בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט''א

מסכת בבא בתרא (מ)

 פרק ראשון - השותפין    פרק שני - לא יחפור    פרק שלישי - חזקת הבתים    פרק רביעי - המוכר את הבית    פרק חמישי - המוכר את הספינה    פרק שישי - המוכר פירות    פרק שביעי - בית כור    פרק שמיני - יש נוחלין    פרק תשיעי - מי שמת    פרק עשירי - גט פשוט  


  פרק ראשון - השותפין
  ב.   ב:   ג.   ג:   ד.   ד:   ה.   ה:   ו.   ו:   ז.   ז:   ח.   ח:   ט.   ט:   י.   י:   יא.   יא:   יב.   יב:   יג.   יג:   יד.   יד:   טו.   טו:   טז.   טז:   יז.

  פרק שני - לא יחפור
  יז:   יח.   יח:   יט.   יט:   כ.   כ:   כא.   כא:   כב.   כב:   כג.   כג:   כד.   כד:   כה.   כה:   כו.   כו:   כז.   כז:

  פרק שלישי - חזקת הבתים
  כח.   כח:   כט.   כט:   ל.   ל:   לא.   לא:   לב.   לב:   לג.   לג:   לד.   לד:   לה.   לה:   לו.   לו:   לז.   לז:   לח.   לח:   לט.   לט:   מ.   מ:   מא.   מא:   מב.   מב:   מג.   מג:   מד.   מד:   מה.   מה:   מו.   מו:   מז.   מז:   מח.   מח:   מט.   מט:   נ.   נ:   נא.   נא:   נב.   נב:   נג.   נג:   נד.   נד:   נה.   נה:   נו.   נו:   נז.   נז:   נח.   נח:   נט.   נט:   ס.   ס:

  פרק רביעי - המוכר את הבית
  סא.   סא:   סב.   סב:   סג.   סג:   סד.   סד:   סה.   סה:   סו.   סו:   סז.   סז:   סח.   סח:   סט.   סט:   ע.   ע:   עא.   עא:   עב.   עב:   עג.

  פרק חמישי - המוכר את הספינה
  עג:   עד.   עד:   עה.   עה:   עו.   עו:   עז.   עז:   עח.   עח:   עט.   עט:   פ.   פ:   פא.   פא:   פב.   פב:   פג.   פג:   פד.   פד:   פה.   פה:   פו.   פו:   פז.   פז:   פח.   פח:   פט.   פט:   צ.   צ:   צא.   צא:

  פרק שישי - המוכר פירות
  צב.   צב:   צג.   צג:   צד.   צד:   צה.   צה:   צו.   צו:   צז.   צז:   צח.   צח:   צט.   צט:   ק.   ק:   קא.   קא:   קב.   קב:

  פרק שביעי - בית כור
  קג.   קג:   קד.   קד:   קה.   קה:   קו.   קו:   קז.   קז:   קח.

  פרק שמיני - יש נוחלין
  קח:   קט.   קט:   קי.   קי:   קיא.   קיא:   קיב.   קיב:   קיג.   קיג:   קיד.   קיד:   קטו.   קטו:   קטז.   קטז:   קיז.   קיז:   קיח.   קיח:   קיט.   קיט:   קכ.   קכ:   קכא.   קכא:   קכב.   קכב:   קכג.   קכג:   קכד.   קכד:   קכה.   קכה:   קכו.   קכו:   קכז.   קכז:   קכח.   קכח:   קכט.   קכט:   קל.   קל:   קלא.   קלא:   קלב.   קלב:   קלג.   קלג:   קלד.   קלד:   קלה.   קלה:   קלו.   קלו:   קלז.   קלז:   קלח.   קלח:   קלט.   קלט:

  פרק תשיעי - מי שמת
  קמ.   קמ:   קמא.   קמא:   קמב.   קמב:   קמג.   קמג:   קמד.   קמד:   קמה.   קמה:   קמו.   קמו:   קמז.   קמז:   קמח.   קמח:   קמט.   קמט:   קנ.   קנ:   קנא.   קנא:   קנב.   קנב:   קנג.   קנג:   קנד.   קנד:   קנה.   קנה:   קנו.   קנו:   קנז.   קנז:   קנח.   קנח:   קנט.   קנט:

  פרק עשירי - גט פשוט
  קס.   קס:   קסא.   קסא:   קסב.   קסב:   קסג.   קסג:   קסד.   קסד:   קסה.   קסה:   קסו.   קסו:   קסז.   קסז:   קסח.   קסח:   קסט.   קסט:   קע.   קע:   קעא.   קעא:   קעב.   קעב:   קעג.   קעג:   קעד.   קעד:   קעה.   קעה:   קעו.   קעו:




פרק ראשון - השותפין



דף ב - א

מתני' השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר בונין את הכותל באמצע מקום שנהגו לבנות גויל גזית כפיסין לבינין בונין הכל כמנהג המדינה גויל זה נותן ג' טפחים וזה נותן ג' טפחים בגזית זה נותן טפחיים ומחצה וזה נותן טפחיים ומחצה בכפיסין זה נותן טפחיים וזה נותן טפחיים בלבינין זה נותן טפח ומחצה וזה נותן טפח ומחצה לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם וכן בגינה מקום שנהגו לגדור מחייבין אותו אבל בבקעה מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו אלא אם רצה כונס לתוך שלו ובונה ועושה חזית מבחוץ לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים שלו אם עשו מדעת שניהם בונין את הכותל באמצע ועושין חזית מכאן ומכאן לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם: גמ' סברוה מאי מחיצה גודא כדתניא מחיצת הכרם שנפרצה אומר לו גדור חזרה ונפרצה אומר לו גדור

 רש"י  

הערה חשובה: החל מאמצע דף כט. מופיע פירוש הרשב''ם ולא פירוש רש''י

מתני' השותפין. שיש להן חצר בשותפות ובתי שניהן פתוחין לתוכו וכל חצירות ששנו חכמים לפני הבתים הן ורוב תשמישן בחצר: באמצע. זה נותן מחלקו חצי מקום עובי הכותל וכן זה: גויל גזית כפיסין. הכל מפרש בגמרא: הכל כמנהג המדינה. אם מנהג לבנות בגויל אין חבירו יכול לומר איני חפץ אלא גזית: זה נותן ג' טפחים כו'. שעובי כותל גויל ו' טפחים ושל גזית חמשה ושל כפיסים ד' ושל לבינים ג': לפיכך. הואיל ובתחלת הבנין חייבום חכמים לבנות בין שניהם אם נפל הכותל לאחר שנים רבים אין האחד יכול לומר כל הכותל נבנה בחלקי ומשלי היו האבנים אע''פ שהוחזק יותר מחבירו וכגון שנפל הכותל בחלקו כדמפרש בגמ': וכן בגינה. מחייבין את שניהן לבנות במקום שנהגו לגדור באמצע: אבל בבקעה. שדה הלבן: מקום שנהגו כו'. בגמ' מפרש מאי קאמר: ועושה חזית מבחוץ. מפרש בגמ': ועושין חזית מכאן ומכאן. להודיע ששניהם עשאוהו: גמ' גודא. כותל: (כדתנן). דקרי תנא לגודא מחיצה: מחיצת הכרם. שסמוך לשדה הלבן של חבירו: אומר לו. לבעל הכרם גדור אתה שלא יאסרו גפניך את תבואת השדה משום כלאים לפי שסמך בעל השדה את זרעיו סמוך לגדר כדתנן בפרק שני (דף כו.) היה גדר בינתים זה סומך לגדר מכאן את אילנותיו וזה סומך לגדר את זרעיו מכאן וכשאין שם גדר תנן בפ' שני לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אא''כ הרחיק ממנו ד' אמות כדי עבודת הכרם דבהכי הוי כלאים: חזרה ונפרצה אומר לו. לגדור: (רש"י)

 תוספות  מתני' השותפין. כולה נזיקין חדא מסכתא היא כדאמרינן בהגוזל קמא (ב''ק דף קב.) ובפ''ק דע''ז (דף ז.) ואפי' לא הוי חדא מסכתא צריך לפרש למה נשנית מסכתא זו אחר ב''מ כדאשכחן דדייק גמ' בריש מס' שבועות (דף ב:) מכדי תנא ממכות סליק מ''ש דקתני שבועות וכן בכמה מקומות והא דאמר (ב''ק קב.) בתרי מסכתות אין סדר למשנה היינו. לענין מחלוקת ואח''כ סתם משום דרבי לא שנה לתלמידיו כסדר המסכתות ופעמים שנה האחרונה קודם הראשונה ואור''י דהיינו טעמא משום דקאי אהך פירקא דלעיל (ב''מ דף קטז:) הבית והעלייה של ב' שנפלו חולקים בעצים וכו' וקרי להו התם בגמ' שותפין וקתני נמי (שם דף קיח:) ב' גנות זו ע''ג זו וירק בינתים דהוי ענין שותפות: כפיסין. מפרש בגמ' ארחי וקשה לר''י והכתיב (חבקוק ב) וכפיס מעץ יעננה משמע שהוא של עץ ואור''י דשמא היו מניחין עצים מלמעלה ומלמטה: בגויל זה נותן ג' טפחים כו'. והא דלא קאמר בגויל ו' טפחים משום דלא נטעי למימר ו' לכל אחד וא''ת אמאי אצטריך למיתני מדת גויל וגזית כיון דתנן הכל כמנהג המדינה כמו שנהגו כן יעשו וי''ל דאם נהגו יותר מו' בגויל לא יעשה וכן כולם אלא כשיעור המפורש ומיהו אם נהגו לעשות פחות מו' יעשה דאפילו אם נהגו בהוצא ודפנא יעשה כדמפרש בגמרא וא''ת ומאי בעי בגמ' הכל כמנהג המדינה לאתויי מאי ומשני לאתויי אתרא דנהיגי בהוצא ודפנא לימא לאתויי כמנהג כל המקומות כמו שנהגו ונראה לר''ת דדוקא בהוצא ודפנא אבל פחות מכאן אפילו נהגו מנהג הדיוט הוא ומוכיח מכאן דיש מנהגים שאין לסמוך עליהם אפילו היכא דתנן הכל כמנהג המדינה: לפיכך אם נפל הכותל וכו'. פי' לפי שבונים הכותל בעל כרחם או משום דהקנו זה לזה לעשות גודא ללישנא קמא וכגון דידוע לנו עדיין וזוכרים שהקנו זה לזה וללישנא בתרא משום היזק ראיה וא''ת ומאי איריא משום דבונין הכותל בעל כרחם בלאו הכי נמי הוי של שניהם אפי' נפל לרשותא דחד מינייהו כיון דאין חזית לא לזה ולא לזה כדפריך בגמרא גבי בקעה לא יעשה חזית לא לזה ולא לזה ואי הוה דהאיך דנפל לרשותו מאי פריך הא צריך לעשות חזית שלא יפול לרשות אחר ויאמר שלו הן והא דאמרינן בהשואל (ב''מ דף ק.) גבי מחליף פרה בחמור וכן בריש הבית והעלייה (שם דף קטז:) וליחזי ברשות דמאן קיימא וליהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה היינו משום דהתם מתחילה מבורר היה הדבר וברשות אחד מהן נולד הספק אבל הכא מעיקרא נולד הספק ואם היו באין לחלוק בעוד שהכותל קיים היו חולקין בשוה מספק אפילו לרבנן דסומכוס דלית להו ממון המוטל בספק חולקין הכא מודו כיון דליכא הכא חזקה לזה יותר מלזה הילכך אפילו נפל לרשותא דחד מינייהו לא יפסיד האחר כחו והא דלא אמר הכא כל דאלים גבר כמו בזה אומר של אבותי (לקמן דף לד:) התם הוא דליכא דררא דממונא אבל הכא איכא דררא דממונא ומתרץ ר''י דהיינו הך דפריך בגמרא פשיטא כדפירש בקונטרס דאפילו לא פסיק לן דינא דמתניתין שמתחילה בין שניהם עשאוה בעל כרחם היו חולקין בשוה ואפילו דנפל לרשותא דחד מינייהו כדמוכח גבי בקעה ומשני לא צריכא דנפל לרשותא דחד מינייהו פירוש ושהו ברשותו הרבה מהו דתימא כיון דשהו ברשותו הרבה ניהמניה שעשאוה כולה מיגו דאיבעי אמר ממך לקחתיה והיה נאמן משום דשהו הרבה ואף על גב דאמר בריש הבית והעלייה דשותפין לא קפדי אהדדי הכא מיירי דשהו יותר מכדי רגילות דאטו משום דשותפין נינהו לא יקפידו עד עולם ולא דמי לגודרות דאין להם חזקה (לקמן דף לו.) לפי שאין ידוע ביד מי הם אבל הכא לא היה לו להשהותו כל כך ברשותו קמ''ל כיון דמעיקרא על שניהם היה לעשות לא מהימן לומר שהוא עשה הכל דמיגו במקום עדים הוא דאנן סהדי שלא עשאה לבדו כיון שהיה יכול לדחוק את חבירו בדין שהיה עושה עמו אבל בבקעה אם שהו הרבה היה נאמן לומר שעשאה במיגו דאי בעי אמר לקחתיה והאי שינויא אינו אלא מאבנים אבל מקום הכותל לעולם פשיטא שחולקין אותו ואיידי דנקט אבנים נקט המקום: סברוה מאי מחיצה גודא. אע''ג דלבסוף קאי קאמר סברוה לפי שזה הלשון אינו עיקר מחמת פירכא דלקמן ודיחוי בעלמא הוא האי . דמשני וכלשון שני הלכה וכן פוסק ר''ת ואגב דנקט בהאי לישנא סברוה נקט נמי בלישנא אחריתי ועוד אור''י דבפרק קמא דנדרים (דף יא.) איכא סברוה אע''ג דלבסוף קאי ומסיק הכי: כדתניא מחיצת הכרם שנפרצה. יש ספרים דגרסי דתנן ואומר ר''ת שאינה משנה בשום מקום (וא''כ) היכי פשיט מינה בהגוזל קמא (ב''ק דף ק. ושם) דר''מ דאין דינא דגרמי ואם היתה משנה הוה אתי שפיר דסתם משנה ר''מ היא ואומר ר''ת דמשמע ליה דאתיא כר''מ מכח מתניתין דכלאים דמייתי התם המסכך [את] גפנו על גבי תבואתו של חבירו [ה''ז] קידש וחייב באחריותו וההיא סתם משנה היא הילכך ההיא נמי דקתני קידש רבי מאיר היא ואין להאריך כאן יותר: אומר לו גדור. פירוש לבעל הכרם והוא המזיק דארבע אמות שאמרו להרחיק הוא בשביל עבודת הכרם כדאמרי' בפ' שני לקמן (דף כו.) ואפילו ר' יוסי דקאמר לקמן (דף יח: כה:) על הניזק להרחיק את עצמו האמר רב אשי לקמן (דף כה:) מודי ר' יוסי בגירי דיליה ואומר ר''י דלהכי קתני אומר לו גדור ולא קתני חייב לגדור לפי שצריך להתרות בו ואם לא התרו בו לגדור אינו חייב באחריותו ולהכי נקט נמי תרי זימני נפרצה אומר לו גדור אף פעם שניה כשנפרצה צריך להתרותו שאינו סבור להיות חייב לגדור כל שעה ונפרצה פעם שלישית מספקא לר''י אם צריך להתרותו כל שעה או שמא סגי בתרי זימני ואין צריך להתרות בו יותר ור''ת מפרש דלהכי נקט תרי זימני לאשמועינן שאם יש תוספת מאתים בין מה שהוסיף בנפרצה ראשונה ובין מה שהוסיף בנפרצה שניה דאין מצטרפין לאסור ומראשונה ראשונה בטלי והארכתי בהגוזל קמא (ב''ק דף ק: ושם) ובפרק במה אשה (שבת דף סה.): (תוספות)


דף ב - ב

נתיאש הימנה ולא גדרה ה''ז קידש וחייב באחריות' טעמא דרצו הא לא רצו אין מחייבין אותו אלמא היזק ראיה לאו שמיה היזק ואימא מחיצה פלוגתא כדכתיב {במדבר לא-מג} ותהי מחצת העדה וכיון דרצו בונין את הכותל בעל כרחו אלמא היזק ראיה שמיה היזק אי הכי האי שרצו לעשות מחיצה שרצו לחצות מבעי ליה אלא מאי גודא בונין את הכותל בונין אותו מבעי ליה אי תנא אותו הוה אמינא במסיפס בעלמא קמ''ל כותל: בונין את הכותל באמצע וכו': פשיטא לא צריכא דקדים חד ורצייה לחבריה מהו דתימא מצי א''ל כי איתרצאי לך באוירא בתשמישתא לא איתרצאי לך קמ''ל והיזק ראיה לאו שמיה היזק (סימן גינה כותל כופין וחולקין חלונות דרב נחמן) ת''ש וכן בגינה גינה שאני כדר' אבא דאמר ר' אבא אמר רב הונא אמר רב אסור לאדם לעמוד בשדה חבירו בשעה שהיא עומדת בקמותיה והא וכן קתני אגויל וגזית ת''ש כותל חצר שנפל מחייבין אותו לבנות עד ד' אמות נפל שאני ודקארי לה מאי קארי לה סיפא איצטריכא ליה מד' אמות ולמעלה אין מחייבין אותו ת''ש כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר ש''מ היזק ראיה שמיה היזק הזיקא דרבים שאני ודיחיד לא ת''ש אין חולקין את החצר עד שיהא בה ד' אמות לזה וד' אמות לזה הא יש בה כדי לזה וכדי לזה חולקין מאי לאו בכותל לא במסיפס בעלמא תא שמע החלונות בין מלמעלה בין מלמטה ובין מכנגדן ד' אמות ותני עלה מלמעלן כדי שלא יציץ ויראה מלמטן כדי שלא יעמוד ויראה מכנגדן כדי שלא יאפיל הזיקא דבית שאני תא שמע דאמר רב נחמן אמר שמואל גג הסמוך לחצר חבירו עושין לו מעקה גבוה ד' אמות שאני התם דאמר ליה בעל החצר לבעל הגג לדידי קביעה לי תשמישי לדידך לא קביעה לך תשמישתך ולא ידענא בהי עידנא סליקא ואתית

 רש"י  קידש. התבואה אם הוסיף מאתים לישנא דקרא נקט פן תוקדש (דברים כב): וטעמא דרצו. לבנות כותל דמדעת שניהן הוא דחייביה חכמים שיבנו בין שניהן ולקמן פריך כשרצו מאי הוי ליהדרי בהו אבל לא רצו שניהן שהיה אחד אומר דייה לחלקה במסיפס של יתדות עצים תקועים בארץ נמוכים לא כייפינן ליה ואין זה יכול לומר לו איני חפץ שתראה עסקי: פלוגתא. חלוקת חצר שהושוו דעתם לחולקה וכגון שלא היה בה ח' אמות כדי לזה וכדי לזה שאין האחד יכול לכוף את חבירו לחולקה ולהכי תני שרצו שכיון שרצו לחולקה בונין כותל אבנים על כרחם ואם בא האחד לומר אי איפשי ביציאה זו אלא מסיפס בעלמא אין שומעין לו משום היזק הראיה: הוה אמינא במסיפס בעלמא. מיירי מתני' דאיהו נמי מחיצה איקרו ורצו דקתני אחלוקה קאי וכשאין בה דין חלוקה קמ''ל כותל ורצו דקתני משום כותל דאי לא רצו פלגי לה במסיפס: דרצייה חד מינייהו לחבריה. ביקש ממנו לחולקה במחיצה: מהו דתימא א''ל כשנתרציתי לך. במחיצה מחיצה דקה נתרציתי ולמעוטי באוירא כגון של נסרים שהיא דקה והיזק ראיה אין בה או תמשוך עובי הכותל בחלקך חוץ מדבר מועט אבל לבנות כותל אבנים עב למעוטי נמי תשמישתי לא נתרציתי: אסור לאדם שיעמוד כו'. שלא יזיקנו בעין רעה: והא וכן קתני. דמשמע תרוייהו חד טעמא הוא גינה וחצר: מחייבין אותו. והכא לא קתני רצו אלא על כרחו: נפל שאני. שכבר נתרצו הראשונים בכותל: ודקארי לה מאי קארי לה. וכי לא ידע דנפל שאני: סיפא איצטריך ליה. כלומר הוא הדין נמי מעיקרא והאי דקתני נפל משום סיפא לאשמועינן דיותר מד' אמות אין מחייבין ואע''פ שהראשון היה גבוה יותר לא מחייבין ליה: כופין אותו. כל אחד מבני החצר לתת חלקו בבנין: בית השער. שבונים כותל נגד השער עגול סביב ועושין באותו היקף פתח קטן מן הצד משום היזק ראיות בני רה''ר שלא יראו תוך החצר: הזיקא דרבים. שכל בני רה''ר מסתכלין שם: אין חולקין. אין האחד כופה את חבירו לחלוק: החלונות. אחד מבני השותפים הבונה כותל בחצר כנגד חלונותיו של חבירו בין מלמעלה וכו' אם הכותל גבוה יותר מן החלונות צריך להגביה למעלה מהן ד''א כדמפרש ואזיל כדי שלא יסמוך על כותלו וישחה ויראה בחלונותיו של חבירו: בין מלמטה. אם הכותל נמוך מן החלונות צריך להשפילו מהן ד''א כדי שלא יעמוד על עובי כותלו ויראה: ומכנגדן. צריך להרחיק את הכותל מן החלונות ד' אמות כדי שלא יאפיל: הזיקא דבית שאני. שאדם עושה בביתו דברי הצנע: מעקה גבוה ארבע אמות. כדי שלא יראה בחצר חבירו כשהוא משתמש בגגו: ולא ידענא בהי עידנא דקא אתית. להשתמש בגגך: (רש"י)

 תוספות  נתיאש הימנה ולא גדרה. דוקא נתיאש אבל לא נתיאש ועוסק כל שעה לגדור אע''פ שהוסיף מאתים מותר כדתנן במסכת כלאים (פ''ה מ''ו) הרואה ירק בכרם ואמר כשאגיע לשם אלקטנו הוסיף מאתים מותר לכשאחזור אלקטנו הוסיף מאתים אסור אלמא כשהוא מחזר אחר לקיטתו אפילו הוסיף מאתים מותר והטעם יש לפרש משום דכתיב (דברים כב) לא תזרע כרמך כלאים דומיא דזריעה דניחא ליה: וחייב באחריותו. אע''ג דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק (גיטין נג.) נראה לר''י דהאי חשיב היזק ניכר שהרי ניכר הוא שהוא כלאים כשרואה הגפנים בשדה ומטמא אע''פ שרואין השרץ על הטהרות לא חשיב היזק ניכר דמי יודע אם הוכשרו אבל אין לומר דה''נ הוי היזק שאינו ניכר וקנסוהו כמו במטמא (שם) שלא יהא כל אחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו דהכא ליכא למיחש להכי שבעל הכרם נמי מפסיד ועוד אי קנס הוא במזיד דוקא היה לו להתחייב: ואימא מאי מחיצה פלוגתא. מפרש ר''י משום דעל לשון גודא יש כמה קושיות כדפריך בסמוך לפיכך דוחק לפרש מחיצה פלוגתא אע''ג דבכל מקום הוי מחיצה גודא: וכיון דרצו בונין את הכותל בעל כרחו. לקמן מוקי לה כשאין בה דין חלוקה ותימה לר''י דאמאי נקט תנא דמתני' באין בה דין חלוקה וקתני רצו לא ליתני רצו ולאיירי בשיש בה דין חלוקה ותי' דקמ''ל דס''ד בשאין בה דין חלוקה דמצי למימר כי איתרצאי לך לחלוק ע''מ שלא לעשות גודא אבל על מנת לעשות גודא לא איתרצי לך ויש ספרים דמקשין ומתרץ כן להדיא בשילהי שמעתין: הוה אמינא במסיפס בעלמא. פי' ורצו דקתני אמסיפס ואע''ג דבלאו רצו נמי עושין מסיפס בעל כרחם כדמוכח בסמוך דקאמר מאי לאו בכותל לא במסיפס היינו מסיפס גרוע אבל כי רצו עושין מסיפס מגויל וגזית כמנהג המדינה ומקרי מסיפס לפי שהוא מלא חלונות כדפי' בערוך ואינו מגין מהיזק ראיה א''נ לפי שאינו גבוה י' כדמוכח לקמן גבי גג הסמוך לחצר דאמר ר''נ עושה לו מעקה גבוה י' ופריך למאי אי להיזק ראיה ד''א בעינן ואי לנתפס כגנב במסיפס סגי ובקונטרס פי' דרצו דקתני אחלוקה קאי ותימה דהא אסיק דמחיצה היינו גודא דאי פלוגתא לחצות מיבעי ליה ועוד היכי מצי למימר דה''א במסיפס בעלמא הא שמעינן ליה מסיפא דקתני אבל בזמן ששניהם רוצים אפילו פחות מכאן יחלוקו והיינו לכל הפחות במסיפס ועוד היכא המ''ל במסיפס בעלמא הא בהדיא קתני במתני' גזית וגויל: בונין את הכותל באמצע פשיטא. למ''ד גודא ... פריך כמו כל הנך פירכי דלקמן דכשהקנו לעשות גודא כך הקנה זה כמו זה ופשיטא דבאמצע אבל למ''ד פלוגתא איצטריך למימר סד''א דמשום היזק ראיה יש לו לסייע בבנין הכותל אבל אין לו לבנות בחלקו בשביל כך: תא שמע וכן בגינה. לקמן מסקינן דה''ק וכן בגינה סתם כמקום שנהגו לגדור דמי הלכך דייק שפיר דהיזק ראיה שמיה היזק: גינה שאני כדרבי אבא וכו'. וא''ת ומהאי טעמא יתחייב נמי לגדור בבקעה ויש לומר דשאני גינה שמגדלין בה ירק לאכילה וכל שעה היא עומדת בקמותיה אבל בקעה אינה עומדת בקמותיה אלא חדש אחד בשנה ולא. מיחייב לגדור אבל אסור לעמוד בשעה שעומדת בקמותיה וא''ת ולמ''ד פלוגתא כיון דאשמועינן דאפילו בחצר שמיה היזק כל שכן בגינה ואמאי איצטריך תו למיתני וכן בגינה וי''ל דאיצטריך וכן בגינה למיתני משום גויל וגזית: נפל שאני. שהורגלו לעשות דבר הצנע בחצר ולא למדו ליזהר זה מזה: ודקארי לה מאי קארי לה. כלומר פשיטא דנפל שאני ואדרבה היה לו להוכיח מדקתני ונפל מכלל דבעלמא לא שמיה היזק: הזיקא דרבים שאני. ואע''ג דלקמן משמע דאיירי בחצר שאינה סמוכה לרה''ר מ''מ איכא היזקא דרבים דזימנין דדחקי רבים ועיילי להתם כדאמרי' לקמן ורשב''ג אע''ג דלית ליה האי טעמא דזימנין דדחקי רבים מ''מ מרחוק יכולין לראות לפנים ולכך לא פליג אלא אבית שער אבל בדלת מודה דכופין אותו לבנות: מאי לאו בכותל. תימה ויהא בכותל דילמא הכי פי' אין חולקין את החצר אפי' האחד רוצה לבנות את הכותל בתוך שלו עד שיהא בה ד' אמות לכל אחד הא אם יש בה ד' אמות לכל אחד חולקין אם רצה לכנוס ולבנות בתוך שלו וי''ל דחולקין משמע באמצע דאי אשמועינן כדפי' הוה ליה למיתני אין עושין כותל בחצר עד שיהא כו': שאני התם דאמר ליה בעל החצר לבעל הגג כו'. תימה אמאי לא מייתי מדתניא לקמן (דף ו:) שתי חצירות זו למעלה מזו לא יאמר העליון הריני בונה מכנגדי ועולה אלא מסייע מלמטה ובונה אלמא שמיה היזק. (תוספות)


דף ג - א

דאיצטנע מינך לישנא אחרינא אמרי לה סברוה מאי מחיצה פלוגתא דכתיב {במדבר לא-מג} ותהי מחצת העדה וכיון דרצו בונין את הכותל בעל כורחן אלמא היזק ראיה שמיה היזק אימא מאי מחיצה גודא (דתנן) מחיצת הכרם שנפרצה אומר לו גדור נפרצה אומר לו גדור נתיאש הימנה ולא גדרה הרי זה קידש וחייב באחריותה וטעמא דרצו הא לא רצו אין מחייבין אותו אלמא היזק ראיה לאו שמיה היזק אי הכי בונין את הכותל בונין אותו מבעי ליה אלא מאי פלוגתא אי הכי שרצו לעשות מחיצה שרצו לחצות מבעי ליה כדאמרי אינשי תא נעביד פלוגתא ואי היזק ראיה שמיה היזק מאי איריא רצו אפי' לא רצו נמי א''ר אסי א''ר יוחנן משנתנו כשאין בה דין חלוקה והוא דרצו מאי קמ''ל דכי לית ביה דין חלוקה כי רצו פליגי תנינא אימתי בזמן שאין שניהם רוצים אבל בזמן ששניהם רוצים אפילו פחות מכאן חולקין אי מהתם הוה אמינא אפילו פחות מכאן במסיפס בעלמא קמ''ל הכא כותל וליתני הא ולא ליתני הך סיפא איצטריכא ליה וכתבי הקדש אע''פ ששניהם רוצים לא יחלוקו (ל''א וכי רצו מאי הוי ליהדר ביה אמר רב אסי א''ר יוחנן בשקנו מידו כו' אדאשמעינן בשאין בה דין חלוקה והוא דרצו לישמעינן ביש בה דין חלוקה ואע''ג דלא רצו אי אשמעינן ביש בה דין חלוקה ואע''ג דלא רצו הוה אמינא שאין בה דין חלוקה אפילו רצו נמי לא קמ''ל ומי מצית אמרת הכי והא קתני סיפא אימתי בזמן שאין שניהם רוצים אבל בזמן ששניהם רוצים יחלוקו מאי לאו אכותל לא אמסיפס בעלמא ליתני האי ולא ליתני האי סיפא אצטריכא ליה ובכתבי הקדש אע''פ ששניהם רוצים לא יחלוקו): במאי אוקימתא למתני' בשאין בה דין חלוקה אי בשאין בה דין חלוקה כי רצו מאי הוי נהדרו בהו א''ר אסי א''ר יוחנן שקנו מידן וכי קנו מידן מאי הוי קנין דברים בעלמא הוא בשקנו מידן ברוחות רב אשי אמר כגון שהלך זה בתוך שלו והחזיק וזה בתוך שלו והחזיק: מקום שנהגו לבנות כו': גויל אבני דלא משפיא גזית אבני דמשפיא דכתיב {מלכים א ז-ט} כל אלה אבנים יקרות כמדות גזית (וגו') כפיסין ארחי לבינין ליבני אמר ליה רבה בריה דרבא לרב אשי ממאי דגויל אבני דלא משפיא נינהו והאי טפח יתירא למורשא דקרנתא דילמא פלגא דגזית הוא והאי טפח יתירא לביני אורבי הוא כדקאמרינן כפיסין ארחי לבינין ליבני והאי טפח יתירא לביני אורבי אמר ליה וליטעמיך כפיסין ארחי מנלן אלא גמרא גמירי לה גויל נמי אבני דלא משפיא גמרא גמירי לה איכא דאמרי אמר ליה רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי ממאי דהאי כפיסין ארחי נינהו והאי טפח יתירא לביני אורבי דילמא מאי כפיסין אבני דלא משפיין והאי טפח יתירא למורשא דקרנתא כדקאמרינן גויל אבני דלא משפיין גזית אבני דמשפיין והאי טפח יתירא למורשא דקרנתא אמר ליה וליטעמיך גויל אבני דלא משפיין מנלן אלא גמרא גמירי לה הכא נמי גמרא גמירי לה אמר אביי שמע מינה כל ביני אורבי טפח הני מילי בטינא אבל בריכסא בעי טפי ואיכא דאמרי הני מילי בריכסא אבל בטינא לא בעי כולי האי למימרא דבגזית דכל ד' אמות גובה אי הוי פותיא חמשא קאי אי לא לא קאי והא אמה טרקסין דהואי גבוה תלתין אמהתא ולא הוה פותיא אלא שית פושכי וקם כיון דאיכא טפח יתירא קאי ובמקדש שני מ''ט לא עבוד אמה טרקסין כי קאי בתלתין קאי טפי לא קאי ומנלן דהוה גבוה טפי דכתיב {חגי ב-ט} גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון רב ושמואל ואמרי לה ר' יוחנן ור''א חד אמר בבנין וחד אמר

 רש"י  דאיצטנע מינך. דברי הצנע אבל חצר החלוקה לתרוייהו קביעא תשמישתי' לכל אחד בחלקו כל שעה ולא עבדי בה מילי דצנעא: כיון דרצו. לחלוק ולקמן פריך מאי איריא רצו אפילו לא רצו הרי הן יכולין לכוף זה את זה: בונין כותל. של אבנים: גודא. כותל אבנים ובחצר שיש בה דין חלוקה ועל כרחן חולקים: וטעמא דרצו. שהתנו לחולקה בכותל אבנים הא לא רצו אין מחייבין אותו אלא מסיפס בעלמא: כדאמרי אינשי כו'. תירוצא הוא: שאין בה דין חלוקה. ח' אמות לא יחלוקו: ובכתבי הקדש. ספר תורה שהוא בכרך אחד וכן נביאים וכתובים הכתובים בגליון כס''ת: קנין דברים הוא. ואין חליפין קונין אלא דבר הנקנה או מכר או מתנה או שעבוד קרקעות שהקנין חל עליו או מטלטלין: ברוחות. זה בורר לו חלק מזרחי וזה בורר לו חלק מערבי וקנו מידם ומעתה נקנה חלק מזרחי לזה ואין לזה חלק בו וכן השני לחבירו: והחזיק. בחלקו רפק ביה פורתא וקרקע נקנה בחזקה אחרי אשר רצו בשעת חלוקה: אריח. חצי לבינה והלבינה ג' טפחים והאריח טפח ומחצה ועובי הכותל אריח מכאן ואריח מכאן וטפח באמצע שנותן שם טיט לחברו: לבינים ליבני. שלימות לבינה לעובי הכותל: למורשא דקרנת'. ראשי האבנים בולטות לחוץ שאינן חלקות ולהכי בעי רוחב טפח יתירא: לביני אורבי. בין דימוס שמכאן ובין דימוס שמכאן ונותן טיט באמצע: ה''ג אימא לביני דלא משפיין: ש''מ כו'. ונפקא מינה למקבל עליו לבנות כותל לחבירו: בריכסא. אבנים דקות וטיט בין שני הדימוסות: למימרא דבגזית כו' כל ד' אמות גובה אי הוה פותיא ה' טפחים קאי ואי לא לא קאי. כדתנן במתני' בגזית זה נותן טפחיים ומחצה וזה נותן טפחיים ומחצה וקתני סיפא מחייבין אותן לבנותו עד ד' אמות ולפי חשבון זה לגובה שמנה צריך י' טפחים רוחב: והא אמה טרקסין. דבנין שלמה דגזית הוה דכתיב אבני גזית (מלכים א ה) והוי שלשים אמה קומתה ואין עוביו אלא אמה להבדיל בין ההיכל לקדשי הקדשים: דאיכא טפח יתירא. ומשום האי טפי פותיא מצי לאגבוה טובא ואין צריך לתת לכל ארבע אמות ה' טפחים רוחב: בבנין. שהיה גובהו מאה אמות כדתנן במסכת מדות (פרק ד מ''ו): (רש"י)

 תוספות  מאי קא משמע לן בשאין בה דין חלוקה. אע''ג דקא משמע לן דשמיה היזק ה''פ מאי קמ''ל במאי דאיירי באין בה דין חלוקה לישמעינן בשיש בה דין חלוקה [אע''ג דלא רצו] (כשרצו) פלגי תימה הא קמ''ל דאפילו באין בה דין חלוקה דאיכא למימר על מנת לעשות גודא לא איתרצאי כדפירש לעיל: כי רצו מאי הוי ניהדרו בהו. למ''ד מחיצה גודא לא פריך דאיכא למימר דקנו ושיעבדו נכסיהן לבנין הכותל אלא למ''ד פלוגתא לא מהני קנין דקנין דברים בעלמא הוא דלא מסיק אדעתיה שקנו ברוחות: קנין דברים בעלמא הוא. בפרק השוכר את הפועלים (ב''מ דף צד.) דתנן מתנה ש''ח להיות כשואל ומוקי לה בקנו מידו התם לאו קנין דברים הוא אלא קנין גמור הוא שמשעבד את עצמו שאם יאנס שישלם: רב אשי אמר כגון שהלך כו'. תימה לר''י מה בא רב אשי להוסיף וכי איצטריך לאשמועינן דחזקה מועלת כמו קנין ונראה לר''י דהא קמ''ל דאע''ג דקאמר לקמן בחזקת הבתים (דף נג.) שלא בפניו צריך למימר. לו לך חזק וקני הכא כיון שאמרו אתה תקח רוח צפונית ואני רוח דרומית והלך והחזיק לו כל אחד בשלו זה שלא בפני זה נעשה כמי שקנו מידם ברוחות אע''פ שלא אמרו זה לזה לך חזק וקני: ארבע אמות גובה אפותיא דה' קאי טפי לא קאי. וקשיא לר''ת הא לבינין דגריעי קאי בשלשה טפחים ועוד הא קא חזינן דקאי בגזית טפי אפורתא ותירץ דהכי קאמר טפי לא קאי כמשפט גזית שרוצים בני אדם לבנותו שיעמוד ימים רבים כשבונים בגזית: טרקסין. אומר ר''ת דטרק הוי כמו טרוקי גלי ברכות (דף כח.) וסין הוי סיני כלומר שהיה מפסיק וסוגר את הלוחות שנתנו בסיני שהיו מונחות בארון שהיה בבית קדשי הקדשים וי''מ טרקסין פנים וחוץ שאותה אמה היתה ספק אם מקודשת פנים או חוץ ולכך היו שם שתי פרוכת כדאמרינן ביומא (דף נא:): שאני התם דאיכא טפח יתירא. ה''מ לשנוי דאגב תקרה ומעזיבה קאי טפי כדאמרי' בסמוך: (תוספות)


דף ג - ב

בשנים ואיתא להא ואיתא להא וניעבדו תלתין אמין בבנין ואידך ניעביד פרוכת כי קאי תלתין אמהתא נמי אגב תקרה ומעזיבה הוה קאי בלא תקרה ומעזיבה לא הוה קאי וליעביד מה דאפשר בבנין וליעביד אידך פרוכת אמר אביי גמירי אי כולהו בבנין אי כולהו בפרוכת אי כולהו בבנין ממקדש אי כולהו בפרוכת ממשכן איבעיא להו הן וסידן או דילמא הן בלא סידן אמר ר''נ בר יצחק מסתברא הן וסידן דאי ס''ד הן בלא סידן ליתנייה לשיעוריה אלא לאו ש''מ הן וסידן לא לעולם אימא לך הן בלא סידן וכיון דלא הוי טפח לא תני והא קתני בלבינין זה נותן טפח ומחצה וזה נותן טפח ומחצה התם חזי לאיצטרופי ת''ש הקורה שאמרו רחבה כדי לקבל אריח והאריח חצי לבינה של ג' טפחים התם ברברבתא דיקא נמי דקתני של שלשה טפחים מכלל דאיכא זוטרא ש''מ: אמר רב חסדא לא ליסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי איכא דאמרי משום פשיעותא ואיכא דאמרי משום צלויי מאי בינייהו איכא בינייהו דאיכא (בי כנישתא אחריתי) מרימר ומר זוטרא סתרי ובנו בי קייטא בסיתווא ובנו בי סיתווא בקייטא א''ל רבינא לרב אשי גבו זוזי ומחתי מאי אמר ליה דילמא מיתרמי להו פדיון שבויים ויהבי להו שריגי ליבני והדרי הודרי ומחתי כשורי מאי א''ל זמנין דמתרמי להו פדיון שבויים מזבני ויהבי להו א''ה אפי' בנו נמי אמר ליה דירתיה דאינשי לא מזבני ולא אמרן אלא דלא חזי בה תיוהא אבל חזי בה תיוהא סתרי ובני כי הא דרב אשי חזא בה תיוהא בכנישתא דמתא מחסיא סתריה ועייל לפוריי' להתם ולא אפקיה עד דמתקין ליה שפיכי ובבא בן בוטא היכי אסביה ליה עצה להורדוס למיסתריה לבית המקדש והאמר רב חסדא לא ליסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתא אי בעית אימא תיוהא חזא ביה איבעית אימא מלכותא שאני דלא הדרא ביה דאמר שמואל אי אמר מלכותא עקרנא טורי עקר טורי ולא הדר ביה הורדוס עבדא דבית חשמונאי הוה נתן עיניו באותה תינוקת יומא חד שמע ההוא גברא בת קלא דאמר כל עבדא דמריד השתא מצלח קם קטלינהו לכולהו מרותיה ושיירה לההיא ינוקתא כי חזת ההיא ינוקתא דקא בעי למינסבה סליקא לאיגרא ורמא קלא אמרה כל מאן דאתי ואמר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא דלא אישתיירא מינייהו אלא ההיא ינוקתא וההיא ינוקתא נפלה מאיגרא לארעא טמנה שבע שנין בדובשא איכא דאמרי בא עליה איכא דאמרי לא בא עליה דאמרי לה בא עליה הא דטמנה ליתוביה ליצריה ודאמרי לה לא בא עליה האי דטמנה כי היכי דנאמרו בת מלך נסב אמר מאן דריש {דברים יז-טו} מקרב אחיך תשים עליך מלך רבנן קם קטלינהו לכולהו רבנן שבקיה לבבא בן בוטא למשקל עצה מניה

 רש"י  בשנים. בית ראשון עמד ד' מאות ועשר ובית שני ד' מאות ועשרים: אגב תקרה ומעזיבה. שהעלייה היתה נתונה עליו ומעזיבה של טיט טרכס על גבה וכובד המשא מעמיד הכותל שלא יטה לצדדין הלכך במקדש שני שלא היה כותל ל' מגיע לעלייה לא יוכל לעמוד: הן וסידן או הן בלא סידן. הני שיעורי דמתני' עם עובי הטיח קא חשיב להן או דילמא מקום האבנים הוי בפותיא לבד טיח הסיד: והא קתני טפחיים ומחצה. אלמא חצי טפח נמי חשיב: חזי לאיצטרופי. של זה ושל זה מצטרפין לטפח: הקורה שאמרו. לענין הכשר מבוי: ג' טפחים. אלמא ג' טפחים דקתני לגבי מתני' גבי לבינין כדקתני זה נותן טפח ומחצה וזה נותן טפח ומחצה הן בלא סידן קאמר דהא לבינה לחודה שלשה טפחים: התם ברברבתא. ומתני' בזוטרתא דעם סידן לא הוו אלא ג' טפחים: משום פשיעותא. דילמא מתרמי אונס ופשעי ולא בנו אחריתי: משום צלויי. כל זמן הבנין: בי קייטא בסיתווא. בית הכנסת היה להם לימות החורף נמוך בכתלים רחבים וחלונות מועטין מפני הצינה ובימות החמה בית הכנסת אחר שאויר שולט בו: זוזי. לצורך בית הכנסת החדש ומונחים ביד הגבאי מי איכא למיחש לפשיעות או לא: שריגי ליבני. מסודרים הלבינים זה על גב זה ומזומנין לתתן בבנין: הדרי הודרי. משופין ומתוקנין רהיטי הגג קיברונ''ש: כי בנו נמי. בי כנישתא חדתא לא נסתרוה לעתיקא דדילמא מתרמי פדיון שבויין ומזבני ליה: ולא אמרן. דלא ליסתרוה לעתיקא: אלא דלא חזו ביה תיוהא. ביקוע שיהא מזומן ליפול: עייליה לפורייה התם. כדי שלא יתייאש בבנינו שהחמה והגשמים מצערין אותו: שפכי. מרזבין: היכי אסביה עצה להורדוס. כדאמרי' לקמן בשמעתין וכתובה היא ביוסיפון בן גוריון: (רש"י)

 תוספות  אמר אביי גמירי. השתא לא צריך לשנויא קמא: מכלל דאיכא זוטרתי. וא''ת ודילמא מכלל דאיכא רברבתא ומה דיקא הוא זה ותירץ ר''י דאם אין פחות משלשה אבל גדולות יש א''כ בכדי נקט חצי לבינה של ג' טפחים דלא הוה צריך למתני אלא והאריח חצי לבינה ותו לא וממילא הייתי משער בקטנה הואיל ולא מפרש שיעורא: הג''ה בי קייטא ובי סיתווא הוי כמו איכא תיוהא ושרי ואם שתי בתי כנסיות היו בב' מקומות של קייטא ושל סיתווא איירי כגון דחזו בה תיוהא ועוד נראה כיון דיש שם בהכ''נ אחר אין לחוש אם לא יבנו זאת והא דקאמר דאיכא דוכתא לצלויי היינו שאין בהכ''נ ועוד מחמת קור וחום אין לחוש שמא יפשעו או בזמן גדול כל כך אין לחוש. ע''כ הגה''ה: אי הכי כי בנייה נמי. פירוש עד שיתפללו בה: ועייליה לפורייה להתם. ותימה והא אמרת בתי כנסיות אין ישנים בהם לא שינת קבע ולא שינת עראי ואין לתרץ משום דבבבל הוי ואמר רב אסי בפ' בתרא דמגילה (דף כח: ושם ד''ה בתי) בתי כנסיות של בבל על תנאי הן עשויות ופ''ה התם נפקא מינה לענין הא דקתני לעיל אין אוכלין בהן ואין שותים בהן ואין נכנסין בהן בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים ובשל בבל מותר דהא קאמר התם בתר הכי רבינא ורב אדא הוו קיימי ושיילי שמעתא מרבא אתא זילחא דמטרא עלייהו ועיילי לבי כנישתא ולא משום מטרא אלא משום דשמעתא בעי' צילותא והשתא והלא בהכ''נ של בבל היה והיו יכולין ליכנס בה מפני המטר וי''ל דלאו ממש לבהכ''נ עיילה לפוריי' אלא בסמוך לבהכ''נ במקום שהאורחין רגילין לישן שם ולאכול כדאמרינן בע''פ (פסחים דף קא. ושם ד''ה דאכלי) ושמואל למה לי' לקדושי בבי כנישתא לאפוקי אורחים ידי חובתן דאכלו ושתו וגנו בבי כנישתא והא דאמר דעל תנאי הן עשויין מפרש ר''י לענין שאם יחרבו יעשו מהן מה שירצו לבד מקלות ראש כדאמרי' התם: כל דאמר מבית חשמונאי אתינא עבדא הוא. וכן הוא דהכי נמי אמר שמואל בפרק עשרה יוחסין (קדושין דף ע:) ומכאן קשה על פ''ה באלו נאמרים (סוטה דף מא.) דאמר אמרו לו לאגריפס אחינו אתה ופ''ה התם שאמרו לו אחינו לפי שהיתה אמו מישראל דא''כ כיון דבני הורדוס נשאו ישראלית אמאי עבדא הוה הא שמואל גופיה אית ליה עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר בהחולץ (יבמות דף מה.) וצ''ל שלא נשאו ישראלית וקראוהו אחינו אתה לפי שעבד אחינו [הוא] במצות: [וע''ע תוס' יבמות מה: ד''ה כיון דאמו]: מאן דריש מקרב אחיך רבנן. דפשטי' דקרא לא משמע למעוטי עבד שהוא אחיך במצות אלא עובד כוכבים ורבנן דרשו (ב''ק פח.) ממובחר שבאחיך: קטלינהו לכולהו רבנן. לאו דוקא לכולהו דהא הוו בני בתירא שהיו נשיאים כשעלה הלל מבבל כדאמרינן בפסחים בפרק אלו דברים (דף סו.) והלל היה בפני הבית מאה שנה כדאמרינן בפרק קמא דשבת (דף טו.) ומלכות הורדוס היה בפני הבית ק''ג שנה כדאמרינן בפרק קמא דע''ז (דף ט.): (תוספות)


דף ד - א

אהדר ליה כלילא דיילי נקרינהו לעיניה יומא חד אתא ויתיב קמיה אמר חזי מר האי עבדא בישא מאי קא עביד אמר ליה מאי אעביד ליה א''ל נלטייה מר אמר ליה [כתיב] {קהלת י-כ} גם במדעך מלך אל תקלל אמר ליה האי לאו מלך הוא א''ל וליהוי עשיר בעלמא וכתיב {קהלת י-כ} ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר ולא יהא אלא נשיא וכתיב {שמות כב-כז} ונשיא בעמך לא תאור א''ל בעושה מעשה עמך והאי לאו עושה מעשה עמך א''ל מסתפינא מיניה א''ל ליכא איניש דאזיל דלימא ליה דאנא ואת יתיבנא א''ל כתיב {קהלת י-כ} כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר א''ל אנא הוא אי הואי ידענא דזהרי רבנן כולי האי לא הוה קטילנא להו השתא מאי תקנתיה דההוא גברא א''ל הוא כבה אורו של עולם דכתיב {משלי ו-כג} כי נר מצוה ותורה אור ילך ויעסוק באורו של עולם דכתיב {ישעיה ב-ב} ונהרו אליו כל הגוים איכא דאמרי הכי א''ל הוא סימא עינו של עולם דכתיב {במדבר טו-כד} והיה אם מעיני העדה ילך ויתעסק בעינו של עולם דכתיב {יחזקאל כד-כא} הנני מחלל את מקדשי גאון עוזכם מחמד עיניכם א''ל מסתפינא ממלכותא א''ל שדר שליחא וליזיל שתא וליעכב שתא ולהדר שתא אדהכי והכי סתרית [ליה] ובניית [ליה] עבד הכי שלחו ליה אם לא סתרתה אל תסתור ואם סתרתה אל תבני ואם סתרתה ובנית עבדי בישא בתר דעבדין מתמלכין אם זיינך עלך ספרך כאן לא רכא ולא בר רכא הורדוס [עבדא] קלניא מתעביד מאי רכא מלכותא דכתיב {שמואל ב ג-לט} אנכי היום רך ומשוח מלך ואי בעית אימא מהכא {בראשית מא-מג} ויקראו לפניו אברך אמרי מי שלא ראה בנין הורדוס לא ראה בנין נאה [מימיו] במאי בנייה אמר רבה באבני שישא ומרמרא איכא דאמרי באבני כוחלא שישא ומרמרא אפיק שפה ועייל שפה כי היכי דנקביל סידא סבר למשעייה בדהבא אמרו ליה רבנן שבקיה דהכי שפיר טפי דמיחזי כי אידוותא דימא ובבא בר בוטא היכי עבד הכי והאמר רב יהודה אמר רב ואיתימא ר' יהושע בן לוי מפני מה נענש דניאל מפני שהשיא עצה לנבוכדנצר שנאמר {דניאל ד-כד} להן מלכא מלכי ישפר עלך וחטאיך בצדקה פרוק ועויתך במיחן עניין הן תהוי ארכא לשלותך וגו' וכתיב {דניאל ד-כה} כולא מטא על נבוכדנצר מלכא וכתיב ולקצת ירחין תרי עשר וגו' איבעית אימא שאני עבדא דאיחייב במצות ואיבעית אימא שאני בית המקדש דאי לא מלכות לא מתבני ודניאל מנלן דאיענש אילימא משום דכתיב {אסתר ד-ה} ותקרא אסתר להתך ואמר רב התך זה דניאל הניחא למ''ד שחתכוהו מגדולתו אלא למ''ד שכל דברי מלכות נחתכין על פיו מאי איכא למימר דשדיוהו לגובא דארייוותא: הכל כמנהג המדינה: הכל לאתויי מאי לאתויי אתרא דנהיגי בהוצא ודפנא: לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם: פשיטא לא צריכא דנפל לרשותא דחד מינייהו אי נמי דפנינהו חד לרשותא דידיה מהו דתימא ניהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה קמ''ל: וכן בגינה מקום שנהגו לגדור מחייבין אותו: הא גופא קשיא אמרת וכן בגינה מקום שנהגו לגדור מחייבין אותו הא סתמא אין מחייבין אותו אימא סיפא אבל בקעה מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו הא סתמא מחייבין אותו השתא סתם גינה אמרת לא סתם בקעה מיבעיא אמר אביי ה''ק וכן סתם גינה ובמקום שנהגו לגדור בבקעה מחייבין אותו אמר ליה רבא אם כן מאי אבל אלא אמר רבא הכי קתני וכן סתם גינה כמקום שנהגו לגדור דמי ומחייבין אותו אבל סתם בקעה כמקום שלא נהגו דמי ואין מחייבין אותו: אלא אם רצה כונס לתוך שלו ובונה ועושה חזית: מאי חזית אמר רב הונא אכפיה ליה לקרנא לבר ונעביד מלגיו עביד חבריה נמי מלבר ואמר דידי ודידיה הוא אי הכי השתא נמי גייז ליה חבריה ואמר דידי ודידיה הוא גיזוזא מידע ידיע איכא דאמרי אמר רב הונא מיכפא לקרנא מלגיו ונעבד מלבר גייז ליה חבריה ואמר דידי ודידיה הוא אי הכי השתא נמי לייף ליה חבריה ואמר דידי ודידיה הוא ליפופא מידע ידיע והא מבחוץ קתני קשיא רבי יוחנן אמר

 רש"י  אהדר ליה כלילא דיילי. האנקה מתרגמינן ילא (ויקרא יא) והוא שרץ שקורין הרצו''ן ושערו קשה כמחטין ועשה לו עטרה מעורו סביבות עיניו: השתא מיהא [דאנא ואת]. אנא ואת שנינו כאן ואין שומע: הנני מחלל את מקדשי. סיפיה דקרא מחמד עיניכם: מסתפינא ממלכותא. כפופים היו למלכות רומיים: מתמלכין. נוטלין רשות: אי זיינך עלך ספרך כאן. אם נתגאית בכלי מלחמתך שהרגת בית אדוניך ספר יוחסין שלך בידינו הוא [ידענו] שאתה עבד: לא רכא כו'. לא מלך ולא בן מלך: קלניא מתעביד. נעשה בן חורין מאליו: שישא. שיש ירוק שקורין ביי''ש: ומרמרא. שיש לבן: כוחלא. שיש צבוע כעין כחול: אידוותא דימא. גלי הים [שהם נעים ונדים והעין מתעששת בראייתן]: נענש דניאל. לקמיה מפרש עונשו: מלכי ישפר עלך. עצתי תיטב בעיניך: במיחן עניין. בחנינת עניים: בכן תהא ארכא לשלותך. [יהא אורך] לשלומך: כולא מטא. כל החלום של פורענות בא עליו: לקצת ירחין תרי עשר. בשביל עצתו של דניאל תלה לו שנים עשר חדש: בהוצא. לולבי דקלים: ודפנא. ענפי עץ ערמונים שקורין לו''ר ופרי שלו קורין ביי''ש: פשיטא. דהאבנים של שניהם דאפי' לא פסק לן דינא דמתני' המלמדנו שמתחלה בין שניהם עשאוה על כרחם היו חולקין בשוה האבנים שהרי ברשות שניהם מונחים ויד מי מהם תגבר: (הג''ה בפי' ר''ח קמ''ל דלא בעינן ראיה אלא שותף מפיק מיניה בלא ראיה ואיהו דטעין דדיליה נינהו עליו הראיה וכל כה''ג הכי דיינינן ליה וזה הדין מפורש עוד כמו כן בפרק הבית והעלייה בתחילתו איבעית אימא בשותפין כי האי גוונא אנוחי אבנים ברשות חבירו לא קפדי וחזקת רשות לאו כלום הוא שמעינן מינה דכל כהאי גוונא דמילתא דידיעא בשותפתא לתרוייהו אע''ג דמנחי ברשותא דחד מינייהו לא יכול למיטען דידי נינהו דברשותי מנחי דקי''ל שותפין לא קפדי אהדדי ע''כ): השתא סתם גינה אמרת לא. אע''פ שהיזק ראיה קשה: אמר אביי כו'. האי מקום שנהגו לגדור דקתני מתני' אבקעה קאי: א''כ מאי אבל בבקעה. הא מינה סליק והכי איבעי למיתני אבל מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו: מכפייה לקרנא לבר. ראשי הכותל יכוף לצד חבירו וכל חזית לשון קצה הוא וכן שנינו בתמיד (פ''ב מ''ד) גבי מערכה וחזיתה מזרחה ראשי הגזירין וכן מחזה מול מחזה דמלכים (א ז) ראשי הנסרים מוסבין זה מול זה ועבי' מאבראי כופה לצדי ראשי הכותל שמחבר בראשו אבנים וטיט ומעבהו: דידי ודידיה הוא. כדקתני מתניתין כשעושין אותו בין שניהם עושין חזית מכאן ומכאן: השתא נמי גייז לה. לההיא כפופה שהיא לצדו ואימא דידי ודידיה הוא ולא עשינו חזית: מלגיו. לצד שלו ולקמיה פריך הא מבחוץ קתני: לייף ליה. מחבר חזית אחרת לצדו: (רש"י)

 תוספות  שכל דברי מלכות נחתכין על פיו. לפי תרגום [של] אחשורוש נענש הרבה שנהרג דכתיב ויגידו למרדכי את דברי אסתר ולא כתב התם התך לפי שהרגו המן על שהיה משיב דברים בין אסתר למרדכי ומיהו גמ' שלנו אין תופס כן דדרשינן במגילה (דף טו.) והתך להיכן הלך ומפרש לפי שאין משיבין על הקלקלה: הכי קתני וכן בגינה סתם כו'. וסיפא נמי יש לפרש כן אבל סתם בקעה ומקום שלא נהגו לגדור בגינה אין מחייבין אותו: והא מבחוץ קתני קשיא. ותיובתא אינה דמצינן למימר היינו שבולט חוץ לחומה מ''מ קשיא היא דא''כ מחוץ הוה ליה למיתני: . גייז ליה חבריה ושדי ליה. אע''ג דלעיל אמר גזוזא מידע ידיע בהוצא לא ידיע: (תוספות)


דף ד - ב

נשעייה באמתא מלבר וניעבד מלגיו עביד חבריה מלבר ואמר דידי ודידיה הוא אי הכי השתא נמי דקפיל ליה חבריה ואמר דידי ודידיה הוא קילופא מידע ידיע הוצא אמר רב נחמן סינופי יריכי מלבר וניעבד מלגיו עביד נמי חבריה מלבר ואמר דידי ודידיה הוא אי הכי השתא נמי גייז ושדי ליה ואמר דידי ודידיה הוא משריק ליה טינא השתא נמי אתי חבריה וקליף ליה קילופא מידע ידיע אביי אמר הוצא לית ליה תקנתא אלא בשטרא: אבל אם עשו מדעת שניהם: אמר ליה רבא מפרזיקא לרב אשי לא יעשו לא זה ולא זה א''ל לא צריכא דקדים חד מנייהו ועבד דידיה ואי לא עביד חבריה אמר דידיה הוא ותנא תקנתא לרמאי קמ''ל א''ל ורישא לאו תקנתא לרמאי הוא א''ל בשלמא רישא תנא דינא ומשום דינא תנא תקנתא אלא סיפא דינא קתני דקתני תקנתא אמר רבינא הכא בהוצי עסקינן לאפוקי מדאביי דאמר הוצא לית ליה תקנתא אלא בשטרא קמ''ל דבחזית סגיא: מתני' המקיף את חבירו משלש רוחותיו וגדר את הראשונה ואת השניה ואת השלישית אין מחייבין אותו רבי יוסי אומר אם עמד וגדר את הרביעית מגלגלין עליו את הכל: גמ' אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי דאמר אם עמד וגדר את הרביעית מגלגלין עליו את הכל ל''ש עמד ניקף ל''ש עמד מקיף איתמר רב הונא אמר הכל לפי מה שגדר חייא בר רב אמר הכל לפי דמי קנים בזול תנן המקיף את חבירו משלש רוחותיו וגדר את הראשונה ואת השניה ואת השלישית אין מחייבין אותו הא רביעית מחייבין אותו אימא סיפא רבי יוסי אומר אם עמד וגדר את הרביעית מגלגלין עליו את הכל בשלמא לרב הונא דאמר הכל לפי מה שגדר בה היינו דאיכא בין ת''ק ורבי יוסי ת''ק סבר הכל לפי דמי קנים בזול אין ומה שגדר לא ורבי יוסי סבר הכל לפי מה שגדר אלא לחייא בר רב דאמר הכל לפי דמי קנים בזול מאי איכא בין ת''ק לר' יוסי אי דמי קנים בזול לא קיהיב ליה מאי קיהיב ליה אי בעית אימא אגר נטירא איכא בינייהו תנא קמא סבר אגר נטירא אין דמי קנים בזול לא ורבי יוסי סבר דמי קנים בזול ואי בעית אימא ראשונה שניה ושלישית איכא בינייהו ת''ק סבר רביעית הוא דיהיב ליה אבל ראשונה שניה ושלישית לא יהיב ליה ור' יוסי סבר ראשונה שנייה ושלישית נמי יהיב ליה איבעית אימא מקיף וניקף איכא בינייהו דת''ק סובר טעמא דעמד ניקף דמגלגלין עליו את הכל אבל עמד מקיף אינו נותן לו אלא דמי רביעית ורבי יוסי סבר ל''ש ניקף ול''ש מקיף אם עמד וגדר מגלגלין עליו את הכל לישנא אחרינא מקיף וניקף איכא בינייהו ת''ק סבר אם גדר מקיף את הרביעית נמי יהיב ליה ורבי יוסי סבר אם עמד ניקף וגדר את הרביעית הוא דיהיב ליה דגלי דעתיה דניחא ליה אבל אם גדר מקיף לא יהיב ליה מידי

 רש"י  נשעייה באמתא מלבר. יהא טח בטיט אמה בראש הכותל מבחוץ: ומקפל ליה. מקפלו: הוצא. אם עשו מחיצת נצרים כיצד יעשו חזית: סינופי יריכי לבר. ראשי ההוצים ישב לצד שדה חבירו וכשיהיה סונף ההוצים כשיכלה האחד ויתן את חבירו יסנפנו מבחוץ: הג''ה יריכי כדאמרי' לעיל טפח יתירא לביני אורבי תמ''ש. ור''ח פי' מוציא ראשי הקנים ודפנא שהוא הקנים העומדים לחיזוק המחיצה לחוץ מתוך פירושו משמע שהקנים שמעמידין מן הצד לסמוך הכותל וזהו לשון סניפין ע''כ: אלא בשטרא. אם עשה האחד יביא עדים ויחתמו לו ואם עשהו שנים יעידו עדים ויחתמו דס''ל קופלא דטינא מעילויה הוצא לא ידיע: ולא יעשו. חזית לא לזה ולא לזה והרי סימן שלא עשאה האחד בשלו שאילו עשאה היה עושה חזית מבחוץ: ועביד דידיה. עשה חזית מבחוץ: ותקנתא לרמאי. בתמיה וכי מפני דאגת רמאין איכפל תנא למיתני הא מתני': ורישא. דקתני ועושה חזית מבחוץ לאו תקנתא משום רמאי הוא דלא לימא חבריה של שנינו הוא: תנא דינא. הואיל ובקעה אין מנהג לגדור אין יכול לכופו אלא כונס לתוך שלו ובונה ואיידי דתנא דינא תנא תקנתא ועושה חזית משום רמאי אלא סיפא דינא לא תנא דהא פשיטא דאם עשו מדעת שניהם תעשה משל שניהם וכולה משום תקנתא הוא דתנייה: מתני' המקיף את חבירו משלש רוחותיו. שקנה ג' שדות סביב שדה חבירו לשלשת מצריה וגדר את שלשתן ונמצא שדהו של אמצעי זה מוקף משלש רוחותיו: אין מחייבין אותו. לתת כלום כדאמרי' דסתם בקעה מקום שנהגו שלא לגדור הוא: הג''ה תמ''ש ול''נ טעמא משום דאכתי לא מהני ליה מידי שהכל יכולים ליכנס מרוח רביעית אבל אם גדר רביעית מחייבין אותו כדאמרינן בגמ' ואע''ג דאמרינן לעיל דסתם בקעה מקום שנהגו שלא לגדור הוא ה''מ בין בקעה לבקעה וכותל גבוה ד' אמות לשם הוא דלא בעינן מ''ט דליכא היזק ראיה אבל בשביל היזק בהמות שלא יכנסו לשדה צריך לגדור גדר שלו עשרה טפחים המונע מליכנס הבהמות: ה''ג ר' יוסי אומר אם עמד וגדר את הרביעית ולא גרסי' ניקף: הג''ה וכן בפירוש ר''ח ומיהו אניקף מפרשינן לה לקמן. תוס' והכי מוכח בפ''ב דב''ק והלשון מוכיח דקתני אם עמד ולא קתני אם גדר מכלל דלאו בההוא דגדר השלש מיירי. ת' מו' שמ' ע''כ: מגלגלין עליו את הכל. לתת חלקו בשלשת הראשונות דכיון דגדר את הצד הפתוח גלי דעתיה דניחא ליה במאי דגדר חבריה: גמ' לפי מה שגדר. בכל יציאות שהוציא בהן הראשון יחזיר לו מחצה: דמי קנים. דאמר ליה לדידי סגי לי בגדר קנים ואי אפשי בהוצאה של גדר אבנים: ה''ג תנן המקיף את חבירו מג' רוחותיו אין מחייבין אותו הא רביעית מחייבין אותו אימא סיפא ר' יוסי אומר כו' וגדר את הראשונה כו' אין מחייבין אותו. דהא לא אהני ליה מידי שהרי גלוי הוא מצד רביעית הא אם גדר עוד מקיף את הרביעית מחייבין אותו דאהני ליה: אימא סיפא רבי יוסי אומר. בשלמא לרב הונא דאמר הכל דר' יוסי במה שגדר הוא היינו דאיכא בין ת''ק לר' יוסי דת''ק דלא נקט לישנא דהכל סבר דמי קנים בזול הוא דמחייבין אותו ור' יוסי סבר כו' דהא ליכא למימר דת''ק דוקא אם גדר מקיף את הרביעית הוא דמחייבין אותו אבל אם גדר ניקף לא דכ''ש הוא השתא היכא דלא גלי דעתיה דניחא ליה בהיקיפא קא מחייב ליה כ''ש היכא דגלי ולר' יוסי נמי קס''ד השתא דתנא ניקף וה''ה למקיף אלא בגלגול דהכל הוא דפליגי: אלא לת''ק דמי קנים נמי לא יהיב ליה אלא מאי יהיב ליה. מאי מחייבין אותו דדייקינן ממילתיה: יהב ליה אגר נטירא. דבר מועט שהיה צריך ליתן לשומר בכל שנה כשהיא בקמותיה: דתנא קמא סבר. דמי רביעית יהיב ליה אם גדרה מקיף אבל דמי הראשונות לא יהיב ליה שכבר יצא מהם זכאי בבית דין שהיו שם ימים רבים ולא הועילו לו ואם גדרה ניקף לרביעית לא יהיב ליה מידי כדפיר' שכבר יצא ידי בית דין מהם ולר' יוסי לא שנא גדרה ניקף ולא שנא מקיף מגלגלין עליו את הכל בכולן דמי קנים: ואיבעית אימא מקיף וניקף איכא בינייהו. דתנא קמא אית ליה דרבי יוסי היכא דגדרה ניקף אבל רבי יוסי לית ליה דתנא קמא בגדר מקיף תנא קמא סבר לא שנא ניקף ולא שנא מקיף כי גדר לרביעית מחייבין אותו דהא תנא קמא במקיף איירי ודייקינן ממילתיה הא רביעית מחייבין אותו וכל שכן כשגדרה ניקף דגלי דעתיה:: (רש"י)

 תוספות  לאפוקי מדאביי. ואביי סבר דשפיר אית ליה למיתני תקנתא לרמאי: אם עמד וגדר את הרביעית. ל''ג אם עמד ניקף דהא לכולהו לישני דגמרא קאי אמקיף בר מלישנא בתרא דקאמר מקיף וניקף איכא בינייהו והא דדייק בפרק כיצד הרגל (ב''ק דף כ: ושם) טעמא דניקף הא מקיף פטור היינו לההוא לישנא: דמי קנים בזול. וא''ת מאי שנא משדה שאינה עשויה ליטע דאם נטעה חבירו שלא ברשות אמר רב ושמואל בהשואל (ב''מ דף קא.) שמין לו וידו על התחתונה ואור''י דשאני הכא דמצי א''ל לדידי סגי לי בנטירא בר זוזא ומ''מ דמי קנים בזול יהיב ליה דאנן סהדי דאם היה מוצאם כ''כ בזול היה גודר בהם: שניה ושלישית לא. אומר ר''י דהיינו טעמא דאין לך אדם שלא היה מסייע לרביעית ע''מ שיהא גדור מד' רוחותיו ובקונטרס פירש לפי שכבר יצא מן השלשה מב''ד זכאי: הג''ה וקצת קשה דא''כ גם ברביעית יצא זכאי עד טפח אחרון ע''כ: ורבי יוסי סבר אם עמד ניקף וגדר את הרביעית. אע''ג דעד השתא היה מחמיר כדמשמע לישנא דמגלגלין עליו את הכל להך לישנא לא הוי הכי דלשון אם עמד משמע ניקף: (תוספות)


דף ה - א

רוניא אקפיה רבינא מארבע רוחותיו א''ל הב לי כמה דגדרי לא יהיב ליה הב לי לפי קנים בזול לא יהיב ליה הב לי אגר נטירותא לא יהיב ליה יומא חד הוה קא גדר דיקלי אמר ליה לאריסיה זיל שקול מניה קיבורא דאהיני אזל לאתויי רמא ביה קלא א''ל גלית דעתך דמינח ניחא לך לא יהא אלא עיזא בעלמא מי לא בעי נטירותא א''ל עיזא בעלמא לאו לאכלויי בעיא א''ל ולא גברא בעית דמיכלי לה אתא לקמיה דרבא א''ל זיל פייסיה במאי דאיפייס ואי לא דאיננא לך דינא כר''ה אליבא דרבי יוסי רוניא זבן ארעא אמיצרא דרבינא סבר רבינא לסלוקי משום דינא דבר מצרא א''ל רב ספרא בריה דרב ייבא לרבינא אמרי אינשי ארבעה לצלא ארבעה לצללא: מתני' כותל חצר שנפל מחייבין אותו לבנותו עד ארבע אמות בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן מד' אמות ולמעלן אין מחייבין אותו סמך לו כותל אחר אע''פ שלא נתן עליו את התקרה מגלגלין עליו את הכל בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן: גמ' אמר ריש לקיש הקובע זמן לחבירו ואמר לו פרעתיך בתוך זמני אינו נאמן ולואי שיפרע בזמנו אביי ורבא דאמרי תרוייהו עביד איניש דפרע בגו זימניה זימנין דמתרמו ליה זוזי אמר איזיל איפרעיה

 רש"י  ור' יוסי סבר. דוקא גדרה ניקף דגלי דעתיה אבל גדרה מקיף לא: רוניא אקפיה רבינא. ד' שדות היו לרבינא סביבות ארבעה מצריו של רוניא וגדרן: הב לי כמה דגדרי. כרב הונא אליבא דר' יוסי דאמר הכל לפי מה שגדר דהכי קי''ל כדמוכח לקמן: יומא חד הוה גדר. רוניא היה גודר תמרים מדקל שבשדהו: קיבורא דאהיני. אשכול של תמרים משל רוניא ובפניו: רמא ביה קלא. גער בו רוניא באריסיה דרבינא: א''ל. רבינא גלית אדעתיך שחביבין הדקלין עליך וניחא לך בשמירתן: לא יהא אלא עיזי בעלמא מי לא בעית כו'. כלומר אפי' אינך ירא מן הגנבים צריך אתה לשמרן מן העזים: ולאו גברא בעית לאכלויי. להזעיק ולגעור בהן וירעם מתרגמי' אכלי (תהלים יח) וכן כל לשון הכרזה בתרגום יהונתן: פייסיה במה דאיפייס. טוב לך להתפייס באגר נטירא הואילו ונתרצה לכך: הגה''ה ואי לא דאיננא לך כר' יוסי כו' מכלל דהכי הלכתא. וכן פסק ר''ח. תמ''ש: ארבעה לצלא וד' לצללא. אני שמעתי צלא רצען עני וצללא רצען עשיר וכך אמר לו ארבע ככרות צריכין לרצען עני למאכלות ביתו ליום כמו שצריכין לעשיר וזה עני הוא וצריך לו השדה לפרנסה וכשם שאתה אומר לו הסתלק מעלי בדינא דבר מצרא משום ועשית הישר והטוב כך אני אומר לך עשה ישר וטוב לעני זה ואל תסלקהו ויש לגמגם דהעור קרוי צלא ולא הרצען כדאמרי' בעלמא (נדרים דף נו:) מאי דרגש ערסא דצלא ואומר אני רוניא רצען היה ונותן עורות לעבדנין לעשות מהן מנעלין למוכרן בשוק וכך אמר לו רב ספרא לרבינא העני זה שכרו מועט שהוא צריך ליתן שכר הרבה לעבדנין דאמרי אינשי ארבעה זוזי לצורך מקח העור וארבעה זוזי לשכר העבדנין והיינו צללא לפיכך עשה ישר וטוב ותהי לו שדה זו לפרנסת ביתו ול''נ ד' לצלא ד' ככרות צריך לעבדן עני וד' לצללא כמו כן ד' לצורך עבדן עשיר ומשל הוא כנגד רוניא שהיה לו שדה אחת בתוך שדות של רבינא כדאמר לעיל דרבינא אקפיה מארבע רוחותיו ועכשיו קנה לו שדה אצל מצר רבינא ומפסיק שדה רבינא בין שדותיו וא''ל רב ספרא לרבינא שיעשה הישר והטוב להניח לרוניא אותה דעכשיו יהיה לו שנים שכמו שצריך שמירה לשני שדות [צריך] ג''כ לאחד ומכמה דברים יציאת האחד מרובה כיציאת שנים ונמצא רוניא משתכר: מתני' מחייבין אותו לבנות עד ד' אמות. דבהכי סגי להיזק ראיה: בחזקת שנתן. אם אמר האחד לאחר שבנאו אני עשיתיו משלי שלא רצה זה לסייעני ותובעו חצי היציאה וזה אומר נתתי חלקי נאמן: עד שיביא התובע. עדים שתבעו ולא נתן לו דכיון דחובה עליו לסייעו ומשפט זה לכל גלוי לא היה בונה משלו אלא היה צועק עליו בב''ד: סמך לו כותל אחר. לאחר שבנאו האחד למעלה מד' אמות הרבה ולא רצה האחר לסייעו בהגבהתו סמך השני כותל אחר כנגד כותל זה כדי לסכך ולתת עליו תקרה מכותל לכותל אע''פ שלא נתן עליו עדיין התקרה: מגלגלין עליו את הכל. דגלי דעתיה דניחא ליה בהגבהה דהיאך: בחזקת שלא נתן. אם בא הראשון ותבעו לדין לאחר שסמך את כותלו לכותל ראשון ואומר לו תן לי חלקך במה שהגבהתי וזה אומר נתתי חלקי אינו נאמן אלא בעדים שאין משפט זה גלוי לכל ועד שיחייבוהו בית דין אינו עשוי ליתן: גמ' הקובע זמן לחבירו. במלוה שהלוהו: (רש"י)

 תוספות  הגה''ה כתב בספרים אבל מקיף לא יהיב ליה אלא דמי רביעית. וקשה דמנלן דיהיב ליה אפי' דמי רביעית דילמא לא יהיב ליה . כלל וכן משמע בפ' כיצד הרגל (ב''ק דף כ: ושם ד''ה טעמא) דקאמר טעמא דניקף הא מקיף פטור ש''מ זה נהנה וזה לא חסר פטור ודחי שאני התם דא''ל לדידי סגי לי בנטירא בר זוזא מיהו יש לדחות דה''ק לדידי סגי לי בנטירא בר זוזא הלכך פטור מלסייע לד' רוחות אבל רביעית יסייע דאין לך אדם שלא יסייע לרביעית שיהיה גדור מארבע רוחותיו: ואי לא דאיננא לך כרב הונא אליבא דר' יוסי. קצת היה נראה שלא להפחידו היה אומר כן מדלא קאמר ואי לא מגבינא לאפדנא מינך או מחינא לך בסילואה דלא מבעי דמא ואע''ג דבלולב הגזול (סוכה דף לד: ושם ד''ה ולדרוש) אמר שמואל להנהו דמזבני אסא אשוו זבינייכו ואי לא דרשינן לכו כר' טרפון ובעי למימר התם דלהפחידם היה אומר כן הכא נראה דהכי ס''ל כדפירש רש''י ועוד מדקאמר ליה זיל פייסיה במאי דאיפייס משמע דמן הדין היה לו יותר אם לא בשביל שכבר נתפייס: ארבעה לצלא כו'. לפירוש הקונטרס מקשה ר''ת [הא] אין מרחמים בדין ועוד דקאמר סבר רבינא לסלוקי משמע שטעה רבינא ועוד מה שייך כאן האי מעשה אי משום דאיירי ברבינא ורוניא לייתי נמי מעשה דהמקבל (ב''מ דף קט.) רוניא שתלא דרבינא הוה והנך תרי עובדי דשמעתין לייתי נמי התם ועוד דצלא הוא עור כדאמרי' (מו''ק דף כז.) מאי דרגש ערסא דצלא ואומר ר''ת דזבן ארעא אמיצרא דרבינא היינו אמיצר אותם שדות דאקפיה רבינא מארבע רוחות והיה רבינא מצרן מג' רוחות ורוניא מרוח אחת ואף על גב דאמר בהמקבל (ב''מ דף קח:) הני ארבע בני מצרא דקדים חד מינייהו וזבן מאי דזבן זבן מ''מ סבר רבינא לסלוקי משום שהיה מצרן מג' צדדין ורוניא רק מרוח אחת א''ל רב ספרא אמרי אינשי ארבעה לצלא פירוש לעור גדול צריך ליתן לעבדן ד' זוזי וד' לצללא עור קטן כלומר צריך ליתן מן הקטן כמו מן הגדול שיש טורח בקטן כמו בגדול ה''נ מאי טעמא דינא דבר מצרא משום שיהיו כל שדותיו סמוכין שיוכל לחורשן בבת אחת ולכך הוא מצרן מרוח אחת כמו אתה מג' רוחות וה''ר אברהם פירש דהך ארעא דזבן רוניא אמיצרא דרבינא היינו אמצרא דאותן שדות שהיה רוניא אריס בהן כדאמרי' רוניא שתלא דרבינא הוה וה''ק ליה רב ספרא לרבינא אע''פ שאין לרוניא בגוף הקרקע כלום מכל מקום הואיל שהוא עובדן הרי הוא מצרן כמו דאמרי אינשי ארבעה לצלא נותנין ד' זוז על העור וכמו כן צריך ליתן לצללא לאומן המעבד את העור: מארבע אמות ולמעלה אין מחייבין אותו כו' בחזקת שלא נתן. איירי כגון דידעינן דקדם חד וארציה לחבריה והיה מסרהב כדמשמע לישנא אין מחייבין אותו ולכך הוי בחזקת שלא נתן וא'''צ להעמיד בשעשה חזית: אע''פ שלא נתן תקרה מגלגלין עליו את הכל. אע''ג דזה נהנה וזה לא חסר פטור מ''מ כיון דגלי דעתיה דניחא ליה בהגבהה חייב וכן משמע נמי בכיצד הרגל (ב''ק דף כ: ושם) דקאמר טעמא דניקף הא מקיף פטור ש''מ זה נהנה וזה לא חסר פטור ואפ''ה כשעמד ניקף חייב כן נראה לי אי נמי הכא זה חסר הוא שגורם לו שהגביה הכותל למעלה מד' אמות כדי שלא יהיה לו היזק ראיה בשום ענין ממנו: הקובע זמן לחבירו. אור''י דוקא קובע זמן אבל בסתם הלואה לא חשיב ליה תוך שלשים תוך זמנו: ובא בזמנו ואמר פרעתיך תוך זמני אינו נאמן. ונראה לי שיש עדים שחייב לו וקבע לו זמן דאי לאו הכי ניהמניה שפרעו תוך זמן במיגו דאי בעי אמר לא הלוית לי כלום או לא קבעת לי שום זמן ולקמן מיבעי ליה (תוספות)


דף ה - ב

כי היכי דלא ליטרדן תנן בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן היכי דמי אילימא דאמר ליה פרעתיך בזמני פשיטא בחזקת שנתן אלא לאו דאמר ליה פרעתיך בתוך זמני אלמא עביד איניש דפרעיה בתוך זמניה שאני הכא דכל שפא ושפא זימניה הוא ת''ש בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן היכי דמי אילימא דאמר ליה פרעתיך בזמני אמאי לא אלא לאו דאמר ליה פרעתיך בתוך זמני אלמא לא עביד איניש דפרע בגו זימניה שאני הכא דאמר מי יימר דמחייבו לי רבנן רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עבדי כאביי ורבא מר בר רב אשי עבד כר''ל והלכתא כר''ל ואפילו מיתמי ואע''ג דאמר מר הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה חזקה לא עביד איניש דפרע בגו זימניה איבעיא להו תבעו לאחר זמן ואמר לו פרעתיך בתוך זמני מהו מי אמרינן במקום חזקה אמרינן מה לי לשקר

 רש"י  אילימא דא''ל פרעתיך בזמני. כשהשלמת את גובה ארבע אמות: פשיטא. דנאמן שהרי זו טענת מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום: אלא לאו דאמר ליה פרעתיך בתוך זמני. קודם שהשלמת לארבע אמות: ת''ש. מסיפא בחזקת שלא נתן כו': אילימא דא''ל פרעתיך בזמני. כשגמרתי את כותלי וידעתי כמה נתחייבתי לסייע בהגבהתך: מי יימר דמחייבו לי רבנן. הילכך אפילו אמר פרעתיך בזמני לא מהימן: ואפילו מיתמי. אם מת הלוה בתוך זמנו גובה חובו מן היתומים בלא שבועה ולא חיישינן דילמא פרעיה: מה לי לשקר. אי בעי אמר ליה פרעתיך בזמני הילכך כי א''ל נמי פרעתיך בתוך זמני נאמן בשבועה: (רש"י)

 תוספות  אי אמרינן מיגו במקום חזקה ומ''מ אין להוכיח מכאן דקסבר ריש לקיש המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים דאפשר דמיירי הכא שהלוהו שלא בעדים אלא הודה לו בפני עדים דאפילו למ''ד צריך לפורעו בעדים ה''מ היכא דהלוהו בפני עדים מעיקרא דלא הימניה אלא בפני עדים ואם תאמר מכל מקום ניפשוט מהכא דלא אמרינן מיגו דאי בעי אמר פרעתיך עתה ואומר ר''י דהא לא . חשיב מיגו כיון דמיירי דקיימי ביום אחרון של זמן ואע''ג דמסקינן בשילהי דהשואל (ב''מ דף קב: ושם) דעביד איניש דפרע ביומא דמישלם זימניה מ''מ אין זה מיגו דלא חציף איניש למימר פרעתיך היום אבל רגיל הוא לומר פרעתיך אתמול ושכחת: כי היכי דלא ליטרדן. אע''ג דבפ' יש בכור (בכורות דף מט. ושם) תנן בכור בתוך שלשים יום בחזקת שלא נפדה ואומר ר''י דהתם לא שייך האי טעמא דלא ליטרדן דהוי ממון שאין לו תובעין מיהו קשיא לרבי מפרק השואל (ב''מ דף קב: ושם) דאמר בעו מיניה מרבי ינאי שוכר אומר נתתי ומשכיר אומר לא נטלתי על מי להביא ראיה אימת אי בתוך זמנו תנינא מת בתוך שלשים יום בחזקת שלא נפדה והשתא היכי מדמי לה לבכור דהתם לא שייך למימר לא ליטרדן ולכך צריך לומר דבכור נמי איכא טירדא דמצוה שצריך מיד ליתן דזריזין מקדימין ומפרש ר''י טעם אחר דהכא כיון דחייב לו ואיתרמי ליה זוזי פורע לו תוך הזמן דלא ליטרדן אבל גבי בכור דאכתי לא איחייב כלל עד לאחר ל' יום ושמא ימות בתוך ל' ויפטר וכן שוכר שמא יפול ביתו של משכיר ויצטרך שוכר לצאת דלא עדיף מיניה ומיהו קשיא הא דפריך לר''ל מכותל חצר שנפל ודייק מיניה דעביד איניש דפרע בגו זימניה לאביי ורבא נמי תיקשי דמודו התם דלא עביד דפרע דשמא לא יבנה זה את הכותל ומיהו בכמה מקומות יכול לומר וליטעמיך ולא קאמר: אילימא דא''ל פרעתיך בזמני פשיטא. וא''ת ואמאי פשיטא הא כיון דאין אדם פורע תוך זמנו ואנן סהדי שזה עשה כותל איצטריך לאשמועינן דאין צריך לפורעו בעדים וי''ל דאפילו מ''ד גבי מלוה חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים התם משום דלא הימניה מעיקרא אבל הכא ליכא שום הוכחה דלא הימניה הילכך פשיטא דאין צריך לפורעו בעדים: ואפילו מיתמי. ואע''ג דאמור רבנן הבא ליפרע כו'. נראה דביתומים גדולים מיירי אבל בקטנים לא גבי אפי' תוך זמנו לרב פפא דמפרש טעמא דאין נזקקין משום פריעת בעל חוב מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו ואפילו לרב הונא בריה דרב יהושע דמפרש טעמא משום צררי לא גבי מיתמי קטנים אפילו תוך זמנו דאין מקבלים עדים שלא בפני בעל דין דקטנים חשוב שלא בפניו כדמוכח בריש פרק הגוזל בתרא (ב''ק דף קיב.) ואפילו נתקבלה עדות בחיי האב מצית למימר דחיישינן לצררי אפילו תוך הזמן בקטנים כדאשכחן גבי אלמנה בפרק השולח (גיטין דף לד: ושם) דתנן אין האלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה וטעמא משום שמא התפיסה הבעל צררי אע''פ שהוא תוך הזמן ומיהו מאלמנה אין ראיה דהתם חיישינן לצררי אפילו בגדולים משום דאית לה בתנאי בית דין כדאמרינן בהנושא (כתובות דף קב: ושם) דחיישינן טפי לצררי בבנותיו מבבת אשתו משום כיון דאיתנהו בתנאי בית דין אימור צררי אתפסינהו ואין להביא ראיה מדלא קאמר הכא אע''ג דאמור רבנן אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים אא''כ רבית אוכלת בהן כו' דלא מיירי בקטנים אלא דוקא בגדולים דשמא משום רב פפא נקט מילתיה בגדולים אי נמי נקט ההוא דהבא ליפרע לאשמועינן דגבי אפילו בלא שבועה ואין להביא ראיה משלהי דמכילתין (דף קעד:) דקאמר מאי בינייהו דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע ולא קאמר איכא בינייהו כגון דמית לוה תוך הזמן דלרב הונא גבי דהא רב הונא ורב פפא אמר בשמעתין דלית להו חזקה דריש לקיש ועוד דבכמה מקומות יכול למצוא איכא בינייהו טובא ואינו חושש לומר אלא דבר אחד או שנים כדאמרינן בהמניח (ב''ק דף לג. ושם ד''ה הקדישו) גבי פלוגתא דיושם השור מיהו יש להביא ראיה דאפילו רב הונא דמפרש טעמא משום צררי לא גבי מיתומים קטנים אפילו תוך הזמן דפריך עליה דרב אסי בפ' שום היתומים (ערכין דף כב. ושם) ודחיק עלה לשנויי בבעל חוב שקיבל עליו לזו ולא לזו ולא משני הכא במאי עסקינן בשלא הגיע הזמן בחיי האב ואין לומר דההיא סוגיא סברה כטעמא דרב פפא דהא במסקנא משני כשחייב מודה והאי שינויא ליתא אליבא דטעמא דרב פפא וכן יש להוכיח מגופיה דמילתיה דרב אסי דקאמר אלא אם כן רבית אוכלת בהן ור' יוחנן אינו מוסיף כי אם כתובת אשה משום מזוני משמע בעל חוב לא משתכח בשום ענין דנפרעין ומסתמא רב אסי ורבי יוחנן אית להו חזקה דריש לקיש דהכי הלכתא כדפסיק בשמעתין ועוד אי לית להו חזקה דריש לקיש א''כ קי''ל כריש לקיש בארבעה דברים ובריש החולץ (יבמות דף לו. ושם) לא פסיק רבא כוותיה אלא בתלת אע''ג דרבא ודאי פליג אריש לקיש בשמעתין מ''מ גם לדידן מוכח דלא קי''ל כריש לקיש אלא בתלת ובפרק ד' וה' (ב''ק דף לט. ושם) דפריך לרבי יוחנן דאמר מעליית יתומים והאמר רבי יוחנן אין נזקקין לנכסי יתומים אלא לכתובת אשה אע''ג דקיימא לן דטעמא הוי משום צררי והתם בשור שנגח לא שייך צררי מ''מ פריך שפיר דרבי יוחנן אית ליה אין נזקקין בכל ענין אפילו במלוה הבא מחמת עצמו דלא שייך צררי מטעם דאין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין: אע''ג דאמור רבנן הבא ליפרע מנכסי יתומים כו'. ותניא נמי בפ' הכותב (כתובות דף פז. ושם) אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים הבא ליפרע כו' משמע שהיא משנה בשום מקום ותימה היכא אמרו חכמים דמאלמנה ליכא למילף דשאני אלמנה דאית לה בתנאי ב''ד וחיישינן לצררי טפי ואומר ר''י מדתנן בפרק הכותב (שם דף פד.) גבי מי שמת והניח אשה ובעל חוב והיה לו מלוה ופקדון ביד אחרים כו' יתנו ליורשים שכולם צריכים שבועה ואין היורשין צריכין שבועה ועוד תנן בשבועות (דף מה.) וכן היתומים מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה וכו' שלא מצינו בין שטרותיו של אבא ששטר זה פרוע אלמא גם האב היה נשבע שאינו פרוע מכאן משמע שאם הוציא שטר חוב על חבירו וא''ל אישתבע לי דלא פרעתיך בגו זימניה אין צריך לעשות שבועה: מי אמרי' במקום חזקה מה לי לשקר או לא. הקשה הר''י בר מרדכי והא הך חזקה עדיפא משטר דבשטר אינו גובה אלא בשבועה ובהך חזקה גובה בלא שבועה וא''כ מאי קא מיבעיא ליה הא פשיטא דמיגו במקום עדים לא אמרינן כ''ש במקום חזקה דעדיפא טפי ואור''י דלא קשה כלל דודאי עדים עדיפי מחזקה דאי אמרי שפרעו אפי' בתוך הזמן פטור ואי אמרי אפילו אחר זמן ידענו שלא פרעו היה גובה מן היתומים בלא שבועה ומה שצריך שבועה ביש לו שטר זהו לפי שאינו מוכיח מתוך השטר אם פרע ואם לאו דזימנין דזייר ליה אפשיטי דספרא כדאמרינן בפ''ק דב''מ (דף יז.) אך קשה דמ''מ תפשוט דלח אמרי' מיגו במקום חזקה מדרמי בר חמא דאמר בפרק כל הנשבעין (שבועות דף מה: ושם) המפקיד אצל חבירו בשטר צריך להחזיר לו (בשטר) ולא מהימן לומר החזרתי לך במיגו דאי בעי אמר דנאנסו משום דמצי א''ל שטרך בידי מאי בעי וכ''ש דלא אמר מיגו במקום חזקה דחזקה עדיפא דאין צריך שבועה וטעמא דשטרך בידי מאי בעי לא מהני לפוטרו משבועה ושמא סוגיא דהכא לא סברה כרמי בר חמא ולא דמי כלל לההוא. דפרק האומר (דף סד: ושם) דאמר היכא דמוחזק לן דאית ליה אחים ואמר יש לי בנים דנאמן במיגו דאי בעי פטר לה בגיטא וכן ההיא דהאשה שלום (יבמות דף קטו. ושם) דבעי החזיקה היא מלחמה בעולם מי אמר מיגו דאי בעי אמרה שלום בעולם או דלמא כיון דהחזיקה היא ואמרה בדדמי לא אתי מה לי לשקר ומרע לחזקה ומייתי התם מעין ההיא בעיא לא דמי כלל להך דהכא ומיהו קשה מדתנן ביבמות בפרק בית שמאי (דף קיא:) יבמה שאמרה תוך שלשים יום לא נבעלתי כופין אותו אחר שלשים מבקשים הימנו ומפרש התם דעד שלשים יום מוקי איניש אנפשיה טפי לא מוקי ולכך לאחר שלשים יום אין כופין דלא מהימנא אף על גב דאית לה מיגו דאי בעיא אמרה אינו יכול לבא עלי דנאמנת כדמוכח בסוף נדרים (דף צא.): (תוספות)


דף ו - א

או דילמא במקום חזקה לא אמרינן מה לי לשקר ת''ש בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן היכי דמי אילימא שתבעו לאחר זמן ואמר לו פרעתיך בזמני פשיטא אלא לאו דאמר ליה פרעתיך בתוך זמני אלמא אפילו במקום חזקה אמרי' מה לי לשקר שאני הכא דכל שפא ושפא זמניה הוא ת''ש מד' אמות ולמעלה אין מחייבין אותו סמך לו כותל אחר כו' עד שיביא ראיה שנתן ה''ד אילימא שתבעו לאחר זמנו ואמר לו פרעתיך בזמני אמאי לא אלא לאו דאמר פרעתיך בתוך זמני אלמא במקום חזקה לא אמרינן מה לי לשקר שאני הכא דאמר מי יימר דמחייבי לי רבנן א''ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי ת''ש מנה לי בידך אמר לו הין למחר אמר לו תנהו לי אם אמר נתתיו לך פטור אין לך בידי חייב מאי לאו נתתיו לך דא''ל פרעתיך בזמני אין לך בידי דא''ל פרעתיך בתוך זמני וקתני חייב אלמא במקום חזקה לא אמרינן מה לי לשקר לא מאי אין לך בידי לא היו דברים מעולם דאמר מר כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי: סמך לו כותל אחר מגלגלין עליו את הכל כו': א''ר הונא סמך לפלגא סמך לכולה ורב נחמן אמר למאי דסמך סמך למאי דלא סמך לא סמך ומודה רב הונא בקרנא ולופתא ומודה ר''נ באפריזא ובקבעתא דכשורי אמר רב הונא בי כוי לא הוי חזקה ואע''ג דעבד ליה הימלטי דא''ל אמינא לכי פייסת לי לא ליתרע אשיתאי אמר ר''נ אחזיק להורדי לא אחזיק לכשורי לכשורי אחזיק להורדי רב יוסף אמר אחזיק להורדי אחזיק לכשורי א''ד אמר רב נחמן אחזיק להורדי אחזיק לכשורי לכשורי אחזיק להורדי אמר רב נחמן אחזיק לנטפי אחזיק לשפכי אחזיק לשפכי לא אחזיק לנטפי ורב יוסף אמר אפילו אחזיק לשפכי אחזיק לנטפי א''ד אמר רב נחמן אחזיק לשפכי אחזיק לנטפי לנטפי אחזיק לשפכי אבל לצריפא דאורבני לא רב יוסף אמר אפי' צריפא דאורבני עבד רב יוסף עובדא בצריפא דאורבני אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה המשכיר בית לחבירו

 רש"י  או דילמא. כיון דמוחזק לן דאין אדם פורע בתוך זמנו לא אמרינן במקום דאיכא חזקה דמרעיה לדבוריה מה לי לשקר וליהמנוהו: אמר לו הין. ובפני עדים: אין לך בידי. מפרש ואזיל מאי היא: לא היו דברים מעולם. הלכך חייב לשלם שהרי יש עדים שהודה לו בפניהם וכיון דאמר לא לויתי מודה הוא שלא פרע שכל מי שאינו לוה אינו פורע הלכך כאומר לא פרעתי דמי דאילו אמר פרעתי נאמן אפילו לוה בפני עדים דקי''ל בשבועות (דף מא:) המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים: סמך לפלגא. שלא היה כותל חדש ארוך ככותל הראשון אלא בחציו או בגובהו לא הגיע לגובהו של ראשון: סמך לכולה. חייב ליתן לו חלקו בכותל הראשון כאילו סמך כותל שני כנגד כל הראשון דכיון דהתחיל סופו לגמור ויתן תקרה ותנן אע''פ שלא נתן עליו את התקרה נותן מיד: תוס'. ויעשה עליות ע''ג תקרה ויצטרך לו כותל שהגביה חבירו ע''כ: ומודה רב הונא בקרנא ולופתא. בחיבור שבקרן זוית לופתא חיבור הרי שהיה סוף ביתו של ראובן דבוק לכותל זה שבין שתי חצרות ולאחר זמן נמלך ראובן זה וחיבר בנין מועט בקרן זוית של סוף ביתו ובליטת הבנין משוכה כנגד מקצת אורך הכותל המבדיל בין החצרות מודה רב הונא דלמאי דלא סמך לא סמך שאין בנין כזה עשוי לימשך: ומודה רב נחמן באפריזא ובאקבועי כשורי. לענין גובה דקאמר רב נחמן דלמאי דלא סמך לא סמך מודה הוא שאם עשה בכותל שסמך מקום הנחת ראשי קורות עלייה על פני כולה סופו להגביהו עוד כשיעור גובה עלייה וניחא ליה בגובה דכותל ראשון ונותן חלק בכל גובהו: אפריזא. עץ ארוך ועב שנותן על פני כל אורך הכותל להניח עליו ראשי קורות ומגין עליהם שלא ירקבו מחמת ליחלוח הכותל ובלשון משנה קרוי מלטיסין ומי שאין לו עץ עב עושה חורים בכותל ונותן נסרים קטנים למעלה ולמטה ולצדדין ומניח בתוכו ראשי קורות והיינו אקבעתא דכשורי: בי כוי לא הוי חזקה. שמעון שהגביה כותל החולק בחצר למעלה מד' אמות ועשה בו חלונות לצד ראובן להנחת ראשי קורות כמו שפירשתי לא הויא חזקה לגבי ראובן לאמר אני סייעתיך להגביהו שאלולי שסייעתיך לא היית עושה לי הנחת קורות שאם אבא לסמוך לו כותל אחר לאחר זמן שאתן עליה תקרה ואף על גב דמתנח ביה הימלטי הם נסרים עבים שנותנים בצדי החורים להגין על ראשי הקורות ולא מצי למימר ראובן אי לאו דסייעי בהדך לא טרחית כל האי טירחא: דא''ל שמעון דכי מפייסת לי לא תתרע אשיתאי. אמרתי בלבי שמא תמלך לסמוך לי כותל אחר ולתת תקרה ותפייסני בממון במה שהגבהתי לא אצטרך לקלקל כותלי לנקוב בו חורים להנחת ראשי קורותיך: תוס'. אחזיק להורדי. כל חזקות הללו דשמעתין אינן חזקות שלש שנים דלא שייך שלש שנים אלא גבי חזקת קרקע שמחזיק בשדה חבירו ואומר לקחתיו ממך אבל הכא בחזקת תשמישין בעלמא מיירי שמשתמש בשל חבירו ובשעה אחת משתמש בפניו ושותק הויא חזקה כדמוכח לקמן דאמרי' ואי חבריה בטינא לאלתר הויא חזקה וטעמא משום דאמרינן לא שביק איניש לאישתמושי בתוך שלו תשמיש של קביעות בלא רשותו וכיון דמשתמש זה לפניו ושותק י''ל דנטל רשות ממנו או נתן לו ממון ומכר לו תשמיש זה והני מילי דהויא חזקה כגון שטוען הוא מכר לי או נתן לי במתנה אבל אם טען נשתמשתי בפניו ושתק אינה חזקה כדתנן לקמן בחזקת הבתים (דף מא.) כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה כיצד אמר לו מה אתה עושה בתוך שלי והוא א''ל שלא אמר לי אדם דבר מעולם אינה חזקה כו' ובכל חזקות מיירי לא שנא חזקת שלש שנים ל''ש חזקת יום אחד כי הני. ע''כ: אחזיק להורדי. להניח ראשי רהיטים דקים על כותל חבירו: לא אחזיק לכשורי. להניח עלי קורות כבדות תחת אלו: הכי גרסינן אחזיק לנטפי אחזיק לשפכי אחזיק לשפכי לא אחזיק לנטפי. היתה לו חזקה בחצר חבירו שיטפטף גגו מי גשמים לתוכו על פני כל אורך גגו בלא מרזב: אחזיק לשפכי. אם רצה עושה מרזב ויקלח כל מי הגג במקום אחד דהא עדיפא ליה לבעל החצר: א''ד אמר רב נחמן כו'. אבל לצריפא דאורבני לא. גג של צריף שרדי''ל בלע''ז שמכסין אותו בענפי ערבה והיינו אורבני ומתוך שהטיפין סמוכין מאד אין בעל החצר יכול להשתמש תחתיהם: (רש"י)

 תוספות  ואמר לו פרעתיך בזמני אמאי לא כו'. הוה מצי לשנויי הא דקתני בחזקת שלא נתן היינו בתוך זמנו או בזמנו ואמר פרעתיך בתוך הזמן דליכא מיגו כדפרי' לעיל אבל לאחר זמנו הוי בחזקת שנתן דבמקום חזקה אמרינן מה לי לשקר אך ניחא ליה לשנויי התם מימר אמר מי יימר דמחייבי לי רבנן דלא תיקשי נמי לאביי ולרבא: כל האומר לא לויתי כאומר כו'. הקשה ה''ר יצחק מה צריך כאן לטעם כל האומר כו' הא ודאי כיון שכבר הודה תו לא מהימן לומר שלא לוה דבשלמא בשבועות (דף מא: ושם ד''ה כל) צריך להאי טעמא שאומר לו מנה לי בידך והלה אומר להד''מ ואתו עדים ואמרי ראינו שלוה ופרע השתא הא דקאמרי סהדי שלוה מהימני והא דקאמרי פרע לא מהימני דהא איהו קמכחיש להו דאמר לא לויתי והאומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי אבל הכא לא צריך כלל ואומר ר''י דאיצטריך לאשמועינן דלא מצי למימר האומר לא לויתי לא שלא לוה כלל אלא כאילו לא לויתי לפי שפרעתי קמ''ל דכאילו אומר לא פרעתי בהדיא: סמך לפלגא סמך לכולה. האי לפלגא איירי בין לאורך בין לגובה: ומודה רב הונא בקרנא ולופתא. מפרש ר''ת קרנא להיכר שלא יאריך החומה יותר שבסוף אותו כותל שסמך כייפיה לקרנא כלפי כותלו של חבירו ולופתא הוי היכר שלא יגביה הכותל יותר כגון שעשה היכר בראש החומה לפי שרגילין לעשות החומה צרה למעלה שיפלו הגשמים מחוץ לחומה ולא ישהו שם ומודה רב נחמן באפריזא היא היכר שיאריך עדיין הכותל שבסוף אורך החומה אינו שוה אלא אבן אחת בולטת ואחת שוקעת דודאי עדיין יאריכנו ואקבעתא דכשורי היינו שעשה מקום הנחת ראשי קורות דמוכח שסופו להגביה עד שיעור גובה עלייה: (תוספות)


דף ו - ב

בבירה גדולה משתמש בזיזיה ובכתליה עד ד' אמות ובעובי הכותל במקום שנהגו אבל בתרבץ אפדני לא ורב נחמן דידיה אמר אפילו בתרבץ אפדני אבל רחבה שאחורי הבתים לא ורבא אמר אפילו רחבה שאחורי הבתים אמר רבינא האי כשורא דמטללתא עד תלתין יומין לא הוי חזקה בתר תלתין יומין הוי חזקה ואי סוכה דמצוה היא עד שבעה יומין לא הוי חזקה בתר שבעה יומין הוי חזקה ואי חבריה בטינא לאלתר הוי חזקה אמר אביי שני בתים בשני צדי רשות הרבים זה עושה מעקה לחצי גגו וזה עושה מעקה לחצי גגו זה שלא כנגד זה ומעדיף מאי איריא ברשות הרבים אפילו רשות היחיד נמי רשות הרבים איצטריכא ליה מהו דתימא נימא ליה סוף סוף הא בעית לאצטנועי מבני רשות הרבים קמ''ל דא''ל רבים ביממא חזו לי בליליא לא חזו לי את בין ביממא בין בליליא חזית לי א''נ רבים כי קאימנא חזו לי כי יתיבנא לא חזו לי את חזית לי בין כי קאימנא בין כי יתיבנא רבים כי מעיינו חזו לי כי לא מעיינו לא חזו לי את ממילא נמי חזית לי אמר מר זה עושה מעקה לחצי גגו וזה עושה מעקה לחצי גגו זה שלא כנגד זה ומעדיף פשיטא לא צריכא דקדים חד מנייהו ועבד מהו דתימא נימא ליה אידך שקול אוזינקא ועבדיה את כוליה קמ''ל דא''ל את מ''ט לא עבדת משום דמיתרע אשיתך אנא נמי מיתרע ליה אשיתאי אמר ר''נ אמר שמואל גג הסמוך לחצר חבירו עושה לו מעקה גבוה ד' אמות אבל בין גג לגג לא ור''נ דידיה אמר אינו זקוק לד''א אבל זקוק למחיצת עשרה למאי אי להיזק ראיה ארבע אמות בעינן אי לנתפס עליו כגנב במסיפס בעלמא סגיא אי לגדיים וטלאים בכדי שלא יזדקר בבת ראש סגי לעולם לנתפס עליו כגנב במסיפס מצי משתמיט ליה [אמר ממצורי קממצירנא] במחיצת עשרה לא מצי משתמיט ליה מיתיבי אם היה חצרו למעלה מגגו של חבירו אין נזקקין לו מאי לאו אין נזקקין לו כלל לא אין נזקקין לד' אמות אבל נזקקין למחיצת עשרה איתמר שתי חצרות זו למעלה מזו אמר רב הונא תחתון בונה מכנגדו ועולה ועליון בונה מכנגדו ועולה ורב חסדא אמר עליון מסייע מלמטה ובונה תניא כוותיה דרב חסדא שתי חצרות זו למעלה מזו לא יאמר העליון הריני בונה מכנגדי ועולה אלא מסייע מלמטה ובונה ואם היתה חצרו למעלה מגגו של חבירו אינו זקוק לו הנהו בי תרי דהוו דיירי חד הוה דייר עילאי וחד הוה דייר תתאי איתבר תתאי א''ל תתאי לעילאי תא ונבנייה א''ל אנא שפיר קא דאירנא

 רש"י  בירה גדולה. בית ארוך מאד וחלוק מתוכו להרבה חדרים קטנות והשכיר לזה אחד מהן הרי זה משתמש בכתליה בחורי הכתלים על פני ארכה מבחוץ עד ד' אמות אף שלא כנגד ביתו ובזיזים היוצאים מכתלים: ובעובי הכותל. בראשו כגון אם השכיר לו בה עלייה: אבל בתרבץ אפדני לא. דרך בוני בירה חשובה להניח לה כנגד פתח הטרקלין החשוב שבה כעין גינה קטנה לאויר ועולין בה דשאים ויפה המראה לעינים ושם אין רשות לזה לתלות בכתלים כלום שאינו עשוי ליכנס לתוכו: אבל רחבה שאחורי הבתים. כל היקף שאחורי הבתים קרוי רחבה ושלפני הבתים קרוי חצר אין הרחבה מושכרת לו להשתמש: לא הויא חזקה. אם סמכה על כותל חבירו ולא מיחה בתוך שלשים [יום] לא הויא חזקה לטעון ולומר פייסתיך במעות עד עולם דכל תלתין יומין לא קפיד איניש ולא מחי סבור חברי זה צריך לצל ולימים מועטים יטלנו משם: ואי סוכה דמצוה היא לבתר ז' הויא חזקה. דכיון דשבקוה עלה יותר מן הצורך הוה ליה למחויי: תוס'. ומדלא מיחה איכא למימר דזה פייסו במעות עד עולם שכן היה דרכם לקבוע סוכתן לצורך כל השנים והלכך מיד לאחר ז' הויא חזקה דלא דמי לסוכה דמטללתא דלא הוי חזקה עד תלתין יומין דההיא לצל בעלמא הוא דעבדה אבל סוכה זו לצורך כל ימות החג שבכל שנה עשאה. ע''כ: זה שלא כנגד זה. זה סותם גגו לצד צפון וזה לצד דרום: ומעדיף. מושך המעקה יותר מחצי הגג כדי שיהיה במקצת כנגד סתימתו של זה ומתוך כך לא יראה בהדיא לגגו של חבירו: פשיטא. דהאי פלגא והאי פלגא: לא צריכא דקדים חד ועביד דידיה. מעקה לחצי גגו קודם שבא לב''ד ואח''כ תבע את חבירו לעשות בשלו מהו דתימא הואיל והתחיל לעשות יגמור המעקה בגגו וזה יתן לו חצי הוצאה: אוזינקא. יציאה: תוס'. דאי לא קדים אלא בא לב''ד על עסק המעקה ולא זה רוצה לעשות בגגו פשיטא דב''ד עושה פשרה ביניהם לעשות כל אחד חצי מעקה או האחד יעשה כולו וחבירו יחזיר לו שכר הורעת אשיותא אבל השתא דקדים יכול לטעון אידך אילו לא קדמת אותי הייתי עושה כולו בגגי אבל לחצאין לא עבידנא דטריחא לי לחזר אחר פועלין בשביל דבר מועט ע''כ: לא תתרע אשיתאי. מכובד הבנין שמכבידין על חומה טיט ממהרת לקלקל למעלה: גבוה ארבע אמות. משום היזק ראיה: אבל בין גג לגג. לא צריך כדאמרינן בשמעתין קמייתא חצר קביעא תשמישיה וגג לא קביעא תשמישיה ולא ידענא בהי עדנא דסלקת דאיצטנע ממך: אין זקוק לו. בין גג לגג לארבע אמות גובה: אם נתפס כגנב. שאם יכנס לפנים מן המחיצה לשם גניבה נכנס: מצי משתמיט ליה. ולומר חפץ נפל מידי על גגך ונכנסתי אצלך ליטול: היתה חצירו למעלה מגגו של חבירו. שהיה קרקע החצר גבוה מקרקע הבית: אין זקוק לו. בעל החצר לעשות לו מחיצה בין חצר לגג דכיון דגג לא קביע תשמישיה נוח ליזהר משכיניו שלא יראוהו: זו למעלה מזו. קרקעית האחד גבוה מחבירתה: זה בונה מכנגדו ועולה. התחתון בונה משלו מלמטה עד שמגיע לגובה קרקעיתו של חבירו ואחר כך מתחיל זה לסייעו ונותן חלקו מכנגדו ומעלה ולא יהא עליון נפסד בשפלות קרקעיתו של תחתון: דהוו דיירי חד עילאי וחד תתאי. כשחלקו האחין נטל זה בית וזה עלייה: איתבר תתאי. נטבעו הכתלים התחתונים בארץ עד ששפלה תקרת העלייה ואין התחתון יכול ליכנס בתוכו אלא אם כן שוחה: תא ונבנייה. בוא ונסתור את כל הבית ונבננו: איבנייה אנא. משלי: אמר ליה. עליון לית לי דוכתא דדיירנא ביה: לא קא מתדר לי. איני יכול לדור בביתי מפני עלייתך: (רש"י)

 תוספות  האי כשורא דמטללתא. אומר ר''ת דאמתני' קאי דעד שלשים יום לא הוי חזקה והוי בחזקת שלא נתן מכאן ואילך הוי בחזקת שנתן ואתי שפיר דנקטיה הכא ולא בחזקת הבתים: עד שבעה יומי. לאו דוקא שבעה דבשמיני עצרת לא יוכל לסתור: ואי חבריה בטינא לאלתר הוי חזקה. ואומר רבינו שמואל דחזקות דלעיל לאו דשלש שנים אלא לאלתר כדאמרינן הכא: בשני צדי רשות הרבים. אומר ר''י דוקא בשני צדי רשות הרבים שאין האחד מרגיש בחבירו כשעולה בגגו שיזהר ממנו מדאמרינן בסמוך אבל בין גג לגג לא: מהו דתימא מצי א''ל שקול אוזינקא כו'. וא''ת והיכי הוי ס''ד דמצי למימר ליה הכי דאטו משום דקדם זה ועשה הורע כחו ויכול לדוחקו זה לעשות כל הכותל ויש לומר דס''ד כיון דאם לא קדם זה ועשה זה הוה מצי למימר שקול אוזינקא וזיל ועשה כל הכותל או הב לי אוזינקא ואעשה אני הכל ונרויח בין שנינו שלא נצטרך להעדיף השתא נמי מצי למימר ליה הכי קמ''ל דלא מצי אמר ליה כיון שכבר עשה זה ולא אמר לו קודם: שתי חצרות זו למעלה מזו. וא''ת ותחתון למה יסייע לעליון דמכי מטי לארבע אמות ולא יוכל התחתון לראות בחצר העליון יבנה העליון ואומר ר''ת כגון שחצר התחתון אינו נמוך אלא אצל חצרו של עליון (אלא מצד א') ומצד א' הוא גבוה כחצר העליון שיוכל לראות שם ור''י מפרש דהתחתון מזיק לעליון כי קאי עליון כדאמרי' לעיל כי קאימנא חזו לי ולכך צריך לסייע עד ד' אמות בחצר העליון: (תוספות)


דף ז - א

א''ל איסתריה אנא ואבנייה אמר לית לי דוכתא למידר בה א''ל אנא אוגר לך דוכתא א''ל לא טרחנא לא קא מתדר לי שוף אכריסך ועול ושוף אכריסך ופוק אמר רב חמא בדינא קא מעכב והני מילי דלא מטו כשורי למטה מעשרה אבל מטו כשורי למטה מעשרה מצי א''ל למטה מי' רשותא דידי הוא ולא משעבד לך וה''מ דלא אתנו גבי הדדי אבל אתנו גבי הדדי סתרי ובנו וכי אתנו בהדי הדדי עד כמה אמרו רבנן קמיה דרבה משמיה דמר זוטרא בריה דרב נחמן דאמר משמיה דר''נ כאותה ששנינו רומו כחצי ארכו וכחצי רחבו אמר להו רבה לאו אמינא לכו לא תיתלו ביה בוקי סריקי ברב נחמן הכי אמר ר''נ כי דדיירי אינשי וכמה אמר רב הונא בריה דרב יהושע כי היכי דעיילי איסוריתא דמחוזא והדר ההוא גברא דהוה בני אשיתא אחורי כווי דחבריה אמר ליה קא מאפלת עלי א''ל סכרנא לך הכא ועבידנא לך כווי לעיל מאשיתאי א''ל קא מרעת ליה לאשיתאי א''ל סתרנא לך לאשיתך עד דוכתא דכווי ובנינא לה ועבידנא לך כווי בבנינא לעיל מאשיתאי א''ל אשיתא מתתאה עתיקא ומלעיל חדתא לא קיימא אמר ליה סתרנא לה עד לארעא ובנינא לה ועבידנא לך כווי בגוה א''ל חדא אשיתא חדתא בכוליה ביתא עתיקא לא קיימא א''ל סתרנא לה לכוליה ביתא ובנינא לך כווי בבנינא א''ל לית לי דוכתא למידר בה א''ל אגירנא לך דוכתא א''ל לא טרחנא אמר רב חמא בדין קא מעכב היינו הך והא תו למה לי הא קמ''ל דאע''ג דלא משתמש אלא תיבנא ובי ציבי בעלמא הנהו בי תרי אחי דפלגי בהדי הדדי חד מטייה אספלידא וחד מטייה תרביצא אזל ההוא דמטייה תרביצא וקא בני אשיתא אפומא דאספלידא א''ל קא מאפלת עלי א''ל בדידי קא בנינא אמר רב חמא בדין קאמר ליה א''ל רבינא לרב אשי מאי שנא מהא דתניא שני אחין שחלקו אחד מהן נטל שדה כרם ואחד מהן נטל שדה לבן יש לו לבעל הכרם ד' אמות בשדה לבן שעל מנת כן חלקו א''ל התם דעלו להדדי אבל הכא מאי דלא עלו להדדי וכי בשופטני עסקינן דהאי שקיל אספלידא והאי שקיל תרביצא ולא עלו להדדי א''ל נהי דעלו להדדי דמי ליבני כשורי והודרי דמי אוירא לא עלו להדדי ולימא ליה מעיקרא אספלידא פלגת לי השתא משוית לי אידרונא אמר רב שימי בר אשי שמא בעלמא פלג ליה מי לא תניא האומר בית כור עפר אני מוכר לך אע''פ שאינו אלא לתך הגיעו שלא מכר לו אלא שמא והוא דמיתקרי בית כור פרדס אני מוכר לך אע''פ שאין בו רמונים הגיעו שלא מכר לו אלא שמא והוא דמיתקרי פרדס כרם אני מוכר לך אע''פ שאין בו גפנים הגיעו שלא מכר לו אלא שמא והוא דמיתקרי כרמא מי דמי התם מצי אמר ליה מוכר ללוקח שמא זביני לך הכא מצי א''ל אדעתא דהכי פלגי דדאירנא ביה כי היכי דדרו אבהתן אמרו ליה

 רש"י  שוף אכריסך. שחה קומתך עד כריסך: כשורי. קורות העלייה: אבל אתנו אהדדי. כשחלקו אם תשפל עלייה יסתרוהו הבית ויבנוהו: עד כמה. תשפיל העלייה ויכוף את העליון לסתור ולבנות: כאותה ששנינו. בהמוכר פירות המקבל עליו מחבירו לבנות לו בית עושה רומו כחצי ארכו וחצי רחבו כבנין ההיכל שהיה ארכו ארבעים ורחבו עשרים וגבהו שלשים: איסוריתא. חבילות קנים ארוכין: והדר. מחזיר עצמו לכל צדדין: סכרנא לך הכא. אסתום לך חלונותיך באבנים וטיט ואפתח לך למעלה מכותלי בגובה כתליך חלונות אחרים שיאירו בביתך: קמרעת לאשיתאי. כשתפתח בה חלונות תנוע החומה מחמת המכה: סתרנא לך. הכותל מראש גובהו עד שיגיע למקום החלונות שאעשה לך: לא קיימא. שאין טיט החדש נדבק יפה בטיט הישן שיבש כבר: דאע''ג דקא משתמש בה בציבי ותיבני. ואין הוא עצמו דר בתוכו מצי א''ל לא מצינא דאטרח להוציא העצים והתבן: אספלידא. טרקלין יפה: תרביצא. גינה שבצד הטרקלין שהיתה מאירה לתוכו: בדנפשאי אנא בנינא. בשלי אני בונה ואתה אין לך עלי חזקת אורה של שלש שנים דהשתא הוא דפלגינוהו: ד' אמות לעבודת הכרם. שהיו חורשין אותה בשוורים: דעלו אהדדי. שנתן בעל הכרם לבעל השדה לבן דמים של עילוי הכרם הילכך כרם בעי למשקל עם עבודתו: בשופטני עסקינן. וכי שוטה היה שנטל גינה חלקה כנגד בית בנוי ולא נטל עילוי דמים: והשתא אידרונא. חדר אפל ואני על מנת אספלידא נתתי עילוי דמים: שמא בעלמא. אם אספלידא שמא ואע''פ שאינו כשאר אספלידא לא בטיל שמו: בית כור. לפי חשבון סאתים כחצר המשכן: (רש"י)

 תוספות  שוף אכריסך. פ''ה שחה קומתך ולר''י נראה שוף לשון שפשוף שמתחכך בארץ: בוקי סריקי. אנשים רקים מתרגמינן גוברין סריקין (שופטים יא): היינו הך. וא''ת והא אשמעינן בהאי עובדא דחדתא אעתיקא לא קאי דלא שמעינן מההיא דלעיל ולעיל איצטריך כדאמרינן וה''מ דלא מטו כשורי למטה מי' וכו' וי''ל דמילתא דפשיטא היא דחדא חדתא וכולה עתיקא לא קאי ומשום הא לא הוה צריך לאתויי האי עובדא: אספלידא. פרש''י טרקלין יפה ובערוך פירש מערה כדמתרגם (תהלים נג) מפני שאול במערה באספלידא ואור''י דאספלידא דהכא א''א להיות מערה מדקאמר נמי דעלו להדדי בכשורי והודרי ובמערה ליכא כשורי והודרי ועוד מדקאמר מעיקרא אספלידא והשתא. אידרונא ובמערה ליכא אורה כלל ומפרש ר''י דאספלידא דהכא הוי אכסדרה שיש בה אורה גדולה שפרוצה ברוח אחד כדאמרינן בלא יחפור (לקמן דף כה.) עולם דומה לאכסדרה וכו' וכן מוכח בהקומץ רבה (מנחות דף לג: ושם ד''ה אספלידא) דאמר אביי חזינא להו לאספלידי דבי מר דאית להו פצימי ולית להו מזוזה ופריך מיתיבי בית שער ואכסדרה ומרפסת חייבין במזוזה: א''ל בדידי קבנינא. פ''ה אתה אין לך עלי חזקת אורה של שלש שנים ותימה שהיה יכול להאפילו עליו שלא יהא לו בטרקלין אורה כלל ועוד דמאי קאמר באוירא לא עלו אהדדי פשיטא דעלו נמי באוירא דבית בלא אורה אינו שוה כלום ומפרש ר''ת שמאספלידא היה יכול לראות לשדותיו דרך התרביצא ודקאמר מאפלת עילווי היינו שהיה מעכבו שלא היה יכול לראות שדותיו וקרי לה נמי אידרונא שלא היה יכול להביט למרחוק וכן מפרש ההוא דלקמן אין להם חלונות זה על זה ומיהו קשיא לר''י דמאי קפריך מאי שנא מהא דתניא כו' התם ודאי יש לו ד' אמות לפי שהם צורך לעבודת הכרם אבל הכא זה לא היה צורך האספלידא מש''ה בדין קאמר ליה ונראה לר''י דודאי היה מאפיל עליו האורה שלא היה בו אורה גדולה כאשר צריך לאכסדרה אבל עדיין היה בו אור גדול והא דאמר ומכנגדן מרחיק ד' אמות שלא יאפיל היינו שלא יאפיל לגמרי עד שלא יהא ראוי להשתמש בו יפה ומש''ה קרי ליה אידרונא משום דלגבי אכסדרה אידרונא היא והשתא נמי אתי שפיר דלא עלו להדדי באוירא שהוא צורך האכסדרא: והוא דקרו ליה בית כור. וכגון שהלוקח יודע שיש לו קרקע שקרוי בית כור דאל''כ הרי הטעהו ואפי' אם רואה בשעת מכירה שאין שם בית כור יכול לומר סבור הייתי שהיית משלים לי בית כור ואם תאמר ונימא דדמים מודיעים ואם נתן לו דמי בית כור אפילו קרו ליה בית כור ישלים לו בית כור שלם ויש לומר דמיירי כגון דאוזיל גביה ואינו נותן לו אפילו דמי לתך ואי קרו ליה בית כור אפילו אין בו אלא לתך הגיעו ואי לא קרו ליה בית כור חייב לתת לו בית כור שלם אי נמי דלא אוזיל גביה וכגון דנתן לו דמי לתך והשתא אי לא קרו ליה בית כור היה יכול לומר לוקח אם תרצה לתת לי בית כור שלם ולעמוד במקחך עמוד ואם לאו תחזור לי מעותי אבל אי קרו ליה בית כור הגיעו אע''פ שאין בו אלא לתך: (תוספות)


דף ז - ב

מר ינוקא ומר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי נהרדעי לטעמייהו דאמר ר''נ אמר שמואל האחין שחלקו אין להן לא דרך זה על זה ולא חלונות זה על זה ולא סולמות זה על זה ולא אמת המים זה על זה והזהרו בהן שהלכות קבועות הן ורבא אמר יש להן: ההוא שטרא דיתמי דנפיק עליה תברא אמר רב חמא אגבויי לא מגבינן ליה ומיקרע לא קרעינן ליה אגבויי לא מגבינן ליה דנפק תברא עליה מיקרע לא קרעינן ליה דכי גדלי יתמי דילמא מייתו ראיה ומרעי ליה אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרבינא הלכתא מאי א''ל בכולהו הלכתא כרב חמא לבר מתברא דסהדי בשקרי לא מחזקינן מר זוטרא בריה דרב מרי אמר בהא נמי הלכתא כרב חמא דאם איתא דתברא מעליא הוא איבעי ליה לאפוקי בחיי אבוהון ומדלא אפקיה שמע מינה זיופי זייפיה: מתני' כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל החצרות ראויות לבית שער כופין אותו לבנות לעיר חומה ודלתים ובריח רשב''ג אומר לא כל העיירות ראויות לחומה כמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר י''ב חדש קנה בה בית דירה הרי הוא כאנשי העיר מיד: גמ' למימרא דבית שער מעליותא היא והא ההוא חסידא דהוה רגיל אליהו דהוה משתעי בהדיה עבד בית שער ותו לא משתעי בהדיה לא קשיא הא מגואי הא מבראי ואי בעית אימא הא והא מבראי ולא קשיא הא דאית ליה דלת הא דלית ליה דלת אבע''א הא והא דאית ליה דלת ולא קשיא הא דאית ליה פותחת הא דלית ליה פותחת אי בעית אימא הא והא דאית ליה פותחת ולא קשיא הא דפותחת דידיה מגואי הא דפותחת דידיה מבראי: כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר: תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל חצרות ראויות לבית שער אלא חצר הסמוכה לרשות הרבים ראויה לבית שער ושאינה סמוכה לרשות הרבים אינה ראויה לבית שער ורבנן זימנין דדחקי בני רשות הרבים ועיילו ואתו: כופין אותו לבנות לעיר כו': (ת''ר כופין אותו לעשות לעיר דלתים ובריח) ורבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל העיירות ראויות לחומה אלא עיר הסמוכה לספר ראויה לחומה ושאינה סמוכה לספר אינה ראויה לחומה ורבנן זימנין דמקרו ואתי גייסא בעא מיניה רבי אלעזר מרבי יוחנן כשהן גובין לפי נפשות גובין או דילמא לפי שבח ממון גובין אמר ליה לפי ממון גובין ואלעזר בני קבע בה מסמרות איכא דאמרי בעא מיניה רבי אלעזר מרבי יוחנן כשהן גובין לפי קירוב בתים הן גובין או דילמא לפי ממון גובין אמר ליה לפי קירוב בתים הן גובין ואלעזר בני קבע בה מסמרות רבי יהודה נשיאה רמא דשורא אדרבנן אמר ריש לקיש רבנן לא צריכי נטירותא דכתיב {תהילים קלט-יח} אספרם מחול ירבון אספרם למאן אילימא לצדיקים דנפישי מחלא השתא כולהו ישראל כתיב בהו {בראשית כב-יז} כחול אשר על שפת הים צדיקים עצמם מחול ירבון אלא הכי קאמר אספרם למעשיהם של צדיקים מחול ירבון וק''ו ומה חול שמועט מגין על הים מעשיהם של צדיקים שהם מרובים לא כל שכן שמגינים עליהם כי אתא לקמיה דרבי יוחנן אמר ליה מאי טעמא לא תימא ליה מהא {שיר השירים ח-י} אני חומה ושדי כמגדלות אני חומה זו תורה ושדי כמגדלות

 רש"י  נהרדעי לטעמייהו. רב חמא דמן נהרדעא הוא דלא ס''ל הא דאידור בה כדדרו אבהתי ולשם כך חילקנו אזיל לטעמייהו דנהרדעי דאמר שמואל דהוא מנהרדעא: האחין שחלקו. ונטל זה שדה לצפון וזה לדרום והיה אביו רגיל להיות לו ליכנס דרך זו לתוך זו אין יכול לומר דרך לי עליך: ולא חלונות. לערער על סתימת אורו: ולא סולמות. אם נטל זה בית וחצר וזה נטל עלייה אין לו לקבוע סולם בחצירו של זה לעלות לעלייתו: ולא אמת המים. להביאה מן הנהר דרך שדהו של זה לתוך שלו: תברא. שובר שהוא פרוע לאביהם: ומרעי ליה. לשובר שהן עדי שקר: מתני' כופין אותו. את בן החצר שאינו רוצה לסייע את בני החצר לבנות להן בית שער להיות שומר הפתח יושב שם בצל ומרחיק את בני רשות הרבים מלהציץ בחצר: ודלת. לשער החצר לנועלו: לא כל החצרות ראויות לבית שער. בגמ' מפרש איזו היא הראויה: ויהא כאנשי העיר. לשאת עמהם בעול: גמ' ולא אישתעי בהדיה. לפי שמפסיק בעניים הצועקין ואין קולם נשמע: מגואי. לחצר גריעותא הוא לפי שדלת החצר נעול והעני צועק ובית שער שבפנים מפסיק הקול: מבראי. אינו מפסיק בפניו שהרי נכנס לתוכו וכשאין לו דלת עסקינן: פותחת דידיה מאבראי. העני פותחה ונכנס פותחת שירוד''ר בלע''ז והוא של עץ ותמיד המפתח לתוכו: שאינה סמוכה. שמשוכה להלן מרשות הרבים: כשהם גובים. לחומת העיר: קבע בה מסמרות. הזהר לדון כן ולא תזוז ממנה: קירוב בתים. בית הקרוב לחומה צריך לחומת העיר יותר מן הרחוק: רמא דשורא אדרבנן. הטיל יציאת חומת העיר על החכמים כמו על שאר בני אדם: חול. שהוא מועט ממעשיהם של צדיקים: מגין על הים. והוא לו לחומה כדכתיב אשר שמתי חול גבול לים (ירמיה ח): (רש"י)

 תוספות  מר ינוקא. הוא הגדול ועל שם שנולד בינקותו של רב חסדא קרי ליה מר ינוקא ומר קשישא הוא הצעיר ונולד בקשישותו של רב חסדא (ועיין רש''י כתובות פט: ד''ה מר.): נהרדעי לטעמייהו. רב חמא נהרדעי הוא כדאמרינן בפרק קמא דסנהדרין (דף יז:) [אמוראי] דנהרדעי רב חמא ושמואל נמי נהרדעי הוא כדאמר שמואל (ברכות דף נח:) נהירין לי שבילי דרקיע כשבילי דנהרדעי: אין להם דרך זה על זה. טעמא משום דפסיק שמואל בפרק המוכר את הבית (לקמן דף סד.) כר''ע דאמר מוכר בעין יפה מוכר ולפיכך אין להם דרך זה על זה שלא שייר לעצמו כלום כל אחד חלק בחלק חבירו והוה לו כמוכר ואף על גב דאמרינן המוכר בית ושייר חצר מכר לו עם הדרך למ''ד מוכר בעין יפה מוכר לא דמי דהכא כולם מוכרין וכל אחד מכר ולא שייר לעצמו כלום בחלק חבירו וה''ל כמוכר חצר ושייר בית דצריך ליקח לו דרך מבעל החצר: ולא סולמות זה על זה. פי' בקונט' אם נטל זה בית וחצר וזה נטל עלייה אין לקבוע סולם בחצירו של זה לעלות לעלייתו וקשה לר''י דהיינו ולא דרך זה על זה ונראה לר''י כגון שלקח זה בית וזה עלייה וחצר אין לו לסמוך הסולם בכותל של זה ולעלות בעלייתו: ואי בעית אימא הא והא מבראי. ולא גרסינן הא והא מגוואי דמגוואי אין שייך לחלק בין אית ליה דלת ללית ליה ובין אית ליה פותחת ללית ליה דבכל ענין הוא רע כיון שאין יכול לבא אלא עד פתח החצר ואין לפרש הא דאית ליה דלת כו' אחצר קאי דהא במתני' בהדיא קתני כופין אותו לבנות דלת לחצר ולמאי דגרסי' מבראי קצת קשה דלא הוי כשאר שינויי דנקט צד דלא מעלי הא והא דאית ליה דלת והא והא דאית ליה פותחת והכא נקיט ההוא דמעלי: לפי שבח ממון הן גובין. כיון דאין סכנת נפשות לא אזלינן אלא בתר ממון והכי נמי אמר בהגוזל בתרא (ב''ק דף קטז:) שיירא ההולכת במדבר ועמד עליה גייס מחשבין לפי ממון דליכא סכנת נפשות כיון דאין הגייס בא רק בשביל ממון ואף על גב דאמר בפ' בן סורר (סנהדרין דף עב.) דהבא במחתרת נידון על שם סופו ומפרש רבא טעמא בגמ' משום חזקה דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו כו' ואפי' הכי אין מחשבין אלא לפי ממון כיון דהגייס ברצונו אינו בא על הנפשות דאם לא יעמדו נגדם לא יזיק לגופם הילכך לא חשיב סכנת נפשות לפיכך אם יעמדו עליהם לסטים ונתפשרו עמהם גובין לפי ממון אבל היכי דטעו במדבר אמר התם דמחשבינן אף לפי הנפשות משום כיון דטעו איכא סכנת נפשות: לפי קירוב בתים הן גובין. פירש . ר''ת ונותנין עניים קרובים יותר מרחוקים וכן עשירים קרובים יותר מעשירים רחוקים אבל עשירים רחוקים נותנין יותר מעניים קרובים דלפי שבח ממון נמי הן גובין: אילימא לצדיקים כו'. דבהכי מיירי קרא דלעיל מיניה כתיב ולי מה יקרו רעיך אל מה עצמו ראשיהם וכתיב בתריה אספרם מחול ירבון: (תוספות)


דף ח - א

אלו ת''ח ור''ל סבר לה כדדרש רבא {שיר השירים ח-י} אני חומה זו כנסת ישראל ושדי כמגדלות אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות רב נחמן בר רב חסדא רמא כרגא ארבנן א''ל רב נחמן בר יצחק עברת אדאורייתא ואדנביאי ואדכתובי אדאורייתא דכתיב {דברים לג-ג} אף חובב עמים כל קדושיו בידך אמר משה לפני הקב''ה רבונו של עולם אפילו בשעה שאתה מחבב עמים כל קדושיו יהיו בידך והם תכו לרגלך תני רב יוסף אלו תלמידי חכמים שמכתתים רגליהם מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה ישא מדברותיך לישא וליתן בדבורותיו של מקום אדנביאי דכתיב {הושע ח-י} גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם ויחלו מעט ממשא מלך ושרים אמר עולא פסוק זה בלשון ארמית נאמר אי תנו כולהו עתה אקבצם ואם מעט מהם יחלו ממשא מלך ושרים אדכתובי דכתיב {עזרא ז-כד} מנדה בלו והלך לא שליט למרמא עליהם ואמר רב יהודה מנדה זו מנת המלך בלו זו כסף גולגלתא והלך זו ארנונא רב פפא רמא כריא חדתא איתמי א''ל רב שישא בריה דרב אידי לרב פפא ודילמא לא מידויל א''ל מישקל שקילנא מנייהו אי מידויל מידויל ואי לא מהדרנא לה ניהלייהו אמר רב יהודה הכל לאגלי גפא אפילו מיתמי אבל רבנן לא צריכי נטירותא הכל לכריא פתיא אפי' מרבנן ולא אמרן אלא דלא נפקי באכלוזא אבל נפקי באכלוזא רבנן לאו בני מיפק באכלוזא נינהו: רבי פתח אוצרות בשני בצורת אמר יכנסו בעלי מקרא בעלי משנה בעלי גמרא בעלי הלכה בעלי הגדה אבל עמי הארץ אל יכנסו דחק רבי יונתן בן עמרם ונכנס אמר לו רבי פרנסני אמר לו בני קרית אמר לו לאו שנית א''ל לאו אם כן במה אפרנסך [א''ל] פרנסני ככלב וכעורב פרנסיה בתר דנפק יתיב רבי וקא מצטער ואמר אוי לי שנתתי פתי לעם הארץ אמר לפניו ר' שמעון בר רבי שמא יונתן בן עמרם תלמידך הוא שאינו רוצה ליהנות מכבוד תורה מימיו בדקו ואשכח אמר רבי יכנסו הכל רבי לטעמיה דאמר רבי אין פורענות בא לעולם אלא בשביל עמי הארץ כההוא דמי כלילא דשדו אטבריא אתו לקמיה דרבי ואמרו ליה ליתבו רבנן בהדן אמר להו לא אמרו ליה ערוקינן [א''ל] ערוקו ערקו פלגיהון דליוה פלגא אתו הנהו פלגא קמי דרבי א''ל ליתבו רבנן בהדן אמר להו לא ערוקינן ערוקו ערקו כולהו פש ההוא כובס שדיוה אכובס ערק כובס פקע כלילא א''ר ראיתם שאין פורענות בא לעולם אלא בשביל עמי הארץ: וכמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר וכו': ורמינהי החמרת והגמלת העוברת ממקום למקום ולנה בתוכה והודחה עמהן הן בסקילה וממונן פלט ואם נשתהו שם שלשים יום הן בסייף וממונן אבד אמר רבא לא קשיא הא לבני מתא הא ליתובי מתא כדתניא המודר הנאה מאנשי העיר כל שנשתהא שם שנים עשר חדש אסור ליהנות ממנו פחות מכאן מותר מיושבי העיר כל שנשתהא שם שלשים יום אסור ליהנות ממנו פחות מכאן מותר ליהנות ממנו ולכל מילי מי בעינן י''ב חדש והתניא שלשים יום לתמחוי שלשה חדשים לקופה ששה לכסות תשעה לקבורה שנים עשר לפסי העיר אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן כי תנן נמי מתניתין שנים עשר חדש לפסי העיר תנן: וא''ר אסי אמר ר' יוחנן הכל לפסי העיר ואפי' מיתמי אבל רבנן לא דרבנן לא צריכי נטירותא אמר רב פפא לשורא ולפרשאה ולטרזינא אפילו מיתמי אבל רבנן לא צריכי נטירותא כללא דמילתא כל מילתא דאית להו הנאה מיניה אפילו מיתמי רבה רמא צדקה איתמי דבי בר מריון א''ל אביי והתני רב שמואל בר יהודה אין פוסקין צדקה על היתומים אפילו לפדיון שבוים א''ל אנא לאחשובינהו קא עבידנא איפרא הורמיז אימיה דשבור מלכא שדרה ארנקא דדינרי לקמיה דרב יוסף אמרה ליהוי למצוה רבה יתיב רב יוסף וקא מעיין בה מאי מצוה רבה א''ל אביי מדתני רב שמואל בר יהודה אין פוסקין צדקה על היתומים אפילו לפדיון שבוים שמע מינה

 רש"י  אלו תלמידי חכמים. אלמא אין צריכין חומה: כנסת ישראל. כולם שוין לענין חומה וגודרים עצמן מלטמע בעובדי כוכבים: שאתה מחבב עמים. שאתה מצהיב להם פניך להשליטן על בניך: כל קדושיו. של ישראל בידך לשומרן: בלשון ארמי נאמר. יתנו תרגום של ישנו כמו ושננתם ותנינון (דברים ו): אם תנו כולם. וכן רובן יהיו שונין ועוסקים בתורה כשיגלו בעמים: עתה אקבצם. בקרוב אקבצם: ויחלו מעט וגו'. ואף מועטין הן השונין בעמים יחלו ממשא מלך ושרים יהיו בטלים מלשאת משא מלך ושרים. יחלו כמו לא יחל דברו (במדבר ל): מנדה בלו והלך. דריוש צוה את פחת עבר הנהר על אנשי כנסת הגדולה: מנת המלך. מגבת מסים שהן מטילין תמיד על בני המדינה: ארנונא. עישורי תבואות ובהמות מדי שנה בשנה: כריא חדתא. יציאת כריית באר מים חיים לשתות: לא מידויל. לא ימצאו בו מים והפסדתם חנם ויתמי לאו בני מחילה נינהו דליחלו: לאגלי גפא. לשערי חומות העיר להציב בהן דלתות אגלי דלתות כמו טרוקו גלי ברכות (דף כח.) גפא סתימה כמו מצא אחר הגפה באלו מציאות (ב''מ דף כה:): לכריא פתיא. חפירת בור לשתות מים ועל שם הכלי המונח שם בבור תמיד לשתות בו עוברי דרכים קורהו פתיא: אפילו מרבנן. שהכל צריכין למים: דלא נפקי באכלוזא. שאין הן עצמם יוצאין בהכרזה לחפור אלא שוכרים פועלים: ככלב וכעורב. שחס הקב''ה עליהם (שבת קנה:) שנאמר יודע צדיק דין דלים (משלי כט) לפי שהכלב מזונותיו מועטין לפיכך שוהה אכילתו במעיו שלשת ימים וגבי עורב כתיב לבני עורב אשר יקראו (תהלים קמז) לפי שהעורב אכזרי על בניו והקב''ה מזמין להן יתושין מתוך צואתם ואוכלין: דמי כלילא. עטרה למלך קיסר: אתו. עמי הארץ לקמיה דרבי: דליוה לפלגא. מחל המלך דמי החצי וסילקה מעליהן: שדיוה אכובס. הטילוה פחתי המלך על הכובס: החמרת והגמלת. שיירא של חמרים ושל גמלים: הרי אלו בסקילה. כדין שאר יחידים: יתובי מתא. בשלשים יום וגבי עיר הנדחת כתיב יושבי העיר (דברים יג): ולכל מילי. ומקמי הכי לא יהיב מידי עם בני העיר: שלשים יום לתמחוי. כיון ששהה שם שלשים יום גובין הימנו [גבאי] תמחוי מאכל לעניים: לקופה. לצדקה: לכסות. עניי העיר: לקבורה. לקבור עניי העיר שהיא יציאה יתירא: לשורא. לתיקון החומה: לפרשא. פרש שהולך סביבות העיר לשומר' ולידע מה היא צריכה: לטרזינא. שומר כלי זיין של בני העיר ויושב בבית אצל השער: (רש"י)

 תוספות  לא שליט למרמא עליהם. לפי שהיו עסוקים במלאכת שמים בבנין בית המקדש ה''נ אין להטיל מס על לומדי תורה: והלך זו ארנונא. פי' בקונטרס עישור בהמות ותבואה כו' ור''ח פי' ארוחת דורון לשלטון העובר ממקום למקום שנותן לו כל עיר ועיר ארוחה ופירושו מלשון ויבא הלך לאיש העשיר (שמואל ב יב): כריא פתיא. פירש ר''ח להסיר גבשושית מרחוב העיר: איפרא הורמיז. פר''ח דמשמעות הלשון חן מאת המקום איפרא כמו אפריון נמטייה לר''ש (ב''מ דף קיט.) הורמיז שם שכינה כי ההיא דס''פ אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לט. ושם ד''ה דהורמיז) מפלגא דידך ולעיל דהורמיז בזיי''ן מפלגא ולתחת דהורמין בנו''ן כמו הורמין בר לילתא לקמן (דף עג.): (לעיל) ככלב וכעורב. כמו שפי' הקונטרס והיינו דכתיב נותן לבהמה לחמה לבני עורב וגו' בהמה בגימטריא כלב: יתיב רב יוסף וקא מעיין בה. וא''ת וכי לית ליה ביבש קצירה תשברנה וגו' (ישעיה כז) כדאמרי' בפירקין (דף י:) וי''ל דקבל' משום שלום מלכות כדעבד רבא לקמן (שם) וכי היכי דפלגינהו רבא לעניי עובדי כוכבים ה''נ פדה בהו רב יוסף שבויי עובדי כוכבים ומיהו לא צריכי להכי אלא כדפירש הקונט' דרבא דקבלה משום שלום מלכות וכיון שאמר לו ליתן למצוה רבה לא היה אפשר לחלקם לעניי עובדי כוכבים דאסור לגנוב דעת הבריות ואפי' דעתו של עובד כוכבים (חולין צד.) אבל מעות המתחלקים לעניים אין כאן גניבת דעת דאינהו נמי ידעי שישראל רגילין לפרנסם כדאמר בהנזקין (גיטין דף סא.) מפרנסים עניי עכו''ם עם עניי ישראל מפני דרכי שלום והא דקבל מההוא טייעא דנדב שרגא לבי כנישתא בפ''ק דערכין (דף ו: ושם ד''ה עד) אע''ג דהתם לא היה שלום מלכות התם טעמא משום דהוו כמו קרבן ואמרינן (נזיר סב.) איש איש לרבות נכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל: (תוספות)


דף ח - ב

פדיון שבוים מצוה רבה היא אמר ליה רבא לרבה בר מרי מנא הא מילתא דאמור רבנן דפדיון שבוים מצוה רבה היא א''ל דכתיב {ירמיה טו-ב} והיה כי יאמרו אליך אנה נצא ואמרת אליהם כה אמר ה' אשר למות למות ואשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי ואמר רבי יוחנן כל המאוחר בפסוק זה קשה מחבירו חרב קשה ממות אי בעית אימא קרא ואי בעית אימא סברא אי בעית אימא סברא האי קא מינוול והאי לא קא מינוול ואבע''א קרא {תהילים קטז-טו} יקר בעיני ה' המותה לחסידיו רעב קשה מחרב איבעית אימא סברא האי קא מצטער והאי לא קא מצטער איבעית אימא קרא {איכה ד-ט} טובים היו חללי חרב מחללי רעב שבי [קשה מכולם] דכולהו איתנהו ביה: תנו רבנן קופה של צדקה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה נגבית בשנים שאין עושים שררות על הצבור פחות משנים ומתחלקת בשלשה כדיני ממונות תמחוי נגבית בשלשה ומתחלקת בשלשה שגבויה וחלוקה שוים תמחוי בכל יום קופה מערב שבת לערב שבת תמחוי לעניי עולם קופה לעניי העיר ורשאים בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה ולשנותה לכל מה שירצו ורשאין בני העיר להתנות על המדות ועל השערים ועל שכר פועלים ולהסיע על קיצתן אמר מר אין עושין שררות על הצבור פחות משנים מנא הני מילי אמר רב נחמן אמר קרא {שמות כח-ה} והם יקחו את הזהב וגו' שררות הוא דלא עבדי הא הימוני מהימן מסייע ליה לרבי חנינא דאמר רבי חנינא מעשה ומינה רבי שני אחין על הקופה מאי שררותא דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לפי שממשכנין על הצדקה ואפילו בע''ש איני והא כתיב {ירמיה ל-כ} ופקדתי על כל לוחציו ואמר ר' יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב ואפי' על גבאי צדקה לא קשיא הא דאמיד הא דלא אמיד כי הא דרבא אכפיה לרב נתן בר אמי ושקיל מיניה ארבע מאה זוזי לצדקה {דניאל יב-ג} והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע וגו' (המשכילים יזהירו כזוהר הרקיע) זה דיין שדן דין אמת לאמתו {דניאל יב-ג} ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד אלו גבאי צדקה במתניתא תנא והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע זה דיין שדן דין אמת לאמתו וגבאי צדקה ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד אלו מלמדי תינוקות כגון מאן אמר רב כגון רב שמואל בר שילת דרב אשכחיה לרב שמואל בר שילת דהוה קאי בגינתא א''ל שבקתיה להימנותך אמר ליה הא תליסר שנין דלא חזיא לי והשתא נמי דעתאי עלויהו ורבנן מאי אמר רבינא {שופטים ה-לא} ואוהביו כצאת השמש בגבורתו ת''ר גבאי צדקה אינן רשאין לפרוש זה מזה אבל פורש זה לשער וזה לחנות מצא מעות בשוק לא יתנם בתוך כיסו אלא נותנן לתוך ארנקי של צדקה ולכשיבא לביתו יטלם כיוצא בו היה נושה בחבירו מנה ופרעו בשוק לא יתננו לתוך כיסו אלא נותנן לתוך ארנקי של צדקה ולכשיבא לביתו יטלם תנו רבנן גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק פורטין לאחרים ואין פורטין לעצמן גבאי תמחוי שאין להם עניים לחלק מוכרין לאחרים ואין מוכרין לעצמן מעות של צדקה אין מונין אותן שתים אלא אחת אחת אמר אביי מריש לא הוה יתיב מר אציפי דבי כנישתא כיון דשמעה להא דתניא ולשנותה לכל מה שירצו הוה יתיב אמר אביי מריש הוה עביד מר תרי כיסי חד לעניי דעלמא וחד לעניי דמתא כיון דשמעה להא דאמר ליה שמואל לרב תחליפא בר אבדימי עביד חד כיסא

 רש"י  שבי כולהו איתנהו ביה. שהוא ביד העכומ''ז לעשות בו כל חפצו אם למות [אם לחרב] אם לרעב: מפני שהוא כדיני ממונות. לעיין ולתת לכל אחד כפי טפלים התלויין בו: שגבויה וחלוקה שוה. בכל יום מדי יום ביום כדקתני לקמיה לפיכך אין גבויו בשנים שלא יצטרכו לטרוח ולבקש את השלישי לחלק: לעשות קופה תמחוי. לחלק לעניי עולם אם ירבו עליהן: להתנות על המדות. להגדיל סאת העיר או להקטין: ועל השערים. שער חטין והיין שלא ימכרנה שנה זו יותר מכך וכך דמים: להסיע על קיצתם. לקנוס את העובר על קיצת דבריהם להסיעם מדת דין תורה: הא הימוני מהימן. יחיד להיות גזבר: שני אחים. לגבי המנותא כחד דמו: מאי שררותיה. דקופה דקאמרת עלה לפי שאין עושין שררה על הצבור כו': אפילו בע''ש. שיש פתחון פה לבעה''ב לומר טרוד אני: ופקדתי וגו'. אלמא אסור למשכן: אמיד. עשיר: גבאי צדקה. המשכילים אל דל מהו צריך: מלמדי תינוקות. מצדיקי רבים הן שמלמדין ומחנכין אותן בדרך טובה: שבקתיה להמנותיך. שהיית רגיל ללמדם באמונה וללמד ולישב על גבם תמיד: דעתאי להתם. לתינוקות: ורבנן מאי. תלמידי חכמים העוסקים בתורה תמיד מאי כתיב בהו: לפרוש זה מזה. מפני החשד שלא יאמרו זה הגובה יחידי דעתו לגנוב: אבל זה פורש לחנות וזה לשער. זה לגבות מיושבי השער וזה לגבות מיושבי החנות ובלבד שיראו שניהן כאחד: לא יתנם לתוך כיסו. שלא יאמרו מעות של צדקה הוא גונב: פורטין. פרוטות שגבו לוקחין דינרי כסף לפי שהפרוטות של נחושת מחלידות: ואין פורטין לעצמם. פן יחשדום שפורטין בזול: אין מונין אותם שנים שנים. פן יאמרו שנים הוא נוטל ואינו מונה אלא אחד: אציפי דבי כנישתא. מחצלות של בית הכנסת משום דמזבני להו ממעות הקופה: (רש"י)

 תוספות  פדיון שבוים מצוה רבה. והא דאמר בפרק בני העיר (מגילה דף כז.) אין מוכרין ס''ת אלא ללמוד תורה ולישא אשה ולא קתני פדיון שבוים שמא מילתא דפשיטא היא ולא איצטריך למיתני: ומתחלקת בג' מפני שהיא כדיני ממונות. וא''ת מהאי טעמא נמי תהא נגבית בג' ופר''ת לפי שהיה ידוע סכום של כל אחד ואחד כמה יתן: ולשנות' לכל מה שירצו. נראה לר''ת דיכולים לשנותו אף לדבר הרשות אע''ג דאמרינן בערכין בפ''ק (דף ו: ושם) האי מאן דנדב שרגא לבי כנשתא אסור לשנותה לדבר הרשות ואמר נמי התם האומר פרוטה זו לצדקה עד שלא באה ליד הגבאי מותר לשנותה משבאה ליד הגבאי אסור לשנותה לדבר הרשות הכא שבני העיר משנים אותה שאני לפיכך מותר לשנותה אפילו לדבר הרשות ואפילו באה ליד הגבאי וכן היה ר''ת נוהג לתת מעות הקופה לשומרי העיר לפי שעל דעת בני העיר נותנים אותם: כי הא דרבא אכפיה. אחר היה עמו דאין עושין שררה על הצבור פחות מב' ולא חשיב ליה מפני כבודו של רבא: אכפיה לרב נתן. וא''ת והא . בפרק כל הבשר (חולין דף קי: ושם ד''ה כל) אמר כל מ''ע שמתן שכרה [כתובה] בצדה אין ב''ד של מטה מוזהרים עליה וגבי צדקה כתיב כי פתוח תפתח את ידך לו וכתיב כי בגלל הדבר הזה יברכך (דברים טו) ואר''ת דהאי כפיה בדברים כמו כפייה ועל בפרק נערה שנתפתתה (כתובות דף נג.) ועוד תירץ דהכא קבלו עליהם שיכופו אותן הגבאי ולר''י נראה דבצדקה כופין משום דאית בה לאו דכתיב בה לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ וגו' ולריצב''א נראה דהא דאין ב''ד מוזהרין על מצות עשה שמתן שכרן בצדה היינו דאין נענשין וכן משמע בירושלמי דהמוכר את הספינה וההיא דכל הבשר (שם) דלא הוה מוקיר אבוה וכפתוהו ואמר להו שבקוהו ה''פ אינכם מוזהרין להכריחו עד שיעשה כשאר מצות עשה דאם א''ל עשה סוכה ולולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו כדאמר בהכותב (כתובות דף פו: ושם) [וע''ע תוס' כתובות מט: ד''ה אכפייה ותוס' חולין קי: ד''ה כל]: דין אמת לאמתו. אמת לאפוקי דין מרומה אע''ג שהעדים מעידין אותו [אין מחתכים אותו] כיון שיודעים שמשקרים כדדרשינן (בסנהדרין דף ז.) [צ''ל בשבועות ל:] לאמתו שלא יטו את הדין [וע''ע תוס' מגילה טו: ד''ה זה]: ומצדיקי הרבים וגו' אלו מלמדי תינוקות. אומר ר''י דצריך לומר דרקיע מזהיר טפי מכוכבים דהא בס''פ אלו עוברין (פסחים מט: ושם ד''ה לא) משמע דגבאי צדקה עדיפי ממלמדי תינוקות דאמר לא מצא בת תלמיד חכם ישא בת גבאי צדקה לא מצא בת גבאי צדקה ישא בת מלמדי תינוקות ואריב''א כי מצא בפרקי דרבי אליעזר דרקיע דהאי קרא דהמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע היינו רקיע שעל ראשי החיות שמזהירין מכוכבים שאורו כאור החמה והאי דקאמר ורבנן מאי אמר רבינא ואוהביו כצאת השמש היינו שמש של עתיד לבא דהוא שבעתים כאור שבעת הימים ואור שבעת ימי בראשית היה שבעתים מאור חמה של עכשיו כדמפרש תרגום של רני ושמחי (זכריה ב): (תוספות)


דף ט - א

ואתני עלה איהו נמי עבד חד כיסא ואתני עלה רב אשי אמר אנא אתנויי נמי לא צריכנא דכל דקא אתי אדעתא דידי אתי ולמאן דבעינא יהיבנא ליה הנהו בי תרי טבחי דעבדי עניינא בהדי הדדי דכל מאן דעביד ביומא דחבריה נקרעוה למשכיה אזל חד מנייהו עבד ביומא דחבריה קרעו למשכיה אתו לקמיה דרבא חייבינהו רבא לשלומי איתיביה רב יימר בר שלמיא לרבא ולהסיע על קיצתם לא אהדר ליה רבא אמר רב פפא שפיר עבד דלא אהדר ליה מידי ה''מ היכא דליכא אדם חשוב אבל היכא דאיכא אדם חשוב לאו כל כמינייהו דמתנו ת''ר אין מחשבין בצדקה עם גבאי צדקה ולא בהקדש עם הגזברין ואע''פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר {מלכים ב יב-טז} ולא יחשבו את האנשים אשר יתנו את הכסף על ידם לתת לעושי המלאכה כי באמונה הם עושים א''ר אלעזר אע''פ שיש לו לאדם גזבר נאמן בתוך ביתו יצור וימנה שנאמר {מלכים ב יב-יא} ויצורו וימנו אמר רב הונא בודקין למזונות ואין בודקין לכסות אי בעית אימא קרא ואי בעית אימא סברא אב''א סברא האי קא מבזי והאי לא קא מבזי אי בעית אימא קרא {ישעיה נח-ז} הלא פרוש לרעב לחמך בשי''ן כתיב פרוש והדר הב ליה והתם כתיב {ישעיה נח-ז} כי תראה ערום וכסיתו כי תראה לאלתר ורב יהודה אמר בודקין לכסות ואין בודקין למזונות אי בעית אימא סברא ואי בעית אימא קרא אי בעית אימא סברא האי קמצערא ליה והאי לא קמצערא ליה אי בעית אימא קרא הכא כתיב הלא פרוס לרעב לחמך פרוס לאלתר וכדקרינן והתם כתיב כי תראה ערום וכסיתו כשיראה לך תניא כוותיה דרב יהודה אמר כסוני בודקין אחריו פרנסוני אין בודקין תנן התם אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון מארבע סאין בסלע לן נותנין לו פרנסת לינה מאי פרנסת לינה אמר רב פפא פוריא ובי סדיא שבת נותנין לו מזון שלש סעודות תנא אם היה מחזיר על הפתחים אין נזקקין לו ההוא עניא דהוה מחזיר על הפתחים דאתא לקמיה דרב פפא לא מזדקיק ליה א''ל רב סמא בריה דרב ייבא לרב פפא אי מר לא מזדקיק ליה אינש אחרינא לא מזדקיק ליה לימות ליה והא תניא אם היה עני המחזיר על הפתחים אין נזקקין לו א''ל אין נזקקין לו למתנה מרובה אבל נזקקין לו למתנה מועטת אמר רב אסי לעולם אל ימנע אדם עצמו [מלתת] שלישית השקל בשנה שנא' {נחמיה י-לג} והעמדנו עלינו מצות לתת עלינו שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלהינו ואמר רב אסי שקולה צדקה כנגד כל המצות שנאמר והעמדנו עלינו מצות וגו' מצוה אין כתיב כאן אלא מצות (סימן גדול מקדש משה) א''ר אלעזר גדול המעשה יותר מן העושה שנאמר {ישעיה לב-יז} והיה מעשה הצדקה שלום ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם זכה הלא פרוש לרעב לחמך לא זכה ועניים מרודים תביא בית אמר להו רבא לבני מחוזא במטותא מנייכו עושו בהדי הדדי כי היכי דליהוי לכו שלמא במלכותא וא''ר אלעזר בזמן שבהמ''ק קיים אדם שוקל שקלו ומתכפר לו עכשיו שאין בהמ''ק קיים אם עושין צדקה מוטב ואם לאו באין עובדי כוכבים ונוטלין בזרוע ואעפ''כ נחשב להן לצדקה שנא' {ישעיה ס-יז} ונוגשיך צדקה אמר רבא האי מילתא אישתעי לי עולא

 רש"י  ואתני. מתנה עם הצבור לחלקם לכל הבא: דכל דאתי. לתת מעות לקופה: עניינא. תנאי: למשכיה. עור הבהמה: לאו כל כמינייהו דמתנו. אלא בפניו: אין מחשבין. לומר היכן נתתם מעות שגביתם: שאין ראיה לדבר. דלא בגבאי צדקה כתיב אלא בגיזברי הקדש הנותנים לבם לעושי המלאכה שהפועלים מרובין למלאכות הרבה לגודרין ולחוצבי האבן לכתפים ולחמרים ולקנות עצים ואבני מחצב וא''א לעמוד על החשבון כדאמרינן בעלמא (שבועות דף מה.) בעל הבית טרוד בפועליו הוא ואינשי: יצור וימנה. הכסף שהוא מוסר בידו ואע''פ שאינו בא עמו לחשבון לאחר מכאן יצור וימנה שנאמר ויצורו וימנו וגו' והדר ונתנו את הכסף המתוכן המנוי על ידי עושי המלאכה וגו': בודקין למזונות. אם בא עני ואמר פרנסוני בודקין שלא יהיה רמאי: ואין בודקין לכסות. בא ערום ואמר כסוני לוקחין כסות מיד: פרוש. דרוש וחקור תחלה: לכשיראה לך. שאינו רמאי: מככר בפונדיון. ככר הלקוח בפונדיון כשלוקחין ארבע סאין חטין בסלע ומגיע לפונדיון חצי קב שהסלע מ''ח פונדיונין וארבע סאין מ''ח חצאי קבין והחנוני שהוא טוחן ואופה ומוכר בשוק משתכר מחצה הרי שנותן ככר של רובע הקב בפונדיון: לן. בלילה: פרנסת לינה. צרכי לינה: בי סדיא. כר לתת מראשותיו: אין נזקקין לו. לתת מעות מן הקופה אחרי שלמד לחזר על הפתחים דיו בכך: ולא אזדקיק ליה. אפי' לפרנסה: מעשה הצדקה. טורח המעשים את חבריהם מדלא כתיב והיתה הצדקה שלום: זכה. למזל טוב: עניים מרודים. זו ממשלת רומי שצועקת תמיד הבו הבו שאנו צריכין: מרודים. קונפליינ''ט בלע''ז כמו אריד בשיחי (תהלים נה): עולא משגש ארחתיה דאימיה. לרב ששת קרו ליה הכי עולל המשגש דרכי אמו שגרם להטותה מדרך שאר נשים כדלקמן: (רש"י)

 תוספות  ואע''פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר. ראיה גמורה אינה דשאני התם שהיו צדיקים גמורים: אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון כו'. הככר עולה ששה ביצים דצא מהן מחצה לחנווני והוא מזון שתי סעודות כדתניא בפרק כיצד משתתפין (עירובין דף פב:) וקשה לר''י דבפרק כל כתבי (שבת דף קיח. ושם) משמע שהוא רגילות דאיכא סעודה בהדיה דקאמר התם דכי אזיל מלווינא ליה סעודה בהדיה דכי אזיל לאו בריקן אזיל וא''כ למה נותנין לו שתי סעודות די לו בסעודה אחת ההיא סעודה דאיכא בהדיה יאכל מיד וסעודה שנותנין לו עכשיו יוליכנו עמו ונראה לר''י דאין מחלקין תמחוי בלילה לפי שאינן יכולין להבחין למי נתנו ולמי לא נתנו וכן משמע מדקאמר לן נותנים לו פרנסת לינה ומפרש דהיינו פוריא ובי סדיא אבל ככר אין נותנין לו ולכך נותנין לו ב' סעודות שיאכל אחת בלילה ואחת למחר דכי אזיל לאו בריקן אזיל וטעמא דבעינן שלא ילך ריקם דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו ולא יהא רעב כל כך אבל אין לפרש דהטעם שמא לא יגיע בין היהודים ויהא לו מה לאכול דאי חיישינן להכי היה ליתן לו שלש סעודות כי גם בלילה לא יתנו אף כשיגיע בין היהודים שאין מחלקין תמחוי בלילה ואין לומר דלעולם מחלקין ולכך נותנין שתים דחיישינן שמא לא יגיע בין היהודים שתי פעמים אי נמי לא חיישינן אלא לפעם אחת והשניה נותנין לו כדי שיהא לו פת בסלו דאם כן היכי קאמר התם דמלוינן ליה סעודה אחת בהדיה ואם יש לחוש שמא לא יגיע בין היהודים היה לו ליתן שתים לכך נראה כדפרישית: שבת נותנין לו מזון שלש סעודות. פירוש בשבת בצהרים אותן שתי סעודות שנתן לו אתמול בערב שבת אכל ליל שבת ושבת שחרית ושלש סעודות שנותנים לו בשבת יאכל אחת בשבת בסעודה שלישית ואחת למוצאי שבת ושלישית ישאר לו למחר בדרך שלא ילך ריקם ואין להאריך וקשה לרשב''א הא דתנן במסכת פאה (פ''ח מ''ז) ומייתי לה בפרק כל כתבי (שבת דף קיח ושם) מי שיש לו מזון שתי סעודות בביתו לא יטול מן התמחוי ואמאי הא אחד יאכל מיד ואחד בלילה וא''כ כי אזיל ריקם אזיל וצריך לפרש דמזון שתי סעודות דקאמר היינו בלא אותה שיש לו לאכול מיד וא''ת שבת אמאי נותנין לו שלש סעודות והא הך מתני' ר''ע היא דקתני רישא כל מי שיש לו מזון י''ד סעודות לא יטול מן הקופה ופריך בפרק כל כתבי הקדש (שם) מני אי רבנן חמיסר הויין אי רבי ח דקא שיתסר הויין ומשני הא מני ר''ע היא דאמר עשה שבתך חול ונראה לרשב''א דבשביל סעודת שבת אין לו להתחיל וליטול אבל בשכבר צריך ליטול נוטל גם כדי לסעודת שבת: לא אזדקיק ליה. רב פפא גבאי היה ולא נתן לו מן הקופה כדתניא אין נותנין לו מן הקופה כיון שמחזר על הפתחים וא''ל רב סמא אי מר לא אזדקיק ליה לתת לו מן הקופה היינו כדי סעודה כ''ש שגם אחרים לא יתנו לו ומסיק הא דתניא אין נזקקין לו מן הקופה היינו כדי סעודה אבל דבר מועט יתנו לו: שנאמר והעמדנו עלינו מצות. ואע''ג דהאי קרא גבי בית אלהינו כתיב דהיינו בדק הבית כ''ש צדקה: (תוספות)


דף ט - ב

משגש ארחתיה דאימיה משמיה דר' אלעזר מאי דכתיב {ישעיה נט-יז} וילבש צדקה כשריון לומר לך מה שריון זה כל קליפה וקליפה מצטרפת לשריון גדול אף צדקה כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול רבי חנינא אמר מהכא {ישעיה סד-ה} וכבגד עדים כל צדקותינו מה בגד זה כל נימא ונימא מצטרפת לבגד גדול אף צדקה כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול אמאי קרו ליה עולא משגש ארחתיה דאימיה דבעא מיניה רב אחדבוי בר אמי מרב ששת מנין למצורע בימי ספורו שמטמא אדם אמר לו הואיל ומטמא בגדים מטמא אדם א''ל דילמא טומאה בחבורים שאני דהא הסיט נבילה דמטמא בגדים ואינו מטמא אדם אמר ליה ואלא שרץ דמטמא אדם מנלן לאו משום דמטמא בגדים א''ל שרץ בהדיא כתיב ביה {ויקרא כב-ה} או איש אשר יגע בכל שרץ אלא שכבת זרע דמטמא אדם מנלן לאו משום דהואיל ומטמא בגדים מטמא אדם א''ל שכבת זרע נמי בהדיא כתיב ביה {ויקרא כב-ד/ה} או איש לרבות את הנוגע אהדר ליה בבדיחותא חלש דעתיה דרב ששת אישתיק רב אחדבוי בר אמי ואתיקר תלמודיה אתיא אימיה וקא בכיא קמיה צווחה צווחה ולא אשגח בה אמרה ליה חזי להני חדיי דמצית מינייהו בעא רחמי עליה ואיתסי ודאתאן עלה מנא לן כדתניא ר''ש בן יוחי אומר נאמר כבוס בגדים בימי ספורו ונאמר כבוס בגדים בימי חלוטו מה להלן מטמא אדם אף כאן מטמא אדם אמר רבי אלעזר גדול העושה צדקה בסתר יותר ממשה רבינו דאילו במשה רבינו כתיב {דברים ט-יט} כי יגורתי מפני האף והחמה ואילו בעושה צדקה כתיב {משלי כא-יד} מתן בסתר יכפה אף [ושחד בחיק חמה עזה] ופליגא דרבי יצחק דאמר ר' יצחק אף כופה חמה אינו כופה שנא' ושחד בחיק חמה עזה אע''פ ששוחד בחיק חמה עזה איכא דאמרי א''ר יצחק כל דיין שנוטל שחד מביא חמה עזה לעולם [שנאמר ושחד בחיק וגו'] ואמר רבי יצחק כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות והמפייסו בדברים מתברך בי''א ברכות הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות דכתיב {ישעיה נח-ז} הלא פרוש וגו' ועניים מרודים תביא בית וגו' כי תראה ערום וגו' והמפייסו בדברים מתברך באחת עשרה ברכות שנאמר {ישעיה נח-י} ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע וזרח בחשך אורך ואפלתך כצהרים ונחך ה' תמיד והשביע בצחצחות נפשך וגו' ובנו ממך חרבות עולם מוסדי דור ודור תקומם וגו' ואמר רבי יצחק מאי דכתיב {משלי כא-כא} רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד משום דרודף צדקה ימצא צדקה אלא לומר לך כל הרודף אחר צדקה הקדוש ברוך הוא ממציא לו מעות ועושה בהן צדקה רב נחמן בר יצחק אמר הקדוש ברוך הוא ממציא לו בני אדם המהוגנים לעשות להן צדקה כדי לקבל עליהם שכרו לאפוקי מאי לאפוקי מדדרש רבה דדרש רבה מאי דכתיב {ירמיה יח-כג} ויהיו מוכשלים לפניך בעת אפך עשה בהם אמר ירמיה לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם [אפילו] בשעה שכופין את יצרן ומבקשין לעשות צדקה לפניך הכשילם בבני אדם שאינן מהוגנין כדי שלא יקבלו עליהן שכר רבי יהושע בן לוי אמר כל הרגיל לעשות צדקה זוכה הויין לו בנים בעלי חכמה בעלי עושר בעלי אגדה בעלי חכמה דכתיב

 רש"י  משגש. לשון מהומה ושגעון: קליפה. מייל''א בלע''ז: וכבגד עדים כל צדקותינו. כלומר אף כל צדקותינו נמאסו מחמת רשעינו כבגד מאוס שהאדם מסירו מעליו: עדים. כדמתרגמינן ויסר ואעדי וכן מעדה בגד ביום קרה (משלי כה) מ''מ מקיש צדקה לבגד צדקת הצדיקים לבגד הגון: בימי ספורו. בשבעת ימים שבין טהרת הצפרים להבאת קרבנותיו בשלמא בימי חלוטו איתקש למת לטמא אף באהל: הואיל ומטמא בגדים. דהא ביום השביעי כתיב וכבס בגדיו: טומאה בחבורין. כגון בגדי לבושו הרי הן כמוהו אבל שאר בגדים הנוגע בהן וכן אם יגע באדם לא מטמא תדע שהרי המסיט נבילה כתיב ביה והנושא את נבלתה יכבס בגדיו (ויקרא יא) ולא אשכחן דלהוי אב הטומאה לטמא אדם ושאר בגדים: שכבת זרע מטמא בגדים. וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו שכבת זרע וגו': בהדיא כתיב ביה כו'. ה''ה נמי דהוה מצי למיפרך דהא טומאת בגדים לא דמיא לבגדים דבימי ספורו דהא בגדים דהכא לאו בגדי לבוש שרץ הן וטומאת מגע הוא אלא דעדיפא מיניה קא מותיב ליה: או לרבות הנוגע. דהכי תניא במסכת נדה (דף מג:) מנין לרבות הנוגע בשכבת זרע ת''ל או איש: הוה קמהדר ליה. רב אחדבוי לרב ששת בבדיחותא לפי שהיה רב ששת נכשל בתשובותיו: אשתתק רב אחדבוי. נעשה אלם: אתיא אימיה. דרב ששת: צווחה קמיה. שיתפלל עליו: להני חדיי. הדדים הללו חדיי תרגום של חזה: דמצית מינייהו. שינקת מהן: ודאתאן עלה. ואחרי שבא לידינו שאלה זו לקובעה בגמ' מנלן דמטמא אדם: נאמר כיבוס בגדים בימי ספורו. והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו וגו' ונאמר כיבוס בגדים למעלה ביום טהרת הצפרים כשיוצא מטומאת החלט וכבס המטהר את בגדיו: אף וחימה. שני לגיונות קשים הם ליפרע מן החוטאים: אע''פ ששוחד בחיק. שהוא עושה צדקה בסתר: חימה עזה. עדיין היא בתוקפה ורבי אלעזר סבר דהאי שוחד בחיק ארישא קאי ושוחד בחיק יכפה חימה עזה: ותפק לרעב נפשך. הוא פיוס דברי נחומים: ימצא צדקה. משמע יבא לידי עניות וימצא בני אדם שיעשו לו צדקה: ויהיו מוכשלים לפניך. את אנשי ענתות היה מקלל שהיו מבקשין נפשו: (רש"י)

 תוספות  מנין למצורע בימי ספורו שמטמא אדם. פשיטא לן דמטמא כדתנן בריש מס' כלים (פ''א מ''א) אבות הטומאות השרץ ושכבת זרע ונבלה וטמא מת ומצורע בימי ספורו כו' הרי אלו מטמאין אדם וכלים במגע וכלי חרס באויר ולכך בעי מנלן דמטמא דהא כתיב ורחץ במים וטהר משמע דבאותה טבילה נטהר: דהא הסיט נבלה מטמא בגדים ואינו מטמא אדם. לאו. משום דטומאה בחבורין שאני. פ''ה דאינו מטמא אלא בגדים שהוא לבוש וקשה לריב''ם דבתורת כהנים פ' ויהי ביום השמיני מרבה שמטמא אפילו כלים (בחבורים) אע''ג דלא שייך בהו לבישה ואינו ממעט מבגדיו אלא אדם וכלי חרס שנוגע בהן אלא ודאי מטמא בגדים בשעה שמסיט אפילו אין לבוש בהן וכן משמע מדקאמר אלא מעתה שרץ דמטמא אדם מנלן לאו משום דמטמא בגדים מטמא אדם נמי כו' וחי קרי חבורים בגדים שהוא לבוש מאי פריך משרץ דלא שייך ביה לבישה התם ודאי ילפינן אדם מבגדים ונראה לריב''ם דלא גרס בחבורים אלא הכי גרס ודילמא טומאת בגדים שאני תדע דהא מסיט נבלה דמטמא בגדים ואינו מטמא אדם ולא גרסינן . מ''ט לאו משום דטומאה בחבורים שאני דלא מהדר אלא שיש חילוק בין טומאת בגדים לטומאת אדם וכן משמע דאיהו גופיה לא קא מיבעיא ליה אם מטמא בגדים וכלים במגע אלא אאדם בעי: אתיא אימיה וקא בכיא קמיה. פר''ח דהיינו אימיה דרב אחדבוי ולדידיה קרי עולא משגש אורחא דאימיה שגרם לאמו להתבזות לפני רב ששת והיא היתה מניקתו של רב ששת לכך. אמר חזי הני חדיי דמצית מינייהו: מה כיבוס בגדים האמור בימי חלוטו כו'. בכמה דברים חמור ימי חלוטו מימי ספורו ולא גמר מהיקשא והיינו טעמא משום דלגמרי לא מצי למגמר דהא כתב וטהר דמשמע דנטהר מכמו שהיה מתחלה אלא דוקא להך מילתא גמרי לפי שהן שוין דאין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה: גדול העושה צדקה בסתר יותר ממשה רבינו. פירוש יותר משכך חמה ממשה רבינו בתפלתו ואע''ג דמשה נמי עשה צדקה בסתר שמא אותה שעה כבר פסק אותו זכות: חמה אינו כופה. תימה דבפרק ארבעה נדרים (דף לב.) אמרינן דחמה משה הרגו: והמפייסו בדברים מתברך בי''א. יש מגיהין והנותן פרוטה לעני והמפייסו משום דמשמע להו דקראי איירי בנותן צדקה דכתיב ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע ולאו מילתא היא דנפש נענע תשביע היינו תשביע בדברים שתפייסנו בדברים וע''כ לא גרסי' ליה דלההיא גיר' הוה ליה למימר מתברך בי''ז הנך שש דלעיל והני אחת עשרה: (תוספות)


דף י - א

ימצא חיים בעלי עושר דכתיב צדקה בעלי אגדה דכתיב וכבוד כתיב הכא וכבוד וכתיב התם {משלי ג-לה} כבוד חכמים ינחלו תניא היה רבי מאיר אומר יש לו לבעל הדין להשיבך ולומר לך אם אלהיכם אוהב עניים הוא מפני מה אינו מפרנסן אמור לו כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם וזו שאלה שאל טורנוסרופוס הרשע את ר''ע אם אלהיכם אוהב עניים הוא מפני מה אינו מפרנסם א''ל כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם א''ל [אדרבה] זו שמחייבתן לגיהנם אמשול לך משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שכעס על עבדו וחבשו בבית האסורין וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו והלך אדם אחד והאכילו והשקהו כששמע המלך לא כועס עליו ואתם קרוין עבדים שנאמר {ויקרא כה-נה} כי לי בני ישראל עבדים אמר לו ר''ע אמשול לך משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שכעס על בנו וחבשו בבית האסורין וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו והלך אדם אחד והאכילו והשקהו כששמע המלך לא דורון משגר לו ואנן קרוין בנים דכתיב {דברים יד-א} בנים אתם לה' אלהיכם אמר לו אתם קרוים בנים וקרוין עבדים בזמן שאתם עושין רצונו של מקום אתם קרוין בנים ובזמן שאין אתם עושין רצונו של מקום אתם קרוין עבדים ועכשיו אין אתם עושין רצונו של מקום אמר לו הרי הוא אומר {ישעיה נח-ז} הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית אימתי עניים מרודים תביא בית האידנא וקאמר הלא פרוס לרעב לחמך: דרש ר''י ברבי שלום כשם שמזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה כך חסרונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה זכה הלא פרוס לרעב לחמך לא זכה ועניים מרודים תביא בית כי הא דבני אחתיה דרבן יוחנן בן זכאי חזא להו בחילמא דבעו למיחסר שבע מאה דינרי עשינהו שקל מינייהו לצדקה פוש גבייהו שיבסר דינרי כי מטא מעלי יומא דכיפורי שדור דבי קיסר נקטינהו אמר להו רבן יוחנן בן זכאי לא תדחלון שיבסר דינרי גבייכו שקלינהו מינייכו אמרי ליה מנא ידעת אמר להו חלמא חזאי לכו א''ל ואמאי לא אמרת לן [דניתבינהו] אמר להו אמינא כי היכי דתעבדו מצוה לשמה רב פפא הוה סליק בדרגא אישתמיט כרעיה בעי למיפל אמר השתא כן איחייב מאן דסני לן כמחללי שבתות וכעובדי עבודת כוכבים א''ל חייא בר רב מדפתי לרב פפא שמא עני בא לידך ולא פרנסתו דתניא רבי יהושע בן קרחה אומר כל המעלים עיניו מן הצדקה כאילו עובד עבודת כוכבים כתיב הכא {דברים טו-ט} השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וכתיב התם {דברים יג-יד} יצאו אנשים בני בליעל מה להלן עבודת כוכבים אף כאן עבודת כוכבים תניא א''ר אלעזר בר' יוסי כל צדקה וחסד שישראל עושין בעולם הזה שלום גדול ופרקליטין גדולין בין ישראל לאביהן שבשמים שנאמר {ירמיה טז-ה} כה אמר ה' אל תבא בית מרזח ואל תלך לספוד ואל תנוד להם כי אספתי את שלומי מאת העם הזה [וגו' את] החסד ואת הרחמים חסד זו גמילות חסדים רחמים זו צדקה תניא ר''י אומר גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה שנאמר {ישעיה נו-א} כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות הוא היה אומר עשרה דברים קשים נבראו בעולם הר קשה ברזל מחתכו ברזל קשה אור מפעפעו אור קשה מים מכבין אותו מים קשים עבים סובלים אותן עבים קשים רוח מפזרתן רוח קשה גוף סובלו גוף קשה פחד שוברו פחד קשה יין מפיגו יין קשה שינה מפכחתו ומיתה קשה מכולם [וצדקה מצלת מן המיתה] דכתיב {משלי י-ב} וצדקה תציל ממות דרש רבי דוסתאי ברבי ינאי בוא וראה שלא כמדת הקב''ה מדת בשר ודם מדת בשר ודם אדם מביא דורון גדול למלך ספק מקבלין אותו הימנו ספק אין מקבלין אותו הימנו [ואם תמצא לומר מקבלים אותו ממנו] ספק רואה פני המלך ספק אינו רואה פני המלך והקדוש ברוך הוא אינו כן אדם נותן פרוטה לעני זוכה ומקבל פני שכינה שנאמר {תהילים יז-טו} אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך רבי אלעזר יהיב פרוטה לעני והדר מצלי אמר דכתיב אני בצדק אחזה פניך מאי אשבעה בהקיץ תמונתך אמר רב נחמן בר יצחק אלו תלמידי חכמים שמנדדין שינה מעיניהם בעולם הזה והקב''ה משביען מזיו השכינה לעולם הבא א''ר יוחנן מאי דכתיב {משלי יט-יז} מלוה ה' חונן דל אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו כביכול עבד לוה לאיש מלוה א''ר חייא בר אבא רבי יוחנן (רמי) כתיב {משלי יא-ד} לא יועיל הון ביום עברה וצדקה תציל ממות וכתיב {משלי י-ב} לא יועילו אוצרות רשע וצדקה תציל ממות שתי צדקות הללו למה אחת שמצילתו ממיתה משונה ואחת שמצילתו מדינה של גיהנם ואי זו היא שמצילתו מדינה של גיהנם ההוא דכתיב ביה עברה דכתיב {צפניה א-טו} יום עברה היום ההוא ואי זו היא שמצילתו ממיתה משונה

 רש"י  ימצא חיים. וכתיב גבי חכמה כי מוצאי מצא חיים: בעלי אגדה. מתוך שהן דרשנין ומושכין את הלב הכל מכבדין אותם: לבעל הדין. רשע או עובד כוכבים: להנצל אנו בהן כו'. שהצדקה מצלת מגיהנם כדאמרי' לקמן בשמעתין: שמזונותיו של אדם. שכר שיתפרנס ממנו: חסרונותיו. הפסד שעתיד להפסיד: זכה. למזל טוב יתן אותו חסרון לעניים: חזא [להו] בחלמא. במוצאי יה''כ: דבעו מחסר שבע מאה דינרין. באותה שנה: שקיל צדקה מינייהו. כל השנה היה כופן בדברים וגובה מהן צדקה: פש גבייהו. ערב ראש השנה שיבסר דינרי שלא נתנו לצדקה משבע מאה דינרי: לא תדחלו. למיפסד יותר: אמאי לא אמרת לן. מתחלה שכך חלמת והיינו נותנין כולן: השתא כן. אם נפלתי: איחייב מאן דסני לן. כאדם שתולה קללתו בחבירו: מחללי שבת ועובדי עבודת כוכבים. בסקילה ואמר מר (כתובות דף ל:) מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו דדמי לסקילה דתנן (סנהדרין דף מה.) בית הסקילה היה גבוה שתי קומות וכו': פרקליטין. מליצי יושר [של מלאכי השרת]: כי אספתי את שלומי מאת העם הזה. ומהו השלום את החסד ואת הרחמים שהיו רגילין לעשות: מפעפעו. מרככו: הגוף סובלו. [כל הגוף] מלא רוח: ואני בצדק. בתחלה ואח''כ אחזה פניך בתפלה: אשבעה בהקיץ תמונתך. בשכר הקיצה אשבע תמונתך: מלוה ה' חונן דל. החונן דלים נעשה מלוה להקב''ה וכתיב ועבד לוה לאיש מלוה (משלי כב): ואיזו היא צדקה המצלת מדינה של גיהנם. כלומר איזה מן המקראות הללו מדבר מדין של גיהנם אותו שכתוב לא יועיל הון ביום עברה: (רש"י)

 תוספות  ואיזו שמצלת ממיתה משונה נותנה ואינו יודע למי נותנה. וא''ת אדרבה זאת שהיא מצוה רבה היה לה להציל מדינה של גיהנם שהוא רע ביותר ואומר ר''י דרוב דברים אין עומדין לאדם בעולם הזה אלא לאחר מיתה ובעולם הזה אין עומדין לאדם אלא מצות גדולות כדתנן (קדושין דף לט:) אלו דברים שאדם אוכל מפירותיו בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא לכך קאמר דאפילו ממיתה משונה דהוי בעולם הזה מצלת: (תוספות)


דף י - ב

נותנה ואינו יודע למי נותנה נוטלה ואינו יודע ממי נוטלה נותנה ואינו יודע למי נותנה לאפוקי מדמר עוקבא נוטלה ואינו יודע ממי נוטלה לאפוקי מדרבי אבא ואלא היכי ליעביד ליתיב לארנקי של צדקה מיתיבי מה יעשה אדם ויהיו לו בנים זכרים ר''א אומר יפזר מעותיו לעניים ר' יהושע אומר ישמח אשתו לדבר מצוה ר' אליעזר בן יעקב אומר לא יתן אדם פרוטה לארנקי של צדקה אלא א''כ ממונה עליה כר' חנניא בן תרדיון כי קא אמרינן דממני עלה כר' חנניא בן תרדיון א''ר אבהו אמר משה לפני הקב''ה רבש''ע במה תרום קרן ישראל אמר לו בכי תשא וא''ר אבהו שאלו את שלמה בן דוד עד היכן כחה של צדקה אמר להן צאו וראו מה פירש דוד אבא {תהילים קיב-ט} פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד רבי אבא אמר מהכא {ישעיה לג-טז} הוא מרומים ישכון מצדות סלעים משגבו לחמו נתן מימיו נאמנים מה טעם מרומים ישכון מצדות סלעים משגבו משום דלחמו נתן ומימיו נאמנים וא''ר אבהו שאלו את שלמה איזהו בן העולם הבא אמר להם כל {ישעיה כד-כג} שכנגד זקניו כבוד כי הא דיוסף בריה דר' יהושע חלש אינגיד א''ל אבוה מאי חזית א''ל עולם הפוך ראיתי עליונים למטה ותחתונים למעלה א''ל עולם ברור ראית ואנן היכי חזיתינן [א''ל] כי היכי דחשבינן הכא חשבינן התם ושמעתי שהיו אומרים אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו ושמעתי שהיו אומרים הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן מאן נינהו אילימא ר''ע וחבריו משום הרוגי מלכות ותו לא פשיטא בלאו הכי נמי אלא הרוגי לוד תניא אמר להן רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו בני מהו שאמר הכתוב {משלי יד-לד} צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת נענה רבי אליעזר ואמר צדקה תרומם גוי אלו ישראל דכתיב {שמואל ב ז-כג} ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ וחסד לאומים חטאת כל צדקה וחסד שאומות עובדי כוכבים עושין חטא הוא להן שאינם עושין אלא להתגדל בו כמו שנאמר {עזרא ו-י} די להוון מהקרבין ניחוחין לאלהה שמיא ומצליין לחיי מלכא ובנוהי ודעביד הכי לאו צדקה גמורה היא והתניא האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה לעולם הבא הרי זה צדיק גמור לא קשיא כאן בישראל כאן בעובד כוכבים נענה רבי יהושע ואמר צדקה תרומם גוי אלו ישראל דכתיב ומי כעמך ישראל גוי אחד וחסד לאומים חטאת כל צדקה וחסד שאומות עובדי כוכבים עושין חטא הוא להן שאין עושין אלא כדי שתמשך מלכותן שנאמר {דניאל ד-כד} להן מלכא מלכי ישפר עליך וחטיך בצדקה פרוק ועויתך במיחן עניין הן תהוי ארכא לשלותיך וגו' נענה רבן גמליאל ואמר צדקה תרומם גוי אלו ישראל דכתיב ומי כעמך ישראל [וגו'] וחסד לאומים חטאת כל צדקה וחסד שעכו''ם עושין חטא הוא להן שאין עושין אלא להתיהר בו וכל המתיהר נופל בגיהנם שנאמר {משלי כא-כד} זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון ואין עברה אלא גיהנם שנאמר {צפניה א-טו} יום עברה היום ההוא אמר רבן גמליאל עדיין אנו צריכין למודעי רבי אליעזר המודעי אומר צדקה תרומם גוי אלו ישראל דכתיב ומי כעמך ישראל גוי אחד וחסד לאומים חטאת כל צדקה וחסד שעכו''ם עושין חטא הוא להן שאין עושין אלא לחרף אותנו בו שנאמר {ירמיה מ-ג} ויבא ויעש ה' כאשר דבר כי חטאתם לה' ולא שמעתם בקולו והיה לכם הדבר הזה נענה רבי נחוניא בן הקנה ואמר צדקה תרומם גוי וחסד לישראל ולאומים חטאת אמר להם רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו נראין דברי רבי נחוניא בן הקנה מדברי ומדבריכם לפי שהוא נותן צדקה וחסד לישראל ולעכו''ם חטאת מכלל דהוא נמי אמר מאי היא דתניא אמר להם רבן יוחנן בן זכאי כשם שהחטאת מכפרת על ישראל כך צדקה מכפרת על אומות העולם: איפרא הורמיז אימיה דשבור מלכא שדרה ארבע מאה דינרי לקמיה דרבי אמי ולא קבלינהו שדרינהו קמיה דרבא וקבלינהו משום שלום מלכות שמע רבי אמי איקפד אמר לית ליה {ישעיה כז-יא} ביבש קצירה תשברנה נשים באות מאירות אותה ורבא משום שלום מלכות ורבי אמי נמי משום שלום מלכות דאיבעי ליה למפלגינהו לעניי עובדי כוכבים ורבא נמי לעניי עובדי כוכבים יהבינהו ור' אמי דאיקפד הוא

 רש"י  נותנה ואינו יודע למי נותנה. כדמסיים בסיפיה יתננה בכיס של גבאי צדקה: דרב עוקבא ור' אבא במס' כתובות (דף סז:) מר עוקבא הוה שדי לענייא דשבבותיה כל יומא ארבעה זוזי בצינורא דדשא הרי שהעני אינו יודע ממי נוטלה והוא יודע למי נותנה ור' אבא הוה צייר בסודריה ושדי לאחוריה וממציא נפשיה לביני עניי והעני נוטלה ויודע ממי נוטלה ואינו יודע למי נותנה: לדבר מצוה. לפני תשמיש: אמר לו בכי תשא. אם באת לשאת ראשם בהגבהה קח מהם כופר לצדקה: כנגד זקניו כבוד. אותם שחולקין להם כבוד בעולם הזה מחמת חכמת זקנתם: עליונים למטה. אותם שהם עליונים כאן מחמת עושרן ראיתי שם שהם למטה: ותחתונים למעלה. ראיתי עניים שהם בינינו שפלים שם ראיתים חשובים: ואנן. בעלי תורה היאך אתינן היאך יש חשיבותינו: כי היכי. דאיתינן הכא חשובים ונכבדים הכי איתינן התם: הרוגי מלכות ותו לא. כלומר הך מלתא לחודא הוא דהוי בהו שנהרגו על קידוש השם ותו לא הוה בהו: הרוגי לוד. לוליינוס ופפוס אחים שהרגם (טורנוסרופוס) הרשע בלודקיא כדאמרינן במסכת תענית (דף יח:) על ידי גזירה שנגזרה על ישראל להשמיד על שנמצאת בת מלך הרוגה וחשדו את ישראל עליה ועמדו האחי' הללו ואמרו מה לכם על ישראל אנו הרגנוה: ה''ז צדיק גמור. על דבר זה ומחשבה זו: כאן בישראל וכאן בעובד כוכבים. ישראל דעתן לשמים בין יחיה בין לא יחיה אינו מהרהר אחר מדת הדין אבל עכו''ם אינו נותן אלא ע''מ כן ואם לאו מתחרט: יום עברה היום ההוא. ביום הדין משתעי בנבואת צפניה: המודעי. מהר המודעי היה: ויבא ויעש ה' כאשר דבר כי חטאתם לה' וגו'. נבוזראדן קאמר ליה לירמיה כשהיה מגלה את ישראל לבבל: ביבש קצירה תשברנה. כשתכלה זכות שבידן וייבש לחלוחית מעשה צדקה שלהן אז ישברו: (רש"י)

 תוספות  אלא א''כ ממונה עליה כרבי חנניא בן תרדיון. פי' נאמן כמותו אבל צדיק כמותו לא דהא גבאים דבימי אמוראים לא היו צדיקים כמותו ולהכי נקט ר' חנניא בן תרדיון משום מעשה שבא לידו דאמר פ''ק דמסכת ע''ז (דף יז:) מעות פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחלקתים לעניים וכן בפרק במה טומנין (שבת דף מט. ושם) דאמר תפילין צריכין גוף נקי כאלישע לא צדיק כאלישע קאמר אלא גוף נקי שידע ליזהר שלא ישן בהם ושלא יפיח בהם קאמר ולא נקט אלישע אלא משום דאיתרחיש ביה ניסא: עליונים למטה ותחתונים למעלה. פי' ר''ח דאמרו הגאונים שקבלה בידם רב מפי רב דעולם הפוך היינו שראה שמואל דהוה יתיב קמיה דרב יהודה תלמידיה משום דמיחה בשמואל בפר' במה בהמה (שם דף נה.) גבי ההיא איתתא דאתיא וצוחא קמיה דשמואל ולא אשגח בה א''ל רב יהודה לית ליה למר אוטם אזנו מזעקת דל וגו': ויבא ויעש ה' כאשר דבר כי חטאתם וגו'. ואותה שעה עשה צדקה שהיה מקנא להקב''ה א''נ שהיה מתיר את ירמיה מן הזיקים כדכתיב התם: (תוספות)


דף יא - א

דלא סיימוה קמיה תניא אמרו עליו על בנימין הצדיק שהיה ממונה על קופה של צדקה פעם אחת באתה אשה לפניו בשני בצורת אמרה לו רבי פרנסני אמר לה העבודה שאין בקופה של צדקה כלום אמרה לו רבי אם אין אתה מפרנסני הרי אשה ושבעה בניה מתים עמד ופרנסה משלו לימים חלה ונטה למות אמרו מלאכי השרת לפני הקב''ה רבש''ע אתה אמרת כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא ובנימין הצדיק שהחיה אשה ושבעה בניה ימות בשנים מועטות הללו מיד קרעו לו גזר דינו תנא הוסיפו לו עשרים ושתים שנה על שנותיו ת''ר מעשה במונבז המלך שבזבז אוצרותיו ואוצרות אבותיו בשני בצורת וחברו עליו אחיו ובית אביו ואמרו לו אבותיך גנזו והוסיפו על של אבותם ואתה מבזבזם אמר להם אבותי גנזו למטה ואני גנזתי למעלה שנאמר {תהילים פה-יב} אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו שנאמר {תהילים פט-טו} צדק ומשפט מכון כסאך אבותי גנזו דבר שאין עושה פירות ואני גנזתי דבר שעושה פירות שנאמר {ישעיה ג-י} אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו אבותי גנזו [אוצרות] ממון ואני גנזתי אוצרות נפשות שנאמר {משלי יא-ל} פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם אבותי גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי שנאמר {דברים כד-יג} ולך תהיה צדקה אבותי גנזו לעולם הזה ואני גנזתי לעולם הבא שנאמר {ישעיה נח-ח} והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך: ואם קנה בה בית דירה הרי הוא כאנשי העיר: מתניתין דלא כרשב''ג דתניא רבן שמעון ב''ג אומר אם קנה בה קרקע כל שהוא הרי הוא כאנשי העיר והא תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר אם קנה שם קרקע הראויה לבית דירה הרי הוא כאנשי העיר תרי תנאי ואליבא דרבן שמעון בן גמליאל: מתני' אין חולקין את החצר עד שיהא ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה ולא את השדה עד שיהא בה תשעה קבין לזה ותשעה קבין לזה ר' יהודה אומר עד שיהא בה תשעת חציי קבין לזה ותשעת חציי קבין לזה ולא את הגינה עד שיהא בה חצי קב לזה וחצי קב לזה ר' עקיבא אומר בית רובע ולא את הטרקלין ולא את המורן ולא את השובך ולא את הטלית ולא את המרחץ ולא את בית הבד ולא את בית השלחין עד שיהא בהן כדי לזה וכדי לזה זה הכלל כל שיחלק ושמו עליו חולקין ואם לאו אין חולקין אימתי בזמן שאין שניהם רוצים אבל בזמן ששניהם רוצים אפי' פחות מכאן יחלוקו וכתבי הקדש אע''פ ששניהם רוצים לא יחלוקו: גמ' א''ר אסי א''ר יוחנן ארבע אמות שאמרו חוץ משל פתחים תניא נמי הכי אין חולקים את החצר עד שיהא בה שמונה אמות לזה ושמונה אמות לזה והא אנן תנן ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה אלא ש''מ כדרבי אסי שמע מינה ואיכא דרמי להו מירמא תנן אין חולקין את החצר עד שיהא בה ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה והתניא שמונה אמות לזה ושמונה אמות לזה א''ר אסי אמר ר' יוחנן ארבע אמות שאמרו חוץ משל פתחים אמר רב הונא חצר מתחלקת לפי פתחיה ורב חסדא אמר נותנין ארבע אמות לכל פתח ופתח והשאר חולקין בשוה תניא כוותיה דרב חסדא פתחים שבחצר יש להן ארבע אמות היה לזה פתח אחד ולזה שני פתחים זה שיש לו פתח אחד נוטל ארבע אמות וזה שיש לו שני פתחים נוטל שמונה אמות והשאר חולקין בשוה היה לזה פתח רחב שמונה אמות נוטל שמונה אמות כנגד הפתח וארבע אמות בחצר ארבע אמות בחצר מאי עבידתייהו אמר אביי הכי קאמר נוטל שמונה אמות באורך החצר וארבע אמות ברוחב החצר אמר אמימר האי פירא דסופלי יש לו ארבע אמות לכל רוח ורוח ולא אמרן אלא דלא מייחד ליה פתחא

 רש"י  דלא סיימוה קמיה. דר' אמי דלעניי עובדי כוכבים חלקן רבא והנך דאמרן לעיל (דף ח.) דשדרה נמי איפרא הורמיז למצוה רבה משום שלום מלכות נמי קבלינהו ולא אפשר ליה לחלקן לעניי עובדי כוכבים דאסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעתו של עובד כוכבים אבל במעות המתחלקות לעניים אין גניבת דעת דאינהו נמי ידעי שישראל רגילים לפרנס עניי עובדי כוכבים כדאמרי' במס' גיטין (דף סא.) מפרנסין עניי עובדי כוכבים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום: אתה אמרת כו'. מתורתך למדנו לפיכך נברא אדם יחידי לומר לך כל המקיים נפש אחת [מישראל] כאילו קיים העולם מלא וכתיב (בראשית ד) קול דמי אחיך דמו ודם זרעיותיו אף כשאתה מקיים דמי אחיך עמך מעלה עליך חייו וחיי זרעיותיו שמדה טובה מרובה ממדת פורענות: מונבז המלך. בנה של הילני המלכה מזרע החשמונאים: כשאמת מארץ תצמח. אף משמים נשקף הצדק לשלם גמול: נשקף. מביט כמו נשקפה ותייבב (שופטים ה) כלומר זכות הצדקה מביט ומסתכל למטה: מכון כסאך. גניזתן תחת מכון הכסא: (במקום) [דבר] שעושה פירות. והקרן קיים לעוה''ב והפירות אוכל בחייו שנאמר כי פרי מעלליהם יאכלו: אוצרות נפשות. שנאמר ולוקח נפשות חכם בהאי קרא: מתני' טרקלין ומורן. מיני פלטין: בית השלחין. מתוך שיש לו מעיין ובידו להשקותו תדיר אם אין בו ט' קבין זורעין בו שאר זרעים לפיכך אפילו בפחות מכאן יש בו דין חלוקה: אפילו בפחות מכאן יחלוקו. משום דבעי למיתני ובכתבי הקדש אע''פ ששניהם רוצים לא יחלוקו תני רישא: כתבי הקדש. כ''ד ספרים והיו רגילים לכותבן בגליון כס''ת שלנו לפיכך גנאי הדבר לחתכן: גמ' חוץ משל פתחים. חצר של שניהם שני בתים פתוחין לתוכה ולפני הפתח ארבע אמות צורך הבית הן לפרק משאו מעל חמורו וחוץ מאותן ד' אמות צריך שיהא ארבע אמות לשאר תשמישין: חצר מתחלקת לפתחי'. היתה לו חצר ובה שני בתים ואחד מהן פתוחין לו שני פתחים לחצר ולבית השני אין פתוח לחצר אלא פתח אחד וחולק נכסיו על פיו ונותן האחד לראובן בנו והשני לשמעון וחצר לא חילק אם באו לחלוק את החצר זה שיש לו שני פתחים נוטל שני חלקים בחצר ואחיו נוטל חלק אחד: נותן לכל פתח ד' אמות. ברוחב החצר להלן מן הפתח כנגד הרוחב כפי רוחב הפתח: נוטל שמונה אמות. דהיינו כנגד רוחב הפתח וארבע אמות ברוחב החצר להלן מן הפתח: האי פירא דסופלי. מי שיש לו חפירה בחצר שנותנין בה גרעיני תמרים למאכל בהמה יש לו ארבע אמות בחצר לכל סביבותיה: דלא מייחד ליה פיתחא. שלא היה לו פתח אצל חפירה אלא דרך פתח ביתו שהוא יוצא ונכנס בו היה לו דרך לצאת לחצר ולילך אחר החפירה שלפני סוף ביתו ומשתמש: (רש"י)

 תוספות  ולא את השדה עד שיהיה בה ט' קבין וכו'. אף על גב דבכל דהו מקרי שדה כדאמרינן בפרק האומר בקידושין (דף סא.) אין לי אלא בית כור זרע חומר שעורים מנין לרבות סאה וחצי סאה תרקב וחצי תרקב ת''ל שדה מ''מ אינו חשוב לטרוח לחרוש ולזרוע בפחות מט' קבין והא דאמר בסוף כתובות (דף קיב.) אמר ההוא מינא לר' חנינא יאות משבחיתו בארעייכו בית סאה הניח לי אבא ממנה משח [ממנה חמר] ממנה עיבור ממנה קטנית כו' התם היה במקום שמתברך ביותר: (תוספות)


דף יא - ב

אבל מייחד ליה פיתחא אין לו אלא ארבע אמות לפני פתחו אמר רב הונא אכסדרה אין לה ד' אמות טעמא מאי משום פירוק משאו הכא אפשר דעייל לגואי ומפרק מתיב רב ששת אחד שערי בתים ואחד שערי אכסדראות יש להן ד' אמות כי תניא ההיא באכסדרה דבי רב אכסדרה דבי רב פשיטא אידרונ' מעליא הוא אלא באכסדרה רומייתא ת''ר בית שער אכסדרה ומרפסת יש להן ד' אמות היו חמשה בתים פתוחין למרפסת אין להן אלא ד' אמות בלבד בעא מיניה ר' יוחנן מר' ינאי לול של תרנגולין יש לו ד' אמות או אין לו ד' אמות א''ל טעמא מאי משום פירוק משאו הכא מטפס ועולה מטפס ויורד בעא מיניה רבא מרב נחמן בית חציו מקורה וחציו אינו מקורה יש לו ד' אמות או אין לו ד''א א''ל אין לו ד' אמות לא מבעיא קירויו מלגיו דאפשר דעייל לגואי ומפרק אלא אפילו קירויו כלפי חוץ אפשר דעייל לגואי ומפרק בעא מיניה רב הונא מרבי אמי אחד מבני מבוי שבקש להחזיר פתחו למבוי אחר בני מבוי מעכבין עליו או אין מעכבין עליו א''ל בני מבוי מעכבין עליו אכסניא לפי בני אדם מתחלקת או לפי פתחים מתחלקת א''ל לפי בני אדם מתחלקת תניא נמי הכי זבל שבחצר מתחלקת לפי פתחים אכסניא לפי בני אדם אמר רב הונא אחד מבני מבוי שבקש לסתום כנגד פתחו בני מבוי מעכבין עליו שמרבה עליהן את הדרך מיתיבי חמש חצרות פתוחות למבוי כולן משתמשות עם החיצונה והחיצונה משתמשת לעצמה והשאר משתמשות עם השניה והשניה משתמשת לעצמה ומשתמשת עם החיצונה נמצאת פנימית משתמשת לעצמה ומשתמשת עם כל אחת ואחת תנאי היא דתניא אחד מבני מבוי שבקש להחזיר פתחו למבוי אחר בני מבוי מעכבין עליו היה סתום ובקש לפותחו אין בני מבוי מעכבין עליו דברי רבי ר''ש בן אלעזר אומר חמש חצרות הפתוחות למבוי כולן משתמשות במבוי זו עם זו חצרות מאן דכר שמייהו חסורי מחסרא והכי קתני וכן חמש חצרות הפתוחות למבוי כולן משתמשות עם החיצונה והחיצונה משתמשת לעצמה וכו' דברי רבי ר' שמעון בן אלעזר אומר חמש חצרות הפתוחות למבוי כולן משתמשות במבוי: אמר מר היה סתום ובקש לפותחו אין בני מבוי מעכבין עליו אמר רבא לא שנו אלא שלא פרץ את פצימיו אבל פרץ את פצימיו בני מבוי מעכבין עליו א''ל אביי לרבא תניא דמסייע לך

 רש"י  אבל מייחד ליה פיתחא. שהיה לו פתח לסוף ביתו אצל החפירה ודרך אותו פתח היה רגיל להשליך הגרעינין וליטלן אין לו בחצר בשביל החפירה אלא ד' אמות שלפני אותו פתח: אכסדרה. שיש לו מן הפתח לחצר: אין לו ד' אמות. בחלוקת החצר: טעמא מאי. אמור רבנן שיש לפתח בית ד' אמות בחצר: משום פירוק משאו. שיפרק שם משאו מעל חמורו לפי שסתם בית אינו פנוי מכלים ואי אפשר להכניס חמור עם משאו בבית לפרק לשם: הכא. באכסדרה כיון (דאית) לה דפנות אפשר דמעייל לגאו ומפרק: אכסדרה דבי רב. דפנות סביב לה אלא שמוקפות חלונות: אכסדרה רומייתא. מוקפות דפנות נמוכות שאין מגיעות לתקרה: בית שער. בית קטן שלפני פתח טרקלין וקורין לו פורק''א בלע''ז: מרפסת. אלויי''ר והרבה פתחי עלייה פתוחין לו וכולן עולין דרך סולם אחד שקורין דגרי''ד: אין להן אלא ארבע אמות. בין כולן אצל רגלי הסולם: לול של תרנגולין. בית קטן שמגדלין בו תרנגולין ויש לו פתח לחצר: יש לו ד' אמות. בחצר או לא: מטפס ועולה. התרנגול מטפס וטורח ועולה דרך ראש הכותל לתוך הלול: בית חציו מקורה כו'. ופתוח לחצר יש לו ד' אמות בחצר או לא: לא מבעיא קירויו מלגיו. והחצי שאינו מקורה לצד החצר דאין לו ארבע אמות בחצר דהא אפשר דמעייל חמור במשאו ומפרק שם שאין דרך לתת כלים בחצר שאינו מקורה: אלא אפי' קירויו לצד החוץ. וגילוייו לצד פנים נמי אין לו ד' אמות דהא אפשר דמעייל חמור עד הגילוי ומפרק: למבוי אחר. כגון בית שבין שני מבואות: בני מבוי מעכבין. אבני מבוי אחר שאינו רגיל אצלם: אכסניא. חיל של מלך המוטל על בני העיר לתת להן אכסניא בבתיהם: לפי בני אדם. הדרים בבית: מתחלקת לפי פתחים. לזבל שדות לפי שדרך הפתחים השליכו שם עד שנעשית אשפה: שבקש לסתום כנגד פתחו. להקיף מחיצה סביבות ד''א שיש לו במבוי כנגד פתחו: שמרבה עליהם הדרך. שההולך מראשו עד צד סופו צריך להקיף סביב המחיצה: חמש חצרות הפתוחות למבוי. זו אצל זו לארכו וסתם מבואות סתומין הן בסופן ואחד מקצותיו פתוח לר''ה: כולם משתמשות במבוי עם החיצונה. כנגדה שהרי לכולם יש דרך במבוי לצאת דרך ראשו לרה''ר וכל שיש לו דרך יש לו תשמיש שאינו מעכב דרך המבוי: והחיצונה משתמשת לעצמה. כנגדה ברוחב המבוי אבל לא כנגד חברותי' שאין לה עליהן דרך: משתמש' לעצמה. לבדה וקשיא לרב הונא דאמר כולן מעכבין ואפי' החצונים מעכבין על הפנימיים: היה סתום. שהיה לו מקודם פתח פתוח לו וסתמו ולאחר זמן נמלך לפותחו: כולם משתמשין במבוי. בכל המבוי ואפי' חיצון על הפנימי: שלא פרץ פצימיו. כשנסתם פתחו לא סלק מזוזתו ומשקוף ומפתן דגלי דעתיה דלא סילק נפשיה וסופו לפותחו לאחר זמן: (רש"י)

 תוספות  הכא אפשר דמעייל לגואי ומפרק. פרש''י דסתם אכסדרה אין לה .. דפנות כלל וגרס נמי בסוף פ' כל גגות (עירובין דף צד: ושם. ד''ה בשתי) כי לית ליה לשמואל פי תקרה בד' אבל בג' אית ליה פירוש באכסדרה שאין לה דפנות כלל לית ליה לשמואל פי תקרה יורד וסותם בכל ארבע מחיצות ולכך קאמר שמואל באכסדרה בבקעה דאין מטלטלין בה אלא בד' אבל בשלש אית ליה דהיינו אם יש בו דופן אחד אמרי' בג' פי תקרה ולר''י נראה דסתם אכסדרה יש לה שלש מחיצות כדאמר בלא יחפור (לקמן דף כה:) דעולם הזה לאכסדרה הוא דומה דרוח צפונית אינה מסובבת ובסוף פרק כל גגות (עירובין דף צד:) גרסי' כי לית ליה בג' אבל בארבע אית ליה פי' בשלש כשאין כי אם שלש מחיצות לא אמרי' פי תקרה ברביעית אבל בד' כשיש קצת גם ממחיצה רביעית אמר פי תקרה ואכסדרה דבי רב יש לה נמי שלש מחיצות גמורות והרביעית גבוהה ד' אמות ואכסדרה רומיתא הרביעית אינה גבוהה רק עשרה טפחים אי נמי דבי רב גבוהה רביעית עשרה ורומיתא פחות מעשרה טפחים: בעא רב הונא מרב אמי. והא דאמר בפרק הניזקין (גיטין דף נט: ושם) גבי רב הונא קרי בכהני שאני רב הונא דאפי' ר' אמי ור' אסי כהני חשיבי דארעא דישראל מיכף כייפי לרב הונא והכא היכי בעא מיניה וי''ל דרבי אמי לחוד ורב אמי לחוד: אכסניא לפי פתחים כו'. פירש רבינו חננאל דמיבעיא ליה שיירא שחנתה במקום אחד הזבל איך חולקין: אחד מבני מבוי שבקש לסתום כנגד פתחו. פירש הקונטרס להקיף מחיצות סביבות הארבע אמות שיש לו במבוי כנגד פתחו וקשה לרבינו יצחק דלא מצינו שיהא לו ארבע אמות במבוי אלא בחצר ונראה לרבינו יצחק כפי' רבינו חננאל כגון שיושב בסוף המבוי אצל צד הסתום ורוצה לסתום כנגד פתחו כל רוחב המבוי והשתא קאמר רב הונא שמעכבין עליו בני המבוי אע''פ שהם חיצונים לפי שמרבה עליהם את הדרך פי' רגל בני אדם שיכולין לומר בני המבוי [אף] כשיש רבים במבוי יכולים ליכנס עד סוף המבוי וע''י הסתימה תרבה עלינו את הדרך ע''י בני אדם הדורכים עלינו במבוי ואף לחצרות יצטרכו ליכנס מרוב דוחק ומצינו לשון מרבה עליהם את.. הדרך בענין זה דתנן לקמן בחזקת הבתים (דף נט:) לקח בית בחצר אחרת לא יפתחנו לחצר השותפים ומפר' טעמא בגמרא (דף ס.) מפני שמרבה עליהם את הדרך דהיינו רגל בני אדם ובתוספתא דפ''ק דמכילתין תניא יש לו חנות ברשות הרבי' ומבקש לפותחו לחצר השותפים יכולים לעכב על ידו מפני שמרבה עליהם את הדרך: והפנימית משתמשת עם כולן ומשתמשת לעצמה. פי' לעצמה שאין אחרונה משתמשת עמה וחיצונה משתמשת לעצמה דלעיל אין פירושו כמו זה אלא לעצמה שאינה משתמשת (תוספות)


דף יב - א

בית סתום יש לו ד' אמות פרץ את פצימיו אין לו ד' אמות (קבר שפתחו סתום אינו מטמא כל סביביו פרץ את פצימיו וסתמו מטמא כל סביביו) בית סתום אינו מטמא כל סביביו פרץ את פצימיו מטמא כל סביביו אמר רבה בר בר חנה א''ר יוחנן מבואות המפולשות לעיר אחרת ובקשו בני העיר לסותמן בני אותה העיר מעכבין עליהן לא מיבעי כי ליכא דרכא אחרינא דמעכבי אלא אפילו כי איכא דרכא אחרינא נמי מעכבי משום דרב יהודה אמר רב דאמר מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו (כדרב גידל דא''ר גידל רבים שבררו דרך לעצמן מה שבררו בררו) אמר רב ענן אמר שמואל מבואות המפולשין לרה''ר ובקשו בני מבואות להעמיד להן דלתות בני רה''ר מעכבין עליהן סבור מינה הני מילי בד אמות כדר' זירא אמר רב נחמן דאמר רבי זירא אמר רב נחמן ד' אמות הסמוכות לרה''ר כרה''ר דמיין ולא היא התם לענין טומאה אבל הכא זימנין דדחקי בני רה''ר ועיילי טובא: ולא את השדה עד שיהא בה תשעה קבין לזה ותשעה קבין לזה כו': ולא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתריה בבבל מאי אמר רב יוסף בי רדו יומא מאי בי רדו יומא אי יומא זרעא תרי יומא כרבא לא הוי אי יומא כרבא יומא דזרעא לא הוי אי בעית אימא יומא דכרבא דכריב ותני ואי בעית אימא יומא דזרעא בהדורי דוולא אמר רב נחמן בי דאלו יומא פרדסא אמר אבוה דשמואל בת שלשת קבין תניא נמי הכי האומר לחבירו מנת בכרם אני מוכר לך סומכוס אומר לא יפחות מג' קבין א''ר יוסי אין אלו אלא דברי נביאות בבבל מאי אמר רבא בר קסנא תלת אציאתה בני תריסר גופני כי היכי דרפיק גברא ביומא אמר רבי אבדימי דמן חיפה מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים אטו חכם לאו נביא הוא הכי קאמר אע''פ שניטלה מן הנביאים מן החכמים לא ניטלה אמר אמימר וחכם עדיף מנביא שנאמר {תהילים צ-יב} ונביא לבב חכמה מי נתלה במי הוי אומר קטן נתלה בגדול אמר אביי תדע דאמר גברא רבה מילת' ומתאמר' משמיה דגברא רבה אחרינא כוותי' אמר רבא ומאי קושיא ודילמא תרוייהו בני חד מזלא נינהו אלא אמר רבא תדע דאמר גברא רבה מילתא ומתאמרא

 רש"י  בית סתום. שהיה לו פתח לחצר וסתמו: יש לו ד' אמות. בחלוקת החצר אם באו לחלוק כאילו הוא פתוח: אינו מטמא סביביו. אלא כנגד הפתח אם מת בתוכו: פרץ את פצימיו. הרי הוא כקבר וחכמים טימאו את סביבות הקבר ד' אמות כדי שלא יקרבו עושי טהרות עד הקבר ויאהילו ולאו אדעתייהו: לעיר אחרת: לדרך עיר אחרת: ובקשו בני העיר. שהמבואות בה לסותמן מאחריהם: בני אותה העיר. האחרת מעכבין עליהן שכבר הוחזקו לקצר דרכן דרך אותן המבואות: בני רה''ר מעכבין עליהן. משום דכי דחקו בני רה''ר מסתלקי לתוך המבואות: הני מילי. תוך ד' אמות של ראש המבוי הסמוכות לרה''ר מעכבין מלהעמיד דלתות לשם: כרה''ר דמו. לענין ספק טומאה ברה''ר: ולא היא. שאפי' רצו להעמידם לפנים מד' אמות מעכבין עליהן: בי רדו יומא. בית חרישת יום אחד לזה וכן לזה לא תחרוש מתרגמינן לא תרדי (דברים כב): ה''ג. בי רדו יומא מאי אי יומא זרעא תרי יומא כרבא לא הוי ואי יומא כרבא יומא דזרעא לא הוי אי בעית אימא יומא דזרעא באתרא דכריב ותני ואי בעית אימא ביומא דכרבא ובאהדורי: אי יומא דזרעא. בשעת הזרע הוא נוח לחרוש שכבר נחרשת בשעת הניר: תרי יומי כרבא לא הוי. כלומר בשעת הניר היאך ישכור שוורים אין בו כדי מלאכת ב' ימים ויש בו יותר מכדי מלאכת יום אחד: ואי ביומא כרבא. של שעת הניר קאמרת לא הוי יומא דזרעא והיאך ישכור שוורים בשעת הזרע: אי בעית אימא יומא דזרעא. ודקא קשיא לך תרי יומי כרבא לא הוי באתרא דכרבי ותנו בשעת הניר איכא ביומא דזרעא תרי יומי כרבא: ואי בעית אימא יומא כרבא ודקאמרת לא הוי יומא דזרעא בהדורי עסקינן שארץ קשה ויש בה מעלות ומורדות ויש טורח בשעת הזרע כשעת הניר: לישנא אחרינא איפכא גרסינן ואי בעית אימא יומא דכרבא. ודקשי' לך יומא דזרעא לא הוי באתרא דכריב ותני בשעת הזרע אחת קודם לזריעה ואחת לאחר הזריעה לכסות הזרעי' ואי בעית אימא יומא זרעא ודקאמר' תרי יומי כרבא לא הוי בהדורי עסקינן שיש טורח גדול בשעת הניר ויומא זרעא הוי תרי יומי כרבא ולשון זה הגון: דוולא. אם יש להן בור שממנו משקין שדה: בי דלו יומא. עד שיהא בו כדי להשקות שדה כדי פעולת יום לזה וכדי פעולת יום לזה משום שכר פועל: פרדיסא. כרם: ג' קבין. לכל אחד לפי חשבון סאתים כחצר המשכן: אין אלו אלא דברי נביאות. בלא טעם: אוציתא. כל י''ב גפנים קרי אוציא: דרפיק. עודר: ניטלה נבואה כו'. משום דאמר ליה לעיל אין אלו אלא דברי נביאות שקרא דברי חכמים נבואה נקט לה להא מילתא: אטו חכם לאו נביא הוא. וכי אין חכם ראוי להיות נביא דקאמר מר ניטלה מן הנביאים וניתנה לחכמים מכלל דמעיקרא לא היתה נבואה לחכמים: הכי קאמר אע''פ שניטלה מן הנביאים. שאינם חכמים מן חכמים לא ניטלה ונביאים יש להן לבב חכמה: תדע. שלא ניטלה מן חכמים: (רש"י)

 תוספות  פרץ פצימיו מטמא כל סביביו. פי' הקונטר' כל סביביו ד' אמות כקבר ואין נראה לר' שמשון כיון דמסיימי מחיצות וליכא למיחש שמא יעלה על הבית ויאהיל עליו לית לן למימר שיטמא ד' אמות סביביו כדמוכח בפ' משוח מלחמה (סוטה דף מד.) גבי חצר הקבר העומד בתוכה טהור ה''מ חצר הקבר דמסיימי מחיצו' אבל בעלמא תפיס לכך נראה לו לפרש כגון שיש זיזין הרבה בולטין מן הבית מכל צד ויש בהן פותח טפח לכל אחד ובשלא פרץ פצימיו אף על פי שסתמו אינו מטמא תחת השאר זיזין שסתמו של מת עומד לצאת דרך פתח אבל אם פרץ פצימיו וחזר ובנאן כשאר כותל ואין כאן פתח כלל מטמא כל סביביו דכל זיז וזיז איכא לספוקי דשמא דרך תחת אותו זיז יצא מן הבית ויש לישב פי' הקונטרס דבית נמי לא מסיימי מחיצתא דאע''ג דליכא למיחש שמא יעלה על הבית מ''מ איכא למיחש שמא יגע בכתלי' דקבר מטמא במגע אפי' מן הצד כדמוכח בספרי בפרשת פרה אדומה בקבר זה קבר סתום או אינו אלא פתוח אמרת ק''ו ומה אהל שהוא מקבל טומאה אינו מטמא מכל הצדדין כשהוא פתוח הקבר שאינו מקבל טומאה אינו דין שלא יטמא מכל הצדדין כשהוא פתוח משמע דכשהוא סתום מטמא אף בנוגע בו מן הצד: מצד שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו. היינו כשהחזיקו ברשות אבל אם באין להחזיק שלא ברשות יש למחות בידם ולנקוט פיזרא וליתיב כדמוכח בהמניח (ב''ק דף כח. ושם): ולא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתריה. פי' ר''י ב''ר מרדכי דבאתריה דרבי יהודה היה קרקע חשוב וטוב והיה חשוב לטרוח בתשעה חצאי קבין אבל באתריה דתנא קמא לא היה קרקע טוב כל כך שיהיה חשוב לטרוח בפחות מתשעה קבין ואף על פי שלא היה בו כדי חרישת יום ראוי היה לטרוח והשתא בעי בבבל . מאי שאין הקרקע טוב כל כך ואינו ראוי כשיעור השנוי במשנתינו: ה''ג ר''ח ואי בעית אימא בכרבא וזרעא ובהדורי. פירוש בית חרישת יום ושפיר הוי יומא לזרעא דכשיבא לזורעה חורש ובחזירתו עוד מושך . המחרישה על הקרקע וזורע וזה בהדורי: ואי בעית אימא יומא דזרעא. ודקאמרת לא הוי תרי יומי כרבא כריב יומא ופלגא והדר תני וכריב עד דשלים יומא: דוולא. פר''ח ארץ שמשקין אותה בדלי לכל אחד ארץ שדולין לה יום אחד וקשה לר''י דא''כ הוה ליה למיתני בבבל מאי כדבעי באינך ע''כ נראה כפ''ה: א''ר יוסי אין אלו אלא דברי נביאות. לא לשבח קאמר אלא כלומר שאומר בלא טעם דכי האי גוונא בסוף (אלו) מומין (בכורות דף מה. ושם ד''ה עשו) גבי יתרת שאין בה ציפורן מטמא במגע ובמשא אבל לא באהל וקאמר עשו דבריהן כדברי נביאות מה נפשך אי אבר הוא ליטמא באהל ואי לא אבר הוא לא ליטמא כלל וכן י''ל בסוף פ' כיצד מעברין (עירובין דף ס: ושם ד''ה אין): אטו חכם לאו נביא הוא. וא''ת בפ' בן סורר (סנהדרין דף עה.) דקאמר משחרב בהמ''ק ניטל טעם ביאה וניתן לעוברי עבירה תקשי ליה נמי אטו קודם שנחרב לא הוה להו טעם ביאה לעוברי עבירה הא מפיק ליה מדכתיב מים גנובים ימתקו (משלי ט) כדפריך הכא וי''ל דאיכא לשנויי התם כדמשני הכא ניטל טעם ביאה ומעוברי עבירה לא ניטלה ולא חש להקשות בכל מקום: [וע''ע תוס' גיטין עב. ד''ה ומשום וכו']: (תוספות)


דף יב - ב

משמיה דר' עקיבא בר יוסף כוותיה אמר רב אשי ומאי קושיא דלמא להא מילתא בר מזליה הוא אלא אמר רב אשי תדע דאמר גברא רבה מילתא ומתאמרא הלכה למשה מסיני כוותיה ודלמא כסומא בארובה ולאו טעם יהיב א''ר יוחנן מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות לשוטים מאי היא כי הא דמר בר רב אשי דהוה קאי ברסתקא דמחוזא שמעיה לההוא שוטה דקאמר ריש מתיבתא דמליך במתא מחסיא טביומי חתים אמר מאן חתים טביומי ברבנן אנא שמע מינה לדידי קיימא לי שעתא קם אתא אדאתא אימנו רבנן לאותביה לרב אחא מדפתי ברישא כיון דשמעי דאתא שדור זוגא דרבנן לגביה לאימלוכי ביה עכביה הדר שדור זוגא דרבנן אחרינא עכביה גביה עד דמלו בי עשרה כיון דמלו בי עשרה פתח הוא ותנא ודרש לפי שאין פותחין בכלה פחות מעשרה קרי רב אחא אנפשיה כל המריעין לו לא במהרה מטיבין לו וכל המטיבין לו לא במהרה מריעין לו תנוקת מאי היא כי הא דבת רב חסדא הוה יתבה בכנפיה דאבוה הוו יתבי קמיה רבא ורמי בר חמא אמר לה מאן מינייהו בעית אמרה ליה תרוייהו אמר רבא ואנא בתרא א''ר אבדימי דמן חיפה קודם שיאכל אדם וישתה יש לו שתי לבבות לאחר שאוכל ושותה אין לו אלא לב אחד שנאמר {איוב יא-יב} איש נבוב ילבב וכתיב {שמות כז-ח} נבוב לוחות ומתרגמינן חליל לוחין אמר רב הונא בריה דרב יהושע הרגיל ביין אפי' לבו אטום כבתולה יין מפקחו שנאמר {זכריה ט-יז} ותירוש ינובב בתולות: אמר רב הונא ברי' דרב יהושע פשיטא חלק בכור וחלק פשוט יהבינן ליה אחד מצרא יבם מאי אמר אביי היא היא מ''ט בכור קרייה רחמנא רבא אמר אמר קרא {דברים כה-ו} והיה הבכור הוייתו כבכור ואין חלוקתו כבכור ההוא דזבן ארעא אמצרא דבי נשיה כי קא פלגו א''ל פליגו לי אמצראי אמר רבה כגון זה כופין על מדת סדום מתקיף לה רב יוסף אמרי ליה אחי מעלינן ליה עלויא כי נכסי דבי בר מריון והלכתא כרב יוסף תרי ארעתא אתרי נגרי אמר רבה כגון זה כופין על מדת סדום מתקיף לה רב יוסף זמנין דהאי מדויל והאי לא מדויל והלכתא כרב יוסף תרתי אחד נגרא א''ר יוסף כגון זה כופין על מדת סדום מתקיף לה אביי מצי אמר בעינא דאפיש אריסי והלכתא כרב יוסף אפושי לאו מילתא היא

 רש"י  משמיה דרבי עקיבא כוותיה. וליכא למימר בני חד מזלא נינהו שהרי ר''ע חכם ממנו הרבה: ולאו טעמא קאמר. במילתיה וכיון דאמר טעמא אין זה כסומא שמכוון לירד בארובה במקרה בעלמא אלא סברת הלב היא הבאה לו בנבואה וזכה להסכים להלכה למשה מסיני: בריסתקא. שוק רשות הרבים: דמליך. השתא במתא מחסיא שעתיד להיות ראש הישיבה עכשיו: טביומי חתים. כשחותם באיגרת חותם שמו טביומי: קיימא לי שעתא. מזל: שדרו זוגא דרבנן לגביה. דמר בר רב אשי: לאימלוכי ביה. ליטול עצה ורשות להמליך את רב אחא: פתח ותנא. דרשה ונעשה ראש הישיבה: כל המריעין לו כו'. כלומר הואיל ונדחה השעה לא ימליכוני עוד: איש נבוב. כשהוא חלול בלא כרס מלאה: ילבב. כמה לבבות שאינו מסכים לדעת שלמה: ינובב בתולות. לב אטום כבתולות עושה נבוב וחלול: פשיטא חלק בכור וחלק פשוט. שני חלקין שהבכור נוטל אחד משום בכורה ואחד משום פשיטות יהבינן ליה אחד מצרא זו אצל זו שהרי שניהן חלקו הן והרי הן כחלק אחד: יבם מאי. המייבם את אשת אחיו דקם תחתיו לנחלה ונוטל שני חלקים מאי מי מצו אמרי ליה הואיל ומכח אחרינא קאתי לא יהבי להו ניהליה אחד מצרא זו אצל זו אי לאו מעליתא גבן בדמי: הבכור אשר תלד. ביבם קמשתעי דמצוה בגדול לייבם אשר תלד פרט לאיילונית והכי מדרש קרא יבמה יבא עליה וגו' והיה הבכור איזה מן היבמין יבא עליה הבכור אשר תלד וכגון שהיבמה בת וולדות היא פרט לאיילונית: דזבן ארעא אמצרא דבי נשא. קנה קרקע אצל שדה אביו: כי מטא למיפלג. עם אחיו בנכסי אביו: על מדת סדום. זה נהנה וזה לא חסר: אמרו אחי מעלינן ליה עילואי. לנו היא משובחת כקרקעותיו של בר מריון שהיו מעולות ומסתברא הא דרב יוסף בשדה בעל שיכולין לומר פעמים שזו מתברכת משאר השדות: תרי ארעתא אתרי נגרי. אם בית השלחין היא ויש לשני אחין לחלוק שתי שדות לכל אחת יש לה יאור להשקות ממנו וזה קנה שדה אצל האחד מהן ורוצה שיתן אחיו זו הסמוכה לשלו: כגון זו כופין. דהא לקרקע השניה גם היא יש לה יאור להשקות ממנו: האי מדויל והאי לא מדויל. דרך היאורים לייבש כשנהר (שם) נמשכין ממנו מתמעט לפעמים שזה יבש וזה אינו יבש ואומר לו טול חלקך בשתיהם דלאו מדת סדום היא או תן לנו עילוי בדמי: תרתי. ארעתא יש להם לחלוק על חד נגרא ואחד מהן קנה קרקעו אצל האחת: כופין על מדת סדום. דכיון דאחד נגרא נינהו שתיהן שוות: ניחא לי לאפושי אריסי. טוב לי שיהא לך שתי שדות אחת מכאן ואחת מכאן ואחת לי באמצע כדי שתרבה לך אריסין ותהא שדה שלי משתמרת יפה: (רש"י)

 תוספות  כל המריעין לו לא במהרה מטיבין לו. ובשילהי מרובה (ב''ק דף פ: ושם ד''ה לעולם) דקאמר רב אחא גופיה לעולם אין מטיבין לו איכא למימר דמתחל' אמר לא במהרה מטיבין שהיה מצפה שיחזירוהו לגדולתו וכשראה שלא החזירוהו שוב אמר לעולם אין מטיבין לו: חלק בכור וחלק פשוט יהבינן ליה אחד מצרא. כדנפקא לן ביש נוחלין (לקמן דף קכד.) מדכתיב פי שנים מקיש חלק בכורה לחלק פשוט: אמיצרא דבי נשי. אית דגרס בתר הכי אמרי אחוותא א''כ בי נשיה היינו חמיו ולא היו לחמיו בנים כי אם בנות ואית דגרס אמרי אחי א''כ בי נשיה היינו אביו [ועי' תוס' שבת כג: ד''ה דבי נשא]: כגון זה כופין על מדת סדום. תימה לר''י לרבה אמאי איצטריך קרא בבכור דיהבינן ליה אחד מצרא ואומר ר''י לפי שלא נתן לו כח הכתוב אלא כב' אחיו ואילו היו שני אחיו רוצים להשתתף לא כפינן לשלישי לתת להם חלק ביחד ועוד דבכור מתנה קרייה רחמנא כדאמר ביש נוחלין (שם) דכתיב לתת לו פי שנים ואין לכוף את הנותן ולאביי נמי אי לאו דקרייה רחמנא בכור ה''א יקום על שם אחיו כאילו הוא ואחיו קיימין וריצב''א מפרש דהא דאמר רבה כופין לא מדין תורה קאמר דבדין היה יכול למחות שכנגדו דאיכא קפידא ברוחות כדאמר בכמה דוכתין ועוד הא דכופין על מדת סדום בזה נהנה וזה לא חסר היינו בשכבר דר בחצר חבירו שאינו מעלה לו שכר אבל הא פשיטא שיכול למחות בו שלא יכנס לדור בביתו אפי' בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר דהוה זה נהנה וזה לא חסר אלא מתקנת חכמים קאמר הכא דכופין והשתא אין להקשות כלל אמאי איצטריך קרא בבכור: מעלינן ליה כנכסי דבר מריון. פירש הקונטרס בשדה הבעל שיכולים לומר שפעמים מתברכת משאר שדות ובתרתי ארעתא אתרי נגרי לא שייך למימר מעלינן כיון שצריך להשקות ואין מתברכת זו יותר מזו ואין נראה דגם אותם שצריך להשקות מתברכת אחת מהם פעמים יותר שאחת לוקה בשידפון ואחת אינה לוקה ופר''ת מעלינן כנכסי דבר מריון לא ניתן לך זכות שיש לנו בשדה זו אם לא בדמים יקרים כמו בני מריון שהיו עשירים ולא היו מוכרים קרקעותיהם אלא בדמים יקרים ותרתי ארעתא אתרי נגרי לא קאי אעובדא דההוא גברא אלא מילתא באנפי נפשיה כלומר שתי שדות שיש לכל אחד נגר ורוצה האחד שיחלקו כל אחת לשתים שיקח חצי שדה זו וחצי שדה זו אמר רבה כופין על מדת סדום ויטול כל שדה שלם כדי שיהא לכל אחד חלק אחד מצרא וכן יש לפרש תרתי ארעתא אחד נגרא שהנגר מפסיק בין שתי השדות ואם יחלקו כל שדה לשתים לא יהיה חלקו אחד מצרא והשתא בהני לא שייך למימר מעלינן כנכסי דבי בר מריון דאטו אם האחד רצה לחלוק לעשרים נאמר שיחלקו משום מעלינן ולשון מעלינן נמי אינו מתיישב (תוספות)


דף יג - א

חד גיסא נגרא וחד גיסא נהרא פלגין לה בקרנא זול: ולא את הטרקלין כו': אין בהן כדי לזה וכדי לזה מהו רב יהודה אמר אית דינא דגוד או אגוד רב נחמן אמר לית דינא דגוד או אגוד א''ל רבא לרב נחמן לדידך דאמרת לית דינא דגוד או אגוד בכור ופשוט שהניח להן אביהן עבד ובהמה טמאה כיצד עושין א''ל שאני אומר עובד לזה יום אחד ולזה שני ימים מיתיבי מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד דברי ב''ה ב''ש אומרים תקנתם את רבו את עצמו לא תקנתם לישא שפחה אינו יכול לישא בת חורין אינו יכול יבטל והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה שנאמר {ישעיה מה-יח} לא תהו בראה לשבת יצרה אלא כופין את רבו ועושין אותו בן חורין וכותבין שטר על חצי דמיו וחזרו ב''ה להורות כדברי ב''ש שאני הכא דאגוד איכא גוד ליכא ת''ש שני אחין אחד עני ואחד עשיר והניח להן אביהן מרחץ ובית הבד עשאן לשכר השכר לאמצע עשאן לעצמו הרי עשיר אומר לעני

 רש"י  חד גיסא ניגרא וחד גיסא נהרא. שדה של שני אחים שיש נהר על פני מזרח ונגר על פני צפונה: פלגי ליה בקרנא זול. לפי שהנהר טוב מן הנגר והסמוך למים טוב מן הרחוק ואם תחלקנה מן הצפון נמצא (מן) כל הנהר לאחד והשני אין לו אלא נגר בצפונו ופעמים שהוא יבש ואם תחלקנה מן המזרח למערב יהיה לאחד הנהר על פני מזרחו ונגר על פני צפונו ולשני אין לו אלא נהר במזרחו לפיכך יחלקום לשמונה חלקים שיהא לשניהם בשוה סמוך לנהר ולנגר וכאשר ירחק מזה ירחק מזה כזה: אית דינא דגוד או אגוד. זה שרוצה לחלוק אומר לזה שאינו רוצה לחלוק או קוץ לי דמים וקנה לך חלקי או אני אקוץ דמים ואתן לך בחלקך שאי אפשי בשותפותך: לית דינא. שזה יכול לומר לא שלך אקנה ולא שלי אמכור אלא שותפין נהיה בה: עבד או בהמה טמאה. שאי אפשר לחלקן כיצד יעשו להכי נקט בכור ופשוט דטריחא מילתא להיות שותפין בה: וחזרו בית הלל להורות כו'. טעמא דמפני תיקון העולם הא לאו משום פריה ורביה לא כייפינן ליה ולא מצי עבד למימר ליה אקוץ בדמים ואתן לך בחלקך: ה''ג שאני הכא דאגוד איכא גוד ליכא. העבד יכול לקנות אבל אינו אומר קנה חלקי שאין דמים לבן חורין שאין עבד עברי נמכר אלא לשש: (רש"י)

 תוספות  חד גיסא ניגרא וחד גיסא נהרא. פירש רבינו חננאל שדה אשר מזרחה וצפונה נהרא ומערבה ודרומה מושך ניגרא חולקין אותה בקרנא זול פירוש חולקין אותה באלכסון מקרן מזרחית צפונית לקרן מערבית דרומית ויהיה לכל אחד צד אחד ניגרא וחד צד נהרא וכל היכא דמשיך נהרא או ניגרא קרוי חד גיסא: אית דינא דגוד או אגוד. נראה לר''י דאפילו בדמים יקרים הרבה יותר משוייו יכול לומר לו או גוד או אגוד ואין נראה לריצב''א דא''כ יוכל לסלק אחד את חבירו ע''י עילוי דמים בחצר שאין בה דין חלוקה: בכור ופשוט שהניח להן כו'. ותימה דאמאי נקט בכור ופשוט ולא נקט פשוט ופשוט ואומר ר''ת דפשוט ופשוט ניחא ליה שיעבוד לזה יום אחד ולזה יום אחד אבל בכור ופשוט קשיא ליה אם יעבוד לבכור ב' ימים הרי נטל הבכור יותר מפי שנים שאם יש עיר רחוקה מהלך יום אחד שמשתכרים בה הרבה שיש שם סחורה בזול ופשוט שאין לו שהות אלא יום אחד לא יוכל לילך שם והבכור שיש לו ב' ימים יכול לילך שם ומשתכר יותר הרבה מפשוט ומשני דמ''מ כך חולקין ור''י מפרש דלהכי נקט בכור ופשוט משום דאמר במי שהיה נשוי (כתובות דף צג:) דשור לחרישה ועומד לחרישה דכ''ע השכר לאמצע אע''פ שאין לזה כי אם מנה ולזה מאתים ולהכי פריך כיצד יעשו דעכשיו אין הבכור נוטל פי שנים ומשני דעובד לזה יום אחד ולזה ב' ימים ולא דמי לשור לחרישה ועומד לחרישה דהתם הוי השכר לאמצע משום דמעיקרא אדעתא דהכי נשתתפו אבל גבי בכור ופשוט דלא שייך האי טעמא כל אחד נוטל כפי חלקו: לישא שפחה אינו יכול. ואע''ג דאמר בהבא על יבמתו (יבמות דף סב. ושם ד''ה הכל) דהכל מודים בעבד שאין לו חיים ולא קיים פריה ורביה והכא נמי אם ישא שפחה לא קיים כיון שהולד מתייחס אחריה ואפי' שבת לא קיים כדמשמע התם דשבת תלוי בפריה ורביה מ''מ אור''י לא כופין לרבו לעשותו בן חורין משום פריה ורביה אם היה יכול לקיים אפי' שבת כל דהו כיון שהוא אנוס: שנאמר לא תהו בראה וגו'. הא דלא מייתי קרא דפרו ורבו אור''י בר מרדכי משום דלשבת יצרה שייך אפי' בצד עבדות וחציה שפחה וחציה בת חורין דלא כפו את רבה לשחררה אלא משום שנהגו בה מנהג הפקר הא דלא כפו אותו משום שבת דשמא אפילו כשתעשה בת חורין לא תקיים משום דלא מפקדא אפריה ורביה כדאמרינן בהבא על יבמתו (שם דף סה: ושם) דאיתתא לא מפקדא אפריה ורביה אבל עבד כשיהיה בן חורין ע''כ יקיים ור''י מפרש דלכך לא נקט קרא דפרו ורבו משום דפטור הוא מאותה מצוה כיון שהוא אנוס וכדי שיתחייב בה לא כפינן לרבו לעשותו בן חורין דא''כ בכל העבדים נכוף רבם לשחררם כדי שיתחייבו בכל המצות ולכך נקט קרא לא תהו בראה משום שהיא מצוה רבה ומשום הכי כפינן ובפ''ב דמגילה (דף כז.) נמי מייתי להאי קרא משום הכי גבי אין מוכרין ספר תורה אלא ללמוד תורה ולישא אשה ללמוד תורה דאמר מר גדול ת''ת שמביא לידי מעשה לישא אשה נמי לא תהו בראה אלא לשבת יצרה: כופין את רבו. וא''ת אמאי כופין ליתי עשה דפרו ורבו וידחה לא תעשה דלא יהיה קדש ואומר רבינו יצחק חדא דבעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה דמשעת העראה קא עקר ללאו ועשה דפרו ורבו לא מקיים עד גמר ביאה ועוד דהיא אסורה לינשא לו דלגבי דידה ליכא עשה ועוד אפי' מפקדא דאפשר לה באחר ועוד כיון דאפשר לקיים שניהם ע''י כפיה לא דחי וא''ת היכי כפינן לשחררו והא אמרי' בפ' השולח (גיטין דף לח: ושם) דכל המשחרר עבדו עובר בעשה וכי תימא מצוה שאני וכי אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חבירך כדאמרי' בריש שבת (דף ד. ושם ד''ה וכי) והא דשחרר ר''א עבדו בהשולח (גיטין שם) שנכנס לבית הכנסת ולא מצא שם י' התם משום דר''א גופיה עשה מצוה בכך שהשלים המנין והא דאמר נמי בפ' בכל מערבין (עירובין דף לב: ושם ד''ה ולא) דניחא ליה לחבר למיעבד איסורא זוטרא ולא ליעבד עם הארץ איסורא רבה התם משום דקא עביד עם הארץ איסורא על ידו של חבר דקא מאכיל ליה טבל ואומר ר''י דמשום מצוה רבה שרי אע''ג דעובר בעשה כדאמרי' ריש תמיד נשחט (פסחים דף נט. ושם ד''ה אתי) אין לך דבר שמתעכב אחר תמיד של בין הערבים אלא קטרת ונרות ופסח ומחוסר כפורים דערבי פסחים ומפרש התם משום דאתי עשה דפסח שיש בו כרת ודחי עשה דהשלמה אלמא קעבר כהן אעשה דהשלמה כדי שיקיים מחוסר כפורים מצות פסח וא''ת אמאי כופין וימכור עצמו בעבד עברי למ''ד בפ''ק דקדושין (דף יד: ושם) מוכר את עצמו רבו מוסר לו שפחה כנענית ולמ''ד נמי דאפי' אין לו בנים רבו מוסר לו שפחה כנענית ואע''ג דאין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג כדאמרי' בפ' האומר בקדושין (דף סט. ושם) הא בבית שני נהג יובל כדפי' ר''ת בהשולח (גיטין דף לו. ד''ה בזמן) גבי הלל תקן פרוזבול ואור''י דאין זה תקנה דאסור למכור עצמו בעבד עברי כדאמרינן בפ''ק דקדושין (דף כב:) אוזן ששמעה על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים וגו' וא''ת וישא חציה שפחה וחציה בת חורין ונהי דאינו יכול לקדשה דאתי צד עבדות ומשתמש בצד אשת איש ישאנה בלא קדושין כדאמר לישא שפחה כו' משמע דאי הוה מותר בשפחה לא כפינן לרבו אע''ג דאין קידושין תופסין בשפחה מ''מ היה נושאה בלא קידושין וי''ל דהשתא נמי אתי צד עבדות ומשתמש בצד חירות ולא דמי לפרדה דאמר בפרק אותו ואת בנו (חולין דף עט. ושם) דמרביעין עליה מינה ולא אמר דאתי צד חמור ומשתמש בצד סוס דהתם כלאים כתיב דמשמע שני מינים דומיא דשור וחמור דחרישה ופרדה מין אחד בפני עצמו ומטעם זה מותר לרכוב עליה וא''ת וישא ממזרת דצד עבדות מותר בממזרת כדתנן בהאומר בקדושין (דף סט.) יכולין ממזרין ליטהר כיצד ממזר נושא שפחה ובצד חירות נמי מותר כדתנן בפרק עשרה יוחסין (שם דף סט.) ממזרים וחרורים מותרין לבא זה בזה ואור''י דאין זה תקנה להרבות ממזרים בישראל וא''ת וישא נתינה דחרורי ונתיני מותרין לבא זה בזה כדתנן בפ' עשרה יוחסין (שם) וצד עבדות נמי מותר בנתינה דאמר בריש יש מותרות (יבמות דף פה:) ממזרת ונתינה לישראל איכא בינייהו למ''ד מפני שמרגילה הא [היא] מרגלה ליה פי' שיכול להכשיר זרעו ע''י בנו שישא שפחה וי''ל דלעולם אסור נתין בשפחה מ''מ מרגלה ליה כיון שיכול להכשיר אפי' ע''י איסור דהאי גברא לא איכפת ליה באיסור דהא נסיב ממזרת או נתינה וא''ת ומ''ש דאסור נתין בשפחה וממזר מותר דא נתין נמי הוי מפסולי קהל כמו ממזר דכתיב לא תתחתן בם ואור''ת משום דממזר קדש ועומד לפי שנולד מאיסור חמור דלא תפסי קדושין ולכך לא מיתסר בלאו דלא יהיה קדש ומיהו בזכור ובהמה אין להתירו אפ' למאן דמפיק להו בפרק ד' מיתות (סנהדרין דף נד:) מולא יהיה קדש דאין להתירו בקדישות אלא באותן שהוא בא ממנו ומקדישות דזכור ובהמה לא בא וא''ת ומ''ש דגירי וחרורי מותרים בנתינה ואסורים בשפחה ואע''ג דתרוייהו חייבי לאוין ואור''י דנתיני דתפסי בהו קדושין גמרינן משאר פסולי קהל כגון עמוני ומואבי מצרי ואדומי דמותרין בקהל גרים דלא איקרי קהל אבל שפחה דלא תפסי בה קדושין לא ילפא מינייהו: (תוספות)


דף יג - ב

קח לך עבדים וירחצו במרחץ קח לך זיתים ובא ועשה בבית הבד התם נמי גוד איכא אגוד ליכא ת''ש כל שאילו יחלק ושמו עליו חולקין אם לאו מעלין אותו בדמים תנאי היא דתניא טול אתה שיעור ואני פחות שומעין לו רבן שמעון בן גמליאל אומר אין שומעין לו היכי דמי אילימא כדתני מאי טעמא דרשב''ג אלא לאו חסורי מחסרא והכי קאמר טול אתה שיעור ואני פחות שומעין לו וגוד או אגוד נמי שומעין לו ואתא רשב''ג למימר אין שומעין לו לא לעולם כדקתני ודקאמרת מ''ט דרשב''ג משום דאמר ליה אי בדמי לית לי דמי למיתן לך במתנה לא ניחא לי דכתיב {משלי טו-כז} ושונא מתנות יחיה א''ל אביי לרב יוסף הא דרב יהודה דשמואל היא דתנן וכתבי הקודש אע''פ ששניהם רוצים לא יחלוקו ואמר שמואל לא שנו אלא בכרך אחד אבל בשני כריכות חולקין ואי ס''ד לית דינא דגוד או אגוד מאי איריא בכרך אחד אפי' בשני כריכין נמי תרגמא רב שלמן בששניהן רוצין אמר אמימר הלכתא אית דינא דגוד או אגוד אמר ליה רב אשי לאמימר הא דרב נחמן מאי אמר ליה לא שמיעא לי כלומר לא סבירא לי ולא והא רב' בר חיננא ורב דימי בר חיננא שבק להו אבוה תרתי אמהתא חדא ידעא אפיא ובשולי וחדא ידעא פילכא ונוולא ואתו לקמיה דרבא ואמר להו לית דינא דגוד או אגוד שאני התם דלמר מיבעי ליה תרוייהו ולמר מיבעי ליה תרוייהו כי קאמר ליה שקול את חדא ואנא חדא לאו גוד או אגוד הוא (וכי לא מצי למימר הכי) והא כתבי הקדש דתרוייהו מיבעי להו ואמר שמואל לא שנו אלא בכרך אחד אבל בשני כריכין חולקין הא תרגמא רב שלמן בשרצו ת''ר מדביק אדם תורה נביאים וכתובים כאחד דברי ר''מ ר' יהודה אומר תורה בפני עצמה נביאים בפני עצמן וכתובים בפני עצמן וחכ''א כל אחד ואחד בפני עצמו ואמר רב יהודה מעשה בביתוס בן זונין שהיו לו שמנה נביאים מדובקין כאחד על פי ר''א בן עזריה וי''א לא היו לו אלא אחד אחד בפני עצמו אמר רבי מעשה והביאו לפנינו תורה נביאים וכתובים מדובקים כאחד והכשרנום בין חומש לחומש של תורה ארבעה שיטין וכן בין כל נביא לנביא ובנביא של שנים עשר ג' שיטין ומסיים מלמטה ומתחיל מלמעלה ת''ר הרוצה לדבק תורה נביאים וכתובים כאחד מדבק ועושה בראשו כדי לגול עמוד ובסופו כדי לגול היקף ומסיים מלמטה ומתחיל מלמעלה

 רש"י  קח לך עבדים. שיחממו אותו ורחוץ בו ולא מצי עני למימר ליה קנה חלקי: הכא נמי גוד איכא אגוד ליכא. שאין העני אומר לו אף אני אקנה חלקך שאין לו במה לקנות לפיכך אין יכול לכופו: ושמו עליו. כל דבר שיש בו שיעור שאם תחלקנו עדיין יהא עליו שמו הראשון: מעלין אותו בדמים. היינו גוד או אגוד: טול אתה שיעור ואני פחות. כגון חצר שאין בה שמנה אמות ואמר זה חלוק וטול לך ד' אמות ואני המותר: וגוד או אגוד נמי. שלא רצה למחול כלום אלא קנה חלקי או אקנה חלקך: הא דרב יהודה. דאמר גוד או אגוד משמיה דרביה קבלה: בכרך אחד. כל ספריהן עשויין בגליון ואם יביאהו לב''ד לחלקו בזיון הוא: אבל בשתי כריכות. כגון תורה בכרך אחד ונביאים בכרך אחד: חולקין. קס''ד דאפילו אין שניהם רוצים וע''כ אין דמיהן שוין ואי לית דינא דגוד או אגוד היאך הוא כופיהו זה יאמר אני לא אתן לך עודף הדמים וגם לא אתן לך היפה שאקבל ממך דמים ולא גרסי' תרוייהו צריכין להאי: בששניהם רוצים. הא דשמואל אשניהם רוצים דמתניתין קאי דקתני לא יחלוקו ואמר שמואל בשתי כריכות אם שניהם רוצים יחלוקו: פילכא ונוולא. לטוות ולארוג ל''א ביסתרקי תכשיטי ספסלים שקורין טפי''ד: לית דינא דגוד או אגוד. לכופו לתת דמי העודפים ביפה ולא למכור חלקו: לאו גוד או אגוד הוא. אי לא אמר ליה או קח שתיהם או אקח שתיהם דכל אחת אין בה כדי לאחד: אבל בב' כריכות חולקין. וקס''ד בע''כ של אחד מהן אלמא כי אמר ליה שקול חדא וגוד דמי היתירים או אגוד כייפינן ליה: כל אחד ואחד בפני עצמו. כל ספר וספר של נביאים ושל כתובים צריך להיות כרך לעצמו: בבייתוס שמנה נביאים. כל ספרי נביאים שמנה הן: ה''ג וכן בין כל נביא ונביא ובנביא של שנים עשר שלש שיטין ומסיים מלמטה ומתחיל מלמעלה אם נזדמן לו סיום הספר מלמטה בסוף הדף מתחיל ספרו האחר בראש הדף ואינו צריך להניח ריוח חלק ביניהם: כדי לגול עמוד. מניח קלף חלק לגלול על גבי עמוד של עץ שהספר נגלל עליו: וסופו כדי לגול היקף. בסופו מניח חלק גדול כדי לגול בו כל הקיפו שאין עושה שני עמודים לגוללו לאמצעו כמו שאנו עושין לספר תורה אלא גוללו מתחלתו לסופו וכורך החלק על כל ההיקף: (רש"י)

 תוספות  (לעיל) שמע מינה דלית דינא דגוד או אגוד. וא''ת שאני הכא שאין העבד נותן לו דמים מיד אלא כותב לו שטר על דמיו וי''ל דמשמע משום דלא יבטל הוא דכופין הא לאו הכי אין כופין בכל ענין אפי' יתן דמים: אם עשאן לשכר כו'. לאו דוקא עשאן לשכר. דהוא הדין אפילו עשאן לעצמו אלא שמוצא להשכיר: ואי ס''ד לית דינא דגוד או אגוד אפי' בשתי כריכות כו'. השתא ס''ד דחולקין כיון שאחד רוצה לחלוק וב' כריכות דומיא דכרך אחד שאין כתוב באחד מה שכתוב באחר כגון יהושע ושמואל ואמאי חולקין בע''כ והא אינם שוין אלא ודאי אית דינא דגוד או אגוד וא''ת אפילו אית דינא דגוד או אגוד אמאי חולקין כיון שכתוב בזה מה שאין בזה ותרוייהו צריכי להאי ולהאי וי''ל דהוי מצי למימר וליטעמיך ולא גרס הכא מה שכתוב במיעוט ספרים ואי ס''ד לית ליה דינא דגוד או אגוד כי היכי דתרוייהו צריכי להאי תרוייהו צריכי להאי דהא כל שכן דאי לא צריכי תרוייהו להאי ולהאי פריך טפי שפיר אי לית ליה דינא דגוד או אגוד אמאי חולקין: מדביק אדם תורה נביאים וכתובים כאחד. אע''פ שא''א שלא יתן נביאים וכתובים על גבי תורה ובמגילה בפ''ב (דף כז.) משמע דאסור להניח ה''מ בשתי כריכות אבל כשהן מדובקין יחד אינו גנאי: רבי יהודה אומר תורה בפני עצמה. לא מפני שאסור להניח זה על גב זה מצריך שיהא כל אחד בפני עצמו דלא אשכחן שיהא אסור להניח אלא נביאים וכתובים על גבי תורה אבל נביאים על גבי כתובים או איפכא לא אלא היינו טעמא שלא יראה הכל כמו תורה או הכל נביאים כי היכי דאמרי חכמים בתר הכי דבעו שיהא כל נביא ונביא בפני עצמו וע''כ טעמא שלא יהא נראה הכל כמו נביא אחד כן נראה לרשב''א: ומסיים מלמטה ומתחיל מלמעל'. פי' בקונטרס ואינו צריך להניח ד' שיטין ונראה לר''י דבין חומש לחומש של תורה צריך להניח ואנביאים דוקא קאמר דאין צריך כדמפרש טעמא לקמן שאם בא לחתוך חותך אבל בין חומש לחומש של תורה לא מידי דהוי אפרשה פתוחה שאם היה מסיים מלמטה היה צריך להניח שיטה אחת הכא נמי דין הוא להניח בסוף כל חומש פרשה של ד' שיטין וריצב''א מפרש ומסיים מלמטה ומתחיל מלמעלה ולעולם מניח ד' שיטין ודוקא בין נביא לנביא אבל בין חומש לחומש לא יסיים מלמטה ומתחיל מלמעלה אפי' בהנחת ד' שיטין כדאמר בירושלמי בפ''ק דמגילה וצריך שיהא גומר באמצע הדף ומתחיל באמצעיתו ובנביא מסיים בסופו ומתחיל בראשו כו' ונראה לי הטעם דאין לו לסיים בסוף הדף אפי' יניח ארבעה שיטין משום שמא יבוא לחתוך אבל בין נביא לנביא שאם בא לחתוך חותך מסיים מלמטה: ועושה בראשו כדי לגול עמוד ובסופו כדי היקף. כן כתוב בכל הספרים וקשה לר''י דתניא במס' סופרים כל הספרים נגללין לתחלתן ולקמן אמר נמי ספר עזרה לתחלתו הוא נגלל ומה שפי' הקונט' מתחלתו לסופו אין הלשון משמע כן וגבי מזוזה אמרינן נמי שכורכין אותה מאחד כלפי שמע דהיינו לתחלתה ובהדיא גרסי' בירושלמי בפ''ק דמגילה עושה אדם עמוד לספר תורה בסופו ע''כ נראה לר''י דגר' ועושה בראשו כדי היקף ובסופו כדי לגול עמוד ולרשב''א נראה לקיים גירסת הספרים והכא שאני דאיירי במדביק תורה נביאים וכתובים ואז אין נכון לעשות עמוד בסופו כמו בעלמא שגנאי הוא שתהא תורה נכרכת סביב נביאים וכתובים ונראה כאילו נעשית להם שומר מלכלוך לכך עושה כאן עמוד בראשו כדי שתהא תורה מבפנים ונביאים וכתובים מבחוץ ולקמן דמשני לצדדין קתני לא גרס תחלת הספר כדי לגול עמוד וסופו כדי לגול היקף דהתם לא איירי במדביק תורה נביאים וכתובים ואית לן למימר איפכא וברוב ספרים לא גרס אלא לצדדין קתני ותו לא ועוד אומר רשב''א דאפי' לספרים דגרסי לה לא קשיא כולי האי דניחא ליה לשנויי דומיא דהך ברייתא דקאי עלה: (תוספות)


דף יד - א

ואם בא לחתוך חותך מאי קאמר הכי קאמר שאם בא לחתוך חותך ורמינהי תחלת ספר וסופו כדי לגול כדי לגול מאי אי כדי לגול עמוד קשיא הקף אי כדי לגול הקף קשי' עמוד א''ר נחמן בר יצחק לצדדין קתני רב אשי אמר כי תניא ההיא בספר תורה כדתניא כל הספרים נגללים מתחלתן לסופן וס''ת נגלל לאמצעיתו ועושה לו עמוד אילך ואילך א''ר אליעזר בר' צדוק כך היו כותבי ספרים שבירושלים עושין ספריהם ת''ר אין עושין ספר תורה לא ארכו יותר על הקיפו ולא הקיפו יותר על ארכו שאלו את רבי שיעור ס''ת בכמה אמר להן בגויל ששה בקלף בכמה איני יודע רב הונא כתב שבעין ספרי דאורייתא ולא איתרמי ליה אלא חד רב אחא בר יעקב כתב חד אמשכיה דעיגלי ואיתרמי ליה יהבו ביה רבנן עינייהו ונח נפשיה אמרו ליה רבנן לרב המנונא כתב רבי אמי ד' מאה ספרי תורה אמר להו דילמא {דברים לג-ד} תורה צוה לנו משה כתב א''ל רבא לר' זירא נטע ר' ינאי ארבע מאה כרמי א''ל דילמא שתים כנגד שתים ואחת יוצא זנב מיתיבי ארון שעשה משה אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קומתו באמה בת ששה טפחים והלוחות ארכן ששה ורחבן ששה ועביין שלשה מונחות כנגד ארכו של ארון כמה לוחות אוכלות בארון שנים עשר טפחים נשתיירו שם שלשה טפחים צא מהן טפח חציו לכותל זה וחציו לכותל זה נשתיירו שם שני טפחים שבהן ספר תורה מונח שנאמ' {מלכים א ח-ט} אין בארון רק שני לוחות האבנים אשר הניח שם משה [וגו'] מאי אין בארון רק מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ס''ת שמונח בארון פירנסת ארון לארכו צא ופרנס ארון לרחבו כמה לוחות אוכלות בארון ששה טפחים נשתיירו שם שלשה טפחים צא מהן טפח חציו לכותל זה וחציו לכותל זה נשתיירו שם שני טפחים שלא יהא ספר תורה נכנס ויוצא כשהוא דחוק דברי ר''מ ר' יהודה אומר באמה בת חמשה טפחים והלוחות ארכן ששה ורחבן ששה ועביין שלשה מונחות באורכו של ארון כמה לוחות אוכלות בארון שנים עשר טפחים נשתייר שם חצי טפח אצבע לכותל זה ואצבע לכותל זה פירנסת ארון לארכו צא ופרנס ארון לרחבו כמה לוחות אוגדות בארון ששה טפחים נשתייר שם טפח ומחצה צא מהן חצי טפח אצבע ומחצה לכותל זה ואצבע ומחצה לכותל זה נשתייר שם טפח שבו עמודין עומדין שנאמר {שיר השירים ג-ט} אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון עמודיו עשה כסף רפידתו זהב מרכבו ארגמן וגו' וארגז ששיגרו בו פלשתים דורון לאלהי ישראל מונח מצדו שנאמר {שמואל א ו-ח} ואת כלי הזהב אשר השבותם לו אשם תשימו בארגז מצדו ושלחתם אותו והלך ועליו ס''ת מונח שנאמר {דברים לא-כו} לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' מצד הוא מונח ולא בתוכו ומה אני מקיים אין בארון רק לרבות

 רש"י  ואם בא לחתוך חותך מאי קאמר. מאי למימרא הכל מודים דאם כל אחד ואחד בפני עצמו טפי עדיף: הכי קאמר. ומתחיל מלמעלה ולא יניח חלק שהרי אם בא לחתוך חותך ונמצא זה ראש הכרך וגנאי הוא לו להיות דף זה משונה מחבירו על חנם: כדי לגול. קס''ד חד שיעורא יהיב ליה לתחילתו וסופו: לספריהן. לספרי תורה: לא ארכו יותר על הקיפו. צריך לצמצם הכתב לפי עובי הקלפי' לכשיגמור יהא חוט המקיף את עוביו כמדת ארכו: שיעור ספר תורה בכמה. ארכו מיבעיא להו: בגויל. שהוא עב והקיפו גדול צריך ששה טפחים זו היא מדה להיות נגמר בששה טפחים היקף בכתב בינוני: ולא איתרמי ליה. ארכו כהקיפו: איתרמי ליה. ארכו כהקיפו: דילמא תורה צוה לנו משה מורשה כתב. ארבע מאות פעמים אבל ארבע מאה ספרים אין פנאי לאדם אחד לכתוב: שתים כנגד שתים. שתי גפנים כנגד שתים וא' יוצא זנב בכך קרוי כרם לגבי לחזור עליו מעורכי המלחמה במסכת סוטה (דף מג:): באמה בת ששה טפחים. ר''מ לטעמיה דאמר (סוכה ה:) כל האמות היו בינוניות: לארכו של ארון. זו אצל זו: אוכלות. תופסות כך לשון המשנה (מדות פ''ג מ''א) אוכל בדרום אמה אחת גבי יסוד המזבח ואף בלשון מקרא כי יוכלו אתיקים מהנה בספר יחזקאל (מב): צא מהם טפח. לעובי הכתלים שהרי מבחוץ נמדד אמתי' וחצי ארכו: ס''ת. שכתב משה כמו שנאמר ויכתוב משה את (התורה) וגו' (דברים לא): אין [מיעוט אחר מיעוט]. אך ורק שני מיעוטין הן: שבהן ס''ת מונח. ארכו לרחבו של ארון: פירנסת ארון לארכו. כלומר מלאת כל חללו לארכו ופירשת צרכי מדתו: ששה טפחים. במדת רחבו: כדי שלא יהא ס''ת כו'. כלומר לא היה צריך להיות רחבו כל כך אלא בשביל ס''ת המונח אורכו לרוחב הארון שלא יהא נכנס ויוצא בדוחק: ר''י אומר. מדת הארון באמה של ה' טפחים היתה רבי יהודה לטעמיה דקאמר אמת כלים באמה בת חמשה: מונחות לארכו של ארון. מוטלות על רוחבן ולא על חודן: אצבע לכותל זה. שהטפח ארבע אצבעות ולמאן דגריס אצבע ומחצה באצבע קטנה קאמר שהטפח ד' בגודל וחמש באצבע ושש בקטנה: שבו עמודים עומדים. ב' עמודי כסף כמין עמודי ספר תורה שוכבים לארכו והלוחות ביניהן שנאמר עמודיו עשה כסף: מונח שם בצדו. של ארון: ועליו ס''ת מונח. ולקמיה פריך מעיקרא היכי הוה מונח: (רש"י)

 תוספות  שאם בא לחתוך חותך. תימה לרשב''א הא אמר לעיל בשתי כריכות חולקין ופ''ה כגון תורה בכרך אחד ונביאים בכרך א' משמע אבל תורה ונביאים בכרך א' אין חולקין אפי' שניהן רוצים וא''כ היכי אמר הכא דחותך ויש לומר דלא הוי בזיון הספר אלא כשחותך מחמת חלוקה: בגויל ששה טפחים בקלף בכמה. גויל הוא עור שלא ניתקן כלל אלא שהשירו את השער וכותבין בו במקום שער ולהכי קרי ליה גויל שאינו מתוקן כדאמר לעיל (דף ג.) גויל אבני דלא משפיין ופעמים חותכין אותו לשנים דרך עוביו ואותו שכלפי שער קרוי קלף ואותו שלצד בשר קרוי דוכסוסטוס ולשון דוכסוסטוס הוי פירושו מקום בשר דבלשון מדי קורין לבשר סוסטוס ודוך היינו מקום כמו דוך פלוני וכותבין על הקלף לצד בשר כדאמר בפ' המוציא (שבת דף עט:) ועל דוכסוסטוס לצד שער ובשניהם במקום חתך דשם הוא טוב לכתוב ושלנו דין קלף יש להם ולא דין דוכסוסטוס ולכך כותבין עליהם תפילין שאין כשרים על דוכסוסטוס אלא על הקלף כדאמר בהמוציא יין (שם): דילמא תורה צוה. ואומר ר''ת דאותו פסוק קרוי תורה כדאמר בפ' ג' דסוכה (דף מב.) קטן היודע לדבר אביו מלמדו תורה מאי תורה תורה צוה לנו משה: שלא יהא ספר תורה יוצא ונכנס כשהוא דחוק. וא''ת והלא לא היו מוציאין אותו מן הארון דהא אסור ליכנס בבית קדש הקדשים וביום הכפורים לא אשכחן בסדר יומא שהיה מוציאו וי''ל דלצורך כדי לתקן שרי ליכנס בבית קדש הקדשים כדאמרינן בעירובין (דף קה.) וה''נ יכולין ליכנס שם כדי לתקן ספר תורה כדי שלא יתעפש ויתקלקל וגם משחרב משכן שילה עד שבנה שלמה בית המקדש היו יכולין להוציאו מן הארון ולעיין בו: אצבע ומחצה לכותל זה. נראה לר''ת דלא גרס ומחצה אלא אצבע לכותל זה דאי גרס ומחצה תיקשי שנים עשר היכי יתבי כדפריך לקמן אלא אצבע גרס וזוטרתי דהויין ששה בטפח: שבהן עמודים עומדין. נראה לר''ת דסימן להעמדת ישראל היה ולא עשאום של זהב שלא להזכיר מעשה העגל דאין קטיגור נעשה סניגור וכן אמרינן [בר''ה] (דף כו.) דמשום הכי לא היה כהן משמש לפני ולפנים ביוה''כ בבגדי זהב משום דאין קטיגור נעשה סניגור והתם פריך והא הוה ארון שהיה של זהב והיה לפנים ומשני מכפר קאמרי' והני עמודים נמי היו כמו מכפר שהם עשוים סימן להעמדת ישראל והוא שיסר הפייט. תבנית אות יוסף עמודיו עשה כסף בשביל תבנית אות יוסף סימן של יוסף דהיינו עגל דיוסף נקרא שור שנאמר (דברים לג) בכור שורו הדר לו לכך עמודיו עשה כסף ולא זהב שלא להזכיר במעשה העגל: (תוספות)


דף יד - ב

שברי לוחות שמונחים בארון ואי ס''ד ס''ת הקיפו ו' טפחים מכדי כל שיש בהקיפו שלשה טפחים יש בו רוחב טפח וכיון דלאמצעיתו נגלל נפיש ליה מתרי טפחא רווחא דביני ביני בתרי פושכי היכי יתיב אמר רב אחא בר יעקב ספר עזרה לתחלתו הוא נגלל ואכתי תרי בתרי היכי יתיב אמר רב אשי דכריך ביה פורתא וכרכיה לעיל ור' יהודה מקמי דליתי ארגז ספר תורה היכי הוה יתיב דפא הוה נפיק מיניה ויתיב עילוה ספר תורה ור''מ האי מצד ארון מאי עביד ליה ההוא מיבעי ליה דמתנח ליה מצד ולא מתנח ביני לוחי ולעולם בגויה מן הצד ור''מ עמודי' היכא הוו קיימי מבראי ור''מ שברי לוחות דמונחין בארון מנ''ל נפקא ליה מדרב הונא דאמר רב הונא מאי דכתיב {שמואל ב ו-ב} אשר נקרא שם שם ה' צבאות יושב הכרובים עליו מלמד שלוחות ושברי לוחות מונחים בארון ואידך ההוא מבעי ליה לכדרבי יוחנן ד''ר יוחנן א''ר שמעון בן יוחאי מלמד שהשם וכל כינויו מונחין בארון ואידך נמי מיבעי ליה להכי אין הכי נמי אלא שברי לוחות דמונחין בארון מנא ליה נפקא ליה מדתני רב יוסף דתני רב יוסף {דברים י-ב} אשר שברת ושמתם מלמד שהלוחות ושברי לוחות מונחין בארון ואידך ההוא מיבעי ליה לכדריש לקיש דאמר ר''ל אשר שברת אמר לו הקב''ה למשה יישר כחך ששברת: ת''ר סדרן של נביאים יהושע ושופטים שמואל ומלכים ירמיה ויחזקאל ישעיה ושנים עשר מכדי הושע קדים דכתיב {הושע א-ב} תחלת דבר ה' בהושע וכי עם הושע דבר תחלה והלא ממשה ועד הושע כמה נביאים היו וא''ר יוחנן שהיה תחלה לארבעה נביאים שנתנבאו באותו הפרק ואלו הן הושע וישעיה עמוס ומיכה וליקדמיה להושע ברישא כיון דכתיב נבואתיה גבי חגי זכריה ומלאכי וחגי זכריה ומלאכי סוף נביאים הוו חשיב ליה בהדייהו וליכתביה לחודיה וליקדמיה איידי דזוטר מירכס מכדי ישעיה קדים מירמיה ויחזקאל ליקדמיה לישעיה ברישא כיון דמלכים סופיה חורבנא וירמיה כוליה חורבנא ויחזקאל רישיה חורבנא וסיפיה נחמתא וישעיה כוליה נחמתא סמכינן חורבנא לחורבנא ונחמתא לנחמתא: סידרן של כתובים רות וספר תהלים ואיוב ומשלי קהלת שיר השירים וקינות דניאל ומגילת אסתר עזרא ודברי הימים ולמ''ד איוב בימי משה היה ליקדמיה לאיוב ברישא אתחולי בפורענותא לא מתחלינן רות נמי פורענות היא פורענות דאית ליה אחרית דאמר רבי יוחנן למה נקרא שמה רות שיצא ממנה דוד שריוהו להקב''ה בשירות ותושבחות ומי כתבן משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב יהושע כתב ספרו ושמונה פסוקים שבתורה שמואל כתב ספרו ושופטים ורות דוד כתב ספר תהלים ע''י עשרה זקנים ע''י אדם הראשון על ידי מלכי צדק ועל ידי אברהם וע''י משה ועל ידי הימן וע''י ידותון ועל ידי אסף

 רש"י  שברי לוחות שמונחין. תחת הלוחות: יש בו רוחב טפח. וזה שהקיפו ששה נמצא עובי רוחבו שני טפחים: רווחא דביני וביני. אויר שבין עמוד לעמוד: ובתרי פושכי היכי יתיב. דקתני נשתיירו שם ב' טפחים ששם ס''ת מונח: ספר עזרה. ספר שכתב משה ובו קורין בעזרה פרשת המלך בהקהל וכהן גדול ביה''כ: לתחלתו הוא נגלל. אין לו אלא עמוד אחד ונגלל מתחלתו לסופו: דכריך ביה פורתא. שאינו גוללו כולו ומניח בו מקצת וכורכו לעצמו ומניח אותו הכרך על הספר מלמעלה: וכרכיה לעיל. וכורכו למעלה על ההיקף: דמנח ליה מצד. אצל הכותל ולא בין שני הלוחות: היכא הוי קיימי. כיון דמצריך טפח מכאן וטפח מכאן ברוחב הארון שלא יהא ס''ת יוצא ונכנס בדוחק העמודים היכא מנחי הלא ימעטו את החלל: שם שם. תרי זימני כתיבי ללוחות ולשברי לוחות: אשר שברת. קרא יתירה הוא למסמכיה לושמתם לדרשה: יישר כוחך. ללמדך שהוא מן הדברים שעשה משה רבינו ע''ה מדעתו והסכימה דעתו לדעת המקום: שנתנבאו באותו הפרק. בימי אותם המלכים עוזיה יותם אחז יחזקיה בארבעה נביאים הללו כתיב כן חוץ ממיכה שלא היה בימי עוזיהו אבל היה בימי יותם אחז יחזקיה: חגי זכריה ומלאכי סופם של נביאים. שהן היו בבית שני בשנת שתים לדריוש האחרון: ישעיה קדים לירמיה ויחזקאל. שהרי ישעיה בימי עוזיה וירמיה בימי יאשיה ובניו נתנבא בירושלים ויחזקאל בגולה בימי צדקיה: רות תהלים איוב כו'. רות קדמה בימי שפוט השופטים תהלים דוד אמרן והוא קדם לאיוב כמ''ד בימי מלכת שבא היה ואחר כך שלשה ספרי שלמה: משלי קהלת. שניהם ספרי חכמה: שיר השירים. נראה בעיני שאמרו לעת זקנתו: קינות. ירמיה אמרן שהיה אחר שלמה: דניאל. אחר ירמיה בימי נבוכדנצר בגולה: אסתר. אחריו בימי אחשורוש: עזרא. אחריו בימי דריוש השני שעמד אחר אחשורוש: למ''ד איוב בימי משה היה. לקמן: רות נמי פורענותא היא. רעב וגלות ומיתת אלימלך ובניו: דאית ליה אחרית. סוף הפורענות נהפך לאחרית ותקוה שיצא דוד משם: ופרשת בלעם. נבואתו ומשליו אף על פי שאינן צורכי משה ותורתו וסדר מעשיו: ושמונה פסוקים. מן וימת משה עד סוף הספר: שמואל כתב ספרו וספר שופטים. שכולם קדמו לו ועמד וכתב ספרן ומה שעלתה לישראל בימיהם וכן רות שהיתה בימי השופטים: על ידי עשרה זקנים. כתב בו דברים שאמרו זקנים הללו שהיו לפניו ויש שהיו בימיו כגון אסף והימן וידותון מן הלוים המשוררים: על ידי אדם הראשון. כגון גלמי ראו עיניך ולי מה יקרו רעיך (תהלים קלט) אדם הראשון אמרן: על ידי מלכי צדק. נאם ה' לאדוני [שב לימיני] וכל המזמור (שם קי): ועל ידי אברהם. כדאמרינן לקמן איתן האזרחי זה אברהם: ועל ידי משה. תפלה למשה (שם צ) וכל אחד עשר מזמורים כסדרן: ועל ידי הימן. משכיל להימן: ועל ידי ידותון. למנצח לידותון: (רש"י)

 תוספות  תרי בתרי היכי יתיב. משמע שעם עמודין היה הקיפו ששה שאם היה הקיפו בלא עמודין אם כן נפיש ליה משני טפחים בהדי עמודים: ורבי מאיר עמודין היכא הוו קיימי. אע''פ שיש ריוח הרבה לר''מ בכל האורך לבד מנגד ספר תורה פשוט היו לו שהיו מונחים בצד ראש הארון שספר תורה מונח: ולמ''ד איוב בימי משה היה. וא''ת מאי קאמר ולמ''ד והאי תנא גופיה סבר דבימי משה היה דקתני סיפא משה כתב ספר איוב וי''ל דאכתי לא ידע סיפא דברייתא: בפורענותא לא מתחילינן. וא''ת ונכתביה מיד אחר רות ואומר ר''י משום שאחרית של רות היה אחרית שיצא ממנה דוד שריוהו להקב''ה בשירות ותשבחות לכך כתב אחר כך מיד אותן שירות והוא אחרית שלה וא''ת ולמ''ד מעולי גולה היה לכתביה לאיוב לבסוף ואומר ר''י דמשום הכי כתבו בהדי תהלים ומשלי לפי שהוא מענין אחד כתובין מעין שירה ומקראות קצרים וניגון אחד דבימיהם היה ניגון כדאמרינן (מגילה דף ג.) ויקראו בספר תורת אלהים מפורש ושום שכל מאי ושום שכל פסוקי טעמי והא דלא כתבו אחר משלי משום שלא להפסיק בדברי שלמה ור''ת מפרש דלכן כתבו בהדי תהלים משום דאמר לקמן דוד כתב ספרו ע''י עשרה זקנים ואיוב נמי נכתב ע''י ד' זקנים צופר ובלדד ואליפז ואליהוא והשתא אתי שפיר שלא כתבו אחר משלי: פורענות דאית ביה אחרית. וא''ת איוב נמי אית ביה אחרית וי''ל דהאי אחרית דרות אחרית דכל ישראל ועוד דאיכא למ''ד נ) דלא כפל הקב''ה שכרו אלא לטורדו מן העולם: (תוספות)


דף טו - א

ועל ידי שלשה בני קרח ירמיה כתב ספרו וספר מלכים וקינות חזקיה וסיעתו כתבו (ימש''ק סימן) ישעיה משלי שיר השירים וקהלת אנשי כנסת הגדולה כתבו (קנד''ג סימן) יחזקאל ושנים עשר דניאל ומגילת אסתר עזרא כתב ספרו ויחס של דברי הימים עד לו מסייעא ליה לרב דאמר רב יהודה אמר רב לא עלה עזרא מבבל עד שיחס עצמו ועלה ומאן אסקיה נחמיה בן חכליה אמר מר יהושע כתב ספרו ושמונה פסוקים שבתורה תניא כמאן דאמר שמונה פסוקים שבתורה יהושע כתבן דתני' {דברים לד-ה} וימת שם משה עבד ה' אפשר משה (מת) וכתב וימת שם משה אלא עד כאן כתב משה מכאן ואילך כתב יהושע דברי ר''י ואמרי לה ר' נחמיה אמר לו ר''ש אפשר ס''ת חסר אות אחת וכתיב {דברים לא-כו} לקוח את ספר התורה הזה אלא עד כאן הקב''ה אומר ומשה אומר וכותב מכאן ואילך הקב''ה אומר ומשה כותב בדמע כמו שנאמר להלן {ירמיה לו-יח} ויאמר להם ברוך מפיו יקרא אלי את כל הדברים האלה ואני כותב על הספר בדיו כמאן אזלא הא דא''ר יהושע בר אבא אמר רב גידל אמר רב שמונה פסוקים שבתורה יחיד קורא אותן לימא (ר''י היא) ודלא כר''ש אפילו תימא ר''ש הואיל ואשתנו אשתנו: יהושע כתב ספרו והכתיב {יהושע כד-כט} וימת יהושע בן נון עבד ה' דאסקיה אלעזר והכתיב {יהושע כד-לג} ואלעזר בן אהרן מת דאסקיה פנחס שמואל כתב ספרו והכתיב {שמואל א כח-ג} ושמואל מת דאסקיה גד החוזה ונתן הנביא דוד כתב ספר תהלים על ידי עשרה זקנים וליחשוב נמי איתן האזרחי אמר רב איתן האזרחי זה הוא אברהם כתיב הכא {תהילים פט-א} איתן האזרחי וכתיב התם {ישעיה מא-ב} מי העיר ממזרח צדק [וגו'] קא חשיב משה וקא חשיב הימן והאמר רב הימן זה משה כתיב הכא הימן וכתיב התם {במדבר יב-ז} בכל ביתי נאמן הוא תרי הימן הוו משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב מסייעא ליה לר' לוי בר לחמא דא''ר לוי בר לחמא איוב בימי משה היה כתיב הכא {איוב יט-כג} מי יתן אפוא ויכתבון מלי וכתיב התם {שמות לג-טז} ובמה יודע אפוא ואימא בימי יצחק דכתיב {בראשית כז-לג} מי אפוא הוא הצד ציד ואימא בימי יעקב דכתיב {בראשית מג-יא} אם כן אפוא זאת עשו ואימא בימי יוסף דכתיב {בראשית לז-טז} איפה הם רועים לא ס''ד דכתיב {איוב יט-כג} מי יתן בספר ויוחקו ומשה הוא דאיקרי מחוקק דכתיב {דברים לג-כא} וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון רבא אמר איוב בימי מרגלים היה כתיב הכא {איוב א-א} איש היה בארץ עוץ איוב שמו וכתיב התם {במדבר יג-כ} היש בה עץ מי דמי הכא עוץ התם עץ הכי קאמר להו משה לישראל ישנו לאותו אדם ששנותיו ארוכות כעץ ומגין על דורו כעץ יתיב ההוא מרבנן קמיה דר' שמואל בר נחמני ויתיב וקאמר איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה א''ל עליך אמר קרא איש היה בארץ עוץ איוב שמו אלא מעתה {שמואל ב יב-ג} ולרש אין כל כי אם כבשה אחת קטנה אשר קנה ויחיה וגו' מי הוה אלא משל בעלמא הכא נמי משל בעלמא א''כ שמו ושם עירו למה רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוייהו איוב מעולי גולה היה ובית מדרשו בטבריא היה מיתיבי ימי שנותיו של איוב משעה שנכנסו ישראל למצרים ועד שיצאו

 רש"י  חזקיה וסיעתו. בני דורו שהאריכו ימים אחריו: כתבו ישעיה. שהרגו מנשה ולא כתב ספרו שלא היו הנביאים כותבים ספריהן אלא לפני מותן: משלי קהלת. דכתיב בספר משלי (כד) אשר העתיקו אנשי חזקיה וגו' ועל שחזקיה גרם להן לעסוק בתורה כדאמרינן בחלק (סנהדרין דף צד:) נעץ חרב על פתח בית המדרש כו' נקרא הדבר על שמו: אנשי כנסת הגדולה. חגי זכריה ומלאכי זרובבל ומרדכי וחבריהם: כתבו יחזקאל. שנתנבא בגולה ואיני יודע למה לא כתבו יחזקאל בעצמו אם לא מפני שלא נתנה נבואה ליכתב בחוצה לארץ וכתבום אלו לאחר שבאו לארץ וכן ספר דניאל שהיה בגולה וכן מגילת אסתר ושנים עשר מתוך שהיו נבואותיהם קטנות לא כתבום הנביאים עצמם איש איש ספרו ובאו חגי זכריה ומלאכי וראו שרוח הקדש מסתלקת שהיו הם נביאים אחרונים ועמדו וכתבו נבואותיהם וצרפו נבואות קטנות עמם ועשאום ספר גדול שלא יאבדו מחמת קטנם: עד לו. עד שייחס עצמו: מסייע לי' כו' עד שייחס עצמו. שכתב דברי הימים עד שייחס בו את עצמו: ומאן אסקיה. מי סיימו: תניא כמאן דאמר. כל הך דקתני לעיל יהושע כתב ספרו ושמונה פסוקים שבתורה אתיא כי הא תנא דלקמיה דאמר נמי יהושע כתבן: דתניא. פלוגתא דתנאי בהאי וימת שם משה כו': כמו שנאמר להלן כו'. אכולה מילתא קאי דקאמר הקב''ה אומר ומשה כותב כמה שמצינו שהנביאים כותבים מפי רבם: יחיד קורא אותן. כלומר אין מפסיקין בהן: לימא ר''י היא. דאמר לא כתבם משה לפיכך נשתנו משאר התורה ודלא כר''ש: הואיל ואישתנו. לכתוב בדמע אישתנו: ואימא יעקב כו'. לא גרסינן לה: ל''א גרסינן [למתניתא] דלעיל במניינא דעשרה זקנים דקא חשיב אברהם ואיתן האזרחי ולא קא חשיב אסף דקסבר משלשה בני קרח הוא: והא אמר רב כו'. גבי ויחכם מכל האדם מאיתן האזרחי וגו' (מלכים א ד) איתמר וכן הך דהימן זה משה אהימן דההוא קרא איתמר דכתיב ביה והימן וכלכל וגו': תרי הימן הוו. משכיל להימן האזרחי הימן אחרינא הוה: ששנותיו כעץ. איוב שהאריך ימים רבים: משל היה. ללמוד ממנו תשובות למקטרגים על מדת הדין ושאין אדם נתפס על צערו: איש היה. אלמא הוה: אלא מעתה ולרש אין כל וכו'. וסיפיה דקרא ותהי לו לבת: מי הוה. משום דכתיב ותהי: (רש"י)

 תוספות  ועל ידי שלמה ועל ידי בני קרח. לפי הספרים דגרסי שלמה צ''ל דאסף הוה משלשה בני קרח והוא אביאסף ולספרים דל''ג שלמה לא הוי אסף אביאסף אלא אסף היה מן הלוים המשוררים וא''ת ולהנהו דלא גרסי ליה אמאי לא חשיב ליה הא כתיב (תהלים עב) לשלמה אלהים משפטיך וגו' וי''ל דדוד אמרו והתפלל על שלמה תדע דכתיב בסוף המזמור כלו תפלות דוד וא''ת לספרים דגרסי שלמה הכתיב כלו תפלות דוד וי''ל לפי שסיימו דוד והא דכתיב נמי שיר המעלות לשלמה דוד כמו כן אמרו דכל חמש עשרה מעלות דוד אמרן ויש ספרים דקא חשיב אברהם ואיתן האזרחי וגריס לקמן דקא חשיב אברהם וקא חשיב איתן והאמר רב איתן האזרחי הוא אברהם ומשני איתן האזרחי דקא חשיב הכא יעקב וקשה להאי גירסא דמנא לן דדוד כתב ספרו על ידי אברהם כיון דאיתן האזרחי לאו היינו אברהם: ירמיה כתב ספרו וספר מלכים. והא דלא כתב ישעיה דהיה קודם ירמיה ספר מלכים לפי שנהרג ולא היה בסוף מלכים ממנשה ואילך (לפי שנהרג) ואפילו ספרו לא כתב: חזקיה וסיעתו כתבו ישעיה. לפי שחזקיה גרם להם לעסוק בתורה נקרא הדבר על שמו אבל הוא לא כתבו שהרי מת קודם לישעיה דמנשה. בן בתו הרג לישעיה: עד לו. פירש ר''ח עד פסוק ולו אחים בני יהושפט (דה''ב כא) ומסייע לרב שייחס עצמו ועלה שייחוס עצמו כתב לפני זה הפסוק וקשה לפירושו דהל''ל עד ולו בוי''ו: פ''ה דיחזקאל לא כתב ספרו לפי שהיה בחוצה לארץ. וקשה דהא ירמיה נמי בחוצה לארץ היה שהלך למצרים ונתנבא שם כמה נבואות ולא מצינו שחזר יותר לארץ ישראל: שמונה פסוקים שבתורה. ה''ר משולם היה מצריך מכאן לקרות לאחד אותן ח' פסוקים שלא יקרא עמו שליח צבור ואין נראה לר''ת דהא כל התורה כולה נמי אחד קורא כדתנן במגילה (דף כא:) קראוה שנים יצאו ואמר בגמ' תנא מה שאין כן בתורה ואומר ר''ת. דיחיד קורא בלא הפסקה שלא יקראו שנים זה ד' פסוקים וזה ד' ומה שנוהגים עתה לקרוא שנים [בכל התורה] אומר ר''ת כדי שלא יתבייש מי שאינו יודע לקרות בעצמו כענין שמצינו במסכת ביכורים (פ''ג מ''ז) דתנן כל מי שיודע לקרות קורא בעצמו ושאינו יודע לקרות מקרין לפניו נמנעו מלהביא ביכורים התקינו שיהיו מקרין את מי שיודע לקרות ואת מי שאינו יודע לקרות והא דאמר בירושלמי במגילה רבי שמואל בר רב יצחק על לבי כנישתא וחזא חזנא דקאים וקורא ולא קאי בר איניש תחתיו א''ל אסור כשם שנתנה תורה על ידי סרסור כך אנו צריכין לנהוג בה על ידי סרסור אע''ג דמשמע שחזן עומד אצל הקורא לא שיקרא עמו אלא יעמוד ויקרא אותם שיש להם לקרות כדי שתנתן תורה על ידי סרסור ועוד אומר ר''י דיכול להיות שקצת מסייע לו בנחת והא דמשמע במגילה שלא יקראו שנים היינו שניהם שוין בקול רם: איוב לא היה ולא נברא. האי לא סבר כריש לקיש דאמר בב''ר. איוב לא היה שבאו עליו יסורין ולא אמר הכתוב שבאו עליו להודיעך כחו של איוב שאילו באו עליו היה יכול לעמוד בהן דאי סבר האי אמורא דאיוב היה בעולם א''כ מאי קאמר שמו ושם עירו למה טובא איצטריך לאשמועינן מי הוא אותו צדיק שהיה יכול לעמוד באותן יסורין: (תוספות)


דף טו - ב

אימא כמשעה שנכנסו ישראל למצרים ועד [שעה] שיצאו מיתיבי שבעה נביאים נתנבאו לאומות העולם ואלו הן בלעם ואביו ואיוב אליפז התימני ובלדד השוחי וצופר הנעמתי ואליהוא בן ברכאל הבוזי (א''ל) וליטעמיך אליהוא בן ברכאל לאו מישראל הוה והא כתי' ממשפחת רם אלא אינבוי אינבי לאומות העולם ה''נ איוב אינבוי אינבי [לאומות העולם] אטו כולהו נביאי מי לא אינבוי לאומות העולם התם עיקר נביאותייהו לישראל הכא עיקר נביאותייהו לאומות העולם מיתיבי חסיד היה באומות העולם ואיוב שמו ולא בא לעולם אלא כדי לקבל שכרו הביא הקב''ה עליו יסורין התחיל מחרף ומגדף כפל לו הקב''ה שכרו בעוה''ז [כדי] לטרדו מן העולם הבא תנאי היא דתניא רבי אלעזר אומר איוב בימי שפוט השופטים היה שנאמר {איוב כז-יב} הן אתם כולכם חזיתם ולמה זה הבל תהבלו איזה דור שכולו הבל הוי אומר זה דורו של שפוט השופטים רבי יהושע בן קרחה אומר איוב בימי אחשורוש היה שנאמר {איוב מב-טו} ולא נמצא נשים יפות כבנות איוב בכל הארץ איזהו דור שנתבקשו בו נשים יפות הוי אומר זה דורו של אחשורוש ואימא בימי דוד דכתיב {מלכים א א-ג} ויבקשו נערה יפה התם בכל גבול ישראל הכא בכל הארץ רבי נתן אומר איוב בימי מלכות שבא היה שנאמר {איוב א-טו} ותפל שבא ותקחם וחכ''א איוב בימי כשדים היה שנאמר {איוב א-יז} כשדים שמו שלשה ראשים ויש אומרים איוב בימי יעקב היה ודינה בת יעקב נשא כתיב הכא {איוב ב-י} כדבר אחת הנבלות תדברי וכתיב התם {בראשית לד-ז} כי נבלה עשה בישראל וכולהו תנאי סבירא להו דאיוב מישראל הוה לבר מיש אומרים דאי ס''ד מאומות העולם הוה בתר דשכיב משה מי שריא שכינה על עובדי כוכבים והא אמר מר בקש משה שלא תשרה שכינה על עובדי כוכבים ונתן לו שנאמר {שמות לג-טז} ונפלינו אני ועמך א''ר יוחנן דורו של איוב שטוף בזמה היה שנאמר הן אתם כולכם חזיתם ולמה זה הבל תהבלו וכתיב {שיר השירים ז-א} שובי שובי השולמית שובי שובי ונחזה בך אימא בנבואה דכתיב {ישעיה א-א} חזון ישעיהו בן אמוץ א''כ למה זה הבל תהבלו למה לי וא''ר יוחנן מאי דכתיב {רות א-א} ויהי בימי שפוט השופטים דור ששופט את שופטיו אומר לו טול קיסם מבין (עיניך) אומר לו טול קורה מבין עיניך אמר לו {ישעיה א-כב} כספך היה לסיגים אמר לו סבאך מהול במים א''ר שמואל בר נחמני א''ר יונתן כל האומר מלכת שבא אשה היתה אינו אלא טועה מאי מלכת שבא מלכותא דשבא {איוב א-ו} ויהי היום ויבאו בני האלהים להתיצב על ה' ויבא גם השטן בתוכם ויאמר ה' אל השטן מאין תבא ויען השטן וגו' אמר לפניו רבש''ע שטתי בכל העולם כולו ולא מצאתי נאמן כעבדך אברהם שאמרת לו {בראשית יג-יז} קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה ואפילו הכי בשעה שלא מצא מקום לקבור את שרה [עד שקנה בד' מאות שקל כסף] לא הרהר אחר מדותיך ויאמר ה' אל השטן השמת לבך אל עבדי איוב כי אין כמוהו בארץ וגו' א''ר יוחנן גדול הנאמר באיוב יותר ממה שנאמר באברהם דאילו באברהם כתיב {בראשית כב-יב} כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ובאיוב כתיב {איוב א-ח} איש תם וישר ירא אלהים [וסר מרע] מאי וסר מרע א''ר אבא בר שמואל איוב וותרן בממונו היה מנהגו של עולם נותן חצי פרוטה לחנוני איוב ויתרה משלו {איוב א-ט} ויען השטן את ה' ויאמר החנם ירא איוב אלהים הלא אתה סכת בעדו ובעד ביתו וגו' מאי מעשה ידיו ברכת א''ר שמואל בר רב יצחק כל הנוטל פרוטה מאיוב מתברך מאי {איוב א-י} ומקנהו פרץ בארץ א''ר יוסי בר חנינא מקנהו של איוב פרצו גדרו של עולם מנהגו של עולם זאבים הורגים העזים מקנהו של איוב עזים הורגים את הזאבים {איוב א-יא} ואולם שלח נא ידך וגע בכל אשר לו אם לא על פניך יברכך {איוב א-יב} ויאמר ה' אל השטן הנה כל אשר לו בידך רק אליו אל תשלח ידך וגו' {איוב א-יג} ויהי היום ובניו ובנותיו אוכלים ושותים יין בבית אחיהם הבכור ומלאך בא אל איוב ויאמר הבקר היו חורשות וגו' מאי הבקר היו חורשות והאתונות רועות על ידיהם א''ר יוחנן מלמד שהטעימו הקב''ה לאיוב

 רש"י  אימא כמשעה שנכנסו כו'. מאתים ועשר דכתיב (איוב מב) ויוסף ה' את כל אשר לאיוב למשנה אף שנותיו הוכפלו דכתיב ויחי איוב אחר זאת מאה וארבעים שנה למדנו שהיה בן שבעים כשבאו יסורין עליו הרי מאתים ועשר ולעולם מעולי גולה היה: נתנבאו לאומות העולם. אלמא נכרי היה: אליהוא. על כרחך מדייחסיה קרא בשמו [ושם אביו] ושם משפחתו ישראל הוה ואית דאמרי ממשפחת רם היה היינו אברהם: שכולו הבל. הטובים שבהן לא היו כלום כדאמרינן לקמן שהנשפט היה לו פתחון פה לשפוט את שופטו ומוכיחו: בימי מלכות שבא היה. ובא גדוד מכשדים עליו: וחכ''א בימי מלכות כשדים. בימי נבוכדנצר היה ובא גם משבא גדוד עליו: וכולהו הני תנאי כו'. מסקנא דתירוצא הוא דתריץ לעיל תנאי היא ההוא מתניתא דלעיל ס''ל עובד כוכבים הוה והני תנאי דהך מתניתא כולהו סבירא להו דישראל הוה בר מיש אומרים דאמרי בימי יעקב הוה: והא אמר מר. בפ''ק דברכות (דף ז.): ונפלינו. ונבדלנו בלכתך עמנו מכל האומות: ונחזה בך. לשון זימה [הוא זה] להסתכל בנשים שעובדי כוכבים אומרים לישראל שובי לתורתנו ותזני עמנו: ששופט את שופטיו. שהיו השופטין עצמן מקולקלים והיה פתחון פה לנשפט להוכיח את מוכיחו שאם אמר לו השופט טול קיסם מבין עיניך הסתלק ופרוש מעבירה קטנה שבידך יכול זה לומר טול קורה מבין עיניך פרוש מעבירה חמורה שבידך: סבאך. יינך כמו אל תהי בסבאי יין (משלי כג): מהול. מעורב וכן כל לשון הוללות שבתורה לשון ערבוב: קום התהלך. היינו דקאמר ומהתהלך בה מאותו שאמרת לו התהלך בארץ אני בא: ה''ג מנהג עולם נותן חצי פרוטה לחנוני. מי שיש לו מלאכה מועטת לעשות אומר לפועל חצי פרוטה אני נותן לך ונלך אצל חנוני ונקנה בפרוטה ככר או ביצים ונחלוק ואיוב ויתרה לחצי השני משלו ונותן לו כל הפרוטה שהיה רע בעיניו לדקדק בדבר קל שאינו ממון: והאתונות רועות [וגו']. ע''י הבקר דריש ליה לקרא שאוכלת חזיז מתלם המענה שהזרע צומח בשעתו: (רש"י)

 תוספות  בלעם ואביו. כדאמר במגילה (דף טו.) כל ששמו ושם אביו בנביאות בידוע שהוא נביא בן נביא: אימא כמשעה שנכנסו ישראל למצרים. וא''ת ומאי קמ''ל קרא כתיב ויוסף ה' את כל אשר לאיוב למשנה ואיוב אחרי אותו מעשה חיה ק''מ שנה וא''כ היה בן שבעים קודם וי''ל דס''ד דלא כפל אלא בעושר ויופי של בנות אבל בשנים לא: אליהוא לא מישראל הוה. משמע דפשיטא דאליהוא בן ברכאל מישראל הוה לכך נראה דבפ''ק דע''ז (דף ג.) דאמר יבא בלדד השוחי וצופר הנעמתי ויעידו בהן בישראל שקיימו כל התורה כולה ל''ג התם ואליהוא בן ברכאל ונראה דשמעתתא דהתם סברה כמ''ד איוב בימי יעקב הוה דהא אמר #לקמן' דממשה ואילך לא שרתה שכינה על עובדי כוכבים: דור ששופט את שופטיו. תימה . לר''י דאמר (בפ''ק) דתמורה (דף טו:) כל האשכולות שעמדו לישראל מימות משה עד שמת יוסף בן יועזר לא היה בהם שום דופי: בפירוש רבינו חננאל גרס כולהו תנאי ואמוראי מודו דאיוב ישראל היה ולר''י נראה דל''ג ואמוראי דרבא ע''כ סבר לעיל דלאו מישראל הוה דקאמר לעיל הכי אמר להן משה למרגלים ישנו לאותו אדם ששנותיו כעץ כו': ויש אומרים ' איוב בימי יעקב הוה. הני יש אומרים לאו היינו ר' נתן דהא פליגי עליה: (תוספות)


דף טז - א

מעין העולם הבא {איוב א-טז} עוד זה מדבר וזה בא ויאמר אש אלהים וגו עוד זה מדבר וזה בא ויאמר כשדים שמו שלשה ראשים ויפשטו על הגמלים ויקחום וגו' עוד זה מדבר וזה בא ויאמר בניך ובנותיך אוכלים ושותים יין בבית אחיהם הבכור והנה רוח גדולה באה מעבר המדבר ויגע בארבע פנות הבית ויפול על הנערים וגו' ויקם איוב ויקרע את מעילו ויגז את ראשו וגו' ויאמר ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך בכל זאת לא חטא איוב ולא נתן תפלה לאלהים ויהי היום ויבואו בני האלהים להתיצב וגו' ויאמר ה' אל השטן אי מזה תבא ויען השטן את ה' ויאמר משוט בארץ [וגו'] אמר לפניו רבש''ע שטתי בכל העולם ולא מצאתי כעבדך אברהם שאמרת לו {בראשית יג-יז} קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה ובשעה שבקש לקבור שרה לא מצא מקום לקוברה ולא הרהר אחר מדותיך ויאמר ה' אל השטן השמת לבך אל עבדי איוב כי אין כמוהו בארץ וגו' ועודנו מחזיק בתומתו ותסיתני בו לבלעו חנם אמר רבי יוחנן אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו כאדם שמסיתין אותו וניסת במתניתא תנא יורד ומתעה ועולה ומרגיז נוטל רשות ונוטל נשמה {איוב ב-ד} ויען השטן את ה' ויאמר עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו אולם שלח נא ידך וגע אל עצמו ואל בשרו אם לא (על) פניך יברכך ויאמר ה' אל השטן הנו בידך אך את נפשו שמור ויצא השטן מאת פני ה' ויך את איוב וגו' אמר רבי יצחק קשה צערו של שטן יותר משל איוב משל לעבד שאמר לו רבו שבור חבית ושמור את יינה אמר ר''ל הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות הוא שטן דכתיב {איוב ב-ז} ויצא השטן מאת פני ה' הוא יצר הרע כתיב התם {בראשית ו-ה} רק רע כל היום וכתיב הכא (רק את נפשו שמור) [ {איוב א-יב} רק אליו אל תשלח ידך] הוא מלאך המות דכתיב ( {איוב ב-ו} רק) [אך] את נפשו שמור אלמא בדידיה קיימא א''ר לוי שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו שטן כיון דחזיא להקדוש ברוך הוא דנטיה דעתיה בתר איוב אמר חס ושלום מינשי ליה לרחמנותיה דאברהם פנינה דכתיב {שמואל א א-ו} וכעסתה צרתה גם כעס בעבור הרעימה דרשה רב אחא בר יעקב בפפוניא אתא שטן נשקיה לכרעיה {איוב ב-י} בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו אמר רבא בשפתיו לא חטא בלבו חטא מאי קאמר {איוב ט-כד} ארץ נתנה ביד רשע פני שופטיה יכסה אם לא איפו מי הוא אמר רבא בקש איוב להפוך קערה על פיה אמר ליה אביי לא דבר איוב אלא כנגד השטן כתנאי ארץ נתנה ביד רשע רבי אליעזר אומר בקש איוב להפוך קערה על פיה אמר לו רבי יהושע לא דבר איוב אלא כלפי שטן {איוב י-ז} על דעתך כי לא ארשע ואין מידך מציל אמר רבא בקש איוב לפטור את כל העולם כולו מן הדין אמר לפניו רבונו של עולם בראת שור פרסותיו סדוקות בראת חמור פרסותיו קלוטות בראת גן עדן בראת גיהנם בראת צדיקים בראת רשעים מי מעכב על ידך ומאי אהדרו ליה חבריה [דאיוב] {איוב טו-ד} אף אתה תפר יראה ותגרע שיחה לפני אל ברא הקדוש ברוך הוא יצר הרע ברא לו תורה תבלין דרש רבא מאי דכתיב {איוב כט-יג} ברכת אובד עלי תבא ולב אלמנה ארנין ברכת אובד עלי תבא מלמד שהיה גוזל שדה מיתומים ומשביחה ומחזירה להן ולב אלמנה ארנין דכל היכא דהוה (איכא) אלמנה דלא הוו נסבי לה הוה אזיל שדי שמיה עילווה והוו אתו נסבי לה {איוב ו-ב} לו שקול ישקל כעשי והותי במאזנים ישאו יחד אמר רב עפרא לפומיה דאיוב חברותא כלפי שמיא {איוב ט-לג} לו יש בינינו מוכיח ישת ידו על שנינו אמר רב עפרא לפומיה דאיוב כלום יש עבד שמוכיח את רבו {איוב לא-א} ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה אמר רבא עפרא לפומיה דאיוב איהו באחרניתא אברהם אפילו בדידיה לא איסתכל דכתיב {בראשית יב-יא} הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את מכלל דמעיקרא לא הוה ידע לה {איוב ז-ט} כלה ענן וילך כן יורד שאול לא יעלה אמר רבא מכאן שכפר איוב בתחיית המתים {איוב ט-יז} אשר בשערה ישופני והרבה פצעי חנם אמר רבה איוב בסערה חרף ובסערה השיבוהו בסערה חרף דכתיב אשר בשערה ישופני אמר לפניו רבונו של עולם שמא רוח סערה עברה לפניך ונתחלף לך בין איוב לאויב בסערה השיבוהו דכתיב {איוב לח-א} ויען ה' את איוב מן הסערה ויאמר [וגו'] אזר נא כגבר חלציך אשאלך והודיעני אמר לו הרבה נימין בראתי באדם וכל נימא ונימא בראתי לה גומא בפני עצמה שלא יהו שתים יונקות מגומא אחת שאלמלי שתים יונקות מגומא אחת מחשיכות מאור עיניו של אדם בין גומא לגומא לא נתחלף לי בין איוב לאויב נתחלף לי {איוב לח-כה} מי פלג לשטף תעלה [וגו'] הרבה טיפין בראתי בעבים וכל טיפה וטיפה בראתי לה דפוס בפני עצמה כדי שלא יהו שתי טיפין יוצאות מדפוס אחד שאלמלי שתי טיפין יוצאות מדפוס אחד מטשטשות את הארץ ואינה מוציאה פירות בין טיפה לטיפה לא נתחלף לי בין איוב לאויב נתחלף לי מאי משמע דהאי תעלה לישנא דדפוס היא אמר רבה בר שילא דכתיב {מלכים א יח-לב} ויעש תעלה כבית סאתים זרע {איוב לח-כה} ודרך לחזיז קולות הרבה קולות בראתי בעבים וכל קול וקול בראתי לו שביל בפני עצמו כדי שלא יהו שתי קולות יוצאות משביל אחד שאלמלי שתי קולות יוצאות משביל אחד מחריבין את כל העולם בין קול לקול לא נתחלף לי בין איוב לאויב נתחלף לי {איוב לט-א} הידעת עת לדת יעלי סלע חולל אילות תשמור יעלה זו אכזרית על בניה בשעה שכורעת

 רש"י  מעין העולם הבא. כדכתיב (ירמיה לא) הרה ויולדת יחדו הריון ולידה ביום אחד הכי דרשינן ליה במסכת שבת (דף ל:): הכי גרסינן במתניתא תנא יורד ומתעה ועולה ומרגיז נוטל רשות ונוטל נשמה. [וה''פ] יורד למטה ומתעה את הבריות לחטוא ועולה למעלה ומרגיז את חמת המלך בהשטנותו נוטל ממנו רשות להרוג את החוטא מכיון שנתנו רשות דכתיב ותסיתני בו: צערו של שטן. שהוזקק לשמור את נפש איוב שלא תצא: אלמא בדידיה קיימא. ליטול את הנפש והזהירו שלא ליטלה: בעבור הרעימה. שתתרעם על שהיא עקרה ותתפלל: להפוך קערה על פיה. לעקור כל כבוד שחירף וגידף: לפטור את כל העולם כולו. מדינו של הקב''ה לומר שאנוסין הן ע''י הקב''ה שברא יצה''ר והכי קאמר על דעתך כי לא ארשע אם היית חפץ לא הייתי רשע: בראת שור בפרסות סדוקות וחמור בפרסות קלוטות. את זה טהרת ואת זה טמאת הכל בא על ידך אתה בראת בו סימני הטומאה: בראת צדיקים. ע''י יצר טוב: בראת רשעים. על ידי יצר הרע לפיכך אין ניצול מידך כי מי יעכב אנוסין הן החוטאין: ברא לו תורה. הן תבלין שהיא מבטלת את הרהורי עבירה כדאמר בעלמא (קדושין דף ל:) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נימוח כו' הלכך לאו אנוסין נינהו שהרי יכולין להציל עצמן: ברכת עובד. שהיה סבור שהיה אובד את שדהו: שדי שמיה עלווה. אומר שהיא קרובתו או מדבר בה להשיאנה: חברותא כלפי שמיא. מדבר לפני השכינה כאדם המתווכח לחבירו בא ונשקול מי חייב לחבירו: מן הסערה. לשון שיער כדקתני הרבה נימין בראתי באדם: מטשטשות את הארץ. עושות את הארץ כטיט: (רש"י)

 תוספות  אין פירוש לקטע זה (תוספות)


דף טז - ב

ללדת עולה לראש ההר כדי שיפול ממנה וימות ואני מזמין לה נשר שמקבלו בכנפיו ומניחו לפניה ואלמלי מקדים רגע אחד או מתאחר רגע אחד מיד מת בין רגע לרגע לא נתחלף לי בין איוב לאויב נתחלף לי {איוב לט-א} חולל אילות תשמור אילה זו רחמה צר בשעה שכורעת ללדת אני מזמין לה דרקון שמכישה בבית הרחם ומתרפה ממולדה ואלמלי מקדים רגע אחד או מאחר רגע אחד מיד מתה בין רגע לרגע לא נתחלף לי בין איוב לאויב נתחלף לי {איוב לד-לה} [איוב] לא בדעת ידבר ודבריו לא בהשכל (וכתיב {איוב מב-ז/ח} כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב) אמר רבא מכאן שאין אדם נתפס בשעת צערו {איוב ב-יא} וישמעו שלשת רעי איוב את כל הרעה הזאת הבאה עליו ויבאו איש ממקומו אליפז התימני ובלדד השוחי וצופר הנעמתי ויועדו יחדו לבוא לנוד לו ולנחמו מאי ויועדו יחדו אמר רב יהודה אמר רב מלמד שנכנסו כולן בשער אחד ותנא בין כל אחד ואחד שלש מאות פרסי מנא הוו ידעי איכא דאמרי כלילא הוה להו ואיכא דאמרי אילני הוה להו וכיון דכמשי הוו ידעי אמר רבא היינו דאמרי אינשי או חברא כחברי דאיוב או מיתותא {בראשית ו-א} ויהי כי החל האדם לרוב על פני האדמה ובנות יולדו להם רבי יוחנן אמר רביה באה לעולם ריש לקיש אמר מריבה באה לעולם אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן לדידך דאמרת רבייה באה לעולם מפני מה לא נכפלו בנותיו של איוב אמר לו נהי דלא נכפלו בשמות אבל נכפלו ביופי דכתיב {איוב מב-יג} ויהי לו שבענה בנים ושלוש בנות ויקרא שם האחת ימימה ושם השנית קציעה ושם השלישית קרן הפוך ימימה שהיתה דומה ליום קציעה שהיה ריחה נודף כקציעה קרן הפוך אמרי דבי רבי שילא שדומה לקרנא דקרש מחייכו עלה במערבא קרנא דקרש לקותא היא אלא אמר רב חסדא ככורכמא דרישקא במיניה שנאמר {ירמיה ד-ל} כי תקרעי בפוך רבי שמעון ברבי איתילידא ליה ברתא הוה קא חלש דעתיה אמר ליה אבוה רביה באה לעולם אמר ליה בר קפרא תנחומין של הבל ניחמך אבוך [דתניא] אי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות אלא אשרי למי שבניו זכרים אוי לו למי שבניו נקבות אי אפשר לעולם בלא בסם ובלא בורסי אשרי מי שאומנותו בוסמי אוי למי שאומנותו בורסי כתנאי {בראשית כד-א} וה' ברך את אברהם בכל מאי בכל רבי מאיר אומר שלא היתה לו בת רבי יהודה אומר שהיתה לו בת אחרים אומרים בת היתה לו לאברהם ובכל שמה ר''א המודעי אומר איצטגנינות היתה בלבו של אברהם אבינו שכל מלכי מזרח ומערב משכימין לפתחו רבי שמעון בן יוחי אומר אבן טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו שכל חולה הרואה אותו מיד מתרפא ובשעה שנפטר אברהם אבינו מן העולם תלאה הקדוש ברוך הוא בגלגל חמה אמר אביי היינו דאמרי אינשי אידלי יומא אידלי קצירא דבר אחר שלא מרד עשו בימיו דבר אחר שעשה ישמעאל תשובה בימיו שלא מרד עשו בימיו מנלן דכתיב {בראשית כה-כט} ויבא עשו מן השדה והוא עיף ותנא אותו היום נפטר אברהם אבינו ועשה יעקב אבינו תבשיל של עדשים לנחם את יצחק אביו [ומ''ש של עדשים] אמרי במערבא משמיה דרבה בר מרי מה עדשה זו אין לה פה אף אבל אין לו פה דבר אחר מה עדשה זו מגולגלת אף אבילות מגלגלת ומחזרת על באי העולם מאי בינייהו איכא בינייהו לנחומי בביעי אמר רבי יוחנן חמש עבירות עבר אותו רשע באותו היום בא על נערה מאורסה והרג את הנפש וכפר בעיקר וכפר בתחיית המתים ושט את הבכורה בא על נערה מאורסה כתיב הכא {בראשית כה-כט} ויבא עשו מן השדה וכתיב התם {דברים כב-כז} כי בשדה מצאה הרג את הנפש כתיב הכא עיף וכתיב התם {ירמיה ד-לא} אוי נא לי כי עיפה נפשי להורגים וכפר בעיקר כתיב הכא {ירמיה ו-כ} למה זה לי וכתיב התם {שמות טו-ב} זה אלי ואנוהו וכפר בתחיית המתים דכתיב {בראשית כה-לב} הנה אנכי הולך למות ושט את הבכורה דכתיב {בראשית כה-לד} ויבז עשו את הבכורה ושעשה ישמעאל תשובה בימיו מנלן כי הא דרבינא ורב חמא בר בוזי הוו יתבי קמיה דרבא וקא מנמנם רבא א''ל רבינא לרב חמא בר בוזי ודאי דאמריתו כל מיתה שיש בה גויעה זו היא מיתתן של צדיקים א''ל אין והא דור המבול א''ל אנן גויעה ואסיפה קאמרינן והא ישמעאל דכתיב ביה גויעה ואסיפה אדהכי איתער בהו רבא אמר להו דרדקי הכי א''ר יוחנן ישמעאל עשה תשובה בחיי אביו שנאמר {בראשית כה-ט} ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו ודילמא דרך חכמתן קא חשיב להו אלא מעתה {בראשית לה-כט} ויקברו אותו עשו ויעקב בניו מאי טעמא לא חשיב להו דרך חכמתן אלא מדאקדמיה אדבורי אדבריה ומדאדבריה שמע מינה תשובה עבד בימיו ת''ר שלשה הטעימן הקב''ה בעולם הזה

 רש"י  דרקון. נחש: מכישה. נושכה: ומתרפה. לשון רפיון: שאין אדם נתפס. להתחייב על שהוא מדבר קשה מחמת צער ויסורין דקאמר לא בדעת ידבר לא אמר לא ברשע ידבר אלא לא בדעת: כלילי הוו להו. כתרים ובכל כתר שלשה פרצופים ואיש את שמו מחוקק על פרצופו וכשבאין יסורין על אחד מהן פרצופו משתנה וכן אילני: דכמשי. פלטיי''א: או חברא כחברי דאיוב. אם אין לו לאדם אוהבים נוח לו שימות: לרוב על פני האדמה ובנות יולדו וגו': רביה באה לעולם. כשנולדה בת לפי שממהרת להיות לו זרע: הוכפלו ביופי. ואין לך כפל טוב ממנו: שדומה ליום. ברה כחמה: כקציעה. מין בושם הוא: קרנא דקרש. מין חיה וקרניה משחירין כמו צבע: כורכמא דרישקא. כרכום של גן הגדל בגינה: במיניה. שהוא מעולה ממין שאר בשמים: איצטגנינות. חוזה בכוכבים: משכימים לפתחו. ליטול עצה ממנו: אידלי יומא. הוגבה שמש כשהחמה זורחת: אידלי קצירא. מיקל החולי: אבל אין לו פה. שהוא יושב ודומם: עדשין אין להן פה. כמו שיש לפולין ולשאר מיני קטנית כמין סדק: לנחומי בביעי. אין להם פה אבל אינם מגלגלים כגלגל: ושט את הבכורה. וביזה את העבודה שהיתה בבכורות שט תרגום של בזיון מדוע הקילתני (שמואל ב יט) תרגום יונתן אשטתני: (רש"י)

 תוספות  ככוחלא דרישקא במינה. אע''ג דכחול הוא שחור כדפירש בה''ג אוכמא אוכמא [חולין מו:] היינו דמיא לכוחלא ה''פ כי היכי דכוחלא דרישקא מקרין ומאיר משאר כוחלא כך היא היתה נאה משאר נשים וקרן הפוך לשון כי קרן עור פני משה (שמות לד) והשתא אתי שפיר הא דמייתי ותקרעי בפוך עיניך דכחול דומה לפוך שנותנין כחול בעין אבל לפירוש רש''י דגרס כי כורכמא דרישקא קשה לרשב''א א''כ מאי מייתי ותקרעי בפוך עיניך ויונתן תרגם נרד וכרכום רשק וכרכום כפרים עם נרדים עם רישקא (שיר ד): שכל חולה שרואה אותה מיד מתרפא. וא''ת והא בימי אברהם אכתי לא היה חולי בעולם כדאמרי' בהשוכר את הפועלים (ב''מ דף פז.) דעד יעקב לא הוה חולשא ועד אלישע לא הוה דאיחלש ואיתפח ומצינן למימר דהכא בחולה של מכה איירי ור''ת ור''י מפרשים דעד יעקב לא הוה דאיחלש היינו חולי של מיתה מכאן ואילך הוה דאיחלש חולי של מיתה ולא הוה דאיתפח עד אלישע: בא על נערה המאורסה. ואם תאמר והלא לא נצטוו בני נח על נערה המאורסה כדאמרי' בפ' ארבע מיתות (סנהדרין דף נז: ושם ד''ה לנערה) בעולת בעל יש להן נכנסת לחופה ולא נבעלה אין להן ואומר ר''י דאף על פי שלא נצטוו מכל מקום מכוער הדבר כמו ושט את הבכורה אף על פי שאינו מצווה על כך: (תוספות)


דף יז - א

מעין העולם הבא אלו הן אברהם יצחק ויעקב אברהם דכתיב ביה {בראשית כד-א} בכל יצחק דכתיב ביה {בראשית כז-לג} מכל יעקב דכתיב ביה {בראשית לג-יא} כל שלשה לא שלט בהן יצר הרע אלו הן אברהם יצחק ויעקב דכתיב בהו בכל מכל כל ויש אומרים אף דוד דכתיב {תהילים קט-כב} ולבי חלל בקרבי ואידך צעריה הוא דקא מדכר תנו רבנן ששה לא שלט בהן מלאך המות ואלו הן אברהם יצחק ויעקב משה אהרן ומרים אברהם יצחק ויעקב דכתיב בהו בכל מכל כל משה אהרן ומרים דכתיב בהו {במדבר לג-לח} על פי ה' והא מרים לא כתיב בה על פי ה' אמר ר''א מרים נמי בנשיקה מתה דאתיא שם שם ממשה ומפני מה לא נאמר בה על פי ה' שגנאי הדבר לומר תנו רבנן שבעה לא שלט בהן רמה ותולעה ואלו הן אברהם יצחק ויעקב משה אהרן ומרים ובנימין בן יעקב אברהם יצחק ויעקב דכתיב [בהו] בכל מכל כל משה אהרן ומרים דכתיב [בהו] ע''פ ה' בנימין בן יעקב דכתיב {דברים לג-יב} ולבנימן אמר ידיד ה' ישכון לבטח עליו וי''א אף דוד דכתיב {תהילים טז-ט} אף בשרי ישכון לבטח ואידך ההוא רחמי הוא דקא בעי תנו רבנן ארבעה מתו בעטיו של נחש ואלו הן בנימין בן יעקב ועמרם אבי משה וישי אבי דוד וכלאב בן דוד וכולהו גמרא לבר מישי אבי דוד דמפרש ביה [קרא] דכתיב {שמואל ב יז-כה} ואת עמשא שם אבשלום תחת יואב על הצבא ועמשא בן איש ושמו יתרא הישראלי אשר בא אל אביגיל בת נחש אחות צרויה אם יואב וכי בת נחש היא והלא בת ישי היא דכתיב {דברי הימים א ב-טז} ואחיותיהם צרויה ואביגיל אלא בת מי שמת בעטיו של נחש:

 רש"י  בכל מכל כל. באברהם כתיב (בראשית כד) וה' ברך את אברהם בכל ביצחק כתיב (שם כז) ואוכל מכל ביעקב כתיב (שם לג) וכי יש לי כל כלומר לא חסרו שום טובה: חלל בקרבי. יצרי הרע מת בקרבי: צעריה קא מדכר. על לבו ממש הוא מתרעם ואומר שמת בקרבו מרוב צרות: שלא שלט בהן מלאך המות. אלא מתו בנשיקה על פי שכינה: בכל מכל כל. לא חסרו שום כבוד ומצינו כבוד זה במשה ואהרן שנאמר בהן על פי ה' ואם אלו מתו ע''י מלאך [המות] נמצא שחסרו כבוד: כדאמרן. שמתו ע''פ שכינה ואין ראויה רמה לשלוט במי שנשוק משכינה שהרי אין הרמה באה אלא מטפה מרה המטפטפת מסכינו של מלאך המות דאמר מר (ע''ז דף כ:) ממנה מת ממנה מסריח ממנה פניו מוריקות: ישכון לבטח עליו. הכי דריש ישכון לבטח בנימין על סמיכות ידידות השכינה: בעטיו של נחש. בעצתו של נחש כלומר לא היו ראוין למות אלא שנגזרה גזירת מיתה על כל תולדותיו של אדם הראשון בעצתו של נחש בעטיו תרגום של עצתו כדכתיב (דניאל ו) אתייעטו כל וגו' וכן התיב עטא וטעם (שם ב): ואחיותיהם. בבני ישי כתיב: (רש"י)

 תוספות  שלשה כו' מעין העולם הבא. תימה לרשב''א אמאי לא חשיב נמי איוב דאמר לעיל (דף טו:) והאתונות רועות על ידיהם מלמד שהטעימו הקב''ה מעין עולם הבא וי''ל דאיוב לא היה אלא בחד מילתא ואברהם ויצחק ויעקב נהנו מעין עוה''ב מכל וכל: שבעה שלא שלטה בהן רמה. תימה לרשב''א דכולהו צדיקי נמי דאמר בשבת בפ' שואל (דף קנב:) ורקב עצמות קנאה מי שיש לו קנאה בלבו עצמותיו נרקבין ושאין קנאה בלבו אין עצמותיו מרקיבין וי''ל דיכול להיות שלא ירקב וישלוט בו רמה כדאמר במעשה דרבי אלעזר בן שמעון בהשוכר את הפועלים (ב''מ דף פד:) דנפיק ריחשא מאודניה: שלשה לא שלט בהן יצר הרע. אין לפרש שלא שלט כלל דא''כ היכי קבלו עליה אגרא אלא כדאמר (יומא דף לח:) מאי דכתיב רגלי חסידיו ישמור כיון שעבר אדם רוב שנותיו ולא חטא שוב אינו חוטא ה''נ כיון שראה הקב''ה שהיו דוחקין עצמן כל כך להתרחק מן העבירה סייעם הקדוש ברוך הוא מכאן ואילך שלא שלט בהן יצר הרע: (תוספות)


פרק שני - לא יחפור

מתני' לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חבירו ולא שיח ולא מערה ולא אמת המים ולא נברכת כובסין אא''כ הרחיק מכותל חבירו שלשה טפחים וסד בסיד ומרחיקים את הגפת ואת הזבל ואת המלח ואת הסיד ואת הסלעים מכותלו של חבירו שלשה טפחים (או) סד בסיד מרחיקין את הזרעים ואת המחרישה ואת מי רגלים מן הכותל שלשה טפחים ומרחיקין את הריחים שלשה מן השכב שהן ארבעה מן הרכב ואת התנור שלשה מן הכליא שהן ארבעה מן השפה: גמ'

 רש"י  לא יחפור. בור שיח ומערה. מפורשים בבבא קמא בפרק שור שנגח את הפרה (דף נ:): בור. עגול: שיח. ארוך וקצר: מערה. מקורה בקירוי: נברכת הכובסים. חופר חפירה מרובעת בעומק אמה או יותר ומי גשמים מתכנסים בה לכבס בגדיהם והיו להם שתים אחת ששורים את הבגדים יום או יומים בצואת כלבים והיא קרויה מחמצן בגמ' ואחת שמשפשפים בה והיא קרויה נדיין: אא''כ כו'. מפני שהחפירה הסמוכה לבור מחלשת כותלי הבור ומרפה אותן: וסד בסיד. את כותלי חפירתן: גפת. פסולת זיתים שנתעצרו בבית הבד: הסלעים. אבנים שהאור יוצא מהן שקורין קויליי''ש שכל אלו קשין לחומה שמוציאין הבל: מן הכותל. כותל לבנים של טיט הבנוי על גבי קרקע ולאו בבור קאי השתא: זרעים. קשין לכותל כדמפרש בגמ': ומחרישה. מרפה את יסודו ונופל: מי רגלים. ממסמסין את הלבנים שהן של טיט יבש: ריחים. קשין לכותל שמנידין את הקרקע בגלגול חבטתו: מן השכב. היא הריחים התחתונה: הרכב. היא העליונה הרוכבת על זו והיא קצרה טפח מן התחתונה: ואת התנור שלשה מן הכליא. תנור כלי חרס הוא שרוף בכבשן כשאר קדירות ופיו למעלה והבא לקובעו בארץ עושה בנין טיט ואבנים שיהיו לו לבסיס ומושיבין אותו עליו שלא יצטננו שוליו מחמת קרקע ואותו בנין עשוי בשיפוע רחב מלמטה וקצר מלמעלה כמדת התנור תחתונה קרוי כליא ועליונו קרוי שפה כלומר שפת הכליא שפתה עליונה ולפי שהבלו של תנור קשה לכותל צריך להרחיקו: גמ' (רש"י)

 תוספות  מתני' לא יחפור. כל הני איירי דאית בהו מיא וטעמא משום מתונתא כדאמרינן בגמרא ותימה לר''י והא אמרי' בגמ' כל מרא ומרא דקא מחית כו' ואומר ר''י דלא קאמר אלא שמאותה שעה מתחיל ההיזק וכיון דבתחילת ההיזק הוו גירי דיליה מודה ר' יוסי ומיהו אי לאו משום מיא לא היה צריך הרחקה ג' טפחים: לא שיח ולא מערה. וה''ה חריצין ונעיצין והני נקט אגב בור דבכל מקום רגיל לשנות שיח ומערה בהדי בור ואמת המים ונברכת הכובסין דאין רגיל לשנותן גבי בור מפרש בגמ' דצריכי תרוייהו ומיהו הא לא מפרש אמאי לא הוה שמעינן להו מבור דמצי למימר דבור ושיח דעמוקין טפי בעי הרחקת שלשה אבל הנך דלא עמיקי כולי האי הוה אמינא דלא בעי הרחקת שלשה ואי תנא הני הוה אמינא דבור ושיח דעמיקי טפי בעי הרחקה יותר מג' ובפרק הפרה (ב''ק דף נ:) דתנן אחד החופר בור ושיח ומערות ומצריך להו לכולהו בגמרא התם ניחא דלא הוה ליה לתנא למינקטינהו אגב בור כיון דכתיב בור בקרא אלא הוה ליה למיתני בור לחודיה: סלעים. אבנים שאש יוצא מהן ולא סלעי נחושת דאין דרך להניחן אצל הכתלים והא דאמר בירושלמי אית תנא תני טומנין בסלעים ואית תני דאין טומנין כאן בסלעים של כסף כאן בסלעים של נחושת הוה מצי לשנויי כאן בסלעים של אבנים כאן בשל כסף אלא ניחא ליה לשנויי כולהו במתכת: וסד בסיד. נראה לר''י דבסיפא נמי גרס וסד בסיד ולא גרס או דאי גרסי' בסיפא או סד בסיד אם כן תפשוט דברישא וסד בסיד תנן מדלא קתני או סד ברישא כמו בסיפא אלא ודאי בסיפא נמי גרס וסד והא דפשיטא ליה בגמרא (לקמן דף יט.) דבסיפא הוי או סד בסיד היינו משום דאין ההיזק כל כך מרובה שלא יועיל לו סיד לחודיה: כליא פירש ר''ח בטן דתנור צר מלמטה ובאמצעיתו מרחיב ובולט ויוצא כשיעור טפח ומאמצעיתו מיצר ועולה: . (תוספות)


דף יז - ב

פתח בבור ומסיים בכותל (ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו של חבירו ג''ט) אמר אביי ואיתימא רב יהודה מכותל בורו שנינו וליתני אא''כ הרחיק מבורו של חבירו ג' טפחים הא קמ''ל דכותל בור שלשה טפחים נפקא מינה למקח וממכר כדתניא האומר לחבירו בור וכותליה אני מוכר לך צריך שיהא הכותל שלשה טפחים איתמר הבא לסמוך בצד המצר אביי אמר סומך ורבא אמר אינו סומך בשדה העשויה לבורות דברי הכל אינו סומך כי פליגי בשדה שאינה עשויה לבורות אביי אמר סומך דהא אינה עשויה לבורות רבא אמר אינו סומך דאמר ליה כי היכי דאת אימלכת וחפרת אנא נמי ממלכנא וחפרנא איכא דאמרי בשדה שאינה עשויה לבורות דברי הכל סומך כי פליגי בשדה העשויה לבורות אביי אמר סומך אפילו לרבנן דאמרי מרחיקין את האילן מן הבור עשרים וחמש אמה התם הוא דבעידנא דקא נטע איתא לבור אבל הכא בעידנא דקא חפר ליתא לבור ורבא אמר אינו סומך ואפילו לר' יוסי דאמר זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו הני מילי התם דבעידנא דקא נטע ליתנהו לשרשיו דמזקי לה לבור אבל הכא אמר ליה כל מרא ומרא דקא מחיית קא מרפית לה לארעאי תנן לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חבירו טעמא דאיכא בור הא ליכא בור סומך בשלמא להך לישנא דאמרת בשדה שאינה עשויה לבורות דברי הכל סומך מתניתין בשדה שאינה עשויה לבורות אלא להך לישנא דאמרת בשדה שאינה עשויה לבורות פליגי בשלמא לאביי ניחא אלא לרבא קשיא אמר לך רבא הא איתמר עלה אמר אביי ואיתימא רב יהודה מכותל בורו שנינו איכא דאמרי ואיתמר עלה אמר אביי ואיתימא רב יהודה מכותל בורו שנינו בשלמא להך לישנא דאמרת בשדה העשויה לבורות דברי הכל אינו סומך מתניתין בשדה העשויה לבורות אלא להך לישנא דאמרת בשדה העשויה לבורות פליגי בשלמא לרבא ניחא אלא לאביי קשיא אמר לך אביי מתני' שבאו לחפור בבת אחת תא שמע סלע הבא בידים זה חופר בורו מכאן וזה חופר בורו מכאן זה מרחיק שלשה טפחים וסד בסיד וזה מרחיק שלשה טפחים וסד בסיד בא בידים שאני ודקארי לה מאי קארי לה בא בידים איצטריכא ליה ס''ד אמינא כיון דבא בידים ליבעי נמי רווחא טפי קא משמע לן תא שמע מרחיקין את הגפת ואת הזבל ואת

 רש"י  פתח בבור. סמוך לבורו של חבירו והדר סיים אלא אם כן הרחיק מכותל הוה ליה למיתני אלא אם כן הרחיק מבורו דאילו מכותלו כותל הבנוי על גבי קרקע הוא: מכותל בורו שנינו. כלומר האי כותל דקתני מכותל בורו קאמר שאף הוא קרוי כותל: וליתני מבורו של חבירו. ואנא ידענא דמכותל קאמר דאי מחלל בורו קאמר אין זה כונס לתוך שלו כלום ופעמים שהוא סותר אף כותל חבירו אם הוא רחב משלשה: הא קא משמע לן. במאי דתניא מכותל בורו למדנו בה שהכותל בורו של ראשון מילא כל שלשה טפחים שהוזקק גם הוא להרחיק מן המיצר וממאי מדקתני שהחפירות חללו של זה אינה מופלגת מכותלו של זה אלא שלשה טפחים שהוא כונס לתוך שלו נמצא ששלשת הטפחים שכנס גם זה לתוך שלו הכותל מלאם ואשמועינן שיעור רוחב כותלי בור: ונפקא מינה למקח וממכר. וא''ת מנלן שהכותל הראשון הוא הוי שיעור הרחקה מן המיצר והלא לא היה לחבירו בור סמוך למיצר ופליגי בה אביי ורבא ושמעינן ליה לאביי דאמר ראשון אינו צריך להרחיק תריץ הא שמעינן ליה לאביי גופיה דאוקמה כשבאו לחפור בבת אחת ששניהן הוזקקו להרחיק כל אחד ואחד שלשה טפחים: הבא לסמוך. בורו תחילה בצד המיצר ולחבירו אין שם בור: העשוייה לבורות. כגון בית השלחין שצריכה להשקות תדיר: אפי' לרבנן דאמרי כו'. דשמעינן מינה אדם צריך לכנוס לתוך שלו כדי שלא יזיק את חבירו ולא אמרינן זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו: ליתנהו לשרשים. אלא סופן שיתפשטו עשרים וחמשה אמה ויזיקו את כותלי הבור: מרפית לי. שהיא מרעדת ונדה מחמת המכה: הא איתמר עלה מכותל בורו שנינו. ולמדנו בה שאף הראשון הוזקק להרחיק כדי כותל שהוא שלשה טפחים כדאמרן: אלא לאביי קשיא. דהוא גופיה אוקים דמכותל בורו שנינו ועל כרחך לא הוזכר שם כותל אלא ללמדנו ששיעור כותל כדי הרחקת המיצר הוא אלמא אף הראשון הוזקק להרחיק: הבא בידים. קרקע רך מתכתש מאיליו: זה וזה מרחיק. אלמא אף על הראשון להרחיק: ה''ג בא בידים שאני ודקארי לה מאי קארי לה בא בידים איצטריך סד''א כו'. כלומר הוא הדין אע''ג דלא בא בידים והאי דנקט בידים רבותא אשמעינן דאף על גב דבא בידים אין צריך להרחיק אלא שלשה טפחים: (רש"י)

 תוספות  פתח בבור וסיים בכותל. בקונטרס גרס בתר דשני מכותל בורו שנינו וליתני אלא אם כן הרחיק מבורו ואינו נראה כמו שאפרש ואי גרס לה הכי גרס לה פתח בבור וסיים בכותל וליתני אלא אם כן הרחיק מבורו וכן משמע מתוך פירוש ר' חננאל ואע''ג דבריש המניח (בבא קמא דף כז.) כי פריך פתח בכד וסיים בחבית לא קא מסיים וליתני ואם הוזק בעל הכד כו' אין לשון הגמרא שוה אלא פעמים מאריך ופעמים מקצר: מכותל בורו שנינו. כלומר לא מחלל בורו קאמר אלא מכותל שיש לבור שהראשון הניח כשחפר בורו ומהך מילתא דרב יהודה דייקא לקמן דאסור לסמוך מדהוזקק הראשון להניח כותל ופריך מינה לאביי והשתא לא אפשר למיגרס וליתני אלא אם כן הרחיק מבורו דא''כ הוה משמע מחלל בורו ומה שפירש הקונטרס דאי הוה תני מבורו הוה ידעינא דמכותל בורו קאמר דאי מחלל בורו קאמר אין [זה] כונס לתוך שלו כלום כו' גרסת ספרו דחקתו אבל אין נראה דודאי אי תני מבורו הוה אמינא מחלל בורו קאמר ושרי לסמוך ואם הראשון הרחיק מאיליו מן המיצר ג' טפחים או יותר ה''א דהשני יכול לסמוך עד המיצר ואם כן צריך לשנות מכותלו לאשמועינן דאסור לסמוך לרבא ולאביי צריך הרחקה בין שני הבורות ששה טפחים ומיהו יש ליישב הגירסא ופריך אליבא דאביי דאליבא דידיה קיימא דליתני אלא אם כן הרחיק מבורו ששה טפחים: למאי נפקא מינה למקח וממכר. הך נפקותא לא איצטריך לרבא דהא קא משמע לן דאסור לסמוך אלא לאביי דקא סבר מותר לסמוך וקאמר למאי נפקא מינה אי לאשמועינן דבעי הרחקה ו' טפחים ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו ו' טפחים: אביי אמר סומך דהא אינה עשויה לבורות. והואיל וכן אינו מזיק לו אם הוא סומך וקשה לרשב''א דהא מפסיד הוא שאם יטע אילן יצטרך להרחיקו יותר מחמת שסומך זה עד המיצר דמרחיקין האילן מן הבור חמש ועשרים אמה וי''ל דמכל מקום אינו עושה לו היזק דהא דמרחיק יותר לא מפני שלא יזיקנו הבור אלא מפני שלא יזיק הוא לבור ולהכי אין לזה להניח מלסמוך בשביל כך דאם לא כן ירחיק כל כ''ה אמה את בורו: אביי אמר סומך. אומר ר''י דלשתי הלשונות לאביי דאמר סומך אם בא אחד לחפור בור לאחר מכאן צריך הוא להרחיק כל ששה טפחים: לאביי ניחא. השתא ס''ד דמכותל בורו היינו מחלל בורו ולא דקדק בלשון: ה''ג בספרים ישנים סלע הבא בידים כו' וזה מרחיק ג' טפחים וסד בסיד. וקשה לאביי ה''נ שבאו לחפור שניהם בבת אחת ובא בידים איצטריך ליה סד''א כיון דבא בידים ליבעי רווחא טפי קמ''ל והשתא לא היה צריך לאסוקי ובא בידים איצטריך ליה שהרי לא הקשה כלום מבא בידים אלא אגב דאייתי ברייתא מפרש לה ויש ספרים דגרסי טעמא דבא בידים הא לא בא בידים לא ופריך לרבא ומשני ה''ה אפי' לא בא בידים ובא בידים איצטריך ליה וכו' ואין נראה לר''ת לחלק לענין היתר לסמוך בין בא בידים ובין לא בא בידים ולר''י נראה לחלק שפיר דאע''ג דלא בא בידים שרי לסמוך בבא בידים אסור לסמוך לפי שהקרקע מתבקעת ונופלת קרקע של שדה חבירו: מרחיקין את הגפת כו' טעמא דאיכא כותל כו'. פירוש וקשה לרבא ותימה מאי קושיא הכא ודאי מותר לסמוך בשאין כותל שאין מזיק כלום וכשיחפוץ זה לעשות כותל יסיר את הגפת וי''ל דהני נמי מקלקלין את הקרקע ויזיק לכותל לכשיבנה אפי' שוב יסיר ועוד אומר ר''י דבכל אלו יש טורח בסילוקן ולכך מעתה יכול לעכב עליו כי יש לחוש שמא לא ימהר לסלקו כשירצה לעשות כותל וא''ת אכתי מאי פריך לרבא הא מפרש טעמא לעיל משום דכל מרא ומרא דקא מחית מרפית לארעאי וי''ל דההוא טעמא לא קאמר אלא אליבא דרבי יוסי והכא לא פריך אלא אליבא דרבנן: (תוספות)


דף יח - א

המלח ואת הסיד ואת הסלעים מכותלו של חבירו ג' טפחים או סד בסיד טעמא דאיכא כותל הא ליכא כותל סומך לא כי ליכא כותל נמי לא סמיך ואלא מאי קא משמע לן הא קא משמע לן דהני קשו לכותל תא שמע מרחיקים את הזרעים ואת המחרישה ואת מי רגלים מן הכותל שלשה טפחים טעמא דאיכא כותל הא ליכא כותל סמיך לא כי ליכא כותל נמי לא סמיך ואלא מאי קמ''ל הא קא משמע לן דמתונתא קשה לכותל תא שמע ואת הריחים ג' מן השכב שהן ד' מן הרכב טעמא דאיכא כותל הא ליכא כותל סמיך לא כי ליכא כותל נמי לא סמיך ואלא מאי קא משמע לן הא קא משמע לן דטירייא קשה לכותל תא שמע ואת התנור שלשה מן הכליא שהן ד' מן השפה טעמא דאיכא כותל הא ליכא כותל סמיך לא כי ליכא כותל נמי לא סמיך אלא מאי קא משמע לן הא קא משמע לן דהבלא קשה לכותל תא שמע לא יפתח אדם חנות של נחתומין ושל צבעין תחת אוצרו של חבירו ולא רפת בקר טעמא דאיכא אוצר הא ליכא אוצר עביד דירה שאני דיקא נמי דתני עלה אם היתה רפת בקר קודמת לאוצר מותר ת''ש לא יטע אדם אילן סמוך לשדה אלא אם כן הרחיק ממנו ד' אמות ותני עלה ד' אמות שאמרו כדי עבודת הכרם טעמא דמשום כדי עבודת הכרם הא לאו משום כדי עבודת הכרם סמיך ואע''ג דאיכא שרשין דקא מזקי הכא במאי עסקינן דמפסיק צונמא (דיקא נמי דקתני) היה גדר בינתים זה סומך לגדר מכאן וזה סומך לגדר מכאן אי הכי אימא סיפא היו שרשיו יוצאין בתוך של חבירו מעמיק להן שלשה טפחים כדי שלא יעכב המחרישה ואי דמפסיק צונמא מאי בעו התם ה''ק ואי לאו צונמא והיו שרשיו יוצאין לתוך של חבירו מעמיק שלשה טפחים כדי שלא יעכב המחרישה ת''ש מרחיקין את האילן מן הבור עשרים וחמש אמה טעמא דאיכא בור הא ליכא בור סמיך לא כי ליכא בור נמי לא סמיך והא קמ''ל דעד כ''ה אמה אזלי שרשים ומזקי לבור אי הכי אימא סיפא ואם אילן קדם לא יקוץ ואי דלא סמיך היכי משכחת לה כדא''ר פפא בלוקח ה''נ בלוקח ת''ש מרחיקין את המשרה מן הירק ואת הכרישין מן הבצלין ואת החרדל מן הדבורים טעמא דאיכא ירק הא ליכא ירק סמיך לא כי ליכא ירק נמי לא סמיך והא קמ''ל דהני קשו אהדדי א''ה אימא סיפא רבי יוסי מתיר בחרדל למפני שיכול לומר לו עד שאתה אומר לי הרחק חרדלך מן דבוראי הרחק דבורך מן חרדלאי שבאות ואוכלות לגלוגי וחרדלאי

 רש"י  מתונתא. דבר לח: טירייא. איטוני''ר בלע''ז כמו דטרייא לרישיה באלו טריפות (חולין דף מה.): חנות של נחתומין. מוכרי לחם שמסיקין שם אור תמיד: אוצר. עלייה שאוצרין בה תבואה ושמן ויין והעשן קשה להן: ולא רפת בקר. הריח קשה להן: דירה שאני. חנות ורפת בקר דירתן של אדם הן ואין לנו לאסור דירתו עליו אא''כ ההיזק מוכן: דיקא נמי. דדירה שאני: דקתני עלה. דההיא אם היתה הרפת בקר קודמת לאוצר מותר ובכולהו שאר הרחקות דמתני' לא תנא הכי ש''מ הכא משום דדירה שאני אבל אינך אף הראשון צריך להרחיק: אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות. כדמפרש טעמא כדי עבודת הכרם שהיו חורשים הכרם במחרישה וכן בשעת הבציר בוצרין אותם בעגלות וצריך להן מקום פנוי ארבע אמות שלא תיכנס עגלת מחרישתו בקרקע חבירו: טעמא משום עבודת הכרם. שהוא מזיקו בידים הא לאו הכי סמיך ואע''ג שיתפשטו שרשיו ויזיקו בשדה בין לעכב המחרישה בין לחפירת הבור: צונמא. סלע חזק שלא יתפשטו שרשיו לשם: גדר בינתים. שאין מזיקו עוד לעבודת הכרם זה סומך אילנות לגדר מכאן וזה סומך אילנות לגדר מכאן ואי נמי אחד מהן שדה לבן אין כאן כלאים כדאמר בעירובין (דף יא.) אם גפנים מכאן מותר לזרוע כאן גבי נעץ ארבעה קונדיסין ומתח זמורה על גביהן דדמיא לצורת הפתח קתני מיהא זה סומך ואע''ג דאזלי שרשים תחת הגדר ומתפשטין לתוך השדה: מעמיק להן. בעל השדה קוצץ את השרשין שיצאו בשדהו בעומק שלשה טפחים: ואי לאו צונמא. וזה נוטע שם שלא כדת מעמיק להו זה כשיזיקו הן: עשרים וחמשה אמות. כך שיערו שהשרשין נמשכין והולכין ומקלקלין את כותלי הבור: הוא הדין כו'. והא קמ''ל דעד כ''ה אמה אזלי שרשין ומזקי לבור: ה''ג אי הכי אימא סיפא אם האילן קדם לא יקוץ אי לא סמיך היכי משכחת להו. דהאילן קדם ואי שלא כדין סמך אמאי לא יקוץ מה לי בור קדם דקתני קוצץ ומאי שנא אילן קדם דתנא לא יקוץ: כדאמר רב פפא. לקמן בשמעתין: הכא נמי בלוקח. אדם שנטע אילן בתוך שדהו ואח''כ מכר חצי שדהו לאיש אחר ובא הלוקח וחפר בור אין זה צריך לקוץ אילן שנטעו ברשותו: את המשרה. מים ששורין בו את הפשתן: מן הירק. של מיני מאכל כרוב ושומין וכרישין: ואת הכרישין. כרתי פוריל''ש: ואת החרדל מן הדבורים. שאוכלין את החרדל ומחדד את פיהם ואוכלות את דבש שלהן: כי ליכא ירק נמי לא סמיך. והא קמ''ל דהנך קשו אהדדי: עד שאתה אומר הרחק את חרדליך מדבוריי. שעל המזיק להרחיק עצמו הרחק אתה דבורייך מן חרדליי שאף אתה נקרא מזיק: (רש"י)

 תוספות  דטירייא קשה לכותל. אע''ג דלקמן (דף כ:) הדר ביה מטעמא דטירייא ומפרש אלא משום קלא מכל מקום נקט ליה הכא משום דמעיקרא הוה בעי לפרושי טעמא משום טירייא ולספרים דלא גרסי אלא אתי שפיר הכא דלההיא גירסא טירייא וקלא חד טעמא הוא: לא יפתח אדם חנות של נחתומין. פ''ה משום שהעשן קשה לאוצר וקשה לר''ת דלקמן אמר ביין התירו שמשביחו ועשן ודאי מזיק ליין דהא יין מעושן פסול לנסכים אלא נראה לר''ת דהיזק עשן ליכא כיון דאיכא שם תקרה ומעזיבה לא יכנס שם העשן אלא טעמא שההבל מזיק את האוצר אבל את היין משביח וגרסי' לקמן אמר רב יוסף והאי דידן אפילו שרגא קשיא ליה כלומר הבלא דשרגא ולא גרסי' קוטרא דשרגא: הא ליכא אוצר עביד. הוי מצי לשנויי ה''ה כי ליכא לא סמיך והא קמ''ל דהבלא קשיא לאוצר: דיקא נמי דקתני אם היתה רפת בקר קודמת כו'. ובכולהו הרחקות דמתני' לא תני הכי והוה ליה לאשמועינן בשאר וכ''ש בדירה ותימה דלעולם בשאר הרחקות נמי מותר לסמוך והא דנקטיה הכא לאשמועינן רבותא דאע''ג דהוי גירי דיליה אם היתה קודמת לאוצר מותר דהשתא הוי חידוש אפילו לרבי יוסי ואי אשמועינן בשאר לא הוי חידוש אלא לרבנן אבל לרבי יוסי דקסבר על הניזק להרחיק לא הוי שום חידוש: דיקא נמי דקתני כו'. ולאביי לא קשיא האי דיקא דלא משמע ליה שיהא חידוש בשאר טפי מבדירה: ואם היתה רפת בקר כו'. והוא הדין חנות של נחתומין ושל צבעין וחדא מינייהו נקט: ותני עלה ד' אמות שאמרו כדי עבודת הכרם. הוה ליה למינקט כדי עבודת האילן אלא נקט עבודת הכרם לפי שנזכר לשון זה במסכת כלאים גבי כרם שצריך הרחקה ד' אמות: טעמא משום עבודת הכרם כו'. בלאו האי דיוקא מצי למפרך בפשיטות דסגי בהרחקת ארבע אמות ואי אסור לסמוך היה צריך להרחיק כ''ה אמות כדתנן לקמן (דף כה:) שמרחיקין את האילן מן הבור אלא ניחא ליה למידק דאפילו תוך ארבע אמות מותר לסמוך: דמפסיק צונמא. וא''ת אמאי צריך ד' אמות פשיטא שחוץ לצונמא לא יחרוש שלא יועיל כלום לאילן וי''ל כשיחרוש עד הצונמא וירצה להפוך המחרישה לצד אחר המחרישה יכנס לשדה חבירו: היו שרשיו יוצאין כו'. וא''ת היאך סמך אי שלא ברשות א''כ יקוץ וצריך לאוקמי בלוקח ולריצב''א אין נראה להעמיד בלוקח מדלא מסיק לה כדבסמוך אלא נראה דמיירי בסמך שלא ברשות דאינו קוצץ האילן אלא בנתינת דמים ובזה לא רצה להאריך ולהשמיענו: הכא נמי בלוקח. פ''ה שהאילן ביד מוכר ואין נראה לר''י בר' מרדכי דא''כ הול''ל במוכר אלא נראה לו לפרש שהאילן ביד לוקח ולשני הפירושים אלו אין להקשות מאי איריא שהאילן קדם אפילו קדם בור נמי כגון שאדם אחד עשה הבור ואח''כ נטע האילן ומכר הבור לפ''ה או אילן לפי' ר''י ברבי מרדכי לא יקוץ שהרי בהיתר עשאן דבכה''ג אילן קדם קרינא ביה שקדמה נטיעת האילן לערעור בעל הבור דערעור אינו בא אלא ע''י מכירת בור או מכירת האילן אבל לפר''ת שפי' בלוקח שלקח מאדם אחד את אילן וטוענין ללוקח קשה לר''י מאי איריא אילן קדם אפילו קדם בור נמי ועוד כיון דהחזיק באילן ג' שנים איירי דבחזקת ג' שנים טוענין ללוקח לוקמה נמי בלא לוקח ובחזקה שיש עמה טענה: (תוספות)


דף יח - ב

ואי דלא סמיך היכי משכחת לה אמר רב פפא בלוקח אי בלוקח מאי טעמא דרבנן ועוד מאי טעמא דרבי יוסי אפילו משרה וירקא נמי אמר רבינא קא סברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו מכלל דר' יוסי סבר על הניזק להרחיק את עצמו אי על הניזק אפי' משדה וירקא נמי אלא לעולם ר' יוסי נמי על המזיק סבירא ליה והכי קאמר להו רבי יוסי לרבנן תינח משרה וירקא דהני מזקי הני והני לא מזקי הני אלא חרדל ודבורים תרוייהו מזקי אהדדי ורבנן דבורים לחרדל לא מזקי ליה אי בבינתא לא משכחא ליה אי בטרפא הדר פארי וסבר ר' יוסי על המזיק להרחיק את עצמו והתנן רבי יוסי אומר אע''פ שהבור קודמת לאילן לא יקוץ שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו אלא לעולם ר' יוסי על הניזק ס''ל ולדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי על הניזק להרחיק את עצמו ואפי' משרה וירקא לא בעי רחוקי אלא לדידכו דאמריתו על המזיק תינח משרה וירקא דהני מזקי הני והני לא מזקי הני אלא חרדל ודבורים תרוייהו מזקי אהדדי ורבנן דבורים לחרדל לא מזקי ליה אי בבינתא

 רש"י  ואי לא סמיך. איניש היזק למיצר חבירו אפילו בשאין שם דבר הניזוק אית ליה לר' יוסי דאלו שניהן מזיקין הן היכי משכחת ליה דליסמוך חד מינייהו ברישא הרי חבירו מעכב עליו: בלוקח. אחר שעשה זה משרה בתוך שדהו או זרע שם חרדל מכר מחצה שדהו לאחר והלוקח זרע שם ירק או העמיד דבורים: אמאי מרחיק. הרי ברשות עשה: ועוד מאי טעמא דרבי יוסי. דלא פליג אלא בחרדל וטעמא משום דתרוייהו מזיקין הן וליפלוג נמי במשרה וירק: על המזיק להרחיק את עצמו. ואף על פי שמתחלה עשה ברשות: אי בבינתא. גרעין הזרע: (רש"י)

 תוספות  לגלוגי חרדל. פי' הקונטרס פרחים ובערוך פירש גרעין ותרוייהו אין נראה לר''י דהא קאמרי רבנן דבורים לחרדל לא מזקי אי בבינתא כו' אי בטרפא כו' משמע דלא פירש רבי יוסי בדבריו מה הן מזיקין ולכך היו מסתפקין אי בבינתא כו' ונראה לר''י דלגלוגי הם ענפים והשתא לא פירש רבי יוסי מה הם מזיקות לכך אמרו ליה רבנן אי בבינתא כו' וא''ת מכל מקום הרי הן מזיקין לחרדל שיאכלו הפרחים ויש לומר שהפרחים אינן כ''א מעט וביום או יומים שיעמדו אין יכולין להזיק: ואי לא סמיך היכי משכחת לה. פר''י בשלמא לאביי דאמר סמיך אתי שפיר דמיירי שסמך בעל דבורים תחילה ואע''ג דהשתא קס''ד דדבורים נמי מזקי לחרדל לכ''ע מכל מקום סברי רבנן דעל המזיק שני דהיינו בעל חרדל להרחיק את כל ההרחקה כמו גבי בור דאם סמך הראשון על המיצר השני מרחיק כל ששה טפחים ורבי יוסי סבר כיון דדבורים מזקי חרדל ועשה קצת שלא כהוגן שסמך על המיצר שזה עתיד לסוף לזרוע חרדל אע''פ שבדין אינו יכול למונעו שלא יסמוך מ''מ קצת שלא כהוגן עושה וגם בעל חרדל יכול לסמוך ולא דמי לבור דהתם משום דמרפי ליה לארעיה ומזיק השני בידים לכותל בורו של ראשון לכך על השני להרחיק כל ההרחקה אבל הכא לא אלא לרבא דאמר לא סמיך היכי משכחת לה דבעל החרדל ירחיק כל ההרחקה לרבנן ולרבי יוסי לא ירחיק כלל דכיון דתרוייהו מזקי אהדדי על כל אחד ואחד להרחיק חצי ההרחקה ואפילו סמך בעל דבורים תחלה יש לו לסלקם הואיל ושלא כדין סמכם אמר רב פפא בלוקח שזרע חרדל ומכר חצי שדהו והלוקח העמיד דבורים וסברי רבנן כדמסיק דדבורים לא מזקי לחרדל ועל המזיק להרחיק את עצמו אף על פי שסמך בהיתר אע''ג דגבי אילן כשסמכו בהיתר אמרי דלא יקוץ הני מילי אילן שעשוי לעמוד שנים רבות ואיכא הפסד מרובה אבל משרה כרישין וחרדל לא דהכי נמי אמרינן גבי אילן אם הבור קדם קוצץ ונותן דמים אע''ג דסמך אילנו באיסור ובשאר דברים הנסמכים באיסור אינו נראה שיתנו דמים אלא טעמא דלהפסד מרובה חששו ורבי יוסי סבר דדבורים מזקי לחרדל וצריך בעל דבורים להרחיק כל ההרחקה כיון דבעל חרדל לא עשה כלל שלא כהוגן ומשום הכי נמי לא בעי לאוקמי כשסמך בעל דבורים תחלה ובלוקח ולא היה צריך לדחוק ולומר דלרבנן על המזיק להרחיק אע''פ שעשה בהיתר מה שאינו גבי אילן ובור וגם לא יצטרך לומר דלרבנן דבורים לא מזקי לחרדל ופליגי ארבי יוסי דא''כ כיון דבעל דבורים סמך בהיתר ולא עשה שלא כהוגן לא היה מתיר רבי יוסי לבעל חרדל לסמוך ואם תאמר נוקי פלוגתייהו בלא לוקח דלרבנן דדבורים לא מזקי לחרדל צריך בעל חרדל להסיר ולהרחיק כל ההרחקה אע''פ שסמך תחלה ולרבי יוסי כיון דתרוייהו מזקי אהדדי אין לבעל החרדל להרחיק כל ההרחקה אלא החצי וי''ל דמתיר בחרדל משמע דמתיר לגמרי לסמוך אי הכי מאי טעמא דרבנן כיון דבהיתר נסמכו משרה וכרישין למה צריך להרחיקן כשבאו ירק ובצלים וכ''ש חרדל למה ירחיקוהו כשבאו דבורים כיון שגם הם מזקי דס''ד דדבורים נמי מזקי לחרדל לכ''ע ועוד מ''ט דרבי יוסי דלא פליג אלא בחרדל משום דדבורים נמי מזקי לחרדל אפילו משרה וירק כיון שנעשה המשרה בהיתר לא יצטרך להרחיקה כמו גבי אילן ובור ומשני רבינא לעולם בלוקח וקא סברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו אע''פ שעשה בהיתר ולהכי על בעל החרדל להרחיק שהוא הזיק ופריך כיון דשמעינן ממילתא דרבינא שהדבורים אינם מזיקים לחרדל דלכך נתנו רבנן הרחקה על בעל החרדל מכלל דרבי יוסי סבר על הניזק להרחיק עצמו מדשרי סמיכת חרדל אע''פ שהוא מזיק ולא ניזק א''כ אפילו משרה וירק נמי וה''ה דה''מ לאקשויי דברייתא בהדיא משמע שהדבורים מזקי נמי לחרדל דקתני ואוכלות לגלוגי חרדלי אלא ניחא ליה למינקט קושיא דאפי' משרה וירק נמי משום דהתחיל כבר להקשותה: מכלל דסבר רבי יוסי על הניזק להרחיק וכו'. צ''ל לפירוש זה דזה המקשה אינו אותו שהקשה בתחלה ואי לא סמיך היכי משכחת לה דהא לדידיה הוה ניחא ליה לאביי דאמר סמיך ולא הוה קשה ליה מידי וסבר רבי יוסי על הניזק כו' וצ''ל שהמקשה הראשון הוה ידע שפיר המסקנא דדבורים לחרדל לא מזקי לרבנן אבל המקשה הזה לא ידע להכי פריך מכלל דסבר רבי יוסי כו' והקשה כיון דלרבנן חשיב בעל דבורים ניזק ולא מזיק שמצריכין לבעל חרדל להרחיק אף על גב שהם מזיקין לחרדל מכל מקום כיון דסמך בהיתר לא חשיב מזיק ועל בעל חרדל להרחיק א''כ גם לרבי יוסי חשיב ניזק ואפ''ה מותר לסמוך לבעל החרדל א''כ סבר דעל הניזק להרחיק את עצמו אי הכי אפילו משרה וירק נמי כן דאין סברא דלרבי יוסי חשיב בעל דבורים מזיק אע''פ שסמך בהיתר משום שעשה קצת שלא כהוגן ולרבנן לית להו האי סברא דאין סברא כלל דלפלוגינהו בהכי ומשני לעולם רבי יוסי על המזיק ס''ל וחשיב בעל דבורים מזיק אע''ג שסמך בהיתר כיון שעשה קצת שלא כהוגן בסמיכתו ורבנן נמי הוו מודו ליה בהך סברא אי הוו סברי דדבורים מזקי לחרדל אלא דס''ל דדבורים לא מזקי לחרדל ולכך מרחיק בעל החרדל וכמסקנא זו יש לפרש תחלת הסוגיא לדברי המקשה דפריך ואי לא סמיך היכי משכחת לה דבשלמא אי סמיך כדמסקינן השתא ולא כמו שפי' לפ''ה שיחלקו דלרבנן הוו דבורים כמו ירק כיון שנסמכו בהיתר אע''ג שגם הם מזיקין לחרדל כשיבא ור' יוסי מתיר לסמוך החרדל מפני שבעל הדבורים עשה קצת שלא כהוגן: (לעיל) וסבר ר' יוסי על המזיק כו'. לקמן על מקומה הוה ליה לאקשויי אלא משום דאיצטריך ליה לפרש הכא דסבר רבי יוסי דעל המזיק להרחיק את עצמו אסקוה לכולה מילתא הכא ובלוקח דהכא אי אפשר לפרשו כפירוש רבינו חננאל דפי' באדם שלוקח משרה וטוענין ללוקח דא''כ למה ירחיק המשרה כשיבא שם ירק כיון שטוענין לו שהמוכר קנה סמיכה זו אלא צריך לפרש בלוקח כמו שפירש בקונטרס או כר''י בר' מרדכי כך פי' ר''י כל הסוגיא לפי שיטת רש''י וקשה לו מה הוצרך לחלק בדוחק בין לוקח דאילן ללוקח דמשרה ועוד דלמה המתין להביא משנה זו דמשרה וירק באחרונה המוקדמין במשנתנו ועוד דקתני בתוספתא (פ''א) רבי יוסי מתיר בחרדל שאומר לו כדרך שעשית בתוך שלך כך אני עושה בתוך שלי משמע דבעל דבורים סמך תחלה ומפרש רבינו תם ורבינו חננאל דהכי גרסינן אלא אמר רבינא קסברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו והשתא הדר ביה מכל שינויי דלעיל דודאי בכולהו מודה רבא דכי ליכא כותל או ירק דסמיך משום דקא סברי רבנן דדוקא על המזיק להרחיק את עצמו דהיינו כי איכא דבר הניזוק אבל כי ליכא דבר הניזוק לא מקרי הסומך מזיק ולא אסר רבא לסמוך אפי' לרבנן אלא דוקא בור משום טעמא דכל מרא ומרא דקא מחית מרפית לארעאי ולהכי חשוב הסומך מזיק אפילו כי ליכא בור וכיון דלרבנן נמי סמיך אתי שפיר פלוגתייהו כדפרישית לעיל אליבא דאביי ולכך הדר ביה ולא מוקי בלוקח וכגון שסמך בעל דבורים תחלה משום דא''כ לא היה מתיר ר''י לסמוך לבעל החרדל כיון דבעל הדבורים לא עשה כלל שלא כהוגן ודוקא בדסמיך בלא לוקח שעשה קצת שלא כהוגן בעל הדבורים מתיר רבי יוסי לבעל החרדל לסמוך כדפרישית לעיל ולפי זה אתי שפיר דלמסקנא זו לא נצטרך לחלק בין לוקח האילן ללוקח משרה ולהכי המתין נמי כדי להביא מתניתין דמשרה משום דמינה צריך לחזור מכל שינויי דלעיל ואתי נמי שפיר דמיירי שסמך נמי בעל דבורים תחלה כמו שמוכח בתוספתא: (תוספות)


דף יט - א

לא משכחת ליה אי בטרפא הדר פארי: ולא נברכת הכובסין וכו': אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לא שנו אלא מן המחמצן אבל מן הנדיין ד' אמות תניא נמי הכי נברכת הכובסין ד' אמות והא אנן תנן ג' טפחים אלא לאו ש''מ כדרב נחמן ואיכא דרמי להו מירמי תנן נברכת הכובסין ג' טפחים והתניא ארבע אמות אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לא קשיא כאן מן המחמצן כאן מן הנדיין רב חייא בריה דרב אויא מתני לה בהדיא אלא אם כן הרחיק משפת מחמצן ולכותל ג' טפחים: וסד בסיד: איבעיא להו וסד בסיד תנן או דילמא או סד בסיד תנן פשיטא דוסד בסיד תנן דאי סלקא דעתך דאו סד בסיד תנן אם כן ליערבינהו וליתנינהו דילמא משום דלא דמי האי היזיקא להאי היזיקא רישא היזיקא דמתונא סיפא היזיקא דהבלא ת''ש רבי יהודה אומר סלע הבא בידים זה חופר בורו מכאן וזה חופר בורו מכאן זה מרחיק ג' טפחים וסד בסיד וזה מרחיק ג' טפחים וסד בסיד טעמא דבא בידים הא לא בא בידים לא ה''ה דאף על גב דלא בא בידים נמי סד בסיד ובא בידים איצטריכא ליה סד''א כיון דבא בידים ליבעי רווחא טפי קמ''ל: מרחיקין את הגפת ואת הזבל ואת המלח ואת הסלעים וכו': תנן התם במה טומנין ובמה אין טומנין אין טומנין לא בגפת ולא בזבל ולא במלח ולא בסיד ולא בחול בין לחין בין יבשין מאי שנא הכא דקתני סלעים ולא קתני חול ומאי שנא התם דקתני חול ולא קתני סלעים אמר רב יוסף לפי שאין דרכן של בני אדם להטמין בסלעים אמר ליה אביי וכי דרכן של בני אדם להטמין בגיזי צמר ולשונות של ארגמן דתניא טומנין בגיזי צמר ובציפי צמר ובלשונות של ארגמן ובמוכין ואין מטלטלין אותן אלא אמר אביי {איוב לו-לג} יגיד עליו ריעו תנא הכא סלעים וה''ה לחול תנא התם חול והוא הדין לסלעים א''ל רבא אי יגיד עליו ריעו ליתנינהו לכולהו בחדא וליתני חדא מנייהו באידך וה''ה לאידך אלא אמר רבא התם היינו טעמא דלא קתני סלעים משום דמשתכי לה לקדרה הכא היינו טעמא דלא קתני חול משום דמחמימי חיים ומקרירי קריר והא תני רבי אושעיא חול התם במתונא תנא דידן נמי ליתני ולוקמיה במתונא הא תנא ליה אמת המים אטו מי לא קתני אמת המים וקתני נברכת הכובסין הנהו צריכי דאי תנא אמת המים משום דקביעא אבל נברכת הכובסין דלא קביעא אימא לא ואי תנא נברכת הכובסין משום דקוו וקיימי אבל אמת המים לא צריכא: מרחיקין את הזרעים ואת המחרישה וכו': זרעים תיפוק ליה משום מחרישה במפולת יד מחרישה ותיפוק ליה משום זרעים בחורש לאילנות ותיפוק ליה משום מיא תנא בארץ ישראל קאי דכתיב {דברים יא-יא} למטר השמים תשתה מים למימרא דזרעים

 רש"י  לא משכחת ליה. הדבורה לפי שהוא טמון בשרביטו: ואי בטרפא. ואם יאכל העלה: הדר פארי. חוזר וצומח: מן המחמצן. נברכת ששורין בו את הבגדים יום או יומים בצואת כלבים עד שמחמיצין ומסריחין: אבל מן הנדיין. נברכת שכובסין ומשפשפין בה מתוך שהמים נתזין למרחוק צריך להרחיק ד' אמות: ה''ג או סד בסיד תנן. כלומר או ירחיק או סד: ליערבינהו. לתרתי בבי רישא ומציעתא דהתם או סד בסיד תנן אלא מדלא ערבינהו ש''מ דברישא וסד בסיד תנן דבעינן תרוייהו הרחקה וסיד: בא בידים אצטריך. למנקט ליה לתנא ואע''ג דה''ה ללא בא בידים: במה טומנין. את החמין בשבת דאמור רבנן דאסור להטמין בדבר המוסיף הבל והתם מפרש טעמא גזירה שמא יטמין ברמץ: לשונות של ארגמן. צמר צבוע ואחר כך חזרו והחליקוהו במסרק ועשוי לשונות לשונות: וכי דרכן להטמין בהן. ואפ''ה איירי בהו רבנן: ציפי צמר. לאחר שסרקו ונפצו במסרק: ובמוכין. של שחקי בגדים שהסורק מוציא מבגדי הצמר בקוצים: ואין מטלטלין אותם. שהן מוקצים למלאכת בגדים: ה''ג אי יגיד עליו ריעו ליתנינהו לכולהו בחדא וליתני חדא מינייהו באידך ולימא כו'. ליתנינהו לכולהו. כל הנך משום הבלא בחדא או כאן או אצל שבת: הנך משום דמשתכי לה לקדירה. שמשברין את הקדירה כך שמעתי כאן ובכל מקום שמעתיו שמעלה חלודה: דמחממי חיים. כשנותנין בו דבר חם הוא מתחמם וגבי הטמנה מחמימי הוא אבל גבי כותל קריר: והתנא רבי אושעיא. להרחקות דמתני' בתוספתא שלו וקאמר חול גבייהו: במתונא. אצל היזק לחלוח שנאה ובחול לח ולא אצל היזק הבל: נברכת כובסין. לא קביעא כאמת המים שאמת המים עשויין להיות שם עולמית אבל זו הכובס פעמים שמשתנה לאומנות אחרת: דקוו וקיימי. וליחלוחן קשה יותר משל מים חיים: תיפוק ליה משום מחרישה. שהרי חרשו תחילה ואפי' לא זרע ליה תנא לי' מרחיקין: במפולת יד. שזרעו בלא חרישה' חופר במרה ואינו מעמיק כעומק המחרישה: ותיפוק ליה משום זרעים. שסתם חורשין סופן לזרוע והא קתני זרעים: בחורש לאילנות. שיש שם אילנות מימים רבים ובא לחרוש תחתיהם להשביחן: ותיפוק ליה משום מיא. שצריך להשקותן תמיד וכיון דאי אפשר לזרעים בלא מים למה ליה למתנינהו הא תנא ליה הזיק דליחלוח אצל כותל: (רש"י)

 תוספות  ה''ג ר''ח בא בידים אין לא בא בידים לא אלמא או סד בסיד תנן . דדוקא בא בידים בעי הרחקה וסיד ומשני הוא הדין לא בא ובא בידים איצטריך ליה כו' ויש ספרים דלא גרסי האי דיוקא אלא משני בא בידים שאני ודקארי לה מאי קארי כו' ואין נראה דהיכי בעי למיפשט וסד בסיד תנן הא איכא למיבעי ההיא דרבי יהודה גופיה אי תרוייהו בעי אי לאו כיון דהשתא סבר דאין חילוק בין בא בידים ללא בא: משום דמשתכי. פי' הקונטרס דמשברין הקדירה אין דרך להטמין בהן ואם תאמר אכתי תיקשי וכי דרך להטמין בגיזי צמר כדפריך לעיל וי''ל דלעיל הוה בעי למימר דאין דרך להטמין בסלעים לפי שההבל יוצא מבין הסלעים ואינו מתקיים ואעפ''כ לפעמים טומנין בהן להכי פריך שפיר מגיזי צמר דתני לה משום דלפעמים טומנין בהן אבל הכא קאמר דאין דרך להטמין כלל בהן לפי שמשברין הקדירה והואיל ומילתא דלא שכיח היא כלל לא חש למיתנייה ועוד יש לפרש דכיון דלא שכיחא היא כלל שרי להטמין בהן דבמילתא דלא שכיחא לא גזרו בהו רבנן וכן מנהג שלנו שאנו נוהגין להטמין בסלעים שהאש יוצא מהן שקורין קיילו''ש אבל מ''מ קשיא מה שהקשה בקונטר' דבכל מקום הוי שיתוך לשון חלודה כמו באלו מציאות (ב''מ דף כו.) דשתיך טפי ובפ' הבונה (שבת דף קב:) דכיון דמשתכי לא עבדי הכי ובפרק קמא דתענית (דף ח.) אם ראית דור שהשמים משתכין עליו כנחושת ומפרש ר''ת בענין אחר דמשתכי דהבל שלהן מקלקל המאכל ולר''י נראה כפירוש רבינו חננאל דמה שאמר להרחיקם משום דמשתכי שמלקין את הארץ ומחלידים אותה ומעלין עפר תיחוח כדאמרינן לקמן גבי זרעים ולא משום הבל דאין מוסיפין שום הבל וטומנין בהן ואפילו לפי הספרים דגרסי סלעים היינו טעמא דלא קתני להו התם יש לפרש דהכי קאמר דלהכי לא קתני להו התם משום דטעמא דהכא שצריך להרחיקם לא משום הבל אלא משום דמשתכי וה''ר מרדכי הביא ראיה מירושלמי דגרסי' התם איתמר שהסלעים מרתיחין והכא איתמר שאין הסלעים מרתיחין א''ר יוסי כאן וכאן אין הסלעים מרתיחין אלא מפני שעושים עפר תיחוח ומלקין ארעית הכותל: דמחממי חיים. והא דאמר בפ' כירה (שבת דף לח: ושם ד''ה ולא) ביצה אין טומנין אותה לא בחול ולא באבק דרכים התם בחול שהוחם מחמת השמש דומיא דאבק דרכים: (שייך לע''ב) המבריך את הגפן . פירוש גפן יחידי שהוא מושרש בארץ וכופף את הגפן באמצעיתו ומכסהו בקרקע ונשרש שם וקאמר מותר לזרוע את הצדדין דאף על גב שאינו רחוק שלשה טפחים ויונק עם הגפן מתחת הקרקע כיון דמעל הקרקע ליכא עירבובי' שרי כדמוכח בעירובין (דף צג.) ובמסכת כלאים (פ''ד) דזה סומך לגדר מכאן וזה מכאן וא''ת והיכי דמי שזורע לצדדין אי כשהרחיק ג' טפחים מן הצדדין אפילו על גביו נמי ואי בלא הרחיק מן הצדדין נמי לא ואומר ר''י דמיירי כשזורע הצדדין ברחוק ג' טפחים מגפן היוצא מן הקרקע מכל צד דליכא ערבוביא למעלה מן הקרקע ומכל מקום אסור לזרוע על גביו מפני שהשרשין נכנסין בתוך הגפן והוי כמרכיב זרעים באילן דאסור ואם תאמר ומאי איריא דנקט גפן אפי' שאר אילן נמי אסור ואומר ר''י דשאר אילנות שהן קשין מותר לזרוע על גביו כנגד השורש דלא חיישינן שיכנס שורש הזרע בתוך האילן שהוא קשה אבל גפן שהוא רך חיישינן והאי (פירוקא) מצא ר''י בירושלמי בגמרא דהך משנה: (תוספות)


דף יט - ב

לצדדין קא משתרשי והא תנן המבריך את הגפן בארץ אם אין על גבה עפר שלשה טפחים לא יביא זרע עליה ותני עלה אבל זורע את הצדדין אילך ואילך אמר רבי חגא בשם רבי יוסי מפני שמחלידין את הקרקע ומעלין עפר תיחוח: ואת מי רגלים מן הכותל ג' טפחים וכו': אמר רבה בר בר חנה מותר לאדם להשתין מים בצד כותלו של חבירו דכתיב {מלכים א כא-כא} והכרתי לאחאב משתין בקיר ועצור ועזוב בישראל והא אנן תנן ואת מי רגלים מן הכותל שלשה טפחים התם בשופכין (ת''ש לא ישפוך אדם מים בצד כותלו של חבירו אלא אם כן הרחיק ממנו ) ת''ש לא ישתין אדם מים בצד כותלו של חבירו אלא אם כן הרחיק ממנו ג' טפחים בד''א בכותל לבינים אבל בכותל אבנים בכדי שלא יזיק וכמה טפח ושל צונמא מותר תיובתא דרבה בר בר חנה תיובתא והא רבה בר בר חנה קרא קאמר התם הכי קאמר אפילו מידי דדרכיה לאישתוני בקיר לא שביקנא ליה ומאי ניהו כלבא אמר ר' טובי בר קיסנא אמר שמואל רקיק אינו ממעט בחלון מאי איריא רקיק אפי' עבה נמי לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא עבה כיון דאיחזי ליה לא מבטיל ליה אבל רקיק דממאיס אימא בטולי מבטיל ליה קמ''ל ותיפוק ליה דהוה ליה דבר שהוא מקבל טומאה וכל דבר שהוא מקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה שנילש במי פירות מיתיבי קופה מלאה תבן וחבית מלאה גרוגרות המונחים בחלון רואין כל שאילו ינטלו ויכולין תבן וגרוגרות לעמוד בפני עצמן חוצצין ואם לאו אין חוצצין והא תבן חזי לבהמתו בסריא חזי לטינא דאית ביה קוצי חזי להסקה במתונא חזי להסק גדול הסק גדול לא שכיח גרוגרות הא חזו ליה אמר שמואל בשהתריפו וכן תני רבה בר אבוה בשהתריפו האי חבית היכי דמיא אי דפומא לבר

 רש"י  לצדדין קא משתרשי. ומחלידין מתחת לכותל ומקלקלים יסודו: המבריך את הגפן. גפן יחידי שאין בזרעים שאצלם משום עירבוב דאין כרם בפחות מחמש גפנים שתים כנגד שתים ואחת יוצא זנב אלא שלא ינק הזרע מן הגפן: מבריך. כמו ויברך הגמלים (בראשית כד) כופף זמורת גפן מחוברת ומבריכה בקרקע בצידיה לכאן ולכאן וקורין בלע''ז פרובניי''ר: שמחלידין את הקרקע. אצל הכותל במקומן ומעלין עפר תיחוח ומתמוטט קרקע יסוד הכותל לצדדין: משתין בקיר. אלמא דרך בני אדם כן: בשופכין. עביט מלא ושופכו שם: לא ישתין. ליכא לאוקמי אלא במשתין ממש: בכותל לבינים. שהם של טיט שנתיבשו בחמה והם נימוקים מחמת המים: וכמה טפח. מפני שמטשטש את הקרקע סמוך ליסוד הכותל: ובצונמא. אם כותל זה בנוי בסלע דליכא למיחש בטישטוש קרקע: מותר. סמוך ממש ואסיפא קאי בכותל אבנים: רקיק. סופגנין חררה דקה ורכה: אינו ממעט בחלון. שבין בית לבית ויש בו פותח טפח ומת מונח באחת מהן וטומאה בוקעת לצד שני אין רקיק ממעט שיעורן מלהוציא טומאה דכיון דראוי לאכילה לא מבטיל להתם דנהוי כמחיצה: אבל רקיק דמאיס. מתוך שהוא דק ולחלוח הכותל מרטבו נמאס: שנילוש במי פירות. שאינן מכשירין ואין אוכל מקבל טומאה בלא הכשר משקה הקרוי משקה כגון מים ויין וחלב: וחבית מלא גרוגרות. תאנים יבשים וכגון שלא הוכשרו: כל שאילו ינטלו. הקופה וחבית: ויכולין. התבן או הגרוגרות לעמוד בפני עצמן חוצצין בפני הטומאה: ואם לאו אין חוצצין. שהחבית והקופה אין חוצצין לפי שהן מקבלין טומאה: סריא. נרקב: והא חזי לטינא. ולא מבטל ליה: דאית ביה קוצי. והן היו רומסין ברגליהן בטיט: הא חזו. לאכילה כולהו הנך תיובתא דשמואל דאמר מידי דחזי ליטלו משם לאחר זמן אין ממעט בחלון: בשהתריפו. התליעו: אי פומיה לבר. לצד הבית שאין המת בתוכו: (רש"י)

 תוספות  התם בשופכין. וא''ת בשלמא אי מיירי במשתין אע''ג דתנא ליה אמת המים תנא ליה נמי האי דס''ד משום צניעותא לישתרי אבל אי מיירי בשופכין מאי קמ''ל הא תנא ליה אמת המים דמהאי טעמא אמר לעיל דלא תני חול י''ל דשאני חול שהוא כל שעה אצל הכותל אבל הנך מי רגלים כלים כרגע: ותיובתא דרבה בר בר חנה. ולא מצי לשנויי דכי קאמר רבה בר בר חנה בצונמא חדא דהוה ליה לפרושי בהדיא ועוד דדריש מקרא ש''מ דלא מפליג: אמר רב טובי רקיק אינו ממעט. הך שמעתתא מייתי הכא אגב דפריך לקמן זרעים כיון דקשו לכותל שקיל להו: רקיק אינו ממעט בחלון דיני . חלון פי' ר''י ב''ר מרדכי על פי המשניות דאם הוא חלון העשוי לתשמיש שיעורו להביא טומאה בפותח טפח וכשיתמעט מטפח אפילו במשהו אינו מביא ואם הוא חלון שעשוי לאורה ועשוי בידי אדם שיעורו כמלא מקדח גדול של לשכה שהוא כמלא פונדיון האיטלקי שהוא סלע נירונית והיא יתירה על סלע סתם דסלע סתם הוא פחות ממלא מקדח סתם וכל שכן ממקדח גדול כדאמרינן בבכורות (דף ל':) ואותו חלון שעשוי לאורה אינו מתמעט מסתימת משהו כיון שהיה בו כשיעור אלא עד שיתמעט שלא יהא בשיריים רום אצבעים על רוחב גודל ומאור שאינו עשוי בידי אדם אלא מעצמו כגון חררוהו מים או שרצים שיעורו מלא אגרוף חישב עליו לתשמיש שיעורו פותח טפח למאור שיעורו מלא מקדח ומלא אגרוף מפרש התם באגרופו של בן אבטיח ורבי יוסי אומר בראש כל אדם ושאינו עשוי לאורה ולא לתשמיש אלא לאויר ולשמור גנות ופרדסים אותו שיעורו כמלא מקדח בינוני: מאי איריא רקיק כו'. השתא ס''ד דנקט רקיק דוקא משום דאית ביה תרתי חדא דלא סתימה מעלייתא לפי שהוא רך ועשוי ליפול ועוד שאינו מבטלו משום הכי פריך אפי' עבה נמי שמתקיים הואיל ואינו מבטלו אינו ממעט: ותיפוק ליה. אפי' אם יבטלו דאינו חוצץ משום דמקבל טומאה ותימה אם יבטל ליה תו לא מקבל טומאה וטהור כדמוכח בפרק העור והרוטב (חולין דף קכט. ושם) דאמר כיפת שאור שייחדה לישיבה בטלה ובית שסיככו בזרעים טהורים אלמא כיון דבטליה לא מקבל טומאה וי''ל דהתם מיירי כגון דעבד בהו שינוי מעשה דהא אמרי' (שבת דף נב:) כל הכלים יורדין לידי טומאה במחשבה ואין עולין מטומאה אלא ע''י שינוי מעשה וה''ה באוכלין דבעינן שינוי מעשה דאפילו בידות האוכלין מוכח בפרק קמא דסוכה (דף יד. ושם) דאיכא תנא דאית ליה דבעינן בהו שינוי מעשה: שנילושה במי פירות. הו''מ לשנויי כגון שאין בו כביצה ובמסכת אהלות (פי''ג מ''ה) חשיב פחות מכביצה אוכלין בהדי הנך שאמר שממעטים את הטפח: מי פירות. פי' ר''ח כגון שמן ולא דק דשמן מכשיר הוא כדמוכח בפרק קמא דשבת (דף ה:) ובריש פרק חבית (שם קמד.) דשמן חשיב משקה אלא דוקא מוהל היוצא מתחילה: בתיבנא סריא. תימה אכתי חזיא לבהמתו ע''י פירוך כדמוכח בפרק בתרא דשבת (דף קנה:) דאמרינן תא שמע מפרכין את התבן כו' אלמא מיטרח באוכלא שרי ומשני בתיבנא סריא וי''ל דהכא מיירי שהוא מוסרח כל כך דאפי' ע''י שום תקון לא חזיא: רואין כל שאילו ינטלו. אין לפרש דטעם משום דסופו ליטול חבית וקופה ולהכי בעינן שיהו גרוגרות ותבן יכולין לעמוד בפני עצמן דא''כ למאי דפריך תבן הא קא חזי ליה ורוצה להוכיח מכאן דאפילו סופו ליטלו חוצץ תיקשי ליה אמאי צריך שיכולין לעמוד בפני עצמן אלא אומר ר''י דכך הוא הדין דכל דבר החוצץ בעינן שיוכל לעמוד בפני עצמו דקתני לעיל מהך משנה במסכת אהלות (פ''ו מ''ב) קוברי המת שהיו עוברין באכסדרה ובא אחד מהן והגיף את הדלת וסמכו במפתח אם יכולה דלת לעמוד בפני עצמה טהור ואם לאו טמא וכן חבית של גרוגרות וקופה של תבן שהן נתונין בחלון משמע דהכל חד טעמא הוא והיינו טעמא דסתימת עראי הוא דכיון שאינו יכול לעמוד בפני עצמו אי נמי משום דבעינן דבר החוצץ עומד על ידי דבר שאינו מקבל טומאה ומיהו בפירוש משניות מצא ר''י דמפרש אפילו במפתח שאינו מקבל טומאה איירי ומטמא דלא חשיב אהל לחוץ בפני הטומאה כיון שעמד על ידי כלי אף על פי שאינו מקבל טומאה ורבי אליעזר פליג עלה בתוספתא וקאמר דטהור כיון שהמפתח אינו מקבל טומאה ואזלי לטעמייהו דפליגי במסכת אהלות (בפ''ו מ''א) בנדבך שהוא נתון על גבי כלים אפילו כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה דלרבי אליעזר נעשה אהל לטהר ולרבנן אינו נעשה אהל אלא כשהוא נתון על גבי אבנים: (תוספות)


דף כ - א

היא גופה תיחוץ דהא כלי חרש אינו מטמא מגבו אלא דפומא לגאו ואי בעית אימא לעולם דפומא לבר הכא במאי עסקינן בחבית של מתכת מיתיבי עשבין שתלשן והניחן בחלון או שעלו מאליהן בחלונות ומטלוניות שאין בהן שלש על שלש והאבר והבשר המדולדלין בבהמה ובחיה ועוף ששכן בחלון ועובד כוכבים שישב בחלון ובן שמנה המונח בחלון והמלח וכלי חרס וספר תורה כולם ממעטין בחלון אבל השלג והברד והגליד והכפור והמים כולן אין ממעטין בחלון והא עשבין חזו לבהמתו באפרזתא או שעלו מאליהן כיון דקשו לכותל שקיל להו אמר רבה בכותל חורבה רב פפא אמר אפילו בכותל יישוב בבאין חוץ לשלשה לחלון מטלוניות חזו ליה לקריעה דלבושא בסמיכתא חזו לאומנא בריסקא אי בריסקא שאין בהן שלש על שלש שאין בהן ארבעה על ארבעה מיבעי ליה כעין ריסקא והאבר והבשר המדולדלין בבהמה ובחיה ערקא ואזלא בקשורה שחיט לה בטמאה מזבין לה לנכרי בכחושה פסיק שדי לה לכלבים כיון דאיכא צער בעלי חיים לא עביד ועוף ששכן בחלון פרח ואזיל בקשור שחיט ליה בטמא מזבין ליה לנכרי בקלניתא יהיב ליה לינוקא במסרט קלניתא לא מסרטא כעין קלניתא ועובד כוכבים שישב בחלון קאי ואזיל בכפות אתי חבריה שרי ליה במצורע אתי מצורע חבריה שרי ליה אלא בחבושי מלכות ובן שמנה המונח בחלון אתיא אמיה דריא ליה בשבת דתניא בן שמנה הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו בשבת אבל אמו שוחה עליו ומניקתו מפני הסכנה מלח חזיא ליה במרירתא חזיא לעורות דאית בה קוצי כיון דקשיא לכותל שקלא דיתבא אחספא חספא גופא תיחוץ

 רש"י  שאין בה שלש על שלש. שאין מקבלין טומאה: המדולדלין. שתלושין ומעורין במקצת והבהמה עומדת אצל החלון והאבר מונח על החלון ותנן בהעור והרוטב (חולין קכט.) מטמאין טומאת אוכלין במקומן וצריכין הכשר ואלו לא הוכשרו: עובד כוכבים. אינו מקבל טומאה וכן בן שמנה שהרי הוא כאבן לא חי ולא מת: המלח. לא מקבל טומאה דלאו אוכל הוא באנפי נפשיה: וכלי חרס. שאחוריו לצד אהל הטומאה: והשלג והברד כו'. הואיל ונימוקים מאליהם אין ממעטים וכן מים שבכלי הואיל ואם ינטל הכלי אין עומדים בפני עצמן אין ממעטין בחלון: הברד. גלש''א: הכפור. גריישלא''ן: הגליד. קרח לבן שאינו שלג: ה''ג והא עשבים חזו לבהמתו וסופו ליטלן ואפ''ה כל כמה דאיתנהו התם ממעטי ותיובתא דשמואל: באפרזתא. והוא סם המות לבהמה ומאן דגריס בארזפתא טועה שהוא קורנס של נפחים: כיון דקשו לכותל. שמחלידין אותו כדאמרי' במתני' שקיל להו ואפ''ה ממעט וקשה לשמואל: בבאין חוץ לשלשה. טפחים רחוק מן הכותל ועולין לתוך החלון ראשיהן: חזי לקריעה. לעשות טלאי: בסמיכתא. עב יותר מדאי: לאומנא. למקיז דם לקנח פי המכה: בריסקא. שהוא מסרט: אין בהן ארבעה על ארבעה מבעי ליה. שזו היא שיעור של שק: קלניתא. עוף כחוש מאד ואין ראוי לשום אדם: כעין קלניתא. כחוש כקלניתא והוא מסרט: דאית ביה קוצי. ויסרטו את ידיו: כיון דקשה לכותל. כדתנן במתניתין: (רש"י)

 תוספות  היא גופה תיחוץ. ותימה היכי תיחוץ הא לא מבטל ליה התם ותירץ ר''י ב''ר מרדכי דכיון שהתריפו הגרוגרות גם החבית נתקלקל ומבטלו אבל קשה לר''י דבפ''ב דשבת (דף קנז. ושם) דאמר שפקקו את המאור בטפיח כי פקקו מאי הוי הא לא מבטל ליה ואינו חוצץ וליכא למימר דביטלו הטפיח דא''כ היה בונה בשבת ונראה לר''ת ולר''י דכלי חרס לא בעי ביטול אלא שפיר חוצץ אע''ג דלא מבטל ליה והא דקתני לקמן דכלי חרס ממעט בחלון ופריך כלי חרס הא חזי ליה התם מיירי בממעט חלון מכשיעור אבל אינו סותם כל החלון להכי בעי ביטול אבל היכא דסותם כל החלון כי הכא דקתני חוצצין דמשמע דסותם לגמרי וכן ההוא דפקקו את המאור התם ודאי [לא] בעי ביטול בכלי חרס ועוד אמר.. הר''ר שמואל דכלי עץ נמי שאינו מקבל טומאה כגון העשוי לנחת לא בעי ביטול דבפ''ב דמגילה (דף כו:) גבי ההוא בי כנישתא דיהודאי דהות פתיחא לההוא אינדרונא דהוה בה מיתנא ובעו כהני לצלויי בה עד דאמר להו דלו תיבותא ואותבוה אבבא ואי צריך ביטול מאי מהני האי תיבה דמסתמא לא ביטלוה שם ועוד שלא היו יכולים לבטלה שהיה ספר תורה מונח בה ואסור לשנותה בדבר אחר דמעלין בקודש ולא מורידין: בחבית של מתכת הקשה ר''ת דחבית גופה תביא טומאה לבית אחר דע''י אהל נעשית המתכת כחלל להיות אבי אבות הטומאה כדמוכח במסכת אהלות והוי כחלל נמי לטמא אחרים באהל דכוליה קרא דוכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב וגו' דריש לה בנזיר פרק כ''ג (דף נד. ושם) לענין אהל . ונראה לרבינו תם דהכא מיירי כגון שהגרוגרות בולטות חוץ לפי חבית כל סביבותיו ומכסות אותו לגמרי שאין נראה כלל ודייק ר''ת מדנקט גרוגרות ולא נקט פירות לפי שהם מדובקות יחד אע''פ שיוצאות חוץ לחבית אין נופלות וכי האי גוונא דייק בפרק חבית (שבת דף קמו.) ועוד אומר ר' יצחק דהכא מיירי בשאין חבית יוצאה חוץ לכותל דהשתא דרך החלון לא יבא טומאה לבית דטומאה רצוצה בוקעת ועולה ואינה מתפשטת לצדדין שהרי אין בו פותח טפח: שעלו מאיליהן . תימה היאך ממעטין הטפח הא תנן במס' אהלות (פ''ח מ''ה) אלו לא מביאין ולא חוצצין הזרעים והירקות המחוברין לקרקע חוץ מן הירקות שמנו פירוש הנהו דמנו לעיל דמביאין וחוצצין האירוס והקיסום וירקות חמור ודלעת יוונית וא''כ היכי קתני דעשבין שעלו מאליהן דחוצצין ותירץ רבינו תם דהתם איירי לענין אהל דאין נעשין אהל לחוץ בפני הטומאה על מה שתחתיהם או שעליהם או להביא טומאה מפני שהרוח מנשבו ואינו עומד במקום אחד והוי דומיא דעוף הפורח שאינו לא חוצץ ולא מביא הקשה ר''י דהכא בכולה שמעתין לא בעינן מירוח לא בעשבים ולא בחבית דפריך לעיל היא גופה תיחוץ ובהגוזל קמא (ב''ק דף קה.) אמר רבא הרי חבית שניקבה וסתמוה שמרים הצילוה פקקה בזמורה עד שימרח מן הצדדין וי''ל דהתם בכלי בעינן מוקף צמיד פתיל להכי צריך מירוח אבל הכא לא בעי צמיד פתיל: ועוף ששכן בחלון. נראה דאתי אפילו לר''מ דאמר (עירובין דף טו:) כל דבר שיש בו רוח חיים אין עושין אותו לא דופן לסוכה ולא לחי למבוי כו' דהיינו לענין מחיצת עשרה טפחים דוקא אבל הכא לענין ממעט בחלון ממעטו בכל דבר שיבטלנו: ועובד כוכבים שישב בחלון . ' דעובד כוכבים אינו מקבל טומאה כדנפקא לן מקרא בפ''ב דנזיר (דף סא: ושם) דכתיב ואיש אשר יטמא וגו' מתוך הקהל יצא עובד כוכבים שאין לו קהל ואע''ג דחכמים עשאום כזבים לכל דבריהם (שבת דף פג. נדה דף לד.) כיון דמדאורייתא לא מקבלי טומאה חוצצין מפני הטומאה וא''ת דבפרק יוצא דופן (נדה דף מג:) אמר חומר בשרץ מבשכבת זרע שהשרץ אין לו חלוקת טומאה ומסיק שכבת זרע דחלוקה טומאה מה היא אילימא בין ישראלים לנכרים ה''נ הא איכא עכבר דים ועכבר דיבשה משמע דשרץ אין חלוקה טומאתו בין ישראל לנכרי לאו פירכא היא דאע''ג דאין עובדי כוכבים טמאים בשרץ אין לו חלוקת טומאה דומיא דשכבת זרע דבשכבת זרע גופה איכא חילוק אבל בשרץ גופיה אין חילוק אלא בהנהו דמקבלי ממנו טומאה הילכך צריך למינקט עכבר דים ועכבר דיבשה והא דאיצטריך מיעוטא (שבת פג. נדה לד.) דעובד כוכבים אינו מטמא בזיבה משום דטומאת זיבה לאו טומאת מגע היא ומטומאה זו לא אשכחן דאימעטו ובן שמונה אינו מקבל טומאה כשהוא חי דלא איקרי אדם: והמלח משמע מהכא דאין מלח מקבל טומאה אבל השלג מיירי שלא חישב עליו לאכילה דלא מקבל טומאה דאי חשב עליו תיפוק ליה דהוי דבר המקבל טומאה כדמוכח במסכת נדה [דף יז. וע''ש וצע''ג ואולי צ''ל אבל השלג מיירי שלא חישב עליו למשקה דלא מקבל טומאה וכו' וע''פ הג''ה זו מובנים דברי התוספות על נכון]: כולן אין ממעטין בחלון. וטעמא משום דאין מתקיימין ונימסין במים דליכא למימר דטעמא משום דקשו לכותל ושקיל להו דהא מלח נמי קשה לכותל וקתני דממעט ומיירי כגון דמנחי בחספא והנך נמי ליתני דממעטי ודמנחי בחספא אלא אפילו דמנחי בחספא דלא קשו לכותל לא ממעטי: חזי לקריעה דלבושא. ואע''ג דאמר בפ''ק דסוכה (דף טז. ושם) ' ובשבת פרק כל הכלים (דף קכה.) דפחות משלש על שלש לא חזי לא לעניים ולא לעשירים ודאי לא מקבל: טומאה כיון דלא מצנעו ליה אבל מ''מ לא ממעט דלא מבטל ליה דקא שקיל ליה כי מצטרף לקריעה דלבושא: כיון דאיכא צער בעלי חיים כו'. וא''ת כולה בהמה שקיל ושדי לכלבים . וי''ל דמיירי בקוף וכל דדמי ליה דמנח התם לטיולי ביה וניחא דנקט אבר ובשר ולא נקט בהמה גופה דאי חזיא לטיולי שקיל לה לטיולי בה ואי לא חזיא שדי לה לכלבים: אתיא אמיה ודריא ליה בשבת. ואיירי בגוסס שימות קודם שיצא השבת ואמר דשם תהא קבורתו: (תוספות)


דף כ - ב

דלית בה שיעורא כדתנן חרס כדי ליתן בין פצים לחבירו כלי חרס חזי ליה דמיטנף חזי לאומנא דמנקב ספר תורה חזי למקרא בבלוי והא בעי גניזה שם תהא גניזתה (ואמר) רב בכל עושין מחיצה חוץ ממלח ורבב ושמואל אמר אפילו מלח אמר רב פפא ולא פליגי הא במלח סדומית הא במלח איסתרוקנית והשתא דאמר רבה עושה אדם שני צבורי מלח ומניח עליהם קורה שהמלח מעמדת את הקורה והקורה מעמדת את המלח אפי' מלח איסתרוקנית ולא פליגי הא דאיכא קורה הא דליכא קורה: מרחיקין את הריחים ג' מן השכב שהן ארבעה מן הרכב וכו': מאי טעמא משום טיריא והא תניא ושל חמור שלשה מן האיסטרוביל שהן ארבעה מן הקלת התם מאי טיריא איכא אלא משום קלא: ואת התנור שלשה מן הכליא שהן ארבעה מן השפה: אמר אביי שמע מינה כליא דתנור טפח נפקא מינה למקח וממכר: מתני' לא יעמיד אדם תנור בתוך הבית אלא אם כן יש על גביו גובה ארבע אמות היה מעמידו בעלייה צריך שיהא תחתיו מעזיבה שלשה טפחים ובכירה טפח ואם הזיק משלם מה שהזיק ר' שמעון אומר לא אמרו כל השיעורין האלו אלא שאם הזיק פטור מלשלם לא יפתח אדם חנות של נחתומין ושל צבעין תחת אוצרו של חבירו ולא רפת בקר באמת ביין התירו אבל לא רפת בקר: גמ' והתניא בתנור ארבעה ובכירה שלשה אמר אביי כי תניא ההיא בדנחתומין דתנור דידן כי כירה דנחתומין: לא יפתח חנות וכו': תנא אם היתה רפת קודמת לאוצר מותר בעי אביי כיבד וריבץ לאוצר מהו ריבה בחלונות מהו אכסדרה תחת האוצר מהו בנה עלייה על גבי ביתו מהו תיקו בעי רב הונא בריה דרב יהושע תמרי ורמוני מאי תיקו: באמת ביין התירו וכו'. תנא . ביין התירו מפני שמשביחו ולא רפת בקר מפני שמסריחו אמר רב יוסף האי דידן אפילו קוטרא דשרגא נמי קשיא ליה א''ר ששת ואספסתא כרפת בקר דמיא: מתני' חנות שבחצר יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן מקול הנכנסין ומקול היוצאין אבל עושה כלים יוצא ומוכר בתוך השוק ואינו יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן לא מקול הפטיש ולא מקול הריחים ולא מקול התינוקות: גמ' מ''ש רישא ומ''ש סיפא אמר אביי סיפא אתאן לחצר אחרת א''ל רבא אי הכי ליתני חצר אחרת מותר אלא אמר רבא

 רש"י  דלית בה שיעורא. והוי כמאן דליתא: חרס. לענין הוצאת שבת: כדי ליתן בין פצים לחבירו. פצימי חלונות שבכותל מרחיקין זה מזה ברוחב החלון ליכנס האורה בין כל אחד ואחד ונותן בחומה למטה ולמעלה חרס רחב בין זה לזה וטח בטיט והחרס עב והוי שם כאבן: והא בעי גניזה. ומסלקו לגנזו: חוץ ממלח ורבב. מפני שהמלח מתפזר והרבב ניתך כשמתחמם: מלח סדומית. עבה וקשה כאבן: שני צבורי מלח. גבוהים עשרה אצל כותלי מבוי ומניח שני ראשי קורות המבוי עליהן שכובד הקורה מעמיד את המלח: ושל חמור. ריחים של חמור: איצטרובלא. הוא מושב הריחים שבתוך קליפת העץ שקורין צרק''א: קלת. היא אפרכסת שקורין טרויימוריי''ר: מאי טיריא איכא. ריחים קטנים וקלים הן ואין הקרקע מרעיד בגילגולו: משום קלא. י''מ קול הנהגת החמור וי''מ קול הריחים: מתני' אלא אם כן יש על גביו. חלל גובה ארבע אמות מפי התנור עד התקרה כדי שלא יאחוז האור בתקרה: עד שיהא תחתיו מעזיבה. אשטרי''ך בלע''ז טיח קרקע ג' טפחי' שלא תבער תקרה תחתונה של עלייה ועל גביו ד' אמות: ובכירה מעזיבה טפח. אף היא כלי חרס ששופתים קדירה על חללה ואין עושין בתוכה היסק גדול כמו שעושין בתנור: ואם הזיק. אחר שיהא שם כל השיעורין הללו משלם מה שהזיק ואעפ''כ מעכבין עליו השכנים להרחיק בכל השיעורים הללו שמא ידליק בתיהם ואין לו מה לשלם: ביין התירו. אם היה אוצר של יין התירו לפתוח תחתיו חנות של נחתומין וצבעין שאין העשן קשה ליין: אבל לא רפת בקר. שהריח קשה ליין: גמ' והתניא. לענין מעמידה בעלייה בתנור ארבעה מעזיבה מתחתיו ובכירה שלשה: בדנחתומין. שמסיקין אותו תמיד וכן הכירה בכירת נחתומין: תנור דידן. דיהב ביה תנא דמתני' שיעור ג''ט ככירה דנחתומין דמי: כיבד וריבץ. גגו לצורך האוצר ולא הספיק להכניס לו תבואה עד שפתח זה חנות תחתיו מי הוי כקודם לאוצר או דילמא דכיון דכיבד וריבץ הוי כקידם האוצר: ריבה בחלונות. בעלייתו דגלי דעתיה שלאוצר הוא עשוי שיכנס לו אויר שלא ירקב התבואה: בנה עלייה על גבי ביתו. על גגו ורגילין היו לבנות שם לאוצר מהו את''ל ריבה בחלונות לאו הקדמה הוא היכי דכולי בניינא להכי עביד מאי: תמרי ורמוני. הכניס שם תמרים ורמונים מי הויא התחלת אוצר או דילמא אין אוצר אלא בתבואה ויין ושמן: והאי דידן. יין שלנו אפילו עשן העולה מן הנר קשה לו: אספסתא. שחת של תבואה: כרפת בקר דמיא. מחמת שהוא לח ומתחמם ומעלה סרחון: מתני' ולא מקול התינוקות. קא סלקא דעתך תינוקות הבאים לקנות יין ושמן וכל דבר הנמכר בחנות: גמ' מאי שנא רישא. דקתני יכול לומר איני יכול לישן מקול הנכנסין והיוצאין וסיפא קתני אינו יכול לומר לו איני יכול לישן מקול התינוקות: (רש"י)

 תוספות  דלית בה שיעורא. פירוש דאין שיעור לחספא למעט מפותח טפח ולא גרסינן כדתנן דמה ענין זה לשיעורי שבת אלא וכדתנן בוי''ו וה''פ ואמאי מלח ממעט הא כי שקיל חספא כשיצטרך לו יסיר גם המלח כדי שלא יזיק את הכותל ואהא מייתי וכדתנן כלומר דמיירי נמי דלית ביה כדי ליתן בין פצים לחבירו דאין ראוי לכלום ולא שקיל ליה ואית ספרים דלא גרסי חספא גופיה תיחוץ אלא גרסינן ותיפוק ליה משום חספא כלומר ותיפוק ליה שיסיר המלח כשיסיר חספא ומשני דלית בה שיעורא כדתנן כו' ולא שקיל ליה: ושל חמור שלש מן האיצטרובלא . פי' רבינו חננאל דבשל חמור ליכא טיריא דאין חמור טוחן בה אלא חמור קורא לבנין העצים הנושאים את הריחים כמו שמצינו דעצים הנושאים נקראים חמור כמו העץ שהמטה מוטלת עליו כדתנן (כלים פי''ח מ''ג) נקליטי המטה וחמור טהורים וכן העץ הסובל שידה תיבה ומגדל נקרא חמור דתנן חמור שתחת המלבן וספסלים שתחת הרגלים טהור וכן עץ שהנפח סומך עליו נקרא חמור דתנן (שם פי''ד מ''ג) חמור של נפחים טמאים וכן הריחים הבנין עשוי כמין כסא ועליה ריחים וזהו איצטרובל ואדם יושב כנגד' במקום גבוה ורגליו מרווחת למטה ומסבב הגלגל ברגליו וטוחן ולית ביה טיריא אלא קול בעלמא אבל בריחים שאדם טוחן בידיו או בגופו אית ביה נדנוד והיא טיריא ולר''י נראה דשל חמור נמי טוחן ביד אלא כשהוא על גבי בנין כדתנן במס' זבים בפרק רביעי חמור של ריחים ושל יד והא דתניא בתוספת' בפ' קמא דמכילתין מרחיקין הריחים של יד שלשה מן השכב שהן ארבע מן הרכב ושל חמור שלשה מן האיצטרובל שהן ארבע מן הקלת לא משום דבשל חמור אין טוחנין ביד אלא סתם של יד אין בהן חמור אלא ע''ג קרקע ולכך קתני בתר הכי ושל חמור אבל תרוייהו טוחנין ביד: שמע מינה כליא דתנור טפח. הא דלא קאמר נמי לעיל ש''מ שכב דריחים נמי טפח לפי שהיה פשוט להם איך היה: תנור דידן ככירה דנחתומין דמי. כל אחד היה עושה תנור שלו כפי מה שהיה רוצה גדול או קטן אבל כירות של נחתומין היו כולן שוות והיו בקיאין בהן ונפקא מינה למקח וממכר: מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא. השתא ס''ד דתינוקות דסיפא היינו שבאין לקנות בחנות ומשום הכי פריך מ''ש אבל מפטיש וריחים לא פריך דאין שם נכנסין ויוצאין דמי שיש לו חטין לטחון נותן לבעל הריחים וכן פטיש: (תוספות)


דף כא - א

סיפא אתאן לתינוקות של בית רבן ומתקנת יהושע בן גמלא ואילך דאמר רב יהודה אמר רב ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל שבתחלה מי שיש לו אב מלמדו תורה מי. שאין לו אב לא היה למד תורה מאי דרוש {דברים יא-יט} ולמדתם אותם ולמדתם אתם התקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים מאי דרוש {ישעיה ב-ג} כי מציון תצא תורה ועדיין מי. שיש לו אב היה מעלו ומלמדו מי שאין לו אב לא היה עולה ולמד התקינו שיהו מושיבין בכל פלך ופלך ומכניסין אותן כבן ט''ז כבן י''ז ומי שהיה רבו כועס עליו מבעיט בו ויצא עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע אמר ליה רב לרב שמואל בר שילת עד שית לא תקביל מכאן ואילך קביל ואספי ליה כתורא וא''ל רב לרב שמואל בר שילת כי מחית לינוקא לא תימחי אלא בערקתא דמסנא דקארי קארי דלא קארי ליהוי צוותא לחבריה מיתיבי אחד מבני חצר שביקש לעשות רופא אומן וגרדי ומלמד תינוקות בני חצר מעכבין עליו הכא במאי עסקינן בתינוקות דעכו''ם ת''ש שנים שיושבין בחצר וביקש אחד מהן לעשות רופא יאומן וגרדי ומלמד תינוקות חבירו מעכב עליו ה''נ בתינוקות דעכו''ם ת''ש מי שיש לו בית בחצר השותפין ה''ז לא ישכירנו לא לרופא ולא לאומן ולא לגרדי ולא לסופר יהודי ולא לסופר ארמאי הכא במאי עסקינן בסופר מתא אמר רבא מתקנת יהושע בן גמלא ואילך לא ממטינן ינוקא ממתא למתא אבל מבי כנישתא לבי כנישתא ממטינן ואי מפסק נהרא לא ממטינן ואי איכא תיתורא ממטינן ואי איכא גמלא לא ממטינן ואמר רבא סך מקרי דרדקי עשרין וחמשה ינוקי ואי איכא חמשין מותבינן תרי ואי איכא ארבעין מוקמינן ריש דוכנא ומסייעין ליה ממתא ואמר רבא האי מקרי ינוקי דגריס ואיכא אחרינא דגריס טפי מיניה לא מסלקינן ליה דלמא אתי לאיתרשולי רב דימי מנהרדעא אמר כ''ש דגריס טפי קנאת סופרים תרבה חכמה ואמר רבא הני תרי מקרי דרדקי חד גריס ולא דייק וחד דייק ולא גריס מותבינן ההוא דגריס ולא דייק שבשתא ממילא נפקא רב דימי מנהרדעא אמר מותבינן דדייק ולא גריס שבשתא כיון דעל על דכתיב {מלכים א יא-טז} כי ששת חדשים ישב שם יואב וכל ישראל עד הכרית כל זכר באדום כי אתא לקמיה דדוד אמר ליה

 רש"י  סיפא אתאן לתינוקות של בית רבן. ואע''ג דקול הבא מחמת אחרים לא מצי מחויי: משום תקנת יהושע בן גמלא. אחד מן הכהנים הגדולים שעמדו בבית שני כדאמר ביבמות (דף סא): ולמדתם אותם. האב עצמו מצוה ללמדו: פלך. הרבה מדינות בפלך אחד והוא לשון אפרכייא: רב שמואל בר שילת. מלמד תינוקות היה (לעיל דף ח:): ואספי ליה. האכילהו והשקהו תורה בעל כרחו כשור שנותנין עליו עול על צוארו: לא תמחייה אלא בערקתא דמסנא. ברצועות של מנעלים כלומר מכה קלה שלא יוזק: ליהוי צוותא לחבריה. אינך זקוק לייסרו יותר מדאי ולא לסלקו מלפניך אלא ישב עם האחרים בצוותא וסופו לתת לב: רופא. מוהל: אומן. מקיז דם: מעכבין עליו. מפני שמרבה עליהן קול נכנסין ויוצאין: לסופר יהודי. מלמד תינוקות: בסופר מתא. מלמד תינוקות העיר ומושיב מלמדים תחתיו והוא מורה את כולם איך יעשו ויש שם קול גדול: מתקנת יהושע בן גמלא ואילך. שישבו מלמדי תינוקות בכל עיר: לא ממטינן ינוקא ממתא למתא. ללמוד מיום ליום שמא יוזק בדרכים שהשטן מקטרג בשעת הסכנה שנאמר פן יקראנו אסון (בראשית מב) אלא יוכל לכוף בני אותו מתא להושיב מלמדי תינוקות: תיתורא. גשר רחב וחבירו במנחות (דף לה.) תיתורא דתפילין מקום מושבם שדומה לגשר: גמלא. לוח קצרה: סך מקרי דרדקי. מנין תינוקות הראויין למלמד אחד: ריש דוכנא. שומע עם התינוקות מפי המלמד וחוזר ומשגירו בפי התינוקות ואותו ריש דוכנא נוטל שכר: ומסייעין ליה ממתא. לשכור לו אותו ריש דוכנא: דילמא אתי לאיתרשולי. יתפאר בלבו שאין כמותו ויתרשל מן התינוקות ולא יירא שמא יסלקוהו: כל שכן. כשחשבנוהו יתן לב להיות למד יפה שדואג מקנאת חבירו שסלקוהו מפניו שיביישנו בבני העיר: דגריס ולא דייק. שלומד הרבה ולא דייק בלימוד התינוקות שלא ישתבשו: (רש"י)

 תוספות  זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו. הוא אותו האיש דאמר רב יוסף (ביבמות. דף סא.) תרקבא דדינרי עיילא ליה מרתא בת בייתוס לינאי המלך עד דאוקים ליהושע בן גמלא בכהני רברבי וצדיק גמור היה כדאשכחן הכא והא דקאמר התם (שם) קטיר קא חזינא הכא לפי שהיו אחרים חשובים ממנו: ולמדתם אותם ולמדתם אתם. יש ספרים דלא גרסי ולמדתם אתם ודריש מדכתיב ולמדתם משמע מעצמכם: כי מציון תצא תורה. לפי שהיה רואה קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודה היה מכוון לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה כדדרשי' בספרי למען תלמד ליראה וגו' גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד לפי שהיה עומד בירושלים עד שיאכל מעשר שני שלו והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה היה גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה: כבן שש כבן שבע. כבן שש בבריא כבן שבע בכחוש: בבציר מבר שית לא . תקבל. והא דתנן במסכת אבות (פ''ה מכ''א) בן חמש שנים למקרא בבריא לגמרי כדאמר בכתובות (דף נ. ושם) הלומד בנו פחות מבן שש רץ אחריו ואינו מגיעו ואיכא דאמרי חבריו רצין אחריו ואין מגיעין אותו ותרוייהו איתנהו דחליש וגמיר ואיבעית אימא הא בכחוש והא בבריא: אחד מבני מבוי כו'. פי' רשב''א דלא גרס מבוי אלא חצר דאי גרס מבוי תיקשי לאביי דשרי בחצר אחרת וההיא דעושה אדם חנות בצד חנות של חבירו שרי לכל הפחות בחצר אחר ורבא נמי לא פליג עליה אלא דמוקי מתני' דשריא אף באותה חצר והכא אסר אפילו בחצר אחרת אלא אחד מבני חצר גרס: וגרדי. וא''ת ומאי שנא גרדי מבעל ריחים דתנן במתני' דאין יכול למחות בידו ולומר איני יכול לישן מקול הריחים ומקול הפטיש וי''ל דמתני' בעושה לעצמו והכא בגרדי העושה לאחרים דאיכא נכנסין ויוצאין וא''ת הא אמרי' בסמוך האי בר מבואה דאוקי ריחייא כו' דינא הוא דמעכב עליה משום דאמר ליה קא פסקת לחיותי משמע דאי לאו משום דקא פסקת לחיותי היה יכול להעמיד שם הריחים אע''ג דעושה לאחרים ולקמן נמי תניא עושה אדם חנות בצד חנותו של חבירו כו' דאף על גב דאיכא נכנסין ויוצאין טובא ודוחק לחלק דהתם כבר יש יוצאין ונכנסין לריחים הראשון או לחנות הראשון וי''ל דהתם בחצר אחרת שרי א''נ מתני' נמי בעושה לאחרים ובריחים ובקול הפטיש אין נכנסין ויוצאין כל כך שנותנין לו פעם אחת וטוחן אבל בגרדי יש הרבה יוצאין ונכנסין שהרבה מביאין לו מטוה: ולא לסופר ארמאי. משמע דאם לא סופר הוה שרי להשכיר לארמאי וא''ת דאמרי' בהגוזל בתרא (ב''ק דף קיד.) האי בר ישראל דזבין ליה ארעא לעובד כוכבים אמיצרא דבר ישראל חבריה משמתינן ליה דא''ל א ריא ארבעת אמיצראי ודוחק לחלק בין מכר לשכירות ונראה לר''י דהתם כשישראל רצה לקנות אבל אם אין ישראל רוצה לקנות מותר: ז) בסופר מתא. אין נראה לפרש כפ''ה דסופר מתא היינו מלמד תינוקות של כל העיר דאיכא קול גדול דהא לקמן אמר רבא מקרי דרדקי וסופר מתא כמותרין ועומדין כיון דאשמועינן דמקרי דרדקי הוי פסידא דלא הדר ה''ה מלמד כל תינוקות העיר ואמאי איצטריך תו למינקט סופר מתא ואין לפרש נמי כפ''ה בהמקבל (ב''מ דף קט:) סופר מתא מספר אנשי העיר דהא קרי הכא בברייתא סופר אלא נראה כמו שפי' ר''ח סופר מתא כותב שטרות העיר ולהכי חשיב ליה לקמן פסידא דלא הדר אם נכתב השטר שלא כדין: מתקנת יהושע בן גמלא ואילך לא ממטינן ינוקא ממתא למתא. וכגון שיש כאן כ''ה ינוקי שראויין להשכיר להם מלמד ואם תאמר הא אי הוה ממטינן להו למתא אחריתי יצטרכו מלמד בפני עצמן כיון דאיכא כ''ה ינוקי וא''כ מאי נפקא מינה וי''ל דנפקא מינה דאי הוו ב' מלמדי תינוקות באידך מתא היו יכולין להושיב חציים בפני זה וחציים בפני זה: סך מקרי דרדקי כ''ה ינוקי. אבל פחות מכאן אין בני העיר יכולין לכוף זה את זה להשכיר להם מלמד: פר''ח דרביה אקרייה זכר כדין והיינו רמייה דלא אשגח למידע היכי הוה קרי תלמידיה וכ''נ אבל אין נראה לפרש שגם רבו טעה ולימדו זכר דא''כ לאו רמייה הוא: (תוספות)


דף כא - ב

מאי טעמא עבדת הכי אמר ליה דכתיב {דברים כה-יט} תמחה את זכר עמלק אמר ליה והא אנן זכר קרינן א''ל אנא זכר אקריון אזל שייליה לרביה אמר ליה היאך אקריתן אמר ליה זכר שקל ספסירא למיקטליה אמר ליה אמאי א''ל דכתיב {ירמיה מח-י} ארור עושה מלאכת ה' רמיה א''ל שבקיה לההוא גברא דליקום בארור א''ל כתיב {ירמיה מח-י} וארור מונע חרבו מדם איכא דאמרי קטליה ואיכא דאמרי לא קטליה ואמר רבא מקרי ינוקא שתלא טבחא ואומנא וסופר מתא כולן כמותרין ועומדין נינהו כללא דמילתא כל פסידא דלא הדר מותרה ועומד הוא אמר רב הונא האי בר מבואה דאוקי ריחיא ואתא בר מבואה חבריה וקמוקי גביה דינא הוא דמעכב עילויה דא''ל קא פסקת ליה לחיותי לימא מסייע ליה מרחיקים מצודת הדג מן הדג כמלא ריצת הדג וכמה אמר רבה בר רב הונא עד פרסה שאני דגים דיהבי סייארא א''ל רבינא לרבא לימא רב הונא דאמר כרבי יהודה דתנן רבי יהודה אומר לא יחלק חנוני קליות ואגוזין לתינוקות מפני שמרגילן אצלו וחכמים מתירין אפי' תימא רבנן עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי יהודה התם אלא דאמר ליה אנא קמפלגינא אמגוזי את פלוג שיוסקי אבל הכא אפילו רבנן מודו דא''ל קא פסקת ליה לחיותי מיתיבי עושה אדם חנות בצד חנותו של חבירו ומרחץ בצד מרחצו של חבירו ואינו יכול למחות בידו מפני שיכול לומר לו אתה עושה בתוך שלך ואני עושה בתוך . שלי תנאי היא דתניא כופין בני מבואות זה את זה שלא להושיב ביניהן לא חייט ולא בורסקי ולא מלמד תינוקות ולא אחד מבני בעלי אומניות ולשכנו אינו כופיהו רשב''ג אומר אף לשכנו כופיהו אמר רב הונא בריה דרב יהושע פשיטא לי בר מתא אבר מתא אחריתי מצי מעכב ואי שייך בכרגא דהכא לא מצי מעכב בר מבואה אבר מבואה דנפשיה לא מצי מעכב בעי רב הונא בריה דרב יהושע בר מבואה אבר מבואה אחרינא מאי תיקו אמר רב יוסף ומודי רב הונא במקרי דרדקי דלא מצי מעכב דאמר מר (עזרא תיקן להן לישראל שיהו מושיבין סופר בצד סופר וניחוש דילמא אתי לאיתרשולי א''ל

 רש"י  מאי טעמא עבדת הכי. שלא הרגת את הנקיבות: את. זכר עמלק: ארור מונע חרבו. סיפיה דהאי קרא הוא: שתלא. נוטע כרמו למחצה: אומנא. מקיז דם: סופר מתא. לבלר: כמותרין ועומדין דמו. שלא יקלקלו ואם קלקלו מסלק להו בלא אתרייתא אע''פ שלא התרו בו קודם לכן: פסידא דלא הדר. כגון אלו שמשנתנבלה הבהמה או הרג המקיז והסופר כתב ספר תורה בטעות: דאוקי ריחיא. לטחון ולשכור: מרחיקין מצודת הדג מן הדג. צייד שנתן עיניו בדג עד שהכיר חורו מרחיקין שאר ציידין מצודתם משם אלמא אע''ג דלא זכה ביה ולא מטא לידיה מרחיקין משם דא''ל קא פסקת לחיותי: שאני דגים דיהבי סיירא. נותנין עין בהבטם להיות נוהגים לרוץ למקום שראו שם מזונות הילכך כיון שהכיר זה חורו ונתן מזונות בתוך מלא ריצתו בטוח הוא שילכדנו דה''ל כמאן דמטא לידיה ונמצא חבירו מזיקו אבל הכא מי שבא אצלי יבא ומי שבא אצלך יבא: שמרגילם. לבא אצלו כשאבותיהם שולחין אותן אל החנויות לקנות מן החנוונים: שיוסקי. שקדים: אבל הכא. שזה העמיד תחילה והרגיל להשתכר בכך וזה בא לירד אצלו לאומנותו אומר לו פסקת לחיותאי: שלא להושיב ביניהן חייט ובורסקי. ממקום אחר להשכיר לו בית במבוי ויש כאן בני אותה אומנות: ולשכינו. הדר במבוי כמוהו: אינו כופהו. מלירד לאותו אומנות: רשב''ג אומר כו'. ורב הונא הוא דאמר כרשב''ג: מצי לעכב. מלעשות כאן אומנותם ולהביא כאן למכור ואפילו לרבנן דאמרי לשכינו אינו כופהו: ואי שייך בכרגא דהכא. שנותן מס גולגלתו למושל העיר הזאת כבר מתא לא מצי בר מתא לעכב עליו כל העיר ופשיטא לי דבר מבוי אבר מבוי דנפשיה לא מצי מעכב את המבוי מלירד לאומנותו כרבנן ולא כרב הונא מיהו איבעיא לי בר מבואה אבר מבואה אחרינא מאי מי מצי מעכב בן המבוי הזה או לא מי הוי שכינו ואינו כופיהו או דילמא שכינו דאמור רבנן בבר מבואה דההוא מבוי קאמרי אבל בר מבואה אחרינא לאו שכינו הוא: ומודה רב הונא. דאמר לעיל בר מבואה דאוקי ריחייא כו' דאית ליה כרשב''ג מודי הוא במקרי דרדקי דלא מצי מעכב לבר מבואה מללמד גם הוא התינוקות שמתוך כך יזהרו באומנותן שייראו זה מזה דאמר מר קנאת סופרים תרבה חכמה: (רש"י)

 תוספות  סופר מתא. לא כמו שפירש בקונטרס כותב ספר תורה בטעות דאין זה פסידא דלא הדר דיכולין להגיהו אלא כדפרישית לעיל כותב שטרות: ומקרי דרדקי פי' בקונטרס בהמקבל . (ב''מ דף קט. ושם) דהוי פסידא דלא הדרא משום דשבשתא כיון דעל על וקשה לר''י דהא רבא גופיה אית ליה לעיל דשבשתא ממילא נפקא ואומר ר''י דהוה פסידא דלא הדר דאותה שעה שמלמד להם טעות הם מתבטלים ואותה שעה אין יכולין להחזיר לעולם: שתלא. וא''ת מאי פסידא איכא אי יפסיד ישלם וי''ל דאינו מפסיד אלא שפושע שאין הנטיעו' גדילות כמו שהיו ראויות ליגדל: מרחיקין מצודת הדג כו'. אע''ג דר''ת מפרש דבדבר של הפקר אפי' רשע לא מיקרי כדתנן (פאה פ''ד מ''ג) גבי פאה פירס טליתו עליה מעבירין אותו ממנה וכן תנן בפ''ק דב''מ (דף י.) ראה את המציאה ונפל עליה ובא אחר והחזיק בה זה שהחזיק בה זכה ולא מיקרי רשע אלא בעני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה משום שאם לא ישתכר במקום זה ימצא להשתכר במקום אחר והך דשמעתא לא קשיא דאע''ג דהוי דבר של הפקר מ''מ בכמה מקומות ימצא שיוכל לפרוס מצודתו ועוד דהכא אומנותו בכך והא דאמרינן בפרק חזקת הבתים (לקמן דף נד:) נכסי כנענים הרי הן כמדבר כל המחזיק בהן זכה בהן מאי טעמא כנעני מכי מטא זוזי לידיה איסתלק ליה וישראל לא קני עד דמטי שטרא לידיה ופי' רשב''ם התם דישראל המחזיק רשע מיהא מיקרי ולפי' ר''ת אפי' רשע לא הוי כיון שלא ימצא במקום אחר וקשה לרשב''א מהא דאמר באיזהו נשך (ב''מ דף עג:) רב מרי בר רחל משכן ליה ההוא נכרי ביתא אזל רבא וזבניה נטר תריסר ירחי שתא שקל אגר ביתא אמטייה לרבא א''ל האי דלא מטאי לה למר אגר ביתא עד השתא דאמר מר סתם משכנתא שתא ולא מצי נכרי לסלוקי והשתא כיון שקדמה חזקת רב מרי לחזקת רבא א''כ זכה בה רב מרי דנכסי הכנעני הרי הן כמדבר ואי מקרי רשע אתי שפיר דלא היה רוצה לזכות בה אבל לפירוש ר''ת דאפילו רשע לא מיקרי אמאי לא זכה בה רב מרי כיון דהיתר גמור הוא ושמא לפנים משורת הדין עבד ולריב''א נראה דחזקת רב מרי לא היתה אלא בתורת משכון ורבא קנה ממנו בשטר וזכה בה ואחר כך נתן מעות [וע''ע תוספות קדושין נט. ד''ה עני המהפך וכו' ותוס' ב''מ עג: סוף ד''ה נטר]: תנאי היא דתניא כו'. תימה לרשב''א דאמאי לא מייתי (הברייתא) דלעיל דממה נפשך רבי יהודה דאמר לא יחלק חנוני קליות ואגוזים לתינוקות פליג אהך ברייתא ושמא ניחא לאתויי תנאי דפליגי בהדיא בהכי: כופין בני מבוי זה את זה כו' ולא מלמד תינוקות. נראה לר''י דבמלמד תינוקות נכרים איירי ולא יתכן אי גרס לעיל אחד מבני מבוי דהא מוקמינן ליה בתינוקות נכרים ומעכבין עליו בני מבוי והכא קאמר דלשכינו אינו כופהו ואפילו רשב''ג לא פליג אלא משום דפסיק לחיותיה אבל משום קול תינוקות לא חייש ומיהו לפי מה שפירשתי [לעיל] דגרסינן אחד מבני חצר אתי שפיר ולר' שמשון בן אברהם נראה דהכא בתינוקות ישראל ואפילו אחר תקנת יהושע בן גמלא ושאני הכא דכבר יש שם מלמד תינוקות אחר ובסמוך דקאמר דמודה רב הונא במקרי דרדקי דלא מצי מעכב ואף על גב דאיהו סבר כרבן שמעון בן גמליאל צריך לומר דרבן שמעון בן גמליאל לא פליג אמלמד תינוקות אלא אשארא: פשיטא לי דבר מתא אבר מתא [אחריתי מצי] מעכב. רב הונא בריה דרב יהושע כרבנן ס''ל ומיבעי ליה בר מבואה אבר מבואה דעלמא אי מצי מעכב אי הוי בכלל שכינו אי לאו כדפירש הקונטרס וכוותיה קיימא לן לגבי רב הונא דבתרא הוא: ואי שייך בכרגא דהכא לא מצי מעכב. פירוש בני העיר אבל בני מבוי מצי מעכבי שלא יכנס במבואם: (תוספות)


דף כב - א

קנאת סופרים תרבה חכמה אמר רב נחמן בר יצחק ומודה רב הונא בריה דרב יהושע ברוכלין המחזירין בעיירות דלא מצי מעכב דאמר מר עזרא תקן להן לישראל שיהו רוכלין מחזירין בעיירות כדי שיהו תכשיטין מצויין לבנות ישראל והני מילי לאהדורי אבל לאקבועי לא ואי צורבא מרבנן הוא אפילו לאקבועי נמי כי הא דרבא שרא להו לר' יאשיה ולרב עובדיה לאקבועי דלא כהלכתא מאי טעמא כיון דרבנן נינהו אתו לטרדו מגירסייהו הנהו דיקולאי דאייתו דיקלאי לבבל אתו בני מתא קא מעכבי עלויהו אתו לקמיה דרבינא אמר להו מעלמא אתו ולעלמא ליזבנו והני מילי ביומא דשוקא אבל בלא יומא דשוקא לא וביומא דשוקא נמי לא אמרינן אלא לזבוני בשוקא אבל לאהדורי לא הנהו עמוראי דאייתו עמרא לפום נהרא אתו בני מתא קא מעכבי עלויהו אתו לקמיה דרב כהנא אמר להו דינא הוא דמעכבי עלייכו אמרו ליה אית לן אשראי אמר להו זילו זבנו שיעור חיותייכו עד דעקריתו אשראי דידכו ואזליתו רב דימי מנהרדעא אייתי גרוגרות בספינה א''ל ריש גלותא לרבא פוק חזי אי צורבא מרבנן הוא נקיט ליה שוקא א''ל רבא לרב אדא בר אבא פוק תהי ליה בקנקניה נפק [אזל] בעא מיניה פיל שבלע כפיפה מצרית והקיאה דרך בית הרעי מהו לא הוה בידיה א''ל מר ניהו רבא טפח ליה בסנדליה א''ל בין דידי לרבא איכא טובא מיהו על כרחך אנא רבך ורבא רבה דרבך לא נקטו ליה שוקא פסיד גרוגרות דידיה אתא לקמיה דרב יוסף א''ל חזי מר מאי עבדו לי א''ל מאן דלא שהייה לאוניתא דמלכא דאדום לא נשהייה לאוניתיך דכתיב {עמוס ב-א} כה אמר ה' על שלשה פשעי מואב ועל ארבעה לא אשיבנו על שרפו עצמות מלך אדום לסיד נח נפשיה דרב אדא בר אבא רב יוסף אמר אנא ענישתיה דאנא לטייתיה רב דימי מנהרדעא אמר אנא ענישתיה דאפסיד גרוגרות דידי אביי אמר אנא ענישתיה דאמר להו לרבנן אדמגרמיתו גרמי בי אביי תו אכלו בישרא [שמינא] בי רבא ורבא אמר אנא ענישתיה [דכי הוה אזיל לבי טבחא למשקל אומצא] אמר להו לטבחי אנא שקילנא בישרא מיקמי שמעיה דרבא דאנא עדיפנא מיניה רב נחמן בר יצחק אמר אנא ענישתיה דרב נחמן בר יצחק ריש כלה הוה כל יומא מיקמי דניעול לכלה מרהיט בהדיה רב אדא בר אבא לשמעתיה והדר עייל לכלה ההוא יומא נקטוה רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע לרב אדא בר אבא משום דלא הוו בסיומא אמרו ליה אימא לן הני שמעתתא דמעשר בהמה היכי אמרינהו רבא אמר להו הכי אמר רבא והכי אמר רבא אדהכי נגה ליה [לרב נחמן בר יצחק] (ולא אתי רב אדא בר אבא) אמרו ליה רבנן לרב נחמן בר יצחק קום דנגה לן למה יתיב מר אמר להו יתיבנא וקא מנטרא לערסיה דרב אדא בר אבא אדהכי נפק קלא דנח נפשיה דרב אדא בר אבא ומסתברא דרב נחמן בר יצחק ענשיה: מתני' מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו לא יסמוך לו כותל אחר אא''כ הרחיק ממנו ארבע אמות החלונות בין מלמעלן בין מלמטן בין כנגדן ארבע אמות: גמ' וקמא היכי סמיך אמר רב יהודה הכי קאמר

 רש"י  ומודה רב הונא בריה דרב יהושע. אע''ג דאמר בר מתא אבר מתא אחריתי מצי מעכב מלהביא כאן ולמכור מודה הוא ברוכלין מוכרי בשמים המחזירין בעיירות להביא בשמים לנשים להתקשט בהן דלא מצו לעכב עלייהו רוכלי העיר: לאהדורי. לחזר ולסבב במבואות העיר ובבתים על כל הרוצה לקנות ואחרי כן ישוב לעירו: ואי צורבא מרבנן הוא. דטריד בגירסא ולא אורחיה לאהדורי אפי' לאקבועי נמי: דלא כהלכתא. אלא לפנים משורת הדין: דיקולאי. מוכרי סלים ויש אומרים מוכרי יורות: ולעלמא ליזבנן. יומא דשוקא הוה והרבה באין ממקום אחר לקנות מן השוק לפיכך אין בני העיר מעכבין גם על המוכרים להביא אומנותם ולמכור לנקבצים לשוק: עמוראי. מוכרי צמר: אית לן אשראי במתא. מכרנו באמנה וצריכים אנו לשהות כאן עד שנגבה חובות שלנו ואם אין אנו מוכרין סחורותינו במה נתפרנס: עד דעקריתו. שתעקרו חובותיכם מן הלוקחים מכם באשראי: נקיט ליה שוקא. הכרז שלא ימכור איש בעיר גרוגרות אלא הוא: תהי ליה בקנקניה. הריח לו בקנקנו אם יין הוא אם חומץ כלומר בדקהו בהלכות אם תלמיד חכם הוא אם לאו. ריח היין כשמריחין אותו אם טוב הוא קרי תהי כדאמרינן בת תיהא במסכת ע''ז (דף סו:) וכן בכתובות (דף קה.) קרנא הוה תהי באמברא דחמרא: כפיפה מצרית. סל נצרים של ערבה: מהו. מי חשוב כמעוכל והוה ליה ככלי גללים ואין מקבל טומאה עוד: א''ל. רב דימי לרב אדא: מר ניהו רבא. אתה הוא רבא לפי ששמע על רבא שהוא גדול העיר וסבור שהוא זה: טפח ליה בסנדליה. הכהו על סנדלו במקל דרך שחוק כשם שמכין למי שאינו חשוב: דלא שהייה. שלא נמנע מלהפרע: לאוניתא. אונאת בושתו: דמלכא דאדום. אע''פ שהוא אדומי: על שרפו. מחמת בזיון: דאמר להו לרבנן אדמגרמיתו גרמי בי אביי. שהיה רגיל לומר לתלמידים עד שאתם הולכים אצל אביי לגרם עצמות כלומר ללמוד שלא לשובע: תו אכלו כו'. בואו ולמדו הלכות צהובות מרווחות אצל רבא: שמעיה דרבא. שלוחו לקנות בשר: ריש כלה. דורש ברבים בשבתות: דלא הוו בסיומא. יש אומרים שלא היו בעצה כשנעשה רב נחמן ריש כלה ויש אומרים דלא הוו בסיומא דפירקא דרבא דדריש בשבת הרגל הלכות האמורות בפרק אחרון של בכורות: שמעתתא דמעשר בהמה. בפרק אחרון דבכורות ורבא אמרינהו בסופא דפירקא: אתו רבנן. תלמידי הישיבה הבאים לשמוע: נטרנא ערסיה דרב אדא. אני מצפה כאן שיביאו את מטת רב אדא שמת: מתני' לא יסמוך לכותל חבירו כותל אחר אלא אם כן כו'. מפרש בגמ': והחלונות. מי שהיו לו חלונות פתוחים לחצר חבירו והוחזק בדבר זה שלש שנים ובא בעל החצר לבנות שם כותל צריך לשער ד' אמות: בין מלמעלן. אם בא להגביה יגביה כותלו ד' אמות מן החלונות: בין מלמטן. אם בא לבנותו נמוך צריך להשפילו מן החלונות ד' אמות וטעמא מפרש בגמ': בין מכנגדן. צריך להרחיקו מהן ד' אמות: גמ' (רש"י)

 תוספות  קנאת סופרים תרבה חכמה. ולא גרסי' כמו שיש בספרים דאמר מר עזרא תיקן להם לישראל שיהו מושיבין סופר בצד סופר דהא לא חשיב ליה במרובה (ב''ק דף פב.) גבי עשר תקנות שתיקן: מעלמא אתו ולעלמא ליזבנן. מכאן משמע דביומא דשוקא היה מותר להלוות לבני אדם הבאים ממקומות שם לשוק לנכרים דאתו מעלמא אבל לבני המקום לא ודוקא בשוקא אבל לאהדורי לא: אמר ליה רבא לרב אדא בר אבא. כן גריס רבינו חננאל ולא גרסי' בר אהבה דאותו היה בימי רבי כדאמרינן בקדושין (דף עב: ושם)) היום ישב רב אדא בר אהבה בחיקו של אברהם אבינו: פיל שבלע כפיפה מצרית. בפ' ר' ישמעאל (מנחות דף סט. ושם ד''ה פיל) איתא להך בעיא דהכא ומסיק התם למאי אי למבטל טומאתו תנינא כל הכלים יורדין לידי טומאה במחשבה ואין עולין מטומאה אלא בשינוי מעשה וקאמר לא צריכא דבלע הוצין ועבדינהו כפיפה אי הוי עיכול והוי ככלי גללים או לא והכא בלע הוצין בעא מיניה דאי כפיפה שלימה אמאי לא הוה בידיה מתני' היא וקשיא לר''ת א''כ אמאי לא נקיטו ליה שוקא הא בעיא זו לא איפשיטא התם וי''ל דמ''מ הוה ליה לאיתויי הנך ראיות דמייתי התם ודחי להו: אנא ענישתיה. כל אחד מהן היה מתאונן שעל ידו מת רב אדא משום דאמרינן בשבת בפ' שואל (דף קמט:) כל מי שחבירו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב''ה שנאמר (משלי יז) גם ענוש לצדיק לא טוב אלא רע וכתיב (תהלים לא יגורך רע. ר''י: וקמא היכי סמיך. ס''ד דבנפל איירי' שכן משמע הלשון דקתני מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו ומשני רב יהודה הכי קאמר הבא לסמוך כו' ומתני' הכי פירוש' מי שהיה גבול כותלו סמוך לכותל חבירו ורבא פריך דכותל קתני ולא גבול וא''ת לרבא דאמר בריש פירקין דאסור לסמוך קמא היכי סמך ואפילו לפי' ר''ת דלמסקנא שרי רבא לכולהו לסמוך לבד מבור מ''מ אמאי לא פריך מהכא דהוי רישא אלא ממשרה וירק דהוי סיפא וי''ל דלא אסר רבא לסמוך אלא מילתא דמגופיה אתי היזק אבל הכא הכותל אינו מזיק כלום אלא שגורם למעט הדוושא: (תוספות)


דף כב - ב

הבא לסמוך לא יסמוך אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות מתקיף לה רבא והא מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו קתני אלא אמר רבא הכי קתני מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו ברחוק ארבע אמות ונפל לא יסמוך לו כותל אחר אלא אם כן הרחיק ממנו ד' אמות מ''ט דדוושא דהכא מעלי להתם אמר רב לא שנו אלא כותל גינה אבל כותל חצר אם בא לסמוך סומך רבי אושעיא אומר אחד כותל גינה ואחד כותל חצר אם בא לסמוך אינו סומך אמר רבי יוסי בר חנינא ולא פליגי הא בעיר ישנה הא בעיר חדשה תנן החלונות בין מלמעלן בין מלמטן בין מכנגדן ארבע אמות ותני עלה מלמעלן כדי שלא יציץ ויראה מלמטן שלא יעמוד ויראה ומכנגדן שלא יאפיל טעמא שלא יאפיל אבל משום דוושא לא הכא במאי עסקינן בבא מן הצד וכמה אמר ייבא חמוה דאשיין בר נדבך משמיה דרב כמלא רחב חלון והלא מציץ א''ר זביד במדיר את כותלו והא אנן תנן ארבע אמות לא קשיא כאן מרוח אחת כאן משתי רוחות ת''ש ואת הכותל מן המזחילה ד' אמות כדי שיהא זוקף את הסולם טעמא משום סולם אבל משום דוושא לא הכא במאי עסקינן במזחילה משופעת דאי משום דוושא הוא הא קא אזיל ואתי תותיה: מתני' מרחיקין את הסולם מן השובך ארבע אמות כדי שלא תקפוץ הנמייה ואת הכותל מן המזחילה ד' אמות כדי שיהא זוקף את הסולם: גמ' לימא מתניתין דלא כר' יוסי דאי ר''י הא אמר זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו אפילו תימא ר' יוסי הא אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא הוה אמר מודי רבי יוסי בגירי דידיה ה''נ זמנין דבהדי דמנח ליה יתבא בחור וקפצה והא גרמא הוא א''ר טובי בר מתנה זאת אומרת גרמא בניזקין אסור רב יוסף הוה ליה הנהו תאלי דהוו

 רש"י  הבא לסמוך. מתחילה כותל אצל כותל חבירו: והא מי שהיה קתני. אלמא כבר היה: ונפל לא יסמוך. לא יקרבנו לצד כותל חבירו: דוושא דהכא מעלי להתם. מה שדשין ברגל בין שני הכתלים תמיד מועיל לשני הכתלים להקשות קרקעית יסודות הכתלים ולא ימוטו: אלא כותל גינה. מתוך שאין דשין אותה מבפנים צריכה דישה מבחוץ: עיר חדשה. שעדיין לא נידושה אף כותל חצר צריכה דוושא: מלמעלן. צריך להגביה שיעור שלא יציץ בהשענו על כותלו וישפיל ראשו ויראה דרך חלונות ויראה בבית חבירו: שלא יעמוד. על ראש עובי כותלו ויראה: ומכנגדן. צריך להרחיק כדי שלא יאפיל ולא יהיב תנא דבריית' שיעורא: טעמא שלא יאפיל. בשיש חלונות אבל משום דוושא בשאין שם חלונות לא אלמא לא חיישינן לדוושא: מן הצד. שאין הכותל האחרון מהלך לאורך כותל ראשון אלא מן הצד הוא בא אם זה ממזרח למערב זה בא מצפון לדרום וראש עוביו כנגד החלון ומאפיל דהכא ליכא למיחש לדוושא דההוא פורתא: וכמה. כדי שלא יאפיל לתנא דברייתא דלא יהיב שיעורא: והלא מציץ. כיון דסמוך הוא אע''פ שהוא מגביהו יכול להציץ: במדיר את כותלו. עושה ראש כותלו מדרון ומשפעו לצד החלונות עד שאינו ראוי לא לעמוד עליו ולא להשען עליו: משתי רוחות. שני כתלים זה כנגד זה משני צדי החלון: את הכותל מן המזחילה ד' אמות. מזחילה הוא צינור גדול כעין קנעל''א שלנו ומונחת לאורך הכותל על הכותל ומי הגג זבין לתוכה והיא מקלחתם לארץ ואם אורך כותלו מהלך על פני חצר חבירו ומזחילה עליו צריך זה להרחיק ממנה אם בא לבנות כותל בצדה ארבע אמות על פני ארכה כו' כדי שיהא זוקף שם סולם בשיפוע לעלות בו לתקן מזחילתו לנקותה מעפר וצרורות הנופלין בה ומעכבין קילוח המים: במזחילה משופעת. שתקרת הגג משופעת ויוצאת להלן מן הכותל לתוך החצר והמזחילה בסוף התקרה משוכה להלן מן הכותל לתוך החצר הלכך אי לאו משום זקיפת סולם לא היה צריך להתרחק מראשי התקרה: דאי משום דוושא הא אזיל ואתי תותיה. תחת השיפוע: מתני' מרחיקין את הסולם מן השובך. אם יש לזה שובך בחצירו סמוך לכותל שבין שתי החצירות וחבירו בא להעמיד סולם בחצירו אצל הכותל ירחיקנו מן השובך ארבע אמות: כדי שלא תקפוץ הנמייה. מן הסולם לשובך ותהרוג את היונים והיא חיה קטנה: גמ' לימא מתני' דלא כרבי יוסי. דפליג בסיפא דפירקין בנוטע אילן סמוך לבור וטובא מילי איכא במתניתין דודאי לאו כרבי יוסי אלא לימא אף זו דסולם ושובך דלא כרבי יוסי: בגירי דיליה. בחצים הבאים לו מיד גופו של בעל הבית ממש: דבהדי דמנח ליה. בעוד שאוחז בסולם קפצה: גרמא בניזקין אסור. ואפי' למ''ד (ב''ק דף צח: ק.) דלא דאין דינא דגרמי ופטור מלשלם אסור לגרום וכשבא להעמיד גרמא להזיק חבירו מעכב: תאלי. דקלים קטנים: (רש"י)

 תוספות  אלא אמר רבא ה''ק מי שהיה כותלו כו'. הקשה ריב''ם דלמה. ליה למינקט בכי האי גוונא שהיה לו כותל ברחוק ארבע אמות ונפל ליתני שלא יסמוך כותלו לכותל חבירו אא''כ הרחיק ארבע אמות וליכא למימר דדוקא בכי האי גוונא שהיה רחוק כבר ארבע אמות והרחיק הראשון קאמר דלא יסמוך א''כ מאי פריך בסמוך טעמא שלא יאפיל אי משום סולם אבל משום דוושא לא: אבל משום דוושא לא. וא''ת ולימא דאיירי בעיר ישנה ואומר ר''ת דבית הוי כגינה לפי שנותנין מטה וכלים אצל הכותל ועוד י''ל דבחצר איכא דוושא דרבים מה שאין כן בבית ולר''י נראה דניחא ליה לשנויי בעיר חדשה דומיא דרישא וכן ההיא דמרחיקין את הכותל מן המזחילה אע''ג דמפסקת בינתים ההיא דמרחיקין את הסולם מן השובך: וכמה אמר רב ייבא כו'. ותימה דהשתא בעי וכמה ובתר הכי פריך והתנן ארבע אמות וי''ל דרב ייבא גופיה בעי וכמה ולא גמר' וכענין זה יש באלו מציאות (ב''מ דף כא. ושם ד''ה וכמה): במדיר את כותלו. ולא מצי לשנויי במגביה כותלו ד' אמות דכיון דקאי מן הצד ואורך הכותל לרחבו של חלון יכול לעמוד בסוף הכותל ולשחות ולהציץ: והא אנן תנן ארבע אמות. דמתני' איירי נמי מן הצד כיון דלא חייש לדוושא אלא משום חלונות: לימא תנן סתמא דלא כרבי יוסי. פר''ח מדקאמר הכא טפי לימא דלא כרבי יוסי ולא קאמר אמשניות דלעיל משמע דכולהו אתי כר''י והוי כולהו גירי דיליה דמההיא שעתא משתכחא היזיקא ולא פליג רבי יוסי אלא באילן וצ''ל לפי' דמתניתין דלעיל הוי נמי גירי דיליה דמיד כשסומך הכותל מונע הדוושא: כדי שיהא זוקף את הסולם. כשמכר ונתן לו זקיפת הסולם בחצירו איירי וקמ''ל דבעי ארבע אמות: והא גרמא הוא. תימה דלא פריך הכי לעיל גבי דוושא: זאת אומרת גרמא בנזקין אסור. ומעיקרא ס''ד כי היכי דמעיקרא פטור ה''נ דמותר הכא משמע דגרמא בנזקין דפטור וכן בפ' כיצד הרגל (ב''ק דף כו:) זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות וקדם וסילקן אפילו הוא פטור ובפרק הפרה (שם דף מז:) הכניס פירות לחצר בעל הבית שלא ברשות כו' וקאמר בגמרא דאם אכלה והוזקה פטור ונתן סם המות לפני בהמת חבירו דפטור (שם) ושולח בעירו ביד חרש שוטה וקטן (שם נט:) ופורץ גדר בפני בהמת חבירו וכופף קמת חבירו בפני הדליקה ועושה מלאכה במי חטאת (שם נה: נו.) וליבה וליבתו הרוח דפטור בכל הנך כדאמר בפרק הכונס (שם דף נט:) ומבעית חבירו דהוי נמי גרמא כדאמר בפרק קמא דקדושין (דף כד:) דאיהו הוא דאבעית אנפשיה ובכיצד הרגל (ב''ק דף כג:) שיסה בו כלב שיסה בו נחש פטור ויש ליתן טעם מאי שנא כל הני מדינא דגרמי כגון אחווי אחויי דהגוזל בתרא (שם דף קטז: ושם) ומראה דינר לשולחני ונמצא רע ונפרצה אומר לו גדור ודן את הדין דחייב לר''מ אפילו לא נשא ונתן בידו והשורף שטרותיו של חבירו ומוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו וחילק רבינו יצחק לשון אח' דדינא דגרמי חייב היינו שעושה הוא עצמו היזק לממון חבירו ועוד חילק דדינא דגרמי דחייב היינו משעת מעשה שבא ההיזק ועל הכל קשה טיהר את הטמא ובעה''ב עצמו עירבן עם פירותיו ואמאי חייב דהוא עצמו אינו עושה היזק בממון חבירו וגם באותה שעה שמטהר אינו בא ההיזק ונראה לריצב''א דדינא דגרמי הוי מטעם קנס כדמוכח בירושלמי ולכך כל היזק המצוי ורגיל לבא קנסו חכמים וטעם דקנסו שלא יהא כל אחד הולך ומזיק לחבירו בעין והיינו טעמא דמאן דמחייב בהיזק שאינו ניכר ואפשר דבשוגג נמי קניס רבי מאיר כי היכי דקניס במטמא ומדמע אחד שוגג ואחד מזיד. (תוספות)


דף כג - א

אתו אומני ויתבי תותייהו ואתו עורבי אכלי דמא וסלקי אבי תאלי ומפסדי תמרי אמר להו רב יוסף אפיקו לי קורקור מהכא א''ל אביי והא גרמא הוא א''ל הכי אמר רב טובי בר מתנה זאת אומרת גרמא בניזקין אסור והא אחזיק [להו] הא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אין חזקה לנזקין ולאו איתמר עלה רב מרי אמר בקוטרא ורב זביד אמר בבית הכסא אמר ליה הני לדידי דאנינא דעתאי כי קוטרא ובית הכסא דמו לי: מתני' מרחיקין את השובך מן העיר חמשים אמה ולא יעשה אדם שובך בתוך שלו אלא אם כן יש לו חמשים אמה לכל רוח רבי יהודה אומר בית ארבעת כורין מלא שגר היונה ואם לקחו אפילו בית רובע הרי הוא בחזקתו: גמ' חמשים אמה ותו לא ורמינהי אין פורסין נשבין ליונים אלא אם כן היה רחוק מן הישוב שלשים ריס אמר אביי מישט שייטי טובא וכרסייהו בחמשים אמתא מליא ומישט שלשים ריס ותו לא והתניא ובישוב אפילו מאה מיל לא יפרוס רב יוסף אמר בישוב כרמים רבא אמר בישוב שובכין ותיפוק ליה משום שובכין גופייהו איבעית אימא דידיה ואיבעית אימא דכנעני ואיבעית אימא דהפקר: רבי יהודה אומר בית ארבעת כורין וכו': אמר רב פפא ואיתימא רב זביד זאת אומרת טוענין ללוקח וטוענין ליורש יורש תנינא הבא משום ירושה אינו צריך טענה לוקח איצטריכא ליה לוקח נמי תנינא לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות הרי זה בחזקתה צריכא דאי אשמעינן התם גבי רשות הרבים דאימור כונס לתוך שלו הוא אי נמי אחולי אחול בני רשות הרבים גביה אבל הכא לא ואי אשמעינן הכא דכיון דיחיד הוא אימא פיוסיה פייסיה אי נמי אחולי אחיל גביה אבל רבים מאן פייס ומאן שביק אימא לא צריכא: הרי הוא בחזקתו: והא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אין חזקה לנזקין רב מרי אמר בקוטרא רב זביד אמר בבית הכסא:

 רש"י  אומני. מקיזי דם: קורקור. עורבים שדומים בצעקתן כקורין קורקור: אפיק לי. כלומר אל יקיזו לי עוד כאן שעל כן העורבים באין: בקוטרא. עשן: בבית הכסא. שעל גבי קרקע ונראה לעינים שכך היו בתי כסאות שלהן: מתני' מרחיקין השובך מן העיר. שהיונים מפסידין זרעוני גנות: אא''כ יש לו כו'. שלא יפסידו היונים בשדה חבירו: מלא שגר היונה. מרוצת פריחתה פעם אחת: ואם לקחו. כמו שהוא עם הקרקע אפילו אין לו כל סביביו אלא בית רובע הקב הרי הוא בחזקתו שהרי הוחזק בו הראשון כן: גמ' אין פורסין נשבין. שלא ילכדו בהם יוני היישוב: שלשים ריס. ארבע מילין: וכרסייהו בחמשים אמה קמלייא. במה שהן מלקטין בתוך חמשים אמה מתמלא כריסן ואין מפסידין בזרעים מכאן ולהלן: לא יפרוס. נשבין: ביישוב כרמים. שפורחין מכרם לכרם ושטים הרבה: ביישוב שובכין. שמדלג משובך לשובך: ותיפוק ליה משום שובכין גופייהו. מאי מאה מיל דקאמר דמשמע דבשביל יוני העיר מתרחק שבאין כאן דרך שובכין בלאו יוני העיר נמי לא יפרוס שהרי לוכד יוני שובכות של אחרים: טוענין ליורש וטוענין ללוקח. בית דין פותחים פה וטענה ליורש וללוקח שערער אדם עליהן ויש לו עדים שהיתה שלו או של אבותיו וזה אומר ירשתיו מאבא או לקחתיו מפלוני שהוחזק בו ימים רבים והביא עדים שהוחזק בו אביו או המוכר לו שלש שנים אע''פ שלא טען והן לקחו ממך או מאבותיך טוענין לו בית דין ופותחים לו פה ואילו למי שלא ירשה ולא לקחה מאחר כשאמר לו המעורר מה אתה עושה בתוך שלי והוא אומר החזקתי בה ג' שנים ולא אמרו לי דבר תנא במתני' (לקמן דף מא.) דאין לו חזקה ומתני' דקתני הרי הוא בחזקתו אשמועינן דהיכא דלקחה מאחר ובאו וערערו עליו אין צריך להרחיק אלמא טענינן ליה בשבילו שאותו שלקחה ממנו (ונימא) נתפייס עם סביביו במעות עד שנאותו: אינו צריך טענה. אינו צריך לומר אתה מכרת לאבי אלא ראיתי לאבי שהחזיק בה ולא ערער אדם עליו: לקח חצר ובה זיזין. במתני' בח''ה תנן אין מוציאין זיזין וגזוזטראות לרשות הרבים אדם הבונה בית לא יוציא ראשי קורות תקרתו לרה''ר אבל אם רוצה כונס בנינו לתוך שלו ובונה ומוציא ראשי קורותיו לחוץ ואם לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות יוצאים לרה''ר הרי הוא בחזקתה שבית דין טוענין לו שהראשון כנס לתוך שלו או נתפייס עם הרבים: אימא לתוך שלו הוא כונס. שאילמלא כן היו הרבים מעכבין עליו ולא היה יכול לעשות בזרוע אבל כנגד היחיד אימא בזרוע עשה שהיה חזק ממנו: מאן פייס. מי היה רשאי לקבל מעות: ומאן שביק. מי הוא שבידו למחול ולסלוח: (רש"י)

 תוספות  אתו אומני ויתבי תותייהו. בקרקע שלהן היו יושבין ולא בקרקע של רב יוסף מדפריך בתר הכי והא גרמא הוא: והא אחזיקו להו. פי' ר''י ב''ר מרדכי כיון שלא בא להחזיק בקרקע של חבירו ולומר שלו הוא אלא לתשמיש בעלמא שנהנה ממנה מועלת חזקה שלא בטענה דמסתמא לא היו אומרים שמכר להם רב יוסף תשמיש זה והוו כי הנהו דלעיל (דף ו.) דאחזוק להורדי דמועלת חזקה שלא בטענה דמדלא מיחה ג' שנים מחל לו ואין נראה דאם לא הקנה לו כי החזיק להורדי אמאי החזיק לכשורי אלא על כרחך התם שטוען שהקנה לו ולהכי אחזיק לכשורי דאין אדם עושה קנין למחצה: אין חזקה לנזקין. אומר ר''ת דאפי' הקנה יכול לחזור בו דקנין בטעות הוא דסבור היה שיכול לקבל ועכשיו אין יכול לקבל ואין נראה דמדקאמר אין חזקה לנזקין איכא למידק הא ראיה יש כדדייקינן בחזקת הבתים (לקמן דף מט:) גבי הא דתנן ולא (לאשה חזקה בנכסי בעלה): בקוטרא. נראה לר''י דדוקא בקוטרא דכבשן שהוא גדול ומזיק ביותר אין חזקה כדאמר במרובה (ב''ק דף פב:) אין עושין כבשונות בירושלים מ''ט משום קוטרא ודוקא נמי בית הכסא שלהן שהיה למעלה מן הקרקע והיה מסריח ביותר אבל בשלנו שהוא מכוסה יש חזקה: לדידי דאנינא דעתאי. פי' שהיה איסטניס כדאמרינן בערבי פסחים (פסחים דף קיג: ושם) שלשה חייהם אינן חיים הרחמנים והרתחנים ואניני הדעת אמר רב יוסף וכולהו איתנהו בי: כקוטרא ובית הכסא דמו. והא דקאמר אפיקו קורקור מהכא משמע דמשום עורבים היה אומר ודאי אם לא היו עורבים היה סובל אף על גב דאנינא דעתיה אי נמי העורבים היו אוכלים הדם ופורחים ומקנחים בפירות: מרחיקין השובך מן העיר חמשים אמה. מפני התבואה הנשטחת בגגות העיר כדי לייבש אבל לתבואה שבשדות ליכא למיחש בקרוב לעיר לפי שהשדות רחוקין מן העיר אלף אמה כדתנן (ערכין דף לג:) אין עושין מגרש שדה ולא שדה מגרש: ולא יעשה שובך תוך שלו. ברחוק מן העיר בין השדות ואצטריך למיתני תרוייהו דאי תנא רישא להרחיק מן העיר התם דוקא מרחיק מפני שתבואות העיר מגולות הן בחצר הן בגג אבל תבואה הנזרעת בשדה ומכוסה אין צריך להרחיק ואי תנא סיפא משום דבשדות שכיחא תבואה אבל בעיר דלא שכיח כולי האי אימא לא: בית ארבעת כורין כמלא שגר היונה. ור' יהודה ורבנן לא פליגי בשגר היונה כמה הוי דמודו רבנן דבית ארבעה כורין הוי שגר היונה אלא רבנן סברי כיון דבחמשים אמה מליא כריסייהו כדאמרינן בגמ' תו לא מזקי טפי ור' יהודה סבר דכמלא שגר מזקי: אלא אם כן הרחיק שלשים ריס. היינו ד' מיל דהמיל ז' ריס ומחצה ופעמים שהגמרא נותן שיעור בריסין ופעמים במילין ופעמים בפרסה: והתניא ביישוב אפילו מאה מיל. תימה דמאי ס''ד דהוי פי' וביישוב אי קרי העיר יישוב א''כ אפילו מאה מיל לאו דוקא כמו שמשמע אלא אפילו אלף מיל או יותר א''כ בשום מקום לא יפרוס אפילו במדבר ורחוק לאין סוף מן העיר ואפילו אם נאמר דמאה מיל דוקא מכל מקום היאך יפרש את הברייתא דהכי תניא בתוספתא דמרובה אין פורסין נשבין ליונים אא''כ הרחיק מן היישוב שלשים ריס בד''א במדבר אבל ביישוב אפי' מאה מיל לא יפרוס כיון דעיר קרי יישוב ואי ס''ד דהכי פירושו בד''א במדבר פי' שאין זרעים אבל ביישוב פי' ביישוב זרעים אפילו מאה מיל לא יפרוס אם כן מאי קשיא ליה ואומר ריצב''א דודאי ס''ד דאיירי ביישוב זרעים ולהכי פריך ומישט שייטי שלשים ריס ותו לא אפי' ביישוב זרעים והא מוכח דביישוב זרעים שייטי טובא ואין זה אלא משום אכילה אלמא דלא מליא כריסייהו בחמשים אמה ומשני דלא איירי ביישוב זרעים אלא ביישוב שובכין ויישוב כרמים וקרי מדבר היכא דליכא שובכים וכרמים: יורש תנינא. וס''ד המקשה דמתני' אשמעינן ביורש וה''ה בלוקח ומיהו רב זביד דנקט נמי יורש אמתני' דלקמן סמיך אבל מתני' דהכא לא שמעינן מינה יורש מדאיצטריך מתני' דלקמן: וצריכי. וא''ת ביורש נמי ליתני תרתי וי''ל דאשמעינן בלוקח וה''ה ביורש: אחולי אחילו גביה. פי' ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר שהרשות בידם כדאמר פרק בתרא דמגילה (דף כו.) וכיון דליכא לכל חד בדרך אלא פורתא מחלי טפי מיחיד: (תוספות)


דף כג - ב

מתני' ניפול הנמצא בתוך חמשים אמה הרי הוא של בעל השובך חוץ מחמשים אמה הרי הוא של מוצאו נמצא בין שני שובכות קרוב לזה שלו קרוב לזה שלו מחצה על מחצה שניהם יחלוקו: גמ' אמר רבי חנינא רוב וקרוב הולכין אחר הרוב ואע''ג דרובא דאורייתא וקורבא דאורייתא אפילו הכי רובא עדיף מתיב רבי זירא {דברים כא-ג} והיה העיר הקרובה אל החלל ואע''ג דאיכא אחריתי דנפישא מינה בדליכא וליזיל בתר רובא דעלמא ביושבת בין ההרים תנן ניפול הנמצא בתוך חמשים אמה הרי הוא של בעל השובך ואף על גב דאיכא אחרינא דנפיש מיניה בדליכא אי הכי אימא סיפא חוץ מחמשים אמה הרי הוא של מוצאו ואי דליכא ודאי מההוא נפל הכא במאי עסקינן במדדה דאמר רב עוקבא בר חמא כל המדדה אין מדדה יותר מנ' בעי ר' ירמיה רגלו אחת בתוך נ' אמה ורגלו אחת חוץ מחמשים אמה מהו ועל דא אפקוהו לרבי ירמיה מבי מדרשא תא שמע נמצא בין שני שובכות קרוב לזה שלו וקרוב לזה שלו ואף על גב דחד מינייהו נפיש מחבריה הכא במאי עסקינן ששניהן שוין וליזיל בתר רובא דעלמא הכא במאי עסקינן

 רש"י  מתני' ניפול. גוזל: הנמצא בתוך חמשים אמה. של שובך: נמצא בין שני שובכות. בתוך חמשים לשניהן: גמ' רוב וקרוב. אם בא דבר לפנינו ויש בו להלך אחר הרוב והוא כך ואם תלך בו אחר הקרוב אינו כך הלך בו אחר הרוב ואע''ג דתרוייהו דאורייתא רובא דאורייתא דכתיב אחרי רבים להטות (שמות כג) וקורבא דאורייתא דכתיב והיה העיר הקרובה וגו': ואע''ג דאיכא אחריתי. שרחוקה ממנו שגדולה ממנה ברוב עם: בדליכא. רחוקה מזו שגדולה ממנה אלא כולן שוות: בין ההרים. שאין דרך רוצחים לבא ממקומו' אחרים לכאן: לאו אע''ג דאיכא אחרינא. חוץ לחמשים אמה דנפישי מהאי: אימא סיפא כו'. הוא הדין דהוה מצי למיפרך נמי ליזיל בתר רובא דעלמא אלא דאית ליה פירכא דעדיפא: הכא במאי עסקינן. כולה מתניתין מתרצא במדדה בגוזל שאינו יכול לעוף אלא בדידוי מעט מעט הלכך תוך חמשים אמה של בעל השובך ואף על גב דאיכא אחריני דנפיש דכל המדדה אינו מדדה יותר מחמשים וחוץ של חמשים של מוצאו דכיון דאין מדדה יותר מחמשים וזה יצא חוץ לנ' נפק ליה מתורת מדדה וקם ליה בתורת מפריח ואיכא למיזל ביה בתר רובא דעלמא: ועל דא אפקוהו. שהיה מטריח עליהם: וליזיל בתר רובא דעלמא. וליהוי של מוצאו דקא ס''ד דנמצא בין שתי שובכות אחוץ לחמשים אמה נמי קאי דנפיק ליה מתורת מדדה: (רש"י)

 תוספות  חוץ לחמשים אמה הרי הוא של מוצאו. דאזלינן בתר רובא דעלמא ואפי' למ''ד אין הולכין בממון אחר הרוב היינו במקום שהוא מוחזק אבל הכא דליכא חזקה דממונא אזלינן בתר רובא וא''ת בפרק אלו מציאות (ב''מ דף כד. ושם) לרבנן דרבי שמעון בן אלעזר דאמרי אפילו בעיר שרובה כותים חייב להכריז בדבר שיש בו סימן ואמאי לא אזלינן בתר רובא כיון דליכא חזקה דממונא וי''ל דתקנת חכמים הוא כדי לקיים מצות השבת אבידה כיון דיכול להתברר ע''י הכרזה אם היא של ישראל וישראל נמי לא מייאש דמסיק אדעתיה דלמא משכח ישראל ויכריז: רוב וקרוב הלך אחר הרוב. וא''ת מאי קא משמע לן מתניתא היא (כתובות דף טו.) ט' חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה [וכו'] ובנמצא הלך אחר הרוב משמע אפי' נמצא קרוב לחנות המוכרת נבילה ותירץ ר''י בר מרדכי דאי ממתניתא הוה אמינא כגון דאין דלתות מדינה נעולות דאיכא תרי רובי קמ''ל רבי חנינא דאפילו דלתות מדינה נעולות דליכא אלא חד רובא ור' זירא דפריך ליה בסמוך אע''ג דר' זירא נמי אית ליה לקמן אפילו דלתות מדינה נעולות היינו בתר דשני ליה דקיבלה מרבי חנינא ואין נראה לריצב''א דאם כן מאי פריך ליה מקרא תיקשי ליה אמתניתא דתשע חנויות ואפילו תוקמה כשאין דלתות מדינה נעולות הא טעמא דבעינן תרי רובי אינו אלא מדרבנן משום גזירה כדאמר בסוף פ''ק דכתובות (דף טו.) ונראה לר''י דאי ממתני' ה''א בנמצא באמצע ועוד נראה לר''י דרבי חנינא אתא לאשמועינן דאפילו בקורבא דמוכח דאזלינן בתר רובא וכן משמע בסמוך גבי חבית שצפה בנהר דבעי למימר דרב דאמר כנגד עיר שרובה ישראל מותרת לית ליה דרבי חנינא והיכי מתוקמא דהא משמע דמותרת אפילו נמצאת סמוך לבית נכרי וזהו מטעם דאזיל בתר רוב העיר ישראל וכרבי חנינא אלא ודאי לגבי קורבא דביתו של נכרי הוי קורבא דלא מוכח כיון שדרים רוב ישראל באותה העיר ורב אזיל בתר רובא היכא דהקורבא לא מוכחא ודלא כרבי חנינא אבל אותה עיר כנגד האי דקירא הוי קורבא דמוכח ולכך אזיל בתרה וכל ההלכה תתיישב כמו שאפרש ולהכי לא מייתי בכוליה גמרא דרבי חנינא אלא לקמן גבי חצבא דאישתכח בפרדיסא של ערלה דקורבא דמוכח הוא שנמצא בפרדיסא דערלה גופיה ובפ''ק דביצה (דף י:) מייתי ליה נמי גבי הא דתנן זימן שחורים ומצא לבנים לבנים ומצא שחורים אסורים ומפרש בגמ' כגון שזימן שחורים ולבנים ומצא שחורים במקום לבנים ולבנים במקום שחורים מהו דתימא אינהו נינהו ואיתהפוכי איתהפיך קמ''ל דהנך אזול לעלמא והני אחריני נינהו ומעלמא אתו ומסיק עלה לימא מסייע ליה לרבי חנינא כו' והתם קורבא דמוכח הוא דהא שחורים ולבנים היו שם ומוכח דאינהו נינהו: מתיב רבי זירא והיה העיר הקרובה כו' מאי לאו דאיכא אחריתי דנפישא מינה. אמתניתא דתשע חנויות נמי הוה ליה לאקשויי אלא אמתניתא איכא לשנויי בדליכא ותו ליכא לאקשויי ניזיל בתר רובא דעלמא דלגבי רובא דעלמא הוה קורבת זו העיר קורבא דמוכח אבל לר' חנינא דאפילו בקורבא דמוכח הלך אחר הרוב פריך שפיר דכי נמי משנינן בדליכא אכתי תיקשי ניזל בתר רובא דעלמא: בדליכא. תימה דהכא משמע דטעמא דהעיר הקרובה מביאה עגלה ערופה משום דמתוך הקורבא מוכח שמשם בא ההורג ובסוטה (דף מה:) תניא מנין שאם נמצא סמוך לעיר שאין בה בית דין שמניחין אותה שאין בה בית דין והולכין לעיר אחרת שיש בה בית דין ואמאי והלא מתוך הקורבא נראה שמאותה שאין בה בית דין היה: ביושבת בין ההרים. ואם תאמר ואמאי איצטריך קרא בסוף פרק מרובה (ב''ק דף פב:) דאין ירושלים מביאה עגלה ערופה ואע''ג דכתיב (תהלים קכה) ירושלים הרים סביב לה מ''מ כל ישראל היו באין לרגל וגם בשאר ימות השנה להביא נדרים ונדבות וגם אומות העולם היו באין שם בסחורה שקרויה רוכלת עמים וי''ל שהיו מקומות שלא היו רגילים לבא רק בני ירושלים אי נמי בימי חזקיה שכל ישראל היו שם ולא היו באין לסחורה: ניפול הנמצא בתוך חמשים אמה כו'. ואמתניתא דתשע חנויות לא מצי למיפרך דהכא הוי קורבא דמוכח דהוי משובך זה דהוי תוך חמשים והנך דנפישי הוי חוץ לנ' ולעיל אמרינן דכרסייהו בחמשים אמה מליין: בדליכא. לא מצי למיפרך דניזל בתר רובא דעלמא דמיירי דליכא שום שובך תוך שלשים ריס ואמר לעיל דלא שייטי אלא שלשים ריס ותו לא: ואי דליכא אחריני ודאי מההוא נפל. דבשלמא אי איכא דנפיש מיניה אתי שפיר דהוי של מוצאו כגון דהוי ההוא דנפיש של הפקר או של כותים אבל השתא דליכא ודאי מההוא נפל ולא מצי לשנויי כגון דליכא דנפיש אלא שוין דמכל מקום אמאי הוי של מוצאו כיון שקרוב לזה דהכי משמע דחוץ לחמשים אמה הרי הוא של מוצאו אע''פ שקרוב לזה מזה דהא תנן מצאו בין שני שובכין קרוב לזה שלו דכשהן שוין אזלינן בתר קרוב: ודאי מההוא נפל. ואם תאמר ודלמא מעוברי דרכים נפל כדאמרינן לקמן גבי זיקי דחמרא דאישתכחן בי קופאי וי''ל דהיכא דודאי נפל ולא ידעינן ממי תלינן בעוברי דרכים אבל הכא דמצי למימר דמשובך בא לית לן למיתלי ולאחזוקי בנפילה דבני אדם נזהרין שלא יפלו מהם היונים: ועל דא אפקוהו לרבי ירמיה מבי מדרשא. אין לפרש משום דבעי מילתא דלא שכיחא כלל דהיכי איתרמי דרגלו אחת תוך חמשים ורגלו אחת חוץ לחמשים בצמצום דהא אשכחנא דמתניתין נמי בכהאי גוונא איירי דקתני מחצה על מחצה יחלוקו ונראה לרבינו תם דמשום הכי אפקוהו משום דמדדה אינו מדדה כלל יותר מחמשים אמה אפילו רגלו אחת דכל מדות חכמים כן הוא. מצאו בין שני שובכין. ואע''ג דחד מינייהו נפיש אומר ר''י דהך פירכא הוי מצי למיפרך אמתניתא דתשע חנויות דהאי קורבא דלא מוכח הוא דאי הוי תוך חמשים לזה הוי נמי תוך חמשים לזה ואי הוי חוץ חמשים לזה הוי נמי חוץ חמשים לזה אפילו הכי אזלינן בתר קורבא ומיהו מצינן למימר דעיקר לא פריך אלא משום דבעי למיפרך וניזל בתר רובא דעלמא אבל קשיא לרשב''א דהיכי מצי למימר אף על גב דחד מינייהו נפיש הא קתני מחצה על מחצה שניהם יחלוקו ואי חד מינייהו נפיש ניזל בתר רובא ואומר ר''י דהוי מצי למימר וליטעמיך: וליזיל בתר רובא דעלמא. הוי מצי לשנויי דאין כי אם שני שובכין תוך ל' ריס אלא בעי לשנויי דומיא דרישא דיש שובכין הרבה אע''ג דהשתא דמוקי לה בשביל של כרמים לא הוי דומיא דרישא דהא רישא לא מיירי בשביל של כרמים בהא לא קפיד במאי דלא הוי דומיא דרישא כיון שאין מזכיר במשנתינו שביל של כרמים בשום מקום ועוד הוה מצי לשנויי קרוב לזה שלו תוך חמשים אמה ובמדדה: (תוספות)


דף כד - א

בשביל של כרמים דאם איתא דמעלמא אתי כיון דמידדי לא מצי אתי דכל דמידדי והדר חזי ליה לקיניה מידדי ואי לא לא מידדי אמר אביי אף אנן נמי תנינא דם שנמצא בפרוזדור ספיקו טמא שחזקתו מן המקור ואע''ג דאיכא עלייה דמקרבא א''ל רבא רוב ומצוי קא אמרת רוב ומצוי ליכא למאן דאמר דתני ר' חייא דם הנמצא בפרוזדור חייבין עליו על ביאת מקדש ושורפין עליו את התרומה ואמר רבא ש''מ מדרבי חייא תלת שמע מינה רוב וקרוב הלך אחר הרוב ושמע מינה רובא דאורייתא וש''מ איתא לדר' זירא דאמר רבי זירא אע''פ שדלתות מדינה נעולות דהא אשה דכי דלתות מדינה נעולות דמיא ואפי' הכי קא אזלינן בתר רובא והא רבא הוא דקאמר רוב ומצוי ליכא למ''ד הדר ביה רבא מההיא איתמר חבית שצפה בנהר אמר רב נמצאת כנגד עיר שרובה ישראל מותר כנגד עיר שרובה נכרים אסירא ושמואל אמר אפי' נמצאת כנגד עיר שרובה ישראל אסירא אימור מהאי דקרא אתאי לימא בדרבי חנינא קא מיפלגי דמר אית ליה דרבי חנינא ומר לית ליה דרבי חנינא לא דכולי עלמא אית להו דר' חנינא והכא בהא קמיפלגי דמ''ס אם איתא דמהאי דקרא אתאי עקולי ופשורי הוה מטבעי לה ומר סבר חריפא דנהרא נקט ואתאי ההוא חצבא דחמרא דאישתכח בפרדיסא דערלה שריא רבינא לימא משום דסבר לה דרבי חנינא שאני התם דאי מיגניב מינה אצנועי בגויה לא מצנעי והני מילי חמרא אבל עינבי מצנעי הנהו זיקי דחמרא דאשתכחן בי קופאי שרנהו רבא לימא לא סבר לה לדרבי חנינא שאני התם דרובא

 רש"י  בשביל של כרמים. דע''י כרמים נדדה חוץ לחמשים ומיהו בתר רובא דעלמא ליכא למיזל דכל המדדה וחזי לקיניה כשמחזיר ראשו מדדה אי לא לא מדדה והאי אי מעלמא אתא לא מצי חזי לקיניה דכרמים מפסיקין לפניו: אף אנן נמי תנינא. כר' חנינא דרוב וקרוב הלך אחר הרוב: נמצא בפרוזדור. נמצא דם לאשה בין כותלי רחם מבחוץ הקרוי בית החיצון: ספיקו טמא. ספק זה טומאה ודאית מדקתני שחזקתו מן המקור ומה ספיקא יש כאן רישא דמתניתין במסכת נדה משל משלו באשה החדר והפרוזדור והעלייה דם החדר טמא והוא המקור ומפרש בגמרא החדר מבפנים בעובי גופה לצד אחוריה והפרוזדור מבחוץ לצד פניה והעלייה בנויה על גבי שניהם ודם העלייה טהור ולול פתוח מעלייה לפרוזדור וקתני נמצא בפרוזדור חזקתו מן המקור זב ויצא אל החוץ הואיל ורוב דמים מצויים בו ולא אמר מן העלייה נטף דרך הלול ואע''ג דעלייה קרוב לפרוזדור שעל גבו: רוב ומצוי. דמיו רבים יותר משל עלייה ועוד שהן תדירין לזוב משם ודמי העלייה אין תדירין לצאת בהא ליכא מאן דפליג על רבי חנינא: חייבין עליו על ביאת מקדש. דלא מספקינן לה כמביא חולין לעזרה דודאי דם נדה הוא: ושורפין עליו תרומה. ולא אמרי' ספק הוא ותולין לא אוכלין ולא שורפין: שמע מינה. מדאחזיק ליה בדם נדה ודאי תלת: איתא לדר' זירא. דאמר גבי תשע חנויות בשילהי פ''ק דכתובות ובנמצא הלך אחר הרוב ומותר דאע''פ שדלתות מדינה נעולות דליתא אלא חד רובא להכשירה רוב העיר שתשע חנויות שבה מוכרות בשר שחוטה והאחת מוכרת נבילה דאיכא מילתא דבעינן ביה תרתי רובי כדאמרי' התם כגון דלתות מדינות פתוחות ורוב טבחים סביבות המדינה ישראל דאיכא למיזל בתר תרי רובי להכשירה רוב העיר ורוב הבאין מחוצה לה: דהא אשה כדלתות המדינה נעולות. כלומר דליכא למימר בה תרתי רובי אלא חד רובא שרוב דמים מן המקור וקא אזלי בה בתר רובא להביא קרבן לעזרה ולשרוף תרומה דמידי דאסור לעשותו מספק הוא: והא רבא הוא דאמר. לעיל רוב ומצוי ליכא למאן דאמר ולא תסייעין לר' חנינא מהא והכא מסייע ליה מינה דקאמר ש''מ תלת: חבית. של יין: מההיא דקרא. שם מחוז הוא על נהר פרת כדאמר בקדושין (דף עא:) לענין יוחסין ובגיטין ואין ישראל מצויין שם והוא למעלה מפרת ויכולה חבית לבוא משם אצלנו: רב לית ליה דרבי חנינא. ואזיל בתר קורבא ושמואל אזל בתר רובא דאית ליה לדרבי חנינא: עקולי ופשורי הוו טבעי ליה. הרבה מקומות יש משם ועד כאן שהמים מתעקלין ומתגלגלין כגלגל במקום אחד מחמת כיפי סלעים ארוכים הבאים אל תוך הנהר והמים מכסין עליהם והספינות מתגלגלות שם וטובעות: ופשורי. הפשרות שלגים הנקוים אצל הנהר וקוו וקיימי ואם תבא החבית שם תעמוד שאין הנהר מוליכה: חריפותא דנהרא נקט ואתאי. שמא מתחלה נפלה באמצעית הנהר במקום חזקו ומרוצת המים הביאתה ולא הניחתה לנטות ימין ושמאל: בפרדיסא דערלה. בכרם של ערלה: שרי רבינא. ולא חש שמא מכרם זה גנב היין זה: אי גניב מיניה אצנועי בגויה לא מצנעי. אין דרך גנבים להצניע היין במקום שגנבוהו משם משום דמתיירא שמא ימצאהו דורך הענבים: זיקי. נודות: בי קופאי. טמונים בין גפנים שבכרם והיא של ישראל: לימא לא סבר לה לדרבי חנינא. לילך אחר הרוב אלא אחר הקרוב וכאן ישראל מצויים יותר מנכרים ולא אזלינן בתר רובא דעלמא: (רש"י)

 תוספות  דכל דמידדי אי הדר חזי לקיניה מידדי. לא היה צריך למאי דקאמר אי הדר חזי לקיניה מידדי כיון דשובכין דעלמא יותר מחמשים מן הכרמים [אז] ליכא למיחש לרובא דעלמא דכל המדדה אינו מדדה יותר מחמשים אבל הנך שני שובכין שהכרמים בתוך חמשים אמה שלהם אתי שפיר דקרוב לזה שלו אפילו נמצא חוץ לחמשים אמה דלא נפק מתורת מדדה דע''י כרמים מידדי יותר מחמשים אלא איירי דאפילו אם יהו שובכין דעלמא בין הכרמים ועוד מדנקט שביל משמע שאלו ב' השובכין בתוך השביל והניפול כמו כן נמצא בתוך השביל דליכא למיחש שהן משובכין דעלמא אפי' אינם רחוקים כלל כיון דלא מצי חזי לקיניה אבל מאלו השובכין הוא דאין דבר מפסיק בינו לבין השובך: אמר אביי אף אנן נמי תנינא דם הנמצא בפרוזדור טמא כו'. בנמצא בגג פרוזדור מן הלול ולפנים איירי כדמוכח בפרק כל היד (נדה דף יז: ושם ד''ה מן) וסוגיא דהתם מפרש במקומה: ואף על גב דאיכא עלייה דמקרבא. וקרוב דמוכח הוא דקרוב לעלייה הוא ומן החדר אינו יכול לבא אא''כ שחתה ביותר כמו שפירש במסכת נדה (שם): דתני רבי חייא. אי גרסינן תני אתי שפיר אבל אי גרסינן דתני תימה היכי מייתי מהכא דרוב ומצוי הוא דלמא לאו משום דרוב ומצוי קאמר רבי חייא דשורפין עליו את התרומה אלא משום דרוב וקרוב הלך אחר הרוב כרבי חנינא ונ''ל דאפילו גרסי' דתני לא מדברי רבא הוא אלא גמרא הוא דמייתי לה דשפיר הוה מוכח אביי ממתני' דנדה דרוב וקרוב הלך אחר הרוב דאף על גב דקתני ספיקו טמא על כרחך לאו ספיקא הוא מדתני רבי חייא דחייבין עליו על ביאת מקדש ושורפין עליו תרומה. (הג''ה) ומהר''ם אומר דרבא מייתי לה דרוב ומצוי הוא דאי אינו מצוי א''כ מאי קמ''ל רבי חנינא כיון דשמעינן לה מדתני רבי חייא אבל ממתני' דנדה לא היה יכול להוכיח דאפילו אם אינו רוב ומצוי הוצרך רבי חנינא לאשמועינן דלא נימא ספיקו טמא הוה ספק ממש ולמאי דהדר ביה רבא וקאמר דלא הוי רוב ומצוי איצטריך רבי חנינא לאשמועינן דאי מדתני רבי חייא ה''א דרוב ומצוי הוא קמ''ל ר' חנינא דלאו רוב ומצוי הוא (ע''כ הג''ה): ושמע מינה איתא לדר' זירא. נראה לריצב''א דאע''ג דטעמא דבעינן תרי רובי הוי משום דגזרינן רוב סיעה אטו רוב העיר מ''מ איצטריך ליה למימר גבי חנות דלא בעינן תרי רובי דאע''ג דליכא למימר הכי מ''מ איכא למיגזר שמא יקח מן הקבוע אי לאו דאיכא רובא דעלמא וגבי אשה נמי אי גזרינן בעלמא הוה לן להחמיר שלא לשרוף מן הלול ולפנים אטו מן הלול ולחוץ ונראה לו דהלכה כרבי חנינא:. הג''ה וש''מ רובא דאורייתא. חשיב ליה רובא דליתיה קמן דברובא דאיתיה קמן לא צריך למידק ש''מ דקרא כתיב אחרי רבים להטות כדפריך פרק קמא דחולין (דף יא. ושם) גבי הא דבעי מנ''ל הא דאמרינן זיל בתר רובא ופריך מנ''ל דכתיב אחרי רבים להטות: אימור מהאי דקרא אתאי. ולאו דוקא נמצאת כנגד עיר שרובה ישראל אסר שמואל אלא אפי' עיר שכולה ישראל איכא למיחש להכי: לימא משום דסבר לה כר' חנינא. וליכא למימר דשריא משום דספק ערלה בחוצה לארץ מותרת דהא אי לית ליה כרבי חנינא אלא רוב וקרוב אזלינן בתר קרוב א''כ הויא ודאי ערלה: ואצנועי בגויה. ואם תאמר מכ''מ יהא אסור דרובא דעלמא נכרים נינהו והוי יין נסך וי''ל דרוב גנבי ישראל כדאמר בפרק בתרא דע''ז (דף ע.): בי קופאי. פי' בערוך מקום כדאמרי' (סוטה דף מו:) רב מרדכי אלויה לרב שימי בר אשי לבי קופאי ובכהאי גוונא היה דהוה קורבא דמוכח: לימא רבא לית ליה דר' חנינא. פי' והא רבא אית ליה לעיל דר' חנינא: (תוספות)


דף כד - ב

דשפוכאי ישראל נינהו וה''מ ברברבי אבל זוטרי אימור מעוברי דרכים נפול ואי איכא רברבי בהדייהו אימור באברורי הוה מנחי: מתני' מרחיקין את האילן מן העיר עשרים וחמש אמה ובחרוב ובשקמה חמשים אמה אבא שאול אומר כל אילן סרק חמשים אמה ואם העיר קדמה קוצץ ואינו נותן דמים ואם אילן קדם קוצץ ונותן דמים ספק זה קדם וספק זה קדם קוצץ ואינו נותן דמים: גמ' מאי טעמא אמר עולא משום נויי העיר ותיפוק ליה דאין עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה לא צריכא לר''א דאמר עושין שדה מגרש ומגרש שדה הכא משום נויי העיר לא עבדינן ולרבנן נמי דאמרי אין עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה ה''מ זרעים אבל אילנות עבדינן והכא משום נויי העיר לא ומנא תימרא דשאני בין זרעין לאילנות דתניא קרפף יותר מבית סאתים שהוקף לדירה נזרע רובו הרי הוא כגינה ואסור ניטע רובו הרי הוא כחצר ומותר: ואם העיר קדמה קוצץ ואינו נותן דמים וכו': מ''ש גבי בור דקתני קוצץ ונותן דמים ומאי שנא הכא דקתני קוצץ ואינו נותן דמים אמר רב כהנא קידרא דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא ומאי קושיא דלמא שאני הזיקא דרבים מהזיקא דיחיד אלא אי איתמר דרב כהנא אסיפא איתמר אם האילן קדם קוצץ ונותן דמים ולימא להו הבו לי ברישא דמי והדר איקוץ אמר רב כהנא קידרא דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא: ספק זה קדם וספק זה קדם קוצץ ואינו נותן דמים: מאי שנא מבור דאמרת לא יקוץ התם דודאי לאו למיקץ קאי ספיקו נמי לא אמרינן ליה קוץ הכא דודאי למיקץ קאי ספיקו נמי אמרינן ליה קוץ ואי משום דמי אמרינן ליה אייתי ראיה ושקול: מתני' מרחיקין את גורן קבוע מן העיר חמשים אמה לא יעשה אדם גורן קבוע בתוך שלו אא''כ יש לו חמשים אמה לכל רוח ומרחיק מנטיעותיו של חבירו ומנירו בכדי שלא יזיק: גמ' מ''ש רישא ומאי שנא סיפא אמר אביי סיפא אתאן לגורן שאינו קבוע היכי דמי גורן שאינו קבוע א''ר יוסי בר' חנינא כל שאינו זורה ברחת רב אשי אמר מה טעם קאמר מאי טעמא מרחיקין גורן קבוע מן העיר חמשים אמה כדי שלא יזיק מיתיבי מרחיקין גורן קבוע מן העיר חמשים אמה וכשם שמרחיקין מן העיר חמשים אמה כך מרחיקין מדלועיו ומקשואיו ומנטיעותיו ומנירו של חבירו חמשים אמה כדי שלא יזיק בשלמא לרב אשי ניחא אלא לאביי קשיא קשיא בשלמא ממקשואיו ומדלועיו דאזיל אבקא ואתי בליביה ומצוי ליה אלא מנירו אמאי א''ר אבא בר זבדא ואיתימא ר' אבא בר זוטרא מפני

 רש"י  דשפוכאי. שופכי יין מן החבית לנודות למכור לעוברי דרכים במדינה זאת כדמסיים ואזיל: ברברבי. דליכא למיחש לרובא דעלמא למימר מעוברי דרכים נפול: ואי איכא רברבי בהדייהו. אף הקטנים מותרין דברברבי לאו אורחייהו דעוברי דרכים אלא כולהו מלוקח יין של מדינה זו נינהו וישראל הן וקטנים שאין דרך ללוקח יין להביאם: אימור באברורי הוה מנחי. להשוות משא החמור כשיש שתי נודות זה גדול מזה מעט ומכביד המשא לצד אחד מניחין נוד קטן אצלו להשוות המשא: מתני' מרחיקין את האילן מן העיר. בגמרא מפרש משום נויי העיר לפי שנוי לעיר כשיש מרחב פנוי לפניה: חרוב ושקמה. ענפיהם רבים: ואילן סרק. גנאי הוא לעיר: ונותן דמים. מי שהעיר שלו: גמ' ותיפוק ליה דאין עושין מגרש שדה. משנה היא בפ' אחרון של ערכין (דף לג:) ומגרש אלף אמה הוא וכל אלף אמה אסור לעשותו שדה וקס''ד לא שדה לבן ולא שדה אילן: לא צריכא לר' אלעזר. דפליג התם ואמר בד''א בערי הלוים אבל בערי ישראל כו': ה''ג ולרבנן דאמרי אין עושין הני מילי בזרעים אבל באילנות עושין. בתוך אלף אמה: והכא. בתוך עשרים וחמש אמה משום נויי העיר אין עושין: קרפף יותר מבית סאתים שהוקף לדירה. סאתים הוא שיעור חצר המשכן ונתנוהו חכמים שיעור לכל היקף שלא הוקף לדור בתוכו או להשתמש מן הבית לתוכו כגון קרפף שבבקעה אבל המוקף לדירה אפי' בית עשרה כורין מטלטלין בו וקאמר הכא יתר מבית סאתים שהוקף לדירה הוא מותר לטלטל בכולו: נזרע רובו. בטלו הזרעים שם דירה ממנו והרי הוא כגינה שאין הקפה לדירה הואיל ויתר מבית סאתים הוא אין מטלטלין בו עוד: אבל ניטע רובו. באילנות אין האילנות מבטלין תורת דירתו ממנו והרי הוא כחצר שלפני הבתים שהקיפוה לדירה ומותר: מאי שנא בור. דבעינן נמי הרחקה וקתני נמי אם הבור קדמה קוצץ ונותן בעל הבור דמי האילן לבעל האילן: לא חמימא ולא קרירא. שזה סומך על זה אף כאן דמי האילן מי יתנם אם באת להטילם על בני העיר כל אחד אומר ממני לא יתחילו ונמצא האילן עומד והעיר מגונה ואין זו תפארת ארץ ישראל: ומאי קושיא. מבור לעיר דאיצטריך לשנויי הכי דלמא שאני היזק דרבים מהזיקא דיחיד לא חייבו חכמים לקוץ אילנו בשביל בור היחיד בלא דמים אבל בשביל היזק רבים חייבוהו לקוץ: לא חמימא כו'. אם באת להמתין עד מתן מעות עמוד זה לאורך ימים בני העיר סומכין זה על זה ובעל האילן רוצה בכך לפיכך יקוץ ואחרי כן יגבה מעותיו מהן בב''ד: התם. גבי בור דודאי של אילן אם ודאי קדם לאו למיקץ קאי כדקתני אם האילן קדם לא יקוץ ספיקו נמי לא אמר ליה קוץ שעל הניזק להביא ראיה: הכא דודאי. נמי למיקץ קאי אלא שנוטל דמים כדקתני אם האילן קדם קוצץ ונותן דמים ספיקו נמי אמר ליה קוץ ממ''נ על כרחך וכשבא לגבות דמים אמר ליה אייתי ראיה דאת קדמת ושקל: מתני' גורן קבוע. בגמ' מפרש מאי קביעותא: חמשים אמה. מפני המוץ המזיק את בני העיר כשהוא זורה וגם הזרעים הוא מייבש: ומנירו של חבירו. ובגמרא מפרש מאי היזק דמוץ לניר ניר היא חרישה שחורשין בימי הקיץ ואין זורעין בו עד ימות החורף כדי שימותו שרשי הקוצים והעשבים כדכתיב נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים (ירמיה ד): בכדי שלא יזיק. האי שיעורא משמע בציר מחמשים אמה ובגמרא פריך מ''ש מרישא דאמרת אלא אם כן יש לו חמשים אמה לכל רוח: גמ' שאינו זורה ברחת. שאין הכרי גדול וא''צ לזרות ברחת אלא הרוח מנשבת בכרי והמוץ נדף מאליו רחת פל''ה בלע''ז כשהכרי גדול צריך להגביה התבואה ברחת וזורק כלפי מעלה והרוח מנשבת ודוחפת המוץ למרחוק: רב אשי אמר. שיעורא דסיפא כרישא ומה טעם קאמר: מקשואיו ומדלועיו. נטיעה שהקשואין והדלועין גדילין בה: בשלמא לרב אשי ניחא. דקתני בכולהו חמשים אמה: אלא לאביי קשיא קשיא [הכי] גרסינן: (רש"י)

 תוספות  מרחיקין את האילן [מן העיר] כ''ה אמה. וזרעים צריך להרחיק מן העיר עד אלף אמה דאין עושין מגרש שדה: מ''ש מבור דקוצץ ונותן דמים אמר רב כהנא קידרא דבי שותפי כו'. תימה לרשב''א א''כ כשהאילן קדם נמי אמאי נותן דמים מהאי טעמא וי''ל דכשהאילן קדם כיון דסמך בהיתר אין לחוש אם יתעצלו וישאר האילן עומד אבל עוד קשה לו דמאי שייך הכא קידרא דבי שותפי והלא קוצץ תחלה קודם שיתנו דמים ואומר ר''י דה''פ דמשום קידרא דבי שותפי לא חיימא ולא קרירא לא רצו לתקן שיתנו דמים דאע''ג דקוצץ תחלה פעמים שלא ישמע להם לקוץ תחלה אם לא ידע מי יתן לו הדמים וכל אחד ואחד יתרשל ולא יקוץ כדי שלא ליתן דמים כי בעל האילן ידרוש מעמו: ולימא להו הבו לי ברישא והדר איקוץ. גבי בור לא שייך למיפרך הכי דניחא כיון שסמך באיסור שיקוץ תחלה: קשיא לאביי. תימה מאי קשיא ליה הא ברייתא איירי בגורן קבוע ומתניתין בגורן שאינו קבוע ויש לומר דאביי גופיה הוה משני דמה טעם קאמר אי לאו משום דקשיא ליה מה צריך לפרש טעמא כדי שלא יזיק והשתא דבברייתא מפרש טעמא כדי שלא יזיק מתני' נמי איכא לפרושי הכי: (תוספות)


דף כה - א

שעושה אותו גלל: מתני' מרחיקין את הנבלות ואת הקברות ואת הבורסקי מן העיר חמשים אמה אין עושין בורסקי אלא למזרח העיר רבי עקיבא אומר לכל רוח הוא עושה חוץ ממערבה ומרחיק חמשים אמה ומרחיקין את המשרה מן הירק ואת הכרישין מן הבצלים ואת החרדל מן הדבורים ורבי יוסי מתיר בחרדל: גמ' איבעיא להו ר' עקיבא היכי קאמר לכל רוח הוא עושה וסומך חוץ ממערבה דמרחיק נ' אמה ועושה או דלמא לכל רוח הוא עושה ומרחיק חמשים אמה חוץ ממערבה דאינו עושה כלל ת''ש דתניא ר''ע אומר לכל רוח הוא עושה ומרחיק חמשים אמה חוץ ממערבה דאינו עושה כל עיקר מפני שהיא תדירא א''ל רבא לרב נחמן מאי תדירא אילימא תדירא ברוחות והא אמר רב חנן בר אבא אמר רב ד' רוחות מנשבות בכל יום ורוח צפונית עם כולן שאילמלא כן אין העולם מתקיים אפילו שעה אחת ורוח דרומית קשה מכולן ואילמלא בן נץ שמעמידה מחרבת את העולם שנאמר {איוב לט-כו} המבינתך יאבר נץ יפרוש כנפיו לתימן אלא מאי תדירא תדירא בשכינה דאריב''ל בואו ונחזיק טובה לאבותינו שהודיעו מקום תפלה דכתיב {נחמיה ט-ו} וצבא השמים לך משתחוים מתקיף לה רב אחא בר יעקב ודלמא כעבד שנוטל פרס מרבו וחוזר לאחוריו ומשתחוה קשיא ורבי אושעיא סבר שכינה בכל מקום דאמר רבי אושעיא מאי דכתיב {נחמיה ט-ו} אתה הוא ה' לבדך אתה עשית את השמים וגו' שלוחיך לא כשלוחי בשר ודם שלוחי בשר ודם ממקום שמשתלחים לשם מחזירים שליחותן אבל שלוחיך למקום שמשתלחין משם מחזירין שליחותן שנאמר {איוב לח-לה} התשלח ברקים וילכו ויאמרו לך הננו יבואו ויאמרו לא נאמר אלא וילכו ויאמרו מלמד שהשכינה בכל מקום ואף רבי ישמעאל סבר שכינה בכל מקום דתנא דבי רבי ישמעאל מנין ששכינה בכל מקום שנאמר {זכריה ב-ז} הנה המלאך הדובר בי יוצא ומלאך אחר יוצא לקראתו אחריו לא נאמר אלא לקראתו מלמד ששכינה בכל מקום ואף רב ששת סבר שכינה בכל מקום דא''ל רב ששת לשמעיה לכל רוחתא אוקמן לבר ממזרח ולאו משום דלית ביה שכינה אלא משום דמורו בה מיני ורבי אבהו אמר שכינה במערב דא''ר אבהו מאי אוריה אויר יה אמר רב יהודה מאי דכתיב {דברים לב-ב} יערוף כמטר לקחי זו רוח מערבית שבאה מערפו של עולם תזל כטל אמרתי זו רוח צפונית שמזלת את הזהב וכן הוא אומר {ישעיה מו-ו} הזלים זהב מכיס כשעירים עלי דשא זו רוח מזרחית שמסערת את כל העולם כשעיר וכרביבים עלי עשב זו רוח דרומית שהיא מעלה רביבים ומגדלת עשבים תניא ר''א אומר עולם

 רש"י  שעושה אותו גלל. מרבה לו זבל ושורף את הזרעים שנזרעו בו: מתני' את הנבלות ואת הקברות כו'. משום ריח רע: אלא למזרח העיר. שאין הרוח מזרחית קשה תדיר אא''כ באה לפורענות אבל כדרכה היא חמה ומנשבת בנחת דכתיב (יונה ד) רוח קדים חרישית ותך השמש וגו' לפיכך אינה מביאה הרוח לעיר: חוץ מן מערבה. בגמ' מפרש טעמא: גמ' וסומך. אינו צריך להרחיק נ' אמה: שאינו עושה כלל. ומרחיק נ' אמה דקאמר ר''ע אשאר רוחות דרישא קאי: תדירא ברוחות. אותו צד תדיר ברוח שרוח מערבית מנשבת תדיר משאר רוחות: רוח צפונית מנשבת עם כל אחת. מהרוחות לפי שהיא רכה ומתוקה וצלולה כדאמר ביבמות (דף עב.) וממתקתן: בן נץ. מלאך העשוי בדמות נץ: מעמידה. בכנפיו: תדירא בשכינה. במערב היא שוכנת: לאבותינו. אנשי כנה''ג שאמרו מקרא זה בספר עזרא: וצבא השמים. השמש והירח העומדים במזרח: לך משתחוים. למערב: ודלמא. הם למזרח משתחוים וכי תימא אין דרך להשתחוות סמוך לרב הם עושין כעבד שנטל פרס מרבו וחוזר לאחוריו ומשתחוה כשהוא הולך לאחוריו משנטל פרס מתרחק תמיד בהשתחויה: פרס. מתן: אתה הוא ה' לבדך. בתר וצבא השמים כתיב ועל עסקי שליחות צבא השמים הוא משבח ואומר אתה הוא לבדך במדה זו: לשם מחזירין שליחותן. כשבאין לומר עשינו שליחותך צריכין לשוב אל מקום שהשולחם עומד שם: למקום שמשתלחין. פי' באותו מקום שנשתלחו שם אף שם השכינה מצויה ואומרים לו עשינו שליחותך: והנה המלאך הדובר בי יוצא. בנבואת זכריה למוד את ירושלים כמה ארכה וגו' ומלאך אחר יוצא לסתור שליחותו של ראשון שחזר בו המקום ולא יתן בה מדה ואומר פרזות תשב ירושלים והרי שניהם מאת השכינה באים ואחריו לא נאמר אלא לקראתו זה בא מכאן וזה בא מכאן: רב ששת. מאור עינים הוה: לכל רוחתא אוקמן. העמידני להתפלל: דמורו בה מיני. תלמידי עובדי ע''ז מורים הוראה להתפלל במזרח: אוריה. אני שמעתי כך קורין למערב בלשון פרסי. ול''נ שכך קורין למזרח בלשון לעז והיינו דקאמר אויר יה שהשכינה במערב ופניו למזרח נמצא המזרח אוירו: יערוף כמטר לקחי. משה רבינו דימה את התורה לארבע רוחות כשם שאי אפשר בלא הם כך אי אפשר לעולם בלא תורה: מערפו של עולם. אני שמעתי מחזקו של עולם על שם שהשכינה במערב ס''ל ואני אומר מאחוריו של עולם שהמערב קרוי אחור שנאמר הן קדם אהלך ואיננו ואחור ולא אבין וגו' (איוב כג): שמזלת את הזהב. שמחממת ומביאה שרב ורעבון בא והזהב זל: וכן הוא אומר. דכתיב זילותא גבי זהב: כשעיר. שד: (רש"י)

 תוספות  שעושה אותו גלל. אע''ג דגלל משביח הקרקע כשהיא כולה גלל מזיק: אין עושין בורסקי אלא למזרח העיר. משום דרוח מערבי שהוא קשה ירחיק ויוליך הריח מן העיר כדאמרי' (ברכות מ.) הישן למזרח גרנו דמו בראשו מפני שרוח מערבית מביא הקש בחוטמו: מפני שהיא תדירה. לא גרסי' מ''ט דמן הברייתא היא דהכי איתא בתוספתא (פ''א ע''ש): וצבא השמים לך משתחוים. וא''ת בלילה נמי במזרח משתחוים וי''ל דאין לנו ללמוד אלא ממה שאנו רואין וא''ת ואמאי לא נדע מקום תפלה מבית המקדש שהיתה שם שכינה במערב וי''ל דמשם אין ללמוד דאע''ג דשכינה בכל מקום אי אפשר להשים ארון וכפורת אלא בצד אחד וריצב''א אומר דמשם אין ללמוד דשכינה במערב דנהי דבית קדשי הקדשים היה במערב המקדש מ''מ הארון שהשכינה שם כדכתיב (שמות כה) ונועדתי לך שם היה במזרח בית קדשי הקדשים: לכל רוחתא אוקמן. כל הני אמוראי לית להו הא דתניא בברכות (דף ל.) שחייב אדם להתפלל נגד ירושלים משום דכתיב והתפללו אליך דרך ארצם אלא סברי כר' ישמעאל דאמר בכ''מ שכינה ומאן דאמר שכינה במערב סבר כר''ע דאמר מפני שהיא תדירה ור' חנינא דשמעתין דאמר כגון אתון דיתבון לצפונא דארעא דישראל אדרימו סבר לה כברייתא דברכות: אוריה. לשון שפ''ה דאוריה מערב נראה לר''ת ולר''ח עיקר: רוח מערבית שבא מערפו של עולם. כדפי' בקונט' מאחורו של עולם דמערב קרוי אחור דכתיב אחור וקדם צרתני ודרשינן [בחגיגה] (דף יב.) לענין מזרח ומערב וכתיב נמי ארם מקדם ופלשתים מאחור (ישעיה ט) וקרי נמי דרום ימין ולצפון שמאל כדאמרי' בשמעתין והיינו משום דשכינה במערב ופני השכינה למזרח לכך קרוי מערב אחור ומזרח קדם ודרום ימין וצפון שמאל ולמ''ד שכינה בכל מקום צ''ל דהאי דקרי מזרח קדם ומערב אחור ודרום ימין וצפון שמאל משום שכינה בבית המקדש שהיה במערב ופני השכינה כלפי ישראל שהיו במזרח ומשתחוים שם: הגה''ה ורבינו יצחק בר יהודה פירש דכשעמד אדם הראשון כשנברא היו פניו למזרח ואין נראה שהיה ערפו כלפי השכינה למאן דאמר שכינה במערב. ע''כ הגה''ה: רוח מזרחית שמסערת כל העולם כולו. והא דמשמע במתניתין שהיא נוחה מכל הרוחות היינו כשהיא באה כדרכה אבל כשבאה לפורענות היא מסערת כדפי' הקונט' במתניתין: (תוספות)


דף כה - ב

לאכסדרה הוא דומה ורוח צפונית אינה מסובבת וכיון שהגיעה חמה אצל קרן מערבית צפונית נכפפת ועולה למעלה מן הרקיע ורבי יהושע אומר עולם לקובה הוא דומה ורוח צפונית מסובבת וכיון שחמה מגעת לקרן מערבית צפונית מקפת וחוזרת אחורי כיפה שנאמר {קהלת א-ו} הולך אל דרום וסובב אל צפון וגו' הולך אל דרום ביום וסובב אל צפון בלילה סובב סובב הולך הרוח ועל סביבותיו שב הרוח אלו פני מזרח ופני מערב שפעמים מסבבתן ופעמים מהלכתן הוא היה אומר אתאן לר' אליעזר {איוב לז-ט} מן החדר תבא סופה זו רוח דרומית וממזרים קרה זו רוח צפונית מנשמת אל יתן קרח זו רוח מערבית ורחב מים במוצק זו רוח מזרחית והאמר מר רוח דרומית מעלה רביבים ומגדלת עשבים לא קשיא הא דאתיא מטרא בניחותא הא בשפיכותא אמר רב חסדא מאי דכתיב {איוב לז-כב} מצפון זהב יאתה זו רוח צפונית שמזלת את הזהב וכן הוא אומר {ישעיה מו-ו} הזלים זהב מכיס אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא מיום שחרב בית המקדש לא הוגשמה רוח דרומית שנאמר {ישעיה ט-יט} ויגזור על ימין ורעב ויאכל על שמאל ולא שבעו וכתיב {תהילים פט-יג} צפון וימין אתה בראתם ואמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא מיום שחרב בית המקדש אין הגשמים יורדין מאוצר טוב שנאמר {דברים כח-יב} יפתח ה' לך את אוצרו הטוב בזמן שישראל עושין רצונו של מקום וישראל שרויין על אדמתם גשמים יורדין מאוצר טוב בזמן שאין ישראל שרויין על אדמתם אין גשמים יורדין מאוצר טוב אמר רבי יצחק הרוצה שיחכים ידרים ושיעשיר יצפין וסימניך שלחן בצפון ומנורה בדרום ורבי יהושע בן לוי אמר לעולם ידרים שמתוך שמתחכם מתעשר שנאמר {משלי ג-טז} אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד והא רבי יהושע בן לוי אמר שכינה במערב דמצדד אצדודי אמר ליה רבי חנינא לרב אשי כגון אתון דיתביתו בצפונה דא''י אדרימו אדרומי ומנא לן דבבל לצפונה דארץ ישראל קיימא דכתיב {ירמיה א-יד} מצפון תפתח הרעה על כל יושבי הארץ: מרחיקין את המשרה מן הירק וכו': תנא רבי יוסי מתיר בחרדל שיכול לומר לו עד שאתה אומר לי הרחק חרדלך מן דבוריי הרחק דבורך מן חרדליי שבאות ואוכלות לגלוגי חרדליי: מתני' מרחיקין את האילן מן הבור עשרים וחמש אמה ובחרוב ובשקמה חמשים אמה בין מלמעלה בין מן הצד אם הבור קדמה קוצץ ונותן דמים ואם אילן קדם לא יקוץ ספק זה קדם וספק זה קדם לא יקוץ ר' יוסי אומר אע''פ שהבור קודמת לאילן לא יקוץ . שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו: גמ' תנא בין שהבור למטה ואילן למעלה בין שהבור למעלה ואילן למטה בשלמא בור למטה ואילן למעלה קא אזלין שרשין מזקי לה לבור אלא בור למעלה ואילן למטה אמאי אמר רבי חגא בשם רבי יוסי מפני שמחלידין את הקרקע ומלקין קרקעיתה של בור: רבי יוסי אומר אע''פ שהבור קודמת לאילן לא יקוץ שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו: אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי אמר רב אשי כי הואן בי רב כהנא הוה אמרינן מודי ר' יוסי בגירי דידיה פאפי יונאה עני והעשיר הוה בנה אפדנא הוו הנך עצורי בשיבבותיה דכי הוו דייקי שומשמי הוה ניידא אפדניה אתא לקמיה דרב אשי א''ל כי הואן בי רב כהנא הוה אמרינן מודי רבי יוסי בגירי דיליה וכמה

 רש"י  לאכסדרה. שאין לה דופן רביעית: אינה מסובבת. במחיצה: למעלה מן הרקיע. ומהלכת את רוח צפון בגגו של רקיע: לקובה. אהל שכולו מוקף: לקרן מערבית צפונית. בלילה שהחמה לעולם מהלכת רוח צפונית בלילה ומן המערב היא פונה לצפון שכך הילוכה מן המזרח לדרום מן הדרום למערב וממערב לצפון: ומחזרת אחורי כיפה. דרך חלון: הולך אל דרום. היקף היום קרוי הילוך שהוא בתוך החלל ואת היקף הלילה קרוי סיבוב שהוא מקיף בחוץ וביום לעולם מהלכת בדרום אפילו ביום קצר אינו מהלך פחות מרוח דרומית: וסובב אל צפון בלילה. אף בלילה קצרה של תקופת תמוז אינו סובב פחות מרוח צפונית: פעמים מהלכתן. ביום ארוך של תקופת תמוז שהיא יוצאה בקרן צפונית מזרחית ושוקעת בקרן מערבית צפונית: פעמים סובבתן. ביום קצר שהיא יוצאה בקרן מזרחית דרומית ושוקעת בקרן מערבית דרומית ומהלכת בלילה ג' רוחות: אתאן לר' אליעזר. שאמר לאכסדרה דומה: וממזרים קרה זו רוח צפונית. שהדופן מוזרת ופרוצה: והאמרת רוח דרומית מעלה רביבים. וכאן אתה אומר רוח מזרחית מביאה מים: הא דאתיא מטרא בניחותא. בא מן הדרום וכי אתיא בשפיכותא בא מן המזרח כדכתיב מים במוצק: לא הוגשמה רוח דרומית. שהיתה רגילה להביא רביבים טובים: וכתיב צפון וימין. אלמא ימין הוא דרום וכתיב ביה רעב: את אוצרו הטוב. וסיפא לתת מטר ארצך: ידרים: בתפלתו יחזיר פניו לדרום: וסימניך. שלא תחליף: דמצדד אצדודי. מעט לצד דרום: אדרימו. שתהיו פונים לצד ירושלים משום דכתיב והתפללו אליך דרך ארצם וגו' (מלכים א ח): עד שאתה אומר לי. שאני מזיק ועלי להרחיק את עצמי אני אומר לך שאתה מזיק: לגלוגי חרדליי. פרחי חרדליי: מתני' חרוב ושקמה. שרשיהם מרובים: בין מלמעלה. שאחד מהן מלמעלן בגובה שיפוע הר והשני בשפולו: בין מן הצד. בקרקע שוה: ונותן דמים. דכיון דברשות נטע שאינו מזיק עד זמן גדול לא חייבוהו חכמים לקוץ בלא דמים בשביל הזיקא דיחיד: גמ' שמחלידין. לשון חלדה דהלכות שחיטה (חולין דף לב.) שמהלכת מתחת לקרקעית הבור: הלכה כר' יוסי. שעל הניזק להרחיק את עצמו: בגירי דיליה. היכא דמטי ליה הזיקא מתוך ידיו של מזיק כההיא דאמרי' בהבית והעלייה (ב''מ דף קיז.) הנהו בי תרי חד דייר עילאי וחד דייר תתאי איפחית מעזיבה וכל אימת דמשי ידיה נפלי עליה דתתאי דכשנופלין מידו ממש על התחתון קרי ליה גירי דיליה וכי פסקי והדר נפלי לא קרי ליה גירי דיליה: פאפי יונאה. כך שמו על שם מקומו: עצורי. עוצרי שומשמין לעשות שמן: בגירי דיליה. והכא נמי מידיהם הוא בא לו שמכח מכותיהם הוא מרעיד: וכמה. תנוד אפדנא דבעי ארחוקי: (רש"י)

 תוספות  וממזרים. פי' רוח צפונית שכותל שלה מושלך כלומר שאינה מסובבת לרבי אליעזר: וכתיב צפון וימין וכו'. דויגזור על ימין איכא למימר דבימין ושמאל של אדם מיירי (הג''ה. ועוד נראה שמא מקרא קמא אין להוכיח שבדרום ימין ולא נאמר . איפכא. ע''כ הג''ה): תנא בין שהבור למעלה ואילן למטה כו'. איצטריך לאיתויי הך אע''ג דבמתני' נמי תנן בין מלמעלן בין מלמטן מ''מ דאי ממתני' הוה אמינא דאחרוב ושקמה קאי דעלה קאי קמ''ל ברייתא בכל אילן (הגה''ה. ולספרים דלא גרסינן במתני' בין מלמטן אתי שפיר דאי ממתני' הוה אמינא בין מלמעלן אאילן קאי ולא אבור משום דלא תקשי אלא בור מלמעלה ואילן מלמטה אמאי כדפריך אברייתא. עד כאן הגה''ה): עני והעשיר הוה. רבותא נקט שהיה עני ולא איבעי לאסוקי אדעתייהו שיבנה האפדנא אפי' הכי הוזקקו להרחיק משום דהוו גירי דידהו אף על גב דסמך בהיתר אין צריך להרחיק אפי' בגירי דיליה כדתניא (לעיל דף כ:) אם היה רפת בקר קודמת לאוצר מותר וה''ה חנות של נחתומים וצבעין ואין חילוק בין דירה לשאר לפי המסקנא אומר ר''ת דהכא היינו טעמא משום דלא קביעא תשמישייהו כל כך כי הנך דלעיל (הג''ה. ועוד דהכא משום דבאיסור סמך דכל מרא דמחי מרפי לארעא. ע''כ הג''ה): (תוספות)


דף כו - א

כדנייד נכתמא אפומיה דחצבא דבי בר מריון בריה דרבין כי הוה נפצי כיתנא הוה אזלא רקתא ומזקא אינשי אתו לקמיה דרבינא אמר להו כי אמרינן מודה ר' יוסי בגירי דיליה הני מילי דקא אזלא מכחו הכא זיקא הוא דקא ממטי לה מתקיף לה מר בר רב אשי מאי שנא מזורה ורוח מסייעתו אמרוה קמיה דמרימר אמר להו היינו זורה ורוח מסייעתו ולרבינא מאי שנא מגץ היוצא מתחת הפטיש והזיק דחייב לשלם התם ניחא ליה דליזל הכא לא ניחא ליה דליזל: מתני' לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות אחד גפנים ואחד כל אילן היה גדר בינתים זה סומך לגדר מכאן וזה סומך לגדר מכאן היו שרשים יוצאים לתוך של חבירו מעמיק ג' טפחים כדי שלא יעכב את המחרישה היה חופר בור שיח ומערה קוצץ ויורד והעצים שלו: גמ' תנא ארבע אמות שאמרו כדי עבודת הכרם אמר שמואל לא שנו אלא בארץ ישראל אבל בבבל שתי אמות תניא נמי הכי לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אלא אם כן הרחיק ממנו שתי אמות והא אנן תנן ארבע אמות אלא לאו כדשמואל שמע מינה ואיכא דרמי לה מירמא תנן לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות והתניא שתי אמות אמר שמואל לא קשיא כאן בבבל כאן בארץ ישראל רבא בר רב חנן הוו ליה הנהו דיקלי אמיצרא דפרדיסא דרב יוסף הוו אתו צפורי יתבי בדיקלי ונחתי בפרדיסא ומפסדי ליה א''ל זיל קוץ א''ל והא ארחיקי לי א''ל ה''מ לאילנות אבל לגפנים בעינן טפי והא אנן תנן אחד גפנים ואחד כל אילן א''ל ה''מ אילן לאילן וגפנים לגפנים אבל אילן לגפנים בעינן טפי א''ל אנא לא קייצנא דאמר רב האי דיקלא דטעין קבא אסור למקצייה ואמר ר' חנינא לא שכיב שכחת ברי אלא דקץ תאנתא בלא זימניה מר אי ניחא ליה ליקוץ רב פפא הו''ל הנהו דיקלי אמיצרא דרב הונא בריה דרב יהושע אזל אשכחיה דהוה חפר וקא קאיץ שרשיו אמר ליה מאי האי אמר ליה תנן היו שרשים יוצאים לתוך של חבירו מעמיק שלשה כדי שלא יעכב המחרישה אמר ליה הני מילי שלשה מר קא חפר טפי אמר ליה אנא בורות שיחין ומערות קא חפרנא דתנן היה חופר בור שיח ומערה קוצץ ויורד והעצים שלו אמר רב פפא אמרי ליה כולהי ולא יכילי ליה

 רש"י  כדנייד נכתמא אפומא דחצבא. שאם יניחו כד על חומה וכסויה עליה ינוע הכיסוי מחמת הרעדה: רקתא. מה שמנערין מן הפשתן: מאי שנא מזורה. בשבת דחייב ואע''פ שהרוח מסייעתו חשיב ליה עושה מלאכה אלמא גירי דיליה נינהו: היינו זורה ורוח מסייעתו. כי היכי דלענין שבת הוי כחו לענין נזקין נמי כחו חשיב ליה: ולרבינא מאי שנא כו'. בשלמא זורה ורוח מסייעתו לא הויא ליה פירכא דקסבר ממונא מאיסור שבת לא ילפינן דהתם מלאכת מחשבת אסרה תורה וכה''ג מתרצינן ליה להא פירכא בב''ק בהכונס צאן לדיר (דף ס.): גץ. אטנצייל''א היוצאת מן הברזל כשהפטיש מכה עליו: חייב. והרי הוליכן הרוח: ניחא ליה דליזיל. לחוץ שלא ידליק את ביתו: מתני' סמוך לשדה חבירו. בין שדה הלבן בין שדה האילן וטעמא כדי עבודת הכרם שכשיחרוש את אילנותיו לא יהא צריך להכניס מחרישתו לתוך שדה חבירו: מעמיק. להן בעל השדה שיצאו לתוכו: קוצץ. בעומק ג' טפחים: והעצים שלו. בגמרא מפרש של מי: גמ' אבל בבבל שתי אמות. שמחרישתן קצרה: פרדיסא. כרם: והא ארחיקי לי. ד' אמות: שכחת ברי. כך שמו: אשכחיה. רב פפא לרב הונא דקא חפר וקייץ שרשין: מאי האי. אמאי קייצתא: אמרי ליה כולהי. הבאתי לו ראיות הרבה שלא יקוץ: (רש"י)

 תוספות  אפומא דחצבא. על פי' הקונט' קשיא לר''י דאיך יהא האפדנא נייד כולי האי עד שתתנדנד הנכתמא דא''כ הבית קרוב ליפול ולפי הענין משמע שהיה בנין חזק שהרי מתוך העושר בנאה ובמס' שבת (דף עז:) נמי אמר מאי אפנדא אפיתחא דין שמאספין שם לדין משמע דבירה גדולה היא ונראה לר''י דכד ניידא נכתמא כשאדם אוחז הכד בידו שזהו דבר מועט הרבה א''כ מתנדנד האפדנא חייב להרחיק ולריצב''א נראה שאין פ''ה דחוק דבדבר מועט מתנדנד הנכתמא שהוא דבר קל אף על פי שהאפדנא אינו מתנדנד כל כך: זיקא הוא דקא ממטי לה. קשיא לר''י דליחייב משום אש מידי דהוה אאבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו דחייב משום אש כדאמר בפ''ק דב''ק (דף ו.) והכא דאמטי ליה ברוח מצויה איירי מדפריך עלה מזורה ורוח מסייעו דאיירי ברוח מצויה כדמשמע בהכונס (שם דף ס. ושם) גבי ליבה וליבתו הרוח ומדפריך מגץ היוצא מתחת הפטיש דהיינו ברוח מצויה דחייב משום אש דגבי אש קתני לה בהכונס ואומר ר''י דלא דמי לאש דאין חייב משום אש אלא כשעשה האדם את האש לבדו כדכתיב המבעיר את הבערה בלא סיוע הרוח ואח''כ הולכת על ידי רוח מצויה אבל הכא אין עושה לבדו כל עיקר אלא ע''י הרוח דאי לאו רוח לא הוה רקתא אזלא כל עיקר ודמי לליבה וליבתו הרוח דפטור והיינו דמשני כי פריך בסמוך מ''ש מגץ דהוה סלקא דעתך דדמי ממש לגץ ומשני התם ניחא ליה דליזל ומתכוין להכות בכח עד שיצא הגץ ומתרחק בלא שום זיקא וחייב משום אש על מה שגומר והולך על ידי רוח מצויה אבל הכא לא ניחא ליה דתיזל כלומר ואינו מכה בכח ואי לאו רוח אין הרקתא הולכת כלל וא''ת מ''מ יהא חייב להרחיק מידי דהוה אגורן דמתניתין דחייב להרחיק אע''ג דזיקא ממטי ליה וי''ל דמתני' כרבנן והכא איירי אליבא דר' יוסי דלא מחייב אלא בגירי דיליה והא דפריך מגץ ולא מצי לאוקמי ההיא דגץ כרבנן משום דלא פליגי רבי יוסי ורבנן לענין חיוב תשלומין אלא לענין הרחקה וא''ת מאי שנא מנמייה דאפילו לר' יוסי מרחיקין אע''ג דהיא גופה ממטיא נפשה כמר בר רב אשי ומיהו התם משום דזימנין דבהדי דנח כו' כדקאמר לעיל אבל קשה מעורבין לעיל (דף כג.) דאמר רב יוסף אפיקו לי קורקור מהכא וי''ל דגמרא לא סבר לה כרבינא דר''ת פוסק כמר בר רב אשי וכאמימר ועוד אומר ר''י דבעלי חיים שאני דחמירי טפי מרוח דכח אחר מעורב בהן כדאמרינן בבבא קמא (דף ו.): מאי שנא מזורה ורוח מסייעתו. ורבינא לא חשיב לה פירכא דסבר כי היכי דלא גמרינן משבת לענין תשלומין כדמפרש רב אשי בהכונס (ב''ק דף ס. ושם) דגבי שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הכא גרמא הוא וגרמא בנזקין פטור הכי נמי לא גמרינן מהתם שיהא חייב להרחיק ומר בר רב אשי סבר נהי דחיוב תשלומין לא גמרי' לענין הרחקה דליחשב גירי דיליה גמרינן שפיר כיון דגרמא בנזקין אסור: ורבינא מאי שנא מגץ. וא''ת ואמאי קאמר ורבינא לאמימר נמי תיקשי לענין חיוב תשלומין מאי שנא מגץ וי''ל משום הכי נקט רבינא דאמימר הוי מצי לדחויי דה''נ חייב לדידיה בתשלומין דלגמרי מדמה לה לזורה ורוח מסייעתו: אחד גפנים ואחד כל אילן. מתוך פ''ה לעיל (דף יח.) משמע דנקט אחד גפנים משום דשייך בהו כלאים דהביא ראיה מכאן דכשיש גדר ליכא איסור כלאים וזה סומך לגדר מכאן וזה מכאן ואין נראה דשדה חבירו דקתני הכא על כרחך לאו בשל זרעים איירי דהא מוקמי' בגמ' דמתני' אילנות לאילנות וגפנים לגפנים אבל אילנות לגפנים בעי טפי משום ציפרי ומהאי טעמא גפנים לזרעים בעי טפי אלא דנראה דנקט אחד גפנים ואחד כל אילן דלא תיסוק אדעתי' למימר דשיעור ד' אמות דמתני' דוקא בגפנים שמצינו בהם שיעור זה במקום אחר לענין כלאים: אבל בבבל ב' אמות. תימה דבפרק המוכר את הספינה (לקמן דף פב: ושם דף פג.) גבי קנה ג' קנה קרקע דאמר רב יוסף עובדא הוה בדורא דרעותא כו' משמע מהתם דבבבל נמי בעינן ד' אמות דבבבל הוה מעשה וצ''ל דבההיא דורא דרעותא היה להם מחרישה גדולה כמו בארץ ישראל: אבל בגפנים בעי טפי. והוא כשנטע דקלים כשהם גבוהים אבל אם נטע גרעין לא דממילא קא גדל ולא גירי דיליה הוא: אנא לא קייצנא דאמר רב כו'. וא''ת והתנן במתניתא דקוצץ ונותן דמים וי''ל דאיכא לאוקמי באילן סרק אבל קשה דאמרינן בהחובל (ב''ק דף צב.) גבי הנהו דיקלי דמכחשי בגופני הוו דקאמר למחר אייתי לי מקורייהו אלמא משום היזק גפנים מותר לקוץ דקלים ויש לפרש דשאני התם שיותר מדאי היו מכחישים בגפנים עד דהוה טעים בהו טעמא דחמרא: (תוספות)


דף כו - ב

עד דאמרי ליה הא דאמר רב יהודה מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו לבתר דנפק אמר אמאי לא אמרי ליה כאן בתוך שש עשרה אמה כאן חוץ לשש עשרה אמה: היה חופר בור שיח ומערה קוצץ ויורד והעצים שלו (וכו'): בעא מיניה יעקב הדייבא מרב חסדא עצים של מי אמר ליה תניתוה שרשי אילן של הדיוט הבאין בשל הקדש לא נהנין ולא מועלין אי אמרת בשלמא בתר אילן אזלינן משום הכי לא מועלין אלא אי אמרת בתר קרקע אזלינן אמאי לא מועלין אלא מאי בתר אילן אזלינן אימא סיפא של הקדש הבאים בשל הדיוט לא נהנין ולא מועלין ואי בתר אילן אזלינן אמאי לא מועלין מידי איריא בגידולין הבאין לאחר מכאן עסקינן וקא סבר אין מעילה בגידולין רבינא אמר לא קשיא כאן בתוך שש עשרה אמה כאן חוץ לשש עשרה אמה: אמר עולא אילן הסמוך למצר בתוך שש עשרה אמה גזלן הוא ואין מביאין ממנו בכורים מנא ליה לעולא הא אילימא מדתנן עשר נטיעות המפוזרות בתוך בית סאה חורשין כל בית סאה בשבילן עד ראש השנה כמה הוו להו תרי אלפין וחמש מאה גרמידי לכל חד וחד כמה מטי ליה מאתן וחמשין הא לא הוי דעולא ואלא מדתנן שלשה אילנות של ג' בני אדם הרי אלו מצטרפין וחורשין כל

 רש"י  שהחזיקו בו רבים. לעשותו להן דרך אסור לקלקלו אע''פ שהוא של יחיד ואנא נמי הא אחזיקי ליה: לבתר דנפק. רב פפא: אמר. רב הונא אמאי לא אמרי ליה: בתוך שש עשרה אמה. לאילן הויא חזקה דאילן אבל חוץ לשש עשרה אמה אין חזקתו חזקה שאע''פ ששרשיו מתפשטין כ''ה אמה אינן יונקין אלא בתוך ט''ז אמה סמוך לאילן וכדאמרינן לקמן ואנא הוא חוץ לט''ז אמה קייצנא: הדייבא. דמן הדייב: לא נהנין. מדרבנן: ולא מועלין. אם נהנה לא מעל אלמא לא קדשי: מידי איריא. מסקנא דקושיא הוא כלומר מכולה לאו איריא היא לא למשמע מינה בתר אילן ולא למשמע מינה בתר קרקע דטעמא משום דהנך שרשים גידולים הבאים לאחר שהוקדש האילן הוא ואיכא למ''ד במס' מעילה אין מועלין בגידולין אפי' שרשי הקדש בשדה הקדש: לא נהנין. איצטריכא ליה: רבינא אמר ל''ק. רישא דקתני בתר אילן אזלינן היינו בתוך ט''ז אמה וסיפא דקתני של הקדש באין בתוך של הדיוט לא מועלין היינו חוץ לט''ז: גזלן הוא. שיונק משדה חבירו: ואין מביאין ממנו בכורים. אין צריך להביא ממנו בכורים דבעינן אשר תביא מארצך (דברים כו): עשר נטיעות מפוזרות בבית סאה. לארכו ולרחבו כולן בשוה יונקות מכל בית סאה וכולם צריך להם ומותר לחורשו ערב שביעית עד ראש השנה שהלכה למשה מסיני הוא ובית סאה חמשים אמה על חמשים אמה שחצר המשכן קרוי בית סאתים והוא מאה על חמשים: כמה הוי להו. בית סאה כי עבדת להו רצועה של אמה רוחב: תרי אלפים וחמש מאה גרמידי. שהרי יש כאן נ' רצועות של חמשים אמה ועולות לאלפים וחמש מאות אמה חלוק אותן לעשר אילנות תמצא צירוף קרקע יניקת כל אילן ואילן בין הכל מאתן וחמשין אמה אורך באמה רוחב: הא לא הוי כדעולא. דשיעור עולא נפיש דאמר דאילן יונק שש עשרה לכל צד הרי ל''ב על ל''ב עשה מהן רצועה אחת של אמה רוחב כאשר עשית מבית סאה תמצאנה של אלף וכ''ד אמה שהרי יש כאן שלשים ושתים רצועות כל אחת ואחת ל''ב אמה: ואלא מדתנן שלשה אילנות. גדולים שיונקים יותר מן הנטיעות ומפוזרין בבית סאה לארכו ולרחבו בשוה אע''פ שאינו של אדם אחד אלא של שלשה בני אדם מצטרפין להיות שדה אילן ולחרוש כל בית סאה בשבילן ערב שביעית עד עצרת כדין שדה אילן ואם לאו אין חורשין אלא כל אחד כדי צרכו דהיינו תחתיו וחוצה לו כמלא אורה וסלו והשאר הוי שדה הלבן ואין חורשין אותו אלא עד הפסח: (רש"י)

 תוספות  עד דאמרי ליה הא דאמר רב יהודה מיצר שהחזיקו כו'. תימה מאי מייתי מרב יהודה דרבים שאני דאי לאו הכי קשיא מתני' דקתני קוצץ ויורד ופירש ר''ח וריב''ם דרבים החזיקו במצריה דרב הונא וברשותו דאי לאו הכי אין חזקתו מועלת כדמשמע בהמניח (ב''ק דף כח. ושם) ואתא רב הונא וקא חפר ברשות הרבים וקצץ שרשים דרב פפא ומשום הכי פריך מדרב יהודה דכיון שהחזיקו בו רבים אינו רשאי לחפור והא דקאמר אמאי לא אמרי ליה כאן בתוך שש עשרה אמה וכו' ה''פ כלומר כי קאמר רב יהודה מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו ה''מ תוך ט''ז אמה אבל חוץ לט''ז אמה מותר לקלקלו כיון שמניח ט''ז אמה כדין רשות הרבים ובסוף חזקת הבתים (לקמן דף ס:) דאסר רבי יוחנן לאדם שכנס תוך שלו להחזיר כתלים במקומן אע''ג דאיכא רווחא כדמשמע התם אליבא דר''ל הכא איכא רווחא רווחא דקאמר התם שאינו סותם כל רשות הרבים אבל ליכא רווחא ט''ז אמה אבל אי איכא רווחא ט''ז אמה מודה רבי יוחנן דמותר לקלקלו ומחזיר כתלים למקומן כדאמר הכא ומיהו קשה מאי קאמר רב פפא אמרי ליה מכולהי מאי כולהי ומפרש ה''ר מנחם דמכולהי היינו מכל הני דתנן אם האילן קדם לא יקוץ ספק כו' ולא יכלי ליה שהיה דוחה אותו דמיירי באילן עצמו אבל השרשים יקוץ ור''ת מפרש דרב הונא היה קוצץ ולוקח השרשים לעצמו וא''ל רב פפא מאי האי כלומר למה אתה לוקח השרשים לעצמך א''ל דתנן קוצץ ויורד וכיון שבדין אני קוצץ כמו כן יהו העצים שלי ואמרי ליה מכולהי היינו הנהו דמייתי הכא וההיא דמיית'. לקמן שרשי אילן הדיוט הבאים כו' דמינה מוכח לקמן דהעצים שלו דקתני במתני' היינו של בעל האילן ולא יכלי ליה שדחה לו כדדחי ליה לקמן עד דא''ל מרב יהודה כו' דנהי שלא תועיל חזקתי כחזקת רבים לענין שלא תהא רשאי לקוצצו לענין זה מיהא תועיל שיהו העצים שלי ומסיק אמאי לא אמרי ליה חוץ לשש עשרה יש להיות העצים שלי כדאמר רבינא לקמן כאן תוך שש עשרה כו': אלא הכא בגידולין הבאין לאחר מכאן. ויש ספרים דגרסי מידי איריא הא בגידולין וכל זה מדברי המקשה כלומר על כרחך לא תוכל לפשוט מכאן דבגידולין הבאין לאחר מכאן איירי ואי בתר אילן אזלינן רישא אשמועינן דאין נהנין וסיפא אשמועינן דאין מועלין ואי בתר קרקע אזלינן רישא אשמועינן דאין מועלין וסיפא דאין נהנין בגידולין וא''ת ההיא בבא דאשמועינן דאין מעילה בגידולין לשמעינן של הקדש הבאין בשל הקדש דהוי רבותא טפי וי''ל דנקט הכי משום אידך בבא דאשמועינן דאין נהנין דהוי רבותא טפי שאין הכל של הקדש ור''ח לא גריס אלא והמתרץ הוא דקאמר הכי דמוקי סיפא דאין מעילה בגידולין והא דלא נקט דשל הקדש בשל הקדש משום דבעי למינקט דומיא דרישא דאין הכל דהקדש אלא חד דהקדש וחד דהדיוט אבל אי בתר קרקע אזלינן ורישא אשמועינן דאין מעילה בגידולין ליתני רישא של הקדש בשל הקדש דאין מיושב כל כך לומר תנא רישא אגב סיפא כמו תנא סיפא אגב רישא: רבינא אמר לא קשיא כאן תוך ט''ז כו'. רישא בתוך ט''ז אמה דבתר אילן אזלינן וסיפא חוץ לט''ז אמה דבתר קרקע אזלינן ואם תאמר וליתני אידי ואידי תוך ט''ז וליתני סיפא מועלין אי נמי אידי ואידי אחר ט''ז וליתני ברישא מועלין וי''ל דתנא הכי לאשמועינן דבתרוייהו בין בתוך ט''ז אמה בין חוץ לט''ז אמה לא נהנין ולא מועלין: גזלן הוא ואין מביאין ממנו בכורים. פי' ר''ח משום דאין מביאין גזל על גבי המזבח שנאמר אני ה' שונא גזל בעולה (ישעיה סא) וכתיב והבאתם גזול וגו' (מלאכי א) ולית לן דעולא דהא בהדיא פסקינן כרבי יוסי דאמר זה נוטע בתוך שלו כו' וא''ת לפירושו עולא כמאן סבר דכרבנן נמי לא הוי דרבנן לא בעו הרחקה אלא ד' אמות ולעולא שש עשרה אמה וי''ל דעולא הוי מוקי מתניתין בצונמא כדמוקי לה בריש פירקין ולהכי לא בעי אלא ד' אמות ומיהו קשיא לרבי יצחק דפריך לקמן לעולא מהקונה אילן וקרקעו מביא וקורא מאי לאו כל שהוא ומאי קושיא שאני התם שקנאו ולא הוה גזלן ונראה כפי' הקונטרס דאע''ג דמותר לסמוך אין מביאין ממנו בכורים דבעינן אשר תביא מארצך ולקמן דאמר אילן הסמוך מביא וקורא שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ לא קאמר שעל מנת כן הנחיל שיהא מותר לסמוך דבלאו הכי שרי אלא על מנת כן הנחיל שיהא חשוב כמו מארצך ויכול לומר אשר נתת לי: עשר נטיעות המפוזרות כו'. בסוכה (דף לד.) אמר עשר נטיעות וערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני ודוקא עשר לתוך בית סאה אבל פחות אין צריכין חרישה כל כך וכן נמי אם היו בבית סאה יותר מעשר נטיעות אין חורשין לפי שעומדין ליעקר: (תוספות)


דף כז - א

בית סאה בשבילן כמה הוו להו תרי אלפי וה' מאה גרמידי לכל חד כמה מטי ליה תמני מאה ותלתין ותלתא ותילתא אכתי נפישי ליה דעולא לא דק אימור דאמרינן לא דק לחומרא לקולא לא דק מי אמרינן מי סברת בריבועא קא אמרינן בעיגולא קא אמרינן מכדי כמה מרובע יותר על העיגול רביע פשו להו ז' מאה ושתין ותמניא אכתי פש ליה פלגא דאמתא היינו דלא דק ולחומרא לא דק תא שמע הקונה אילן וקרקעו מביא וקורא מאי לאו כל שהוא לא י''ו אמה תא שמע קנה שני אילנות בתוך של חבירו מביא ואינו קורא הא שלשה מביא וקורא מאי לאו כל שהוא לא הכא נמי י''ו אמה ת''ש ר''ע אומר קרקע כל שהוא חייב בפאה ובבכורים וכותבין עליו פרוזבול

 רש"י  בית סאה כמה הוו להו תרי אלפי ות''ק גרמידי. על אמה רוחב: כמה מטי. לכל חד מהנך אילנות תתל''ג ותילתא אכתי נפישין להו שש עשרה אמה דעולא דהוי אלף וכ''ד: לא דק. עולא לא דקדק כל כך הואיל וקרוב לשיעור זה קאמר ולא איכפת ליה: אימור דאמרינן לא דק. היכא דאזיל לחומרא הכא קא אזיל לקולא דאינו יונק כל כך וקאמר איהו דיונק ופטר ליה מביכורים: מי סברת. שש עשרה אמה דעולא בריבועא קאמר דליהוי שלשים ושתים על ל''ב כדקאמרינן: בעיגולא קאמר. שכל סביביו יונק שש עשרה והיינו בעיגולא דאילו ברבוע נמצא כנגד האלכסון יותר משש עשרה אמה: וכמה מרובע יתר על העיגול רביע. דל רביע מאלף וכ''ד פשו להו תשס''ח אמות ברוחב אמה אכתי לא שוי שיעורי דהשתא פשו להו שיעורי דמתני' אדעולא פלגא דאמתא ונמצא אילן יונק י''ו אמה ומחצה לכל צד דהיינו ל''ג על ל''ג דשיעורא דעולא תשס''ח ושיעורא דמתני' תתל''ג ונפיש שיעורא דמתניתין אדעולא ס''ה אמות באמה רוחב חלוק הרצועה לרוחב הרי ק''ל אמה אורך ברוחב חצי אמה הקף מהם האילן ל''ב אמה לצפון וכנגדו לדרום נמצא מהצפון לדרום ל''ג שהרי הוספת עליו חצי אמה לכאן וחצי אמה לכאן ובידך נשארו ס''ו ברוחב חצי אמה תן חציין למזרח וחציין למערב נמצא מוקף ברבוע ולא דקדק הגמרא כל כך דנקט פלגא אמתא דהא עולא בעיגול קאמר ואילו בעיגול הייתי יכול להוסיף עליו שני שלישי אמה לכל צד אלא משום האי פורתא לא דק כולי האי ואית דגרסי פש ליה תרי תילתי דאמתא: היינו דלא דק. עולא דהוה מצי למימר שיתסרי ופלגא ולחומרא לא דק ואזיל לחומרא ולא צמצם שיעורו: מאי לאו כל שהוא. חוץ לעביו של אילן לכל צד: הקונה שני אילנות בתוך של חבירו מביא ואינו קורא כו'. לקמן תנן בהמוכר את הספינה המוכר שתי אילנות לחבירו ולא פירש לו קרקע לא קנה קרקע אבל קנה שלשה קנה קרקע ואף על פי שלא פירש הלכך גבי ביכורים נמי שתי אילנות מביא ואינו קורא דלא מצי למימר פרי האדמה אשר נתתה לי (דברים כו): הא ג'. דקנה קרקע מביא וקורא: מאי לאו. משום דקנה קרקע מעט סביבם: לא. משום דקנה שש עשרה אמה סביב כל אחד: ובוידוי. לא גרסינן ליה במתני' במסכת פאה דאין וידוי אלא במעשר והוא אינו תלוי בקרקע: פרוזבול. תנן במסכת גיטין (דף לו.) הלל תיקן פרוזבול שראה שנמנעו העם מלהלוות מפני השביעית המשמטת ועוברים על מה שכתוב השמר לך פן יהיה דבר וגו' עמד והתקין תקנה שלא תשמט שיהא מוסר שטרותיו לבית דין וכותב עליהן פרוזבול וזה גופו של פרוזבול מוסר אני לכם פלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני שכל חוב שיש לי אצל פלוני שאגבנו כל זמן שארצה ותו לא משמטת ליה שביעית דלא קרינא ביה לא יגוש שאין תובע חובו אלא מב''ד והתם מוקמינן לה בשביעית בזמן הזה דרבנן ואמרינן התם אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע אבל אין לו קרקע: ללוה לא כתבינן ליה דהלואה דלא שכיחא היא דמסתמא אין אדם סומך אלא על קרקע הלוה וכשאין לו לא תיקן הלל פרוזבול: (רש"י)

 תוספות  כמה מרובע יתר על העיגול רביע. הכי איתא בברייתא דמסכת מדות וכן בעירובין: הכי גרס ר''ת פש להו תרי תילתא אמתא. פי' כשתקיף אילן דעולא רצועה רחבה שני שלישי אמה יהא גדול כאילן המשנה שהי' יותר ס''ה אמות ושליש ברוחב אמה שהרי אם תקיף ל''ב על ל''ב מרובעים יצטרך קכ''ח ולד' קרנות ח' שלישים הרי ק''ל ושני שלישים אורך על שני שלישים רוחב תחסר הרביע שהעיגול פחות ישאר צ''ח וכן ס''ה אמה ושליש תחתוך לג' חלקים לאורך תהיה רצועה אחת של קצ''ו ברוחב שליש תחתוך לשנים ותשים זה בצד. זה תהיה רצועה ארכה צ''ח על רוחב שני שלישי אמה עוד מצא ר''י בספר אחר מפורש בגמרת הספר להקיף בחוטים אילן דעולא שהוא ל''ב על ל''ב עד שיהא שני שלישי אמה סביב תחתוך החוטין ותפשטם יהיה העליון ארכו ק' שהוא מקיף ל''ג ושליש וכל שיש ברחבו טפח יש בהיקפו ג' והתחתון צ''ו שהוא מקיף ל''ב הרי התחתון פחות מן העליון מכל צד ב' אמות ותחתוך העודף מצד אחד ותמלא צד אחד האורך לצד הקצר תהיה רצועה צ''ח וכן הוא ס''ה ושליש דרך אחרת ל''ג ושליש על ל''ג ושליש מרובעים עולה אלף ומאה וי''א אמות ושליש של שליש שהיא תשיעית אמה תחסר הרביעית ישאר תתל''ג ושליש הרי אילן המשנה ל''ג ושליש על ל''ג ושליש (הג''ה. או כעין זה שליש סאה הוי י''ו וב' שלישים על חמשים חתוך באמצע ושים זה על זה יהיה עשרים וחמש על שלשים ושלש ושליש) דרך אחרת בית סאה היא מאה על כ''ה תקח השליש לאילן אחד יהיה ל''ג ושליש על כ''ה והם ל''ג ושליש על ל''ג ושליש עגולים שהרי מוסיף הרביע מלבר שהיא שליש מלגיו דהיינו ח' אמה ושליש באורך ל''ג ושליש יהיו ל''ג ושליש על ל''ג ושליש מרובעים (ולספרים דגרסינן פש להו פלגא דאמתא) ועשה אותו עגול שיחסר הרביע שהוספת ויהיה עגול ל''ג ושליש על ל''ג ושליש ולספרים דגרסי פש ליה פלגא דאמתא יש לפרש דחשיב עולא י''ו לכל צד לבד מקום האילן ומקום אילן שליש על שליש נמצא אילן דעולא ל''ב ושליש על ל''ב ושליש כשתקיף מכל צד פלגא דאמתא יהיה ל''ג ושליש על ל''ג ושליש ורבינו משולם מפרש דעולא לא חשיב מקום האילן ומקום האילן הוי אמה על אמה נמצא דהוי אילן דעולא ל''ג על ל''ג ואם היו מרובעים היה עולה אלף ופ''ט תחסר הרביע ישאר תתי''ו ושלשה רבעי אמה ול''ג (והוו) [פשו] להו ז' מאה ושתין ותמניא נמצא דאילן המשנה יתר על של עולא י''ו אמה ושליש ורביע ופלגא דאמתא קאי אבית סאה שהיא חמשים על חמשים כשתסיר פלגא דאמתא לאורך וכן לרוחב יעלה החסרון חמשים אמה חסר רביע דהיינו לג' אילנות ולאילן אחד יעלה י''ו אמה ושליש ורביע וישאר כאילן דעולא: לחומרא לא דק. וא''ת והא נמי קולא הוא הא דמייתי ביכורים דמפקע להו מתרומה ומעשר כדאמרינן בהמוכר את הספינה (לקמן דף פא: ושם) ויש לומר דעולא לא איירי אלא במאי דאינו מביא בתוך י''ו אבל חוץ לי''ו פעמים מביא ופעמים אינו מביא: אילן וקרקעו כו'. למאי דמוקי לה בי''ו אמה צריך לפרש מאי אתא לאשמועינן ונראה לרשב''א דאתא לאשמועינן ולמידק הא קנה אילן סתם אינו מביא וקורא ואם קנה ב' אפילו סתם מביא וקורא דקנה קרקע וכר''מ דאמר (לקמן פא.) הקונה ב' אילנות קנה קרקע: הא שלשה מביא וקורא. הוה מצי למיפרך מסיפא דקתני בהדיא במסכת ביכורים בסיפא דהך דמייתי הכא הקונה ג' אילנות תוך של חבירו מביא וקורא אלא דאורחא דגמ' בכמה מקומות שמדקדק מרישא מה שיכול [ועי' תוס' שבת לט: ד''ה אלא פניו]: לא שש עשרה אמה. וא''ת והא אמרינן בהמוכר את הספינה (לקמן דף פב. ושם) גבי שלשה קנה קרקע וכמה תחתיהן וביניהן וחוצה להן כמלא אורה וסלו וי''ל דהתם כשענפי האילן גדולים הרבה ויוצאין חוץ לשש עשרה אמה ואם תאמר קונה אילן אחד אמאי אינו מביא . וקורא למ''ד קנין פירות כקנין הגוף דמי ומ''ש ממוכר שדהו לפירות דמביא וקורא לדידיה כדאמרינן בפרק השולח (גיטין דף מז: ושם) וליכא למימר דהאי תנא סבר דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי דהא ר''מ אית ליה דכקנין הגוף דמי בהשולח (שם דף מח.) ובהחובל (ב''ק דף צ. ושם) ואית ליה לקמן (דף פא.) דקונה אילן אחד (אינו מביא וקורא) וי''ל דשאני התם שהקרקע קנוי לו עד זמן קבוע אבל הכא אם יתייבש מיד האילן אין לו בקרקע כלום אי נמי התם קרקע קנויה לו לכל דבר למשטח בה פירי ולמיזרע בה סילקא וירקא אבל גבי אילן אין לו אלא יניקה לבדה: ובוידוי. פי' בקונטרס דלא גרסינן ובוידוי דלא כתיב במעשר שני (שיש) שום וידוי לא מארצך ולא מאדמה אשר נתת לי אע''ג דכתיב ביה וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתתה לנו (דברים כו) לא שיהא לו לחלק אלא לכל ישראל ומיהו על כרחך אין וידוי בלא קרקע דתני עלה בירושלמי אף בוידוי ומכל מקום לא גרסינן ליה מדתני עלה בירושלמי מכלל דבמשנה ליתיה: ולכתוב עליה פרוזבול. אבל אמטלטלין אין כותבין פרוזבול מפני שיכול לכלותן והיא הלואה דלא שכיחא ועציץ נקוב אע''פ שיכול לכלותו ... כותבין עליו פרוזבול דלא פלוג רבנן במקרקעי והא דכותבין אפילו על קרקע כל שהוא פי' רשב''ם בהשולח (גיטין דף לז. ד''ה אלא) משום דאין אונאה לקרקעות והוי כאילו יש לו משכון בכל ואין נראה דנהי דאין להן אונאה ביטול מקח ביתר מפלגא יש להן אלא היינו טעמא משום דגבי והדר גבי כמעשה דקטינא דאביי (כתובות דף צא:) דע''י כך ראוי לגבות כל חובו וכענין זה איכא סוף פרק כל הגט (גיטין דף ל:) גבי המלוה מעות את הכהן כו' הניח מלא מחט גובה מלא קורדום [ועי' תוס' גיטין לז. ד''ה אלא ותוספות קדושין כו: ד''ה ולכתוב]: (תוספות)


דף כז - ב

ונקנין עמה נכסים שאין להם אחריות הכא במאי עסקינן בחיטי דיקא נמי דקתני כל שהוא ש''מ ת''ש אילן מקצתו בארץ ומקצתו בחו''ל טבל וחולין מעורבין זה בזה דברי רבי רבן שמעון בן גמליאל אומר הגדל בחיוב חייב הגדל בפטור פטור ע''כ לא פליגי אלא דמר סבר יש ברירה ומר סבר אין ברירה אבל גדל בפטור דברי הכל פטור הכא במאי עסקינן דמפסיק צונמא אי הכי מאי טעמיה דרבי דהדרי ערבי ובמאי קא מיפלגי מר סבר אוירא מבלבל ומר סבר האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ושש עשרה אמה ותו לא והא תנן מרחיקין את האילן מן הבור כ''ה אמה אמר אביי מיזל טובא אזלי אכחושי לא מכחשי אלא עד שש עשרה אמה טפי לא מכחשי כי אתא רב דימי אמר בעא מיניה ריש לקיש מרבי יוחנן אילן הסמוך למיצר בתוך י''ו אמה מהו אמר ליה גזלן הוא ואין מביאין ממנו בכורים כי אתא רבין אמר רבי יוחנן אחד אילן הסמוך למיצר ואחד אילן הנוטה מביא וקורא שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ: מתני' אילן שהוא נוטה לשדה חבירו קוצץ מלא המרדע על גבי המחרישה ובחרוב ובשקמה כנגד המשקולת בית השלחין כל האילן כנגד המשקולת אבא שאול אומר כל אילן סרק כנגד המשקולת: גמ' איבעיא להו אבא שאול ארישא קאי או אסיפא קאי תא שמע דתניא בית השלחין אבא שאול אומר כל האילן כנגד המשקולת מפני שהצל רע לבית השלחין שמע מינה ארישא קאי שמע מינה אמר רב אשי מתניתין נמי דיקא דקתני כל אילן סרק אי אמרת בשלמא ארישא קאי היינו דקתני כל אילן אלא אי אמרת אסיפא קאי אילן סרק מיבעי ליה אלא לאו שמע מינה ארישא קאי שמע מינה: מתני' אילן שהוא נוטה לרה''ר קוצץ כדי שיהא גמל עובר ורוכבו רבי יהודה אומר גמל טעון פשתן או חבילי זמורות רבי שמעון אומר כל האילן כנגד המשקולת מפני הטומאה: גמ' מאן תנא דבנזקין בתר אומדנא דהשתא אזלינן אמר ר''ל במחלוקת שנויה ורבי אליעזר היא דתנן אין עושין חלל תחת רשות הרבים בורות שיחין ומערות רבי אליעזר מתיר בכדי שתהא עגלה מהלכת וטעונה אבנים רבי יוחנן אמר אפילו תימא רבנן התם זימנין דמפחית ולאו אדעתיה אבל הכא קמא קמא קא קייץ ליה: ר' יהודה אומר גמל טעון פשתן או חבילי זמורות: איבעיא להו שיעורא דרבי יהודה נפיש או דלמא שיעורא דרבנן נפיש פשיטא דשיעורא דרבנן נפיש דאי ס''ד שיעורא דרבי יהודה נפיש רבנן בשיעורא דרבי יהודה היכי עבדי ואלא מאי שיעורא דרבנן נפיש רבי יהודה בשיעורא דרבנן מאי עביד אפשר דגחין וחליף תותיה: רבי שמעון אומר כל האילן כנגד המשקולת מפני הטומאה: תנא מפני אהל הטומאה פשיטא מפני הטומאה תנן אי ממתניתין הוה אמינא דלמא מייתי עורב טומאה ושדי התם וסגיא בדחלולי בעלמא קא משמע לן:

 רש"י  ונקנין עמה נכסים שאין להם אחריות. דתנן בקדושין (דף כו.) נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף בשטר ובחזקה שהמטלטלין אין נקנין אלא במשיכה וקרקע נקנה בכסף ואם מכר לו קרקע ומטלטלין יחד כיון שנתן דמי הקרקע או מסר לו שטר מכירת קרקע או החזיק בקרקע מדעת מוכר נקנו המטלטלין בלא משיכה קתני מיהא קרקע כל שהוא חייב בביכורים וקס''ד ביכורי אילן קאמר: הכא במאי עסקינן בחטין. שכל ז' המינים חייבים בביכורים: מעורבין זה בזה. שאין סומכין על הברירה לחלקו לחצאים ולומר שלצד הארץ חייבין ושלצד החוץ פטורין: אבל דכ''ע הגדל בפטור פטור. שאם היו כל שרשיו בחו''ל פטור ואפילו עומד האילן בתוך שש עשרה אמה לארץ ולא אמרינן מן הארץ ינק: דמפסיק צונמא. באמצע שרשים שאין שני צדדין יכולין לינק זה מזה: דהדרי וערבי. האילן נעשה אחד למעלה בעביו: אוירא מבלבל. אע''פ שבתוך הקרקע כשני אילנות הואיל ולמעלה באויר העולם נעשה אחד מתערבין יונקותיו: כ''ה אמה. קשה לעולא דאמר י''ו אמה ותו לא: אכחושי לא מכחשי. בשדה חבירו אלא עד שיתסרי הלכך טפי מהכי לאו גזלן הוא: הנוטה. נופו לתוך שדה של חבירו: שעל מנת כן הנחיל יהושע. התנה עמהם שלא יקפידו על כך: מתני' מרדע. מלמד בקר: קוצץ. הענפים עד גובה מלא מרדע שלא יעכבוהו מלהוליך מחרשתו שם: החרוב והשקמה. שצילם מרובה וקשה לשדה: כנגד המשקולת. כל מה שנוטה לתוך שדהו: משקולת. חוט האמרכולין שבונין חומה ותולין בה משקולת של אבר: ואם בית השלחין היא כל האילן. אפי' אינו חרוב ושקמה קוצץ כנגד המשקולת שהצל רע לבית השלחין: אבא שאול אומר כו'. בגמ' מפרש אהייא קאי: גמ' ארישא קאי. דקאמר ת''ק קוצץ מלא מרדע ואפי' אילן סרק חוץ מחרוב ושקמה ואמר ליה אבא שאול כל אילן סרק נמי כנגד המשקולת: או אסיפא קאי. דקאמר ת''ק כל האילן כנגד המשקולת ואפילו אילן העושה פירות ואמר ליה אבא שאול כל אילן סרק הוא דכנגד המשקולת אבל אילן העושה פירות נמי מלא מרדע ותו לא: כל האילן. כל האילנות: אי אמרת בשלמא ארישא קאי. ולטפויי אתא [מחרוב ושקמה דקאמר ת''ק] היינו דקאמר כל: אלא אי אמרת אסיפא קאי. מאי כל הא לגרועי אתא: מתני' אילן הנוטה לרשות הרבים קוצץ. מן הענפים התחתונות כדי שיהא גמל עובר תחת העליונות: מפני הטומאה. מפרש בגמ': גמ' בתר [אומדנא] דהשתא אזלינן. דקתני קוצץ מן הענפים כדי שיהא גמל עובר ורוכבו והרי חוזרין וגדלים לאחר זמן: כדי שתהא עגלה מהלכת. אם תקרתה חזקה כל כך מותר ואע''ג שסופה שתתליע ותפחת: קמא קמא קייץ ליה. כל ענף וענף שיקדים ויצמיח יקצצנו: בשיעורא דרבי יהודה מאי עבדי ליה. כשיבא גמל טעון פשתן היאך יעבור: מפני אהל הטומאה. שמא יפול כזית מת אצל האילן והרי הענפים ארוכים מאהילין עליו ועל עוברי הדרכים ומביאים עליהם את הטומאה: ושדי התם. על האילן ומתוך שענפיו רבים הטומאה עומדת שם ואינה נופלת לארץ ובני אדם עוברים תחתיה ואי לא חיישינן אלא להכי בדחלולי בעלמא סגי ליה לקוץ אחד אחד מבינתים כדי להרחיק אויר ביניהם ולא תעמוד שם טומאה: קמ''ל. מתניתא דאפילו לא נותר בו אלא ענף אחד מזיק הוא את הרבים: (רש"י)

 תוספות  בחטה. וא''ת והא חטה יניקתה ג' טפחים כדמוכח בשבת פרק אמר ר''ע בשמעתין דערוגה (דף פה.) ואין לומר דכל שהוא דהכא לאו דוקא דהא בפ''ק דקדושין (דף כו.) קא מייתי לה בשמעתא דאי בעי צבורין בה או לאו וקאמר כל שהוא למאי חזי ומשני כגון שנעץ בה מחט וקאמר איכפל תנא לאשמועינן מחט מי לא עסקינן דתלי ביה מרגניתא משמע דכל שהוא דוקא וי''ל דנהי דיניקתה ג' מ''מ עיקר יניקתה אינו אלא כנגדה ואילן נמי יניקתו כ''ה אפ''ה עיקר יניקתו י''ו: ואחד אילן הנוטה מביא וקורא. בפרק המקבל (ב''מ דף קז. ושם) פליגי רב ושמואל באילן הנוטה על המיצר רב אמר הנוטה לכאן לכאן והנוטה לכאן לכאן ושמואל אמר חולקין ופירש בקונט' התם דבנטיית שרשים איירי ולפיכך שמעתין דהכא כרב דאזיל בתר שרשין ורשב''א פירש שם בענין אחר: שעל מנת כן הנחיל יהושע וכו'. במרובה (ב''ק דף פב.) פריך אמאי לא חשיב לה בהדי עשרה תנאין של יהושע ומשני לה: בדחלולי סגי. פי' ר''ח דחלולי לשון יראה שעושים צורה של עץ ונראין כבני אדם ואין העוף רשאי לישאר שם קמ''ל דאע''פ שברח העוף פעמים שמשאיר שם בשר המת שמביא בפיו ונשאר שם בענף הלכך אין לו תקנה אלא בקציצת ענפים כולם: (תוספות)


פרק שלישי - חזקת הבתים



דף כח - א

מתני' חזקת הבתים והבורות והשיחין והמערות והשובכות והמרחצאות ובית הבדין ובית השלחין והעבדים וכל שהוא עושה פירות תדיר חזקתן שלש שנים מיום ליום שדה הבעל חזקתה שלש שנים ואינן מיום ליום ר' ישמעאל אומר ג' חדשים בראשונה ג' באחרונה ושנים עשר חדש באמצע הרי י''ח חדש ר''ע אומר חדש בראשונה וחדש באחרונה וי''ב חדש באמצע הרי י''ד חדש א''ר ישמעאל בד''א בשדה לבן אבל בשדה אילן כנס את תבואתו ומסק את זיתיו כנס את קייצו הרי אלו ג' שנים: גמ' אמר ר' יוחנן שמעתי מהולכי אושא שהיו אומרים מנין לחזקה ג' שנים משור המועד מה שור המועד כיון שנגח ג' נגיחות נפק לי' מחזקת תם וקם ליה בחזקת מועד ה''נ כיון דאכלה תלת שנין נפק לה מרשות מוכר וקיימא לה ברשות לוקח אי מה שור המועד עד נגיחה רביעית לא מיחייב ה''נ עד שנה רביעית לא קיימא ברשותיה הכי השתא התם מכי נגח שלש נגיחות הוי מועד

 רש"י  מתני' בית השלחין. מתוך שהמעיין בתוכו שמשקים אותה ממנו תדיר עושה פירות תדיר וכל דבר שעושה פירות תדיר חזקתן ג' שנים מיום ליום אם החזיק בה שלש שנים שלימות אין צריך להביא שטר מכירה ואם ערערו עליה בעלים הראשונים וזה אומר מכרת לי ואבד שטרי חזקתו מועלת לו ואם לאו אין חזקתו מועלת לו לפי שכשאמרו ג' שנים לחזקה כל הראוי לצאת ממנה בג' שנים אמרו: שדה בית הבעל. המסתפקת במי גשמים אינה עושה פירות אלא פעם אחת בשנה חזקתה ג' שנים ואינה צריכה מיום ליום ומה היא חזקתה רבי ישמעאל אומר שלשה חדשים אחרונים של שנה ראשונה ושלשה חדשים ראשונים של שנה אחרונה ואמצעית שלימה שיש הממהרים לזרוע לפני ראש השנה וכיון שהחזיק בה סוף שנה ראשונה ג' חדשים ויש לו עדים שזרעה באותן ג' חדשים וכן בג' חדשים ראשונים של אחרונה הרי זו חזקת שלש שנים רצופות שאין לך אדם הרואה את חבירו שזורע את שדהו לאכול פרי העשוי לשנה ושותק: ר''ע אומר כו'. מפרש בגמרא במאי פליגי: בד''א. שצריך י''ח חדש לשדה בית הבעל: בשדה הלבן. שכל פירותיה נלקטין בפרק אחד לפיכך צריך ג' שנים: אבל בשדה האילן. שפירותיה נלקטים לפרקים ענבים בפרק אחד וזיתים בפרק אחר ותאנה בפרק אחר: כנס את תבואתו. יין של גפנים: ומסק את זיתיו וכנס את קייצו. תאנים ליקט וייבשן בה ועשה קציעות והכניסן לבית הרי זו חזקה כאילו הן ג' שנים: גמ' מהולכי אושא. שגלתה סנהדרין לאושא כדאמרינן בראש השנה (דף לא.) עשר גליות גלתה סנהדרין כו' מיבנה לאושא מאושא כו': לא מיחייב. לשלם אלא חצי נזק אף כאן עד גמר שנה רביעית לא הויא חזקה: (רש"י)

 תוספות  מתני' חזקת הבתים ובית הבדים. פי' ר''י בר מרדכי דהא דתנן בפרק חומר בקדש (חגיגה כד:) עברו הגיתות והבדים דמשמע שיש להן זמן קבוע היינו שרוב העולם דורכים אז בזמן לקיטה אבל יש בני אדם שמצניעין כל השנה ודורכין במעט מעט: שלשה חדשים בראשונה. מתוך פ''ה משמע דבעי רבי ישמעאל שהוא יזרע ויקצור באותן שלשה חדשים ראשונים וכן באחרונים ואין תימה שתהא תבואה הנזרעת אחר ניסן גדילה בג' חדשים ואין זמנה עד ניסן הבא דמצינן כעין זה דאמרי' בר''ה (יג.) כל תבואה הנקצרת בחג בידוע שהביאה שליש לפני ר''ה אלמא גדלה פעמים באותו זמן אבל קשיא לר''י דא''כ אמאי צריך י''ח חדשים בט''ו חדשים סגי שיזרע ג' חדשים לפני ניסן ויקצור בניסן ושניה בסוף הקיץ ושלישית בניסן הבא וי''ל דצריך אכילה חשובה של י''ב באמצע אע''ג דאמרי' בגמ' אכל תלת פירי לתלתא ירחי כגון אספסתא לרבי ישמעאל הויא חזקה שאני התם לפי שהוא זמן שלה אבל קשה לר''י דאמרי' בגמ' (לקמן דף לו:) פירא רבה ופירא זוטא איכא בינייהו דר' ישמעאל ור''ע ופ''ה דר' ישמעאל סבר פירא רבה כגון שעורים ושבולת שועל שגדלים בג' חדשים ור''ע סבר פירא זוטא כגון ירק הגדל בחדש אחד והא אמרי' בגמרא (לקמן ע''ב) דאספסתא בחדש אחד הויא חזקה לרבי ישמעאל ונראה לר''י דלא בעי רבי ישמעאל שיזרע התבואה ויקצור אלא אפי' זרעה הראשון או הוא יזרענה בשלשה חדשים אחרונים אע''פ שלא קצרה ובהא פליגי דרבי ישמעאל סבר בעינן שיהא גדל הפרי ברשותו הרבה כגון ג' חדשים והיינו פירא רבה ור''ע סבר דאין צריך שיגדל ברשותו אלא חדש אחד והיינו פירא זוטא וא''ת היאך יהא ניכר שיחזיק בה כל ג' חדשים ראשונים או אחרונים כי ביום אחד או בב' יוכל לקצור או לזרוע וכי תימא שמנכש את השדה ומתקנו הא לא הויא חזקה מידי דהוה אניר דאמר לקמן (דף לו:) דלא הויא חזקה משום דמימר אמר כל שיבא דכרבא. ניעול בה וי''ל כגון שאוכלה שחת והא דאמרי' (שם.) אכלה שחת לא הויא חזקה ה''מ כשאוכל בענין זה שאין התבואה חוזרת לבא דשייך לומר לאו אחזקת כדמחזקי אינשי לפיכך לא חש למחות אבל אם אכלה שחת בענין שאין התבואה מתקלקלת כדרך שבני אדם עושים בעוד שהוא ירק ולא בא עדיין גבעול שלה הויא חזקה ובשדה אילן דבעו רבנן דפליגי אר' ישמעאל בגמרא מיום ליום ג' שנים אע''ג דלא שייך התם אכלה שחת מ''מ איכא למימר כגון שזומר ומעכב העצים לעצמו ואע''ג דמתקן בכך והוי כמו ניר כיון (שמתקן) העצים לעצמו לא שייך למימר כל שיבא דכרבא ניעול בה ועוד אומר ר''י דאחזיק בה בכה''ג שנעל וגדר את השדה ונועל במפתח ואין מניח אדם ליכנס והא דאמר בגמרא (דף כט:) צונמא במאי קני לה ולא קאמר כגון שנעלה וגדרה איכא למימר דאין נעילה מועלת אא''כ איכא אכילה בהדה או זריעה אבל נעילה גרידא לא מהני מידי והשתא אתי שפיר נמי לרבנן דרבי ישמעאל: שהן י''ח חדש. תימה וכי מניינא אתא לאשמועינן וכה''ג פריך בכמה דוכתי וליכא למימר דרצופין אתי לאשמועינן דא''כ מאי קמ''ל רב הונא ובגמרא משמע דממתניתין לא הוה שמעינן דבעינן רצופים אי לא דאשמועינן רב הונא [עי' תוי''ט שתמה על זה]: כנס את תבואתו. להכי קרי ליה לכרם תבואה משום דכתיב (דברים כב) ותבואת הכרם וא''ת תינח הא דתנא תבואה קודם זיתים דיין קודם לשמן כדאמרינן באיזהו נשך (ב''מ סג.) הגיע זמן יין למכור ובתר הכי קאמר הגיע זמן למכור שמן אלא כנס את קייצו אמאי תני ליה בתר הכי הא תאנים קדמי דהא אמר בהמקבל (שם קו:) חצי ניסן ואייר וחצי סיון קציר חצי סיון ותמוז [וחצי] אב קיץ ואילו בציר היה בתשרי כדאמרינן בברכות (דף לה:) דאמר להו רבא לרבנן במטותא מינייכו לא תיתחזיאו קמאי לא ביומי ניסן ולא ביומי תשרי ואמרינן נמי בסנהדרין (דף כו:) גנב ניסן וגנב תשרי לא שמיה גנב וה''מ באריסא ודבר מועט ואמרינן באיזהו נשך (ב''מ דף עג:) חזי מר להנהו רבנן דיהבי דמי אחמרא בתשרי ומבחרי להו בטבת מכל אלו משמע דבציר הוי בתשרי וכבר כלה הקיץ וי''ל דהא דקרי קיץ לחצי סיון ותמוז וחצי אב לפי שאז עיקר יובש של תאנים באילן ומיהו אין קוצצין אותו מן האילן עד לאחר הבציר א''נ לוקטין אותו קודם חצי סיון ומניחים אותו לייבש ולא זמן כניסתו לבית עד לאחר תבואת הכרם והא דלא הויא לקיטה חזקה כי שמא היו רגילין לייבשן באותו שדה שגדלו שם ולכך לא הויא חזקה עד שיביאם לביתו ור''ח מפרש כנס תבואתו בתשרי ומסק את זיתיו בשבט וכנס קייצו באב הרי זו חזקה נמצאת חזקה בשנה אחת ונקט כסדר זה משום דתשרי הוא תחלת השנה אבל יותר מיושב אי הוה תני להו כסדר גשמי שנה שהן גדילין עליהן: אי מה שור המועד עד נגיחה רביעית כו'. מכאן חזר בו רש''י ממה שהיה מפרש בב''ק (דף כג: ושם ד''ה ולא) גבי דפליגי אביי ורבא דאמר אביי תמול חד מתמול תרי שלשום תלת ולא ישמרנו בעליו אתאן לנגיחה רביעית ורבא אמר תמול מתמול חד הוא כו' דאביי סבר דעד נגיחה רביעית לא מיחייב ורבא סבר דחייב בנגיחה שלישית דא''כ הוה מסיק הכא גמרא דלא כהלכתא דקי''ל כרבא לגבי אביי וחזר רש''י ופירש דמשמעות דורשין איכא בינייהו וה''ר עזרא מפרש דודאי לכ''ע לא מיחייב עד רביעית אבל בהא פליגי דלאביי דמפיק נגיחה רביעית מקרא דלא ישמרנו אם נגח נגיחה רביעית ביום ג' לא מיחייב עד שיגח ביום רביעית דלא ישמרנו קאי אימים דומיא דתמול שלשום אבל לרבא דנגיחה רביעית לא כתיבא בהדיא אפילו ביום שלישי אם נגח נגיחה רביעית מיחייב עד נגיחה רביעית לא מיחייב. תימה לר''י דמאי פריך הא הכי יליף משור המועד מה התם הוחזק נגחן שלש פעמים ה''נ הוחזק שתקן בשלש שנים א''כ משלש שנים ואילך קמה ליה ברשותיה ואומר ר''י דס''ד דמקשה דהכי יליף מה התם מכי נגח ג' פעמים נפק ליה מחצי נזק לנזק שלם ה''נ כיון שאכלה שלש שנים ולא מיחה נפקא ליה מרשות מוכר לרשות לוקח אע''ג דמילתא בלא טעמא הוא: (תוספות)


דף כח - ב

ואידך כי לא נגח מאי לשלם הכא כיון דאכלה תלת שני קיימא לה ברשותיה אלא מעתה חזקה שאין עמה טענה תיהוי חזקה אלמה תנן כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה טעמא מאי דאמרינן דלמא כדקאמר השתא איהו לא טעין אנן ליטעון ליה מתקיף לה רב עוירא אלא מעתה מחאה שלא בפניו לא תיהוי מחאה דומיא דשור מועד מה שור המועד בפניו בעינן אף הכא נמי בפניו בעינן התם {שמות כא-כט} והועד בבעליו כתיב הכא חברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה ולר''מ דאמר ריחק נגיחותיו חייב קירב נגיחותיו לא כ''ש אכלה תלתא פירי בחד יומא כגון תאנה ליהוי חזקה דומיא דשור המועד מה שור המועד בעידנא דאית ליה הא נגיחה ליתא להא נגיחה הכא נמי בעידנא דאיתא להאי פירא ליתא להאי פירא אכלה תלתא פרי (בתלתא יומי) כגון צלף ליהוי חזקה התם פירא מיהא איתיה ומגמר הוא דקא גמר ואזיל אכלה תלתא פירי בתלתין יומי כגון אספסתא ליהוי חזקה היכי דמי דקדיח ואכלה דקדיח ואכלה התם משמט הוא דקא שמיט ואכיל אכלה תלתא פירי בתלתא ירחי כגון אספסתא ליהוי חזקה מאן הולכי אושא ר' ישמעאל לר' ישמעאל הכי נמי דתנן רבי ישמעאל אומר בד''א בשדה הלבן אבל בשדה אילן כנס את תבואתו ומסק את זיתיו וכנס את קייצו הרי אלו ג' שנים לרבנן מאי אמר רב יוסף קרא כתיב {ירמיה לב-מד} שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום שהרי נביא עומד בעשר ומזהיר על אחת עשרה א''ל אביי דלמא התם עצה טובה קמ''ל

 רש"י  ואידך. כלומר ונגיחה רביעית דבעינן היינו משום דאי לא נגח לאחר שהוחזק מה ישלם: שאין עמה טענה. מפרש במתני' לקמן (דף מא.) אמר לו מה אתה עושה בתוך שלי אמר לו שלא אמר לי אדם דבר מעולם ולא אמר לו אתה מכרת לי: תיהוי חזקה. דהא אמרת שלש שנים מפקי ליה מרשות מוכר: ומשני טעמא מאי. אמרינן שלש שנים מפקי לה מחזקת מרה קמא דאמרינן דלמא כדאמר איהו זה אומר לקחתיה ממך וזה אומר גזלתיה ממני ואין אנו יודעין האמת עם מי אתיא חזקת שלש שנים ומוקי לה ברשותיה ואמרינן דלמא קושטא הוא דקאמר אבל בלא טענה מהיכן קנאה בשביל אכילת שלש שנים: מחאה שלא בפניו לא תיהוי מחאה. אם מיחה המערער בתוך שלש שנים לפני עדים שלא בפני המחזיק ואמר דעו שפלוני מחזיק בקרקע שלי בגזילה לא תיהוי מחאה: דומיא דשור המועד. שמעידין ששורו נגחן ובשלש פעמים שהעידו שלא בפניו אינו נעשה מועד אף התראת עדות של מחאה לא תיהוי עדות שלא בפניו דמחאה דומיא דהעדאה היא שהיא התראה לשמור שורו ואף המחאה התראה היא להזהר בראיית זכותו ושטר מכירתו: התם והועד בבעליו אמר רחמנא כו'. כלומר לא דמי נהי דגמרינן שלש שנים משלש נגיחות כי היכי דמפקי הני מחזקה הני נמי מפקי מחזקה אבל מחאה מהעדאה לית לן למיגמר דהתם כיון דהעדאה לחייבו ממון על נגיחותיו היא באה ולהעמיד שורו בחזקת מועד בעינן בפני בעלים שידעו לטעון ולהכחיש העדים ולהביא אחרים להזימן אבל טעמא דמחאה להתרות בו להיות זהיר בזכיותיו היא באה שזה טוען שבגזילה היא בידו הכא אפילו שלא בפניו נמי איתה: דחברך חברא אית ליה כו'. ויאמרו זה לזה והדבר בא לאזניו ואינו יכול לומר אילו שמעתי הייתי זהיר בראיית זכותי: ולר' מאיר דאמר כו'. כלומר לר''י דאמר בב''ק איזהו מועד כל שהעידו בו שלשה ימים איכא למימר הכא ג' שנים דומיא דג' ימים אלא לר''מ דאמר התם דאפי' נגח ג' פעמים ביום אחד הוי מועד מק''ו הכא נמי אכלה תלת פרי בחד יומא כגון תאנה שאינה מתבשלת יחד ויש שאינה מתבשלת שחרית ולערב היא ראויה הכי נמי דהויא חזקה ומשני דומיא דשור המועד כו': צלף. פרי שלא ניכר בו היום ונגמר לסוף ג' ימים: אספסתא. מין זרע הוא לעשב בהמות ולסוף ל' יום הוא נגמר ועוקרין אותו וזורעין אחר במקומו ובתוך שלשים יום גוזזין אותו שלש פעמים: דקדיח. גדל קצת: משמט הוא דקא שמיט ואכיל. ואין זו אכילת כל הפרי: בתלתא ירחי. שעקרה בסוף כל חדש וזרע אחרת: מאן הולכי אושא. דאמר רבי יוחנן לעיל להא מילתא משמייהו: רבי ישמעאל. לא פירש לי מהיכן אלא הכי גמירי שהוא היה באותו הזמן: לרבנן מאי. רבנן דלית להו הא דרבי ישמעאל מנא להו חזקה דשלש שנים: ה''ג שהרי נביא עומד בעשר ומזהיר על אחת עשרה. ירמיה בשנה העשירית לצדקיהו והיה כלוא בחצר המטרה כדכתי' בס' ירמיה ושם נאמר לו הנה חנמאל בן שלום וגו' וכתיב בההיא עניינא שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וגו' היה מזהיר לוקחי שדות לכתוב שטרות ולהעמיד עדים בחתימתם כי יגלו מן העיר בשנת אחת עשרה כשנלכדה העיר ולא יחזיקו במקח שלש שנים אלא עשירית ואחת עשרה אלמא בהני תרתי שנין לא הוי חזקה מכאן לחזקה שאינה פחותה משלש שנים: עצה טובה קמ''ל. כלומר לעולם חזקה הויא בשנה אחת ועצה טובה קא משמע לן שיהא שטרו בידו מוכן לראיה ולא יזקק לעדים כשיעוררו עליו: (רש"י)

 תוספות  אלא מעתה חזקה שאין עמה טענה כו'. תימה מאי ס''ד דמקשה דהיכי מצי לאוקמי בידיה כיון דלא טעין מידי וי''ל דהכי פריך כיון דילפת משור המועד מה התם בשלש נגיחות הוי בחזקת נגחן הכא נמי כיון דאכלה שלש שנים ולא מיחה הויא בחזקת שלא ימחה עוד ובלא טענה נמי תהא שלו דאית לן למימר שמחל לו אי נמי הא דקא פריך למימרא דחזקה שלא בטענה תהא חזקה היינו כגון דאמר ליה מפלניא זבנתה דזבנה מינך אע''ג דלא אמר קמי דידי זבנה ולא דר בה אפי' חד יומא ולא ידע אי זבנה מיניה אי לא אלא דהכי א''ל תימה לרשב''א הא דמיבעיא לן בפ' כיצד הרגל (ב''ק כד. ושם) אי לאיעודי תורא אי לאיעודי גברא תפשוט מהכא דלאיעודי תורא הוא דקאמרי הולכי אושא מה שור המועד כיון שנגח ג' נגיחות נפקא ליה כו' ואי לאיעודי גברא לא מייעד עד נגיחה רביעית דאז הוא מועד לעבור בהתראות דכשנגח נגיחה שלישית והתרו בו עדיין לא עבר על שלש התראות עד שיגח פעם רביעית וי''ל דסוגיא דהכא כמאן דאמר לאיעודי תורא והולכי אושא לא אמרו אלא דגמרינן משור המועד ולא יותר וילפינן משלש התראות דגברא ולא משלש נגיחות דתורא ועוד דלמאן דאמר לאיעודי גברא אין צריך שיהו מוחזקות לעבור בהתראות דאם כן עד נגיחה חמישית לא יחייב אלא צריך שיודיעוהו בכל פעם כשיגח כדי שישמור שורו ומכל מקום חיובא דשור תליא במה שהוחזק ליגח: אלא מעתה מחאה שלא בפניו לא תהא מחאה. פירש ר''י כי היכי דילפת משור המועד דהוי חזקה בשלשה זימני הכי נמי נילף מה שור צריך העדאה בפניו ולא אמר קלא אית ליה ותועיל הכי נמי מחאה שלא בפניו אית לן למימר דלית ליה קלא ולא תהא חזקה אף על פי ששמע החזקה כיון דאין קול למחאה מה היה מועיל אם מוחה כיון שלא תגיע למחזיק מחאתו ואע''ג שמחאה באה לבטל החזקה וההעדאה באה לקיים מ''מ פריך שפיר והא דנקט מחאה ולא נקט חזקה משום דחזקה נשמעת טפי מהעדאה אבל מחאה אינה נשמעת יותר ובלא שור המועד הוי מצי למיפרך דלא תהא מחאה כדפריך אליבא דרבנן אלא כיון דיליף משור המועד ניחא ליה למפרך מיניה ומשני חברך חברא אית ליה ויש קול בין למחאה בין להעדאה אבל בהעדאה גרידא גזירת הכתוב הוא דאין נעשה מועד אלא אם כן מעידים בפניו אפילו יתברר לו באלף עדים שהעידו על שורו בבית דין: כגון צלף. בתר דשני ליה מתאנה פריך מצלף דתאנה גדולה היא בשעה שנוטלין חבירתה מן האילן אלא שלא נתבשלה עדיין אבל צלף קטן הפרי הרבה כשנוטלין האחת כדאמר בשבת (דף ל.) עתידין אילנות שיטענו פירות בכל יום לגלג עליו אותו תלמיד אין כל חדש תחת השמש אחוי ליה צלף ור''ח גריס ברישא תלתא פירי בחד יומא כגון צלף שיש לו שלשה פירות ביחד ובתר הכי גריס כגון תאנה וההיא דשבת משמע כספרים שלנו: ודלמא עצה טובה קא משמע לן. ה''נ מצי למיפרך ודלמא בתוך עשר הוה קאי ומזהיר על תחלת אחת עשרה דליכא אפילו שנה ולעולם בשנה אחת הויא חזקה ור''ח פירש דרב יוסף יליף הכי וגריס שהרי נביא עומד בתשע ומזהיר על י''א שתלכד העיר ויאבדו השטרות ויסמכו על חזקת שלש שנים ומביא ראיה מסדר עולם דבשנה תשיעית בחדש עשירי היה ומיהו בכל הספרים שלנו כתוב שהרי נביא עומד בעשירי וכן בסדר עולם שלנו תניא בשנה העשירית ועוד דלגירסתו נמי קשיא מנא ליה שלש שנים מיום ליום דלפי גירסת סדר עולם ליכא אלא שמנה עשר חודש שהרי בשנת אחת עשרה לחדש הרביעי בתשעה לחודש הובקעה העיר: (תוספות)


דף כט - א

דאי לא תימא הכי {ירמיה כט-ה} בנו בתים ושבו ונטעו גנות ואכלו את פרין מאי קאמר אלא עצה טובה קמ''ל הכא נמי עצה טובה קמ''ל תדע דכתיב {ירמיה לב-יד} ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים אלא אמר רבא שתא קמייתא מחיל איניש תרתי מחיל תלת לא מחיל אמר ליה אביי אלא מעתה כי הדרא ארעא תיהדר לבר מפירי אלמה אמר רב נחמן הדרא ארעא והדרי פירי אלא אמר רבא שתא קמייתא לא קפיד איניש תרתי לא קפיד תלת קפיד. א''ל אביי אלא מעתה כגון הני דבי בר אלישיב דקפדי אפילו אמאן דחליף אמיצרא דידהו הכי נמי דלאלתר הוי חזקה וכי תימא הכי נמי אם כן נתת דבריך לשיעורין אלא אמר רבא שתא קמייתא מיזדהר איניש בשטריה תרתי ותלת מיזדהר טפי לא מיזדהר אמר ליה אביי אלא מעתה מחאה שלא בפניו לא תיהוי מחאה דאמר ליה אי מחית באפאי הוה מיזדהרנא בשטראי דאמר ליה חברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה אמר רב הונא שלש שנים שאמרו הוא שאכלן רצופות מאי קמ''ל תנינא חזקתן שלש שנים מיום ליום מהו דתימא מיום ליום לאפוקי מקוטעות ולעולם אפילו מפוזרות קמ''ל אמר רב חמא ומודי רב הונא באתרי דמוברי באגי פשיטא לא צריכא דאיכא דמובר ואיכא דלא מובר והאי גברא מוברה מהו דתימא א''ל אם איתא דדידך הואי איבעי לך למיזרעה קמ''ל דאמר ליה חדא ארעא בכוליה באגא לא מצינא לינטר ואי נמי בהכי ניחא לי דעבדא טפי תנן חזקת הבתים והא בתים דביממא ידעי בליליא לא ידעי אמר אביי מאן מסהיד אבתים שיבבי שיבבי מידע ידעי ביממא ובליליא רבא אמר כגון דאתו בי תרי ואמרי אנן אגרינן מיניה ודרינן ביה תלת שנין ביממא ובליליא אמר ליה רב יימר לרב אשי הני נוגעין בעדותן הן דאי לא אמרי הכי אמרינן להו זילו הבו ליה אגר ביתא להאי א''ל דייני דשפילי הכי דאיני מי לא עסקינן כגון דנקיטי אגר ביתא ואמרי למאן ליתביה אמר מר זוטרא ואי טעין ואמר ליתו תרי סהדי לאסהודי ליה דדר ביה תלת שני ביממא ובליליא טענתיה טענה

 רש"י  דאי לא תימא הכי. הרי שלח ירמיה לאותן שהיו בבבל שגלו עם יכניה י''א שנה קודם גלות צדקיהו בנו בתים ושבו כי לא תצאו משם עד מלאת לבבל שבעים שנה למה ליה להזהירם על זאת אלא עצה טובה קמ''ל דהוא משיא אותם הכא נמי עצה טובה בעלמא היא: תדע. דכל עצמו היה יגע ליעצם עצה טובה דקאמר להו נמי מקום גניזת שטרותיהם היכן הם מתקיימים יותר: מחיל איניש. על פירות קרקעו לאדם האוכלן: אלא מעתה. כיון דאתרי שנין מחיל תיהדר ארעא ממי שיצא עליו ערעור לסוף שנתים תיהדר ארעא לבעלים לבר מפירי דהא מחיל ליה עלייהו: אלמה אמר רב נחמן. לקמן בשמעתין:

מכאן ואילך פירוש הרשב''ם

אלמה אמר רב נחמן. לקמן בשמעתין גבי מחזיק בקרקע חבירו ואזיל אידך ואייתי סהדי דאכלן תרתין שנין ולא יותר ואמר רב נחמן הדרא ארעא והדרי פירי של שתי שנים: תרתי לא קפדי. על מה שזה יורד לתוך שדהו של חבירו בלא רשותו ומיהו פירי לא מחיל: תלת קפיד. הואיל ושילש באוולתו ליכנס בלא רשות הבעלים וזה ששתק ולא מיחה ודאי מכרו לו: ה''נ דלאלתר תיהוי חזקה. למי שירד לנכסי דבי בר אלישיב הואיל ולא מיחו: אי מחית באפאי הוה מיזדהרנא בשטראי. יותר מג' שנים ומשני חברך חברא אית ליה ונודע לך שמחיתי ואם היתה לקוחה בידך כדבריך היה לך להזהר בשטרך יותר מג' שנים: שאכלן רצופות. אבל אם הניחה שנה שניה ואחר כך אכלה שתי שנים שלישית ורביעית מצי אמר בעל השדה האי דלא מחאי לך היינו משום דאוברת לה שנה שניה דגלית אדעתך דלאו דידך הואי והלכך לא זרעת אותה: חזקתן שלש שנים מיום ליום. שלא יהיה הפסק בינתים: מהו דתימא מיום ליום. דקתני מתניתין למעוטי מקוטעות דלא תימא שלש שנים מקוטעות קאמר כי היכי דקתני סיפא שדה הבעל חזקתה שלש שנים ואינה מיום ליום אלא ג' חדשים בראשונה וג' חדשים באחרונה וי''ב באמצע: קמ''ל. רב הונא דדוקא קתני למעוטי מפוזרות: ומודה רב הונא. דדי לו בחזקת אכילת שנים מפוזרות: באתרא דמוברי באגי. במקום שנוהגין לזרוע שנה ולהוביר שנה שלא להכחיש את הקרקע דהא אחזיק בה כדמחזקי אינשי ומיהו שנה שהובירה אינה עולה לחשבון שלש שני חזקה וצריך לשמור שטרו יותר משלש שנים עד שילקוט שלש שנים ואי טעין אידך אני באתי בתוך שלש ומצאתי שדה ריקם ולכך לא מחיתי מצי א''ל מ''מ היה לך למחות שאע''פ שלא זרעתיה הייתי עושה בה ניר שאחר הקציר והיה לך להבין שבשביל שלא להכחיש כחה לא חפצתי לזרעה כמנהג שדות העיר: והאי גברא מוברה. ועומדת בין שדות בורות כמותה: חדא ארעא בכולה באגא. שדה אחת זרועה בתוך בקעה גדולה איני יכול להושיב שם שומר לבדו בשבילה אבל כשכולן זרועות שוכרין שומר בין כולם וגם כן אין מכניסין שם בהמות: דעבדה טפי. בשנה הבאה: בליליא לא ידעי. ואפילו הכי הויא חזקה דבשלמא גבי שדה וכל הנך אין דרכן לעשות מלאכה בלילה וכשמעמידין עדים על מלאכת ימי שלש שנים הרי זו חזקה אבל בתים שדרך לדור בהן בלילה והוא אין יכול להביא עדים שראוהו דר אף בלילות וכיון דלית ליה סהדי על הלילות הוו להו מפוזרות ואם איתא לדרב הונא הא מצי אידך למיטען אני ראיתי שלא היית דר בלילות ולכך לא חשתי למחות דגלית אדעתך דלאו דידך הואי ואמאי הויא חזקה: שיבבי. השכנים שלו שראוהו דר בו יום ולילה היו רגילין להעיד: שיבבי מידע ידעי. ואם יטעון ויאמר אייתי לי סהדי דדיירת ביה ביממא ובליליא יוכלו להעיד לו ומיהו אנן לא טענינן ליה כדמפרש בסמוך: דאי לא. שאם אין מעידין שהבית של משכיר: דייני דשפילי. שאינן בקיאין בדין דייני הכי לקבל עדות אלו אם כבר נתנו שכר הבית למשכיר ומעולם בכי האי גוונא לא איירי רבא: אמר מר זוטרא אי טעין כו'. מילתא באנפי נפשה היא דפשיטא ליה למר זוטרא דאע''ג דבעו כל הנך אמוראי לעיל ג' שנים רצופות אפ''ה אין מחייבין את המחזיק להביא עדים שיעידו בפירוש על כל הימים והלילות אלא יעידו סתם שראוהו דר ג' שנים ומסתמא אם דר בבית אף בלילות דר בו וקאמר מר זוטרא דאי טעין מערער ואמר אייתי סהדי כו' טענתו טענה וצריך שיבואו עדים של לילות וימים דכיון דטעין טענת ברי דקאמר אני ראיתיו שלא דר בלילות בביתי ולכך לא מחיתי ואין חזקתו חזקה ולכך אני אומר אייתי סהדי דדר ביה תלת שנין בין ביממא בין בליליא הלכך צריך להביא עדים להכחישו ולומר לו שהיה לו למחות: (רש"י)

 תוספות  שתא קמייתא לא קפיד וכו'. תימה מנא לן דר' ישמעאל דוקא . יליף משור המועד ולא רבנן אינהו נמי מצי גמרי משור המועד דהיינו טעמא נמי דלעיל דגמר משור המועד דכיון דקפיד בג' זמנין ולא מיחה א''כ ודאי מכרה או נתנה לו וי''ל דלא דמי דודאי דר' ישמעאל דאזיל בתר אכילות שפיר מצי למיגמר משור המועד דמה התם הוחזק נגחן בג' פעמים אף כאן בשלש אכילות אם לא שמכרה לו היה מקפיד ואין זה וזה תלויים בשהוי זמן אבל לרבנן דתלוי בשהוי זמן כמה ישהה ויקפיד לא שייך למגמר משור המועד: אלא מעתה מחאה שלא בפניו כו'. אור''י דליכא לאוקמי פירכא דאביי אלא כשהן בעיר אחת דאי בעיר אחרת היכי פריך דלא תהא מחאה ותהא חזקה אדרבה כיון דלא הויא מחאה לא הויא חזקה דהא אינו צריך לבא בעיר אחרת לפני המחזיק ולמחות כדמוכח לקמן: הני נוגעין בעדותן הן. ואם תאמר ואמאי הוו נוגעין בעדות הא איכא מיגו דה''מ אמרי פרענא לך אגר ואע''ג דבתר דתקון רבנן שבועת היסת לא מהימני לאסהודי בהאי מיגו כדאיתא בריש האיש מקדש (קדושין מג:) הכא דאמתני' קיימינן ואכתי לא ניתקנה שבועת היסת מאי פריך להימניה במיגו ויש לומר דהאי לאו מיגו הוא שיראים לומר פרענו לך כי שמא יזכה האחר ויתבע מהם פעם שנית [וע''ע תוס' שבועות מה: ד''ה בעדים]: אמר מר זוטרא אי טעין ואמר כו'. הקשה ר''י בר מרדכי לפ''ה כי לא טעין נמי אמאי לא נשאל מהן כי שמא אינן יודעין על הלילות שלא נוציא על פיהן שלא כדין דבכל עדיות אנו דורשין יפה וכאן נמי אמאי לא נחקור אותן מספק ולאו פירכא היא דכיון שהעידו על הימים אפי' יאמרו אין (תוספות)


דף כט - ב

ומודי מר זוטרא ברוכלין המחזירין בעיירות דאע''ג דלא טען טענינן ליה אנן ומודה רב הונא בחנותא דמחוזא דליממא עבידא לליליא לא עבידא רמי בר חמא ורב עוקבא בר חמא זבון ההיא אמתא בהדי הדדי מר אישתמש בה ראשונה שלישית וחמישית ומר אישתמש בה שניה רביעית וששית נפק ערער עילוה אתו לקמיה דרבא אמר להו מאי טעמא עבדיתו הכי כי היכי דלא תחזקו אהדדי כי היכי דלדידכו לא הוי חזקה לעלמא נמי לא הוי חזקה ולא אמרן אלא דלא כתוב עיטרא אבל כתוב עיטרא קלא אית ליה אמר רבא אכלה כולה חוץ מבית רובע קנה כולה חוץ מבית רובע אמר רב הונא בריה דרב יהושע ולא אמרן אלא דבר זריעה היא אבל לאו בר זריעה היא קני לה אגב ארעא מתקיף לה רב ביבי בר אביי אלא מעתה צונמא במה יקנה אלא באוקומי בה חיותא ומשטחא בה פירי ה''נ איבעי ליה לאוקומי בה חיותא אי נמי משטחא בה פירי ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ביתא אמר ליה מינך זבינתיה ואכלית שני חזקה א''ל אנא בשכוני גוואי הואי אתא לקמיה דרב נחמן אמר ליה זיל ברור אכילתך אמר ליה רבא הכי דינא המוציא מחבירו עליו הראיה ורמי דרבא אדרבא ורמי דרב נחמן אדרב נחמן דההוא

 רש"י  הכי גרסינן ומודה מר זוטרא ברוכלין המחזירין בעיירות דאע''ג כו'. אע''ג דסבירא למר זוטרא דאי טעין טענתיה טענה אבל אנו לא נטעון בשבילו מודי הוא היכא דהוי מערער רוכל המחזר בעיירות למכור קישוטי נשים ואינו חוזר לעירו כי אם לזמן ארוך דאע''ג דלא טעין לייתי מחזיק סהדי דדר בה רצופות יומם ולילה אנן טענינן ליה דדילמא משום דלא קביע במתא החזיק זה בביתו וכי הוה אתי במתא הוי נפיק האי מחזיק מן ביתא ולא ידע ליה זה המערער מעולם שהחזיק זה בביתו ולכך שתק ולא מיחה הלכך יביא המחזיק עדים שלא יצא מן הבית כל שלש השנים אפילו לילה אחת ול''ג ומודי רבא דהא לא איירי רבא לעיל אי טענינן ליה או טעין איהו לנפשיה וכל מאי דתריץ רבא לעיל אליבא דרב הונא תריץ ואי גרסינן הכי הוה לן למיגרס ומודה רב הונא: ומודה רב הונא. אע''ג דבעי רצופות יום ולילה בחנוונותא דמחוזא חנויות שמוכרין בהן לחם ויין דאי טעין אין חוששין לטענתו דאע''ג דלא דר בו בלילות חזקה מעלייתא היא שאין דירתן אלא ביום: מר אישתמש ראשונה כו'. עובדת לזה שנה ולזה שנה שאין אחד מהן יכול להחזיק בה ג' שנים רצופות להפסיד חבירו: עיטרא. שטר חלוקה ובעדים שתעבוד לזה שנה ולזה שנה י''מ קלא אית ליה והיה לו למחות מיד ולא מיחה ולאלתר הויא חזקה דכמי שמכרה להם בפניו דמי שהרי הניחם להביא עדים ולכתוב עליו שטר חלוקה ושתק אי נמי כיון דאיכא תרתי שני חזקה מפוזרות ועיטרא איכא קלא וכחזקה גמורה דמי דהיה לו למחות ולא מיחה ואין נראה לי כלל אלא משלש שנים ראשונות הויא חזקה כיון דאיכא עדים ושטר בין זה לזה כדאמרינן לקמן בפירקין (דף מא:) שלש לקוחות מצטרפות אמר רב וכולן בשטר אלמא אמר רב אע''ג דכל אחד אין מחזיק אלא שנה אחת מצטרפים שלש השנים לחזקה משום דמכח שטר קאתו ה''נ לא שנא והיינו טעמא דהויא חזקה שהיה לו למערער למחות בתוך שלש שנים ואינו יכול לומר בשביל שראיתי' מחזיק בדילוג לא מחיתי שהייתי סבור לכך אתם עושים שאתם יראים להחזיק שנים רצופות שהשטר מוכיח שלא בשביל כן עושים אלא שע''מ כן חלקו שכן יהו משתמשין וכן עיקר: חוץ מבית רובע. באותו שדה שלא נעבד בו ולא נזרע: דבר זריעה היא. דאמר ליה אי דידך הואי אמאי לא זרעת והלכך לא מחיתי: אלא מעתה. הלוקח מחבירו צונמא במאי קני לה באיזו אכילה של שלש שנים הואיל ואינה בת זריעה וכי אינו קונה אותה בהעמדת שם בהמותיו לרבוץ ולרעות או לשטיחת פירותיו: הכא נמי כו'. ולא קני לה אגב ארעא: ואכלתיה שני חזקה. ואבדתי שטרי ואתה לא מחית לי שאזדהר בשטרי: אמר ליה. מערער: אנא בשכוני גוואי הואי. בחדרים הפנימים היתה עיקר דירתי והייתי עובר דרך עליך ומשתמש עמך בבית החיצון שדרת בו ברשותי ולכך לא מחיתי: אמר ליה. למחזיק: זיל ברור אכילתך. הבא עדים שדרת בבית לבדך ג' שנים בלא אותו שבא עמך כדין כל חזקת ג' שנים שצריך להביא עדים שהחזיק בה חזקה גמורה: המוציא מחבירו. דהיינו מוכר שהרי לוקח מוחזק: עליו. למערער להביא ראיה שנשתמש עמו וסבירא ליה לרבא דכיון שראו עדים לזה המוחזק שנשתמש בו שלש שנים אין לנו לחוש שמא גם זה היה עמו הואיל ולא שמענו בלתי היום והאי עובדא לא מתוקם אלא כשהיה לו עדות למערער דבית זה שלו היה אבל בלא עדות אפילו רב נחמן מודי דהמחזיק נאמן בלא ראיה שהפה שאסר הוא הפה שהתיר דאי בעי אמר שלי הוא מעולם כי אמר נמי מינך זבינתה מהימן: (רש"י)

 תוספות  אנו יודעים על הלילות מסתמא כיון שדר בימים דר נמי בלילות אם לא שטוען המערער שבודאי לא דר ור''ח פירש דמר זוטרא קאי אפירכא דרב יימר דפריך נוגעין בעדותן הן וקאמר מר זוטרא אי טעין ואמר המחזיק לייתו תרי סהדי דדרו ביה שלש שנים ביום ובלילה והבו לי אגרא ונפקו ואזלו להו והנהו דדיירי ביה אחריני נינהו טענתו טענה ולא נוגעין בעדותן הן דלא דיירי בה השתא דמצי למימר להו הבו לי אגר ביתא אלא אינהו אמרו דיירנא ואינהו אמרו פרענו והפה שאסר הוא הפה שהתיר דאי בעו אמרי לא דיירנא ביה וליכא למימר דדילמא מכחיש להו שהוא לא היה יודע כלל שהיו דרים באותו בית ובסמוך לא גרסינן מודה מר זוטרא אלא ומודה רבא דבעי' שלש שנין ביממא ובליליא אם הנך עדים רוכלים המחזרים בעיירות אע''ג דלא אמרו דדרו ביה שלש שנין ביממא ובליליא אלא אמרי בידינו היה זה הבית שלש שנים רצופות אע''ג שימים רבים הם מחזרים בעיירות ולא היו בזה הבית עדותן עדות ור''ת גרס דדיירנא ביה שלש שנין ופירש דאביי ורבא תרוייהו סבירא להו דאין צריך להביא עדים על הימים ועל הלילות ורבא לא אמר ביממא ובליליא אלא להוציא המקשה מסברתו ולא לפלוגי אאביי אתא וקאמר מר זוטרא אם אמר העידוני סתם שדרתי ג' שנים בחזקת ימים ולילות אע''פ שלא ראו ממש כל הימים והלילות אלא שבחזקת כן מחזקין אותו שכל שעה שהיו נכנסים פעמים ביום ופעמים בלילה היו רואין אותו בביתו טענתיה טענה והוה ליה למימר עדותן עדות אלא אגב דנקיט ברישא דמילתיה אי טעין אומר נמי טענתיה טענה ומודה רבא וה''ה מר זוטרא ואביי ברוכלין המחזרין בעיירות אף על גב דלא טען טענינן ליה דאין צריכים להעיד שראו ממש שהרי הם מחזרין בעיירות ואין יכולין להעיד על הראיה אלא יעידו שבחזקתו היה זה הבית שלש שנים ימים ולילות: ומודה רב הונא בחנותא דמחוזא דביממא עבדי ובליליא לא עבדי. פירוש ומועיל להם אם החזיקו ג' שנים ואע''ג דלאו שלש רצופות אלא מפוזרות כיון דאורחייהו בהכי דהוי כאתרי דמוברי באגי ואם תאמר א''כ פשיטא דמודה רב הונא כדפריך לעיל גבי באגי וי''ל לפי שבני אדם שאינם חנוונים דרים בהן בין ביום ובלילה ואותן צריכים ג' שנים רצופות יום ולילה וס''ד דחנוונים נמי יצטרכו כן קא משמע לן ומהאי טעמא אתי שפיר דבעינן להו שלש שנים שלימות דהיינו ו' שנים אע''ג דבשדות ובית הבדים לא בעינן אלא שלש שנים בין הכל (אלא) היינו משום דכמו שאר בני אדם הדרים שם שאין חנוונים בעו ג' שנים ביום ובלילה ה''נ חנוונים בעו ג' שנים שלימות דהיינו ו' שנים והא דלא אייתי להא לעיל גבי ומודה רב הונא אומר ר''ת משום דלא סלקא שמעתתא דבתי וכי האי גוונא איכא בסוף [הכונס] (ב''ק דף סא:) גבי ומודו חכמים לרבי יהודה: דלא תחזקו אהדדי. ואע''ג דתנן לקמן (דף מב.) השותפין אין להם חזקה זה על זה פרש''י דהכא הוזקקו לעשות כן לפי שלא היה להם עדי שותפות וקשיא לר''י דא''כ אותו שהחזיק שנה ראשונה יאמר שהוא שלו כיון שאין עדים שיש לחבירו חלק ונראה לר''י דלא היו רוצים שיחזיק האחד שלש שנים שלא תשתכח השותפות: אבל כתוב עיטרא קלא אית לה. והא דאמר בהמפקיד (ב''מ לט. ושם ד''ה לא) גבי אין מורידין לנכסי קטן ל''ש עביד עיטרא ל''ש לא עביד אין מורידין גבי יתמי החמירו [וע''ע תוס' גיטין כח. ד''ה והניחו]: בשכוני גוואי הואי. והואי לי אורח עלך ונראה לי שהיה לו עדים שהיה בשכוני גוואי אבל לא היו יודעים באיזה דרך היה יוצא דאי לא היה לו עדים כלל דהוה בשכוני גוואי היכי הוה קאמר רב נחמן זיל ברור אכילתך דאטו יש להם לעדי חזקה לידע שלא היה המערער באותו בית כל שלש שנים ואם יאמר המערער הייתי עמך שני ימים ואין לך שלש שנים שלימות והעדים אינן יודעים יפסיד: (תוספות)


דף ל - א

דא''ל לחבריה כל נכסי דבי בר סיסין מזבינא לך הואי ההיא ארעא דהוה מיקרי דבי בר סיסין אמר ליה הא לאו דבי בר סיסין היא ואיקרויי הוא דמיקריא דבי בר סיסין אתו לקמיה דרב נחמן אוקמא בידא דלוקח א''ל רבא דינא הכי המוציא מחבירו עליו הראיה קשיא דרבא אדרבא קשיא דרב נחמן אדרב נחמן דרבא אדרבא לא קשיא התם מוכר קאי בנכסיה הכא לוקח קאי בניכסיה דרב נחמן אדרב נחמן נמי לא קשיא כיון דאמר ליה דבי בר סיסין ומיקריא דבי בר סיסין עליה דידיה רמיא לגלויי דלאו דבי בר סיסין היא אבל הכא לא יהא אלא דנקיט שטרא מי לא אמרינן ליה קיים שטרך וקום בניכסי: ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ביתא א''ל מינך זבנתיה ואכלתיה שני חזקה אמר ליה בשוקי בראי הואי אמר ליה והא אית לי סהדי דכל שתא הוה אתית תלתין יומי א''ל תלתין יומי בשוקאי הוה טרידנא אמר רבא עביד איניש דכל תלתין יומי טריד בשוקא ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא אמר ליה מפלניא זבינתה דאמר לי דזבנה מינך אמר ליה את לאו קא מודית

 רש"י  כל נכסי דבי בר סיסין. כלומר כל אותן קרקעות שקניתי מאותו אדם ששמו בר סיסין: דמקריא דבי בר סיסין. כך קורין לו ואין ידוע אם קנאה מבי בר סיסין ולפיכך נקראת כך או כך שמה מעולם וירושה היא לו מאבותיו: אוקמה בידא דלוקח. כדמפרש טעמא לקמיה דעליה דידיה רמיא לגלויי דלאו בר סיסין היא: אמר ליה רבא דינא הכי. להוציאה מספק מתחת יד המוכר שהוא מוחזק: המוציא מחבירו. דהיינו לוקח עליו להביא ראיית זכות ומאחר שאין לו ראיה יפסיד: קשיא דרבא אדרבא קשיא דרב נחמן אדרב נחמן. דלעיל מוקי לה רב נחמן ביד המוכר ורבא ביד הלוקח והכא איפכא: דרבא אדרבא לא קשיא. דבכל דוכתי מוקי לה ביד המוחזק והתם מוכר כו': כיון. דכולי עלמא קרו ליה דבי בר סיסין ונראין הדברים שלפיכך נקראת כן שקנאה מבי בר סיסין והוא אמר לאו מבר סיסין לקחתיה עליה דידיה רמיא לגלויי ולהביא ראיה דלאו מבר סיסין לקחה ואם יביא עדים דאיקרויי הוא דמיקריא הכי ולא מהני שדות שלקח מבר סיסין היא מוקמינן לה בידיה דהא פשיטא לן דהאי דאמר ליה נכסי דבי בר סיסין מזבנינא לך הכי קאמר ניכסי שקניתי ממנו ולא נכסי שלא קניתי ממנו אף על פי שנקראין כן כך נראית השיטה: מי לא אמרינן ליה קיים שטרך. אחרי שהמוכר רוצה לפסלו והחזקה של שלש השנים במקום השטר היא באה ומאחר שהמוכר מערער על החזקה שאינה חזקה צריך זה להביא עדים שחזקתו גמורה שלא דר זה עמו ובהני תרי עובדי סבירא לן כרב נחמן דהלכתא כוותיה בדינא וכן פוסקין פירושי ר' חנינא איש רומי: מאי בעית בהאי ביתא. שהכל יודעין ששלי היה: א''ל אנא בשוקי בראי הואי. בארץ מרחקים מקום שאין השיירות מצויות ולא ידעתי ולכך לא מחיתי ותנן בפרקין היה ביהודה והחזיק בגליל אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה באותה מלכות דהוו שיירות מצויות א''נ איכא לאוקמה בשעת חירום ואפילו באותה מדינה כדלקמן בהאי פירקין וכן פירשוה הגאונים כפי' ר''ח אבל במקום שהשיירות מצויות וליכא חירום לא מצי טעין הכי דקי''ל בפירקין (דף לח:) מחזיקין בנכסי בורח דמחאה שלא בפניו הויא מחאה ואי טעין לא ידעתי שהחזיק איש פלוני בקרקע שלי ולכך לא מחיתי אינו נאמן דכי היכי דאמרינן מחאה שלא בפניו הויא מחאה דחברך חברא אית ליה ויאמרו לו למחזיק כמו כן אמרו לזה שאדם אחד מחזיק בקרקע שלו הואיל ושיירות מצויות וכן הלכה: בשוקאי הוה טרידנא. למכור סחורתי ולקנות אחרת ולא ידעתי שאתה דר בביתי וכגון שיש לו בית אחר באותה העיר שהיה מתאכסן שם כל ל' יום ויש מפרשים בשוקאי הוה טרידנא ולא היה לי פנאי למחות אע''פ שידעתי ואינו נראה בעיני: (רש"י)

 תוספות  לאו קמודית דהא ארעא דידי הוא. פי' רבינו שמואל דאם מוחזק זה שלש שנים וטוען מפלניא זבנתיה דזבנה מינך קמי דידי דנאמן במיגו דאי בעי אמר מינך זבנתיה ואכלתיה שני חזקה אי נמי אם יש לו עדים שהחזיק בה המוכר יום אחד והביא ראיה מההיא דדר בקשתא בעיליתא דלקמן וכדבריו כן הוא היכא דיש עדים למערער שהקרקע שלו היתה אבל בעובדא דהכא משמע שלא היה למערער עדים מדקאמר לאו קא מודית כו' אי הוה טעין קמי דידי זבנה מינך או דר בה חד יומא היה נאמן אף על פי שלא החזיק שלש שנים מיגו דאי בעי אמר לא היתה שלך מעולם אבל ודאי השתא דאמר מפלניא זבינתה דזבנה מינך והודה שהיתה שלו תו לא מצי למיטען קמי דידי זבנה מינך או קמי דידי דר בה חד יומא מיגו דאי בעי אמר בתחלה לא היתה שלך מעולם דמיגו למפרע לא אמרינן כדמוכח לקמן (דף מא:) גבי ההוא דדר בקשתא בעיליתא ארבע שנין ואמר מפלניא זבינתיה דזבנה מינך אתא לקמיה דר' חייא אמר ליה אייתי סהדי דדר ביה אפילו חד יומא ואוקמי' לה בידך משמע דאי אית ליה סהדי אין נאמן לומר קמי דידי דר בה חד יומא במיגו דאי בעי אמר מינך זבינתיה כיון שכבר הודה דלאו מיניה זבנה לית ליה תו מיגו ואין לו להאמינו במאי דקאמר השתא מתוך שהיה יכול לשקר בתחילה קודם שהודה דלא הוה מסיק אדעתיה שהיה זקוק לטענה זו והא דקאמר התם רב וחזיתיה לדעתיה דחביבי דאי הוה א''ל קמי דידי זבנה מינך הוה מהימן ליה במיגו דאי בעי אמר מינך זבינתה לא קאמר שהיה עדיין נאמן בטענה זו אלא כלומר אי הוה טעין מעיקרא קודם שהודה וה''ה דאי הוה טעין מעיקרא קמי דידי דר בה חד יומא דהוה מהימן ועוד ראיה מסוף דזה בורר (סנהדרין דף לא.) גבי ההיא איתתא דנפק שטרא מתותי ידה אמרה ידענא ליה בהאי שטרא דפריע הוא כו' ולא הימנה רב נחמן א''ל רבא והא אי בעיא קלתיה כיון דאתחזק בבי דינא אי בעיא קלתיה לא אמרי' אלמא אע''ג דקודם שראינוהו בידה היתה נאמנת לומר דפרוע הוא במיגו דאי בעיא קלתי' השתא דאתחזק בבי דינא פי' שראינוהו בידה לא מהימנה דאין כאן עוד מיגו שעל כרחך צריכה עכשיו טענה זו שהיא אומרת אם רוצה לפטור את הלוה ובקונט' פי' שם אתחזק שהיה השטר מקוים ואין נראה לר''י דמה מועיל דמ''מ אי בעיא קלתיה ועוד ראיה דתנן בפ' שבועת הדיינין (שבועות דף לח:) מנה לי בידך אמר לו הן למחר א''ל תנהו לי נתתיו לך פטור ופריך מינה (שם מא.) למ''ד המלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים והא הכא כיון דתבעיה בעדים כמאן דאוזפיה בעדים דמי וקתני פטור ומאי קושיא שאני הכא דפטור מיגו דאי בעי אמר אתמול לא היו דברים מעולם אלא ודאי כי האי גוונא לא אמרינן מיגו ומה שפ''ה בפ' בתרא דכתובות (דף קט: ושם) גבי עשאה סימן לאחר דאם טען ואמר חזרתי ולקחתיה ממנו לאחר שעשיתיה סימן בשמו נאמן דהפה שאסר הוא הפה שהתיר דמאחר שיש עדים שהיתה שלו ונגזלה ממנו אין לו זכות אלא על פיו של זה שעשאה סימן לו והרי חזר ואמר לקחתיה ממך אין נראה לר''י דבכי האי גוונא לא אמרי' מיגו כדפרישית דע''י מה שהיה יכול לטעון תחילה אינו נאמן עכשיו אלא נראה לר''י דהתם נמי חזר ואכלה שני חזקה אחר שעשאה סימן וכי תימא אי אכלה שני חזקה פשיטא ומאי קמ''ל ר' יוחנן דנאמן מתני' היא דחזקה שיש עמה טענה הרי זו חזקה וי''ל דס''ד דלא מהימן כיון שערער עליו קודם שאכלה שניחזקה לומר שהיא שלו לא עביד איניש דליזבנה בתר הכי קמ''ל וכן ההוא עובדא דמייתי בתר הכי איירי בשאכלה שני חזקה ובעובדא דידן אי הוה מייתי המחזיק סהדי דדר ביה חד יומא נראה לרשב''א דהוה לאוקומי לארעא בידיה אע''ג דליכא מיגו מ''מ טענינן ללוקח מאחר שהיה המוכר נאמן לומר זבינתה מינך במיגו דאי בעי אמר לא היתה שלך מעולם ואף על גב דהאי לוקח ידע שהיתה שלו והוי כחד סהדא מכל מקום הוי מיגו כדמשמע לקמן (דף לג:) גבי נסכא דר' אבא אי לא הוי מחויב שבועה ואינו יכול לישבע היה נאמן לומר דידי חטפי במיגו דאי בעי אמר לא חטפי והיה מכחיש את העד והכא לא הוי מחויב שבועה דאין נשבעין על הקרקעות וכה''ג מצינו בסוף המוכר (לקמן דף ע.) גבי מפקיד אצל חבירו בשטר דאע''ג דלא טענינן ליתמי נאנסו אפ''ה טענינן ליה החזרתיו לך כיון שאביהם היה נאמן בטענה זו במיגו דאי בעי אמר נאנסו ואור''י דלא דמי לההיא דהמוכר את הבית דהכא אם היה רוצה המוכר לזכות בטענה זו דלא היתה שלך מעולם לא היה מעכבה הלוקח שהרי יודע היה שהיתה שלו כתב ר''ח ראינו לרבותינו הגאונים ז''ל דהאי מחזיק לית ליה למיחת לדינא בהדי מריה דארעא אלא האי דזבין ליה מחית בהדיה ואין נראה לרשב''א דהא כל זכות שתבא לידו מכר ראשון לשני ולא יוכל לדחות ולומר לו לאו בעל דברים דידי את ולקמן אשכחן בהדיא גבי ההוא דדר בקשתא בעיליתא דלא מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את אלא אי הוה משכח סהדי דדר ביה ההוא גברא חד יומא הוה מוקי לה ר' חייא בידיה: (תוספות)


דף ל - ב

דהאי ארעא דידי היא ואת לא זבינתה מינאי זיל לאו בעל דברים דידי את אמר רבא דינא קאמר ליה: ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא אמר ליה מפלניא זבינא ואכלתיה שני חזקה אמר ליה פלניא גזלנא הוא אמר ליה והא אית לי סהדי דאתאי אימלכי בך ואמרת לי זיל זבין אמר ליה השני נוח לי הראשון קשה הימנו אמר רבא דינא קאמר ליה כמאן כאדמון דתנן העורר על השדה וחתום עליה בעד אדמון אומר השני נוח לי הראשון קשה הימנו וחכ''א איבד את זכותו אפילו תימא רבנן התם עבד ליה מעשה אבל הכא דבורא עביד איניש דמיקרי ואמר ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא אמר ליה מפלניא זבינתה ואכלתיה שני חזקה אמר ליה פלניא גזלנא הוא אמר ליה והא אית לי סהדי דאתית באורתא ואמרת לי זבנה ניהלי א''ל אמינא איזבון דינאי אמר רבא עביד איניש דזבין דיניה ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא אמר ליה מפלניא זבינא ואכלתיה שני חזקה אמר ליה והא נקיטנא שטרא דזבני ליה מיניה הא ארבעי שני א''ל מי סברת שני חזקה תלת שני קא אמינא שני חזקה טובא קא אמינא אמר רבא עבידי אינשי דקרו לשני טובא שני חזקה וה''מ דאכלה שבע דקדים חזקה דהאי לשטרא דהך

 רש"י  אמר ליה מפלניא זבינתה דזבנה מינך. כלומר שאמר לי בשעת מכירה שהוא לקחה ממך ומאחר שלא טען ואכלתי' שני חזקה שטר מכירה שלו עודנו בידו ומסקנא דמילתא מוקמינן ליה ביד המערער והיינו טעמא דכיון דמודה דשלו היה הקרקע מתחלה לא מבעיא היכא דלא החזיק בה שלש שנים אלא אפילו החזיק בה שלש שנים נמי אינה חזקה ומפקינן ליה מיניה דהא חזקה שאין עמה טענה היא שהוא אינו יודע אם היתה של אותו שמכרה לו אם לאו והוה ליה כהכיר בה בשדה שאינה שלו של מוכר ויחזירנה למערער והוא יגבה מעותיו מן המוכרו לו כדפסקינן בשנים אוחזין (ב''מ דף טו:) ואף על גב דליכא עדים למערער מדקאמר ולא מודית לי כו' ולא אמרינן מיגו דאי בעי אמר אנא זבינתה מינך ואכלתיה שני חזקה כדאמר מפלניא זבינתה דזבנה מינך נאמן שהוא עצמו אינו יודע אם זבנה המוכר מיניה דמערער אם לאו הלכך כיון דהוא מודי למערער דשלו היתה הודאת בעל דין כמאה עדים דמי וגם מודה הוא שאינו יודע אם לקחה המוכרה לו מן הבעלים אם לאו דהא לא טעין דזבנה מינך קמאי דידי וגם אין לו עדים שהחזיק בה המוכר יום אחד הלכך הפסיד אבל החזיק זה שלש שנים וטעין מפלניא זבינתה דזבנה מינך קמאי דידי כלומר שידעתי בברור שלקחה מינך נאמן מיגו דאי בעי אמר אנא זבינתה מינך ואכלתיה שני חזקה אי נמי יש לו עדים שהחזיק בה המוכר יום אחד והכי אמרינן לקמן בפירקין (דף מא:) גבי ההוא דדר בקשתא בעיליתא ארבע שנין והכא בהאי עובדא אפילו אם באו עדים שהחזיק בה יום אחד אותו המוכר אבל אין יודע אם לקח אותה אם לאו אינו מועיל כלום מאחר שזה לא החזיק שלש שנים וגם הראשון אין לו שטר מכירה מן הבעלים: ולא קא מודית לי כו'. כמו שפירשתי: ואת מינאי לא זבינתה. שאפילו אם היית טוען דמינאי זבינתה הלא אין לך לא שטר ולא חזקה: זיל. מקרקע שלי לאן בעל דברים דידי את ואני מוחזק בה יותר ממך שאתה לא החזקת שלש שנים: אמר רבא דינא קאמר ליה. המערער ואפי' אם החזיק בה שלש שנים כמו שפירשתי וכן הלכה: מפלניא זבינתה ואכלתיה שני חזקה. ואין לו עדים שהחזיק בן אותו המוכר יום אחד דתו לא הוי מצי טעין פלניא גזלנא הוא דהא טוענין ללוקח והכי מפרש לקמן גבי ההוא דדר בקשתא בעיליתא ארבע שנין: פלניא גזלנא הוא. בשדה זו שממני גזלה: ואימלכי. נועצתי: זיל זבין. לך קנה: השני נוח לי. אתה נוח לי לריב עמך ולהוציאה ממך בדין: אמר רבא דינא קא''ל. המערער ויטול שדהו דאפילו אדמון ורבנן לא פליגי אלא בדעביד המערער מעשה לסייעו ללוקח לקנות שדהו אבל בדבורא בעלמא כולהו מודו כרבא כדמפרש ואזיל ואע''פ שהחזיק בה ג' שנים בלא מחאה יפסיד דהא חזקה שאין עמה טענה היא שמודה הוא שלא לקחה מיד הבעלים כי אם מיד איש נכרי שאין ידוע שהיה לו חלק בה אפילו יום אחד ולא מצי טעין אמאי לא מיחה מערער בתוך שלש דהיכא אמרינן דמפסיד מערער בשתיקתו היינו היכא דטעין אידך מינך זבינתה ואכלתיה שני חזקה דעד שלש שנים מיזדהר איניש בשטריה טפי לא מיזדהר הלכך זה שלא מיחה והוא לא נזהר בשטרו הפסיד אבל הכא דמודי מחזיק דלא מיניה דמערער זבניה שהוא בעל הקרקע ובעדים זבנה לא הורע כחו של מערער בשתיקתו שהחזקה במקום שטר מכירתו עומדת וכיון דאין שטרו מועיל לו שהרי מגזלן לקח אף חזקתו אינה כלום: כמאן כאדמון. ואנן קיימא לן כרבנן בפרק אחרון דכתובות: דתנן. ראובן העורר על שדה שמכר שמעון ללוי ואומר ראובן כי שמעון גזלו ממנו והוא ראובן המעורר חתום עליה בעד באותו שטר מכירה שכתב לו שמעון ללוי חתם ראובן ועד אחר עמו: השני. לוי נוח לי ולכך חתמתי: מעשה. שחתם עד: דמקרי ואמר. לשון ויקר מקרה (רות ב): ואמרת לי זיל זבנה ניהלי. ואם שלך היתה היה לך להוציא ממנו בדין חנם ולא לאבד מעותיך: אמינא למיזבן דינא. אמרתי בלבי טוב לי לקנות בדמים מועטים קרקע הראוי לי ולא לטרוח ולבא בדין: עביד איניש דזבין דיניה. אדם תם שאינו רוצה להתקוטט אפילו על שלו עשוי הוא להוציא מעותיו ליטול את שלו בלא דין ומחלוקת ובפירוש ר''ח מפורש אמינא למיזבן דינאי לקנות המריבות כלומר אע''פ שהיא שלי איני מוציאה מידו בלא מריבות ודינין אקנה אותם הדינין והמריבות באלו המעות אע''פ שעיקר הארץ שלי: ואכלתיה שני חזקה. ולא נזהרתי בשטרי יותר: אמר ליה והא נקיטנא שטרא. שכתוב בה דזבנה לי כלומר שקנויה אצלי מן המוכר הזה ארבע שנים ונמצא שקדם מקחי לחזקה שלך שנה אחת ואת מינאי לא זבינתה הלכך חזקה שאין עמה טענה היא שהמוכר לא יכול למוכרה לך שכבר מכרה לי קודם: א''ל. מחזיק למערער מי סברת דמאי דאמינא שני חזקה דהיינו תלת שני בצמצום: שני חזקה טובא קאמינא. שקדמו לשטר שלך הרבה ויש לי עדים בכל החזקה כדמפרש לקמיה אבל לפיכך אמרתי שני חזקה סתם שלא הייתי יודע שהיה לך שטר של ארבע שנים שאצטרך לטעון ולפרש שני חזקה טובא: אמר רבא עביד איניש דקרי שני טובא שני חזקה. סתם ואם בא לטעון אחרי כן דשני חזקה טובא יותר מג' שנים אין זה חוזר וטוען טענות אחרות להכחיש טענות ראשונות ואנן קי''ל לקמן דאין אדם טוען בב''ד וחוזר וטוען טענות אחרות להכחיש הראשונות אלא אחר טענות הראשונות נפסוק הדין הלכך כי מייתי סהדי בהני שני חזקה טובא מהימנינן ליה שהרי לא חזר וטען: והני מילי. דמוקמינן לה בידיה דאייתי סהדי דאכלה ז' שנין שקדמו שני חזקה שלו למכירת השטר של מערער שהמוכר עצמו לא יכול למוכרה אחר שהחזיק בה ג' שנים בשופי אבל אי לית ליה סהדי אלא משית שני הדין עם בעל השטר דאין לך מחאה גדולה מזו שמיחה המוכר בזה המחזיק לסוף שתי שנים שמכר לאחר והיה לו לזה להזהר בשטרו לעולם עד שיוציא השטר מיד השני ויקרענו ויש מפרשים דאין צריך עדי חזקת ז' שנים אלא של ג' אחרונים ואנן מהימנינן ליה על השאר מדאמר רבא עביד איניש דקרי לשני טובא שני חזקה למדו כן דאי איכא סהדי על כל השבע שנים אמאי איצטריך למימר עביד איניש כו' ולאו מילתא הוא שהרי החזקה במקום השטר עומדת ולא יהא חזקת ג' שנים האחרונים שיש לו עדים עליהם אלא שטר של ג' שנים והרי שטר של ד' שנים הקודם לו פוסלו ומדברי רבא אין ללמוד דלא צריך עדים לז' שנים שהרי רבא להודיענו בא דאינו קרוי חוזר וטוען במאי דאמר לבסוף שני חזקה טובא קאמינא דעביד איניש כו' שאילו היה חוזר וטוען להכחיש דברים הראשונים אפי' כי מייתי סהדי בהני אחרונים אינן כלום דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי ואחר טענות הראשונות נלך ובפי' ר''ח נמי מצריך עדים לכל הז' שנים: (רש"י)

 תוספות  מפלניא זבינתיה דזבנה מינך ואכלתיה שני חזקה אמר ליה פלניא . גזלנא הוא. פי' יש לי עדים שהוא גזלן ואפי' דר ביה חד יומא הא קי''ל דגזלן אין לו חזקה ולא כפ''ה דפירש דאין לו עדים שהחזיק בה המוכר אפילו יום אחד דתו לא הוה מצי טעין פלניא גזלנא הוא משמע שרוצה לפרש גזלנא הוא לא שיש לו עדים שהוא גזלן אלא כלומר בגזל היא הקרקע בידו ואין נראה לר''י דהוה ליה לאסוקי כדמסיק לעיל לא קמודית לי דארעא דידי הוא ואת מינאי לא זבינתיה וכו': עביד איניש דקרי לשני טובא שני חזקה. אבל אי לא עביד אף על גב דאית ליה סהדי דאכלה שבע שנין לא מהימנינן דהא איהו דמכחיש להו דמודה שלא אכלה אלא שני חזקה דהיינו שלש שנים: (תוספות)


דף לא - א

אבל שית אין לך מחאה גדולה מזו: זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי. האי אייתי סהדי דאבהתיה היא והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה אמר רבה מה לו לשקר אי בעי א''ל מינך זבנתה ואכלתיה שני חזקה א''ל אביי מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן הדר א''ל אין דאבהתך היא וזבנתה מינך והאי דאמרי לך דאבהתי דסמיך לי עלה כדאבהתי טוען וחוזר וטוען או אין טוען וחוזר וטוען עולא אמר טוען וחוזר וטוען נהרדעי אמרי אינו טוען וחוזר וטוען ומודי עולא היכא דא''ל של אבותי ולא של אבותיך דאינו טוען וחוזר וטוען והיכא דהוה קאי בי דינא ולא טען ואתא מאבראי וטען אינו חוזר וטוען מאי טעמא טענתיה אגמריה ומודו נהרדעי היכא דאמר ליה של אבותי שלקחוה מאבותיך דחוזר וטוען והיכא דאישתעי מילי אבראי ולא טען ואתא לבי דינא וטען דחוזר וטוען מאי טעמא עביד איניש דלא מגלי טענתיה אלא לבי דינא אמר אמימר אנא נהרדעא אנא וסבירא לי דטוען וחוזר וטוען והלכתא טוען וחוזר וטוען: זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתיה ואכלה שני חזקה והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה אמר רב נחמן אוקי אכילה לבהדי אכילה ואוקי ארעא בחזקת אבהתא א''ל רבא הא עדות מוכחשת היא אמר ליה נהי דאיתכחש באכילתה

 רש"י  זה אומר של אבותי. היה הקרקע והרי היא שלי וזה אומר כו' עובדא הוה כדמוכח לקמיה: אמר רבה מה לו לשקר. לזה המחזיק במאי דטוען דשל אבותיו וירשה מהם אי בעי אמר כו' והלכך בהאי מיגו מהימנינן ליה: אמר ליה. תלמידו אביי מה לי לשקר כו' כלומר על ידי האי מיגו דמה לי לשקר לא יזכה בקרקע שהרי עדים מכחישים את דבריו שאומרים דשל אבותיו דאידך היא וגם החזקה אינה כלום שהרי אין עמה טענה כי אם טענת שקר והלכה כאביי שהרי רבה הודה לו כדמוכח ואזיל: הדר א''ל אין כו'. דמשום שהיו מפסידין אותו כאביי הוצרך לחזור ולטעון כן דיקא נמי דקאמר גמרא אמר ליה אביי ולא קאמר אביי אמר: הדר א''ל. ההוא דאייתי עדי חזקה לאידך: דסמיך עלה כדאבהתי. הייתי סומך ומובטח על קרקע זו כאילו היא של אבותי לפי שהחזקתי בה בשופי ובעדים וקניתיה מאבותיך ובעי גמרא טוען וחוזר וטוען יכול אדם לטעון בבית דין שטוען בב''ד מה שהוא רוצה וחוזר וטוען לתקן דבריו הראשונים: עולא אמר טוען וחוזר וטוען. טוען בבית דין מה שהוא רוצה וחוזר אחרי כן לטעון דברים אחרים לתרץ דברים הראשונים אע''פ שמכחישם קצת בזה שחזר וטען האי דאמר דאבהתי דסמיך עלה כדאבהתי: ומודי עולא. אף על גב דמהימנינן ליה להאי דטעין אין דאבהתך היא כו' שאם טען מתחילה ופירש של אבותי ולא של אבותיך דאינו חוזר וטוען טענה זו דסמיך עלה כדאבהתי שהרי עוקר לגמרי דברים הראשונים וכן הלכה דפסקינן לקמן כעולא: ומודי נמי עולא כל היכא דהוה קאי בי דינא ולא טען תיקון דברים הראשונים אלא אחר שיצא מבית דין חזר לב''ד ותיקן דבריו הראשונים שאינו חוזר וטוען היכא דמכחישן קצת: טענתיה אגמריה. אוהביו וקרוביו: ומודו נהרדעי. בזה שטען מתחילה של אבותי וחזר וטען של אבותי שלקחוה מאבותיך דחוזר וטוען ומהימן דאינו עוקר דבריו הראשונים כלל אלא מוסיף עליהן וכיון דהחזיק בה שלש שנים מוקמינן לה בידיה דחזקה שיש עמה טענה היא דמה לו לשקר דאי בעי אמר מינך זבנתה ואכלתיה שני חזקה כי אמר נמי של אבותי שלקחוה מאבותיך מהימן ואע''ג דגבי יורש קיימא לן לקמן בפירקין דאין צריך טענה מאחר שהחזיק בה שלש שנים היאך היתה של אביו אבל ראיה בעי שהחזיק בה אביו יום אחד הכא אין צריך להביא עדים שהחזיק בה אביו כלל שהרי זה טען טענה גמורה וחזקה שיש עמה טענה היא: ומודו נמי נהרדעי. כל היכא דאישתעי מילי מאבראי לבי דינא קודם שטען כלום בב''ד ולא טען מה שהוא טוען עכשיו בב''ד ואתא לבי דינא לטעון טענות שעוקרות לגמרי את הראשונות דחוזר וטוען: דלא מגלי טענתיה. שלא ילמד מהן מי שכנגדו ויתן לבו מתחלה קודם שיבאו לבית דין להשיב עליהם וכן הלכה וה''מ טענות בעלמא אבל טען בפירוש בפני עדים חוץ לב''ד חייב אני מנה לפלוני הרי הודה לו ושוב אינו יכול לכפור בב''ד: וסבירא לי דחוזר וטוען. כלומר אנא נמי נהרדעי אנא ופליגנא עלייהו דנהרדעי: והלכתא חוזר וטוען. תיקון לשון הראשון אע''פ שמכחישם קצת הואיל ואינו עוקרן לגמרי כדלעיל: וזה אומר של אבותי. ואכלתיה שני חזקה אותן שלש שנים שאתה טוען אני אכלתיה ולא אתה: והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה. אותן שלש שנים עצמן שהעידו אלו הראשונים עליהם ובאו אלו והכחישום: אמר רב נחמן. עדות דאכילה בטלה דאוקי עדות של אכילה כנגד עדות שניה של אכילה והרי מכחישים זה את זה אבל בעדות דאבהתא דלא אתכחשת עדותן קיימת ומוקמי' בידיה: הא עדות מוכחשת היא. כיון דהני ב' כתות מכחישות זו את זו אחת מהן פסולה לכל עדיות שבעולם ואחרי שאין לברר איזו הפסולה תיבטל עדותן לגמרי: (רש"י)

 תוספות  אבל אכלה שית שנין כו'. הקשה ר''י בר מרדכי אפי' לא אייתי סהדי אלא דאכלה שלש שנין יהא נאמן לומר לקחתיה קודם מינך במיגו דאי בעי אמר מינך זבינתה ואומר ר''י דאין זה מיגו דמעיקרא לא יטעון כלל מינך זבינתה דאין יודע אם יש לזה שטר שקנאה ממנו: אמר רבה מה לו לשקר. רבה גרסינן דאביי ורבא אמרי לקמן (דף לג:) דלא סבירא להו הא דרב חסדא דמה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן: מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן. תימה לרשב''א אמאי הוי במקום עדים נימא של אבותיו היתה יום אחד ונאמר שלקחה מאבותיו דהא טוענין ליורש ומהימנינן ליה בהא דקאמר שאבותיו דרו בו יום אחד במיגו דאי בעי אמר מינך זבנתיה ולקמן נמי דקאמרי נהרדעי דהיכא דאמר של אבותי שלקחוה מאבותיך דחוזר וטוען הא אפילו לא יטעון שלקחוה אלא אמר שדרו בה יום אחד אנן טענינן ליה ואומר רבינו יצחק דשל אבותי משמע שהיתה מעולם של אבותי ולא שלקחוה עד שיפרש בדבריו ולקמן דנקט שלקחוה לא שצריך שיטעון שידע שלקחוה אלא של אבותי שראיתי שדרו בה יום אחד על כן אני רוצה לזכות דשמא לקחוה אבותי במשפט וטוענין ליורש: ומודו נהרדעי היכא דאמר שלקחוה כו'. מספקא לר''י היכא דנפיק לבראי וחזר ואתא לב''ד אי מצי למימר הכי: אמר ליה רבא והא עדות מוכחשת היא. תימה אמאי הואי עדות מוכחשת והא רבא אית לי' במרובה (ב''ק ד' עב: ושם ד''ה רבא) ובפ' זה בורר (סנהדרין דף כז. ושם ד''ה רבא) דעד זומם מכאן ולהבא הוא נפסל ולא מפסל אלא משעה דאתכחוש ואית לן למימר אאכילתה דאתכחוש אתכחוש אאבהתא דלא אתכחוש לא אתכחוש דהכי אמר במרובה (ב''ק דף עג. ושם) דהוזמו על הטביחה ועל הגניבה לא הוזמו אע''ג דתוך כדי דבור העידו על הגניבה ועל הטביחה לרבא כיון דמההיא שעתא דקא מיתזמי הוא דקא מיפסלי אטביחה דאיתזום איתזום על הגניבה דלא איתזום לא איתזום וללישנא דהוי טעמא דרבא משום דעד זומם חידוש ואין לך אלא משעת חידושו ניחא אלא ללישנא דמפרש טעמא דרבא משום פסידא דלקוחות ה''נ נהימנינהו ואפילו היכא דליכא פסידא דלקוחות לא מיפסל למפרע אפילו לההיא לישנא מדבעי התם מאי איכא בין האי לישנא להאי לישנא ולא קאמר איכא בינייהו להיכא דליכא פסידא דלקוחות ועוד קשיא דקאמר בסמוך אליבא דרב חסדא כולי עלמא לא פליגי משמע דרב נחמן לא מצי סבר בשום ענין כרב חסדא דחשיב להו סהדי שקרי ומנא ליה דלמא סבר רב נחמן דמכאן ולהבא הוא נפסל ומיהו הא איכא למימר משום דלא קיימא לן כרבא בהא ונראה דסוגיא דהכא כההיא לישנא דחידוש אבל ללישנא דפסידא דלקוחות סבר דלא אמר ליה רבא לרב נחמן מעולם הכי ולריב''א נראה דלא דמי הך דהכא לההיא דמרובה דהתם גניבה וטביחה תרי מילי נינהו ולהכי אגניבה דלא איתזום לא איתזום כיון דלהבא הוא נפסל אלא הכא כי איתכחוש אאכילה איתכחוש נמי אאבהתא דאבהתא בלא אכילתה לא מהני דהוי מוקמי' בידי' דאית ליה סהדי דאכלה שני חזקה דנאמן לומר היתה של אבותי יום אחד במיגו דאי בעי אמר מינך זבינתה ומיהו אכתי דחשיב לה גמרא כעדות אחרת לא אתי שפיר: (תוספות)


דף לא - ב

באבהתא מי אתכחש לימא רבא ורב נחמן בפלוגתא דרב הונא ורב חסדא קמיפלגי דאיתמר ב' כתי עדים המכחישות זו את זו אמר רב הונא זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה ורב חסדא אמר בהדי סהדי שקרי למה לי לימא רב נחמן דאמר כרב הונא ורבא כרב חסדא אליבא דרב חסדא כולי עלמא לא פליגי כי פליגי אליבא דרב הונא רב נחמן כרב הונא ורבא עד כאן לא קאמר רב הונא אלא לעדות אחרת אבל לאותה עדות לא הדר אייתי סהדי דאבהתיה היא אמר רב נחמן אנן אחתיניה אנן מסקינן ליה לזילותא דבי דינא לא חיישינן מתיב רבא ואיתימא רבי זעירא שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא רבי מנחם ברבי יוסי אומר תצא אמר ר' מנחם בר' יוסי אימתי אני אומר תצא בזמן שבאו עדים ואח''כ נשאת אבל נשאת ואח''כ באו עדים הרי זו לא תצא א''ל אנא סברי למעבד עובדא השתא דאותיבתן את ואותבן רב המנונא בסוריא לא עבדינן בה עובדא נפק עבד עובדא מאן דחזא סבר טעותא היא בידיה ולא היא אלא משום דתליא באשלי רברבי דתנן רבי יהודה אומר אין מעלין לכהונה על פי עד אחד אמר ר' אלעזר אימתי במקום שיש עוררין אבל במקום שאין עוררין מעלין לכהונה על פי עד אחד רבן שמעון בן גמליאל אומר משום ר' שמעון בן הסגן מעלין לכהונה ע''פ עד אחד רשב''ג היינו ר' אלעזר וכי תימא ערער חד איכא בינייהו רבי אלעזר סבר ערער חד

 רש"י  בדאבהתא מי איתכחש. עדות של אבהתא קיים הוא והכל מודים בו: המכחישות זו את זו. בעדות אחת כגון שנים אומרים פלוני לוה מפלוני מנה ושנים אחרים הכחישום ואמרו לא לוה ממנו כלום שהרי באותו היום שאתם אומרים שלוה ממנו היה עמנו הלוה כל אותו היום ולא לוה משום אדם כלום ובעדות כזה לא האמינה תורה האחרונים יותר מן הראשונים אלא בעדות הזמה כגון שמעידים על העדים עצמם עמנו הייתם במקום פלוני ולא ראיתם שלוה: זו באה בפני עצמה ומעידה. כשאר עדיות שבעולם דלא נחזיקנה בפסולה מספק: וזו באה כו'. בעדות אחרת אבל אחד מכת זו ואחד מכת זו אין מצטרפין לעדות אחת דהא אחד מהם פסול בודאי ואין כאן אלא חצי עדות וטעם דרב הונא משום דאוקי גברא אחזקיה ולא תפסלינהו מספק: (א''ר חסדא) בהדי סהדי שקרי למה לי. ולא יעידו בשום עדות בעולם דאוקי ממונא אחזקיה ולא תוציאנו מספק שמא העדים פסולים: לימא רב נחמן. שמכשיר עדות דאבהתא שהעידו עדים מוכחשים דהיינו עדות אחרת שלא הוכחשו בה כדרב הונא שהכשירם בעדות אחרת שלא הוכחשו בה: אליבא דרב חסדא כ''ע לא פליגי. לומר כל אחד אנא סבירא כרב חסדא דודאי רב נחמן לא סבירא ליה כרב חסדא דהא רב חסדא אפילו בעדות אחרת בעלמא פוסל כל שכן בעדות דאבהתא שהוכחשו העדים מאכילה באותו עדות של אותו קרקע: אבל באותו עדות. דאותו קרקע עצמו לא [והלכתא כר''נ שהרי נפסק הדין על פיו כדמוכח לקמן אנן אחתינן]: הדר אייתי סהדי. אותו שהפסידו רב נחמן: דאבהתיה היא. והרי לשניהם עדי חזקה ועדי אבות ואין כח לזה מזה וכל דאלים גבר כדאמר רב נחמן לקמן בשמעתין: אנן מסקינן ליה. כלומר לא נחזיק את זה יותר מזה הואיל ועדות שניהם שוה: לזילותא דבי דינא. שמא ילגלגו הבריות על ב''ד על שסותרין את דיניהם ודמי לחוכא ואיטלולא: שנים אומרים מת. אשה שהלך בעלה למדינת הים ובאו שנים ואמרו לה מת בעליך ושנים אומרים לא מת א''נ שנים אומרים נתגרשה בחיי בעלה ואינה זקוקה ליבם ושנים אומרים לא נתגרשה וזקוקה ליבם א''נ כגון שהיה בעלה קיים ובאין להתירה לאחר הרי זו לא תנשא דאוקי תרי להדי תרי ואיתתא בחזקת איסור אשת איש קיימא: ואם ניסת לא תצא. דיעבד אין לכתחלה לא ובפרק האשה שנתארמלה פרכינן מכדי תרי ותרי נינהו הבא עליה באשם תלוי קאי ומשני אמר רב ששת כגון שניסת לאחד מעדיה ותו פרכינן היא גופה באשם תלוי קיימא ומשני באומרת ברי לי שמת בעלי: בזמן שבאו עדים. האחרונים שאמרו לא מת ולאח''כ ניסת לפיכך תצא שהרי באיסור נשאת שאילו שאלה מב''ד היו אוסרין לה לינשא: אבל אם נשאת. על פי עדי מיתה שהתירוה בית דין לינשא ואחר כך באו עדים שהוא קיים לא תצא דחיישינן לזילותא דבי דינא וקשה לרב נחמן: למעבד עובדא. דמחתינן ליה ומסקינן ליה ולא ניחוש לזילותא דבי דינא: דאותיבתן. השיבותני מברייתא זו: ואותבן רב המנונא. השיב לו כמו כן מהא ברייתא דר' מנחם ורבנן: נפק עבד. רב נחמן עובדא ולא חש לזילותא דבי דינא: טעותא היא בידיה. שלא נזכר מהך ברייתא דלעיל ועוד דאמר לא עבדינן בה עובדא: דתליא באשלי רברבי. רבי יהודה ור' אלעזר ור' שמעון ב''ג כולהו סברי להו דלא חיישינן לזילותא דבי דינא כדמפרש רב אשי במסקנא: אין מעלין לכהונה. להחזיק אדם בכהן לאכול בתרומה ולעבוד עבודה ולישא את כפיו על פי עד אחד המעידו שהוא כהן כדמפרש ר' אלעזר לקמיה [בשמעתין]: א''ר אלעזר אימתי. אין מעלין ע''פ עד אחד בזמן שיש על הכהן עוררין עדים הפוסלים אותו כדמפרש בסמוך ולפרש דברי ר' יהודה בא ולא לחלוק עליו: אבל אין עליו עוררים. אלא קול פסול בעלמא כדמפרש לקמיה מעלין ע''פ עד אחד שמכחיש את הקול: רשב''ג היינו ר' אלעזר. דהא ודאי במקום שיש עוררין עליו לא אמר רשב''ג דליהוי חד נאמן וכי אמר מעלין במקום שאין עוררין קאמר: ערער חד איכא בינייהו. והא דקתני בזמן שיש עליו עוררין היינו עד אחד הפוסלו ומכחיש עד אחד המכשירו: דרבי אלעזר סבר ערער חד. הוי ערער ואין עד אחד נאמן עליו להכשירו: (רש"י)

 תוספות  וזו באה בפני עצמה ומעידה תימה בין לרב הונא בין לרב חסדא נהמנינהו לבתראי במיגו דאי בעי פסלינהו לקמאי בגזלנותא ומיהו במיגו דאי בעי הוי מזמי להו ליכא להמנינהו דיראים להזימן פן יוזמו גם הם ונראה לי דמיגו במקום עדים לא אמרינן (ועוד) דמיגו לא יוכל לסייעם יותר משני עדים ואפי' היו עמהן ק' עדים אין נאמנין דתרי כמאה ועוד אומר ר''י דלא שייך מיגו דאין דעת שניהם שוה ומה שירצה זה לטעון לא יטעון זה: ורב נחמן כרב הונא. תימה דבפרק ב' דכתובות (דף יט:) תניא שנים שהיו חתומין על השטר ומתו ובאו שנים ואמרו שכתב ידם הוא אבל קטנים או פסולי עדות או אנוסים היו אם כתב ידם יוצא ממקום אחר אין נאמנין ופריך ומגבי' ביה בשטרא תרי ותרי נינהו ומסיק התם (. כרב) נחמן דלא מגבינן בשטרא ואוקי תרי להדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה ואמאי לא מגבינן ביה והא סבירא ליה הכא כרב הונא דכשרים הם לעדות אחרת דמוקמינן להו אחזקת כשרות והתם כעדות אחרת דמי דהא אין מכחישים אלו את החתומים בזאת המלוה שהיו אומרים אין חייב לו כלום אלא שאמרו אינכם נאמנים בדבר זה דפסולים הייתם והוה לן למימר דנאמנים כמו הכא דכשרים אף על גב דאלו מכחישים אותם ופוסלים וחושבין אותן כשאר פסולים לכל דבר עדות ואומר ר''י דכי אמרו קטנים היו ליכא לאוקמינהו אחזקייהו וכן אנוסים נמי לא מפקי להו מחזקת כשרות דאמרינן אנוסים היו מחמת נפשות ופסולי עדות היו איכא למימר כגון שפוסלים אותן משנולדו שאומרים קרובים היו ועכשיו נתרחקו: ורבא כרב חסדא. ואם תאמר אם כן אמאי חשיב רבא במרובה (ב''ק דף עב: ושם ד''ה אין) ובפ' זה בורר (סנהדרין דף כז. ושם ד''ה אין) עד זומם חידוש הוא ואין לך בו אלא משעת חידושו והלא מה שהוא נפסל אינו חידוש דהא מן הדין היה להיות לשניהן . פסולים כמו בשני כתי עדים המכחישות זו את זו א''כ לא הוי חידוש אלא מה שהמזימין כשרים ואומר ר''י דרבא דאמר חידוש הוא לא הוי אלא לפי המסקנא דאתי שפיר כרב הונא: אנן אחתינן ליה אנן מסקינן ליה. ואם היה אותו דלית ליה חזקת אבהתיה מוחזק תחילה אתי שפיר אחתינן ומסקינן שנעמידה בידו כאשר היה בתחלה ואפילו לא היה מוחזק לא זה ולא. זה מצי לפרש אחתינא ליה לתתה לזה ומסקינא ליה שנוציאנה מידו ויהא דין כל דאלים גבר. ר''י: ואם ניסת לא תצא. בפ''ב דכתובות (דף כב: ושם ד''ה כגון) מוקי כשניסת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי וחשדא ליכא כדפי' התם: אבל ניסת ואח''כ באו עדים הרי זו לא תצא. וטעמא משום זילותא דבי דינא וקשה לרשב''א דעל כרחך לאו טעמא משום זילותא דבי דינא הוא דאם כן אפילו לא נשאת אלא התירוה לינשא תנשא כדמשמע בכל הסוגיא דאיכא זילותא אפילו לא נעשה מעשה וכ''ת דאין ה''נ ונשאת דקאמר היינו שהתירוה לינשא ושוב לא תצא מהיתרה הראשון דבאו עדים ואח''כ נשאת לא מצי לפרושי התירוה לינשא אלא נשאת ממש וע''כ טעמא דמספיקא לא מפקי לה מבעל ולא משום זילותא וי''ל לעולם טעמא משום זילותא ודוקא כשנשאת ואח''כ באו עדים איכא זילותא דבי דינא שכבר נאסרה לכל העולם כיון שנשאת נמצא מה שחוזרין לאסרה לעד שנשאת לו אין חוזרין אלא בעבורו אבל אם באו עדים קודם שנשאת ליכא זילותא דעל כרחך צריכין לחזור מהיתרה הראשון כדי לאסרה לכל העולם הלכך ליכא זילותא אם אוסרים אותה נמי לעדיה. ר''י: (תוספות)


דף לב - א

ורשב''ג סבר ערער תרי והאמר רבי יוחנן דברי הכל אין ערער פחות משנים אלא ערער תרי והכא במאי עסקינן כגון דמחזקינן ליה באבוה דהאי דכהן הוא ונפק עליה קלא דבן גרושה ובן חלוצה הוא ואחתיניה ואתא עד אחד ואמר דכהן הוא ואסקיניה ואתו בי תרי ואמרי דבן גרושה וחלוצה הוא ואחתיניה ואתא עד אחד ואמר דכהן הוא ודכולי עלמא מצטרפין עדות והכא במיחש לזילותא דבי דינא קא מיפלגי ר' אלעזר סבר כיון דאחתיניה לא מסקינן ליה חיישינן לזילותא דבי דינא ורשב''ג סבר אנן אחתיניה ואנן מסקינן ליה ולזילותא דבי דינא לא חיישינן מתקיף לה רב אשי אי הכי מאי איריא חד אפי' בתרי נמי אלא אמר רב אשי דכולי עלמא לא חיישינן לזילותא דבי דינא והכא בלצרף עדות קא מיפלגי ובפלוגתא דהני תנאי דתניא לעולם אין עדותן מצטרפת עד שיראו שניהן כאחד ר' יהושע בן קרחה אומר אפי' בזה אחר זה אין עדותן מתקיימת בבית דין עד שיעידו שניהם כאחד ר' נתן אומר שומעין דבריו של זה היום ולכשיבא חבירו למחר שומעין דבריו: ההוא דאמר לחבריה מאי בעית בהאי ארעא א''ל מינך זבינתה והא שטרא

 רש"י  ורשב''ג סבר ערער תרי. בעינן אבל במקום ערער אחד הוי עד אחד נאמן להכשירו: והא אמר ר' יוחנן. לא איתפרש היכא קאי: ונפק עליה קלא. קול בעלמא ולא עדות: ואחתיניה. מן הכהונה עד שיבדקו את הדבר שמעלה היא בכהונה וכל זה יתור לשון הוא בלא צורך דבלא קול נמי מיתוקמא שמעתתא שפיר בעד אחד מכשיר מעיקרא ועד אחד בסוף ושנים עדים עוררים בינתים כדמפרש ואזיל אלא משום הכי נקט ליה דבעי למימר ואתא עד אחד ואמר דכהן גמור הוא ואסקיניה דלמאי אתא עד אחד להכשירו אלא אם כן יצא עליו פסלות קודם לכן: ואסקיניה. דבמקום קול הוי עד אחד מהימן: ואחתיניה. דאחד במקום שנים אין דבריו כלום: ואתא עד אחד. לבסוף ואמר דכהן גמור הוא והוו להו שנים מכשירין: ודכולי עלמא. בין רבי אלעזר בין דשב''ג מצרפין עדים המעידים זה שלא בפני זה בשאר עדיות וה''נ יש לנו לצרף מן הדין עד ראשון ועד אחרון המכשירין ונכשירנו לזה אם לא מפני זילותא דבי דינא כדמפרש ואזיל: דרבי אלעזר סבר כיון דאחתיניה. על פי ב' עוררין ובדין הורדנוהו דבכל מקום האמינה תורה שנים תו לא ליסקי ליה על פי עד אחד זה השני אף על פי שיש לצרפו עם הראשון ולהכשירו לזה דאוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקיה דכשרות קמייתא דהוה מוחזק לן באבוה דכהן הוא וגם הכשרנוהו תחלה על פי עד אחד קודם שבאו עוררין: דחיישינן לזילותא דבי דינא. שהורידוהו על פי עוררין ועכשיו יעלו ויבטלו דבריהם והכי קאמר ר' אלעזר אימתי אין מעלין ע''פ עד אחד הבא לבסוף בזמן שיש עליו עוררין שנים הפוסלין אותו הלכך לא מהני עד שני הבא לבסוף להכשירו להצטרף עם הראשון המכשיר דאע''ג דאיכא למימר אוקי תרי מכשירין לבהדי תרי פוסלין ואוקי גברא אחזקיה ויהיה כשר אפי' הכי נא מסקינן ליה משום זילותא דבי דינא והאי דאסקוהו מעיקרא על פי עד אחד הבא להשבית הקול לאו זילותא דבי דינא הוא דמאי דאחתיניה בשביל קול בעלמא הוא וכדי לחזור ולהעלותו אחר שיבדקו הדבר הורדנוהו הלכך כי הדר מסקי ליה ליכא זילותא אבל כשהורדנוהו על פי עדים מן הדין הורדנוהו וכי הדר מסקי איכא זילותא: ואנן מסקינן ליה. ואי קשיא תרי ותרי נינהו ואמאי מסקינן ליה והא הוי ספק תריץ אוקי תרי לבהדי תרי ואוקמיה אחזקיה קמייתא דאסקוהו על פי עד ראשון שהיה נאמן דהא אכתי אין עוררין דקול לאו עוררין הוא: אי הכי. דר' אלעזר חייש לזילותא דבי דינא: מאי איריא. עד הבא לבסוף דהתם אין מעלין משום זילותא כדקתני מתני' אין מעלין על פי עד אחד בזמן שיש עליו עוררין הא על פי שנים מעלין אפילו תרי אתו בהדי הדדי נמי בפעם שניה לרבי אלעזר לא מסקינן ליה: אלא אמר רב אשי דכולי עלמא כו'. והיינו אשלי רברבי דלעיל: והכא בלצרף עדותן קא מיפלגי. לר' אלעזר אין מצרפין עד אחרון עם הראשון הואיל ולא העידו שניהם כאחד כרבנן דפליגי אדרבי נתן אבל אם באו שניהם ביחד הוה מסקינן ליה ומוקמינן ליה אחזקיה קמייתא דמוחזק לן באבוה דכהן הוא ולזילותא לא חיישינן ורשב''ג כר' נתן: דהני תנאי. ר' נתן ורבנן: דתניא אין עדותן מצטרפת. אין צריך כאן בהאי מחלוקת דרבי יהושע בן קרחה ורבנן אלא כך היא ברייתא שלימה בשילהי זה בורר ומשום גררא דסיפא נקט רישא: עד שיראו שניהם כאחד. את העדות לאפוקי אחד אומר בפני הלוהו ואחד אומר בפני הודה לו עליו: אפי' בזה אחר זה. אחד אומר ביום ראשון לוה פלוני מפלוני מנה ואחד אומר ביום שני ראיתיו גם אני שלוה ממנו דמ''מ אמנה קא מסהדי ות''ק סבר אמנה דקא מסהיד האי לא קא מסהיד האי וה''ל לגבי מנה חצי עדות וטעמייהו מפרש שפיר בסנהדרין מקרא ומסברא: אין עדותן מתקיימת. להתקבל בב''ד ואפי' ראו שניהם כאחד עד שיעידו שניהם כאחד בפני ב''ד ופלוגתא אחריתי היא ולאו ר' יהושע בן קרחה קאמר לה ור' אלעזר ורשב''ג בפלוגתא דר''נ ורבנן פליגי: ר' נתן אומר כו'. וטעמייהו מפרש התם שפיר מקרא ומסברא: (רש"י)

 תוספות  והאמר רבי יוחנן כו'. ונראה לר''י דר' יוחנן עיקר דבריו אהך משנה איתמר והיינו דקאמר דברי הכל היינו רשב''ג ור' אלעזר דאיירו בעוררין ולהכי לא קא משני הכא ה''מ היכא דאיכא חזקה דכשרות אבל היכא דליכא חזקה דכשרות לא אמר כדמשני בפ' עשרה יוחסין (קדושין דף עג:) גבי נאמנת חיה לומר זה כהן דאמתניתין דהכא קאי וא''ת כיון דאמתניתין דהכא קאי היכי פריך מיניה התם ובפ''ק דגיטין (דף ט. ושם) דלמא הא דקאמר ר' יוחנן אין ערער פחות משנים היינו משום דאיכא עד אחד דמכשיר וי''ל דהגמ' ידע דר' יוחנן מיירי כדמסיק דיצא עליו קול שהוא בן גרושה ואח''כ בא עד אחד דמכשיר להסיר הקול ואתו בי תרי כו ובכה''נ אמר רבי יוחנן דאין פחות משנים ואע''ג דעד אחד שהכשיר והקול כליתנהו דמי שהרי העד גרוע מן הקול אם לא החזקה שהרי הקול פוסל והעד אינו פוסל: אין ערער פחות משנים. לא בא לאפוקי אלא עד אחד אבל קול פוסל כדמסקינן: ונפק עליה קלא ואחתיניה. לאו . ' דוקא אחתיניה אלא כלומר ממילא ירד דאי דוקא אחתיניה אמאי אסקיניה והא איכא זילותא דב''ד וליכא למימר ליכא זילותא אלא כשהורידו ב' פעמים דבשמעתתא מוכח דאפי' בחדא זימנא איכא זילותא א''נ הורדה גמורה קאמר וליכא זילותא דב''ד אלא היכא דהורידוהו על ידי עדות אבל בהורדה שע''י הקול ליכא זילותא: ואתא חד סהדא ואסקיניה. ואע''ג דאמרינן בפרק המגרש (גיטין דף פט. ושם) דלא מבטלין קלא גבי גרושה לכהן משום דאית ליה תקנה אבל הכא דאי לא מסיקנא ליה פסול לעולם מבטלין אי נמי בתרומה דרבנן הקילו: אנן מסקינן ליה. דאוקי תרי בהדי תרי ואוקי גברא אחזקיה דמוחזק לן דאביו כהן הוא ותימה דאמרינן בפרק האומר בקדושין (דף סו.) גבי ינאי המלך ויבוקש ולא נמצא היכי דמי אילימא דתרי אמרי אישתבאי ותרי אמרי לא אישתבאי תרי ותרי נינהו מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני ואמאי לא נמצא והשתא מאי קא פריך אדרבה אית לן למימר אוקי תרי בהדי תרי ואוקי גברא אחזקיה ואוקי ינאי אחזקת אמו דלא אישתבאי ופירש התם בקונט' דחזקת האם לא מהניא להכשיר את ינאי לפי שאין עדים באין לפסול את האם לכהונה אלא להעיד על ינאי ואין נראה לר''י דלמה לא יועיל חזקת האם לבן הואיל ואינו יכול להיות שתהא האם כשרה אם לא יהיה הבן כשר ועוד דהכא אע''ג דעל הבן מעידים לפסלו מהניא ליה חזקת האב להכשירו ונראה לר''י דהיינו טעמא משום דמסקינן בפ' ד' אחין (יבמות דף לא. ושם ד''ה תרי) דכל תרי ותרי הויא ספיקא דרבנן והאם נמי הוי ספיקא דרבנן ולהכי פריך התם סמוך אהני דנהי דמדאורייתא אמרי' אוקי תרי בהדי תרי ואוקי איתתא אחזקה מ''מ מדרבנן יש לפוסלה והכא לענין תרומה דרבנן הקילו להתירו בה בתרי ותרי ולאוקמיה אחזקיה והא דאמר לעיל שנים אומרים מת וב' אומרים לא מת כו' אבל נשאת ואח''כ באו עדים לא תצא אע''ג דתרי ותרי ספיקא דרבנן היא ומדאורייתא אית לן לאוקמה אחזקה דהויא אשת איש והיה לה לצאת אע''פ שנשאת לאחד מעדיה אור''ת דאתיא חזקה דדייקא ומנסבא ומרעה חזקת אשת איש ואם תאמר כי איכא ב' עדים לא דייקא דליכא חומר בסופה כדאמר בהאשה רבה (שם דף פז: ושם) נשאת שלא ברשות מותרת לחזור לו ומפרש התם דהיינו שנשאת בעדים וי''ל הואיל ומכחישים זה את זה איכא חומרא אם תעמוד תחת בעלה בטענת ברי שלה וא''ת ב' אומרים נתגרשה וב' אומרים לא נתגרשה אמאי לא תצא בנשאת ואח''כ באו עדים הא לא דייקא דדוקא במת הוא דדייקא שיראה שמא יבא וידעו הכל שלא מת ואינה נאמנת לומר נתגרשה דשלא בפני בעלה מעיזה ומעיזה ועוד היכא דאיכא עדים דקא מסייעי לה מעיזה ומעיזה וי''ל דלענין הכי דייקא ומרע' חזקת אשת איש דלעולם יראה שמא יוזמו או יפסלום בגזלנות וא''ת למאי דלא ידע דבאומר ברי לי איירי מאי קאמר היא גופא באשם תלוי קיימא ה''ל למימר בחטאת קיימא וי''ל דפריך אפילו נאמר דתרי ותרי הוה ספיקא דאורייתא כדפי' בפ' ד' אחין (שם דף לא. ד''ה אי) מ''מ באשם קיימא ואין להאריך ובכתובות (דף כו: ד''ה אנן) פירשתי: (תוספות)


דף לב - ב

אמר ליה שטרא זייפא הוא גחין לחיש ליה לרבה אין שטרא זייפא הוא מיהו שטרא מעליא הוה לי ואירכס ואמינא אינקיט האי בידאי כל דהו אמר רבה מה לו לשקר אי בעי אמר ליה שטרא מעליא הוא אמר ליה רב יוסף אמאי סמכת אהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא ההוא דאמר לחבריה הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך והא שטרא א''ל שטרא זייפא הוא גחין לחיש ליה לרבה אין שטרא זייפא מיהו שטרא מעליא הוה לי ואירכס ואמינא אינקיט האי בידאי כל דהו אמר רבה מה לו לשקר אי בעי אמר ליה שטרא מעליא הוא א''ל רב יוסף אמאי קא סמכת אהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא אמר רב אידי בר אבין הלכתא כוותיה דרבה בארעא והלכתא כוותיה דרב יוסף בזוזי הלכתא כרבה בארעא דהיכא דקיימא ארעא תיקום והלכתא כוותיה דרב יוסף בזוזי דהיכא דקיימי זוזי לוקמי: ההוא ערבא דאמר ליה ללוה הב לי מאה זוזי דפרעתי למלוה עילוך והא שטרא אמר ליה לאו פרעתיך אמר לאו הדרת שקלתינהו מינאי שלחה רב אידי בר אבין לקמיה דאביי כי האי גוונא מאי שלח ליה אביי מאי תיבעי ליה הא איהו דאמר הלכתא כוותיה דרבה בארעא והלכתא כוותיה דרב יוסף בזוזי דהיכא דאוקמו זוזי לוקמו והני מילי דא''ל הדרת אוזפתינהו מינאי אבל א''ל הדרתינהו ניהלך מחמת דהוו שייפי וסומקי אכתי איתיה לשעבודא דשטרא רבא בר שרשום נפק עליה קלא דקא אכיל ארעא דיתמי א''ל אביי אימא לי איזי גופא דעובדא היכי הוה אמר ליה ארעא במשכונתא הוה נקיטנא מאבוהון דיתמי והוה לי

 רש"י  אמר ליה שטרא זייפא הוא. השטר מזויף וגם שני חזקה לא החזקת: גחין. בעל השטר: לחיש לרבה. בנחת שלא שמע המערער: אין שטרא זייפא הוא. פי' ר''ח לאו שטרא זייפא ממש אלא כמו שטרא זייפא שלא נכתב על מכירה זו ומאי ניהו שטר אמנה דהוא בטל מיהו אי לאו דאודי בטענתיה דתובע דשטרא זייפא הוא לאו כל כמיניה שהרי העדים מכירים חתימת ידיהם ומשום הכי אמר רבה מה לו לשקר ולומר שטרא מעליא הוה לי ואירכס לימא האי שטרא לאו זייפא הוא דאי הוה בעי לקיומיה מקיים ליה א''נ איכא לפרושי זייפא שטר מזויף ממש שזייף חתימת העדים יפה וטועים העדים כסבורים חתימת ידיהם היא ומקיימים את השטר והלכך מצי לקיים את השטר ולומר שטרא מעליא הוא א''נ מצי לקיימו בעדים שקרים שחתמו לו וראשון עיקר: לחיש ליה לרבה. גרסינן דרבה מלך מקמי דרב יוסף כדאמרינן בשלהי דברכות (דף סד.) והיה רב יוסף חבירו מקשה לו: אמאי קא סמכת אהאי שטרא. דהא שני חזקה ליכא והאי שטרא חספא בעלמא הוא וכיון דאודי אודי ולא דמי לשאר מה לו לשקר שבגמרא ששתי טענות יכולות להיות אמת אותה שהוא טוען ואותה שהוא היה יכול לטעון ולא טען דאמרי' מיגו אבל הכא דמי למה לו לשקר במקום עדים שהרי כל כחו וחזקתו בקרקע זו על ידי האי שטר הוא והיאך נאמר מה לו לשקר בשטר זה אי בעי אמר שטרא מעליא הוא והלא מודה שהשטר פסול והודאת בעל דין כמאה עדים ואילו באו שני עדים שאמרו שהוא פסול ליכא תו מה לו לשקר: הב לי מאה זוזי כו'. כפלוגתא דלעיל ובאותם הטעמים: הלכתא כוותיה דרבה בארעא. באותו דין ראשון דלעיל מספקא ליה לרב אידי בר אבין טעם של מי משניהם נראה יותר הלכך פוסק בראשון כרבה דאמרינן מה לו לשקר ויעמוד על מקחו דכיון דלא אתברירו טעמיהם של רבה ורב יוסף המוציא מחבירו עליו הראיה וגבי זוזי שהלוה מוחזק ולא בעל השטר אמרינן יביא בעל השטר ראיה ויטול דהיכא דקיימא ארעא תיקום ולא נוציא מספק וכן זוזי היכא דקיימי ליקום וכן הלכה ואע''ג דפסקינן הלכה כרב יוסף בשדה ענין ומחצה (לקמן דף קיד:) מכלל דבכולי גמרא הלכה כרבה ולא כרב יוסף והכא פסקינן הלכה כרב יוסף לא קשיא דהא בהך פלוגתא נמי פסקינן כרבה: דפרעתי למלוה עילוך. כגון ערב קבלן א''נ כגון שאמר המלוה בשעת ההלואה ממי שארצה אפרע: והא שטרא. שטר שהיה לו למלוה עליך והחזירו לי לפי שפרעתי חובו והרי אתה משועבד לי בשטר זה כמו שהיית משועבד לו: אמר. לוה לערב וכי לא פרעתיך בתמיה: לאו הדרת ושקלתינהו מינאי. וכמי שלא פרעת דמי ולוה לא הודה לו בכך: כה''ג מאי. דלא דמי כל כך לשטר מלוה דלעיל דפסקינן כרב יוסף דהתם מודה היה בעל השטר ששטר אחר היה לו ונאבד ולקח את זה להיות בידו לזכות ואותו מזויף הוא ממש דלא נכתב על מלוה זה הלכך הפסיד דהיכא דקיימי זוזי תיקום אבל הכא לא היה לערב שטר אחר מעולם כי אם זה והלכך אע''ג דפרעינהו כיון דהדר שקלינהו כאילו לא פרעינהו דמי וחייב לפרעו או דלמא מ''מ מודה הוא שפרעו וקיימא לן שטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה בו שכבר נמחל שעבודו והאי שטרא חספא בעלמא הוא: שלח ליה אביי והא את הוא דאמרת הלכתא כוותיה דרב יוסף בזוזי. שמעינן מהכא דשטרא זייפא דאיירי בה רבה ורב יוסף לאו זייפא ממש דהוא שקר וכי זייף וכתב בכה''ג לדברי הכל ואפי' לרבה פסול הוא אלא כה''ג כגון שטר פרוע שנמחל שעבודו או כגון שטר אמנה שלא ניתן ליכתב וכיוצא בהן פליגי רבה ורב יוסף ואביי משוה ליה להאי שטרא כשטרא דאיירי ביה רבה ורב יוסף ואמר כיון דמודה הערב דפרע אלא הדר ושקלינהו להנהו זוזי אע''פ שהשטר ביד הערב לא מחייבינן ללוה לשלומי כן פי' ר''ח ולי נראה דה''ה לזייפא ממש וקפסיק גמרא ואזיל: וה''מ. דאמרינן היכא דקיימי זוזי תיקום ולא מיחייב לוה לפרוע לערב היכא דטעין ערב כדאמר לעיל דאמר פרעתינהו אבל הדר יזפתינהו מנאי דערב גופיה מודה שהשטר שבידו נמחל שעבודו: אבל. אי טעין ערב אני החזרתי לך אותם מעות עצמן משום דהוו שיפי נישוף צורתן ולא היו יוצאין בהוצאה כמו השף מטבע של חבירו (ב''ק דף צח.): וסומקי. האדים נחשתן יותר מדאי נמצא שעדיין לא פרעו: אכתי איתיה לשעבודא דשטרא. וכאילו טעין לא פרעתני דמי: שרשום נפיק עליה קלא דקאכיל ארעא דיתמי. כדמפרש לקמיה דבמשכון היתה אצלו עד עכשיו שכלו שני משכנתא והלכך נפק עליה קול של עדות אמת דמהשתא אכיל ארעא דיתמי: משכנתא. גבאי מאבוהון הוה במשכנתא דסורא דכתבי הכי במשלם שניא אלין תיפוק ארעא דא בלא כסף ובימי אביהם אכלתיה שני חזקה: (רש"י)

 תוספות  אמאי קא סמכת אהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא תימה דליהמניה במיגו דאי בעי אמר שטרא מעליא הוא ותירץ ר''י בר' מרדכי דלא אמרי' מיגו להוציא ממון ומה שהוא מוחזק בקרקע אינו כלום דקרקע בחזקת בעליה קיימא כיון שאין לו שטר ולא חזקה אלא בדברים בעלמא שאומר שטרא מעליא הוה לי ואירכס ולא אמרי' מיגו אלא להחזיק ממון שיכול לפטור עצמו ע''י מיגו אי נמי אם יש לו שטר או חזקה וזה בא לפסול ראייתו אז זה יכול לקיימו ע''י מיגו כמו קמי דידי זבנה מינך מיגו דאי בעי אמר מינך זבינתיה ואכלתיה שני חזקה ואין נראה לר''י מדלא מפרש טעמא הכי בהדיא משמע דלאו משום הכי הוא ונראה לר''י דטעמא דרב יוסף דלא אמרי' מיגו הכא כיון דלית ליה הכא מיגו אא''כ שקר תחלה שהוצרך לשקר תחלה ולומר והא שטרא א''נ משום הכי לא אמרי' הכא מיגו משום דהוי חוזר וטוען דמעיקרא טען והא שטרא ועתה חוזר בו ומודה דחספא בעלמא הוא אלא שטרא מעליא הוה לי: והלכתא כוותי' דרבה בארעא. רבינו שמואל פירש דמספקא ליה כמאן הלכתא וצריך לדחוק ולפרש ולחלק בין ספיקא דתרי ותרי לספיקא דדינא דהא דלא אוקמה בחזקת מרה קמא כמו בנכסי דבר שטיא דאמרי' (כתובות דף כ.) אוקי תרי בהדי תרי ואוקי נכסי בחזקת בר שטיא התם הוו תרי ותרי כמאן דליתנהו דמי ואוקמי' ארעא בחזקת מרה קמא אבל הכא דמספקא לן דינא כמאן התם לא שייך כולי האי למימר אוקמה אחזקת מרה קמא ונוציא מיד המוחזק ודוחק הוא ועוד דהילכתא משמע דלגמרי פוסק כרבה ולא מספק אפי' עבד כרב יוסף בדיעבד לא עבד ונראה לר''י דהיינו טעמא דהלכתא בארעא כרבה וכרב יוסף בזוזי משום דאמרי' מיגו לאוקמי ממונא ואית לן לאוקמי ארעא בחזקת מרה דקיימא השתא ובהכותב (כתובות דף פה. ושם) דאמר מיגו דיכלי למימר לא היו דברים מעולם יכלי למימר הני סיטראי נינהו אף על גב דמיגו להוציא לא אמרינן שאני התם דאיכא שטרא: נפק עליה קלא דקא אכיל ארעא דיתמי. פירוש יצא הקול שהוא של יתומים אבל אין לפרש דיצא הקול דמתחלה היה של אביהם אבל עכשיו לא היו יודעין דא''כ הוה מצי למימר לקוחה היא בידי: : : . (תוספות)


דף לג - א

זוזי אחריני גביה ואכלתה שני משכנתא אמינא אי מהדרנא לה ארעא ליתמי ואמינא דאית לי זוזי אחריני גבי דאבוכון אמור רבנן הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה אלא אכבשיה לשטר משכנתא ואוכלה שיעור זוזי דמיגו דאי בעינא אמינא לקוחה היא בידי מהימנא כי אמינא דאית לי זוזי גבייכו מהימננא א''ל לקוחה בידי לא מצית אמרת דהא איכא עלה קלא דארעא דיתמי היא אלא זיל אהדרה ניהלייהו וכי גדלי יתמי אשתעי דינא בהדייהו: קריביה דרב אידי בר אבין שכיב ושבק דיקלא רב אידי בר אבין אמר אנא קריבנא טפי וההוא גברא אמר אנא קריבנא טפי לסוף אודי ליה דאיהו קריב טפי אוקמה רב חסדא בידיה א''ל ליהדר לי פירי דאכל מההוא יומא עד השתא אמר זה הוא שאומרים עליו אדם גדול הוא אמאן קא סמיך מר אהאי הא קאמר דאנא מקרבנא טפי אביי ורבא לא סבירא להו הא דרב חסדא

 רש"י  זוזי אחריני גביה. שנתחייב לי שאין משכון עליהן ואמרי לאחר שכלו שני משכנתא אם אחזיר הקרקע ליתומים ואשאל להם חוב שיש לי על אביהם צריך אני לישבע דאמור רבנן הבא ליפרע כו' ואע''פ שיש בידי שטר חוב מחוייבני שבועה: אכבשה. אעלים אותה: לקוחה היא בידי. דהא אכלתיה שני חזקה בחיי אבוהון: מהימננא. בלא שבועה דאין נשבעין על הקרקעות ועוד דחזקת שלש שנים במקום שטר קיימא: אמר ליה. אביי הא דחשבת בדעתך דאי בעינא טענינא לקוחה היא בידי כיון דידיעא מילתא דבמשכנתא איתנחית בה לא מצית למיטען לקוחה היא בידי דהא איכא קלא ועדות דארעא דיתמי היא דהשתא שלימו שני משכונתא וכיון דידעת דאית קלא עלך דארעא דא משכנתא היא גבך ולא לקוחה אין לך מחאה גדולה מזו והיה לך להזהר בשטרך הלכך זיל הדר ארעא ליתמי השתא וכי גדלי יתמי שיהו בני מיעבד מצוה דהיינו מבן שלש עשרה שנה ואילך דהוי חייב במצות אשתעי דינא בהדייהו על שטר חובך שיש לך על אביהם תשבע ותיטול כדין הבא ליפרע מנכסי היתומים דכל זמן שהם קטנים אין יורדין לנכסיהם לגבות מהן כדאמרינן בערכין בפרק שום היתומים (דף כב.) אין נזקקין לנכסי יתומים אא''כ רבית אוכלת בהן וכדפסיק התם רבא הלכתא אין נזקקין לנכסי יתומים ואם אמר תנו נותנין הלכך ממתינין להם עד דגדלי דהיינו מבן י''ג שנים ואילך כדמוכח התם והא דאמרינן בפ' מי שמת (לקמן דף קנו.) ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן כ' ה''מ שמוכר לצורך הוצאתו אבל לפרוע חוב אביו בית דין מוכרים מבן י''ג ואילך ואי נמי מלוה על פה היא כי גדלי לישתעי דינא בהדייהו וישבע ויטול כדאמר רב פפא בשמעתא בתרייתא דמכילתין הלכתא מלוה על פה גובה מן היורשין והני מילי שיש עדים שהלוהו וישבע שלא פרעו ויטול: אתא ההוא גברא אמר אנא קריביה טפי. ומתוך שלא נודע מי קרוב יותר החזיק אותו האיש בקרקע לפי שהיה אלם יותר כדאמר רב נחמן לקמיה גבי זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי כל דאלים גבר: לסוף. שנה או שנתים: אודי ליה. ההוא מחזיק לרב אידי בר אבין: אוקמה רב חסדא בידיה. דרב אידי: א''ל. רב אידי לרב חסדא: להדר לי. ההוא גברא פירי דאכל מההוא יומא עד האידנא מן היום שמת קרובי שאכלם שלא כדין: אמאן קסמכת. לזכות באילן: אהאי. אהודאת פיו שמודה עכשיו שאתה קרוב יותר והא איהו דאמר עד השתא אנא קריבנא טפי ואכל פירות בדין כל דאלים גבר וזה שמודה עכשיו הרי הוא כנותן לך את האילן מדעתו אף על פי שלא זכית בו מן הדין: (רש"י)

 תוספות  אמור רבנן הבא ליפרע כו'. אע''פ שאף בשבועה לא היה יכול ליפרע מהם עד שיגדלו כדקאמרינן ולכי גדלי אישתעי דינא בהדייהו לא היה מקפיד על ההמתנה אלא על השבועה ונראה דרבא בר שרשום סבר כרב הונא בריה דרב יהושע דמפרש טעמא בשילהי מכילתין (דף קעד.) טעמא דאין נזקקין לנכסי יתומים משום צררי דאי כרב פפא דמפרש משום דפריעת בעל חוב מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו א''כ אפילו יהא אמת כדבריו לא היה יכול לעכב להם הקרקע בחובו כיון דלאו בני מיעבד מצוה נינהו וכדרב הונא נמי פסקינן התם: אכבשיה לשטר משכנתא ואוכלה שיעור זוזי. דוקא משום דכבש לשטר משכנתא מצי למימר לקוחה היא בידי דלא היה ידוע דבתורת משכנתא אתא לידיה דאי הוו ידעי דמעיקרא בתורת משכנתא אתא לידיה לא היה טוען רבא בר שרשום שיכול לומר לקוחה היא בידי מידי דהוה אאומן ואריס דאין לו חזקה בשדה אריסותו כיון דידוע דמעיקרא בתורת אריסותא אתו לידיה וכן דברים העשויין להשאיל ולהשכיר וגזלן דמעיקרא ידעינן דגזל שדה זו דאין לו שום חזקה: מיגו דאי בעי למימר לקוחה היא. ותימה מאי דעתיה דרבא בר שרשום דאפילו אי טעין לקוחה היא בידי שבועת היסת לעולם צריך דנהי דאין נשבעין על קרקעות מדאורייתא מדרבנן נשבעים כמו שדקדק רב האי גאון מההיא דהכותב (כתובות דף פז.) הפוגמת כתובתה ועד אחד מעידה שהיא פרוע לא תפרע אלא בשבועה סבר רמי בר חמא למימר שבועה דאורייתא אמר רבא שתי תשובות בדבר כו' ועוד דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות אלמא דמדרבנן נשבעין וה''ה שבועת היסת דמ''ש ויש לומר דאין נשבעין שבועת היסת אלא היכא דטעין ברי אבל הכא לאו טענת ברי הוא שאין ודאי ליתומים שקרקע זו אינה לקוחה בידו הלכך אי הוה טעין לקוחה היא בידי לא הוה צריך שבועת היסת: לקוחה היא בידי לא מצית אמרת. אף על גב דאי הוה אמר לקוחה היא בידי הוה נאמן מ''מ לא הוי מיגו והכי פירושו דלא מצית אמרת לא היית יכול להעיז פניך ולומר כן כיון דנפק קלא ואין כאן מיגו וכענין זה יש בפרק שני דקדושין (דף נ.) ומה אם ירצה לומר מזיד הייתי לא משוי נפשיה רשיעא פי' אינו אומר ברצון מזיד הייתי ואין כאן מיגו אבל ודאי אם אמר מזיד הייתי פשיטא דמהימן: קריביה דרב אידי שבק דיקלא. אי לא גרסינן אלא שבק דיקלא צ''ל שלא היו לו בנים והקרוב יותר יורשו ואי גרס לקריביה יש לומר שהיו לו בנים להכי איצטריך ליה למימר דיקלא לקריביה: ה''ג לסוף אודי ליה. ולא גריס דאיהו קרוב טפי אלא לא היה רוצה לחלוק עם רב אידי ונתן לו הדקל בחנם ולא בשביל שהיה קרוב יותר ומשום הכי קאמר רב חסדא הא איהו דאמר אנא קריבנא טפי שמרצונו נתן לך ולא בשביל שאתה קרוב יותר ואביי ורבא סברי כיון דאודי אודי ומסתמא לא היה מוחל לו אלא מפני שהוא יותר קרוב ולשון אודי דחוק הוא וכן סברת אביי ורבא ואין לפרש דגרסינן דאיהו קרוב טפי והיה טוען דלא אכל פירות ולרב אידי היו לו עדים שאכל והא דקאמר איהו קאמר אנא קריבנא טפי פירוש מעיקרא והואיל וכן השתא נמי מהימן במאי דאמר שלא אכלה במיגו שלא היה מודה וס''ל דאמרינן מיגו במקום עדים כדבסמוך דא''כ הוה ליה למימר הא איהו אמר לא אכלתי ואי בעי אמר אנ א קריבנא טפי ועוד א''כ הוה ליה לאסוקי נמי הכא בהאי לישנא כדמסיק בסמוך אביי ורבא לא סבירא להו הא דרב חסדא [מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן] וגירסת ר''ח נראה לר''י עיקר דלא גריס לסוף אודי ליה אלא גרס לסוף אייתי סהדי דאיהו קריביה ולא גרס קרוב טפי שלא היו מעידים שרב אידי קרובו היה טפי מההוא גברא אלא היו מעידים שרב אידי קרובו היה וההוא גברא לא היו מכירים אם הוא היה קרובו או לאו ולא היה לו שום עדי קורבה ואפי' גרס טפי מצינו לפרש טפי מכל אותם שהיו העדים מכירים לכך אוקמה רב חסדא בידיה דרב אידי דהוי רב אידי ודאי וההוא גברא ספק והיה רב אידי תובע גם הפירות כיון שהודה שאכל ורב חסדא פטר ליה במיגו דאי בעי אמר לא אכלי כי אמר נמי אכלי ודידי אכלי מהימן ורבא ואביי סברי כיון שאכל פירות ואודי חייב לשלם ולא מהימן במיגו הואיל והקרקע יוצא מתחת ידו מן הדין דבקרקע ליכא מיגו וא''ת והא לקמן (דף לד.) אמרינן אי דמיא לרבי אבא לחד סהדא ולתרתין שנין ולפירי דכשמודה שאכל פירות ואיכא חד סהדא שחייב לשלם מתוך שאינו יכול לישבע אבל אי ליכא חד סהדא לא היה חייב לשלם ואמאי נימא כיון שהקרקע יוצא מתחת ידו גם הפירות ישלם וי''ל דהתם מיירי שאומר שאכלה שלש שנים והעד אינו מעיד אלא משתים דהתם ודאי אי לא הוה חד סהדא פשיטא דפטור אע''פ שהקרקע יוצא מתחת ידו דאי מהימן במאי דאמר דאכלה שלש שנים לא היה לנו להוציא הקרקע מידו כיון דאכלה שני חזקה וליכא למימר דנאמין לו שאכלה שלש שנים אבל לא נאמין שלקחה אלא בגזל אכלה כדאמרינן בהנזקין (גיטין דף נד: ושם) דנאמן אתה להפסיד שכרך ואין אתה נאמן להפסיד ספר תורה דלא דמי דהתם (אף על פי שספר תורה) כיון שהוא ביד לוקח כאילו יש עדים שנכתבו לשמן מ''מ מפסיד שכרו כיון שמודה שאין חייבין לו כלום: (תוספות)


דף לג - ב

כיון דאודי אודי: זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתיה הוא והאי אייתי סהדי דאכל שני חזקה אמר רב חסדא מה לו לשקר אי בעי א''ל מינך זבינתה ואכלתיה שני חזקה אביי ורבא לא סבירא להו הא דרב חסדא מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא אמר ליה מינך זבני ואכלתיה שני חזקה אזל אייתי סהדי דאכלה תרתי שני אמר רב נחמן הדרא ארעא והדרי פירי אמר רב זביד אם טען ואמר לפירות ירדתי נאמן לאו מי אמר רב יהודה האי מאן דנקיט מגלא ותובליא ואמר איזיל איגדריה לדיקלא דפלניא דזבניה ניהלי מהימן (אלמא) לא חציף איניש דגזר דיקלא דלאו דיליה הכא נמי לא חציף איניש למיכל פירי דלאו דיליה אי הכי ארעא נמי ארעא אמרינן ליה אחוי שטרך אי הכי פירי נמי שטרא לפירי לא עבדי אינשי ההוא דאמר לחבריה מאי בעית בהאי ארעא א''ל מינך זבנית ואכלתיה שני חזקה אייתי חד סהדא דאכלה תלת שני סבור רבנן קמיה דאביי למימר היינו נסכא דרבי אבא דההוא גברא דחטף נסכא מחבריה אתא לקמיה דרבי אמי הוה יתיב ר' אבא קמיה אייתי חד סהדא דמיחטף חטפא מיניה אמר ליה אין חטפי ודידי חטפי אמר רבי אמי

 רש"י  כיון דאודי. דשלא כדין החזיק עד עתה: אודי. וישלם פירות שאכל וכן הלכה: ויש ספרים שכתוב בהם אייתי רב אידי בר אבין סהדי דהוה קריב אוקמה רב חסדא בידיה וגם ר''ח פי' כן א''ל רב חסדא אמאי קסמכת דאכלינהו לפירי אהודאת פיו הא עד השתא הוא טעין דאנא קריבנא טפי והני סהדי דאייתת לא מסהדי דאנת קרוב וראוי ליורשה והוא אינו ראוי ליורשה אלא אסהדי דאנת קרוב והאי לא ידעי ליה ומתוך שהוא יכול לומר לא אכלתי יכול לומר אין אכלי ודידי אכלי דאנא קריבנא טפי שאין עדים מכחישים אותו בכך הלכך לא מפקינן מיניה: (הג''ה. לא היא (אלא) שהודה שאכל הפירות אלא כדמפרש הרב לבסוף דלא נהירא ליה שהודה על אכילת הפירות אלא עדים היו שאכלו ולא היה יכול לכפור ושרא ליה מריה דמי זה שאמר שהודה על אכילת פירות הלא לא הודה אלא על הקרקע ומכל מקום מאי דאכל עד השתא לא מפקינן מיניה כיון דליכא עדים בדבר שרב אידי היה קרוב יותר אלא על פיו של זה ואביי ורבא סברי דכיון דאודי אודי שהרי הודאת בעל דין כמאה עדים ופיו מחייבו ממון ואי הוה גרסינן הא אמאי לית ליה לרב חסדא הא סברא ויש לפרש בענין אחר ובדוחק ולכן לא כתבתיו. ע''כ) ולא נהירא לי דהא לא מוכח הא סוגיא דשמעתא שהודה על אכילת הפירות אלא עדים היו בדבר ולא היה יכול לכפור: האי אייתי סהדי דאבהתיה היא. עד יום מותם ומעולם לא מכרו לאבותיו של זה השני: אמר רב חסדא מה לו לשקר. לזה שיש לו עדי חזקה במאי דטעין דשל אבותיו היא אי בעי הוה א''ל להאי שיש לו עדות זכות אבות מינך זבינתה ואכלתיה שני חזקה הלכך מיגו דמצי טעין הכי ויזכה בטענה זו והוא לא חשש לטעון כי טעין נמי של אבותיו אע''ג דמכחיש להו לעדים מהימן: מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן. כלומר כל טענה שאדם טוען כגון זה שאמר של אבותי ואתה רוצה לקיימה על ידי מה לי לשקר וטענה זו מכחשת עדים כי הכא לא מהימנינן ליה שהרי העדים מעידים שטענתו שקר והיאך תקיימנה על ידי מה לי לשקר הלא ודאי משקר הוא וחזקת השלש שנים אינה כלום דהויא לה חזקה שאין עמה טענה והכי הלכתא: אזיל ואייתי סהדי דאכלה תרתין שנין. ועדיין היה מחזר לבקש עדות של שנה שלישית ולא מצא: אמר רב נחמן הדרא ארעא. דבתרתין שנין לא הויא חזקה: והדרי פירי. של ב' השנים שאכל שלא כדין דהא לא טעין מעיקרא אריס הייתי ולפירות ירדתי דמהימנינן ליה כדלקמן דשטרא לפירי לא עבדי אינשי והני מילי בדאיכא סהדי דאכלינהו לפירי אבל אי ליכא סהדי דאכלינהו לפירי אלא בהודאת פיו והוא טעין דזבנתיה מינך ואכלתינהו לפירי דארעא ופירי דידי נינהו ארעא כיון דלית ליה ראיה בשטר ולא עדי חזקה הדרא למרה וחייב שבועת היסת על הפירות דזבנינהו מיניה דמיגו דמצי אמר לא אכלתי פירות כי אם מעט כגון עייל כורא ואפיק טפי מכורא דבהכי הוה חזקה כדלקמן כי אמר אכלי טובא ודידי אכלי מהימן דאין כאן מה לי לשקר במקום עדים שאין ידוע אם לקח קרקע זו מבעליה אם לא אלא לפי שאבד שטרו בתוך ג' שנים מפסיד ולא דמי להא דאביי ורבא דפליגי עליה דרב חסדא לעיל דהתם כיון דאיתברירא מילתא דרב אידי קרוב טפי הרי נודע שאין לו חלק בקרקע ופירות שאכל שלא כדין אכל ואפי' בהודאת פיו ליחייב: אמר רב זביד אי טעין כו'. מילתא באפי נפשה היא והכי קאמר אם מתחילה כשטענו בעל הקרקע מאי בעית בהאי ארעא אילו לא השיב לו מינך זבינתה אלא לפירות ירדתי כדין אריס למחצה לשליש ולרביע או שמכרת לי פירות עד עשר שנים: נאמן. במה שאכל למפרע ובשבועת היסת דזבינהו מיניה ואע''ג דאיכא סהדי דאכלינהו לפירי ושאין הקרקע קנוי לו דלא חציף איניש למיחת לארעא דחבריה ולמיכל פירי דחבריה בחנם כדמפרש ואזיל ומיהו מכאן ולהבא לא יאכל בלא עדים ושטר שקנה הפירות דא''כ כל אדם ירד לקרקע חבירו ויאכל פירותיו ויאמר לפירות ירדתי מאחר שלא נחוש לערעורו של בעל הקרקע: מגלא ותובילא. כלי גודרי תמרים המגל לגדור ותובילא חבל לעלות לדקל מרוב גובהו וי''מ תובילא סל לקבל פירות: ואמר. בפנינו: איזיל ואיגדריה לדיקלא דפלניא. כלומר אלקוט הפירות: מהימן. ושבקין ליה ב''ד ללקט הפירות בלא עדים ושטר אחרי שאין ידוע שהבעלים מוחין בדבר קודם לקיטה ואם אתא חבריה וטען להד''מ אחר שליקט האילן לית עליה אלא שבועת היסת אבל מקמי דליגדריה אתא מריה דדיקלא ואמר להד''מ לא מהימן מלקט עד דמייתי ראיה ודוקא בשטען מתחילה לפירות ירדתי נאמן במה שאכל כבר אבל אם מתחלה טען מינך זבינתה ואח''כ טען לפירות ירדתי שמכחיש דבריו הראשונים אינו טוען וחוזר וטוען: אי הכי אפי' ארעא נמי. כי טעין דזבינתה מינך ליהמנוהו בלא עדי חזקה דלא חציף איניש למיחת בארעא דלא דידיה היא ולמיכל פירותיה: פירי נמי. נימא אחוי שטרך: היינו נסכא דר' אבא. דין זה דומה לאותו דין של נסכא דר' אבא ולא ללמוד מדר' אבא היו צריכין דמילתא דפשיטא היא שישלם הקרקע אחרי שאין לו שני עדים ודומיא בעלמא מדמינן אותו אי נמי לכך היו מדמין האי דינא לנסכא דר' אבא כי היכי דלהדר פירי עם ארעא דהוי כמי שיש עדים דאכל פירות דבלא עדים לא מהדרי פירות כדלעיל דרב נחמן אלא קרקע לחוד: (רש"י)

 תוספות  ואי טעין ואמר לפירות ירדתי כו'. פי' תחלה כי א''ל מאי בעית בהאי ארעא אע''ג דבשעה שאכל היה בעל השדה יכול לעכב ולא היה נאמן לומר לפירות הורדתני מיהו כיון שכבר אכלו וזה בא להוציא נאמן לומר לפירות ירדתי וא''ת מאי איריא משום דלא חציף תיפוק ליה משום דתפיס מידי דהוה אמטלטלין שאין עשויין להשאיל ולהשכיר דאי אמר לקוחין הן בידי נאמן וי''ל דאיצטריך טעמא דלא חציף אם לקטן והניח ברשות שאינן שלו דלא תפיס בהן וא''ת כי לא אמר נמי לפירות ירדתי אלא דאייתי סהדי דאכל ב' שנים כי הך דשמעתין יהא נאמן בטענתיה במיגו דאי בעי אמר לפירות ירדתי לאו פירכא היא דאין זה מיגו שהרי בא לתבוע גם הקרקע ודוקא פירי דתרתי שנין הדרי אבל פירי דשנה שלישית לא הדרי דאי מהימן במאי דאמר שאכלה שלש שנין גם הקרקע תהיה שלו: איזיל ואגדריה לדיקלא. פי' לגדור תמרים שעל הדקל דגדירה שייכא בתמרים ולא איירי בקציצת הדקל דא''כ ה''ל למימר ואיקטליה כדאמרי' בפ' כל הנשבעין (שבועות דף מו. ושם) אר''נ האי מאן דנקיט נרגא ואמר איזיל ואקטליה לדיקלא דפלניא כו' ונראה לר''י ולריב''ם שאם היה בא לקצוץ הדקל עצמו לא היה נאמן דדוקא פירות הוא דעבדי אינשי דמזבני אבל דקל אין דרך בני אדם למכור לקוץ תדע דאמרי' בפ' החובל (ב''ק דף צא: ושם) שורי הרגת נטיעותי קצצת אתה אמרת לי להרגו אתה אמרת לי לקצצו פטור ופריך א''כ לא שבקת חיי לכל בריה וכו' משמע דאינו נאמן במיגו דאי בעי אמר מכרת לי לקצצו: לא חציף איניש. לאו משום דקאמר בפרהסיא איזיל ואיגדריה קאמר דלא חציף דאפילו ליקט בצנעא נמי שייך לא חציף איניש אם לא שלקחם דרך גניבה: אי הכי אפילו ארעא נמי. למאי דפרישית לעיל דאינו נאמן אלא בפירות שלקט כבר אבל מכאן ואילך אינו נאמן אפילו בפירות אע''ג דשטרא בפירי לא עבדי אינשי צריך לפרש אפילו ארעא אם הוא טוען שהקרקע שלו שלקחה לא יחזיר פירות שכבר אכל אבל קרקע פשיטא שיחזיר דאינו נאמן להבא: היינו נסכא דר' אבא. לא אקרקע קאי דפשיטא שמחזיר הקרקע אחר שאין לו שנים עדים אלא השתא נמי אפירי מסיק וסבר השתא כאילו חד סהדא לאורועי למחזיק קאתי על הפירות שאכל ואינו יכול לכפור ולימא לא אכלתי וכאילו בא לחייבו שבועה על הפירות אם יכפור ויאמר לא אכלתי ואע''פ שמעיד שהחזיק בה ג' שנים כיון דאין אחר עמו הרי כאילו אינו מעיד על החזקה אלא נעשה עד אחד לתובעו פירות הכי ס''ד וטועה עד דאמר (תוספות)


דף לד - א

היכי נידיינוה דייני להאי דינא לישלם ליכא תרי סהדי ליפטריה איכא חד סהדא לישתבע הא אמר מיחטף חטפה וכיון דאמר דחטפה הוה ליה כגזלן אמר (להו) רבי אבא הוי מחויב שבועה שאינו יכול לישבע וכל המחויב שבועה שאינו יכול לישבע משלם א''ל אביי מי דמי התם סהדא לאורועי קאתי כי אתי אחרינא בהדיה מפקינן לה מיניה הכא לסיועי קא אתי כי אתא אחרינא מוקמינן לה בידיה אלא אי דמיא הא דרבי אבא לחד סהדא ולתרתי שני ולפירי:

 רש"י  היכי לידיינוה דייני להאי דינא. שאילו היו שנים מעידים אותו שחטף היינו מחייבין אותו לשלם שאין אדם נאמן לחטוף דבר מיד חבירו ולומר שלי אני חוטף אא''כ יש לו עדים דהעמד ממון על חזקתו וזה המוחזק בו אין אדם יכול להוציאו ממנו בלא ראיה והחוטף ממנו גזלן גמור ואי נמי לא היה כאן עד אחד שחטף כי אמר נמי חטפי ודידי חטפי מהימן מיגו דאי הוה בעי הוה אמר לא חטפי שהרי אנו רואים אותו מוחזק בממון אי נמי כי איכא חד שחטף אילו היה זה מכחישו לומר לא חטפתי היה נשבע שלא חטף להכחיש העד דעד אחד קם הוא לשבועה ובג' דרכים הללו היה הדין פשוט אבל הכא דאיכא עד אחד שחטף וזה אינו מכחישו אלא מודה שודאי חטף ודידיה חטף היכי לידיינו דייני להאי דינא: לישלם. דהא מודי שחטף ולא כל הימנו של חוטף לומר שלי חטפתי דהעמד ממון על חזקתו: ליכא תרי סהדי. דחטף ובמיגו דאי בעי למימר לא חטפתי מהימן נמי למימר דידי חטפי: ליפטריה. משום האי מיגו איכא חד סהדא ואי אמר לא חטפי הוה בעי אישתבועי להכחיש את העד: לישתבע. את השבועה שהעד מחייבו אינו יכול דהא מודי דחטף והעד מחייבו לישבע שלא חטף להכחיש את העד דהכי משמע קרא (דברים יט) לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת וגו' לשלם ממון שהוא כופר והעד מחייבו לא יקום אבל קם הוא לשבועה להכחיש את העד שלא חטף בממון זה וגבי הך שבועה פסול כגזלן אצל כל שבועות דהא לית ליה למימר לישתבע דדידיה חטף שאין זו שבועה המוטלת עליו ולמפטריה בלא כלום אי אפשר שהרי הורע כחו של מיגו: א''ל רבי אבא הוה ליה. האי חוטף כו' וה''נ איכא למימר כי האי גוונא כי הוו תרי סהדי דאכלה שני חזקה מוקמינן לה בידא דלוקח ליכא סהדי דאכלה שני חזקה מפקינן לה מיניה ומהדרינן למרה איכא חד סהדא דאכלה שלש שנים לישתבע דעד אחד לשבועה קם אפי' לא הוה קרקע לא משבעינן ליה על מאי דאסהיד סהדא דלא כפר ליה אלא מודי ליה דאכל וטוען אין אכלי ודידי אכלי: א''ל אביי מי דמי. לדרבי אבא: התם. בדר' אבא הוה חד סהדא לאורועי לחוטף קאתי דהא מסהיד ביה שחטף והורע כחו של מיגו דחוטף ומחייבו שבועה ומתוך שלא יכול לישבע משלם דאילו אתא חד סהדא שמעיד כמותו שראוהו שחטף מפקינן לה מיניה דחוטף ולא תועיל לו שבועה אפי' אם יוכל לישבע: הכא. בדין קרקע זה ההוא סהדא לסיועי ביה קאתי שמעיד שהחזיק בה שלש שנים וזכה בה דאי איכא חד סהדא אחרינא עם זה מוקמינן ליה בידא דמחזיק והיאך תאמר שעל יד עד זה יתחייב שבועה ומתוך שאינו יכול לישבע משלם והרי לא בא להורע כחו ומ''מ זה יפסיד הקרקע שהרי אין לו עדי חזקה: אלא אי דמיא לנסכא דרבי אבא לחד סהדא ולתרתין שנין ולפירי. כגון ראובן דתבעיה לשמעון וא''ל גזלתה לארעאי ואכלת פירותיה שנתים וא''ל שמעון זבנתה ניהלי ולית לשמעון עדי חזקה דדינא הוא לאהדורי ארעא למרה מכיון דלית ליה עדי חזקה ולפירי משתבע דבזביניה אכלתינון דקי''ל הפה שאסר הוא שהתיר ואע''ג דמהדר לה לארעא פירי לא מהדר דהא ליכא סהדי דאכיל הפירות ומיגו דיכול למימר לא אכלי כלל יכול למימר נמי אכלי בזביני ולית ליה עלה אלא שבועה אבל אי איכא סהדי דאכל פירי תרתין שנין מחייבין ליה להדורי אפי' פירי כרב נחמן דאמר הדרא ארעא והדרי פירי ואייתי ראובן חד סהדא דאכל פירי תרתין שנין וכגון שמעיד שלא אכל כי אם ב' שנים דלאו לסיועי לשמעון קאתי אמר שמעון אין אכלי ודידי אכלי שקניתי הקרקע והפירות אפס לא נזהרתי בשטרי הא הוא דאיכא לדמויי לדרבי אבא דאמרינן היכי לידיינו דייני להאי דינא ניחייביה להדורי פירי ליכא תרי סהדי דאכלינהו ואי משום דאודי הא טעין ואמר דידי אכלי וכה''ג ליכא הודאה לחיוביה ניפטריה במיגו הא איכא חד סהדא דאמר דאכלינהו לפירי תרתין שנין ואינו יכול לכפור בדברי העד לישבע לשקר ניחייביה שבועה בעד אחד דאי הוו תרוייהו מחייבי ליה ממונא וכ''מ ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייב אותו שבועה כי אמרי' עד אחד לשבועה אתי היכא דקא כפר במאי דמסהיד סהדא חד הוא דמשתבע דלא היו דברים מעולם אבל הכא הא קא מודי דאכל אלא טוען דידי (רש"י)

 תוספות  אביי דלא דמי לדרבי אבא דהכא חד סהדא לסיועי קאתי בין לקרקע בין לפירות שהרי הוא מעיד שגם הקרקע שלו והא דאמרינן במסקנא אלא אי דמיא לדרבי אבא לחד סהדא לתרתין שנין ולפירי לא הוה צריך למינקט ולפירי כיון דעד השתא נמי לא איירי אלא בפירי אלא אגב תרתין שנין נקט נמי לחד סהדא ולפירי: הוי מחויב שבועה ואינו יכול לישבע. שהרי מודה וא''ת וליהמניה בשבועה במאי דאמר דידי חטפי במיגו דאי בעי אמר לא חטפי וכי תימא דהא לא חשיב מיגו דהא אם אמר לא חטפי היה חייב שבועה דאורייתא לא היא דהא אמר בהמוכר את הבית (לקמן דף ע. ושם) המפקיד אצל חבירו בשטר נאמן לומר החזרתיו לך בשבועה מיגו דאי בעי אמר נאנסו דהוי נאמן בשבועה אע''ג דבנאנסו איכא שבועה דאורייתא ומיהו לפי' ר''ת דפירש שבועה דנאנסו דהתם היא מדרבנן דלא מיחייב שבועה דאורייתא אפילו בנאנסו אלא היכא דאיכא הודאה במקצת אתי שפיר וליכא למימר נמי דהאי לא חשיב מיגו דלא הוה חציף למימר לא חטפי להכחיש את העד או משום שירא שלא יפסלוהו לעדות העד ובעל הנסכא כדאמר בפרק זה בורר (סנהדרין דף כה.) דבעל דבר מהימן למימר [לדידי אוזפן ברביתא] דהא משמע דאי לאו דעד מחייבו שבועה היה פטור והיינו על כרחך במיגו דאי לאו מיגו לאו כל כמיניה למימר דידי חטפי דהא כי איכא תרי סהדי משלם ואינו נאמן לומר דידי חטפי ואומר ר''י דודאי אם לא היה העד מחייבו שבועה היה נאמן במיגו דאי בעי אמר לא חטפי שיכול להעיז פניו להכחיש את העד בלא שבועה אבל השתא דמחייבו שבועה לא מהימן בשבועה ע''י מיגו שהיה יכול להעיז פניו ולישבע בדבר שהעד מכחישו אבל קשה אי ליכא מיגו מאי טעמא דרב ושמואל דפליגי בפרק כל הנשבעין (שבועות דף מז. ושם) ארבי אבא ופטרי בנסכא דלית להו מתוך שאינו יכול לישבע משלם והשתא אמאי פטרי והא פשיטא דאינו נאמן לומר דידי חטפי בלא מיגו כדפרישי' לעיל לכך נראה כמו שפי' ריב''ם דודאי הוי מיגו ולהכי פטרי רב ושמואל דנאמן בשבועה במיגו דאי בעי אמר לא חטפי ור' אבא סבר אע''ג דאית ליה מגו חייב דכיון דאיכא אחד המחייבו שבועה מן התורה כן הוא הדין שישבע להכחיש את העד או ישלם ואין מועיל לו מיגו ליפטר וא''ת ור' אבא היכי מפיק לה בפ' כל הנשבעין (שם) מדכתיב שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין דאמר ליה מנה לאבא ביד אביך ואמר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דדייק התם מדאיצטריך קרא למיפטר יורשים ש''מ באביו כה''ג מיחייב אלמא מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם והיכי דייק מינה אנסכא התם ודאי משלם דליכא מיגו אבל הכא דאיכא מיגו מנא לן דמשלם ונראה לר''י דרבי אבא לא הוי טעמיה מקרא אלא מסברא בעלמא כדמפרש והא דקאמר התם כוותיה דר' אבא מסתברא מדתני ר' אמי שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין קרא למיפטר יורשים אתא ולא לחייב האב והא דקאמר התם רב ושמואל האי שבועת ה' וגו' מאי דרשי ביה ה''ק כיון דבאב בכה''ג פטרי אמאי איצטריך קרא למיפטר יורשין וצ''ל דהא דאמרי' בהכותב (כתובות דף פה. ושם) גבי אבימי בריה דר' אבהו דהוו מסקי ביה זוזי בי חוזאי כו' מתוך דיכלי למימר להד''ם יכלי למימר סיטראי איירי בתר דתקון רבנן שבועת היסת דלא הוי השליח עד דנוגע בעדות הוא כיון דחייב שבועת היסת דאי קודם דתקינו רבנן שבועת היסת הוי השליח עד גמור דנאמן לומר למלוה פרעתי מיגו דאי בעי אמר אהדרתינהו ללוה כדאמר בריש האיש מקדש (קדושין דף מג:) וכיון דאיכא עד היכי מהימניה במיגו דלהד''ם דהוה ליה מחויב שבועה ומתוך שאין יכול לישבע משלם כדאמרינן הכא: הוה יתיב רבי אבא קמיה. משמע דר' אבא היה תלמידו של ר' אמי וקשה דאמר בפ' כל הנשבעין (שבועות דף מז. ושם) א''ר אמי רבותינו שבא''י אמרו חזרה שבועה למחויב לה ואמר התם דרבותינו שבא''י היינו ר' אבא ואור''י דאשכחן בפ' חבית (שבת דף קמו:) דקרי רב לרב כהנא ולרב אסי רבותינו אף על גב שהיו תלמידיו אבל קשה לר''י דבאלו מציאות (ב''מ דף כד:) אמר דר' אמי אשכח פרגיות שחוטות אתא לקמיה דר' אבא א''ל זיל שקול לנפשך ולפי ספרים דגרסינן התם ר' אמי אתא לקמיה דר' אסי ניחא טפי אף על גב דרבי אמי היה גדול מר' אסי דבכ''מ מזכיר ר' אמי קודם ר' אסי ובהניזקין (גיטין דף נד:) אמר ההוא דאתא לקמיה דר' אמי כו' אמר לפניו רבי אסי רבי אתה אומר כן הכי א''ר יוחנן כו' ומ''מ חבירו היה ולפי שהיה גדול ממנו קורהו רבי ולפי שחבירו היה בא ר' אמי לפניו ליטול עצה ממנו וא''ל זיל שקול לנפשך: וכל המחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם. בפ' כל הנשבעין (שבועות דף מז. ושם) תנן חשודים שניהם על השבועה חזרה שבועה למקומה דברי ר''מ ורבי יוסי אומר יחלוקו ומפרש התם רבותינו שבא''י רבי אבא למקומה למחויב לה ומייתי התם מהך דשמעתין דרבותינו היינו רבי אבא והשתא רב נחמן דפסק התם כרבי יוסי ועובדא עבד כרבי יוסי יחלוקו לית ליה לר' אבא וקשה לר''י דאמרינן בפרק השואל (ב''מ דף צז: ושם) בגמ' דהשואל את הפרה לימא תיהוי תיובתיה דרב נחמן דאמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור ומשני מתני' בשיש עסק שבועה ביניהן כדרבא דאמר רבא מנה (תוספות)


דף לד - ב

ההוא ארבא דהוו מינצו עלה בי תרי האי אמר דידי היא והאי אמר דידי היא אתא חד מינייהו לבי דינא ואמר תיפסוה אדמייתינא סהדי דדידי היא תפסינן או לא תפסינן רב הונא אמר תפסינן רב יהודה אמר לא תפסינן אזל ולא אשכח סהדי אמר להו אפקוה וכל דאלים גבר מפקינן או לא מפקינן רב יהודה אמר לא מפקינן רב פפא אמר מפקינן והלכתא לא תפסינן והיכא דתפס לא מפקינן: זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי אמר רב נחמן כל דאלים גבר ומאי שנא משני שטרות היוצאין ביום אחד

 רש"י  אכלי הו''ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם. כך נראה שיטה זו בעיני ושוב מצאתיה כן בפי' ר''ח ויש לשונות אחרים ואין בהם ממש וקי''ל בהא כרבי אבא מדיליף אביי מינה ואף על גב דפליגי עליה רב ושמואל בפרק כל הנשבעין (שבועות דף מז.) דאמרי חזרה שבועה לסיני והמוציא מחבירו עליו הראיה ותנן נמי התם וכן היתומים מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה ורב ושמואל דאמרי תרוייהו לא שנו אלא שמת מלוה בחיי הלוה אבל מת לוה בחיי מלוה כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו ממון שהוא מחויב עליו שבועה אלמא הואיל ומחויב שבועה שלא התקבלתי חוב זה ויתומין אין יכולין לישבע כן אלא שלא פקדנו אבא ואין זו שבועה' המוטלת על אביהם וגם יתומים של לוה אין יכולין לישבע שפרעו אביהם קא אמרי רב ושמואל שלא יפרע אלמא המחויב שבועה ואינו יכול לישבע לא זה ולא זה סבירא לרב ושמואל חזרה שבועה לסיני ואין כאן לא שבועה ולא פרעון ור''א פליג עלייהו ואמר יורשין נשבעין שבועת יורשים ונוטלין דלא ס''ל לדרב ושמואל ואמרי' התם האי דיינא דעבד כר''א עבד דעבד כרב ושמואל עבד אפ''ה הלכתא כר' אבא ולא כרב ושמואל דאמרינן התם הבו דלא להוסיף עלה עשו תקנה שלא להוסיף על דברי רב ושמואל ללמוד מדין זה דיתומים מן היתומים לשאר דינין ולומר חזרה שבועה לסיני דבדין זה לבדו דיתומים מן היתומים הוא דקי''ל כרב ושמואל בדיעבד משום תקנת יתומים בני לוה דחסינן עלייהו שלא לפרע מהן בלא שבועה מעלייתא אבל בשאר דינין קי''ל כר' אבא דהמחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם וגם ר''ח פסק דהלכתא כרבי אבא: ארבא. ספינה שבנהר: האי אמר דידי הוא כו'. ולא זה ולא זה מוחזקין בה מדלא רמי עלה ממתניתין דשנים אוחזין בטלית שזה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת ולא אמרינן כל דאלים גבר כן פיר''ח: תיפסוה. פן ימכרנה אבל חזקה שהחזיק בה אחר שערער זה עליה אינה כלום דאנן סהדי שבתורת חטיפה באה לידו: תפסינן או לא תפסינן. מי לימא דתפסי לה ב''ד דהא אי לא משכח סהדי הדרינן ומפקינן לה כדמעיקרא ולא הפסיד בעל הספינה בתפיסת ב''ד כלום או דלמא לא תפסינן דדלמא לא משכח סהדי ולא הדרינן ומפקינן לה כדלקמן ונמצא שהפסיד בעל הספינה על ידינו דאי הוה שבקינן לה דלמא הוי אלים וגבר בעל הספינה ונמצא זוכה בשלו כן נ''ל טעם השאלה: רב הונא אומר תפסינן. ס''ל כרב פפא דאמר מפקינן רב יהודה אומר לא תפסינן משום דס''ל לא מפקינן כדלקמיה והלכך לא תפסינן דשמא זה אין לו עדים ושקרן הוא ומכל וכל רוצה להפסיד את חבירו דמאחר דתפסי' יודע הוא דתו לא מפקינן: א''ל אפקוה. וכגון דאיתרמי מילתא דתפסינן לה כרב הונא אי נמי שאמרו שניהם לב''ד לתפסה ודברי הכל: וכל דאלים גבר. בין בראיות בין בכח כמו שפוסק רב נחמן לפנינו כל דאלים גבר: לא מפקינן. דמאחר שבא ממון ישראל ביד ב''ד אינן רשאין להפקירו אלא מעכבין אותו ממון עד שידעו למי ישיבו: מפקינן. כעין שמצאוהו מתחלה שלדעת כן תפסוהו שאם לא יביא עדים יחזירוהו וכל דאלים גבר: והלכתא לא תפסינן והיכא דתפסינן לא מפקינן. כרב יהודה: זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי. בין בספינה בין בקרקע ואין עדות וחזקה לזה יותר מזה: ומ''ש משני שטרות היוצאין. לפנינו על שדה אחת של ראובן שכתב שטר מתנה לשמעון ושטר מתנה ללוי ושניהם ביום אחד ונמצא שאין זה מוחזק יותר מזה כלל ואפי' נתברר ששמעון בשחר ולוי אחריו בערב אין (רש"י)

 תוספות  לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים וחמשים איני יודע מתוך שאינו יכול לישבע משלם והיינו כר' אבא ומיהו איכא למימר דר''נ דמוקי מתני' כר''מ וכמו שמפרש ר' אבא הוא סבר כר' יוסי אבל עוד קשה דבשמעתין משמע דהלכתא כר' אבא מדקאמרינן סבור רבנן קמיה דאביי למימר דהיינו נסכא דר' אבא וקאמר נמי אלא אי דמיא לרבי אבא כו' ובכ''מ קי''ל כרב נחמן בדיני ועוד תימה דהתם גבי יתומים מן היתומים קאמרי רב ושמואל דאם מת לוה בחיי מלוה כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו ומתוך שאין התובעין יכולין לישבע פטור הנתבע ור''א פליג עליה (שם מח.) וקאמר יורשין נשבעין שבועת יורשים ונוטלין והיינו כרבי אבא דמתוך שאינו יכול לישבע או תובע או הנתבע משלם הנתבע ומסיק התם דעבד כרב ושמואל עבד דעבד כרבי אלעזר עבד ומפרש ר''ת דרב נחמן שפיר סבר כר' אבא בנסכא ובמנה יש לי בידך וא''ל אין לך בידי אלא חמשים וחמשים איני יודע ודוקא בשניהם חשודין פסיק רב נחמן כר' יוסי דאמר יחלוקו ורבי אבא בשניהם חשודין מודה לר''נ דהלכה כרבי יוסי וטעמא משום דקנסינן שכנגדו לפי שהוא חשוד הלכך מפסיד החצי אבל בעלמא מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם והא דקאמר התם דרבותינו שבא''י ר' אבא לאו למימר דר' אבא סבר לה כר''מ אלא דדייק כיון דר' אבא בעלמא סבר דמתוך שאינו יכול לישבע משלם אית לן למימר דאיהו מפרש מילתיה דר''מ דחזרה שבועה למחויב לה והלכה כר''נ בשניהם חשודים וכר' אבא בנסכא ודוקא ביתומים מסקינן דעבד כרב ושמואל עבד ודעבד כר''א עבד כדאמר הבו דלא להוסיף עלה אבל אין לפרש טעמא דרב נחמן דאמר יחלוקו משום דר' אבא דכיון דשניהם חשודים ה''ל כאילו תרוייהו מחויבים שבועה ואין יכולין והלכך כל אחד מפסיד חצי ורבי אבא סבר כיון דעיקר שבועה על הנתבע ואין יכול לישבע משלם הכל דא''כ ר' אבא ורב נחמן מצו סברי שפיר כרב ושמואל ביתומים מן היתומים כי מת לוה בחיי מלוה ומפסידין בני מלוה כיון דאין יכולין לישבע ואין נוטלין כמו שמפסיד שכנגדו חשוד על השבועה החצי שאינו נוטל כשגם הוא חשוד ובפ' כל הנשבעין (שבועות דף מז.) משמע כל הסוגיא דרב ושמואל פליגי אדרב נחמן ואדרבי אבא. וע''כ צ''ל ע''כ דלרבי אבא וכן לרב נחמן מתוך שאינו יכול לישבע אפילו התובע משלם הנתבע כדפרי': ההוא ארבא דהוו מינצו וכו'. הדין כל דאלים גבר וא''ת מ''ש משנים אוחזין בטלית דאמר בריש ב''מ (דף ב. ושם ד''ה ויחלוקו) דיחלוקו ומפרש ר''ת דאוחזין שאני דכיון ששניהם מוחזקים אין לנו להניח שיגזול האחד לחבירו דחשיב כאילו אנו יודעין שיש לשניהן חלק בה שכל דבר יש להעמיד בחזקת מי שהוא בידו כדאמרי' גבי נסכא דר' אבא דאע''ג דאמר דידי חטפי חשבינן ליה גזלן וחייב לשלם כאילו הוא ברור שהיתה הנסכא של אותו שהיה מוחזק בה והא דמדמי ליה התם טלית לשאר [יהא מונח עד שיבא אליהו] אע''ג דבשאר דהתם אין שום אחד מוחזק צ''ל דשאר נמי חשיב להו כאילו שניהם מוחזקים בו כיון דמכח שניהם נפקד ולריב''א נראה דלאו דוקא אוחזין מדמדמי לה לשאר ואדשמעתין איכא לשנויי כדמשני התם אפי' תימא ר' יוסי התם ודאי איכא רמאי הכא אימור תרוייהו בהדי הדדי אגבהוה הכי נמי בארבא כיון דאיכא רמאי לא יחלוקו אלא הוי דינא כל דאלים גבר והא דלא אמרינן בשנים שהפקידו כל דאלים גבר משום דלא מפקינן כדאמרינן הכא אי תפסינן לא מפקינן אבל מ''ד מפקינן לא אתי שפיר ומאי פריך נמי בסמוך מב' שטרות וממחליף פרה בחמור והא התם ליכא רמאי ואין נראה דהא האי טעמא לא מסיק אלא לאוקומי מתני' כר' יוסי אבל לרבנן קאמר התם האי מנה ודאי דחד מינייהו הוא אבל טלית דאיכא למימר דתרוייהו הוא יחלוקו ולההיא טעמא ה''נ הוה לן למימר יחלוקו דאפשר להיות דהוה ארבא דתרוייהו ועוד פי' ריב''א דהיכא דאוחזין אפי' איכא רמאי יחלוקו כדתניא התם בפ''ק (דף ז.) גבי שנים אוחזין בשטר וקשיא לר''י דא''כ היכי פריך לפירושו (שם דף ג.) והא נמי כשאר דמיא דאיכא למימר אוחזין שאני דהא מהניא אפילו היכא דאיכא רמאי ועוד מאי פריך התם (דף ז.) ולית ליה לרבי מתני' דשנים אוחזין בטלית הא ע''כ יש חילוק בין דין שטר לדין טלית דבטלית אפי' אין אוחזין יחלוקו ובשטר כי אין אוחזין הוי דין כל דאלים גבר: רב הונא אמר תפסינן. פי' הקונט' משום דמפקינן ורב יהודה דאמר לא תפסינן משום דאי תפסינן לא מפקינן ואין נראה לר''י לתלות זה בזה מדלא פליגי הנהו אמוראי גופייהו במפקינן הנך דפליגי בתפסינן לכך נראה דר''ה דאמר דתפסינן אפי' למאן דאמר לא מפקינן דמהימנינא ליה שיביא עדים ורב יהודה דאמר לא תפסינן אפי' למ''ד מפקינן היינו היכא דתפסינן כבר אבל לכתחילה לא תפסינן דחיישינן דלמא לא מייתי עדים ולא נדע לברר של מי הוא ולמי להחזיר ולכך אין לנו ליכנס בדבר: ומ''ש משני שטרות כו'. בשטרות מכר או מתנה איירי ולכך לשמואל דאמר שודא לא דמיא להא דתנן בפ' מי שהיה נשוי (כתובות דף צג:) היו כולן יוצאות ביום אחד ואין שם אלא מנה אחד כולן חולקות בשוה דהתם בשעבוד איירי דאין שעבוד חל אלא מאותה שעה שמוכיח מתוך שטר שמתחיל השעבוד דהיינו ממחרת יום שנכתבו דביום שנכתבו אין מוכיח מתוך השטר מתי התחיל אם בבקר אם בערב אבל מתנה או מכר כל הקודם באותו יום עצמו זכה: (תוספות)


דף לה - א

דרב אמר יחלוקו ושמואל אמר שודא דדייני התם ליכא למיקם עלה דמילתא הכא איכא למיקם עלה דמילתא ומאי שנא מהא דתנן המחליף פרה בחמור וילדה וכן המוכר שפחתו וילדה זה אומר עד שלא מכרתי ילדה וזה אומר משלקחתי ילדה יחלוקו התם להאי

 רש"י  הקדמה בשעות אלא בירושלים כדאמרי' בכתובות גבי ההוא עובדא דאימיה דרמי בר חמא בצפרא כתבתינהו לנכסי לרמי בר חמא וברמשא כתבתינהו למר עוקבא בר חמא ואוקמיה ביד רב עוקבא אע''פ שהוא אחרון ומשום האי טעמא אטו בירושלים יתבי דכותבין שעות וכיון שלא פירש לו ראובן לשמעון השעה נמצא שלא זיכהו בכתב זה עד הערב הואיל ולא נתפרש בו שעת שחרית ונמצאו שניהם שוין: יחלוקו. דספיקא הוא וליכא למימר הכא המוציא מחבירו דאין א' מוחזק מחבירו: שודא דדייני. לאותו שיהא נוטה לב הדיינים שהיה הנותן אוהבו או קרובו יותר דודאי לההוא גמר ואקני לו יתנו את הקרקע ושמא זכה בעל הקרקע בשלו אבל כשאתה אומר יחלוקו בודאי אחד נטל החצי שלא כדין: שודא. לשון השלכה ירה בים (שמות טו) [מתרגמינן] שדי בימא ולעיל נמי נימא רב נחמן חלוקה או שודא ואמאי אמר כל דאלים גבר: התם. בב' שטרות ליכא למיקם עלה דמילתא היום או למחר שיביא האחד עדים ויטול שהרי השטרות שוין בזמנן ואפילו אם יבאו עדים ויעידו זה נכתב ונמסר בבקר וזה בערב הלא אין הקדמה בשעות כמו שפירשנו למעלה וליכא למימר שמא זה נמסר תחלה יום או יומים או חדש ואחר כך נמסר השני לשני דמאחר ' שנכתבו ביום אחד מסתמא גם ביום אחד נמסרו כמו שמוכיח לשון הכתוב בשטר הלכך רב אמר חולקין ושמואל אמר שודא דדייני דהואיל ואין לברר לעולם הדין עם מי משתדלין ב''ד בדינן ודנין אותו אבל הכא בהאי קרקע דליכא לא שטר ולא עדים ואיכא למיקם עלה דמילתא אם יבאו ויעידו של מי הוא הלכך אין כאן לומר חלוקה ושודא דשמא יבאו עדים ויסתרו את הדין שדנו ב''ד הלכך אין ב''ד נזקקין להם לדון דין שסופו לבא לידי עיוות אלא מניחים אותן וכל דאלים גבר עד שיבאו עדים ויבררו הדבר: ומ''ש. הא דרב נחמן ממחליף פרה בחמור וכיון שמשך בעל הפרה את החמור נקנית הפרה לבעל החמור בכל מקום שהיא דמטלטלין נקנין בתליפין כדתנן בקדושין (דף כח.) כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין ולכך אין הדבר ידוע הולד של מי הוא שהרי לא ראה עדיין את פרתו אבל במכירה בדמים לא מצי למינקט דאין מעות קונות ויחזרו בהן ואילו משכה לביתו אחר מתן מעות תו לא מצי מוכר למימר ברשותי ילדה דהא בביתא דלוקח קיימא הלכך נקט חליפין בחמור ופרה ולא דמים ובפ' השואל פריך ונחזי ברשות דמאן קיימא וליהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה ומשני דקיימא באגם ומכירה נקט גבי שפחה דעבד נקנה בכסף בלא משיכה ומשנתן מעות נקנית לו השפחה בכ''מ שהיא והלכך אין ידוע ברשות מי ילדה שהרי לא ראה אותה הלוקח בשעת מתן מעות: יחלוקו. והא הכא דאיכא למיקם עלה דמלתא אם יבאו עדים ויעידו ברשות מי ילדה ואפילו הכי לא אמרינן כל דאלים גבר וקשיא לרב נחמן: התם. גבי המחליף פרה בחמור לתרוייהו אית להו דררא דממונא שהפרה והשפחה של שניהם היתה בזה אחר זה וכל אחד ואחד טוען פרתי ושפחתי ילדה בהיותה ברשותי אי נמי בשעת חליפין ילדה ואין לברר של מי הוי הולד הלכך יחלוקו ושודא דדייני ליכא למימר הכא אפי' לשמואל דלא שייך למימר אלא גבי מתנה לשנים שיראו ב''ד למי אוהב יותר דלדידיה גמר ומקני אבל הכא בדרב נחמן שזה אומר של אבותי כו': אי דמר לא דמר. לא היתה הקרקע של אידך מעולם וי''מ האי ומאי שנא מהמחליף כו' דאדשמואל פריך דקאמר שודא והכא חזינן יחלוקו ואינה שיטת הגמרא דהא בכתובות בפרק מי שהיה נשוי איתא עיקר מילתייהו דרב ושמואל ופריך התם פירכי אחריני ומהכא לא פריך כל שכן הכא דלמרמי אדרב נחמן נקט לה הכא למילתייהו: (רש"י)

 תוספות  רב אמר יחלוקו. לההוא לישנא דמפרש בפרק מי שהיה נשוי (כתובות דף צד. ושם ד''ה לימא) דטעמא דרב משום דסבר כר''מ דאמר עדי חתימה כרתי ולכך יחלוקו אפילו איכא עדי מסירה שנמסר לאחד קודם כיון דמתוך החתימה אין ניכר מי קודם כדמוכח בריש כל הגט (גיטין דף כד:) דתנן כתב לגרש בו את הגדולה לא יגרש בו את הקטנה ודייק הא גדולה מצי מגרש ביה ומוקי לה בעדי מסירה ור''א אבל לר' מאיר אפי' גדולה לא מצי מגרש אע''ג דאיכא עדי מסירה כיון דאין ניכר מתוך עדי החתימה ומיירי במתנה או במכר שקונה בשטר אבל אם קונה בכסף או בחזקה או בחליפין דאין השטר עומד אלא לראיה מודה רב דאמרינן שודא דאין צריך שיהא ניכר מתוך עדי החתימה כיון דאין אלא לראיה לאותו לשון לא פריך מרב הכא דהתם בדין הוא של שניהם כיון דביום אחד נחתמו אלא משמואל פריך ולפר''ת דפי' שודא דדייני מה שירצה הדיין יעשה אתי שפיר דהכא נמי בזה אומר של אבותי שייך שודא דדייני אבל לפ''ה שמפרש שודא למי שנראה לדיין שהיה אוהבו יותר קשה דבזה אומר של אבותי לא שייך שודא ויש לדחוק ולפרש שיתנו הדיינים למי שנראה אמיתי בדברים יותר ועוד דלההוא לישנא דמי שהיה נשוי (כתובות דף צד: ושם) דמוקי פלוגתא דרב ושמואל אליבא דר''א וס''ל לרב דחלוקה עדיפא אתי שפיר דפריך מרב ואותו לשון הוא עיקר כדמוכח התם מברייתא: ושמואל אמר שודא דדייני. היינו כר''א דאמר עדי מסירה כרתי דלר''מ לא הוה אמר שודא ונראה דהא דאמר בפרק מי שהיה נשוי (שם) כתב לאחד ומסר לאחר לזה שמסר לו קנה אע''פ ששטר הא' נכתב קודם ונראה דהיינו דוקא שנכתבו ביום אחד הלכך הקודם במסירה זכה הואיל ואין ניכר מתוך השטר הא' שקדם אבל נכתב בב' ימים לזה שנכתב תחלה קנה שניכר מתוך החתימה שזה נכתב קודם אע''פ שמסר לזה מתחלה קנה דאח''כ כשמסר גם לזה זכה משעת חתימה דה''ק אביי בפ''ק דב''מ (דף יג.) עדיו בחתומיו זכין לו והשתא אתי שפיר דהא שמואל סבר הכא כר''א ובפ''ק דב''מ דחיק גמרא לאוקומי שמואל כאביי ועוד דבפ' זה בורר (סנהדרין דף כח:) גבי ההיא מתנתא דהוו חתימי עלה תרי גיסי משמע דסבר אביי כר' אלעזר דפריך ארב יוסף דקאמר זיל אקנייה בעדי מסירה כר''א ופריך אביי והא מודה ר''א במזויף מתוכו שהוא פסול וזהו דוחק דאליבא דרב יוסף קאמר וליה לא סבירא ליה: שודא דדייני. נראה לר''ת למי שירצה הדיין ליתן ולא כפ''ה שיאמדו דעתו של נותן דהא בסוף פ''ק דגיטין (דף יד: ושם ד''ה וכאן) גבי הולך מנה לפלוני קאמר מה שירצה שליח יעשה וקרי ליה התם שודא ובפ' עשרה יוחסין (קדושין דף עד. ושם ד''ה שודא) נמי אמר נאמן הדיין לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי בד''א כשבעלי דינין עומדים לפניו אבל אין בעלי דינין עומדים לפניו אינו נאמן ופריך וניהדר ונידייניה ומשני בשודא דדייני ואי כפ''ה אכתי ניהדר לאמוד דעתו של נותן ובהדיא בירושלמי אמר לאיזה מהן שירצו ב''ד להחליט מחליטים וא''ת א''כ יתן למי שיתן לו שכר וי''ל דכל דיינא דמקבל אגרא לאו דיינא הוא ומה שפר''ח דקבלה בידינו דלא אמרינן שודא אלא במקרקעי אין נראה לר''י דהא גבי הולך מנה לפלוני גבי שליח מייתי לה בספ''ק דגיטין (דף יד: ושם) עוד פירש דדוקא דיין מומחה עושה שודא דהא רב ששת גברא רבה הוה ואמר ליה רב נחמן מר לאו דיינא הוא גביה אימיה דרמי בר חמא ורב עוקבא בר חמא בפ' מי שהיה נשוי (כתובות דף צד:): ומאי שנא מהא דתנן המחליף פרה בחמור כו'. אין להוכיח מכאן דהלכה כסומכוס מדפריך מיניה דעד כאן לא פליגי עליה התם בהשואל (ב''מ דף ק.) אלא משום דאזלינן בתר חזקה דממונא ומוקמינן בחזקת מרה קמא הא לאו הכי מודו דיחלוקו ובהמוכר את הבית (לקמן דף סג. ושם) גבי האומר תנו חלק לפלוני מנכסי וכו' דמייתי מסומכוס ופ''ה דטעמא משום דחלק מספקא ליה אי הוי משהו או פלגא וממון המוטל בספק חולקין א''כ משמע דהלכה כסומכוס ויש לדחות דטעמא לאו משום ספיקא כדפירש הקונטרס אלא משום דחלק הוי רביע ונראה דאין הלכה כסומכוס אע''ג דבכמה מקומות סתם לן תנא כוותיה דהא סבר שמואל כרבנן כדאמרינן בריש הפרה (ב''ק דף מו. ושם) אמר שמואל זו דברי סומכוס אבל חכמים אומרים זה כלל גדול בדין כו' משמע זו ולא ס''ל אף על גב דמוכח בפרק בית כור (לקמן דף קה. ושם) דאיכא זו דס''ל מיהו סתם זו לא ס''ל ועוד דקאמרינן התם (ב''ק דף מו.) אי נמי זה כלל גדול בדין הוא לכי הא דהמוכר שור לחבירו ונמצא נגחן כו' משמע זה כלל גדול אפי' במוכר שור לחבירו אמרינן דהמוציא מחבירו עליו הראיה כ''ש בפלוגתא דסומכוס ורבנן דסבר שמואל המוציא מחבירו ע''ה וכן בפרק השואל (ב''מ דף קב: ושם ד''ה ובא) קאמר דשמואל מספקא ליה אי תפוס לשון ראשון או לשון אחרון ומתניתין (דף קב: ושם) דקתני באחד ששכר מרחץ בציפורי בי''ב זהובים לשנה מדינר זהב לחדש ובא מעשה לפני רשב''ג ור' יוסי ואמרו יחלוקו את חדש העבור ומוקי שמואל בבא באמצע החדש אבל בתחלת החדש כולו למשכיר בסוף חדש כולו לשוכר אלמא סבר כרבנן דאזלי בתר חזקה דלסומכוס בכל ענין יחלוקו ורב נחמן סבר נמי כרבנן דקאמר התם דקרקע בחזקת בעליה קיימא ואפילו בא בסוף החדש כולו למשכיר ואפילו אפיך מיפך ועל כרחך היינו טעמא דסבר כרבנן ומתניתין דהתם אוקי כסומכוס דלא תקשי ליה מתניתין וכרב נחמן קיימא לן בדיני ובהדיא פסקינן כוותיה בפ' המקבל (ב''מ דף קי.) גבי ההוא שטרא דהוה כתיב ביה. שנים סתמא ואע''ג דקיימא לן כרשב''ג במשנתנו ה''מ בסתמא אבל הכא דפליג רב נחמן לא: (תוספות)


דף לה - ב

אית ליה דררא דממונא ולההוא אית ליה דררא דממונא הכא אי דמר לא דמר ואי דמר לא דמר אמרי נהרדעי אם בא אחד מן השוק והחזיק בה אין מוציאין אותה מידו דתני רבי חייא גזלן של רבים לאו שמיה גזלן רב אשי אמר לעולם שמיה גזלן ומאי לא שמיה גזלן שלא ניתן להשבון: חזקתן שלש שנים מיום ליום וכו': א''ר אבא אי דלי ליה איהו גופיה צנא דפירי לאלתר הוי חזקה אמר רב זביד ואם טען ואמר לפירות הורדתיו נאמן וה''מ בתוך שלש אבל לאחר שלש לא א''ל רב אשי לרב כהנא אי לפירא אחתיה מאי הוה ליה למעבד א''ל איבעי ליה למחויי דאי לא תימא הכי הני משכנתא דסורא דכתב בהו במשלם שניא אלין תיפוק ארעא דא בלא כסף אי כביש ליה לשטר משכנתא גביה ואמר לקוחה היא בידי הכי נמי דמהימן מתקני רבנן מידי דאתי ביה לידי פסידא אלא איבעי ליה למחויי הכא נמי איבעי ליה למחויי אמר רב יהודה אמר רב ישראל הבא מחמת עכו''ם הרי הוא כעכו''ם מה עכו''ם אין לו חזקה אלא בשטר אף ישראל הבא מחמת עכו''ם אין לו חזקה אלא בשטר אמר רבא ואי אמר ישראל

 רש"י  אם בא אחד מן השוק והחזיק בה. בהך קרקע דאמר רב נחמן כל דאלים גבר ובא זה השלישי וחטפה מהשנים אלו הטוענין של אבותי: אין מוציאין אותה. בב''ד מידו של זה השלישי ואע''ג דלא טעין מידי דשמא גם לב' הראשונים אין להם חלק בה: דתני רבי חייא גזלן של רבים כו'. וסברי נהרדעי דבגזלן כי האי מיירי שגזל משנים החלוקים בדבר זה אומר שלי הוא וזה אומר שלי: לאו שמיה גזלן. לכופו בדיינים להוציא מידו מה שגזל: רב אשי אמר לעולם גזלן של רבים שמיה גזלן. הואיל ולא טעין מידי ומוציאים מידו ומעמידין אותה בפני שנים הראשונים שיש להם טענת אבות: ומאי לא שמיה גזלן. דקאמר רבי חייא לא להקל עליו בא לפטרו מלשלם אלא להחמיר עליו ולומר דלא ניתן להשבון לא מיכפר בהשבה דאינו יודע למי ישיב דמאחר שבא לידו צריך להשיב לבעלים ולא להוציאה מתחת ידו ולהפקירה לשנים הראשונים וכל מאן דאלים גבר כדפסקינן לעיל ואי תפסינן לא מפקינן כל שכן זה שבתורת גזל בא לידו והוא צריך להוציאה מתחת ידו ואינו יודע למי ישיב והכי נמי אמרינן בהמוכר את הספינה (לקמן דף פח:) א''ר לוי קשה עונשן של מדות מעונשן של עריות ומפרש התם אפשר בתשובה והכא לא אפשר בתשובה דהמוכר במדה וגזל לרבים שאינו יודע למי ישיב ואליבא דרב אשי איירי נמי ר' חייא במוכר במדה שאינה ישרה לרבים כן נראה בעיני שיטה זו: אי דלי ליה צנא דפירי לאלתר הוי חזקה. אם יש עדים שהגביה המערער צנא דפירי מקרקע זו על כתפיו של זה המחזיק שטוען לקוחה היא בידי מאחר שסייע לו להוליך הפירות לביתו שוב אין יכול לטעון ולומר לא מכרתיה לו שלא היה לו לסייעו בלקיטת הפירות אלא היה לו למחות ומדסייע לו הפסיד וכמודה שמכר לו דמי. ור' חננאל פירש אי איכא סהדי דיהב ליה לוקח למריה ארעא צנא דפירי דורון להוליכה לביתו נתברר שאכילת הפירות של לוקח ומדידיה יהב ליה למוכר ואין נראה בעיני: אמר רב זביד אי טעין. המערער בתר דדלי ליה ללוקח צנא דפירי לפירות הורדתיו כדין אריס למחצה ושליש ולרביע וחלקו הוא דדלי ליה נאמן כלומר לא הפסיד במאי דדלי ליה: והני מילי. דנאמן: בתוך שלש. דאם איתא דזבנה מיניה אמאי לא מיזדהר בשטריה: אבל לאחר שלש. אי טעין לפירות הורדתיו אינו נאמן ואע''ג דלא דלי ליה צנא דפירי דעד תלת שנין מיזדהר אינש בשטריה טפי לא מיזדהר והוה ליה לזה למחות בתוך שלש כדמפרש ואזיל: אי לפירא אחתיה. כי משכנתא דסורא לעשר שנים או לעשרים: מאי הוה ליה. לבעל השדה למעבד נמצא שכל המוריד את חבירו לפירות של שלש שנים או יותר יפסיד קרקע שלו הואיל ולא יהא נאמן לאחר שלש לטעון לפירות הורדתיו: א''ל איבעי [ליה] למחויי. בתוך שלש ולומר לעדים דעו לכם שלפירות הורדתיו לכך וכך שנים וגוף הקרקע קנוי לי שאם אין לו שטר מכירה לזה המחזיק לא יוכל לטעון שטר היה לי ואבד כי לא נזהרתי בו אחר שלש דכיון דמיחה בו בעל השדה היה לו להזהר בשטרו: דאי לא תימא הכי. דמחאה לחצאין שמוחה על הקרקע ומודי בפירות לאו מחאה היא אלא כדאמרינן לקמן פלניא גזלנא הוא דקאכיל ארעא דידי בגזלנותא למחר תבענא ליה בדינא: אם כן האי משכנתא דסורא כו'. ותקנתא דרבנן הויא הך משכנתא משום דהמלוה לחבירו על שדהו אסור לאכול הפירות משום רבית אבל בנכייתא מותר כעין משכנתא דסורא שמלוה עשרה מנה על שדהו ולסוף עשר שנים חוזר הקרקע לבעלים בחנם ונמצא קונה פירות של כל שנה במנה ואין כאן צד רבית ואע''פ ששוין הפירות כפלים שהרי הוא קרוב לשכר וקרוב להפסד שמקבל פירות של כל שנה במנה ואפילו בשנת שדפון שלא יהו שוין פירות השנה דינר: אי כביש. טומן המלוה ואמר לאחר שלש לקוחה היא בידי הכי נמי דמהימן ולא יוכל זה לטעון לפירות הורדתיו ומחאה נמי לא תועיל לו: דאתי ביה. לוה לידי הפסד בתמיה: אלא איבעי ליה למחויי. בתוך כל שלש ומהניא ליה מחאה ומדלא מיחה הפסיד: הכא נמי. אם איתא דלפירא אחתיה איבעי ליה למחויי בתוך שלש קודם שיחזיק: ישראל הבא מחמת עכו''ם הרי הוא כעכו''ם. שדה שהכל יודעין שהיתה של ישראל ואכלה עכו''ם שלש שנים או יותר וטוען שלקחה מישראל ואזיל ישראל וקנה מההוא עכו''ם ואכלה גם הוא אחר העכו''ם שני חזקה או יותר לא הוי חזקה אלא אתי מריה דארעא ומפיק ליה מידיה דישראל וישראל ליזיל וליתבע לעכו''ם דזבן מיניה דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה דלא הוה ליה למזבן ארעא דישראל מעכו''ם עד דלימא ליה הב לי שטר דזביני דזבנת לה מישראל דדין חזקה לית ליה לעכו''ם ולא כל מאן דאתי מחמתיה דסתם עכו''ם גזלנים הם וישראל ירא למחות והלכך לא תקנו בהם חזקה כדאמרינן לקמן בשמעתין הני דבי ריש גלותא לא מחזקי משום האי טעמא גופיה שיראים אנו למחות וישראל זה הבא מחמת עכו''ם אע''פ שהחזיק אין חזקתו כלום וחזקה שאין עמה טענה היא שהרי הוא טוען העכו''ם מכרה לי אבל איני יודע היאך באה לידי העכו''ם שיוכל למכרה אבל אי טען ישראל ואמר יהב לי ההוא עכו''ם שטר זביני דזבנה מינך וראיתי בו שלקחה ממך מהימן דדמי למאן דא''ל קמי דידי זבנה ההוא עכו''ם מינך דמסקי' לקמן דמהימן מיגו דאי בעי א''ל מינך זבנתה ואכלתה שני חזקה ודוקא בא מחמת עכו''ם דאילו בא מחמת ישראל אע''פ שלא דר בה אלא יום אחד אותו שמכרה לזה וזה החזיק שלש שנים חזקתו חזקה כדאמרי' לקמן (דף מא:) גבי ההוא דדר בקשתא בעיליתא ארבע שנין: (רש"י)

 תוספות  דררא דממונא. פירוש דדל טענתייהו מהכא יש ספק לב''ד דהי מינייהו הוה הולד אם נולד קודם שמכר או אחר שמכר וכן בשור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה (ב''ק דף מו.) בלא טענתם מסופקים ב''ד איך היה מעשה אם קודם שנגחה ילדה או לאחר שנגחה וכן בשור רודף אחר שור אחר והוזק (שם לה.) יש להסתפק אם בשורו הוזק או אי בסלע לקה וכן בכל מקום דפליגי רבנן וסומכוס אבל הכא בזה אומר של אבותי שעל פי טענותיהן בא הספק אמרינן כל דאלים גבר: אין מוציאים אותה מידו. ואפילו כתבו הרשאה זה לזה הואיל ורשעים הם אין נזקקים להם: דתני רבי חייא גזלן של רבים לא שמיה גזלן. שאין מוציאין מידו ומיירי בזה אומר של אבותי ולא בגזל מחמשה בני אדם דהתם אמאי אין מוציאין ורב אשי פליג אנהרדעי וסבר דרבי חייא לא להקל בא אלא להחמיר דלא סגי בהשבה אחת כמו לשאר גזלן עד שישלם גזלה לכל אחד ואחד כרבי עקיבא בהגוזל עצים (ב''ק דף קג:) ומיירי בגזל מחמשה ובקונטרס פירש דמיירי בחנוני שמכר במדה שאינה ישרה דאינו יודע למי גזל ולכך לא ניתן להשבון ואף על פי שיכול לעשות בו צרכי צבור כדאמרינן בפרק אין צדין (ביצה דף כט.) האי לאו השבה מעלייתא היא: ואי דלי ליה צנא דפירי לאלתר הויא חזקה. וא''ת ולהימניה במיגו דאי בעי אמר לפירות הורדתיו וי''ל דהוי מיגו במקום עדים דאנן. סהדי כיון דדלי ליה צנא דפירי מודה שהיו הפירות שלו ועוד דאינו רוצה לטעון לפירות הורדתיו אלא תובע הקרקע והפירות: ואי לפירא אחתיה מאי הוה ליה למעבד. אין לפרש דרב אשי סבר דלעולם נאמן לומר לפירות הורדתיך דאם כן קשה לרב אשי מאי טעמא דרבנן דבעו שלש שנים מיום ליום דהא לדידיה ליכא למימר כדמפרש רבא בריש פרקין דעד שלש שנים מיזדהר איניש בשטריה טפי לא מזדהר דהא לעולם צריך לשמרו פן יאמר לפירות הורדתיך ועוד דאם כן היכי קאמר דאי לא תימא הכי דאיבעי ליה למחויי אלא לא בעי למחויי דחזקתו אינה חזקה דיכול לומר לפירות הורדתיו ומייתי ממשכנתא דסורא ומאי מייתי אדרבה אם כדברי רב אשי תו ליכא פסידא שיכול לומר לפירות הורדתיך ונראה לרשב''א דרב אשי לא בא להאמינו אחר ג' אם אומר לפירות הורדתיך אלא שואל איזו תקנה יש לעשות מתחלה שלא יוכל לומר לאחר שלש שלי היא כשהורידו לפירות דסבר לא מהני מחאה אלא כשאמר פלניא גזלנא הוא דקא אכיל לארעאי בגזלנותא והיכא דאחתיה לפירות לא מצי למחויי הכי וכן פירש הקונטרס והשתא מייתי שפיר ממשכנתא דסורא דמהניא מחאה כי האי גוונא [ועי' תוס' ב''מ קי. ד''ה אמר ליה]: (תוספות)


דף לו - א

לדידי אמר לי עכו''ם דמינך זבנה מהימן מי איכא מידי דאילו עכו''ם אמר לא מהימן ואילו אמר ישראל משמיה דעכו''ם מהימן אלא אמר רבא אי אמר ישראל קמי דידי זבנה עכו''ם מינך וזבנה ניהלי מהימן מיגו דאי בעי א''ל אנא זבינתה מינך ואמר רב יהודה האי מאן דנקיט מגלא ותובליא ואמר איזיל איגזרה לדקלא דפלניא דזבנתיה מיניה מהימן לא חציף איניש למיגזר דקלא דלאו דיליה ואמר רב יהודה האי מאן דאחזיק מגודא דערודי ולבר לא הוי חזקה מ''ט מימר אמר כל דזרע נמי ערודי אכלי ליה ואמר רב יהודה אכלה ערלה אינה חזקה תניא נמי הכי אכלה ערלה שביעית וכלאים אינה חזקה אמר רב יוסף אכלה שחת לא הוי חזקה אמר רבא ואי בצואר מחוזא קיימא הוי חזקה אמר רב נחמן תפתיחא לא הוי חזקה אפיק כורא ועייל כורא לא הוי חזקה והני דבי ריש גלותא לא מחזקי בן ולא מחזקינן בהו: והעבדים וכו': עבדים יש להם חזקה והאמר ר''ל הגודרות אין להן חזקה אמר רבא אין להן חזקה לאלתר אבל יש להן חזקה לאחר ג' שנים אמר רבא אם היה קטן מוטל בעריסה יש לו חזקה לאלתר פשיטא לא צריכא דאית ליה אימא מהו דתימא ניחוש דלמא אימיה עיילתיה להתם קמ''ל אימא לא מנשיא ברא הנהו עיזי דאכלו חושלא בנהרדעא אתא מרי חושלא תפסינהו והוה קא טעין טובא אמר אבוה דשמואל יכול לטעון עד כדי דמיהן דאי בעי אמר לקוחות הן בידי והאמר ר''ל הגודרות אין להן חזקה שאני עיזי דמסירה לרועה והא איכא צפרא ופניא בנהרדעא טייעי שכיחי ומידא לידא משלמי: ר' ישמעאל אומר שלשה חדשים וכו': לימא ניר איכא בינייהו דרבי ישמעאל סבר ניר לא הוי חזקה ורבי עקיבא סבר ניר הוי חזקה ותסברא לרבי עקיבא מאי איריא חודש

 רש"י  לדידי אמר לי עכו''ם דמינך זבנה מהימן. דמדאסיק אדעתיה למיטען הכי ה''נ הוה מצי למיטען אנא זבינתה מינך ואכלתי' שני חזקה דמהימן הלכך מה לו לשקר וקושטא קאמר: מי איכא מידי דאילו אמר עכו''ם לא מהימן כו'. השתא נמי חזקה שאין עמה טענה היא דאפי' אם טענתו אמת היא דאמר ליה עכו''ם דמישראל זבנה הלא אין בדבריו של עכו''ם כלום בלא שטר: קמאי דידי. כלומר שאני יודע בבירור היינו חזקה שיש עמה טענה: האי מאן דנקיט כו'. כבר פרישית לה לעיל: האי מאן דאחזיק מגודא דערודי ולבר לא הוי חזקה. חיות השדה שבאות ואוכלות הזרעים שבקצות השדה ויש שעושין קירות וגודרין השדה ומניחין קרקע חוץ לקיר מעט בשדות הסמוכות ליער ומשליכים שם זרע ומה שצומח באות החיות ואוכלות אותו ואינן נכנסות בשדה עכשיו ואם בא אדם והחזיק באותו הקרקע חוץ לגדר אינה חזקה דיכול לומר דכיון דכל מה דזרע בההוא קרקע ערודי אכלי ליה לא איכפת ליה למחות דלא אחזיק כדמחזקי אינשי לפיכך לא הויא חזקה: אכלה ערלה. אחת מן השלש שנים הויא שנת ערלה אינה חזקה דלא איכפת ליה לבעל השדה בשנת ערלה ולכך לא מיחה וכ''ש אם שלשתן שני ערלה ערלה וכלאים אכילתן באיסור שביעית הפקר לכל לכך לא מיחה ולא הויא חזקה ובפירוש ר''ח גרסינן הכי אכלה ערלה ושביעית וכלאים הרי זו חזקה ולא נהירא: אכלה שחת. שלא המתין עד שתגדל התבואה אלא ג' שנים קצרה כשהיא שחת ומאכיל לבהמתו אינה חזקה דשמיט ואכיל ולא היה אוכל כשאר בני אדם ולפיכך לא חשש זה למחות בו שיש רגלים לדבר שירא הוא להחזיק כשאר בני אדם לפי שבגזל ירד בה: ואמר רבא ואי. קאי האי שחת: בצואר מחוזא. בבקעת מחוזא הוי חזקה לפי שעשירים הם ובהמות להם הרבה ודרכם להאכיל השדות לבהמות כשהן שחת: תפתיחא. קרקע פתוחה ומלאה בקעים ואינה מוציאה פירותיה לא הויא חזקה דמפני רעתה לא הקפיד למחות ורבי' חננאל פירש תפתיחא שדה שלא חרש אותה אלא הוגשמה ונשבה הרוח וזרחה השמש ונתבקעה כגון פתחי חרישה וזרע בה כגון זה אינה חזקה: אפיק כורא. זרע כור: ועייל כורא. וליקט בו כור והכניס לביתו דכיון דליכא הרווחה לא הוי חזקה דלא תשש זה למחות: לא מחזקי בן. אם החזיק אחד מהן בשדותינו אינה חזקה וצריך להזהר בשטרו דמחמת יראתן לא מיחו בהן: ולא מחזקינן בהו. שמתוך שהם עשירים ויש להם בתים ושדות הרבה מניחין בני אדם לדור בבתיהם ושותקים ושמחים כדי להשביח קרקע שלהם וימצאום מתוקנים וגם למחות אינן חוששים לפי שבזרוע יטלו את שלהם כל זמן שירצו וי''מ לפי שעסוקין בצרכי צבור אין יודעין מי מחזיק בשלהן ולא נהירא: הגודרות אין להן חזקה. גודרות צאן וכל דבר המהלך בדרכים ובשווקים שיכול לומר מעצמו נכנס או אתה הכנסתו לביתך והחזקת בו אינה חזקה ואין יכול לומר לקוח הוא בידי והעבדים מהלכים הם בכל מקום ותנן דיש להם חזקה: ומשני הא דאמר ר''ל אין להן חזקה ה''מ לאלתר. שהמחזיק בהן בביתו אין יכול לטעון לקוח הוא בידי בלא עדים ובלא ראיה כשאר מטלטלין שאין יכולין להלך ואין עשוין להשאיל ולהשכיר דנאמן בהן לומר לקוח הוא [בידי] הואיל וישנו בביתו דבשאר מטלטלין הוי חזקה לאלתר דהמוחזק בהן יכול לטעון שלי הוא שלקחתיו אבל יש להן לעבדים ולגודרות חזקה לאחר ג' שנים שהיה לו לזה המערער למחות ולא מיחה: אמר יבא. עבד כנעני קטן המוטל בעריסה: יש לו חזקה לאלתר. אם החזיק בו אחד ואמר לקוח הוא בידי נאמן הואיל ואין יכול להלך ולא דמי לגודרות וגם אין עשוי להשאיל ולהשכיר: פשיטא. דודאי מעצמו לא הלך: דעיילא אימיה. דעבד בבית אותו המחזיק תדיר: אימיה עיילתיה. ושכחתיה שם דהשתא היינו גודרות: הני עיזי דאכלו חושלא. שעורים קלופים שנכנסו בשדה [וראו] אותה תבואה השטוחה שם לשמש וקיימא לן שן מועדת היא לעולם וכי הויא ברשות הניזק נזק שלם משלמת ואין עדים מעידין מה אכלו מעט או הרבה וטוען בעל השדה כי הרבה אכלו יותר מכדי דמיהן של עזים הללו: יכול לטעון עד כדי דמיהן. של עזים מ''ט מיגו דיכול למימר בעל השדה לקוחין הן בידי דהא תפיס בהו ומהימן כי קאמר נמי כך וכך אכלו מהימן וקיימא לן האי מהימן בשבועה אבל בטפי מכדי דמיהן דליכא מיגו לא מהימן אלא בעדים: והאמר ר''ל כו'. ואמאי יכול לטעון עד כדי דמיהן הא ליכא מיגו דלא מצי למימר לקוחין הן בידי: שאני עיזי. דאע''ג דגודרות נינהו כיון דמסירי לרועה מתוך שמשונות הן יותר מאילים וכבשים ואין אדם יכול להחזיק בהן בדרך לפיכך יש להן חזקה: והאיכא צפרא. שהולכים יחידות מבית הבעלים עד בית הרועה: ופניא. שהרועה מביאן מן השדה עד תוך העיר וכל אחת הולכת מעצמה לבית הבעלים: טייעי. ישמעאלים גנבים: מידא לידא משלמי. מיד הבעלים ליד הרועה שחרית ומיד הרועה ליד הבעלים ערבית ואין הולכות יחידות כלל: ניר. חרישה כדכתיב נירו לכם ניר (הושע י): רבי ישמעאל סבר ניר לא הוי חזקה. אלא גמר פירי הלכך צריך ג' חדשיס בראשונה וג' באחרונה דבהכי גדל פרי כל צרכו וי''ב חדשים באמצע דבעינן רצופין: ורבי עקיבא סבר ניר הוי חזקה. הלכך בחדש אחד סגי כדי לעשות ניר: (רש"י)

 תוספות  הכי גריס ר''ח אכלה ערלה שביעית וכלאים הויא חזקה. וכן נראה לר''י עיקר ואיירי כשאכלה זמורות וכן מוכח בהאשה שנפלו (כתובות דף פ.) דתנן המוציא הוצאות על נכסי אשתו הוציא הרבה ואכל קימעא קימעא ואכל הרבה מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל ואמר בגמרא עבד רב יהודה עובדא בחבילי זמורות ורב יהודה לטעמיה דאמר רב יהודה אכלה ערלה שביעית וכלאים הויא חזקה ואין לומר דלעולם גרס הכא אינה חזקה והתם כשאכלה זמורות והכא כשאכלה פירות שהן אסורים ולכך לא הויא חזקה שלא אכל כדרך האוכלים דאם כן הוה ליה לאיתויי ההיא דהתם נמי הכא דאיירי בדיני חזקה וא''ת דהכא משמע דזמורות ועצי כלאים שרו ומ''ש מהא דאמרינן בפרק כל שעה (פסחים דף כו:) תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם חדש יותץ מכלל דאסירי ואמרינן נמי התם (דף כה.) כלאי הכרם עיקרן נאסר ומיהו הא לא קשה דאיכא למימר דעיקרן נאסר משום דכתיב (דברים כב) הזרע וי''ל דהתם איירי בזרוע מעיקרן שנזרעו הזרעים עם נטיעות הכרם שגדלו הזמורות באיסור אבל הכא איירי בזמורות שהיו כבר גדולים קודם שנזרעו כלאים שאותן אינן נאסרים אלא כשהוסיפו מאתים כדאמר בפרק כל שעה (שם דף כה.) ובפרק כל הבשר (חולין דף קטז.) זרוע ובא הוסיף מאתים אין לא הוסיף מאתים לא ומיירי הכא שזמורות לא הוסיפו מאתים והפירות הוסיפו ולכך לא הויא חזקה אלא בזמורות ואין זה דוחק דהכי הוי אורחא דמילתא שקודם מוסיפין הפירות מאתים מן הזמורות לפי שהזמורות כבר היו גדולות קודם זריעת כלאים: (תוספות)


דף לו - ב

אפילו יום אחד נמי אלא דכולי עלמא ניר לא הוי חזקה והכא פירא רבא ופירא זוטא איכא בינייהו ת''ר ניר אינו חזקה וי''א הרי זה חזקה מאן י''א אמר רב חסדא ר' אחא היא דתניא נרה שנה וזרעה ב' נרה ב' וזרעה שנה אינה חזקה ר' אחא אומר הרי זו חזקה א''ר אשי שאלית כל גדולי הדור ואמרו לי ניר הרי זה חזקה א''ל רב ביבי לרב נחמן מאי טעמא דמ''ד ניר הוי חזקה לא עביד איניש דכריבו ליה לארעיה ושתיק ומ''ט דמ''ד ניר לא הוי חזקה מימר אמר כל שיבא ושיבא דכרבו לעייל ביה שלחו ליה בני פום נהרא לרב נחמן בר רב חסדא ילמדנו רבינו נירא הוי חזקה או לא הוי חזקה אמר להו ר' אחא וכל גדולי הדור אמרי ניר הרי זה חזקה אמר רב נחמן בר יצחק רבותא למיחשב גברי הא רב ושמואל בבבל ור' ישמעאל ור' עקיבא בא''י אמרי ניר לא הוי חזקה ר' ישמעאל ורבי עקיבא מתני' היא רב מאי היא דאמר רב יהודה אמר רב זו דברי ר' ישמעאל ורבי עקיבא אבל חכמים אומרים חזקתה ג' שנים מיום ליום מיום ליום למעוטי מאי לאו למעוטי ניר דלא שמואל מאי היא דאמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא אבל חכמים אומרים עד שיגדור שלש גדירות ויבצור ג' בצירות וימסוק ג' מסיקות מאי בינייהו אמר אביי דקל נערה איכא בינייהו (שעושה שלש פעמים בשנה): אמר רבי ישמעאל בד''א בשדה הלבן: אמר אביי מדרבי ישמעאל נשמע לרבנן היו לו שלשים אילנות ממטע עשרה לבית סאה אכל עשרה בשנה זו ועשרה בשנה זו ועשרה בשנה זו הרי זו חזקה

 רש"י  אפי' יום אחד נמי. יכול לעשות בו ניר: פירא רבא ופירא זוטא איכא בינייהו. ר' ישמעאל ס''ל דלא הוי חזקה עד שילקט פירא רבא דהיינו כשנגמרה כל התבואה לפיכך צריך שלשה חדשים כגון שעורים ושבולת שועל ועדשים שגדלים בג' חדשים ור''ע סבר פירא זוטא דהיינו כגון שחת שגדל בשלשים יום הויא חזקה אע''פ שלא נגמרה התבואה אי נמי כגון ירק דגדלין הירקות בחדש אחד: נרה שנה. בלא זריעה: ושתיק. ולא מיחה ומדלא מיחה הפסיד: כל שיבא ושיבא דכרבו ליעול בה. כל קיסמים שבמחרישה יכניס בה כלומר הלואי ויחרוש הרבה עד שתכלה מחרשתו ותתרפה הקרקע ואח''כ אטלנה ואזרענה אני: ילמדנו רבינו ניר הוי חזקה. בשדה הבעל ודי בחזקת י''ב חדש ושני ימים: רבי ישמעאל ור' עקיבא דמתניתין. כדאוקמינן דכ''ע ניר לא הוי חזקה כלומר יום א' בשנה שנר בו שדהו אינה חזקה להחשב כשנה שלמה לחשבון ג' שנים: זו דברי רבי ישמעאל ור''ע. דאמרי במתני' שדה הבעל חזקתו ג' שנים ואינה מיום ליום אלא י''ח חדשים לר' ישמעאל וי''ד לר''ע אבל חכמים אומרים חזקתן שלש שנים בכל דבר מיום ליום ואליבייהו דהני רבנן פרישנן בריש פירקין טעמא דחזקת ג' שנים דעד שלש שנים מיזדהר איניש בשטריה טפי לא מיזדהר וכוותייהו דהני רבנן אליבא דרב קיימי כדמוכח סוגיא דמכילתין דלא אזיל בתר לקיטת ג' פירות של ג' שנים אלא ג' שנים שלמות בעינן בכל דבר ומשום דאין אדם נזהר בשטרו יותר מג' שנים: לאו למעוטי ניר. דהא אפי' פירא רבא ופירא זוטא קא ממעט וכ''ש ניר דהא מיום ליום קתני למעוטי אפי' שנים מקוטעות אלמא ניר לא חשיב חזקת יום אחד דידיה כשנה שלמה דאם כן די בי''ב חדש ושני ימים ואנן שלש שנים מיום ליום בעינן: דאמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי ר' ישמעאל ור''ע. דאמרי במתני' אבל בשדה אילן כנס את תבואתו ומסק את זיתיו וכנס את קייצו הרי אלו ג' שנים אלמא משליקט ג' פירות בשדה אחת בשנה אחת בג' זמנים זה אחר זה תשיב לה חזקה: אבל חכמים אומרים. פירות ג' שנים צריך עד שיגדור בתמרים ג' גדירות כו': מסיקות. בזיתים: מאי בינייהו. בין רב ושמואל בין למר ובין למר ג' שנים בעינן: דקל נערה איכא בינייהו. דקל ילדה ובחורה דפחות מג' שנים שלמות טוענת ג' פעמים דלשמואל הויא חזקה בג' גדירות אע''ג דליכא ג' שנים שלמות ולרב בעינן ג' שנים מיום ליום ורבינו חננאל פי' דקל נערה דקל המשיר פירותיו קודם גמרן מלשון גם חצני נערתי (נחמיה ה) לדברי שמואל דאמר בעינן ג' גדירות לא הוי חזקה דהא לא גדר לדברי רב דאמר בעינן ג' שנים והרי הוא מחזיק בו ג' שנים והויא חזקה ולפי הלשון הזה אפי' שמואל לא בא לגרוע מג' שנים והכי קי''ל ל''א פירש עוד דקל נערה דקל דיופרין שעושה פעמיים בשנה לשמואל בשנה ומחצה הויא חזקה דהא איכא ג' גדירות ולרב לא הויא חזקה דליכא ג' שנים: אמר אביי מדברי ר' ישמעאל נשמע להו לרבנן היו לו שלשים כו'. ה''ג לה והכי פירושא דר' ישמעאל דבשנה אחת הוי חזקה בשדה אחת בשלש לקיטות בשלשה מקומות בשדה כדקתני כנס את תבואתו ומסק את זיתיו כו' מדבריו נשמע להו לרבנן דפליגי עליה כדאמר רב יהודה אמר שמואל לעיל ובעו ג' שנים דליכא פלוגתא בין ר' ישמעאל ובין רבנן אלא בשנה אחת וג' שנים אבל כל מאי דאמר ר' ישמעאל בשנה אחת אמרי רבנן בג' שנים: ממטע עשרה לבית סאה. דבית סאה צריך לעשר נטיעות כדאמר בלא יחפור (לעיל דף כו:) אבל אם פחות מבית סאה לי' אילנות הרי סמוכין ביותר והוי כיער ולא הוי חזקה דלא אחזיק כדמחזקי אינשי וביותר מבית סאה לי' נמי לא הויא חזקה בכל הקרקע אלא כנגד מה שצריך לאילנות: אכל י' בשנה זו כו' הרי זו חזקה. דכמי שהחזיק ג' שנים בכל השדה דמי שהיה אוכל בכל השנה מה שגדל בו: (רש"י)

 תוספות  נרה שנה וזרע שתים כו'. נרה שתים וזרע שנה אחת לא נקט אלא משום רבותא דר' אחא דאפי' הכי הויא חזקה ואומר ר''י דנראה דוקא כגון שנרה וזרע ונרה אבל נרה בזה אחר זה אפי' רבי אחא מודה דאינה חזקה דמה מועיל חרישה כל כך שחורשה ב' שנים בלא זריעה: למעוטי מאי תימה לרשב''א דהיכי מוכח מהכא דלמעוטי נירא קאתי דלמא קסברי רבנן נירא הוי חזקה והא דצריך ג' שנים מיום ליום משום דעד תלת שנין מיזדהר איניש בשטרא כדמפרש בריש פירקין ואפי' לא עשה באותן שלש אלא ניר הוי חזקה דלא עביד איניש דכרבי לארעיה ושתיק: מאי בינייהו. וא''ת טובא איכא בינייהו דשלש בצירות יכולין להיות בשתי שנים שבסוף שנה בצר וב' בצירות אחרי כן בשתי שנים ואומר ר''י דמשמע ליה דג' בצירות שלמות כל שנות הבצירות אבל תימה לר''י אמאי לא משני דאיכא בינייהו חרפי ואפלי כדאמרינן בפ''ב דע''ז (דף עה:) כמה מיישנן י''ב חדש רשב''ג אומר מגת לגת מבד לבד היינו תנא קמא איכא בינייהו חרפי ואפלי: היו לו שלשים אילנות. ונראה דדוקא שלשים אבל ט' אילנות גדולים ממטע שלשה לבית סאה ואכל אחת בשנה זו ואחת בשנה זו לא הויא חזקה מידי דהוה אשלשים היכא דלא באזי בזויי והני אילנות לא בגדולים איירי דגדולים לא הוו אלא ג' לבית סאה כדאמרי' בפ' לא יחפור (לעיל דף כו:): ממטע י' לבית סאה. פ''ה דפחות מבית סאה לעשרה אילנות הוו סמיכי ביותר והוו כיער ולא הוי חזקה ואין נראה דהא מוכח בשמעתין דאכלן רצופין הויא חזקה דפריך רבא אנהרדעי אלא מעתה האי אספסתא במאי קני ליה ולרשב''א נראה ליישב פ''ה דלקמן איירי שאוכל כל האילנו' אע''פ שהן רצופים הויא חזקה שהרי אכל העומדים ליעקר ואותן העומדים להתקיים אבל הכא שאינו אוכל כל אילנות אלא ג' בכל שנה אם היו ל''ג אילנות בג' סאין הרי יש בהן ג' אילנות העומדין ליעקר וכשהוא אוכל י''א אילנות בכל שנה שמא באותן י''א שאוכל אותן בשנה זו יש בהן ב' או ג' שעומדין ליעקר ובעינן בכל שנה שיאכל ג' מאותן העומדין להתקיים וביותר מבית סאה לעשרה נראה דלא קנה קרקע כל עיקר ולא כפ''ה דפי' דדוקא בכל הקרקע הוא דלא הוי חזקה אבל במה שצריך לאילנות הוי חזקה: ממטע עשרה לבית סאה. קשה לר''י דמאי שנא חזקה ממכר דגבי קנה ג' קנה קרקע ועשרה לבית סאה הוו מפוזרים ולא קנה קרקע דבעשר לבית סאה יש מאתן וחמשין לכל אילן ובהמוכר את הספינה (לקמן דף פב:) גבי קנה ג' כו' אמר כמה יהא ביניהן משמנה ועד שש עשרה אבל יותר מי''ו הוו מפוזרין וכשיש ביניהן י''ו הוי לכל אילן ח' מכל צד סביבותיו דהיינו טבלא של י''ו על י''ו עגולה שהאילן יונק סביבותיו בשוה וי''ו על י''ו מרובעים הוו מאתן וחמשין ושית דל רביע מינייהו דמרובע יתר על העיגול רביע לא ישאר אפי' מאתים אלמא לא הוי כשיעור י' לבית סאה ושמא יש לחלק בין מכר לחזקה דגבי מכר ודאי לא אמר דקנה קרקע אם אינן רצופין כדרך שבני אדם רגילין ליטע ודרך בני אדם אין להרחיק יותר מי''ו אמה אילן מאילן אע''פ שנכנסת יניקה של זה בתוך יניקה של זה שאילנות גדולים יונקין י''ו אמה מכל צד ולכך אין דרך להרחיק אילן מאילן כל שיעור יניקתם דהיינו ל''ב דא''כ לא יטע איש בשדה גדולה אלא ב' אילנות או ג' אבל גבי חזקה הויא חזקה כשיעור יניקה אע''פ שהן מרוחקין כשיעור יניקה אבל קשה לר''י דיפה כח הדיוט מכח הקדש דגבי הדיוט קנה שלשה קנה קרקע משמנה ועד י''ו וגבי הקדש תניא בסוף המוכר את הבית (לקמן דף עב.) הקדיש שלשה אילנות ממטע עשרה לבית סאה הרי זה הקדיש את הקרקע פחות מכאן או יותר על כן לא הקדיש את הקרקע מאי שנא הקדש ממכר ופי' הקונטרס בסוף המוכר את הבית (שם ד''ה ממטע) דהתם בדעת מוכר תליא מילתא אבל גבי הקדש ביניקה תליא מילתא ובהמוכר את הספינה (שם דף פג. ד''ה כמה) פירש גבי מכר והוא הדין למקדיש אילנות דהוי נמי האי שיעורא וברייתא דהמוכר את הבית (שם דף עב.) דקתני בהקדיש עשרה לבית סאה פליגא וראיה מתוספתא דמכילתין דקתני כי קנה ג' קנה קרקע וכמה יהו קרובים זה לזה כדי שיהא הבקר עובר בכליו (תוספות)


דף לז - א

לאו מי אמר ר' ישמעאל חד פירא הוי חזקה לכולהו פירי הכא נמי הני הוו חזקה להני והני הוו חזקה להני והני מילי היכא דלא אפיקו אבל אפיקו ולא אכל לא הויא חזקה והוא דבאזי באזוזי: זה החזיק באילנות וזה החזיק בקרקע אמר רב זביד זה קנה אילנות וזה קנה קרקע מתקיף לה רב פפא אם כן אין לו לבעל אילנות בקרקע כלום לימא ליה בעל קרקע לבעל אילנות עקור אילנך שקול וזיל אלא אמר רב פפא זה קנה אילנות וחצי קרקע וזה קנה חצי קרקע: פשיטא מכר קרקע ושייר אילנות לפניו יש לו קרקע ואפילו לר' עקיבא דאמר מוכר בעין יפה מוכר ה''מ גבי בור ודות דלא מכחשו בארעא אבל אילנות

 רש"י  לאו מי אמר רבי ישמעאל חדא פירא הוי חזקה לכולהו פירי. דבמקום הזיתים מהני למקום התבואה והקיץ וכאילו החזיק בשלשתן דמי וכן כשכנס את תבואתו כמי שהחזיק בשלשתן דמי שמן הטעם הזה הוי חזקת שלש שנים בכל השדה אע''פ שלא החזיק בו בכולהו פעם אחת הכי נמי חזקת מקום י' אילנות של שנה ראשונה זו חשובין כאילו החזיק נמי במקום העשרים וכן בשניה וכן בשלישית כאילו החזיק בכל שנה בג' אילנות: וה''מ. דהוי חזקה באכילת שלשים אילנות בג' שנים כה''ג היכא דלא אפיק אחריני כי העשרים לא עשו פירות כי אם עשרה לבד בכל שנה דומיא דרבי ישמעאל שמלקט כל מה שגדל בשדה ופירש ר''ח כגון בנות שוח שאין פירותיהם נגמרים עד ג' שנים: אבל אי אפיק. הני אילנות כולהו פירות בכל שנה ולא אכל אלא י' מינייהו לא הוי הני י' חזקה לכ' דכיון דלא אכל כל הפירות גילה על עצמו שהשדה אינה שלו וירא להחזיק חזקה גמורה ולפיכך לא חשש זה המערער למחות ולא הויא חזקה: והוא דבזאי בזויי. לשון בזיעה כלומר וה''מ דהוי חזקה כשאכל עשרה בכל שנה היינו ע''י פיזור שאכל ג' בכל בית סאה דנמצא מחזיק כל השדה אבל אכל י' אילנות ביחד בבית סאה זה ובשנה שניה כמו כן בבית סאה שני וכן בשלישית אינה חזקה דכל בית סאה חשוב שדה האילן בפני עצמו ושדה שלם לא הוי חזקה לשדה אחר והיינו נמי דומיא דרבי ישמעאל דכנס את תבואתו ומסק את זיתיו כו' שבכל השדה הוא אוכל דסתם שדה האילן על פני כולו מפוזרין הזיתים והדקלים: זה החזיק באילנות וזה החזיק בקרקע. שני לקוחות שלקחו שדה האילן מאדם אחד ביחד וכל הקרקע היה צריך לאילנות שהיו נטועים כדין שדה אילן והכי מתוקמא סוגיא דשמעתין לאחד מכר הקרקע ולאחד מכר האילנות והחזיק כל אחד בשלו כגון דרפק בה פורתא או עשה שום עבודת קרקע כל אחד בשלו דקרקע נקנה בכסף בשטר ובחזקה ולאו בחזקת ג' שנים מיירי ובהדיא מפרש לקמיה דבשני לקוחות מיירי: אמר רב זביד זה קנה אילנות. לפירותיהן בלא קרקע שאם יבשו האילנות לא יטע אחרים במקומן וזה קנה כל הקרקע אפי' אם יש שם ג' אילנות דתנן בהמוכר את הספינה (לקמן דף פא.) דקנה קרקע תחתיהם וביניהן וחוצה להן כמלא אורה וסלו ה''מ בלוקח אחד הקונה אילנות בתוך של חבירו דקנה קרקע אבל הכא בשני לקוחות שלוקחין ביחד זה אילנות וזה קרקע מצי אמר ליה בעל הקרקע לבעל האילנות כי היכי דלדידי לית לי באילנות לדידך נמי לית לך בקרקע והכי מפרש לקמיה: לימא ליה. כשייבש האילן עקור אילנך שקול וזיל ולא תטע אחר במקומו אבל כל זמן שהוא טוען פירות אינו יכול לומר כן ואע''ג דקרקע אין לו האילן כמות שהוא יונק מן הקרקע קנאו לפירותיו והכי נמי מוכח לקמן בשמעתא מדאמר ליה מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי אי כורכמא רישקא זבין ליה כו' ובהמוכר את הספינה (שם) נמי תנן הקונה ב' אילנות בתוך שדה חבירו הרי זה לא קנה קרקע כו' ואם מתו אין לו קרקע אלמא אע''ג דאין לו קרקע קתני ולא יעקרנו עד שימות וה''ה להא דרב זביד: זה קנה אילנות וחצי קרקע. לאו דוקא חצי קרקע אלא הצריך לאילנות תחתיהן וביניהן וחוצה להן כמלא אורה וסלו אי נמי דוקא קאמר חצי וכגון שכל הקרקע צריך לאילנות אם לא מפני שמכר הקרקע לחבירו ואפילו לא הוו אלא ב' אילנות דקיימא לן בהמוכר את הספינה דאין להן קרקע הכא יש להן דכיון דשני לקוחות הן שקונין ביחד מצי אמר ליה בעל האילנות לבעל הקרקע כי היכי דלדידך בעין יפה זבין לדידי נמי כו' והכי מפרש לקמיה: מכר קרקע ושייר אילנות לפניו. אפי' אינן אלא ב' יש לו קרקע כדי מחיית האילנות וצורכן וגם אם יבשו יטע אחרים במקומן דודאי מוכר לעצמו שייר קרקע והכי אמרינן בהדיא בהמוכר את הבית (לקמן דף עא.) אמר רב הונא אע''ג דאמור רבנן הקונה ב' אילנות בתוך של חבירו הרי זה לא קנה קרקע מכר קרקע ושייר ב' אילנות לפניו יש לו קרקע: ואפי' לרבי עקיבא דאמר כו'. פלוגתא דרבי עקיבא ורבנן לקמן בהמוכר את הבית (דף סד.) בשני מקומות גבי מוכר את הבית תנן לא מכר את היציע כו' ולא את הבור ולא את הדות אע''ג דכתב לו עומקא ורומא וצריך ליקח לו דרך דברי רבי עקיבא דמוכר בעין יפה מוכר ולא שייר במכירתו כלום וחכמים אומרים אינו צריך ליקח לו דרך דמוכר בעין רעה מוכר וגבי מוכר את השדה תנן ל:) נמי הכי דאמרינן מוכר בעין יפה מוכר ולא שייר אל עצמו דרך ללכת אל בורו: ה''מ גבי בור ודות. הוא דקאמר ר' עקיבא דלא עיכב דרך לעצמו סביבות הבור כלום דלא מכחשי בארעא שיכול הלוקח לזרוע על שפתו ולא יצעק עליו הלוקח לעקור בורו מכאן דהא אינו מזיקו כלל הלכך לא אסיק מוכר אדעתיה לעכב לעצמו כלום מן הקרקע והלכך צריך ליקח ממנו דרך בדמים לילך אל בורו: (רש"י)

 תוספות  וכמה יהו רחוקים ממטע עשרה לבית סאה פחות מכאן או יותר על כן או שקנה בזה אחר זה לא קנה את הקרקע ולא את האילן שביניהם ובתר הכי קתני במקדיש ההיא דמייתי בהמוכר את הבית (לקמן דף עב.) ונראה דפחות מכאן דקתני גבי הקדש קאי נמי אכדי שיעבור בקר וכליו ויותר מכאן קאי אלבית סאה כמו גבי מכר ולפי זה נמי ליכא למימר דאין חילוק בין חזקה למכר וסבר אביי כההיא ברייתא דתוספתא דהא אביי גופיה סבר כרב נחמן דאמר מח' ועד ששה עשר דא''ל אביי לרב יוסף לא תפלוג עליה דר''נ וא''ת ואי מדמינן מכר להקדש אם כן קשיא דר' שמעון אדר' שמעון דההיא דהמוכר את הבית מוקמינן לה כר' שמעון ובהמוכר את הספינה (לקמן דף פג.) אמר רבי מאיר ור' שמעון אומרים הנוטע את כרמו ח' על ח' מותר להביא זרע לשם אלמא חשיב ר' שמעון בח' אמות מפוזרים ומייתי התם ראיה מינה למכר אילנות ונראה לרשב''א דלא מוקי לה בהמוכר את הבית (לקמן דף עב.) כרבי שמעון אלא במאי דקא סבר מקדיש בעין רעה הוא מקדיש אבל במאי דחשיב בח' אמות מפוזרים לא קיימא כוותיה: היכא דלא אפיק. פי' ר''ח כגון בנות שוח שמשעה שנחנטו עד לקיטתן ג' שנים כדתנן (שביעית פ''ה מ''א) בנות שוח שביעית שלהן שנה שניה פי' בשנה ב' של שמיטה לפי שאותן פירות שנלקטים בשנה ב' של שמיטה נחנטו בשביעית ואסורין כדין שביעית ולכך אוקמה ר''ח בבנות שוח דבשאר אילנות באלף שנים לא יארע זה דבל' אילנות ילקו בשדפון ג' שנים ואותן שילקו בשנה זו לא ילקו בשנה זו ובזו בזויי וא''ת והיכי מצי מיירי בבנות שוח והא בריש פירקין אמרינן גבי חזקה בעינן דבעידנא דאיתיה להאי פירא ליתא להאי פירא והכא כשאכל פירות שנה ראשונה ושניה כבר נחנטו פירות שנת ג' וי''ל כיון שעדיין יש שנה עד גמר שלהן הוי שפיר בעידנא דאיתיה להאי פירא ליתא להאי פירא: זה החזיק באילנות כו'. פ''ה דלאו בחזקת ג' שנים איירי אלא שמכר לזה קרקע ולזה אילנות והחזיק כל אחד בשלו כגון דרפק בה פורתא ובעל אילנות פשחינהו כדאמר לקמן האי מאן דפשח דיקלא אדעתא דדיקלא קני וקשה לר''י דלא הוה ליה למיקבעיה אמתני' דהכא דאיירי בחזקת ג' שנים אלא לקמן גבי חזקות של קנין ועוד דאמאי נקט חזקה טפי משטר וכסף וחליפין הוה ליה למינקט מכר סתם כדנקט מכר בכולה סוגיא דבסמוך ונראה לר''י דאיירי בחזקת ג' שנים דלרב זביד זה קנה אילנות וזה קנה קרקע ואין לבעל אילנות בקרקע כלום ולכך כי יבשו לא יטע אחרים במקומן ורב פפא סבר דזה קנה אילנות וחצי קרקע פי' לא שיקנה בגוף הקרקע כלום שהרי זה החזיק בכל הקרקע אלא לענין שאם יתייבשו יטע אחרים במקומן ומינה שמעי' בסמוך דמכר לזה אילנות ולזה קרקע דלרב זביד אין לבעל אילנות בקרקע כלום ליטע אחרים במקומן לכשיבשו ולרב פפא יש לו דסברא הוא דאם מכר לזה אילנות ולזה קרקע בסתם קנה בעל אילנות הקרקע ליטע אחרים במקומן לכשיתייבשו גם חזקתו יש לו להועיל לענין זה: לימא ליה בעל קרקע [לבעל אילנות] עקור אילנך שקול וזיל. פירוש לכשיתייבשו ואע''פ שכך הוא אמת לרב זביד מכל מקום פריך ליה רב פפא דאין סברא שידחוק אותו מיד לעקרו כשיבש כיון דג' אילנות מכר לו ועוד מצינו למימר עקור אילנך לאלתר קאמר והכי קשיא לרב פפא כיון דאפילו בג' אילנות אמרת דאין לו בקרקע כלום אע''ג דבעלמא בג' אילנות אית ליה קרקע משום דבשני לקוחות שאני וקאמר ליה כי היכי דלדידי לית לי באילנות הכי נמי לדידך לית לך בקרקע אי חשיב האי טעמא א''כ לאלתר נמי קודם שיבש לימא ליה עקור אילנך ואע''ג דבעלמא בחד לוקח בקנה שנים דלא קנה קרקע מ''מ יעמוד שם האילן עד שימות הכא גרע טפי מהאי טעמא דאית לך כי היכי דלדידי כו' אלא ודאי לית לך למימר האי טעמא הלכך כשמכר לזה קרקע ולזה אילנות בעל אילנות קנה מקום הגזע ליטע אחרים במקומן כשייבשו ומיירי בין בג' אילנות בין בב' כדפ''ה ואפילו בג' אין לו קרקע הצריך לאילנות [כיון] שפירש בהדיא לזה קרקע ואפי' בב' אילנות כשיבשו יטע אחרים במקומן משום כי היכי דלדידך בעין יפה זבין כו': (תוספות)


דף לז - ב

דקמכחשי בארעא שיורי שייר דאי לא שייר לימא ליה עקור אילנא וזיל מכר אילנות ושייר קרקע לפניו פלוגתא דר''ע ורבנן לר''ע דאמר מוכר בעין יפה מוכר אית ליה לרבנן לית ליה לר''ע אית ליה ואפילו לרב זביד דאמר אין לו ה''מ גבי שני לקוחות דא''ל כי היכי דלדידי לית לי באילנות לדידך נמי לית לך בקרקע אבל הכא מוכר בעין יפה מוכר לרבנן לית ליה ואפילו לרב פפא דאמר יש לו ה''מ גבי שני לקוחות דא''ל כי היכי דלדידך זבין בעין יפה לדידי נמי זבין בעין יפה אבל הכא מוכר בעין רעה מוכר אמרי נהרדעי אכלן רצופין אין לו חזקה מתקיף לה רבא אלא מעתה האי מישרא דאספסתא במאי קני לה אלא אמר רבא מכרן רצופין אין לו קרקע א''ר זירא כתנאי כרם שהוא נטוע על פחות מארבע אמות ר' שמעון אומר אינו כרם וחכ''א הרי זו כרם ורואין את האמצעיים כאילו אינן אמרי נהרדעי האי מאן דזבין דקלא לחבריה קני ליה משפוליה עד תהומא

 רש"י  דקא מכחשי. השרשים בקרקע וגם מעכבין את המחרישה ודאי אסיק אדעתיה לשייר לעצמו קרקע סביבות האילנות כדי שלא יוכל הלוקח לערער עליו ולומר כשיבשו אילנותיו עקור אילנותיך שקול וזיל דהא מזקי לארעאי: לימא ליה. כשייבש האילן: מכר אילנות ושייר קרקע לפניו. שפירש לו כן האילנות אני מוכר לך והקרקע אני מעכב לעצמי: פלוגתא דר''ע ורבנן. בין לרב זביד בין לרב פפא ובשני אילנות מיירי דבשלשה אילנות הכל מודים דקנה קרקע כדתנן סתמא בהמוכר את הספינה (לקמן דף פא.) ומוקמינן לה בגמ' כר''ע ומיהו רישא דקתני גבי שנים אין לו קרקע לאו ר''ע היא כדמוכח בשילהי המוכר את הבית (לקמן דף עב.) והתם פרשינן לה: לר''ע דאמר מוכר בעין יפה מוכר אית לי'. ללוקח מקום האילנות על הקרקע ליטע אחרים במקומן כשימותו: לרבנן אין לו. קרקע ואם ימותו לא יטע אחרים במקומן כדתנן סתמא הקונה שני אילנות לא קנה קרקע: אפי' לרב זביד כו'. כלומר דרב זביד נמי מצי למימר אליבא דר''ע ולא הויא מילתיה כתנאי אלא כדברי הכל: ה''מ. דקאמר רב זביד אין לו קרקע גבי ב' לקוחות כדפרישית לעיל: לית לי באילנות. לא בעצים ולא בפירות: לית לך בקרקעות. אפי' במקום האילן וכשייבש תעקרנו ותלך: ה''מ. דיש לו קרקעות: גבי שני לקוחות דאמר. בעל האילנות לבעל הקרקע כי היכי דלדידך זבין בעין יפה מה שמכר לך מן הקרקע על מנת להיות הקרקע שלך עולמית היא ופירותיה: אף לדידי זבין בעין יפה. שאוכל פירות אילנותי לעולם שאם ימותו אטע אחרים תחתיהן דאין אדם חוטא ולא לו למכור לזה בעין יפה ולזה בעין רעה: אבל הכא. שעיכב לעצמו כל לגבי עצמו בעין רעה מוכר כדי לשייר לעצמו: אכלן רצופין. להני שלשים אילנות כגון שנטועין ט''ו בבית סאה אינה חזקה ואפילו אכלן כולן כל שלש שנים דלא אחזיק כדמחזקי אינשי דאין ראויין לקיים אלא לעקור ולשרש: מתקיף לה רבא אלא מעתה. כיון דמשום דנטועין מחוברין לא הויא חזקה: האי מישרא. ערוגה דאספסתא במאי קני לה הרי זרועה רצופה ואפ''ה אמרי' בריש פירקין דהוי חזקה ומיהו לאו אתקפתא מעליתא היא דהאי אורחיה והאי לאו אורחיה האי מכחיש בארעא טפי והאי לא מכחיש טפי אלא רבא הוא דלית ליה האי סברא ובמילתא בעלמא הוא דמוקי להו לנהרדעי. ויש לפרש אכלן רצופין אינה חזקה שסופן לשרש אותן ולפזר נטיעתן שכן דרך אילנות לנטוע הרבה תחלה ביחד ואחר שגדלו מפזרים אותן הלכך לא הוי חזקה הואיל ולשרש קיימי ואין זו עיקר גידולן וראיה לדבר דגבי נטיעות אשכחן י' לבית סאה ובאילנות אמרו ג' לבית סאה ועל כרחך נטיעות היו מתחלה והיו י' לבית סאה ואח''כ מיעטום לג' בבית סאה וכן דרך אספסתא כמו כן לזרעה הרבה ביחד רצופין כמו שעושין לכרישין וכרוב ואח''כ עוקרין אותן וממלא מהן ערוגה גדולה והיינו דפריך רבא אלא מעתה האי מישרא דאספסתא כו' כן נראה בעיני: אלא אמר רבא. אי אית לן למימר מידי ברצופין הכי אמרינן: מכרו רצופין אין לו קרקע. כגון שנטועין יותר מי' בבית סאה דהכא לא אמרי' הקונה שלשה אילנות קנה קרקע דאין זה שדה האילן דלעקור ולשרש קיימא: על פחות מד' אמות. שאין בין שורה לשורה אלא ג' אמות אינו כרם והמביא זרע לשם אינו לוקה משום לא תזרע כרמך כלאים (דברים כב) ומותרין באכילה: האמצעיים. שורה בין שתי שורות רואין כאילו אינה והוו להו שש אמות בין שורה לשורה ולעיל נמי גבי מכרן רצופין לרבנן רואין את האמצעיים כאילו אינן ודינן כמפוזרין וגבי מכרן רצופין יש לו קרקע ולר''ש אין לו קרקע והיינו כתנאי דמילתא דרבא תנאי היא כר''ש ודלא כרבנן ובהמוכר את הספינה (לקמן פב:) מפרש כמה יהו מרוחקין יותר מד' אמות ואכתי הוי כרם: קני ליה. הלוקח לקרקע: משיפולא עד תהומא. שוליו (שמות כח) מתרגמינן שיפולוהי כלומר כל הקרקע בשולי האילן דהיינו שפת הקרקע עד תהום של קרקע שאע''פ שדקל יחידי הוא ותנן דאפי' ב' אין לו קרקע ה''מ סביבות האילן הוא דאין לו כלום כמו שיש לג' ביניהן וחוצה להן כמלא אורה וסלו אבל תחתיו דאילן מיהא אית ליה דכיון דאילן לפירותיו קונה להתקיים מקרקע זו גם אם ימות האילן יטע אחר במקומו ואשמעינן נמי דאין בעל השדה יכול לחפור תחת האילן אפילו למטה מאלף אמה: (רש"י)

 תוספות  דאי לא מצי למימר ליה עקור אילנך שקול וזיל. פירוש לכשייבש ובלאו טעמא דמכחשי ארעא אי לא משייר מצי א''ל עקור אילנא דעל כרחו לא יעכב האילן בשדהו ועוד שרוצה לזרוע מקום האילן: מכר אילנות ושייר קרקע. פ''ה דבב' אילנות איירי דבג' הכל מודין דקנה קרקע כדתנן בהמוכר את הספינה (לקמן דף פא.) ומוקי לה בגמ' כרבנן ודחי ומוקי לה אפי' כר''ע ולפי זה רישא. דקתני שנים אין לו קרקע לא אתי כר''ע וכן מוכח בסוף המוכר את הבית (שם דף עב. ושם) דקתני הקדיש ג' אילנות ממטע י' לבית סאה כו' בזה אחר זה לא הקדיש את הקרקע ופריך מיניה אילימא רבי עקיבא האמר מוכר בעין יפה מוכר וכ''ש מקדיש פי' ואמאי בזה אחר זה לא הקדיש את הקרקע אלמא משמע דקנה אילן אחד נמי קנה קרקע ואין נראה לר''י דהא כיון דהא דתנן בהמוכר את הספינה (שם דף פא.) קנה ג' קנה קרקע מוקי נמי כר''ע א''כ ע''כ לר''ע בשנים לא קנה קרקע דהכי משמע דוקא ג' קנה קרקע אבל ב' לא קנה קרקע לכך יש לפרש להא דשמעתין בג' אילנות ואע''ג דבעלמא בג' קנה קרקע שאני הכא דמיירי כגון שאין שם קרקע אלא לצורך האילנות ופירש בהדיא שמשייר הקרקע לעצמו או בשדה גדול' ואומר בפירוש שכל הקרקע משייר ולכ''ע לא קנה בגוף הקרקע כלום אלא למ''ד מוכר בעין יפה מוכר יכול ליטע אחר במקומו כשייבש וההיא דהמוכר את הבית ה''פ מני אילימא ר''ע ואליבא דרבנן דר''ש דסבירא להו מקדיש בעין יפה הוא מקדיש הא אמר מוכר בעין יפה הוא מוכר וכל שכן מקדיש ואלא רבנן ואליבא דרבנן דר' שמעון דאמרו במקדיש הקדיש את כולן הרי אומר מוכר בעין רעה מוכר אבל מקדיש בעין יפה מקדיש וכיון דסבירא להו דכולי האי מקדיש בעין יפה ממכר דאפי' בור ודות שאין הקרקע צריך להם הקדיש כ''ש במקדיש את האילן שהקדיש את הקרקע הצריכה לאילן ואע''ג דבמכר לא מכר את הקרקע ומיהו אההיא דבתר הכי אי אפשר לפרש כן [דקאמר] אלא פשיטא ר''ש ואליבא דמאן אילימא אליבא דר''ע הא אמר מוכר בעין יפה מוכר כ''ש מקדיש ומ''מ יש לפרש בדוחק דפריך מסברא כיון דמוכר בעין יפה מוכר אית לן למימר דמקדיש כל שכן דיותר מעט בעין יפה מקדיש ובאילן אחד נמי הקדיש המקדיש את הקרקע אע''ג דבמכר לא קנה ועוד יש לפרש דלא מכח הקדש זה אחר זה דייק התם דבעין רעה מקדיש אלא דייק מדקתני הקדיש שלשה אילנות ממטע י' לבית סאה הרי זה הקדיש את הקרקע כולה לפיכך כשהוא פודה פודה לפי בית זרע חומר שעורים כו' ואי ס''ל דבעין יפה מקדיש אע''פ שהקדיש את הקרקע ואת האילנות בבת אחת הו''ל למימר דפודה וחוזר ופודה ופודה תחלה את האילנות בשויין וחוזר ופודה את הקרקע לפי בית זרע חומר שעורים כדאמר רב הונא בפרק יש בערכין (ערכין דף יד.) הקדיש שדה מלאה אילנות כשהוא פודה פודה את האילן בשווייו וחוזר ופודה קרקע לפי בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף אלמא סבר רב הונא מקדיש כו' איתיביה ר''נ לרב הונא ופריך ליה מברייתא דהמוכר את הבית ומשני הא מני ר''ש היא דאמר בעין רעה הוא מקדיש והשתא מדקדק לקמן בפשיטות דכולה סוגיא דלקמן אליבא דרב הונא קיימא לטעמיה דאמרי' במס' ערכין (שם) בעין יפה הוא מקדיש: אינו כרם. ואין צריך להרחיק זרע ד' אמות אלא שלשה טפחים כעין כרם יחידי ולענין מי שנטע כרם ולא חיללו דאינו חוזר מן המלחמה: (תוספות)


דף לח - א

מתקיף לה רבא ולימא לי' כורכמא דרישקא זביני לך עקור כורכמא דרישקא וזיל אלא אמר רבא בבא מחמת טענה אמר ליה מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי ואי כורכמא דרישקא זבין ליה מאי ה''ל למעבד איבעי ליה למחויי דאי לא תימא הכי הני משכנתא דסורא דכתב בה הכי במישלם שניא אלין תיפוק ארעא דא בלא כסף אי כביש ליה לשטר משכנתא ואמר לקוחה היא בידי הכי נמי דמהימן מיתקני רבנן מילתא דאתי בה לידי פסידא אלא איבעי ליה למחויי הכא נמי איבעי ליה למחויי: מתני' שלש ארצות לחזקה יהודה ועבר הירדן והגליל היה ביהודה והחזיק בגליל בגליל והחזיק ביהודה אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה אחת אמר רבי יהודה לא אמרו שלש שנים אלא כדי שיהא באספמיא ויחזיק שנה ילכו ויודיעוהו שנה ויבא לשנה אחרת: גמ' מאי קסבר ת''ק אי קסבר מחאה שלא בפניו הויא מחאה אפי' יהודה וגליל נמי אי קסבר מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה אפילו יהודה ויהודה נמי לא א''ר אבא בר ממל אמר רב לעולם קסבר מחאה שלא בפניו הויא מחאה ומשנתינו בשעת חירום. שנו ומ''ש יהודה וגליל דנקיט הא קא משמע לן

 רש"י  מתקיף לה רבא. אמאי קנה קרקע דכנגד האילן מאחר דתנן לא קנה קרקע כלל לא קנה ודקשיא לכו דכיון דלהתקיים בקרקע זו קנאו נמצא שקנה יניקת הקרקע גם ליטע אחר במקומו של זה אחר שייבש או יקצץ: לימא ליה. מוכר: כורכמא דרישקא זביני לך. קרוג אוריינטי''ל ורגילים למכרו בקרקע ומניחו עד שיגמור פריו ועוקרו אף האילן שמכרתי לך לפירותיו הקרקע לא מכרתי לך אלא להניח אילנך בקרקע שלי כל ימי שצריך לקרקע עד שייבש היינו דומיא דכרכום ומאחר שיבש לא תהני לו הקרקע עוד: עקור כורכמא דרישקא וזיל. כמו שעוקרים את הכרכום אחר שנתבשל ואינו יכול ליטע כרכום אחר במקומו גם אתה לא תטע אילן אחר במקומו: אלא אמר רבא. הכא הוא דקני לקרקע שתחת האילן בבא מחמת הטענה שטוען למוכר בפירוש מכרת לי האילן והקרקע שתחתיו ליטע אחר במקומו ובשטר ואכלתיה שני חזקה ולא נזהרתי בשטרי יותר משלש שנים דהשתא לא דמי לכורכמא דרישקא: א''ל מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי. מאחר שהקונה דקל יחידי נאמן בטענה זו ויטע אחר במקומו אי כורכמא דרישקא זבין ליה אם מכר לו סתם דקל לפירותיו ולא פירש לו קרקע דקיימא לן אין לו קרקע דאם יבש או נעקר לא יטע אחר במקומו: מאי הוה ליה. למוכר למעבד שלא יהא זה בא מחמת טענה ויטע אחר במקומו דכל אדם יטעון אחר שלש שנים שפירש לו קרקע מאחר שהוא נאמן בטענתו: איבעי ליה למחויי. בתוך כל שלש להודיע שלא מכר לו קרקע אלא כי כורכמא דרישקא ושוב לא יכול לטעון אחר שלש שטר היה לי ואבד דכיון דמיחה בו זה היה לו להזהר בשטרו: דאי לא תימא הכי. דמחאה כי האי גוונא לא הויא מחאה מאחר שמודה בו שאוכל עכשיו מן הקרקע מן הדין דלא הויא מחאה אלא בטוען פלניא גזלנא הוא כדלקמן: מתני' אמרינן בגמרת ארץ ישראל א''ר אלעזר אפי' שתי אכסניות כגון שלומי ונבורו והירדן מפסיק בינתים ועומד ורואה אחד מחזיק בשדה שלו אינה חזקה עד שיהא עמו באותה העיר ובאותה מדינה רב אמר עיקר חזקה הכנסת פירות דאפי' ראהו חורש וקוצר ומעמר ודש וזורה ובורר ולא ראהו מכניס פירות אינה חזקה עד שיראהו מכניס פירות: מתני' שלש ארצות. בארץ ישראל: לחזקה. חלוקות זו מזו לענין חזקת שלש שנים כדמפרש ואזיל: היה. בעל הקרקע ביהודה והחזיק בגליל שהיה הקרקע בגליל והחזיק בה אדם שלש שנים בלא מחאה אינה חזקה כדמפרש טעמא בגמרא דסתם יהודה וגליל כשעת חירום דמי שאין שיירות מצויות מזו לזו ולא הויא מחאת בעל הקרקע מחאה שהרי אין מי שיגיד לו למחזיק שמיחה זה ויזהר בשטרו דהא אין שיירות מצויות הלכך כיון דאינו יכול למחות אע''ג דלא מיחה לא הפסיד בשתיקתו והיה לו לזה המחזיק ליזהר בשטרו שהרי יודע שאין בעל הקרקע יכול למחות: עד שיהא עמו במדינה. כגון שהיה ביהודה בעיר אחת והחזיק ביהודה בעיר אחרת דכיון דשיירות מצויות הוה ליה למחויי ומדלא מיחה הפסיד: א''ר יהודה לא אמרו שלש שנים כו'. לחלוק בא ולומר דאינן חלוקות לחזקה דהיה בגליל והחזיק ביהודה הויא חזקה ואפילו היה באספמיא שהוא רחוק מהלך שנה מארץ ישראל והחזיק בארץ ישראל הויא חזקה שהרי לכך האריכו שני חזקה זמן מרובה של שלש שנים כדי שיעור שאם היה באספמיא ואם יחזיק זה בקרקע שלו שנה ובתוך שנה ראשונה יצא הקול ילכו בשנה שניה ויודיעוהו לבעל הקרקע ולשנה שלישית יבא וימחה ובגמרא מפרש אי בעי ר' יהודה מחאה בפניו או לא ויותר ממהלך שנה אין דרך אדם להרחיק מביתו ולפי ההוה תקנו וטעמא דר' יהודה לא משום דתלת שנין מיזדהר איניש בשטריה אלא כדמפרש כדי שיהא כו' וטעמא דחזקה לדידיה דלא שביק איניש דאכלוה לארעיה בלא רשותיה ואפילו שעה אחת ושתיק אלא לכך האריכו שלש שנים שפעמים היה המערער רחוק אבל אי הוי המערער בעיר הוי חזקה מיד כדאמרי' לקמן בפירקין: גמ' מאי קסבר תנא קמא. דר' יהודה: אי קסבר מחאה. שמוחה בעל הקרקע במחזיק אפי' שלא בפניו כגון ששניהם דרין בעיר אחת ומיחה בפני שנים מן השוק שלא בפניו של מחזיק אפי' הכי הויא מחאה דחברך חברא אית ליה ושמע המחזיק בדבר זה והיה לו להזהר בשטרו ומדלא נזהר הפסיד והלכך קתני עד שיהא עמו במדינה אחת דכיון ששניהם במדינה אחת הויא מחאה אע''פ שאינם בעיר אחת: אפי' יהודה וגליל נמי. היה ביהודה והחזיק בגליל תיהוי מחאה: ואי קסבר לא הויא מחאה. כדקתני דהיה ביהודה והחזיק בגליל אינה חזקה: אפי' היה ביהודה והחזיק ביהודה. בעיר אחרת נמי לא תיהוי מחאה ואמאי קתני עד שיהא עמו במדינה: לעולם קסבר מחאה שלא בפניו הויא מחאה. ומשום הכי קתני עד שיהא עמו במדינה ודקשיא לך אפילו יהודה וגליל נמי תיהוי מחאה מתני' בשעת חירום תיגרות יש בין יהודה וגליל ואין שיירות מצויות מזו לזו ואם ימחה לא יבא הדבר לאזניו של מחזיק שיזהר בשטרו והלכך לא הויא מחאה וכיון דלא הויא מחאתו של מערער מחאה חזקתו של זה נמי לא הוי חזקה דטעמא דחזקה ג' שנים קונה משום דמצי טעין ליה מחזיק אמאי לא מחית בתוך שלש ואילו הכא לא מצי למטען הכי דהא לא יכול למחות דהא אינה מחאה: ומ''ש יהודה וגליל דנקט. דכיון דבשעת חירום מיירי הוא הדין לכל המלכיות שיש חירום בין זו לזו והכי הוה ליה למיתני כל הארצות חלוקות לחזקה בשעת חירום ואית דמפרשי מ''ש יהודה וגליל דנקט כיון דבשעת חירום מוקמת לה מ''ש יהודה וגליל דלא הויא חזקה אפילו יהודה ויהודה לא תיהוי חזקה ואין נראה בעיני דאם כן הוה ליה למימר כדלעיל אי הכי אפילו יהודה ויהודה נמי לא ועוד דהכי מתרץ ר' אבא בשעת חירום שנו שיש תגרה בין המלכיות אבל עיירות של מדינה ומדינה אין בינותם תגרה: (רש"י)

 תוספות  קני ליה משיפוליה ועד תהומא. פירש הקונטרס שאם מת יטע אחר במקומו וקשיא לר''י דבהדיא קתני בהמוכר את הספינה (לקמן דף פא.) גבי קנה ב' אילנות דאם מתו אין לו קרקע ונראה לר''י דלא קני מקום האילן אלא לענין שלא יוכל לחפור זה חלל תחתיו דקני ליה עד תהומא ואכתי קשיא לרשב''א מהא דתניא בהמוכר את הבית (לקמן דף עב.) כשהקדיש ג' אילנות בזה אחר זה פודה את האילנות בשווייהן ואם היה מקום האילן קדוש כלל היה לו לפדות לפי חשבון בית זרע חומר שעורים בחמשים שקלים כסף דכן הוא הדין כשמקדיש אפי' משהו קרקע עם האילן ואומר ר''י דבלאו הכי דחי רבא מילתייהו דנהרדעי שפיר ולרשב''א נראה דהתם כמ''ד בעין רעה מוכר לפיכך אין קדוש אפי' מקום האילן אבל נהרדעי סברי מוכר בעין יפה הוא מוכר: ואי כורכמא דרישקא. לכך נקט כורכמא דרישקא שמתקיים בקרקע ג' שנים דהיינו שני. חזקה ודרך להשהותו בקרקע כמו שיכול להתקיים: אלא כדי שיהא באספמיא. דעד שם יש מהלך שנה ויותר מכאן אין דרך להרחיק יותר מקרקעו ואם הרחיק יותר לא פלוג: מחאה שלא בפניו כו'. תימה דבכל דוכתי נקט מחאה ואמאי לא נקט חזקה שלא בפניו הויא חזקה ויש לומר לפי שהטעם תלוי במחאה ולא בחזקה שאדם המחזיק בקרקעותיו של חבירו אית ליה קלא שהוא חוקר ושואל על נכסיו אבל המחאה אין לה קול כל כך שאין המחזיק מחזר אם מוחה לו בעל קרקע לפיכך אין חזקתו חזקה כשאין יכול לשמוע מחאתו דמה יועיל שמיחה: (תוספות)


דף לח - ב

דסתם יהודה וגליל כשעת חירום דמו: אמר רב יהודה אמר רב אין מחזיקין בנכסי בורח כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי וכי למחות בפניו הוא צריך ורב מאי קמ''ל מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה והאמר רב מחאה שלא בפניו הויא מחאה רב טעמא דתנא דידן קמפרש וליה לא סבירא ליה ואיכא דאמרי אמר רב יהודה אמר רב מחזיקים בנכסי בורח כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי פשיטא וכי למחות בפניו הוא צריך ורב מאי קמ''ל מחאה שלא בפניו הויא מחאה והא אמרה רב חדא זימנא אלא הא קמ''ל דאפי' מיחה בפני ב' שאין יכולין לומר לו הויא מחאה דאמר רב ענן לדידי מפרשא לי מיניה דמר שמואל מיחה בפני שני בני אדם שיכולים לומר לו הויא מחאה מיחה בפני שני בני אדם שאין יכולין לומר לו לא הויא מחאה ורב חברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה אמר רבא הלכתא אין מחזיקין בנכסי בורח ומחאה שלא בפניו הויא מחאה תרתי לא קשיא כאן בורח מחמת ממון כאן בורח מחמת מרדין: היכי דמי מחאה אמר רב זביד פלניא גזלנא הוא לא הויא מחאה פלניא גזלנא הוא דנקיט לה לארעאי בגזלנותא

 רש"י  הא קמ''ל. ר' אבא: דסתם יהודה וגליל. אפי' בשעת שלום: כשעת חירום דמי. שאין שיירות מצויות מזו לזו אבל בשאר מלכיות אי איכא חירום לא הויא חזקה אבל בשעת שלום הויא חזקה דהא שיירות מצויות והאי דקאמר רבי אבא בשעת חירום שנו הכי קאמר יהודה וגליל הרי הן כשעת חירום של שאר מלכיות: אין מחזיקין בנכסי בורח. כלומר אם החזיק אינה חזקה כדמפרש ואזיל דקסבר מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה וכיון דלא יכול למחות גם זה לא יכול להחזיק וכר' יהודה סבירא ליה דאמר במתניתין ילכו ויודיעוהו שנה ויבא לשנה אחרת דמשמע דצריך למחות בפניו: כי אמריתה. להא דרב קמיה דשמואל אחר פטירתו של רב שבא ללמוד לפני שמואל. רב מת מקמי שמואל כדאיתא בשחיטת חולין (דף צה:) דכל זמן שהיה רב קיים הוה שלח לי' ר' יוחנן לקדם רבינן שבבבל כי נח נפשיה דרב שלח לי' לשמואל לקדם חבירנו כו': א''ל. שמואל: וכי למחות בפניו הוא צריך. בתמיה אלא לא צריך למחות בפניו דמחאה שלא בפניו הויא מחאה והלכך מחזיקים נמי שלא בפניו דאיבעי ליה למחויי: ומקשה גמר' והאמר רב מחאה שלא בפניו הויא מחאה. כדאמר ר' אבא אמר רב לעיל לעולם קסבר מחאה שלא בפניו כו' (ומדפריך) למילתיה דת''ק איכא למימר דסבירא ליה הכי: לטעמא. דתנא קמא פירש רב משום דקשיא רישא לסיפא וליכא לתרצה אלא בכי האי גוונא: וליה לא סבירא ליה. אלא כרבי יהודה סבירא ליה: מחזיקין בנכסי בורח. דמחאה שלא בפניו הויא מחאה ואיבעי ליה למחויי ומדלא מיחה הפסיד דכיון דשיירות מצויות אנן סהדי שנודע לו שאחרים החזיקו בקרקע שלו ולא מצי טעין לא ידעתי ולפיכך לא מחיתי דכי היכי דמחאה שלא בפניו הויא מחאה משום דחברך חברא אית ליה ושמע המחזיק מחאתו של זה המערער הכי נמי נודע לו שהחזיק זה בקרקע שלו והוא לא מיחה ולפיכך הפסיד והאי דנקט בורח לאו דוקא דהוא הדין לכל מרחיקי ארצם אלא אורחא דמילתא נקט שאין דרך בני אדם להחזיק בקרקע של אחרים בגזל אלא בקרקע בורח: א''ל פשיטא. דמחזיקין דהא ממתניתין דקתני שלש ארצות לחזקה שמעינן דמחאה שלא בפניו הויא מחאה ואיבעי ליה למחויי ומדלא מיחה הפסיד. בגמרת ירושלמי רב אמר אין חזקה לבורח ולא מארץ לארץ ושמואל אמר יש להן חזקה אמר רב נחמן קרא מסייע ליה למר ויתן לה המלך סריס אחד לאמר השב את כל אשר לה ואת כל תבואת השדה מיום עזבה את הארץ ועד עתה (מלכים ב ח): ורב מאי קמ''ל. דקאמר מחזיקים בנכסי בורח הא ודאי קמ''ל מחאה שלא בפניו הויא מחאה והיה לו למחות הלכך חזקה נמי שלא בפניו בלא מחאה הויא חזקה: והא אמרה רב חדא זימנא. דאמר ר' אבא בר ממל אמר רב לעיל לעולם מחאה שלא בפניו הויא מחאה כו' ומסתמא הוה שמעינן דכסתם מתני' סבירא ליה מדמפרש לה הכי: אפי' מיחה בפני ב' שאין יכולין לומר לו. כגון חיגרין או שהולכין למדינת הים ומרחיקין מאותו המלכות שדר בה המחזיק (אפי') הכי מחזיקין בנכסי בורח דתיהני ליה מחאה כי הך ואע''ג דהנך לא יאמרן לו למחזיק דחברך חברא אית ליה והלכך כיון דהויא מחאה חזקה נמי הויא חזקה ושמואל שהיה מקשה על דברי רב ואומר פשיטא וכי למחות לפניו הוא צריך להך רבותא דקאמר רב לא אסיק אדעתיה והלכך פריך שפיר מאי אתא רב לאשמועינן: אמר רב ענן לדידי מיפרשא לי כו'. אשינוייא דשנינן אליבא דרב אתא לאשמועינן ולמימר דהך רבותא לא סבירא ליה לשמואל כדמפרש ואזיל והוה מתמה פשיטא: הלכתא אין מחזיקין בנכסי בורח. דמחאה שלא בפניו לא הויא מחאה וכיון דלא מצי מערער למחויי מחזיק נמי לא מצי אחזוקי: ומחאה שלא בפניו הויא מחאה. והלכך חזקה שלא בפניו הויא חזקה ומשום הכי מחזיקין בנכסי בורח דהא מצי למחויי ומדלא מיחה הפסיד והיינו דקפריך גמרא תרתי בתמיה משום דקשיא רישא לסיפא ומשני לא קשיא כאן בבורח מחמת ממון פסיק רבא הלכתא שלא בפניו הויא מחאה משום דמצי למחויי וכל מקום שזה יכול למחות חזקתו של חבירו בנכסיו הויא חזקה הואיל ולא מיחה דכיון דמחמת חוב ממון הוא בורח אין זה בורח אלא לאישתמוטי בעלמא עד דהוה ליה ופרע ואינו ירא למחות דכיון דאנוס הוא ואין לו מה לפרוע אין רודפין אחריו ואם נודע מקומו שברח שם אינו חושש: כאן בבורח מחמת מרדין. מחמת רציחת נפשות ירא למחות פן יודע מקום תחנותו וירדוף גואל הדם אחריו כי יחם לבבו והשיגו והרגו ובדידיה קפסיק רבא דאין מחזיקין בנכסי בורח והכי הלכתא: מרדין. לשון רציחה בלשון פרס כדאמרינן בהגוזל ומאכיל (ב''ק דף קיז.) השתא פרסאי דקפדי אשפיכות דמים ואמרי מרדין מרדין: היכי דמי מחאה. אמחאה שלא בפניו קאי דפסיקנא לעיל דהויא מחאה: אמר רב זביד. אמר לסהדי פלניא גזלנא הוא לא הויא מחאה שאפילו אם יאמרו עדים לשון זה למחזיק לא אתי לאזדהורי בשטריה דהא לא ידע אמאי קרי ליה גזלן שיזהר בשטרו: אבל אמר לו פלניא גזלנא הוא דקאכיל לארעאי בגזלנותא. שהרי לא מכרתיה לו דהשתא הוה ליה לאיזדהורי בשטר מכירת שדה זה מאחר שערער זה עליו והלכך הויא מחאה: ולמחר תבענא ליה בדינא הרי זה מחאה. (רש"י)

 תוספות  דסתם יהודה וגליל כשעת חירום דמי. ואם תאמר ומאי שנא דגבי גט אמר בריש גיטין (ד' ד: ושם ד''ה כיון) המביא גט ממדינה למדינה בארץ ישראל אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם משום כיון דאיכא עולי רגלים משכח שכיחי לקיימו ואפי' בזמן שאין בהמ''ק כיון דאיכא בתי דינים דקביעי משכח שכיחי וי''ל דודאי גבי גט מצויין לקיימו אפי' מיהודה לגליל לפי שהאשה רגילה לחזר אחר עדי קיום אבל הכא אי לאו דשכיחי טובא לעולם לא ישמע מחאתו שאין המחזיק רגיל לחזר אם מוחה לו ואם לאו הלכך בשיירות דעולי רגלים ובתי דינין לא סגי וא''ת והא דאמרי' התם (דף ו.) רב ששת מצריך (מערסא לערסא) ורבא מצריך אפי' באותה שכונה ופריך והא רבא הוא דאמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו ומשני שאני בני מחוזא דניידי אטו מי נימא דבמחוזא מחאה שלא בפניו לא הוי מחאה ויצטרך לבא לפניו למחות וי''ל דלא דמי דכשחותמים על הגט במחוזא והולכין להן אין דרך שיצעקו בעיר אנחנו חתמנו על גט פלוני אבל במחאה דרך הליכתם רגילות לומר פלוני מיחה ושומעין אחרים עד שנשמע בבית המחזיק: אין מחזיקין בנכסי בורח. בבורח מחמת ממון איירי דאי מחמת מרדין בהא לא פליג שמואל כדמוכח בסמוך ודוקא בבורח אבל באיניש דעלמא הויא חזקה שיכול לבא למקום שמחזיק שם ולמחות אבל בורח אינו רשאי לבא במקום שעומד לא הויא מחאה שלא בפניו וסבר לה כר' יהודה דקתני ויבא לשנה אחרת וימחה משמע שצריך למחות בפניו וא''ת ודלמא ר' יהודה נמי לא בעי מחאה בפניו וה''ק ויבא במדינה שהמחזיק בה וימחה כגון אם הוא ביהודה יבא ביהודה וימחה שאז תשמע מחאתו וכי תימא וכיון שחזקה נשמעת עד אספמיא גם המחאה תשמע עד אספמיא ואי מחאה שלא בפניו הוי מחאה ליתיב אדוכתיה ולימחי הא ליתא דאי כל מקום שחזקה נשמעת גם המחאה נשמעת אם כן היכי מוכח לעיל דלרבנן מחאה שלא בפניו הויא מחאה אימא דלעולם דלא הוי מחאה והיה ביהודה והחזיק ביהודה הוי חזקה לפי שהיא נשמעת ויבא וימחה לפני המחזיק אבל מיהודה לגליל אין החזקה נשמעת ומשום הכי לא הויא חזקה אלא ודאי פשיטא ליה לגמרא דהחזקה נשמעת מרחוק אבל מחאה לא ולהכי מוכח לעיל שפיר דסברי רבנן דהויא מחאה שלא בפניו דאי לא הויא מחאה אלא צריך לבא לפני המחזיק א''כ מיהודה לגליל תהא חזקה כמו שביהודה יש לו לילך ולמחות מיהודה לגליל נמי ילך לפניו וימחה וי''ל מדלא תני ר' יהודה אומר ויבא לשנה אחרת וימחה ויודיעהו שמע מינה שצריך למחות לפניו. ר''י: ולמחר נקיטנא ליה. נראה לר''י דלא צריך למימר נקיטנא ליה אלא אורחא דמילתא נקט מדלא קאמר רב זביד פלוני גזלנא הוא דאכיל לארעאי בגזלנותא לא הויא מחאה פלוני גזלנא הוא דאכיל לארעאי בגזלנותא ולמחר נקיטנא ליה בדינא הויא מחאה: (תוספות)


דף לט - א

ולמחר תבענא ליה בדינא הויא מחאה אמר לא תימרו ליה מאי אמר רב זביד הא קאמר לא תימרו ליה רב פפא אמר לדידיה לא תימרו ליה לאחריני אימרו להו חברך חברא אית ליה חברא דחברך חברא אית ליה אמרו ליה לא אמרינן ליה אמר רב זביד הא קא אמרו ליה לא אמרי' ליה רב פפא אמר לדידיה לא אמרי' ליה לאחריני אמרי להו חברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה אמר להו לא תיפוק לכו שותא אמר רב זביד הא קאמר לא תיפוק לכו שותא אמרו ליה לא מפקינן. שותא אמר רב פפא הא קאמרי ליה לא מפקינן שותא רב הונא בריה דרב יהושע אמר כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש אמר לה ולאו אדעתיה: אמר רבא אמר רב נחמן מחאה שלא בפניו הויא מחאה איתיביה רבא לרב נחמן אמר ר' יהודה לא אמרו שלש שנים אלא כדי שיהא באספמיא ויחזיק שנה וילכו ויודיעוהו שנה ויבא לשנה אחרת ואי ס''ד מחאה שלא בפניו הויא מחאה למה לי למיתי ליתיב התם אדוכתיה ולימחי התם עצה טובה קמ''ל דניתי ונשקול ארעא ופירי מדקא מותיב ליה רבא לרב נחמן מכלל דלא סבירא ליה דמחאה שלא בפניו הויא מחאה והאמר רבא מחאה שלא בפניו הויא מחאה בתר דשמעה מרב נחמן סברה אשכחינהו ר' יוסי בר' חנינא לתלמידיו דר' יוחנן אמר להו מי אמר ר' יוחנן מחאה בכמה ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן מחאה בפני שנים ר' אבהו אמר ר' יוחנן מחאה בפני שלשה לימא בדרבה בר רב הונא קא מיפלגי דאמר רבה בר רב הונא כל מילתא דמתאמרא באפי תלתא

 רש"י  ואי לא אמר למחר תבענא ליה בדינא ומפיקנא מיניה אלא פלוני גזלן דקאכיל לארעאי בגזלנותא בלבד הרי הוא כנותן פגם בחבירו ולא כמוסר עדות ואינה מחאה כן פר''ח ל''א שמעתי משמועת רבי יעקב בר יקר ועיקר פלניא גזלנא הוא ואפי' הזכיר על קרקע זה שמחזיק לאו מחאה היא שהרי לא מיחה מחמת עצמו והרי הוא כמי שאמר פלוני מחזיק בקרקעות של אחרים ולפוגמו מתכוין ולא לערער שהרי אינו מזכיר שהוא שלו אבל אם פירש דקאכיל לארעאי בגזלנותא הרי מיחה מחמת עצמו והודיע שהקרקע שלו מחזיק בעולה והויא מחאה ואע''ג דלא סיים למחר תבענא ליה בדינא ופירוש הוא למאי דקאמר דקאכיל לארעאי בגזלנותא: אמר. לעדים לא תימרו ליה מחאה זו: אמר רב זביד הא קאמר כו'. ולא הויא מחאה דהא לא אמרו ליה עדים תו: רב פפא אמר. לעולם מחאה הויא דהכי קאמר להו לעדים לדידיה לא תימרו אבל לאחרים תימרו וכיון שיאמרו לאחרים יחזרו אותן אחרים ויאמרו לו דחברך תברא אית ליה כו': אמרו ליה לא אמרינן ליה. לא קאי אהיכא דאמר להו לא תימרו ליה דהא לרב זביד אפי' שתקו לא הויא מחאה וכל שכן הכא היכא שהשיבו כדבריו אלא מילתא באפי נפשיה היא וקאי אהיכא דאמר להו מחאה גמורה וציום לומר לו והם ענוהו לא אמרי' ליה ולא חזר ומיחה אחרי כן בפני עדים אחרים: אמר רב זביד הא קאמרי ליה לא אמרינן ליה. וכיון שלא יאמרו לו היה לו לזה למחות עוד בפני אחרים שיאמרו לו ואם לא מיחה אחרי כן הפסיד: רב פפא אמר. אין צריך למחות עוד בפני אחרים דמחאה מעלייתא היא דהכי קאמרו ליה לדידי' לא אמרינן שלא נלך עד מקומו: לאחריני אמרינן כו'. רב פפא קא דייק לא תימרו ליה לא אמרינן ליה דמשמע לא אמרי' ליה אבל לאחריני אמרי מדלא אמר לא תימרו: לא תיפוק לכו שותא. לא יצא דבר מפיכם דמשמע לא לו ולא לאחרים: שותא. דיבור כמו שותא דינוקא בשוקא או דאבוה או דאמא (סוכה דף נו:): אמר רב זביד הא קאמר כו'. ואינה מחאה: אמרו ליה לא מפקי' שותא. לא קאי אהיכא דאמר להו לא תפיק לכו שותא דהתם כ''ע לא פליגי דלא הויא מחאה בין אהדרו ליה בין לא אהדרו ליה שום דיבור ומילתא באפי נפשיה הוא וכגון שצוה אותם לאמר לו והם אמרו לא מפקינן שותא אמר רב פפא הכא ודאי מודינא דלא הויא מחאה דהא קאמרי כו' דמשמע לא לו ולא לאחרים: אמר רב הונא בריה דרב יהושע. האי נמי מחאה הויא דכל מילתא דלא רמיא עליה דאינש שאינה מוטלת עליו לברר וגם אינו מפסיד אם אומר אם לא אומרה אמר לה לבני אדם ולאו אדעתיה כלומר אינו נותן אל לבו שקיבל הדבר עליו לכסותו והלכך אינו צריך למחות בפני אחרים שהרי מיחה בפני בני אדם שיכולין לומר לו והלכתא בין אמר הממחה לא תימרו ליה מידי מהני מילי למחזיק ובין אמרו לא מפקינן שותא בכולהו הויא מחאה בר מדאמר להו הממחה דלא תיפוק לכו שותא דלא הויא מחאה וכן פסק ר''ח: ה''ג אמר רבא אמר רב נחמן מחאה כו'. ואע''ג דאותביה רבא לרב נחמן שיטת גמרא היא בהרבה מקומות כן והכי פי' כי שמעה רבא מרב נחמן להך מילתא דאמרינן בה אמר רבא אמר רב נחמן איתיביה הך תיובתא ורב אשי שסידר גמרא הוא דקאמר אמר רבא אמר רב נחמן וגם מפרש הקושיא אחרי כן שהקשהו: מחאה שלא בפניו הויא מחאה. ולא בעינן שישלח שלוחו למחות בפניו אלא מכיון שמיחה שלא בפניו הויא מחאה שהרי יכול הדבר לבא לאזניו ואפי' לא ידע המחזיק מחאתו של מערער לא חיישינן מאחר שמיחה זה כהוגן: איתיביה רבא לר''נ אמר רבי יהודה כו'. ואי קשיא אדפריך מסיפא לסייע מרישא דהא אוקימנא מחאה שלא בפניו הויא מחאה איכא למימר דרבא מוקי לה לרישא במילי אוחרי: אלא כדי שיהא כו'. טעמא דרבי יהודה לאו משום דתלת שנין מיזדהר איניש בשטריה אלא כדמפרש כדי שיהא כו' וטעמא דחזקה לדידיה משום דלא שביק איניש דאכלי ארעיה בלא רשותו אפי' שעה אחת ושתיק אלא לכך האריכו שלש שנים שפעמים שהמערער רחוק מהלך שנה ולא יבא ערעור שלו לאזניו עד ג' שנים ולאיפלוגי את''ק אתא דלא חיישינן לשעת חירום וחזקה בפניו מיד הויא חזקה הואיל ולא מיחה מיד מדתלי טעמא באספמיא לקמן בפרקין: ויבא לשנה אחרת. קס''ד דרבא דוקא קאמר שיבא המערער עצמו וימחה בסוף ג' בפניו של מחזיק אלמא מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה והלכך חזקה שלא בפניו לא תיהוי חזקה ואע''ג דלרבי יהודה הויא חזקה בהכי לא סבירא ליה כרבי יהודה דר' יהודה מצריכו לילך ולערער ולרבא לא נצריכנו אלא מתוך שאינו יכול למחות באספמיא גם המחזיק לא יכול להחזיק: ואי ס''ד. דאין צריך לשלוח שליח ולמחות בפניו בעדים אלא ימחה במקום שהוא שם ואם יבא הדבר לאזניו יבא למה ליה למיתי עד מקום המחזיק או לשלח שלוחו למחות בפניו: ליתיב אדוכתיה. באספמיא ולימחי בפני עדים שהרי יכולין לבא ולומר לו בסוף ג' אם ירצו: ומשני עצה טובה קמ''ל. דנייתי הוא עצמו ונשקול קרקע ופירותיו מיד המחזיק שאם ימחה במקומו ולא ילך ויוציא עכשיו מידי הפירות שאכל המחזיק יוציא ממנו בטורח דקשה גזל הנאכל ומיהו לאו דוקא מצריך ליה רבי יהודה לבא אלא הכי קאמר לא אמרו דצריך ג' שנים אלא כדי שאם יהיה המערער באספמיא ומשהחזיק זה יצא הקול ויודיעוהו בשנה שניה וימחה בתחלת שלש ויוכל הדבר לבא לאזניו של מחזיק בסוף שנה שלישית ואז יש הנאה למערער שאם ירצה הוא עצמו לבא בסוף שלש ויקח קרקע ופירות מעכשיו בלא דין ודברים: והא אמר רבא מחאה שלא בפניו הויא מחאה. לעיל פסק רבא הלכתא הכי: ומשני בתר דשמעיה מרב נחמן. ותירץ לו תשובה שהשיבהו פסק רבא הכי: ה''ג מי שמיע לכו מרבי יוחנן מחאה בכמה. בפני כמה בני אדם: כל מילתא. של גנאי: דמתאמרא באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא. אם יחזרו ויאמרו לזה כך אמר פלוני עליך וטעמא כדמפרש בערכין ביש בערכין מ''ט חברך חברא אית ליה ואמר אביי התם דכל מילתא דעבידא לאיגלויי לית בה משום לישנא בישא והלכך גבי מחאה נמי מילתא דעבידא לאיגלויי בעינן כדי שיזהר המחזיק בשטרו ולהכי פליגי מ''ד בפני שנים לית ליה דרבה בר רב הונא דבעי תלתא דהא אפי' בתרי עבידא לאיגלויי והויא מחאה בפני שנים (רש"י)

 תוספות  רב פפא אמר לדידיה לא תימרון לאחריני תימרון. נראה לר''י דרב פפא אית ליה שפיר דשמואל דאמר לעיל מיחה בפני בני אדם שאין יכולין לומר לו לא הויא מחאה דהתם מיירי בחולה וזקן שלעולם לא ילך למקום שמחזיק שם אבל הכא ילכו למקום המחזיק ויגידו לבני העיר ויאמרו לו והויא מחאה: ליתיב אדוכתיה ולימחי. תימה אדפריך מר' יהודה לסייעיה מרבנן דמוכח לעיל דסברי מחאה שלא בפניו הויא מחאה ואור''י דרבא היה טועה וס''ד דבכל מקום שהחזקה נשמעת גם המחאה נשמעת וכמו שהחזקה מיהודה לאספמיא ה''נ מחאה ואפילו הכי א''ר יהודה שיבא בפניו וימחה ורבנן סברי אפי' מיהודה לגליל אין החזקה נשמעת לכך לא הוי חזקה אבל מיהודה ליהודה נשמעת והוי חזקה עד שיבא בפניו וימחה ולכ''ע שלא בפניו לא הוי מחאה ורב נחמן דאיצטריך לשנויי עצה טובה קמ''ל ולא שני ליה דלא מצי למיתב אדוכתיה לפי שהמחאה אינה נשמעת אלא באותה מדינה משום דאכתי תקשי ליה אמאי מצריך רבי יהודה לבא לפניו ילך עד המדינה שהמחזיק שם וימחה דמדלא קתני ויבא לשנה אחרת וימחה ויודיעוהו משמע שצריך לבא לפניו כדפרישית: ה''ג מכלל דלא סבירא ליה הא אמר רבא מחאה שלא בפניו. ולא גר' והא אמר רבא אמר ר''נ: (תוספות)


דף לט - ב

לית בה משום לישנא בישא מ''ד בפני שנים לית ליה דרבה בר רב הונא ומ''ד בפני ג' אית ליה דרבה בר רב הונא לא דכולי עלמא אית להו דרבה בר רב הונא והכא בהא קא מיפלגי מ''ד בפני שנים קסבר מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה ומ''ד בפני ג' קסבר מחאה שלא בפניו הויא מחאה אי בעית אימא דכ''ע מחאה שלא בפניו הויא מחאה והכא בהא קמיפלגי מ''ד בפני ב' סבר סהדותא בעינן ומאן דאמר בפני ג' קסבר גלויי מילתא בעינן גידל בר מניומי הוה ליה מחויאתה למחויי אשכחינהו לרב הונא ולחייא בר רב ולרב חלקיה בר טובי דהוו יתבי ומחה קמייהו לשנה הדר אתא למחויי אמרו ליה לא צריכת הכי אמר רב כיון שמיחה שנה ראשונה שוב אינו צריך למחות ואיכא דאמרי אמר ליה חייא בר רב כיון שמיחה שנה ראשונה שוב אין צריך למחות אר''ל משום בר קפרא וצריך למחות בסוף כל ג' וג' תהי בה רבי יוחנן וכי גזלן יש לו חזקה גזלן ס''ד אלא כגזלן יש לו חזקה אמר רבא הלכתא צריך למחות בסוף כל ג' וג' תני בר קפרא ערער חזר וערער חזר וערער אם מחמת טענה ראשונה ערער אין לו חזקה ואם לאו יש לו חזקה אמר רבא א''ר נחמן מחאה בפני שנים

 רש"י  ולענין לשון הרע לית בה משום לישנא בישא היכא דמתאמרא קמי תרי: ומ''ד בפני ג' אית ליה דרבה בר רב הונא. דבג' הוי גלויי מילתא ולא בתרי הלכך בפני ב' לא הויא מחאה דלא עבידא לאיגלויי כן נראה שיטה זו בעיני ועיקר. (הגה''ה. תמיה לי אמאי לא אמר נמי לימא בדאביי קמיפלגי ושמא משום דלא מצי גמרא לאוקמי כדברי הכל כדמוקי דרבה בר רב הונא כדמסיק למילתיה לא דכ''ע אית להו דרבה בר רב הונא כו'. ע''כ) ולקמן נמי מוכח דמאן דבעי גלויי מילתא במחאה בעי שלשה והכי הויא מסקנא דשמעתא וכל רבותינו מפרשים דגבי מחאה נמי לשון הרע איכא דקאמר פלניא גזלנא הוא והלכך לרבה בר רב הונא אי מתאמרא קמי תרי לא הוי מחאה משום דאית בה משום לישנא בישא ולא יאמרו לו למחזיק ולאו מילתא היא דלא דמי ללשון הרע כלל דעיקר מחאה היינו משום דבעינן שיבא הדבר לאזניו של מחזיק ומצוה היא לומר לו כדי שיזהר בשטרו ולכך תקנו למערער שימחה בפני עדים כדי שיוציאו את הקול תדע דהיכא דאמר להו לא תפיק לכו שותא לא הויא מחאה: לא דכ''ע אית להו דרבה בר רב הונא. דכל גלויי מילתא לא הוי בפחות מג' ואי הוה בעינא גלויי מילתא במחאה היה צריך למחות בפני שלשה אבל בהכי פליגי דמ''ד בפני שנים קסבר שלא בפניו לא הויא מחאה דכיון דאין מחאה אלא בפניו די לו בשני עדים שיעידו שמיחה בו וכיון דמיחה בפניו אין לך גלויי מילתא גדול מזה שהרי ודאי ידע המחזיק שמיחה בו זה ויזהר בשטרו ומ''ד בפני ג' קסבר מחאה שלא בפניו הויא מחאה והלכך היכא דמיחה שלא בפניו צריך ג' משום גלויי מילתא דכיון דידעי ג' כאילו כל העולם יודעין: איבעית אימא דכ''ע מחאה שלא בפניו הויא מחאה. כדאוקי מתני' וכדפסק הלכתא וכ''ע כרבה בר רב הונא סבירא להו דאין גלויי מילתא במחאה שלא בפניו אלא בג': והכא בהא קמיפלגי מ''ד בפני שנים קסבר סהדותא בעינן. ודי לנו בשני עדים שיעידו שמיחה זה בתוך ג' ואם יבא הדבר לאזניו יבא דמאחר שיוכל לבא לאזניו של מחזיק בשום ענין בעולם הויא מחאה דלא חייש אלא שלא יתרה בהם לכסות הדבר דכיון דלישנא בישא ליכא במחאה שמא אלו עצמן ילכו ויגידו למחזיק או יאמרו לאחרים שיאמרו לו: גלויי מילתא בעינן. שידע כל העולם וכיון דנודע לג' כאילו נודע כבר למחזיק דמי דמסתמא ידע במחאה זו אבל בשנים מסתמא לא ידע: מחויאתה למחויי. שהיה אחד מחזיק בנכסיו והיה רוצה למחות ומיחה קמייהו בפני שלשתן וה''ה לפני שנים כדאמר רבא לקמן מחאה בפני ב' ואין צריך לומר כתובו אלא הכי הוה עובדא וכן פסק ר''ח דמחאה בפני שנים: לשנה אחרת אתא. פעם שניה ומיחה קמייהו ס''ל דכל שנה ושנה צריך למחות ואם מיחה פעם ראשונה ושניה ולא מיחה בשנה שלישית איגלאי מילתא דשלא כדין מיחה ראשונה ושניה ולסוף שנה שלישית זו הויא חזקה ולא צריך להזהר בשטרו: לא צריכת. למחות כל שנה ושנה אבל פעם אחת מיהא צריך למחות בכל ג' וג' כדלקמן שלא יהו ג' שנים רצופים בלא מחאה ומיהו אינהו לא איירי בהכי מידי אלא למעוטי ג' מחאות בתוך ג' שנים באו דדי בשנה ראשונה ושוב אין צריך למחות בכל הג' שנים: ה''ג אמר ר''ל משום בר קפרא וצריך למחות בסוף כל ג' וג'. דאע''ג דמשמיחה שנה ראשונה שוב אין צריך למחות ה''מ בהנהו ג' אבל בסוף ג' צריך למחות עדיין דלא נהוי תלת שנין בלא מחאה דתלת שנין מיזדהר איניש בשטריה אחר המחאה טפי לא מיזדהר והכי הלכתא ואע''ג דתהי בה רבי יוחנן תמיה היה אבל ירא היה לחלוק על בר קפרא וגם ר''ח פסק כן וי''מ טעמא דצריך למחות בסוף ג' כדי שלא יטעון לאחר המחאה מכרת לי ולא נהירא דכיון דעל כרחו מודי דמעיקרא לאו בתורת מכירה נחת בה אינו נאמן לומר אחרי כן החזקתי בה בתורת מכירה: תהי. מחשב ומקשה בה: וכי גזלן יש לו חזקה. כלומר אמאי צריך למחות בסוף כל ג' והלא משמיחה המערער שנה ראשונה והוציא קול על זה שהוא גזלן היה לו להזהר בשטרו כל הימים עד שירד עם זה לדין או עד שיראה את שטרו אחר המחאה לב''ד ומדלא נזהר בשטרו יפסיד דאיכא למימר גזלן הוא והיינו דקפריך גזלן ס''ד הא קטעין שטר היה לי קודם המחאה ואבד ומספיקא הוא דאנן מפסידין אותו את הקרקע לפי שלא נזהר בשטרו אלא אימא כגזלן וכדפרישית: ערער וחזר וערער. בסוף כל ג' וג' בר קפרא לטעמיה דאמר צריך למחות בסוף כל ג' וג' הילכך מנהג הוא לערער הרבה פעמים: ערער. מיחה בפני עדים: אם מחמת טענה ראשונה ערער. דבכולהו מחאות טעין קאכיל לארעאי בגזלנותא הרי זו מחאה והלכך אין לו חזקה למחזיק אבל אם במחאה ראשונה הזכיר שבגזלנות ירד אל שדה זו ובמחאה שניה הזכיר כי משכנתא בידו ואני מוסר לכם עדות זו כדי שלא יחזיק בה ויאמר מכורה היא בידי כיון ששינה בטענתו אינה מחאה ונתקיימה החזקה ביד המחזיק וה''ה למוחה ג' מחאות בתוך שלש שנים משני טענות המכחישות זו את זו דאין כאן מחאה כלל לא ראשונה ולא אחרונה והויא חזקה לסוף ג' דכיון דמיחה מחאה אחרת בשנה שניה שמכחשת מחאה של שנה ראשונה מודה הוא דההיא מחאה שלא כדין הוה והודאת בעל דין כמאה עדים דמי ובטלה לה לההיא מחאה קמייתא וכ''ש זו שניה דהוחזק כפרן וכמי שלא מיחה בתוך ג' כלל דמי: ה''ג בפי' ר''ח מחאה בפני שנים ואין צריך לומר כתובו. אלא כותבים לו העדים שטר מחאה למערער להיות בידו לעדות שמיחה בתוך ג' ואע''פ שלא צוה אותם דזכין לו לאדם שלא בפניו ושלא ברשותו דמסתמא ניחא ליה: (רש"י)

 תוספות  לית בה משום לישנא בישא. דקלא אית לה וסופו שידע אע''ג דמלוה ע''פ אפי' בכמה עדים אינו גובה מן הלקוחות וטעמא משום דלית ליה קלא כדאמר לקמן (דף מב.) דהתם הוי טעמא משום דמאן דיזיף בצינעא יזיף ועוד דהתם אין יודעין מי יקח שיגידו לו פלוני חייב אבל מאן דידע מחאה יאמר למחזיק: לית בה משום לישנא בישא. פירוש לאותו שאומר לפני ג' דבפרק יש בערכין (ערכין דף טו:) מייתי עלה הא דא''ר יוסי מעולם לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי פי' שלא היה חושש אם ישמעו בעלים: מ''ד בפני ב' קסבר מחאה שלא בפניו לא הוי מחאה. תימה להאי לישנא דרבא קאמר לקמן מחאה בפני ב' ולעיל פסק רבא מחאה שלא בפניו הויא מחאה: סהדותא בעינן. ואי לאו משום סהדותא הוה סגי בחד דחברך חברא אית ליה ואע''פ שלשון הרע אין נשמע היינו לפי שמעלימין אותו מבני אדם ומ''ד בפני ג' בעי גלויי מילתא כמו בלה''ר: כיון שמיחה שנה ראשונה שוב אין צריך למחות. פ''ה עד סוף ג' שנים וא''ת מתני' היא דקתני עד כדי שיחזיק שנה ויודיעוהו שנה ויבא לשנה אחרת וימחה אלמא דאין צריך למחות רק פעם אחת תוך ג' שנים וי''ל דאי ממתניתין ה''א דאין צריך כי אם מחאה אחת בסוף ג' אבל אם מיחה בתחלת ג' ושוב לא מיחה בכל אותן ג' ס''ד דמודה שהיא שלו ואין לפרש דאין צריך למחות עד עולם דא''כ פליגי אדר''ל והוה ליה למימר ר''ל אמר: וצריך למחות בסוף כל ג'. אין לפרש דטעמא שלא יאמר לקחתי אחר המחאה כדפ''ה כיון דעל כרחו מודה דמעיקרא קודם מחאה לא בתורת מכירה נחת בה אין נאמן לומר אחרי כן קניתי ועוד דא''כ שפיר קרי ליה גזלן אלא טעמא כדפ''ה משום דתלת שנין מזדהר איניש בשטריה אחר המחאה ותו לא ולהאי טעמא הא דאמר לעיל (דף לא.) אבל אכלה שית שנין אין לך מחאה גדולה מזו פליגא אהך דהכא דקאמר דצריך למחות כל ג' ונראה דכההיא הלכתא דסתמא דגמרא קאמר לה ולא כמו שפסק ר''ח דהלכה כבר קפרא: מחאה בפני שנים ואין צריך לומר כתובו. ואם תאמר ומה מועיל הכתיבה והא לא חשיב שטר אם לא נעשה מדעת מי שהוא חובתו כגון שטר מכר (תוספות)


דף מ - א

ואין צריך לומר כתובו מודעא בפני שנים ואין צריך לומר כתובו הודאה בפני שנים וצריך לומר כתובו קנין בפני שנים ואינו צריך לומר כתובו וקיום שטרות בשלשה (סימן ממה''ק) אמר רבא אי קשיא לי הא קשיא לי האי קנין היכי דמי אי כמעשה בית דין דמי ליבעי תלתא אי לא כמעשה בית דין דמי אמאי אינו צריך לומר כתובו בתר דבעי הדר פשטא לעולם לאו כמעשה בית דין דמי והכא טעמא מאי דאינו צריך לומר כתובו משום דסתם קנין לכתיבה עומד רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו לא כתבינן מודעא אלא אמאן דלא ציית דינא אביי ורבא דאמרי תרוייהו אפי' עלי ועליך אמרי נהרדעי כל מודעא

 רש"י  וכן מודעא בפני שנים. מי שאנסוהו למכור וליתן את שלו בעל כרחו ולכתוב שטר מכירה או מתנה בפני עדים צריך להודיע קודם לכן לשני עדים ולומר דעו לכם שמכירה זו או מתנה של שדה זו שאני רוצה לעשות לפלוני שלא ברצון נפשי אעשה כי אונסני ומכריחני בעל כרחי ולא יהיה ממש באותו שטר שאעשה והיום או למחר תבענא ליה בדינא ומרענא לשטרא אפומייכו שמסרתי מודעא לפניכם קודם שנעשה השטר ודוקא קודם כתיבת השטר אבל אחרי כן אין המודעא שוה כלום דאם כן כל השטרות שבעולם כשיתחרט אחר שנעשו ונמסרו בכשרות יבא לפוסלן: ואין צריך לומר כתובו. שטר מודעא כללא דמילתא כל מידי דזכות הוא לו אין העדים צריכין ליטול הימנו רשות והא דלא כייל ותני להו ולימא מחאה ומודעא וקנין בפני ב' ואין צריך לומר כתובו היינו משום דרבא קאמר להו משמיה דר''נ ולאו בחד יומא שמעינהו אלא כל מילתא שמעה באפי נפשיה והדר חברינהו רבא כחדא כסדר כמו ששמען והיינו דכתבינן ביטול מודעי בשטרי מכירה ומתנה דמעתה לא תועיל המודעא כדמוכח בערכין בפרק האומר בסופו (דף כא:) גבי גט דמהני ביטול המודעות והוא הדין לכל השטרות: הודאה בפני ב'. אדם שמודה לחבירו בפני ב' שחייב לו מנה צ''ל כתובו שיצוום הלוה לכתוב לו שטר למלוה לעדות דכל שעה שירצה לגבות חובו יוציא שטרו על הלוה אבל שלא ברשות לוה אין כותבין דחוב הוא לו וכיון דעל הלוה לכתוב והוא לא צוה איכא למימר דלא ניחא ליה לעשות חוב שחייב מלוה בשטר דעד השתא הוה מלוה על פה ואע''ג דהודה בפני עדים נאמן הוא לומר כל שעה שירצה פרעתי דקיי''ל (לקמן קע.) המלוה לחבירו בעדים א''צ לפרעו בעדים ועכשיו כשיש בידו שטר אין הלוה נאמן לומר פרעתי אלא א''כ יביא עדים שפרע בפניהם אפילו הוציא המלוה על הלוה כתב ידו של לוה שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין ואינו נאמן לומר פרעתי כ''ש בשטר שיש בו עדים: קנין. סודר על כל דבר בפני ב' ולא בעי תלתא ומשום דגבי קיום שטרות אמר ג' הוצרך לפרש בכל הני דדי בשנים: ואין צ''ל כתובו. כדמפרש טעמא לקמן: קיום שטרות בג'. מי שיש לו שטר על חבירו וחושש שמא ילכו העדים למדינת הים או ימותו וכשיבא לגבות חוב הכתוב בשטר יטעון הלוה כי פרוע הוא או מזוייף הוא ויצטרך לקיים שטרו בעדים המכירים חתימת ידי עדים שבשטר ולא ימצא כיצד יעשה הולך לב''ד ומביא העדים עצמן ומעידין על חתימת ידיהן בפני ב''ד והם כותבים בסוף השטר למטה מחתימת העדים במותב תלתא כחדא הוינא ונפק שטרא דא קדמנא ואתו פלוני ופלוני ואסהידו אחתימות ידייהו ואישרנוהי וקיימנוהי כדחזי וחותמים בו ג' הדיינים והוא הנפק וגם אשרתא דדייני ולכך צריך ג' דשנים שדנו דיניהן דין אלא שנקראין ב''ד חצוף בסנהדרין (דף ג.) והכא אפי' דיעבד נמי לא דא''כ מה יש בין הנפק לשטר שלמעלה הימנו הכא תרי חתימי והכא תרי חתימי ודומה לב' עדים שמעידים ששמעו מפי עדים שלמעלה שהשטר כשר ועד מפי עד פסול אבל כשהן ג' והן ב''ד זו עדות גמורה שהעידו על חתימת ידן לפני ב''ד והכשירו ב''ד את השטר ועכשיו חותמין ב''ד ששטר זה כשר הוא ודומה לפסק דין: אמר רבא אי קשיא לי. בכל הנך דינים דאמר לי רב נחמן גבי קנין לחוד הוא דקשיא לי האי קנין למאי מדמי ליה רב נחמן אי כמעשה ב''ד דמי ומשום דדומה לדין של דיינין שמוציאים מזה ונותנין לזה ואף עדי קנין ע''י עדותן שרואין בקנין יוצא ממון זה בשעת הקנין מיד המקנה ליד הקונה ומשום דדמי למעשה ב''ד קאמר ר''נ אין צ''ל כתובו אלמא אע''ג דחוב הוא למקנה לכתוב שטר וליפות זכותו של קונה אפ''ה כותבים העדים בלא רשותו כדין כל מעשה ב''ד שכח ב''ד יפה והפקירן הפקר לכתוב כל הנעשה בפניהן וא''כ ליבעי ג' כקיום שטרות: ואי לאו כמעשה ב''ד דמי. ומשום הכי קאמר דסגי בב' אמאי אינו צ''ל כתובו והלא חוב לו לכתוב בלא רשותו: לעולם לאו כמעשה ב''ד. דהא ודאי סהדותא בעלמא הוא ומשום הכי סגי בב': דסתם קנין לכתיבה עומד. משום דאין לאחר קנין כלום דכיון דמקנה ליה בסודר בפני עדים וממהר להקנותו מיד ואינו מדחהו עד שילך וימשוך במטלטלין או ילך ויחזיק בקרקעות מתכוין הוא להקנותו בעין יפה ומסתמא רוצה שיכתבו לו כדאמר בכתובות בפ' אע''פ (דף נה.) אמר לעדים כתובו וחתומו והבו ליה קנו מיניה לא צריך לאימלוכי ביה כשירצו לכתוב השטר שמא חזר דסתם קנין לכתיבה עומד אבל לא קנו מיניה איכא למ''ד התם צריך לאימלוכי ביה ואע''ג דציום בהדיא לכתוב לו: אמאן דלא ציית דינא. סרבן בדין דאי ציית דינא לימא ליה לא אניסת דאי קאניס לך אמאי לא תבעת ליה בדינא: אפי' עלי ועליך. דצייתינן דינא ראוי לכתוב עלינו מודעא דזימנין דאין ב''ד מזומן מיד: (רש"י)

 תוספות  מדעת מוכר ושטר מתנה מדעת נותן ושטר מלוה מדעת לוה ועדות נמי לא חשיב דמפיהם ולא מפי כתבם ופירש''י בפי' החומש שלא יכתבו עדותן באיגרת וישלחו לב''ד וי''ל דתקנת חכמים היא שיהא חשוב עדות כדי לבטל החזקה בעדות כל דהו שבדבר מועט מבטלים החזקה דהא אפילו יתברר לנו שלא שמע המחזיק מחאה מהני לבטל החזקה וגם במודעא תקנת חכמים היא להציל הנאנס וקיום שטרות נמי משום דמעשה ב''ד הוא וכל מעשה ב''ד נכתב שלא מרצון החייב ועוד אומר ר''י ששמע מן ר''ת שנוהגים לשלח העדים עדותם באיגרת לב''ד וחשיב עדות והא דדרשינן בספרי. מפיהם ולא מפי כתבם לא אתא אלא למעוטי דוקא אלם שאינו בר הגדה אבל ראוי להגדה אין הגדה מעכבת בו והא דאמרינן בפ''ב דכתובות (דף כ.) כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אחר כמה שנים והוא שזוכר מעצמו אבל אין זוכר מעצמו לא היינו כשאינו מוציא כתב ידו בב''ד ועוד שמא עד אחד בכתב אין חשוב עדות שאין שטר אלא בב' להכי לא מהני בההיא דכתובות אפי' יוצא כתב ידו אלא א''כ זוכר בראיית עדות וצ''ע בההיא דעד אחד בכתב בגט פשוט . (לקמן דף קסה. ושם ד''ה אמר.) וא''ת מאי קמ''ל דאין צ''ל כתובו פשיטא כיון דזכותו הוא ובמחאה איכא למימר דנקיט ביה ואין צ''ל כתובו אגב אחריני ולא אתא לאשמועינן במחאה אלא שהיא בפני ב' אבל במודעא קשה למאי איצטריך וי''ל דאתא לאשמועינן דאע''פ שלא צוה להם לכתוב והם כתבו שצוה כשרה ולא מיחזי כשקרא דמסתמא לפיכך מחה או מסר מודעא בפניהם כדי שיכתבו: קנין בפני ב' ואין צריך כו'. אומר ר''ת דלא אתא למעוטי שלא יהא חשוב קנין כשנעשה שלא בפני שנים דהא אמרינן בקדושין (דף סה:) דלא איברו סהדי אלא לשקרי ואמרי' בפ' הזהב (ב''מ דף מו.) גבי היה עומד בגורן כו' ואי אמרינן מטבע נקנה בחליפין ניקנינהו ניהליה אגב סודר ומפרק דלית ליה סודר ולקנינהו אגב קרקע דלית לי' והא עומד בגורן קתני כשאינו שלו איכפל תנא לאשמועינן בגברא ערטילאי דלית ליה כלום אלא ש''מ דאין מטבע נקנה בחליפין ואי לא חשיב קנין בלא עדים לישנינן דליכא עדים ועוד דבפ''ק דסנהדרין (דף ו.) אמרו רבנן פשרה ביחיד אע''ג דפשרה בעיא קנין כדמסיק התם: ואין צריך לומר כתובו. וכותבין בלא רשותו כל זמן שלא חזר בו ומיהו יכול לחזור בו כדאמרינן לקמן בפ' המוכר את הספינה (דף עז.) זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה והא דאמרינן בריש אע''פ (כתובות דף נה. ושם ד''ה כתובו) כתובו וחתומו והבו ליה קנו מיניה לא צריך לאימלוכי ביה לאו דוקא משום דאמר להו כתובו דאפי' לא אמר להו נמי כדאמרינן הכא אלא משום דבעי למימר לא קנו מיניה צריך לאימלוכי ביה אע''ג דאמר להו כתובו: קיום שטרות בשלשה. אע''ג דר''נ גופיה ס''ל בסנהדרין (דף ה:) ב' שדנו דיניהם דין קיום שטרות שאני כדפ''ה דאי ליכא אלא ב' מה יש בין קיום שטר לשטר שלמעלה הימנו הכא תרי חתימי והכא תרי חתימי ודומה לב' עדים ששמעו מפי עדים שלמעלה שהשטר כשר ועד מפי עד פסול אבל כשהם ג' ניכר שהם ב''ד שהעידו עדים לפניהם על כתב ידם והכשירו השטר ודומה לפסק דין והא דאמרינן בפ' ב' דכתובות (דף כב. ושם ד''ה ודלמא) ג' שישבו לקיים את השטר ומת אחד מהן צריכי למיכתב במותב תלתא הוינא וחד ליתוהי ואמר ר''נ ואי כתב ביה בי דינא תו לא צריך ודלמא ב''ד חצוף הוא דאמר שמואל ב' שדנו דיניהן דין דכתב ביה בי דינא דרבנן דבי רב אשי ודלמא רבנן דבי רב אשי כשמואל סבירא להו לא ששמואל סובר דקיום שטרות בשנים אלא ה''פ ודלמא רבנן דבי רב אשי סבירא להו בקיום שטרות כדשמואל בעלמא אבל שמואל מצי סבר שפיר דקיום שטרות בג' אע''ג דבעלמא ב' שדנו דיניהן דין כמו ר''נ וא''ת. דרב נחמן גופיה קאמר בב''מ (דף לא:) גבי עובדא דאיסור גיורא ורב ספרא עבוד עסקא וכו' משמע התם דתרי לאו ב''ד מדקאמר ליה זיל אייתי לי תלתא דפלגת קמייהו א''נ תרי מגו תלתא וי''ל דהתם מיירי דלא עשאן ב''ד בפירוש אלא פלג קמייהו בסתם הלכך אי קמי תרי פלג נראה דלעשותן עדים נתכוין ואי קמי תלת פלג נראה דלעשותן ב''ד נתכוין אבל במקום שעשאן ב''ד בפירוש בשנים סגי [וע''ע תוס' גיטין לב: ד''ה ורב נחמן]: אמאן דלא ציית דינא כו'. תימה מודעא דמאי אי דגיטין ודמתנה גלוי מילתא הוא דודאי הוא אנוס בשום ענין שאין יכול לבא לבית דין ואי דזביני והא אמר רבא לא כתבינן מודעא אזביני וכ''ת רבה ורב יוסף לית להו דרבא מ''מ הוה ליה למיפרך ולשנויי כדפריך בסמוך אנהרדעי ועוד והא אביי ורבא גופייהו דאמרי תרוייהו אפי' עלי ועליך א''כ לא איירי במודעא דזביני וכי ההוא מעשה דפרדיסא לא שייך הכא דאפי' ציית דינא פשיטא דכתבינן: (תוספות)


דף מ - ב

דלא כתיב בה אנן ידעינן ביה באונסא דפלניא לאו מודעא היא מודעא דמאי אי דגיטא ודמתנתא גלויי מילתא בעלמא היא ואי דזביני והאמר רבא לא כתבינן מודעא אזביני לעולם דזביני מודי רבא היכא דאניס וכמעשה דפרדיסא דההוא גברא דמשכין פרדיסא לחבריה לתלת שנין בתר דאכלה תלת שני חזקה אמר אי מזבנת לי מוטב ואי לא כבישנא לשטר משכנתא ואמינא לקוחה היא בידי כה''ג כתבינן מודעא: אמר רב יהודה האי מתנתא טמירתא לא מגבינן בה היכי דמי מתנתא טמירתא אמר רב יוסף דאמר להו לסהדי זילו אטמורו וכתבו ליה ואיכא דאמרי אמר רב יוסף דלא אמר להו תיתבו בשוקא ובבריתא ותכתבו ליה מאי בינייהו איכא בינייהו סתמא אמר רבא והויא מודעא לחברתה אמר רב פפא הא דרבא לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דההוא גברא דאזל לקדושי אתתא אמרה ליה אי כתבת לי כולהו נכסיך הוינא לך ואי לא לא הוינא לך אזל כתביה לה לכולהו נכסי אתא בריה קשישא א''ל וההוא גברא מה תהוי עליה אמר להו לסהדי זילו אטמורו בעבר ימינא וכתבו ליה אתו לקמיה דרבא אמר להו לא מר קנה ולא מר קנה מאן דחזא סבר משום דהויא מודעא לחברתה ולא היא התם מוכחא מילתא דמחמת אונסא הוא דכתב לה אבל הכא מר ניחא ליה דליקני ומר לא ניחא ליה דליקני איבעיא להו

 רש"י  דלא כתיב בה אנן עדים ידעינן באונסא דפלניא. שאונס גמור יש לו ומכירין אנו איזה אונס אי לא כתב בה הכי אלא סתמא כתבו פלוני אמר לנו שנאנס: מודעא דמאי אי. במודעא דמסר אגיטא ואמתנה לא צריך כולי האי אלא כיון דמודע לסהדי דהאי גיטא שאני נותן לאשתי אנוס אני בו ולא ברצון נפשי עשיתי לפיכך דעו שאני מבטלו בפניכם וכן המתנה שאני מקנה לפלוני אנוס אני ואיני מקנה אותה ברצוני תהא מבוטלת אע''ג דלא ידעי סהדי אונסא דיליה הרי גט והמתנה בטלין: גלוי מילתא בעלמא היא. כלומר הרבה בני אדם יוכלו לידע אונסו דכיון דאינו מקבל ממון במתנה ובגט זה שנותן אם איתא דניחא ליה ליתנה מדעתו למה לו למסור מודעא ואי לא ניחא לו ליתן למה לו ליתן גט ומתנה אלא ודאי נאנס בגט ובמתנה זו הלכך אין צריך לפרש אונסו דלא דמי לזביני דהתם צריך לפרש דאיכא למימר סתם מוכר לא ברצונו מוכר אלא משום חסרון מעות והלכך איכא למימר דמסר מודעא דקסבר היום ולמחר כשיהיו לי מעות מפיקנא מודעא ותבענא ליה לדינא ויחזור קרקע שלי ואני אשלם מעותיו אבל הכא אם ברצון נפשו נותן גט ומתנה בלא אונס למה כותב מודעא בחנם לא יתן גט ולא איצטריך לכתוב מודעא אלא ודאי אנוס הוא ומשום הכי תקינו בגיטין דלא למיכתב גיטא עד שיבטל הבעל כל מודעות שמסר וכך הוא מפורש בערכין בפרק האומר משקלי עלי (דף כא:) אמר רב ששת האי מאן דמסר מודעא אגיטא מודעיה מודעא פשיטא לא צריכא דעשייה וארציה מהו דתימא כיון דארציה בטולי בטליה למודעיה קמ''ל עד דאמר בטלתיה ואימא כיון דארצי בטליה ולא צריך לפרושי דבטליה ואמרינן א''כ נתני וכן אתה אומר בגיטי נשים כופין אותו עד שיתן אמאי קתני עד שיאמר רוצה אני אלא קמ''ל עד דמפרש דבטליה ודוקא מודעא שיש בה אונס אבל בלא אונס אי טעין ואמר גט שאעשה לא יהא גט אין זה ביטול דכיון דלא נאנס כלל אנן סהדי דגמר בלבו בשעת מעשה לעשותו גט גמור ולא מהני ביה ביטול דקודם כתיבה אלא א''כ ביטלו אחר כתיבה: דגלויי מילתא בעלמא היא. כלומר די לנו בגלויי מילתא בעלמא דלא חיישינן אם תתגלה מילתא או לא דסברא היא דאניס כדפרישית: ואי דזביני. שמוסר מודעא שנאנס ולפיכך לא הויא מודעא עד שיעידו העדים שמכירין באונסו משום דאיכא למימר דלא אניס אלא השתא למעות צריך והיום ולמחר ליבעי למיחרט בההיא מכירה כשיזדמנו לו מעות ולפיכך מסר השתא מודעא לבטל מכירתו: לא כתבינן מודעא אזביני. נראה לי טעמא דרבא משום דאמרינן לקמן בפירקין (דף מח.) הלכתא תליוה וזבין זביניה זביני ולא אמרן אלא בשדה סתם שכפאוהו למכור אחת משדותיו והוא בירר מעצמו אחת מהן ומכרה דלא הוי אונס אבל בשדה זו לא כו' והלכך לא כתבינן מודעא דאי בשדה זו הא לא הוי זביניה זביני ולא צריך מודעא אלא יביא עדים שאנסוהו ותיבטל שטר מכירה בלא שום מודעא ואי בשדה סתם הא הוי זביניה זביני ואין אונס בזה השדה שהרי מדעתיה בירר ומכר את זה השדה ומודעא זו שיכתוב פסולה היא דמודעא בלא אונס לאו כלום היא ומיהו רב הונא דאמר לקמן תליוה וזבין זביניה זביני חזינן דאכשר מודעא אזביני דלית ליה הך סברא דרבא: ומשני מודי רבא דכתבינן מודעא היכא דאניס. כה''ג דמעשה דפרדס דלקמן דמתוך פחד שמפחידין אותו להפסיד הפרדס לגמרי בלא דמים קמזבין ליה אין בלבו למכור לגמרי אלא עד שינצל מן הפחד הכא ודאי כתבי' מודעא דהא אונס גמור הוא דאי לא מזבין ליה מערער למחזיק יפסיד אותו המחזיק למערער בטענותיו דהכא הוא דאמרי נהרדעי דצריך למיכתב אנו יודעים ביה כו': האי עובדא דפרדסא פר''ח היאך ידעו העדים באונס של בעל הפרדס דאם בפני עדים אמר לו המחזיק טענות דלקמן אין צריך מודעא אלא יעידו ששמעו לזה המחזיק שבא בעקיפין על בעל הפרדס ויטול בעל הפרדס את שלו וכך פירש אתא מריה דפרדיסא גבי סהדי ואודעינהו הני מילי שרוצה זה לגוזלו פרדס בטענותיו ואמר להו אנא תבענא ליה קמייכו ושמעו מיניה דטעין זבינתא ניהלי ולית לך עלי ולא מידי ובתר הכי א''ל בחשאי אנא מזביננא לך ואמר ליה כתוב לי שטר מכירה שלא בפני כדתנן כותבין שטר למוכר אע''פ שאין לוקח עמו והביאהו לי ואתן לך הדמים והלך זה וסיפר לעדים מה שאמר לו זה לכתוב לו שטר מכירה וכן עשה וקודם שכתב ומסר השטר מכירה אמר לעדים אתם שמעתם שטען לקוחה היא בידי זה ג' שנים ואנא כתבנא ליה שטר מכירה כמו שאמר שלא בפניו ואקבל הדמים השתא מסר אנא מודעא קמייכו דלאו ברעות נפשי מזביננא להאי פרדיסא אלא משום דכפר במשכנתא ובתר הכי תבענא ליה לדינא ומפקינא לה מיניה על ידי שיראה שטר מכירה זה שמהיום ואני אוציא המודעא לפניו המבטלתו והוא לא יתן לבו לטעון ולומר שג' שנים היתה לקוחה לו הקודמין לשטר זה: כה''ג. שמפסיד הכל אם לא ימכור מודי רבא דכתבי מודעא: מתנתא טמירתא. מתנה טמונה לקמיה מפרש: לא מגבינן בה. דשמא נתנה לאחר כבר או לעשותה מודעא לחברתה נתכוין כדלקמן: איטמורי. הטמינו עצמכם: ה''ג ואיכא דאמרי אמר רב יוסף דלא אמר להו תיתבו בשוקי ובבריתא. לא ציום לכתוב בשווקים וברחובות אלא סתם אמר להו כתובו: איכא בינייהו סתמא. שאמר להו כתובו סתם ולא אמר להם איטמורו וגם לא ציום לכתוב בשוקי ובבריתא ללישנא קמא דרב יוסף כשרה וללישנא בתרא פסולה דצריך לומר להם כתובו בשוקא וחתמוה בברא ובפירוש ר''ח גרסינן דאמר להו לא תיתבו בשוקא ובבריתא ואי אפשר לומר כן דלשני לשונות דרב יוסף משמע סתמא כשרה: בשוקא ובבריתא. לעין כל כתובו לו: אמר רבא והויא. הך מתנתא טמירתא מודעא לבטל חברתה שטר מתנה או מכירה גלויה וכשרה שנכתבה אחרי כן על שדה זו לאדם אחר דלכך כתבה להך טמירתא דלא לחזיק בהאי שדה האיך בתרא: אלא מכללא איתמר. וטעות הוא: אתא בריה קשישא. קודם כתיבת השטר לאשה: אמר להו לסהדי. קודם שנכתב שטר האשה: זילו איטמורו בעבר ימינא. באותו מקום: וכתבו ליה. לבני ויקדם שטרו ויגבה הכל: לא מר קנה. הבן משום דהויא טמירתא: ולא מר קנה. האשה משום דטמירתא הויא לה מודעא לבטלה: ולא היא. דמתנה טמירתא כמאן דליתיה היא ולא הויא מודעא: דמחמת אונסא. שאינה חפיצה בו אא''כ יכתוב לה הלכך לא גמר בלבו להקנות לה אלא עד שישאנה ויחזור בו והלכך התם הוא דהויא במקום מודעא: אבל הכא. דליכא טענת אונס בבתרייתא לא הויא מתנה טמירתא קמייתא מודעא לבתרייתא שהיא עשויה כתקנה לבטלה דבקמייתא לא ניחא ליה דליקני הואיל ועבדה טמירתא אבל אחרון שנעשה לו שטר ראוי ניחא ליה דליקני שמעינן מהכא דמתנתא טמירתא לא הויא מודעא לחברתה אלא היכא דאיכא אונס בבתרייתא אונס דמוכח אבל בלא אונס ניחא ליה דליקני: (רש"י)

 תוספות  איכא דאמרי אמר רב יוסף דלא אמר להו תיתבו כו'. אהך גירסא קשה לר''י מאי קבעי מאי בינייהו הא בהדיא חולקין בסתמא ועוד דפסקינן לקמן הלכתא דחיישינן בסתמא וא''כ היכי מגבינן כולהו מתנתא כיון דאינו אומר לסהדי כתבו בשוקי ברייתא ומיהו לפי שנוהגים עתה לכתוב בשטרי מתנה ואמר לנו מתנה זו כתבוה בשוקא וחתמוה בברא הלכך כי אמר להו נמי סתמא דעתו . לומר כמו שכותבים בשטרות ובימי האמוראים לא היו נוהגים לכתוב כך לכך היה צריך לומר להם בפירוש כתבו בשוקא כו' ור''ח גריס דאמר להו לא תיתבו בשוקא ברא וקרי ליה סתמא שאינו אומר להם להטמין עצמו ואומר שלא לפרסם והיינו סתמא כלומר לא פרסם ולא הטמינם אבל כתובו לא חשיב סתמא וכשר לפר''ח ולפיכך מה שנהגו לכתוב בשטרות מתנה זו כתבוה בשוקא וחתמוה בברא אינו אלא לשופרא דשטרא ומיהו לישנא דסתמא לא משמע הכי: (תוספות)


דף מא - א

סתמא מאי רבינא אמר לא חיישינן רב אשי אמר חיישינן והלכתא חיישינן: מתני' כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה כיצד אמר לו מה אתה עושה בתוך שלי והוא אמר לו שלא אמר לי אדם דבר מעולם אינה חזקה שמכרת לי שנתת לי במתנה אביך מכרה לי אביך נתנה לי במתנה הרי זו חזקה והבא משום ירושה אינו צריך טענה: גמ' פשיטא מהו דתימא האי גברא מיזבן זבנה ליה האי ארעא ושטרא הוה ליה ואירכס והאי דקאמר הכי סבר אי אמינא מיזבן זבנה לי האי ארעא אמרי לי אחוי שטרך הלכך לימא ליה אנן דלמא שטרא הוה לך ואירכס כגון זה {משלי לא-ח} פתח פיך לאלם הוא קמ''ל (ענ''ב סימן) רב ענן שקל בידקא בארעיה אזל הדר גודא בארעיה דחבריה אתא לקמיה דרב נחמן א''ל זיל הדר והא אחזיקי לי אמר ליה כמאן כר' יהודה ור' ישמעאל דאמרי כל בפניו לאלתר הוי חזקה לית הלכתא כוותייהו א''ל והא אחיל דאתא וסייע בגודא בהדאי אמר ליה מחילה בטעות היא את גופך אי הוה ידעת לא עבדת כי היכי דאת לא הוה ידעת הוא נמי לא הוה ידע רב כהנא שקל בידקא בארעיה אזל הדר גודא בארעא דלא דידיה

 רש"י  סתמא מאי. משום דתרי לישני אמר רב יוסף לעיל ואיכא בינייהו סתמא חד פסל וחד מכשר הלכך קבעי הכא אמאי סמכינן אי אמר להן סתמא כתובו ולא אמר להו תיתבו בשוקא ובברייתא ולא אמר להן נמי איטמרו מי הוי מתנתא טמירתא או לא ויש מפרשין דאמודעא קאי דאוקימנא דלא הויא מתנתא טמירתא מודעא לחבירתה אבל סתמא מי הויא מודעא ולא נהירא כלל דלההוא לישנא דאמרי' סתמא פסולה ודאי לא הויא מודעא דהיינו טמירתא: לא חיישינן. דאינה טמירתא אלא כשרה: חיישינן. לטמירתא ולא מגבינן בה ואי מגבינן לא מהדרינן עובדא והיינו דלא קאמר רב אשי דלא מגבינן אלא חיישינן דספק הוא והיכא דקיימא ארעא תיקום: והלכתא חיישינן. דלא מגבינן בה והלכך צריך לכתוב בתוך השטר וכך אמר לנו כתבוה בשוקא וחתמוה בברא ואע''ג דלא אמר אלא כתבוה לו סתם שטר מתנה כמו שתקנו חכמים קאמר: מתני' כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה. בין בחזקת ג' שנים דקרקעות ובתים ואילנות בין בחזקת יום אחד כגון הנך דאמרינן לעיל (דף ו.) אחזיק להורדי כו' מיירי וקאמר דצריך לטעון מאיזה כח החזיק בה והלכך כיון דטעין טענתא מעליא שבדין ירד לקרקע זה ומתוך כך החזיק בה כשיעור חזקה שאמרו חכמים וזה שתק ולא מיחה הויא חזקה ואין המערער נאמן לומר לא על ידי ירד לקרקע שלי אלא בלא רשותי דאם כן למה הניחו להחזיק: שלא אמר לי אדם דבר מעולם אינה חזקה. בגמרא פריך פשיטא: משום ירושה. שאומר אכלתיה שני חזקה מכח ירושת אבי שהיה מוחזק בה ביום מותו: אינו צריך טענה. לומר היאך בא ליד אביו דאין אדם בקי בקרקעות אביו היאך באו לידו ומיהו ראיה בעדים בעי שראו את אביו הוחזק בה יום אחד והכי מפרש בגמרא: גמ' פשיטא. דכיון דאין לו טענה אינה חזקה: מיזבן זבנה ליה. האי ארעא מזה המערער לקחה ואבד שטרו: אמרי לי אחוי שטרך. שאינו בקי בדינין לידע שחזקה במקום שטר עומדת: קמ''ל. דאי טעין טענינן ליה ואי לא טעין אנו לא ילפינן ליה למיטען שמעינן מהכא דאי הוה טעין הכי מהמנינן ליה דכה''ג אינו קרוי חוזר וטוען דאין זה מכחיש טענות ראשונות: שקל בידקא בארעיה. שטף מים נכנס בשדהו ונטל את המחיצות ולא נודע מקומן: הדר גודא כו'. עשה כותל חדש בינו לבין שכנו והרחיב קרקע שלו ועשה הכותל בשדה חבירו: והא אחזקי. שבניתי כותל על פיו ובצואתו כדאמר לקמיה דאתא וסייע גודא בהדאי וכמאן דאמר לי חזוק וקני דמי וכיון שעל פיו עשיתי וגם החזקתי יום או יומים שהיה כותל שלי בקרקע שלו והוא ידע ולא מיחה אלא שתק הרי חזקתי חזקה שיש עמה טענה ואידך הוה טעין לא נתתיה ושני חזקה לא החזיק: א''ל כמאן. טענת והא אחזיקי דסבירא לך חזקת יום אחד הויא חזקה היכא דידע מערער ולא מיחה: כר''י. דמתני' דתלי טעם דג' שנים כדי שיהא באספמיא שנה כו' הא אם קרוב בתוך מהלך יום שיוכל לידע מיד כשידע ולא ימחה תהיה חזקה וכר' ישמעאל בר' יוסי נמי בשלהי פרקין (דף נט:) ת''ר מעשה באדם אחד שפתח חלונותיו לחצר השותפין בא לפני ר' ישמעאל א''ל החזקת משום דס''ל בפניו לאלתר הויא חזקה: אין הלכה כו'. אלא כרבנן דאמרי דכל דבר חזקה ג' שנים מיום ליום בעינן: והא אחיל כו'. והא יש לי טענה ודאית שהקנה לי קרקע דיש לי עדים שראו שהיה מסייע לי לבנות הכותל וכמאן דאמר לך חזק וקני דמי: מחילה בטעות היא. שלא היה יודע שאתה בונה בתוך שלו: מי הוה עבדת. בתמי' אלא גם אתה טעית וכסבור היית שאתה בונה בתוך שלך: (רש"י)

 תוספות  שלא אמר לי אדם דבר מעולם. והוא הדין דאפי' אם אמר זבינתיה מפלוני דזבנה מינך דלא הויא חזקה עד שיאמר אתה מכרתי לי כדקתני סיפא אלא הא עדיפא ליה למינקט שלא אמר לי אדם דבר מעולם לאשמועי' דלא הוי פתח פיך לאלם כדאמר בגמ': אמרי לי אחוי (לי) שטרך. וכשלא אוכל להראות שטרי שהפסדתיו יאמרו שגזלתיה אבל כשאומר לא אמר לי אדם [דבר] מעולם לא יאמרו שגזלתיה אלא ראיתי שלא מיחו בידי והחזקתי בה ונמצא שמחל לי: והא אחזקי לי. פירש הקונטרס בניתי כותל על פיו והוא סייע לי וכיון שבמצותו עשה הוי חזקה שיש עמה טענה וקשה דמדקאמר בתר הכי והא אחיל משמע דעד השתא לא הוה מחזיק בה מטעם מחילה ועוד דלאלתר הוה ליה לרב נחמן למימר מחילה בטעות הואי ונראה לפרש דרב ענן הוה טעין שלקח ממנו ולא הי' לו עדים שלקחה והיה רוצה להיות נאמן מתורת חזקה וכי א''ל רב נחמן דלאו חזקה היא השיב לו רב ענן והא אחיל דאע''פ שאינו נאמן לומר לקחתיה תהא שלי מטעם מחילה דסייע בגודא בהדאי והיה לו עדים או היה מודה בסיועו ואין הסוגיא מוכחת כן: שלא אמר לי אדם דבר מעולם פשיטא. קשה למהר''ם דמאי פריך פשיטא הא לעיל (דף כח:) פריך גמרא אלא מעתה חזקה שאין עמה טענה כו' ופירש שם בתוספות פירוש א' דאפי' אמר [שלא אמר] לי אדם דבר מעולם פריך ונראה לומר דמכח סיפא דמשמע דאפי' מפלוני. דזבנה מינך זבינתה לא הויא חזקה פריך פשיטא ונראה כי זה דוחק דמנא ליה למיפרך ארישא טפי מאסיפא דהא מרישא איכא למידק איפכא וליפרוך טפי מסיפא לרישא ונראה לי דמקשה לא מסיק אדעתיה דנטעון ליה אנן ולהכי פריך פשיטא דטענה גרידא אינה מועלת דאינה טענה ומשני דס''ד דנטעון ליה אנן דכיון דלא מיחה שלש שנים ודאי מכר לו או מחל ועוד יש לומר דלרבנן דרבי ישמעאל דלא ילפי משור פריך פשיטא אבל קשה דבמתניתין לא הוזכרו רבנן ומתני' כר' ישמעאל ונראה דפריך אחזקה דיום אחד דמתני' נמי איירי בה מדקתני כל חזקה כדפ''ה: כמאן כר''י. קשה לרשב''א דהאמר רב ענן לעיל (דף לח:) לדידי מפרשא לי מיניה דמר שמואל מחאה בפני עדים שאין יכולין לומר לו כו' משמע דלא בעי בפניו מחאה והיינו דלא כר''י ושמא סבר כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא: אמר ליה מחילה בטעות הואי. וקשה דבפ' איזהו נשך (ב''מ דף סו: ושם ד''ה התם) אמר רב נחמן השתא דאמור רבנן אסמכתא לא קני הדרא ארעא והדרי פירי למימרא דסבר רב נחמן מחילה בטעות לא הויא מחילה והא איתמר המוכר פירות דקל לחבירו כו' ואמר רב נחמן ומודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה ומשני התם זביני והכא הלואה ופירש הקונטרס הכא הלואה ומיחזי כרבית שמתחלה בהלואה באו לידו וכרבית קצוצה דמו ואין אבק רבית אלא במכר כגון לקח ממנו פירות דריש מתניתין דהתם משמע דבכ''מ לרב נחמן מחילה בטעות הויא מחילה בר מהתם בהלואה דמיחזי כרבית והכא סבר רב נחמן דלא הויא מחילה ומיהו בלאו הכי קשה על פירושו דהא אמר רבינא התם בריש פירקא (דף סב.) דמשכנתא בלא נכייתא בדינינו אין מחזירין ממלוה ללוה דלא חשיב רבית קצוצה ומסתמא דלא פליג עליה רב נחמן ונראה לרבינו תם דה''פ דבכ''מ סבר רב נחמן דלא הויא מחילה כדאמר הכא ובריש המפקיד (ב''מ דף לה.) קאמר נמי רב נחמן התם שומא בטעות הוא ובספ''ק דגיטין (דף יד.) נמי אמר דקנין בטעות חוזר אלא היינו טעמא דרב נחמן דהתם זביני ולא הויא מחילה בטעות שאפי' היה המוכר יודע שיוכל לחזור לא היה חוזר דניחא ליה דליקו בהימנותיה וגמר ומקני אבל הכא הויא הלואה והלוה אינו מקני ליה אלא בתורת מכר והמכר אינו כלום דאסמכתא היא ולא גמר ומקני וכיון דהדרא ארעא הדרי נמי פירי אבל אם היה נותן בתורת רבית היה קונה דאבק רבית אין יוצא בדיינים ורבא דהוה בעי לאותובי אונאה לא היה יודע זה הפירוש שאם היה יודע לא היה מקשה כלום מאונאה דהכא לא הויא מחילה בטעות כדפרי' גמר ומקני ור''נ . היה משיב מאיילונית לפי סברת רבא כלומר אדמותבת לי מאונאה תסייען מאיילונית אלא על כרחך צריך אתה לחלק כדפרישית: (תוספות)


דף מא - ב

אתא לקמיה דרב יהודה אזיל אייתי תרי סהדי חד אמר תרתי אוצייתא עאל וחד אמר תלת אוצייתא עאל א''ל זיל שלים תרתי מגו תלת א''ל כמאן כרבי שמעון בן אלעזר דתניא אמר ר' שמעון בן אלעזר לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על שתי כיתי עדים שאחת אומרת מנה ואחת אומרת מאתים שיש בכלל מאתים מנה על מה נחלקו על כת אחת שאחד אומר מנה ואחד אומר מאתים שבית שמאי אומרים נחלקה עדותן ובית הלל אומרים יש בכלל מאתים מנה א''ל והא מייתינא לך איגרתא ממערבא דאין הלכה כר' שמעון בן אלעזר א''ל לכי תיתי ההוא גברא דדר בקשתא בעיליתא ארבע שני אתא מארי דביתא אשכחיה א''ל מאי בעית בהאי ביתא א''ל מפלניא זבינתה דזבנה מינך אתא לקמיה דר' חייא א''ל אי אית לך סהדי דדר בה איהו דזבנת מיניה ואפי' חד יומא אוקימנא לה בידך ואי לא לא אמר רב הוה יתיבנא קמיה דחביבי ואמרי ליה וכי אין אדם עשוי ליקח ולמכור בלילה וחזיתיה לדעתיה אי א''ל קמאי דידי זבנה מינך מהימן מיגו דאי בעי א''ל אנא זבנתה מינך אמר רבא כוותיה דר' חייא מסתברא דקתני הבא משום ירושה אינו צריך טענה טענה הוא דלא בעי הא ראיה בעי ודלמא לא ראיה בעי ולא טענה בעי ואיבעית אימא שאני לוקח דלא שדי זוזי בכדי איבעיא להו נראה בו מאי אמר אביי היא היא רבא אמר עביד איניש דסיאר ארעיה ולא זבין: שלשה לקוחות מצטרפין אמר רב וכולם בשטר למימרא דסבר רב שטר אית ליה קלא ועדים לית להו קלא והאמר רב המוכר שדה בעדים גובה מנכסים משועבדים התם לקוחות

 רש"י  חד אמר. רב כהנא עייל כותלו בתוך של חבירו: תרתי אוצייתא. שתי שורות קרקע על פני השדה כדגרסינן בהשותפין (לעיל דף יב.) תלת אוצייתא בי''ב גופני: תרתי מגו תלת. תרתי אוצייתא מן השלש שמעיד האחד דתרוייהו מיהא מודו דתרתי אוצייתא עייל דבכלל תלת איכא תרי: א''ל. רב כהנא לרב יהודה: כמאן. דיינת לי דהא תרוייהו מכחשי האי להאי ותבטל עדותן: א''ל כר''ש בן אלעזר. שהלכה כמותו ואליבא דב''ה: ואחת אומרת מאתים. היו באותו היום באותה שעה באותו מקום: שיש בכלל מאתים מנה. דהיינו מאה זוז ואין כת שניה מכחשת על מנה שכת ראשונה מעידה אלא מוסיפין הן מנה אחת אבל כת ראשונה מכחשת לשניה על אותו מנה שמוסיפין ובאותו מנה שני אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה ולא ישלם: נחלקה עדותן. דמאי דקמסהיד מר לא קמסהיד מר: ב''ה אומרים יש בכלל מאתים מנה. ונוטל מנה הכא נמי יש בכלל תלת אוצייתא תרתי ומיהדר ליה: א''ל. רב כהנא לרב יהודה: והא מייתינא איגרתא כו'. דאפי' ב''ה מודו דנחלקה עדותן: א''ל אהדר מיד עד דמייתית איגרתא. וכרב יהודה קיימא לן שכן נעשה הדין: בקשתא. מקום: בעיליתא. בעליה: דזבנה מינך. בחזקת שהייתי סבור דזבנה מינך לקחתיה ממנו: דדר בה. ההוא דאמרת דזבנה לך: אפי' חד יומא. כדי לאמת דבריך ואוקמה בידך הואיל והחזקת שני חזקה ושוב לא תצטרך להביא עדים שלקחה מבעליו אותו שמכרה לך משום דטוענין ליורש וטוענין ללוקח דהבא משום ירושה ומשום מקח אינו צריך טענה אלא ראיה שדר בה המוכרה לו יום אחד בעי: חביבי. ר' חייא דודו של רב כדאמרינן בסנהדרין (דף ה.) דרב בר אחוה דר''ח ובר אחתיה דר''ח: ואמרי ליה. לחביבי אמאי צריך להביא עדים שראוהו בבית יום אחד: וכי אין אדם עשוי ליקח בלילה. ולמכור לאחר שיתן לו ריוח באותו לילה עצמו והוה לך לאוקומי להאי אנכסיה בטענה זו דהא טוענין ללוקח ומיהו כר''ח קיי''ל כדמוכח מסקנא: וחזיתיה לדעתיה. דרבי חייא: דאי טעין ליה. האי מחזיק קמאי דידי זבנה מינך ההוא דזבנה ניהלי מהימן: מיגו דאי בעי אמר כו'. הלכך כיון דטעין נמי טענה מעלייתא אני יודע שממך לקחה מהימן דהשתא הויא ליה חזקה שיש עמה טענה אבל כי טעין מפלניא זבנתה בחזקת דאמר לי דזבנה מינך אבל איני יודע אם לקחה ממך אם לאו היינו חזקה שאין עמה טענה הואיל ואפי' יום אחד לא נראה דדר בה: כוותיה דר' חייא. דצריך להביא עדים שדר בה המוכרה לו יום אחד: הבא משום ירושה. והוא הדין משום לקיחה: אין צריך טענה. הך טענה דלעיל דקתני מתניתין אתה מכרת לי אתה נתת לי במתנה אין צריך יורש לטעון ולומר אתה מכרת לאבי: אבל ראיה. בעדים שדר בה יום אחד מיהא בעי מדלא קתני הבא משום ירושה אינו צריך כלום דייקינן הכי: ודילמא לא ראיה כו'. והכי קאמר הבא משום ירושה אין צריך שום טענה בעולם אלא זו בלבד מאבי אני יורשה אבל לא עדי דירת יום אחד ולא טענת מכירה ומתנה שניתנה לאביו בעי: ה''ג ואי בעית אימא שאני לוקח כו'. אפילו אם תאמר כי היורש צריך ראיה דדר ביה מורישו יום אחד לוקח עדיף טפי מיורש דלוקח אילו לא ברירא ליה מילתא דודאי זבנה המוכרה לו מבעל הקרקע לא הוי שדי זוזי בכדי הלכך ודאי קם אמילתא שפיר כשלקחה ואין צריך לא ראיה ולא טענה: איבעיא להו נראה בו. המוכרה ללוקח זה באותו קרקע למוד כמה ארכו וכמה רחבו מאי מי חשיבא עדות ראיה כעדות דירה ומשום דכר' חייא קיימא לן קבעי לה: שלשה לקוחות מצטרפין. שדה שיש עדים שהיתה של ראובן כל הימים והחזיק בה שמעון שנה כי טוען שקנאה מראובן ואח''כ מכרה שמעון ללוי בשטר והחזיק לוי שנה ואח''כ מכרה לוי ליהודה וכתב לו שטר מכירה כדלקמן והחזיק בה שנה הרי שלש שנים ואתא ראובן וקמערער ואומר כי לא מכרה לשמעון ויהודה טוען הרי החזקנו בין שלשתינו שלש שנים ולא מחית ושמעון שלקחה ממך שאנו באין מכחו לא היה לו ליזהר בשטרו יותר מג' שנים וראובן משיב לפי שכל אחד מכם לא החזיק שלש שנים אלא שנה לא חשתי למחות שהייתי רואה שאתם יראים להחזיק כדמחזקי אינשי ולא הייתי יודע שבשביל שהייתם מוכרין זה לזה לסוף שנה לפיכך לא החזקתם כל אחד כי אם שנה: מצטרפין. הלקוחות ויפסיד ראובן דכיון דבשטר לקחו זה מזה כדמפרש רב בסמוך עדים שבשטר אפקו לקלא וידע ראובן ומדלא מיחה הפסיד אבל בלא שטר מצי טעין האי דלא מחאי שלא החזיק אחד מכם שלש שנים ולא אחזקיתו כדמחזקי אינשי כדאמרינן לעיל (דף כט:) באמתא: וכולן בשטר. אשני לקוחות אחרונים קאי אבל לוקח ראשון שלקח מן המערער מה לנו ולשטרו [דאם יש לו שטר פשיטא דאין יכול לערער]: שטר אית ליה קלא. שמתאספין לכותבו ולחותמו והכל שומעין: ועדים לית להו קלא. מכירה בעדים בלא שטר: המוכר שדהו בפני עדים. וקבל עליו אחריותו: גובה. הלוקח מן המוכר אפי' מנכסים ששעבד ומשכן או מכר קרקעותיו אחרי מכירה זו שקבל עליו אחריותה וטעם משום דעדים מפקי לקלא וידעו הלקוחות שמכר זה קרקע באחריות והיה להם להניח למוכר בני חורין כשיעור האחריות אלמא עדים בלא שטר אית להו קלא: שאני לקוחות. אע''ג דמכירה בעדים בלא שטר לית ליה קלא ממילא אלא אם כן יפשפשו ויחקרו הדבר: (רש"י)

 תוספות  אתא לקמיה דרב יהודה כו'. ומסיק דרב יהודה כר''ש בן אלעזר ס''ל ותימה דבפ' זה בורר (סנהדרין דף ל: ושם לא. ד''ה הוא) אמר רב יהודה עדות המכחשת זה את זה בבדיקות כשרה בדיני ממונות ומוקי לה באחד אומר ארנקי לבנה ואחד אומר. ארנקי שחורה אבל אחד אומר מנה שחור ואחד אומר מנה לבן אין מצטרפין נהרדעי אמרי אפי' א' אומר מנה לבן ואחד אומר מנה שחור ומסיק דאינהו דאמור כר''ש בן אלעזר דהכא משמע דרב יהודה דפליג אנהרדעי פליג אר''ש בן אלעזר דהכא וי''ל דרב יהודה נמי כרשב''א ובהא פליגי דנהרדעי סברי דאחד אומר מנה שחור ואחד אומר מנה לבן דמי למילתיה דר''ש בן אלעזר דלא דייקי ביה סהדי ודמי לארנקי ורב יהודה סבר דלא דמי כלל לארנקי דהתם דאין זה גוף המעשה לא היה להן לבדוק אבל מנה דגוף הדבר הוא שמעידין עליו דייקי וקסבר דמודה ר''ש בן אלעזר במנה שחור דבטלה עדותן אפי' לב''ה ולא דמי למנה ומאתים דעבידי דטעו טפי אלא מדמה מנה שחור ומנה לבן לאחד אומר חבית של יין וא' אומר של שמן דבהא מודו כולי עלמא דנחלקה עדותן כדאיתא התם: נחלקה עדותן. הקשה ריב''א לב''ש דאמרי בכת אחת נחלקה עדותן דחשיבי להו עדות מוכחשת ואפי' בב' כיתי. עדים נמי תבטל עדותן דהוי נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אפילו הן מאה כדאמר בפ''ק דמכות (דף ה:) ואומר ר''י דלאו פירכא היא דמצינו למימר דב''ש כר' יוסי סבירא להו דאמר התם במה דברי' אמורים בדיני נפשות אבל בדיני ממונות תתקיים העדות בשאר והכי הלכתא דפסיק רב נחמן כוותיה ואפי' לרבי נמי מצי למימר דהכא מצי מיירי כגון דאתו למיחזי ואפי' אתי לאסהודי הני מילי כי מסייעי אהדדי הוא דאמר נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אבל הכא דהא מכחשי אהדדי לא: (תוספות)


דף מב - א

אינהו אפסידו אנפשייהו ומי אמר רב הכי והתנן המלוה את חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדים ע''י עדים גובה מנכסים בני חורין וכי תימא רב תנא הוא ופליג והא רב ושמואל דאמרי תרוייהו מלוה על פה אינו גובה לא מן היורשים ולא מן הלקוחות מלוה אזביני קא רמית מלוה כי קא יזיף בצנעא קא יזיף כי היכי דלא ליתזלו נכסיה עליה זביני מאן דזבין ארעא בפרהסיא זבין כי היכי דליפוק לה קלא ת''ר אכלה האב שנה והבן שתים האב שתים והבן שנה האב שנה והבן שנה והלוקח שנה הרי זו חזקה למימרא דלוקח אית ליה קלא ורמינהי אכלה בפני האב שנה ובפני הבן שתים בפני האב שתים ובפני הבן שנה בפני האב שנה ובפני הבן שנה ובפני לוקח שנה הרי זו חזקה ואי סלקא דעתך לוקח אית ליה קלא אין לך מחאה גדולה מזו אמר רב פפא כי תניא ההיא במוכר שדותיו סתם: מתני' האומנין והשותפין והאריסין והאפוטרופין אין להם חזקה לא לאיש חזקה בנכסי אשתו ולא לאשה חזקה בנכסי בעלה ולא לאב בנכסי הבן ולא לבן בנכסי האב במה דברים אמורים במחזיק אבל בנותן מתנה והאחין שחלקו והמחזיק בנכסי הגר נעל וגדר ופרץ כל שהוא הרי זו חזקה:

 רש"י  אינהו אפסידו אנפשייהו. דשדו זוזייהו בכדי שהיה להם לחקור יפה אם מכר שום קרקע באחריות ולא עשו לפיכך הפסידו אבל גבי שלש לקוחות אין להפסיד המערער דכיון דליכא שטר במכירות הללו ולא יצא הקול ממילא לא היה לו לחקור דמימר אמר לפי שיראים להחזיק בקרקע שלי לא אכלוה כל אחד שלש שנים: ומי אמר רב הכי. דמכירת קרקע באחריות בעדים בלא שטר גובה הלוקח כשיטרפוה ממנו מנכסים משועבדים: בשטר. דסתם שטר לאחריות נכתב ואפילו לא נכתב קי''ל אחריות טעות סופר הוא וכמי שנכתב דמי: מנכסים משועבדים. מלקוחות וכגון שלא שבקו ליה ללוה בני חורין לגבות המלוה מהם: ע''י עדים. כלומר בלא שטר: מנכסים בני חורין. וכגון שמודה שלא פרעו דהא קי''ל המלוה חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים אבל ממשועבדין לא יגבה דעדים בלא שטר לית להו קלא ולא אמרינן לקוחות אפסידו אנפשייהו וקשיא לרב: מלוה על פה. היינו מלוה את חבירו בעדים: אינו גובה לא מן היורשין כו'. טעמא מפרש בשילהי מכילתין שיעבודא לאו דאורייתא ומיהו לא קי''ל הכי אלא כדמפרש התם הלכתא גובה מן היורשין ולא מן הלקוחות: יזיף איניש בצנעא. ומבקש שלא לפרסם הדבר כדי שאם יבא למכור קרקע לא יבינו העולם שהוא דחוק לפרוע מעות ולא יקחו ממנו ביוקר הלכך מאי הוה להו ללקוחות למיעבד: מאן דזבין בפרהסיא קזבין. כדי שיקפצו עליה לוקחין והלכך אפסידו לקוחות אנפשייהו שאם חקרו יפה היו שומעין בני אדם שמכר מוכר זה כבר קרקע באחריות: אכלה האב שנה. ומת ואכלה בנו אחריו שתים ולא מיחה המערער: הרי זו חזקה. שמצטרפין לשלש שנים דיורש כרעיה דאבוה הוא ולא מצי מערער למטען משום דלא אחזיק כל אחד שלש שנים לא מחיתי שהרי הכל יודעים שדרך הבן לירש את האב: ולוקח שנה. שמכרה לו הבן בשטר: למימרא דלוקח. מיורש אית ליה קלא: ורמינהי כו'. ולרב לא פריך לעיל דרב בלוקח מלוקח מיירי הלכך אלימא ליה טפי למיפרך ממאי דדמי ליה: אית ליה קלא. והיה לו למערער למחות ומשום דלא מיחה הויא חזקה: אכלה. המחזיק: בפני האב. שהיתה שלו שנה שאומר שלקחה מן האב: ובפני הבן. לאחר מות האב: ובפני הלוקח. שלקחה מן הבן ויש לו שטר: הרי זו חזקה. ולא מצי מפיק ליה לוקח דבן מידיה דמחזיק משום דקטעין מחזיק שטר היה לי מן האב ונזהרתי בו בשמירתו שלש שנים ועכשיו אבד הימני שלא חששתי לשמרו אחר שהחזקתי שלש שנים בלא מחאה שלא ידעתי מלקיחתך מן הבן לסוף שתי שנים דלוקח מבן לית ליה קלא ולא הויא מחאה: אין לך מחאה גדולה מזו. שמכרה הבן לסוף שתי שנים ללוקח זה והיה למחזיק להזהר בשטרו כל הימים עד דמרע ליה לשטרא דהאי לוקח אבל בשלש שנים אחר השטר אין די ומפקינן מידא דמחזיק אם לא נזהר בשטרו כדאמרינן בפירקין לעיל (דף לא.) אבל שית אין לך מחאה גדולה מזו: אמר רב פפא. לעולם אימא לך דלוקח אית ליה קלא והכא אמאי לא חשבי מחאה לקיחת הלוקח מן הבן משום דמכר לו הבן כל שדותיו סתם אותן שהיו של אביו וטוען הלוקח שגם זה השדה קניתי בכלל קרקעות כולן דאמרינן ליה כל שדותיו מכר לך חוץ מזו אבל אם מכר זה השדה בפני עצמו בטלה חזקתו של מחזיק דאין לך מחאה גדולה מזו ויש מפרשים במוכר כל שדותיו ומכר לו בפירוש גם זו עמהן ולאו מילתא היא דסתם משמע שלא פירש: מתגי' האומנין. בעלי אומנות שמוליכין להם בביתם לתקן כלים כגון צבעין או כובסין או חייטין או סורקי בגדים שטוענין לקוח הוא בידי: אין להם חזקה. ולא בחזקת שלש שנים מיירי דסתם אומן לא שייך אלא במטלטלין וחזקת שלש שנים לא נאמרה אלא במקרקעי אבל במטלטלי מי שהוא מוחזק בשל חבירו אפילו שעה אחת שאנו רואים שיוצאים מתחת ידו אע''פ שיש לחבירו עדים שהיה שלו נאמן זה המוחזק לומר לקוח הוא בידי דסתם לוקח מטלטלין מחבירו בלא עדים הוא קונה ובלא שטר חוץ מדברים העשויין להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחין הן בידי דאינו נאמן כדקי''ל במסכת שבועות (דף מו:) וה''נ גבי אומנין אפילו דבר שאינו עשוי להשאיל ולהשכיר ועשוי לשלחו לאומן כדי לתקנו אין לו חזקה לטעון לקוח בידי מאחר שיש עדים לאידך שהיה שלו וטוען שלחתיו לך לתקנו: שותפין. שלקחו קרקע בשותפות והחזיק אחד בחלק חבירו ואכל כל הפירות שלש שנים אינה חזקה שכן דרך שותפין לאכול זה פירות שלש שנים או ארבע שנים ואח''כ יאכל זה כמו כן ובסדר משנת רבינו גרשום הכי גרסי' השותפין והאפוטרופין והאריסין אבל אומנין לא קתני והכי הוה מסקנא בגמרא דכולי עלמא יש שותף שאין לו חזקה וכיון דשותף אין לו חזקה כל שכן אומן כדמפרש בגמ': והאריסין. שיורדין לתקן הקרקע למחצה לשליש ולרביע אם טוען שני חזקה החזקתי בקרקע ואכלתי הפירות אינה חזקה שיכול לומר המערער לאריסות הורדתיו ודמי הפירות היה משלם לי או זקפתים עליו במלוה אי נמי מנהג אריסים לעבוד קרקע עשר שנים וחמש שנים אוכלין הבעלים כל הפירות של כל השדה ואחר כך אוכלין אריסים חמש שנים כנגדן: לא לאיש. שאוכל פירות נכסי מלוג של אשתו חזקה בנכסי אשתו דאורחיה דבעל למיכל פירי ואם יגרשנה תטול נכסי מלוג שלה ובגמרא פריך פשיטא: בנכסי בעלה. אם אכלה פירות של שדה בעלה ג' שנים אינה יכולה לטעון לקוח הוא בידי דכיון דמזונות אשה על בעלה שביק לה למיכל פירי ובגמ' פריך פשיטא: ולא לאב בנכסי הבן ולא לבן כו'. דומיא דאפוטרופין נינהו זה בנכסיו של זה: בד''א. כל החזקות הללו דאינו חזקה וגם יש מהן דהויין חזקה וצריך ג' שנים: במחזיק. כדמפרש בגמ' בחזקה שיש עמה טענה ומחלוקת שחבירו מערער עליו: אבל בנותן מתנה. בפנינו ומודה לו שילך ויחזיק בה וקי''ל דקרקע נקנית בכסף בשטר ובחזקה ובההיא חזקה שהיא במקום קנין לקנות קרקע כיון דנעל וגדר כו' הויא חזקה לקנות: שחלקו. ורוצה כל אחד לזכות בשלו שלא יוכלו לחזור זה בזה: בנכסי הגר. שאין לו יורשין וכל הקודם להחזיק בנכסיו זכה: נעל. עשה דלת: וגדר. או גדר חומה: ופרץ. פירצה כדי שיכנס בה: כל שהוא. בגמ' מפרש: הרי זו חזקה. לבלתי חזור זה בזה כיון דברשות חבירו החזיק: (רש"י)

 תוספות  מלוה על פה אינו גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות. לא איצטריך אלא משום יורשין דלקוחות תנינא בהדיא וקסבר שעבודא לאו דאורייתא ומלוה בשטר שהוא גובה היינו שלא תנעול דלת בפני לוין ומכר נמי משום תקנת השוק ואע''ג דביורשין לא שייך לחלק בין מלוה על פה למלוה בשטר מ''מ כל היכא דגבי לקוחות חיישינן משום נעילת דלת כמו מלוה בשטר או מלוה הכתובה בתורה למ''ד (קדושין כט:) ככתובה בשטר דמי או כשעמד בדין או עשה עבדו אפותיקי גבי נמי מיתמי אבל מלוה על פה כיון דלא חשש לעשות שטר לגבות מלקוחות כי לא גבי נמי מיתמי ליכא נעילת דלת והא דאמרי' בפ''ק דבבא קמא (דף יא:) גבי הלכה גובין מן העבדים אמר רב נחמן לעולא אמר ר''א אפילו מיתמי לא מיניה מיניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה שם מפורש: בפני האב שנה כו'. והא דאמרינן בפרק שני דכתובות (דף יז: ושם ד''ה ואחת) אמר רב הונא אין מחזיקין בנכסי קטן ואפילו הגדיל לא כמו שיש מפרש שם דיתום אפילו גדול במילי דאבוה קטן הוא ואין מועלת חזקה לגביה אפילו שהיה גדול כשמת אביו דהא הכא אמר בהדיא דהוי חזקה כשאכל בפני הבן והאב שני חזקה אלא דוקא שהיה קטן כשמת אביו אינה חזקה אע''פ שאחרי כן הגדיל. ר''י: ואי סלקא דעתך לוקח אית ליה קלא אין לך מחאה גדולה מזו. אור''י דהוי מצי לשנויי כאן בשטר כאן בלא שטר דאין מצטרפין אלא בשטר כדאמרינן לעיל אלא שמא דעדיפא מיניה קא משני: (תוספות)


דף מב - ב

גמ' אבוה דשמואל ולוי תנו שותף אין לו חזקה וכל שכן אומן שמואל תני אומן אין לו חזקה אבל שותף יש לו חזקה ואזדא שמואל לטעמיה דאמר שמואל השותפין מחזיקין זה על זה ומעידין זה על זה ונעשים שומרי שכר זה לזה רמי ליה רבי אבא לרב יהודה במערתא דבי רב זכאי מי אמר שמואל שותף יש לו חזקה והאמר שמואל שותף כיורד ברשות דמי לאו למימרא דשותף אין לו חזקה לא קשיא הא דנחית לכולה הא דנחית לפלגא אמרי לה להאי גיסא ואמרי לה להאי גיסא רבינא אמר הא והא דנחית לכולה ולא קשיא הא דאית בה דין חלוקה הא דלית בה דין חלוקה גופא אמר שמואל שותף כיורד ברשות דמי מאי קמ''ל שותפות אין לו חזקה לימא שותף אין לו חזקה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לומר שנוטל בשבח המגיע לכתפים בשדה שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע: ומעידין זה לזה

 רש"י  גמ' אבוה דשמואל. וגם לוי חבירו: תנו. במתני': שותף. השותפים והאפוטרופין כו' אבל אומן לא תנו דכ''ש דאין לו חזקה דהא אין לו חלק כלל דנימא מיגו דהיה לו חלק בו קנה מחבירו את חלקו אלא ודאי לתקנן ניתן לו: אבל שותף יש לו חזקה. דאם איתא דלא מכר לו חלקו היה לו לעבוד את האדמה ולאכול הפירות בשותפות: מחזיקין זה לזה. אם האחד מחזיק בחלקו ובחלק חבירו ג' שנים הויא חזקה: ומעידין. זה על חלקו של זה להעמידה בידו אם בא אחד מן השוק לערער עליו ולא הוי נוגע בעדות כדמפרש לקמן: ונעשין כשומרי שכר זה לזה. שאם מבית אחד מהן נגנב דבר של שותפות חייב לשלם כשומר שכר וזהו שכרו שגם חבירו ישמור הכל כשיעור זמן שמשמר זה עכשיו: והא אמר שמואל שותף. שמחזיק בכל השדה גם בחלקו של חבירו: כיורד ברשות דמי. כלומר כאילו נתן לו חבירו רשות וצוהו להיות במקומו כדין אריס דמי: לאו למימרא דשותף אין לו חזקה. דהוי כאריס שיורד ברשות ולכך לא הויא חזקתו חזקה ולקמן מפרש דאכתי לשאר דברים קאמר שמואל כיורד ברשות דמי מדלא קאמר בהדיא שותף אין לו חזקה: דנחית לכולה. שדה שקנו שניהם: דנחית לפלגא. בחלק המובחר החזיק ואמר חלקנו והגיע זה לחלקי והחזקתי בו שלש שנים ואידך טעין עדיין לא חלקנו אלא כך התנינו בינינו שתאכל אותו חלק ג' שנים ואני אחריך כמו כן ג' שנים: אמרי לה להאי גיסא. יש מתרצים בענין זה הא דאמר שמואל שותף יש לו חזקה דנחית לכולה דמנהג שותפים ליטול בשותפות פירות כל שנה ושנה או זה יטול חצי הקרקע וזה החצי ולשנה הבאה למפרע מה שלקח זה אשתקד יקח זה עכשיו שכל אחד רוצה ליהנות בכל שנה מחלקו וזה שהניח להחזיק לחבירו ג' שנים בכל השדה ודאי מכר לו את חלקו והלכך הויא חזקה: והא דאמר שמואל אין לו חזקה דנחית לפלגא. שכן דרך שותפין לאכול זה פלגא ואידך חבריה פלגא שלש שנים או ארבע ואחר כך אוכלין למפרע בענין זה ארבע שנים אחרות: ואמרי לה להאי גיסא. היכא דנחית לכולה לא הויא חזקה שכן הוא מנהג השותפין לאכול שדה שלש שנים והלכך לא מצי טעין לקוח חלקך בידי והיכא דנחית לפלגא הויא חזקה דסברא הוא דחלקו דאם איתא דניחא ליה ליהנות מחלקו בכל שנה ולא להמתין שלש שנים או ארבע שנים אחר חבירו כמנהג שותפין לא היה לו לברר חלק אחר לבדו אלא יעשו בשותפות ויחלקו הפירות: הכי גרסי' רבינא אמר הא והא דנחית לכולה הא דאית בה דין חלוקה. ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה הויא חזקה דכיון דיש כדי לזה וכדי לזה אינו מנהג להניח האחד להקדים לו חבירו ג' שנים אלא אם כן מכר לו חלקו: דלית בה דין חלוקה. אינה חזקה דהתם מנהג הוא לאכול זה שלש או ארבע שנים שלימות כל השדה ואתר כך זה משום דבשניהם ביחד אינו כדאי והכי קיימא לן והך עובדא דרמי בר חמא ורב עוקבא בר חמא דזבון אמהתא בשותפות מר משתמש ראשונה שלישית כו' בריש פרקין (דף כט:) ופרשינן טעמא כי היכי דלא ליחזקו אהדדי ה''ה דאי הוה כל אחד משתמש שלש שנים רצופין לא תהוי חזקה דהא לית בחדא אמתא דין חלוקה והלכך לא תהוי חזקה ואינהו דאחזוק בסירוגין משום דלמא לא ידעי העדים לסוף ג' שנים שלקחוה בשותפות ויטעון המחזיק בה שאינו שותף ותהוי חזקתו חזקה: לומר שנוטל. כדין אריס שיורד ברשות אפי' בשבח המגיע לכתפים גמר פירי כגון קמה לקצור וענבים לבצור נוטל כל החצי כדין אריסי העיר ואפילו הוא שדה שאינו עשוי ליטע אלא לזריעה ונטעה הוא נוטל כל דינו כאילו עשוי ליטע כדין היורד ברשות דאילו יורד שלא ברשות שמין לו וידו על התחתונה דאם השבח יתר על היציאה נוטל את היציאה ואם היציאה יתר על השבח נוטל יציאה שיעור שבח כדאמר בב''מ בהשואל (דף קא.) היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות אמר רב שמין לו וידו על התחתונה ושמואל אומר אומדין כמה אדם רוצה ליתן על שדה זו ליטע וא''ר פפא לא פליגי כאן בשדה העשויה ליטע כאן בשדה שאינה עשויה ליטע והכא חשיב להאי שותף כיורד ברשות והלכך שקיל בשדה שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע ואי הוה אמר שמואל שותף אין לו חזקה הוה אמינא דידו על התחתונה הואיל ובלא רשות חבירו ירד: (רש"י)

 תוספות  אבל שותף יש לו חזקה. יש ענין לשותף דאין לו חזקה כדמפרש לקמן וא''ת א''כ ליתני במתני' שותף אין לו חזקה אע''פ שיש שותף שיש לו חזקה כי היכי דתני אריס אע''פ ששאר אריס שאינו אריסי בתי אבות יש להן חזקה ויש לחלק: שותף כיורד ברשות דמי לאו למימרא דאין לו חזקה. וא''ת מנא ליה דילמא לענין שנוטל בשבח המגיע לכתפים כדאמר בסמוך וכ''ת דמשמע ליה דבכל ענין מדמי ליה לאריס דלמא כשאר אריסים קאמר שיש להן חזקה ולא כאריסי בתי אבות: שבח המגיע לכתפים. מפרש רש''י בכמה מקומות וכן רבינו שמואל דמגיע לכתפים כגון ענבים הראויין ליבצר וקשה דאמרי' בפ''ק דב''מ (דף טו:) והא מעשים בכל יום וקא מגבי שמואל לבעל חוב בשבח המגיע לכתפים ואי ס''ד היינו ענבים הראוים ליבצר א''כ בעל חוב לא גבי מינייהו כדאמר בכתובות פ' נערה (דף נ:) אמר ליה זיל הב ליה מתמרי דעל בודיא אמר ליה לא יהא אלא בעל חוב דחזו לבודיא קאמינא סוף סוף כל העומד ליגדר כגדור דמי דצריכי לדקלא קאמינא אלמא לא גבי מאותם העומדים ליגדר ולאו פירכא היא דהא רש''י נמי לא בעי למימר מאותן העומדים ליבצר מיד אלא כלומר כל דבר שסופו ליתלש כגון פגין או בוסר ור''ת מפרש מגיע לכתפים היינו דבר שבא ע''י טורח ומייתי ראיה מהא דתנן בסוף יש נוחלין (לקמן דף קלד.) האומר זה אחי אינו נאמן ויטול עמו בחלקו מת יחזירו נכסים למקומם נפלו לו נכסים ממקום אחר יירשו אחיו עמו ובעי רבא (שם קלה:) שבח ששבחו נכסים מאליהם מהו בשבח המגיע לכתפים לא תבעי לך דכי נפלו ממקום אחר דמי כי תיבעי לך בשבח שאינו מגיע לכתפים כגון דקלא ואלים ארעא ומסקא שרטון משמע שבח שאינו מגיע לכתפים היינו בא מאליו ולר' אלחנן נראה דאדרבה משם קשה לר''ת דלמה שינה בלשון דמעיקרא קאמר נכסים ששבחו מאליהם מהו ובתר הכי קאמר כי תיבעי לך בשבח שאין מגיע לכתפים דמעיקרא נמי הוה ליה למימר שבח שאין מגיע לכתפים אלא משמע דשבח המגיע לכתפים נמי הוי נכסים ששבחו מאליהם וע''ק לר''ת אמאי קאמר כגון דקלא ואלים ה''ל למימר כגון פירות הבאות מאליהם ואומר רשב''א דאין תימה לפי' רש''י דשבח המגיע לכתפים היינו פירות אמאי חשיב להו כנכסים שנפלו לו ממקום אחר ויטלו אחיו עמו הלא גם להם יש פירות בארצם שהיתה כנגד זו דהא מבעי ליה בדקלא ואלים ארעא ומסקא שרטון אי חשיב כנפלו לו נכסים ממקום אחר כ''ש פירות דאית לן לאחשובינהו טפי כנפלו לו ממקום אחר כדמוכח גבי בכור (לקמן דף קכד.) דפליגי רבי ורבנן בחפירה והוו שיבלי (שלחופי) והוו תמרי אי בכור נוטל פי שנים אי לא ואפ''ה מודו בדקלא ואלים וארעא ומסקא שרטון דשקיל אלמא חשבינן פירות טפי בנפלו לאחר מכן מדקלא ואלים ומצינן למימר שפיר שיטלו אחיו בפירות ואע''פ שגם לקחו נגדם בחלקם דהם טרחו והם אכלו אבל מה שהמת טרח למה לא יקחו בטורח המת כמותו וכתלושים חשיבי ואי תלשם ואח''כ מת זה דבר פשוט שיטלו עמו ומיהו קשה לפי' הקונט' למה הוצרך כאן להאריך ולומר בשבח המגיע לכתפים דהיינו פירות שבכל שנה ושנה כדין אריס לא היה לו לומר אלא שנוטל בשדה שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע דהיינו כדין אריס דיורד שלא ברשות שקיל בשדה העשויה ליטע כדין אריס כדאמר בהשואל (ב''מ דף קא.) היורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות כו' ומסיק דבשדה העשויה ליטע אומדים כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו ולנוטעה ופרש''י דהיינו כדין אריסי העיר אבל לפר''ת אתי שפיר דה''פ שנוטל דוקא בשבח המגיע לכתפים דהיינו בא ע''י טורח בשדה שאין עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע כדין אריס אבל באין מגיע לכתפים לא יטול כדין אריס ואף על גב (דאדם) נוטל בשבח דאתי מעלמא ממילא כדמשמע בפ' מי שאחזו (גיטין דף עד:) הכא שיורד שלא ברשות סבר גמרא דאין לו ליטול בשבח הבא מאליו כדין אריס ומ''מ קשה דבכל מקום גרס ובשדה (. שאינו שלו) בוי''ו ולפירוש זה הוה ליה למימר בשדה בלא וי''ו כיון דחדא מילתא היא ויש ליישב פ''ה ונפרש ההיא דהשואל כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו ולנוטעה דלאו היינו כדין אריס דלאריס נותנין יותר למחצה ולשליש כי עוסק בה לתקנה כמה צרכים אלא ה''פ כמה אדם רוצה ליתן לקבלן ליטע שדה זו ולא ירד בה לאריסות אלא מיד נוטל שכרו ונוטל יותר משכיר יום כי שכיר יום אין עליו לתקן אם יתקלקל (תוספות)


דף מג - א

אמאי נוגעין בעדותן הן הכא במאי עסקינן דכתב ליה דין ודברים אין לי על שדה זו וכי כתב לו מאי הוי והתניא האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקות הימנה לא אמר כלום הכא במאי עסקינן כשקנו מידו וכי קנו מידו מאי הוי הרי מעמידה בפני בעל חובו דאמר רבין בר שמואל משמיה דשמואל המוכר שדה לחבירו שלא באחריות אין מעיד לו עליה מפני שמעמידה בפני בעל חובו הכא במאי עסקינן דקביל עליה אחריות אחריות דמאן אי נימא אחריות דעלמא כל שכן דניחא ליה אלא אחריות דאתיא ליה מחמתיה וכי מסלק נפשיה מיניה מי מסתלק והתניא בני עיר שנגנב ספר תורה שלהן אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר ואם איתא ליסלקו בי תרי מינייהו ולידיינו שאני ס''ת דלשמיעה קאי תא שמע האומר תנו מנה לבני עירי אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר אמאי ליסלקו בי תרי נפשייהו ולידיינו הכא נמי בס''ת ת''ש האומר תנו מנה לעניי עירי אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר ותסברא עניים שקלי דייני מיפסלי אלא אימא אין דנין בדייני עניי אותה העיר ואין מביאין ראיה מעניי אותה העיר ואמאי לסתלקו בי תרי נפשייהו ולידיינו הכא נמי בספר תורה ואמאי קרי להו עניים דהכל אצל ספר תורה עניים הן ואיבעית אימא לעולם כדקתני עניים ממש ובעניי דראמו עלייהו והיכי דמי אי דקיץ להו ליתבו בי תרי מינייהו מאי דקיץ להו ולידיינו הכא במאי עסקינן דלא קיץ להו ואב''א לעולם דקיץ להו וניחא להו דכיון דרווח רווח: ונעשין שומרי שכר זה לזה

 רש"י  אמאי. מעידין זה על זה: נוגעין בעדותן הן. דכל זמן שלא חלקו לגמרי אם יטול שום מערער כלום מן השדה יפסידו שניהן ונמצא דלעצמו מעיד: דכתב ליה. האי מעיד להאי מחזיק דין ודברים אין לי עמך בכל השדה ואפילו על חלקי שהכל שלך והכי משמע דין ודברים לא יהא לי על שדה זו ולשון חכמים הוא לומר אין לי במקום לא יהא לי והלכך כיון דנתן לו חלקו מעיד עליה דלא נוגע בעדות הוא והכי נמי הוה מצי לתרוצי כשהקנה לו חלקו אלא רבותא נקט לאשמועינן דבכי האי גוונא הוי לשון מתנה: מאי הוי. הרי אינו לשון מתנה ואכתי נוגע בעדות הוא: האומר לחבירו. שותף: ואין לי עסק בה. כלומר לא יהא לי עסק בה ומכלל אתה שומע אלא הכל יהא שלך אלא שלא הוציא הדבר בפירוש מפיו: וידי יהו מסולקות לא אמר כלום. דכיון דכבר יש לו חלק בשדה והוא אומר לא יהא לי חלק בו אין זה לשון מתנה לחבירו אלא לשון תפלה הוא הלואי שלא יהא לי חלק בשדה זו וכל זמן שלא אמר יהי נתון לך שדה זו לא יצא עדיין מרשותו ואין תופס לשון זה אלא בדבר שעדיין לא זכה בו והוא מתנה עליו שלא יהא שלו כשיבוא הזמן שעתיד לזכות באותו דבר דאין אדם זוכה בדבר בעל כרחו כדלקמן בפירקין (דף מט.) ובכתובו' (דף פג.) דנחלה הבאה לו לאדם לאחר מכן מתנה עליה שלא יירשנה אבל מכיון שכבר הדבר שלו הוא והוא אומר לא יהא שלי לא אמר כלום דבעל כרחו יהיה שלו כל זמן שלא יתננה לאחרים כן נראה בעיני ועיקר והכי מוכח לקמן בפירקין וי''מ דמשום הכי לא אמר כלום דקאמר אין לי דין ודברים ולא קאמר לא יהא ונמצא שהוא מכזב שהרי יש לו חלק בו והוא אומר אין לי ושבוש הוא דאין זה לשון הגמ' לומר בשום מקום לא יהא והכי מוכח לקמן דקמשני הכא במאי עסקינן בשקנו מידו ולא קא מתרץ באומר לא יהא: כשקנו מידו. שותף חבירו קנה מידו בקנין סודר והשתא דאיכא קנין מועיל התנאי: ובי קנו מידו מאי הוי. אכתי אמאי מעיד להעמיד השדה בידו הרי נוגע הוא בעדות זו דניחא ליה שיהיה השדה ביד השותף מפני שמעמידו האי נותן לפני בעל תובו שאם יש לו שום בע''ח שהלוהו מעות קודם שהקנה לחבירו חלקו שהיה לו בשדה יבא בעל חוב ויטרוף אותה שהרי חציה משועבדת לו ויפטר זה הנותן מבעל חובו ולא יהיה לוה רשע ולא ישלם כדלקמן בשמעתין שאילו יטרפוה מזה בעדים שיאמרו שלא היה לאלו שותפין חלק בה לא יוכל בעל חוב שלו לגבות הימנה והו''ל לוה רשע ולא ישלם: שלא באחריות. וכל שכן באחריות: אין מעיד לו עליה. אין מצטרף עם עד אחר להעמידה בידו ואע''ג דאי הוה מפסיד לוקח לא הדר עליה דמוכר: מפני שמעמידה כו'. ובדלית ליה ארעא אחריתי מוקמינן לה לקמן בשמעתין דלא ניחא למיהוי לוה רשע ולא ישלם: דקביל עליה אחריות. האי שותף לחבירו ממה שהקנה לו וכדמפרש ואזיל דהשתא אינו מעמידה לפני בעל חובו והלכך מעיד: אחריות דעלמא. שלא בשביל חוב חבירו אלא מערער לומר שדה זו של אבותי או שלי היא: כל שכן דאינו מעיד. דנוגע בעדות הוא כשמעיד להעמידו ביד זה דניחא ליה דתיהוי בידו משום דאי מפיק מיניה עליה הדר: אלא אחריות דאתא ליה מחמתיה. אם יטרפוהו בשביל חובו שחייב לאחרים יחזיר לו הדמים הלכך מעיד עליה גבי ערער דעלמא להעמידה בידו שאינו מעמידו בפני בעל חובו דמה הנאה יש לו אם יטרפנה בעל חוב מיד זה ולא יהא כנגדו לוה רשע סוף סוף לוה רשע ולא ישלם הוא גבי חבירו שקיבל עליו אחריות וחייב לשלם ואין לו ונכנס בע''ח זה במקום בעל חוב ראשון וגם אם לא יעיד לו מה מפסיד הרי אחריות דעלמא לא קיבל וממ''נ בין יעיד בין לא יעיד בע''ח אחד הוא דיש לו דהוי כנגדו לוה רשע ולא ישלם ולקמן בשמעתין מוכח דמיקרי לוה רשע מוכר באחריות וטרפוה מן הלוקח ואינו משלם לו: וכי מסלק. שום שותף נפשיה מחלקו: מי מסתלק. בתמיה מי הוי סילוק גמור אפילו לגבי עדות דלא הוי נוגע בעדות כלל ויכול להעיד דאוקמת ליה בשקנו מידו: והתניא כו'. וטעמא משום דאיכא למימר קנוניא הוא דעבוד כדי שיעיד לו עליה ויעמידנה בידו ואחר כך יחזור לשותפותו: אין דנין. הגנב והוא טוען לקחתיו בדמים או שום טענה: ראיה. עדים שראוהו שגנבו או שמעידין שזהו ס''ת של אותה העיר דכולן שותפין ונוגעין בעדותן: ליסתלקו. יכתבו דין ודברים אין לי על ספר תורה זה ויקנו מידם: דלשמיעה קאי. ואין יכול לסלק עצמו שלא יהא נוגע בעדות שהרי נהנה בו ויוצא בשמיעתו אלא אם כן ילך לו לדור בעיר אחרת שלא יהנה בקריאתו: לבני עירי. לצרכי בני העיר לחומות העיר ולכל צרכי רבים: וליסלקו בי תרי מינייהו. שלא יהנו בו כלל ויתנו מכיסם כנגד המנה של צבור: הכא נמי בס''ת. שפירש תנו מנה לבני עירי לקנות בו ס''ת: ותסברא עניים שקלי כו'. גמרא קא פריך עלה ומתרץ לה והדר מקשי מינה ושיטת הגמרא היא זו ועדיין לא סיים קושיא שלו למיפרך מינה עד לבסוף כלומר ותסברא דהכי קאמר דוקא שהדיינין יפסלו בשביל העניים והלא אין נוגעין בעדותן כלל: דהכל אצל ספר תורה עניים הם. שכולן צריכים לו ודרך בני אדם לקרוא בני עירו עניים כשאין להם ס''ת דעניות גדול הוא זה: ואי בעית אימא לעולם. כל הברייתא כדקתני דבעניים ממש מיירי ובדייני העיר שאינן עניים קאמר דמפסלי ודקא קשיא לך דיינין אמאי מפסלי הרי אין נוגעין בעדות: בעניי דרמו עלייהו. על דייני העיר פירוש עשירי העיר וכדמפרש ואזיל דהשתא נוגעין בעדות הן: אי דקיץ להו. דבר קצוב לבני העיר לכל אחד כמה יתן לעניי העיר משלו בכל שנה ושנה: ומשני דלא קיץ להו. אלא הכל לפי הצורך ולפי מחסורן של עניים נותנין דכל זמן שיש מן המנה בעין לא יתנו הדיינין כלום: לעולם דקיץ להו. ואפ''ה ניחא להו לדיינין שינתן המנה לעניים: דכיון דרווח. שיש להם מעות רווח כלומר הרי יש להם מעות ולמה יתנו כלום כל זמן שאין צריכין: (רש"י)

 תוספות  והכי קאמר שנוטל בשבח המגיע לכתפים כאריס שלא יסתלקו אותו כמו קבלן כמו שעושין לנוטע שלא ברשות שמסלקין אותו בכך אפי' משדה העשויה ליטע ובשדה שאין עשויה ליטע כו' פי' ועוד שגם בשדה שאין עשויה ליטע נוטל כמו בעשויה ליטע מה שאין כן בנוטע שלא ברשות: אין לי עסק בה לא אמר כלום. וא''ת דבפרק השולח (גיטין דף מג: ושם) גבי מוכר עבדו לנכרי כו' אמר היכי דמי אונו דכתב ליה לכשתברח ממנו אין לי עסק בך אלמא אין לי עסק בך הוי לשון טוב ואור''י דאין לי עסק בך משמע אלא תהא לעצמך וגבי עבד דמהני הרי את לעצמך מהני נמי אין לי עסק בך אבל בשדה דלא שייך למימר הרי את לעצמך כי אמר נמי אין לי עסק בך לא אמר כלום דכיון דליכא לפרושי אין לי עסק בך אלא תהא לעצמך גבי שדה כמו גבי עבד לא משמע גבי שדה אין לי עסק בה אלא סילוק דין ודברים כדמוכח בכריתות (דף כד:): מפני שמעמידה בפני בעל חובו. וא''ת מאי איריא מפני שמעמידה תיפוק ליה משום דלא ניחא ליה דתיהוי תרעומת עליו כדאמרי' בפ''ק דב''ק (דף ח:) ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות ואתא בעל חובו וקטריף לה מיניה דינא הוא דאתי ראובן ומשתעי דינא בהדיה ולא מצי א''ל לאו בעל דברים דידי את דא''ל לא ניחא לי דתיהוי לשמעון תרעומת עילואי וי''ל דאין נפסל בשביל כך לעדות א''נ הכא מיירי אפילו במכיר בה שהיא שלו דליכא תרעומת: וליסלקו בי תרי מינייהו ולידיינו. וא''ת והא בעינן. תחילתו וסופו בכשרות והכא הוי תחילה בפסול והוי כמו קרוב ונתרחק ואור''י דלא שייך תחילתו בפסלות הכא כיון שאין פסלות תלוי בגוף אלא בממון.: ה''ג ותסברא עניים שקלי ודיינין מיפסלי [אלא] ה''נ בספר תורה ואמאי קרי להו עניים כו': (תוספות)


דף מג - ב

אמאי שמירה בבעלים היא אמר רב פפא דאמר ליה שמור לי היום ואני אשמור לך למחר: תנו רבנן מכר לו בית מכר לו שדה אין מעיד לו עליה מפני שאחריותו עליו מכר לו פרה מכר לו טלית מעיד לו עליה מפני שאין אחריותו עליו מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא אמר רב ששת רישא בראובן שגזל שדה משמעון ומכרה ללוי ואתא יהודה וקא מערער דלא ליזיל שמעון לאסהיד ליה ללוי דניחא ליה דהדרא וכיון דאסהיד ליה דלוי הוא היכי מצי מפיק לה מיניה דאמר ידענא דהאי ארעא דלאו דיהודה היא ובההוא זכותא דקא מפיק לה מלוי ליפקה מיהודה דאמר השני נוח לי הראשון קשה הימנו ואי בעית אימא כגון דאית ליה סהדי למר ואית ליה סהדי למר ואמור רבנן ארעא היכא דקיימא תיקום

 רש"י  שמירה בבעלים היא. שכל אחד משמר קצת מן השותפות בביתו וקי''ל בב''מ בהשואל (דף צה.) שמירה בבעלים פטור ואע''ג דבשואל כתיב פטור דבעלים הא יליף שומר שכר התם מיניה מדכתיב וכי ישאל וי''ו מוסיף על ענין ראשון וילמד עליון מתחתון וכיון שהיה ראובן משמר מחלק שמעון בשעה שנגנבה או אבד מחלקו בבית שמעון הרי שמעון פטור מחלק ראובן שהרי ראובן עמו במלאכתו: אמר רב פפא. כגון שהתנו ביניהן כך שמור לי היום כל השדה חלקי וחלקך ואשמור לך למחר דכיון דלא שמרו ביחד כלל אלא בזה אחר זה ליכא שמירה בבעלים הלכך נעשו שומרי שכר זה לזה להתחייב באונסין ולאשמועינן אתא דהיינו שמירה בשכר כשמשמר כל השדה וחלק חבירו בכלל כדי שישמור לו חבירו למחר כמו כן דס''ד אמינא דשומר חנם הוא דבלאו חלק חבירו היה צריך לשמור את שלו ושמירה אחת היא בין הכל ולא ליהוי שומר שכר קמ''ל: (זה שייך לעיל. בתוספתא בהגוזל האומר תנו מאה דינר לכנסת תנו ספר תורה לכנסת ינתן לכנסת הרגיל בה ואם היה רגיל בשנים יתנו לשניהם האומר תנו לעניים יתנו לעניי אותה העיר ר' אחא אומר לעניי כל ישראל בן האוכל משל אביו ועבד האוכל משל רבו קוצה ונותן פרוסה לעניים או לבנו של אוהבו ואינו חושש משום גזל שכך נהגו בעלי בתים. ע''כ): מכר לו בית. אדם לחבירו: אין מעיד לו. מוכר ללוקח להעמידה בידו שאם יבא להצטרף עם אחר ולהעיד שהוא שלו נוגע בעדות הוא: מפני שאחריותו. של בית עליו דמוכר שאם יטרפוה מן הלוקח יחזור על המוכר והלכך ניחא ליה למוכר שתעמוד ביד הלוקח ולא יצטרך לפרעו כלום הכי שמעינן ליה השתא: מכר לו פרה. לקמיה מפרש ליה ואזיל: שאין אחריותו. דלוקח עליה דמוכר אם יטלוהו הימנו מחמת המוכר שגזלה והיינו דקפריך מ''ש רישא ומ''ש סיפא מ''ש מטלטלי דלא הוי אחריות עליו ממקרקעי אם שתי מכירות הללו באחריות הוי תרוייהו אחריותו עליו ואי שלא באחריות הא תרוייהו אין אחריותו עליו: רישא בראובן שגזל שדה משמעון ומכרה ללוי ואתא יהודה. כלומר אינש מעלמא ומערער על שדה זו שביד לוי ואומר שלי היא ומביא עדים או שטר שלא יבא שמעון הנגזל ויצטרף עם אחר ויעיד שזה השדה אינו ליהודה כגון שיודע שום עדות לפסול עדות של יהודה בגזלנות וכן שטרו מפני שרוצה שמעון שיהיה השדה ביד לוי הקונה ואחרי כן היום ולמחר יביא שמעון ראיה שזו השדה שלו היה וראובן גזלו ממנו ויוציאו מיד לוי ויטלנו לעצמו דקרקע אינה נגזלת ולא מהני בה יאוש ושינוי רשות והלכך נוגע בעדות הוא דלא ניחא ליה שיטלנו יהודה דתו לא מצי שמעון לאפוקי מיניה כדמפרש לקמן דנוח לו לוי ויהודה קשה לו והלכך אין מעיד לו שמעון הנגזל ללוי עליה והכי קאמר ברייתא מכר לו בית מכר לו שדה ראובן הגזלן ללוי אין מעיד לו שמעון הנגזל ללוי לוקח עליה כנגד יהודה המערער מפני שאחריותו וסופו של נגזל עליו דלוקח להוציא הקרקע מידו והלכך נוגע הוא בעדות זו ולקמן מפרש אמאי מוקי לה בנגזל ומכר הוה שפיר מצי לאוקומה בגזלן גופיה ואתא יהודה וקמערער דלא יבא שמעון הנגזל להעיד לראובן הגזלן להעמידה בידו משום האי טעמא גופיה דניחא ליה דהדרא ליה וסיפא מפרש לקמן: ומקשינן ואכתי אמאי אינו מעיד לו עליה הא כיון דאסהיד דלוי היא. דקס''ד השתא הכי דמפקינן לה מיהודה ומוקים לה ביד לוי דקמסהיד הוא בשדה דלוי הוא ולאו דיהודה וכיון דהודה בפני בית דין דשל לוי הוא היכי מצי מפיק לה מלוי אחרי כן והלא הודאת בעל דין כמאה עדים דמי ונמצא שאינו מרויח כלום בעדות זו ואינו נוגע בעדות זו כלל ואמאי קתני דאין מעיד: ומשני דאמר ידענא דההוא ארעא לאו דיהודה היא. דפסיל לעדי יהודה בגזלנותא או דמכחיש לטענותיו בשום ענין בעולם כגון שמעיד בפני הודה לו וממילא מתוקמא השדה ביד לוי ואע''ג דלא קאמר דלוי הוא: ומקשינן אכתי אמאי אינו מעיד לו עליה. מה מפסיד שמעון אם תהיה בחזקת יהודה והא בההוא זכותא דקמפיק לה מלוי היום ולמחר דקמייתי עדים ששדה שלו היא וגזלה ראובן ממנו ה''נ ליפקה מיהודה בהנהו עדים עצמן ונמצא שאין מרויח במה שמעיד ללוי כלל: ומשני משום הכי אינו מעיד דקסבר שמעון לוי נוח לי ויהודה גברא אלמא הוא וקשה ממנו ולא אוכל לדון עמו אם יבא בידו ומש''ה פסלינן ליה להאי עדות דאיכא למימר שזהו מחשבתו של שמעון ואין לנו להכשיר אלא עד דפשיטא לן דאינו נוגע בעדות כלל הכא הוה לן למימר איפכא לוי הראשון נוח לי ויהודה השני קשה הימנו אבל לשון המשנה כך היא בכתובות (דף קט.): ואי בעית אימא. להכי לא מצי שמעון לאפוקה מיהודה כגון דאית ליה סהדי לשמעון שהשדה שלו ואית ליה סהדי ליהודה שמכחישין לאלו ואומרים שהשדה של יהודה ואמור רבנן בכל ספק דין קרקע היכא דקיימא ארעא תיקום שלא יוציאוה ב''ד מיד המחזיק בה כדאמר גבי פלוגתא דרבה ורב יוסף (לעיל לב:) היכא דקיימא ארעא תיקום לפי שנסתפק לנו הדין וכן (לעיל לד:) גבי זה אומר של אבותי אר''נ כל דאלים גבר (ס''א וכגון שאין לו עדות וחלוקה לזה יותר מזה ע''כ) ומשום דמספקא לן מי שרוצה להחזיק יחזיק ולא נוציא מידו וגבי נכסי דבר שטיא (כתובות דף כ.) אמר נמי אוקי תרי בהדי תרי ואוקי ארעא בחזקת בר שטיא והכא נמי אי מטיא לידיה דיהודה לא מצי שמעון לאפוקי מיניה בהני סהדי דמפיק לה מלוי דכיון דמן הדין אוקימנה ביד יהודה שהרי ממ''נ אין ללוי חלק בה הרי יהודה מוחזק ולא תצא עוד מידו ולא דמי להאי דאמרן לעיל בפרקין (דף לא:) הדר אייתי סהדי דאבהתיה היא א''ר נחמן אנן אחתינן ליה ואנן אסקי' ליה דאע''ג דהתם נמי איכא סהדי למר ואיכא סהדי למר ואפ''ה אחזיקניה לאחד ע''פ עדיו והדר מסלקינן ליה כשמביא חבירו עדים שלו היינו טעמא משום דכיון דשניהם באין יחד לדין ושני בעלי דינין יש להן עדים לא היה לב''ד להחזיק לאחד יותר מחבירו אלא כל דאלים גבר הלכך הדר מסלקינן ליה ויהו כבתחילה וכל דאלים גבר דשלא כדין הורידוהו לאחד מהן בקרקע (רש"י)

 תוספות  אמאי שמירה בבעלים היא. פי' אם התחילו שניהם לשמור יחד כל אחד בשעה שהוא משמר חלק חבירו חבירו נמי משמר לו חלקו ואע''פ שאין עמו במלאכה בשעת אונס כיון שהיה עמו בתחילת שמירה בעליו עמו קרינן ביה כדתניא (ב''מ דף צו.) היה עושה עמו בשעת שאלה אין צריך להיות עמו בשעת שבורה ומתה היה עמו בשעת שבורה ומתה צריך להיות עמו בשעת שאלה ואפילו לא התחילו שניהם לשמור יחד מכל מקום האחרון פטור שהראשון היה עמו במלאכה בשעה שהתחיל השני לשמור: דאמר שמור לי היום כו'. וא''ת אכתי שמירה בבעלים היא דאמרינן בריש השואל דבעלים באמירה גבי שואל את הפרה ובעלה עמה וי''ל שאני התם דבאמירה משעבדי עצמן ליכנס במלאכתם מיד אבל הכא לא משתעבד עד למחר וא''ת ומאי קמ''ל שמואל דנעשין שומרי שכר זה לזה מתניתין היא בהשוכר את האומנים (ב''מ דף פ:) שמור לי ואשמור לך שומר שכר וי''ל דאי מהתם הוה אמינא לפי שהם אינן שותפין אבל הכא שהם שותפין כל אחד ואחד כששומר חלק חבירו שומר גם בשביל עצמו: וכיון דאסהיד דלוי הוא כו'. הוה מצי לשנויי כגון דאסהיד שמעון דשל אבותיו דלוי הוה ובתר הכי אתי שמעון וטעין דמלוי זבנה ואית ליה סהדי דראובן גזלה ממנו ומכרה ללוי: כגון דאית ליה סהדי למר כו'. תימה דלא הוה ליה למימר כגון דהא מעיקרא נמי ידעינן דאית ליה לשמעון סהדי דדידיה היא כדקתני ראובן שגזל שדה משמעון ואי לית ליה לשמעון סהדי שגזלה ראובן ממנו אנן היכי ידעינן שגזלה ומכח מה הוא מערער ויהודה נמי ע''כ אית ליה סהדי דאי לאו הכי מאיזה כח מערער והכי הל''ל כיון דאית ליה סהדי למר כו' ומאי ס''ד דמקשה ואין לומר דמעיקרא ס''ד דאיירי כגון דאית ליה ליהודה עדים דשל אבותיו היא ולשמעון הנגזל אית ליה סהדי דאכלה שני חזקה וטעין מיהודה זבנה דא''כ מאי קאמר בהאי זכותא דמפיק לה מלוי ליפקה מיהודה הא בהאי זכותא דמצי לאפוקי מלוי לא מצי לאפוקי מיהודה דבעדי גזילה המעידין שגזל ראובן ממנו מצי מפיק לה מלוי שבא מכח ראובן ומיהודה לא מצי מפיק לה אלא בעדי חזקה ונראה לרשב''א דס''ד דמעיקרא דיהודה בעי לאפוקי מלוי משום דאית ליה סהדי דראובן מכר לו וללוי אין עדים ובא שמעון להעיד ללוי דשל לוי היא ומשום הכי פריך כיון דמסהיד דהאי ארעא דלוי היא היכי מפיק לה מיניה והוה מצי לשנויי דלא מסהדי בהאי לישנא דלוי היא אלא דאמר דראובן מכרה ללוי אלא דעדיפא מינה משני והשתא פריך שפיר דבההיא זכותא דמפיק לה מלוי ליפקה מיהודה דשניהם באין מכח ראובן ואם יביא שמעון עדים דראובן גזלה ממנו מצי לאפוקי מתרוייהו: (תוספות)


דף מד - א

ולוקמה בגזלן משום דקא בעי למיתנא סיפא מכר לו פרה מכר לו טלית דדוקא מכר דהוה ליה יאוש ושינוי רשות אבל לא מכר דהדרא ליה לא תנא רישא נמי מכר וסיפא נמי נהי דמייאש מגופיה מדמיה מי מייאש לא צריכא דמית גזלן דתנן הגוזל ומאכיל את בניו והניח לפניהם פטורים מלשלם ולוקמה ביורש הניחא למאן דאמר רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי שפיר אלא למאן דאמר רשות יורש כרשות לוקח דמי מאי איכא למימר ועוד קשיא ליה לאביי מפני שאחריותו עליו ואין אחריותו עליו מפני שהיא חוזרת לו ואינה חוזרת לו מיבעי ליה אלא כדרבין בר שמואל דאמר רבין בר שמואל משמיה דשמואל המוכר שדה לחבירו שלא באחריות אין מעיד לו עליה מפני שמעמידה בפני בעל חובו ודוקא בית או שדה אבל פרה וטלית לא מיבעיא

 רש"י  אבל הכא שמעון ויהודה אינן באין לדון זה עם זה אלא לוי ויהודה ומלוי הוא דמפיק לה יהודה מן הדין דהא ודאי לוי מגזלן קנאה וכיון דמן הדין אנו מחזיקין ליהודה בהאי שדה כשיבא שמעון לריב עמו דיינינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ארעא בחזקת יהודה והלכך אין מעיד לו שמעון ללוי אם יודע שום עדות שפוסל עדיו של יהודה או שמעיד הוא ואחד בפנינו הודה לו דניחא ליה דתיהוי ביד לוי דהדר ומפיק לה מלוי ע''י עדיו שראו שגזלה ראובן ממנו ובתר הכי אפילו מייתי יהודה סהדי דהא ארעא דידיה היא לא מצי מפיק לה משמעון שכבר פסל שמעון עצמו ועד אחר עמו עדיו של יהודה ועוד כיון דאית ליה נמי לשמעון סהדי דהא ארעא דידיה היא אמור רבנן היכא דקיימא ארעא תיקום: ומקשינן לרב ששת דאוקמה בלוקח מן הגזלן שלא יעיד הנגזל ללוקח וליתני גזלן אם איתא להך ברייתא כדמפרש לה רב ששת למה ליה לתנא לדחוק עצמו למיתני מכר לו בית גזלן ללוקח והלא היה יכול למצוא דין זה בגזלן עצמו בלא מכירה דאי אתא יהודה וקמערער עליה דגזלן ראובן אין מעיד לו שמעון הנגזל עליה משום דהוי נוגע בעדות כדפירש והכי הוה ליה למיתני בברייתא ת''ר גזל לו בית גזל לו שדה אין מעיד לו עליה מפני שאחריותו של נגזל עליה דגזלן: ופרקינן משום דבעי למיתני סיפא מכר לו פרה מכר לו טלית. מעיד לו עליה דלא משכחת לה דמעיד לו עליה אלא בגזל ומכר כגון שמכר לו ראובן הגזלן ללוי הלוקח שלא באחריות ואתא יהודה וקאמר שלי היא מעיד לו שמעון הנגזל ללוי הלוקח דלאו דיהודה היא דהא לא הדר שמעון ומפיק לה מיניה דלוי ואינו נוגע בעדות וכגון דשמעיניה לשמעון דאייאש בעודה בבית ראובן קודם שמכרה ללוי דהוי יאוש ביד גזלן ושינוי רשות ביד לוקח דאפילו למאן דאמר בפרק הגוזל בתרא יאוש כדי לא קני יאוש ושינוי רשות קונה וקנה הלוקח שאין בו זכות כלל לבעלים הראשונים ולפיכך מעיד לו עליה דאפילו אי מייתי נגזל סהדי שגזלה ראובן ממנו לא מפיק מלוי דקנה ביאוש ושינוי רשות ואילו היה נוטלה יהודה מלוי לא מפסיד נגזל בהכי מידי דבלאו הכי לא מצי מפיק לה מלוי וכה''ג לא משכחת לה אלא בגזל ראובן ומכרה ללוי אבל אם לא מכרה ללוי אין מעיד לו לראובן שכל זמן שהן ביד ראובן הגזלן מצי מפיק להו נגזל מיניה ואע''ג דאייאש והלכך אין מעיד שמעון לראובן שאינו של יהודה כי נוגע בעדות הוא דמיד ראובן מצי מפיק להו אבל מיד יהודה לא מצי מפיק להו מאחר שיזכוהו בית דין ע''פ עדיו ומשום דלא משכחת לה לסיפא אלא בגזל ומכר תנא נמי רישא בגזל ומכר ולאשמועינן אתא דבגזל ומכר יש חילוק בין מקרקעי למטלטלי דבמקרקעי אינו מעיד דהוי נוגע בעדות דהדרא ליה דאין יאוש ושינוי רשות מועיל בקרקע דקרקע אינה נגזלת ובמטלטלין מעיד דקנה לה לוקח ביאוש ושינוי רשות ולא תהדר ליה להאי מעיד דאיכא למ''ד בהגוזל דשינוי רשות ואח''כ יאוש לא קניא אבל ביאוש ושינוי רשות הכל מודים דקנה הלוקח ולא הדרא גזילה למרה אלא מן הגזלן יטול הנגזל דמיה: ופרכינן וסיפא נמי. אמאי מעיד לו נגזל ללוקח ומפיק לה מיהודה ומוקי לה ביד לוי נהי דמייאש מגופה דפרה וטלית ולא יוציאנה מיד לוי דהא קנייה בשינוי רשות שאחר יאוש: מדמי מי מייאש. בתמיה וכי מוחל הוא לגזלן דמי גזילתו והלא נתחייב לו הגזלן דמיה והלכך ניחא ליה דתיקו ביד לוי שיחזור ויטול הדמים מראובן שאילו היה נוטלה יהודה בעדים נמצא שלא היה לו לשמעון חלק בהך פרה וטלית ולא היה גובה מראובן כלום והלכך נוגע בעדותו הוא ואמאי מעיד: לא צריכא דמית גזלן. דהשתא אפילו מדמיה מייאש דיורשין פטורין מלשלם וכ''ש הלוקח דקנייה ביאוש ושינוי רשות דבהיתרא אתו לידיה: דתנן הגוזל כו'. והלכך מעיד דלא נוגע בעדותו הוא: ומאכיל את בניו. אע''פ שנהנו בניו עצמן מן הגזילה פטורין דאינהו לא גזול מידי: והניח לפניהם. כלומר או שהניח לפניהם גזילה קיימת לאחר מותו פטורין דקניוה ביאוש ושינוי רשות אי נמי כשאכלום כדמוקי לה התם: ומקשינן לרב ששת דאוקמה לרישא בגזל ומכר משום סיפא ולוקמה ביורש אם איתא דבגזל ומכר מיירי ובדמית גזלן א''כ מה ראה התנא לדחוק עצמו ולשנות שיטתו בגזלן שמכר אפילו לא מכר הגזלן נמי אלא גזל ומת וכיון דמת הוריש לבניו היה יכול למצוא חילוק בין רישא לסיפא כגון ראובן שגזל שדה משמעון ומית גזלן וירשו לוי בנו ואתא יהודה וקמערער לא ליזיל שמעון ומסהיד ללוי בן ראובן דלאו דיהודה היא דקרקע אינה נגזלת והדרא ליה מן היורש משום הכי נוגע בעדותו הוא דאי מפיק לה יהודה מיניה דיורש לא הדרא לשמעון דהיכא דקיימא ארעא תיקום אבל בסיפא שגזל ראובן טלית או פרה משמעון ומת וירשו לוי בנו ואתא יהודה וקמערער מעיד לו שמעון עליה דאיכא יאוש ביד ראובן ושינוי רשות ביד לוי יורש דרשות יורש כרשות לוקח דמי ולא תיהדר ליה לנגזל לא פרה ולא דמיה ולא הוי נוגע בעדות והכי הו''ל לתנא למיתני גזל לו בית והוריש לבנו אין מעיד כו' גזל לו פרה והוריש כו' והאי דקאמר ולוקמה ביורש לאו דוקא אלא ליתני יורש ואגב שיטפא דמקשי ליה לרב ששת דמפרש ומוקי לה בגזלן קאמר ולוקמה ביורש ומיהו ביורש לא מצי לאוקומה דהא קתני מכר אא''כ מתרץ לה למיתני הוריש: הניחא למ''ד. בהגוזל בתרא עלה דהך משנה רשות יורש דגזלן לאו כרשות לוקח מגזלן דמי דאילו גבי לוקח איכא יאוש ושינוי רשות וקני דלוקח רשותא אחריתי היא ואילן יורש כרעיה דאבוה וכברשות גזלן מורישו דמי ולא קניה ביאוש גרידא דהא שינוי רשות ליכא גבי יורש וכל היכא דאיתא הדרא בעין לנגזל והך משנה דקתני והניח לפניהן פטורין מוקי לה התם כשאכלום דלא הויא גזילה קיימת והלכך פטורין והלכך לא מיתוקמא הך סיפא ביורש דלא מצי למיתני ומעיד לו נגזל ליורש עליה משום דהדרא ליה פרה וטלית לנגזל אם תעמוד ביד יורש ונוגע בעדות הוא: כרשות לוקח. דקנייה יורש ואע''פ שגזילה קיימת כדקתני והניח לפניהם פטורין דמשמע אפילו גזילה קיימת: מאי איכא למימר. ליתני גזל והוריש אמאי תני גזל ומכר בלא מכר נמי מתוקמא שפיר כיון דבמית גזלן מוקי לה רב ששת: ועוד קשיא ליה לאביי. במאי דמוקי לה רב ששת בגזל ומכר והוצרך לפרש מפני שאחריותו עליו מפני שאחריות וזכות יש למעיד עליו דאידך שהוא מעיד לו דהיינו לוקח ולא מצינו בגמרא שום אחריותו עליו מפורש כן עליו דלוקח אלא עלין דמוכר מפני שאחריותו של אידך עליו דמוכר והכי הוה ליה למיתני מכר לו בית מכר לו שדה אין מעיד לו עליה מפני שחוזרת לו מכר לו פרה מכר לו טלית מעיד עליה מפני שאינה חוזרת לו: אלא כדרבין בר שמואל. אתא לאשמועינן רישא דהך ברייתא ולא בגזל ומכר מיירי ואע''ג דדינא הכי כדלעיל מיהו ברייתא לאו בהכי איירי אלא במוכר קרקע שלו שהיתה משועבדת לבעל חוב ומכרה ללוקח זה ואתא איניש מעלמא וקמערער דלא יעיד לו המוכר ללוקח מפני שאחריותו של בעל חוב עליו דמוכר לגבות מקרקע זה והלכך ניחא ליה דתיקו ביד הלוקח דהדר עלה בעל חוב ולא ליהוי מוכר לוה רשע ולא ישלם וכנגד לוקח לא ליהוי לוה רשע שהרי לא באחריות מכר לו והלכך אין מעיד דנוגע בעדות הוא אבל בסיפא מכר לו פרה וטלית ללוקח ואתא איניש מעלמא וקמערער מעיד לו מוכר ללוקח עליה וכגון שמכרה לו שלא באחריות מפני שאין אחריותו דבעל חוב עליו דלוה המוכר לגבות מטלטלין ששעבד ומכר לאחרים אפילו עשאן אפותיקי לבעל חוב ואח''כ מכרן לאחרים כדרבא ואישתכח דלא נוגע בעדות הוא: (רש"י)

 תוספות  דוקא מכר דהוה ליה יאוש ושינוי רשות. פ''ה וכגון שמכר ראובן ללוי שלא באחריות ונראה דפירש כן משום דאי באחריות הוי שמעון נוגע בעדות דאע''ג דהוי יאוש ושינוי רשות מפיק לה שמעון מלוי כיון דאין שום הפסד ללוי שיחזור על ראובן אבל בקרקע דאינה יאוש ושינוי רשות הדרא ליה כדפ''ה דאין מועיל יאוש בקרקע וקשה לר''י דבירושל' (דכלאים פ''ז) אמר דיאוש מועיל בקרקע דאע''פ שאינה נגזלת מ''מ מהני בה יאוש וגבי עבד משמע בהשולח (גיטין דף לט:) דמהני ביה יאוש אע''ג דאיתקש לקרקע ובשמעתין דסיקריקון (שם דף נח:) אור''י דמוכח נמי כן ונראה דמיירי שלא נתייאש והוה מצי לפלוגי נמי בפרה וטלית בין לפני יאוש בין לאחר יאוש אלא מילתא דשכיחא נקט דבקרקע אין רגילין להתייאש כשישראל גזלה שאם לא יוכל להוציאה מידו משום דלא ציית דינא יוציאנה מיד בנו: ונוקמה ביורש. וא''ת והא יורש אין מעיד לו עליה דהדרא ליה כדאמר בהגוזל בתרא (ב''ק דף קיא:) דכל דבר המסויים כגון פרה וטלית חייבין להחזיר מפני כבוד אביהם וי''ל דהא אוקימנא בריש הגוזל קמא (שם דף צד:) כשעשה תשובה ולא הספיק להחזיר עד שמת והכא איירי בלא עשה תשובה: אלא כדרבין בר שמואל. ואיירי ברייתא דוקא שלא באחריות דאז יכול להעיד על פרה וטלית ומילתא דשמואל איירי בכל ענין ורבותא נקט אפי' שלא באחריות: (תוספות)


דף מד - ב

בסתמא דלא משתעבדא ליה מאי טעמא מטלטלי נינהו ומטלטלי לבע''ח לא משתעבדי ואע''ג דכתב ליה מגלימא דעל כתפיה הני מילי דאיתנהו בעינייהו אבל ליתנהו בעינייהו לא אלא אפילו עשאו אפותיקי נמי לא מאי טעמא כדרבא דאמר רבא עשה עבדו אפותיקי ומכרו בעל חוב גובה ממנו שורו וחמורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה הימנו מאי טעמא האי אית ליה קלא והא לית ליה קלא וליחוש דלמא אקני ליה מטלטלי אגב מקרקעי דאמר רבה אי אקני ליה מטלטלי אגב מקרקעי קני מקרקעי קני מטלטלי ואמר רב חסדא והוא דכתב ליה דלא כאסמכתא ודלא כטופסא דשטרי הכא במאי עסקינן כגון שלקח ומכר לאלתר וליחוש דילמא דאיקני הוא שמעת מינה דאיקני קנה ומכר קנה והוריש לא משתעבד לא צריכא דקאמרי עדים ידעינן ביה בהאי דלא הוה ליה ארעא מעולם והאמר רב פפא אע''ג דאמור רבנן המוכר שדה לחבירו שלא באחריות ובא בע''ח וטרפה אינו חוזר עליו נמצאת שאינה שלו חוזר עליו הכא במאי עסקינן במכיר בה שהיא בת חמורו ורב זביד אמר אפילו נמצאת שאינה שלו אינו חוזר עליו דא''ל להכי זביני לך שלא באחריות גופא אמר רבין בר שמואל משמיה דשמואל המוכר שדה לחבירו שלא באחריות אין מעיד לו עליה מפני שמעמידה בפני בעל חובו היכי דמי

 רש"י  בסתמא. שלא ייחד לו פרה וטלית בפירוש דלא משתעבדא ליה לבע''ח הך פרה וטלית: לא משתעבדי. דלית להו קלא ולא יזהרו לקוחות דאי משתעבדי אין לך אדם שלוקח עוד מטלטלין מחבירו דלמא טרפי להו מיניה: אלא אפילו עשאן אפותיקי. להך פרה וטלית שיחדן לו לגבות חובו משם אם לא יפרענו עד זמן פלוני: אפותיקי. פה תהא קאי: עשה. לוה עבדו אפותיקי לבעל חובו ומכרו אחרי כן הלוה לאיש אחר: אית ליה קלא. אפסידו לקוחות אנפשייהו: והא לית ליה קלא. פרה וטלית ולא ידעו הלקוחות להזהר והלכך מעיד לו עליה דאין מעמידה בפני בעל חובו: ומקשינן ואכתי בפרה וטלית אמאי מעיד וניחוש דלמא אקני ליה האי מוכר מטלטלי אגב מקרקעי לבעל חובו להשתעבד לו לגבות חובו מהן אם לא יפרענו בזמנו וחזר ומכרם וכי מעיד ללוקח שהן שלו נוגע בעדות הוא מפני שמעמידן בפני בעל חובו והכי אשכחנא דכה''ג משתעבדי מטלטלי לבעל חוב דאמר רבה כו' וגבי מטלטלי מן הלקוחות דנכסים שאין להם אחריות כגון מטלטלין נקנין עם נכסים שיש להן אחריות לענין מתנה בכסף בשטר ובחזקה והוא הדין לענין שעבוד דמיגו דחייל שעבוד אמקרקעי חייל נמי אמטלטלי אבל אקני ליה מטלטלי גרידי בסודר להשתעבד לו לכשיגיע זמנו אם לא יפרענו יגבה מהם לא קני ואפילו בלשון מתנה דכל דאי לא קני דאסמכתא היא ואסמכתא לא קניא בפרק איזהו נשך (ב''מ דף סו:): ו מר רב חסדא והוא דכתב ליה. בשטר השעבוד דלגמרי משעבד להו למטלטלי בהדי מקרקעי: דלא כאסמכתא כו'. דכיון דאין זו מכירה גמורה ולא מתנה ולא משכון אלא שעבוד בעלמא ודמי לאסמכתא דקאמר ליה אם לא אפרע לך לזמן פלוני תגבה מכאן הלכך צריך לכתוב בו לאלומי שטריה דלא כאסמכתא דאסמכתא לא קניא: טופסי דשטרי. הוא שטר העשוי להעתיק ממנו שטרות ולא נכתב לגבות בו ואין בו ממש: הכא במאי עסקינן. דמצי מעיד כגון שקנה הך פרה וטלית ומיד מכרה בפנינו דודאי לא לוה בינתים ולא שעבדם למלוה: וניחוש דלמא דאיקני אמר ליה. כלומר אכתי איכא למיחש דאקני ליה להך פרה וטלית למלוה אגב מקרקעי והיכי דמי כגון דמקמי הכי כשלוה כתב למלוה בשטר משעבדנא לך אגב מקרקעי כל נכסי דקנאי ודעתיד אנא למיקני וכשלקח הפרה והטלית אחרי כן נשתעבדו לו מיד ואכתי אמאי מעיד אלא מדלא חיישת להכי איכא למשמע דמי שכותב כן דאקני האומר לחבירו נכסים שאני עתיד לקנות אני מוכר לך או משעבד לך ואחר כן קנה ומכר לאחרים או כתב לו דאיקני והוא קנה אחרי כן ומת והוריש לבניו לא משתעבד להאי שכתב לו דאין אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לידו אע''פ שעתיד לבא ובעיא היא לקמן בפרק מי שמת ולא איפשיטא ומשמע מהכא דלא משתעבד: לא צריכא. הא דקאמרי מעיד ולא חיישינן לדלמא אקני ליה מטלטלי אגב מקרקעי כגון דקאמרי עדים ידענא ביה כו' והלכך לא אקני ליה מטלטלי אגב מקרקעי שהרי לא היו לו מקרקעי והלכך מעיד דכיון שמכר לו הך פרה וטלית בלא אחריות וגם אין מעמידה בפני בעל חובו לאו נוגע בעדותו הוא כלל והשתא מתוקמא אפילו בלא לקח ומכר לאלתר והא דלא קאמר אלא לא צריכא משום דאמורא לא תירץ הכי לעיל אלא סתם הגמרא תירץ כן [ושיטה זו נוהגת ברוב המקומות] ופירש ר''ח ידעינן ביה בהאי דלא הוה ליה ארעא מעולם צריכי לאסהודי הכי זה האיש לא נתפרש ממנו מעודו ועד היום וברי לנו במה שקנה וכי לא קנה קרקע מעולם לא במתנה ולא בקניה כגון הא דגרסינן בהאשה רבה ביבמות (דף פח.) נשאת ואחר כך בא בעלה תצא מזה ומזה אמר רב לא שנו אלא שנשאת כו' ומסקינן בה לא צריכא דאתו תרי ואמרי אנן הוינן בהדיה מכי נפק ועד השתא ואתון לא ידעיתון ליה כו': נמצאת שאינה שלו. שהעידו עדים שגזלה המוכר ומכרה לו ובא בעל השדה ונטלה ממנו חוזר לוקח על המוכר ולא הויא מכירה כלל דבשלמא היכא דטרפה בעל חוב הויא מכירה דעביד אינש דזבין ארעא ליומיה בשביל פירות יום אחד כדאמרינן בבבא מציעא (דף יד.) ופירות שאכל שלו הן כדאמר שמואל בפרק שנים אוחזין בטלית (שם דף טו.) בעל חוב גובה את השבח שבח אין פירי לא אבל לוקח מגזלן אמר התם (דף יד:) המוכר שדה לחבירו ונמצאת שאינה שלו אמר שמואל מעות יש לו שבח אין לו ללוקח אלא הדרא ארעא והדרי פירי וכל השבח והלכך כיון דלא מרויח מידי לאו מכר הוא כלל והכא נמי גבי פרה וטלית אמאי מעיד הא איכא למימר דנוגע בעדותו הוא דניחא ליה למוכר דתיקו ביד לוקח דאי מפיק ליה מיניה מערער בעדים שמעידין שהיא של מערער הרי נמצא שאינה שלו של מוכר אלא גזלה מהאי מערער ומכרה לזה ויחזור לוקח עליו דמוכר ואף על גב דשלא באחריות מכר: ומשני במכיר בה. הלוקח ומודה בפני עדים שהפרה זו בת פרתו של מוכר היא ולא גזלה מעולם וכן הטלית נארג בביתו והודאת בעל דין כמאה עדים דמי ואידך מערער בעי לאפוקה מיניה בעדי שקרים או טועים בין בהמת המערער לבהמת המוכר דהשתא לא הדר לוקח עליה דמוכר כיון דמודה דשלו היתה והלכך מעיד לו מוכר לפסול עדיו של מערער דלאו נוגע בעדותו הוא והא דנקט חמורו ולא בת פרתו משום דלקמן אמרינן הכי: ורב זביד אמר. אף על גב דאינו מכיר בה שהיא בת חמורו מעיד לו עליה דאפילו ודאי גזלה אינו חוזר עליו דאמר ליה להכי זביני לך כו': (רש"י)

 תוספות  עשה עבדו אפותיקי ומכרו כו'. אפילו אי סבר רבא דעבדי כמקרקעי דמי נקט אפותיקי לאשמועינן בין בשטר בין בעל פה: שורו אפותיקי ומכרו כו'. הא דלא חשיב מכר בהדי הקדש דמפקיע מידי שעבוד משום דהקדש מפקיע אפי' אקני ליה מטלטלין אגב מקרקעי מה שאין כן במכר: והוא דכתב דלא כאסמכתא. מספקא לן אי במטלטלי אגב מקרקעי דוקא או אפילו במקרקעי לחודיה: כגון שלקח ומכר לאלתר. הוה מצי למיפרך א''ה אפי' בית ושדה נמי אלא מגופה פריך: דלא הוה ליה ארעא מעולם. מכאן תשובה לאומרים דמה שנהגו לכתוב בהרשאות ונתתי לו ארבע אמות בחצרי אע''ג דלית ליה קרקע משום דאין לך אדם שאין לו ארבע אמות בארץ ישראל דקרקע אינה נגזלת אי נמי דאין לך אדם שאין לו ד' אמות לקברו דהכא משמע דאפשר שאין לו קרקע וכן משמע בפ' שלישי דקדושין (דף ס: ע''ש) הרי את מקודשת לי על מנת שיש לי קרקע משמע דאפשר שאין לו ודוחק להעמיד בגר שאין לו חלק בארץ ועוד דא''כ לא יעשה אדם שני שטרי הקנאה שהראשון קנה ארבע אמותיו ונראה לר''ת דהיינו טעמא כיון שמודה שיש לו קרקע וחוב הוא לו שהרי על ידי קרקע מקנה לחבירו אפילו יש כמה עדים שמכחישים אותו הרי הודאת בעל דין כמאה עדים ולא חיישינן למיחזי כשיקרא כדאשכחנא (לקמן דף קמט.) גבי איסור גיורא דנפק אודיתא מבי איסור ואף על גב שהיה איסור משקר הקשה מהר''ר חזקיהו דמכל מקום ניחוש הכא דלמא אקני ליה מטלטלין אגב קרקע והודה שיש לו מקרקע אע''פ שלא היה לו מעולם ונראה דכולי האי לא חיישינן שמא שיקרו להודות ונראה לו דבזמן הזה שרגילים לכתוב והקניתי לו ארבע אמות בחצירי א''כ מילתא דשכיחא היא וא''כ מכר לו פרה וטלית אין מעיד לו עליה אע''ג דאיכא עדים דלא היה ליה ארעא מעולם: (תוספות)


דף מה - א

אי דאית ליה ארעא אחריתי עליה דידיה הדר אי דלית ליה ארעא אחריתי מאי נפקא ליה מינה לעולם דלית ליה ארעא אחריתי דאמר לא ניחא דליהוי {תהילים לז-כא} לוה רשע ולא ישלם סוף סוף לגבי אידך נמי לוה רשע ולא ישלם הוא דאמר להכי זביני לך שלא באחריות מכריז רבא ואיתימא רב פפא דסלקין לעילא ודנחתין לתתא האי בר ישראל דזבין ליה חמרא לישראל חבריה וקא אתי עכו''ם ואניס ליה מיניה דינא הוא דמפצי ליה מיניה ולא אמרן אלא שאינו מכיר בה שהיא בת חמורו אבל מכיר בה שהיא בת חמורו לא ולא אמרן אלא דלא אניס ליה לדידיה ולאוכפא אבל אניס ליה לדידיה ולאוכפא לא אמימר אמר אפי' ליכא כל הני לא מאי טעמא מידע ידע דסתם עובד כוכבים אנס הוא שנא' {תהילים קמד-ח/יא} אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר: אומן אין לו חזקה וכו': אמר רבה ל''ש אלא שמסר לו בעדים אבל מסר לו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לו לא היו דברים מעולם כי אמר ליה נמי לקוחה היא בידי מהימן אמר ליה אביי אי הכי אפילו בעדים נמי מתוך שיכול לומר לו החזרתיו לך כי אמר ליה לקוחה היא בידי מהימן אמר ליה רבה מי סברת

 רש"י  אי דאית ליה. למוכר ארעא אחריתי בת חורין שיוכל בע''ח לגבות הימנה עליה הדר בעל חוב דאין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין ואפי' הן זבורית ואמאי אינו מעיד הרי אין מעמידה בפני בעל חובו ואין לו למוכר לא ריוח ולא הפסד אם תעמוד ביד הלוקח ואינו נוגע בעדות זו: מאי נפקא ליה מינה. אם תשאר ביד הלוקח הא אפילו אי מפיק לה מערער לא מצי גבי בעל חובו מיניה דמוכר מידי דהא לית ליה: לא ניחא ליה. ללוה דתיפוק ארעא מיד לוקח ולא ימצא בעל חוב ממה לגבות וקם ליה לוה בלוה רשע ולא ישלם והלכך נוגע בעדותו הוא: סוף סוף. מה הנאה יש לו בעדות זו דמוקי לה ביד לוקח והדר בעל חוב וגבי לה מיניה לגבי לוקח נמי הוה ליה לוה רשע שהרי הפסידו ולא הוי נוגע בעדות זו: ומשני. דאמר ליה להכי זבני לך שלא באחריות להפטר מכל אחריות שבעולם והלכך אינו מעיד שרוצה להעמידה בפני בעל חובו דלגביה הוא דהוה ליה לוה רשע אי לא פרע ליה: מכריז רבא. דריש לרבים: דסלקין לעילא. העולין מבבל לארץ ישראל: ודנחתי לתתא. מא''י לבבל כולכם תדעו דין זה האי בר ישראל כו': חמרא. חמור: ואניס ליה. מיניה דלוקח דקטעין עכו''ם חמור זה נגנב ממני או מי שמכרו לך גזלו ממני ובלא עדים מאנסו הימנו וכדמפרש לקמן דלא אניס ליה לאוכפא אלא החמור לבדו דמוכח מילתא דדידיה הוא דקא שקיל דלאו דידיה לא בעי ליה למישקל והלכך דינא הוא דמפצי ליה כמו הפוצה את דוד עבדו מחרב רעה (תהלים קמד) ויביא עדים וידון עם העכו''ם אולי יוציאנו מידו דעכו''ם צייתי דינא הם ודוקא עכו''ם אבל קאניס ליה ישראל לא מפצי ליה אלא יתבענו בדין דאין כח לישראל לגזול חמור מחבירו בלא עדים ובלא ראיה: ולא אמרן. דצריך מוכר לפצות לוקח אלא שאין מכיר בה לוקח שהיא בת חמורו של מוכר דאיכא למימר הדין עם העכו''ם: אבל הכיר בה כו'. לא מבעי ליה לפצותו כיון דדבר ידוע הוא שגדלה בביתו של מוכר וסתם עובד כוכבים אנס הוא מסתברא דשלא כדין אנסו העכו''ם: ולא אמרן. ' דמפצי ליה היכא דאין מכיר בה אלא דלא אניס את החמור ואת האוכף דכיון דהניח את האוכף מסתברא דשלו הוא נוטל והלכך נקט חמור אבל פרה וטלית ליכא למימר האי חילוק דאוכף: לא. מפצי ליה דסתם עובד כוכבים אנס הוא: אפילו ליכא כל הני. אינו מכיר בה שהיא בת חמורו ולא אניס לאוכפא אפילו הכי לא מפצי ליה דסתם עובד כוכבים אנס הוא [והכי קי''ל משום דאמימר בתראה הוא]: יאומן אין לו חזקה. מתני' היא דקתני האומנין והאריסין כל חדא חדא בבא מפרש להו ואזיל: אמר רבה לא שנו. דאין לו חזקה לטעון לקוח הוא בידי וצריך לשלם האומן לבעל הבית את בגדיו או את כליו: אלא שמסר לו. בעל הבית לאומן טליתו בפני עדים לתקנו והלכך אפילו אין אנו רואים עכשיו הטלית ביד האומן ובעל הבית תובעו טליתו אין האומן יכול לטעון החזרתיו לך דסבירא ליה לרבה המפקיד אצל חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים כדמפרש לקמיה והיה לו להחזירו בעדים וכל שכן שאנו רואין אותו בבית האומן שאין יכיל לטעון לקוח הוא בידי שהרי מעידין עדים שבתורת פקדון בא לידו שהרי בפניהם מסר לו ומיהו אי טעין החזרתיו לך בפני פלוני ופלוני והלכו למדינת הים נאמן דהכי אמרינן בשבועות (דף מא.) דאפי' למ''ד המלוה את חבירו בערים צריך לפורעו בעדים אי טעין ואמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים נאמן ומיהו כל זמן דלא טעין אלא החזרתיו לך שלא בערים אינו נאמן והא דלא אמרינן מתוך שיכול לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים כי אמר נמי החזרתי ביני ובינך נאמן כי האי גוונא לא אמרינן מיגו דכיון דלא פרעו בפני עדים לא היה יכול לומר פרעתי בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר איניש פן יעשה בדאי היום ולמחר כי הדרי עדים ממדינת הים ויאמרן לא היו דברים מעולם: אבל מסר לו שלא בעדים. לא מיבעיא היכא דאין אנו רואין הטלית בידו דמתוך שיכול לומר אמת אתה מסרת לי אבל החזרתי לך ונאמן דהא אין צריך עכשיו להחזיר לו בעדים אי נמי יכול לומר לא היו דברים מעולם שלא מסרת לי ויהיה נאמן בשבועת היסת כי אמר לו נמי ישנו בידי ולקוח הוא שמכרתו לי דיש לו חזקה ונאמן ע''י האי מגו אלא אפילו אם ראו עכשיו עדים הטלית ביד האומן או שתפוס בו בפנינו מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם שלא מסרתו לי אבל אחר מסרו לי שמכרתו לו והוא מכרה לי כי אמר ליה נמי אתה מסרתו לי ומכרתו לי נאמן בהאי מיגו דסבירא ליה לרבה השתא דהיכא דלא מסר לו בעדים ל''ש ראה הטלית בידו עכשיו ל''ש לא ראה יש חזקה דלא מדמי ליה לדין של דברים העשויין להשאיל ולהשכיר ואמר אידך לקוחין הן בידי דאינו נאמן הואיל ויש למערער עדים שהיה שלו ואע''ג דליכא עד מסירת שאלה או שכירות משום דשאלה ושכירות לכל שכניו אדם משאיל ומשכיר אבל הכא מצי אמר אומן אינך רגיל לתקן בגדיך אצלי והכי מוכח לקמיה דלרבה ל''ש ראה ל''ש לא ראה יש לו לאומן חזקה היכא דליכא מסירה בעדים: אמר ליה אביי. לרבה אמאי לא משוית שום חילוק היכא דמסר לו בעדים בין ראה עכשיו הטלית בידו בעדים ללא ראה אפילו מסר בעדים נמי היכא דלא ראה יש לו חזקה מתוך שיכול לומר לו החזרתיו לך דסבירא ליה לאביי (רש"י)

 תוספות  אי דאית ליה ארעא אחריתי עליה הדר. הוה מצי לשנויי כגון שעשאה אפותיקי דאז לא הדר אארעא אחריתי דאית ליה ואם תפול ביד המערער יפרע לו אחרת ומש''ה אינו מעיד עליה דנוגע בעדות הוא: מאי נפקא מינה. תימה דנ''מ שיפטרו אם יתעשר ושמא בשביל כן אין לפוסלו לעדות כיון דהשתא לא מרויח מידי: דינא הוא דמפצי ליה. תימה לרשב''א דלימא ליה אייתי ראיה דבדין טרפה ואשלם לך דאפילו לגבי ישראל מצי למימר הכי כל שכן. לגבי עכו''ם ויש לומר דמיירי כגון שבדיני עכו''ם דן עמו ובדיניהם הויא דעכו''ם הלכך חייב לפצותו: אבל מסר לו שלא בעדים מתוך שיכול לומר כו'. אין לפרש מתוך שהיה יכול לומר אין בידי כלל דהא בראה מיירי כדמוכח אתקפתא דאביי דראה עבדו אלא ה''פ מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם שבא לידו בתורת אומנות אלא בתורת מכר אי נמי אתה מכרתו לאחר ואחר מכרו לי כדפי' הקונטרס ואם תאמר מאי איריא אומן דאין לו חזקה היכא דמסר לו בעדים אפי' אחר נמי כיון שיש עדים שבא לידו בתורת פקדון ואפילו לא ראה למאי דמסיק שצריך להחזיר לו בעדים ולקמן פריך לה אבל מכל מקום קשה דמאי ס''ד דרבה וי''ל כגון שמסר לו בעדים סתם ולא פירש בפניהם אם בתורת מכר אם בתורת פקדון ולהכי דוקא אומן אין לו חזקה דמסתמא לתקנו מסר לו כיון דלא פירש אבל אחר. מדלא פירש שהוא פקדון מסתמא מכר או מתנה הוא ורב נחמן בר יצחק דפריך בסוף הסוגיא אומן הוא דאין לו חזקה הא אחר יש לו חזקה לא מסתבר ליה לרב נחמן לאוקומה בראיה בלא ידיעה דלא שכיח כדפריך [. לעיל מיניה] אי דאיכא עדים ליחזו עדים מאי קאמרי דלא שכיח שימסור בפניהם ולא ידעי. הקציצה והכא נמי רב נחמן בר יצחק לא פריך אלא מכח סברא זו והכי פריך אי דאיכא עדים אחר אמאי יש לו חזקה הא ע''כ ידעי עדים דבתורת פקדון אתא לידיה דלא מסתבר לאוקומה בדבר דלא ידעי דלא שכיח כלל הקשה בקונט' אמאי יש חזקה לאומן מ''ש מדברים העשויין להשאיל ולהשכיר ותירץ דדברים העשויין להשאיל ולהשכיר שייך גבי כל אדם אבל הכא מצי למימר אומן אינך רגיל אצלי לתקן ור''י אומר דאפי' רגיל לתקן אצלו יש לחלק דדברים העשויין להשאיל ולהשכיר שייך בין לגבי אדם שמכיר שהוא נאמן בין מכיר שאינו נאמן ואין יכול כל שעה להעמיד עדים כשרוצה להשאיל ולהשכיר שלא להשיא עצמו שם רע בשכיניו אבל לאומן אם צריך הוא לתקן יכול ליתן לאומן המכיר שהוא נאמן או להביא עדים לכך יש לו חזקה שלא בעדים: אי הכי אפי' בעדים נמי מתוך שיכול לומר החזרתיו לך כו'. פירוש בשלמא לדידי דלא מפליגנא בין יש עדים לאין עדים אלא בראה הוא דמפליגנא היכא דראה אפילו היכא דליכא עדים לא מהימן כדאמר אביי בסמוך והיכא דלא ראה אף על גב דאיכא עדים מהימן במיגו דמצי אמר החזרתיו לך אלא לדידך היכא דאיכא (תוספות)


דף מה - ב

המפקיד אצל חבירו בעדים אינו צריך להחזיר לו בעדים לא ס''ד אלא המפקיד אצל חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים מיתיבי אביי ראה עבדו ביד אומן וטליתו ביד כובס אומר לו מה טיבו אצלך אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה לא אמר כלום בפני אמרת לו למוכרו וליתנו לו במתנה דבריו קיימין מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא אמר רבה סיפא ביוצא מתחת ידי אחר וקאמר ליה אחר בפני אמרת לו למוכרו וליתנו במתנה מיגו דאי בעי א''ל מינך זבנתיה כי א''ל נמי בפני אמרת לו למוכרו דבריו קיימין ומהימן קתני מיהת רישא ראה היכי דמי אי דאיכא עדים למה לי ראה ניתי עדים ונשקול אלא לאו דליכא עדים וכי ראה מיהא תפיס ליה לא לעולם דאיכא עדים והוא דראה והא את הוא דאמרת המפקיד אצל חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים אמר ליה הדרי בי מתיב רבא לסיועי לרבה הנותן טליתו לאומן אומן אומר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת כל זמן שהטלית ביד אומן על בעה''ב להביא ראיה נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל עבר זמנו המוציא מחבירו עליו הראיה ה''ד אי דאיכא עדים ליחזי עדים מאי קאמרי

 רש"י  המפקיד אצל חבירו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים כי א''ל נמי לקוח הוא בידי מהימן ולא משכחת מתני' דקתני אומן אין לו חזקה אלא היכא דראה לא שנא מסר בעדים לא שנא לא מסר דלמסירה לא חייש אביי דעכשיו אינו יכול לטעון החזרתיו לך דהא קא חזינן ליה בידו וגם אינו יכול לטעון לא מסרתו לי דדמי לדברים העשויין להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחה היא בידי דא. נו נאמן אע''ג דליכא עדי מסירה ובכה''ג לחוד הוא דס''ל לאביי דאומן אין לו חזקה והכי הויא מסקנא דשמעתין כאביי: ראה עבדו ביד אומן. שמלמדו אומנות והך ראיה בעדים היא שאינו יכול לטעון לא ראית וכגון שהחזיק בו שלש שנים דאי בפחות מג' שנים למה לי דנקט אומן דמשמע אבל באדם אחר הויא חזקתו חזקה והאמר ר''ל (לעיל דף לו.) הגודרות אין להן חזקה ואוקימנן אין להן חזקה לאלתר אבל יש להן חזקה לאחר נ' שנים: וטליתו כיד כובס. ואפילו שעה אחת: לא אמר כלום: אומן אין לו חזקה: בפני אמרת. לפלוני למוכרו וליתנו לו במתנה: דבריו. של. גזלן קיימין הכי קס''ד השתא והיינו דקפריך מאי שנא רישא כו': אמר רבא כו'. ברישא מפרש לה והדר מפרש תיובתא: ביוצא. הטלית מתחת ידי אחר שטוען שלקחו מן האומן וקאמר ליה אחר לבעל הבית התובעו ואמר לו מה טיבו אצלך והלא מסרתיו לאומן לתקנו והוא משיב מן האומן קניתיו ובמצותך מכרו לי שבפני אמרת לו למוכרו הרי הוא כמי שטוען ממך לקחתי דמיגו דאי א''ל האי מחזיק לבעה''ב מנך זבנתי ומהימן הוא דהא לאו אומן הוא כי א''ל נמי יודע אני דזבינתה ניהליה לאומן וזבנה אומן ניהלי מהימן דהיינו כדאמרן לעיל דאי א''ל דזבנה מינך קמאי דידי מהימן: אי דאיכא עדים. שמסר לו למה לי ראה הא את הוא דאמרת ל''ש אלא שמסר לו בעדים ל''ש ראה ל''ש לא ראה אמרת דאין אומן מהימן משום דכיון דהפקידוהו בעדים צריך להחזירו. בעדים ואמאי קתני דכי ראה אינו נאמן אבל אם לא ראה מהימן דמשמע דאין צריך להחזיר לו בעדים: וכי ראה אותו ביד האומן מיהא תפיס ליה. בעה''ב ומוציאו מידו אלמא היכא דראה אפילו לא מסר בעדים לא מהימן אומן וקשיא לרבה דאמר דהיכא דמסר שלא בעדים ל''ש ראה לא שנא לא ראה מהימן אומן: ומשני רבה לא לעולם היכא דלא מסר בעדים אומן מהימן ואפילו ראה כדאמרינן והכא מיירי כגון דאיכא עדים שמסר לו וגם ראה הטלית בידו דכיון דאיכא תרתי עדים וראה לא מצי לאחזוקי ביה ולמימר לקוח הוא בידי שהרי בתורת פקדון בא לידו ומיגו ליכא למימר דהא לא מצי למימר החזרתיו לך שהרי רואין אותו עכשיו בידו ועכשיו חזר בו רבה בעל כרחו ממאי דאוקי למתני' במסירת עדים אע''ג דלא ראה אין לו חזקה לאומן והשתא ס''ל דהיכא דאיכא תרתי עדים וראה אין לו חזקה אבל עדים ולא ראה או ראה ולא עדים יש לו חזקה שיכול לטעון החזרתיו לך היכא דלא ראה ואע''ג דמסר בעדים דהדר ביה ממאי דאמר לעיל צריך להחזיר לו בעדים וכ''ש היכא דליכא לא עדים ולא ראה דיש לו חזקה ולאביי בראה לחוד תליא מילתא אם ראה ביד אומן אין לו חזקה ואם לא ראה יש חזקה ולמסירה לא חיישינן בין בעדים בין בלא עדים: והאמרת כו'. וכיון דאיכא עדים למה לי ראם: מתיב רבא. לאביי: לסיועי לרבה. נראה בעיני דבלשון הזה אמר רבא בבית המדרש תניא כוותיה דרבה ותיובתא דאביי: על בעה''ב להביא ראיה. עדים משום דאומן מהימן מיגו דמצי למימר לקוח הוא בידי יכול לטעון עד כרי דמיו כדאמרי' גבי הנהו עיזי דאכלי חושלי בנהרדעא (לעיל דף לו.): בזמנו נשבע ונוטל. כלומר אם בזמנו תובעו בדין נשבע ונוטל דהיינו מן הנשבעין ונוטלין שכיר בזמנו נשבע ונוטל וטעמא בשבועות משום דבעל הבית טרוד בפועליו הימנוהו לשכיר: עבר זמנו. אחר ששקעה החמה: המוציא מחבירו. שכיר: אי דאיכא עדים. שמסר לאומן בפניהם ומסתמא גם בפניהם קצץ השכירות: ליחזי. דיינין עדים מאי קאמרי: (רש"י)

 תוספות  עדים אפי' לא ראה דלא מהימנא אמאי אינו נאמן במיגו דאי בעי אמר החזרתיו לך ומיהו קשה דלשון אי הכי אפילו בעדים נמי לא משמע הכי אלא משמע אי הכי דשלא בעדים נאמן במיגו בעדים נמי הוה לך למימר מיגו בשלמא לדידי דלית לי מיגו שלא בעדים בעדים נמי לית לי מיגו אלא לדידך קשה ור''ת דחק לפרש ואין נראה כלל לר''י: המפקיד אצל חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים. וא''ת אכתי להימניה במיגו דאי בעי אמר נאנסו כדאמרינן בסוף המוכר את הבית (לקמן דף ע. ושם) גבי מפקיד אצל חבירו בשטר ואפי' מאן דפליג התם היינו משום דשטרך בידי מאי בעי ותירץ ר''ת דודאי הוה מצי אביי למיפרך ליה אי הכי בעדים נמי להימניה במיגו דאי בעי אמר נאנסו אלא דלא אסיק אדעתיה ואותביה מברייתא ואודי ליה דבראה איירי מתני' ותו ליכא למפרך מידי אנאנסו וי''מ דהא דקאמר הכא דצריך להחזיר לו בעדים היינו אם רוצה להיות פטור משבועה אבל בשבועה נאמן במיגו דנאנסו. ואין מחזיר לו בעדים והכי פי' לעיל לא שנו דאומן אין לו חזקה בלא שבועה אלא שמסר לו בעדים אבל מסר לו שלא בעדים נאמן בלא שבועה במיגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם ומיירי קודם שנתקנה שבועת היסת ולכך כי אמר לא היו דברים מעולם אין צריך שבועה אי נמי לאחר שנתקנה וללישנא דבעי בשבועה דררא דממונא ולא חשיב הכא דררא דממונא דאמר לא בא לידי בתורת אומנות ואין מודה שנתחייב בו מעולם ולא חשיב דררא דממונא אלא מנה לי בידך וא''ל הן למחר א''ל תנהו לי וא''ל נתתיו לך שמודה שנתחייב ועל פירוש זה קשה לר''ח דמאי פריך לקמן מראה עבדו ביד אומן אי דאיכא עדים למה לי ראה לייתי עדים ולישקול הא מהני ראה דאפילו בשבועה לא יהא נאמן דאין לו מיגו דבלא ראה מהימן הוא בשבועה במיגו דנאנסו וברייתא משמע דלא אמר כלום דאפילו בשבועה אינו נאמן ונראה לו לתרץ דהכא לא חשיב מיגו דטעמא דמ''ד דצריך להחזיר בעדים משום דכיון דלא הימניה בשבועה כדאמר בשבועות (דף מא: ושם) דהויא כאילו א''ל בהדיא אל תחזיר לי אלא בעדים הלכך לא מהימן במיגו דאיהו דאפסיד אנפשיה אבל התם בהמוכר סבר דאין צריך להחזיר לו בעדים ולא חשיב כאילו אמר אל תחזירני אלא בעדים ולכך נאמן במיגו אבל אין נראה דאפילו מאן דאית ליה צריך להחזיר לו בעדים כי איכא מיגו מהימן דאי לאו הכי תקשי מאי פריך ליה אביי מההיא דראה עבדו ביד אומן דסברא דאין צריך להחזיר לו בעדים הא איכא תנא בשבועות דאית ליה המלוה את חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים ויסבור רבה כוותיה אלא משום דאפילו ההוא תנא דשבועות מודה בפקדון דאיכא מיגו דנאנסו דאין צריך להחזיר לו בעדים לכך נראה כפי' ר''ת: נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל. וא''ת והא אמר בפ' המקבל (ב''מ דף קיב: ושם) אומן אומר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת המוציא מחבירו עליו הראיה דקציצה מידע ידיע ובפ' כל הנשבעין (שבועות דף מו. ושם) פריך ליה ומשני דהך דהכא כרבי יהודה דקציצה נמי לא דכיר דטרוד הוא בפועליו וא''ת א''כ לאחר זמנו נמי אמאי אמר המע''ה הוה לן למימר נשבע ונוטל דמאי טעמא אמרינן בעלמא לאחר זמנו דאין נשבע ונוטל כדמפרש בריש כל הנשבעין דחזקה דאין שכיר משהה שכרו ואין בעה''ב עובר בבל תלין והכא הרי שהה שכיר ובעה''ב עבר דמודה שקצץ לו אחת ועדיין חייב לו וליכא למימר דמיירי כגון דאמר לא קצצתי לך אלא אחת ופרעתי לך דא''כ בזמנו אמאי נשבע ונוטל הא כרבי יהודה מוקמי לה ואיהו בעי הודאה במקצת ואין לתרץ נמי כגון שאומר אותה אחת שקצצתי לך ברשותך השהיתי דלא עבר בבל תלין דמ''מ חזקה דאין שכיר משהה שכרו ליכא דהרי שיהה אחת ודוחק לומר דמאי דחזינן דשיהה שיהה ומאי דלא חזינן דלא שיהה לא שיהה: אי דאיכא עדים ליחזי עדים מאי קאמרי. דודאי ידעי הקציצה דרגילות הוא תימה לר''י דעדיפא מינה הוה ליה למיפרך דאי איכא עדים וראה דאכתי לא מסיק אדעתיה לאוקמה בלא ראה אם כן אמאי מהימן אומן שהטלית בידו והכי הוה ליה למימר בשלמא לרב' מוקי לה בדליכא עדים דמהימן לרבא במיגו אלא לאביי במאי מוקי לה בין דאיכא עדים בין דליכא עדים לא מהימן במיגו ויש לומר דהכי קאמר אי דאיכא עדים ואתא לאשמועינן דאע''ג דאיכא עדים אומן מהימן וכגון דלא ראה ליחזי עדים מאי קאמרי אלא לאו דליכא עדים דתו לא מצית לאוקומי בדלא ראה דאם כן מאי קא משמע לן פשיטא דכי ליכא עדים ולא ראה (תוספות)


דף מו - א

אלא לאו דליכא עדים וקתני אומן מהימן מיגו דאי בעי א''ל לקוחה היא בידי מהימן נמי אאגריה לא לעולם דליכא עדים והוא דלא ראה מתיב ר''נ בר יצחק אומן אין לו חזקה אומן הוא דאין לו חזקה הא אחר יש לו חזקה ה''ד אי דאיכא עדים אחר אמאי יש לו חזקה אלא לאו דליכא עדים וקתני אומן אין לו חזקה תיובתא דרבה תיובתא: ת''ר נתחלפו לו כלים בכלים בבית האומן הרי זה ישתמש בהן עד שיבא הלה ויטול את שלו בבית האבל או בבית המשתה הרי זה לא ישתמש בהן עד שיבא הלה ויטול את שלו מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא אמר רב הוה יתיבנא קמיה דחביבי ואמר לי וכי אין אדם עשוי לומר לאומן מכור לי טליתי אמר רב חייא בריה דר''נ לא שנו אלא הוא אבל אשתו ובניו לא והוא נמי לא אמרן אלא דא''ל טלית סתם אבל טליתך לא האי לאו טלית דידיה הוא א''ל אביי לרבא תא אחוי לך רמאי דפומבדיתא מאי עבדי א''ל הב לי סרבלאי לא היו דברים מעולם הא אית לי סהדי דחזיוה גבך אמר ליה ההוא אחרינא הוה אפקיניה ונחזינהו אמר ליה איברא לא מפיקנא ליה אמר רבא שפיר קאמר ליה

 רש"י  אלא לאו דליכא עדים. עדי מסירה ואע''ג דראה: וקתני אומן מהימן. דקתני על בעה''ב להביא ראיה כרבה ותיובתא דאביי דאמר לא מהימן היכא דראה: דליכא עדים ולא ראה. ודברי הכל מהימן דמצי אמר לא היו דברים מעולם: הא אחר. איניש בעלמא דלאו אומן: היכי דמי. דבאומן אין לו חזקה ואחר יש לו חזקה: אי דאיכא עדים. שמסר בעה''ב לאומן בפניהם והוא דראה הטלית עכשיו בידו א''כ היאך דייקינן אחר יש לו חזקה הא כיון דאיכא עדים דבתורת פקדון בא לידו וגם רואין אותו עכשיו בידו דלא מצי למימר החזרתיו לך הא ודאי לא מהימן לומר לקוח הוא בידי דמאי שנא מאריס ואפוטרופוס שאין יכולין לומר לקוח הוא בידי והא ליכא למימר דבדאיכא עדים ולא ראה מיירי והלכך אחר מהימן דהא אפילו אומן נמי מהימן לדברי הכל דהא אוקמינן לעיל המפקיד אצל חבירו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים ומיגו דמצי אמר החזרתיו לך כי אמר נמי לקוח הוא בידי מהימן: אלא לאו דליכא עדים. בשעת מסירה והלכך אע''ג דרואין אנו בידו דאחר יש לו חזקה דכיון דלאו אומן יכול לומר לקוח הוא בידי כדין כל הקונין מטלטלין מחבריהן שאין צריכין עדים אלא מכיון שהוא מוחזק בו יכול לומר שלי הוא שלקחתיו ממך: וקתני אומן אין לו חזקה. היכא דליכא עדים ואיכא ראה כאביי: תיובתא דרבה. דאמר לעולם מהימן אומן עד דאיכא תרתי. והשתא שמעינן מהכא דהמפקיד אצל חבירו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים דהא הדר ביה רבה לגבי דאביי ובהמוכר את הבית לקמן (דף ע.) פסקינן שאפילו המפקיד אצל חבירו בשטר אין צריך להחזיר לו בעדים ומדקאמר גמרא אי דאיכא עדים אחר אמאי מהימן מיניה שמעינן שהמפקיד אצל חבירו בעדים ועדיין ישנו לפקדון בידו לפנינו שאינו יכול לטעון החזרתיו לך ולטעון שמכרו לי אח''כ אינו נאמן וה''מ בשראה ותפס אבל אם לא ראה (ותפס) מהימן מיגו דאי בעי אמר החזרתיו לך כי אמר מכרת אותם לי נאמן ובשבועה וה''מ שהפקיד אצלו בעדים אבל אם ראה טליתו ביד חבירו ומכירין בו עדים שהיה של זה הטוען לזה מה טיבו אצלך ואמר לו לקוח הוא בידי הוא נאמן דאין זה נאמן לומר הפקדתיו אצלך מאחר שאין לו עדים וה''מ שמצא טליתו ביד חבירו שאינו אומן אבל ראה טליתו ביד אומן ואמר אומן לקוח הוא בידי אינו נאמן אא''כ יש לו עדים שלקחו מזה בפניהם (ובא הלה ונטל את שלו) ואע''פ שלא מסר לו בעדים אבל אם לא ראהו בידו נאמן האומן לומר לקוח הוא בידי ואע''פ שמסר לו בעדים דמיגו דמצי טעין החזרתיו לך כי אמר נמי לקוח הוא בידי נאמן וה''מ דאומן אין לו חזקה בכלים שאותו אומן ראוי לתקן כגון לצבע בגד לצבוע וטלית לכובס וכן חלוק וכל בגדים בני כיבוס ולעבדן עורות וה''מ שיש חילוק בין אומן לבעל הבית בדברים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר אבל דברים העשויין להשאיל ולהשכיר ל''ש אומן ול''ש כל אדם אם אמר לקוחין הן בידי אינו נאמן במס' שבועות (דף מו:): בבית האומן. שנתן לו האומן טלית של אדם אחר: ה''ז ישתמש בהן. עד שיבא הלה אותו שנטל טליתו של זה האומן ולא הוי שואל שלא מדעת כדמפרש לקמיה דאיכא למימר האומן נתן לו זה מדעת: אמר רב חייא. טעם דרישא בא לפרש מאי שנא מסיפא וכי אין אדם עשוי כו' והלכך איכא למימר שהאומן מכר טלית אחת שהוא מתקן במצות בעל הבית שצוה לו למוכרו וטעה האומן ומכר טליתו של זה ונתן לו טלית זו מדעת עד שיחזיר לו את שלו וכיון דמדעתו נתן לו מותר להשתמש בה מה שאין כן בבית האבל ובבית המשתה: ל''ש. דמותר להשתמש אלא שנתן לו האומן עצמו דאיכא למימר מדעת עשה: אבל. אם נתנו לו לזה אשתו ובניו של אומן לא ישתמש דאיכא למימר מיטעא טעו: והוא נמי. אומן: לא אמרן. דאם נתן הוא מותר להשתמש בו אלא דאמר ליה הילך טלית זו דאיכא למימר דלהכי לא אמר ליה טליתך שאין זו שלו ומדעת נתן לו חליפי טליתו שלו: אבל אם אמר לו הילך טליתך. כסבור הוא שזו היא שלו וטעות הוא ואסור להשתמש שלא מדעת וכן הלכה: רמאי דפומבדיתא. האומנין שמביאין להן בגדים לתקן כדאמרינן התם (חולין דף קכז.) פומבדיתא לוויך אשני אושפיזך: אמר ליה. בעל הבית: הב לי סרבלאי. טליתי שמסרתי לך לתקן: דחזיוה גבך. בגד אחד ראו והוא שלי ומיהו העדים אין מכירין בו יפה אם זה הוא: אפקיניה ונחזינהו. הוצא אותו שיראו עדים שאתה אומר אחרינא הוא ואמת דבריך והוציא עצמך מן החשד: איברא לא מפיקנא ליה. באמת לא אוציאנו בשביל טענותיך של הבל אראה לך ממון אחרים וזהו הרמאות דלא לשם שמים מתכוין אלא לגנוב את טלית חבירו מתכוין: שפיר קאמר ליה. האומן כך השיב רבא לאביי שאע''פ שרמאים הן הדין עמם דאפי' כשרים שבישראל יכולין לטעון כן: (רש"י)

 תוספות  דמהימן ואין כאן שום חידוש אלא ודאי איירי בראה ואפ''ה אומן מהימן ומשני לעולם בדליכא עדים ולא ראה ולא תני לרישא לשום חידוש אלא משום סיפא דבעי לאשמועינן דינא בנתנה לו תנא נמי רישא כל זמן שהטלית ביד אומן אע''ג דפשיטא היא ואין להקשות במאי דמשני אביי אמאי נקט בסיפא נתנה לו הוה ליה למיתני ראהו בידו אע''פ שהטלית ביד אומן דהא לא נחת תנא לאשמועינן מידי בדינא דראה ולהכי קתני נתנה לו והוא הדין דראה נמי כנתנה דמי שהיה צריך ליתנה לו על כרחו: אלא לאו דליכא עדים. הקשה ריב''ם דהיכי מצי לאורויי בדליכא עדים אם כן אמאי בזמנו נשבע ונוטל הא אמרינן בריש כל הנשבעין (שבועות דף מה: ושם) דאם שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם יכול לומר לו שכרתיך ונתתי לך שכרך ואור''י דלא קשה מידי דחדא דפלוגתא היא התם ועוד דהכא ליכא האי מיגו כיון שמודה במקצת ואי אמר לא שכרתיך מעולם הוי כופר בכל וחזקה דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו: אי דאיכא עדים אחר אמאי יש לו חזקה. ונראה דבראה מיירי דאי בלא ראה אומן נמי יש לו חזקה מיגו דאי בעי אמר החזרתיו לך דאין צריך להחזיר לו בעדים אלא ודאי בראה מיירי א''כ אחר אמאי יש לו חזקה כיון דאיכא עדים דבתורת פקדון בא לידו ולא מצי למיטען נמי החזרתי לך שהרי ראה ופר''ת נראה לר''י מאד רחוק על כן לא כתבתיו: וכי אין אדם עשוי לומר לאומן מכור לי טליתי. וטעה אומן ומכר את של זה שהיה סבור למכור את של חבירו ונתן לו את של חבירו תחתיו אבל אם לא היה עשוי לומר לאומן למכור לא היה מותר מחמת שטעה אומן ונתן את שלו לחבירו דהוי כנתחלפו לו בבית האבל או בבית המשתה וסופו שיחזיר חבירו את שלו לאומן ויחזור ויתבע ממנו טליתו: הא אית לי סהדי דחזיוה גבך. פי' טלית שהיו בו סימנים כעין שלי ולא שהיה להם טביעות עין שהיו מכירים שהיא שלו: שפיר קאמר ליה. דלא משוי ראה מ''ט דראה תניא תימה לרשב''א דמאי בעי למימר אי בעי למימר שפיר קאמר דלא משוי ליה ראה דלא בעי לאפוקי דנחזייה דמה צריך למימר עלה ראה תניא פשיטא דאי מפיק ליה ויכירוה שהיא שלו דחייב להחזיר שהרי כפר ואמר לא היו דברים מעולם ונראה לו לפרש הכי שפיר קאמר כלומר שטוען טענה זו לא היו דברים מעולם דעל ידי כך לא משוי ליה ראה הואיל ולעדים לא היה בה טביעות עין ויכול לומר אחר היה אבל אי הוה טעין לקוח הוא בידי לא היה נאמן דאין לו עוד מיגו דאי בעי אמר החזרתיו לך או לא היו דברים מעולם דירא לומר כן הואיל ויש עדים שראו טלית כאותו שהוא שלו בידו והשתא אתי שפיר דקאמר מ''ט ראה תניא כלומר אע''פ שאינה ראיה גמורה של טביעות עין אלא שהיו בה סימנין כמו שלו דראה דקתני בברייתא משמע ליה בכל ענין ראיה (גמורה) אינו נאמן לומר לקוח הוא בידי: (תוספות)


דף מו - ב

ראה תניא אמר רב אשי ואי חכים משוי ליה ראה דאמר ליה אמאי תפיסת ליה לאו משום דאית לך גבאי השתא אפקינהו ושימינהו שקול את דידך ואשקול אנא דידי א''ל רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי מצי א''ל לא צריכנא לשומא דידך כבר שמוה קמאי דקמך: אריס אין לו חזקה: אמאי עד האידנא פלגא והשתא כולה א''ר יוחנן באריסי בתי אבות אמר רב נחמן אריס שהוריד אריסין תחתיו יש לו חזקה מאי טעמא דלא עביד אינש דנחתי אריסי לארעיה ושתיק א''ר יוחנן אריס שחלק לאריסין אין לו חזקה מאי טעמא אימור הרמניא בעלמא שויוה שלח ליה ר''נ בר רב חסדא לר''נ בר יעקב ילמדנו רבינו אריס מעיד או אינו מעיד הוה יתיב רב יוסף קמיה אמר ליה הכי אמר שמואל אריס מעיד והתניא אינו מעיד לא קשיא הא דאיכא פירא בארעא והא דליכא פירא בארעא (עמלק סימן) תנו רבנן ערב מעיד ללוה והוא דאית ליה ארעא אחריתי מלוה מעיד ללוה והוא דאית ליה ארעא אחריתי לוקח ראשון מעיד ללוקח שני והוא דאית ליה ארעא אחריתי

 רש"י  ראה תניא. ראה טליתו ביד האומן שרואה עכשיו ובעדים אבל זה אינו רואה טליתו ביד זה האומן וגם העדים כשראוהו לא הכירוהו אם זה הוא: ואי חכים. התובע מצי משוי ליה ראה יכול לישתדל לאומן בדברים עד שיראהו לו בפני עדים וכיון שיראהו יוכל להוציאו ממנו דאומן אין לו חזקה היכא דראה: דא''ל. דרך ערמה בחשאי: אמאי תפסת. טלית דידי: לאו משום דאית לך. זוזי גבאי ואתה ירא שלא אכפור בך איני כופר בך ואף אתה אל תכפור לי ולעכבה בהיתר כנגד מה שאני חייב לך אפקה בפני בני אדם שבקיאין בשומא ונשיימיה ושקול דידך והחזר לי המותר אם יש יותר: מצי א''ל כו'. כלומר גם האומן כ''ש שיהא ערום ומכיר בערמתו ויאמר לא צריכנא לשומא דידך כבר שיימוה ראשונים לפני בואך ואין שוה כלום יותר מן החוב שאתה חייב לי: אריס. שיודעין בו שבאריסות ירד לשדה זו אין לו חזקה: אמאי. אין לו חזקה והלא עד האידנא שהיה באריסות פלגא היה נוטל כדין אריס והשתא אכלה כולה שלש שנים ואין זה דרך אריסים והיה לו לבעל השדה למחות: א''ר יוחנן. מתני' באריסי בתי אבות מיירי שרגילין לשמור שדות של משפחה זו מעולם הן ואבותיהן באריסות ולא היו יכולים להחליפו באריסים אחרים ואותן אריסים נוהגים לאכול כל הפירות ב' וג' שנים ואחרי כן יאכלו הבעלים כמו כן הלכך אין להם חזקה אבל שאר אריסין יש להן חזקה: אריס. של בתי אבות שהוריד אריסין תחתיו אותן ג' שנים שהיה לו לאכול והוא לא עשה עמהן כלום: יש לו חזקה. דלא עביד בעה''ב דנחתי אריסין נכרים בארעיה בלא רשותו ושתיק שמא יקלקלו שדותיו אא''כ עושה האריס עצמו עמהן ורואה מה הם עושים כדלקמיה: אריס. של בתי אבות: שחלק לאריסין. לכל אחד מסר לעשות חלקו בשדה וגם הוא עושה עמהן: אין לו חזקה. דאע''ג דהיכא דהוריד תחתיו יש לו חזקה הכא אין לו חזקה דכה''ג לא קפיד בעל השדה מאחר שגם הוא עושה עמהן: ואיכא למימר הרמניא שויוה. רשות נתנו לו להוריד אריסין עמו אם טורח הוא לו לעשות לבדו: אריס. שהורידהו ראובן ובא שמעון לערער עליו מי מצי אריס להעיד לו לראובן להעמיד בידו מי הוי נוגע בעדות משום דנהנה מן פירות השדה או לא: א''ל. רב יוסף דיתיב קמיה הכי אמר שמואל כו': הא דאיכא פירא בארעא. שעדיין לא נטל האריס חלקו אינו מעיד דניחא ליה דתיקו ביד ראובן דאי שקיל ליה שמעון יטול גם הפירות כדין נגזל: דליכא פירא בארעא. וגם לא טרח בה האריס כלום בשנה זו מצי להעיד דלא מרויח מידי בהאי עדות ואם משום שאם נשאר הקרקע ביד ראובן היה מורידו באריסות הרבה ימצא שדה באריסות וגם מי יודע אם יעשנו אריס שלו אם ירצה יעשה ואם ירצה יחדל: ערב. של לוה כנגד המלוה מעיד ללוה על קרקע שלו להוציאה מן המערער ואימת מעיד: והוא דאית ליה. ללוה: ארעא אחריתי. שיוכל המלוה לגבות הימנה את חובו ויפטר הערב ונמצא שאין הערב מרויח כלום במה שמעמיד שדה זו ביד לוה והא ליכא למימר דלכך מתכוין הערב דניחא ליה שיהו שדות הרבה ביד הלוה שאם חייב הלוה עדיין לבעל חוב אחר שיגבה תחלה קרקע האחת ויגבה הערב קרקע השנית ונוגע בעדותו הוא ליכא למימר הכי דכולי האי לא חייש שמא לא יפרע הלוה בזמנו ואת''ל לא יפרע שמא יבא מלוה אחר ויגבה ואח''כ יבא מלוה זה ויפרע ממנו שני חששות לא תייש והלכך לאו נוגע בעדות הוא וכי האי גוונא איכא לתרוצי גבי מלוה מעיד ללוה: לוקח ראשון מעיד ללוקח שני. כגון ראובן שמכר שדה אחת ללוי ואחר כך שדה אחרת ליהודה ואתא איניש מעלמא ומערער על של יהודה לומר גזלה ראובן ממני מעיד לו לוי ליהודה דהיינו לוקח ראשון ללוקח שני ומעיד לו שהיא שלו ולא של מערער והוא דאית ליה ליהודה עוד קרקע אחרת שלקח מראובן שיוכל בעל חוב דראובן לגבות חובו הימנה כדין בעל חוב שגובה מלוקח אחרון ואם אין לו גובה משלפניו והלכך כיון דאית לית ליהודה עוד קרקע אחרת המשועבדת לבעל חוב דראובן אי נמי יש לו לראובן קרקע אחרת בת חורין דליהדר עלה בעל חוב דידיה מצי לוי לאסהודי ליהודה אהך קרקע דלאו נוגע בעדותו הוא דהא אפי' מפיק ליה מערער מיהודה לא אתי בעל חוב דראובן וטריף מלוי אלא מקרקע אחרת שיש לו ליהודה מראובן או לקרקע אחרת שיש לו לראובן עוד אבל אי ליכא קרקע אחרת לא מסהיד לוי ליהודה מפני שמעמידה לוי בפני בעל חוב דראובן פן יבא ויטרוף הימנו ודוקא לוקח ראשון אין מעיד ללוקח שני [היכא דלית ליה ארעא אחריתי] אבל לוקח שני מעיד ללוקח ראשון אפילו היכא דלית ליה למוכר קרקע אחרת דהא בעל חוב דמוכר לעולם אלוקח שני הדר בין שיש קרקע ללוקח ראשון ובין אין לו והלכך לא מרויח מידי בעדותו וכגון שמכר מוכר ללוקח ראשון שלא באחריות אבל אם מכר לו באחריות לא מסהיד ליה שני לראשון אלא אם כן יש לו קרקע למוכר דליהדר לוקח ראשון עלויה דנוגע בעדותו הוא דחייש דאי מפקי ליה מלוקח ראשון הדר לוקח ראשון עילוואי שקניתי אחריו קרקע המשועבדת לו כן נראה בעיני: (רש"י)

 תוספות  שלח ליה ר''נ בר רב חסדא לרב נחמן בר יעקב. ר''נ סתם שבכל גמרא הוא ר''נ בר יעקב תדע דבכל הגמ' לא תמצא ר''נ בר יעקב נזכר שמו ושם אביו אא''כ יש ר''נ אחר אצלו כי הכא ובירושל' פליגי בכל מקום רב נחמן בר יעקב ורב ששת משמע דהוא ר''נ סתם דהוא בר פלוגתיה דרב ששת בגמ' שלנו ולא כמו שמשמע מתוך פירוש הקונטרס בסוף פרק כל הגט (גיטין דף לא: ושם ד''ה אנא) דרב נחמן בר יצחק הוה חתניה דבי . נשיאה דהיינו רב נחמן סתם כדמוכח בהעור והרוטב (חולין דף קכד:) ועוד דאמרינן בהשולח (גיטין דף לט:) אמר ר''נ בר יצחק אנא אמינא [אין] הלכה ורבנן דאתו ממחוזא אמרי משמיה דר''נ הלכה אלמא ר''נ סתם לאו היינו ר''נ בר יצחק ובפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מג: ושם ד''ה יתיב) אמר יתיב ר''נ בר יצחק אחורי דרבא ויתיב רבא קמיה דר''נ וכן בכמה מקומות אמר רבא אמר רב נחמן ורב נחמן בר יצחק הוה תלמידיה דרבא כדמשמע בלא יחפור (לעיל דף כב.) ואין להאריך: הא דאית ליה פירא בארעא. לא יעיד דנוגע בעדות הוא לפי שהיה נותן לו למחצה לשליש ולרביע ואם יזכה המערער הרי שלא ברשותו ירד וידו על התחתונה אבל לית ליה פירא בארעא לא חייש אם יסלקוהו דכמה שדות ימצא באריסות: לוקח ראשון מעיד ללוקח שני והוא דאית ליה ארעא אחריתי אבל לית ליה ארעא אחריתי לא יעיד. פ''ה משום דחייש שמא יבא בע''ח ויטרוף ממנו ולא יהא לו ממה לגבות מן המוכר וקשה לר''י דא''כ אפילו אית ליה ארעא אחריתי נמי דכי היכי דחייש לבע''ח קטן ה''נ ניחוש לבעל חוב גדול שיהא חובו כנגד שני קרקעות אלא נראה לר''י דאע''ג דלעיל (דף מד.) גבי מוכר שדה שלא באחריות אמרינן שאין מעיד לו עליה מפני שמעמידה בפני בעל חובו התם ודאי חיישינן לבעל חוב לפי שאדם יודע אם יש לו בעלי חובים אם לאו וכשאנו רואים שבא להעיד אנו חוששים שלכך מעיד לפי שרוצה להעמידה בפני בע''ח והתם אפילו אית ליה ארעא אחריתי לא יעיד דחיישינן שמא יש לו בעל חוב גדול וכן אומר רשב''א דמשמע לעיל כי פריך וכי קנו מידו מאי הוי הרי מעמידה בפני בע''ח ולא משני כגון דאית ליה ארעא אחריתי והא דקאמר לעיל אי. דאית ליה ארעא אחריתי עליה הדר לא תקשי היאך הדר עליה שמא יש לו בעל חוב גדול דה''פ אי אית ליה ארעא אחריתי כדי כל החוב עליה הדר ואי לית ליה ארעא אחריתי כדי כל החוב מאי נפקא מינה אבל אין לחוש שהלוקח מעיד לפי שיהיה לבע''ח של מוכר ממה לגבות דאין הלוקח יודע אם יש למוכר שום בע''ח אלא היינו טעמא דאין הלוקח ראשון מעיד ללוקח שני אע''ג דלא חייש לבע''ח מיהו חייש שמא קרקע גזולה היא והיום או למחר יבא הנגזל ויקחנה ולא יהיה לו ממה לחזור על המוכר היכא דלית ליה ארעא אחריתי למוכר וא''ת ומלוה וערב (והלוקח) אמאי מעידים ללוה אע''ג דאית ליה ארעא אחריתי ניחוש שמא היא גזולה וכשיבא נגזל ויקחנה לא יהיה לו ממה לגבות כדחיישינן לחד נגזל גבי לוקח ה''נ ניחוש גבי ערב ומלוה וי''ל דבשום מקום אין המלוה וערב והלוקח חוששין כל זמן שאחריות שלהן קיים: לוקח ראשון מעיד ללוקח שני. קשה לרשב''א אמאי לא קאמר לוקח מעיד למוכר והוא דאית ליה ארעא אחריתי בין (לפרש''י) בין לפר''י: (תוספות)


דף מז - א

קבלן אמרי לה מעיד ואמרי לה אינו מעיד אמרי לה מעיד כערב דמי ואמרי לה אינו מעיד דניחא ליה דלהוו בידיה תרוייהו דכי אתי בע''ח מאי דבעי שקיל אמר רבי יוחנן אומן אין לו חזקה בן אומן יש לו חזקה אריס אין לו חזקה בן אריס יש לו חזקה גזלן ובן גזלן אין להן חזקה בן בנו של גזלן יש לו חזקה היכי דמי אי אתו בטענתא דאבוהון אפילו הנך נמי לא אי דלא אתו בטענתא דאבוהון אפילו בן גזלן נמי לא צריכא דקא אמרי עדים בפנינו הודה לו הנך איכא למימר קושטא קא אמרי האי אע''ג דאודי נמי לא מהימן כדרב כהנא דאמר רב כהנא אי לאו דאודי ליה הוה ממטי ליה ולחמריה לשחוור אמר רבא פעמים שאפילו בן בנו של גזלן נמי אין לו חזקה היכי דמי כגון דקא אתי בטענתא דאבא דאבוה היכי דמי גזלן אמר רבי יוחנן כגון שהוחזק על שדה זו בגזלנותא ורב חסדא אמר כגון דבית פלוני שהורגין נפשות על עסקי ממון: תנו רבנן אומן אין לו חזקה ירד מאומנותו יש לו חזקה אריס אין לו חזקה ירד מאריסותו יש לו חזקה בן שחלק ואשה שנתגרשה הרי הן כשאר כל אדם בשלמא בן שחלק איצטריך סלקא דעתך אמינא אחולי אחיל גביה קמ''ל דלא אלא אשה שנתגרשה פשיטא לא צריכא

 רש"י  קבלן. ערב קבלן שקבל המעות מידו של מלוה ונתן לידו של לוה וזהו דינו דממי שירצה המלוה יפרע תחלה אבל ערב סתמא אין תובעין לערב תחלה עד שיעמיד מלוה ללוה בדין ויחייבוהו לשלם ואין לו מה לפרוע ואז יגבה מן הערב: אמרי לה מעיד. כמו ערב: ואמרי לה אינו מעיד. דאכתי נוגע בעדות הוא דניחא ליה דנוקמא תרוייהו ארעתא בידיה דלוה כי היכי דליהוו ליה ארעי טובא זיבורית ובינונית דכי אתא מלוה למגבי בינונית דקבלן כדין בע''ח שדינו בבינונית לימא ליה אתן לך בינונית דלוה והלכך הוה נוגע בעדות דאי לא הוה ללוה בינונית לא ליגבי מלוה אלא מבינונית דקבלן דהכי הוי דינא דלכל מאן דבעי תבע ברישא אבל בערב סתם ליכא למימר הכי דכל כמה דאית ליה ללוה למיפרע מידי ואפי' זיבורית לאו כל כמיניה דמלוה למיהדר גבי ערב כדקי''ל במכילתין (לקמן דף קעד.) לא יתבע לערב תחלה: אומן אין לו חזקה. כדקתני מתני': אבל בן. של אומן וכגון שאין הבן אומן יש לו חזקה וכדמפרש לקמן: גזלן. לקמן מפרש היכי דמי יש שמפרש שהוחזק בגזלנות על שדה זו ובהאי שדה הוא דאין לו חזקה ויש שמפרש לקמן כגון רוצח נפשות על עסקי ממון והלכך אין לו חזקה על שום קרקע של אחרים בעולם: אי דאתו. הנך בנים בטענתא דאבוהון דאמרי אבינו הורישה לנו ומש''ה בן גזלן אין לו חזקה דכי האי גוונא אין טוענין ליורש דכיון דמכח גזלן קאתי ואיהו לא טעין מאבי אני יורש דזבנה מינך קמאי דידי דליהמניה ע''י מיגו דמצי אמר זבנית מינך הלכך חזקה שאין עמה טענה היא שהרי אין לאבא חזקה וגם הבן הבא מכחו אין חזקתו חזקה וכיון דמכח אבוהון קאתו אפילו הנך בן אומן ובן אריס נמי לא ליהוי להו חזקה: אלא בטענה דנפשייהו. אנא זבנתה מינך: לא צריכא. דקאתו בטענתא דאבוהון וכגון דאמרו עדים בפנינו הודה לו המערער לאביהן של אלן שמכרו להם הלכך הנך בן אריס ובן אומן איכא למימר קושטא קאמרי כשטוענין אבינו לקחו ממך שהרי הודה והודאת בעל דין כמאה עדים אבל בן גזלן אע''ג דאודי האי מערער לאביו לא מהימן לומר לקוח הוא ביד אבי ואפי' בחיי אביו אם נתנן לבן שהרי הוא מתוך פחד הודה לו לגזלן כדרב כהנא כו' אבל בן בנו של גזלן יש לו חזקה אי אתי בטענה דאבוה דטעין מאבי ירשתי ואבי לא היה גזלן וכי האי גוונא טוענין ליורש דאילו היה אביו קיים הוה טעין מינך זבנתה ולא הוה אתי בטענתא דאבוה אף אנו נטעון בשביל היורש ורישא דקתני אומן אין לו חזקה בדליכא עדי הודאה דלצדדין קתני: אי לאו דאודי ליה. נגזל לגזלן: הוה ממטי ליה לדידיה ולחמריה לשחוור. היה מוסר אותו ואת חמורו לפקיד כדמתרגמינן (במדבר טז) [לא חמור אחד מהם נשאתי] לא חמרא דחד מנהון שחרית דסתם גזלן גברא אלמא הוא: פעמים שאפילו בן גזלן יש לו חזקה. ואע''ג דלא אתי בטענה דנפשיה היכי דמי כגון דקא אתי בטענתא דאבא דאבוה שטוען מאבי אבי אני יורש ואיהו לא היה גזלן ומיגו דמצי אמר זבנתה מינך כי אמר נמי זקני הורישה לאבי ואבי הורישני נאמן דחזקה שיש עמה טענה מעלייתא היא: ל''א כתוב בספרים פעמים שבן בנו של גזלן נמי אין לו חזקה וכגון דאתי בטענתא דאבא דאבוה. שאבי אביו גזלן היה ושניהם אמת אבל הראשון נראה שאמר רבא ולא האחרון: היכי דמי גזלן. אותו שאין לו חזקה: על שדה זו. ובההוא שדה הוא דאין לו חזקה אבל בשאר שדות יש לו חזקה: כגון של בית פלוני שהורגין כו'. אנשי רשעים היו שהיה מכיר בהן רב חסדא שהורגין נפשות על עסקי ממון אין להן חזקה בשום קרקע בעולם שכל אדם ירא למחות בהן וקי''ל כתרוייהו: ירד מאומנותו. ושוב מחזיק בה יש לו חזקה: בן שחלק. הפליג מאביו ואין סמוך עוד על שולחנו כגון שנשא אשה ואין משתדל עוד בנכסי אביו הרי הן ככל אדם אע''ג דתנן (לעיל דף מב.) לא לאיש חזקה בנכסי אשתו ולא לאשה בנכסי בעלה ולא האב בנכסי הבן ולא הבן כו' הנך כיון שהופלגו זה מזה יש להן חזקה זה על זה: סלקא דעתך אמינא אחולי אחיל. האב גבי דבן פירות שאכל בשלש שנים ולפיכך לא ערער ולא תיהוי חזקה קמ''ל דלא מחיל: אלא אשה שנתגרשה פשיטא. דמחזקת בנכסי בעלה וכן בעלה מחזיק בנכסיה שהרי שונאין זה את זה והיה להן למחות: (רש"י)

 תוספות  קבלן אמרי לה אינו מעיד. אע''ג דאית ליה ארעא אחריתי תימה דמאי נפקא מינה דאי אתי מלוה וטריף את של קבלן אתי קבלן וקטריף את של לוה כיון דאית ליה ארעא אחריתי ואין נראה לומר כגון שיש לקבלן בינונית וההיא ארעא שרוצה להעיד עליה נמי בינונית אבל ארעא אחריתי דאית ליה ללוה היא זיבורית דמפסיד כשיבא מלוה וטריף את שלו דלא יהיה לו לגבות אלא מזיבורית דא''כ מלוה נמי לא יעיד ללוה אפילו אית ליה ארעא אחריתי כענין זה ועוד בכל ענין משמע דאינו מעיד דלא מפליג בין היא בינונית בין היא זיבורית ועוד דצ''ע בהניזקין (גיטין דף מט:) דנראה דמוכח התם דאם אין ללוה אלא זיבורית גם קבלן לא יתן לו אלא זיבורית ונראה דהיינו טעמא דקבלן אינו מעיד ללוה אע''ג דאית ליה ארעא אחריתי משום דטריחא ליה מילתא למיקם עליה בדינא ודיינא וכשיהיו ללוה קרקעות הרבה לא יגבה המלוה מן הקבלן הואיל ויכול לגבות מן הלוה בהרווחה אבל מלוה מעיד ללוה בכל ענין אפילו אותה שמעיד עליה היא בינונית ואחריתי זיבורית דמשום איחלופי בינונית לזיבורית לא יעיד שקר דמכל מקום יש לו שוה בשוה אי נמי ארעא אחריתי דכולה שמעתין כיוצא בו קאמר: ה''ג כגון דקאמר בפנינו הודה. פי' בן אריס בן אומן בן גזלן ומש''ה אומן אין לו חזקה אבל בן יש לו חזקה כשטוען קמי דידי הודית לאביי שמכרת לו נאמן במיגו דאי בעי אמר מינך זבנתה אבל בן גזלן אין לו חזקה דהודאה שהודה לגזלן לאו הודאה היא דאי לאו דאודי ליה שמכרה לו הוה ממטי ליה ולחמריה לשחוור אבל לא גרסינן כגון דקאמרי עדים דהא אי איכא עדים דאודי ליה דמיניה זבנה א''כ אומן ואריס גופייהו יהו נאמנים ועוד כיון דאיכא עדים בן אריס בן אומן למה צריכים להחזיק בלא חזקה נמי מוקמינן לה בידייהו כיון דאיכא סהדי. ר''ת: פעמים שבן בן גזלן אין לו חזקה כגון דקאתי בטענתא דאבא דאבוה. תימה לר''י דאמאי אין לו חזקה הא טוענין ליורש והוה ליה למימר דלמא אי הוה אביו קיים דהיינו בן גזלן הוה טעין אנא הדר זבינתה מינך ונראה לר''י דגרס פעמים שבן גזלן יש לו חזקה כגון דקאתי בטענתא דאבא דאבוה דהוא אבי הגזלן וקמ''ל דאע''ג שהיתה ביד מי שאין לו חזקה דהיינו אביו הגזלן מ''מ יש לו חזקה כיון שאמר שהיתה של אבי אביו ויש ליישב גירסא ראשונה פעמי' דבן בן גזלן אין לו חזקה והכי פירושה כגון דאתא בטענתא דאבא דאבוה ואומר שאמר לו אביו דהיינו בן הגזלן שהניחה לו הגזלן אביו דאם איתא דהדר זבנתה מינך הוה א''ל אנא זבינא אי נמי נראה לר''י דלא טענינן ליורש כי האי גוונא דמילתא דלא שכיחא היא כי היכי דאמר בסוף המוכר את הבית (לקמן דף ע: ושם ד''ה מאן) דלא טענינן ליתמי נאנסו משום דמילתא דלא שכיחא היא והא דקאמר לעיל [בן] בן גזלן בן אומן יש לו חזקה היינו דוקא משום דאמר בפנינו הודה ואדרבה משם יש להוכיח דמשמע הא לאו הכי אין לו חזקה כיון דמעיקרא בתורת אומנות ואריסות וגזלנות אתא לידיה: ירד מאומנותו יש לו חזקה. מצינו לפרש מאותן כלים שנתן לו לאחר שירד מאומנותו דומיא דאריס שירד מאריסותו אי נמי אפילו אותן כלים שנתנו לו בשעה שהיה עדיין אומן והוא ששהו אחר אומנותו כ''כ שהוא רגילות שמחזירם לבעלים ונראה דבן אומן נמי דאמר לעיל דיש לו חזקה כי אמר בפנינו הודה היינו אחר ששהה אחר מות אביו דאי לאו הכי אין נראה שיהא נאמן במיגו דאי בעי אמר לקוח הוא בידי דאי טעין נמי לקחתיה ממך לא היה נאמן: (תוספות)


דף מז - ב

במגורשת ואינה מגורשת וכדרבי זירא דאמר ר' זירא אמר ר' ירמיה בר אבא אמר שמואל כל מקום שאמרו חכמים מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה אמר רב נחמן אמר לי הונא כולן שהביאו ראיה ראייתן ראיה ומעמידין שדה בידן גזלן שהביא ראיה אין ראייתו ראיה ואין מעמידין שדה בידו מאי קמ''ל תנינא לקח מסיקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל לאפוקי מדרב דאמר רב לא שנו אלא דאמר ליה לך חזק וקני אבל בשטר קנה קמ''ל כדשמואל דאמר אף בשטר נמי לא קנה עד שיכתוב אחריות נכסים ורב ביבי מסיים בה משמיה דרב נחמן קרקע אין לו אבל מעות יש לו בד''א שאמרו עדים בפנינו מנה לו אבל אמרו עדים בפנינו הודה לו לא כדרב כהנא דאמר אי לאו דאודי ליה הוה ממטי ליה לדידיה ולחמריה לשחוור אמר רב הונא תליוהו וזבין זביניה זביני מ''ט כל דמזבין איניש אי לאו דאניס לא הוה מזבין ואפילו הכי זביניה זביני ודילמא שאני אונסא דנפשיה מאונסא דאחריני אלא כדתניא

 רש"י  מגורשת ואינה מגורשת. כגון זרק לה גט ספק קרוב לה ספק קרוב לו דבעלה חייב במזונותיה עד דיהב לה גט ודאי כר' זירא ואיכא למימר כיון דמגורשת ואינה מגורשת אשתו היא וחייב במזונותיה והניח לה בעל קרקע זו בידה כדי שתיזון מפירותיה ולא הויא חזקה קמ''ל דהויא חזקה דכיון דהתחיל בגירושין והוא שונא לה לא יחד לה קרקע למזונותיה כי בטורח יתן לה מזונות בצמצום כשיחייבוהו ב''ד: חייב במזונותיה. דאכתי אגידא ביה: וכולן. אומן ואריס וכל הנך דלעיל דאמרן אין להן חזקה: ראיה. שטר מכירה או עדי מכירה: ראייתן ראיה. מילתא דפשיטא היא ומשום סיפא נקט לה: גזלן שהביא ראיה. עדי מכירה או עדי הודאה אבל מתן מעות לא ראו: אין ראייתו ראיה. כדרב כהנא דאי לאו דאודי ליה או שכתב לו שטר מכירה הוה ממטי ליה ולחמריה לשחוור אבל אם נתן לו הגזלן מעות בפני עדים ראייתו ראיה כדרב הונא לקמיה דאמר תליוהו וזבין זביניה זביני ואע''ג דרב ביבי מוקי לה לקמן להא אפילו בשנתן מעות הגזלן לנגזל ואפ''ה לא קנה גזלן הא אמרינן לקמן בשמעתין דרב ביבי מימרא היא ומימרא לרב הונא לא סבירא ליה וכדרב הונא קיימא לן בשמעתין: ואין מעמידין שדה בידו. ולא לכל הבא מכחו כגון בן גזלן או לוקח מגזלן: מאי קמ''ל. רב הונא דגזלן וכל הבא מכחו אין ראייתו ראיה ולא קנה: תנינא. במסכת גיטין בהניזקין: לקח מסיקריקון. מגזלן נכרי הורג נפשות על עסקי ממון שאומר לו שא קרקע זו והניחני ומתנה זו לא הויא מתנה דאפילו למ''ד תליוהו וזבין זביניה זביני תליוהו ויהב לא הויא מתנה וטעמא מפרש בגיטין ג' גזירות גזרו [קמייתא כל דלא קטיל ליקטיל מציעתא כל דקטיל לייתי ארבע זוזי] בתרייתא כל דקטיל ליקטלינהו קמייתא ומציעתא כיון דקטלי נכרים לישראל אגב אונסיה גמר ומקני בתרייתא אמרי האידנא לישקול ולמחר תבענא ליה בדינא והלכך לא קנה הסיקריקון דהא לא נתן מעות אלא גזלה בחנם והלוקח נמי ממנו לא קנה דקרקע אינה נגזלת ואכתי ברשותא דמריה קמא איתא ואפילו חזר ולקח מבעל הבית שכתב לו שטר כדמפרש לקמן או במתנה או בשטר מכירה בלא מעות דאילו נתן מעות לבעל הבית קנה כרב הונא דהא אפילו סיקריקון עצמו היה קונה אם נתן לו מעות לנגזל והכי מוכח לקמן בשמעתין גבי מילתיה דרב הונא דאית ליה תליוהו וזבין כו' אפילו הכי לא קנה לוקח דמחמת פחד דסיקריקון הקנה לו ללוקח וכיון דאין ראיית הלוקח מגזלן ראיה אפילו כי הדר וזבין מבעל הבית כל שכן וכל שכן דאין ראיית הגזלן עצמו ראיה דמחמת פחד כתב לו השטר ומעולם לא קיבל דמים מן הגזלן דנימא זביניה זביני: ומשני לאפוקי מדרב. אתא רב הונא: דאמר רב. עלה דההיא משנה: לא שנו. דחזר ולקח מבעה''ב מקחו בטל אלא דאמר לו בפני עדים חזק וקני ומעות לא קיבל בפני עדים דנימא זביניה זביני כדלקמן וגם שטר לא כתב לו בעל הבית ללוקח אבל אם כתב לו שטר ודאי אקני ליה ואתא רב הונא למימר דגזלן שהביא ראיה אפילו בשטר אין ראייתו ראיה כדשמואל: אף בשטר לא קנה. דמאימת סיקריקון כתב לו: ורב ביבי מסיים. בהא מלתא דאמר רב נחמן א''ל הונא: משמיה דרב נחמן. שהיה מוסיף בה רב נחמן דבר זה מדעתו ומיהו רב הונא לא סבירא ליה האי תוספתא כדלקמן בשמעתין דכל היכא דאיכא מתן מעות סבר ליה לרב הונא דהוו זביני ולאו אדרב ושמואל קאי דבמסכת גיטין בהניזקין דאיתא לפלוגתייהו לא איירי רב ביבי כלל התם: קרקע אין לו. לגזלן כמו שאמרנו אין מעמידין שדה בידו: אבל מעות. שנתן לו הגזלן לנגזל בדמי קרקע זו יש לו שיחזירם לו הנגזל ולא קנסינן ליה לגזלן לאבד מעותיו ושמעינן מהכא דסבירא ליה לרב ביבי תליוהו וזבין לאו זביניה זביני והיינו דאמרינן לקמן דרב הונא לית ליה דרב ביבי: בד''א. דמעות יש לו כגון שאמרו עדים בפנינו מנה לו הגזלן לנגזל ונתן לו המעות או שכתבו בשטר אנו ראינו שנתן לו המעות דמשום פחד דסיקריקון דגזלן לא מסהדי וכתבו עדים שיקרא: אבל אמרו עדים בפנינו הודה לו. נגזל לגזלן שקיבל ממנו הדמים או שכתבו בשטר המכירה וכך אמר לנו הוו עלי עדים שקיבלתי ממנו הדמים ומכרתי לו לא יחזיר לו מעות לגזלן: כדרב כהנא כו'. ומסקנא דמילתא דרב ביבי היא: תליוהו וזבין. מי שתלו אותו או עשו לו יסורין עד שמכר וקיבל הדמים ואומר רוצה אני: זביניה זביני. ולא יוכל לחזור בו וטעמא מפרש ואזיל: ואית דגרס תלוה ורבינו חננאל כתב תליוהו ודוקא מכר אבל מתנה לא הויא מתנה דכיון דלא מקבל מידי לא גמר ומקני כדמוכח לקמן דאמרינן מודה שמואל היכא דיהב זוזי: דכל דמזבין איניש. רוב חפצים וכלי ביתו וטליתו שאדם מוכר אי לאו דאניס ודחיק במעות לא הוה מזבין ואפ''ה הוה זביניה זביני בעל כרחו אפילו לא גמר ומקני שלא נתנה תורה חילוק במקח וממכר בין דברים הצריכין לו ומכרן לדברים שאין צריכין לו אלא כולהו קונה לוקח וה''נ אע''ג דאניס מוכר קונה לוקח הואיל וקיבל דמים אע''ג דלא גמר ומקני: שאני אונס דנפשיה. שצריך למעות ומתוך כך מוכר חפציו מדעתו דהתם איכא למימר גמר ומקני: מאונסא דאחריני. שמכריחין אותו למכור דהתם לא גמר ומקני: (רש"י)

 תוספות  מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה. וכגון שייחד לה ארעא אחריתי דאי לאו הכי אין לו חזקה דכיון דאית לה מזוני מזוני הוא דקא אכלה כדאמרי' לקמן: ראייתן ראיה ומעמידין שדה בידן. נראה לרשב''א דנקט תרוייהו איידי דבעי למיתני גבי גזלן אין ראייתו ראיה ואין מעמידין שדה בידו דהתם איצטריך תרוייהו דאי לא תנא אלא אין ראייתו ראייה הוה אמינא דאין ראייתו ראיה לגבי הא שאין מעמידין שדה בידו אבל מעות יש לו דלא ה''א טעמא אי לאו דאודי ליה הוה ממטי ליה ולחמריה לשחוור אלא הוה מפרשינן טעמא משום דתליוהו וזבין לא הוו זביניה זביני אפי' מנה לו מעות הלכך קאמרי תרוייהו דאין ראייתו ראיה כלל דאפי' מעות אין לו דטעמא הוא משום דאי לאו דאודי ליה כו' והאי כולן נראה לרשב''א דקאי נמי אבן שלא חלק ואשה שלא נתגרשה ואע''ג דאמר לקמן [גבי אשה בנכסי בעלה] דלגלויי זוזי הוא דבעי כיון דאוקימנא בהודאה לא שייך בה גלויי זוזי ועוד דמשמע לקמן דסבירא להו לרב הונא ולרב נחמן דלא אמר לגלויי זוזי הוא דבעי: ומעמידין שדה בידן. גבי אומן נמי שייך שדה כגון אם הוא בנאי: אבל בשטר קנה. אלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה נמי קאי כדמוכח במתני' בהניזקין (גיטין דף נח: ושם) וקשה דתניא בסוף מי שהיה נשוי (כתובות דף צה. ושם ד''ה וכתבה) כתב לראשון ולא חתמה לו לשני וחתמה לו איבדה כתובתה דוקא משום דלא חתמה לראשון אבל אי חתמה לראשון לא איבדה כתובתה כדמוכח התם אע''פ שכתבה שטר ונראה לר''י דהא דקאמר רב בשטר קנה יש להעמיד בשטר הראיה שאחר הקנין דכיון שאחר הקנין עשתה שטר שייפתה כחו כל כך קנה וההיא דכתובות מיירי בשטר מתנה בלא קנין אחר אלא שטר א''נ חתמה דהתם לשון גמר כמו חתמו גבי תורף דגיטין וכמו תורה חתומה ניתנה בהניזקין (גיטין דף ס.) כלומר שגמרה מקח ונתרצתה בעל פה אי נמי חתמה ממש ובשטר של בעל והא דאמר רב בשטר קנה שעשתה שטר מכירה בשמה ומסתבר דטעמא דרב כטעמא דשמואל דאמר בהניזקין (שם דף נח. ושם ד''ה אבל) אף בשטר לא קנה עד שתכתוב לו אחריות ושמואל לטעמיה דאמר בפ''ק דב''מ (דף יד. ושם) אחריות לאו טעות סופר בשטרי מקח וממכר ורב סבר אחריות טעות סופר הוא אבל קצת קשה דלקמן פריך לרב הונא דאמר תליוהו וזבין זביניה זביני מהא דאמר שמואל אף בשטר לא קנה ואי תלוי הדבר באחריות מאי קשה ליה משמואל טפי מרב: ורב ביבי מסיים בה כו'. ק''ק הלשון דהא רב ביבי פליג כדאמרי' לקמן ורב הונא לא מיירי בהכי אלא בהודה ולא במנה: (תוספות)


דף מח - א

{ויקרא א-ג} יקריב אותו מלמד שכופין אותו יכול בעל כרחו תלמוד לומר לרצונו הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ודלמא שאני התם דניחא ליה דתיהוי ליה כפרה ואלא מסיפא וכן אתה אומר בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ודלמא שאני התם דמצוה לשמוע דברי חכמים אלא סברא הוא אגב אונסיה גמר ומקנה מותיב רב יהודה גט המעושה בישראל כשר ובעכו''ם פסול ובעכו''ם חובטין אותו ואומרין לו עשה מה שישראל אומר לך ואמאי התם נמי נימא אגב אונסיה גמר ומגרש הא איתמר עלה אמר רב משרשיא דבר תורה אפילו בעכו''ם כשר ומה טעם אמרו בעכו''ם פסול כדי שלא תהא כל אחת ואחת הולכת ותולה עצמה ביד עכו''ם ומפקעת עצמה מיד בעלה מותיב רב המנונא לקח מסיקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל ואמאי התם נמי נימא אגב אונסיה גמר ומקני הא אתמר עלה אמר רב לא שנו אלא דאמר ליה לך חזק וקני אבל בשטר קנה ולשמואל דאמר אף בשטר נמי לא קנה מאי איכא למימר מודה שמואל היכא דיהב זוזי ולרב ביבי דמסיים בה משמיה דרב נחמן קרקע אין לו מעות יש לו מאי איכא למימר רב ביבי מימרא הוא ומימרא לרב הונא לא סבירא ליה אמר רבא הלכתא תליוהו וזבין זביניה זביני ולא אמרן אלא

 רש"י  יקריב אותו. קרא יתירא דהא כתיב לעיל זכר תמים יקריבנו ומצי למיכתב יקריבנו אל פתח אהל מועד לרצונו לפני ה': מלמד שכופין אותו. להקריב מה שנדר: עד שיאמר רוצה אני. אלמא היכא דכופין אותו עד דאמר מתוך יסורין רוצה אני קרינא ביה לרצונו דגמר בלבו להקריב והוא הדין לזביני אם אמר רוצה אני הוי זביני דגמר בלבו להקנות: דתיהוי ליה כפרה. וכי אמר רוצה אני ודאי בלב שלם קאמר: וכן אתה אומר בגיטי נשים. בהנך דתנן (כתובות עז.) ואלו שכופין אותו להוציא מוכה שחין ובעל פוליפוס דכופין ומכין אותו עד שיאמר רוצה אני דונתן מדעתו משמע: דלמא. התם נמי כי אמר רוצה אני גמר בלבו לגרשה דמצוה קעביד מאחר שחייבוהו חכמים להוציא: אלא. רב הונא מסברא דידיה קאמר דמתוך יסורים גמר בלבו ומקני הואיל ואיכא תרתי יסורים ומתן מעות דלא מפסיד מידי: גט המעושה. שכופין אותו לבעל להוציא אם בישראל הוא כשר שכפוהו ישראל וכגון דאמר רוצה אני: בעכו''ם פסול. ואע''ג דאמר רוצה אני וקא ס''ד דמקשה דבישראל כשר משום דמצוה לשמוע דברי חכמים ובעכו''ם פסול כיון דליכא מצוה אגב אונסי' לא גמר ומקנה ומגרש וקשיא לרב הונא דכיון דליכא מצוה לא מקני אגב אונסיה: ובעכו''ם. אם אנו רוצים לכופו על ידי עכו''ם ויהיה הגט כשר מלמדים אנו לעכו''ם שיאמרו לו עשה מה שישראל אומר לך דהשתא נמי מצוה לשמוע דברי חכמים: התם נמי נימא אגב אונסי' גמר ומגרש. דהא לא מפסיד מידי דומיא דזביני שמקבל דמי שדהו דכיון שאשתו שונאתו ובלא גט. נמי לא תעמוד אצלו וגט זה אינו אלא להתירה לאחרי' לא מפסיד כלום: אפילו בעכו''ם כשר. דאגב אונסיה גמר וגרש דלא מפסיד מידי כדפרישית: פסול. מדרבנן וצריכה גט אחר ומיהו אם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר צריכה גט מזה ומזה: ותולה עצמה ביד עכו''ם. להחניף לו ולזנות עמו עד שיכריח את בעלה לגרשה: נימא אגב אונסיה. דסיקריקון גמר ומקני בעל הבית כיון דיהיב ליה זוזי ולא מפסיד מידי דהיינו תליוהו וזבין: מודה שמואל דהיכא דיהיב ליה זוזי. זה הלוקח מן הסיקריקון כשחזר ולקח מבעל הבית יהב ליה זוזי לבעל הבית דאגב דמקבל זוזי גמר ומקני דהיינו תליוהו וזבין אבל בלא מעות לא גמר ומקני דהא רב הונא נמי תליוהו וזבין קאמר אבל תליוהו ויהיב לא הוי מתנה: ולרב ביבי דמסיים לעיל. במילתיה דרב נחמן דאמר גזלן שהביא ראיה אין ראייתו ראיה ואין מעמידין שדה בידו ואוסיף רב ביבי אבל מעות יש לו לגזלן שנתן לנגזל אלמא ס''ל לרב ביבי דאפי' נתן הגזלן לנגזל מעות לא קנה דתליוהו וזבין לא הוי זביני והוא הדין להך משנה דסיקריקון דאי נתן הסיקריקון או הלוקח ממנו לבעל הבית מעות דמי השדה לא קנה וקשיא לרב הונא: מימרא הוא. שהיה אומר משום אחרים ואינה לא משנה ולא ברייתא ואי הוה אמר לה רב ביבי משמיה דנפשיה הוה מהדר גמרא גברא אגברא קרמית בתמיה: (רש"י)

 תוספות  אילימא מהא דתניא יקריב אותו. וא''ת אי מהכא גמר אפילו תליוהו ויהיב נמי מתנה הוי וההיא דסיקריקין מוכח דאינה מתנה והיה ר''י רוצה לתרץ דהכא הוי כמו מכר דהא יש לו כפרה תחת הקרבן וקונה הכפרה ומגיטי נשים דבעי למיגמר מינייהו הוי נמי כמו מכר שנפטר על ידי כך משאר כסות ועונה אבל אי אפשר לומר כן דא''כ גט מעושה שלא כדין נמי יהא כשר ובהמגרש (גיטין דף פח: ושם) אמר שמואל דפסול ותירץ ר''י דכל דבר שהוא מחוייב לעשות הוי כמו מכר והכא הרי הוא מחויב להביא קרבן ולקמן נמי מחויב הוא לגרש את אשתו דמיירי בהנהו שכופין אותן להוציא אבל שלא כדין הוה כמו תליוהו ויהיב דלא הויא מתנה: יקריב אותו מלמד שכופין אותו. לא דמי להא דאמר בפ' שור שנגח ארבעה וחמשה (ב''ק דף מ.) חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן משום דכיון דלכפרה קאתו לא בעי משכוני דדוקא חטאות ואשמות שבאות על חטא לא בעי משכוני שרוצה שמאותו חטא יהיה לו כפרה אבל הכא נדר או נדבה אינן מכפרים והא דקאמר ניחא ליה דתיהוי ליה כפרה היינו ממה שנדר שאם לא ישלם נדרו עונו ישא והא דאמר בתורת כהנים ובזבחים (דף ו.) וביומא (דף לו.) דעולה מכפרת על חייבי עשה הא אמר בפ''ק דזבחים (דף ז:) דעולה דורון היא ולא מכפרת מקופיא מכפרת מקיבעא לא מכפרת: אלא סברא הוא דאגב אונסיה גמר ומקני. וא''ת כיון דמסברא ידעינן דאגב אונסיה גמר ומקני אמאי איצטריך קרא גבי קרבן למיכתב דכופין אותו וי''ל דאי לאו קרא הוה אמינא אע''ג דגמר ומקני כיון דאינו מתרצה אלא על ידי כפייה פסול הוא לגבי מזבח דזבח רשעים הוא קמ''ל שהקרבן נרצה: גט מעושה בישראל כשר בעכו''ם פסול. בסיפא מסיים ובעכו''ם חובטין אותו ואומרים לו עשה מה שישראל אומר לך ויש מפרשים דהוי פירושא דרישא כיצד בעכו''ם פסול חובטין אותו ואומרים לו כו' ואין נראה דא''כ אדפריך ליה הכא מסיפא ליסייעיה מרישא דקתני ובישראל כשר דאגב אונסי' גמר ומקני וכי תימא דבישראל כשר משום דמצוה לשמוע דברי חכמים דא''כ בעכו''ם נמי אמאי פסול והא חובטין אותו לעשות דברי חכמים ונראה לר''י דהכי קאמר דבעכו''ם נמי כשר וכגון שאומר לו עשה מה שישראל אומר לך וכן מפרש בהלכות גדולות והכי מוכח בתוספתא דקתני ובעכו''ם חובטין אותו ואומר לו עשה מה שפלוני אומר לך משמע דעל פי ר' פלוני שהוא חכם חובטין אותו וכשר הוא שהוא אומר להם לחובטו וכן משמע בירושלמי דגיטין דקאמר התם רב אמר ישראל שעשה כמעשה עכו''ם כשר באומר איני זן ואיני מפרנס תנא ר' חייא עכו''ם שעשו כמעשה ישראל פסול ואפי' אמר איני זן ואיני מפרנס הדא מתני' אמרה כן ובעכו''ם חובטין אותו ואומר לו עשה מה שישראל אומר לך ולא מה שאני אומר לך והא דאמר בגיטין (דף פח:) לפניהם ולא לפני עכו''ם כיון שהעישוי על פי דייני ישראל לאו היינו לפני עכו''ם דלפני עכו''ם היינו כשהעישוי נעשה על פי דייני עכו''ם: דבר תורה אפילו בעכו''ם כשר. דכיון דבדין מעשים כאותן שכופין אותו להוציא דבישראל נמי אי שלא כדין מעשה פסול כדאמר שמואל בהמגרש (גיטין דף פח: ושם) וא''ת ומאי נפקא מינה אם תולה בעכו''ם ומפקעת עצמה מיד בעלה דכיון דבדין עבדה וגם חכמים היו כופין אותו להוציא וי''ל דגזרו כדין אטו שלא כדין וא''ת לההוא טעמא דמפרש בהמגרש דבעכו''ם פסול דבר תורה משום לפניהם ולא לפני עכו''ם ועכו''ם לאו בני עישוי נינהו תקשה ליה לרב הונא אמאי פסול נימא דאגב אונסיה גמר ומגרש וי''ל כיון שעל ידי כפיית עכו''ם נותנו הוי שלא כדין ושלא כדין הוי כמו מתנה כדפרישית לעיל וא''ת ואמאי מייתי הכא דרב משרשיא ההוא דהתם הוה ליה לאיתויי דהא אמר התם דהא דרב משרשיא בדותא היא וי''ל דלפי סברת המקשה דחשיב עכו''ם בני עישוי מתרץ לו דפריך ליה בעכו''ם אמאי פסול ואי לאו דבני עישוי נינהו לא הוה פריך ולא מידי דהוי כמו מתנה ולסברתו משני ליה כדרב משרשיא: הא איתמר עלה אמר רב לא שנו. תימה לרשב''א דמשמע דלא אמר רב הונא תליוהו וזבין זביניה זביני אלא בשטר אבל בלך חזק וקני לא וכיון דאגב אונסיה גמר ומקני מה לי האי ומה לי האי ועוד הקשה דקאמר ומודה שמואל היכא דיהיב זוזי משמע דלרב קני אפי' לא יהיב זוזי ואמאי והא תליוהו ויהיב לא הוי מתנה ותירץ דבהכי פליגי רב ושמואל דקסבר רב דאי לאו דיהיב זוזי לא הוה עביד שטר ושמואל סבר דמחמת אונס עביד שטר אבל אחריות לא היה מקבל כדאמר בהנזקין (שם דף נח.) עד שיכתוב לו אחריות נכסים: אמר רבא הלכתא תליוהו וזבין זביניה זביני. לאו דוקא נקט תליוהו דאפילו בלא יסורין אלא מחמת אונס ממון כי ההוא מעשה דפרדיסא (לעיל דף מ:) הוו זביני ואם מסר מודעא לא הוו זביני דקיימא לן כרב הונא [דכתבינן] מודעא אזביני כדפירש הקונטרס ודוקא מכר אבל מתנה תליוהו ויהיב לא הויא מתנה אפילו לא מסר מודעא אי דידעי עדים אונסיה והיכא דמסר מודעא אפי' לא ידעי אונסיה כתבינן וכן בגיטין (תוספות)


דף מח - ב

בשדה סתם אבל בשדה זו לא ובשדה זו נמי לא אמרן אלא דלא ארצי זוזי אבל ארצי זוזי לא ולא אמרן אלא דלא הוה לאישתמוטי אבל הוה ליה לאישתמוטי לא והלכתא בכולהו דהוו זביניה זביני ואפי' בשדה זו דהא אשה כשדה זו דמיא ואמר אמימר תליוה וקדיש קדושיו קדושין מר בר רב אשי אמר באשה ודאי קדושין לא הוו הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו עמו שלא כהוגן ואפקעינהו רבנן לקידושיה מיניה אמר ליה רבינא לרב אשי תינח דקדיש בכספא קדיש בביאה מאי איכא למימר אמר ליה שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות טאבי תלא לפאפי אכינרא וזבין חתם רבה בר בר חנה אמודעא ואאשקלתא אמר רב הונא מאן דחתים אמודעא שפיר חתים ומאן דחתים אאשקלתא שפיר חתים מה נפשך אי מודעא לא אשקלתא ואי אשקלתא לא מודעא ה''ק אי לאו מודעא מאן דחתים אאשקלתא שפיר חתים רב הונא לטעמיה דאמר רב הונא תליוהו וזבין זביניה זביני איני והא''ר נחמן העדים שאמרו אמנה היו דברינו

 רש"י  בשדה סתם. שהכריחוהו למכור אחת משדותיו והוא בירר מעצמו ומכר את זאת דכיון דמדעתו בירר רעה שבהן בירר שאינו חושש בה כל כך וגמר ומקני: בשדה זו. הכריחוהו למכור שדה זו ואותה מכר: דלא ארצי זוזי. לא מנה המעות גילה דעתו דבעל כרחו מקבל: ואפי' בשדה זו ולא ארצי זוזי לא אמרן דלא הוי זביני אלא דלא הוה ליה להאי לאישתמוטי מן התולה בשום דיחוי שבעולם כגון המתן לי עד למחר או עד שתבוא אשתי או שום דיחוי שיכול לטעות בו האנס: והלכתא בכולהו הוו זביניה זביני ואפי' בשדה זו. ולא ארצי זוזי ולא הוה ליה לאישתמוטי דהוי אונס גמור וכגון דאמר רוצה אני: דהא אשה. כשמכריחה אדם לקבל קדושיו ולהתקדש לו: כשדה זו דמיא. שאינו חפץ כי אם בה: ואמר אמימר. כלומר קיימא לן הכי: תליוה וקדיש. קבלה קדושין קדושיה קדושין דדמי לזביני שמוכרת עצמה לזה: מר בר רב אשי אמר. במכר מודינא דהוו זביני אבל גבי אשה תקון רבנן דלא ליהוו קדושין דהוא עשה שלא כהוגן שהכריחה לפיכך נעשה עמו שלא כהוגן שלא כדין דאע''ג דמן התורה ליהוו קידושין רבנן עקרינהו והפקירו אותן ועשו מעות מתנה ובמקום אחר מפרש דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש כדת משה וישראל ורבנן אמור לא ליהוו קדושין נמצא שלא קדשה זה שהרי בדעת חכמים תלה והם אינם חפצים בקידושין הללו: תינח דקדיש בכספא. יכולין חכמים להפקיע הקדושין דהפקר ב''ד הפקר גבי ממון וכאילו קדשה בגזל ובחמס דמיא דלא הוו קדושין אבל קדיש בביאה שעשה מעשה בגופה היאך יאמרו חכמים שלא תהא ביאה הרי בעל כרחנו ביאה היא: ואית דמפרש תינח דקדיש בכספא דקידושי כסף דרבנן הם אמרו והם אמרו וקידושין דדבריהן יכולין לעקור אבל קדיש בביאה דהוו קידושי דאורייתא מאי איכא למימר וטעות הוא בידם דמגזירה שוה ילפינן לקידושי כסף במסכת קדושין (דף ב.). וגם לכל דבר אתקוש הוויות להדדי ואמרינן בכריתות (דף ה.) אל תהי גזירה שוה קלה בעיניך שהרי נותר אחד מגופי תורה ולא למדה הכתוב אלא בגזירה שוה ועוד מאי האי דקמהדר ליה שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות הא כיון דמדאורייתא היא היאך יכולין לעשות ביאתו זנות אלא כיון דאדעתא דרבנן מקדש לא הוי קידושין דאמרי רבנן לא ליהוו קידושין ומתוך כך נמצאת מעצמה בעילת זנות: טבי. גברא אלמא הוי: תלי לפפי. באילן ששמו כינרא למכור לו שדהו ל''א תלה אותו בשביל הכינרא שימכרנו לו: וזבין. כלומר וכן עשה שמכרה לו: חתם רבה בר בר חנה. ועד אחר עמו אמודעא שמסר פפי קודם שנכתב שטר המכירה: ואאשקלתא. וגם על שטר המכירה חתם: מאן דחתם אמודעא שפיר חתם. דאע''ג דתליוהו וזבין זביניה זביני הני מילי היכא דלא מסר מודעא אבל המודעא שכתב בה תבטל המכירה: ומאן דחתם אאשקלת' שפיר חתם. דתליוהו וזבין זביניה זביני וכדמסיק לקמיה: רב הונא לטעמיה כו'. מהכא שמעינן דכתבינן מודעא אזביני אפילו בתליוהו וזבין ודלא כרבא דאמר לעיל (דף מ:) לא כתבינן מודעא אזביני כדפרישית בפירקין לעיל אלא היכא דאניס כמעשה דפרדיסא והכא חזינן עובדא אפי' בתליוהו וזבין דכתבי מודעא וג''כ נראין הדברים שהרי פסקותיו של רבא לא עמדו מאי דפסיק לעיל בתליוהו וזבין [לא אמרן אלא בשדה סתם] שאחר פסק שלו אמר לא כתבינן מודעא אזביני כדפרישי' לעיל: איני. כלומר היאך בטלה מודעא שחתם בה רבה בר בר חנה את האשקלתא שחתם הוא עצמו בה: והא אמר רב נחמן כו'. והכא נמי רבה בר בר חנה קמסהיד עכשיו על האשקלתא מודעא היו דברינו ואמאי נאמן: עדים. החתומין בשטר: ואמרו אמנה היו דברינו. לא הלוהו כלום אלא כתבנו לו ולכשיצטרך ילוה בו והאמינו לוה למלוה שלא יוציא עליו שטר מלוה זו לגבות הימנו אא''כ ילוה לו וזה שעבד לו נכסיו מעכשיו אם ילוה אפי' לאחר זמן דלאו מוקדם הוה לטרוף שלא כדין: (רש"י)

 תוספות  והיכא דבטל מודעא בשעת זביני מהני ביטול דאגב אונסיה גמר ומבטל כדאמרינן בפ' האומר משקלי (ערכין דף כא:) ובקונט' הביאה לעיל ואפילו אמר בשעת מודעא כל מה שאבטל לא יהא ביטול אינו כלום דמ''מ לבסוף כשמבטל כל מה שאמר קודם לכן יהא מבוטל דאגב אונסי' גמר ומבטל אבל במתנה אי ידעינן באונסיה לא מהני ביטול ולא גמר ומבטל ומיהו אי לא ידעינן באונסיה ומבטל מודעא מדעתו נראה שבטולו. ביטול ולכך כתבינן בשטרי מתנה ביטול מודעי: אבל שדה זו לא. והא דאמרי נהרדעי לעיל (דף מ.) כל מודעא דלא כתב בה אנא ידענא ביה באונסין דפלוני לאו מודעא היא לא משכחת אליבא דרבא לעיל אלא כי ההוא מעשה דפרדיסא דבסתם שדה לא מהניא מודעא ובשדה זו לא צריך מודעא אלא דלידעו אונסיה: ואפי' בשדה זו לא אמרינן אלא דלא ארצי זוזי. לפי הספרים דגרסי לא ארצי ליה משמע דבעי למימר דכי אמרי עדים בפנינו מנה לו הוי זביני אפי' בשדה זו וכי קאמר רבא דלא הוי זביני היינו כי אמרו בפנינו הודה לו שלא ראו נתינת המעות וא''כ משמע דבשדה סתם אפילו כי אמרו בפנינו הודה שלא ראו נתינת המעות הוי זביני ואין נראה דבהודאה לא שייך לחלק בין שדה סתם לשדה זו דבתרוייהו שייך למימר אי לאו דאודי ליה הוה ממטי ליה ולחמרי' לשחוור ע''כ נראה דגרסינן ולא ארצי זוזי ולא גרסינן ליה וכן פירש בקונטרס: תינח דקדיש בכספא. הכא לא קאמר כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש וכן בפרק בית שמאי (יבמות דף קי. ושם ד''ה לפיכך) גבי עובדא דנרש דקדשה כשהיא קטנה וגדלה ואתא איניש אחרינא וחטפה מיניה כדאמר בריש כתובות (דף ג. ושם ד''ה תינח) ובהשולח (גיטין דף לג. ושם) משום דהכא ובפ' בית שמאי לא קדש אדעתא דרבנן כדקאמר הוא עשה שלא כהוגן וצריך לומר דסבר הכא דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה כיון דאפקעינהו רבנן לקדושין מיניה ואע''ג דלא קדש אדעתם והכי פירושא בשלמא דקדיש בכספא מצו רבנן להפקיר הכסף ולתת במתנה לאשה אלא דקדיש בביאה אע''ג דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה היינו היכא דליכא עבירה כגון (יבמות פט.) ההוא גריווא דהדר לטיבלא אבל ביאה וכי יעשו חכמים ביאתו ביאת עבירה ומשני אין ודאי דשוויוה ביאתו ביאת זנות ובההיא דכתובות (שם) ובהשולח (שם) לכאורה פליגי אהך דשמעתין דאיצטריך למימר טעמא דאדעתא דרבנן מקדש משמע דאי לאו דאדעתא דרבנן מקדש לא היה כח בידם להפקיע הקדושין ומיהו נראה דלא פליגי ואיצטריך טעמא דאדעתא דרבנן מקדש משום דהתם כיון דקדושין נעשו כהוגן לא היה כח לחכמים להפקיעם אי לאו משום דאדעתא דרבנן מקדש: קדיש בביאה מאי איכא למימר. תימה לרשב''א דקדיש בביאה בלא הפקעה לא להוו קדושין דהוי תליוהו ויהיב דכנגד גופה שקנוי לו אינו נותן לה כלום ודוחק לומר לפי שיש לה הנאת ביאה ועוד דאם כן הא דאמר אמימר תליוה וקדיש קדושיו קדושין לא הוי אלא דקדיש בכסף או בביאה אבל בשטר לא דהוי כמו תליוהו ויהיב וי''ל דכנגד גופה שקנוי לו מתחייב לה שאר כסות ועונה ואע''ג דפרי' לעיל גבי גט דלא חשיב זביני מה שהבעל נפטר משאר כסות ועונה ה''מ גבי בעל שהיה נותנם ברצון ולא היה מגרשה: אמר רב הונא מאן דחתים אמודעא שפיר חתים. הא דרב הונא פליגא אדרבא דאמר (לעיל מ:) דלא כתבינן מודעא אזביני: אמר רב נחמן עדים שאמרו אמנה היו דברינו אין נאמנין. על כרחך באין כתב ידם יוצא ממקום אחר איירי דאי יוצא ממקום אחר פשיטא דהכי פריך בפ' שני דכתובות (דף יט. ושם: ד''ה אמר) גבי האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן דקאמר מאן אי דקאמרי עדים אי כתב ידן יוצא ממקום אחר פשיטא ועוד דמר בר רב אשי דקאמר אמנה היו דברינו אינו נאמן משום דלא ניתן ליכתב ואי כתב ידן יוצא ממקום אחר אפי' ניתן ליכתב אינו נאמן וקשה דאמאי לא מהימני במיגו דאי בעו אמרי אין זה כתב ידינו דהא רב נחמן גופיה אית ליה מיגו לפסול השטר בפ' שני דכתובות (שם) דקאמר כי אתו לקמן לדינא אמינא להו זילו קיימו שטרייכו וא ותו לדינא דמהימן לומר פרוע הוא מיגו דאי בעי אמר מזוייף הוא וכ''ש עדים דאלימי לאורועי שטרא דהכי אמר בהדיא בפרק מי שמת (לקמן דף קנד. ושם) ותי' ר''י דהיינו טעמא במודעא ואמנה לר''נ הואיל ואמר שהשטר נכתב ונמסר כהלכתו שוב לא אתי על פה ומרע לשטרא אפילו במיגו ודמי נמי לחוזרין ומגידין הואיל ואמרו שחתמו על השטר כדין ומדאורייתא עדים החתומין על השטר נעשה כנחקרה עדותן בבית דין ומדרבנן הוא דאצרכוהו קיום דוקא כי טעין מזוייף (תוספות)


דף מט - א

אין נאמנים מודעא היו דברינו אין נאמנין ה''מ על פה דלא אתי על פה ומרעא לשטרא אבל בשטרא אתי שטרא ומרעא לשטרא גופא אמר רב נחמן אמנה היו דברינו אין נאמנין מודעא היו דברינו אין נאמנין ומר בר רב אשי אמר אמנה היו דברינו אין נאמנין מודעא היו דברינו נאמנין מאי טעמא שזה ניתן ליכתב וזה לא ניתן ליכתב: ולא לאיש חזקה בנכסי אשתו וכו': פשיטא כיון דאית ליה לפירא פירא הוא דקאכיל לא צריכא דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך וכי כתב לה מאי הוי והתניא האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקות ממנה לא אמר כלום אמרי לה דבי רבי ינאי מתניתין בכותב לה ועודה ארוסה וכדרב כהנא דאמר רב כהנא

 רש"י  אין נאמנים. לא מבעיא אם כתב ידן יוצא ממקום אחר דלא מהימני לעקרו דלאו הפה שאסר הוא הפה שהתיר איכא אלא אפילו הן עצמם מקיימים אותו ואומרים חתמנו אבל אמנה היו דברינו אין נאמנים דמאחר שהודו שבכשרות נכתב הרי חתימת השטר כאילו העידו בב''ד כל מה שכתוב בשטר שהלוהו מלוה ללוה וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כדאמרינן בכתובות בפרק האשה שנתארמלה (דף יח:) א''ל רבא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וכי תימא ה''מ על פה אבל בשטר לא הא אמר ר''ל עדים החתומים על השטר נעשו כמי שנתקרה עדותן בב''ד וה''נ מפרש התם דטעמא דר''נ משום דעקר ליה לשטרא דבעא מיניה רבא מר''נ תנאי היו דברינו מהו מודעא ואמנה טעמא מאי אין נאמנים דקמעקר ליה לשטרא וכו' ועוד יש טעם אחר גבי אמנה היו דברינו אמאי אין נאמנים כדאמר נמי התם אמר רב האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן ואמרי' דקאמר מאן אילימא דקאמר לוה כו' עד אלא דקאמרי עדים אי דכתב ידם יוצא ממקום אחר פשיטא דלא מהימני ואי דאין כתב ידן יוצא ממקום אחר אמאי לא מהימני והא איכא למימר הפה שאסר הוא הפה שהתיר דאי בעו אמרו לא חתמנו ומסקינן אמר רב אשי לעולם דאמרי עדים ודאין כתב ידן יוצא ממקום אחר ודקאמרת אמאי לא מהימני כדרב כהנא דאמר רב כהנא אסור לאדם שישהה שטר אמנה בתוך ביתו משום שנאמר אל תשכן באהלך עולה וכיון דעולה היא עדים אעולה לא חתמי וכי אמר חתמתי אינו נאמן דאין אדם נאמן בעדות כשמשים עצמו רשע בעדות זו כדאמר התם: מודעא היו דברינו. אם שטר מכר הוא ואמרו עדים החתומים בו המוכר מסר מודעא בפנינו והראינו אנסו והכרנו בו אין נאמנין דתרוייהו מודו דשטרא מעליא הוא ועכשיו באין לבטלו ע''י עדות מודעא וקרוי זה חוזר ומגיד וכיון שהגיד עדות שבשטר אינו חוזר ומגיד לבטלו וה''נ אמאי ביטל רב הונא האשקלתא בשביל המודעא שהרי רבה בר בר חנה הוא העד שאומר מודעא היו דברינו ואינו נאמן: ומשני ה''מ. דאין נאמנין על פה שמעידין עכשיו מודעא היו דברינו ובאים לבטל עדות שבשטר שנעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין משעה שנכתב ונחתם ואין עדות אחרון מבטל את הראשון דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד לא אתא על פה דהשתא ומרע לשטרא דקדים אבל בשטרא שנכתב המודעא בשטר וחתמו עליה העדים כי הך דרבה בר בר חנה שקדמה לאשקלתא אתי שטרא דמודעא דקדים ומרע לשטרא דאשקלתא דבתריה: ומר בר רב אשי אמר אמנה היו דברינו אין נאמנים. כדמפרש לקמיה שלא ניתן ליכתב כדפרישית לעיל משום דכתיב אל תשכן באהלך עולה ועדים אעולה לא חתמי וכשמעיד חתמתי אינו נאמן דאין אדם משים עצמו רשע והלכך אפי' אין כתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנין דאין נאמן לעשות עצמו רשע אבל לעקירת שטר לא חייש מר בר רב אשי דא''כ גבי מודעא אמאי נאמנים: מודעא היו דברינו נאמנים. שהרי ניתן ליכתב דמצוה קעבדי כדי להציל האנוס מאנסו ואפי' כתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנים דאין זה חוזר ומגיד אלא מילתא אחריתי קמסהדי כדאמרינן נמי התם חתמנו אבל תנאי היו דברינו ולא נתקיים התנאי דמילתא אחריתי היא ונאמנים שעל השטר מעידין שכשר וגם מעידים שאין חייב לו כלום והיכי דמי חוזר ומגיד כדתנן התם פסולים היינו אנוסין היינו קטנים היינו אם כתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנים שהרי פוסלין את השטר לגמרי דקאמרי בפסלות נחתם הוא דפסלינן לעדותם משום חוזר ומגיד: אין לאיש חזקה בנכסי אשתו. שאם החזיק בנכסי מלוג של אשתו שנפלו לה מבית אביה בירושה ג' שנים אינה חזקה לומר מאשתי לקחתיה ואבדתי שטרי דאין דרך אשה למחות על בעלה כשמחזיק בנכסיה ואוכל את הפירות מאחר שזן אותה: פשיטא. דאין יכול לטעון לקוח הוא בידי: דכיון דאית ליה פירא. בתקנת חכמים שתקנו פירות של נכסי אשה לבעל תחת פרקונה אותן פירי הוא דקאכיל ואין לו בגוף הקרקע כלום ואין צריכה למחות שהכל יודעין שבתורת פירות ירד לקרקע זו ולא דמי למשכנתא דסורא דאמרן דצריך למחות בסוף כל ג' דהתם היינו טעמא שמא לסוף זמן מרובה לא יהו עדים זכורים שבתורת משכון באה לידו ויכול לטעון לקוח הוא בידי אבל נכסי אשה לבעלה כל העולם יודעין שפירות יש לו בקרקע אשתו ולא תהיה לו חזקה בחייה: דין ודברים אין לי. כלומר לא יהא לי ואפילו הכי אין לאיש חזקה דאין אשתו מקפדת אם יאכל הפירות שלא כדין: לא אמר כלום. דאין זה לשון מתנה כשאמר לא יהא לי חלק בשלי דעל כרחו הרי הוא שלו עד שיאמר לחבירו שדי נתונה לך שדי מכורה לך שדי מופקרת לכל מי שירצה: מתני' בכותב לה. דין ודברים אין לי בנכסייך: בעודה ארוסה. דהיינו קודם שיזכה בנכסי אשתו דאינו זוכה בפירות עד שעת נשואין וכדמסיק ואזיל דבירושות הבאות לאדם בתקנת חכמים יכול לעקרן אם מתנה עליה קודם הזמן בעוד שלא באו לידו ואומר לא יהא לי חלק באותו ממון העתיד לבא לי בתקנת חכמים דאין מזכין לו לאדם בעל כרחו: וכדרב כהנא. הוא דמועיל תנאי זה: (רש"י)

 תוספות  אבל כשאומר שהשטר נכתב ונמסר כהלכתו אין נאמן לומר מודעא ואמנה היו דברינו במיגו דמזוייף ולא דמי לקטנים ואנוסים היינו דמתני' בפ''ב דכתובות (דף יח: ושם ד''ה הרי) דאין מודין כלל שהשטר נכתב כדין שאומרים שאנוסים וקטנים ופסולים היו ולא נכתב מעולם כדין הלכך מיגו מהני דלא שייך כאן לומר לא אתי על פה ומרע לשטרא שהרי אינן מודים שהיה שטר כדין והא דאית ליה בפ' שני דכתובות (דף יט.) דנאמן לומר פרוע הוא במיגו דמזוייף התם נמי לא מרע לשטרא כלל ורב הונא דקאמר התם מודה בשטר שכתבו א''צ לקיימו סבר דאפילו פרוע הוא אינו נאמן לומר במיגו אע''ג דלא מרע לשטרא אלא א''כ טוען מזוייף וא''ת כיון דר''נ מודה דאין נאמן לומר שהוא שטר אמנה ומודעא מאי קא''ל לרב הונא דאמר א''צ לקיימו גנובא גנבי למה לך אי סבירא לך כר''מ אימא הלכה כר''מ דלמא רב הונא נמי אאמנה ומודעא קאמר דא''צ לקיימו דמודה ביה ר''נ וי''ל דרב הונא אפי' אטענת פרוע קאמר דא''צ לקיימו מדלא מפליג מידי והשתא לר''נ אפילו לרבנן דפליגי אר''מ התם באמנה ומודעא מודו וההיא ברייתא דתניא פ' מי שמת (לקמן דף קנד: ושם) האומר דשטר אמנה הוא זה אינו נאמן ובעי לאוקומה בפלוגתא דר''מ ורבנן רב נחמן הוי מוקי לה כדברי הכל: מר בר רב אשי אמר מודעא היו דברינו נאמנין. דלא דמי לחוזרין ומגידין שאינם אלא מוסיפין על עדותם אע''ג דכשכתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנין ולא אמרינן דמוסיפין על עדותן הן מ''מ כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנין במיגו הואיל ואין חוזרין לגמרי מעדותם: דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך. וצריך לומר דבדכתב לה נמי ובפירותיך כדתנן בהכותב (כתובות דף פג. ושם) דאי לא כתב לה אלא בנכסייך אכתי אוכל פירות ולא מהני בנכסייך אלא שאם מכרה ונתנה קיים: בכתב לה בעודה ארוסה. והוי מצי למימר שכתב לה בלשון טוב אי נמי שנתנו לה על מנת שאין לבעלה רשות בה או שנתן לה בעלה דאמר לקמן קנתה ואין הבעל אוכל פירות: וכדרב כהנא. תימה דמאי מייתי ראיה מדרב כהנא אי דמייתי דמהני לשון דין ודברים אע''פ שהוא לשון גרוע דלמא כל הנהו דמייתי מיירי בלשון טוב ועוד דאי אפשי דמייתי הוא לשון טוב כדמוכח בפ' בתרא דכריתות (דף כד.) ויש מפרשים מדקאמרינן נחלה הבאה לו לאדם דוקא ולא הבאה לו כבר מכלל דבלשון גרוע מיירי דאי בלשון טוב אפי' באה לו כבר נמי למה לא יוכל להתנות עליה ולר''י נראה דמייתי ראיה דאע''ג דקיי''ל דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מ''מ יכול להסתלק מדבר שלא בא לעולם ואם תאמר בלא רב כהנא מצי מייתי דמדבר שלא בא לעולם יכול להסתלק מידי דהוה אשאר כסות ועונה (לקמן קכו:) דאר''י בדבר שבממון תנאו קיים ואפי' ר''מ לא פליג אלא משום דקסבר מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל וי''ל שאני התם שעושה תנאי גמור אבל הכא מיירי שאינו אומר דרך תנאי אלא שאומר דין ודברים אין לי בנכסייך ועוד דהכא שאומר מעצמו ואין האשה מבקשת ממנו ס''ד דהוי פטומי דמילי בעלמא כדאמרינן באיזהו נשך (ב''מ דף סו. ושם) דלאשה איבעי לה לאתנויי ובעל קא מתני ומייתי מדרב כהנא דבסילוק מועיל ומייתי נמי כדרבא כלומר באיזו נחלה מועיל התנאי באותה שבאה לו על ידי תקנת חכמים כדרבא אבל בנחלה דאוריית' כגון דין ודברים אין לי בירושת אבי לא יועיל כלום ודרב הונא מייתי דטעמא דיכול להסתלק משום דכיון דלטובתו תקנו יכול לומר איני חפץ באותה טובה אבל. בלשון דין ודברים לא צריך לאיתויי ראיה דסברא הוא דהיכא דלא בא לידו דשייך לשון דין ודברים כמו בעלמא לישנא מעליא והא דאיצטריך לכדרב כהנא לאו משום דרבי ינאי איצטריך דאיהו סבירא ליה בהאשה רבה (יבמות דף צג. ושם) (תוספות)


דף מט - ב

נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר אדם מתנה עליה שלא יירשנה וכדרבא דאמר רבא כל האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זאת שומעין לו מאי כגון זאת כדרב הונא אמר רב דאמר רב הונא אמר רב יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה הא ראיה יש תימא נחת רוח עשיתי לבעלי מי לא תנן לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל אלמא אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי הכא נמי תימא נחת רוח עשיתי לבעלי הא איתמר עלה אמר רבה בר רב הונא לא נצרכה אלא באותן ג' שדות אחת שכתב לה בכתובתה

 רש"י  נחלה הבאה לו. העתידה לבא לו כגון נחלה דרבנן כדמפרש לקמן אדם יכול להתנות עליה קודם שתבא שלא יירשנה כגון דקאמר דין ודברים אין לי על אותה נחלה העתידה לבא לי כלומר לא יהא לי דין ודברים: וכדרבא. כלומר ובאיזו נחלה מועיל התנאי בנחלה הבאה לו בתקנת חכמים כדרבא אבל בנחלה דאורייתא כגון דין ודברים אין לי בירושת אבי כשימות לא יועיל התנאי דבעל כרחו שלו יהא אא''כ יתננה לאחרים בלשון מתנה: אי אפשי בתקנת חכמים. שעשו להנאתי: כגון זאת. דלקמן דמדרבנן היא: שומעין לו. דבעל כרחו דאיניש לא יזכוהו חכמים שאם אינו חושש בטובה שעשו לו חכמים לא ניתן לו בעל כרחו שלדעתו תקנוה חכמים: מאי כגון זאת. באיזו תקנת חכמים היו מדברים בבהמ''ד שעליה אמר רבא כל האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זאת התקנה שאנו מדברים בה שומעין לו: כדרב הונא אמר רב. כלומר מתקנת מזונות שהבעל נותן לאשה היו עסוקים בבית המדרש והוא נוטל מלאכת ידיה תחתיהן וע''ז אמר רבא כגון זאת התקנה שתקנו חכמים מזונות האשה לטובתה אם אומרת אי אפשי בתקנת חכמים בזו התקנה שתקנו לטובתי דהא לדידי אינה טובה דמלאכת ידי עדיף על מזונותי אזון משלי ואעשה מלאכה לעצמי שומעין לה ואתא לאשמועינן כרב הונא אמר רב שיכולה אשה לומר לבעלה איני ניזונת משלך ואיני עושה מלאכה לך כי אם לעצמי כדמפרש טעמא בכתובות (דף נח:) קסבר מזוני עיקר כלומר תחלה תקנו עיקר מזונות לאשה מן הבעל בע''כ בין תעשה בין לא תעשה ואח''כ תקנו מלאכה תחת מזונות שלא תהיה לה איבה וכיון דלטובתה נתכוונו לתקן לה מזונות תחלה והיא עוקרת לומר איני חפיצה בתקנה זו איני חוששת למזונותיו הרשות בידה וכיון דעקרה תקנת המזונות גם תקנת מלאכת ידיה לבעלה בטלה ממילא דכיון דמזונות אין לה גם הבעל לא יטול מלאכת ידיה והיינו נחלה הבאה לו לאדם לאחר מכאן שהמזונות עתידים לבא בכל יום וה''ה לפירות של נכסי מלוג שתקנו חכמים לבעל פירותיה תחת פרקונה כ''ש וכ''ש שאם אמר איני מקבל עלי תקנת פרקונה ואיני חושש בפירות נכסי מלוג שתקנו לי דמועיל התנאי בעודה ארוסה שעדיין לא זכה בקרקעותיה לפירות והיינו דאצטריך במתני' למיתני דאין לאיש חזקה בנכסי אשתו לומר לקוח הוא בידי דאע''ג דכתב לה בעודה ארוסה שלא יטול כלום בפירותיה אפי' הכי שתקה ולא מיחתה לבעלה דמצי אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי ששתקתי אבל מעולם לא מכרתי לו: ומקשי גמרא הא ראיה יש. דקתני מתני' אין לאיש חזקה שאין חזקה מועלת לו לקיים מקחו אבל ראיית עדים או שטר תועיל לו לקיים מכירתה דאם מכרה לו אשתו נכסי מלוג שלה קנה: תימא נחת רוח עשיתי לבעלי. שמכרתי לו שלא יכעוס עלי אבל לא היה בדעתי להקנותו דלא דמי לתליוהו וזבין דזביניה זביני דאגב אונסי' גמר ומקני אבל הכא דליכא אונס כ''כ לא גמרה ואקנייה: מי לא תנן. דכי הך טענה יכולה אשה לטעון לאחרים שקנו מבעלה וכ''ש שמכרה לבעלה עצמו: לקח מן האיש. מן הבעל כל קרקעותיו משועבדים לכתובת אשתו והיום ולמחר אם ימות או יגרשנה תטרוף מלקוחות אם לא תמצא בני חורין שכן כתב לה כל נכסי אחראין וערבאין לכתובתיך במס' כתובות (דף נא.): וחזר. זה הלוקח ולקח מן האשה נתן לה דבר מועט והקנתו לו כדי שלא תטרוף ממנו חוב כתובתה: מקחו בטל. לא בטל בטל ממש שכל זמן שיחיה הבעל יאכל זה הלוקח את הפירות שהרי המוכר מכר לו כ''ז שלא תתגרש האשה ולא יבא זמן גיבוי כתובתה שהרי משנה זו בכל נכסים וקרקעות שיש לו לבעל מיירי כדמוכח לקמן בסמוך דאמרי' למעוטי מאי אילימא למעוטי שאר נכסים כו' ובכולן אי אתה יכול לומר מקחו בטל לגמרי דאמר בפ' האשה שנפלו לה נכסים בסופה דאי לא תימא הכי סיפא דקתני לא יאמר אדם לאשתו הרי כתובתיך מונחת על השולחן אלא כל נכסי אחראין לכתובתיך ואי בעי לזבוני ה''נ לא מצי מזבין בתמיה משם אנו למדין שהמכר קיים ואע''פ שמשועבדין לאשה אלא דלהכי אהני שעבוד שתוכל לטרוף מהן כשיגיע זמנה לגבות כתובתה הלכך האי מקחו בטל אחזר ולקח מן האשה קאי דהוי בטל לגמרי ההוא מקח וכשתבא לגבות כתובתה תטרוף ממנו דמצי אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי למכור לך קרקע המשועבד לי ולא גמרתי בלבי להקנות לך: ומשני הא איתמר עלה. דההיא דחזר ולקח מן האשה אמר רבה בר רב הונא לא נצרכה למיתני מקחו בטל היכא דחזר ולקח מן האשה אלא באותן ג' שדות המשועבדות לה יותר משאר נכסים ודעתה סמכא עילווייהו טפי דהוי מקחן בטל דודאי לא גמרה ואקניי' אלא נחת רוח עשתה לבעלה ולקמיה מפרש למעוטי מאי דלא ליהוי מקח בטל: אחת שכתב לה בכתובתה. כלומר אחת מן הג' שדות הוא שדה ששיעבד לה בפי' והזכיר ההוא שדה בשטר הכתובה ששעבד לה וסמכא דעתה עליה טפי משאר נכסים מיהו כל נכסיו נמי שעבד לה שכך כתב לה כל נכסי אחראין לכתובתיך ומיהו לא הזכיר ולא סיים מכולם בפי' בתוך שטר הכתובה כי אם זה לבדו: (רש"י)

 תוספות  דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם אלא משום דלדידן קיי''ל דאין אדם מקנה ובמילתיה דרבא לחודיה לא סגי בלא רב כהנא דמדרבא לא הוה שמעינן שיוכל להתנות בדבר שלא בא לעולם דאע''ג דרבא קאי אמזונות שלא באו לעולם התם אינו חידוש מאי שאין לה מזונות דאטו יש לה ליטול מזונות בעל כרחה דכשרוצה חוזרת בה ולא קמ''ל רב הונא אלא שיכולה להפקיע מעשה ידיה מבעלה וא''ת רב דפסיק בפ' הכותב (כתובות דף פד: ושם) כרשב''ג דאמר אם מתה יירשנה אפי' כתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך בחייך ובמותך ולאו מטעמיה דאיהו סבר ירושת הבעל דאורייתא ורב סבר ירושת הבעל דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה מאי שנא דמפירות יכול להסתלק משום דהוו דרבנן ויש לומר דשאני ירושה דנפלה קמיה דבעל דיורשי האשה כנכרים הם באותה ירושה לגבי בעל ולכך אין יכול להסתלק אבל הכא מנכסי מלוג יכול להסתלק שישארו ביד מי שהן עכשיו דהיינו ביד האשה ועוד מצינן למימר דלא עשו חיזוק אלא בדבר שיש לו שורש מן התורה כגון ירושה דאיכא ירושה דאורייתא אבל בדבר דליכא כוותיה בדאורייתא לא עבוד רבנן חיזוק אי נמי פירות דלא שכיחי לא עבוד חיזוק כדאמרינן בריש אע''פ (שם דף נו:) לכל יש כתובה ולא לכל יש פירות דלא שכיחי כמו ירושה דאין לך אשה שאין לה נכסי צאן ברזל שיירש הבעל דאפי' במשיאים יתומה תנן (כתובות דף סז.) לא יפחתו לה מנ' זוז הלכך ירושת צאן ברזל שכיח ולא פלוג רבנן בירושת הבעל דכל ירושות אין יכול להתנות אבל פירות דלא שכיחי דאיכא טובא שאין להם נכסי מלוג לא עשו חיזוק: יכולה אשה שתאמר לבעלה כו'. פי' בקונטרס וכי קאמר נמי איני מקבל פרקונה ואיני חושש בפירות נכסי מלוג שלה שתקנו לי דמועיל התנאי בעודה ארוסה שעדיין לא זכה בקרקעותיה לפירות וקצת היה נראה לרשב''א להביא ראיה לדבריו מדתניא פ' נערה שנתפתתה (שם דף מז: ושם ד''ה זימנין) תקנו פרקונה תחת פירות ש''מ דפירי עיקר ויכול לומר כן דהא בפ' אע''פ (שם דף נח: ושם) פריך אמילתא דרב הונא דהכא מהא דקתני תקנו מזונות תחת מעשה ידיה ומשני אימא תקנו מעשה ידיה תחת מזונות ומ''מ אומר רשב''א דאי אפשר לומר כן דאדרבה פרקונה עיקר כמו שמדקדק ר''י בכתובות פ' נערה (דף מז:) דאמר מאי לפיכך בעל אוכל פירות מהו דתימא מיכל לא ניכלינהו אנוחי נינחינהו כו' קמ''ל דהא עדיפא דזימנין דלא מלו ופריק לה מדידיה וקאמר נמי התם לעיל בשלמא בעל תקינו ליה רבנן פירות דאי אישתבאי הויא ליה איבה ומימנע ולא פריק משמע דלטובת האשה נתקן ובירושל' פ' נערה קאמר בהדיא אהא דתנן נשאת יתר עליו הבעל שאוכל פירות בחייה בעל שאמר אי אפשי לאכול ולא לפרוק אין שומעין לו והא דתנן פרקונה תחת פירות אע''ג דפרקונה עיקר לא תני הכא אלא לאשמועי' שלא תוכל האשה לומר איני נפדית ואיני נותנת פירות ואע''ג דלטובתה נתקן שלא תטמע בין העובדי כוכבים ועוד דלא דמי למזונות שיכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה דהתם לא מפקעת תקנת מעשה ידיה שאם אינה עושה ואינה ניזונת היום למחר תעשה ותהא ניזונת אבל אם אמרה איני נפדית ואיני נותנת פירות הרי מפקעת לגמרי תקנת פירות דפירות של כל ימיה הם תחת פרקונה א''נ שאני פירות משום דידו כידה שהוא זוכה בגוף הקרקע אבל מעשה ידיה היאך יזכה בהן שאינן בעין דלא שייך למימר שיזכה בגוף הידים וכענין זה מצינו דר''ל דפליג ארב הונא בפ' אע''פ וסבר דמעשה ידיה עיקר ואינו מגיה הברייתא אלא תני תקנו מזונות תחת מעשה ידיה כדקתני אפ''ה אומר ר''ת דאין הבעל יכול לומר לה היכא דלא ספקה צאי מעשה ידיך למזונותיך כדמוכח בהדיא בפ''ק דגיטין (דף יב.) ובריש המדיר (כתובות דף ע.) דפריך אי דלא ספקה הדרא קושיא לדוכתה כיון דמשעבד לה היכי מצי מדיר לה: ה''ג בפי' ר''ח ואחת שהכניס לה שום משלו. וה''פ אחת שכתב לה בכתובה במנה ומאתים ובמה שאדם נותן משלו שייך לשון כתיבה ולא לשון יחוד כגון הכותב כל נכסיו לבניו ואחת שיחד לה בכתובתה תחת הנדוניא שהביאה מבית אביה כי נדוניא נמי נקראת כתובה דבפ' נערה שנתפתתה (שם דף מז: ושם) קתני קבורתה תחת כתובתה דהיינו תחת נדונייתה דתחת מנה מאתים לא קאמרי' דבסוף ההוא פירקא (דף נג.) קאמרי' דארוס' (. אית) לה קבורה ואחת שהכניס לה שום משלו ששם לה שדה כנגד תוספת שהוסיף לה משלו על מנה ומאתים וג' עניני ממון אלו כותבין בכתובה בסדר זה תחלה מנה ומאתים ואח''כ נדוניא שמביאה עמה דהנעלת ליה ואחר כך וצבי חתן והוסיף לה מדיליה כו' ובקונט' לא פירש כן: (תוספות)


דף נ - א

ואחת שיחד לה בכתובתה ואחת שהכניסה לו שום משלה למעוטי מאי אילימא למעוטי שאר נכסים כל שכן דהויא ליה איבה דאמר לה עיניך נתת בגירושין ובמיתה אלא למעוטי נכסי מלוג האמר אמימר איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג לא עשו ולא כלום כי איתמר דאמימר היכא דזבין איהו ומית אתיא איהי ומפקא א''נ זבנה איהי ומתה אתא איהו ומפיק בתקנתא דרבנן וכדר' יוסי בר חנינא דאמר רבי יוסי בר חנינא באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות אבל היכא דזבינו תרוייהו לעלמא א''נ זבנה איהי לדידיה זבינה זביני ואיבעית אימא אמימר דאמר כר' אלעזר דתניא המוכר את עבדו ופסק עמו שישמשנו שלשים יום ר' מאיר אומר הראשון ישנו בדין יום או יומים מפני שהוא תחתיו והשני אינו בדין יום או יומים מפני שאינו תחתיו קסבר קנין פירות כקנין הגוף דמי ר' יהודה אומר השני ישנו בדין יום או יומים מפני שהוא כספו הראשון אינו בדין יום או יומים שאינו כספו קסבר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ר' יוסי אומר

 רש"י  ואחת שיחד לה בכתובתה. לא נכתב בתוך השטר אלא לאחר נישואין ייחד לה אחת משדותיו ועשאה אפותיקי לגבות ממנה כתובתה ומיהו כל שדותיו משועבדים לה בתוך שטר הכתובה אלא על זה בוטחת יותר הואיל ויחדו לה בפני עדים: ה''ג ואחת שהכניסה לו שום משלה. שדה שהכניסה לו מבית אביה ושמו אותו וכתבו שוויו בשטר הכתובה שקבלו עליו הבעל בדמים והן נכסי צאן ברזל שאם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו וזהו שכותבים ודא נדוניא דהנעלת ליה מבית אבוה כך וכך ממון סך הכל קיבל עליו החתן בכך וכך דינרין וגם זה השדה משעבד לה עם שאר נכסיו של בעל אלא שעל זה בוטחת יותר בשעבודו הואיל ומבית אביה הכניסתו ומג' שדות הללו אם חזר ולקח מן האשה מקחו בטל דאמרה נחת רוח עשיתי לבעלי והמתרץ עצמו מפרש והולך לסיים תירוץ שלו למעוטי מאי כלומר ולמעוטי מאי נקט ג' שדות הללו דהוי מקחו בטל ולא שדה אחרת אילימא למעוטי שאר נכסים וקרקעות של בעל המשועבדין לה דאם חזר ולקח מן האשה יהא מקחו קיים ולא תאמר נחת רוח עשיתי לבעלי והכי קאמר רבה בר רב הונא לא נצרכה כו' כלומר אין משנה זו מדברת בשאר נכסים אלא בהנך ג' שדות דכיון דמשועבדין לה כל כך שהן מיוחדין לה ודאי לא גמרה ואקנייה אלא נחת רוח עשתה לבעלה אבל בשאר שדות שאין משועבדין לה כל כך שאין מיוחדים לה ודאי גמרה ואקנייה ולא מצית אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי והוו מקחו קיים: כל שכן. דמצית אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי: דהויא לה איבה. אם לא תמכור לו ללוקח מבעלה וכל שכן דהוי מקחו בטל ותטרוף האשה ממנו כתובתה כשתתגרש או ימות בעלה דאי לא כתבה ליה ללוקח אמר לה בעלה עיניך נתת בגירושין או במיתה וסבורה את לגבות כתובתך כשאמות או אגרשך ולכך אין את מנחת למכור מנכסי כלום אבל בהנך ג' שדות לא אמר לה בעל הכי דמאחר שייחדם לה דין הוא שתערער במכירתן והלכך רבותא הוא דקאמר לא נצרכה האי דתני מקחו בטל לא מבעיא בשאר נכסים דמילתא דפשיטא היא דמצית אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי כדי שלא יאמר עיניך נתת בגירושין ובמיתה אלא אפי' בהנך ג' שדות דליכא למימר הכי אפ''ה מקחו בטל דכיון דמ''מ אינן שלה לגמרי כי אם של בעל מצית אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי: אלא ודאי למעוטי נכסי מלוג. אתא רבה בר רב הונא דבהנהו אמר אם לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו קיים דכיון דשלה הן אינה יגורה מבעלה ויכולה למחות לבעלה שלא ימכור ולא מצית אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי ומתני' נמי דקתני אין לאיש חזקה בנכסי אשתו הא ראיה יש בנכסי מלוג מיירי דכיון דהנכסים שלה לא מצית אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי: ה''ג והא אמימר כו'. וקס''ד השתא דהכי קאמר איש שמכר ואחריו האשה לא עשו כלום דמצית אמרה נחת רוח כו' וכל שכן אי זבנה לבעלה דנחת רוח עבדה ואמאי קדייקא מתניתין הא ראיה יש: ומשני כי איתמר דאמימר לא שמכרו שניהם ביחד אלא איש או אשה קאמר כגון היכא דזבין איהו לאחר ומית דאתיא איהי האשה ומפקא מן הלקוחות גוף הקרקע והפירות מכאן ואילך שבעל אין יכול למכור אלא הפירות שהן שלו בחייו וגס הגוף אם תמות אשתו ויירשנה הוא אבל אם ימות הוא היא תיטול נכסי מלוג שלה הלכך האיש שמכר לא עשה ולא כלום לגבי הכי שאם ימות בחיי אשתו היא תקח נכסי מלוג שלה א''נ אם מכרה היא גוף הקרקע בלא פירות שהרי הפירות של בעל הן תחת פרקונה ואח''כ מתה לא עשתה ולא כלום ולא נאמר מאחר שמתה אין לבעל עוד פירות שהרי לא יפדנה עוד וגם גוף הקרקע לא ירש מאשתו אע''פ שהבעל יורש את אשתו שהרי מכרה גוף הקרקע בחייה אי אפשר לומר כן אלא אתי בעל ומפיק כמו שהתקינו באושא כשהיתה סנהדרין לשם באחת מי' גליות שגלתה סנהדרין כדאיתא בראש השנה (דף לא.) וכדר' יוסי בר' חנינא כו': הבעל מוציא מיד הלקוחות. כדמפרש טעמא בב''ק (דף צ.) דאלמוהו רבנן לשעבודא דבעל משום איבה ועשאוהו לוקח ראשון ומיהו להכי אהני מכירת האשה שאם ימות בעלה בחייה יטלם הלוקח: אבל היכא דזבינו תרוייהו לעלמא. הוא מכר את הפירות והיא מכרה את הגוף: א''נ זבנה איהי לדידיה. לבעלה: זבינייהו זביני. ולא מצית אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי דבשלה לא עבדה נחת רוח דלא קפיד עליה בעל והלכך שפיר קדייקא מתני' הא ראיה יש שאם יש לו שטר או עדים שמכרה לו אשתו נכסי מלוג שלה הוי המקח קיים: ואי בעית אימא אמימר. כשמכרו שניהם ביחד לאדם אחד קאמר דלא עשו ולא כלום ואפילו לקח תחלה מן האיש וחזר ולקח מן האשה וכ''ש היכא דמכרה היא לבעלה דלא הויא מכר ומיהו לא תקשי ממתניתין דדייקא דהוי מכר דאמימר דאמר כר' אלעזר ויליף טעמא מקראי דדבר של שני שותפין שהגוף לזה והפירות לזה אין כח לשניהם למכור דלא זה קרוי בעליו ולא זה קרוי בעליו ומתני' רבנן דפליגי עליה דר' אלעזר: שישמשנו. למוכר: הראשון. אם הכהו ומת לסוף שני ימים מחמת הכאה זו: ישנו בדין. יום או יומים יעמד לא יוקם (שמות כא) ופטור דאילו מכה לישראל חבירו אם מחמת מכה זו מת אפילו לסוף שנה נהרג כדנפקא לן מונקה המכה מלמד שחובשים אותו כו' (סנהדרין דף עח:): מפני שהוא תחתיו. עדיין כל ל' יום וכתיב ומת תחת ידו (שם) ותחת קרינא ביה אבל השני הלוקח אינו בדין יום או יומים אם הכהו ומת אלא הורגין אותו דעבד כנעני כבר ישראל הוא לכל דבריו דגמר לה לה מאשה: קסבר. רבי מאיר קנין פירות דהיינו תשמיש דעבד כל שלשים יום: כקנין הגוף דמי. כלומר כאילו קנה גופו ואותו שאין לו פירות אין קנין הגוף שיש לו בעבד כלום דאין גופו עומד אלא לפירותיו והלכך ראשון קרוי אדון: רבי יהודה. דייק סיפיה דקרא לא יוקם כי כספו הוא למי שהוא קנוי לגופו הוי עבד: (רש"י)

 תוספות  אילימא למעוטי שאר נכסים. בפ' האשה שנפלו (כתובות דף פא.) גבי הרוצה למכור בנכסי אחיו פ''ה דהא דתנן בהניזקין (גיטין דף נה:) לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל הא אוקמינן בג' שדות והקשה ה''ר שמואל דכ''ש בשאר נכסים איירי כדמשמע הכא לכך נראה לר''י לפרש מקחו בטל משעת טריפה וג' שדות לאו למעוטי שאר נכסים ואפילו בג' . שדות מקחו קיים עד שעת טריפה ויש ליישב פ''ה דמקחו בטל משמע בטל לאלתר וה''פ למעוטי מאי דלא מציא אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי אילימא למעוטי שאר נכסים דלא תטרוף לגמרי כ''ש דהויא לה איבה והא דלא קאמר למעוטי שאר נכסים דאין מקחו בטל לאלתר דמשום הא לא הוה צריך למימר לא נצרכה אלא לאותן ג' שדות דפשיטא הוא דאין מקח בטל אלא באותן ג' שדות דהא כל אדם מוכר קרקע המשועבדת אלא ודאי לא איצטריך לאוקומי באותן שלש שדות אלא למעוטי שאר נכסים דלא טרפה כלל אבל קשיא לרשב''א דהיכי מצית למימר דפשיטא ליה דבשאר נכסים אין מקחו בטל לאלתר הא מקמי דמוקי לה הכא באותן ג' שדות הוה ס''ד דמיירי בשאר נכסים ואע''ג דקתני מקחו בטל: המוכר עבדו ע''מ שישמשנו ל' יום. הא דלא נקט המוכר עבדו לפירות כדנקט בהשולח (גיטין דף מז:) המוכר שדהו לפירות משום דאין דרך למכור עבד כענין זה אלא משכיר אותו לעשות מלאכה. ישנו בדין יום או יומים. אין להקשות השתא בעמידת יום לא יוקם כ''ש ביומים דרש''י פי' בפרשת ואלה המשפטים איזהו יום שהוא כיומים הוי אומר מעת לעת: קסבר קנין פירות כקנין הגוף דמי. דאי משום דדריש תחתיו ה''נ כתיב כספו ומנא ליה דתחתיו דוקא טפי מכספו אלא משום דסבירא ליה קנין פירות כקנין הגוף דמי וא''ת א''כ הוה ליה למימר שניהם אינן בדין יום או יומים כדאשכחן בהחובל (ב''ק דף פט: ושם) דתני חדא עבדי מלוג יוצאין בשן ועין לאשה אבל לא לאיש ותניא אידך לא לאיש ולא לאשה ומסיק דכ''ע לית להו תקנת אושא ובקנין פירות כקנין הגוף דמי קמיפלגי מר סבר כקנין הגוף דמי ומר סבר לאו כקנין הגוף דמי אלמא הא דחשיב קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מהני שיצא לאיש אלא לענין שלא יצא לאשה ור''י בר ברוך ל''ג ובקנין פירות כקנין הגוף דמי קמיפלגי אלא ה''ג דכ''ע לית להו תקנה ובפלוגתא דהני תנאי כו' והא דקתני לאשה אבל לא לאיש כר' יהודה וההיא דקתני לא לאיש ולא לאשה כר' אלעזר דאמר שניהם אינן בדין יום או יומים ואפילו שניהם יחד אין יכולין לשחרר ומשום הכי לית להו תקנת אושא דלר' אלעזר אין מכירתו כלום הלכך לא שייך לר' אלעזר תקנת אושא דתקנו שהבעל מוציא מיד הלקוחות ולדידיה אין כאן מכירה כלל ויש לתרץ בדוחק גירסת הספרים דהתם סברא הוא שלא יועיל קנין פירות להיות כקנין הגוף אלא לענין שלא יצא בשן ועין לאשה אבל לענין שיצא לאיש לא דלא אלים להפקיע קנין פירותיו את קנין גוף דאשה שיצאו לו לחרות אי נמי דלא דמי קנין פירות דבעל שלא (תוספות)


דף נ - ב

שניהם ישנן בדין יום או יומים זה מפני שהוא תחתיו וזה מפני שהוא כספו ומספקא ליה אי קנין פירות כקנין הגוף דמי אי לאו כקנין הגוף דמי וספק נפשות להקל רבי אלעזר אומר שניהם אינן בדין יום או יומים זה לפי שאינו תחתיו וזה לפי שאינו כספו ואמר רבא מאי טעמא דרבי אלעזר אמר קרא {שמות כא-כא} לא יוקם כי כספו הוא כספו המיוחד לו: ולא לאיש חזקה בנכסי אשתו: והאמר רב אשת איש צריכה למחות במאן אילימא באחר והאמר רב אין מחזיקין בנכסי אשת איש אלא לאו בבעל אמר רבא לעולם בבעל וכגון שחפר בה בורות שיחין ומערות והאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אין חזקה לנזקין אימא אין דין חזקה לנזקין אי בעית אימא לאו איתמר עלה רב מרי אמר בקוטרא רב זביד אמר בבית הכסא רב יוסף אמר לעולם באחר וכגון שאכלה מקצת חזקה בחיי הבעל ושלש לאחר מיתת הבעל מיגו דאי בעי אמר ליה אנא זבינתה מינך כי א''ל נמי את זבינתה ליה וזבנה ניהלי מהימן גופא אמר רב אין מחזיקין בנכסי אשת איש

 רש"י  שניהם ישנן כו'. ופטורין דספק נפשות דבעלים שהכוהו ומי נהרג מהם להקל דנפקא לן מושפטו העדה והצילו העדה (במדבר לה): שניהם. כלומר שניהם שהכוהו נהרגין: זה. אחרון לפי שאינו תחתיו: וזה. הראשון לפי שאינו עכשיו כספו שהרי מכרו: כי כספו הוא. מיותר הוא דמה נתינת טעם היה צריך ליתן בדבר ולומר לא יוקם לפי שכספו הוא אי נמי מדמצי למיכתב כי כסף הוא ומש''ה נמי יליף אמימר לגבי נכסי מלוג דכיון דאינו מיוחד לא לאיש ולא לאשה אינו קרוי שדה האיש ולא שדה האשה והלכך אם מכרו שניהן מכרן בטל ויכולין לחזור בם כאדם המוכר דבר שאינו שלו דלא ליהוי מכר: וקמתמה גמרא ולא לאיש חזקה בנכסי אשתו. בתמיה אלמא אינה צריכה למחות בבעלה הואיל ולית ליה חזקה: אשת איש. שהחזיק אחר בנכסי מלוג שלה צריכה למחות משום דההוא אחר יש לו חזקה ואם לא מיחתה הפסידה: במאן. צריכה למחות מי הוא המחזיק: אילימא באחר. שאינו בעלה וכל זה סיום הקושיא הוא: אין מחזיקין בנכסי אשת איש. דמציא אמרה על בעלי סמכתי שהוא ימחה ויערער ולכך שתקתי ובשאר בני אדם דלא בעל קאמר רב דאין מחזיקין שכן משמע אין מחזיקין לשון רבים ועוד דאי בבעל קאמר דאין מחזיקין היינו מתניתין לא לאיש חזקה בנכסי אשתו ומאי אתא לאשמועינן: אלא לאו בבעל. אלמא יש חזקה וקשיא מתני' לרב: לעולם בבעל. שהחזיק בנכסי אשתו קאמר רב דצריכה למחות שיש חזקה לבעל ואפי' הכי לא תקשי ליה מתניתין דהך חזקה דקאמר רב כגון שחפר בה הבעל בורות שיחין ומערות דלפירות הוא דאשתעבד ליה נכסי מלוג דאשתו ולא לקלקל הקרקע לחפירת בורות וכגון שדה שאינה עשויה לבורות והלכך יש לו חזקה דודאי קנאה מאשתו והלכך מקלקל לה לצרכו וכי האי גוונא הוא דקאמר רב צריכה למחות: אין חזקה לנזקין. כלומר היכא דמזיק לחבירו אין יכול לטעון לקוחה היא בידי שהרי החזקתי בה ג' שנים בחפירת בורות שיחין ומערות דכי האי גוונא לא הויא חזקה דמצי טעין אידך משום דלא אחזקת כדמחזקי אינשי לא חששתי למחות: אימא אין דין חזקה. להצטרך ג' שנים לנזקין היכא דחזקתו ע''י נזקין אלא לאלתר הויא חזקה דאין אדם רואה (שמחזיקין) קרקע שלו ושותק אלא מוחה מיד והיכא דלא מחה הפסיד והלכך אשת איש דקאמר רב צריכה למחות מיד הוא דצריכה למחות מאחר שחופר בה בעל בורות שאין אדם רואה היזקו ושותק והלכך כי האי גוונא יש לו חזקה: ה''ג ואי בעית אימא הא איתמר עלה רב מרי אמר כו'. כלומר ואיבעית אימא לעולם חזקת ג' שנים בעינן אפי' היכא דחפר בו בורות כדאוקימנן למילתיה דרב והא דקאמר רב נחמן אין חזקה לנזקין לא בחזקת ג' שנים בקרקע חבירו איירי אלא בעושה היזק לחבירו אפי' בבית של עצמו כגון עשן וריח רע ואתא לאורויי שלא יזיק לחבירו ואפי' החזיק ימים רבים אין חזקה מועלת לו להזיק חבירו: רב מרי אמר כו'. כבר פירשנו בלא יחפור: רב יוסף אמר. מתני' לא תקשי לרב דמאי דקאמר רב אשת איש צריכה למחות לאו בבעל קאמר דהא אין לאיש חזקה בנכסי אשתו כדקתני מתני' אלא לעולם באחר שהחזיק בנכסיה קאמר רב דצריכה למחות ודקשיא לך האמר רב אין מחזיקין בנכסי אשת איש לא תקשי דה''מ דאין מחזיקין בחיי הבעל שאם החזיק בנכסי' בחיי הבעל ג' שנים אינה חזקה ואינה צריכה למחות דמצית אמרה על בעלי סמכתי א''נ דוקא פירות שהיו לבעלי בנכסים שלי אותן מכר לך אבל הגוף שהוא שלי לא היית יכול לקנות שגם הוא אין לו חזקה בנכסיי באכילת פרי דכיון דאית ליה פרי הכל יודעין דפרי הוא דקאכיל ולכך לא חששתי למחות אבל הכא במאי עסקינן כגון שאכל הלוקח מקצת חזקה בחיי הבעל שמכר לו וג' שנים שלימות לאחר מיתת הבעל כי האי גוונא קאמר רב דצריכה למחות כדמפרש טעמא לקמיה והכי קאמר רב אשת איש שמכר בעלה לאחר נכסי מלוג שלה צריכה למחות לאחר מיתתו דסד''א כיון דהכל יודעין שהבעל מכרם לו ולא היא וגם הוא מודה כמו כן שהבעל מכרם לו לא תועיל חזקתו אף לאחר מיתת הבעל כלום שהרי לא יכול לטעון לאשה מינך זבנתה אחרי כן ואכלתיה שני חזקה דכיון דמתחלה הבעל מכרה לו ופירות הוא דהוי ליה לבעל באותה שדה ואותן מכר לזה הרי זה כאריס שיורד לקרקע באריסות לפירות שאינו יכול לטעון אחרי כן לקחתיה הימנך והלכך לא איצטרך למחות קמ''ל רב דצריכה למחות לאחר מות בעלה קודם שיחזיק בה ההוא אחר ג' שנים דודאי אע''פ שמתחלה היתה קנויה לו מן הבעל יכול לטעון הבעל מכר לי הגוף אם יירשך ואם ימות קודם לך פירות מיהא קניתי ומיד כשמת הרי נסתלקתי ממקחי ולכך קניתי ממך שהרי עתה נעשה השדה שלך והלכך מיגו דאי בעי אמר אנא זבנתה מינך אחר מות בעלים ואכלתיה שני חזקה כי קאמר יודע אני דזבינתיה לבעליך ואחרי כן זבין ניהלי מהימן ולא דמי לאריס שאין יכול לטעון לקחתיו אחרי כן משום דסתם אריס אין זמן לאריסותו אלא כל הימים בתורת אריסותו עומד אבל זה שלוקחה מן האיש על מנת שאם ימות יפסיד מקחו שתטול האשה נכסי מלוג שלה התם ודאי כשמת הבעל הרי זה כאילו יורד עכשיו מחדש לשדה אשה זו והיא שותקת שלש שנים איכא למימר דזבוני זבינה ליה: (רש"י)

 תוספות  היה לו בגוף כלום מעולם לקנין פירות דמוכר עבדו ע''מ שישמשנו שלשים יום שתחלה היה הכל שלו ועדיין לא יצא מתחת ידו שהפירות שלו וכעין זה מחלקין גבי בהמת ארנונא בפ''ק דפסחים (דף ו.) ומה שהיה קשה עליה מבכורות שם מפורש וכן צ''ל דאין לומר כלל דלר''מ דסבר הכא קנין פירות כקנין הגוף דמי וסבר שם לאיש אבל לא לאשה דהא ביבמות בפרק אלמנה (דף סו. ושם) פליגי במכנסת שום לבעלה היא אומרת כלי אני נוטל בכתובתי והוא המגרש אומר דמים אני נותן לך ר' אמי אמר הדין עמו רב יהודה אמר הדין עמה ואמרינן תניא כותיה דר' אמי עבדי צאן ברזל יוצאין בשן ועין לאיש אבל לא לאשה ומאי קושיא לרב יהודה דלמא אע''ג דהדין עמה יוצאין לאיש ולא לאשה דקסבר קנין פירות כקנין הגוף דמי ואפילו בנכסי מלוג נמי הוי דינא הכי לרבי מאיר אלא ודאי לא מהני כלל קנין פירות להיות כקנין הגוף לצאת לאיש כדפרישית: קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי כו'. קשה דבסוף השולח (גיטין דף מח. ושם) מסיק אפלוגתא דרבי יהודה ור''ש דכ''ע קנין פירות כקנין הגוף דמי וי''ל דהתם לא קאמר אלא דמהכא ליכא למילף מינה ובערכין (דף כו:) גרס לעולם אימא לך לרבי שמעון כקנין הגוף ול''ג דכ''ע והא דלא מייתי בהשולח הך דהכא משום דניחא ליה לאיתויי תנאי היא דפליגי בשדה דומיא דפלוגתא דרבי יוחנן ור''ל דהתם: וספק נפשות להקל. פי' בקונטרס משום דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה ואין נראה דבלאו הכי נמי לא קטלי מספיקא דאפילו ממונא לא מפקינן מספיקא: רבי אלעזר אומר שניהם אינן בדין יום או יומים. הקשה ריב''א דהיכי מדמי אמימר מכירה לדין יום או יומים דא''כ שותפים לא יוכלו למכור לעולם דהא אמר בהחובל (ב''ק דף צ. ושם) מאן תנא להא דתנו רבנן מי שחציו עבד וחציו בן חורין וכן עבד של שני שותפין אין יוצאין בראשי אברים כמאן כר' אלעזר וא''כ הכא נמי דעבד של שני שותפין אין יכולים למכרו וי''ל דהתם מיירי בשני שותפין שלזה גוף ולזה פירות דומיא דמוכר עבדו ע''מ שישמשנו שלשים יום וחציו עבד וחציו בן חורין כגון שנתן כל דמיו ואינו מעוכב אלא גט שחרור להיות מותר בבת חורין דאין לו בגופו כלום אבל אם מקצת גוף של זה ומקצת של זה אז היה יוצא בראשי אברים והיה מפסיד חלקו אם הפיל את שינו או סימא את עינו כמו שיכול למכרו והא דקאמר התם לאו א''ר אלעזר כספו המיוחד לו ה''נ עבדו המיוחד לו לאו מקרא יליף דבלאו קרא יליף לראשי אברים מדין יום או יומים כי היכי דילפינן לענין מכירה אלא גמרא דתלמודא קאמר כלומר בעינן שיהא עבדו המיוחד לו: במאן אילימא באחר והאמר רב אין מחזיקין כו'. תימה לרשב''א דמאי קשיא נימא לעולם באחר והא דקאמר (צריך) למחות כשכתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהם שאין לבעל פירות ולכך צריכה למחות שאינה סומכת עליו ונראה לו דמ''מ סומכת עליו כיון שאם מתה יורשה דאפילו כתב לה בחייך ובמותך קיימא לן כרשב''ג דאם מתה יורשה בפרק הכותב (כתובות דף פג.): כגון שאכלה מקצת חזקה בחיי הבעל ושלש שנים לאחר מיתת הבעל. אבל מקצת בחיי הבעל ומקצת לאחר מיתת הבעל לא ולא דמי לאכלה בפני האב שנה ובפני הבן שתים (לעיל דף מב.) דהתם אם היה אוכל שלש שנים בחיי האב היתה חזקה: מיגו דאי בעי אמר מינך זבינתה כו'. תימה ואמאי נקט כי האי גוונא דזבינתיה ניהליה וזבנה ניהלי הול''ל דנאמן לומר דמינך זבינתיה דאי מילתא דפשיטא היא דמהימן א''כ השתא נמי מילתא דפשיטא היא דמהימן במיגו: (תוספות)


דף נא - א

ודייני גולה אמרו מחזיקין אמר רב הלכה כדייני גולה אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב הדר ביה מר משמעתיה אמר להו מסתברא אמרי כדרב יוסף: ולא לאשה בנכסי בעלה וכו': פשיטא כיון דאית לה מזוני מזוני הוא דקא אכלה לא צריכא דיחד לה ארעא אחריתי למזונה הא ראיה יש לימא לגלויי זוזי הוא דבעי שמעת מינה המוכר שדה לאשתו קנתה ולא אמרינן לגלויי זוזי הוא דבעי לא אימא הא ראיה יש בשטר מתנה אמר ליה רב נחמן לרב הונא לא הוה מר גבן באורתא בתחומא דאמרינן מילי מעלייתא אמר ליה מאי מילי מעלייתא אמריתו המוכר שדה לאשתו קנתה ולא אמרינן לגלויי זוזי הוא דבעי אמר ליה פשיטא דל זוזי מהכא ותיקני בשטרא מי לא תנן נכסים שיש להן אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה אמר ליה ולאו איתמר עלה אמר שמואל לא שנו אלא בשטר מתנה אבל בשטר מכר לא קנה עד שיתן לו דמיה ולאו מותיב רב המנונא בשטר כיצד כתב לו על הנייר או על החרס אע''פ שאין בו שוה פרוטה שדי מכורה לך שדי קנויה לך הרי זו מכורה ונתונה ולאו הוא מותיב לה והוא מפרק לה במוכר שדהו מפני רעתה (רב ביבי מסיים בה משמיה דרב נחמן) ורב אשי אמר במתנה בקש ליתנה לו ולמה כתב לו בלשון מכר כדי ליפות כחו מיתיבי לוה מן העבד ושחררו מן האשה וגרשה אין להן עליו כלום מאי טעמא לאו משום דאמרינן לגלויי זוזי הוא דבעי שאני התם דלא ניחא ליה לשווייה נפשיה {משלי כב-ז} עבד לוה לאיש מלוה שלח רב הונא בר אבין המוכר שדה לאשתו קנתה

 רש"י  ודייני גולה. שמואל וקרנא בפרק ראשון דסנהדרין (דף יז: ע''ש): מחזיקין. והיה לה למחות: מסתברא אמרי. היכא דהויא מקצת חזקה בחיי בעלה ושלש לאחר מיתת הבעל כמו שפירש רב יוסף לעיל התם הוא דמסתברא דמחזיקין דהא רב גופיה ה''ק לעיל אשת איש צריכה למחות דמשמע דמחזיקין ומיהו דייני גולה בכל ענינין פליגי אדרב: כדרב יוסף. גמרא הוא שקיצר דברי רב אבל רב לא הזכיר רב יוסף שהרי קדם לו רב הרבה דורות: כיון דאית לה מזוני. מהבעל: מזוני הוא דקאכלה. הכל יודעין דלפירות יורדת והלכך לא מיחה בעל: דיחד לה. בעל קרקע אחריתי למזונות ואפי' הכי לא קפיד בעל אי אכלה טפי והלכך לית לה חזקה: ודייק חזקה הוא דלית לה. בלא שטר: הא ראיה יש. אם יש לה שטר מכירה מבעל הוי מקחה קיים: לימא. הבעל אע''פ שהקרקע נקנה בכסף מעות הללו שקבלתי ממנה לא קני לה הקרקע: לגלויי זוזי בעינא. מעות הטמינה ממני ונתכוונתי לגלות לי מעותיה ובחזקת מעות שלי לקחתים מידה ולא לשם מכר ולא לדעת קנין מכירה קבלתי' ולא גמרתי והקניתי: שמעת מינה המוכר כו'. ופלוגתא היא לקמן: אימא. דוק הכי: הא ראיה יש. אם יש לה שטר מתנה דהתם גמר ונתן לה דליכא גלויי זוזי: בתחומא. בתי מדרשות שלהן בסוף התחום היו כדי שיוכלו לבא שם בשבת מן העיירות שמסביב: א''ל. היכא דאיכא שטר מכירה אפילו לגלויי זוזי מיכוין בקבלת המעות הוי קנין גמור דדל זוזי מהכא ותיקני בשטר מכירה דגבי מעות הוא דאיכא למימר קבלת מעות הללו לא ליקני דלגלויי זוזי נתכוין ולעצמו קבלם אבל גבי שטר המכירה לא שייך למימר הכי אלא הרי הוא כשטר מתנה דהכל מודין בו לקמן דקנתה דמה ריוח יש לו בכתיבת שטר המכירה אלא ודאי גמר ואקני לה והא ליכא למימר דאי לא כתב לה שטר לא הוה יהבה זוזי ולגלויי זוזי נתכוין גם בכתיבת השטר דכל כך לא מסיק איניש אדעתיה: מי לא תנן כו'. וקס''ד דאפי' בשטר מכירה קאמר דקני בלא נתינת מעות דכיון דכתב לו שטר מכירה אין יכולין עוד לחזור זה בזה ומעות חייב לו הלוקח למוכר: ולאו איתמר עלה. דבשטר מתנה מיירי אבל שטר מכר לא קנה וא''ל רב הונא לרב נחמן ולאו מותיב רב המנונא לשמואל כו' אלמא שטר מכר נמי קנה ואכתי מאי מילי מעלייתא: הרי זו מכורה או נתונה. ואמר ליה רב נחמן לאו אמרינן התם בפרק ראשון דקדושין דרב המנונא מותיב לה וגם מפרק לה דהך ברייתא דקתני שטר מכר קונה במוכר שדהו מפני רעתה קרקע רעה דבההיא ודאי גמר ומקנה מיד בשטר ומעות ליהוו מלוה גבי דלוקח עד דתבע ליה אבל בשאר קרקעות לא קנו בשטר עד דיהיב זוזי כשמואל ואכתי איכא מילי מעלייתא: ה''ג במסכת קדושין רב אשי אמר במתנה ביקש ליתן לו כו'. ואאתקפתא דהך ברייתא דהוה קשיא לשמואל קאי ובא רב אשי לומר דהך ברייתא לא בשטר מכר איירי כלל אלא בשטר מתנה ודבר הרגיל הוא שכותבין בשטר מתנה לשון מכר ליפות כחו דמקבל מתנה שאם יערערו עליו יבא הנותן לפצותו כדין מוכר דלא ליהוי תרעומת עילויה וה''ק שדי מכורה לך וגם נתונה תהיה לך הרי זו מכורה להיות אחריותה על הנותן כדין מוכר וגם נתונה היא ולית בה משום דינא דבר מצרא דאמרינן בבבא מציעא (דף קח:) מתנה לית בה משום דינא דבר מצרא והיינו דאיכא ייפוי כח דמכר ודמתנה: ה''ג ורב אשי אמר במתנה כו': לוה מן העבד. וכתב שטר מלוה ושיעבד לו נכסיו: לגלויי זוזי הוא. דשיעבד לו נכסיו: דלא משוי נפשיה כו'. אנן סהדי דשום אדם לא יהיה ברצונו עבד לוה אם יכול להפטר בשום ענין והלכך איכא למימר לגלויי זוזי הוא דבעי אבל גבי מכר גמר ומקנה שהרי אינו נעשה עבד לוה בהך שטר מכירה כלל ואפילו קבל עליו אחריות עדיין לא נטרפה מן הלוקח דליהוי עבד לוה לגבי לוקח: שלח רב הונא בר אבא. לתלמידי בית המדרש: (רש"י)

 תוספות  הא ראיה יש בשטר מתנה. ה''ה דה''מ למימר בשטר. הודאה דלא שייך ביה גלויי זוזי: דל זוזי מהכא ותיקני ליה בשטר. במקום שכותבין שטר היו וקאמר דבמקום הזה לא מהניא שמעתיה מידי אע''ג דמהניא במקום שאין כותבין ומיהו אף במקום שכותבין שייך למימר דנפקא מינה להיכא דאמר אי בעינן בשטרא איקני ואי בעינן בכספא איקני דקני בכספא אע''פ שלא כתב לו השטר אי נמי כגון שכתב השטר תחלה ואח''כ נתנה דמים דאי אמר לגלויי זוזי הוא דבעי לא קנתה: כתב לו על הנייר או על החרס. וכן תניא לענין קידושין כתב לה על הנייר או על החרס אע''פ שאין בו שוה פרוטה בתך מקודשת לי כו'. אומר ר''ת דאתי כר''א דאמר עדי מסירה כרתי דלר' מאיר כיון שצריך שיחתמו עדים בשטר קידושין כדאמר בפ''ב דקידושין (דף מח. ושם) אמר ר''נ כגון דקדשה בשטר שאין עליו עדים ור''מ לטעמיה דאמר עדי חתימה כרתי א''כ לא מהניא חתימה על דבר שיכול להזדייף כדתנן בפ''ב דגיטין (דף כא:) אין כותבין לא על הנייר כו' ואפי' איכא עדי מסירה לא מהני לר''מ דצריך שיהא מוכיח מתוכו כדאמר בריש כל הגט (שם דף כד:) גבי כתב לגרש את הגדולה דלר''מ אפילו גדולה לא מצי מגרש משום דאין מוכח מתוכו הי מינייהו מגרש וא''ת והא אמר בפ''ב דגיטין (דף כב:) דלא הכשיר ר' אלעזר אלא בגיטין ולא הכשיר אלא לאלתר אבל בשאר שטרות משמע דלא הכשיר אפילו לאלתר וי''ל דהכי בעי למימר דלא הכשיר רבי אלעזר אלא בגיטין ודכותייהו כמו שדה מכורה לך דהכא וכן ההיא דקידושין דלא נכתבו אלא לקנות שדה והאשה דומיא דגיטי שאינן עשויין עיקרן לראיה אלא להתגרש אבל שטרות העומדים לראיה לא ועי''ל דהכא ובקידושין לא איירי אלא בכתב ידו כדאמר הוציא עליו כתב ידו כו' וזה אינו יכול להזדייף שהיה ניכר שאין זה כתב ידו: אע''פ שאין בו שוה פרוטה. תימה דמאי רבותא הוא שוה פרוטה בשלמא גבי קדושין נקט כתב לה על הנייר או על החרס אע''פ שאין בו שוה פרוטה דרבותא היא דאע''פ שאינה מקודשת מתורת כסף כיון שאין בו שוה פרוטה מקודשת מתורת שטר אבל הכא גבי מוכר אפי' יש בו שוה פרוטה אינו קונה מתורת כסף שהרי מוכר נותן שטר ולא לוקח ואין קרקע נקנה אגב כסף: ולמה כתב בלשון מכר כדי ליפות את כחו. להיות אחריות על הנותן כדין מוכר ופ''ה שכתב לו בשטר כל זה שדי מכורה לך וגם שדי נתונה וכתב לשון מתנה משום דינא דבר מצרא וקשה דאמר בהמקבל (ב''מ דף קח:) מתנה דאית בה אחריות יש בה משום דינא דבר מצרא ועוד קשה לר''ת שדי שדי תרי זימני למה לי ואור''ת וכן ר''י דלא מיירי בשכותב שניהן אלא בשכותב מכורה או נתונה וקאמר אפי' בשכתב מכורה במתנה בקש ליתנה לו והא דכתב בלשון מכר כדי לייפות את כחו שמקבל עליו אחריות ועי''ל דשני שטרות כותב לו בחד לשון מכירה ובחד לשון נתינה ואם יצטרך לדינא דבר מצרא יראה של נתינה ולא של מכירה ואם צריך לאחריות יראה של מכירה ועי''ל דאפי' כתיבי תרוייהו בשטר אחד יפה כחו מה שכתב בלשון מתנה לענין הא דתנן לקמן בהמוכר את הבית (דף עא.) בד''א במוכר אבל בנותן נותן את כולן והכי איתא בירושלמי פ''ק דקידושין ועי''ל דנפקא מינה מה שכתב בלשון מתנה שאין צריך ליתן דמים ומיהו קשה לטעם זה דאמאי בעי בשטר באיקני סגי: לוה מן העבד ושחררו כו'. תימה דמאי רבותא נקט ושחררו וגרשה פשיטא דאי אין להם עליו כלום בעודו תחתיו גם לכשיוצאין אין להם עליו כלום ויש לומר דסלקא דעתיה דגמר ומקני להו שיקנו לאחר שישתחרר ותתגרש: (תוספות)


דף נא - ב

ובעל אוכל פירות ברם רבי אבא ורבי אבהו וכל גדולי הדור אמרו במתנה בקש ליתנו לה ולמה כתב לה לשום מכר כדי ליפות את כחה מיתיבי לוה מן העבד ושחררו מן האשה וגרשה אין להן עליו כלום מ''ט לאו משום דאמרי לגלויי זוזי הוא דבעא שאני התם דלא לישוי איניש עבד לוה לאיש מלוה אמר רב המוכר שדה לאשתו קנתה והבעל אוכל פירות במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות ורבי אלעזר אמר אחד זה ואחד זה קנתה ואין הבעל אוכל פירות עבד רב חסדא עובדא כרבי אלעזר אמרו ליה רבן עוקבא ורבן נחמיה בני בנתיה דרב לרב חסדא שביק מר רברבי ועביד כזוטרי א''ל ואנא נמי כרברבי עבדי דכי אתא רבין אמר ר' יוחנן אחד זה ואחד זה קנתה ואין הבעל אוכל פירות אמר רבא הלכתא המוכר שדה לאשתו לא קנתה והבעל אוכל פירות במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות תרתי לא קשיא כאן במעות טמונין כאן במעות שאין טמונין דאמר רב יהודה מעות טמונין לא קנתה מעות שאינן טמונין קנתה: ת''ר אין מקבלין פקדונות לא מן הנשים ולא מן העבדים ולא מן התינוקות קבל מן האשה יחזיר לאשה ואם מתה יחזיר לבעלה קבל מן העבד יחזיר לעבד ואם מת יחזיר לרבו

 רש"י  והבעל אוכל פירות. דלא גרע מנכסים שנפלו לה בירושה: במתנה בקש ליתו לה. ולא יאכל פירות כדאמרי' לקמן במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות ומיהו במוכר לחבירו אין לומר כן שאינו אוהבו כל כך: מיתיבי כו'. ההיא קשיא דלעיל ולשני המימרות נקשית בבית המדרש: במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות. דנותן בעין יפה נותן: רברבי. רב שקדם לרבי יוחנן רבו של רבי אלעזר כדאיתא בשחיטת חולין (דף צה:) דכל זמן שהיה רב קיים הוה שלח ליה רבי יוחנן לקדם רבינו שבבבל ועוד דאמר ליה לריש לקיש שכל אותן הימים היה הוא בישיבה ואני בעמידה ועוד דאמרי' בעירובין (דף יג: ע''ש) אמר רב האי דמחדדן מחבריא טפי משום דחזיתיה לרבי מאיר מאחוריה: כזוטרי. ר' אלעזר שהיה תלמידו של רבי יוחנן ואע''ג דרבי אבא ורבי אבהו וכל גדולי הדור חבריהם דאמרי לעיל במתנה בקש ליתן לה כו' סבירא להו כר' אלעזר דאין הבעל אוכל פירות אינהו נמי זוטרי נינהו לגבי רב שתלמידי רבי יוחנן היו: כרברבי עבדי. ר' יוחנן שהיה חבירו של רב: תרתי. בתמיה שני דברים של רבא סותרין זה את זה לא קנתה משמע לא גוף ולא פירות דלגלויי זוזי הוא דבעי והבעל אוכל פירות משמע שקנתה גוף הקרקע דלאו לגלויי זוזי הוא דבעי: במעות טמונין. שלא היו ידועין ומפורסמים לבעל לא קנתה דלגלויי זוזי הוא דבעי: מעות שאין טמונין. קנתה והבעל אוכל פירות דליכא גלויי זוזי שהרי גלויין ועומדין הן: לא מן הנשים כו'. דאיכא למימר גנבום לבעליהן ולאדוניהם ותינוקות נמי שמא גנבו מבית בעל הבית שהם דרים שם ואסור לסייע ידי עוברי עבירה וכשלא יקבלו מהם יחזירו למקום שגנבו שם: יחזיר לאשה. ולא לבעל דאין לנו להחזיקה בגנבתה: יחזיר לבעלה. שאפי' אם ניתן לה ממון. זה על מנת שאין לבעלה רשות בה מכיון שמתה יורשה בעלה שהבעל יורש את אשתו והלכך יחזיר לבעל דממה נפשך עכשיו הרי הוא של בעלה: יחזיר לרבו. דמסתמא כל מה שקנה עבד קנה רבו ונראה בעיני דהוא הדין אם נשתחרר העבד ואח''כ מת יחזיר לרבו שהרי עבד היה כשהפקיד לזה וסתם עבדים גזלנין הן אבל אם נתגרשה האשה ואחר כך מתה יחזיר ליורשיה ולא לבעלה דמשנתגרשה אין הבעל יורשה: (רש"י)

 תוספות  לא ניחא ליה דליהוי עבד לוה כו'. ודוקא נקט לוה אבל מכר לא ומשום אשה הוא דנקט לוה אבל גבי עבד אין חילוק בין לוה למכר דמה שקנה עבד קנה רבו: [ברם] רבינו תם לא גריס ברם ר' אבא אלא גריס ר' אבא ורבי אבהו וכל גדולי הדור כו' כדי ליפות את כחו. ולא גריס את כחה אלא ליפות את כחו ופירש שיאכל הוא את הפירות והשתא מייתי רב הונא בר אבין סייעתא לדבריו דתימה הוא לומר שהיה שולח שכל גדולי הדור חולקין עליו שאם כן אין ממש בדבריו ואין מתיישב לר''י גירסתו דא''כ מה צריך לומר במתנה בקש ליתן לה ונראה לר''י גירסת הספרים ברם ר' אבא וליפות כחה ופליגי עליה וסברי דמוכר לאשתו לא קנתה דלגלויי זוזי הוא דבעי וסברי כרב הונא דאמר דל זוזי מהכא ותיקני בשטר ומה שקונה בשטר אינו אלא מתנה כיון דלגלויי זוזי הוא דבעי ולא קנתה בזוזי ומה שכתב בלשון מכר לא כתב אלא ליפות את כחה ופירוש רבינו תם יש ליישב ולפרש בקש ליתן לה לענין זה שבמתנה נתן את כולן ועוד יש ליישב פירוש ר''ת במתנה בקש כו' דאפילו למאן דאמר קנתה במוכר לאשתו ולא אמר לגלויי. זוזי הוא דבעי לא קנתה אלא משום דבמתנה נתן לה דהא אין כאן מכר שלא נתנה לו כלום שהדמים הן שלו בלאו הכי ואע''פ שאין יכול להוציא ממנה בדין מ''מ אם תקף ממנה או הוציא מידה דרך ערמה הם שלו כדאמרינן בסמוך וא''כ השתא שהוציאן דרך מכר הם שלו ואין כאן מכר והלכך למ''ד קנתה לא קנתה אלא משום דבמתנה בקש לתת לה והא דכתב לה בלשון מכר כדי ליפות את כחו לענין שיאכל הפירות כי המכר מבטל הקנין דהא אין כאן מכר כדפי' ולענין שדה הויא מתנה וקנתה ולענין פירות הוי מכר ולא קנתה: במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות. תימה דאמר בגיטין בפ' הזורק (דף עז: ושם ד''ה מה) גבי ההוא שכיב מרע דכתיב גט לדביתהו בהדי פניא דמעלי שבתא כו' אתא לקמיה דרבא אמר ליקני לה ההוא אתרא דאית בה גיטא כו' אמר רב עיליש מה שקנתה אשה קנה בעלה איכסיף ומאי קושיא והא במתנה אין הבעל אוכל פירות א''כ לא קנה בעלה ואומר רבינו תם דאין תלוי באכילת פירות למיקרי חצרה דהא רבא סבר כריש לקיש (לקמן דף קלו:) דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ואפילו יש לבעל פירות אינו מפקיע כח האשה שהגוף שלה ומתגרשת שפיר אלא בהא תליא מילתא דלא מיקרי חצרה לענין זכיה אלא כשמוכרת ונותנת קיים הלכך כשנתן לה הבעל אע''ג דאין אוכל פירות כיון שאם מכרה ונתנה אינו קיים לא מיקרי חצרה דאדעתא דהכי שתמכור ותתן לא יהיב לה ומייתי ראיה דהתם בריש הזורק גבי זרק לה בחצרה פריך חצרה מה שקנתה אשה קנה בעלה ומשני כגון שכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך אע''ג דכשכתב לה נמי הכי יש לבעל פירי עד שיכתוב לה ובפירותיהן כדתנן בהכותב (כתובות דף פג.) אפילו הכי חשיב חצרה כיון שאם מכרה ונתנה קיים כדתנן בהכותב ומיהו אינה ראיה דאע''ג דאינו מזכיר ובפירותיהן הכי בעי למימר כדאשכחן לעיל. גבי אין לאיש חזקה בנכסי אשתו וא''ת אע''ג דאינה יכולה למכור תקני לה לגט מידי דהוה אשכירות דאמר (במסכת מע''ש פ''ה מ''ט) גבי ר''ג מעשר (שני) נתון ליהושע ומקומו מושכר לו ובהמוכר את הספינה (לקמן דף פד:) מדד ולא משך לא קנה ואם היה פיקח שוכר את מקומו ואומר רבינו תם דגדול קנינו של שוכר מזה שאפי' מת בתוך הזמן המקום מושכר ליורשיו עד הזמן משא''כ באשה שאם מכרה ונתנה הבעל מוציא מיד הלקוחות ובירושלמי לא משמע כפר''ת דפריך בריש הזורק (גיטין דף עז.) וגנתה וחצרה אינן משתעבדות לאיש לאכילת פירות ומשני ר' יוחנן בשם ר' ינאי עד שיכתוב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן ומשמע מדפריך מפירות דבפירות הדבר תלוי ולא במה שאינה יכולה למכור ור''י אמר דאפי' תלויה הזכייה בפירות מ''מ פריך שפיר התם מה שקנתה אשה קנה בעלה שלא היה נותן לה הבעל מקום הגט אלא משאיל ודוקא במתנה הוא דקאמר דקנתה ואין הבעל אוכל פירות ועוד אומר ר''י דהא דאמר הכא במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות היינו דוקא שאינו אוכלם אבל כנכסי מלוג הם אותם פירות וילקח בהם קרקע ויאכל הפירות ומשום הכי פריך התם שפיר מה שקנתה אשה קנה בעלה: קבל מן האשה יחזיר לאשה. נראה דאם אמרה האשה תן לפלוני שהם שלו דנותן לו דנאמנת היא במיגו דאי בעיא שקלה איהי מיניה ויהבה ליה ואפי' אומר הבעל שהממון שלו אין לו כח להוציא מידה מדקאמר יחזיר לאשה דהוה ליה למימר יודיע לבעל דאם היה כח ביד הבעל להוציא מידה כשאומר שהוא שלו והא דמפליג בסמוך בדביתהו דרבה בר בר חנה בין מהימנא בין לא מהימנא הנ''מ בשעת מיתתה דלית לה מיגו דאי בעי שקלה מיניה ויהבה למי שרוצה ואם תקף הבעל מידה שוב אינה יכולה להוציא מידו ולומר של פלוני הם כדאמר לעיל לוה מן האשה וגרשה אין לה עליו כלום ואם היתה נאמנת לומר של פלוני. הם תהא נאמנת לומר שלי הם במיגו דאי בעי אמרה אחרים הפקידו בידי דאינה צריכה לומר מי הם האחרים וישאר הממון לעולם בידה ודוקא במעות טמונות דלוה מן האשה דלעיל במעות טמונות איירי מדקאמר לגלויי זוזי הוא דבעי אבל מעות שאינן טמונות יש לה עליו וכן אם תקף מוציאין מידו ועוד מדקאמר רבא דבמעות שאינן טמונות קנתה משמע דאם תקף מוציאין אותן מידו דאם אין מוציאין אמאי קנתה הא יכול לומר להוציא מידה נתכוונתי כי לא יכולתי להוציא מידה בענין אחר ואפי' בב''ד ואם היא נושאת ונותנת בתוך הבית אינה נאמנת לומר לא שלי ולא של פלוני הם כדאמר לקמן (דף נב:) וכן האשה שהיא נושאת ונותנת כו' ואמרה שלי הם עליה להביא ראיה ולא מהימנינן לה במיגו דאי בעיא אמרה שהיא נפקדת משל אחרים ומיהו היכא שאינה נושאת ונותנת בחיי בעלה וממון בעלה מצוי בידה יש להסתפק אם חשבינן לה כאילו נושאת ונותנת אם לאו: (תוספות)


דף נב - א

קבל מן הקטן יעשה לו סגולה ואם מת יחזיר ליורשיו וכולן שאמרו בשעת מיתתן של פלוני הן יעשה כפירושן ואם לאו יעשה פירוש לפירושן דביתהו דרבה בר בר חנה כי קא שכבה אמרה הני כיפי דמרתא ובני ברתא אתא לקמיה דרב א''ל אי מהימנא לך עשה כפירושה ואי לא עשה פירוש לפירושה ואיכא דאמרי הכי א''ל אי אמידא לך עשה כפירושה ואי לא עשה פירוש לפירושה: מן הקטן יעשה לו סגולה: מאי סגולה רב חסדא אמר ספר תורה רבה בר רב הונא אמר דיקלא דאכל מיניה תמרי: ולא לאב בנכסי הבן ולא לבן בנכסי האב: אמר רב יוסף אפילו חלקו רבא אמר חלקו לא אמר רב ירמיה מדפתי עבד רב פפי עובדא חלקו לא כרבא אמר רב נחמן בר יצחק אישתעי לי רב חייא מהורמיז ארדשיד דאישתעי ליה רב אחא בר יעקב משמיה דרב נחמן בר יעקב חלקו לא והלכתא חלקו לא תניא נמי הכי בן שחלק ואשתו שנתגרשה הרי הן כשאר כל אדם: איתמר אחד מן האחין שהיה נושא ונותן בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאין על שמו ואמר שלי הם שנפלו לי מבית אבי אמא אמר רב עליו להביא ראיה ושמואל אמר על האחין להביא ראיה אמר שמואל מודה לי אבא שאם מת על האחין להביא ראיה מתקיף לה פפא כלום טענינן להו ליתמי מידי דלא טען להו אבוהון והא רבא אפיק זוגא דסרבלא וספרא דאגדתא מיתמי בלא ראיה בדברים העשוים להשאיל ולהשכיר

 רש"י  קבל מן הקטן. לא יחזיר לו שהרי אין יודע לשמור וכמשליך לאיבוד דמי מי שהחזיר לו אלא יעשה לן סגולה אוצר עד שיגדל ויחזיר לו ולקמן מפרש מאי סגולה: ואם מת. קטן יחזיר ליורשיו: וכולן שאמרו. אפי' קטן: בשעת מיתתן. אורחא דמילתא נקט דכשהן בריאין אם רוצים להחזיר לבעלים יטלו שלהן מיד הנפקד ויחזירו לבעליהן דמה להן לגלות הדבר: יעשה כפירושן. יחזיר הנפקד לאותו פלוני שפירשו אלו: ה''ג ואם לאו יעשה פירוש לפירושן. כלומר ואם לא מהימן לההוא נפקד שהפקדון של אותו פלוני הוא אלא של בעלים שלהם הוא ומתוך בושה אינם רוצים לומר שהוא של בעלים דלא ליתחזקו כגזלנים וגנבים יעשה הנפקד פירוש אחר לפירושו שיחזור לבעליהן של אלו ולא לאותו פלוני וכי האי גוונא אמרינן בסמוך בההיא עובדא דביתהו דרבה בר בר חנה ויש מפרשים ואם לאו יעשה פירוש לפירושן כלומר אם לא פירשו בשעת מיתה יעשה פירוש למה שהם היו צריכין לפרש שיחזיר לבעליהן ולא נהירא דא''כ היינו רישא ואם מתו יחזיר לבעליהן ואם מת יחזיר לרבו דמיירי בשמת ולא פירש למי יחזיר וקאמר דיחזיר לבעלים ותרי זימני למה לי ואית ספרים דכתב בהו ואיכא דאמרי יעשה פירוש לפירושו כלומר לא יעשה כמה שפירשו הן אלא יחזיר לבעלים ולא נהירא דא''כ רב דאמר אי מהימן לך כו' דאמר כמאן לא כרישא ולא כסיפא: כיפי. עגילים אנור''ש כדאמרינן בעלמא (עירובין דף צו:) ה) כיפי תלא ליה עגילים תלה באזניהם: דמרתא. שם חכם אחיו של ר' חייא כדאמרינן (סנהדרין דף ה.) מרתא ואייבו וחנא ור' חייא כו': ובני ברתא. של מרתא ושל בני בתו: אי מהימנא לך. שלא גנבה ממך כלום: עשה פירוש לפירושה. עכב לעצמך: אי אמידא לך. אותם שהיא אומרת שהם שלהם אם עשירים הם וראוין להפקיד כיפי ושאר חפצים עשה כפירושה והחזירם להם אי נמי אי אמידא לך אשתך שיש לה אוהבים שנתנו לה ממון ע''מ שלא יהא לך חלק בו ומתנה זו שנותנת לקרוביה משלה עשה כפירושה: ס''ת. ללמוד בו הרי פירות והקרן קיים: דאכיל מיניה. הקטן תמרי והקרן קיים אבל בעיסקא לא שמא יארע בה דבר תקלה ותאבד: אפי' חלקו. נתפרדו האב והבן שאין הבן סמוך על שולחן אביו ואין הבן בנכסי אביו כלום אפ''ה אין מחזיקין זה על זה דלא קפדי אהדדי: חלקו לא. כלומר בחלקו לא מיירי מתני' אלא כיון דחלקו יש להן חזקה זה על זה: הכי גרסינן עבד רב פפי עובדא חלקו לא. כלומר כרבא עשה דהיכא דחלקו לא דברה משנתנו אלא ודאי יש להן חזקה: הכי גרסינן בפירוש רבינו חננאל איתמר אחד מן האחין שהיה נושא ונותן כו'. אחד מן האחין כגון גדול אחין לאתר מות האב: אונות. שטרי מכירות לשון כחי וראשית אוני (בראשית מט): ושטרות. של הלואה: יוצאין על שמו. שבשמו נכתבו שהוא לקח והלוה: שלי הן. ואין לאחי חלק בהן שנפלו לי הממונות שהלויתי וקניתי בהן קרקעות הללו מבית אבי אמא ואין אתם יורשים עמי והלכך נקט אבי אמא דאילו מבית אבא כולן יורשין בשוה דבאחין מן האב עסקינן שכולן יורשין ממון של אביהן ביחד ולא יטול זה יותר מזה והלכך מאין לו ממון זה לבדו אם לא ירשו מאמו וכגון שאינם בני אם אחת: עליו להביא ראיה. שהממון שלו אע''פ שכתובין השטרות בשמו דכיון שהיה הוא לבדו נושא ונותן בנכסים שנכתבו על שמו וכדמפרש לקמיה שאין חלוקין אפי' בעיסתן דכיון דלא נודע מעולם מאיזה צד יבא לן ממון בלא אחין אין לתלות השטרות אלא בממון האב ואינו יכול להוציא הממון מחזקת האב ולקמן מפרש ראיה במאי: על האחין להביא ראיה. שהשטרות הללו מממון אביהן דאמאי דכתב בשטר סמכינן והרי על שמו נכתב ואע''ג דהלכתא כשמואל בדיני בהא הלכתא כרב דתניא לקמן כוותיה ורב חסדא ורבה ורב ששת נמי כרב סבירא להו דמפרשי מילתיה לקמן: אבא. רב כך היה שמו כדקרי ליה בשחיטת חולין (דף קלז:) אבא אריכא דאמרינן מאץ ריש סדרא בבבל אבא אריכא ואמרינן במסכת נדה (דף כד:) רב ארוך בדורו היה והאי דקרי ליה רב כמו שקורין לר' יהודה הנשיא רבי בארץ ישראל קרו ליה נמי בבבל רב וכן מצאתי בספר ערוך המובא מרומא: שאם מת. ויש לו בנים ליורשו על האחין להביא ראיה דכיון דיתמי לאו בני איתויי ראיה נינהו ואינן יודעין לחפש זכותן וגם השטר מוכיח שהיה ממון של אביהן על שכנגדו להביא ראיה אבל כשהאח עצמו קיים היה מטיל רב עליו להביא ראיה דאם איתא דשלו הוא ממון זה יכול לחפש ולמצוא ראיה ואם לא ימצא ראיה הפסיד: מתקיף לה רב פפא. למאי דאמר שמואל מודי לי אבא: כלום טענינן להו ליתמי כו'. בתמיה אילו היה אביהן קיים היינו מחזיקין הממון ביד אחין עד שיביא ראיה שאינו שלהן ולפי שמת יפה כחן של יתומין ממנו ויפסידו אתין בתמיה ואע''ג דאמרינן (לעיל דף מא:) טוענין ליורש גבי חזקת ג' שנים שאע''פ שלא דר בו אביו אלא יום אחד וזה החזיק ג' שנים אחרי כן הויא חזקה ואע''ג דאבוהון לא מהניא ליה חזקת שלש שנים לומר לקוח הוא בידי אלא א''כ יש עמה טענה אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה וגבי בנו לא בעינן טענה זו אלא מאבי ירשתי אלמא טענינן ליתמי מאי דלא מצי אבוהון למטען לא דמי דהתם נמי אין טוענין בשביל היתומים אלא שאביהן קנאה מן המערער כמו שהיה הוא האב יכול לטעון ולפיכך הויא חזקה אע''ג דלא טענו מידי אבל הכא האב לא מצי טעין לאחין שיביאו ראיה ואנן היכי נטעון במקום היתומים כן: והא רבא אפיק כו'. סיומא דאתקפתא דרב פפא היא: זוגא דסרבלא. זוג מספריים של סורקי בגדים שגוזזין בהם הסרבלים: בלא ראיה. הבעלים שהיו להם עדים שהן שלהן הוציאום מן היתומים בלא ראיה ועדים שיעידו שהשאילו לאביהן של יתומים לפי שהן עשוין להשאיל ולהשכיר שאם אמר אביהן לקוחין הם בידי עליו להביא ראיה אף היתומין עליהן להביא ראיה שלקחן אביהן מן הבעלים וכיון דלית להו ראיה החזירם רבא לבעלים ולא נאמר כיון שמת האב על הבעלים להביא ראיה: (רש"י)

 תוספות  קבל מן הקטן יעשה לו סגולה. דמשבא לידו אימור מציאה אשכח ולכך הוו דקטן ויעשה לו סגולה אבל מכל מקום לכתחלה אין מקבלין: ומודה לי אבא שאם מת על האחין להביא ראיה. אומר רשב''א אין לומר משום דטענינן ליתמי דאי הוה אבוהון קיים הוה מייתי ראיה דלעיל (דף מז.) פריך דאי הוה אתי בטענתא דאבוהון אפי' הנך נמי משמע דפשיטא ליה דבן אומן ובן אריס דאתו בטענתא דאבוהון דאין להן חזקה ומאין פשיט לו כל כך הא לרב יש חזקה לבן אריס אע''פ שלאריס עצמו אין לו חזקה ומיהו י''ל דהתם מבן גזלן פריך כלומר אפי' הנך נמי הוו כבן גזלן . אבל מ''מ אין לפרש כן דהא תנן (לעיל דף מא.) הבא מחמת ירושה אין צריך טענה הא חזקה בעי ואמאי דלמא אם היה אביו קיים היה מביא עדים שלקחה אלא נראה דהכא דוקא הוא דקאמר רב על האחין להביא ראיה אם מת משום דאונות ושטרות יוצאים על שמו דמוכחא מילתא דשלו הן אלא בחייו הוא דקאמר רב עליו להביא ראיה דלא סמכינן אמאי דיוצאין על שמו דאם איתא דנפלו לו מבית אבי אמו היו לו עדים בדבר אבל בבנו דליכא למימר הכי סמכינן אמאי דיוצאין על שמו ונראה דרב מודה במאי דאפיק רבא זוגא דסרבלא מיתמי ולרב פפא דפריך מינה נראה לו לדמותה לאונות ושטרות יוצאין על שמו: (תוספות)


דף נב - ב

כדשלח רב הונא בר אבין דברים העשוין להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן קשיא: אמר רב חסדא לא שנו אלא דאין חלוקין בעיסתן אבל חלוקים בעיסתן אימור מעיסתו קימץ ראיה במאי רבה אמר ראיה בעדים רב ששת אמר ראיה בקיום השטר אמר ליה רבא לרב נחמן הא רב והא שמואל הא רבה והא רב ששת מר כמאן סבירא ליה א''ל אנא מתניתא ידענא דתניא אחד מן האחין שהיה נותן ונושא בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאין על שמו ואמר שלי הן שנפלו לי מבית אבי אמא עליו להביא ראיה וכן האשה שהיא נושאת ונותנת בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאין על שמה ואמרה שלי הן שנפלו לי מבית אבי אבא או מבית אבי אמא עליה להביא ראיה מאי וכן מהו דתימא אשה כיון דשביחא לה מילתא דאמרי קא טרחא קמי יתמי לא גזלה מיתמי קא משמע לן: במה דברים אמורים במחזיק אבל בנותן מתנה והאחין שחלקו וכו': אטו כל הני דאמרינן לאו בני חזקה נינהו חסורי מחסרא והכי קתני במה דברים אמורים בחזקה שיש עמה טענה כגון מוכר אומר לא מכרתי ולוקח אומר לקחתי אבל חזקה שאין עמה טענה כגון נותן מתנה והאחין שחלקו והמחזיק בנכסי הגר דלמקני בעלמא הוא נעל גדר פרץ כל שהוא הרי זו חזקה תני רב הושעיא בקדושין דבי לוי נעל גדר פרץ כל שהוא בפניו הרי זו חזקה בפניו אין שלא בפניו לא אמר רבא הכי קאמר בפניו לא צריך למימר ליה לך חזק וקני

 רש"י  כדשלח רב הונא כו'. כלומר להכי אפקינהו רבא משום דדברים העשוין להשאיל ולהשכיר אין אדם נאמן לומר לקוח הוא בידי כדשלח רב הונא: קשיא. לדידן קשיא אמאי אמר שמואל מודי לי אבא כו': ופסק ר' חננאל דהלכתא כשמואל דהיכא דמית על האחין להביא ראיה וכן פירש נקטינן מרבותי ז''ל כל היכא דאמר בגמ' תיובתא דפלוני תיובתא בטלו דברי מי שהתיובתא עליו לגמרי אבל היכא דעלתה בקשיא כי הך דשמואל לא בטלו דבריו דאמרינן לא הוה ברירא להן דבטלה שמועה זו לגמרי אלא לא אשתכח פירוקא בההוא שעתא דתליא וקיימא ואעפ''כ אין נראה בעיני דלא שנא תיובתא ולא שנא קשיא דקאי אמילתא דאמוראי חדא היא ולא הויא עיקר אלא לגבי תיובת' ממשנה או מברייתא שייך לומר תיובתא ומפירכא דאמוראי שייך למימר קשיא והא דשמואל נראה בעיני דלא סמכינן עליה כל עיקר וכן בפי' ר''ח כתב מרי''ש גאון כי זה שאמר שמואל ומודי לי אבא שאם מת על האחין להביא ראיה אין הלכו: כמותו: לא שנו. הא דקאמר רב עליו להביא ראיה: אלא שאין חלוקין. בשום דבר בעולם אפי' בעיסתן הלכך מאין לו לזה כלום בלא אחיו: קימץ. עצרן ביותר ולכך נתעשר והיה לו ממון לבדו שאין לאחיו חלק בו ומהממון ההוא לקח קרקעות והלוה לאחרים: ראיה במאי. אדרב קאי שהלכה כמותו דאי אדשמואל היכי אמר רב ששת ראיה בקיום השטר והרי לשמואל דאית ליה על האחין להביא ראיה צריך להן לפסול שטרו של זה ולא לקיימו: ראיה בעדים. על בעל השטר להביא ראיה דמעיסתו קימץ או מאבי אמו ירש והיה ממון של שטרות הללו שלו: בקיום השטר. שכתבו לו בית דין הנפק על שטר זה וכיון דקיימוהו ב''ד בדקו השטר וחקרו ועמדו על אמיתת הדבר שכל הכתוב בשטר אמת הוא והשטר הרי כתוב בשמו של זה: הא רבה והא רב ששת. דפליגי אליבא דרב ואי כרב סבירא לך ראיה במאי אי כרבה אי כרב ששת: מתניתא ידענא. כרב ומיהו לא פירש לי אי כרבה אי כרב ששת: ורבינו חננאל פסק בעדים צריך להביא ראיה ולא בקיום השטר דהא אפי' רב ששת מודי דראיה בעדים שוה יותר מקיום השטר: וכן האשה. אלמנה: מבית אבי אבא. ה''נ מצי למימר מבית אבא ומשום רישא דקתני מבית אבי אמא קתני נמי סיפא מבית אבי אבא: מאי וכן. דמשמע ואפי' האשה דינה כן ומאי רבותא איכא טפי דקתני וכן הכי הוה ליה למיתני אשה שהיתה נושאת ונותנת כו' ודרך תנא לומר שני דברים שוין וזימנין דאמרינן דצריכי תרוייהו אבל הכא דקתני וכן משמע דבלא זו אף זו קתני: דשביחא לה מילתא. חשיבות היא לה שמאמינין אותה בית דין לעשותה אפוטרופוס בשל יתומין וגם משבחין אותה בני אדם על כך ומקושי גדול תאמר על שלהן שהוא שלה וסד''א דליהמנה קא משמע לן: בבבא בתרא ירושלמי' אין לאיש חזקה בנכסי אשתו בחיי אשתו אבל לאחר מיתת אשתו יש לו חזקה ולא לאשה בחיי בעלה בנכסי בעל אבל לאחר מיתת בעלה יש לה חזקה ולא לאב בנכסי הבן בחיי הבן אבל לאחר מיתת הבן יש לו חזקה ולא לבן בנכסי האב בחיי האב אבל לאחר מיתת האב יש לו חזקה ואיכא לדמויי להך דתניא לעיל בן שחלק ואשה שנתגרשה כו': במתני' לא גרסינן ופרץ בפניו דהא נכסי הגר לא שייך ביה בפניו דהא מית ליה הגר: אטו כל הני. דאמרינן לקמן במתני' נותן מתנה ואחין שחלקו לאו על ידי חזקה דנעל גדר הן קונין כדקתני מתני' בתמיה: במה דברים אמורים. דבעינן ג' שנים: בחזקה שיש עמה טענה. כלומר ערעור: אבל בחזקה שאין עמה טענה. שבעל הקרקע מודה לו ליטלה כגון נותן מתנה כו' כיון דנעל גדר ופרץ כל שהוא בפני עדים הויא חזקה לקנות שלא יוכל לחזור עוד זה בזה: בקדושין דבי לוי. בתוספתא בברייתא דמס' קדושין שסידר לוי כמו שסידרו ר' חייא ור' אושעיא: נעל וגדר ופרץ בפניו. במקח וממכר מיירי דתנן בקידושין (דף כו.) דקרקע נקנית בחזקה: ומתמה גמ' בפניו הוא דהוי חזקה אבל שלא בפניו. דמוכר אם נעל וגדר שלא בפניו לא תיהוי חזקה בתמיה: ה''ק. אם גדר ופרץ לוקח בפניו דמוכר לא צריך למימר ליה מוכר ללוקח לך חזק וקני אלא מכיון שנתרצה לו למכרה בכך וכך מעות והחזיק זה בפניו הויא חזקה דניחא ליה בהך חזקה והלכך שתיק ולא יוכל מוכר לחזור בו עוד והלוקח נתחייב לו דמי מקחו: (רש"י)

 תוספות  דברים העשוין להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחים הן בידי אינו נאמן. וקשה דאמר בפ' כל הנשבעין (שבועות דף מו. ושם) א''ר יהודה ראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו ויצא ואמר לקוחין הן בידי אין נאמן ולא אמרן אלא בבעל הבית שאינו עשוי למכור כליו ולא אמרן אלא בדברים שאין עשוין להטמין ולא אמרן אלא בדברי' העשוין להשאיל ולהשכיר אלמא דאפילו בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר נאמן אי ליכא כל. הני מילי דקאמר שאין עשוי למכור כליו וכלים שאין דרכן להטמין ונראה לר''ת דגרס התם ובכולהו נמי כי ליתנהו לא אמרן אלא בדברים שאין עשוין להשאיל ולהשכיר אבל דברים העשוין להשאיל ולהשכיר אפי' ליתנהו לחד מהני אין נאמן וכן גורס רב האי בשערים (שער מ) וכן ר''ח וכן מוכח בשילהי המקבל (ב''מ דף קטז.) וא''ת דתנא בהגוזל בתרא (ב''ק דף קיד:) המכיר כליו וספריו ביד אחר ויצא שם גנבה בעיר ישבע כמה הוציא ויטול והשתא אפי' לא יצא שם גנבה יהא נאמן לומר שגנבוה מיגו דאי בעי אמר השאלתי לך דספרים הן עשוין להשאיל דאפי' ספרא דאגדתא אמר הכא דעשוין להשאיל כ''ש שאר ספרים כדאמר בנערה שנתפתתה (כתובות דף נ.) וצדקתו עומדת לעד זה הכותב ספרים ומשאילן לאחרים ואין לומר דלא מהימן במיגו לומר דגנובים משום דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן כדאמר בכל הנשבעין (שבועות דף מו:) דלא דמי דהתם ודאי אינו נאמן לאחזוקי ההוא גברא בגנבי אפי' במיגו אבל הכא שאינו אומר פלוני גנבם אלא שהם גנובים מהימן שפיר דכמה גנבים יש בעולם ואין לומר נמי דלאו מיגו הוא שאינו טוען ברצון השאלתי לך לפי שאותו יודע בו שהוא משקר דהא לעיל (דף לא.) אמר דנאמן לומר של אבותי הוא שלקחוה מאבותיך במיגו דאי בעי אמר מינך זבינתיה אע''פ שהוא יודע דלאו מיניה זבנה וכן בפרק שני דכתובות (דף טו: וע''ש בתוס' ד''ה ומודה) תנן דנאמן לומר שדה זו של אביך היתה ולקחתיה הימנו במיגו דאי בעי אמר לא היתה של אביך מעולם אע''פ שהבן יודע שהיתה של אביו ומהנהו עזי דאכלי חושלי בנהרדעא לעיל (דף לו.) אין ראיה דאיכא למימר כגון שמכחישו ואומר שלא אכלו כל כך דהשתא הוי מיגו טוב ותירץ ר''ת דהתם מיירי באדם שאין עשוין להשאיל ולהשכיר לזה שקנאם כגון דלא גייס ביה ולפי זה אם עשוי להשאיל לו אפי' לא יצא לו שם גנבה נאמן לומר שהם גנובים במיגו ולמה''ר דודי נראה דלא מהימן במיגו דהוי מיגו להוציא אע''פ שנוטל דמים שהוציא: אימא מעיסתו קימץ. אע''ג דלא טעין הכי אלא אומר מבית אבי אמא מ''מ נאמן במיגו דאי בעי אמר מעיסתי קמצתי: דטרחא קמי יתמי אימא לא גזלה מיתמי. קשה לרשב''א דאדרבה מהאי טעמא דטרחא קמי יתמי גזלה מיתמי כדאמר בהשולח (גיטין דף לה.) בההוא הנאה דטרחא קמי יתמי אתיא לאורויי ותירץ דה''נ קאמר הכא קמ''ל דלא אמרינן דלא גזלה אלא אדרבה אתיא לאורויי כדאמר בגיטין: נעל וגדר כל שהוא כו'. בגמרא פר''ש דהאי נעל היינו שקבע מנעול בדלת דהוי בנין אבל סגר הדלת ונעל במפתח בנכסי הגר דליכא דמסר ליה לא הוי חזקה דאין זה אלא כמבריח ארי מנכסי חבירו אע''ג דבריש פסחים (דף ד. ושם ד''ה אם) אמר דמשמסר לו מפתח הוי הבית בחזקת שוכר לבדקו וה''ה לקנותו (תוספות)


דף נג - א

שלא בפניו צריך למימר ליה לך חזק וקני בעי רב מתנה היאך אמר שמואל מאי תבעי ליה לאבא השתא ומה מכר דקא יהיב ליה זוזי אי א''ל לך חזק וקני אין אי לא לא מתנה לא כל שכן ורב סבר מאן דיהיב מתנה בעין יפה יהיב וכמה כל שהוא כדשמואל דאמר שמואל גדר גדר והשלימו לעשרה ופרץ פרצה כדי שיכנס ויצא בה הרי זו חזקה האי גדר היכי דמי אילימא דמעיקרא לא הוו סלקי לה והשתא נמי לא סלקי לה מאי עבד ואלא דמעיקרא הוו סלקי לה והשתא לא סלקי לה טובא עבד לא צריכא דמעיקרא הוו סלקי לה ברווחא והשתא קא סלקי לה בדוחקא האי פרצה ה''ד אילימא דמעיקרא הוו עיילי בה והשתא נמי עיילי בה מאי עבד ואלא דמעיקרא לא הוו עיילי בה והשתא קא עיילי בה טובא עבד לא צריכא דמעיקרא הוו עיילי בה בדוחקא והשתא עיילי בה ברווחא א''ר אסי א''ר יוחנן נתן צרור והועיל נטל צרור והועיל ה''ז חזקה מאי נתן ומאי נטל אילימא נתן צרור וסכר מיא מינה נטל צרור ואפיק מיא מינה האי מבריח ארי מנכסי חברו הוא אלא נתן צרור דצמד לה מיא נטל צרור וארוח לה מיא ואמר רב אסי א''ר יוחנן שתי שדות ומצר אחד ביניהן החזיק באחת מהן לקנותה קנאה

 רש"י  שלא בפניו צ''ל כו'. אם בא להחזיק שלא בפניו דמוכר כגון בעיר אחרת או אפי' באותה העיר שלא מדעתו של מוכר לא הויא חזקה אלא א''כ א''ל מוכר ללוקח לך חזק וקני ואפי' אם נתן לו מעות לא קני במעות כגון בעיר שכותבין שטר דאין הכסף מועיל עד שיחזיק או עד שיכתוב השטר כדאמרי' בפ''ק דקדושין (דף כו.) עלה דהך משנה נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף כו' אמר רב ל''ש אלא במקום שאין כותבין את השטר אבל במקום שכותבין את השטר לא קנה עד שיכתוב לו את השטר ואי פריש פריש שפירש בכסף אקנה קנין גמור בלא חזקה ושטר אבל מסתמא לא קני במעות עד דמחזיק: בעי רב. הך ברייתא הוה שמיעא ליה דקתני בפניו אבל שלא בפניו לא הויא חזקה עד דא''ל בהדיא לך חזק וקני וקמבעיא ליה מי לימא דבמכירה מיירי אבל במתנה מכיון שאמר לו נותנני לו קרקע זו והלך והחזיק שלא בפניו הויא חזקה ואע''ג דלא א''ל לך חזק וקני וכדמפרש טעמא לקמיה דנותן בעין יפה נותן או דלמא לא שנא: מאי תיבעי ליה לאבא. במתנה טפי ממכר ק''ו הוא דלא קני עד דא''ל לך חזק וקני: ומה מכר דקיהיב ליה זוזי. לוקח למוכר היום ולמחר לאחר שיחזיק שהרי ע''מ כן הוא מחזיק כדי לפרוע דמים למוכר דמוכר לא מפסיד כיון ג) דקבל כל הדמים א''נ יהיב ליה מקמי דמחזיק זוזי לא קנה כדפרישית לעיל וכגון במקום שכותבין את השטר כדתניא בקדושין (דף כז.) מכר לו י' שדות בי' מדינות כיון שהחזיק בשדה אחת קנה כולן מה שאין בשניהן בד''א שנתן לו דמי כולן כו' אלמא אחר נתינת דמים בעינן חזקה ואפ''ה אי א''ל מוכר ללוקח לך חזק וקני הוי חזקה ואי לא לא: מתנה. דאין לו כי אם חסרון ממונו לא כל שכן דצריך למימר ליה לך חזק וקני ולא ליהוי חזקה עד דא''ל דדלמא לכשירצה להחזיק כבר חזר בו ממתנתו: ורב. דקבעי לה סבר איכא למימר מאן דיהב מתנה בעין יפה יהיב שמחמת חיבה נתן לו והלכך ניחא ליה שילך ויחזיק ואיכא למימר דכמאן דא''ל דמי והלכך מספקא ליה ושמואל נמי דפשיטא ליה ס''ל היכא אמרינן בעין יפה נותן ה''מ כגון לאחר שהחזיק ונתקיימה המתנה הוא דאמרינן בעין יפה נותן לו מכל וכל שלא שייר לעצמו במתנה זו דאמרן לעיל [נא:] המוכר שדהו לאשתו קנתה והבעל אוכל פירות במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות אבל כל זמן דמספקא לן אי גמר להקנות המתנה או לא מספק אין לנו לומר שנתן את שלו במתנה עד דמפרש ואומר לך חזק וקני: דאמר שמואל גדר גדר. שהיה בנוי פחות מי' והשלימו לעשרה לפי שלא יוכלו לעלות עליו וליכנס בשדה: פרץ פרצה. הרחיב הפרצה: דמעיקרא. כשהיה פחות מי' לא הוו סלקי לה אין יכולין לעלות דרך עליו ליכנס בשדה כגון שהיה עשוי בשיפוע או היה בנוי על מקום מדרון: והשתא נמי לא סלקי לה מאי קעביד. ואמאי הוי חזקה דכל בנין בלא צורך לא הויא חזקה: ואלא דמעיקרא הוו סלקי לה. מיהא בדוחק והשתא שהשלימו לעשרה לא סלקי לה כלל טובא עביד ואין זה ראוי לקרות כל שהוא ואע''פ שבנין כל שהוא גדר: והשתא סלקי לה בדוחקא. והיינו כל שהוא דכל שהוא אהני דהא אכתי סלקי לה קצת והאי דנקט שמואל והשלימו לעשרה לאו דוקא דה''ה לפחות מי' (והוא) דהשתא אהני להכי דסלקי בדוחקא ומעיקרא הוו סלקי לה ברווחא ואורחא דמילתא נקט דסתם השלימו לעשרה מעיקרא סלקי לה ברווחא והשתא סלקי לה בדוחקא: והשתא קעיילי לה ברווחא. דפורתא אהני ולא בעי לתרוצי דמעיקרא לא עיילי כלל והשתא עיילי לה בדוחק דטובא עבד דשווייה פתח וגבי נעל כל שהוא נמי איכא לפרושי כה''ג שסתם פתח סתימה כל שהוא דמעיקרא עיילי לה ברווחא והשתא עיילי לה בדוחקא א''נ שקבע מנעול בדלת לנעול בו דהיינו בנין אבל סגר את הדלת ונעל במפתח בנכסי הגר אינה חזקה דאין זה אלא עושה מצוה לשמור בית חבירו ומבריח ארי מנכסי חבירו הוא כדלקמן בשמעתין ואע''ג דגבי שכירות בתים אמרי' בפסחים (דף ד.) משמסר לו מפתחות הוי בחזקת שוכר וה''ה לגבי לקנותו ה''מ במוכר ומשכיר לחבירו אבל בנכסי הגר מי מסר לו מפתחות שיקנה הלכך צריך בנין כל שהוא: נתן צרור. בחור שבגדר השדה וכולה שמעתי' אנכסי הגר קאי וה''ה לקונה דבר מחבירו: נטל צרור. מן הגדר ועשה בו נקב: ה''ז חזקה. וכגון דמהני לשדה כדמפרש ואזיל: מאי נתן כו'. למאי אהני האי נתינה ונטילה דליהוי חזקה: אילימא נתן צרור וסכר מיא. ראה נהר שוטף ורוצה ליכנס דרך נקב ובא זה וסתם את הנקב בצרור וסכר את המים מן השדה שלא יכנסו בו שלא ישטפו את השדה: ואפיק מינה מיא. שנאספו לה מים בצד האחד ועשה נקב בצד השני כדי שיצאו לחוץ: האי מבריח ארי וכו'. הא למה זה דומה למשיב אבידה דכל ישראל מצווין להציל ממון חביריהם מן ההיזק ואין קרוי חזקה אלא דומיא דגדר ופרץ שעושה בו בנין או כל תיקון הצריך לו לשדה כגון משקה מים או זומר או זורע או חורש: דצמד לה מיא. כמו צמיד פתיל (במדבר יט) ויצמדו לבעל פעור (תהלים קו) חיבר המים שבתוכו שלא יצאו לחוץ וזהו כמו משקה את השדה דומיא דחורש שמתקן את השדה ומייפו בהשקאה זו: דפתח ליה מיא. ע''י נטילת צרור נכנסו המים מן הנהר דרך חור שבכותל: וא''ר אסי אר''י ב' שדות. של גר הסמוכין זה לזה אלא שיש מצר אחד ביניהן: החזיק באחת מהן. כגון דרפק בה כדלקמן ונתכוין לקנותה לבדה ולחברתה לא נתן לב לקנות קנאה לאותה שדה לבדה ואי לא הוה מצר בינתיים הוה קנה את כולם מסתמא בחפירה כל שהוא: (רש"י)

 תוספות  ה''מ במוכר ומשכיר לחבירו דאיכא דמסר ליה דליקני אבל בנכסי הגר מאן מסר ליה דליקני ואין נראה לר''י דבהדיא אמר בפרק הפרה (ב''ק דף נב. ושם ד''ה כיון) דלא קנה במסירת מפתח ולא מהני מסירת מפתח אלא שלא יצטרך לומר לו לך חזק וקני ודוקא גבי בדיקת חמץ הוא דתלי במסירת מפתח דמי שמפתח בידו עליו לבדוק לפי שבידו ליכנס ולבדוק ומה שפי' נמי דלא קני בנעילת דלת לא משמע כן בגיטין בהזורק (דף עז: ושם) דקאמר תיזיל איהי ותיחוד ותפתח אלמא בנעילה לחודה קניא שלא היתה יכולה לעשות מנעול דבשבת היה ואפי' דאסור לקנות בשבת בשכ''מ שרי שלא תטרף דעתו עליו כדאמר לקמן ולא דמי נעילת דלת למבריח ארי דדוקא נתן צרור דסכר מינה מיא הוא דאמר בסמוך דהוי מבריח ארי אבל הכא שנועל בפני כל אדם ואין מניח אדם ליכנס מוכח מילתא שהבית הוא שלו וקני בנעילה לחוד וכן מוכח לקמן (דף נז.) גבי הא דתנן אלו דברים שיש להן חזקה ואלו דברים שאין להם חזקה ופריך בגמ' מ''ש רישא ומ''ש סיפא אמר עולא כל שאילו בנכסי הגר לא קנה כו' וקתני סיפא הכניס תרנגולין בתוך הבית ה''ז חזקה וקנה נמי בנכסי הגר וה''ט דהתם דקנה משום דמסתמא כשנתן שם תרנגולין נעל דלת לשמרן אלמא דקנה בנעילה אבל קשה לרשב''א דאמר לקמן הבונה פלטרין בנכסי הגר ובא אחר והעמיד להן דלתות קנה והתם מיירי בנעל דאי לא נעל אמאי קנה הא לבני בעלמא הוא דאפיך כמו קמא שכל אדם יכול ליכנס כשלא נעל אלא ודאי בנעל איירי ומשמע דוקא שהעמיד דלתות אבל לא העמיד דלתות לא קנה בנעילה: (לעיל) נעל וגדר ופרץ כל שהוא. פ''ה דל''ג בפניו משום דבנכסי הגר לא שייך לפניו ואינה קשיא דאיכא למימר. משום דנותן מתנה ואחין שחלקו נקט בפניו ומיהו ל''ג ליה דדייק בגמ' אברייתא דרב שרביא בפניו אין שלא בפניו לא ואמתני' ה''ל למידק ועוד דבעי רב במתנה היאך תפשוט ממתני' דאנותן מתנה קתני בפניו אי גרס לה: (לעיל) אטו כל הני לאו בני חזקה נינהו. פירוש דמשמע ליה בד''א במחזיק הוא דבעי ג''ש חזקה כלומר במידי דשייך חזקה אבל בנותן כו' מש''ה פריך אטו הני כגון נותן מתנה והאחין שחלקו לאו בני חזקת ג''ש נינהו: אמר שמואל ומאי תבעי ליה לאבא ומה מכר כו'. אע''ג דשמואל אית ליה ספ''ק דב''מ (דף טו.) דיפה כח מתנה מכח מכר לענין דלא טריף מיניה את השבח היינו אחר שכבר נתקיימה המתנה כדפ''ה: האי פרצה היכי דמי אילימא דמעיקרא לא עיילי בה והשתא נמי לא עיילי בה מאי עבד. נראה דל''ג דהיכי מצינן למימר השתא נמי לא עיילי הא כדי שיכנס ויצא בה קאמר לכך נראה כספרים דגרסינן דמעיקרא לא עיילי בה והשתא עיילי בה טובא עבד: טובא עבד. ואין זה כל שהוא אלא כו' ונעל נמי כל שהוא צריך ליישב כעין הני: (תוספות)


דף נג - ב

לקנות אותה ואת חברתה אותה קנה חברתה לא קנה לקנות את חברתה אף אותה לא קנה בעי רבי זירא החזיק באחת מהן לקנות אותה ואת המצר ואת חברתה מהו מי אמרינן מצר דארעא חד הוא וקני או דלמא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי תיקו בעי רבי אלעזר החזיק במצר לקנות שתיהן מהו מי אמרינן האי מצר אפסרא דארעא הוא וקני או דלמא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי תיקו א''ר נחמן אמר רבה בר אבוה שני בתים זה לפנים מזה החזיק בחיצון לקנותו קנאו לקנות אותו ואת הפנימי חיצון קנה פנימי לא קנה לקנות את הפנימי אף חיצון נמי לא קנה החזיק בפנימי לקנותו קנאו לקנות אותו ואת החיצון קנה שניהן לקנות את החיצון אף פנימי לא קנה א''ר נחמן אמר רבה בר אבוה הבונה פלטרין גדולים בנכסי הגר ובא אחר והעמיד להן דלתות קנה מאי טעמא קמא לבני בעלמא הוא דאפיך אמר רב דימי בר יוסף א''ר אלעזר המוצא פלטרין בנכסי הגר וסד בהן סיוד אחד או כיור אחד קנאן וכמה אמר רב יוסף אמה אמר רב חסדא וכנגד הפתח אמר רב עמרם האי מילתא אמר לן רב ששת ואנהרינהו עינין ממתניתא המציע מצעות בנכסי הגר קנה ואנהרינהו עינין ממתניתא מאי היא דתניא כיצד בחזקה נעל לו מנעלו או התיר לו מנעלו או שהוליך כליו אחריו לבית המרחץ והפשיטו והרחיצו סכו גרדו והלבישו והנעילו והגביהו קנאו אמר ר''ש לא תהא חזקה גדולה מהגבהה שהגבהה קונה בכל מקום מאי קאמר הכי קאמר הגביהו לרבו קנאו הגביה רבו לו לא קנאו אמר ר''ש לא תהא חזקה גדולה מהגבהה שהגבהה קונה בכל מקום א''ר ירמיה ביראה אמר רב יהודה האי מאן

 רש"י  לקנות אותה ואת חברתה. כשמחזיק באחת נתכוין לקנות בחזקה זו את שתיהן: אותה קנה. לבדה אבל חברתה לא קנה דמצר מפסיק כדאמר ר' יוסי בר חנינא לקמן בשמעתי' [נה. ע''ש] המצר והחצב מפסיקין בנכסי הגר ודוקא נכסי הגר דממילא קני הלכך אין בו כח לקנות אלא אותה שדה שהחזיק בה אבל במכר מודי ר' יוחנן שאם החזיק באח' מהן קנה כולן כדאמרינן בפ' ראשון דב''ק (דף יב.) ולקמן בהמוכר את הבית (דף סז.) אמר שמואל מכר לו י' שדות בעשר מדינות החזיק באחת מהן קנה כולן ותניא בהדיא כוותיה דשמואל בפ''ק דקדושין (דף כז:) ומפרש טעמא דסדנא דארעא חד הוא וכדמפרש התם בברייתא בד''א שקנה כולן שנתן לו לוקח למוכר דמי כולן דכולהו אשתעבוד ליה ללוקח בשביל מעותיו אהני חזקת אחת מהן לקנות כולן אבל לא נתן לו דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו והלכך גבי נכסי הגר נמי דליכא מתן מעות לא קני אלא ההיא שדה דאחזיק בה: אף אותה לא קנה. דלא נתכוין להחזיק בה ואין חזקה אלא מדעתו דאין אדם קונה שלא מדעתו: בעי ר' זירא החזיק באחת מהן לקנות אותה והמצר כו'. מי לימא האי דלר' יוחנן לא קנה חברתה בחזקתה דאידך היינו משום שלא נתכוין להחזיק במצר וכיון שהוא מפסיק לא תועיל חזקה לשדה אחר שאינו מחובר לה אבל הכא דמתכוין לקנות גם את המצר עם חברתה מאי מי אמרי' האי מצר דהאי ארעא שהחזיק בה הוא וקנה גם המצר ודהאי ארעא של מצר שני גם הוא ויקנה גם אותה: או דלמא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי. המצר מופלג מן השדה גבוה או נמוך וכל אחד מקום חשוב בפני עצמו הוא מצר לבד ושדה לבד ולא מבעיא דחברתה לא קנה אלא אפילו המצר לא קנה והאי דא''ר יוחנן חברתה לא קנה הוא הדין דאפילו מצר לא יכול לקנות בחזקת השדה אלא אורחא דמילתא נקט שאין חוששין בני אדם בקניית המצר כי אם בקנין השדה: והחזיק במצר. דרפק ביה פורתא: לקנות שתיהן. השדות דמכאן ומכאן: מהו. דאם תמצי לומר החזיק בשדה לא קנה המצר התם היינו טעמא שאין המצר צריך מן השדה ואין זקוק לו כלל אבל המצר משועבד הוא לשדה לשמרו כמו שהאפסר משמר את הבהמה ואמרינן בקדושין (שם) תדע אילו מכר לו עשר בהמות באפסר אחד מי לא קנה הבהמות בשביל שמחזיק באפסר והאי מצר נמי אפסרא דארעא הוא וכמי שמחזיק בשדות דמי: או דלמא האי לחודיה קאי. המצר לגמרי ולא דמי לאפסר של בהמות כדאמרי' נמי בקדושין מי דמי התם אגודו בידו הכא לא אגודו בידו: זה לפנים מזה. והפנימי יש לו דריסת הרגל על החיצון לצאת לרה''ר דרך עליו: פנימי לא קנה. דאין פנימי משועבד לחיצון כלל דליהני חזקה שלו: ה''ג לקנות אותו ואת החיצון קנה שתיהן: לקנות את החיצון. לבדו לכך החזיק בפנימי אף פנימי לא קנה: קמא לבני בעלמא הוא דאפיך. הפך לבנים בעלמא וסדרן זה על זה דכל זמן שלא העמיד דלתות מאי קעביד מעיקרא עיילי ברווחא והשתא נמי עיילי לה ברווחא דתחלת בנין אינו עיקר אלא גמרו וכדתנן (לעיל דף מב.) נעל וגדר דהיינו העמדת דלתות אבל בנה כל שהוא לא קתני: המוצא פלטרין. בנויין ואין חסר כלום ואין לו מה לחדש בבית שתהיה חזקה: גדולים לא גרסינן: סיוד. טיח בסיד: כיור. ציורין מחוקין על הקיר: וכמה. הוי ייפוי להחזיק: וכנגד הפתח. דרך כניסת פתח הבית בכותל שכנגדו דשם נראה יותר לנוי אבל במקום אחר טפי מאמה בעי: הא מילתא. דלקמן אמר לן רב ששת מדעתו: ואנהרינהו לעיינין ממתניתא. והאיר עינינו להביא לנו ראיה לדבריו ממתניתא דלקמן: הציע מצעות. ושכב שם על הקרקע בנכסי הגר קנה ואף על גב דלא היינו נעל וגדר ופרץ שלא תיקן שום תיקון בקרקע אלא שנהנה גופו מן הקרקע ששמשתו הקרקע הוי חזקה ונראה בעיני דמהכא ילפינן דנפקא לן קרקע נקנה בחזקה בקדושין מהאי קרא ושבו בעריכם אשר תפשתם במה תפשתם בישיבה ועוד מדכתיב וירשתם אותה וישבתם בה במה ירשתם בישיבה והיינו בכלל ישיבה כששוכב על הקרקע: כיצד בחזקה. אעבד כנעני דתנן בקדושין שנקנה בחזקה קאי: נעל לו. עבד לרבו ששימש העבד לרבו הויא חזקה וכן כולן אף הציע מצעות ששמשתו הקרקע קנה: והנעילו. היינו נעל לו מנעלו דרישא ואגב שיטפא דהלבישו אמר נמי הנעילו: גרדו. כמו ויקח לו חרש להתגרד בו (איוב ב): והגביהו קנאו. לקמיה מפרש מי הגביה למי: אמר ר''ש כו'. לקמיה מפרש: מאי קאמר. הגביהו דקאמר ת''ק מי הגביה למי ומאי קמהדר ליה ר''ש דלפום ריהטא משמע דהיינו ת''ק: הגביה העבד לרבו. כגון שהיה צריך להגבהה זו כגון להעלותו למטתו קנאו לעבד בהגבהה זו שהרי שימש לרבו שנסמוך עליו והיינו דומיא דהציע בנכסי הגר דכיון שנסמך ונשען בשכיבתו על הקרקע קנאה: הגביה רבו לו לא קנאו. דלא שייכא הגבהה כי אם במטלטלי שאין דרך להגביה בני אדם: לא תהא חזקה. דהנעיל והלביש והרחיץ והפשיט גדולה מהגבהת רב לעבד וקנה רב לעבד שהרי הגבהה חמורה היא דקונה אפילו ברשות מוכר מה שאין כן במשיכה ומסירה וגם קונה ברשות הרבים ובסימטא: (רש"י)

 תוספות  אותה קנה וחברתה לא קנה. והא דאמרי' בפ''ק דקדושין (דף כז.) גבי עשר שדות בעשר מדינות החזיק באחת מהן קנה כולן התם בנותן לו דמי כולן והכא בנכסי הגר או במתנה ואע''ג דאין מחוסרין דמים מכל מקום לא הוי כמכר שנתן לו דמי כולן: ליבני בעלמא הוא דאפיך. ואע''ג דרפק בה פורתא כשבנה יסוד לא מהני מידי אלא בקרקע העומד לחרישה ולא דמי למוצא פלטרין בנויין וסד בהן סיוד אחד דקני דהתם משביח הוא בנכסי הגר דהיינו פלטרין אבל הכא מה הן נכסי הגר הוא קרקע והיא לא נשתבחה שאין ראוי לדור שם כל זמן שאין דלתות וא''ת והא יש בה גג וראוי ליכנס בה בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים וי''ל דמ''מ לא חזיא לדירת קבע כל זמן שאין בה דלתות דאדרבה קילקלה דמעיקרא חזיא לזריעה והשתא לא חזיא לזריעה: המציע מצעות בנכסי הגר קנה. ודוקא הציע אבל הלך בבית או שכב לא קנה ואפי' מצא מטות מוצעות ושכב עליהם משמע דלא קנה דהגבהה חשובה בעינן: הרחיצו וסכו. בפרק כירה (שבת דף מא.) דאמר רחץ ולא סך מעיקרא ולא גרסינן מעיקרא דהכא משמע דסיכה היא בתר רחיצה דליכא למימר שתי סיכות היו עושין דא''כ אמאי לא חשיב ליה הכא ההיא דקודם רחיצה ומקרא דורחצת וסכת אין ראיה דההיא סיכה איכא למימר במיני בשמים דההיא סיכה ודאי שהיא להתבשם ולריח טוב היא אחר רחיצה שלא יעבירו המים את הבשמים: (תוספות)


דף נד - א

דשדא ליפתא בי פילי דארעא דגר לא הוי חזקה מאי טעמא בעידנא דשדא לא הוי שבחא השתא דקא שבח ממילא קא שבח אמר שמואל האי מאן דפשח דיקלא אדעתא דדיקלא קני אדעתא דחיותא לא קני ה''ד שקל מהאי גיסא ומהאי גיסא אדעתא דדיקלא כולא מחד גיסא אדעתא דחיותא ואמר שמואל האי מאן דזכי זיכיא אדעתא דארעא קני אדעתא דציבי לא קני היכי דמי שקל רברבי וזוטרי אדעתא דארעא שקל רברבי ושבק זוטרי אדעתא דציבי ואמר שמואל האי מאן דאתקיל תיקלא אדעתא דארעא קני אדעתא דבי דרי לא קני היכי דמי שקל מוליא ושדא בנצא אדעתא דארעא מוליא במוליא ונצא בנצא אדעתא דבי דרי ואמר שמואל האי מאן דפתח מיא בארעא אדעתא דארעא קני אדעתא דכוורי לא קני היכי דמי פתח תרי בבי חד מעייל וחד מפיק אדעתא דכוורי חד בבא אדעתא דארעא ההיא איתתא דאכלה דיקלא בתפשיחא תליסר שנין אתא ההוא רפיק תותיה פורתא אתא לקמיה דלוי ואמרי לה קמיה דמר עוקבא אוקמיה בידיה אתאי קא צווחא קמיה אמר לה מאי אעביד לך דלא אחזיקת כדמחזקי אינשי אמר רב הצר צורה בנכסי הגר קנה דרב לא קני לגנתא דבי רב אלא בצורתא: איתמר שדה המסויימת במצריה אמר רב הונא אמר רב כיון שהכיש בה מכוש אחד קנה כולה ושמואל אמר לא קנה אלא מקום מכושו בלבד

 רש"י  דשדא ליפתא בי פילי. שזרע לפת בתוך נקעים של קרקע הגר ולא כיסה עפר ולא עשה כלום כי אם זריקת הלפת בתוך החריץ לא הויא חזקה שהרי לא עשה שום תיקון בקרקע והשלכת זרע בקרקע אינו מעשה אלא אם כן זורע ואח''כ מכסהו ואע''פ שגדל הלפת ונשרש בקרקע היום ולמחר ממילא הוא דקשבח ולא דמי לרפק בה פורתא דמעשה קעביד בגוף הקרקע ומשביח הקרקע מיד בחרישה זו וכן צמד לה מיא דאמרן לעיל הרי משקה את השדה ומנגב את הקרקע אבל האי מאי קעביד ואכילת הלפת נמי אינה חזקה דאכילת פירות אינו קונה ולא הויא חזקה לקנות שהרי אינו עושה בלקיטת הפירות ולא באכילתם שום תיקון בקרקע שיהא דומה לנעל גדר ופרץ וגם לא להציע מצעות בנכסי הגר דהתם קמיתהני גופו מן הקרקע וקמשמשא ליה קרקע כעבד לרב והכי נמי אמרינן לקמן בשמעתין והרי אכילת פירות דבנכסי חבירו. קנה לענין חזקת שלש שנים להיות אכילת הפירות של שלש שנים עומדים במקום שטר ובנכסי הגר לא קנה כלומר לגבי לקנות קרקע מיד כדין קרקע שנקנית בכסף בשטר ובחזקה דנעל וגדר לא הויא חזקה: פילי. כמו פילאי: דפשח דיקלא. כמו ויפשחני (איכה ג) נוטל מן הענפים ויש שמפשחין אותו לצורך הדקל לפי שענפיו מרובים ואין מניחין אותו ליגדל ומהניא ליה הפשיחא כזימור בכרם: אדעתא דדיקלא. כדי שיגדל: קני. הדקל: אדעתא דחיותא. אם מפשיחו לצורך בהמותיו להאכילן ואינו מתכוין להנאת הדקל ומיהו בלקיטת הענפים מתכוין הוא להחזיק בדקל ולקנותו בחזקה זו לא קני ואע''ג דממילא מהני לדקל כיון דאינו מתכוין לתקן הקרקע דומיא דנעל וגדר אלא ללקיטת פירות מתכוין לא הויא חזקה וכמחזיק שלא מדעת דמי וכי קאמר מתכוין אני לקנות בלקיטה זו הרי הוא כמי שהולך בשוק ואומר רוצה אני להחזיק בשדה פלוני דבדיבור בלא מעשה לא הויא חזקה דתרתי בעינן שיעשה תיקון בקרקע בידים ובאותו תיקון יהא מתכוין לשם תיקון כדי להחזיק: היכי דמי. מנא ידעינן אי אדעתא דדיקלא או אדעתא דחיותא עבד שלא יוכל לכפור ולטעון אדעתא דדיקלא עבדי: מהאי גיסא ומהאי גיסא. אם מכל צדדין ליקט כאן מעט וכאן מעט אדעתא דדיקלא שכן מנהג לעשות דכי האי גוונא הוא דאיכא למימר אדעתא דדיקלא ואע''ג דאיכא למימר נמי אדעתא דחיותא מסתמא כל אדם אדעתא להחזיק מתכוין וכל היכא דאיכא למימר הכי והכי אמרינן אדעתא למיקני מכוין: כולה מחד גיסא. מקלקל הוא את האילן שמגלהו כולו מצד אחד וההוא ודאי אדעתא דחיותא לחוד מכוין דלאילן לא חייש: האי מאן דזכי זיכיא. מכבד ומטהר את השדה מקיסמים ועשבים רעים: אדעתא דארעא. שתהא נוחה לחרוש: אדעתא דציבי. ללקט עצים לשרוף לא קני דכל לקיטת פירות לא קני: שקל רברבי וזוטרי. איכא למיתלי אדעתא דארעא אבל שבק זוטרי ליכא למיתלי אלא אדעתא דציבי לחוד דגדולים הראוין לשריפה מלקט: דאתקיל תיקלא. מסיר המכשולות ומשוה פני הקרקע שתהא חלקה ולא תכשל המחרישה ותשבר: קני. דדמי לחורש: דבי דרי. גורן לדוש שם תבואה דכיון דקרקע זה לחרישה עומד ולא לגורן ואף לאחר שיחליקנו לגורן ויחבוט שם חטין יהא צריך שם לחרוש ולזרוע נמצא שאין גורן זה כאן כי אם קלקול ואין זה מתקן השדה כי אם מקלקל וכל תיקון שסופו לסתור אינו אלא קלקול ומעיקרא לא מתקן הוא ולא דמי לנעל וגדר ורפק ביה פורתא והשקאת מים שכל דברים הללו אין סופן לסתרן אבל גורן זה סופו לקלקלו ולסתרו דעיקר דארעא לחרישה קיימא אבל אם רצה לעשות שם גורן קבוע לעולם נראה בעיני דקני דאין לך חזקה גדולה מזו: מוליא. תל: נצא. גומא: שקל מוליא ושדא בנצא אדעתא דארעא. לקח התל והשליך בגומא נמצא שהשוה כל הקרקע איכא למימר דלחרוש עשה שלא תתעכב המחרישה: מוליא במוליא ונצא בנצא. התל הרחיב במקומו והשפילו ונותן מגבהו סביבתו לצדדין שלא יהא זקוף כל כך וכן נצא בנצא שפתי הגומא השפיל וגדר לאמצעיתה ונעשית הגומא חלקה הרי הגומות לבד והתלים לבד והרי יש כאן מקומות מקומות חלקים כל אחד לבדו: אדעתא דבי דרי. ראוי הוא לחבוט חטים ולא לחרישה וכל החזקות הללו בין בנכסי הגר בין במתנה בין במכר והאחין שחלקו: דפתח מיא. שיכנסו בשדה: פתח תרי בבי. אחד לצד הנהר ליכנס המים ואחד לצד שני לצאת: אדעתא דכוורי. לצוד דגים נתכוין ולא להשקות השדה דאי להשקות השדה מתכוין היה לו לעשות פתח אחד ויתעכבו שם המים וגם הדגים יהו נצודין שם מאיליהן: בתפשיחא. כדאמרן לעיל דפשח דיקלא אדעתא דחיותא כולה מחד גיסא: רפק תותיה פורתא. דהיינו עודר תחת האילן דמהני ליה כחורש לזריעה: כדמחזקי אינשי. אדעתא דדיקלא דהיינו מהאי גיסא ומהאי גיסא: הצר צורה. צורת חיה או עוף: בנכסי הגר. בכתלי הבית אבל סיוד וכיור דאמר לעיל (דף נג:) אמה כנגד הפתח לאו היינו צורת בריה אלא ציורים בעלמא מעשה צעצועים ופרחים אבל צורת חיה או עוף חשובה ודי באחד ולא בעינן אמה ולא כנגד הפתח: דרב לא קנה לגינתא דבי רב. גינה הסמוכה לבית מדרשו והיתה של גר ומת וקנאה רב בכך שעשה בה צורה להחזיק בה ומכללא דהך מעשה איתמר הך דרב: המסויימת במצריה. שיש לה מצר בארבע רוחותיה: כיון שהכיש בה. וחפר במרא מכוש אחד הכאה אחת בקרקע קנה כולה דהיינו רפק בה פורתא וכגון קרקע שעומד לחרישה אבל בבית לא הוי חזקה ול''ש מכר ול''ש נכסי הגר קנה כולה: לא קנה אלא מקום מכושו בלבד. ודוקא נכסי הגר אבל מכר וקבל זוזי אפילו עשר שדות בעשר מדינות והחזיק באחת מהן קנה כולן כדאמר שמואל בפרקי קמאי בב''ק וקדושין וכדפרישית לעיל (דף נג:) ובהך פלוגתא הלכתא כרב דהא ר''נ עבד עובדא כוותיה דרב לקמן בשמעתין: (רש"י)

 תוספות  אדעתא דציבי לא קני. ואע''פ שמתקן הקרקע וכן פשח דיקלא אדעתא דחיותא אע''פ שהדקל מיתקן בכך דלעולם לא קני אלא אם כן מתכוין לקנות כדאמרינן לעיל לקנות את חבירתה אף אותה לא קנה כיון שלא נתכוין לקנותה וביבמות פרק ר''ג (דף נב:) אמר הא למה זה דומה לעודר בנכסי הגר וכסבור שלו הן דלא קנה ובהפרה (ב''ק דף מט: ושם) אמר דהמחזיק בשטרותיו של גר מהו מאן דמחזיק בשטרא אדעתא דארעא הוא מחזיק ובארעא הא לא אחזיק ושטרא נמי לא קנה דלאו דעתיה אשטרא או דלמא דעתיה נמי אשטרא ואין להקשות דאע''ג דאין דעתיה אשטרא אמאי אין ידו קונה לו שלא מדעתו כמו חצרו דחצר מתורת יד איתרבאי דהא דחצר קונה לו שלא מדעתו היינו שאינו יודע אם הוא בחצרו ואם היה יודע היה רוצה לקנות אבל אם יודע ואין מתכוין לקנות לא קני וא''ת מצא בגל או בכותל ישן דתנן באלו מציאות (ב''מ דף כה:) הרי אלו שלו מפני שיכול לומר של אמוריים הוא אמאי לא קניא ליה חצרו וי''ל דבדבר שאין הווה שימצא לא קנה חצרו שלא מדעת: מוליא במוליא כו'. הקשה ה''ר יוסף דאורליינ''ש משמע שצריך קרקע שוה לחרישה יותר מלדישה ואנן סהדי דלדישה צריך הרבה יותר שוה וחלק ומה שפירש נמי בקונט' דאם עושה אדעתא דגורן קבוע קני היכי ידעינן אי עבד אדעתא דגורן קבוע או אינו קבוע והיה מפרש דבי דרי דהכא היינו להעמיד שם בהמות כמו אבי דרי חושבנא (שבת דף לב.) דלקמן (דף נז.) תנן דבהעמדת בהמה לא קני ור''ת השיב לו שהם היו דשים במוריגים ולא היו צריכין להשוות קרקע כל כך: (תוספות)


דף נד - ב

ושאינה מסויימת במצריה עד כמה אמר רב פפא כדאזיל תיירא דשורי והדר אמר רב יהודה אמר שמואל נכסי עובד כוכבים הרי הן כמדבר כל המחזיק בהן זכה בהן מ''ט עובד כוכבים מכי מטו זוזי לידיה אסתלק ליה ישראל לא קני עד דמטי שטרא לידיה הלכך הרי הן כמדבר וכל המחזיק בהן זכה בהן א''ל אביי לרב יוסף מי אמר שמואל הכי והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא ומלכא אמר לא ליקני ארעא אלא באיגרתא אמר ליה אנא לא ידענא עובדא הוה בדורא דרעותא בישראל דזבן ארעא מעובד כוכבי' ואתא ישראל אחרינא רפיק בה פורתא אתא לקמיה דרב יהודה אוקמה בידא דשני א''ל דורא דרעותא קאמרת התם באגי מטמרי הוו דאינהו גופייהו לא הוו יהבי טסקא למלכא ומלכא אמר מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא רב הונא זבן ארעא מעובד כוכבים אתא ישראל אחר רפיק בה פורתא אתא לקמיה דרב נחמן אוקמה בידיה א''ל מאי דעתיך דאמר שמואל נכסי עובד כוכבים הרי הן כמדבר וכל המחזיק בהם זכה

 רש"י  ושאינה מסויימת במצריה. אלא בקעה גדולה ופתוחה לשדות אחרים או לרשות הרבים עד כמה צריך לחפור ויקנה כולה אליבא דרב דהא ודאי לשמואל לא חשיבא מסוימת טפי משאינה מסוימת דאפילו במסוימת קאמר לא קנה אלא מכושו וכ''ש בשאינה מסוימת יש מפרשים בענינין אחרים ולא נהירא לי כלל: כדאזיל תיירא דתורי והדר. כשיחרוש צמד בקר שורה אחת מקצה גבול השדה ועד קצהו והדר ובחזרתו יעשה עוד שורה אחרת דהיינו שתי שורות על פני כל השדה משפתו אל שפתו ממזרח למערב מתוך כך קנה כל השדה גם מן הצפון לדרום דכיון דחרש שתי שורות על פני כל אורך השדה או על כל רחבו כאילו חרש כולו שהרי החזיק בו מראשו ועד סופו כן נראה בעיני: אמר רב יהודה אמר שמואל נכסי העובד כוכבים. שמכרם עובד כוכבים לישראל שקבל העובד כוכבים הדמים ממנו ועדיין לא החזיק בה ישראל זה הקונה אותם: הרי הן כמדבר. הפקר כדמפרש לקמן שאם קדם ישראל אחר והחזיק בם קנה כאילו הן נכסי הגר שמת ויש מפרשין דמעות מיהא יחזיר ללוקח ראשון ולי אין נראה כלל דא''כ מאי הרי הן כמדבר אלא זכה בהן לגמרי ואם יכול לוקח ראשון לדון עם העובד כוכבי' ולהוציא ממנו מעותיו יעשה ואם לאו יפסיד ומיהו נראה בעיני דהאי שני רשע מיקרי דכיון דיהב לוקח ראשון זוזי לא גרע מעני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה דמיקרי רשע ההוא אחר ופירש רבינו חננאל דלית הלכתא כשמואל ומשום דמקשי עלה אביי אידך דשמואל דאמר דינא דמלכותא דינא ובא רב יוסף לתרץ והקשהו אביי ואמר דמעולם לא אמרה שמואל דא''כ קשיא דשמואל אדשמואל דאמר דינא דמלכותא דינא ולי נראה דהלכתא כשמואל דהא רב נחמן דדיינא הוי והלכתא כוותיה בדיני דן כוותיה לקמיה וגם הרבה אמוראים כשמואל ס''ל לקמן וסליק שמעתין בהכי והא דאמר שמואל דינא דמלכותא דינא רב יוסף עצמו היה יודע תירוץ לדבר דא''ל לאביי אנא לא ידענא עובדא היכי הוה כו' לא חשש לתרץ מאחר דהוה מייתי ראיה מעובדא: כי מטו זוזי לידיה. מן הלוקח: אסתלק ליה. העובד כוכבים שהרי כל קנינו של עובד כוכבים בכסף כדאמרי' בפ''ק דקדושין (דף יד:) ומשקבל המעות לגבי דידיה הויא מכירה גמורה שאין יכולין עוד לחזור זה בזה וישראל לא קני במתן מעות עד דאתא שטרא לידיה כדאמרינן בקדושין וכדפרישית לעיל דאפילו מישראל חבריה לא קני בזוזי עד שיכתוב לו את השטר וכ''ש מעובד כוכבים דסתם עובדי כוכבים אנסים הם ואין בדעתו לקנות בלא שטר והלכך אי אתא ישראל אחרינא רפק ביה פורתא מקמי האי קנה ודוקא בלוקח מעובד כוכבים אבל לוקח מישראל חבירו נהי דלא קני לוקח עד דאתי שטרא לידיה אחר מיהא אין יכול לקדם ולהחזיק שהרי עדיין ברשות מוכר קיימא שכל זמן שלא החזיק הלוקח או לא בא השטר לידו יכולין שניהם לחזור זה בזה: מי אמר שמואל הכי. דקני ליה שני לארעא דעובד כוכבים בחזקה בלא שטר מן העובד כוכבים: והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא. כל מסים וארנוניות ומנהגות של משפטי מלכים שרגילים להנהיג במלכותם דינא הוא שכל בני המלכות מקבלים עליהם מרצונם חוקי המלך ומשפטיו והלכך דין גמור הוא ואין למחזיק בממון חבירו ע''פ חוק המלך הנהוג בעיר משום גזל: ומלכא אמר. לא ליכול ארעא שום מחזיק בארעא אלא א''כ יש בידו שטר מכירה מן המוכר והיאך יקנה זה המחזיק הואיל ואין לו שטר מן העובד כוכבים אנא לוקח ראשון יקנה בדינא דמלכותא לכי אתי שטריה דעובד כוכבים לידיה: אמר ליה אנא לא ידענא. רב יוסף נמי בע''כ הוה ידע להא דאמר שמואל דינא דמלכותא דינא והא דקמהדר ליה לאביי אנא לא ידענא כו' ודאי היה יודע תירוץ לדבר אלא דעדיף ליה למימר עובדא ולכך לא חשש לתרץ ואביי מהדר ליה דמההוא עובדא ליכא לאיתויי ראיה ומיהו רב יוסף לא חזר בו דמכל מקום שמואל אמרה כדאמר בסמוך והאי דקשיא ליה דינא דמלכותא דינא רב יוסף לא ס''ל האי דאמר אביי ומלכא אמר לא ליכול ארעא אלא בשטרא דלאו דינא דמלכותא הוא אלא בחזקה נמי ליכול: בדורא דרעותא. שם מקום אי נמי כפר של רועים: אתא לקמיה דרב יהודה. ורוב מעשיו שמע משמואל רבו: דורא דרעותא קאמרת. בתמיה וכי משם אתה מביא ראיה דנכסי העובד כוכבים הרי הן כמדבר: באגי מיטמרי. שדות טמונות שלא היו הבעלים נותנין את המס למלך אלא מבריחין עצמן: דאינהו גופייהו. בעלים ראשונים לא הוו יהבי טסקא ומדינא דמלכותא לא היה בידם דבעלים כח למכור ומכרן בטל וזה השני שהחזיק קנה בדינא דמלכותא שהתנה בחזקתו על מנת ליתן את הטסקא למלך ומלכא אמר מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא בחזקה בלא שטרא אבל בקרקע שהיא ירושה לעובד כוכבים מאבותיו ומכרה לעולם אימא לך אם בא אחר והחזיק בה מוציאין אותה מידו ומחזירין לראשון כשיהיה לו השטר מן המוכר: (רש"י)

 תוספות  ושאינה מסוימת במצריה עד כמה. פי' כמה יקנה במכוש אחד כדאזיל תיירא דתורי והדר פירוש כשיעור מדת תלם והן היו יודעים מדת התלם כמה היה אורך שלו דבשדה גדולה לא היו חורשים במענה אחד כל אורך השדה ולא כפ''ה כשיחרוש צמד בקר שורה אחת מקצה גבול שדהו עד קצהו ומתוך כך קונה כל השדה חדא דלישנא לא משמע הכי ועוד דאמאי בעי והדר רק כשיחרוש פעם אחת אע''ג דלא הדר: עובד כוכבים מכי מטי זוזי לידיה אסתלק ליה. פ''ה משום דכל קנינו של עובד כוכבים בכסף כדאמרינן בפ''ק דקדושין (ד' יד: ושם) אשכחן עובד כוכבים דכל קנינו בכסף ולאו ראיה היא לפי' ר''ת דמפרש התם דוקא בעבד עברי קאמר שאין בו קנין אחר דשטר לא ידעינן ביה אפי' בישראל אלא מדהוקש לאמה העבריה ואמה העבריה לאחרת אבל בעובד כוכבים דלא שייך ביה קדושין ליכא למילף מאחרת ועוד תניא התם מכסף מקנתו בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתבואה וכלים דהיינו חליפין משמע דה''ה בשטר אינו נקנה דאפילו כל שוה כסף הוה ממעט התם מכסף אי לאו דכתיב ישיב לרבות שוה כסף ככסף אבל בעלמא אור''ת דאדרבה אין קנינו של עובד כוכבים בכסף אלא במשיכה וכדר' יוחנן קי''ל דדריש (בכורות דף יג:) מיד עמיתך בכסף הא מיד עובד כוכבים במשיכה וכן בפ' בתרא דע''ז (דף עא. ושם ד''ה רב) מסיק דמשיכה לעובד כוכבים קונה והא דקאמר הכא ועובד כוכבים מכי מטו זוזי לידיה אסתלק ליה היינו משום דמצינו בעובד כוכבים קנין כסף בעפרון ושטר ודאי לא קנה בעובד כוכבים משום דישראל גופיה לא קנה בשטרא אלא מספר המקנה דירמיה והתם ישראל הוה: וישראל לא קנה עד דמטי שטרא לידיה. שהיו עומדים במקום שכותבין את השטר וקשיא לרבינו שמשון בן אברהם דאמאי לא קנה בכסף גרידא מעפרון בק''ו מגופו גופו באחת ממונו בשתים כדאמרינן בבכורות בפ''ב (דף יג. ושם) דליכא למימר שאינו גומר בדעתו לקנות עד שיהיה בשטר דמאחר שהעובד כוכבים מסתלק למה לא יגמור בדעתו לקנות ויניחנו להיות הפקר והוה לן למימר דהוי כאילו פירש אי בעינא בכספא איקני מה''ט דפרישית וצ''ל דאנן סהדי שלא היה בדעתו אלא כמות שהוא רגיל לקנות עם ישראל דהיינו בשטר מדלא פירש אי בעינא בכספא איקני אבל קשיא לרבינו שמשון בן אברהם דבפרק ב' דבכורות (שם) א''ר יצחק ישראל שנתן מעות לעובד כוכבים בבהמה בדיניהן אע''פ שלא משך קנה וחייבת בבכורה ואמאי לא אמרינן אע''ג דקנה מן התורה כדאמר אביי התם בדיניהם שפסקה להן תורה מיד עמיתך במשיכה הא מיד עובד כוכבים בכסף מ''מ אין בדעתו לקנות אלא עד שימשוך כמו שהוא רגיל לקנות עם ישראל כדאמרינן הכא וי''ל דהתם בדיניהם קאמר ונראה דשרי לישראל לתבוע מינייהו מעותיו אע''פ שמתוך כך יחזיר העובד כוכבים ויגזול את המחזיק דבדין קא תבע ליה דלא נתן לו מעות אלא ע''מ שתבא הקרקע לידו ואם המחזיק יכול לישמט מן העובד כוכבים ישמט אע''פ שהלוקח מפסיד אך אם המחזיק בעי לפרוע לו מעותיו אם יפקיענו הראשון הקרקע מידו ע''י עובד כוכבים נראה דה''ל מסור ממש: באגי דמטמרי הוו כו'. והא דאמר בהניזקין (גיטין דף נח: ושם ד''ה אנן) דאזול מרוותייהו דבאגי ואזיל גידול בר רעילאי ויהיב טסקא דתלת שנין ולכי אתו מרוותייהו הדרא להו ולא אמרי' כיון דלא יהבי טסקא הופקעה מידם וזכה בה גידול בר רעילאי דהתם מיירי כגון שאמרו מרוותייהו לבני באגי שיחרשו הקרקע ויזרעו ויאכלו פירות ויפרעו טסקא עד שיחזרו ונתרצו להם בני באגי ונתנוה לגידול הלכך לא הופקעה מידם וכשיחזרו חזרו להן אבל הכא הוו מטמרי בשביל המס שלא רצו לפרוע: (תוספות)


דף נה - א

ליעבד לי מר כאידך דשמואל דאמר שמואל לא קנה אלא מקום מכושו בלבד א''ל בהאי אנא כשמעתין סבירא לי דאמר רב הונא אמר רב כיון שניכש בה מכוש אחד קנה כולה שלח רב הונא בר אבין ישראל שלקח שדה מעובד כוכבים ובא ישראל אחר והחזיק בה אין מוציאים אותה מידו וכן היה ר' אבין ור' אילעא וכל רבותינו שוין בדבר אמר רבה הני תלת מילי אישתעי לי עוקבן בר נחמיה ריש גלותא משמיה דשמואל דינא דמלכותא דינא ואריסותא דפרסאי עד מ' שנין והני זהרורי דזבין ארעא לטסקא זבינהו זביני וה''מ לטסקא אבל לכרגא לא מ''ט כרגא אקרקף דגברי מנח רב הונא בריה דרב יהושע אמר אפילו שערי דכדא משתעבדי לכרגא אמר רב אשי אמר לי הונא בר נתן קשי בה אמימר א''כ בטלת ירושת בנו הבכור דהוה ליה ראוי ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק א''ל אי הכי אפילו טסקא נמי אלא מה אית לך למימר דיהיב טסקא ומית הכא נמי דיהיב כרגא ומית אמר רב אשי אמר לי הונא בר נתן שאילתינהו לספרי דרבא ואמרו לי הלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע ולא היא התם לאוקומי מילתיה הוא דאמר ואמר רב אשי פרדכת מסייע מתא וה''מ דאצילתיה מתא אבל אנדיסקי סיעתא דשמיא היא אמר רב אסי א''ר יוחנן המצר והחצב מפסיקין בנכסי הגר אבל לענין פאה וטומאה לא כי אתא רבין אמר רבי יוחנן אפילו לפאה וטומאה פאה מאי היא דתנן ואלו מפסיקין לפאה הנחל והשלולית

 רש"י  ליעבד לי מר כאידך דשמואל. כיון דכשמואל סבירא לך ולא ליקני אלא ההוא פורתא דרפק והא לא מצי למימר ליעבד לי מר כאידך דשמואל דאמר דינא דמלכותא דינא ולא ליקני אלא בשטר דכיון דמודי רב הונא דשמואל אמרה לההיא דנכסי הגר הרי הן כמדבר על כרחך זקוק אתה לתרץ דלא תקשי שמואל אדשמואל וכדפרישית לעיל: אין מוציאין כו'. כשמואל: וכן היו רבותינו כו'. כל זה שלח רב הונא בר אבין: דינא דמלכותא דינא. בהגוזל קמא (ב''ק דף קיג:) אמר תדע דקטילו דיקלי וגשרי גשרי ועברינן עלייהו: דאריסא דפרסאי ארבעין שנין. חזקת פרסיים מ' שנים היא ע''י דינא דמלכותא דאע''ג דלא קני איניש אלא בשטר מיהו אם החזיק בה עכו''ם מ' שנים ובא ישראל וקנה ממנו הוי קנין גמור ולא יוכל ישראל אחר לומר שלי היא שגזלה עכו''ם ממני ואע''ג דאמרינן (לעיל דף לה:) ישראל הבא מחמת העכו''ם הרי הוא כעכו''ם ואין לו חזקה אלא בההוא שטרא שמכרה ישראל לעכו''ם הכא יש לו חזקה אי נמי אתא לאשמועינן דאע''ג דבשאר מקומות הויא חזקה לישראל בג' שנים בארץ פרס אינה חזקה בפחות ממ' שנים דדינא דמלכותא הוא שם כן: הני זהרורי. בעלי נחלות העשירים קונים מעבדי המלך שדות עניי העיר שאין יכולין ליתן הטסקא למלך והן פורעין את המס ומחזיקין בקרקעות בשביל המס שכן דינא דמלכותא דמאן דיהיב טסקא ליכול ארעא כדאמר לעיל: זבינייהו זביני. מה שקונין הקרקע מעבדי המלך בשביל המס שנותנים מכרן קיים דדינא דמלכותא דינא ואם יחזרו בעלים ראשונים או יתעשרו ויאמרו להחזיר המס להני זהרורי לא יוכלו לערער על הני זהרורי כלל דזבינייהו זביני: זהרורי. על שם נחלה שקרוי זיהרא לקמן בפרק המוכר את הבית (דף סא:) ואי א''ל זיהרא אפילו בוסתני ופרדסי והילך תלת מילי קמייתא דינא דמלכותא דינא ובאריסא דפרסאי והני זהרורי שתלויין בדינא דמלכותא דינא הרי תלת: והני מילי. דזבינייהו זביני אי זבין לטסקא בשביל מס הקרקע שלא נתנו הבעלים: אבל לכרגא. בשביל כסף גולגלתא שלא פרעו מכרו להם עבדי המלך קרקעותיו של זה לא הוו זביני דאין זה דינא דמלכותא לגבות הקרקע בשביל מס הראש כי אם בשביל מס הקרקע: אקרקפתא דגברא מנח. או יתפשוהו עד שיתן מאליו או יברח מן העיר והך מלתא גמרא קאמר ליה: אפי' שערי דכדא. שכבר נתלשו מן הקרקע ומונחין בכדו וכל שכן קרקע עצמה ולא שנא זבין ארעא לטסקא או לכרגא זבינייהו זביני דהכי הוי דינא דמלכותא: שערי דכדא. כלומר כל מטלטלין שיש לו בעולם משועבדין למלך בשביל מס ראשו והיכא דלא פרע נתחייב כל אשר לו ומי שיקנה מעבדי המלך בין קרקעות בין מטלטלין זבינייהו זביני: אם כן. דאפילו שערי דכדא משתעבדי לכרגא היכי יתקיים הכתוב דכתיב (דברים כא) בכל אשר ימצא לו הרי באותה המלכות בטלת ירושת בנו הבכור דכל ממון האב אם מת ולא פרע עדיין כרגא דשנה זו הוה ליה ממונו ראוי דאינו מוחזק בו כלל כי אם המלך דשעבוד המלך עדיף משאר שעבודין וכגבוי דמי ומיהו לאו אתקפתא מעלייתא היא דאיכא למימר אין הכי נמי תבטל ותבטל לשם ובשאר מקומות יתקיים דשבקיה לקרא דאיהו דחיק ומוקי אנפשיה: אי הכי אפי' טסקא נמי. רב אשי הוא דקפריך עליה דאמימר הכי דכיון דקשיא ליה לאמימר הכי אפילו כי אמרינן ארעא לטסקא אשתעבדא לדברי הכל א''כ בטלת בקרקעות ירושת בנו הבכור: אלא מאי אית לך למימר. היכי דמי דלא תבטל כגון דיהיב טסקא של אותה שנה בתתלת השנה ומית דעד סוף השנה אינה משועבדת למלך עוד והוה ליה מוחזק ויטול בה בכור פי שנים ה''נ וכו': ולא היא התם. לית הלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע דלא משתעבדי לא קרקעות ולא מטלטלין לכרגא ואי זבון לכרגא לא הוו זבינייהו זביני דכרגא אקרקפתא דגברא מנח ואינהו ספרי דרבא דאמרי הלכתא כרב הונא לאוקומי מלתייהו בעו לקיים מעשיהם ושטרות שכתבו על מכירת קרקעות שנמכרו לכרגא ובאו לומר דמשתעבדי לכרגא כדי שיהו המכירות והשטרות קיימי ומיהו שלא כדין נכתבו השטרות ונמכרו הקרקעות והדרי זביני: פרדכת. אדם בטל ממלאכה ומלמוד ומדרך ארץ ואין עוסק בישובו של עולם כלל: מסייע מתא. הוא חייב בעול הקהל ואף על פי שהוא אינו עושה ריוח בעיר: והני מילי. דמסייע ליתן במס הקהל: כגון דאצילתיה מתא. עבדי המלך היו תובעים לו לבדו והם הצילוהו והקלו במשאו בטענותם שאמרו עליו שאין לו ממון ומתוך כך נתרבה מס שלהן והכביד עולן יותר כגון שהמלך רגיל ליקח מכולן מס קצוב לשנה ובאו לתבוע לכל אחד כפי אומד דעתם עד שיעלה גיבויים לחשבון מס הקצוב והיו שואלין לזה יותר מדאי והם הפצוהו ופטרוהו ומה שפחתו מזה יגבו מן השאר: אבל אנדיסקי. ממונין של מלך הרגילין לגבות מכל בית ובית מכל איש ואיש עד שיעלה החשבון למס הקצוב ושכחוהו לזה או לא רצו לשאול לו כלום בשביל שהוא אדם בטל וסבורין היו שאין לו ממון וגבו כל המס מכל השאר אף על פי שהכביד עליהם המס כדי שהיה לו לזה ליתן פטור דסייעתא דשמיא הוא שמחלו לו: המצר והחצב כו'. ב' שדות של גר ומצר אחד ביניהן החזיק באחת מהן לא קנה את חבירתה אלא האי דאחזיק ביה לבדו קנה כדאמר רבי יוסי בר חנינא לעיל בשמעתתא [והוא הדין אם אין שם מצר אבל יש חצב נטוע בינתים מפסיק]: חצב. הוא אילן או עשב שבו תיחם יהושע את ארץ ישראל לפי שיורד ויונק כנגדו ואינו יונק לא מכאן ולא מכאן כדאמר (ביצה דף כה:) חצובא מקטע רגליהון דרשעים שמשיגין גבול רעיהן וזה אינו משיג גבול אחר: אבל לענין פאה או טומאה לא. הוי הפסק לחשבן ב' שדות אלא יניח פאה אחת על שניהם הואיל וסמוכין זה לזה דמן התורה אין מצר מפליג קרקע המחוברת לחייבה שתי פאות ומיהו לגבי חזקה די לנו אם יקנה במכוש אחד שדה אחת דהא אפילו בשדה אחת איכא למ''ד לא קנה אלא מקום מכושו וכל שכן בשתי שדות לדברי הכל דלא קנה אלא מה שהחזיק וסברא בעלמא הוא דחזקה מעלייתא בעינן שיחזיק בכל השדות: פאה וטומאה. לקמיה מפרש מאי נפקא מינה בין שדה אחת לשתים: אפי' לפאה ולטומאה. דמאי שנא מחזקה: פאה מאי היא. לגבי מאי מהני הפסק: דתנן. דהפסק מחייב להניח פאה בכל אחת: הנחל. כנחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע קרקע קשה מלא צרורות ואבנים שאין ראוי לזריעה: והשלולית. קבוצת מי גשמים בהכונס צאן לדיר (ב''ק דף סא.) מאי שלולית אמר רב יהודה אמר שמואל מקום ששוללין מי גשמים שם רב ביבי א''ר יוחנן אמת המים המחלקת שלל לאגפיה: (רש"י)

 תוספות  אם כן בטלת ירושת בנו. דבשלמא מכל אדם שיש עליו כתובת אשה ובעל חוב אף על פי שנכסים משועבדין להן מ''מ אין ירושת בני הבכור בטילה משום דמלוה ואשה מחסרי גוביינא וצריכי אדרכתא ואכרזתא ושומא אבל למס המלך אפילו קרקע שוה אלף זוז משועבדת לדבר מועט והקרקעות עיקר הן של המלך וכבר הוא מוחזק ולא מחסרי גוביינא. ר''י ור''ת: אנדיסקיי. פי ' כותבי שטרות המלך דדיסקא הוא שטר כדאמר בהגוזל בתרא (ב''ק דף קיב:) האי מאן דנקיט דיסקא מב''ד הגדול ובפרק השולח (ביטין דף לו.) מעיקרא במאי אפקינהו בדיסקי: (תוספות)


דף נה - ב

ודרך הרבים ודרך היחיד ושביל הרבים ושביל היחיד הקבוע בין בימות החמה ובין בימות הגשמים טומאה מאי היא דתנן הנכנס לבקעה בימות הגשמים וטומאה בשדה פלונית ואמר הלכתי למקום הלז ואיני יודע אם נכנסתי לאותו מקום ואם לאו ר''א מטהר וחכמים מטמאין שהיה ר''א אומר ספק ביאה טהור ספק מגע טומאה טמא אבל לשבת לא רבא אמר אפילו לענין שבת דתניא הוציא חצי גרוגרת לרשות הרבים והניחה וחזר והוציא חצי גרוגרת אחרת בהעלם אחד חייב בשני העלמות פטור רבי יוסי אומר בהעלם אחד

 רש"י  דרך הרבים. ט''ז אמה רוחב דרך היחיד ד' אמות ולא זו אף זו קתני: שביל הרבים. שהולכין שם רבים ברגליהן אבל דרך הרבים מקום הילוך העגלות והסוסים וכולה לא זו אף זו קתני: הקבוע בין בימות החמה. ואפילו בימות הגשמים שאין רגילים להלך בבקעה מהלכין שם שאין חרישה וזריעה לשם: טומאה מאי היא. מאי הפסק שייך בשדה לענין טומאה: דתנן כו'. ואליבא דר''א הוא דשייך הפסק כדמפרש ואזיל: בימות הגשמים. הויא רה''י לטומאה וספיקה טמא שהרי אין מהלכין בה בני אדם שלא לקלקל הזריעה: הלכתי למקום הלז. נכנסתי בבקעה זו: וחכמים מטמאים. דסוף סוף מה לי שדה אחת מה לי ב' שדות חדא ספיקא היא שמא הלך עד הקבר והאהיל שמא לא הלך וספיקו טמא: ספק ביאה טהור. היכא דמספקא ליה אם נכנס באותה שדה ואם תמצא לומר נכנס ספק אם בא עד מקום טומאה אם לאו וספק ספיקא הוא וטהור אבל היכא דליכא אלא ספק מגע דפשיטא ליה דנכנס באותה שדה אלא שספק לו אם נגע בקבר אם לאו חדא ספיקא הוא וטמא והלכך לרבי אליעזר אי מפסיק מצר וחצב בינתים וטומאה באחת מהן ואין יודע באיזה מהן נכנס ספק ביאה הוא וטהור ואי ליכא מצר בינתים ספק מגע איכא ולא ספק ביאה דכולהו שדה אחת הן וטמא: וקדייק גמרא דלרבין אמר רבי יוחנן דוקא פאה וטומאה אבל לשבת לא הוי הפסק אי מפסיק מצר וחצב בין שני רה''ר והוציא חצי גרוגרת בזה ואחר כך הוציא חצי גרוגרת בשני חייב דאפילו לרבי יוסי דפטר בשני רשויות דאין המצר מפסיקן לשני רשויות: במסכת שבת תנן המוציא אוכלין חייב בגרוגרת דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה ולא חשיבא הוצאת דבר חשוב בפחות מכגרוגרת: בהעלם אחד חייב. שלא נודע לו בינתים שהוא שבת דידיעה מחלקת: (רש"י)

 תוספות  דרך היחיד ודרך הרבים. בירושלמי פריך אמאי איצטריך למיתני דרך הרבים דכיון דתנא דדרך היחיד מפסיק כ''ש דרך הרבים ומשני משום סיפא נקטינן דקתני הכל מפסיק לזרעים ואין מפסיק לאילנות אלא גדר כו' וקמ''ל דאפילו דרך הרבים לא מפסיק לאילן ומפרש נמי אמאי תנא שביל הרבים כיון דתנא שביל היחיד מפסיק דמשום אילן לא צריך למיתנייה כיון דאשמועינן דאפי' דרך הרבים לא מפסיק לאילן כל שכן שביל הרבים אלא אתא לאשמועינן דשביל הרבים נמי בעינן שיהא קבוע בימות החמה ובימות הגשמים והשתא איצטריך למיתני כולהו שביל היחיד לאשמועינן דמפסיק לזרעים אע''ג דגריע מכולהו ודרך הרבים אשמועינן דלא מפסיק לאילן ודרך היחיד אשמועינן דלא בעינן קבוע ושביל הרבים אשמועינן דבעינן קבוע ואין להקשות דלא ליתני שביל הרבים ואנא ידענא דבעינן קבוע מדתנן דרך היחיד דאי לא בעי לא ליתני דרך היחיד אלא ליתני שביל הרבים דהוי רבותא טפי או איפכא דלא ליתני דרך היחיד ואנא ידענא דלא בעינן קבוע מדתנן שביל הרבים ולא תנא דרך היחיד דהוי רבותא טפי דהא אי לאו דתנא תרוייהו לא הוה ידענא הי מינייהו מפסיק טפי דרך היחיד רחב טפי ושביל הרבים בקעי ביה רבים: רבי אליעזר מטהר. רשב''ם פירש דפליגי דרבי אליעזר חשיב ליה ספק ספיקא ורבנן לא חשיבי ליה אלא ספיקא אחת ורש''י פירש בפרק בתרא דע''ז (דף ע. ושם) דאיירי בשדה מלאה טומאה ופליגי דר''א סבר אע''ג דליכא אלא חדא ספיקא כיון דליכא ספק מגע אלא ספק ביאה טהור והיינו טעמא דטומאה מסוטה גמרינן וגבי סוטה הוי ספק מגע ולא ספק ביאה דודאי (נטהרה) וחכמים מטמאין כיון דאין כאן אלא ספיקא אחת וסוגיא דע''ז מוכחת כפרש''י דר''א מטהר אפילו בספיקא אחת דקאמר עובדא הוה בנהרדעא ואמר שמואל חמרא שרי כמאן כרבי אליעזר דאמר ספק ביאה טהור פי' דמטעם רוב גנבי ישראל נינהו לא מצינן למימר דשרא שמואל כדשרא רבא לעיל בעובדא דפומבדיתא דדוקא בפומבדיתא הוו רוב גנבי ישראל דרעים היו כדאמרינן לעיל (דף מו.) תא אחוי לך רמאי דפומבדיתא ואמרינן (חולין דף קכז.) פומבדיתאי לווייך אשני אושפיזך ומשני לה שאני התם כיון דאיכא דפתחי לשם ממונא הוה ליה ספק ספיקא פי' ספק גנבי עכו''ם ספק גנבי ישראל ואם תמצי לומר עכו''ם אימור לא נגעי כיון דידעי ע''י ריח שהיה יין לא היו חוששין כו' משמע דלמאי דהוה בעי לאוקומי כרבי אליעזר דסלקא דעתך דלא פתחי לשם ממונא ובודאי נגע הוי שרי אף על גב דליכא אלא חדא ספיקא אם עכו''ם אם ישראלים משום דהוי ספק ביאה אם באו עכו''ם לשם או לאו ומיהו קשה מההוא פולמוס (ע''ז דף ע:) דסליק לנהרדעא ושרייה ר''א וקאמר רב דימי לא ידענא אי משום דסבר כר''א דסבר ספק ביאה טהור אי משום רוב דאתו בהדי דפולמוס ישראל נינהו ופריך ספק ביאה ספק מגע הוא ומשני כיון דפתוח חביות טובא אימור אדעתא דממונא פתח וכספק ביאה דמי ואע''ג דתלינן אדעתא דממונא והוי ס''ס אפ''ה לא שרי אלא לר''א ולעיל שרי שמואל בהאי טעמא אפילו לרבנן ופרש''י התם גנבי נהרדעא לא הוו ידעי אם רוב עכו''ם או רוב ישראלים ושרי אפילו לרבנן דספק ספיקא היא אבל הנהו דאזלי בתר פולמוס הוה ידע רבי אליעזר דשרא אם רוב ישראל הם אם רוב עכו''ם הלכך אף על גב דאיכא למימר דאתו אדעתא דממונא ליכא אלא חדא ספיקא אם היו רוב עכו''ם ושרי לרבי אליעזר כיון דפתוח חביות טובא דמוכחא מילתא דלשם ממון באו ולא מנסכי דהוי כבולשת שנכנסה לעיר בשעת מלחמה דקתני אלו ואלו מותרות הלכך אף על גב דספק מגע הוא כיון דמוכחא מילתא לקולא כספק ביאה דמי ומיהו קשה לר''ת לשני הפירושים דבמסכת טהרות (פ''ו מ''ד) מוכח דרבנן מטמאין אפי' בספק ספיקא דתנן כל שאתה יכול לרבות ספיקות וספיקי ספיקות ברה''י טמא ברה''ר טהור כיצד כו' ואח''כ קתני הנכנס לבקעה בימות הגשמים דמייתי הכא ומיהו ההוא דע''ז נוכל לפרש כשיטת רש''י דר''א שרי אפי' בספיקא אחת כדמוכח הסוגיא ורבנן נהי דבטומאה מחמירי לטמאות אפי' בספק ספיקא ביין נסך שריא ספק ספיקא ור''ת מפרש דפליגי דרבנן מטמאו אפילו בכמה ספיקות משום דמן הדין אפילו בחדא ספיקא טהור דאוקמה אחזקיה וילפינן מסוטה דטמא וא''כ מה לי חדא ספיקא מה לי תרי ספיקי דהא אפי' בחדא ספיקא הוה לן למימר דטהור ור''א סבר אין לך בו אלא חידושו ודוקא חדא ספיקא טמא ואתי שפיר ההוא דפולמוס דמשמע אפילו בספק ספקא לא שרי אלא לר''א דוקא ובההיא עובדא דנהרדעא לא גריס ר''ת לא שאני התם כו' דלהאי גירסא משמע דמודו רבנן דבספק ספיקא שרי ור''א שרי אפילו בספיקא אחת אלא מפרש ר''ת כמאן כר''א בניחותא גריס והדר גריס האי ספק ביאה ספק מגע הוא ולאו דוקא ספק מגע קאמר דאדרבה ספק ביאה הוא דספק אם באו עכו''ם שם אם לאו דאימור ישראל נינהו אלא לספיקא אחת קרי ספק מגע דספק ביאה דר''א היינו ספק ספיקא והכי פריך והא ספיקא אחת היא ואפי' לר''א לא שרי בספיקא אחת וא''ת ומנ''ל דלרבנן אפילו ביין נסך אסרי בספק ספיקא ויש לומר דבכמה דוכתי מדמה במס' ע''ז חומרא דיין נסך לחומרא דטהרות: רבי אליעזר מטהר. נראה דגרסינן רבי אלעזר דאי ר' אליעזר היכי בעי למימר בפ' בתרא דע''ז (דף ע. ושם) דשמואל ורבי אלעזר כר' אליעזר והא שמואל ור' אלעזר אית להו סוף פ''ק דנדה (דף ח.) דאין הלכה כר' אליעזר בסדר טהרות אלא בד' והך בסדר טהרות היא: בהעלם אחד חייב. אפילו בשתי רשויות ותימה דאמר רבא בפ' המוציא יין (שבת דף פ. ושם) הוציא חצי גרוגרת והניחה וחזר והוציא חצי גרוגרת והעבירה דרך עליה חייב מה צריך דרך עליה הא לא בעי הכא אלא לרשות אחת אפילו רחוקות זו מזו ויש לומר דודאי בלא דרך עליה חייב והא דנקט דרך עליה לאשמועינן דאם העביר תוך ג' לחצי גרוגרת המונחת דחייב אע''ג דלא הוי תוך ג' לקרקע והקשה ר''ח לרבי יוסי דב' רשויות אמאי פטר והאמר בפ' הבונה (שם דף קד:) כתב אות אחת בטבריא ואות אחת בצפורי חייב מחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי וגרס ר''ח מרשות אחת חייב משתי רשויות פטור אם הוציא חצי גרוגרת משתי רשויות לרשות הרבים פטור אבל אם ברשות אחת לקחה אפילו חלקה והוציאה לשתי רשויות חייב דמחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי ולר''י נראה דלאו פירכא היא דלא דמי דהתם שם המלאכה כתיבה וכתיבה נגמרה כשיכתוב שתי אותיות ואפי' רחוקות זו מזו אבל הכא שם המלאכה היא הוצאה וכשהוציא לשתי רשויות אכתי לא נגמרה הוצאה עד שיקרבם: (תוספות)


דף נו - א

ברשות אחת חייב בשתי רשויות פטור ואמר רבה והוא שיש חיוב חטאת ביניהם אבל כרמלית לא אביי אמר אפילו כרמלית אבל פיסלא לא רבא אמר אפי' פיסלא ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא רשות שבת כרשות גיטין דמי אין שם לא מצר ולא חצב מאי פירש רבי מרינוס משמו כל שנקראת על שמו היכי דמי אמר רב פפא דקרו ליה בי גרגותא דפלניא יתיב רב אחא בר עויא קמיה דר' אסי ויתיב וקאמר משמיה דר' אסי בר חנינא חצובא מפסיק בנכסי הגר מאי חצובא אמר רב יהודה אמר רב שבו תיחם יהושע לישראל את הארץ ואמר רב יהודה אמר רב לא מנה יהושע אלא עיירות העומדות על הגבולין אמר רב יהודה אמר שמואל כל שהראהו הקב''ה למשה חייב במעשר לאפוקי מאי לאפוקי קיני קניזי וקדמוני תניא רבי מאיר אומר נפתוחא ערבאה ושלמאה רבי יהודה אומר הר שעיר עמון ומואב רבי שמעון אומר ערדיסקיס אסיא ואספמיא: מתני' היו שנים מעידין אותו שאכלה שלש שנים ונמצאו זוממים משלמין לו את הכל שנים בראשונה שנים בשניה ושנים בשלישית

 רש"י  ברשות אחת. ברה''ר עצמה שהוציא בה חצי גרוגרת ראשון באותה עצמו הוציא האחרון: בשתי רשויות. הרבים המופלגים זה מזה פטור דרשויות מחלקות ס''ל: ואמר רבה. אימתי חשיבי שתי רשויות: והוא שיש חיוב חטאת ביניהן. שיש רה''י בין שתי רה''ר שאם הוציא ממנו להן או מהן הכניס לו חייב חטאת הלכך חשיב הפסק לעשותן שתים: אבל כרמלית. כגון בקעה שבינתים לא מחלקא להו דבטל מן התורה להכא ולהכא: אבל פיסלא לא. כגון חתיכת עץ או עמוד שאין גבוה י' אמות ואין רוחב ד' א''נ גבוה י' אלא שאין רוחב ד' דהוי מקום פטור דאפילו מדרבנן מותר לטלטל מתוכו לרה''ר ומרה''ר לתוכו וכן מתוכו לרה''י ומרה''י לתוכו וכיון דבטל לגמרי להכא ולהכא אפילו מדרבנן דליכא מקום חשוב של ד' טפחים הלכך לא הוי הפסק: רבא אמר אפילו פיסלא. מחלקת הרשויות לפטרו מחיוב שבת דלא גרע ממצר וחצבא: ואזדא רבא לטעמיה. דאמר לעיל אפי' לענין שבת: כרשות גיטין דמי. דאמרי' במס' גיטין בהזורק (דף עז.) דאם הקנה לה חצרו להתגרש וזרק לה גט ונפל על הפיסלא שבחצר אינה מגורשת דהא פיסלא מקום אחר הוא בפני עצמו ואינו בכלל חצר וחצר הקנה לה ולא פיסלא דחד מקום מושיל איניש תרי מקומות לא מושיל איניש הכי מפרשינן לה התם וקאמר רבא רשות שבת דומה לרשות גיטין דה''נ לענין שבת הויא הך פיסלא מקום חשוב בפני עצמו ומחלק רשויות אם הוא ממוצע בינתים דכי היכי דלא בטיל פיסלא לגבי חצר ה''נ לא בטיל הכא לענין שבת לגבי רה''ר: וקבעי גמרא לר' יוחנן דאמר המיצר והחצב מפסיקין בנכסי הגר שלא יקנה בחזקת חבירו עד שיחזיק בשתיהן ואם אין שם לא מצר ולא חצב דאינה מסויימת במצריה מה לי אמר רבי יוחנן כמה צריך להחזיק שיקנה הכל דאילו רב ושמואל אמרו לעיל כדאזיל תיירא דתורי והדר אלא משום דשמעינן ליה לרבי יוחנן שיעור אחר קבעי ליה: פירש רבי מרינוס משמו. של רבי יוחנן: כל שנקראת על שמו. כל שנקראת על שדה אחד בלשון יחיד על שמו שקורין לה שדה פלוני שאין אומר שדות פלוני קנה הכל במכוש אחד: בי גרגותא דפלניא. כל השדה שהיה הגר משקה מבורו קנה הכל במכוש אחד: מאי חצובא. איזה דבר הוא ומאי חשיבותו להחשב כמצר: שבו תיחם. בין שבט לשבט בין איש לאיש לפי שאינו יונק לא מכאן ולא מכאן: לא מנה יהושע כו'. כדאמר בפ''ק (לעיל דף יד:) יהושע כתב ספרו: על הגבולין. כדי להראות התחומין ופשטיה דקרא אתא לאשמועינן מה טעם חשב אותן עיירות: כל שהראהו הקדוש ברוך הוא למשה. בשעת מיתתו כדכתיב ויראהו ה' את כל הארץ את הגלעד עד דן (דברים לד): חייב במעשר. דהם הם ז' עממים הכתובים בכל מקום אבל קיני קניזי וקדמוני שנתנו לאברהם אבינו בין הבתרים לא יתחייבו במעשר לעתיד לבא כשיחזירם לנו לעתיד כדאמר בב''ר אי נמי אם כבשו ישראל מהם אחרי מות יהושע כולן פטורין מן המעשר דכתיב התם זאת הארץ אשר נשבעתי וגו' (שם) זאת למעוטי הני שנתוספו לאברהם על השבועה כן נראה בעיני ואף על גב דרפאים נמי כתיב באברהם לא ממעטינן ליה דהיינו חוי דלא כתיב התם ומצינו שכבשם משה דכתיב (דברים ג) ההוא יקרא ארץ רפאים כלומר היינו רפאים שניתן לאברהם בין הבתרים: תניא ר''מ אומר כו'. כולהו הני תנאי בפירוש דקיני קניזי וקדמוני פליגי: מתני' נמצאו זוממין. שבאו ב' ואמרו להם היאך ראיתם חזקה זו והלא באותו הזמן עמנו הייתם במקום פלוני: משלמין לו את הכל. כפי דמי קרקע שהיו רוצים להפסידו יגבה מהן כדכתיב (דברים יט) כאשר זמם ולא כאשר עשה לבד קרקע שלו שיטול מן המחזיק: שנים בראשונה כו'. דהיינו ג' כתות לג' השנים כת לשנה כת לשנה אם נמצאו זוממים כולם: משלשין ביניהן. כל כת תתן השליש דג' כתות הם וקי''ל (מכות ה:) אין עדים נעשים זוממין עד שיזומו כולם: (רש"י)

 תוספות  אבל פיסלא לא. הקשה ריב''א והלא פיסלא היא כרמלית דבהזורק (גיטין דף עז: ושם ד''ה פליג) מפרש דפיסלא דהוי גבי גט רשות לעצמה כגון דלא גבוהה י' א''כ משמע דגבוהה ג' ומסתמא איירי ברחבה ארבעה דלא אשכחן רשות בפני עצמו שהוא חשיב בפחות מארבעה ועמוד גבוה ג' ורחב ד' ברה''ר הוי כרמלית וא''כ אמאי קאמר אבל פיסלא לא וי''ל דמ''מ הואיל וקטן הוא כל כך ומטלטל לא חשיבא לאביי להפסיק בין ב' רשויות בכרמלית: אין שם לא מצר כו'. אטומאה קאי כדמוכח בהדיא בתוספתא דטהרות (פ''י) דקתני הנכנס לבקעה בימות הגשמים וטומאה בשדה פלוני אמרו לפני רבי אליעזר הרי היא של רה''י פירש ר' מרינוס משמו כל שיש לה שם בפני עצמה כו' ולא כפ''ה דפירש משמו דקאמר רבי מרינוס היינו משמו של רבי יוחנן: העומדות על הגבולים. אין לפרש על הגבולים של א''י דכמה עיירות חשיב שהם באמצע א''י אלא בגבולים דכל שבט ושבט וכו': כל שהראהו כו'. טפי הוה ליה למינקט מה שתיחם באלה מסעי שמונה עיירות של המצר ושם מפורש היטב תחום של ארץ ישראל: חייב במעשר. וא''ת וכללא הוא והלא הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל ולא נתחייבו במעשר אע''פ שהראם למשה וי''ל דקסבר קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא והשתא ניחא שלא תקשי כל לאתויי מאי דאתא לאתויי כרכים שכבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל: לאפוקי מאי. תימה מאי קאמר לאפוקי מאי והא כל קאמר דמשמע לאתויי וי''ל דמשהראהו דייק דמשמע לאפוקי וא''ת ולימא לאפוקי חו''ל וי''ל דאין זה חידוש ולכך אמר לאפוקי קיני וקניזי וקדמוני אף על גב דמא''י הם: הר שעיר עמון ומואב. תימה דמשמע דעמון ומואב לא כבשום עולי מצרים ובספ''ק דיבמות (דף טז. ושם) אמרינן עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית דאמר מר הרבה כרכים כבשו כו' וקסבר קדושה ראשונה לא קידשה לעתיד והניחום שיסמכו עליהם עניים בשביעית ואין לומר דהתם בעמון ומואב שטהרו בסיחון דהתם נהג שביעית דהיינו עבר הירדן דאמרינן בפסחים (דף נב.) ג' ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן והגליל ואומר ר''ת דעבר הירדן היינו ארץ סיחון ועוג שלא היתה מעמון ומואב ועוד מתרץ ר''ת דביבמות נמי איירי בעמון ומואב שלא טהרו בסיחון כדהכא ולא בא לפרש התם אמאי אין שביעית נוהגת שם דהא חוצה לארץ היא אלא לפרש למה מעשרין מעשר עני ולא מעשרין מעשר שני שלא לשנות סדר השנים דבמס' ידים (פ''ד משנה ג) איכא פלוגתא דר' אלעזר בן עזריה גזר שיעשרו מעשר שני כמו בבבל שלא לשנות מסדר השנים ור''ט גזר שיעשרו מעשר עני כמו במצרים שהיא קרובה מעשרין מעשר עני כדי שיהו עניי ישראל נסמכים עליהם אף עמון ומואב שהם קרובים כו' וא''ת ואמאי לא מייתי ביבמות ההוא טעמא דמצרים דתנן במסכת ידים (שם) וי''ל דניחא ליה למימר טפי הרבה כרכים כו' דלמ''ד לא קידשה הניחו אפי' מא''י עצמה ליכבש מפני סמך עניים וזה התירוץ עיקר דבהכי מיתרצא דלא קשיא דר''א אדר''א ורבי יהושע אדרבי יהושע ואין להאריך: ערדיסקים אסיא כו'. תימה דמשמע אסיא בחו''ל היא וא''כ היכי קאמר בפ' זה בורר (סנהדרין דף כו. ושם) רבי חייא בר זרונקי ור''ש בן יהוצדק הוו קאזלי לעבר השנה בעסיא והתניא בפ''ק דסנהדרין (דף יא: ושם ד''ה אין) דאין מעברין אלא ביהודה ובשלמא ר''מ דעיבר שנה בעסיא (מגילה יח:) איכא למימר דלא הניח כמותו בא''י כדאמרינן בברכות (דף סג.) אר''ע אלא ר' חייא ור''ש ליכא למימר דלא הניחו כמותן דהא ר''ל הוי קרי להו רועי בקר וחשודים על השביעית וי''ל דההוא לעבר היינו חישוב כמו ועיבר שלש שנים זו אחר זו דפרק קמא דהתם (דף יב.) תדע דהא שנה שביעית היתה ותני התם (סוף פ''ק) (דף יב.) דאין מעברין שנים בשביעית: (תוספות)


דף נו - ב

משלשין ביניהם שלשה אחים ואחד מצטרף עמהם הרי אלו שלש עדיות והן עדות אחת להזמה: גמ' מתני' דלא כרבי עקיבא דתניא א''ר יוסי כשהלך אבא חלפתא אצל רבי יוחנן בן נורי ללמוד תורה ואמרי לה ר' יוחנן בן נורי אצל אבא חלפתא ללמוד תורה אמר לו הרי שאכלה שנה ראשונה בפני שנים שניה בפני שנים שלישית בפני שנים מהו אמר לו הרי זו חזקה אמר לו אף אני אומר כן אלא שר''ע חולק בדבר זה שהיה ר''ע אומר {דברים יט-טו} דבר ולא חצי דבר ורבנן האי דבר ולא חצי דבר מאי עבדי ליה אילימא למעוטי אחד אומר אחת בגבה ואחד אומר אחת בכריסה האי חצי דבר וחצי עדות היא אלא למעוטי שנים אומרים אחת בגבה ושנים אומרים אחת בכריסה אמר רב יהודה אחד אומר אכלה חטים ואחד אומר אכלה שעורים הרי זו חזקה מתקיף לה ר''נ אלא מעתה אחד אומר אכלה ראשונה שלישית וחמישית ואחד אומר אכלה שניה רביעית וששית הכי נמי דהויא חזקה א''ל רב יהודה הכי השתא התם בשתא דקא מסהיד מר לא קא מסהיד מר הכא תרוייהו בחדא שתא קא מסהדי מאי איכא למימר בין חיטי לשערי לאו אדעתייהו דאינשי: שלשה אחין ואחד מצטרף עמהן הרי אלו שלש עדיות והן עדות אחת להזמה:

 רש"י  שלשה אחים ואחד מצטרף עמהם. דהיינו אח לשנה אח לשנה ואחד עם האח שאותו אחד מעיד עם כולן: הרי אלו ג' עדיות. ולהכי כשר עדותן דאשתא דקא מסהיד האי לא קמסהיד האי ואין כאן שני עדים קרובים בעדות אחת: והן עדות אחת להזמה. שאם הוזמו משלשין ביניהן וגם אין ניזומין עד שיזומו כולן: גמ' מתני'. דחשיב לג' כתות של עדים עדות אחת לשלש שני חזקה: דלא כר''ע. דלר''ע לא מהני עדותן כלל הואיל וכל אחד אין מעיד על חזקה שלימה דשלש שנים אלא על שליש חזקה והיינו חצי דבר: אבא חלפתא. אבי חלפתא דר' יוסי סתם היינו רבי יוסי בן חלפתא: שהיה ר''ע אומר דבר. על פי שנים עדים יקום דבר שלם ישתלם כל הממון ע''פ עדים השנים: ולא חצי דבר. כל כת וכת אינה מעידה אלא על שליש החזקה והיינו שליש דבר ולא דבר שלם הואיל ואין שני עדים מעידים על כל הג' שנים: ה''ג אילימא למעוטי אחד כו'. במס' נדה (דף נב:) אמר ב' שערות שאמרו אפי' אחת בגבה ואחת בכריסה: בכריסה. באותו מקום: חצי עדות הוא. דאין כאן אלא עד אחד לכל שיער ועד אחד אינו נאמן לעשותה בת עונשין לחייבה וקרא חצי דבר אתא למעוטי שהרי דבר כתיב וחצי עדות למעוטי לא איצטריך קרא דבהדיא כתיב לא יקום עד אחד וגו': אלא. האי דבר למעוטי חצי דבר דכי האי גוונא כגון שנים אומרים אחת בגבה ראינו ולא בדקנו יותר ושנים אומרים אנו בדקנו מלפניה וראינו אחת בכריסה ואי לאו מיעוטא דקרא דבר ולא חצי דבר לא היה לנו לפסול עדות זה דעדות זה כשר הוא מאחר שיש ב' עדים על כל שיער שהרי אינן מכחישין כלל זה את זה אלא כת זו בדקו מגבה וכת שניה בדקו מלפניה ובשעה אחת ראו ב' שערות אלו מכאן ואלו מכאן דליכא למימר שומא נינהו השתא דכתיב דבר עדותן בטלה דב' שערות דבר אחד הוא ואין מועילין אלא כשהן ביחד בבת אחת שאם נראה אחד היום מכאן ולמחר גדל שני במקום אחר וכבר נשר הראשון אמרינן שומא נינהו ואין כלום אלא אם כן ישנן ביחד וכל כת וכת יכול לראות ב' השערות דהא ביחד היו נמצא שכל כת עדות של חצי דבר מעידין וכל אחד אינו מעיד שהיא גדולה אלא חצי סימני גדלות ראינו אבל ג' שני חזקה דמתני' שאין יכולין להיות כי אם בזה אחר זה ומי שרואה אכילת שנה זו אינו יכול לראות של שנה שניה אלא אם כן שוהה שנה שניה בזה המלכות הלכך כל שנה ושנה וכל יום ויום חשיב דבר שלם בפני עצמו דעל כרחך כיון דקרא למעוטי אתא ומיעוט אחד הוא דאיכא (למימר) אין לך למעט כי אם חצי דבר דמסתבר טפי למעוטי דהיינו עדות דב' שערות בשתי כתות: ואחד אומר. אותן ג' שנים שאתה אומר אכלה חטין אני מעיד כמותך שאכלה אבל אכילת שעורים היתה הרי זו חזקה וטעמא מפרש לקמיה: מתקיף לה ר''נ אלא מעתה כו'. ר''נ לא היה יודע טעמו של רב יהודה המפורש לפנינו דבין חטין ושעורין טעו אינשי אלא ס''ל דהא דקאמר רב יהודה אחד אומר אכלה חטין ואחד אומר אכלה שעורין כו' לאו באותן ג' שנים דקמסהיד האי מסהיד האי דא''כ עדות מוכחשת היא ותיבטל אלא ס''ל לר''נ דה''ק רב יהודה אחד אומר אכלה חטין ג' שנים כפי מנהג עובדי אדמה ואחד אומר אכלה שעורים שלש שנים כפי מנהג עובדי אדמה והיינו שש שנים בדילוג ושאלתי לעובדי האדמה ואמרו לי שלעולם כך הוא המנהג שנה אחת חטין ושנה אחת שעורין כן כל הימים ואינה צריכה שביתה כלום ה''ז חזקה שהרי אין מכחישים זה את זה כלל וממ''נ כל אחד מעיד שאכלה שני חזקה והלכך הויא חזקה דדמיא להא דר' יהושע בן קרחה דאמרי' בפירקין לעיל (דף לב.) אין עדותם מצטרפת עד שיראו שניהם כאחד ר' יהושע בן קרחה אומר אפי' בזה אחר זה וטעמא דר' יהושע מפורש בסנהדרין בפ' זה בורר דאע''ג דאמנה דקמסהיד האי לא מסהיד האי מיהו תרוייהו אמנה קמסהדי והכא נמי תרוייהו אחזקה קמסהדי: אלא מעתה אחד אומר אכלה ראשונה שלישית כו'. דהיינו כרב יהודה הכי נמי דתיהוי חזקה הא ודאי לא תיהוי חזקה דלא דמיא כלל לר' יהושע בן קרחה אלא היכא דאחד אומר אכלה ראשונה ושניה ושלישית ואחד אומר אכלה ד' ה' ו' דתרוייהו אחזקה מעלייתא קמסהדי אבל הכא לא זה ולא זה מעידים על חזקה רצופה דחזקה בדילוג אינה כלום וכן עיקרה של שיטה זו כמו שפירשתיה: א''ל רב יהודה הכי השתא התם כו'. וכיון דליכא אלא עד אחד לשנה חצי עדות הוא הכא תרוייהו בחדא שתא מסהדי כשזה אומר אכלה חטין וזה אומר אכלה שעורים אין לנו לחוש ולומר דלמא בדילוג קא מסהדי אלא מסתמא על אותם שלש שזה מעיד השני נמי מעיד וכיון דעדות שלימה יש על השלש שנים מה יש פסול עוד אי משום דזה אומר אכלה שעורים: בין חטין ושערי לאו אדעתייהו דאינשי. אין מבינין יפה בין קמת חטים לקמת שעורים: (רש"י)

 תוספות  משלשין ביניהם. הכא לא שייך למיפרך ולימרו הנך קמאי אנן מנא ידעינן דכל דקאי בבי דינא לאסהודי אתי אהאי ארעא אנן לחיובי מחזיק פירות קאתינן כדפריך בפרק כיצד הרגל (ב''ק דף כד: ושם) גבי שור ולימרו הנך (. קמאי) כו' אנן לחיובי פלגא ניזקא קאתינן דכיון דמחזיק מביאן לב''ד ודאי לטובתו באו כדי להחזיקו בקרקע ולא כדי לחייבו פירות: הרי אלו ג' עדיות. שהרי העד שהעיד בראשונה הוא עצמו יכול להעיד בשניה ולא אמרינן אדם קרוב אצל עצמו כמו כן אחיו יכול להעיד בשניה: והן עדות אחת. דאין משלמין עד שיזומו כולן: ורבנן האי דבר ולא חצי דבר מאי עבדי ליה. וא''ת דהכא כ''ע דרשי דבר ולא חצי דבר ובפ' מרובה (שם דף עא:) אמרינן חמשה בקר אמר רחמנא ואפי' ה' חצאי בקר וי''ל דהכא משום דדבר מיותר הוא וא''ת והא איצטריך לדבר דבר מממון לאשמועינן דאין דבר שבערוה פחות משנים (גיטין דף צ.) וי''ל דדבר דגבי ערוה מופנה הוא ואפילו למ''ד דלמידין ומשיבין שמא ליכא למיפרך מידי ואי איכא למיפרך י''ל דלאו מדבר דריש אלא מעל פי שנים יקום דמשמע יקום כל העדות ולא חצי אבל גבי ממון מה לי ממון גדול ומה לי ממון קטן לפי מה שגנב ישלם להכי אין סברא למעט חצאי בקר והא דדרשינן בפרק ד' וה' (ב''ק דף מ. ושם) גבי שור של שני שותפין כופר ולא חצי כופר שאני התם דלכפרה אתי דאין אדם מביא חצי כפרה חצי חטאת וחצי אשם והא דאמרינן התם (גיטין מב:) גבי חציו עבד וחציו בן חורין דמשלם חצי כופר התם כל הכופר דשייך בו משלם וחשיב כופר שלם דלא הרג אלא חצי בן חורין ובפרק יש בכור (בכורות דף מח: ושם ד''ה דרבי) דרשי' חמש ולא חצי חמש התם נמי מצות פדיונו ה' סלעים ולא מקיימא מצוה בפחות: אלא למעוטי שנים אומרים אחת בגבה. אומר רשב''א דאין צריך לחלק כפירוש הקונט' דאפילו [היתה] חש ובה גדולה כשבדקו שני עדים היום בכל. מקום ולא ראו כי אם אחת בגבה ובדקו למחר אותם עדים עצמן ולא ראו כי אם אחת בכריסה בשתי כתי עדים חשיב חצי דבר אע''פ שראו כל מה שיכולין ולא דמי לעדות חזקה דהכא אין עדותן עדות בלא עדות ב' אחרונים ואין מועיל לשום דבר בעולם לכך הוי חצי דבר אבל שנים בראשונה אע''פ שאין עדות מועיל לענין חזקה מכל מקום נפקא מינה בעדותן לשלומי פירי ודבר שלם הוא: אלא מעתה אחד אומר אכלה ראשונה שלישית כו'. פי' הקונט' דר''נ היה סבור דרב יהודה איירי באחד אומר אכלה חטים היינו ראשונה שלישית וחמישית ואין נראה דא''כ מאי פריך אלא מעתה אכלה ראשונה כו' אין ה''נ דלסברתו אמר רב יהודה דהוי חזקה והכי הוה ליה למיפרך אמאי הוי חזקה והא אין שום אדם אומר שאכלה רצופין ולא דמי לר' יהושע בן קרחה ונראה לפרש דר''נ ידע דתרוייהו אחדא שתא קמסהדי וה''פ כיון דאמר דהויא חזקה אע''ג דמכחשי אהדדי משום דתרוייהו אחזקה קמסהדי אלא מעתה אחד אומר אכלה ראשונה שלישית וחמישית ושנית ורביעית וששית הניחה בורה כדרך מוברי באגי ואחד אומר לא כי אלא אכלה שנית רביעית וששית וראשונה שלישית וחמישית הניחה בורה ה''נ דהוה חזקה אע''ג דמכחשי אהדדי כיון דתרוייהו מיהא אחזקה קא מסהדי (תוספות)


דף נז - א

ההוא שטרא דהוה חתימי עליה בי תרי שכיב חד מינייהו אתא אחוה דהאי דקאי וחד אחרינא לאסהודי אחתימת ידיה דאידך סבר רבינא למימר היינו מתני' ג' אחין ואחד מצטרף עמהן אמר ליה רב אשי מי דמי התם לא נפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דאחי הכא נפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דאחי: מתני' אלו דברים שיש להן חזקה ואלו דברים שאין להן חזקה היה מעמיד בהמה בחצר תנור ריחים וכיריים ומגדל תרנגולים ונותן זבלו בחצר אינה חזקה אבל עשה מחיצה לבהמתו גבוה עשרה טפחים וכן לתנור וכן לכיריים וכן לריחים הכניס תרנגולין לתוך הבית ועשה מקום לזבלו עמוק שלשה או גבוה שלשה הרי זו חזקה: גמ' מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא אמר עולא כל שאילו בנכסי הגר קנה בנכסי חבירו קנה כל שאילו בנכסי הגר לא קנה בנכסי חבירו לא קנה מתקיף לה רב ששת וכללא הוא והרי ניר דבנכסי הגר קנה בנכסי חבירו לא קנה והרי אכילת פירות דבנכסי חבירו קנה בנכסי הגר לא קנה אלא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה

 רש"י  ההוא שטרא. והוצרך המלוה לקיימו: שכיב חד מינייהו. מת אחד מהן קודם שנתקיים השטר ואילו לא מת היה כל אחד בא ומעיד לבדו על חתימת ידו ואין צריך לצרף עמו אחר אלא נאמן לומר זה כתב ידי כדתנן בפ''ב דכתובות (דף כ:) זה אומר זה כתב ידי וזה אומר זה כתב ידי כו' וחכמים אומרים אין צריכין לצרף עמהם אחר אלא נאמן לומר זה כתב ידי ואמרינן בגמ' לדברי חכמים על מנה שבשטר הן מעידין אנחנו ראינו המלוה וחתמנו הלכך בתרי סגי ולא צריך חד מינייהו לאסהודי אדחברי' והיכא דמת אחד מהן אמרינן התם אליבא דרבנן דצריך שנים מן השוק להעיד על חתימת יד המת והחי יעיד הוא לבדו על חתימת ידו אבל העד החי לא יצטרף עם אחר מן השוק להעיד על חתימת המת דכיון דעל מנה שבשטר הן מעידין וכי אמר זה כתב ידי נפקא פלגא דממונא אפומיה שהרי הוא לבדו מעיד על חתימתו ואין צריך אחר להעיד עמו וכי הדר מצטרף עם ההוא מן השוק להעיד על חתימת המת הדר נפיק ריבעא דממונא על פומיה אשתכח דכוליה ממונא נכי ריבעא נפק אפומיה ואנן על פי שנים עדים בעינן חצי דבר על פיו של זה וחצי דבר על פיו של זה והלכך הכא דשכיב חד מינייהו אין עד החי יכול להצטרף עם אחר מן השוק להעיד על חתימת יד המת אלא צריך שנים מן השוק להעיד עליו: אתא אחוה דהאי דקאי. אחיו של עד החי בא להצטרף עם אחד מן השוק להעיד על חתימתו כדפרישית דצריך שנים מן השוק להעיד על חתימת דאידך המת: היינו מתניתין. דאף על גב דשני אחין פסולין לעדות אחת דלא חשיבי אלא כחד אפילו הכי מכשרא להו מתניתין לשלשה אחין בעדות קרקע אחד מאחר שאין זה מעיד על אותה שנה שזה מעיד אף כאן העד החי מעיד על החתימה שלו ואחיו על חתימת יד המת: התם. במתניתין לא קנפיק כל הממון: נכי ריבעא. חסר רביע דהיינו שלשת חלקים ממון אפומא דאחי אלא פלגא הוא דנפיק אפומא דעד נכרי ופלגא נפיק אפומא דאחי והלכך כשירין לעדות זו דטעמא דפסיל רחמנא קרובים בעדות אחת לפי שאינן חשובין אלא כאיש אחד ולגבי חזקת שלש שנים כאיש אחד דמו שהרי איש אחר שמצטרף עמהן מועיל בשלשתן אם ראה החזקה שלש שנים: אבל הכא. גבי שטרא נפיק נכי רבעא דממונא דהיינו שלש חלקי הממון אפומא דאחי וכי חשבת לאחי כעד אחד נמצא עד אחד מגבה שלשה חלקים והאחד רביע ולא קרינא על פי שנים עדים וגו': מתגי' אלו דברים שיש להם חזקה. כלומר אלו מיני תשמישין דאמרינן לקמן שאדם משתמש בשל חבירו שאם משתמש שלש שנים ולא מיחה בו חבירו יש לו חזקה לזה המחזיק ויכול לטעון אתה נתתו לי לתשמיש זה במתנה או מכרתו לי כגון תשמישין קבועין כדמפרש לקמן שאדם מקפיד עליהן אם נעשין שלא ברשותו והלכך בשלש שנים הויא חזקה דומיא דבורות שיחין ומערות ובית השלחין וכל הנך דלעיל דכיון דקביעות תשמיש הוא כדמחזיק בגופה של קרקע חבירו דמי והויא חזקה בשלש שנים ורבינו חננאל פירש אלו דברים שיש להם חזקה כאשר כבר פירשנו ולא נהירא אלא לקמיה קאי כדפרישית דאי לעיל קאי ומסקנא דמתני' דלעיל היא אריכות לשון של הבל הוא בלא צורך ועוד דאכתי תנינן לקמן יש להם חזקה טובא כללא דמילתא כל הני יש להן חזקה דתנן במתניתין עד סוף הפרק בחזקת שלש שנים מיירי כדמוכח בברייתא (לקמן נט:) בא לפני רבי חייא אמר לו יגעת בני יגעת: היה מעמיד בהמה כו'. כל הנך דברים המיטלטלין הן ואינן תשמיש של קביעות ואין בעל חצר מקפיד עד ארבע וחמש שנים ולכך אין לו חזקה למחזיק לומר מדוע לא מתית בידי דאמר ליה בעל חצר לא חששתי למחות דלא מחזקת בגוף הקרקע כדמחזקי אינשי ולא הייתי נפסד כלום ומעתה אני מקפיד: תנור וכירים. מטלטלין הן וכן ריחים בריחיא דידא: אבל עשה מחיצה בחצר כו'. הרי זה גדר והרי זו חזקה כל מקום תוך המחיצות שעשה יכול לטעון לקוח הוא בידי: הכניס תרנגולין לתוך הבית. של חבירו שלש שנים גם על זאת ודאי מקפיד איניש ואם לא מיחה הפסיד דודאי על פיו עשה וברשותו: ועשה מקום כו'. או עשה מקום: עמוק שלשה. כדי שלא יתפזר: או גבוה שלשה. מחיצה גבוהה שלשה: גמ' מאי שנא רישא. דבהעמדת בהמה כדי בלא מחיצה אין זו חזקה: ומ''ש סיפא. דבעשיית מחיצה קנה וקא ס''ד השתא דבאיניש בעלמא שאינו בר תצר זו קאמר דאין זו חזקה והלכך קשיא ליה מ''ש רישא מסיפא הא ודאי מקפידין בני חצר על איש נכרי שיביא כאן בהמותיו ומדלא מיחו ודאי הקנו לו מקום בחצר זה להעמיד בהמותיו ואמאי אין לו חזקה ולקמן מתרץ לה בשותפין: אמר עולא. כל חזקה רעועה דלא קנה אם בא לעשותה בנכסי הגר לקנותה מיד והוא הדין לענין קונה קרקע מחבירו וא''ל לך חזק וקני והלך והחזיק חזקה רעועה דלא קנה כגון העמדת שם בהמתו או תנור וכירים דאין זה נעל וגדר דלא עשה שום תיקון בגוף הקרקע: בנכסי חבירו נמי לא קנה. כלומר לענין חזקת שלש שנים שלוקח אומר לקחתי ומוכר אומר לא מכרתי אינה קרויה חזקה להיות במקום עדי מכירה דהא לא עבד ולא מידי: כל שאילו בנכסי הגר קנה. כגון עשיית מחיצה ורפק בה פורתא: בנכסי חבירו נמי קנה. כלומר הויא חזקה ומיהו הקנין ע''י מעות או מתנה היא ומיהו הכניס תרנגולין לתוך הבית דקתני סיפא דהוי חזקה בנכסי הגר לא הויא חזקה והאי דלא פריך לה משום דעדיפא מינה קפריך רב ששת ואית דמפרש דהכניס תרנגולין נמי הוי חזקה בנכסי הגר דהיינו נעל שנעל את הדלת בפניהם ולאו מילתא היא דנעילת דלת לאו חזקה היא דאינו דומה אלא למבריח ארי כדאמרן לעיל (נג.) ונעל דלת בבנין מיירי שעשה דלת או סתימה: וכללא הוא. בתמיה דקא מדמית חזקת שלש שנים שתלוי בקפידא לחזקת קנין נכסי הגר שתלוי בתקון הקרקע: ניר. אמרינן בפירקין דלעיל (דף לז:) דלכולי עלמא ניר לא הוי חזקה דבנכסי הגר קנה אפי' רפק בה פורתא ובנכסי חבירן לענין שלש שנים לא קנה בחזקה זו לפי שהכל תלוי באכילת הפירות שאם יחרוש ולא יאכל אין בעל הקרקע מפסיד שהרי יזרע ואחר יאכל: והרי אכילת פירות. לקיטת הפירות דבנכסי חבירו קנה אם אכל הפירות שלש שנים דהויא אכילת שלש שנים במקום עדות שקנה הקרקע זו מן הבעלים כדאמרן בכוליה פירקין: ובנכסי הגר לא קנה. דאין זה נעל וגדר כדאמרן לעיל (דף נד.) האי מאן דפשח דיקלא אדעתא דחיותא לא קני: אלא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה. לעולם גבי איש נכרי שבא להעמיד בהמה בחצר אחרים שאין לו בה שותפות לא שנא רישא ולא שנא סיפא דהויא חזקה שאין בני חצר מניחין לנכרי להשתמש תשמישין הללו בחצר שלהן אלא אם כן נטלו רשות מהן ואם לא מיחו בתוך שלש שנים הויא חזקה: (רש"י)

 תוספות  ומשני דהכא לא מכחשי אהדדי דבין חיטי ושערי לא דייקי אינשי אע''ג דדייקי בין מנה שחור למנה לבן בזה בורר (סנהדרין דף ל:) התם צריכי למידק שחייב לשלם אותו מנה שלוה אבל הכא לא דייקי דבכל ענין שיאכלנה חטין או שעורים הויא חזקה ומיהו זה אומר אכלה חטין וזה קטנית עדותן בטלה דאפי' בלא דקדוק אין אדם טועה בין חטין לקטנית: הכא נפיק נכי רבעא [דממונא] אפומא. דחד. ואע''ג דיש תקנה כדאמרינן בפרק ב' דכתובות (דף כא. ושם) דאם מת אחד מן החתומין ואין שנים מן השוק להעיד עליו לכתוב חתימת ידיה אחספא ושדי לבי דינא ומחזקי ליה כו' הכי נמי הכא אלא דרבינא בעי למימר דבלאו הכי יכול אחיו להעיד והוה מדמה למתני': (תוספות)


דף נז - ב

הכא בחצר השותפין עסקינן דבהעמדה כדי לא קפדי אמחיצה קפדי ובהעמדה כדי לא קפדי והא תנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס לחצר אלא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה הכא ברחבה של אחורי בתים עסקינן דבהעמדה כדי לא קפדי ואמחיצה קפדי רב פפא אמר אידי ואידי בחצר השותפין ואיכא דקפדי ואיכא דלא קפדי גבי ממונא לקולא גבי איסורא לחומרא רבינא אמר לעולם לא קפדי והא מני ר' אליעזר היא דתניא ר' אליעזר אומר אפילו ויתור אסור במודר הנאה א''ר יוחנן משום ר' בנאה בכל שותפין מעכבין זה את זה חוץ מן הכביסה שאין דרכן של בנות ישראל להתבזות על הכביסה {ישעיה לג-טו} ועוצם עיניו מראות ברע א''ר חייא בר אבא זה שאין מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה היכי דמי אי דאיכא דרכא אחריתא רשע הוא אי דליכא דרכא אחריתא אנוס הוא לעולם דליכא דרכא אחריתא ואפ''ה מיבעי ליה למינס נפשיה בעא מיניה ר' יוחנן מרבי בנאה חלוק של ת''ח כיצד כל שאין בשרו נראה מתחתיו טלית של ת''ח כיצד כל שאין חלוקו נראה מתחתיו טפח שלחן של ת''ח כיצד שני שלישי גדיל ושליש גלאי ועליו קערות וירק וטבעתו מבחוץ והא תניא טבעתו מבפנים לא קשיא הא דאיכא ינוקא הא דליכא ינוקא ואי בעית אימא הא והא דליכא ינוקא ולא קשיא הא דאיכא שמעא הא דליכא שמעא ואי בעית אימא הא והא דאיכא שמעא ולא קשיא הא ביממא הא בליליא ושל עם הארץ דומה

 רש"י  והכא בחצר השותפין עסקינן. שאחד מן השותפין עצמו העמיד בהמותיו ותנור ואשפה שלו בחצר ג' שנים ולא מיחו בו וסתם חצר לכניסה ויציאה הוא ולא להעמיד שם בהמותיו וחפציו זמן מרובה והלכך בהעמדת בהמותיו גרידא בלא בנין לא הויא חזקה דבהעמדה כדי לא קפדי שותפין זה על זה עד שעה שיצטרכו לאותו מקום וכשירצו יקפידו ויסלק זה חפציו דאין לו חזקה בשתיקתן: אמחיצה קפדי. ומדשתקו ולא מיחו ודאי ברשותן עשה והויא חזקה: אסורין ליכנס לחצר. שכל זמן שלא חלקו את החצר נכנס כל אחד בחלק חבירו וקם ליה בלא יחל דברו שהרי נהנה מחבירו שעומד בחצרו דבהעמדה קפדי דאם איתא דלא קפדי מותר לעמוד בחצר חבירו אע''פ שמודר ממנו הנאה דכיון דלא קפיד בעמידה הרי הפקיר את החצר לכל בני החצר לעמוד בו ולגבי עמידה אין לו חלק בו: הכא ברחבה כו'. מתני' ברחבה שאחורי הבתים דאינו מקפיד כל כך אבל בחצר שלפני הבתים צריך שיהא מקום פנוי לביאה ויציאה והלכך קפדי בהעמדה כדי: אידי ואידי. מתני' דהכא ודנדרים: איכא דקפיד. בהעמדה כדי: גבי ממונא. לענין חזקה: לקולא. יש לנו לילך להקל ולומר שאין השותפין מקפידין זה על זה ומותר להעמיד זה בהמותיו בחצר כל זמן שאין חבירו מעכב עליו והיינו קולא שאנו מתירין לזה מסתמא להעמיד שם בהמותיו אף על פי שלא נטל רשות מחבירו ובדוכתא אחרינא (ב''מ דף מא.) אמרינן דשואל שלא מדעת גזלן הוי והכא בלא דעת יכול להכניס בהמותיו והלכך לא הוי חזקה דהא לא קפדי ומאיזה טעם נאמר כך משום דא''ל שותף לחבריה המחזיק אנא מהנך דלא קפדי אנא והלכך שתקתי ואין חזקתך חזקה ואם רצונך להחזיק אייתי ראיה דמהנך דקפדי אנא ותיהוי חזקתך חזקה והלכך לא הויא חזקה שכל מקום שיש טענה למערער למה לא מיחה לא הויא חזקתו של מחזיק חזקה: גבי איסורא. השותפין שנדרו: לחומרא. ואסורין ליכנס לחצר דדלמא מהנך דקפדי נינהו וכל ספק איסורא דאורייתא לחומרא: לעולם לא קפדי. בהעמדה כדי כדתנן דלא הויא חזקה וגבי נדרים נמי מותרין ליכנס לחצר: והא דקתני אסורין רבי אליעזר היא. דמחמיר בנדרים טפי דאפילו דבר שאינו הנאה כל כך אסר: אפילו ויתור אסור. כגון בעה''ב שמודר הנאה מחנוני ושלח לו בעל הבית פרוטה לחנוני לקנות ממנו מאה אגוזים בפרוטה והוסיף לו חנוני אחת יתירה או שתים אסור בעל הבית באותו ויתור שהותיר לו חנוני דמתנה הוא ואף על פי שלשאר לוקחים נמי הוסיף כמו כן ומיהו רבנן שרו דמ''מ בשביל המקח הוא מוסיף לזה על החשבון הקצוב לפרוטה שאילו לא היה לוקח ממנו בדמים לא היה נותן לו חנוני לבעל הבית כלום: בכל שותפים מעכבין כו'. בכל תשמישין הקבועין בחצר דומיא דהעמדת בהמות תנור וכיריים שממעטין אויר החצר יכולין לעכב אם האחד רוצה לעשות לבדו וחביריו אין רוצים לעשות כן: חוץ מן הכביסה. שתקנו לו חכמים שיעשה בחצר בעל כרחן של שותפין חביריו: לפי שאין דרכן כו' להתבזות. שצריכות לעמוד שם יחיפות לגלות שוק לעמוד בנהר: שאין מסתכל. כשהוא הולך על שפת הנהר: היכי דמי. דמשתבח ביה קרא אם עוצם עיניו דמשמע שאם לא יעצים עיניו אינו לא צדיק ולא רשע: אי דאיכא דרכא אחרינא. ואזיל בהך: רשע הוא. ואף על פי שעוצם עיניו שלא היה לו לקרב אלא להרחיק מן העבירה דקיימא לן חולין (דף מד:) הרחק מן הכיעור: אנוס הוא. אם מסתכל דרך הליכתו ואונס רחמנא פטריה ולמה מזקיקו הכתוב להעצים עיניו דמדמשתבח ביה קרא שמעינן דצריך לעצום עיניו: למינס נפשיה. להטות עיניו לצד אחר והיינו דמשתבח ביה קרא דאי אניס נפשיה חסיד הוא: בעא מיניה ר' יוחנן מרבי בנאה. שמעתין דרבי בנאה קחשיב ואזיל אגב גררא דהך דלעיל: כל שאין בשרו נראה מתחתיו. שיהא ארוך עד פיסת רגלו שלא יראה כשילך יחף: טלית. מקטורן שמתכסה בו על כל בגדים שהוא לובש: שאין נראה כו'. וכל שכן דאי קאי עד להדי חלוק דאיכא צניעות טפי: שני שלישי גדיל ושליש גלאי. שני שלישי רוחב השלחן מכוסה במפה מצד האוכלין לקנח את פיהן ולתת עליה את הפת ושליש החיצון מגולה להניח עליו קערות וכוסות שלא ילכלכו המפה ויתבזו האוכלין ואית דמפרשי שליש גלאי באמצע שני שלישי גדיל דהיינו מפה מבחוץ ומבפנים כל סביב השלחן ואמצעיתו מגולה גדיל קרי המפה על שם שארוגה ולשון צח הוא: וטבעתו. של שלחן שהיו רגילין לעשות בשפתו לתלות בו יהיה מבחוץ ולא מבפנים מצד האוכלין וכדמפרש ואזיל: מבפנים. בצד הסמוך לו: היכא דאיכא ינוקא. שיושב אצל אביו לאכול צריך להושיב השלחן שיהא צד שבו קבוע הטבעת מבחוץ פן יצחוק התינוק בטבעת וינענע השלחן: ואי ליכא ינוקא. יעשה מבפנים ולא יהפכנה מבחוץ פן יכשל בה השמש שהולך ובא סביב השלחן: הא דאיכא שמעא. שמש יעשה מבפנים פן יכשל בה השמש: והא דליכא שמעא. יעשה מבחוץ ולא מבפנים פן יוזקו בה האוכלין ומיהו היכא דאיכא שמעא יעשה מבפנים מצד היושבין ולא מבחוץ שיכולין להזהר מן הטבעת יותר מן השמש שהוא הולך והן יושבין: הא ביממא. יהיה מבחוץ שיוכל השמש להזהר ולא מבפנים דמזיק לאוכלין שצר להם המקום: (רש"י)

 תוספות  בשותפין עסקינן דבהעמדה כדי לא קפדי. תימה דאמר הכא דהיכא דקפדי קני והאמר לעיל (דף מב:) דשותפין אין מחזיקין זה על זה דפעמים מניח האחד להשתמש לחברו ג' שנים ואח''כ ישתמש הוא י''ל הא דנחית לפלגא והא דנחית לכולא להאי גיסא או להאי גיסא כדאמר לעיל ועוד נראה דיש לחלק בין שדה לחצר דהכא מיירי שבתים אלו פתוחין לחצר זה דכיון שהוא יוצא ונכנס דרך חצר זה היכא דקפדי אין מניח לו לעשות אי לאו דזבנה מיניה: אסור ליכנס בחצר. בגמ' מוקי לה בין בחצר שיש בה דין חלוקה בין אין בה ואע''ג דבאין בה דין חלוקה אין יכול למחות בו מליכנס בחצר מ''מ יכול לאסור עליו מידי דהוה אמשכיר בית לחברו שיכול המשכיר להקדישו כדאמר בפ' האומר משקלי עלי (ערכין דף כא. ושם) אע''פ שאין יכול למחות בידו של שוכר מליכנס בו ומיהו היא גופא תימה דמ''ש מבעל חוב דאם הקדיש שדהו דאתי בעל חוב ושקיל (שם כג:) אלא משום דרבי אבהו שלא יאמרו הקדש יוצא לחולין בלא פדיון מוסיף דינר וי''ל דשאני בע''ח שגוף הקרקע יוצא מתחת יד מקדיש אבל התם אין גוף הקרקע יוצא מתחת יד משכיר לעולם: רבינא אמר לעולם לא קפדי. משמע הכא דכולי עלמא קפדי אינשי אדריסת הרגל דאפי' רבינא לא קאמר אלא בשותפין ותימה דתנן בפ''ק דמגילה (דף ח. ושם ד''ה דריסת) אין בין המודר הנאה מחבירו למודר הימנו מאכל אלא דריסת הרגל וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש ופריך בגמ' דריסת הרגל הא לא קפדי ומפרש ר''ת דהתם משמע ליה לגמרא דמתני' איירי בבקעה דלא קפדי דאי בחצר דקפדי אפילו מודר הימנו מאכל אסור דכיון דקפדי א''כ כיוצא בו משכירים ותנן בפרק אין בין המודר (נדרים דף לג.) דכיוצא בו משכירים אסור אפילו כלים שאין עושין בהן אוכל נפש ולהכי פריך כיון דעל כרחך איירי בדריסת הרגל בבקעה דלא קפדי אם כן אפילו מודר הימנו הנאה אמאי אסור והוא הדין דהוי מצי למיפרך כלים הא לא קפדי: (תוספות)


דף נח - א

למדורה וקדרות מקיפות אותה מטה של תלמידי חכמים כיצד כל שאין תחתיה אלא סנדלין בימות החמה ומנעלין בימות הגשמים ושל עם הארץ דומה לאוצר בלוס: ר' בנאה הוה קא מציין מערתא כי מטא למערתא דאברהם אשכחיה לאליעזר עבד אברהם דקאי קמי בבא א''ל מאי קא עביד אברהם א''ל גאני בכנפה דשרה וקא מעיינא ליה ברישיה א''ל זיל אימא ליה בנאה קאי אבבא א''ל ליעול מידע ידיע דיצר בהאי עלמא ליכא עייל עיין ונפק כי מטא למערתא דאדם הראשון יצתה בת קול ואמרה נסתכלת בדמות דיוקני בדיוקני עצמה אל תסתכל הא בעינא לציוני מערתא כמדת החיצונה כך מדת הפנימית ולמ''ד שני בתים זו למעלה מזו כמדת עליונה כך מדת התחתונה א''ר בנאה נסתכלתי בשני עקיביו ודומים לשני גלגלי חמה הכל בפני שרה כקוף בפני אדם שרה בפני חוה כקוף בפני אדם חוה בפני אדם כקוף בפני אדם אדם בפני שכינה כקוף בפני אדם שופריה דרב כהנא (מעין שופריה דרב שופריה דרב) מעין שופריה דרבי אבהו שופריה דר' אבהו מעין שופריה דיעקב אבינו שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון ההוא אמגושא דהוה חטיט שכבי כי מטא אמערתא דרב טובי בר מתנה תפשיה בדיקניה אתא אביי א''ל במטותא מינך שבקיה לשנה אחריתי הדר אתא תפשיה בדיקניה אתא אביי לא שבקיה עד דאייתי מספרא וגזיא לדיקניה ההוא דאמר להו חביתא דעפרא לחד בראי חביתא דגרמי לחד בראי חביתא דאודרא לחד בראי לא הוו ידעי מאי קאמר להו אתו לקמיה דרבי בנאה אמר להו אית לכו ארעא אמרו ליה אין אית לכו חיותא אין אית לכו בסתרקי אין אי הכי הכי קאמר לכו ההוא גברא דשמעה לדביתהו דקא אמרה לברתה אמאי לא צניעת באיסורא הך איתתא עשרה בני אית לה ולית לי מאבוך אלא חד כי שכיב אמר להו כל נכסי לחד ברא לא ידעי להי מינייהו אתו לקמיה דרבי בנאה אמר להו זילו חבוטו קברא דאבוכון עד דקאי ומגלי לכו להי מינייכו שבקא אזלו כולהו ההוא דבריה הוה לא אזל אמר להו כולהו נכסי דהאי אזלו אכלו קורצא בי מלכא אמרי איכא גברא חד ביהודאי דקא מפיק ממונא מאנשי בלא סהדי ובלא מידי אתיוהו חבשוהו אזלא דביתהו אמרה להו עבדא חד הוה לי פסקו לרישיה ופשטו למשכיה ואכלו בישריה וקא מלו ביה מיא ומשקו ביה לחברייא ולא קא יהבי לי דמי ולא אגריה לא ידעי מאי קא אמרה להו אמרי ניתו לחכימא דיהודאי ולימא קריוהו לר' בנאה אמר להו זרנוקא אמרה לכו אמרי הואיל וחכים כולי האי ליתיב אבבא ונידון דינא חזא דהוה כתיב באבולא כל דיין דמתקרי לדין לא שמיה דיין אמר להו אלא מעתה אתא איניש מעלמא

 רש"י  למדורה. שמוקפת קדירות והאש באמצע אף כאן המפה והלחם באמצע והקערות סביב: כל שאין תחתיה כו'. דאמרינן בפסחים (דף קיב.) אוכלין תחת המטה אפי' מחופין בכלי ברזל רוח רעה שורה עליהן: דרך לנעול מנעלין בימות החמה וסנדלים בימות הגשמים בשביל הטיט: אלא סנדלים בימות החמה. שמניחים שם עד ימות הגשמים שיצטרך להם: לאוצר בלוס. בסמ''ך כמו עיסה בלוסה במסכת שבת בפרק כלל גדול (דף עו:) עיסה מעורבת ממינין הרבה וכן אוצר בלוס (גיטין דף סז.) מינין הרבה מעורבין בתוכה ביחד וכן מיטת עם הארץ כל דבר מניחין תחת מטתן אוכלין וכלים: רבי בנאה. אדם גדול וחשוב היה לפיכך ניתן לו רשות ליכנס בקברי צדיקים אבל אחר לא כדאמרי' (חולין דף ז:) גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן והיה נכנס במערות ומודד מדת ארכן מבפנים ואח''כ מודד מבחוץ כנגדן ועשה שם ציון סיד כדי להכיר מקום הטומאה ולא יביאו טהרות דרך כאן שלא יאהיל על הקבר: אשכחיה לאליעזר. דתניא במסכת דרך ארץ דשבעה צדיקים קיימין שלא מתו וקא חשיב בהדייהו אליעזר עבד אברהם: בכנפה. בין זרועותיה: א''ל. רבי בנאה לאליעזר: זיל אימא ליה. לאברהם: בנאה קאי אבבא. ותן לו רשות ליכנס: אמר ליה ליעול. דאין כאן חוצפא דאיגנינא באנפיה בכנפה דשרה: דמידע ידיע דיצר הרע בהאי עלמא ליכא. ולא צריכנא לאיצטנועי מיניה: ה''ג על עיין ונפיק. נכנס ר' בנאה ונסתכל מדת אורך המערה ויצא ואח''כ ציין מבחוץ: למערתא דאדם הראשון. כדדרשינן בעירובין (דף נג.) ממרא קרית ארבע א''ר יצחק קרית ארבע זוגות אדם וחוה אברהם ושרה יצחק ורבקה יעקב ולאה: בדמות דיוקני. יעקב דאמרינן בסמוך שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון: בדיוקני עצמה. דהיינו אדם הראשון דכתיב ביה (בראשית א) בצלם אלהים ברא אותו: הא בעינא לציוני. מבחוץ ולפיכך צריך אני למדוד תחלה מבפנים: כמדת החיצונה. שבה ג' אבות ואמהות כך מדת הפנימית וכמאן דדריש מכפלה שני בתים זה לפנים מזה ופלוגתא דרב ושמואל היא בכיצד מעברין (עירובין דף נג.): כך מדת התחתונה. ודי לך בציון עליונה: בשני עקיביו של אדם הראשון כו'. והאי דכתיב כי עפר אתה ואל עפר תשוב הא פרכינן ליה במסכת שבת בפרק שואל (דף קנב:) ומוקמינן לה ההוא שעה אחת קודם תחיית המתים: שופריה דר' אבהו מעין שופריה דיעקב. ובהשוכר את הפועלים פריך וליחשוב נמי ר' יוחנן ומשני הדרת פנים לא הויא ליה: אמגושא. מכשף: חטיט שכבי. חופר המתים להפשיטם בגדיהם: אתא אביי כו'. בשביל שהיה העובד כוכבים אוהבו: ההוא דאמר להו. מצוה מחמת מיתה היה ומחלק נכסיו לבניו על פיו: חביתא דעפרא. אני מניח לאחד מבני ודרך חכמה אמר שלא יבינו הכל שהוא עשיר ובעל נכסים: חביתא דגרמי. חבית מלא עצמות: אודרא. מוכין: אית לכו ארעא. נשתייר לכם קרקע מאביכם דאם כן היינו חביתא דעפרא והבהמות שיש בהן עצמות זהו חביתא דגרמי: בוסתרקי. כל מיני בגדים עשויין ממוכין: לחד ברא. לאחד מבני אותו שיבררו בית דין: חבוטו. הכו הכאות על קברו ולנסותן נתכוין שאותן שהן ממזרים הן עזי פנים וילכו לחבוט: אמר להו כולהו נכסי דהאי. שלא רצה לחבוט על קברו של אביו שזה הוא הצנוע שבכם ומסתברא דלזה אהב יותר ויפה דן רבי בנאה דלא שייך הכא אלא שודא דדייני והיינו שודא שלא רצה לחבוט והכי נמי אמרינן גבי ההוא דאמר נכסי לטוביה כו' (כתובות דף פה:): אזלו. תשעה האחין: אכלו ביה קורצא. הלשינו עליו: אזלא דביתהו. דרבי בנאה לצעוק אל בית המלך בלשון חכמה כדי שלא יבינו הם אלא על ידי בעלה: ואכלו בישריה. של עבד: וקמלו ביה מיא. שואבים בו מים בעורו ומשקו ביה בעורו לחברייא לבני הישיבה: לחכימא דיהודאי. לרבי בנאה: זרנוקא. נוד של עור וכך אמרה תייש הוה לי וגזלוהו ממני ושחטוהו ואכלו את הבשר ומן העור עשו חמת ושואבין בו מים ושותין בו: באבולא. על דלתות השער היה כתוב כדי שילמדו משם בני אדם: כל דיין. המיוחד לדון דיני העיר וזימנין דמיתקרי לדינא שתובעין אותו לדין על ממון שתובעין ממנו: לא שמיה דיין. ופסול לדון דכיון דאוהב בצע הוא יקבל שוחד: (רש"י)

 תוספות  מציין מערתא. משום דקבר סתום טומאה בוקעת ועולה כדאמר בכמה דוכתי וא''ת והא אין קברי עובדי כוכבים מטמאים באהל משום דאין קרויין אדם ואפילו רבנן דפליגי אר' שמעון (יבמות סא.) ואמרי דמטמאים באהל מ''מ בקבר שלפני הדיבור לא מרבה לה בנזיר (דף נד.) אלא לענין נגיעה או בקבר לרבות קבר שלפני הדיבור ומקרא דכתב גבי נגיעה מרבי לה התם ויש לומר דאברהם נקרא אדם דכתיב האדם הגדול וכן אדם הראשון ולהכי אין למעטם מקרא דאדם [וע''ע תוס' יבמות סא. ד''ה קברי]: (תוספות)


דף נח - ב

ומזמין (להו) לדינא פסליה אלא כל דיין דמתקרי לדין ומפקין מיניה ממונא בדין לאו שמיה דיין כתבו הכי ברם סאבי דיהודאי אמרי כל דיין דמתקרי לדין ומפקין מיניה ממונא בדין לאו שמיה דיין חזא דכתיב בראש כל מותא אנא דם בראש כל חיין אנא חמר אלא מעתה דנפיל מאיגרא ומית ודנפיל מדיקלא ומית דמא קטליה ותו מן דדרכיה למימת משקו ליה חמרא וחיי אלא הכי בעי למכתב בראש כל מרעין אנא דם בראש כל אסוון אנא חמר כתבו הכי ברם סאבי דיהודאי אמרי בראש כל מרעין אנא דם בראש כל אסוון אנא חמר באתר דלית חמר תמן מתבעו סמנין כתיב אפיתחא דקפוטקיא אנפק אנבג אנטל ואיזהו אנטל זהו רביעית של תורה: מתני' המרזב אין לו חזקה ויש למקומו חזקה המזחילה יש לה חזקה סולם המצרי אין לו חזקה ולצורי יש לו חזקה חלון המצרית אין לה חזקה ולצורית יש לה חזקה איזו היא חלון המצרית כל שאין ראשו של אדם יכול ליכנס לתוכה רבי יהודה אומר אם יש לה מלבן אף על פי שאין ראשו של אדם יכול ליכנס לתוכה הרי זו חזקה: גמ' מאי המרזב אין לו חזקה ויש למקומו חזקה אמר רב יהודה אמר שמואל הכי קאמר המרזב אין לו חזקה מרוח אחת ויש למקומו חזקה משתי רוחות רבי חנינא אמר המרזב אין לו חזקה שאם היה ארוך מקצרו ויש למקומו חזקה שאם בא לעוקרו אינו עוקרו רב ירמיה בר אבא אמר המרזב אין לו חזקה שאם רוצה לבנות תחתיו בונה ויש למקומו חזקה שאם בא לעוקרו אינו עוקרו

 רש"י  ומזמין ליה לדינא. שלא כדין ויצא מן הדין זכאי: ומפקין מיניה ממונא בדינא לא שמיה דיין. דגזלן פסול לדין שיעוות הדין בשביל שוחד: בריש כל מותא אנא דם. ראש לכל המיתות הוא דם שאין אדם מת אלא ע''י רוב דם שלא הקיז בזמן הראוי לו: בריש כל חיין אנא חמר. שהיין מחיה כל שותיו: דדרכיה למימת. כגון גוסס: בריש כל מרעין אנא דם. כל תחלואי האדם על הדם הם שמתרבה עליו: בריש כל אסוון אנא חמר. שאם ישתה יין כהלכה וכראוי לא יבא לידי חולי: תמן מתבען סממנין. שם מבקשין סממנים לרפואה שבמקום שאין יין מצויין תחלואין: כתיב אפיתחא דקפוטקיא. מילתא באנפי נפשה היא ואגב גררא נסבה וללמוד בני העיר משם כתבו ששלשה שמות הללו מדה אחת הן ונפקא מינה למקח וממכר שאם התנה למכור לחבירו מלא מדה זו באיזה לשון שיאמר יתן שיעור אחד ומקומות מקומות יש יש שקורין אנפק או אנטל או אנבג וכדאמר בקדושין (דף ע.) לישתי מר אנבגא א''ל מי סני מר אספרגוס כדאמרי אינשי או אנטל כדקריוהו רבנן: ואיזהו אנטל. גמרא קאמר ליה כלומר ואיזהו שיעורו של אנטל: רביעית של תורה. רביעית הלוג דהיינו ביצה ומחצה ומשום דארבעה כוסות של פסח שיעורן ברביעית ומצאו להן חכמים סמך מן התורה מד' כוסות האמורים במצרים מד' לשוני גאולה האמורים בפ' והוצאתי (וגאלתי ולקחתי והבאתי) לפיכך קרי ליה רביעית של תורה וכן רביעית של יין לנזיר הלכה למשה מסיני ובמסכת נזיר (דף לח.) חשיב עשר רביעית הן שמן התורה שיעורן בהך רביעית והכי נמי אמרינן (חולין דף קז.) דשיעור אנטל היינו רביעית דאתקין ר' יעקב מנהר פקוד נטלא בת רביעתא: מתני' המרזב. צינור קטן ורגילין לתלותו לסוף צינור גדול ההולך על פני כל הגג ורגילין להפכו לכל ראש שירצו ומרחיק קילוח מים מן הכותל ולשון מרזב טפה של מים זב דרך שם כדכתיב (ישעיה מ) כמר מדלי לשון טפה והלכך אין לו חזקה דאינו דבר קבוע ואם החזיק בו בעל הגג ג' שנים ותלה אותו באויר חצר חבירו אינו יכול לטעון החזקתי דכיון דלאו מילתא דקביעותא הוא לא קפיד בעל חצר ושתיק שנתים ושלש: אבל יש למקומו חזקה. בגמ' מפרש לה: המזחילה. הוא צינור הג'. ול מחזיק כל אורך הגג ומילתא דקביעות הוא הלכך יש לו חזקה דלא עביד אינש דשתיק אלא קפיד ומדשתיק איכא למימר הדין עם המחזיק דודאי נתרצה עצמו בדמים: סולם המצרי. קטן הוא הלכך אין לו חזקה דכיון דלאו מילתא דקביעותא הוא לא קפיד ולא חש למחות והלכך אם נתן סולמו בחצר חבירו לעלות לגגו ולשובכו אינה חזקה: ולצורי. סולם גדול: חלון המצרית. קטנה היא אין לה חזקה אם עשה חלון בכותל ביתו להביט דרך שם ולשמור פרדסו וגינתו והחלון פתוח לחצר חבירו והחזיק בה שלש שנים אינה חזקה דכיון דלאו מילתא דקביעותא הוא לא חשש למחות אבל אם עשאו להאיר שלא היה לו אורה מצד אחר כי אם מכאן יש לו חזקה דלשם קביעות עשאו דאינו יכול להשתמש בביתו בלא אורה וכל מידי דקביעות הוי חזקה והכי אמר שמואל בגמ' ולאורה אפילו כל שהוא הוי חזקה: מלבן. הוא משקוף החלון מלמעלה ומלמטה מימין ומשמאל כעין פתח: גמ' אין לו חזקה מרוח אחת. אם המרזב מונח בראש דרומי של מזחילה ושופך שם מים והחזיק בו ג' שנים אינה חזקה ואם צריך בעל חצר להשתמש שם צריך זה לעקור מרזבו מכאן ולהניח בראש השני של מזחילה דאין בעל הגג מפסיד בכך כלום והלכך אין כאן קביעות להיות מונח לעולמים לרוח זה והלכך לא חשש בעל חצר למחות: אבל יש למקומו חזקה. באחת משתי רוחות או צפוני או דרומי שאם יעקרנו מצד זה יניחו בצד אחר ואין בעל חצר יכול לעקרו לגמרי מן החצר שהרי החזיק מיהא בתוך החצר דלגבי אחת משתי רוחות הוי מרזב מילתא דקביעותא דסתם בית אי אפשר בלא מרזב וכשעשה זה מרזב בתחלה בחצר לשם קביעות עשאו והיה לו לבעל החצר למחות בתוך שלש ומדלא מיחה הפסיד: שאם היה ארוך. יותר מכדי צרכו ותופס באויר חצר הרבה מקצרו והיינו אין לו חזקה לארכו אבל יש למקומו שהוא מונח שם חזקה דלא יעקרנו ממקומו כלל אפילו מצד זה לצד אחר אלא באותו רוח שהחזיק ובאותו מקום הויא חזקה: שאם רוצה. בעל החצר לבנות תחתיו בונה בנינו עד שמגיע למרזב ולא מצי טעין בעל הגג כי היכי דאחזיקי במקום המרזב אחזיקי נמי במה שתחתיו שאם נותן רשות לתלות מרזבו באויר לא נתן לו קרקע שלו שתחת המרזב ולא שעבדו לו לבלתי עשות בו צרכיו בין בנין בין כל דבר הצריך לו אבל אם בא לעקרו ולהגביה בנינו במקום שהיה המרזב אינו יכול לעקרו דלמקומו מיהא יש לו חזקה: (רש"י)

 תוספות  כל דיין דמתקרי לדינא ומפקי מיניה כו'. כגון אם כפר והוציאו ממנו בעדים אבל אם חייבוהו שבועה ולא רצה לישבע ושילם משום הכי לא מיפסל לדינא: אנבג אנפק אנטל. אומר הר''ר חיים דאנבג ואנפק הם משקים דרפואה והיינו אספרגוס דאמר (בפ' כל הבשר (חולין דף קי ושם) אנפק) אספרגוס שיפה ללב כדמשמע בפרק עשרה יוחסין (קדושין דף ע.) וה''ק הכא מה שקורין אנבג ואנפק צריך לשתותו כשיעור אנטל שהוא רביעית והיינו דאמר בפרק גיד הנשה (חולין דף צד. ושם) אנפקא חייא משמע שהוא אספרגוס כדאמר בברכות דאספרגוס אין שותין אלא חי והא דלא חשיב בברכות (דף נא. ע''ש) גבי ה' דברים שנאמרו באספרגוס שצריך לשתותו כשיעור רביעית משום שאינו חושש לחשוב מה שתלוי בשיעור והא דאמר בפרק שמנה שרצים (שבת דף קט:) (ולישקליה) עד דקאי אאנפקא משמע דהוא מדה י''ל עד דקאי אשיעור (. שתיה) אנפקא קאמר אי נמי לכלי נמי קרי אנפקא על שם ששותים אותו באותו שיעור: המרזב אין לו חזקה מרוח אחת. פי' שאם הוא במזרח יכול לומר לו תנהו במערב אבל לסלקו לגמרי מב' רוחות לא ותימה דמזחילה היאך יש לה חזקה והלא כשמניח המרזב לראש אחר של המזחילה גם המזחילה צריך לזוזה ולהגביה ראש אחד ולהנמיך ראש האחר שנותן שם המרזב והיכי קאמר דמרזב אין לו חזקה והמזחילה יש לה חזקה והלא לעולם לא יזיז המרזב אם לא יזיז גם המזחילה וי''ל דמ''מ יש לה חזקה לענין שאין צריך לעוקרה לגמרי ממקומה כמו שצריך לעקור המרזב אי נמי כגון שהמזחילה שוה ואין גבוה צד זה יותר מצד זה דהשתא לעולם אין צריך לזוזה ממקומה אלא לסתום לצד שמסיר ממנו המרזב וה''ר יוסף פירש דמרזב שאין לו חזקה מרוח אחת שיוכל להטות ראש המרזב לצד צפון או לצד דרום כשהוא מונח במזרח יש לו חזקה משתי רוחות שאין יכול לדוחקו להסיר לראש לצד אחד של מזחילה וכענין זה פירש רבינו חננאל שאם המרזב קבוע באמצע רוח מזרחי יכול בעל החצר לעקרו מן האמצע ולקבעו בשליש הגג או ברביע ובכל אותה רוח בכל מקום שירצה אבל לרוח אחרת אין יכול לסלקו לפי שיש לו חזקה: (תוספות)


דף נט - א

תנן המזחילה יש לה חזקה בשלמא למאן דאמר הנך תרתי שפיר אלא למאן דאמר שאם רצה לבנות תחתיו בונה מאי נפקא ליה מינה הכא במזחילה של בנין עסקינן דאמר ליה לא ניחא לי דתיתרע אשיתאי אמר רב יהודה אמר שמואל צינור המקלח מים לחצר חברו ובא בעל הגג לסותמו בעל החצר מעכב עליו דאמר ליה כי היכי דאת קנית לך חצר דידי למשדא ביה מיא לדידי נמי קני לי מיא דאיגרך איתמר רבי אושעיא אמר מעכב ר' חמא אמר אינו מעכב אזל שייליה לרבי ביסא אמר להו מעכב קרי עליה רמי בר חמא {קהלת ד-יב} והחוט המשולש לא במהרה ינתק זה רבי אושעיא בנו של רבי חמא בנו של רבי ביסא: סולם המצרי אין לו חזקה: היכי דמי סולם המצרי אמרי דבי ר' ינאי כל שאין לו ארבעה חווקין: חלון המצרית אין לה חזקה כו': מאי שנא גבי סולם דלא מפרש ומאי שנא גבי חלון דמפרש משום דקא בעי איפלוגי רבי יהודה בסיפא אמר רבי זירא למטה מד' אמות יש לו חזקה ויכול למחות למעלה מארבע אמות אין לו חזקה ואינו יכול למחות ורבי אילעא אמר אפילו למעלה מארבע אמות אין לו חזקה ויכול למחות לימא בכופין על מדת סדום קא מיפלגי דמר סבר כופין ומר סבר אין כופין לא דכולי עלמא כופין ושאני הכא דאמר ליה זימנין דמותבת שרשיפא תותך וקיימת וקא חזית ההוא דאתא לקמיה דר' אמי שדריה לקמיה דרבי אבא בר ממל אמר ליה עביד ליה כרבי אילעא אמר שמואל ולאורה אפי' כל שהוא יש לו חזקה: מתני' הזיז עד טפח יש לו חזקה

 רש"י  תנן המזחילה יש לה חזקה. ובמאי דקתני המרזב אין לו חזקה קאמר אבל המזחילה יש לה חזקה: בשלמא למאן דאמר הנך תרתי שפיר. דלשמואל דאמר אין לו חזקה מרוח אחת שפיר איצטריך למימר אבל המזחילה יש לה חזקה דדבר קביעות הוא ואין רגילין לעקרה ממקום למקום וכן דר' חנינא שאם היה ארוך מקצרו אבל המזחילה יש לה חזקה ואין מקצרין אותה: אלא למאן דאמר. גבי מרזב דלהכי אין לו חזקה שאם רצה לבנות תחתיו בונה מאי שנא מזחילה דקאמר יש לו חזקה שאין בונין תחתיה מאי נפקא ליה מינה לבעל מזחילה אי בני בעל חצר תותה הא לא מפסיד מידי ובעל חצר לא שעבד לו חצירו למזחילתו לדבר שאינו מזיק לו: של בנין. אבנים: דאמר לא ניחא לי. שתבנה תחתיה: דתיתרע אשיתאי. כלומר מזחילה שלי תפול לקול מקבות והגרזן וכל כלי ברזל בהבנות בנינך אבל גבי מרזב לא חשיב כל כך אפילו הוי של בנין בונה תחתיו אי נמי האי דקא מפליג בין מרזב למזחילה היינו משום דסתם מרזב של עץ וסתם מזחילה של אבנים: צינור. של שופכין: לדידי נמי קני לי מיא דאיגרך. להשקות בהמותיי שעל מנת כן נתרציתי לך ודמי למקח וממכר שאני שעבדתי לך חצירי בשביל מימך ואם אתה חוזר בך אני לא אחזור בי: מעכב. על בעל הגג: אינו מעכב. דלא שעבד לו מימיו אלא כל ימי שיהיו יורדין לחצירו: אזול שיילוה לרבי ביסא. אביו של ר' חמא וזקנו של רבי אושעיא: לא במהרה ינתק. כדדרשינן נמי (ב''מ דף פה.) מפי זרעך ומפי זרע זרעך וגו' מדור שלישי ואילך תורה מחזרת על אכסניא שלה: זה ר' אושעיא. שאמר כזקנו: חווקין. שליבות אשקלויינ''ש: וקבעי גמרא מ''ש גבי סולם דלא קמפרש. מתני' שיעורא כי היכי דקמפרש גבי חלון: משום דקבעי לאיפלוגי רבי יהודה. גבי חלון הוצרך ת''ק לפרש שיעורו: א''ר זירא למטה מד' אמות. מקרקע הבית קתני מתני' דחלון צורי יש לו חזקה דכיון דאיכא תרתי שהוא גדול ונמוך ויכולין להסתכל ממנו בחצר יש לו חזקה שלא היה זה מניחו לעשות אלא ודאי ברשותו עשה ואם בא שכנו לבנות הדין להתרחק כדתנן (לעיל דף כב.) החלונות מלמעלן ומלמטן ומכנגדן ד' אמות ואם בא עכשיו אחד מהן לפתוח חלון צורי למטה מד' אמות מקרקע הבית שכנו יכול למחות בידו ומעכבו שלא יפתח: למעלה מד' אמות. מקרקע הבית אין לו חזקה דאין חבירו מקפיד וכשבונה שכנו אינו יכול לעכב עליו ולומר לו הרחק בנינך מן החלון שלי שלא תאפיל עלי שיכול לומר לו סתום אותו שאין לך חזקה ואם אין לו חלון שם וביקש עכשיו לפתוח חלון למעלה מד' אמות אין יכול שכנו למחות בידו ולמנעו ודוקא חלון צורי אבל חלון המצרי בין מלמעלה מד''א בין מלמטה אין לו חזקה וגם אין יכול השכן למחות: ור' אילעא אמר אפילו למעלה מד' אמות. אע''ג דלית ליה חזקה יכול למחות לבלתי עשות שכנו שם חלון כדמפרש טעמא לקמיה זימנין דמותבת שרשיפא וקא חזית בביתי ור' זירא לא חייש להכי דלא חציפי אינשי כולי האי למיעבד הכי: מדת סדום. אין מהנה לחבירו אע''פ שאין חסר בכך כלום. לר''ז כופין דלמעלה מד' אין מניחין אותו למחות שהרי אינו חסר כלום ולרבי אילעא אין כופין ויכול למחות: ושאני הכא. דאיכא חסרון: שרשיפא. ספסל: ההוא דאתא וכו'. רוצה היה לעשות חלון צורי למעלה מד' אמות וחבירו היה מוחה בידו: עביד ליה כר' אילעא. אלמא הכי הלכתא: אמר שמואל ולאורה אפילו כל שהוא יש לו חזקה. חלון העשוי ליכנס ממנו אור במקום אפל לא בעינן חלון צורי אלא אפילו כל שהוא יש לו חזקה דחלון העשוי לאורה מילתא דקביעותא דכל הימים אדם צריך לאורה וכיון שעשה חלון זה לכל הימים עשאו והיה לו לבעל חצר למחות בתוך ג' ומדלא מיחה איכא למימר דברשותו עשה ומתני' לאו בחלון העשוי לאורה מיירי אלא בחלון העשוי לשמור גנות ופרדסים דרך החלון: מתני' הזיז עד טפח יש לו חזקה. מי שיש לו כותל סמוך לחצר חבירו והוציא זיז טפח בולט מכתלו לחצר חבירו הויא חזקה ואין בעל החצר יכול לבנות שם בנין לסתור את הזיז דכולי האי לא הוה שביק ליה בעל החצר להוציא זיז טפח בחצרו בלא רשותו שהרי יכול למחות כדקתני ואזיל ומדלא מיחה בתוך ג' איכא למימר דברשותו הוציא: (רש"י)

 תוספות  במזחילה של בנין עסקינן. אבל מרזב סתמו של עץ ואין עושין אותו של בנין וא''ת וליפלוג במזחילה עצמה בין של בנין לשל עץ וי''ל דניחא ליה במתניתין לאשמועינן במרזב דיש למקומו חזקה: והחוט המשולש לא במהרה ינתק. כמה היו שהן ואבותיהם ואבות אבותיהם היו תלמידי חכמים ולא קאמר עליהם החוט המשולש אלא הכא היינו טעמא לפי ששלשתן ראו זה את זה והא דמזכיר ר' אושעיא קודם רבי חמא אביו במחלוקת לפי שהיה גדול יותר מדאי כדאמר (עירובין דף נג.) לבן של (ראשונים) כפתח [היכל] זה ר' אושעיא ואמר נמי ר' אושעיא בדורו כר''מ בדורו שלא יכלו חביריו לעמוד על סוף דעתו: למטה מד' יש לו חזקה. ר''ת מפרש דאיירי בחלון מצרית אבל בחלון צורי או שעשוי לאורה שהוא דבר קביעות אפילו למעלה מארבע אמות יש לו חזקה והביא ראיה מדתניא לעיל (דף כב:) החלונות בין מלמעלה בין מלמטה ד''א ותני עלה מלמטה שלא יעמוד ויראה אלמא אפי' למעלה מד' אמות יש לו חזקה כיון דהוי דבר קביעות ואומר רשב''א דאין נראה משם ראיה דאף על פי שהוא יותר מד' אמות לעומד בחוץ לעומד בפנים לא הוי למעלה מארבע אמות כגון שאותן חלונות בעלייה אי נמי מיירי כגון שיש לו עדים או שטר: עד טפח יש לו חזקה ויכול למחות. אפילו בעל הגג בבעל החצר דאין לומר דוקא בעל החצר בבעל הגג אבל בעל הגג בבעל החצר לא יוכל למחות דהא קתני בסיפא פחות מטפח אין יכול למחות ומפרש רב הונא היינו בעל הגג בבעל החצר אבל בעל החצר בבעל הגג יכול למחות אלא על כרחך בטפח אפילו בעל הגג יכול למחות בבעל החצר וטעמא דבטפח יכול לתלות דברים גדולים המכבידים על הכותל או אם יניח עליו כלי מלא מים וישפך ויתקלקל הכותל ובעל החצר יכול למחות משום היזק ראיה ולמאי דס''ד בגמרא למימר דרב יהודה לית ליה היזק ראיה מכל מקום כשישים כלי מלא מים פעמים שיפול ויטשטש כל החצר ופעמים שיפול על ראש בעל החצר ומיירי תוך ג' אבל אחר שהחזיק אין יכול למחות בעל החצר בבעל הגג ועוד יש לפרש דדוקא אחר ג' איירי ויכול למחות בעל הגג בבעל החצר ולא מטעם דפרישית אלא משום דיש לו תשמיש לבעל הגג על הזיז רוצה להשתמש בו כל שעה ולא יניח את בעל החצר להשתמש בו אבל בתוך ג' שלא החזיק אין יכול למחות בבעל החצר אבל בעל החצר בבעל הגג יכול למחות והוי כמו לרב הונא בפחות מטפח והא דמפליג בין טפח לפחות הא בהא תליא דבטפח דמהני ביה חזקה יכול למחות בבעל החצר אבל בפחות מטפח דלא הויא חזקה אין יכול למחות: (תוספות)


דף נט - ב

ויכול למחות פחות מטפח אין לו חזקה ואין יכול למחות: גמ' אמר רבי אסי אמר רבי מני ואמרי לה אמר רבי יעקב אמר רבי מני החזיק בטפח החזיק בד' מאי קאמר אמר אביי ה''ק החזיק רוחב טפח במשך ארבע החזיק ברוחב ארבע: פחות מטפח אין לו חזקה ואינו יכול למחות: אמר רב הונא לא שנו אלא בעל הגג בבעל החצר אבל בעל החצר בבעל הגג יכול למחות ורב יהודה אמר אפילו בעל חצר בבעל הגג אינו יכול למחות לימא בהיזק ראיה קמיפלגי דמר סבר שמיה היזק ומר סבר לאו שמיה היזק לא דכולי עלמא שמיה היזק ושאני הכא דאמר ליה לתשמישתא לא חזי למאי חזי למתלא ביה מידי מהדרנא אפאי ותלינא ביה ואידך א''ל זימנין דבעיתת: מתני' לא יפתח אדם חלונותיו לחצר השותפין לקח בית בחצר אחרת לא יפתחנה בחצר השותפין בנה עלייה על גבי ביתו לא יפתחנה לחצר השותפין אלא אם רצה בונה את החדר לפנים מביתו ובונה עלייה על גבי ביתו ופותחה לתוך ביתו: גמ' מאי איריא לחצר השותפין אפילו לחצר חבירו נמי לא לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא לחצר חברו דלא אבל לחצר השותפין דא''ל סוף סוף הא קא בעית אצטנועי מינאי בחצר קא משמע לן דאמר ליה עד האידנא בחצר הוה בעינא אצטנועי מינך השתא אפי' בבית נמי בעינא אצטנועי מינך ת''ר מעשה באדם אחד שפתח חלוניו לחצר השותפין ובא לפני ר' ישמעאל בר רבי יוסי אמר לו החזקת בני החזקת ובא לפני רבי חייא אמר יגעת ופתחת יגע וסתום אמר רב נחמן

 רש"י  ויכול למחות. כלומר הבא להוציא זיז טפח בתחלה לחצר חבירו יכול למחות בו בעל חצר שלא למלאות אויר חצירו ולא אמרינן זה נהנה וזה אינו חסר דודאי איכא חסרון כדאמרינן בגמרא גבי זיז פחות מטפח דמגו דמשתמש בעל הגג בזיז רואה בחצר ואיכא היזק ראיה: פחות מטפח אין לו חזקה. שאם ירצה בעל החצר לבנות שם בונה משום דלא קפיד דבציר מטפח לא חשיב: ואינו יכול למחות. בגמרא מפרש מי אינו יכול למחות במי: זיז. הוא כעין נסר או ראש קורה הבולט מן העלייה לחוץ וראוי לתלות בו חפציו: גמ' מאי קאמר. דמשמע דהכי קאמר שאם החזיק בהוצאת זיז ארוך טפח יכול להוציא כמו כן זיז ארבעה דכיון דהחזיק בזיז טפח החזיק נמי בארבעה ומילתא בלא טעמא הוא שאם נתרצה לו בעל החצר בטפח לא נתרצה לו בארבעה: הכי קאמר החזיק. בזיז שהוא רוחב טפח באורך ד' טפחים בולט מן הכותל לחוץ החזיק נמי בזיז שהוא רחב בד' על ד' אורך דכיון דהניח לו אורך של מקום חשוב נתרצה לו נמי ברחבו דאין מקום חשוב בפחות מד' על ד' והוא הדין שאם החזיק ברחב טפח במשך עשרה לא החזיק כי אם ברחב ד' אבל אם החזיק ברחב טפח במשך ג' לא החזיק ברחב ג' אלא מה שהחזיק החזיק ולא יותר: אמר רב הונא לא שנו. דאין יכול למחות: אלא בעל הגג. שהוא בעל הזיז: בבעל החצר. דאינו יכול למחות בו ולומר אל תשתמש בזיז שלי דמה הפסיד בעל הגג הלא כשישתמש בעל החצר ויתלה בזיז חפציו לא יראהו לבעל הגג שהרי הוא תחתון לו וליכא היזק ראיה ואי משום דממלא מקום הזיז שעכשיו אין יכול בעל הגג לתלות בו חפציו להא לא חיישינן דכיון דאין לו חזקה ויכול זה בעל חצר לחתכו לזיז אם יצטרך כל שכן שישתמש בו בעודנו תלוי באויר שלו אי נמי הכי קאמרה מתני' אין לו חזקה לבעל הגג וגם אינו יכול למחות בבעל החצר אם בא לקבוע זיזין סמוך לכתלו דהא ליכא היזק ראיה: אבל בעל החצר. יכול למחות בבעל הגג שלא יוציא זיז פחות מטפח בתחלה אי נמי שלא ישתמש בזיז שהוציא כבר מפני שהוא עליון וכשיבא להשתמש יראה בעלילה זו בחצר ואיכא היזק ראיה: ורב יהודה אומר כו'. טעמא מפרש לקמיה: ומר סבר לא שמיה היזק. רב יהודה והלכך אינו יכול למחות בעל החצר בבעל הגג: ושאני הכא דא''ל. בעל הגג לבעל החצר לשום תשמיש לא חזי לי האי זיז כל שהוא שאלך ואעמוד עליו ואראה בחצירך בעלילה זו ולא חזי אלא למתלי בי חפצי וכשארצה לתלות מהדרנא אפאי ואושיט זרועי ואתלה דכיון דיכולני לתלות בחזרת פנים אם אסתכל בחצירך אהא נתפס כגנב והלכך ליכא היזק ראיה ורב הונא [א''ל] זימנין דבעיתת ליפול מן הגג כשתעמוד בשפת הגג ותשוח לתלות דבר על הזיז ולא תהדר אפך ולא תבוש מלהסתכל בחצירי ולא תהא נתפס כגנב דאפילו כי לא בעיתת תטעון כך ותאמר מחמת ביעתותא לא אהדרנא אפאי והלכך איכא היזק ראיה: מתני' לא יפתח אדם חלונותיו לחצר. שיש לו בשותפות משום היזק ראיה וכל שכן לחצר חבירו כדמפרש בגמרא: לקח בית בחצר אחרת. הסמוך לזה החצר: לא יפתחנו לחצר השותפין. דאע''ג דיש לו חלק בחצר אינו יכול לרבות עליהם אכסנאין: לא יפתחנה. שהרי הוסיף דיורין בחצר ומטריח על בני החצר שמרבה עליהן דריסת הרגל: ופותחה לתוך ביתו. דכיון דדרך פתח שלו יוצאין לחצר אין טורח לבני החצר שאינו מרבה עליהן דיורין וכדמפרש בגמרא שלא הוסיף על ביתו כלום אלא חולקה לשנים שהרי כל ביתו יכול למלאות אכסנאין אם ירצה: גמ' מאי איריא לחצר השותפין. הרבים דלא יפתח דמשמע מפני שהן רבים חיישינן שלא יעשה להן היזק ראיה אפילו יחיד ראיה נמי אסור להזיקו והלכך אפילו לחצר חבירו נמי לא: אבל לחצר השותפין. איכא למימר דשרי לפתוח דבלאו הכי בעי איצטנועי מחבירו בחצר שזה יכול לראותו דרך פתח ביתו הפתוח לחצר ולא מזקי ליה חלונות מידי קמ''ל מתניתין דקתני לא יפתח דא''ל האי לבעל החלונות עד האידנא כי הוה משתמשנא בחצר הוה בעינא לאיצטנועי מינך שלא תראני דרך פתח ביתך ואי הוינא בבית לא הוה בעינא לאיצטנועי מינך שהרי לא היו עושין פתח כנגד פתח כדקתני מתניתין אבל השתא אפי' בבית בעינא לאיצטנועי מינך כדי שלא תראני דרך חלונותיך שהן גבוהות א''נ עד האידנא כי הוית בחצר בעינא לאיצטנועי מינך כי הוית בבית לא בעינא לאיצטנועי מינך השתא אפילו כשאתה בבית בעינא לאיצטנועי מינך: שפתח חלונותיו. והיה טוען שעשה ברשות בני חצר: החזקת. סבר לה לאלתר הויא חזקה דכיון דבפנינו החזיק ושתק אם איתא דשלא ברשות עשה היה לו למחות והיינו דאמרן בפירקין לעיל (דף מא.) כמאן כרבי יהודה וכר' ישמעאל (וכרבי) יוסי דאמרי כל בפניו לאלתר הויא חזקה ואין הלכה כן: לך יגע וסתום. דלא הויא חזקה עד שלש שנים: (רש"י)

 תוספות  ואפילו בעל החצר בבעל הגג אין יכול למחות. אע''ג דגבי [שלפני] החלון דיוצא לרשות הרבים לא שרינן במסכת עירובין (דף צח:) להניח עליו אלא כלים הנשברים משום דחיישינן דלמא נפיל ואתי לאתויי והכא לא חיישינן שמא יפול על ראשו של בעל החצר שאינו עומד כל שעה תחת הזיז א''נ התם לא אסר אלא להניח עליו אבל הכא איירי למיתלא ביה דבדבר התלוי לא חיישינן לנפילה וא''ת והיאך יכול בעל הגג להשתמש בזיז והא איכא מעקה דאמר בפ''ק (לעיל ב:) גג הסמוך לחצר חברו עושה לו מעקה גבוה ארבע אמות וי''ל כגון דהזיז בקרן זוית בסוף המעקה: מאי איריא לחצר השותפין. פ''ה מאי איריא לחצר השותפין שמזיק לשנים משמע מתוך פירושו שהוא אינו שותף באותה חצר וקשה לר''י לפירושו מדמסיק בתר הכי אלא אפילו לחצר השותפין דאמר ליה סוף סוף בעית לאיצטנועי מינאי משמע שהוא שותף ונראה לר''י לפרש מאי איריא לחצר השותפין שהוא מזיק לו משני מקומות אפילו לחצר חבירו שאינו מזיק לו אלא מכאן נמי ולפי' קשה לרשב''א דא''כ אמאי קאמר עד האידנא הוה בעית כו' הוה ליה למימר קא משמע לן דבשני מקומות לא מצינא לאיצטנועי מינך ונראה לי דמעיקרא דפריך מאי איריא לא סלקא דעתיה שיש לו שותפות בחצר: בבית לא בעינא לאיצטנועי מינך. פירוש כשאתה בבית אבל פירוש אחר שפ''ה כשאני בבית אין נראה לרשב''א דהשתא נמי לא בעי לאיצטנועי בתשמיש הבית דהא האי חלון דפתח אינו לא כנגד הפתח ולא כנגד החלון דהא תנן (לקמן דף ס.) אין פותחין חלון כנגד החלון כו': (תוספות)


דף ס - א

ולסתום לאלתר הוי חזקה שאין אדם עשוי שסותמים אורו בפניו ושותק: לקח בית בחצר אחרת לא יפתחנו לחצר השותפין: מאי טעמא מפני שמרבה עליהם את הדרך אימא סיפא אלא אם רצה בונה את החדר לפנים מביתו ובונה עלייה על גבי ביתו והלא מרבה עליו את הדרך אמר רב הונא מאי חדר שחלקו בשנים ומאי עלייה אפתאי: מתני' לא יפתח אדם לחצר השותפין פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון היה קטן לא יעשנו גדול אחד לא יעשנו שנים אבל פותח הוא לרה''ר פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון היה קטן עושה אותו גדול ואחד עושה אותו שנים: גמ' מנהני מילי א''ר יוחנן דאמר קרא {במדבר כד-ב} וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו מה ראה ראה שאין פתחי אהליהם מכוונין זה לזה אמר ראוין הללו שתשרה עליהם שכינה: היה קטן לא יעשנו גדול: סבר רמי בר חמא למימר בר ד' לא לישוייה בר תמניא דקא שקיל תמניא בחצר אבל בר תרתי לישוייה בר ארבעה שפיר דמי א''ל רבא מצי א''ל בפיתחא זוטרא מצינא לאצטנועי מינך בפיתחא רבה לא מצינא אצטנועי מינך: אחד לא יעשנו שנים: סבר רמי בר חמא למימר בר ארבעי לא לישוייה תרי בני תרתי תרתי דקא שקיל תמני בחצר אבל בר תמני לישוייה בני ארבעי ארבעי שפיר דמי א''ל רבא מצי אמר ליה בחד פיתחא מצינא אצטנועי מינך בתרי לא מצינא אצטנועי מינך: אבל פותח הוא לרה''ר פתח כנגד פתח: דא''ל סוף סוף הא בעית אצטנועי מבני רה''ר: מתני' אין עושין חלל תחת רה''ר בורות שיחין ומערות ר''א מתיר כדי שתהא עגלה מהלכת וטעונה אבנים אין מוציאין זיזין וגזוזטראות לרה''ר אלא אם רצה כונס לתוך שלו ומוציא לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות הרי זו בחזקתה: גמ' ורבנן זימנין דמפחית ולאו אדעתיה: אין מוציאין זיזין וגזוזטראות וכו': ר' אמי הוה ליה זיזא דהוה נפיק למבואה וההוא גברא נמי הוה ליה זיזא דהוה מפיק לרה''ר (הוו קא מעכבי עליה בני רה''ר) אתא לקמיה דר' אמי א''ל זיל קוץ אמר ליה והא מר נמי אית ליה דידי למבואה מפיק בני מבואה מחלין גבאי דידך לרשות הרבים מפיק מאן מחיל גבך: ר' ינאי הוה ליה אילן הנוטה לרשות הרבים הוה ההוא גברא דהוה ליה נמי אילן הנוטה לרשות הרבים אתו בני רשות הרבים הוו קא מעכבי עילויה אתא לקמיה דר' ינאי א''ל

 רש"י  ולסתום. אם החזיק בחלון ג' שנים בחצר השותפין ובא חבירו וסתמו שבנה כותל כנגדו והוא שתק לאלתר הויא חזקה לזה הסותם שלא יפתח עוד חבירו אלא ברשותו וחזקת ג' שנים שהיה חלונו פתוח אינה כלום מאחר ששתק כשסתמו זה: שאין אדם עשוי שסותמין אורו בפניו ושותק. ומדשתק אודויי אודי ליה דשלא כדין החזיק מעיקרא: שמרבה עליהן את הדרך. שרוב בני אדם יוצאין ונכנסין עכשיו בחצר יותר מבתחלה וליכא צניעות כדמעיקרא: והלא מרבה עליהן את הדרך. בבנין עלייה זו שלא היתה שם קודם לכן והוא מכניס לתוכה דיורין לבד דיורין שבביתו אע''פ שכולן נכנסין ויוצאין דרך פתח ביתו הרי נתרבו נכנסין ויוצאין בחצר: מאי. בונה החדר דקתני מתני' לא בונה ממש כדקאמרת אלא שחלקו לחדר שלו לשנים שעשה מחיצה באמצעיתו להושיב שם דיורין מרובין דבדבר זה יש לו רשות שיכול למלאות כל ביתו דיורין: ומאי עלייה אפתא. יציע מפרשי לקמן (פרק המוכר את הבית) אפתא ואמרינן ג' שמות יש לה יציע צלע ותא ומוכח התם מקראי דהיינו בנין נמוך בצדי הבית או מאחוריו ואינו שוה לגג הבית ומתני' הכי קתני ובונה עלייה על גביו דההוא חדר שלפנים מביתו דהיינו נמי שחלקו בגבהו ועולה דרך ארובה מן החדר לההיא עלייה דהיינו יציע שהרי אחורי הבית הוא והלכך קרוי יציע וגם גבי יציע אשכחן כי האי גוונא תחתיים שניים ושלישים כדכתיב הצלע התיכונה וכתיב ובלולים יעלו על התיכונה ומן התיכונה וגו' (מלכים א ו) והלכך אין כאן תוספת בנין כלל לא בחדר ולא בעלייה דחדר היינו שחלק רחבו של חדר ועשאו שני חדרים קצרים וכן עלייה שבנה מעזיבה באמצעית גבהו של חדר ונמצאת עלייה בנויה מאיליה: מתני' לא יפתח אדם לחצר השותפין. אפילו היכא דיש לו חזקה: חלון כנגד חלון. אלא משהו ירחיק זה שלא כנגד זה וטעם משום צניעות כולה מתני' מפרש בגמ': גמ' וירא את ישראל שוכן. ראה היאך שוכנים ולפיכך אמר מה טובו אהליך וגו' שאין פתחי אהליהם מכוונים ומחנה ישראל כחצר השותפין דמי דלא היה רה''ר אלא במחנה לויה כדאמרינן במס' שבת (דף צו:): אמר ראוין הללו כו'. מדכתיב התם מה טובו אהליך קדייק: סבר רמי בר חמא למימר. דמאי דקתני היה קטן לא יעשנו גדול היינו דאי הוה פתח בר ד' אמות רחב לא ירחיבנו לח' אמות דקמפסיד לבעלי החצר דקשקיל השתא תמני אמות בחצר כנגד כל הפתח באורך ארבע אמות רחוק מן הפתח כדאמרינן בפרק ראשון (לעיל יא.) היה רחב שמנה נוטל שמנה אמות באורך החצר כנגד רוחב כל הפתח ואילו מעיקרא לא הוה שקיל אלא ארבע אמות אבל לצניעותא לא הוה חייש רמי בר חמא דכי היכי דמצטנעי מפתח קטן מצטנעי מפתח גדול: בר תרתי. דשקיל נמי ד' אמות בחצר כבר ארבעי כדאמרי' נותן לכל פתח ארבע אמות: לישוייה בר ארבעי. דלא מפסיד לחבריה מידי דמעיקרא נמי הוה שקיל ד' אמות בחצר: לישוייה תרין בני ארבעי. דהשתא נמי לא שקיל אלא תמני בחצר כמעיקרא ולאיצטנועי נמי לא חיישינן דמה לי ח' אמות בפתח אחד מה לי ח' אמות חלוקות לב' פתחים בשני מקומות מ''מ ח' אמות יש לו פתוחות לחצר: בחד פיתחא מצינא איצטנועי. כשהוא נעול יכולני להשתמש בחצר א''נ להשתמש שלא כנגדו אבל בשני פתחים לא מצינא לאיצטנועי כל כך דאפי' אם האחד נעול השני יהיה פתוח: סוף סוף הא בעית איצטנועי מבני רה''ר. שרואין בביתך דרך פתח הבית ורוכבי סוסים וגמלים רואין בתוך חלונותיו: מתני' אין עושין חלל תחת רה''ר. ואע''ג דמקבל עליה כל היזקא דאתי מחמתיה שאין רצונם של בני אדם ליזוק ולירד לדין על עסקי ממונו ומפרש ואזיל מה הוא אותו חלל בורות שיחין ומערות: ר''א מתיר. אלא שיכסהו כיסוי חזק כדי שתהא עגלה מהלכת דר''א אזל בתר השתא ולא חייש לשמא היום ולמחר יכלה הכיסוי ויפול והכי אמרינן בבבא קמא (דף נב:): זיזין. קורות קטנות: גזוזטראות. קורות גדולות הבולטות מן הבית לחוץ ואיכא למיחש פן יכשלו בהם בני רה''ר והלכך אין מוציאין דהא כל בני רה''ר ליתנהו גביה דלימחלו: כונס לתוך קרקע שלו. את כותלו ומניח מקרקעו לחוץ כשיעור הוצאת זיזין ומוציא: ובה זיזין וגזוזטראות. הבולטות לרשות הרבים: הרי זו בחזקתה. דטענינן ללוקח ואומרים אימר כונס לתוך שלו היה אבל המוכרה לו שהוציא הזיזין הוא היה צריך להביא עדים שכנס לתוך שלו או שיטעון שני חזקה החזקתי וכנסתי לתוך שלי דהויא לה חזקה שיש עמה טענה אבל לוקח לא צריך למיטען מידי אלא כך לקחתיה וא''צ לטעון היאך הוציא המוכר את הזיזין לחוץ לרה''ר דטוענין ליורש וטוענין ללוקח: גמ' ורבנן. דאסרי סברי לא אזלינן בתר השתא וחיישינן משום דזימנין דמתליע מתוכו ויפחות ולאו אדעתיה דעובר ברה''ר ויעבור ויפול: מפיק למבואה. מוציא למבואה והמבוי מקום הלוך כל בני החצירות הוא: הוו מעכבי עילויה בני רה''ר. שנופיו מזיקין לגמל ורוכבו: (רש"י)

 תוספות  לקח בית בחצר אחרת לא יפתחנה לחצר השותפין. פירוש אפילו לביתו כדי שלא יכנס ממנו לחצר השותפין: ראוין הללו שתשרה שכינה עליהם. מסיפיה דקרא דריש דכתיב ותהי עליו רוח אלהים: (תוספות)


דף ס - ב

זיל האידנא ותא למחר בליליא שדר קצייה לההוא דידיה למחר אתא לקמיה א''ל זיל קוץ א''ל הא מר נמי אית ליה א''ל זיל חזי אי קוץ דידי קוץ דידך אי לא קוץ דידי לא תקוץ את מעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר מעיקרא סבר ניחא להו לבני רה''ר דיתבי בטוליה כיון דחזא דקא מעכבי שדר קצייה ולימא ליה זיל קוץ דידך והדר אקוץ דידי משום דריש לקיש דאמר {צפניה ב-א} התקוששו וקושו קשוט עצמך ואח''כ קשוט אחרים: אבל אם רצה כונס לתוך שלו ומוציא: איבעיא להו כנס ולא הוציא מהו שיחזור ויוציא ר' יוחנן אמר כנס מוציא וריש לקיש אמר כנס אינו מוציא א''ל רבי יעקב לר' ירמיה בר תחליפא אסברה לך להוציא כ''ע לא פליגי דמוציא כי פליגי להחזיר כתלים למקומן ואיפכא איתמר ר' יוחנן אמר אינו מחזיר וריש לקיש אמר מחזיר ר' יוחנן אמר אינו מחזיר משום דרב יהודה דאמר רב יהודה מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו וריש לקיש אמר מחזיר הני מילי היכא דליכא רווחא הכא הא איכא רווחא: לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות הרי היא בחזקתה: אמר רב הונא נפלה חוזר ובונה אותה מיתיבי אין מסיידין ואין מכיירין ואין מפייחין בזמן הזה לקח חצר מסוידת מכוירת מפויחת הרי זו בחזקתה נפלה אינו חוזר ובונה אותה איסורא שאני ת''ר לא יסוד אדם את ביתו בסיד ואם עירב בו חול או תבן מותר ר''י אומר עירב בו חול הרי זה טרכסיד ואסור תבן מותר ת''ר כשחרב הבית בשניה רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין נטפל להן ר' יהושע אמר להן בני מפני מה אי אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין אמרו לו נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח ועכשיו בטל נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח ועכשיו בטל אמר להם א''כ לחם לא נאכל שכבר בטלו מנחות אפשר בפירות פירות לא נאכל שכבר בטלו בכורים אפשר בפירות אחרים מים לא נשתה שכבר בטל ניסוך המים שתקו אמר להן בני בואו ואומר לכם שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר שכבר נגזרה גזרה ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר שאין גוזרין גזירה על הצבור אא''כ רוב צבור יכולין לעמוד בה דכתיב {מלאכי ג-ט} במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כולו אלא כך אמרו חכמים סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט וכמה אמר רב יוסף אמה על אמה אמר רב חסדא כנגד הפתח עושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר דבר מועט מאי היא אמר רב פפא כסא דהרסנא עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט מאי היא אמר רב בת צדעא שנאמר {תהילים קלז-ה} אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי וגו' מאי על ראש שמחתי אמר רב יצחק זה אפר מקלה שבראש חתנים א''ל רב פפא לאביי היכא מנח לה במקום תפילין שנאמר {ישעיה סא-ג} לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה שנאמר {ישעיה סו-י} שמחו את ירושלים וגו' תניא אמר ר' ישמעאל בן אלישע מיום שחרב בית המקדש דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לאכול בשר ולא לשתות יין אלא אין גוזרין גזרה על הצבור אא''כ רוב צבור יכולין לעמוד בה ומיום שפשטה מלכות הרשעה שגוזרת עלינו גזירות רעות וקשות ומבטלת ממנו תורה ומצות ואין מנחת אותנו ליכנס לשבוע הבן ואמרי לה לישוע הבן דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אשה ולהוליד בנים ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו אלא הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין:

 רש"י  זיל האידנא. שהיה רוצה לקשט עצמו תחלה כדלקמן: אי קוץ דידי. אם שלי קצוץ כבר: כיון דחזא דמעכבי. הבין שבשביל כבודו שותקין על שלו: ולימא ליה זיל קוץ כו'. ואמאי א''ל זיל האידנא כו': התקוששו. הסר קש מבין עיניך תחלה כמו לקושש קש (שמות ה) כלומר קשוט עצמך: איבעיא להו כנס. לתוך שלו ולא הוציא עכשיו זיזין מהו שיחזור ויוציא לאחר זמן מי אמרינן דויתרה לבני רה''ר ואבד כחו או לא: וריש לקיש אמר כנס אינו מוציא. קס''ד לא יוציא עוד זיזין דאבד כחו: ואיפכא איתמר. דמוקמינן לרבי יוחנן כר''י דהלכתא כוותיה וקי''ל כרב יהודה בהך: מצר. שבין שתי שדות שהחזיקו בו והכא נמי הרי החזיקו בהך כניסה: איכא רווחא. כשיחזיר כתלים למקומן אכתי איכא כל רוחב רה''ר וסתם רה''ר מרווח הוא: ה''ג אמר רב הונא נפלה כו'. אי נמי ואם נפלה ולא גרס שאם נפלה: חוזר ובונה אותה. להוציא זיזין כבתחלה: אין מסיידין. בית משום אבל בית המקדש: ואין מכיירין. צורות שצר בסיד וי''מ דהיינו נמי סיוד אלא שהכיור לבן יותר: מפייחין. צורות של מיני צבעונים: נפלה אינו חוזר כו'. אלמא כל בנין שאינו רשאי לעשות בתחלה אם היה לו ונפל אינו חוזר ובונה וגבי הוצאת זיזין לרה''ר נמי כיון דאי אפשר להוציא בתחלה אם נפל אינו חוזר ומוציא: איסורא שאני. מהיזיקא: חול או תבן. מכהה לבנונו: טרכסיד. בנין חזק וטוב ואף על פי שמשחיר קצת אסור: אפשר בפירות. ויפה אמרת ונפרוש גם מן הלחם: בפירות אחרים. שאין מביאים ביכורים אלא מז' המינין: שכבר נגזרה גזירה. חורבן ונתחייבנו להתאבל דכתיב שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה (ישעיה סו): במארה אתם נארים. קבלתם עליכם בגזירת ארור להביא המעשר אל בית האוצר כדכתיב במלאכי הביאו את כל המעשר וגו' ואעפ''כ ואותי אתם קובעים אתם גוזלים את המעשר ואת התרומה כדכתיב התם ואמרתם במה קבענוך המעשר והתרומה: הגוי כולו. כלומר וכל הקהל כולו קיבלו את הגזירה ומסתמא אם לא היו כולן יכולין לעמוד בה לא היו מסכימין ורובן ככולן אלמא לא חשיבא גזירה אא''כ רובן יכולין לעמוד בה: אלא כך אמרו חכמים כו'. מסקנא דמילתיה דרבי יהושע היא: כסא דהרסנא. קערה של מאכל דגים מטוגנין בשמנן בסולת: בת צידעא. טנפ''ל שרגילות לסוד שם ולהשיר שערן: שנאמר אם אשכחך וגו'. אכולהו קאי: אפר מקלה. אפר הכירה השרופה באש קרוי כן ומשום דאיכא אפר פרה נמי הוצרך לפרש כן: פאר תחת אפר. מכלל שהיו רגילין ליתן אפר במקום פאר דהיינו תפילין כדכתיב פארך חבוש עליך (יחזקאל כד): לשבוע הבן. מילה שהיא לסוף ז': ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו. בענין טוב ולא ע''י עובדי כוכבים ומצות לא יבטלו עוד: אלא הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין. במה שלוקחין נשים שאינם סבורים שיש איסור בדבר: ואל יהיו מזידין. דמשום דלא יוכלו לעמוד בה יבטלוה ונמצאו מזידין הלכך לא גזרינן: (רש"י)

 תוספות  נפלה אינו חוזר ובונה אותה. השתא ס''ד דבית שבנה בזמן שבהמ''ק קיים ונפלה חוזר ובונה וכשלקח חצר המסוידת הרי זו בחזקתה דכל זמן שהיא קיימת יש לנו לתלות שבהיתר עשה בזמן שבהמ''ק קיים אבל כשנפלה תלינן שבאיסור נעשית לאחר חורבן ומש''ה פריך ארב הונא אמאי חוזר ובונה אותה כיון דנפלה אית לן למיתלי שבאיסור הוציא ומשני איסורא שאני דאפי' ודאי נבנה בהיתר כי נפלה אסור לבנותה ולסייד: מים לא נשתה [וכו'] שתקו. וא''ת אמאי לא אהדרו דאפשר במי בורות דפסולין לניסוך כדמשמע בסוכה (דף מח.) ואומר ר''י דדבר דהוי ממין שעושין בו ניסוך חשיב כמו דבר עצמו דאי לאו הכי תקשה דישתו יין מבושל דפסול לנסכים ואין להקשות דאפשר במי תותים ויין תפוחים שלא היו יכולין לסבול שלא לשתות בלא מים: דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא נשים. תימה הכתיב פרו ורבו ושמא על אותן שכבר קיימו פריה ורביה קאמר והיינו זרעו של אברהם כלה שלא יוליד אלא בן ובת: מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. בדבר שאין ידוע אם יקבלו כשנמחה בהן אם לאו צריך למחות כדמוכח בפ' במה [בהמה] (שבת דף נה. ושם ד''ה ואע''ג) דאמרה מדת הדין אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי ונענשו אבל בדבר שאנו יודעים בבירור שלא יקבלו אמרינן מוטב שיהיו שוגגין וכו': (תוספות)


פרק רביעי - המוכר את הבית



דף סא - א

מתני' המוכר את הבית לא מכר יציע ואע''פ שהיא פתוחה לתוכו ולא את החדר שלפנים הימנו ולא את הגג בזמן שיש לו מעקה גבוה עשרה טפחים ר' יהודה אומר אם יש לו צורת פתח אע''פ שאינו גבוה י' טפחים אינו מכור: גמ' מאי יציע הכא תרגימו אפתא רב יוסף אמר בדקא חלילה למאן דאמר אפתא לא מזדבנא כ''ש בדקא חלילה לא מזדבנא למ''ד בדקא חלילה אבל אפתא מזדבנא תאני רב יוסף שלש שמות יש לו יציע צלע תא יציע דכתיב {מלכים א ו-ו} היציע התחתונה חמש באמה רחבה צלע דכתיב {יחזקאל מא-ו} והצלעות צלע אל צלע שלש ושלשים פעמים תא דכתיב {יחזקאל מ-ז} והתא קנה אחד אורך וקנה אחד רחב ובין התאים חמש אמות ואי בעית אימא מהכא כותל ההיכל שש והתא שש כותל התא חמש אמר מר זוטרא והוא דהוי ארבע אמות אמר ליה רבינא למר זוטרא לדידך דאמרת עד דהוי ארבע אמות אלא מעתה גבי בור דתנן לא את הבור ולא את הדות אף על פי שכתב לו עומקא ורומא ה''נ אי הוו ארבע אמות אין אי לא לא הכי השתא התם הא תשמישתא לחוד והא תשמישתא לחוד הכא אידי ואידי חדא תשמישתא היא אי הוי ד' אמות חשיב ואי לא לא חשיב: ולא את החדר שלפנים הימנו: השתא יציע לא מיזדבן חדר מיבעיא

 רש"י  מתני' המוכר את הבית. סתם: היציע. בגמרא מפרש ואינו בכלל בית אע''פ שפתוח היציע לתוכו של בית דאיכא למימר דכיון דתשמישו לבית מכרו עם הבית אפ''ה אינו מכור: ולא את החדר. אע''פ שהוא לפנים מן הבית ופתוח לתוכו ודריסתם לבית דכיון דאין תשמישו כשל בית שאינו עשוי אלא להצניע שם חפציו לשמור כמין תיבה הלכך אינו בכלל בית: בזמן שיש לו מעקה כו'. הוי חשוב בפני עצמו ולא בטיל אגב בית: גמ' אפתא. אפנטמ''ן בנין נמוך אצל הבית מצדו או מאחוריו: בדק חלילה. איהו נמי כמין אפתא סמוך לבית אלא שעשוי חלונות חלונות לנוי לודר''ש בלע''ז והיינו לשון חלילה על שם שכתליו חלול כל סביביה ועשוי חלונות כן נראה בעיני: כ''ש בדקא חלילה. דאינו מכור דאין תשמישו דומה לתשמישו של בית כלל שהרי לנוי עשוי ולהקר שם: אבל אפתא. שהוא סתום כבית דמי תשמישו לתשמיש דבית טפי ומזדבנא בכלל בית: היציע התחתונה וגו'. ג' היו זו על גב זו כו' וכל אחת ואחת מרחבת אמה מחברתה בשביל שהיו כונסין את החומה אמה להושיב ראשי קורות של תקרה המפסקת בין יציע ליציע כדכתיב כי מגרעות דהיינו כניסת החומה נתן לבית סביב לבלתי אחוז בקירות הבית כלומר שלא יצטרך לנקוב את קירות הבית לתחוב שם ראשי קורות: דכתיב. ביחזקאל: הצלעות צלע אל צלע וגו'. ופשטיה דקרא בתאים מיירי: קנה אחד אורך וגו'. היינו שש אמות שכן מדת הקנה כדמפרש ביחזקאל ואיציע התיכונה קאי דהויא שש אמות: ואיבעית אימא מהכא. נפקא לן דתא היינו בנין שאחורי בית דהיינו יציע דקחשיב תא אחורי ההיכל: כותל ההיכל שש כו'. משנה במסכת מדות דקחשיב אורך ההיכל מן המזרח למערב מאה אמה כותל האולם חמש כו' ומדקא חשיב תא לבסוף ש''מ היינו יציע: כותל ההיכל שש. עובי הכותל שאחורי בית קדשי הקדשים: והתא שש. חללו של תא מן המזרח למערב: וכותל התא. כותל מערבי שלו עביו חמש: אמר מר זוטרא. הא דתנן לא מכר את היציע והוא דאיכא ד' אמות על ד' אמות חשוב בפני עצמו ואי לא לא: לא את הבור. סיפא דמתני' דהמוכר את הבית לא מכר את היציע היא וקאמר דגם את הבור ואת הדות אינו בכלל בית: בור. בחפירה דות בבנין: אע''פ שכתב לו. בית זה אני מוכר לך ועומקה ורומה דלא אתא לרבויי אלא עליות ומעקה וקרקעית הבית שאם רצה מוכר לחפור תחת הבית לוקח מעכב עליו: ה''נ. גבי בור ודות אי הוי ד' אמות אינן מכור ואי לא לא חשיב בפני עצמו ומזדבן בהדי בית בתמיה והלא סתם בור לא הוי ארבע אמות רוחב דבור קצר הוא: בור ודות תשמישתיה לחוד. שעמוקים הם ותשמישן למים ובית תשמישתא לחוד לפיכך אינו בכלל בית אע''ג דלא הוי ד' אמות אבל יציע ובית חדא תשמישתא הוי הוא מקום דירה: לא חשיב. ובטיל לגבי בית: השתא יציע. שתשמישתה שוה לגמרי לשל בית אמרת לא מיזדבן להדי בית: חדר. העשוי לשמירת ממונו ואין דומה התשמיש לשל בית לא כל שכן ואמאי איצטריך למיהדר ולמיתניה: (רש"י)

 תוספות  מתני' המוכר את הבית. תני רב יוסף ג' שמות יש לה יציע צלע ותא. איציע דקרא קאי דיציע דמתני' כבר פירש רב יוסף גופיה דהוי בדקא חלילה ויציע דבהמ''ק לא מצינו בשום מקום שהיה עשוי כמין חלונות: והצלעות צלע אל צלע. וכתיב בהאי קרא ולא היו אוחזים בקירות הבית ובקרא דיציע כתיב לבלתי אחוז בקירות הבית ש''מ דצלע ויציע חד הוא: ואיבעית אימא מהכא כותל ההיכל שש. תימה לר''ת ולר''י דבתר קרא מייתי משנה דהוי כמו יהודה ועוד לקרא בפ''ק דקדושין (דף ו.) ואומר ר''י דהתם לא קפיד אלא אלשון ועוד אבל הכא דלא קאמר ועוד אתי שפיר וכענין זה מצינו בכמה מקומות (ב''ק דף צב:) דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים ושנוי במשנה: והתא שש. בתיכונה איירי דאותה היתה שש אבל תחתונה לא היתה אלא חמש כדכתיב והיציע התחתונה חמש באמה רחבה וגו' ונראה דלכך לא נקט התחתונה משום דכנגד התחתונה היה כותל ההיכל עביו שבע אע''פ שכותל מזרחי של היכל שלא היה בו תאים היה שש עביו למעלה ולמטה שאר כתלי ההיכל שהיו בהן מגרעות היו למטה עבין ז' וכנגד התיכונה עביו שש כי המגרעת היא אמה ולכך התיכונה רחבה מן התחתונה אמה ולכך נקט תיכונה משום דניחא ליה למינקט בכותל היכל מערב שש כמו שמונה התם בכותל מזרח ואם הוה נקט בתחתונה הוה צריך למימר כותל היכל שבע והתא חמש וניחא ליה למינקט שש במערב כמו במזרח ועוד נראה לר''י דהמגרעות היו בין בכותל ההיכל בין בשלשה כותלי התא והמגרעת היתה חצי אמה מכל צד והיתה כותל ההיכל מלמטה שש ומחצה וכנגד התיכונה שש והשתא ניחא דכל התאים היו מרובעים התחתונה חמש על חמש והתיכונה שש על שש והעליונה שבע על שבע והא דתנן במס' מדות (פ''ד מ''ד) התחתונה רחבה ה' ורובד שש אמצעית שש ורובד שבע המגרעת קרי. רובד לפי שהוא כעין שורה בולטת דרובד היינו שורה כדתנן במסכת תמיד (פ''א מ''א) בית גדול היה ומוקף רובד של אבן ומפרש בגמ' דהיינו איצטוותא ועוד יש לפרש דבבית שני היתה יציע התחתונה שש והיה חלוק מבית ראשון כמו שמצינו שחלוקין תאים שלעתיד במשכן דיחזקאל דכתיב התם ורוחב הצלע ד' אמות ה''נ שמא כך היו חלוקין מבית ראשון ומצינא למימר דחשיב שפיר מלמטה: (תוספות)


דף סא - ב

לא צריכא דאע''ג דמצר ליה מצרי אבראי כדרב נחמן דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה המוכר בית לחבירו בבירה גדולה אע''פ שמצר לו מצרים החיצונים מצרים הרחיב לו היכי דמי אילימא דקרו ליה לבית בית ולבירה בירה פשיטא בית זבין ליה בירה לא זבין ליה אלא דלבירה נמי קרו לה בית כוליה זבין ליה לא צריכא דרובא קרו ליה לבית בית לבירה בירה ואיכא נמי דלבירה קרו ליה בית מהו דתימא כוליה זבין ליה קמ''ל מדהוה ליה למכתב ולא שיירית בזביני אלין כלום ולא כתב שמע מינה שיורי שייר ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה המוכר שדה לחבירו בבקעה גדולה אע''פ שמצר לו מצרים החיצונים מצרים הרחיב לו היכי דמי אילימא דקרו ליה לשדה שדה ולבקעה בקעה פשיטא שדה זבין ליה בקעה לא זבין ליה ואלא דלבקעה נמי קרו לה שדה כולה זבין ליה לא צריכא דאיכא דלשדה קרו ליה שדה ולבקעה בקעה ואיכא נמי דלבקעה קרו לה שדה מהו דתימא כוליה זבין ליה קמ''ל מדהוה ליה למכתב ליה לא שיירית בזביני אלין קדמי כלום ולא כתב ליה שמע מינה שיורי שייר וצריכא דאי אשמעינן בית משום דהא תשמישתא לחוד והא תשמישתא לחוד אבל בקעה דכולה חדא תשמישתא היא אימא כוליה זבין ליה ואי אשמעינן בקעה משום דלא הוה ליה למימצר ליה אבל בית דהוה ליה למימצר ליה ולא מצר ליה כוליה זבין ליה צריכא כמאן אזלא הא דאמר רב מרי (בריה) דבת שמואל (בר שילת משמיה דאביי האי מאן דמזבני ליה מידי לחבריה צריך למכתב ליה לא שיירית בזביני אלין קדמי כלום כמאן כרב נחמן אמר רבה בר אבוה ההוא דא''ל לחבריה ארעא דבי חייא מזבננא לך הואי ליה תרתי ארעתא דהוה מתקרין דבי חייא אמר רב אשי חדא אמר ליה תרתי לא א''ל ואי א''ל ארעתא סתמא מיעוט ארעתא שתים ואי א''ל כל ארעתא כל ארעתא דאית ליה לבר מבוסתני ופרדיסי ואי א''ל זיהרא אפי' בי בוסתני ופרדיסי לבר מבתי ועבדי

 רש"י  לא צריכא. למיתני לא מכר את החדר אלח דמצר לו מוכר ללוקח בשטר מכירה מצרים חיצונים שחוץ לחדר דסד''א מכר את החדר שהרי בתוך המצרים הוא קמ''ל מתני' דלא מכר אלא בית והאי דמצר חוץ לחדר וכתב ביתו של פלוני מן המערב מצרים הרחיב לו: כדרב נחמן. שלא ידע לפרש ולומר חדר שלי היא ממערבו של בית דאין זה מצר הניכר לאנשי העיר והלכך כתב מצרים הניכרים: בבירה גדולה. בית גדול הוא ופתוחין לו בתים סביבותיו ואין הבירה עשויה לתשמיש אלא לישיבה והילוך בני הבתים והכל בית אחד הוא כדכתיב הבירה אשר הכינותי (דה''א כט): המוכר בית לחבירו. וכגון שהיה עומד באחד מבתי הבירה ואמר לו בית זה אני מוכר לך: כוליה זבין ליה. דכיון דליכא דקרו לבית בית ולבירה בירה אלא כולה ביחד מיקריא בית איהו בית זבין ליה וקנה הכל: דאיכא דקרו לבית. שבבירה בית ולבירה עצמה קרו בירה: מהו דתימא. כיון דמצר ליה מיצרי בראי וכולה מיקריא בית כולה זבין ליה: קמ''ל. רב נחמן דלא אמרינן הכי: משום דהוה ליה למכתב. למוכר ולא שיירית בזביני אלין שבתוך ארבעה המצרים קדמי כלום שהרי כך תיקנו חכמים לכתוב בשביל שיש בני אדם שמרחיבין המצרים בשטר המכירה ואינם מוכרים כל מה שבתוך המצרים ואיהו לא כתב ליה ש''מ כו': בבקעה גדולה. שיש בה שדות הרבה והן שלו וכגון שהיה עומד באחד מן השדות ואמר לו שדי זו אני מוכר לך והדמים מודיעין ליכא למימר לא גבי בירה ולא גבי בקעה דהא אין אונאה לקרקעות: וצריכא. לאשמועינן גבי בירה ובקעה דמצרים הרחיב לו: משום דהא תשמישתא לחוד כו'. בית ובירה אין תשמישן שוה לפיכך אין בירה בכלל בית ואמרי' מצרים הרחיב לו אבל שדות שבבקעה שהכל עומד לחרישה אימא דכולה זבין דבקעה בכלל שדה: דלא הוה ליה למימכר. לחוד דלא ידע מוכר היאך ימצא שדה אחת בתוך שדותיו והלכך הוצרך להרחיב מצרים ולכתוב שדה ראובן מן המזרח ושדה שמעון מן המערב וכן לכל ד' רוחות אבל גבי בירה שעשויה בנינין משונין זה מזה בין ברוחב בין באורך בין בגובה ועובי הכתלים והיה יכול למצור ולכתוב אותו בית שעשוי כן וכן ממזרח וכן לכל רוח ורוח ומדלא עשה כן איכא למימר דכולה זבין צריכא: כמאן כרב נחמן אמר רבה בר אבוה. דמשום דס''ל דאמרינן בעלמא מצרים הרחיב לו הלכך תקינו לכתוב כן דלא ליטעון מוכר מצרים הרחבתי ויפסיד לוקח: ארעא דבי רבי חייא. שקנה מרבי חייא ארעא לשון יחיד אמר ליה ויטול הלוקח הפחותה שבשתיהן דיד בעל השטר על התחתונה ומפרש גמרא ואזיל: ואי א''ל. איניש לחבריה: ארעתא. מזביננא לך: בוסתני. גנות: ופרדסי. כרמים: זיהרא. כל הקרקעות קרויין כן: (רש"י)

 תוספות  לא צריכא אע''ג דמצר ליה מצרים אבראי. מספקא לר''י ביציע אי אמרינן נמי מצרים הרחיב לו ממשנה יתירה או שמא דוקא בחדר דתשמיש אחרינא הוא כדאמר הכא אבל יציע קנה: אלא דקרו לה לבירה נמי בית. פי' ריב''ם אלא דכולי עלמא כשמזכירין בית סתם כל הבירה משמע וכשרוצין להשכיר בית אחד בלא בירה צריכין לפרש ולומר בית אחד בלא בירה אני אומר א''כ אפי' לא מצר מצרים החיצונים כולה זבין ליה ומתוך לשון הקונטרס משמע נמי שרוצה לפרש כן ולפי' זה הא דכתיב בכל הספרים לבירה נמי בית היינו כמו שקורין לבירה בירה קורין נמי לבירה בית וקשה לר''י דא''כ ה''ל לשנויי לא צריכא דקרו נמי לבית בית וקרו כולי עלמא לבית בית ולבירה בית ואמאי איצטריך למימר דאיכא דקרו לבירה בירה פי' ולא בית ואיכא נמי דקרו לבירה בית ונראה לר''י דה''פ ואלא דקרו לבירה נמי בית כמו שקורין לבית בית כוליה זבין ליה כיון דמצר לו מצרים החיצונים ובתר הכי משני דלאו כולי עלמא קרו לבירה בית אלא איכא דקרו לבירה בירה ולא בית: שמע מינה שיורי שייר. וא''ת ונימא הדמים מודיעים כדקאמר ר' יהודה גבי מכר לו את הצמד בהמוכר את הספינה (לקמן דף עז:) הדבר ידוע שאין הצמד שוה מאתים כו' ה''נ נימא הדבר ידוע שאין הבית שוה כל כך אלא כל הבירה קאמר וי''ל דהכא כרבנן דר' יהודה דאמרי אין הדמים ראיה וההיא דריש המוכר פירות (לקמן דף צב.) דפריך וניחזי אי דמי רדיא לרדיא נפרש כשנגיע שם בע''ה ועוד אומר ר''י דשמעתין אתיא אפי' כר' יהודה דגבי קרקע לא שייכא הודעת דמים דפעמים קונה אדם קרקע הרבה יותר ממה שהיא שוה כדאמר בפ' מי שהיה נשוי (כתובות דף צא:) ההוא גברא דהוו מסקי. ביה אלפא זוזי כו' הוו ליה תרי אפדני זבן חדא בחמש מאה וחדא בחמש מאה אתא בע''ח וטרפה לחדא מינייהו הדר קא טריף לאידך שקל אלפא זוזי ואמר ליה אי שויא לך באלפא זוזא לחיי ואי לא שקול אלפא זוזי ואיסתלק ומה שפירש רבינו שמואל דלא שייך בקרקע הודעת דמים משום דאין אונאה בקרקעות אין נראה לר''י דזה אינו בשביל ששוה יותר דהא הקדשות ועבדים נמי אין להם אונאה אלא גזירת הכתוב הוא ושייך שפיר הודעת דמים ועוד דהא ביטול מקח יש להן: ארעתא תרתי משמע. והא דאמר בהשואל (ב''מ דף קג. ושם ד''ה פרדסי) האי מאן דמשאיל מרא לחבריה למירפק ביה פרדסי רפיק ביה כל פרדסי דאית ליה ולא אמר פרדסי תרתי משמע התם דרך הוא שמשאיל לו לכל מה שצריך אבל הכא בשביל שימכור אדם שתי שדות לא ימכור כל שדותיו וי''מ דהתם יד המשאיל על התחתונה דשואל מוחזק אבל הכא יד לוקח על התחתונה שהמוכר מוחזק ואין נראה לר''י דהתם נמי הואיל וסופה לחזור לבעליה הוי משאיל מוחזק כדאמר רב נחמן (שם דף קב:) קרקע בחזקת בעליה עומדת הואיל וסופה לחזור לבעליה ואין לומר דיש לחלק בין קרקע למטלטלין דאין חזקת השוכר חשובה בקרקע כמו במטלטלין כדאשכחן (לקמן דף צב.) גבי מוכר שור לחבירו ונמצא נגחן דאזלי בתר מוחזק במעות עתה אף על פי שתחלה היו של לוקח ולא אמרינן בחזקת בעלים הראשונים קיימא דאין נראה לחלק דהא מיירי התם רב נחמן אפילו בא בסוף החדש שנגמרה חזקתו שדר בה אפילו הכי מוקמן בחזקת בעלים וכן בהמקבל (ב''מ קי.) מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש פירות בחזקת אוכליהן ופריך אמאי לא מוקמן בחזקת בעלים אף על פי שהפירות כבר אכלן מלוה אם כן לא הוי טעמא משום דחזקת קרקע גרועה אלא משום דסופה לחזור וריב''ם מחלק בין פרדיסי לארעתא וה''נ אי אמר מקרקעי הוי אמר כל הקרקעות שיש לו כדמוכח לקמן במי שמת (דף קמח:): (תוספות)


דף סב - א

ואי אמר ליה נכסי אפילו בתי ועבדי מצר לו מצר אחד ארוך ומצר אחד קצר אמר רב לא קנה אלא כנגד הקצר אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב ויקנה כנגד ראש תור שתיק רב ומודה רב היכא דאיכא מצר ראובן ושמעון מחד גיסא ומצר לוי ויהודה מחד גיסא מדהוה ליה למכתב ליה דראובן כנגד לוי ודשמעון כנגד יהודה ולא כתב ליה שמע מינה כנגד ראש תור הוא דאמר ליה מצר ראובן מזרח ומערב ומצר שמעון צפון ודרום צריך למכתב ליה מצר ראובן רוחין תרין ומצר שמעון רוחין תרין איבעיא להו סיים לו את הקרנות מהו כמין גאם מהו

 רש"י  ואי אמר ליה נכסי אפילו בתי ועבדי. אבל מטלטלי לא עד דא''ל כל נכסיי: מצר לו. המוכר שדה לחבירו בשטר המכירה מצר מערבי ארוך מאה אמה ומצר מזרחי כנגדו קצר נ' אמה שלא הגיע אלא עד חצי השדה ומצר של צפון ודרום מימין ושמאל מן המזרח עד המערב כזה: אלא כנגד הקצר. כנגד מצר מזרחי יקנה דהיינו חצי השדה ומצר מערבי שהוא ארוך מצרים הרחיב לו דמצר שלם הוצרך לכתוב בשטר: ויקנה כנגד ראש תור. כלומר הא איכא למימר דדוקא כתב לו מצר מערב ארוך ומצר מזרח קצר היינו כדי לקנות מצר מערב מאה אמה באורך המצר ומצר מזרח חמשים אמה וה''ד כגון שיקנה כל השדה באלכסון כנגד ראשי השורות של מזרח ומערב כזה: ומודה רב. מקמי דאישתיק אבל בתר דאישתיק אודי בתרוייהו: היכא דאיכא מצר ראובן ושמעון מזרח ומצר לוי ויהודה כנגדן במערב. ורוחב השדה ק' אמה והוי מצר לוי כנגד ראובן נ' אמה וכן מצר יהודה כנגד שמעון נ' אמה וכתב לו בשטר מצר ראובן ושמעון מן המזרח ומצר יהודה מן המערב דהיינו מצר מערבי קצת ולוי לא הזכיר הכא מודה רב דיקנה כנגד ראש תור דאי הוה בעי מוכר להקנות כנגד הקצר הכי ה''ל למיכתב ושמעון כנגד (חצי) יהודה כלומר מצר מזרחי שהוא ארוך לא יקנה אלא יהודה כנגד שמעון דהיינו חצי השדה ומדלא כתב הכי ש''מ כנגד ראש תור קאמר ליה אבל לעיל במילתיה דרב מיירי כגון ראובן ושמעון מצר מזרחי ויהודה מצר מערב כנגד שניהן וכתב לו יהודה מצר מערב ושמעון מצר מזרח דהיינו אחד ארוך ואחד קצר התם לא קנה אלא כנגד הקצר דבע''כ מצר מערב הרחיב לו שלא יכול לפרש ושמעון כנגד חצי יהודה כי הכא שאין כותבין חצי מצר והוצרך לכתוב מצר שלם נראה דה''ג מדה''ל למיכתב ראובן כנגד לוי דמשמע שמצר לו מצר ראובן ושמעון ארוך ומצר לוי הוא הקצר אבל יהודה לא הזכיר ונראין כן הדברים להעמיד החסרון של מצר ביהודה האחרון ובפירושי ר' חננאל מרומא גרסינן מדה''ל למיכתב מצר לוי כנגד מצר ראובן וכיוצא בו מצר יהודה כנגד מצר שמעון ומשם יש ללמוד שכתוב בספרים שלהן מדהוה ליה למיכתב לוי כנגד ראובן ולא כתב כו' וכן עיקר: מצר ראובן מזרח ומערב כו'. המוכר שדה לחבירו ורוצה לכתוב מצריה ויש לשכנו ראובן ב' שדות אחת במזרח ואחת במערב (ולשמעון שכנו שתי שדות אחת בצפון ואחת בדרום) לא יכתוב לו סתם שדה זו שאני מוכר לך הרי היא בתוך שדות ראובן ושמעון דאתי למיפלג ליה באלכסון כזה ונמצא שנוטל אצל מצר ראובן ושמעון אבל כשכותב מצר ראובן רוחין תרתין ומצר שמעון רוחין תרתין הרי ארבע רוחות וכ''ש אם יכתוב לו בפירוש מצר ראובן מזרח ומערב מצר שמעון צפון ודרום דשפיר דמי: סיים לו את הקרנות. לשון סימן שהיו שדות הרבה של בני אדם מקיפין אותו ולא כתב אלא ארבע שדות של ד' קרנות השדה אבל ארכה ורחבה לא מצר כלל מי אמרינן אין דרך למכור קרנות השדה אלא כל השדה שבתוך הקרנות מכר לו דמש''ה סיים לו קרנותיו או דלמא לא מכר לו אלא תלם באלכסון מקרן לקרן שתי וערב כזה: כמין גאם. אות יונית ודומה לכ''ף כגון שמצר לו קרן דרומית מזרחית וקרן צפונית מערבית ונמצא שמצר תחלת כל רוח כזה אם תמצא לומר גבי סיים לו את הקרנות דלא קנה אלא כנגד הקרנות היינו משום דהתם לא סיים את הרוחות אבל הכא שמצר תחלת כל הרוחות כמי שמצר את כולן דמי וקנה הכל או דלמא לא קנה אלא באלכסון כזה: (רש"י)

 תוספות  ואי א''ל נכסי אפילו בתים ועבדים. אבל מטלטלין לא ואע''ג דאמר במי שמת (לקמן דף קנ:) כל נכסיי לפלוני גלימא איקרי נכסי לשון נכסיי שאני דמשמע ריבוי יותר מנכסי דהכא אבל אין לחלק משום דהתם אמר כל נכסי דא''כ הו''ל לחלק התם כדמחלק התם בין מטלטלי לכל מטלטלי ועוד י''ל דהתם מיירי במתנה דבעין יפה נותן והכא במכר: מצר אחד ארוך ומצר אחד קצר. ומיירי שמצר לכל ד' רוחות כדפי' הקונט' דאי לא מצר אלא מזרח ומערב ולא מצד צפון ודרום א''כ היכי קאמר ליה רב אסי וניקני כנגד ראש תור אדרבה ה''ל למפרך דלא ליקני אלא תלם אחד במזרח ותלם אחד במערב דהא אית ליה לרב אסי לקמן במצר לו מצר ראשון ושני ושלישי ומצר רביעי לא מצר לו דלא קנה אלא תלם אחד על פני כולו ומה שהקשה רבינו יצחק לפירוש הקונטרס אי מארבע רוחות מצר לו אמאי לא קנה אלא כנגד הקצר דאם כן אמאי מצר לו מצר רביעי לאו פירכא היא דמצינן למימר מצרים הרחיב לו: ומודה רב. פי' בקונטרס קודם ששתק משמע דבשתק מודה להו אע''ג דלקמן (עמוד ב) שתק (. רבא) לאביי אע''ג דלא הודה לו אלא שלא חש להשיבו הכא ליכא למימר הכי דרב כהנא ורב אסי הוו כמו תלמיד חבר לרב כדאמרי' (סנהדרין דף לו:) דלסבריה לא הוו צריכי וברוב מקומות רב מודה כששתק להם בפ''ק דב''ק (דף יא. ושם) גבי אין שמין לא לגנב ולא לגזלן דקאמרי' אדרבה מדאמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב דינא הכי ושתיק ש''מ שמין ולא אמר הא דשתיק משום דלא חש להשיב ובפ''ק דביצה (דף ו. ושם) גבי אפרוח שנולד ביו''ט דא''ל רב כהנא ורב אסי לרב וכי מה בין זה לעגל שנולד מן הטרפה ושתיק רב אמר רב יוסף מאי טעמא שתיק רב לימא להו הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים וכן באיזהו נשך (ב''מ דף סט:) גבי ספינה אמר רב אגרא ופגרא א''ל רב כהנא ורב אסי לרב אי אגרא לא פגרא אי פגרא לא אגרא שתיק רב אמר רב ששת מאי טעמא שתיק רב לא שמיע ליה הא דתניא כו' משמע בכל הנהו דלא מפני שלא חש להשיב שתק אלא מפני שהודה: מדהוה ליה למיכתב מצר שמעון כנגד יהודה. פירוש כנגד יהודה לבד ולא הו''ל למיכתב ראובן ומדכתב ראובן שמע מינה כנגד ראש תור קאמר ליה וגירסא זו אינה נראה דלמה ליה למינקט כה''ג דהשתא דלג לוי יהודה היה לו לדלג שהוא אחרון לכך גריס רשב''ם מדה''ל למיכתב ראובן כנגד לוי והשתא דלג יהודה ומ''מ קשיא לר''ת דהכי הוה ליה למימר מדלא הו''ל למיכתב שמעון וכתב שמע מינה כנגד ראש תור קאמר ליה ונראה לר''ת כגירסא ראשונה ולא קאי אעיקר מילתיה דרב דקאמר לא קנה אלא כנגד הקצר דא''כ הו''ל למימר מדלא הו''ל למיכתב ראובן אלא קאי אדיוק דכי היכי דקאמר רב דלא קנה אלא כנגד הקצר ה''נ אם מצר מצר ראובן ושמעון מצד מזרח ומצר לוי חצי שדה מצד מערב ואצל לוי קרקע עולם דמודה רב דקנה כנגד הארוך כיון שלא מצא מה למצור ואהא קאמר דהיכא דמוצא למצור כגון לוי ויהודה מן המערב מודה רב דלא קנה כנגד הארוך אם דלג יהודה וגרסינן מדהו''ל למיכתב יהודה כנגד שמעון דאי גרסינן שמעון כנגד יהודה הלשון דחוק ופי' מגומגם דלא קאי אדברי רב אלא אדיוק ואין להקשות אמאי לא קאמר גמרא מודה רב אעיקר דבריו כדפירש הקונטרס ולימא מדלא הו''ל למיכתב כי שמא לא חשש הגמרא לפרש זה דפשיטא דלא אמר הכא דלא קנה אלא כנגד הקצר דודאי לא מצר לו מצר שמעון בחנם ולא הוצרך לפרש אלא אמאי לא קנה כנגד הארוך כיון שמצר לו מצר שמעון: מצר ראובן לרוחין תרין. אע''פ שאם היה כותב לו קרקע שבין שדות ראובן ובין שדות שמעון לא היינו יכולין לומר שיקנה חצי שדה כזה דאם כן לא הוי בין שדות ראובן ושמעון (בזוית) ומיהו קאמר דקנה באלכסון מקרן לקרן דהויא בין שדות שמעון וראובן בזוית: כמין גאם. פירש ר''י מזרח ודרום דהיינו משתי רוחות וקשה לפירושו דאם כן אמאי צריך למיכתב לעיל מצר ראובן לרוחין תרין ומצר שמעון לרוחין תרין אי קני כמין גאם ופירוש הקונטרס נראה עיקר: (תוספות)


דף סב - ב

בסירוגין מהו תיקו מצר לו מצר ראשון ומצר שני ומצר שלישי ומצר רביעי לא מצר לו אמר רב קנה הכל חוץ ממצר רביעי ושמואל אמר אפי' מצר רביעי ורב אסי אמר לא קנה אלא תלם אחד על פני כולה סבר לה כרב דאמר שיורי שייר ומדשייר במצר שייר נמי בכולהי אמר רבא הלכתא קנה הכל חוץ ממצר רביעי ולא אמרן אלא דלא מבלע אבל מבלע קנה וכי לא מבלע נמי לא אמרן אלא דאיכא עליה ריכבא דדיקלא והוי תשעת קבין אבל ליכא עליה ריכבא דדיקלא ולא הוי תשעת קבין קנה מכלל דכי מובלע אע''ג דאיכא עליה ריכבא דדיקלא והוי תשעת קבין קנה איכא דאמרי אמר רבא הלכתא קנה הכל ואפילו מצר רביעי ולא אמרן אלא דמבלע אבל לא מבלע לא קני וכי מבלע נמי לא אמרן אלא דליכא עליה ריכבא דדיקלא ולא הוי תשעת קבין אבל איכא עליה ריכבא דדיקלא והוי תשעת קבין לא קנה מכלל דכי לא מובלע אף על גב דליכא עליה ריכבא דדיקלא ולא הוי תשעת קבין לא קני שמעינן מתרוייהו לישני דרבא דבשדה לא שייר ולא מידי ושמעינן נמי דהיכא דמבלע וליכא עליה ריכבא דדיקלא ולא הוי תשעת קבין קנה לא מבלע ואיכא עליה ריכבא דדיקלא והוי ט' קבין לא קנה מבלע ואיכא עליה לא מבלע וליכא עליה אתמר לה להאי גיסא ואתמר לה להאי גיסא שודא דדייני: אמר רבה פלגא דאית לי בארעא פלגא פלגא בארעא דאית לי ריבעא א''ל אביי מאי שנא הכי ומ''ש הכי אישתיק אמר אביי אנא סברי מדאישתיק קבולי קבלה ולא היא חזינא הנהו שטרי דנפקי מבי מר וכתיב בהו הכי פלגא דאית לי בארעא פלגא פלגא בארעא דאית לי ריבעא ואמר רבה מצר ארעא דמינה פלגא פלגא מצר ארעא דמינה פסיקא ט' קבין א''ל אביי מאי שנא הכי ומ''ש הכי אישתיק סבור מינה אידי ואידי פלגא

 רש"י  בסירוגין מהו. כגון שהיו מקיפין אותו שמונה בני אדם שנים לכל רוח ראובן ושמעון מן המזרח לוי ויהודה מן הצפון יששכר וזבולון מן המערב יוסף ובנימין מן הדרום וכתב ראובן מצר מזרח לוי מצר צפון יששכר מצר מערב יוסף מצר דרום אם תמצא לומר כמין גאם לא קנה אלא באלכסון היינו משום דדרך למכור תלם אחד בין ב' שדות אבל אין דרך למכור בסירוגין ורגלים לדבר דטורח היה לו לכתוב כולם ודלגם בסירוגין ליתן מצר בכל ד' רוחות או דלמא ה''נ לא מכר אלא כנגד אותן של מצר ובאלכסון כזה: קנה הכל. כל מה שמובלע בתוך ג' המצרים: חוץ ממצר ד'. התלם עצמו של מצר רביעי לא קנה דלהכי אהני מאי דלא כתב מצר רביעי: אפילו מצר רביעי. דהאי דלא כתביה משום דלא צריך: תלם אחד על פני כולה. אצל ג' המצרים כמין חי''ת: סבר לה. רב אסי כרב דאמר דהאי דלא כתביה משום דשיורי שייר לעצמו מן השדה ועדיפא דרב אסי מדרב דקסבר רב אסי מדשייריה למצר שייריה נמי לכולה שדה שכנגד המצר ומיהו אהני ג' מצרים שכתב לקנות פורתא דהיינו תלם אחד אצל המצרים: ולא אמרן. דלא קנה מצר רביעי אלא דלא מבלע בתוך שני המצרים שמכאן ומכאן אלא הולך על פני שניהם כזה: אבל מובלע כזה. קנה כל מה שיש בתוך המצרים: הכי גרסינן וכי לא מובלע נמי לא אמרן אלא בדאיכא עליה ריכבא דדיקלא והוי תשעת קבין אבל ליכא עליה ריכבא דדיקלא ולא הוי תשעת קבין אף על גב דלא מובלע נמי קנה מכלל דכי מובלע אע''ג דאיכא עליה ריכבא דדיקלא והוי ט' קבין קנה. ואמאי דקאמר רבא בהדיא חוץ ממצר רביעי קאי ואוקמה בדלא מובלע וקמפרש וכי לא מובלע נמי דאמרן לא קנה לא אמרן אלא דאיכא עליה הרכבת דקלים הנטועים שם אי נמי דהוי ההוא מצר תשעת קבין כשיעור שדה בפרק ראשון (לעיל דף יא.) דכיון דחשיב שייריה לעצמו וקדייק גמרא מכלל דברי דרבא אנו למדים מדאוקמיה להאי חוץ ממצר רביעי בתרתי לריעותא בדלא מובלע וכגון דאיכא עליה ריכבא דדיקלי מכלל דאי מובלע אע''ג דאיכא עליה ריכבא דדיקלי קנה דליכא אלא חדא לריעותא: איכא דאמרי כו' ואפי' מצר רביעי ולא אמרן אלא דמיבלע אבל לא מיבלע לא קני וכי מיבלע נמי לא אמרן אלא דליכא עליה ריכבא דדיקלא ולא הוי תשעת קבין אבל איכא כו' אע''ג דמיבלע נמי לא קנה מכלל דכי לא מיבלע אע''ג דליכא עליה כו' לא קני ה''ג לה. והכי פירושא מדאוקמה רבא להאי ואפי' מצר רביעי בתרתי לטיבותא בדמיבלע וליכא עליה מכלל דאי לא מיבלע אע''ג דליכא עליה כו' לא קנה משום דאיכא חדא לריעותא וקפסיק גמרא ושמעינן מהני תרי לישני דרבא כו' דאע''ג דפליגי כדלקמן בהכי מיהא לא פליגי וכן הלכה דבארעא לא שייר אלא במצר רביעי דהיינו כרב והיכא דמיבלע וליכא עליה קנה דאיכא תרתי לטיבותא והיכא דלא מיבלע ואיכא עליה כו' לא קנה דאיכא תרתי לריעותא מיבלע ואיכא עליה א''נ לא מיבלע וליכא עליה דהיינו חדא לטיבותא וחדא לריעותא אמרי לה בתרי לישני ואליבא דרבא ללישנא קמא קנה ללישנא בתרא לא קנה וקפסיק גמרא שודא דדייני השלכת הדיינין מאחר דמספקא לן נעביד שודא הכל לפי הענין שיראו הדיינין ויכירו המוכר עינו יפה או רעה הכל לפי אומד דעתם ומיהו בשאר מקומות דמספקא לן בתרי לישני הלכתא כמאן לא אמרינן שודא דדייני עד שיפרש כי הכא אלא המע''ה: אמר רבה. ראובן ושמעון שהיה להם שדה בשותפות ומכר ראובן את חלקו לאיניש מעלמא וכתב לו כן פלגא דאית לי בארעא כלומר החצי שיש לי בשדה זו אני מוכר לך: פלגא. כלומר כל חצי השדה מכר ולא שייר לעצמו כלום אבל אם כתב לו פלגא בארעא דאית לי אני מוכר לך: ריבעא. זבין ליה רביע השדה דהיינו חצי חלקו דהכי קאמר ליה החצי אני מוכר לך מקרקע שלי נמצא מחצי השדה שיש לו מכר החצי דהיינו רביע בל השדה: א''ל אביי מאי שנא הכי כו'. כי היכי דפלגא דאית לי בארעא פלגא הכי נמי פלגא בארעא דאית לי פלגא דהכי משמע פלגא אני מוכר לך בהך ארעא והאי דמסיים דאית לי אמאי דקאמר פלגא קאי כלומר אותו חצי שיש לי אמרתי לך למכור: מבי מר. רבה וכתיב הכי בהנהו שטרי מכירה פלגא דאית לי בארעא פלגא כו' כלומר אותו שטר שהיה כתוב בראשו איך פלוני אמר לנו הוו עדים שאני מוכר לפלוני פלגא דאית לי בארעא היה מוכיח בסופו שפלגא היה מוכר לו שכך היה כתוב וקנה פלוני מן פלוני חצי השדה בכך וכך ממון ואותו שכתוב בו פלגא בארעא דאית לי היה מפרש בסוף השטר שהקנה לזה הלוקח רביע השדה: מצר ארעא דמינה פלגא פלגא. ראובן שהיה לו שדה ומכר מקצתו לשמעון לצד מערב ומצד מזרח עכב לעצמו ולא פירש כמה מכר וכמה שייר לעצמו אלא כך כתב המצרים שדה פלוני שאני מוכר לפלוני מצד מערב לוי ומצד מזרח ארעא דמינה פלגא הקרקע עצמה שהיא שלי שחלוקה ממנה זו שמכרתי הוא מצר מזרחי שלה פלגא מכר לו דהא קאמר דמינה פלגא דמשמע חלוקה לחצאין: דמינה פסיקא. משמע שדה הראויה לפסוק מהקרקע אחרת דהיינו לכל הפחות תשעה קבין כדתנן בפ' ראשון (לעיל יא.) אין חולקין את החצר כו' (רש"י)

 תוספות  איתמר להאי גיסא ואיתמר להאי גיסא שודא. אע''ג דבעלמא בכל דוכתי אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה ואוקי ממונא בחזקת מריה בין היכא דמספקא בעובדא היכי הוה כגון לעיל (דף לב:) דאמר דאיכא סהדי למר ואיכא סהדי למר היכא דקיימא ארעא תיקום בין מספקא לן בדינא כההיא דסוף השואל (ב''מ דף קב:) דמוקי שמואל למתני' באחד ששכר מרחץ בבא באמצע החדש לכך יחלוקו דמספקא לן אי תפוס לשון ראשון או אחרון אבל בא בתחלת החדש כולו למשכיר בסוף החדש כולו לשוכר דהמע''ה אלא שכאן נראה לחכמים לעשות שודא וגבי קדשה בעשרים ונתן לה ל' חצאין בפ' מי שמת (לקמן דף קמה.) דמספקא לן לרבי יוסי אי קדושין לטיבועין ניתנו אי לאו ואין מונה לה בכסף כתובה מכסף קדושין אלא מחצה והיינו חולקין ולא בעי למימר המע''ה אע''ג דמסתמא לא סבר כסומכוס דלית הלכתא הכי ועוד דאוקי שמואל מתני' דסוף השואל דאיירי בה ר' יוסי בבא באמצע החדש היינו כרבנן דסומכוס וכן לרב אסי בפ''ק דבבא קמא (דף ט. ושם) גבי אחין שחלקו ובא בעל חוב וטרף חלקו של אחד מהן דאמרינן נוטל רביע בקרקע כו' דמספקא ליה אי כיורשים אי כלקוחות דמו וחולקין ולא אמר המע''ה וביש נוחלין (לקמן דף קכד:) נמי גבי בכור שאינו נוטל פי שנים במלוה דהו''ל ראוי ובמלוה שעמו אמר התם (דף קכו.) דפליג משום דהמע''ה דמספקא לן אי גמר ומשעבד נכסיו כל כך שיהא אביו מוחזק כדי שיטול בהן פי שנים או לא וחולקים מספיקא וכן (ב''מ דף פג.) דדרו באגרא ואיתבר משלם פלגא מאי טעמא נפיש לחד וזוטר לתרי קרוב לפשיעה וקרוב לאונס בכל אלו היה נראה לחכמים שיחלוקו והיכא דלא מפרש גמרא מידי אית לן למימר המע''ה והיכא דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר וס''ל לדיין כחד מינייהו ועבד מאי דעבד עבד דהכי אמר בפרק כל הנשבעין (שבועות דף מח:) השתא דלא איתמר לא כמר ולא כמר דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד ואי מספקא לדיין כמאן הלכת' המע''ה: חזינא להנהו שטרי דכתב בהו פלגא דאית לי בארעא פלגא. כלומר היו מגבין פלגא פלגא בארעא דאית לי ריבעא היו מגבין אותו ריבעא: (תוספות)


דף סג - א

ולא היא דאמר רב יימר בר שלמיה לדידי מפרשא לי מיניה דאביי בין מצר ארעא דמינה פלגא ובין מצר ארעא דמינה פסיקא אי א''ל אלין מצרנהא פלגא לא א''ל אלין מצרנהא תשעה קבין: פשיטא אמר יחלוק פלוני בנכסי פלגא תנו חלק לפלוני בנכסי מאי אמר רבינא בר קיסי תא שמע דתניא האומר תנו חלק לפלוני בבור סומכוס אומר אין פחות מרביע לחבית אין פחות משמינית לקדרה אין פחות מי''ב לטפיח אין פחות מששה עשר תנו רבנן בן לוי שמכר שדה לישראל ואמר לו על מנת שמעשר ראשון שלי מעשר ראשון שלו ואם אמר לי ולבניי מת יתן לבניו ואם אמר לו כל זמן שהשדה זו בידך מכרה וחזר ולקחה אין לו עליו כלום אמאי אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כיון דאמר ליה על מנת שמעשר ראשון שלי שיורי שייריה למקום מעשר אמר ריש לקיש זאת אומרת המוכר בית לחבירו ואמר לו על מנת שדיוטא העליונה שלי דיוטא העליונה שלו

 רש"י  ולא את השדה עד שיהא בו ט' קבין לזה וט' קבין לזה פסיקא משמע מחותך ממנה המועט מן המרובה: אי אמר ליה ואלין מצרנהא. מצר מזרח ארעא דמינה פלגא מצר מערב פלוני וכן הולך וחושב כל המצרים והלכך האי ואלין מצרנהא יתור לשון הוא לייפות כחו ולקמן בשמעתין נמי חזינא יתור לשון טובא לייפות כח וה''ק אביי לעיל מאי שנא הכי ומאי שנא הכי הלא אין חילוק בין פלגא לפסיקא אלא זימנין אמרינן בתרוייהו פלגא בין פלגא בין פסיקא היכא דאמר ואלין מצרנהא וזימנין תשעה קבין היכא דלא אמר ואלין מצרנהא: פשיטא. שכיב מרע או כל המחלק נכסיו על פיו שאמר פלוני יחלוק בנכסי פלגא שקיל: תנו חלק לפלוני בנכסי מהו. מי אמרינן האי חלק לשון חלוקה הוא ופלגא קשקיל או חלק הראוי ליתן קאמר ובדעת ב''ד תלוי הדבר לשער בכמה הוי חלק ראוי ליתן ואע''ג דתניא בתוספתא (פרק ז) דהך בבא האומר תנו חלק לפלוני בנכסיי יירש עם הבנים איכא למימר הכא מיירי כגון דלית ליה בני ואע''ג דאית ליה יורשין בעלמא לא יהב דעתיה ליורשין אחרים וחלק הראוי ליתן או חצי נכסין קאמר א''נ הכא מיירי כגון דאמר תנו חלק לפלוני בני בנכסי והשאר נתונים לפלוני א''נ איכא למימר דלא הוה שמיע להו הך ברייתא דאי הוה שמיע להו הוו מייתי לה בבית המדרש ואיכא למימר רבנן היא דפליגי עליה דסומכוס אי נמי שמיעא להו ולא הוה סבירא להו משום דפליג סומכוס עלה כדלקמן וקיימא לן כסומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין דסתם לן תנא כוותיה בפרק שור שנגח (ארבעה ובפרק שור שנגח) את הפרה (ב''ק דף מו.): בבור. של מים מכונסים ואית דמוקמי לה בבור של יין ולא נהירא: סומכוס אומר אין פחות מרביע. סומכוס לטעמיה דאמר בפרק שור שנגח את הפרה חצי נזק לפרה ורביע לולד ומוקמינן לה בגמרא אליבא דסומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין והכא מספקינן ליה אי פלגא קאמר או חלק בעלמא משהו קאמר כגון רביעית הלוג הלכך אין לו למקבל מתנה מן הבור פחות מרביע ושמא יותר משום דאילו הוה מספקא לן בהאי נותן אם נתן לו פלגא או לא כלום היה לו ליטול מחצית של פלגא דהיינו רביע הבור משום ממון המוטל בספק חולקין דהא פלגא נמי מוטלת בספק אם יהבה ליה או לא הלכך יטול חציה של פלגא דהיינו רביע וכ''ש השתא דמספקא לן אי יהיב פלגא או רביעית הלוג דלא יטול פחות מרביע ורבינו חננאל פירש דאזדא סומכוס לטעמיה וכל הנך שיעורי דלקמן לחבית לקדירה לטפיח בקיאין היו בשיעורין הללו כמה צריך לכל אחד ופלגא דההוא שיעורא קמחייב סומכוס ליתן משום דממון המוטל בספק חולקין: לחבית אין פחות משמונה. כלומר אם אמר תנו חלק לפלוני בבור לחבית כדי למלאות חבית דהיינו להשקאת בהמותיו ולא להשקות שדותיו: אין פחות משמונה. בבור משום דחצי הבור צריך לחבית וכי קאמר חלק דלמא פלגא דחבית קאמר דהיינו רביע הבור או משהו קאמר הלכך יש לו חצי רביע דהיינו אחד משמונה ובשיטה זו יש לפרש כולם: לקדירה. תנו חלק לפלוני בבור לתקן מאכלו: אין פחות מי''ב. דהיינו רביע שיעור הראוי לקדירה משום דלמא פלגא קאמר וממון המוטל בספק חולקין: לטפיח. כלי קטן לשתות בו בני אדם והאי שיעורא זוטר מכולהו והלכך גבי תנו חלק לפלוני בנכסי יטול רביע דדלמא פלגא קאמר או דלמא שוה פרוטה קאמר וממון המוטל בספק חולקין ואית דמפרשי כל הנך שיעורי לפי אומד הדעת אין פחות מרביע דסתם נותן דעתו לרביע אין פחות משמונה דהכי הוי שיעור למלוי חבית להשקאת בהמות וכן כולם ולא נהירא לי: בן לוי שמכר. אורחא דמילתא נקט דדרך בן לוי המוכר שדות לישראל להתנות כך משום דלא מוזיל גביה משום האי תנאי מידי דזה נהנה וזה אינו חסר דבלאו הכי הוה יהיב האי לוקח להאי מעשר או לו או לאחר דהא אין לו בו אלא טובת הנאה והוא הדין לישראל המוכר שדהו לחבירו ואמר לו על מנת שהמעשר שלי הוא ליתנו לכל מי שארצה דהא השתא נמי יש לו בו טובת הנאה זו: מעשר ראשון שלו. וכדמפרש לקמן דכיון דאין אדם קונה דבר שלא בא לעולם שיורי שייר מקום מעשר הלכך מעשר ראשון שלו ואפילו אם מכרה הלוקח לאחר דזכותו של לוי אינו יכול למכור לאחר והכי מוכח לקמן: יתן לבניו אחריו. אבל אם לא פירש כן אינו מוריש בדבר זה זכותו לבניו דכיון דמשום יתור לשון הוא דאמרינן לקמן דשייר מקום מעשר די לנו אי אהני יתורא למאי שפירש דהיינו לעצמו: אין לו עליו כלום. דמשמכרה לאחר פקע ליה מקום המעשר ששייר לעצמו וכשחזר ולקחה מה מכר לו ראשון לשני כל זכות שבאה לידו דכי היכי דההוא לוקח שני זכה אפילו במקום מעשר הוא הדין לזה הלוקח ראשון הבא מכחו: אמאי. מעשר ראשון שלו הא אין אדם מקנה כו' (כרבנן דר''מ) מעשר זה עדיין עתיד ליזרע התבואה שיצאה ממנו אף ליחרש השדה תחלה: כיון דאמר ליה ע''מ כו'. כלומר כיון דעל תנאי מכר רוצה הוא שיתקיים התנאי דאין אדם מתנה על חנם ולדעת כן מכר שיקנה המעשר והלכך שייר בידו קרקע הראוי ליגדל בה המעשר וכמי שאמר לו שדה שלי אני מוכר לך לאריסות ע''מ שתטול ט' חלקים ואני אטול חלק עשירי ויש ספרים דגרסי' בהו בהדיא כיון דא''ל ע''מ שמעשר ראשון שלי כו' ואית דמפרשים דייתור לשון דע''מ קא דייק וכדאמרינן בעלמא (קדושין ח.) כל האומר ע''מ כאומר מעכשיו דמי וא''א להעמיד שיטת שמועה זו כן ובפ' מי שמת (לקמן דף קמח.) אמרי' דאם מכר דקל ואמר לו חוץ מפירותיו דשייר מקום פירותיו וה''נ אם אמר חוץ מן המעשר שייר מקום מעשר הלכך לאו בלשון דע''מ תליא מילתא אלא כיון דמתני והתנאי אינו מועיל אלא ע''י שיור אמרינן דשייר מקום: אמר ר''ל זאת אומרת. ברייתא זו דאשמעינן דכל תנאי שאינו לא מעלה ולא מוריד אא''כ שייר אמרינן שיורי שייר מקום לעצמו פורתא מינה שמעינן דהמוכר בית לחבירו ואמר לו ע''מ שהדיוטא העליונה שלי הדיוטא העליונה שלו הוא גג שיש לו מעקה גבוה י' דאמרינן במתניתין דאינו מכור עם הבית ותנאי זה אינו מועיל דבלאו הכי נמי הרי הוא של מוכר כדקתני במתניתין ולא את הגג כו' ולא היה צריך להתנות הלכך דיוטא העליונה שלו להוצאת זיזין כנגד רשותו של לוקח כדמפרש ואזיל הוא הדין אם אמר לו חוץ מדיוטא העליונה דשייר מקום בחצר להוצאת זיזין ואליבא דרב זביד כדאמרינן בפרק מי שמת: (רש"י)

 תוספות  אין פחות מרביע. דמספקא לן אי רוצה לומר חצי או כל שהוא וא''ת ומה מתנה היא דכל שהוא וי''ל דנותן רביעית הלוג או יותר אבל הגמרא אינו חושש להזכיר זה פסק רבינו שמואל בשמעתין דכל דאלים גבר דהלכה כסומכוס ונראה דאין הלכה כסומכוס כמו שפירשתי בחזקת הבתים (לעיל דף לה. ד''ה ומאי): על מנת שמעשר ראשון שלי כו'. הכא לא הוי כמו כהן המסייע בבית הגרנות (קדושין ו:) דקאמר מקום המעשר שיורי שייר והוי מעשר שלו לגמרי אלא שמכר לו כח זה שיוכל לעשר על חלקו: ואמאי והא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. [לא] הוה מצי לשנויי ר''מ היא דכי אמר ר''מ כגון פירות דקל דעבידי דאתו שהדקל בעולם והפירות גדלים מאליהן אבל הכא מי יימר דחרש וזרע ליה ואפילו חרש וזרע שמא לא תגדל התבואה כדאמרינן בפרק האומר בקדושין (דף סב:) אמר רבה לא אמר ר''א בן יעקב אלא בשחת שכבר גדלו הזרעים קצת אבל אגם שהן עדיין קטנים לא (ורבא) אמר אפי' באגם מ''מ תרוייהו מודו דהיכא דאין ניכרים כלל ולא יצאו חוץ לקרקע דלא קני ורבינו יצחק פירש דלא מצי מוקי לה כר' מאיר דאפילו ר''מ מודה דכל דבר שאינו בעולם דלא קנה כדאמרינן פרק קמא דגיטין (דף יג:) והכא קתני ואם אמר לי ולבניי מת נותן לבניו ואין נראה לר''י טעם זה דשמא לבניו שהן בעולם קאמר: על מנת שדיוטא עליונה שלי כו'. שאם רוצה להוציא זיזין מוציא פי' הקונטרס להוציא זיזין לחצר וקשה לר''ת הא לא איירי הכא במכירת החצר אלא במכירת בית והמוכר בית לא מכר חצר ומפרש ר''ת להוציא בה זיזין אם הוא בונה בנין בחצר ורוצה להניח על גבי דיוטא את הזיזין מניח אע''פ שמכביד את הכותל: (תוספות)


דף סג - ב

למאי הלכתא רב זביד אמר שאם רצה להוציא בה זיזין מוציא רב פפא אמר שאם רצה לבנות עלייה על גבה בונה בשלמא לרב זביד היינו דקתני זאת אומרת אלא לרב פפא מאי זאת אומרת קשיא: אמר רב דימי מנהרדעא האי מאן דמזבין ליה ביתא לחבריה אף על גב דכתב ליה עומקא ורומא צריך למכתב ליה קני לך מתהום ארעא ועד רום רקיעא מאי טעמא דעומקא ורומא בסתמא לא קני אהני עומקא ורומא למיקנא עומקא ורומא ואהני מתהום ארעא ועד רום רקיעא למיקנא בור ודות ומחילות לימא מסייע ליה ולא את הבור ולא את הדות אף על פי שכתב לו עומקא ורומא ואי סלקא דעתך בסתמא קני עומקא ורומא ליהני עומקא ורומא למיקנא בור ודות ומחילות דלא כתב ליה והא אע''פ שכתב לו קתני ה''ק אע''פ שלא כתב לו כמי שכתב דמי למיקנא עומקא ורומא למיקנא בור ודות ומחילות אי כתב ליה עומקא ורומא קני ואי לא כתב לא קני תא שמע ולא את הגג בזמן שיש לו מעקה גבוה עשרה טפחים

 רש"י  למאי הלכתא. אמר ר''ל דאהני תנאיה למיהוי דיוטא עליונה שלו בלאו הכי הוא שלו דהמוכר הבית לא מכר דיוטא העליונה: שאם רצה. מוכר להוציא זיזין מדיוטא עליונה כנגד חצר של לוקח שמכר לו זה הבית והחצר מוציא דלהכי אהני תנאיה והכי אמר ליה על מנת שתהא דיוטא העליונה שלי לגמרי לעשות בה חפצי אף להוציא ממנה זיזין כמתחילה קודם שמכרתי לך הבית והחצר דשייר בתנאי מקום בחצר כמו ששייר למעלה בשדה מקום מעשר דכל תנאי דלא מהני מאי דקאמר אהני מיהא לשייר מקום והיינו זאת אומרת דקאמר ר''ל ודוקא הוא אבל בנו אין לו רשות להוציא זיזין עד שיפרש לי ולבניי כדאמר לעיל גבי מעשר דכל מילתא דדייקינן מיתורא די לנו אי אהני יתורא לעצמו כמו שפירש ע''מ שמעשר ראשון שלי ה''נ אמרינן ע''מ שהדיוטא העליונה שלי אבל לבניו לא מהני תנאי המיותר: רב פפא אמר. כולי האי לא אהני תנאי לשייר מקום ממה שמכר אלא להכי אהני תנאי המיותר שאם רוצה לבנות דיוטא זו אם תפול על גביו של הבית בונה והכי הוה מסיק לקמן דאי נפלה הדר בני לה דאי הוה שתק ומכר הבית סתם היתה הדיוטא העליונה שלו כל ימי שיתקיים אבל אם תפול לא יחזור ויבננה ע''ג בית של זה דלהך דיוטא הוא דאשתעבד לו בית אבל לדיוטא אחרת לא משתעבד עד דא''ל בהדיא יתור לשון כדאמרינן נמי בפרק הבית והעלייה (ב''מ דף קטז:) אי דא''ל עלייה זו ונפלה אזלא לה ואי דא''ל סתם בעי למיגר ליה אחרינא ומסקנא לא צריכא דאמר ליה עלייה שעל גבי בית זה אני משכיר לך דהא שעבד בית לעלייה אבל בלא יתור מכי נפלה אזלא לה ולא יבנה אחרת וה''ק ע''מ שהדיוטא העליונה שלי לעולמים ואף אם תפול אחזור ואבננה והא דתנן (ב''מ דף קיז.) הבית והעלייה של שנים שנפלו וכו' אם אמר בעל העלייה לבעה''ב לבנות כו' התם בדחלקו זה נטל בית וזה נטל עלייה ודאתנו בהדדי להשתעבד בית לעלייה כל הימים ואפי' לא אתנו מסתמא ע''מ כן חלקו ולרב זביד אהני תנאה להוצאת זיזין ולא להדר בני לה הוצאת זיזין מסיק אדעתיה שהרי צריך לו מיד אבל להדר בני לה אם תפול לא מסיק אדעתיה לעתים רחוקות: בשלמא לרב זביד. דאוקי יתורא דתנאי להוצאת זיזין דהיינו שיור מקום בחצר דומיא דשיור מקום בשדה היינו דקתני במילתיה דר''ל זאת אומרת שהוצרך ר''ל ללמוד מן הברייתא דליהני יתורא לשיור מקום דמסברא לא הוה אמרינן דמשייר איניש לעצמו ממה שמוכר ואע''ג דקאמר יתורא: אלא לרב פפא מאי זאת אומרת. למה לו לר''ל לומר זאת אומרת לאשמועינן דאהני יתור לחזור ולבנות הדיוטא אם תפול בלא הברייתא נמי הוה ידעינן דאהני יתור תנאי שאינו צריך לטפויי מילתא או הא דרב פפא או שום דבר בעולם כדאמרינן במתני' (לקמן סד.) ומודה ר''ע בזמן שאמר לו חוץ מאלו שאין צריך ליקח לו דרך מהתם שמעינן דכל תנאי בלא צורך לטפויי מילתא קאתי ומברייתא לא שמעינן ליה טפי ממתני' ולעיל נמי אמרינן אי א''ל אלין מצרנהא קני פלגא והכי הו''ל למימר אמר ר''ל המוכר בית לחבירו ואמר לו ע''מ כו': האי מאן דמזבין ליה ביתא לחבריה. ומכר לו גם את הבור ואת הדות וצריך לו לכתוב בשטר המכירה כן אע''ג דכתב ליה בשטר עומקו ורומו של בית אני מוכר לך לא קנה בור ודות כדמפרש ואזיל דלא אהני מה שכתב עומקא ורומא אלא למיקני עומקו של בית כגון גוף הקרקע עצמו לחפור תחת קרקעית הבית אם ירצה שאם לא כתב לא הוי קני ליה מסתמא אלא הרי הוא של מוכר לחפור בורות שיחין ומערות מתחת קרקעית הבית אלא שלא יזיק לבעה''ב וגם אהני ליה למיקני רומא כגון גג שיש לו מעקה שהוא גבוה י' שאינו מכור מסתמא עם הבית כדקתני מתניתין וגם לקנות כל האויר עד לרקיע שאם ירצה לבנות בונה דמסתמא לא הוי קני ליה לוקח אלא הרי הוא של מוכר להוצאת זיזין או לבנות באויר וכגון שלא יכביד על ביתו של לוקח אבל למיקני בור ודות שאין תשמישן שוה לבית והלכך אינו בכלל עומקו ורומו של בית ולא קני ליה עד דכתב ליה מארעית תהומא משולי התהום עד לרקיע ואהני האי מארעית תהומא למיקני בור ודות ומחילות והאי עד רום רקיע לא מהני ליה מידי דמשכתב לו עומקא ורומא קני עד רום רקיע ולא איצטריך כלל אלא סוף דיבור הוא דלא מצי אמר מארעית תהומא עד שיפולי ביתא דמשמע דלא זבין ליה משיפולי הבית ולמעלה כלום: ה''ג מאי טעמא עומקא ורומא בסתמא לא קני. עד דמפרש עומקא ורומא והלכך לא אהני עומקא ורומא למהוי יתור לשון למקני בור ודות דלגופה איצטריך: אע''פ שכתב לו עומקא ורומא. אבור ודות קאי אבל אגג שיש לו מעקה גבוה י' לא קאי דאז ודאי אי כתב ליה עומקא ורומא קני ליה כדמוכח לקמיה: ואי ס''ד בסתמא. אע''פ שלא כתב עומקא ורומא קני עומקא ורומא א''כ עומקא ורומא שכתב מיותר הוא ותיהני למיקני בור ודות אלא לאו שמע מינה עומקא ורומא לגופיה איצטריך למיקני עומקא ורומא וליכא יתור לשון למיקני בור ודות עד דכתב ליה מארעית תהומא עד רום רקיע כרב דימי: ומשני דלא כתב ליה עומקא ורומא. הלכך לא קנה בור ודות אבל אי כתב ליה קני ואע''ג דלא כתב מארעית תהומא ודלא כרב דימי: ה''ק אע''פ שלא כתב לו. עומקא ורומא הרי הוא כמי שכתב לו כדי לקנות עומקא ורומא אבל למיקני בור ודות ומחילות כו' צריך לכתבו בפירוש להיות לו יתור לשון למיקני בור ודות דהא לגופיה לא צריך דמסתמא קני עומקא ורומא והכי משמע מתני' לא את הבור ולא את הדות אע''פ שכתב בשטר ונתרצה לו בשטר מכירה זו עומקא ורומא שהרי כתב לו בית זה אני מוכר לך ועומקא ורומא בכלל בית הוא אפ''ה לא קנה בור ודות דלאו בכלל בית הוא כעומקא ורומא: ת''ש ולא את הגג. סייעתא היא והך רישא בדלא כתב לו עומקא ורומא מיירי דהא לא קתני בה אע''פ שכתב לו עומקא ורומא אלא בסתמא מיירי ואפ''ה לא קנה גג שיש לו מעקה גבוה עשרה דהיינו בכלל רומא כדסלקא דעתך השתא: (רש"י)

 תוספות  שאם רצה לבנות עלייה על גבה. לאו על גבה ממש אלא דאי נפלה הדר בני לה כדמסיק לקמן אבל אם לא אמר ע''מ לא בני לה אע''ג דתנן (ב''מ דף קיז.) הבית והעלייה של שנים שנפלו ואמר בעה''ב לבעל העלייה לבנות כו' ואומר רבינו יצחק דוקא בעלייה דעדיפא וחשיבא טפי מדיוטא אבל דיוטא דלא חשיבא כולי האי לא יפה כחה כמו עלייה ובקונט' דחק בחנם לפרש בע''א: אהני מתהום ארעא ועד רום רקיעא למיקני בור ודות ומחילות. פי' בקונט' דעד רום רקיעא לא מהני מידי דמשכתב לו עומקא ורומא קני עד רום רקיעא ואפי' גג שיש לו מעקה גבוה י' טפחים והא דקתני במתני' אע''פ שכתב לו עומקא ורומא אבור ודות קאי ולא אגג ולא אצטריך עד רום רקיעא אלא סוף דיבור הוא דלא מצי למימר עד שיפולי ביתא וקשה לר''י דה''מ למימר רומא ועומקא עד ארעית תהומא לכן נראה לר''י דאגג נמי קאי דאע''ג דכתב ליה עומקא ורומא לא קני לגג שיש לו מעקה גבוה י''ט וה''מ למימר ואהני עד רום רקיעא למיקני גג שיש לו מעקה גבוה י' טפחים אלא דלא חש למינקט אלא גבי בור ודות וה''ה גג וכ''ש הוא ודחק ר''י לקיים פירוש הקונטרס דמדכתב עומקא ורומא קני גג ואהני עד רום רקיעא למיקני בור ודות שעל הגג שהיו רגילין לעשות מקואות על ראש הגג כמו שמצינו בפ''ק דיומא (דף יט.) על גג הפרווה ועל גג שער המים: תא שמע ולא.. את הגג. פי' הקונט' והך דרישא בלא כתב לו עומקא ורומא איירי דהא לא קתני בה אע''פ שכתב לו עומקא ורומא ובחנם פירש כן דאפילו הוה קאי ארישא הא אסיק לעיל למאי דבעי למימר בסתמא קני דה''ק אע''פ שלא כתב כמו שכתב דמי למיקני עומקא ורומא: (תוספות)


דף סד - א

ואי סלקא דעתך בסתמא קני עומקא ורומא כי גבוה עשרה טפחים מאי הוי כיון דגבוה עשרה טפחים חשיב א''ל רבינא לרב אשי תא שמע דאמר ריש לקיש זאת אומרת המוכר בית לחבירו ואמר לו על מנת שדיוטא העליונה שלי דיוטא העליונה שלו ואמרינן למאי הלכתא רב זביד אמר שאם רצה להוציא בה זיזין מוציא רב פפא אמר שאם רצה לבנות עלייה על גבה בונה ואי ס''ד בסתמא לא קני למה לי על מנת אהני ליה על מנת דאי נפיל הדר בני לה: מתני' לא את הבור ולא את הדות אע''פ שכתב לו עומקא ורומא וצריך ליקח לו דרך דברי ר' עקיבא וחכ''א אינו צריך ליקח לו דרך ומודה ר''ע בזמן שאמר לו חוץ מאלו שאין צריך ליקח דרך מכרן לאחר ר' עקיבא אומר אינו צריך ליקח לו דרך וחכ''א צריך ליקח לו דרך: גמ' יתיב רבינא וקא קשיא ליה היינו בור היינו דות א''ל רבא תוספאה לרבינא ת''ש דתניא אחד הבור ואחד הדות בקרקע אלא שהבור בחפירה והדות בבנין יתיב רב אשי וקא קשיא ליה היינו בור היינו דות א''ל מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי ת''ש דתניא אחד הבור ואחד הדות בקרקע אלא שהבור בחפירה והדות בבנין: וצריך ליקח לו דרך דברי ר''ע וחכ''א אינו צריך וכו': מאי לאו בהא קא מפלגי

 רש"י  ואי סלקא דעתך בסתמא קני עומקא ורומא. כדקפרכת לעיל: כי גבוה י' טפחים מאי הוי. אמאי לא קנה אלא לאו ש''מ דרומא מסתמא לא קני לא גג גבוה עשרה ולא אויר מי' ואילך והוא הדין דלא קני עומקא מסתמא כלל כרב דימי ומיהו גג שאין לו מעקה גבוה י' קני מסתמא להשתמש על הגג דאין זה בכלל רום אלא בכלל גוף הבית ממש כעליית הבית: ומדחינן גבוה עשרה חשיב בית בפני עצמו ולא מיבטיל לגבי בית בסתמא עד דמפרש עומקא ורומא אבל אויר הגג עד לרקיע דהיינו רומא והוא הדין לעומקא קני מסתמא: ת''ש דאמר ריש לקיש כו'. מדרב פפא מקשי אי אמרת בשלמא דמסתמא קני לוקח עומקא ורומא היינו דאהני תנאה דע''מ שהוא מיותר לכדרב פפא שאם רצה מוכר לבנות על גבי הדיוטא ולהגביה בניינין אחרים ברומו של בית בונה דאי לא אתני הוה קני ליה לוקח לרומא שעל גבי הדיוטא מסתמא דרומו של בית קונה בכ''מ מסתמא ואפי' היכא דאיכא דיוטא העליונה שהיא של מוכר אלא אי ס''ד דמסתמא לא קני לוקח רומא אלא של מוכר הוא ל''ל ע''מ מאי אהני תנאי המיותר בלא תנאיה נמי הוה קני מוכר לדיוטא העליונה ולרומו של בית ואם היה רוצה לבנות בונה וקס''ד דהאי מקשה דהכי איתיה לפירושה דמילתיה דרב פפא כדפרישית לה: ה''ג בפירוש רבינו חננאל דאי נפלה הדר בני לה. לעולם מסתמא לא קני לוקח רומא ודקאמרת ייתור תנאה ל''ל להכי אהני דאי נפלה דיוטא הדר בני לה וכדפרישית לעיל דרב פפא לאו בבנין ע''ג דיוטא איירי אלא בבנין דיוטא עצמה אם תפול כן נראה שיטת שמועה זאת בעיני ויש שיטות אחרות ואין בהן ממש: מתגי' אע''פ שכתב לו עומקא ורומא. כדאוקמה רב דימי בגמרא לעיל דעומקא ורומא בסתמא לא קני ואהני עומקא ורומא למיקני עומקא ורומא ולא למיקני בור ודות שתשמישן חלוק מן הבית שאינו עשוי אלא לשאוב ממנו מים: וצריך. המוכר ליקח ממנו דרך מן הלוקח לילך לבור ודות שלו דמוכר בעין יפה מוכר דברי ר''ע ורבנן סבירא להו דמוכר בעין רעה מוכר ושייר דרך לעצמו ממה שמכר: בזמן שאמר ליה חוץ מאלו. חוץ מבור ודות ותנאי שלא לצורך הוא שהרי אינן בכלל בית אלא לטפויי מילתא קאתי ושייר לו דרך ולרבנן לא אתא לטפויי כלל דבלאו הכי שייר לעצמו דרך ולרווחא דמילתא אמר כן שלא יאמר הלוקח כל הבית מכרת לי ולא עכבת דרך שאין כל מוכרין בקיאין בדינין והלכך פירש כל כך: מכרן. לבור ודות לאחר והבית עיכב לעצמו: רבי עקיבא אומר א''צ הלוקח ליקח לו דרך. לבור ודות שקנה דמוכר בעין יפה מכר לו: גמ' היינו בור והיינו דות. איזהו בור ואיזהו דות והלא אין היכר בין זה לזה ששניהן עמוקין בקרקע ויש בהן מים מכונסין ולמה לי למיתני תרתי: בחפירה. בקרקע קשה שמחזיק מים בלא בנין: בבנין. חופרין בור בעפר תיחוח ובונין לו כותל אבנים ומקרי דות והלכך אי תנא בור הוה אמינא ה''מ בור שהוא בחפירה אבל דות שהוא בבנין כעין הבית הרי הוא בכלל בית ואי תנא דות משום דבנין בפני עצמו הוא וחשיב אבל בור לא חשיב וליבטל גבי בית צריכא: (רש"י)

 תוספות  ואי סלקא דעתך בסתמא קני כי גבוה י' טפחים מאי הוי. פי' בקונ' אי בסתמא קני אויר שלמעלה מן הגג שהוא גבוה עשרה מן הגג וגם הבנין שלמטה ממנה יקנה והגג שבאמצע לא יקנה ואין סברא שיהא הפסק בקנינו וזה דחקו לרבינו שמואל לפרש דלא קאי אע''פ שכתב לו עומקא ורומא דמתניתין אגג דאי קאי אגג א''כ כי נמי בסתמא לא קני תקשי ליה הכי דכשכתב לו עומקא ורומא קני בנין שלמטה מן הגג ואויר שלמעלה והגג שבאמצע לא קני ומשני כיון דגבוה עשרה טפחים חשיב ולא קני ליה לגג אבל אויר שלמעלה קני וכך פירש הקונטרס וכן צריך לפרש דלא מצי למימר כיון דלא קני גג לא קני נמי אויר שלא יהא הפסק בקנינו דהא מוכח בסמוך בהדיא דאי אמר בסתמא קני רומא אפי' כשהגג גבוה עשרה קני האויר למעלה הימנו עד לרקיע אע''ג דלא קני גג דפריך מדרב פפא דאמר אם רצה לבנות על גבה בונה וסלקא דעתך דעל גבה ממש קאמר באויר שלמעלה מן הגג ויבנה על גבי עמודים שלא יכביד על הכותל ואי ס''ד בסתמא לא קני. ל''ל על מנת פי' והלא בלא ע''מ נמי יכול לבנות עלייה באויר שלמעלה מן הגג ואי כי אמר בסתמא נמי קני כשגג גבוה י' לא קנה לאויר שלמעלה דא''כ כי נמי בסתמא קני תקשי ליה ע''מ ל''ל וזהו דוחק לפי' רבינו שמואל שהמקשה הוא מקשה מכח אותה סברא שאין נראה לו שיהא הפסק בקנינו והגמ' אינו חושש ממנו ונראה לר''י לפרש דקאי ארישא אבל לא את הגג כדפרי' לעיל והכי פריך הכא א''א בשלמא דבסתמא לא קני עומקא ורומא כיון דבטורח בעי לקני רומא אתי שפיר דכיון דגג גבוה עשרה טפחים דלא קנה גג דבדבר מועט מתבטל הקנין דלא בטל גג אגב בית אלא אי אמרת דבסתמא קנה כיון שנקל כל כך לקנות א''כ אפי' גג שיש לו מעקה גבוה עשרה יקנה כיון דבעין יפה כל כך מוכר דאפי' בסתמא קני רומא ומשני לעולם בסתמא קני רומא ואפ''ה לא מזבין ליה גג גבוה י' בסתמא אם לא שכתב עומקא ורומא כיון דחשיב ורבינו תם אין נראה לו מה שפי' הקונ' דדיוטא גג שיש לו מעקה גבוה עשרה טפחים דבמסכת שבת מוכח דלשון דיוטא הוא שורה דתנן בהזורק (דף צו.) שתי גזוזטראות זו כנגד זו ברה''ר המושיט והזורק מזו לזו פטור היו שתיהם בדיוטא אחת כו' משמע בשורה אחת שאינם זו כנגד זו ועוד דמאי דמפרש מילתיה דרב פפא דאי נפלה הדר בני לה הא לא משמע הכי לישנא דרב פפא דקאמר שאם רוצה לבנות עלייה על גבה בונה דמשמע דעל גבה ממש של דיוטא ועוד שצריך לדחוק ולחלק בין הך דיוטא לההיא דהבית והעלייה ונראה לר''ת דיוטא עליונה היא שורת אבנים עליונה של חומה שהגג עומד עליה וקאמר למאי הלכתא קאמר ע''מ שהדיוטא עליונה שלי הלא אינו יכול להסירה אם היה רוצה שכל הבית מכר לו ולענין מה היא שלו ומפרש רב זביד שאם רוצה להוציא בה זיזין מוציא פירוש על שורה עליונה אע''פ שמכביד על הבית ורב פפא אמר אם רצה לבנות עלייה על גבה בונה ע''ג עמודים שלא יכביד על הבית אבל להכביד אינו רשאי ופריך אלא לרב פפא מאי זאת אומרת דאע''ג דיכול לבנות עלייה על גבה הא מסקינן דעומקא ורומא מסתמא לא קני וא''כ כיון דלא מהני דבוריה לשייר בגוף הבית ואינו יכול להכביד מאי זאת אומרת דהא פשיטא דמהני דבוריה אם נפלה דהדר בני לה וממתניתין שמעינן דייתור לשון מהני אבל לרב זביד אתי שפיר זאת אומרת דמשייר בגוף הבית ולמאי דמסקי' דבסתמא לא קנה עומקא ורומא מסיק לרב פפא לענין דאי נפל הדר בני לה לאו אעלייה קאי אלא אם נפל הבית ואינו רוצה הלוקח לבנותו הרי בעל עלייה בונה את הבית והעלייה ע''ג עמודים כאשר בתחלה ויושב בה עד שיתן לו יציאותיו וא''ת ומאי נפקא ליה מינה במה שהבית בנוי תחת העלייה כיון שהעלייה אינה בנויה ע''ג כתלי הבית אלא ע''ג עמודים הקבועין בחצר בלא בית נמי יכול לעשות כן ואמר ר''ת שלא יפחד תמיד שלא תפחת העלייה ויפול לארץ ועוד דנפקא ליה מינה שלא ינשב הרוח תחת העלייה ויתקרר וקשיא לפי' ר''ת דאמר בפרק זה בורר (סנהדרין דף לא.) אחד אומר בדיוטא עליונה ואחד אומר בדיוטא תחתונה מעשה בא לפני רבי וצירף עדותן ואי דיוטא שורת חומה היאך הלוה חבירו על שורת חומה אלא משמע דהיינו תקרה ובשילהי כיצד משתתפין (עירובין דף פח.) נמי תנן שתי דיוטות זו כנגד זו מקצתם עשו עוקה כו' לא משמע כלל שורת חומה אלא תקרה: (תוספות)


דף סד - ב

דרבי עקיבא סבר מוכר בעין יפה מוכר ורבנן סברי מוכר בעין רעה מוכר ודקאמר נמי בעלמא ר' עקיבא לטעמיה דאמר מוכר בעין יפה מוכר מהכא ממאי דלמא רבי עקיבא סבר אין אדם רוצה שיתן מעותיו וידרסוהו אחרים ורבנן סברי אין אדם רוצה שיטול מעות ויפרח באויר ואלא מסיפא מכרן לאחר ר' עקיבא אומר אינו צריך ליקח לו דרך וחכמים אומרים צריך דלמא בהאי פליגי דרבי עקיבא סבר בתר דעתא דלוקח אזלינן ורבנן סברי בתר דעתא דמוכר אזלינן ואלא מהא לא את הבור ולא את הגת ולא את השובך בין חרבין בין ישובין וצריך ליקח לו דרך דברי ר' עקיבא וחכמים אומרים אינו צריך הא תו למה לי אלא לאו הא קמ''ל דרבי עקיבא סבר מוכר בעין יפה מוכר ורבנן סברי מוכר בעין רעה מוכר ודלמא אשמועינן בית וקא משמע לן שדה וצריכא דאי אשמועינן בית משום דבעי צניעותא אבל שדה אימא לא ואי אשמועינן שדה משום דקשי ליה דוושא אבל בית אימא לא אלא מסיפא מכרן לאחר רבי עקיבא אומר אינו צריך ליקח לו דרך וחכמים אומרים צריך הא תו למה לי היינו הך אלא לאו הא קמ''ל דרבי עקיבא סבר מוכר בעין יפה מוכר ורבנן סברי מוכר בעין רעה מוכר שמע מינה איתמר רב הונא אמר רב

 רש"י  דרבי עקיבא סבר מוכר בעין יפה מוכר. בכל דיני מכירות שבעולם: ודאמר נמי בעלמא רבי עקיבא לטעמיה כו'. כלומר מדמוקמינן בעלמא שאר דיני מכירה דתלו טעמייהו בעין יפה ובעין רעה אליבא דר' עקיבא ורבנן כגון בפ' חזקת הבתים (לעיל דף לז:) דאמרן מכר אילנות ושייר קרקע לפניו פלוגתא דר' עקיבא ורבנן דלר' עקיבא יש לו קרקע לבעל האילן שאם ימות האילן יטע אחר במקומו ולרבנן אין לו: מהכא. ממתני' הוא דדייקינן לה: ממאי. דלמא דכ''ע התם בעין יפה מוכר ויש לו קרקע אי נמי בעין רעה ואין לו והכא בהא פליגי דר' עקיבא סבר אין לוקח רוצה שיתן דמים למוכר וידרוס על גבי ביתו לילך לבורו ולדותו ומוכר נמי יודע הוא שלדעת כן קונה הלוקח שלא ידרוס מוכר על גבי ביתו והיה לו למוכר לשייר דרך לעצמו בפירוש והלכך צריך ליקח לו דרך אבל גבי מכר אילנות ושייר קרקע אימא מודי רבי עקיבא דמוכר בעין רעה מוכר ואין לו קרקע לבעל האילן דהיינו לוקח דליכא הכא גבי לוקח טענת ידרסוהו אחרים דלא דריס מוכר על גבי אילנות של לוקח: ורבנן סברי. לדריסה לא חייש לוקח דאין כאן חסרון ממון אבל מוכר יש לו טענה דאינו רוצה שיקבל דמי ביתו מן הלוקח ע''מ שיצטרך לפרוח באויר אל בורו ודותו שמעכב לעצמו והלכך ודאי לא מכר דרך בורו ולא הוצרך לפרש שהוא מעכב גם את הדרך של בורו דמה הנאה יש לו בבור בלא דרך ויד בעל השטר על התחתונה אבל גבי מכר אילנות ושייר קרקע מודו רבנן דבעין יפה מכר דלית ליה למוכר השתא טענת פריחת אויר ואינו נפסד מקרקע שהוא משייר לעצמו כלום על ידי אילן: אלא מסיפא. דהך בבא דקתני מכרן לבור ודות לאחר והבית עכב לעצמו רבי עקיבא אומר א''צ הלוקח ליקח לו דרך דבעין יפה מכר לו כדמפרש לקמיה דהשתא ליכא לפרושי טעמא דרבי עקיבא כדלעיל אין אדם רוצה שיתן מעותיו וידרסוהו אחרים וליכא הכא שום טענה ללוקח אלא זאת דאין רוצה שיתן מעותיו ויפרח באויר ולהאי טעמא לא חייש רבי עקיבא לעיל הלכך טעמיה הכא משום עין יפה הוא וחכ''א צריך ללוקח ליקח לו דרך מן המוכר דבעין רעה מוכר דליכא הכא לפרושי טעמייהו דרבנן כדלעיל דאין אדם רוצה שיטול מעותיו ויפרח באויר ואין למוכר אלא טענת דריסת ביתו לחוד ולההיא טענה לא חיישי רבנן לעיל הלכך משום עין רעה הוא ולא גרסי' הכא הא תו למה לי דהא לפום ריהטא משמע שהחליפו בכאן טעמייהו דר' עקיבא אית ליה פריחת אויר ורבנן אית להו טענת דריסה וקשיא רישא לסיפא אלא ה''ג מאי לאו בהא קמיפלגי דר''ע סבר מוכר בעין יפה מוכר כו' דאי בתר טעמייהו דלעיל אזלי איפכא הוה להו למימר הכא לרבי עקיבא צריך ליקח משום טענת דריסה דמצי למיטען מוכר ולרבנן א''צ משום טענת פריחת אויר דמצי טעין לוקח: ודלמא בהא פליגי דר''ע סבר בתר דעתא דלוקח אזלינן כו'. כלומר בין רבנן בין רבי עקיבא חשיבי להו שתי טענות דריסה ופריחת אויר דבתרוייהו אדם מקפיד אלא דרבי עקיבא מייפה כח לוקח בכ''מ שיש לו טענה כנגד המוכר ואזיל בתר דעתא דלוקת משום דלא שדי איניש זוזי בכדי והיה יודע המוכר שכוונת הלוקח לקנות דבר שלם שלא יהא נפסד במקחו כלום דאין אדם משליך מעותיו לאבוד הלכך יד לוקח על העליונה ולא חיישינן לטענת מוכר נגדו כלל ורבנן אזיל בתר דעת דמוכר דיד בעל השטר על התחתונה אבל גבי מכר אילנות ושייר קרקע דליכא לא למוכר ולא ללוקח טענת דריסה ופריחת אויר אימא תרוייהו מודו או עין יפה או עין רעה: לא את הבור ולא את הגת. מתני' היא (לקמן דף עא.) וקתני רישא המוכר השדה מכר האבנים כו' אבל לא מכר האבנים שאינם לצרכה ולא את הבור ולא את הגת כו' בבור שבתוך השדה מיירי שהיו עושין בתוך השדה בור להשקותו ולא את הגת שבשדה: בין חריבין. שאין מים בבור ואין כרמים סמוך לגת ולא יונים בשובך: בין ישובים. מיושבים ואית דגרסי יושבים כל הנך אינן בכלל שדה וצריך למוכר ליקח לו דרך דברי ר''ע: הא תו למה לי. אי לאשמועינן טעם דרבי עקיבא דאין לוקח רוצה שיתן מעותיו וידרסוהו אחרים וטעמייהן דרבנן דאין מוכר רוצה שיטול מעותיו ויפרח באויר הא מרישא דקתני לא את הבור ולא את הדות וצריך ליקח כו' שמעינן לה אלא ודאי משנה יתירא היא לאשמועינן דאפילו בשאר דינין דליכא הנך טעמי מייפה רבי עקיבא כח לוקח משום דמוכר בעין יפה מוכר ורבנן מייפין כח מוכר משום דמוכר בעין רעה מוכר: ודלמא. טעמייהו דר''ע ורבנן הכא כדלעיל ודקאמרת הא תו למה לי איכא למימר דאשמועינן לעיל בית כלומר פלוגתא דרבי עקיבא ורבנן וטעמייהו גבי מכירת בית והשתא אשמועינן שדה וצריכא לאפלוגי בתרתי: דאי אשמעינן בית. ולא אשמעינן שדה הוה אמינא התם הוא דאמר ר' עקיבא צריך ליקח לו דרך מן הלוקח משום טענת דריסה משום צניעות כלומר דהתם ודאי יש לו טענת דריסה משום דאדם עושה בתוך ביתו מילי דצניעותא ואינו רוצה שידרסוהו אחרים אבל גבי שדה מודי להו לרבנן דאין צריך למוכר ליקח לו דרך דלא מפסיד לוקח מידי בדריסתו של זה בשדהו דהא ליכא צניעותא בשדה שאינו עשוי אלא לחרישה וזריעה הלכך איצטריך למיתני שדה לאשמועינן דבשדה נמי פליג רבי עקיבא: משום דקשי ליה דוושא. הלכך יש לו גם בכאן ללוקח טענת דריסה: אבל בית אימא לא. פליג ר' עקיבא קמ''ל דבבית נמי מזקא ליה דריסתו משום צניעותא ולרבנן נמי איכא למימר כי האי גוונא אי אשמעינן בית משום דליכא דוושא ואין לו טענה ללוקח הלכך אזלי בתר טענת מוכר אבל בשדה דאיכא דוושא אימא מודו ליה לר''ע ואי אשמעינן שדה משום דליכא צניעות אבל בית דאיכא צניעות אימא מודו ליה לר''ע צריכא: אלא מסיפא. דהמוכר את השדה: מכרן לאחר. בור וגת ושובך והשדה עכב לעצמו: הא תו ל''ל. לאשמועינן דאזיל רבי עקיבא בתר דעתא דלוקח ורבנן אזלי בתר דעתא דמוכר אפי' היכא דמשתנין הטעמים למפרע היינו הך דקתני בסיפא דרישא דמתניתין מכרן לבור ודות לאחר דמהתם שמעינן דאזיל ר' עקיבא בתר דעתא דלוקח ורבנן אזלי בתר דעתא דמוכר ומדאשמעינן גבי בית הוא הדין גבי שדה דהא מרישא דהך סיפא דהיינו לא מכר לא את הבור ולא את הגת מינה שמעינן דכי היכי דפליגי גבי בית פליגי נמי גבי שדה דכל טעמי בית דריסה ופריחה איכא למימר נמי גבי שדה וכיון דאשמעינן דהכא נמי גבי שדה אית להו הנך טעמי דלעיל הוא הדין נמי גבי הך סיפא דמכרן לאחר שמשתנין הטעמים איפכא כדלעיל גבי מכרן לבור ודות אזיל נמי ר''ע בתר דעתא דלוקח ורבנן בתר דעתא דמוכר: אלא לאו. שמע מינה הך משנה יתירא דקתני לאשמועינן דאפילו בשאר מקומות דליכא הנך טעמים מייפה ר''ע כח לוקח משום עין יפה ורבנן מייפין כח מוכר משום עין רעה והא ליכא למימר דלרבנן אצטריך למתני הך סיפא לאשמעינן דאית להו לרבנן דגבי שדה נמי חשיב להו טענת מוכר משום טענת דוושא דמרישא דקתני המוכר את השדה לא מכר את הבור לא שמעינן להו לרבנן גבי שדה טענת דריסה אלא טענת פריחת אויר אבל לר''ע הוא דשמעינן ליה דקשי דוושא לשדה והשתא קא משמע לן דלרבנן נמי אית להו הך סברא ואי לא תנייה הך סיפא הוה אמרינן דמודו ליה רבנן לר''ע דאין צריך ליקח לו דרך דלא חיישינן לטענת דריסה דקטעין מוכר ליכא למימר הכי דכיון דמרישא דהך סיפא שמעינן לרבי עקיבא דקשי דוושא לשדה בהך סברא נמי מודו רבנן דהא לא פליגי בכל הנך בבי אדרבי עקיבא אלא דאיהו אזיל בתר דעתא דלוקח ואינהו אזלי בתר דעת המוכר ותו לא מידי: (רש"י)

 תוספות  ממאי דלמא רבי עקיבא סבר בתר דעתא דלוקח אזלינן. פירוש היכא דאיכא טעמא דדריסה ופריחה אבל היכא דליכא כמו גבי אילנות לא: (תוספות)


דף סה - א

הלכה כדברי חכמים ורב ירמיה בר אבא אמר שמואל הלכה כרבי עקיבא אמר ליה רב ירמיה בר אבא לרב הונא והא זמנין סגיאין אמריתה קמיה דרב הלכתא כרבי עקיבא ולא אמר לי ולא מידי א''ל היכי תניתה א''ל איפכא תנינא משום הכי לא אמר לך ולא מידי א''ל רבינא לרב אשי לימא אזדו לטעמייהו דאמר רב נחמן אמר שמואל האחין שחלקו אין להן לא דרך זה על זה ולא סולמות זה על זה ולא חלונות זה על זה ולא אמת המים זה על זה והזהרו בהן שהלכות קבועות הן ורב אמר יש להן צריכא דאי אשמועינן בההיא בההיא קאמר רב משום דא''ל בעינא למידר ביה כי היכי דדרו ביה אבהתי תדע דכתיב {תהילים מה-יז} תחת אבותיך יהיו בניך אבל בהא אימא מודי ליה לשמואל ואי איתמר בהא בהך קאמר שמואל אבל בהא אימא מודי ליה לרב צריכא אמר ליה רב נחמן לרב הונא הלכתא כוותין או הלכתא כוותייכו אמר ליה הלכתא כוותייכו דמקרביתו לבבא דריש גלותא דשכיחי דייני: איתמר שני בתים זה לפנים מזה שניהם במכר שניהם במתנה אין להן דרך זה על זה כל שכן חיצון במתנה ופנימי במכר חיצון במכר ופנימי במתנה סבור מינה אין להן דרך זה על זה ולא היא מי לא תנן במה דברים אמורים במוכר אבל בנותן מתנה נותן את כולן אלמא מאן דיהיב מתנה בעין יפה יהיב הכא נמי מאן דיהיב מתנה בעין יפה יהיב: מתני' המוכר את הבית מכר את הדלת אבל לא את המפתח מכר את המכתשת קבועה אבל לא את המיטלטלת מכר את האיצטרוביל אבל לא את הקלת ולא את התנור ולא את הכירים בזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכו

 רש"י  הלכה כדברי חכמים. דמוכר בעין רעה מוכר: כר' עקיבא. דבעין יפה מוכר (לקמן עא.) והכי הויא מסקנא כר' עקיבא דאמר ליה רב הונא לרב נחמן הלכתא כוותייהו דמקרביתו לבבא דריש גלותא דשכיחי דייני: אמר ליה איפכא. לר' עקיבא בעין רעה ולרבנן בעין יפה וגמרא הוא דקמפרש דאיפכא הוה תני רב ירמיה ומיהו איהו לא אמר לרב הונא לשון זה איפכא תנינא שאם היה יודע שאין רב הונא שונה כמותו לא היה לו לתמוה דהיינו הך דבין לרב הונא בין לרב ירמיה הלכתא דבעין רעה מוכר: משום הכי לא אמר לך ולא מידי. דהא את נמי הוה פסקת הלכתא דבעין רעה מוכר: אזדו לטעמייהו. דלרב בעין רעה ולשמואל בעין יפה: האחין שחלקו. שניהם מוכרין זה לזה: אין להן דרך זה על זה. אם חלקו שני שדות אחד נטל חיצון ואחד נטל פנימי ואין הפנימי יכול ליכנס לשדהו אלא דרך חיצון בדרך שהיה אביו נכנס אין לו לפנימי דרך על חיצון משום דמוכר בעין יפה מוכר ולא שייר דרך לעצמו וכיון שמכר לו לאחיו חלקו שבחיצון בעין יפה מכר לו כל השדה והדרך ולא שייר לעצמו במכירה זו כלום והיינו שמואל לטעמיה דפסק כר' עקיבא דמוכר בעין יפה מוכר דלגבי פנימי שייך למימר עין יפה דאע''פ שצריך לפרוח באויר לא שייר לעצמו את הדרך אבל גבי חיצון לא שייך עין רעה במה שאינו נותן לו את הדרך שהרי אינו מוכר בשדה זו החיצון אלא לוקח ובלוקח לא שייך עין יפה אבל בשדה הפנימי הוי הוא מוכר שמכר לאחיו חלקו ובההוא שמכר לא שייר לעצמו כלום וליכא עין רעה גביה כלל: ולא חלונות כו'. כבר מפורשת בפ' ראשון: ולא חלונות כו'. ואם רצה לבנות בחצירו כנגד חלון אחיו בונה: קבועות. כלומר שהלכה כן: ורב אמר יש להן. דמוכר בעין רעה מוכר ומשייר לעצמו במה שמכר לאחיו דבר הצריך לו כגון דרך ואורה: הכי גרסינן צריכא. ורב אשי הוא דקמהדר הכי לרבינא דלא אזדו לטעמייהו לגמרי ואין ללמוד מחלוקת מחבירתה ומיהו דרך גמרא הוא לומר ואזדו לטעמייהו וצריכא אבל הכא אמוראי הוא דאיירו בה בהדיא ואמרן לימא אזדו לטעמייהו הלכך הוצרך לומר בלשון תירוץ צריכא: דאי איתמר בהך. דאחין שחלקו: בהך קאמר רב. דיש להן דרך משום דאמרי אחין נידור בה כו' וכמו שהיה לאבא דרך בהן גם לי שעל מנת כן חלקתי: תדע. דטענא מעלייתא היא גבי חלוקת יורשין דכתיב תחת אבותיך וגו': אבל בהך. דר' עקיבא ורבנן אימא מודי ליה רב לשמואל דמוכר בעין יפה מוכר: הלכתא כוותין. שמואל ורב נחמן תלמידו היה: דמקרביתו בי ריש גלותא. רב נחמן חתנא דבי נשיאה הוה ורגיל במקום הדיינים דשכיחי דייני וראה מעשים בכל יום היאך דייני אי נמי דיני כך פירש רבינו חננאל: זה לפנים מזה. ודריסת הפנימי על החיצון לרשות הרבים: שניהם במכר. שמכרן ביחד לשני בני אדם או שניהם ביחד במתנה לשני בני אדם אין לו דרך לפנימי על החיצון דכי היכי דלפנימי זבין ויהב בעין יפה לחיצון נמי בעין יפה יהב וזבין ולא מקרי עין רעה אפילו לרבנן אלא היכא דמכר את הפנימי ועיכב לעצמו את החיצוץ כי מתניתין אבל היכא דלא עיכב לעצמו כלום דכולי עלמא מודו דלזה מכר כל החיצון ולזה כל הפנימי ואין לפנימי על החיצון כלום דלא תהיה עינו יפה לזה ורעה לזה: וכל שכן חיצון במתנה כו'. דודאי לא תהיה עינו יפה אצל לוקח ורעה אצל מקבל מתנה דלההוא דיהיב ליה לדידיה רחים ליה: סבור מינה אין לו דרך. דכיון דלשנים מוכר ונותן אין רע לזה וטוב לזה: מי לא תנן. בסוף פירקין: במה דברים אמורים. דפליגי רבנן ואמרי דצריך לוקח ליקח דרך אבל מוכר לא צריך משום דבעין רעה מוכר הני מילי מוכר אבל בנותן מתנה מודו דבעין יפה יהיב ויהיב גם את הדרך אלמא רבנן דסבירא להו מוכר בעין רעה מוכר גבי נותן מודו דבעין יפה נותן והלכך הכא לא מיבעיא לרבנן דיש דרך לפנימי על החיצון דגבי חיצון שמכר לו הוי עין רעה וגבי פנימי שנתן לו במתנה הוי עין יפה אלא אפי' לרבי עקיבא דאית ליה עין יפה גבי מוכר גבי נותן מיהא איכא עין יפה טפי והלכך יש דרך לו לפנימי על החיצון דמוכח מילתא דעינו יפה אצלו טפי מחיצון דקא יהיב ליה מתנה: מתני' המוכר את הבית. סתם: מכר כו'. כללא דמילתא כל תשמישי בית הקבועים מכורין בכלל בית והמטלטלין אינם מכורין: את הדלת. דכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע: אבל לא את המפתח. דמיטלטלא: המכתשת הקבועה. בקרקע: איצטרוביל. עגול שסביב הריחים צרקיי''א בלע''ז ודבר קבוע הוא ואין מזיזין אותו ממקומו: הקלת. האפרכסת טרמויי''א בלע''ז ומיטלטלת היא: הכי גרסינן לא את התנור ולא את הכיריים. דכל הנך מיטלטלין הן והכי נמי תניא בתוספתא ובסדר המשנה גרס מכר תנור מכר כיריים ולא נהירא ואם איתא צריך לאוקמה במחוברת לקרקע: (רש"י)

 תוספות  הכי גריס רבינו חננאל ואזדו לטעמייהו וצריכא. והוצרך לפרש וצריכא דלא תקשי והא איפליגו בה חדא זמנא וכן היא סוגיית הגמרא בכל מקום: לא מכר לו את התנור ולא את הכירים ולא את הריחים. להאי גירסא איירי בתלושין דהא קתני מכר את המכתשת קבועה אם כן כרבי אליעזר דגמרא אתיא ואי בתנור וכירים מחוברים הא רבי אליעזר הוא דאמר כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע אי נמי אומר רשב''א דאיירי במחובר דסתמייהו מחוברים כדאמרינן (כלים פ''ה מ''ז) וגורר את הטפילה [עד שיהא] בארץ אבל אין חבורו חשוב חבור תדע מדמקבלי טומאה הלכך לא מכר אפילו לר' אליעזר תנור וכירים וריחים אע''ג דלדידיה מכר את המכתשת ולספרים דגרסי מכר את התנור וכירים אבל לא את הריחים צריך לומר דחשיב חיבורן חיבור ולא דמו לקבלת טומאה וחיבור הריחים לא חשיב כולי האי כמו של תנור וכירים ואין להקשות אמאי נקט בגמרא ולא את הריחים כיון דאפילו ר' אליעזר מודה דלא מכר את הריחים ואומר רשב''א דנקט להו משום דבעי למיתני ובזמן שאמר ליה הוא וכל מה שבתוכו כולן מכורים ואפילו ריחים: (תוספות)


דף סה - ב

הרי כולן מכורין: גמ' לימא מתניתין דלא כר' מאיר דאי ר''מ הא אמר מכר את הכרם מכר תשמישי כרם אפי' תימא ר''מ התם קביע הכא לא קביע והא מפתח דומיא דדלת קתני מה דלת דקביעא אף מפתח דקביע אלא מחוורתא מתני' דלא כר''מ ת''ר המוכר את הבית מכר את הדלת ואת הנגר ואת המנעול אבל לא את המפתח מכר את המכתשת החקוקה אבל לא את הקבועה מכר האיצטרוביל אבל לא את הקלת לא את התנור ולא את הכירים ולא את הריחים ר' אליעזר אומר כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע בזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכו הרי כולן מכורין בין כך ובין כך לא מכר לא את הבור ולא את הדות ולא את היציע ת''ר צינור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה קבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל את המקוה מני לא ר' אליעזר ולא רבנן הי ר' אליעזר אילימא ר''א דבית דלמא היינו טעמא דר''א סבר מוכר בעין יפה מוכר ורבנן סברי מוכר בעין רעה מוכר ואלא ר''א דכוורת דבורים דתנן כוורת דבורים רבי אליעזר אומר הרי היא כקרקע וכותבין עליה פרוזבול

 רש"י  הרי כולן מכורין. כל הנך תשמישין המיטלטלין אבל שאר מיני תשמישתיה לא מיזדבני ואף על גב דאמר כל מה שבתוכו אני מוכר לך שלא ריבה בלשון זה אלא תשמישין המיוחדין לבית זה שאינן רגילין להשאילן מפני כבידן ומפתח נמי עיקר תשמישו לפותחת של דלת זו ואין ראוי לאחרת והיינו טעמא דלא זבין שאר מיני תשמישתיה דלא בטילי לגבי בית אי נמי אינו רוצה להתרחק מן השכונה שלו וידור בבית אחר וצריכין לו מטלטלין אבל גבי חצר תנן לקמן דאם אומר לו כל מה שבתוכה הרי כל מטלטלין מכורין דהיינו כל מאני תשמישתיה דאיקרו מטלטלי לבד מחיטי ושערי בפ' מי שמת (לקמן דף קע) דכיון דמסתלק מכל השכונה מכר את כולן דטורח הוא לו להוציא כליו משם אי נמי לגבי חצר שהוא דבר גדול בטילי וגבי מוכר את העיר תנן דאם אמר כל מה שבתוכה מכר את הכל אפילו בהמה ועבדים דהוו מטלטלי דניידי וכ''ש חיטי ושערי דכיון דמסתלק מכל העיר מכל וכל רוצה להסתלק דטורח הוא לו להוציא מטלטלי לעיר אחרת א''נ בטלין לגבי העיר כללא דמילתא כל מכר הגדול מחבירו ריבה למכור יותר הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו: גמ' לימא מתני'. דקתני לא מכר מכתשת המיטלטל דלא כר''מ דאי כר''מ האמר בפרק המוכר את הספינה בברייתא בגמ' מכר כרם מכר תשמישי כרם כגון קנים שבכרם שהן לצרכה כדתנן במתני' וה''ה למוכר בית שמוכר תשמישי בית: ומשני התם קביע. כלומר התם בדר''מ איכא למימר דלא איירי ר''מ אלא בתשמישין הקבועין לעולם בתוך הכרם שאין מזיזין אותם משם לעולם ואע''ג דאינם קבועין בקרקע אבל מכתשת שאינה קבועה בקרקע זימנין דשיילי לה ולא קביעא בבית כל כך: והא מפתח דומיא דדלת קתני מה דלת דקביעא. לעולם שאין מזיזין אותו משם להטלטל ממקום למקום אף מפתח בשל עץ מיירי דקביעא שיש מפתחות שאין מזיזין אותן מן הפותחת כגון של בני כפרים ואפ''ה לא מכר את המפתח דאי איתא דבמפתח שאינו קבוע מיירי ליפלוג וליתני בדידה המוכר את הבית מכר את המפתח קבוע אבל לא את המיטלטלת כדקתני גבי מכתשת וכ''ש דלת דקביע טפי אלא מדקתני דלת שמעינן דליכא לאיפלוגי אלא בין דלת למפתח ואע''ג דקביע בדלת אינו מכור שהרי תשמיש קל הוא ונוח לטלטלו ופעמים שמיטלטלת אבל לא תדיר: נגר. בריח וקבוע בכותל: מנעול. קבוע בדלת: המכתשת החקוקה. כגון סלע היוצא מן הכותל וחקק שם מכתשת: אבל לא את הקבועה. שהיתה חקוקה ועשויה ואח''כ קבעה בקרקע ודלא כמתני' ומתניתין ר' אליעזר היא דפליג בסיפא ואמר כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע וכן פירש ר' חננאל וכן עיקר: ר' אליעזר כו'. אמכתשת קבועה פליג: בין כך ובין כך. בין שאמר לו כל מה שבתוכו בין שלא אמר: לא מכר לא את הבור כו'. דאינו בתוכו של בית אלא בניינים בפני עצמן הן: צינור. של עץ או של אבן עשוי כמין סילון ויורדין ממנו מים למקוה: קבעו בקרקע פוסל את המקוה. דמים שאובין פוסלין אותו וכיון שהיה תורת כלי עליו קודם שקבעו לא מיבטיל תו שם כלי מיניה ומשוי להו שאובין למים שבתוכו: ולבסוף חקקו. הרי הוא כעושה חריץ בקרקע: מני. הך ברייתא דקתני דמשום קביעות בקרקע לא בטיל שם כלי מיניה דמעיקרא: לא ר' אליעזר ולא רבנן. דפליגי עליה: הי ר' אליעזר. מאיזה דברי ר' אליעזר אתה למד דלא סבירא ליה הך ברייתא וה''ה דה''ל למימר והי רבנן אך אין דרך גמרא להאריך כל כך: אילימא ר' אליעזר דבית. דמכתשת חקוקה ולבסוף קבעוה כקרקע משוי לה ומכורה בכלל בית ומיהו רבנן דפליגי עליה לא ליהוו הנהו רבנן דאמר לעיל לא ר' אליעזר ולא רבנן: בעין יפה מוכר. והלכך אע''ג דאיכא תורת כלי עליו כיון דמחובר מכרן המוכר אבל גבי צינור שחקקו ולבסוף קבעו מודי דפסיל מקוה: ורבנן סברי כו'. משום דר' אליעזר נקט לה ואכתי כדברי הכל אתיא: כוורת דבורים. מחוברת היא בקרקע בטיט: הרי היא כקרקע. לכל דבר להיות נקנית בכסף ובשטר ובחזקה ולקנות על גבה מטלטלין ולכתוב עליה פרוזבול כאילו היא קרקע דתנן במסכת שביעית פרק אחרון (משנה ו) אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע ואם אין לו מזכה בתוך שדהו ולשם מפורש לפי שראה הלל שנמנעין העשירים מלהלוות לעניים מפני יראת שביעית שמשמטת והיו עוברין על מה שכתוב פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו' עמד הלל והתקין פרוזבול פרוז ריוח כמו שהפריז על מדותיו דבמסכת נדה (דף ד:) בול עשירים כמו אלו ראשי בולאות שביהודה (גיטין דף לז) כלומר ריוח לעשירים שלא יפסידו שלהם ותנן גופו של פרוזבול מוסרני לכם פלוני (רש"י)

 תוספות  נימא מתני' דלא כר' מאיר. מדתנן דלא מכר את המפתח דייק דהא מכח מפתח מסיק דאתיא דלא כר' מאיר ולא כפ''ה דפירש דהשתא מדקתני לא מכר. את המכתשת המיטלטל קא פריך: מחוורתא דלא כר' מאיר. וא''ת והא קאמר בהמוכר את הספינה (לקמן דף עח:) דרבי אליעזר ור''מ קיימי בחדא שיטה מדתנן בפירקין (דף סז:) רבי אליעזר אומר המוכר את הבד מכר את הקורה וי''ל. דלאו ממש בחדא שיטה קאמר תדע דהא טעמא דר' אליעזר מפרש בברייתא שלא נקרא בית הבד אלא על שם קורה: צינור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה. איכא לאוקמי אפילו בפרוץ משני רוחות כדרך הצינור וכגון שחטטו באמצע לקבל צרורות דבהאי בית קבול חשיבי מים שאובים שעוברים על אותו בית קיבול כדתנן (מקואות פ''ד מ''ג) החוטט בצינור כדי לקבל צרורות בשל עץ בכל שהוא בשל חרס רביעית ר''י אומר אף בשל חרס בכל שהוא כו' דאי לא חטטו אפילו סתום משלשה צדדים לא חשיב כלי כדמוכיח רבינו שמואל מהא דתנן (שם מ''ב) המניח את הטבלא תחת הצינור אם יש לה לבזבז מארבע רוחות כו' ואין נראה לאוקמי בצינור שסתום מכל צד ודוקא שמים נופלין מצינור למקוה אבל אם נפלו מצינור לקרקע ומקרקע למקוה המשכה היא ואינו פוסל המקוה אם יש כבר במקוה כ''א סאה מי גשמים כדתנן בפרק קמא דתמורה (דף יב.): אילימא רבי אליעזר דבית. התם בהא פליגי פי' הקונטרס ומיהו רבנן דפליגי עליה לא ליהוו הנהו רבנן דאמר לעיל לא רבי אליעזר ולא רבנן ונראה לר''י דזה דחקו לפי מה שמפרש לעיל מכר את המכתשת חקוקה היינו קבעה ולבסוף חקקה אבל לא את הקבועה היינו חקקה ולבסוף קבעה אלמא מיפלגי רבנן בין חקקה ולבסוף קבעה ובין קבעה ולבסוף חקקה א''כ אתי שפיר כרבנן ובחנם דחק לפרש דמצינן לפרש דחקוקה היינו שלא תלשה מעולם שנחקקה בסלע היוצא מן ההר וקבועה בין קבועה ולבסוף חקוקה בין חקוקה ולבסוף קבועה: הרי היא כקרקע. השתא קס''ד דכוורת מחוברת איירי וצריך לפרש והרי היא כקרקע לקנותה בכסף ושטר וחזקה אבל לבסוף דמסקינן טעמא משום דאיתקש ליער קאי אדבש שבתוך הכוורת ולא חיישינן בחיבור הכוורת ואומר רבינו יצחק דהשתא הוה מצי למיפרך וליטעמיך דלא מוקמת טעמא משום היקשא דיער אלא משום חיבור כוורת בטיט אמאי חייב חטאת הרודה ממנה בשבת דה''ל כרודה פת מן התנור דלא מיחייב אף על גב דתנור מחובר ולענין טומאה נמי מקבל הדבש טומאה אפילו במקומה כיון דלא בעי מחשבה ולענין פרוזבול נמי תיפוק ליה דהא איכא מקום ששוכבת עליו כדפריך בהשולח (גיטין דף לז.) גבי עציץ נקוב אלא על כרחך דמנח אסיכי כדמשני התם ואם כן אין טעמו של רבי אליעזר משום שמחובר בטיט: (תוספות)


דף סו - א

ואינה מקבלת טומאה במקומה והרודה ממנה בשבת חייב חטאת וחכמים אומרים אינה כקרקע ואין כותבין עליה פרוזבול ומקבלת טומאה במקומה והרודה ממנה בשבת פטור התם כדאמר ר' אלעזר טעמא דאמר ר' אלעזר מ''ט דר' אליעזר דכתיב {שמואל א יד-כז} ויטבול אותה ביערת הדבש מה יער התולש ממנו בשבת חייב חטאת אף דבש הרודה ממנו בשבת חייב חטאת אלא ר''א דדף דתנן דף של נחתומין שקבעו בכותל ר''א מטהר וחכמים מטמאין מני אי רבי אליעזר אפי' חקקו ולבסוף קבעו אי רבנן אפילו קבעו ולבסוף חקקו נמי לעולם רבי אליעזר היא ושאני פשוטי כלי עץ דטומאה דרבנן מכלל דשאיבה דאורייתא

 רש"י  ופלוני הדיינין שבמקום פלוני שכל חוב שיש לי אצל פלוני שאגבנו כ''ז שארצה והדיינין חותמין עליו מלמטה או העדים והלכך משמסר שטרותיו לב''ד לגבותן ואיהו לא קגבי לא קרינא ביה לא יגוש דדיינין קמגבו ליה והפקר ב''ד הפקר וה''מ כשיש לו קרקע ללוה דדמי כאילו יש למלוה משכון דבמשכון לא שייך לא יגוש שכל מה שיוכלו חכמים לתקן כדי שלא יהו נראין עוקרין דבר מן התורה התקינו כן נראה הטעם בעיני ומרבי זקני זצ''ל שמעתי דהיינו טעמא דסתם לוה אין רגילין להלוותו אא''כ יש לו קרקע להשתעבד למלוה ובמילתא דשכיחא תקינו רבנן אבל בשאין לו קרקע מילתא דלא שכיחא היא ולא תקינו רבנן פרוזבול ואתא רבי אליעזר למימר דאם יש ללוה כוורת דבורים כותבין פרוזבול דסד''א אע''ג דהרי היא כקרקע לשאר דברים לגבי הך תקנה לא חשיבא קרקע דלא סמכא דעתיה דמלוה עילויה הואיל ויכולין לטלטלה קמ''ל: ואינה מקבלת טומאה. זו הכוורת במקומה דכיון דמחוברת היא לקרקע יצאה מתורת כלי וגם הדבש שבתוכה אינו מקבל טומאה דבטל לגבי כוורת ודוקא במקומה אבל אם נטלה משם אז מקבל הדבש טומאה כמאן דאמר בפרק המוכר את הספינה דלא בעי מחשבה דאיכא מאן דמצריך מחשבה והלכך אצטריך הכא גבי טומאה למיתני במקומה וה''ה לכל הנך מילי: והרודה ממנה. כשהיא במקומה דהיינו מקום גידולו של דבש חייב חטאת כתולש מן הקרקע אלמא לר' אליעזר חקקו ולבסוף קבעו כקרקע משוי ליה וברייתא דלעיל דלא כרבי אליעזר היא ומיהו הנך רבנן היא: אינה כקרקע. משום דחיבור בקרקע לא בטיל תורת כלי מינה ומקבלת טומאה במקומה וגם הדבש דלא בעי מחשבה כדתניא לקמן בהמוכר את הספינה: ה''ג התם אמר רבי אלעזר מאי טעמא דר''א. דחשיב לכוורת דבורים כמחובר דכתיב ויטבול אותה ביערת הדבש ביהונתן כתיב ובדבש במקום גידולו מיירי וקרי ליה יער והלכך חשיב ליה מחובר ואפי' אין הכוורת מחוברת ממש בקרקע אבל גבי צינור שחקקו ולבסוף קבעו מודי ר''א דחשיב כלי ופסיל מקוה כדקתני ברייתא ואכתי לא ידעינן הי ניהו ר''א דלית ליה הך ברייתא: דף של נחתומין. נסר רחב לערוך עליו וללוש את הפת ולי נראה הוא דף שקבוע בכותל ליתן עליו את הפת למכור כעין שעושין פלטרין שלנו בכותל בתיהן מבחוץ ולקמן מוקי בדף של מתכת דפשוטיהן טמאין: רבי אליעזר מטהר. דכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע: וחכמים מטמאין. דלא בטיל לגבי קרקע ותיקון הדף שמחליקין אותו לכך הוא במקום חקיקת הצינור דתיקון משוי לה גמר כלי לקבל טומאה ומדלא קמפליג בין תקנו ולבסוף קבעו ובין קבעו ולבסוף תקנו אלמא לרבי אליעזר הכל טהור לא שנא חקקו ולבסוף קבעו לא שנא קבעו ולבסוף חקקו ולרבנן הכל טמא אלמא ההיא ברייתא דצינור דלעיל דקמפליג בין קבעו ולבסוף חקקו ובין חקקו ולבסוף קבעו לא רבנן ולא רבי אליעזר דאי ר''א אפי' חקקו ולבסוף קבעו היה לו להכשיר ואי רבנן אפילו קבעו ולבסוף חקקו נמי יפסול את המקוה: לעולם רבי אליעזר. סבירא ליה כברייתא דצינור שחקקו ולבסוף קבעו אכתי כלי הוא ולא בטיל לגבי קרקע ופסיל את המקוה והכא גבי דף היינו טעמא דר' אליעזר דמטהר ליה אפילו בתקנו ולבסוף קבעו דשאני פשוטי כלי עץ כגון האי דף דאפי' קודם שקבעו אין לו טומאה אלא מדרבנן והלכך בקבעו מיקל ר' אליעזר אבל לעיל גבי צינור שמים שאובים פוסלין את המקוה מן התורה כדתניא בת''כ יכול מילא מים על כתפו ועשה מקוה בתחלה יהא טהור ת''ל מעין מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים התם מודי ר''א דפסיל מקוה דמשום קביעותו בקרקע לא בטיל מניה תורת כלי דמעיקרא ומיהו לא אשכחן טומאה לפשוטי כלי עץ אפי' מדרבנן חוץ מאותן הראוין למדרס וכדתנן במס' נדה (דף מט.) כל המיטמא מדרס מיטמא טמא מת ובמסקנא נמי מוקמינן לה בדף של מתכת: ומתמה גמ' מכלל דשאיבה דאורייתא. דמדקא משני הכי שמעינן דברייתא דלעיל בפסול שאיבה דאורייתא מיירי והלא מדרבנן הוא כדאמרי' במסכת יבמות (דף פב:) שאם היה מקוה מ' סאה ונתן סאה שאובין ונטל סאה כשר עד כמה רבי יוחנן אמר עד רובו והיינו טעמא דמדאורייתא הוא דבעינן מקוה ממים מכונסין לכתחלה בלא שאיבה דאיתקש למעין כדפרישית לעיל ואפילו נפלו בתר הכי שאובין בטלו ברובא א''נ קמא קמא בטיל ולעיל נמי גבי צינור המקוה היה עשוי כבר כהוגן ואח''כ קבעו שם צינור כדקתני פוסל את המקוה מכלל דהיה שם מקוה מעיקרא הלכך פסולא מדרבנן הוא: ועוד. אפילו אם תמצא לומר דאחמירו ביה רבנן כשל תורה הכא גבי דף נמי בדאורייתא מיירי דבדף של מתכת מיירי דטומאתו מן התורה דבשלמא עץ אתקש לשק [דכתיב] כלי עץ או בגד או עור או שק (ויקרא יא) מה שק מיטלטל מלא וריקן אף כלי עץ כו' אבל כלי מתכת בפרשת מדין הוא [דכתיב] (במדבר לא) אך את הזהב וגו' ולא אתקש לשק ואכתי דלא כרבי אליעזר היא ההיא דצינור דרבי אליעזר לא קמפליג מידי בין חקקו מעיקרא לחקקו ולבסוף קבעו: האמר רבי יוסי ברבי חנינא כו'. משום דפשוטי כלי עץ לית להו טומאה כלל הלכך אוקמה בדף של מתכת: (רש"י)

 תוספות  [ומקבלת טומאה במקומה]. וא''ת מה טעם נקט גבי טומאה במקומה דאין חילוק בין במקומה בין שלא במקומה דהא לאו מחוברת היא ואומר ר''ת דשלא במקומה מקבלת טומאה כיון דמטלטלין אותה ממקום למקום ודמי לשאר כלים שבבית וגזרו בה רבנן טומאה דלמא אתי לאיחלופי: ושאני פשוטי כלי עץ דרבנן. וא''ת דבהנך דחזו למדרסות איכא טומאה דאורייתא דכל המטמא מדרס מטמא טמא מת ק''ו מפכין קטנים כדאמרינן בפרק כיצד הרגל (ב''ק דף כה:) ובפרק על אלו מומין (בכורות דף לח.) נמי פריך ואין לו תוך בכלי שטף מדאורייתא בר קבולי טומאה הוא והא דומיא דשק בעינן ומשני בהנך דחזו למדרס ואי בשאר פשוטי כלי עץ דלא חזו למדרס הנהו אפי' מדרבנן לא מקבלי טומאה כדמוכח בריש חולין (דף ג. ושם ד''ה כגון) דאמר הכל שוחטין ואפי' טמא במוקדשין האי טמא דאיטמי במאי כו' ומשני כגון שבדק קרומית של קנהו ושחט בה ואי מקבלי טומאה מדרבנן מאי משני וכ''ת התם בדלא עבדה כעין כלי דעל כרחך איירי בדעבדה כעין כלי דקדשים טעונים שחיטה בכלי כדאמרי' בהתודה (מנחות דף פב:) מויקח את המאכלת ועוד תנן במסכת כלים (פ''ב מ''א) ומייתי לה בפ''ק דשבת (דף טז. ושם) כלי עץ וכלי עצם וכלי זכוכית פשוטיהם טהורים ומקבליהם טמאים ועל כרחך טהורים אפילו מדרבנן דכלי זכוכית אפילו מקבליהם ליכא טומאה אלא מדרבנן כדאמרינן במסכת שבת (שם) ופירש רבינו שמואל דודאי אין להם טומאה אפילו מדרבנן ומסקנא לא קיימא הכי אלא מוקי לה בדף של מתכת ויש מפרשים בדף של נחתומין אע''פ שהוא פשוטי כלי עץ מקבל טומאה מדרבנן כיון שהוא משמש אדם ואת משמשי אדם דדריש בת''כ בפרשת ויהי ביום השמיני כלי יכול אפילו הסולם והקולב כו' ת''ל כלי עץ ולא כל כלי עץ יכול שאני מוציא את השולחן ואת הטבלא ואת הדולבקי ת''ל כל כלי עץ ריבה ומה ראית לרבות את אלו כו' ת''ל שק מה שק שהוא משמש אדם ואת משמשי אדם אף אני ארבה את השולחן כו' ועל כרחך כשאין ראוין למדרס מדלא נקט מטה כסא וספסל והוה ליה לרבוינהו מקראי דמשכב ומושב ובאין להם בית קבול איירי מדלא קאמר מה שק מיטלטל מלא וריקם אלמא מקבלי טומאה ואע''ג דמפיק להו מקרא לא הוי אלא אסמכתא כמו כמה דרשות דת''כ ובספרי דלא הוי אלא אסמכתא וכן משמע בפרק שתי הלחם (מנחות דף צו:) א''ר יוחנן לדברי האומר מסגרתו למטה היתה פירוש למטה ברגלי השולחן ולא בשולחן טבלא המתהפכת טמאה פירוש דדרשינן השולחן הטהור מכלל שהוא טמא לדברי האומר מסגרתו למעלה היתה טבלא המתהפכת תיבעי דהא דשולחן של מקדש מקבל טומאה לפי שהיה לו בית קבול אבל טבלא המתהפכת שאין לה בית קבול תיבעי ואי דרשה גמורה היא דת''כ אמאי תיבעי תיפוק ליה מקרא דהתם אלא ודאי אסמכתא היא ובטבלא המתהפכת מספקא ליה אי מקבלא טומאה מדאורייתא כדפירש הקונט' התם משום דעדיפא משאר פשוטי כלי עץ לפי שראוי להשתמש בה משני צדדין ולמאן דאמר למטה היתה טמא מדכתיב הטהור: מכלל דשאיבה דאורייתא. רשב''ם ור''ת מפרשי דכולו שאוב הוי דאורייתא ומביאים ראיה מדתניא בת''כ בפרשת ויהי ביום השמיני מקוה מים יהיה טהור יכול מילא בכתפו ועשה מקוה בתחלה (תוספות)


דף סו - ב

והא קיימא לן דרבנן ועוד האמר ר' יוסי בן ר' חנינא בדף של מתכת מחלוקת לעולם רבנן היא ושאני שאיבה דרבנן אי הכי אפי' חקקו ולבסוף קבעו נמי שאני התם דאיכא תורת כלי עליו בתלוש בעי רב יוסף מי גשמים שחשב עליהם להדיח את האיצטרובלין מהו לזרעים אליבא דרבי אליעזר דאמר כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע לא תיבעי לך כי תיבעי לך אליבא דרבנן דאמרי אינו כקרקע מאי תיקו שלח ליה רב נחמיה בריה דרב יוסף לרבה בריה דרב הונא זוטי לנהרדעא כי אתיא הך איתתא לקמך

 רש"י  אלא לעולם רבנן. דדף הוא ודקשיא לך גבי צינור אפילו קבעו ולבסוף חקקו נמי יפסול למקוה לרבנן דמטמאי ליה גבי דף וחשיבי ליה כלי בכל ענינים אפי' בקבעו ולבסוף חקקו שאני שאיבה דרבנן כדפרישית לעיל הלכך גבי צינור הוא דמקילי רבנן ואמרי אינו פוסל בקבעו ולבסוף חקקו אבל לגבי דף דטומאתו מן התורה לעולם טמא אפי' בקבעו ולבסוף תקנו דסבירא להו לרבנן דכל המחובר לקרקע אינו כקרקע: א''ה. דלרבנן הכל שוה בין קבעו ואח''כ חקקו בין חקקו ואח''כ קבעו לא בטיל לגבי קרקע וחשיב כלי גמור וגבי שאיבה הוא דאקילו לבטלו אגב קרקע אפי' חקקו ולבסוף קבעו נמי לא יפסול מקוה ולבטיל אגב קרקע: ומשני התם דאיכא תורת כלי כו'. וכל כך לא רצו להקל דאין לך שאיבה גדולה מזו הואיל והוה שם כלי עליה קודם שהוקבע בקרקע ואי לא חשבת ליה כלי בטלה גזירתם לגמרי: בעי רב יוסף מי גשמים. שהיו יורדין וחישב עליהן שידיחו האיצטרובלין מהו שאותן גשמים יכשירו זרעים אם נפלו עליהן לקבל טומאה דתנן (מכשירין פ''א מ''א) כל משקה שתחלתו לרצון אע''פ שאין סופו לרצון מכשיר והכא נמי כיון דניחא ליה בירידתן לצורך איצטרוביל אע''ג דלא ניחא ליה בירידתן על הפירות הוי הכשר ובלבד שיהא איצטרוביל חשוב כתלוש דלא מהני מחשבתו ולא קרינא ביה וכי יתן אלא היכא דמחשב שירדו על דבר תלוש כדאמרינן בפ''ק דשחיטת חולין (דף טז.) תלוש ולבסוף חיברו לענין הכשר זרעים מחלוקת דתנן הכופה קערה על גבי הכותל כו' ופרכינן רישא לסיפא ודייקינן מינה דכותל בנין חשוב תלוש ואם חישב שיודח הרי זה בכי יותן אבל בכותל מערה שהוא מחובר מעיקרו לא מהניא מחשבתו להכשיר זרעים ובתורת כהנים יליף מקראי דבעינן מחשבה לצורך דבר התלוש והאי איצטרוביל נמי תלוש ולבסוף חיברו הוא ואליבא דרבנן דלעיל דפליגי במכתשת קבועה קמיבעיא ליה כדמפרש ואזיל אי סבירא להו דתלוש ולבסוף חיברו לענין הכשר זרעים הוי תלוש או לא: אליבא דר' אליעזר לא תיבעי לך. דודאי חשיב מחובר ולא מיבעיא איצטרוביל דדמי לקרקע טפי ממכתשת קבועה דודאי חשיב מחובר אלא אפילו מכתשת קבועה דחשבו לה רבנן תלוש פליג איהו ואמר כל המחובר כו' והא ליכא למימר דטעמיה התם משום דבעין יפה מוכר דהא כללא קאמר ועוד דשמעינן ליה גבי דף דמטהר אפי' בתקנו ולבסוף קבעו ואליבא דרבנן דדף נמי לא קמיבעיא ליה דודאי תלוש ולבסוף חיברו הוי תלוש כדקא חשיבי ליה תלוש גבי טומאה אפי' בקבעו ולבסוף תקנו והוא הדין להכשיר: כי תיבעי לך אליבא. דהנהו רבנן דלעיל דפליגי עליה דרבי אליעזר במכתשת קבועה מאי מי אמרינן היינו טעמייהו דסבירא להו דכל תלוש ולבסוף חיברו חשיב תלוש והלכך לא מכר את הקבועה והוא הדין לגבי הכשר טומאה וכיון דטעמייהו משום דחשיבי ליה תלוש לא מבעיא היכא דחשיב להדיח מכתשת קבועה דמכשירין אלא אפילו חשיב להדיח בהן איצטרוביל מכשיר את הזרעים דעל כרחך טעמייהו גבי (רש"י)

 תוספות  יהא טהור ת''ל אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים ויש לדחות דאסמכתא היא כמו כמה דרשות דתורת כהנים ועוד מביא ראיה ר''ת דתנן במס' מקוואות בפ''ב (מ''ד) ר' אליעזר אומר רביעית בתחלה פוסל את המקוה ושלשה לוגין על פני המים ומדמחמיר בתחלה טפי מבסוף ש''מ דבתחלה פוסלין מדאורייתא ויש לדחות דהא דאחמיר רבי אליעזר בתחלה ברביעי' משום דרביעית הוא שיעור טבילה למחטין ולצינורות וכבר יש שם פסול מקוה עליהם ולר''י נראה דאפי' כולו שאוב דרבנן כדמשמע בתוספתא דמקוואות דתניא בפרק שני מקוה שהניחו ריקן ובא ומצאו מלא כשר מפני שזה ספק מים שאובין למקוה ומדקא מכשר ליה זה מספק ש''מ דכולו שאוב מדרבנן וליכא למימר דלאו בכולו שאוב איירי אלא כשהיה בו מים אך שהיה חסר דאם כן הוה ליה למימר שהניחו חסר דריקן משמע לגמרי ריקן שלא היה בו מים כלל ועוד אמר בפ''ק דפסחים (דף יז: ושם) גבי משקין בית מטבחיא בכלים טמאים בקרקע טהורים ומפרש התם דבקרקע טהורים משום דחזי להטביל בהן מחטין וצינורות אלמא אפי' כולו שאוב חזי להטביל בו דבשאוב מיירי מדמפליג בין כלים לקרקע וסתם משקין בית מטבחיא נמי שאובין הם ורשב''א דוחה דהכי קאמר בכלים טמאים פי' שהיו בכלים אע''ג דהשתא הן בקרקע ולפי שהיו שאובים בקרקע שלא היו מעולם בכלים טהורים והר''ר משה מפונטויז''א דוחה דאע''ג דשאיבה דאורייתא היא בקרקע טהור משום שאפשר בלא המשכה דכי נפלו מן הכלי לרצפה שהיא חלקה מימשכי אילך ואילך והוה ליה כשאיבה שהמשיכה כולה דכשרה ובפרק קמא דתמורה (דף יב.) דלא מכשיר המשכה אלא כי איכא כ''א סאה במקוה אפשר דהיינו מדרבנן וא''ת בשלמא אי כולו שאוב מדאורייתא היינו דגזרו חכמים ג' לוגין מים שאובין פוסלים אטו כולו שאוב ודוקא בשלשה לוגין גזרו שהן ראוין לרחיצת אדם כדאמרינן בפרק קמא דשבת (דף יד.) בתחלה היו טובלין במערות סרוחים ונותנין על גביהן ג' לוגין מים שאובין כו' אבל אי כולו שאוב דרבנן אמאי גזרו כלל בשאיבה וי''ל גזירה שמא יטבול בכלי דדומיא דמעין אמר רחמנא שהן בקרקע ומההוא מקוה שהניחו ריקן ארשב''א דאדרבה יש להוכיח דכולו שאוב דאורייתא דקתני כשר מפני שזה ספק מים שאובין וחזקת המקוואות כשרות שאדם אינו עושה מקוה אלא לטבול בו ואינו ממלא אותו מסתמא מים שאובים אלא מים כשרים לטבילה משמע דוקא משום חזקה הוא דכשר הא לאו הכי פסול דספיקא דאורייתא לחומרא תדע דקתני סיפא צינור המקלח למקוה והמכתשת נתונה בצדו ספק מן הצינור למקוה ספק מן המכתשת למקוה פסול מפני שהפסול מוכיח ואם יש בו רוב מקוה כשר מפני שיש ספק מים שאובים למקוה ומדמכשר בשיש בו רוב מקוה מספק וכשאין רוב פסול משמע דרובו שאוב דאורייתא ועוד תניא התם שני מקוואות אחד שאוב ואחד כשר וטבל באחד מהן מטומאה חמורה ועשה טהרות הרי הן תלויות ומדלא מטהרין מספק אלמא כולו שאוב דאורייתא והראיות לא נראו לר''י עוד האריך רשב''א ועוד אומר ר''ת דדוקא במקוה חסר פוסלים מים שאובין אבל במקוה שלם כל מים שאובין שבעולם אין פוסלין אותו ושמה כתב ראיות ממסכת מקוואות ואין להאריך ואכתוב ראיה אחת דתנן התם פרק ששי (מ''ח) היה בעליון מ' סאה ובתחתון אין כלום ממלא בכתף ונותן בעליון עד שירדו בתחתון מ' סאה משמע אע''פ שרוב מים שאובין אין נפסל כיון שהיה שלם דהא אי אפשר אם לא נתן בעליון יותר מארבעים סאה: בעי רב יוסף מי גשמים שחישב עליהם להדיח בהן את האיצטרובלין מהו להכשיר בהן את הזרעים. פירש הקונטרס דבכל תלוש ולבסוף חיברו מיבעיא ליה לענין הכשר זרעים ואליבא דרבנן דמכתשת ואין נראה לר''י דאם כן לימא סתמא תלוש ולבסוף חיברו לענין הכשר זרעים לרבנן מהו כדנקיט בפרק קמא דחולין (דף טז. ושם) ולא הוה ליה למינקט איצטרוביל טפי משאר מילי ועוד דאין סברא לדמות הכשר זרעים למכר שתהא מכתשת חשובה כתלוש לענין הכשר זרעים כמו שחשובה לענין מכר ועוד דלענין שחיטה נמי תיבעי לרבנן תלוש ולבסוף חיברו מהו אי הוי כתלוש או לא ועוד דפירש דלרבנן דדף לא מיבעיא ליה דלדידהו ודאי הוי כתלוש א''כ אדמיבעיא ליה לרבנן דמכתשת אי סבירא ליה כר' אליעזר או כרבנן דדף לענין הכשר זרעים תיבעי ליה לענין טומאת דף גופיה דאיפליגו בה רבי אליעזר ורבנן ועוד כיון דלרבנן דדף פשיטא ליה דהוה כתלוש ה''נ לרבנן דמכתשת דאמאי אית לן למימר דפליגי הני רבנן דרבי אליעזר אהנך רבנן דר''א ועוד דאינו מחלק בין דף למכתשת לכותל ואיצטרוביל ובפרק קמא דחולין (דף טז:) מחלק בין סכין הקבועה לצור היוצא מן הכותל דקאמר שאני סכין דלא מבטל ליה ונראה לר''י דלרבנן דדף מיבעיא ליה דחשבי ליה לדף תלוש לענין טומאה והוא הדין ל