המעזיבה דהא בהתרו בו למלקות איירי: מר בר רב אשי אמר כגון דעייל [כשהוא גוסס] ונפק נשמתא אדיתיב התם דטומאה וביאה בהדי הדדי קאתיא: מהכא משמע דכהן אסור [ליטמא לאחרים אף כשהוא מטומא כבר] לקרוביו ואף כי מחולל ועומד הוא דאף לפי דברי רבה אם פירש אסור ליטמא שהרי אחר שיפרוש ממתו ילקה על שאר מתים [אם] מאהיל עליהן וכן שמעתי מאשלי רברבי לשון ר''י שהנזיר יושב בבית והוא עת כזאת מת בבית שהוא שם: להחלו בכהן הדיוט כתיב: . עד שעה [שימות]. ולאפוקי מגוייד דלהחלו משמע לאחר שנעשה חלל: רבי אומר במותם. בנזיר כתיב לאביו ולאמו לא יטמא להם במותם: אמר רבי יוחנן משמעות [דורשין] איכא בינייהו. דהאי ממעט מגוייד וגוסס מלהחלו והאי מבמותם: במותם אין מטמא אבל מטמא בנגעם. אפילו באחריני אינו מוזהר כ''א בטומאת מת שכתוב על כל נפשות מת לא יבא [גליון. בת''כ] [כתב] במותם לא יטמא אבל יושב הוא בהספד ובשורה: אם כן נימא קרא להחל מאי להחלו מיתיבי האדם אינו מטמא עד שתצא נפשו ואפילו מגוייד. פירוש לשון גודו אילנא (דניאל ד) מלא פצעים [ופגמים] והתם בפ' האשה (יבמות דף קכ:) [דייק] מהך ברייתא דמגוייד לא חיי טמויי לא מטמא הא מחייא לא ופליגי ביה תנאי התם: ולמ''ד מלהחלו הא קתני ואינו מטמא עד שימות. מכל מקום נדרש לאו דלא יטמא כאילו סמכו להחלו להזהירו אף גוסס משום חילול והוי מצי לשנויי דהך ברייתא כו': ומהכא שמעינן דכהן אינו מוזהר על הגוסס דקי''ל כר' יוחנן לגבי ר''ל ומיהו בה''ג גריס אביי במקום רבי יוחנן ורבא במקום ר''ל ולפ''ז .. הלכה כרבא לגבי דאביי [ולרבא] פליגי רבי ורבנן ואית לן הלכה כרבי מחבירו [ולא מחביריו נמצא] יהא כהן מוזהר על גוסס: (תוספות)

דף מג - ב

אמר רב חסדא אמר רב נקטע ראשו של אביו אינו מטמא לו מ''ט אמר קרא {ויקרא כא-ב} לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר א''ל רב המנונא אלא מעתה קאזיל בפקתא דערבות ופסקוה גנבי לרישיה הכי נמי דלא ליטמא ליה אמר ליה מת מצוה קאמרת השתא יש לומר באחריני מיחייב באביו לא כל שכן והאי מת מצוה הוא והתניא איזהו מת מצוה כל שאין לו קוברין קורא ואחרים עונין אותו אין זה מת מצוה והא אית ליה ברא כיון דקאזיל באורחא כמי שאין לו קוברים דמי מיתיבי {ויקרא כא-ג} לה יטמא לה הוא מטמא ואינו מטמא לאיבריה לפי שאינו מטמא לאבר מן החי של אביו אבל מחזיר הוא על עצם כשעורה מאי מחזיר הוא על עצם כשעורה לאו למימרא דאי מיחסר פורתא לא ההיא ר' יהודה היא דתניא רבי יהודה אומר לה מיטמא ואינו מיטמא לאברי' שאינו מיטמא על אבר מן החי של אביו אבל מיטמא הוא לאבר מן המת של אביו והתניא רב כהנא בר''א בן יעקב לה מיטמא ואינו מיטמא לאברים פרט לכזית מן המת וכזית נצל ומלא תרווד רקב יכול לא יטמא לשדרה ולגולגולת ולרוב בניינה ולרוב מניינה כתיב {ויקרא כא-א} ואמרת אליהם הוסיף לך הכתוב טומאה אחרת

רש"י אמר רב חסדא נקטע ראשו של אביו. אע''פ שהראש בצד הגוף הואיל וכבר נקטע אינו מיטמא דאמר קרא לנפש לא יטמא בעמיו כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו ולאביו בזמן שהוא שלם שלא נתפרדו אבריו זה מזה ולא בזמן שהוא חסר כגון זה שנקטע ראשו: בפקתא. בבקעה: דערבות. שגנבים ולסטין מצוין שם: ופסקו גנבי לרישיה ה''נ דלא יטמא. בשביל שהוא חסר: א''ל. ממת מצוה קא מייתית לי שאני התם כיון דלית בהדיה אלא הוא לחודיה קאי גביה כמת מצוה דמי: והשתא י''ל באחריני מיטמא. כדאמרינן לקמן לאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא למת מצוה אביו לא כל שכן: והא אית ליה ברא. ואילו הוה קורא ליה אב הא עני ליה איהו ולא הוי ליה מת מצוה: מיתיבי ולאחותו הבתולה וגו' לה יטמא. כשהיא שלימה: ואינו מיטמא לאבריה. שאם נפרד ממנה אבר בין בחייה בין במותה אינו מיטמא לה לפי שאין אדם מיטמא לא לה ולא על א' משאר קרובין על אבר מן החי' לפי שאינו יכול להחזירו לכמות הוא מתחילה וה''ה נמי לאבר מן המת שאין בין אבר מן המת לאבר מן החי אלא בשר הפורש: אבל מחזיר הוא על עצם כשעורה ה''ג מאי מחזיר הוא על עצם כשעורה דאילו מחסר פורתא. כלומר דבשעה שנגע בה ברישא הוה חסר להך עצם פורתא כשעורה ואפ''ה היה מותר ליטמא לה וה''ה לאביו אע''ג דהוא חסר ואינו שלם וקשיא לרב חסדא דהא סתמא לדברי הכל היא: לא ההיא ר' יהודה היא. דסתם סיפרא רבי יהודה היא ושמעינן ליה לרבי יהודה דאמר נמי [בכהאי גוונא]: דתניא וה''ג ר' יהודה אומר לה יטמא ואינו מיטמא לאבריה לפי שאין אדם מיטמא על עצם כשעורה מאביו אבל הוא חוזר על עצם כשעורה מאביו. כלומר לאיבריו הוא דאינו מיטמא בין בחייו בין במותו לפי שאין אדם מיטמא תחילה על עצם כשעורה מאביו לפי שלא התירה תורה ליטמא אלא בדבר שעיקר הגוף בו אבל מיטמא הוא לעיקר הגוף לכתחלה ואם נחסר הוא הולך ובודק אחריו ואפילו על עצם כשעורה ואנא אמינא לה כרבנן דפליגי עליה דר' יהודה דאמרי כיון שנחסר במקצת שוב אינו מותר ליטמא בו וספרים שכתוב בהן לפי שאינו מיטמא לאבר מן החי של אביו אבל מיטמא לאבר מן המת של אביו שבשתא היא מדתני רב כהנא בסמוך אף כל שכל גופו תלוי בו כגון רוב בנינו ורוב מנינו הוא דמיטמא אבל לא לאבר אחד ומוקימנא לה לההיא נמי כרבי יהודה ועוד לא אשכחן לה דנישנית משנה זו בשם ר' יהודה הכי דהא לא קתני לה הכי אלא כדגרסינן לה אנן לפי שאין אדם מיטמא על עצם כשעורה כו': והתני רב כהנא בר''א. כלומר בברייתא דר' אליעזר בן יעקב: כזית נצל. נצל ליחה היוצא מן המת שפורש ממנו ואין נצל אלא לשון הפרשה כמו שמתרגמינן ויצל אלהים (בראשית לא) ואפרש יי' מפי רבי אליקום מפרש לקמן בשר המת שקרש בפ' כ''ג ונזיר (דף נ.): והתני רב כהנא בברייתא דר''א בן יעקב לה מיטמא בגופה שלם ולא לאחד מאבריה פרט לכזית מן המת כו' שאינו מיטמא לה: יכול לא יטמא לשדרה ולגולגולת כו'. הואיל ואתה אומר כן שאינו מיטמא לאברים: כשהוא אומר. אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם הוסיף לך הכתוב טומאה אחרת דבשדרה ורוב בניינה כגון שתי שוקיים ירך אחת וברוב מניינה כגון קכ''ה איברים הימנה שיכול ליטמא. (רש"י)

תוספות נקטע ראשו של אביו אינו מיטמא. בכהן הדיוט מיירי שמותר ליטמא לאביו ולא בכהן גדול ונזיר: אמר ליה רב המנונא ההוא דקא אזיל בפקתא דערבות. בקעה שמצויין בה גנבי ופסקוה גנבי לרישיה דאבוה ה''נ לא ליטמא ליה צ''ל מה ר''ל: א''ל מת מצוה קאמרת השתא [כהן] באחריני. שאינן קרובין מיחייב באביו לא כ''ש: והאי מת מצוה הוא בתמיה והתניא איזהו מת מצוה כל שקורא ואין אחרים עונין אותו כלומר שאם . המת יכול לקרות ויש לו עונין קרובין אין זה מת מצוה והא יש לו לשכור אחרים מתעסקין בו כיון דקא אזיל באורחא כמי שאין לו קוברין דמי. דלא שכיחי אינשי התם פי' ר''י הבא ליטפל במת מצוה אם יש שם ישראל שיכול לטפל אף כי אינן קרובין לא ליטפל בהן [כהנים] קרובים וראיה דאמר בפ' כ''ג (לקמן דף מז.) גבי מת מצוה כ''ג ונזיר יטמא נזיר ואל יטמא כהן וכ''ש כהן וישראל יטמא ישראל ואל יטמא כהן וצ''ע [מהאי] דפ' (האשה רבה יבמות דף פט:) גבי אשתו קטנה יורשה ומיטמא לה ואין כח לעקור דבר מן התורה [ואמאי] יטמא ומשני כיון דקרובין לא [ירתי לה קרי ולא עני] לה קרינן בה והשתא ה''ד אי דליכא מתעסקים אחרים מאי איריא מטעם אשתו תיפוק ליה דאפילו אחריתי נמי מת מצוה גמור היא אלא דאיכא אחרים דיכולים להתעסק וחשוב כמת מצוה אלמא כהן ומת לפניו ויש שם ישראל ואינו חושש ליטפל חשיב מת מצוה ואר''י דודאי מן הדין לאו מת מצוה התם רק לפי שקרוביה מתרשלים ממנה שויוה רבנן כמת מצוה ואף כי אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה במקום שיש פנים וטעם בדבר ודאי לכ''ע יש כח לעקור תדע דבכולי סוגיא דהתם (לא) מייתי מאשה שנאמנת לומר מת בעלי דהרי עוקרה דבר תורה בקום ועשה אלמא ודאי במקום שיש פנים וטעם יש כח לעקור ודייקא ומנסבא מתוך חומר שמחמירין בסופה: מיתיבי לה יטמא גבי כהן הדיוט [כתיב] ואינו מטמא לה פרט לאבר מן החי . של אחותו ואבר מן המת שאינו רשאי להטמאות בהן: לפי שאינו מיטמא לאבר מן החי של אביו. כלומר שאף באביו הקרוב יותר אינו רשאי לטמאות לאבר אביו וצ''ע [דל''ל] יטמא מלאביו נפקא: אבל מחזיר הוא על עצם כשעורה. לקוברו פי' אם נטמא כבר לשאר הגוף מאי מחזיר [לאו] דחסר פורתא ה''נ כי אביו חסר בערכו מיטמא לו: רבי יהודה היא דתניא רבי יהודה אומר לה מיטמא ואינו מיטמא לאברים לפי שאינו מיטמא לאבר מן החי של אביו אבל מיטמא הוא לאבר מן המת של אביו. ע''י [חזרה] אם נטמא אל שאר הגוף אבל לכתחילה ודאי מודה רבי יהודה דלא יטמא כברייתא דלעיל ובסיפא דההיא דלעיל תניא בתורת כהנים רבי אומר אינו מיטמא לעצם כשעורה מאביו אבל מחזיר הוא על עצם כשעורה ודבר תימה דאוקימנא כר' יהודה והרי מיירי בסיפא מכלל דרישא לאו ר' יהודה היא אם לא נאמר כולה ר' יהודה היא: לה הוא מיטמא [ואינו מיטמא] לאבריה פרט לכזית מן המת וכזית נצל. ליחה היוצאה מן המת ומלא תרווד רקב מלא כף עפרורית ורקבון גוף המת: יכול לא יטמא לשדרה וגולגולת ולרוב מניינה. לקמן פי' בהדיא ומפרש לה רוב מניינה מנין [קכ''ה] אברים: כשהוא אומר אמור ואמרת. דכתיב אמור אל הכהנים ואמרת הוסיף הכתוב טומאה אחרת שתוכל ליטמא וסברא הוא להעמיד אמור ואמרת אאחותו דאיירי למעוטי אברים ולהוסיף שיוכל לטמאות לרוב בניינה ורוב מניינה יכול לא יטמא לשדרה וגולגולת ולרוב מניינו ולרוב בניינו של קרובים אחרים שבתורה דכתיב [לה יטמא] אמרת מה אחותו מיוחדת שגופה תלוי בו כלומר שהרי קרובתו ומוטלת עליו לקוברו ומן הדין הוה ליה למימר יכול יטמא למתים אחרים אף לאברים אי לא גמרינן מאחותו דכתיב בה לה ומשני ההיא נמי כר''א ב''ר יהודה ורב חסדא דאמר כי האי תנא (תוספות)

דף מד - א

יכול לא יטמא לשדרה ולגולגולת ולרוב בניינו ולרוב מניינו של אחרים אמרת מה אחותו מיוחדת שגופה תלוי בו ומיטמא לשדרה ולגולגולת ולרוב בניינה ולרוב מניינה אף כל שגופו תלוי בו מיטמא לשדרה ולגולגולת ולרוב בניינו ולרוב מניינו ההיא נמי רבי יהודה היא ורב דאמר כי האי תנא דתניא מעשה שמת אביו של רבי יצחק בגינזק ובאו והודיעוהו לאחר שלש שנים ובא ושאל את ר' יהושע בן אלישע וד' זקנים [שעמו] ואמרו לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר: מתני' שלשה מינין אסורין בנזיר הטומאה והתגלחת והיוצא מן הגפן חומר בטומאה ובתגלחת מביוצא מן הגפן שהטומאה והתגלחת סותרין והיוצא מן הגפן אינו סותר חומר ביוצא מן הגפן מבטומאה ובתגלחת שהיוצא מן הגפן לא הותר מכללו וטומאה ותגלחת הותרו מכללן בתגלחת מצוה ובמת מצוה וחומר בטומאה מבתגלחת שהטומאה סותרת את הכל וחייבין עליה קרבן ותגלחת אינה סותרת אלא שלשים ואין חייבין עליה קרבן: גמ' וטומאה לא תותר מכללה ק''ו מיין ומה יין שאינו סותר לא הותר מכללו טומאה שסותרת אינו דין שלא תותר מכללה ת''ל {ויקרא כא-יא} לאביו ולאמו לא יטמא לאביו ולאמו לא יטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה ויין יותר מכללו ק''ו מטומאה מה טומאה שהיא סותרת הותרה מכללה יין שאינו סותר אינו דין שיותר מכללו אמר קרא {במדבר ו-ג} מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין רשות ויין יסתור את הכל ק''ו מטומאה מה טומאה שהותרה מכללה סותרת את הכל יין שלא הותר מכללו לא כ''ש שיסתור אמר קרא {במדבר ו-יב} והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו טומאה סותרת ואין היין סותר והתגלחת תסתור את הכל ק''ו מטומאה ומה טומאה שלא עשו בה מטמא כמיטמא סותרת את הכל תגלחת שעשו בה מגלח כמתגלח אינו דין שתסתור את הכל אמר קרא והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו טומאה סותרת את הכל ואין תגלחת סותרת את הכל וטומאה נעשה בה מטמא כמיטמא ק''ו מתגלחת ומה תגלחת שאינה סותרת אלא שלשים עשה בה מגלח כמתגלח טומאה שהיא סותרת את הכל אינו דין שנעשה בה מטמא כמיטמא אמר קרא {במדבר ו-ט} וטמא ראש נזרו למטמא ראש נזרו ותגלחת לא נעשה בה מגלח כמתגלח ק''ו מטומאה ומה טומאה שהיא סותרת את הכל לא עשו בה מטמא כמיטמא תגלחת שאינה סותרת אלא שלשים יום לא כל שכן שלא נעשה מגלח כמתגלח אמר קרא {במדבר ו-ה} תער לא יעבור על ראשו קרי ביה לא יעבור הוא ולא יעבור לאחר ותגלחת לא תותר מכללה ק''ו מיין ומה יין שאינו סותר לא הותר מכללו תגלחת שסותרת אינו דין שלא תותר מכללה אמר רחמנא ראשו ואמר רחמנא זקנו ותגלחת לא תסתור כלל קל וחומר מיין ומה יין שלא הותר מכללו אינו סותר תגלחת שהותרה מכללה אינו דין שלא תסתור בעינן גידול שער והא ליכא ויין יסתור שלשים יום ק''ו מתגלחת ומה תגלחת שהותרה מכללה סותרת יין שלא הותר מכללו אינו דין שיסתור מידי הוא טעמא אלא משום גידול שער גבי יין הא קאים שערו:

רש"י יכול. באחותו שהוא מותר אבל לא בשל אחרים לא בשדרה ולא בגולגולת על שאר קרובים: שגופה תלוי בה. בשדרה וגולגולת שבכך עיקר הגוף תלוי או בזה או בזה אף כל בשאר קרובים יכול ליטמא או בשדרה או בגולגולת או ברוב בניינו או ברוב מניינו ואע''פ שהוא חסר משאר הגוף וש''מ דמותר ליטמא לאביו אע''פ שהוא חסר ותיקשה דרב חסדא דהאיכא ר''א בן יעקב דקאמר נמי הכי ושמע מינה דלכולי עלמא לית להו דרב חסדא דאמר בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר: הא נמי ר''י היא. כלומר הוא דאמר כר''י ורב [חסדא] דאמר כי האי תנא: דתניא מעשה שמת אביו של רבי יצחק הכהן בגינזק ובאו והודיעוהו לאחר שלש שנים ובא ושאל את רבי יהושע בן אלישע וד' זקנים שעמו. מהו ליטמא ולהביאו בקברי אבותיו: ואמרו לו לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר. ולאחר שלש שנים אי אפשר לו שאינו חסר: מתני' וטומאה ותגלחת הותרו. בתגלחת מצורע ובמת מצוה: שהטומאה סותרת את הכל. אפילו בנזירות מרובה: וחייבין עליה קרבן. אשם ותורין או בני יונה: ותגלחת אינה סותרת אלא שלשים יום. ואפילו בנזירות מרובה: גמ' ת''ל לאביו ולאמו לא יטמא. מכדי כתיב על כל נפשות מת לאביו למה לי אלא להכי הוא דאתא דלאביו לא יטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה: ויין יותר מכללו. כגון גבי יין מצוה שנשבע עליו לשתותו מק''ו ומה טומאה כו': לאסור יין מצוה. שנשבע עליו כיין רשות וכדר''ש בפ''ק דמסכתין (דף ג:) והאי דמותר בקידושא ואבדלתא דלא חשיב ליה הותר מכללו משום דלא חל עליו מעולם נזירות משום דנשבע ועומד מהר סיני הוא ומותר מכללו לא קחשיב ליה אלא היכא דחייל ואח''כ מישתרי בהו: ומה טומאה שלא עשה מטמא כמיטמא. שהמטמא את הנזיר אינו עובר עליו וכדמוכח בסמוך: תגלחת שעשה בה מגלח כמתגלח. שהמגלח את הנזיר עובר בלאו כדלקמן תער לא יעבור על ראשו קרי ביה לא יעביר ליה אחר: אמר קרא וטמא ראש נזרו למטמא ראש נזרו. מדלא כתיב וטמא לו ראש נזרו: אמר רחמנא ראשו וזקנו. דמייתרי כדאמרינן לעיל להתיר למצורע נזיר לגלח: בעינן גידול שיער. כדי לקיים בו מצות גילוח ביום הבאת קרבנותיו וליכא: מידי הוא טעמא. דתגלחת דסותר אלא משום דבעינן דתיהוי ליה גידול שיער ואילו הכא גבי יין למה ליה למיסתר הא קאי שערו דחזי לגילוח: (רש"י)

תוספות ובאו והודיעוהו לאחר ג' שנים ושאל את ר' יהושע בן [אלישע] זקנו שהיה רוצה לקברו בקברי אבותיו ואמר לו לאביו בזמן שהוא שלם: חומר בטומאה ובתגלחת שסותרין. טומאה בהדיא כתיב והימים הראשונים יפלו ותגלחת שסותרת שלשים כדאמרינן לקמן משום דבעינן גידול שיער כדי גידול שיער סתם נזירות שיהא השער בשעת תגלחת מצוה: והיוצא מן הגפן אינו סותר. בהדיא ממעטינן ליה בגמ': חומר ביוצא מן הגפן שלא הותר מכללו. לאסור יין מצוה כיין הרשות שאם נשבע שאשתה ואח''כ נדר בנזיר אסור [ביין] ותגלחת הותרה בתגלחת מצורע [כדאמרינן לקמן] (דף נח.) מראשו וטומאה הותרה במת מצוה: ויין יותר מכללו. למי שנשבע שאשתה: אמר קרא מיין ושכר. דמיותר כדאמרינן בפ''ק (לעיל דף ג:): כי טמא (מעיקרו סותר כי טמא) נזרו מיעוטא הוא: שלא עשה מטמא כמיטמא. מטמא הנזיר אינו לוקה: שעשו בה המגלח. את הנזיר כמתגלח כנזיר עצמו וילקו שניהן כדדרשינן בסמוך: אמר קרא ראשו. גבי מצורע להתיר מצורע נזיר: תגלחת שהותרה מכללה אינו דין שלא תסתור. וא''ת טומאה תוכיח וי''ל מה לטומאה שכן סותרת את הכל: ומה תגלחת שהותרה מכללה סותרת. וא''ת מה לתגלחת שכן עשה בה מגלח כמתגלח תאמר [ביין] שלא עשה משקה כשותה וי''ל דמהאי טעמא נעשה בו משקה [כשותה] אבל בתר דמשני דיין [אינו סותר] דין הוא דלא נעשה בו משקה כשותה הואיל דלא סותר: (תוספות)

דף מד - ב

מתני' תגלחת טומאה כיצד היה מזה בשלישי ובשביעי ומגלח בשביעי ומביא קרבנותיו בשמיני ואם גילח בשמיני מביא קרבנותיו בו ביום דברי ר''ע א''ל ר' טרפון מה בין זה למצורע א''ל זה טהרתו תלויה בימיו ומצורע טהרתו תלויה בתגלחתו ואינו מביא קרבן אא''כ היה מעורב שמש: גמ' קיבלה מיניה או לא ת''ש דתני הלל גילח בשמיני מביא קרבנותיו בתשיעי ואי ס''ד קיבלה מיניה ליתי קרבנותיו בשמיני אמר רבא לא קשיא הא דטבל בשביעי הא דלא טבל בשביעי אמר אביי אשכחתינהו לחבריה דרב נתן בר הושעיא דיתבין וקאמרין {ויקרא טו-יד} ובא לפני ה' אל פתח אהל מועד ונתנם אל הכהן אימתי הוא [בא] בזמן שהוא טבל ועשה הערב שמש אין לא טבל ועשה הערב שמש לא אלמא קסבר טבול יום של זב כזב דמי אמינא להון אנא אלא מעתה גבי נזיר טמא נמי דכתיב ( {במדבר ו-יב} והביא אותם) אל הכהן אל פתח אהל מועד אימתי הוא [בא] בזמן שטבל ועשה הערב שמש

רש"י מתני' תגלחת טומאה כיצד היה מזה בשלישי ובשביעי. ואח''כ היה טובל שכך חובה על המזה מי חטאת כדמפרש בהו קרא בזאת חוקת התורה שלאחר הזאה טעונין טבילה והיה מגלח בו ביום דהיינו שביעי כדכתיב ביה וגילח ראשו ביום טהרתו ביום השביעי יגלחנו וביום השמיני יביא שתי תורים: ואם גילח בשמיני מביא קרבנותיו בו ביום. השמיני עצמו: אמר לו רבי טרפון מה בין זה למצורע שאף כן . שנינו במצורע שאף הוא תגלחת שניה בשביעי כדמפרש ביה קרא (ויקרא יד) וגילח את כל שערו ורחץ במים וטהר וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים וביום השביעי יגלח את כל שערו ומביא קרבנותיו בשמיני בת''כ ואם גילח בשמיני מביא קרבנותיו בשמיני: אמר לו. אין ביניהן כלום לענין הבאת קרבן: אלא שזה. הנזיר טהרתו תלויה בימיו בשביעי כיון שהוזה וטבל הוי טהור כדכתיב וגילח ראשו ביום טהרתו דמשמע שכבר הוא טהור ועומד כשהוא מגלח ואפילו אם אינו מגלח בו ביום: ומצורע טהרתו תלויה בתגלחתו . שאם טבל קודם שמגלח עדיין אינו טהור עד שמגלח דכתיב והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו והדר ורחץ את בשרו במים וטהר: ונזיר אינו מביא קרבנותיו אלא א''כ היה מעורב שמש שטובל בשביעי ומביא קרבנותיו בשמיני וכן אם לא טבל בשביעי עד לשמיני אינו יכול להביא קרבנותיו בו ביום עד התשיעי אבל מצורע המגלח וטובל ביום שמיני שלו יכול להביא קרבנותיו בו ביום ואינו צריך הערב שמש לפי שהוא טהור ועומד משעת טבילה ראשונה שטבל בתגלחת הראשונה דהא כתיב ביה וטהר: גמ' קיבלה מיניה. רבי טרפון שאם גילח נזיר בשמיני שיכול להביא קרבנותיו בו ביום ואינו צריך הערב שמש [שמיני עצמו] ואינו צריך להמתין עד התשיעי: ת''ש דתני הלל גילח נזיר בשמיני מביא קרבנותיו בתשיעי. וש''מ לא קיבלה מיניה: אמר רבא . לעולם קיבלה והא דאמרת אם איתא דקיבלה מיניה לייתי בשמיני לא קשיא דכי אמרי אם גילח בשמיני מביא קרבנותיו בשמיני: דטבל בשביעי. שהיה לו הערב שמש והא דתני הלל מביא קרבנותיו בתשיעי כגון דלא טבל בשביעי עד שמיני ור''ע לטעמיה דאמר נזיר אינו מביא קרבנותיו אלא במעורב שמש: ואיכא דמפרשי אליבא דר''ע במתני' דמצורע שגילח בשמיני אינו מביא קרבנותיו עד בתשיעי לפי שאינו מביא אלא במעורב שמש בתשיעי ושבשתא היא דבהדיא קתני לה בת''כ דאם גילח בשמיני מביא קרבנותיו בשמיני והכי נמי א''ל רבי טרפון להתם מה בין זה לנזיר: אמר אביי אשכחתינהו לחבריה דרב נתן בר הושעיא דיתבי וקאמרי ובא לפני ה' וגו' בזמן שטבל ועשה הערב שמש. מדכתיב וכי יטהר הזב מזובו וספר לו שבעת. ימים וכתיב בתריה וביום השמיני יביא שתי תורים או שני בני יונה ובא לפני ה' אל פתח אהל מועד ונתנם אל הכהן דמשמע אימתי הוא בא לפני ה' להביא כדאמרינן התם ובא לפני ה' מלמד שהוא חייב בטיפול הבאתן והיינו ביום השמיני דהיינו לאחר שטבל והעריב שמשו אלמא דכי עשה הערב שמש אין דמותר ליכנס לעזרה לא עשה הערב שמש לא: אלמא קסבר טבול יום של זב כזב דמי. דכי היכי דזב אסור ליכנס במחנה לויה דהיינו בעזרה הכי נמי טבול יום של זב: אלא מעתה גבי נזיר. דכתיב וגלח את ראשו ביום טהרתו ביום השביעי יגלחנו וכתיב בתריה וביום השמיני יביא שתי תורים וגו' נימא נמי הכי אימתי הוא בא בזמן שטבל והעריב שמשו אבל מקמי הכי לא: (רש"י)

תוספות ומגלח בשביעי ויביא קרבנו בשמיני. כדכתיב בפרשה וגלח (את) ראשו ביום טהרתו ביום השביעי יגלחנו וביום השמיני יביא שתי תורים וכבש לאשם: א''ל ר' טרפון מה בין זה למצורע. ששמעתי ממך שנאמר בפרשת מצורע בתגלחת שניה והיה ביום [השביעי] יגלח את כל שערו וכבס בגדיו במים וטהר וביום [השמיני] יקח שני כבשים וכבשה אחת וגו' שמעתי ממך דמצורע יגלח בשמיני ויביא קרבנו בתשיעי: א''ל שזה טהרתו תלויה בימיו אחר [הזיית] ג' וז' ומצורע טהרתו תלויה בתגלחת אף כי טבל בז' צריך לטבול פעם אחרת אחר גילוח ואם כן הוי טבול יום לגלח עד ח' נקרא טבול יום ואינו מביא קרבנותיו אלא א''כ היה מעורב שמש שהרי הקפיד הכתוב שיטהר מטומאת מצורע בהבאת קרבנותיו [אם כן] אין בידו לשלח קרבנות: קיבלה מיניה. רבי טרפון מר' עקיבא נזיר שגילח בשמיני מביא קרבנותיו [בשמיני] או לא. דתני הלל גילח בשמיני . מביא קרבנותיו בתשיעי. וקים ליה להש''ס דגבי נזיר מתנייא והשתא מדתניא בשלמא אי לא קבלה מיניה הא מני ר''ט היא אלא אי ס''ד דקבלה לכ''ע ליתי קרבנותיו בשמיני: הא דלא טבל בשביעי. הא דתני הלל שהמתין לטבול עד בשמיני הואיל וקפיד רחמנא שיביא נזיר קרבנו בטהרה ובעודו טבול יום לא יביא קרבנות גם לא ישלח קרבנות: אמר אביי. הא דתניא גבי זב כתיב בפרשת מצורע וכי יטהר הזב מזובו וספר לו שבעת ימים וכבס בגדיו ורחץ במים חיים וטהר וביום השמיני יקח לו שתי תורים ובא לפני ה' אל פתח אהל מועד ונתנם אל הכהן וכפר עליו הכהן וטהר וגו' אימתי הוא בא כשטבל מבעוד יום ועשה הערב שמש: (ובת''כ) מצאתי כך יכול יטבול בו ביום שמיני פי' שיוכל להמתין מלטבול עד יום השמיני ת''ל ובא לפני ה' כיצד הוא בא אלא טבל מבעוד יום ועשה הערב שמש ואל תתמה היכי פשיטא ליה לתנא דטבול יום אסור ליכנס למחנה לויה דקאמר כיצד נכנס אלא אם כן טבל מבעוד יום הלא טבול יום דמת מותר ליכנס במחנה לויה וכן משמע בסמוך דיש לומר דמשמע ליה קרא הכי ובא לפני ה' ביום השמיני מכלל דקודם יום השמיני אסור ליכנס: אלמא קסבר טבול יום כזב דמי. כך היו אומרים חברייהו דרבי נתן ברבי הושעיא אחרי שאנו רואין דס''ל לתנא דטבול יום דאסור ליכנס במחנה לויה אף כי טבול יום דמת ושרץ מותרין מכלל דסבירא ליה לתנא דטבול יום דזב כזב (דבפרק קמא) לענין דאין שוחטין וזורקין עליו ואם המתין וטבל עד יום השמיני לא יוכל לשלוח קרבנות דאין שוחטין וזורקין עליו דהכי איתא בפ' שני דכריתות (דף י.) דלמ''ד טבול יום דזב כזב דמי אין שוחטין וזורקין עליו ואני שמעתי שמצי לדקדק טבול יום כזב הואיל דטומאה יוצאה עליו מגופו אפילו בבעל שתי ראיות שאינו מחוסר כפורים דאסור ליכנס במחנה לויה: ואמינא להו אנא אלא מעתה. כלומר לפי מה שסתמו דבריהן ולא פירשו מהיכא מוכיח התנא דטבול יום דזב אסור ליכנס במחנה לויה ואתם סוברים שמוכיח [מדכתיב] ובא ביום השמיני מכלל דאם טבל [בשמיני] הואיל והוא טבול יום אסור ליכנס: דכתיב. בפרשת נשא גבי נזיר טמא וגילח ראשו ביום טהרתו ביום השביעי יגלחנו וביום השמיני יביא שתי תורים או שני בני יונה אל הכהן פתח אהל מועד וגו' והביא כבש בן שנתו לאשם וגו' ה''נ אימתי הוא מביא כשטבל ועשה הערב שמש: (תוספות)

דף מה - א

מכדי שערי ניקנור היכא קיימין בשערי לוייה והתניא טמא מת מותר ליכנס במחנה לוייה ולא טמא מת בלבד אלא אפי' מת עצמו שנאמר {שמות יג-יט} ויקח משה את עצמות יוסף עמו מאי עמו עמו במחיצתו עמו במחנה לוייה אלא (אמר אביי) טבול יום של זב כזב דמי ואפ''ה כיון דמחוסר כפרה לא עייל ואי במחנה לוייה קאי אמאי קא קרי ליה אהל מועד למימרא מה התם מחוסר כפרה לא עייל אף למחנה לוייה נמי מחוסר כפרה לא עייל והתם מנלן דתניא {במדבר יט-יג} טמא יהיה לרבות טבול יום עוד טומאתו בו לרבות מחוסר כפרה: מתני' תגלחת הטהרה כיצד היה מביא ג' בהמות חטאת עולה ושלמים ושוחט את השלמים ומגלח עליהם דברי רבי יהודה רבי אלעזר אומר לא היה מגלח. אלא על החטאת שהחטאת קודמת בכל מקום ואם גלח על אחת משלשתן יצא רשב''ג אומר הביא ג' בהמות ולא פירש הראויה לחטאת תקרב חטאת לעולה תקרב עולה לשלמים תקרב שלמים: גמ' ת''ר {במדבר ו-יח} וגלח הנזיר פתח אהל מועד וגו' בשלמים הכתוב מדבר שנאמר {ויקרא ג-ב} ושחטו פתח אהל מועד אתה אומר בשלמים הכתוב מדבר או אינו אלא פתח אהל מועד ממש אמרת אם כן דרך בזיון הוא רבי יאשיה אומר אינו צריך הרי אמרה תורה {שמות כ-כו} לא תעלה במעלות על מזבחי ק''ו לדרך בזיון [נ''א במדרש בפרשה נשא (ד' רמ''ב) וגלח הנזיר רבי יאשיה אומר בשלמים הכתוב מדבר או אינו וכו' אם כך אמרה תורה לא תעלה וכו' ק''ו לדבר שלא יגלח פתח אהל מועד אלא בשלמים הכתוב מדבר] ר' יצחק אומר אינו צריך הרי הוא אומר {במדבר ו-יח} ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש וגו' מי שאינו מחוסר אלא לקיחה ונתינה יצא זה שהוא מחוסר לקיחה הבאה ונתינה איכא דאמרי רבי יצחק אומר בשלמים הכתוב מדבר אתה אומר בשלמים הכתוב מדבר או אינו אלא פתח אהל מועד ממש תלמוד לומר ולקח את שער ראש נזרו מקום שהיה מבשל שם היה מגלח אבא חנן אומר משום רבי אליעזר וגלח הנזיר פתח אהל מועד כל זמן שאין פתח אהל מועד פתוח אינו מגלח ר''ש שזורי אומר וגלח הנזיר פתח אהל מועד ולא נזירה

רש"י מכדי שערי ניקנור. ששם עולין כל מחוסרי כפרה כדגרסינן במסכת סוטה בפרק קמא (דף ז.) מעלין אותה לשערי מזרח לשער ניקנור ששם משקין את הסוטות ומטהרין את היולדות ומטהרין את המצורעים וה''ה לשאר מחוסרי כפרה כגון זבין וזבות כדמפרש התם בגמ': [היכא] הוו קיימי בשערי לוייה. ואילו במחנה לוייה אפי' מת עצמו היה יכול ליכנס והאי נזיר טמא מת הוה ואמאי אינו יכול ליכנס עד דעביד הערב שמש אלא מדהכא לאו דווקא התם נמי לאו דווקא לגבי זב ואפילו לא העריב שמשו כיון דטבל יכול ליכנס לשם: ה''ג לעולם טבול יום של זב כזב דמי ואפ''ה כיון דמחוסר כפרה לא עייל ואי במחנה לוייה קאי אמאי קרי ליה כו'. כלומר דחבריה דרבי נתן ברבי אושעיא קא מהדרי ליה לאביי לעולם טבול יום של זב כזב דמי ולא הוו דוקיא דשמעתא דבטביל' והערב שמש קאי אלא בכפרה תליא מילתא והאי דקא מותבית לך מנזיר טמא מת שנטמא דאינו יכול ליכנס שם והרי מת עצמו יכול ליכנס הא לא קשיא אע''ג דשאר טמאי מתים יכולים ליכנס במחנה לוייה האי נזיר טמא מת אינו יכול ליכנס משום מחוסר כפרה והא נמי דאמרת [דכתיב] אל פתח אהל מועד דאתה סבור דבעזרה משתעי קרא דהיינו מחנה לוייה משום הכי קא פרכת מכדי שער ניקנור כו' הא לא הוי דאי במחנה לוייה קא משתעי קרא מאי קרי ליה אהל מועד הא תניא (יומא דף סא.) אהל מועד זה היכל אלא להכי כתב אהל מועד למימרא מה התם בהיכל מחוסר כפרה לא עייל והכי משמע אימתי ובא לפני ה' דהיינו במחנה לוייה בזמן שהוא ראוי לבא אל אהל מועד דהביא כפרתו הא אם לא הביא כפרתו לא וא''ת והא מצורעין נכנסין בשערי ניקנור ששם מזין על הבהמות הא לא קשיא דביאה במקצת לאו שמה ביאה: מנלן. דמחוסר כפרה לא עייל: דתני' טמא יהיה לרבות טבול יום. שאינו צריך להביא כפרה: לרבות מחוסר כפרה. ואע''ג דהעריב שמשו אינו יכול ליכנס עד שיביא כפרתו: מתני' שהחטאת קודמ' בכל מקום. כדכתיב (ויקרא ה) והקריב את אשר לחטאת ראשונה וקיימא לן (זבחים דף צ:) דאפילו חטאת העוף קודמת אף לעולת בהמה הואיל ובשאר מקומות מצינו שהיא קודמת אף כאן בנזיר תהא קודמת כדי שיהא נזיר מגלח עליה: ולא פירש. איזה מהן לחטאת: הראויה לחטאת. כגון כבשה נקבה בת שנתה: הראויה לעולה. כבש זכר בן שנתו: והראויה לשלמים. איל בן שתי שנים: גמ' ת''ר וגלח הנזיר פתח אהל מועד בשלמים הכתוב מדבר. על השלמים הוא אומר שיהא מגלח שהרי נאמר כאן פתח אהל מועד ולא מצינו שאר קדשים טעונין פתח אהל מועד אלא לשלמים בלבד בשביל שהן דורון וכדרב יהודה אמר שמואל ושחטו פתח אהל מועד בזמן שהוא פתוח ולא בזמן שהוא נעול מכאן לשלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל שפסולין (ערובין דף ב.): או אינו אלא פתח אהל מועד. בפתח ההיכל יהא מגלח ולא במקום אחר: אמרת אם כן. שלא יהא מגלח אלא בפתח ההיכל זהו דרך בזיון ואי אתה רשאי: רבי יאשיה אומר אינו צריך. לומר מכאן שאסור דרך בזיון דמדוכתא אחריתי נפקא כדכתיב לא תעלה במעלות על מזבחי אלא דרך כבש שלא לגלות בשר ערוה עליו ק''ו שלא ינהוג בו דרך בזיון: ר' יצחק אומר אינו צריך. לומר דמשום שהוא בזיון לא יגלח אפתח היכל שאפי' לא יהא בו בזיון אינו יכול לגלח אלא מבחוץ דכתיב ולקח את שער ראש נזרו וגו': יצא זה. שאם יהא מגלח על פתח היכל שמחוסר לקיחה והבאה לעזרה ונתינה תחת הדוד הלכך אינו יכול לגלח אלא בצד הדוד של שלמים והאי דכתיב וגלח הנזיר פתח אהל מועד בשלמים הכתוב מדבר: אבא חנן אומר. לכך נאמר בו פתח שאינו יכול לגלח כל זמן שאין פתח אהל מועד פתוח: נזיר ולא נזירה. שהאשה לא מגלחת בעזרה אלא במדינה: (רש"י)

תוספות שער ניקנור. שהיא עזרת נשים ועד שם מחנה לוייה כדאמר בפסחים בפרק כיצד צולין (דף פה:) שער ניקנור לא נתקדש [בקדושת] מחנה שכינה ויש לו דין מחנה לוייה ועל כרחך הא [דכתיב ובא] לפני ה' שער ניקנור הוא [דאין לומר] לפני ה' בעזרה ממש שהרי מחוסר כפרה הוא [ואמרינן] בסמוך עוד טומאתו בו לרבות מחוסרי כפורים שחייב כרת אם נכנס למחנה שכינה: מכדי שער ניקנור כו'. וכי היכי דהתם לא תוכל לדקדק מכלל דעד יום [השמיני] אסור ליכנס דהא ליתא כדמפרש ואזיל אלא הא ודאי כי נקיט קרא וביום השמיני יביא להודיע לנו זמן הבאת קרבנות ולא בא לאוסרו ליכנס שם קודם לכן וגבי זב נמי אכתי מנא ליה לתנא דאסור ליכנס וה''ה [דאיכא] למימר פתח אהל מועד וי''ל פתח ההיכל כדאשכחן גבי שלמים ושחטו פתח אהל מועד ודרשינן בזבחים (דף נה:) [שיהיו] דלתות ההיכל פתוחין ולעולם אימא לך דודאי טבול יום דמת אסור ליכנס שם דהוא מחנה שכינה וי''ל דלהא לא איצטריך (לטמא) דהא כתיב טמא יהיה לרבות טבול יום דנפקא לן בסמוך דכל טבול יום אסור ליכנס במחנה שכינה אלא ודאי בא הכתוב לומר זמן הבאת קרבנות בשמיני ולא קודם לה ולא לאוסרו ליכנס ה''נ נימא הכי: ה''ג אלא אמר אביי ' טבול יום דזב לאו כזב דמי ואפ''ה כיון דמחוסר כפרה לא עייל. אבל האי דס''ל (נאמר) לא כזב דמי לענין דשוחטין וזורקין עליו ומ''מ אסור ליכנס הואיל ומחוסר כפורים לא עייל במחנה לויה: ואי [במחנה לוייה קאי]. כלומר דאם מותר ליכנס במחנה לוייה אמאי ליקרי ליה אהל מועד שהרי במחנה לוייה הכתוב מדבר ע''כ במחנה שכינה הוא זה שאסור ליכנס כ''ז שהוא מחוסר כפורים ואמאי קרי ליה פתח אהל מועד דמשמע תוך העזרה לפני ההיכל כמו ושחטו פתח אהל מועד הכתוב בשלמים שנשחטו תוך העזרה למימרא מה אהל מועד מחוסר כפורים לא עייל ואהל מועד מנלן דכתיב טמא יהיה לרבות טבול יום שאסור ליכנס במחנה שכינה הרי חוזר אביי ומשני דברי חביריו דרב נתן ממה שהיו [אומרים מסברת לבם] אלמא קסבר טבול יום דזב כזב ומה שלא פירשה היאך היה מוכיח דטבול יום כזב (אסור) דזב אסור ליכנס אל פתח אהל מועד ונזיר יכול ליכנס במחנה שכינה שהרי לאו מחוסר כפורים הוא דלא מקרי מחוסר כפורים אלא למי שטומאה יוצאה מגופו: תגלחת טהרה כיצד מביא חטאת עולה ושלמים ושוחט את השלמים ומגלח עליהם. ונראה דטעמא משום דדרשינן בגמ' וגלח פתח אהל מועד [במה שנאמר בו] אהל מועד דהיינו שלמים אחרי שאמר הכתוב שעל השלמים יגלח דין הוא שיקדימו וקשה א''כ למה הקדים חטאת ועולה לשלמים: רבי אליעזר אומר לא היה מגלח אלא על החטאת שחטאת קודמת בכל מקום לעולה ושלמים. [כדאמרי'] בפרק כל התדיר (זבחים צ .): הראויה לחטאת. כשבה. לעולה כבש. לשלמים איל: (תוספות)

דף מה - ב

שמא יתגרו בה פרחי כהונה אמר לו לדבריך סוטה תוכיח דכתיב בה {במדבר ה-יח} והעמידה לפני ה' ולא חיישינן שמא יתגרו בה פרחי כהונה אמר להן זו כוחלת ופוקסת זו אינה כוחלת ופוקסת: מתני' היה נוטל שער ראש נזרו ומשלח תחת הדוד ואם גילח במדינה לא היה משלח תחת הדוד במה דברים אמורים בתגלחת הטהרה אבל בתגלחת הטומאה לא היה משלח תחת הדוד ר''מ אומר הכל משלחין תחת הדוד חוץ מן הטמא שבמדינה בלבד: גמ' נוטל שער ראש נזרו ת''ר ואח''כ נוטל את הרוטב ונותן על שער ראש נזרו ומשלח תחת הדוד של שלמים ואם שילח תחת הדוד של חטאת ואשם יצא אשם בנזיר [טהור] מי איכא אמר רבא ה''ק ואם נזיר טמא משלח תחת הדוד של אשם יצא מנה''מ אמר רבא אמר קרא {במדבר ו-יח} אשר תחת זבח השלמים מזבחו יהא תחתיו ואם שילח תחת הדוד של חטאת יצא מ''ט אמר קרא זבח לרבות את החטאת ואשם והא אפיקתיה להאי זבח מרוטב א''כ לימא קרא מרוטב השלמים מאי זבח ש''מ לרבות חטאת ואשם ואימא כולה לחטאת ואשם הוא דאתא א''כ לימא שלמים וזבח מאי זבח השלמים שמע מינה תרתי תנו רבנן הכל היו משלחין תחת הדוד חוץ מטמא שגילח במדינה מפני ששערו נקבר דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר טהורים כאן וכאן היו משלחין טמאים כאן וכאן לא היו משלחין וחכ''א הכל לא היו משלחין תחת הדוד חוץ מן טהור שבמקדש מפני שנעשה כמצותו: מתני' היה מבשל את השלמים או שולקן הכהן נוטל את הזרוע בשלה מן האיל וחלה מצה אחת מן הסל ורקיק מצה אחת ונותן על כפי הנזיר ומניפן ואחר כך הותר הנזיר לשתות יין ולהטמא למתים

רש"י כדי שלא יתגרו בה פרחי כהונה: סוטה אינה כוחלת ופוקסת. דהא לנוולה קא בעי וכיון דמנוולה לא אתו לאיגרויי בה: מתני' ומשלח ומניח. ה''ג במתני' היה נוטל שער ראש נזרו ומשלח תחת הדוד ואם גילח במדינה לא היה משלח תחת הדוד במה דברים אמורי' בתגלחת הטהרה אבל בתגלחת הטומאה לא היה משלח תחת הדוד ר' מאיר אומר הכל משלחין תחת הדוד חוץ מן הטמא שבמדינה בלבד וספרים שכתוב בהן במשנתנו אם שילח תחת הדוד של אשם יצא שבשתא היא דל''ג ליה במתניתין אלא בגמ' ת''ר ואח''כ נוטל את הרוטב כו' והכי פירושא דמתני' היה נוטל שער ראש נזרו ומשלחו תחת הדוד של שלמים ואם גילח במדינה לא היה משלחו תחת הדוד של שלמים: בד''א בתגלחת הטהרה. אמרו שאם גילח במקדש משלח תחת הדוד אבל לא בזמן שגילח במדינה אבל בתגלחת הטומאה אפי' בזמן שמגלח במקדש אינו משלח תחת הדוד של אשם שאין לך משלח תחת הדוד אלא הטהור שבמקדש מפני שעשה נזירותו כמצותו: ר' מאיר אומר הכל משלחין תחת הדוד. בין טהור שגילח במדינה בין טמא שגילח בעזרה ואין לך שאינו משלח תחת הדוד אלא חוץ מן הטמא במדינה בלבד: גמ' וברישא דגמ' ל''ג אשם בנזיר מי איכא אלא ה''ג ת''ר ואח''כ נוטל את הרוטב ונותן על השער של ראש נזירותו ומשלח תחת הדוד של שלמים ואם שילח תחת הדוד של אשם ושל חטאת יצא אשם בנזיר טהור מי איכא אמר רבא ה''ק ואם נזיר טמא משלח תחת הדוד של אשם יצא: מנא הני מילי אמר רבא אמר קרא אשר תחת זבח השלמים. דמשמע אשר תחתיו יהא זבח השלמים לומר לך מן הזבח עצמו יהא תחתיו: ואם שילח תחת הדוד של חטאת ושל אשם יצא: מ''ט דכתיב זבח לרבות חטאת ואשם. שהטהור ששולח תחת זבח שלו דהיינו חטאת יצא ואם טמא הוא טעון שילוח תחת זבח שלו דהיינו אשם: ה''ג ת''ר הכל משלחין תחת הדוד חוץ מטמא שבמדינה מפני ששערו נקבר דברי רבי מאיר ר' יהודה אומר טהורים כאן וכאן. בין במקדש בין במדינה היו משלחין טמאים כאן וכאן לא היו משלחין: וחכמים אומרים הכל לא היו משלחין תחת הדוד חוץ מטהור שבמקדש מפני שנעשה כמצותו. וסתם מתניתין דידן אליבא דחכמים וכדפרשינן לעיל: שנעשה כמצותו. שגילח במקדש כמצותו: מתני' או שולקן. שאינו מבושל יפה וושקוד''ר {ושקו"ד: כמעט חי (לא מבושל)} בלע''ז: את הזרוע בשלה. איכא למ''ד שלמה ואיכא למ''ד בזרוע שנתבשלה עם האיל במסכת חולין (דף צח:): (רש"י)

תוספות בשלמים הכתוב מדבר. וכרבי יהודה דמתני' דאמר על שלמים יגלח שנאמר בהן ושחטו פתח אהל מועד: רבי יאשיה אומר אינו צריך הרי הוא אומר לא תעלה במעלות. כי הולך לעבוד עבודה ואינו כל כך דרך בזיון וקשה דמאי אינו צריך למדרש מסברא אלא מק''ו ובסיפרי אין הגירסא ר' יאשיה אומר אלא כל זה מדברי ת''ק והכי איתא התם או אינו אלא פתח אהל מועד ממש אמרת א''כ דרך בזיון או אינו אלא ממש כלומר דאין להוציא מסברא הפסוק ממשמעו הרי הוא אומר לא תעלה ק''ו לדבר בזיון: ולא במי שמחוסר הבאה ולקיחה ונתינה. שהרי שלמים נאכלין בכל העיר ואם מגלח פתח אהל מועד ודוד שלמים. בעי הרי מחוסר הבאה לקיחה ונתינה: וגילח (את) הנזיר פתח אהל מועד בזמן שהוא פתוח. כלומר ע''כ לאו פתח אהל מועד ממש דא''כ ה''ל דרך בזיון אלא בזמן פתח [פתוח]: ולא נזירה. משמע שטעמא דקרא שמא יתגרו בה פרחי כהונה אם תגלח פתח אהל מועד ממש אלא במדינה מגלחת במקום צנוע ולא יראוה פרחי כהונה: אינה כוחלת ופוקסת. הסוטה עומדת שם [בניוול] כדאמר בסוטה (דף ז:) היו קושרין חבל המצרי כו': ומשלח תחת הדוד. שהשלמים בו: אם גילח במדינה. שיש לו רשות לגלח במקום שירצה ואף על גב דכתיב אל פתח אהל מועד לאו פתח אוהל מועד קאמר כדדרשינן בגמ': לא היה משלח תחת הדוד. נראה דמכל מקום פשיטא ליה לתנא דאהני פשטא דקרא דמשמע דבירושלים הוא מגלח ואם היה מגלח בגבולין לא היה מגלח תחת הדוד דכתיב בקרא וגלח הנזיר פתח אהל מועד ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים ואיכא תנא דדריש בגמ' יצא זה שמחוסר לקיחה הבאה ונתינה וה''נ מחוסר הבאת שערו מחוץ לירושלים לתתם תחת דוד השלמים בירושלים: אבל תגלחת טומאה לא היה משלח תחת הדוד. דוד של אשם נזיר טמא וחטאת העוף שלא תלה הכתוב נתינת שער תחת הדוד אלא בטהור: רבי מאיר אומר [הכל משלחין תחת הדוד]. בין נזיר טהור במדינה ובין נזיר טמא [במקדש]: חוץ מן הטמא שבמדינה בגמ' אמרינן מפני ששערו נקבר וכן שלהי תמורה (דף לד.) אבל קשה מנלן דנקבר וצ''ע: נוטל שער ראשו. כדאמר בברייתא והוא נוטל מן הרוטב כדמפרש ואזיל: מנלן אמר קרא תחת זבח השלמים מזבחו יהא תחתיו. מיתורא דזבח דרשינן הכי תחת השלמים יתן מזבחו: [חטאת] ואשם אמר קרא זבח לרבות חטאות ואשמות: א''כ לימא קרא שלמים וזבח מאי זבח השלמים. מדסמך זבח למדרש תחת השלמים יהיה מן הזבח: מפני ששערו נקבר. לא נתפרש מנלן: כאן וכאן. במקדש ובמדינה: או שולקן. בישול יותר [מדאי]: ואח''כ הותר הנזיר לשתות ביין. לכאורה נראה דהאי תנא כר''א דאמר בגמ' דאסור לשתות יין עד אחר כל המעשים שמפרש: כיון [שנזרק עליו] אחד מן הדמים. כדדרשינן בגמ' אחר מעשה יחידי: (תוספות)

דף מו - א

רבי שמעון אומר כיון שנזרק עליו אחד מן הדמים הותר הנזיר לשתות ביין ולהיטמא למתים: גמ' ת''ר {במדבר ו-כ} ואחר ישתה הנזיר יין אחר המעשים כולן דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים אחר מעשה יחידי מאי טעמייהו דרבנן כתיב הכא ואחר ישתה הנזיר יין וכתיב התם {במדבר ו-יט} אחר התגלחו את נזרו מה התם אחר מעשה יחידי אף כאן אחר מעשה יחידי אימא עד דאיכא תרווייהו אי הכי גז''ש למה לי: אמר רב תנופה בנזיר מעכבת אליבא דמאן אילימא אליבא דרבנן תגלחת אמרי רבנן לא מעכבא תנופה מיבעיא אלא אליבא דרבי אליעזר פשיטא האמר ר''א אחר מעשים כולם מהו דתימא כיון דלענין כפרה שירי מצוה היא הכא נמי לא תעכב קמ''ל

רש"י גמ' אחר מעשים כולן. אחר קרבן ואחר תגלחת ותגלחת מעכבת דברי ר' אליעזר: וחכ''א אחר מעשה יחידי. אחר קרבן ואף על גב שעדיין לא גילח דתגלחת לא מעכבא: מה התם אחר מעשה יחידי. דלאחר גילוח עביד תנופה כדכתיב ונתן על כפי הנזיר אחר התגלחו את נזרו: ואימא עד דאיכא תרוייהו דמה התם אחר תגלחת כדכתיב אחר התגלחו אף כאן נמי אחר התגלחו: אמר רב תנופה בנזיר מעכבת. מלשתות יין וליטמא למתים: כיון דלענין כפרה שירי מצוה היא. וכדאמר מר (יומא ה.) לתנופה לכפר וכי תנופה מכפרת והלא אין כפרה אלא בדם כדכתיב כי הדם הוא בנפש יכפר אלא לומר לך שאם עשה לתנופה שירי מצוה מעלה עליו הכתוב כאילו כיפר וכיפר גבי נזיר נמי לא מעכב קא משמע לן: (רש"י)

תוספות אחר מעשה יחידי. אף אחד מן הדמים כדמשמע במתניתין וכדתני בפ' מי שאמר ושמע חבירו (לעיל כח.): מה התם אחר מעשה יחידי. שאותו אחר הכתוב סמוך לתגלחת שהוא מעשה יחידי: אימא עד דאיכא תרווייהו. קרבנות ותגלחת והא אחר . תגלחתו דאמר אחר כל עבודות הקרבנות א''כ ג''ש דאחר אחר למה לי: תנופה בנזיר מעכבת. מלשתות יין: השתא תגלחת. שהיא בגוף הנזיר לא מעכבת תנופה שאין מעכבת בכל מקום מבעיא: שירי מצוה היא. כדאמר בפ''ק דזבחים (דף ו:) שאם עשה לתנופה שירי מצוה כלומר שלא עשאה הרי כאילו לא כיפר שלא קיים מצוה מן המובחר וכיפר דאין מעכב': [כל זה שייך לע''ב] והתניא זאת תורת הנזיר בין שיש לו כפים בין שאין לו כפים. וקס''ד דה''פ כשם שאין לו כפים ואינו בר תנופה דלא יניף כך בא להשוות יש לו כפים שלא לעכב התנופה וקס''ד ע''כ הכי פירושו לאו רבנן היא דא''כ לשתוק מזאת תורת ותיפוק ליה מגזירה שוה דאחר אחר אלא [ר''א] היא ש''מ דבתנופה מודה: ואלא הא דתניא וזאת תורת הנזיר בין שיש לו שער ובין אין לו שער דלא מעכב. ותפרש דכוון להשוות יש לו לאין לו לומר שתגלחת לא מעכב ולרבנן מג''ש דאחר אחר נפקא ולר''א היא דאמר תגלחת מעכבת וע''כ בא להשוות אין לו ליש לו לומר כשם שיש לו שער יעביר לו תער על [ראשו] וזה יעביר תער על [מורטו] וה''נ בא להשוות אין לו ליש לו לומר שזקוק להניף על זרועו כשאין לו כפים ואיידי דידע לברייתא דאיתא במורט בהדיא ניחא ליה לאיתויי והתניא נזיר ממורט ב''ש אומרים א''צ להעביר תער וב''ה אומרים צריך להעביר תער ה''ג מאי אינו צריך לב''ש אין לו תקנה כלומר הממורט שהעביר תער על ראשו לא יועיל כלום ולר''א דאמר תגלחת מעכבת יאסר לעולם ביין ולרבנן דאמרי תגלחת למצוה ולא לעכב לא קיים המצוה הא לב''ה יש לו תקנה לממורט בהעברת תער לר''א יהא העברת תער במקום תגלחת להתירו ביין ולרבנן לקיים המצוה הרי [אי] אפשר לב''ש הא דאמר תורת נזיר בין יש לו שער בין שאין לו להשוות יש לו לאין לו בין לר''א בין לרבנן בין לב''ש בין לב''ה דאי לב''ש יש לו שער יש לו תקנה ובאין לו אין לו תקנה ואי לב''ה לענין מה [בא] להשוות יש לו ע''כ להא [ביש] לו שער בהדיא כתיב בהעברת תער דאין לו [נמי] צריך להעביר תער וב''ה היא ה''נ בא להביא אין לו ולהזקיקו תנופה על זרועו וה''ה דיש לו והיינו דרבי פדת הא דאמר רבינא דלב''ש אין לו תקנה דאמר ב''ש [ור''א] אמרו דבר אחד: אין לו בהן יד ורגל. המצורע אין לו טהרה עולמית דבעינן קרא כדכתיב: על מקומו. מקום הבהן: אי אליבא דר''א פשיטא דאף כי לא פירשו הש''ס אמת הוא כר''א מהו דתימא כיון לענין כפרה שירי מצוה כו' וכדתניא ללישנא קמא: [ומי] לא מעכבא. פירוש לרבנן והתניא זאת תורת הנזיר בין יש לו [כפים] בין אין לו ולהאי לישנא ס''ל דה''פ כשם שבאין לו כפים דין הוא [שתעכב דכל] שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת [ה''נ] תנופה מעכבת ואי לר''א תיפוק ליה מאחר כל המעשים אלא לרבנן דאמרי אחר מעשה יחידי אחד מן הדמים קאמר אבל תנופה מעכבא דגלי זאת תורת ואלא הא דתניא בין יש לו בין אין לו שער הכי נמי דמעכבא והתניא נזיר ממורט בית שמאי אומרים א''צ וכו' וב''ה אומרים צריך ואמר רבינא מאי צריך לב''ה דאין לו תקנה דכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת הא לב''ש [יש] לו תקנה וס''ל להאי לישנא לב''ש מקיש אין לו ליש לו וזאת [תורת הנזיר] בין יש לו שער בין אין לו לב''ש להשוות אין לו ליש לו שהממורט יעביר תער על ראשו והכי נמי בא להשוות אין לו לשיש לו לומר שיש לו תקנה להניף על זרועו ויש לתמוה דלעולם בא להשוות יש לו לאין לו ולב''ה אין לו [ליש לו להקשות] מברייתא דנזיר ממורט דבלאו הכי היה יכול להקשות דלרבנן תגלחת לא מעכבא לר''א מאחר כל המעשים נפקא: ופליגא דרבי פדת. דאמר רבינא דנזיר ממורט לב''ש יש לו תקנה פליגא דרבי פדת דאמר ב''ש ור''א אומרים דבר אחד [ל''א] (תרגם) ר' אבינא ותירוצא הוא והכי פירושו והתני' בין יש לו שיער כו' והתניא נזיר ממורט כו' וב''ה אומרים צריך וקס''ד צריך ויש לו תקנה ופי' הברייתא הכי כשם דבשיש לו שיער להעביר או למצוה לרבנן או לעיכובא לר''א אין לו שיער צריך להעביר ויש לו תקנה בכך או למצוה או לעכב ה''נ אידך ברייתא כשם שיש לו כפים מניף למצוה כך אין לו כפים מניף בזרוע ודחי רבינא [מהכא] לא תוכיח דליכא עיכובא דודאי צריך ואין לו תקנה [יותר] לב''ה והכי קאמר כשם שאין לו שיער יש בה עיכובא וצ''ע דאם כן היינו כר''א תיפוק ליה מאחר כל המעשים ואם באנו לומר כי אינו חושש [לקושיא זו] אם כן גם [הא דבפרק הקומץ] י''ל דלכ''ע אתא וכר''א דקאמר בפרק הקומץ רבה (מנחות יט.) כל מקום שנאמרה תורה וחוקה לעכב קס''ד תרתי בעינן והרי נזיר דכתיב תורת נזיר ואמר רב תנופה בנזיר מעכבת ומשני כיון דכתיב כן יעשה כמאן דכתיב חוקה דמי והך שמעתא לוקמי לה כר''א משום דכתיב אחר אחר כל המעשים ותו הא דתנן (במנחות כז.) [ב' מינים שבנזיר] מעכבין זה את זה ומפרש בגמ' דכתיב כן יעשה וכי אין זה לרבנן דרבי אליעזר ויש משני דההיא כרבנן דודאי מעכבין זה את זה אבל [מ''מ] אין מעכבין משמע מיהו אכתי קשה מעכבין דהתם [ונראה] דסוגיא דהתם כלישנא בתרא והכי פירושו אמר רבא תנופה בנזיר מעכבת לכאורה נראה דהכי פירושו מעכבת לשתות יין ופריך אי אליבא דר''א פשיטא ואי אליבא דרבנן השתא תגלחת לא מעכבא כלומר אף כי אין מעכבת הנזיר מלשתות היין לרבנן קשה דתגלחת מ''מ מעכבת השלמים לרבנן וכדתניא במנחות שני מינין שבנזיר מעכבים זה את זה וההיא אף כרבנן והתניא [אף] זאת תורת בין יש לו כפים פירוש זאת תורת לעכב כדאמר בהקומץ רבה (שם ד' יט.) דתורה משמע לעכב או כדמשני התם (בסומכין אצל) יעשה דנהי דאין מעכב מלשתות יין מ''מ מעכב השלמים ואיצטריך לעשות שלמים אחרים אלא הא דתניא בין יש לו שיער בין אין לו ה''נ תרצה לומר [דלשון] תורה מעכבת התנן נזיר ממורט ב''ה אומרים צריך להעביר תער וס''ל השתא דצריך [ויש] לו תקנה אלמא לב''ה דממורט לא מעכב מנליה כתוב מקמי מלתיה דרב לעכב בקרבן כרבנן ומשום וכן יעשה כי ההיא דפרק הקומץ: (תוספות)

דף מו - ב

ומי מעכבא והתניא {במדבר ו-יג/כא} זאת תורת הנזיר בין שיש לו כפים בין שאין לו כפים ואלא הא דתניא זאת תורת הנזיר בין שיש לו שער בין שאין לו שער הכי נמי דלא מעכבא והתניא נזיר ממורט בש''א אינו צריך להעביר תער על ראשו וב''ה אומרים צריך להעביר תער על ראשו ואמר רבינא מאי אינו צריך לב''ש אינו צריך אין לו תקנה הא לב''ה יש לו תקנה והיינו דרבי פדת דאמר ר' פדת ב''ש ורבי אליעזר אמרו דבר אחד מאי ר' אליעזר דתניא אין לו בהן יד ורגל אין לו טהרה עולמית דברי רבי אליעזר רבי שמעון אומר יניחנו על מקומו ויצא וחכ''א יניח על של שמאל ויצא לישנא אחרינא אמרי לה אמר רב תנופה בנזיר מעכבת אליבא דמאן אילימא אליבא דרבי אליעזר פשיטא האמר רבי אליעזר אחר מעשים כולם אלא אליבא דרבנן השתא יש לומר תגלחת אמרי רבנן לא מעכבא תנופה מיבעיא ומי לא מעכבא והתניא זאת תורת הנזיר בין שיש לו כפים ובין שאין לו כפים ואלא הא דתניא זאת תורת הנזיר בין שיש לו שער ובין שאין לו שער הכי נמי דמעכבא והתניא נזיר ממורט בש''א אינו צריך להעביר תער על ראשו וב''ה אומרים צריך אמר רבי אבינא מאי צריך לבית הלל צריך ואין לו תקנה לב''ש יש לו תקנה ופליגא דרבי פדת: מתני' גילח על הזבח ונמצא פסול תגלחתו פסולה וזבחיו לא עלו לו גילח על החטאת שלא לשמה ואח''כ הביא קרבנותיו לשמן תגלחתו פסולה וזבחיו לא עלו לו גילח על העולה או על השלמים שלא לשמן ואח''כ הביא קרבנותיו לשמן תגלחתו פסולה וזבחיו לא עלו לו רבי שמעון אומר אותו הזבח לא עלה לו אבל שאר זבחים עלו ואם גילח על שלשתן ונמצא אחד מהן כשר תגלחתו כשרה ויביא שאר זבחים: גמ' אמר רב אדא בר אהבה זאת אומרת קסבר ר''ש נזיר שגילח על שלמי נדבה יצא מאי טעמ' דאמר קרא {במדבר ו-יח} ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים ולא כתב על שלמיו:

רש"י ומי מעכבא. בנזיר: והתניא זאת תורת הנזיר. בין שיש לו כפיים. לקיים מצות תנופה ובין שאין לו כפים שהתנופה אינה מעכבת: ותסברא דהא דתני בין שיש לו כפים כו' דקא בעי למימר דאינה מעכבת ואלא הא דתניא זאת תורת הנזיר כו' ה''נ דכי אין לו שער לא מיעכבא דהא דכתיב וגלח את שער ראש נזרו אע''פ שאין לו שיער יצא ומי מצית אמרת הכי והתניא נזיר ממורט שאין לו שיער בית שמאי אומרים אינו צריך להעביר תער על בשרו וב''ה אומרים צריך: ואמר רבינא. עלה דההיא מתני' אינו צריך דקאמרי ב''ש: אין לו תקנה. הואיל ואין יכולין לקיים בו מצות גילוח אבל לב''ה דאמרי צריך לדידהו יש לו תקנה בהעברת תער בעלמא ואע''פ שאין שם שיער שיהא מגלח ממנו: והיינו דרבי פדת. דאמר במכילתא אחריתי. דבית שמאי דהכא ור' אליעזר אמרו דבר אחד ב''ש הא דאמרן שאין לו תקנה הואיל ואין יכול לקיים בו מצות גילוח: ור' אליעזר דתני' אין למצורע בהן יד ובהן רגל אין לו טהרה עולמית. לפי שאין יכול לקיים בו מתן דם ושמן על בהן ידו שמע מינה דמדקאמר ר' פדת דב''ש ור' אליעזר אמרו דבר אחד ושמעינן להו לב''ש דאמרי דתגלחת שיער מעכבא דרבי אליעזר נמי קאי כוותייהו דאית להו דתנופה מעכבא והאיך מתני' דתני בין שאין לו כפים כו' [ע''כ] דמעכבא משמע ל''א אמר רב תנופה בנזיר מעכבת ותנופה מי מעכבא ואפילו לר''א והא תניא זאת תורת הנזיר כו' כדלעיל אלמא דלא מעכבא ותסברא דלא מעכבא ואלא הא דתניא כו' ואי מוקמת לה לההיא כגון דלא מעכבא הא דתני' נזיר ממורט ב''ש אומרים א''צ כו' שאפי' בלא העברה מותר ביין וב''ה אומרים צריך להעביר תער ומדאינו יכול לקיים בו מצות גילוח והוא צריך גילוח דהא צריך לכך אלמא דנזיר שאין לו שיער אין לו תקנה דתגלחת שיער מעכבא ומדהא מעכבא תנופה נמי מעכבא וכדרב א''ר אבינא לעולם תנופה לא מעכבא והאי דקא משמע לן דב''ש וב''ה איפכא הויא דמאי אינו צריך לב''ש דקאמר דאין לו תקנה והכי אמרי ב''ש אינו צריך להעביר תער על ראשו עדיין לא יהא מותר מפני שאין שם העברת שער אבל לב''ה יש לו תקנה והכי משמע צריך לזה להעביר תער על ראשו ואף על פי שאין שם שיער יצא ידי חובתו ואף על גב דליכא גילוח ולעולם לב''ה גילוח לא מעכבא והוא הדין לתנופה וקשיא לרב והיינו דר' פדת: וחכמים אומרים אין לו בהן ימין נותנו על בהן שמאל ויצא: לשון אחר אמרי לה אמר רב תנופה מעכבת בנזיר כו' ומי לא מעכבא ואפילו לרבנן והא תניא זאת תורת הנזיר בין שאין לו כפים משמע דצריך תנופה דתנופה מעכבא ומי מעכבא ואלא הא דתני' זאת תורת הנזיר בין שאין לו שיער והתניא נזיר ממורט ב''ה. אומרים צריך להעביר תער על ראשו דמשמע דיעביר על ראשו ויצא דלא מעכבא דיש לו תקנה אלמא הא נמי דתני בין שאין לו כפים ה''נ דלא מעכבא וקשיא לרבא אמר רבינא לעולם אימא לך דמעכבא כרבא מאי צריך לב''ה צריך ואין לו תקנה דמעכבא הא לב''ש יש לו תקנה ופליגא דרבי פדת דאמר דב''ש ור''א אמרו דבר אחד כו': מתני' גילח. על אחד מזבחיו: ונמצא פסול תגלחתו פסולה. וסותר שלשים וזבחיו שהפריש עכשיו לא עלו וצריך להביא אחרים במקומן: כיצד גילח על חטאת שלא לשמה. כלומר שנעשית שלא לשם חטאת: ואח''כ הביא שאר קרבנותיו. כגון עולה ושלמים לשמן וכן אם גילח על העולה או על השלמים שנעשו שלא לשמן וכולן תגלחתן פסולה וסותר שלשים ומביא קרבנות אחרים במקום שלשתן: ר''ש אומר. אם גילח על העולה או על השלמים שלא לשמן ושאר קרבנות הביא לשמן תגלחתו כשרה ושאר זבחים עלו לו אבל אותו הזבח בלבד לא עלה לו ויביא זבח אחר במקומו והיינו טעמא דתגלחתו כשרה דהואיל וזבח אחר בעלמא כשר הוא דתנן [בריש זבחים] כל הזבחים ששחטן שלא לשמן כשרין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה ה''נ כשרה לתגלחתו אבל במקום שגילח על החטאת שעשאה שלא לשמה מודה ר''ש דתגלחתו פסולה לפי שזבחו פסול הוא כדתנן כל הזבחים כו' חוץ מן החטאת ששחטה שלא לשמה פסולה: ואם גילח על שלשתן. סתם ונמצא אחד מהן כשר תגלחתו כשרה לדברי הכל שהרי על זבח כשר נמי גילח ויביא שאר זבחים במקום הפסולין: גמ' אמר רב אדא בר אהבה. מדתני ר' שמעון כי גילח על זבח כשר אע''ג דלא עלה לבעלים לשם חובה תגלחתו כשרה: זאת אומרת דקסבר ר''ש נזיר שגילח על שלמי נדבה יצא. ובלבד שיביא קרבנותיו משלם דאילו כי גילח על השלמים שלא לשמן מאי הוו נדבה דאמר מר (שם) כאשר נדרת ליי' אלהיך נדבה אם כמו שנדרת יהא נדר ואם לאו יהא נדבה ואמר ר''ש דתגלחתו כשרה: דאמר קרא. וגלח הנזיר וכתיב ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים ולא כתיב על שלמיו דאילו נאמר שלמיו הוה משמע שלמי נזיר ממש והשתא דכתיב השלמים אלמא אפילו על שלמי נדבה יצא: (רש"י)

תוספות ונמצא פסול. נשפך דמו או יצא או נטמא: תגלחתו פסולה. דהואיל ובשעת תגלחתו לא נזרק אפי' א' מן הדמים בהכשר ה''ל כגלחוהו לסטים וגילחו לסטים לאחר מלאת אמרינן ריש פירקין לר''א סותר ז' לרבנן שלשים: וזבחיו לא עלו לו. שאר הזבחים שהקריב אחרי התגלחת פסולה לא עלו לו דהואיל והיה צריך לשהות (לא מצי) עד שיגדל שערו ובהקרבת שאר הזבחים לא היה ראוי לתגלחת יש להחשיב הזבחים כאילו הקריב קודם או תוך מלאת: גילח על החטאת שלא לשמה כו'. דקיימא לן [ריש זבחים] כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מן הפסח וחטאת: גילח על העולה שלא לשמה או על השלמים ואח''כ הקריב השאר לשמן תגלחתו פסולה. דהואיל ולא עלו לשם חובה עולה ושלמים דנזיר ה''ל כגילח על עולה ושלמי נדבה ולא יועיל: ר''ש אומר אותו הזבח. שנשחט שלא לשמה לא עלה לו לשם חובה וצריך להביא [זבח אחר במקומו] ושאר כל הזבחים עלו לו כר''ש בגמ' דאמר מגלח על שלמי נדבה יצא: אחר עשותו שלשתן ונמצא אחד מהן כשר. והאחרים פסולים תגלחתו כשרה לדברי הכל: קסבר ר''ש נזיר שגילח על שלמי נדבה יצא. שהרי עולה ושלמי נזיר ששחטן שלא לשמן הרי הן כנדבה: מאי טעמא דאמר קרא [תחת זבח] השלמים (במדבר ו) ולא כתוב שלמיו. מדשני קרא [בזבחים] דרשינן בפרק התודה (מנחות עח.) לרבות שלמי נזיר לאקשויי לשמן ולכמה דברים וה''ה דמקשי להו [למימר] ותודה שהיא שלמים אם גילח עליו יצא: (תוספות)

דף מז - א

מתני' מי שנזרק עליו אחד מן הדמים ונטמא רבי אליעזר אומר סותר את הכל וחכ''א יביא שאר קרבנותיו ויטהר אמרו לו מעשה במרים התרמודית שנזרק עליה אחד מן הדמים ובאו ואמרו לה על בתה. שהיתה מסוכנת והלכה ומצאה שמתה ואמרו חכמים תביא שאר קרבנותיה ותטהר: גמ' קתני ר' אליעזר אומר סותר את הכל והאמר ר' אליעזר כל אחר מלאת שבעה סותר אמר רב מאי סותר נמי דקאמר ר' אליעזר סותר קרבנותיו הכי נמי מסתברא דקתני וחכ''א תביא שאר קרבנותיה ותטהר ש''מ ומעשה נמי במרים התרמודית שנזרק עליה אחד מן הדמים ובאו והודיעוה על בתה שהיתה מסוכנת והלכה ומצאה שמתה ואמרו חכמים תביא שאר קרבנותיה ותטהר ש''מ:

רש"י מתני' במרים התרמודית. מתרמוד שם מקום: שהיא מסוכנת והלכה ומצאה שמתה. ונטמאת עליה ואמרו חכמים כו': גמ' קתני. במתני' ר' אליעזר אומר סותר את הכל והא שמעינן ליה דאמר דכל אחר מלאת שבעה סותר ותו לא והא הכא אחר מלאת הוא: אמר רב מאי סותר נמי דקאמר ר''א סותר קרבנותיו. והכי קאמר יביא כל קרבנותיו לאחר שיטהר ואותו זבח ראשון שנזרק דמו לא עלה לו ולעולם הז' הוא דסותר ותו לא לדברי הכל ובהא פליגי ר' אליעזר סבר אותו זבח ראשון לא עלה לו ויביא אחר במקומו עם שאר קרבנותיו שהפריש לכשיטהר לאחר ז': והכי נמי מסתברא. דאקרבנותיו קאי מדקתני וחכמים אומרים יביא שאר קרבנותיו ויטהר מכלל דלרבי אליעזר סבירא ליה דאף ראשון לא עלה לו וצריך להביא אחר: ענין אחר אמר רב מאי סותר נמי דקאמר ר' אליעזר סותר את קרבנותיו ולא מיבעיא זבח ראשון דאינו עולה לו אלא אותו שהפריש תחלה צריך להחליף ויביא אחר במקומו וחכמים אומרים אותו ראשון בלבד לא עלה לו וצריך להביא אחר במקומו אבל שאר קרבנות שהפריש אינו צריך להחליף אלא לכשיטהר יביא אותם ה''נ מסתברא דאקרבנות פליגי מדקאמרי רבנן דיביא שאר קרבנות ויטהר אלמא דשמעי מיניה דרבי אליעזר דאפי' אותן קרבנות שהפריש תחלה אינו יכול להביא לקרבנותיו ואמרו ליה רבנן מביא ומעשה נמי כו': (רש"י)

תוספות ונטמא ר' אליעזר אומר סותר את הכל. ולא כל הימים כדמפרש בגמ' דהא ר' אליעזר הוא דאמר [לעיל] בפ''ג (דף טז:) נטמא לאחר מלאת סותר ז' אלא סותר אקרבנות קאמר ור' אליעזר לטעמיה דאמר בגמ' אחר המעשים כולם מותר לשתות יין ומגלח הרי כשנזרק אחד מן הדמים עד [שיביא שאר הקרבנות אינו ראוי] לתגלחת והואיל ונטמא [קודם] שהקריב כולם כנטמא שחרית לפני הקריבו אף אחד מהן דמי ולא ראוי לתגלחת כל היום והוי קרבן ראשון שהביא כאילו הביאו תוך מלאת בימים שלא ראוי כלל לתגלחת דמי: וחכ''א יביא שאר קרבנותיו ויטהר. פי' לכשיטהר כך מפרש בירושלמי סתם מעשה דטהרה ואחר כך יביא קרבנות. ודאי אותו הזבח שהיה בהכשר לא יחזור ויביא ורבנן לטעמייהו דאמרי אחר מעשה יחידי מותר לשתות יין ומגלח הרי הוא קודם שנטמא [ראוי] לתגלחת ולמה יסתור אותו [אבל] הזבחים שהקריב משנטמא יסתור דהא קפיד קרא שיביא קרבנות נזיר בטהרה ואח''כ כשיטהר ויהיה לו הזאת ג' וז' יביאם [למנין סתירה]: במרים התרמודית. מתרמוד: והאמר. לעיל בפ''ק (דף ו:) ובפ' ג' (דף טז:) דטומאה דלאחר מלאת סותר [ז'] ולרבנן [ל'] ובפ''ק פירשתי דמדרבנן הוא דמן התורה בסתירה הבא מספק דמשמע הואיל ובחדא ראוי לתגלחת שנזרק א' מן הדמים לרבנן [נמי דיו] בסתירת ז': סותר קרבנות. כדפי' במתני' דייק נמי בברייתא דבקרבנות איירי מדאייתו רבנן ראייה לדבריהם שאמרו חכמים שאר קרבנות: (תוספות)

פרק שביעי - כהן גדול

מתני' כהן גדול ונזיר אין מיטמאין לקרוביהן אבל מיטמאין למת מצוה היו מהלכין בדרך ומצאו מת מצוה רבי אליעזר אומר יטמא כהן גדול ואל יטמא נזיר וחכמים אומרים יטמא נזיר ואל יטמא כהן הדיוט אמר להם רבי אליעזר יטמא כהן שאינו מביא קרבן על טומאתו ואל יטמא נזיר שהוא מביא קרבן על טומאתו אמרו לו יטמא נזיר שאין קדושתו קדושת עולם ואל יטמא כהן שקדושתו קדושת עולם: גמ' בשלמא כהן גדול ונזיר האי סבר כהן גדול עדיף והאי סבר נזיר עדיף משוח בשמן המשחה

רש"י מתני' כהן גדול ונזיר אין מיטמאין לקרוביהן. וכדמפרש בהן קראי לטומאה לקמן בגמ': גמ' בשלמא כהן ונזיר. שמעינן להו הי מינייהו ליטמא תחילה דרבנן סברי כהן גדול שקדושתו קדושת עולם ורבי אליעזר סבר נזיר עדיף שכן מביא קרבן על טומאתו ויטמא כ''ג שאינו מביא קרבן על טומאתו ואל יטמא נזיר: (רש"י)

תוספות מתני' כהן גדול ונזיר אינן מיטמאין לקרוביהם. בספרי היא אבל מיטמא למת מצוה ולא גרסינן ליה כדמוכח בגמ'. כהן גדול הלכותיו בפרשת אמור אל הכהנים ונזיר בפרשת נשא: ואל יטמא נזיר. שקדושתו עדיפא כיון שהזקיקתו תורה להביא קרבן על טומאתו מה שאין כן בכהן למאן דאמר דיטמא נזיר ואל יטמא כהן ואפי' כהן הדיוט: יטמא כהן. ואפילו כהן גדול: נזיר קדושתו קדושת שעה. ואפי' אמר נזיר עולם מכל מקום סתם נזירות הוי שלשים יום (לעיל ה.): בשלמא כהן גדול ונזיר האי סבר כהן גדול עדיף והאי סבר נזיר עדיף. וטעמא דמ''ד במתניתין: וכן משוח בשמן המשחה. כ''ג שנמשח בשמן המשחה ומרובה בגדים קרי משנגנז שמן המשחה דיאשיהו גנז שמן המשחה שעשה משה כדאיתא בפ' הוציאו לו (יומא נב:) ואחריו לא היה כהן משוח בשמן המשחה אלא מרובה בגדים בלא שמן שהיו ממלאים ידיו בח' בגדים ולא היו יכולין לעשות שמן המשחה אחר למשוח בו כדכתיב (שמות ל) שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם זה ולא אחר וכדאיתא בפ' קמא דכריתות (דף ה:) וכי נס א' בשמן המשחה היה והלא הרבה נסים נעשו בו שמתחלה לא היה אלא י''ב לוג ובו נמשח המשכן וכל כליו ואהרן ובניו כל ז' ימי המלואים ובו נמשחו כהנים גדולים ומלכים וכולו קיים לעתיד לבא שנאמר משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם והא דאמר התם (דף ה.) המפטם השמן ללמוד בו או למוסרו לצבור פטור הא דקתני למוסרו לצבור (ללמדם שידעו לעשותו) היינו בימי משה אם עשאו פטור אי נמי למוסרו לצבור ללמדם שידעו לעשותו ולא שימשחו ממנו והשתא אחרי. יאשיהו לא היה כהן נמשח בשמן המשחה אלא עובד בח' בגדים וכשר בכך בלא משיחה דת''ר בפ''ק דמגילה (דף ט:) משוח אין לי אלא בשמן המשחה מרובה בגדים מנלן ת''ל הכהן המשיח והשתא משוח ומרובה בגדים משכחת לה בדור א' כגון שנמשח א' לכ''ג ובתוך כך נגנז שמן המשחה ואירע בו קרי בכהן המשוח ומינו אחר תחתיו מרובה בגדים לעשות עבודה ביה''כ וקשה דא''כ הל''ל משוח חזי לעבודה ומרובה בגדים לא חזי לעבודה דראשון חוזר לעבודתו כדקאמר גבי משוח שעבר ונראה לומר כגון שכהן גדול גלה ומינו אחר תחתיו ברבוי בגדים כגון שנגנז השמן כבר ושימש כמה שנים שאם אף הראשון שב אינו חוזר לעבודתו שהרי שימש זה תחתיו כמה שנים והרי שניהם מהלכין בדרך כו': (ה''ג) דאילו משוח מביא פר הבא על כל המצות כדכתיב אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם והביא פר וגו' ומרובה בגדים לא דכתיב בפ' הכהן המשיח דוקא משוח וליכא לפרושי משוח מביא פר העלם דבר של צבור כלומר שכהן משוח מקריבו ולא מרובה בגדים כדכתיב גביה ולקח הכהן המשיח מדם הפר והא ליתא דבתורת כהנים מוכח בהדיא דאף כהן הדיוט מקריבו (ה''ג) וא''ת אי מיירי אחר יה''כ לא היה לו לקרותו לזה מרובה בגדים אלא שעבר ואי מצאו מת מצוה ביה''כ והא קבורת מת מצוה לא דחי י''ט וכ''ש שבת ויה''כ וי''ל דלעולם ביה''כ עצמו איירי ולא לקברו אלא לטלטלו מחמה לצל דשרי אפי' בשבת ואהא קאמר דמשוח בשמן עדיף ומטמא המרובה בגדים מחמה לצל דמשוח עדיף דמייתי פר הבא על כל המצות אם הכהן המשיח הורה וטעה בהוראתו אבל מרובה בגדים אינו מביא פר על כל המצות דמשיח דוקא כתיב אלא מביא כשבה או שעירה כיחיד ובהוריות (דף יא:) עיקר הדבר ופירושו ופר הבא על כל המצות היינו בפר שהוא עצמו מביא שהורה בעצמו ועשה כהוראתו שהוראת כהן משיח לעצמו כהוראת ב''ד לציבור: (תוספות)

דף מז - ב

ומרובה בגדים משוח בשמן המשחה עדיף דאילו משוח בשמן המשחה מביא פר הבא על כל המצות ואילו מרובה בגדים אין מביא משוח שעבר ומרובה בגדים מרובה בגדים עדיף דמרובה בגדים עביד עבודה ואילו משוח שעבר לאו בר עבודה הוא עבר מחמת קירויו ועבר מחמת מומו עבר מחמת קירויו עדיף דאילו האי חזי לעבודה למחר ואילו עבר מחמת מומו לא חזי לעבודה איבעיא להו משוח מלחמה וסגן הי מינייהו עדיף משוח מלחמה עדיף דחזי למלחמה או דלמא סגן עדיף דחזי לעבודה ת''ש דתניא אין בין משוח מלחמה לסגן אלא שאם היו מהלכין בדרך ומצאו מת מצוה יטמא משוח מלחמה ואל יטמא הסגן והתני' משוח מלחמה קודם לסגן אמר מר זוטרא לענין החיותו משוח מלחמה עדיף מאי טעמ' דתלו ביה רבים ולענין טומאה סגן עדיף דתניא רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר למה תקנו סגן לכהן גדול שאם אירע בו פסול הרי נכנס ומשמש תחתיו עד כאן לא פליגי אלא בכהן גדול ונזיר כי קא אזלי בהדי הדדי אבל חד חד לחודיה בר איטמויי אינון מנא הני מילי דת''ר {ויקרא כא-יא} על כל נפשות מת לא יבא במה הכתוב מדבר אי ברחוקים קל וחומר הוא ומה כהן הדיוט שהוא מיטמא לקרובים אינו מיטמא לרחוקים כהן גדול שאינו מיטמא לקרובים אינו דין שאינו מיטמא לרחוקים אלא בקרובים הכתוב מדבר ולאביו הוא דאינו מיטמא הא מיטמא הוא למת מצוה

רש"י משוח בשמן המשחה ומרובה בגדים. כלומר והא פשיטא לן דכ''ג שנמשח בשמן המשחה קודם שנגנז צנצנת המן ומקלו של [אהרן] ושמן המשחה בימי יאשיהו וכהן גדול שלא נמשח בשמן המשחה שעומד בכהונתו לאחר שנגנז שמן המשחה אפילו בבית ראשון ואין בינו לבין כהן הדיוט אלא שהוא מרובה בגדים שמשמש בח' בגדים בבגדי לבן ובגדי זהב וכהן הדיוט אינו משמש אלא בד' הא נמי פשיטא שאם היו מהלכין בדרך ומצאו מת מצוה דמיטמא מרובה בגדים ולא יטמא משוח בשמן המשחה משום דאיהו עדיף שכן מביא פר העלם על כל המצות כמו צבור כדכתיב (ויקרא ד) ואם הכהן המשיח וגו' כלומר שהוא מביא קרבן על אשמתו כמו צבור על אשמתן אבל מרובה בגדים אינו דינו אלא כיחיד: ומשוח שעבר. כלומר קודם שנגנז שמן המשחה ואירע קרי בכ''ג ומינו אחר תחתיו ומשחוהו ואחר כך כשנטהר כ''ג חוזר לעבודתו ושני עובר לו: ומשוח שעבר לאו בר עבודה הוא. אלא אותו יה''כ כדאמרי' במס' יומא (דף יב:) ראשון חוזר לעבודתו ושני אינו ראוי לא לכ''ג ולא לכהן הדיוט משום דמעלין בקודש ולא מורידין: כהן משוח מלחמה לא חזי לעבודה. כדאמרינן במס' הוריות: והתניא משוח מלחמה קודם לסגן. דמשמע לכל דבר קודם לו דאיהו עדיף טפי במס' הוריות קאי: דתלו ביה רבים. דעביד מלחמה בשביל רבים: עד כאן לא פליגי. ר' אליעזר ורבנן אלא בכ''ג ונזיר דקאזלי בהדדי ואשכחו מת מצוה הי מינייהו ליטמא ברישא אבל חד לחודיה כו': על כל נפשות מת לא יבא. לא בא אלא לקרובין דאי לרחוקים הרי כבר למדנו מכהן הדיוט והואיל ולא בא הכתוב להזהיר על כל נפשות מת אלא משום קרובין מה ת''ל לאביו לא בא אלא לומר לך לאביו אינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה: ולאמו. האמור בכהן גדול מה ת''ל: (רש"י)

תוספות מרובה בגדים ומשוח שעבר. וה''ה דמצי למינקט משוח ומשוח שעבר או מרובה בגדים ומרובה בגדים שעבר אלא רבותא נקט דאפי' אותו שעבר משוח מרובה בגדים עדיף ממנו הכי גריס מרובה בגדים ומשוח שעבר לכאורה משמע מרובה בגדים כגון שכבר נגנז שמן המשחה והיה כ''ג מרובה בגדים ואירע בו קרי ומינו אחר תחתיו ומשחוהו ועבר יום הכפורים ושוב הראשון שהוא מרובה בגדים חוזר לעבודתו והשתא יש לפנינו מרובה בגדים ומשוח שעבר ואי אפשר לומר כן דאיך נעשה זה שמשחו השני ולא משחו הראשון אלא יש לפרש כגון שיש כאן כ''ג משוח (שעבר) ואירע בו קרי ומשחו אחר תחתיו ועבד יה''כ אחד ושוב המשוח הראשון חזר לעבודתו ועבד כמה שנים אחרי כן ומשוח השני עבר (עבודתו) ובין כך ובין כך נגנז שמן המשחה וזה המשוח ראשון שחזר לעבודתו גלה עם יכניה ומינו אחר תחתיו מרובה בגדים אבל משוח שעבר אינו מתמנה תחתיו כל ימי חייו של הראשון אף כי יצא בגולה משום איבה ולהכי ליכא למימר דמת המשוח דא''כ משוח שעבר יתמנה תחתיו אלא גלה ומינו מרובה בגדים תחתיו והשתא המשוח שעבר קודם למרובה בגדים בזמן שעדיין היה שמן המשחה והשתא שניהם המרובה בגדים והמשוח שעבר מרובה בגדים עדיף שעבד עבודה שראוי לעבודה ואילו משוח שעבר לאו בר עבודה הוא כדאמרינן פרק קמא דיומא (דף יב:) דלכהן גדול אינו ראוי משום איבה ולא לכהן הדיוט דמעלין בקדש ולא מורידין כשמעתיה דר' יוסי דאמר אינו ראוי לא לכה''ג ולא לכהן הדיוט: עבר מחמת קרויו ועבר מחמת . מומו. בין מום קבוע בין מום עובר מחמת קרויו עדיף דחזי לעבודה למחר ומחמת מומו לא [עביד] עד שיתרפא מומו: משוח מלחמה וסגן הי מינייהו עדיף. כלומר כל הני פשיטא לי והא מיבעיא לי משוח מלחמה עדיף דחזי למלחמה שנתמנה לכך לצאת עם העם למלחמה ותלו ביה רבים או דלמא סגן עדיף דהא חזי לעבודה פירוש ביום הכפורים שנתמנה לכך שאם יארע קרי בכ''ג שיכנס הוא תחתיו ונקרא סגן נמצא כי עיקר מינויו לשמש בעבודה ועיקר מינוי משוח מלחמה למלחמה: ת''ש דתניא אין בין משוח לסגן אלא שאם היו מהלכין בדרך ומצאו מת מצוה יטמא משוח מלחמה. וקשה דטובא איכא בינייהו כדאיתא בשילהי בא לו (יומא עב:) בבגדים שכ''ג משמש משוח מלחמה משמש (משמע) וסגן עובד בבגדים כמו הדיוט כמו שעובד ביה''כ נמי תחת כ''ג ותו כל החמשה דברים האמורים בפרשה לא פורע ולא פורם מצווה על הבתולה ואסור באלמנה דאינן נוהגין בסגן ונוהגין במשוח מלחמה כדמרבינן בפרק בתרא דהוריות (דף יב:) מקראי ואומר הרמ''ר דודאי טובא מילי איכא דמשוח מלחמה חמור מסגן ותנא קולי קולי קתני דאין קולא שנוהגת במשוח מלחמה שלא תנהוג בסגן [אלא] הך שיטמא משוח מלחמה ולא יטמא סגן והכי נמי אמרינן פרק מקום שנהגו (פסחים נה.) תנא קולי קולי קתני: והתניא משוח מלחמה קודם לסגן. וקא ס''ד דקדים לכל מילי קאמר אלא בקונט' פי' דידע שפיר המקשה דבהוריות (דף יג.) מתניא לענין להחיותו לפקח עליו את הגל קודם לסגן דאם נפל גל על שניהם ומכל מקום פריך דאי סגן עדיף לענין טומאה הוה לן לפקח את הגל תחלה על הסגן ומשני מר זוטרא דודאי לעניין להחיותו לפקח עליו את הגל משוח מלחמה עדיף דתלו ביה רבים ולענין טומאה סגן עדיף דנתמנה לעבודה ומיהו גם בהוריות מוקי לה הש''ס לענין להחיותו כי הכא משמע דבברייתא לא נשנית בהדיא הך לענין להחיותו: למה תקנו סגן לכ''ג. ובפרק טרף בקלפי (יומא לט.) גרסינן למה סגן מימינו פי' לימינו: עד כאן לא פליגי אלא בכ''ג ונזיר כי אזלי בהדי הדדי אבל חד חד לחודיה בני איטמויי אינון. פי' למת מצוה מכאן מוכח שאין לגרוס במשנתנו בפי' ומיטמאין למת מצוה ברישא דא''כ למה לו לדקדק בפלוגתייהו ישאל על המשנה להדיא מנלן: מנא הני מילי. דכהן ונזיר מיטמא למת מצוה דתנו רבנן על כל נפשות מת לא יבא לאביו ולאמו לא יטמא בכ''ג כתיב בפרשת אמור: אי ברחוקים ק''ו מהדיוט ומה כהן הדיוט שמיטמא לקרובים. כדכתיב קרא אינו מיטמא לרחוקים כ''ג שאינו מיטמא לקרובים כדכתיב לאביו ולאמו לא יטמא אינו דין שלא יטמא לרחוקים אלא ע''כ קרא דעל כל נפשות מת לא יבא בקרובים הכתוב מדבר ואייתר לאביו למידרש לאביו אינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה וא''ת היכי מייתר לאביו והא ק''ו אין שייך לומר אם לא שנאמר הכתוב לאביו שכך מסיים הדין כ''ג שאינו מיטמא לקרובים ומנלן הא אם לא נכתב לאביו וי''ל דק''ו דקאמר לאו דוקא ואינו אלא לרווחא דמילתא כאילו היה אומר כן על כרחיך דקרא על כל נפשות מת לא יבא בקרובים דאי על רחוקים בא להזהיר הרי הוא מוזהר ועומד משהיה כהן הדיוט שהוזהר על הרחוקים דאטו משנעשה כהן גדול פקעה קדושת כהן הדיוט וקדושתו להיכא אזלא אלא על כרחיך על הקרובים בא להזהירו דכהן הדיוט שרי בהן אייתר לו לאביו ולאמו לדרשא לומר לאביו אינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה: (תוספות)

דף מח - א

ולאמו לגזירה שוה לכדרבי דתניא רבי אומר גבי נזיר במותם אינו מיטמא אבל מיטמא הוא לנגעם ולזיבתם ואין לי אלא בנזיר בכהן גדול מנין אמרת לא יאמר אמו בכ''ג שאין ת''ל שהרי ק''ו הוא ומה אם במקום שכהן הדיוט מיטמא לאחיו מאביו אין כהן גדול מיטמא לאביו מקום שאין כהן הדיוט מיטמא לאחיו מאמו אינו דין שאין כ''ג מיטמא לאמו אם זכיתה מהדין מה ת''ל אמו בכהן גדול מופנה להקיש ולדון הימנו גזירה שוה נאמר אמו בנזיר ונאמר אמו בכ''ג מה אמו האמור בנזיר במותם אינו מיטמא אבל מיטמא הוא לנגעם ולזיבתם אף אמו האמור בכ''ג במותם אינו מיטמא אבל מיטמא לנגעם ולזיבתם אשכחן כ''ג נזיר מנלן דתניא {במדבר ו-ו} כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבא שומע אני אפי' נפש בהמה במשמע כענין שנאמר {ויקרא כד-יח} מכה נפש בהמה ת''ל על נפש מת לא יבא בנפש אדם הכתוב מדבר ר' ישמעאל אומר אינו צריך הרי הוא אומר לא יבא בנפשות המטמאות בביאה הכתוב מדבר לאביו ולאמו אינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה עד שלא יאמר יש לי בדין ומה כ''ג שקדושתו קדושת עולם מיטמא למת מצוה נזיר שאין קדושתו קדושת עולם אינו דין שמיטמא למת מצוה לא אם אמרת בכ''ג שכן אינו מביא קרבן על טומאתו תאמר בנזיר שמביא קרבן על טומאתו הואיל ומביא קרבן על טומאתו לא יטמא למת מצוה ת''ל לאביו ולאמו לא יטמא אבל מיטמא למת מצוה או אינו מיטמא לאביו ולאמו אבל יטמא לשאר מתים אמרת ק''ו ומה כהן הדיוט שמיטמא לקרובין אינו מיטמא לשאר מתים נזיר שאינו מיטמא לקרובין אינו דין שלא יטמא לשאר מתי'

רש"י לגזירה שוה לכדרבי דתניא רבי אומר. לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם כי נזר וגו' והאי קרא בנזיר כתיב: אין לי. שמיטמא לאביו ולאמו בנגעם ובזיבתם אלא נזיר כ''ג מנין: אמרת לא יאמר אמו בכ''ג. שיש לנו ללמוד מן הדין שאינו מיטמא שהרי ק''ו הוא כו': אין כהן הדיוט מיטמא לאחיו אלא אם כן ישנו אחיו מאביו: אין כ''ג מיטמא לאחיו מאמו ולא מאביו ולא אפי' לאביו אע''פ שאין כהן הדיוט מיטמא לאחיו אלא בשביל שבא מכח אביו: אם זכיתה מן הדין. אם למדת מן הדין שאין כ''ג מיטמא לאמו מה תלמוד לומר אמו אלא מופנה כו': אשכחן כ''ג. דמיטמא למת מצוה נזיר מנלן: ת''ל על (כל) נפש מת בנפש אדם הכתוב מדבר. שלא מצינו שנקרא נפש מת אלא אדם בלבד: בנפש המטמאה לו לאדם בביאה. כיון שנכנס עמהם באהל הכתוב מדבר ואיזו זו נפש אדם ולא נפש בהמה וכיון דעל נפש מת לא יבא מדבר בנפש אדם ומשמע בין קרובי' בין רחוקים ולמה חזר הכתוב ואמר לאביו ולאמו אלא לאביו הוא דלא מיטמא כו': עד שלא יאמר. שמיטמא למת מצוה הייתי מביאו מן הדין שנזיר מיטמא למת מצוה מה כ''ג כו': נאמרו כללות בכ''ג. על כל נפשות מת לא יבא ונאמר כלל בנזיר על נפש מת דכל נפש במשמע בין קרובים בין רחוקים מה כלל האמור בכ''ג כו' אף כלל האמור בנזיר לאביו ולאמו אינו מיטמא אבל מיטמא למת מצוה: (רש"י)

תוספות ולאמו שנכתב בכ''ג לגזירה שוה. לנזיר דכתיב בנזיר לא יטמא להם במותם ודרשינן במותם יתירא דהא כתיב ברישיה דקרא על כל נפשות מת למה לי במותם לומר לך במותם הוא דאינו מיטמא אבל מיטמא הוא לנגעם ולזיבתם נראה דעיקר קרא לנגעם איצטריך דס''ד אמינא דמצורע חשיב כמת ולזיבתם נקט אגב נגעם: ואין לי אלא בנזיר. שמותר ליטמא לנגעם ולזיבתם כ''ג מנין אמרת לא יאמר אמו בכ''ג דאינו צריך ומה במקום שכהן הדיוט מיטמא לאחיו מאביו דכתיב לאחיו וסבירא ליה דגמר אחוה אחוה מבני יעקב כי היכי דילפינן לענין יבום ביבמות (דף יז:) הרי עדיפא משפחת אב ממשפחת אם לגבי כהן הדיוט אין כ''ג מיטמא לאביו [מקום] שאין כהן הדיוט מיטמא לאחיו מאמו אינו דין שאין כ''ג מיטמא לאמו אם זכיתה מן הדין א''כ מה ת''ל אמו בכ''ג וא''ת ומה צריך קל וחומר הרי כבר אמר דעל כל נפשות מת אזהר רחמנא אקרובים ועל כרחך כדפרישי' ואמו נמי בכלל כל הקרובי' א''כ למה כתיב אמו בפירוש על כרחיך מייתרא לג''ש וי''ל דאי לאו ק''ו הוה אמינא אע''ג דאסר קרובים מעל כל נפשות מת וכתיב נמי לאביו לאו למעוטי מת מצוה אלא למעוטי אם דמיטמא לה דהוה אמינא דווקא קרובים דמצד האב דגריעי טפי משום דאינה קורבא ודאית אלא חזקה בעלמא אבל אמו דודאי ילדתו ליטמא לה כדאמר לקמן האי סברא ע''כ איצטריך קל וחומר ללמד דאין זו סברא שהרי בכהן הדיוט אנו מחשיבים קורבא דאב טפי מן האם ומהשתא אייתר אביו ואמו בכהן גדול אביו לומר דמיטמא למת מצוה ואמו לגזירה שוה ואם תאמר אכתי מנלן דאביו בא למת מצוה הא איצטריך לגופיה דלא לימא דלאמו למעוטי לאביו דיטמא לאביו דקורבא דאב עדיפא דמתייחס אחריו כדלקמן ונראה לומר דהתנא תפס לדין ק''ו לרווחא דמלתא כק''ו דלעיל והך ברייתא כרבי ישמעאל דבסמוך ולית ליה האי צריכותא דלקמן דאמו ודאי ילדתו דלקמן אליבא דר''ע קאמר ליה אבל לר' ישמעאל בלאו ק''ו אייתר לאמו שהיא בכלל שאר קרובים דאפי' אי נכתב לאביו לא הוה אמינא דלמעוטי אמו קאתי משום דודאי ילדתו דלית ליה הנך סברות דלקמן הלכך כי כתיב על כל נפשות מת כולהו קרובים במשמע אייתר לאביו למת מצוה ואייתר לאמו לגזירה שוה וקל וחומר לרווחא דמילתא: הכי גרסינן אשכחנא כהן גדול דמיטמא למת מצוה נזיר מנלן. תימה תיפוק ליה מגזירה שוה דאמו אמו כמו שאנו לומדים כהן גדול מנזיר לענין נגעם וזיבתם ה''נ ניהדר ונילף נזיר מכהן גדול לענין מת מצוה דאין גזירה שוה למחצה נראה למהר''ף אי לאו דנפקא לן מת מצוה בנזיר מקרא אחרינא הוה אמינא דכולה גזירה שוה דאמו אמו אתיא למת מצוה אבל לענין למעוטי נגעם וזיבתם בין בכהן הדיוט ובין בכהן גדול כיון דמצורע איתקש למת דהוה ליה כעוקר קרא ממשמעותיה ע''י ג''ש להכי איצטריך למילף מת מצוה בנזיר מקרא אחרינא: כל ימי הזירו לה' על (כל) נפש מת לא יבא שומע אני נפש בהמה במשמע. אי לא כתיב מת אלא נפש שנאמר ומכה נפש בהמה ישלמנה ת''ל נפש מת בנפש אדם הכתוב מדבר דבהמה לא איקרי מת אע''ג דכתיב (שמות כא) והמת יהיה לו מת סתמא איקרי נפש מת לא איקרי: ר' ישמעאל אומר אין צריך. למעוטי בהמה מנפש מת דהא הוא אומר לא יבא בנפש המטמא בביאה היינו באהל הכתוב מדבר ואילו נבילה לא מטמאה באוהל: לאביו ולאמו. בנזיר כתיב ד' פרטי לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם לאביו ולאמו אינו מיטמא אבל מיטמא למת מצוה מסקנא דברייתא זו דלאביו בא לגלויי על נפש מת דאיירי בקרובין ולאמו לגזירה שוה לכדרבי ולאחיו למת מצוה ומפיק ליה האי סברא כמו שנושא ונותן בברייתא עד דיליף ליה מאחיו אי נמי התנא ידע בטוב דלא נפיק מת מצוה אלא מלאחיו והאי דקאמר לאביו ולאמו הוי כמו [וגו'] ולעולם סומך אלאחיו: עד שלא יאמר. קרא בנזיר דמיטמא למת מצוה יש לי בדין בקל וחומר למשמע מיניה דנזיר מיטמא למת מצוה ומה כהן גדול שקדושתו קדושת עולם מיטמא למת מצוה מקרא כדלעיל: או אינו. אלא לכך כתיב לאביו ולאמו לומר לך דמותר ליטמא לשאר מתים רחוקים וטעמא איכא למימר דשמא אקרובים אזהריה רחמנא מפני [שמיצר] עליהם וזהו זילותא דנזיר דאיקרי קדוש אבל רחוקים שאינו נעצב עליהם לא אזהריה רחמנא אמרת ק''ו. מכהן גדול דעל כרחיך סברא זאת לא אמיתית היא שהרי [בכ''ג] הוא איפכא: ועד שלא יאמר יש לי בדין נאמרו כללות בכ''ג. על כל נפשות מת לא יבא ונאמר כללות בנזיר על (כל) נפש מת לא יבא מה כללות האמורות בכ''ג וכו' תימה והיכי בעי למילף נזיר מכ''ג לענין מת מצוה והא איכא למיפרך מה לכ''ג שכן אינו מביא קרבן על טומאתו כדפרכינן לעיל ופי' הר''ם דלאו לענין מת מצוה בעי למילף אלא בא לומר דלאביו ולאמו בנזיר מייתר דאגופיה לא איצטריך דלכתוב כללות לחודייהו על נפש מת לא יבא וממילא ידעינן דהיינו קרובים נמי דילפינן להו מכללות דכ''ג או כלך לדרך זו נאמר כלל בכהן הדיוט לנפש לא יטמא בעמיו כו' ושפיר איצטריך לגופיה והאי דקאמר אף כללות דאמרינן בנזיר מיטמא למת מצוה היינו כלומר מיתורא דאביו דלא איצטריך לגופיה וכן מוכח בתר הכי: האי מיבעי ליה לאביו ולאמו ממש. שאינו מיטמא (תוספות)

דף מח - ב

הא מה ת''ל לאביו ולאמו לאביו ולאמו הוא דלא מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה עד שלא יאמר יש לי בדין נאמרו כללות בכ''ג ונאמרו כללות בנזיר מה כללות האמורות בכ''ג לאביו אינו מיטמא אבל מיטמא למת מצוה אף כללות האמורות בנזיר לאביו אינו מיטמא אבל מיטמא למת מצוה או כלך לדרך זו נאמרו כללות בכהן הדיוט ונאמרו כללות בנזיר מה כללות האמורות בכהן הדיוט מיטמא לאביו אף כללות האמורות בנזיר מיטמא לאביו ת''ל לאביו ולאמו לא יטמא הא למת מצוה מיטמא הא מיבעי ליה לומר שאין מיטמא לאביו אלא לאביו לומר שאין מיטמא לאביו לאחיו אינו מיטמא הא למת מצוה מיטמא ולאמו לגזרה שוה לכדרבי ולאחותו לכדתניא דתני' לאחותו מה ת''ל הרי שהלך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת יכול יטמא אמרת לא יטמא יכול לא יטמא למת מצוה ת''ל לאחותו לאחותו הוא דאינו מיטמא הא למת מצוה מיטמא ר''ע אומר נפשות אלו הרחוקין מת אלו הקרובין לאביו ולאמו אינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה לאחיו שאם היה כ''ג והוא נזיר לאחיו אינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה לאחותו כדתניא הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו כו' ולרבי עקיבא גזירה שוה דרבי מנליה אמר לך כיון דאמר מר אם היה כ''ג ונזיר לאחיו אינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה מה לי כ''ג לחודיה מה לי נזיר וכ''ג ולרבי ישמעאל כהן גדול והוא נזיר מנליה כיון דשרא רחמנא חד לאו גבי מת מצוה מה לי חד לאו מה לי תרין לאוין אחותו למה לי סלקא דעתך אמינא כי שרא רחמנא למת מצוה נזיר וכהן דאיסור לאוי הוא אבל מילה ופסח דכרת לא יטמא למת מצוה קמ''ל

רש"י ומה ת''ל אביו. שאם אתה אומר מן הכלל הייתי אומר לך עד שאתה דן כו' או כלך לדרך זו נאמר כלל בכהן הדיוט לנפש לא יטמא כו' אף כלל האמור בנזיר יהא מיטמא לכך הוצרך לומר בנזיר דלאביו לא יטמא: והא מיבעי ליה לאביו. כלומר ועכשיו נמצאת אתה דן שצריך לומר בנזיר שלא יטמא לאביו ממש והואיל ואינו מיותר לכך מהיכן אתה דן דנזיר מיטמא למת מצוה: אלא. מהיכן אתה לומד ממה שאמר לאחיו שאינו צריך דהשתא לאביו אינו מיטמא לשאר קרובין לא כ''ש ולאחיו מה ת''ל אלא לומר דלאחיו הוא דאינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה: ולאמו אתא ליה לג''ש. למילף מינה אמו האמורה בכהן גדול לכדרבי וכדלעיל וגבי כ''ג ליכא למימר דהא דכתיב ביה ולאביו דלאביו ממש הוא דקאתי [דלא] יטמא לו דכיון דעל כל נפשות מת לא יבא לא אתא אלא בקרובים כדפירש ברישא דשמעתא שמע מינה דלאביו מייתר ליה וקאתא למימר דלאביו הוא דאינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה: ולאחותו. דכתיב גבי נזיר למה לי: לכדתניא הרי שהיה נזיר והולך למול את בנו ולשחוט את פסחו. והאי דנקיט להו אהדדי היינו משום דמילת זכריו ועבדיו מעכבין את פסחו: ת''ל ולאחותו. וקאתא לאשמועינן דאע''ג דאזיל לדבר מצוה למצות מילה ופסח דאית בהו כרת אפי' הכי יניח מצות מילה ופסח ומיטמא למת מצוה: ר''ע אומר. כשהוא אומר על נפש הרי רחוקין אמורין וכשהוא אומר מת הרי קרובין אמורין לאביו ולאמו מה ת''ל אלא לאביו ולאמו אינו מיטמא כו' ור''ע לא משמע ליה מאמו כלום אלא אגררא דאמר מאביו נסבה קרא: ולאחיו מה ת''ל שאם היה כ''ג ונזיר כו'. דסד''א היכא דלא הוה ליה אלא נזיר או כהן ליטמא למת מצוה אבל היכא דהוה נזיר וכ''ג דאית ביה תרי אימא לא קמ''ל: ולאחותו לכדתניא הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו כו': ולר''ע ג''ש לכדרבי מנא ליה. דכ''ג מיטמא בנגעו ובזיבתו של אביו דאילו לדידיה לא משמע ליה מלאמו כלל הא קאמר דאגררא נסבה קרא: אמר לך כיון דאמינא שאם היה כ''ג ונזיר לאחיו אינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה. וכתיב ביה בכ''ג ונזיר לא יטמא להם במותם אבל מיטמא בנגעם ובזיבתם: מה לי כ''ג לחודיה מה לי כ''ג כשהוא נזיר. דמיטמא בנגעו ובזיבתו של אביו כ''ש דכ''ג לחודיה מותר ליטמא בנגעם ובזיבתם: מה לי חד לאו מה לי תרי לאוין. דכיון דמישתרי ליה לגבי מת מצוה חד לאו אישתרי ליה נמי בתרי לאוי כגון כ''ג ונזיר: ולאחותו למה לי. כלומר א''כ דלר' ישמעאל נפקא ליה כ''ג ונזיר משום מה לי חד לאו מה לי תרי לאוי אחותו למה לי למישרי פסח ומילה אכתי איצטריכא ולאחותו ס''ד כו': (רש"י)

תוספות לאביו ממש אין ה''נ דאיצטריך לאביו וכיון דאפיקתיה מכללא דכהן הדיוט שמיטמא לאביו אוקמיה אכללא דכ''ג שאינו מיטמא לקרובים ואייתר לו לאמו ולאחיו ולאחותו לאמו לג''ש תימה כיון דאמו דכהן גדול מופנה כדאמרינן לעיל למה לי תו (למופנה) הפנאה מאמו דנזיר וי''ל אליבא דר' ישמעאל קיימא (לן) דאית ליה פרק המפלת (נדה כב:) מופנה מצד אחד למדין ומשיבין והכא יש להשיב דמה לנזיר שאין קדושתו קדושת עולם וישנו בשאלה: לאחיו אינו מיטמא אבל מיטמא למת מצוה. לג''ש לא מצי למידרשיה דלא כתיב לאחיו בכ''ג וכ''ת אמאי לא קאמר הש''ס הדרשות על סדר הכתוב ולומר לאמו לגזירה שוה שהיא מוקדמת בקרא ולאחיו לאחיו אינו מיטמא אבל מיטמא למת מצוה אלא לפי מה שפירשתי לעיל דאי לאו דידעינן מת מצוה מקרא אחרינא לא הוה מוקמי' גזירה שוה דאמו לכדרבי לנגעם ולזיבתם אלא הוה ממעטינן מאמו מת מצוה להכי קאמר דמת מצוה ידעינן מלאחיו לגבי נזיר אייתר ליה אמו על כרחיך לג''ש: ולאחותו מה תלמוד לומר הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו וכו' אמרת לא יטמא. אף בעושה פסח ומילה [גרידא] בלא נזיר וכ''ג משום דלא אתי עשה דטומאה שאין בה כרת ודחי עשה דפסח ומילה שיש בהם כרת כך פי' בקונטרס בזבחים פרק טבול יום (דף ק.) ובסנהדרין (דף לה.) ובברכו' (דף כ.) מפורש באורך: ר''ע אומר נפש אלו הרחוקין. דסברא הוא לאוקמיה קרא קמא ברחוקים ומת הכתוב אחרי כן מייתר לאוסרן אף בקרובים דסבירא ליה לר''ע דאפילו לא כתיב מת בנפש ליכא למיטעי לאוקמי בבהמה אי משום דרשא דלא יבא דמטמא באהל משמע אי משום דאע''ג דאיקרי נפש בהמה נפש סתמא לא איקרי ועוד דלא מצינו בהמה מוזכרת גבי טומאה רק בלשון נבילה: לאביו ולאמו לא מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה. לקמן קעביד צריכותא בין אביו ובין אמו וצריכי תרווייהו למיכתב למעוטי מת מצוה לאחיו שאם היה כ''ג ונזיר דמיטמא למת מצוה דכולהו פרטי מיותרים לר''ע הלכך כולהון צריכי אבל לא מצריך קרא לכהן הדיוט דכהן הדיוט מיטמא לקרובים דין הוא דטופיינא דכהן הדיוט דקדושתו קדושת עולם אינו מעלה ומוריד לגבי מת מצוה ולא איצטריך קרא [אלא] לכהן גדול ונזיר: ולאחותו כדתניא וכו' ור''ע ג''ש דרבי מנא ליה. פי' דהא ליכא הפנאה כלל דהנהו פרטי דנזיר דרשי' לכולהו ולאביו ולאמו דכ''ג נמי (כדאמרינן) דאיצטריכו למת מצוה תרוייהו כי היכי דצריכי תרוייהו בנזיר למת מצוה ומשני כיון דאמר מר היינו ר''ע לאחיו דאם היה כ''ג ונזיר לאחיו אינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה מהשתא תיפוק לן מהכא דכ''ג ואפי' נזיר מיטמא למת מצוה וכ''ש כ''ג גרידא ומהשתא מייתר לן אביו ואביו בכ''ג לגזירה שוה וצריך למכתב שניהם אביו ואמו בכ''ג כדעביד לקמן צריכותא בנזיר לר''ע מאביו ואמו דנזיר ה''נ בעי למיעבד צריכותא מאביו ואמו דכ''ג וא''ת ואכתי אינו מופנה אלא מצד כ''ג דאילו בנזיר צריך למת מצוה וי''ל דסבירא ליה לר''ע מופנה מצד אחד למידין ואין משיבין אבל לר' ישמעאל לעיל ודאי צריך להפנותן משני צדדין דאיהו לטעמיה בפרק המפלת (נדה כב:) דסבירא ליה למידין ומשיבין כדפירש' לעיל: ולר' ישמעאל כ''ג והוא נזיר מנא ליה. היכא דאית ביה שתי קדושות דלדידיה לא אייתר לאחיו דנזיר לכ''ג שהוא נזיר כיון דלית ליה מת אלו הקרובין א''כ איצטריך אביו לגופיה לאשמועינן אפילו לקרובין לא יטמא ולאמו לגזירה שוה ולאחיו למישרי מת מצוה ולאחותו כדתניא ומשני כיון דשרי רחמנא חד לאו במת מצוה בנזיר לחודיה או בכ''ג לחודיה מה לי חד לאו מה לי תרי לאוין: ולאחותו למה לי. פירוש לרבי ישמעאל דבשלמא לר''ע כיון דצריך קרא להיכא דאית ביה קדושת כ''ג והוא נזיר ולא אמר מה לי חד לאו מה לי תרי לאוין ה''נ איצטריך קרא מיותר דאחותו שידחה מ''מ עשה דפסח ומילה אע''ג שיש בהן כרת אלא לרבי ישמעאל דאין לו חילוק בין חד לאו לשני לאוין היה סבור נמי דאין לו חילוק בכרת ומשני דבהא ודאי מודה רבי ישמעאל דסד''א כי שרא רחמנא למת מצוה נזיר וכהן דחד לאו הוא כלומר לית ביה כרת אבל פסח ומילה דכרת לא יטמא למת מצוה קמ''ל אחותו: (תוספות)

דף מט - א

ולר''ע מכדי לא שנא כהן גדול לחודיה ולא שנא כ''ג והוא נזיר נפקא מלאחיו לאביו ולאמו למה לי צריכי דאי כתב אביו הוה אמינא היינו טעמא דלא מיטמא ליה משום דחזקה בעלמא הוא אבל אמו דידעין דילידתיה ליטמא לה ואי כתב רחמנא אמו הוה אמינא אמו לא ליטמא לה דלאו אזיל זרעה בתרה אבל אביו כיון דאמר מר {במדבר א-ב/יח/כ/כב/כד/כו/כח/ל/לב/לד/לו/לח/מ/מב} למשפחותם לבית אבותם אימא ליטמא ליה קא משמע לן {ויקרא כא-יא} ועל כל נפשות מת לא יבא למה לי

רש"י ולרבי עקיבא מכדי לא שנא כהן גדול לחודיה ול''ש כהן גדול ונזיר. איכא למשמע מולאחיו דהשתא כהן גדול והוא נזיר מיטמא למת מצוה כל שכן כהן גדול לחודיה ולאביו נמי דאינו מיטמא משמע ליה מעל. כל נפשות מת כדלעיל הא דכתב רחמנא לאביו ולאמו לבתר הכי. למה לי הא קא משמע לן מעל כל נפשות מת: צריכי דאי כתב רחמנא לאביו. ולא לאמו הוה אמינא לאביו הוא דאינו מיטמא משום דלא ברירא מילתא אי אבוה הוא דחזקה בעלמא הוא אבל אמו דודאי ילידתיה ליטמא לה קמשמע לן: למשפחותם לבית אבותם. (ב''ב קט:) משפחת אב קרויה משפחה ולא משפחת אם קרויה משפחה: ולרבי עקיבא דאמר גבי נזיר נפש אלו רחוקים מת אלו קרובים האי על כל נפשות מת דכתיב גבי כהן גדול למה לי אמר לך צריכא: (רש"י)

תוספות ולרבי עקיבא ל''ש כהן גדול לחודיה ול''ש כ''ג והוא נזיר נפקא ליה מלאחיו. דנזיר דאפילו יש בו שתי קדושות לאביו ולאמו דנזיר ל''ל וא''ת והא צריכי למת מצוה וי''ל דהכי פירושא למה לי תרוייהו לכתוב חד למת מצוה והוא הדין נמי דיש להקשות לאביו ולאמו דכ''ג למה לי תרוייהו לא לכתוב אלא לאמו לגזרה שוה דאביו לא איצטריך לגופיה בכ''ג לקרובים [דלעיל] דריש ר''ע מעל כל נפשות רחוקים מת קרובים והצריכותא דקעביד על תרין קראי בין בנזיר בין בכ''ג: ומשני דצריכי. דאי כתב אביו ולא לאמו הוה אמינא דווקא לאביו אינו מיטמא משום דקורבא דאביו חזקה בעלמא הוא משום דרוב בעילות אחר הבעל אבל אמו דודאי ילידתיה אימא דמיטמא לה לכך אי הוה כתב לאביו לחודיה הוה אמינא דאתי יתורא דאביו למעוטי לאמו מהאי טעמא ואי הוה כתיב לאמו בלא לאביו הוה אמינא דוקא לאמו אינו מיטמא דלא אזיל זרעה בתרה כדכתיב למשפחותם לבית אבותם והלכך אי הוה כתיב לאמו ולא כתיב לאביו הוה אמינא דאמו מייתרא למעוטי אביו ועל כל נפשות מת לא יבא דמוקי ליה לקרובים מיתורא אע''ג דכתיב סתמא דאי לא כתיב אביו בפי' הוה מוקמינן ליה בקורבא דצד אם דוקא מסברא דקאמר בודאי ילידתיה ואי כתיב אביו ולא אמו (כו') בפי' אע''ג דמרבינן קרובים ממת דמיותר הוא הוה מוקמינן ליה דוקא בקורבא דצד אב מטעמא דקאמר הש''ס שזרעו מתייחס אחריו וא''ת ואפי' אי כתיב אביו ולא אמו היכי תיסק אדעתין דלאמו יטמא ותיפוק ליה מק''ו מאביו מק''ו דלעיל ומה במקום שכהן הדיוט מיטמא לאחיו מאביו כדאמרינן לעיל והוא גופא [תימא] דק''ו ניתן למידרש ונראה למהר''ף דלר''ע דדריש מנפש מת דנזיר וכן מעל כל נפשות מת לא יבא דכ''ג דבקרובים איירי א''כ הוי כללא לכל הקרובים הלכך כי פרט בתר הכי חד מן הקרובים אביו או אמו הוה אמינא אין בכלל אלא מה שבפרט אביו אין אמו לא או איפכא כיון שיש טעם לחלק ביניהם וכיון דהוי מטעם כלל או פרט דאין בכלל אלא מה שבפרט א''כ אפילו בק''ו נמי לא אתי אמו מאביו כמו כלל ופרט דעלמא דאין לרבות יותר מן הפרט לא בק''ו ולא בשום דרשא אחרת כדפרישית בריש שלשה מינין (לעיל דף לה.) וא''ת כיון דמטעם כלל ופרט הוא א''כ למה לי טעמא שנותן לאביו מטעם חזקה וכן לאמו משום דלא אזיל זרעה בתרה תיפוק ליה מהאי טעמא דאין בכלל אלא מה שבפרט כמו בעלמא ועוד קשה דמשמע כאן מדכתיב ואמו הוה ידעינן כולהון קרובים כגון אחיו ואחותו ואמאי נימא לעולם אין בכלל אלא מה שבפרט וי''ל שאני איסור טומאה דגלי קרא בכהן הדיוט שמטמא לקרובים ולא לרחוקים א''כ בסברא דקורבא היתה תליא מילתא והלכך צריך ליתן טעמא באביו ובאמו מה צד קורבא יש בזה יותר מבזה וניחא נמי דמאביו ואמו ידעינן אחיו ואחותו שהרי אין לך עוד טעם לחלק בקרובים יותר רק מב' טעמים מצד האב ומצד האם כדקא מפרש בצריכותא והלכך כיון דגלי אביו ואמו ה''ה אחיו ואחותו ואין לנו לומר תו אין בכלל אלא מה שבפרט ותדע דהכי הוא שהרי לעיל במילתיה דרבי ישמעאל דקאמר מעיקרא או אינו אומר לאביו [אלא] למעוטי אחרים רחוקים ופירשו בתוספות לעיל מטעמא דכלל ופרט [וסתר] ליה משום דגלי בכהן הדיוט שסברא הוא ליטמא לקרובים יותר מלרחוקים ש''מ דגבי איסור טומאה גם כי דיינינן ליה בכלל ובפרט צריך טעם וסברא לדבר והשתא ניחא דלר''ע צריך למיכתב תרוייהו לאביו ולאמו ולא אתיא אמו בק''ו מאביו כדפרישית ולא דמי לר' ישמעאל דיליף ליה מק''ו אמו מאביו דלרבי ישמעאל כללא דנזיר על כל נפשות מת לא יבא לא בקרובים כתיב וכיון דברחוקים כתיב אינך יכול לומר כלל ופרט אא''כ תאמר דלמעוטי רחוקים קאתי וזה אינך יכול לומר כדאיתא לעיל [ק''ו] מכהן הדיוט הלכך תו ליכא למידייניה בכלל ופרט למעוטי קרובים אחרים כגון אמו כמו לר''ע דהא כללא לאו בקרובים כתיב כמו לר''ע והלכך אתיא אמו שפיר בק''ו מאביו ומ''מ צריכינן לק''ו משום סברא דצריכותא כדפרישית לעיל וא''ת הא תינח גבי נזיר אבל גבי כ''ג הא כללא הויא בקרובים גם לר' ישמעאל כדאמר לעיל על כל נפשות מת לא יבא בקרובים או אינו אלא ברחוקים אמינא ק''ו מכהן הדיוט וא''כ נידייניה בכלל ופרט ונ''ל כיון דגבי נזיר לא מצי למידייניה בכלל ופרט ואתיא אמו בק''ו מאביו כדפרישית א''כ גבי כ''ג נמי הכי הוא דהא ילפינן מהדדי מגזרה שוה דאמו ועוד י''ל דשמא לא חשיב ליה כללא כיון דהא דאוקימנא ליה לההוא דכ''ג בקרובים אינו מכח [הפסוק] עצמו דכ''ג אלא מכהן הדיוט באו אינו כדפרישית לעיל ולא דמי לדר''ע דר''ע מוקי קרא מטעמא דנפשיה מכח הפסוק עצמו הלכך חשיב כלל גמור וצריך עיון דהא ר''ע דריש ריבה ומיעט פ''ג דשבועות (דף כו.) וי''ל דגם בריבה ומיעט ממעטינן מיהא דבר אחד ואין מועיל ק''ו או מדה אחרת לרבות והלכך אי הוה כתיב אביו הוה ממעטינן אמו ולא אתיא בק''ו ותו לא מידי כל זה לשון מהר''ף וא''ת וכיון דצריכי לגופייהו אביו ואמו א''כ מהיכא תיתי [מת מצוה] בנזיר וגם לא מייתרי לג''ש בכ''ג כיון דמיצרך צריכי וי''ל דעל כרחיך מיותרים הם למת מצוה בנזיר ולג''ש בכ''ג דאל''כ לישתוק קרא מתרוייהו דהא ר''ע דריש מייתורא [דמת] קרובים בין בנזיר בין בכ''ג ועל כרחיך מקרא מלא דבר הכתוב בכולהו קרובים ולא מפליג בין אביו לאמו בשום סברא למה נכתבו שניהם כל עיקר אלא בנזיר לאיתויי מת מצוה ובכ''ג לג''ש ומיהו אי לא כתיב אלא חד לאביו או לאמו אז הוה אמינא דאע''ג דמקרא מלא דבר הכתוב מ''מ הוה אמינא דלהכי כתיב חד למעוטי אידך ולאפוקי מקרא מלא כדפרישית וא''ת מי מזקקינן לומר את הצריכתות לר''ע בין אמו לאביו אדרבה נאמר דאין שום סברא לחלק ביניהם ומייתרי תרוייהו לאביו ולאמו בין בנזיר בין בכ''ג ונדרוש אביו למת מצוה ואמו לג''ש שבשניהם ואע''ג דברייתא מזכיר שניהם במילתיה דר''ע לאביו ולאמו תרוייהו למת מצוה מה בכך מ''מ נימא דלאו דווקא נקט אלא מאביו לחודיה נפקא דהכי נמי אמרינן לעיל לר' ישמעאל דאע''פ שהזכיר בברייתא לאביו ולאמו גבי מת מצוה אפ''ה אסיקנא דלא אתי כלל אביו ואמו למת מצוה אלא אביו לגופיה ואמו לג''ש ומת מצוה מלאחיו הוא דנפקא לן כדאמרינן לעיל אלמא לאו דווקא הכי נמי נימא דלאו דווקא נקט אמו אלא מאביו לחודיה נפקא וי''ל דלא דמי דודאי לר' ישמעאל לא הזכיר לדרשת מת מצוה כי אם אמו דהא לאביו איצטריך לגופיה לקרובים כדאמרינן לעיל הלכך אע''ג דלמסקנא מת מצוה מלאחיו הוא דנפקא לן ולא מאמו מ''מ שפיר הזכיר לאמו לגבי מת מצוה משום דאי לא הוה כתיב לאחיו הוה דרשינן ומוקמינן לאמו למת מצוה ולא לג''ש דלעולם אית לן לאוקמי קודם למת מצוה דדמי לגופיה מלגזרה שוה למילף לעלמא הלכך לאמו שנכתב קודם הוה מוקמינן לדרשה דמת מצוה אי לא כתיב לאחיו אחרי כן ומיהו למסקנא דמצינן למדרש למת מצוה מלאחיו מוקמי לן לאמו לג''ש אבל הכא במילתיה דר''ע דנפקא לן קרובים מעל כל נפשות כדאמרינן לעיל מלאביו ולאמו לא אצטרכינן כלל לגופייהו הלכך על כרחין מה שהזכיר בברייתא גבי מת מצוה לאביו ולאמו דהא תרוייהו מייתרי כדפרישית תרוייהו נקט משום מת מצוה דאי לאביו משום מת מצוה ולאמו משום ג''ש למה הזכיר כלל לאמו לגבי מת מצוה דכיון דכתיב לאביו קודם בקרא וקרא קמא לאוקמי למת מצוה כדפרישית ואם כן הכא ליכא למימר כמו לר' ישמעאל אלא ש''מ דוקא הזכיר שניהם למת מצוה ומיצרך צריכי כדמסיק במסקנא כל זה לשון מהר''ף: מקשינן דבסוגיא דידן דריש לר''ע לאביו ולאמו דנזיר מתרוייהו למת מצוה ובפ' טבול יום בזבחים (דף ק.) דריש לר''ע לאביו לחודיה למת מצוה ולאמו הרי שהיה כהן הדיוט והוא נזיר דגם הוא מיטמא למת מצוה לאחיו הרי שהיה כ''ג והוא נזיר שגם הוא מיטמא למת מצוה ומאי שנא ועוד קשה היכי דריש סתמא שתי דרשות מאביו ואמו והא צריכי אביו ואמו כדקאמר הכא וא''כ ליכא למידרש מינייהו כי אם דרשא אחת כדפרישית לעיל מיהו בתוספת' דסוגיא דפ' טבול יום פליגא אהך דהכא ולית ליה צריכותא דהכא הלכך לאביו ולאמו לשתי דרשות קאתו וא''ת סוגיא דידן אמאי לא מצריך נמי קרא לכהן הדיוט ונזיר כי התם וי''ל דסברא דכיון דכהן הדיוט מיטמא לקרובים לא מהניא טופיינא דכהן הדיוט בקרא דקדושתו קדושת עולם בהדי נזיר להצריך פסוק דכיון דבטומאת עצמו קיל מנזיר אבל כ''ג דגם הוא אינו מיטמא לקרובים ההוא ודאי הוה אמינא דמהניא טופיינא דידיה דקדושתו קדושת עולם שלא יטמא למת מצוה ולהכי איצטריך קרא דנזיר דלאחיו לכ''ג והוא נזיר וסוגיא דהתם סברה דאף לטופיינא דכהן הדיוט ונזיר צריך קרא מיותר ומיהו ק' דכיון דהתם בפ' טבול יום לית ליה צריכותא דאביו ואמו א''כ אביו ואמו דכ''ג ל''ל בשלמא דנזיר כולהו [מפורש] התם כדפרישי' אבל בכ''ג קשיא דתסגי בהך לגזירה שוה וליכא למימר דסוגיא דהתם ידרוש גבי כ''ג מלאביו מת מצוה ולאמו לג''ש דהא ידעינן מת מצוה בכ''ג (תוספות)

דף מט - ב

על כל לאפוקי רחוקים מת לאפוקי קרובים נפשות לאפוקי רביעית דם שיצא משני מתים שמטמא באהל שנאמר על כל נפשות מת לא יבא: מתני' על אלו טומאות הנזיר מגלח על המת ועל כזית מן המת ועל כזית נצל ועל מלא תרווד רקב על השדרה ועל הגולגולת ועל אבר מן המת ועל אבר מן החי שיש עליו בשר כראוי ועל חצי קב עצמות ועל חצי לוג דם ועל מגען ועל משאן ועל אהילן ועל עצם כשעורה על מגעו ועל משאו על אלו הנזיר מגלח ומזה בשלישי ובשביעי וסותר את הקודמין ואינו מתחיל למנות אלא עד שיטהר ומביא את קרבנותיו: גמ' תנו רבנן אחר פטירתו של רבי מאיר אמר להן רבי יהודה לתלמידיו אל יכנסו תלמידי רבי מאיר לכאן מפני שקנתרנין הן ולא ללמוד תורה הן באין אלא לקפחני בהלכות הן באין דחק סומכוס ונכנס אמר להם כך שנה לי רבי מאיר על אלו טומאות הנזיר מגלח על המת ועל כזית מן המת כעס רבי יהודה ואמר להן לא כך אמרתי לכם אל יכנסו תלמידי רבי מאיר לכאן מפני שקנתרנין הן על כזית מן המת מגלח על המת לא כ''ש

רש"י על כל לאפוקי רחוקים.. דלא ליטמא: מת לאפוקי קרובים: נפשות. שאם יצאת רביעית דם מב' מתים אינו מטמא להם: מתני' נצל. מפרש בגמרא: ועל אבר מן החי ועל אבר מן המת שיש עליהם בשר כראוי. דהיינו כדי שיכול לחיות ולהבריא אף על פי שאין עליהן בשר כזית: חצי לוג דם. שתי רביעיות: על עצם כשעורה על מגעו ועל משאו. אבל לא על אהילו: גמ' קנטרנין. טירטוריו''ש {טורטוריו"ש: גורמי-נזק, עושי-עוול} : לקפחני. לנצחני: כעס רבי יהודה. ואמר זו אינו משנה: (רש"י)

תוספות מלאחיו דנזיר כדקאמר הש''ס מה לי כ''ג לחודיה מה לי כ''ג ונזיר לכך נראה דהתם נמי בפ' טבול יום אית ליה צריכותא לגבי כ''ג אלא סבר כיון דגלי לן תרוייהו בכ''ג דאין חילוק בין זה לזה בין אב לאם כי אם גילוי מילתא בעלמא הוא ויליף נזיר מיניה הלכך דריש תרוייהו גבי נזיר סתם מיהו צריך לומר דסוגיא דהכא חלוקה דמצריך גם לגבי נזיר תרוייהו לכך לא דריש מלאמו כהן הדיוט והוא נזיר כי התם ועוד יש לישב גם הך דהכא דסברה כי ההיא דטבול יום דדוחק הוא לפלוגי סוגיא דשמעתין אההיא דפ' טבול יום דהא אידי ואידי ר''ע היא ואין סברא לומר דתרי תנאי נינהו אליבא דר''ע מדלא קאמר הש''ס בהדיא ואף על גב דסוגיא דידן עביד צריכותא מאביו ומאמו והתם דריש תרתי מאביו ומאמו נאמר דמקרא דכ''ג עביד צריכותא ' ולגלויי מילתא בעלמא אנזיר הוא ומעתה גם בנזיר שוין ואייתר לן בנזיר תרוייהו לדרשא כדדריש התם וא''ת א''כ אמאי דריש הכא מלאביו ולאמו דנזיר תרוייהו למת מצוה לר''ע הא בחדא סגי וי''ל דאין הכי נמי דהכא נמי נימא לאביו לחודיה למת מצוה ולאמו משום כהן הדיוט והוא נזיר כדדריש התם ומיהו לא חש לפרושי כל הדרשות הכא משום דסמיך אסוגיא דהתם דפרק טבול יום וכן דרך הש''ס שמקצר במקום אחד ומאריך במקום אחר וא''ת א''כ למה הזכיר לר''ע כאן דרשא דכ''ג ונזיר כדדרשינן. בסמוך נמי אסוגיא דהתם כמו שסומך בדרשא דכהן הדיוט ונזיר דדרשינן מלאמו שלא הביאה כאן לאותה הדרשא ויש לומר היינו משום דאיצטריך ליה להביא דרשא דכהן גדול ונזיר מלאחיו ולמימר למה לי כ''ג ונזיר כו' כדי לאפנויי ההוא לאביו ולאמו דכ''ג לגזירה שוה ומה שנכתבו שניהם אביו ואמו היינו משום הצריכותא שביניהם וגם מיניה מקשינן לר' ישמעאל כ''ג ונזיר עליה ולאחותו נמי מפרש לר''ע דכתיב בתר לאחיו הואיל והתחיל לדרוש לאחיו כדפרישית שצריך לו לגמור הפסוק עד סופו אי נמי משום דלר''ע איצטריך טפי לאחותו יותר מלרבי ישמעאל משום (דאית) ליה לר''ע מה לי חד לאו כו' כל זה לשון מהר''ף: על כל לאפוקי רחוקים. הנך לאפוקי הוי פירושא כמו נפקא ליה מהאי קרא כלומר שמפסוק זה יוצאה הדרשא שלהם משמע דמעל כל לחודיה דריש רחוקים מדדריש בסמוך נפשות לרביעית דם הבאה משני מתים ודוחק הוא דהא גבי נזיר נמי כתיב על כל נפש ואפ''ה לא דריש מיניה רחוקים כי אם מנפש לכך נראה דהכא נמי דריש רחוקים מעל כל נפשות ומ''מ דריש נמי מיניה רביעית דם משני מתים מדכתיב נפשות לשון רבים ולא נפש ויש לתמוה למה ליה לר''ע גבי כ''ג קרא דרחוקים תיפוק ליה מק''ו מכהן הדיוט כמו לתנא דריש פרקין או משום איסור שהיה עליו בהדיוטותו להיכא אזל כדפרישית לעיל דזה עיקר הטעם לעיל ופי' בתוס' לעבור עליו בשני לאוין ותימה קצת דהש''ס לא הזכירו כלל וצריך עיון לשון מהר''ף: מתני' על אלו טומאות הנזיר מגלח על המת ועל כזית מן המת. בין במגע בין במשא בין באהל ומפרש בגמרא דהשתא על כזית מן המת מגלח על מת שלם לא כ''ש: נצל. מוהל מן המת כדמפרש בגמ': ועל מלא תרווד רקב. רקבון ועפרורית הבא מן המת ובגמרא מפרש שיעורא. תרווד כף: ועל השדרה ועל הגולגולת. ואע''פ שאין עליה בשר כלל ובגמ' בעי אי על תרוייהו או על חדא מנהון: ועל אבר מן המת ואבר מן החי שיש עליהם בשר כראוי. בפרק העור והרוטב (חולין דף קכח:) מפרש שזהו בשר שיוכל האבר לחיות ממנו אם היה מחובר לאדם חי שיוכל להעלות ארוכה ואע''פ שאין בו כזית בשר: ועל חצי קב עצמות. ומיירי שבאו מרוב מניינו או מרוב בניינו כגון. שיש בקב עצמות שנשתברו וחצי קב עצמות זה מהן מעט מכל עצם ועצם והיינו מרוב מניינו ורוב בניינו מפרש לקמן שני שוקים וירך אחד או איפכא ואע''פ שמטמא באהל ברובע הקב כדאיתא בהדיא במתניתין. בפ''ק דאהלות אלו מטמאין באהל וקחשיב רובע עצמות הבא מרוב מניינו או מרוב בניינו מ''מ הלכה הוא דאין הנזיר מגלח אלא על חצי קב וליכא לפרושי חצי קב משאר עצמות שאינו מרוב בניינו ולא מרוב מניינו דהא באהל נמי לא מטמא מדלא קתני להו בפ''ק דאהלות בהדי הנך דמטמא באהל: ועל חצי לוג דם. ואע''פ שמטמא באהל ברביעית כדאיתא במתניתין דאהלות מ''מ אין הנזיר מגלח אלא על חצי לוג ושיעורין הלכה למשה מסיני: על משאו ועל מגעו ועל אהילו. דכל הני דחשיב לעיל מטמא בין במגע בין במשא בין באהל ועצם כשעורה על מגעו ועל משאו מגלח אבל באהל אפילו טמויי לא מטמא: על אלו הנזיר מגלח. בגמ' מפרש על אלו דרישא ועל אלו דסיפא למעוטי מאי: ומזה בשלישי ובשביעי וסותר את הקודמין. דכתיב והימים הראשונים יפלו ואין מתחיל למנות נזירות דטהרה עד שיטהר ול''ג במשנה ויביא קרבנותיו וכן מוכח בגמ' דאיבעיא מיבעיא ליה מתניתין מני דא''כ פשיטא דרבנן היא: אלא לקפחני בהלכות. לצערני: כך שנה לי רבי מאיר. במשנה על המת ועל כזית מן המת ורבי יהודה לא היה שונה על המת במשנתנו משום דכל שכן דמכזית מן המת וכו': עדיין. יכול להקשות ולומר על אבר ממנו מגלח כדתנן במתניתין ומיירי דאפילו אין עליו כזית בשר כדתנן פ''ק דאהלות שהאברים אין להם שיעור כל שכן על מת שלם ואכתי מאי קמשמע לן על המת: אלא כדאמר ר' יוחנן לא נצרכה אלא לנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין. [ואית] בו כזית בשר ואבר מאותו נפל אינו מטמא באהל כיון שאין בו גידין דלא מיקרי אבר אלא עצם ובשר וגידין ועל כל המת מגלח אע''פ שאין לו עדיין גידין והא דקאמר הכא כדאמר ר' יוחנן פי' רבינו יצחק דאמתניתין דאהלות אמרה דקתני המת וכזית מן המת דמטמא באהל מוקי לה רבי יוחנן בנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין: (תוספות)

דף נ - א

אמר ר' יוסי יאמרו מאיר שכב יהודה כעס יוסי שתק תורה מה תהא עליה א''ר יוסי לא נצרכה אלא למת שאין עליו כזית בשר ועדיין יאמר על אבר ממנו מגלח על כולו לא כל שכן אלא כדאמר רבי יוחנן לא נצרכה אלא לנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין הכא נמי בנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין רבא אמר לא נצרכה אלא לרוב בניינו ולרוב מניינו שאין בהן רובע עצמות על כזית מת ועל כזית נצל: ואיזהו נצל בשר המת שקרש ומוהל שהרתיח היכי דמי אילימא דלא ידעינן דדידיה הוא כי קרש מאי הוי אלא דידעינן דדידיה הוא אף על גב דלא קרש אמר ר' ירמיה בסתם אי קרש מוהל הוא לא קרש דלמא כיחו וניעו הוא בעא מיניה אביי מרבה יש נצל לבהמה או אין נצל לבהמה מי אמרינן גמירי נצל דאתי מאדם אבל דאתי מבהמה לא או דלמא לא שנא הניחא למאן דאמר טומאה חמורה עד לגר וטומאה קלה עד לכלב שפיר אלא למ''ד טומאה חמורה עד לכלב מאי איכא למימר תא שמע המחוהו באור טמא בחמה טהור ואי ס''ד עד לכלב אפי' בחמה נמי אימת ממחי ליה בתר דאסרוח בחמה כיון דאסרח הוה ליה עפר תנן כל הנצוק טהור חוץ מדבש הזיפים והצפיחית

רש"י ועדיין יאמר על אבר ממנו מגלח. ובלבד שיהא עליו בשר כראוי ואע''פ שאין עליו כזית בשר על מת כולו לא כ''ש: כי אמר ר''מ דעל מת מגלח כי ההיא דאמר ר' יוחנן לא נצרכה אלא לנפל כו'. ובמס' חולין קאי וה''נ בנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין יפה יפה אמר ר''מ דמיטמא ואע''פ שאין עליו בשר: ורבא אמר. כי אמר ר''מ ברוב בניינו של מת או ברוב מניינו שאין עליהן כזית בשר ואין בין כולו רובע הקב עצמות דאע''ג דבעלמא לא הוי חשיב לענין טומאת אהל אא''כ שיהא בהן רובע עצמות גבי נזיר הוי חשוב כמת שלם הואיל דאית ביה רוב בניינו או רוב מניינו שהוא מיטמא עליו ומגלח עליהם: שקרש. שנימוח ואח''כ קרש: ומוהל שהרתיח. שיצא מבשר המת כמין מים והרתיח ליקרש ע''י רתיחות שהרתיח דכל הני נצל כבשר המת דמי ונזיר מגלח עליו: נצל. לשון הפרש כמו ויצל אלהים (בראשית לא): היכי דמי אילימא דלא ידעינן. אי ההיא משקה דקרש הוי מן המת כלומר דידעינן ודאי דלאו ממת הוא: כי קרש אמאי מיטמא. הא ידעי' דלאו ממת הוא: ואי מן המת הוא. בודאי אפילו לא קרש אמאי לא מטמא: א''ר ירמיה בסתם. כלומר ספוקי מספקא לן אי דמת הוי אי לא הלכך אי קרש ודאי מגופיה של מת הוא ולא כיחו וניעו ואי לא קרש דלמא . כיחו וניעו הוא דהא ליכא כיחו וניעו במת טמא דכל המשקים היוצאים ממת טהורין חוץ מן הדם: כי גמירי. דנצל מטמא ההוא דאתי מאדם אבל נצל דאתי מבהמה לא מטמא כנבלה: או דלמא לא שנא והניחא. דלא איצטריך ליה למיבעי אית ליה נצל או לא אליבא דמ''ד דטומאה חמורה כלומר דטומאת נבלה הוי לעולם כל זמן דחזי לאכילה לגר הלכך כיון דנצל הוא לא חזי לאכילת אדם לא מטמא: אלא למ''ד דטומאה חמורה לעולם הוא עד דמיפסל מאכילת כלב הכא מאי. מי אמרי' כיון דאכתי חזי לאכילת כלב אכתי מטמא כזית נבלה או דלמא כיון דנמוח כעפרא בעלמא דמי ולא מטמא טומאה קלה: עד לכלב. כל זמן שלא תיפסל מאכילת כלב שאינה מוסרחת כ''כ שהכלב אינו רוצה לאוכלה: ת''ש. חלב נבלה שהמחהו באור שהתיכו באור: טמא. דעדיין אוכל ראוי הוא: המחהו בחמה טהור. דפרחה טומאתו: ואי ס''ד דיש נצל לבהמה אפי' המחהו . בחמה ליהוי טמא כי חזר וקרש: לעולם אימא לך דיש נצל לבהמה. והכא היינו טעמא דכי המחהו בחמה טהור דאימת קא ממחי ליה חמה לבתר דאסרח וכיון דאסרח תו לא חזי אפי' לאכילת כלב ומשום הכי טהור ואינו מטמא אפי' בטומאה קלה: תנן התם כל הניצוק טהור. כל משקין שמריקין מכלי אל כלי אע''פ שנטמא תחתון וקילוח יורד משפה לשפה לא נעשה חיבור כדי לטמא העליון: חוץ מדבש הזיפים: מאותו דבש שהוא עבה ויכולין לזייפו לערב בו משקין אחרים וזיפים משמע לשון זיוף כדמפ' במס' סוטה בפ' בתרא (דף מח:): והצפיחית. כמו כצפיחית בדבש (שמות טז) ברישקרי''ש {ברישקי"ש: חלות-דבש} בלע''ז והואיל והן עבין נעשה תחתון כמו מחובר לעליון שהקילוח היורד למטה למשקין טמאין נעשה כולו טמא ואפילו העליון אבל דבש שלנו שאינו עב הואיל וצלול הוא ניצוק שבו טהור ככל המשקין: (רש"י)

תוספות רבא אמר לא נצרכה אלא לרוב בנינו ולרוב מנינו שאין בהם רובע עצמות. והיינו על המת דקתני במתני' דליכא אבר שלם ולרבותא נקט שאין בהם רובע עצמות דשיעורא דנזיר הוא בחצי קב (אלא לרבותא) דאע''פ שאין בו רובע עצמות הוא מגלח כיון שיש בו רוב הבנין או רוב המנין אבל אם אין בו רוב הבנין או רוב המנין אינו מגלח אא''כ יש בו חצי קב כדאמרינן במתני' דאין מגלח על אהל רובע עצמות ואית ספרים דגרסי לא נצרכה אלא לשדרה וגולגולת שאין בו רובע עצמות והכי נמי בפרקין לקמן (דף נג. ושם) פריך והאמר רבא לא נצרכה אלא לשדרה וגולגולת שאין בו רובע עצמות ולא מצינו שאמר רבא בעלמא אם לא כאן ולכך הגיהו בספרים כן ולא גרסי' ליה דהיכי מצינן למימר דעל המת דמתני' איירי בשדרה וגולגולת והא קתני במתני' בהדיא ועל השדרה ועל הגולגולת לכך יש לגרוס [אלא] לרוב בנין דלא תניא במתני' בפירוש ומהאי טעמא נמי ניחא אמאי לא משני רבא אמתני' דאהלות כדמשני הכא על המת דקתני התם לרוב בנינו או לרוב מנינו משום דבמתני' דבאהלות קתני בהדיא על רוב בנין או על רוב מנין דמטמא באהל הלכך ליכא לפרושי התם על המת אלא כר' יוחנן וא''כ לר' יוחנן תנא ושייר במתני' רוב בנינו ורוב מנינו אי ס''ל דנזיר מגלח עלייהו: ת''ר איזהו נצל בשר המת שקרש. כך היא ברייתא בשר המת שקרש שנימוח הבשר מתחלה ואח''כ קרש וכן מוהל שהרתיח מוהל היוצא מן המת והרתיחו באור והעלה רתיחות היינו נצל וכזית מטמא באהל: היכי דמי אי לא ידעי' דדידיה הוא. כלומר שאין אנו יודעים אם המוהל הזה מבשר המת שנימוח או מכיחו וניעו שהן טהורים כי קריש מאי הוי היכי מגלח על הספק ואי דידעינן דדידיה הוא ואע''ג דלא קריש נמי ול''ל דקריש כיון דידעינן שהוא מבשר המת: א''ר ירמיה בסתם. כלומר דידעינן דבא מזה המת אבל לא ידעינן מוהל זה מבשרו או מכיחו קירש ודאי מוהל הוא הבא מבשר המת ואי לא קירש כיחו וניעו הוא וה''נ יש לפרש גבי הרתיח דלא ידעינן וכי הרתיח והעלה רתיחות ודאי מוהל הבא מהמת הוא וזהו נצל לא הרתיח כיחו וניעו הוא: יש נצל לבהמה. כזית מן הנבלה שנרקב מאליו ונימוח מי מטמא במגע ובמשא או לאו ולא לענין גילוח דנזיר קבעי: טומאה חמורה. היינו טומאת נבילות לטמא אדם במגע ובמשא: עד לגר. עד שתפסל מלאכול לגר כדכתיב (דברים יד) לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה הראויה לגר קרויה נבילה לטמא במגע ובמשא והכא כיון שאינה ראויה לא מטמא וליכא למיבעי מידי אי יש נצל דאפילו אם תימצי לומר דיש נצל לבהמה הכא טהורה כיון דכבר נפסלה מאכילת גר: וטומאה קלה. פי' שאר אוכלין שאינן מטמאין אלא כביצה לשאר אוכלין ומשקין ומטמאין טומאת אוכלין עד שיפסלו מאכילת כלב ומהאי סיומא לא נפקא מידי לסוגיא דידן אלא אגב רישא נקטיה: אלא למ''ד טומאה חמורה עד לכלב מאי. כלומר לדידיה איכא למיבעי מי הוי של בהמה חשיב כבשר נבלה ומטמאה לאדם במגע ובמשא שהרי אכתי ראוי לכלב הוא או לא גמירי נצל בהמה להחשב כבשר ואע''ג דראוי לכלב עפרא בעלמא הוי ואינו מטמא: ת''ש המחהו באור טמא. גבי נבלת עוף טהור מיתניא (חולין דף קכ.) המחהו לשומן של נבלת עוף טהור באור טמא דמשום הכי לא נפסל מלאכול לכלב כדמעיקרא דדרך להמחות שומן באור: בחמה טהור. דכשנימוח בחמה הוא מסריח מחום השמש ואינו ראוי לאכילת אדם ולכך הוא טהור ואי ס''ד יש נצל לבהמה וה''ה לנבלת עוף טהור אפילו בחמה נמי ליטמא דאכתי הוא ראוי לכלב אלא ש''מ דאין נצל ולכך הוא טהור אבל באור מיהא כיון שהמחהו בידים עדיף מנצל דלא הוי אלא כשנרקב ונמחה מעצמו ומשני אימת קא ממחו לבתר דקא מסרח ובתר דאסרח מכח החמה מבאיש למאד דה''ל כעפרא דאף לכלב אינו ראוי ולא דמי לנצל דבהמה שנמחה בלא חמה וראוי אכתי לכלב: תנן התם. בפרק [חמישי] דמכשירין כל הנצוק טהור שאם יצק ועירה משקין טהורים לתוך משקין טמאין מלמעלה למטה לא נטמאו הטהורים דנצוק אינו חיבור לא לטומאה ולא לטהרה: חוץ מן דבש הזיפים. בפרק בתרא דסוטה (דף מח:) מפרש רבי יוחנן מאי זיפים דבש שמזייפין אותו לפי שהוא עב יותר מדאי ומשימין בו מים ואינו ניכר רשב''ל אומר על שם מקומו שנאמר זיף וטלם ובעלות וצפיחית כמו כצפיחית בדבש כלומר שרודה אותו מן הכוורת מעורב עם השעוה ובערוך פירש עיסה שמטוגנת בדבש באלו נצוק טמא דמתוך שהוא עב [הרבה] חשיב אוכל וכאילו העליון והתחתון מעורבין יחד זה בזה ולכך הנצוק הוי חיבור: (תוספות)

דף נ - ב

ב''ש אומרים אף המקפה של גריסין ושל פול מפני שהיא סולדת לאחוריה בעי רמי בר חמא יש נצוק לאוכלין או אין נצוק לאוכלין מי אמרינן משום דאית בהו רירי והני לית בהו רירי או דלמא משום דסמיכין הוא והכא הא סמיכין אמר רבא ת''ש חלב המת שהוא שלם והתיכו טמא היה מפורד והתיכו טהור ואי סלקא דעתך אין נצוק לאוכלין שלם והתיכו נמי ליטהר א''ר זירא אנא ומר בריה דרבינא תרגימנא הכא במאי עסקינן כגון דבהדי דמרתח ליה סליק עמודא דנורא לפומיה דמנא וקרש דאיתיה כולא גבי הדדי א''ל רבינא לרב אשי ת''ש ב''ש אומרים אף המקפה של גריסין ושל פול מפני שהן סולדין לאחוריהן מידי איריא התם משום דסמיכין הכא משום רירי: ועל מלא תרווד רקב: וכמה שיעורו חזקיה אמר מלא פיסת היד רבי יוחנן אמר מלא חפניו תנן מלא תרווד רקב שאמרו ישנן מעיקר אצבעות ולמעלה דברי ר''מ וחכ''א מלא חפניו בשלמא ר' יוחנן הוא דאמר כרבנן אלא חזקיה כמאן לא כר''מ ולא כרבנן אמרי מלא פיסת היד ומלא קשרי אצבעותיו למעלה חד שיעורא הוא אמר ליה רב שימי בר אדא לרב פפא ממאי דהאי מקשרי אצבעותיו ולמעלה לראש דלמא למטה מדידיה דהוה לי' מלא פיסת היד תיקו:

רש"י בש''א אף נצוק מקפה של גריסין. פולין שנכתשו במכתש ונחלקו לשנים: [ושל פול] של פולין שלמות: סולדת לאחוריה. שבשעה שמריקין אותו מכלי אל כלי ופוסק את הנצוק חוזר ראש הנצוק ועולה לו למעלה כלפי אחוריו וכחוזר ונוגע לעליונים דמי והוו טמאין: יש נצוק לאוכלין. היה מריק מקפה של עדשים או של אפונים במקום מדרון למעלה ונטמאו תחתוני' בשעת שפיכה מי הויין העליוני' טמאין או לא גבי דבש הזיפים וצפיחית מ''ט אית בהו נצוק משום דאית בהו רירי דסולדות והני אוכלין לית בהו רירי והויין עליונים טהורים או דלמא גבי זיפים וצפיחית מ''ט נצוק שלהן טמא משום דסמיכין שהן עבים והני נמי סמיכין וליהוי נצוק שלהן טמא: ת''ש חלב של מת טמא. ויש בו כזית והתיכו במחבת אע''פ שנתגלגל במחבת לא נעשה מפורד וטמא: היה מפורד. אותו כזית מן המת והתיכו אע''פ שנתחבר ביחד טהור כיון דה''ל מפורד מעיקרא פרחה מיניה טומאה והאי דהדר חברו ביחד לא הוי חיבור דחיבור בידי אדם לא הוי חיבור: ואי ס''ד אין נצוק לאוכלין. כי הוא שלם והתיכו במחבת נמי ליטהר דכיון דמגלגל ליה מזוית זו לזוית זו נפרד זה מזה ולא הוי ביה כזית במכונס אי נמי לכשהתיכו והריקו מכלי אל כלי ליהוי כמפורד וליטהר אלא לאו ש''מ דיש נצוק וחיבור הוא: א''ר זירא. לעולם אימא לך אין נצוק לאוכלין והא מתני' דהכא אנא ומר בריה דרבינא תרגמינא דהכא במאי עסקינן כגון שלא הורק מכלי אל כלי ומעולם לא נענעו בכלי כלל: דבהדי דמרתח ליה. שהתיכו במחבת במקום אחד ולא נענעו כלל וההוא חלב לבהדי דקא מהתך ליה סלק עמודא דנורא לפומיה דמנא ולא [מגיע] לא להכא ולא להכא ולא הוי נצוק כלל דכוליה הוה בהדי הדדי וקרש במקומו ולא נתפזר לכאן ולא לכאן משום הכי טמא: ת''ש בש''א אף מקפה של גריסין. אלמא דיש . נצוק לאוכלין: מידי איריא. כלומר לעולם אימא לך אין נצוק והכי הוא דקא מיבעיא ליה מי אמרי' דגבי שאר אוכלין כגון עדשים (מי אמרינן) כיון דסמוכות כגון מקפה של גריסין הוי חיבור או דלמא התם לא הוה טעמא אלא משום דאית ליה רירי במקפה של גריסין אבל בשאר אוכלין דלית בהו רירי לא הוה נצוק. לישנא אחרינא ת''ש ב''ש אומרים כו' מפני שהן סולדין לאחוריהן אלמא דלא הוה טעמא דנצוק אלא משום דאית ביה רירי וגבי שאר אוכלין הואיל דלית בהו רירי לא הוי נצוק מידי איריא לעולם אימא לך יש נצוק לאוכלין וכי קא מיבעיא לן אליבא דרבנן והכי קמיבעיא לן טעמייהו דרבנן דאמרי דהוי נצוק גבי דבש הזיפים טעמא משום דסמיכין והלכך כל אוכלין דסמיכין כגון עדשים אית להו נצוק אבל אליבא דב''ש לא מיבעיא לן דאינהו לא אמרי דהוי נצוק אלא משום רירי ואילו שאר אוכלין דלית להו רירי לא איצטריך לן למישאל: תרווד. כף: מלא פיסת יד. בלא אצבעות: מלא חפניו. בהדי אצבעותיו: וממאי דהאי קשרי אצבעותיו ולמעלה. דקאמר כלפי ראש אצבעותיו קאמר ומשום הכי מותבת מיניה לחזקיה דלמא למטה . מיד דלמא כלפי פיסת יד הוא דקאמר כוותיה דחזקיה וחזקיה כר''מ: (רש"י)

תוספות בית שמאי אומרים אף מקפה של גריסין. שנכתשו בריחים של גרוסות ושל פול שלמים ועושה מהם תבשיל כמו כן חשיב אוכל והוי חיבור מפני שהיא סולדת לאחוריה כשנהפך התבשיל של מקפה ופוסק מלשפוך העמוד סולד וחוזר לאחוריו מתוך שהתבשיל עב [ואית] ביה רירי והם מחברים האוכל להיות יחד: יש נצוק לאוכלין. כגון המחה שומן ועירהו לתוך אוכלין טמאים ולרבנן קמיבעיא ליה מי אמרי' אינון משום דאית בהו רירי פירוש דבש הזיפים והצפיחית אמרו חכמים דהוו חיבור משום דאית בהו רירי כלומר שהן סולדים לאחוריהם ואע''ג דפליגי אמקפה של גריסין דאית להו רירי לא חשיב לת''ק וב''ש סברי אע''ג דלית להו כולי האי רירי חשיבי לחבר העליון לתחתון ושאר אוכלין לית בהו רירי והלכך לא שייך בהו נצוק או דלמא טעמא דת''ק משום דסמיכין משום שהם עבים ושאר אוכלים נמי סמיכין אבל לב''ש לא קא מיבעיא ליה דמדקאמר מפני שהן סולדין לאחוריהן אם כן טעמייהו משום רירי: ת''ש חלב המת שהוא שלם. פי' כזית שלם והתיכו טמא התיכו כמו חיתכו שהמחהו באור טמא כדמעיקרא דמעיקרא היה בו כזית שלם ועדיין ישנו כולו ביחד כדמפרש בסמוך או משום דנצוק הוי חיבור הלכך אפילו כי התיכו אפי' שאם לא היה מחובר ביחד [אלא] ע''י נצוק ואי משום שלא נפרד מעולם זה מזה כדמפרש בשינוייא: היה מפורר. פירורין של חלב המת שלא היה מעיקרא זית שלם אע''ג דהתיכן באור ונעשה הכל חתיכה אחת טהור כדמסיים בתוספ' דאהלות פרק רביעי מפני שחיבור אדם אינו חיבור וקודם שהתיכו לא היה כזית מחובר יחד ולא היה מטמא הנוגע במקצת [או] אפילו הנוגע בכולו למאן דלית ליה נוגע וחוזר ונוגע לכך כי התיכו נמי לא חשיב זית שלם כיון שחיבור זה בא ע''י אדם ואע''ג דרביעית דם הבאה משני מתים מטמא למאן דאית ליה [יש אם למקרא דכתיב על כל נפשות מת] (סנהדרין דף ד.) וכן שני חצאי זיתים משני מתים דטמא במס' אהלות (בתוספתא פ''ד) י''ל דהיינו דוקא לענין אהל לפי שראוי להאהיל על שני החצאין יחד אבל בנגיעה לא מטמא והא דאמרי' בפ' [שלישי] דאהלות [מ''ג] הנוגע בשני חצאי זיתים מן הנבלה טמא י''ל דהתם מיירי שיש בשר מרודד ביניהן המחברם יחד וכי האי גוונא משני בפרק העור והרוטב (חולין דף קכד:) וא''ת תפשוט מהכא דחיבורי אדם אינו חיבור וי''ל היינו דוקא בטומאת מת שהטומאה באה ממנו לצרפו לכזית לטמא אחרים ואפשר להיות שכן הקבלה אבל לצרף האוכלין לקבל טומאה בכביצה מעלמא התם חיבור אדם הוי חיבור כי הך דכל האוכלין מצטרפין לכביצה: ואי ס''ד אין נצוק לאוכלין שלם והתיכו נמי ליטהר. כזית חלב כשנותנין על האש א''א שלא נפרדה טפה אחת ממקום חיבורה מחמת ההתכה אי נצוק אין חיבור דאי אפשר שאותה טפה אינה מחוברת לשאר החלב ע''י נצוק דאי לא חשיב חיבור הרי נפרדה הטפה ואין כאן כזית: כגון בהדי דמרתח ליה סליק עמוד לפומיה דמנא וקירש דאיתיה כוליה גבי הדדי. כשנתן ע''ג האש והרתיח עלה כזית לפומא דמנא בבת אחת מכח האש וקירש דהשתא איתיה כוליה גבי הדדי וצ''ל דקירש אפומא דמנא דאילו לא קרש אלא חזר ונפל למקומו אין נופל יחד אלא דרך נצוק שאין כח האש מסייע ליפול כמו שמעלהו וכי סליק סליק בבת אחת וכי נפיל נפיל דרך נצוק: ת''ש אף מקפה של גריסין ושל פול מפני (שידים) [שהן] סולדים לאחוריהם. [אלמא] טעמא דשמאי משום רירי הכי נמי מסתברא טעמא דת''ק משום רירי אלא דת''ק בעי רירי טובא ותפשוט דלשאר אוכלין דאין להם רירי אין נצוק: מידי איריא התם משום דסמיכי. דבש של זיפים וצפיחית דהוי חיבור לרבנן היינו משום דסמיכי ולא משום רירי ובהא פליגי דבית שמאי סברי אף כי לא סמיכי הוי חיבור כיון דאיכא רירי כגון מקפה של גריסין ולת''ק רירי לא מעלה ולא מוריד: מלא פיסת יד. מתחילת פיסוק האצבעות עד הזרוע: ישנן מעיקר אצבעות ולמעלה. עד ראשי האצבעות: חד שיעורא הוא. כך מחזיק באצבעות כמו בפיסת ידו: אמר ליה רב שימי. שנוייא הוא ממאי דהאי מקישרי אצבעותיו ולמעלה היינו לראשי אצבעותיו דפרכת מינה דלמא למטה דקרי עיקר אצבעות מקום שמחוברין לה ליד ולמעלה דקאמר היינו לצד הגוף עד פרק הזרוע דהיינו ממש פיסת יד לא גרסי' תיקו: (תוספות)

דף נא - א

ת''ר איזהו מת שיש לו רקב מת שנקבר ערום בארון של שיש או על גבי רצפה של אבנים זהו מת שיש לו רקב נקבר בכסותו בארון של עץ או על גבי רצפה של לבנים זהו מת שאין לו רקב אמר עולא אין רקב אלא הבא מן הבשר ומן הגידים ומן העצמות איתיביה רבא לעולא רקב הבא מן הבשר טהור הא מן העצם טמא ואע''ג דליכא בשר אימא הכי רקב הבא מן הבשר טהור עד שיש עצם בבשר הא ליכא גידים אי אפשר לבשר ולעצמות בלא גידים אמר רב שמואל בר אבא א''ר יוחנן שני מתים שקברן זה עם זה נעשו גלגלין זה לזה מתיב רב נתן רקב הבא מב' מתים טמא אמר רבא שקברו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו והרקיבו ועמדו על מלא תרווד רקב אמר רבה בר בר חנה א''ר יוחנן גזז שערו וקברו עמו נעשה לו גלגלין תנן התם כל שבמת טמא חוץ מן השינים והשער והצפורן ובשעת חיבורן כולן טמאין בעי חזקיה שערו העומד לגלח צפורן העומד ליגזז מאי מי אמרינן כל העומד ליגזז כגזוז דמי או דלמא השתא מיהא הא מחוברין וניפשוט ליה מדרבה בר בר חנה טעמא משום דגזז הא לא גזז לא הכי קאמר גזז הרי זה גלגלים לא גזז מיבעי ליה בעי ר' ירמיה רקב הבא מן העקב מהו כי גמרינן רקב הבא מכוליה מת אבל דאתי מן עקב לא או דלמא לא שנא ת''ש דתני ר' נתן ברבי אושעיא רקב הבא משני מתים טמא ואי ס''ד הבא מן העקב לא זיל הכא דלמא דרך עקב קאתי והכא דלמא דרך עקב קאתי אי דאירקיב כוליה מת וקאתי דרך עקב הכי נמי אלא הכא כגון דאירקיב חד אבר וקאתי דרך עקב מאי תיקו בעי רבי ירמיה עובר במעי אשה הוי גלגלים או לא כיון דאמר מר עובר ירך אמו הלכך גופה הוא ולא הוי גלגלין או דלמא כיון דסופו לצאת מיפרש פריש מינה ואת''ל עובר דסופו לצאת מיפרש פריש מינה

רש"י איזהו מת שיש לו תורת רקב נקבר ערום כו'. אבל אם נקבר בכסותו אפי' בארון של שיש אין לו תורת רקב לפי שכסותו שנרקבת עמו נעשית לו תערובות ואנו אין לנו הלכה למשה מסיני שיהא רקב מטמא אלא רקב הבא מן המת עצמו בלא תערובות וכן אם נקבר בארון של עץ ואפי' ערום או על גבי רצפה של לבנים הואיל והארון של עץ והתבן של לבנים עשוין לירקב נעשין לו תערובות ואין לו תורת רקב: נעשו גלגלים זה לזה. נעשה כמי שנתערבו זה בזה ואין זה רקב גמור. גלגלין כלומר המגלגל זה לזה ונתערב זה עם זה וכשנתערב עמו כסות או רקבון אחר דמי ואפילו נקברו ערומים בארון של שיש הואיל דלא הוי רקב דמת אחד: אמר רבא. כי קתני התם דרקב הבא מב' מתים טמא כגון שקברו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו והרקיבו כל אחד בפני עצמו ועמד על מלא תרווד רקב ממת זה חצי תרווד וממת זה חצי תרווד מצטרפין למלא תרווד הואיל ולא נעשו גלגלין זה לזה מתחילה בשעה שהרקיבו אבל היכא דנקברו זה עם זה לעולם אימא לך דנעשו גלגלין זה לזה ואין לו תורת רקב: גזז שערו וקברו עמו נעשה לו גלגלין. אבל כי לא גזז והניחו מחובר כמו שהוא לא נעשה לו גלגלין: שערו העומד ליגזז. קודם מיתה כגון שהכביד עליו שערו כגזוז דמי ונעשה לו גלגלין ואין לו רקב: הא לא גזז לא. ואע''ג דעומד ליגזז: לא ה''ק גזז הוי גלגלין. כלומר מדרבה בר בר חנה ליכא למשמע מידי דהא דרבה בר בר חנה אמר דכי גזז הוי גלגלין אבל לא גזז לא אמר ביה ולא מידי ואכתי תיבעי לך: מן העקב. מן מרגלותיו כלומר ממתנים ולמטה כי קאמר דמלא תרווד רקב טמא היכא דאתי מכוליה מת מכלפי גוייה שלמעלה דעיקר הגוף בו: ואי ס''ד. רקב הבא מן העקב לא הוי טמא כי בא משני מתים אמאי טמא להאי רקב [זיל] להכא איכא למימר דדילמא דרך עקב קאתי וכן נמי להכא גבי אידך מת דילמא דרך עקב קאתי ואין לו תורת רקב אלא מדלא אמר הכי ש''מ דרקב הבא מן העקב יש לו תורת רקב: ה''ד אי דאירקיב כוליה מת. כלומר לעולם אימא לך דרקב שבא מן העקב טהור והכי קבעינא מינך (תרווד) אי דאירקיב כולה מת וההוא מלא [תרווד] רקב דשקלית מיניה אתא ליה דרך עקב עד כלפי הראש על פני כולו של מת הכי נמי דאיכא למיפשט מההיא דרב נתן בר אושעיא דהוי טמא אלא כי קא מיבעיא ליה הכא כגון דארקיב חד אבר וההוא אבר עצמו דארקיב אתא ליה דרך עקב בלבד והכי קמיבעיא לן מי אמרינן כי גמירי רקב כגון דאתי מכל גוף דמת אבל היכא דאתי מן עקב לחודיה לא או דלמא לא שנא: (רש"י)

תוספות איזהו מת שיש לו רקב. מלא תרווד רקב מטמא באהל ונזיר מגלח עליו: שנקבר ערום בארון של שיש או על גבי רצפה של אבנים. שאינה נשחקת ואין להסתפק בעפר אחר כי אם ברקב גוף של מת: נקבר בכסותו ואפילו בארון של שיש או ערום בארון של עץ או על גבי רצפה של לבנים. שנוחות לישחק וליכתש מאליהן זהו מת שאין לו רקב ואפילו לקח ארבע או חמש תרוודין מן רקב שלו שבודאי יש כאן מלא תרווד מגוף המת טהור כדאמרינן בפ' המפלת (נדה כז:) מה תחילתו דבר אחר נעשה לו גלגלין משמע דבהא ליכא מאן דפליג שאם נתערב דבר אחר עמו בתחילתו אינו מטמא: אמר עולא אין רקב אלא הבא מן הבשר ומן הגידין ומן העצמות. מכולם צריך שיהא הרקב: הא מן העצם. לחוד טמא: והא ליכא גידין. ולא הוה מצי לשנויי דהכי קאמר ומן הבשר לחודיה טהור עד שיהא רקב עצם וגידין בהדי בשר דא''כ ליתני מן הבשר ועצם טהור ודייקינן עד דאיכא גידין בהדייהו: א''א לבשר ועצמות בלא גידים. ועולא שהזכיר גידים אצטריך לאפוקי נפל שלא נתקשרו אבריו בגידים וברייתא לא מיירי בהכי אלא בולד נגמר: שני מתים שנקברו זה עם זה נעשו גלגלין זה לזה. ובפרק המפלת (שם כז:) גרסינן בכל הספרים גנגילאן וגם בערוך. פי' גלגלים עפר הוא שמעורב ממקום אחר לשון דבר המתגלגל ועוד פירש בערוך גלגלין קוטריימ''א בלע''ז דלא גמירי רקב אלא של מת אחד ולא שיש מת אחר מעורב בו: מתיב רב נתן רקב הבא משני מתים טמא. וקא ס''ד דמיירי שנקברו יחד: ונרקבו ועמדו על מלא תרווד. אחר שאכלן עש ולא נשאר בכל אחד אלא חצי תרווד וכיון שהיה כל אחד יחידי כשנקברו יש להן דין רקב ויש תימה למה נקט ועמדו על מלא תרווד רקב אחד שלא נשתייר וי''ל דלרבותא נקטיה [דאפילו] כי אין בשניהם אלא תרווד אחד דאיכא השתא רקב מן העקב אפ''ה הוי שיעור כתרווד דלקמן פשטינן מינה בעיא דרקב הבא מן העקב מהו דגם לפי הדיחוי שמעי' דמת דארקיב כוליה מיהא מצטרף רקב העקב לשאר רקבובית לתרווד: תנן התם במס' אהלות (פ''ג מ''ג) כל שבמת טמא וגם העור ופליגי בה בפ' דם נדה (נדה נה.) איכא למ''ד דרבנן ואיכא למ''ד דאורייתא: חוץ מן השינים והשער והצפורן. שטהורין אף מדרבנן: ובשעת חיבורן למת כולן טמאין שהנוגע או מאהיל עליהם הוא נוגע או מאהיל על המת דהוו יד לטומאת המת: בעי חזקיה שערו העומד ליגזז מהו. מי הוי [כשאר] חיבורין למת וטמא או כגזוז דמי ולא מטמא במת אף במחובר למת או דלמא מטמא בעודו מחובר בו ויש מפרשים דלענין גלגלין קא מיבעיא ליה כגזוז דמי ונעשה גלגלין או לא ומיהו [כפי'] קמא מסתברא דקאי אמתניתין דכל שבמת טמא: טעמא דגזז. אז הוי גלגלין הא לא גזז לא ומיירי בכל ענין אף משער העומד ליגזז וקאמר דלא גזז דלא הוי גלגלין הכי נמי נימא דבשעת חיבורו טמא דהוי כגופו: לא גזז תיבעי לך. כלומר לרבה בר בר חנה גופיה קא מיבעיא ליה היכא דלא גזז ולהכי נקט גזז דבגזוז דוקא הוא דפשיטא ליה: רקב הבא מן העקב מהו. לפי שבעקבו של אדם יש בו עובי בשר שאין בו חיות ומיבעיא ליה אי גמירי ביה רקב או לא: הבא מכוליה מת. כלומר מכל הבשר שיש בו חיות: רקב הבא משני מתים טמא. ולעיל אוקמיה רבא כגון שעומד על מלא תרווד שלא נשאר משניהם כי אם מלא תרווד ואי סלקא דעתך הבא מן העקב לא כלומר (לא) שאינו מטמא זיל הכא דלמא דרך עקב . קאתי כלומר שמא יש בו מן העקב ולהכי נקט דלמא שאין בזה [ודאי] דשמא מן העקב אכלן עש וזה הרקב נשאר מן שאר הגוף: היכי דמי. כלומר היכי הוי [בעיין] ודאי אי דארקיב כוליה מת ואתי דרך עקב ה''נ דיש לו רקב דבהכי מיירי הא דתני רב נתן כשנרקב כל המת ונרקב גם העקב שיש בו דין רקב אלא [בעיין] היכא דארקיב חד אבר הרגל ואתי דרך העקב דאיכא למימר לפי שאין חיות בבשר העקב [מיהר] להרקיב בכי האי גוונא לא גמירי רקב: עובר במעי אשה מי הוי גלגלין. כשני מתים שקברן זה עם זה: (תוספות)

דף נא - ב

שכבת זרע במעי אשה מהו מי אמרי' כיון דלא איתצר כי גופה דמי או דלמא כיון דמעלמא קאתי לא בעי רב פפא פירשה מהו כיון דלא מקיימא בדלא אכלה חיותא הוא או דלמא הא נמי מעלמא אתי בעי רב אחא בריה דרב איקא עורו מהו בעי רב הונא בר מנוח כיחו וניעו מהו א''ל רב שמואל בר אחא לרב פפא ואי ס''ד כל הני דקאמר הוי גלגלין רקב דמטמא היכי משכחת לה דאשקייה מי דקלים וסכיא נשא ושלקו במי טבריא אמר אביי נקטינן מת שטחנו אין לו רקב איבעיא להו טחנו וחזר והרקיב מהו מידי הוא טעמא אלא דאיכא בשר וגידים ועצמות והאיכא או דלמא כברייתו בעינן וליכא תיקו תני עולא בר חנינא מת שחסר אין לו רקב ולא תפוסה ולא שכונת קברות מיתיבי לא אם אמרת במת שיש לו רוב ורובע או מלא תרווד רקב תאמר בחי שאין לו לא רוב ולא רובע ולא מלא תרווד רקב היכי דמי דארקיב חד אבר דכוותיה גבי מת אפי' חד אבר איכא רקב מי קתני הא מת הא קמ''ל שום מת יש לו רקב שום חי אין לו רקב בעי רבא הרקיב כשהוא חי וחזר ומת מהו כי גמירי רקב דאירקיב כשהוא מת או דלמא השתא מיהא הא מיית ת''ש לא אם אמרת במת שיש לו רוב ורובע ומלא תרווד רקב תאמר בחי כו' טעמא משום חי הא מת יש לו רקב מי קתני הא מת הא קא משמע לן דשום מת יש לו רקב שום חי אין לו רקב בעי רבא נמלה שחסרה מהו שיעורא גמירין לה והא חסר או בריה גמירי לה והאיכא

רש"י שכבת זרע במעי אשה מהו. כגון שמתה שהיתה בת בנים דסתם אשה בת בנים אית לה שכבת זרע במעיה או שנבעלה סמוך למיתתה: מאי מי אמרינן כיון. דאכתי בשעת מיתתה לא נוצר עובר כי גופה הוא ולא הוי גלגלין או דלמא ש''ז מעלמא אתי לה והוי גלגלין ובאשה לעולם אין רקב עד דהויא בתולה או זקנה דלאו בת בנים: פירשה. פרש שבתוך הגוף דהיינו ריעי מי נעשה גלגלין מי אמרינן כיון דלא מקיימה בחייה אי לא אכלה חיותא נמי דידה היא וכגופה דמי ולא הוי גלגלין וה''ה לפרש דאיש אלא איידי דקאי במילי דאשה מסיק לה נמי להא על שם אשה: בעי רב אחא בריה דרב איקא עורו מהו. רוק היוצא לו לאדם שלא ע''י טורח אלא כיון שמערערו לתוך פיו וגרונו יוצא מי הוי ליה גלגלין ואית דמפרשי עורו עור האדם ממש: כיחו וניעו. אינו יוצא אלא ע''י הדחק: היכי משכחת לה. דלית ליה פירשא קודם שמת: כגון דאשקייה מי דקלים. כדמפ' במס' שבת בפ' שמונה שרצים (דף קי.) מאי מי דקלים תרי דיקלי איכא במערבא ונפיק מעיינא דמיא מבינייהו כסא קמא מרפי ואידך משלשל ואידך כי היכי דעייל הכי נפיק: וסכייה נשא. וסך גופו נשא שקורין טהרה והעביר השיער העומד ליגזז: ושלקו במי טבריא. שהן חמים והופשט עורו ויצא כיחו וניעו: נקטינן מת שטחנו. בריחים או ששחקו דק הרבה אין לו תורת רקב משום דרקב בעינן והא לא אירקיב: מידי הוא טעמא. דרקב מטמא אלא משום דאיכא רקב בשר גידים ועצמות כדאמר עולא לעיל ה''נ איכא רקב של'. בשר גידין ועצמות ויש לו תורת רקב: או דלמא. רקב הבא ממידי דכברייתו בעינן והא ליכא שהרי טחנו כבר ואין לו תורת רקב תיקו: מת שחסר. אבר כל שהוא אין לו תורת רקב: ולא תפוסה. כההיא דתנן לקמן (דף סד:) המוצא מת מושכב כדרכו נוטלו ואת תפוסתו ואילו הכא כיון דחסר אין צריך ליטול תפוסתו עמו: ולא שכונת קברות. כי ההיא דתנן לקמן (שם) מצא שלשה הרי זו שכונת קברות וקנה מקומו ואילו היכא דחסר אבר אחד מהן אינו שכונת קברות ולא קנה מקומו: איתיביה. בסיפא קאי לא אם אמרת במת שהוא מטמא באהל שיש לו רוב בניינו מטמא באהל ורובע הקב עצמות: תאמר באבר מן החי כו'. שאין רקב שלו טמא והיכי דמי בחי דאין לו תורת רקב כגון דארקיב ביה חד אבר אבל במת כי האי גוונא יש לו תורת רקב ושמע מינה דאע''ג דלא אירקיב בו אלא אבר אחד יש רקב: מי קתני הא דכוותיה במת. אלא לעולם לא קשיא והא קמ''ל דשום מת יש לו רקב כשהוא שלם ולא כשהוא חסר: ושום חי אין לו רקב. דאי אירקיב כוליה ה''ל מת ולא חי ואי אירקיב חד אבר השתא י''ל במת אין לו תורת רקב בחי לא כ''ש: בעי רבא הרקיב. חד אבר כשהוא חי בין שמיטפל עמו בין שאינו מיטפל ולאח''כ חזר והרקיב כולו מהו: כי מטמא היכא דהרקיב כולו כשהוא מת. והאי כשהוא חי הרקיב מקצתו ואין לו תורת רקב: או דלמא הא מיית. וכהרקיב כולו כשהוא מת דמי: הא מת. לאחר כך יש לו רקב דאע''ג דהרקיב במקצת כשהוא חי: מי קתני הא מת. לאח''כ אע''ג דנרקב מחיים דיש לו רקב לא הכי קאמר דשום מת יש לו רקב שום חי אין לו רקב: בעי רבא נמלה שחסרה. כל שהו ואכלה מהו שיעור נמלה שלימה גמירי לה דכי אכיל חייב ואילו היכא דחסרה הוי פטור או דלמא בריה גמירי לה דכי אכיל בריה מיחייב וכי חסרה נמי חייב דהאיכא בריה ואמרינן רובו ככולו: (רש"י)

תוספות כיון דלא איתצר. שלא נוצר הולד עדיין בגופה שהרי אין סופה לפרוש ממנה: פירשה מהו. פרש שלה שבתוכה מי הוי גלגלין כיון דלא מיקיימא בדלא אכלה חיותא היא ולא הוי גלגלין ואגב ששאל עובר במעי אשה בנקבה שאל נמי בפירשה וה''ה בזכר: עורו מהו שיעשה גלגלין כיחו וניעו מהו שיעשה גלגלין: כל הני דקאמר הוי גלגלין. פרש וניעו וכיחו כו' היכי משכחת לה: דאשקייה מי דקלין. דאמרי' בפ' שמונה שרצים (שבת קי.) מאי מי דקלים תרי דקלי איכא במתא מחסיא ונפיק מעיינא דמיא מבינייהו כסא קמא מרפי ואידך משלשל ואידך כי היכי דעייל הכי נפק משלשל את הגוף ומנקה את הגוף ביותר ובכך העביר הפרש וכיחו וניעו: וסכיא נשא. פי' רש''י להשיר השער ושלקו במי טבריא תחלה קודם שסכו בנשא להשיר שער הראש ושער הגוף ע''י שסכו נשא נשרו (השער) עקרי השערות דאי סכו מעיקרא בנשא אכתי שרשי השער העוברים דרך העור לבשר לא היו עוד נושרים מן הנשא משום דשער חלחולי מתחלחל ומחובר לבשר הראש שתחת העור כדאמרינן בפרק העור והרוטב (חולין קיט:) ונראה דלא סברא הך סוגיא הא דאמר לעיל שערו העומד ליגזז מהו משמע דאותו שאינו עומד ליגזז לא הוי גלגלין ושמא ס''ל כרבה דאמר גזז שערו הוי גלגלין ולא גזז תיבעי ליה בין שעומד ליגזז ובין שאינו עומד ליגזז ועלה קאי: מת שטחנו אין לו רקב. דוקא רקבות גמירי ולא עפרורית דטחינא: כברייתו בעינן. כלומר שירקב כמו שהיה שלא נשתנה מברייתו: מת שחסר אין לו רקבון. שנקבר חסר: ולא תפוסה. לקמן בפ' [הכותים] (דף סד:) המוצא מת בדרך כדרכו נוטלו עם תפוסתו ודריש לה מקרא ומפרש ליה שנוטל כל עפר התיחוח ושלשה אצבעות מקרקע בתולה: ולא שכונת קברות. לקמן בפרק בתרא (דף סד:) אמרינן מצא שלשה מתים אם יש בין זה לזה מארבע אמות עד שמנה אמות הרי זה שכונת קברות ובודק הימנו ולהלן כי יש לחוש שמא יש שם בית הקברות ואם מצא שנים שלמים ואחד חסר אין זה שכונת קברות וצריך עיון למה אם טעם שכונת קברות משום חששא דדילמא היה שם בית הקברות אף כי אחד חסר נמי ניחוש ואם הוא הלכה למשה מסיני מוטב: מיתיבי לא אם אמרת במת כו'. במס' עדיות (פ''ו מ''ג) תנן לה דאיפלגו על כזית בשר [הפורש] מן האבר מן החי דאיכא למאן דמטהר ואיכא למאן דמטמא ויליף לה מבשר הפורש מאבר מן המת ומותיב לא אם אמרת באבר מן המת שכן במת יש בו כמה חומרות רוב ורובע ומלא תרווד. ברוב פירוש רוב בנין או רוב מנין ורוב רובע קב עצמות דמטמא באהל וכן מלא תרווד רקב מן המת שמטמא באהל כדתני באהלות והיכי דמי דאין לו רקב לחי כמו דארקיב חד אבר דכוותה גבי מת אפי' ארקיב חד אבר אם חתך האבר ממנו יש לו רקב ואמאי והא מת חסר הוא ומשני מי קתני הא מת הא קמ''ל שום מת יש לו רקב ובמת שאינו חסר שום חי אין לו רקב וכדאיתא שחתך אבר מן החי ונרקב: טעמא משום חי. פי' כל זמן שהוא חי אין לו רקב אבל מת יש לו רקב כגון מת אדם אחד שנרקב בעודו חי אחד מאבריו יש לו רקב לאותו אבר אע''פ שהרקיב בעודו חי ומשני מי קתני [הא מת] הא קמ''ל דשום מת יש לו רקב כשנרקב לאחר שמת ושום חי אין לו רקב אפי' כי מת אחרי כן אין האבר שנרקב בעודו חי מטמא כדין רקב: נמלה שחסרה מהו. דאמר בפ' אלו הן הלוקין (מכות יג.) האוכל נמלה חייב עליה בכל שהוא אע''פ שאין בה כזית ומיבעיא ליה אם נקצצו רגליה שעדיין היא יכולה לחיות ועדיין שם בריה עליה: מי אמרינן שיעורא גמירי. כלומר שלימה בבריה והא חסרה או דלמא בריה גמירי לה והויא לה שרץ הואיל ועדיין ראויה לחיות: (תוספות)

דף נב - א

אמר רב יהודה מדיסקרתא ת''ש {ויקרא יא-לא} בהם יכול בכולן ת''ל מהם אי מהם יכול מקצתן ת''ל בהם הא כיצד עד שיגע במקצתן שהוא ככולן ושיערו חכמים בכעדשה שכן החומט תחלת ברייתו בכעדשה ש''מ שיעורא גמירי לה אמר רב שמעיה כי בעינן שיעורא דבדלא הויא כעדשה לא מטמא דלא נפלה בה נשמה אבל נפלה בה נשמה לא תיבעי לך: השדרה והגולגולת: איבעיא להו שדרה וגולגולת תנן או דלמא או שדרה או גולגולת אמר רבא ת''ש שדרה שגירד רוב עילעין שבה טהורה ובקבר אפילו משוברת או מפורקת טמאה מפני הקבר טעמא משום דגירד הא לא גירד טמא ש''מ או שדרה או גולגולת קתני הא לא קתני הא קמ''ל דכי גירד טהורה אידך תיבעי לך תא שמע רבי יהודה אומר ששה דברים ר' עקיבא מטמא וחכמים מטהרין וחזר בו ר' עקיבא ומעשה שהביאו קופה מלאה עצמות לבהכ''נ של טרסיים והניחוה באויר ונכנס תודוס הרופא וכל הרופאים [עמו] ואמרו אין כאן שדרה ממת אחד טעמא דליכא שדרה דמחדא האיכא או שדרה או גולגולת דמחדא נזיר מגלח עליה ש''מ או שדרה או גולגולת תנן לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא שדרה וגולגולת דממת אחד ליכא אלא אפי' או שדרה ממת אחד או גולגולת ממת אחד ליכא תא שמע ממניינא ומה הן ששה דברים שרבי עקיבא מטמא וחכמים מטהרין על אבר מן המת שבא משני מתים ועל אבר מן החי שבא משני בני אדם ועל חצי קב עצמות שבא משני מתים ועל רביעית דם הבא משנים ועל עצם כשעורה שנחלק לשנים והשדרה והגולגולת

רש"י אמר רב יהודה מדסקרתא ת''ש. אלה הטמאים לכם בכל השרץ כל הנוגע בהם במותם וגו' (ויקרא יא) אי בהם יכול בכולם דכי נגע בכולם יהא טמא אבל לא במקצתו ת''ל וכל אשר יפול עליו מהם במותם כו': ושיערו חכמים. שמגע עדשה יטמא שהוא כעדשה ששוה ככולו: שכן החומט כו'. ומדקא בעי שיעור בריה כעדשה ש''מ שיעורא דבריה כולה בעינן ואי חסרה שיעורא נפקא לה מכלל טומאתה וה''ה לענין אכילה: אמר ר' שמעיה כי בעינן שיעורא. דבריה במידי דכל ברייתו בכעדשה אבל גבי נמלה בפחות מכעדשה הויא בה נשמה דהא שלימה נמי לא הויא כולה כעדשה לא בעינן שיעורא ואכתי תבעי לך: אמר רבא ת''ש [שדרה] שגירד רוב צלעות שבה. שעקר רוב צלעות שבה טהורה ואע''ג שהן מונחות בצדה: ובקבר כו'. מפני שהקבר מצרפה להיות כמו שלמה הא לא גירד טמאה ואע''ג דליכא גולגולת בהדה וש''מ דשדרה או גולגולת תנן: אידך. לא גירד עדיין תיבעי לך: ששה דברים. לקמן קחשיב להו: של טרסיים. צורפי נחשת ואמרי לה של אותה אומה ואמרי לה אורגים ודומה לו במסכת ע''ז (דף יז:) במעשה דרבי אליעזר כשנתפס למלכות דאמר להו רבם של טרסיים אני: והניחוה באויר. כדי שלא יהיו מיטמאין באותן עצמות: ונכנס תודוס הרופא. שהיה בקי ומומחה אם הן ממת אחד או משני מתים: ואמרו אין כאן שדרה ממת אחד. ואין הנזיר מגלח על אהילו ואפילו לר''ע שהיה אומר בתחלה שאפי' היא באה משני מתים מטמא על אהילו חזר בו ר''ע: טעמא משום דליכא ביה שדרה ממת אחד. קאמר דאין הנזיר מגלח הא איכא חדא דמת אחד מטמא באהל ואין מועיל הנחתו באוירא כלום והנזיר מגלח עליו ותפשוט דאו שדרה או גולגולת: לא לעולם אימא לך דשדרה וגולגולת ממת אחד בעינן והאי דקאמר להו הרופאים דקא מטהר להו לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא שדרה וגולגולת דמת אחד כדי שיעור טומאת אהל דליכא אלא אפילו שדרה ממת אחד וגולגולת ממת אחד דלדברי ר''ע הוה מטמא לא איכא: ת''ש ממניינא. דששה דברים על אבר מן המת הבא מב' מתים כגון הזרוע או השוק שיש בו שתי עצמות והאחד בא ממת אחד והאחר בא ממת שני וקרויין הן אבר אחד: ר''ע מטמא וחכמים מטהרים. לפי שלא אמרו שיהא מטמא באהל אלא באבר ממת אחד ואבר מן החי הבא מאדם אחד וחצי קב עצמות הבא ממת אחד ורביעית דם הבא ממת אחד במגע ולא באהל ולדברי ר''ע אפי' באהל ועצם כשעורה ממת אחד ובכל אלו אומר ר' עקיבא שאפי' הן באין משני מתים הרי אלו מטמאין: (רש"י)

תוספות ת''ש בהם יכול בכולן. גבי שרצים כתיב אשר יפול מהם אל תוכו ובמקום אחר כתיב אשר יגע בהם במותם הא כיצד ניישב שני המקראות הללו וכו' ושיערו חכמים בכעדשה דמיקריא מהם שזהו במקצת שרץ אחד ומיקריא בהם לפי שהחומט תחילת ברייתו בכעדשה וש''מ שיעורא גמירי מדבעינן כעדשה שהרי החומט גם כי הוי תחילתו בכעדשה היינו עם רגליו וקרניו ומ''מ אי חתיך מיניה פורתא דמיפחתי' מכעדשה אפ''ה חיה ואפ''ה בעינן כעדשה ממש כברייתה וש''מ שיעורא גמירי ודחי א''ר שמעיה כי בעינן שיעורא בכעדשה היכא דלא נפלה ביה נשמה כגון חומט שאם נפחת מעט תחילה אז ודאי אין לנו להחשיבו בריה בפחות הואיל ולעולם לא יפול בו נשמת חיים בפחות מכן אבל היכא דנפלה ליה כגון נמלה חיה חשובה היא כי אף קיצץ רגליה או שום דבר ממנה יכולה עדיין לחיות הרבה שאין חייה תלוין בדבר שקצץ: איבעיא להו שדרה וגולגולת תנן. דדוקא על שניהם מגלח או דלמא או שדרה או גולגולת תנן והוא הדין דאמתניתין דאהלות (פ''ב מ''א) נמי מיבעיא ליה וכן משמע בסמוך דמייתי מתניתין דאהלות למיפשט בעיין: ת''ש שדרה שגרד רוב על עולין שבה. פי' שיבר רוב צלעות שבה תרגום של צלעות עלעולין: טהורה. בעלמא [אמרינן] כמה חסרון בשדרה וכו' ולא תטמא אמר . שמואל בפ' אלו טרפות (חולין מב:) וכן לטרפה וגם כאן נראה לרבינו יצחק דיש להשוות דאם נשתברו רוב צלעותיה טרפה וכדאמר בפ' אלו טרפות (שם נב.) נשתברו ברוב שני צדדין טרפה נעקרו אפילו ברוב צד אחד: ובקבר אפי' משוברת או מפורקת טמאה מפני שהקבר מצרפה. דהכי גמירי: טעמא דגירד הא לא גירד טמא וקס''ד דאיירי בלא גולגולת ואפ''ה טמאה וש''מ דאו שדרה או גולגולת תנן ומשני מי קתני הא לא גירד טמאה הא קמ''ל דכי גירד טהורה ואידך תיבעי לך פירוש מי קתני הא לא גירד טמאה בלא גולגולת דלמא כשיש עמה גולגולת איירי ואע''פ [כן] כי גירד רוב צלעות שבה טהורה ואידך תיבעי לך כלומר בלא גירד ואין שם אלא השדרה בלא גולגולת תיבעי לך: תא שמע רבי יהודה אומר ששה דברים ר''ע מטמא. בסמוך קא חשיב להנך ששה דברים וחכמים מטהרין וחזר בו ר''ע: מעשה שהביאו קופה מלאה עצמות לבית הכנסת של טרסיים. פירוש צורפי נחשת והניחוה באויר במקום שאין גג עליו פן יטמאו באהל הנכנסין שם נכנס תודוס הרופא וכל הרופאים עמו ואמרו אין כאן שדרה ממת אחד ובפירוש משניות מצאתי דהכי איתא בסיפרי אמרו הואיל ויש כאן מטהרין [ומטמאין] נעמוד למנין פירוש ר''ע וחכמים שנחלקו בשדרה ובגולגולת הבאים משני מתים ובסמוך מייתי לה ובמס' אהלות פ''ב (מ''ו) נמי תנן פלוגתייהו התחילו מר' עקיבא תחילה וטיהר אמרו לו הואיל ואתה הוא שהיית מטמא טיהרת יהו טהורין: טעמא דליכא שדרה דמת חדא. פי' ממת חדא הא איכא שדרה או גולגולת דמת חדא נזיר מגלח עליה וש''מ או שדרה או גולגולת תנן. ודחי דלמא לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא שדרה וגולגולת דממת אחד ליכא צ''ע מה היו צריכין להראות לרופאים אם השדרה ממת אחד או לא והא מסתמא היתה מפורקת ומשוברת ואמרינן לעיל דאף ממת אחד טהורה ואומר רבינו יצחק דאיירי כגון דעל אותן עצמות האהיל האדם בעודן בקבר ואמר לעיל הקבר מצרפו: ת''ש ממניינא מה הן ששה דברים שר''ע מטמא וחכמים מטהרין על אבר מן המת שבא משני מתים ועל אבר מן החי שבא משני בני אדם ועל חצי קב. עצמות שבא מב' מתים. ומדלא קאמר הכא ועל רובע עצמות הבא משני מתים כדתנן במסכת אהלות (פ''ב מ''ו) בפלוגתא דר''ע ורבנן יש להוכיח דהכא לענין תגלחת נזיר איירי דאינו מגלח על פחות מחצי קב ולהכי נקט חצי קב דעל רובע הקב דאתי ממת אחד אינו מגלח כדתנן במתניתין והתם לענין טומאת אהל גרידא קתני: שבא משני מתים. דאילו בא ממת אחד לר''ע מגלח כדתנן במתני' לר''ע ופליגי רבנן עליה והכא תנן דר''ע הדר ביה ובדין הוא דמיבעי ליה למינקט לרבנן על חצי לוג דם הבא משני מתים אלא איידי דלר''ע דאף ברביעית מגלח נקט הכי. הר''ף: ועל עצם כשעורה ועל רביעית דם כו' ועל עצם כשעורה שנחלק לשנים. אף כי הוא ממת אחד והשדרה וגולגולת במסכת אהלות (פ''ב מ''ו) תניא בהדיא בפלוגתא דר''ע ורבנן השדרה וגולגולת משני מתים:. ואי ס''ד או שדרה או גולגולת הני שבעה הויין. פי' דנחלקו בו ר''ע ורבנן וברישא תנא ששה דברים אלא ודאי שדרה וגולגולת חד דלא מטמא הא בלא הא ומשני לעולם שדרה וגולגולת כתרי חשיב להו וסמי עצם כשעורה מחושבנא דששה דברים דכי קתני ששה דברים דפליגי על ר''ע לאפוקי עצם כשעורה דיחיד הוא דפליג עליה דתניא עצם כשעורה כו': (תוספות)

דף נב - ב

ואי ס''ד או שדרה או גולגולת הני שבעה הויין כי קתני (סימן יחיד שהוא גילח ואחד) כל היכא דפליגי עליה רבים לאפוקי עצם כשעורה דיחיד הוא דפליג עליה דתני' עצם כשעורה שנחלק לשנים ר''ע מטמא ורבי יוחנן בן נורי מטהר ואי בעית אימא כי קתני אבר מן המת אבר מן החי לא קתני ואיבעית אימא כי קתני כל היכא דנזיר מגלח על אהילו לאפוקי עצם כשעורה דלא ואיבעית אימא כי קתני כל היכא דהדר ביה לאפוקי רביעית דם דלא הדר ביה דאמר ליה רבי לבר קפרא לא תשנה רביעית דם בחזרה שהרי למודו של ר' עקיבא בידו ועוד המקרא מסייעו ועל כל נפשות מת לא יבא ר''ש אומר עד ימיו היה מטמא אם משמת חזר בו איני יודע תנא הושחרו שיניו מפני תעניותיו ת''ש דתניא בש''א רובע עצמות מן העצמים או משנים או משלשה ובה''א רובע מן הגויה מרוב הבנין או מרוב המנין אמר רבי יהושע יכולני לעשות דברי ב''ש ודברי ב''ה כאחד שב''ש אומרים משנים או משלשה או משני שוקיים וירך אחד או משני ירכיים ושוק אחד הואיל ורוב גובהו של אדם מגובה וב''ה אומרים מן הגויה או מרוב בנין או מרוב מנין הואיל וישנן במפרקי ידים ורגלים שמאי אומר אפילו עצם מן השדרה או מן הגולגולת שאני שמאי דמחמיר ליפשוט מינה טעמא דבית שמאי דמחמיר הא רבנן עד דאיכא שדרה וגולגולת לא עד כאן לא פליגי רבנן עליה דשמאי אלא בעצם אחד דאתי מן השדרה ומן הגולגולת אבל היכא דאיתיה בעיניה אפילו חדא מינהון בעי רמי בר חמא רובע עצמות מן שדרה וגולגולת מאי כי קתני חצי קב עצמות היכא דאיכא משאר אבריו אבל מן שדרה וגולגולת דחמירי אפי' רובע עצמות או דלמא לא שנא אמר רבא ת''ש השדרה והגולגולת ואי סלקא דעתך רובע עצמות דאתי מן שדרה וגולגולת חמיר ליתני על רובע עצמות הבא מן השדרה כו'

רש"י לעולם או שדרה או גולגולת תנן. כי קתני דששה דברים הן בהנהו דפליגי עליה רבים אבל בעצם כשעורה דלא פליגי עליה רבים אלא יחיד לא חשיב ליה ממניינא ולעולם או שדרה או גולגולת תנן וחשיב להו תרי וליכא בהו אלא ששה דסמי מכן שעורה ואיכא דאמרי כשעורה הוא ממנינא משום דאתיי' לה מן המת אבל אבר מן החי סמי מכאן: ואיבעית אימא כי קתני כל היכא דנזיר מגלח על אהילו לאפוקי . עצם כשעורה. דלדברי הכל לא מיטמא נזיר על אהילו וא''ת רביעית דם דלא מיטמא באהילו וקתני לר''ע מיטמא נזיר באהילו דאיהו משמע ליה מעל כל נפשות מת לא יבא כדאמרינן לעיל (דף לח.) מנין לרביעית דם שמטמא באהל כו': לא תשנה רביעית דם בחזרה. שחזר בו ר''ע דודאי לא חזר בו שלעולם היה סבור שרביעית דם הבאה מב' מתים מטמא באהל: שהרי למודו בידו. למודו ערוך כך שהוא מטמא והנזיר מגלח וחכ''א כשהוא בא ממת א' ה''ז מטמא באהל אבל אין הנזיר מגלח עליו עד שיהא בו רביעית לוג: עד ימיו. כלומר כל ימיו היה מטמא ר''ע שמא משמת חזר בו: הושחרו שיניו. של ר''ש: מפני תעניותיו. לפי שדרך גנאי היה משתעי עליה דר''ע ואמר אם משמת חזר בו: ת''ש ב''ש אומרים רובע עצמות מן העצמות. שאמרו שמטמאין באהל ומזה עליהן בשלישי כגון שבא משני עצמות או משלשה עצמות אבל לא מעצם אחד: וב''ה אומרים. רובע עצמות שאמרו מן הגויה בזמן שהוא בא מרוב הבנין או מרוב המנין אבל משאר איברים שאין רוב בנין או רוב מנין אינו מטמא באהל: משני שוקים וירך אחד. ג' איברים כב''ש ויהא בהן רוב בניינו וב''ה אומרים מרוב המנין אבל לא משאר אברים הרי הוא יכול להתקיים דברי ב''ה כמו במפרקי ידים ורגלים שיהא בהן רוב מנין וג' אברים כב''ש: שמאי אומר. רובע עצמות שאמרו אפילו הבא מעצם אחד מטמא באהל ומאי מעצם אחד כגון דאתי מן השדרה או מגולגולת: מאי. מי הוי נזיר מגלח עליו או לא: דחמירי. דאית בהו חומרא טפי משאר אברים: ליתני. בה בהדיא ועל רובע עצמות הבא מן השדרה של שני מתים ומן הגולגולת של ב' מתים שר' עקיבא מטמא וחכמים מטהרין: (רש"י)

תוספות ואיבעית אימא כי קתני מידי דמת מידי דחי לא קתני. ולא תחשוב בהנך ששה דברים אבר מן החי ואיבעית אימא כי קתני מילי דנזיר מגלח על אהילו לאפוקי עצם כשעורה דאינו מגלח אלא על מגעו ועל משאו ואיבעית אימא מידי דהדר ביה שחזר ר''ע כדקתני לעיל שחזר בו ר''ע לאפוקי רביעית דם הבאה מב' מתים דלא הדר וששה דברים דקא חשיב מהנך דהדר ביה ולעולם שדרה וגולגולת בתרי חשיב להו: דא''ל רבי לבר קפרא תלמידיה לא תשנה דם רביעית בחזרה שהרי למוד ערוך הוא בפיו של ר''ע. דעל רביעית הבאה מב' מתים דנזיר מגלח ועוד המקרא מסייעו ובא להכחיש דברי האומר שר''ע חזר ובא ר''ש לומר כרבי דר''ע לא חזר בו אלא שאמר דרך קנתור כלפי ר''ע שאמר אם משמת חזר בו איני יודע: [אמר ר''ש עד יום מותו של ר''ע היה מטמא. כלומר לא חזר בו]: תנא הושחרו שיניו. של ר''ש מפני תעניותיו מפני שאין דרך ארץ לדבר על רבו בלשון זה וישב והתענה ימים רבים: ת''ש דתני' ב''ש אומרים רובע עצמות מן העצמים מן השנים מן הג'. פירוש או משנים או משלשה אברים יטמא רובע עצמות באהל ובית הלל אומרים מן הגויה פירוש מעיקר הגויה מרוב הבנין או מרוב המנין שרמ''ח אברים יש באדם כדתניא בריש מסכת אהלות וקכ''ה הם רוב מנין ואם תפש קכ''ה עצמות וקיצה מעט מן כל אחד ואחד עד שהעמיד על רובע יטמאו באהל: אמר ר' יהושע יכולני לעשות דברי ב''ש ודברי ב''ה אחד שב''ש אומרים משנים או מג' או מב' שוקים וירך אחד או משני ירכים ושוק אחד. נמצא רוב בנינו של אדם תנינא במס' אהלו' (פ''א מ''ח) דקחשבינן רמ''ח אברים וחשיב מלמטה למעלה פרסות הרגל וחשיב שנים בשוק חמשה בארכובה ואחד בירך לכאורה משמע ממתני' דהתם דשוק למטה מן הארכובה וירך למעלה: משני שוקים וירך אחד או משני ירכים ושוק אחד הואיל והוא רוב בנינו של אדם מגובה ומב' או משלשה דקאמרי ב''ש לאו דווקא אלא כלומר רובע עצמות הבא מרוב הבנין ורוב המנין הוי לגובה האדם ירך ע''ג שני שוקים ויש מפרשים דשני שוקים וירך אחד קרי שנים לפי שהשוקים דקים ביותר והוו כחד ועם ירך אחד נחשבים כשני עצמות ושני ירכים ושוק אחד הרי שלשה לפי שהירכים עבים וגדולים נחשבין כשנים והשוק עמהם הרי שלשה: וב''ה אומרים מן הגויה מרוב המנין. הואיל וישנו ברוב המנין דהיינו מפרקי ידים ורגלים וב''ש איירו ברובע הבא מרוב הבנין וב''ה איירו ברובע הבא מרוב המנין ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ומפרקי ידים ורגלים תנינא רוב המנין בלא רוב הבנין כדמפרש במסכת אהלות (פ''א מ''ח) דפרסת הרגלים יש ל' ששה בכל אצבע ובפיסת היד שלשים ששה בכל אצבע הרי ק''כ אברים בידים וברגלים: שמאי אומר אפי' עצם אחד מן השדרה או מן הגולגולת. וקס''ד מדקאמר שמאי עצם אחד מן השדרה או מן הגולגולת מטמא באהל מכלל דלרבנן דקאמרי לא עצם אחד מן השדרה או מן הגולגולת מטמא הא שדרה גופה או גולגולת גופה מטמא אפי' האי לחודיה והאי לחודיה דמשמע ליה דלא פליגי [אלא] על האי ב''ש עצם אחד משדרה ולב''ה בעינן שדרה וגולגולת ודחי שמאי דמחמיר אבל לרבנן בעינן תרוייהו: וליפשוט מינה. לאידך גיסא דטעמא (דמחמיר) שמאי דמחמיר דטמאות דעצם משדרה לבד או בעצם מגולגולת לבד כדקתני או או הא לרבנן דלא תנן או או אלא השדרה והגולגולת ש''מ תרוייהו בעו ודחי עד כאן לא פליגי רבנן עליה דשמאי אלא בעצם אחד משדרה או מגולגולת אבל היכא דאיתא בעיניה שהשדרה שלימה אפי' חד מנהון ומשום דלא קתני במילתייהו דרבנן או או לא ניחוש לדקדק דב''ה לא חשו לפרש מילתייהו או דקיימי אמילתא דב''ש דקאמרי או ומדב''ש נשמע לב''ה דבעו למימר או. מהרפ''ש: בעי רמי בר חמא רובע עצמות משדרה או מגולגולת מאי. מי אמרי' כי קתני במתני' דחצי קב עצמות דנזיר מגלח כגון דאתי משאר אברים כגון מרוב הבנין או המנין אבל משדרה וגולגולת דחמירי טפי אפי' רובע עצמות הבא מהן מגלח עליהן נזיר או דלמא לא שנא: אמר רבא ת''ש השדרה והגולגולת. דקתני במתני' דנזיר מגלח עליהן וקס''ד דליכא שדרה וגולגולת דלית בהן רובע עצמות ואי לא הויא בהן רובע עצמות לא מגלח ולהכי פריך ואי ס''ד רובע עצמות דאתי משדרה וגולגולת חמיר ליתני במתני' רובע עצמות הבא מן השדרה וגולגולת ולמה לי דתני במתניתין השדרה והגולגולת דמשמע דווקא כשהן שלמין (תוספות)

דף נג - א

והא רבא הוא דאמר לא נצרכה אלא לשדרה וגולגולת שאין בהן רובע עצמות בתר דשמעה מר''ע ת''ש שמאי אומר עצם אחד מן שדרה או מן גולגולת שאני שמאי דמחמיר טפי ליפשוט מינה טעמא דשמאי דמחמי' הא לרבנן עד דאיכא חצי קב עצמו' דילמא עד כאן לא פליגי רבנן עליה דשמאי אלא בעצם אחד אבל ברובע עצמות אפילו רבנן מודו אמר רבי אליעזר זקנים הראשונים מקצתן היו אומרים חצי קב עצמות וחצי לוג דם לכל רובע עצמות ורביעית דם לא לכל ומקצתן היו אומרים אף רובע עצמות ורביעית דם לכל ב''ד שלאחריהם אמרו חצי קב עצמות וחצי לוג דם לכל רובע עצמות ורביעית דם לתרומה וקדשים אבל לא לנזיר ועושה פסח מכדי אין הכרעת שלישית מכרעת אמר רבי יעקב בר אידי מפי שמועה אמרו מפי חגי זכריה ומלאכי: על אלו הנזיר מגלח: על אלו דרישא למעוטי עצם כשעורה דעל מגעו ועל משאו אין ועל אהילו לא ועל אלו דסיפא למעוטי אבן הסכוכית: וחצי קב עצמות:

רש"י והא רבא הוא דאמר. לעיל (דף נ.) הא דקתני מן המת לא נצרכה אלא לרוב בניינו או לרוב מניינו אע''פ שאין בהן רובע עצמות ואע''פ שאין עליו בשר שהנזיר מגלח עליו וה''ה לשדרה וגולגולת שאין בהן רובע עצמות דהא חשיבי כי הדדי אלמא [כ''ש] דסבירא ליה לרבא דהיכא דאיכא רובע עצמות משדרה וגולגולת דנזיר מגלח עלה: אין הכי נמי דמעיקרא סבירא ליה דרובע עצמות גמירי אלא בתר דשמעה מר''ע דאמר השדרה והגולגולת ולא אמר בה רובע עצמות דהוה אמינא לרבי עקיבא דאע''ג דמשני מתים באים אית בהו טומאה ולרבנן עד דאתי ממת א' ומדלא תני הכי ש''מ דלכולי עלמא חצי קב עצמות בעינן בין בשאר עצמות בין ברוב בניינו ורוב מניינו בין בשדרה וגולגולת: ת''ש שמאי אומר. רובע עצמות שאמרו אפי' בזמן שבא מעצם אחד או משדרה או מגולגולת אלמא דברובע סגי והוא שיהא משדרה וגולגולת: אמר רבי אליעזר זקנים הראשונים מקצתן היו אומרים חצי קב עצמות וחצי לוג דם לכל. מטמא באהל בין לתרומה וקדשים בין לנזיר ועושה פסח: רובע ורביעית דם לא לכל. מטמא כלומר אפי' א' מכולם אינו מטמא: ומקצתן היו אומרים אף רובע עצמות ורביעית דם מטמאים את הכל: וב''ד של אחריהן אומרים חצי קב כו'. אבל רובע עצמות ורביעית דם לענין אכילת תרומה וקדשים מטמאין באהל אבל לא ליסתור ימי נזיר ועושה פסח לטמא שלא לעשותו דבמקום כרת לא העמידו דבריהם: מכדי אין הכרעת שלישית מכרעת. מכדי כל הכרעה שהיא במקצת כדברי זה ומקצת כדברי זה אינה הכרעה עד שתהא כולה כדברי א' מהן דהכרעה לשון שיקול ששוקל דברי שנים יותר מאחד ומה ראה ר' אליעזר לומר כך ב''ד של אחריהן כך היו אומרים: אמר ר' יעקב בר אידי. לומר שעיקר הוא שהוא מפי שמעיה ואבטליון ואית דאמרי שאמרו מפי חגי זכריה ומלאכי: על אלו דרישא למעוטי עצם כשעורה. שאין הנזיר מגלח על אהילו דסלקא דעתך אמינא הואיל ואיתא בטומאה לענין מגע ליטמא נמי באהל קא משמע לן דלא ואע''ג דהדר תני להו בהדיא בסיפא לא תיקשי ולא מידי משום דתני והדר מפרש וצריכי לפרושי דאי לא מפרש לה הוה אמינא דאפי' על מגעו ועל משאו לא יהא מגלח: למעוטי אבן הסכוכית. אבן מסמא וזו היא אבן שמוטלת על גבי המת ברה''ר כדמפרש במס' שבת בפרק אמר ר' עקיבא (דף פב:) שאם הנזיר יושב עליה אע''פ שמטמאתו אינו מגלח עליה אבן מסמא אבן שומא ולישנא דקרא נקט דכתיב ושומת על פום גובא (בדניאל ו) כתיב לשון אחר אבן הסכוכית אבן המסככת על הקבר דקיי''ל כל המטלטלין מביאין את הטומא' בעובי המרדע חוץ מכלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה: (רש"י)

תוספות הא אפי' שבורין ומפורקין בעיא למימר אם יש בהן רובע עצמות דנזיר מגלח עליהן ותיפשוט דמדקתני במתני' השדרה והגולגולת שלמים מסתמא אית בהון רובע עצמות מכלל דעל עצמות שבורין ומפורקין שיש בה רובע ובאו (השדרה) משדרה וגולגולת לא מגלח ופריך והא הוא דאמר פירוש רבא לא נצרכה אלא לשדרה וגולגולת שאין בהן רובע עצמות אלמא דרבא גופיה סבירא ליה דאיכא שדרה וגולגולת דלית בהון רובע עצמות ולעולם אימא לך דאפי' על רובע עצמות הבא מן השדרה והגולגולת נזיר מגלח ומתני' דקתני שדרה וגולגולת דמשמע שלמים איצטריך לאשמועינן דאפילו אין בהן רובע נזיר מגלח ולא איתפרש היכא איתמר דרבא ויש ספרים דגרסי לעיל (דף נ.) אמר רבא לא נצרכה אלא לשדרה וגולגולת שאין בהן רובע עצמות מכח סוגיא דהכא [ולעיל פירשתי] דאי אפשר לקיים אותה גירסא: בתר דשמעה מר''ע. כך כתוב בכל הספרים ולא איתפרש מהר''ל וגימגו''ם ואי לא מסתפינא מרבוותא הוה אמינא שיש חסרון בספרים וגרסינן מקמי פירכא דקאמר רבא לא נצרכה אמר מר עוקבא הכא בשדרה וגולגולת שאין בהן רובע עסקינן פירוש מר עוקבא בא לדחות התשובה שהביא רבא מחמת שהיה סבור רבא דסתם שדרה וגולגולת יש בהן רובע ודחי לה מר עוקבא דמיירי בשדרה וגולגולת שאין בהן רובע ופריך הש''ס ורבא ל''ל האי סברא דאפשר לשדרה וגולגולת בלא רובע והאמר רבא לא נצרכה וכו' ומשני בתר דשמעה ממר עוקבא לההוא שינויא דשני מר עוקבא הכא דמוקי לה בשדרה וגולגולת שאין בהן רובע וכי האי גוונא הגיה רש''י בזבחים בפרק שני (דף כא:) שהיה כתוב בספרים [הקושיא] וחסר הסוגיא מן הספרים והגיה רש''י [התירוץ] גבי שמעתין דקידוש ידים והכי נמי בשמעתין שיש הקושיא בלא התירוץ יש להגיה התירוץ ובעלמא נמי אשכחנא שהיה רבא בימי מר עוקבא ע''כ לשון מהרפ''ש. והרב רבי יעקב מקינון דחק ליישב גירסת הספרים בתר [דשמעה מרבי עקיבא] וה''פ דהא רבא לא נצרכא כו' כלומר והיכי תסיק אדעתיה דרבא לאיתויי ממתני' והא איהו גופיה הוא דמוקי לה בשדרה וגולגולת שאין בה רובע עצמות ומשני בתר דשמעה [מרבי עקיבא] רבא לא אמר על מתני' אלא על משנה דאהלות (פ''ב מ''ו) דקחשיב רובע ורביעית הבא משני מתים ושדרה וגולגולת משני מתים ועלה איצטריך ליה לשנויי הכי [אבל] מקמי דשמעה [מר' עקיבא] סבירא. ליה שאין שדרה וגולגולת שלא יהא בהן רובע עצמות ומשום הכי הוה מייתי רבא ממתני' שפיר דאכתי לא שמעה [מר''ע]: ת''ש שמאי אומר אפי' עצם אחד משדרה או מגולגולת. ומדלא בעי שמאי אלא עצם משדרה מכלל דרבנן דפליגי עליה סגי להו בשיעור דרובע עצמות הבא מן השדרה כדקתני ברישא דרובע מטמא באהל כי בא מעיקר הגוייה וכי בא רובע מן השדרה אפי' מגלח עליה הנזיר דאין סברא לומר דפליגי כולי האי דלרבנן ליבעי חצי קב ולשמאי סגי בעצם אחד ודחי שאני שמאי דמחמיר אבל רבנן [חצי] קב עצמות בעו אף משדרה: ליפשוט מינה לאידך גיסא דלרבנן בעינן חצי קב דמדשמאי דמחמיר לא בעי אלא עצם אחד מכלל דלרבנן שיעורא דבית הלל בעו דהיינו חצי קב דאי לא בעו אלא רובע קב הוה להו לפרושי חומרייהו כמו שפירש שמאי חומריה ודחי דילמא לא פליגי אלא בעצם אחד דלא מטמא באהל לרבנן אבל רובע מטמא ולא חשו לפרושי מילתייהו: זקנים הראשונים מקצתן היו אומרים חצי קב עצמות וחצי לוג דם לכל. שאם האהיל עליהם טמא לתרומה ולקדשים ופליגי אמתניתין דמסכת אהלות ומקצתם היו אומרים אף רביעית דם ורובע עצמות לכל אף לנזיר ופליגי אמתניתין [דהכא]: בית דין שלאחריהם אמרו חצי קב עצמות וחצי לוג דם לכל. אף לנזיר כדתנן במתני' רובע עצמות ורביעית דם לתרומה ולקדשים דהמאהיל עליהם טמא כדתנן במתניתין דמסכת אהלות (פ''ב מ''א ומ''ב) אבל לא לנזיר ועושה פסח והכי גמירי להו וסברי להו כמתניתין דאין הנזיר מגלח עליו כלל וסברו נמי כמתניתין דאהלות דתנן התם דמטמא באהל בעלמא לתרומה וקדשים כי ב''ד אחרון סברי כתנא דמתניתין וכתנא דאהלות: י''מ הכרעה שלישית. היינו תלמידים שב''ד אחרון היו תלמידים לזקנים הראשונים ופריך והא אין הכרעת שלישית מכרעת בתרא ומדמתני' דהכא ומתני' דהתם דאהלות כב''ד אחרון סבירא מכלל דהכי הילכתא ומשום דהוו להו מכריע והא אין דעת שלישית מכרעת שדעת שלישית טעם בפני עצמו הוא כי הראשונים לא גילו דעתם שיהא ראוי לחלק בין נזיר ועושה פסח לתרומה וקדשים ומשני אמר רבי יעקב בר אידי מפי שמועה אמרוה מפי חגי זכריה ומלאכי ועל כן סברי ב''ד של אחרונים לסמוך על שמועתם ולקבוע הלכה כמותם: על אלו דרישא למעוטי עצם כשעורה. ואע''ג דבהדיא קתני על עצם כשעורה על מגעו ועל משאו דמשמע אבל על אהילו לא י''ל תני והדר מפרש ועל אלו דסיפא למעוטי אבן הסככות אבן המיסך על הארץ ויש שני אבנים או ג' יוצאין מן הגדר וטומאה תחת אחת מהן ועבר תחת אחת מהן ואינו יודע אם האהיל על הטומאה וקצת קשה דהא תנא ליה סיפא אבל סככות ופרעות אין מגלח וצ''ל דה''נ תני והדר מפרש כמו עצם כשעורה מהרפ''ש: (תוספות)

דף נג - ב

חצי קב עצמות אין רובע עצמות לא היכי דמי אילימא דאית בהון עצמות כשעורה תיפוק ליה משום עצם כשעורה אלא דאקמח אקמוחי. על אבר מן המת ועל אבר מן החי שיש עליהן בשר כראוי: אין עליהן בשר כראוי מאי רבי יוחנן אמר אין הנזיר מגלח עליהן ריש לקיש אמר הנזיר מגלח עליהן רבי יוחנן אמר אין הנזיר מגלח עליהן דהא קתני ברישא על אבר מן המת ועל אבר מן החי וכו' שיש עליהן כזית בשר אין אבל אין עליהם לא ור' שמעון בן לקיש אומר מגלח מדלא קתני בסיפא ורבי יוחנן אמר לך כל היכא דמשמע מכללא לא קתני בסיפא והא חצי קב עצמות דמשמע חצי קב עצמות אין רובע עצמות לא וקתני בסיפא רובע עצמות התם אי לאו רובע עצמות הוה אמינא אפי' על מגעו ועל משאו לא להכי איצטריך למיתני רובע עצמות דעל אהילן הוא דאין הנזיר מגלח והא חצי לוג דם דשמעת מינה חצי לוג דם אין רביעית דם לא וקתני בסיפא רביעית דם התם לאפוקי מדרבי עקיבא דאמר רבי עקיבא רביעית דם הבא משני מתים מטמא באהל האי אבר מן המת היכי דמי אי דאית ביה עצם כשעורה מ''ט דרבי יוחנן ואי דלית ביה עצם כשעורה מ''ט דריש לקיש אמר לך ריש לקיש לעולם דלית ביה עצם כשעורה ואפ''ה רחמנא רבייה דתניא {במדבר יט-טז} וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת על פני השדה זה המאהיל על פני המת בחלל זה אבר מן החי ויש לו להעלות ארוכה חרב ה''ז כחלל או במת זה אבר הנחלל מן המת או בעצם אדם זה רובע עצמות או בקבר זה קבר סתום

רש"י חצי קב עצמות. מיטמא עליו על מגעו ועל משאו ועל אהילו ועל רובע עצמות לא מיטמא ואפי' על מגעו ועל משאו: ותיפוק לי' משום עצם כשעורה. ומאי איריא רובע: אלא דאקמח אקמוחי. ששחקן דק הרבה כמו קמח שנטחן שאין בו עצם כשעורה וקמ''ל דאי אית ביה חצי קב מיטמא על מגעו ועל משאו ועל אהילו פחות מחצי קב אפי' על מגעו אינו מיטמא לפי שאין בו עצם כשעורה: ושיש עליו בשר כראוי. ש''מ דכי אין עליו בשר כראוי שאינו מגלח: ריש לקיש אמר נזיר מגלח עליו. ממאי מדקא חשיב בסיפא על אלו שאין הנזיר מגלח אע''פ שמיטמא בהן ולא קתני בהדייהו אין עליו בשר כראוי אין הנזיר מגלח ש''מ דאע''ג דאין עליו בשר כראוי שהנזיר מגלח על אהילו: ור' יוחנן אמר לך. כל היכא דתני מידי ומשמע ליה (חד) מכללא כגון הכא דתני ברישא אם יש עליו בשר כראוי מגלח: אי לא. הדר תני לה בסיפא הוה אמינא אפי' על מגעו ועל משאו לא יהא נזיר מגלח להכי תנייה דעל אהילו הוא דאין הנזיר מגלח אבל על מגעו מגלח וכגון דלא אקמח אקמוחי ויש בו עצם כשעורה ואידך נמי דקתני כגון הסככות והפרעות אע''ג דאיכא למשמע לה מכללא מדלא קתני ברישא לכי הדר תני להו משום דקא מיטמא בהן וצריך הזאה שלישי ושביעי: לאפוקי מדר''ע דאמר רביעית דם הבא משני מתים מטמא באהל. קמ''ל סיפא דממת אחד בעינא לה: האי אבר מן המת. שאין עליו בשר כראוי: היכי דמי אי דאית ביה עצם כשעורה. אמאי אינו מגלח על מגעו ומאי טעמא דר' יוחנן: ואי דלית ביה עצם כשעורה. ואין עליו בשר כראוי מאי טעמא דריש לקיש דאמר מגלח: ואפילו הכי רבייה. למגע: דתניא כו' על פני השדה זה המאהיל על פני המת. המוטל בשדה מדלא כתיב יגע במת בשדה: בחלל זה אבר הנחלל מן החי. הנקצץ מן החי ויש בו לעלות ארוכה: רובע עצמות. דמטמא באהל כדתנן ואהל רובע עצמות אלא שאין הנזיר מגלח על אהילו: זה קבר סתום. שאין בו חלל טפח בין המת והגולל שמטמא: (רש"י)

תוספות חצי קב עצמות כו' היכי דמי אי דאית בהו עצם כשעורה תיפוק ליה משום עצם כשעורה. צ''ע מאי קא פריך הא לענין אהל איירינן ועצם כשעורה לא מטמא באהל ואומר ר''י דסמיך אמאי דבעינן למימר בסמוך דבתר דתנן ברישא חצי קב דמשמע אבל פחות לא אמאי איצטריך למיתני בסיפא רובע עצמות דאין הנזיר מגלח עליו ומשני בסמוך דאייתי למידק דפחות מחצי קב לא מגלח על אהילו אבל על מגעו ועל משאו מגלח וא''כ הוי עיקר רבותא דמתניתין לאשמועינן דעל מגעו ועל משאו מגלח ולכך דייק השתא פשיטא דעל פחות מחצי קב מגלח על מגעו ועל משאו ותיפוק ליה משום עצם כשעורה ומשני כגון דאקמח אקמוחי שטחן הדק כקמח או כעפר דכי האי גוונא לא מטמא משום עצם כשעורה: אין עליהם בשר כראוי מאי. הא ודאי דעל אהילו לא יגלח כדקתני במתני' דוקא כשיש עליהם בשר כראוי אלא במגעו ובמשאו ובשאין שם עצם כשעורה: רבי יוחנן אמר אין הנזיר מגלח. דהואיל ואין בו עצם כשעורה ור''ש בן לקיש אמר נזיר מגלח על מגעו ועל משאו ואף כי אין בו עצם כשעורה וגם אין עליו בשר כראוי ואינו חשוב אבר לטמא באהל מ''מ חשוב לטמא במגעו ובמשאו כדדריש ליה מקראי בסמוך ורשב''ל אומר נזיר מגלח מדלא קתני לה בסיפא גבי אבל סככות ופרעות ואבר שאין עליו בשר כראוי אף במגעו ובמשאו לא יגלח מכלל דמטמא במגעו ובמשאו וכדדרשי' בסמוך ור' יוחנן אמר לך הא קתני ברישא על אבר מן המת ועל אבר מן החי שיש עליו בשר כראוי [ולא קתני] אבל אין עליהם בשר כראוי למגעו ולמשאו מ''מ [מגלח] ומדלא קתני הכי ש''מ דלא מגלח אפילו על מגעו ועל משאו אי אין שם בשר כראוי ולא איצטריך תו למיתניי' בסיפא ורשב''ל אומר כל היכא דשמע מכללא דרישא (אמר מר ד) לא קתני בסיפא: והא ברישא תני חצי קב עצמות דמשמע חצי קב אין רובע לא ואפילו הכי הדר תנא בסיפא רובע עצמות: התם. אי לא תנא רובע עצמות ה''א דאפי' על מגעו ועל משאו לא יגלח להכי איצטריך למיתני רובע עצמות למימר דעל אהילו דוקא אין הנזיר מגלח הא על מגעו ועל משאו הנזיר מגלח: והא חצי לוג דם דשמעת מינה [חצי] לוג דם אין רביעית לא וקתני בסיפא רביעית דם: ה''ג התם לאפוקי מדרבי עקיבא (דאמר רביעית דם הבא משני מתים) וה''פ לאפוקי מר''ע דאמר בשילהי פירקין דעל רביעית דם דעל מגעו ועל משאו מגלח: האי אבר מן המת היכי דמי אי דאית ביה עצם כשעורה מאי טעמא דרבי יוחנן. דאמר אין הנזיר מגלח על מגעו ועל משאו ואי דלית ביה עצם כשעורה מאי טעמא דר''ש בן לקיש אמר לך ר''ש בן לקיש לעולם אימא לך דלית ביה עצם כשעורה ואפי' הכי רחמנא רבייה דתניא וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר על פני השדה זה המאהיל על פני המת מדלא כתיב אשר יגע במת אלא על דמשמע דמאהיל מיירי וכדאמר נמי בפ''ק דשבת (דף יז.) טימאוהו משום כלים המאהילים על המת רוצה לומר אפי' אין עליהם: בחלל זה אבר מן החי ויש בו כדי להעלות ארוכה. דהכי משמע אבר שנפל מגוף החי ונחתך: חרב הרי הוא כחלל. דכלי מתכות הנוגעים במת נעשים אבי אבות הטומאה כמת עצמו לטמא אדם הנוגע בו מטמא טומאת שבעה כנוגע במת עצמו או לטמא אדם הבא באהל אשר החרב בתוכו טומאת שבעה כבא אל אהל המת: או במת זה אבר הנחלל מן המת. ויש בו בשר כדי להעלות ארוכה דחשיב כמת עצמו: או בעצם אדם זה רובע עצמות. שמטמא באהל והלכה למשה מסיני היא דבעינן רובע וקרא אסמכתא בעלמא: סתום דאמר מר טומאה בוקעת ועולה מן הקבר בוקעת ויורדת מן הקבר זה קבר סתום אין לומר דהיינו שאין בו פותח טפח דההוא הוה טומאה רצוצה ולא מטמא אלא כנגד גופו של מת והכא איירינן דהקבר עצמו מטמא אפי' שלא כנגד המת אלא הכא איירי בקבר סתום בכל רוחותיו ויש בו פותח טפח בינו למת דיש חילוק בטומאה רצוצה שהקבר עצמו מטמא באהל אפילו שלא כנגד המת והכי איתא בסיפרי או בקבר זה קבר סתום שמטמא כל צדדין אפילו ריקן שבו ודוקא שיש פותח טפח בין המת לקבר שעליו אבל אין פותח טפח אינו מטמא כל צדדין אלא טומאה בוקעת ועולה כנגדו דהיינו כנגד המת דוקא והביא רבינו שמשון נ''ע ראיה מפ''ז דאהלות (מ''א) נפש [אטומה] הנוגע בה מן הצדדין טהור מפני שהטומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ואם היה מקום הטומאה טפח על טפח טמא מפני שהיא כקבר סתום והא דאמרי' (ברכות דף יט:) רוב ארונות יש בהן פותח טפח צריך לומר שאותן הקברים היו פתוחים מן הצד ואין עליהן דין קבר סתום אם לא שכל הצדדים סתומים והכי תנן באהלות (פ''ג מ''ז) ביב שהוא קמור תחת הבית יש בה פותח טפח וביציאתו פותח טפח טומאה בתוכו הבית טהור'.: דאמר מר טומאה בוקעת ועולה. בכדי אייתה דהא לא איירי בקבר ועוד דקבר דהכא מטמא אפילו שלא כנגד הטומאה: (תוספות)

דף נד - א

דאמר מר טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ואילו גבי נגיעה אמר רב יהודה תניא {במדבר יט-טז} (וכל) הנוגע בעצם או בחלל בעצם זה עצם כשעורה או בחלל זה אבר הנחלל מן החי ואין בו להעלות ארוכה או במת זה אבר הנחלל מן המת או בקבר אמר ר''ל זה קבר שלפני הדיבור האי אבר מן המת היכי דמי אי דאית ביה עצם כשעורה היינו הנוגע בעצם אלא דלית ביה עצם כשעורה ואפי' הכי רחמנא רבייה אמר לך ר' יוחנן לעולם דאית ביה ואם אינו ענין למגעו תנהו ענין למשאו: ומזה בשלישי ובשביעי וסותר וכו': איבעיא להו הא דקתני עד שיטהר בשביעי קאי עד דעביד הערב שמש ומני ר''א היא או דילמא בשמיני קאי ומאי עד שיטהר עד שיביא קרבנותיו ומני רבנן היא תא שמע מדקתני סיפא מתחיל ומונה מיד הא רישא מאי עד שיטהר עד שיביא קרבנותיו ומני רבנן היא דאמרי נזירות דטהרה עד שמיני לא חיילא: מתני' אבל הסככות והפרעות ובית הפרס וארץ העמים והגולל והדופק ורביעית דם ואהל ורובע עצמות וכלים הנוגעים במת ובימי ספרו ובימי גמרו על אלו אין הנזיר מגלח ומזה בשלישי ובשביעי

רש"י דאמר מר טומאה בוקעת ועולה. ונעשה קבר כגופו של מת עצמו והמהלך עליו אע''פ שאין נוגע אלא מאהיל טמא: ואילו גבי נגיעה אמר רב יהודה תניא. דעד כאן מיירי בטומאת אהל מדכתיב ביה על פני השדה ומכאן ואילך בנגיעה דהא הדר ביה קרא ואמר וכל הנוגע בעצם או בחלל או במת או בקבר: ה''ג במת זה המחולל מן המת ואין עליו בשר כראוי: או בקבר אר''ל זה קבר שלפני הדיבור. כלומר שהעובדי כוכבים מטמאין במגע אע''פ שאין מטמאין באהל כדתניא קברי העובדי כוכבים אין מטמאין באהל אלא בנגיעה וכל שהיה קודם הדיבור קודם מתן תורה בין של עובדי כוכבים בין של ישראל קרי ליה קבר בן נח וקבר העובדי כוכבי' לאחר הדיבור כקודם הדיבור שאין מטמאין באהל לפי שלא ניתנה להם תורה ומש''ה קרי ליה קבר שלפני הדיבור: והאי אבר מן המת ומן החי שנחלל היכי דמי אי דאית בהו עצם כשעורה הא אירבו להו מהנוגע בעצם או בחלל אלא לאו דלית בהו עצם כשעורה ולא בשר כראוי וקא מרבי ליה רחמנא הילכך הואיל ואיתרבי ליה ליהוי נזיר מגלח עליו: ורבי יוחנן אמר לך לעולם דאית ביה. עצם כשעורה ואם אינו ענין למגעו דנפקא ליה מהנוגע בעצם תנהו ענין למשאו אבל אם אין העצם כשעורה ולא בשר כראוי לעולם אין טומאתו כלום ואין הנזיר מגלח עליו: ואינו מתחיל למנות נזירות דטהרה עד שיטהר כו': איבעיא להו הא דקתני עד שיטהר בשביעי קאי. כלומר עד דעביד הערב שמש בשביעי דהיינו שביעי ומיעל שמיני: ומני ר''א היא. דאמר בפ' מי שאמר הריני נזיר מגלח (לעיל ד' יח:) מתחיל ומונה מיד משום וקדש את ראשו ביום ההוא אע''פ שלא הביא קרבנותיו: או דלמא. מאי עד שיטהר דקאמר עד שיביא קרבנותיו דפרושי קמפרש: ומני רבנן היא. דפליגי עליה ואמרי דאין מתחיל למנות עד שיביא אשמו דהיינו לאחר הבאת קרבנותיו וכל זמן שלא הביא קרבנותיו אינו מתחיל ואי איכא ספרים דכתיב בהו ומני ר''ש היא לאו שבשתא היא דברייתא תני לה להא דרבנן כר''ש: מדקתני סיפא. אבל הסככות כו' מתחיל ומונה מיד מיום שביעי לפי שאינו מביא קרבן מכלל דרישא דאית ביה קרבן: מאי עד שיטהר. דקאמר עד שיביא קרבנותיו במשמע דהיינו שמיני ומני רבנן היא דאמרי נזירות דטהרה עד יום שמיני לא חיילא: מתני' אבל הסככות. דהיינו אילן המיסך על הארץ ויש טומאה תחת נוף בא' מהן ואינו ידוע כנגד מי: וכן תחת אבנים הפרועות היוצאות חוץ מן הגדר וטומאה תחת אחת מהן ואינו ידוע לאדם והלך נזיר תחתיהן: ובית הפרס. שדה שנאבד בה קבר ונחרש: וארץ העמים. שנזר בארץ ובתוך ימי נזירותו יצא ונכנס לארץ העמים אין הנזיר מגלח: (רש"י)

תוספות ואילו גבי נגיעה תניא וכל הנוגע בעצם או בחלל עצם זו עצם כשעורה בחלל זו אבר הנחלל מן החי ואין בו כדי להעלות ארוכה או במת זה אבר הנחלל מן המת ואין בו כדי להעלות. כולהו קראי וכולהו דרשות איירי לענין מגע: או בקבר רשב''ל אמר זה קבר שלפני הדיבור. שקודם מתן תורה וצ''ע לרבנן דר''ש דאמרי (יבמות ד' סא.) אף קברי עובדי כוכבי' מטמאין באהל דלא דרשינן אדם אתם אתם קרויין אדם וכו' אמאי איצטריך [או בקבר] וי''ל דר''ש היא מיהו קשה דהרי גבי נגיעה מודה ר''ש דקברי עובדי כוכבים מטמאין במגע ובמשא כדאמר רבינא בפרק הבא על יבמתו (שם ד' סא.) ודוחק לומר דלא כרבינא והריב''א פירש קבר שלפני הדיבור גם אותן שמתו קודם מתן תורה קודם שנאמרה פרשת טומאת מת דס''ד אמינא אדם כי ימות באהל מפרשה זו ואילך וכיוצא בזה יש בפ' בתרא דהוריות (ד' י.) דמצריך פסוק לזב שלפני הדיבור משום דסד''א איש איש כי יהיה זב מבשרו מכאן ואילך ומקשינן לר''ש אמאי הוה רבי בנאה מציין מערת המכפלה בפרק חזקת הבתים (ב''ב נח.) והא קודם מתן תורה לר''ש לא מטמא באהל ובפ''ק דמ''ק (ד' ה.) אמרי' דאין מציינים [על דבר שאינו] מטמא באהל ואומר הריב''א דשפיר קרייה אדם אדם הראשון ואברהם האדם הגדול בענקים א''נ דקסבר מקבר שלפני הדיבור נרבה קבר שלאחר הדיבור שלאחר מתן תורה: אלא דלית ביה עצם כשעורה ואפי' הכי מטמא ורחמנא רבייה. כיון שיש בו אבר שלם ור' יוחנן אמר לך לעולם דאית ביה כשעורה ואם אינו ענין למגעו תנהו ענין למשאו אם אינו ענין לנוגע דנפקא ליה מהנוגע בעצם תנהו לענין משאו דעצם כשעורה מטמא במשא וקצת קשה דא''כ מאי קאמר או במת זה אבר הנחלל מן המת ואית בו [כשעורה] לימא זו עצם כשעורה: ואינו מתחיל למנות עד שיטהר ויביא קרבנותיו ואיבעיא ליה עד שיטהר. דמתני' בשביעי קאי דלאחר שטבל והזה וגלח ומתחיל מאותו יום למנות נזירות טהרה ויביא קרבנותיו בשמיני ומני ר''א היא דאמר לעיל פרק מי שאמר (ד' יח:) מתחיל ומונה מיד פירוש שמתחיל ומונה משביעי כדפי' שם או דילמא בשמיני קאי ומאי עד שיטהר שיביא קרבנותיו ומני רבנן היא דאמרי וקדש ראשו ביום ההוא ביום הבאת קרבנותיו: ת''ש מדקתני מתחיל ומונה מיד בהדי הנך שאין הנזיר מביא קרבן טומאה ומזה בשלישי ובשביעי ומתחיל ומונה מיד דהיינו בשביעי שהרי אינו זקוק להביא קרבן טומאה האמר ברישא עד דקתני ולא קתני מתחיל ומונה מיד כמו בסיפא שמע מינה דרישא עד שיטהר ויביא קרבנותיו קאמר ומני רבנן היא: סככות ופרעות. מפ' בגמ' [מאי ניהו]: בית הפרס. שדה שנחרש בו קבר [ועד ק' אמה] חשו חכמים שמא דלדל המחרישה בעצמות ונשתייר שם עצם כשעורה וליכא טומאה אלא מדרבנן: וארץ העמים. דגזרו בה רבנן טומאה כדאמר בפ''ק דשבת (ד' טו.): הגולל והדופק. פרש''י בפ''ק דכתובות (דף ד:) גולל זה כיסוי הארון ודופק הוא דופן של צדדין וקשה לר''ת דאמר בפ' בהמה המקשה (חולין עב.) על פני השדה לרבות גולל ודופק משמע דגלויין הן גולל ודופק ואלו מכוסין הן ופר''ת דגולל הוא המצבה ודופק אבנים שהמצבה נשענת בהן ובמקום אחר מפורש באורך:: ורביעית דם ואהל ורובע עצמות. [אע''פ שמטמאין באהל אין הנזיר מגלח עליהן ובדין הוא דהוה ליה למתני פחות מחצי לוג דם או פחות מחצי קב אלא נקט שיעורים המפורשין בפ''ק דאהלות שהן מטמאין באהל]: וכלים הנוגעים במת. דכי ימות מת עליו אמרה תורה [ובגמ' מפ' באיזו כלים איירי]: וימי ספרו וימי גמרו. פי' נזיר שמנה מקצת נזירות ונצטרע בין ימי גמרו דהיינו ימי חלוטו שהחליטוהו לטומאה ובין ימי ספרו אחר שהוחלט וראה הכהן והנה נרפא הנגע מן הצרוע ומביא צפורים ומגלח ונכנס במחנה ישראל וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים שאסור בתשמיש וביום [השביעי מגלח] ובשמיני מביא קרבנות צרעתו ואותן ימים קרויין ימי ספרו ואין עולין לימי נזירות ואינן מבטלין את הקודמים (וכתב בנזיר) ואיצטריך למיתני [ספרו וגמרו] דאי תנא ספרו ה''א אבל ימי גמרו דחמירי סותר ואי תנא גמרו ה''א אבל ספרו דקיל עולה וצריך עיון דלא ליתני אלא ספרו וליכא למימר אבל גמרו סותר דא''כ מאי נפקא מינה במה שימי ספרו אינו סותר הרי כבר סתר מטעם ימי גמרו: על אלו אין הנזיר מגלח. לא קאי אימי ספרו ואימי גמרו שהרי [הוא צריך] לגלח בשביל צרעתו אלא קאי אשארא שאין מגלח כדין נזיר טמא: ומזה. בגמ' משמע דלא קאי אכלים הנוגעים במת דמיירי בכלי עץ ואין אדם הנוגע בהם צריך הזאה [וכן לא קאי אימי גמרו ואימי ספרו דאין טעון הזאה] אלא קאי אשארא ארביעית דם וגולל ודופק: (תוספות)

דף נד - ב

ואינו סותר את הקודמים ומתחיל ומונה מיד וקרבן אין לו באמת אמרו ימי הזב והזבה וימי הסגרו של מצורע הרי אלו עולין לו: גמ' ואלו הן הסככות אילן המיסך על הארץ ופרעות היוצאות מן הגדר: וארץ העמים: איבעיא להו ארץ העמים משום אוירא גזרו עליה או דילמא משום גושא גזרו עליה ת''ש ומזה בשלישי ובשביעי ואי אמרת משום אוירא הזאה למה לי אלא לאו משום גושא לא לעולם אימא לך משום אוירא וכי קתני אשארא הכי נמי מסתברא מדקתני וכלים הנוגעים במת הני כלים בני הזאה אינון אלא שמע מינה אשארא

רש"י ואין סותר את הקודמין. והאי דתנן בפ' הריני נזיר מגלח (לעיל יט:) מי שנזר נזירות מרובה והשלים נזירותו ואחר כך בא לארץ כו' ב''ה אומרים נזיר כבתחלה וסותר את הקודמין התם הוי טעמא לפי שעשה נזירותו בח''ל ואין עיקר נזירות אלא בא''י אבל כאן שעשה ואחר כך יצא אינו צריך לסתור את הקודמים: וספרו של מצורע. דהיינו אחר חלוטו הוא דהאי קרא וכבס בגדיו וגו' (ויקרא יד) בסוף ימי חלוטו כתיב דהיינו כשנתרפא מצרעתו כדכתיב ברישא דעניינא ויצא הכהן אל מחוץ למחנה וראה הכהן והנה נרפא וגו' ואז הוא מגלח כדכתיב וגילח את כל שערו ומתחילין ימי ספירו ולאחר ימי ספירו מגלח פעם שנית כדכתיב בההוא קרא גופיה וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים וכתיב והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו וגו' וימי ספירו של מצורע אותן ימים שכתוב בהן וכבס המטהר וגלח את כל שערו ורחץ במים ואחר יבא אל המחנה וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים וימי גמרו של מצורע היינו ימי חלוטו דכתיב בהו (שם יג) בדד ישב מחוץ למחנה מושבו אחר תגלחיות הללו של מצורע אינו סותר את הקודמין ואחר יתחיל למנות ימי נזירותו אלא למקום שפסק יתחיל והוא שתהא נזירות מרובה כדי שיהא בו גידול שיער ל' יום לאחר שנתגלח בתגלחיות שתים של מצורע ואף אותן ימים של ספרו ושל גמרו אין עולין לו למנין: באמת אמרו. הלכה היא למשה מסיני ימי הזב והזבה וימי הסגרו של מצורע ימים הראשונים שכתוב בהן (שם) והסגיר הכהן שבעת ימים וכתי' והסגירו הכהן שבעת ימים שנית עולין לו ממנין ימי נזירותו ולקמן מפרש מהיכא גמיר: גמ' איבעיא להו ארץ העמים משום אוירא. נמי גזרו עלה והיכא דאיכא אוירא בלא גושא כגון דנכנס בה בקרון או בספינה שלא פסע לארץ אלא נכנס בה באוירא קליש ליה טומאה: או דילמא משום גושא. דטומאה חמורה הוא דגזרו עליה ולא משום אוירא דהיינו טומאה קלה ואם נכנס בה ברגליו כמאן דנגע בקבר דמי אבל בקרון לא: ואי אמרת משום אוירא. היכא דאיכא אוירא בלא גושא מי הויא לה טומאה חמורה כולי האי דתיבעי הזאה שלישי ושביעי: וכי קתני. ומזה בשלישי ושביעי אשארא אסככות ופרעות ולאו אארץ העמים: הכי נמי מסתברא. דלא אכולהו קאי מדקתני כלים הנוגעים במת: והני כלים בני הזאה נינהו. כלומר ואם נוגע נזיר בכלים הנוגעים במת צריך הזאה בתמיה: אלא לאו שמע מינה. לאו אכולהו קאי אלא אשארא קאי אהנך [דבני] הזאה נינהו: (רש"י)

תוספות ואינו סותר את הקודמים וגם אין עולין לו למנין נזירותו ומתחיל ומונה מיד. במקום שפסק למנות כשנטמא לא יתחיל למנות שימי טומאה אין עולין לו לימי נזירותו וגם קרבן שנזיר טמא מביא חטאת ועולת העוף ואשם זה אינו מביא וקשה לרש''י דבשלמא כולהון ניחא דכי נמי אינו סותר הקודמין אין עולין לו אלא כלים הנוגעים במת דאפי' כלי שטף קאמר כדמשמע בגמ' וכשנגע בהם הנזיר אינו טמא אלא טומאת ערב [אמאי] אין עולין לו: באמת אמרו ימי הזה והזבה. נזיר שהתחיל למנות ונעשה זב וימי הסגרו שפרחה בו צרעת והסגיר אותו הכהן ועמד בעיניו או כיהה עולין לו לימי נזירותו: אילן המיסך על הארץ. בפ' דם הנדה נדה נז.) אמר דמדאוריי' לאו אהל מעליא שהענפים רחוקים זה מזה ואין בהם פותח טפח אף כי יש בודאי כזית מן המת תחת אחת מהן ומן התורה טהור כי הלך תחת כולן ורבנן הוא דגזרו טומאה בהולך תחתיו: ופרעות אבנים היוצאות מן הגדר. הסמוך לבית הקברות ויש שם נפל תחת אחת מן האבנים וגזרו חכמים טומאה למהלך תחת אחת מן האבנים אף כי ספק טומאה ברה''ר ספקו טהור ובמס' נדה (ג''ז שם:) משמע דמהלך על פני כולה טמא בודאי: ארץ העמים על אוירא גזרו. כגון מהלך בשידה תיבה ומגדל גדולות יותר ממ' סאה שאין מקבלין טומאה או על גשר ארץ העמים או הנכנס בקרון או בספינה שהחמירו בה יותר מבאהל המת כדי שלא יצא מארץ לחו''ל או דלמא משום גושא דוקא המאהיל על גושא גזרו כמי שמאהיל על המת מפני מתי מבול או מפני רוב מישראל שנהרגו בחו''ל אבל הנכנס בשידה תיבה ומגדל או בקרון או בספינה לא והא דמשמע בפ''ק דשבת (ד' טו:) דגזרו על גושא ועל אוירא התם ה''פ בין לנוגע בגושא בין מאהיל על גושא בלא שום הפסק לגושא [אבל] בבא בשידה תיבה ומגדל שיש הפסק לא איירי והקשה הרב ר' יעקב מאורליינ''ש דתנן בפ''ק דאהלות ואלו מטמאין במגע ובמשא ולא באהל ארץ העמים ובית הפרס כו' והכא משמע דפשיטא לן דמטמא באהל כי מאהיל מיהא על גושא בלא הפסק שידה תיבה ומגדל ותירץ דהתם מיירי בגושא הבא מארץ העמים לא''י ור''ת אומר דהיא נשנית קודם גזרה אחרונה דשבת דאמר התם (בפ''ק דשבת שם) דמעיקרא לא גזרו על אוירא ולא כלום ועי''ל דאינו מטמא עד שיכנס שם ראשו ורובו כדמשמע בשלהי סוגיין ולא כשמכניס ידו לבד דאילו באהל המת מטמא אפי' במכניס ידו: ת''ש ומזה בג' ובז' ואי אמרת משום אוירא הזאה ל''ל. דאינו סברא שיצטרכו בכה''ג הזאת ג' וז' הואיל ומטמא אף כי הפסק בינו ובין הגוש דאינו כלל מענין טומאת אהל המת להצריך הזאה ג' וז' ומשני כי קתני אשארא ה''נ מסתברא מדקתני וכלים הנוגעים במת הני כלים בני הזאה נינהו. והלא אינו טמא הנוגע בהן רק טומאת ערב ולא טומאת ז' אלא ש''מ אשארא דמשמע ליה דאפילו בכלי שטף איירי דנגעו במת דהוו אב הטומאה והנוגע בהם טמא טומאת ערב כנוגע בטמא מת בעלמא דלא בעיא הזאה אלא ש''מ אשארא וא''ת ולישני ליה דהני כלים בכלי מתכות מיירי דאדם הנוגע בהם טמא טומאת ז' ובעי הזאה ג' וז' דחרב כחלל ואור''ת דע''כ לא מתוקמא מתני' בכלי מתכות דא''כ הנזיר מגלח דחרב הרי הוא כחלל. ושלח לו רבינו חיים כהן איזה בית אשר תבנו לי דאין נזיר מגלח עליו ה''ה דכהן מוזהר עליו ואין לך בית שאין בה שום כלי מתכות שהיה באהל המת או שום מסמר כדאמרי' במס' שמחות (פ''ד הל' כא) כל טומאה שהנזיר מגלח עליה כהן מוזהר עליה ותו דבהדיא תניא בתוספתא ובמס' אהלות (פ''א) דקחשיב התם ד' טומאות במת כיצד כלים הנוגעים במת ואדם בכלים וכלים באדם טמאים ז' והרביעי בין אדם בין כלים טמאין טומאת ערב וקאמר בד''א לתרומה וקדשים אבל נזיר אין מגלח אלא על המת בלבד פי' למעוטי כלים הנוגעים במת דאיירי בהן דהא ודאי מגלח על אבר מן החי ואכל הני דתנן במתני' וע''כ מתני' דהתם בכלי מתכות איירי דבכלי שטף אי אפשר להיות טמאים ד' [אלא] דוקא בכלי מתכות דאמר רחמנא חרב כחלל משכחת להן כמו שמפורש אבל כלי שטף אינו כחלל אלמא דאין הנזיר מגלח עליהן והא דלא אוקי מתני' בכלי מתכות משום דבלאו הכי קים ליה דקתני אשארא דע''כ לאו אכולהו קאי ומזה בג' וז' דהא קתני נמי ימי ספרו וימי גמרו דלאו בני הזאה אינון. ומשמעתין קשה למה שפירש הר''ר יצחק מסימפונ''ט דמתני' דאהלות בין בכלי מתכות בין בשאר כלים דכולהו גמרי מכלי מתכות דאמר חרב הוא כחלל וה''ה לשאר כלים דבהדיא אמרי' בשמעתין הנוגע בשאר כלים אינו טמא אלא טומאת ערב ומיהו קצת יש לדחות דהא דפריך הכא בני הזאה נינהו לאו אכלים הנוגעים במת אלא אספרו ואגמרו קאי דבתר הכי והוי כמו וכו' ולא נ''ל וצ''ע מהרפ''ש. וה''ר יצחק הביא ראיה מתוספתא דכלים (פ''ו מב''ק) החמת שהיא נתונה בתנור ופיה למעלה מן התנור ועצם כשעורה כרוך בסיב או בנייר ונתון . לתוכה הוא טהור והתנור טהור הוא טהור משום דכרוך בסיב והתנור טהור דתוכו ולא תוך תוכו בא הטהור ואחז בו והעלהו טמא לפי שהסיט עצם כשעורה וטמא את החמת חזרה החמת וטמאה את התנור אלמא דחמת כאדם ונעשית אב הטומאה לטמא את התנור ואע''ג דלאו כלי מתכות הוא משוינן ליה כאדם להיות אב הטומאה כמוהו שניטמא בעצם דהוי אבי אבות ויש לדחות דהתם משום דיקרב בדיקרב הוא דהאדם ניטמא במשא דעצם כשעורה ובשעה שהיה [נושא עצם המת שהוא] אבי אבות באותה שעה היה נוגע בהחמת והחמת בתנור. ועוד הביא מדאמר בספרי כל אשר יגע בו הטמא יטמא למה נאמר לפי שנאמר בחלל חרב בא הכתוב ולימד על החרב שהוא מטמא טומאת שבעה למדנו לכלים ואדם כלים ואדם וכלים מנין ת''ל וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם פי' שהבגדים שנוגעין באדם שנוגע במת טמאים ז'. והתם בגדים משמע אף בשאינן כלי מתכות ואור''ת דתכשיטי כלי מתכות שפיר מיקרו בגדים כדכתיב בבגדי כהונה (שמות כח) אלה הבגדים אשר יעשו וחשיב ציץ וכללא דמילתא כלים במת וכלים באדם ואדם בכלים (וכלים בכלים) הרי הן כמו אדם במת ואדם בכלים וכלים בכלים ואדם באדם ירדו מעלה אחת דאילו כלי מתכות במת הרי הן כמוהו דחרב כחלל וגם כלים באדם כדכתיב (במדבר לא) וכבסתם בגדיכם אבל כלים בכלים לא אשכחן שיעשו כיוצא בהן וכלים בכלים השלישי אינו אלא ערב בין אדם בין כלים (באדם) אבל כלים באדם הכלים כמו האדם מה האדם טמא ז' אף [כלים] הנוגע ז' וכלים במת הרי הן כמת מה המת אבי אבות לטמא אדם וכלים טומאת ז' אף כלי מטמא אדם וכלים טומאת ז' ותו לא מידי: (תוספות)

דף נה - א

לימא כתנאי הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל רבי מטמא ורבי יוסי ברבי יהודה מטהר מאי לאו רבי סבר משום אוירא ור' יוסי בר' יהודה סבר משום גושא לא דכולי עלמא משום גושא מר סבר אהל זרוק שמיה אהל ומר סבר לא שמיה אהל והתניא רבי יוסי ברבי יהודה אומר תיבה שהיא מלאה כלים וזרקה על פני המת באהל טמאה ואם היתה מונחת טהורה אלא דכולי עלמא משום אוירא ומר סבר כיון דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן ומר סבר אע''ג דלא שכיחא גזרו ביה רבנן והתניא הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל טהור בקרון ובספינה ובאיסקריא טמא ואיבעית אימא הכא שמא יוציא ראשו ורובו לשם פליגי והתניא ר' יוסי בר' יהודה אומר הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל טהור עד שיוציא לשם ראשו או רובו: ומתחיל ומונה: אמר רב חסדא ל''ש אלא בנזירות מועטת אבל בנזירות מרובה מיסלק נמי סלקין ליה מתיב רב שרביא מתחיל ומונה מיד ואין מבטל בהן את הקודמין במאי אילימא בנזירות מועטת קבעי גידול שיער

רש"י מאי לאו דרבי סבר משום אוירא. גזרו עליה ואילו הכא כיון דנכנס באויר מלמעלה כשהן פתוחין או דרך פתחים הוי טמא שהרי נכנס לאויר ארץ העמים: ור' יוסי בר' יהודה סבר משום גושא. ולא משום אוירא וכיון דקרקעית שידה תיבה ומגדל מפסיק בינו לבין הגושא הוי טהור: לא דכולי עלמא משום גושא. אבל הכא בהא קמיפלגי דרבי דמטמא קסבר אהל זרוק לאו שמיה אהל ולא הוי הפסק וכמאן דמהלך ממש על גבי קרקע דמי ור' יוסי בר' יהודה סבר דשמיה אהל: והתניא ר' יוסי בר' יהודה אמר תיבה מלאה כלים וזרקה על גבי המת באהל טמאה. וכל הכלים שבתוכה אלמא קסבר דאהל זרוק לאו שמיה אהל ולא הוי מפסיק כלל: ואם היתה מונחת טהורה. דכיון דמונחת הויא לה כאהל קבוע ומצלת בפני הטומאה ולא הוי כאהל זרוק: אלא דכולי עלמא משום אוירא. והיינו טעמא דמטהר ר' יוסי בר' יהודה משום דקסבר כי נכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל מילתא דלא שכיחא היא ומילתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן: והתניא. דמסייעא ליה: הנכנס כו' בקרון ובספינה ובאיסקריא. כלומר בספינה גדולה שיש בה איסקריא וקרי לה הכי על שם איסקריא שבה דהיינו תורן וקרוי פוש''ט {מש"ט: תורן} בלע''ז משום דמילתא דשכיחא גזרו בה רבנן והא מתני' ר' יוסי בר' יהודה היא: ואיבעית אימא. דכ''ע משום גושא ולכ''ע נמי אהל זרוק שמיה אהל והאי דקא מטמא הכא משום דקסבר גזירה שמא יוציא ראשו ורובו חוץ משידה תיבה ומגדל ור' יוסי לא גזר: והתניא. דמסייעא ליה דר' יוסי אינו מטמא עד שיוציא ראשו ורובו והא דתני ר' יוסי בר''י לעיל זרק תיבה מלאה כלים על פני המת טמאה לאו משום דקסבר אהל זרוק לאו שמיה אהל אלא כיון דזורקה קא מפיק לה מתורת אהל ומשוי לה תורת כלי ולעולם קסבר אהל זרוק שמיה אהל דקתני בסיפא ואם היתה מונחת טהורה אע''ג דאורחיה דמטלטל לה: אמר רב חסדא לא שנו. דימי חלוטו אין עולין לו מן המנין: אלא בנזירות מועטת. בזמן שקבל עליו נזירות שלשים יום [ונצטרע] כשעשה מהן עשרה ימים ונחלט שאין הללו ימים עולין לו מן המנין שאם אתה אומר עולין לו לא ישתיירו לו כדי גידול שיער לאחר תגלחיות של צרעת: אבל בנזירות מרובה. שקיבל עליו מאה יום ונצטרע בתוך ימי נזירותו עד שלא עברו ל' יום ונתגלח בשתי תגלחיות של צרעת הואיל ועדיין נשתיירו שם ל' יום כדי גידול שיער אף ימי חלוטו עולין לו מן המנין ואינו צריך לשמור אלא ל' יום כדי גידול שיער טהרה לנזירות לאחר תגלחיות של צרעתו: מתיב רב שרביא. מי מצית דייקת למתני' דבנזירות מועטת קאי והא קתני מתחיל ומונה מיד ואינו סותר את הקודמין ובאיזו נזירות קאי אילימא בנזירות מועטת של שלשים יום ומי מצית אמרת דאינו סותר את הקודמין: והא בעי גידול שער. לאחר תגלחתו מן הצרעת וליכא דאין גידול שיער פחות משלשים יום: (רש"י)

תוספות לימא כתנאי. אי משום אוירא אי משום גושא: ור' יוסי בר' יהודה מטהר. דסבר משום גושא דכיון שהוא בשידה ואהל זרוק שמיה אהל טהור: והתניא. בת''כ זרק תיבה מלאה כלים על פני המת טמאה דהוי אהל זרוק ולא שמיה אהל ואם היתה מונחת שעומדת במקום אחד טהורה כיון דאינה זזה ממקומה השתא הוי אהל קבוע אלמא דאהל זרוק לא שמיה אהל לר' יוסי בר''י אבל אם פליגי באוירא וגושא לא קשיא ליה מידי מהך ברייתא דאיכא לאוקמא לפלוגתייהו בשידה תיבה המונחת ואפ''ה א''ר מטמא משום אוירא אבל השתא דפליגי באהל זרוק לא מתוקמא פלוגתייהו במונחת דא''כ רבי לא הוה מטמא דאהל מעליא הוא ומשני דכ''ע משום אוירא ואהל זרוק לא שמיה אהל לר' יוסי בר' יהודה ואפ''ה משום דלא שכיחא ליכנס בשידה תיבה ומגדל לא גזרו לר' יוסי והתניא בניחותא וכו' פירוש אחר לא דכ''ע משום גושא מר סבר אהל זרוק שנכנס בשידה שבהמה או אדם מוליכים אותו שמיה אהל לחוץ ולהפסיק וצ''ל דעדיף מטלית המנפנפת דתנן במס' אהלות (פ''ח מ''ה) דאין חוצצין בפני הטומאה ואין מביאין והיינו טעמא דהכא עדיף משום דרגלי האדם או הבהמה הנושאים השידה והתיבה נוגעים בארץ אבל הטלית מנפנפת באויר ומר סבר אהל זרוק לא שמיה אהל והיינו דאמר והתניא בניחותא וכן בפירוש ר''ח ר' יוסי בר' יהודה אומר תיבה שהיא מלאה כלים וזרקה על פני המת טמאה דדמיא לטלית המנפנפת דאזלה כולה באוירא ואם היתה מונחת על גבי בהמה או אדם הנושאין אותה טהורה דאהל זרוק כה''ג דרגלי הנושאים נוגעים בארץ שמיה אהל לחוץ בפני הטומאה: ה''ג ואי בעית אימא דכ''ע משום אוירא גזרו וטעמא דר' יוסי בר' יהודה דמטהר אף כי נמי גזרו על אוירא היינו בעומד על הגשר של ארץ העמים או נכנס בקרון ובספינה דשכיחי להלך אבל בשידה תיבה ומגדל לא שכיח לא גזרו ורבי סבר אע''ג דלא שכיח גזרו והתניא בניחותא הנכנס בארץ העמים בשידה תיבה ומגדל טהור בקרון ובספינה ובאסקריא גוט''א בלע''ז משוט הספינה וכדאמר בעלמא (תענית דף כא.) אילפא תלא נפשיה באסקריא דמכותא אלמא אף לר' יוסי בר''י דמטהר בשידה תיבה ומגדל מודה בקרון ובספינה דטמא משום אוירא גזרו ואב''א הכא שמא יוציא ראשו ורובו לשם ולכ''ע משום גושא גזרו ושידה תיבה ומגדל דמטהר ר' יוסי בר''י משום דסבר אהל זרוק שמיה אהל ולא גזר שמא יוציא ראשו ורובו לחוץ דאין פתח שידה תיבה ומגדל נוחה ליכנס ולהוציא ואין נקל כל כך להוציא ראשו אבל בקרון ובספינה מטמא משום דגזר שמא יוציא ראשו ורובו לחוץ בקרון ובספינה ויאהל על הגושא כי נקל להוציא ראשו ורובו מספינה וקרון ורבי דמטמא אפי' בשידה תיבה ומגדל גזר אפי' בהנך דלמא יוציא ראשו ורובו לחוץ: והתניא בניחותא הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל טהור עד שיוציא ראשו ורובו. מכלל דבקרון ובספינה טמא אע''פ שלא הוציא ראשו ורובו דנקל הוא להוציא בקרון ובספינה וההוא דמייתי בפ' בכל מערבין (עירובין ל:) ובמס' חגיגה (דף כה.) מההיא ברייתא דהנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל דפליגי ר' יוסי בר''י ורבי באהל זרוק אי שמיה אהל אי לא היינו במאי דבעי למימר בשינויא קמא דפליגי באהל זרוק אבל שינוייא [בתרא] ליכנס בארץ העמים לא פליגי באהל זרוק אבל לגבי מת הוא דפליגי בה כדתניא ואם היתה מונחת בו טהורה דאהל זרוק שמיה אהל וההיא ר' יוסי בר''י אבל רבי מטמא דאהל זרוק לא שמיה אהל: ומתחיל ומונה מיד. כשנטהר מונה [למקום] שהפסיק בתחילת צרעתו דימי צרעתו לא עלו לו מן המנין: אמר רב חסדא לא שנו. דימי ספרו וימי גמרו אין עולים לו למנין נזירותו אלא בנזירות מועטת של ל' יום ונצטרע בנתיים ולאחר שנתרפא וגילח לסוף ימי גמרו וכשגילח שנית אחר ימי ספרו אז ודאי אינו יכול לגלח לסוף ל' מתחילת ימי נזירותו ויהיו ימי צרעתו ממנין שהרי אין גידול שיער פחות מל' יום וצריך למנות ל' יום לנזירותו משנתרפא ומספר: אבל בנזירות מרובה. שנדר כל כך ימים שאחר ימי צרעתו איכא ל' יום אחר שגילח תגלחת שנית לצרעתו דשפיר איכא כדי גידול שער מסלק נמי סלקי ליה: מתיב רב שרביא מתחיל ומונה מיד ואינו מבטל הקודמים. אומר ר''י דהיינו מתני' בודאי (אף) [אך] כי החליף הלשון: אילימא בנזירות מועטת הא בעי גידול שיער. ומאי קאמר אינו מבטל הקודמים והלא על כרחיה יסתור קודמין: אלא לאו בנזירות מרובה וקתני מתחיל ומונה מיד דשמעינן מתחיל ומונה לאחר ימי ספרו אלמא ימי ספרו אין עולין הוא מותיב לה והוא מפרק לה בנזירות בת חמשים יום איירי מתני' והיינו נזירות מועטת כרב חסדא וה''ק לא שנו אלא נזירות מועטת כלומר (אי) שאין לו לעשות רק ימי נזירות מועטת כבתחילת ימי צרעתו כגון דיתיב עשרים בנזירות ואיתיליד ביה צרעת דמגלח בצרעתו והדר יתיב שלשים ימים דנזיר דהא אית ליה גידול שיער כלומר ובכה''ג דין הוא שלא יעלו ימי צרעתו כל עיקר ודין הוא שלא יבטל הקודמין שאם ימי גמרו וימי חלוטו יעלו לנזירות שבעה ימים או ארבע (או) עשר ימים כפי מה שיעלו צריך הוא להוסיף על הנדר כדי שיהא שם גידול שיער ובכי האי גוונא איירי מתניתין ונזירות בת חמשים לאו דווקא דהוא הדין לנזירות בת ארבעים (תוספות)

דף נה - ב

אלא לאו בנזירות מרובה וקתני מתחיל ומונה מיד הוא מותיב לה והוא מפרק לה בנזירות בת חמשים יום דיתיב עשרין ואיתילידא ביה צרעת מגלח צרעתו והדר יתיב תלתין יומין דנזיר דהא אית ליה גידול שער מתיב רמי בר חמא נזיר שהיה טמא בספק ומוחלט בספק

רש"י אלא לאו בנזירות מרובה וקאמר מתחיל ומונה מיד. מאותו יום שעומד בו ומשלים לאותן ימים שלפני חלוטו אבל ימי חלוטו מיהא אין עולין לו: בנזירות בת חמשים יום כו'. דאי אמרת דעולין לא פש ליה כדי גידול שיער לאחר תגלחת צרעתו הלכך דלבתר הכי מיבעי ליה למיתב תלתין יומין מנזיר דהא אית ליה גידול שיער: מתיב רמי בר חמא נזיר שהיה טמא בספק ומוחלט בספק. שנטמא בספק ביום ראשון של נזירות וספק הוא לו אם נחלט ונרפא ביום ראשון של נזירותו: (רש"י)

תוספות היכא דאיתיליד ביה צרעת לסוף עשרה ימים וזה הכלל נזירות מועטת קרי מקום שאין לו למנות רק ל' יום משהתחיל הצרעת עד סוף ימי נזירותו אבל בנזירות מרובה כלומר כשהתחיל צרעתו היה לו למנות עדיין שלשים וא' יום או שלשים ושנים ימים לנזירות וכ''ש יותר כגון נזירות בת חמשים וא' או יותר ואיתיליד ביה צרעת בכ' אז ודאי לא תוכל לומר דכל ימי צרעתו אינן עולים כל עיקר דבמנין הימים העוברים מיהא יעלו לו כגון מי שנדר חמשים ושלשה ויתיב עשרים ואיתיליד ביה צרעת וארבעה עשר יום שלשה מימי צרעתו יעלו ואחד עשר לא יעלו וצריך הוא למנות על [עשרים] ושלשה ל' יום דבפחות לא יהיו לו גידול שער והיינו דנקט והדר יתיב שלשים ימים דנזיר: דהא אית ליה גידול שער. צריך לומר דה''ק ועל נזירות מועטת כי האי לא תקשי לך כדאקשת מעיקרא אילימא בנזירות מועטת הא בעינן גידול שיער ויסתור הקודמים דהא אית ליה גידול שער: מתיב רמי בר חמא נזיר שהיה טמא בספק לו אולי נטמא במת ומוחלט בספק אולי הוחלט ומיירי בנזיר ודאי אך הוא ספק אם נטמא במת אם לא וכן הוא ספק אם הוא מצורע מוחלט או לא. הר''ף: אוכל בקדשים לאחר ששים יום. משום דספק מצורע הוא ואסור לאכול בקדשים עד שיטהר מספק צרעתו ויביא קרבנות מצורע דמחוסר כפורים אסור לאכול בקדשים אבל משום נזירות טמא לא מיתסר בקדשים אע''ג דצריך נמי להביא קרבן משום דאין טומאה יוצאה עליו מגופו לא מיקרי מחוסר כפורים כדאמרינן בפ' ארבעה מחוסרי כפרה (כריתות י.) דדוקא במי שטומאתו יוצאה מגופו קרי מחוסר כפורים כיצד נזר נזירות שלשים יום וביום הראשון אירע לו ספק טומאה וספק טומאת צרעת דספק אם פרחה בו צרעת ממש אם בוהק הוא והשתא מיהא בתר דנתרפא לגמרי מזה ושונה וטובל ונטהר מספק טומאת מת אפי' לסוף שבעה בא לו לגלח כדין נזיר טמא או כדין מצורע שנתרפא אומרים לו להמתין מלגלח עד שלשים יום [דאימא] נזיר טהור גמור אתה שלא נטמאת ונזיר טהור אינו מגלח תוך שלשים אלא על הדמים בסוף שלשים יום כשנגמר נזירותו כדכתיב תער לא יעבור על ראשו עד מלאת ימי נזרו לסוף שלשים יום מגלח ומשפטי הבאת קרבנותיו מפורש לקמן בפרק שני נזירים (דף ס.) שמביא צפרי מצורע שחוטה ומשולחת וחטאת העוף הבאה על הספק משום ספק נזיר טמא ועולת בהמה משום ספק נזיר טהור [ואע''פ] שאינו יכול לגלח אלא על הדמים [הא אמרינן] דאם גילח על אחד מהם יצא ומתנה עליהם ועדיין אסור לאכול בקדשים דשמא מוחלט היה וטעון עוד תגלחת שנית והבאת קרבנות [כדכתיב] בפרשת מצורע והנה נרפא נגע הצרעת ולקח שתי צפרים ושחט את הצפור האחת על מים חיים ושלח את הצפור החיה וגלח את כל שערו וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים והיה ביום השביעי יגלח ורחץ בשרו במים וביום השמיני יקח שני כבשים אחד לעולה ואחד לאשם וכבש אחד לחטאת וזה אי אפשר לגלח סוף שבעה לתגלחת ראשונה כי אולי אינו מצורע אבל נזיר טמא היה וצריך להתחיל ימי נזירותו שלשים יום שנזר כי אותן שלשים יום שמנה לא עלו לנזירותו דקרינא ביה והימים הראשונים יפלו כיון דמספקא לן בנזיר טמא ושלשים יום השניים הם ימי נזירות טהרה וקרינן ביה תער לא יעבור על ראשו עד מלאת ימי נזרו לסוף ששים מגלח ובהך תגלחת שניה ליכא לספוקי בנזיר טמא דמספק נזיר טמא נפק בתגלחת ראשונה עד סוף ל' יום הראשונים אבל בנזיר טהור איכא לספוקי או בתגלחת ימי ספרו של מצורע ומביא עולת בהמה משום ספק נזיר טהור כדי לגלח על הדמים ומתנה עליה למחרת של יום תגלחתו יביא קרבנות מצורע כדי להתירו לאכול בקדשים ומביא חטאת העוף דאילו חטאת בהמה אינו בא על הספק אך יפקיר נכסיו ויביא חטאת העוף כדין מצורע עני ואשם נמי יביא לר''ש דאמר אשם מצי לאתנויי ביה כשלמים ולרבנן דר''ש אית להו דאשם אינו מעכבו לאכול בקדשים ועדיין הוא אסור לשתות יין ולטמאות למתים דשמא מוחלט היה ושני תגלחיות הללו שעשה למצורע היו לגמרו ולספרו ואינו עולה לתגלחת נזיר טהור כדאמרינן לקמן בפ' ב' נזירים (שם) לכך טעון עוד שני תגלחות אחד לנזיר טמא ואחד לנזיר טהור לסוף תשעים יגלח שלישית ובהך שלישית ליכא לספוקי במצורע כלל כי אם בנזיר טהור או בנזיר טמא והך תגלחת אי אפשר לגלח אלא עד סוף ל' יום הרי תשעים יום דלא מיבעיא בנזירות מועטת דצריך להמתין ל' משום גידול שער אף לרב חסדא אלא אף בנזירות מרובה כדפריש ואזיל משום דסבירא דימי צרעתו אין עולין לו כל עיקר ודלא כרב חסדא לכך צריך להמתין לתגלחת שלישית אחר תגלחת שניה כמנין ימי הנזירות (שעבר) אולי נזיר מצורע הוה ולא נזיר טמא ולסוף תשעים כשמגלח שלישית ליכא לספוקי במצורע כלל אלא או בנזיר טהור או בנזיר טמא ויביא עולת בהמה משום ספק נזיר טהור ולגלח על הדמים וחטאת העוף משום ספק נזיר טמא ועדיין אסור לשתות יין ולטמא למתים דשמא מוחלט היה ונזיר טמא ועלו לו שנים תגלחיות ראשונות לצרעתו והשלישית לנזיר טמא לכך צריך למנות עוד ל' לנזירות טהרה לסוף ל' יגלח ויביא קרבן טהרה לבד ומתנה ביה כדמפרש לקמן בפ' שני נזירים ומותר לשתות יין ולטמאות למתים והיינו דקתני ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ק''כ יום: ומדקדק הר''ם דע''כ צריך לומר שהוא מגלח ביום ל' שאם לא היה מגלח עד יום [שלשים ואחד] כשאר נזיר א''כ הוה מגלח תגלחת שניה יום ששים ואחד וא''כ לא היה אוכל בקדשים עד יום ששים ושנים שהרי אחר תגלחת מצורע היה טובל ולא היה יכול להביא קרבנותיו עד למחר כדאמר לעיל בפ' שלישי (דף יח) גלח בח' מביא קרבנותיו בט' אלא ביום ל' מגלח ומביא אחד מג' קרבנותיו דנזיר טהור עולה או שלמים כדי לגלח על הדמים דאולי נזיר טהור היה ואע''ג דשאר נזיר אינו מגלח עד שלשים ואחד יום היינו מדרבנן דמדאורייתא ביום ל' מצי מגלח לרב מתנא משום דמקצת היום ככולו או לבר פדא דמכ''ט יום נשלם הנזירות והלכך נזיר זה דעדיין אינו שותה ולא מיטמא למתים לא העמידו דבריהם ואוקמה אדאורייתא ושרי ליה לגלח ביום ל' מיהו קשה מתגלחת שלישית דאינו שותה יין ואפי' הכי בשלשים ואחד אלא נראה דמשום אכילת קדשים הקילו בשני תגלחיות ראשונות לכתחילה ביום ל'. מהרפ''ש: ה''ג ואכתי אינו מביא קרבנות נזיר טמא בו ביום דכיון שהוא צריך לטבול אחר התגלחת כדין מצורע שטובל אחר כל התגלחות ומיחזי כאילו היא טבילת נזיר טמא ביום שביעי אחר דבנזיר טמא נמי מספקא ליה דאז אינו מביא עד שמיני ולכך אינו יכול להביא קרבנות נזיר טמא עד למחרת יום תגלחתו דהיינו ביום שלשים ואחד וביום שלשים ואחד מביא חטאת העוף כדין נזיר טמא דשמא הוא טמא ולא מוחלט וימנה עוד ל' יום מיום שלשים ואחד שמביא קרבן טומאה וכדרבנן בפ' ג' (שם) דאמר הביא חטאתו אע''פ שלא הביא אשמו מונה יום ששים שהוא יום ל' למניינו ומגלח כדמפרש ולמחרת דהיינו יום ששים ואחד מביא קרבן צרעתו חטאת העוף כמו מצורע עני ואם עשיר הוא מפקיר נכסיו ומותר לאכול בקדשים דאשמו אינו מעכב לאכול בקדשים לרבנן ולר' שמעון דאמר מביאין קדשים לבית הפסול מביא גם אשם ומתנה כשלמים וזה ששנינו (זבחים עו.) ר''ש אומר למחרת מביא אשמו ולוגו ואומר אם מצורע הוא זה אשמו וזה לוגו ואם לאו יהא שלמים ואותו אשם טעון צפון ומתן בהונות כו' הרי למחרת ששים יום דהיינו יום ששים ואחד אוכל בקדשים דכבר גילח ב' תגלחות אם היה מצורע כבר. נטהר ומיהא תגלחת שלישית ליכא לפרושי הכי שהרי אינו טובל אחר התגלחת כיון שעשו לו ספיקות של מצורע. וצריך לומר דודאי בב' תגלחיות אחרונות אינו מגלח עד יום ל' ואחד (מגלח ל' יום על שלשים ואחד) שמניינו התחיל ביום ששים ואחד ומביא עולת בהמה לגלח על הדמים וגם מביא חטאת עוף משום ספק נזיר טמא כי בתגלחת ראשונה אולי מוחלט היה ולא עלו לו לנזירותו ומתחיל מניינו מיום [ששים] ואחד ומשלים חמשים ותשעה יום על ששים ואחד שהן מאה ועשרים יום ומגלח ביום קכ''א שהוא ל' ואחד יום למניינו ומביא קרבן טהרה לבד ומותר ביום קכ''א לשתות יין ומשלים נזירותו ויש ליתן טעם בדבר דדוקא בשני תגלחיות ראשונות דאיכא לספוקי בספק מצורע הקילו להיות ביום ל' אבל בשתים אחרונות שאין עליו עוד ספק מצורע השווהו לשאר נזיר שמגלח ביום שלשים ואחד ולכך קאמר ושותה ביין ומטמא למתים אחר ק''כ יום: ותני עלה [בד''א] בנזירות מועטת דאז די לו בק''כ אבל בנזירות בת שנתה אוכל בקדשים לאחר שתי שנים. כדפרישית שממתין מלגלח ראשונה עד שנה דשמא נזיר טהור היה ושניה עד שתי שנים דשמא לא היה מוחלט אלא נזיר טמא שלישית עד שלש שנים דשמא מוחלט היה ולא טמא מת. רביעית עד ארבע שנים דשמא מוחלט וטמא מת היה וגילח ראשונה ושניה לצרעתו שלישית לנזיר טמא רביעית לנזיר טהור: (תוספות)

דף נו - א

אוכל בקדשים לאחר ששים יום ושותה יין ומיטמא למתים לאחר מאה ועשרים יום ותני עלה במה דברים אמורים בנזירות מועטת אבל בנזירות בת שנה אוכל בקדשים לאחר שתי שנים ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ארבע שנים ואי סלקא דעתך סלקין ליה יומי תיסגי ליה בשלש שנים ושלשים יום ועוד מתיב רב אשי אין לי אלא ימי טומאה שאין עולין לו מן המנין ימי חלוטו מנין ודין הוא ימי טומאה מגלח ומביא קרבן וימי חלוטו מגלח ומביא קרבן מה ימי טומאתו אין עולין לו מן המנין אף ימי חלוטו אין עולין לו מן המנין לא אם אמרת בימי טומאתו שכן מבטל בהן את הקודמים תאמר בימי חלוטו שאין מבטל בהן את הקודמין אמרת קל וחומר הוא ומה נזיר בקבר ששערו ראוי לתגלחת נזירות אין עולין לו מן המנין ימי חלוטו שאין שערו ראוי לתגלחת נזירות לא כל שכן ואין לי אלא ימי חלוטו ימי ספרו מנין ודין הוא

רש"י אוכל בקדשים לאחר ששים ושותה יין ומטמא למתים לאחר ק''כ יום. שאילו היה טמא ודאי ומוחלט ודאי היה צריך לגלח לאלתר תגלחת צרעת ובסוף שבעה ימים דתגלחת לימי ספרו מביא קרבן צרעת ואוכל בקדשים ואח''כ למנות שבעה דתגלחת נזירות טומאה ואח''כ למנות שלשים דנזירות טהרה מפני שהצרעת דוחה לתגלחת דנזיר כדתנן לקמן באידך פירקין (דף נט.) דתגלחת הנגע דוחה לתגלחת הנזיר בזמן שהוא ודאי ולא בזמן שהוא ספק ונמצא אוכל בקדשים לאחר שבעה ימים ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ארבעים וארבעה יום אבל עכשיו שהוא טמא מספק ומוחלט מספק שאינו יכול לגלח תגלחת צרעת לאלתר לפי שאינה דוחה לתגלחת הנזיר בזמן שהוא ספק הלכך שוהא אוכל בקדשים לאחר ששים כו' כיצד בא לו לגלח תגלחת צרעת לאלתר אומרים לו שמא לא היית טמא ולא מוחלט ואי אתה רשאי לגלח עד שלשים יום בא לו לסוף שלשים וביקש לשתות יין אומרים לו טמא היית ולא מוחלט ותגלחת ראשונה שעשית היא תגלחת טומאה ואי אתה מותר לגלח כל שלשים יום מפני שחלה עליו נזירות טהרה ועומד שלשים יום ומגלח הרי ששים יום בא לו לשתות יין אומרים לו מוחלט היית ולא טמא והללו שנים תגלחיות שעשית הן שתי תגלחיות של צרעת ועכשיו צריך אתה להתחיל למנין נזירותך ועשה שלשים יום ומגלח הרי תשעים יום בא לו לשתות יין אומרים לו שמא מוחלט וטמא היית ושני תגלחיות הראשונות היו לשם צרעת והשלישית לתגלחת טומאה מעכשיו מתחיל נזירות טהרה וחוזר ומונה שלשים והרי הן מאה ועשרים יום וארבע תגלחיות נמצא אוכל בקדשים לאחר ששים יום ממה נפשך דתגלחת צרעת ודאי קודמת וכיון שהביא קרבן צרעתו הותר בקדשים אבל ביין לא הותר עד לאחר מאה ועשרים יום כמו שפירשתי: ותני עלה. בתוספתא: במה דברים אמורים בנזירות מועטת אבל בנזירות בת שנה. והיה טמא בספק ומוחלט בספק ביום ראשון של נזירות אוכל בקדשים לאחר שני שנים דשמא לא היה טמא ולא מצורע ואינו אוכל כל שנה ראשונה עד סופה ובסוף שנה ראשונה יש לומר טמא היה ולא מצורע ומכאן ואילך מתחיל נזירות טהרה ואין מגלח עד סוף שנה שנית ועדיין יש לומר שמא מצורע וטמא היה ושתי תגלחיות ראשונות לא עלה לו אלא לצרעת ותגלחת שלישית עלתה לו לנזירות טומאה ומכאן ואילך מתחיל נזירות טהרה ואינו מגלח עד סוף שנה רביעית נמצא אוכל בקדשים לאחר שתי שנים ממה נפשך לפי שכבר גילח שני תגלחיות ותגלחת דצרעת קודמת בכ''מ כדאמרן ונמצא שותה יין ומיטמא למתים לאחר ארבעה שנים: ואי ס''ד. דבנזירות מרובה מסלק סלקי ליה ימי חלוטו דשהוי ימי חלוטו עולין לו למנין נזירות טהרה: תסגי ליה. אלא מדאינו יכול לשתות ביין עד לאחר ארבעה שנים ש''מ דאפי' בנזירות מרובה אין ימי חלוטו עולין לו מן המנין וקשיא לרב חסדא: ועוד מתיב רב אשי אין לי אלא ימי טומאה שאין עולין לו מן המנין. דכתיב (במדבר ו) וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וקדש את ראשו ביום ההוא ואח''כ והזיר לה' את ימי נזרו והימים הראשונים יפלו ומעכשיו התחיל להזיר לה' ימי נזרו לאחר שהביא כפרתו: ימי חלוטו. שאם מצורע ומוחלט בתוך ימי נזירותו: מנין. שכ''ז שיהא מגלח לא היו עולין לו מן המנין נזירות טהרה: (את הקודמים). והואיל וימי חלוטו אין סותר בהן את הקודמין יהו עולין לו מן המנין: נזיר בקבר. שנזר והוא בבית הקברות ששערו ראוי לתגלחת נזיר כדאמרינן בהריני נזיר [מגלח] (לעיל טז:): אין עולין לו. ימי טומאתו מן המנין ואין סותר בהן את הקודמין לפי שאין לו קודמין ימי חלוטו כו': ימי ספרו. אותן ימים שכתוב בהן וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים (ויקרא יד): מנין. שלא יהו עולין לו למנין נזירות טהרה: (רש"י)

תוספות ה''ג אוכל בקדשים אחר ששים. דהיינו ביום ששים ואחד דשני תגלחיות ראשונות היו ביום שלשים דאוקמינן אדאורייתא ומיהו לפירוש זה אוכל בקדשים ביום ששים גופיה [כיון] דתגלחת ראשונה שלשים יום א''כ תגלחת שניה ביום חמשים ותשעה דאורייתא כדאמרינן לעיל אם גילח ראשונה ביום שלשים מגלח שניה ביום ששים ואם גלח שניה ביום ששים חסר אחד יצא דהיינו ביום חמשים ותשעה ובו ביום יטבול ולמחרתו ביום ששים יביא קרבנותיו ויאכל בקדשים ונמצא דאוכל בקדשים ביום ששים ואע''ג דלאחר ששים [אמר] הכי נמי אמרינן בפרק שני [נזירים] (לקמן ס:) אוכל בקדשים אחר שמנה ימים ורוצה לומר ביום השמיני עצמו וכן הא דקתני ושותה יין לאחר ק''כ היינו ביום קכ''א דאע''ג דתגלחת שניה ביום שלשים ואחד ודוק לשון מהרפ''ש: ואי ס''ד סלקו לו ימי חלוטו תסגי ליה [בג' שנים ול' יום]. כלומר אחר שגילח שנית לצרעתו לקץ שתי שנים יגלח שלישית לסוף שלשים ממה נפשך אם נזיר טהור הוא כך דינו שהרי עלו לו ימי צרעתו לשנה של נזירות [לרב חסדא] ואינו צריך להמתין רק שלשים יום גידול שער (אבל) לגלח תגלחת נזיר טהור אחר תגלחת ל' ימתין שנה לתגלחת רביעית דשמא מוחלט היה וטמא טמא מת ושתי תגלחות ראשונות לצרעתו ושלישית לנזיר טמא ועד שיגלח לתגלחת נזיר טמא אי אפשר לו לחזור ולמנות נזירות טהרה והיינו דפריך בשלש שנים ושלשים יום סגי דכך עולה החשבון אלא ש''מ ימי צרעתו אין עולין לו כל עיקר ולכך לא יגלח שלישית עד סוף שלש שנים דשמא נזיר טהור הוא ומוחלט היה וימי צרעתו לא עלו לו ונמצא שאינו יכול לגלח עד סוף השנה: ועוד מתיב רב אשי אין לי אלא ימי טומאתו שאין עולין לו. דכתיב והימים הראשונים יפלו ימי חלוטו מנין ודין הוא ימי טומאתו מגלח ומביא קרבן דהיינו אשם נזיר טמא וימי חלוטו מגלח ומביא קרבן צרעתו אשם מצורע: לא אם אמרת בימי טומאתו שכן מבטל בהן את הקודמין אבל ימי חלוטו פשיטא לן דלא יסתרו הקודמין כדדרשינן לעיל בפרק שלשה מינין (דף מד.) כי טמא נזרו למעוטי תגלחת ויין שאינן סותרין: ומה נזיר בקבר ששערו ראוי לתגלחת נזירות. שאם אמר הריני נזיר כשהיה בבית הקברות שערו ראוי לתגלחת טהרה שאינו מגלח ומביא קרבן טומאתו כדאמרינן לעיל בפרק שלישי (דף טז:) אלא מגלח לסוף שלשים יום בשביל נזירות ואע''פ כן אין ימי נזירות בבית הקברות עולין לו לנזירותו אלא כשיוצא יתחיל למנות ימי חלוטו שאין שערו ראוי לתגלחת נזירות טהרה שכן צריך לגלח בשביל צרעתו אינו דין שלא יעלו לו מן המנין: ימי ספרו. לאחר שנתרפא שהוא מגלח כל שערו ומונה (כל) שבעה ימים וחוזר ומגלח ואז הוא נטהר לגמרי מנין שאותן שבעה אין עולין לו מן המנין וקצת קשה דתיתי בק''ו מנזיר בקבר ששערו ראוי לתגלחת טהרה: שכן טעון תגלחת והוו כעין ימי טומאתו: אבל ימי הזב והזבה וימי הסגרו של מצורע. אחרי שאין טעונין תגלחת הרי אלו עולין: אילימא בנזירות מועטת כלומר שאין לו למנות רק שלשים יום משהתחיל צרעתו עד סוף ימי נזירות והא בעי גידול שיער והיכי בעי למימר דימי חלוטו יעלו לו מן המנין לנזירותו דקתני תאמר בימי חלוטו אין מבטל בהו הקודמין ולכך יעלו והא ביום דבתחילת צרעתו לא היה לו למנות אלא שלשים יום ונתרפא וגלח בתר גילוחו צריך לחזור ולמנות שלשים יום דבבציר משלשים יום לא הוי גידול שיער: אלא לאו בנזירות מרובה שהיה לו למנות יותר משלשים יום כשנצטרע וכי גילח לצרעתו יש לו עדיין למנות שלשים יום ואי ס''ד דאמרינן ימי צרעתו יעלו לו מן המנין הרי יש לו עדיין גידול שיער שלשים יום כעין מילתא דרב חסדא ממש וקאמר תנא קמא דלא סלקי ליה וקשה לרב חסדא: רבי אליעזר אמר משום ר' יהושע כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה חייבין על ביאת מקדש וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה. כגון גולל ודופק (תוספות)

דף נו - ב

מה ימי חלוטו טעון תגלחת אף ימי ספרו ומה ימי חלוטו אין עולין לו מן המנין אף ימי ספרו יכול אף ימי הסגרו כן והדין נותן חלוט מטמא משכב ומושב וימי הסגרו מטמא משכב ומושב אם למדת לימי חלוטו שאין עולין לו מן המנין אף ימי הסגרו אין עולין לו מן המנין אמרת לא אם אמרת בימי חלוטו שכן חלוטו טעון תגלחת ומביא קרבן לפיכך אין עולין תאמר בימי הסגרו שאין טעון תגלחת ואינו מביא קרבן לפיכך יעלו למנין מכאן אמרו ימי ספרו וימי גמרו אין עולין לו מן המנין אבל ימי הזב והזבה והסגרו של מצורע הרי אלו עולין לו קתני מיהת לא אם אמרת בימי טומאה שכן מבטל בהן את הקודמין תאמר בימי חלוטו במאי אילימא בנזירות מועטת הא בעינן גידול שער אלא לאו בנזירות מרובה וקתני שאין עולין לו מן המנין אלמא לא סלקין ליה ש''מ: מתני' אמר רבי אליעזר משום ר' יהושע כל טומאה מן המת שנזיר מגלח עליה חייבין עליה על ביאת מקדש וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליה על ביאת מקדש א''ר מאיר לא תהא זו קלה מן השרץ: גמ' ורבי אליעזר משום רבי יהושע גמר לה והא משום רבי יהושע בר ממל גמר לה דתניא אמר רבי אליעזר כשהלכתי לערדסקיא מצאתי את ר' יהושע בן פתר ראש שהיה יושב ודן לפני ר''מ בהלכה כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה חייבין עליה משום ביאת מקדש וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליה משום ביאת מקדש אמר לו אל תהא זו קלה משרץ אמרתי לו כלום אתה בקי ברבי יהושע בר ממל אמר לי הן כך אמר לי רבי יהושע בר ממל משום רבי יהושע כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה חייב עליה משום ביאת מקדש וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליה משום ביאת מקדש הוי משום רבי יהושע בר ממל גמיר לה אמרו שמע מינה כל שמעתתא דמתאמרה בבי תלתא קדמאי ובתראי אמרינן מציעאי לא אמרינן אמר רב נחמן בר יצחק אף אנן נמי תנינא אמר נחום הלבלר כך מקובלני מרבי מיאשא שקיבל מאבא שקבל מן הזוגות שקבלו מן הנביאים הלכה למשה מסיני בזורע שבת וחרדל בשנים ושלשה מקומות שנותן פאה מכל אחד ואחד ואילו יהושע וכלב לא קחשיב ש''מ: מתני' אר''ע דנתי לפני רבי אליעזר מה אם עצם כשעורה שאינו מטמא אדם באהל הנזיר מגלח על מגעו ועל משאו רביעית דם שהוא מטמא אדם באהל אינו דין שיהא הנזיר מגלח על מגעה ועל משאה אמר לי מה זה עקיבא אין דנין כאן מק''ו וכשבאתי והרציתי דברים לפני רבי יהושע אמר לי יפה אמרת אלא כן אמרו הלכה:

רש"י מה ימי חלוטו טעון תגלחת. וצפורין כדמפרש בהו קרא: גמרו. היינו ימי חלוטו: ימי הסגרו אלו ימים שהוא מוסגר קודם שמוחלט פעמים י''ד יום ונטהר בתוך ימי הסגר שהן עולין לו אותן ימים: אבל ימי הזב כו'. שאינם טעונין תגלחת ועוד לא נטמאו בטומאת מת הרי אלו עולין לו מן המנין: קתני מיהת לא אם אמרת כו' תאמר בימי חלוטו. שאין מבטל בהן את הקודמין במאי אילימא בנזירות מועטת והא בעינן גידל שיער אלא לאו בנזירות מרובה וקתני שאין עולין לו מן המנין וקשיא לרב חסדא: שמע מינה. דמהא תיובתא ש''מ וא''ת לוקמה בנזירות חמשים יום כדלעיל הא לא אפשר דהא קתני לה דומיא דימי טומאה דמה להלן פסיקא לן דאין עולין אף כאן אין עולין: מתני' לא תהא זו קלה מן השרץ. ומה על טומאת השרץ שאין הנזיר מטמא כלום חייבין עליו משום ביאת מקדש על טומאה מן המת שהוא טעון הזאה ג' וז' אינו דין שיהו חייבין עליה משום ביאת מקדש ואף ע''פ שאין הנזיר מגלח עליה: גמ' ור' אליעזר מר' יהושע. סתמא דהיינו ר' יהושע בן חנניה הא גמר לה והא מר' יהושע בן ממל כו': לערדסקיא. שם מקום: בן פתר ראש. כך שמו: אמרתי לו. לר' מאיר כלום בקי אתה בר' יהושע בן ממל אמר לי הן ואמר לי משום ר' יהושע כל טומאה כו': אמרו ש''מ כל שמעתתא דמתאמרא בבי תלתא. דשלישי שמע משני ושני מראשון דהאי מאן דבעי למימר להאי מילתא לא מצטרכא למימר אלא קמאי ובתראי ומציעאי לא כדתנן במתני' ר' אליעזר ור' יהושע ולא קחשיב ר' יהושע בן ממל בהדייהו: אמר נחום הלבלר כך מקובלני מר' מיאשא שקיבל מן הזוגות. יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח שמעיה ואבטליון הלל ושמאי וזוגות שקיבלו מן הנביאים חגי זכריה ומלאכי ונביאים קיבלו הלכה למשה מסיני: ה''ג הזורע את שדהו שני מיני חטין אם עשאן גורן אחת נותן פאה אחת דהואיל ובשדה אחת זרען אע''פ שהן שני מינים הואיל ושניהם מין חטין אינו חייב אלא פאה אחת אלא א''כ שם דעתו לחלקן ולעשות מהן שתי גרנות ואית ספרים דכתיב בהו הזורע שבת וחרדל אני''ס {אניי"ד: שֶׁבֶת (צמח ריחני)} בלע''ז ותו לא ואנן לא גרסינן לה: ואילו יהושע וכלב. דהוו מציעאי לא קחשיב אלמא דקמאי ובתראי אמרי' ומציעאי לא אמרינן ומן הנביאים ואילך קחשיב כולהו כחדא מפני שהיו מבית שני ואילך: מתני' רביעית דם שהיא מטמאה כו' אינו דין שהנזיר מגלח על מגעה ועל משאה. וה''ה דהוה ליה למימר על אהילות דלרבי עקיבא אית ליה האי סברא אלא משום דלגבי שעורה דקמייתי ליה מיניה מקל וחומר לא מצי אמר על אהילות לא אמר נמי גבי רביעית דם: אין דנין כאן מק''ו. ובגמ' מפרש (מאי קאמר: אין דנין כאן ק''ו). לפי שאין דנין קל וחומר מהלכה: (רש"י)

תוספות ואהל רובע עצמות וכלים הנוגעים במת: לא תהא זו קלה מן השרץ. דכתיב ביה בהדיא דחייבין עליה על ביאת מקדש: אמר ר''ע דנתי לפני ר' אליעזר כו' אמר לי מה זו (ר') עקיבא אין דנין כאן ק''ו ולא פירש לו טעמיה וטעמא דר' אליעזר שאין דנין ק''ו מהלכה (זו): [אלא] כן [אמרו] הלכה. בגמ' מפרש דעצם כשעורה הלכה ואין דנין ק''ו מהלכה: ורבי אליעזר משום ר' יהושע. סתם שהוא רבי יהושע בן חנניה גמיר לה והא משום ר' יהושע בן ממל גמר לה: דתניא אמר ר' אליעזר כשהלכתי לערדסקיא מצאתי ר' יהושע בן פתר ראש. כך שם אביו שהיה יושב ודן לפני ר''מ כל טומאת מת כו' אמר לו [כלום] אתה בקי בר' יהושע בן ממל אמר [לי] הן כך א''ר יהושע בן ממל כל זה מדברי ר' אליעזר אלמא מרבי יהושע בן ממל גמיר ליה: ש''מ מילתא דמיתאמרא [בבי תלתא] קדמאי ובתראי אמר מיצעי לא אמר. ה''נ ר' יהושע בן חנניה אמר לר' יהושע בן ממל ור' יהושע בן ממל לר''א ורבי שסידר המשנה הזכיר רבי אליעזר שהיה אחרון ורבי יהושע בן חנניה שהוא הראשון ורבי יהושע בן. ממל שהוא האמצעי לא חש להזכירו: שקיבל מן הזוגות. הלל ושמאי והם קיבלו משמעיה ואבטליון ומיהודה בן טבאי ושמעון בן שטח שקיבלו מן הנביאים חגי זכריה ומלאכי שקבלו הלכה למשה מסיני בזורע שבת וחרדל (וכו') בשנים וג' מקומות שחייב בפאה מכל אחד ואחד כך גירסת הספרים ולא גרסינן ליה דהך משנה שנויה במסכת פאה (פ''ג מ''ב) גבי מחלוקת דר' עקיבא [במנמר] שדהו ושייר קלחים לחים ר''ע אומר פאה מכל א' ואחד וחכמים אומרים מאחד על הכל ומודים חכמים בזורע שבת כו' והכי גרסינן בפ''ב דפאה (מ''ה) הזורע שדהו ב' מיני חטין פי' שחמתית ולבנה [עשאן] גורן אחד נותן פאה אחת ב' גרנות ב' פאות מעשה שזרע ר''ש איש המצפה ובא לפני ר''ג ועלו ללשכת הגזית ושאלו לנחום הלכה ואמר כך מקובלני מר' מיאשא כו' שני מיני חטין עשאן גורן אחד נותן פאה אחת שתי גרנות נותן שתי פאות ואילו יהושע וכלב האמצעים לא קחשיב: (תוספות)

דף נז - א

גמ' איבעיא להו עצם כשעורה הלכה ורביעית דם קל וחומר ואין דנין קל וחומר מהלכה או דלמא רביעית דם הלכה ועצם כשעורה קל וחומר ואין דנין קל וחומר מהלכה ת''ש עצם כשעורה הלכה ורביעית דם קל וחומר ואין דנין קל וחומר מהלכה:

רש"י גמ' איבעיא להו. האי דקאמרי במתני' ר' אליעזר ור' יהושע דאין דנין ק''ו היכי קאמרי מי אמרינן עצם כשעורה הלכה למשה מסיני דנזיר מגלח עליו ורביעית דם קל וחומר מעצם כשעורה דנזיר מגלח עליו ואין דנין קל וחומר מהלכה אי . לאו במידי דתרוייהו גמירי לה מקרא או דילמא הכי קאמר רביעית דם הלכה למשה מסיני דמטמא את האדם באהל ועצם כשעורה קל וחומר כלומר ומעצם כשעורה קא גמרינן קל וחומר דברביעית דם יהא נזיר מגלח וקאמר ליה אין דנין ק''ו מהלכה שאין למידין קל וחומר ממידי דלא גמירי לה אלא מהלכה אי לאו דאתיא ליה מן המקרא: ת''ש עצם כשעורה [הלכה]. שהנזיר מגלח עליו ורביעית דם קל וחומר ואין דנין קל וחומר מהלכה: (רש"י)

תוספות עצם כשעורה הלכה. דנזיר מגלח עליו דמקרא לא אתי כדכתיב על כל נפשות מת לא יבא מידי דמיטמא בביאה ורביעית דם בעי לאגמורי מיניה מק''ו או דילמא רביעית דם הלכה מה שהוא מטמא באהל דלית להו נפשות מת לרביעית דם דאדרבה משמע דם חצי לוג שהוא שיעור שתי נפשות והלכה למשה מסיני הוא דמטמא באהל ברביעית ועצם כשעורה קל וחומר כלומר מעצם כשעורה בעי ללמוד שיגלח על אהל רביעית דם ואין דנין קל וחומר מהלכה פי' מכח חומר שהוא הלכה למשה מסיני לא נעשה קל וחומר ת''ש רביעית דם קל וחומר ועצם כשעורה הלכה: (תוספות)

פרק שמיני - שני נזירים

מתני' שני נזירים שאמר להן אחד ראיתי אחד מכם שנטמא ואיני יודע איזה מכם מגלחין ומביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה ואומר אם אני הוא טמא קרבן טומאה שלי וקרבן טהרה שלך ואם אני הוא הטהור קרבן טהרה שלי וקרבן טומאה שלך וסופרין . שלשים יום ומביאין קרבן טהרה ואומר אם אני הוא הטמא קרבן טומאה שלי וקרבן טהרה שלך וזה קרבן טהרתי ואם אני הוא הטהור קרבן טהרה שלי וקרבן טומאה שלך וזה קרבן טהרתך: גמ' קתני שני נזירים שאמר להם ראיתי אחד מכם שנטמא ואיני יודע איזה מכם ואמאי כל ספק טומאה ברשות היחיד מהיכא ילפינן לה מסוטה מה סוטה בועל ונבעלת אף כל ספק טומאה ברה''י כגון דאיכא בי תרי אבל הכא שני נזירים והאי דקאי גביהון הא תלתא הוה ליה ספק טומאה ברשות הרבים וכל ספק טומאה ברשות הרבים ספיקו טהור אמר רבה בר רב הונא באומר ראיתי טומאה שנזרקה ביניכם אמר רב אשי דיקא נמי

רש"י מתני' שני נזירים. שקיבלו עליהם נזירות ביחד: שאמר להן אחד ראיתי את אחד מכם שנטמא. ה''ז נאמן להחזיקו בחזקת טומאה כל זמן שאין מכחישין אותו דהא או הודע אליו חטאתו כתיב (ויקרא ד) (או הודע אליו) מכל מקום: ואיני יודע איזה מכם. משלימין לנזירותן ומגלחין ומביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה בשותפות: ואומר. אחד מהן: אם אני הוא כו'. ועדיין אינן מותרין לשתות ביין לפי שיכול לומר על כל אחד שמא טמא היה ותגלחתו שגילח עכשיו היא תגלחת טומאה אלא חוזרין וסופרין עוד שלשים יום ומביאין קרבן טהרה בלבד מן השותפות: ואומר. אחד מהם אם אני הוא הטמא קרבן טומאה היה שלי וקרבן טהרה שלך וזה של עכשיו קרבן טהרה כו' ומעכשיו מותרין לשתות ביין: גמ' אבל הכא. כיון דהוו תלתא שנים נזירים והאי דקאי גבייהו אע''ג דקיימי ברה''י הויא ליה ספק טומאה ברה''ר דספיקו טהור: אמר רבה בר רב הונא. כגון דקאים האחד בלבד ואומר ראיתי טומאה שנזרקה לביניכם מבפנים דלא הוו להו אלא תרי כבועל ונבעלת: דיקא נמי. דלא קאי בהדייהו דקאמר ואיני יודע דאילו הוה קאי בהדייהו אי אפשר דלא הוה ידע: (רש"י)

תוספות מתני' שני נזירים שאמר להם אחד וכו'. צריך לומר שהן שותקין שאם היו מכחישין אותו לא היה נאמן כדאמרי' בקידושין בפ' האומר (ד' סה:) עד אחד בהכחשה מי מהימן: מגלחין ומביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה ואומר כו'. לאו דוקא נקט ואומר אלא זה יקרב לשם מי שהוא וזה יקרב לשם מי שהוא: אם אני. הוא הטמא קרבן טומאה. שנעשה כבר שלי וקרבן טהרה שנעשה כבר שלך (וזה קרבן טהרתי): וסופרין שלשים יום ומביאין קרבן. בשותפות קרבן טומאה חטאת העוף ועולת העוף אבל אשם לא מייתי על הספק (וקרבן טומאה בספק) עולת העוף תהא נדבה וחטאת ספק ולא תאכל ואשם שאינו מביא אינו מעכבו כרבנן דפרק ג' (לעיל דף יח:) וחכמים אומרים הביא חטאתו ולא הביא אשמו מונה ועדיין אסורין לשתות ביין וליטמאות למתים ולכך סופרים עוד שלשים יום. באומר ראיתי שנזרקה טומאה ביניכם. והוא עומד מרחוק דהוי ספק טומאה ברשות היחיד ואם תאמר אם כן יביא כל אחד קרבן טומאה ודאי דכל ספק טומאה . ברשות היחיד שורפין עליה [תרומה] ויש לומר דלא גמירי מסוטה אלא דבר שאפשר להיות כסוטה דאפשר שנטמאת אבל הכא לא אפשר לטמאות שניהם דודאי אחד טהור ואם תאמר אם כן מאי פריך מעיקרא והא ספק טומאה ברשות הרבים הוא כלומר ויביאו שניהם קרבן טהרה והא ספק טומאה ברשות הרבים דמטהרינן נמי מסוטה גמרינן לה ולא ילפינן אלא דבר שאפשר להיות והכא בודאי אחד טמא ויש לומר דספק טומאה ברשות הרבים לאו מסוטה גמרינן ליה אלא כל חד וחד מוקמינן אחזקתיה וילפינן ליה מקרא פרק קמא דחולין (דף י:) להעמיד כל דבר אחזקתיה אף על גב דודאי אחד טמא כיון דלא ידעינן ליה ואף על גב דבפרק קמא דחולין (ג''ז שם) למאי דקא סלקא דעתיה קאמר התם הילכתא גמירי לה ומשמע התם דספק טומאה ברשות הרבים לאו משום חזקה אלא נגמר מסוטה במסקנא לא קאי הכי ובמקום אחר [בריש מסכת נדה.] מפורש באורך: (תוספות)

דף נז - ב

דקתני ואיני יודע איזה מכם שמע מינה: מגלחין ומביאין: ואמאי דילמא לאו טמאין אינון וקעביד הקפה אמר שמואל באשה וקטן ולוקמא בגדול והקפת כל הראש לא שמה הקפה מדלא מוקים לה הכי שמע מינה קסבר שמואל הקפת כל הראש שמה הקפה מר זוטרא מתני לה להא שמעתא דשמואל אסיפא נזיר שהיה טמא בספק ומוחלט בספק אוכל בקדשים לאחר ששים יום ומגלח ד' תגלחות והא קעביד הקפה אמר שמואל באשה וקטן אמר רב הונא המקיף את הקטן הרי הוא חייב א''ל רב אדא בר אהבה לרב הונא ודידך מאן מגלח להון אמר ליה חובה תקברינון חובה לבניה כולהו שני דרב אדא בר אהבה לא אקיים ליה זרעא לרב הונא מכדי תרוייהו סבירא הקפת כל הראש שמה הקפה במאי קמיפלגי רב הונא סבר {ויקרא יט-כז} לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית [את] פאת זקנך כל שיש לו השחתה יש לו הקפה והני נשי הואיל וליתנהו בהשחתה ליתנהו נמי בהקפה ורב אדא בר אהבה סבר אחד המקיף ואחד הניקף במשמע ואיתקש מקיף לניקף כל היכא דניקף מיחייב מקיף נמי מיחייב והאי קטן הואיל והוא גופיה לאו בר עונשין הוא דמיחייב מקיף נמי לא מיחייב לימא הקפת כל הראש תנאי היא דתנו רבנן {ויקרא יד-ט} ראשו מה תלמוד לומר לפי שנאמר לא תקיפו פאת ראשכם

רש"י וקא עברי על לאו דהקפה דתגלחת אינו לצורך ויש בה משום לא תקיפו: אמר שמואל באשה וקטן. כגון שהיו שני נזירים הללו שתי נשים או שני קטנים דלא מיחייבי אהקפה: אמאי מגלח. ארבע תגלחיות והא קא עבר בתרתי תגלחיות קמייתא משום לאו דלא תשחית את פאת זקן שכן מגלח שערו ואאידך מינייהו קעבר משום הקפה: והא קא עביד השחתה גרסי': א''ל רב אדא בר אהבה לרב הונא לדידך. דאמרת דהמקיף את הקטן חייב קטנים דאיתנהו מגולחין כל הראש כדאורחייהו דאינשי דקמגלחי להו כדי להברותן לאחר החולי מאן קמגלח להו: אמר ליה חובה. כך שמה דאשתו דרב הונא דקסבר רב הונא דאשה לא מיפקדא אלאו דהקפת הראש אראש אחרים כלל: אמר ליה רב אדא תיקברינהו לבניה. דלדידך דאמרת המקיף את הקטן חייב כי מקפת ליה אשה נמי חייבת אבל לדידי אפילו גדול המקיף את הקטן פטור והוא הדין נמי לאשה וכן בגדול המקיף את הגדול חייב והוא הדין לאשה: מכדי תרוייהו סבירא להו דהקפת כל הראש שמה הקפה. והא הוה להו הקפת כל הראש לבניו דרב הונא: במאי פליגי. כלומר מאי איכא בינייהו דמאן דאסר בגדול אמאי שרי באשה: והני נשי הואיל וליתנהו בהשחתה. דלית להו זקן ליתנהו בהקפה כלל שאפילו אשה המקפת את הגדול פטורה. רב אדא בר אהבה סבר כי אמר רחמנא לא תקיפו אחד הניקף ואחד המקיף במשמע. ולהא מילתא איתקש ניקף למקיף דכל היכא דניקף חייב מקיף נמי חייב לא שנא איש ולא שנא אשה: והאי קטן הואיל והוא גופיה לא מיחייב. משום דלאו בר עונשין הוא דמקיף ליה נמי לא מחייב ואפילו איש: (רש"י)

תוספות דקתני ואיני יודע. דמשמע שלא נודע לו מעולם משום דלא הוה בהם מדלא קתני שכחתי: והא קא עביד הקפה. [בראש] השחתת הקפה: [באשה]. בראש האשה שאינה אסורה בהקפה דדרשינן בסמוך כל שאינו בהשחתה אינו בהקפה: והא קא עביד השחתת זקן. דבספק תגלחת מצורע מגלח זקנו בתער וקעבר בהשחתת זקן ובהקפת ראש מספק: המקיף את הקטן חייב. דכי כתיב רחמנא לא תקיפו פאת אף אפאות דקטן אזהר: ודידך מאן מגלח להון. שראה בנים קטנים מגולחים ראשיהם עם פאותיהם: א''ל חובה. אשתו היתה ורב הונא לטעמיה דאמר בסמוך הנשים מותרות להקיף דכיון דאינן באיסור דניקף ליתנהו נמי באיסור דמקיף: חובה תקברינהו לבניה. דאיסורא קא עבדא: כולהו שני כו'. כשגגה שיוצאת מלפני השליט: מכדי תרוייהו סבירא להו הקפת כל הראש שמה הקפה. רב הונא דאמר חובה מגלחה להו אבל האיש היה עובר אע''פ שמגלח כל ראשם וכן רב אדא דאמר חובה תקברינהו לבניה חובה נענשה: במאי פליגי. מאי טעמייהו: והני נשי הואיל וליתנהו בהשחתה ליתנהו בהקפה. בין להיות נקפות בין להקיף אחרים ואפילו לגדול מותרות: ורב אדא בר אהבה סבר אחד המקיף ואחד הניקף במשמע. פשטיה [דקרא] ודאי לניקף אזהר רחמנא דהא פאת ראשכם כתיב דהיינו הניקף ומיהו מדקאמר לא תקיפו ולא כתיב לא תוקפו הוסב הלאו גם על המקיף כדי להקיש מקיף לניקף כלומר כל היכא דניקף בר חיובא הוא כל מקיף נמי בר חיובא הוא וההוא קטן הואיל וגופיה לאו בר עונשין הוא ולא מיחייב מקיף ליה נמי לא מיחייב ואפי' איש שרי לאקופי לקטן ואין לתמוה מנא ליה להש''ס דרב אדא בר אהבה סבר מותר לגדול להקיף את הקטן דמשמע ליה מדקאמר ליה לרב הונא ודידך מאן מקיף להו דמשמע לדידי אפי' גדול מקיף לקטן אבל לדידך מאן מקיף להון והאי דלטייה היינו לפי סברתו דרב הונא דאסר לגדול להקיף לקטן ואמר ליה כיון דאסרת לגדול להקיף לקטן גם האשה אסורה להקיף לקטן דלא ס''ל למדרש לרב אדא לדרוש כל שישנו בהשחתה ישנו בהקפה לפטור אשה המקפת אחרים ואע''ג דבקידושין בפ' קמא (דף לה:) דרשינן הכי כל שישנו בהשחתה ישנו בהקפה כו' לפטור נשים הניקפות בההיא דרשה מודה רב אדא משום דפשטיה דקרא איירי בניקף אבל מה שדורש רב הונא נמי לא תקיפו אמקיף מלישנא דלא תקיפו ומקישו להשחתת זקן לפטור האשה המקפת אפי' לגדול בהא ודאי פליג רב אדא דלית לן להקיש הקפה להשחתה אלא במאי דאיירי פשטיה דקרא כגון בניקף והשתא פליגי בתרתי רב הונא סבר דאשה שריא להקיף בין גדול בין קטן הואיל ואינה בהשחתה אינה בהקפה בין להיות בהקפה דאיירי ביה פשטיה דקרא בין להקיף אחרים ורב אדא סבר דודאי אשה פטורה מלהיות ניקפת מהקישא דהשחתה דאיירי ביה פשטיה דקרא אבל מלישנא דלא תקיפו דדרשינן מיניה לחייב גם המקיף גם האשה חייבת בההוא ולא נפטרה מהקישא דהשחתה כיון דלא איירי ביה פשטיה דקרא ועוברת בלאו אם הקיפה לגדול ופליגי נמי בקטן דרב הונא סבר גדול המקיף את הקטן חייב ולא מסתברא ליה לרב הונא למידרש דמשום דאפקיה קרא בהך לישנא דלא תקיפו דמשמע אמקיף ואניקף למימר דהיכא דניקף לאו בר חיובא מקיף נמי פטור דהיינו למיגמר מגברא על גברא לא משמע ליה ורב [אדא] סבר דלהכי אפקיה קרא בהך לישנא למימר היכא דניקף לאו בר חיובא מקיף נמי פטור הילכך גדול המקיף לקטן פטור ונראה דקיי''ל כרב הונא דאשה שריא להקיף קטן וה''ה לגדול דסוגיא דהש''ס כוותיה בפרק קמא דבבא מציעא (דף י:) דקאמר. מאי בינייהו איש דאמר לאשה אקיפי לי קטן וקאמר דהשליח דהיינו האשה לאו בת חיובא היא אלמא דאשה מותרת להקיף לקטן כרב הונא ומדנקט נמי אשה ולא איש משמע נמי דאיש המקיף לקטן חייב והיינו נמי כרב הונא והוה מצי למימר התם שהאיש אמר לאשה אקיפי לי גדול כיון דסוגיא אזלא כרב הונא אלא הגדול לא יאבה שמוע לה שתקיפנו כי הוא יתחייב אבל קטן לאו בר מחאה הוא ולאו בר עונשין הוא וא''ת ולרב אדא דמקיש מקיף לניקף וה''ה דנקיש ניקף למקיף ונימא כל היכא דמקיף לאו בר חיובא ניקף נמי פטור ויהיה מותר להיות ניקף מן העובד כוכבים וי''ל לרב אדא מקיף לניקף מקשינן משום דעיקר חיובא דקרא אניקף כתיב לא תקיפו פאת דהיינו פאת דניקף למימר היכא דניקף בר חיובא גם המקיף חייב ואי הניקף לאו בר חיובא הוא המקיף פטור אבל כשהניקף בר חיובא אף אם אין המקיף בר חיובא אסור דקרא אתי לאקושי מקיף דמשתמע מלישנא דלא תקיפו אניקף דמשמע מגופיה דפשטיה דקרא אבל אין סברא להקיש גופיה דקרא דהיינו הניקף למקיף דלא משתמע אלא מלישנא בעלמא לא תקיפו ולא מגופיה דקרא ותדע דאם לא כן מצורע אמאי דחי לאו דהקפה והא אפשר לקיים שתיהם שיקיפהו קטן ואשה ועובד כוכבים אלא שמע מינה כדפרישית וא''ת ולרב הונא דלא מקיש מקיף לניקף ואע''ג דניקף לאו בר חיובא הוא מיחייב מקיף אם כן המקיף את העובד כוכבים לחייב כמו המקיף לקטן ודוחק לחלק משום דקטן אתי לכלל חיוב דהשתא מיהא לאו בר חיובא הוא וטעמא דרב הונא לא תלי בהכי אלא משום דלא מקיש מקיף לניקף ונראה להר''ף דיש לומר הואיל וכתיב פאת ראשכם אישראל קאי קרא ולא אעובד כוכבים וצ''ע במקיף את האשה אי מחייב כמו בקטן לרב הונא: לפי שנאמר לא תקיפו יכול אף מצורע כן תלמוד לומר ראשו. קא סלקא דעתך השתא דמן הדין לא איצטריך קרא למדחי לא תעשה דהקפה דאף לאו השוה בכל קים לן דהקפת כל הראש שמה הקפה: (תוספות)

דף נח - א

יכול אף מצורע כן ת''ל ראשו ותניא אידך ראשו מה ת''ל לפי שנאמר גבי נזיר {במדבר ו-ה} תער לא יעבור על ראשו יכול אף נזיר מצורע כן ת''ל ראשו מאי לאו תנאי היא למ''ד מנזיר קסבר הקפת כל הראש לא שמה הקפה וכי אתא קרא למידחי את לא תעשה ועשה ואידך סבר הקפת כל הראש שמה הקפה וכי אתא קרא למידחי לאו גרידא אמר רבא דכ''ע הקפת כל הראש לא שמה הקפה וכי אתא קרא כגון שהקיף ולבסוף גילח כיון דאילו גלחיה בחד זימנא לא מיחייב כי הקיף ולבסוף גילח נמי לא מיחייב ומי כתב קרא הכי והאמר ריש לקיש כל מקום שאתה מוצא עשה ול''ת אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבוא עשה וידחה את ל''ת אלא דכ''ע הקפת כל הראש שמה הקפה ומאן דמוקים לקרא למידחי ל''ת ועשה לאו גרידא מנליה יליף מגדילים דאמר קרא {דברים כב-יא} לא תלבש שעטנז ותניא לא תלבש שעטנז הא גדילים תעשה לך מהם ומאן דנפקא ליה מראשו מ''ט לא נפקא ליה מגדילים אמר לך לכדרבא הוא דאתא דרבא רמי כתיב {במדבר טו-לח} ונתנו על ציצית הכנף מין כנף פתיל תכלת וכתיב {דברים כב-יא} צמר ופשתים יחדו הא כיצד צמר ופשתים פוטרים בין במינן בין שלא במינן שאר מינין במינן פוטרין שלא במינן אין פוטרין והאי תנא דמפיק לראשו ללאו גרידא דאתי עשה ודחי את לא תעשה ועשה מנלן נפקא ליה מזקנו דתניא זקנו מה ת''ל לפי שנא' {ויקרא כא-ה} ופאת זקנם לא יגלחו יכול אף כהן מצורע כן ת''ל זקנו ומאן דמפיק ליה לראשו לעשה ולא תעשה לילף מזקנו וליטעמיך דקיימא לן בעלמא

רש"י יכול אף מצורע. לא יקיף ת''ל ראשו: יכול אף נזיר מצורע. כשנטהר מצרעתו בתוך ימי נזירותו לא יעביר תער על ראשו: מאי לאו תניא היא. דלמ''ד דהאי ראשו דכתיב במצורע לא אתיא אלא למידחי לא תעשה דנזיר דלא יעבור תער על ראשו קסבר משום לאו דהקפה לא צריך דאילו מצורע קעביד הקפת כל הראש דשריא דהקפת כל הראש לאו שמה הקפה וכי קאתי קרא למידחי את לא תעשה ועשה דנזיר עשה קדוש יהיה גדל פרע: ואידך. דמצריך משום לא תקיפו קסבר דהקפת כל הראש שמה הקפה: לא דכ''ע לאו שמה הקפה. ומאן דתני לה מוראשו גבי נזיר ניחא ומאן דתני לה גבי הקפה לאו משום דהיכא דמגלח והדר מקיף דהא לא איצטריך קרא למישרי משום דהקפת כל הראש לאו שמה הקפה אלא כי איצטריך קרא דמקיף ברישא והדר מגלח: ומי כתיב קרא הכי. כלומר דכיון דאילו מגלח כוליה בחד זימנא לא מיחייב משום דהקפת כל הראש לאו שמה הקפה מי קא כתביה רחמנא לקרא דאי עביד דרך איסור דמקיף והדר מגלח לא מיחייב והא שפיר עדיף דליגלח כוליה דקא מוקים עשה דמצורע ולא קא עבר על לאו דלא תקיפו דהכי עדיף טפי כדריש לקיש דאמר כל מקום שאתה מוצא עשה כגון גדילים תעשה לך ולא תעשה לא תלבש שעטנז לקיים את שניה' דלטלית של צמר ציצית של צמר ולטלית של פשתן ציצית של פשתן ואם אי אתה יכול לקיים את שניהן כגון מילה בצרעת: אלא דכ''ע הקפת כל הראש שמה הקפה. ולמאן דמייתי לה להאי ראשו דמצורע משום לא תקיפו משום דאשמועינן דאתי עשה ודחי ל''ת ומאן דמוקי לה לקרא בנזיר ולא בהקפה קסבר גבי הקפה לא צריך למיכתב דאתי עשה ודחי ל''ת והילכך כי איצטריך קרא למישרי עשה ול''ת דבנזיר: ולמאן דמוקים ליה לקרא בנזיר למידחי את ל''ת ועשה לאו גרידא מנא ליה. ואי אמרת לאו כל שכן הוא ומה עשה ול''ת דחי ל''ת לא כל שכן הא לא איריא משום דאיכא למיפרך כדלקמן מה לנזיר שכן ישנו בשאלה משום דקיל [כולי האי] אתי עשה ודחי ל''ת שבו תאמר בשאר לאוין הילכך נפקא ליה מגדילים כו': ולמאן דנפקא ליה מראשו. ללאו גרידא ולא פריך כדפרכינן מה ללאו דהקפה שכן אינו שוה בכל דבני אהרן ולא בנות אהרן אמר רחמנא ומאי טעמא לא משמע ליה מגדילים: ההוא לכדרבא אתי דרבא רמי כתיב ונתנו על ציצית הכנף פתיל. דהא מייתורא משמע דליהוי ממין כנף פתיל תכלת וכתיב צמר ופשתים גדילים תעשה לך דבקרא אחרינא כתיב לא תלבש שעטנז צמר ופשתים וסמיך ליה גדילים תעשה לך דמשמע. מצמר ופשתים תעשה לך גדילים מהם ולא ממין אחר הא כיצד צמר ופשתים פוטרין כו': נפקא ליה מזקנו. דכתיב גבי מצורע דתניא זקנו מה ת''ל והלא שער זקנו בכלל כל שערו הוא: יכול אף כהן מצורע כן ת''ל זקנו. דקאתי עשה דמצורע וגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו וקא דחי עשה ול''ת דכהן ל''ת ופאת זקנם לא יגלחו עשה קדושים יהיו לאלהיהם ולמאן דמפיק לראשו. גבי נזיר למידחי ל''ת ועשה לילף מזקנו: אמר לך ולטעמיך. דאמרת לי לנזיר מכהן הוה ליה למילף הא דקיי''ל בעלמא דלא אתי עשה כו' אמאי נילף מכהן והוא מצורע דאתי עשה ודחי ל''ת ועשה והוא הדין בכל התורה: אלא מכהן לא ילפינן. דאיכא למיפרך מה לכהן שכן לאו שאינו שוה בכל כו' תאמר בנזיר שהוא שוה בכל לכך הוצרך הכתוב ראשו גבי נזיר למידחי את ל''ת ועשה שבו ואפי' הכי בעלמא לא ילפינן מיניה כדלקמן מה לנזיר שכן ישנו בשאלה תאמר בעלמא שאינו בשאלה אבל כהן מיהא מנזיר גמרינן הואיל דכהן לאו שאינו שוה בכל הוא ונזיר שוה בכל אע''ג דאיתיה בשאלה אפי' הכי עדיף טפי למילף כהן מנזיר משום דישנו שוה בכל ולאו למיגמר נזיר מכהן דלאו שאינו שוה בכל הוא ולאידך סבירא ליה דנזיר מכהן עדיף טפי משום דכהן אינו בשאלה דומיא דשאר מצות מה שאין כן בנזיר: (רש"י)

תוספות אמר רבא דכ''ע לא שמיה הקפה וכי איצטריך קרא היכא דהקיף הפאה ולבסוף גילח. אע''ג דאפשר לקיים שניהם כגון שיגלח כל הראש אתי עשה דוגלח ודחי ליה ופריך מדריש לקיש כו' אלא דכ''ע שמה הקפה למאן דמוקי לראשו למילף למידחי לא תעשה ועשה דהיינו בנזיר דכתיב ביה תער לא יעבור על ראשו וקדוש יהיה משום דלאו גרידא נפקא ליה מגדילים: ומאן דמוקי ראשו ללאו גרידא מאי טעמא לא נפקא ליה מגדילים דאילו להקפת כל הראש שמה הקפה לא איצטריך קרא דסבירא ליה השתא מסברא ידעינן דאטו משום דהוסיף לגלח לא יתחייב על הפאות כי היכי דמאן דמוקי ליה ללאו ועשה דהיינו בנזיר אית ליה דשמה הקפה מסברא ולאו כמאי דסלקא דעתך מעיקרא דבעי קרא לאשמועינן דהקפת כל הראש שמה הקפה: ציצית הכנף מין כנף. דמשמע מכל מין שיהא הכנף הן משירים הן מן כלך וסריקין וכתיב צמר ופשתים וסמיך ליה גדילים הא כיצד צמר ופשתים פוטרין בין במינן כגון צמר לצמר ופשתים לפשתים בין צמר לכלך וסריקין שאף הן חייבין לרבא מן התורה וכן משמע בפרק במה מדליקין (שבת דף כז:) שאר מינין במינן פוטרין כגון כלך לכלך וסריקין לסריקין שלא במינן אינן פוטרים אבל כלאים בציצית דליתי עשה ולידחי לא תעשה אכתי לא נפקא לן: והאי תנא דמפיק ליה ראשו ללאו גרידא דאתי עשה ודחי ל''ת ועשה. היכא דאינו שוה בכל מנליה נפקא ליה מזקנו כדמפרש והולך ואין לתמוה אמאי פשיטא להש''ס דדחי י''ל דאי ס''ד דלא אתי עשה ודחי ל''ת ועשה בשאינו שוה בכל אם כן למאן דמפיק ראשו ללאו גרידא ולא דריש גדילים הא קיימא לן בכל דוכתי דאתי עשה ודחי ל''ת גרידא אפי' השוה בכל מנלן אי מהקפה שכן אינו שוה בכל אלא ודאי לגופיה [לא] איצטריך דאפילו לאו ועשה דחי כשאינו שוה בכל כדמפרש ואזיל בזקנו ואם כן אייתר לו ראשו דהקפה אם אינו ענין לשאינו שוה בכל תניהו ענין לשוה בכל ומשום הכי פשיטא לן וקא בעי מנלן דדחי עשה לא תעשה ועשה כשאינו שוה בכל דסוגיא דפ''ק דיבמות (דף ה.) ס''ל להש''ס כסוגיא דידן דס''ד דקרא דראשו אתא לאשמועינן היא גופה דהקפת כל הראש שמה הקפה ולא כמסקנא בסוגיא דידן דידעינן ליה מסברא כדפרישית: נפקא ליה מזקנו. דכתיב במצורע מה בא ללמוד והלא כבר נאמר וגילח כל שערו: יכול אף כהן מצורע כן. דאית ביה לא תעשה דהשחתה ועשה דקדושים יהיו והא דכתיב וגילח כל שערו נוקי בנמרטו פיאותיו (תוספות)

דף נח - ב

דלא אתי עשה ודחי את ל''ת ועשה לילף מכהן דדחי אלא מכהן לא ילפינן מה לכהן שכן לאו שאינו שוה בכל נזיר מכהן נמי לא יליף שכן לאו שאינו שוה בכל ומאן דמוקים להאי ראשו בנזיר למה לי זקנו מיבעי ליה לכדתניא זקנו מה ת''ל לפי שנאמר ופאת זקנם לא יגלחו יכול אף כהן מצורע כן ת''ל זקנו ומנלן דבתער דתניא ופאת זקנם לא יגלחו יכול אף גילחו במספרים יהא חייב ת''ל ולא תשחית אי לא תשחית יכול ליקטן במלקט וברהיטני חייב ת''ל ופאת זקנם לא יגלחו איזו גילוח שיש בו השחתה הוי אומר זה תער ומאן דמפיק ליה להאי ראשו ללאו גרידא למה לי למיכתב ראשו ולמה לי למיכתב זקנו משמע למידחי לאו גרידא ומשמע למידחי ל''ת ועשה הילכך שקול הוא ויבואו שניהן כהן מנזיר לא יליף שכן ישנו בשאלה נזיר מכהן לא יליף שכן לאו שאינו שוה בכל ובעלמא לא ילפינן מינייהו משום דאיכא למיפרך כדאמרן: אמר רב מיקל אדם כל גופו בתער מיתיבי המעביר בית השחי ובית הערוה הרי זה לוקה הא בתער הא במספרים והא רב נמי בתער קאמר כעין תער אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן המעביר בית השחי ובית הערוה לוקה מיתיבי העברת שיער אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים מאי לוקה נמי דקאמר מדרבנן

רש"י ולמאן דמוקים ליה להאי ראשו בנזיר. ויליף כהן מנזיר א''כ למה לי דכתב רחמנא זקנו במצורע: מיבעי ליה. לתגלחת מצורע שיהא בתער ולא במלקט ורהיטני וכדתניא זקנם לא יגלחו יכול אפילו מצורע תלמוד לומר זקנו התיר במצורע מה שאסר הכתוב גבי גילוח זקן שלא אסר הכתוב אלא בתער שעושה השחתה אבל במלקט ורהיטני לא וכדאמרינן בפרק שלשה מינין (לעיל מ:) דאי ס''ד עביד במלקט ורהיטני נמי מצוה קעביד לשתוק קרא מיניה ותו לא מדלא כתיב ביה תער מוטב דליעבד במלקט ורהיטני משום דריש לקיש דאמר כל מקום שאתה מוצא וכו': ולמאן דמפיק ליה להאי ראשו. לעשה ול''ת דבנזיר איצטריך ליה זקנו לתגלחת דמצורע בתער אלא למאן דמפיק ליה להאי ראשו ללאו גרידא למה ליה למיכתב זקנו כלל אי משום עשה ול''ת ליכתוב רחמנא ראשו ותו לא דהוי משמע דלמידחי לאו גרידא קאתי לאו דלא תקיפו ומשמע נמי למידרשיה גבי נזיר דהאי קרא שקול הוא דלא מסתיים מהיכא קאי ומשום הכי אית לך למימר שיבואו שניהם ממנו: לעולם איצטריך למיכתב זקנו משום למידחי עשה ול''ת דבכהן דאי אמרת דלא ליכתוב זקנו וכי אתא ראשו למידחי עשה ול''ת דבנזיר הוא דאתא אכתי ליכא למיגמר מיניה עשה ול''ת דבכהן משום דאיכא למיפרך מה לנזיר שכן ישנו בשאלה ואי אמרת נמי דהאי. ראשו משום עשה ול''ת דבכהן הוא דאתא אכתי לית לך למילף מיניה עשה ול''ת דבנזיר משום דאיכא למיפרך כדאמרן דאי מנזיר איכא למיפרך מה לנזיר שכן ישנו בשאלה ואי מכהן מה לכהן שכן לאו שאינו שוה בכל הילכך איצטריך ליה זקנו לעשה ול''ת דבכהן וראשו ללאו גרידא: אמר רב מיקל אדם כל גופו בתער. ואין בו משום לא ילבש גבר שמלת אשה: המעביר שער שבבית השחי. תחת אצילי ידיו: כעין תער. שגזז במספרים בסמוך לבשר כעין תער: מיתיבי העברת שער. של כל גופו כגון שבבית השחי ושבבית הערוה אינה מדברי תורה ואת אמרת דלוקה: מאי לוקה. דאמרי מכות מרדות מדרבנן: (רש"י)

תוספות נזיר מכהן נמי לא יליף שכן לאו שאינו שוה בכל הוא. והשתא הוה מצי למיפרך אמאי לא [ילפינן] מנזיר דעלמא דאתי עשה ודחי ל''ת ועשה אפי' שוה בכל דנזיר שוה בכל הוא ולמסקנא ניחא דפרכינן בסמוך מה לנזיר שכן ישנו בשאלה: ולמאן דמוקי ראשו בנזיר זקנו למה לי. לחנם פי' הש''ס כן דכוותיה קיימא גם לחנם שינה לשונו דקאמר לעיל דלמאן דמפיק ראשו לעשה ול''ת מבעיא ליה לכדתניא למילף דתגלחת מצורע בתער הוא דאילו מראשו דנזיר [לא] נפקא דסבירא לן כמ''ד פ' ג' מינין (לעיל מ.) דנזיר חייב בכל מעבירין ולהכי איצטריך זקנו דאילו השחתת זקן אינה אלא בתער כדמפרש ואזיל וצ''ע כי פריך זקנו למה לי אמאי לא משני וליטעמיך הא קי''ל דאין עשה דוחה ל''ת ועשה נילף מנזיר מצורע דדחי אלא מאי אית לך למימר מה לנזיר שכן ישנו בשאלה: ולמאן דמפיק ראשו ללאו גרידא למה לי. לכתוב זקנו לבד דמשמע בין זקנו דכהן בין זקנו דישראל ומינה שמעי' (בין) ל''ת גרידא בישראל ומינה שמעי' ל''ת ועשה מכהנים דמקרא מלא דיבר הכתוב ואע''ג דראשו נמי מקרא מלא הוא ולא בעי לאוקומי אלא בראשו גרידא ולא בראשו דנזיר שאני התם דשני לאוין הן לאו דהקפה ולאו דנזיר תער לא יעבור הילכך לא מסתברא ליה למימר כולי האי מקרא מלא לאוקומי אפילו בראשו דנזיר אבל השחתת הזקן הכל לאו אחד הוא בין דישראל לא תשחית פאת זקנך בין דכהנים ופאת זקנם לא יגלחו הילכך נראה לומר דמקרא מלא דיבר הכתוב דעשה דמצורע דזקנו ידחה בין לאו דישראל בין לאו דכהנים כיון דאזהרה אחת היא: הר''ף והשתא מצי לשנויי דאי מזקנו איכא למיפרך שכן לאו שאינו שוה בכל הוא דליתיה בנשים ואיצטריך ראשו דאם אינו ענין ללאו שאינו שוה בכל תניהו ענין לשוה בכל ונראה דסלקא דעתיה דשקולים הן ולכך מודה לו דל''ת גרידא השוה בכל כמו ל''ת ועשה שאינו שוה בכל אלא האריך יותר דאיידי דבעי לאסוקי הך פירכא מסיק ואזיל לכולי צדדי דפירכות ומשני כהן מנזיר לא יליף שכן ישנו בשאלה ונזיר מכהן לא יליף שכן לאו שאינו שוה בכל ובעלמא לא ילפינן מינייהו משום דאיכא למיפרך כדאמרן וקשה להר''ם דמאי קאמר כהן מנזיר לא יליף כו' לימא דכהן איצטריך משום תער דבעינן תער במצורע כדקא אמרינן וע''ק לו דקא פריך למ''ד ראשו ללאו גרידא וקמהדר ליה למ''ד ראשו לנזיר אתא מדקאמר כהן מנזיר לא יליף כו' לכך נראה להר''ם לפרש דמשמע ליה השתא כיון דמסקינן דזקנו אתא לאשמועי' תער מעתה למאן דאית ליה דראשו אתא ללאו. גרידא מנלן דנזיר מצורע מגלח וכהן מצורע אלא על כרחיך צריך. לומר דמקרא מלא דבר הכתוב דכיון דקרא סתמא כתיב מיירי בכל ענין בין שהוא כהן בין שהוא נזיר ולמה לי למיכתב זקנו ואם תאמר והא שפיר איצטריך לאשמועינן דתגלחת מצורע בתער וי''ל דהכי פריך למה ליה לתנא דלעיל לאיתויי זקנו למילף דכהן מצורע מותר בתגלחת דקתני זקנו מה ת''ל כו' מראשו שמעינן שאפילו נזיר מצורע מגלח ראשו אע''ג דאיכא לאו ועשה דקרא סתמא כתיב דמיניה משמע שגם כהן מגלח זקנו דהשתא סבירא ליה דלהאי תנא הם שקולין ומשני אין הכי נמי דודאי סבירא ליה דמקרא מלא דבר הכתוב ומראשו גרידא שמעינן שגם נזיר מצורע מגלח ראשו ואפי' הכי אי לאו דכתב רחמנא זקנו לא הוה שמעינן כהן כדפרישית שכן ישנו בשאלה ואי כתב זקנו לא הוה שמעינן נזיר שכן לאו שאינו שוה בכל ולפי מסקנא זו תנא דמוקי ראשו ללאו גרידא ה''ה דשמעינן מיניה לאו ועשה ומה שהזכיר לאו דהקפה גרידא לגלות לנו דעתו דסבר דאי לאו הני קראי דראשו וזקנו אפילו לאו גרידא לא הוה ידעינן שיהא עשה דוחה אותו דקרא דגדילים הוה מוקמינן ליה לכדרבא ובעלמא לא ילפינן כדאמרן כלומר דאיכא למיפרך מה לכהן שכן לאו שאינו שוה בכל ומה לנזיר שכן ישנו בשאלה ואם תאמר ונילף מתרוייהו במה הצד ואור''י דאיכא למיפרך מה לעשה דמצורע דאיכא שלום בית ובכי האי גוונא אמרינן בפ' שילוח הקן (חולין דף קמא.) דסלקא דעתך אמינא עשה דצפרי מצורע לידחי לא תעשה ועשה דשילוח הקן משום שלום בית.: אמר רב מיקל אדם כל גופו בתער מיתיבי כו' הרי זה לוקה. משום לא ילבש גבר כדדרשינן בסמוך לא קשיא הא בתער הא במספרים והא רב נמי בתער קאמר כעין תער: א''ר יוחנן המעביר בית השחי ובית הערוה הרי זה לוקה מיתיבי העברת תער אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים והוה מצי לסיועיה מברייתא דלעיל אלא ניחא ליה לשנויי מאי לוקה דרבנן דלא ליפלגו ברייתות אהדדי ר' יוחנן אף במספרים אוסר ומשמע דרבי יוחנן פליג אדרב: (תוספות)

דף נט - א

איכא דאמרי אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן המעביר בית השחי ובית הערוה לוקה משום {דברים כב-ה} לא ילבש גבר שמלת אשה מיתיבי העברת שיער אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים הוא דאמר כי האי תנא דתניא המעביר בית השחי ובית הערוה הרי זה עובר משום לא ילבש גבר שמלת אשה ותנא קמא האי לא ילבש גבר מאי דריש ביה מיבעי ליה לכדתניא {דברים כב-ה} לא יהיה כלי גבר על אשה מאי תלמוד לומר אם שלא ילבש איש שמלת אשה ואשה שמלת איש הרי כבר נאמר תועבה היא ואין כאן תועבה אלא שלא ילבש איש שמלת אשה וישב בין הנשים ואשה שמלת איש ותשב בין האנשים רבי אליעזר בן יעקב אומר מנין שלא תצא אשה בכלי זיין למלחמה ת''ל לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה שלא יתקן איש בתיקוני אשה אמר רב נחמן בנזיר מותר ולית הילכתא כוותיה אמרו ליה רבנן לר''ש בר אבא חזינא ליה לרבי יוחנן דלית ליה אמר להון מחמת זקנה נשרו ההוא דאיתחייב נגידא קמיה דרבי אמי. איגלאי בית השחי חזייה דלא מגלח אמר להון רבי אמי שיבקוה דין מן חבריא הוא בעא מיניה רב מרבי חייא מהו לגלח אמר ליה אסור אמר ליה והא קא גדל א''ל בר פחתי זמן יש לו כל זמן שהוא גדל נושר בעא מיניה רב מרבי חייא מהו לחוך אמר ליה אסור בבגדו מהו א''ל מותר איכא דאמרי בעא מיניה בתפלה בבגדו מאי א''ל אסור ולית הילכתא כוותיה:

רש"י איכא דאמרי. דבהדיא מפרש רבי חייא משום לא ילבש גבר שמלת אשה ואשה דרכה בכך שהוא ניוול לה כשיש לה שער: ותנא קמא. דסבר דאינה אלא מדברי סופרים מאי דריש בהאי לא ילבש: אם ללמד שלא ילבש. כלומר ואם אמר לך הכתוב שלא ילבש האיש שמלת אשה לכך לא קראו הכתוב תועבה היא אלא למה הוא בא שלא ילבש האיש שמלת האשה וילך וישב בין הנשים שיש לחוש משום ייחוד: בכלי זיין למלחמה. כדמתרגמינן לא יהא תיקון זיין דגבר: תלמוד לומר לא יהיה כלי גבר על אשה. וזה שמצינו ביעל אשת חבר הקיני שלא הרגתו לסיסרא בכלי זיין אלא כמו שנאמר ידה ליתד תשלחנה (שופטים ה): שלא יתקן איש בתיקוני אשה. דהכי מתרגמינן ליה שלא יכחול ושלא יפרכס בבגדי צבעונים של אשה: חזינא ליה לר' יוחנן דלית ליה. שיער בבית השחי: איגלאי בית השחי. כי הוו משלחי בהפשט מאניה לנגדיה: דין מן חבריא הוא. דידע דאסור להעביר בית השחי: מהו לגלח. במספרים בית השחי: והא קא גדל. וקא מצער ליה לאינש: בר פחתי. בנו של תלמיד חכם: גבול יש לו. לאותו שער כיון שגדל יותר ממה שאדם יכול לסובלו נושר מאליו: (נזיר) מהו לחוך. בבית השחי בידו כדי להעביר את השיער: מהו לחוך בבגדו. כנגד בית השחי כדי שיהא נושר על ידי חיכוך: א''ל מותר. הואיל ואינו נוגע בשער אלא בבגדו: איכא דאמרי. הכי קמיבעיא ליה בתפלה בבגדו מאי כלומר המתפלל מהו לחוך בבגדו כדי שיפלו כנים ממנו הואיל ואינו נוגע בבשרו: א''ל אסור ולית הלכתא כוותיה. משום דכיון דאינו נוגע בבשרו מותר לחוך כמו שור המתחכך בכותל (בבא קמא דף מד.): (רש"י)

תוספות איכא דאמרי א''ר יוחנן המעביר בית השחי ובית הערוה הרי זה לוקה משום לא יהיה כלי כו' מיתיבי העברת שער אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים. ולא מצי לשנויי דרבי יוחנן נמי מדברי סופרים קאמר דנסיב ליה לטעמיה מקרא: הוא דאמר כי האי תנא. והוי מצי לשנויי כאידך ברייתא דלוקה אלא ניחא ליה לאיתויי תנא דדריש ליה מקרא דההיא ברייתא איכא למידחי דלוקה מדרבנן קאמר: לא יהיה כלי גבר על אשה ובסיפיה דקרא נמי כתיב ולא ילבש גבר שמלת אשה שלא ילבש איש שמלת אשה כפשטיה דקרא הא לא מצית אמרת דבהכי איירי קרא דהא כתיב בסיפיה תועבה היא ובכי האי גוונא ליכא תועבה: בנזיר מותר. להעביר בית השחי ובית הערוה דקסבר אחרי שנזיר מעביר כל שער ראשו לא חשיב נוי ותיקון לגבי אותו האיש להעביר בית השחי ובית הערוה ולית הילכתא כותיה דאסור אף לנזיר: חזינא לרבי יוחנן דלית ליה. פירוש שער בית השחי [והוא] גופיה מחייב בהעברתו ומדלא משני במספרים שקליניה דלכל הפחות מדברי סופרים אסור לרבי יוחנן אף במספרים: ההוא גברא דאיתחייב נגידא קמיה דר' אמי. נתחייב מלקות איגלאי בית השחי וחזייה דלא מגלח אמר להון רבי אמי שבקוה דין מן חבריא הוא. משמע נמי הכא דמדרבנן נמי אסור אף במספרים בבית השחי ובבית הערוה אבל לשאר האיברים לא מצינו איסור (זה הלשון) לזו הגירסא ובהלכות גדולות בהלכות נזיר אמר רב מיקל אדם כל גופו בתער מיתיבי המעביר בית השחי ובית הערוה הרי זה לוקה כי קאמר רב בשאר איברים ומי שרי והתניא העברת שער אינו מדברי תורה אלא מדברי סופרים ואומר ר''י דפריך משום דברייתא קתני סתמא בהעברת שער דמשמע בכל מקום בין בשאר איברים בין בבית השחי ובבית הערוה אלמא שאר איברים נמי אסור ומשני אלא כי קאמר רב במספרים ומדקאמר אלא משמע דהכי פירושו לעולם מיירי אף בשער בית השחי ובית הערוה דקאמר רב היינו במספרים כעין תער: אמר רבי חייא בר אבא א''ר יוחנן המעביר בית השחי ובית הערוה הרי זה לוקה מיתיבי העברת שער אינו מדברי תורה אלא מדברי סופרים. משמע לן דמיירי אף בשער בית השחי ובית הערוה מדקאמר סתמא ומשני מאי לוקה דקאמר ר' יוחנן מדרבנן וכן לוקה דברייתא היינו מדרבנן וכפי גירסת הלכות גדולות משמע דאפי' דשאר איברים אסור להעביר שיער ובהלכה פסוקה דרב יהודאי בהלכות נדה מכתב ה''ר יוסף טוב עלם יש כמו בהלכות שלנו אך דגורס במסקנא כי קאמר רב במספרים ולא גרסינן אלא ומשמע דה''פ רב אמר מיקל אדם כל גופו בתער היינו דשאר איברים כדאוקמינן לה ובתער דקאמר ' דכעין תער אבל בתער ממש ודאי עובר מדברי סופרים כדקתני בברייתא והאי דבעי רב מרבי חייא מהו לגלח במספרים קמבעיא ליה והשיב לו דאף במספרים אסור מדקאמר ליה והא קא גדיל כלומר ומצערו ואי שרי במספרים יטלנו במספרים ורב נמי דשרי כל גופו במספרים כעין תער היינו בשאר איברים אבל בבית השחי ובבית הערוה אסור במספרים [ושמא] אף על גב דלא כתוב [בספרים] אלא מ''מ הוי פירושו כאילו גרסינן אלא והרבה יש בהש''ס כזה וחזר להעמיד. דברי רב בבית השחי כו': בעי מיניה רב מרבי חייא מהו לגלח. פי' בית השחי ובית הערוה אמר ליה אסור. לפי גירסת הספרים שלנו הבעיא בתער ממש ואסר לו תער ומספרים שרי ולפירוש [הלכות גדולות] הבעיא במספרים ואסר לו אף במספרים וכן נראה מדקאמר והא קא גדיל ומאי קושיא יטלנו במספרים: והא קא גדיל. והואיל וסופו ליגדל ולצער אותו אף כשיגלחנו אין זה קרוי תיקון ונוי שאינו מגלח אלא לינצל מצערא: גבול יש לו. שאינו גדל והולך כשיער הראש וליכא צערא (הכי גרסינן) משמע כשאין אדם מתכוין לנוי אלא לינצל דלית ביה משום כלי גבר ואם כן המסתכל במראה כדי שלא יחבול בעצמו שרי וכן אומר הר''ף שרבו הר''ר שמואל מאויר''א היה מסתפר במראה: מהו לחוך ולהתחכך. כדי להשיר שער בית השחי ובית הערוה אמר ליה אסור ולית הילכתא כוותיה: (תוספות)

דף נט - ב

מתני' מת אחד מהן אמר ר' יהושע יבקש אחד מן השוק שידור כנגדו בנזיר ואומר אם טמא הייתי הרי אתה נזיר מיד ואם טהור הייתי הרי אתה נזיר אחר שלשים יום וסופרין שלשים ומביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה ואומר אם אני הוא הטמא קרבן טומאה שלי וקרבן טהרה שלך ואם אני הוא הטהור קרבן טהרה שלי וקרבן טומאה בספק וסופרים שלשים יום ומביאין קרבן טהרה ואומר אם אני הטמא קרבן טומאה שלי וקרבן טהרה שלך וזה קרבן טהרתי ואם אני הוא הטהור קרבן טהרה שלי וקרבן טומאה בספק וזהו קרבן טהרתך אמר לו בן זומא ומי שומע לו שידור כנגדו בנזיר אלא מביא חטאת העוף ועולת בהמה ואומר אם טמא הייתי החטאת מחובתי והעולה נדבה ואם טהור הייתי העולה מחובתי והחטאת מספק וסופר שלשים יום ומביא קרבן טהרה ואומר אם טמא הייתי העולה הראשונה נדבה וזו חובה ואם טהור הייתי העולה הראשונה חובה וזו נדבה וזו שאר קרבני אמר רבי יהושע נמצא זה מביא קרבנותיו לחצאים אבל הודו לו חכמים לבן זומא: גמ' ולייתי אמר רב יהודה אמר שמואל לא אמר ר' יהושע אלא לחדד בה את התלמידים אמר רב נחמן מאי ליעביד ליה רבי יהושע לדקיה דלא ליסרו: מתני' נזיר שהיה טמא בספק ומוחלט בספק אוכל בקדשים אחר ששים יום ושותה יין ומטמא למתים אחר מאה ועשרים יום שתגלחת הנגע דוחה תגלחת הנזיר בזמן שהוא ודאי אבל בזמן שהוא ספק אינו דוחה:

רש"י מתני' מת אחד מהן א''ר יהושע יבקש אחד מן השוק. ויבקש ממנו שידור כנגדו להיות נזיר כמו זה שמת ויאמר לו אם טמא הייתי הרי אתה נזיר מיד ולאחר שלשים מותר אתה לגלח ולשתות ביין ואם טהור הייתי וחבירי טמא הרי אתה נזיר לאחר שלשים יום: וסופרין שלשים יום. מעכשיו ובסוף שלשים מביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה בשותפות ויאמר לאותו שהביא מן השוק אם אני הוא הטמא הרי קרבן טומאה שלי וקרבן טהרה שלך ואם אני הוא הטהור ועדיין לא חל עליו נזירות עד לאחר שלשים כדאמר מתחילה ואם טהור הייתי הרי אתה נזיר לאחר שלשים הרי קרבן טהרה שלי וקרבן טומאה בספק וחטאת העוף שמביא על ספק טומאה אינה נאכלת ואזלה לקבורה כדאמרינן בפרק מי שאמר הריני נזיר (לעיל דף כט.) אמר ר' יוסי בר' יהודה מנין לחטאת העוף הבאה על ספק שאינה נאכלת כו' ועולת העוף אי בעי מייתי לה לשם נדבה ואי בעי לא מייתי לה כלל כיון דדורון בעלמא הוא לא מעכבא ואשם נמי לא איצטריך לאיתויי דאשם אינו מעכבו מכפרה כדאמרינן בפרק מי שאמר הריני נזיר מגלח (לעיל דף יח:) הביא חטאתו ולא הביא אשמו מונה ועדיין אסורין לשתות ביין וליטמא למתים אבל חוזרין וסופרין שלשים יום ומביאין קרבן טהרה בשותפות: ואומר אם אני הוא. שהייתי טמא קרבן טומאה היה שלי וקרבן טהרה היה שלך זה של עכשיו קרבן טהרתי ואם אני הוא הטהור ואותו שמת היה טמא וקרבן טהרה היה שלי וקרבן טומאה היה בספק הרי זה קרבן טהרתך ומכאן ואילך מותרים לשתות ביין וליטמא למתים: אמר לו בן זומא מי שומע לו כו'. אלא משלים את נזירו ויביא בספק חטאת העוף ולאשם ולעולת העוף לא חיישינן כמו שאמרנו אלא חטאת העוף שהיא באה על הספק יביא כמו על ספק טומאה ויביא עמה עולת בהמה ושאר קרבנות נזירות טהרה אינו צריך להביא לאלתר אלא לאחר שלשים שניים שהרי עדיין אינו יכול לשתות ביין וליטמא למתים עד לאחר שלשים יום ומעכשיו אומר אם טמא הייתי החטאת מחובתי של קרבן טומאה ועולה זו לנדבה דנזיר טמא לא מייתי עולת בהמה ואם טהור אני זו עולה מחובתי והחטאת בספק ואינה נאכלת ועולת בהמה קריבה לשם חובה וחוזר וסופר שלשים יום ומביא קרבן טהרה בלבד חטאת בהמה ועולת בהמה ושלמים ואומר אם טמא הייתי עולה הראשונה נדבה וזו חובה עם שאר קרבנותי ואם טהור אני הרי עולת בהמה ראשונה חובה וזו נדבה ואלו שאר קרבנותי: א''ר יהושע נמצאת. אתה אומר שאם טהור היה שמביא קרבנותיו לחצאין שבתגלחת ראשונה הביא קרבן עולת בהמה ועכשיו הביא חטאתו וזבחי שלמים: אבל הודו חכמים לדברי בן זומא. שאין חוששין אם הביא קרבנותיו לחצאין ועוד שאינו מוצא מי שידור נזיר כנגדו: גמ' ולייתי. כלומר מה תשובה השיב ר' יהושע בן לוי לבן זומא שזה מביא קרבנותיו לחצאין יביא לחצאין ומה בכך: אמר רב יהודה אמר שמואל. יודע היה ר' יהושע שאין תשובתו כלום ולא אמר כך אלא כדי לחדד בה את התלמידים שיהו נושאין קל וחומר בעצמן ומה רבינו שיודע הוא בעצמו שאין בדבריו ולא כלום משיב דבר שאינו משנה ק''ו לשאר כל אדם שיכול להשיב על דברי רבו ואפי' יודע בו שאין בדבריו ולא כלום ושאר חביריו יהיו מלעיגין עליו לא ימנע מלשאול כל צרכו וכדאמרינן במסכת נדה (דף כז.) יתיב רב פפא כו' ואחיכו עליה ואמר רבא אפילו כי האי מילתא נימא איניש קמיה רביה ולא לישתוק שנאמר אם נבלת בהתנשא אם נבלת עצמך על דברי תורה סופך להתנשא בה ואם זמות יד לפה ואם שתקת סופך שיהו שואלין ממך ואי אתה יודע להשיבו ותתן יד לפה: אמר רב נחמן בר יצחק מה ליעביד ליה ר' יהושע לדקיה דלא ליסרו. כלומר רב נחמן דלא שמיע ליה להא דאמרינן דלא אמר רבי יהושע אלא לחדד את התלמידים והכי קא מותיב וקאמר לדברי ר' יהושע דאמר נמצא זה מביא קרבנותיו לחצאין מאי רוצה לעשות בבני מעים בדקי בהמה להצניען שלא יסריחו עד שיביא שאר קרבנותיו בתגלחת שניה אלא ודאי מביא לחצאין ואין בכך כלום: לדקיה. כמו דקים שבבני מעים ולהכי נקט בני מעים שהן מסריחין לפי שעה מה שאין כן בבשר: מתני' נזיר שהיה טמא בספק כו'. כמו שהיא מפורשת למעלה בפרק כהן גדול ונזיר: (רש"י)

תוספות ומי שומע לו. אם [אין] דעתו לידור בנזיר (לא זה) שידור כנגדו: מי שומע לו שידור כנגדו בנזיר. בזה הענין מספק להיות נזיר אלא הוא לבדו מביא לסוף שלשים יום חטאת העוף הדין עולת העוף ולא חש לפרשה: ועולת בהמה. כדי לגלח על אחד מהדמים ואומר כו' ואסור לשתות ביין דשמא היה טמא וסופר עוד שלשים יום ומביא קרבן טהרה חטאת ועולה ושלמים ואם טהור הייתי אומר העולה הראשונה חובה דלא סגי בלא עולת חובה בגילוח ראשון שצריך לכל הפחות לגלח על אחד מהדמים והשאר קרבני החטאת והשלמים ועולה זו שבאה עכשיו נדבה: נמצא מביא קרבנותיו לחצאין. דאם טהור היה עולה ראשונה חובה כדפרישית ובגילוח שני מביא חטאת ושלמים דכיון דאין נזיר אחר עמו אינו יכול לעשות בענין אחר שכיון שהוא ספק טמא ובסוף שלשים אינו רשאי לגלח בלא הבאת קרבנותיו דתניא בפרק שני (לעיל דף יד:) נזיר שכלו ימיו [לוקה על הטומאה ואינו] לוקה על התגלחת: אבל הודו חכמים לדברי בן זומא. דלא איכפת לו אם מביא לחצאין והלא לא ימצא אחר שידור כנגדו: ולייתי. אדרבי יהושע פריך כלומר ויביא לחצאין ומה בכך ומשני אין הכי נמי ולא א''ר יהושע אלא לחדד התלמידים: אמר רב נחמן בר יצחק מאי ליעבד ר' יהושע לדקיה דלא ליסרו. לא איתפרש בע''א מאי ליעבד רבי יהושע לדקיה דלא ליסרו פירוש לבני מעים שלא יסריחו דכיון שיבקש אחד שידור כנגדו בנזיר א''כ לסוף שלשים יום כשמגלחין שניהן שניהם צריכים להניף החלב ותגלחת שניהם היא לפני תנופה א''כ יסריח החלב במה שיאחרו להקטיר אותו עד שתי תגלחיות דנהי דלא מת אחד מהם כך היא לכולי עלמא שמביאין קרבן טומאה וטהרה הא ודאי [אי] אפשר לתקנו בע''א אבל בסיפא דמת אחד ואפשר לתקנו בתקנת [בן זומא] בלא נזירות אחרת ולא הוה ליה למימר לר' יהושע שידור אחר כנגדו ובפירוש [אחר] כתוב לדקיה לאיברים דעולה דאינן נקטרות עד אחר תגלחת שניהם וקשה דעל העולה אינו עיקר מצות דמים כי אם מן השלמים ותו למה ימתין הכהן מלהקטירם עד אחר התגלחת וזה לא מצינו ויותר נראה כדפרישית: נזיר שהיה טמא בספק. פירשתי לעיל שילהי פ' כ''ג.: (תוספות)

דף ס - א

גמ' תנא בד''א בנזירות מועטת אבל בנזירות בת שנה אוכל בקדשים לאחר שתי שנים ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ארבע שנים ותני עלה ומגלח ארבע תגלחיות תגלחת. ראשונה מביא צפורים וחטאת העוף ועולת בהמה שניה מביא חטאת העוף ועולת בהמה שלישית מביא חטאת העוף ועולת בהמה רביעית מביא קרבן טהרה: אמרת תגלחת ראשון מביא וכו' ממה נפשך שפיר קמייתי דאי ודאי מצורע הוא ולאו טמא הוא ציפורין חובתו וחטאת העוף ספק אזלא לקבורה ועולה הויא נדבה ולגלחו תוך שבעה אי אפשר דדילמא לאו מוחלט הוא ורחמנא אמר {במדבר ו-ה} תער לא יעבור על ראשו עד מלאת ואי לאו מצורע ודאי הוי והוא טמא חטאת העוף חובתו וציפורין אבראי קא מתעבדין ולא הוי חולין בעזרה ועולת בהמה הויא נדבה ואי לאו מצורע הוא ולאו טמא הוא ציפורין אבראי קא מתעבדין חטאת העוף לקבורה עולת בהמה הויא חובתו והא בעי אשם רבי שמעון היא דאמר מייתי ומתני תגלחת שניה ושלישית ציפורין לא צריך דהא עביד מאי איכא דילמא ודאי מוחלט הוא חדא לספק ספרו וחדא לספק טומאתו תגלחת רביעית מביא קרבן טהרה ומתני

רש"י גמ' ותני עלה ומגלח ארבע תגלחיות. בנזירות מועטת משלשים לשלשים ובנזירות מרובה משנה לשנה: תגלחת ראשונה מביא צפורין. דהיינו ציפרי מצורע שכתוב בהן ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות: וחטאת העוף. דקרבן טומאה דנזיר: עולת בהמה. דקרבן טהרה דנזירות: ממה נפשך אי ודאי מצורע הוא ולא טמא. במת הילכך הא דקא מייתי ציפורים זו היא חובתו וחטאת העוף דקרבן טומאה בנזיר הוי ספק ואזלא לקבורה משום דדילמא לאו טמא מת הוא ולא חזיא להקרבה ועולה דקמייתי קרבן נדבה דילמא מצורע הוא ועדיין אינו ראוי לתגלחת טהרה דנזירות: ולגלחו. בתוך שבעה. כמשפט של מוחלט שסופר שבעה ואח''כ מגלח: אי אפשר דדילמא לאו מוחלט. ולאו טמא הוא והוי נזיר טהור ורחמנא אמר תער לא יעבור על ראשו: ואי לאו מצורע ודאי הוא ולאו טמא מת הוא. אלא נזיר טהור לציפורין דקמייתי לא חיישינן דאבראי קא מיתעבדי ואי משום חטאת העוף הא קאזלא לקבורה ועולת בהמה דקמייתי הויא חובתו: והא קבעי איתויי אשם מצורע בתגלחת שניה ואשם במצורע ודאי מעכב באכילתו כדקיימא לן הביא כפרתו אוכל בקדשים ואילו בכל הני ארבע תגלחיות אמאי לא תני ליה אשם: הא מני ר' שמעון היא דאמר מייתי ומתני. כדאמרי' בפרק בתרא דמסכת מנחות (דף קה.) רבי שמעון אומר למחרת מביא אשמו ולוגו עמו ואומר אם מצורע הוא זה אשמו וזה לוגו ואם לאו אשם זה יהא שלמי נדבה ואותו אשם טעון שחיטה בצפון ומתן בהונות הכא נמי מייתי אשם מצורע ומתני: תגלחת ב' ושלישית צפרים חיות אינו צריך. להביא שכבר הביא בתגלחת ראשונה: מאי אית לך למימר דמיבעיא ליה לאיתויי דילמא מוחלט הוא ולא טמא ותגלחת ראשונה עלתה לו לימי חלוטו ותגלחת שניה זו היא של ימי ספרו וצריך להביא קרבן מצורע להכי הוא דאמר דלייתי חטאת העוף בתגלחת שניה ובתגלחת שלישית חדא לספק חלוטו וחדא לספק טומאה דנזירות דבתגלחת שניה איכא למימר שמא מוחלט הוא וחטאת העוף עולה לימי ספרו וא''ת והא בחטאת בהמה הוא דמיחייב ולא בחטאת העוף אי לאו דליהוי עני לפי שאין חטאת בהמה באה על הספק לפי שאינה נאכלת מספק והויא לה כחטאת שנתכפרו בעליה ומיתסר לאיתויי לפי שאין מביאין קדשים לבית הפסול תקון רבנן שיהא כותב כל נכסיו לאחרים והוי עני ומביא חטאת העוף הבאה על הספק כדאמר בפ' מי שאמר הריני נזיר (לעיל דף כט.) אע''פ שאינה נאכלת וה''נ תני עלה בתוספתא (פ''ו) בברייתא ומפרשינן לה נמי הכי בפרק בתרא דמסכת נדה (דף ע.) גבי שני מצורעים שנתערבו קרבנותיהם וכו' ואי אמרת דמוחלט וטמא הוא ושתי תגלחיות הראשונות עולות לו לתגלחת חלוטו וימי ספרו הילכך בתגלחת שניה מיבעי ליה לאיתויי חטאת העוף במקום חטאת בהמה שהיה מחוייב להביא ואידך חטאת העוף דקמייתי בתגלחת שלישית תיהוי לספק טומאה ועולת בהמה שבזו ושבזו תיהוי נדבה. ואיכא נמי למימר דדילמא לאו מצורע הוה אלא נזיר טמא ותגלחת ראשונה עלתה לו לתגלחת טומאה דנזיר ותגלחת שניה לתגלחת טהרה לכך מביא עולת בהמה דהויא חובתו והחטאת בספק ובתגלחת רביעית מביא קרבן טהרה חטאת דבהמה ועולה ושלמים ומתני: (רש"י)

תוספות ה''ג תגלחת ראשונה מביא צפרים. לספק מוחלט אחת שחוטה ואחת משולחת וחטאת העוף לספק נזיר טמא ועולת בהמה לספק נזיר טהור ועולת העוף דלא אייתי כדין נזיר טמא ק''ל ושמא מספק לא הצריכוהו וכן צריך לומר דשלמים דנזיר טהור לא הצריכוהו שלא הצריכו לספק נזיר טהור רק קרבן להתירו בתגלחת וכדאמרי' גילח על א' משלשתן יצא: ה''ג שניה מביא חטאת העוף לאו משום דנזירות טומאה יעלה לו למנין שבעה וביום השמיני יתחיל למנות דבנזיר טמא ליכא לספוקי בתגלחת שניה אלא משום ספק מוחלט ואף עולת בהמה שמא לא היה מוחלט כי אם נזיר טמא: שלישית מביא חטאת העוף. דאולי היה טמא ותגלחת של מוחלט לא יעלה לתגלחת לא לנזיר טהור ולא לנזיר טמא כדפרישית בסמוך ועולת בהמה דשמא מוחלט הוא אך לא טמא: רביעית. דליכא לספוקי לא במוחלט עוד ולא בטמא עוד מביא קרבן טהרה משלם: אמרת. כמו אמר מר תגלחת ראשונה מביא צפורין וחטאת העוף ועולת בהמה. ממה נפשך אי ודאי מצורע הוא ולא טמא הוא הצפורין לחובתו וחטאת העוף ספק אזלא לקבורה ועולה הוי נדבה ולגלחו בסוף שבעה דהיינו תוך שלשים לא אפשר דדילמא לאו מוחלט הוא ורחמנא אמר תער לא יעבור כו'. והא בעי אשם ר' שמעון היא דאמר מייתי ומתנה. דאמר בפרק התערובת (זבחים דף עו.) ובפרק בתרא דנדה (דף ע.) דאשם נמי מתנה בשלמים אף כי ממעט זמן אכילתן אי לאו מצורע הוא ובודאי טמא הוא חטאת העוף חובתו צפרים אבראי ולא הוו חולין בעזרה ועולת בהמה הוי נדבה ואי לאו מצורע הוא ולא טמא הוא צפרים אבראי קא מתעבדי וחטאת העוף לקבורה אזלא ועולת בהמה היא חובתו: תגלחת שניה ושלישית צפורים חיים בשביל מוחלט לא צריך דהא עביד מאי איכא למימר דילמא ודאי מוחלט היה חדא לספק [ספרו] וחדא לספק טומאתו תגלחת רביעית מביא קרבן טהרה ומתנה: ספק טמא ומוחלט ודאי אוכל בקדשים לאחר שמנה ימים. כלומר ביום השמיני ולאחר לאו דוקא שיום ראשון לנזירותו מגלח לחלוטו וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים וביום [השביעי] יגלח וביום השמיני יביא קרבנות מצורע ובו ביום מותר לאכול בקדשים ועתה אם היה טמא ודאי יספור ז' ויזה שלישי וז' ויגלח בז' אבל עתה שהוא ספק דילמא לאו טמא הוא אלא טהור מוחלט ולכך לגלחו בתוך שלשים אי אפשר דילמא לאו טמא הוא ורחמנא אמר תער לא יעבור על ראשו עד מלאת ולכך ימנה שלשים ויום שמיני עולה לו וביום שלשים ואחד יגלח כדין כל נזיר שמגלח יום שלשים ואחד כדאמר בפ' קמא (לעיל דף ה:) הרי ביום שלשים יגלח תגלחת שלישית דשמא נזיר טמא הוא והימים הראשונים יפלו וצריך למנות שלשים יום עוד וביום שלשים ואחד יגלח תגלחת נזיר טהור והיינו דקאמר ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ששים ושבעה ימים דהיינו [יום] ס''ח זה הכלל אי אפשר לעשות דין נזירות טומאה ולא נזירות טהרה עד תום ימי חלוטו ואינו קרוי מחוסר כפורים ליאסר בקדשים אלא בשביל מוחלט שטומאתו מגופו: מוחלט ספק טמא ודאי אוכל בקדשים אחר שלשים ושבעה ימים ושותה יין ומיטמא למתים לאחר שבעים וארבעה ימים. מאחר שאינו ודאי מוחלט לא יגלח שום תגלחת כי אם לסוף ז' אחר הזאה שלישי וז' ומגלח בשביעי ובשמיני מביא קרבן חטאת העוף (ונזירות טומאה) ואי אפשר לגלח שנית עד שלשים דשמא אינו מוחלט והשמיני יעלה למנין שלשים וביום שלשים ואחד יגלח [שמא] מוחלט הוא והוו להו הנך שני תגלחיות לחלוטו והיינו דקאמר אוכל קדשים לאחר שלשים וז' דהיינו יום ל''ח וסוף שבעה ימים יגלח שלישית כדין נזיר טמא ויום ל''ח יעלה לו למנין ז' וביום השמיני יתחיל למנות נזירות טהרה (. לישנא אחרינא) וביום שלשים ואחד יגלח תגלחת נזיר ליטהר והיינו דקאמר ושותה יין ומיטמא לאחר ע''ד דהיינו יום ע''ה: טמא ודאי מוחלט ודאי אוכל בקדשים לאחר ח' ימים ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ארבעים וארבעה ימים. דמאחר שהוא מוחלט ודאי יום תחילת נזירותו יגלח וביום שבעה יגלח וביום שמיני יביא קרבנות מצורע ובו ביום יהא מותר לאכול בקדשים והאי לאחר ח' לאו דוקא אלא ח' עצמו ובשביל שהוא טמא יספור. ז' על יום שמיני של חלוטו וביום הז' יגלח וביום השמיני יביא קרבנות טומאה ויתחיל למנות נזירות טהרה שלשים. על יום שמיני וביום שלשים ואחד יגלח ויביא קרבנות טהרה והיינו דקאמר ושותה יין ומיטמא למתים לאחר מ''ד ימים דהיינו יום מ''ה: (תוספות)

דף ס - ב

ואי ודאי נזיר הוא עולה הראשונה חובה וזו נדבה ואם טמא ומוחלט הוא עולה הראשונה נדבה וזו חובה וזה שאר קרבנו טמא ספק ומוחלט ודאי אוכל בקדשים לאחר שמונה ימים ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ששים ושבעה ימים מוחלט ספק וטמא ודאי אוכל בקדשים לאחר שלשים ושבעה ימים ושותה יין ומיטמא למתים לאחר שבעים וארבעה ימים טמא ודאי ומוחלט ודאי אוכל בקדשים לאחר שמונה ימים ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ארבעים וארבעה ימים שאלו תלמידיו את ר' שמעון בן יוחי נזיר טהור ומצורע מהו שיגלח תגלחת אחת ועולה לו לכאן ולכאן אמר להן אינו מגלח אמרו לו למה אמר להן אילו זה לגדל וזה לגדל וזה להעביר וזה להעביר יפה אתם אומרים עכשיו נזיר להעביר ומצורע לגדל ולא תעלה לו לימי חלוטו ותעלה לו לימי ספרו ואמר להן אילו זה לפני זריקת דמים וזה לפני זריקת דמים יפה אתם אומרים אלא מצורע לפני זריקת דמים ונזיר לאחר זריקת דמים ולא תעלה לו לימי צרעתו ונזירותו ותעלה לו לימי צרעתו וטומאתו אמר להן אילו זה לפני ביאת מים וזה לפני ביאת מים יפה אתם אומרים אלא טמא לאחר ביאת מים מצורע לפני ביאת מים אמרו לו יפה אמרת שלא תעלה לו לימי ספרו ולנזירותו ותעלה לו לימי חלוטו וטומאתו דזה לגדל וזה לגדל הוא אמר להן נזיר טהור והוא מצורע זה לגדל וזה להעביר ואם נזיר טמא והוא מצורע זה לפני ביאת מים וזה לאחר ביאת מים

רש"י ואם ודאי נזיר היה. מתחילה ולא מוחלט ולא טמא הרי עולה ראשונה חובה וזו נדבה וכן כולן חוץ מן הראשונה: ואלו הן שאר קרבנותיו. שעדיין לא הביא: ואם טמא ספק ומוחלט ודאי. ביום ראשון של נזירותו אוכל בקדשים לאחר ח' ימים שהיא תגלחת שניה של ימי ספרו שבתחילת יום ראשון של ימי נזירותו שהיא תחילה לימי חלוטו יהא מגלח תגלחת חלוטו ולסוף ז' תגלחת השנית של ימי ספרו כדכתיב וביום השביעי יגלח וגו' ולמחר שהוא יום ח' יביא קרבנו כדכתיב ביום ח' וגו' ואוכל בקדשים כשהביא כפרתו כדתנן שתגלחת הנגע דוחה לתגלחת הנזיר בזמן שהוא ודאי וכיון שהביא קרבן צרעתו אוכל בקדשים אבל לשתות יין וליטמא למתים אינו יכול עד לאחר ס''ז ימים שאם בא לו לגלח נזירות טהרה לאחר שעשה שלשים אחר ז' ימי ספרו יש לו לומר שמא מוחלט וטמא היה ותגלחת ראשונה עלתה לו לימי ספרו וזו של עכשיו לימי טומאתו ועדיין צריך למנות לו שלשים יום לנזירות טהרתו שהן בכלל ס''ז ימים ואח''כ מותר לשתות ביין: הכי גרסינן מוחלט ספק וטמא ודאי אוכל בקדשים לאחר ל''ז ושותה ביין ומיטמא למתים לאחר ע''ד. דכיון שהוא טמא ודאי מגלח לסוף שבעה ומתחיל ומונה שלשים ומגלח נזירות טהרה וכשבא לו לשתות ביין אומרים שמא מוחלט וטמא היית ושתי תגלחיות הללו הן הן של ימי חלוטו ושל ימי ספרו ועדיין אי אתה מותר אלא באכילת קדשים דהיינו לאחר ל''ז וחוזר ומונה שבעה לתגלחת טומאה ואח''כ שלשים לנזירות טהרה ונמצא שותה ביין ומיטמא למתים לאחר ע''ד יום: טמא ודאי ומוחלט ודאי. מגלח לתגלחת ראשונה של צרעת עכשיו ומכאן עד ז' ימים לתגלחת שניה כדתנן שתגלחת הנגע דוחה לתגלחת הנזיר בזמן שהוא ודאי ואוכל ביום ח' שמביא קרבנות בקדש וחוזר ומונה שבעה ומגלח נזיר טומאה וחוזר ומונה שלשים ומגלח נזירות טהרה נמצא שותה ביין ומיטמא למתים לאחר ארבעים וארבעה ימים: שאלו תלמידיו את ר' שמעון בן יוחי. מפני מה נזיר טהור אינו כמצורע כלומר נזיר והוא מצורע ובא לו לגלח תגלחת צרעתו ביום שנשלמה צרעתו וביום שנשלמו ימי נזירותו מה טעם אינה עולה לו תגלחת זו לכאן ולכאן: אמר להן. אם אלו שתי תגלחיות שוות שיהו זו לגדל וזו לגדל או שתיהן להעביר יפה אתם אומרים עכשיו היאך [אתם] אומרים שיהו עולין לו לכאן ולכאן שתגלחת נזיר הוא להעביר ותגלחת מצורע לגדל שמכאן ועד ז' ימים צריך לגלח תגלחת שניה: אמרו לו ולא תעלה לו לימי חלוטו. בשביל שהוא להעביר ושל מצורע לגדל: אלא תעלה לו לימי ספרו. ששתיהן להעביר שמכאן ואילך אינן צריכין לגדל שער וכבר גדל לו כדי לכוף ראשו לעיקרו: עכשיו מצורע מגלח לפני זריקת דמים. שהרי ביום השביעי מגלח וביום השמיני מביא קרבנותיו: ונזיר מגלח לאחר זריקת דמים. כדכתיב ואת האיל יעשה זבח שלמים ליי' והדר כתיב וגלח הנזיר כו' היאך אתם אומרים שיהא עולה לו תגלחת א' לכאן ולכאן: א''ל לא תעלה לימי ספרו ונזרו. בשביל שזה לפני זריקת דמים וזה לאחר זריקת דמים אלא תעלה לו לימי צרעתו של ימי ספרו וטומאתו דנזיר שנטמא במת ונצטרע שתהא תגלחתו עולה לכאן ולכאן דזה וזה מגלח לפני זריקת דמים ששניהן מגלחין בז' ומביאין קרבן בח' שלהן: אמר להן אילו שניהן מגלחין לפני ביאת מים יפה אתם אומרים. אבל טמא מגלח לאחר ביאת מים כדכתיב וגלח ראשו ביום טהרתו משמע לאחר טהרה דמגלח לאחר ביאת מים: הכי גרסי' אמרו לו יפה אמרת שלא תעלה לו ימי ספרו לימי נזירותו ותעלה לו ימי חלוטו ולימי טומאתו שזה לגדל וזה לגדל. אמרו לו תקן הדבר שלא תעלה לו תגלחת לימי ספרו בימי נזיר טהרתו שמצורע בימי ספרו מגלח לפני זריקת דמים ביום השביעי ונזיר מגלח ביום הבאת קרבנותיו לאחר זריקת דמים אבל תעלה לו תגלחת אחת לימי טומאתו ולימי חלוטו שזה וזה מגלחין לגדל שיער אחר מצורע בימי חלוטו מגלח כדי לגדל שיער אחר ונזיר טמא מגלח כדי לגדל שיער אחר שיהא מגלח לנזירות טהרתו: אמר להן. לכך אין עולה לו תגלחת אחת מכולן לב' תגלחיות שאם נזיר טהור הוא והוא מצורע בימי חלוטו מגלח כדי לגדל ונזיר להעביר ואם נזיר טמא הוא והוא מצורע אע''פ ששניהן לגדל עדיין אין עולה להן תגלחת אחת לכאן ולכאן שמצורע מגלח לפני ביאת מים וכן נזיר טהור ומצורע בימי ספרו אע''פ ששניהם להעביר הואיל ומצורע בימי ספרו מגלח לפני זריקת דמים ונזיר טהור לאחר זריקת דמים כמו שמפורש למעלה [ולכך] אין תגלחת אחת עולה לשתיהן: (רש"י)

תוספות נזיר טהור ומצורע מהו שיגלח תגלחת אחת ועולה לו לכאן ולכאן אמר להן נזיר להעביר ומצורע לגדל. כלומר נזיר להעביר שער מכל וכל שאינו צריך עוד לשער שיגדלנו לשום מצוה אבל תגלחת ראשונה של מצורע לגדל שער ולגלחו שנית לפני יום הבאת קרבנות והואיל וחלוקות זו מזו לא יפטרו זו את זו: ולא תעלה לו בימי ספרו בתמיה כלומר תגלחת שניה של מצורע שגם היא להעביר מדוע לא תעלה לו לתגלחת נזירות טהרה אמר להן זה לפני זריקת דמים תגלחת דמצורע דכתיב וביום השביעי יגלח ורחץ במים וטהר וביום השמיני יקח שני כבשים בני שנה וזו תגלחת נזיר לאחר זריקת דמים כדכתיב וגלח הנזיר פתח אהל מועד ולקח שער ראש נזרו ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים: ותעלה לימי [צרעתו] וטומאתו לתגלחת נזיר טמא אמר להן טמא לאחר ביאת מים. כדכתיב וגילח ראשו ביום טהרתו ביום השמיני יגלחנו ביום טהרתו משמע לאחר טהרתו והכי דריש ליה בספרי ומצורע לפני ביאת מים דכתיב וביום השביעי יגלח כל שערו ורחץ את (כל) בשרו במים וטהר: אמרו לו יפה אמרת. כמו לשון אחר הוא בכמה ספרים ולא גרסינן בעי רב דימי: וזה לפני ביאת מים. מצורע וזה לאחר ביאת מים תגלחת נזיר טמא כדפרישית זה לפני זריקת דמים תגלחת נזיר טהור: הני ד' תגלחיות משום מצוה. כלומר כולהון משום מצוה וצריך תער אף לשלישית ואפי' טמא ודאי ומוחלט ודאי שטעון ארבע תגלחיות ותגלחת שלישית אינה אלא לנזיר טמא ולפי דעתי לא מהדר אארבע תגלחיות דמתני' דאיירי בספק מוחלט וספק טמא שאין במשנתינו תגלחת שלא תוכל להסתפק או במוחלט או בנזיר טהור ודאי מצורע ונזיר טהור נפקא לן מקראי בפ' שלשה מינין (לעיל דף מא.) דבתער ונזיר טמא נמי גמרינן לה מנזיר טהור וסוגיא דהש''ס הוא דסלקא הכי ולרמי בר חמא מיבעיא ליה ובקוצר היה יכול לומר תגלחת נזיר טמא צריכה תער או אינה צריכה תער אלא דנקט הני תגלחיות משום דאיירינהו בהו בסוגיין במוחלט ודאי וטמא ודאי דמגלח ארבע תגלחיות: אי אמרת משום איעבורי שער אפי' סכייה נשא. וצריך לומר דגילח מקצת השער במספרים או בתער שאם סך נשא בכל ראשו תו לא הדר כדאמרי' בפ' החובל (ב''ק דף פו.) ולא מצי למיעבד תגלחת של טהרה וה''ה דמצי למיבעי או מגלחו במספרים: (תוספות)

דף סא - א

תני רבי חייא זה לפני ביאת מים (חיים) וזה לאחר ביאת מים זה לפני זריקת דמים וזה לאחר זריקת דמים: שתגלחת הנגע וכו': בעי רמי בר חמא הני ארבע תגלחיות דקאמר משום מצוה או משום אעבורי שיער טומאה למאי נפקא מינה לעבורי בנשא אי אמרת משום מצוה לעבורי בנשא לא ואי אמרת משום אעבורי שיער טומאה אפילו סכיה נשא נמי מאי אמר רבא ת''ש ומגלח ארבע תגלחיות אי סלקא דעתך משום עבורי שיער טומאה אפילו בשלש נמי סגיא ליה שמע מינה משום מצוה שמע מינה:

רש"י תני רבי חייא. טמא והוא מצורע אין עולין לו לכאן ולכאן לפי שזה לפני ביאת מים וזה לאחר ביאת מים נזיר טהור והוא מצורע נמי אין עולין לו לכאן ולכאן שמצורע מגלח לפני זריקה ונזיר טהור לאחר זריקת דמים: בעי רמי בר חמא הני ארבע תגלחיות. דקאמר עלה ומגלח ד' תגלחיות מי אמר משום מצוה איתנהו ממ''נ תרתי קמייתא משום תרתי תגלחיות בצרעת ושלישית משום טומאה ורביעית משום נזיר דטהרה וכולן בתער: או דלמא משום עבורי שיער טומאה. איתנהו ואפילו מעביר לה בנשא שפיר דמי: ואי ס''ד משום עבורי שיער טומאה. הוא דמגלח אפילו בג' תגלחיות נמי סגיא דכיון דשתי תגלחיות שבמצורע ושלישית של נזיר טמא איכא עבורי שיער טומאה והאי דהדר מגלח בתגלחת רביעית הא ליכא עבורי שיער טומאה ואמאי מגלח אל''א לאו ש''מ דכולהו איתנהו משום מצוה לגלח ארבע תגלחיות ש''מ: (רש"י)

תוספות תא שמע ומגלח ארבע תגלחיות ש''מ משום מצוה ש''מ. יש מפרשים דדייק מדכולל אותם ביחד א''כ דמיין אהדדי וכולהו בתער אף השלישית שהיא לספק נזיר טמא גם יש ספרים כתוב ואי ס''ד משום עיבורי טומאה אפילו בג' נמי סגי וקשיא לן מאי מייתי והלא בכל התגלחיות יש להסתפק אי במצורע או בנזיר טהור אף בשלישית ושמא י''ל דאע''ג דבתגלחת שלישית איכא לספוקי תגלחת בנזיר טהור שהיא צריכה תער מ''מ אם לא היתה תגלחת טומאה צריכה תער משום ספק דנזיר טהור לא היה צריך גילוח שהרי עדיין לא היה מותר לשתות ביין: (תוספות)

פרק תשיעי - הכותים אין להם

מתני' הכותים אין להם נזירות נשים ועבדים יש להן נזירות חומר בנשים מבעבדים שהוא כופה את עבדו ואינו כופה את אשתו: גמ' קתני הכותים אין להם נזירות מנא הני מילי דתנו רבנן {במדבר ו-ב} דבר אל בני ישראל ולא לעובדי כוכבים ואמרת אליהם לרבות את העבדים למה לי קרא האמרת כל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה אמר רבא שאני הכא דאמר קרא {במדבר ל-ג} לאסור איסר על נפשו במי שנפשו קנויה לו יצא עבד שאין נפשו קנויה לו הואיל ואין נפשו קנויה לו אימא גבי נזיר נמי לא קמשמע לן אמר מר דבר אל בני ישראל ולא לעובדי כוכבים וכל היכא דכתיב ישראל עובדי כוכבים לא והא גבי ערכין דכתיב {ויקרא כז-ב} דבר אל בני ישראל ותניא בני ישראל מעריכין ואין העובדי כוכבים מעריכין יכול לא יהו נערכין ת''ל איש שאני הכא דאמר קרא {במדבר ו-ז} לאביו ולאמו לא יטמא במי שיש לו אב יצא עובד כוכבים שאין לו אב למאי אילימא לענין ירושה והא''ר חייא בר אבין א''ר יוחנן עובד כוכבים יורש את אביו דבר תורה שנאמר {דברים ב-ה} כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר אלא במי שמוזהר על כיבוד אביו מי כתיב כבד אביך גבי נזיר אלא אמר קרא לאביו ולאמו לא יטמא במי שיש לו טומאה

רש"י מתני' הכותים אין להם נזירות. העובדי כוכבים שנדרו בנזירות אין נזירות חלה עליהן ומותרין לגלח ולשתות יין וליטמא למתים: חומר בנשים מבעבדים שהוא כופה את עבדו. שהעבד שנדר בנזיר יכול רבו לכופו לשתות ביין אבל אשתו שנדרה בנזיר אינו יכול לכופה וכיון שנדרה ושמעו) לה ולא היפר לה שוב אינו יכול להפר: גמ' קתני הכותים. אין חייבין בנזירות אבל הנשים והעבדים חייבין: דת''ר דבר אל בני ישראל. איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר וגו' בני ישראל נודרין ואין העובדי כוכבים נודרין: ואמרת אליהם. איש או אשה לרבות את העבדים שיש להן נזירות: עבדים למה לי. לרבויי קרא שיש להן נזירות: הא אמרת. במס' קדושין כל מצוה שהאשה חייבת בה כו' וכיון שהאשה חייבת בנזירות כדכתיב איש או אשה איתרבו להו נמי עבדים: שאני הכא. גבי נזירות דאי לאו דאתי קרא אחרינא לרבויי עבדים לא הואי אמינא דעבדים מחייבי בנזירו' משום דאמר קרא גבי. נזירות לאסור איסר כו' קמ''ל ואמרת אליהם לרבות את העבדים: ואין העובדי כוכבים מעריכין. שאם אמר ערכי עלי לא אמר כלום: יכול לא יהו נערכין. שאם אמר ישראל ערך זה עובד כוכבים עלי שלא יהו בדבריו כלום: תלמוד לומר. איש או אשה כי יפליא נדר בערכך נפשות לה' דאיתנהו בכלל ערך ונותן ערכו כפי שנותיו של עובד כוכבים הכא נמי גבי נזירות ליהוו עובדי כוכבים בתורת נזירות דאם אינן נזירין להביא קרבן דכתיב בני ישראל ולא עובדי כוכבים ליתהנו בהו איש דליהוו נזירים אבל לא מביאין קרבן כדלקמן: שאני הכא. גבי נזיר מה שאינו בתורת נזיר כלל דאמר קרא לאביו ולאמו לא יטמא במי שיש לו אב דיבר הכתוב שהוא חייב בתורת נזיר: יצא עובד כוכבים שאין לו אב. דאין אבות לעובד כוכבים: למאי הלכתא. אמרת דאין אבות לעובד כוכבים: אילימא לענין ירושה כו' כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר. להורישה לבניו אלמא דאית אבות לעובד כוכבים לענין ירושה: אלא. אימא הכי לאמו ולאביו במי שמוזהר על כיבוד אביו בא לך הכתוב לומר שלא יטמא בשביל נזירות שעליו ועובד כוכבים הואיל ואינו בכיבוד אביו אין נזירות חלה עליו: (רש"י)

תוספות מתני' הכותים אין להם נזירות. ואין קרבנן קרב אף על גב דמקבלין מהם נדרים ונדבות ובגמרא מפרש מנלן: נשים ועבדים יש להן נזירות. בגמרא מרבה להן: כופה את עבדו. שמוחה על נזירותו בגמרא מפרש טעמא: מנהני מילי. דעובדי כוכבים אין להם נזירות הלא בשאר נדרים דינן כישראל כדכתיב איש איש לרבות עובדי כוכבים שנודרים נדרים ונדבות כישראל והכא נמי נדר הוא: דת''ר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה' וגו' בני ישראל ולא עובדי כוכבים. שאם קבלו נזירות אינו כלום ומותרין לשתות ביין ואין מביאין קרבנות נזירות עליהם: למה לי קרא לרבות לעבדים והא אמרינן כל מצוה שאשה חייבת עבד חייב בה. כלומר הא קיימא לן הכי ובפ''ק. דקדושין (דף כג.) ילפינן לה: שאני הכא דקאמר קרא לאסור איסר על נפשו מי שנפשו קנויה לו יצא עבד. ואע''ג דאכתיב לגבי נדרים מ''מ בפ''ק דנדרים (דף ג.) מקשינן נזירות לנדרים מלנדור נדר נזיר להזיר: והא גבי ערכין דכתיב בני ישראל ותניא בני ישראל מעריכין. לומר ערכי עלי או ערך פלוני עלי ואין העובדי. כוכבים מעריכין אף כי נודרים נדרים ונדבות כישראל יכול לא יהו נערכים אם אמר ישראל ערך עובד כוכבים עלי ת''ל איש והכא נמי גבי נזיר נימא דאהני מיעוטא דבני ישראל לומר בני ישראל נודרים ומביאין קרבן אבל העובדי. כוכבים אין נודרים ומביאים קרבן יכול לא יהו נודרים כלל לאסור ביין ובטומאה ת''ל איש דהכי נמי אמר הש''ס בסמוך: למאי אילימא לענין ירושה. דסתם מקום שנאמר בו אב לענין ירושה קרוי אביו: מי שמוזהר על כיבוד [אב]. אבל עובד כוכבים לא מוזהר: מידי [בנזיר כבד] אביך כתיב ולעיל כי קאמר לענין ירושה לא פריך הכי דסתם אב נקרא אב לענין ירושה: (תוספות)

דף סא - ב

יצא עובד כוכבים שאין לו טומאה מנלן דלית להו טומאה דאמר קרא {במדבר יט-כ} ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל במי שיש לו קהל יצא זה שאין לו קהל ממאי דלמא כרת הוא דלא מיחייב אבל איטמויי מיטמו אמר קרא {במדבר יט-יט} והזה הטהור על הטמא כל שיש לו טהרה יש לו טומאה וכל שאין לו טהרה אין לו טומאה ואימא טהרה הוא דלא הויא ליה טומאה הויא ליה א''ק ואיש אשר יטמא ולא יתחטא רב אחא בר יעקב אמר שאני הכא דא''ק {ויקרא כה-מו} והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם כל שיש לו נחלה יש לו טומאה וכל שאין לו נחלה אין לו טומאה אי הכי עבדים נמי לא אלא אמר רבא בשלמא גבי ערכין שנאמר {ויקרא כז-ב/לד} בני ישראל בני ישראל מעריכין ואין העובדי כוכבים מעריכין יכול לא יהו נערכין ת''ל איש [איש] הכא בני ישראל נוזרין ומביאין קרבן ואין העובדי כוכבים נוזרין ומביאין קרבן יכול אף לא יהו נזירין כלל ת''ל איש אמרי אי משום קרבן לאו מהכא נפקא ליה אלא מהתם לעולה פרט לנזירות דברי ר' יוסי הגלילי אימא בני ישראל נוזרין נזירות עולם ואין העובדי כוכבים נוזרים נזירות עולם יכול לא יהו נזירים תלמוד לומר איש א''ר יוחנן מי כתיב נזיר עולם אימא בני ישראל מדירין בניהם בנזיר ואין העובדי כוכבים מדירין בניהם בנזיר יכול לא יהו נזירים ת''ל איש האמר רבי יוחנן הלכה היא בנזיר אימא בני ישראל מגלחין על נזירות אביהן ואין העובדי כוכבים מגלחין על נזירות אביהן

רש"י יצא עובד כוכבים שאין לו טומאה. שאם נגע במת אינו טמא: דלמא כרת הוא דלא מיחייב. כי נכנס במקדש: אבל איטמויי איטמי. כי נגע במת כדי לטמא אדם וכלים והואיל והוא מיטמא נמצאת אתה אומר שתהא נזירות חלה עליו: כל שיש לו טהרה. בהזאה ובטבילת מקוה יש לו טומאה ועובד כוכבים שאין לו טהרה אין מקבל טומאה והא דאמרינן במס' יבמות בפ' הערל (דף עא:) ערל מקבל הזאה כגון ערל ישראל שלא נימול שמתו אחיו מחמת מילה אבל ערל עובד כוכבים לא וכיון שאין מקבל הזאה לפיכך אין לו טומאה: ודלמא טהרה הוא דלית ליה. שאם קיבל טומאה אפילו שהוזה לא נטהר מטומאתו ופוסל את הקדשים במגעו הא טומאה הויא ליה שאם נגע במת שהוא טמא ומטמא אדם וכלים: אמר קרא [איש אשר] יטמא ולא יתחטא. איתקש טומאה לטהרה דתרווייהו טומאה וטהרה קמישתעו בחד גברא והכי משמע כל מי שאין לו טהרה אין לו טומאה ועובד כוכבים הואיל ואי אפשר לו בטהרה אין לו טומאה: רב אחא בר יעקב אמר שאני הכא. גבי נזירות טעמא מאי אימעיטו להו עובדי כוכבים מנזירות כתיב הכא לאביו ולאמו לא יטמא והתם כתיב והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה כל מי שיש לו נחלה להוריש לבניו את עבדיו דבר לך הכתוב גבי נזיר שיש לו אב ואם כדכתיב לאביו ולאמו יש להם טומאה והני עובדי כוכבים הואיל ואין להם נחלה כדי להוריש עבדו לבנו כדכתיב וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו ואמרינן במס' (גיטין דף לח.) אתם קונים מהם ולא הם קונים מכם ולא הם קונים זה את זה לא הוי להו טומאה וכל שאין לו טומאה אין לו תורת נזירות: אי הכי עבדים נמי. לא ליהוו בתורת נזיר לפי שאינן בתורת נחלה להוריש לבניהם דכל מה שקנה עבד קנה רבו ולא הן קונין זה את זה דהא לאו ישראל נינהו: אלא אמר רבא בשלמא גבי ערכין. דכתיב [בני] ישראל לא מצית למעוטי עובדי כוכבים לגמרי דהא דכתיב בני ישראל ממעריך בלבד הוא דקממעט להו כדאמרינן בני ישראל מעריכין אבל לגמרי לא מצית למעוטי להו דלא ליהוו נערכין דהא הדר בהו איש דמייתי את העובדי כוכבים דליהוו נערכין אבל הכא גבי נזירות ליכא לך למימר דליהוי בכלל נזיר כלל דהיכי אמרת בני ישראל נוזרין ומביאין קרבן ואין העובדי כוכבים נוזרין ומביאין קרבן דהאי דכתיב בנזיר בני ישראל קא ממעט להו מקרבן ומשום מיעוטא דקרבן לא איצטריך למיכתב בני ישראל דמהתם נפקא שאין נוזרין ומביאין קרבן דאמרינן במסכת מנחות בפרק אלו מנחות נקמצות (דף עג:) איש איש מבית ישראל כו' אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם לרבות את העובדי כוכבים שנודרים נדרים ונדבות כישראל דמלכל נדריהם ולכל נדבותם נפקא לרבות עולה ושלמים ועופות ויין ולבונה א''כ מה ת''ל לעולה דכתיב אשר יקריבו לה' לעולה פרט לנזירות דאין העובדי כוכבים מביאין קרבן נזירות דברי ר' יוסי הגלילי וכיון דמהתם נפקא שאין מביאין קרבן נזירות בני ישראל דהכא למאי אתא אלא לומר לך דלא חל עלייהו נזירות כלל והאי דכתיב בהו איש איידי דכתיב אשה לצורך כתב נמי איש שלא לצורך: ואימא. דהאי דכתיב בני ישראל גבי נזירות משום דקאתי לאשמועי' דממעט להו לעובדי כוכבים מנזירות עולם ומיהו בנזירות סתם קאי בלא קרבן מדכתיב בהו איש: מי כתיב נזיר עולם. בקרא דקאמרת בני ישראל נוזרין נזירות עולם אבל לא העובדי כוכבים והא לא גמרי נזירות עולם אלא מאבשלום כדאמרינן לעיל בפירקא קמא (דף ד:): והאמר רבי יוחנן. בפירקין דלעיל (דף כח:) הלכה (רש"י)

תוספות ודלמא כרת הוא דלא מחייב. ת''ל דקאמר מהני [דלא] תיתי לומר שיהא עובד כוכבים בכרת אבל אטמויי מיטמו: אמר קרא והזה הטהור על הטמא כל מי שיש לו טהרה יש לו טומאה וכל שאין לו טהרה אין לו טומאה. ועובד כוכבים אין לו טהרה דכתיב והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למי נדה חטאת היא למשמרת לבני ישראל ולא לעובדי כוכבים כפי הקונטרס: ודלמא טהרה הוא דלא הוי להו הא טומאה אית להו. דהאי והזה הטהור על הטמא לא מייתר דבפ''ק דיומא (דף יד.) מוקמינן ליה למילי אחריני למתכוין להזות על האדם והזה על הבהמה ומשני אמר קרא אשר יטמא ולא יתחטא דמייתר יטמא דהוה ליה למכתב אשר לא יתחטא ועוד י''ל משום דוהזה הטהור לא מיירי בטהרה דחיטוי אלא מיירי בטהור גמור לפי הפשט או בטבול יום כדאית' ביבמות (דף עג.) וקרא דממעטינן מיניה עובדי כוכבים מטהרה היינו מטהרת חיטוי כדכתיב לבני ישראל למשמרת למי נדה חטאת היא להכי אייתי קרא דאשר יטמא ולא יתחטא דמיירי בחיטוי. וצריך עיון ואף על גב דאמת הוא דעובד כוכבים אין לו שום טהרה ואפילו טבילה מ''מ ניחא ליה לאתויי מחיטוי גופיה דומיא דלמשמרת למי נדה חטאת היא דמיניה ממעטינן עובדי כוכבים דמיירי בחיטוי. (ושמא) הא דעובד כוכבים אין לו טהרה ואפי' טבילה היינו משום דאיתקש טבילה להזאה דכתיב וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר: לשון הר''ף אמר קרא אשר יטמא ולא יתחטא ואיתקש טומאה לטהרה: רב אחא בר יעקב אמר והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם. אעבדים קאי רב אחא בא ליישב דרשא של אביו דלעיל מי שיש לו אב לענין כל ירושה המפורשת בתור' וירושת עבדים מפורשת בקרא דוהתנחלתם ועובד כוכבים אינו מוריש עבדו לבניו שאין לעובד כוכבים קנין בגוף העבד כדדרשינן פרק השולח (גיטין דף לח.) אתם קונין מהם ולא הם קונין מכם ולא הם קונין זה את זה א''כ כל שיש לו נחלה בעבדים קרוי אביו והוי בכלל לאביו ולאמו לא יטמא וכל שאין לו נחלה אינו בכלל טומאה כלומר בכלל אביו ואמו לא יטמא: אי הכי עבדים נמי. נמעטו . מנזירות מהך דרשא שכמו כן אין מוריש עבד אחד שניתן לו על מנת שלא יהיה לרבו רשות בו שאינו קונה אותו כדפרישית ולא הם קונים זה מזה וכ''ת דעבדים איתרבו מאליהם עובדי כוכבים נמי ליתרבו מאיש וה''ה דאשינויא קמא דמי שיש לו טהרה יש לו טומאה פריך: אלא אמר רבא בשלמא גבי ערכין איכא לאוקמי מיעוטא דבני ישראל למעוטי עובדי כוכבים דאין מעריכין וריבוי דאיש לרבות עובדי כוכבים דנערכים אבל הכא אי איש לרבות עובדי כוכבים לנזירות א''כ [מאי] ממעט בני ישראל דמשמע ולא עובדי כוכבים וכ''ת בני ישראל נודרים ומביאין קרבן ולא העובדי כוכבים יכול לא יהו נודרים כלל ליאסר באיסורי נזיר [ת''ל איש] אך לא יביאו קרבן אי משום קרבן לאו מהכא נפקא אלא מהתם לעולה פרט לנזירות בקרא דאיש איש בפרשת אמור דמרבינן מיניה שהעובדי כוכבים נודרין נדבות כישראל וכתיב בסיפיה דקרא לעולה פרט לנזירות דעובד כוכבים דאינו מביא קרבן נזירות וא''ת וכיון דעובדי כוכבים אימעיטו לגמרי מנזירות א''כ למה לי לעולה פרט לקרבנות נזירות [י''ל] שלא יביא עובד כוכבים קרבנות נזירות כדי לפטור ישראל נזיר מקרבנותיו וצ''ע: ואימא בני ישראל מדירין בניהן בנזיר כו' יכול לא יהו נזירין ת''ל איש הא איתמר עלה א''ר יוחנן הלכה היא בנזיר. א''כ הלכה לא נשנית אלא לגבי ישראל אין סברא דליתי מיעוטא למעוטי דבר שאינו אלא הלכה למשה מסיני: איש כי יפליא דכתיב בערכין למה לי. לרבויי עובדי כוכבים להיות נערכין כיון דקיימא לן דעובדי כוכבים נודרים נדרים ונדבות כישראלים [לא הוה] ממעט אפילו שתק מאיש הוה מוקמינן מיעוטא דבני ישראל למעוטי עובדי כוכבים דאין מעריכין דסברא הוא להשוותם מקרא דנודרין נדבות כישראל לכל מה שיוכל: איש כי יפליא מבעיא ליה לאיתויי מופלא סמוך לאיש: הניחא למ''ד. במסכת נדה (דף מו:) דאורייתא אלא מאן דאמר דרבנן מאי איכא למימר לאתויי מופלא סמוך לאיש דעובד כוכבים ודבר תימה הוא דבישראל ליתיה אלא מדרבנן ובעובדי כוכבים איתיה ופר''י דודאי ישראל דלא הוי בכלל בל יחל עד דהוי גדול וכי הוי גדול מיהא איתא בבל יחל הלכך דרשינן כל דליתיה בבל יחל ליתיה בהפלאה וכדאמר בפרק [יוצא . דופן] (שם) וממעטינן מופלא סמוך לאיש דישראל אבל עובד כוכבים שאינו ראוי לבא לכלל בל יחל לא שייך למעוטי: (תוספות)

דף סב - א

יכול לא יהו נזירין ת''ל איש האיתמר א''ר יוחנן היא בנזיר אי הכי {ויקרא כז-ב} איש כי יפליא נדר בערכך בערכין למה לי מכדי האיתקש ערכין לנדרים דאמר קרא איש כי יפליא נדר בערכך והתניא גבי נדרים איש מה ת''ל {ויקרא כב-ד/יח} איש איש לרבות את העובדי כוכבים שהן נודרים נדרים ונדבות כישראל איש כי יפליא בערכין למה לי אלא האי איש מיבעי ליה לאיתויי מופלא סמוך לאיש הניחא למ''ד מופלא סמוך לאיש דאורייתא אלא למ''ד דרבנן איש כי יפליא למה לי לאיתויי מופלא סמוך לאיש דעובד כוכבים הניחא למאן דאמר בני ישראל נערכין ואין העובדי כוכבים נערכין יכול לא יהו מעריכין תלמוד לומר איש שפיר אלא למ''ד בני ישראל מעריכים ואין העובדי כוכבים מעריכים יכול לא יהו נערכין תלמוד לומר איש אפי' תינוק בן חדש בר עירוכי הוא כי יפליא למה לי א''ר אדא בר אהבה לאיתויי עובד כוכבים גדול דאע''ג דגדול הוא אינו יודע להפלות אלא כי יפליא דכתב רחמנא גבי נזירות למה לי מכדי האיתקש נזירות לנדרים כי יפליא למה לי לאיתויי ידים שאינן מוכיחות דאיתמר ידים שאינן מוכיחות אביי אמר הויין ידים רבא אמר לא הויין ידים לאביי ניחא אלא לרבא מאי איכא למימר אלא כי יפליא מיבעי ליה לכדרבי טרפון דתניא רבי יהודה אומר משום רבי טרפון אין אחד מהן נזיר לפי שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה הניחא לרבי טרפון אלא לרבנן מאי איכא למימר אלא מיבעי ליה לכדתניא היתר נדרים פורחין באויר ואין להן על מה שיסמוכו רבי אליעזר אומר יש להם על מה שיסמוכו שנא' {ויקרא כז-ב/יד} איש כי יפליא {במדבר ו-ב} כי יפליא שתי פעמים אחד הפלאה לאיסור ואחד הפלאה להיתר:

רש"י היא בנזיר שהאב מזיר את בנו בנזיר הואיל דלאו מקרא נפקא ליכא לך למימר דבני ישראל אתא לומר דישראל מדירין את בניהם בנזיר ולא העובדי כוכבים ואתא איש לרבות את העובדי כוכבים בנזיר עצמו בלא קרבן אלא דהאי דכתיב בהו ישראל קא ממעט להו מנזירות לגמרי: איש כי יפליא דכתב רחמנא גבי ערכין למה לי. בשלמא איש דכתב גבי נזיר איידי דכתיב אשה שהוא לצורך כתב נמי איש שלא לצורך ואיש דגבי נדרים לרבות את העובדי כוכבי' שיהו נודרין נדרים ונדבות כישראל אלא . איש כי יפליא דכתב רחמנא גבי ערכין למה לי דמכדי איתקש ערכין לנדרים דאמר קרא איש כי יפליא נדר בערכך דבחד קרא כתבינהו רחמנא ותניא גבי נדרים כו' וה''ה לגבי ערכין נמי דאיתרבו להו עובדי כוכבים שיהו נערכים כישראל אלא איש כי יפליא למה לי: לאתויי מופלא הסמוך לאיש. דישראל שיהו נודרין נדרים: אלא למ''ד דרבנן היא. דנדרים נבדקין איש כי יפליא למה לי: לאתויי מופלא הסמוך לאיש דעובדי כוכבים מדאוריי' נודרין נדרים ואל תתמה משום דבישראל אין מופלא הסמוך לאיש נודרין נדרים מן התורה שכן מצינו בכמה מקומות שהחמירה תורה על העובד כוכבים כגון בשורו של כנעני שהזיק לשורו של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם ושל ישראל שנגח של כנעני בין תם בין מועד פטור (ב''ק דף לז:): הניחא למאן דאמר בני ישראל נערכין ואין העובדי כוכבים נערכין יכול לא יהו מעריכין ת''ל איש. גבי נדרים ואיתקוש ערכין לנדרים (מיהו) שפיר הוא דאתא איש כי יפליא לאיתויי מופלא הסמוך לאיש דעובד כוכבים דיכול להעריך: אלא למ''ד דבר אל בני ישראל ישראל מעריכין ואין העובדי כוכבים גדולים מעריכין כלל יכול לא יהו נערכין ת''ל איש. גבי נדרים איתקש ערכין לנדרים להא מילתא שיהו גדולים נערכין הלכך דלדידיה לא אתא איש [כי יפליא דנערכין] אלא לאיתויי מופלא הסמוך לאיש דעובד כוכבים דהוי נערך ולא מצריך קרא כיון דמשמע ליה איש דנדרים שהן נערכין הא ודאי פשיטא ליה דכיון דבתורת נערכין הן דאפילו עובד כוכבים בן חדש בר ערוכי הוא באותו ערך האמור בענין: אמר רב אדא בר אהבה כי אתא האי כי יפליא לאיתויי עובד כוכבים גדול דאע''ג דגדול הוא אינו יודע להפלות. דאע''פ דבישראל כיון שהוא גדול אע''פ שאינו יודע להפלות דבריו קיימים כדתנן בפרק יוצא דופן (נדה דף מה:) לאחר הזמן אע''פ שאינו יודע לשם מי נדר דבריו קיימין גבי עובד כוכבים מיהא אינו יכול להעריך ולנדור עד שיהא גדול ויודע להפלות לדברי הכל דאילו להאי תנא דאמר יכול לא יהו מעריכין ת''ל איש גבי נדרים לרבות את העובדי כוכבים שיהו מעריכין בעובד כוכבים גדול ויודע להפלות קאמר אבל בעובד כוכבים שאינו יודע להפלות לא ואידך תנא נמי דקאמר ואין העובדי כוכבים מעריכין בעובד כוכבים גדול שאין יודע להפלות קאמר אבל גדול ויודע להפלות יכול להעריך ולידור דאיתקוש ערכים לנדרים ובנערכים הוא דפליגי אבל במעריכין דברי הכל עובד כוכבים גדול שאינו יודע להפלות לא ואתא האי איש כי יפליא למעוטי ודקאמר יכול לא יהו נערכין ת''ל איש לאו מדיוקא דאיש כי יפליא נפקא אלא מאיש איש דנדרים נפקא דאיתקש ערכין לנדרים אלא איידי דקאמר אידך תנא ת''ל איש קאמר איהו ת''ל איש: אלא כי יפליא לגבי נזיר ל''ל. בשלמא איש איידי דכתיב אשה לצורך כתב נמי איש שלא לצורך כדכתיב איש או אשה כי יפליא לנדור נדר וגו' וכן איש גבי ערכין יתירא הוא משום דכתיב בההיא פרשתא אם זכר אם נקבה ואתא ליה לדרשא דבעינן עובד כוכבים גדול שיודע להפלות אלא כי יפליא דגבי נזירות ל''ל: מכדי הא איתקש נזירות לנדרים. כדכתיב נדר נזיר ובנדרים כתיב הפלאה וכיון דבנדרים כתיב הפלאה בנזירות ל''ל: לאתויי ידים שאינן מוכיחות דהויין ידים. בין בנזירות בין בנדרים בנזיר כגון דאמר אהא וכדאמר לעיל בפ''ק (דף ב:) כגון שנזיר עובר לפניו ולגבי נדרים נמי כגון דאמר מודרני ממך דאסור שיהנה משלו ולא אמרינן דלמא לא משתעינא בהדך קאמר וכדאמר בפ''ק דנדרים (דף ה.) אלא למ''ד לא הויין ידים מאי איכא למימר ופלוגתא דאביי ורבא בפ''ק דנדרים: הניחא לרבי טרפון אלא לרבנן. דאמרי בפירקין דלעיל שכולן [נזירים] מאי איכא למימר: היתר נדרים פורחין באויר. העולם שאין להן מקרא מן התורה על מה שיסמוכו: שנאמר כי יפליא. אחד. בנזיר ואחד בנדרים: אחד הפלאה לאיסור. שלא לבטל את הנדר כשאין בו חרטה: ואחד הפלאה להיתר. כשיש בו חרטה ובמסכת חגיגה קאי: (רש"י)

תוספות הניחא למאן דאמר. בערכין בני ישראל נערכין ולא עובדי כוכבים יכול לא יהו מעריכין ת''ל איש ודאי י''ל דאתא איש לומר דעובד כוכבים מופלא סמוך לאיש יכול להעריך אלא למ''ד בני ישראל ולא עובדי כוכבים יכול לא יהו נערכין ת''ל איש ואפילו מבן חדש בר ערוכי הוא (לגבי) נערך: לאיתויי עובד כוכבים גדול. כלומר לאשמועי' דאע''ג דגדול הוא אם אינו יודע להפלות לא הוי נדרו נדר משא''כ בישראל דלא בעינן יודע להפלות בגדול והאי דקאמר יכול לא יהו נערכין ת''ל איש לאו דווקא אלא אסמכתא בעלמא דעיקר קרא אתא לגדול שאינו יודע להפלות ונערכין מסברא מקרא דנודרים נדבות כישראל: לאיתויי עובד כוכבים גדול דאע''ג דגדול הוא אם אינו יודע להפלות לא. והשתא הוי לאתויי כמו למעוטי דאשמועינן דהיכא דהעובד כוכבים אינו יודע להפלות אין נדרו נדר אע''ג דגדול הוא מה שאין כן בישראל דגדול נדרו נדר אפילו אינו יודע להפלות וא''ת והא גבי ערכין קיימינן ואפי' עובד כוכבים גדול יודע להפלות אין מעריכין ויש לומר דאם אין ענין לערכין תנהו ענין לנדרים: איש כי יפליא דכתיב גבי נזיר למה לי לאיתויי ידים שאין מוכיחות. האי לאיתויי נמי הוי כמו למעוטי וכדדרשינן בפ''ק דנדרים (דף ה:) ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים [מאיש] כי יפליא מה עיקר נזירות בהפלאה אף ידות בהפלאה דאיתמר ידים שאין מוכיחות אביי אמר לא הויין ידים ורבא אמר הויין ידים כך כתוב בספרים ואומר ר''ת דגירסא הפוכה היא ומשובשת ובגירס' דריש מס' נדרים (דף ה:) גרסינן הכי דגריס איפכא רבא אמר לא הויין ידים אביי אמר הויין ידים דאי לאו הכי אין ליישב מה שגריס' בספרים הכא הניחא לרבא אלא לאביי מאי איכא למימר ולמאן דגריס במילתיה דרבא לא הויין ידים ניחא וכדדרשינן פ''ק דנדרים מכי יפליא דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים וריב''א מיישב גירסת הספרים דהכא וכי יפליא יתירא דכתיב ב' פעמים קדריש ועל זה קאמר ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות והשתא לאיתויי הוי לרבות וכן משמע במסקנא דמסיק אחד הפלאה לאיסור ואחד הפלאה להיתר ור' יהודה משום רבי טרפון מהפלאה יתירא דריש אין אחד מהם נזיר לעיל בפ' בית שמאי (דף לד.) תנן לה: כי יפליא [כי יפליא ב' פעמים]. אחד בפרשת נזיר ואחד בפרשת נדרים ומיהו איש לא דריש ושמא איידי דאיצטריך למיכתב כי יפליא כתיב נמי איש: (תוספות)

דף סב - ב

מתני' חומר בעבדים מבנשים שהוא מפר נדרי אשתו ואינו מפר נדרי עבדו הפר לאשתו הפר עולמית הפר לעבדו יצא לחירות ומשלים נזירותו: גמ' ת''ר למה רבו כופו לנזירות אבל לא לנדרים ולערכין מאי שנא גבי נזיר דאמר רחמנא {במדבר ל-ג} לאסור איסר על נפשו במי שנפשו קנויה לו יצא עבד שאין נפשו קנויה לו אי הכי אפילו גבי נדרים נמי אמר רב ששת הכא במאי עסקינן כגון שהיה אשכול של ענבים מונח לפניו גבי נדרים דכי מיתסר בהאי לא מיתסר באחריני לא מצי כפי ליה גבי נזירות דכי מיתסר בהאי איתסר בכולהו מצי כפי ליה וגבי נדרים מי לא עסקינן דליכא אלא האי אשכול דאי לא אכיל ליה חליש אלא אמר רבא כגון שהיה חרצן מונח לפניו גבי נדרים בהאי הוא דמיתסר לא מצי כפי ליה גבי נזיר דאיתסר נמי באחריני מצי כפי ליה וגבי נדרים מי לא עסקינן דליכא אלא האי חרצן דאי לא אכיל ליה חליש אלא אמר אביי למה רבו צריך לכפותו לנזירות ואין צריך לכפותו לנדרים ואינו צריך לכפותו לשבועה מ''ט דאמר קרא {ויקרא ה-ד} להרע או להיטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות יצא להרע לאחרים שאין הרשות בידו: מתני' עבר מכנגד פניו ר''מ אומר לא ישתה ורבי יוסי אומר ישתה: גמ' לימא בדשמואל קמיפלגי דאמר שמואל המפקיר עבדו יצא לחירות וא''צ גט שיחרור ר''מ אית ליה דשמואל רבי יוסי לית ליה דשמואל לא דכולי עלמא אית להו דשמואל אלא מאן דאמר ישתה סבר סוף סוף מיהדר הדר ואתי גביה לישתי חמרא כי היכי דלא ליכחוש ולמאן דאמר לא ישתה סבר ליהוי ליה צערא כי היכי דליהדר גביה:

רש"י מתני' חומר בעבדים מבנשים שהוא מיפר נדרי אשתו. ואי זה חומר בעבדים מבנשים שאם היפר לאשתו היפר לה עולמית ואפילו נתארמלה או נתגרשה מיפר מעליה כל הנזירות לגמרי אבל בעבדים אינו כן שכיון שיצא לחירות משלים לנזירותו שקיבל עליו ומתחיל ומונה כבתחלה ואם מנה קצת בפני רבו משלים את השאר: גמ' למה רבו כופו לנזירות. דהשתא הכי משמע לאיזה דבר יכול לכוף את עבדו בזמן שקיבל עליו נזירות לנזיר אבל לא לנדרים ולא לערכין שאם הדיר בהנאה מפירות פלוני או שאמר ערך פלוני עלי אינו יכול לכופו ונדרו נדר וערכו ערך וכגון שהקנה לו אחר ע''מ שאין לרבו בהם כלום: מאי שנא גבי נזיר. דיכול לכופו משום דאמר רחמנא לאסור איסר כו': אי הכי אפילו גבי נדרים נמי. יהא יכול לכופו ולהאכילו בעל כרחו מה שהדיר ממנו דהאי קרא גבי נדרים קאי: גבי נדרים דכי מיתסר בהאי אשכול לא מיתסר באחרינא לא מצי כפי ליה. משום דלא מכחיש ביה כלל דאפשר ליה באחריני דכוותה נמי גבי אשתו כהאי גוונא לא מצי מיפר משום דלא הוי דברים שיש בהן עינוי נפש וכדתנן בפ' אלו נדרים (נדרים דף עט:) פירות מדינה זו עלי לא יפר ויביא לה ממדינה אחרת אבל גבי נזירות דכי מיתסר בהאי מיתסר באחריני כדתנן בפ' הריני נזיר מגרוגרות (לעיל דף יא.) מזגו לו את הכוס ואמר הריני נזיר ממנו הרי זה נזיר הכא נמי גבי אשכול כיון דאמר הריני נזיר ממנו ה''ז נזיר והוי הפסד לרבו דהוי כחוש ואינו יכול ליטרח יכול לכופו להאכילו בעל כרחו מה שהזיר ממנו דהאי קרא בנזיר קאי: וגבי נדרים. מדקפסיק ותני אבל לא לנדרים מי לא עסקינן דלא איכא אלא האי אשכול למיכל ליה: דאי לא אכיל חליש. והוי דומיא דנזירות ומאי שנא דהכא כופה והכא אינו כופה: גבי נזירות. החרצן כי מיתסר מיתסר נמי באחריני כדתנן בפרק . כל כינויי נזירות (לעיל דף ג.): דלא איכא. מידעם למיכל ליה אלא האי חרצן: אלא אמר אביי. הכי קתני למה רבו צריך לכפותו לנזירות שאם נדר בנזיר ואין רבו כופהו הרי זה אסור ביין כל זמן שאינו כופהו לפי שאמרה תורה ואמרת אליהם לרבות את העבדים אבל לענין נדרים וערכין אינו צריך להפר וערך אין לו שאין גופו קנוי לו וכן בנדרים נמי אפי' בלא כפייה מותר לשתות ביין ולאכול מכל אוכלין: דאמר קרא להרע או להיטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות יצא נשבע להרע לאחרים שאין הרשות בידו. הכא נמי כיון דקמכחיש כי לא אכיל ולא שתי ואיכא הפסד לרבו לא חיילא עליה שבועה: מתני' עבר מכנגד פניו. שברח מפניו של רבו: גמ' רבי מאיר. דאומר לא ישתה ביין: אית ליה דשמואל. דאמר כיון שהפקירו רבו יצא לחירות והכא נמי דברח יצא לחירות ולא ישתה ביין וצריך לו להשלים נזירות כדקתני במתניתין ורבי יוסי דאמר ישתה לית ליה דשמואל דאכתי ברשות רבו קאי ולאו כל כמיניה שלא לשתות משום דקמכחיש ואיכא הרעה לרבו: לא דכולי עלמא אית להו דשמואל. והיכא דהפקירו יצא לחירות אלא הכא כיון דלא הפקירו אלא שברח מאליו לא יצא לחירות כלל וברשות רביה קאי והכא בהא קמיפלגי דלמאן דאמר ישתה קסבר כיון דמהדר הדר לרביה לישתי חמרא בכל היכא דאיתיה כי היכי דלא ליכחוש ולא ליהוי פסידא לרביה: ולמאן דאמר לא ישתה קסבר אע''ג דלאו כמפקיר עבדו דמי אפילו הכי לא ישתה משום דקנסינן ליה לעבדיה דליהוי ליה צערא דליהדר גבי דרביה דאי קאי ליה גביה כפי ליה למישתי חמרא והלכך אמרינן ליה דלא לישתי כל זמן שהוא בורח מפני רבו בשביל שהוא תקנת רבו ולדברי הכל בתר תקנתיה אזלינן: (רש"י)

תוספות חומר בעבדים שאינו מיפר נדרי עבדו. שאף בנזירות מוחה ונתרצה שוב לא יכול להתיר כי אם בהתרת חכם דוקא: הפר לעבדו יצא לחירות. שנשתחרר ואח''כ משלים היפר לאו דוקא אלא כלומר מיחה: עבר מכנגד פניו שברח רמ''א לא ישתה ור' יוסי אומר ישתה. בגמ' מפרש טעמייהו: למה רבו כופהו לנזירות אבל לא לנדרים ולערכין. כופהו שמוחה על נזירות: לאסור איסר. בנדרים כתיב ומיהו בפ''ק דנדרים (דף ג.) מקשינן נזירות לנדרים: גבי נדרים דכי מיתסר בהאי לא מיתסר באחריני לא מצי כפי ליה. דסברא הוא להעמיד מיעוטא דמי שנפשו קנויה לו דמיתסר בכולהו ומתוך כך מיכחש ואין. כל כך כדי לעשות מלאכה ודין הוא שיאמר לנו הכתוב שיעכב עליו מי שנפשו קנויה לו: גבי נדרים נמי מי לא עסקינן דאי לא אכיל חליש לביה. ואפילו הכי קאמר אבל לא לנדרים ואכתי מאי שנא: כגון שהיה חרצן מונח לפניו. שאין טוב לאכילה: וגבי נדרים נמי מי לא עסקינן שפעמים יחזק לבו גם באכילת חרצן אי נמי מי לא עסקינן שאף בשאר דברים טובים שמחזיקין אותו: יצא להרע לאחרים שאין הרשות בידו. ולכך לנדרים אפי' בלא מחאת הרב לא חל הנדר כלל דהיינו הרעת אחרים שמכחיש כחו ואינו חזק למלאכה דילפינן נדרים משבועות דכתיב בהן להרע או להיטיב אבל נזירות אין להקישן לנדרים ופירש ה''ר יצחק משום דאמר בפ''ק (לעיל דף ג:) דנזירות חל ואפי' על דבר שאין הרשות בידו כגון דאמר שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר כדדרשינן לאסור יין מצוה כיין הרשות אלמא הנזירות חל על דבר שאין הרשות בידו ולכך יחול נמי נזירות העבד כל זמן שלא ימחה האדון אבל ודאי אם מיחה לענין זה נדרוש לאסור איסר על נפשו מי שנפשו קנויה לו שתועיל מחאת הרב ואם אינו ענין לנדרים שהרי אינו צריך למחות תנהו ענין לנזירות והא דקאמר אבל לא לערכין לא הוי דומיא דאבל לא לנדרים אלא שלא תועיל מחאת הרב לערכין כלל כי הוא [מה] מפסיד אם אמר העבד ערכי עלי ולכשישתחרר או יתנו לו מתנה על מנת שאין לרבו רשות בו ישלם להקדש: לימא בדשמואל קמיפלגי. דהשתא קס''ד כיון שהעבד ברח מכנגד פניו מסתמא נתייאש הימנו האדון והיינו הפקר ר''מ אית ליה דשמואל דאמר אינו צריך גט שיחרור ולכך לא ישתה שעתה אינו ברשות רבו ולא תועיל לו עוד מחאתו ור' יוסי לית ליה דשמואל וכיון דלא יצא לחירות תועיל לו מחאתו: דכ''ע אית להו דשמואל דמפקיר עבדו יצא לחירות ואין צריך גט שיחרור והאי עבד שברח מכנגד פניו לא איירי בשנתייאש ולא חשבינן ליה הפקר ר''מ סבר לא ישתה סבר דאין האדון מקפיד אם יצטער ויתכחש כשאינו אצלו כי היכי דניהוי ליה צער ונהדר לגביה שע''י כן ישוב אצלו כדי לשתות ביין ור' יוסי סבר ישתה קסבר אין נוח לו לרבו שימנע מן היין דליכחוש חיליה ולא יהיה כל כך בעל כח וראוי למלאכה כשישוב אצלו: (תוספות)

דף סג - א

מתני' נזיר שגילח ונודע לו שהוא טמא אם טומאה ידועה סותר ואם טומאת תהום אינו סותר אם עד שלא גילח בין כך ובין כך סותר כיצד ירד לטבול במערה ונמצא מת צף על פי המערה טמא נמצא משוקע בקרקע המערה ירד להקר טהור ליטהר מטומאת מת טמא שחזקת טמא טמא וחזקת טהור טהור שרגלים לדבר: גמ' מנא הני מילי אמר ר''א דאמר קרא {במדבר ו-ט} וכי ימות מת עליו בפתע פתאום עליו במחוורת לו ריש לקיש אמר אמר קרא {במדבר ט-י} כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה כי דרך מה דרך בגלוי אף כל בגלוי ואלא הדתנן איזוהי טומאת התהום כל שאינו מכירה אחד בסוף העולם אבל מכירה אחד בסוף העולם אין זו טומאת התהום בשלמא למ''ד כי דרך שפיר אלא למאן דאמר במחוורת לו כי מכירה אחד בסוף העולם מאי הוי ותו הא דתניא המוצא מת מושכב לרחבה של דרך בתרומה טמא בנזיר ובעשיית פסח טהור מאי שנא אלא טומאת התהום גמרא גמירי לה: אם עד שלא גילח וכו': מאן תנא א''ר יוחנן ר''א היא דאמר תגלחת מעכבת בעי רמי בר חמא נטמא בתוך מלאת ונודע לו לאחר מלאת מהו בתר ידיעה אזלינן וידיעה אחר מלאת היא או לא ולמאי למיסתר

רש"י מתני' נזיר שגילח. תגלחת טהרה ביום שלשים ואחד שלו: ונודע לו שהוא טמא. בטומאת מת בין שנטמא בתוך מלאת בין שנטמא לאחר מלאת לבו ביום קודם שהביא קרבנותיו ושגילח: אם טומאה ידועה. היתה בשעה שנטמא ה''ז סותר את הכל אבל לא נטמא עד לאחר הבאת קרבנותיו אפילו בטומאה ידועה אינו סותר אלא ז' כדתנן בפרק שלשה מינין (לעיל דף מז.) מי שנזרק עליו אחד מן הדמים כו' ואוקימנא בגמרא דלדברי הכל ז' סותר ותו לא: ואם עד שלא גילח. נודע לו שנטמא בין בו ביום בין שנטמא בתוך ימי מלאת: בין כך ובין כך. בין בטומאה ידועה בין בטומאת התהום סותר את הכל: כיצד. היא טומאת התהום שאינו סותר אם נטמא בטומאת מת וירד לטבול במערה ביום שביעי שלו ולאחר שיצא מצא לשם מת שהוא צף על פני המים שבפתח המערה והוא לא הכיר בו כשירד שם לטבול אין זו טומאת התהום ואפי' אם לא נודע לו עד לאחר גילוח ואפילו אם לא ירד לשם לטבול אלא להקר ה''ז טמא וסותר את הכל: אבל אם נמצא משוקע בקרקע המערה. שבשעה שנכנס לא היה צף בזו יש חילוק פעמים שהוא טהור ופעמים שהוא טמא כשנכנס לשם ולא נכנס בה אלא להקר ונודע לו לאחר גילוח שנמצא לשם מת משוקע כנגד פי המערה ה''ז טהור דזו היא טומאת התהום אבל ירד לשם ליטהר מטומאת המת ואח''כ נודע לו ואפילו לאחר גילוח ה''ז טמא וסותר את הכל אע''פ שהיא טומאת התהום: שחזקת טמא טמא. העמידו בחזקת טמא: וחזקת טהור. יורד לשם בחזקת טהור: שרגלים לדבר. כלומר שהדברים נראין כך דטהור העמד על חזקתו וטמא על חזקתו ותיהוי חזקת טהור טהור וחזקת טמא טמא: גמ' במחוורת לו. בברורה לו כגון טומאה ידועה סותר אבל לא על טומאה שאינה ידועה לו: ור''ל אמר אמר קרא. גבי עושה פסח כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה: כי דרך בגלוי אף טומאה בגלוי. לאפוקי טומאת התהום דלא והוא הדין לנזיר דבכל מקום נזיר ועושה פסח כי הדדי נינהו: בשלמא למ''ד כי דרך. דבגלוי שפיר דכיון דאחד מכירה בסוף העולם הוי גלוי: אלא למ''ד במחוורת לו כי מכירה אחד בסוף העולם. אמאי הוי טמא והא אינה מחוורת לו: ותו. בין למ''ד במחוורת לו בין למ''ד כי דרך כיון דמדאורייתא טומאת התהום הותרה גביה הא דתניא המוצא מת מושכב כו' מאי שנא גבי תרומה דהוי טמא וגבי נזיר ועושה פסח דהוי טהור: אלא טומאת התהום גמרא גמירי לה. דאינה מטמאה והכי גמירי לה דלנזיר ועושה פסח בלבד אינה מטמאה אבל לתרומה לא גמרינן הילכתא ומשום הכי הוי טמא: מאן תנא. דאם נודע לו קודם גילוח אע''פ שהביא קרבנותיו סותר: א''ר יוחנן ר''א היא דאמר. בפרק ג' מינין (לעיל דף מו.) ואחר ישתה הנזיר יין אחר מעשים כולן דברי ר''א דכיון דעדיין לא גילח כמי שנודע לו בתוך מלאת דמי וסותר את הכל דאי לרבנן כיון שנזרק עליו אחד מן הדמים שוב אינו סותר: בעי רמי בר חמא נטמא. בטומאת התהום בתוך ימי מלאת ונודע לו לאחר מלאת קודם הבאת קרבנותיו וקודם גילוח: מהו בתר ידיעה אזלינן. כלומר מי אמרינן דהא דגמרינן דטומאת התהום אינה סותרת היכא דידיעה הויא לאחר מלאת אפילו היכא דנטמא בימי מלאת או דילמא כיון דנטמא בימי מלאת אע''ג דנודע לו לאחר מלאת ואפילו לאחר הבאת קרבנותיו לא אמרינן דטומאת התהום הותרה לו וסותר ולרמי בר חמא דקמיבעיא ליה הכי לא שמיעא ליה מתני' ואמטו להכי קמיבעיא ליה הכי אי סותר או אינו סותר כלל: (רש"י)

תוספות נזיר שגילח. תגלחת טהרה ונודע שהוא טמא אם טומאה ידועה היא סותר ואם טומאת התהום היא כלומר שנודע לו שבמקום שעבר היתה טומאת התהום ובגמרא מפרש איזו היא טומאת התהום שאין אחד בעולם מכירה והכי הילכתא גמירי לה: אם עד שלא גילח. נודע לו בין כך ובין כך סותר בין בטומאה ידועה בין בטומאת התהום דכי גמירי טומאת התהום דלא סתרה דוקא כשנודע לו אחר שגילח אבל נודע לו קודם שגילח סותר: כיצד דין טומאת התהום ירד לטבול במערה בשביל טומאת שרץ ונמצא כזית מן המת צף על פני המערה ספק אם היה כזית מן המת בתוך המערה בשעה שטבל והאהיל או שמא לא היה שם בשעה שטבל טמא דספק טומאה ברשות [היחיד] ספקו טמא ואם נודע לו אפילו אחר שגילח טמא ולא אמרינן אף כי היה כזית מן המת תוך המערה בשעה שטבל יהא טהור משום טומאת התהום דכיון שאין שום דבר מכסה עליה הוה ליה כטומאה ידועה: משוקע בקרקע המערה. אז ודאי מיקרי שפיר טומאת התהום ולכך ירד להקר וליום אחרון שגילח נודע לו אותה טומאה טהור משום דטומאת התהום הוא: ליטהר מטומאת מת. אם ירד ליטהר מטומאת המת ואחר שחזר ומנה ימי נזירותו וגילח נודע לו כשירד למערה היה כזית מהמת משוקע במערה טמא שחזקת טמא טמא דכי גמירי דטומאת התהום דמת הותר דוקא לאדם שלא היה בחזקת טומאת מת: שחזקת טמא טמא (כלומר) שרגלים לדבר כלומר שטעם גדול י''ל הואיל והוא בחזקת טומאת מת לא הותרה טומאת התהום אצלו והא דנקיט ברישא ירד לטבול ובסיפא ירד להקר יש ליתן טעם לדבר דרישא רבותא קא משמע לן אף כי ירד לטבול דמסתמא דקדק ועיין היטב שלא תהא טומאה סביביו ונמצא מת צף על פי המערה מ''מ טמא משום ספק טומאה ברה''י וסיפא רבותא קמ''ל אף כי ירד להקר ואין דרכו לבדוק ולדקדק סביביו מ''מ כי משוקע בקרקע המערה טהור משום דהוי טומאת התהום: במחוורת לו. אבל בטומאת התהום שאינה מחוורת ולא הכיר בה אחד בסוף העולם אז אינו סותר: רבי שמעון בן לקיש אמר כי דרך. גבי עושה פסח כתיב איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם ומדסמך טמא לנפש לדרך נאמר כי דרך וגמרינן נזיר מעושה פסח אבל בפרק כיצד צולין (פסחים דף פא: ושם) לא קאמר הש''ס הכי והכי איתא התם במחוורת לו אשכחנא נזיר עושה פסח מנלן דכתיב או בדרך רחוקה כי דרך כו' משמע התם דלא פליגי ולא גמירי נזיר מעושה [פסח]: אלא למ''ד במחוורת לו כי מכירה אחד בסוף העולם מאי הוי. ובפ' כיצד צולין (ג''ז שם) לא קאמר הכי דקאמר למ''ד כי דרך נימא עד דידעי בה כולי עלמא כי דרך: לנזיר ועושה פסח טהור. ומיירי בטומאת התהום כדפרישי' בסמוך: ומאי שנא תרומה מנזיר ועושה פסח. בפרק כיצד צולין (גם זה שם) ליתא האי פירכא דסוגיא דהתם לית לה דגמירי אהדדי אלא טומאת התהום גמירי: מאן תנא א''ר יוחנן ר''א היא דאמר תגלחת מעכבת. מלשתות ביין דלרבנן דאמרי דתגלחת אינה מעכבת א''כ אחר שנזרק הדם אין [עליו] עוד תורת נזיר וכן שנודע לו עד שלא גילח כמי שגילח תימה דבפ' כיצד צולין (גם זה שם) אמר מר בר רב אשי טומאת התהום מרצה אפילו נודע לו קודם זריקה והשתא [אי] אליבא דר''א אפילו לאחר זריקה סותר קודם גילוח ואי אליבא דרבנן הא קודם זריקה לרבנן מעכבת כקודם גילוח לר''א דהכא משמע דדבר המעכב סותר לכ''ע י''ל דלגבי עושה פסח מיירי שאין טעון גילוח ואתיא בין לרבנן בין לר''א דכיון שנשחט הפסח א''כ הוי הדם עומד ליזרק וכל העומד ליזרק כזרוק דמי ולכך אין סותר כיון שנשחט אבל תגלחת מצוה באפי נפשה היא ועוד י''ל דהא דאמרינן התם טומאת התהום מרצה היינו ע''י ריצוי הציץ ולכך מרצה אף קודם זריקה אבל על התגלחת לא שייך רצוי ציץ: בעי. רב חמא ניטמא תוך מלאת. בטומאה ידועה או בטומאת התהום ונודע לו לאחר מלאת קודם גילוח לר''א מהו בתר טומאה אזלינן וסותר שלשים או בתר ידיעה אזלינן וסותר שבעה: (תוספות)

דף סג - ב

אמר רבא ת''ש אם עד שלא גילח בין כך ובין כך סותר היכי דמי אי דאיתידע ליה בתוך מלאת צריכא למימר אלא לאו לאחר מלאת ש''מ ועדיין תיבעי לך כולו סותר או שבעה סותר למאן אילימא לרבנן פשיטא דכולו סותר ואי לר''א כל אחר מלאת שבעה סותר אמר לך ה''מ כי נטמא אחר מלאת והאי לפני מלאת הוא או דילמא שאני הכא דידיעה אחר מלאת היא ומינה קתני בין כך ובין כך סותר ולא קמיפלגי ת''ר המוצא מת מוטל לרחבה של דרך לתרומה טמא ובנזיר ובעושה פסח טהור בד''א שאין לו מקום לעבור אבל יש לו מקום לעבור אף לתרומה טהור בד''א שמצאו שלם אבל משובר או מפורק אפילו אין מקום לעבור חיישינן שמא בין פרקין עבר ובקבר אפילו משובר ומפורק טמא מפני שקבר מצרפו בד''א במהלך ברגליו אבל טעון או רכוב טמא לפי שמהלך ברגליו אפשר לו שלא יגע ושלא יסיט ושלא יאהיל טעון או רכוב אי אפשר שלא יגע ושלא יסיט ושלא יאהיל בד''א בטומאת התהום אבל טומאה ידועה שלשתן טמאים ואיזו היא טומאת התהום כל שאין מכירה אחד בסוף העולם מכירה אחד בסוף העולם אין זו טומאת התהום היה טמון בתבן או בצרורות הרי זו טומאת התהום בימים ובאפילה ובנקיקי הסלעים אין זו טומאת התהום ולא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד: כיצד ירד: צפה אינה מטמאה לענין שרץ דתניא ספק טומאה צפה בין בכלים בין בקרקע טהורה ר''ש אומר בכלים טמאה בקרקע טהורה

רש"י אמר רבא ת''ש. מדקתני מתני' אם נודע לו עד שלא גילח בין כך ובין כך בין טומאת התהום בין טומאה ידועה סותר ואוקימנא לה למתני' כר''א וקחזינא מיהא דקפסיק ואמר כל אימת דאיטמי בין בתוך ימי מלאת בין לאחר ימי מלאת דסותר: ודאיתידע ליה אימת אילימא בתוך ימי מלאת צריכא למימר דסותר. בתמיה אלא לאו שמע מינה דאיתידע ליה לאחר מלאת וקאמר דסותר דבתר טומאה דהוה בתוך ימי מלאת אזלינן: ועדיין תיבעי לך כיון דלאחר מלאת קאי ז' סותר ותו לא או דילמא כיון דניטמא בתוך ימי מלאת סותר את כולן: ולמאן. קמיבעיא לך אי לרבנן וקודם הבאת קרבנותיו פשיטא דכולן סותר: ואי לר''א וקודם תגלחת הא שמעי' ליה דאמר בפרק מי שאמר הריני נזיר מגלח (לעיל דף טז:) כל לאחר מלאת ז' סותר: אמר לך. רמי בר חמא לעולם אליבא דר''א קמיבעיא לי והכי קמיבעיא לי הני מילי דלאחר מלאת שבעה סותר ותו לא כי ניטמא לאחר מלאת והאי כיון דניטמא לפני מלאת מודי בה ר''א דבתר טומאה דהות בתוך ימי מלאת אזלינן: או דילמא כיון דידיעה לאחר מלאת הוא. שכבר הביא קרבנותיו וז' הוא דסותר ותו לא: ה''ג ומינה הא דקתני בין כך ובין כך סותר ולא קמפליג ש''מ. כלומר ותיפשוט ליה ממתני' גופיה דמדקתני בין כך ובין כך סותר ולא קמפליג בין דניטמא קודם מלאת בין לאחר מלאת דהא מתני' כל אימת דניטמא במשמע ואוקימנא לה כר''א דאמר כל לאחר מלאת ז' סותר ותו לא ש''מ נמי דאפילו היכא דניטמא בתוך מלאת כיון דידיעה לאחר מלאת הוא דז' סותר ותו לא: לישנא אחרינא אמר רבא ת''ש ולרבא לית ליה דרבי יוחנן דמוקים לה למתני' כר''א ולא כרבנן דקסבר רבא מתני' נמי מיתוקמא כרבנן דמודו רבנן גבי טומאת התהום דאע''ג דבעלמא תגלחת לא מעכבא לגבי טומאת התהום חשיבא שאם נודע לו עד שלא גילח קפסיק ותני בין דנטמא לפני מלאת בין לאחר מלאת דאם נודע לו לאחר מלאת קודם גילוח אע''ג דהביא קרבנותיו סותר דבזו מודו רבנן לר''א דתגלחת הויא חשובה לענין טומאת התהום וש''מ דסותר ועדיין תיבעי לך כו' אמר לך רמי בר חמא לעולם אליבא דר''א קמיבעיא ליה והכי קמיבעי ליה ה''מ דאמר ר''א דאינו סותר אלא ז' היכא דנטמא נמי לאחר מלאת והא כיון דנטמא לפני מלאת מודי להו לרבנן דסותר את כולן דכמאן דנודע בתוך מלאת דמי או דילמא שאני הכא דכיון דידיעה ליתא אלא לאחר מלאת שבעה הוא סותר ותו לא. ומינה איכא למישמע מינה דהא קתני בין כך ובין כך סותר וקא משמע מתני' לא שנא בין היכא דנטמא לפני מלאת להיכא דנטמא לאחר מלאת דסותר את כולן ולא מיפלגי בה ר''א ורבנן ש''מ דלר''א נמי כיון דטומאה הוה בימי מלאת דסותר את הכל: ת''ר המוצא מת. טמון בדרך בתבן או בצרורות ומוטל לרחבו של דרך ואין לו מקום לעבור אלא עליו ובשעה שהולך עליו לא הכיר בו שהוא תחתיו לענין אכילת תרומה טמא ובנזיר ועושה פסח טהור ואינו צריך לעשות פסח שני ובכל אלו שאמרו דבנזיר ועושה פסח טהור כשנודע לו לאחר שעשה פסחו אבל. נודע לו קודם שעשה פסחו ה''ז טמא ונדחה לפסח שני והכי מפורש עלה בתוספתא בברייתא דמסכת נזיר (פ''ו) ושל פסחים (פ''ו): אבל יש לו מקום. רחב לעבור שלא על המת אף לענין אכילת תרומה טהור: ה''ג בד''א דמהלך בין פרקין טהור במהלך ברגליו שיכול לכוין ולפסוע בנתים שלא יגע ושלא יאהיל אבל טעון או רכוב טמא בתרומה לפי שאי אפשר כו' אבל לנזיר ועושה פסח לעולם טהור דהכי גמירי לה בטומאת התהום והאי דכתוב בספרים אפילו בנזיר ועושה פסח טמא טעות הוא: אבל בטומאה שהיתה ידועה. לשום אדם: שלשתן טמאין. ואפילו נזיר ועושה פסח ועושה פסח שני ואע''פ שכבר עשו פסחים בפסח ראשון: בתבן או בצרורות. שהיא טומאת התהום דאפשר שלא הכיר בו אדם מעולם שהרי תבן יכול להתגלגל עליו ע''י רוח וצרורות עשויין להתגלגל ממקום למקום אבל ימים [ואפילה] ונקיקי סלעים הואיל והן חלולין יכול אדם להסתכל בהן ע''י הדחק. ואפשר שאדם אחד מכיר בהן שהציץ בתוכו ואין זו טומאת התהום: ולא אמרו. שהותרה טומאת התהום אלא לטומאת מת בלבד אבל לענין זב וזבה לא: ה''ג צפה אינה מטמאה לענין שרץ. כלומר אע''ג דטומאת מת צפה מטמאה בספק מגע כדתנן ונמצא מת צף על פני המים לענין שרץ מיהא אינה חשובה לטמא מספק שאם שרץ צף על פני המים ספק נגע בו ספק לא נגע בו ספקו טהור: דתניא ספק טומאה צפה. כלומר טומאה צפה והוא ספק אם נגע בה אם לא נגע בה: בין. שהיא צפה במים שבכלים בין במים שבקרקע טהורה: (רש"י)

תוספות אמר רבא ת''ש עד שלא גילח בין כך ובין כך סותר היכי דמי אי דאיתידע ליה תוך מלאת צריכא למימר דסותר. צ''ע מאי קאמר הא איצטריך לאשמועי' דיש טומאת התהום שסותר כגון שנודע לו עד שלא גילח ונראה לפרש דמיתורא דמתני' דייק דמדיוקא דרישא נפקא מדקתני נודע משגלח: ועדיין תיבעי לך. הש''ס הולך ומפרש הך פשיטותא דרבא דרך קשיא ותירוץ ואף בעיא דרמי בר חמא הולך ומפרש הטעם באורך: ועדיין תיבעי לך כולהו סותר או ז' סותר. ומה היה פשיטותא דרבא ומשיב למאן אי לרבנן פשיטא דכולהו סותר כדאמר לעיל בפרק ג' (דף טז.) דאף נטמא אחר מלאת סותר [שלשים מדרבנן ואי ר''א הא אמר כל אחר מלאת ז' סותר: הני מילי. דקאמר ר''א אחר מלאת ז' סותר כי נטמא אחר מלאת והא דקא מיבעיא ליה תוך מלאת הוא או דילמא שאני הכא דידיעה לאחר מלאת הוא והוי כמו נטמא אחר מלאת והיינו בעיא דרמי בר חמא ופשיט ליה מיניה ממתני' גופה דאוקמינן כר''א וקתני אם עד שלא גילח נודע לו בין כך ובין כך סותר ולא מפליג בין נטמא קודם מלאת לנטמא לאחר מלאת ובנטמא אחר מלאת פשיטא לך דאינו סותר כ''א ז' לר''א והכי נמי כי נטמא לפני מלאת דאינו סותר כי אם ז': לתרומה טמא. כיון שהוא מוטל לרחבה של דרך אי אפשר לו לעבור כי אם דרך עליו ויאהיל לנזיר ועושה פסח טהור דהוי טומאת התהום בד''א דלתרומה טמא שאין לו מקום לעבור אם לא דרך אותו מקום שהמת נמצא אבל יש לו דרך לעבור טהור אף לתרומה בד''א לתרומה טמא שנמצא שלם אבל משובר ומפורק אפילו אין לו מקום לעבור טהור דשמא בין פרקין עבר ולא עבר דרך ישר אלא דרך מעוקם והויא ליה ספק טומאה ברה''ר דספקו טהור אבל אם נמצא בקבר ועבר דרך עליו אפי' משובר ומפורק טמא שהקבר מצרפו ליטמא באהל כדדרשינן או בקבר לרבות קבר סתום שהעובר אף כנגד הריקן שבקבר מטמא באהל כדפרישית לעיל: במה דברים אמורים. דחיישינן שמא בין פרקין עבר וטהור במהלך על רגליו שאפשר שלא יגע ושלא יסיט ושלא יאהיל אבל טעון משאו או רכוב על גבי בהמה אינו יכול להלך כל כך זקוף שלא יטה עצמו לצדדין וטמא דאין זו ספק טומאה ברה''ר אלא ודאי ניטמא דהאהיל: במה דברים אמורים. דאין לו מקום לעבור דטהור בטומאת התהום אבל בטומאה ידועה [שלשתן טמאים] תרומה ונזיר ועושה פסח ומפרש ואזיל מאי ניהו טומאה ידועה דמכיר בה א' בסוף העולם: באפילה ובנקיקי הסלעים. אבל אינו מכוסה: צפה אינו מטמא לענין שרץ דתניא ספק טומאה צפה בין בכלים. שיש מים בכלי ושרץ צף על פני המים ספק נגע בכלי ספק לא נגע או בקרקע במים שעל גבי קרקע ר''ש אומר בכלי טמא בקרקע טהור ודאי נגע טמא בכל מקום שהוא שורץ ספק נגע דוקא על הארץ טמא אם היא טומאה ברה''י אבל צפה שאינה קבוע לא דמספקא לן אי דוקא על פני המים מטהרינן או הוא הדין צפה באויר שזורקה אדם באויר מטהרינן ממעוטא דעל הארץ: (תוספות)

דף סד - א

מאי טעמא דת''ק א''ר יצחק בר אבודימי כתיב {ויקרא יא-מג} בכל השרץ השורץ כל מקום שהוא שורץ וכתיב על הארץ הא כיצד ודאי מגעו טמא ספק מגעו טהור ורבי שמעון מ''ט אמר עולא כתיב {ויקרא יא-לו} אך מעין וכתיב יטמא (עד הערב) הא כיצד צפה בכלים טמא בקרקע טהור: ת''ר כל הניטלין והנגררין ספיקן טמא מפני שהן כמונחין והנזרקין ספיקן טהור חוץ מן כזית המת והמאהיל על פני טומאה וכל דבר שמטמא מלמעלה כלמטה לאיתויי זב וזבה בעי רמי בר חמא מת בכלי וכלי צף על פני המים מהו בתר כלי אזלינן או בתר מיתא אזלינן את''ל בתר כלי אזלינן מת על גבי שרץ מהו כיון דהאי טומאת ערב והאי טומאת שבעה כמאן דמחתא טומאה בכלי דמיא או דילמא טומאה סמיכתא היא ואת''ל כמאן דמחתא טומאה בכלי דמיא וטמא ודאי שרץ על גבי נבלה ונבלה צפה מהו כיון דתרוייהו טומאת ערב אינון טומאה סמיכתא היא או דילמא האי כזית והאי כעדשה שרץ על גבי שרץ מהו הני ודאי חד שיעורא נינהו או דילמא כיון דמפסקי מהדדי לא ואת''ל שרץ על גבי שרץ כיון דמפסקי מהדדי כמאן דמנחא בכלי דמי שרץ על גבי נבלה שנימוחה מהו כיון דנימוחה הויא ליה משקה או דלמא האי אוכלא הוא ואת''ל דאוכלא הוא שרץ ע''ג שכבת זרע מהו ואת''ל כיון דמיתעקרא ה''ל כי אוכלא שרץ ע''ג מי חטאת ומי חטאת צפין על גבי המים מהו לא ידעינן תיקו:

רש"י כתיב בכל השרץ השורץ. דמשמע בכל מקום ששורץ טמא ואפי' צף וכתיב על הארץ דמשמע דבעינן שיהא מונח על הארץ ולא צף: הא כיצד ודאי נגע. בטומאה בכ''מ שהוא בין במים בין בקרקע טמא הא ספק נגע כגון לאחר שנמצא צף על פני המים ה''ז טהור בין שנמצא צף במים שבכלים או במים שבקרקע דספק מגע צף לעולם טהור: אך מעיין ובור מקוה מים יהיה טהור. דמשמע דצפה בקרקע טהור: וכתיב יטמא הא כיצד צפה בכלים. ספיקו טמא צפה בקרקע ספיקו טהור: כל הניטלין והנגררין. בין טומאת שרץ בין טומאת נבילה ובשעת זחילתן או גרירתן ספק נגע בהן אדם וכלים: ספיקן טמא. שכל הנגרר והניטל כמו שהן מונחין דמי והוי כספק טומאה ברה''י דספיקו טמא דגמרי' מסוטה (סוטה דף כח:) דכתיב בה ונסתרה והיא נטמאה אבל אם היו נזרקין דבשעת זריקתן ספק נגע בהן אדם וכלים ספק לא נגע ספיקו טהור דלא אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא אלא כטומאה צפה דמיא וספיקו טהור: ה''ג חוץ מכזית מן המת והמאהיל על פני טומאה שמטמא מלמעלה כלמטה לאיתויי זב וזבה. כלומר חוץ מכזית מן המת שזרק ע''ג אדם או טהרות ובין שזרק טהרות על כזית מן המת או האדם עצמו דלג עליו וספק הוא אם האהיל עליו שספיקו טמא לפי שמטמא מלמעלה כלמטה הואיל והוא מטמא שלא בנגיעה כגון ע''י אהל והאי דתני והמאהיל על פני טומאה דלא צריך למיתני אלא חוץ מכזית מן המת והמאהיל עליו לאיתויי זב וזבה שמטמא. נמי מלמעלה . כלמטה באבן מסמא שאם ישב זב על האבן ועל הכלים ועל האדם שהן בתוך הבור תחת האבן נטמא האדם והכלים כמו במגע עצמו וכן אם הזב מלמטה והטהור יושב על אבן מסמא: בעי רמי בר חמא מת בכלי וכלי צף על פני המים. ויודע ודאי שלא האהיל עליו אבל ספק הוא לו אם נגע אם לא נגע בו: מהו. גבי מתניתין מאי טעמא חיישינן לטומאה צפה דהתם איכא למיחש שמא האהיל עליו אבל הכא דידוע הוא לו שלא האהיל עליו אבל ספק הוא לו אם נגע: מי אמרינן בתר כלי אזלינן. וכמאן דמונח על גבי קרקע דמי וספק מגעו טמא: או בתר מיתא אזלינן. ומת מיהא אזיל וצף על פני המים אגב הכלי וספיקו טהור: אם תימצי לומר. כיון דמת עצמו לא הוי צף על פני המים הוא בתר כלי אזלינן וכמאן דמונח על גבי קרקע דמי וספק מגעו טמא: מת המונח על גבי השרץ. ושרץ צף על פני המים מהו כיון דשרץ טומאת ערב ומת טומאת שבעה כמאן דמחתא טומאה בכלי דמי וספק מגעו טמא: או דילמא. הא טומאה עבה סמיכתא היא וכיון דצף שרץ כצף מת דמי (מיתא מיהא אזיל וצף על פני המים אגב הכלי וספק מגעו טהור): ואם תמצא לומר. כיון דהאי טומאת ערב והאי טומאת ז' כמאן דמחתא. בכלי דמי וספיקו טמא ודאי: שרץ צף ע''ג נבילה. והוא הדין נמי לנבילה ע''ג השרץ אלא האי דקמיבעיא ליה הכי דשיעורא דשרץ דהוה כעדשה קאי על שיעורא דנבילה דהוי בכזית ולאו שיעורא דנבילה ע''ג שיעורא דשרץ: או דילמא. כיון דהאי בכזית והאי בכעדשה כמאן דמנח בכלי דמי וספק מגעו טמא: ואת''ל. דשרץ ונבילה נמי כיון דהאי שיעוריה בכזית והאי שיעוריה בכעדשה כמאן דמחתא בכלי דמי וספק מגעו בשרץ טמא: ואת''ל שרף ע''ג שרץ כיון דמיפסקי מהדדי כמאן דמנח בכלי דמי. וספק מגעו העליון ע''ג שרץ ספיקו טמא: שרץ ע''ג נבילה שנימוחה מהו. מי אמרינן כיון דנימוחה הויא לה משקה ושרץ צף על גביו וספק מגעו טהור דכמאן דצף על פני המים דמי: או דילמא כיון דאוכל הוא. ה''ל כמאן דמונח על גביו וכמו דמונח ע''ג קרקע דמי דספק מגעו טמא: ואת''ל. הכא כיון דאוכלא הוא ולא שוו שיעורייהו אהדדי דהאי בכזית והאי בכעדשה כמאן דמנח ע''ג כלים דמי: שרץ ע''ג שכבת זרע. ושכבת זרע צף על פני המים מהו מי אמרינן הואיל ושכבת זרע לאו אוכלא הוא ה''ל כמשקה והוה שרץ צף וספיקו טהור: ואת''ל כיון שנתעקרה. מבשרו של אדם ממש ולא דמי לשאר משקה שבתוכו כגון מי רגלים שמכונסין לתוכו ה''ל שכבת זרע כי אוכלא דסמיך הוא: שרץ צף ע''ג מי חטאת. ומי חטאת עבין הן מפני אפר פרה שבהן מי הוי כאוכלא או דילמא משקה הוי והוי כשרץ צף וספיקו טהור לא ידעינן תיקו: (רש"י)

תוספות כתיב אך מעיין ובור מקוה מים יהיה טהור וכתיב יטמא (עד הערב) הא כיצד בכלים טמא. דדוקא דומיא דמעיין ובור שהם מים שעל גבי קרקע: כל הניטלין. אדם עומד במים וחברו היה משלשל שרץ [ספק] נגע בו אדם העומד במים או הנגררין שהיה חבירו גורר שרץ על פני המים ספק נגע ספקו טמא מפני שהן כמונחין כיון [שיד] אדם תופס בה אין כאן דין טומאה צפה: והמאהיל על פני הטומאה. כגון אדם ההולך במים ונמצא כזית מת קבוע במים ספק עבר הטהור עליו והאהיל על המת דבשרץ כי האי גוונא טהור או במת לטומאת מגע דכך לי [טהרה] צפה וטומאה קבוע כמו טומאה הצפה וטהרה קבוע מ''מ באהל לא מטהרינן דבר שהוא מטמא למעלה כלמטה לאיתויי זב וזבה שמטמא בהיסט וכן עליונו של זב וזבה (מלמעלה) כלמטה ממשכבו ואם זב וזבה עוברים במים וכלי אצלם ספק הסיטו אין לנו ליטהר משום טומאה צפה אלא במגע דוקא דומיא דשרץ וכן אם מדרסות שם וזב עובר ספק דרס אין לטהר משום טומאה צפה: בעי רמי בר חמא מת בכלי וכלי צף על פני המים מהו בתר כלי אזלינן. והא נח או דילמא בתר מיא אזלינן והא לא נח מת ע''ג שרץ מהו כיון דהאי טומאת ערב והאי טומאת ז' כמי דמחתא בכלי דמיא או דילמא כיון דהאי טומאה והאי טומאה סמיכתא היא ואת''ל כמאן דמחתא בכלי ודאי דמיא שרץ ע''ג נבילה ונבילה צפה על פני המים מהו כיון דתרוייהו טומאת ערב טומאה סמיכתא היא כחדא טומאה עבה ולא חשיב כמונחת או דילמא האי כזית והאי כעדשה שרץ על גבי שרץ מהו הני ודאי חד שיעורא הוא או דילמא כיון דמפסקי מהדדי לא אם תימצי לומר כיון דמפסקי לא נבילה שנימוחה מי הוי הך נבילה כי משקה והוי שרץ שעל גבה כטומאה צפה על פני המים או דילמא אוכלין הוא ואת''ל כי אוכלין הויין לה ואינן חשובים משקה וה''ל כמי שאינו צף על פני המים והא שרץ על גביו הואיל כשהנבילה שנימוחה צפה על פני המים כזית והאי בכעדשה כמאן דמנח דמי שרץ ע''ג שכבת זרע מהו מי הויא לה כי משקה ואת''ל כיון דמתעקר מגופיה לא חשיב משקה אלא כי אוכלין יש לדונו שרץ ע''ג מי חטאת שהיה שם אפר ומים וע''י האפר הוא עב ומי חטאת דנקיט אומר ר''י דהוא הדין דמצי למנקט אפר ומים בעלמא אי חשיב משקה אי לא אלא לרבותא נקט דאע''ג דאיכא למימר כיון דהאי טומאה והאי טומאה הויא ליה כי טומאה סמיכתא צפה על פני המים מ''מ כיון דהני מי חטאת הוו להו משקה עליהן והואיל כי צפה על פני המים: (תוספות)

דף סד - ב

אמר רב המנונא נזיר ועושה פסח שהלכו בקבר התהום בשביעי שלהן טהורים מ''ט דלא אלימא טומאת התהום למיסתר מתיב רבא ירד ליטהר מטומאת המת טמא שחזקת טמא טמא שחזקת טהור טהור א''ל מודינא לך בנזיר שמחוסר תגלחת א''ל רבא אף אנא מודינא לך בעושה פסח דלא מחוסר ולא כלום א''ל אביי והא מחוסר הערב שמש א''ל שימשא ממילא ערבא ואף אביי הדר ביה דתניא יום מלאת תביא תוך מלאת לא תביא יכול לא תביא על לידה שלפני מלאת אבל תביא על לידה שלאחר מלאת ותיפטר משתיהן ת''ל {ויקרא יב-ו} ובמלאת ימי טהרה ביום מלאת תביא תוך מלאת לא תביא אמר רב כהנא שאני הכא דמחסרא קרבן התם נמי מחסרא הערב שמש א''ל אביי שימשא ממילא ערבא: מתני' המוצא מת בתחילה מושכב כדרכו נוטלו ואת תפוסתו שנים נוטלן ואת תפוסתן מצא שלשה אם יש בין זה לזה מד' אמות ועד שמונה הרי זו שכונת קברות

רש"י אמר רב המנונא נזיר ועושה פסח. שנטמאו בטומאת מת והוזה עליהן בג' ובשביעי והלכו בקבר התהום בשביעי שלהן ולא נודע לעושה פסח עד שעשה פסחו ולנזיר עד שמנה נזירותו וגילח לנזירות טהרה: טהורים. ואע''ג דנטמאו בשביעי שלהן דלא אלימא הך טומאת התהום למיסתר הואיל וכבר עבר ונטהר לכשנטמא בטומאת התהום: מתיב רבא ירד. לטבול וליטהר מטומאת המת ונמצא מת משוקע בקרקע המערה טמא שחזקת טמא טמא והכא נמי כיון דהוי בחזקת טמא בשביעי שלו כשנטמא בקבר התהום לפי שעדיין לא גילח תגלחת טומאה דנזירות ולא העריב שמשו דתגלחת לאחר ביאת מים הוא כדאמרי' לעיל בפרק [ג' מינין] (דף מד:) לוקמיניה נמי על חזקתו ולהוי טמא: אמר ליה מודינא לך בנזיר. דכיון דנטמא ביום שביעי שלו קודם תגלחת דטמא ואפי' כי לא נודע לו עד לאחר גילוח דטהרה משום דמחוסר תגלחת טומאה כי נטמא בקבר התהום: דלא מחוסר ולא כלום. והוי בחזקת טהור כי . נטמא בקבר התהום ומספיקא לא מחתינן ליה טומאה כדתנן שחזקת טהור טהור: א''ל. עושה פסח נמי ביום ז' שלו קא מחוסר הערב שמש וקאמר דחזקת טמא טמא: ממילא ערבא. וכלא מחוסר ולא כלום דמי: ואף אביי הדר ביה. דאמר הערב שמש לאו חסרון הוא דשימשא ממילא ערבא: דתניא ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת וגו': יום מלאת תביא. אם חזרה והפילה ביום מלאת לזכר דהיינו ביום ארבעים ואחד לזכר ויום פ''א לנקבה תביא שתי קרבנות אבל על אותו שילדה בתוך מלאת לא תביא דאמר קרא זאת תורת היולדת התורה ריבתה על כמה ולדות שיש לה בתוך ימי לידה שמביאה קרבן א' ואוכלת בקדשים ואין השיור עליה חובה: יכול לא תביא כו' אבל תביא על שלאחר מלאת. שאם ילדה נקבה בתוך שמונים ולאחר שעברו פ' דראשונה חזרה וילדה נקבה בתוך שמונים של שניה יכול שתביא קרבן על הראשונה ועל השלישית לפי שהוא לאחר מלאת של ראשונה: ת''ל ובמלאת. דמשמע כל זמן שילדה ביום מלאת בשעה שראויה להביא בה קרבן תתחייב בקרבן על שתיהן אבל תוך מלאת לא תביא וזו הואיל והיא בתוך מלאת של שניה לא תביא: אמר רב כהנא. כלומר ואמר רב כהנא עלה דההיא שאני הכא בלידה דלאחר מלאת מ''ט לא מחייבא לאיתויי עלה קרבן משום דמחסרא קרבן דכל חדא וחדא דמתילדא לה הויא בשעה שאינה ראויה להביא בה קרבן ומותבינן עלה דההיא התם נמי ביום מלאת לפ''א אמאי מייתא קרבן הא מחסרא הערב שמש שהרי היא צריכה להיות חוזרת וטובלת בו ביום אע''פ שכבר טבלה לבסוף י''ד מחמת לידה כדי להתירה לאכול בקדשים כדתנן במסכת חגיגה בפרק חומר בקודש (דף כא.) שהאונן והמחוסר כפורים צריכין טבילה לקודש וצריכין הערב שמש דהיינו טבול יום ארוך שאע''פ שטבלה לסוף י''ד אינה אוכלת בקדשים עד סוף פ''א וצריכה הערב שמש: אמר אביי. האיך חסרון דמיעל שימשא לאו שמיה חסרון דשימשא ממילא ערבא והוי לה שעה הראויה להביא בה קרבן מש''ה אמר דביום מלאת תביא והא מילתא דאביי ורב כהנא לא שמיעא לן היכא איתא: מתני' המוצא מת מושכב כדרכו. [ולא] יושב ולא ראשו בין ירכותיו ולא הרוג: נוטלו ואת תפוסתו. ומפנו למקום אחר ואינו חושש שיש כאן במקום הזה שום מת אחר ומותר לו להלך בכ''מ וכן אם מצא שנים אבל אם מצא שלשה אם יש בין זה לזה מארבע ועד ח' אם יש בין ראשון לשני מתחילת ארבע לסוף ארבע דהיינו לרוחב המערה או שהן מושכבין בתוך שמונה במדת אורך המערה שהאחד בתחילת אחד והשלישי בסוף ח' דהכי קא מוקים לה אליבא דרבנן ור''ש בפ' המוכר פירות (ב''ב קב.): ה''ז שכונת קברות. וקנו מקומן ואע''פ שאין שם כראוי כדגרסי' התם שנפתח לתוכו כוכין ששוכבין מיכן לאורך המערה דאיתרמויי איתרמי דלא הספיקו לקבור שם אלא הללו [שלשה] מתים והואיל וזו שכונת קברות יש לחוש שמא נעשו כאן שתי מערות אחת מכאן ואחת מכאן וחצר באמצע שהוא שש על שש: (רש"י)

תוספות נזיר ועושה פסח שהלכו בקבר התהום בשביעי שלהן טהורים מאי טעמא לא אלימא טומאת התהום למיסתר מתיב רבא ירד ליטהר מטומאת מת טמא שחזקת טמא טמא. אלמא היכא דאתחזק בטומאתו לא מטהרינן בטומאת התהום: אמר ליה מודינא לך בנזיר דמחוסר תגלחת. פי' תגלחת טומאה ומתני' איירי הכא דמחוסר תגלחת שהרי אף טבילה הוא מחוסר שהרי הוא ירד לטבול וכ''ש תגלחת שאחריה ורב המנונא מיירי בשביעי אחר שגילח דנהי דמחוסר הערב שמש בהאי לא קרינן ליה בחזקת טמא כדמפרש ואזיל א''ל אף אנא מודינא לך בנזיר ועושה פסח דלא מחוסר ולא כלום כלומר ואחר שטבל ואחר שגילח אמר ליה אביי והא מחוסר הערב שמש א''ל שמשא ממילא ערבא ואף אביי הדר ביה והודה דשימשא ממילא ערבא ולא חשיב חסרון: דתניא יום מלאת תביא תוך מלאת לא תביא. האי יום מלאת לאו דוקא אלא כלומר חזרה וילדה יום פ''א תביא ב' קרבנות תוך מלאת שחזרה וילדה שנית תוך ימי לידה ראשונה לא תביא רק קרבן א' יכול לא תביא על לידה שלפני מלאת אבל תביא על לידה של אחר מלאת כגון שילדה בשניה ביום ס''ד ללידה ראשונה וחזרה וילדה ביום ס''ד ללידה שניה שהיא תוך מלאת של לידה שניה ולאחר מלאת של לידה ראשונה ת''ל ביום מלאת דכל תוך מלאת בין ללידה שניה הנפטרת בקרבן של ראשונה אינה מביאה אלא קרבן אחד ואמר רב כהנא היינו טעמא דמחסרא קרבן כלומר משום הכי מיפטרא בקרבן אחד לפי שמחוסרת קרבן של לידה ולא יצא עליה שעה שראויה להביא קרבן של לידה ראשונה דבכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא עד מלאת ימי טהרה והואיל וילדה שנית לא תוכל להביא קרבן של ראשונה עד מלאת לידה שניה והואיל ולא הספיקה למלאות לידה שניה עד שילדה שלישית ולכך דין הוא שתיפטר היא בקרבן אחד: התם נמי מחוסר הערב שמש. כמו והוינן בה התם בלידה שלאחר מלאת אמאי תביא קרבן ללידה שניה הא מחסרא הערב שמש כלומר מי לא עסקינן באשה שלא טבלה לסוף שבועיים כל עיקר הרי אף לאחר שמונים אינה ראויה להביא קרבן לידה ראשונה ואפ''ה מביאה קרבן על לידה שלאחר מלאת: אמר אביי שימשא ממילא ערבא. כלומר לא מיבעיא חסרון הטבילה שאינו חשוב חסרון שהרי מקוה לפניו ובידו ליטבול אלא אף הערב שמש שאינו בידו לא קחשיב חסרון דשימשא ממילא ערבא ואית דמפרשי האי דמיחסרא הערב שמש מטבילה דרבנן בסוף [פ''א] כדאמר בפרק חומר בקודש (חגיגה דף כא.) ולא נהירא חדא דמדאורייתא אמרי' ותו הא לא בעי הערב שמש דקתני התם דמחוסר כיפורים צריך טבילה לקודש והתם דייק טבילה אין הערב שמש לא אמילי אחרינא: בתחלה. שלא נודע לו כי קבור שם בקבר: כדרכו. בגמ' מפרש אמאי נקטיה: נוטלו. נהי דקבר הידוע אמרינן בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מז:) אסור לפנותו התם הוא דוקא בשנודע בו לדעת שנשאר קבור שם אבל בנמצא אמרינן התם מותר ליטלו מאחר שלא נודע הקבר לבני אדם נכון לומר כי לאקראי נקבר שם: תפוסתו. מפ' בגמ': מצא שלשה אם יש בין זה לזה מד' אמות ועד שמונה ה''ז שכונת קברות. כלומר דאיגלאי מילתא כיון דמשכחא תלתא כי בית הקברות היה שם ולכך אסור ליטלן ולפנותו גם צריך לבדוק הימנו ולהלן עשרים אמה כי בודאי שבית הקברות היה שם ורגילים היו לקבור במערות כדאמרי' בשלהי המוכר פירות והתם מפורש להך לישנא דהאי תנא סבר דתוכה של מערה ד' אמות על שמונה כר''ש דברייתא והך שלשה לאו תוך ארבע אמות אשכחינהו כדמוכח התם דרוחב הכוך אמה ובין כוך לכוך אמה וחצי אמה מקום פנוי סמוך לכותל המערה לשני כתלים הרי תוך ד' אמות שני כוכין ודקאמר מארבע עד שמונה הכי קאמר השלשה מונחין כפי סדר הראוי לקבור שלשה מתים במערה שרחבה ד' אמות וארכה שמונה אמות מהן לרחבה שני כוכין והשלישי לא יהיה מרוחק יותר מן אמה וחצי שכן המשפט המערה שרחבה ארבעה וארכה שמונה כך תירץ ר''ת ודלא כפי' רשב''ם שפירש תוך הארבע אמות שלשה כוכין דהא ליתא כדפרישית: מארבע אמות עד שמונה ל''ג כהלין מטה וקוברין דגבי חצר הקבר הוא דמיתני בפרק המוכר פירות: (תוספות)

דף סה - א

בודק הימנו ולהלן עשרים אמה מצא אחד בסוף עשרים אמה בודק הימנו ולהלן עשרים אמה שרגלים לדבר שאילו תחילה מצאו נוטלו ואת תפוסתו: גמ' אמר רב יהודה מצא פרט למצוי מת פרט להרוג מושכב פרט ליושב כדרכו פרט לשראשו מונח בין ירכותיו תני עולא בר חנינא מת שחסר אין לו תפוסה ולא שכונת קברות וכל הני מ''ט לא אמרינן דילמא עובד כוכבים הוא: מצא שנים ראשו של זה בצד מרגלותיו של זה וראשו של זה בצד מרגלותיו של זה אין להן תפוסה ולא שכונת קברות מצא שלשה האחד ידוע ושנים תחילה או שנים תחילה ושנים ידועים אין להם תפוסה ואין להם שכונת קברות מעשה ברבי ישבב שבדק ומצא שנים ידועין ואחד תחילה וביקש לעשותן שכונת קברות אמר לו ר''ע כל שיגעת לריק יגעת לא אמרו שכונת קברות אלא לג' ידועין או לשלשה תחילה: נוטלן ואת תפוסתן: היכי דמי תפוסה אמר רב יהודה אמר קרא {בראשית מז-ל} ונשאתני ממצרים טול עמי וכמה שיעור תפוסה פירש רבי אלעזר (ברבי צדוק) נוטל עפר תיחוח וחופר בבתולה ג' אצבעות מיתיבי וכמה שיעור תפוסה פירש רבי אלעזר ברבי צדוק נוטל את הקיסמין ואת הקססות וזורק את הוודאין ומניח את הספיקות והשאר מצטרף לרוב בנינו של מת ולרובע עצמות למלא תרווד רקב הוא דאמר כי האי תנא דתניא וכמה שיעור תפוסה א''ר יוחנן משום בן עזאי נוטל עפר תיחוח וחופר בבתולה שלש אצבעות: בודק הימנו:

רש"י וצריך שיהא בודק ממנו ולהלן עשרים אמה. שהיא כמנין שני מערות והחצר שביניהם והתם מתרגם לה רב ששת בריה דרב אידי אליבא דר''ש דאמר פותח בה שתי מערות של שש על שמונה דחדא מנייהו בנפלי ואידך מוקים לה כרבנן דאמרי שאין אורך המערה אלא ד' אמות על ו' אמות ותמני סרי הוא דהויין וקא מוקים לה דחדא מנייהו באלכסונה והויין להו עשרים והתם פרישית לכולה מילתא דמתניתין דהכא: חזר ומצא אחד. בתוך עשרים בודק ממנו ולהלן עשרים אמה. משום דאיכא למימר שכונת קברות היא זו: שרגלים לדבר. שהיא שכונת קברות מדאשכח ג' בתוך כ' אמה שיש בין זה לזה מד' אמות ועד ח' ועכשיו מצא אחד בתוך כ' ולא אמרינן אתרמויי איתרמי דלא נקבר שם אלא אחד שאילו זה יחידי אם מצאו מתחילה היה רשאי לפנותו למקום אחר ונוטלו ואת תפוסתו אבל עכשיו שמצא ג' בתוך כ' ואחד בסוף עשרים יש לומר שהיא שכונת קברות: גמ' אמר רב יהודה מצא פרט למצוי. דהא דתנן מצא ג' מתים מושכבין כדרכן דקנו מקומן ויש להן שכונת קברות פרט למצוי שאם היה יודע קודם לכן שאחד מהן נקבר לשם אין זו שכונת קברות ונוטלן ואת תפוסתן ומותר לו לפנותן למקום אחר שלא קנו מקומן: מת פרט להרוג. שאם מצא א' מגוייד או שלשתן מגויידין אמרינן דהכי איתרמי שנהרגו לשם ונקברו שם שלא בבית הקברות ולא מחזקינן ליה כשכונת קברות אלא נוטלן ואת תפוסתן: מושכב פרט ליושב. שאם מצאן יושבין הואיל ואין מושכבין כשאר מתים נוטלן ואת תפוסתן: כדרכו פרט לראשו מונח לו בין ירכותיו. שאם מצא אחד מהם ראשו מונח לו בין ירכותיו אמרינן דהכי איתרמי שנזרק לשם: מת שחסר אין לו תפוסה. שנוטלו בלא תפוסתו: ולא שכונת קברות. שאם חסר א' מאותן ג' אין להם שכונת קברות דלא קנו מקומן: וכל הני מאי טעמא לא. הוי שכונת קברות בשלמא א' מצוי דהכי הוא דגמירי דבעי' שלשה ידועין או שלשה שמצאן תחילה כדאמרינן לקמן אלא כי מצאן אחד הרוג או יושב או ראשו מונחת לו בין ירכותיו או חסר הואיל ושלשתן מצאם תחילה שיש להן שכונת קברות מ''ט: דילמא עובד כוכבים הוא. ואיקבר להכא ועובד כוכבים אינו עולה מן המנין ולא פש להו להכא אלא תרי ותנן מצא שנים נוטלן ואת תפוסתן משום הכי לא קנו מקומן: ראשו של זה בצד מרגלותיו של זה אין להם תפוסה. דעובדי כוכבים הם שנקברים בכך וכן אם הן ג' וב' מהן נקברים כענין הזה אין להם שכונת קברות א'. מהללו ג' מתים ידוע כבר וב' מהן שמצאו עכשיו תחילה או אחד מהן עכשיו תחילה הוא מצוי: וביקש לעשותן שכונת קברות. דקנו מקומן: אלא לג' ידועין או לג' שמצאן תחילה. שלא היו ידועין קודם לכן דהכי הוא דגמירי אבל באידך גיסא לא: ממצרים. מעפר מצרים טול עמי: נוטל עפר תיחוח. שנעשה מחמת הדם שיצא ממנו ומחמת מוהל שיצא מן המת: וחופר. בבתולת קרקע ג' אצבעות דאמרינן כשיעור ג' אצבעות נבלע בקרקע: נוטל את הקיסמין. של נסרים שנעשו מן הארון כשהרקיבו ואמרי לה קיסמין של עצי בשמים כדכתיב באסא בדברי הימים (ב' יז) וישכיבוהו במשכב אשר מלא בשמים: ואת הקססות. קוזזות של אדמה שנדבקו מן הדם ומן המוהל שקורין בלישטי''ט {בלישטי"ש: גושי אדמה} בלע''ז: וזורק את הוודאין. דבר שהוא ודאי לו שאינו מן המת שלא יחוש להן משום טומאה: ומניח את הספיקות. שיהא מפנן למקום אחד דחוששין להן משום טומאה: והשאר. דברים שהן מן המת וקיסמין מצטרפין לרוב בניינו של מת דאהל: ולרובע עצמות. למלא תרווד רקב. ודקא אמר לעיל בפרק כ''ג ונזיר (דף נא.) נקבר בארון של עץ אין לו רקב הני מילי. בעיניה אבל (לא) לאיצטרופי לאחריני שנקברו ערומים בארון של שיש מצטרף: (רש"י)

תוספות בודק הימנו ולהלן כ' אמה. בפרק המוכר פירות (ב''ב דף קב.) פריך עשרים ותרתין הויין לשתי מערות ששה עשר וחצר הקבר אמרינן התם לר''ש ורבנן שש אמה ומשני בנפלים שרגילות הוא כשאחת מן המערות גדולות השניה של נפלים ולכך בשנית סגי בארבע על שש ואיכא דמוקי התם למתני' (דהתם ומתני') דהכא כרבנן דאמרי תוכה של מערה ארבע על שש ופריך תמני סרי הויין ומשני שבדק מערה ראשונה באלכסון ולחפש ולבדוק היטב ומה שהוא מתעקם עולה לשתי אמות: מצא א' בסוף כ' בודק הימנו ולהלן עשרים שרגלים לדבר שאילמלי בתחילה מצאו נוטלו ואת תפוסתו. אבל עתה שמצא כבר ג' מתים אף כשמצא אחד יש לחוש לשכונת הקברות וצריך לבדוק עד עשרים: מצא פרט למצוי. פי' ר''י שאם היה ידוע לא יהא נוטלו כדאמרינן בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מז:) [קבר הנמצא מותר לפנותו] קבר הידוע אסור לפנותו והא דאמרינן התם פינה מקומו טהור והכא משמע דיש לו תפוסה אמר ר''י דהתם לא בתפוסה איירי דתפוסה היינו לצד הקרקע בעומק אבל התם בטומאה דרבנן איירי דמדרבנן מטמינן לתוך כל הקבר לד' רוחות אבל רשב''ם פירש פרט למצוי דהיינו א' ידוע ושנים בתחילה דבסמוך וקשיא לשיטתו דא''כ בחנם נקט המוצא דהוא הדין לשלשתן ידועין דיש לו שכונת קברות: פרט להרוג. כדאמרינן בסמוך דמת שחסר אין לו תפוסה ואין לו שכונת קברות: מת שחסר אין לו שכונת קברות. קשה להבין למה ושמא הלכה למשה מסיני הוא: עובד כוכבים הוא. דישראל אין קוברין אותו בענין זה: אחד ידוע ושנים הוא מוצא עתה בתחילה אין לו שכונת קברות. רשב''ם פי' הלכה למשה מסיני הוא ור''י פי' טעם בדבר דאין לנו [לומר] שכונת קברות ובית הקברות היה הואיל ונקברו שם ג' מתים כיון דא' נודע תחילה אי איתא דאין דעתו היה לפנותם ולישאם שם [לקברו] כי היכי דידוע לנו האחד יהיו ידועים לנו אותם שעמו ולא אמרו שכונת קברות אלא או [לשלשה] ידועים או לשלשה תחילה: כמה שיעור תפוסה פי' ר' אלעזר. הוא ר''א בן פדת שהוא אמורא נוטל עפר תיחוח וחופר בקרקע בתולה שלש אצבעות בירושלמי מפרש שמוהל המת יורד בקרקע עד ג' אצבעות: מיתיבי כמה שיעור תפוסה פירש ר' אלעזר ברבי צדוק נוטל את הקיסמין. פי' מן הארון של שיש שנכתת. ואת הקססות י''א כמו קוזזות אדמה וזורק את הוודאים פירוש מה שודאי לן שאינו מן המת ומניח את הספיקות מה שהוא מסופק אם היו מן המת אם לאו מניח במקום המוצנע שלא יטמאו עושי טהרות והשאר שהוא ברור לו שהוא מן המת מצטרפין לרוב בנין או לרוב מנין ולרובע רובע הקב לטמא באהל ולמלא תרווד רקב כמו יין קוסס (ב''ב דף צז:) מיני קיהוי ובשמים שמשימין בארון וקשה דא''כ אין לו רקב דנעשה גלגלין מידי דהוה אנקבר בארון עץ דאף שערו העומד ליגזז איבעיא לן פ' כ''ג (לעיל דף נא.) אי נעשה גלגלין עוד מפרש קססות היינו לשון דבר בלוי כמו ופריו יקוסס (יחזקאל יז) אלמא תפוסה לר''א ברבי צדוק אינו זקוק ליטול עפר דאין לו לחפור בקרקע בתולה כי אסורה ודאי המת וספיקו: הוא דאמר כי האי תנא דתניא כמה שיעור תפוסה פי' ר' יוחנן. לאו היינו ר' יוחנן האמורא אלא רבי יוחנן בן נורי: (תוספות)

דף סה - ב

אמר רבא בדק ופנה בדק ופנה בדק ואשכח לא האי מפני ליה גבי הנך תרי ולא הני תרי לגבי האי חד איכא דאמרי אמר רבא כיון שנתנה רשות לפנות מפנה להון ולישוינהו שכונת קברות אמר ריש לקיש עילא מצאו וטיהרו ארץ ישראל: בדק מעשרים אמה ולא מצא מאי אמר רב מנשיא בר ירמיה אמר רב שכונת קברות מאי טעמא אמר ר''ל עילא מצאו וטיהרו את ארץ ישראל: מתני' כל ספק נגעים בתחילה טהור עד שלא נזקק לטומאה משנזקק לטומאה ספקו טמא: גמ' מנא הני מילי אמר רב יהודה אמר רב אמר קרא {ויקרא יג-נט} לטהרו או לטמאו הואיל ופתח [בו] הכתוב בטהרה תחילה אי הכי אפילו משנזקק לטומאה נמי ספקו טהור אלא כי איתמר דרב יהודה אמר רב אהא איתמר אם בהרת קדמה לשער לבן טמא ואם שער לבן קודם לבהרת טהור ספק טמא ור' יהושע אמר כיהה מאי כיהה אמר רב יהודה כיהה וטהור ודילמא כיהה וטמא אמר רב יהודה אמר רב אמר קרא לטהרו או לטמאו הואיל ופתח בו הכתוב בטהרה תחילה: מתני' בשבעה דרכים בודקין את הזב עד שלא נזקק לזיבה במאכל ובמשתה במשא ובקפיצה ובחולי ובמראה ובהירהור משנזקק לזיבה אין בודקין אותו אונסו וספיקו ושכבת זרעו טמאים שרגלים לדבר המכה את חבירו ואמדוהו למיתה והקל ממה שהיה לאחר מכאן הכביד ומת חייב ר' נחמיה אומר פטור שרגלים לדבר: גמ' מנא הני מילי אמר רבי נתן אמר קרא {ויקרא טו-לג} והזב את זובו לראיה שלישית איתקש לנקיבה והתניא רבי אלעזר אומר בשלישית בודקין אותו ברביעית אין בודקין אותו אלא באתים קמיפלגי רבי אליעזר דריש אתים ורבנן לא דרשי אתים: אונסו וספיקו:

רש"י אמר רבא בדק ופנה. בדק ומצא מת ופינהו ממקומו כדתנן נוטלו ואת תפוסתו: בדק ופנה. נמי לשני כדתנן מצא שנים נוטלן ואת תפוסתן ולבתר הכי בדק ואשכח שמצא שלישי לא מפני ליה גבי הנך קמאי: ולא הנך תרי. מפני להון גבי חד דמחזקינן בשכונת קברות: ה''ג אמר רבא כיון שניתנה רשות לפנותן מפני להו ולישוינהו שכונת קברות אמר ר''ל עילא מצאו וטיהרו את א''י בדק מכ' אמה ולא מצא מאי אמר רב מנשיא בר ירמיה אמר רב ששת שכונת קברות. וה''פ אמר רבא כיון שניתנה רשות לפנות להן כשמצא את השנים כדתנן מצא שנים נוטלן ואת תפוסתן מפני להו להאי ג' ואמאי מפני להו לישוינהו שכונת קברות שיחזרו למקומן ויחזיקו לאותו מקום כאילו עדיין יש שם מערות אחרות סביבותיו ולא יכנסו עושי טהרות לשם כדי שלא יאהילו על הטומאה: אמר ר''ל עילא. כלומר כשניתנה רשות לפנות בשלא מצא אלא אחד ושנים כי הדר ומצא להך שלישי מפני להו גבייהו כדי לטהר את המקום הזה שלא להחזיקו שיש מערות סביבותיה שיהו כהנים ועושי פסח מותרים להלך לשם: קתני בודק ממנו ולהלן ואם בדק ולא מצא מאי. מי אמרינן כיון דלא מצא אלא הנך ג' אתרמויי אתרמי דאיתקבור להכא ולא קנו מקומן או דלמא כיון דג' הן מחזקינן ליה בשכונת קברות ואסור לפנותן: אמר רב מנשיא אמר רב ה''ז שכונת קברות מ''ט אמר רב ר''ל עילא מצאו וטיהרו את א''י. צלע של מתים מצאו דמתרגמינן (בראשית ב) צלע עילא: וטהרו את א''י. כלומר אע''פ שאין כאן אלא הללו ג' קברים אמרינן זו היא שכונת קברות של עיר ושאר סביבות העיר טהור: ה''ג ספק טמא ר' יהושע אומר כיהה: מתני' בז' דרכים בודקים הזב עד שלא נזקק לטומאה. עד שלא ראה ב' ראיות: באכילה ובשתיה. מחמת רוב אכילה ושתיה הדרכים האמורים כאן מביאים האדם לידי זיבה: ובמראה. שראה שד או ד''א ונפחד מחמתו והוי אונס ואמר מר (נדה דף לה.) מבשרו ולא מחמת אונסו: משנזקק לזיבה. שכבר ראה ראיה שוב אין בודקין אותו: שרגלים לדבר. שלא בא מחמת אונסו אלא מחמת זיבה ממש: אונסו וספיקו ושכבת זרעו. הכל טמאים מחמת זיבה דאי אפשר להם בלא צחצוחי זיבה: ורבי נחמיה פוטר שרגלים לדבר. שלא בא מחמת הכאה הואיל ומתחילה היקל ממה שהיה: גמ' מנה''מ. דמשנזקק לטומאת זיבה שוב אין בודקין אותו: א''ר נתן אמר קרא והזב את זובו. לזכר ולנקבה אחר שאמר הכתוב שתי זיבות זב זובו הקיש הכתוב זכר לנקבה לראיה שלישית לומר לך מה נקבה דלא כתיב בה מבשרה ואפילו מאונסה הויא טמאה אף זכר כיון שראה ב' פעמים שנזקק לטומאת ז' אפי' ראה את השלישית באונס כיון דחזא ב' פעמים שלא באונס הוי טמא ומייתי קרבן: ר''א אומר בשלישית בודקין אותו. מפני הקרבן שאם ראה ב' ראיות מחמת זיבות ואת השלישית באונס אינו מביא קרבן: ברביעית אין בודקין אותו. כלומר כיון שראה שלש שלא באונס וראה את הרביעית בתוך ימי ספרו ואפי' אם היא באונס אין בודקין אותו אם מחמת אונסו היא אלא סותרין את הכל כדמפרש במסכת נדה בפ' בנות כותים (דף לה.): ר''א דריש אתים. הזב חדא את תרתי זובו תלתא ולרביעית איתקש לנקיבה דמטמאה אפי' באונס: (רש"י)

תוספות אמר רבא בדק ומצא גם השני ופנה בדק ואשכח ובדק עוד ומצא ג' לא [האי] מפני לגבי ב' דאיגלאי מילתא שבמתכוון קברוהו כדי (לא) לישאר [שם] ולא הני תרי מפנה לגבי חד א''צ שיפנה שנים ויחזיר לגבי חד אצל השלישי למקום שהיה בו קבר ואית דגרסי הכא ומשוי להו שכונת קברות פי' שיהיה בודק משם ולהלן עשרים אמה: איכא דאמרי כיון שניתן רשות לפנות. שכבר פינה קודם שידע ששלשה הם אף השלישי מפנה למקום שירצה דבאחד לא נתקן שכונת קברות וקצת קשה אם הלכה היא ושמא כל זה מן ההלכה: ולישוינהו שכונת קברות ומשני אמר ר''ש בן לקיש עילא מצאו וטיהרו כל א''י ואין להחזיק טומאה ולהחמיר: בדק מכ' אמה ולא מצא מאי. דלאחד מן הרוחות מי אמרי' כי היכי דלרוח זה לא מצא לא יהא זה זקוק לבדוק לשאר הרוחות מדברות זו ליכא או לא: אמר רב משרשיא שכונת קברות. כלומר שכונת קברות של שלשה שנמצאו כבר יש לו אבל לא יצטרך יותר לבדוק מאי טעמא עילא מצאו וטיהרו את א''י אית דמפרשי בדק ולא מצא מאי מהו שיהא לחפור בעומק עד שיגיע לסלע לבתולה: כל ספק נגעים בתחילה עד שלא נזקק לטומאה טהור. דאוקמיה אחזקתיה ובמסכת נגעים (פ''ה מ''ד) מפרש כיצד שנים שבאו אצל כהן בזה בהרת כגריס ובזה בהרת כסלע לסוף שבוע בזה כסלע ובזה כסלע ואינו יודע [איזה מהן] פשה טהור: משנזקק לטומאה התם מפרש כיצד שנים באו אצל כהן בזה כסלע ובזה כגריס לסוף שבוע בזה כסלע ועוד ובזה [כסלע] ועוד טמאין לסוף בזה ובזה כסלע ואינו יודע איזה מהם כיהה שניהם טמאים עד. שיחזיק לשניהם להיות כגרים דכל חד אוקמיה בחזקת טומאה: מנא הני מילי. דעד שלא נזקק לטומאה ספק נגעים להקל אמר קרא לטהרו (אומר) הואיל דפתח הכתוב בטהרה תחילה: אי הכי אפי' משנזקק לטומאה נמי. דהא לא איצטריך קרא לעד שלא נזקק לטומאה דתיפוק ליה לאוקמיה אחזקתיה אלא לנזקק לטומאה פר''ת: אלא אי איתמר דרב (הונא) אדר' יהושע איתמר דמטהר אפילו נזקק לטומאה אבל מתני' [דהכא] נאמר בין נזקק בין לא נזקק מסברא דאוקמיה אחזקתיה: ורבי יהושע אומר כיהה מאי כיהה כיהה וטיהר ודלמא כיהה וטמא. ותימה דא''כ היינו ת''ק ופי' הר''ר יהודה מקורבייל ודילמא כיהה וטמא ובא לחלוק על ת''ק שתנא קמא [מטמאו] מספק ור' יהושע בא לומר שהוא ודאי מצורע ומשני לך דכיהה וטיהר לגמרי דאמר קרא לטהרו או לטמאו הואיל ופתח בטהרה תחילה לעולם לא נאמרה במצורע אלא טהור גמור או טמא גמור: בשבעה דרכים בודקין את הזב עד שלא נזקק [לזיבה]. כמו בראיה ראשונה או שניה: במאכל ובמשתה במשא ובקפיצה במראה. שראה איש ואשה נזקקין זה לזה וכן משמע במס' זבין (פ''ב מ''ב) דפליג רבי יהודה ואמר אפי' ראה בהמה חיה ועוף נזקקין זה לזה מהרהר: משנזקק לטומאה כמו בראיה שלישית לרבנן פרק בנות כותים (נדה דף לה.) דמחייבי קרבן אבל רביעית לר''א ליסתור מה שספר אין בודקין אותו דהא מבשרו ולא מחמת אונסו לא קאי אלא אשתים לרבנן או אשלישית לר''א: אונסו. כמו מאכל ומשתה והנך שבע דאמרינן שמרגילין זיבות טמא משנזקק לטומאה: ספקו ושכבת זרעו. מפ' בגמ': רבי נחמיה פוטר שרגלים לדבר. דחולה הוא הואיל והיקל ממה שהיה איידי דתנא שרגלים לדבר נקטי' הכא: מנה''מ א''ר [נתן] דאמר קרא והזב את זובו לזכר ולנקבה. והזב ראיה ראשונה את זובו ראיה שניה לזכר ולנקבה שלישית אקשיה רחמנא לנקבה ונקבה מטמאה באונס: רבי אלעזר אומר בשלישית בודקין אותו ברביעית אין בודקין אותו. מ''ט דר''א דלית ליה דרשה דאמרינן אלא באתים קמיפלגי ר''א דריש הזב חדא את תרתי זובו תלתא ברביעית אקשייה לנקבה ובפרק בנות כותים (נדה דף לה.) מפרש ליה הש''ס טפי: (תוספות)

דף סו - א

אמר רבא לא תימא ספק חזא ספק לא חזא אלא ודאי חזא ספק מחמת שכבת זרע ספק מחמת ראייה כיון שנזקק לטומאה ספיקו טמא: שכבת זרעו טמאה: למאי אילימא למגע מי גרע משכבת זרע דטהור אלא זרעו של זב מטמא במשא מאן שמעת להא דאמר שכבת זרע של זב מטמא במשא אילימא האי תנא דתניא רבי אליעזר אומר שכבת זרעו של זב אינו מטמא במשא ורבי יהושע אומר מטמא במשא לפי שאי אפשר לה בלא ציחצוחי זיבה אפי' רבי יהושע לא אמר אלא משום ציחצוחי זיבה אבל בעיניה לא אמר אלא אמר רב אדא בר אהבה לומר שאין תולין בה סבר רב פפא קמיה דרבא למימר איידי חולשא הוא דחזי א''ל רבא והתנן גר שנתגייר מטמא מיד בזיבה א''ל אין לך חולי גדול מזה אלא תנאי היא דתניא שכבת זרע של זב מטמא במשא כל מעת לעת ור' יוסי אומר יומו במאי קמיפלגי בדשמואל דשמואל רמי כתיב {דברים כג-יא} כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה וכתיב לפנות ערב ירחץ במים מ''ד מעת לעת דייק מלפנות ערב ואידך דייק מקרה לילה ומ''ד מלפנות ערב הכתיב מקרה לילה א''ל אורחא דקרי למתיא בליליא: מתני' נזיר היה שמואל כדברי ר' נהוראי שנא' {שמואל א א-יא} ומורה לא יעלה על ראשו נאמר בשמשון {שופטים יג-ה} ומורה ונאמר בשמואל ומורה מה מורה האמורה בשמשון נזיר אף מורה האמורה בשמואל נזיר א''ר יוסי והלא אין מורה אלא של בשר ודם א''ל רבי נהוראי והלא כבר נאמר {שמואל א טז-ב} ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני שכבר היה עליו מורא של בשר ודם: גמ' א''ל רב לחייא בריה

רש"י לא תימא. דהאי ספיקו דאמר שמטמא דקא בעי למימר ספק חזא ספק לא חזא דמש''ה לא מוקמינן עליה טומאה לא לענין חיוב קרבן ולא לענין סתירה אם כבר התחיל למנות ימי ספרו כדכתיב וספר לו שבעת ימים לטהרתו אלא ודאי חזא ומיהו ספק מחמת שכבת זרע: מי גרע. שכבת זרע דזב משכבת זרע דטהור דטמא במגע כדאמר מר (נדה דף מג:). ואיש אשר תצא ממנו שכבת זרע (ויקרא כב) או לרבות את הנוגע: אלא אמר רב אדא כבר אהבה. מאי הא דקאמר דשכבת זרעו טמא לומר שאין תולין בה דלאחר שנזקק לטומאה. אם ראה קרי וראה זיבה אין אותה זיבה כקרי כי ההיא דתנן במס' זבין (פ''ב מ''ג) הרואה קרי אינו מטמא בזיבה כל מעת לעת: סבר רב פפא קמיה דרבא למימר. היינו טעמא דאין תולין את הזיבה בשכבת זרע דאמרינן איידי חולשא שנחלש מזיבה ראשונה שכבר נזקק לטומאת זיבה חזא נמי להך זיבה ולא מחמת קרי אבל היכא דלא נזקק לטומאה וראה קרי היינו טעמא דתלינן את הזיבה בקרי ואינו מטמא כל מעת לעת משום דלאו ע''י חולשא הוא דחזא דהא אכתי לא נזקק לזיבה: א''ל רבא והא תנן. במס' זבין עובד כוכבים שראה קרי ונתגייר מטמא בזיבה מיד ותני עלה בברייתא (עובד כוכבים שראה קרי ונתגייר מטמא בזיבה מיד) בד''א בזמן שנתגייר מהול והא הכא דליכא חולשא ואפ''ה לא תלינן את הזיבה בקרי והוי טמא מיד א''ל כיון דמקבל עליו עול מצות אין לך חולי גדול מזה ולא חולי ממש קאמר דאי חולי ממש לא הוי מטמא בזיבה שזו אחד מז' דרכים שבודקין בהן את הזב ששנינו במשנתינו אלא מחמת חולשא בעלמא הוא דחזא שכן זיבה באה מבשר מת ולא מחמת קרי: אלא תנאי היא. אדלעיל קאי דהא דדחינן לעיל מאן שמעת ליה דקאמר שכבת זרעו מטמא במשא רבי יהושע היא ואמר עלה ואפי' רבי יהושע לא אמר אלא מחמת זיבה איכא תנאי אחריני דאמרי דליכא טעמא משום ציחצוחי זיבה אלא שכך גזירת הכתוב דתניא שכבת זרע של זב מטמא מעת לעת לאחר שראה זיבה מטמא במשא: ר' יוסי אומר יומו בלבד. שראה בו זיבה אם ראה קרי תולין את הקרי בזיבה ומטמא במשא אותו היום בלבד אבל מכאן ולהבא לא ולאו משום דסבירא ליה דאי אפשר בלא ציחצוחי זיבה אלא שכך גזירת הכתוב ובכי האי דשמואל קמיפלגי דשמואל רמי כתיב כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה ויצא אל מחוץ למחנה ורחץ במים את כל בשרו. אלמא מדשני בדיבוריה ש''מ דבטומאת קרי קאמר: מ''ד כל מעת לעת. מטמא שכבת זרע של זב דדייק מלפנות ערב דמשמע ב' ערבים לפנות חד ערב משמע כדכתיב כי פנה היום (ירמיה ו) והאי דכתיב ערב היינו נמי ערב אחרינא והוי משמע דכתיב ביה מערב ועד ערב לומר לך מערב ועד ערב מטמא שכבת זרע של זב במשא דה''נ תניא לה בסיפרא והיה לפנות ערב ירחץ במים מלמד שהקרי פוטר בזיבה מעת לעת: ואידך דייק ממקרה לילה. דמשמע עד לילה מטמא במשא כי זיבה דהיינו יומו: אורחיה דקרי דאתיא בלילא. כשמהרהר על משכבו ודבר הכתוב בהווה: מתני' כדרבי רבי נהוראי. כך דברי רבי נהוראי: מה מורה האמורה בשמשון נזיר. דכתיב כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן (שופטים יג): (רש"י)

תוספות אמר רבא לא תימא ספק חזא ספק לא חזא אלא ודאי חזא ספק מחמת זרע ספק מחמת ראיה וכיון דנזקק לטומאה ספקו טמא. פר''י כדאמרינן בפ' המפלת (נדה דף כב.) זיבה דפתיכא ביה שכבת זרע לא סתרה אלא יום אחד זיבה דלא פתיכא ביה שכבת זרע סתרה שבעה ורבא מיירי כגון שבדק עצמו ומצא שכבת זרע וגם זיבה על הבגד ולא נודע אם באה הזיבה לבדה והשכבת זרע לבד ויסתור שבע או פתך בה זיבה שבאו יחד ולא יסתור רק יום אחד: ושכבת זרע למאי אילימא למגע. דמשנזקק לטומאה יטמא לשכבת זרע במגע פשיטא מי גרע משכבת זרע דטהור בעלמא ואפי' לא נזקק נמי אלא למשא דשכבת זרע דטהור בעלמא אינו מטמא במשא וכשנזקק לטומאה מטמא במשא: אילימא האי תנא דתניא כו' אפילו רבי יהושע לא קאמר אלא בצחצוחי זיבה אבל בעיניה לא. ושכבת זרע דמתני' משמע דאף בעיניה: אלא אמר רב אדא בר אהבה לומר שאין תולין בה. דבמסכת זבין (פ''ב מ''ג) תנן הרואה קרי [אינו מטמא בזיבה] כל מעת לעת שהקרי פוטר זיבה . הבא לאחריה כל מעת לעת אבל משנזקק לטומאה אז לא תפטור השכבת זרע את הזיבה הבא אחריה: סבר רב פפא קמיה דרבא למימר איידי חולשא הוא דחזא. כלומר להכי אמרינן דקרי פוטר זיבה הבא אחריו כל מעת לעת דאיכא למיחש שמא מחמת חלישות נתרוקן מן השכבת זרע הוא דחזא וקרי כאן מבשרו ולא מחמת אונסו אבל משנזקק לטומאה אונס לא פוטר והיינו נמי טעמא דרב אדא בר אהבה: אמר ליה רבא [והא תנן] גר שנתגייר מטמא בזיבה [מיד]. ה''ג ואמאי הא אין לך חולי גדול מזה פר''י גר שראה קרי קודם שנתגייר ונתגייר וראה זיבה מטמא בזיבה ולא תפטור קרי את הזיבה ואם כדברי רב אדא ורב פפא דטעמא דקרי פוטר בזיבה הבא אחריו משום חולשא גבי גר נמי נימא הכי דאין לך חולי גדול מזה דכי היכי דבדקינן אותו לפטור בקרי דמה לי קרי שראה כשהוא עובד כוכבים מה לי שראה כשהוא ישראל: אלא תנאי [היא] כלומר דרב אדא ורב פפא ליתא דודאי טעמא דקרי לאו משום חולשא אלא משום גזירת הכתוב דדרשינן בספרי והיה לפנות ערב ירחץ במים מלמד שהקרי פוטר זיבה כל מעת לעת ולכך ל''ש נזקק ול''ש לא נזקק אמרי' דקרי פוטר זיבה הבאה אחריו מעת לעת ושכבת זרע דמתני' לאו בזיבה איירי כדאמר רב אדא בר אהבה אלא כדאמר מעיקרא למשא והני תנאי של זב דאמרי דקרי של זב מטמא במשא מעת לעת כלומר כשראה קרי תוך מעת לעת שראה בזיבה: רבי יוסי אומר כו'. וא''ת ולייתי מתני' דמסכת כלים (פ''א מ''ג) למעלה מהם רוקו של זב ושכבת זרעו שמטמא במשא ובפרק כיצד הרגל (ב''ק דף כה.) מייתי לה [וי''ל] שרגלים לדבר דמתני' מיירי דוקא שכבת זרע שרואה סמוך לזיבות (והתם בעי לאתויי שיטמא במשא כל ז'): במאי קמיפלגי בדשמואל דשמואל רמי כתיב כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור. שהוא זב מקרה לילה כלומר שאם ראה קרי תוך (היום) אחר שראה הזיבה טמאה משאו לקרי וכתיב לפנות ערב אף אחר שפנה הערב והיינו עד מעת לעת וכדדרשינן נמי בספרי כדפרישי' לעיל דמשמע מעת לעת מ''ד מעת לעת דייק מלפנות ערב ומ''ד יומו דייק מלילה ואידך הא דכתיב לילה משום דאורחיה דקרי למיתיא בלילה ונראה לומר דאידך דורש לפנות ערב כדדרשינן בסיפרי דקרי פוטר זיבה של אחריה כל מעת לעת: מה מורה האמור בשמשון נזיר. דכתיב נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן: (תוספות)

דף סו - ב

חטוף ובריך וכן א''ל רב הונא לרבה בריה חטוף ובריך למימרא דמברך עדיף והתניא רבי יוסי אומר גדול העונה אמן יותר מן המברך וא''ל רבי נהוראי השמים כך הוא תדע שהרי גוליירים מתגרין במלחמה וגבורים נוצחין תנאי היא דתניא אחד המברך ואחד העונה אמן במשמע אלא שממהרין למברך תחילה אמר רבי אלעזר א''ר חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר {ישעיה נד-יג} וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך:

רש"י גמ' חטוף. חטוף כוס של ברכה ובריך ברכת זימון שתהא מקיים לברך על הכוס ברכת זימון: השמים כך הוא. בשבועה על שם וירם ימינו אל השמים וישבע בחי העולם (דניאל יב) כך הוא שהעונה אמן גדול מן המברך: ותדע. שהוא כך: שהרי גוליירין. חלשין מתגרין במלחמה תחלה ואחר כך גבורים באין ונוצחין אף כאן העונה אמן בא לאחר המברך ומנצח לומר שהעונה אמן משובח מן המברך: תנאי היא. דאיכא למ''ד דעונה אמן משובח מן המברך ואית דאמר שהמברך משובח: א' העונה ואחד המברך במשמע. דקרא שנאמר (תהלים לד) גדלו לה' אתי ברכה ונרוממה שמו יחדיו אמן: אלא שממהרין למברך תחילה. ליתן שכר: (רש"י)

תוספות חטוף מהר. לברך שתהא זריז ונשכר: גוליירין מתגרין וגבורים מנצחין. הפרשים הבאים אחרי כן ושם נצחון המלחמה על הפרשים הגומרין: אחד המברך ואחד העונה אמן. נוטל שכר אלא שממהרין למברך תחילה ליתן שכר ולהכי אמרינן ליה חטוף ובריך: (תוספות)