בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט''א

מסכת כתובות (מ)

 פרק ראשון - בתולה נשאת    פרק שני - האשה שנתארמלה    פרק שלישי - אלו נערות    פרק רביעי - נערה שנתפתתה    פרק חמישי - אף על פי    פרק שישי - מציאת האשה    פרק שביעי - המדיר    פרק שמיני - האשה שנפלו    פרק תשיעי - הכותב לאשתו    פרק עשירי - מי שהיה נשוי    פרק אחד עשרה - אלמנה ניזונת    פרק שנים עשרה - הנושא את האשה    פרק שלוש עשרה - שני דייני  


  פרק ראשון - בתולה נשאת
  ב.   ב:   ג.   ג:   ד.   ד:   ה.   ה:   ו.   ו:   ז.   ז:   ח.   ח:   ט.   ט:   י.   י:   יא.   יא:   יב.   יב:   יג.   יג:   יד.   יד:   טו.   טו:

  פרק שני - האשה שנתארמלה
  טז.   טז:   יז.   יז:   יח.   יח:   יט.   יט:   כ.   כ:   כא.   כא:   כב.   כב:   כג.   כג:   כד.   כד:   כה.   כה:   כו.   כו:   כז.   כז:   כח.   כח:

  פרק שלישי - אלו נערות
  כט.   כט:   ל.   ל:   לא.   לא:   לב.   לב:   לג.   לג:   לד.   לד:   לה.   לה:   לו.   לו:   לז.   לז:   לח.   לח:   לט.   לט:   מ.   מ:   מא.   מא:

  פרק רביעי - נערה שנתפתתה
  מב.   מב:   מג.   מג:   מד.   מד:   מה.   מה:   מו.   מו:   מז.   מז:   מח.   מח:   מט.   מט:   נ.   נ:   נא.   נא:   נב.   נב:   נג.   נג:   נד.   נד:

  פרק חמישי - אף על פי
  נה.   נה:   נו.   נו:   נז.   נז:   נח.   נח:   נט.   נט:   ס.   ס:   סא.   סא:   סב.   סב:   סג.   סג:   סד.   סד:   סה.   סה:

  פרק שישי - מציאת האשה
  סו.   סו:   סז.   סז:   סח.   סח:   סט.   סט:   ע.

  פרק שביעי - המדיר
  ע:   עא.   עא:   עב.   עב:   עג.   עג:   עד.   עד:   עה.   עה:   עו.   עו:   עז.   עז:

  פרק שמיני - האשה שנפלו
  עח.   עח:   עט.   עט:   פ.   פ:   פא.   פא:   פב.   פב:

  פרק תשיעי - הכותב לאשתו
  פג.   פג:   פד.   פד:   פה.   פה:   פו.   פו:   פז.   פז:   פח.   פח:   פט.   פט:   צ.

  פרק עשירי - מי שהיה נשוי
  צ:   צא.   צא:   צב.   צב:   צג.   צג:   צד.   צד:   צה.   צה:

  פרק אחד עשרה - אלמנה ניזונת
  צו.   צו:   צז.   צז:   צח.   צח:   צט.   צט:   ק.   ק:   קא.   קא:

  פרק שנים עשרה - הנושא את האשה
  קב.   קב:   קג.   קג:   קד.   קד:

  פרק שלוש עשרה - שני דייני
  קה.   קה:   קו.   קו:   קז.   קז:   קח.   קח:   קט.   קט:   קי.   קי:   קיא.   קיא:   קיב.   קיב:




פרק ראשון - בתולה נשאת



דף ב - א

מתני' בתולה נשאת ליום הרביעי ואלמנה ליום החמישי שפעמים בשבת בתי דינין יושבין בעיירות ביום השני וביום החמישי שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין: גמ' אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום הרביעי לפי ששנינו הגיע זמן ולא נישאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה יכול הגיע זמן באחד בשבת יהא מעלה לה מזונות לכך שנינו בתולה נשאת ליום הרביעי אמר רב יוסף מריה דאברהם תלי תניא בדלא תניא הי תניא והי לא תניא הא תניא והא תניא אלא תלי תניא דמפרש טעמא בדתניא דלא מפרש טעמא אלא אי איתמר הכי איתמר אמר רב יהודה אמר שמואל מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום הרביעי שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לב''ד ותינשא באחד בשבת שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא טורח בסעודה שלשה ימים אחד בשבת ושני בשבת ושלישי בשבת וברביעי כונסה ועכשיו ששנינו שקדו אותה ששנינו הגיע זמן ולא נישאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה הגיע זמן באחד בשבת מתוך שאינו יכול לכנוס אינו מעלה לה מזונות לפיכך חלה הוא או שחלתה היא או שפירסה נדה אינו מעלה לה מזונות ואיכא דבעי לה מיבעיא חלה הוא מהו התם טעמא מאי משום דאניס והכא נמי הא אניס או דלמא התם אניס בתקנתא דתקינו ליה רבנן הכא לא ואם תמצי לומר חלה הוא מעלה לה מזונות חלתה היא מהו מצי אמר לה אנא הא קאימנא או דלמא מציא אמרה ליה נסתחפה שדהו ואם תמצי לומר אמרה ליה נסתחפה שדהו פירסה נדה מהו בשעת ווסתה לא תיבעי לך

 רש"י  מתני' בתולה נשאת ליום הרביעי. תקנת חכמים היא שתנשא ברביעי בשבת כדמפרש טעמא: שפעמים בשבת. אבתולה קאי: בשני ובחמישי. אחת מעשר תקנות שתקן עזרא בבבא קמא בפרק מרובה (דף פב.) מפרש לכולהו ולכך תקנו שתנשא ברביעי שאם היה לו טענת בתולים ישכים לב''ד בעוד כעסו עליו [ואם יש שהות בינתים יש לחוש] שמא יתפייס ותתקרר דעתו ויקיימנה ושמא היא זינתה תחתיו ונאסרה עליו כדילפינן (סוטה דף כח.) מונסתרה והיא נטמאה ומתוך שיבא לבית דין יתברר הדבר כשיצא הקול שמא יבואו עדים ובגמר' פריך ותינשא באחד בשבת: גמ' לפי ששנינו כו'. לקמן מקשי עלה: הגיע זמן ולא נישאו. לקמן בפרק אע''פ תנן נותנין לבתולה שנים עשר חדש משתבעה הבעל והזהיר על הנישואין לפרנס עצמה בתכשיטין. לפרנס קנדיר''ר בלע''ז ולאלמנה שלשים יום: הגיע זמן. זה ולא נישאו לחופה לקמן מפרש שעכב הבעל: אוכלות משלו. שהבעל חייב במזונות אשתו מתקנת ב''ד כדלקמן בפרק נערה (דף מו:): ואוכלות בתרומה. אם כהן הוא והיא בת ישראל שהכהן מאכיל את אשתו תרומה כדיליף (לקמן דף נז:) מוכהן כי יקנה נפש: לכך שנינו בתולה נשאת כו'. להודיע שתקנת חכמים מעכבתו מלכנוס ואין עכבה זו שלו: מריה דאברהם כו'. תמה על דברי רבו ואמר מריה דאברהם מה זה היה לשמואל לומר כן ועוד שחלה רב יוסף ושכח תלמודו ותוהה על דבריו הראשונים: תלי תניא בדלא תניא. תולה טעם משנה שנויה במשנה שאינה שנויה: ומקשינן לרב יוסף הי תניא והי לא תניא הא תניא והא תניא. זו שנויה וזו שנויה: אלא תלי תניא דמפרש טעמא בדתניא דלא מפרש טעמא. משנתינו טעמא מפורש בתוכה כדי שישכים לבית דין והגיע זמן אין שום טעם מפורש בה לומר מפני מה אם הגיע זמן באחד בשבת אינו מעלה לה מזונות: ותינשא באחד בשבת. כולה רב יוסף קאמר לה: ועכשיו ששנינו שקדו. ובשביל תקנה זו הוא מעוכב מלכנוס באחד בשבת מעתה אותה ששנינו כו': לפיכך. רב יוסף מסיים לה משמיה דנפשיה ומסבריה ואמר לפיכך הואיל ולמדנו שהמעוכב מחמת אונס אינו חייב לזונה חלה הוא כו': הא קאימנא. הנני מזומן: נסתחפה שדהו. לשון מטר סוחף (משלי כח) נשטפה שדך כלומר מזלך גרם כי מהיום אני מוטלת עליך לזון: (רש"י)

 תוספות   מתני' בתולה. הא דלא קתני הבתולה כדתני האשה נקנית היבמה ניקנית (קדושין דף ב.) משום דהתם אקרא קאי כי יקח איש אשה (דברים כב) האשה הכתובה וכן היבמה אבל הכא לא קאי אקרא והא דלא תנן בפ''ק דקידושין (דף יד:) העבד עברי אף על פי דכתיב בקרא (שמות כא) כי תקנה עבד עברי משום דא''כ ה''ל למתני העבד העברי שאינו דבוק ואין דרך הש''ס לדבר כן ומיהו גבי איש ואשה רגילים בכל מקום לשנות בה' אע''ג דלא קאי אקרא כמו האשה שהלכה (ביבמות דף קיד:) האשה שנתארמלה (לקמן דף טו:) האיש מדיר את בנו בנזיר (נזיר ד' כח:): נשאת. הא דלא קתני נושאין את הבתולה כמו האיש מקדש (קדושין דף מא.) לפי שעתה מקצר יותר ועוד דאי תנא הכי ה''א אפי' בעל כרחה כדמשני (שם דף ב:) גבי הא דפריך וליתני האיש קונה ועוד דהתם אקרא קאי כי יקח איש אשה: ליום הרביעי. ולא בליל חמישי כדאמר בפרק בתרא דנדה (דף סה:). דליכא כתובה דלא רמו בה תיגרא כ''ש אם יעשה נשואין בליל ה' דאיכא למיחש שיטרד בנשואין וכתובה ולא יבעול: שאם היה לו טענת וכו'. ואם תאמר הא תינח אשת כהן או פחותה מבת שלש דליכא אלא חד ספיקא כדאמרינן בגמרא (לקמן ט.) אבל בשאר נשים דאיכא ספק ספיקא אמאי תנשא ליום ד' ואומר ר''ת דלא פלוג רבנן בתקנתא ומשום אשת כהן ופחותה מג' תקנו בכל הנשים שינשאו ביום ד' ובקונטרס פי' שמתוך כך יתברר הדבר ויבואו עדים שזינתה ברצון וקשה לפירושו דאמרינן בגמרא (שם:) אמר אביי אף אנן נמי תנינא דהאומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו בתולה נשאת כו' מאי לאו דקטעין פתח פתוח והשתא היכי מייתי ראיה לפ''ה הא אע''ג דאינו נאמן מכל מקום ישכים לבית דין שמתוך כך יצא הקול ויבואו עדים ויתברר הדבר וי''ל דלא מייתי אביי ראיה לרבי אלעזר אלא שהוא בקי ומכיר אם הוא פתח פתוח דאם אינו בקי לא יצא הקול ולא יבא לידי בירור כי יאמרו שהוא טעה וסבור שמצא פתח פתוח ואינו כן ולא יחושו לדבריו ועי''ל דגם לפ''ה לא היו מתקנים שתהא ניסת ליום ד' משום שמא יתברר על ידי עדים אבל כיון דבאשת כהן ובפחותה מבת שלש דנאמן לאוסרה עליו תקנו שתהא ניסת ברביעי גם בשאר נשים תקנו משום שמתוך כך יצא הקול ויתברר הדבר על ידי עדים והשתא מייתי אביי שפיר ממתניתין דבאשת כהן ובפחותה מבת שלש נאמן לאוסרה עליו. ותימה דהכא משמע דמשום חששא דזנות תקנו שתהא ניסת ברביעי ובפ''ב דגטין (דף יז. ושם) איכא מ''ד דתקנו זמן בגטין משום פירי אבל משום שמא יחפה על בת אחותו לא חיישינן משום דזנות לא שכיח וי''ל דהתם קאמר זנות דאתי לידי מיתה דהיינו בהתראה ובעדים לא שכיח אי נמי הכא שלא תשב עמו באיסור כל ימיו חשו אפילו לזנות אע''ג דלא שכיח: מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום הרביעי לפי ששנינו כו'. אין שואל הטעם למה נשאת ברביעי דאם כן לא הוה משני מידי אלא הכי פירושו מפני מה אמרו כלומר מאי נפקא מינה שתיקנו שנשאת ברביעי ומשני נפקא מינה לענין מזונות ותרומה ורב יוסף קא מתמה מריה דאברהם דהא נפקותא מפרשה בהדיא שאם היה לו טענת בתולים והוא מניח נפקותא זו המפורשת ותופס נפקותא אחרינא: אלא אי אתמר הכי אתמר א''ר יהודה אמר שמואל. ולא גרסינן רב יוסף דהא רב יוסף גופיה קאמר אלא אי איתמר: מפני מה אמרו כו'. בניחותא גרסינן לה ולא בא להקשות אלא ותנשא באחד בשבת: ותנשא באחד בשבת. לא בעי לשנויי דנשאת ברביעי כדי שתבעל בחמישי משום ברכה שנאמרה בו לדגים כדאמרינן לקמן (דף ה.) ועוד למה לי טעם דשקדו תיפוק ליה משום ברכה ואומר ר''י דטעם דברכה אינה אלא עצה טובה ולא מקרי עבריינא אבל משום שקדו מקרי עבריינא וכן משמע לקמן דאמר טעמא משום ברכה אבל משום איקרורי דעתא לא חיישינן ומאי נפקא מינה אלא ודאי דמשום ברכה לא מקרי עבריינא: (תוספות)

 רשב"א  מתני': בתולה נשאת ביום הרביעי ואלמנה ביום החמישי וכו', שאם היה טוען טענת בתולים היה משכים לבית דין. פירש רש"י ז"ל (ד"ה בשני): מתוך שבא לבית דין ישמע הקול ויבואו עדים ויעידו. הוזקקו לפרש כך, משום דאמרינן בגמרא (לקמן ט, א) דאינו נאמן לאוסרה עליו אלא באשת כהן, או בנתקדשה פחותה מבת שלוש שנים ויום אחד, דליכא אלא חדא ספיקא, ולא משמע ליה דמתניתין משום הני תרתי מתניא. ואינו מחוור, דבהדיא אמרינן בגמרא (ט, ב) דמשום נאמנותו הוא, כדקתני אף אנן תנינא תנן שאם היה טוען טענת בתולים למחר משכים לבית דין, מאי לאו דקא טעין פתח פתוח לא דקא טעין טענת דמים, אלמא כולהו משמע להו דמשום נאמנותו הוא. ובאשת כהן, אי נמי באשת ישראל שקבל אביה קידושין פחותה מבת שלש שנים ויום אחד. הא דלא מפרש טעמא דאמרינן לאלמנה במתניתין (לקמן ה, א), משום דתקנת שקדו אינה תקנה קבועה דבאיניש לא חאיש לברכה, אי נמי אדם בטל, דליכא משום שקדו, נושא את האלמנה כל זמן שירצה וכדמשמע בגמ'. והיינו טעמא נמי דלא מפרש במתניתין טעמא דיום ראשון אין הבתולה נשאת בו, משום דטריח ליה, דליכא משום דשקדו, נושא באחד בשבת וכדאיתא בגמרא (לקמן ג, א): גמרא: אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל מפני מה אמרו בתולה נשאת ביום ד' וכו'. שמועה זו רבים פירושיה (עי' רמב"ן), ומסתברא דהכי פירושה. מפני מה אמרו ביום רביעי ולא באחד בשבת, דטעמא דמתני' הא איתיה באחד בשבת, לפי ששנינו הגיע זמן ולא נשאו, יכול אם הגיע זמן בא' בשבת אעפ"י שאין כאן איקרורי דעתא יהא מעלה לה מזונות, לכך שנינו ביום רביעי ולא ביום א' בשבת לפי שהוא מעוכב בתקנת חז"ל, ומשום הכי מתמה רב יוסף בעצמו שאין זה טעם ליום א' בשבת, ודין שמענו טעם לא שמענו. ואמר: תלי תניא דמפרש טעמא. כלומר, משנתנו שטעמיה מפורשין ומספיקין לתקנתן, אלא שאנו צריכין לחקור טעם מפני מה אינה נשאת אף ביום אחד בשבת, שהטעם השנוי מספיק לו גם כן ותולה אותה בדתניא, שאין טעמה מפורש, אפילו שנו כן במשנתנו מפורש ולא בא' בשבת שאם הגיע זמן ולא נשאו אינה מעלה לה מזונות עד רביעי בשבת, לא ידענו עדיין טעם תקנתן זו, שאין זה טעם אלא גזירת דין, ואין מן הדין לומר שמשנה זו שהיא ברורה ומגלה פירושיה וטעמיה תלויה בדבר שאין בו טעם. אלא הכי אמרוה נהלי מפני מה אמרו וכו'. [אלא אי אתמר הכי אתמר] ולא גרסינן אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר רב שמואל, דרב יוסף גופיה הוא דאמר ליה, דרמי פלוגתא אנפשיה הוא ומדכר. ועכשיו ששנינו שקדו. מדברי שמואל הוא, ושמואל הוא דקאמר הכי. והראיה, דלישנא קמא נמי קא מדכר לה רב יוסף להא מתניתין שהגיע זמן ולא נשאו, והיא היא דמבלבלת דעתו וקאמר היכי תליא תניא בדלא תני, הכי קאמר, ועכשיו ששנינו כמשנתנו נשאת ביום רביעי לבד ולא בא' בשבת, ועל כרחך משום שקדו הוא, הגיע זמן בא' בשבת אינו מעלה לה מזונות. ואף על גב דלא שנינו לה בהדיא, כיון דעל כרחין טעמא דמתני' משום הכי הוא קתני לה שנינו. וא"ת דלא שנינו, דאיכא למימר דמשום ברכה הוא, הא ליתא, דברביעי ליכא ברכה, ונשאת ברביעי ונבעלת בחמישי לא תנן במתני' הילכך על כרחך למאי דתנן במתני' נשאת ברביעי, משום שקדו הוא ולא משום טענה אחרת, ושנינו קרי לה, אי נמי יש לומר, ועכשיו ששנינו בבריתא שקדו ומתני' לא פליגא עליה, דאיכא למימר דמשום הכי תנן במתני' ברביעי ולא באחד בשבת, אותה ששנינו הגיע זמן וכו', מתוך שאינו יכול לכנוס אינה מעלה לה מזונות, ומסתברא, דאפילו מחלה היא על תקנתא זו, ואמרה אי אפשר בתקנת חכמים זו אינו מעלה לה, משום דאע"ג דעיקר תקנתא משום תקנתה נתקנה, וכדמשמע מדאמרו (ג, א) שקדו על תקנת בנות ישראל, מכל מקום כיון שנתקנה נתקנה. ואיהו נמי ניחא ליה כדי שיהיה שמח עמה, ועוד שמשיאתו שם רע בין שכניו. לפיכך חלה הוא או שחלתה היא. פירוש, וכל שכן שחלתה היא, וכל שכן פירסה נידה אינו מעלה לה. או דילמא התם אניס בתקנתא [לפנינו נוסף: דתקינו ליה] כדרבנן. פירוש שהתקינו להתקנתה ומשום לתה דידה נתעכב. או דילמא אמרה ליה נסתחפה שדהו. דכיון שהגיע זמן חלה עליך חיוב מזונות, ואם אי אפשר לכנוס עיכוב זה אינו מדעתי, נמצא מקרה זה לחובתך ומשום לתא דידך, כיון שאינך יכול לכנוס מעלה אתה מזונות. [נסתחפה שדהו. איכא דמקשי (הרמב"ן. וכן הוא בתוס' מציא), דהא גבי קטלנית דמזלה גרים. ולאו מילתא היא, דהתם בקטלה דבעל תליה בדידה, דטב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו, אבל הכא לענין פריה ורביה, כל עכובא דאתי מחמתיה אתי, דאיהו הוא דמפקד אפריה ורביה]. (רשב"א)


דף ב - ב

דלא מציא אמרה ליה נסתחפה שדהו כי תיבעי לך שלא בשעת ווסתה מאי כיון דלא בשעת ווסתה הויא מציא אמרה ליה נסתחפה שדהו או דלמא כיון דאיכא נשי דקא משנייא ווסתייהו כשעת ווסתה דמי פשיט רב אחאי הגיע זמן ולא נישאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה לא נשאו לא קתני אלא לא נישאו היכי דמי אי דקא מעכבן אינהי אמאי אוכלות משלו ואוכלות בתרומה אלא לאו דאיתניס כי האי גוונא וקתני אוכלות משלו ואוכלות בתרומה אמר רב אשי לעולם אימא לך כל אונסא לא אכלה ודקא מעכבי אינהו ובדין הוא דאיבעי ליה למיתני לא נשאו ואיידי דתנא רישא בדידהי תנא נמי סיפא בדידהי: אמר רבא ולענין גיטין אינו כן אלמא קסבר רבא אין אונס בגיטין מנא ליה לרבא הא אילימא מהא דתנן הרי זה גיטיך אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש ומת בתוך שנים עשר חדש אינו גט מת הוא דאינו גט הא חלה הרי זה גט ודלמא לעולם אימא לך חלה נמי אינו גט והיא גופא קמ''ל דאין גט לאחר מיתה אין גט לאחר מיתה הא תנא ליה רישא הרי זה גיטיך אם מתי הרי זה גיטיך מחולי זה הרי זה גיטיך לאחר מיתה לא אמר כלום דלמא לאפוקי מדרבותינו דתניא ורבותינו התירוה להנשא ואמרינן מאן רבותינו אמר רב יהודה אמר שמואל בי דינא דשרו משחא סברי לה כרבי יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו ואלא מסיפא מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד י''ב חדש ומת בתוך שנים עשר חדש הרי זה גט מת והוא הדין לחלה דלמא מת דוקא דלא ניחא ליה דתפול קמי יבם אלא מהא דההוא דאמר להו אי לא אתינא מיכן ועד תלתין יומין ליהוי גיטא אתא בסוף תלתין יומין ופסקיה מברא אמר להו חזו דאתאי חזו דאתאי אמר שמואל לאו שמיה מתיא ודלמא אונסא דשכיח שאני דכיון דאיבעי ליה לאתנויי ולא אתני איהו דאפסיד אנפשיה אלא רבא סברא דנפשיה קאמר משום צנועות ומשום פרוצות משום צנועות דאי אמרת לא להוי גט

 רש"י  פשיט רב אחאי. הך בעיא ממתניתין דקתני לא נישאו ולא קתני לא נשאו דלישתמע שהבעלים מעכבים: אלא לא נישאו. הן לבעלים תלה העכבה בנשים: ואיידי דתנא רישא בדידהי. נותנין לבתולה שנים עשר חדש ולאלמנה שלשים יום: ולענין גיטין אינו כן. אלפיכך קאי דאשמעינן שעכבת האונס פוטרתו מן המזונות לענין גיטין אין טענת אונס מועלת אם נתן גט לאשתו ע''מ אם לא אבא עד זמן פלוני יהא גט [ונאנס] ולא בא הרי זה גט ואינו יכול לומר אנוס הייתי: אלמא קסבר אין אונס בגטין. אין טענת אונס בגיטין ולקמיה מפרש טעמא: אינו גט. ואם אין לה בנים זקוקה ליבם: מת הוא דאינו גט. דהא לא שויא גיטא עד י''ב חדש והוא מת בתוך הזמן ומאן קא מגרש לה מהשתא אין המתים מגרשים: מת הוא דאינו גט. משום דאין גט לאחר מיתה אבל משום אונס אחרינא לא מפקע גיטא אלמא אין אונס בגטין דאי סלקא דעתך חלה נמי אינו גט ניתני חלה וכל שכן מת שאין אונס גדול מזה: היא גופא קמ''ל. כלומר האי דתנא מת לאו לדיוקא דילה תניה למידק הא חלה הרי זה גט אלא לאשמעינן היא גופא דאין גט לאחר מיתה ואפי' בלא תנאי כגון האומר לאשתו הרי זה גיטיך לאחר מותי אינו גט לפוטרה מן היבם: זה גיטך אם מתי. שכיב מרע שכתב גט לאשתו באחד מן הלשונות הללו זה גיטך אם מתי או זה גיטך מחולי זה משיפסוק חולי זה (מעלי) משמע והוא מת מאותו חולי לא אמר כלום שהרי משפסק אינו בחיים ואינו יכול לגרש: דלמא. הא דאיצטריך סיפא אם לא באתי וכו' לאפוקי מדרבותינו איצטריך דפליגי עלה ואמרי דאין גט לאחר מיתה הוא דכיון דכתוב בגט זמן כתיבתו הוא מוכיח שכך אמר לה אם לא באתי לאותו זמן יהא גט למפרע מהיום דאי לא משוה גיטא עד שנים עשר חדש למה כתב יום כתיבת הגט בתוכו לכתוב אם לא באתי לר''ח פלוני יהא גט: התירוה לינשא. בלא חליצה לההיא דאם לא באתי: זמנו של שטר מוכיח עליו. לא לחנם נכתב זמנו לתוכו אם לא להודיע שמיום הכתיבה והמסירה הוא מגרשה אם לא יבא לאותו זמן הלכך אע''ג דלא כתב זה גיטך מהיום אם לא באתי כו' כמאן דכתב מהיום דמי ובבבא בתרא (דף קלו) אמרה רבי יוסי דתנן הכותב נכסיו לבנו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה ואם לא כתב מהיום אינה מתנה רבי יוסי אומר אינו צריך: ואלא מסיפא. גמר רבא דאין אונס בגיטין: הרי זה גט. ואע''ג דאין אונס גדול ממיתה אלמא אין אונס בגיטין והוא הדין לחלה: דלמא מת דוקא. דכל עצמו שכתב לה גט מחמת כן כתב לה שאם ימות יהיה גט למפרע שלא תיזקק ליבם ובהאי אונסא לא ניחא ליה למיבטל גיטא אבל באונסא אחרינא דניחא ליה לבטולי גיטא ביה אימא לך יש אונס בגיטין: ופסקיה מברא. הנהר הפסיקו שהיתה המעבורת מצד העיר ולא יכול לעבור: חזו דאתאי. שבאתי: לא שמיה מתיא. והוי גיטא ואם רצתה תינשא לאחר וגם לכהונה נפסלת מהיום: (רש"י)

 תוספות  מציא אמרה ליה נסתחפה שדהו. ואינו יכול לטעון דאדרבה מזלה גרם דכיון דלא מיפקדא אפריה ורביה לא מיענשא כדאמרינן בהבא על יבמתו (יבמות דף סד:) ועוד דהאשה היא שדה של הבעל ואין הבעל שדה שלה: לפיכך חלה הוא אינו מעלה לה מזונות. קשה לר''י דאמר בהחולץ (שם דף מא: ושם) עמד בדין וברח נזונת משל יבם ומפרש בירושלמי ברח ה''ה חלה והכא אמרי' דחלה אין מעלה לה מזונות ואור''י דהתם חלה או ברח לאחר שעמד בדין שכבר נתחייב לה במזונות אבל הכא בחלה קודם הגעת זמן ובקונט' פי' שם דוקא ברח אבל חלה לא ואין נראה כדמשמע בירושלמי ולפירושו אין להקשות מאיכא דבעו לה מיבעיא אמאי לא פשיט לה מהתם דיש לומר דארוסתו אגידא ביה טפי מיבמתו כדאמרינן ביבמות בכמה דוכתי: פשיט רב אחאי. לא כמו שפירש רשב''ם דהיינו רב אחאי גאון שעשה שאלתות והיה בסוף כל האמוראים ולכך משנה לשונו בכל הש''ס פריך רב אחאי פשיט רב אחאי שהרי כאן רב אשי עונה על דבריו אלא אומר רבינו תם שהוא אמורא וכל אמורא היה תופס לשונו כמו מגדף בה ר' אבהו (סנהדרין ג:) תהי בה ר' יוחנן (ב''ק קיב:) לייט עלה אביי (ברכות כט.): לא נשאו לא קתני אלא לא נישאו. מקובלין היו כך לקרות לא נישאו ועוד דאי לא נשאו אאנשים קאי ה''ל למימר נמי בלשון רבים ואוכלות משלהם: אלא לא נישאו. פירוש דמשמע נמי דמעכבי אינהי אבל אין לומר דמשמע דוקא דמעכבי אינהי אבל לא אינהו מדקאמר לעולם דמעכבי אינהו ואיידי דתנא רישא בדידהי כו' דמשום איידי אין לשנות טעות בסיפא: מת הוא דאינו גט. דאין גט לאחר מיתה הא חלה הרי זה גט דאי חלה נמי אינו גט וטעמא דהכא דאינו גט משום אונס אם כן לישמעינן חלה דהוי אונס מועט וכ''ש מת דהשתא אכתי לא אסיק אדעתיה דבמת איכא למימר ניחא ליה דלא תפול קמי יבם: ודלמא לעולם אימא לך חלה נמי אינו גט. ויש טענת אונס ודקאמר ליתני חלה וכ''ש מת הא דקתני מת הא קמ''ל דאין גט לאחר מיתה ואתא לאשמועינן תרוייהו דיש אונס ואין גט לאחר מיתה דאי יש אונס גרידא אתא לאשמועינן אבל יש גט לאחר מיתה הוה ליה למינקט חלה ואי אין גט לאחר מיתה גרידא הוה בעי לאשמועינן לא הוה ליה למינקט הרי זה גיטך אם לא באתי שעושה. תנאי אלא הרי זה גיטיך לאחר מיתה: הרי זה גיטיך אם מתי מחולי זה לאחר מיתה. לאחר מיתה הוי טעמא דכולהו כמו אתם ולא אפוטרופסין ולא שותפין ולא אריסין ולא כל התורם את שאינו שלו (גיטין דף נב.) דכולהו הוו משום תורם את שאינו שלו וא''ת ההיא משנה גופה אמאי איצטריך הא תנן בהדיא בפ''ק דגיטין (דף יג. ושם) דאין גט לאחר מיתה דתנן האומר תנו גט זה לאשתי לא יתנו לאחר מיתה ובפרק קמא דגיטין (שם ד''ה לא) פירשנו: דלמא לאפוקי מדרבותינו. אבל מההיא דרישא לא שמעינן לאפוקי מדרבותינו דאיכא לאוקמה בשאין כתוב זמן בשטר והא דאמרינן (בגיטין דף פו.) שלשה גיטין פסולין וחד מינייהו שאין בו זמן הא אמרינן אם נשאת הולד כשר ומשום דאין גט לאחר מיתה קתני הכא לא אמר כלום אפילו נשאת אי נמי בשכתוב בו שבוע או שנה או חדש דאמר בפרק שני דגיטין (דף יז:) דכשר ואין זמנו מוכיח עליו אי נמי במאוחר: דלמא מת דוקא דלא ניחא ליה דתפול קמי יבם. וא''ת בפרק מי שאחזו (גיטין דף עג. ושם) דאמרי' אכלו ארי אין לנו פירוש אין לנו שיהא גט ואמאי לא הוי גט הא לא ניחא ליה דתפול קמי יבם וי''ל דבאונס דלא שכיח כלל לא אסיק אדעתיה שירצה שיהא גט: (תוספות)

 רשב"א  לא נשאו לא קתני אלא לא נישאו. מסתברא דהכי פירושה לא נישאו לא קתני, מדלא תני אוכלות משלהם, או לא נישאו אוכלות משלו, אלא על כרחך לא נשאו קאמר, כלומר, אם לא נשאו הן לו אוכלות משלו. אי נמי יש לומר שכן היו רגילין לשנות בבית המדרש, נִשְׁאוּ בחירק ולא נָשְׁאוּ בקמץ, ואף על פי שבין נִשְׁאוּ לְנָשְׁאוּ אין הבדל והיכר בכתיבתן, מכל מקום סומכין היו על רגילות הקריאה (עי' גליון הש"ס). ודכוותה אמרינן בנדרים פרק אין בין המודר בראשו (לה, א) אמר רב אשי דיקא נמי דקתני שניתנה לו ולא קתני שנתנה לו, ואין בין ניתנה לו לנתנה לו שום הפרש רק בקריאתן לבד. אלא לאו דאתניס כי האי גוונא. ופשוט מינה מיהא חדא דהיינו חלתה היא [מעלה לה מזונות. א"נ כיון דאמר אם תמצי לומר תפשוט תרתי קמייתא] ואנן לא פשטינן, דתפסת מרובה לא תפסת. רב אשי אמר [לפנינו נוסף: לעולם אימא לך]: כל אונסא לא אכלה. בין דאיתנוס אינהו בין דאיתנוס אינהי דיש טענת אונס בממון, ומשנתינו דהגיע זמן ולא נשאו דמעכבי אינהו מדעת. ואיידי דתני רישא בדידהי, נותנין לבתולה שנים עשר חודש ולאלמנה שלשים יום, תנא נמי סיפא בדידהי. כלומר שלא נשאו הן ולא העיכוב מחמתם כלל ואפילו מחמת אונס דידהי דנשאו לא משמע אלא שאינן נשואות. ומשמע שאינן נשאות או מחמתן או מחמת הבעל, והכא בשלא נשאו מחמת הבעל. אלמא קסבר רבא אין טענת אונס בגיטין. מסתברא דמשום הכי קא מאריך בלישניה, לומר לך דדוקא היכא דליכא אלא טענת אונס לבד, כלומר שנתעכב דרך שתיקה מחמת אונס, אבל היכא דנאנס ונתעכב ואמר הריני מתעכב מחמת אונסי, אינו גט, ואונס זה לרבא דמבטל הגט, ולא שהאונס מבטלו אלא עכוב זה מחמת האונס לפי שגלה דעתו בגטו, ורבא הוא דאמר דגלויי דעתא בגיטא מילתא היא. והלכך מאן דאמר שאינו יכול לקיים תנאו מחמת אונסו גטו בטל וכדאמרינן התם בריש פרק השולח (גיטין לד, א) ההוא דאמר להו אי לא נסיבנא עד תלתין יומין ליהוי גיטא, כי מטא תלתין יומין אמר להו הא טרחנא, אי משום אונסא אין אונס בגיטין אי משום גלויי דעתא פלוגתא דאביי ורבא היא, דאלמא כל מאן דאמר נאנסתי גלויי דעתא הוא וגטו בטל לרבא. והיא גופא קא משמע לן דאין גט לאחר מיתה. אפילו במקום דאין האונס מבטלו, כגון גבי זה גיטך לאחר מיתה. אי נמי באם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש והתנה בפירוש שלא יבטל הגט מחמת אונס מיתה. ודילמא לאפוקי מדרבותינו. כלומר, סיפא דמתניתין דהיינו אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש, דעלא הוא דתנינן ורבותינו התירוה לינשא. ומסברתם דרבותינו קאמר ולא מדרבותינו ממש, דרבותינו היינו ר' יהודה הנשיא בן בנו של רבינו הקדוש, כדאמר רבי יוחנן בפרק (המגרש) [מי שאחזו] (גיטין עו, ב) ר' יהודה הנשיא בנו של רבן גמליאל ברי יהודה, ולא הודו לו כל סייעתו, אלא מסברתו הוא דקאמר, ויש לנו כיוצא בזה הרבה בתלמוד. וגדולה מזו אמרו בפרק האיש מקדש (קדושין מז, ב) גבי התקדשי לי בשטר חוב, רבי מאיר אומר מקודשת וחכמים אומרי אינה מקודשת, ואוקימנא פלוגתייהו בין במלוה על פה בין במלוה בשטר, ואמרינן במלוה על פה במאי פליגי בדרב הונא אמר רב וכו', מר סבר כי קאמר רב בפיקדון אבל במלוה לא, ומר סבר לא שנא מלוה ולא שנא פיקדון, ומדאמרינן מר סבר כי קאמר רב בפקדון, הוה משמע דבדרב ממש פליגי, וליתא, אלא בסברתיה דרב קאמר. וכיוצא בו ממש ביבמות בריש פרק כיצד (יח, א) דאמרינן: הוא הדין דאע"ג דלא עבד בה מאמר שניה מחלץ חלצה יבומי לא מתיבמה, והאי דקתני מאמר לאפוקי מדבית שמאי דאמרי מאמר קונה קנין גמור, קא משמע לן דלא, ולא דבית שמאי ממש קאמר, דאילו לדבית שמאי אף על פי דקונה קנין גמור ואפילו נשאה נמי יבומי מתיבימה, דהא לדידהו צרות מותרות נינהו, אלא לאפוקי מסברתייהו דבית שמאי קאמר. ודברים פשוטים הם, אלא שראיתי מקצת מרבותינו [המפרשים ז"ל] שנתקשו בזה ואינו. ורבינו חננאל פירש: רבותינו, היינו רבינו הקדוש, וגם שם בפרק (המגרש) [מי שאחזו] (גיטין שם) יש ספרים שכתוב בהם: ר' יהודה הנשיא בנו של רשב"ג הורה ולא הודו לו כל סיעתו. ודילמא לאפוקי מדרבותינו. חבורא חבורתא בהא מילתא, וקשה להו לאפוקי מדרבותינו נמי מרישא שמעינן לה, וקתני זה גיטך לאחר מיתה לא אמר כלום, ואילו לרבותינו דאית להו זמנו של שטר מוכיח עליו כר' יוסי חולצת היא, דהוה ליה כמעכשיו ולאחר מיתה דקתני גט ואינו גט ואם מת חולצת ולא מתיבמת. ויש מי שתירץ, דר' יוסי עדיפא מדרבותינו דר' יוסי אפילו לאחר מיתה פליג, ואמר דזמנו של שטר מוכיח עליו כאלו אמר מהיום ולאחר מיתה, וכל שכן באם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חודש ומת בתוך שנים עשר חודש דלא אתני בהדיא במיתה, ורבותינו מודו ליה באם לא באתי אבל בלאחר מיתה דהתנה בפירוש בלאחר מיתה פליגי עליה, דלאחר מיתה קאמר ולא מחיים, ובהא לא עדיף זמנו של שטר כמעכשיו. ומיהו, בכותב נכסיו לבנו לאחר מותו (ב"ב קלו, א) מודו ליה לר' יוסי משום דאיכא לקיומיה זמנו של שטר בגופן של נכסים, ותנאה דלאחר מיתה בפירות. וא"ת אכתי הא תנא ליה רישא, הרי זה גיטך אם מתי, לא אמר כלום, ואלו לרבותינו הוי גט, דזמנו מוכיח עליו, באם לא באתי, והוה כמהיום אם מתי, לדעת רבותינו, כדאיתא התם בשילהי קורדיאקוס (גיטין עו, א). יש לומר, אי לאו סיפא הוה אמינא דוקא כדאתני במיתה בפירוש הוא דפליגי תנא דמתניתין דלא אמר כלום, הא באם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חודש הוי גט, כרבותינו דהתירוה לזו בפירוש לינשא קמ"ל. וזה התירוץ נראה יפה, וניחא לי בהא הא דאמרינן בפ' קורדיאקוס (גיטין עו, ב) תנא, רבותינו התירוה לינשא, אמר ר' יוחנן ר' יהודה הנשיא בן בנו של רבן גמליאל ברבי יהודה ולא הודו לו כל סיעתו ואמרי לה כל שעתו. אמר אביי הכל מודים היכא דאמר לה לכשתצא חמה מנרתיקה לכי נפקא קאמר לה. ולא נחלקו אלא באם תצא, מר סבר לה כר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו, ומר לא סבר כר' יוסי. ולכאורה משמע מדקאמר הכל מודים דכל כשתצא חמה מנרתיקה כולהו בחדא סברא קיימי ביה בין למר בין למר לא אמר ולא כלום, דאי למר חולצת ולמר אינה מגורשת כלל, אם כן לאו הכל מודים בה, דלכי נפקא קאמר, דהא לרבותינו מספקא להו אי מהשתא קאמר, אלא ודאי אפילו לרבותינו לא אמר כלום. וע"כ ר' יוסי לית ליה הכין, מדאמרינן התם (גיטין עב, ב. עו, ב) בגמרא: זה גיטך אם מתי זה גיטך לאחר מיתה אמר רב הונא ולדברי ר' יוסי חולצת, פשיטא, מדסיפא לרבנן חולצת רישא נמי לר' יוסי חולצת, אלא מפשט פשיט להו דלאחר מיתה לר' יוסי כאלו אמר מהיום ולאחר מיתה, דזמנו של שטר מוכיח עליו. ואעפ"י שכתבתי בפ' קורדיאקוס (גיטין עז, א ד"ה לא) בענין אחר משמן של ראשונים נוחי נפש, זה נראה לי יותר. והלכך לאחר מיתה לאפוקי מדר' יוסי, ואם מתי נמי לא מוכחא אי מפקא מדרבותינו באם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חודש, וסיפא דהיינו אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חודש לאפוקי ממש מדרבותינו. וא"ת מכל מקום מדרבותינו מיהא נשמעיניה דאין טענת אונס בגיטין, מדהתירוה להנשא, אין הכא נמי, אלא כל היכא דמציא לאיתנויי מתניתין לא בעי למידק מדרבותינו, וכי דחינן מתניתין דמעכשיו אם לא באתי, מת דוקא, כי היכי דלא ניחא ליה דתיפול קמי יבם אידחי נמי הא דרבותינו, דדילמא מההוא טעמא נמי התירוה לינשא. אלא מהא דההוא דאמר להו אם לא איתינה מהאידנא [לפנינו: מכאן] עד תלתין יומין ליהוי גיטא. כלומר לעדים נתנו ואמר להו אי לא אתינא עד תלתין יומין ליהוי גיטא והבו לה, ואתיה אפילו לר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו, ואפילו בעל פה, ומשום הכי אי בעי לבטוליה מצי לבטולי, כדמשמע בפרק השולח (גיטין לד, א) דפרכינן מינה לרבא דאמר גלוי דעתא בגיטא מילתא היא, ופריק התם לבטלי קא אתי לקיומי תנאיה קא אתי והא לא אקיים, דאלמא אי בעי לבטולי בהדיא מבטל ואילו יהביה ניהליה תו לא מציא לבטולי לר' יוסי, דהוה ליה כמהיום אם לא באתי דלא מציא לבטולי לכוליה עלמא. ותדע לך דאלו נתקרע הגט או שנשרף תוך שנים עשר חודש מגורשת, אלמא גט גמור הוא. אלא ודאי דאמר להו לסהדיה, וזמנו הכתוב בתוכו לשלישות הגט לא מעלה ולא מוריד. ואי נמי בדיהביה ניהליה, ואתיא כרבנן ובדלית ביה מעכשיו, והראשון נראה עיקר. אלא רבא סברא דנפשי' קאמר. כלומר מסברא דנפשיה קא מפרש להו למתניתין בהכי, מת דוקא אבל חלה לא, ובסיפא מת והא הדין לחלה, משום דאין טענת אונס בגיטין, דסברא הוא דרבנן בכי הא מילתא תקוני מתקנינן משום צנועות ומשום פרוצות, והני מתניתין למידק מיניהו דוקיה תניה להו, ולא שיהא רבא מתקן כך מסברא דנפשיה, כן נראה לי. משום צנועות ומשום פרוצות. ה"ג: משום צנועות דאי אמרת לא ליהוי גיטא [לפנינו: גט] זמנין דלא אניס וסברה דאניס ומיעגנא ויתבה. ומשום פרוצות דאי אמרת לא ליהוי גיטא זמנין דאניס וסברא [לפנינו: ואמרה] לא אניס, וקיימא [לפנינו: ואזלה] ומנסבא, ונמצא גט בטל. כך היא הגירסא ברוב הספרים. ויש לפרש כך: משום צנועות, דאי אמרת לא ליהוי, זימנין דלא אניס, ואע"ג דשרינן לה לאינסוביה דלא מחזקינן ליה כאנוס, דזיל בתר רובא, ורובא דאינשי לאו מינס אניסי, ותו דאוקי גברא אחזקתיה וכי נפק לאו אנוס הוא, ואפילו בחולה תנן, נותנו בחזקת שהוא קיים, אפילו הכי תדאג מלינשא, והיינו דקרי להו משום צנועות. ומשום פרוצות, דכי שרינן לה לאינסובי קימא ומינסבא, ולא דיקא שפיר, דמימר אמרה כיון דאתני ולא אתא, קים לי בגויה דלא חאיש לתנאיה, והיינו דקאמרי להו פרוצות, משום דלא דייקו שפיר. ויש ספרים דגרסי: בפרוצות, דאמרה לא אניס. והכל עולה לטעם אחד. דה"ק זימנין דאניס ואיהי לא דייקא ואמרה בדדמי דלא אניס, דמימר אמרה אי איתה דאניס קלא אית ליה, וקימא ומינסבא. (רשב"א)


דף ג - א

זימנין דלא אניס וסברה דאניס ומיעגנא ויתבה ומשום פרוצות דאי אמרת לא ליהוי גיטא זימנין דאניס ואמרה לא אניס ואזלא ומינסבא ונמצא גט בטל ובניה ממזרים ומי איכא מידי דמדאורייתא לא להוי גט ומשום צנועות ומשום פרוצות שרינן אשת איש לעלמא אין כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושי מיניה אמר ליה רבינא לרב אשי תינח קדיש בכספא קדיש בביאה מאי איכא למימר שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות איכא דאמרי אמר רבא וכן לענין גיטין אלמא קסבר רבא יש אונס בגיטין מיתיבי הרי זה גיטיך אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש ומת בתוך שנים עשר חדש אינו גט מת הוא דאינו גט הא חלה הרי זה גט לעולם אימא לך חלה נמי אינו גט והיא גופה קמ''ל דאין גט לאחר מיתה אין גט לאחר מיתה הא תנא ליה רישא דלמא לאפוקי מדרבותינו ת''ש מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש ומת בתוך שנים עשר חדש הרי זה גט מאי לאו הוא הדין לחלה לא מת דוקא דלא ניחא ליה דתפול קמי יבם ת''ש מההוא דאמר להו אי לא אתינא מכאן ועד שלשים יום ליהוי גיטא אתא בסוף תלתין יומין ופסקיה מברא ואמר להו חזו דאתאי חזו דאתאי ואמר שמואל לא שמיה מתיא אונסא דשכיח שאני דכיון דאיבעי ליה לאתנויי ולא אתני איהו הוא דאפסיד אנפשיה אמר רב שמואל בר יצחק לא שנו אלא מתקנת עזרא ואילך שאין בתי דינין קבועין אלא בשני ובחמישי אבל קודם תקנת עזרא שבתי דינין קבועין בכל יום אשה נשאת בכל יום קודם תקנת עזרא מאי דהוה הוה הכי קאמר אי איכא בתי דינין דקבועין האידנא כקודם תקנת עזרא אשה נשאת בכל יום הא בעינן שקדו דטריח ליה

 רש"י  זימנין דלא אניס. והוי גיטא: וסברה. דלמא אניס ואינו גט ותדאג להינשא: ומינסבא. וכשיבא ויאמר נאנסתי נמצא גט בטל ובניה מן האחרון ממזרים לפיכך אמרו יהא גט: דמדאורייתא לא הוי גיטא. שמצינו טענת אונס מן התורה שנאמר (דברים כב) ולנערה לא תעשה דבר: כל המקדש. כל המקדש אשה על דעת שהנהיגו חכמי ישראל בישראל הוא מקדשה שיהיו קיימין קידושין לפי דברי חכמים ויהיו בטילים לפי דברי חכמים על ידי גיטין שהכשירו חכמים: ואפקעוה רבנן לקידושין. כשיבא גט כזה אחריהם: תינח. למימר אפקעתא כדקדיש בכספא דנימא גט זה עוקר הקידושין ועושה מעות מתנה מעיקרן: קדיש בביאה מאי. אפקעתא מעיקרא איכא בשלמא על ידי גט כשר אע''פ שהקידושין קיימים עד עכשיו גזירת הכתוב היא שהגט כורתו ומתיר איסורו מכאן ולהבא אבל זה שאינו גט מן התורה ואתה מכשירו מפני דעתו של זה שקידשה על דעת חכמים ושביטלו על פי חכמים צריך אתה לומר שמעיקרן לא יהו קידושין ואי קדיש בביאה ואתה עוקר קידושין למפרע מה תהא על ביאתו: שויוה רבנן לבעילתו. למפרע על ידי גט שהוא מדבריהם בעילת זנות ויש בהן כח לעשות כן שהרי הוא תלה בהן. שמעתי כל רבותי מפרשים דקדיש בכספא דקידושי דרבנן נינהו ואי אפשר לומר כן חדא דגזירה שוה היא קיחה קיחה משדה עפרון (קידושין דף ב.) וכל הלמד מגזירה שוה כמו שכתוב מפורש הוא לכל דבר ועוד אי דרבנן נינהו היאך סוקלין על ידו ומביאין חולין לעזרה על שגגתן וסוף סוף כי קא משנינן שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות על כרחך צריך אתה לפרש כמו שפירשתי שהקידושין נעקרין מעיקרן ולא מכאן ולהבא והמפרש לומר שויוה רבנן לכל מקדשי בביאה בעילת זנות טעות גמור הוא ובא להתיר אשת איש המתקדשת בביאה בלא גט מן הטעם הזה ולא מצינו זאת בהתלמוד: וכן לענין גיטין. אלפיכך קאי דטענינן טענת אונס בתנאי הגט להפקיעו: שבתי דינין קבועין בכל יום. כלומר שקביעות כל הימים שוה: והא בעינן שקדו. שיהא טורח בסעודה שלשה ימים: דטריח ליה. אם טרח לפני השבת ותיקן צורכי סעודה כונסה באחד בשבת או בשני בשבת: (רש"י)

 תוספות  וסברה דאניס. ומן הדין לית לן למיחש דלמא אניס הוא דרובן לא אניסי ולהכי קרי להו צנועות שמחמירים על עצמן אע''ג דמצי לאינסובי וגבי פרוצות לא גרסינן וסברה דלא אניס אלא ואמרה דלא אניס פי' אפילו כשיצא הקול דאניס אמרה דלא אניס או אפילו כשתדע היא עצמה דאניס ואחרים לא ידעו ואם תאמר מת תוך י''ב חודש נמי יהא גט מהאי טעמא דזימנין דלא מת וסברה דמת ומיעגנא ויתבה ויש לומר דמיתה קלא אית לה: אדעתא דרבנן מקדש. לכן אומרים בשעת קידושין כדת משה וישראל: ואפקעינהו רבנן לקידושין מינה. בריש השולח (גיטין לג.) פירשתי: תינח דקדיש בכספא. דהפקר ב''ד היה הפקר והוו מעות מתנה וממילא יהו כל בעילותיו זנות קדיש בביאה מאי איכא למימר איך יפקיעו ביאה של קידושין ואפי' למ''ד בהאשה רבה (יבמות פט: ושם) דיש כח לחכמים לעקור דבר מן התורה היינו כגון דליכא עבירה כההיא דהאשה רבה דהדר לטיבלא אבל היכא דאיכא עבירה דמקודשת היא בביאה מאי איכא למימר ומשני שויוה רבנן בעילותיו בעילת זנות ואין כאן קדושין.: איכא דאמרי אמר רבא וכן לענין גיטין. פסק ר''ח כלישנא קמא דאין אונס בגיטין והביא ראיה מדקאמר סתמא הש''ס בריש השולח (גיטין לד. ושם) גבי ההוא דאמר אי לא נסיבנא עד תלתין יומין ליהוי גיטא כו' ואי משום אונס אין אונס בגיטין וכן נראה דאליבא דאיכא דאמרי הוו פירכי מכל הני דמייתי סייעתא ללישנא קמא ולא סמכינן אשינויי דחיקי וקשה לר''י דמסיק בפרק מי שאחזו (שם עג. ושם) דבין דאמר הרי זה גיטיך אם מתי מחולי זה בין אם אמר אם לא אעמוד מחולי זה ונפל עליו הבית או נשכו נחש או אכלו ארי דלא הוי גט אלמא דיש אונס בגיטין וליכא למימר דהתם לא מטעם דיש אונס קאמר דלא הוי גט אלא משום דבין אם מתי מחולי זה בין אם לא אעמוד משמע שימות מחמת זה החולי וכשנפל עליו הבית או נשכו נחש אינו גט דאין זה מחולי זה דהא מוכח בהדיא התם דמטעם דיש אונס . הוא גבי ההוא גברא דזבין ארעא לחבריה וקביל עליה כל אונסא דאיתיליד בה כו' אמר רבא אונס דלא שכיח הוא ומייתי רבא סייעתא מהא דאכלו ארי אינו גט אלמא אונס דלא שכיח יש טענת אונס לרבא והכא קאמר רבא גופיה בלישנא קמא שהוא עיקר דאין אונס אפילו באונס דלא שכיח כדמוכח הסוגיא ואור''י דג' ענייני אונס הן דאונס דלא שכיח כלל כההיא דמי שאחזו אפי' ללישנא קמא דרבא דהכא יש אונס דלא שייך התם לתקן משום צנועות ומשום פרוצות דלעולם לא סברי צנועות דנפל עליו הבית או שהכישו נחש כיון דלא שכיח כלל ומשום פרוצות נמי ליכא למיחש כיון דלא שכיח שיעשה כן ואונס דשכיח כגון ההיא דפסקיה מברא אפילו לאיכא דאמרי אין אונס דאיבעי ליה לאתנויי אבל אונס דשכיח ולא שכיח בהא פליגי תרי לישני דרבא והלכתא כלישנא קמא דרבא כדפירשנו: שבתי דינין קבועים בכל יום. וא''ת וכי תיקן עזרא שלא יהו בתי דינין קבועים בכל יום אלא בב' ובה' בלבד ועוד קשה דאמרינן בשבת (ד' קכט: ושם) מי שיש לו זכות אבות יקיז בב' ובה' וכי קודם תקנת עזרא לא היו מקיזין כל עיקר ואומר ר''ת דקודם תקנת עזרא לא היו קבועים בכל יום אלא כשהיו צריכין לשום דין היו יושבין בכל יום ויום ועזרא תיקן שיהיו קבועין בב' ובה' וכל הרוצה לדון יבא וידון והיו יכולין להקיז בכל יום קודם תקנת עזרא כיון שלא היו קבועים ור''י תירץ שלא היו קבועים תחלה אלא בעיר אחת ועזרא תיקן בכל עיר ועיר בב' ובה': אשה נשאת בכל יום. קשה לרשב''א אמאי נשאת בכל יום תהא כאלמנה ותינשא בה' ותיבעל בששי לפי שנאמר בו ברכה לאדם וי''ל דמשום ברכה לא היו קובעים יום כדפרישית לעיל ובאלמנה נמי לא קבעו שתיבעל בששי משום ברכה גרידא אלא משום שקדו שיהא שמח עמה ג' ימים כדאמר לקמן (דף ה.) ובתולה דלא שייך ההוא טעמא דליכא למימר משכים לאומנתו והולך לו לפי שיש בה שבעת ימי המשתה הלכך משום ברכה גרידא לא היו קובעים יום: אי איכא בתי דינין כו'. נראה לר''י דמכל מקום אין נשאת בששי דהא אין דנין בשבת ועתה נוהגין לישא אף בששי משום דאין ב''ד קבועין ואם יש לו טענת בתולין יכול לקבול בשבת בפני שלשה כמו בשאר ימות השבוע ועוד לפירוש הקונטרס דוקא בימיהם קבעו יום הנישואין משום שעל ידי כך יתברר הדבר ויבואו עדים מתוך שמתאספים העם לב''ד ואין שייך לומר עכשיו כך: (תוספות)

 רשב"א  כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושי מיניה. וא"ת, מאי שנא (יבמות קכא, ב) מטבע במים שאין להם סוף דלא אפקעינהו רבנן לקידושיה משום עגונות (עי' מהד' ה"ק כאן הע' 82). יש לומר, דבכדי לא מפקיעי להו לרבנן לקידושיה, אלא היכא דאיכא סרך גיטא כדהכא. אי נמי בעד אחד מעיד שמת בעלה דההיא נמי משום תקנת עגונות היא, כדאיתא בריש פרק האשה רבה (יבמות פח, א) דסמכה אהימנותיה דעד, ואפילו בגוי מסיח לפי תומו. ועיקר טעמא דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושיה מיניה, וכן פירש רש"י ז"ל בשבת פרק חבית (קמה, ב) גבי אין עד מפי עד כשר אלא בעדות אשה בלבד. ואע"ג דאי אתי בעל תצא מזה ומזה והולד מן האחרון ממזר גמור, כדאיתא התם בפרק האשה רבה (יבמות פט, ב), היינו טעמא, משום דלא אפקעינהו רבנן לקידושיה לגמרי, אלא משום דסמכינן אדיוקא דאיתתא ומימר אמרי איתתא דייקא ומינסבא, וכיון שבא הבעל איגלאי מילתא דלא דיקא שפיר. ומכל מקום מעיקרא לא אפקעינהו רבנן לקידושיה אלא משום סרך דעד אחד, אבל בברי בטבע במים שאין להם סוף, לא תקינו. וההיא דאותבוה אבי כרסיא ואתא חבריה וחטפא מיניה, והוו תמן רב ברונה ורב חננאל ולא אצרכוה גיטא (יבמות קי, א), אי נמי בתלוהו וקדיש דאפקעינהו רבנן לקידושיה כדאיתא התם בפרק חזקת הבתים (ב"ב מח, ב), התם משום דעיקר הקידושין שלא ברצון חכמים היו דהוא עשה שלא כהוגן, אבל במקום שחלו הקידושין כרצון חכמים והשתא הוא דאפקעינהו להו, אי איכא סרך גיטא אין אי לא לא. והכא נמי לאו הפקעה גמורה היא, אלא משום דאמדינן ליה לדעתיה דבעל דאסקא אדעתא לאונסיה, ומדאיבעי ליה לאתנוייה ולא אתני שמע מינה אחולי אחליה לאונסיה. ותדע לך דהא אונסא דלא שכיח כלל כגון אכלו ארי או נשכו נחש ונפל עליו הבית, דלא מסיק להו איניש אדעתיה, הויה אונס, כדאיתא בפרק מי שאחזו (גיטין עג, א), אלא ודאי טעמא דאפקעינהו רבנן לקידושיה מינה בשאר אונסין, משום דמימר אמרינן דאסיקינהו אדעתיה ואחוליה אחלינהו הוא. ועוד תדע דהא למאן דאית ליה טענת אונס בגיטין, ולא תקינו רבנן כלל לא משום צנועות ולא משום פרוצות, באונס דשכיח כהפסקת נהרא אין טענת אונס ושרינן לה לעלמא, משום האי טעמא דאמדינן ליה לדעתיה. והכא הכי קאמר, שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות, וכי היכי דלא לישוינהו רבנן לבעילותיו בעילת זנות, אף הוא מסיק אדעתיה כל אונסא, ואפילו אונסא דשכיח ולא שכיח ומחיל להו, ואפילו קדיש בביאה נמי מסיק אדעתיה הכי, כי היכי דלא אפקעינהו רבנן לקידושיה מיניה והויה בעילתו בעילת זנות למפרע, אבל אונסא דלא שכיח כלל לא אסיק אדעתיה, הילכך אכלו ארי אין לנו. הא דאמרינן שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות, כתבתיה בפרק השולח (גיטין לג, א. ד"ה ואפקעינהו) בס"ד. אונסא דשכיח שאני. מהא שמעינן דמאן דאית ליה אין טענת אונס בגיטין אפילו באונסא דלא שכיח קאמר, ומיהו באונסא דלא שכיח כלל כולי עלמא מודו דיש טענת אונס, כדאיתא בפרק מי שאחזו (גיטין עג, א) אכלו ארי אין לנו, ובאונסא דשכיח ולא שכיח הוא דפליגי. וקיימא לן כלישנא קמא דרבא דאין טענת אונס בגיטין. כדאמרינן בגיטין (לד, א) אי משום אונסא אין טענת אונס בגיטין. אי איכא בתי דינין דקביעי בכל יום, אשה נשאת בכל יום. ולא בכל יום ממש קאמר, דהא איכא שבת דאינה נשאת כדאיתא בירושלמי [בפירקין הל' א] א"ר מונה הדא אמרה אילין דכנסין ארמלין צריכין למיכנס מבעוד יום שלא יהא כקונה קניין בשבת. ובערב שבת נמי לא ישא, שאין בתי דינים קבועים בשבת, ואם יבעול בששי או בליל שבת איכא איקרורי דעתה בשלש עונות, דהא דאמרינן לקמן (ה, ב) דמותר לבעול בתחילה בשבת דוקא בשכנס ברביעי. ואיתרמי דלא בעל בזמנו, כגון שפירשה נדה אחר שכנסה לחופה דלא מחייבינן לעיכובי עד אחד בשבת, ואפילו יבעול בששי עצמו אחרי שהתעסקו בכתיבת כתובה ובצרכי חופה ויבעול יעבור רובו של יום, ואין ב"ד יושב וכבר עבר זמנו. וא"ת, בחמישי נמי לא ישא דהא אין ב"ד קבועים בששי בשבת, כדאמרינן בירושלמי בפירקין (הלכה א) ר' חזקיה ב"ר אחה בשם ר' אבהו אסור לדון דיני ממונות בערב שבת, איכא למימר דלא אסרו אלא לכוף בעלי דינין ולקבוע זמן, מכיון שהן צריכין לעסוק בצרכי שבת, וכדאמרינן לא קבעינן זמניה בערב שבת, אבל בי"ד יושבין קבועין לקבל טענות אם יבואו לפניהם בעלי הדין, וזה אם יש לו טענת בתולים ישכים לב"ד ויגיד טענותיו. ועכשיו שאין ב"ד קבועים כלל, מסתברא דמותר לישא בכל יום, דליכא משום איקרורי דעתא דמקום שבתי דינין קבועים איכא משום איקרורי דעתא, דמצפה הוא לישיבת הדיינים ובנתיים ערב עליו המקח. אבל במקום שאין בתי דינים קבועים כלל למה יצפה ליום אחר בו ביומו יעשה לו ב"ד ויודיעם. ועל זה סמכו בדורות האלו לכנוס ביום ששי. (רשב"א)


דף ג - ב

מאי שקדו דתניא מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום הרביעי שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לב''ד ותנשא באחד בשבת ואם היה לו טענת בתולים היה משכים לב''ד שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא אדם טורח בסעודה שלשה ימים אחד בשבת ושני בשבת ושלישי בשבת וברביעי כונסה ומסכנה ואילך נהגו העם לכנוס בשלישי ולא מיחו בידם חכמים ובשני לא יכנוס ואם מחמת האונס מותר ומפרישין את החתן מן הכלה לילי שבת תחלה מפני שהוא עושה חבורה מאי סכנה אילימא דאמרי בתולה הנשאת ליום הרביעי תיהרג נהגו לגמרי ניעקריה אמר רבה דאמרי בתולה הנשאת ביום הרביעי תיבעל להגמון תחלה האי סכנה אונס הוא משום דאיכא צנועות דמסרן נפשייהו לקטלא ואתיין לידי סכנה ולידרוש להו דאונס שרי איכא פרוצות ואיכא נמי כהנות וליעקריה גזירה עבידא דבטלא ותקנתא דרבנן מקמי גזירה לא עקרינן אי הכי בשלישי נמי אתי ובעיל מספיקא לא עקר נפשיה ובשני לא יכנוס ואם מחמת האונס מותר מאי אונס אילימא הא דאמרן התם קרי ליה סכנה והכא קא קרי ליה אונס ותו התם נהגו הכא מותר אמר רבא דאמרי שר צבא בא לעיר ה''ד אי דאתי וחליף ליעכב לא צריכא דאתי וקבע בג' מיהא לכנוס אספרווא דידיה בג' קאתו ואיבעית אימא מאי מחמת האונס כדתני' הרי שהיה פתו אפוי וטבחו טבוח ויינו מזוג ומת אביו של חתן או אמה של כלה מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה

 רש"י  מאי שקדו. היכן שנינו שקדו דמקשינן לה הכא אי משום דאמר שמואל לעיל לית לן לאותביה מינה לאמוראה אחרינא: ומן הסכנה ואילך. לקמן מפרש לה: ובשני לא יכנוס. בשביל אותה סכנה ואין צריך לעקור בשבילה תקנת חכמים אלא יום אחד ויהיה טורח מיהת שני ימים בצורכי סעודה: ואם מחמת האונס. לקמן מפרש: תחלה. אם ביאה ראשונה היא מפרישין אותה ממנו לילי שבת: נהגו. בתמיה סכנת נפשות היא ואת אמרת נהגו לכנוס ביום שלישי אבל מיעקר רביעי לגמרי לא עקרו: ניעקריה. ויתקנו להם ימים אחרים: ולדרוש להו דאונס שרי. דנבעלת באונס אינה נאסרת על בעלה דילפינן לקמן בפרק ד' (דף נא:) מוהיא לא נתפשה ולא לימסרו נפשייהו למיתה: איכא פרוצות. דאי מקילינן להו עבדי ברצון ונאסרות על בעליהן: ואיכא נמי כהנות. שנאסרות על בעליהן אף באונס ואינהו מסרן נפשייהו למיתה דאשת כהן שנאנסה אסורה לבעלה ולקמן בפרק ד' (שם) ילפינן לה: וליעקריה. הואיל וזמנין דאיכא סכנה: בשלישי נמי אתי ובעיל. כיון דידע שהתחילו לנהוג בשלישי: מספיקא לא עקר נפשיה. כיון דלאו קביעות גמור הוא על ידי תקנת ב''ד ספיקא היא לו אם יש נישואין היום בעיר ולא עקר נפשיה לבא בעיר: התם נהגו. משמע רובם נהגו: הכא מותר. לא גרסינן לכתחילה והכי קא מתמה הכא מותר קתני דמשמע אם ימלך איש יחידי בבית דין יתירו לו אבל נהגו לא קתני: שר צבא בא לעיר. ויחטפו צורכי סעודה מאשר ימצאו: וחליף. לאחר רביעי: לעכב. עד יום רביעי של שבת הבא: בשלישי לכנוס. למה נתיר לו לקדום כל כך שלא יטריח בסעודה אלא יום אחד ומיעקרא תקנתא דשקדו: איספרווא דידיה. חיל משרתיו המכינים לו צורכי סעודה בלשון לעז הירניי''ש: כדתניא. חתן שמת אביו בשני ואין יכול להמתין עד למחר שצריך להשהות את המת עד שיכנסו לחופה: ויינו מזוג. במים שיהא ראוי לשתיה ושוב אינו מתקיים: אביו של חתן או אמה של כלה. דוקא נקט אביו של חתן שהוא הטורח בצורכי סעודה ואמה של כלה היא המכינה לה תכשיטין לפיכך אם יעבור המועד שוב אין מכין להם והתירו להם להכניס את המת לחדר שלא יקברוהו דאם כן חלה אבילות על האבל בסתימת הגולל כדלקמן ושוב לא יוכל לכנוס עד שיעבור האבילות: (רש"י)

 תוספות  ובשני לא יכנוס. פ''ה אפילו בשעת הסכנה דאין לעקור בשבילה תקנת חכמים אלא יום אחד וקשה לר''י דאמר לקמן מאי אונס אילימא הא דאמרן התם קרי ליה כו' הוה ליה למיפרך טפי רישא לסיפא דקתני רישא ובשני לא יכנוס אפי' בשעת הסכנה ואומר ריצב''א דמשום הכי לא פריך ליה משום דאיכא לפרושי ואם מחמת האונס פירוש שיש סכנה אף ביום שלישי מותר לכנוס בשני ונראה לר''י דמילתא באנפי נפשה היא ולא איירי בסכנה ובשני לא יכנוס הוא הדין בג' אלא נקט בב' משום דבעי למיתני ואם מחמת האונס מותר: ולדרוש להו דאונס שרי. וא''ת והא אמרינן בפ' בן סורר ומורה (סנהדרין עד. ושם) על כל עבירות יעבור ואל יהרג חוץ מעבודת כוכבים וג''ע וש''ד ותירץ ר''ת דאין חייבין מיתה על בעילת מצרי דרחמנא אפקריה לזרעיה דמצרי דכתיב (יחזקאל כג) וזרמת סוסים זרמתם ומייתי ראיה דפריך בפ' בן סורר ומורה (שם:) הא אסתר פרהסיא הואי ולא פריך והא אסתר גילוי עריות הויא משמע דמשום עריות לא הוה מיחייבא ומתוך כך התיר ר''ת לבת ישראל שהמירה ובא עליה עובד כוכבים לקיימה לאותו עובד כוכבים כשנתגייר דלא שייך למימר אחד לבעל ואחד לבועל בביאת מצרי דהויא כביאת בהמה ואין נראה לריב''ם דהא ע''י ביאת עובד כוכבים נאסרה לבעלה כדאמר הכא דאיכא פרוצות ובפ' האשה שנתארמלה (לקמן כו: ושם) גבי האשה שנחבשה בין העובדי כוכבים אמרי' דברצון אסורה לבעלה ואמר נמי במגילה דף טו.) כאשר אבדתי אבדתי כאשר אבדתי מבית אבא אבדתי ממך אלמא לגבי בעלה לא חשיבא בעילת מצרי כביאת בהמה והוא הדין לבועל אע''ג דאין זנות לבהמה ואין ביאת בהמה פוסלת ואוסרת כדאמרי' בפ' הבא על יבמתו (יבמות נט:) ביאת מצרי הויא ביאה וכי אפקריה רחמנא לזרעיה הני מילי לענין דאין לו חיים וזרעו חשוב כזרע בהמה ויש לומר דהכי פריך ולדרוש להו דאונס שרי לפי שהאשה היא קרקע עולם ולא עבדה מעשה כדמשני בפרק בן סורר ומורה אסתר קרקע עולם היתה והא דלא פריך התם גילוי עריות הויא דפשיטא ליה דאיכא לשנויי קרקע עולם היא ואין לה למסור עצמה אבל לענין חילול השם לא היה נראה לו שיועיל טעם דקרקע עולם ומשני קרקע עולם היתה ואפילו חילול השם ליכא ובפרק מצות חליצה (שם קג. ושם) דפריך גבי יעל והא קמתהניא מעבירה ומשני טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים שהטיל בה זוהמא ולא משני קרקע עולם היתה משום דהתם לא פריך אמאי לא מסרה עצמה דהא לא היה רוצה להמיתה דאדרבה היה צריך שתשמרהו אלא הכי פירושו והא מתהניא מעבירה למה משבחה הכתוב מנשים באהל תבורך ודרשינן בנזיר (דף כג: ושם) גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה ופריך דיעל נמי הוה עבירה שלא לשמה דהא מתהניא מעבירה ומשני דלא מתהניא ועשתה עבירה לשמה כדי להציל את ישראל: בתולה הנשאת ברביעי תיבעל. לאו דוקא ברביעי מדפריך לקמן בשלישי נמי אתי ובעיל שאינו מתכוין אלא להנאתו אלא אגב דנקט לעיל שנשאת ברביעי תיהרג דהתם מקפידים על קביעות יום כדי להעבירם על דתם נקט ליה נמי הכא ברביעי: ולדרוש להו דאונס שרי. אין לפרש דפריך הכי לדרוש כו' דשוב לא יהא סכנה אלא אונס ואמאי קאמר ומסכנה ואילך הוה ליה למימר ומן האונס ואילך דא''כ מאי משני משום פרוצות דהא אפילו לא דרשינן להו דאונס שרי לא מסרי נפשייהו דדוקא צנועות אמרינן דמסרי נפשייהו ועוד וכי משום פרוצות יניחו להרוג הצנועות אלא הכי פירושו ולדרוש להו דאונס שרי וכיון דליכא סכנה אמאי לא מיחו בידם חכמים ומשני משום פרוצות לא מיחו בידם אי נמי משום כהנות: ותו התם. בשלישי נהגו ואמרינן בפ' בתרא דתענית (דף כו:) מאן דאמר נהגו אורויי לא מורינן והכא בשני מותר לכתחלה ופי' הקונטרס דפירש נהגו רובא דעלמא והכא מותר יחידי ולא גרסינן לכתחלה אינו מיושב: אי דאתי וחליף ליעכב. פ''ה חליף לאחר ד' וליעכב עד יום ד' של שבת הבא וקשה לר''י דאם כן מאי משני לא צריכא דאתי וקבע אכתי ליעכב חדש או חדשים עד שילך על כן נראה לר''י שאם יתעכב כל יום ד' אין לו לעכב עד יום ד' אחר אלא יכנוס בג' והכי פריך אי אתי וחליף בד' גופיה ליעכב עד דחליף ומשני דאתי וקבע כל יום ד': בשלישי מיהא לכנוס. ולא בעי למימר דאתי שר הצבא בג' דא''כ יכנוס בד': איספרווא דידיה בג' אתא. אין לתמוה משום סעודה עקרינן תקנתא דרבנן ב' ימים ומשום סכנה לא עקרינן אלא יום אחד דבעילת הגמון שכיח שרגיל לבא ולבעול ואי עקרינן שני ימים אתא להשתכח אבל אונס שר צבא אינו אלא אקראי בעלמא: (לעיל) תקנה דרבנן מקמי גזרה לא עקרינן. כי פריך לעיל ליעקרוה לא משני תקנה דרבנן מקמי גזרה כו' כדמשני הכא משום דלעיל פריך וליעקרוה ויקבעו יום אחר כיון דאינו מתכוין אלא להעבירם על דת כשיקבעו יום אחר לא יחושו ולא מיעקרא תקנתא דרבנן הואיל ויהא יום אחד קבוע אבל הכא פריך וליעקרוה ולא יהא שום יום קבוע שאם יקבעו יום אתי ובעיל באותו יום ולהכי משני מקמי גזרה לא עקרינן תקנה דרבנן שלא יהא שום יום קבוע: (לעיל) אי הכי בשלישי נמי אתי ובעיל. פי' אי אמרת בשלמא כדמעיקרא דאמרי בתולה שנשאת בד' תיהרג ואינן מתכוונין אלא להעבירם לא יחושו אם יעשו ביום ג' אלא אי אמרת משום בעילת ההגמון כיון שמתכוין להנאתו בשלישי נמי אתי ובעיל: (תוספות)

 רשב"א  שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא [לפנינו נוסף: אדם] טורח בסעודה שלשה ימים. וכתב ר"ח זצ"ל: והלכה רווחת בכל תקנת ישראל, שכל תקנה שהתקינו חכמים אעפ"י שלא פירש שקבלה על עצמו, חייב עליה כאילו קבלה על עצמו כתנאי. והרא"ם ז"ל כתב, אי אמר חתן לא טרחנא אלא כניסנא בלא סעודה, וקרובי כלה בעי דליעבד חתן סעודתא, כייפינן ליה עד דעביד סעודתא כפום מנהגא דחזי לדידה ודידיה. דקיימא לן (לקמן מח, א) עולה עמו ואינה יורדת עמו, והעיד משמו של רב האלפסי ז"ל, דמעשים לפניו בכל יום וכך היה דן. ולדרוש להו דאונס בישראל מישרא שרי [לפנינו: דאונס שרי]. יש מי שהקשה (הרמב"ן ועוד) והא שעת השמד היה ופרהסיה היה, דדינא הוא (סנהדרין עד, א) דתהרג ולא תעבור, ואיכא למימר דלהנאת עצמן היה, מדלא גזרו הנישאת ברביעי תהרג, ואפילו בשעת השמד דשרי, והר"א אב ב"ד כתב (הובא שם) דכל בשעת השמד אפילו בהנאת עצמן תהרג ואל תעבור, והכא להנאת עצמן מתכוונין ולא לשמד. וכן נראה לי כדברי הרב, שאין עיקר גזירתם לבעול יום רביעי שקבעו חכמים לנישואין, אלא שכל הנישאת באיזה יום שתנשא לו תבעל תחילה להגמון ולהנאת עצמו. ותדע לך, מדאקשינן שלישי נמי אתי ובעיל ופרקינן מספקי לא עקר נפשיה, ומאי קושיא כיון דאינה נישאת ביום התקנה, אלא דאין עיקרו אלא שדעתו לבעול כל הבתולות קודם לבעל, כן נראה לי. ואף על גב דפרהסיא הוה, איהי קרקע עולם היא ועל כרחה נבעלת, כדאמרינן בפרק בן סורר ומורה (סנהדרין עד, א), והא פרהסיא הואי, אסתר קרקע עולם היא, ועל כרחה נבעלת. התם קרי ליה סכנה, והכא [לפנינו נוסף: קא] קרי ליה אונס. אבל רישא אסיפא לא קשיא, דאף על גב דקתני רישא ובשני לא יכנוס וכו', ובתר הכי תני ואם מחמת האונס מותר, הא איכא למימר דה"ק, ובשני לא יכנוס, דהא בשלישי ליכא שום אונס, דמספיקא לא עקר נפשיה, וחיישינן לאיקרוריה דעתא ולשקדו כל מאי דאפשר למיחש, ואם הרגישו בדבר ועקר נפשיה אף בשלישי אפילו בשני מותר לכנוס. אבל לישנא קא קשיא ליה, דהתם קרי ליה סכנה והכא קרי ליה אונס. בשלישי מיהא לכנוס. פירש רש"י ז"ל (ד"ה בשלישי): דמשום תקנת שקדו קאמר, כדי שיהיה טורח בסעודה שני ימים. מיהא נראה לי, דמשום איקרורי דעתא קאמר, דאינו דומה משתהא שני ימים למשתהא שלשה ימים. ותדע לך, דהא ליום שני, לפי שהיה פיתו אפויה וטבחו טבוח ויינו מזוג, הילכך ללישנא קמא נמי דאיניש דעתיה דטריח ליה הוא. כן נראה לי. וכן מצאתי בירושלמי דגרסינן התם (בפרקין ה"א) בשני אין שומעין לו וכו', מה בין שני לשלישי אינו דומה הא משתהא יום אחד למשתהא שני ימים. פיתו אפויה וטבחו טבוח ויינו מזוג. מסתברא דלאו כולהו בעי, אלא או או קתני. (רשב"א)


דף ד - א

ובועל בעילת מצוה ופורש ונוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבילות וכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים ואין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום ודוקא אביו של חתן או אמה של כלה דליכא איניש דטרח להו אבל איפכא לא אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא לא שנו אלא שנתן מים על גבי בשר אבל לא נתן מים על גבי בשר מזדבן אמר רבא ובכרך אע''פ שנתן מים על גבי בשר מזדבן אמר רב פפא ובכפר אע''פ שלא נתן מים על גבי בשר לא מזדבן ואלא דרב חסדא היכי משכחת לה אמר רב אשי כגון מתא מחסיא דמפקא מכרך ומפקא מכפר תניא כוותיה דרב חסדא הרי שהיה פתו אפויה וטבחו טבוח ויינו מזוג ונתן מים על גבי בשר ומת אביו של חתן או אמה של כלה מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש ונוהג שבעת ימי המשתה ואח''כ נוהג שבעת ימי אבילות וכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים וכן מי שפירסה אשתו נדה הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים ואין מונעין תכשיטין מן הכלה כל ל' יום בין כך ובין כך לא יבעול לא בערב שבת ולא במוצ''ש אמר מר הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים מסייע ליה לרבי יוחנן דאמר רבי יוחנן אע''פ שאמרו אין אבילות במועד אבל דברים של צינעא נוהג דרש רב יוסף בריה דרבא משמיה דרבא ל''ש אלא שלא בעל אבל בעל אשתו ישנה עמו והא הכא דבבעל עסקינן וקתני הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים כי קאמר אפירסה אשתו נדה הא וכן קתני

 רש"י  ופורש. ויקברו את המת מיד דכיון דחלה עליו חתונה הויא לגביה כרגל ולא אתיא אבילות וחיילא ונוהג שבעת ימי המשתה כו': וכל אותן הימים. של ימי המשתה ושל אבילות: הוא ישן כו'. ואין מתיחדין זה עם זה שמא יבעול ואבל אסור בתשמיש המטה כדילפינן באלו מגלחין (מו ק דף טו.) ואף בשבעת ימי המשתה שהן כרגל נוהג הוא אבילות של דברי צינעא דהיינו איסור תשמיש כדלקמן: ואין מונעין. בשביל האבילות אין אוסרין עליה תכשיטיה שלא תתגנה על בעלה: כל שלשים יום. ואע''פ שהן ימי אבילות לשאר בני אדם וכל שכן משלשים ואילך: דליכא איניש דטרח. אם יפסידו מה שהכינו: שנתן מים על גבי בשר. שוב אינו ראוי למוכרו במקולין: בכרך. שכיחי אינשי טובא ויש קופצים הרבה: אלא דרב חסדא. דמפליג בין נתן ללא נתן: היכי משכחת לה. לא בכרך ולא בכפר: דמפקא מכרך ומפקא מכפר. מוצאה מכלל כרך ומוצאה מכלל כפר גדולה מכפר וקטנה מכרך: תניא כרב חסדא. דמוקי לה בנתן מים על גבי בשר: וכן מי שפירסה אשתו נדה. בכניסתה לחופה: הוא ישן כו'. ואין נאמנין זה עם זה: בין כך ובין כך. בין יש אונס בין אין אונס: לא יבעול. בעילה ראשונה: לא בערב שבת כו'. בליל שבת מפני שעושה חבורה: ולא במוצ''ש. לקמן מפרש: מסייע ליה. הא דקתני דאסור בתשמיש בשבעת ימי המשתה שהן לו כרגל: של צינעא. שאינו ניכר לבריות שהוא אבל בכך: לא שנו. דאין נאמנין להתייחד: אלא שלא בעל. דתקיף ליה יצריה: דבבעל עסקינן. דקתני בועל בעילת מצוה לפני קבורת המת: כי קאמר. רבא לא שנו אפירסה אשתו נדה קאמר דכיון דנדה חמורה בעל מהימן עלה דלא אתי לזלזולי באיסור כרת: הא וכן קתני. קס''ד אכולה מילתא דאבילות מדמינן ליה ובאבילות דבעל עסקינן: (רש"י)

 תוספות  בועל בעילת מצוה ופורש. קודם שיקבר המת אבל לאחר שנקבר לא כדאמרינן בסמוך דברים של צינעא נוהג ודייק לה מדקתני כל אותן הימים הוא ישן בין האנשים כו' מיהו מרישא דהכא לא ה''מ למידק דדוקא כשהמת בחדר הוא דשרי בעילת מצוה דמצי לדחויי דבועל בעילת מצוה היינו אפי' לאחר שחל עליו אבילות אבל קשה לרשב''א אמאי לא דייק מדקתני ופורש מכלל דנוהג דברים של צינעא מדלא התיר אלא בעילת מצוה דוקא ואור''י דהמ''ל פורש משום דם בתולים כדאמרינן בפ' תינוקת (נדה דף סה:) אבל מהוא ישן בין האנשים דייק שפיר דהוי משום אבילות דאי משום נדות כיון דבעיל אשתו ישנה עמו כדאמר רב יוסף בסמוך ועוד דכל אותן הימים משמע דבכולהו הוי חד טעמא דהיינו משום אבילות והשתא מקילינן טפי באנינות דאורייתא מבאבילות דרבנן מידי דהוה אנעילת סנדל ועטיפת הראש וכפיית המטה: בעילת מצוה. קרי לה בעילת מצוה משום דכתיב כי בועליך עושיך ואמרי' (סנהדרין דף כב:) אין אשה כורתת ברית אלא למי שעושה אותה כלי וע''י כך מידבק בה ובאין לידי פריה ורביה ולהכי קרי לה לבעילה ראשונה בעילת מצוה: אבל איפכא לא. וה''ה אם אבלים מחמת שאר קרובים תימה דאמר בפ''ג דמועד קטן (דף כג. ושם) מתה אשתו אסור לישא עד שיעברו ג' רגלים ואם אין לו בנים מותר לישא לאלתר משום פריה ורביה הניחה לו בנים קטנים מותר לישא לאלתר משום פרנסתם והכא אמר אבל איפכא לא ומשמע דבאין לו בנים עסקינן מדקאמר דליכא דטרח להו משמע דבבחור איירי וי''ל דלאלתר לאו דוקא אלא כלומר מותר לאחר ז' ומיהו לבעול אסור עד לאחר ל' כדמוכח בתר הכי במעשה שמתה אשתו של יוסף הכהן ואמר לאחותה בבית הקברות צאי ופרנסי בני אחותיך ואעפ''כ לא בא עליה עד זמן מרובה מאי זמן מרובה שלשים יום מכלל דכנסה תוך ל' ותוך שבעה ודאי אסור כדמוכח הכא ומה שאמר לה בבה''ק לא היה זה כניסה אלא שידוכין בעלמא ונראה לר''י דודאי אותו שיש לו בנים קטנים מותר לישא תוך ל' כדמשמע בעובדא דיוסף הכהן אבל אותו שאין לו בנים כלל אסור לישא עד לאחר שלשים כיון שאין יכול לבעול תוך שלשים וכן משמע במס' שמחות (פ''ז) דתניא בד''א כשיש לו בנים גדולים אבל אין לו בנים או שיש לו בנים קטנים מותר לישא אחרת לאחר ל' משמע דאסור אפי' לישא תוך שלשים ואע''ג דיש לו בנים קטנים מותר לישא תוך שלשים מ''מ נקט אחר שלשים משום אין לו בנים ור''ת ר''ל דבאין לו בנים אפי' לבעול שרי תוך שלשים אחר ז' משום פריה ורביה וההיא דשמחות אינה מתיישבת כפי' ונראה דביש לו בנים קטנים שרי לישא ואפי' אם היא נמי אבילה מפני שמפרנסת בניו ואע''פ שאפשר באחרת כדמוכח בעובדא דיוסף הכהן שהיתה אבילה מאחותה ומיהו אין כל כך ראיה דשמא שאני התם לפי שהיא תרחם על בני אחותה יותר מאחרת ואע''ג דתנן בפרק החולץ (יבמות דף מא. ושם) כל הנשים יתארסו חוץ מאלמנה מפני האיבול ולא מפליג מידי משמע שאסורה אפי' למי שיש לו בנים קטנים כשהיא אבילה התם משום דבלאו הכי אסורה דצריכה להמתין ג' חדשים משום הבחנה ואור''ת דאפי' מתו אביו ואמו יכול לכנוס אחר ל' והא דאמרי' במועד קטן (דף כב:) על כל המתים נכנס לבית המשתה אחר ל' על אביו ועל אמו אחר י''ב חדשים ה''מ בשאר שמחות אבל לישא אשה שהיא מצוה יתירה מותר ואפי' יש לו בנים משום שנאמר (קהלת יא) בבקר זרע [את] זרעך ולערב אל תנח ידך והביא ראיה מדתניא סתם כל ל' יום לנישואין ולא מפליג בין אביו ואמו לשאר קרובים משמע דבכולהו לאחר ל' מותר וה''ר יוסף הביא ראיה לדבריו דתנן במסכת שמחות (פ''ט) בהדיא על כל המתים אסור לילך לבית המשתה עד שישלימו ל' יום ועל אביו ועל אמו אסור כל שנים עשר חדש אא''כ היה של מצוה אלמא שרי בכל משתה של מצוה וצ''ע אי קאי נמי ארישא ושרי אפי' תוך ל' יום: כגון מתא מחסיא. תימה רב חסדא מאי דוחקיה לאוקומי בנתן מים על גבי בשר נוקמה בכפר אע''פ שלא נתן מים על גבי בשר ויש לומר משום דניחא ליה לרב חסדא לאוקמה ברוב עיירות שהן בינוניות וה''ק כגון מתא מחסיא ורוב עיירות ומש''ה נקט נמי בברייתא דמייתי ונתן מים על גבי בשר משום דאיירי ברוב עיירות: מסייע ליה לר' יוחנן כו'. מועד וחתן משוה אותן בכ''מ כההיא דתניא בפ''ק דמועד קטן (דף ז: ושם) חתן שנולד בו נגע נותנין לו ז' ימי המשתה לו ולאיצטליתו ולכסותו וכן ברגל נותנין לו כל ימות הרגל: אבל דברים שלא צינעא נוהג. פי' חובה לעשות כן ולא רשות מדמייתי סייעתא מן הברייתא וא''ת רב ושמואל דאמרי בפרק בתרא דמועד קטן (דף כד.) דתשמיש המטה בשבת של ז' ימי אבילות רשות תיקשי להו ברייתא דהכא ואין סברא לחלק בין מועד לשבת ומקילין בשבת טפי אלא נראה לר''י דרב ושמואל מפלגי בין חתן למועד ושבת אבל קשה דכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים משמע אפי' בשבת ופסקו ה''ג כר' יוחנן ופירשו אע''ג דקיימא לן כדברי המיקל באבל ה''מ בתנאי אבל באמוראי לא ואור''י דודאי נראה דהלכה כר' יוחנן מדאמר הש''ס הכא מסייע ליה לר' יוחנן: (תוספות)

 רשב"א  ובועל בעילת מצוה ופורש. פירש רש"י ז"ל (ד"ה ופורש): ואחר כך קוברין את המת. משמע, דסבירא ליה דאין אבילות דאורייתא כל עיקר ואפילו יום מיתה וקבורה, דאי לא תימא הכי אתי אבילות דאורייתא ודחי יום טוב דרבנן, כמו שהסכימו הגאונים ז"ל (אוצה"ג מו"ק סט-ע. רי"ף ספ"ב דברכות) דמי שמת לו מת בי"ט שני דעצרת או בי"ט אחרון של חג ושל פסח ונקבר בו ביום נוהג בו אבילות, דסבירא להו דיום מיתה ויום קבורה דאורייתא, ואתי אבילות ודחי יום טוב דרבנן. וכן דקדק מכאן רבינו שמשון זצ"ל, דאין אבילות כל עיקר דאורייתא. ועוד הביא ראיה מדגרסינן בבכורות פרק יש בכור לנחלה (מט, א) הכל מודים לענין אבילות דיום שלשים כלפני שלשים דמי דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל, שמע מינה דאבילות דיום ראשון דרבנן, דמקילין בו שלא להתאבל בו כל עיקר, דאי דאורייתא, הוה ליה ספיקא דאורייתא ולחומרא. ולדברי הגאונים זצ"ל שהסכימו, דיום ראשון דאורייתא וגמרי ליה (ויקרא י, יט) מוְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם, כדכתיב בהלכות רבינו אלפסי ז"ל (שם. ועי' רמב"ם אבל פ"א ה"א) הכא לא קברי ליה למת עד למחר, כי היכי דליהוי אבילותו דרבנן, ולא אתי דרבנן ודחי דרבנן. ואף על גב דמלין את מתו עובר בעשה ולא תעשה, לפי כבודו מלינין לו להביא לו ארון ותכריכין, כדאיתא התם (סנהדרין מו, א), והכא נמי לפי כבודו הוא כדי שלא יתבזה בנו ביום חתונתו, אי נמי איכא למימר, דקוברין אותו ביומו, ואפילו הכי אין נוהג אבילות, דבית דין מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה (יבמות צ, א). ונוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבילות. ואם תאמר, למה אין שבעת ימי המשתה עולין לו משום שבעת ימי אבילות, לפי מה שהסכימו הגאונים (רי"ף מו"ק לדף יט, א) לקובר את מתו ברגל שמונה שבעת ימי אבילותו מיום טוב האחרון, ואף על פי שאין אבילות נוהג בו עולה הוא לא, כיון שאינו אלא מדבריהם, הכא נמי, הרי אינן אלו השבעת ימי המשתה כרגל אלא מדבריהם והוא כיום טוב של דבריהם. יש לומר, דהכא שאני שאם אתה אומר שיעלו לו אינו נוהג אבילות כלל, ואין אבילותו ניכר, אבל התם אבילותו ניכר בשאר הימים שהוא נוהג, וכיון שאין הראשונים עולין לו אף האחרונים אינו עולה שאין לחלק כאן בין יום ליום. ואין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום. פירש רש"י ז"ל: משום אבילות, וכל שכן לאחר שלשים יום, דבטיל לה אבילות דידה. ויש מקשים (הרמב"ן), שהרי האשה מותרת לספר ולכבס לאחר שבעה מיד, ואפילו על אביה ואמה כדאיתא באבל רבתי וכן שאר תכשיטין נמי לאחר שבעה לא אסירי. והכא הכי פירושו, שאם אירע אונס לכלה בתוך שלשים יום לחופתה, אין מונעין ממנה תכשיטיה כלל ואפילו תוך שבעה לאבלה, כדי שלא תתגנה על בעלה, ולא חיילה עלה אבילות לגבי הנך מילי, משום דכל שלשים לחופתה זמן שמחת חתן וכלה הוא, וצריכא שלא תתנוול כדי שלא תתגנה עליו. ודוקא אביו של חתן או אמה של כלה. דלא דחי לאבילות אלא בדאיכא תרתי לריעותא, הפסד וליכא דטרח להו. ומתה אמה של כלה נמי ליכא דטרח לה בתכשיטין אם יפסדו אלו, ותכשיטין אלו כעין בשמים ותמרוקי הנשים שנפסדין, והכל בכלל תכשיטין הן. וכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים. וכן מי שפרשה אשתו נדה. וכתב הרא"ם ז"ל, מדאמרינן דפירשה נדה אסורה להתייחד עמו, שמעינן מינה שהנדה אינה ראויה ליכנס לחופה ואין מברכין ברכת חתנים כלל עד שתטהר ותהא ראויה להתייחד, שאין חופה אלא לייחוד לשם נשואין, ואין מברכין אלא על כניסה וזה אינו יכול לייחד. וכן כתב רב נטרונאי גאון ז"ל, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פ"י מהלכות אישות ה"ו הובא גם בעיטור ח"ב דף סג, ג, ובנמו"י. ועי' תשוה"ג גאוני מזרח ומערב קכג, שערי תשובה קס, ואוצה"ג סי' סב-סו). ועוד יש ראיה לדבריהם, מדתניא (סנהדרין נה, ב) בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה, נשאת לכהן אוכלת בתרומה, ופירש רש"י ז"ל: אבל פחותה מכאן אפילו נכנסה לחופה אינה אוכלת לפי שאינה ראויה לביאה, ואף על גב דגדולה כיון שנכנסה לחופה אעפ"י שלא נבעלה אוכלת, מכל מקום ראויה לביאה בעינן וכל שאין לה ביאה אין לה חופה. ויש לדחות דהתם לא חזיא כלל וכמו שאינה אשה, אבל הכא ראויה היא אלא דאריא דאיסורא רביע עלה, וכדאמרינן בפרק הבא על יבמתו (יבמות נז, ב) רב אמר (אפילו) יש חופה לפסולות, ושמואל אמר אין חופה לפסולות, אמר שמואל ומודה לי אבא בתינוקת פחותה מבת שלש שנים ויום אחד הואיל ואין לה ביאה אין לה חופה, אלמא אף על פי שיש חופה לפסולות ואעפ"י שאין להם ביאה בהכשר בקטנה שאינה ראויה לביאה כלל מודה, לפי שהיא כמו שאינה אשה. והא דאיבעי להו לקמן בפרק אף על פי (נו, א) נכנסה לחופה ופרשה נדה מהו, חופה דחזיה לביאה בעינן או לא, התם לענין תוספת כתובה איבעי לן דילמא אינו מחייב עצמו בתוספת אלא בחופה הראויה לביאה, אבל נכנסה לחופה ופרשה נדה ומת לא מתחייב, אבל ודאי נישואין עושה. ומיהו לכתחילה ודאי נדה לאו בר חופה היא, אבל בדיעבד כשכנסה וברכו ברכת חתנים אינו צריך לחזור ולברך, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (שם) ואם עבר ונשא [לפנינו נוסף: ובירך] אינו חוזר ומברך. וגדולה מזו אמרו בפרק הבא על יבמתו (נז, ב), דיש חופה לפסולות כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, דלא חזאן להו לעולם לביאה וליחוד, וכל שכן זו שטובלת לערב. (רשב"א)


דף ד - ב

הכי קאמר וכן מי שפירסה אשתו נדה ולא בעל הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים למימרא דאבילות קילא ליה מנדה והאמר רבי יצחק בר חנינא אמר רב הונא כל מלאכות שאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו ואילו גבי אבילות תניא אע''פ שאמרו אין אדם רשאי לכוף את אשתו להיות כוחלת ולהיות פוקסת באמת אמרו מוזגת לו הכוס ומצעת לו המטה ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו לא קשיא כאן באבילות דידיה כאן באבילות דידה והא אביו של חתן או אמה של כלה קתני כי קתני אשארא ומי שאני בין אבילות דידיה לאבילות דידה והתניא מי שמת חמיו או חמותו אינו יכול לכוף את אשתו להיות כוחלת ולהיות פוקסת אלא כופה מטתו ונוהג עמה אבילות וכן היא שמת חמיה או חמותה אינה רשאה להיות כוחלת ולהיות פוקסת אלא כופה מטתה ונוהגת עמו אבילות תני באבילות דידיה הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים הא וכן קתני כי קתני אכיחול ואפירכוס והא עמו קתני מאי לאו עמו במטה לא עמו בבית וכדאמר ליה רב לחייא בריה באפה נהוג אבילותא דלא באפה לא תנהוג אבילותא רב אשי אמר מי קמדמית אבילותא דהכא לאבילותא דעלמא אבילותא דעלמא חמיר ולא אתי לזלזולי ביה אבילות דהכא כיון דאקילו רבנן אתי לזלזולי ביה מאי קולא אילימא דקתני בועל בעילת מצוה ופורש התם משום דלא חל עליו אבילותא אי לרבי אליעזר עד שיצא מפתח הבית אי לרבי יהושע עד שיסתם הגולל אלא דקתני נוהג שבעת ימי המשתה ואח''כ נוהג שבעת ימי אבילות אמר מר בין כך ובין כך לא יבעול לא בערב שבת ולא במוצ''ש בשלמא בערב שבת משום חבורה אלא במוצאי שבת אמאי לא אמר רבי זירא

 רש"י  ה''ק כו'. כלומר כי קאמר וכן אהוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים קאמר ולעולם הך בשלא בעל קאי: קילא ליה. לעבור עליה מנדה דאאבילות לא מהימנת ליה ואנדה מהימנת ליה: מלאכות שהאשה עושה לבעלה. לקמן תני להו בפרק אע''פ: חוץ ממזיגת הכוס. להושיט לו: והצעת המטה והרחצת פניו כו'. שדרך קירוב וחיבה הן ובאין לידי הרגל דבר: אין אדם רשאי לכוף את אשתו. בימי אבלה כשמת אביה או אמה: פוקסת. מעברת שרק על פניה: מוזגת לו. ולא חיישינן להרגל דבר אלמא אבילות חמירא ליה: כאן באבילות דידיה. לעולם אבילות קילא ליה מנדה והני מתניתא הכי מתרצן הא דקתני לעיל הוא ישן בין האנשים כו' באבילות דידיה והך דקתני מוזגת לו כו' באבילות דידה קאי דקתני אין אדם רשאי לכוף כו' אלמא באבילות דידה קיימינן שאינה רוצה לכחול ולפקוס והיינו טעמא דמוזגת דאם יתגבר יצרו עליו כיון דאבילות דידה הוא אינה שומעת לו: והא אביו של חתן כו'. אלמא באבילות דידה נמי אחמיר תנא דלעיל: כי קתני. אמה של כלה אשארא אמכניסים המת לחדר אבל הוא ישן בין האנשים אאבילות דחתן קאי: ונוהגת עמו אבילות. אלמא מדלא קתני באבילות דידיה הוא ישן בין האנשים שמע מינה חמיר ליה ולא שני לן: ה''ג תני באבילות דידיה הוא ישן כו': הכי גרסינן והא עמו קתני מאי לאו עמו במטה. אלמא אאבילות דידיה נמי מהימן: לא עמו בבית. וטעמא לאו משום דמהימן נקט לה אלא לאשמועינן דאין אבילותו מוטל עליה אלא בפניו משום כבודו וכן הוא אין אבילותה מוטל עליו אלא לפניה ולכבודה: כדאמר ליה רב לחייא בריה. כשמת חמיו באפה נהוג אבילותא כו': פלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע. במועד קטן: גולל. זהו כסוי של ארון המת: (רש"י)

 תוספות  והצעת המטה. נראה לר''י דהצעת המטה דהכא היינו פריסת סדינין שהוא דבר של חיבה אבל הצעת כרים וכסתות שאינן דברים של חיבה שרי לנדה והביא ראיה מדתנן בפ' אע''פ (לקמן נט:) הכניסה לו ג' שפחות אינה מצעת לו המטה ואינה עושה בצמר ארבע יושבת בקתדרא ואמרינן בגמרא אע''פ שאמרו ד' יושבת בקתדרא אבל מוזגת לו כוס ומצעת לו המטה ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו ופי' בקונטרס דהא דתנא ג' אינה מצעת לו המטה היינו הצעת כרים וכסתות דהוי דבר שיש טורח אבל מצעת לו המטה היינו פריסת סדין ולבדין דמילי דחיבה נינהו שתחבב עליו ואין בו טורח וההיא הצעה של חיבה נראה דדוקא אסור וכן משמע דמזכירה בהדי מזיגת כוס והרחצת פניו ידיו ורגליו כי התם מיהו לספרים דל''ג במשנה אלא ואינה מצעת המטה ול''ג לו ובגמרא גרסינן לו אין ראיה משם שיהו תרי גווני הצעה דמתני' איירי בהצעת שאר מטות ובגמרא איירי בהצעת מטה לבעלה לבדו: פוסקת. פ''ה מעברת שרק על פניה ואין נראה דאמר בפ''ב לקמן (דף יז.) לא שרק ולא פירכוס משמע דתרי מילי נינהו דפוקסת דהכא היינו פירכוס כדאמרי' בסמוך כי קתני אכיחול ואפירכוס ובשילהי המצניע (שבת צה.) קתני פוקסת ומעברת שרק על פניה ולקמן בפ''ב פ''ה פירכוס קליעת שער וקשה לר''י דבשילהי המצניע (שם צד: ושם) קתני גודלת ופוקסת אלא נראה דאחד מתיקוני נשים הוא: ומי שאני בין אבילות דידיה לאבילות דידה. תימה דבלאו מילתא דרב יוסף הוי מצי למיפרך ברייתות אהדדי וי''ל דאי לאו הוה מילתא דרב יוסף הוה מפלגינן בין שעת חופה לשלא בשעת חופה דבשעת חופה יצרו תוקפו אע''ג דבעל אבל לרב יוסף לא מצי לפלוגי בהכי דהא בבעל חשיב ליה כאשתו ישנה דאפי' בשעת חופה אשתו ישנה עמו בנדה ובאבילות דידה ואפילו הכי באבילות דידיה קתני הוא ישן בין האנשים ולהכי פריך שפיר ולרשב''א נראה דאי לאו דרב יוסף לא הוה קשה מידי דעמו ועמה דקתני בברייתא לאו עמו במטה אלא עמה בבית אבל לרב יוסף דבאבילות דידה אשתו ישנה עמו א''כ הא דקתני נוהג עמה אבילות היינו עמה במטה דומיא דהכא באבילות דידיה הוי עמו במטה והא דמשני תני באבילות דידיה הוא ישן אינו מגיה הברייתא אלא מפרש דעמו דקתני בברייתא דהכי הוא ופריך והא עמו קתני מאי לאו עמו במטה פי' דומיא דעמה ומשני לא עמו בבית כדא''ל רב כו': עד שיסתם הגולל. בכמה מקומות פי' רש''י דגולל הוי כיסוי ארון ודופק היינו קרשים שבצידי הארון ונקרא דופק על שם שהגולל דופק עליו וכעין זה פי' בערוך וקשה לר''ת דאמר בפרק מי שמתו (ברכות יט: ושם) מדלגין היינו על גבי ארונות ואיך היו מדלגין והלא הגולל והדופק מטמא באהל כדאמרינן בהעור והרוטב (חולין קכו: ושם) ועוד דבפרק בהמה המקשה (שם עב:) דריש על פני השדה לרבות גולל ודופק ולפ''ה הלא ארון אינו על פני השדה ואומר ה''ר דוד מנצינבורק כי לפרש''י [דריש] לרבות גולל ודופק שפירש דלא מרבינן מעל פני השדה דמטמא אלא כשפירש אבל בעוד שהוא טמון בטל אגב קרקע ולא מטמא באוהל והשתא אתי נמי שפיר ההיא דמדלגים היינו על גבי ארונות ועוד י''מ אע''ג דגולל מטמא באהל מ''מ יכולין לדלג ולטמאות עצמם בגולל דתניא במס' שמחות (פ''ד) כל טומאה שאין נזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליה ואר''ת דמשובשת היא דהא רביעית דם אין נזיר מגלח עליה כדתנן בנזיר (דף נד. ושם) וכהן מוזהר עליה ועוד הקשה דתניא בעירובין (דף טו:) כל דבר שיש בו רוח חיים אין עושין ממנו לא גולל לקבר כו' ולפ''ה וכי דרך לעשות כסוי ארון מבעלי חיים ויש לומר אע''ג דאין דרך לעשות כסוי ארון מבעלי חיים מכל מקום כמה דברים אשכחן דלא שכיח ומיירי בהן הש''ס לדרוש ולקבל שכר כדאמרינן בפרק המקשה (חולין ע.) בלעתו חולדה והוציאתו והכניסתו והקיאתו ויצא מאליו מהו הדביק שני רחמים ויצא מזה לזה מהו אף על פי שלא יבא לעולם ור''ת מפרש דגולל היינו מצבה שהיא אבן גדולה ולשון גולל שייך על האבן כדכתיב וגללו את האבן (בראשית כט) ודופק הן שתי אבנים אחת לראשה ואחת לרגלה של מצבה ופעמים כשאין המצבה מזומנת מעמידין שם בהמה או דבר אחר לסימן ובההיא דמדלגין לא היה שם מצבה ומחמת המת לא היו מיטמאין דרוב ארונות יש בהן פותח טפח ולא תקשה לר' יהושע מאימת חל אבילות כשאין שם מצבה די''ל דכי מהדרי אפייהו דקוברין כדאמרינן במועד קטן (דף כב.) דהנהו דלא אזלי בתר שכבא מכי מהדרי אפייהו וקשה לר''י על פירוש רבינו תם דתניא בתוספתא דאהלות בפרק ד' אמר רבי יהודה שתי אבנים גדולות (תוספות)

 רשב"א  חוץ ממזיגת הכוס. כלומר של יין, דכתיב (משלי כג, לא) אַל תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם כִּי יִתֵּן בַּכּוֹס עֵינוֹ. והרחצת פניו ידיו ורגליו, אפילו אינה נוגעת בבשרו אלא הוא רוחץ והיא מוצקת. והצעת המיטה. בפניו. (כ"כ רבינו בס' תורת הבית שער בית הנשים, הובא בב"י יו"ד סי' קצה). מאי לאו עמו במיטה. כלומר, ולהכי תני נוהגת עמו אבילות, לומר, שכופה מיטתה במקום שהיא מונחת עמו בחדר וישנה באותה מיטה הכפויה. וא"ת, בר מיהא דרב יוסף וניקשי לן מיהא אגופא דברייתא, דקתני גבי אבילות וכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים. י"ל אי לאו דרב יוסף הוה אמינא דכלה שאני, דאע"ג דבעל עדיין חיבתן עליו וחיישינן לה. וה"ה לפרשה נדה אעפ"י שבעל עדיין חבת כלה על חתן, אבל באשתו ישנה לא חיישינן לה דיצרו שבור הוא, אבל השתא דאשמעינן רב יוסף דכלה אחר ביאה ראשונה כשפרשה נדה כאשה דעלמא היא ויצרו שבור הוא אצל נדה היא, אף באבילות נאמר כן. וכי תימא דאבילות קילא, א"כ תיקשי לך ברייתא נוהגת עמו דמשמע עמו במיטה. מאי קילותא [לפנינו: קולא] אלימא מדקתני בועל בעילת מצוה ופורש, התם משום דאכתי לא חל עליה אבילות [לפנינו: משום דלא חל עליו אבילותא]. ואע"ג דאקילנן באנינותו, דשרינן ליה למבעל, מה שאין כן באנינות דעלמא, וכדמוכח, מיהא גופא דלא שרינן אלא בעילת מצוה לבד, וההיא ברייתא מסתמא אליבא דכולהו תנאי, מדתניא ואפילו לבית שמאי ובית הלל שנותנין לה ארבע לילות או לילה הראשון כולה. ועוד, דתניא (מו"ק כג, ב) לענין מי שמתו מוטל לפניו בשבת מיסב אוכל בשר ושותה יין וכו' וחייב בקריאת שמע ובתפילה ובתפילין ובכל מצות האמורות בתורה, רשב"ג אומר מתוך שמתחייב באלו חייב בכולן, ואמרינן מאי בינייהו, ואמר ר' יוחנן תשמיש המיטה איכא בינייהו, דלתנא קמא אסור בתשמיש המטה ולרשב"ג חייב, אלמא, בחול כולי עלמא אסור, מכל מקום הכא באבילות גופיה לא אקילו. [אלא מדקתני נוהג וכו']. ומשני, מדדחינן אבילות מקמי חתנותו, דנוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבילות, ואף על פי שמת לו מת קודם שחלה עליו שמחת חופה, ומהא שמעינן, דהיכא שמת לו מת תוך שבעת ימי המשתה ובעל, אין צריכין להפרישן אלא אשתו עמו, דהא לא איקילו באבילות זה הכלל. (רשב"א)


דף ה - א

משום חשבונות אמר ליה אביי וחשבונות של מצוה מי אסירי והא רב חסדא ורב המנונא דאמרי תרוייהו חשבונות של מצוה מותר לחשבן בשבת וא''ר אלעזר פוסקין צדקה לעניים בשבת ואמר ר' יעקב אמר ר' יוחנן הולכין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות לפקח על עסקי רבים בשבת ואמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי יוחנן מפקחין פיקוח נפש בשבת ואמר רב שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן הולכין לטרטייאות ולקרקייאות לפקח על עסקי רבים בשבת ותנא דבי מנשיא משדכין על התינוקת ליארס בשבת ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות אלא אמר רבי זירא גזירה שמא ישחוט בן עוף א''ל אביי אלא מעתה יום הכפורים שחל להיות בשני בשבת ידחה גזירה שמא ישחוט בן עוף התם דלנפשיה לא טריד הכא דלאחרים טריד אי נמי התם אית ליה רווחא הכא לית ליה רווחא השתא דאתית להכי ערב שבת נמי גזירה שמא ישחוט בן עוף איבעיא להו בתולה נשאת ברביעי ונבעלת ברביעי ולא חיישינן לאיקרורי דעתא או דלמא בתולה נשאת ברביעי ונבעלת בחמישי דחיישינן לאיקרורי דעתא ת''ש דתני בר קפרא בתולה נשאת ברביעי ונבעלת בחמישי הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים אלמנה נשאת בחמישי ונבעלת בששי הואיל ונאמרה בו ברכה לאדם טעמא משום ברכה אבל משום איקרורי דעתא לא חיישינן אי הכי אלמנה נמי תיבעל בחמישי הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים ברכה דאדם עדיפא ליה ואי נמי משום שקדו דתניא מפני מה אמרו אלמנה נשאת בחמישי ונבעלת בששי שאם אתה אומר תיבעל בחמישי למחר משכים לאומנתו והולך לו שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא שמח עמה שלשה ימים חמישי בשבת וערב שבת ושבת מאי איכא בין ברכה לשקדו איכא בינייהו אדם בטל אי נמי יום טוב שחל להיות בערב שבת דרש בר קפרא גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ דאילו במעשה שמים וארץ כתיב {ישעיה מח-יג} אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים ואילו במעשה ידיהם של צדיקים כתיב {שמות טו-יז} מכון לשבתך פעלת ה' מקדש אדני כוננו ידיך השיב בבלי אחד ור' חייא שמו {תהילים צה-ה} ויבשת ידיו יצרו ידו כתיב והכתיב יצרו א''ר נחמן בר יצחק יצרו אצבעותיו כדכתיב {תהילים ח-ד} כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת מיתיבי {תהילים יט-ב} השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע הכי קאמר מעשה ידיהם של צדיקים מי מגיד הרקיע ומאי ניהו מטר דרש בר קפרא מאי דכתיב {דברים כג-יד} ויתד תהיה לך על אזנך אל תקרי אזנך אלא על אוזנך שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון

 רש"י  משום חשבונות. שאם יכנוס למוצאי שבת יעשה סעודה בלילה ויחשוב בשבת מהו צריך להוציא וכתיב ודבר דבר (ישעיהו נח): מפקחים. מוציאין לאור: פיקוח. פושקונברמ''ש בלעז: טרטיאות. פלטי מלכים ושלטונים: ללמדו אומנות. מצוה הוא דכתיב (קהלת ט) ראה חיים עם אשה אשר אהבת למוד אומנות שתחיה הימנו עם התורה ואמרינן בקידושין (דף כט.) שאביו חייב ללמדו אומנות: שמא ישחוט בן עוף. בשבת לצורך מוצאי שבת שיהא טרוד וישכח שהוא שבת: שחל להיות בשני בשבת. שצריכין להרבות בסעודה אחר השבת שהוא ערב יום כפורים: ידחה. לשלישי בשבת שמא ישחוט בן עוף לצורך סעודת מחר: אית ליה רווחא. לשחוט בלילה שהסעודה אינה עד למחר: הכא לית ליה רווחא. שהסעודה בלילה אחר השבת משחשיכה מיד: ולא חיישינן לאיקרורי דעתא. אם לא ימצא לה בתולים לא חיישינן שיתקרר כעסו בהאי פורתא: ונבעלת בחמישי. משתחשך ברביעי ותיכנס ליל חמישי: ברכה לדגים. פרו ורבו ומלאו את המים כו' (בראשית א): הואיל ונאמרה בו ברכה לאדם. פרו ורבו ומלאו את הארץ (שם): טעמא משום ברכה. אבל מאן דלא קפיד אברכה משום איקרורי דעתא לא חיישינן משום האי פורתא: ברכה דאדם עדיפא ליה. ומיהו בששי לא תנשא בתולה דבזמן ארוך עד שני בשבת דאתו דייני חיישינן לאיקרורי אבל מרביעי עד חמישי לא חיישינן: למחר משכים לאומנתו והולך. שאין משתה אלמון באלמנה אלא יום אחד כדלקמן בפירקין (דף ז.): חמישי בשבת. יום חופה: וששי בשבת. חיבת ביאה: אדם בטל. למ''ד ברכה דאדם עדיפא אף זו תיבעל בששי למ''ד משום שקדו נבעלת בחמישי דהא לא ישכים לאומנתו: גדולים מעשה צדיקים ממעשה יצירת שמים וארץ. ומשום בר קפרא נקט לה דאיירי לעיל באגדה: אף ידי. חדא יד: מקדש. מעשה ידי צדיקים הוא: הכי קאמר. האי ומעשה ידיו במעשה הצדיקים כתיב שקרוין מעשה שלהם מעשה ידיו של הקב''ה וה''ק ומעשה ידיו דהוא מעשה הצדיקים מגיד הרקיע שהרקיע מעיד עליהם לבריות שהם צדיקים שמתפללין על הגשמים ומטר יורד: יתד. קבילי''י בלע''ז: (רש"י)

 תוספות  של ארבעה ארבעה טפחים שעשאן גולל לקבר המאהיל על גבי שתיהם טמא ניטלה אחת מהן המאהיל על גבי השניה טהור מפני שיש לטומאה דרך שיצא מה שייך דרך שיצא לפר''ת ובתוספתא דאהלות ספ''ג תניא מעשה באחד שמת בערב הפסח ולא רצו לקוברו ונכנסו הנשים וקשרו החבל בגולל משכו האנשים מבחוץ וקברוהו הנשים והלכו האנשים ועשו פסחיהן לערב משמע שלא היו יכולין הנשים לקוברו עד שמשכו האנשים מבחוץ את הגולל ואם גולל הויא מצבה למה לא קברוהו בלא מצבה עד אחר הפסח אלא ודאי הוא כסוי ארון כפירוש הקונטרס ולפי שהיה של אבן היה כבד כל כך.: שמא ישחוט בן עוף. יש גורסים בו עוף אע''ג דשבת לשון נקבה היא דכתיב (שמות לא) מחלליה מות יומת ה''נ הוי לשון זכר כל העושה בו מלאכה (שם לה) שומר שבת מחללו (ישעיה נו) ושפיר גרסינן נמי בן עוף דדרך בני אדם לשחוט הרכין והקטנים כדכתיב (ויקרא ה) שני בני יונה ובפרק קמא דקידושין (דף לו: ושם) אתיא מבן עוף מה לבן צאן שכן קבע לו כו': אלא מעתה יום הכפורים שחל להיות בשני כו'. תימה אמאי נקט יום כפורים דלא הוי אלא לרבי יוסי הגלילי כדתנן (חולין דף פג.) בד' פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט כו' וכדברי רבי יוסי הגלילי אף ערב יום הכפורים בגליל אמאי לא נקט חד מד' פרקים דהוי לכ''ע וי''ל דבערב יום הכפורים היו רגילין להרבות בעופות ובדגים כדמשמע בבראשית רבה (פי''א) גבי ההוא חייטא דזבן נונא כו' משום דהוי יום סליחה וכפרה ובהנהו ד' פרקים היו מרבים בבהמות דליכא למגזר שמא ישחוט: אי הכי אלמנה נמי תיבעל בחמישי. פי' בשלמא אי הוה תני בברייתא דבתולה נבעלת בחמישי משום איקרורי דעתא כדקמיבעיא לן ולא משום ברכה לדגים דלא חשיבא הוי ניחא לן באלמנה דנבעלת בששי משום ברכה אבל השתא דטעמא דבתולה משום ברכה אלמנה נמי תיבעל בחמישי: אי נמי משום שקדו. וא''ת והיכי מצי למימר משום שקדו הא בברייתא קתני בהדיא משום ברכה וי''ל דלהאי שינויא הוי פירוש הברייתא הכי אלמנה נשאת בחמישי ונבעלת בששי פי' משום שקדו כמו שמפורש בברייתא אחרת וא''ת משום ברכה דדגים היה להם להניח תקנת שקדו לא חשו לכך הואיל ובששי נמי נאמרה ברכה לאדם: מאי איכא בין ברכה לשקדו. אע''ג דמשום ברכה לא מיקרי עבריינא מכל מקום בעי למה לי טעמא דברכה אי נמי בעי מאי איכא בין לישנא דמשני ברכה דאדם עדיפא ליה ובין לישנא דאי נמי משום שקדו ומשני דאיכא בינייהו אדם בטל אי נמי י''ט שחל להיות כו' דללישנא דטעמא דברייתא משום שקדו ולא משום ברכה הכא דליכא שקדו נבעלת אם ירצה בחמישי אבל ללישנא קמא דטעמא דברייתא משום ברכה כדמשמע פשטא דברייתא אפילו באדם בטל או בי''ט שחל להיות בערב שבת דליכא משום שקדו מכל מקום משום ברכה תבעל בששי ואפילו להאי לישנא אי לאו שתקנו משום שקדו משום ברכה לחודה לא היו קובעים יום כדפרישית לעיל גבי ותנשא באחד בשבת: דאילו בשמים ובארץ כתיב אף ידי וגו'. דמשמע חדא אע''ג דמסיים קרא וימיני טפחה שמים ואמר בשילהי הקומץ רבה (מנחות לו: ושם) דיד היינו שמאל א''כ תרתי כתיב מ''מ בחד מעשה ליכא אלא חד אבל במעשה צדיקים בחד מעשה כמו בית המקדש כתיב תרתי ידים: (תוספות)

 רשב"א  השתא דאתית להכי ערב שבת נמי גזירה שמא ישחוט בן עוף. מסתברא דמשום הכי קא מהדר לאוקמא בהאי טעמא והדר ביה מטעמא דחבורה, כי היכי דתיקום מתניתא כהלכתא, דקיימא לן (להלן י, ב) דמותר לבעול בתחילה בשבת. איבעיא להו בתולה נשאת ברביעי. כלומר, בבית אפל, ואם היה תלמיד חכם מאפיל בטליתו, (נדה יז, א) הא לאו הכי, ישראל קדושים הן ואין משמשין מטותיהן ביום (שם, ולקמן סה, ב), ולא חיישינן דאיקרוריה דעתא דעונה וחצי. אי הכי אלמנה נמי תבעל. פירוש, אי אמרת בשלמא טעמא דברכה דקאמר בר קפרה לאו טעמא הוא, דברכה דדגים (אכל) [אצל] אדם לאו מילתא היא, וטעמא דנבעלת בחמישי משום איקרורי דעתא וברכה עושה אותה סניפין, משום הכי אלמנה נבעלת בששי ואינה נבעלת ביום ה' אעפ"י שנאמרה בו ברכה לדגים, אלא אי אמרת עיקר טעמא דבר [קפרא משום ברכה תבעל ביום] שנשאת בו, ומשני אלמנה ברכה אחריתי אית לה עדיפא דהיינו ברכה דאדם. שאם אתה אומר תבעל בחמישי למחר משכים לאומנותו והולך. התקינו וכו'. וכיון שהתקינו שלשה לשמחה הוא אסור במלאכה. וגרסינן בתוספתא (פ"א ה"א) התקינו שיהא בטל חמישי וערב שבת ושבת, שלשה ימי בטלה נמצא שמח שלשה ימים. וממנה לשבעה של בתולה שהן אסורין במלאכה ומלישא וליתן. ובפירקי דר' אליעזר בפרק י"ו (בסופו) החתן דומה למלך מה המלך אינו יוצא לשוק לבדו כך החתן אינו יוצא לשוק לבדו, מה המלך אינו עושה מלאכה כך החתן אינו עושה מלאכה. (רשב"א)


דף ה - ב

יניח אצבעו באזניו והיינו דאמר ר' אלעזר מפני מה אצבעותיו של אדם דומות ליתידות מאי טעמא אילימא משום דמחלקן כל חדא וחדא למילתיה עבידא דאמר מר זו זרת זו קמיצה זו אמה זו אצבע זה גודל אלא מה טעם משופות כיתידות שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יניח אצבעותיו באזניו תנא דבי רבי ישמעאל מפני מה אוזן כולה קשה והאליה רכה שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יכוף אליה לתוכה ת''ר אל ישמיע אדם לאזניו דברים בטלים מפני שהן נכוות תחלה לאיברים איבעיא להו מהו לבעול בתחלה בשבת דם מיפקד פקיד או חבורי מיחבר ואם תימצי לומר דם מיפקד פקיד לדם הוא צריך ושרי או דלמא לפתח הוא צריך ואסיר ואם תימצי לומר לדם הוא צריך ופתח ממילא קאתי הלכה כר''ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר או הלכה כרבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור ואם תימצי לומר הלכה כר' יהודה מקלקל הוא אצל הפתח או מתקן הוא אצל הפתח איכא דאמרי ואם תימצי לומר דם חבורי מיחבר לדם הוא צריך ואסור או דלמא להנאת עצמו הוא צריך ושרי ואם תימצי לומר להנאת עצמו הוא צריך ודם ממילא קאתי הלכה כרבי יהודה או הלכה כר''ש ואם תימצי לומר הלכה כר' יהודה מקלקל בחבורה או מתקן בחבורה הוא ואם תימצי לומר מקלקל בחבורה הוא במקלקל הלכה כרבי יהודה

 רש"י  יניח אצבעו. שהיא שפוייה כיתד: מ''ט. כלומר במאי דומות כיתידות: אי נימא דמחלקן. שמחולקות זו מזו ואינן מחוברות יחד: חדא חדא למילתיה. קושיא היא כל אחת יש בה צורך ואף בצורכי גבוה: זו זרת. מן הקטנה מודדין זרת של חושן: זו קמיצה. מאצבע שאצל הקטנה מתחילין לקמוץ חופה שלש אצבעות על פס ידו הקמיצה והאמה והאצבע וקומץ: זו אמה. מהגדולה מודדין אמת בנין ואמת כלים: זו אצבע. למתן דמים של חטאת דכתיב ביה באצבעו (ויקרא ד): זה גודל. לבהן יד דאהרן (שם ח) ודמצורע (שם יד): משופות. אגויישיד''ש בלעז: אליה. בשר שבסוף האוזן: נכוית תחילה לאברים. רכות ודקות ליכוות מכולם והכי נמי אמרינן במסכת ע''ז (דף לח.) האי עובד כוכבים דחריך רישא שרי למיכל אפילו מריש אודניה ואע''פ שממהר ליבשל: מהו לבעול בתחלה. לא שמיע להו הך מתניתא דלעיל א''נ שמיע להו ומיבעיא להו הלכה או אין הלכה: מיפקד פקיד. כמו פקדון כנוס ועומד ואינו נבלע בדופני הרחם להיות יציאתו על ידי חבורה אלא שהפתח נעול בפניו ופותחין לו ויוצא: או חבורי מיחבר. דם בתולים היוצא על ידי חבורה הוא בא שהדופן מתפרק מחברו: אם תימצי לומר מיפקד פקיד. ואין בו משום חבורה כוונת המוציאו למאי לדם הוא צריך ומתכוין להוציאו: ושרי. דהא מיפקד פקיד: או דלמא לפתח מתכוין. והרי הוא כבנין ואסור: ואם תימצי לומר לדם הוא מתכוין. ולא לפתח ומיהו על כרחך פיתחא ממילא הוי: הלכה כרבי יהודה. בדבר שאין מתכוין ואסור: או כר''ש. ומותר וא''ת פסיק רישיה ולא ימות הוא הא פרכינן לה לקמן ומשנינן יש שבקיאין בהטיה ואין דם יוצא ואף אין פתח נפתח הלכך לאו פסיק רישיה ולא ימות הוא: ואת''ל הלכה כרבי יהודה. אכתי איכא למיבעי דקיימא לן (שבת ד' קו.) כי אמר רבי יהודה במתקן אבל במקלקל אינה מלאכה ויש לשאול על פתח זה אם תקון הוא אצלה או קלקול הוא אצלה שהבתולה חשובה מן הבעולה: ואת''ל מקלקל הוא ל''ג דאי מקלקל לדברי הכל מותר שאין לך מקלקל חייב אלא חובל ומבעיר אליבא דרבי שמעון והכא לאו חובל הוא דהא באת''ל דם מיפקד פקיד בעי לה ואזיל: ודם ממילא קא הוי. הוא אינו מתכוין להוציאו אבל הוא יוצא ונמצאת חבורה נעשית שלא בכוונה: הלכה כרבי יהודה. בדבר שאינו מתכוין ושמא מתקן הוא ואסור: או הלכה כר''ש. דדבר שאין מתכוין מותר: ואם תימצי לומר הלכה כרבי יהודה. קלקול הוא ומותר או תקון הוא ואסור ואפי' אם קלקול הוא יש למצוא צד איסור אם בדבר שאין מתכוין סבירא לן כרבי יהודה ובמקלקל בחבורה סבירא לן כר''ש דמחייב דאמרינן כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר ואוקימנא כר''ש בפרק האורג (שבת קו.): הלכה כרבי יהודה במקלקל. ומותר דכי אמר רבי יהודה דבר שאין מתכוין אסור במתקן אבל במקלקל לא אמר: (רש"י)

 תוספות  זה גודל. פי' בקונטרס לענין בהן יד דמצורע ואין נראה דאם כן הוה ליה למימר זה בהן ועוד דאפילו לא מחלק מצי משוי על בהן שהוא קצר מכולם ונראה דלענין קמיצה קאמר כדתנן (מנחות דף יא.) מוחק בגודל מלמעלה אבל בידו אחרת לא יוכל לעשות דבעינן עבודה בימין: מהו לבעול בתחלה בשבת. אף על גב דתקנו שתהא בתולה נשאת ברביעי מכל מקום אם אירע לו שלא בעל בליל חמישי לא חייבוהו חכמים להמתין עד יום חמישי אחר או עד יום ב' להכי בעי אם מותר לבעול בשבת אם לאו אע''ג דתניא לעיל ומפרישין חתן מן הכלה לילי שבת תחלה מפני שהוא עושה חבורה ותניא נמי באידך ברייתא בין כך ובין כך לא יבעול לא בערב שבת ולא כו' פי' בקונטרס דלא הוה ידע לה א''נ ידע לה ובעי היכי הלכתא דאיכא למימר דפליגי בה ר' יהודה ור''ש ומיהו על כרחך נראה דלא ידע הברייתא דחיישינן שמא ישחוט בן עוף דאי הוה ידע לה מאי קמיבעיא ליה הא בהא לא פליגי ר' יהודה ור''ש והא דלא פשיט מינה לבסוף משום דמשכח תנאי דפליגי עלה: דם מיפקד פקיד או חבורי מיחבר. טעמא דחבורה לא כפרש''י דפירש בפרק שמונה שרצים (שבת קז:) דחייב משום צובע גבי ח' שרצים דתנא התם נצרר הדם אע''פ שלא יצא וקשה לר''י דבאלו טריפות (חולין מו:) בשמעתא דריאה תניא ושאר שקצים ורמשים עד שיצא מהם דם והשתא התם מאי צובע איכא הא לית להו עור וה''נ מאי צביעה איכא בהך חבורה וכן גבי חבורה דמילה לא שייך צביעה ועוד דעל כרחך לשמואל איכא טעמא אחרינא דבפרק כלל גדול (שבת עה. ושם) קאמר דשוחט לא מחייב משום צובע אלא משום נטילת נשמה אלמא טעמא דחבורה הוי משום נטילת נשמה כדקאמר שמואל התם ורב דאמר התם משום צובע אף משום צובע קאמר ונטילת נשמה אין לפרש דטעמא משום הכחשה שמחלישו ונוטל קצת נשמתו דהכא אין צריך לחלישות האשה ומיהו איסורא דקאמר הכא איכא למימר דהויא דרבנן אבל גבי מילה משמע דאיכא איסורא דאורייתא בהוצאת דם דאמרינן בפרק ר' אליעזר (שם קלג:) האי אומנא דלא מייץ סכנתא הוא ומעברינן ליה פשיטא מדקא מחללין שבת עליה מהו דתימא דם מיפקד פקיד קמ''ל דחבורי מיחבר ואי הוה משום החלשה ליכא חילול שבת דהויא מלאכה שאין צריכה לגופה דאין צורך להחליש התינוק ונראה לר''ת לפרש דהוצאת דם חשיבה נטילת נשמה כי הדם הוא הנפש וכשנוטל מקצתו נוטל מקצת נשמה וקשה לר''י דאמרי' בפרק כלל גדול (שם עה. ושם) גבי הצד חלזון והפוצעו וליחייב נמי משום נטילת נשמה ומשני מתעסק הוא אצל נטילת נשמה דכל כמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה כו' ולפי זה אפילו הוא חי גמור הרי יש כאן נטילת נשמה ואומר ר''ת כי דם חלזון שצובעין בו הוא מיפקד פקיד ועל אותו אינו חייב משום נטילת נשמה ועל שאר הדם שמחובר חשיב ליה מתעסק: לדם הוא צריך ושרי. וא''ת והא פסיק רישיה הוא לענין הפתח וצ''ל שיכול להוציא הדם בלא עשיית הפתח פי' ר''ת שצריך להוציא הדם שלא יתלכלך פעם אחרת כשיבעול ולפירושו לקמן דקאמר דם חבורי מיחבר אי לדם הוא צריך ואסור אף על גב דהויא מלאכה שאינה צריכה לגופה דשריא במקום צערא גבי מורסא הכא גבי מצוה אסור ולקמן נפרש הא דפריך ממפיס מורסא לפירושו ור''י מפרש לדם הוא צריך שצריך לראות אם היא בתולה: אם תימצי לומר הלכה כרבי יהודה מקלקל הוא אצל הפתח ושרי. פי' דרבי יהודה אית ליה דמקלקל בחבורה פטור אף על גב דפטור אבל אסור מיהו הכא מותר לכתחלה משום דאיכא תרתי מקלקל בחבורה ודבר שאינו מתכוין וקשה דבגרירה אסר ר' יהודה אע''ג דאיכא תרתי דאין מתכוין ומקלקל נמי הוי כדאמרינן בשילהי פ''ק דחגיגה (דף י.) דמוקי הך דחופר גומא ואין צריך אלא לעפרה דפטור אפי' כר' יהודה דמחייב מלאכה שאינה צריכה לגופה וטעמא דפטור משום דמקלקל הוי ובפרק י''ט (ביצה כג. ושם) אסר רבי יהודה קירוד אף על גב דאין מתכוין ומקלקל ויש לומר דהכא שרי טפי משום דאיכא נמי מצוה א''נ שלא במקום מצוה נמי היכא דאיכא תרתי שרי וגבי חריץ יש להעמיד כגון שאינו מקלקל לגמרי אלא מתקן קצת דמשוי גומות מצד אחד וגבי קירוד נמי במה שמוציא דם מיקל לבהמה קצת כמו דם הקזה.: את''ל הלכה כרבי יהודה מקלקל בחבורה הוא כו'. משמע דאי הלכה כרבי שמעון שרי אפילו הוא מתקן כיון דאין מתכוין וקשה דבשילהי פרק ספק אכל (כריתות יט. ושם) אמר לרבי שמעון הואיל ומקלקל בחבורה חייב מתעסק נמי חייב ומאי שנא דאין מתכוין פוטר רבי שמעון בחבורה טפי ממתעסק וי''ל דמתעסק שמתכוין למלאכה לא מיפטר בשבת אלא משום דאין זה מלאכת מחשבת ומשום הכי חייב לרבי שמעון מתעסק בחבורה כמו מקלקל בחבורה דמחייב רבי שמעון אע''ג דאין זה מלאכת מחשבת ולהכי תלינן ליה (תוספות)

 רשב"א  אם תמצי לומר דם מפקד פקיד לדם הוא צריך ושרי. כך גירסת כל הספרים. ואני תמה, איך העלה כך דאי דם מפקד פקיד, דשרי, דהא חזר ואמר אם תמצא לומר לדם הוא צריך, ופתחא ממילא קא הויא, הלכה כר' שמעון או הלכה כרבי יהודה. ולולי שמצאתי הגירסא כן בכל הספרים, היה נראה דלא גרסינן ושרי (כ"מ במאירי. ועי' ריטב"א), אלא אם תמצא לומר דם מיפקד פקיד לדם הוא צריך או לפתח הוא צריך ואסור, כלומר אי לדם הוא צריך, עדיין יש לחקור אי הלכה כר' שמעון ושרי או הלכה כר' יהודה ואסור, או דילמאלפתח הוא צריך ואסור לכולי עלמא. כן נראה לי. או [לפנינו נוסף: דילמא] לפתח הוא צריך ואסור. כלומר, ואי לפתח הוא צריך לכולי עלמא אסור ואפילו כשתמצא לומר דמקלקל הוא אצל הפתח, דמכל מקום לאו מקלקל גמור הוא, אבל יש בו תיקון קצת שהוא צריך לו ומתקן הוא אצל ביאה, וכיון שיש בו תיקון קצת ונעשית מחשבתו חייב, דלענין שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה, דומה למה שאמרו בפסח שני בפרק אלו דברים (פסחים עג, א), השוחט בשבת לעבודה זרה חייב, כלומר, הואיל והוא מתקן קצת, כדאמרינן התם מאי תיקן, תיקן להוציא מידי אבר מן החי, אלמא, כיון שיש בו תיקון קצת אף על פי שיש קלקול הרבה אצל הבהמה, דבהמה בחייה טפי עדיפא דקיימא לגיזות וולדות ולחלבה, ולגבי שאר איסורין חשבינן ליה מקלקל, כדאיתא בפרק קמא דחולין (ח, א) גבי סכין של ע"ז, לגבי שבת חשבינן ליה כמתקן, משום דמלאכה מחשבת אסרה תורה. הא דאמרינן אם תמצא לומר לדם הוא צריך ופתחא ממילא הויא. איכא למידק, דהא מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות (שבת צג, א). והראב"ד ז"ל נשמר מקושיא זו, ופירש: דרוב בקיאין בהטיה ומי שמטה אינו מוציא ואינו נעשה פתח. ואכתי לא ניחא לי, דהא מתכוין הוא לדם וכיון שכן אינו מטה, וכל שאינו מטה דם איכא ופתחא על כרחיה איכא. ושמא נאמר, דאיכא הטיה שמוציא דם בלא פתח, אלא שאין הכל בקיאין בהטיה זו. ומכל מקום, כיון דאפשר דמתרמי ליה הכין לאו הטיה הוא, כן נראה לי (עי' ריטב"א ורש"י ד"ה או כר"ש). אם תמצא לומר הלכה כרבי יהודה מקלקל הוא אצל הפתח. כלומר, ושרי, דכל המקלקלין פטורין (שבת קו, א). ואף על גב דפטור אבל אסור קאמרינן (שבת ג, א), הכא לגבי מצוה שרי לכתחילה. אי נמי לא אסרו מקלקל לכתחילה אלא משום גזירה דאתי לאיחלופי במלאכה, דכוותה במתקן, כגון קורע בחמתו (שבת קה, ב), דאתי לאיחלופי בקורע על מנת לתפור. אי נמי סותר (לא, ב), דאתי לאיחלופי בסותר דכותה על מנת לבנות, דאבל הכא דהיא גופא שרו דמקלקל הוא, ולא אתי לאיחלופי בפתחא אחרינא דעלמא, דלא משמע להו לאינשי שיש בו ענין לבנין כלל, מותר אפילו לכתחילה. אי נמי יש לומר, דשאני הכא דאינו מתכוין וכולי האי לא מחמרינן, דאף על גב דלרבי יהודה שאינו מתכוין כמתכוין, לא חמיר שאינו מתכוין כמתכוין. ואפשר, דשאינו מתכוין לרבי יהודה אינו אלא מדרבנן, ובמקום מצוה התירו. וכן דעת מקצת רבותינו הצרפתים ז"ל (תוספות שבת מא, ב ד"ה מיחם), דשאינו מתכוין לר' יהודה אינה תורה אלא של דבריהם. ומיהו אינו מחוור, דבהדיא מוכח בשבת פרק רבי אליעזר דמילה (קלב, ב), לר' יהודה שאינו מתכוין דאורייתא הוא ואפילו במקום מצוה אסור, דאמרינן התם בשר אף על פי שיש שם בהרת, ואקשינן הא למה לי קרא, דבר שאינו מתכוין הוא, ודבר שאין מתכוין מותר. ופריק אביי, הא מני רבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור. ואי אסור משום שבות קאמר ר' יהודה, איצטריך קרא למשרי שבות דרבנן. ואף על גב דרבא אוקמא התם אפילו לר' ישמעאל, משום דמודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות, מכל מקום לא פליג עליה דאביי באוקמתא דמוקי לה כרבי יהודה. אם תמצא לומר דם חבורי מחבר, לדם הוא צריך ואסור. כלומר, אסור, ואפילו אם תמצא לומר דלדם הוא צריך, דשרי ללישנא דדם מיפקד פקיד, וכל שכן אי לפתח הוא צריך, דאי לפתח הוא צריך הא אמרינן דלעולם אסור ואפילו אם תמצא לומר דדם מפקד פקיד. או דילמא להנאת עצמו. והא דלא אשכח התירא אלא בצריך להנאת עצמו, משום דבמתכוין לדם אף כשתמצא לומר דמקלקל בחבורה הוא ומקלקל בחבורה פטור, מכל מקום איסורא מיהא איכא, כיון שהוא מתכוין לכך, דלא התירו מקלקל במקום מצוה אלא כשאינו מתכוין, אבל במתכוין לא. אי נמי, משום דכיון דרוב אנשים מתכוונים לדם וצריכין לו, מתקן קצת הוא ואסור כמלאכה מחשבת. כדכתבינן לעיל. (רשב"א)


דף ו - א

או הלכה כר''ש (איתמר) בבי רב אמרי רב שרי ושמואל אסר בנהרדעא אמרי רב אסר ושמואל שרי אמר רב נחמן בר יצחק וסימניך אלו מקילין לעצמן ואלו מקילין לעצמן ורב שרי והאמר רב שימי בר חזקיה משמיה דרב האי מסוכריא דנזייתא אסור להדוקה ביומא טבא בההוא אפילו ר''ש מודה דאביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר''ש בפסיק רישיה ולא ימות והא אמר רב חייא בר אשי אמר רב הלכה כרבי יהודה ורב חנן בר אמי אמר שמואל הלכה כרבי שמעון ורב חייא בר אבין מתני לה בלא גברי רב אמר הלכה כר' יהודה ושמואל אמר הלכה כרבי שמעון לעולם רב כרבי יהודה סבירא ליה להך לישנא דאמר דם מיפקד פקיד מקלקל הוא אצל הפתח להך לישנא דאמר דם חבורי מיחבר מקלקל בחבורה הוא מתיב רב חסדא תינוקת שלא הגיע זמנה לראות ונשאת ב''ש אומרים נותנין לה ארבעה לילות וב''ה אומרים עד שתחיה המכה הגיע זמנה לראות ונשאת בש''א נותנין לה לילה הראשון ובית הלל אומרים עד מוצאי שבת ארבעה לילות

 רש"י  או הלכה כר''ש. דמקלקל בחבורה חייב כיון דתימצי לומר הלכה כר' יהודה בדבר שאין מתכוין דאסור: בנהרדעא. מקומו של שמואל: וסימניך. שלא תטעה להחליף שמעתתא דבי רב לנהרדעא ודנהרדעא לדבי רב: אלו מקילין לעצמן. דבי רב שצריכים לעשות כדברי רבן אומרים שרבן התיר ונהרדעא העושים כשמואל רבן אומרים שמואל התיר: ורב שרי. בתמיה אלמא דבר שאין מתכוין מותר סבירא ליה: מסוכריא דנזייתא. סתימת נקב גיגית שמוציאין השכר דרך הנקב וסותמין אותו בבלאי בגדים: אסור להדוקה. משום סחיטה: מודה ר''ש כו'. אבל כאן יש שבקיאים בהטייה כדלקמן: הלכה כרבי יהודה. באין מתכוין: בלא גברי. בלא אמוראי אליבא דרב ואליבא דשמואל אלא רב ושמואל גופייהו: להך לישנא דאמרת דם מיפקד פקיד. והאיסור משום פתח הוא: מקלקל הוא אצל הפתח. ובמקלקל מודה רבי יהודה: מקלקל בחבורה הוא. ורב סבר לה כרבי יהודה אף במקלקל בחבורה לקולא דקא פטר בה רבי יהודה: שלא הגיע זמנה לראות. במסכת נדה אמר אימתי הגיע זמנה לראות משיגיעו ימי הנעורים: נותנין לה ארבעה לילות. שכל דמים שתראה בהן מחמת תשמיש מחזקינן להו בדם בתולים: עד שתחיה המכה. כל זמן שאינה משמשת בלא דם לא חיתה המכה: הגיע זמנה לראות. ולא ראתה: לילה הראשון. אפילו לבעילות הרבה: (רש"י)

 תוספות  במקלקל משום דטעם שניהם דפטורין בשאר מלאכות שבת הוי משום דבעינן מלאכת מחשבת אבל שאינו מתכוין כלל למלאכה לא משום דבעינן מלאכת מחשבת מיפטר דהא בשאר מקומות נמי מיפטר אין מתכוין כגון גבי כלאים דמוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין כו' (כלאים פ''ט מ''ה) ותנן נמי נזיר חופף ומפספס כו' (נזיר דף מב.) הילכך בחבורה נמי שרי: האי מסוכרייתא דנזייתא אסור להדוקה כו'. פירש בקונטרס וכן ר''ח ובערוך. בחד לישנא וכן בסדר תנאים ואמוראים דאסור משום סחיטה וקשה לר''ת דהא סחיטה משום ליבון ולא שייכא בשאר משקים דכל דבר המלכלך את בולעו כגון יין ושכר ושמן לא שייך ליבון בסחיטתו אלא דוקא במים וראיה לדבר מדלא גזרינן בהו שמא יסחוט כמו גבי מים כדאמרינן באלו קשרים (שבת דף קיג:) היה מהלך בשבת ופגע באמת המים כו' היכי ליעביד לינחות במיא אתי לידי סחיטה ותניא נמי בפרק חבית (שם דף קמז: ושם) ומסתפג באלונטית ולא יביאה בידו ומפרש בגמ' דאתי לידי סחיטה ובפ''ב דביצה (דף יח. ושם) אומר דלכ''ע אין מטבילין את הכלים ומפרש בגמרא גזירה משום סחיטה ואילו בפרק תולין (שבת דף קלט:) תנן מסננין את היין בסודרין אלמא לגבי יין לא גזרינן משום סחיטה ובריש המביא (ביצה דף ל.) נמי קאמר ליפרוס סודרא עליה ולא קאמר אתי לידי סחיטה והיינו משום דלא שייך ליבון אלא גבי מים והא דאמרינן בפרק מפנין (שבת דף קכח:) אם היתה צריכה שמן חבירתה מביאה לה בשערה ופריך והא אתי לידי סחיטה ומשני אין סחיטה בשער משמע דשייך סחיטה בשמן וכן בפ' נוטל (שם דף קמג.) ספוג אם יש לו בית אחיזה מקנחין בו ואם לאו אין מקנחין בו משום דאתי לידי סחיטת שמן הנבלע בו ההיא סחיטה אור''ת דהויא משום מפרק ואסורה כמו סחיטת זיתים וענבים והכא אומר ר''ת דליכא למימר דאסור משום מפרק כיון שהנסחט הולך לאיבוד אע''ג דהוי פסיק רישיה וכן פירש בערוך דכל פסיק רישיה דלא ניחא ליה שרי ועיקר ראייתו מפרק כל התדיר (זבחים דף צא: ושם) אליבא דר''ש מזלפין יין על גבי האישים אע''ג דפסיק רישיה הוא דודאי מכבה הוא כיון דלא ניחא ליה בהאי כיבוי שרי ועוד מייתי ראיה מלולב הגזול (סוכה דף לג: ושם) דקאמר ר''א בר''ש ממעטים ענבים בי''ט פי' ענבי הדס ופריך והא מתקן מנא ומוקים לה במתכוון לאכילה סבר לה כאבוה ופריך והא מודה ר''ש בפסיק רישיה כו' ומשני לא צריכא דאית ליה הושענא אחריתי אלמא כיון דלא ניחא ליה ולא חייש בהאי תיקון שרי אע''ג דפסיק רישיה הוא ונראה לר''י דלא קשה מידי דאיכא למימר דאסור לסחוט בשאר משקה משום ליבון כמו במים ומ''מ לא חיישינן בהו שמא יסחוט כיון שהטעם והריח נשארים בבגדים ומעט היה נהנה בסחיטתו ומצינן למימר נמי דאסור משום מפרק ואף ע''ג דהוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה אסור לכתחילה לר''ש כמו במלאכה שאינה צריכה לגופה וראיות הערוך אינן ראיות דההיא דמתיר ר''ש לזלף יין על גבי האישים איכא למימר דמצוה שאני וכן ההיא דאית ליה הושענא אחריתי איכא למימר דשרי משום מצוה א''נ הכי פי' והא פסיק רישיה הוא דאית ליה הושענא אחריתי והואיל וכן שרי לר''ש דשמא לא יצטרך לה ונמצא שלא תיקן כלי והלכך לאו פסיק רישיה הוא אבל לר''י אסור דשמא יצטרך לה ואגלאי מילתא דכלי עבד ועל פי' הערוך קשה דתנן בפרק שמונה שרצים (שבת דף קז.) המפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה חייב ואם להוציא ממנה ליחה פטור ודוקא משום צערא פטור ומותר אבל אי לאו משום צערא היה אסור אע''ג דלא ניחא ליה בפה כלל דאי ניחא ליה מן הפה כי לא מתכוין נמי חייב וכן מחט של יד ליטול בה את הקוץ דשרי משום צערא אבל אי לאו הכי אסור אע''ג דלא ניחא ליה כלל אבל קצת קשה אי פסיק רישיה דלא ניחא ליה אסור אמאי קאמר רב בפרק חבית (שם קמה.) כבשים שסחטן לגופן פטור ומותר הואיל וא''צ למים היוצאין והשתא אע''ג דא''צ היה להיות אסור ואור''י דמצינן למימר דדוקא כבשים שרי דהוי הנסחט מהם כמו אוכלא דאיפרת ואין שם משקה עליו כדאמרינן דאפי' למימיהם פטור אבל אסור ועוד י''ל דכל דבר שאדם עושה במזיד לא שייך למימר שמא יסחוט דסברא הוא כיון דלדעת כן הוא עושה ולהכי גבי מסננין את היין לא חיישינן שמא יסחוט ואתיא שפיר האי דנדה מערמת וטובלת בבגדיה (ביצה דף יח.) וכן בפ''ח דיומא (דף עז:) ההולך להקביל פני רבו עובר עד צוארו במים ולא גזרינן שמא יסחוט לפי שלדעת כן הוא עושה ועוד איכא למימר התם דמצוה שאני ובערוך פירש לשון אחר מסוכרייא דנזייתא סתימת גיגית של שכר אסור להדוקה דשמא תבטל הסתימה אצל הגיגית ויעשה כלי בשבת ואין נראה לר''י דהיכי דמי דאם בדעתו לבטל שם בשעת הנחה מאי פסיק רישיה שייך כאן מיד הוא עושה כלי דמתכוין לעשותו ואם אין בדעתו לבטלה שם א''כ לא הוי פסיק רישיה שיעשנה כלי וי''ל בדוחק שהוא מתכוין לבטלה ואינו מתכוין לעשות כלי ושייך ביה פסיק רישיה הואיל ואינו מתכוין לגמרי לעשות כלי: לעולם רב כר''י ס''ל כו'. לשמואל נמי איכא לשנויי לעולם כר''ש ס''ל להך לישנא דאמר דם מיפקד פקיד לפתח הוא צריך ולהך לישנא דאמר חבורי מחבר לדם הוא צריך:. מאי לאו דאי לא בעיל מצי בעיל. דלמאי נקט עד מוצאי שבת אי לאו דאתא לאשמועינן דמצי בעיל בשבת אע''ג דמשיר בתולים דליכא למימר דנקט עד מוצ''ש לאשמועי' דבעינן רצופין דהא לא בעינן שיהו רצופין כדתניא בפרק בתרא דנדה (דף סד: ושם) מעשה ונתן לה ד' לילות מתוך י''ב חדש והכי פי' נותנין לה ד' לילות עד מוצ''ש שיבעול בכל לילה וישיר מקצת בתולים עד מוצ''ש ואשמועינן דשרי להשיר בתולים בשבת ומשני לא לבר משבת ומוצאי שבת נקט לאשמועינן דבעינן רצופים והוה מצי למיפרך מברייתא דפרק בתרא דנדה דמוכח דאפי' מפוזרין אלא דפריך ליה מגופה דברייתא והא עד מוצאי שבת ארבעה לילות קתני וא''ת מעיקרא דמשני לבר משבת מה עלה בדעתו והא קתני בהדיא ד' לילות וי''ל דהוה ס''ד דהכי פירושו נותנין לה עד מוצאי שבת לבר משבת שהן בין הכל ד' לילות ואיהו פריך דמשמע דבעיל ד' לילות ומשני כשבעל וקמ''ל כמו שמפרש בתר הכי אע''ג דהוי פירצה דחוקה דהא אי חזיא תלינן בדם בתולין אפ''ה שרי: (תוספות)

 רשב"א  האי מסוכריא דנזיאתה אסור להדוקא ביומא טבא. פירש רש"י ז"ל: סתימת נקב גיגית שמוציאין שכר דרך הנקב וסותמין אותו בבלאי בגדים, אסור להדוקה משום סחיטה. ואמרינן, בהא [לפנינו: בההוא] אפילו רבי שמעון מודה, דאביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות. והרב רבי נתן בעל הערוך ז"ל (ערך סבר ה, הובא בתוד"ה האי. ובתוס' שבת קג, א ד"ה לא) כתב, דלא אמרינן פסיק רישיה ולא ימות אלא בדאית ליה הנאה מינה, וכדמוכח בסוכה (לג, ב), דאמרינן התם היו ענביו מרובות מעליו פסול ואין ממעטין ביום טוב, ר' אלעזר ברבי שמעון מתיר. ואקשינן, והא קא מתקן מנא, סבר לה כאבוה, דאמר, דבר שאין מתכוין מותר, והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות, הכא במאי עסקינן בדאית ליה הושענא אחרת, אלמא בדלית ליה הנאה מיניה אף על גב דפסיק רישיה ולא ימות הוא שרי לרבי שמעון. ועוד, דאמרינן ביומא בפרק אמר להם הממונה (לד, ב), תניא ר' יהודה אומר, עששיות של ברזל היו מחמין מערב יום הכיפורים ומטילין לתוך המים בשביל שתפיג צינתן, ומקשינן, והלא מצרף, ופריק אביי דבר שאין מתכוין מותר. אלמא אע"ג דעל כרחין מצרף הוא אפילו הכי כיון דלית ליה הנאה מיניה. ועוד, דאמרינן בשבת פרק הבונה (קג, א) המלקט עצים מתוך שדהו אם לעצים כגרוגרת ואם ליפותן כל שהוא, ואקשינן, והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות, והאי על כרחיה מיפה הוא, ופרקינן, לא צריכה דעביד בארעא דלא דיליה. כלומר, דאינו נהנה ממנו, ואף על גב דפסיק רישיה ולא ימות הוא דבר שאין מתכוין מיקרי. ועוד, דאמרינן (כלאים פ"ט מ"ה. שבת כט, ב) מוכרי כסות מוכרין כדרכן ואין חוששין משום כלאים ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, ואף על גב דפסיק רישיה ולא ימות הוא, דעל כרחיה לבוש הוא כלאים, אלא שאין מתכוין לו ואין נהנה ממנו, דאינו צריך לו, אלמא, כל מלאכה שאינו נהנה ממנו ואינו מתכוין לה, אף על פי שהוא כפסיק רישיה ולא ימות, פטור ומותר לרבי שמעון. ופירש הוא ז"ל: דההיא מסוכריא דנזייאתא מגופה שעל פי החבית דכי סחיט ליה משקין לאו לאיבוד אזלי, דהשתא כיון שהוא פסיק רישיה ולא ימות, ונהנה ממנו, אף על פי שאינו מתכוין לכך הרי הוא נהנה, ואסור. וכן פירש ר"ח ז"ל. והויא לה כאותה שאמרו בפרק דרבי אליעזר דתולין (שבת קמא, א), לא להדוק איניש אודרא אפומא דשישא דילמא אתי לידי סחיטה, משום דניחא ליה בשמן הנסחט וחוזר לתוך הפך וראוי להדלקה. ורבינו יצחק ז"ל (עי' תוד"ה האי, שבת מא, ב, תוד"ה מיחם, וריטב"א כאן בשם ר"י) פירש כרש"י ז"ל, ואמר: דאף על גב דפסיק רישיה ולא ימות בדלית ליה הנאה מיניה שרי, הני מילי מדאורייתא, אבל מדרבנן מיהא אסור, כיון דפסיק רישיה הוא. והא דמשני בפרק הבונה (שבת קג, א) לא צריכא דעביד בארעא דלא דיליה, לפטרו מחטאת קאמר אבל איסורא מיהא איכא. והביא ראיה לדבריו מדתנן בפרק נוטל (שם קמג, א) ספוג, אם יש לו בית אחיזה מקנחין, כלומר, משום דנסחט הוא על כרחיה, ומוקמינן לה בגמרא אפילו לרבי שמעון, דפסיק רישיה ולא ימות הוא. וזו אינה ראיה, דוודאי הוא נהנה במים הנסחטין דצריך לו לקנח ולנקות. ועוד הביא ראיה, מדתנן (שם קז, ב) המפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה חייב, אם להוציא ממנה ליחה פטור, ודוקא משום צערא דגופא דאמרינן בפרק האורג (שם קז, א) ממאי דפטור ומותר, דתנן מחט של יד ליטול בה את הקוץ, אלמא, אף על פי שאינו נהנה בעשיית החבורה לא התירו אלא משום צערא דגופא. וההיא דפרק לולב הגזול (סוכה לג, ב) דשרי ר' אלעזר ב"ר שמעון למעט ענביו כי אית ליה הושענא אחריתי, היינו טעמא, לפי שאין במיעוט ענביו מלאכה דאורייתא אלא מדרבנן, דמיחזי כמתקן מנא, לפיכך היכא דאית ליה הושענא אחריתי, דאינו נהנה בתיקון זה, שרי. והא דאמרינן בזבחים בשלהי כל התדיר (צא, ב) כל המתנדב יין מביאו ומזלפו על גבי האשים, ומקשינן והא קא מכבה, ומוקי לה כר' שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר, ואע"ג דהוי פסיק רישיה, דאי אפשר לזלף שלא יכבה, איכא למימר במזלף טיפין טיפין דלא פסיק רישיה הוא. וההוא דמוכרי כסות, לפי שלא אסרה תורה אלא דרך מלבוש, כלומר, דרך הנאה שיהנה ממנו. וההיא דיומא, במסקנא משום דלא הגיעו לצירוף וליתא, [והיינו] לאוקמא אליבא דר' יהודה, אבל לרבי שמעון אפילו כשהגיעו לצירוף שרי כל שאינו מתכוין, וכדמוכח נמי בפרק כירה (שבת מא, ב) גבי המיחם שפינהו, דאקשינן והלא מצרף, ופרקינן הא מני רבי שמעון היא, ולא שני בשלא הגיע לצירוף, דאלמא לרבי שמעון כל שאינו מתכוין מותר. ומה שהביא הוא ז"ל ראיה ממפיס מורסא ואמר דלא התירו אלא משום צערא דגופא, דחאה רבי הרב (הרמב"ן) נ"ר דלאו משום צערא דגופא התירו, דדבר שיש בו רפואה לא התירו במקום צער, אף על פי שאין בו אלא משום גזירת שחיקת סממנין, וכל שכן שלא יתירו מלאכה שאינה צריכה לגופה. אלא היינו טעמא, לפי שאינו מתכוין לחבורה בנטילת הקוץ ואינו נהנה ממנה, ומההיא טעמא ממש דאמרן, דכל שאינו נהנה ואינו מתכוין אפילו בפסיק רישיה שרי. ורבינו תם ז"ל (בתוס' כאן, ובס' הישר סי' רפג עמ' קעז) חילק בין חבית של מים לשאר משקין, דבחבית של מים, בין שהנקב מצידה בין שהוא למעלה אסור להדוקה משום סחיטה, ובחבית של שאר משקין, מצידה שרי דלאבוד אזיל, מלמעלה אסיר דלאו לאבוד אזיל, וטעמא דמילתא, משום דתרי גווני סחיטה הן, חדא, להוציא משקין המובלעין בה והיא תולדה דדש כגון סחיטת ענבים, והא כיון דלאבוד קא עביד מותר, דלאו כלום קא עביד ולאו מלאכה היא כלל. ויש סחיטה אחרת לליבוני מנא, ולא קפידא משקין המובלעין כלל, וסחיטה זו אינה אסורה אלא במים, שאין ליבון בשאר משקין, משום דיין ושמן אינן בני ליבון ואדרבה מלכלכין הן את הבגד. והביא ראיה, מדאמרינן בפרק ר' אליעזר דתולין (שבת קלט, ב), מותר לסנן את היין בסודרין, ואי אמרת אית ביה משום ליבון היכי שרי הא איכא למיגזר שמא יסחוט כדגזרינן התם בכמה דוכתי. ובכי הא גוונא אתיא התם בפרק אלול קשרים (שם קיג, ב) היה מהלך בשבת ופגעו באמת המים, היכי ליעביד, ליקף קא מרבה בהליכה, ליעבור בתוכה מאני במיא ואתי ליה סחיטה, אלמא, כל האי גוונא גזרינן ביה משום סחיטה. ובמסכת ביצה (יח, א) אמרינן, מאי טעמא אין מטבילין כלים בשבת גזירה דילמא אתי לידי סחיטה, הילכך שמע מינה דהא דאמרינן מותר לסנן את היין בסודרין, משום דליכא סחיטה ביין הוא. הא דלא פריך נמי דשמואל אדשמואל, משום דלדידיה לא קשיא, אלא אליבא דבי רב דלא בקיאין במילי דשמואל, אבל אליבא דנהרדעי דתלמידי דשמואל הוו ובקיאין במילי לא קשיא כלל. ובמסקנא נמי לא תיקשי כלל לא לרב ולא לשמואל. לעולם רב כר' יהודה סבירא ליה, להך לישנא דאמרת [לפנינו: דאמר] דם מיפקד פקיד מקלקל הוא אצל הפתח. כלומר, ולדם הוא צריך. ולהך לישנא דאמרת [לפנינו: דאמר] דם חיבור מיחבר מקלקל בחבורה הוא. כלומר, ולהנאת עצמו הוא צריך. ובית הלל אומרים עד מוצאי שבת ארבעה לילות. מאי לאו דאי לא בעיל בעילה גמורה ולא שבר בתוליה. (רשב"א)


דף ו - ב

מאי לאו דאי לא בעל מצי בעיל אפילו בשבת אמר רבא לא לבר משבת אמר ליה אביי והא עד מוצאי שבת ארבעה לילות קתני אלא אמר רבא כשבעל אי כשבעל מאי קמ''ל קמ''ל דשרי למיבעל בשבת כדשמואל דאמר שמואל פירצה דחוקה מותר ליכנס בה בשבת ואע''פ שמשיר צרורות מתיב רב יוסף חתן פטור מקרית שמע לילה הראשון עד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה מאי לאו דטריד דבעי למיבעל אמר ליה אביי לא דטריד דלא בעיל אמר ליה רבא ומשום טירדא פטור אלא מעתה טבעה ספינתו בים הכי נמי דפטור וכי תימא ה''נ והאמר רבי אבא בר זבדא אמר רב אבל חייב בכל המצות האמורות בתורה חוץ מן התפילין שנא' בהן {יחזקאל כד-יז} פאר אלא אמר רבא תנאי היא דתנא חדא אם לא עשה מעשה בראשון פטור אף בשני בשני פטור אף בשלישי ותניא אידך ראשון ושני פטור שלישי חייב ואביי התם נמי בטירדא פליגי והני תנאי כי הני תנאי דתניא הכונס את הבתולה לא יבעול בתחלה בשבת וחכמים מתירין מאן חכמים אמר רבה רבי שמעון היא דאמר דבר שאין מתכוין מותר אמר ליה אביי והא מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות אמר ליה לא כהללו בבליים שאין בקיאין בהטייה אלא יש בקיאין בהטייה א''כ טורד למה לשאינו בקי יאמרו בקי מותר שאינו בקי אסור רוב בקיאין הן אמר ליה רבא בר רב חנן לאביי אלא מעתה שושבינין למה מפה למה א''ל התם שמא יראה ויאבד מתיב רבי אמי המפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה חייב ואם להוציא ממנה ליחה

 רש"י  מאי לאו. הנך ארבעה לילות עד מוצאי שבת דקתני להכי תני להו דאי לא בעל בעילה גמורה מצי למיבעל וכל דם שהוא מוציא תמיד בהערותיו הוו דם בתולים ושמעינן מינה נמי דמותר לבעול בחבורה בשבת: והא ארבעה לילות עד מוצאי שבת קתני. ולא משכחת ליה לבר משבת דהא ברביעי ניסת ויש כאן לילי חמישי וששי ושבת ומוצאי שבת: אי כשבעל. ולא אתא לאורויי לן אלא היתר דם בתולים האי דנקט עד מוצאי שבת מאי קמ''ל ליתני נותנין לה ארבעה לילות על כרחך משום בעילת שבת נקט לה: שמשיר צרורות. והאי נמי דלמא מחבל פורתא ומספיקא לא אסרינן ליה: מאי לאו. האי דפטר ליה מק''ש בלילי שבת משום דטריד במצוה דבעי למיבעל והעוסק במצוה פטור מן המצוה: דטריד דלא בעל. מצטער שלא בעל: משום דטריד פטור. בתמיה ומשום צער פטור מאחר שאינו מחשב לעסוק במצוה: שנאמר בהן פאר. פארך חבוש עליך (יחזקאל כד) ואבל מעולל בעפר קרנו וראשו ואין זה פאר לתפילין: [אלא אמר רבא ודאי לא מצית לתרוצי הא דחתן פטור מק''ש משום דלא מצי בעיל דא''כ לא הוה פטור דהא לא טריד בדבר מצוה: תנאי היא. בעילת חבורה בשבת ומאן דאסר לבעול בשבת כתנאי אמרה לשמעתיה דאיכא תנא אחרינא דאסר למיבעל דתנא חדא כו']: פטור. מקרית שמע: שלישי חייב. דשבת הוא ואסור לבעול: ואביי. אמר לך הנך תנאי נמי בטירדא פליגי והאי דפטר ליה מק''ש לאו משום דשרי למיבעל אלא קסבר המצטער צער של מצוה פטור מקריאת שמע ולא דמי לאבל דטריד טירדא דרשות שאין צערו מצוה אע''פ שאבילותו מצוה ומאן דמחייב סבר טירדא לא פטר [ורבא אמר דבמותר לבעול פליגי והני תנאי כהני תנאי]: בהטייה. שמטין לצדדין ואין מוציאים דם: אם כן. דבקיאים: טורד למה. מהו טרדו להפטר מק''ש: בקי מותר. לבעול בשבת דלא פסיק רישיה ולא ימות הוא: רוב בקיאין הן. הילכך סתמא לאו פסיק רישיה ולא ימות הוא: שושבינין למה. מאחר שיש בקיאין לבעול בלא דם הא דתניא לקמן (דף יב.) היו מעמידין להן שני שושבינין אחד לו ואחד לה כדי למשמש את החתן ואת הכלה כלומר לבקר אחריהם שלא ינהגו בה רמאות בטענת בתולים ואי בקיאין בהטייה מה שושבינין מועילין: מפה למה. לברר את הבתולים וליטעמיך ל''ג אלא ה''ג שושבינין למה מפה למה: אמר ליה שמא יראה ויאבד. שמא לא יטה ויוציא דם ויאבדנו ויאמר לא מצאתי דם דאילו בהטייה אם בא לטעון תאמר לו עדיין בתולה אני: המפיס מורסא. הפותח פה נפח שקורין קלו''ג: אם לעשות לה פה. שמתכוין ליפותה ולהיות לה פתח זה ליום מחר: חייב. שהוא מתקן פתח וחייב משום בונה דאשכחן בנין בבעלי חיים דכתיב ויבן את הצלע (בראשית ב): (רש"י)

 תוספות  מאי קמ''ל. במאי דנקט עד מוצאי שבת דלענין רצופים ליכא למימר כדפרישית: מאי לאו דטריד דבעי למיבעל. הכא ליכא לשנויי לבר משבת כדלעיל דא''כ אינו פטור עד מוצאי שבת וקא משוית ליה לתנא טועה דפטר ליה עד מוצאי שבת אבל לעיל אפילו כי אמרינן לבר משבת ולא מצי למיבעל בשבת מכל מקום דוקא נקט עד מוצאי שבת משום דעד למוצאי שבת תולין בדם בתולים היכא דעבר ובעל: והא אמר ר' אבא אבל חייב בכל המצות כו'. ואביי סבר דטירדא דליכא מצוה כלל מחייב אבל טירדא דלא מצי בעיל חשיב טירדא דמצוה כיון שטרוד במה שאינו יכול לעשות מצוה: חוץ מן התפילין שנאמר בהן פאר. ואמרינן בפרק בתרא דמועד קטן (דף טו.) מדאמר ליה רחמנא ליחזקאל פארך חבוש עליך מכלל דלעלמא אסור ובקונטרס דפי' שנאמר בהן פאר ואבל מעולל בעפר קרנו וראשו היינו ליתן טעם דלא נילף שאר מצות מתפילין וא''ת ומאי שנא לגבי תפילין אמרינן דדוקא ליחזקאל נאמר ולא לשאר אבלים וגבי תלמוד תורה ילפינן שאר אבלים מיחזקאל דאמרינן (שם) אבל אסור בתלמוד תורה מדאמר ליה רחמנא ליחזקאל האנק דום ויש לומר דלאסור גמרינן דמדאסר רחמנא ליחזקאל לכ''ע נמי אסור אבל להתיר לא גמרינן דליה לחודיה למשרי אתא: והני תנאי כי הני תנאי. אע''ג דפליגי תנאי בהדיא בהכי מכל מקום דחיק אביי לעיל דחשיב טירדא דמצוה הא דלא מצי בעיל דניחא ליה לאקומי מתני' כשמואל דאסר לבעול ומוקי נמי פלוגתא דברייתא אי חשיב טירדא הא דלא מצי בעיל כדי לאוקמי כשמואל כל מה שיכול: לא כהללו בבליים שאין בקיאין בהטייה. פירוש אינו פסיק רישיה דכל העולם אינן כמו בבליים אלא בקיאין הן הילכך שרי להו למיבעל ובלבד שלא יתכונו לבעול בעילה גמורה ופריך אם כן טורד למה פירוש בשבת אמאי פטר ליה לעיל מק''ש כיון דבקיאין הן בשלמא בחול איכא טירדא לפי שמתכוין לבעול בעילה גמורה ואף לבקיאין יש טירדא לבעול בעילה גמורה כדאמר בפרק שני דברכות (דף טז. ושם) דר''ג היה פטור ומחמיר על עצמו אע''ג דבקי היה שלא היה בבלי אבל בשבת שאינו מתכוין לבעול בעילה גמורה טורד למה ומשני לשאינו בקי פי' לפי שאינו בקי בשעת ק''ש דאפי' הבקיאין בשעת מעשה קודם מעשה יראים שלא יהיו בקיאין הילכך טרודים כולם: רוב בקיאין הן. וכל חד וחד מספקינן ליה ברוב וכולם מותרים משמע הכא דרובן בקיאין בהטייה וא''ת דאמרינן בפ''ב דחגיגה (דף יד: ושם) בתולה שעיברה מהו לכהונה כגון שבדקוה על פי חבית ולא היה ריחה נודף מי חיישינן לדשמואל דאמר יכולני לבעול כמה בעילות בלא דם או דלמא באמבטי עיברה ומסיק דשמואל לא שכיח ובפרק בתרא דנדה (דף סד: ושם) נמי קאמר שאני שמואל דרב גובריה הוא והא אמרינן הכא דרוב בקיאין הן וי''ל דשמואל היה יכול לבעול בעילה גמורה שאשה מתעברת בו בלא דם אבל בהטייה אין אשה מתעברת ולהכי בההיא דחגיגה ליכא למיחש בהטייה אלא לדשמואל: אלא מעתה שושבינין למה מפה למה. פי' בקונטרס כיון שהן בקיאין לבעול בלא דם שמא יטה והיא לא תסיק אדעתה שהטה ומשני דשושבינין ומפה הם שאם לא יטה ויבעול בעילה גמורה ויאבד המפה ואם יטה ויאמר שלא מצא לה בתולים יכולה לומר עדיין בתולה אני וקשה לר''י דאינו מתרץ ממה שהקשה לו דהוי ליה לשנויי דמסקא אדעתה לומר עדיין בתולה אני ועיקר התירוץ חסר מן הספר ונראה לר''י כפירוש ר''ת דדוקא משבת קא פריך דמפה ושושבינין למה דצריך לבעול בהטייה דמעשה בכל יום שעושין שושבינין אפילו בשבת ומשני שמא יארע שלא יטה ויבעול בעילה גמורה ויאבד דם בתולים והויא דומיא דטורד למה דפריך נמי משבת: אם לעשות לה פה חייב. דפתח זה עשויה להכניס ולהוציא להכניס אויר ולהוציא ליחה: ואם להוציא ממנה ליחה פטור. בפרק שמונה שרצים (שבת דף קז: ושם) מוקמינן לה כרבי שמעון וסלקא דעתיה דרבי אמי דמותיב דדם מיפקד פקיד ולדם הוא צריך ולא לפתח ואפ''ה אסר שמואל כרבי שמעון דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ולהכי פריך ממפיס מורסא דכי היכי דלהוציא ממנה ליחה פטור וקיימא לן דפטור ומותר כיון דאינו צריך לפתח אף על גב דשאר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור אבל אסור במורסא שרי משום צער הכא נמי משום מצוה הוי לן למשרי ועוד אפילו שרינן משום צערא טפי ממשום מצוה כדפירש ר''ת לעיל פריך שפיר דהכא ודאי דהוי פסיק רישיה לענין פתח אי לאו משום צערא היה אסור אבל (תוספות)

 רשב"א  מצי בעיל כל אותן ארבעה לילות. ואפילו בשבת, דקסבר רב חסדא דאי בעל בעילה גמורה שוב אין תולין בדם בתולים. ואי נמי דאי בשבעל, ואתא לאשמועינן דכל ארבעה תלי בדם בתולים, למה ליה למיתני עד מוצאי שבת, וכדאקשיה לבסוף אי בשבעל מאי קא משמע לן. אמר רבא, לא, לבד משבת. אמר ליה אביי והא עד מוצאי שבת ד' לילות קתני. ורבא, אפשר דדחיק בה דעד סוף ארבעה לילות קאמר, וכדאיתא בנדה בריש פרק תינוקת (סד, ב) דמתרץ לה הכין לוי, וכשבעל בימים, כלומר שנותנין לה ארבע עונות בין ימים ולילות, וקסבר דאי בעל בימים מפסידה לילות כלוי. אלא אמר רבא, בשבעל. בעילה גמורה, ואפילו הכי נותנין לה ארבעה לילות דתלינן בדם בתולים. אי בשבעל. בעילה גמורה. מאי קמ"ל. דקתני עד מוצאי שבת, דאי לאכשורי כל דם הבא תוך אותו זמן ליתני ארבעה לילות ותו לא, כדקתני בדבית שמאי בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות. והוה מצי לפרוקי, דעד מוצאי שבת קמ"ל דאי בעל בימים לא הפסידה לילות, והיינו עד מוצאי שבת, לומר שנותנין לה כל העונות שיש עד מוצאי שבת, וכדאמר רב התם בריש פרק תינוקת (שם), אלא שרצו לתרץ אפילו אליבא דלוי דהתם, דלית ליה הכין. ואוקמה כשמואל, כלומר, בשבעל בעילה גמורה ודם הבא דם הצדדין הוא שנשתייר, ואין בו לא משום חבורה ולא משום פתח אלא כפרצה דחוקה שמשיר בה צרורות דרך כניסתו. ובנדה פרק תינוקת (שם) דייק תלמודא בהדייא, למה לי למתני עד מוצאי שבת ליתני ארבעה לילות, זהו לפי שיטת פירושו של רש"י ז"ל, ויש בו פירושים אחרים (עי' תוד"ה מאי, ראב"ד בשטמ"ק, רמב"ן, ריטב"א ורא"ה), וזה נכון. חתן פטור מקריאת שמע לילה הראשון עד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה. כלומר, בין הודיעוהו שמיחדין אותה לו בין לא הודיעוהו, לפי שדרכן ליחדה באותן ד' לילות, אבל מכאן ואילך, אם הודיעוהו פטור ואם לא הודיעוהו חייב. ומדקתני עד מוצאי שבת, דייקינן דלהשוות כל הלילות בא, דאפילו בשבת פטור, דטריד דבעי למיבעל. חוץ מן התפילין שנאמר בהן פאר. כלומר, ומדאמר ליה רחמנא ליחזקאל (יחזקאל כד, יז) פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ מכלל דבעלמא אסור, והכי דייקינן לה במקומה במועד קטן (טו, א). ומה שפירש רש"י ז"ל שנאמר בהם פאר ואבל מעולל בעפר קרנו וראשו ואינו בדין לשים פאר על האפר, לאו למימרא דמהכא תיפוק לן איסור תפילין לאבל, אלא טעמא דמילתא קאמר וטעמיה דקרא קא דריש. ואביי התם נמי בטירדא [לפנינו נוסף: פליגי] דלא מצי בעיל פליג. כלומר, דלא דמי לטירדתו של אבל, דהתם ליכא מצוה כלל דאיבעי ליה לאיתוביה דעתא, אבל הכא טירדא דמצוה הוא דטריד דלא מציא למיעבד מצוה. והא דמידחה אפירכי ומנקיטי מתניאתא. ורבא דדחיק לאיתנא תנאי, דאיכא לדחויי כדדחי אביי ולא דייקי ממתניאתא דלעיל דקתני בהדיא ומפרישין את הכלה לילי שבת תחלה מפני שהוא עושה חבורה, איכא למימר דברייתא לא שמיע להו כלשון הראשון שכתב רש"י ז"ל ברישא דשמעתא. אמר רבא רבי שמעון היא דאמר דבר שאין מתכוין מותר. פירוש, כך קבלה מרבו דר' שמעון הוא. אמר ליה, לא כהללו בבליים שאין בקיאין בהטייא אלא כהללו שבקיאין בהטייא. וללישנא דאמרינן דם מיפקד פקיד ולדם הוא צריך, בקיאין בהטייא שמוציאין דם בלא פתיחת פתח. ולאידך לישנא דאמרת דם חבורי מחבר ולהנאת עצמו הוא צריך, אפשר בהטייא בלא פתיחת פתח ובלא השרת דמים. ואף על גב דאמר שמואל במסכת נדה (סד, ב) יכול אני לבעול כמה בתולות בלא דם, ואמרינן עלה שאני שמואל דרב גובריה, דאלמא אין הרבה בקיאין בהטייא כזו כבר פירשו בתוספות (ד"ה רוב) אותה הטייא הייתה בבעילה גמורה שמתעברת ממנה, ובכי הא אין [רוב] בקיאין [בהטיה] אצלה. ה"ג רש"י ז"ל, אם כן טורד למה, למי [לפנינו: לשאינו] שאינו בקי יאמרו בקי מותר ושאינו בקי אסור, רוב בקיאין הם. אמר ליה רבה בר [לפנינו נוסף: רב] חנן לאביי, אלא מעתה שושבינין למה מפה למה [לפנינו נוסף: אמר ליה התם] שמא יראה ויאבד, ופירש, אם כן שהן בקיאין בהטייא למה טורד ולמה פטור מקריאת שמע, ומשני, למי שאינו בקי פטרו לפי שהוא טרוד, פירוש, שהוא טרוד מפני שאינו יכול לבעול. וקשה, אם כן היאך התירו חכמים סתם לבעול בתחילה בשבת דמשמע לכל אדם כן, הוה להו למימר בקי מותר שאינו בקי אסור. ומשני, רוב בקיאין בהטייא ועל בקיאות הרוב סתם דבריו ולעולם מי שאינו בקי אסור. אלא מעתה שושבינין למה מפה למה, שמא יטה ולא יוציא דם, ולא הועילו חכמים בתקנתן בהעמדת שושבינין ומפה כדי שלא יראה ויאבד שהוא חשש בחול שאי אפשר להכחישו, אבל עכשיו שמעמידין שושבינין ומפה אם יטה איפשר להכחישו, דאמרה עדיין בתולה שלמה אני, כדאמרינן לקמן (י, ב) דאפשר לבודקה על חבית של יין. ואין פירושו מחוור, דקשיא לי, דאם כן ברייתא דקתני חתן פטור מקריאת שמע עד מוצאי שבת היכי משכחת לה, אי בבקי הא אינו טרוד ואינו פטור, ואי בשאינו בקי הא אינו מותר לבעול וטירדא דלא מצי בעיל לאו טירדא היא, כרבא. ואיפשר, דרבא אית ליה דטירדא דלא מצי בעיל טירדא היא, וכדאביי. ועוד מקשים לפירושו, דבשאר לילות נמי אינו פטור אלא שאינו בקי והוא המיעוט והיכי תאני סתם חתן פטור מקריאת שמע משום מיעוטא. ותו, הא דתנן (ברכות טז, ב), לא כל הרוצה ליטול את השם יטול משום דמחזא כיוהרא, ואי רובא בקי מאי יוהרא איכא, דמדינא חייב. ותו, הא דאמרי ליה (שם) תלמידיו לרבן גמליאל, שנית לנו רבינו חתן פטור מקריאת שמע, דילמא רבן גמליאל בקי היה. ואפשר היה לתרץ באילו דסתמא של בני אדם בחול אינם רוצים לבעול בהטיא, אלא דקשיא לן, דאם אתה אומר כן למה הקשה כאן אם כן טורד למה, והא איכא למימר דטריד דבעי למיבעל שלא בהטייא. ועוד, דאסיקנא (לעיל ה, ב) מותר לבעול לכתחילה בשבת, ור' אמי נמי דשרא למיבעל בתחילה בשבת, ומשמע דלכל התירו ולא במתכוין להטות אלא בועל כדרכו ואינו חושש, ומעשים בכל יום שמתירין לבעול בתחילה בשבת לכל אדם ולא בכונת הטייא, והדין נותן, דכל שאפשר שמזדמנת לו הטייה ואינו מתכוין לפתח אלא להנאת עצמו מותר דלאו פסיק רישיה הוא, כאותה שאמר רבי שמעון (שבת כב, א) גורר אדם מטה וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ ועוד, דאם כן שהרוב בקיאין הן ולהן התירו ובלבד שיתכוין להטות, מאי טעמיה דר' יהודה דפליג. ורבינו תם ז"ל פירש: אם כן טורד למה לשאינו בקיאין, כלומר, שאין מחזיקין עצמן כבקיאין, ומיהו רובן בקיאין הן בשעת מעשה אלא שהרוב אינן מחזיקין עצמן כיודעים, והילכך לעניין קריאת שמע פטורין שאחר טרדת הלב הדברים אמורים, אבל לענין שבת מותר שרובן בקיאין בשעת מעשה, והיינו דפרקינן רוב בקיאין בהטייה הן. מתיב ר' אמי המפיס מורסא בשבת אם להוציא ממנו ליחה פטור. ופטור ומותר קאמר, כדאיתא כזו בתחילת מס' שבת (ג, א, וע"ש קז, א) דחדא מתלת מלתא היא דפטורין בשבת ומותרין, ואף על גב דפתחא ממילא קא הוי על כרחיה ופסיק רישיה ולא ימות הוא, הא כתיבנא לעיל (ו, א ד"ה האי מסוכרייא), דהיכא דלא מיתהני מינה כלל כשאינו מתכוין שרי, ואי נמי, במקום צערא דגופא התירו כדברי ר"י ז"ל, וכבר הארכתי בה למעלה (ד"ה האי). אם לעשות לה פה חייב דעשוי להכניס ולהוציא הוא. להכניס אויר ליבשה ולהוציא ממנה לחה, מ"מ קתני אם להוציא ממנה לחה פטור ומותר, וקשיא למ"ד הכא אסור לבעול בתחילה בשבת, דהכא נמי דלהוציא דם הוא כן פירש רש"י ז"ל. והקשה עליו הרמב"ן נ"ר, דהא ההיא דהמפיס לא אפשר לאוקמה כרבי יהודה, ואם כן מאי קושיא, הא אמרינן דמאן תנא דאסר רבי יהודה. ולרב דאסר כדברי נהרדעי לא קשיא, דרב נמי כר' יהודה סבירא ליה כדאיתא לעיל. ופירש הוא נ"ר, דלשמואל אליבא דבי רב דאמרי שמואל אסר קא מקשה, דהא שמואל כרבי שמעון סבירא ליה כדאיתא לעיל וקא אסר הכא משום דרב חיבורי מיחבר, והא מפיס מורסא בשבת, וקא סלקא דעתך דכי היכי דליחת מורסא פקיד ועקיר דם נמי פקיד ועקיר, ופרקינן, דדם נמי פקיד ולא עקיר לגמרי, ואף על גב דהתם שרי הכא לכתחילה אסור, ואפילו לרבי שמעון. וקשיא לי, דהוה ליה למימר התם פקיד ועקיר הכא חיבורי מחבר הוא דסבירא ליה. ואולי נאמר, דקסבר רבי אמי דאפילו למ"ד חיבורי מיחבר לאו חיבורי לגמרי קאמר, דאנן סהדי דלא, אלא לאפוקי דלאו פקיד ועקיר לגמרי אלא פקיד ולא פקיד כמורסא, ואפילו הכי קתני במורסא דלהוציא ממנה ליחה מותר, ופרקינן, דדם ודאי פקיד ולא עקיר, אלא דמורסא דשרינן משום דפקיד לגמרי הוא, דהא אילו לא עקיר לגמרי מיסר אסרינן, והיינו טעמא דשמואל דאסר בבעילה. (רשב"א)


דף ז - א

פטור התם פקיד ועקיר הכא פקיד ולא עקיר רבי אמי שרא למיבעל בתחלה בשבת אמרי ליה רבנן והא לא כתיבא כתובתה אמר להו אתפסוה מטלטלין רב זביד שרא למיבעל בתחלה בשבת איכא דאמרי רב זביד גופיה בעל בתחלה בשבת רב יהודה שרא למיבעל בתחלה ביו''ט אמר רב פפי משמיה דרבא לא תימא ביו''ט דשרי הא בשבת אסור דהוא הדין דאפילו בשבת נמי שרי ומעשה שהיה כך היה רב פפא משמיה דרבא אמר ביו''ט שרי בשבת אסור א''ל רב פפי לרב פפא מאי דעתיך מתוך שהותרה חבורה לצורך הותרה נמי שלא לצורך אלא מעתה מותר לעשות מוגמר ביו''ט דמתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך אמר ליה עליך אמר קרא {שמות יב-טז} אך אשר יאכל לכל נפש דבר השוה לכל נפש אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי אלא מעתה נזדמן לו צבי ביו''ט הואיל ואינו שוה לכל נפש ה''נ דאסור למשחטיה אמר ליה אנא דבר הצורך לכל נפש קאמינא צבי צריך לכל נפש הוא אמר רבי יעקב בר אידי הורה רבי יוחנן בציידן אסור לבעול בתחלה בשבת ומי איכא הוראה לאיסור אין והתנן הורוה בית הלל שתהא נזירה עוד שבע שנים אחרות ואי נמי כי הא דתניא חוט השדרה שנפסק ברובו דברי רבי ר' יעקב אומר אפי' ניקב הורה רבי כר' יעקב אמר רב הונא אין הלכה כר' יעקב רב נחמן בר יצחק מתני הכי אמר ר' אבהו שאל ר' ישמעאל בן יעקב דמן צור את רבי יוחנן בציידן ואנא שמעי מהו לבעול בתחלה בשבת ואמר ליה אסור והלכתא מותר לבעול בתחלה בשבת: אמר רבי חלבו אמר רב הונא א''ר אבא בר זבדא אמר רב אחת בתולה ואחת אלמנה טעונה ברכה ומי אמר רב הונא הכי והאמר רב הונא אלמנה אינה טעונה ברכה לא קשיא כאן בבחור שנשא אלמנה כאן באלמון שנשא אלמנה ואלמון שנשא אלמנה לא והאמר רב נחמן אמר לי הונא בר נתן תנא מנין לברכת חתנים בעשרה שנאמר {רות ד-ב} ויקח עשרה אנשים מזקני העיר ויאמר שבו פה וישבו ובועז אלמון שנשא אלמנה הוה מאי אינה טעונה ברכה דאמר רב הונא אינה טעונה ברכה כל ז' אבל יום אחד טעונה ברכה אלא הא דתניא שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא שמח עמה ג' ימים במאי אי בבחור האמרת שבעה אי באלמון האמרת יום אחד איבעית אימא באלמון יום אחד לברכה ושלשה לשמחה ואיבעית אימא בבחור שבעה לברכה ושלשה לשמחה

 רש"י  פטור. וקיימא לן פטור ומותר לכתחלה ביציאות שבת (דף ג.) קשיא למאן דאסר דהאי נמי להוציא דם הוא: התם. גבי ליחה: פקיד. כנוס ביחד: ועקיר. כולו מן הבשר ועומד לצאת: הכא. דם בתולים: פקיד הוא ולא עקיר. לגמרי אלא נבלע קצת בכתלים אע''פ שאינו מחובר כשאר דם האברים אלא כנוס מיהו דומה למחובר הוא שאינו מוכן לצאת כליחה: אתפסוה מטלטלי. תנו לה מטלטלין תחת ידה במשכון לשיעבוד כתובתה עד שיכתבו שטר כתובתה בשעבוד קרקעות: מאי דעתיך. למישרי יו''ט יותר מבשבת: לצורך. אוכל נפש כגון שחיטה: מוגמר. בשמים על האש לגמר את הכלים ואת הבגדים: עליך אמר קרא לכל נפש דבר השוה לכל נפש. מותר ובעילה שוה לכל אבל מוגמר אינו אלא למפונקים: ומי איכא הוראה לאיסור. ומי קרי איסור הוראה משום דכל אדם רשאי להחמיר והאוסר אין זה סמיכת דברים שאפי' מן הספק שאין ההלכה ברורה לו הוא בא ואוסר אבל המתיר סומך על שמועתו או על סברת חכמתו והיא הוראה: הורוה ב''ה. משנה היא במסכת נזיר בהילני המלכה שיצא בנה למלחמה ונדרה שבע שנים בנזיר בחוצה לארץ ועלתה לארץ הורוה ב''ה שתהא נזירה עוד ז' שנים אחרות: חוט השדרה שנפסק ברובו. טריפה: טעונה ברכה. ברכת חתנים: בועז אלמון הוה. דאמר מר אבצן זה בועז וכבר היו לו ל' בנים ושלשים בנות בבבא בתרא (דף צא.): האמרת שבעה. דמדאינה טעונה דקאמר רב הונא אוקימנא דאינה טעונה שבעה מכלל דטעונה דקאמר רבי אבא שבעה: (רש"י)

 תוספות  גבי בעילה אית לן למשרי אע''ג דליכא צערא כיון דלא הוי פסיק רישיה לענין פתח כיון דאפשר להוצאת דם בלא עשיית פתח כדמוכח לעיל (דף ה:) ומשני הכא פקיד ולא עקיר דקסבר דם חבורי מיחבר והוא הדין דהוי מצי לשנויי דלפתח הוא צריך אלא לפי מאי דקים ליה דלדם הוא צריך משני ליה ותימה דהא שמואל במלאכה שאינה צריכה לגופה סבר לה כר' יהודה כדאמרי' בפ'. הנחנקין (ד' פה. ושם) ובפ' כל התדיר (זבחים ד' צב.) ועוד דמדבר שאין מתכוין דשרי ר''ש ה''ל לאקשויי ולא ממלאכה שאינה צריכה לגופה כיון דרוב בקיאין ולא הוי פסיק רישיה: מתוך שהותרה לצורך. פירוש לצורך אוכל נפש הותרה נמי שלא לצורך אוכל נפש ובלבד שיהא צורך הנאת היום או צורך קיום מצוה ביו''ט כההיא דהוצאת קטן למולו וספר תורה לקרות בו ולולב לצאת בו (ביצה דף יב.) אבל שלא לצורך היום כלל לא כמו הוצאת אבנים דמיחייב והאופה מיו''ט לחול לרב חסדא דאמר לוקה (שם דף כא.) משום דלית ליה הואיל ושחיטת עולת נדבה דשרי לב''ה (שם דף כ:) היינו משום שלא יהא שלחנך מלא ושלחן רבך חסר ומוצא חמץ בתוך ביתו דאמרינן בפ''ק דפסחים (דף ו. ושם) דכופה עליו כלי ולא שרינן לשורפו משום מתוך היינו משום דאסור לשורפו מדרבנן משום מוקצה דאסור לטלטלו אבל אין לומר דאיירי כשביטלו דמכל מקום מדרבנן מצוה לשורפו והוי צורך היום דבמצוה דרבנן נמי שרינן היכא דאיכא למימר מתוך והא דפליגי ב''ש וב''ה (ביצה דף יב:) במבשל גיד הנשה ביו''ט ואכלו דלב''ש דלית להו מתוך לוקה ולב''ה דאית להו מתוך אינו לוקה צריך לומר אע''ג דלא חשיב אוכל נפש משום איסור דרכיב עליה מכל מקום צורך היום הוא כיון דאכיל ליה ונראה לר''י דהוצאת תינוק לטייל הוי צורך היום ומיהו הוצאה לצורך נכרי נראה דאסור ומה שנהגו עתה להוציא לצורך נכרי היה נראה לרשב''א משום דרשות הרבים דידן לא הוי אלא כרמלית דאין רחבין ט''ז אמה וגבי יו''ט לא גזור רבנן כי היכי דלא תקון רבנן עירובי חצירות ביו''ט כדמשמע בריש פרק שני דביצה (דף טז:) דאמר יו''ט שחל להיות ערב שבת כו' רבי אומר מערבין עירובי חצירות אבל לא עירובי תחומין לפי שאתה אוסרו בדבר האסור לו ואי אתה אוסרו בדבר המותר לו אלמא לא תקון עירובי חצירות ביו''ט והוא הדין דלא גזרו בכרמלית והא דקיימא לן בפרק אמרו לו (כריתות דף יד. ושם) ובפרק קמא דביצה (דף יב. ושם) דיש עירוב והוצאה ליו''ט נראה דאיירי בעירובי תחומין ושוב חזר בו דמחצר שאינה מעורבת אין ללמוד ממנה לכרמלית דחמיר טפי כמו שפירשתי במסכת שבת (דף קיז.) ועוד נראה דהא דקיימא לן דיש עירוב והוצאה ליו''ט בעירובי חצירות מיירי מדבעי למימר בפרק אמרו לו (כריתות דף יד. ושם) דאין עירוב והוצאה ליוה''כ מדתנן התם אם היתה שבת והוציאו בפיו חייב וכן בביצה (דף יב. ושם) בעי למידק דאין עירוב והוצאה ליו''ט מדשרו בית הלל להוציא קטן ולולב והיינו עירובי חצרות דהשתא מוכח לה שפיר מדשרו הוצאה דלא גזרו רבנן אעירובי חצירות אלא משום הוצאה אבל עירובי תחומין אין עניינה להוצאה והא דקאמר ואי אתה אוסרו בדבר המותר לו היינו משום דמותר להוציא לצורך: אלא מעתה יהא מותר לעשות מוגמר ביו''ט. ואם תאמר לדידיה נמי תקשי וכי לא סבר דאמרינן מתוך הא טעמא דב''ה הכי הוא ויש לומר שהיה סובר דטעמא דבית הלל משום דאין עירוב והוצאה כדקא ס''ד מעיקרא בביצה אע''ג דהתם פריך עלה דלמא לרב פפי לא שמיע לה ועוי''ל שהיה סובר הותרה שלא לצורך ובלבד שיהא דבר הרגיל ולהכי פריך דזה אינו רגיל טפי ממוגמר: אמר ליה אנא דבר הצריך לכל נפש קאמינא וצבי צריך לכל נפש. וכן ביאה וקשה לר''י דאמר בסוף פ''ב דביצה (דף כב.) מהו לכבות הנר מפני דבר אחר ומסיק דאסור הא הכא שרי משום דצריך לכל נפש וי''ל דהכא דוקא בבעילה ראשונה דמצוה היא דהוי צורך מצות היום אבל שאר בעילות אין כל כך צורך היום ועי''ל דכיבוי הנר מפני דבר אחר הוי כמו מכשירין דאפילו באוכל נפש אסור וכן מוכח התם דפריך עלה מהא דתניא דמכבין את הבקעת כדי שלא יתעשן הבית ומשני ההיא רבי יהודה היא דשרי מכשירי אוכל נפש כי קאמינא לרבנן: והלכתא מותר לבעול בתחלה בשבת. ולא חיישינן שמא ישחוט בן עוף ואהא סמכינן למיעבד סעודה בשבת: (תוספות)

 רשב"א  ואסיקנא, והלכתא מותר לבעול בשבת. ואי קשיא, והא איכא משום גזירת בן עוף כדתניא ברייתא דלעיל (ה, א). איכא למימר דבמקום דליכא למיגזר קאמרינן, כגון שנשאת כבר ועשה סעודה. אי נמי, במקום שלא נהגו לעשות סעודה. אי נמי, דלית לן גזירת בן עוף בערב שבת אלא במוצאי שבת, והא דתניא לעיל (ג, ב) במפרישין את החתן לילי שבת תחילה משום שהוא עושה חבורה, דילמא רבי יהודה היא. אמרי ליה רבנן והא לא כתיבה כתובה. דאף על גב דמי שלא כתב כמי שכתב דמי וגובה כתובתא מפני שהוא תנאי בית דין, מכל מקום איהי לא סמכא דעתא ועושה בעילת זנות. אמר להו אתפסוה מטלטלי. ואף על גב דתנן בפרק האשה שנפלו לה נכסים (לקמן פ, ב) לא יאמר אדם לאשתו הרי כתובתך מונחת לך על השולחן, הכא שאני דלצורך שעה הוא עד מוצאי שבת שיכתוב לה כתובתה על נכסיו. וא"ת והיכי שרי לאתפוסה מטלטלי דהא אין קונין בשבת, וכדאמרינן בפרק בכל מערבין (עירובין סט, ב), לענין ביטול רשות בשבת בית שמאי אוסרין ובית הלל מתירין, ומפרשינן טעמייהו דבית שמאי דקסברי מיקנא רשות היא ומיקנא ביתא בשבת אסור, ואמרינן נמי בירושלמי (בפרקין ה"א), אין נושאין נשים בשבת וכו' לפי שהוא כקונה קנין בשבת שזוכה במציאתה ובמעשה ידיה, ותנן נמי (ביצה לו, ב) אין מקדישין ביום טוב, וכל שכן לאקנויי בשבת להדיוט דאסור. ונראה לי, דהכא לא הקנו לה המטלטלין הקנאה גמורה, אלא יחוד בעלמא הוא כדי שתהא דעתא סומכת בכך לפי שעה, וכאותה שאמרו בפרק הזורק (גיטין עז, ב) ותיזול ותחוד ותפתח, ולא הקנאה גמורה הייתה אלא כעין שאלה לפי שעה כדי להקנות לה הגט. ואי נמי, הכא משום מצוה דחוקה התירו. וכן נמי ההיא דהזורק, משום דתקיף עליה עלמא טובא. ואף על פי שאסרו בירושלמי (שם) לישא נשים בשבת, הכא כיון שכבר כינס מצוה הוא יותר לבעול. ואפשר לפרש כאן דבערב שבת הוה דלא היה שהות ביום לכתוב כתובה והיה שהות להתפיסה מטלטלי. אמר ליה רב פפי לרב פפא מאי דעתיך מתוך שהותרה חבורה לצורך הותרה נמי שלא לצורך אלא מעתה מותר לעשות מוגמר וכו'. קשיא לי, וכי לית ליה לרב פפי מתוך והא תנן (ביצה יב, א) בית שמאי אומרים אין מוציאין את הקטן ואת הלולב ואת ספר תורה ובית הלל מתירים, אלמא לבית הלל מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. יש לומר, דרב פפי סבירא ליה דטעמייהו דבית הלל משום דערוב הוצאה לשבת ואין עירוב הוצאה ליום טוב, כלומר, דלא נאסרה הוצאה ביום טוב. כן תירץ הראב"ד ז"ל, (הובא בשיטה ישנה ובשטמ"ק ד"ה אלא מעתה) ורבינו נר"ו תירץ, דרב פפא סבירא ליה דלא אמרינן מתוך אלא לצורך מצוי כאוכל נפש, לאפוקי בעילת בתולה שאינו מצוי נמי לפי שאינו צורך לכל נפש דומיא דאוכל נפש, והיינו דקא מקשה ליה לרב פפא, לדידך דשרית בעילה אלמא לא בעינן דומיא דאוכל נפש, אי הכי מוגמר נמי לישתרי. אמר ליה, ההוא בפירוש אפיקיה קרא, דכתיב (שמות יב, טז) אשר יאכל לכל נפש דבר השוה לכל נפש, ובעילה שוה לכל נפש היא, שמצוה אצל הכל אף על פי שאינה תדירה, לאפוקי מוגמר שאינו שוה לכל נפש. אלא מעתה נזדמן לו צבי וכו'. דקא סלקא דעתך דשוה לכל נפש שמצוי אצל כל נפש קאמרינן, וצבי לא מצוי אצל הכל הוא ואם כן ליתסר, ומפרקינן, דבר הצריך לכל נפש קאמרינן וצבי הוא צריך לכל נפש, דמזון לכל הוא, אבל מוגמר אינו צורך אלא לאסיתניס בלבד. וקיימא לן דמתוך דאמרינן, ובלבד שיהא בו צורך היום קצת כגון קטן או לולב (ביצה יב, א) שיש בהם צורך היום, קטן למולו או לטיילו בשוק שיש בו צורך לשמחת היום, וספר תורה לקרות בו ולולב ליטלו, ולא צורך מצוה דוקא אלא כל שיש בו צורך יום, דאם לא כן, כי מקשה ליה רב פפי אי הכי מותר לעשות מוגמר, לימא ליה הותרה שלא לצורך אכילה והוא שיש בו צורך מצוה קאמרינן, וכדאיתא נמי בהדיא בפרק קמא דביצה (שם), אבל הוצאה לצורך חול אסורה ולא אמרינן בה מתוך, דגרסינן בפרק אלו עוברין (פסחים מו, ב), האופה מיום טוב לחול, רב חסדא אמר לוקה רבה אמר אינו לוקה, ואפילו רבה דאמר אינו לוקה אינו מטעם דאמרינן הואיל והותרה אפיה לצורך הותרה שלא לצורך, אלא משום דאמרינן הואיל ומיקלעי ליה אורחים, ומילקא הוא דלא לקי, הא איסורא איכא לכולי עלמא, ולא אמרינן הואיל והותרה אפייה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, ולצורך חול. ובפרק קמא דביצה נכתוב אותה בארוכה בסיעתא דשמיא. אלא הא דתניא שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא שמח עמה שלשה ימים במאי. דקא סלקא דעתך דימי ברכה כימי שמחה, ואהדר ליה דלא תלי הא בהא, דאיכא דנפישא ברכה משמחה ואיכא שמחה דנפישא מברכה. וקשיא לי, מה דחקו לומר כן שזמן ברכה חלוק מזמן שמחה, לוקמה באלמן שנשא אלמנה ולימא דאלמן שנשא אלמנה שלשה לברכה ושלשה לשמחה. והא דאמר רב הונא אלמנה אינה טעונה ברכה, אינה טעונה שבעה בברכה קאמר, ולעולם שלשה כימי שמחתה בעינן, דהא משמע, דאכתי קא דייק ואזיל ולא ידע הא ברייתא דלקמן (ע"ב), דתני מברכין לבתולה שבעה ולאלמנה יום אחד, ואם כן, מאי דוחקיה דלא מוקי לה הכין. ויש לומר, דאינה טעונה משמע אינה טעונה אלא יום אחד לבד, דאי טעונה כל ג' ימים מאי אינה טעונה, הא ודאי טעונה היא כל זמנה כבתולה כל זמנה. ואם תאמר, לוקמה בבחור שנשא אלמנה, והא דאמר רב הונא אחת בתולה ואחת אלמנה טעונה ברכה, זו כל זמנה וזו כל זמנה קאמר, ולעולם בחור שנשא אלמנה שלשה בין לשמחה בין לברכה. יש לומר, דמדסתם ואמר אחת זו ואחת זו טעונה ברכה, משמע, דזמן אחד יש לשתיהן, דאי לאשמועינן דתרווייהו טעונות ברכה, הוה ליה לפרש בתולה שבעה ואלמנה שלשה, כדמפרש בברייתא, מברכין לבתולה שבעה ולאלמנה יום אחד, כן נראה לי. איבעית אימא בבחור ואיבעית אימא באלמון. יש מי שפירש (הרמב"ן) דהני תרי לישני לא פליגי אהדדי, דליכא אלמנה דבצירא ויתירא לשמחה משלשה וברייתא דקא תני שקדו על תקנת בנות ישראל כדי שיהא שמח עמה שלשה ימים, כללא הוא לכל האלמנות בין שנשאו לאלמן בין שנשאו לבחור, והא דנפישא ברכה בבחור משמחה ובאלמן שנשא אלמנה נפישא שמחה מברכה, הכל לפי עניינו. הברכה באה על שמחת הלב, והילכך בחור כיון שלא נשא עדיין שמחת לבו נפישא בין שנשא בתולה בין שנשא אלמנה, ולפיכך מברכין לה שבעה, אבל שמחה דהיינו ביטול מלאכה כדי לשמחה, כיון דאלמנה אינה צריכה פיתוי, ואינו זקוק להתבטל מפני שמחה יתר משלשה. אבל אלמן שנשא אלמנה שאין שמחת לבו גדולה כל כך די לו ביום אחד, ומכל מקום צריך הוא להתבטל ממלאכה שלשה כדי לשמחה, דשקדו חכמים על תקנת הכל כדי לחבבה על בעלה. ואלמן שנשא בתולה דמברכין לה שבעה, נמי מהאי טעמא הוא, דכיון שהוא נושא בתולה שמחת לבו נפישא, וכן דעת הנגיד רב שמואל (הובא ברמב"ן, תמים דעים לראב"ד סי' קפט, עיטור דף סה, ב) והרמב"ם ז"ל (פ"ו מהלכות אישות הלכה יב), דליכא אלמנה דבצירא ודיתירא משלשה לשמחה. ויש מי שפירש (תר"י, י"מ ברמב"ן ועי' מאירי), דהני לישני פליגין ונקטינן כלישנא בתרא, דבאלמן שנשא אלמנה שלשה לשמחה, אבל בחור שנשא אלמנה שבעה לשמחה כשם שמברכין לה שבעה, דימי שמחה לא בצירי מימי ברכה, וברייתא דקתני שקדו, בנשאת לאלמון היא וליכא דבצירה קאמר. ונראין הדברים, דהיאך אפשר משכים למלאכתו וחבילתו על כתיפו ומברכין לו ברכת חתנים, והא אין חתן יוצא מחדרו, זכר לדבר (יואל ב, טז) יצא חתן מחדרו. והא דקאמר ואיבעית אימא באלמון, מיהדר הוא דהדר מלישנא קמא משום האי טעמא דאמרן, ואף על פי שמברכין שהשמחה במעונו כל שנים עשר חודש ואף על פי שמחמר אחר בהמתו, ההיא לאו ברכת חתנים היא, אבל כל שקורין לו חתן ומברכין לו ברכת חתנים אסור בעשיית מלאכה ולצאת מפתח ביתו יחידי, וכדאמרינן בפרקי דרבי אליעזר (סוף פרק טז) החתן דומה למלך מה המלך אינו יוצא לשוק לבדו אף החתן אינו יוצא לשוק לבדו, מה המלך שמחה ומשתה לפניו כך החתן שמחה ומשתה לפניו כל שבעת ימי המשתה. ואף על פי שאתה יכול לפרשה בנושא את הבתולה, ממנה אתה דן לכל שהוא חתן. ואלמון שנשא בתולה לשמחה לא נתבאר בגמרא אם שלשה ואם שבעה, ולפי מה שכתבנו דאין שמחה פחות מימי ברכה, הא ודאי אף זו שבעה לשמחה דהא מברכין לבתולה שבעה, אלא אפילו למאן דאמר בבחור שנשא אלמנה שלשה לשמחה, הכא נראין הדברים דשבעה לשמחה אית לה, דהא בעי לפיתויה ולמיחדי בהדה בדרדוגי משחא, וכן כתב הרב ן' מיגש ז"ל (הובא ברמב"ן, ועמ"ש העיטור שם בשמו, ובית שמואל סד, א). (רשב"א)


דף ז - ב

מיתיבי מברכין לבתולה שבעה ולאלמנה יום אחד מאי לאו אפילו אלמנה שנשאת לבחור לא לאלמון אבל לבחור מאי שבעה אי הכי ליתני מברכין לבתולה שבעה ולאלמנה שנשאת לבחור שבעה ולאלמנה יום אחד מילתא פסיקתא קתני דליכא בתולה דבצרה משבעה וליכא אלמנה דבצרה מיום אחד: גופא אמר רב נחמן אמר לי הונא בר נתן תנא מנין לברכת חתנים בעשרה שנאמר {רות ד-ב} ויקח עשרה אנשים מזקני העיר ויאמר שבו פה ורבי אבהו אמר מהכא {תהילים סח-כז} במקהלות ברכו אלהים ה' ממקור ישראל ורב נחמן בהאי קרא דרבי אבהו מאי דריש ביה מיבעי ליה לכדתניא היה ר''מ אומר מנין שאפילו עוברים שבמעי אמן אמרו שירה על הים שנאמר במקהלות ברכו אלהים ה' ממקור ישראל ואידך אם כן לימא קרא מבטן מאי ממקור על עסקי מקור ורבי אבהו בהאי קרא דרב נחמן מאי דריש ביה ההוא מיבעי ליה למידרש עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית דאי סלקא דעתך לברכה לא סגיא דלאו זקנים ואידך אי סלקא דעתך למידרש לא סגיא דלאו עשרה אין לפרסומי מילתא וכדאמר ליה שמואל לרב חנא בגדתאה פוק ואייתי לי בי עשרה ואימא לך באנפייהו המזכה לעובר קנה והלכתא המזכה לעובר לא קנה: תנו רבנן מברכין ברכת חתנים בבית חתנים ר' יהודה אומר אף בבית האירוסין מברכין אותה אמר אביי וביהודה שנו מפני שמתייחד עמה תניא אידך מברכין ברכת חתנים בבית חתנים וברכת אירוסין בבית האירוסין ברכת האירוסין מאי מברך רבין בר רב אדא ורבה בר רב אדא תרוייהו משמיה דרב יהודה אמרי בא''י אמ''ה אשר קדשנו במצותיו וצונו על העריות ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות על ידי חופה וקדושין רב אחא בריה דרבא מסיים בה משמיה דרב יהודה בא''י מקדש ישראל על ידי חופה וקדושין מאן דלא חתים מידי דהוה אברכת פירות ואברכת מצות ומאן דחתים מידי דהוה אקידושא: ת''ר מברכין ברכת חתנים בעשרה כל שבעה אמר רב יהודה והוא שבאו פנים חדשות מאי מברך אמר רב יהודה בא''י אמ''ה

 רש"י  מברכין לבתולה שבעה. לקמן מפרש כשבאו פנים חדשות מברך כולן כל ימי המשתה ואי לא מברך חדא: במקהלות ברכו אלהים ה' ממקור ישראל. על ברכת מקור צריך קהל והיינו עשרה כמו הקהל את העדה (במדבר כ) ואין הקהל בפחות מעדה ועדה עשרה כדילפינן (ברכות דף כא:) מעדת מרגלים עד מתי לעדה הרעה יצאו יהושע וכלב: בגדתאה. עיר שבבבל ושמה בגדת בפסק סדרו של רב שרירא גאון היא נזכרת: המזכה. מתנה על ידי אחר: לעובר. שבמעי אמו קנה: בבית חתנים. כשנכנסה לחופת נישואין: אף בבית האירוסין. כשמקדשה מברכין כל ברכת חתנים כדמפרש: אמר אביי וביהודה שנו. [הא דר''י ביהודה שנו]: שמתייחד עמה. באירוסין כדי שיהא לבו גס בה כדלקמן (דף יב.) לפיכך מברכין ברכת חתנים מתחלה דתניא במסכת כלה כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה: ואסר לנו את הארוסות. מדרבנן שגזרו על הייחוד של פנויה ואף ארוסה לא התירו עד שתיכנס לחופה ובברכה כדפרישית כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה ואדרבנן נמי מברכין וצונו ואסר לנו כדאשכחן בנר חנוכה (שבת דף כג.): והתיר לנו. את נשותינו הנשואות לנו על ידי חופה וקידושין: אברכת פירות. בורא פרי העץ: ברכת מצות. על השחיטה ועל המילה דכיון דכולה חדא הודאה היא ואין הפסק בקשה בינתיים לא בעיא חתימה כדאמר בערבי פסחים (פסחים דף קה.) ברכת המצות טעמא מאי משום דהודאה היא הא נמי כולה הודאה היא: מידי דהוה אקידושא. כיון דבלשון קדושה היא כקידוש היום חתמינן בה כי התם דבההיא חתמינן משום דיש בה הפסק כגון כי הוא יום תחלה למקראי קודש: והוא שבאו. אל המשתה: פנים חדשות. בכל יום שלא היו שם אתמול: מאי מברך אמר רב יהודה כו'. נראה בעיני סדר ברכות שנסדרו על עסקי הזוג אינו אלא מאשר יצר ואילך שאותה ברכה מתחלת לדבר בשניהם אשר יצר את האדם מדבר בזכר (רש"י)

 תוספות  במקהלות ברכו אלהים. אע''ג דמקהלות תרי קהלות משמע אין סברא לחלק בין עשרה לעשרים לענין שום מילתא ומקהלות דעלמא בעי למימר ומיהו בירושלמי דריש במקהלת כתיב. חסר וי''ו: המזכה לעובר קנה. אע''ג דשמואל גופיה פסיק כרבי יוחנן הסנדלר (לקמן דף נח:) דמקדיש מעשה ידי אשתו המותר חולין דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וכל שכן לדבר שלא בא לעולם דגרע טפי כדאמרינן בסוף פרק קמא דגיטין (דף יג: ושם) דקאמר אפילו לרבי מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הני מילי לדבר שבא לעולם אבל לדבר שלא בא לעולם לא אמר מ''מ שמואל חשיב עובר בא לעולם אי נמי שמואל אית ליה טפי אדם מקנה לדבר שלא בא לעולם ממה שמקנה דבר שלא בא לעולם וההיא סוגיא דבפרק קמא דגיטין (ג''ז שם) אתיא אליבא דרב הונא וכן מצינו רב נחמן דבהדיא סברתו הפוכה מדרב הונא דרב הונא אית ליה בפירות דקל משבאו לעולם אין יכול לחזור בו וגבי עובר קאמר. אף לכשתלד לא קנה ורב נחמן סבר לכשתלד קנה ובפירות דקל קאמר אף משבאו לעולם יכול לחזור בו: (שייך לע''א) הורוה בית הלל. גבי הילני המלכה אע''ג דמבית חשמונאי היתה שהרי אם מונבז המלך היתה כדאמר ביומא (דף לז. ושם) ומלכות הורדוס מאה ושלש שנה בפני הבית והלל לא נהג נשיאותו עד שלש שנים לאחר מלכות הורדוס כדאמרינן (שבת טו.) הלל ושמעון גמליאל ושמעון נהגו נשיאותן בפני הבית מאה שנה מכל מקום כבר היו לו אז תלמידים שהורו: (שייך לע''א) והא בועז אלמון שנשא אלמנה הוה. לאו דוקא אלמנה דכשנשאת למחלון (וכליון) היתה נכרית אלא כיון דבעולה היא כאלמנה חשיב לה: (שייך לע''א) באלמנה שנשאת לבחור. דכיון שאין שניהם אלמונים יש לברך כל שבעה: שנאמר ויקח בועז עשרה אנשים. ובמסכת כלה דמייתי קרא דויברכו את רבקה (בראשית כד) איכא למימר דהתם ברכת אירוסין והכא ברכת נישואין ויש ללמוד משם שיש לברך ברכת אירוסין לאשה המתקדשת על ידי שליח שהרי אליעזר שליח היה ונראה דאסמכתא בעלמא היא דעשרה לא מישתמע מהתם ולא איירי פשטיה דקרא בברכת אירוסין: רבי יהודה אומר אף בבית האירוסין מברכין אותה מפני שמתייחד עמה. ואמרי' כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה ולפי שפעמים בא עליה שלא לשם חופה עושין ברכה מתחלה כדי שתהא כלה בברכה: מאן דלא חתים מידי דהוה אברכת פירות. שאין בה אריכות והאי נמי אינה ארוכה ולא דמי לקידושא דאריך טפי ומאן דחתים מידי דהוה אקידושא דחתים ביה משום דאריך והאי נמי חשיבא ארוכה ומה שפירש בקונטרס דמשום דבלשון קדושה היא חתמי בה כמו בקידושא אינו נראה ק''ק מאן דלא חתים בה מאי שנא מברכת התורה דחתמינן בה באשר בחר בנו אע''ג דברכת אירוסין אריכא טפי מינה ושמא לא היה חותם בה: והוא שבאו פנים חדשות. אור''י דפנים חדשות אין קורא אלא בבני אדם שמרבים בשבילם השמחה יותר ושבת דחשבינן פנים חדשות דאמרינן באגדה מזמור שיר ליום השבת אמר הקב''ה פנים חדשות באו לכאן נאמר שירה התם נמי מרבין לכבוד השבת בשמחה ובסעודה: (תוספות)

 רשב"א  מברכין ברכת אירוסין בבית אירוסין וברכת חתנים בבית חתנים. כתב רב אחא ז"ל (שאילתות חיי שעה ריש סי' טז, וע"ש ברד"ל), דברכת אירוסין בעשרה, והנגיד רבינו שמואל זצ"ל (הובא בראב"ד שם וברמב"ן וש"ר כאן) חלק עליו ואמר שאינה צריכה עשרה אלא ברכת חתנים בלבד שלא הוזכרו עשרה אלא בה. ועוד, שהרי קדושין בפני שנים ואם כן אתה מצריכן עשרה. ונהגו לברך ברכת אירוסין אחר הקדושין ולא קודם הקדושין, ואף על פי שאמרו (פסחים ז, ב) כל המצוות כולן מברך עליהם עובר לעשייתן, שאני הכא דילמא כיון שהדבר תלוי ברצון שניהם, דילמא הדרי בהו (רבינו יונה, בשטמ"ק), ועוד שכל המצות לפי שמזכירין עשיית המצוה מברכין עובר לעשייתן, אבל הכא הרי אין מברכין אשר קדשנו לקדש את האשה, וכיון שאין מזכירין עשיית המצוה אין צריך לברך עובר לעשייתן וכו'. ומאי מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על העריות ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות על ידי חופה וקידושין. ומה שאין מברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו על הקדושין, לפי שאין מברכין על מצוה שאין עשייתה גמר מלאכתה, וזו אינה נגמרת אלא בחופה, ואפילו קידש בשעת כניסתה לחופה, אינו בדין שיהיו מתקנין לזו ברכה אחת ולזו ברכה אחת, דמחזו מילי דרבנן כחוכה (הרמב"ן). ואם תאמר מכל מקום האיך מצינו ברכה כזו שנברך על האיסור, וכי מברכין אשר אסר לנו אבר מן החי והתיר לנו את השחוט. ועוד מה ענין עריות לכאן, ועוד מה ענין חופה לכאן שהרי חופה אין כאן אלא קדושין. ויש לומר דלפי שהקדושין דבר תורה, הוצרך לברך עליהם כדרך שמברכים על המצות עובר לעשיתן. ואי אפשר לברך עליהם אקב"ו על הקדושין לפי שאין מצוה זו גמר מצותה עד שעת כניסתה לחופה ואין החופה נעשית עכשיו, הוצרכו לברך אשר קדשנו בקדושת קדושין ואסר לנו את העריות שאין קדושין תופסין בהן, והתיר לנו את האחרות שקדושין תופסין בהן, וכמי שמקדש על קדושתן של ישראל, ואם מברך מקדש ישראל על ידי קידושין כסבורין השומעים שהקידושין מתירים לגמרי קודם כניסה לחופה, לפיכך הוצרכו להזכיר ואסר לנו הארוסות, לומר שעדיין הארוסות אסורות עד כניסה לחופה של אחר קידושין. ומה שאינו אומר והתיר לנו הנשואות על ידי קידושין וחופה, דאעפ"י שקידושין קודמין לחופה הכי קאמרי, אסר לנו הארוסות עד שתנשאנה בחופה אחר הקידושין. ואי נמי, פירוש הוא לנשואות, כלומר, התיר לנו הנשואות שעל ידי החופה. ולפי מה שכתבנו אין חותמין מקדש ישראל על ידי חופה, לפי שאינו ראוי לחתום על החופה שאינה נעשית, ולא הוזכרה כאן החופה אלא להודיע שאין הארוסה מותרת לארוס אלא בחופה, אלא כך חותמין ברוך מקדש, וכן היא במקצת הנוסחאות. וכן כתב רבינו האיי ז"ל בתשובה, (הובא ברמב"ן וש"ר, ועי' אוצה"ג סי' ע'), וגמרא היא בהדיא מקדש ישראל, וכך חותמין בשתי ישיבות מימות חכמים הראשונים עד עכשו, ותוספת זה שאתם מוסיפים, גריעותא היא שאין קדושת ישראל תלויה בכך, ונאה לכם לחזור להלכה ולמנהגינו בהסכמת הכל. עכ"ל גאון זצ"ל. וכן נמצא בתשובות רב אלפסי ז"ל, שכתב בכתב ידו היה כתוב מקדש ישראל על ידי חופה וקידושין, ואח"כ מחק ותיקן מקדש ישראל בלחוד (כ"ה ברמב"ן ואשכול אלבק ח"ב עמ' 193). ואסר לנו את הארוסות. יש מפרשים (עי' ריטב"א מ"ש בדעת רש"י, ומ"מ אישות פ"י ה"א), דארוסה מותרת דבר תורה, אלא מדבריהם נאסרה עד שתכנס לחופה, והראיה, מנהג יהודה שמיחדין קודם כניסתה לחופה, ומברכין אסר לנו, כדרך שמברכין על מקרא מגילה ועל נר חנוכה (שבת כג, א) שהם מדבריהם. והראב"ד ז"ל פירש: דחופה דאורייתא, כדאמרינן בפרק נערה שנתפתתה בגמ' (לקמן מח, ב) לעולם היא ברשות האב, אמר רבא אמר לי אמי, חופה בהדיא כתיבה (דברים כב, כג) וכי יהיה נערה בתולה מאורסה, נערה ולא בוגרת בתולה ולא בעולה מאורסה ולא נשואה. אלא לאו שנכנסה לחופה מאורסה ולא נשואה, מאי נשואה אילימא נשואה ממש היינו ולא בעולה, אלא לאו שנכנסה לחופה ולא נבעלה, אלמא, מדאשתני דינה דבר תורה היא. ותו, דקיימא לן (נדרים עג, ב) דארוס אינו זכאי בהפרת נדריה עד שתכנס לחופה. ולפי דבריו הא דיהודה, בשעת הדחק שאני. ואינו צריך, דאף על גב דחופה דאורייתא לענין נדרים ולענין קטלה, מכל מקום לענין התר ביאה מכיון שנתקדשה הרי היא קנוייה לו לבעל ומותרת לו מעתה. ומיהו ודאי אם בא עליה שלא בחופה לא קנאה להטמא ולהפר נדריה, כדאמרינן בפרק נערה שנתפתתה גמרא (שם מח, א) ולעולם היא ברשות האב וכו', ואף על פי שמוסרה האב לבעל או לשולחיו, וכל שכן אם לא נמסרה לו אלא שבא עליה באונס שזה לא קנאה אפילו לירושתה דהא בעינן מסירה לחופה, כדאיתא פרק ארבעה אחין בגמרא (כט, ב), ג' אחין שנים מהם נשואין שתי אחיות, ובא עליה בבית אביה ונסתרה קודם שתכנס לחופה אינה שותה, דארוסה קרינא לה ולא קרינן לה תחת אישך, ולא והביא האיש את אשתו, כדאיתא ביבמות פרק הבא על יבמתו בגמרא (נח, א), אלמנה לכהן גדול, אמן שלא שתית ארוסה, האי ארוסה היכי דמי וכו', ואסיק רמי בר חמא כגון שקינא לה כשהיא ארוסה ובא עליה ארוס בבית אביה ונסתרה בעודה ארוסה ואח"כ נכנסה לחופה ולא נבעלה, אבל קודם שתכנס לחופה לא, דלא קרינא בה והביא האיש את אשתו ולא תחת אישך, אעפ"י שנבעלה בבית אביה חוץ לחופה, משום דמסירה לחופה בעינן. והתיר לנו הנשואות. כלומר הנשואות לנו. ור"ת ז"ל (הובא ברמב"ן וש"ר) היה גורס, והתיר לנו הנשואות לנו. והגאון ז"ל (רב האיי, שם. ועי' אוצה"ג סי' ע) לא היה גורס הנשואות כלל, אלא אסר לנו את הארוסות והתיר לנו על ידי חופה וקידושין, כלומר, התירן לנו על ידי חופה. (רשב"א)


דף ח - א

שהכל ברא לכבודו ויוצר האדם ואשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו והתקין לו ממנו בנין עדי עד ברוך אתה ה' יוצר האדם שוש תשיש ותגל העקרה בקבוץ בניה לתוכה בשמחה ברוך אתה ה' משמח ציון בבניה שמח תשמח ריעים האהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם ברוך אתה ה' משמח חתן וכלה ברוך אתה ה' אמ''ה אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה גילה רינה דיצה חדוה אהבה ואחוה ושלום וריעות מהרה ה' אלהינו ושמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול מצהלות חתנים מחופתם ונערים ממשתה נגינתם בא''י משמח חתן עם הכלה לוי איקלע לבי רבי בהלוליה דר''ש בריה בריך חמש רב אסי איקלע לבי רב אשי בהלוליה דמר בריה בריך שית לימא בהא קמיפלגי דמ''ס חדא יצירה הואי ומ''ס שתי יצירות הואי לא דכ''ע חדא יצירה הואי מ''ס בתר מחשבה אזלינן ומ''ס בתר מעשה אזלינן כי הא דרב יהודה רמי כתיב {בראשית א-כז} ויברא אלהים את האדם בצלמו וכתיב {בראשית ה-ב} זכר ונקבה בראם הא כיצד בתחלה עלה במחשבה לבראות שנים ולבסוף נברא אחד רב אשי איקלע לבי רב כהנא יומא קמא בריך כולהו מכאן ואילך אי איכא פנים חדשות בריך כולהו ואי לא אפושי שמחה בעלמא הוא מברך שהשמחה במעונו ואשר ברא משבעה ועד שלשים בין אמר להו מחמת הלולא ובין לא אמר להו מחמת הלולא מברך שהשמחה במעונו מכאן ואילך אי אמר להו מחמת הלולא מברך שהשמחה במעונו ואי לא לא וכי א''ל מחמת הלולא עד אימת אמר רב פפי משמיה דרבא עד תריסר ירחי שתא ומעיקרא מאימת אמר רב פפא מכי רמו שערי באסינתא איני והא רב פפא איעסק לאבא מר בריה ובריך משעת אירוסין שאני רב פפא דהוה טריח ליה רבינא איעסק ליה לבריה בי רב חביבא ובריך משעת אירוסין אמר קים לי בגוייהו דלא הדרי בהו לא אסתייע מילתא והדרי בהו רב תחליפא בר מערבא איקלע לבבל בריך שית אריכתא ולית הלכתא כוותיה רב חביבא איקלע לבי מהולא בריך שהשמחה במעונו ולית הלכתא כוותיה משום דטרידי דאית ליה צערא לינוקא א''ר נחמן אמר רב חתנים מן המנין ואין אבלים מן המנין מיתיבי חתנים ואבלים מן המנין מתניתא קא רמית עליה דרב רב תנא הוא ופליג איתמר אמר ר' יצחק א''ר יוחנן חתנים מן המנין ואין אבלים מן המנין מיתיבי חתנים ואבלים מן המנין

 רש"י  והתקין לו ממנו בנין עד עד. היא הנקבה: שוש תשיש. לפי שאנו צריכין להעלות זכרון ירושלים על ראש שמחתנו שנאמר (תהלים קלז) תדבק לשוני לחכי וגו': שמח תשמח. ברכה לחתן וכלה שיצליחו בשמחה וטוב לב ואשר ברא לשם כל ישראל ולפי שהסדר מתחיל מאשר יצר לפיכך פתח בה בברוך וחתם בה בברוך כדרך כל ראשי סדרי ברכות ושוש תשיש ושמח תשמח מפני שהן ברכה הסמוכה לחברתה לא פתח בה בברוך שכן תיקנו לכל הברכות שסמוכות אחר הראשונה על הסדר ואשר ברא מפני שהיא נאמרת יחידית ברוב ימי המשתה כשאין שם פנים חדשות לפיכך אינה מן הסמוכות והוצרך לפתוח בה בברוך ולסיים בה בברוך אבל שהכל ברא לכבודו אינה מן הסדר אלא לאסיפת העם הנאספים שם לגמול חסד זכר לחסדי המקום שנהג עם אדם הראשון שנעשה לו שושבין ונתעסק בו ואסיפה זו כבוד המקום היא וברכה זו לכך נתקנה ומשעת אסיפה היא ראויה לברך אלא מכיון שיש ברכה על הכוס הזקיקוה לסדרה עליו מידי דהוה אברכת בשמים וברכת על האור במוצאי שבת דאמרי' (ירושלמי דפסחים פ''י) רבי מפזרן וחוזר וסודרן על הכוס ורבי חייא מכנסן הואיל ויש שם כוס ולפי שאינה משאר סדר הברכות וכולה הודאה אחת לא חתמו בה בברוך מידי דהוה אברכת פירות ומצות וכן ברכת יוצר האדם שתיקנוה ליצירה ראשונה של אדם הראשון כדלקמן אי למ''ד ב' יצירות הוו אי למ''ד ב' יצירות עלו במחשבה ובתר מחשבה אזלינן מ''מ אינה מסדר ברכות הזווג דהא ביצירה הראשונה אכתי נקבה לא הואי וא''ת למה היא באה מתוך שאנו מברכין על יצירה השניה תקנו אף על הראשונה שהיא עיקר ותחילתו: והתקין לו ממנו. מגופו מצלעותיו: בנין עדי עד. בנין נוהג לדורות וחוה קרי לה בנין על שם ויבן את הצלע (בראשית ב): עקרה. ירושלים: ריעים האהובים. החתן והכלה שהן ריעים האוהבים זה את זה: כשמחך יצירך. כמו ששמחת את אדם הראשון: בגן עדן מקדם. דכתיב ויטע גן בעדן מקדם וישם שם וגו' (שם): משמח חתן וכלה. ובאחרונה משמח חתן עם הכלה לפי ששמחת ברכה הראשונה לא בשמחת חתונה אנו אומרים שהרי תפלה היא שמתפללים ומברכין שיהו שמחים בהצלחה כל ימיהם לפיכך אין לחתום בה משמח חתם עם הכלה דמשמע איש באשתו אלא ברוך ה' משמח את שניהם לעולם בסיפוק מזונות וכל טוב ובאחרונה שבח שמשבח להקב''ה שברא חתונת דיבוק איש באשה על ידי שמחה וחדוה לפיכך יש לחתום משמח חתן עם הכלה שהוא לשון שמחת איש באשה: בריך חמש. שהכל ואשר יצר ושוש תשיש שמח תשמח אשר ברא: בריך שית. יוצר האדם הוסיף: חדא יצירה הואי. כמאן דאמר בעירובין (דף יח.) ויבן את הצלע פרצוף שמתחילת ברייתו נברא שני פרצופין זכר מלפניו ונקבה מאחור: שתי יצירות. כמאן דאמר זנב היה וממנו נבראת האשה והרי כאן שתי יצירות: בתר מחשבה אזלינן. ששנים עלו במחשבה להבראות ונברא אחד בעירובין בפ' עושין פסין: מברך שהשמחה במעונו. בתחילת הזימון: בין אמר להן. לקרואין: מחמת הלולא. קראתי לכם הלום לסעודה: מעיקרא. קודם החופה אם הזמין קרואים ואמר להם מחמת שאני רוצה להכניס בני לחופה: מאימתי. הויא התחלת שמחת חופה לברך שהשמחה במעונו: מכי רמי שערי באסינתא. יש שורין שעורים בעריבת מים להטיל שכר לצורך חופה וי''א לשם החתן והכלה זורעין שעורין בעציץ לומר פרו ורבו וצמחו כשעורים הללו: דהוה טריח ליה. מתוקנים היו לו כל צרכי חופה וסעודה: איעסק לבריה. שידך לו אשה: ובריך משעת אירוסין. שהשמחה במעונו: והדרי בהו. לא נתנו לו האשה: שית אריכתא. הוסיף דברים על שהכל ועל ברכת יצירה ראשונה וחתם בהם בברוך: ולית הלכתא כוותיה. כדפי' לעיל: לבי מהולא. לסעודת מילה: חתנים מן המנין. לקמן מפרש למאי הלכתא: (רש"י)

 תוספות  שהכל ברא לכבודו ויוצר האדם. פותחת בברוך אע''פ שכל אחת סמוכה לחבירתה כיון דקצרות הן אם לא היה פותח בברוך היה נראה הכל ברכה אחת וכן אשר יצר אם לא היה פותח בברוך היה נראה שהיתה מתחלת מברוך יוצר האדם אשר יצר אבל שוש תשיש שהיא אחר ברכה ארוכה אין צריך לפתוח בברוך ואשר ברא פותחת בברוך לפי שמברכים אותה בפני עצמה כשאין פנים חדשות כדפירש בקונטרס ועל שהכל ברא לכבודו ויוצר האדם פי' בקונטרס טעם אחר ור''ח פירש דיוצר האדם פותחת בברוך לפי שיש שלא היו אומרים אותה כדאמר בסמוך ואור''ת דבפרק קמא דברכות (דף יא:) גבי ברכת התורה גרסי' ר' יוחנן מסיים בה הכי והערב נא דברכה אחת היא דאי הוו שתי ברכות היה צריך לפתוח בברוך אע''ג דסמוכה לחברתה כיון שאותה שלפניה היא קצרה ובתר הכי גרסינן הלכך נימרינהו לתרווייהו ולא גרסינן לכולהו דאם כן הוה משמע דשלש ברכות הן: חדא יצירה הואי. צריך לומר דהיינו כמאן דאמר פרצוף אחד מדקאמר בתר הכי דכולי עלמא חדא יצירה הואי מר סבר בתר מחשבה אזלינן ובריש פרק שני . דעירובין (דף יח. ושם) משמע בהדיא דלמאן דאמר פרצוף אחד הוה עלה במחשבה להבראות שנים אבל למאן דאמר התם שני פרצופים לא סבירא ליה הכי כך פירש רשב''ם: רב תנא הוא ופליג. לא בעי לשנויי כי תניא ההיא בברכת המזון כדמשני רבי יוחנן דנראה לו דוחק להעמיד כן ונוח לו טפי לומר דפליג ומדלא קאמר ר' יוחנן. תנא ופליג יש להוכיח דר''י אמורא היה דאי הוה תנא הוה משני כדמשני לרב ואין להקשות דאמאי לא משני רבי יוחנן אנא דאמרי כרב דתנא הוא דרבי יוחנן לא היה מחזיק רב כתנא דפליג עליו בכל דוכתא ומיהו איכא נמי רבי יוחנן שהיה תנא דתניא בשילהי דנזיר (דף סה. ושם) וכמה שיעור תפיסה פירש רבי יוחנן כו': (תוספות)

 רשב"א  והטעם בברכת אשר יצר שפותחת בברוך, פירש רש"י ז"ל: שממנה התחלת ברכת הזיווג, הכל כמו שכתוב בפרושיו, ויש מפרשים (הרמב"ן. ועי' תוד"ה שהכל) לפי שאלמלא לא פתחוה בברוך היו נראות שתיהן כברכה אחת ולא היה היכר שיהיו שתי היצירות שתי ברכות, ור"ח ז"ל (בתוס' שם) כתב, דברכת יצירה פותחת בברוך, דהא לוי גרע לה ליצירה אחת מכלל ברכות של חתן, ע"כ. ונראה, שדעתו לומר, דכיון דללוי מגריעין לה, הויה לה אף לדידן כברכה עומדת בפני עצמה. והטעם, שפותחת בברוך. אעפ"י שסמוכה לחברתה, לפי שאינה סמוכה בזמן שאין שם פנים חדשות. וכמו שכתב רבינו אלפסי ז"ל בהלכות (סה, א מדפי הרי"ף), ורש"י ז"ל כן פירש, וכן ר"ח זצ"ל. וגרסינן בירושלמי במסכת ברכות סוף פרק קמא (ה"ה) כל הברכות פותחין בהן בברוך ואם היתה ברכה סמוכה לחברתה, כגון קריאת שמע ותפילה אין פותחין בה בברוך. התיבון הרי הבדלה, שניה היא דמר רבי בר זבדא ר' היה מפזרן וחוזר וכוללן על הכוס. ר' חייא רובה הוה מכנסן התיבון הרי נברך שאכלנו משלו, שניה היא שאם היו שנים יושבים ואוכלין שאינן אומרים נברך, הרי הטוב והמטיב שניה היא, דמור רב הונא משניתנו הרוגי ביתר לקבורה נקבעה הטוב והמטיב וכו', הקדושה שניה היא, שאם היה יושב וצופה מבעוד יום וקדש עליו היום שאין אומרים בורא פרי הגפן וכו', והא סיפא אמר ר' מונא טופס ברכות כך הוא, א"ר יודן מטבע קצר פותח בברוך ואינו חותם בברוך, מטבע ארוך פותח בברוך וחותם בברוך. מכאן ואילך אי איכא פנים חדשות בריך כולהו. פירוש, פנים חדשות כל שלא אכל שם כל שבעת ימי המשתה. וכדאמרינא לקמן (ע"ב) משכחת לה בפנים חדשות דלא הוה תמן מעיקרא, דבפרק אלו מגלחין (מו"ק כא, א) ואם באו פנים חדשות חוליץ שפירושו דלא הוה תמן מעיקרא כלל, ולא נכנס שם כל ימי המשתה מברכין שבע ברכות, אעפ"י שלא אכל שם עכשיו, וברכת חתנים כל שבעה בין בשעת אכילה בין שלא בשעת אכילה כל שמתוספין שם לשמח את החתן, וכן היא במסכת סופרים (פי"ט הל' יא). ונהגו רבותינו לומר בבוקר ברכת חתנים על הכוס בעשרה, ופנים חדשות כל שבעה, וכן בערב קודם סעודה בלשון הזה כתוב שם, אלמא אין הם תלוי באכילה אלא באסיפת העם לשמחתם. ועכשיו נהגו לברך בששי שהוא ראשון לנשואין במקומותינו, ובשבת כשבאין מבית הכנסת לפי שחתן יוצא מבית הכנסת ומוציאין את הכלה בתוך העם ומכניסים אותם לחופה, ומפני כך מברכין דשמחה גדולה היא להם, אף על פי שכבר ברכו בששי, סמכו להם לברך בשבת, שאי אפשר שלא יהיה שם אחד שלא היה שם אתמול. ובתוספות (לעיל ד"ה והוא) אמרו בשבת כפנים חדשות, כדאמרינן במדרש מזמור שיר ליום השבת (תהלים צב, א) כיון שבאת שבת אמר הקב"ה למלאכי השבת אמרו שירה לפני שפנים חדשות באו לכאן, ועוד אמרו בתוספות, דיום שבאו פנים חדשות אפילו בלילה מברכין לילה ויום, ואע"פ שאינו שם עמהם שפנים חדשות באו הלילה פנים חדשות הן לכל אותו היום, ללילה ויום. ותניא במסכת סופרים (פי"ט הלכה יא), גבי ברכת החודש וגומר על הכוס ברכת הזימון ומביא לו כוס אחר, ומברך בורא פרי הגפן וכו', וכן אתה אומר בברכת חתנים ובברכת אבלים לפי שאינו אומרים שתי קדושות על כוס אחד. ואמרינן בפרק ערבי פסחים (פסחים קב, ב) כוס ראשון מברך על מזונו והשני אומר עליו קידוש היום וכו', ואמאי נמרינהו אחד כסא, אמר רב הונא בר יהודה אמר רב ששת לפי שאין אומרים שתי קדושות על כוס אחד, מאי טעמא, אמר רב נחמן בר יצחק לפי שאין עושין מצות חבילות חבילות. ואקשינן, והא יו"ט אחר שבת דאמר רבא יקנה"ז, ופרקינן התם קידושא ואבדלתא חדא מצוה היא, אבל בברכת מזון וקדושא תרתי מילי נינהו, והכא נמי ברכת המזון וברכת חתנים תרתי מילי נינהו. וכן ראוי לעשות אלא שלא נהגו. ואין מברכין ברכת חתנים אלא בחופה לפי שאין מברכין אלא מחמת שמחה, ואין שמחה אלא בחופה, כדאמרינן במסכת סוכה (כה, ב) חתן וכל השושבינין פטורין מן הסוכה, ואקשינן, וליתבו בסוכה וליחדו בסוכה. ופסקינן, אין שמחה אלא בחופה, אלמא אין מברכין אלא בחופה. וכן אין מברכין אשר ברא אלא כל שבעה ובסופא, שאף הוא מכלל ברכת חתנים הוא, אבל שהשמחה במעונו אינה מכלל ברכת חתנים ומברכין אותה חוץ לחופה. ותדע לך, דהא מברכין אותה כל שנים עשר חודש וקודם כניסה לחופה מברכין אותה מכי רמו שערי באסינתא. ועוד דאפילו בבי מקולא הוו סברי לברוכי אי לאו דאיכדא צערא לינוקא. ועוד, מדאמרינן ברית שית בריך חמש, שמע מינה דשהשמחה במעונו לאו מכלל ברכת חתנים היא, ומדאמרינן מכאן ואילך אפושי שמחה בעלמא הוא, שמע מינ דאין מברכין שהשמחה במעונו אלא בעושה סעודת מרעות לחתונתו, אבל אם לא זימן אדם, אלא חתן הסועד עם בני ביתו אינו מברך כלל, וכן נמי אינו מברך אשר ברא מן הטעם הזה אשר אמרנו. הא דאמרינן הכא מר סבר חדא יצירה הואי ומר סבר תרתי יצירות הוו. פירוש: מאן דאמר חדא יצירה הואי סבר זנב היה, ומאן דאמר תרתי יצירות הוו קסבר שני פרצופין הוו, וכן מפורש בריש פרק עושין פסין בעירובין (יח, א). ורש"י ז"ל שפירש כאן בהיפך, אינו נכון. ור"ח ז"ל פירש, חדא יצירה הואי, חוה לבדה נוצרה מן הצלע, ומר סבר שתי יצירות הוו להו, אחת נוצרה עמו מקדם שבראה ואח"כ ברא לו חוה מצלעו. עד כאן. מעיקרא מאימת מכי רמו שערי באסינתא. פירוש: והוא שקדשו, אבל קודם אירוסין כלל, לא, דתרי בעינן שקדשו והוא דטריח להו, דלא הדרי בהו. והא דאמרינן דרב תחליפא בריך שית אריכתא. פירש רש"י ז"ל: שהוסיף בהן דברים, וזה כדרך מה שפירש במסכת ברכות בפרק קמא (יא, א), באחת ארוכה ואחת קצרה, דפירש הוא ז"ל, דאחת ארוכה במילות, וכבר כתבתי שם שאי אפשר לפרש כן. אלא נראה לי, דאריכתא, היינו שפתח וחתם בכולן, וכל ברכה שפותחת וחותמת נקראת ארוכה, וכדאיתא בירושלמי (ברכות פ"א ה"ה), וכמו שכתוב שם בס"ד. (רשב"א)


דף ח - ב

כי תניא ההיא בברכת המזון כי קאמר רבי יוחנן בשורה ואלא הא דאמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן מברכים ברכת חתנים בעשרה וחתנים מן המנין וברכת אבלים בעשרה ואין אבלים מן המנין ברכה בשורה מי איכא אלא כי קאמר רבי יוחנן ברחבה ואלא הא דאמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן מברכין ברכת חתנים בעשרה כל שבעה וחתנים מן המנין וברכת אבלים בעשרה כל שבעה ואין אבלים מן המנין ברכת רחבה כל שבעה מי איכא משכחת לה בפנים חדשות כי הא דרב חייא בר אבא מקרי בניה דריש לקיש הוה ואמרי לה מתני בריה דריש לקיש הוה שכיב ליה ינוקא יומא קמא לא אזל לגביה למחר דבריה ליהודה בר נחמני מתורגמניה אמר ליה קום אימא מלתא כל קביל ינוקא פתח ואמר {דברים לב-יט} וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו דור שאבות מנאצים להקב''ה כועס על בניהם ועל בנותיהם ומתים כשהם קטנים ואיכא דאמרי בחור הוה והכי קאמר ליה {ישעיה ט-טז} על כן על בחוריו לא ישמח ה' ואת יתומיו ואת אלמנותיו לא ירחם כי כולו חנף ומרע וכל פה דובר נבלה בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה מאי ועוד ידו נטויה אמר רב חנן בר רב הכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה אלא כל המנבל פיו ומוציא דבר נבלה מפיו אפילו נחתם לו גזר דינו של שבעים שנה לטובה נהפך עליו לרעה אתא לנחומי צעורי קמצער ליה הכי קאמר ליה חשיב את לאתפוסי אדרא אמר ליה קום אימא מלתא כנגד שבחו של הקב''ה פתח ואמר האל הגדול ברוב גדלו אדיר וחזק ברוב נוראות מחיה מתים במאמרו עושה גדולות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר בא''י מחיה המתים א''ל קום אימא מלתא כנגד אבלים פתח ואמר אחינו המיוגעים המדוכאין באבל הזה תנו לבבכם לחקור את זאת זאת היא עומדת לעד נתיב הוא מששת ימי בראשית רבים שתו רבים ישתו כמשתה ראשונים כך משתה אחרונים אחינו בעל נחמות ינחם אתכם ברוך מנחם אבלים אמר אביי רבים שתו לימא רבים ישתו לא לימא משתה ראשונים לימא משתה אחרונים לא לימא: דאר''ש בן לקיש וכן תנא משמיה דר' יוסי לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן אמר רב יוסף מאי קרא {ישעיה א-ט} כסדום היינו לעמורה דמינו מאי אהדר ליה שמעו דבר ה' קציני סדום וגו' א''ל קום אימא מלתא כנגד מנחמי אבלים פתח ואמר אחינו גומלי חסדים בני גומלי חסדים המחזיקים בבריתו של אברהם אבינו (שנאמר {בראשית יח-יט} כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו') אחינו בעל הגמול ישלם לכם גמולכם ברוך אתה משלם הגמול א''ל קום אימא מלתא כנגד כל ישראל פתח ואמר רבון העולמים פדה והצל מלט הושע עמך ישראל מן הדבר ומן החרב ומן הביזה ומן השדפון ומן הירקון ומכל מיני פורעניות המתרגשות ובאות לעולם טרם נקרא ואתה תענה ברוך אתה עוצר המגפה אמר עולא ואמרי לה במתניתא תנא עשרה כוסות תקנו חכמים בבית האבל שלשה קודם אכילה כדי לפתוח את בני מעיו שלשה בתוך אכילה כדי לשרות אכילה שבמעיו וארבעה לאחר אכילה אחד כנגד הזן ואחד כנגד ברכת הארץ ואחד כנגד בונה ירושלים ואחד כנגד הטוב והמטיב הוסיפו עליהם ארבעה אחד כנגד חזני העיר ואחד כנגד פרנסי העיר ואחד כנגד בית המקדש ואחד כנגד רבן גמליאל התחילו היו שותין ומשתכרין החזירו הדבר ליושנה מאי רבן גמליאל דתניא בראשונה היתה הוצאת המת קשה לקרוביו יותר ממיתתו עד שהיו מניחים אותו ובורחין עד שבא רבן גמליאל ונהג קלות בעצמו והוציאוהו בכלי פשתן ונהגו כל העם אחריו להוציא בכלי פשתן אמר רב פפא והאידנא נהוג עלמא אפילו בצרדא בר זוזא: אמר רבי אלעזר

 רש"י  בברכת המזון. להצטרף לג' לזמן עליו שהרי הוא חייב בכל המצות: בשורה. כשהיו חוזרין מן הקבר היו עושין שורה סביב האבל לנחמו ומושיבין אותו והן עומדים סביב ואמרי' בסנהדרין (דף יט.) אין שורה פחות מי': ברחבה. כשמברין את האבל סעודה ראשונה משל אחרים כדאמרינן במועד קטן (דף כז:) היו מברין אותו ברחבה ומברכין שם ברכת אבלים כדמפרש לקמיה ברוך מנחם אבלים: אמר ליה. למתורגמניה: כל קביל ינוקא. לנגד המאורע דברים ניחומים על מיתת הילד: וירא ה'. מה עשו אבות: וינאץ מכעס. שהכעיסוהו וגרמו לו לפקוד על בניהם ובנותיהם: ואית דאמרי. לא תינוק היה המת אלא בחור היה והך קרא אמר על בחוריו וגו': של ע' שנה. ועוד דריש כמו ועד עולמו של אדם נטויה נהפכת מטוב לרע: אתא לנחומי צעורי מצער ליה. בתמיה מוכיח על פניו שבשביל עונו מת בנו: חשיב את לאתפוסי אדרא. חשוב אתה למעלה לתופסך ואת בניך בעון הדור דקי''ל בזמן שצדיקים בדור צדיקים נתפסים על הדור שנאמר וממקדשי תחלו (יחזקאל ט): האל הגדול ברוב גודלו. בברוך פתח בה ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם האל הגדול וכו': אחינו המיוגעים כו'. ברכה הסמוכה לחברתה היא וכן סדורות על הסדר: באבל הזה תנו לבבכם לחקור זאת שזאת עומדת לעד. שהכל מתים ולא תבכו יותר מדאי: משתה הראשונים לימא. משתה ראשונים הוא: בבריתו של אברהם. שגמל חסדים דכתיב (בראשית כא) ויטע אשל ר''ת אכילה שתיה לויה: עשרה כוסות. להרבות לו בשתיה כדכתיב (משלי לא) תנו שכר לאובד ויין למרי נפש: קודם אכילה. שהיו רגילין להמשיך פרפראות לפני סעודה כגון כיסנין וסופגנין ואיסקריטין ובאותם פרפראות משקין לאבל ג' כוסות: אחד כנגד הזן. על כל ברכה שותה הכוס ומוזגין לו אחר: כנגד חזני העיר. תקנו להם ברכה עליו לפי שהיו שמשי העיר להתעסק במתים ובשאר צרכי ציבור: פרנסי העיר. שהיו עשירים מבזבזים ממונם לקבורת עניים: כנגד בהמ''ק. תקנו עליו ברכת ניחומים שינחמנו המקום בבניינו מאבלנו שאנו מתאבלים עליו כעל מת: כנגד ר''ג. לקמן מפרש: ליושנה. עשרה כוסות: הוצאת המת. שהיו קוברים אותו בכלים יקרים כגון שיראין וסרקות: בצרדא בר זוזא. בגד קנבוס שאינו שוה אלא דינר: (רש"י)

 תוספות  כי תניא ההיא בברכת המזון. פי' בקונטרס להצטרף עם ב' לזימון שהרי הוא חייב בכל המצות ואין נראה לר''י דא''כ לא אתא לאשמועינן אלא דחייב במצות והוה ליה למימר בהדיא דחייב במצות ועוד דא''כ מאי פריך ליה מברכת אבלים בעשרה ואין אבלים מן המנין דקאמר ברכה בשורה מי איכא אלא ע''כ היינו ברכת המזון והדרן קושיא לדוכתין דקתני ואבלים מן המנין ואוקמינן בברכת המזון ולפירש הקונטרס לא קשיא מידי דכי קתני ואבלים מן המנין היינו להצטרף לזימון לומר נברך שאכלנו משלו אבל ברכת אבלים שמברכים בברכת המזון קאמר רבי יוחנן דאינו מן המנין לכך צריך לפרש כי תניא ההיא בברכת המזון היינו ברכת אבלים שבברכת המזון מכאן משמע שברכת אבלים שבברכת המזון לא הוי אלא בעשרה מדסליק אדעתיה דמקשן דאיירי בברכת אבלים שבברכת המזון וקאמר בעשרה והוה ניחא ליה בהכי אי לאו משום דקתני לעיל בברייתא ואבלים מן המנין אם כן צריך עשרה: אלא כי קאמר ר' יוחנן ברחבה. אי גרסינן אלא משמע דההיא דלעיל נמי מעמיד ברחבה ותימה למה הוצרכו תרי מילי דר' יוחנן ההיא דלעיל והך וצריך לומר דחדא מכלל חברתה אתמר ההיא דלעיל מכללא דהך אבל אי ל''ג אלא ניחא דלעיל איירי בשורה והכא ברחבה בלא פנים חדשות ומימרא שלישית של רבי יוחנן הוצרך להשמיענו דבפנים חדשות אין אבלים מן המנין ואי נקט ההיא ה''א איפכא דוקא מיום ראשון ואילך אבל ביום ראשון שייכי טפי ומברכים לה בלא י': (תוספות)

 רשב"א  בברכת המזון. פירש רש"י ז"ל: להצטרף לשלשה לזמן עליו, ואינו מחוור, דמאי קמ"ל, פשיטא הרי אבל חייב בכל המצוות האמורות בתורה. ויש לפרש לפי שמוסיפין בהטוב והמטיב אל אמת דין אמת. ומפני תוספת זו היית סובר לומר שלא יהא מן המנין, קמ"ל. החזירו הדבר ליושנו. פירש רש"י ז"ל: בעשרה. והנכון שהחזירוהו ליושנו ממש, דבטלים כולן ואין שותין אלא כדי סיפוקן, דבעשרה נמי איכא שכרות. (רשב"א)


דף ט - א

האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו ואמאי ספק ספיקא הוא ספק תחתיו ספק אין תחתיו ואם תמצא לומר תחתיו ספק באונס ספק ברצון לא צריכא באשת כהן ואיבעית אימא באשת ישראל וכגון דקביל בה אבוה קידושין פחותה מבת ג' שנים ויום אחד מאי קמ''ל תנינא האומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני היא מותרת בקרוביו והוא אסור בקרובותיה מהו דתימא התם דודאי קים ליה אבל הכא מיקם הוא דלא קים ליה קמ''ל ומי אמר רבי אלעזר הכי והאמר רבי אלעזר אין האשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה וכמעשה שהיה ותסברא מעשה שהיה בקינוי וסתירה הוה ועוד מי אסרוה הא לא קשיא הכי קאמר אין האשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה ממעשה שהיה דלא הוה קינוי וסתירה ולא איתסרא מכל מקום קשיא קינוי וסתירה אין פתח פתוח לא ולטעמיך קינוי וסתירה אין עדים לא אלא הכי קאמר אין האשה נאסרת על בעלה בעד אחד אלא בשני עדים וקינוי וסתירה אפילו בעד אחד נמי ופתח פתוח כשני עדים דמי וכי תימא מעשה שהיה מפני מה לא אסרוה התם אונס הוה ואיבעית אימא כי הא דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן

 רש"י  האומר פתח פתוח מצאתי. וטענת דמים אין לו כגון שהיא ממשפחת דורקטי שאין להם דם בתולים כדלקמן (דף י:) או שנאבדה ממנו מפה ולא ידע אם היה דם אם לאו אבל זאת ברורה לו שפתח פתוח מצא: נאמן לאוסרה עליו. ואע''פ שאין הדבר הזה יכול להתברר אלא על פיו לגבי נפשיה הוי מהימן לשוייה עליה חתיכה דאיסורא אבל להפסידה כתובתה לא מהימן: ואמאי. מיתסרא עליה אפי' אי מהימנת ליה דנבעלה: ספק תחתיו. משנתארסה זינתה: ספק אין תחתיו. אלא קודם שנתארסה זינתה: ספק באונס. ואנוסה שריא באשת ישראל כדלקמן (דף נא:) מוהיא לא נתפשה: באשת כהן. שהאונס אסור בה הלכך חד ספק הוא: פחותה מבת ג' שנים. ועכשיו היא גדולה ופיתויה פיתוי ואינו אונס הלכך חד ספק איכא ספק אונס ספק רצון אבל ספק תחתיו ספק אין תחתיו ליכא שאילו נבעלה קודם לכן היו בתוליה חוזרים כדתנן במסכת נדה (דף מד:) פחות מכאן כנותן אצבע בעין שהדמעה יוצאת וחוזרת: מאי קמ''ל תנינא. שאדם נאמן על עצמו לאסור לו את המותר על פיו: הוא אסור בקרובותיה. באמה ובתה ואחותה דשוינהו אנפשיה חתיכה דאיסורא: והיא מותרת בקרוביו. שהרי אינה מודה בקידושין ובמסכת קידושין מוקמינן לה באומר קידשתיה בפני עדים והלכו להם למדינת הים: דודאי קים ליה. שקידשה: אבל הכא. אימא מתוך שפנוי היה ואינו בקי מיקם הוא דלא קים ליה כסבור שמצא פתח פתוח ואינו כן ולא תיאסר קמשמע לן: ומי אמר רבי אלעזר הכי. דאשה מזנה נאסרת על פי בעלה: קינוי. שאמר לה אל תסתרי עם פלוני: וסתירה. שבאו עדים שנסתרה עמו אחר קינוי: וכמעשה שהיה. דבת שבע: ותסברא. דהכי א''ר אלעזר מעשה שהיה מי הוה ביה קינוי: ועוד מי אסרוה. על אוריה דאילו נאסרה על אוריה נאסרה אף על דוד דקיימא לן (סוטה דף כז:) כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל: הא לא קשיא. כלומר משום הא קושיא לא תדחייה לרבי אלעזר: הכי קאמר אין האשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה ממעשה שהיה. ממעשה דבת שבע אנו למדין כן שלא היה שם קינוי וסתירה ולא אסרוה: עדים לא. בתמיה אפי' יש עדים שזינתה שמא אינה נאסרת בלא קינוי והא כתיב (דברים כד) כי מצא בה ערות דבר ועוד הא לא נתפשה אסורה: אין האשה נאסרת על בעלה בעד אחד. דיליף (סוטה דף ג:) דבר דבר מממון: וקינוי וסתירה. אם יש עדים שקינא לה ויש עדים שנסתרה אחר קינוי: אפי' בעד אחד. אפי' אין בטומאה אלא עד אחד נאמן דכתיב (במדבר ה) ועד אין בה ואמר מר (סוטה ב:) כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים וקאמר רחמנא עד אין בה תרי אלא חד והיא לא נתפשה אסורה שרגלים לדבר שזינתה שהרי קינא לה ונסתרה ועד אחד מעידה שהיא טמאה ומהשתא לא תקשי לך דרבי אלעזר דפתח פתוח לאוסרה על עצמו כשני עדים דמי שהרי דבר ברור הוא לו שנבעלה: מפני מה לא אסרוה. על דוד שהרי עדים הרבה ידעו: (רש"י)

 תוספות  האומר פתח פתוח מצאתי כו'. פירש בקונטרס דטענת דמים לא קאמר כגון שנאבדה המפה או שהיא ממשפחת דורקטי שאין להם דמים ור''ח מפרש דבוגרת ומוכח עץ אין להם דמים אבל אין פתחן פתוח ויכול לטעון טענת פתח פתוח וקשה לפר''ח דאמרי' באלו נערות (לקמן לו. ושם:) ובוגרת אין לה טענת בתולים והאמר רב בוגרת נותנים לה לילה ראשונה ומשני אי דקא טעין טענת דמים ה''נ הב''ע דקטעין טענת פתח פתוח משמע דפתחה פתוח ויש לה דמים וי''ל דר''ח גריס כגירסא ראשונה שהיתה בספרים אי דקא טעין טענת פתח פתוח הכי נמי הב''ע דקא טעין טענת דמים וה''פ והאמר רב בוגרת נותנין לה לילה הראשונה ומדתלינן כל הלילה בדם בתולים משמע דאיכא בוגרת דאית לה דם בתולים טובא אם כן אי אפשר לשום בוגרת שלא יהא פתחה סתום אפילו אין לה דמים וא''כ יש לה טענת בתולים בפתח פתוח ומשני אי דקטעין פתח פתוח ה''נ דיש לה טענת בתולים הב''ע דלית לה טענת בתולים בטענת דמים משום דאיכא בוגרת דדמיה כלין ומיהו בירושלמי משמע לא כפר''ח דקאמר התם ר' יונה בשם ר' קריספא בוגרת כחבית פתוחה של יין ויש ליישב דלענין דמים קאמר משום דסתם חבית סתומה לעולם יש בה יין שאין דרך לסתום חבית ריקנית אבל חבית פתוחה פעמים יש בה יין פעמים אין בה יין כך בוגרת פעמים אין לה דמים פעמים יש לה ומשום הכי אין לה טענת דמים כדפר''ח וכדאמר בפרק הבא על יבמתו (יבמות נט. ושם) פרט לבוגרת שכלו בתוליה: לא צריכא באשת כהן. וא''ת ונוקמה אחזקתה שהיא כשרה לכהונה ונימא דלאו תחתיו זינתה וי''ל דאדרבה אית לן למימר דהשתא נבעלה דאוקמה אחזקת הגוף שהיתה בתולה: ואי בעית אימא באשת ישראל דקביל בה אביה קידושין פחותה מבת ג' שנים. וא''ת אכתי איכא ספק ספיקא ספק באונס ספק ברצון ואת''ל ברצון ספק כשהיא קטנה ופתוי קטנה אונס הוא כדאמרינן בהבא על יבמתו (שם סא:) וי''ל דשם אונס חד הוא וא''ת ונוקמה בחזקת היתר לבעלה וי''ל דאונסא קלא אית לה כדאמרינן בירושלמי [אונסא יש לו קול] והשתא דליכא קלא הוי ליה רצון רובא ומיעוט אונס ורובא וחזקה רובא עדיף וא''ת א''כ בספק ספיקא נמי תיאסר דספק אונס כמאן דליתיה דמי ולא נשאר אלא חד ספק ספק תחתיו ובהא לא שייך לאוקמה בחזקת היתר כדפי' ואומר ר''י דהאי רובא דברצון אינו רוב גמור אלא הוי מדרבנן והלכך במקום ספק ספיקא שרי ובמקום חד ספיקא חשבי רבנן רצון לגבי אונס רובא ואשכחן כי האי גוונא גבי תינוק שנמצא בצד העיסה (קדושין דף פ.) דלא הוי רובא אלא מדרבנן ולהכי קאמר ר' יוחנן התם דאין שורפין עליו את התרומה וא''ת אכתי באשת כהן ובקיבל אביה קדושין פחותה מבת שלש לישראל איכא ספק ספיקא דספק מוכת עץ ספק דרוסת איש [באשת כהן אית לן למימר את''ל דאינה מוכת עץ מ''מ ספק תחתיו ספק אין תחתיו אשת ישראל את''ל דאינה מוכת עץ ספק באונס ספק ברצון] ואין לומר דמוכת עץ לא שכיח דהא אמרינן באלו נערות (לקמן לו:) גבי סומא שאין לה טענת בתולין מפני שנחבטה על גבי קרקע ופריך כולהו נמי חבוטי מיחבטן א''כ שכיח ולפירוש ר''ח דמוכת עץ פתחה סתום אתי שפיר וי''ל דאם איתא דמוכת עץ היא הויא טוענת דאין גנאי בכך כמו בביאת אונס ומדלא טענה אין להסתפק בכך: ומי אמר ר' אלעזר הכי והאמר ר''א כו'. תימה השתא דבעי למימר דלא מהימן אפי' לשוייה עליה חתיכה דאיסורא תיקשי ליה מתני' דהאומר לאשה קידשתיך אסור בקרובותיה וי''ל דסבירא ליה למקשן דאין דבר שבערוה פחות משנים ואפי' ראה אדם שזינתה אשתו רק שלא היה שם עדים לא היתה נאסרת עליו והלכך ממתני' לא קשיא ליה מידי דקדשתיך בעדים קאמר דמקדש אפי' בעד אחד אין חוששין לקדושיו אבל אהא דאמר ר' אלעזר דנאמן בלא עדים לומר דמצא פתח פתוח פריך שפיר: קינוי וסתירה אין עדים לא. הכי נמי דלא אתא למעוטי על פי עצמו דכעדים דמי כיון דקים ליה: מפני מה לא אסרוה. פירש הקונטרס והלא אותו מעשה בעדים הוה ואין נראה דנהי דידוע לרבים הוה שהביאה לביתו מ''מ לא ראו כמכחול בשפופרת שבפני בני אדם לא שמש ונראה לר''י לפרש וא''ת דפתח פתוח כשני עדים דמי אמאי לא אסרוה לדוד דדוד היה יודע בודאי שנבעלה ואע''פ שעשה תשובה מכל מקום עיכבה ואם היתה אסורה לו לא היה אותו צדיק לוקחה לו לאשה: (תוספות)

 רשב"א  אמר ר' אלעזר האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו. דקים ליה במילתא ושוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא. ויש מי שאומר (הרא"ה להלן י, א, ועין ריטב"א ושיטה לר"ן כאן) דלא שנא נשוי ולא שנא פנוי, דהא איהו קאמר דקים ליה במילתא ואין מאכילין לאדם דבר שהוא אסור עליו. ויש מי שאומר, דדוקא נשוי אבל בחור אינו נאמן כמו שאכתוב לפנינו (לקמן י, א ד"ה רב אחאי), ודוקא, באומר ברי לי שלא הטיתי, הא לאו הכי מותרת לו דחזקה הטה והוא לא ידע והיינו דאמרינן לקמן (י, א), ההוא דאתא לקמיה רבן גמליאל ברבי אמר ליה פתח פתוח מצאתי, אמר ליה שמא הטיתה, וטעמא דמילתא, משום העמד אשה על חזקתה. והא דאתי בטענת פתח פתוח ולא אתי בטענת דמים שהיא טענה מבוררת כדלקמן, מיירי כגון שהיא ממשפחת דורקטי, דאין להם דם בתולים, או שנאבדה המפה, אי נמי בבוגרת. ומיהו, אפילו בעל ומצא דם וטוען טענת פתח פתוח מצאתי נאמן הוא לאוסרה עליו, דהא שויה אנפשיה לחתיכה דאיסורא, ואין הדמים ראיה, דמימר אמרינן דדילמא דם צפור הכניסה. אפילו פישפש ומצא דם, אפילו הכי חיישינן שמא דם הצדדין הוא, או דם המכה הוא, וכדתנן (לעיל ו, א) נותנין לה ארבעה לילות ובית הלל אומרים עד שתחיה המכה. ומיהו בהא דאמר שמואל לקמן שהוא נאמן להפסידה כתובתה, דוקא כשלא מצא לה דמים או שנאבדה המפה, אבל כשמצא לה דמים וטוען טענת פתח פתוח להפסידה כתובתה, לא, אלא הדמים ראיה לכתובתה, דמסתמא לא תלינן בדם צדדין ודם מכה להפסידה כתובתה. והכי איתא בירושלמי (בפרקין ה"א וע"ש בקה"ע) דגרסינן התם גבי הא דתנן לקמן, כל שלא נהג כמנהג הזה אינו יכול לטעון טענת בתולים. מה נן קיימין אם כשפשפש ומצא הרי מצא, אם כשלא מצא הוא פשפש היא לא פשפשה, אלא כן קיימין בשלא פשפש ומצא, היא אומרת דם בתולים, והוא אומר לא כי אלא דם ציפור, הורע כמו שלא נהג כמנהג הזה, הדה דתימא שלא להפסידה מכתובתו, אבל לקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה וכו' עד וכולהון מן הדא דמר הלא בשם ר' אלעזר מצא פתח פתוח אסור לקיימה משום ספק סוטה. ועוד נראה לי להביא ראיה, מהא דאמרינן לקמן (יב, א) האוכל אצל חמיו ביהודה איו יכול לטעון טענת בתולים, ואוקימנא דקא טעין טענת פתח פתוח. ואמרינן למאי, אי לאוסרה עליו ביהודה אמאי לא אלא להפסידה כתובתה, הרי שעשו מנהג יהודה כשלא מצא דם כאלו מצא לגבי כתובה, ואפילו הכי לאוסרה עליו נאמן דאיהו משוי לה אנפשיה חתיכה דאיסורא. ועוד דאמרינן בסמוך ופתח פתוח כשני עדים דמי. ויש אומרים (רמב"ן ועי' רא"ה), דדוקא כשלא מצא הדמים, הא מצא דמים לא, וכן דקדקו מדברי ר"ח ז"ל (בליקוט, אוצה"ג עמ' 7). ולפי דבריהם יש לי לומר, דלא אמרו לקמן (ע"ב) פתח פתוח מצאתי כשני עדים דמי אלא כשאין שור שחוט לפניך, אבל הכא הרי שור שחוט לפניך, ואע"ג דאיהו קאמר דמצא פתח פתוח לאו אדעתיה, איהו סבר דקים ליה ולא קים ליה, דמילתא דלא קים להו לאינשי שפיר הוא, והיינו נמי דאיצטריך ליה לר' אלעזר לאשמעינן בהא, משום דלא קים להו שפיר ומטעי טעיא ולא מהימני אפילו לגבי נפשיה, וכדאמרינן בסמוך מאי קמ"ל פשיטא, ופרקינן, מהו דתימא מיקם הוא דלא קים ליה קמ"ל, ודי לנו אם נאמר, דקים ליה היכא דליכא מאן דמכחיש ליה לטענתיה, אבל במקום הכחשה לא, ולקמן נמי אמרינן, מאי לאו דקא טעין פתח פתוח, ודחינן לא, דקא טעין טענת דמים, דאלמא מילתא דלא קים להו לאינשי שפיר הוא אע"ג דאיהו טעין דקים ליה, וההיא דאמר רב יהודה דאמרינן אי לאוסרה עליו ביהודה אמאי לא, התם משום דאין שום דבר מכחישו לזה, דאע"ג דנתייחד כיון שהוא טוען שלא בא עליה כלל ואפילו הכי מצא פתח פתוח ודמים לא מצא, לגבי נפשיה ודאי הימיני מהימן. וההיא דירושלמי (בפירקין הלכה ו) נמי אינה ראיה, דבירושלמי משמע לכאורה, דחששו לספק סוטה אפילו היכא דאיכא תרתי ספיקי, דגרסינן התם (לקמן יב, ב) על מתניתין דהנושא את האשה ולא מצא לה בתולים, היא אומרת משארסתני נאנסתי והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך, רבן גמליאל ורבי אלעזר אומרים נאמנת, הדא דתימא שלא להפסידה מכתובתה אבל לקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה, ולפום גמרא דילן ודאי נאמנת אפילו להתירה לבעלה משום דתרתי ספיקי אית בה, ועוד דחזקה דגופה, ובתרתי ספיקי אכשורי מכשרי לה הכא. ומיהו אינו דיחוי גמור, דשמא הא דירושלמי לא פליגא ובאשת כהן קאמר כדאמרינן ובשתי ספיקות מודו, אפילו הכי באשת כהן אע"ג דמצא דם אסירא משום ספק סוטה. ומכל מקום, לפום פשטא משמע בגמרא, דההיא דרבן גמליאל אפילו לקיימה שרי ואפילו באשת כהן, דאי לא, כיון דמתניתין סתמא תני הוה להו לפרושי בהדיא בגמרא. והדבר צריך תלמוד. והא דאמר ר' אלעזר נאמן לאוסרה עליו ה"ה להפסידה כתובתה, כשאין שם טענת דמים. כגון שנאבד המפה, אי נמי בבוגרת, וכדאמר שמואל בסמוך. ור' אלעזר ושמואל לא פליגי אהדדי, אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי (עי' רמב"ן רא"ה וריטב"א בע"ב). ואי נמי, דשמואל מיירי בשעשה סעודה ודר' אלעזר בשלא עשה סעודה, אלא דר' אלעזר ניחא ליה לאשמעינן דאפילו לאוסרה עליו אע"ג דאית ליה חזקה דכשרות. ועוד, דשאר נשים דעלמא לא אסרינן להו דדוקא באשת כהן ובקטנה בת ישראל אסרינן, וכל שכן בממון דמהימן, דאוקי ממונא בחזקת מריה, ושמואל ניחא ליה לאשמעינן דהפסידה כתובתה, דאפילו בספק ספיקא, דאינה נאסרת עליו, כתובתה נפסדת, דאוקי ממונא בחזקת מריה. אבל רש"י ז"ל פירש: דר' אלעזר נאמן לאוסרה עליו דוקא קאמר, ולא להפסידה כתובתה (ל"מ, אבל כ"כ הרמב"ן בשם יש מי שפירש). ואמאי ספק ספיקא הוא. ואוקימנא באשת כהן, אי נמי, באשת ישראל וכגון דקביל עליה אבוה קידושין פחותה מבת שלש שנים ויום אחד, דודאי תחתיו זנתה דפחות מכאן בתוליה חוזרין, ודוקא כשהיא גדולה עכשיו הא לאו הכי מותרת אפילו נבעלת ברצון, דפיתוי קטנה אונס הוא. וא"ת, אפילו קיבל בה אביה קידושין פחותה מבת שלש שנים ויום אחד, תשתרי, דספק ספיקא הוא, ספק קודם שגדלה ספק לאחר שגדלה, ואם תמצי לומר לאחר שגדלה, ספק באונס ספק ברצון. יש לומר, דעל כרחין כולה חדא ספיקא הוא, ספק באונס ספק ברצון, דקודם שגדלה משום ספק אונס אתה בא להתירה. ואם תאמר, אם כן אפילו קיבל בה אביה קידושין כבת שית כבת שבע תיתסר דחד ספק הוא. ליתא, דהתם אי אתה צריך לטענת אונס כלל או קודם שנתארסה, דאפילו את"ל דפיתוי הקטנה רצון הוא אפילו הכי שריא, ולא תהא כוח גדולה יפה מכח קטנה. קשיא לן אשת כהן ואשת ישראל פחותה מבת שלש שנים, נמי ספק ספיקא הוא, אשת כהן ספק קודם שנתארסה ספק לאחר שנתארסה ואת"ל לאחר שנתארסה ספק דרוסת איש ספק מוכת עץ. וקטנה בת ישראל נמי ספק מוכת עץ ספק דרוסת איש, ואת"ל דרוסת איש ספק באונס ספק ברצון. יש לומר, מוכת עץ מילתא דלא שכיח היא וכל שלא טענה לא תלינן ביה. וכדאמרינן בפרק אלו נערות (לקמן לו, ב), סומכוס אומר הסומא אין לה טענת בתולים, ואקשינן עליה מאי טעמא, אילימא משום דמחבטא כולהי נמי חבוטי מיחבטן, כלומר, ואפילו הכי לחבטה גדולה שמשרת בתולים לא חיישינן, ואע"ג דסומכוס חייש לה, הא רבנן דלא חייש וקיימא לן כותייהו. ובירושלמי גרסינן בפרק האשה שנתארמלה (ה"א), אם אין עדים שיצאתה בהינומא וכו', וחש לומר מוכת עץ הייתה אלא כרבי מאיר דאמר כתובתה מאתיים, אמר ר' יוחנן לא חשו על דבר שאינו מצוי, ואע"ג דאינה ראיה גמורה לדהכא, דהתם כיון שאינו מצוי לא טענינן אנן לפוחתה מכתובתה, אבל הכא דאיתיליד ריעותא, אפשר היה לומר דשמא פתח זה מחמת מוכת עץ היה, וע"כ שמענו שהוא דבר שאינו מצוי ודבר שאינו מצוי אין טוענין בו מן הסתם, אבל אם טענה היא בפירוש, נאמנת. אי נמי יש לומר, מכיון דלא טענה, חזקה לא הוכתה, דאם איתא מיטען הוה טענה, דלאו גנאי הוא לה ולא פסלה נפשה מכהונה, וכתובה נמי לא מפסידה בדאמרה מוכת עץ אני תחתיך. והא דאמר ר' אלעזר דאסר, באשת כהן, ואי נמי, בקטנה בת ישראל, דוקא במכחשת וטווענת בתולה שלימה נבעלתי, אי נמי בשותקת, דאיהו בריא. אבל במודה וטוענת שנאנסה קודם שנתארסה, אי נמי, באומרת מוכת עץ אני, נאמנת, דהא קיימא לן כר"ג ור' אליעזר דאמרי, הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים היא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדיהו והוא אומר לא כי אלא קודם שארסתיך והיה מקחי מקח טעות, נאמנת כדאיתא במתניתין (לקמן יב, ב). וכן בטוענת מוכת עץ אני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את. וטעמא דמילתא, משום דהתם שניהם מודים שלא נמצאו לה בתולים, אלא שהיא אומרת משארסתני נאנסתי והוא טוען בשמא קודם שארסתיך והוה לה איהי ברי ואיהו ספק, וברי עם חזקת כשרות דגופא עדיף משמא דידיה, אבל במכחשת כי הכא, דהוה ליה בריא ובריא, איהו מהימן, וכדאמרינן לקמן בריש פרק האשה שנתארמלה (טו, א), דלא אמר ר"ג אלא בבריא ושמא אבל בריא ובריא לא קאמר. והכין איתא בירושלמי (בפירקין ה"ו), דגרסינן התם, ר' ירמיה בעי מעתה אין טענת בתולים כר"ג ור' אליעזר אלא כרבי יהושע, חזר ואמר יש טענת בתולים כר"ג ור' אליעזר בשותקת, אפילו תימא במדברת ואומרת נמצאו ואבדו ותהא נאמנת לית יכיל, דאמר ר' אילא מצא פתח פתוח אסור לקיימא משום ספק סוטה, הכא אתמר נאמנת והכא אתמר אינה נאמנת, תמן שניהם מודים שהפתח פתוח, פירוש, ולפיכך היא נאמנת דאיהו שמא ואיהי בריא, הכא אין שניהם מודים שהפתח פתוח, פירוש, ולפיכך הוא נאמן דבריא הוא אלמא כל שאינה מכחישתו דבריא ושמא הוא היא נאמנת, ואפילו להתירה לבעלה ואפילו באשת כהן, והדין נותן שהרי בכל מקום אשה נאמנת לומר מותרת אני, כיון שאין מי שמכחישה. והא דאמרינן בירושלמי (שם, ה"א), גבי מתניתין דהיא אומרת מוכת עץ אני נאמנת, הדא דתימא שלא להפסידה מכתובתה אבל לקיימה אינו רשאי, ודאי משמע דפליגא אגמרא דידן, וכדכתבינן לעיל, אעפ"י שראיתי לגדולי המורים (עי' רמב"ן לקמן י, ב, ד"ה הא, ומ"מ איסו"ב פי"ח ה"י) שאמרו, דאפילו בטוענת קודם שארסתני נאנסתי, אי נמי מוכת עץ אי, אינה נאמנת אלא שלא להפסידה מכתובתה, אבל לקיימה אינה רשאי משום דספק סוטה, כדאיתא בירושלמי דלעיל, דאמרו גבי הנושא את האשה דאינה נאמנת לקיימה משום ספק סוטה ואפילו בטוענת מוכת עץ. ואינו נראה, דאם איתא, אונס בישראל דשרי היכי משכחת לה. והיכי דרשינן להו, דדילמא אמרה שנאנסה ואינה אלא רוצה, ואין אונס ורצון אלא אחר כוונת הלב, ולא גרע פתח פתוח ממי שראינוה שנבעלה וצוחה ואמרה אנוסה אני דנאמנת, והרי היא כחתיכה ספק חלב ספק שומן דעד אחד נאמן עליה. ואעפ"י שזו עדות אשה בגופה, הא אמרינן דנאמנת, כדאיתא בברייתא לקמן (יג, ב), זו היא עדות שהאשה כשירשה לה, כלומר, לעצמה. וסוטה שנסתרה, היינו טעמא, משום דרגלים לדבר, שהרי קנא לה ונסתרה. ותדע לך, דהא נסתרה בלא קינוי אינה אסורה לבעלה ואפילו לר' יהושע, דעד כאן לא קאמר ר' יהושע אלא לכהונה משום מעלת יוחסין. ולא עוד, אלא דאפשר לומר, דר' יהושע דוקא בפנויה קאמר ומשום מעלת יוחסין, אבל באשת כהן לא, דמשום מעלת יוחסין לא פסלינן לה אגברא. והא דאמר רב בפרק עשרה יוחסין (קידושין פא, א), מלקין על היחוד ואין אוסרין על היחוד, אפשר, דבין באשת כהן ובין באשת ישראל קאמר דלא אסרינן לה, כמו שנכתוב למטה משם הראב"ד ז"ל, דאי לא, הוה ליה לפרושי בהדיא. אי נמי בעלי הגמרא הוו מיפרשי לה, וכדפרשינן עלה (שם), לא שנו אלא בפנויה אבל באשת איש לא, כלומר, אין מלקין, וההיא אפילו לר' יהושע אתיא, דרב כר' יהושע סבירא ליה, כדאיתא בפרק עשרה יוחסין בגמרא (שם) ספיקן בודאי אסור, ולקמן (יג, א) נמי מוקמינן לה לההיא דרב כר' יהושע, ואע"ג דכל ספק טומאה ברשות היחיד נמי טמא, וגמרינן לה מסוטה, אעפ"י שאין רגלים לדבר, דאלמא סוטה לאו משום טענת רגלים לדבר הוא. ליתא, דספק טומאה היינו משום דליכא מאן דאמר בריא לא נטמא, אבל סוטה שנסתרה דטענתא בריא, אי לאו משום רגלים לדבר לא מטמאינן לה, וכל ספק טומאה אקיש רחמנא לסוטה בין יש רגלים לדבר, דלא אקשינהו רחמנא אלא לספק שברשויות ויש בו דעת לישאל, אבל לרגלים לא אקשינהו לדעת רבנן דר' שמעון, ולר' שמעון אקשינהו לגמרי, כדאיתא בריש פרק קמא דנדה (ג, א), כן נראה לי. ומה שהעמידו בירושלמי (בפרקין הלכה ו) הא דר' אלעזר בשותקת אי נמי במכחשת, כמו שכתבתי למעלה, צריכא לי עיון בשותקת. דבפרק אלו נערות (לקמן לו, א) משמע דלר"ג טוענין לה משום (משלי לא, ח) פתח פיך לאלם. ועוד, דאי שתיקה חשבינן לה כהודאה, אפילו באשת ישראל גדולה תאסר, דהא ליכא ספק ספיקא דהא מודה, ואי ספיקא שתיקה כספק חשבינן לה, לר"ג אסורה אפילו בתרי ספיקי, כדאיתא לקמן (יד, א) דקיל ליה שמא דאפילו בספק ספיקא פסול. אלא נראה לי, דהכא לא משכחת לה להדא דר' אליעזר אלא במכחשת, והילכך, בחד ספיקא אסירא אבל בתרי ספיקא שריא, ואע"ג דאיהי טוענת שבתולה שלימה נבעלה, ואם כן לדבריה אין כאן תרי ספיקי, ואפילו הכי לדידן תרי ספיקי איכא. ותדע לך, דהא בההיא דר' אלעזר דאסר, על כרחין במכחשת היא, וכמו שאמרו בירושלמי וכמו שכתבתי (לעיל), ואפילו הכי אקשינן ספק ספיקא היא. ועוד, דאם איתא כי אקשינן אמאי ספק ספיקא הוא, לימא הכא במאי עסקינן במכחשת, דתו ליכא תרי ספיקי לפי דבריה, אלא דעל כרחין אית לן למימר דלדידן מיהא אית בה תרי ספיקי, ואיהי דקא מכחשת כסופיה הוא דמכספא, ושמואל נמי מודה בהא לר' אלעזר, ולגבי ממונא אפילו בתרי ספיקי בברי וברי, לא מפקינן ממונא. ואפילו לר' יהושע כגון שטוען טענת דמים אבל בפתח פתוח חיישינן דילמא משקר אלא אם כן עשה סעודה. וההיא דר' יהודה אמר שמואל דלקמן (ע"ב), אפילו באשת ישראל גדולה ובמכחשת ור' אלעזר מודה בה. זו הדרך שבררתי בשמועות אלו. וכן נראה להראב"ד ז"ל במכחשת. ולפי זה, הא דתניא בפרק אלו נערות (לקמן לו, א) חרשת אין לה טענת דמים, ואוקימנא כר"ג, ואקשינן, אימור דשמעית ליה לר"ג דקא טענה איהי, היכא דלא טענה איהי מי שמעת ליה, ומפרקינן, אין, כיון דאמר ר"ג מהימנא כגון זה פתח לאלם הוא, לאו כגון זה דאינה יכולה לטעון דווקא קאמר, אלא כגון זה שאינה טוענת ולא מכחשת, וטעמא כדקאמרינן, להא לר"ג מהימנא משום דחזקה דגופה, כן נראה לי. הא דאקשינן, מי אמר רבי אלעזר הכי והאמר רבי אלעזר אין האשה נאסרת על בעלה, אלא על עסקי קנוי וסתירה וכמעשה שהיה. פירש רש"י ז"ל: מי אמר רבי אלעזר הכי דאשה מזנה נאסרת על פי עצמו, וכמסקנא דאמרינן ופתח פתוח כשני עדים דמי, פירוש: שהרי דבר ברור הוא לו שנבעלה. וקשיא לי טובא, חדא, דמי איכא מאן דאמר דמי שרואה את אשתו מזנה תחתיו דמותרת וכי עדים אסרי לה ועדים שרו לה הא אין אוסרה אלא ביאתה. ועוד, דהא תנן בסוטה פרק היה מביא את מנחתה (יח, א), ולמה היא אומרת אמן אמן וכו' אמן עם איש זה אמן עם איש אחר, והיאך הוא מתנה עמה על איש אחר שלא קינא לה ממנו, והלא אלו נבעלה לו לא תהא אסורה לבעלה, ותנן התם, זה הכלל כל שתבעל ולא תהא אסורה לו, לא היה מתנה עמה, ומי איכא למימר דלא היה מתנה עמה לדעת המקשה הוה אלא שלא נטמאת מאיש אחר בעדים, וזה רחוק מאד. ועוד, הא דאמרינן, ולטעמיך קנוי וסתירה אין עדים לא, אלא הכי קאמר אין האשה נאסרת על בעלה וכו' ופתח פתוח כשני עדים דמי, למה ליה לאורוכי בלישני כולי האי, לימרי ליה ולטעמיך קנוי אין עדים לא ופתח פתוח כשני עדים דמי. ועוד היא גופה קא קשיא לי, דלפי פירושו של רש"י ז"ל, האי מקשה בגזרת הכתוב תלי לה, דעד שיהיה שם קנוי וסתירה או עדים לא מתסרה ואפילו הוברר לו לבעלה שנבעלה, וכיון שכן, פתח פתוח אף על גב דקים ליה במילתא שפיר ובריא לו שנבעלה, מכל מקום לא נאסרה דגזרת הכתוב היא. ועוד, לא דמי לשני עדים, דשני עדים מסהדי שנבעלה ודאי ברצון, וזו שמא מוכת עץ היא, אי נמי דרוסת איש, שמא נאנסה. ונראה לי דהכי פירושה: ומי אמר ר' אלעזר הכי דאשה נאסרת על בעלה בספר, והאמר ר' אלעזר אין האשה נאסרת על בעלה בספק, אלא בספק הבא על עסקי קנוי וסתירה וכמעשה שהיה, וכו'. ותסברה וכו', הא לא קשיא. הכי קאמר, אין האשה נאסרת על בעלה בספק ממעשה שהיה דלא הוה קנוי וסתירה. ולא אסרוה על דוד, ואלו הייתה אסורה לאוריה אף על דוד אסורה, דכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל (סוטה כו, ב), אלמא אינה נאסרת בספק, דאע"ג דלגבי דוד לא היה ספק אלא ודאי, ואלו נודע לאוריה כמו שנודע לדוד אסורה, מכל מקום אין איסורו של בועל תלוי אלא באיסורו של בעל, וכיון שאפילו הודה דוד בבית דין שבא עליה, לא הייתה נאסרת על אוריה דבר תורה, דאין דבר שבערוה פחות משנים, אם כן אף לדוד לא נאסרה בידיעתו שלו שאין הדבר תלוי בו אלא בבעל. כך הייתה סברתו של מקשה וכמו שאנו אומרים לכולי עלמא, שלא אסרוה על דוד מפני שאונס היה, אף על פי שבא עליה ברצון כיון שהרצון הזה אינו אוסר על הבעל, ואף על פי שאין הנדון דומה לראיה לגמרי, כך הייתה דעתו של מקשה. ואקשינן, ולטעמיך קינוי וסתירה אין. כלומר, לטעמיך שאתה מפרש הא דרבי אלעזר כצורתה, אם כן אף אנו נאמר דלעולם אינה נאסרת ואפילו נבעלה ברצון ובעדים, דהא אין האשה נאסרת קאמר, דמשמע אינה נאסרת לעולם אלא על עסקי קינוי וסתירה. אלא על כרחיך הא דרבי אלעזר אית לך למימר ולתרוצי דחסורי מיחסרא והכי קתני אין האשה נאסרת בספק, וכיון דתירצת לה תריץ הכין אין האשה נאסרת בעד אחד אלא בשני עדים, דאין דבר שבערוה פחות משנים, דמעידים דודאי נבעלה ונאסרת, וקינוי וסתירה אפילו עד אחד כשני עדים דמי, דאף היא נמי בודאי נאסרה חשבינן לה, דרגלים לדבר. פתח פתוח נמי כשני עדים דמי. כלומר, אסורה כאלו איכא שני עדים, דכיון שהיא אינה מכחשת או שותקת רגלים לדבר שנבעלה בעילת איסור, כענין עד אחד על ידי קינוי וסתירה שנעשית בשנים מפני שיש רגלים לדבר. והא דאמרינן, אם תאמר מעשה שהיה מפני מה לא אסרוה. לאו קושיא הוא דקשיא לן על אוקמתין, אלא פירושה דסיומא דמימרא דר' אלעזר היא, דר' אלעזר אדכורי אדכר במימריה מעשה שהיה, ואתי לפירושה דהכי קאמר ר' אלעזר, ואם תאמר, מעשה שהיה מפני מה לא אסרוה, דרגלים לדבר הייתה לו, ואם כן אף לדוד תאסר. התם אונס הוה, ואפילו ידע אוריה בכך לא נאסרה עליו. והשתא נמי, לית לן בההיא סברא דמקשה בכך דהוה סלקא דעתיה, דכיון שידיעתו של דוד לא היתה אוסרתה על אוריה אף עליו לא תאסרנה, כן נראה לי. (רשב"א)


דף ט - ב

כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו דכתיב {שמואל א יז-יח} ואת אחיך תפקד לשלום ואת ערובתם תקח מאי ואת ערובתם תקח תני רב יוסף דברים המעורבין בינו לבינה אמר אביי אף אנן נמי תנינא בתולה נשאת ליום הרביעי ליום רביעי אין ליום חמישי לא מאי טעמא משום איקרורי דעתא ולמאי אי למיתב לה כתובה ניתיב לה אלא לאוסרה עליו ודקא טעין טענה מאי לאו דקטעין טענת פתח פתוח לא דקטעין טענת דמים אמר רב יהודה אמר שמואל האומר פתח פתוח מצאתי נאמן להפסידה כתובתה אמר רב יוסף מאי קמ''ל תנינא האוכל אצל חמיו ביהודה שלא בעדים אינו יכול לטעון טענת בתולים מפני שמתייחד עמה ביהודה הוא דלא מצי טעין הא בגליל מצי טעין ולמאי אי לאוסרה עליו ביהודה אמאי לא אלא לאו להפסידה כתובתה ודקא טעין טענה מאי לאו דקא טעין טענת פתח פתוח לא דקא טעין טענת דמים

 רש"י  גט כריתות כותב לאשתו. שאם ימות במלחמה יהא גט מיום כתיבתו והרי מת אוריה במלחמה: דכתיב. במלחמת שאול ואת אחיך כו' ודוד למד מישי אביו להנהיג שאף היוצאין למלחמותיו עושין כן: דברים המעורבים בינו לבינה. אלו קדושין: תקח. תטול מביניהם על ידי גט: אף אנן נמי תנינא. דטוען פתח פתוח מצאתי אסרה עליו ולא אמרינן לא קים ליה: איקרורי דעתא. עד שני בשבת הבאה: ולמאי. קפדי רבנן אי מקררא דעתיה: ניתיב לה. מה לנו להפסידה והרי הוא נותן מדעת: אלא לאו לאוסרה. הוא דקפדינן שלא יקרר דעתו ויקיים את האסורה לו אלמא כי אתי וטעין אסרינן לה עליה: טענת דמים. דטענה מבוררת היא וליכא למימר לא קים ליה אבל בפתח פתוח אימא לך לא קים ליה: להפסידה כתובתה. על פי עצמו וטעמא לקמן מפרש חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה: האוכל אצל חמיו. בימים שבין אירוסין לנשואין: אין יכול לטעון טענת בתולים. כשתכנס לחופה: מפני שמתייחד עמה. ביהודה היו מיחדין אותם כדי שיהא לבו גס בה: ביהודה אמאי לא. האומר פשיטא לי שלא באתי אליה והא ודאי מאחר זינתה שוייה עליה חתיכה דאיסורא מה לי גליל מה לי יהודה: אלא לאו להפסידה כתובתה. וביהודה לא מפסידה על פיו דאמרינן הוא בא עליה בארוסין ובגליל מצי טעין דהא לא נתייחד: מאי לאו דקטעין טענת פתח פתוח מצאתי. דאע''ג דאין עדים בדבר זה ולא טענה מוכחת אלא עליה סמכינן דאמרינן אי לאו דקושטא הוא לא היה מפסיד סעודתו ואם היה שונאה מתחלה היה מגרשה ולא טרח בסעודת נשואין ומיהו ביהודה לא מהימן שמא בעל בימי אירוסין ושכח או הערה בה מתוך חבתה ולא ידע ששיבר בתוליה: לא דקא טעין טענת דמים. לעולם אימא לך בדבר שאינו יכול לבררו אינו נאמן להפסיד כתובתה ודיוקא דמתני' דדייקינן הא בגליל מצי טעין דטעין טענת דמים וכגון שהיו להם שושבינים שמשמשו אותן ולא נעשית אונאה בדבר ולא ראה ואיבד וטענה ברורה היא: (רש"י)

 תוספות  כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו. פי' בקונטרס שאם ימות במלחמה יהא גט משעת כתיבתו וקשה לר''ת דא''כ מאי כל היוצא אם לא מהני אלא למי שאין לו בנים ויש לו יבם ועוד דתנן במי שאחזו (גיטין עג. ושם) מה היא באותן הימים רבי יהודה אומר הרי היא כאשת איש לכל דבריה וקאי אמאי דקתני לעיל מינה הרי זה גיטך מהיום אם מתי וכן משמע בתוספתא אלמא אע''ג דאמר מהיום הויא אשת איש גמורה כדמפרש בגמרא באומר מעת שאני בעולם פירוש דהאי דאמר מהיום לא שיחול מיד אלא דעתו שיחול שעה אחת קודם מיתתו דהיינו מעת שהוא בעולם ולא אמר מהיום אלא למעוטי לאחר מיתה כלומר מאותו יום שאני בעולם יהא גט ומיהו יש לחלק בין מהיום לפירש בהדיא שיחול משעת כתיבה דע''כ משעת כתיבה קאמר שיהא גט ועוד נראה דאפי' אמר מהיום יש ליישב פי' הקונטרס דלאו דוקא פירש שאם ימות במלחמה אלא היו מתנים אם לא יחזור מן המלחמה ואגב ריהטיה נקט בקונטרס אם ימות דסתם מי שאינו חוזר מן המלחמה אינו חוזר לפי שמת אלא ה''ה אם נשבה והשתא מהיום דהכא אין שייך לומר מעת שאני בעולם כההוא דמי שאחזו אלא מהיום מיום כתיבה קאמר ואם תאמר והרי חזר אוריה ונתבטל הגט ויש לומר שהיה מתנה אם לא יחזור בסוף המלחמה והרי לא חזר לבסוף וניחא לפירוש זה הא דאמרינן בפרק הזהב (ב''מ נט. ושם) נוח לו לאדם שיבעול ספק אשת איש ואל ילבין פני חבירו ברבים ומפיק ליה מהאי מעשה דבת שבע דספק אשת איש הואי דדלמא יחזור מן המלחמה ור''ת מפרש כותב גט כריתות לגמרי בלא שום תנאי ולפי' קשה אמאי קרי לה ספק אשת איש הא הואי גרושה גמורה ואר''ת דקרי לה ספק אשת איש לפי שהיו מגרשין בצינעא שלא יהא נודע ויקפצו עליהם בני אדם לקדשם ולפי' הקונטרס קשה קצת איך בא עליה למה לא היה ירא שמא יחזור: אי למיתב לה כתובה כו'. משמע אם היה בא לב''ד היה נאמן להפסידה כתובתה אע''פ שלאוסרה עליו לא היה נאמן משום דאית לן למימר דשמא אינו בקי בפתח פתוח ואוקמה בחזקת היתר אבל מ''מ כתובתה הפסידה אע''פ שיש לנו לומר שהוא טועה בפתח פתוח דאית לן למימר אוקי ממונא בחזקת מריה וקשה דאמאי מפסידה כתובתה והא הוה ספק ספיקא ספק אי הוא בקי בפתח פתוח אם לאו ואם תמצא לומר פתח פתוח הוה ספק באונס ספק ברצון דאפי' אשת כהן באונס לא מפסדה כתובתה ואין לומר דאפי' בספק ספיקא מפסדה כתובתה משום דמוקמינן ממונא בחזקתיה דהא לקמן (דף יב:) גבי משארסתני נאנסתי והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך נאנסת והיה מקחי מקח טעות ואיכא מאן דמפרש לקמן (דף יא:) מקח טעות ממאתים אבל מנה אית לה אלמא משום דבאותו מנה הוי ספק ספיקא לא מפסדה דספק קודם שנתארסה ספק אחר שנתארסה ואם תמצא לומר אחר שנתארסה אימור באונס הוה דאי אמרת דאפי' בספק ספיקא מפסדה אמאי אית לה אפי' מנה וי''ל דלא. חשיב ספק ספיקא כהאי גוונא משום דהאי ספיקא שמא באונס היה לא חשיב ספיקא גמורה למיתב לה כתובה דאימור קודם שנתארסה נאנסה והשתא אתי שפיר הא דתנן במתני' (לקמן דף יג.) היא אומרת מוכת עץ אני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את וקאמר ר' יהושע שאינה נאמנת ומפסדת כתובתה אי לר' יוחנן מנה אי לר' אלעזר ולא כלום ואע''ג דהוי ספק ספיקא ספק מוכת עץ ויש לה כתובה ואפי' אם תמצא לומר דרוסת איש אימור תחתיו נאנסה ונסתחפה שדהו ויש לה כתובה אלא ודאי ספק באונס לא חשיב ספק דאימור קודם שנתארסה נאנסה ועוד אומר רבינו יצחק דמוכת עץ לא שכיח דהא דאמרינן (לקמן לו:) כולהו נמי חבוטי מיחבטן היינו אליבא דר''ג אבל רבי יהושע שמעינן דלית ליה טעמא דמיחבטן דקאמר התם (לקמן לו.) חרשת ושוטה יש להן טענת בתולין והיינו משום דס''ל דחבטא לא שכיחא: מאי לאו דקא טעין טענת פתח פתוח. נראה לפרש דקס''ד דבטענת דמים. ליכא למיחש לאיקרורי דעתא דכיון דליכא דם לבו נוקפו ואין מתקרר אבל בפתח פתוח איכא למיחש שמא יתקרר: נאמן להפסידה כתובתה. אור''י דשמואל מודה שפיר דנאמן לאוסרה עליו ולהפסידה כתובתה איצטריך ליה לאשמעינן דלא תימא דלא יהא נאמן אע''ג דקים ליה בפתח פתוח דנימא במזיד משקר להפסידה כתובתה ור''א נמי מצי סבר דנאמן להפסידה ונקט לאוסרה לרבותא וכ''ש דנאמן להפסיד כתובתה כדמוכח הסוגיא דלעיל [ומיהו בירושלמי משמע דלר''א אינו נאמן להפסיד כתובתה]: אבל בגליל מצי טעין. וא''ת מנא ליה דלמא ביהודה נאמנת לומר שבא עליה באירוסין ולא בגליל אבל כשטוענת בתולה הייתי בגליל נמי מהימנא וי''ל דמשמע ליה אינו יכול לטעון טענת בתולים בכל ענין בין שאומרת שבא עליה מן האירוסין בין שאומרת פתח נעול מצא דביהודה נאמנת במגו דאי בעיא אמרה באירוסין בא עליה ולא בגליל דליכא מגו אבל קשה דמייתי מדיוקא והוה ליה לאתויי מרישא דקתני (לקמן דף י:) בתולה אלמנה מן האירוסין כו' ויש להן טענת בתולין וע''כ לענין כתובה איירי דלאוסרה עליו אפילו מן הנשואין נמי יש לה טענת בתולין כיון דכנסה בחזקת בתולה כדמוכח לקמן (דף יב.) דפריך וניחוש שמא תחתיו זינתה: מאי לאו דקא טעין טענת פתח פתוח. וביהודה אע''ג דאיכא חזקה לא מהימן כדפי' בקונטרס א''נ כיון דמתייחד עמה ודאי בא עליה דלא מוקי איניש. אנפשיה ואע''ג דגבי יבמה אמרינן (יבמות דף קיא:) דעד ל' יום מוקי אנפשיה רוב פעמים לא מוקי אנפשיה אפי' שעה אחת דעל דעת כן מתייחד. [עמה] ואיתרע חזקה: לא דקא טעין טענת דמים. דהויא טענה ברורה מדאין סדינין מלוכלכים בדם ונראה דבטענת פתח פתוח וטענת דמים דשמעתין איירי שהיא טוענת שהוא בא עליה באירוסין או אומרת בתולה הייתי וא''ת ונהימנא לדידה במגו דאי בעיא אמרה משארסתני נאנסתי דנאמנת לר''ג דפסקינן לקמן (דף יג.) כוותיה וי''ל דאינה מודה ברצון שנבעלה מאחר ועוד דאין זה מגו דמיפסלא נפשה מכהונה אבל קשה דליהמנה במגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני אפי' לרבנן דלקמן (דף יא:) דאמרי מוכת עץ כתובתה מנה דאין זה מגו דאינה רוצה להפסיד כלום מכתובתה מ''מ נאמנת במגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך ונסתחפה שדהו לכך נראה דהוי מגו במקום חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה אע''ג דבעי' היא בפ''ק דבבא בתרא (דף ה: ושם) אי אמרינן מגו במקום חזקה או לא שמא חזקה דהכא עדיפא ואי לא אמרינן מגו להוציא אתי נמי שפיר (תוספות)

 רשב"א  כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות היה כותב לאשתו. פירוש: גט גמור, כדי שאם מת או גולה או נאבד במלחמה שלא תעגן בשוב אנשי המלחמה ולא שב. ובצינעא היו מגרשין כדי שלא ירגישו אחרים בדבר ויקפצו עליה לישאנה (עי' תוס' סד"ה כל וב"מ נט, א, ד"ה כוח). ומה שהיו מביישים פני דוד הבא על אשת איש מיתתו במה, כדאיתא במציעא (נט, א), תנאי היא, ולאותן שאומרים שאשת איש היתה ולא אסרוה משום דאונס הוה. אי נמי, מלבינים היו פניו לומר שאשת איש היתה לפי שלא גירש בפרהסיא אלא בצינעא. ומה שהנביא מקנטרו, לפי שעשה שלא כהוגן, שאין מגרשין אלא שלא תתעגן ובטוחין היו בנשותיהן לנעול בפניהם. ורש"י ז"ל פירש בעניון אחר, וזה עיקר. הא דאמר רב יהודה אמר שמואל פתח פתוח מצאתי נאמן להפסידה כתובתה. כבר כתבתי לעיל שהוא נאמן לאסרה עליו כר' אלעזר, והא דאמר רב יהודה היא ובמכחשת אסורה עליו דשוויה אנפשיה חתיכא דאיסורא כדכתבינן לעיל, וכדאיתא בירושלמי (כאן הלכה ו) דאף על גב דאיכא תרתי ספיקי כיון שמכחישים זה את זה בריא ובריא הוא, ואפילו לענין ממונא אוקי ממונא בחזקת מריה. ולענין כתובה, אפילו שותקת הפסידה כתובה, כיון דאיהו בריא והיא אינה יודעת לטעון משארסתני נאנסתי, אבל באשת איש ושותקת אינה נאסרת על בעלה דתרי ספיקא איכא ושריא, ובהא אפילו ר"ג ור' אלעזר מודים בה, דעד כאן לא קאמר רבן גמליאל אלא בבריא ושמא אבל בבריא ובריא לא, וכל שכן בבריא דידה ושמא דידיה. ואם תאמר, כיון דאילו אינה מכחשת מהימנא וגביא כתובתה, השתא נמי נהימנא משום מגו, דהא אמרינן לקמן (יג, א) דטעמא דר"ג משום מגו. איכא למימר, מגו לאפוקי ממונא במקום ברי וברי לא אמרינן, ואף על גב דאיכא שטר כתובה אפוקי ממונא הוא. ולא דמי לההיא דאמרינן בפרק שבועת הדיינין (שבועות מב, א) בענין ההוא דאמר ליה לחבריה הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך והא שטרא, אמר ליה ולא פרעתיך בפני פלוני ופלוני, אמר ליה הנהו סטראי נינהו, ואמר רב פפא איתרע שטרא, והני מילי דאמר ליה פרעתיך בפני פלוני ופלוני אבל בפני עדים לא, מגו דאי בעי אמר ליה לא היו דברים מעולם, כי אמר ליה סטראי נינהו מהימן, דאלמא כל לאוקומי שטרא לאו אפוקי ממונא חשבינן ליה. דהא ליתא, דהתם היינו טעמא משום דההוא שטרא שעת הכושר הוה ליה, אבל הכא אם איתא דזינתה תחתיו שטרא כמאן דליתא דמי דלא חל שעבודא דשטרא כלל. ואי נמי, אם זינתה קודם שנתארסה לא חל שטרא כלל למאן דאמר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כתובתה כלל, וקיימא לן כותיה. ורבינו (הרמב"ן, רבינו יונה הובא בש"מ, ועי' תוד"ה לא) נ"ר תירץ, דאע"ג דאיכא למימר מגו, כיון דעכשיו הוא מכחישה ומסייעא ליה חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה לא אמרינן מגו במקום חזקה, ואע"ג דבעיא היא בפרק קמא דבבא בתרא (ה, ב) אי אמרינן מגו לאפוקי ממונא במקום חזקה, בהא ליכא מאן דפליג. (רשב"א)


דף י - א

איתמר אמר רב נחמן אמר שמואל משום רבי שמעון בן אלעזר חכמים תקנו להם לבנות ישראל לבתולה מאתים ולאלמנה מנה והם האמינוהו שאם אמר פתח פתוח מצאתי נאמן א''כ מה הועילו חכמים בתקנתם אמר רבא חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה תנא הואיל וקנס חכמים הוא לא תגבה אלא מן הזיבורית קנסא מאי קנסא אלא אימא הואיל ותקנת חכמים הוא לא תגבה אלא מן הזיבורית רבן שמעון בן גמליאל אומר כתובת אשה מן התורה ומי אמר רבן שמעון בן גמליאל הכי והתניא {שמות כב-טז} כסף ישקול כמוהר הבתולות שיהא זה כמוהר הבתולות ומוהר הבתולות כזה מכאן סמכו חכמים לכתובת אשה מן התורה רבן שמעון בן גמליאל אומר כתובת אשה אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים איפוך ומאי חזית דאפכת בתרייתא איפוך קמייתא הא שמעינא ליה לרבן שמעון בן גמליאל דאמר כתובת אשה מדאורייתא דתנן רבן שמעון בן גמליאל אומר נותן לה ממעות קפוטקיא ואי בעית אימא כולה רבן שמעון בן גמליאל היא וחסורי מיחסרא והכי קתני מכאן סמכו חכמים לכתובת אשה מן התורה כתובת אלמנה אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים שרבן שמעון בן גמליאל אומר כתובת אלמנה אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים ההוא דאתא לקמיה דרב נחמן אמר ליה פתח פתוח מצאתי אמר ליה רב נחמן אסבוהו כופרי מברכתא חביטא ליה והא רב נחמן הוא דאמר מהימן מהימן ומסבינן ליה כופרי רב אחאי משני כאן בבחור כאן בנשוי ההוא דאתא לקמיה דרבן גמליאל אמר ליה פתח פתוח מצאתי אמר ליה שמא הטיתה אמשול לך משל למה הדבר דומה לאדם שהיה מהלך באישון לילה ואפילה היטה מצאו פתוח לא היטה מצאו נעול איכא דאמרי הכי אמר ליה שמא במזיד הטיתה ועקרת לדשא ועברא אמשול לך משל למה הדבר דומה לאדם שהוא מהלך באישון לילה ואפילה היטה במזיד מצאו פתוח לא היטה במזיד מצאו נעול ההוא דאתא לקמיה דרבן גמליאל בר רבי אמר ליה רבי בעלתי ולא מצאתי דם אמרה לו רבי בתולה הייתי אמר להם הביאו לי אותו סודר הביאו לו הסודר ושראו במים וכבסו ומצא עליו כמה טיפי דמים אמר לו לך זכה במקחך אמר ליה הונא מר בריה דרבא מפרזקיא לרב אשי אנן נמי נעביד הכי אמר ליה

 רש"י  חכמים תקנו לאשה כו'. כלומר אי הואי כתובתה דאורייתא לא הוי נאמן להפקיעה אלא בעדות ידועה אבל כתובתה חכמים תיקנוה הם אמרו והם אמרו הם שתיקנוה אמרו שהוא נאמן להפסידה אף בטענת פתח פתוח: א''כ. שבידו להפקיעה: מה הועילו חכמים בתקנתן. שתקנו לה כתובה: חזקה אין אדם טורח בסעודה כו'. אין לחוש שיטעון אדם כך אלא באמת שאם היה שונא אותה מתחילה לא היה טורח בסעודה וכונסה ומפסיד סעודתו חנם אלא היה מגרשה מתחילה: אלא מן הזיבורית. אם באת לגבות כתובתה ויש לו עידית וזיבורית ובינונית אינה יכולה לומר תן לי עידית או בינונית בשוויה אלא אם בא ליתן לה זיבורית בשוויה יתן: [מאי קנסא. כלומר מאי פשע דקא קנסינן ליה]: מן התורה. מכסף ישקול כדלקמן: כסף ישקול. במפתה נאמר: כמוהר הבתולות. האמור במאנס את הבתולה (דברים כב) קנסו הכתוב נ' כסף בשביל מוהר בתוליה: שיהא זה כמוהר הבתולות. הקיש הכתוב קנס המפתה לקנס האונס מה להלן נ' אף כאן נ' ומה כסף האמור כאן שקלים דכתיב ישקול אף להלן שקלים דלא תימא מעות: מכאן סמכו. מדקרי לה מוהר: נותן לה ממעות קפוטקיא. בפרק בתרא תנן נשא אשה בא''י וגירשה בקפוטקיא נותן לה ממעות א''י שהן קלות נשא אשה בקפוטקיא וגירשה בא''י נותן לה ממעות א''י מנין הכתוב בכתובה דאזלינן לקולא רשבג''א נותן לה ממעות קפוטקיא שנשתעבד בהן כשאר מלוה דקסבר כתובה דאורייתא: אסבוהו כופרי. הלקוהו מלקיות במקלות חריות של דקל שיש בהן עוקצין כמין קוצין כדאמרינן בסוכה (דף לג.) ואימא כופרא דרכיה דרכי נועם כתיב: מברכתא חביטא ליה. זונות העיר הזאת ששמה מברכתא חבוטות ושוכבות תמיד לפניו לזנות מאחר שהוא בקי בפתח פתוח: בחור לא מהימן ומסבינן ליה כופרי על שמעיז פניו נשוי מהימן ולא מסבינן ליה כופרי: הטה. כשהגיע לפתח ביתו הסגור ויש בו דבר מעכבו מלפתוח וכשמטין אותו לצדדין נפתח: איכא דאמרי. בלא מתכוין לא שכיח הטיה ולא אמרי' שמא הטה אלא כך בדקו שמא במזיד הטית ועקרת לדשא ועברא עקרת הדלת והבריח: הטה במזיד. במתכוין ובכח: וכבסו. שהיו טיפי הדמים מכוסים בשכבת זרע: (רש"י)

 תוספות  אמר רב נחמן אמר שמואל חכמים תיקנו כו'. משמע דכתובה דרבנן וכן בהאשה רבה (יבמות פט. ושם) גבי אין לה כתובה קאמר מאי טעמא תקינו לה רבנן כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה כו' אלמא סתמא דהש''ס סבר דכתובה דרבנן וקשה דנהגו לכתוב בכתובה כסף זוזי מאתן דחזו ליכי מדאורייתא ואור''ת דסמכינן ארשב''ג דמתני' דפרק בתרא (דף קי:) דמייתי לה נמי בסמוך דאמר נותן לה ממעות קפוטקיא דקסבר כתובה דאורייתא. וקי''ל כרשב''ג במשנתנו ועוד אור''י דלא קיימא לן כר''נ דאשכחנא רב אשי דהוא בתראה דפליג עליה כדמתרץ לקמן ברייתא (דף יב.) תני כל שלא מושמש אינו יכול לטעון טענת בתולים אלמא דחייש לשמא משקר ולא אמרינן חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה וכן פי' רבינו יצחק בן רבינו מאיר דרב אשי פליג אדרב נחמן והא דאמרינן בהאשה רבה (יבמות פט. ושם) מ''ט תקינו רבנן כתובה ה''פ מ''ט תקינו רבנן כתובה היכא דתקינו כגון באלמנה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ה''נ תקינו שלא יהא לה כדי שתהא קלה בעיניו להוציאה: חזקה אין אדם טורח כו'. תימה תינח באשת כהן או בפחותה מג' דמיתסרא עליה הילכך כיון דמפסידה נאמן ולמ''ד נמי לקמן כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כתובה כלל ניחא דהשתא נמי מפסידה שהרי מקח טעות הוא אבל למ''ד יש לה כתובה מנה לא מפסיד מידי אלא שבא להפסידה מכתובתה מנה אבל הסעודה לא מפסיד ואמאי מהימן ונראה דלא מהימן: הואיל ותקנת חכמים היא לא תגבה כו'. תימה דר''מ אית ליה לקמן בפרק אע''פ (נו: ושם) דכתובה דאורייתא ובפ' הניזקין (גיטין מח: ושם) אמרי' דקסבר ר''מ דכתובת אשה בבינונית משום חינא וכיון דהויא דאורייתא דינה בעידית כדנפקא לן בריש ב''ק (דף ה.) וכולן כאבות לשלם ממיטב דאתיא תחת נתינה ישלם כסף ואמאי הפקיעו דינה ועוד דלא מישתמיט תנא בשום מקום דאית ליה כתובת אשה ממטלטלי אלא לר''מ כדאמרינן בכל דוכתין (יבמות צט.) הא מני ר''מ היא דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה ולמ''ד דאורייתא אמאי לא גבי ממטלטלי כמו ניזקין כיון דמהתם ילפינן וי''ל דטעמא שלא יפרשו מהן בני אדם אם יצטרכו למכור עידית או מטלטלים וחשו כדי שיקפצו עליהן בני אדם: נותן לה ממעות קפוטקיא. תימה לר''י מה ריוח הוא לה שנותן לה מאותם המעות מ''מ אינו נותן לה אלא שוה נ' שקלים ואם היינו אומרים דלעולם צריך ליתן לה שקלים שעומדין שם בקפוטקיא נ' שקלי קפוטקיא ובארץ ישראל נ' שקלים של ארץ ישראל הוה ניחא כדאמרינן גבי ה' סלעים דפדיון בכור בפ' יש בכור (בכורות נ. ושם) לישדר מר תילתא אחרינא דאוסיפו עלייהו ושדר להו מיהו אין נראה דהתם כשהוסיפו בכל מקום הוסיפו אבל כשמוסיפין במקום אחד אין נראה שבכך תשתנה מדה דאורייתא ומיהו בירושלמי דפירקין גרסינן אמתניתין דכתובה מאתים רבי מונא בשם שמואל אמר בשקל הקדש רבי אבא בר בונא אמר מטבע יוצא וכן מסקי התם כמה אמוראי: מברכתא חביטא ליה. פירוש הלקוהו שמוציא ש''ר על בת ישראל שהרי. משקר וכי זונות חבוטות לפניו שיהיה בקי הלכך לא מהימן והא אמר רב נחמן מהימן ומשני מהימן ומסבינן ליה כופרי ורב נחמן דאמר אסבוהו לא משום שלא היה מאמינו אלא היה מאמינו ואמר להלקותו לפי שחשוד על הזנות ורב אחא משני כדסבירא לן מעיקרא דלא מהימן ואיירי בבחור ועי''ל בניחותא מברכתא חביטא ליה אף על פי שהוא נאמן הלקוהו לפי שחשוד על הזנות והאמר רב נחמן נאמן ולא פירש להלקותו ומשני מהימן ומסבינן ליה ורב נחמן לא איירי במלקות רב אחא אמר לעולם נאמן דאמר רב נחמן היינו בלא מלקות ובנשוי: (תוספות)

 רשב"א  אמר רב נחמן אמר שמואל משום רבי שמעון בן אלעזר חכמים תקנו לבנות ישראל לבתולה מאתים ולאלמנה מנה, והם האמינוהו וכו'. אם כן מה הועילו חכמים בתקנתן, אמר רבא חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. ומדאמרינן אמר רבא ולא אמרינן אלא אמר רבא, משמע דאדרבי שמעון בן אלעזר סמיך, לומר, דכיון דכתובת אשה מדבריהם הם האמינוהו שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה, אבל למאן דאמר כתובת אשה מן התורה לא היה נאמן. וכן פירש רש"י ז"ל. ואם תאמר, כיון דאיהו ברי והיא מכחישתו אי נמי שותקת כדאוקימנא לה להא דשמואל אפילו כמאן דאמר כתובת אשה דאורייתא אמאי לא מהימן, וגאון זצ"ל נמי דקאמר, דלענין תוספת, כיון דאיהו כתב לה מדיליה לא האמינהו חכמים כדכתיב בהלכות רב אלפסי ז"ל (בסוגיין), אמאי לא מהימן, שהרי לא כתב לה אלא על מנת לכנסה וימצאנה בתולה, וכיון שכן עליה להביא ראיה שנתקיים התנאי, כדאמרינן לקמן (יט, ב) גבי תנאי היו דברינו אמר להוקימו תנאיכו וחוותו לדינא. ויש לומר, דכיון דאיהי קא טענת בריא ואמרה בתולה שלמה נבעלתי. מדינא איהי מהימנא דלדידיה איכא למימר שמא הטה, או דילמא לא קיים לה שפיר, הילכך לבדה איכא להימונא אי לאו טעמא דהם המינוהו, אבל בשותקת דלא טענה מידי לא צריכין להאי טעמא כלל אלא מדינא מהימניה ליה, כדכתבינן. אי נמי, איכא למימר דהכא כיון דרוב נשים בתולות נשואות ואיכא נמי חזקה דגופה, הולכין אחר הרוב ואחר חזקה, והכי איתא בירושלמי בפרק שני (הלכה א) לא מדרבנן המנוה הואיל ואמר ברי, ועוד, דחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. הרמב"ן נ"ר. והא דאמרינן שהוא נאמן להפסידה כתובתה. הני מילי בטוען מיד, לאלתר, שנתיחד, הא בטוען לאחר זמן לא, דהורע כוחו, דאם איתא כדקאמר, כשנתייחד עמה הוה ליה לערער ואין זה אלא מוציא לעז כדי לאבד זכותה ולאו כל כמיניה, וכדאמרינן ביבמות פרק בית שמאי (קיא, ב), טענת בתולים כל ל' יום דברי ר' מאיר, ר' יוסי אומר נסתרה מיד, לא נסתרה אפילו לאחר כמה ימים. ובירושלמי (בפירקין ה"ד) מייתי לה לפלוגתא דר' מאיר ור' יוסי על שמעתין דהכא, והיינו טעמא נמי דביהודה אינו יכול לטעון טענה פתח פתוח, דכיון דלא טעין כשנתיחד עמה בבית חמיו שוב אין יכול לטעון, ואתרע לה חזקה שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה, דחזקה נמי אין אדם עשוי למצוא לפתח פתוח ושותק. ורש"י ז"ל פירש: שחוששין שמא בא עליה ושכח או הערה בה מתוך חבתו וכמדומה שלא שבר בתוליה ושבר. ואינו נכון, אלא טעמא דמילתא כדאמרן. והיינו נמי דאמרינן חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה, כלומר, אין אדם עשוי להוציא לעז על אשתו ומפסיד סעודתו, אבל לאחר זמן הוה ליה כמוציא לעז על אשתו שזינתה שאינו נאמן להפסידה כתובתה, ככל טוען לחברו פרעתיך, שאינו נאמן כששטר חוב בידו וגובה שטרו. ומהא דאמרינן נמי אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. משמע דאי לא טרח בסעודה שאינו נאמן, דהא ליכא חזקה, וחזקה דגופה עדיפא מחזקת ממון ואפילו בברי וברי, דהולכין אחר הרוב דבתולות נישאות וחזקה דגופה. רשב"ג אומר כתובת אשה מן התורה. ולא קיימא לן כותיה אלא דרבנן היא, ובשלהי מסכתין (לקמן קי, ב) נאריך בזה בסיעתא דשמיא. ומיהו, אפילו לרשב"ג דאית ליה כתובת אשה מן התורה, ואי טעין טענת פתח פתוח לא מהימן כדאמרן ומשום דאינה טענה מבוררת, אבל בטוען טענת דמים, מהימן דטענת מבוררת היא, וכדדיק מהא דאמרינן מיהא מאי לאו דקא טעין טענת פתח פתוח, לא, דקא טעין טענת דמים, כלומר שהיא טענה מבוררת ובההיא לכולי עלמא מהימן. ומיהו רש"י ז"ל פירש: כשהעמידו שושבינין שמשמשו אותו ולא נעשית אונאה בדבר, אבל לא העמידו שושבינין יכולה האשה לטעון ראה ואבד. וליכא, משום אין אדם טורח בסעודה ומפסידה, דלמאן דדחי דלא מהימן בטענת פתח פתוח אלא בטענת דמים, ודאי לא סבירא ליה חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. ומקצת מרבותינו הצרפתיים ז"ל אמרו (בתוד"ה לא ועי' ד"ה אמר): דאף על פי שלא העמידו שושבינין נאמן, דעד כאן לא דחינן דלא מהימן בטענת פתח פתוח אלא משום דלא קים ליה כדי שנאבד כתובתה ממנה בכך, אלא שהוא נאמן בכך לאוסרה עליו דשויא אנפשיה חתיכה דאיסור, אבל בטענת דמים שהיא טענה מבוררת לו, נאמן להפסידה כתובתה. והביאו להן ראיה. מדתנן (לקמן יב, ב) הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים, היא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך והיה מקחי מקח טעות, ר' יהושע אומר אינה נאמנת, ועד כאן לא פליגי עליה רבן גמליאל ורבי אליעזר אלא בברי(א) ושמא אבל בברי(א) וברי(א) לא, דכלל גדול אמרו המוציא מחבירו עליו הראיה, אעפ"י שאין ראייתם מכרעת דאיכא לאוקמיה מתניתין כשהעמידו שושבינין ואין דם במפה ומשום הכי בברי(א) ושמא נאמנת היא דכוותה בברי(א) וברי(א) איהו נאמן וכי אמרה איהי ראה ואבד לא משגחינן בה, אבל כשלא העמידו שושבינין אינו נאמן דדילמא ראה ואבד. אלא בירושלמי (בפרקין ה"א) נראה כדבריהם, דאפילו בלא העמדת שושבינין הוא נאמן, ולא מטעמם, אלא מפני שאין אדם עשוי להוציא הוצאותיו ומוציא שם רע על אשתו, ואעפ"י שלא נאמר בגמרין אותו הטעם אלא למאן דאמר כתובת אשה מדבריהם, מכל מקום יש להם סיוע משם לעיקר הדין. ונראה לי להביא ראיה על זה, מדאמרינן לקמן (יב, א) אצל האוכל אצל חמיו ביהודה, אמר רב יהודה ביהודה בראשונה היו מייחדין את החתן ואת הכלה וכו'. ובגליל לא היו עושין כן, וכל שלא נהג כמנהג הזה אינו יכול לטעון טענת בתולים, ופירשה רבא, כל שלא נהג מנהג גליל בגליל אינו יכול לטעון טענת בתולים, ואם איתא, דכל שלא העמידו שושבינין אינו יכול לטעון, דמה לי דאמר אלא שנהג מנהג יהודה בגליל, כלומר, שנתייחד עמה קודם כניסתה לחופה, הא מכיון שלא נהג מנהג גליל להעמיד שושבינין אינו יכול לטעון אעפ"י שלא נהג מנהג יהודה. וכי תימא, דבגליל לא היו מעמידין שושבינין, וכל שלא נהגו להעמיד יש לו טענת בתולים אבל במקום שנהגו להעמיד ולא העמיד ריע טענתיה, הא ליתא, דבגליל על כרחין מקום שנהגו להעמיד היא, דאי לא, מאי כל שלא נהג מנהג גליל בגליל דקאמר. ועוד, מדאמרינן ביהודה היו שושבינין בבית שהחתן והכלה ישנים שם ובגליל לא היו עושין כן, אלמא, מעמידין היו אלא שלא היו ישנים עמהם. והא דקתני ביהודה היו מעמידין שושבינין אחד לו ואחד לה ובגליל לא היו עושין כן להעמיד שנים, לאו למימרא שלא היו מעמידין להן כלל, אלא שלא היו עושין כן להעמיד שנים אחד לו ואחד לה. אבל אחד היו מעמידין, ואפילו הכי אם לא נהג כמנהג הזה יכול הוא לטעון טענת בתולים אלא אם כן נהג מנהג יהודה. ואע"ג דרב אשי דהוא בתרא אוקמה כאוקימתא אחריתי, לאו בדינא פליגי אלא במשמעות הברייתא פליגי אי ארישא אי אסיפא. כן נראה לי. וכיון שכן, היכא דטעין טענת בתולים נאמן אפילו להפסידה תוספת כתובה, אעפ"י שחייב בו את עצמו בקניין, וכן הללו שכותבין דחזו ליכי מדאורייתא דמשעבדין נפשייהו בקנין כמו דאורייתא, נאמן. וכן כתב רבינו הרב (כנ"ל) נ"ר (הרמב"ן לקמן קי, ב). הואיל ותקנת חכמים היא לא תגבה כתובתה אלא מן הזיבורית. פירוש: דאלו למאן דאמר דאורייתא גובה מן העידית, דהא מאונס גמרינן לה, ואונס ומפתה בעידית הן, כדאיתא בפרק קמא דבבא קמא (ה, א). ויש לפרש, דאינה גובה אלא מן הבינונית, דלא אמרו שתהא כתובה לגמרי כאונס ומפתה לכל דיניה, שהרי קנס ומפתה ואונס בכסף של צורי, ושל כתובה כסף מדינה, כדאיתא הכא בירושלמי (ה"ב), דלא למדוה אלא משום דאפקיה רחמנא לקנס בלשון מוהר סמכו חכמים שיש מוהר לבתולות והיינו כתובה, וכל אחד כותב כרצונו אם מעט ואם הרבה, וחכמים תקנו לכל בתולה מאתים. ותדע לך, דאפילו מאן דאמר דאורייתא מכאן סמכו קאמר, והיינו דכולי עלמא גרעוה לכתובה מפני תיקון העולם והחזירוה לזיבורית, כדתנן בפרק הניזקין (גיטין מח, ב), ושם (בד"ה וכתובת) הארכתי בסיעתא דשמיא. רבי אחאי משני כאן בבחור כאן באלמון. פירש רש"י ז"ל: בבחור אינו נאמן ומנסבינן ליה כופרי, בנשוי נאמן ולא מנסבינן ליה כופרי, ודוקא להפסידה כתובתה אינו נאמן, אבל לאוסרה עליו נאמן. דאעפ"י שהוא פנוי הא קאמר דקים ליה ושויה אנפשיה חתיכה דאיסורא. וכן פירש הראב"ד ז"ל: דבחור אינו נאמן, והיינו דמלקינן ליה, דכיון שאינו נאמן שם רע הוא דמפיק עליה, ודומה לאותה שאמרו (פסחים קיג, ב) הרואה דבר עבירה בחבירו ומעיד בו יחידי לוקה. וכמעשה דזיגוד וטוביה. ור"ח ז"ל פירש: שהוא נאמן. והראשון נראה לי עיקר, דהא מעיקרא הוה ס"ד דלא מהימני כלל, ואקשינן, והא איהו אמר הימניה רבנן, ופרקינן, מהימן ומנסביה ליה כופרי, והדר אמרינן, ואי נמי לא מהימניה דלא ס"ד וכאן בבחור וכאן בנשוי, כן נראה לי. (רשב"א)


דף י - ב

גיהוץ שלנו ככיבוס שלהם ואי אמרת ניעבד גיהוץ מעברא ליה חומרתא ההוא דאתא לקמיה דרבן גמליאל ב''ר אמר ליה רבי בעלתי ולא מצאתי דם אמרה ליה רבי עדיין בתולה אני אמר להן הביאו לי שתי שפחות אחת בתולה ואחת בעולה הביאו לו והושיבן על פי חבית של יין בעולה ריחה נודף בתולה אין ריחה נודף אף זו הושיבה ולא היה ריחה נודף אמר לו לך זכה במקחך ונבדוק מעיקרא בגווה גמרא הוה שמיע ליה מעשה לא הוה חזי וסבר דלמא לא קים ליה בגווה דמלתא שפיר ולאו אורח ארעא לזלזולי בבנות ישראל ההוא דאתא לקמיה דרבן גמליאל הזקן אמר לו רבי בעלתי ולא מצאתי דם אמרה לו רבי ממשפחת דורקטי אני שאין להן לא דם נדה ולא דם בתולים בדק רבן גמליאל בקרובותיה ומצא כדבריה אמר לו לך זכה במקחך אשריך שזכית למשפחת דורקטי מאי דורקטי דור קטוע אמר רבי חנינא תנחומים של הבל ניחמו רבן גמליאל לאותו האיש דתני רבי חייא כשם שהשאור יפה לעיסה כך דמים יפים לאשה ותנא משום רבי מאיר כל אשה שדמיה מרובין בניה מרובים אתמר רבי ירמיה בר אבא אמר זכה במקחך אמר ליה ורבי יוסי בר אבין אמר נתחייב במקחך אמר ליה בשלמא למאן דאמר נתחייב היינו דרבי חנינא אלא למאן דאמר זכה מאי זכותא דלא אתי לידי ספק נדה ההוא דאתא לקמיה דרבי אמר ליה רבי בעלתי ולא מצאתי דם אמרה לו רבי עדיין בתולה הייתי ושני בצורת הוה ראה רבי שפניהם שחורים צוה עליהן והכניסום למרחץ והאכילום והשקום והכניסום לחדר בעל ומצא דם אמר לו לך זכה במקחך קרי רבי עליהם {איכה ד-ח} צפד עורם על עצמם יבש היה כעץ: מתני' בתולה כתובתה מאתים ואלמנה מנה בתולה אלמנה גרושה וחלוצה מן האירוסין כתובתן מאתים ויש להן טענת בתולים: גמ' מאי אלמנה אמר רב חנא בגדתאה אלמנה על שם מנה אלמנה מן האירוסין מאי איכא למימר איידי דהא קרי לה אלמנה הא נמי קרי לה אלמנה אלמנה דכתיבא באורייתא מאי איכא למימר דעתידין רבנן דמתקני לה מנה ומי כתב קרא לעתיד אין דכתיב {בראשית ב-יד} ושם הנהר השלישי חדקל הוא ההולך קדמת אשור ותנא רב יוסף אשור זו סליקא ומי הואי אלא דעתידה הכא נמי דעתידה ואמר רב חנא בגדתאה מטר משקה מרוה ומזבל ומעדן וממשיך אמר רבא בר רבי ישמעאל ואיתימא רב יימר בר שלמיא מאי קרא {תהילים סה-יא} תלמיה רוה נחת גדודיה ברביבים תמוגגנה צמחה תברך אמר רבי אלעזר מזבח מזיח ומזין מחבב מכפר היינו מכפר היינו מזיח מזיח גזירות ומכפר עונות ואמר רב חנא בגדתאה תמרי משחנן משבען משלשלן מאשרן ולא מפנקן אמר רב אכל תמרים אל יורה מיתיבי תמרים שחרית וערבית יפות במנחה רעות בצהרים אין כמותן ומבטלות שלשה דברים מחשבה רעה וחולי מעים ותחתוניות מי אמרינן דלא מעלו עלויי מעלו ולפי שעתא טרדא מידי דהוה אחמרא דאמר מר השותה רביעית יין אל יורה ואיבעית אימא לא קשיא הא מקמי נהמא הא לבתר נהמא דאמר אביי אמרה לי אם תמרי מקמי נהמא כי נרגא לדיקולא בתר נהמא כי עברא לדשא דשא אמר רבא דרך שם דרגא אמר רבא דרך גג פוריא א''ר פפא שפרין ורבין עליה אמר רב נחמן בר יצחק

 רש"י  גיהוץ. לשיקיי''ר באבן הזכוכית: ככיבוס שלהן. שהיו מימיהם יפים לכבס או סמנין יפים היו להן לכבס ובכיבוס שלנו אין הבגד מלובן עד שיהיה מגוהץ: מעברא ליה חומרתא. שפשוף האבן מעביר את הדם: חומרתא. אבן כדאמרינן בגיטין (דף סט:) ונזדהר בחומרתא דנפק מיניה אבן הנמצאת באמה מחמת חולי: ריחה נודף. מפיה מריחין ריח היין שנכנס לה דרך פתח הפתוח: גמרא הוה שמיע ליה. שעשו כן לבנות יבש גלעד במסכת יבמות (דף ס:): דור קטוע. שאין להם לא דם נדה ולא דם בתולים: יפין לאשה. למהר לה הריון: נתחייב במקחך. על כרחך תקבל חובה הבאה לך במקחך לשון אין חבין לאדם (לקמן דף יא.) דבר שהוא לרעתו קרוי חובה: שפניהם שחורים. מחמת רעבון: צפד עורם. דונש פירש כמו דבק עורם על עצמם ומנחם פירש שחר עורם: מתני' בתולה אלמנה וגרושה. בין בתולה שהיא אלמנה או גרושה או חלוצה מן האירוסין וחזרה ונשאת: כתובתה. מן השני: מאתים. שהרי בחזקת בתולה היא נשאת לו: ויש להם טענת בתולים. אם לא מצאה הב' בתולה אבדה כל כתובתה דמקח טעות היא לו: גמ' בגדתאה. דמן בגדת: על שם מנה. שאם נשאת משנתאלמנה אין לה כתובה אלא מנה: דכתיבא באורייתא. ועדיין לא נתקנו כתובות: ומי כתיב קרא. לקרות על שם דבר העתיד: זו סליקא. שם עיר: ומי הואי. העיר בנויה בבריאת עולם דכתיב ההולך קדמת אשור: [מטר. ולא מאותיות דריש הכי אלא לפום סברא]: מזבל. את הארץ: מעדן. נותן עדנה וזיו בפירות: תלמיה. של א''י: רוה נחת גדודיה כאשר ברביבים תמוגגנה. רוה הרי משקה ומרוה תמוגגנה הרי מזבל מעדן וממשיך את הפירות נפקא מצמחה תברך. תמוגגנה דישטנפי''ר: מזיח. קס''ד מזיח עונות: מזין. בזכות הקרבנות העולם נזון שהקרבנו' באין מן המזון וגורמין לו ברכה: מחבב. את ישראל אל אביהם: היינו מזיח היינו מכפר. הי ניהו מזיח הי ניהו מכפר: מזיח גזירות. רעות מעל ישראל: משחנן. מחממות: משלשלן. שלשול: מאשרן. מחזיקות כח כמו אשרו חמוץ (ישעיהו א): ולא מפנקן. אינן מרבות אסטניסא על הלב וכלן לשבח: אל יורה. שום הוראה לפי שטורדות דעתו כשיכור: שחרית וערבית יפות. כללא דמילתא לאחר אכילה יפות שחרית דרכן של בני אדם בפת שחרית כדאמר בהמקבל (ב''מ קז:) ערבית לאחר אכילה: במנחה רעות. שהן קודם אכילה לאחר שינת הצהרים: בצהרים. לאחר הסעודה שאכל ושבע: אין כמותם. וטובות יותר מערבית לפי שאינו מעוכב ביום מלילך לשדות לבית הכסא בכל עת שירצה אבל בלילה טורח הוא לו: מבטלות מחשבה רעה. דאגה לפי שמשמחות את הלב וצהרים שעת אורה וצהלה היא: כי עברא לדשא. מחזיקות את הגוף כבריח את הדלת: (רש"י)

 תוספות  בתולה אלמנה גרושה חלוצה. נראה לפרש דלרבותא נקט חלוצה דסלקא דעתך אמינא כיון דשומרת יבם לא מיחסרא כניסה לחופה שהרי יבמה יבא עליה בעל כרחה וה''א דכנשואה דמיא קמ''ל: אלמנה דכתיבא באורייתא מאי איכא למימר. והא ליכא למימר דתפשוט מהכא דכתובת אלמנה מנה ' מדאורייתא דהא מנה לא היה בימי משה דלא הזכירה תורה אלא ככר והא דאמרינן בבכורות (דף ה. ושם) ' משה רבינו נאמן היה ובקי בחשבונות אלא שמנה של קודש כפול היה לא שהיה מנה בימי משה אלא כלומר כמו שמנה של קודש בימי יחזקאל כפול היה כך היה ככר של קודש כפול בימי משה: ותנא רב יוסף אשור זו סליקא ומי הואי. פי' בקונטרס ומי הואי בבריאת עולם ובלא רב יוסף מאשור וכן מכוש לא מצי למיפרך דמצינן למימר דאשור וכוש שם המחוז ולא שם העיר ומימות עולם היה שמם כך אבל קשה דמאי מייתי מאשור דאשור אע''ג דלא הוה בבריאת עולם כיון דהוה בימי משה שפיר הוה ליה למכתב אבל . מנה לא היה לו לכתוב כיון שעדיין לא היה בדורו ונראה לר''י לפרש ' דסליקא בימי משה מי הואי דקים ליה דסליקא לא היה בימי משה וסביב סליקא הולך חדקל ולא אצל אשור שהיה בימי משה: אמר רב אכל תמרים אל יורה. ואם תאמר דבפ''ג דכריתות (דף יג: ושם) (אמר רב הונא) אמר רב הלכה כר' אלעזר דאינו מחייב על שאר משכרין אלא על היין בלבד וי''ל אע''ג דלא מחייב על ביאת מקדש אסור להורות וה''נ משמע בס''פ אלו מומין (בכורות מה:) דפסול לעבודה למאן דלא מחייב אשאר משכרין אף על גב דעבודה לא אחיל הוא הדין נמי דאל יורה: (תוספות)


דף יא - א

אף אנו נאמר איילונית דוכרנית דלא ילדה: מתני' הגיורת והשבויה והשפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו פחותות מבנות שלש שנים ויום אחד כתובתן מאתים ויש להן טענת בתולין: גמ' אמר רב הונא גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין מאי קמ''ל דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו תנינא זכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לאדם שלא בפניו מהו דתימא עובד כוכבים בהפקירא ניחא ליה דהא קיימא לן דעבד ודאי בהפקירא ניחא ליה קמ''ל דהני מילי גדול דטעם טעם דאיסורא אבל קטן זכות הוא לו לימא מסייע ליה הגיורת והשבויה והשפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו פחותות מבנות שלש שנים ויום אחד מאי לאו דאטבלינהו על דעת בית דין לא הכא במאי עסקינן בגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו דניחא להו במאי דעביד אבוהון אמר רב יוסף הגדילו יכולין למחות איתיביה אביי הגיורת והשבויה והשפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו פחותות מבנות שלש שנים ויום אחד כתובתן מאתים ואי ס''ד הגדילו יכולין למחות יהבינן לה כתובה דאזלה ואכלה בגיותה לכי גדלה לכי גדלה נמי ממחייא ונפקא כיון שהגדילה שעה אחת ולא מיחתה שוב אינה יכולה למחות מתיב רבא אלו נערות שיש להן קנס הבא על הממזרת ועל הנתינה ועל הכותית ועל הגיורת ועל השבויה ועל השפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו פחותות מבנות שלש שנים ויום אחד יש להן קנס ואי אמרת הגדילו יכולין למחות יהבינן לה קנס דאזלה ואכלה בגיותה לכי גדלה לכי גדלה נמי ממחייא ונפקא כיון שהגדילה שעה אחת ולא מיחתה שוב אינה יכולה למחות אביי לא אמר כרבא התם קנסא היינו טעמא שלא יהא חוטא נשכר רבא לא אמר כאביי כתובה היינו טעמא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה: מתני' הגדול שבא על הקטנה וקטן שבא על הגדולה ומוכת עץ כתובתן מאתים דברי רבי מאיר וחכ''א מוכת עץ כתובתה מנה בתולה אלמנה גרושה וחלוצה מן הנישואין כתובתן מנה

 רש"י  אף אנו נאמר. אף אנו נדרוש את השמות מה לשון איילונית שקראו חכמים לאשה שאינה ראויה לילד: דוכרנית. לשון איל תמים דמתרגמינן דכר שלים (ויקרא ה) הרי היא כאיל שאינו יולד: גמ' (על דעת ב''ד). אם אין לו אב ואמו הביאתו להתגייר: מטבילין. דאין לך גר בלא מילה וטבילה: על דעת בית דין. שלשה יהו בטבילתו כדין כל טבילת גר שצריכים ג' והן נעשין לו אב והרי הוא גר על ידיהן ומגעו ביין כשר: מהו דתימא עובד כוכבים בהפקירא ניחא ליה. וחוב הוא לו ואין אדם נעשה שליח לאדם לחובתו שלא בפניו כלומר שלא מדעתו וקטן לאו בר דיעה הוא: דהא גבי עבד קי''ל. בפ''ק דגיטין (דף יג:) דודאי בהפקירא ניחא ליה נוח לו להיות עבד ויהא מותר בהפקר זימת השפחות מהיות בן חורין להיות מותר בבת ישראל דלא זילא ליה ולא שכיחא ליה להפקירא: קמ''ל. הכא דגבי עובד כוכבים קטן לא אמרינן הכי: דהני מילי. דניחא ליה בהפקירא: גדול. שגדל [במדות] הפקירות וטעים ליה טעמא דאיסורא: הגדילו. קטנים שנתגיירו ואפי' עם אביהן: יכולין למחות. ולומר אי אפשינו להיות גרים וחוזרין לסורן ואין לנו לענשן בב''ד ואפי' ידינו תקיפה ואם קדש אשה משמיחה אינה צריכה גט להיות כישראל מומר: לכי גדלה. לא יהבינן לה עד שתגדיל: שוב אינה יכולה למחות. ואם מיחתה הרי היא כישראלית מומרת ליענש בכל עונשי ב''ד: שיש להן קנס. נ' כסף אם יאנסו: הבא על הממזרת. ואע''ג דלא קרינן ביה ולו תהיה לאשה שהרי אינה ראויה לקיימה אפילו הכי יש לה קנס כדלקמן: אביי לא אמר כרבא. דמותיב מקנסא דקסבר לאו תיובתא היא דטעמא דקנסא שלא יהא חוטא נשכר להפטר: רבא לא אמר כאביי. דמותיב מכתובה דהתם טעמא מאי תקינו לה רבנן כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וכל זמן שלא מיחתה גיורת היא ועבדינן לה תקנתא: מתני' הבא על הקטנה. פחותה מבת שלש שאין ביאתה ביאה שהרי בתוליה חוזרין: וקטן. פחות מבן תשע שאמרו חכמים אין ביאתו ביאה ובא על הגדולה: ומוכת עץ. שנתקע לה עץ באותו מקום: כתובתן מאתים. אם נשאו לאיש אחרי כן לא אבדו בכך את כתובתן אם נשאה סתם ולא פירש לה כלום: בתולה. שהיא אלמנה או גרושה או חלוצה: מן הנישואין. כגון שנכנסה לחופה ומת בעלה בחזקת שלא נבעלה: כתובתה מנה. אם ניסת לאחר סתם כתובתה מנה דבחזקת בעולה קיימא משנכנסה לחופה: (רש"י)

 תוספות  מטבילין אותו על דעת ב''ד משום דזכות הוא. ותימה דהא זכייה הוי מטעם שליחות דכיון דזכות הוא לו אנן סהדי דעביד ליה שליח כדמוכח בפ''ק דב''מ (דף יב.) גבי חצר משום יד איתרבאי ולא גרע משליחות וא''כ היאך זכין לקטן והלא אין שליחות לקטן כדאמרינן באיזהו נשך (שם עא:) ועוד דאכתי עובד כוכבים הוא ואמרי' התם דקטן דאתי לכלל שליחות אית ליה זכייה מדרבנן עובד כוכבים דלא אתי לכלל שליחות אפילו זכייה מדרבנן לית ליה ונראה לר''י דהכא נמי דזכין לו מדרבנן כדאמרינן התם דקטן אית ליה זכייה מדרבנן ואע''ג דאכתי עובד כוכבים הוא הא אתי לכלל שליחות א''נ כיון דבהך זכייה נעשה ישראל הוה ליה כישראל גמור לעניין זכייה וא''ת היכי הוי גר מדרבנן ושרינן ליה בבת ישראל וקידושיו קידושין הא מן התורה עובד כוכבים הוא וי''ל דקסבר כמ''ד בהאשה רבה (יבמות דף פט:) דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה וכי פריך מאי קמ''ל הוה מצי לשנויי קמ''ל דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה וחד מתרי טעמי נקט והא דאמרי' בריש בן סורר (סנהדרין דף סח: ושם) גבי גזל הגר אם אין לאיש גואל איש אתה צריך לחזר אחריו אם יש לו גואל אבל קטן אי אתה צריך לחזר אחריו כו' משכחת לה גר קטן מן התורה במעוברת שנתגיירה. כדאמרי' בפרק הערל (יבמות דף עח. ושם) עובדת כוכבים מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה והוי גר מן התורה דישראל גמור הוא ואית ליה ממון מן התורה כגון שירש את אמו ואי אתה צריך לחזר עליו שאין לו יורשין שאינו מוליד ואחיו מן האם אין יורשין אותו ולפי ספרים דגרסינן בב''מ (דף עא:) זכייה מיהא אית ליה ולא גרס מדרבנן ניחא דמצי למימר דאית ליה זכייה מן התורה ועובד כוכבים קטן כיון דבא להתגייר חשבינן ליה כישראל קטן ואע''ג דזכייה הוי מטעם שליחות ואין לו שליחות מן התורה ה''מ בדבר שיש בו קצת חובה כגון להפריש תרומתו דשמא היה רוצה לפוטרה בחטה אחת או שמא היה רוצה להעדיף אבל הכא שזכות גמור הוא לו יש לו שליחות: מהו דתימא עובד כוכבים בהפקירא ניחא ליה. ואע''ג דרבנן פליגי אר' מאיר בפ' קמא דגיטין (דף יג. ושם) ולית להו טעמא דבהפקירא ניחא ליה ה''מ גבי עבד שאינו חושש בהפקירא שמפקיע עצמו מן השעבוד אבל גבי עובד כוכבים שאינו משועבד ניחא ליה בהפקירא וכן נראה דאי לא תימא הכי היכי מייתי סייעתא מההוא דגיורת דלמא רבנן היא דאפילו בגדול לית להו בהפקירא ניחא ליה: אבל קטן זכות הוא לו. והא דתנן בפרק קמא דגיטין (ג''ז שם) האומר תנו גט זה לאשתי ושיחרור זה לעבדי רצה לחזור בשניהם יחזור דברי רבי מאיר היינו בעבד גדול דבקטן מודה רבי מאיר דזכות הוא לו דלא ניחא ליה בהפקירא כדאמרינן הכא משום דלא טעים טעמא דאיסורא א''נ איירי אף בעבד קטן וכגון שהוא של כהן דחוב הוא לו שיצא לחירות לפי שמפסידו מלאכול בתרומה: לכי גדלה. וא''ת והלא כבר גדולה היא שהיא נערה כיון שהיא בת קנס ומפרש ר''י לכי גדלה ונהגה מנהג יהודית: אביי לא אמר כרבא שלא יהא חוטא נשכר. משמע דרבא לית ליה טעמא דשלא יהא חוטא נשכר וקשה דאמרי' בפ' שור שנגח ד' וה' (ב''ק דף לח: ושם) קסבר רבי מאיר כותים גירי אמת הן וקנס הוא דקניס ר''מ בממונם לענין שור שנגח שלא יטמעו בהן ופריך אלו נערות שיש להן קנס הבא על הכותית ואי קניס ר''מ בממונם ה''נ ניקנוס ומשני דהכא לא בעי למקנס שלא יהא חוטא נשכר והשתא לרבא דלית ליה הכא טעם דחוטא נשכר היכי מצי משני התם וי''ל דהתם אית ליה שפיר האי טעמא כיון דבדין יש להן קנס דגרי אמת הן אלא דבעי' למקנס להו סברא הוא דמשום טעמא שלא יהא חוטא נשכר מוקמינן לה אדינא אבל הכא סבירא ליה לרבא דמשום טעמא שלא יהא חוטא נשכר אין ליתן לה כיון דמן הדין לית לה שהרי עובדת כוכבים גמורה היא אם תמחה ובפ' אלו נערות (לקמן דף לו:) דאית ליה לרבא שלא יהא חוטא נשכר גבי שבויה משום דמוקמינן לה בקדושתה: (תוספות)

 רשב"א  אמר רב הונא גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין. פירש רש"י ז"ל: שהביאתו אמו, ולאו למימרא דבלאו הכי לא מטבילין ליה, אלא לומר דאין בית דין מחזרין למול ולטבול את הגרים מעצמן, ואף על גב דאתי לסיועי ממתניתין, ודחינן מתניתין בגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו, לא שיהא חלוק בדבר זה בין אב ואם, שהבנים גם כן נגררין אחר האם, אלא כאן שהביאתו האם ולא נתגיירה והתם שהביאו ונתגייר עמו והוא הדין לאם, דניחא להו למעבד מאי דעבד אבוהון או אמן, כן נראה (עי' להלן טו, ב, ד"ה ולא). מאי קמ"ל זכין לאדם שלא בפניו. ואע"ג דקימא לן שאין זכין לגוי כדאיתא בפרק איזהו נשך (ב"מ עא, א), הכא שגירותו וזכיותו באין כאחד, וכן מצינו לאבותינו בסיני שזכו גדולים לקטנים. מהו דתימא גוי בהפקירא ניחא ליה, והא קימא לן עבדא בהפקירא ניחא ליה. נראה, דאסוקי מילתא היא ולא קושיא הוא, והכי קאמר מהו דתימא גוי בהפקירא ניחא ליה והכי ודאי קימא לן דעבדא בהפקירא ניחא ליה, הני מילי גדול דטעים טעמא דאיסורא אבל קטן זכות הוא לו. והא דאמרינן והא קימא לן. איכא למידק, והא ר' מאיר הוא דאית ליה הכין בפרק קמא דגיטין (יג, א), ורבנן פליגי עליה ואמרי זכות הוא לו שמתירו בבת חורין וקימא לן כותייהו. ויש לומר, דהכא לתירוצה לרב הונא אליבא דכולהו תנאי קאמר. אלא דלישנא דאמרינן והא קיימא קשיא לי, דהא לא קימא לן הכי, והוה ליה למימר והא עבדא בהפקירא ניחא ליה. והנכון, דלכולי עלמא קאמר, דעד כאן לא פליגי רבנן התם בעבד, אלא מפני שמוציאו לחירות ומתירו בבת חורין בודאי זכות הוא לו, ואנן סהדי דניחא ליה טפי למיפק לחירות וליאסר בשפחה מלמהוי עבדא ולשתרי בשפחה, אבל גוי בהפקירא ניחא ליה. ומקצת נוסחאות יש, והא קיימא לן גוי בהפקירא ניחא ליה, ונוסחא נכונה היא. הא דנקט רב הונא גר קטן מטבילין. ולא קאמר מלין איכא למימר דמילתא דשייכא בזכרים ובנקבות נקט, אי נמי, משום דטבילה גמר מלאכתו כדקיימא לן (יבמות מו, א) מל ולא חטבל כאילו לא מל, נקט מטבילין. אי נמי נראה לי לומר, דרבותא נקט טבילה, משום דמילה דין הוא שתעלה לו כשיגדל ויתרצה דישנה בעולם בשעת רצונו, אבל טבילה דבשעת' לא היה בן דעת ובשעה שנתרצה אינו בעולם אימא לא, כיון שגירותו מסופק שהרי יכול הוא למחות כשיגדל, קמ"ל. אמר רב יוסף הגדילו יכולין למחות. כלומר, ואפילו נתגיירו בניו ובנותיו עמו. תדע לך, מדאקשינן עליה ממתניתין דהגיורת והשבויה, וממתניתין דאלו נערות שיש להן קנס, (לקמן כט, א), ולא פרקינן הכא במאי עסקינן בגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו כדפרקינן לעיל. יהבינן כתובה דאזלא ואכלה בגיותה לכי גדלה. כלומר, לכי גדלה יהבינן לה כתובה, אבל להשיאה מתירין אותה מיד קודם שתגדיל. כיון שהגדילה שעה אחת ולא מיחתה שוב אינה יכולה למחות. וא"ת, והא אי אפשר לצמצם, דהא משתגדיל יכולה למחות ומשהגדילה אינה יכולה למחות. יש לומר, במוחה מתוך קטנות לאחר גדלות, שלא גדלה שעה בלא מחאה. ובתוספות (ד"ה לכי) מתרצין, דעד שמודיעין אותה מתן שכרן ועונשן של מצות אינה גיורת גמורה, והגדילה שעה אחת בגירותה אחר שהודיעוה עונשן של מצות קאמר, ולפי דבריהם צריכין להודיעו לאחר שיגדיל. יהבינן לה קנס דאזלא ואכלה בגיותה לכי גדלה. האי לאו עיקר פירוקא הוא דרבא נמי הכין משמע ליה, דהא נערות קתני וכדדייקינן עלה לקמן (כט, א) נערה אין קטנה לא, ולא קשיא ליה לרבא אלא דלכי גדלה נמי ממחייא ונפקא, אלא שרבא הוא דאגב דשניא הכי בקושיא דאביי אזיל ומשני בהא נמי הכין. אי נמי יש לומר, בעיקר פירוקא הוא, ורבא אליבא דרבנן קא מקשה דסבירא להו דיש קנס במקום מכר דנערה ואפילו קטנה במשמע, ולמישאל אי אמר רב יוסף אפילו לרבנן, ובתר דפריק לכי גדלה, אקשינן, דאפילו לרבי מאיר איכא למימר דילמא ממחיא ונפקא. אביי לא אמר כרבא, התם קנס תקינו לה רבנן שלא יהא חוטא נשכר. וא"ת, לרבא נמי על כרחין מתניתין דאלו נערות משום לא יהא חוטא נשכר הוא, כדאיתא בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה (ב"ק לח, ב), גבי מתניתין בשור של ישראל שנגח שור של כותי פטור, דאקשינן למימרא דקניס ר' מאיר בממונן, ורמינהו, אלו נערות שיש להן קנס הבא על הכותית אמר אביי התם (לקמן לו, ב) כדי שלא יהא חוטא נשכר, והוי ליה התם מסקנא הכי. ויש לומר, דלרבא ודאי אית ליה דקנס גבי כותיים דכיון דאית ליה לר' מאיר כותיים גירי אריות הן, ומשום קנסא קניס להו ר' מאיר, הכא כדי שלא יהא חוטא נשכר לא קניס להו לכותיים, ואהדרינהו, אמילתייהו ואדינא דאורייתא, אבל גיורת קטנה דמדינא לית ליה קנסא, לא יהבינן לה קנסא דתזיל ותיכול בגיותה. ולענין פסק הלכה. קיימא לן כרב הונא דאמר גר קטן מטבילין ומלין אותו על דעת בית דין, בין גר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו בין גר שגיירוהו בית דין מעצמן. ואם הגדילו ומיחו קיימא לן כרב יוסף דאמר יכולין למחות, ואע"ג דאותיבו עליה אביי ורבא, לא לאיפלוגי עליה אלא לברורי מתניתין דלא תקשי(ה) עליה ושני' להו. ועוד, דלדעת אביי מתניתין דקנס לא דמיא לה, ולדעתיה דרבא מתניתין דהגיורת והשבויה לא דמיה לה. והרב אלפסי ז"ל (יבמות מו, ב) לא הביא הרב דרב יוסף כלל (עי' מ"מ פי"ג מאיסו"ב ה"ז). ותמיהה לי, אשמעתין דהא דרב הונא דאמר מטבילין אותו על דעת בית דין, ודאי משמע דלכל מילי כגר גמור חשבינן ליה, מעתה אינו עושה יין נסך במגעו ואוכלין משחיטתו ולשליחות גט ולכתיבתו, דהא רב הונא סתמא קאמר, ואי ליין נסך ולמילי דרבנן בלחוד קאמר הוה ליה לפרושי בהדיא. ועוד, דהא מתניתין דהגיורת והשבויה הכין מוכחא, דאפילו קודם שגדלה מנסבת לה אלא דלא יהבינן לה כתובה עד שתגדיל, ונשואין דבר תורה הן ואית בה משום לא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תתן לבנך. ותמה על עצמך, היאך אוכלין משחיטתו, ואם נקבה היא, איך מתירין אותה לישראל, ומתירין אשת איש לעלמא על ידי גט שכתבו ומחר מוחה ונעשה גוי גמור למפרע, ונמצאת אשת איש יוצאה בלא גט, וישראל אוכל נבלות למפרע וכו' ובועל את הנכרית דרך חתנות. ועוד דאמרינן בפרק האיש מקדש (קידושין מה, ב) קטנה שנתקדשה לדעת אביה והלך אביה למדינת הים ועמדה ונשאת, רב אמר אוכלת בתרומה אין חוששין שמא יבא אביה וימחה, הוה עובדא וחש לה רב להא דרב אסי. ואע"ג דתרומה בזמן הזה דרבנן, וכל שכן בדאורייתא דאיכא למיחש שמא ימחה. ויש לומר, דהכא שאני, דכיון שהוא עצמו נוהג בגירותו כישראל חזקה כמנהגו נוהג ושוב לא ימחה, אבל התם שהכל תלוי במחאת האב ואביה אינו כאן, חוששין שמא ימחה דהא לא ידעינן אי ניחא ליה כלל. והא דתניא בפרק המדיר (לקמן עב, ב), במקדש את האשה על מנת שאין עליו מומין או נדרים, שאם הלך אצל רופא וריפאו או אצל חכם והתירו שהיא מקודשת, ואפילו הכי כל שלא הלך אינה מקודשת, ומתירין אותה מיד להנשא לאחר בלא גט ולא חיישינן שמא ילך ונמצאת אשת איש למפרע. שאני התם, שאינו מצוי לקלקלה, אבל גבי אשה שנשאת שלא לדעת אביה חוששין שמא האב מתוך כעסו יבא וימחה, אבל בעלמא לא חיישינן. ותדע לך, דהא תנן (יבמות קיג, א) העיד ר' יוחנן בן גודגדא על קטנה בת ישראל שנשאת לכהן שאוכלת בתרומה ולא חיישינן דילמא ממאנה ונפקא, ואע"ג דהתם דוקא בתרומה דרבנן וכדפירש רש"י ז"ל שם, והכא שרינן ואפילו בדאורייתא, שאני התם, דליכא אלא נישואין דרבנן ואפילו כי לא ממאנת, ולא אתו נישואין דרבנן ומקילו בתרומה דאורייתא, וכדאמרינן התם בפרק יוצא דופן (נדה מו, א), אי אמרת בשלמא מופלא סמוך לאיש דרבנן אתו נישואין דרבנן ומבטלי נדרא דרבנן אלא דאורייתא, וכו', אבל הכא אי לא מחי נעשה גר גמור למפרע, לפי שזכין לאדם שלא בפניו והוא עצמו נוהג בגירותו ככל ישראל חזקה לא ימחה ונעשה ישראל גמור דבר תורה, הילכך סומכין עליו ואפילו לדברי תורה, כן נראה לי. אלא שעדיין קשה לי קצת, א"כ היאך הקשו אביי ורבא מקנס וכתובה, וכי חמור ממון טפי מאיסורי תורה, ויש לומר, משום דלעולם אין מוציאין ממון אלא בראיה ברורה. ותדע לך, דעד אחד נאמן באיסורין ובממון אין פחות משנים. מתניתין גדול שבא על הקטנה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד כתובתה מאתיים דבתוליה חוזרין. וקטן פחות מבן תשע שנים ויום אחד שבא על הגדולה כתובתה מאתיים דאין ביאתו ביאה ואינו מגיע לבתולים ולא בטל חינה. וכן מוכת עץ, אעפ"י שמשיר בתולים הואיל ולא נעשה בה מעשה באיש שלא בטיל חינה, וחכמים אומרים כתובתה מנה דבטל חינה, הואיל ונעשה בה מעשה גמור שהשיר בתולים (עי' ש"מ מ"ש בדעת רש"י). אלמנה גרושה. כלומר, שנתארמלה או שנתגרשה או שנחלצה מן הנשואין כתובתן מנה, אעפ"י שנמצאו בתולות שלמות, לפי שבטל חינן משעת שנכנסו לחופה, כדמפרש ואזיל בירושלמי (פ"א ה"ו). ותמיהה לי, למה לי דתנא חלוצה, הא ודאי מכי שנתאלמנה אין לה אלא מנה וא"כ נחלצה פשיטא, ואפשר לומר, דסיפא דמתניתין היא דמשום דנקט לה ברישא אלמנה גרושה וחלוצה מן האירוסין חכתובתן מאתיים, והתם רבותא נקט דאע"ג דנתאלמנה ואח"כ נחלצה כתובתה מאתיים. כן נראה לי. (רשב"א)


דף יא - ב

ואין להן טענת בתולים הגיורת והשבויה והשפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו יתירות על בנות שלש שנים ויום אחד כתובתן מנה ואין להן טענת בתולין: גמ' אמר רב יהודה אמר רב קטן הבא על הגדולה עשאה מוכת עץ כי אמריתה קמיה דשמואל אמר אין מוכת עץ בבשר איכא דמתני לה להא שמעתא באפי נפשה קטן הבא על הגדולה רב אמר עשאה מוכת עץ ושמואל אמר אין מוכת עץ בבשר מתיב רב אושעיא גדול שבא על הקטנה וקטן הבא על הגדולה ומוכת עץ כתובתן מאתים דברי ר''מ וחכמים אומרים מוכת עץ כתובתה מנה אמר רבא הכי קאמר גדול הבא על הקטנה ולא כלום דפחות מכאן כנותן אצבע בעין דמי וקטן הבא על הגדולה עשאה מוכת עץ ומוכת עץ גופא פלוגתא דר''מ ורבנן אמר רמי בר חמא מחלוקת כשהכיר בה דר''מ מדמי לה לבוגרת ורבנן מדמו לה לבעולה אבל לא הכיר בה דברי הכל ולא כלום ור''מ אמאי מדמי לה לבוגרת נדמייה לבעולה בעולה איתעביד בה מעשה בידי אדם הא לא איתעביד בה מעשה בידי אדם ורבנן אדמדמו לה לבעולה נדמייה לבוגרת בוגרת לא איתעביד בה מעשה כלל הא איתעביד בה מעשה אבל לא הכיר בה לדברי הכל ולא כלום מתיב רב נחמן היא אומרת מוכת עץ אני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את ר''ג ור' אליעזר אומרים נאמנת אלא אמר רבא בין הכיר בה ובין לא הכיר בה לר''מ מאתים לרבנן הכיר בה מנה לא הכיר בה ולא כלום והדר ביה רבא דתניא כיצד הוצאת שם רע בא לבית דין ואמר פלוני לא מצאתי לבתך בתולים אם יש עדים שזינתה תחתיו יש לה כתובה מנה אם יש עדים שזינתה תחתיו בת סקילה היא הכי קאמר אם יש עדים שזינתה תחתיו בסקילה זינתה מעיקרא יש לה כתובה מנה ואמר רב חייא בר אבין אמר רב ששת זאת אומרת כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה ומתיב רב נחמן הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים היא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו והוא אומר לא כי אלא עד שלא אירסתיך והיה מקחי מקח טעות ולית לה כלל ואמר להו רב חייא בר אבין אפשר רב עמרם וכל גדולי הדור יתבי כי אמר רב ששת להא שמעתא וקשיא להו ושני מאי מקח טעות נמי ממאתים אבל מנה אית לה ואת אמרת לית לה כלל ואמר רבא מאן דקא מותיב שפיר קא מותיב מקח טעות לגמרי משמע ואלא קשיא הך תריץ ואימא הכי אם יש עדים שזינתה תחתיו בסקילה זינתה מעיקרא ולא כלום נמצאת מוכת עץ יש לה כתובה מנה והא רבא הוא דאמר לרבנן לא הכיר בה ולא כלום אלא ש''מ הדר ביה רבא מההיא ת''ר כנסה ראשון לשום נישואין ויש לה עדים שלא נסתרה אי נמי נסתרה ולא שהתה כדי ביאה אין השני יכול לטעון טענת בתולים שהרי כנסה ראשון

 רש"י  ואין להן טענת בתולין. אין יכול להפסידה אותה מנה ולומר בחזקת בתולה נשאתיך והרי מקחי מקח טעות: גמ' עשאה מוכת עץ. נהי דאין ביאתו ביאה מיהו לא גרע מעץ הנתקע ולרבנן דפליגי אמוכת עץ כתובתה מנה וכן לענין כהן גדול דתנן (יבמות דף נט) לא ישא את מוכת עץ הא נמי אסירא ליה: אין מוכת עץ בבשר אדם. ואי בעולה לא הויא מוכת עץ נמי ליתא: באפי נפשה. בלא גברי דלא אמר רב יהודה משמיה דרב ומשמיה דשמואל אלא אינהו גופייהו איפלוג בה: וקטן שבא על הגדולה ומוכת עץ. ומדפלגינהו תנא לתרתי ולא איפלוג רבנן אלא במוכת עץ שמעת מינה אין מוכת עץ בבשר: הכי קאמר גדול הבא על הקטנה ולא כלום. אינה ביאה לדברי הכל הלכך כתובתה מאתים ולא איפלוג רבנן עלה דפחות מכאן כנותן אצבע בעין דתנן במסכת נדה (דף מד:) גבי בת פחותה מג' שנים ויום אחד מה הדמעה היוצאת ע''י אצבע באה אחרת תחתיה אף בתולים של פחות מכן חוזרין אחרים תחתיהם: וקטן שבא על הגדולה. מוכת עץ היא זו וכתובתה מאתים דברי רבי מאיר וחכמים אומרים כל מוכת עץ כתובתה מנה והא נמי דקא משוית לה מוכת עץ כתובתה מנה: כשהכיר בה. כשכנסה וכתב לה כתובה היה יודע שהיא מוכת עץ: מדמי לה לבוגרת. דקיימא לן שכלו בתוליה במס' יבמות (דף נט.) דקתני בבתוליה פרט לבוגרת שכלו בתוליה ואפי' הכי כתובתה מאתים: ולא כלום. דמקח טעות הוא ואפי' מנה אין לה: היא אומרת מוכת עץ אני. משנתנו היא: והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את. הנושא את האשה בחזקת בתולה ולא מצא לה בתולים היא אומרת מוכת עץ אני כו' ש''מ אית לה כתובה או מנה או מאתים דאי לית לה מאי נאמנת דקאמר רבן גמליאל אלמא מוכת עץ שלא הכיר בה יש לה כתובה תיובתא דרמי בר חמא דאמר לא הכיר בה דברי הכל ולא כלום: אלא אמר רבא לר''מ בין הכיר בה בין לא הכיר בה מאתים. ומתני' דקתני היא אומרת מוכת עץ אני וקא תבעה מאתים רבי מאיר היא: לרבנן הכיר בה מנה. ומתני' דהכא דקתני וחכמים אומרים מוכת עץ מנה כשהכיר בה: לא הכיר בה ולא כלום. והא לא מצינו למימר לר' מאיר הכיר בה מאתים לא הכיר בה מנה דאי במקח טעות מחזקינן ליה משום דלא הכיר בה לית לה מידי ואי לאו מקח טעות הוא אין חילוק בין הכיר ללא הכיר: והדר ביה רבא גר' ול''ג מההיא. והדר ביה רבא ממאי דאמר לרבנן לא הכיר בה ולא כלום אלא בין הכיר בין לא הכיר יש לה מנה לרבנן ומאתים לר''מ ומתני' דהתם דברי הכל: הוצאת שם רע. ליענש מאה כסף אם שקר וליסקל אם אמת היה: בא לב''ד. זקוק לבוא לב''ד ואומר כו': ואמר רב חייא גרסי': ומותיב רב נחמן גר': נסתחפה שדהו. מזלך גרם כאדם שהמטר בא וסוחף את זריעתו ועוקרה: מקח טעות לגמרי משמע. ואין לה כלום: כי אמרה רב ששת להא שמעתתא. להאי זאת אומרת דלעיל דיש לה כתובה מנה: וקשיא להו. הא דאותבינן: ואמר רבא גרסי': ואלא קשיא הך. ואקשינן לרבא אלא קשיא הך דלעיל דקתני זינתה מעיקרא יש לה כתובה מנה: תריץ. לההיא דלעיל דכיצד הוצאת ש''ר תירוצא דתרצת לה לא תתרצה הכי אלא הכי אם יש עדים כו': נמצאת. לא הכיר בה משמע וקא מתרץ רבא יש לה כתובה מנה אלמא הדר ביה מההיא דלעיל דהא איהו אמר לרבנן ולא כלום וכרבי מאיר נמי לא תוקמה דהא רבי מאיר מאתים קאמר: ויש לה עדים שלא נסתרה. רבותא אשמעינן דאפי' הכי אין השני יכול לטעון טענת בתולים להפסידה כתובתה ולימא מקח טעות הוא: שהרי כנסה ראשון. ועליו לדעת שנבעלה: (רש"י)

 תוספות  ושמואל אמר אין מוכת עץ בבשר. בלא השיר בתולין איירי דאי בהשיר למה יש לה להיות פחותה ממוכת עץ: לרבנן הכיר בה מנה לא הכיר בה ולא כלום. ומתני' ר''מ היא ולא רבנן ואם תאמר אמאי לא קאמר לרבנן בין הכיר בה בין לא הכיר בה מנה כדקאמר במסקנא ותיתי מתניתין לדברי הכל וי''ל דלא ניחא ליה למימר הכי דכיון דרבנן מדמו לה לבעולה הויא בלא הכיר בה כמו כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה וסבירא ליה דלית לה ולא כלום ובמסקנא סבר הא דמדמו לה לבעולה היינו לענין מנה אבל מקח טעות לא הויא כמו בעולה דאינו מקפיד כ''כ במוכת עץ שיהא מקח טעות: הדר ביה רבא מההיא. אבל מהא לא בעי למימר דהדר ביה משום דמקח טעות לגמרי משמע וא''ת מנא לן דהדר ביה ממה שאמר לרבנן לא הכיר בה ולא כלום נאמר שחזר בו ממה שאמר לא הכיר בה לר''מ מאתים אלא נפרש לא הכיר בה מנה ונוקי ברייתא כרבי מאיר וי''ל כדפי' לעיל בקונטרס דאין זה סברא דאי חשיב מקח טעות לא יהא לה כלום ואי לא חשיב מקח טעות למה לא יהא לה מאתים כיון דמדמה לה לבוגרת דאטו לבוגרת פוחתין לה מכתובתה: (תוספות)

 רשב"א  גמרא, אמר רב יהודה אמר רב, קטן הבא על הגדולה עשאה מוכת עץ. כלומר, לא שתהא ביאת קטן משרת בתולים כהכאת עץ, אלא דוגמה נקטיה, כמו שזה אין כתובתה אלא מנה לרבנן כך זו אין כתובתה אלא מנה. ושמואל אמר, אין מוכת עץ בבשר, דבבשר או עשאה בעולה גמורה או לא עשה ולא כלום דהא אינו משיר בתולים, וזו כיון דלא עשאה בעולה גמורה אף הוא לא עשה ולא כלום. מתיב רב הושעיא גדול הבא על הקטנה וכו'. וחכמים אומרים מוכת עץ כתובתה מאתיים, דאלמא מדתניא ר' מאיר תרתי ושבקי רבנן לקטן שבא על הגדולה כתובתה מאתיים (עי' שיטה לר"ן). אמר רבא ה"ק גדול הבא על הקטנה ולא כלום. פחות מכאן אצבע בעין דמי, וקטן הבא על הגדולה עשאה מוכת עץ, ומוכת עץ גופה פלוגתא דר' מאיר ורבנן. ואיכא למידק, למה ליה לרבא למינקט ולפרושי רישא דמתניתין, דהא גדול הבא על הקטנה מינח הוה ניחא לן. ועוד, מאי האי דתלי קטן הבא על הגדולה במוכת עץ וכל שכן אי מוכת עץ אכתי לא מתפר דינה, דלדברי רבא השתא הוא דקא מפרש דפלוגתא דר' מאיר ורבנן היא. ונראה, דמשום דבעי למימר דקטן הבא על הגדולה לרבנן אין לה אלא מנה אעפ"י שאין ביאתו ביאה, לכך הוצרך לפרש דגדול הבא על הקטנה אמאי כתובתה מאתיים. והכי פירושה, גדול הבא על הקטנה לא עשה ולא כלום דהא אינה ראויה לביאה ובתוליה חוזרין, אבל קטן הבא על הגדולה אע"פ שהוא אין ראוי לביאה, מכל מקום היא ראויה לביאה, וכיון שנעשה בה מעשה כלל אחר שנראית לביאה בטל חינה, שאין הכל הולך אחר ביאתו אלא אחר ביאתה, והרי זו כמוכת עץ שאינו בן ביאה ואעפ"כ נחלקו ר' מאיר ורבנן, דרבנן אומרים כתובתה מנה הואיל ונעשה בה מעשה כעין מעשה איש אחר שנעשית גדולה. כן נראה לי. מחלוקת בשהכיר בה, דרבי מאיר מדמי לה לבוגרת. ולאו לגמרי מדמינן לה לבוגרת, דהא בוגרת בין הכיר בין לא הכיר כתובתה מאתים, ומוכת עץ דברי הכל בשלא הכיר בה ולא כלום, אלא כיון שהכיר בה לר' מאיר ולא הטעתו במעשה שאירע בה כתובתה מאתים דהא לא בטל חינה הואיל ולא נעשה בה מעשה באיש, אבל בשלא הכיר בה אין לה ולא כלום, דהכאת עץ מילתא דלא שכיחא היא ולא רמי לה איניש אדעתיה לאתנויי עלה ולכך אין לה ולא כלום, אבל בוגרת בין כך ובין כך מאתים, שהרי כאלו הטעתו דעלה דידיה רמיא לאיתנויי והיא לא הטעתו ולכך בין כך ובין כך כתובתה מאתיים. ולרבא דאמר בין הכיר בין לא הכיר בה לר' מאיר מאתים, מדמה לה לבוגרת לגמרי דלאו טעותא איכא כלל דהא לא בטיל חינה. ורבנן מדמה לה לבעולה לגמרי דהכיר בה מנה לא הכיר בה ולא כלום כמו כנסה בחזקת בתולה ונמצא בעולה שאין לה ולא כלום, דכיון דבטל חינה כהטעאה גמורה חשבינן ליה. אבל למסקנא דאסיקיה רבא לרבנן בין הכיר בין לא הכיר כתובתה מנה, טעמא לפי שאינה הטעאה גמורה משום דלא בטיל חינה לגמרי כבעולה דמזוהמת בפניו. אלא שמע מינה הדר ביה רבא מההיא שמע מינה. והשוה מדותיו, דלרבנן בין הכיר בה בין לא הכיר כתובתה מנה, ולרבי מאיר בין הכיר בין לא הכיר כתובתה מאתים. והא דלא הדר ביה רבא מההיא דר' מאיר ולימא דלר' מאיר הכיר בה מאתיים, לא הכיר בה מנה, וברייתא כרבי מאיר, משום דכין דלר' מאיר בשהכיר בה מאתיים, אם איתא דלא הכיר בה פוחתין לה כלל אלמא רבי מאיר כהטעאה גמורה חשיב לה ומקח טעות הוא, ובהטעתו אין שיתותו במדה לומר מחמת טעותה נפחות לה קצת וניתן לה קצת, אלא אי טעות הוא לית לה ולא כלום נכנסת בחזקת בתולה ונמצאת בעולה שאין לה ולא כלום דמקח טעות לגמרי משמע, ואי לאו בטעות הוא כתובתה מאתים דלמה אתה בא לפוחתה מדינא. כנסה ראשון לשם נישואין, ויש לה עדים שלא נסתרה וכו'. אין השני יכול לטעון טענת בתולים שהרי כנסה הראשון. (רשב"א)


דף יב - א

אמר רבה זאת אומרת כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה רב אשי אמר בעלמא לעולם אימא לך לית לה כלל ושאני הכא שהרי כנסה ראשון וניחוש שמא תחתיו זינתה אמר רב שרביא כגון שקידש ובעל לאלתר ואיכא דמתני לה אמתניתין בתולה אלמנה גרושה חלוצה מן הנישואין כתובתן מנה ואין להן טענת בתולין בתולה מן הנישואין היכי משכחת לה כגון שנכנסה לחופה ולא. נבעלה אמר רבה זאת אומרת כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה כתובתה מנה רב אשי אמר לעולם אימא לך בעלמא לית לה כלל ושאני הכא שהרי נכנסה לחופה וליחוש שמא תחתיו זינתה אמר רב שרביא כגון שקידש ובעל לאלתר מאן דמתני לה אברייתא כל שכן אמתניתין ומאן דמתני לה אמתני' אבל אברייתא לא משום דמצי אמר לה אנא אעדים סמכי: מתני' האוכל אצל חמיו ביהודה שלא בעדים אינו יכול לטעון טענת בתולים מפני שמתייחד עמה: גמ' מדקתני האוכל מכלל דאיכא דוכתא ביהודה נמי דלא אכיל אמר אביי ש''מ ביהודה נמי מקומות מקומות יש כדתניא א''ר יהודה ביהודה בראשונה היו מייחדין את החתן ואת הכלה שעה אחת קודם כניסתן לחופה כדי שיהא לבו גס בה ובגליל לא היו עושין כן ביהודה בראשונה היו מעמידין להם שני שושבינין אחד לו ואחד לה כדי למשמש את החתן ואת הכלה בשעת כניסתן לחופה ובגליל לא היו עושין כן ביהודה בראשונה היו שושבינין ישנים בבית שחתן וכלה ישנים בה ובגליל לא היו עושין כן וכל שלא נהג כמנהג הזה אינו יכול לטעון טענת בתולים אהייא אילימא ארישא כל שנהג מיבעי ליה אלא אסיפא כל שלא מושמש מיבעי ליה אמר אביי לעולם ארישא ותני כל שנהג אמר ליה רבא והא כל שלא נהג קתני אלא אמר רבא הכי קאמר כל שלא נהג מנהג גליל בגליל אלא מנהג יהודה בגליל אינו יכול לטעון טענת בתולים רב אשי אמר לעולם אסיפא ותני כל שלא מושמש: מתני' אחת אלמנת ישראל ואחת אלמנת כהנים כתובתה מנה בית דין של כהנים היו גובין לבתולה ארבע מאות זוז ולא מיחו בידם חכמים: גמ' תנא ואלמנת כהנים כתובתה מאתים והאנן תנן אחת אלמנת ישראל ואחת אלמנת כהנים כתובתן מנה אמר רב אשי שתי תקנות הוו מעיקרא תקינו לבתולה ארבע מאות זוז ולאלמנה מנה

 רש"י  זאת אומרת כו'. דהא ודאי בחזקת בתולה כנסה דסמך אעדים וקאמר אין יכול להפסידה מנה הראוי לאלמנה מן הנישואין: וניחוש שמא תחתיו זינתה. אמתניתין פריך דקתני אין השני יכול לטעון טענת בתולים ולא מזקיקינן ליה לבא לבית דין ולא יתברר הדבר אם תחתיו זינתה אם לא ושמא אסורה היא לו בשלמא אהנך דלעיל דאמרן כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה לא מקשינן דאיכא למימר כשבא לבית דין ובאו עדים שזינתה קודם לכן אבל הכא קתני אין יכול לטעון מתוך כך לא יבא לב''ד: כשקידש ובעל לאלתר גרסינן ולא גרסינן כשקידש לאלתר ובעל לאלתר. שלא פירש ממנה בין קידושין לבעילה דודאי לא תחתיו זינתה: ואיכא דמתני לה. להא דרבה ורב אשי ורב שרביא אמתני': זאת אומרת. מדקתני מתני' אין להן טענת בתולים: וליחוש שמא תחתיו זינתה. ואמאי תני אין להן טענת בתולים: מאן דמתני לה. להא דרבה ורב אשי אברייתא: כ''ש אמתני'. דכיון דאברייתא אע''ג דאמרו עדים לא נסתרה לראשון ושני זה בחזקת בתולה כנסה ואפילו הכי אהדר ליה רב אשי לרבה לעולם לא תשמע כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה דשאני הכא שהרי כנסה ראשון כל שכן אמתניתין דלא הבטיחוהו עדים על כך איכא למתנייה לדרבה ומאי דאהדר ליה רב אשי: ומאן דתני לה. דרבה ורב אשי אמתניתין: אבל אברייתא לא. מתני להו דמברייתא ודאי שפיר ש''מ זאת אומרת דרבה ועלה לא הוה לרב אשי לאהדורי שאני הכא שהרי כנסה ראשון דמצי אמר אנא אעדים סמכי וכיון דקתני אין השני יכול לטעון טענת בתולים שמעינן ודאי דזאת אומרת כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה: מקומות מקומות יש. שחלוקין במנהגם ונפקא מינה דהיכא דלא נהיגי לייחד יכול לטעון: כדתניא. דמקומות מקומות יש: למשמש. לפשפש ולמשמש במעשיהן באותו הלילה שלא יקלקלו זה את זה במעשיהם בתרמית שלא יראה זה דם בתולים ויאבד וזו לא תביא מפה שיש עליה טיפי דמים ובמקום שנהגו למשמש לא נהגו לייחד דאילו במקום שנהגו לייחד מאי מישמוש בעי הרי אין שם טענת בתולים אלמא ביהודה מקומות מקומות יש: אילימא ארישא. אמנהג דמייחדין: כל שנהג להתייחד מיבעי ליה. דאין יכול לטעון: אלא אסיפא. אמנהג דמשמוש שושבינין: כל שלא מושמש מיבעי ליה. דהטוען טענת בתולים הוא הבעל והוא אינו נוהג מישמוש שבו [שאינו תלוי בבעל] אלא על אבי הכלה למשמשו שלא יאבד את בתוליה ומשמוש בכלה שלא תביא דם מן החוץ תלוי בבעל והיכי תני כל בעל שלא נהג מישמוש אינו יכול לטעון טענת בתולים כ''ש דאם לא נהג למשמש והם מישמשו אותו דיכול לטעון הכי איבעי ליה למתני כל שלא מושמש אינו יכול לטעון דשמא ראה ואבד: אלא אמר רבא. האי כל שלא נהג אמנהג דגליל קאי דתנא בברייתא ובגליל לא היו עושין כן ועלה קאי כל שלא נהג כמנהג הזה בגליל אלא נתייחד כמנהג שביהודה אינו יכול לטעון: מתני' אלמנת כהנים. אלמנה בת כהן: היו גובין לבתולה. בת כהן כשנישאת לכהן וכ''ש כשנישאת לישראל: גמ' שתי תקנות הוו. לאלמנה בת כהן: (רש"י)

 תוספות  אמר רבה זאת אומרת. נראה דהכא גרסינן רבה דהא רבא קאמר לעיל דמקח טעות לגמרי משמע ואי גרסינן הכא רבא א''כ תיקשי מתניתין רישא לסיפא דהא זאת אומרת איכא . למידק נמי ממתניתין כדאמרינן בסמוך אלא ודאי נראה דהכא גרס רבה דרבא דאמר לעיל מקח טעות לגמרי משמע יפרש כמו רב אשי: כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה מנה. והא דקתני שהרי כנסה ראשון פירש ריב''ם דהכי משמע ליה אין לשני טענת בתולין לחסרה מכתובתה כלום שהרי כנסה ראשון וגרם להיות כתובתה מנה ואינו יכול לחסרה כלום מאותה מנה דלא מהניא טענת בתולין אלא ממנה דבתולין: שאני הכא שהרי כנסה ראשון. ואדעתא דבעולה נישאת ואע''ג דעדים מעידים שלא נבעלה אינו סומך על זה מאחר שהיו נישואין וסבר דלשבחה אומרים כן: וניחוש שמא תחתיו זינתה. אין לומר דפריך אמאי אינו יכול לטעון טענת בתולים לאוסרה עליו ניחוש באשת כהן שמא תחתיו זינתה דליכא אלא חדא ספיקא ספק תחתיו ספק אין תחתיו דהא מצי לשנויי דהא דאינו יכול לטעון היינו להפסידה מכתובתה דאיכא ספק ספיקא דאפי' תחתיו אימור באונס הוה ואין זה דוחק דלעיל נמי מפרש אינו יכול לטעון טענת בתולים הכי דקאמר למאי אי לאוסרה עליו ביהודה אמאי לא כו' אלא אכתובה פריך אמאי אינו מפסיד לה ונראה לר''י דלרב אשי פריך כיון דבעלמא אית ליה דאין לה כלום והכא יש לה לפי שכנסה ראשון א''כ יבא לידי איסור שזה האיש סבור כיון שזו יש לה אע''ג דבעלמא לית לה אם כן מחזקינן אותה ודאי בעולה מבעל ראשון ואדעת כן רוצים לומר שנשאתי ובחנם אטרח לבית דין שודאי לא יאסרוה עלי ולכך היה לנו להפסיד כתובתה שיבא לב''ד ולא יטעה לומר שמותרת לו ואפי' באשת ישראל יש לנו להפסידה גזירה שיראה כהן שזו לא תאבד כתובתה ויסבור אף בשלו כן ולא יבא לב''ד אבל לרבה לא פריך מידי כיון דבעלמא נמי יש לה ליכא למיטעי: כגון שקידש ובעל לאלתר. וכן צריך נמי להעמיד שהראשון אחר שקידש כנסה לאלתר ומת מיד ועדים מעידים שלא זינתה תחתיו דאם נבעלה תחת הראשון הרי נבעלה לפסול לה ואסורה לכהונה: שתי תקנות הוו. וליכא למימר דחדא תקנה הואי ומתני' קודם תקנה וברייתא לאחר תקנה שתיקנו לאלמנה מאתים דהא חזינן השתא דלית להו מאתים וליכא למימר נמי דמעיקרא כי תקינו לבתולה ארבע מאות תקינו גם כן לאלמנה מאתים דאין סברא לתקן לאלמנה מאתים אם לא אחר שראו צורך דמזלזלי בהו [הילכך מעיקרא לא רצו לשנותה משאר אלמנה וכיון דחזו דקא מזלזלי בהו ראו שהיה צורך תקון להם מאתן וכיון דחזו דפרשי מינייהו אהדרינהו למילתייהו] ולכך הוצרך לומר שתי תקנות הוו: (תוספות)

 רשב"א  אמר רבה זאת אומרת כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה. והכא רבה גרסינן, וכן הגירסא ברוב ספרים (עיין תוס' ד"ה זאת), ולא גרסינן רבא, דאם כן קשיא דידיה אדידיה דהא איהו אמר בסמוך מקח טעות לגמרי משמע. רב אשי אמר, לעולם אימה לך לית לה ושאני הכא שהרי כנסה ראשון. ואם תאמר, רבא דקא ארי לה מאי קא ארי דהא שהרי כנסה ראשון קתני. יש לומר, דרבה מפרש לה הכי, אין השני יכול לטעון שאם טען טענתו לא מעלה ולא מורידה, שהרי אף כשנמצאת שלימה אין לה אלא מנה שהרי כנסה ראשון, ואם כן טענתו למאי אהני דבין כך ובין כך אין לה אלא מנה, מה שאין כן כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה, שטענתו טענה לפוחתה ממאתים ולאוקמה אמנה. והזקיקו לרבה לומר כן, מדקתני אינו יכול לטעון, דאם איתא דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה ולא כלום אינו יכול לטעון, דהא בחזקת בתולה ודאי כנסה דאיהו אעדים סמך אעפ"י שכנסה ראשון. ואמר ליה לרב אשי, לעולם בעלמא לית לה, ושאני הכא שאעפ"י שהעידו עליה עדים אינו סומך על עדותן בכך, לפי שלא נתכוונו מתחילה לכך לא דקדקו היטב אם נסתרה ואם לא נסתרה או אם שהתה כדי ביאה אם לאו, הילכך לא כנסה בחזקת בתולה. אי נמי שאין זה מקח טעות, שכבר בטל חינה הואיל וכנסה ראשון. וליחוש שמא תחתיו זנתה. וא"ת, והא ספק ספיקא הוא, ואין נראה לאוקומה באשת כהן גרידא. ורש"י ז"ל פירש: דלישנא אינו יכול לטעון קא דייק, דמשמע דלא מזדקקין ליה ומתוך כך ימנע מלילך לבית דין, ואמאי ילך לב"ד ויטעון ושמא מתוך כך ישמע הדבר ויבאו עדים ויעידו. אי נמי, שמא תודה האשה ויתברר הדבר. ואף הראב"ד ז"ל פירש כן: יטעון עליה טענת בתולים שמא תודה בדבר שזינתה תחתיו. ואינו מחוור, דאם כן תיקשי לך נמי מתניתין דקתני האוכל אצל חמיו ביהודה אינו יכול לטעון טענת בתולים. ועוד, דכל מקום שאמרו יכול לטעון ואינו יכול לטעון נאמן ואינו נאמן קאמר. וראיתי להראב"ד ז"ל (הובא ברמב"ן וברא"ה, ע"ש) שנשמר ממה שהקשיתי מן האוכל אצל חמיו ביהודה, וכתב, דביהודה אין לחוש במקום שמיחדין שהרי אין סודר, וסודר אין ראיה מפני שהן רמאין ומחליפין ומאבדין. ונראה לי דהכי פירושא, וניחוש שמא תחתיו זינתה, ואם אשת ישראל היא תפסיד כתובתה ואם אשת כהן היא תאסר עליו דהא ברי וברי, דכיון שהעידו עליה שלא נסתרה, אי נמי שנסתרה ולא שהתה כדי ביאה, בודאי שלא נבעלה בנישואין אלו, דאנן אעדים סמכינן, ואיהי מיטען טענה דבכניסתה לחופה נבעלה, דמסתמא דמילתא הכי טענה. ועוד, דהכי משמע, מדקתני שהרי כנסה ראשון, דאלמא בהכי תליא בעילתה, וכיון שהדעדים מכחישין אותה ניחוש לה ותאסר לכהן ותפסיד כתובתה אפילו אשת ישראל כדכתבינן לעיל (י, א, ד"ה והביאו), דעד כאן לא מהימנה רבן גמליאל אלא בברי ושמא אבל בברי וברי לא הימנה. והא דאמר רב אשי שהרי כנסה ראשון לאו למימרא דלאו אעדים סמכינן, אלא לומר, שאעפ"י שכנסה בחזקת בתולה מכל מקום אין זה מקח טעות, דכיון שכנסה ראשון אפילו תמצא בתולה שלימה כבר בטיל חינה משעת כניסתה לחופה, ואנן סהדי דלא כנסה בחזקת בתולה דהוא הדין דאלו היתה בעולה ודאי היה כונסה. והא דאמרינן לקמן (בסוגיין), מאן דמתני לה אמתניתין אבל אברייתא מצי אמר לה אנא אעדים סמכי, הכי קאמר, אעפ"י שבטל חינה אצל הכל אני לא כנסתי אלא מחמת חיבת לילה הראשון, אבל במתניתין כיון שאין שם עדים אעפ"י שיצא שמה בעיר שלא נבעלה, אנן סהדי דלא סמך אקלא בעלמא ולא כנס אלא בחזקת בעולה ממש. אלא דאכתי במתניתין קשיא לי קצת, דאנן אפילו אמאן דמתני לה אמתניתין אקשיה וליחוש שמא תחתיו זינתה, ואף על גב דהתם ליכא למימר ברי וברי הוא דהא ליכא סהדי דלימא אנן אעדים סמכינן וכדאמרינן, אבל מאן דמתני לה אמתניתין אבל אברייתא מצי אמר ליה אנא אעדים סמכינן, אלמא דבמתניתין ליכא עדים אלא קלא בעלמא. ויש לומר, דמעיקרא כי אקשינן אמתניתין וליחוש שמא חתחתיו זינתה, סברינן, דבמתניתין נמי בדאיכא סהדי, והשתא דאמרינן הכי בדרך דיחוי בעלמא אמרינן, כלומר, למאן דמתני אמתניתין מצי למימר דמתניתין דוקא בדליכא סהדי, ומשום הכי פליג רב אשי ואמר שאני הכא שהרי כנסה ראשון ולא סמיך אקלא בעלמא, אבל בברייתא דאיכא סהדי לא פליג. ומיהו, אכתי לא ניחא לי, דבאשת ישראל בכי הא אי אפשר להפסידה מנה שכתב לה בכתובתה משום חשש שזינתה תחתיו, דהא מכל מקום אכתי ברי ושמא היא דהיא טוענת דקודם שנתארסה לו נבעלה, ואעפ"י שהוא תולה בבעל ראשון אין בכך כלום, ואם אין אתה אומר כן אף אנו נאמר שאפילו אשת ישראל תאסר עליו, שהרי היא מודה שלא נבעלה אלא לבעל ראשון והרי יש עדים שלא נבעלה לו, ואם כן על כרחך תחתיו של שני זה זינתה, אלא הפירוש הנכון כדברי רש"י ז"ל והראב"ד ז"ל שכתבנו. מתני': האוכל אצל חמיו ביהודה שלא בעדים אינו יכול לטעון טענת בתולים. דחזקה בא עליה, ומתחילה בתולה שלמה נבעלת לו דאם לא כן מעיקרא הוה ליה למיטען, וכדאמרינן ביבמות בפרק בית שמאי (קיא, ב), טענת בתולים שלשים יום דברי רבי מאיר, רבי יוסי אומר נסתרה, לאלתר, לא נסתרה אפילו לאחר כמה ימים. גמרא: מדקתני אוכל מכלל דאיכא דוכתא דלא אכלי, אמר אביי שמע מינה ביהודה מקומות מקומות כדתניא וכו'. תמיה לי, מאי קאמר אביי שמע ביהודה מקומות מקומות יש, ומאי קא משמע לן, אי לאשמועינן דמקומות שאין מיחדין ביהודה יכול לטעון, הוה ליה למימר שמע מינה מקומות שנהגו שלא ליחד טוען, ועוד, הא אמרינן מכלל דאיכא דוכתא דלא אכלי ומאי קמ"ל תו אביי. ונראה דכולה אביי קאמר לה, וכאלו אמר אביי מדקתני האוכל מכלל דאיכא דוכתא דלא אכלי. ושמע מינה, מקומות יש שיכול לטעון ומקומות יש שאינו יכול לטעון, לומר, דכיון דקתני האוכל משמע האוכל הידוע שיש עדים שאכל, ואותו שהוא ידוע שאכל אעפ"י שאין שם עדים שנתיחד הוא דאינו יכול לטעון דכל שאוכל מתיחד שכן הוא המנהג במקומות שנהגו ליחד, אבל במקומות שלא נהגו ליחד אינו אוכל, וכו' והאכילה מעידה על היחוד, אבל אם אין שם עדים שאכל והיא טוענת שאכל עליה להביא ראיה כיון שיש מקומות שאינו אוכל ואינו מתייחד, וכדתניא דמקומות מקומות יש. ביהודה בראשונה היו להן שני שושבינין אחד לו ואחד לה וכו', ובגליל לא היו עושין כן. כלומר, שאינן מעמידין שנים לפי שאינן רמאין לטעון טענת שקר להפסיד כתובתה, והילכך לא היו מעמידין שושבינין למשמשו, אבל למשמשה היו מעמידין שמא אירע לה דבר קלקלה וכדי שלא תתבייש ותכניס דם ציפור או שמלה מגוללת בדמים, והיינו דאמרינן ביהודה בראשונה היו שושבינין ישנים בבית שהחתן והכלה ישנים, ובגליל לא היו עושין כן, כלומר, לא היו ישנים שם, אם כן מכלל דמעמידין היו אלא שאין ישנים עמהם. אלא אמר רבא כל שלא נהג מנהג גליל בגליל, אלא מנהג יהודה בגליל. כלומר, שנתייחד עמה, אינו יכול לטעון טענת בתולים. וקמ"ל שאעפ"י שאין אנשי גליל רמאין לטעון טענת שקר כדי להפסידה כתובתה, מכל מקום כיון שנתייחד חזקה בא עליה דאין אפוטרופוס לביאה הראויה לו, וכיון שלא טען תחילה חזקה שהוא משקר. רב אשי אמר לעולם אסיפא ותני כל שלא משמש. וכולהו לאו בדינא פליגי אלא במשמעות הברייתא פליגי, חד אמר ארישא וחד אמר אסיפא. מתני': בית דין של כהנים היו גובין לבתולה ארבע מאות זוז ולא מיחו בידן חכמים. כלומר, לא מיחו בידם אעפ"י שגובין מן הסתם ואעפ"י שלא כתב, דכיון שהנהיגו שררה בעצמן, כל הכונס מבנותיהם לדעת כן היה כונס ומסכים להסכמתן מתוך חשיבותן. שתי תקנות הואי, מעיקרא תקינו לבתולה ארבע מאות זוז ולאלמנה מנה. כלומר, העמידוה אדינא כשאר אלמנות שאין להם אלא מנה, והיינו מתניתין כדקתני בית דין של כהנים היו גובין לבתולה ארבע מאות זוז, וקתני מתניתין בהדיא אחד אלמנת כהנים ואחד אלמנת ישראל כתובתה מנה, כלומר, אעפ"י שתקנו לבתולה לאלמנה לא תקינו. (רשב"א)


דף יב - ב

כיון דחזו דמזלזלי בהו תקינו להו מאתן כיון דחזו דקא פרשין מינייהו דאמרי עד דנסבינן אלמנת כהנים ניזיל ניסיב בתולה בת ישראל אהדרינהו למלתייהו: בית דין של כהנים כו': אמר רב יהודה אמר שמואל לא ב''ד של כהנים בלבד אמרו אלא אפי' משפחות המיוחסות בישראל אם רצו לעשות כדרך שהכהנים עושין עושין מיתיבי הרוצה לעשות כדרך שהכהנים עושין כגון בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל עושין בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל הוא דאיכא צד כהונה אבל בת ישראל לישראל לא לא מבעיא קאמר לא מבעיא בת ישראל לישראל דלא מצי אמר לה עלויי קא מעלינן ליך אבל בת ישראל לכהן דמצי אמר לה עלויי קא מעלינן ליך אימא לא קמ''ל: מתני' הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים היא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך והיה מקחי מקח טעות רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים נאמנת רבי יהושע אומר לא מפיה אנו חיין אלא הרי זו בחזקת בעולה עד שלא תתארס והטעתו עד שתביא ראיה לדבריה: גמ' אתמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע רב יהודה ורב הונא אמרי חייב ורב נחמן ורבי יוחנן אמרי פטור רב הונא ורב יהודה אמרי חייב ברי ושמא ברי עדיף רב נחמן ורבי יוחנן אמרי פטור אוקי ממונא בחזקת מריה א''ל אביי לרב יוסף הא דרב הונא ורב יהודה דשמואל היא דתנן היתה מעוברת ואמרו לה מה טיבו של עובר זה מאיש פלוני וכהן הוא רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים נאמנת ואמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל ואמר ליה רב שמואל בר יהודה לרב יהודה שיננא אמרת לן משמיה דשמואל הלכה כרבן גמליאל אף בראשונה מאי אף בראשונה אע''ג דאיכא למימר אוקי ממונא בחזקת מריה אמר רבן גמליאל ברי עדיף לימא רב יהודה ורב הונא דאמרי כר''ג ורב נחמן ורבי יוחנן דאמרי כרבי יהושע אמר לך רב נחמן אנא דאמרי אפילו כרבן גמליאל עד כאן לא קאמר ר''ג התם אלא דאיכא מגו אבל הכא מאי מגו איכא אי נמי עד כאן לא קאמר רבן גמליאל התם אלא דאמרינן אוקמה אחזקה אבל הכא מאי חזקה אית ליה להאי הכי נמי מסתברא כדקא משנינן דרב נחמן הוא דאמר כר''ג

 רש"י  דמזלזלי בהו. באלמנות קלות בעיניהם להוציאן מפני שכתובתן מועטת תקינו להו מאתן דגנאי היה להן ואע''פ שאלמנות ישראל נמי כתובתן מנה מיהו כהנים חשיבי טפי וגנאי להם גירושי בנותיהן יותר מישראל: מתני' נאמנת. קא סלקא דעתך משום דברי ושמא ברי עדיף: הרי זו בחזקת. שנבעלה עד שלא תתארס והטעתו: גמ' חייב. לשלם: פטור. מלשלם ומכל מקום משבעינן ליה שבועת היסת שכן הוא כדבריו שאינו יודע שהוא חייב לו: וכהן הוא. כלומר מיוחס הוא: אף בראשונה. גבי תביעת כתובה: [אוקי כתובה אחזקתה אחזקת הבעל ה''נ גבי מנה לי בידך איכא למימר נמי אוקי ממונא בחזקת מריה ופטור: אלא דאיכא מגו]. כגון משארסתני נאנסתי וכגון היא אומרת מוכת עץ אני דאמרינן מגו דאי בעיא טענה טענה מעלייתא מהך כגון גבי משארסתני נאנסתי הוה טענה מוכת עץ אני [טענה מעלייתא] דלא פסלה נפשה מכהונה וקאמרה נאנסתי [משארסתני] וקא מיפסלה נפשה דאשת ישראל שנאנסה אסורה לכהן ש''מ קושטא קאמרה וגבי היא אומרת מוכת עץ אני אי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך ואית לה מאתן וקא אמרה מוכת עץ אני קודם לכן ואין לי אלא מנה: אבל הכא. גבי האי תובע מאי מגו איכא דלהמניה הלכך אוקי ממונא בחזקת מריה: אוקמה אחזקה. מספקא לן אשעת ארוסין אי בתולה הואי ונשתעבד לה למאתים אי בעולה הואי העמד אשה על חזקתה ובתולה נולדה והך השתא הוא דאיתניסה אחר אירוסין: מאי חזקה אית ליה להאי. תובע דנוקמיה אחזקיה לגבות הלכך זיל בתר חזקה דממונא: (רש"י)

 תוספות  כיון דחזו דמזלזלי בהו. פירש בקונטרס שהיו קלות בעיניהן להוציאן לפי שהיתה כתובתן מועטת וקשה דמעיקרא נמי הוו ידעי שקלות בעיניהן להוציאן כיון דמנה חשיב דבר מועט ונראה לר''י לפרש דמזלזלי בהו שמקצת בני אדם היו נמנעים מלנושאם לפי שהיו קלות בעיניהן שאין לה כתובה אלא רביע ממה שיש לה לבתולה ותקינו לה מאתן כיון דחזו דפרשי מינייהו לגמרי והיו קופצים קודם על בתולות ישראל ולא היה שום אדם קופץ עליהם אהדרינהו למילתייהו היינו דנקט מעיקרא מזלזלי שהיו נמנעים ולא לגמרי פורשים ובתר הכי נקט ופרשי:. בית דין של כהנים היו גובין כו' ולא מיחו בידם חכמים. אע''פ שלא כתב בלשון תוספת אלא ארבע מאות דחזו ליכי וקא ס''ד דלא תגבה דלא חזו ובלשון תוספת לא כתב קא משמע לן דמנהג טוב מאד הוא וראוי להיות בכהונה ובמשפחות המיוחסות ושייך בהו למימר דחזו ליכי ואפי' לא כתב לה כתובה גובה ארבע מאות בתנאי ב''ד כמו בבנות ישראל מאתים דתקנה גמורה היא: והוא אומר לא כי כו'. אע''ג דבסוף המניח (ב''ק דף לה: ושם) דייק מדקתני לא כי דמיירי בברי הכא דליכא למיטעי קתני לא כי אע''ג דאיירי בשמא: מנה לי בידך והלה אומר איני יודע. פי' איני יודע אם הלויתני מעולם אבל הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך תנן בהדיא בהגוזל בתרא (שם קיח.) דחייב: רב הונא ורב יהודה אמרי חייב. לכאורה נראה דלית להו דרבי אבא דאמר מתוך שאינו יכול לישבע משלם דטעמיה דר' אבא משום דדריש (שבועות ד' מז.) שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין . שני היורשין כגון אמר מנה לאבא ביד אביך ואמר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא ואבוה כה''ג מתוך שאין יכול לישבע משלם ואי מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב אין כאן שבועה דאפי' הוא אומר אין יודע בכל חייב ותימה דבפרק יש נוחלין (ב''ב דף קלה. ושם) גבי האומר זה אחי משמע דאביי אית ליה מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב ובפ' חזקת הבתים (שם לד. ושם) משמע דאית ליה לדר' אבא וי''ל דאפי' למ''ד חייב איכא למידרש שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין דשניהם לא ידעי אלא שעד אחד מעיד שאחד חייב לחבירו מנה דבאבוה מתוך שאינו יכול לישבע משלם תימה דרב יהודה גופיה אית ליה בריש הפרה (ב''ק מו. ושם) אפילו ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא המע''ה ואין לומר דרב יהודה כסומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין ולא אזיל בתר חזקת ממון ולהכי כי איכא ברי ושמא נוטל הכל והתם דקאמר אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי סומכוס אבל חכמים אומרים זה כלל גדול בדין כו' אליבא דרבנן קאמר וליה לא סבירא ליה דהתם (בב''ב דף צב:) משמע דסבר כרבנן גבי מוכר שור לחבירו ונמצא נגחן ועוד דתנן בפרק השואל (ב''מ צז. ושם) המשאיל אומר שאולה מתה והלה אומר איני יודע חייב וקאמר בגמרא לימא תיהוי תיובתא דרב נחמן ור' יוחנן ומאי קושיא הא ע''כ מתני' כסומכוס אפי' לרב יהודה דלרבנן מודה רב יהודה דפטור ורב נחמן ורבי יוחנן ע''כ כרבנן דלסומכוס לכל הפחות חולקין אבל אי פליגי אליבא דרבנן ולסומכוס לעולם חולקין אפי' בברי ושמא פריך שפיר ממתני' דכרבנן אתיא דלסומכוס חולקין וי''ל דהתם ברי גרוע ושמא טוב דלפי שהמזיק לא היה שם טוען זה ברי ושמא דמזיק טוב דלא הוה ליה למידע אבל מנה לי בידך הברי טוב והשמא גרוע דהוה ליה לידע אם חייב אם לאו אבל קשה דבעי למימר הכא הא דרב יהודה דשמואל היא דפסק כרבן גמליאל והתם ברי גרוע ושמא טוב שהבעל אינו יודע מתי נבעלה ואם כן תיקשי דשמואל אדשמואל דפ' הפרה (ב''ק מו. ושם) ויש לומר דה''מ למימר וליטעמיך ועוד יש לומר דסוגיא דהכא סברה דזה כלל גדול בדין לא לניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא אלא כדקאמר התם אי נמי לכי הא וקשה על זה דאפילו לפי אי נמי דהתם לא אתי שפיר דהא בסוף המניח (שם דף לה: ושם) אית להו לרבנן בהדיא דאפי' ניזק אומר ברי כו' ושמואל סובר כרבנן כדמוכח בהמוכר שור לחברו: אלא דאיכא מגו. האי שנויא לא אתיא אלא לרב נחמן דלר' יוחנן בההיא דמוכת עץ ליכא מגו כדמוכח לקמן הקשה ה''ר יעקב מקורבי''ל אכתי ע''כ הא דרב יהודה דשמואל היא דאי לשמואל פטור תקשי ליה ממתניתין דהשואל (ב''מ ד' צז. ושם:) המשאיל אומר שאולה מתה והלה אומר איני יודע חייב דלשמואל ליכא לשנויי כדמשני לרב נחמן ולרבי יוחנן כגון שיש עסק שבועה ביניהן ומתוך שאינו יכול לישבע משלם דשמואל אית ליה בהדיא בפ' כל הנשבעין (שבועות ד' מז. ושם) דחזרה שבועה לסיני ולא משלם וי''ל דאיכא למימר דלעולם מנה לי בידך והלה אומר איני יודע לשמואל פטור ומוקי שמואל מתני' דהשואל כשיש עסק שבועה וכההוא תנא דאית ליה מתוך שאינו יכול לישבע משלם והוא סבר כאידך תנא דפלוגתא דתנאי היא בפרק כל הנשבעין (שם). [ועי' ביתר ביאור תוס' ב''מ צז: סד''ה רב הונא]: (תוספות)

 רשב"א  כיון דחזו דקא מזלזלי בהו תקינו לאלמנה מאתיים. והיינו ברייתא דקתני אלמנת כהנים כתובתה מאתים, והיינו שתי תקנות חדא לבתולה לבדה וחדא לאלמנה. כיון דחזו דפרשי מינייהו, דאמרי עד דמנסבינן אלמנת כהנים ניזל נינסוב בתולה מישראל אהדרינהו למילתייהו. והאי לאו תקנה היא, אלא עקירת תקנה ואוקמי אדינא כשאר אלמנות, אלא דאצטריכו למימר הכי כי היכי דלא ניפוק מתניתין לבר מהלכתא דלא כתקנה בתרייתא. הא דאמרינן, לא מיבעיא בת ישראל לישראל דלא מציא אמר לה עלויי קא מעלינן ליך, אבל בת ישראל לכהן דמצי אמר לה עלויי קא מעלינן לך. קשיא לן, אכתי מאי טעמא תני בת כהן לישראל, השתא בת ישראל לישראל עושין, בת כהן לישראל דגרועי מיגרע מיבעיא. ויש לומר, דאיידי דתני בת ישראל לכהן תני נמי בת כהן לישראל. מנה לי בידך והלה אומר איני יודע רב הונא ורב יהודה אמרי חייב בריא ושמא בריא עדיף ואפילו לאפוקי ממונא. וא"ת והא אמרינן בפרק שור שנגח את הפרה (ב"ק מו, א) אמר רב יהודה אמר שמואל זה כלל גדול בדין המוציא מחבירו עליו להביא ראיה, ואמרינן עלה מאי זה כלל גדול בדין דאפילו ניזק בריא ומזיק שמא, י"ל דשאני התם דשמא דידיה לא ריע אבל הכא שמא דידיה ריע דהוה ליה למידע. והא דאמרינן הכא דרב יהודה דשמואל היא דתנן היתה מעוברת וכו', ומתניתין דשמא דידיה לא ריע דלית ליה למידע אימת נאנסה, דכל דכן פשיטא ליה לשמואל אפילו בשמא דלא ריע קאמר דבריא עדיף וכל שכן במנה לי בידך והלה אומר איני יודע דשמא דידיה ריע קאמרינן בהא עדיף (עי' רשב"א ב"ק שם סד"ה דאפילו). וא"ת מכל מקום דשמואל אדשמואל קשיא דהכא פסק כרבן גמליאל אף בראשונה ואפ"ג דשמא דידיה לא ריע והתם בפרק שור שנגח את הפרה אמר המוציא מחבירו עליו הראיה. ונראה לי דטעמיה דשמואל הכא בהא דפסק כרבן גמליאל לאו משום דבריא ושמא הוא אלא משום מגו אי נמי משום דאיכא חזקה דגופה וכדאמרינן במסקנא ומסקנא אפילו לשמואל אתיא, והוא הדין דהוה ליה לאקשויי הכא ולטעמיך דשמואל אדשמואל קשיא אלא דבהרבה מקומות יש בתלמוד יכול להקשות ולטעמיך ואינו מקשה. והא דאקשינן בפרק השואל (ב"מ צז, ב) ממתניתין דשואל ושבורה לרב נחמן וכן בפרק הבית והעליה (שם קטז, ב), כולהו בריא דידהו גמור ושמא דידהו גרוע שהיה לו לידע אם שאולה אם שכורה, וכן היה לזה להכיר אביו כמו שחברו מכירן. וההיא נמי דזה אחי דבפרק נוחלין (ב"ב קלה, א), דאוקימנא כדאמרינן אין אנו יודעין, ואמרינן עלה זאת אומרת מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור, התם נמי הוה ליה למידע אם אחיהם הוא ומילתא דעביד לאגלויי הוא, ובריא דידיה בריא מעליא ושמא דידהו גרוע דמסתמא מידע ידעי דאית להון אחא במדינת הים, ואסיקנא דרב נחמן אית ליה נמי דרבן גמליאל. ומיהו הא דרב יהודה דשמואל היא דשמואל ודאי אית ליה בריא ושמא בריא עדיף בכל כי הא דשמא דידיה ריע כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע, וכן בפרק הבית והעליה (ב"מ שם), ואקשינן מיניהו לרב נחמן ולא אשכח להו פירוקא אלא כשיש עסק שבועה ביניהם ומתוך שאינו יכול לישבע משלם, ושמואל לית להו מחויב שבועה שאינו יכול לישבע משלם אלא חזרה שבועה לסיני, כדאיתא בפרק כל הנשבעין (שבועות מז, א). גמרא, היו שניהם חשודין, הילכך על כרחין לשמואל מתניתין דהשואל והבית והעליה משום בריא ושמא בריא עדיף מיפרשא ליה ודרב יהודה דשמואל היא (עי' רשב"א ב"ב שם ד"ה ואני). וא"ת, אם כן דשמואל נמי אית ליה דרב יהודה היכי אמרינן במסקנא הכי נמי מסתברא דרבן גמליאל משום דאית לה חזקה דגופה היא, דאם כן קשיא הלכתא אהלכתא דקיימא לן הלכה כרב נחמן בדיני (קידושין נט, ב), ובהא אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל, דהא שמואל לא סבר לה כרב נחמן ומאי ראיה איכא מיהא דשמואל לא פסק כרבן גמליאל משום טעמא דבריא ושמא דילמא כי פסק כרבן גמליאל לטעמיה הוא דאזיל ורב נחמן לית ליה דר"ג, ויש לומר דלאו משום מימרא דשמואל בלחוד הוא דאמרינן הכי, אלא הכי קאמרינן ובהא קימא לן כרבן גמליאל וכדפסיק שמואל כותיה. ומיקם הוא דקים להו דהלכתא כותיה, ואלא מיהו קושטא דמילתא דשמואל נמי דפסק בהא כרבן גמליאל לא משום בריא ושמא הוא, דהא בשמא כי הא דלא ריע לא קאמר שמואל, וכמו שכתבנו למעלה, אלא אף הוא משום מגו או משום חזקה דגופה קאמר (עי' רמב"ן וריטב"א). עד כאן לא קאמר רבן גמליאל התם אלא דאמרינן מגו. כן גרס רש"י ז"ל, כלומר מגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך דלא פסלה נפשה מכהונה ואמרה נאנסתי תחתיך ופסלה נפשה מכהונה נאמנת. ובמציעתא דהיינו מוכת עץ אני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את, איכא מיגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך ואייתי לי מאתן ואמרה עד שלא ארסתני ואין לה אלא מנה, וכדרבי אלעזר דאמר בסמוך (יג, א) דטענתייהו במנה ולא כלום, וכדאמרינן נמי ברישא פרק האשה שנתאלמנה לקמן (טז, א). אי נמי עד כאן לא קאמר רבן גמליאל אלא משום דאית לה חזקה דגופה, כלומר א"נ לרבי יוחנן דאמר טענתייהו מאתים ומנה דליכא מגו במציעותא, טעמיה דרבן גמליאל משום חזקה דגופה דמסייעא לבריא דידה. ואם תאמר ואפילו לרבי אלעזר מאי מגו במציעותא איכא, ואפילו ברישא נמי מאי מגו איכא, דהא כיון דמדינא אפילו אמרה מוכת עץ אני תחתיך לא מהימנא טפי, כי אמרה נאנסתי תחתיך או מוכת עץ אני עד שלא ארסתני אמאי מהימנא משום מגו דמוכת עץ אני תחתיך, דאף היא לא מהימנא מדינא, דמאי שנא מגו כי האי דלא אשכחן אלא במגו דאי אמר הכי הוה מהימנא. יש לומר דאשכחן מגו כי הא דלא מהימן טפי אי טעין אידך טענתא אחריתי, ואפילו הכי כיון דהוה ליה למימר טענה דשפירא מינה מהימן משום בריא ושמא, אבל במקום בריא ובריא לא, וכדאמרינן בפרק האיש מקדש (קדושין מט, ב) גמרא, אעפ"י שאמרה בלבי היה להתקדש לו, היה לו לומר נזכרתי, אעפ"י שאילו אמר כן לא היה נאמן, אלא שהיה טענה יותר קרובה ממה שטען לא היה בלבי על זה, וכן דעת רבותינו הצרפתים ז"ל (יג, א, ד"ה רב) ושם (דף נ, א, ד"ה הא) בארתי בסיעתא דשמיא. (רשב"א)


דף יג - א

דאם כן קשיא הלכתא אהלכתא דקיימא לן הלכתא כרב נחמן בדיני ובהא אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל אלא לאו ש''מ כדמשנינן ש''מ: מתני' היא אומרת מוכת עץ אני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים נאמנת ורבי יהושע אומר לא מפיה אנו חיין אלא הרי זו בחזקת דרוסת איש עד שתביא ראיה לדבריה: גמ' טענתייהו במאי רבי יוחנן אמר במאתים ומנה רבי אלעזר אמר במנה ולא כלום רבי יוחנן אמר במאתים ומנה סבר לה כר''מ דאמר בין הכיר בה ובין לא הכיר בה מאתים ורבי אלעזר אומר במנה ולא כלום סבר לה כרבנן דאמרי בין הכיר בה בין לא הכיר בה מנה בשלמא ר' אלעזר לא קאמר כר' יוחנן דקא מוקי לה כרבנן אלא רבי יוחנן מ''ט לא אמר כר' אלעזר קסבר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה הכא הוא קאמר מנה והיא קאמרה מנה מאי איכא בין טענה דידיה לטענה דידה בשלמא לר' אלעזר היינו דקתני תרתי חדא לאפוקי מדרמי בר חמא וחדא לאפוקי מדרב חייא בר אבין א''ר ששת אלא לר' יוחנן תרתי למה לי חדא להודיעך כחו דרבן גמליאל וחדא להודיעך כחו דרבי יהושע קמייתא להודיעך כחו דרבי יהושע דאף על גב דאיכא למימר מיגו לא מהימנא בתרייתא להודיעך כחו דרבן גמליאל דאע''ג דליכא למימר מיגו מהימנא: מתני' ראוה מדברת עם אחד ואמרו לה מה טיבו של איש זה איש פלוני וכהן הוא רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים נאמנת ור' יהושע אומר לא מפיה אנו חיין אלא הרי זו בחזקת בעולה לנתין ולממזר עד שתביא ראיה לדבריה היתה מעוברת ואמרו לה מה טיבו של עובר זה מאיש פלוני וכהן הוא רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים נאמנת ור' יהושע אומר לא מפיה אנו חיין אלא הרי זו בחזקת מעוברת לנתין ולממזר עד שתביא ראיה לדבריה: גמ' מאי מדברת זעירי אמר נסתרה רב אסי אמר נבעלה בשלמא לזעירי היינו דקתני מדברת אלא לרב אסי מאי מדברת לישנא מעליא כדכתיב {משלי ל-כ} אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און בשלמא לזעירי היינו דקתני תרתי מדברת ומעוברת אלא לרב אסי תרתי למה לי חדא להכשיר בה וחדא להכשיר בבתה הניחא למאן דאמר לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה אלא למ''ד לדברי המכשיר בה פוסל בבתה מאי איכא למימר רב אסי סבר כמ''ד לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה א''ל רב פפא לאביי לזעירי דאמר מאי מדברת נסתרה וא''ר יהושע לא מהימנא האמר רב מלקין על היחוד ואין אוסרין על היחוד לימא דלא כר''י אפי' תימא ר' יהושע מעלה עשו ביוחסין מיתיבי ראוה שנכנסה עם אחד לסתר

 רש"י  דא''כ. דרב נחמן לא מיתוקם כרבן גמליאל אלא כרבי יהושע קשיא הלכתא אהלכתא: מתני' דרוסת איש את. קודם שארסתיך: גמ' טענתייהו במאי. מה היא תובעתו ומה הוא רוצה ליתן: במאתים ומנה. היא אומרת מוכת עץ אני ויש לי מאתים ואע''פ שלא הכרת בי והוא אומר דרוסת איש את ואין לך אלא מנה וקסבר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה: במנה ולא כלום. היא תובעת מנה והוא אומר אין ליך כלום: סבר לה. תנא דמתני' דאילו רבי יוחנן לא שביק רבנן ועביד כר''מ: קסבר. ר' יוחנן כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה מנה הלכך על כרחך מוכת עץ דמתני' ר''מ היא דאמר מאתים והוא אומר דרוסת איש את ויש ליך מנה דאי רבנן היא לא תבעה אלא מנה והוא אומר דרוסת איש את ויש לך מנה מאי איכא בין טענתא דידיה לטענתא דידה: בשלמא לרבי אלעזר. דאמר דרוסת איש אין לה כלום: היינו דקתני תרתי. בבי במתני' גבי פלוגתא דממונא היא אומרת משארסתני נאנסתי והיא אומרת מוכת עץ אני: חדא לאפוקי מדרמי בר חמא וחדא לאפוקי כו'. היא אומרת משארסתני נאנסתי תנא למיתני בה והיא מקחי מקח טעות לגמרי משמע ואין לה כלום לאפוקי מדרב חייא בר אבין דאמר לעיל (דף יא:) כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה ותנא היא אומרת מוכת עץ אני לאפוקי מדרמי בר חמא דאמר לעיל גבי מוכת עץ אבל לא הכיר בה דברי הכל ולא כלום: אלא לרבי יוחנן. דאמר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה אם כן מאי מקח טעות דקתני אמאתים אבל מנה יש לה למה לי למיתני כלל לההיא אי לאשמועינן פלוגתא דרבן גמליאל ור' יהושע בברי ושמא ואוקי ממונא בחזקת מריה ליתני חדא לאפוקי מדרמי בר חמא ולאשמעינן פלוגתייהו: דאיכא למימר מגו. מגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני: בתרייתא. ליכא למימר מגו לר' יוחנן דמוקי מתני' כרבי מאיר דאמר מוכת עץ שלא הכיר בה כתובתה מאתים ליכא שום מגו דמה לי אומרת מוכת עץ אני תחתיך מה לי אמרה מעיקרא: מתני' [ראוה מדברת. בפנויה ומשום חששא דפסולין לנתין ולממזר וכיון שנבעלה לפסול פסלה מן הכהונה]: נאמנת. וכשרה לכהונה ולא מספקינן לה בנבעלה לפסול לה: היתה מעוברת כו'. בגמ' מפרש תרתי למה לי: גמ' נסתרה. ואע''פ שלא ראוה שנבעלה נפסלה לכהונה לרבי יהושע כדלקמן דמעלה עשו ביוחסין: אכלה ומחתה פיה. אלמא נקט תשמיש בלשון אכילה: בשלמא לזעירי היינו דקתני תרתי. מדברת להודיעך כחו דר' יהושע דאע''ג דלא ראוה שנבעלה פסולה ומעוברת להודיעך כחו דרבן גמליאל: בבתה. אם העובר הזה נקבה תנשא לכהונה לר''ג דאי אשמועינן בדידה הוה אמינא איהי הואיל דהוה לה חזקה דכשרות מעיקרא אמרי' אוקמה אחזקה ואל תפסילנה מספק אבל עובר דלא הוה ליה חזקה דכשרות אימא לא: הניחא למ''ד כו'. לקמן בשמעתין: מאי איכא למימר. תרתי להכשיר בה למה לי כיון דמדברת בראוה שנבעלה: מלקין על היחוד. מכת מרדות: ואין אוסרין. אשה על בעלה בשביל יחוד בעלמא: לימא דלא כרבי יהושע. דמשום יחוד מחזיק לה בנבעלת: ביוחסין. בכהונה: לסתר. משמע יחוד בעלמא: (רש"י)

 תוספות  רב אסי אמר נבעלה. אבל נסתרה מודה ר' יהושע דנאמנת לומר לכשר נבעלתי במגו דאי בעיא אמרה לא נבעלתי וא''ת והא רבי יהושע לית ליה מגו גבי משארסתני נאנסתי ויש לומר דהתם לא הוי מגו גמור דהא אפילו אמרה מוכת עץ אני אינה נאמנת לרבי יהושע כדתנן במתני' ולא קרי ליה מגו אלא לפי שהיא טענה מעולה ביותר: חדא להכשיר בה וחדא להכשיר בבתה. וצריכי תרוייהו חדא להודיעך כחו דרבן גמליאל וחדא להודיעך כחו דרבי יהושע: לדברי המכשיר בה פוסל בבתה. ומעוברת דנקט משום לישנא מעליא: ואין אוסרין על היחוד לימא דלא כרבי יהושע. תימה לרשב''א דלזעירי (נמי) דאמר נסתרה איירי כגון דמודה היא שנבעלה דאי אמרה לא נבעלתי אם כן הוי ספק ספיקא דמכשיר רבי יהושע כדאמר לקמן התם ספק ספיקא ויש לומר דלעולם איירי דקאמרה לא נבעלה וחשיב ליה חדא ספיקא משום דאין אפוטרופוס לעריות אבל קשה דבהדי' משמע בריש פרק שני (לקמן טז.) דאיירי בנבעלת דקאמר הניחא לזעירי דאמר מאי מדברת נסתרה דמגו דאי בעיא אמרה לא נבעלתי מהימנא כו' לכך נראה דפריך לזעירי דבספיקא חדא אסרינן לה והא יחוד דאשת איש דספיקא חדא היא ואין אוסרים על היחוד וק''ק דלכאורה נראה דיחוד איחוד פריך מדפריך לזעירי ולא לרב אסי: מעלה עשו ביוחסין. תימה דמשמע דאין אוסרין על היחוד איירי באשת איש ולא בפנויה ובסוף קדושין (דף פא. ושם) מוקי מלקין על היחוד דוקא בפנויה אבל באשת איש לא דאתה מוציא לעז על בניה ואפי' למר זוטרא דמלקין ומכריז באשת איש מודה דבפנויה נמי איירי ואור''ת דאף על גב דמלקין על היחוד איירי בפנויה אין אוסרין על היחוד לא איירי אלא באשת איש. וא''ת והא אמרינן בפ' בתרא דנדרים (דף צא:) גבי ההוא נואף דעייל לגבה דההיא איתתא אמר ליה נואף לא תיכול מינהון דטעמינהו חויא אמר רבא איתתא שריא אם איתא דעבד איסורא ניחא ליה דלימות משמע דאי לאו האי טעמא היתה . נאסרת על ידי יחוד ויש לומר דנואף שאני וה''ר יוסף דשליטן תירץ דאין אוסרים על היחוד איירי בפנויה כמו מלקין על היחוד ולא איירי לכהונה אלא אין אוסרין אותה לבנו כשתתייחד עם אביו לרבי יהודה דאסר באנוסת אביו (יבמות דף צז.): (תוספות)

 רשב"א  הא דאמרינן ר' יוחנן אמר במאתים ומנה סבר לה כר' מאיר וכו'. לאו למימרא דר' יוחנן כר' מאיר סבירא ליה, דלא שביק רבנן ועביד כר' מאיר. ועוד דאמרינן בשלמא רבי אלעזר לא אמר כרבי יוחנן דקא מוקי לה כרבנן, אלא ר' יוחנן מאי טעמא לא אמר כרבי אלעזר, ומאי קושיא לימא ליה משום דקסבר מוכת עץ כתובתה מאתים, וכדמתרץ קסבר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה. אלא תנא קמא סבר לה דמתניתין על כרחין כרבי מאיר אתא, וכדמפרש ואזיל דאי לא טענתייהו במאי. והראב"ד ז"ל מחק הגירסא, ואמר: דלא גרסינן סבר לה, לא במילתיה דרבי יוחנן ולא במילתיה דר' אלעזר, אלא הכי גרסינן: רבי יוחנן אמר במנה ומאתים כרבי מאיר, כלומר ומתניתין רבי מאיר היא, וכן במילתיה דר' אלעזר במנה ולא כלום, ואין צורך לזה. קסבר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה. פירוש: ומקח טעות לאו לגמרי משמע, אלא מאי מקח טעות ממאתים אבל מנה יש לה. וקיימא לן כרבא ורב אשי, דאמרי לעיל (יא, ב) דאין לה כתובה כלל ומקח טעות לגמרי משמע. הא דאמר רב מלקין על היחוד ואין אוסרין על היחוד לימא דלא כרבי יהושע. כלומר והא רב כרבי יהושע סבירא ליה, כדאיתא בפרק עשרה יוחסין (קדושין פא, א) גבי ארוסה שעיברה. ואם תאמר, מאי קושיא דהא לא שמעינן ליה לרבי יהושע דפסיל אלא לפנויה משום דלכתחילה הוא, ואפילו עמדה ונשאה לכהן מפקינן לה מיניה, דכיון דאתרעא לה קודם נישואין כלכתחילה הוא, וכההיא דאמרינן בגיטין בלשהי פרק הזורק (פא, א) גבי יצא עליה קול איש פלוני כהן כתב גט לאשתו ויושבת תחתיו ומשמשתו מהו, שלח להו תצא, ואקשינן תצא והאמר רב אשי כל קלא דבתר נישואין לא חיישינן לה, ופריק מאי תצא תצא משני, כיון דנפק עלה קלא קודם נישואין אפילו עמדה ונשאת תצא דלכתחילה הוא. אבל באשת כהן לא שמענו לו לרבי יהושע דאסר על היחוד. תירץ הראב"ד ז"ל, דהיינו דמפרקינן ליה אפילו תימא ר"י מעלה עשו ביוחסין, כלומר, שהמקשה היה סבור דאין אוסרין על היחוד דנפויה קאמר ולומר שמתירין אותה לינשא לכהונה, דכולה מימרא דרב בפנויה היא, וכדאמרינן התם בפרק עשרה יוחסין (קדושין שם) על מלקין על היחוד, לא שאנו אלא ביחוד דפנויה אבל ביחוד דאשת איש לא, ואהדר ליה לא כמו שאתה סבור אלא אין אוסרין אשת איש לבעלה על היחוד קאמר, ולצדדין אמרה רב למילתיה, מלקין על היחוד דפנויה ואין אוסרין אשת איש על היחוד ואפילו באשת כהן. מאי טעמא, דהא דרבי יהושע משום מעלת יוחסין היא, ומשום מעלת יוחסין לא מפקינן אתתא מבעלה. ואין הלשון מחוור לפי פירושו, דהוה ליה לפרושי בהדיא מאי אין אוסרין אשת איש על בעלה קאמר, ומסתברא דרבי יהושע אפילו באשת איש קאמר ובאשת כהן דאוסרין אותה על היחוד, דהא כשבויה עביד לה, משום דאין אפוטרופוס לעריות וכדאיתא בסמוך, והכין מוכח בריש פרק אין מעמידין בע"ז (כה, ב). והכי מוכח קצת לקמן (עמוד ב) לגבי ארוס וארוסתו. (רשב"א)


דף יג - ב

או לחורבה ואמרו לה מה טיבו של איש זה כהן הוא ובן אחי אבא הוא רבן גמליאל ור''א אומרים נאמנת רבי יהושע אומר לא מפיה אנו חיין אלא הרי זו בחזקת בעולה לנתין ולממזר עד שתביא ראיה לדבריה בשלמא לזעירי היינו דקתני תרתי לסתר או לחורבה אלא לרב אסי דאמר נבעלה תרתי למה לי חדא קתני לסתר דחורבה והא לסתר או לחורבה קתני חדא לחורבה דמתא וחדא לחורבה דדברא וצריכי דאי אשמעינן חורבה דמתא בהא קמכשר רבן גמליאל משום דרוב כשרים אצלה אבל לחורבה דדברא דרוב פסולין אצלה אימא מודה ליה לרבי יהושע ואי אשמעינן בההיא בההיא קאמר רבי יהושע אבל בהא אימא מודה לר''ג צריכא מיתיבי זו עדות שהאשה כשרה לה ורבי יהושע אומר אינה נאמנת אמר להם ר''י אי אתם מודים בשבויה שנשבית ויש לה עדים שנשבית והיא אומרת טהורה אני שאינה נאמנת אמרו לו אבל ומה הפרש יש בין זו לזו לזו יש עדים ולזו אין לה עדים אמר להם אף לזו יש עדים שהרי כריסה בין שיניה אמרו לו רוב עובדי כוכבים פרוצים בעריות הם אמר להן אין אפוטרופוס לעריות בד''א בעדות אשה בגופה אבל עדות אשה בבתה דברי הכל הולד שתוקי מאי קאמר להו ומאי קמהדרי ליה הכי קאמרי ליה השבתנו על המעוברת מה תשיבנו על המדברת אמר להם מדברת היינו שבויה אמרו לו שאני שבויה דרוב עובדי כוכבים פרוצים בעריות הם אמר להם הא נמי כיון דאיסתתר אין אפוטרופוס לעריות קתני מיהת תרתי מדברת ומעוברת תיובתא דרב אסי תיובתא ותיפוק ליה דהתם רוב פסולין אצלה והכא רוב כשרין אצלה מסייע ליה לרבי יהושע בן לוי דאמר רבי יהושע בן לוי לדברי המכשיר מכשיר אפילו ברוב פסולין לדברי הפוסל פוסל אפילו ברוב כשרים א''ר יוחנן לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה לדברי הפוסל בה פוסל בבתה ורבי אלעזר אומר לדברי המכשיר בה פוסל בבתה אמר רבה מ''ט דר''א בשלמא איהי אית לה חזקה דכשרות בתה לית לה חזקה דכשרות איתיביה ר''א לרבי יוחנן בד''א בעדות אשה בגופה אבל עדות אשה בבתה דברי הכל הולד שתוקי מאי לאו שתוקי ופסול לא שתוקי וכשר ומי איכא שתוקי כשר אין כדשמואל דאמר שמואל עשרה כהנים עומדים ופירש אחד מהם ובעל הולד שתוקי מאי שתוקי אילימא שמשתיקין אותו מנכסי אביו פשיטא ומי ידעינן אבוה מנו אלא שמשתיקין אותו מדין כהונה דכתיב {במדבר כה-יג} והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם מי שזרעו מיוחס אחריו יצא זה שאין זרעו מיוחס אחריו ההוא ארוס וארוסתו דאתו לקמיה דרב יוסף היא אמרה מיניה והוא אמר

 רש"י  לחורבה. סתמא לבעילה שהוא מקום לזנות: חורבה דמתא. סתם בעילתה מאחד מבני העיר ואיכא למימר בעיר שרובה ישראל כשרים קאמר: דדברא. ספק אחד מסוף העולם בא לכאן ורוב העולם עובדי כוכבים הם ופוסלים אשה בביאתם לכהונה כדאמר ביבמות (דף מה.) ובקדושין (דף עה:) יצאו עובד כוכבים ועבד שאין לו אלמנות וגירושין בה: זו עדות שהאשה. עצמה כשרה לומר לכשר נבעלתי: אינה נאמנת. לינשא לכהן: אמרו לו אבל. הן כמו אבל שרה אשתך (בראשית יז) דמתרגמינן בקושטא: ומה הפרש בין זו לזו. ר' יהושע קאמר לה: לזו יש עדים. שנבעלה דכיון דנשבית לבין העובדי כוכבים והם פרוצים בעריות כולנו עדים שנבעלה: ולזו אין עדים. שנבעלה שלא ראוה אלא מדברת ומיגו דאי בעיא אמרה לא נבעלתי כי אמרה נמי לכשר נבעלתי מהימנא: אף לזו. כלומר אף כאן יש אחת שיש לה עדים ואתם חולקים עלי בהיותה מעוברת: אמרו ליה כו'. לקמיה מפרש מאי קא מהדרי ליה על מאי דקאמר להו: אין אפוטרופוס כו'. לקמן מפרש: בד''א. דנאמנת לר''ג: בעדות אשה בגופה. כלומר להכשיר את עצמה לכהונה דלא מחזקינן לה בנבעלה לפסול: מאי קאמר להו כו'. כלומר מאי קאמר להו איהו דקא מהדרי ליה אינהו רוב עובדי כוכבים פרוצים בעריות כלום תשובה היא זו על מה שאמר להם אף לזו יש לה עדים אין לך פרוץ גדול מזה דקחזינן דנתעברה ממנו: השבתנו על המעוברת. תשובה גמורה ונצחת: מדברת היינו שבויה. מה מדברת אין לה עדים אף שבויה אין לה עדים בבעילה ואתם מחזיקים אותה כנבעלה: פרוצים בעריות. והא ודאי נבעלה: אין אפוטרופוס לעריות. אין אתם יכולים להיות לה אפוטרופוס לומר לא נבעלה: ותיפוק ליה וכו'. לרבי יהושע פריך נהי נמי דאין אפוטרופוס לעריות תיפוק ליה דלא דמי לשבויה דהתם רוב פסולין כו': מכשיר אפי' ברוב פסולים. דאמרינן אוקמה אחזקה ועל רוב פסולים שהיו מכשירים אותה הביא הוא להם ראיה מן השבויה: אית לה חזקה דכשרות. וי''ל אשה זו בחזקת כשרות עומדת ומספק אתה בא לפוסלה אל תפסילנה מספק: לא שתוקי וכשר. כלומר שתוקי הוא במקצת שאם כהן היה הבועל והעובר יהיה זכר משתקין אותו מדין כהונה כדלקמן אבל כשר הוא ליוחסין שאם נקבה היא תינשא לכהונה ואם זכר הוא בתו ואלמנתו כשרות לכהונה: ופירש אחד מהן. ואין ידוע איזה הוא: הולד שתוקי. ואע''פ שברור לנו שמכהן כשר בא והאי שתוקי על כרחך כשר ליוחסין ואם נקבה היא ראויה לכהן וקרי ליה שתוקי: מדין כהונה. שלא יעבוד עבודה ולא יאכל תרומה: מיוחס אחריו. שאנו יודעין מי אביו: (רש"י)

 תוספות  השבתנו על המעוברת. פי' לדידן ניחא דאשה מזנה בודקת ומזנה ולא דמיא לשבויה אלא לדידך דלית לך הך סברא תינח מעוברת אבל מדברת אפילו לפי דבריך יש הפרש דלזו יש עדים ולזו אין עדים ואיכא מיגו אמר להם מדברת היינו שבויה וכמו ששבויה אין נאמנת לומר לא נבעלתי ה''נ מדברת כדמסיק לפי שאין אפוטרופוס לעריות ומיהו פי' זה לא יתכן למאי דפרישית לעיל דלר' יהושע נאמנת לומר לא נבעלתי ופר''י בדוחק מדברת היינו שבויה דכמו. ששבויה בחזקת בעולה כך מדברת בחזקת בעולה לענין שאם אמרה לכשר נבעלתי שאינה נאמנת במיגו לפי שיראה לומר לא נבעלתי ולהכי אהני דאין אפוטרופוס לעריות דלא חשבינן ליה מיגו: מסייע ליה לר' יהושע בן לוי. הקשה ר''ת אכתי תיפוק ליה דהתם בשבויה כל פסולים והכא בחורבה דדברא רוב ותירץ דרוב ככל וליכא למימר במדברת דליכא אלא רוב איכא למימר סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא דאפילו אית להו סמוך מיעוטא לחזקה לר''ג ור' יהושע מ''מ לא הוי אלא פלגא ופלגא ודין הוא שתאסר מספק דספק איסורא לחומרא ולא דמי לתינוק שנמצא בצד העיסה בפרק עשרה יוחסין (קדושין דף פ. ושם) דמטהרין מטעם סמוך מיעוטא לחזקה דאם אמרו ספק טומאה לטהר יאמרו ספק איסור להתיר כדאמרינן פרק כיסוי הדם (חולין דף פו:): מכשיר אפילו ברוב פסולים. והא דקאמרינן בפ' עשרה יוחסין (קדושין עד. ושם) גבי אבא שאול היה קורא לשתוקי בדוקי ומפרש בגמרא שבודקין אמו ואומרת לכשר נבעלתי ופריך כמאן כר''ג תנינא חדא זימנא היתה מעוברת כו' פי' והוה ליה למתני וכן אמר אבא שאול וכן פי' שם בקונטרס ומשני דאבא שאול עדיפא מר''ג דאי מהתם הוה אמינא ברוב כשרים אצלה כו' אע''ג דאמרי' הכא דר''ג מכשיר אפילו ברוב פסולין אבא שאול קאי אמתני' וממתני' לא משמע מידי דאיירי ברוב פסולים והא דפריך התם לעיל למאי דהוה בעי למימר דאבא שאול אתא להכשיר בבתה הניחא למ''ד לדברי המכשיר בה פוסל בבתה אבל למ''ד מכשיר בבתה מאי איכא למימר התם פריך שפיר דאפי' לזעירי לשון המשנה דקתני מה טיבו של עובר זה משמע דאתא להכשיר בבתה: פשיטא מי ידעינן אבוה מנו. הכא לא בעי לשנויי לא צריכא דאי תפס כדמשני בפרק עשרה יוחסין (שם דף עה. ושם) גבי ארוסה שעיברה דהתם רגלים לדבר דמארוס נתעברה ואיכא למיתלי ביה טפי מבאיניש דעלמא: בעינן זרעו מיוחס אחריו. והא דאמר בהחולץ (יבמות דף לז.) ראשון ראוי להיות כ''ג גבי ספק בן תשע לראשון בפרק נושאין על האנוסה (שם דף ק:) פריך לה ומשני זרעו מיוחס אחריו דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא וכי גזור רבנן בזנות בנישואין לא גזור: [ההוא ארוס וארוסתו. והא דאמר בעשרה יוחסין (קדושין דף עה.) איתמר הבא על ארוסתו בבית חמיו רב אמר הולד ממזר ושמואל אמר הולד שתוקי כשלא בדקו את אמו דאי בשבדקו קשיא דשמואל אדשמואל דהכא אמר שמואל דנאמנת דהלכה כרבן גמליאל דנאמנת והתם קאמר איפוך שמואל אמר הולד ממזר וכן משמע דבמסקנא משני התם לעולם לא תיפוך כו' ומפרש מאי שתוקי שבודקין את אמו ואומרת לכשר נבעלתי ואם תאמר אכתי לשמואל דהתם משמע דוקא בבא על ארוסתו בבית חמיו מהני בדיקה והכא משמע אפילו כי לא מודה אמר שמואל דנאמנת כרבן גמליאל ויש לומר דהא דנקט בא היינו משום רבותא דרב נקטיה דאפילו הכי אמר הולד ממזר אי נמי התם הוא דבעינן בא משום דאיירי בדדיימא מעלמא כדאמר רבא ביבמות בשלהי אלמנה לכהן גדול מסתברא מילתא דרב בדדיימא מעלמא והכא בדלא דיימא מעלמא מיירי ועוד דבכל הספרים גרס בקדושין ארוסה שעיברה וההיא דוקא קאמר שבודקין אבל בבא א''צ בדיקה ומיהו קשה ללישנא קמא ביבמות בסוף פ' אלמנה דפליגי רב ושמואל בבא ומסיק התם אביי דאע''ג דלא דיימא מעלמא פליגי דדלמא מדאפקרה נפשה לגבי ארוס מפקרה נפשה לגבי עלמא הא אמר הכא חדא דקא מודה ומשמע דכשר אפילו לר' יהושע ובא כמודה (תוספות)

 רשב"א  בשלמא לזעירי היינו דקתני תרתי בסתר או לחורבא, אלא לרב אסי תרתי למה לי. תמיהא לי דעדיפא מינה הוה ליה לאקשוייה, דהלא לסתר קתני רישא דמשמע במקום סתר, כלומר שנסתרה עמו. וי"ל, שמקשה גם כן היה מרגיש במה שתירץ לו דמאי סתר סתר דחורבא, דהכי קאמר ליה תרתי למה לי דהוה קשיא דאף כשתמצא לומר מאי סתר סתר דחורבא קתני תרתי למה לי, ופרקינן חדא קתני, ואקשי ליה חדא לא מצית אמרת דהא לחורבא קתני, ואו קא דייק. השיבותינו על המעוברת. כלומר הניחה מעוברת שיש לך להשיב לפי מה שאתה סבור דאינה בודקת ומזנה, וכיון דודאי נבעלה יש לך לומר חוששין לה, שמע מינה לפסול לה נבעלה, אבל מה תשיבנו על המדברת. ומיהו לרבן גמליאל ורבי אליעזר אף במעוברת נאמנת, דמימר אמרינן אשה בודקת ומזנה. אי נמי יש לומר אפילו תמצא לומר שאינה בודקת, כיון דמספקא לן אי לפסול, מפיה אנו חיין, משום דאין לה חזקה דגופא, אבל בשבויה משום שבאי אתה בא לפוסלה, ולו אנו חוששין והוא פסול אצלה הוא. אלא ודאי לטעמיה דרבי יהושע קאמרי ליה, ואהדר להו מדברת היינו שבויה, דבואדי נבעלה חשבינן לה, דאין אפוטרופוס לעריות, והרי השבת על המעוברת. אמרו לו רוב גויים פרוצים בעריות הן, אבל נתיחדה עם אחד מישראל שאינן פרוצין אין אנו מחזיקין אותה כודאי בעולה, הילכך נתייחדה עם אחד מן הפסולין ואמרה טהורה אני נאמנת, ולפיכך כשאמרה נבעלתי ולכשר נבעלתי נאמנת משום מגו. ואיפשר נמי דיחוד דישראל אפילו בשותקת הרי זו בחזקת טהורה, דישראל קדושים הם ואין אוסרין אותה בכך. ומי איכא שתוקי וכשר. תמיהא לי מאי קשיא ליה, מתניתין היא בפרק עשרה יוחסין (קדושין עד, א) אבא שאול היה קורא לשתוקי בדוקי, שבודקים אמו ואם אמרה לכשר נבעלתי כשר וקימא לן כותיה. יש לומר דהתם נקרא שתוקי עד שתבדק אמו, אבל לאחר שנבדקה אמו לא שתוקי הוא אלא כשר, אבל הכא דקתני במה דברים אמורים בעדות אשה בגופה, אבל בעדות אשה בבתה דברי הכל הולד שתוקי, דמשמע דאף לאחר בדיקה הולד שתוקי, קשה, היאך איפשר שאתה גומר עליו שהוא שתוקי וכשר. ואסבר ליה אין כדשמואל, והכא נמי אעפ"י שאמרה לפלוני כהן נבעלתי ואתה מאמינה דלכשר נבעלה להכשיר בין בה בין בבתה, מכל מקום אין אתה מאמינה שלפלוני שאמרה נבעלה כדי להחזיק הולד כמיוחס אחריו, אלא משתיקין אותו מדין כהונה עד שיודע לך ממש שהוא מיוחס אחריו. אלא שמשתיקין אותו מדין כהונה. דכתיב (במדבר כה, יג) והיתה לו ולזרעו אחריו בעינן זרעו מיוחס אחריו וליכא, אם זכר הוא אינו עובד ואינו אוכל בתרומה, ואם בת היא אינה אוכלת בתרומה. ומדרבנן בעלמא הוא אבל מדאורייתא לא בעינן זרעו מיוחס אחריו, כדאיתא ביבמות פרק החולץ (לז, א) ספק בן תשעה לראשון ובן שבעה לאחרון יוציא והוולד כשר, ותני עלה הראשון ראוי להיות כהן גדול והשני ממזר. ואמרינן בפרק נושאין (יבמות ק, ב) בסופו גבי היא דשמואל דמדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא, ודייק לה ראשון ראוי להיות כהן גדול, וקימא (לן) כרבי יוחנן דאמר לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה, דרבי יוחנן רביה דרבי אליעזר הוא ושמואל נמי הכי אית ליה בפרק עשרה יוחסין (קדושין עה, א) גבי ארוסה שעברה. ההוא ארוס וארוסתו דאתו לקמיה דרבי יוסף. ומעוברת היתה. פירש רש"י ז"ל: שבאו להכשיר היא וולדה, היא אמרה מיניה הוא, והוא אומר אין מינאי שאני באתי עליה, ולאו למימרא שהעיד עליה שלא זזה ידו מתוך ידה מיום שבא עליה והיא בתולה עד עכשיו או שהיו שניהם חבושים בבית האסורין דהוה להו לפרושי בהדיא, אלא כדאמר לן שבא עליה, וחזקה דידיה הוא דבתר דידה שדינן ליה, ולהכשירה היא וולדה באו, ואמר רב יוסף למאי ניחוש לה חדא דקא מודה שבא עליה וכיון שכן בתר דידה שדינן ליה, ואתיא כלישנא בתרא דאמרינן ביבמות פרק אלמנת כהן גדול (סט, ב) גבי ארוס שבא על ארוסתו בבית חמיו שנחלקו בהו רב ושמואל, רב אמר הולד ממזר ושמואל אמר שתוקי כלומר בדוקי. וקאמר רבא התם כלישנא בתרא, בבא עליה דכולי עלמא לא פליגי דבתר דידיה שדינן ליה, ולא אמרינן כי היכי דאפקרא נפשה לגבי ארוס אפקרא נפשה לגבי עלמא. דאלו ללישנא קמא קשה, דהכא משמע דמודה בה אביי שהרי לא תקשי לו לרב יוסף, אלא ובהא כי לא מודה מי מכשיר, ואלו התם פליג עליה דרבא כלישנא קמא, ואמר כי היכי דאפקרה נפשה לגבי עלמא. ואם תאמר, משנתינו דקתני כהן שבא על בת ישראל לא תאכל בתרומה, עברה לא תאכל ילדה תאכל, כשהיו שניהם בבית האסורין. (א"נ) ואם כן איכא למימר דאפילו ללישנא קמא אביי דחויי הוא דקא דחי ליה לרבא דאמר מנה אמינא לה דקתני ילדה תאכל בתרומה, ואמר ליה אביי לעולם אימא לך דלא הויא מתניתין סייעתא, ומתניתין כשהיו שניהם בבית האסורין. ומיהו אביי נמי כרבא סבירא ליה דהיכא דלא דיימא בעלמא בתר דידיה שדינן ליה, אלא דלא דייקינן לה ממתניתין (עי' רשב"א יבמות שם). (רשב"א)


דף יד - א

אין מינאי אמר רב יוסף למאי ניחוש לה חדא דהא קא מודה ועוד הא אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל אמר ליה אביי ובהא כי לא מודה מכשר רבן גמליאל והאמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא הלכה כר''ג ואת לא תעביד עובדא עד דאיכא רוב כשרין אצלה והכא רוב פסולין אצלה וליטעמיך תקשי לך היא גופא הלכה ואת לא תעביד עובדא אלא מאי אית לך למימר הא לכתחלה הא דיעבד והא נמי כדיעבד דמי רמי ליה אביי לרבא ומי אמר רבי יהושע אינה נאמנת ורמינהו העיד ר' יהושע ורבי יהודה בן בתירא על אלמנת עיסה שהיא כשרה לכהונה א''ל הכי השתא התם אשה נישאת בודקת ונישאת הכא אשה מזנה בודקת ומזנה אמר רבא דרבי יהושע אדרבי יהושע קשיא דרבן גמליאל אדרבן גמליאל לא קשיא והא קתני סיפא אמר להן רבן גמליאל קבלנו עדותכם אבל מה נעשה שהרי גזר רבן יוחנן בן זכאי שלא להושיב בית דין על כך שהכהנים שומעין לכם לרחק אבל לא לקרב אלא אמר רבא דרבן גמליאל אדרבן גמליאל לא קשיא התם ברי הכא שמא דר' יהושע אדר' יהושע נמי לא קשיא התם חד ספיקא הכא תרי ספיקי הלכך לרבן גמליאל אלים ליה ברי דאפילו בחד ספיקא נמי מכשיר וקיל ליה שמא דאפילו בספק ספיקא נמי פסיל לרבי יהושע אלים ליה חד ספיקא דאפילו בברי נמי פסיל וקיל ליה ספק ספיקא דאפילו בשמא נמי מכשיר תנו רבנן איזוהי אלמנת עיסה כל שאין בה לא משום ממזרות ולא משום נתינות ולא משום עבדי מלכים אמר רבי מאיר

 רש"י  אין מינאי. אמת ממני הוא: ובהא כי לא מודי כו'. דקא אמרת ועוד: ארוסה הכל פסולין אצלה חוץ מן הארוס: הא לכתחלה. אם בא כהן לימלך לבית דין לא שרינן ליה לכונסה אא''כ היו רוב כשרים אצלה: דיעבד. אם נשאה כהן ולא נמלך לא מפקינן לה מיניה: והא נמי כדיעבד דמי. שנתעברה ואתה בא לפסול העובר ולאוסרה על הארוס דאם אין אתה מאמינה הרי אתה מוציאה מבעלה: מי אמר רבי יהושע אינה נאמנת. אלמא לא מוקמינן לה אחזקה: עיסה. לשון ספק: על אלמנת עיסה. שהיא באה מכח ספק חלל כדלקמן שנטמע בה ספק חלל כגון שזרק בעל אמו הראשון לה גט ספק קרוב לו ספק קרוב לה ומת ונמצאת זו ספק גרושה ספק אלמנה ונשאה כהן והוליד ממנה בן זהו ספק חלל והעיד ר''י על אלמנתו של זה שהיא כשרה אלמא מוקמינן לה אחזקה ואמרינן אל תפסילנה לזו מספק כלומ' שמא בעלה חלל היה: בודקת וניסת. וי''ל שבדקה אחר אותן גירושין והוגד לה שקרוב לו היו ולא נתגרשה כלל ואלמנה היתה וכשרה לכהן: בודקת ומזנה. בתמיה: דרבן גמליאל אדרבן גמליאל לא קשיא. בתמיה דלא חיישת לתרוצינהו: הא קתני סיפא. דההיא אמר להן כו': קבלנו עדותכם. נאמנים אתם לנו שכך שמעתם: על כך. להתירה לכהונה דודאי אסורה שהכהנים שומעין לכם. אם תאמרו אסורה: אבל לא לקרב. אם תאמרו מותרת: התם ברי. מתניתין היא אומרת ברי לי שלכשר נבעלתי: הכא. גבי אלמנת עיסה כי היכי דלדידן מספקא לן לדידה נמי מספקא לה וליכא למימר בה ברי ושמא ברי עדיף: חד ספיקא. מתניתין חד ספיקא היא ספק נבעלה לכשר ספק נבעלה לפסול שהרי לא בא זה לפנינו ואילו בא שמא היינו מכירים בו שהוא פסול: הכא. גבי אלמנת עיסה: תרי ספיקי. אמו של ספק חלל זה בה נולד הספק והיא עצמה לא נאסרה אלא מספק וזו שבאה מחמת בנה קרי לה ספק ספיקא ומדברי רבי יוסף טוב עלם מצאתי [אלמנת עיסה] אשה שהיה בעלה ספק ספיקא כגון שנתגרשה אמו מבעלה הראשון ספק קרוב לו ספק קרוב לה ומת בתוך שלשה חדשים ונשאת לכהן תוך שלשה חדשים וילדה את זה ספק שהוא בן תשעה לראשון וכשר ואפילו היתה מגורשת שהרי קודם לגט נתעברה או אפילו אחר הגט והוא ישראל ולא כהן וספק בן שבעה לאחרון ובנו של כהן הוא והרי הוא ספק חלל הרי ספק ספיקא שמא אינו בנו של כהן ואת''ל בנו הוא שמא לא היתה אמו גרושה אלא אלמנה ולהכי קרי לה עיסה שיש בה עירובי ספיקות הרבה כעיסה זו שהיא בלוסה והא דאמרינן לקמן כל שנטמע בה ספק חלל היינו פירושה כל שנטמעו בה ספק עירובי חלל: נטמע. נתערב: איזוהי אלמנת עיסה. שהעידו עליה שהיא כשרה: כל שאין. בעירובי ספקותיה לא ספק ממזרות ולא ספק נתינות ולא ספק עבדי מלכים אלא ספק חלל לבדו מש''ה נקט עבדי מלכים משום עבדי שלמה שהיו עשירים ובעלי זרוע ונשאו להם בנות ישראל וכגון זרעו של הורדוס שהי' עבד לבית חשמונאי וגברה ידו ומלך: (רש"י)

 תוספות  דמי דהא מודה דהכא אינו אלא שהיה אומר שבא עליה דפשיטא שלא היה מזנב אחריה לאורבה שלא תזנה ובין לרב ובין לשמואל אסור הוא בבת ישראל דשתוקי דקאמר לשמואל היינו דאסור בבת ישראל לכולהו לישני דבפרק בתרא דקדושין וללישנא דבדוקי נמי קשה טפי דמשמע דאפילו ע''י בדיקת האם לא מיתכשר אלא לר''ג אבל לרבי יהושע לא והכא אמר דהא קא מודה וכשר לכ''ע ושמא יש לחלק דבא דהתם היינו שפעם אחת בא עליה אבל מודה דהכא דקאמר מיניה היינו שבא עליה ביאות הרבה והיה רגיל אצלה תמיד וכדאמרינן רוב בעילות הלך אחר הבעל: חדא דקא מודה. וללישנא קמא דיבמות דלא דיימא מעלמא ולאיכא דאמרי דאפילו דיימא מעלמא כיון דקא מודה בתריה דידיה שדינן ליה: חדא דקא מודה. מצינן לפרש דאיירי לענין לאוסרה על הארוס וה''פ חדא דקא מודה הלכך אינה נאסרת עליו ועוד הא רב יהודה כו' לא קאמר ועוד אפילו לא מודה דאם אינו מודה פשיטא דנאסרת עליו אלא כלומר אפילו כי ליכא טעמא דמודה כגון לאביי דס''פ אלמנה מדאפקרה נפשה לגבי ארוס מפקרה נפשה נמי לגבי עלמא אפ''ה אינה נאסרת עליו משום דנאמנת כר''ג. כן פי' לנו ר''י ואי אפשר להעמידה דלפי דבריו אם כן הא דאמר אביי מדאפקרה נפשה היינו בשלא בדקו את אמו וזה אינו דהא אפלוגתא דרב ושמואל קאי דמוקמי בקדושין מאי שתוקי בדוקי ולמאי דגרסינן בקדושין ארוסה שעיברה לא קשה מידי על כן צריך לפרש דהכא לא איירי לאוסרה עליו אלא לענין להכשיר את הולד והשתא הוי ועוד כפשוטו ועוד דאפילו לא יודה ולאו דקאמר דלאו מיניה דבהא לא מכשיר ר''ג כיון דהוי ברי וברי כדאמר ברפ''ב אלא כגון שמת או דליתיה קמן דלישייליה והא דחשיב ליה בסמוך דיעבד לפי שלא היה יכול הולד להינשא לבת ישראל ואפילו לממזרת אסור דמדאורייתא כשר הוא דהאי הוי כדיעבד הלכה כר''ג]: (מן ד''ה ההוא ארוס ע''כ היה חסר מהתוספות): אלמנת עיסה. פירש בקונטרס שני פירושין ושניהם דחוקים דהא אמרינן לקמן איזו היא אלמנת עיסה כל שנטמע בה ספק חלל ומה טימוע שייך במה שנישאת לספק חלל ועוד דאין לשון עיסה נופל על אדם אחד אלא על משפחה שייך לשון עיסה כדאמרינן (קדושין דף סט:) כל הארצות עיסה לארץ ישראל וא''י עיסה לבבל ובתוספתא תניא מפני מה אמרו עיסה פסולה מפני ספיקי חללין ומה ספיקי חללין שייך לאלו הפירושין ונראה לר''י ולריב''א דעיסה קורא המשפחה שנטמע בהם ספק חלל אחד או הרבה ספיקי חללים ולהכי חשיב ליה לקמן ספק ספיקא דכל אחד מבני המשפחה ספק אם הוא אותו ספק שנתערב בהן אם לאו ולקמן גרסינן איזהו עיסה כל שנטמע בה כו' ולא גרסינן אלמנת והכי איתא בירושלמי ואפילו גרסינן אלמנת כל שנטמע בה קאי אעיסה ואם תאמר דבפרק עשרה יוחסין (שם דף עה.) משמע דאפילו מאן דמכשר אלמנת עיסה מודה בבת דפסולה גבי הא דאמר רב חסדא הכל מודים באלמנת עיסה שפסולה לכהונה כו' ולאפוקי מהני תנאי דתנן העיד רבי יהושע כו' ומה לי אלמנה מה לי בת דבת נמי הוי ספק ספיקא כמו באלמנה וי''ל דבת העיסה אין לה חזקה דכשרות ואע''ג דבעלמא מקילין בספק ספיקא הכא מעלה עשו ביוחסין כי היכי דמצריך לקמן תרי רובי להכשיר אף על גב דבעלמא סגי בחד רובא: דרבי יהושע אדר''י לא קשיא. והשתא לא מצי לשנויי דבודקת ונישאת כדמשני לעיל כיון דהשתא אוקימנא באומרת שמא: תנו רבנן איזו היא אלמנת עיסה. קשה לרבינו תם על גרסת הספרים דגרסי. אלמנת עיסה דאם כן אית ליה לרבי יוסי דאלמנת עיסה כשרה דהא מכשר לקמן שתוק ממזר וכל שכן דמכשר באלמנת עיסה כדמוכח הסוגיא ובפרק עשרה יוחסין (ג''ז שם) אמר בהדיא דלרבי יוסי אלמנת עיסה פסולה לכך מוחק רבינו תם אלמנת וגריס איזוהי עיסה ולענין בת קתני וקאי אהאי דתנא בשילהי עדיות העיסה נאמנת לטהר ולטמא לרחק ולקרב לאסור ולהתיר וה''פ נאמנת לטהר עצמה בצויחה או בשתיקה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה לטמא ולטהר שייך לענין ממזרות ונתינות כדתנן (קדושין דף עב:) ממזרים ונתינים עתידין ליטהר לרחק ולקרב שייך אחללות כדתנן הכהנים שומעים לכם לרחק ולא לקרב וכן לקמן (דף כז.) וריחקום בני משפחה ולאסור ולהתיר שייך אעבדים והא דפריך בפ''ב (לקמן דף כח:) טמאה וטהורה ס''ד התם דכייל כל פסולי בחד לישנא הוה ליה למיתני משפחה זו כשרה וזו פסולה אבל אממזרות ונתינות לחודא שייך שפיר לשון טומאה וטהרה ונאמנת נקט משום לטהר לקרב ולהתיר אף על גב דלטמא ולרחק ולאסור בצויחה או בשתיקה לא שייך נאמנות ועלה קתני בברייתא דהכא איזו היא עיסה שנאמנת בצויחה או בשתיקה לטהר את הבת כל שאין בה כו' והכי משמע בתוספתא דקתני נאמנת עיסה לטהר ולטמא לאסור ולהתיר לרחק ולקרב ובאלמנת עיסה לא נגעו והשתא לא קשה דרבי יוסי אדרבי יוסי דהא דאכשר רבי יוסי בשתוק ממזר אגוף העיסה קאי להכשיר את הבת אבל במקום שמזכיר אלמנת עיסה להכשיר דוקא אלמנה ולא הבת כדמוכח בקדושין (דף עה.) ושם ודאי פוסל רבי יוסי אפילו את האלמנה כדמוכח נמי בקדושין וכדברי ר''ת משמע בירושלמי דקתני איזהו עיסה כל שאין בה לא ממזר ולא נתין ולא עבדי מלכים רבי מאיר אומר כל שאין בה אחד מכל אלו בתה כשרה אלמא דבכשרות דבת מיירי ולא באלמנה ומיהו קשה לרשב''א כיון דהך ברייתא קיימא לפרושי ההיא דסוף עדיות אם כן רבי מאיר דסבר דחלל בין צווח בין שתק כשר א''כ היכי מפרש הא דקתני לרחק ואור''י הא דמכשר ר''מ חלל שותק הני מילי כשאחרי כן שואלין ממנו אם הוא חלל אם לאו וצווח אבל אם לעולם שותק פשיטא דפסול והא דקתני דנאמנת לרחק אם לעולם שותק (תוספות)

 רשב"א  ועוד הא אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל, דאמר היא נאמנת. כלומר, ואפילו לא מודה, כגון דליתיה לקמן דנישיליה היא נאמנת, ולאו למימרא שאם אינו מודה, אלא מכחישה שתהא נאמנת, דעד כאן לא קאמר רבן גמליאל אלא בבריא ושמא אבל בריא ובריא לא כדאיתא לקמן בריש פרק האשה שנתאלמנה (טז, א). יש ספרים דגרסי ובהא כי לא מודי מי מכשר ר"ג והא אמר שמואל דרב יהודה שיננא הלכה כרבן גמליאל ואת לא תעבד עובדא עד דאיכא רוב כשרים אצלם. ולפי גירסא זו קא סלקא דעתיה דאביי דהכי קאמר שמואל הלכה כרבן גמליאל ואת לא תעבד עובדא עד דאיכא רוב כשרין, דאיהו נמי לא אמר אלא ברוב כשרין, ואמר ליה רב יוסף דליתא, דאם כן לא הוה ליה למימר הכי אלא הלכה כרבן גמליאל, ואף הוא לא אמר אלא ברוב כשרין, ומדקאמר לא תעביד עובדא משמע דאיהו בכולהו אמר, אלא דאנן לא עבדינן כוותה אלא ברוב כשרין. ויש ספרים דלא גרסי מי מכשר רבן גמליאל אלא מי מכשר, כלומר, מי מכשר שמואל, דרבן גמליאל ודאי אפילו ברב פסולין קאמר, אבל את לא תעבד עובדא אלא ברוב כשרים, ואמר ליה רב יוסף ולטעמיך היכי קאמר הלכה כרבן גמליאל ואת לא תעבד עובדא דמשמע הלכה כרבן גמליאל בכל מה שאמר, כלומר ואפילו ברוב פסולין, ואם כן מאי קאמר ואת לא תעבד עובדא דמ"ש דליטעמיך הוה ליה למימר הלכה כר"ג ברוב כשרים אבל לא ברוב פסולים. אלא הא לכתחילה הא בדיעבד, כלומר הכי קאמר הלכה כרבן גמליאל בין ברוב כשרים בין ברוב פסולים בדיעבד, אלא דבתחילה לא תעבד עובדא אלא ברוב כשרין. וגירסא מיושרת היא דהא בכולה שמעתין משמע דרבן גמליאל אפילו ברוב פסולין מכשר, וברייתא דלעיל נמי הכי דייקא. (רשב"א)


דף יד - ב

שמעתי כל שאין בה אחד מכל אלו משיאין לכהונה ר''ש בן אלעזר אומר משום ר''מ וכן היה ר''ש בן מנסיא אומר כדבריו איזוהי אלמנת עיסה כל שנטמע בה ספק חלל מכירין ישראל ממזרים שביניהם ואין מכירין חללין שביניהם אמר מר איזוהי אלמנת עיסה כל שאין בה לא משום ממזרות ולא משום נתינות ולא משום עבדי מלכים הא חלל כשר מאי שנא הנך דאורייתא חלל נמי דאורייתא ותו אמר רבי מאיר שמעתי כל שאין בה אחד מכל אלו משיאין לכהונה היינו תנא קמא ותו ר''ש בן אלעזר אומר משום ר' מאיר וכן היה ר''ש בן מנסיא אומר כדבריו איזוהי אלמנת עיסה כל שנטמע בה ספק חלל מכירין ישראל ממזרים שביניהן ואין מכירין חללין שביניהן והא אמרת רישא חלל כשר א''ר יוחנן ממזר צווח וחלל שותק איכא בינייהו תנא קמא סבר כל פסול דקרו ליה ושתיק פסול והכי קאמר ת''ק איזוהי אלמנת עיסה כל שאין בה לא שתוק ממזרות ולא שתוק נתינות ולא שתוק עבדי מלכים ולא שתוק חלל וקאמר ליה ר''מ הנך הוא דקא פסיל ליה בקהל אבל שתוק חלל כשר והא דשתיק משום דלא איכפת ליה וקאמר ליה ר''ש בן אלעזר לתנא קמא דר' מאיר אי שמיע לך דמכשר ר''מ בשתיקה לא דקרו ליה חלל ושתיק אלא דקרו ליה ממזר ושתיק והאי דשתיק סבר ממזר קלא אית ליה אבל ממזר וצווח חלל ושותק פסול והאי דאשתיק סבר מיסתייה דלא מפקי ליה מקהל תני חדא ר' יוסי אומר שתוק ממזר כשר שתוק חלל פסול ותניא אידך שתוק חלל כשר שתוק ממזר פסול לא קשיא הא ת''ק אליבא דר''מ הא דר''ש בן אלעזר אליבא דר''מ: מתני' א''ר יוסי מעשה בתינוקת שירדה למלאות מים מן העין ונאנסה אמר רבי יוחנן בן נורי אם רוב אנשי העיר משיאין לכהונה הרי זו תינשא לכהונה: גמ' אמר ליה רבא לרב נחמן ר' יוחנן בן נורי דאמר כמאן אי כרבן גמליאל אפילו ברוב פסולין נמי מכשר אי כרבי יהושע אפילו ברוב כשרים נמי פסיל אמר ליה הכי אמר רב יהודה אמר רב

 רש"י  שמעתי כו'. לקמיה פריך היינו תנא קמא דתנא קמא נמי הכי אמר דמשום דאין בה אחד מכל אלו העידו עליה להכשיר: מכירין ישראל ממזרין שביניהן. וספק ממזר יש לך להכשיר דאי ממזר הוה מידע הוו ידעי ביה: ואין מכירין חללין שביניהן. וספק חלל יש לך לפסול ולקמיה פריך הא אמרת רישא איזוהי אלמנת עיסה כל שנטמע בה ספק חלל אלמא ספק חלל כשר: הא חלל כשר. משום ספק חלל לא פסיל לה: מאי שנא הנך. דפסיל לה ספק דידהו: דאורייתא. משום דוודאן פוסלין מן התורה בביאה דנפקא לן ביבמות (דף סח.) מכי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה פסלה: חלל נמי. ודאי פסול מדאוריית' דילפינן לה התם מלא יחלל זרעו מקיש זרעו לו מה הוא פוסל בביאתו אף זרעו פוסל והוא גופיה נפקא לן מלא יחלל שני חילולין במשמע אחד לזרעו ואחד לאשתו: ר''ש בן אלעזר כו'. סיפא דמילתיה ארישא דמילתיה פריך דקתני סיפא אין מכירין חללין שביניהן משמע אפשר שהיה חלל אבל לא היו מכירין בו אלמא אית ליה דפסיל ורישא אמר איזוהי אלמנת עיסה והכשיר כל שנטמע בה ספק חלל: אמר ר' יוחנן ממזר צווח וחלל שותק איכא בינייהו. אדם שכשקורין אותו ממזר הוא צווח וכשקורין אותו חלל שותק איכא בין ר''מ לת''ק ובין תנא קמא דברייתא אליבא דר''מ ור''ש בן אלעזר אליבא דר''מ: תנא קמא סבר כל פסול דקרו ליה ושתיק פסול. דהודאה היא וכל שאין בה לא משום ממזרות כו' דקאמר אשתיקות קאי: והכי קאמר איזוהי אלמנת עיסה. להכשיר: כל שאין בה לא שתוק ממזרות ולא שתוק נתינות. וכיון דתלה טעמא בשתיקה הוא הדין לכל שתוקי פסול ולא הוצרך למנות את כולם ובאיזו הכשירו באשת ספק חלל שאנו מכירין את ספיקו שנתגרשה אמו ספק אבל מי שאין מכירין בו ושמענו שפוסלין אותו ושותק פסול: וקאמר ליה ר''מ. דוקא הני אבל שתוק חלל לא פסול: והא דשתיק. לאו משום דאודי אלא משום דלא איכפת ליה הואיל ולאו פסול קהל הוא והיינו דקאמר כל שאין בה אחד מכל אלו שתיקות משיאין בנותיהן לכהונה ואפי' יש בו שתוק חלל: וקאמר ליה ר''ש לתנא קמא. לאו לתנ''א קמא דברייתא קאמר דההיא רבנן היא אלא לתנא ששנה דברי ר''מ בבית המדרש ואמר בשם ר''מ שמעתי כל שאין בה כו': אי שמיע לך כו'. והכי קאמר איזו היא אלמנת עיסה כל שנטמע בה ספק חלל שאנו מכירין את פסולו שהיתה אמו ספק גרושה אבל שתוק חלל ואין אנו מכירין בו פסול כתנא קמא ומיהו בהא פליג רבי מאיר אתנא קמא דאיהו כל פסול דשתיק ביה פסיל ולרבי מאיר חלל שתוק הוא דפסול דסבר מסתייה דלא מפקי ליה מקהל ואם אני צווח יכריזו עלי ויודע פסולי בברור ועכשיו אין מכירין ישראל חללין שביניהם אבל שתוק ממזר כשר דהאי דשתיק סבר הכל יודעין שאיני ממזר דמכירין ישראל ממזרין שביניהן: מתני' מן העין. מן המעיין: אם רוב העיר. כשרין להשיא בנותיהן ואלמנותיהן לכהונה שאין רוב בני העיר מן הפוסלין אשה לכהונה בביאתן אף זו תינשא לכהונה: גמ' דאמר כמאן. דבעי רוב כשרין: אפילו ברוב פסולין נמי מכשר. דאית ליה העמד אשה על חזקתה: אמר ליה הכי אמר כו'. לעולם כרבי יהושע והכא משום דאיכא תרי רובי לכשרות אכשרה וכדרב יהודה ולקמן מפרש טעמא ואזיל מאי שנא תרי רובי מחד רובא: (רש"י)

 תוספות  לא משום ממזרות כו'. הא דלא חשיב עמוני ומואבי משום דלא פסיקא דזכרים אסורין ונקבות מותרות ומצרי ואדומי לא חשיב דאינן אסורין אלא עד דור שלישי: ותו ר''ש בן אלעזר אומר איזוהי עיסה כל שנטמע בה ספק חלל והאמרת רישא חלל כשר. ה''ג בכל הספרים ובפירוש ר''ח ומפרש כל שנטמע בה ספק חלל הא ודאי חלל פסול והא אמרת רישא חלל כשר והיינו ודאי חלל ואין נראה דמאי פריך מתנא קמא דלמא ת''ק פליג עליה ופירוש הקונטרס וגרסתו עיקר: ממזר צווח וחלל שותק איכא בינייהו. תימה דהוה ליה למימר ממזר צווח ושותק וחלל שותק איכא בינייהו דבממזר שותק נמי פליגי דהא מכשר ליה ר''ש בן אלעזר.: אבל ממזר צווח וחלל שותק פסול. וא''ת ממזר צווח מנא ליה דפסל ר''ש בן אלעזר ואומר ר''י מדקתני במילתיה איזוהי עיסה כל שנטמע בה ספק חלל דלא הוה ליה למימר אלא מכירין ישראל ממזרים שביניהם ואין מכירין חללין שביניהם דמינה שמעינן בחלל צווח דכשר כי היכי דלא הוצרך להשמיענו כל שנטמע בה ספק ממזר אלא ודאי אתא למידק דחלל צווח דוקא כשר הא ממזר צווח פסול: מסתייה דלא מפקינן ליה מקהל. וא''ת מה צריך להאי טעמא לימא הא דשתיק משום דאודויי קא מודי דהא ממזר שותק פסול לת''ק משום דשתיקה כהודאה וה''ה דחלל שותק לר''ש דפסול מהאי טעמא ואע''ג דגבי ממזר שותק לדידיה לא הוי שתיקה כהודאה היינו משום דסבר דממזר קלא אית ליה וי''ל דהכי פירושא סבר מסתייה דלא מפקינן ליה מקהל (כהונה) פי' אפי' מקהל כהונה אע''פ שזה מחרפו וקורהו חלל סבור דאין מוציאין אותו מקהל כהונה וסבור אם יצווח יחזרו לברר הדבר ויפסלוהו וטעם זה שייך גם בממזר שותק לת''ק ולא נאמר דשתיקה כהודאה וכן פירש בקונטרס: כמאן אי כר''ג אפילו ברוב פסולין נמי מכשר. וא''ת והא לא מכשר ברוב פסולין אלא כשטוענת ברי ואית לה מיגו דאי בעיא אמרה לא נבעלתי או בלא מגו היכא דאיכא למימר בודקת ומזנה אבל. הכא אפילו טוענת ברי הא לית לה מגו וליכא למימר בודקת ומזנה דהא נאנסה ואפי' אם נאמר דהכא לא ראוה שנאנסה אלא היא אמרה כן דאית לה מגו א''כ תקשי הלכתא אהלכתא דלקמן פסיק רב הלכה כר' יוסי ולעיל פסיק רב יהודה אמר שמואל הלכה כר''ג ואין נראה לומר דפליגי דא''כ מאי מייתי אעובדא דארוס וארוסתו מרב יהודה אמר שמואל וכן לעיל (דף יג.) פריך הלכתא אהלכתא קי''ל כרב נחמן בדיני כו' ואדרבה הא רב פסיק כר' יהושע וקי''ל כרב באיסורי ויש לומר דהכי פירושו כמאן אי כר''ג ובטוענת ברי ובלא ראוה שנאנסה דאיכא מגו אפילו ברוב פסולים נמי מכשר ואיירי נמי כשראוה מדברת דאי לא ראוה מדברת מאי פריך אי כרבי יהושע אפילו ברוב כשרים נמי פסול ומשני (תוספות)

 רשב"א  גרסת הספרים כך היא: ממזר צווח וחלל שותק איכא בינייהו, ויש לדקדק למה ליה לאוקמיה בממזר צווח, לוקמיה בממזר שותק וחלל שותק דהא עיקר פלוגתייהו בהכי הוא. יש לומר דרבי יוחנן רבותא קמשמע לן, דאפילו ממזר צווח לרבי שמעון פסול. ואם תאמר מנאליה לרבי יוחנן הא. איכא למימר דגמרא הוה גמירה לה. אי נמי מסברא דנפשיה קאמר, ולי נראה דברייתא דייקא לה לרבי יוחנן, דקתני שתוקי ממזר כשר שתוקי חלל פסול, ואוקימנא כרבי שמעון בן אלעזר ואליבא דרבי מאיר, ומשמע לרבי יוחנן דכולה מתניתין דוקא רישא כסיפא, מה סיפא שתיק חלל פסול הא איפכא כשר, אף רישא דוקא שתיק ממזר כשר הא איפכא פסול. ורב שמואל הנגיד ז"ל כתב בשם רבינו האיי גאון ז"ל, דלא גריס ממזר צווח. ומיהו אפילו לספרים דגרסי ליה, לומר, דמכיון שאינו צריך לצווח וצווח פסול, דלא צווח זה אלא מפני שהוא מרגיש בפסולו, מכל מקום בחלל צווח לתנא קמא דרבי מאיר דמכשר ליה, אי צווח לא פסלינן ליה, דטעמא דממזר היינו משום שמכירין ישראל ממזרים שביניהם, אבל חלל, שאין מכירין בהן וכי שתק משום דלא איכפת ליה הוא, כי צווח נמי לא מיפסל דאיכא דקפיד בפסול כהונה. תני חדא רבי יוסי אומר שתיק ממזר כשר שתיק חלל פסול ותניא אידך שתיק חלל כשר שתיק ממזר פסול וכו'. לא נאמרו דברים הללו בפסול שתיקה וצווחה אלא במי שנסתפק בפסול, אבל במוחזקין בכשרין לא, דאדרבה כי שתיק מיחס כשר טפי והיינו מיחסותא דבבל. אמר ליה רבא לרב נחמן רבי יוחנן בן נורי דאמר כמאן. דר' יוחנן בן נורי לאו מחלוקת שלישי הוא, מדלא איירי לעיל בפלוגתיה, והילכך אי כרבן גמליאל אפילו ברוב פסולין מכשר, אי כרבי יהושע אפילו ברוב כשרין נמי פסול. איכא למידק דילמא רבן גמליאל היא, דעד כאן לא אכשר רבן גמליאל ברוב פסולין אלא במזנה לרצונה, דאיכא למימר בדקה וזינתה, וכי אמרה ברי מהימנא, אבל הכא דנאנסה ברוב פסולין ודאי פסולה, דהוה ליה כשבויה דאינה נאמנת מפני ערבי זה שיכול לבוא עליה בעל כרחה. ויש לומר דשאני הכא, דכיון דידעינן ליה באונסה ולא כסיפא לה מילתא לאידויי דנבעלה, כי קאמרה לכשר נבעלתי נאמנת, דאין עשויה לקלקל זרעה, מה שאין כן בשבויה דכיון שלא נודע שבא עליה שבאי, כי אמרה לא נבעלתי כלל לא מהימנא דכסיפא לה למימר נבעלתי, ועל ידי כך לא חיישא לקלקל זרעא. ויש מקשים עוד, אמאי לא אוקמוה כרבן גמליאל וכשאינה טוענת בריא, דבשמא לא מכשר רבן גמליאל אלא ברוב כשרין. ותירץ הרב בעל המאור ז"ל משום דמשמע ליה מתניתין בטוענת ברי דכולהו בבי דמתניתין דאמרה ברי, איש פלוני וכהן הוא מאיש פלוני וכהן הוא. הא לאו הכי שפיר מצי לאוקמה כרבן גמליאל, ובאינה טוענת, דודאי רבן גמליאל ברוב כשרין ובשמא אכשורי מיכשורי, דרבן גמליאל בחדא מיכשר או ברוב פסולין ובדטענה ברי, או ברוב כשרין ואף על גב דלא טענה ולא מידי. וראיתו מההיא (לקמן טו, ב) דמצא בה תינוק מושלך בדרך דלא טעין ולא מידי, ואמר רב עלה לא שאנו אלא להחיותו אבל ליוחסו לא, דליוחסין בעינן תרי רובי, ואוקימנא דרב אזיל לטעמיה דאמר הלכה כרבי יוסי, ורבי יוסי דאמר כרבי יהושע דפסיל בחד רובא, מכלל דרבן גמליאל בחד רובא נמי מכשרי. ועל ידי כך תפס על רב אלפסי ז"ל שפסק כרבי יוסי בתינוקת דבעינן תרי רובי, דרבי יוסי כרבי יהושע סבירא ליה, אבל רבן גמליאל פליג עליה ומכשר בחד רובא, ואפילו בדלא טענה, וקיימא לן כרבן גמליאל כדפסק שמואל בהדיא, אלו דבריו ז"ל. ואין דבריו מחוורין לי כמו שאני עתיד לכתוב בסוף שמועתינו בסיעתא דשמיא. (רשב"א)


דף טו - א

בקרונות של ציפורי היה מעשה וכדרבי אמי דאמר רבי אמי והוא שהיתה סיעה של בני אדם כשרין עוברת לשם וכדר' ינאי דאמר ר' ינאי נבעלת בקרונות כשרה לכהונה בקרונות סלקא דעתך אלא נבעלת בשעת קרונות כשרה לכהונה אבל פירש אחד מציפורי ובעל הולד שתוקי כי הא דכי אתא רב דימי אמר זעירי א''ר חנינא ואמרי לה אמר זעירי אמר ר' חנינא הולכין אחר רוב העיר ואין הולכין אחר רוב סיעה כלפי לייא הני ניידי והני קביעי וקיימי אלא הולכין אחר רוב העיר והוא דאיכא רוב סיעה בהדה ואין הולכין אחר רוב העיר גרידתא ולא אחר רוב סיעה גרידתא מ''ט גזרה רוב סיעה אטו רוב העיר ורוב העיר נמי אי דקא אזלי אינהו לגבה כל דפריש מרובא פריש לא צריכא דקא אזלא איהי לגבייהו דהוה ליה קבוע וא''ר זירא כל קבוע כמחצה על מחצה דמי ומי בעינן תרי רובי והתניא תשע חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאי זה מהן לקח ספיקו אסור ובנמצא הלך אחר הרוב וכי תימא בשאין דלתות מדינה נעולות דקא אתי לה רובא מעלמא והא א''ר זירא אע''פ שדלתות מדינה נעולות מעלה עשו ביוחסין גופא א''ר זירא כל קבוע כמחצה על מחצה דמי בין לקולא בין לחומרא מנא ליה לר' זירא הא אילימא מתשע חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה ואחת בשר נבלה ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזה מהן לקח ספיקו אסור ובנמצא הלך אחר הרוב התם לחומרא אלא מתשעה צפרדעים ושרץ אחד ביניהם ונגע באחד מהן ואינו יודע באיזה מהן נגע ספיקו טמא התם נמי לחומרא אלא מתשעה שרצים וצפרדע אחד ביניהם ונגע באחד מהן ואינו יודע באיזה מהן נגע ברה''י ספיקו טמא ברשות הרבי' ספיקו טהור ומדאורייתא מנא לן אמר קרא {דברים יט-יא} וארב לו וקם עליו עד שיתכוין לו ורבנן אמרי דבי ר' ינאי פרט לזורק אבן לגו היכי דמי אילימא דאיכא תשעה כנענים ואחד ישראל ביניהם ותיפוק ליה דרובא כנענים נינהו אי נמי פלגא ופלגא ספק נפשות להקל לא צריכא דאיכא תשעה ישראלים וכנעני אחד ביניהם דהוה ליה כנעני קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי איתמר רב חייא בר אשי אמר רב הלכה כרבי יוסי ורב חנן בר רבא אמר רב הוראת שעה היתה מתיב רבי ירמיה וליוחסין לא בעינן תרי רובי והתנן

 רש"י  בקרונות של ציפורי. ביום השוק שסיעות ושיירות ממקום אחר באות שם: וכדרבי אמי. דהשתא איכא רוב סיעה ורוב העיר: נבעלת בקרונות. משמע על הקרון: בשעת קרונות. שהשיירות באות לעיר: כשרה לכהונה. כדקאמר והוא שהיתה סיעה של בני אדם כשרים עוברת שם דאיכא למימר שמהם היה: אבל פירש אחד מציפורי. דידעינן ודאי דמן העיר היה אע''פ שציפורי עיר שרובה משיאין לכהונה: הולד שתוקי. דבחד רובא לא מכשר: וכי הא דכי אתא רב דימי אמר זעירי אמר רבי חנינא ואמרי לה. שלא הוזכר רב דימי כאן אלא זעירי אמר רבי חנינא דבעינן תרי רובי וכדמפרש טעמא: הולכין אחר רוב העיר. להכשיר: ואין הולכין אחר רוב סיעה. כגון במקום רחוק מן העיר דבודאי מאנשי הסיעה הוה אין מכשירין אותה ואפילו רובן כשרין: וקשיא לן כלפי לייא. כנגד איפוא הדבר הזה סובב: הני ניידי. רוב סיעה ניידי ויש להלך בהן אחר הרוב: והני. של עיר: קביעי. ואמרינן לקמן כל קבוע כמחצה על מחצה דמי ואפילו אין שם אלא אחד פסולה: ולא אחר רוב סיעה גרידתא. והכי קאמר אין הולכין אחר רוב סיעה לבדה וכל שכן אחר רוב העיר לבדה: מ''ט. אחר רוב סיעה לא: גזרה אטו רוב העיר. דקביעי: ופרכינן. רוב העיר נמי אי עקר הבועל מביתו ואזל לגבה הוה נייד וקי''ל כל דפריש מרובא פריש: ומשני איכא דקאזלא לגבייהו כו' ולא גרסינן מאי איכא יש שהולכת היא אצלו והוה ליה קבוע הלכך אפילו ברוב כשרים או רוב העיר או רוב סיעה פסול כרבי יהושע ומשום תרי רובי אכשרה דליכא למיגזר מידי: ולקח בשר מאחת מהן. במקום קביעות: ספיקו אסור. דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי: ובנמצא. בשר הנמצא בשוק ולא ידעינן מאיזה פירש: הלך אחר הרוב. הואיל והבא לפנינו לא במקום קביעות לקחה וכבר פירשה על ידי אחר וכל דפריש מרובא פריש: דקאתי לה רובא מעלמא. וכגון שרוב סיעת טבחי ישראל כשרים באו לכאן דאיכא תרי רובי או שרוב טבחי כל המדינה ישראל דאיכא תרי רובי רוב העיר ורוב המדינה דניידי: אלא מתשעה צפרדעים כו'. תוספתא היא במס' טהרות תשעה צפרדעים מתים ברשות היחיד ושרץ אחד כגון צב שהוא דומה לצפרדע ביניהם ונגע באחד מהן ספיקו טמא: אלא מתשעה שרצים כו'. אף היא תוספתא במס' טהרות וקתני ברה''י ספיקו טמא ברה''ר ספיקו טהור אלמא כמחצה דמי ולקולא דאי לאו כמחצה דמי אין כאן ספק טומאה אלא ודאי טומאה דהא רובא שרצים: אמר קרא וארב לו עד שיהא מתכוין לו. פרט למתכוין להרוג את זה והרג את זה הכי דריש ליה ר''ש בסנהדרין ואמרינן התם ורבנן היכי דרשי ליה: אמרי דבי ר' ינאי פרט לזורק אבן לגו. לתוך חבורת בני אדם כנענים וישראלים אבל שני ישראלים עומדין ונתכוין להרוג זה (והרג זה) והתרו בו וקבל התראה ונפלה הכאה על חבירו חייב והיינו טעמא דקאמר הכא ורבנן משום דבסנהדרין הכי איתא: תיפוק ליה דרובא כנענים נינהו. ולמה לי קרא ואי נמי פלגא ופלגא אכתי לא איצטריך קרא דמהיכא תיתי דניקטליה: ספק נפשות. דיני נפשות להקל דהא והצילו העדה כתיב (במדבר לה): דהוה ליה כנעני קבוע ביניהם. ואשמועינן האי קרא דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי: הוראת שעה היתה. הך דריב''נ צורך שעה היתה או ראו שם שאר צידי היכר דברים להתיר אבל לדורות תרי רובי בעינן: מתיב רבי ירמיה כו'. קס''ד דמשום רוב העיר גרידתא אכשרוה ואמר רב הלכה כרבי יוסי: (רש"י)

 תוספות  אמר רב בקרונות של צפורי היה מעשה כו' פי' לעולם דלא טענה ברי ור' יוחנן בן נורי בתרוייהו היכא דלא טענה ברי לכ''ע בעינן תרי רובי והא דלא קאמר בשינויא לעולם דלא טענה ברי משום דבאתקפתא לא קאמר אי בטוענת ברי כו' אי נמי נוכל לפרש דבשינויא נמי איירי בברי ודאיכא מגו ולא תקשי הלכתא אהלכתא דדוקא דיעבד פסיק שמואל כר''ג כדאמר לעיל ואת לא תעביד עובדא עד דאיכא רוב כשרין אף על גב דלעיל משמע דברוב אחד שרי לכתחלה רב חייא בר אשי סבר דלכתחלה בעינן תרי רובי ומתני' קתני הרי זו תנשא דמשמע לכתחלה: דלמא אזלא איהי לגבייהו. פי' לתוך ביתם דאפילו בתוך העיר לא חשיב קבוע דדמי לנמצא בין החנויות דלא חשיב קבוע וכן גבי תינוק מושלך בעיר לא חשיב קבוע הואיל ולא נמצא בבית ולכך פירש בקונטרס שפירש בועל מביתו וא''ת דבנזיר פ''ב (דף יב. ושם) פריך אהא דאמר האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם אסור בכל הנשים שבעולם מקן סתומה ומסיק אמינא לך אנא אשה דלא ניידא ואת אמרת לי איסורא דנייד וכי תימא ה''נ בשוקא אשכחה וקדיש התם הדרא לניחותא משמע לגבי אדם לא שייך כל דפריש מרובא פריש משום דהדר לניחותיה ולאו פירכא היא דהתם בשעת האיסור כשזה בא על שום אשה הדרא לניחותא האשה שקידש השליח אבל הכא כי אזלי אינהו לגבה בשעה שאוסרה הרי הוא נייד: פרט לזורק אבן לגו. תימה דלר' שמעון קבוע מנא ליה ואין לומר דמסקינן בפ' הנשרפין (סנהדרין דף עט. ושם) דר''ש סבר כרבי דיליף נתינה נתינה ואייתר ליה וארב לו לקבוע דאכתי לתנא דבי חזקיה מנא ליה קבוע דלית ליה דרבי דהא באין מתכוין פטור מממון: וספק נפשות להקל. תימה למ''ד התראת ספק לא שמה התראה אפילו ספק נפשות להחמיר פטור משום דהתראת ספק היא ואי למ''ד שמה התראה היכי פטרינן ליה כשנמצא שישראל הרג הא מיחייב בהכה את זה וחזר והכה את זה ובנותר כשאמרו לו אל תותיר אע''ג דספק הוא וי''ל דשאני התם שיודע בודאי שיבא לידי איסור אם יותיר או יכה שניהם מש''ה שמה התראה אבל הכא אינו יודע שודאי יבוא לידי איסור שאינו יודע את מי יכה: וליוחסין לא בעינן תרי רובי ורמינהי כו'. הוה מצי לשנויי שאני תינוק דלית לי' חזק' דכשרו': (תוספות)

 רשב"א  א"ל הכי אמר רב יהודה בקרונה של צפורי היה מעשה. פירש רש"י ז"ל: לעולם רבי יהושע ובתרי רובא מיכשר, והכא איכא תרי רובא כדרב יהודה, והקשה עליו הרמב"ן ז"ל, נראה אי מתניתין רבי יהושע היכי אקשינן בשלהי שמעתין ומי בעינן תרי רובי והא תני וכו', והא חזינן ליה בברייתא בהדיא דלא אזיל רבי יהושע בתר רובה, דאפילו בדרוב כשרין פסול, והתם הוה ליה לאקשויי נמי ולא אזלי בתר רובה והא תניא, אלא טעמא דר' יהושע ביוחסין משום מעלה, וכדאמרינן נמי הכא במסקנא, ורבא נמי הכי אקשיה, רבי יהושע אפילו ברוב כשרין נמי פסול. ועוד דאיכא למתמה דהוה לן למימר בגמרא לעולם רבי יהושע. ופירש הוא גם כן דמעיקרא קא סלקא דעתא דמתניתין בחד רובא היא, כדמשמע מפשטיה, הילכך לא איפשר לאוקמה אלא בטענה איהי והוה קשה לן מני, ופרקינן בקרונה של צפורי הוה מעשה של פלוני, לא שייכא בדרבן גמליאל ורבי יהושע דבתרי רובא הוא דמכשר ליה, ובדלא טענה כפשטה דמתניתין, ולא משום טענתא הוא דמכשרה לה, ולהכי אקשי נמי בעיא תרי רובי אפילו היכא דלא טענה, והא תניא תשע חנויות, וכיון דבתר תרי רובי אזלת זיל נמי בתר חד. ולדידי קדשיא לי דאכתי לא אנח לן שפיר הא דאקשינן ומי בעיא תרי רובי, דודאי קושיא אליבא דפירוקא דפרקינן הוא דאקשינן לה, ואנן אליבא דכולי עלמא מוקמינן ליה להאי מעשה, וכי אקשינן ומי בעיא תרי רובי, כאלו אמרו ומי בעי בין לרבן גמליאל בין לרבי יהושע, ובודאי לרבי יהושע בחד רובא לא מכשרינן, ואי אליבא דרבן גמליאל ולאשמועינן דמשום מעלת יוחסין עבדינן, ומשום דאכתי לא שמעינן דלרבן גמליאל עבדינן מעלה ביוחסין, הוה ליה לפרושי בהדיא הניחא לרבי יהושע אלא לרבן גמליאל מי בעינן תרי רובי. ועוד כי אקשינן ומי בעינן תרי רובי לרבי יוחנן בן נורי דהוא מאריה דעובדא מקשינן ומאי קושיא, כיון דרבי יהושע בתר רובא פסיל לה, ר' יוחנן בן נורי דעבד אליבא דכולהו הוא דבעי למעבד, ודילמא ספוקי מספקא ליה אי כרבי יהושע הילכך לא עבד עובדא עד דאיכא תרי רובי. ועוד דלרבן גמליאל ודאי בחד רובא ובדלא טענה לא מכשר, דהא אלמנת עיסה, דרובה דעיסה כשר הוא, דמשום ספק חלל שנטמע במשפחה פסלינן לה לכולה משפחה, אף על גב דרוב כשרין נינהו, ואפילו הכי פסיל רבן גמליאל, ורובא דהתם עדיף דאיכא תרי ספיקי. ורבן גמליאל ודאי בין דאזלה איהי לגביה בין דאזיל איהו לגבה פסיל. ועוד דתנן (קדושין עד, א) אבא שאול היה קורא לשתוקי בדוקי שבודקין את אמו ואם אומרת לכשר נבעלתי נאמנת, דילמא בשותקת הולד שתוקי ופסול אף לקהל משום ספק ממזר ונתין. ואף על גב דאיכא רוב כשרין אצלה ומשום מעלת יוחסין וכדאמרינן התם בגמרא אי זהו שתוקי אמר רבא דבר תורה שתוקי כשר מאי טעמא רוב כשרין אצלה וכו', אלא מעלה עשו ביוחסין, אלמא אפילו ברוב כשרין כל שלא נבדקה האם הולד שתוקי ופסול לכולי עלמא, ודאבא שאול כרבן גמליאל ועדיפא מינה כדאיתא התם, והוא הדין לאם עצמה כל ששותקת אפילו ברוב כשרין פסולה, דאי משום חזקה דגופא הא לא מפליג רבן גמליאל בין בה ובין בתה, כדאמר ר' יוחנן לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה, והוא הדין ישד לומר נמי בשמא לית להו בין בה ובין בתה כלום, דהא אלמנת עיסה דאית לה חזקה דגופה ולא מפליג בה רבן גמליאל בין בה ובין בתה, אלא כשם שאי אתה נושא בתו דלית לה חזקה דגופה. ורבי יוסי נמי הכי אית ליה בפרק עשרה יוחסין דכל שאי אתה נושא בתו אי אתה נושא אלמנתו, ורבי יוסי בשיטתיה דרבי יוחנן בן נורי, ושמעינן מינה דלרבי יוחנן בן נורי בשותקת אפילו ברוב כשרין פסיל, ואם כן היכי אקשינן ומי בעינן תרי רובי, דהא לכולהו ודאי בחד רובא ושמא מיפסל פסיל. ולא עוד אלא דאפילו בתרי רובי ודאי משמע דפסיל לרבן גמליאל בדלא טענה, דאיהו קיל ליה שמא דאפילו בספק ספיקא פסיל, וכל שכן בתרי רובא, דהא בדאורייתא ליכא מידי בין חד רובא לתרי רובא, דהכא והכא לקולא דחד רובא כמאה, ומאה רובא כחד, ואילו בספיקי איכא טובא בין חד ספק לתרי ספיקי דהכא לקולא והכא לחומרא. וכיון שכן מאן דלא מכשר בתרי ספיקי כל שכן דלא מכשר בתרי רובי. והא דתינוק מושלך בדרך דכתב הרב בעל המאור ז"ל דאמר רב להחיותו אבל ליוחסו לא, לאו למימרא דלרבי יהושע ולרבי יוחנן בן נורי דוקא קאמר, אבל לרבן גמליאל אפילו איכא תרי רובי לא מיכשר. ושמואל דאמר לפקח עליו את הגל לא פליג בהא אדרב, ולומר להחיות והוא הדין ליחסו, אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. ולמסקנא נמי הא אוקימנא הא דשמואל ארישא, והכי קאמר, אם רוב גויים גוי, אמר שמואל ולפקח עליו את הגל אינו כן. אבל לענין יוחסין לא אשכחן ליה לשמואל דפליג עליה. ורב חנן בר רבא נמי דאמר הוראת שעה היתה, לאו למימרא דבעלמא לא בעינן תרי רובי, דהא לא אשכחן תנא דמכשר בחד רובא ובדלא טענה, אלא אדרבה הכי קאמר הוראת שעה היתה שהתירה בחד רובא משום היכר צדדי היתר שמצא בה, אבל בעלמא תרי רובי בעינן. והא דאקשינן ולרב חנן בר רבא דאמר הוראת שעה היתה קשיא. האי לאו קושיא הא דתינוק מושלך קאמר, אלא קשיא הא דקרונות קאמר, כלומר דלרב חנן משמע דבחד רובא הוה והוראת שעה היתה ואילו הכא קאמר רב יהודה משמיה דרב דבקרונה של ציפורי הוה מעשה, ופריק מאן דמתני הא דקרונות לא מתני הא דרב חנן, וכן פירש רש"י ז"ל, ומסתבר לי דהכי פריך אמר ליה רבא לרב נחמן ר' יוחנן בן נורי דאמר כמאן, אי כרבן גמליאל אפילו ברוב פסולין נמי מיכשר, דעל כרחין (אי אפשר לה כר"ג) בדטענה לכשר נבעלתי הוא, דאי בדלא טענה, רוב כשרין מאי מהני, דהא לר"ג לעולם קיל ליה שמא ולא מיכשר ביה כלל, ואי כרבי יהושע אפילו ברוב כשרין נמי פסיל והשתא הוה ס"ד נמי דלרבי יהושע כי היכי דלא מכשר בחד רובא, לא מכשר נמי בתרי רובי, דחד רובא ותרי רובי כהדדי נינהו. ואהדר ליה בקרונה של ציפורי היה מעשה ובתרי רובי, לעולם כר' יהושע, דרב כרבי יהושע סבירא ליה, וחדית לן רב דכי היכי דאלימי ליה תרי ספיקי דאפילו בשמא מכשר, הכי נמי בתרי רובי ובשמא מכשר דאלימי ליה תרי רובי, ומשום הכי מקשינן ומי בעי תרי רובי, כלומר דעד השתא הוה ס"ד דלר' יהושע לעולם לא מיכשר על ידי רוב אלא בתרי ספיקי, משום דאיכא טובא בין חד ספיקא ובין תרי ספיקי, אבל השתא דאמרת דרבי יהושע בתרי רובא מיכשר, ליכשר אפילו בחד רובא, דהא לא שני לן בחד רובא לתרי רובא ואפילו בדאורייתא, דתניא תשע חנויות וכו'. ומהדר ליה דמכל מקום משום היכר מעלת יוחסין אמרו, דמדינא אפילו בחד רובא כשר, אלא משום מעלת יוחסין פסיל עד דאיכא תרי רובי, והיכר מעלה הוא ביוחסין. והא דמקשה מרנא נ"ר אם כן לימא בההיא לעולם רבי יהושע, לא קשיא דכיון דמיניה סליק לית ליה לפרושי. ועוד דמסתמא שמעינן לה, דכיון דאקשי אי כרבן גמליאל אפילו ברוב פסולין מיכשר השתא דמוקמת לה בתרי רובי ולא מפרשת בשותקת, על כרחין שמעינן דלא כרבן גמליאל אלא כרבי יהושע, דלא מכשר בחד רובא ולא מפליג בין טוענת לשותקת. ואפילו לפי פירושו של רבינו נ"ר, ליקשי הוא גופיה לנפשיה, כיון דעד השתא הוה משמע לן בטוענת, השתא דמוקי לה בשותקת הוה ליה לפרושי בהדיא, אלא מכלל הדברים אתה שומע כן, אף אנו נאמר כן לפירושו של רש"י ז"ל. ומכלל פירושינו עלה לנו תירוץ למה שהקשינו (יד, ב, ד"ה ויש) לוקמה כרבן גמליאל ובשמא, ואין אנו צריכין לתירוצו של הרב בעל המאור ז"ל, כן נראה לי. והשתא דאתית להכי קיימא לן בטוענת שמא כרבי יוחנן בן נורי דבעיא תרי רובי, וכדפסק רב בהדיא כותיה, ולא קימא לן בהא כרבן גמליאל דפסיל אפילו בתרי רובי, דלא אפסיקא הלכתא כר"ג אלא בדטענה בין ברוב כשרין בין ברוב פסולין, ולכתחילה דוקא ברוב כשרין כמו שפסק רבינו אלפסי ז"ל, ובזה עמדו דברי רש"י ז"ל ופסק רבינו אלפסי ז"ל על בוריו. הולכין אחרי רוב העיר והוא דאיכא רוב סיעא בהדיא. פירוש: והוא שלא נודע מאיזה מקום פירש אם מן העיר אם מן הסיעה, אבל אם נודע שפירש מן העיר אין רוב סיעה מסייעת, וכן מן הדין ברוב סיעה. אלא דקשיא לי קצת לשון הולכין אחר רוב העיר, למה יעשה רוב העיר עיקר ורוב סיעה סניפין, ולא היה ליה למימר אלא הולכין אחר רוב העיר ורוב סיעה. ואיפשר לומר דמשום רוב העיר לא חשיב כרוב סיעה, ואדרבה הוא הגורם שלא נלך אחר רוב סיעה גרידא, להכי נקט רוב העיר, כלומר אין הולכין אחר הרוב סיעה משום רוב העיר, ומיהו כרוב חשיב לן, אף על גב דאורחייהו דקביעי ובדאיכא רוב סיעה בהדא כשרה. (רשב"א)


דף טו - ב

מצא בה תינוק מושלך אם רוב עובדי כוכבים עובד כוכבי' אם רוב ישראל ישראל מחצה על מחצה ישראל ואמר רב לא שנו אלא להחיותו אבל ליוחסין לא ושמואל אמר לפקח עליו את הגל אשתמיטתיה הא דא''ר יהודה אמר רב בקרונות של צפורי הוה מעשה ולרב חנן בר רבא דאמר הוראת שעה היתה קשיא הא מאן דמתני הא לא מתני הא גופא מצא בה תינוק מושלך אם רוב עובדי כוכבים עובד כוכבים אם רוב ישראל ישראל מחצה על מחצה ישראל אמר רב לא שנו אלא להחיותו אבל ליוחסין לא ושמואל אמר לפקח עליו את הגל ומי אמר שמואל הכי והאמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל אין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב אלא כי איתמר דשמואל ארישא אתמר אם רוב עובדי כוכבים עובד כוכבים אמר שמואל ולפקח עליו את הגל אינו כן אם רוב עובדי כוכבים עובד כוכבים למאי הלכתא אמר רב פפא להאכילו נבילות אם רוב ישראל ישראל למאי הלכתא אמר רב פפא להחזיר לו אבידה מחצה על מחצה ישראל למאי הלכתא אמר ריש לקיש לנזקין ה''ד אי נימא דנגחיה תורא דידן לתורא דידיה לימא ליה אייתי ראיה דישראל את ושקול לא צריכא דנגחיה תורא דידיה לתורא דידן פלגא משלם ואידך פלגא אמר להו אייתי ראיה דלאו ישראל אנא ואתן לכון:

 רש"י  מצא בה תינוק מושלך. משנה היא בסדר טהרות גבי עיר שישראלים ועובדי כוכבים דרים בה: מחצה על מחצה ישראל. לקמיה מפרש מאי איכא בין רוב ישראל למחצה על מחצה דפליג להו בתרי: לא שנו. דאם רוב ישראל ישראל: אלא להחיותו. ב''ד מצווין לפרנסו משום וחי אחיך עמך (ויקרא כה): אבל ליוחסין לא. דאם בת היא אסורה לכהן ואפי' ליכא למיחש משום אסופי כגון הנך דאמרינן בעשרה יוחסין (קדושין עג:) משלטי הדמיה תלי פיתקא תלי קמיעא מיהו חיישינן שמא בת עובד כוכבים היא ולמ''ד גיורת פסולה לכהונה אפילו קטנה זו אסורה לכהן דתרי רובי בעינן ליוחסין: ושמואל אמר אף לפקח עליו את הגל. בשבת חשבינן ליה לישראל: אשתמיטתיה. לרבי ירמיה: הא דאמר רב יהודה. דהכא נמי תרי רובי הוו: ולרב חנן בר רבא דאמר. משמיה דרב: הוראת שעה היתה. והתם תרי רובי הוו וקאמר הוראת שעה היתה אבל לדורות לא בעינן תרי רובי: קשיא הא. דרב דאמר אבל ליוחסין לא אלמא רב תרי רובי בעי: לא מתני הא. דאמר רב יהודה אמר רב בקרונות של צפורי הוה מעשה וחד רובא הוה הלכך הוראת שעה היתה: מי אמר שמואל הכי. דלענין פיקוח נפש בעינן רובא: אין הולכין כו'. דאפילו בספק עובד כוכבים ספק ישראל ברוב עובדי כוכבים מפקחין: ולענין פיקוח נפש אינו כן. דאפילו ברוב עובדי כוכבים מפקחין דאין הולכין בה אחר הרוב: למאי הלכתא. כיון דאמר שמואל מפקחין עליו את הגל אלמא לאו עובד כוכבים הוא לכל מילי ולמאי הלכתא חשיב ליה עובד כוכבים: להאכילו נבלות. בידים וכ''ש שלא יחזירו לו אבידה ולנזקין: להחזיר לו אבידה. רבותא היא דמוציאין מיד ישראל הזוכה בה ועוד דאמור רבנן (סנהדרין דף עו:) המחזיר אבידה לכנעני עליו הכתוב אומר למען ספות הרוה את הצמאה שהשוה מצרים לחשיבתן של ישראל ונאמר לא יאבה ה' סלוח לו: מחצה על מחצה ישראל למאי הלכתא. להחזיר לו אבידה לא מצית אמרת דא''כ למאי הלכתא פלגינהו מהדדי: לנזקין. דתנן ב''ק (דף לז:) שור של ישראל שנגח לשור של כנעני פטור ושור של כנעני שנגח לשור של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם וישראל לישראל תם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם: אילימא כו'. וקאמרת דדיינינן ליה כישראל ומחייבת ליה לשלם לו חצי נזקו: לימא ליה. ישראל אייתי ראיה דהא מחצה על מחצה הוא וספיקא הוא: לא צריכא כו'. וקא תבע ליה ישראל נזק שלם לתם כדין כנעני ואשמעינן תנא דכישראל דיינינן ליה ולא משלם אלא חצי נזק דא''ל אייתי ראיה: מתני' (רש"י)

 תוספות  ולרב חנן דאמר הוראת שעה היתה. ולדורות סגי בחד רובא קשיא הך ולא מיסתברא ליה למימר דהוראת שעה היתה שהתיר בתרי רובי אבל לדורות לא סגי אפילו בתרי רובי: מאן דמתני הא לא מתני הא. פי' בקונטרס דרב חנן לא מתני דבקרונות של צפורי היה מעשה ולא הוה אלא חד רובא ולפירושו לא פליגי דלדורות לכ''ע בעינן תרי רובי ולא פליגי אלא במעשה היכי הוה ור''ח פי' דרב חנן לא מתני אבל ליוחסין לא וסגי לדידיה לדורות בחד רובא אבל קשה לפירושו לרב חנן תקשי ר' יוחנן בן נורי דאמר כמאן דסגי בחד רובא כדפריך לעיל ועוד דלא מיסתבר דשום אמורא יחלוק אההיא דאבל ליוחסין לא דרב גופיה קאמר לה בלא אמורא ולהכי אפירכא דרבי ירמיה לא משני מאן דמתני הא לא מתני הא: אם רוב עובדי כוכבים עובד כוכבים למאי הלכתא. לא מצי למימר לענין שלא להחיותו דמאי איריא רוב עובדי כוכבים אפילו מחצה נמי דדוקא ברוב ישראל קאמר רב דהוי ישראל להחיותו: להחזיר לו אבדה. הוה מצי למימר להחיותו כדאמר רב אלא נקט להחזיר לו אבדה דהוי רבותא טפי דאיסור גדול הוא משום למען ספות הרוה וגו' אבל להחיותו לא הוי רבותא כל כך דהא מפרנסין עניי עובדי כוכבים עם עניי ישראל ואפי' לשמואל דאמר אין הולכין בממון אחר הרוב היינו במוכר שור לחבירו ונמצא נגחן שבהיתר באו המעות לידו ומדעתו נתנם לו הלוקח אבל הכא מודי דאזלינן בתר רובא: לא צריכא דנגחיה תורא דידיה כו'. תימה דהכי נמי הוה מצי למימר מחצה על מחצה עובד כוכבים ומנגח תורא דידן לתורא דידיה [כולה מילתא הוי מצי למימר לענין נגיחה אלא ניחא בכל חד למצוא דבר חדש. מהר''ם]: (תוספות)

 רשב"א  אמר רב לא שאנו אלא להחיותו. פירש רש"י ז"ל: לא שאנו דברוב ישראל אלא להחיותו. וכתב הרמב"ן נ"ר: דמדבריח רש"י ז"ל משמע, דמחצה על מחצה לרוב אין בית דין מצווין להחיותו, והיכי איפשר דמחצה על מחצה אין מפקחין, הא כל ספק נפשות להקל, וכדאקשינן בהדיא בפרק בתרא דיומא (פד, ב) אהא דאמרינן לא הלכו בפיקוח נפש אחר הרוב היכי דמי אי דאיכא תשעה ישראל ואחד גוי, רובא ישראל נינהו, כלומר, ובודאי הולכין אחר הרוב, דאפילו קבוע הוא וכמחצה דמי, על כרחיך הולכין אחר הרוב, אעפ"י שאינו רוב גמור מחמת קביעותו דספק נפשות להקל. ואלא דאיכא תשעה ישראל ואחד גוי פשיטא, דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. ועוד דקשיא, דלרב דאמר להחיותו משמע הא לפקח עליו את הגל ואפילו ברוב ישראל לא, וכן נראה מפירוש רש"י ז"ל שם ביומא, וזו קשה ממנה. ותו דתנן (שם פג, א) ספק חי ספק מת ספק נכרי ספק ישראל מפקחין, ופירש הוא דלהחיותו, לאו בפיקוח נפש הוא, אלא לפרנסו כאחד מעניי ישראל ומשום הכי אמר רב לא שאנו אלא דלהחיותו, ולא איירי איהו בפיקוח נפש כלל. וכי אקשינן לשמואל והא אמר שמואל אין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב, הוא הדין דהוה מצי לאקשויי ומי בעיא לפקוח נפש רוב מישראל, אלא דעדיפא מינה אקשי ליה, דלא מיבעיא דרוב ישראל לא בעי, אלא אפילו רוב גויים נמי מפקחין עליו את הגל, דאיהו גופיה היכי אומר דאין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב, ודרב לא פליגא אדשמואל ולא דשמואל פליגא אדרב. והיינו דפסק רבינו אלפסי ז"ל ביומא כשמואל דאמר אין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב אף על גב דפרושי לחצר אחרת. ובפירושי רש"י ז"ל שבידינו כתוב גם כן להחיותו שיהיו בית דין מצווין לפרנסו מדכתיב וחי אחיך אמך ע"כ. אם רוב ישראל וכו', ישראל מאי הלכתא. כלומר, דהא אמרת דאינו גוי עד שיהא רוב גויים, ומפרקינן להחזיר לו אבידה, והא דלא קאמר להחיותו וכדקאמר רב, רבותא קמ"ל דאף להחזיר לו אבדה הרי הוא כישראל. וכן פירש רש"י ז"ל, דלרבותא נקיטיה משום דאמרינן (סנהדרין עו, ב) כל המחזיר אבדה לגוי עליו הכתוב אומר (דברים כט, יח) למען ספות הרוה את הצמאה. אי נמי יש לומר דהכי קאמר, להחזיר לו אבדה דאף על פי שאין זה אבדה מממונו של ישראל, ואדרבה שומר עליו ועומד בספק השב תשיבם לאחיך, אפילו הכי אם רוב ישראל מחזירין לו ואם לאו אין מחזירין לו. ויש לדקדק והא אין הולכין בממון אחר הרוב ולימא ליה מוצא הבא ראיה דישראל את ושקול. ויש לומר לא אמרו דאין הולכין בממון אחר הרוב אלא לאפוקי ממונא מחזקתיה, אבל מוצא אבדה דלאו מארי ממונא הוא, ואדרבה קאי עליה בספק השב תשיבם לאחיך הולכין בו אחר הרוב. מחצה על מחצה ישראל למאי הלכתא. דאי לפקוח [נפש] אפילו ברוב גויים כישראל, ואי להחיותו עד דאיכא רוב ישראל, וכן להחזיר לו אבדה, ואי שלא להאכילו נבלות, כבר אמר דלא מאכילין לו עד דאיכא רוב גויים, ואוקימנא לניזקין. וקשיא לן, אפילו רוב גויים נמי לימא להו איתיהו ראיה דלא ישראל הוא ושקולו, דהא אין הולכין בממון אחר הרוב לאפוקי ממונא מחזקת מאריה. ויש לומר דכיון דמספקא לן אי גוי אי ישראל, אם רב גויים כגוי חשבינן ליה, וכיון דכגוי חשבינן ליה לית ליה חזקה דממונא דנימא אוקי ממונא בחזקת מאריה, אבל בישראל דודאי אית ליה חזקה לא אזלינן ביה אחר הרוב. ולא נאמרו דברים הללו אדלא בשלא הטבילוהו בית דין הא הטבילוהו בית דין ישראל גמור הוא. ואע"פ שלמעלה (יא, א) גבי גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין, פירש רש"י ז"ל: שהביאתו אמו לבית דין. כבר כתבתי שם (ד"ה אמר), דלאו למימרא שאם הטבילוהו בית דין מדעתו שאינו גר, אלא דאורחא דמילתא נקט, שאין דרכן של בית דין להטביל את הגויים שלא מדעתם. ואם תאמר אם כן נטבליהו על דעת בית דין. יש לומר, כשיד אומות תקיפה על עצמן ואין מניחין אותן אלא בדין. אי נמי יש לומר דהכא דינא תנן לומר כשלא הטבילוהו הוי דינא הכי, וזה הוא הנכון. סליק פירקא בס"ד (רשב"א)


פרק שני - האשה שנתארמלה

מתני' האשה שנתארמלה או שנתגרשה היא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך אם יש עדים שיצאת בהינומא וראשה פרוע כתובתה מאתים רבי יוחנן בן ברוקה אומר אף חילוק קליות ראיה ומודה רבי יהושע באומר לחבירו שדה זו של אביך היתה ולקחתיה הימנו שהוא נאמן

 רש"י  מתני' האשה שנתארמלה או נתגרשה. ותובעת כתובתה: והוא אומר. אנתגרשה קאי ולאלמנה היורשין אומרים לה אלמנה נשאך אבינו ואין לך אלא מנה ושטר הכתובה אבד: אם יש עדים. על נשואיה שיצאת מבית אביה לבית בעלה: בהינומא. בגמ' מפרש: וראשה פרוע. איצטייבליד''ה שערה על כתיפיה כך היו נוהגין להוציא את הבתולות מבית אביהן לבית החתונה: אף חילוק קליות. רגילים היו לחלק קליות להתינוקות בנישואי הבתולות: קליות. כשהשבולין לחין מייבשין אותן בתנור והן קליות ומתוקין לעולם: ומודה ר' יהושע. מפרש בגמ' אהיכא קאי ומאי מודה: (רש"י)

 תוספות  מתני' האשה. אם יש עדים שיצאת בהינומא כו'. בדלא נקיטא כתובה איירי דאי איכא כתובה ניחזי כתובתה אם היא בתולה או אלמנה ואפילו למ''ד הטוען אחר מעשה ב''ד ואמר פרעתי נאמן מ''מ אין נאמן לומר כאן אלמנה נשאתיך מגו דאי בעי אמר פרעתי דמגו במקום עדים הוא: ומודה רבי יהושע באומר שדה כו' דנאמן. מתוך פירוש הקונט' משמע דדוקא כשאין הלה תובעו ונאמן במגו דאי בעי שתיק אבל אם תובעו אינו נאמן ואינו נראה דהא קתני סיפא ואם יש עדים כו' משמע דדוקא אם יש עדים שהיתה של אביו אינו נאמן אבל אם אין עדים אע''ג דהלה תובעו נאמן מגו דאי בעי אמר לא היתה של אביך מעולם מדלא נקט אם תובעו אינו נאמן ובגמרא נמי פריך וליתני שדה זו שלך היתה משמע דבהלה תובעו איירי ולכך משיב ודאי שלך היתה ולקחתיה ממך אבל אם לא תובעו אין שייך לומר שלך היתה כי מסתמא הוא יודע בעצמו דבר זה: (תוספות)

 רשב"א  אם יש עדים שיצתה בהינומה וראשה פרוע כתובתה מאתיים. הא ליכא עדים בעל מהימן. יש מי שפירש (הרמב"ן. וע' תוס' להלן פח, ב, ד"ה הוציאה), דבעל מהימן בלא שבועה כלל. ואף על גב דבמאתים ומנה פליגי והוא מודה לה מנה, לא חשבינן ליה כמודה במקצת, משום דהוה ליה שעבוד קרקעות, (עי' גיטין מט, ב), לפי שאינו יכול לומר פרעתי כדר' יוחנן דאמר (ב"מ יז, א) הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום. ואפילו במקום שכותבין כתובה, ודר' חייא קמייתא (שם ג, א) דאמר מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים שיש בידו, נשבע וגובה מחצה. אף על פי שהמלוה את חבירו בעדים דבר תורה גובה מנכסים משועבדים דשעבודא דאורייתא (עי' ב"ב קעה, ב), התם בדלא ידעינן ביה דהוא חייב לו עכשיו, אלא דידעינן שהלוהו, הלכך הוה ליה כמודה ביה מקצת, דאלו רצה לומר פרעתי נאמן. וגרסינן בירושלמי (בפירקין ה"א), סילעין דינרין ונמחקו אין פחות משנים, מכאן ואילך מלוה אומר חמש ולוה אמר שלוש בן עזאי אומר הואיל והודה מן הטענה ישבע, וחכמים אומרים אין ההודיה ממין הטענה, כלומר, שזה כמודה בקרקעות וכפר במטלטלין, דשטרא שעבוד קרקעות הוא, וכדאיתא בריש פ"ק דבבא מציעא (ד, ב) בהאי פלוגתא גופא, ואף על גב דכל שהוא מודה ביתר משנים לא חשיב התם שעבוד קרקעות, ומשום דליכא במשמע השטר טפי משנים, וכדאיתא התם חכמים אומרים, בירושלמי משמע דס"ל דכיון דכתיב ביה סלעין סתמא ואיפשר דאינון חמש כד טעין מלוה, כל שהלוה מודה בהם שעבוד קרקעות הוי, ומיבעיא להו עלה, הא אם ההודיה ממין הטענה, כלומר, לפי שאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה, והיא טוענת מאתים והוא מודה במקצתן, ופריקו, כל עמא מודו שהוא חייב לה מנה, והיא כתובעת בידו מנה אחר והוא אינו מודה לה, המוציא מחבירו עליו הראיה. ע"כ גירסת הירושלמי. פירוש, הוא חייב לה, שאין טענתן אלא על המנה האחד לבד והוא כופר בכולו, וזה כדרך מה שפירשו אלו ז"ל כלומר, דכיון שהוא אין יכול לכפור במנה האחד, דהטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום, הוה ליה שעבוד קרקעות כמי שיש לו שטר על אותו מנה, והיא כתובעת מנה אחר, דהויה לה איהי מוציאה מחבירו ועליה הראיה, וזה כדעת מי שפסק (עי' להלן טז, ב) דאין טוענין אחר מעשה בית דין ואפילו במקום שכותבין כתובה. אבל לדברי מי שפסק דדוקא במקום שאין כותבין אי נמי במקום שכותבין כתובה והביאה ראיה שלא כתב לה, אבל במקום שכותבין טוענין, וכמו שפסק הרב אלפסי ז"ל (כאן. ועי' מח, ב מדפי הרי"ף ובשו"ת סי' מט) ודאי בכאן אם רצה לומר פרעתי נאמן, ומודה מקצת הוא ונשבע וגובה את המנה. וכן דעת הרמב"ם ז"ל (פט"ו מהל' אישות הכ"ה). ויש מי שפירש (הרמב"ן), דאין בתביעת כתובה שבועת מודה במקצת לעולם, ואף על פי שאלו אבדה כתובתה יכול הוא לומר פרעתי במקום שכותבין כתובה, מכל מקום כולה כתובה שעבוד קרקעות היא, לפי שלא נתנה כתובה לגבות אלא מן הקרקעות ואפילו מיניה דידיה דבעל, וכדמוכח בקידושין בפרק האומר (סה, ב) גבי מעשה דחבילה ובנדרים (סה, ב) גבי אפילו אתה מוכר שער ראשך אתה חייב ליתן לה כתובתה, וכמו שהוא כתוב אצלינו בפרק האומר בקידושין בס"ד (שם, ברשב"א ד"ה ור"מ). וכיון שכן הוה ליה כהודה במקצת קרקעות, וכופר במקצת ואין נשבעין על שיעבוד קרקעות. אם יש עדים שיצאתה בהינומא וראשה פרועה כתובתה מאתיים. ירושלמי, (בפירקין ה"א), וחש לומר שמא מוכת עץ היא, אלא כרבי מאיר דרבי מאיר אמר מוכת עץ כתובתה מאתים, אמר רבי יוחנן לא חשו על דבר שאינו מצוי, כלומר אפילו כרבנן אתיא שלא חשו לדבר שאינו מצוי. ותו גרסינן בירושלמי בפרק קמא (ה"א) אם יש עדים שיצאתה בהינומא ולא אידכר רביעי, הדה אמרה דלית רביעי כלום. ויש לומר, דמשום הכי לא אדכר רביעי במתניתין, משום דאיכא אלמנה דנישאת נמי ברביעי ונבעלת בחמישי, דלא אכפת לה בין ברכה דאדם בין ברכה דדגים, ובאדם בטל דליכא משום שקדו, רבינו הרב נ"ר (עי' רמב"ן בריש פרקין). (רשב"א)


דף טז - א

שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואם יש עדים שהיא של אביו והוא אומר לקחתיה הימנו אינו נאמן: גמ' טעמא דאיכא עדים הא ליכא עדים בעל מהימן לימא תנן סתמא דלא כרבן גמליאל דאי ר''ג הא אמר איהי מהימנא אפילו תימא רבן גמליאל עד כאן לא קאמר ר''ג התם אלא בברי ושמא אבל הכא בברי וברי לא אמר ודקארי לה מאי קארי לה הא ברי וברי הוא כיון דרוב נשים בתולות נישאות כי ברי ושמא דמי והכי נמי מסתברא מדקתני ומודה רבי יהושע אי אמרת בשלמא איירי ר''ג במודה שפיר אלא אי אמרת לא איירי ר''ג במודה רבי יהושע למאן מודה מי סברת ר' יהושע אהאי פירקין קאי אמגו קאי ואפירקין קמא קאי אהייא אילימא אהא היתה מעוברת ואמרו לה מה טיבו של עובר זה מאיש פלוני וכהן הוא ר''ג ור''א אומרים נאמנת רבי יהושע אומר לא מפיה אנו חיין התם מאי מגו איכא הרי כריסה בין שיניה אלא אהא ראוה מדברת עם אחד ואמרו לה מה טיבו של איש זה איש פלוני וכהן הוא ר''ג ור''א אומרים נאמנת רבי יהושע אומר לא מפיה אנו חיין התם מאי מגו איכא הניחא לזעירי דאמר מאי מדברת נסתרה מגו דאי בעיא אמרה לא נבעלתי וקאמרה נבעלתי מהימנא אלא לרב אסי דאמר מאי מדברת נבעלת מאי מגו איכא ואלא אהא היא אומרת מוכת עץ אני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את ר''ג ור''א אומרים נאמנת ורבי יהושע אומר לא מפיה אנו חיין התם מאי מגו איכא בשלמא לרבי אלעזר דאמר במנה ולא כלום מגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך ואית לה מאתים וקאמרה מעיקרא דלית לה אלא מנה מהימנא אלא לר' יוחנן דאמר במאתים ומנה מאי מגו איכא אלא אהא הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים היא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו והוא אומר לא כי אלא עד שלא אירסתיך ר''ג ור''א אומרים נאמנת ור' יהושע אומר לא מפיה אנו חיין דמגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך דלא קא פסלה נפשה מכהונה וקאמרה נאנסתי דקא פסלה נפשה מכהונה משום הכי קאמר ר''ג דמהימנא וקאמר רבי יהושע לר''ג בהאי מגו דהכא מודינא לך בההוא מגו דהתם פליגנא עילווך מכדי האי מגו והאי מגו מאי שנא האי מגו מהאי מגו הכא אין שור שחוט לפניך התם הרי שור שחוט לפניך וכיון דרוב נשים בתולות נישאות כי לא אתו עדים מאי הוי אמר רבינא משום דאיכא למימר רוב נשים בתולות נישאות ומיעוט אלמנות וכל הנשאת בתולה יש לה קול

 רש"י  שהפה שאסר. זה אינו יודע שהיתה של אביו אלא על פיו של זה ומה שאסר הרי התיר: גמ' טעמא דאיכא עדים. דיצתה בהינומא: הבעל מהימן. ולא אמרינן הואיל ומספקא לן על יום נישואיה אם בתולה היתה אם בעולה העמד אותה על חזקתה של קודם לכן ומתחלה בתולה היתה: היא נאמנת. דאזיל בתר חזקה דגופא: בברי ושמא. גבי משארסתני נאנסתי היא טוענת ברי לי הוא והוא אינו טוען אלא שמא עד שלא ארסתיך דהא אינו יודע מתי נאנסה: ודקארי לה. למימר סתמא דלא כרבן גמליאל: מאי קארי לה. ומאי עלה בדעתו לאפוקי מדר''ג הא לא דמיא לה: כיון דרוב נשים בתולות נישאות. קרובה טענתה להיות אמת יותר משלו וכברי ושמא דמיא: והכי נמי מסתברא. דר''ג מודה בה דבעל מהימן: אי אמרת בשלמא איירי ר''ג במודה. דהך רישא הודאה הוא דקא מודה ר''ג לרבי יהושע ואמר אע''ג דפליגנא עלך בברי ושמא מודינא לך בברי וברי היינו דשייך למיתני בתריה ור' יהושע מודה לר''ג בהאומר לחברו שדה זו כו' דאע''ג דפליגנא בפ''ק במשארסתני נאנסתי דאע''ג דאיכא למימר מגו לא מהימנא מודינא בהאי מגו דאי בעי שתיק ולא א''ל של אביך היתה כי אמר ליה נמי לקחתיה הימנו מהימן כדלקמן: אלא אי אמרת לא איירי. רישא במודה ר''ג מאי מודה רבי יהושע מאי שייך למיתנייה הכא ואהיכא קאי: אמגו קאי. אפלוגתא דאיכא למימר בה מגו בפ' קמא קאי וקאמר אע''ג דפליגנא במגו דהתם במגו דהכא מודינא כדלקמן: אהייא. איכא מגו: הרי כריסה בין שיניה. ואינה יכולה לומר לא נבעלתי: וקאמרה נבעלתי. ולכשר נבעלתי מהימנא: בשלמא לר' אלעזר דאמר. בפרק קמא טענתייהו במנה ולא כלום מוכת עץ שלא הכיר בה אינה יכולה לתובעו אלא מנה והוא אומר דרוסת איש את ואין ליך כלום איכא מגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך: משארסתני. אירע לי ונסתחפה שדהו ואית לי מאתים: וקאמרה. מוכת עץ אני מעיקרא ולא תבעה אלא מנה מהימנא: אלא לר' יוחנן. דאמר טענתייהו במאתי' ומנה שהיא תובעתו מאתים ליכא מידי בין תחתיו למעיקרא מאי מגו איכא: הכא. גבי שדה אין שור שחוט לפניך שיעלה על לב בעליו לתבוע מי שחטו כלומר אם שתק זה לא היו לו עוררים הלכך אי לאו דדבר פשוט הוא שלקחה הימנו לא היה אומר לו של אביך היתה הלכך אמרי' מגו אבל גבי לא מצא לה בתולים שור שחוט לפניך בתולים שלא מצא לה הם הסיתוהו לבא לב''ד ואע''פ שיש לה להשיב טענה טובה מזו לא אמרינן מגו דדלמא לא אסקה אדעתה א''נ איערומי קא מערמא: וכיון שרוב נשים. קושיא היא: יש לה קול. והרבה יודעים שיצאה בהינומא: (רש"י)

 תוספות  דאי רבן גמליאל הא אמר איהי מהימנא. נראה דלמ''ד הטוען אחר מעשה ב''ד לא אמר כלום פריך דלמ''ד דמצי טעין פרעתי הכא נאמן הבעל אפילו לר''ג לומר אלמנה נשאתיך במיגו דאי בעי אמר פרעתי: הכי נמי מסתברא. פי' בקונטרס הכי נמי מסתברא דמתני' אתיא כרבן גמליאל כדמשנינן דבברי וברי מודה מדקתני ומודה ר' יהושע כו' וקשה לפי' דכי לא איירי נמי ר''ג במודה אתי שפיר ומודה רבי יהושע כלומר אע''ג דברישא פליגנא עלך בסיפא מודינא לך אע''ג דרישא וסיפא אינן מענין אחד כי היכי דאתיא ליה שפיר ומודה רבי יהושע אי איירי ר''ג במודה אע''ג דמודה דר' גמליאל אינו מענין ומודה דרבי יהושע ויש ליישב דודאי כי איירי ר''ג במודה שייך למיתני שפיר ומודה רבי יהושע אע''ג דלא הוי מענין אחד כלומר דאגב דתנא מילתא דמודה ר''ג תני נמי מילתא דמודה בה רבי יהושע אבל אי לא איירי רבן גמליאל במודה לא שייך למיתני ומודה רבי יהושע לאשמועינן אע''ג דפליג ברישא מודה בסיפא כיון דרישא וסיפא אינם מענין אחד אבל קשה דלא הוה ליה למימר אמגו קאי דעד השתא נמי לפ''ה אמגו הוי קאי ונראה לר''י דה''פ הכי נמי מסתברא דכברי ושמא דמי ולא בא לומר דפליג רבן גמליאל ברישא אלא אע''ג דכברי ושמא דמי מודה ר''ג משום דלאו שמא ממש הוא מדקאמר ומודה רבי יהושע אי אמרת בשלמא איירי ר''ג במודה כלומר אע''ג דכברי ושמא דמי מודה ר''ג דבעל נאמן היינו דקתני ומודה רבי יהושע דבהאי ברי נאמן דס''ד דטעמא דרבי יהושע משום ברי ושמא דזה אינו תובעו כדפי' בקונט' והשתא הוה מודה דר''ג ומודה דר''י מענין אחד אלא אי אמרת דרישא בברי וברי גמור הוא ולא איירי רבן גמליאל במודה דפשיטא דכיון דברי וברי הוא דלא פליג ר''ג מאי ומודה וקאמר מי סברת דארישא קאי וטעמא דר''י משום ברי ושמא אמגו קאי דטעמא דר' יהושע משום מגו ונאמן אפי' הלה תובעו ואפירקין קמא קאי: התם שור שחוט לפניך. פירש בקונטרס שהוא טוען עד שלא אירסתיך נאנסת והכא אין שור שחוט לפניך דאין הלה תובעו ור''י מפרש דהכא נמי איירי בהלה תובעו כדפי' וה''פ התם שור שחוט לפניך דהרי אין לה בתולים ואינה יכולה לומר בתולה אני כמו בשור שחוט שאין יכול לומר חי הוא ולהכי בין אומרת משארסתני נאנסתי בין אומרת מוכת עץ אני תחתיך לא מהימנא הכא אין שור שחוט לפניך ונאמן במגו דאי בעי אמר לא היתה של אביך מעולם: כיון דרוב נשים בתולות נישאות כי ליכא עדים מאי הוי. לרב פריך דאית ליה. הולכין בממון אחר הרוב: (תוספות)

 רשב"א  גמרא, הכי נמי מסתברא מדקתני מודה ר' יהושע. פירש רש"י ז"ל: הכי נמי מסתברא דמתניתין אתיא כרבן גמליאל, דאי אמרת בשלמא איירי בה רבן גמליאל בהודאה, כלומר, בהא מודה רבן גמליאל לרבי יהושע, בהאשה שנתאלמנה, תנא נמי הכי מודה רבי יהושע, כלומר, וכמו שהוא מודה לרבי יהושע בהא הכי נמי מודה רבי יהושע לרבן גמליאל בהאומר לחבירו שדה זו של אביך, אלא אי אמרת רישא רבי יהושע ודלא כרבן גמליאל למאן מודה, והא בהא מתניתין לא איירי בה רבן גמליאל. ודחינן דאמר דאמתניתין דלעיל קאי דאיירי בפלוגתא דרבן גמליאל ורבי יהושע, וכן פירש ר"ח ז"ל. והא דאמרינן והכא כדיעבד דמי. פירש רש"י ז"ל: דאם אתה בא לפסול העובר ואי אתה מאמינה אתה מוציאה מבעלה. פירוש לפירושו, דלהתיר אותה לארוס פשיטא דהא לאו כדיעבד הוא, אלא דיעבד ממש, אלא דלהתיר העובר נמי כדיעבד דמי בארוסה שאם אתה מאמינה ובאת לפסול העובר אפילו להקל הרי אתה חושש לו משום ספק ממזר, ונמצא שאתה מזהמה בפני הבעל ואף הוא אינו מקיימה, והלכך אף לגבי וולד כדיעבד דמי, והיינו דאמרינן כדיעבד ולא דיעבד ממש. ובודאי אף עובר זה נמי כשר לשמואל לינשא לכהונה כדאמרינן בפרק עשרה יוחסין (קדושין פא, ב) גבי ארוסה שעיברה, רב אמר הולד ממזר ושמואל אמר שתוקי, ואמרינן מאי שתוקי בדוקי שבודקין את אמו ואם אמרה לכשר נבעלתי נאמנת, והתם ודאי למעשה אמרה. והראב"ד ז"ל פירש: דהולד פסול, ולהתירה לארוס הוא דקאמר, ומשום דמחוסרת מסירה לחופה לא אמרינן דיעבד היא אלא כדיעבד, ולכתחילה אינו שכבר נתארסה, ודיעבד ממש אינו שהרי לא נישאת, ואתה בא להתירה לינשא, אבל לגבי האשה לכתחילה הוי ולא מכשירינן ליה. ונראין דברי רש"י ז"ל כמו שכתבנו. ואם תאמר השתא דאמרת כדיעבד הוא, מאי קאמר ועוד הא אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל, דאלמא לר' יהושע פסול, והא לר' יהושע בדיעבד לא פסיל כדמשמע לעיל (יג, אד) דמוקמינן הא דרב דאמר אין אוסרין על היחוד כרבי יהושע. ומיהו לפי מה שכתבתי למעלה דרבי יהושע באשת כהן פוסל אפילו בדיעבד ניחא, דהכי קאמר ועוד האמר שמואל הלכה כרבן גמליאל ואפילו אשת כהן היא מותרת, ואפילו תאמר דמשום מעלה אין אוסרין אשת כהן היא מותרת על היחוד ומודה רבי יהושע בדיעבד איכא למימר דהתם שבאי דליכא אלא דיחוד גרידא, אבל בנבעלה הרי היא כשבויה לגמרי, שהרי כריסה בין שיניה ומוציאין אותה מבעלה כי הכא. הא דאמרינן התם חדא ספיקא הכא תרתי ספיקות. אלים ליה חד ספיקא דאפילו בבריא נמי פסיל, קיל ליה ספק ספיקא דאפילו בשמא נמי מיכשרי. קשיא לן, והא מדברת וכו' דאמרינן ספק ספיקא היא, ואפילו הכי פסיל רבי יהושע. ויש מרבותינו הצרפים ז"ל (עי' לעיל ע"א ד"ה ואין) שאמרו דלא פסל רבי יהושע בנסתרה אלא באומרת נבעלתי ולכשר נבעלתי, דליכא אלא חדא ספיקא דהא מודה שנבעלה, אבל בנסתרה ואמרה לא נבעלתי אכשורי מיכשר. וליתא מדאקשינן לזעירי דאמר נסתרה הא דרב דאמר אין אוסרין על היחוד לימא דלא כרבי יהושע, ומאי קושיא הא דהתם לא קא מודה שנבעלה וספק ספיקא הוא, ועוד דהא אמר ר' יהושע מדברת היינו שבויה לפי שאין אפוטרופוס לעריות. אלא יש לומר דנסתרה נמי חדא ספיקא היא דכיון דנסתרה בודאי נבעלת או לפסול לה נבעלה. ותרתי ספיקא דאלמנה עיסה. פירש רש"י ז"ל: כגון שזרק לה גיטה ספק קרוב לו ספק קרוב לה ומת, דהויא לה ספק גרושה ספק אלמנה, ועמדה ונישאת לכהן תוך שלשה חדשים וילדה, ספק בן תשעה לראשון ספק בן שבעה לאחרון, הרי זה יש בולד עירובי ספיקות, ספק בן תשעה לראשון וכשר הוא, ואם תמצא לומר בן שבעה לאחרון שמא קרוב לו היה ובן אלמנה הוא. כמו העיסה שיש בה עירובי סובין וקמח ומלח ומים, ואינו ממזר, דלא מקרי עיסה אלא כשכשרין ופסולין מעורבין זה בזה, כעיסה שיש בה עירובין הרבה סובין וקמח ומים ומלח. ועוד דגרסינן בתוספתא (קדושין פ"ה), עיסה פירוש: פסולה לכהונה מפני ספק חללים שנטמע בה. אלא נראה כפירושו של ר"ח ז"ל, שפירש: כגון ספק מגורשת שילדה מכהן ונטמע אותו ספק במשפחת כהונה, ונעשית כל המשפחה עיסה משום ספק חלל זה שנטמע בה. וכל אותה משפחה כספק ספיקא היא ספק מן הכשרים שבה, ואם תמצא לומר מן הספיקות שנטמעו בה אוסרין עצמן כשרים היו דקרוב לו היה אלמנה היתה והא דשרי אלמנותו ולא בתו, משום דאלמנותו אית ליה חזקה דכשרות, ואף על גב דבתו נמי ספק ספיקא היא, מעלה הוא ביוחסין. ויש מי שפירש (בעה"מ), דאמאי דסליק מיניה קאי, דהיינו כיון דרוב נשים בתולות נישאות כברי(א) ושמא דמי, ולעולם דלא כרבן גמליאל. והכי נמי מסתברא דמתניתין דרבי יהושע היא, ופליגא אדרבן גמליאל מדקתני מודה רבי יהושע, דאי אמרת בשלמא איירי בה רבן גמליאל, כלומר, פליג עלה רבן גמליאל, והיינו דקתני מודה רבי יהושע, כלומר, אף על גב דבהאי פליג רבי יהושע אדרבן גמליאל, בהא מודה ליה רבי יהושע. ואינו מחוור, לפי שאין כאן דרך להודאתו של רבי יהושע שאינה ממין ענין הרישא, והראשון עיקר. ונוסחאות ישנות מדוקדקות יש, אי אמרת בשלמא דאיירי במודה וכו', וזו הגרסא כפירושן של ר"ח ורש"י ז"ל. הא דאמרישן הא ניחא לזעירי דאמר נסתרה, מגו דאיבעיא אמרה מוכת עץ אני, וכו'. קשיא ליה לרמב"ן נ"ר, מאי מגו איכא, והא אי טענה נמי לא נבעלתי לא מהימנא אליבא דרבי יהושע כדתניא בפרקין דלעיל (יג, א) מדברת היינו שבויה, וההיא דרבי אלעזר מאי מגו איכא הא אלו אמרה מוכת עץ אני תחתיך לא מהימנא לרבי יהושע. ותירץ דכיון דאית ליה טענה דעדיפא מינא אי אתיא לשקורי ולא טענה לה ודאי קושטא קאמרה, לדעתיה דרבן גמליאל דאיהו חשיב ליה מגו בכי האי גוונא, ורבי יהושע לית ליה מגו כי האי. וקשיא ליה תו מדקיימא לן כרבן גמליאל ומשום מגו כדאיתא בפרק קמא (לעיל יב, ב), דאי לאו משום מגו הוה ליה כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע שהוא פטור כרב נחמן דקי"ל כותיה בדיני כדאיתא התם, ואנן לא אשכחן מגו בכולי תלמודא אלא בכעין מגו דרבי יהושע ששור שחוט לפניך אבל במיגו דאין שור שחוט לפניך לא אשכחן. ולדידי לא קשיא לן ולא מידי, דהא דקיי"ל כרבן גמליאל בההיא, לאו משום מגו הוא, אלא אפילו ליכא מגו חייב, ולא משום ברי ושמא אלא אפילו לרב נחמן, וטעמא כדאסיקנא בפרקין דלעיל (שם), דאיכא חזקה דגופא. ומיהו לעיקר קושיין דמאי איכא מיגו, כתבתי אני למעלה בשמעתין דמנה לי בידך והלה אומר איני יודע, בשם רבותינו הצרפתים ז"ל דיש לנו בקידושין (נ, א) בשמעתא דדברים שבלב מגו כזה במקום ברי(א) ושמא, אבל בבריא ובריא לא, והוא הנכון. ושם (ד"ה הא) הארכתי בס"ד. ה"ג רש"י ז"ל: מאי שנא הכא אין שור שחוט לפניך התם שור שחוט לפניך. ופירש הוא ז"ל: התם בהאשה שלא מצא לה דם בתולים, שור שחוט לפניך, בתולים שלא מצא לה הם הסיתוהו לבא לבית דין. ואף על פי שיש לה להשיב טענה יפה מזו שהיא טוענת לא אמרינן בה מגו דדילמא לא אסקה אדעתיה, אי נמי איערומי מיערמה, אבל הכא גבי שדה אין שור שחוט לפניך שיעלה על לב בעליו לתבוע מי שחטו, כלומר, שאם שתק זה ולא אמר שדה זו של אביך היתה, לא היה מי שיערער עליו, הילכך, אי לאו דדבר פשוט הוא שלקחה ממנו לא היה אומר לו של אביך היתה, הילכך אמרינן בה מגו. ואין לשונו מחוור בזה, דמשמע מדבריו דמתניתין דוקא במודה מעצמו שדה זו של אביך היתה, הא אילו ערער עליו הלה מעיקרא וזה משיבו אין של אביך היתה ולקחתיה ממנו אינו נאמן, וכן כתב לקמן (יז, ב) גבי הא דאקשינן וליתני מודה רבי יהושע באומר שדה זו שלך היתה, כיון דטעמא משום דאין שור שחוט לפניך שלא היה אדם תובע, מה לי הוא מה לי אביהו וכו'. ובאותה שמועה עצמה גבי הא דאמרינן (יח, א) וליתני מודה רבי יהושע באומר לחבירו מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס, אליבא דמאן אי אליבא דרבנן הא אמרינן משיב אבידה הוי. כתב עוד הרב ז"ל: דאיירי אפילו הוא תובעו נמי וזה מודה מקצת משיב אבידה הוא כדתנן בשבועות (מב, א), ומאי אשמעינן רבי יהושע באין שור שחוט אפילו שור שחוט לפניך נאמן. וזה קשה מאד, בכל מקום שאתה מוצא מגו כשור שחוט לפניך, הרי שזה טוען וזה משיב מאי בעית בהאי ארעא מפלניא זבנא דזבינה ממך מהימן מגו דאי בעי אמר מינך זבנתה (עי' ב"ב מא, ב). וחזיתיה לדעת דחביבי דאי אמר ליה קמאי דידי זבנה ממך מהימן, מגו דאי בעי אמר ליה מינך זבינתה, וכן כולם. ועוד, במתניתין נמי הכא משמע, מדקתני ואם יש עדים שהיתה של אביו נאמן, אלמא לעולם נאמן עד שיהא שם עדים שהיתה של אביו, ואף על פי שזה טוענו של אבי היה. ויש לפרש, התם שור שחוט לפניך, הרי זה כנסה בחזקת בתולה ולא נמצאו לה בתולים, כיון שנולד בה ריעותא זה, ראוי לו שיסתפק היאך לא נמצאו בתוליה, כמו שמצא שורו שחוט שראוי הוא לשאול מי שחטו לשור, והיא על כרחה יש לה להשיב על תביעה זו, וכיון שאין לה שום טענה שתהא נאמנת בה בשורת הדין להוציא הממון מבעלה, אין כאן מגו, דמשום שהיתה יכולה ליפות טענתה אין אנו מאמינין לה בכך, דאין זה מגו ברור, ואפילו לסייע טענת בריא במקום שמא, אבל כאן שאין שור שחוט לפניך, שהרי זה מוחזק הוא בשדהו ואין לתובע שום טענה ושום ראיה שיהא ראוי להסתפק בחזקתו של זה שעומד בתוך שדהו, ושיהא הוא צריך להשיב על טענתו כלל, אלא אילו הוא רוצה לומר לו לאו בעל דברים דידי את, הדין עמו עד שיברר זה בעדים שהיתה של אביו, הילכך כשטוען ואמר אין של אביך היתה ולקחתיה ממנו נאמן, דיש כאן מגו ברור, דמה אם ירצה לומר של אבותי היתה מעולם או לא בעל דברים דידי את. ויש ספרים דגרסי איפכא, התם אין שור שחוט לפניך הכא שור שחוט לפניך. והרמב"ן ז"ל פירש: מאי שנא, כלומר, דהתם נמי איכא מגו גמור, דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך ולא פסלה נפשה מכהונה ומהימנה, דאי נתאלמנה כשרה לכהונה, דאוקי איתתא אחזקתה. ואפילו לרבי יהושע, דכיון דתרתי ספיקי אית בה, ספק תחתיו ספק אינו תחתיו, ואם תמצי לומר תחתיו, ספק דרוסת איש ספק מוכת עץ. וכיון דטוענת כך בפירוש, מתירין אותה לכהונה, וכיון שכן, אמאי לא מודה בה רבי יהושע, דמאי שנא מהאי. ומפרקינן, התם אין שור שחוט לפניך שפיר, כלומר, גבי מוכת עץ אין כאן מגו ברור, שהרי לגבי תביעת כתובתה דעלה דייני השתא ליתא שום מגו ברור, ואף על גב דבעלמא נאמנת בה, לא חשבינן ליה מגו להאי דטעני ביה קמן, אבל הכא שהרי שור שחוט לפניך שפיר, דכי היכי דטעין השתא האי שדה של אביך היה, הכי נמי הוה מצי למימר לא היתה של אבותיך אלא של אבותי, הילכך כי היכי דבההיא טענה היה מהימן השתא נמי נאמן. וכיון דרוב נשים בתולות נישאות, כי לא אתו עדים מאי הוי. פירוש: ניזיל בתר רובא. ואף על גב דאפליג בה רב ושמואל בריש פרק המוכר פירות (ב"ב צב, ב) וקיימא לן כשמואל דאמר אין הולכין בממון אחר הרוב, הכא אליבא דרב פריך, ולתירוצה למתניתין אליביה דכי היכי דלא תהוי מתניתין תיובתא, וכדאקשינן ליה לרב מינה התם ופרקה כדפריק לה הכא. (רשב"א)


דף טז - ב

וזו הואיל ואין לה קול איתרע לה רובא אי כל הנשאת בתולה יש לה קול כי אתו עדים מאי הוי הנך סהדי שקרי נינהו אלא אמר רבינא רוב הנשאת בתולה יש לה קול וזו הואיל ואין לה קול איתרע לה רובא: אם יש עדים שיצתה בהינומא וכו': וליחוש דלמא מפקא עדים בהאי בי דינא וגביא והדר מפקא לה לכתובה בהאי ב''ד וגביא בה א''ר אבהו זאת אומרת כותבין שובר רב פפא אמר במקום שאין כותבין כתובה עסקינן ואיכא דמתני לה אברייתא איבדה כתובתה הטמינה כתובתה נשרפה כתובתה רקדו לפניה שחקו לפניה העבירו לפניה כוס של בשורה או מפה של בתולים אם יש לה עדים באחד מכל אלו כתובתה מאתים וליחוש דלמא מפקא עדים בהאי ב''ד וגביא והדר מפקא לכתובתה בהאי ב''ד וגביא בה א''ר אבהו זאת אומרת כותבין שובר רב פפא אמר במקום שאין כותבין כתובה עסקינן והא איבדה כתובתה קתני דכתב לה איהו סוף סוף מפקא לה וגביא בה מאי איבדה איבדה באור א''ה היינו נשרפה ועוד הטמינה מאי איכא למימר ותו איבדה למה לי אלא כל איבדה כי הטמינה בפנינו דמי ולא יהבינן לה עד דאמרי עדים נשרפה כתובתה מאן דמתני לה אברייתא כל שכן אמתני' ומאן דמתני לה אמתני' אבל אברייתא לא כי קושיא: אם יש עדים כו': וליחוש דלמא מפקא עדי הינומא בהאי ב''ד וגביא והדר מפקא עדי הינומא בבי דינא אחרינא וגביא במקום דלא אפשר ודאי כתבינן שובר: העבירו לפניה כוס של בשורה: מאי כוס של בשורה אמר רב אדא בר אהבה כוס יין של תרומה מעבירין לפניה כלומר ראויה היתה זו לאכול בתרומה מתקיף לה רב פפא אטו אלמנה מי לא אכלה בתרומה אלא אמר רב פפא זו ראשית כתרומה ראשית תניא רבי יהודה אומר חבית של יין מעבירין לפניה אמר רב אדא בר אהבה בתולה מעבירין לפניה סתומה בעולה מעבירין לפניה פתוחה אמאי ניעבר קמי בתולה וקמי בעולה לא ניעבר כלל זימנין דתפסה מאתים ואמרה אנא בתולה הואי והאי דלא עברו קמאי אתנוסי הוא דאתניסו תנו רבנן כיצד מרקדין לפני הכלה בית שמאי אומרים

 רש"י  וזו הואיל ואין לה קול. שאין מעיד עליה שיצתה בהינומא: כי אתו עדים מאי הוי. כיון דחזקה דיש לה קול הרבה היו יודעין: דלמא מפקא עדים. עדי הינומא: כותבין שובר. שכשיפרע לה כתובתה תכתוב לו שקבלה כתובתה ויהיה בידו לזכות: זאת אומרת. ודלא כמאן דאמר אין כותבין בבבא בתרא: רב פפא אמר. לעולם אין כותבין דנמצא זה צריך לשמור שוברו מן העכברים ומי שיש לו שטר על חברו או יביא השטר ויחזירנו או לא יטול כלום ומתני' במקום שאין כותבין כתובה אלא סומכין על תנאי בית דין שתקנו לבתולה מאתים ולאלמנה מנה דליכא למיחש לדלמא הדרה ומפקא לה: דמתני לה. לדרבי אבהו ולדרב פפא: הטמינה כתובתה. והיא תובעת מאתים והוא אומר אלמנה נשאתיך: רקדו לפניה. אם יש עדים שרקדו לפניה ביום נישואיה: כוס של בשורה. המבשר עליה סימני בתולות ולקמן מפרש מאי היא: אלא. הכי קאמר כל איבדה כמי שהטמינה בפנינו דמי ולא גביא והכי קתני איבדה כתובתה הטמינה כתובתה נשרפה כתובתה אם רקדו לפניה וכו' והכי פירושה אמרה אבד שטר כתובתה הרי היא כמו שהטמינה כתובתה בפנינו כדי להוציא ולגבות פעם שניה ואינה גובה כלום אא''כ תביא השטר ואם אמרה נשרפה ויש עדים שנשרפה דהשתא ליכא למיחש למידי תביא עדים שרקדו לפניה שזהו סימן לבתולה ותגבה מאתים: מאן דמתני לה. לדרבי אבהו ורב פפא אברייתא: כל שכן אמתניתין. דכיון דאברייתא דקתני בהדיא איבדה כתובתה גביא ועלה קאמר רב פפא דלא גביא ומתרץ לה דחדא קתני איבדה כתובת' הרי היא כמו שהטמינה וכשנשרפה הוא דקא גביא ולעולם אין כותבין שובר כל שכן דאמתני' איכא למיתני פלוגתא דרב פפא אדר' אבהו למימר דבמקום שאין כותבין כתובה עסקי': ומאן דמתני. פלוגתא דרב פפא ודר' אבהו אמתני': אבל אברייתא לא. מתני ליה דודאי שמעינן מינה דכותבין שובר דהא במקום שכותבין כתובה עסקינן: כי קושיין. דקתני איבדה כתובתה ולא ניחא לשנויי שינויא דחיקא למימר איבדה כתובת' כהטמינה כתובתה קאמר: כיון דלא אפשר. כגון במקום שאין כותבין כתובה וגובות על פי עדים ויש לחוש לשמא תלך לב''ד אחר ותביא עדים אחרים ותגבה פעם שניה ודאי כתבינן שובר: ראויה היתה זו לאכול בתרומה. אי נישאת לכהן דבתולה שלמה נמצאת ולא בעולה שתפסל לכהן מחמת זנות: מתקיף לה רב פפא. ומה זו עדות ללא נישאת אלמנה: אטו. אי נישאת כשהיא אלמנה לכהן הדיוט מי לא אכלה בתרומה: זו ראשית. בעילתה ראשית: זימנין דתפסה מאתים. בלא בית דין וכי בעינן לאפוקי מינה משום דאין עדים שהעבירו לפניה אמרה איתנוסי הוא דאיתניסו שיכורים היו מאונס יין המשתה הלכך השתא אתו עדים שהעבירו לפניה פתוחה ותו ליכא מידי: כיצד מרקדים. מה אומרים לפניה: (רש"י)

 תוספות  וזו הואיל ואין לה קול איתרע לה רובא. תימה דתנן בפירקין (לקמן כח.) אלו נאמנים להעיד בגודלן מה שראו בקטנותן זכורני בפלונית שיצאה בהינומא וראשה פרוע וקאמר בגמ' מ''ט כיון דרוב נשים בתולות נישאות גילוי מילתא בעלמא הוא והשתא היכי מיירי אם יש לה קול למה צריך שום עדות לרב ניזיל בתר רובא כדפריך הכא ואי אין לה קול א''כ איתרע לה רובא ויצטרך שני עדים כשרים וכי תימא דכשמעיד הוא שראה בקוטנו ואחר עמו חשבינן קול הא פריך הכא סהדי שקרי נינהו ויש לומר דרוב נשים בתולות נישאות עדיף מרוב נשים הנישאות בתולות יש לה קול וכי אין לה קול לא יתרע כל כך רוב דבתולות נישאות שלא יועיל עדות דראה בקוטנו ואחר עמו: וליחוש דלמא מפקא כו'. ואפי' ע''י עדי הינומא לא היה לה לגבות עד שתחזיר לו הכתובה כיון שיכול לבא לידי הפסד במה שנשארה כתובה תחת ידה דלא מיבעיא למ''ד דיכול לטעון אחר מעשה ב''ד דמפסיד דאם לא יהיה לה כתובה יהי' נאמן לומר פרעתי אלא אפילו למ''ד דלא מצי טעין אחר מעשה בית דין מפסיד במה שהכתובה תחת ידה שאם תתבענו פעם אחרת ולא יהיו לה עדי הינומא יהא נאמן לומר פרעתי מנה במגו דאי בעי אמר אלמנה נשאתיך או אם יהא במקום שאין מכירין אם היא אשתו יהיה נאמן לומר פרעתי הכל במגו דאי בעי אמר אין את אשתי והשתא שהכתובה בידה תוציא מאתים וכיון שיכול לבא לידי הפסד אין לו לפרוע: זאת אומרת כותבין שובר. אע''ג דהכא לא אפשר דאיכא למיחש דלמא תשרוף כתובתה בעדים והדרא וגביא בעדי הינומא כדאמרינן. בסמוך ודלמא הדרא ומפקא בעדי הינומא וגביא למ''ד הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום וע''כ זקוק הוא לשובר מ''מ דייק שפיר דבעלמא נמי כותבין שובר דאי אין כותבין בעלמא למה יפרע כאן כיון שיכול לבא לידי הפסד במה שהכתובה בידה כדפירשנו: כותבין שובר. אע''ג דבפרק גט פשוט (ב''ב קעא: ושם) מפרש טעמא דמאן דאמר כותבין שובר משום דעבד לוה לאיש מלוה לאו דוקא לוה אלא הוא הדין בכל חוב כמו כתובה דהכא ושטרי מקח דאמר התם דכותבין שובר: מאי איבדה איבדה באור. וא''ת א''כ אפי' במקום שכותבין הוה ליה לאוקמי ומאי דוחקא לאוקמי במקום שאין כותבין וכתב לה איהו ואור''ת דבמקום שכותבין ונשרפה איכא למיחש שכתב לה כתובה אחרת דאסור להשהותה בלא כתובה מיהו הוה מצי לאוקומה במקום שכותבין ונשרפה אחר הגירושין דליכא למיחש שמא כתב לה אחרת אלא שנראה לו דוחק: ותו איבדה למה לי. אף על גב דלכאורה היינו פירכא קמייתא דפריך היינו נשרפה יש ליישב דהכי קאמר ותו אפילו אם נאמר דנשרפה הוי פירושא דנאבדה מכל מקום תקשי איבדה למה לי: איתנוסי הוא דאיתניסו. נראה דמיירי כגון דאיכא מגו דאי בעיא אמרה אין בידי כלום דאי לאו הכי אמאי מהימנא ואם תאמר בחילוק קליות דאמר לקמן ארמלתא לית לה כסני אמאי לא חיישינן דלמא תפסה כו' כדאמר הכא ואומר רבינו תם דדוקא בדבר שיש טורח כגון חבית דהכא יכולה לומר דאיתניסו אבל קליות ושאר דברים שהן קלים לעשות לא: (תוספות)

 רשב"א  ואי כל הנישאת בתולה יש לה קול, כי אתו עדים מאי הוי, שהדי שקרי נינהו. כלומר, שאילו יצאתה בהינומא רבים היו יודעים בדבר, וכיון שאין אדם זוכר אלא אלו בלבד שהדי שקרי נינהו, דלא יצאתה מעולם בהינומא, וכן פירש רש"י ז"ל כאן (ד"ה כי). אבל בריש פרק המוכר פירות (שם, שם) פירש בענין אחר, וזה הנכון. ושם הארכתי בסיעתא דשמיא. הא דאקשינן וליחוש דילמא מפקה כתובתה וגביה בה, ולא אקשינן דילמא כבר פרעה. יש מי שפירש (הרמב"ן): משום דקיימא לן (ב"מ יז, א) הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום הילכך לא מצי למימר פרעתי, אלא אנן היכי יהבינן לה השתא ודילמא מפקה כתובתה וגביא ביה זימנא אחריתי. ומסתברא, משום דחששא זו כוללת בין נתאלמנה, שהיתומים טוענין לה, בין נתגרשה, שהבעל בעצמו טוען, ולגבי בעל אם הוא טוען היאך נחוש אנו שמא פרעה, ולגבי יתומים גם כן פעמים שבאים בטענת אביהם שלא פרעה אלא שאינו חייב לה אלא מנה, אבל חששא זו דילמא מפקה כתובתה וגביא בה זימנא אחרינא, הויא ודאי חששא בכולהו. והא דלא אקשינן הכא, וליחוש דילמא גביא בעידי הינומא בבי דינא אחרינא, יש לומר, משום דניחא ליה לאקשויי בחשש שהיא יכולה לגבות אפילו בבי דינא זה על ידי כתובתה זימנא אחרינא, דכיון דמפקה לה כתובתה לא דכירי לה בית דין שנפרעה זימנא אחריתי בלא כתובה, אבל בעידי הינומא אי איפשר לה לגבות בבית דין זה זמנא אחריתי אלא בבית דין אחר, דהינומא בתר הינומא מדכר דכירי לה בית דין. והיינו, דהכא אמרינן וליחוש דילמא מפקה כתובתה וגביא בה. ולקמן אמרינן וליחוש דילמא מפקה עידי הינומא בהאי בית דינא וגביא, והדר מפקה עידי הינומא בבית דינא אחרינא וגביה בה. ופרקינן אמר רבי אבהו זאת אומרת כותבין שובר. ואף על גב דאמרינן התם בשילהי גט פשוט (ב"ב קעא, ב) טעמא דמאן דאמר כותבין שובר משום עבד לוה לאיש מלוה, לאו עיקר טעמא הוא, אלא מילתא בעלמא הוא דקאמרי התם. ועיקר טעמא משום דלא יאכל הלה וחדי, דחשש אבדת שובר אינו ברי. ועוד, שידע זה שנאבד ויתבענו מילתא דחיקתא היא, אבל אי לא כתיבנא נמצא זה מפסיד מעכשיו בבירור. ועוד יש לי לומר, דלא פלוג, דכיון שהיה להם לתקן בשאר שטרות משום עבד לוה, אף במקום שאין שם טעמא דעבד לוה נמי כדי שלא תחלוק. רב פפא אמר במקום שאין כותבין כתובה עסקינן. ופירשו רבותינו הצרפתים ז"ל (עי' תוס' שאנץ): דרב פפא דאית ליה בכתובה במקום שכותבין אין כותבין שובר, על כרחין לית ליה הא דר' יוחנן דאמר הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום, דאלו לרבי יוחנן על כרחיה צריך הוא לשמור כתובה מן העכברים במקום שכותבין כתובה (עי' רמב"ן רא"ה ושיטה לר"ן). ומיהו לפי מה שפסק רבינו אלפסי ז"ל, דבמקום שכותבין כתובה יכול הוא לומר פרעתי, דלא אמרו טוען אחר מעשה בית דין לא אמר ולא כלום אלא במקום שאין כותבין כתובה, רב פפא נמי אית ליה דרבי יוחנן, אלא במקום שכותבין עד דמפקא שטר כתובתה לא גביא, ובמקום שאין כותבין הא אמרינן לקמן דמודה הוא רב פפא היכא דלא איפשר כותבין שטר שובר. מקצת נוסחאות יש דגרסי הכי: והא אבדה כתובתה קתני דכתב לה איהו, וליחוש דילמא מקא לה וגביה בה, מאי אבדה אבדה באור, א"ה היינו נשרפה, ועוד הטמינה מאי איכא למימר, אלא כל אבדה כהטמינה בפנינו דמי ולא יהבינן לה עד דאמרה נשרפה כתובתה. ופירש הראב"ד ז"ל: דכתב לה איהו, וכיון דבמקום שאין כותבין הוא ואמרה איהי שנאבדה כתובתה, שורת הדין נאמנת מגו דאיבעיא אמרה לא כתב לי. ואקשינן, וליחוש דילמא מפקא וגביא, כלומר, כי מהימנא לה מאי הוי, מכל מקום הא איכא למיחש דילמא משכחא לה ומפקא לה וגביא. ומקצת נוסחאות יש דכתוב בהן בהדיא, וליחוש דילמא משכחא ליה, ואפילו לגרסת הספרים שכתוב בהן דילמא מפקא וגביא, עיקרא דחששא קאמר, דעיקר חשש מציאתה אינו אלא דילמא מפקא וגביא. ופרקינן, מאי אבדה אבדה באור, אי הכי היינו נשרפה ומה לי למימר תרתי, לימא נשרפה. ועוד, בהטמינה הא איכא למיחש דילמא למחר מדכר היכא הטמינה ומפקה וגביא, אלא כל אבדה כהטמינה בפנינו דמי, כלומר, במקום שאין כותבין וכתב לה איהו, והכי קאמר: אבדה כתובתה כאלו הטמינה כתובתה, ולא יהבינן לה כתובה כלל כדכתב לה עד דאמרה נשרפה כתובתה, ובדאמרה נשרפה ודאי יהבינן לה דמהימנינן לה, מגו דאי בעיא אמרה לא כתב לי. וקשיא לי, דאם כן ברייתא דוקא בנתאלמנה, דאיכא מיגו, אבל בנתגרשה, דליכא מיגו לא, דהא אינה מעיזה פניה בפני בעלה שיודע האמת במנה שכתב לה. ועוד, שמא יראה היא לומר לא כתב לי, דשמא זוכר הוא את עדיו ותתבדה ותאחז, ואפילו בנתאלמנה נמי מיחש חיישינן, דילמא משום דכתיבנא כתובה במקום כנופיא ואסיפת עם מדכר דכירי אינשי דכתב לה ותתחזק כפרנית, ואפילו במקום עדים לבית דין, אמרינן בעלמא כיון דאיכא עדים רתיתי מירתת. ועוד, מי לא עסקינן בנתאלמנה או נתגרשה קרוב לנישואיה דהרבה יודעין בה שכתב לה, ואף על גב דהא דפרקינן מעיקרא דכתב לה איהו, על כרחין פירושו דכתב לה איהו והיא מודה, אלא שטוענת שנאבד שטר כתובתה ומהימנא משום מיגו, התם לא דייקינן בה כולי האי כיון דלא קאי. ומסתבר לי דהא דאמרינן אלא כל אבידה כהטמינה בפנינו דמי, מהדר הוא דהדר ביה מההוא טעמא דמיגו ומוקי לה כדינא. ולא גרסינן עד דאמרה נשרפה כתובתה אלא עד דאמרי עדים, וכן גרס רש"י ז"ל, וכן היא בנוסחי דווקנא הבאים מספרד, וכן גרס ר"ח ז"ל, והכי קאמר: לעולם במקום שאין כותבין כתובה, וכל אבדה כהטמינה בפנינו דמי, ולא יהבינן ליה כלל עד דאמרו עדים נשרפה כתובה. ואם תאמר, מי דוחקו לרב פפא לדחוק את הברייתא ולהעמידה במקום שאין כותבין, לוקמה כפשטה אפילו במקום שכותבין, דכיון דאמרו עדים נשרפה תו ליכא למיחש דילמא מפקא. יש לומר, משום דאכתי איכא למיחש לעדי הינומא כדאיתא בסמוך, ואף על גב דאמרינן דמודה רב פפא דהיכא דלא איפשר כתבינן, הכי קאמר, מודה הוא במקום שאין כותבין כתובה כותבין שובר. משום דכיון דלא איפשר בלאו הכי אדעתא דהכי נחית מעיקרא, ואף על גב דאיכא למיחש לעכברים אינהו דאפסידו אנפשייהו, אבל במקום שכותבין כתובה לא קרינא ביה לא איפשר. ואף על גב דודאי נשרפה כתובתה, משום דאיהו כבר כתב ואיהי היא דאפסידא אנפשה שלא נזהרה כתובתה. כנ"ל. אלא דאכתי קשיא לי, לפי מה שפסק הרב אלפסי ז"ל (בפרק הכותב), דלא אמרינן טוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום אלא במקום שאין כותבין, אם כן אפילו במקום שכותבין כשאמרו עדים נשרפה כתובתה, תגבה, דתו ליכא למיחש לשמא תגבה זמנא אחרינא. ועוד, דכיון דאית ליה לרב פפא אין כותבין שובר, על כרחין אית ליה דטוענין אחר מעשה בית דין במקום שכותבין, דאי לא נמצא צריך לשמור כתובה מן העכברים, וכמו שכתבתי למעלה (בד"ה רב פפא) משום רבותינו הצרפתים ז"ל. ולפיכך נראה לי, דהשתא קא הדר ביה לגמרי, ומוקי לה אפילו במקום שכותבין. והא דקתני אם יש עדים באחת מכל אלו כתובתה מאתים, למאן דאמר דטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום אפילו במקום שכותבין כתובה, ניחא לומר דכתובתה מאתים על כרחיה דבעל דאינו יכול לומר פרעתי, ואפילו למאן דאמר דלא אמרו אלא במקום שאין כותבין, אבל במקום שכותבין טוען הוא ונאמן לומר פרעתי, הכא הא לא אתיא עלה משום טענת פרעון אלא טענתיהו במאתים, וכיון שיש לה עדים באחת מכל אלו כתובתה מאתים היכא דלא טעין פרעתי, ולא מהימן משום מגו דאי בעי אמר פרעתי, דמגו במקום עדים לא אמרינן. והוא הדין בנתאלמנה ומודין לו היתומים שלא נפרעה. ולא כמו שפירשו מקצת המפרשים, דמשום הכי אוקמה רב פפא במקום שאין כותבין משום דקתני אם יש לה עדים באחת מכל אלו כתובתה מאתים, דמשמע ליה שאין הבעל יכול לומר פרעתי ואלו במקום שכותבין נאמן לומר פרעתי למאן דאמר כותבין שובר, כדכתבינן לעיל. והעיקר כמו שכתבתי במקום דלא אפשר ודאי כותבין שובר, כלומר, דאינהו דאפסידו אנפשיהו שנהגו שלא לכתוב כתובה כמו שפירשתי למעלה (שם). הא דאמרינן זמנין דתפסה מאתים. אמרה אנא נמי בתולה הואי. יש מי שפירש (הרמב"ן להלן יז, ב. הרא"ה) שתפסה אפילו בעדים. וקשיא להו, הא דאמרינן בריש פרק קמא דמציעא (ו, א) תקפה אחד בפנינו מוציאין אותה מידו, וניחא להו, דהתם כשרבו עליה תחילה, אבל הכא דתקפה אחד בפנינו, הילכך מההיא שעתה הוה דינא דיחלוקו, וכיון שתקפה חד מינייהו בפנינו הוה ליה כגוזל של חבירו, אבל הכא דתפסה מקמי דנחלקו בה ולבתר דנחלקו בה לא תפסה כלל אמרינן ביה המוציא מחבירו עליו הראיה. ואינו מחוור כלל, דכל מאי דאית ברשותיה דאיניש בדידיה מחזקינן ליה, והיינו נסכא דר' אבא (ב"ב לג, ב). וכן נמי תקפו כהן דאמרו שם (ב"מ ו, א) מוציאין אותו מידו. והא דאמרינן לקמן (יט, ב) גבי שנים החתומים על שטר ומתו, ובאו שנים אחרים ואמרו כתב ידן הוא זה אבל אנוסים היו וכו', אם כתב ידן יוצא ממקום אחר אינן נאמנין, ואסיקנא (לקמן כ, א) דאינן נאמנין ולא מיקרע קרעינן לשטרא ולא אגבויי מגבינן ביה, ואי תפס לא מפקינן מיניה, איכא למימר דההיא נמי בדתפס שלא בעדים. ומיהו, ודאי התם לכאורה אי אפשר לומר כן, דאם כן, אף אתה צריך לומר, דרישא דקתני אם אין כתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנין, אי תפס אפילו שלא בעדים מפקינן מיניה, ואין נכון לומר כן, דכיון דאיכא שטרא בידיה, ומדינא לא בעינן קיום, דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין, אי תפס שלא בעדים לא מפקינן מיניה, דלא קרינן בכי הא מגו במקום עדים, כיון דאיכא עידי שטר דמסייעי ליה, אלא ודאי ההיא אפילו בדתפס בעדים היא, ואפילו הכי כיון דתרי ותרי נינהו ומטלטלין נינהו, כשיבא בהו תפיסה ואיכא תרי דאמרי דדידיה תפס לא מפקינן מיניה, ואף על גב דאיכא למימר אוקי ממונא בחזקת מריה, דילמא סבירא לן כמאן דאמר ביבמות פרק ארבעה אחים (לא, א) תרי ותרי ספיקא דאורייתא ומפקינן מילתא מחזקתיה, וכמו שכתבתי בקדושין פרק האומר, אבל כאן, ודאי אי תפסיה בעדים מפקינן מיניה, כדין כל תופס מרשות חברו שמוציאין מידו, ואינו נאמן לומר אין תפסי ודידי תפסי, וכל שכן זו שהיא מודה שלא תפסה משלה אלא משל בעל, ודינא הוא דקא עבדה לנפשה לגבות משלו כמו שהיא אומרת שהוא חייב לה, ואם אתה אומר כן לא שבקת חיי לכל בריה, יהיה כל אחד ואחד הולך ותופס בשל חברו ויאמר לו יש לי בידך כנגדן כסות או פירות. והעיקר בשתפסה שלא בעדים, ואפילו הכי כיון שהעבירו בפניה חבית פתוחה אינה נאמנת במגו דאי בעי אמרה דלא תפסה, דהוה ליה מגו במקום עדים, והוא הנכון. והא דלא עברו קמאי איתנוסי הוא דאנוס. פירש רש"י ז"ל: שכורים היו מאונס יין דמשתה. והיינו, דבמקום שאין מעבירין בפניה, אלא שהבתולות יוצאות בהינומא או בראשן פרוע, והאלמנה שלא בהינומא ושלא בפריעת הראש, לא חיישינן דילמא תפסה מאתים ואמרה הא דלא עבדי לי הינומא איתנוסי הוא דאיתנוס, דלא אמרו אלא במה שהיו עושין אחר סעודה ובחבית של יין שהן משתכרין לפעמים מאותו יין עצמו, אבל בהינומא שהן עניינין של קודם סעודה אין חוששין לדבריה אלו אמרה שנאנסה בכך. והיינו נמי דאמרינן לקמן (יז, ב), אלמנה מאי, תני רב יוסף ארמלתה דלית לה כיסני, ולא חיישינן דילמא תפסה מאתים ואמרה הא דלא עביד כסני אתנוסי הוא דאתנוסי, ומיהו רבינו ת"ם ז"ל (ספר הישר סי' טז) גורס שם: דאית לה כיסני. (רשב"א)


דף יז - א

כלה כמות שהיא ובית הלל אומרים כלה נאה וחסודה אמרו להן ב''ש לב''ה הרי שהיתה חיגרת או סומא אומרי' לה כלה נאה וחסודה והתורה אמרה {שמות כג-ז} מדבר שקר תרחק אמרו להם ב''ה לב''ש לדבריכם מי שלקח מקח רע מן השוק ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו הוי אומר ישבחנו בעיניו מכאן אמרו חכמים לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות כי אתא רב דימי אמר הכי משרו קמי כלתא במערבא לא כחל ולא שרק ולא פירכוס ויעלת חן כי סמכו רבנן לרבי זירא שרו ליה הכי לא כחל ולא שרק ולא פירכוס ויעלת חן כי סמכו רבנן לרבי אמי ולרבי אסי שרו להו הכי כל מן דין וכל מן דין סמוכו לנא לא תסמכו לנא לא מן סרמיסין ולא מן סרמיטין ואמרי לה לא מן חמיסין ולא מן טורמיסין ר' אבהו כי הוה אתי ממתיבתא לבי קיסר נפקן אמהתא דבי קיסר לאפיה ומשרין ליה הכי רבא דעמיה ומדברנא דאומתיה בוצינא דנהורא בריך מתייך לשלם אמרו עליו על רבי יהודה בר אילעאי שהיה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה ואומר כלה נאה וחסודה רב שמואל בר רב יצחק מרקד אתלת א''ר זירא קא מכסיף לן סבא כי נח נפשיה איפסיק עמודא דנורא בין דידיה לכולי עלמא וגמירי דלא אפסיק עמודא דנורא אלא אי לחד בדרא אי לתרי בדרא א''ר זירא אהנייה ליה שוטיתיה לסבא ואמרי לה שטותיה לסבא ואמרי לה שיטתיה לסבא רב אחא מרכיב לה אכתפיה ומרקד אמרי ליה רבנן אנן מהו למיעבד הכי אמר להו אי דמיין עלייכו ככשורא לחיי ואי לא לא א''ר שמואל בר נחמני א''ר יונתן מותר להסתכל בפני כלה כל שבעה כדי לחבבה על בעלה ולית הלכתא כוותיה ת''ר מעבירין את המת מלפני כלה וזה וזה מלפני מלך ישראל אמרו עליו על אגריפס המלך שעבר מלפני כלה ושבחוהו חכמים שבחוהו מכלל דשפיר עבד והא א''ר אשי אפילו למ''ד נשיא שמחל על כבודו כבודו מחול מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול דאמר מר {דברים יז-טו} שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך פרשת דרכים הואי תנו רבנן מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה אמרו עליו על רבי יהודה ברבי אלעאי שהיה מבטל תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה במה דברים אמורים כשאין עמו כל צרכו אבל יש עמו כל צרכו אין מבטלין וכמה כל צרכו אמר רב שמואל בר איני משמיה דרב תריסר אלפי גברי ושיתא אלפי שיפורי ואמרי לה תליסר אלפי גברי ומינייהו שיתא אלפי שיפורי עולא אמר כגון דחייצי גברי מאבולא ועד סיכרא רב ששת ואיתימא רבי יוחנן אמר נטילתה כנתינתה מה נתינתה בששים רבוא אף נטילתה בששים רבוא וה''מ למאן דקרי ותני

 רש"י  כמות שהיא. לפי יופיה וחשיבותה מקלסין אותה: חסודה. חוט של חסד משוך עליה: מכאן אמרו. מדברי ב''ה שאמרו ישבחנה: תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות. לעשות לאיש ואיש כרצונו: משרו. משוררים: לא כחל. אינה צריכה כחל: ולא שרק. צבע המאדים את הפנים: פירכוס. קליעת שיער זו לא כחלה ולא שרקה ולא פירכסה והרי היא יעלת חן: כל מן דין. כל כמות אלו הוו סומכין לנו לקרותן רבי ולמנותם דיינין: סרמיסין. מסרסין הלכות בהיפך טעמיהן: סרמיטין. לשון סמרטוטין: חמיסין. אומרים חמישית הטעם: טורמיסין. לא איתפרש: (טורמיסין כי ההיא דאמר בב''ר (פ' מ''א) על טורמיסין למיקרב למסאנא דמטרוניתא אנשים ריקנים): ממתיבתא. מבית המדרש: רבא דעמיה. נשיא בעמו: מדברנא. מנהיג: בריך מתייך לשלם. ברוך בואך לשלום: בוצינא דנהורא. על שהיה קלסתר פניו מבהיק כדאמרינן בב''ב (דף נח.) שופריה דרבי אבהו מעין שופריה דרבי יוחנן דנפקי זיהרורית מיניה כדמפרש התם: אתלת. שלש בדין זורק אחת ומקבל אחת: מכסיף לן סבא. שמזלזל בכבוד תלמידי חכמים ונוהג קלות ראש בעצמו: שוטיתיה. שוט של הדס שהיה מרקד בו: שיטתיה. שיטתו ומנהגו: שטותיה. שהיה מתנהג כשוטה: מרכיב לה אכתפיה. את הכלה: כי כשורא. כקורה בעלמא שאין אתם מהרהרין עליה: לחבבה. כשרואה הכל מסתכלים בה נכנס יופיה בלבו: מעבירין. כשכלה יוצאה מבית אביה לבית חתונתה ונושאי מת יוצאים ובזו ובזו אוכלוסים הרבה ואין רוצין להתערב מעבירין את המת (אפילו) דרך אחרת: אפילו למ''ד. פלוגתא בפרק קמא דקדושין: שום תשים עליך מלך. ישראל הוזהרו שישימו עליהם שימות הרבה כלומר שתהא אימתו עליהם הלכך אין כבודו מחול שלפיכך ריבה הכתוב שימות הרבה: פרשת דרכים הוה. ולא ניכר שעבר מלפניה אלא כאילו הוא צריך לפנות לאותו הדרך: שיפורי. מכריזין עליו שיבואו לכבדו: דחייצי גברי מאבולא לסיכרא. משער העיר ההיא עד הקבר: נטילתה. של תורה ממנו כנתינתה בסיני נטילתה היינו כשמת ותלמודו בטל: למאן דקרי. מקרא: ותני. משנה אבל עדיין לא שנה לתלמידים: (רש"י)

 תוספות  כלה כמות שהיא. ואם יש בה מום ישתקו ולא ישבחוה אי נמי ישבחוה בדבר נאה שיש בה כגון בעיניה או בידיה אם הם יפות וב''ה אומרים ישבחוה לגמרי דכשמזכירין מה שיש בה לשבח מכלל דשאר לגנאי: ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו. וב''ש סברי אע''ג דישבחנו בעיניו אין להם לחכמים לתקן להזקיק לומר שקר דהתורה אמרה מדבר שקר תרחק: שיטתיה לסבא. פר''ח לשון שיטה והדס (ישעיה מ''א) אע''ג דלא הוי ממש מין אחד מ''מ שניהם מין ארז וא''ת ומנא ליה דבשביל כן זכה וי''ל דעמוד דנורא היה כעין שיבשא דהדס כדאמרינן בבראשית רבה (פ' סא) נחת שיבשא דנורא ואיתעבידא כעין שיבשא דהדס ואפסקת בין דידיה לחברוהי אמרי חמית הדין סבא דקאי שיבשא דנורא קומיה משום דעביד קמוהי דכלתא: מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. אע''ג דלא היה מלך גמור כדמשמע באלו נאמרין (סוטה דף מא.) מ''מ היו נוהגין בו כבוד כמלך גמור: פרשת דרכים הואי. הכא לא מצי לשנויי מצוה שאני כדמשני באלו נאמרין (ג''ז שם) גבי שקרא מעומד דהתם מצוה הוא שיש למלך לחלוק כבוד לתורה החשובה ממנו אבל הכא ליכא מצוה דכבודו עדיף מכבוד הכלה: [ת''ר מעבירין את המת מלפני הכלה. מכאן משמע כשיש אבל וחתן בבית הכנסת החתן יוצא תחלה ושושביניו ושוב יוצא האבל ומנחמיו וגם הקרובים לחתן ולאבל יאכלו בבית החתן אם ירצו דהא כבודו קודם וכן בבקר כשמוליכים הכלה לבית החתן מוליכין הכלה תחלה אם יש מת בעיר או יקברוהו קודם שיגיע הזמן דהכנסת כלה. להראבי''ה]: מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת. וקשה. דבהלכות דרך ארץ אמר ר''ע תחלת תשמישי לפני חכמים פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאתי מת מצוה ונטפלתי בו ד' מילין עד שהבאתיו לבית הקברות וקברתיו וכשבאתי והרציתי דברי לפני ר''א ור' יהושע אמרו לי על כל פסיעה ופסיעה כאילו שפכת דם נקי וי''ל דהתם לאו משום ביטול תורה אלא משום דמת מצוה קנה מקומו והיה לו לקוברו במקום שמצאו וכן משמע במס' שמחות (פ''ד) דקאמר מת מצוה קנה מקומו. והעובר על דברי חכמים חייב מיתה' וכן אמר ר' עקיבא תחלת תשמישי כו' והר''ר יהודה מקורבי''ל תירץ דהתם משום דביטל עצמו משימוש ת''ח קאמר דגדול שימושה יותר מלימודה: להוצאת המת. לא במת מצוה איירי אלא בכל המתים ואע''ג דבפ''ק דמגילה (דף ג: ושם) אומר פשיטא דמת מצוה ותלמוד תורה מת מצוה עדיף דתניא מבטלין ת''ת להוצאת המת נקט מת מצוה אגב מילי אחריני דהתם דהוו דווקא מת מצוה והא דאמר באלו מגלחין (מו''ק דף כז:) מת בעיר כל בני העיר אסורים בעשיית מלאכה ומוקי לה בדליכא חברותא אבל אי איכא חברותא מותרין השאר פירוש חברותא שנחלקו בני העיר לחבורות שתעסוק כל אחת במת שלה בפני עצמה היינו שלא בשעת הוצאה אבל בשעת הוצאה כולם צריכין לבא: (תוספות)

 רשב"א  כלה כמות שהיא. כלומר, משבחין אותה באבר יפה שבה, ולא שיגנה אותה אם היא סומא או חגרת. ואפילו הכי קאמרי להו בית הלל דמגנה אותה בעיניו, דכיון דהשאר משבחין בכלל וזו באבר מאיבריה הכל יודעין שיש בה מומין בשאר איברי הגוף, אלא אומר כלה נאה וחסודה. כך פירש הרא"ם הלוי זצ"ל. הא דאמרינן אהני ליה שוטיתיה לסבא. אם תאמר, מנא ידעינן דמשום הא הוא דאפסיק ליה, דילמא משום מצוות אחרות שסגל לעצמו היה, בבראשית רבא (פר' נט אות ד) כד דמך רבי שמואל בר רב יצחק דהוה מרקד אתלת שבשין דהדס וכו', נחות שבישתא דנורא ואיתעבידת כמין שבישתא דהדס, ומשום הכי ידע רב זירא דאהניא ליה שוטיתיה. הא דאמרינן מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת. דוקא להוצאתו, אבל לתקן לו צרכיו, כיון דיש אחרים שהוא מוטל עליהם אין מבטלין תלמוד תורה להכין לו צרכיו, אלא אם כן הוא ממתי מצוה שאין לו מתעסק בצרכיו. והא דאמרינן במועד קטן (כז, ב) מת בעיר כל בני העיר אסורין בעשית מלאכה, דוקא מלאכה אבל תלמוד תורה לא. והא דאמרינן בפרק קמא דמגילה (ג, ב) פשיטא לי מת מצוה ותלמוד תורה מת מצוה עדיף, דתניא מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת, דשמעינא מנן לכאורה דדוקא מת מצוה אבל לשאר מתים לא, יש לפרש, דהתם לאו דוקא, אלא משום דכולה שמעתא דהתם איירי במת מצוה, והכי קאמר פשיטא לי דמת מצוה עדיף, דהא אפילו בשאר מתים תניא דמבטלין. ויש מי שפירש (רמב"ן בשם א"ד, רא"ה, רא"ש סי' ה') דהאי מבטלין דהכא רשות, לומר דאי בעי מבטלין וההיא דהתם חובה, והביאו ראיה מדאמרינן הכא אמרו עליו על רבי יהודה בר אילעי שהיה מבטל, אלמא כולהו רבנן לא מבטלי, וההיא דהתם, הכי קאמר כיון דשארא בתלמוד תורה דאי בעי מבטל כדתניא מבטלין וכו', פשיטא לי דמת מצוה ודאי עדיף. (רשב"א)


דף יז - ב

אבל למאן דמתני לית ליה שיעורא: ואם יש עדים שיצתה בהינומא וכו': מאי הינומא סורחב בר פפא משמיה דזעירי אמר תנורא דאסא רבי יוחנן אמר קריתא דמנמנה בה כלתא: רבי יוחנן בן ברוקא אומר וכו': תנא ביהודה ראיה בבבל מאי אמר רב דרדוגי דמשחא ארישא דרבנן אמר ליה רב פפא לאביי משחא דחפיפותא קאמר מר אמר ליה יתמא לא עבדא לך אמך דרדוגי משחא ארישא דרבנן בשעת מעשה כי הא דההוא מרבנן דאיעסק ליה לבריה בי רבה בר עולא ואמרי לה רבה בר עולא איעסק ליה לבריה בי ההוא מרבנן ודרדיג משחא ארישא דרבנן בשעת מעשה ארמלתא מאי תאני רב יוסף ארמלתא לית לה כיסני: ומודה רבי יהושע באומר לחבירו כו': וליתני מודה ר' יהושע באומר לחבירו שדה זו שלך היתה ולקחתיה ממך משום דקא בעי למיתני סיפא אם יש עדים שהיא שלו והוא אומר לקחתיה ממנו אינו נאמן היכי דמי אי דאכלה שני חזקה אמאי לא מהימן ואי דלא אכלה שני חזקה פשיטא דלא מהימן אי הכי גבי אביו נמי אי דאכלה שני חזקה אמאי לא מהימן ואי דלא אכלה שני חזקה פשיטא דלא מהימן בשלמא גבי אביו משכחת לה כגון שאכלה שתים בחיי האב ואחת בחיי בנו וכדרב הונא דאמר רב הונא אין מחזיקין בנכסי קטן אפילו הגדיל ורב הונא מתניתין אתא לאשמועינן איבעית אימא רב הונא דיוקא דמתני' קאמר ואיבעית אימא אפילו הגדיל קמ''ל וליתנייה בדידיה ולוקמה כגון שאכלה שתים בפניו ואחת שלא בפניו וכגון שברח ברח מחמת מאי אי דברח מחמת נפשות פשיטא דלא מהימן דלא מצי מחי ואי דברח מחמת ממון איבעי ליה למחויי דקי''ל מחאה שלא בפניו הויא מחאה דתנן שלש ארצות לחזקה יהודה ועבר הירדן והגליל היה ביהודה והחזיק בגליל בגליל והחזיק ביהודה אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה והוינן בה מאי קסבר אי קסבר מחאה שלא בפניו הויא מחאה אפילו ביהודה וגליל נמי ואי קסבר מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה אפילו יהודה ויהודה נמי לא אמר רבי אבא בר ממל לעולם קסבר מחאה שלא בפניו הויא מחאה ומתניתין בשעת חירום שנו ומאי שנא יהודה וגליל דנקט

 רש"י  אבל למאן דמתני. לאחרים: לית ליה שיעורא. וממילא שמעינן דלמאן דלא קרי ולא תני אין מבטלין אם יש לו מתעסקין כדי קבורה בעלמא בשאלתות דרב אחאי מצאתי כן: תנורא דאסא. כמין חופה של הדס עגולה: קריתא. צעיף על ראשה משורבב על עיניה כמו שעושין במקומינו ופעמים שמנמנמת בתוכו מתוך שאין עיניה מגולין ולכך נקרא הינומא על שם תנומה: ביהודה ראיה. כל הני דמתני' ששם היו רגילין בסימנין הללו לבתולה: דרדוגי מישחא. הנשים נותנים שמן בראש התלמידים ושפות: מישחא דחפיפותא. [שמן של בשמים שמתוקן לחופות] קאמר מר וכי בעלי חפיפות הן לסוכן שמן: יתמא. יתום ממנהג הנוהג: איעסק לבריה. לישא לו אשה: ודרדיג מישחא. שף שמן בראש התלמידים: ארמלתא מאי. מה סימנין עושים לאלמנה להודיע שאלמנה נישאת: לית לה כיסני. אין לה קליות וזה סימנה: וליתני מודה ר' יהושע כו' שדה זו שלך היתה. כיון דטעמא משום דאין שור שחוט לפניו הוא שלא היה אדם תובעו מה לי של אביו ומה לי שלו ומאי שנא של אביך דנקט: שני חזקה. שלש שנים שתיקנו חכמים לכל מחזיקים בקרקע דמשאכלה שלש שנים בלא עירעור נאמן לומר לקחתיה ואבד שטרי דכולי האי לא מזדהר איניש בשטרא: בשלמא גבי אביו משכחת לה. דאיצטריך למיתנייה כגון דאכלה שני חזקה ואפילו הכי לא מהימן וכגון שאכלה שתי שנים ראשונות בחיי אביו ומת ואכלה השלישית לפני הבן הזה והוא היה קטן ולא עירער ואיצטריך לאשמועינן דכיון דקטן היה אין השנה הזאת עולה מן המנין: וכדרב הונא דאמר אין מחזיקין בנכסי קטן. המחזיק בנכסי קטן שלש שנים אינה חזקה דהאי דלא מיחה משום דקטן הוא ואפילו הגדיל לאחר מיכן והחזיק זה בפניו כמה שנים אינה חזקה הואיל ותחלתו כשהוא קטן ראהו מוחזק בה לא ידע כשהגדיל שהיתה של אביו עד ששומע מפי אחרים: ורב הונא מתניתין אתא לאשמועינן. בתמיה כיון דמתניתין בהכי עסקינן ולא מיתוקמא אלא בהכי מאי אתא רב הונא לאשמועינן הרי כבר שנויה ועומדת ודבר השנוי במשנתינו שגור בפי הכל: דיוקא דמתניתין אתא לאשמועינן. משום דמתני' לא מיפרשא בהדיא דבהכי עסקינן ואתא רב הונא לאשמועינן בהדיא ומדיוקא דמתני' קא יליף לה: וליתנייה בדידיה. שדה זו שלך היתה אם יש עדים כו' אינו נאמן ואע''ג שאכלה שני חזקה וכגון שהיו שתים בפניו ואחת שלא בפניו: כגון שברח. ואשמעינן דההיא שתא לא סלקא ליה: אי ברח מחמת ממון. שאינו ירא מן המלכות אלא מצעקת הצועקים בעיר: איבעי ליה למחויי. במקום שהוא שם וכיון דלא מיחה חזקה מעלייתא היא: שלש ארצות לחזקה. שלש ארצות של א''י חשובות חלוקות זו מזו לענין חזקה כאילו הן ארצות נכריות ואם היה בזו והחזיק אחר בקרקע שיש לו בחברתה אינה חזקה: במדינה. או שניהם בגליל או שניהם ביהודה ואפי' הן בשתי עיירות: אפי' יהודה וגליל נמי. הוה ליה למחויי היכא דהוי ומדלא מחי תיהוי חזקה: ואי קסבר מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה. כגון אם היה בעיר אחת ומיחה שלא בפניו בפני שנים בעיר אחרת: אפילו יהודה ויהודה. בשתי עיירות נמי לא תיהוי חזקה דלא הוה ליה למחויי שלא בפניו: הויא מחאה. דחברך חברא אית ליה דהני דמחי באנפייהו מגלו לאחריני ובא הדבר לאזני המחזיק וה''ל לאזדהורי בשטריה: ומתני'. דקתני יהודה וגליל לא: בשעת חירום שנו. דיכול לומר לא נגלית לי מחאתו שאשמור את שטרי: ומאי שנא יהודה וגליל דנקט. אם יש חירום נמי מעיר לעיר אפי' שתי עיירות באותה מדינה נמי לא: (רש"י)

 תוספות  אבל מאן דמתני לית ליה שיעורא. בשאלתות דרב אחאי כתוב וממילא שמעינן למאן דלא קרי ולא תני אין מבטלין אם יש לו מתעסקין כדי קבורה ונראה לר''י דלענין מלאכה מבטלין כל בני העיר ואסור אפילו למאן דלא קרי ולא תני דלא מפליג מידי באלו מגלחין (מו''ק דף כז:) בהכי: אלמנה מאי. ביהודה בעי שלא היה אלא חילוק קליות לכך בעי אלמנה מאי והלא פעמים אפילו בלא חופה היו רגילין לחלוק ויש לחוש שמא חילקו בחופת אלמנה ומשני לית לה כיסני פירוש היו נזהרין הרבה שלא יחלקו קליות בחופת אלמנה: וליתני מודה רבי יהושע שדה זו שלך היתה. דהוי רבותא טפי דהוי ברי וברי: ואחת בחיי הבן. ודווקא שהוא קטן כפי' הקונט' אבל אם הוא גדול הוי חזקה כדאמרי' בחזקת הבתים (ב''ב דף מב. ושם) אכלה בפני האב שנה ובפני הבן שנה ובפני לוקח שנה הרי זו חזקה ורבינו שמואל פי' אהא דאמר בסמוך ואפילו הגדיל אפילו הגדיל בחיי האב דגדול לגבי מילי דאבוה קטן הוא ואור''ת דלפירושו הא דאמר בחזקת הבתים (ג''ז שם) דהויא חזקה בפני הבן היינו כשהיה גדול בתחילת חזקה: ורב הונא מתני' אתא לאשמועינן. לאו דווקא נקט רב הונא דהא לא איירי רב הונא התם . אלא במורידין קרוב לנכסי קטן והא לא שמעינן ממתני' אלא כלומר רבא דדייק התם. ש''מ מדרב הונא דאין מחזיקין בנכסי קטן מאי אתא לאשמועינן: מחאה שלא בפניו כו'. תימה אמאי נקט בכל דוכתא מחאה שלא בפניו הוה ליה למינקט חזקה שלא בפניו כו' וי''ל דעיקר הטע' תלוי במחאה דחזקה ודאי יש לה קול אפי' שלא בפניו ואפ''ה אי מחאה אין לה קול לא הוי חזקה ולהכי נקט מחא': (תוספות)

 רשב"א  וכדרב הונא דאמר רב הונא אין מחזיקין בנכסי קטן ואפילו הגדיל. לאו רב הונא אמרה בפירוש, אלא רבא הוא דשמע לה ממאי דאמר רב הונא בפרק המפקיד (ב"מ לט, א) אין מורידין קרוב לנכסי קטון, ודייק רבא קרוב הוא דאין מורידין הא אחר מורידין, כלומר דאינו יכול להחזיק עליו, ושמע מינה [אין] מחזיקין בנכסין קטון ואפילו הגדיל, דאם איתא כדרך שאין מורידין להם קרוב כדי שלא יבא בטענת ירושה אחר נמי לא יוריד דשמא יחזיק בהם ג' שנים אחר שיגדיל ויבא בטענת מכירה, ושמא ישתכח הדבר שהורד בהן בתורת אריסות, כמו שאנו חוששין בהורדת קרוב, אלא שמע מינה דלעולם אין מחזיקין בנכסי קטון ואפילו אכלה ג' שנים אחר שהגדיל, ומשום דרבא דייק לה מדרב הונא תלי לה הכא בדרב הונא. והא דאקשינן ורב הונא מתניתין אתא לאשמועינן, אף על גב דרב הונא לאו הכי אמר בהדיא, אלא אין מורידין קרוב לנכסי קטון קאמר ואסור הורדת קרוב לאשמועינן, איכא למימר דעיקר קושיין לאו אדרב הונא מקשינן אלא אדיוקה דרבא למה ליה למידק מדרב הונא לידוק ממתניתין, ומשום דאידכר רב הונא דהוא מרה דשמעתתא נקט קושיא בדרב הונא כאילו רב הונא גופיה אמרה בהדיא. ופרקינן, אפילו הגדיל קא משמע לן, דשמעינן לה מדרב הונא שפיר מדמורידין להן אחר ולא קרוב כדכתבינן, אבל ממתניתין לא שמעינן אלא כשהחזיק מקצת חזקה בחיי האב וגמר חזקתו בפני הבן, שאין השנים שהחזיק בהן בפני הבן מצטרפין לחזקה, אבל בשהחזיק בפני הבן שלוש שנים אחר שהגדיל הוה אמינא הויא חזקה, הואיל ולא מחה שהרי שמע וראהו אוכל קרקעו ג' שנים בפניו ולא מיחה קא משמע לן רב הונא. ואבעית אימא דוקיה דמתניתין קא משמע לן, והכי קאמר רב הונא דאין מחזיקין בנכסי קטון ואפילו הגדיל דמתניתין הכי דייק ליה. וקשיא לן (רמב"ן, ועי' רא"ה), כיון דאין מחזיקין בנכסי קטון ואפילו כשהחזיק בו ג' שנים אחר שהגדיל, ליתני בדידיה מודה רבי יהושע באומר לחבירו שדה זו שלך היתה ולקחתיה ממך לאחר שהגדלת והחזקתי בה ג' שנים נאמן, ואם יש עדים שהיתה שלו שירשה מאביו אינו נאמן דאין חזקתו עולה לו. וי"ל, דלא בעי לאוקומי בהכי, דפשיטא שלא עלתה לו חזקה, דכיון שיש עדים שירשה מאביו וזה ירד בה בעודנו קטון במה תעלה לו חזקה, דעל כרחיך לא בא ביד זה בעודנו קטון אלא או בשאלה או בשכירות או בגזלה, ולא במכירה שאין מכירת קטון כלום, והוא אינו יכול לטעון לקחתיה מאביך, שהרי יש לו עדים שהיא ירושה מאביו ושמת אביו מתוכה אם כן במה יחזיק בה עכשיו. ואפילו כי ליתא לדרב הונא, שהרי כל שירד בה מחמת אחת מאלה שוב אין לו חזקה, דהוה ליה עדים וראיה, דאמרינן בפרק חזקת (ב"ב מו, א) דאפילו אחר דלאו אומן אין לו חזקה, ואפילו לדברי מקצת הפוסקים שאמרו שאפילו בכי האי גוונא יש לו חזקה, אי איפשר למתני הכי, דהיכי דמי, אי דלית ליה עדי חזקה פשיטא, ואי דאית ליה עדי חזקה אמאי לא מהימן (עי' רשב"א שם ד"ה אומן). ומסתבר לי, דאין זו ראיה, דאיפשר לומר שהגוזל בעדים צריך להחזיר לו בעדים, דבשלמא מלוה לפירעון קימא, אבל גוזל לאו אדעתא דיחזיר הגזדל, והא דלא אקשי הכא ליתני מודה רבי יהושע באומר לחבירו גזלתיך, משום דלא בעי למינקט הא דרישא באיסורא כלל, דהא אי גזל אפסיל ליה, וכי אמר דעבד תשובה איתכשר ליה, ואף על גב דאינו נעשה גזלן על פי עצמו ליפסיל בעדות, מכל מקום לא מיתני ליה מתניתין אלא בממונא גרידא, וכענין שאמרו לקמן (כג, ב) לגבי הני בבי דמתניתין כל הני למה לי, ופרקינן, צריכי, דאי תני רישא הוה אמינא וכו', תנא העדים שאמרו וכו', ואי תנא הי תרתי, כלומר, שדה זו של אביך היה, והעדים שאמרו כתב ידינו הוא זה, משום דממונא, אבל אשת איש דאיסורא אימא לא, צריכא. דסידרא דמתניתין הכי היא דאשמועינן זו ואף זו, כדאיתא במתניתין טובא (עי' ר"ה לב, ב) דאמרינן זו אף זו קתני, וכיון שכן, משום צריכותא דכולהו בבי דמתניתין לא ניחא ליה לאוקומיה באיסורא כלל, אף על פי שאינו באיסור דאשת איש, הייתי אומר, דהתם נאמנת ונאסרת על פי עצמה, וצריך לאשמועינן שהתיר עצמה על פי עצמה, והכא אין צריך לאשמועינן כלל, דהא אינו נפסל על ידי עצמו ואפילו לא חזר והתיר, אלא שרצה בממון גרידא. אי נמי יש לי לומר, דמדינא בין לוה בעדים בין גוזל בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים, ומיהו מתקנת חכמים אינו נאמן אלא שכנגדו נשבע שבועת המשנה ונוטל, דהוה ליה כההיא דתנן (שבועות מד, ב) אלו נשבעין ונוטלין הנגזל, וכשם שאין הגזלן נאמן לומר לא גזלתיך כמה שאתה אומר אלא כך וכך גזלתיך, כל שכן דאינו נאמן לומר החזרתי, שאילו היה נאמן לומר החזרתי, ליהמניה במאי דקאמר לא גזלתי אלא כך וכך מגו דאי בעי אמר החזרתי, והכא היינו טעמא דלא אקשינן וליתני בגזלן, משום דבדינא קא מיירי ובתקנתא לא מיירי, דאי איירי בתקנתא ליתני בדידיה ולומר מודה רבי יהושע באומר לחבירו שכרתיך ונתתי לך שכרך שהוא נאמן הפה שאסר הוא הפה שהתיר, ואם יש עדים ששכרו אינו נאמן, כדאיתא התם בריש פרק כל הנשבעין (שבועות מה, ב). אי נמי, דלא משמע ליה אינו נאמן, כל שכנגדו אינו נוטל אלא בשבועה חמורה, ומיהו מההיא דנגזל אין ראיה גמורה שלא יהא נאמן לומר החזרתי לך כדרך שהוא נאמן במלוה, דאיכא למימר, דהתם בהולך לבית דין בעדיו דאין יכול לומר החזרתי ולא בדיני חזרה ופרעון קא מיירי, אלא לאשמועינן דינא דנגזל בזמן דאינו יכול למימר החזרתי, וטענתם בגופה של גזלה, זה אומר כך וכך גזלתני וזה אומר לא גזלתיך אלא מחציתו או לא גזלתיך כלום, דבעלמא נתבע נשבע ונפטר במודה במקצת או פטור לגמרי בכופר את הכל, ובגזלן עשו תקנה ושכנגדו נשבע ונוטל. ותדע לך, דהא שכיר אם תבעו שלא בזמנו ואמר לו פרעתיך נאמן. אי נמי, אם שכרו שלא בעדים אפילו בזמנו, (שבועות מה, ב), ואפילו הכי פסיק ותני השכיר נשבע ונוטל. והא דאמרינן לקמן (כב, א), ערער דגזלנותא וכגון דקאמרי הני עדים דעבד תשובה, דאלמא בלא עדים אינו נאמן לומר שעשה תשובה, כלומר, שהשיב את הגזלה אשר גזל. ליתא, דהתם לאו לאפוקי מיניה גזלה קאמרינן, אלא לאכשורי גופיה הוא דאתינן, וכיון שדכן, מספקא לן אי עבד תשובה או לא, וזוזי היכא דקיימי לוקמו דלא מפקינן מיניה מספק, ופסולה דגופה לא מכשירין מספקא עד דאתו עדים ואמרי דעבד תשובה. ונסכה דרבי אבא (ב"ב לד, א) נמילא הויה ראיה, דהא מהמנינן ליה דקאמר דידי חטפי במגו דאי בעי אמר החזרתי, איכא למימר, דהתם כשגזלה קיימת בידו. והדבר צריך תלמוד, אם הוא נאמן לומר החזרתי אם לאו. ותמיה לי, אכתי אמאי לא אוקמה בדידיה ולימה מודה רבי יהושע באומר לחברו טלית זו שלך היתה שהפקדת אצלי ולקחתיה ממך נאמן, אם יש עדים שהפקידה אצלו אינו נאמן. ויש לומר, דלא תנא אלא כשיש עדים שהיתה שלו לבד, ואף על פי שאינן יודעין האיך באתה לידו אם במכר ואם בשאלה או בשכירות, אפילו הכי אינו נאמן לומר לקוח הוא בידי, אבל הכא, אף על פי שיש עדים שהיתה אצלו נאמן לומר דלקוח הוא בידי, דמטלטלי נינהו, עד דאיכא עדים שהפקידה אצלו. ועוד, שבכאן הוא צריך לשני כתי עדים, עדי פיקדון, והוא, דראה עכשיו בעדים, וזה נראה לי עיקר. ואכתי קשיא לי, ליתני בדידיה ובכלים העשוים להשאיל ולהשכיר, ומיתני ליה סיפא שפיר דאם יש עדים שהיו שלו אינו נאמן. וצריך לי עיון (עי' רשב"א ב"ב שם ד"ה ואסיקנא, ומ"מ פ"ד מהל' טו"נ ה"ח בשם תשובת שאלה לרשב"א). וליתני מודה רבי יהושע באומר לחבירו מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס נאמן אליבא דמאן, אי אליבא דרבנן הא אמרי משיב אבידה הוי. פירש רש"י ז"ל: הא אמרי משיב אבדה הוי אף על פי ששור שחוט לפניך, כלומר, שיש לו תובע, ומאי שנא כשאין שור שחוט לפניך דנקט, וכבר כתבנו (לעיל טז, א ד"ה ה"ג רש"י) שאין פירושו מחוור בכאן. ויש אומרים (עי' תוד"ה אי ורמב"ן), אי אליבא דרבנן משיב אבדה הוי, ואפילו בשיש עדים שהלוהו אביו וזה מודה לבן במקצתן, נאמן, מגו דאי בעי אמר פרעתי הכל לאביך, דהא מלוה לחבירו אין צריך לפורעון בעדים, ובבנו מעיז הוא, ואפילו אמר הבן עומד הייתי על אבא בשעת מיתה כשהודית לו שהיה לו בידך אותו מנה, עדין יכול הוא לומר להחזיקו כעשיר עשיתי, אם כן קשיא סיפא דקתני ואם יש עדים שהלוהו אינו נאמן, ואי אליבא דרבי אליעזר בן יעקב הא אמר שבועה בעי, דלא שני בו ולא שני בבנו אינו מעיז, וקשיא רישא דקתני נאמן דמשמע נאמן לגמרי. ואף על גב דאמרינן בעלמא (ב"ב ע, ב) גבי נפקד מאי נאמן נאמן ובשבועה, הכא טפי עדיף ליה למתני מגו דלית ליה שבועה כלל ממגו דאית ביה שבועה, ותו ליכא לאקשויי עליה ליתני מגו דלית ביה שבועה וליתני מגו דאית ביה שבועה, והיינו דלא אמר הכי, משום דבעי למתנא בסיפא כדאמרינן באינך קושיי דאקשינן עד השתא, דהכא כולה מתניתין קשתיה סיפא אליבא דרבנן ורישא אליבא דרבי אליעזר בן יעקב. הא דאקשינן ורבי אליעזר בן יעקב לית ליה משיב אבדה פטור. פירש רש"י ז"ל: והא תנן (גיטין מח, ב) המוצא מציאה לא ישבע מפני תקון העולם. ואינו מחוור דמשיב אבדה מדינא פטור, משום מגו, ומגו מדאורייתא הוא כדאיתא לקמן (כב, א) ומוצא אבדה מדינא חייב אלא שפטרוהו מחמת התקנה. אלא הכי קאמר, ורבי אליעזר בן יעקב לית ליה משיב אבדה פטור והוא מגו מדאורייתא הוא, ובפרק הנזקין (גיטין נא, ב ד"ה הוא) הארכתי שם בסיעתא דשמיא, ושאר השמועה הזאת כתוב שם בארוכה בסיעתא דשמיא. הכי גרס רש"י ז"ל: אלא בדרבה קמפלגי. ופירש אלא בטוענו קטן כדאמרינן מעיקרא, ואפילו בכי הא מחייב רבי אליעזר בן יעקב, דקסבר בין הוא בין בנו אינו מעיז בין בבנו גדול בין בבנו קטן, ורבנן סברי אפילו בבנו גדול מעיז, וכן דעת הרב אלפסי ז"ל (שבועות פ"ו, כג, א, מדפי הרי"ף). ואינו מחוור לי לפרש כן לפי גרסא זו, אלא לפי גירסת מקצת הספרים דלא גרסי אלא, אתי שפיר, אבל אי גרסינן אלא, הכי פירושה: אלא לא פליגי בטוענו גדול אלא בטוענו קטון כדאמרן מעיקרא, אבל בגדול הבא בטענת בריא, כגון שאומר עומד הייתי על אבא בשעה שהלווך מנה, אפילו לרבנן חייב דאינו מעיז בבנו גדול. וכן דעת הגאונים ז"ל, ובפרק הנזקין (גיטין שם) כתבתי שם בארוכה בסיעתא דשמיא (עי' רשב"א שבועות דף מג, א). (רשב"א)


דף יח - א

דסתם יהודה וגליל כשעת חירום דמו וליתני מודה רבי יהושע באומר לחבירו מנה לויתי ממך ופרעתיו לך שהוא נאמן משום דקא בעי למיתני סיפא אם יש עדים שהוא לוה ממנו והוא אומר פרעתיו אינו נאמן והא קיימא לן המלוה את חבירו בעדים אינו צריך לפרעו בעדים וליתני מודה ר' יהושע באומר לחבירו מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס שהוא נאמן אליבא דמאן אי אליבא דרבנן הא אמרי משיב אבידה הוי אי אליבא דרבי אליעזר בן יעקב הא אמר שבועה בעי דתניא רבי אליעזר בן יעקב אומר פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו כיצד מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס הרי זה נשבע וזהו שנשבע על טענת עצמו וחכמים אומרים אינו אלא כמשיב אבידה ופטור ור' אליעזר בן יעקב לית ליה משיב אבידה פטור אמר רב בטוענו קטן והאמר מר אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן מאי קטן גדול ואמאי קרי ליה קטן דלגבי מילי דאביו קטן הוא אי הכי טענת עצמו טענת אחרים היא טענת אחרים והודאת עצמו כולהי טענתא טענת אחרים והודאת עצמו נינהו אלא הכא בדרבה קמיפלגי דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו והאי בכולה בעי דלכפריה והאי דלא כפר ליה משום דאין אדם מעיז פניו הוא

 רש"י  וליתני מנה לויתי ממך. מלתיה דר' יהושע דאשמועינן דמודה היכא דאין שור שחוט לפניך מאי שנא דאשמעינן בקרקע ואיצטריך למתנייה באביו משום סיפא לנקוט מלתיה במטלטלין ולישמעינן בדידיה גופיה: נאמן. מדאורייתא בלא שבועה: וניתני מודה ר' יהושע כו' והאכלתיו פרס. פרעתיו חציו שהוא נאמן בלא שבועה הואיל ואין שור שחוט לפניו דאשמועינן רבותא דאע''ג דמודה במקצת פטור הואיל ואינו תובעו: אליבא דמאן. תנאי פליגי בהא מילתא בשבועות (דף מב.) ואי אמר רבי יהושע הכי לא כחד מנייהו הוא דאי כרבנן הא אמרי אפי' תובעו וזה מודה במקצת משיב אבידה הוא דתנן בשבועות מנה לאבא בידך אין לך בידי אלא חמשים דינר פטור משום שהוא כמשיב אבידה ומאי אשמעינן רבי יהושע באין שור שחוט אפי' שור שחוט לפניו נמי נאמן ואי אליבא דר' אליעזר בן יעקב כי לא תבע ליה נמי האמר שבועה בעי: ורבי אליעזר לית ליה משיב אבידה פטור. מן השבועה בתמיה הא תקנתא דרבנן היא במס' גיטין (דף מח:) המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם וכיון דכי אינו תובעו נמי מחייב ליה שבועה הרי אין לך משיב אבידה גדולה מזה וחייב: אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן. משנה היא בשבועות: טענת אחרים הוא. ומאי פעמים דקאמר ומאי טענת עצמו: אלא הכא בדרבה קא מיפלגי. אלא לעולם בטוענו קטן ודקשיא לך אין נשבעין על טענת קטן הני מילי בשטוענו קטן אני נתתיו לך וקרא כתיב כי יתן איש אל רעהו ולא קטן ומהכא יליף לה בשבועות אבל הכא שבא בטענת אביו אית ליה לרבי אליעזר בן יעקב נשבעין ורבנן פליגי עליה אפילו בטוענו גדול וקרו ליה משיב אבידה ובדרבה קא מיפלגי: (רש"י)

 תוספות  דסתם יהודה וגליל כשעת חירום דמי. תימה דבריש גיטין (דף ד: ושם) תנן דבארץ ישראל אצ''ל בפני נכתב ובפני' נחתם אפי' מיהודה לגליל משום דאיכא עולי רגלים ובתי דינין ועדים מצויין לקיימו ויש לומר דהתם האשה מחזרת אחר עדי קיום אע''ג דיהודה וגליל כשעת חירום דמי תמצא עדי קיום כיון דאיכא עולי רגלים אבל המחזיק אין רגיל לחזר אחר עדי מחאה ואם תאמר התם. דאמר שאני בני מחוזא דניידי וצריך לומר אפי' באותה שכונה בפני נכתב דאין עדים מצויין לקיימו אטו במחוזא לא תועיל מחאה שלא בפניו וי''ל דהתם דרך הליכתן מן העיר כששמעו מחאה רגילות הוא לומר פלוני מיחה ושומעין אחרים עד שנשמע הקול למחזיק אבל גבי גט אין רגיל שיאמרו בהליכתן אנו חתמנו על הגט [או מכירין אנו חתימת עדים החתומים]: אין צריך לפרעו בעדים. ואם תאמר למאן דאמר צריך לפרעו בעדים תקשי ליה מתניתין דהכא דליתני מנה לך בידי ויש לומר דפלוגתא דתנאי היא בפרק שבועת הדיינין (שבועות דף מא:) אי נמי דלא חשיב להפירכא דניחא ליה לאשמועינן דאין מחזיקין בנכסי קטן ואם תאמר מאי משני אכתי ליתני ואם יש עדים ואמר לו אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני אינו נאמן וי''ל דלא היה רוצה להאריך בלשונו או שמא מילתא דפשיטא הוא: אי אליבא דרבנן הא אמרי משיב אבידה הוי. כדמסיק דבבנו מעיז וא''כ לא מצי למיתני ואם יש עדים אינו נאמן דלעולם נאמן במגו דאי בעי אמר פרעתי הכל דבבנו מעיז ומעיז: ורבי אליעזר בן יעקב ליתליה משיב אבידה פטור. פי' בקונטרס התנן המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם ואית ספרים דגרסי הכי בהדיא ואין נראה לרבינו יצחק דמשיב אבידה פטור מדאורייתא מטעם מגו ולא מכח ההיא משנה פריך אלא פריך וכי לית ליה מגו וכן משמע בהניזקין (גיטין דף נא. ושם) דפריך ולית ליה לרבי יצחק המוצא מציאה כו' ומשני הוא דאמר כר''א בן יעקב דאמר פעמים שאדם נשבע וכו' ופריך ור''א בן יעקב לית ליה משיב אבידה פטור והשתא אי מכח מתני' פריך הוה ליה למימר ולית ליה לר''א בן יעקב המוצא מציאה כדקאמר ארבי יצחק ועוד כיון דמשני הוא דאמר כר''א בן יעקב א''כ רוצה לומר דר''א פליג אמתניתין א''כ מאי פריך ור''א בן יעקב לית ליה משיב אבידה פטור אין הכי נמי דלית ליה אלא מכח מגו פריך כדפרישית: אלא הכא בדרבה קא מיפלגי. פירש בקונטרס לעולם בטוענו קטן ודקא קשיא לך הא אין נשבעין על טענת קטן ה''מ בבא בטענת עצמו אבל בבא בטענת אביו טענה חשובה היא וכי תימא מ''ט דרבנן דאין סברא לומר דסברי דאף בבא בטענת אביו לית ביה ממשא אלא בדרבה קמיפלגי ונראה דמשום דקרי ליה טענת עצמו דחקו להעמיד בטוענו קטן אבל קשה דעיקר התירוץ חסר מן הספר ועוד דבהגוזל קמא (ב''ק דף קו: ושם) ממעטינן נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול עד שתהא תביעה ונתינה שוין בגדלות וה''ה דמהאי קרא ממעט נתנו כשהוא גדול ותבעו כשהוא קטן דהיינו כגון שנתן לו אביו ותבעו בקטנות ונראה דה''פ לעולם בגדול מיירי אלא לא תימא דקרי ליה טענת עצמו משום דהודאת עצמו היא אלא בדרבה קמיפלגי ולרבנן דסברי דבבנו מעיז טענת עצמו היא וה''ק ראב''י פעמים שאדם נשבע על מה שאתם מחשיבים טענת עצמו אבל לדידי דאינו מעיז טענת אחרים היא ובסוף שבועת הדיינין (שבועות דף מב. ושם) דתנן אבל נשבעין לקטן ומפרש בבא בטענת אביו וראב''י היא ההוא קטן נמי לאו דווקא אלא גדול וקרי ליה קטן משום דלגבי מילי דאבוה קטן הוא כדמפרש הכא וקשה קצת דהוה ליה לאקשויי ולשנויי אמתניתין דהתם כמו שמקשה על רב דבההיא שמעתא גופה לא מקשה על המשנה אלא על רב: מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע. אפילו לרבנן דר''ש דלא דרשי טעמא דקרא קא בעי רבה שפיר מפני מה אמרה תורה כו' דאמאי לא מהימן בלא שבועה במגו דאי בעי כפר הכל או נילף מהכא דלא אמרינן מגו ומשני דאין זה מגו דאין אדם מעיז לכפור ואף על גב דבפרק שבועת הדיינין (שם דף מ:) אמרינן בכופר הכל משביעין אותו שבועת היסת משום דחזקה אין אדם תובע אלא אם כן יש לו ופריך אדרבה חזקה דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו ומשני דאשתמוטי קמשתמיט אלמא בכופר בכל נמי אדם מעיז לכפור דאשתמוטי קא משתמיט כמו במודה מקצת מ''מ קאמר הכא שפיר חזקה דאין אדם מעיז לכפור הכל כל כך ולא הוי מגו דיותר ברצון הוא מודה במקצת הטענה דאינו מעיז כל כך אבל אין לפרש דרבה אתא לפרושי מפני מה אמרה תורה מודה מקצת ולא כופר הכל וקאמר חזקה דאין אדם מעיז לכך נאמן כשכופר הכל דאם כן במקום שיכול להעיז אפילו כופר הכל חייב ובסמוך אמרינן איפכא לרבנן דבבנו מעיז ופטור אף מודה מקצת הטענה משום דמשיב אבידה הוא מגו דאי בעי כפר הכל ואם תאמר ומנלן דכופר הכל פטור וליכא למימר מדאצטריך קרא לחייב שבועה בעד אחד מכלל דכופר הכל פטור דהא איצטריך להיכא שמעידים שגנב לו והוא אינו יודע אלא י''ל דגזירת הכתוב היא דכי הוא זה משמע דבעינן כפירה והודאה ועוד מודה מקצת יש להשביעו שחייב לו ממון שהודה ועל ידי כך מגלגל עליו שבועה כעין גלגול אבל כופר הכל נסתלק לגמרי ממנו: חזקה אין אדם מעיז פניו. לא כמו שפי' בקונטרס בהגוזל (ב''ק דף קז.) דאין אדם מעיז לפי שעשה לו טובה שהלוהו אבל בפקדון מעיז דאם כן בפקדון מודה מקצת נמי יהא פטור במגו דאי בעי כופר הכל ובכל דוכתא משמע דמודה מקצת חייב בפקדון גבי עשר גפנים טעונות מסרתי לך כו' (שבועות דף מב:) דמשמע דאיירי בפקדון וגבי סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה (שם מג.) וגבי מציאה נמי אמרי' בהניזקין (גיטין נא. ושם) דמודה מקצת חייב ולא מהימן במגו אלא אור''ת דהיינו כגון חזקה שאין האשה מעיזה פניה בפני בעלה שאין לאדם פנים לכפור הכל וריב''א פי' אין אדם מעיז היכא שחבירו מכיר בשקרו ואין להאריך.: (תוספות)


דף יח - ב

ובכולה בעי דלודי ליה והאי דלא אודי ליה כי היכי דלישתמיט ליה וסבר עד דהוה לי זוזי ופרענא ליה ורחמנא אמר רמי שבועה עליה כי היכי דלודי ליה בכוליה רבי אליעזר בן יעקב סבר לא שנא בו ולא שנא בבנו אינו מעיז והלכך לאו משיב אבידה הוי ורבנן סברי בו הוא דאינו מעיז אבל בבנו מעיז ומדלא העיז משיב אבידה הוי: מתני' העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו קטנים היינו פסולי עדות היינו הרי אלו נאמנים ואם יש עדים שהוא כתב ידם או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר אינן נאמנין: גמ' אמר רמי בר חמא לא שנו אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון אבל אנוסים היינו מחמת נפשות הרי אלו נאמנין אמר ליה רבא כל כמיניה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וכי תימא הני מילי על פה אבל בשטר לא והא אמר ריש לקיש עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב''ד אלא כי אתמר ארישא אתמר הרי אלו נאמנין אמר רמי בר חמא לא שנו אלא שאמרו אנוסין היינו מחמת נפשות אבל אמרו אנוסין היינו מחמת ממון אין נאמנין מאי טעמא אין אדם משים עצמו רשע תנו רבנן אין נאמנים לפוסלו דברי רבי מאיר וחכמים אומרים נאמנים בשלמא לרבנן כי טעמייהו שהפה שאסר הוא הפה שהתיר אלא לר' מאיר מ''ט בשלמא פסולי עדות מלוה גופיה מעיקרא מידק דייק ומחתם קטנים נמי כדרשב''ל דאמר ריש לקיש

 רש"י  לא שנא בו ולא שנא בבנו. ואפילו הוא קטן: אינו מעיז. ולהכי קרי ליה טענת עצמו משום דטענת קטן בעלמא לית בה מששא: אבל בבנו מעיז. ואפילו הוא גדול: מתני' העדים שאמרו כו'. שהיו מעידים על חתימתם לקיים את השטר: פסולי עדות היינו. קרובים או משחקים בקוביא: הרי אלו נאמנים. כיון דאין כתב ידם ניכר אלא על פיהם הפה שאסר הוא הפה שהתיר כי היכי דמהימנת להו אהא הימנינהו אהא: יוצא ממקום אחר. חתומים בשטר אחר שהוחזק בב''ד וכתוב בו הנפק ובא אותו שטר לפנינו עם זה וכתב חותמן דומין של זה לשל זה אין כאן הפה שאסר ואין נאמנים לומר פסולים היינו: גמ' לא שנו. דאם כתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנין: אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון. דלאו כל כמינייהו לשוויי נפשייהו רשעים בעדות פיהם ולפסול את השטר דאדם קרוב אצל עצמו ואינו נאמן על עצמו לא לזכות ולא לחובה בדיני נפשות ובפסולי עדות להעשות רשע ופסול על פיו ואלו פוסלים עצמן באומרם חתמנו שקר בשביל אונס ממון ורישא טעמא משום הפה שאסר הוא הפה שהתיר: מחמת נפשות. שאמר בעל השטר הזה להרגנו ואדם חזק הוא: כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. דגבי עדות חדא הגדה כתיבא אם לא יגיד וגו' (ויקרא ה) והכא נמי כיון דחתימי בשטרא היינו הגדה דידהו והיכי מהימני תו למיעקר הואיל וכתב ידן יוצא ממקום אחר בשלמא רישא כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר ועלייהו סמכינן כולה חדא הגדה היא דהא באותו דבור [בכדי] שאילת שלום קאמרי אבל אנוסים היינו אבל הכא לאו אפומייהו סמכינן: הני מילי על פה. כגון המעיד בב''ד ולאחר כדי דבור בא לשנות בו: אבל בשטר לא. דהגדה כתיב: לא שנו. דאמרינן הפה שאסר כו': אלא דאמרי מחמת נפשות. נאנסנו דלא משוו נפשייהו רשעים וכיון דעלייהו סמכינן הא בתוך כדי דבור עקרוה לסהדותייהו והפה שאסר התיר: אין אדם משים עצמו רשע. אינו נאמן לפסול את עצמו מחזקתו דקרוב הוא אצל עצמו וקרוב פסול לעדות: אין נאמנין לפוסלו. ארישא דמתניתין פליג העדים שאמרו כתב ידינו הוא אבל אנוסים היינו כו': הפה שהתיר. וכיון דמחמת נפשות קאמרי נאנסנו לא משוו נפשייהו רשעים ופסולי עדות דקאמרי היינו טעמא דלאו בעדותן משוו נפשייהו רשעים אלא דאמרי קרובים או עבדים היינו ועכשיו אנו משוחררים: בשלמא פסולי עדות. או קטנים כיון דמודים הם שהשטר כדין נכתב שההלואה או המקח אמת אבל אנחנו לא היינו ראוים והויא לה כמלוה על פה או אי מכירה היא לא נקנה הקרקע בשטר זה אמר ר''מ דלא מהימני דא''כ מלוה לא שדי זוזי בכדי וכי מחתים עדים על שטרו מידק דייק שיהו כשרים: (רש"י)

 תוספות  ובכולי בעי דלודי. פירש בקונטרס בב''מ (דף ג: ושם) דאתא לפרש דלא תימא אמאי נשבע נימא מגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא ולהכי קאמר ובכולי בעי דלודי ליה ולא חשיד אממונא וקשה לר''י דהא אמר בפ''ק דב''מ (דף ה:) דלא אמרינן מגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא ואין לומר דמן התורה חשיד נמי אשבועתא ומדרבנן הוא דאמרינן דלא חשיד לפי שראו שהיו מקילין בממון יותר מבשבועה ותקנו שבועה על החשודים כל זמן שלא נודע שהוא גזלן שכשר מן התורה עדיין אבל גזלן ידוע שפסול מן התורה לא תקנו ולפי זה שבועה שלא שלחתי בו יד היא מדרבנן [ולא הויא דאורייתא אלא שבועה שלא פשעתי בה] והא דכתיב אם לא שלח לא שנשבע שלא שלח אלא ה''ק קרא נשבע שלא פשע אימתי בזמן שלא שלח בו יד דאם שלח בו יד חייב אפילו שלא פשע דנתחייב באונסים דהא גבי נסכא דרבי אבא (שבועות דף לב:) משמע דאי אמר לא חטפי היה נשבע להכחיש את העד אע''ג דחשיד אממונא והתם הויא שבועה דאוריית' דבשבועה דרבנן לא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם כדמשמע בפ''ק דב''מ (שם) גבי ההוא רעיא ונראה דאתא לפרש דלא תקשי כיון דאין אדם מעיז יהא נאמן במה שכפר מקצת וכיון דמחייבינן שבועה אם כן מחשבו עזות פנים א''כ יהא נאמן במגו דאי בעי כפר הכל וקאמר דאין זה עזות מה שכופר קצת וא''ת כיון דלא חשיד אשבועתא למה גזלן פסול לשבועה ותירץ הר' יהודה חסיד דדוקא כשהוא חשוד על אותו ממון שבא לישבע אמרינן דלא חשיד אשבועתא דעל ידי השבועה יפרוש אבל אותו ממון שכבר גזל לא יפרוש ע''י השבועה וגבי ההוא רעיא דחשיב ליה גזלן משום דאכל תרי מינייהו אע''פ שצריך לפרוע הני תרי דאכל מ''מ לא יפרוש מן השאר משום שבועה דמה שמשלם בע''כ אין זה השבה מעליא וי''מ דגזלן כשר לשבועה מן התורה דלא חשיד אשבועתא אלא דמדרבנן פסלוהו כשהוא גזלן ואם תאמר ומאי שנא דלעדות פסול כדכתיב אל תשת ידך עם רשע וגו' ולשבועה כשר וי''ל דבשבועת שקר יש בה עונש גדול דכתיב בה לא ינקה וכדאמר בשבועת הדיינין (שבועות דף לט.) שכל העולם כולו נזדעזע כשאמר הקב''ה (לא תשבעו ו) לא תשא ועוד דבעדות שקר ליכא אלא לא תענה ובשבועת שקר איכא לא תגזול ולא תשבעו לשקר: הרי אלו נאמנים. וא''ת ולמה נאמנים והא מגו במקום עדים הוא דאנן סהדי שלא היו אנוסים ולא פסולי עדות דהא לקמן אמרינן תרי ותרי נינהו וי''ל כיון דהצריכו חכמים קיום הכא לא חשיב כלל קיום מה שאומרים כתב ידינו הוא זה כיון דאינהו גופייהו אמרי תוך כדי דבור קטנים או אנוסים היינו אבל לקמן חשבינן להו כשני עדים כיון דכבר מקויים הוא שכתב ידן יוצא ממקום אחר: אין נאמנים הכא ליכא לאקשויי דלהימנו במגו דאי בעו אמרי פרוע הוא דכיון דמקויים הוא הוי מגו במקום עדים כדפירשנו ועוד דחוזרים ומגידים הם וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כדאמרי' בגמרא ועוד דבשני עדים לא אמרינן מגו וברישא נאמנים משום דאי בעו שתקי: לא שנו אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון. דלא מהימני משום דלא משוו נפשייהו רשעים וקטנים כדרשב''ל ופסולי עדות משום דמלוה גופיה מידק דייק כדאמרינן בסמוך: מחמת נפשות הרי אלו נאמנים. וא''ת וכי אמרו קטנים היינו או אנוסים מחמת ממון היינו להימנו במגו דאמרי אנוסים היינו מחמת נפשות דהא ברישא דאיכא מגו נאמנים לומר אנוסים היינו מחמת ממון וי''ל דאונס מחמת נפשות לא שכיח ועוד דבשני עדים לא אמרינן מגו כדפרישית: ואין אדם משים עצמו רשע. וא''ת והא קסבר רבא דפלגינן דיבורא בפ''ק דסנהדרין (דף ט: ושם) גבי פלוני רבעני לרצוני ופלוני בא על אשתי אם כן הכא נהימנו דאנוסים היו אבל לא מחמת ממון אלא מחמת נפשות דאליבא דרבא קיימא וי''ל כיון דקיום שטרות דרבנן לא פלגינן דיבורא כדי לפסול השטר ועוד דאין לנו לומר מעצמינו דאנוסים היו מחמת נפשות דאונס מחמת נפשות לא שכיח כדפרישית אבל התם שכיח שבא על אשת איש אחרת כמו על אשתו או שרבעו אדם אחר וכן בהרגתיו בספ''ב דיבמות (דף כה: ושם) יכול להיות דאדם אחר הרגו אי נמי שאני הכא דמחמת ממון או מחמת נפשות הוי פירושא דאנוסים היינו הלכך לא פלגינן דיבורא אבל לרצונו ובא על אשתו הוי דיבור בפ''ע א''נ הכא עיקר עדות הוא במה שאומרים אנוסים היינו שבאו לומר שלא ראו המלוה א''כ מיד עושין עצמן רשעים כיון שחתמו אם לא יעשו פירוש לדבריהם הלכך לא שייך הכא פלגינן דיבורא אבל ההיא דהרגתיו עיקר עדות הוא לומר שנהרג להשיא את אשתו וכן פלוני רבעו או בא על אשתו עיקר עדות להרוג פלוני הלכך פלגינן דיבורא ולגבי להשים עצמו רשע או לגבי אשתו לא יהא נאמן: מלוה גופיה מידק דייק. ולרבנן אפי' מלוה על פה לא הויא דבעינן שיהא תחלתו וסופו בכשרות כדאמרי' ביש נוחלין (ב''ב דף קכח. ושם): קטנים נמי כדרשב''ל. ה''מ למימר וקטנים נמי משום דמלוה גופיה מידק דייק אלא דניחא ליה למינקט בכל חד טעמא אחרינא א''נ טעמא דריש לקיש גופיה נמי משום דמלוה מידק דייק והא דלא מייתי דרשב''ל אפסולי עדות משום דר''ל לא הזכיר אלא קטנים בדבריו: (תוספות)

 רשב"א  אמר רמי בר חמא לא שאנו אלא שאמרו אנוסין היינו מחמת ממון. והילכך כיון דכתב ידן יוצא ממקום אחר והשתא משווי נפשייהו רשעים לא מהמני, אבל אמרו אנוסין היינו מחמת נפשות דלא משווי נפשייהו רשעים הרי אלו נאמנין. וקטנים היינו פסולי עדות היינו, דאף על גב דלא כרשיעי משווי נפשייהו ואפילו הכי קתני בשכתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנין, התם איכא למימר משום דמלוה גופיה מידק דאיק ומחתים, כסברתיה דרבי מאיר אפילו בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, כדאיתא בסמוך, ומיהו בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר סבירא ליה לרמי בר חמא דנאמנין לומר אנוסין היינו מחמת ממון ולשווי נפשייהו רשעים, דכיון דאנהו משווי ליה שטרא אנהו מצי פסלי ליה שהפה שאסר הוא הפה שהתיר (עי' רמב"ן ושילר"ן, ואולי לכך כוונת רבינו). ואוקמנא להא דרמי בר חמא דארישא אתמר ואפכא איתמר בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר דנאמנין, לא שאנו אלא כשאמרו אנוסין היינו מחמת נפשות, אבל אנוסין היינו מחמת ממון אפילו שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנין, דלאו כל כמינייהו לשוויה נפשייהו רשעים, ופלגינן דיבורא ומהימנינן להו במאי דקאמרינן כתב ידינו הוא זה, ולא מהימנינן להו במאי דקאמרי אנוסין היינו כיון דמשוו ביה נפשייהו רשעים, וכאותה שאמרו (סנהדרין ט, ב) גבי פלוני רבעו לרצונו, דמהימן מהאי טעמא דפלגי דיבורא, דכיון דמשוי נפשיה רשע לא כל כמיניה ופלגוה דיבוריה כמאן דאמר פלוני רבעו סתם חשבינן ליה, וכן נמי לדידי דאזיף בריבית (שם כה, א) דפלגינן דיבוריה ומהימנינן ליה כאלו אמר דאיהו אוזיף בריבתא, ולא מהימניה ליה במאי דקאמר דלדידיה הוא דאוזיף דלאו כל כמיניה לשוויה נפשיה רשע דקרוב הוא אצל עצמו, ומכשרינן עיקר עידותו, והכא נמי דכוותא דפלגינן דיבוריה ומקיימינן עיקר עדותן שהוא מאי דאמרי כתב ידינו הוא זה, וכל שכן דלא אמרינן ניפליג דיבוריה וניהמניהו במאי דאמרי' אנוסים היינו, ולאו נהימניהו במאי דאמרי מחמת ממון ונימא דמחמת נפשות היה אונס, דאנוסין היינו לאו עדות גמור הוא דאכתי לא ידעינן אי מחמת ממון אי מחמת נפשות וסתם אונס מחמת ממון הוא ולא מחמת נפשות, והיאך נאמר אנו מה שלא אמרו הם. והרא"ם ז"ל כתב דמשום הכי לא פלגינן דיבורא באנוסין היינו מחמת ממון משום דמסייע שטרא להיאך. פסולי עדות היינו. פירש רש"י ז"ל (במתני'. ועי' שטמ"ק ד"ה ודע): משחקים בקוביא דפסול הגוף הוא. ועוד פירש בלשון אחר: קרובין בנשותיהן ועכשיו לא, כלומר, שנתרחקו. וזה הלשון נכון יותר, דאלו בפסול הגוף אפילו בדרבנן אמאי מהימני, והא אין אדם משים את עצמו רשע. בשלמא פסולין מלוה גופיה מידק דייק ומחתים. פירוש: וכשהעדים מודים בעיקר המלוה או בעיקר המקח, אלא דאמרי דשטרא מיהא פסילא דההיא שעתא פסולי עדות היו. (רשב"א)


דף יט - א

חזקה אין העדים חותמין על השטר אא''כ נעשה בגדול אלא אנוסין מ''ט אמר רב חסדא קסבר ר''מ עדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר אמר ליה רבא השתא אילו אתו לקמן לאמלוכי אמרינן להו זילו חתומו ולא תתקטלון דאמר מר אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא עבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים בלבד השתא דחתמו אמרינן להו אמאי חתמיתו אלא טעמא דר''מ כדרב הונא אמר רב דא''ר הונא אמר רב מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו גופא אמר רב הונא אמר רב מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו א''ל רב נחמן גנובא גנובי למה לך אי סבירא לך כר''מ אימא הלכה כר''מ אמר ליה ומר היכי סבירא ליה אמר ליה כי אתו לקמן לדינא אמרינן להו זילו קיימו שטרייכו וחותו לדינא א''ר יהודה אמר רב האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן דקאמר מאן אילימא דקאמר לוה פשיטא כל כמיניה ואלא דקאמר מלוה תבוא עליו ברכה אלא דקאמרי עדים אי דכתב ידם יוצא ממקום אחר פשיטא דלא מהימני ואי דאין כתב ידם יוצא ממקום אחר אמאי לא מהימני (סימן בא''ש) אמר רבא לעולם דקאמר לוה וכדרב הונא דא''ר הונא אמר רב מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו אביי אמר לעולם דאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכדרבי נתן דתניא רבי נתן אומר מנין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה תלמוד לומר {במדבר ה-ז} ונתן לאשר אשם לו רב אשי אמר לעולם דקאמרי עדים ודאין כתב ידם יוצא ממקום אחר ודקאמרת אמאי לא מהימני כדרב כהנא דא''ר כהנא אסור לו לאדם שישהה שטר אמנה בתוך ביתו משום שנאמר {איוב יא-יד} אל תשכן באהליך עולה

 רש"י  אלא אנוסים מ''ט לא. נימא הפה שאסר הוא שהתיר: אא''כ נעשה בגדול. כל מעשה השטר בגדולים הלוקח והמוכר וגבי עדים נמי אמרי' חזקה אין הלוקח מחתים בו קטנים: יהרגו ואל יחתמו שקר. הלכך כי אמרי נמי אנוסים היינו מחמת נפשות משוו נפשייהו רשעים: מודה בשטר שכתבו. לוה שהודה בשטר שכתבו ועל פיו נחתמו העדים: אין המלוה צריך לקיימו. בעדים החתומים בו שאין הלוה שוב נאמן לומר פרעתיו ולא אמרינן בהאי הפה שאסר הוא שהתיר דמכיון שאמר כשר היה הרי הוחזק השטר וכי אמר פרעתיו לא מהימן שהרי ביד המלוה הוא ור''מ נמי דאמר אין נאמנים לפוסלו במודה לוה שכתבו קאמר וקסבר לא צריכינן תו לעדים ולאו אפומייהו מיקיים שטרא: גנבא. מתגנב אתה לומר דבריך בלשון שלא נחלקו בו היחיד והמרובים כדי שלא יבטלו את דבריך דאמרת כיחידאה: אי סבירא לך כר''מ אימא הלכה כר''מ. ולא תנקוט לה כמילתא באנפי נפשה: ומר היכי סבירא ליה. במודה בשטר שכתבו: כי אתו לקמן. מלוין מביאין שטרות: קיימו שטרייכו. כך אני רגיל לומר למלוים המביאים שטרותיהם לפני ואין עדיהם עמהם אני אומר להם לכו ובקשו עדיכם וקיימוהו דאי לאו הכי אע''ג דמודה לוה שכתבו מצי למימר פרעתיו: שטר אמנה. לא לוה כלום אלא כתבו ומסרו למלוה שאם יצטרך ללות ילוה והאמינו שלא יתבענו אא''כ מלוהו: כל כמיניה. והלא עדים חתומים בו פשיטא דיתקיים בחותמיו: כדרב הונא. ואשמעינן רב יהודה נמי הכי דלוה שאמר כתבתיו ומסרתיו לו אבל שטר אמנה הוא אין צריך המלוה לחזור ולהביא להעיד על החתימה דאין נאמן לוה לפוסלו דלא עביד איניש דכתב ומסר בלא הלואה: שחב לאחרים. בהודאה זו שהוא מודה שהוא שטר אמנה חב ומפסיד את אחרים הנושים בו ואין לו מה להגבותם והיו רוצים לגבות חוב זה: ונתן לאשר אשם לו. ולא כתב לאשר הלוהו אלא לאשר האשם שלו ואשם הוא קרן כדאמרי' בהגוזל (ב''ק דף קי.) למי שהקרן שלו: (רש"י)

 תוספות  חזקה אין כו'. הכא משמע דלא אמרינן מגו במקום חזקה ולרבנן אמרינן וצ''ע דבעיא היא בפרק קמא דב''ב (דף ה: ושם) ולא אפשיטא גבי תבע אחר זמנו ואמר ליה פרעתיך תוך זמני: דאמר מר אין לך דבר כו'. פירוש אפי' מאן דמחמיר לא מחמיר אלא בהנך דרבא גופיה קסבר דאפילו בהני אינו חייב למסור עצמו בצינעא במס' ע''ז בפרק ר' ישמעאל (דף נד. ושם) ואין חילוק בין הנך לשאר ובפרהסיא בכולהו יהרג ולא יעבור.: טעמא דר''מ כדרב הונא כו'. פירש בקונטרס דמיירי פלוגתייהו בשמודה לוה שכתבו והיינו טעמא דר''מ דאין נאמנין דהואיל ולוה קיימו לא צריכי תו לעדים ולאו אפומייהו מקיים שטרא ורבנן סברי צריך לקיימו וקשה לר''י דא''כ ליפלגו בלא עדים בלוה גופי' הואיל וטעמייהו תלי בלוה ועוד דבפרק מי שמת (ב''ב דף קנד: ושם) משמע דלא פליגי בלוה דקאמר רבי יוחנן שאני אומר מודה בשטר שכתבו א''צ לקיימו דברי הכל היא ופריך והא מפלג פליגי אין נאמנים לפוסלו כו' אמר ליה אי אלימי עדים לאורועי שטרא איהו כל כמיניה ועוד דהוה ליה למימר בדרב הונא קמיפלגי ונראה לר''ת ולר''י דה''פ טעמא דר''מ כדרב הונא דכמו שאומר רב הונא דלא אמרינן מגו לפסול השטר בלוה ה''נ אומר ר''מ בעדים דאע''ג דאלימי לא פסלי שטרא במגו: מודה בשטר שכתבו א''צ לקיימו. וא''ת ומ''ט לא מהימן במגו דאי בעי אמר מזויף וי''ל דשמא ירא לוה לומר מזויף פן יכחישוהו וליכא מגו ופירש הקונט' במקום אחר דטעמא משום דדבר תורה א''צ קיום דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב''ד ורבנן הוא דאצרכוהו קיום כי טעין מזויף הוא אבל בשאר טענות כגון פרוע הוא לא הצריכוהו קיום וכן נראה לר''י אבל אין לפרש דלא מהימן במגו לומר פרוע הוא משום דאי פרעיה שטרא בידיה מאי בעי דהא כי טעין נמי אמנה הוא מסקינן בסמוך אמילתיה דרב דלא מהימן והתם לא שייך האי טעמא: אי סבירא לך כר''מ כו'. וא''ת ודלמא משום הכי לא קאמר הלכה כר''מ משום דאיכא בפ' מי שמת (ב''ב קנד: ושם) דמפיך דר''מ לרבנן ויש לומר דהוה מצי למימר דהלכה כרשב''ג דאית ליה בהדיא בפ''ק דב''מ (דף ז.) דמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו: אימא הלכה כרבי מאיר. תימה דאפילו כרבנן נמי מצי סבר ושאני עדים דאלימי לאורועי שטרא דהכי אית ליה לרבי יוחנן ויש לומר דרב נחמן אין נראה לו לחלק ואם תאמר ודלמא רב הונא מיירי במודעא ואמנה דאפילו רב נחמן מודה לקמן ויש לומר דרב הונא סתם קאמר ולא מפליג: לעולם דקאמר לוה וכדרב הונא כו'. ואם תאמר ואמאי לא קאמר נמי לעולם דקאמרי עדים וכדרב הונא ויש לומר דלא ניחא ליה לאוקמי דלא כרבנן דאמרי אלימי עדים לאורועי שטרא: וכדרב הונא אמר רב. וא''ת תרתי מילי דרב למה לי וי''ל דחדא מכלל חבירתה אתמר: וכגון שחב לאחרים. וא''ת ולהימניה במגו דאי בעי מחיל ליה דהא המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול (לקמן דף פה:) ויש לומר דלאו מגו הוא דשמא אין דעתו למחול ולהפסיד חובו דעכשיו שאומר אמנה הוא לא מפסיד מידי כיון שאין הלוה גזלן אע''ג דבספ''ק דב''מ (דף כ: ושם) אמרינן מגו כה''ג גבי מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל דקאמר ש''מ איתא לדשמואל שמא התם סמכינן אמגו כל דהו משום דאיכא שובר דמוכח ואם נאמר דמכירת שטר חוב אינו אלא מדרבנן הוה אתי שפיר דמצינן למימר דווקא מוכר שטר חוב דהוי מדרבנן יכול למחול אבל בנושה בחבירו כו' דחייב לו מן התורה אינו יכול למחול וכן משמע בפרק מי שמת (ב''ב דף קמז: ושם) דקאמר ומודה שמואל דאם נתנו במתנת ש''מ שאינו יכול למחול ומסיק מתנת ש''מ דאורייתא ואינו יכול למחול דאי ס''ד מדרבנן אמאי אינו יכול למחול משמע דבמידי דאורייתא אינו יכול למחול ויש לדחות דהתם ודאי אי מתנת שכיב מרע דאורייתא אין היורש יכול למחול דמאי אולמיה האי יורש מהאי יורש ועוד יש להביא ראיה דנושה בחבירו וחבירו בחבירו אינו יכול למחול דאמרי' בסוף האשה שנפלו (לקמן פא:) הרי שהיה נושה באחיו מנה ומת והניח שומרת יבם לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי אלא מוציאין מידו ולוקח בהן קרקעות והוא אוכל פירות ומוקמי' לה כר' נתן דהא הוי כמו נושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו דכל אשר לבעלה משועבד לה לכתובתה ואי יכול למחול אמאי ילקח בהן קרקע ימחול לעצמו שהוא יורש ויכול למחול ויש לדחות דשאני התם דאין יורש אלא מכחה ואינו יכול להפקיע זכותה [וי''מ דדוקא במוכר שט''ח יכול למחול שקדם חובו של מוכר אבל הנושה בחבירו שקדם חובו לחוב של חבירו אינו יכול למחול ושומרת יבם נמי קדם שטר חובה לחוב בעלה] וא''ת אכתי נהימניה במגו דאי בעי קלתיה כדאמרינן בסוף זה בורר (סנהדרין דף לא:) ויש לומר דהכא אתחזק בבי דינא דאמרינן התם כיון דאתחזק בבי דינא אי בעי קלתיה לא אמרינן אי נמי הכא מיירי כשהשטר הוא ביד שליש: מנין לנושה בחבירו כו'. משמע דהלכה כר' נתן ובגיטין (דף לז.) פירשנוה: אעולה לא חתמי. והא דכותבין שטר ללוה אע''פ שאין מלוה עמו היינו למוסרו ללוה ולא למלוה: (תוספות)

 רשב"א  קטנים נמי כדר"ל דאמר ריש לקיש חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא אם נעשה גדול. כלומר, והכא נמי חזקה אין המלוה מחתים בשטרו עדים אלא אם כן נעשו גדולים, ורבנן דפליגי עלייהו סברי, דדווקא בעדים הוא דאמרינן דדייקינן, כי הכי דלא לסהדו אמעשה קטנים דלית בהו ממשה, אבל מלוה לא דאיק כולי האי, ואי נמי, משום דאיכא מגו, וכדאמרינן בהדיא, בשלמא רבנן כטעמייהו, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. ומיהו, הא דר"ל הלכתא היא, וכן פסק ר"ח זצ"ל וכן פסק הרב רבי יצחק אלפסי ז"ל בסנהדרין פרק זה בורר (ח, ב, מדפי הרי"ף) אלא דכל היכא דאיכא מגו כנגד אותה חזקה לא אזלינן בתר אותה חזקה. ואם תאמר, ולרבי מאיר נמי היכי מפקינן ממונא משום חזקה משום דאיכא מגו והא איבעיא לן בריש פרק קמא דבבא בתרא (ה, ב) וכן ביבמות פרק האשה שלום (קטו, א), כי אמרינן מגו במקום חזקה או לא ולא אפשיטה, והילכך זוזי היכא דקיימי תיקום. יש לומר, דלא כל החזקות שוות, ולא כל מגות שוים, וכמו שכתבתי בקידושין פרק האומר (סד, א, ד"ה אלא אמר) גבי המקדש את בתו סתם אין הבוגרת בכלל. וחזקה דהתם לא אלימא, דעבידי אנשי דפרעי בגו זמנייהו, משום דזמנין דמתרמי להו זוזי ואמרי כי אתי זמניה לא לטרדן. אי נמי, משום דעבד ליה נייח נפשיה, דהלוהו, איהו נמי כי מתרמי ליה זוזי פרע ליה גו זמניה, והילכך איכא למימר התם, דילמא לא אלימא חזקה, דלא עביד אניש דפרע גו זמניה, לבטולי מגו, אבל הכא חזקה אלימתא היא, דלא שדי איניש זוזי בכדי לאחתומי בשטריה קטנים שאינן ראוים להעיד. קסבר רבי מאיר עדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר. פירוש: לאו מדינא קא אמרינן אלא מדת חסידות שנו כאן, וכיון דמשימים עצמם כדלא חסידים לא מהמני, והיינו דאהדר ליה רבא השתא אלו אתו לקמן לאמלוכי אמרינן להו אזלו חתימו וכו'. ויש מפרשים (א"ד ברמב"ן) דמדינא רב חסדא קאמר יהרגו ואל יחתמו שקר, מדתניא בתוספתא (שבת פ"ו) שלשה דברים אין עומדין בפני פיקוח נפש ואלו הן עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים, רבי מאיר אומר אף הגוזל, וכי אהדר ליה רבא השתא אלו אתו לקמן לאו לסבריה דרבי מאיר קאמר, הא לא, אמרינן ליה זילו חתומו, אלא הכי קאמר ליה והא אנן ודאי קיימא לן שאין דבר עומד בפני פיקוח נפש אלא שלשה אלה בלבד, ודילמא אתו לאמלוכי בי דינא דסביראלהו כרבנן ואורו להם למחתם ולא יהרגו. ואינו מחוור, דרב חסדא טעמיה דרבי מאיר קא מפרש, ולדידיה הא סבירא ליה דמשוו נפשייהו בהא רשיעי, ומאי קא מהדר ליה רבא דילמא אתו קמי בית דין דאורו ליה בהתירא, והא רבי מאיר לא חייש להכי. ועוד, דלישנא דגמרא לא משמע הכין (עי' רשב"א ע"ז כז, ב). אלא טעמיה דרבי מאיר כדרב הונא אמר רב, דאמר רב הונא אמר רב מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו. וטעמיה דרב הונא דלא מהימן ליה משום הפה שאסר הפה שהתיר, דכיון דקיום שטרות מדרבנן ומדאורייתא קיום לא בעי, דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין, ורבנן הוא דאצריך, הכא נמי, כיון שהודו שכתב ידן הוא זה הרי נתקיים השטר והוחזק ביד המלוה, וכשאמר פרעתיו אינו נאמן. ופירש רש"י ז"ל: ורבי מאיר דאמר אין נאמנין לפסלו בלוה מודה שכתבו קאמר, וקסבר לא צרכין תו לעדים דלאו אפומייהו מיקים שטרא. ומשמע מהכא דהיכא דלאו לוה מודה והעדים מעידין כתב ידינו הוא זה אבל אנוסין היינו, אפילו לרבי מאיר אלימי עדים לאורועי שטרא בדלא מיקיימי שטרא אלא אפומייהו, אבל לוה לא אלים לאורועי שטרא משום מיגו. ואינו מחוור, דהא בפרק מי שמת (ב"ב קנד, א) גבי עובדא דבני ברק, מוכח בהדיא דאפילו עדים לא אלימי לרבי מאיר, לאורועי שטרא. ועוד, שלא הוזכרה הודאת לוה כאן, דאילו כן, הוה לן לפרושי הכא אלא בלוה מודה עסקינן וטעמיה דרבי מאיר כדרב הונא אמר רב. אלא הכי פירושה: כי היכי דאמר רב הונא מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו, מהאי טעמא דכתבינן, הכי נמי לרבי מאיר עדים שהודו בשטר אין צריכין לקיימו, כלומר, כאילו העידו עליו עדים אחרים הוא, ושוב אין נאמנין לפוסלו, וכן פירש ר"ח ז"ל. אמר ליה רב נחמן גנבא גנובי למה לך אי סבירא לך כרבי מאיר אימא הלכה כרבי מאיר. דשמעתיך כרבי מאיר אזלא. יש לדקדק, דהא שמעתיה דרב הונא איפשר לאוקמי אפילו לרבנן, ועדים שאני, דאלימי לאורועי שטרא, וכדאמרינן בפרק מי שמת (ב"ב קנד, ב), אמר ליה רבי יוחנן לריש לקיש, שאני אומר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו דברי הכל היא, אמר ליה והא מיפלג פליגי דתניא אין נאמנין לפסלו דברי רבי מאיר וחכמים אומרים נאמנין, אמר ליה אי אלימי עדים לאורועי שטרא איהו לאו כל כמיניה. ויש לומר, דרבי יוחנן דאית ליה אין צריך לקיימו, כי היכי דתיקום שמעתיה כרבנן דחיקו ומפליג בין עדים ללוה, ואיפשר נמי, דרב הונא דחיק כותיה ומוקי שמעתיה כרבנן. אבל לרב נחמן, דאית ליה צריך לקיימו, לא חזי ליה לדחוקיה ולאפלוגי בין עדים ללוה, דאי איתא, דלוה לא מהימן בהפה שאסר, משום דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד, אף עדים כן, והוא הטעם. אלא דקאמרי עדים היכי דמיא אי דכתב ידן יוצא ממקום אחר פשיטא דלא מהימני וכו'. תמיהא לי, כי היכי דדייק הכא גבי עדים אמאי לא דייק הכי גבי לוה, אלא אמר להדיא אי לימא דקאמר לוה פשיטא דמשמע בין בכתב ידן יוצא ממקום אחר בין כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר. ועוד תמיהא לי לישנא דרבא דאמר לעולם דקאמר לוה וכדרב הונא אמר רב, כאילו הוה קשיא לן אמאי לא מהימן ואצטריך הוא לפרושי טעמא דלא מהימן מדרב הונא אמר רב, ואדרבה, אנן פשיטא דלא מהימן קשיא לן. ואם תאמר, דלעיל הוה משמע לן בשכתב ידן יוצא ממקום אחר ומשום הכי הוה קשיא לן פשיטא, והשתא חדית רבא דבאין כתב ידן יוצא ממקום אחר הוא ואפילו הכי לא מהימן מדרב הונא אמר רב, דאכתי קשיא הא דקשיא לן מעיקרא, דדייק הכי הא ליתא מדדייק הכי גבי עדים ולא דייק גבי לוה וכדאמרן, ועוד, דאם איתא, הכין הוה ליה למימר, לעולם דקאמר לוה וכשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר וכדרב הונא אמר רב. ונראה לי, דהכי קאמר, אילימא דקאמר לוה, פשיטא, אפילו כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, דהא רב גופיה הוא דקאמר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו, אלא דקאמרי עדים, אי כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר אמאי לא מהימני, דאפילו לרב, דאמר דלוה לא אלים לאורועי שטרא, עדים ודאי אלימי לאורועי שטרא, וכדאמר רבי יוחנן בשמעתין דבני ברק בפרק מי שמת (ב"ב קנד, ב) ופריק רבא, לעולם דקאמר לוה וכדרב הונא אמר רב, כלומר, ודקא קשיא לן פשיטא, היא גופא קמ"ל כדרב הונא אמר רב. כן נראה לי. ולפי זה, אפשר, דהא דאוקמא רבא כדקאמר לוה, דווקא קאמר, אבל אמרי עדים מהימני, דעדים אלימי לאורועי שטרא, דרב הונא אמר רב איפשר דכרבנן סבירא להו דאית להו דלכולי עלמא עדים דאלימי לאורועי שטרא וכדכתיבנא, אי נמי איכא למימר, דלאו דוקא קאמר אלא דקאמר לוה, והוא הדין לעדים, דחד טעמא אית להו, ורב הונא אמר רב כרבי מאיר סבירא ליה, דאפילו עדים נמי לא אלימי ואין נאמנים לפסלו, וכדאמרינן לעיל (בד"ה אלא). אביי אמר לעולם דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים כדרב נתן. כלומר, ובשאין ללוה זה לאישתלומי מיניה אלא שטר חוב זה בלבד, דהא ר' נתן בדלית ליה לאישתלומי מיניה הוא, כדאיתא בפרק שור שנגח ד' וה' שוורים (ב"ק מ, ב). (עי' רשב"א קידושין עד, ב, ד"ה כתבינן). ואם תאמר, ניהמניה משום מגו, דאי בעי מחיל ליה, כשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול (לקמן פה, ב), אי נמי, משום דאי בעי קלייה. יש מתרצים (רמב"ן ובעה"ת נא, ב, בשם הראב"ד), דכיון דמשוי להו לעדים ברשיעי, דעולה הוא, ואעולה לא חתימי, ואי נמי, דמשוי נפשיה רשע, דאסור לאדם לשהות שטר אמנה בתוך כיסו, ריע טענתיה ולא מהימניה במגו. ומיהו, אין זה מיושב בעיני כל הצורך, דהא משמע, דהשתא אכתי לא ידעינן לההוא טעמא דעולה, ורב אשי הוא דחדית ליה. ויש מי שתירץ, דאביי מוקי לה לרב דלא כשמואל, ואף על גב דקיימא לן כשמואל, כי היכי דרבא נמי מוקי לה לרב בטעמא דלא כהלכתא, אף אביי כן. ולא מסתבר לי האי פירוקא, דבשלמא לרבא, מוקי ליה לרב בטעמיה אף על גב דלא קיימא לן כותיה, אלא לאביי, מאי דוחקיה למימר דרב פליג ולאפוקי לדרב לבר מהלכתא. ועוד, דהא איכא משום דאי בעי קלייה, ואי כשהוחזק שטרא בבי דינא דליכא מגו דאי בעי קלייה, כדאיתא בסנהדרין פרק זה בורר (לא, ב), הוה ליה לפרושי בהדיא. ועוד, דקא פסקי לה רבינו אלפסי ז"ל (ו, א, מדפי הרי"ף) והגאונים ז"ל כהלכתא להאי דאביי. ויש מי שפירש (עי' נמו"י) דהא דכתב ליה למלוה זה משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך, דכי אמר ליה הכי לא מצי מחיל, כדעת הראב"ד ז"ל (בהשגה, פ"ו מהל' מכירה הי"ב). ונכון הוא, אף על פי שהקשו עליו בפרק קמא דגיטין בשמעתין דמעמד דשלשתן מאוקימניה דאמימר דאמר נעשה כאומר לו בשעת הלואה משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך, וכבר דחיתיה שם (עי' רשב"א גיטין יג, ב, ד"ה אמר אמימר) בסיעתא דשמיא. והרמב"ן ז"ל נ"ר תירץ, דשאני הכא דריע טענתיה, דכל מאי דאיתיה בידיה דאיניש בחזקת שלו הוא, ואינו נאמן לומר אינו שלו כשחב לאחרים ואפילו במקום מגו, דאם איתא דאמנא הות, אמאי לא החזיר לו שטרא עד עכשיו שתבעוהו לבעל חובו, מדרבי נתן. וכן אינו נאמן במגו דפרוע ואי בעי קלייה, דמגו במקום חזקה זו לא אמרינן, דעביד אינש דעביד קנוניא, אבל במוצא שובר, בזמן שהאשה מודה מהניא ליה מגו, ולא חיישינן דילמא זבינתיה לכתובתה בטובת הנאה, דבמקום חששא כיון דליכא חזקה דשיקרא כלל אומרים מגו, כדאיתא בפרק קמא דמציעא (יט, ב), ואפילו בשאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה. ולפי דברי רבינו, ההיא דמוצא שובר דוקא כשאין לקוחות לפנינו, אבל היכא דאיכא לקוחות לפנינו ושטר כתובה יוצא מתחת ידן לא מהימנא, ודלא משמע הכי התם. ורבינו הרב נ"ר תירץ, דמגו כזה לא אמרינן, דעדיפא ליה טענת אמנה כי היכי דליהדר וליגביה מיניה דבעל חוב בבא לצאת ידי שמים, דהא לוה מידע ידע דלא אמנה הוא וחייב הוא לשלומי ליה, ואי מחיל ליה גביה תו לא מחייב ליה לשלומי ליה ולא מידי, ואפילו בדיני שמים, והלכך מגו בכי האי לא אמרינן. וקשה לי, מדאמרינן בפרק קמא דמציעא (יט, ב), המוצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל, ואקשינן, וליחוש דילמא זבינתא לכתובתה בטובת הנאה, שמעת מינה איתא לדשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול, ואם איתא, כי איתא לשמואל מאי הוי, דהא ניחא ליה, דמימר אמרה בעל ודאי ידע דלא הגיע שובר לידו וחיובו מחייבי ופרע לו, ואי מחילנא ליה לא יהיב ליה מידי, אלא אם נדחוק ונאמר דשובר נמי היינו מחילה, כל שהגיע שובר ליד הבעל בלא תנאי פטור לגמרי, דשוברא היא מחילתא, וכן כתבתי שם בבבא מציעא (רשב"א לדף כ, א בד"ה ש"מ). ובשם הראב"ד ז"ל מצאתי (הו"ד ברמב"ן ד"ה ויש) דמוכר בלחוד הוא דמציא לאחולי, משום דמכירת שטרות מדרבנן, דאי מדאורייתא לא מקיימא בהו מכירה כלל דאין גופן ממון, דאלו הות בהו מכירה דבר תורה לא מצי מחיל ליה כדאיתא בפרק מי שמת (ב"ב קמז, ב), דאמרינן התם, אף על גב דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל, מודה שמואל שאם נתנה במתנת שכיב מרע שאינו יכול למחול, ואמרינן עלה, אלמא קא סבר מתנת שכיב מרע דאורייתא, אלמא כל דמיקני דבר תורה לא מצי מחיל ליה, והילכך במקום חב לאחרים אינו יכול למחול, דהא שעבודא דאורייתא ומדאורייתא הוא דזכי ביה בחוב זה, ומוציאין מזה ונותנין לזה. ויש מי שהקשה עליו (הרמב"ן), מהא דגרסינן בפרק החובל (ב"ק פט, א), ותזבון לכתובתה בטובת הנאה להאי דחבלה ביה, דאי מחלה ליה גביה בעל לית ליה פסידא, ופרקינן, סוף סוף כל לגבי בעל ודאי מחלה ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן, ואם איתא, הא אינה יכולה למחול, דהא משתעבד בעל לניזק מדרבי נתן, דהתם בדלית ליה נכסי אחריני עסקינן כדאמרינן התם. ואנא, גברא חזינא תיובתא לא חזינא, דהתם משום דאמרינן היא שחבלה באחרים פטורה, כלומר, עד שתתאלמן או עד שתתגרש דליהוו לה נכסי, כדאיתא התם, משום הכי דייקינן לאשכוחי ליה פירעון לניזק מינה, ביושבת תחת בעלה, ואמרינן ותזבון כתובתה להאי דחבלה ביה וניתן ליה דמי טובת הנאת כתובתה לדידיה מהשתא, ופרקינן, בין במוכרת לאחרים בין במוכרת לניזק בעצמו יכולה היא למחול לבעל, דאפילו כי מכרה לניזק בעצמו, משעה שמכרה לו נמחל שעבוד נזקיו, וחזר מכר דמה לי מכרה במעות דעלמא מה לי מכרה בדמי נזקיו, וכיון שכן, מה לי ניזק מה לי אחר, דא ודא מתורת מכר איתיה ליה, ואי אמרה ליה נגבו מהשתא בתורת גובינא בטובת הנאה, הא לא איפשר, דראיה שבה דלית לה גוף ואינה נגבית בתורת גובינא, אלא דלכי מטי זמן גוביינא מפקין מהאי ונותנין ויהבין להאי, והילכך טעמא תריצא הוא. כן נראה לי. עוד כתב הראב"ד ז"ל, דאי אזיל מרי שטרא ופרעיה לאותן אחרים, ובתר הכי אזיל וקא מפיק שטרא על לווה מסתברא לן דגביה לה מיניה, כיון דמעיקרא לא הימנוה לגבי אחרים לאשתמוטי מינייהו הוא דקאמר, לגבי לוה לא תפסינן ליה בהכי, דהא אי שביק מעיקרא ולא קא פרע להו לאחרים מדידיה הוה מפקינן מיניה, דלוה, ויהבינן להו, השתא דפרע להו מדידיה גבו מיניה דלוה דלא גרע מאחרים, ע"כ. (רשב"א)


דף יט - ב

ואמר רב ששת בריה דרב אידי ש''מ מדרב כהנא עדים שאמרו אמנה היו דברינו אין נאמנין מאי טעמא כיון דעולה הוא אעולה לא חתמי אמר רבי יהושע בן לוי אסור לו לאדם שישהה שטר פרוע בתוך ביתו משום שנאמר {איוב יא-יד} אל תשכן באהליך עולה במערבא משמיה דרב אמרי {איוב יא-יד} אם און בידך הרחיקהו זה שטר אמנה ושטר פסים ואל תשכן באהלך עולה זה שטר פרוע מאן דאמר שטר פרוע כל שכן שטר אמנה ומאן דאמר שטר אמנה אבל שטר פרוע לא דזמנין דמשהי ליה אפשיטי דספרא אתמר ספר שאינו מוגה אמר רבי אמי עד ל' יום מותר לשהותו מכאן ואילך אסור לשהותו משום שנא' אל תשכן באהליך עולה אר''נ עדים שאמרו אמנה היו דברינו אין נאמנין מודעא היו דברינו אין נאמנין מר בר רב אשי אמר אמנה היו דברינו אין נאמנין מודעא היו דברינו נאמנין מ''ט האי ניתן ליכתב והאי לא ניתן ליכתב בעא מיניה רבא מרב נחמן תנאי היו דברינו מהו מודעא ואמנה היינו טעמא דקא עקרי ליה לשטרא והאי נמי קא עקר לשטרא או דלמא תנאי מילתא אחריתי היא א''ל כי אתו לקמן לדינא אמרינן להו זילו קיימו תנאייכו וחותו לדינא עד אומר תנאי ועד אומר אינו תנאי א''ר פפא תרוייהו בשטרא מעליא קא מסהדי והאי דקאמר תנאי הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים מתקיף לה רב הונא בריה דרב יהושע אי הכי אפי' תרוייהו נמי אלא אמרינן הני למיעקר סהדותייהו קאתו האי נמי למיעקר סהדותיה קאתי והלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע ת''ר שנים חתומין על השטר ומתו ובאו שנים מן השוק ואמרו ידענו שכתב ידם הוא אבל אנוסים היו קטנים היו פסולי עדות היו הרי אלו נאמנים ואם יש עדים שכתב ידם הוא זה או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר משטר שקרא עליו ערער והוחזק בב''ד אין אלו נאמנין ומגבינן ביה כבשטרא מעליא ואמאי תרי ותרי נינהו אמר רב ששת זאת אומרת הכחשה תחלת הזמה היא

 רש"י  ואמר רב ששת גרסי': אעולה לא חתמי. וכי אמרי חתמנו אין נאמנים להרשיע את עצמן: על פשיטי דספרא. שעל הלוה ליתן שכר הסופר ופעמים שאין לו ונותנו המלוה וחוזר וגובהו ממנו בשעת פרעון ומעכב השטר עליו: ספר שאינו מוגה. תורה נביאים וכתובים: מוגה. מן טעיות שבו: עדים. החתומים בשטר ואמרו אמנה היו דברינו לא הלוהו כלום אלא כתבנו לו לכשיצטרך ילוה לו וזה שיעבד לו נכסיו מעכשיו אם ילוה אפילו לאחר זמן דלאו מוקדם ליהוי לטרוף שלא כדין: מודעא היו דברינו. אם שטר מכר הוא ואמרו עדים החתומים בו המוכר מסר מודעא בפנינו והראנו אונסו והכרנו בו: אין נאמנין. דלא אתי על פה ומרע ליה לשטרא: מודעא. ניתן לעדים לכתוב את השטר כדי להציל האנוס מאונסו אמנה לא ניתן להכתב דעולה הואי וכי אמרו חתמנו משוי לנפשייהו רשעים ואין אדם נאמן לשום עצמו רשע: תנאי היו דברינו. על תנאי מכרה לו שיעשה לו כך וכך ולא ראינו שקיים לו תנאו וזה אומר לא קיים לי ואינו מכר: מודעא ואמנה. טעמא מאי קאמר מר אין נאמנין: דקא עקרי ליה לשטרא. בעדותן זה ולא אתי על פה ומרע לשטרא הכא נמי כו': או דלמא. הא לא עקרתא דשטרא הוא דמודים הם שהשטר אמת אלא שתנאי היה ביניהם וזו עדות אחרת היא ושטרא ממילא מיעקר לאחר זמן ביום שלא קיים תנאו בזמנו: כי אתו לקמן. לקוחות שעידיהם מעידים שתנאי היו דבריהם: אמרי' להו זילו קיימו תנאייכו. לבעלים: וחותו לדינא. אם יעכב שוב הקרקע: תרוייהו בשטרא מעליא קא מסהדי. שניהם מעידים שהשטר אמת וכמות שהוא כתוב בלא תנאי חתמוהו: והאי דקאמר תנאי חד הוא. ואינו נאמן לעקור שטר ששניהם חתומים בו: אי הכי אפילו תרוייהו נמי אלא אמרינן כו'. אי הכי דכיון שהעיד על כתב ידו עשית לזה אחד ממקיימי השטר כמות שהוא כתוב בלא תנאי והוי להו עדיו שנים ועדות אחרונה דברי אחד במקום שנים: אפי' תרוייהו נמי. אמרי תנאי היו דברינו לא ליתהימנו דכיון שהעידו על כתב ידן קיימו השטר כמות שהוא כתוב וכי אמרי תנאי היו דברינו הוו להו מגידים וחוזרים ומגידים ואמאי אמר רב נחמן קיימו תנאייכו כו': אלא. על כרחך לאו חתימה מקויימת הוא דכיון דתוך כדי דבור מסקי דבורייהו ואמרי אבל תנאי היה ביניהן אמרינן הני למיעקר סהדותייהו שאמרו כתב ידינו הוא קאתו ולומר לא חתמנו אלא ע''מ שיקיים את התנאי וכיון דתנאי מלתא אחריתי היא שאינה עוקרתו אלא לאחר זמן לא דמיא למודעא ואמנה ומהימני דעדות בפני עצמה היא: האי נמי. כי סיים ואמר תנאי הוה עקר לחתימת ידיה לומר לא חתמתי אלא על מנת כן וכיון דאית לן דמלתא אחריתי היא ושטרא ממילא מיעקר אישתכח דאין בשטר חתום אלא ע''א: שקרא עליו ערער. שרצה הנתבע לפוסלו: ומגבינן ביה. בתמיה: תרי ותרי נינהו. עדי השטר ב' ואלו ב' מעידים עליהם שפסולים היו באותה שעה: (רש"י)

 תוספות  אם און בידך הרחיקהו זה שטר פסים ושטר אמנה. דהכי משמע לשון און דמעיקרא הוי שקר ואל תשכן באהליך עולה זה שטר פרוע שעתה הוא עולה אבל מעיקרא הוה אמת: זמנין דמשהי ליה אפשיטי דספרא. וע''י אותה שהייה אישתלי ליה שהותא פעם אחרת הלכך לא קרי ליה עולה ומ''ד שטר פרוע היה לו ליזהר אבל אין לפרש דמשום שהייתו אפשיטי דספרא קרי ליה עולה דמה פשע: אמר רב נחמן עדים שאמרו אמנה היו דברינו אין נאמנים. ע''כ באין כתב ידן יוצא ממקום אחר איירי דאי כתב ידן יוצא ממקום אחר פשיטא דהכי פריך לעיל ועוד דמר בר רב אשי קאמר דאין נאמנים משום דלא ניתן לכתב ואי בכתב ידן יוצא ממקום אחר אפילו ניתן לכתב פשיטא דאין נאמנים וקשה דאמאי לא מהימני במיגו דהא רב נחמן גופיה אית ליה לעיל מגו לפסול השטר דקאמר כי אתו לקמן לדינא אמרינן להו זילו קיימו שטרייכו וחותו לדינא דמהימן לומר פרוע במגו דמזויף וכ''ש עדים דאלימי לאורועי שטרא כדאמר במי שמת (ב''ב דף קנד.) ותירץ ר''י דהיינו טעמא דמודעא הואיל ומודים שהשטר נכתב ונמסר כהלכתו שוב לא אתי על פה ומרע לשטרא אפילו במגו ולא דמי לאנוסים וקטנים דמתניתין שאין מודים שהיה שטר כשר כלל אלא סותרין אותו הלכך מהימני במגו דלא שייך כאן לומר דלא אתי על פה ומרע לשטרא שהרי אינם מודים שהיה שטר ואמנה נמי נראה דהיינו טעמא דלא מהימני לרב נחמן דלא מרעי לשטרא הואיל ומודים שהשטר נכתב כדין מדעת הלוה דלא מפרש טעמא דאמנה משום דלא ניתן לכתב אלא מר בר רב אשי אבל לרב נחמן טעם אמנה ומודעא שניהם שוה והא דאית ליה לרב נחמן דנאמן לומר פרוע הוא במגו דמזויף התם נמי לא מרע לשטרא כלל הלכך מהימן במגו ואתי שפיר רב נחמן כרבנן דר''מ וההיא ברייתא דמי שמת (ג''ז שם:) דשטר אמנה הוא זה דאינו נאמן דבעי לאוקמי כר''מ רב נחמן מוקי לה לדברי הכל: או דלמא תנאי מילתא אחריתי היא. פי' לדבר אחר הן באין ולא לעקירת השטר אלא תוספת בעלמא שמפרשים עדותן היאך ועד השתא קיים השטר ואינו נעקר אם יתקיים התנאי הלכך אין כאן הורעת השטר אבל אין לפרש מילתא אחריתי היא לגמרי ולא שייך לעדותן ראשונה כמו שאם היו מעידין שהוא פרוע שהן נאמנים דא''כ מאי פריך בסמוך א''ה אפי' תרי נמי דכיון דתנאי מילתא אחריתי הוא לגמרי תרי נאמנים אפילו בכתב ידן יוצא ממקום אחר אבל חד לעולם אימא לך דלא מהימן כי היכי דלא מהימן לומר פרוע הוא לכך נראה כדפירשנו: ואם כתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנים. ופסולי עדות דקתני לא שאומרים שעדיין פסולים דאם כן אמאי אין נאמנים אלא פסולי עדות הוו אז ועתה מודים שהם כשרים וא''ת ומכל מקום אמאי אין נאמנים להימנו במגו דאי בעו אומרים עדיין הם פסולים [וכן בכל] שתי כתי עדים המכחישות זו את זו אמאי לא מהימני בתראי במגו דאי בעו פסלי לקמאי בגזלנותא ואור''י דבשני עדים לא שייך מגו דאין אחד יודע מה בלב חבירו: אמר רב ששת זאת אומרת הכחשה תחלת הזמה היא. וא''ת תקשי לרב ששת ברייתא דמי שמת (ג''ז שם) דקתני אם אמר שטר אמנה הוא אם יש עדים פירוש דשטר אמנה הוא הלך אחר עדים ואם לאו הלך אחר השטר אלמא אע''ג דאין השטר צריך קיום כדאמר הלך אחר השטר שמודה הלוה שכתבו כדאיתא התם [ואפילו הכי] אם יש עדים הלך אחר עדים ולא אמרינן הכחשה תחלת הזמה וי''ל דזאת אומרת קאמר אבל ההיא פליג: (תוספות)

 רשב"א  הא דאמר רב נחמן אמנה היו דברינו אין נאמנין מודעא היו דברינו אין נאמנין. יש מרבותינו זצ"ל (בשיטה ישנה, בשטמ"ק) שפירשו כשכתב ידן יוצא ממקום אחר, ואינו נכון דכולה שמעתא בחד גוונא מתוקמא, ועד אומר תנאי ועד אומר אינו תנאי על כרחין כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, דאי כשכתב ידן יוצא ממקום אחר היכי מהימנינן ליה משום דלמעיקר סהדותיה קא אתי, לא יהא אלא דקאמר דפרעיה באפיה מי מהימן, כיון דלאו מפיו אנו חיין. ועוד דאי כשכתב ידן יוצא ממקום אחר, אמנה היו דברינו צריכה למימר, כיון דעולה הוא וכתב ידן יוצא ממקום אחר, הא לא איצטריך להו למימר אלא שמודעא היו דברינו אין נאמנים, מר בר רב אשי אמר נאמנין. ורבותינו אחרונים ז"ל (רמב"ן, תר"י, רא"ה) פירשו כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר ואפילו הכי לרב נחמן אין נאמנין משום דמודעא ואמנה לדידיה כיון דעקרי ליה לשטרא לגמרי לאו כל כמיניהו, דכיון דמקיימי ליה לשטרא ואיתחזק אפומייהו תו לא מהימניה למיעקריה מעיקריה דלא אתי על פה ומרע ליה לשטרא, ואף על גב דמודעא ניתן ליכתב ואפילו מזמן ראשון השתא מיהא לא איכתביה. אי נמי, איפשר דסבירא ליה לרב נחמן כמאן דאמר התם בפרק חזקת (ב"ב מח, ב) אי מודעא לאו אשקלתא ואי אשקלתא לאו מודעא. מר בר רב אשי אמר אמנה היו דברינו אין נאמנים. דלא אתי על פה ומרע לשטרא, אבל מודעא היו דברינו נאמנין משום דכמאן דכתיב בשטרא דמי, דשטר מודעה ניתן ליכתב עכשיו, וכדאמרינן (ב"ב מ, א) מודעה בפני שנים ואין צריך לומר כתבו, וכיון דאלו בעי למכתב ליה שטר מודעה כתבינן ואפילו מזמן ראשון ועקרא לשטרא, השתא נמי דלא כתיבא כמאן דכתיבא דמיא ואתי שטרא ומרע לשטרא, ולהאי פירושה הא דמר בר רב אשי אפילו בשכתב ידן יוצא ממקום אחר במודעה היו דברינו נאמנין, וכן פירש רבינו נסים זצ"ל (הובא בבעה"מ), והשתא תרוויהו מלתא פסיקתא קאמרי דלרב נחמן אפילו כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר לא מהימני ולמר בר רב אשי באמנה לא מהימנינן כלל ואפילו בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר משום דניתן ליכתב מזמן ראשון ולאו עולה היא. אי נמי יש לפרש, מודעא היו דברינו נאמנין אמנה היו דברינו אין נאמנין, האי ניתן ליכתב מודעא ניתן ליכתב שטר זביני, כדי להציל האנוס מיד אונסו, ולאו עולה היא, וכדאמרינן בפרק חזקת (ב"ב מח, ב), מאן דחתום אמודעא שפיר חתם ומאן דחתים אאשקלתא שפיר חתם, האי לא ניתן ליכתב, כלומר, אמנה היו דברינו אין נאמנין, משום דלא ניתן ליכתב שטר אמנה, דעולה היא, ולא משוו נפשייהו רשעים, ולהאי פירושא נמי לצדדין קתני, מודעא נאמנין אפילו בשכתב ידן יוצא ממקום אחר, ואמנה אין נאמנין אפילו אין כתב ידן יוצא ממקום אחר, וזה נראה עיקר. ואם תאמר, לרב נחמן מאי שנא מודעא היו דברינו מאנוסין היינו מחמת נפשות דנאמנין דהתם נמי הא עקרי ליה לשטרא, ויש לומר, דהכא שאני דכיון דקאמרי דשטרא דנא נעשית ברצון המחוייב כשאר שטריה משוו ליה שטרא מעליא, ויש כאן הגדה גמורה, וכיון שכן לאו כל כמינייהו למיעקרא, דאין חוזרין ומגידין, אבל אנוסין היינו הא לא משוו לה שטרא מעליא ואין כאן הגדה גמורה, דהא אמרי [בכ"י נוסף: דכי איכתבא לה לאו כדין איכתיבא כשאר שטרי דמכתבי ברצון המחויב, הילכך כי אמרי] אנוסין היינו מחמת נפשות, דלאו משוו נפשייהו רשיעי, מהימני, דאין כאן משום חוזר ומגיד. ואם תאמר, אכתי מאי שנא מקטנים היינו, פסולי עדות היינו, דנאמנין, אף על גב דעקרי לה לשטרא, ואף על גב דקאמרי דאכתיבנא מדעת שניהן והרי היא כמודעא. יש לומר, דהתם נמי לאו אשטר מעליא מסהדי דהא אין מעשה קטנים או פסולים כלום, אי נמי שאני קטנים ופסולין דלא מיעקרי לה לגמרי דמכל מקום הא מודו בעיקר מלוה, אבל במודעא ואמנה עקרי לה לשטרא ולכולה מילתא (מיעקרא) [מעיקרא] לגמרי. מודעא ואמנה טעמא מאי דקא עקר לה לשטרא. מהכא משמע דטעמיה דרב נחמן באמנה משום דקא עקר ליה לשטרא ואינו חוזר ומגיד הוא, וכדפרישית לעיל. וא"ת, מאי טעמא לא אתי לה משום דאמנה עולה היא ואעולה לא חתומי. תירץ רבינו הרב: דאיכא למימר דשמעיה רבא לרב נחמן דלית ליה ההוא טעמא, אלא כסברא דתלמודא דמקשי לעיל גבי שטר אמנה הוא זה, דקאמר מאן, אי לימא דקאמרי עדים היכי דמי אי בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר אמאי לא מהימני, ורבא נמי דאוקמוה דקאמר לוה ולא אוקמוה דקאמרי עדים ובאין כתב ידן יוצא ממקום אחר משמע דלית ליה ההוא טעמא דאמר רב אשי דשטר אמנה עולה הוא. ופלוגתא בירושלמי (בפירקין ה"ג) בעדים שחתמו בשטר אמנה אי עולה היא או לא, דגרסינן התם רב הונא בשם רב נאמנין העדים לומר שטר אמנה ושטר פסים הוא ורב אמר אסור לחתום בשטר אמנה ושטר פסים, משהפליג אמרינן בשם רב נאמנין העדים לומר שטר אמנה ושטר פסים הוא זה מלתיה דרב פליגא על מילתיה, אמר ר' חגי לא דרב אמר אסור לחתום לא אמר אלא אסור לקים, כהדה אם אין בידך הרחיקהו (איוב יא, יד) זה שטר אמנה ושטר פסים, כלומר, בחתימה עצמה ליכא איסורא דכיון דמחויב בדבר מאמינו מותר לדית להו בעדים בכך כלום, אבל זה שהוא תחת ידו אסור לשהותו אם לא הלוהו משום שנאמר אם און בידך הרחיקהו. אמר ליה כי אתו לקמן אמרינן להו זילו קיימו תנאייכו וחותו לדינא. ודוקא כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר משום הפה שאסר הוא הפה שהתיר, אבל כשכתב ידן יוצא ממקום אחר, דלאו מפיהם אנו חיין, לא מהימני, דהוו ליהו כחוזרין ומגידין, וגריעי מעדים אחרים דמהימני. אע"ג דאמרינן דתנאי מילתא אחריתי היא, לאו למימרא שיהא כמלתא אחריתי לגמרי וכאלו העידו שפרעו בפניהם, אלא לומר דכיון דלא נתקיים השטר קודם לכן ולא הייתה כאן הגדה עד עכשיו, וכשמגידין עכשיו ומבררין עדותן דעל תנאי היה הרי אלו נאמנין כאלו מעידין עליו עדות אחרת, שאף אלו אין עוקרין את השטר אלא מקיימין אותו בלבד בקיומו של תנאי, מה שאין כן במודעא ואמנה שעוקרין אותו לגמרי ומשוו ליה לשטרא כחספא בעלמא והילכך קרינא להו חוזרין ומגידין, אבל בשכתב ידן יוצא ממקום אחר, כיון שהיתה כאן הגדה גמורה מקודם לכן, ובלא שום תנאי שוב אינן יכולין לגרוע כוחו של שטר דחוזרין ומגידין הן ואינן נאמנין, וכן כתב רבינו הרב נ"ר (עי' רשב"א קידושין ס, ב, ד"ה ולענין, דכ"כ לענין גט). עד אומר תנאי ועד אומר אינו תנאי, אמר רב פפא תרוייהו בשטרא מעליא קא מסהדי. כלומר, כיון דאמרי כתב ידינו הוא זה הוה ליה כאלו אמרו שטרא מעליא הוא ובלא תנאי, והא דקאמר תנאי חוזר ומגיד הוא ואין דבריו של אחד במקום שנים. ומשום הכי אתקיף עליה רב הונא בריה דרב יהושע דאי הכי דכחוזר ומגיד חשבת ליה אפילו תרויהו נמי, אי אמרי תנאי היו דברינו לא ניהמנינהו דחוזרין ומגידין הן, אבל בתרוייהו מאי אית לך למימר דלמיעקר סהדותייהו קא אתו, כלומר, למיעקר סהדותייהו מסתמא בדאיכתיב בשטרא דלא אדכר בה שום תנאי ולברורי ולאוקמיה בתנאי, ולאו עקירת שטרא קאמר, דאדרבה כי עקרי ליה לשטרא לא מהימניה וכדאמר רבא מודעא ואמנה טעמא מאי משום דקא עקר ליה לשטרא, אלא עקירת סהדותייהו מסתמא ולברורי קאמרי כדאמרן ועוקרו מסתם ומברר דלא היתה עדות אלא על תנאי זה, חד נמי למיעקר סהדותיה ולברורי דעל תנאי זה חתם. והלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע. אבל אנוסין היו פסול עדות היו הרי אלו נאמנין. פירש רש"י ז"ל (בפירוש המשנה): פסולין, משחקין בקוביא. ואינו מחוור, דאם כן אפילו בשכתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנין דאגופם של עדים מעידין ונאמנין לפוסלן ולאו תרי ותרי חשבינן להו דאינהו לא מהימניה לאכשוריה נפשייהו, אלא נראה כפירוש שני שפירש קרובין בנשותיהן. ואם תאמר, השתא נמי להמנינהו משום מגו דאי בעו פסלי להו לעדים עצמן. ויש לומר, דבעדים לא שייך מגו שאין מגו אלא באחד אבל בדבר שאינו מתקיים אלא בעדות שניהם לא שייך מגו, דדילמא בטענה זו הושוו שניהם, בטענה אחרת לא היו משוין לדעת אחת, ואינו דומה למתניתין דכתב ידינו הואזה אבל אנוסין היינו, דנאמנין משום הפה שאסר, דהתם בטולו של שטר תלוי הוא אפילו בדעת אחת מהן, דמה אלו רצה אחד לומר אינו כתב ידי ויבטל השטר, וכבר הארכתי בזה בריש פרק המוכר פירות בסיעתא דשמיא. ויש מי שפירש (הרמב"ן ד"ה ומ"ה), דכיון דהשתא תרי ותרי נינהו בכי האי לא אמרינן מגו דהוה לי (לי') מגו במקום עדים. אי נמי יש לפרש, דאפילו אומר משחקים בקוביא היו דפוסלין גופן של עדים לא מהימני בשכתב ידן יוצא ממקום אחר, דכיון שמתו אינן נאמין לפוסלן דהא אינן בעולם, ואמנה שבשטר הם מעידין, אבל כשהן חיין נאמנין לפוסלן שהרי הן אינן נאמנין להכשיר את עצמן דנוגעין בעדותן הן, והיינו דקתני בברייתא ומתו. אין נאמנין ומגבי' ביה, תרי ותרי נינהו. ואסיקנא, אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מאריה. ונפקא מינה דאי תפס לא מפקינן מיניה, זוזי היכא דקמי ליקמו, ואפילו תפס בעדים, אבל ברישא אפילו תפס מפקינן מיניה דהא נאמנין לפוסלו. ומיהו, אי תפס שלא בעדים לא מפקינן מיניה אלא מהימניה ליה משום הפה שאסר, ולאו מגו במקום עדים קרינן ליה, דהא מדינא שטרא כמאן דמקויים דמי, דמדאורייתא קיום שטרות לא בעי וכתרי ותרי נינהו, אלא דרבנן הוא דאצטריך ומהימניה להני דפסלי טפי כיון דלאו מקויים הוא ואי תפס בעדים מפקינן מיניה, אבל במקום מגו לא מפקינן כיון דמסייע ליה שטרא. ומיהו, כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר דנאמנין מיקרע נמי קרעינן לשטרא, דהרי אלו נאמנין קתני, אלא, מיהו היכא דקא טעין הלוה קבעו לי זמנא עד דמקיימא שטרא ודאי קבעי' ליה, ואי מייתי סהדי דמקיימינן ליה לשטריה, אי נמי דמקיים ליה משטר אחר לא קרעינן ליה. ואם תאמר, אם כן אפילו לא טעין אמאי קרעינן ליה דילמא משכח עדים מחר או ביומא אחרי ומקיים ליה. יש לומר, כיון דהשתא ליתנהו ואפילו כי מקיים ליה לא נפקי מידי ספק, דאכתי הוה ליה תרי ותרי לרבויי בספיקי לא מקיימינן ליה לשטרא, וכן דעת רבינו הרב נ"ר (רבינו יונה, הובא בשיטה לר"ן, ועי' רא"ש סי' יג וש"מ בשמו. ור"ן ז, א, מדפי הרי"ף סד"ה ומגבינן, וריטב"א בשם הרשב"א). (רשב"א)


דף כ - א

וכשם שאין מזימין את העדים אלא בפניהם כך אין מכחישין את העדים אלא בפניהם אמר ליה רב נחמן אילו הוו קמן ומכחישין להו הוה הכחשה ולא הוה משגיחין בהו דהוי לה עדות מוכחשת השתא דליתנהו דאילו הוו לקמן דלמא הוו מודו להו מהימני אלא אמר רב נחמן אוקי תרי להדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה מידי דהוה אנכסי דבר שטיא דבר שטיא זבין נכסי אתו בי תרי אמרי כשהוא שוטה זבין ואתו בי תרי ואמרי כשהוא חלים זבין אמר רב אשי אוקי תרי להדי תרי ואוקי ממונא בחזקת בר שטיא ולא אמרן אלא דאית ליה חזקה דאבהתיה אבל לית ליה חזקה דאבהתיה אמרינן כשהוא שוטה זבן וכשהוא שוטה זבין א''ר אבהו אין מזימין את העדים אלא בפניהן ומכחישין את העדים שלא בפניהן והזמה שלא בפניהן נהי דהזמה לא הוי הכחשה מיהא הויא אמר מר אם יש עדים שכתב ידם הוא זה או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר משטר שקרא עליו ערער והוחזק בב''ד אין נאמנין קרא עליו ערער אין לא קרא עליו ערער לא מסייע ליה לרבי אסי דאמר רבי אסי אין מקיימין את השטר אלא משטר שקרא עליו ערער והוחזק בב''ד אמרי נהרדעי אין מקיימין את השטר אלא משתי כתובות [או] משתי שדות והוא שאכלום בעליהן ג' שנים ובשופי א''ר שימי בר אשי וביוצא מתחת יד אחר אבל מיד עצמו לא מאי שנא תחת יד עצמו דלא דלמא זיופי מזייף מתחת ידי אחר נמי דלמא אזל וחזא אתא וזייף כולי האי לא מצי מכוין ת''ר כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אפילו לאחר כמה שנים אמר רב הונא והוא שזוכרה מעצמו רבי יוחנן אמר אע''פ שאין זוכרה מעצמו אמר רבה ש''מ מדרבי יוחנן הני בי תרי דידעי סהדותא ומנשי חד מנייהו מדכר חד לחבריה איבעיא להו עצמו מאי רב חביבא אמר אפילו עצמו מר בריה דרב אשי אמר עצמו לא והלכתא עצמו לא

 רש"י  וכשם שאין מזימין העדים אלא בפניהם. שהרי הם באין לחייבן כדי לעונשן או נפש או ממון והתורה אמרה והועד בבעליו יבא בעל השור ויעמוד על שורו (ב''ק דף קיב:): כך אין מכחישין. אפילו לבטל עדותן: לא הוו משגיחין בהו. בעדי השטר לגבות על פיהם: השתא. דאיכא למימר אילו הוו קמן הוו מודו להני אמרת מהימני: ואוקי ממונא בחזקת מריה. בחזקת הלוה ואם קרקע היא תעמוד בחזקת המוכר ודקתני בבריי' אין נאמנים לא דליהוי שטרא מעליא למיגבי ביה אלא דלא קרעינן ליה ואי תפיס מידי והדר אתי האי ותבע מיניה לא מפקינן מיניה דאמרינן אוקי תרי לבהדי תרי וממונא בחזקת היכא דקאי: זבין נכסיה. מכר קרקעותיו: חלים. בריא: ולא אמרן. דאוקי נכסי בחזקת בר שטיא: אלא דאית ליה. בנכסים הללו חזקה דאבהתא שהיו של אבותיו דחזקה מעלייתא היא: אבל לית ליה בהו חזקה דאבהתא. אלא חזקה דנפשיה שקנאן הוא והוחזקו בידו כקנייתו כך מכירתו ואין חזקתו חזקה לבטל מכירתו: נהי דהזמה לא הויא. לעונשם לא נפש ולא ממון הכחשה הויא לבטל עדותן: אין מקיימין את השטר. מתוך שטר אחר: אא''כ קרא ערער. על אותו שטר האחר והוחזק בב''ד על ידי עדיו דאי לא קרא עליו ערער חיישינן דלמא ההוא גופיה מזוייף הוא: משתי שדות. מעדים האלה אם חתומים על שני שטרות אחרים שהן מכר שתי שדות ואכלום הלקוחות ע''י שטרות הללו שלש שנים מקיימין שטר שלישי מהן אם החתימות דומות: בשופי. בלא ערעור: וביוצא מתחת ידי אחר. שהשטרות הללו שמקיימין את השלישי מהם יוצא מתחת ידי אחר ולא מתחת ידיו של זה המוציא את השלישי: זיופי זייף. הסתכל בכתב של אותן שטרות וכוון וחתם הוא עצמו את השלישי דוגמת אותה חתימה: מכוין. מצמצם כתב בכתב הואיל ואינו לפניו: כותב אדם. אם עשאוהו עד בדבר וירא לשוכחו כותבו על חתיכת קלף ומצניעה: ומעיד. ע''פ אותו כתב אפי' לאחר כמה שנים: שזוכרה מעצמו. בלא ראיית השטר נזכר קצת מעדותו מאליו: אע''פ שאין זוכרה מעצמו. אלא לאחר שרואה בשטר נתן בלבו ונזכר שלא נשתכח ממנו כל כך שכשמזכירים לו נזכר אבל אינו נזכר לגמרי לא דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם: עצמו מאי. אם בעל דין עצמו מזכירו עד שנזכר מאי: (רש"י)

 תוספות  ואוקי ממונא בחזקת מריה. פירש בקונט' ואינן נאמנין דקתני לאו דמגבינא בשטרא אלא דלא קרעינן ליה ונפקא מינה דאי תפס לא מפקינן מיניה וקשה דאמר בפ''ק דב''מ (דף ו: ושם) גבי ספק בכור תקפו כהן מוציאין אותו מידו אלמא תפיסה דלאחר ספיקא לאו כלום היא ומיהו אההוא דסוף השואל (שם דף קב: ושם) לא קשה מידי דאמרי' גבי משכיר בית לחבירו בי''ב זהובים לשנה מדינר זהב לחדש בא בתחלת החדש כולו למשכיר אלמא דבחזקת משכיר הוא ואפ''ה קאמר בא בסוף החדש כולו לשוכר דשאני התם דכיון דלא בא בתחלת החדש איכא למימר דאודויי אודי ליה ויש לומר דשאני גבי בכור שכהן תופס מספק דאין יודע אם בכור הוא אבל הכא שטוען ברי מהניא תפיסה וא''ת בחזקת הבתים (ב''ב דף לד:) גבי זה אומר של אבותי כו' אמר ר''נ כל דאלים גבר ופריך מהמחליף פרה בחמור זה אומר ברשותו ילדה וזה אומר כו' יחלוקו ומאי קושיא הא ההיא אתיא כסומכוס ורב נחמן כרבנן דלרבנן דאמרי המע''ה היינו דינא דכל דאלים גבר כיון דמהניא תפיסה כשטוען ברי ויש לומר דהכי פריך דאפי' רבנן לא פליגי אסומכוס אלא משום דחד מינייהו מוחזק ואיכא למימר המע''ה אבל הכא דאין אחד מוחזק יותר מחבירו מודו לסומכוס דיחלוקו ועי''ל דהכא מיירי כשתפס קודם שנולד הספק ורשב''א נראה לו להעמיד הברייתא בשובר ולהכי אין נאמנין דאוקי ממונא בחזקת מריה ומחזקינן עדי שובר בכשרים ולא יפרע: אלא אמר ר''נ אוקי תרי להדי כו'. וא''ת ולר''נ אמאי לא מגבינן ביה בשטרא הא סבר ר''נ כרב הונא (שבועות מז) [ב''ב דף לא:] בשני כתי עדים המכחישות זו את זו דכל אחת באה בפ''ע ומעידה אע''ג דלפי עדות כל אחת חבירתה פסולה לכל עדיות הכא נמי כיון דאין מכחישין אותן לומר שלא לוה כלום אלא אומרים אינכם נאמנים בדבר זה דפסולין הייתם ליתכשרו ואמאי לא מגבינן ביה בשטר ויש לומר דהתם באה כל אחת בפ''ע ומעידה משום דמוקמינן כל אחת בחזקת כשרות אבל הכא שאומרים קטנים היו או קרובים משנולדו עד עתה שנתרחקו ליכא למימר אוקמינהו אחזקתייהו דפסלינן אותן משנולדו ואנוסים היו נמי מחמת נפשות לא שייך לאוקמי אחזקה דהא לא פסלי להו כלל ורשב''א אומר דהכא לא מוקמינן להו אחזקה כדאמר לעיל משום דאילו הוו קמן דלמא הוו מודו: ואוקי ארעא בחזקת בר שטיא. דוקא בקרקע הוא דאמרינן הכי אבל במטלטלים אמרינן דהוו בחזקת המוחזק כדאמר בפרק השואל (ב''מ דף ק.) גבי המחליף פרה בחמור דפריך וליחזי פרה ברשותא דמאן קיימא ולהוי אידך המע''ה ומשני דקיימא באגם אומר ר''י דהכא לא שייך למימר כדאמרי' בסוף קדושין (דף עט:) ובמי שמת (ב''ב דף קנג: ושם) אם שכיב מרע הוא עליהם להביא ראיה שבריא היה ואם בריא הוא כו' דבר שטיא דהכא כיון דעתים חלים ועתים שוטה אין ראיה ממה שהוא עכשיו: דלמא זיופי זייף. אור''ת דדוקא היכא שאין אנו מכירין החתימה אלא ע''י דמיון החתימה להחתימה אבל היכא דמכירין חתימת העדים בטביעת עין אע''פ שיש לו חתימה אחרת תחת ידו ליכא למיחש דלמא זייף דכיון דמכירין החתימה אם זייף היה ניכר היטב: ורבי יוחנן אומר אע''פ שאין זוכרה מעצמו. פי' אבל ע''י השטר זוכרה אבל אם אין זוכרה כלל לא דמפיהם ולא מפי כתבם כדאמרינן פ' ד' אחין (יבמות דף לא: ושם) גבי מפני מה לא תקנו זמן בקדושין דקאמר לינחי גבי עדים אי דכירי ליתו ולסהדו ואי לא זימנין דחזו בכתבא ואתו ומסהדי ואמר רחמנא מפיהם ולא מפי כתבם וא''ת הכא נמי אמאי לא אסרינן לכתוב עדות על השטר שמא ישכח לגמרי ואתו ומסהדי מכתבא כדחיישינן התם ויש לומר דודאי התם חשו חכמים לפי שב''ד מוסרין לו השטר ויסבור שלכך מסרוהו לו שיעיד אפי' לא יזכור אבל הכא שמעצמו כותב עדותו על השטר לא חשו חכמים לכך וא''ת ואמאי לא מצו חזו בכתבא ולאסהודי הא תנן בגט פשוט (ב''ב דף קסח.) מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים ובא לב''ד ועושין לו קיומו ומפרש בגמ' מהו קיומו וכן בהגוזל קמא (ב''ק דף צח.) דאמרינן גבי שורף שטרותיו של חבירו פטור מדיני אדם כו' ה''ד אי דאיכא סהדי דידעי מה הוה כתוב ביה בשטרא נכתוב ליה שטרא אחרינא אלמא לא חשבינן ליה מפיהם ולא מפי כתבם וי''ל דבפ' ד' אחין (יבמות לא: ושם) חיישינן דלמא אתו ומסהדי בסתם כאילו זוכרין העדות אבל ודאי אם היו מעידין שכך ראו בחתימתן הא לא חשיב מפיהם ולא מפי כתבם דעדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין והוי כאילו מעידין ראינו עדות שנחקרה בבית דין ואם תאמר והכא אפילו אין זה זוכרה כלל מה בכך יביא (תוספות)

 רשב"א  אבל לית ליה חזקה דאבהתיה אמרינן כשהוא שוטה זבן, וכשהוא שוטה זבין. ואף על גב דמאן דזבין ליה לבר שטייה לא הדר ביה בברי שטיא, מכל מקום כיון דאלו בעי למיהדר מצי הדר ביה, נמצא דאין נכסים אלו מוחזקין ביד בר שטיה, הילכך אי מזבין לה אפילו כשהוא שוטה לא מצי למיהדר ליה. כך הגירסא בהלכות רבינו אלפסי ז"ל (ז, א, מדפי הרי"ף), אמר ר' אסי אין מקיימין את השטר משטר שקרא עליו ערער, אלא אם כן הוחזק בב"ד. לומר דאם לא קרא עליו ערער אעפ"י שאינו מוחזק בבית דין מקיימין ממנו, דכולהו לא מצי לזיופי ומהימני כל חד מינייהו משום חבריה, ולפום האי גירסא משמע דכי קתני בברייתא משטר שקרא עליו ערער והוחזק בבית דין לרבותא נקטיה, דאף על פי שקרא עליו ערער כיון דאיתחזוקי בבי דינא מקיימין ממנו. ולישנא דברייתא דקתני משטר שקרא עליו, וכן מלישנא דרב אשי דאמר נמי משטר ולא אמרו משטרות, ולא קתני בברייתא שהיה כתב ידן יוצא ממקומות אחרים משמע דמשטר אחד מקיימין, והוא שהוחזק בבית דין. ונהרדעי לא פליגי אדרב אסי, אלא מדאמר רב אסי דאם לא קרא עליו ערער מקיימין ממנו, אעפ"י שלא הוחזק בבית דין אין מקיימין מאחד עד שיהיו שנים והוא שאכלו בעליהן בשופי. ומיהו, משתי כתובות או משתי שדות, מקיימין, אעפ"י שלא הוחזקו בב"ד, הוא שאכלום בעליהן שלש שנים בשופי ולאו דוקא שדות וכתובות דהוא הדין לשאר שטרות, ואמרי נהרדעי גרסינן ולא גרסינן נהרדעי אמרי, וכן הוא בהלכות הרב ז"ל (הרי"ף שם). אבל הראב"ד ז"ל כתב (הו"ד ברמב"ן, ועי' בהשגה בפ"ו מעדות ה"ג): דלעולם אין מקיימין משטר אחד בין מקויים בין שאינו מקויים אלא משנים, וקא יהיב טעמא כדי שיהיו שנים עדים על כל חתימה וחתימה, ואין זה טעם נכון. ועוד דהא אמרינן לקמן (כא, א) ואי איכא אלא חד מאי, אמר אביי כתוב חתמות ידיה אחספא ושדי ליה קמי בי דינא דחזו ליה בי דינא ומקיימי לה, אלמא כל שהוא מוחזק שזהו כתב ידו של עד מקיימין ממנו, וכן כתב הראב"ד ז"ל (עי' ר"ן וריטב"א בשם הראב"ד, ובנו"כ הרמב"ם שם). הא דאמר רב אשי וביוצא מתחת ידי אחר אבל מתחת ידי עצמו לא דילמא זיופי זייף. פירש רש"י ז"ל: זיופי זייף השלישי הזה שנסתכל בכתבן של עדים שהוא בידו ומכוין וזייף. ולפי פירושו, אע"פ ששטרות אלו מקויימות אין מקיימין מהן לזה השלישי שמא מזויף הוא. ואין זה נכון, דאם כן אין לדבר סוף, דאפילו יש לו לזה שטרות אחרות מחתימתן של עדים אלו או אפילו אחד משטרי הדיוטות או ספר מכתיבתן של עדים לעולם אין מקיימין לו, אלא ודאי למיכוין ומזייף זה בזה עד שתראה כתיבתו ככתיבת העדים לא חיישינן, דדבר שאינו מצוי הוא שיכוין חתימה כחתימה. אלא הכי פירושא ביוצא מתחת ידי אחר אבל ביוצא מתחת ידי עצמו לא דילמא מזייף זיופי כולהו וחתם שהרי לא הוחזק, ואף על פי שאכלום בשופי ש"מ אקראי בעלמא הוא או יש לו שטרות אחרות וזייף אלו כדי לקיים שטר זה מהם, ופרכינן ביוצא מתחת ידי אחר דילמא אזיל וחזא ואתא וזייף וכיון הכתיבה אות באות, ופרקינן כולי האי לא מצי מיכוין שיהא מצייר כתב ככתב ויהו דומות זו לזו לגמרי, והילכך ביוצא מתחת ידי אחר או מתחת ידי עצמו והוא שמוחזק בבית דין מקיימין ממנו. ויש מי שאומר דאין מקיימים אלא מחתם ידי עדים, אבל מספר שכתבו עד אין מקיימין, והביאו ראיה מדאמרינן לקמן (כא, א) לכתוב חתימת ידיה אחספא אבל אמגלתא לא דילמא משכח לה איניש דלא מעלי, ואם איתא אפילו אמגילתא נמי וליכתוב ביה אלפא ביתא, ולאו מילתא היא, דאורחא דמילתא נקט דכיון דמהדר אחתימת ידיה מסתמא שמו (בשכיוצא) כתב ולא שיהא צריך לכך, ועוד דאגב אורחיה קמ"ל עצה טובה, ותדע לך דאפילו אמגלתא נמי מציא חתים והוא דחתום ברישא דמגילתא. ובירושלמי (בפירקין ה"ג) גרסינן בהדיא ר' הונא אמר למדים מספר מוגה כגון דאמרי אלין ספרי דאסי באילין אגרתא צריכה. כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה לאחר כמה שנים. פירש הגאון רב האי ז"ל: דתרתי קאמר, שאם נמסרה לו עדות בקנין יכול הוא להעיד עליה בב"ד בעל פה או אם רצה לכתוב לו שטר כותב ואפילו לאחר כמה שנים ואין חוששין שמא נשתנה דבר זה באורך הזמן או נפרע אלא כותבו או מעיד עליו בחזקת שהענין קיים כשעה שנמסר לו, ואמר רב הונא והוא שזוכרה מעצמו, כלומר כל עדותו ולא יסמוך בעדותו על ידי אחר, ורבי יוחנן אמר אף על פי שאינו זוכרה מעצמו אלא שהזכירוהו אחרים ונזכר סומך על זכרונו שנזכר לבסוף ומעיד עליה. ודחו דבריו ר"ח ורבינו אלפסי ז"ל (בדף ז, ב, ועי' רי"ף ביבמות ט, א) משום דדיוקא דרבא דאמר שמע מינה מדרבי יוחנן הני בתרי דידע סהדותא וכו' לא סליק שפיר לפי פירושו, דמאי אתא רבא לחדותי ולגלויי הן דברי ר' יוחנן בפירוש. ועוד ראיתי למקצת רבותינו שתפשוהו ואמרו דאי לא קבע ליה זמן או שקבע ליה זמן והגיע זמנו אמאי אינו חושש שנפרע, והא אמרינן בפרק קמא דבבא מציעא (טז, ב) המוצא שטר חוב בשוק אף על פי שכתוב בו הנפק לא יחזיר וחיישינן לפרעון, והכא נמי מאי שנא. ועוד דאמרינן התם (בבא מציעא יז, א) בין צא תן לו בין חייב אתה ואמר פרעתי נאמן, בא מלוה לכתוב אין כותבין ונותנין לו, ואף על גב דמעשה בית דין כשטר דמי ואף על גב דלא כתיבי דכמאן דכתיבי דמי וגביא ומשעבדי ואפילו הכי חוששין לפרעון ואין כותבין לו, והכא נמי אין העדים חותמין אלא בתוך זמנו, דלא עביד איניש דפרע בגו זמניה, וכן כתוב במקצת תשובות הגאונים ז"ל לא שנא שכיב לוה ולא שנא שכיב מלוה, כל דסמיך בקנין כותבין, אבל ודאי משך מלתה ולא תבע ליה למיכתב איכא למימר דילמא פרע, וכל סתם ההלואה מקמי דלישהי שלשים יום כותבין ונותנין והמוציא מחבירו עליו הראיה, ולא ידענא מאי קושיא ומאי תיובתא, דאי למוצא שטר אתית לדמוייה אם כן אפילו תוך זמנו נמי, כל שזזה יד העדים מהבעל דבר לא יכתובו, דהא התם אפילו כשזמנו בו ביום חיישינן לפרעון, אלא מאי אית לך למימר דהתם כיון דנפל אתרע ליה ומעתה קושיא אין כאן תיובתא אין כאן, הגיע (הגע) עצמך שהפקיד שטר חוב אצל חבירו ובא ליטול שטרו לאחר כמה שנים, כלום אינו מחזירו וחושש שמא פרעו, אלא מחזיר והלה יחוש לעצמו, והכא נמי לא שנא, דעדות שנמסרה לעדים ויש להם לכתוב בלא דעת המתחייב הרי הוא כאלו נכתב, וכאלו העמידו מלוה ביד העדים שאין חוששין לפרעון כלל ומחזירין לו את שטרו. ועוד דאם פרעו כיון שלא החזיר לו את שטרו איבעי ליה למיכתב תברא דכל דנפיק מרע ליה, ואי לא איהו דאפסיד אנפשיה, וכיון דאי פרעיה אית ליה תקנתא דשובר לא חיישינן ליה. ותדע, מדאמרינן בשילהי בבא בתרא (קעא, ב) גבי שטרות המאוחרין כשרים ליחוש דילמא יזיף מניה בניסן וכתיב (וכתב) ליה שטר בתשרי ומיתרמו ליה זוזי ביני וביני ופרע ליה וכו', ופרקינן בתר דאמר להו רב ספרא לספריה כי כתביתו תברא אי ידעיתו זמנא דשטרא כתיבו ואי לא כתובי סתמא, דכל אימת דנפיק לורעיה אמר ליה רבינא לרב אשי והאידנא דלא עבדין הכי, אמר ליה רבנן תקוני תקינו, מאן דעביד בה עביד מאן דלא עביד איהו דאפסיד אנפשיה. אלמא לא חיישינן לפרעון בלא שובר, דאיהו דאפסיד אנפשיה, וכתבי אפילו בגוונא דלא אימסר להו, כל שכן הכא. ועוד דאמרינן בפרק קמא דמציעא (טז, ב) אמר שמואל: המוצא שטר הקנאה בשוק יחזירנו לבעלים, מאי טעמא, אי משום כתב ללות ולא לוה, כיון דקנה מיניה הא שעבד נפשיה, ואי משום פרעון, לפרעון לא חיישינן. כלומר: דאף על גב דלפריעה קיימא אנן לא חיישינן ליה כיון דלא קריע ואפילו עבר זמנו של שטר דהא סתמא קאמר, ואף על גב דפליגי עליה דשמואל התם היינו משום דנפל ואתרע ליה, הא לא אתרע בנפילה, לא חיישינן, ואפילו הכי דנפל כל היכא דאיבעי ליה למיכתב שטרא אחרינא לא חיישינן. ומהדרינן: ודאי מכתב כתב ליה שטרא דמרע להאי שטרא, ואי לא איהו דאפסיד אנפשיה, כדאמרינן התם גבי מעשה בית דין הרי זה יחזיר, וההיא נמי דצא תן לו וחייב אתה ליתן לו, לאו קושיא היא, דהתם כיון דידעי דבי דינא לא כתבי ליה שטרא משום דמהשתא הוא דמחייבינן ליה למפרעיה ונאמן הוא לומר פרעתי איהו נמי אזיל ופרע ולא חיישינן למכתב תברא, הילכך איכא למיחש לפרעון ולא כתבינן, ועוד דהא לא אמרי להו בעלי דבר לבית דין למיכתב, ואינהו כיון דאיכא למיחש אמאי כתבי ליה, מה שאין כן בעדים שאמרו להן לכתוב או שקנו מידן דכמאן דאמרו להן כתובו דכל סתם קנין לכתיבה עומד, הילכך כותבין ונותנין אפילו לאחר כמה שנים ואינן חוששין כדברי רבינו האיי גאון ז"ל, כן נראה לי. ולעיקר פירושו (פירושא) דשמעתין פירש ר"ח ורב אלפסי ז"ל, הכי קאמר: כותב אדם עדותו של שטר שמוש, כלומר, על פנקסו לזכרון בעלמא ומעיד עליה על פי כתיבת הפנקס לאחר כמה שנים. רב הונא אמר והוא שזוכרה מעצמו ולא יסמוך על זכרון דברים הכתובים בפנקסו, שהפנקס אין לו דין שטר, שעדיין לא נחקרו עדותן, ואפילו שעל ידי הפנקס רמי אנפשיה ומידכר, אפילו הכי חיישינן דילמא סבור הוא שזוכר ואינו זוכר, ועל פי כתבו אינו מעיד דמפיהם אמר רחמנא (דברים יט, טז, ועי' שו"ע כח, יא) ולא מפי כתבם (עי' יבמות לא, ב). ורבי יוחנן אמר אף על פי שאין זוכרה אלא מתוך הפנקס, כיון שעל ידי הפנקס מיהא זוכר, כותב ומעיד שפיר דמי, והיינו דחדית רבא דאפילו על ידי הזכרת עד שני סמוך ומזכיר לעצמו ומעיד דאין חלוק בין שנזכר על ידי כתיבת זכרונותיו בין שהזכירוהו אחרים, אבל בעל דבר לא שמא מיפה הוא לו דבריו, וזה נראה כזוכר ואינו זוכר. וכתב ר"ח ז"ל: ולדברי הכל עד החתום על השטר אינו צריך להיות זוכר העדות אלא אף על פי שאינו זוכר מעיד זהו כתב ידי, שאלו היה צריך להיות זוכרה אין אחר יכול לקיים חתימת חבירו. והטעם לדבריו כמו שכתבתי, דכיון שנכתבה עדותו בשטר נעשה כמי שנחקרה עדותן ושוב אין אנו צריכין אלא לדעת שזו חתימתן של עדים ודי לנו בכך, אבל עדות שהיא כתובה על הפנקס אינה כמו שנחקרה בבית דין ולפיכך צריכין העדים לזוכרה מעצמן לרב הונא או מתוך להכתב לרבי יוחנן. ובענין הזה כתב הרב אלפסי ז"ל ביבמות פרק ארבעה אחים (ט, א) גבי מפני מה אין כותבין זמן בקידושין, וכן פירש רש"י ז"ל בפירושו (בד"ה כותב), ומיהו אין הלשון מחוור, ולפירוש זה דכותב על השטר משמע שטר השעבוד וחתום בחתם עדים ולא שטר שמוש ופנקס, והנכון והמחוור שבשמועה זו גרסתו של רב אחא משבחא גאון ז"ל (שאילתות פר' שמות, שאילתא נא, נה, והו"ד ברמב"ן), ופירושו, שכך הוא גורס: רב הונא והוא שזוכרה ורבי יוחנן אמר אף על פי שאינו זוכרה, ולא גרסינן מעצמו, לא בדברי רב הונא ולא בדברי רבי יוחנן, ולא כתב בדברי רבא שמע מינה מדרבי יוחנן אלא אמר רבא כמימרא באפיה נפשה היא ומנפשיה אמרה. וכך פירוש חותם אדם עדותו בשטר מלוה או מקח ומעיד עליה לאחר כמה שנים שזה הוא חתם ידו. אמר רב הונא והוא שזוכרה. כלומר שזוכר קצת העדות לומר שזכור שכשחתם ראה וחתם, אבל אם אינו זכור שחתם אף על פי שהוא מכיר חתימתו אין תועלת בהכרתו כלל. ורבי יוחנן אמר אף על פי שאינו זוכרה אלא שהוא מכיר שזו חתימתו די לנו בכך. והכי תניא בתוספתא (בפירקין ה"ב, ע"ש): יפה כח עדים מכח השטר וכח השטר מכח העדים, יפה כח השטר שהשטר מוציא אשה מבעלה מה שאין כן בעדים, יפה כח העדים שהעדים שאמרו מת פלוני תנשא אשתו, מצאו כתוב בשטר מת פלוני לא תנשא אשתו, ואם אמרו מה שכתוב בשטר שמענו ושכחנו ותנשא אשתו, ודברי התוספתא הזאת כרב הונא דבעי שיהא זכור שמה שכתוב בשטר ראה אלא שאינו זוכרה עכשיו מה שכתוב בו. ואם תאמר, לדברי רב הונא מאי שנא מעדים אחרים לקמן (ע"ב) שמעידין על כתב ידן של חתומין ואף על פי שהן אינן יודעין באותה עדות כלל אלא שמכירין שזו היא חתימתן של עדים. יש לומר, דשאני עדים החתומים דכיון שהן עצמן מעידין ואינן זוכרין מנה דבשטר נמצאו דמכחישין מנה שבשטר, מה שאין כן בעדים אחרים. וגרסינן בירושלמי (בפירקין ה"ד) תני כותב אדם עדותו ומעידה אפילו לאחר כמה [שנים] רב הונא אמר והוא שיהא זכור עדותו, ורבי יוחנן אמר אף על פי שאינו זכור עדותו, ותייא דרב הונא דאמר כרבי ור' יוחנן כרבנן, כלומר, דרב הונא דאמר והוא שזוכר עדותו שבשעה שחתם ראה וחתם מה שכתוב בשטר זה, הא לאו הכי לא אתיא כר' דאמר על כתב ידן הן מעידין ולא על מנה שנמצא דעדות כתב ידן וכן שעדות מנה שבשטר כשתי עדויות הן והילכך כשאינו זוכר מנה שבשטר מה תועלת יש בעדות כתב ידן, הרי זה כמכחיש מנה שבשטר כמו שכתבנו, ודר' יוחנן אתיא כרבנן דאמרי עיקר העדות מנה שבשטר הוא, נמצא עדות כתב ידן ועדות מנה שבשטר הכל אחד. שהילכך אף על פי שאינן זכורין כלל אלא שמכירין חתימתן עדותן עדות כאלו העידו אמנה שבשטר. (רשב"א)


דף כ - ב

ואי צורבא מרבנן הוא אפילו עצמו כי הא דרב אשי הוה ידיע ליה בסהדותא לרב כהנא אמר ליה מי דכיר מר האי סהדותא אמר ליה לא ולאו הכי והכי הוה א''ל לא ידענא לסוף אידכר רב אשי אסהיד ליה חזייה לרב כהנא דהוה מחסם א''ל מי סברת עלך קא סמיכנא אנא הוא דרמאי אנפשאי ואדכרי תנן התם התלוליות הקרובות בין לעיר ובין לדרך אחד חדשות ואחד ישנות טמאות הרחוקות חדשות טהורות ישנות טמאות איזוהי קרובה חמשים אמה ואיזו היא ישנה ששים שנה דברי ר''מ רבי יהודה אומר קרובה שאין קרובה הימנה ישנה שאין אדם זוכרה מאי עיר ומאי דרך אילימא עיר עיר ממש דרך דרך ממש מספיקא מי מחזקינן טומאה והאמר ריש לקיש עילה מצאו וטהרו ארץ ישראל א''ר זירא עיר עיר הסמוכה לבית הקברות ודרך דרך בית הקברות בשלמא דרך בית הקברות דזמנין דמתרמי בין השמשות ומקרו קברו בתל אלא עיר הסמוכה לבית הקברות כולהי לבית הקברות אזלי אמר רבי חנינא מתוך שהנשים קוברות שם נפליהן ומוכי שחין זרועותיהם עד חמשים אמה אזלא איהי לחודה טפי דברא איניש בהדה ולבית הקברות אזלא הלכך טומאה בארץ ישראל לא מחזקינן אמר רב חסדא ש''מ מרבי מאיר האי סהדותא עד שיתין שנין מידכר טפי לא מידכר ולא היא התם הוא דלא רמיא עליה אבל הכא כיון דרמי עליה אפילו טובא נמי: מתני' זה אומר כתב ידי וזה כתב ידו של חבירי וזה אומר זה כתב ידי וזה כתב ידו של חבירי הרי אלו נאמנין זה אומר זה כתב ידי וזה אומר זה כתב ידי צריכין לצרף עמהם אחר דברי רבי וחכמים אומרים אינם צריכין לצרף עמהן אחר אלא נאמן אדם לומר זה כתב ידי: גמ' כשתימצי לומר לדברי רבי

 רש"י  ואי צורבא מרבנן הוא. העד: אפי' לעצמו. של בעל דין דצורבא דרבנן אי לאו דכי רמי אנפשיה מדכר שפיר לא הוה סמיך אספיקא למיקם ואסהודי: מחסם. מגמגם תמה על רב אשי שהעיד בדבר: התלוליות. תילי קרקע ודרך בני אדם לקבור בתל משום דאין בני אדם מטין מן הדרך לעבור עליו ועיר ודרך לקמן מפרש להו: אחד חדשות. שאין זמן רחוק שלא היה כאן תל דאיכא למימר כיון דחדשה היא אם איתא שנקבר שם מת מדכר דכיר ליה אפ''ה טמאות מספק דכיון דסמוכה לעיר איכא למימר אשה יחידה הלכה וקברה שם נפל שלה: הרחוקות. דאין אשה יחידה הולכת שם: חדשות טהורות. דאם איתא דנקבר ביה הוו ידעי ליה: ישנות טמאות. שכבר נשתכח הדבר מן היודעים: ואיזו היא קרובה. לעיר שאנו אומרים עליה שאף החדשה טמאה חמשים אמה: ואיזו היא ישנה. שאנו אומרים עליה שאפי' היא רחוקה טמאה ששים שנה: שאין קרובה הימנה. אבל אם יש קרובה הימנה אפי' היא בתוך חמשים אמה הויא כרחוקה וחדשה טהורה דאם איתא דהלכה אשה יחידה לקבור לא שבקה קרובה הימנה ואזלא לגבי דהך: שאין אדם זוכרה. שאין אדם אומר זכור אני שלא היה כאן תל ובימי נעשה תל זה כאן: עילה מצאו. עלילה בעלמא מצאו חכמים והחזיקו בה לתלות עליה ולטהר את ארץ ישראל במסכת נזיר בפרק בתרא אלמא מספיקא לא מחזקינן טומאה בקרקעה של ארץ ישראל: וטיהרו את א''י. גרסי' ולא גרסינן כל: דמתרמי בין השמשות. של ערב השבת ואין שהות לילך עד בית הקברות: ומוכי שחין. שאבריהן נופלין או שחותכין אותן ואבר מן החי מטמא כאבר מן המת כדאמרינן בהעור והרוטב (חולין קכט:): ש''מ. מדקתני לעיל איזו היא ישנה ששים שנה וטעמא משום דלא דכירי לה הוא האי סהדות' כו': אבל הכא. שעשאוהו עד בדבר אפילו טובא נמי סמכינן אסהדותיה אי מסהיד: מתני' הרי אלו נאמנין. דאיכא תרי סהדי דמסהדי אכל כתב וכתב: צריכים לצרף עמהן אחר. שיכיר כתב ידי שניהם דתרי סהדי בעינן אכל כתב וכתב וטעמא מפרש בגמרא: גמ' כשתימצי לומר לדברי רבי. כשתעמוד לסוף דבריו קסבר (רש"י)

 תוספות  שטרו בב''ד ויש לומר דע''א בשטר לא חשיב שטר אלא אותו שיש בו שני עדים דומיא דספר מקנה והא דאמר בגט פשוט (ב''ב דף קסה.) עד אחד בכתב ועד אחד בעל פה אין מצטרפין דמשמע הא שנים בשטר אפילו בשתי אגרות מצטרפין התם מיירי כגון שהאחד בשטר והאחד בעל פה לא שאומר שראה הוא המלוה אלא שראה מסירת השטר מלוה למלוה דהוי כשנים החתומים בשטר לר''א דאמר עדי מסירה כרתי ועוד דבירושלמי מפרש עד א' בשטר היינו ששנים חתומים בשטר וקיימו כתב ידו של אחד ולא מצאו לקיים כתב ידו של שני ומ''מ נהי דעד אחד לא חשיב שטר לענין שאם יבואו עדים ויאמרו כך ראינו בשטר דחשבינן להו כעד מפי עד עדות מיהא הוי ויכול לשלוח כתב ידו לב''ד ולא חשיב מפיהם ולא מפי כתבם כיון שהוא זוכר העדות ורש''י פי' בפירוש החומש. מפיהם ולא מפי כתבם שלא ישלח בכתב עדותו לב''ד א''נ אומר ר''י דע''א מועיל בשטר אם יש שני שטרות בכל אחד חתום עד א' חשוב כשטר שלם וכ''ת א''כ בשמעתין יביא כתבו לב''ד אפילו אינו זכור כלל ויש לומר דלא חשיב שטר אלא כשעשוי מדעת שניהם מדעת הלוה שהוא חייב אז חשיב שטר אבל הכא שכותב עדותו שלא מדעת הלוה לא חשיב שטרא והקשה ה''ר שמואל מוורדו''ן דאמר בחזקת הבתים (ב''ב דף מ. ושם) מחאה בפני שנים וא''צ לומר כתובו ומה מועיל כתובו כיון דאין עשוי מדעת המחזיק ולפי מה שפירשנו דעדות מיהא הוי כל זמן שזוכר אתי שפיר מיהו בלאו הכי מתרץ ר''י דגבי מחאה הקילו שאינה אלא מדרבנן דהכי נמי הקילו לומר דמחאה שלא בפניו הויא מחאה אע''פ שלפעמים לא ישמע וסמכו על זה דחברך חברא אית ליה וכן במודעא בפני שנים הקילו לכתוב להציל אנוס מאונסו ועוד אומר ר''י דלא בעינן דעת שניהם והכא היה יכול להביא שטרו אם היה כתוב כתיקון שטרות אבל הכא מיירי שאינו כתוב כסדר השטר אלא זכרון דברים בעלמא ומתוך הירושלמי נראה לפ' בענין אחר סוגיא זו דקאמר התם רב הונא כרבי ור' יוחנן כרבנן פירוש כשהעדים באים לקיים חתימתן אם זוכרין המלוה בלא שטר אפי' לרבי א''צ לצרף עמהן אחר מן השוק דעל מנה שבשטר הן מעידין וכשאין זוכרים המלוה אפילו ע''י השטר אפי' רבנן מודו דצריכין לצרף עמהן דעל כרחין אין מעידין אלא על כתב ידן וכי פליגי היינו כשזוכרין המלוה ע''י השטר דלרבנן חשיב זכירה ועל מנה הן מעידין ולרבי לא חשיב זכירה ולשון כותב אדם לא משמע הכי: אחד חדשות ואחד ישנות. תימה דהכא מזכיר שאינו פשוט קודם וכן בהחולץ (יבמות דף מא.) לא יתארסו ולא ינשאו עד שיהו להן ג' חדשים אחד בתולות ואחד בעולות מזכיר אירוסין קודם נישואין ובתולות קודם בעולות דהיינו שאינו פשוט קודם ובר''ה (דף כט:) תנן אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו ב''ד התם נקט דבר פשוט ברישא וכן בב''ק (דף נ:) אחד החופר בור שיח ומערה ובמס' סוטה (דף מג.) אחד הבונה ואחד הלוקח כו' גבי מערכי מלחמה ורש''י נמי גריס בפ''ק דסוכה (דף כ. ושם) גבי מחצלת גדולה שעשאה לשכיבה טמאה ואין מסככין בה רבי אליעזר אומר אחת קטנה ואחת גדולה ופריך א' גדולה וא' קטנה מבעי ליה והיה כתוב בספרים להפך ורש''י מהפך הגירסא משום דדרך התנאים להזכיר הפשוט קודם ואומר ר''י דהיכא דקאי אפלוגתא או אקרא מזכיר הפשוט קודם כי ההיא דפליג ר' אליעזר את''ק בסוכה והוה ליה למימר אחת גדולה שאתה מודה לי כך תודה בקטנה וכן אחד יבנה פליג אדר' אליעזר דאמר לא התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין אלא ביבנה בלבד ובב''ק (דף נ:) ובסוטה (דף מג.) קאי אקרא אבל הכא ובהחולץ לא קאי אמידי אין להקפיד איזה נשנה תחלה: [וע' תוס' שבת כ: ד''ה אחד מבושל פסחים פה. קח: סוכה כ. זבחים צב: ד''ה אי הכי ומנחות סג: ד''ה אחד שבת ועי' תוס' קדושין יג. ד''ה כשם]: טמאות. פירש בקונטרס דבקרובות אפילו חדשות טמאות משום דאזלא איהי לחודה ואין ידוע אם קברה שם אבל רחוקה דדברא איניש בהדה ואלמלי קברה איניש דאזיל בהדה היה מגלה ולפיכך ישנות טמאות דאע''פ דדברא איניש בהדה נשתכח הדבר וקשה [לר''י] דאם כן אמאי צ''ל בסמוך דדברא איניש בהדה ולבית הקברות אזלא לא הוה ליה למימר אלא דברא איניש בהדה ותו לא ולכך טפי חדשות טהורות דאם איתא דקברה שם היה הדבר ידוע ועוד אי לבית הקברות אזלא ישנות אמאי טמאות ונראה לר''י כר''ח דפירש דישנות טמאות אפילו רחוקות דחיישינן שמא קרובות היו שהיה העיר אצלה וחרב ולפי זה לא נאמר משום דדברא איניש בהדה היה ידוע יותר ולהכי איצטריך לומר ולבית הקברות אזלא: עילה מצאו. פירש רבינו חננאל צלע ותלו הטומאה באותה צלע והשאר טהרו. (תוספות)

 רשב"א  התם הוא דלא רמיא עילויה אבל הכא דרמיא עלויה אפילו טובא. ומינה שמעינן דדוקא עדות שנמסרה לו דרמיא עילויה, אבל עדות שלא נמסרה לו דלא רמיא עילויה לא, ואף על גב דמסהיד בטפי משתין שנין לא מהימן. (רשב"א)


דף כא - א

על כתב ידן הם מעידים לדברי חכמים על מנה שבשטר הם מעידים פשיטא מהו דתימא לרבי ספוקי מספקא ליה אי על כתב ידם הם מעידים או על מנה שבשטר הם מעידים ונפקא מינה היכא דמית חד מינייהו לבעי שנים מן השוק להעיד עליו דאם כן קנפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דחד סהדא והכא לחומרא והכא לחומרא קמ''ל דרבי מיפשט פשיטא ליה בין לקולא בין לחומרא דאמר רב יהודה אמר רב שנים החתומין על השטר ומת אחד מהן צריכין שנים מן השוק להעיד עליו בזו רבי לקולא ורבנן לחומרא ואי ליכא תרי אלא חד מאי אמר אביי לכתוב חתימת ידיה אחספא ושדי ליה בבי דינא ומחזקי ליה בי דינא (וחזו ליה) ולא צריך איהו לאסהודי אחתימת ידיה ואזיל איהו והאי ומסהדי אאידך ודוקא אחספא אבל אמגלתא לא דלמא משכח לה איניש דלא מעלי וכתב עילויה מאי דבעי ותנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין א''ר יהודה אמר שמואל הלכה כדברי חכמים פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים מהו דתימא הלכה כרבי מחבירו ואפילו מחביריו קא משמע לן: סימן נח נד חד: אמר ליה רב חננא בר חייא לרב יהודה ואמרי לה רב הונא בר יהודה לרב יהודה ואמרי לה רב חייא בר יהודה לרב יהודה ומי אמר שמואל הכי והא ההוא שטרא דנפיק מבי דינא דמר שמואל והוה כתיב ביה מדאתא רב ענן בר חייא ואסהיד אחתימות ידיה ואדחד דעמיה ומנו רב חנן בר רבה ומדאתא רב חנן בר רבה ואסהיד אחתימות ידיה ואדחד דעמיה ומנו רב ענן בר חייא אשרנוהי וקימנוהי כדחזי א''ל ההוא שטרא דיתמי הוה וחש שמואל לב''ד טועין וסבר שמואל דלמא איכא דסבירא ליה הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו ובהא אפילו מחביריו סבר אעביד רווחא כי היכי דלא מפסדי יתמי אמר רב יהודה אמר שמואל עד ודיין מצטרפין אמר רמי בר חמא כמה מעליא הא שמעתא אמר רבא מאי מעליותא מאי דקא מסהיד סהדא לא קא מסהיד דיינא ומאי דקא מסהיד דיינא לא קא מסהיד סהדא אלא כי אתא רמי בר יחזקאל אמר לא תציתינהו להני כללי דכייל יהודה אחי משמיה דשמואל

 רש"י  על כתב ידן הן באין להעיד כשמקיימין השטר בב''ד לפיכך צריך שנים על כל כתב וכתב: לדברי חכמים על מנה שבשטר הם מעידים. אנחנו ראינו המלוה וחתמנו הלכך בתרי סגי ולא צריך חד מינייהו לאסהודי אדחבריה: מהו דתימא לרבי ספוקי מספקא ליה אי על כתב ידן. אנו נזקקין שיעידו: או על מנה שבשטר. ומשום שמא על כתב ידן הן מעידין מצריך תרי לכל כתב וכתב ומיפשט מיהא לא פשיטא ליה: ונפקא מינה. בין ספק לודאי לשנים החתומים על השטר ומת אחד מהן צריך שנים מן השוק להעיד עליו ואין זה כשר להעיד על כתב ידו ועל של חבירו ולצרף אחד עמו שיעיד על שתיהן דדלמא על מנה שבשטר הן מעידין וכי אומר זה כתב ידי נפיק פלגא דממונא אפומיה וזה שמעיד עמו על חתימתו לא מעלה ולא מוריד דאינו צריך לו וכי הדר מצטרף עם ההוא מן השוק להעיד על חתימת המת הדר נפיק ריבעא דממונא אפומיה אשתכח דכולא ממונא נכי ריבעא נפיק אפומיה ואנן ע''פ שנים עדים בעינן חצי דבר על פיו של זה וחצי דבר על פיו של זה הלכך ניבעי תרי דכיון דספיקא היא ניזיל הכא לחומרא והכא לחומרא היכא דשניהם קיימים אזלינן לחומרא ואמרינן על כתב ידן הן מעידין ובעינן תרין על כל כתב וכתב והיכא דמית חד מנייהו בעינן תרין מן השוק שיעיד האחד על כתב יד המת ואחד מהן יעיד על כתב יד המת והחי דאי הוה פשיטא לן דעל כתב ידן מעידין הוי סגי בחד מן השוק שיעיד על שתי החתימות והחי יעיד גם הוא על שתיהם ולא נפיק כולא ממונא נכי ריבעא אפומא דחד דאיהו נמי צריך לאותו מן השוק שיעיד על חתימתו אבל השתא דמספקא לן דלמא על מנה שבשטר הן מעידין ועל כתב ידו הוא נאמן ואין צריך לצירוף ועוד אנו צריכים לו שיעיד על חותם המת נפקי תלתא ריבעי אפומיה אי ליכא תרין מן השוק שלא יהא זה צריך להעיד על המת קמ''ל דפשיטא ליה וסגי בחד מן השוק ושניהם יעידו על שתיהן: בין לקולא. כי הכא דאילו לרבנן בעי שנים מן השוק שיעידו על של מת וזה לבדו יעיד על חתימתו: נכי ריבעא. חסר ריבעא: צריך שנים. לדברי חכמים: ואי ליכא שנים. שיכירו כתב המת: אלא חד. וזה החי נמי מכירה מאי ניעביד: לכתוב. זה שנשאר בחיים: חתימת ידיה אחספא ונשדייה בבי דינא. ויטלוה הדיינים ויקיפוה אצל חתימתו שבשטר: ומחזקי. ההיא דשטרא מהך דאחספא דלא צריך לאסהודי אחתימת ידיה: וכתב עליה מאי דבעי. למעלה מן החתימה יכתוב שזה החתום לוה ממנו מנה וכותב כך אני פלוני החתום למטה לויתי מנה מפלוני: מנכסים בני חורין. וממשעבדי לא דלית ליה קלא לדבר שאינו עשוי בעדים: מהו דתימא. כי היכי דהלכה כרבי מחבירו ה''נ אפילו מחביריו: דנפיק מבי דינא דמר שמואל. שקיימוהו בבית דינו וכך נמצא כתוב בהנפק שכתבו הדיינים בו: מדאתא רב ענן כו'. אלמא כרבי ס''ל שצריך לומר זה כתב ידי וזה כתב ידו של חבירי: שטרא דיתמי הוה. שהוצרך לעיין בתקנתם: וחש שמואל. שאם לא כתב בו אלא פלוני העיד על כתב ידו ופלוני על כתב ידו שמא כשיוציאו היתומים שטר זה בב''ד לגבות יהא אותו ב''ד טועה לומר שהלכה כרבי ויאמרו שאין זה קיום: איכא דס''ל. בעלמא ולא מחביריו ובהא אפי' מחביריו: עד ודיין. שטר שכתוב בו הנפק וחתמו הדיינין על הנפק שלו ולאחר זמן כשהוציאו המלוה לגבות ערער הלוה לומר מזוייף הוא ובא אחד מעדי השטר והעיד על כתב ידו ואחד מן הדיינים העיד על כתב ידו מצטרפין להכשירו: מאי דקא מסהיד סהדא כו'. עדי השטר מעידין על מנה שבשטר כרבנן והדיינין מעידין בפנינו נתקיים: רב יהודה אחוה דרמי בר יחזקאל הוה: (רש"י)

 תוספות  על כתב ידן הן מעידין. נראה דלרבי אפילו אומרים בפירוש דמעידין על מנה שבשטר חשיב כאילו מעידין על כתב ידן וכן לרבנן אפי' אומרי' בהדיא דעל כתב ידן הן מעידין מדאמרי' בסמוך ואי ליכא תרי אלא חד היכי נעביד משמע דלא יועיל לרבנן אם יעידו בהדיא על כתב ידן: ודוקא אחספא. וה''ה ארישא דמגלתא כדאמר בגט פשוט (ב''ב דף קס: ושם) דליכא למיחש למידי והא דתניא בפ''ק דקדושין (דף ט. ושם) כתב על הנייר או על החרס בתך מקודשת לי כו' וכן גבי שדה (שם כו.) כתב על הנייר או על החרס כו' הרי זה מכורה נראה דאתיא כר''א דאמר עדי מסירה כרתי דלר''מ כיון דעדי חתימה כרתי לא מהני על דבר שיכול לזייף כדאמר בפרק ב' דגיטין (דף כא: ושם) אין כותבין לא על הנייר כו' וחכמים מכשירין ומפרש בגמרא. מאן חכמים ר''א ואע''ג דאמר התם לא הכשיר ר''א אלא בגיטין אבל בשאר שטרות לא ה''פ אלא בגיטין ודכוותייהו דהיינו שטרות שאין עומדין לראיה כגון אותו שאינו עשוי אלא לקנות בו אשה ושדה כעין גיטין שעשוין לפי שעה לגרש בו אע''פ שיכול השטר של קנין להועיל לראיה גם הגט יכול להועיל כדאמר בהכותב (לקמן דף פט:) ובפ''ק דב''מ (דף יח. ושם) וכ''ת נקרעיה בעינא לאינסובי ביה אלא שעיקרן לא לכך נעשו ולא ממעט אלא שטרות שעיקרן לראיה ועשוין לעמוד ימים רבים כדמייתי התם קרא ונתתם בכלי חרש וגו': הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין. פסק רב אלפס דווקא כשאומר לא היו דברים מעולם אבל נאמן הוא לומר פרעתי ולא מצי א''ל שטרך בידי מאי בעי אלא בשטר שיש בו עדים דגובה בו מנכסים משועבדים ואין נראה לרבינו יצחק כי מנין לו זה החילוק כי סבר דבכל שטר אינו רגיל לפרוע עד שיחזיר לו שטרו: עד ודיין מצטרפין. משמע דאפילו בשטר מקויים חיישינן שמא זייף לחתימת הדיינין וכן משמע בירושלמי דגיטין ובפרק בן סורר והא דתניא בתוספתא דשביעית פרוזבול המקושר ר' יהודה אומר עדים חותמין מבחוץ והדיינים מבפנים אמרו לו אין מעשה בית דין צריך קיום היינו דווקא בפרוזבול משום דנאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד ואפי' למ''ד אינו נאמן מודה הוא דלא בעי קיום: (תוספות)

 רשב"א  אבל אמגילתא לא דילמא משכח ליה אינש דלא מעליה וכתוב עילויה מאי דבעי ותנן המוצא כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין. ואף על גב דקימא לן דנאמן לומר פרעתי וכמו שפסקו הגאונים ז"ל, חיישינן דילמא טעין דאמר לא היו דברים מעולם דקושטא הכין הוא, וכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי (לקמן פח, א), ומיהו נראה לי דאפילו בכתב ידו אינו נאמן לומר פרעתי. ובהא אפילו מחביריו. כלומר משום דמסתבר טעמיה דנבעי צירוף, דאי משום דאמנה שבשטר מעידין אפילו היו עדים זכורים עדותן מכל מקום מצד עדות זו לא תועיל לטרוף ממשעבדי, דעדות על פה היא, אלא בעדות קיום השטר הוא שגובין ממשעבדי, והילכך עד דמסהדי אכתב ידן לא יועיל ונבעי אכל חדא וחדא תרי סהדי כי היכי דליטרוף ביה ממשעבדי, קמ"ל דאפילו הכי הלכה כרבנן, בשם הרב ר' שלמה בן אברהם דמונטפשליר ז"ל. וטעמייהו דרבנן משום דסופן כתחלתו(ן), דמה תחלתן אינהו משוו ליה שטרא, השתא נמי אינהו משוו ליה שטרא. עד ודיין מצטרפין. פירש רש"י ז"ל: שבא עד אחד והעיד על כתב ידו ובא דיין אחד והעיד על כתב ידו, אמר ליה רבא, מאי מעליותא, מאי דקא מסהיד סהדא לא קא מסהיד דיינא, דסהדא מסהיד אמנה שבשטר כרבנן ודיינא מסהיד אקיומא דאשרתא. ויש מקשים עליו דאם כן אפילו שנים מעידים על חתימת ידי עד אחד, וזה אומר זה כתב ידי נימא מאי דקא מסהיד סהדא דשטרא לא קא מסהיד הנך, ואינהו דקא מפרקי לה דהתם שאני דכיון דאמרי זה כתב ידו ואותו הכתב הוא מעיד על מנה שבשטר ומצטרף עם חבירו, שהעדים החתומין על השטר שנעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין, וכיון דמקיימי שטרא ממילא נפקי ממונא אפומייהו, אבל דיינא אשטרא גופא לא קא מסהיד דמעליא הוא, דאיהו לא ידע ודילמא מזויף הוא, אלא מפומא דאחריני הוא דמקויים, וכתב ידו של עד שני לא יתקיים בזו העדות של הדיין, שאפילו העידו שנים מן השוק על הדיין עדיין אין כאן עדות שלם לקיים חתימת אותו עד שני, הילכך אין כאן עדות למנה שבשטר, ואין זה נכון בעידי, דאם כן אם דייני קיום עצמן מכירין חתימות יד עדים וכתבי באשרתא ואשתמודעא דחתימת ידא דסהדא היא, בכי הא מצרפין עד ודיין, דהא השתא דיינא נמי אשטרא גופא קא מסהיד דמעליה הוא, ואנן סתמא קא אמרינן מצטרפין ואין מצטרפין לא שנא הכי ולא שנא הכי, ועוד דאי מהאי טעמא, הגע עצמך כשמצאו לקיים עדותו של אחד ולא מצאו לקיים עדות של שני, ואחר כך באו שנים והעידו על כתב ידו של שני זה מי לימא דייני קיום ועד אין מצטרפין משום דדייני קיום לא מסהדי אשטרא מעליא אלא מפומא דאחריני ודילמא עד שני זה מזוייף הוא, ואנן דיין אחד הוא דאמר' דאינו מצטרף הא שנים מצטרפין, ועוד דאמאי חיישת טפי בהני דאסהידו קמי בידינא באשרתא דאשקרא אסהידו ובהני דמסהדי קמן השתא אעד שני לא חיישת, ואי חיישת להו אף כשמצאו לקיים כולהו דייני דאשרתא לא נסמוך עלייהו, ואי אסהדי דאסהידו קמי דייני דאשרתא לא סמכינן אנן אמאי ניקו וניסמוך. אלא נראה לי דהכי פירושא שבאו שנים והעידו על חתם יד אחד מעדי השטר ועל חתם יד אחד מעידי קיום, והכי קאמר מאי דקא מסהיד סהדא לא מסהיד דיינא, דכיון דאיכא תרי דקא מסהדי אסהדא וידעין דחתימת ידיה היא, אפומא דתרי, נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין, וכאלו העיד סהדא גופיה בפנינו אמנה שבשטר. אבל אידך, כיון דלא איתברר לן חתימות ידיה אלא אפומא דחד דיינא, לא חשבינן עדותו כמי שנחקרה בבית דין, דלא עדיף קיום חתימת דיינא מחד סהדא דמסהיד אחתימת ידיה דהאי סהדא דחתים בשטרא דלאו כלום הוא, דאינו אלא כמעיד על חתם ידו ולא אמנה שבשטר, דהא מנה שבשטר לא מקיים בחד סהדא דמסהיד אחתימת העדים, כלומר, אין מנה שבשטר נגבה בכך, הילכך אין עדותן של דיין יחיד מעלה ולא מוריד, ואף על פי שהוא עצמו מכיר חתימתן של עדים. ואדרבה אי קשיא הא קשיא רב יהודה מאי קארי לה, ושמא כך היתה דעתו דכיון שהדיין מכח עדות שנים שהעידו בפניו הוא בא כאלו שנים מעידין עליה בפנינו הוא, והיינו מעליותא דקאמרי, ואף על פי שזו סברא דחוקה כיון דאתא רבא ופרכה לא דייקי בה טפי, כן נראה לי. ולפי פירושו עד אחד המעיד על חתם ידי עדים עדי השטר ושנים שמעידין על אחת מדייני קיום מצטרפין העד והדיין, שהרי יש בכל חתימה וחתימה של עדי השטר שני עדים, שהם העד האחד שמעיד עכשיו על שטרא ודיין הקיום. ולפי פירושו של רש"י ז"ל למדנו מכאן, דאשר הדיינין צריך קיום, דאי לא חיישינן דילמא מזוייף הוא. והקשו בתוספות (ד"ה עד) מדתניא בפרק בתרא דמסכת שביעית (בתוספתא פ"ח ה"ט) אין מעשה בית דין צריך לקיים, אלמא בחתימת הדיינין ליכא למיחש ליזופא דלא חצף איניש לזיופי חתם הדיינין. ויש מי שתירץ דהתם בבית דין המוחזק באותו מקום, שאין אדם חצוף לזייף בית דין המוחזק במקומו דמסתפי מפני שחתימתן נכרת לרבים. והרמב"ן ז"ל נ"ר כתב: דאינו כן, דהתם כך שנויה רבי יהודה אומר פרוזבול המקושר הדיינין חותמין מבפנים והעדים מבחוץ, אמרו לו: אין מעשה בית דין צריכין לקיום, כלומר: שאין צריך לשתי חתימות אלא הדיינין חותמין כדרכן מבפנים או העדים מבחוץ כשאר שטרות המקושרין. אי נמי, טעמא דפרוזבול דכיון דתקינו ליה רבנן לא שביק התירא ואכיל איסורא, וכדאמרינן (גיטין לז, ב): האומר פרוזבול היה לי ואבד נאמן הילכך אם איתא דמשקר למה ליה למטרח ולזיופי נימא פרוזבול היה לי ואבד, הילכך לא צריך קיום כשאר מעשה בית דין דעלמא. ובירושלמי פרק דיני ממונות בתרא (ספ"ג דסנהדרין) גרסינן אשר הדיינין מהו שיהא צריך בית דין רב הושעיא אמר בשם שמואל יתקיים או בכתב ידי העדים או בכתב ידי הדיינין, וחרנה אמר אפילו בכתב עד אחד ובדיין אחד, וכתבו ר"ח ז"ל כאן בפירושיו. ורבינו אלפסי ז"ל פירש בבבא בתרא (עו, א): עד שהעיד שראה ההלואה, ודיין שהעיד בבית דיניו נתחייב על פי עדים מצטרפין, ואסקה רבא דאין מצטרפין, דסהדא מסהיד על ההלואה ודיינא לא מסהיד אלא שבבית דינו נתחייב, אבל אינו יודע אם נתחייב באמת או בשקר. ולפי פירושו לא דמי להודאה אחר הלואה דמצטרפין (עי' סנהדרין ל, ב), דהתם תרווייהו בקושטא קא מסהדי האי דחזא כשמנה לו מנה והאי דחזא דאודי ליה קמיה בההוא מנה, אבל הכא דילמא הני דאסהידו עליה בבי דינא שקרא קא מסהדי ודיינא מאי דשמא קא מסהיד וקיימא לן כמאן דאמרי אין מצטרפין. (רשב"א)


דף כא - ב

איקלע רבנאי אחוה דר' חייא בר אבא למזבן שומשמי ואמר הכי אמר שמואל עד ודיין מצטרפין אמר אמימר כמה מעליא הא שמעתא אמר ליה רב אשי לאמימר משום דקלסה אבוה דאמך את נמי מקלסת לה כבר פרכה רבא: אמר רב ספרא אמר רבי אבא אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא אמר רב הונא ואמרי ליה אמר רב הונא אמר רב שלשה שישבו לקיים את השטר שנים מכירין חתימות ידי עדים ואחד אינו מכיר עד שלא חתמו מעידין בפניו וחותם משחתמו אין מעידין בפניו וחותם ומי כתבינן והאמר רב פפי משמיה דרבא האי אשרתא דדייני דניכתב מקמיה דניחוו סהדי אחתימת ידייהו פסולה דמתחזי כשקרא הכא נמי מתחזי כשקרא אלא אימא עד שלא כתבו מעידין בפניו וחותם משכתבו אין מעידין בפניו וחותם ש''מ תלת ש''מ עד נעשה דיין וש''מ דיינין המכירין חתימות ידי עדים אינן צריכין להעיד בפניהם וש''מ דיינין שאין מכירין חתימות ידי עדים צריכין להעיד בפני כל אחד ואחד מתקיף לה רב אשי בשלמא עד נעשה דיין שמעינן מינה אלא דיינין המכירין חתימות ידי עדים אין צריכין להעיד בפניהם דלמא לעולם אימא לך צריכין ושאני הכא דקא מקיימא הגדה בחד ודיינין שאין מכירין חתימות ידי עדים צריכין להעיד בפני כל אחד ואחד דלמא לעולם אימא לך אין צריכין ושאני הכא דלא קא מקיימא הגדה כלל יתיב ר' אבא וקאמר לה להא שמעתא דעד נעשה דיין איתיביה רב ספרא לרבי אבא ראוהו שלשה והן בית דין יעמדו שנים ויושיבו מחבריהם אצל היחיד ויעידו בפניהם ויאמרו מקודש החדש מקודש שאין היחיד נאמן על ידי עצמו ואי סלקא דעתך דעד נעשה דיין למה לי כולי האי ליתבו בדוכתייהו וליקדשי אמר ליה אף לדידי קשיא לי ושאילתיה לרב יצחק בר שמואל בר מרתא ורב יצחק לרב הונא ורב הונא לחייא בר רב וחייא בר רב לרב ואמר להו הנח לעדות החדש דאוריית' וקיום שטרות דרבנן אמר רבי אבא אמר רב הונא אמר רב שלשה שישבו לקיים את השטר וקרא ערער על אחד מהן עד שלא חתמו מעידין עליו וחותם משחתמו אין מעידין עליו וחותם ערער דמאי אי ערער דגזלנותא

 רש"י  איקלע רבנאי למיזבן שומשמי גרסי' ולא גרסי' דאיקלע ולא גרסינן לגבן ולאו רמי אמרה דא''א לומר כן שאמר רמי עדות זו על אמימר ורב אשי שהרי רב אשי כמה דורות היה אחריו דאמרינן בקדושין (דף עב.) יום שמת רב יהודה נולד רבא יום שמת רבא נולד רב אשי: אבוה דאמך. רמי בר חמא: שלשה שישבו. בב''ד: לקיים השטר. ובלא העדאת עדים שיעידו על כתב ידן לפי שהדיינין עצמן מכירין אותה השנים מכירין אותה ואחד אינו מכיר: עד שלא חתמו. השנים על ההנפק: מעידין. לפני השלישי שזהו כתב ידן של חתומים: וחותם. עמהם על מה שכותבין אשרנוהי וקיימנוהי לשטרא דנן במותב תלתא דאשתמודענא דחתימת ידא דסהדי היא: משחתמו אין מעידין. דחתימה קמייתא בשקרא הוה דלאו תלתא הוו דידעי: ומי כתבינן. לאשרתא דידיה בתמיה וכי קודם שנתקיים לפני שלשתן יכתבו במותב תלתא הוינא ואשתמודענא כו': אשרתא. לשון חוזק שמחזקים [את השטר] וכותבין אשרנוהי: דנכתבא מקמי דניחוו סהדי כו'. עד שלא העידו העדים על כתב ידם כתבו הדיינין במותב תלתא הוינא ונפיק שטרא דנן קדמנא ואסהידו פלוני ופלוני אחתימת ידייהו ואשרנוהי וקיימנוהי: עד נעשה דיין. שהרי השנים העידו על החתימות: צריכין להעיד בפני כל אחד ואחד. שאם העידו בפני השנים אין הג' יכול לחתום דהא הכא הוצרכו השנים להעיד בפני הג': דלמא לעולם צריכין. להעיד שאין עדות אלא ע''י הגדת עדות: ושאני הכא דקא מקיימא הגדה. בפני היחיד שאינו מכיר: דלא מקיימא הגדה כלל. אי לא הוו מסהדי באפיה: ראוהו ג'. בעדות החדש קאי: והן בית דין. מסנהדרין המקדשין את החדש: יעמדו השנים. להיות עדים והתם פרכינן לא תהא שמיעה גדולה מראיה ומוקמינן לה כשראוהו בלילה לפיכך אם לא יעידו לבקר על מה יאמרו מקודש: שאין היחיד נאמן. לקדש החדש ביחידי: ליתבו בדוכתייהו. אחר שהעידו בפניו: וקרא ערער על הא'. שהוא פסול: עד שלא חתמו. השני דיינים על האשרתא: מעידין. על זה שהוא כשר: משחתמו. הוו להו נוגעין בעדות שגנאי להם שישבו עם פסול בדין: (רש"י)

 תוספות  האמר רב פפי האי אשרתא. תימה דפריך מדרב פפי ובפרק הכותב (לקמן דף פה. ושם) מסיק דליתא לדרב פפי מדרב נחמן כו' ועוד דבפ' כל הגט (גיטין כו: ושם) מסיק דרב לית ליה דרב פפי והיכי פריך הכא מדרב פפי אמילתיה דרב מיהו הא איכא לתרץ דאלישנא דאמרי לה משמיה דרב הונא פריך ואין לומר דהכי פריך כיון דאמר משחתמו אין מעידין לפניו וחותם אלמא חיישינן למיחזי כשקרא אם כן משכתבו עד שלא חתמו נמי דכתיבה נמי מיחזי כשקרא דא''כ הוה קשיא דרב אדרב דהכא חייש למיחזי כשקרא ובפרק כל הגט (שם) לא חייש אלא טעמא דמשחתמו דמי לנוגעים בעדות כעין שפירש בקונט' גבי ההוא שקרא ערער על אחד מהן ותירץ ר''ת . דדרך הש''ס להקשות אפילו מדבר דלא הוי הלכתא הכי ופוסק ר''ת דכתבינן אורכתא אפילו אמטלטלי דכפריה דלא קיי''ל כרב פפי דחייש למיחזי כשקרא אע''ג דפריך מינה ופריך נמי מנהרדעי בכמה מקומות בפרק שבועת העדות (שבועות דף לג: ושם) ובפרק יש בכור (בכורות דף מט.) והאמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא כו' וי''מ וליתא דקאמר בהכותב ובפ' כל הגט (גיטין דף כו: ושם) דלא בעי למימר דליתא לדרב פפי אלא דליתא לקושיא שאין לדמות אשרתא שהוא מעשה ב''ד לשאר שטרות דבמעשה ב''ד לכ''ע חיישינן למיחזי כשקרא ור''י מדנפי''ר תירץ דלכתחלה ודאי חיישינן למיחזי כשקרא כדאמר להו רב לספרי כי יתביתו בהיני כו' (ב''ב דף קעב.) אבל בדיעבד לא חיישינן ולהכי פריך הכא דהוי לכתחלה והא דקאמר דליתא לדרב פפי היינו דיעבד דההיא איתתא דהכותב (לקמן דף פה. ושם) כיון שהיתה צריכה לחזור לב''ד כדיעבד דמי והרשאה נמי דכתבינן אמטלטלי דכפריה היינו משום כיון דאינו יכול לילך שם כדיעבד דמי: וש''מ דיינין המכירין חתימת עדים א''צ להעיד בפניהם. דקס''ד דצריך להעיד בפניהם אע''ג דלא תהא שמיעה גדולה מראייה לפי שהיו נראין יותר בית דין דכשאין מעידין בפניהם אין נראה אלא כעד מפי עד ומטעם זה הצריכו ג' בקיום שטרות דהוה סגי בב' אלא משום דבעינן שיהא ב''ד כדפרישית ועוד אומר ר''י דס''ד דצרי' להעיד בפניהם משום דפעמים אין מכירין אלא על ידי שראו בלילה דליכא למימר לא תהא שמיעה גדולה מראייה דשמיעה אינה יכולה להיות בלילה כדאמר בר''ה (דף כה: ושם) דחקירת עדים כתחלת דין דמי ותחלת דין אינו אלא ביום כדאמרינן בסנהדרין (דף לב.): בפני כל אחד ואחד. דס''ד כיון שהעידו בפני שנים יכול השלישי לכתוב על סמך השנים אע''פ שלא העידו בפניו: הנח לעדות החדש דאורייתא. ובדאורייתא אין עד נעשה דיין וטעמא דאין עד נעשה דיין משום דבעינן שיעידו לפני הדיינין כמו שמפרש רשב''ם דכתיב ועמדו שני האנשים אלו העדים לפני ה' אלו הדיינין וי''מ משום דבעינן עדות שאתה יכול להזימה ואם העדים נעשו דיינין עדות שאין אתה יכול להזימה היא שלא יקבלו הזמה על עצמן ומיהו לפי טעם זה אם העדים קרובים לדיינין אינם יכולים להעיד דלא יקבלו הזמה עליהם אלא כיון דבני הזמה נינהו בב''ד אחר עדות שאתה יכול להזימה קרינא בהו ה''נ יהיה הדיין נעשה עד ודוקא בעד המעיד אמרינן דאין עד נעשה דיין דשייכי הני טעמי אבל עד שאינו צריך להעיד כגון שיש אחרים שיעידו או כגון שראוהו ביום שאינו צריך להעיד דלא תהא שמיעה גדולה מראייה נעשה דיין ודווקא בדיני ממונות אבל בדיני נפשות אפילו עד שאין צריך להעיד אין נעשה דיין לר''ע דאמר במסכת מכות (דף ו. ושם) אפילו הן מאה כולן עדים וטעמא מפרש בפרק ראוהו ב''ד (ר''ה דף כו. ושם) משום דכתיב והצילו העדה והנך כיון דחזו דקטל תו לא חזי ליה זכותא ודווקא בדאורייתא אבל בדרבנן אפילו עד המעיד נעשה דיין: (תוספות)

 רשב"א  עד שלא חתמו מעידין בפניו וחותם. פירוש אפילו הן עצמן, וקא משמע לן דעד נעשה דיין, משחתמו אין מעידין בפניו אותן שנים מפני שהן כנוגעין בעדותן, כדי שלא יבטלו מה שעשו, אבל אחרים מעידין בפניו בין כך ובין כך. ואינו מחוור לי, דלמאי דקס"ד למימר דלמיחזי כשיקרא חיישינן, אי אפשר לומר כך, אלא נראה כמו שפירש רש"י ז"ל: עד שלא חתמו מעידין בפניו אפילו הן עצמו וכל שכן אחרים, משחתמו אין מעידין בפניו לא הן ולא אחרים משום דחתימה קמייתא כשיקרא הות דלאו תלתא הוו ידעי לה. פירוש לפירושו, דבאותה שעה שחתמו לא יצטרף השלישי עמהם, דהוא לא ידע שזו היא חתימתן, ובשעה שהעידו בפניו כבר נגמרה חתימתן, ומאי דהוה הוה, ואין צירוף למפרע, נמצא שלא היו כאן שלשה ראויים לקיים, ולא היו דיינין אלא עדים, וכן פירש הראב"ד ז"ל. דלמא לעולם צריכים ושאני הכא דהא מקיימין הגדה בחד. כלומר דבחד מיהת איקיימה תורת הגדה, ואף על גב דלא איקיימא בשאר דייני, מכל מקום כיון דאיכא הגדה בחד מינייהו, ומקיימינן בחד אם לא יגיד, בהכי סגי. והיינו דאיצטריך באידך ושאני הכא דלא מיקיימא הגדה כלל, כלומר כלל דאלמא אי איקיימא הגדה במקצתה בהכי סגי. ויש שפירשו (רמב"ן) דהכי קאמר שאני הכא דאיקיימא הגדה בחד, כלומר בשביל זה שהיה צריך להעיד לפניו נתקיימה הגדה בכלן שהרי הן עצמן כשהעידו בפני זה אף הן שמעו הגדה בבית דין מפי עצמן. ואם תאמר העדות שהעידו בפני זה השלישי היאך שמה עדות, דעדות בפני שלשה בעינן דאין עדות אלא בבית דין. ויש לומר בשהיה מומחה ויכול לידון דיני ממונו ביחיד ונמצאת הגדתו בפניו כהגדתו בבית דין של שלשה הדיוטות. ואפילו הכי צריכי כולהו למחתם בשטרא ולא סגי באותו יחיד משום דיחיד מומחה אף על פי שרשאי הוא לדון יחידי אין לו נאמנות, ואי חתים איהו לחודיה לא עדיף מעד אחד, הילכך חוזרים כולן ומצטרפין עמו בתורת בית דין וחותמין כולן בשטר, ומיהו לא מסתבר דביחיד מומחה עסקינן, (דאי לא) הוה להו לפרושי בהדיא. ויש לומר דמעידין בפניו בשיושיבו מחבריהן אצלו קאמר. ואחר שהעידו נעשו אלו דיינין עמו. ואם תאמר אם כן למה לי כולי האי ליחתמו אינהו גופייהו ומה להם לאלו לחזור להצטרף ולחתום עמו. יש לומר דהא לא קשיא דדינא קתני ולומר שיכולים לעשות כן. ואי נמי אפשר דאף תקנתא קא משמע לן דשמא אף על פי שיש בכאן חמשה שראויים לדון, רוצה הוא להחתים אלו השלשה ולא האחרים מפני שכתיבתן של אלו ניכרת, ולא יצטרך לקיום אחרת, אי נמי אפשר לומר דהכא בפניו בלבד קאמרי ואפילו הכי חשיבה הגדה בבית דין משום דאילו נעשו דיינים ועדים בבת אחת משום קולא דקיום שטרות שהם דרבנן, וכדאמרינן בפרק קמא דגטין (ה, ב) בפני כמה נותנו לה בפני שנים, קסבר שליח נעשה עד ועד נעשה דיין, והתם שליח נעשה עד ודיין בבת אחת, וכדכתיבנא התם (בד"ה איתמר), והוא הדין הכא שנעשו עדים ודיינים בבת אחת כיון דקיום שטרות דרבנן. הרב מורי ר"ש נ"ר (חידושי וידל קרשקש למסכין). בירושלמי [ר"ה פ"ג ה"א ע"ש, ועי' ר"ן כאן, וליתב חד וליקום חד ומשני אין עד נעשה דיין]. והא דדייקינן מינה הכא דאין עד נעשה דיין, והתם בדוכתא (ר"ה כה, ב) דייקינן מינה עד נעשה דיין מדמושיבין חד מינייהו אצל חביריהן. אין פירושן בעניין אחד, דהתם דייקינן דעד היודע נעשה דיין כיון שאין אנו צריכין לעדותו דהא איכא תרי דמסהדי קמיה, והכא דייק אין עד המעיד נעשה דיין, מדאצטריך להושיב אחרים אצל היחיד ואין השלשה עצמן יושבין במקומן ומקדשין על פי הגדת עצמן. הנח לעדות החודש דאורייתא. ונמצא כללו של דבר בדיני נפשות אפילו עד היודע אינו נעשה דיין כרבי עקיבא (ר"ה כו, א), משום דבעינן והצילו העדה וכיון דחזא דקטל נפשא תו לא חזו ליה זכותא, ובדיני ממונות וכן בעדות החודש דאינון דאורייתא עד היודע נעשה דיין, אבל המעיד אינו נעשה דיין אף על פי שאינו צריכין עכשיו לעדותו, כגון דאתו אחריני ואסהידו ביה לבתר דאסהיד האי משום דהוה ליה כנוגע בדינו דכיון דאסהיד עביד לאחזוקי דיבוריה, אבל בקיום שטרות דרבנן אפילו עד המעיד נעשה דיין וכדאמרינן נמי בריש פרק קמא דגיטין (ה, ב) גבי בפני כמה נותנו לה דאיפליגי בה רבי יוחנן ורבי חנינא, חד אמר בפני שנים וחד אמר בפני שלשה, ובעי לאוקמי פלוגתייהו בעד נעשה דיין, ופרכינן והא קיימא לן עד נעשה דיין, והתם עד המעיד הוא דהא צריך הוא לומר בפני נכתב ובפני נחתם. שלשה שישבו לקיים את השטר וקרא ערער על אחד מהן עד שלא חתמו. כלומר, השנים מעידין בין אלו השנים או עדים אחרים מן השוק על זה לבטל ערעורו וחותם עמהן, דבשעת חתימתן ראוי היה להצטרף עמהם שכבר הוכשר, אבל אם חתמו השנים ולא הספיק השלישי לחתום עד שקרא עליו ערער, אף על פי שבאין אפילו עדים מן השוק ובטלו הערער אינו חותם עמהן לפי שכבר נתבטל המושב ובשעה שחתמו לא היה זה ראוי לצירוף, ובשעה שהעידו עליו כבר חתמו השנים ואינו מתועד במושבם. ואקשינן ערער דמאי אלימא ערער דגזלנותא תרי ותרי נינהו, כלומר ולא מיפסיל דאוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה ואפילו לאפוקי ממונא אפומיה, ואי ערער דפגם משפחה כגון עבד וכיוצא בו גלויי מילתא בעלמא הוא, כלומר, וכל שכן דלא מיפסיל דכיון דאיגליא מילתא דלאו פגום היה לא איכפת לן באותו ערער, ואוקימנא בערער דגזלנותא, וכגון דקאמרי הני דעבד תשובה, כלומר, דכולהו מודו דגזל אלא דהשתא הוא דאתי הני תרי לאכשורי ולאסהודי דעביד תשובה, ונתכשר, וכיון שכן השתא הוא דאיכשר בשעת עדותן של אלו, אבל בשעת ישיבתו עם אלו פסול היה, והלכך נבטל המושב לגמרי בשעת הערער, וכן פירש ר"ח ז"ל. ולפי דרכינו למדנו מתוך פירושו דהיכא דגזדל בניסן והשיב גזלה באייר והעידו עלה בבית דין באלול שעשה תשובה כל העדות שהעיד מאייר ועד אלול בטלין, דלא נכשר אלא מאלול ואילך שהעידו על תשובתו. ואינו מחוור דאטו עדים מכשריה ליה תשובה שמכשירתו וזה שהעידו עליו עדים עכשיו גלויי מילתא בעלמא הוא. ועוד קשיא, למה שפירש ר"ח דתרי ותרי נינהו ואוקי גברא חזקה דכשרות ואפילו לאפוקי ממונא אפומייהו, ואמאי כיון דתרי פסליה ליה נימא אוקי ממונא בחזקת מאריה, ויש מביאין ראיה לדבריו מיהא דגרסינן בפרק כל הנשבעין (שבועות מז, ב) שני כתי עדים המכחישות זו את זו (זו באה) בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה, דאלמא אף על גב דכל כת וכת פוסל את חבירו אפילו הכי בעדיות דעלמא מפקינן ממונא אפומייהו משום דמוקמינן להו בחזקתייהו, אלמא חזקה דכשרות עדיפא מחזקה דממונא. והרמב"ן נ"ר דחה, דשאני התם שאין הכחשתן פסול ברור, שאפילו באותה עדות קיימא לן בפרק חזקת (ב"ב לא, א) נהי דאיתכחוש באכילתא באבהתא מי אתכחיש, ולעניין עדות דעלמא דמי לשנים שבאו לישאל בזה אחר זה (להלן כז, א, בשני שבילין וכו'), אבל שתי כתי עדים שבאין להעיד על אחד ודאי פסלינן ליה אפומייהו דהני דפסלי ליה כי היכי דלא ליפוק ממונא אפומיה. ועוד קשיא עליה דהא תרי ותרי בין למאן דאמר ספיקא דאורייתא בין למאן דאמר ספיקא דרבנן מרעיה ליה לחזקה לכל מיליה דאורייתא וכדאמרינן בקידושין (סו, א) גבי מעשה דינאי, ורש"י ז"ל פירשה: עד שלא חתמו מעידין עליו אפילו אותן שנים דאכתי לאו נוגעין בעדותן הן כלל, משחתמו אין מעידין עליו הן עצמן לפי שהן כנוגעין בעדותן דגנאי הוא להם כשישבו עם פסול לדין, ופרכינן היכי דמי אי לימא ערער דגזלנותא תרי ותרי נינהו, כלומר ופסול הוא דלא נפיק ממונא אפומיה ואפילו קודם שחתמו היאך הוא חותם והא פסול הוא, ואי ערער דפגם משפחה גלויי מילתא היא דלא עבידי דמשקרי ועלייהו סמכינן ואם כן קשיא סופא ואף לאחר שחתמו אמאי אין מעידין עליו וחותם. ופרקינן, לעולם ערער דגזלנותא וקאמרי הני ידעינן ביה דעבד תשובה, דאין כאן הכחשה כלל, וכיון שכן עד שלא חתמו מעידין עליו וכשר אבל משחתמו אין מעידין עליו דכנוגעין בעדותן הן דלאו גלויי מילתא אלא עדות גמורה היא. ומה שכתוב בהלכות הרב אלפסי ז"ל (ט, א) בתרי ותרי לא מפקינן ממונא אפומיה, והביא ראיה מדאקשינן לעיל ומגבי ביה תרי ותרי נינהו, דברים מחוורין הן, אף על פי שאין ראייתו מחוורת דהתם לאו בפסול הגוף היא כגון גזלנין או משחקין בקוביא אלא בפסול קורבא כדכתבינן לעיל. (רשב"א)


דף כב - א

תרי ותרי נינהו אי ערער דפגם משפחה גלוי מלתא בעלמא הוא לעולם אימא לך ערער דגזלנותא וקאמרי הני ידעינן ביה דעבד תשובה א''ר זירא הא מלתא מרבי אבא שמיע לי ואי לאו רבי אבא דמן עכו שכחתה ג' שישבו לקיים את השטר ומת אחד מהם צריכין למיכתב במותב תלתא הוינא וחד ליתוהי אמר רב נחמן בר יצחק ואי כתב ביה שטרא דנן נפק לקדמנא בי דינא תו לא צריך ודלמא בית דין חצוף הוא וכדשמואל דאמר שמואל שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקרא ב''ד חצוף דכתיב ביה בי דינא דרבנא אשי ודלמא רבנן דבי רב אשי כדשמואל סבירא להו דכתיב ביה ואמר לנא רבנא אשי: מתני' האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואם יש עדים שהיתה אשת איש והיא אומרת גרושה אני אינה נאמנת אמרה נשביתי וטהורה אני נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואם יש עדים שנשבית והיא אומרת טהורה אני אינה נאמנת ואם משנשאת באו עדים הרי זו לא תצא: גמ' א''ר אסי מנין להפה שאסר הוא הפה שהתיר מן התורה שנאמר {דברים כב-טז} את בתי נתתי לאיש הזה לאשה לאיש אסרה הזה התירה ל''ל קרא סברא היא הוא אסרה והוא שרי לה אלא כי איצטריך קרא לכדרב הונא אמר רב דא''ר הונא אמר רב מנין לאב שנאמן לאסור את בתו מן התורה שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה למה לי מיבעי ליה לכדתני ר' יונה דתני ר' יונה את בתי נתתי לאיש הזה הזה ולא ליבם ת''ר האשה שאמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני נאמנת והא שוויה לנפשה חתיכה דאיסורא אמר רבא בר רב הונא כגון שנתנה אמתלא לדבריה תניא נמי הכי אמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני אינה נאמנת ואם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת ומעשה נמי באשה אחת גדולה שהיתה גדולה בנוי וקפצו עליה בני אדם לקדשה ואמרה להם מקודשת אני לימים עמדה וקידשה את עצמה אמרו לה חכמים מה ראית לעשות כן אמרה להם בתחלה שבאו עלי אנשים שאינם מהוגנים אמרתי מקודשת אני עכשיו שבאו עלי אנשים מהוגנים עמדתי וקדשתי את עצמי וזו הלכה העלה רב אחא שר הבירה לפני חכמי' באושא ואמרו אם נתנה אמתל' לדבריה נאמנת בעא מיניה שמואל מרב אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני מהו אמר ליה אף בזו אם נתנה

 רש"י  תרי ותרי נינהו. כי אמרי לא גזל הוו להו תרי ותרי ולא מתכשר בהכי דקי''ל לקמן בפרקין (דף כו.) אין ערער פחות משנים: דפגם משפחה. שהעידו עליו שהוא עבד ועבד פסול לדין ולעדות ק''ו מאשה כדאמר בפ' החובל (ב''ק פח.): גלוי מילתא בעלמא הוא. משחתמו אמאי אין מעידין עליו מאי חשד נוגע בעדות איכא הכא דבר זה צריכין הן לברר ודבר העשוי לגלות הוא שיבדקו אחריו עד שיבורר הדבר ואין עדותן של אלו תלוי בהגדתן ואינן אלא מגלי דבר בעלמא: דעבד תשובה. והשיב את הגזלה: ואי לאו רבי אבא דמן עכו. שהזכירה לי לאחר זמן: שכחתה. שכחתיה: ומת אחד מהן. עד שלא חתמו: צריכין למיכתב כו'. דקיום השטר בשלשה והרואה שנים חתומין בו יאמר שבשנים קיימוהו: ואי כתב ביה שטרא דנן נפק קדמנא בי דינא תו לא צריך. דלא מקרי בי דינא בציר מתלתא: בי דינא דרבנא אשי. אורחא דמילתא נקט שהוא היה ראש ישיבה במתא מחסיא בימי רב נחמן בר יצחק דהוא מרא דשמעתא דודאי בי דינא דרב אשי לא עבדין בתרין: ואמר לנא רבנא אשי. לאזדקוקי ליה ולקיומי דכיון דרב אשי גופיה הזקיקן איהו ודאי לתלתא אמר ויש מפרשין ואמר לנא רבנא אשי תלתא נינהו ולא נהירא לי דאי רב אשי חד מנהון מאי ואמר לנא דכתבי ביה: מתני' נשביתי. לבין העובדי כוכבים: וטהורה אני. שלא נבעלתי לעובד כוכבים: נאמנת. ומותרת לכהן: ואם משניסת באו עדים. בגמרא מפרש אהייא קאי: גמ' נתתי לאיש אסרה. לכל העולם דלא ידעינן למאן וכי אמר הזה התירה לו: שנאמן לאסור את בתו. כשהיא קטנה או נערה שבידו לקדשה כדאמרי' בפ' נערה שנתפתתה מנין שאם אמר קדשתיה לפלוני שהוא נאמן לאוסרה על הכל: את בתי נתתי. אלמא בדידיה תליא נתינה והימניה קרא למימר הכי: הזה למה לי. כיון דלאו להפה שאסר מיבעי ליה: ולא ליבם. אם הוציא שם רע על נישואי אחיו שאין היבם נידון כמוציא שם רע ליענש במאה כסף והכי מוכח לקמן בפרק נערה: (רש"י)

 תוספות  תרי ותרי נינהו. פירש בקונטרס וכי אמרי לא גזל הוו להו תרי ותרי ולא מתכשר בהכי וקשה דהכא אליבא דרב הונא קיימינן דאית ליה (שבועות דף מז:) דזו באה בפני עצמה ומעידה דאית לן למימר אוקי גברא אחזקתיה ועוד דלרב חסדא דאמר (שם) בהדי סהדי שקרי למה לי מודה הכא דהאי גברא ממילא מתכשר שהרי אם כת אחת מאלו מעידה על אדם אחד שהוא פסול לרב חסדא דחשיב להו סהדי שקרי לא היתה נאמנת אע''ג דאין אדם מכחישה וכ''ש היכא דאיכא סהדי דמכחשי דלא מהימני וע''ק לר''י דקאמר אי ערער דפגם משפחה גלוי מילתא בעלמא הוא ופי' הקונט' דדבר העשוי ליגלות הוא שיבדקו עד שיתברר הדבר וזהו תימה איך יתברר הדבר לעולם כיון שאלו ב' אומרים שהוא עבד אין כל העולם יכולים להכחישן דתרי כמאה על כן נראה כפר''ח דלא איירי בעדות דיינין אלא בעדות אחרים וה''פ אם עד שלא חתמו קרא ערער על אחד מהם מעידים שנים מן השוק עליו וחותם דהוי כאילו ישבו בית דין אחר שהכשירוהו ולא בטל וועד המושב וחותמין משחתמו השנים ולא הספיק השלישי לחתום עד שקרא עליו ערער בא ערער וביטל וועד המושב של אותו ב''ד אע''פ שאחרי כן העידו אחרים שהוא כשר כיון שביטל ההוא מושב בטל וצריך לחזור ולהושיב ב''ד על כך ערער דמאי אי ערער דגזלנותא תרי ותרי נינהו ולא מיפסיל דאוקי תרי בהדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה וכיון דאיגלאי מלתא דמעולם לא היה פסול הרי לא היה בטל וועד המושב של אותו ב''ד אי ערער דפגם משפחה שאמרו עליו שהוא עבד ואלו מזימים אותם דאי אומרים שאינו עבד א''כ היה נפסל דליכא למימר אוקי גברא אחזקה דאם הוא עבד לא היה לו חזקת כשרות מעולם א''כ גלוי מילתא בעלמא הוא דכיון דאיגלאי מלתא דכשר היה מה איכפת לן בההוא ערעור ולא בטל וועד המושב לעולם ערער דגזלנותא ודקאמרי הנך סהדי ידעינן ביה דעבד תשובה וכיון דמודו לקמאי דגזלן הוא הוה ערער דידהו ערער ובטל וועד המושב דהואיל ואמת הוא שנפסל הוי בחזקת פסלות עד שנודע לנו כשרותו: במותב תלתא כחדא הוינא וחד ליתוהי. פירוש צריך לכתוב וחד ליתוהי כיון דכתב בהדיא במותב תלתא הוינא ואין חותמין בו כי אם שנים אבל ודאי אם לא כתב וחד ליתוהי כשר תדע מדקאמר ואי כתב ביה בי דינא תו לא צריך ומיירי דלא כתב וחד ליתוהי מדפריך ודלמא ב''ד חצוף הוה: ודלמא רבנן דבי רב אשי כשמואל סבירא להו. פי' כמו שסובר שמואל בעלמא כן סבירא להו בקיום שטרות אבל שמואל מצי סבר שפיר דבקיום שטרות בעי ג' דהא רב נחמן סבר לה כשמואל בפ''ק דסנהדרין (דף ג. ושם) דשנים שדנו דיניהם דין ורב נחמן גופיה סבר דקיום שטרות בשלשה בפ' חזקת הבתים (ב''ב מ.) גבי ג' ארצות לחזקה: מנין להפה שאסר הוא הפה שהתיר מן התורה שנאמר את בתי נתתי לאיש וגו'. משמע דאין האב נאמן להתיר את בתו כשאסרה אלא מחמת מגו ותימה דאם בא אחד ואמר קדשתי את בתי ולאחר שעה או למחר אמר לפלוני קדשתיה לא יהא נאמן כיון דהשתא ליכא מגו ואומר ר''י דבענין זה שאינו סותר דבריו הראשונים ולא בא אלא לפרש דבריו הראשונים מהימן אע''ג דליכא מגו והכא דריש מאת בתי הפה שאסר הוא הפה שהתיר כגון דקאי האיש שקידש לו קמיה וקאמר את בתי נתתי לאיש ושתיק דמשמע ודאי שאינו מכיר שזה חתנו מדלא אמר את בתי נתתי לזה או לאיש הזה ביחד בלא הפסק מרובה הלכך לא יהא נאמן אחר כך אלא תוך כדי דבור דאיכא מגו ועוד אומר ר''י דאיכא למימר אפילו בכה''ג מהימן בלא מגו וקרא יתירא קדריש ואם אינו ענין כאן דאפילו לאחר זמן נאמן דסברא הוא שיהא נאמן לפרש למי נתנה אע''פ שלא פירש מתחלה שלא היה חושש לפרש תנהו ענין להיכא דאינו נאמן לאחר זמן שיהא נאמן בתוך כדי דבור במגו: [מנין לאב שנאמן לאסור וכו'. תימה מה צריך קרא תיפוק ליה דנאמן הואיל ובידו לקדשה כדאמר ביש נוחלין (ב''ב קלד:) בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן הואיל ובידו לגרשה וי''ל דהכא אין בידו כל כך דשמא לא ימצא אדם שיקדשנה (כדאיתא קדושין סד.) להכי איצטריך קרא ומיהו אם אמר על בתו בוגרת קדשתיה כשהיתה נערה או קטנה נראה דאינו נאמן דהשתא אין בידו כלל דאף על גב דלקמן בפ' נערה שנתפתתה (דף מו.) פריך ואימא הנ''מ קטנה אבל נערה איהי תיקדש נפשה לפי זה היה צ''ל דנאמן לאסור אפילו בשעה שאין בידו לקדשה דקרא בנערה כתיב ובעי למימר דאין בידו לקדשה ואת בתי נתתי כשהיתה קטנה וגזרת הכתוב הוא דנאמן אע''פ שאין בידו אבל לפי המסקנא לא נאמר כן] (תוספות)

 רשב"א  אמר רב אסי מנין להפה שאסר הפה שהתיר מן התורה, שנאמר (דברים כב, טז) את בתי נתתי לאיש הזה, לאיש אסרה, הזה התירה. קשיא לי דהכא משמע דלרב אסי דוקא אב הוא דנאמן להתירה, ומשום מיגו, הא אחר לא, ואלו בקידושין פרק האומר (סג, ב) אית (ליה) לרב אסי גופיה דאפילו אחר נאמן להתירה, דתנן התם קדשתי את בתי ואיני יודע למי ובא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן, ואמרינן עלה בגמרא אמר רב נחמן נאמן ליתן גט ואינו נאמן לכנוס ורב אסי אמר אף לכנוס, ויש לומר: דהתם היינו טעמא משום דאמר חזקה לא משקר דרתותי מירתת דילמא מידכר אב ולא מחפה עליה וכטעמא דאמרי אליבא דרב דאקשינן עליה מדתנן זה אומר אני קדשתיה וזה אומר אני קידשתיה רצו אחד נותן גט ואחד כונס. ופרקינן: דאמר לך רב שאני התם דכיון דאיכא בהדי רתותי מירתת. והכי נמי משמע בברייתא דקתני קדשתי את בתי ואיני יודע למי ובא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן אף לכנוס, והאשה שאמרה נתקדשתי ואיני יודע(ת) למי ובא אחד ואמר אני קדשתיה אינו נאמן לכנוס מפני שמחפה עליו, כן נראה לי. למה לי קראי הוא אסרה הוא התירה. אבל למתניתין לא קשיא לן כלל, דאורחא דמתניתין למיתנא מאי דתלי בסברא, ואי נמי משום דרבי יהושע פליג אמיגו דר"ג (לעיל יג, א) אצטריך לאשמועינן דבהני מיגו מודה הוא. ולמאי דסליק אדעתין השדתא דקרא לאשמועינן הפה שאסר הוא הפה שהתיר הוא דאצטריך, ולומר דבלא מגו לא מהימן, קשיא להו לרבותינו בעלי התוספות ז"ל דכיון דמשום מגו הוא, אם כן אלו בא אחד ואמר קדשתי את בתי ולאחר כדי דיבור פירש לפלוני הוא שקדשתי לא יהא נאמן דהא ליכא מגו, ואין הדעת נותנת כך, ואמרו דכל כי האי גוונא שאינו סותר דבריו הראשונים נאמן הוא בלא מגו, והכא דמשמע דאינו נאמן אלא היכא דאיכא מגו, איכא למימר דהיינו היכא דקאי חתן קמיה וקאמר את בתי נתתי לאיש ולא פירש למי, דהשתא איכא למיחש דכיון דלא אמר מיד לאיש הזה דהא קמיה קאי, דילמא לאו היינו האי והילכך היכא דליכא מגו לא מהימן. אי נמי איכא למימר דאפילו תמצא לומר דבכי האי גוונא אפילו בלא מגו מהימן, מכל מקום קרא יתירא קא דרשינן ואם אינו ענין כאן שהרי אפילו לאחר זמן מהימן, דסברא היא, תנהו ענין להיכא שאינו נאמן לאחר זמן שיהא נאמן משום מגו. אמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני נאמנת. כלומר אפילו לאחר כדי דיבור וכדאסיקנא בשנתנה אמתלא לדבריה, כלומר, טענה הנכרת שהיא כדאי להסמך עליה. אבל תוך כדי דיבור נאמן אף על פי שלא נתנה אמתלא לדבריה, מפני שהיא יכולה לחזור בה, דכל תוך כדי דיבור כדיבור דמי, חוץ מע"ז וקידושין (נדרים פז, א). ואם תאמר אם כן אשת איש הייתי וגרושה אני ונשבתי וטהורה אני וכן שדה זו של אביך היה ולקחתיה ממנו, למה לי משום מגו, תיפוק ליה דלא תהא אלא חזרה הא יכולים הם לחזור בהן תוך כדי דיבור דמגו נמי כתוך כדי דיבור הוא. יש לומר, דשאני התם דעומדין בדיבורן הן אלא שהם מתירין עצמן מצד אחר, וכיון שכן אי לאו הפה שאסר הוא הפה שהתיר לא מהימני. כך נראה. הא דבעא מיניה שמואל מיניה דרב אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני מהו. ואמר ליה רב אף בזו אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת. דמשמע דאיכא לאיפלוגי בינה לעובדא דאותה אשה שהיתה גדולה בנוי, איכא למימר משום דבאשת איש איכא למיסמך אאמתלא דדברים הנכרים הן דהיה לה לחוש ולהערים לומר כך כדי שלא יראו אותה אנשים שאינן מהוגנין, אבל בטמאה אני לך למה לה למימר כך לימא לה בפירוש לית ליה אנא בחילי (עי' תוד"ה ואפילו וירושלמי בפירקין סה"ב) או בושה אני מאמך או מאחותך, ואהדר ליה רב דאפילו הכי נאמנת. (רשב"א)


דף כב - ב

אמתלא לדבריה נאמנת תנא מיניה ארבעים זימנין ואפ''ה לא עבד שמואל עובדא בנפשיה ת''ר שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא רבי מנחם בר יוסי אומר תצא אמר רבי מנחם בר יוסי אימתי אני אומר תצא בזמן שבאו עדים ואח''כ נשאת אבל נשאת ואח''כ באו עדים לא תצא מכדי תרי ותרי נינהו הבא עליה באשם תלוי קאי א''ר ששת כגון שנשאת לאחד מעדיה היא גופה באשם תלוי קיימא באומרת ברי לי אמר רבי יוחנן שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא אמר אביי תרגמה בעד אחד עד אחד אומר מת הימנוהו רבנן כבי תרי וכדעולא דאמר עולא כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים והאי דקאמר לא מת הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים אי הכי אפי' לכתחלה נמי משום דרב אסי דא''ר אסי {משלי ד-כד} הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים הרחק ממך סיפא עד אחד אומר נתגרשה ועד אחד אומר לא נתגרשה תרוייהו באשת איש קמסהדי והאי דקאמר נתגרשה הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים רבא אמר לעולם תרי ותרי נינהו וראה ר' יוחנן דבריו של ר' מנחם בר יוסי בגרושין ולא ראה במיתה מ''ט מיתה אינה יכולה מכחשתו גרושין יכולה מכחשתו ומי חציפה כולי האי והאמר רב המנונא האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה הני מילי היכא דליכא עדים דקא מסייעי לה אבל היכא דאיכא עדים דקא מסייעי לה מעיזה ומעיזה רב אסי אמר כגון דאמרי עדים עכשיו מת עכשיו גירשה מיתה ליכא לברורה גירושין איכא לברורה דאמרינן לה אם איתא דהכי הוה אחזי לן גיטיך תנו רבנן שנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא

 רש"י  אמתלא. משל וטעם למה אמרה תחלה מקודשת אני: אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת. הואיל ונתנה אמתלא נאמנת: אמרה טמאה אני. אמרה לבעלה נדה אני: טהורה אני. לא הייתי נדה: לא עבד שמואל עובדא בנפשיה. פעם אחת אמרה לו אשתו כן ונתנה אמתלא לדבריה ופירש הימנה עד שטבלה: לא תצא. ולקמיה פריך תרי ותרי נינהו: שבאו עדים. שאמרו לא מת: באשם תלוי. בא על ספק כרת: לאחד מעדיה. שאמרו מת דאין אשם תלוי אלא למי שלבו נוקפו וזה אומר ברי לי: באומרת ברי לי. אין לבי נוקפי שברי לי אילו היה קיים היה בא: תרגמה. להא דר' יוחנן: בעד אחד. ולאו שנים איתמר אלא עד אומר כו' ועד אומר כו': הימנוהו רבנן כבתרי. לומר מת כדאמרינן ביבמות בהאשה מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלתה עליה בתחלתה: אפי' לכתחלה נמי. תינשא: דרב אסי. ביבמות בפ' שני: תרוייהו באשת איש קא מסהדי. שניהן מעידין שאשת איש היתה: מיתה אינה יכולה מכחשתו. אם יבא בעלה אינה יכולה לומר מת אתה הלכך אי לאו דברי לה שמת מירתתא ולא מינסבא: גירושין יכולה מכחשתו. אם יבא ויאמר לא גירשתיך היא תאמר גירשתני הלכך אי שרית לה סמכה אהכחשה ומינסבא על פי עדים הללו מספק ולא מירתתא למידק שפיר: עכשיו מת. היום: ליכא לברורה. אם אמרו טבע במים או אכלו ארי אין אנו יכולין לברר הדברים הלכך לכתחלה לא תינשא ואם ניסת לא תצא כרבנן וכשניסת לאחד מעדיה: אחזי גיטיך. דבשעתא פורתא לא מהימנא למימר אירכס לי: הרי זו לא תנשא. לאחר: (רש"י)

 תוספות  חזרה ואמרה טהורה אני מהו. פירוש מועיל אמתלא או לא אבל אין לפרש מהו אם צריכה אמתלא או לא מדקאמר אף בזו אם נתנה כו': ואפילו הכי לא עבד שמואל עובדא בנפשיה. ר''ח הביא ירושלמי שמואל בעא לאזדקוקי לאתתיה אמרה ליה טמאה אני ולמחר אמרה טהורה אני אמר לה אתמול טמאה יומא דין טהורה אמרה ליה אתמול לא הוות בי חילא כי ההיא שעתא אתא שאיל לרב אמר ליה אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת: הבא עליה באשם תלוי קאי. תימה דבחטאת קאי דהא מסקינן בפרק ד' אחים (יבמות דף לא. ושם) דתרי ותרי ספיקא דרבנן ומדאורייתא אוקמה אחזקה ומאי משני נמי כשניסת לאחד מעדיה הא עד נמי בחנק קאי דאוקמה אחזקה ואומר. ר''ת דחזקה דאשה דייקא ומנסבא מרעה לה להך חזקה דמהאי טעמא נמי שרינן לה כי ליכא עדים כלל. אע''פ שהיא בחזקת אשת איש: באשם תלוי. אפי' למאן דבעי חתיכה אחת משתי חתיכות הכא לא בעינן שתי חתיכות דמאן דמפרש בפרק ספק אכל (כריתות דף יז: ושם) טעמא דבעינן חתיכה משתי חתיכות משום דאפשר לברר איסורו פי' אפשר לברר על ידי בקי שיכיר חתיכה הנשארת אם חלב היא אם שומן היא הכא נמי אפשר לברר ע''י הזמה ולמאן דמפרש משום דבשתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן איקבע איסורא ה''נ איקבע איסורא שהיתה בחזקת אשת איש אי נמי לאו אשם תלוי ממש קאמר אלא כלומר באיסור אשם תלוי: כגון שניסת לאחד מעדיה. והא דתנן בפ' שני דיבמות (דף כה. ושם) הרגנוהו לא ישא את אשתו לא ששנים מעידין כן דבשום מקום אין שנים חשודין כדמוכח לקמן דאפילו למאן דחייש לגומלין אם שנים מעידין על זה ושנים על זה נאמנין וכן מוכח נמי בפ''ב דיבמות (ג''ז שם:) דתנן התם מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה מפני שהוא ב''ד ודייק בגמרא טעמא דב''ד הא בתרי לא מאי שנא מהא דתנן עדים החתומים על שדה מקח או על גט אשה לא חשו חכמים לדבר זה היא גופה קמשמע לן לאפוקי ממ''ד מיאון בשנים אלא כלומר שהרגו עם אנשים הרבה: אי הכי לכתחלה נמי. ומהא דתנן בהאשה שלום (יבמות דף קיז: ושם) עד אחד אומר מת ועד אחד אומר לא מת הרי זו לא תנשא ליכא לאקשויי לעולא דהתם איירי בבת אחת ואפילו אם ניסת תצא ועולא איירי בזה אחר זה כשבא עד אחד ואמר מת התירוה ואח''כ בא אחר ואמר לא מת אם נשאת לא תצא אבל לכתחלה לא תנשא משום דרב אסי כדמסיק ומרישא דהתם יש להוכיח שיש חילוק בין בבת אחת בין בזה אחר זה דקתני עד אחד אומר מת וניסת ובא אחר ואמר לא מת לא תצא ומפרש בגמרא דלא ניסת ממש אלא התירוה לינשא אע''פ שלא ניסת ולא תצא היינו מהתירה הראשון משמע דווקא התירוה קודם שבא העד ואמר לא מת הא בא קודם שהתירוה לא וצ''ע בפ' מי שקינא (סוטה דף לא:) דמשמע דאיירי עולא בכל ענין בין בב''א בין בזה אחר זה דתנן התם עד אחד אומר נטמאת ועד אחד אומר לא נטמאת היתה שותה ודייק בגמ' טעמא דהאי מכחיש אבל לא מכחיש עד אחד נאמן מנא ה''מ כו' ופריך כיון דמדאורייתא עד אחד נאמן אידך היכי מצי מכחיש ליה והאמר עולא כל מקום שהאמינה כו' אלא אמר עולא תני לא היתה שותה ור' חייא אומר היתה שותה לר' חייא קשיא דעולא לא קשיא כאן בבת אחת כאן בזה אחר זה משמע דעולא נמי איירי בבת אחת ולכך צריך להגיה ולא משני כדמשני ר' חייא ומיהו איכא למימר דעולא לא מיירי אלא בזה אחר זה אלא שנראה לו דוחק להעמיד המשנה בבת אחת משום דמשמע ליה דמיירי בזה אחר זה ועוד אומר ר''י דאפילו איירי לעולא בכל ענין הני מילי התם דמדאורייתא עד אחד מהימן בסוטה כדנפקא ליה התם מועד אין בה אבל הכא גבי אשה דלא מהימן אלא מדרבנן לא חשיב כשנים אלא בזה אחר זה ואע''ג דיש חילוק בין דאורייתא לרבנן מייתי מדעולא דנראה לו דחשיב כשנים בזה אחר זה בדרבנן כמו בבת אחת בדאורייתא: משום דרב אסי הסר ממך עקשות פה. פסוק הוא אלא דרב אסי רגיל להביאו וא''ת והא דתנן בהאשה שלום (יבמות דף קיז: ושם) עד אחד אומר מת וניסת ובא עד אחד ואמר לא מת לא תצא ופריך בגמרא טעמא דניסת הא לא ניסת לא תנשא והאמר עולא כל מקום כו' ומאי פריך והא עולא לא קאמר אלא בדיעבד אבל לכתחלה מודה דלא תנשא משום דרב אסי ואומר ר''י דהתם דייק טעמא דניסת הא אם לא נשאת לא תנשא ואם נשאת תצא דהכי משמע מתניתין דוקא נשאת ואחר כך בא העד לא תצא הא בא העד קודם שנשאת ואחר כך ניסת תצא משום הכי פריך מדעולא ואם תאמר והיכי משני התם דה''ק עד אחד אומר מת והתירוה לינשא ובא אחר. ואמר לא מת לא תצא מהתירה הראשון משמע ותנשא לכתחלה וי''ל דודאי לכתחלה לא תנשא ולא תצא מהתירה הראשון לענין דאם נישאת לא תצא: (תוספות)

 רשב"א  מכדי תרי ותרי נינהו הבא עליה באשם תלוי קאי. למאן דאית ליה דתרי ותרי ספיקא דאורייתא היא ומפקי לה מחזקתה אתי שפיר, דהא נמי לא קאי בחטאת אלא באשם תלוי, אבל למאן דאית ליה ספיקא דרבנן היא (יבמות לא, א) הוה ליה למימר הבא עליה בחטאת קאי דהא בחזקת נשואה קיימא ואם בא עליה שוגג בחטאת היא, וכבר כתבתי בפרק האומר לשלוחו בקידושין (סו, א, בד"ה מאי) גבי עובדאי דינאי מה שנחלקו בדבר הראשונים ז"ל, ודעת רבינו יצחק אלפסי ז"ל דספיקא דרבנן היא, והכא למאן דאמר ביבמות (לא, א) ספיקא דאורייתא קאמר, ולרווחא דמילתא לומר דהבא עליה לפחות באשם תלוי קאי ודכל שכן למאן דאמר ספיקא דרבנן דאית ליה איסורא טפי. והא נמי דאמרינן לקמן גבי שנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה אם נשאת לא תצא, שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה אם נשאת תצא מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, ולא פרקינן אוקי אתתא אחזקתה רישא בחזקת פנויה קיימא סיפא בחזקת אשת איש קיימא (עי' לקמן כג, א, תוד"ה מאי שנא) התם נמי לתירוצא אפילו כמאן דאית ליה ספיקא דאורייתא קא אתו, ובפרק האומר (שם) הארכתי בה בס"ד. הכא במאי עסקינן בנשאת לאחד מעדיה. וכתב ר"ח ז"ל: ואף על גב דתנן ביבמות בפרק שני (כה, א) מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו, הכא יש לומר, עד אחר זולתי השנים שמכחישין אלו את אלו, שאם נאמר אחד מאלו שנשא את האשה נשאר ואין דבריו של אחד במקום שנים כלום. תרגמה אביי בעד אחד, עד אומר מת הימנוהו רבנן כבי תרי כדעולא, ועד אומר לא מת הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים. פירוש כשבאו בזה אחר זה, אבל בבת אחת הוה ליה עד אחד בהכחשה ולאו כלום הוא, כדאיתא ביבמות (קיז, ב) ובסוטה פ' מי שקנא (לא, ב). סיפא: עד אומר נתגרשה ועד אומר לא נתגרשה תרווייהו באשת איש קא מסהדי. הא לישנא על כרחין כמאן דלא אתברר לן מעיקרא אם היא אשת איש או פנויה, דאי באשת איש למה לן למימר תרווייהו קא מסהדי דאפילו לא אמר האי לא נתגרשה האי דקאמר נתגרשה לא מהימן כלל, והאי דנקט לה בכי האי משום דבאשת איש ידועה מאי קמ"ל פשיטא דעד אחד לא מהימן, אבל השתא קמ"ל דאף על גב דלא אתחזקא באשת איש אלא אפומא דהאי, והאי הוא דקאמר נתגרשה אימא ניהמניה משום שהפה שאסר הפה שהתיר, קמ"ל דלא, מאי טעמא תרווייהו באשת איש קא מסהדי והאי דקאמר נתגרשה עדות אחרינא היא, וליתיה אלא חד ולא מהימן, ולא שייכא בפלוגתא דזה אומר תנאי וזה אומר אינו תנאי, דאיפליגו בה רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע, דבהא אפילו רב הונא מודה בה, דהתם היינו טעמא דאמר רב הונא דלמעקר סהדותא קא אתי משום דחד סהדותא היא וברורי הוא דקא מברר ליה ואמר דעלתנאי כך הקנה זה או מוכר זה, אבל הכא תרי מילי נינהו דנישואיה לאו בגירושיה מיתלו, אלא הוה ליה בשנים אומרים כתב ידינו הוא זה וזה אומר עדיין לא פרעו וה אומר פרעו, דהאי דקאמר פרעיה לא מהימן. ורבא דאוקמא בתרי ותרי וראה רבי יוחנן דבריו של רבי מנחם וכו'. ורב אשי דאוקמא בתרי, לאו משום דפליגי עליה דאביי בעיקר דינא ולומר דבדרב פפא שייכא, אלא משום דרבי יוחנן אמר שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה קאמר, ולא ניחא ליה לשבושי לישנא דאיתמר בבי מדרשא משמיה דרבי יוחנן ולומר דלא נתגרשה אתמר שנים אלא אחד ואשכחו להו אורחא דלישנא דוקא איתמר, כן נראה לי. אי הכי אפילו לכתחילה נמי תנשא משום דרב אסי דאמר רב אסי לזות שפים הרחק ממך (משלי ד, כד). פירוש: בעד אחד משום דלא משמע להו לאינשי דתהוי האי דאתא קמן מהימן כתרין, אבל בעד אחד במקום שנים כולי עלמא ידעי דאין דבריו של אחד במקום שנים, ובמקום חד נמי היכא דנשאת או שהתירוה להנשא לא מפקיה לה מהתירא הראשון משום ולזות שפתים, והכי איתא בהדיא ביבמות בפרק האשה (קיז, ב) עד אומר מת ועד אומר לא מת נשאת לא תצא. ואמרינן עלה בגמרא טעמא דנשאת הא לא נשאת לא תנשא והאמר עולא כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים ואין דבריו של אחד במקום שנים. ופרקינן הכי קאמר: עד אומר מת והתירוה לינשא, ובא אחד ואמר לא מת תצא מהתירא הראשון. ומי מחצפא ביה והאמר רב המנונא וכו'. ואף על גב דרב המנונא לא אמר אלא בפניו (עי' גיטין פט, ב), אבל שלא בפניו לא, הכי קאמר: מדקאמר רב המנונא שאינה מעיזה פניה בפניו ומתירין אותה לכתחילה על סמך זה הוה לן למימר דשלא בפניו נמי אם נשאת מיהא לא תצא, ואהדר ליה דכיון דאיכא סהדי דמסייעי לה מעיזה ואפילו בפניו והילכך אפילו נשאת תצא. סיפא: עד אומר נתגרשה ועד אומר לא נתגרשה תרווייהו באשת איש קא מסהדי. ואם תאמר, אם כן חד מהני סהדי פסול הוא ולא מצטרפי תרווייהו בעדות זו שמעידין שהיא אשת איש, כדאמרינן (ב"ב לא, ב) גבי שתי כתי עדים המכחישות זו את זו דלא מצטרף חד מכת זו בהדי חד מכת האחרת בעדות אחת, תירץ בתוספות דהכא בדליכא הכחשה כגון שזרק לה גיטא זה אומר קרוב לה וזה אומר קרוב לו דעבידי למיטעי בה. רב אשי אמר דאמרי עכשיו מת ועכשיו גרשה וכו', גירושין איכא לברורי דאמרינן לה אם איתא דהכי הוא אחוי גיטך. ואף על גב דטענה דקרעתו או שנאבד לה, כיון דאיכא תרי דמכחשי לה חיישינן לה, אבל שלא במקום הכחשה אף על גב דאמרינן עכשיו גרשה ואמרינן אחוי גיטך ואמרה נאבד או שנקרע לא חיישינן לה. ובתרי ותרי נמי היכא דליכא לברורי, כגון דאמרי עדים אלו זה כמה גרשה ואלו אומרים לא גרשה, אף על גב דליתיה גיטא בידה מהימנא, דאין כאן הוכחה כלל דמשקרא, דזמן מרובה לא נטרא ליה לגיטא. (רשב"א)


דף כג - א

מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא אמר אביי תרגמה בעד אחד עד אחד אומר נתקדשה ועד אחד אומר לא נתקדשה תרוייהו בפנויה קמסהדי והאי דקאמר נתקדשה הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים סיפא עד אחד אומר נתגרשה ועד אחד אומר לא נתגרשה תרוייהו באשת איש קמסהדי והאי דקאמר נתגרשה הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים רב אשי אמר לעולם תרי ותרי ואיפוך שנים אומרים ראינוה שנתקדשה ושנים אומרים לא ראינוה שנתקדשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא פשיטא לא ראינוה אינה ראיה לא צריכא דדיירי בחצר אחד מהו דתימא אם איתא דנתקדשה קלא אית לה למילתא קא משמע לן דעבדי אינשי דמקדשי בצנעא סיפא שנים אומרים ראינוה שנתגרשה ושנים אומרים לא ראינוה שנתגרשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא מאי קמ''ל אע''ג דדיירי בחצר אחד היינו הך מהו דתימא גבי קדושין הוא דעבידי אינשי דמקדשי בצנעא אבל גבי גירושין אם איתא דאיגרשא קלא אית לה למילתא קמ''ל דעבידי אינשי דמקדשי ודמגרשי בצנעא: ואם משנשאת באו עדים לא תצא כו': רבי אושעיא מתני לה ארישא רבה בר אבין מתני לה אסיפא מאן דמתני לה ארישא כ''ש אסיפא דבשבויה הקילו ומאן דמתני לה אסיפא אבל ארישא לא לימא בדרב המנונא קמיפלגי דמאן דמתני לה ארישא אית ליה דרב המנונא ומאן דמתני לה אסיפא לית ליה דרב המנונא לא דכולי עלמא אית להו דרב המנונא והכא בהא קמיפלגי דמר סבר כי איתמר דרב המנונא בפניו אבל שלא בפניו מעיזה ומר סבר שלא בפניו נמי אינה מעיזה: ואם משנשאת באו עדים וכו': אמר אבוה דשמואל לא נשאת נשאת ממש אלא כיון שהתירוה לינשא אע''פ שלא נשאת והא לא תצא קתני לא תצא מהתירה הראשון ת''ר אמרה נשביתי וטהורה אני ויש לי עדים שטהורה אני אין אומרים נמתין עד שיבאו עדים אלא מתירין אותה מיד התירוה לינשא ואחר כך באו עדים ואמרו לא ידענו הרי זו לא תצא ואם באו עדי טומאה אפי' יש לה כמה בנים תצא הני שבוייתא דאתיין לנהרדעא אותיב אבוה דשמואל נטורי בהדייהו א''ל שמואל ועד האידנא מאן נטרינהו א''ל אילו בנתך הווין מי הוית מזלזל בהו כולי האי הואי {קהלת י-ה} כשגגה שיוצא מלפני השליט ואישתביין בנתיה דמר שמואל ואסקינהו לארעא דישראל אוקמן לשבויינהו מאבראי ועיילי לבי מדרשא דר' חנינא הא אמרה נשביתי וטהורה אני והא אמרה נשביתי וטהורה אני שרינהו סוף עול אתו שבויינהו אמר רבי חנינא בנן דמוריין אינון איגלאי מילתא דבנתיה דמר שמואל הווין אמר ליה רבי חנינא לרב שמן בר אבא פוק איטפל בקרובותיך אמר ליה לרבי חנינא והאיכא עדים במדינת הים השתא מיהת ליתנהו קמן עדים בצד אסתן ותאסר טעמא דלא אתו עדים הא אתו עדים מיתסרא והאמר אבוה דשמואל כיון שהתירוה לינשא אף על פי שלא נשאת אמר רב אשי עדי טומאה איתמר:

 רש"י  תרוייהו בפנויה קמסהדי. לדברי שניהם עד עכשיו בחזקת פנויה היתה [קודם שנתקדשה]: איפוך. ברישא תני אם ניסת תצא וסיפא אם ניסת לא תצא: דמגרשי בצנעא. ואפילו הכי לכתחלה לא תנשא משום לזות שפתים: ארישא. אם משניסת באו עדים שהיתה אשת איש והיא ניסת על פי עצמה שאמרה גרושה אני: אסיפא. אנשביתי וטהורה אני והתירוה לינשא ואח''כ באו עדים שנשבית: בשבויה הקילו. דחששא בעלמא הוא דאיכא שמא נבעלה לעובד כוכבים ונפסלה לכהונה: דרב המנונא. דאמר האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת הלכך הא דאמרה גרושה אני מהימנא: ויש לי עדים. שהיו עמי תמיד שלא נתייחדתי עם עובד כוכבים: ואח''כ באו עדים. שנשבית דהשתא לאו הפה שאסר הוא אפי' הכי לא תצא: אפי' יש לה כמה בנים. מן הכהן הזה שנשאה: דאתיין לנהרדעא. להפדותן: אוקמינהו לשבויינהו אבראי. שלא יבואו לפני ב''ד ולא ידעו ב''ד שהן שבויות אלא ע''פ עצמן ויתירום: בנן דמוריין אינון. בנות אדם גדול ובעל הוראה הוא שידעו לעשות הן: לרב שמן. כהן היה: איטפל בקרובותיך. שא אחת מהן שהן קרובותיך: והא איכא סהדי במדינת הים. שראו שנשבו ודלמא אתו לקמן למחר וליומא אוחרן לאחר שתנשא: השתא מיהא לא איתנהו. קודם נישואין ומשום דלמא אתו לא אסרינן לה השתא: עדים בצד אסתן. בצד צפון [מצפון זהב יאתה (איוב לז) מתרגם מדאיסתנא]: ותאסר. בתמיה הא אתו קודם נשואין: (רש"י)

 תוספות  מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא. ואם תאמר שנא ושנא דרישא אית לן לאוקמה בחזקת פנויה וסיפא בחזקת אשת איש ויש לומר דברישא אע''ג דאית לן לאוקמה בחזקת פנויה מ''מ תרי ותרי ספיקא דרבנן היא כדמוכח בפרק ד' אחין (יבמות דף לא. ושם) והוה לן למימר תצא מדרבנן וי''מ כיון דלא מפליג בין באו עדים עד שלא ניסת לבאו עדים משניסת ש''מ דלאו רבי מנחם בר יוסי היא אלא רבנן א''כ סיפא נמי אמאי תצא הא שמעינן להו דאמרי לא תצא: תרוייהו בפנויה קמסהדי. לא הוה צריך להא דאפי' ליכא אלא ההוא דאמר נתקדשה לא תצא דאין דבר שבערוה פחות משנים אבל תימה אמאי לא תנשא לכתחלה דהוה לן לאוקמה אחזקה וי''ל כגון שאנו יודעים שזרק לה קדושין ומספקא לן אי קרוב לו או קרוב לה והני ב' סהדי חד אמר קרוב לו וחד אמר קרוב לה דכיון דודאי זרק לה הקדושין לית לן למימר אוקמה אחזקה להתירה לכתחילה אי נמי כגון שהיו נרות דולקות ומטות מוצעות שהיה עומד לקדש כדאמר בסוף המגרש (גיטין פט.) ועד אחד אומר נתקדשה ועד אחד אומר לא נתקדשה באותה שעה: מאן דמתני לה ארישא כל שכן אסיפא. וא''ת מנא ליה דלמא אסיפא לא מצי קאי דאפי' באו עדים ואחר כך נשאת לא תצא ולמאי דמפרש בסמוך לא ניסת ניסת ממש אתי שפיר: אית ליה דרב המנונא. אע''ג דרב המנונא איירי בפניו מ''מ לענין ניסת ואח''כ באו עדים מהני שלא בפניו: לא תצא מהיתרה הראשון. פירוש ותנשא [לכתחלה] דלא שייך לזות שפתים כלל אבל אין לפרש כי ההיא דיבמות דלא תצא מהיתרה הראשון לענין דאם נשאת לא תצא אבל לכתחלה לא תינשא כדמשמע גבי בנתיה דמר שמואל בסמוך שהתירן לכתחילה: באו עדים לא תצא. פירוש לא תצא מהיתרה הראשון: עד האידנא מאן נטרינהו. פי' דכבר נאסרו: והא איכא עדים במדינת הים. אין לפרש דלמא איכא עדים במדינת הים דאם כן תיקשי ליה נמי אמתניתין דקתני נשביתי וטהורה אני נאמנת ואמאי דלמא איכא עדים אלא הכי פירושה הא יצא קול דאיכא עדים במדינת הים שיודעים שנשבית ומיהו קשה לרשב''א דהיכי סלקא דעתיה השתא דעדים היינו עדי שבויה דא''כ מה הוה צריך למימר הא איכא עדים במדינת הים הוה ליה למימר הא איכא עדים קמן דהא איכא שבויינהו: עדי טומאה איתמר. והא איכא עדים במדינת הים דפריך לעיל פירוש והא יצא קול דאיכא התם עדי טומאה כדפירשתי הקשה ר''ת בפרק קמא דקידושין (דף יב.) גבי ההוא גברא דקדיש באבנא דכוחלא ויתיב רב חסדא וקא משער אי אית בה שוה פרוטה אי לא ומסיק לאו היינו דר' חנינא דאמר עדים בצד אסתן ותאסר וקאמר אביי ורבא לא סבירא להו הא דרב חסדא אם הקילו בשבויה נקל באשת איש והשתא למאי דמסיק דעדי טומאה איתמר מה לי עדי שבויה מה לי עדי אשת איש ורש''י. פירש שם אם הקילו בשבויה דאיסור לאו וקשה לרבינו תם דבשבויה נמי איכא איסור סקילה אם נשאת לכהן שישמש בנה על גבי מזבח בשבת ומיהו אית ספרים דגרסי התם אם הקילו בשבויה דמנוולה נפשה באפי שבויה כו' פירוש ולא שכיח כולי האי שנטמאה נקל באשת איש דשכיח דידעי אם אית בה שוה פרוטה ובלאו הך גירסא איכא למימר דלא שכיח שיהו עדי טומאה אבל עדים שידעו ששוה פרוטה שכיח: (תוספות)

 רשב"א  מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא. אם תאמר, מאי קושיא לימא ליה הכא והכא אוקי אתתא אחזקתה, רישא אוקמא בחזקת פנויה, סיפא אוקי בחזקת אשת איש. הא לא קשיא, דלמאן דאית ליה תרי ותרי סיפקא דאורייתא לא מוקמינן להו אחזקתייהו, ואפילו קיימא לן כמאן דאית ליה ספיקא דרבנן איכא למימר דלתרוצי אף למאן דאמר ספיקא דאורייתא קא אתי וכן שיטת התלמוד בכל מקום לארווחי ולתרוצי מתניתין, ומתניתא אליבא דכולהו תנאי ואמוראי כל היכא דאיכא לשנויי ולאוקמי. ועוד יש לי לתרוצי בענין אחר וכבר הארכתי בו בקידושין פרק האומר (סו, א) בסיעתא דשמיא, ושם פירשתי מפני מה לא העמידה רב אשי גם לזאת דאמרינן עכשיו קדשה ועכשיו גרשה, כמו שתירץ בההיא דרבי יוחנן, כגון דאמרי עכשיו מת ועכשיו גרשה. הא דאמר רב פפא עד אומר נתקדשה ועד אומר לא נתקדשה תרווייהו בפנויה קא מסהדי, והאי דקאמר נתקדשה הוה ליה חד. קשיא לן למה לו למימר תרווייהו בפנויה קא מסהדי והאי דקאמר נתקדשה הוה ליה חד, דמשמע דאי לאו האי דקאמר לא נתקדשה אסרינן לה אפומא דהאי דקאמר נתקדשה, ואמאי והא עד אחד בקידושין לא כלום הוא כדאיתא בקידושין פרק האומר (סה, ב) ולא שנא נתקדשה בפני אחד ולא שנא אמר אחד נתקדשה בפני שנים דאין דבר שבערוה פחות משנים. ותירץ הרמב"ן נ"ר, דרב פפא דאמרה הכא סבר לה התם שהמקדש בעד אחד חוששין לקידושין ולית להו בקידושין אין דבר שבערוה פחות משנים, לפיכך צרי להכחשתו של שני, ומכל מקום, באשה שותקת או שאמרה איני יודעת אם קרוב לי או קרוב לה, אבל במכחישתו דכולי עלמא עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא כדאיתא התם גבי חבלה. ולפי תירוץ זה גרסינן התם בקידושין רב פפא, ולא גרסינן רב פפי כמו שכתוב בספרים. וזו שעמדה ונשאת אינה מכחישה, דאם כן אפילו לכתחלה נמי תנשא, אלא באומרת איני יודעת ומתוך כך עמדה ונשאת, ועם כל זה לא נתיישב לשון תרווייהו בפנויה קא מסהדי דלמה אנו צריכין לעדותן בפנויה דמסתמא בחזקת פנויה קיימא, ולא הויא ליה למימר אלא עד אומר נתקדשה ועד אומר לא נתקדשה האי דקאמר נתקדשה הוה ליה עד אחד בהכחשה ועד אחד בהכחשה לאו כלום הוא. ושמא נאמר דלאו דווקא הכא אלא דבסיפא אצטריך ליה נמי נקט ליה נמי ברישא, וקשיא לן לרב פפא, כיון דבהכחשה הוא ועד אחד בהכחשה לאו כלום הוא אמאי לא תנשא. ויש לומר, דהכא נמי כשזרק לה נמי קדושיה, זה אומר קרוב ליה וזה אומר קרוב לה, אי נמי יש לומר, דרב פפא הבעל חושש לעצמו קאמר, דתנן (כריתות יא, ב): עד אומר אכל חלב, ועד אומר לא אכל מביא אשם תלוי. והראשון נראה עיקר, דלפי תירוץ זה האחרון אם כן אף אם נשאת הוה לן למימר תצא. ואי נמי יש לומר, דמשום לזות שפתים הרחק ממך קאמר לא תנשא, אבל אם נשאת לא תצא משום לזות שפתים. אבל גירושין אם איתא דאיגרשא קלא אית לה למילתא קמ"ל דעבידי אינשי דמגרשי בצינעא. וקשיא לן, דמשמע דאי לאו טעמא דעבידי אינשי דמגרשי בצינעא אפילו נשאת תצא. וליתא, דהא אפילו אמרו שנים לא נתגרשה אם נשאת לא תצא דהא קיימא לן כרבנן ודרבי יוסי בר מנחם ליתא. ואיכא למימר, דהכא בשלא נשאת לאחד מעדיה, ואפילו הכי כיון דעבידי אינשי דמגרשה בצנעא לא תצא, ולא קאי עלה באשם תלוי. לימא בדרב המנונא קא מיפלגי, דמאן דמתני לה ארישא אית ליה דרב המנונא. ולאו למימר דרב המנונא אפילו שלא בפניו קאמר דשלא בפניו מעיזה היא, ומתניתין היא דקתני אם יש עדים שהיתה אשת איש אינה נאמנת דאלמא לא סמכינן עלה לינשא לכתחילה, ורב המנונא אפילו לינשא לכתחילה לא שרי לה. מכל מקום קשיא מתניתין, דהא קתני באו עדים ואחר כך נשאת תצא ולרב המנונא לא תצא, אלא הכי פירושא: מאן דמתני לה ארישא אית ליה דרב המנונא דלרב המנונא דאמר דבפניו אינה מעיזה. וסמכינן אהאי חזקה אפילו לינשא לכתחילה, בדין הוא דאפילו שלא בפניו נמי היכא דנשאת לא תצא דכיון דאינה מעיזה בפני בעלה ודאי מיחש חיישא שמא יבא ולא תוכל להכחישו. ומיהו, באו עדים ואחר כך נשאת דאמרינן תצא היינו טעמא משום דעברה ארצון חכמים. ופרקינן: דכולי עלמא אית להו דרב המנונא ומאן דמתני לה אסיפא סבר דכי איתמר דרב המנונא דאמר דאינה מעיזה בפניו. כלומר, אין סומכין אחזקה זו אלא בפניו, אבל שלא בפניו כלל לא, דמעיזה היא עכשיו שלא בפניו, ואם יבא הבעל לאחר זמן כיון שהעיזה פניה תעיז ותעיז להעמיד דבריה, ומאן דמתני לה ארישא סבר אפילו שלא בפניו נמי אינה מעיזה לגמרי, דחוששת היא שמא יבא הבעל ואינה יכולה להכחישו ואם נשאת מיהא לא תצא, ולישנא דקאמר שלא בפניו נמי אינה מעיזה ולא קאמר ומר סבר כי איתמר דרב המנונא אפילו שלא בפניו מוכח נמי הכי דלכולי עלמא עיקר מימריה דלרב המנונא בפניו איתמר אבל שלא בפניו לא. ולעיקר פסקא, קיימא לן כמאן דמתני לה אסיפא דבשבויה הקילו, אבל ארישא אפילו נשאת תצא וכן פסק ר"ח ז"ל, וכי אתמר דרב המנונא בפניו אבל שלא בפניו לא. ומכל מקום מיחש חיישינן להא דרב אושעיא באשת איש שפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר שלא בפני בעלה וצריכא גט משניהם, ורב הונא נמי הכי אמר בגיטין בשילהי המגרש (פט, ב) דסבר לה כרבי אושעיא דהכא שלא בפניו נמי אינה מעיזה כדאיתא התם. אבל רש"י ז"ל כתב שם דליתא דלרב הונא, וקיימא לן כרב המנונא ואפילו לכתחילה נמי תנשא, ולענין עיקר כתובה נמי מגבינן לה ממדרדש כתובה שכך כתב לה לכשתנשא לאחר תטלי מה שכתוב ליכי אבל תוספות לא. ויש מי שאומר, דהא דרב המנונא לחומרא אתמר אבל להשיאה לא, וכבר הארכתי בזה בפרק התקבל בגיטין (סד, ב, ד"ה ולהוי) וביבמות בפרק האשה שלום (קטז, ב, ד"ה אלא) גמרא קטטה בינו לבינה בסייעתא דשמיא. האי אמרה נשביתי וטהורה אני והאי אמרה נשביתי וטהורה אני. וזה שהוצרכו להעמיד שבאי בחוץ ולא העידה כל אחת על חברתה כמתניתין (בע"ב) דקתני בזמן שהיו מעידות זו לזו הרי אלו נאמנות, שמא לא היתה דעתן זו על זו ואינן רוצות להעיד שקר. אמרו לו לרבי חנינא והא איכא עדים במדינת הים. כלומר, שיצא קול בעיר שיש עדים בכך במדינת הים, אבל מיחש בלא קול לומר שנחוש מעצמינו שמא יש עדים במדינת הים בכי האי גוונא לעולם לא חיישינן, דאם כן בטלית כולה מתניתין דקתני אשת איש הייתי וגרושה אני ונשביתי וטהורה אני, אלא על כרחין שיצא להן קול בעיר בכך ולפיכך הקשו לו מפני מה לא חש לקול, ואהדר להו, השתא מיהא לא איתניהו, עדים בצד אסתן ותאסר. ודוקא בשבויה משום דבשבויה הקילו משום דמנוולה נפשה לגבי שבאי, אבל בעלמא חיישינן לקול הזה שאומר שיש עדים במדינת הים שיודעין באיסורו של דבר וכדאמרינן בפרק קמא דקידושין (יב, א) גבי ההוא דקידש באבנא דכוחלא, ובפרק נוחלין (ב"ב קלה, א) גבי ההוא דמוחזק לן דלית ליה אחי כו'. טעמא דלא אתו עדים הא אתו עדים מיתסרא והאמר שמואל כיון שהתירוה לינשא אף על פי שלא נשאת. ואסקה רב אשי עדי טומאה אתמר. ואם תאמר, היכי הוה סלקא דעתן דעדי שביה איתמר, דאם כן, היכי שרי להו רבי חנינא, והא לבסוף עלו שבויינהו קמיה ומאי קאמר השתא מיהא ליתנהו. ויש לומר, משום שבאין דאיתנהו קמאין לא הוה אסרי להו דגויים נינהו ואין עדות לגוי. ואם תאמר, מאי טעמא אוקימנהי אבראי, וכי תימא דטען וסברן דאפילו שבאי גופיה מהימן למשרינהו והא אמרינן דבנן מוריין נינהו למימרא דשפיר עבידי. ויש לומר, דבנן מוריין ולא כצורבא מרבנן נינהו דבהא טעו, ודקארו להו בנן מוריין דאפילו מאי דסברן דגוי מהימן שפיר עבדו דאוקימנהו אבראי, כי היכי דליהמנינהו משום הפה שאסר הפה שהתיר. ואם תאמר ומה לנו ולעדותו של גוי שעדיין ברשותו הן אנן סהדי שנשבו שהרי עדיין שבויות ועומדות הן, מסתברא דמשום שהן שבויות עכשיו בפנינו אין אוסרין אותן דמשעה שנתברר לנו שהם שבויות משם ואילך לא נטמאו, ואנן סהדי בכך, דאי אמרת כיון דשבויות ועומדות בפנינו נאמין את הגוי שנשבו בידו מכבר זה משום עדותו של גוי אתה נוגע בו ואין עדות לגוי ונאמנות הן לומר עכשיו נשבינו וטהורות אנו, ואסיקנא דלאו משום עידי שביה קאמרי אלא עידי טומאה איתמר. (רשב"א)


דף כג - ב

מתני' שתי נשים שנשבו זאת אומרת נשביתי וטהורה אני וזאת אומרת נשביתי וטהורה אני אינן נאמנות ובזמן שהן מעידות זו את זו הרי אלו נאמנות: גמ' ת''ר אני טמאה וחברתי טהורה נאמנת אני טהורה וחברתי טמאה אינה נאמנת אני וחברתי טמאה נאמנת על עצמה ואינה נאמנת על חברתה אני וחברתי טהורה נאמנת על חברתה ואינה נאמנת על עצמה אמר מר אני טהורה וחברתי טמאה אינה נאמנת היכי דמי אי דליכא עדים על עצמה אמאי לא מהימנא נשביתי וטהורה אני קאמרה אלא פשיטא דאיכא עדים אימא מציעתא אני וחברתי טמאה נאמנת על עצמה ואינה נאמנת על חברתה ואי דאיכא עדים אמאי לא מהימנא אלא פשיטא דליכא עדים אימא סיפא אני וחברתי טהורה נאמנת על חברתה ואינה נאמנת על עצמה ואי דליכא עדים אעצמה אמאי לא מהימנא אלא פשיטא דאיכא עדים רישא וסיפא דאיכא עדים מציעתא דליכא עדים אמר אביי אין רישא וסיפא דאיכא עדים מציעתא דליכא עדים רב פפא אמר כולה דאיכא עדים ואיכא עד אחד דקא אפיך אמרה אני טמאה וחברתי טהורה ואמר לה עד אחד את טהורה וחברתך טמאה איהי שויתא לנפשה חתיכה דאיסורא חברתה משתריא אפומא דידה אני טהורה וחברתי טמאה ואמר לה עד אחד את טמאה וחברתך טהורה איהי כיון דאיכא עדים לאו כל כמינה חברתה משתריא אפומא דעד אני וחברתי טמאה ואמר לה עד אחד את וחברתך טהורה איהי שויתא לנפשה חתיכה דאיסורא חברתא משתריא אפומא דעד הא תו למה לי היינו רישא מהו דתימא הני תרוייהו טהורות נינהו והאי דקאמרה הכי {שופטים טז-ל} תמות נפשי עם פלשתים היא דקא עבדה קמ''ל אני וחברתי טהורה ואמר לה עד אחד את וחברתך טמאה איהי כיון דאיכא עדים לאו כל כמינה חברתה משתריא אפומא דידה הא תו למה לי היינו רישא דרישא מהו דתימא כי מהימנא במקום דפסלה נפשה אבל במקום דמכשרא נפשה אימא לא מהימנא קא משמע לן: מתני' וכן שני אנשים זה אומר כהן אני וזה אומר כהן אני אינן נאמנין ובזמן שהן מעידין זה את זה הרי אלו נאמנין רבי יהודה אומר אין מעלין לכהונה על פי עד אחד אמר רבי אלעזר אימתי במקום שיש עוררין אבל במקום שאין עוררין מעלין לכהונה על פי עד אחד רשב''ג אומר משום רבי שמעון בן הסגן מעלין לכהונה על פי עד אחד: גמ' כל הני למה לי צריכי דאי תנא מודה רבי יהושע משום דאיכא דררא דממונא אבל עדים דליכא דררא דממונא אימא לא ואי תנא עדים משום דלעלמא אבל איהו דלנפשיה

 רש"י  מתני' שתי נשים שנשבו. שיש עדים שנשבו: שמעידות זו את זו. כל אחת אומרת חברתי טהורה: הרי אלו נאמנות. דבשבויה הקילו להאמין עד אחד ואפילו אשה: גמ' נאמנת. על הכל: אינה נאמנת. על כלום ולקמיה מפרש לה לכולה: אי דליכא עדים. שנשבו: אלא פשיטא דאיכא עדים. הלכך אעצמה אינה נאמנת לטהרה וחברתה נמי אע''ג דאנן אמרינן בחזקת טמאה קיימא ההוא לאו משום הימנותא דהך הוא דבלאו סהדותא דידה נמי בחזקת טומאה היא: ואינה נאמנת על חברתה. על כרחך משמע דחברתה בחזקת טהורה קיימא דבשלמא אינה נאמנת דרישא אע''ג דאכולה מילתא משמע שייך למיתנייה משום דידה אלא הכא דבהדיא תנא אינה נאמנת על חברתה קשה: אלא פשיטא דליכא עדים. ואדידה מהימנא דשויתה לנפשה חתיכה דאיסורא: דאפיך. מיפך את כל דבריה: חברתה משתריא אפומא דידה. דבשבויה האמינו חכמים עד אחד להקל ואפילו עבד או שפחה כדקתני מתני' (לקמן דף כז.) אם יש להן עדים אפילו עבד כו' וכל מקום שנאמן בו עד אחד הרי הוא כשנים ואין דברי אחד שכנגדו לטמא עומד במקום שנים: הכי גרסינן איהי כיון דאיכא עדים לאו כל כמינה. ואעדי שבוייה קאי דעד אחד בטומאה אינו כלום אלא בסוטה בלבד שרגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה: שויתה לנפשה חתיכה דאיסורא. לפיכך אין העד נאמן לטהרה: היינו רישא. הני מילי תרוייהו אשמעינן ברישא חתיכה דאיסורא מרישא שמעינן שריותא דחברתה אפומא דעד מסיפא דרישא שמעינן תרתי בבי קמייתא רישא קרי להו דדמיין להדדי ותרתי בבי בתרייתא חדא מילתא היא דבכל חדא תנן מילתא וחילופה בין ברישא בין בסיפא: מהו דתימא כו'. ומשום נאמנת על עצמה תנא ליה: איהי כיון דאיכא עדים. גרסינן: היינו רישא דרישא. דהא ודאי משום דאינה נאמנת על עצמה לא אצטריך למיתנייה דהא טובא אשמועינן דבמקום עדי שבויה לא מהימנא למימר טהורה אני ומשום נאמנת על חברתה הוא דאצטריך דאע''ג דעד קא מכחיש לה מהימנא והא ברישא דרישא אשמעינן: במקום דפסלה לנפשה. התם הוא דמהימנא אחברתה משום דקאמרה טמאה אני: אבל היכא דמכשרא נמי לנפשה. אימא משום דידה הוא דקאמרה ולא אחברתה: קמ''ל גרסינן: ל''א גרסינן מהו דתימא כי מהימנא במקום עד פסול כגון דעד דקא מפיך הוי אשה אבל במקום עד כשר לא תנא משנה יתירה דאפי' במקום עד כשר: מתני' וכן שני אנשים. לא גרסינן שנשבו: אין נאמנים. ליתן להן תרומה: ובזמן שמעידין זה את זה. שכל אחד אומר אני וחברי כהן: רבי יהודה אומר אין מעלין לכהונה על פי עד אחד. ואפילו היכא דליכא גומלין וכל שכן הכא דאיכא למיחש לגומלין העד אתה עלי ואני עליך: עוררין. שקורין עליו שם פסול: מעלין. היכא דליכא גומלין והיינו דאיכא בין ר' אלעזר לתנא קמא דר' יהודה: רבן שמעון כו'. בגמ' מפרש מאי בינייהו: גמ' כל הני. דתנא מתניתין לאשמועינן הפה שאסר הוא הפה שהתיר ל''ל: משום דאיכא דררא דממונא. הלכך אי לאו דפשיטא מלתא שלקחה מאביו לא היה אומר של אביך היתה וגורם לעצמו הפסד ממון וכשאומר תחלת דבריו על שם סופו אמרו לגמור בהן ולקחתיה הימנו: אבל עדים. שאמרו כתב ידינו הוא: דליכא דררא דממונא. לגבייהו דלימטינהו פסידא בהאי עדות: אימא לא. ליתהמנו למימר אנוסין היינו דמעיקרא כי אמרו כתב ידינו הוא אדעתא דסהדותא אמרו ולאו למיגמר בה אנוסים היינו והדר אימליכו למיגמר בה הכי קמשמע לן: דלעלמא. אין הדבור האחרון מהני לעצמו אלא לאחרים ומשום אחרים לא הוו הדרי במלתייהו אבל איהו גופיה דלנפשיה מהני כי הדר ואמר לקחתיה: (רש"י)

 תוספות  שתי נשים שנשבו. אומר ר''י דלא גרסינן זאת אומרת נשביתי וטהורה אני כו' אלא זאת אומרת טהורה אני דהא בדאיכא עדים שנשבו איירי ומיהו יש לקיים הגירסא דאיירי דאינהו לא ידעי דאיכא עדים ואשמועינן דאפילו הכי לא מהימני: אין רישא וסיפא דאיכא עדים ומציעתא דליכא עדים. השתא לא פריך הא תו למה לי כדפריך אשנויא דרב פפא דהשתא אצטריך כולהו אני טהורה וחברתי טמאה אשמעינן כיון דאיכא עדים לא מהימנא אנפשה ואני וחברתי טמאה אשמעינן דלא מהימנא אחברתה היכא דליכא עדים ומשתריא חברתה אפומא דנפשה ואני וחברתי טהורה אשמועינן אע''ג דאיכא עדים מהימנא אחברתה דרישא דרישא איכא לאוקמי בדליכא עדים ואין נראה דאי בדליכא עדים היינו מציעתא אלא בדאיכא עדים איירי ומ''מ איצטריך האי סיפא לאשמועינן דנאמנת אחברתה ואע''ג דלא פסלה נפשה והיה לנו לחוש לגומלים אפילו הכי מהימנא.: הא תו למה לי היינו רישא. וא''ת ואמאי לא קאמר הכא מרישא דרישא כדקאמר בסמוך דהא שמעינן מרישא דרישא דאיהי שויתה לנפשה חתיכה דאיסורא וחברתה משתריא אפומא דידה וכ''ש דמשתריא אפומא דעד אחד וי''ל דהכא ניחא ליה למנקט סתמא דהיינו רישא משום דמרישא נמי שמעינן דחברתה משתריא אפומא דעד אחד אבל בסמוך לא מצי פריך אלא מרישא דרישא: דאיכא דררא דממונא. פירש ר''ח שהאומר הוא מוחזק בשדה אבל העדים אין בידם כלום: אבל הכא דליכא דררא דממונא לא. קשה לרשב''א הא איצטריך גבי עדים לאשמועינן דמהימני במגו לפסול השטר דהא אע''ג דר' מאיר פליג אסיפא מודה ברישא: (תוספות)

 רשב"א  אמר מר, אני טהורה וחברתי טמאה אינה נאמנת היכי דמי וכו'. אבל רישא דקתני אני טמאה וחברתי טהורה נאמנת לא הוה קשיא ליה בגויה מידי, השתא דההיא בין דאיכא עדים שנשבו בין דליכא עדים מצית מוקמת ליה. אבל במסקנא דמוקמינן לה לברייתא כולה דאיכא עדים שנשבו ואיכא עד אחד דקא אפיק התם איכא לאקשויי נמי רישא היכי דמי ולברורה כדמברר לה, אילימא דליכא עדים מעצמה אמאי לא מהימנא דהא הפה דאסר הפה שהתיר הוא, אלא פשיטא דאיכא עדים שנשבו ומשום הכי לא מהימנא אעצמה ואחברתה איכא למימר דאינה נאמנת דקתני לא קאי אחברתה דחברתה לאו משום נאמנותה הוא דמטמינן לה אלא משום עדים, ולא קתני אינה נאמנת אלא אעצמה שהיא צריכא נאמנותא. אימא מציעתא אני וחברתי טמאה נאמנת על עצמה ואינה נאמנת על חבירתה, ואי דאיכא עדים אמאי לא מהימנא. ולישנא דקאמר נאמנת ואינה נאמנת לאו דוקא, דהא הכא לאו משום נאמנותה היא דמטמו לה לעצמה אלא משום עדים, ואחברתה נמי דאמרינן אמאי לא מהימנא לאו דוקא, דאי משום נאמנותא לא ארייא, דהא עד אחד לטמאה אינו נאמן, והיינו דכי אוקימנא לה בדאיכא עדים אתרצה לה דמדינא אחברתה לא מהימנא, אלא משמע לה נאמנת ואינה נאמנת עושין כמה שאמרה אין עושין כמה שאמרה, כן נראה לי. עוד יש לי לומר, דאינה נאמנת משמע דאין בדבריה כלום, דאילו בא לאחר מכאן עד אחד ואמר טהורה נאמן, ולפיכך אקשינן אמאי נהמנא לבטל דברי עד טהרה שבא לאחריה דהוה עד אחד בהכחשה, וזה כפירוש אחד מן הדעות שאני כותב בסמוך דאפילו בשבויה עד אחד בהכחשה אינו כלום. ואמר לה עד את טהורה וחברתך טמאה איהי שויתא נפשה חתיכה דאיסורא חבירתא משתריא אפומה דידה. כלומר, משום דעולא דאמר כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים, ועד טהרה הימנה רבנן כשנים, והאי דקאמר טמאה הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים. ואם תאמר, והא דאמרינן בסוטה פרק מי שקנא (לא, ב), דלא אמר עולא אלא כשבאו בזה אחר זה, אבל בבת אחת לא, אלא הוה ליה עד אחד בהכחשה ולאו כלום הוא, ואיתא נמי ביבמות פרק האשה שלום (קיז, ב) דתנן התם, עד אחד אומר מת ועד אחד אומר לא מת הרי זו לא תנשא ואף על גב דהאי דקאמר מת המנוה רבנן כדעולא, ואיכא למימר דהכא בשבאו בזה אחר זה, ואחר שהתירוה על פי חברתה בא העד והעיד עליה שהיא טמאה, ומציעתא דקתני אני טהורה וחברתי טמאה ואתא עד אחד ואמר את טמאה וחברתיך טהורה, ואמרינן חברתה משתריא אפומא דעד, בדאתא עד מעיקרא ואמר חברתה טהורה, וברייתא לצדדין קתני רישא כשבאה היא תחלה ומציעתא כשבא העד תחלה, ולעולם דאתא עד טהרה תחלה ואמר לה עד את טמאה וחברתך טהורה, לאו דוקא אמר לה, דמשמע דהיא באה תחלה. אי נמי איכא למימר, כפשטה, דאמרה היא תחילה ואפילו הכי עד טהרה הבא באחרונה נאמן, ומקולי שבויה שנו כאן, דאף על גב דבעלמא לא מהימן בשבויה הקילו. האי תו למה לי היינו רישא. נראה לי דרישא קאמר, דאני טמאה וחברתי טהורה, ואף על גב דבההיא משתריא חברתה אפומא דידה והכא משתריא אפומא דעד, שפיר קאמר דהיינו דרישא מכל שכן, דהשתא התם מישתריא אפומא דחברתה ואף על גב מפיך, הכא דמישתריא אפומא לא כל שכן. הא דקרי לה הכא רישא ולקמן קרי לה רישא, אבל אידך דהויא סיפא דסיפא קרי לה לרישא רישא דרישא, ורש"י ז"ל לא פירש כן. (רשב"א)


דף כד - א

אימא לא ואי אשמעינן הני תרתי משום דממונא אבל אשת איש דאיסורא אימא לא נשביתי וטהורה אני למה לי משום דקא בעי למיתני ואם משנשאת באו עדים הרי זו לא תצא הניחא למאן דמתני לה אסיפא אלא למאן דמתני לה ארישא מאי איכא למימר משום דקא בעי למיתני שתי נשים שנשבו ושתי נשים שנשבו למה לי מהו דתימא ניחוש לגומלין קמשמע לן וכן שני אנשים למה לי משום דקא בעי למיתני פלוגתא דרבי יהודה ורבנן ת''ר אני כהן וחברי כהן נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה עד שיהו ג' שנים מעידין על זה ושנים מעידין על זה רבי יהודה אומר אף אינו נאמן להאכילו בתרומה עד שיהו שלשה שנים מעידין על זה ושנים מעידין על זה למימרא דרבי יהודה חייש לגומלין ורבנן לא חיישי לגומלין והא איפכא שמעינן להו דתנן החמרין שנכנסו לעיר ואמר אחד מהן שלי חדש ושל חברי ישן שלי אינו מתוקן ושל חברי מתוקן אינו נאמן רבי יהודה אומר נאמן אמר רב אדא בר אהבה אמר רב מוחלפת השיטה אביי אמר לעולם לא תיפוך בדמאי הקילו רוב עמי הארץ מעשרין הן אמר רבא דרבי יהודה אדרבי יהודה קשיא דרבנן אדרבנן לא קשיא אלא דרבי יהודה אדרבי יהודה לא קשיא כדשנינן דרבנן אדרבנן לא קשיא כדאמר רבי חמא בר עוקבא בשכלי אומנותו בידו

 רש"י  משום דבעי למיתני שתי נשים שנשבו. לאשמועינן דבזמן שמעידות זו את זו נאמנות: נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה. מיוחסת מעלה היא ביוחסין: למימרא כו'. קא ס''ד דטעמא דרבי יהודה משום גומלין: החמרים. סוחרי תבואה ומוליכין ממקום הזול לכרכין: שלי חדש ושל חברי ישן שלי אינו מתוקן ושל חבירי מתוקן. משבח את של חבירו ומזלזל את שלו שלי אינו מעושר של חבירי מעושר שלי חדש ואינו יבש עדיין כל צורכו [ושל חבירי ישן ויבש כל צורכו] דסתם ישן טוב מן החדש בעת הגורן כדאמרי' באיזהו נשך (ב''מ עב:) היו חדשות מארבע וישנות משלש: אינו נאמן. הואיל ועם הארץ הוא ואינו נאמן על המעשר אע''פ שמעיד על שלו שאינו מתוקן ועוד שמוסיף עם זו דברים אחרים לשבח את של חבירו אינו נאמן להחזיק את של חבירו בחזקת מתוקן שאינן אלא מערימין אמור אתה כאן ואני במקום אחר: (רש"י)

 תוספות  נשביתי וטהורה אני למה לי. וקשה לרשב''א אמאי לא משני משום דבעי למיתני סיפא אם יש עדים שנשבית ואמרה טהורה אני אינה נאמנת וי''ל דמשום הא לא אצטריך דמסיפא דמתני' שמעינן לה דקתני סיפא עיר שכבשוה כרכום כל כהנות שנמצאו בתוכה פסולות ואינה נאמנת לומר טהורה אני: שתי נשים שנשבו למה לי. דאי לאשמעינן דאחת נאמנת על חברתה הא בהדיא תנן (לקמן כז.) דאפי' עבד ושפחה נאמנים: וכן שני אנשים למה לי משום דבעי למיתני פלוגתא דרבי יהודה ורבנן. אבל בשתי נשים משמע דלא פליג רבי יהודה משום דבשבויה הקילו וקשה דלקמן (דף כו.) אשכחן איפכא דמסיח לפי תומו נאמן בתרומה אפי' על פי עצמו כדאמר גבי יוחנן אוכל חלות דהעלהו רבי לכהונה על פיו וגבי שבויה תני לקמן (דף כז:) הכל נאמנים להעידה חוץ מבעלה ומוקי לה במסיח לפי תומו ומיהו למאי דמוקמינן פלוגתייהו במעלין מתרומה ליוחסין ניחא דטעמא דמחמיר רבי יהודה טפי בתרומה מבשבויה משום דמעלין מתרומה ליוחסין אבל רבי דמיקל טפי בתרומה במסיח לפי תומו היינו משום דקסבר דאין מעלין מתרומה ליוחסין כדאמר לקמן אבל למאי דמוקי פלוגתייהו משום גומלים קשה וי''ל דבתרומה דרבנן דוקא הוא דמתכשר במסיח לפי תומו כדמשמע בהגוזל בתרא (ב''ק קיד:) אבל בתרומה דאורייתא לא: אבל אינו נאמן להשיאו אשה. פי' בקונטרס משום חשש ממזרות ונתינות וקשה דלהכי ליכא למיחש כדאמרינן בהחולץ (יבמות מה. ושם) גבי עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל דאמרינן ליה זיל גלי או נסיב בת מינך משמע דאם ילך למקום שאין מכירים אותו ישיאוהו בת ישראל אע''פ שאין מכירים ולא יסתפקו בו בנתין וממזר וכן גבי ההוא דאתא לקמיה דרבי יהודה וא''ל נאמן אתה לפסול עצמך ואי אתה נאמן לפסול בניך משמע שהוא ובניו היו בחזקת כשרים אע''פ שלא היו מכירים בהם ונראה לר''ת דלהשיאו אשה דקאמר היינו להשיאו בדוקה מד' אמהות כדתנן בעשרה יוחסין (קדושין דף עו. ושם) הנושא אשה צריך שיבדוק אחריה ד' אמהות ואין נאמן אם ישא אשה בדוקה להכשיר בתו לכהן בלא בדיקה אלא יצטרך לבדוק אחריו וה''ה דמצי למימר ואינו נאמן להכשירו לעבודה ואותה בדיקה היא משום חללות דאין מכירין ישראל חללים שביניהם ולא משום ספק ממזרות ונתינות דלהא לא חיישינן כדפי' וכן משמע התם דקאמר דהיא אינה בודקת בדידיה דלא הוזהרו כשרות לינשא לפסולים ואי משום ממזרות ונתינות הא ודאי הוזהרו דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ואם תאמר אי משום חללות בודקין לא יבדקו אלא יחוס אביה לבד דאפילו היתה אמה חללה כשרה היא ע''י אביה דלכ''ע בני ישראל מקוה טהרה לחללות ויש לומר מאחר שהצריכו לבדוק את יחוס האב משום חללות אגב חללות הוצרכו לבדוק כל פסול שבה גם של ממזרות ונתינות וכולה הך שמעתין דמצרכי בדיקה להשיא בתו לכהן אתיא כרבי מאיר דרבנן פליגי עליה התם ולא מצרכי בדיקה ואמרי כל משפחות בחזקת כשרות הן עומדות וא''צ אפילו עד אחד כדי להכשיר בתו לכהונה ומיהו להכשיר בנו או עצמו לעבודה צריך דלאו בחזקת כהונה עומד אי נמי אפילו כרבנן וביצא עליו ערער כדקאמר התם במילתייהו דרבנן בד''א שלא יצא עליו ערער כו': שלי חדש ושל חבירי ישן. בפרק אע''פ פי' בקונטרס די''מ משום עומר ולאו מילתא היא דאם כן מאי מתרץ בדמאי הקילו התינח דמאי חדש ישן מאי איכא למימר ועוד דלא מצינו בשום מקום שנחשדו עמי הארץ על החדש ורשב''א פירש דקאי אשביעית וקאמר שלי חדש וגדל בשביעית ואסור להשהותו אחר הביעור ושל חבירי ישן וגדל בשנה שעברה ואשכחן דקרי לשביעית חדש דתנן במסכת שביעית (פ''ז מ''ז) ורד חדש שכבשו בשמן ישן ילקט את הורד וכי משני בדמאי הקילו בשביעית לא חש לתרץ דפשיטא ליה להש''ס דרבי יהודה מיקל בשביעית משום דבאתריה דרבי יהודה חמירא להו שביעית כדאמר בהניזקין (גיטין נד.) ואין נראה לר''ת דסתם עמי הארץ לא נחשדו אשביעית דתנן בפרק עד כמה (בכורות ל. ושם) החשוד על המעשר אינו חשוד על השביעית החשוד על השביעית אינו חשוד על המעשר אלמא דסתמא אינן חשודין בשביעית ומעשר דקתני היינו מעשר שני דאמעשר ראשון חשודין הם והא דתנן במסכת דמאי (פ''ג מ''ד) ומייתי לה בהניזקין (גיטין סא:) המוליך חיטין לטוחן כותי או לטוחן עם הארץ אינו חושש לא משום מעשר ולא משום שביעית דמשמע דחשודים על השביעית איכא למימר דמשום כותי נקט שביעית אי נמי בודאי חשוד איירי וכן ההיא דמייתי בפרק קמא דחולין (דף ו. ושם) הנותן לשכנתו עיסה לאפות וקדירה לבשל אינו חושש לשאור ותבלין שבה לא משום מעשר ולא משום שביעית ועוד קשה לר''ת דאי באיסור חדש או שביעית מיירי הוה ליה למימר של חברי אינו חדש כדקאמר אינו מתוקן ועוד הקשה ר''ת דלעיל דההיא משנה דחמרין תנן במס' דמאי (פ''ג) הנכנס לעיר ואינו מכיר אדם שם ואמר מי כאן נאמן מי כאן מעשר ואמר לו אחד אני איני נאמן איש פלוני נאמן הלך ולקח הימנו אמר ליה מי כאן מוכר ישן אמר ליה מי ששלחך אצלי אע''פ שהן כגומלין זה את זה הרי אלו נאמנים ואי ישן היינו דלית ביה איסור חדש או שביעית היאך קונה ממי ששלחו אצלו והלא הוא בעצמו אומר שאינו נאמן ועוד מדקא שאיל להיאך מי מוכר ישן מכלל שמה שקנה ממנו כבר היה חדש או שביעית והלא לא הלך אצלו אלא לפי שהוא נאמן ופי' הקונטרס נראה לר''ת עיקר דלהשביח קאמר ולרבותא דרבי יהודה נקטיה דאע''פ שמגרע את שלו ומשביח את של חבירו ומיחזי טפי כגומלין אפילו הכי נאמנין ואם תאמר א''כ מאי קשה ליה דרבנן אדרבנן דלמא הכא הוא דחיישינן לגומלין דדומה שהן גומלין כדפי' ויש לומר דאי לאו דחיישינן לגומלים בעלמא משום הכי לא הוו חיישינן טפי: אביי אמר לעולם לא תיפוך בדמאי כו'. והא דאמר אביי בפרק במה מדליקין (שבת דף כג.) ספק דבריהם לא בעי ברכה רבא אמר רוב עמי הארץ מעשרין הן וכן בפרק אע''פ (לקמן נו:) משני אביי ודאי דבריהם עשו חיזוק ספק דבריהם לא עשו חיזוק רבא אמר בדמאי הקילו לא משום דלית ליה לאביי דרבא דהא הכא אית ליה ועוד דבשילהי המביא (ביצה לה:) דייק ממתני' דרוב עמי הארץ מעשרין הן אלא דאית ליה לאביי דכל ספק דבריהם אע''ג דליכא רוב לא בעי ברכה וגם לא עשו חיזוק ומיהו בפרק קמא דשבת (דף יג. ושם) אההיא דלא יאכל זב פרוש עם זב עם הארץ מפרש אביי שמא יאכילנו דברים שאינם מתוקנים ולא סמיך ארוב עמי הארץ מעשרין כדקאמר רבא התם סבירא ליה דלההיא מלתא מחמירין ולא סמכינן ארובא וכן רבא בסוף הניזקין (גיטין סא. ושם) גבי משאלת אשה נפה כו' ולא בעי למיסמך ארוב עמי הארצות דמעשרין לענין לסייע ידי עוברי עבירה דנראה לו לענין זה להחמיר: (תוספות)

 רשב"א  אני כהן וחברי כהן נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה. פירש רש"י ז"ל, אשה מיוחסת. איכא למידק, אף להשיאו אמאי לא, והרי לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין, כדאמרינן בפרק עשרה יוחסין (קידושין עו, א-ב) גבי הנושא אשת כהנת צריך לבדוק אחריה ארבעה אמהות, ותבדוק נמי איהי בדידיה, ומהדרינן לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין, כלומר, לפסולי כהונה, ולפסולי קהל כממזרי ונתיני לא חיישינן, שכל המשפחות בחזקת כשרות הן, ועוד, דישראל מכירין ממזרין שביניהם, וכל מאן דאתא ואמר ישראל כשר אני אין בודקין אחריו לרבנן דאמרי בקידושין (שם), כל המשפחות בחזקת כשרות הן וקיימא לן כותייהו, ואמרינן נמי ביבמות פרק החולץ (מה, א) גבי גוי ועבד הבא על בת ישראל, ההוא דאתא לקמיה דרבא אמר ליה זיל גלי או נסיב בת מינך, אלמא במקום שאין מכירין אותו משיאין לו אשה מכל מקום, ואין מצריכין אותו ראיה שאינו פסול מפסולי קהל. וההיא דאמרינן בפרק החולץ (מו, ב) גוי שבא ואמר גר אני צריך לביא ראיה, ההיא במוחזק לן דגוי הוה אלא שבא עכשיו לומר שנתגייר, הא באיניש דעלמא דאתא ואמר ישראל אני נאמן לכל דבר, וכדאמרינן בפסחים (ג, ב) ההוא גוי דהוה סליק ואכיל פסחים בירושלים, אלמא מסתמא מחזקינן ליה בישראל, ומעשים בכל יום משיאין נשים לכל אדם בכל מקום בחזקת שהוא ישראל וכשר. ויש לומר, דברייתא זו אתיא כרבי מאיר, דאמר כל המשפחות בחזקת פסולין הן עד שיודע לך שזה כשר כדאיתא בפרק עשרה יוחסין (קידושין עו, ב). ור"ת ז"ל כתב בספר הישר (סי' ל, סי' נ"ח, והו"ד בתוס'): דלהשיאו אשה לאו דוקא, אלא כלומר אינו נאמן ליוחסין, ולומר שאין כהן שהוא בדוק נושא בו, וכן משפחות הבודקות כגון של מזבח ודוכן וסנהדרין כדי שלא תהא משפחתם עיסה. ויש כיוצא בה שלא דקדקו בלשון, כאותה ששנינו בפרק קמא דמכילתין (יג, א), אבל עדות אשה בבתה הולד שתוקי, ובתה לאו דוקא אלא וולדה בין זכר בין נקבה, הכא נמי להשיאו אשה לאו דוקא אלא ליחס זרעו בכהונה קאמר, והוא הדין דהוה מצי למיתני ואין נאמן לעבודה, אלא חדא דאית בה כולהו נקט. ודעת ר"ת ז"ל: שאין בודק אלא או משום עבודה או להכשיר זרעו לכך, אבל אילו לא רצה לבדוק נושא ואינו בודק בישראל. למימרא מאי דר' יהודה חייש לגומלין ורבנן לא חיישינן לגומלין, והא איפכא שמעינן להו דתנן החמרין כו'. אבל מתניתין דשתי נשים שנשבו (לעיל כג, ב) לא קשיא לן לר' יהודה, אף על גב דאיכא למיחש בהו לגומלין, כדאמרינן לעיל בשתי נשים ואפילו הכי לא חיישינן, ומשמע דליכא מאן דפליג בה, דרבי יהודה ודאי בנשים שנשבו לאו משום דלא חייש בהו לגומלין הוא, אלא משום דקסבר דשבויה זו בקדושתה קיימא, דמפני שמיעך לה ערבי בין דדיה לא פסלה מן הכהונה, ואפילו חדא נמי משתריא אפומא דידה כדאיתא לקמן בפרק נערות (להלן לו, ב). והא נמי דרמי מדרבנן דמתניתין דהחמרין לרבנן דברייתא, ולא רמי מינה לרבנן דמתניתין, משום דניחא ליה למרמי לרבנן ולרבי יהודה, ואילו רמה ליה אמתניתין לא הוה מצי למרמי אלא ארבנן בלחוד. (רשב"א)


דף כד - ב

הכא נמי בשכלי אומנותו בידו והיכא אתמר דרבי חמא בר עוקבא אהא דתנן הקדר שהניח קדירותיו וירד לשתות (מים מן היאור) הפנימיות טהורות והחיצונות טמאות והתניא אלו ואלו טמאות אמר רבי חמא בר עוקבא בשכלי אומנותו בידו מפני שיד הכל ממשמשת בהן והתניא אלו ואלו טהורות א''ר חמא בר עוקבא בשאין כלי אומנותו בידו ואלא הא דתנן הפנימיות טהורות והחיצונות טמאות היכי משכחת לה דסמיכא לרשות הרבים ומשום חיפופי רשות הרבים ואיבעית אימא ר' יהודה ורבנן במעלין מתרומה ליוחסין קמיפלגי איבעיא להו מהו להעלות משטרות ליוחסין היכי דמי אילימא דכתיב ביה אני פלוני כהן חתמתי עד מאן קא מסהיד עילויה לא צריכא דכתיב ביה אני פלוני כהן לויתי מנה מפלוני וחתימו סהדי מאי אמנה שבשטר קא מסהדי או דלמא אכולה מילתא קא מסהדי רב הונא ורב חסדא חד אמר מעלין וחד אמר אין מעלין איבעיא להו מהו להעלות מנשיאות כפים ליוחסין תיבעי למ''ד מעלין מתרומה ליוחסין ותיבעי למ''ד אין מעלין תיבעי למ''ד מעלין הני מילי תרומה דעון מיתה היא אבל נשיאות כפים דאיסור עשה לא או דלמא לא שנא תיבעי למ''ד אין מעלין הני מילי תרומה דמיתאכלא בצנעא אבל נשיאות כפים דבפרהסיא אי לאו כהן הוא כולי האי לא מחציף אינש נפשיה או דלמא לא שנא רב חסדא ורבי אבינא חד אמר מעלין וחד אמר אין מעלין א''ל רב נחמן בר יצחק לרבא מהו להעלות מנשיאות כפים ליוחסין א''ל פלוגתא דרב חסדא ורבי אבינא הלכתא מאי א''ל אנא מתניתא ידענא דתניא ר' יוסי אומר גדולה חזקה שנאמר {עזרא ב-סא} {נחמיה ז-סג} ומבני הכהנים בני חביה בני הקוץ בני ברזילי אשר לקח מבנות ברזילי הגלעדי אשה ויקרא על שמם אלה בקשו כתבם המתיחשים ולא נמצאו ויגאלו מן הכהונה ויאמר התרשתא להם אשר לא יאכלו מקדש הקדשים עד עמוד כהן לאורים ותומים אמר להם הרי אתם בחזקתכם במה הייתם אוכלים בגולה בקדשי הגבול אף כאן בקדשי הגבול ואי סלקא דעתך מעלין מנשיאות כפים ליוחסין הני כיון דפרסי ידייהו אתי לאסוקינהו שאני הכא דריע חזקייהו דאי לא תימא הכי למאן דאמר מעלין מתרומה ליוחסין כיון דאכלי בתרומה אתי לאסוקינהו אלא לאו משום דריע חזקייהו

 רש"י  בשכלי אומנותו בידו. חמר המביא תבואה למכור היה נושא בידו כלי היכר של מכירה כגון מחק שמוחקין בה המדה והמביאה להצניע אינו נושא בידו כלי אומנות מכר והכא כגון שכלי אומנותו בידו של זה המזלזל את שלו דאנן סהדי שלמוכרה הביאה הלכך אין זה אלא גומל וזה יעיד עליו בכרך שלפניהם: הקדר. שהוא חבר: הפנימיות טהורות. כולה מתרצא ואזלא לקמיה: בשכלי אומנותו בידו. להיכר שהוא נושאן למוכרן: ממשמשת בהן. לבדוק וליקח: ומשום חיפופי רשות הרבים. שנותנים בני אדם אבנים גדולות או יתדות לצידי רה''ר להרחיק העגלות מלהזיק את הכתלים ומתוך שהן דוחקות את רה''ר וזה הניח קדירותיו אצלם דחק גם הוא את הדרך והעוברין שם מתחככין בהן ובגדיהן עוברין על פני אוירן ובגדי עם הארץ טמאים הם ומטמאים את החיצוניות: במעלין מתרומה ליוחסין. רבי יהודה סבר הרואה שמאכילין תרומה לאדם בחזקת כהן מעיד עליו בכל מקום שהוא כהן ומעלין אותו ליוחסין הלכך אם תאכילהו תרומה הרי אתה מביאו להשיאו אשה וטעמיה לאו משום גומלין הוא ורבנן סברי אין מעלין מתרומה ליוחסין: דאיסור מיתה. אם זר הוא לא היה אוכל תרומה שהוא עון מיתה: דאיסור עשה. כה תברכו (במדבר ו) אתם ולא זרים ולאו הבא מכלל עשה עשה: גדולה חזקה. שאין ב''ד יכולין להוציא דבר מחזקתו: בקשו כתבם המתיחשים. שיהו כהנים כשרים לפי שהתחתנו כהנים בגולה בגויי הארץ וילדו להם בנים כדכתיב בספר עזרא והם חללים הוצרכו הנולדים בגולה להתייחס כשעלו מן הגולה לשרת בבנין שני: ויגאלו. נפסלו מלשון לחם מגואל (מלאכי א): התרשתא. הוא נחמיה בן חכליה וכן כתוב בספר עזרא (נחמיה ח): עד עמוד כהן לאורים וגו'. כאדם שאומר לחבירו עד שיבא המשיח דאורים ותומים לא הוו במקדש שני שנחסרו חמשה דברים כדאמרינן בסדר יומא (דף כא:): מקדשי הקדשים. דוקא מקדשי המקדש פסלינהו אבל תרומה שהיו רגילין בה בגולה לא אסר עלייהו משום דהוחזקו בה: קדשי הגבול. תרומה שהיא נוהגת בגבולין חוץ למקדש ולירושלים: אף כאן בקדשי הגבול. ומדאמר רבי יוסי גדולה חזקה ש''מ נשיאות כפים נמי לא אסר עלייהו שהרי הוחזקו בה בגבולין: ואי סלקא דעתך כו' אתו לאסוקינהו. ומה הועילו בתקנתם: שאני הכא. דליכא למיחש דליסוקינהו דהא ריע חזקייהו שהרי הכל רואין שאר כהנים אוכלין קדשי המקדש והם אינן אוכלין יש כאן היכר גדול שיש בהן צד פסול אבל שאר בני אדם כגון בזמן הזה לעולם מעלין מנשיאות כפים ליוחסין: [דאי לא תימא הכי. דעל דא סמיך שיש בהן היכר תרומה נמי תקשי למ''ד מעלין מתרומה ליוחסין]: (רש"י)

 תוספות  בשכלי אומנותו בידו. פירש רבינו חננאל זה שאומר עליו שהוא כהן יש בידו כלים שמשמשין בהן בטהרה כגון כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה שאין מקבלין טומאה שכל הרואה כלים הללו בידו מתרחק ממנו מלטמאותו ודומה שהוא כהן ולכך האמינוהו חכמים: ואיבעית אימא רבי יהודה ורבנן במעלין מתרומה ליוחסין קמיפלגי. ולא אתא לשנויי אלא קשיא דרבי יהודה אדרבי יהודה אבל דרבנן אדרבנן לעולם צריך לתרץ בשכלי אומנותו בידו הקשה הר' שמואל מווארדין ומעיקרא היכי בעי למימר דטעמא דר''י משום גומלין והא בלא גומלים ע''כ סבר רבי יהודה בשילהי פרקין (לקמן דף כח:) דמעלין מתרומה ליוחסין ותירץ ר''י דמעיקרא ס''ד דאי לאו טעמא משום גומלים לא היינו מפסידים את הכהן מן התרומה כדי לומר מעלין כיון דמן הדין ראוי לחלוק ע''פ חבירו ואדרבה קודם היינו אומרים אין מעלין אע''ג דגבי עבד אמר לקמן לרבי יהודה דאין חולקין לו תרומה משום דמעלין התם אין כל כך חששא בהפסד של עבד זה אם אין חולקין לו תרומה בלא רבו וא''ת ובאיזו סברא פליגי לימרו תרוייהו דמעלין ונצטרך שני עדים בתרומה או לימרו תרוייהו דלא מעלין ולא יצטרך אלא עד אחד בתרומה וי''ל דבהא פליגי דמר סבר חיישינן שמא יעלו מתרומה ליוחסין לפיכך הצריכו שני עדים ומר סבר דלא חיישינן.: אמנה שבשטר קמסהדי. וא''ת ואי לאו אכולא מילתא קמסהדי א''כ עדים חתמי אע''ג דלא ידעי אי כהן הוא אי לאו ואם כן הא דתנן בגט פשוט (ב''ב דף קעב.) שני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת אם היו משולשין יכתבו כהן ומה מועיל כיון שעדים חותמין אע''פ שאין מכירים בו אם הוא כהן והרי הוא יכול להערים ולכתוב שטר אחר בשם חבירו כהן ויוציא ממון מחבירו כהן וי''ל דהיכא דהוחזקו שני יוסף בן שמעון ודאי אכולא מילתא קא מסהדי כי אז הן צריכין לידע אם בן כהן הוא והתם ודאי מעלין משטרות ליוחסין והכא מיבעיא לן היכא דלא הוחזקו: חד אמר מעלין. ואם תאמר ואמאי לא חשיב ליה בהדי הנך דתנן בעשרה יוחסין (קדושין דף עו. ושם) אין בודקין מן המזבח ולמעלה ולא מדוכן כו' וי''ל דהך דשטרות מלתא דפשיטא היא דכיון דאכולא מלתא קמסהדי א''כ הוי עדות גמור ולכך לא קא חשיב עדים וא''ת ואמאי לא חשיב תרומה ונשיאות כפים למ''ד מעלין ואור''ת דתרומה בכלל מזבח ונשיאות כפים בכלל דוכן אע''ג דההוא דוכן היינו שיר כדמשמע התם בגמרא מ''ד מעלין הוה מוקי לה נמי בדוכן כהנים שבגבולים ומיהו קשה אמאי לא חשיב ס''ת שקרא בחזקת כהן כדלקמן ויש לומר דאיכא למימר דתנא ושייר כולהו ובספר הישר פירש ר''ת דלאו בעבודת מזבח ממש איירי אלא כגון הפשט וניתוח דברים הכשרים בזרים דלא היו מניחין לעשות אותם אלא למיוחסין מן המשיאין לכהונה אבל מילי דכהונה כגון תרומה ונשיאות כפים וס''ת לא איצטריך למתני: שאני הכא דריע חזקייהו. פי' בקונטרס שהכל רואים שאר כהנים אוכלין שאר קדשי מזבח ואלו אין אוכלין וק''ק דמ''מ תיקשי למ''ד מעלין אמאי לא אסקינהו לקדשי מזבח וליוחסין ונראה לר''ת דריע חזקייהו היינו שהיו מיחסים אותם אחר בני ברזילי שהיה ישראל ועוד שלא מצאו כתבם והיכא דאיתרע חזקה אין מעלין לכ''ע אבל קשה דפריך מעיקרא אתי לאסוקינהו הוה ליה למיפרך אמאי נגאלו כלל מן הכהונה ויש לומר דשפיר הוה ידע דריע חזקייהו ומשום הכי לא אסקינהו אלא דהוה ס''ד דאע''ג דריע חזקייהו איכא למיחש דלמא אתי לאסוקינהו לבסוף שלא ידעו שלא מצאו כתבם: (תוספות)

 רשב"א  ואי בעית אימא רבי יהודה ורבנן במעלין מתרומה ליוחסין קא מפלגי. כלומר, וכולהו סבירא להו דלא חיישינן לגומלין, ומכל מקום מתניתין דהחמרין לדרבנן בשכלי אומנותו בידו הוא, דבהא רבנן לחומרא ורבי יהודה לקולא, דאפילו בכי הא לא חייש לגומלין, ושאני התם דבדמאי הקלו. וקשיא לי, לרבנן דחיישי לגומלין בשכלי אומנותו בידו, וכי יש לך כלי אומנות גדול ממתניתין דשתי נשים ושני אנשים שזה אומר אני כהן וחברי כהן וזה אומר אני כהן וחברתי כהן, וכן שתי נשים שנשבו זאת אומרת אני וחברתי טהורות וזאת אומרת כן. ויש לומר, דלא קרו רבנן כלי אומנותו בידו אלא כשהתועלת שהן רוצין להועיל בו בפנינו, דהשתא איכא חששא יתירא בזה שנושא כלי אומנות שמראה שרוצה למכור פירותיו, אבל זה אומר אני כהן וחברי כהן השתא מאי נפקא להו מינה והא אין כאן תרומה בפנינו שנחוש שעליה נתנו עיניהם ליטלה, וכן שתי נשים מה איכפת להן עכשו התהיינה הלילה לאיש ולכהן, ואי משום מה שעתיד להעיד שקר עכשיו על מה שאיפשר שלא יעלה בידם לא חיישינן, ולפי זה אם בשעת מעשה אמרו אין שומעין להן, כן נראה לי. לא צריכה דכתיב ביה אני פלוני כהן לויתי מפלוני וכו'. ומסתברא דבכי הא הוא דמבעיא להו, אבל אם כתבו בו העדים איך פלוני כהן לוה מפלוני מנה, כדרך שאנו כותבין מעלין על פיהם, דעדים בכי הא מסתמא אכולה מילתא מסהדי, ועד דמוחזק להו דכהן הוא לא כתבי הכין. אבל כשהוא כותב על עצמו אני פלוני כהן והן חתמו מלמטה, איכא למימר שהן לא חתמו אלא על עיקרן של דברים שהיא המנה שבשטר, ולא היה להם לחקור זה שקורא עצמו כהן אם הוא כהן אם לאו, כיון שאינו צריך לעיקר המלוה, דבין כהן בין אינו כהן מנה לוה זה מזה ודי להם בכך. ואיכא למימר דאכולה מילתא נמי מסהדי, ופליגי בה רב הונא ורב חסדא חד אמר מעלין דאכולה מילתא מסהדי, וחד אמר אין מעלין דלאו אכולה מילתא קא מסהדי. ולמאן דאמר לאו אכולה מילתא קא מסהדי, לא דמי לעורר על השדה ועשאה אחד סימן לאחר והוא חתום עליה בעד דאיבד את זכותו (לקמן קט, א). כדאיתא בירושלמי (במסכתין פי"ג ה"ו), דאלמא אכולא מילתא קא מסהדי, דשאני התם, דכיון שהוא עצמו עורר עליה ולפי דבריו גזולה היא ביד זה לא היה לו לחתום בשטר שנקראת בו על שמו בשקר, אבל אלו שאינן יודעין שהוא שקר, אלא שהדבר להן בספק לא היה להן לחקור כיון שאין זה עיקרו של עדות, ותדע לך, דאף בשדה כן, דאלו עשאה אחר סימן לאחד ועדים חתומים עליה לא איבד זה את זכותו, וטעמא כדאמרן, דכיון שאין זה עיקרו של עדות אין להם לעדים לחקור אם שדה זו של זה או של אחרים. ולמאן דאמר אכולה מילתא קא מסהדי לא דמי לעשאה אחר סימן לאחר ועדים חתומים על שדה מקח דלא אבד זה את זכותו, דהתם כיון שאלו רואין שדה זו מוחזק ביד זה מה להן להחזיק אותו בחזקת שאינו שלו. ועוד, דאחזוקי אינשי דגזלני לא מחזקינן. אבל זה שקורא עצמו כהן אם לא שהעדים יודעין בו שהוא כהן לא היו חותמין עליו, דדילמא נפיק מיניה חורבא דילמא אינו כהן ואסוקי הוא דאסיק שמיה כהן, וכי מפיק עליה האי שטריה אמר לאו אנא ניהו, דלאו כהן אנא. אי נמי, דילמא איכא יוסף בן שמעון אחרינא, וכתב האי כהן כדאמרינן בבבא בתרא (קעב, א) כיצד יעשדו אם היה אחד מהן כהן יכתוב כהן, ושמא סמכו אלו על זה, וכיון שכן נמצא כהן מעיקרו של עדות, והילכך אכולה מילתא קא מסהדי. וזו היא מחלוקתן של רב הונא ורב חסדא. כן נראה לי. אבל הרמב"ם ז"ל, נראה שדעתו לומר דבין כך ובין כך אמרינן לאו אכולה מילתא קא מסהדו, שכך כתב, וזה לשונו (איסו"ב פ"כ ה"ט): אין מעלין משטרות לכהונה, כיצד, הרי שכתב בשטר פלוני כהן לוה מפלוני והלוהו כך וכך ועדים מלמטה אין מחזיקין כהן זה שיהא מיוחס שמא לא העידו אלא על המלוה. עד כאן. איבעיא להו מהו להעלות מנשיאות כפים ליוחסין. כלומר, אם תמצא לומר מעלין אף היא צריכה שנים, ועד שלא מעידין עליו שנים אינו נושא את כפיו, וכדאמרינן בתרומה דלרבי יהודה דאית ליה מעלין מתרומה ליוחסין אין מעלין אותו לתרומה על פי עד אחד. ואם תמצא לומר אין מעלין נשיאות כפים אינו צריך אלא עד אחד ככל שאר איסורין דעד אחד מהימן, אבל ליוחסין שנים בעידן, והא דאמרינן הני מילי תרומה דעון מיתה, הכי קאמר: כיון שהיא חמורה כל כך דין הוא שנעלה ממנה ליוחסין, וכיון שמעלין ממנה ליוחסין דין הוא שאף היא תיבעי שנים. כיון דפרסי ידייהו אתי לאסוקינהו. כלומר, ומאי ויגאלו מן הכהונה (עזרא ב, סא). ופרקינן דשאני התם דריע חזקיהו. דכיון דחזו דאכלי בקדשי הגבול, ובקדשי קדשים גופייהו לא מסקי להו משום האי קלא דנפיק עלייהו, משום דריע חזקייהו דבמקום שנוהגים קדשי הגבול וקדשי קדשים מקדשי הגבול בלחוד אכלי ובקדשי קדשים לא אכלי. והא דחייש רבי יהודה במתניתין דדלמא אתי לאפוקי מתרומה ליוחסין, היינו בזמן הזה דליכא קדשי קדשים ולא ריע חזקיה. (רשב"א)


דף כה - א

ואלא מאי גדולה חזקה מעיקרא אכול בתרומה דרבנן השתא אכול בתרומה דאורייתא ואי בעית אימא השתא נמי בתרומה דרבנן אכול בתרומה דאורייתא לא אכול וכי מסקינן מתרומה ליוחסין בתרומה דאורייתא בתרומה דרבנן לא מסקינן ואלא מאי גדולה חזקה דאע''ג דאיכא למיגזר משום תרומה דאורייתא לא גזרינן ובתרומה דאורייתא לא אכול והא כתיב {עזרא ב-סג} אשר לא יאכלו מקדש הקדשים מקדש הקדשים הוא דלא אכול הא בתרומה דאורייתא אכול ה''ק לא במידי דאיקרי קדש דכתיב {ויקרא כב-י} וכל זר לא יאכל קדש ולא במידי דאיקרי קדשים דכתיב {ויקרא כב-יב} ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל ואמר מר במורם מן הקדשים לא תאכל ת''ש חזקה לכהונה נשיאות כפים בבבל ואכילת חלה בסוריא וחילוק מתנות בכרכין קתני מיהת נשיאות כפים מאי לאו ליוחסין לא לתרומה והא דומיא דאכילת חלה קתני מה אכילת חלה ליוחסין אף נשיאות כפים ליוחסין לא אכילת חלה גופה לתרומה קסבר חלה בזמן הזה דרבנן ותרומה דאורייתא ומסקינן מחלה דרבנן לתרומה דאורייתא וכדאפיך להו רב הונא בריה דרב יהושע לרבנן ת''ש חזקה לכהונה נשיאות כפים וחילוק גרנות בא''י ובסוריא ובכל מקום ששלוחי ראש חודש מגיעין נשיאות כפים ראיה אבל לא חילוק גרנות ובבל כסוריא רשב''ג אומר אף אלכסנדריא של מצרים בראשונה מפני שבית דין קבועין שם קתני מיהת נשיאות כפים מאי לאו ליוחסין לא לחלה הא דומיא דחילוק גרנות קתני מה חילוק גרנות ליוחסין אף נשיאות כפים ליוחסין לא חילוק גרנות גופה לחלה קסבר תרומה בזמן הזה דרבנן וחלה דאורייתא ומסקינן מתרומה דרבנן לחלה דאורייתא וכדאשכחינהו רב הונא בריה דרב יהושע לרבנן דאמר רב הונא בריה דרב יהושע אשכחתינהו לרבנן בבי רב דיתבי וקאמרי אפילו למאן דאמר תרומה בזמן הזה דרבנן חלה דאורייתא שהרי ז' שכיבשו וז' שחילקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו בתרומה ואמינא להו אנא אדרבה אפילו למ''ד תרומה בזמן הזה דאורייתא חלה דרבנן דתניא {במדבר טו-יח} בבואכם אל הארץ אי בבואכם יכול משנכנסו לה שנים ושלשה מרגלים ת''ל בבואכם בביאת כולכם אמרתי ולא בביאת מקצתכם וכי אסקינהו עזרא

 רש"י  ואלא מאי גדולה חזקה. דקאמר ר' יוסי למה לנו [לחוש] להשבית חזקתם כי מה יש לחוש לבטלה: בתרומה דרבנן. שהרי בגולה היו שאין שם תרומה מן התורה דכל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ כדאמרינן בקידושין (דף לו:): ואיבעית אימא השתא נמי בתרומה דרבנן אכול. תרומת פירות האילן וירק: דאורייתא. דגן תירוש ויצהר לא אכול ומש''ה לא קשיא למ''ד מעלין מתרומה ליוחסין דכי מסקינן ליוחסין מתרומה דאורייתא כו': דאיכא למיגזר משום תרומה דאורייתא. שהרי לארץ באו ומצויה שם תרומה גמורה דאורייתא מה שלא היה מצוי להם בגולה ויש לחוש פן יאכילום בה: לא במידי דאקרי קדש. והיינו תרומה: וכל זר לא יאכל קדש. בתרומה משתעי דכתיב בפרשה לעיל מיניה ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים ואוקמינן בתרומה ביבמות בהערל (דף עד:): ולא במידי דאקרי קדשים. אפילו חזה ושוק של שלמים הנאכלים לנשי כהנים ולעבדיהם: ואמר מר. ביבמות בפרק יש מותרות בבת כהן שניסת לישראל ונעשית אלמנה וגרושה וזרע אין לה שחוזרת לתרומת אביה ואינה חוזרת לחזה ושוק ויליף לה מהאי קרא כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל עוד: חזקה לכהונה. להעיד עליו שהוא כהן: נשיאות כפים בבבל. הרואהו נושא כפיו בבבל מעיד עליו בכל מקום שהוא כהן ומקבלין הימנו לפי שיש שם ישיבה וב''ד קבוע בודקין אחר נושאי כפים אבל אכילת חלה ותרומה אינה חזקה דחוצה לארץ לאו דאורייתא תרומה דיליה ולא קפדי כולי האי: ואכילת חלה בסוריא. היא ארם צובה שכיבשה דוד וחיברה לא''י וקסבר האי תנא כיבוש יחיד שמיה כיבוש וחלתה ותרומתה דאורייתא וקס''ד תנא חלה וה''ה לתרומה: וחילוק מתנות. דהזרוע והלחיים: בכרכין. ואע''ג דאיסורן אין איסור לזרים הואיל וכרכים מקום שווקין הן ומצויין בו עוברים ושבים המכירין בו אי לאו דכהן הוה לא מחציף נפשיה: לא לתרומה. הרואהו נושא כפיו בבבל או אוכל חלה דווקא בסוריא והעיד עליו בא''י מקבלין עדותו להאכילו תרומה אבל לא ליוחסין: מה אכילת חלה. עדות חזקתה: ליוחסין. דאי לתרומה פשיטא היא גופה תרומה היא וכבר הוחזק בה: ומסקינן מחלה דרבנן כו'. דאי לאו כהן הוא לא הוו ספו ליה חלה גזירה משום תרומה: וכדאפיך. לקמן מפרש: נשיאות כפים וחילוק גרנות. דתרומה: בא''י. נושאי כפים דאיכא ב''ד קבועין ובדקי וחילוק גרנות קס''ד השתא דתרומה בזמן הזה דאורייתא וכיון דעון מיתה איכא מסקינן מינה ליוחסין: בסוריא וכ''מ ששלוחי א''י מגיעין. להודיע לגולה יום שקידשו ב''ד את החדש לעשות פסח בזמנו דהיינו היושבים בתוך מהלך חמשה עשר יום: נשיאות כפים ראיה. לפי שב''ד קבוע שם שמקבל שליחות החדש של ב''ד הגדול: אבל לא חילוק גרנות. דתרומה דידהו לאו דאורייתא ובסוריא נמי האי תנא סבר כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש ופלוגתא דתנאי היא בהך מילתא (ע''ז דף כא.): בבי רב. בית המדרש קרי בי רב: נתחייבו בחלה. דכתיב בבואכם אל הארץ ותניא בספרי ר' ישמעאל אומר שינה הכתוב ביאה זו מכל ביאות שבתורה שבכולן נאמר כי תבאו כי יביאך וכאן בבואכם ללמדך שכיון שנכנסו לה נתחייבו: ולא נתחייבו בתרומות ומעשרות. דכתיב דגנך תבואת זרעך המיוחדת לך ועוד שהרי תלה הכתוב המעשר במנין שנות השמטה דכתיב בשנה השלישית שנת המעשר ושמטות לא מנו אלא משכבשו וחילקו כדאמרינן בסדר עולם ובמסכת ערכין (דף יב:): הכי גרסינן אי בבואכם יכול משנכנסו לה שנים ושלשה מרגלים תלמוד לומר בבואכם בביאת כולכם כו'. והכי פירושו כיון דשינה הכתוב ביאה זו לכתוב בה בבואכם ולא כתב כי תבאו יכול משנכנסו לה מרגלים ת''ל כו': (רש"י)

 תוספות  ואלא מאי גדולה חזקה. בשלמא אי אין מעלין ניחא הא דגדולה חזקה אע''ג דאיכא למיחש לב''ד טועין שיעלו מן נשיאות כפים לקדשי קדשים [ואע''ג דבלא חזקה מעלין לתרומה ע''פ עד אחד ולא חיישינן לב''ד טועין שמא יעלו ליוחסין השתא סבר המקשן דיוחסין חמירא ולא אתו למיטעי כמו לקדשי קדשים] אבל השתא דאמרת טעמא דריע חזקייהו ולא חיישינן דלמא אתי לאסוקי כיון דלא אתי למטעי מאי גדולה חזקה: (לעיל) או דלמא אפילו למ''ד אין מעלין ה''מ תרומה דמתאכלא בצינעה כו'. תימה מה תולה באכילה והא פשיטא דלכ''ע אין מעלין מאכילת תרומה ליוחסין דהא איכא למיחש דלמא עבד כהן הוא אלא בחלוקת תרומה בגורן הוא דפליגי אם מעלים ליוחסין אם לאו ובמעלין מתרומה ליוחסין לא איפליגו בה תנאי בהדיא אלא דתליא הא פלוגתא בפלוגתא אם חולקין תרומה לעבד בלא רבו אם לאו למ''ד חולקין אין מעלין דדלמא עבד הוא והכי איבעי ליה למימר הכא אפילו למ''ד אין מעלין ה''מ תרומה דחולקין לעבד בלא רבו ואיכא למיחש דלמא עבד הוא אבל נשיאו' כפים לעולם אימא לך דמעלין דאין עבד נושא כפיו: [נ''ל דשפיר נקט דמתאכלא בצינעא דלמ''ד מעלין מאכילת תרומה נמי מעלין ובענין דליכא למיחש שהוא עבד שיצא מבית הספר וטעמא כיון דעון מיתה הוא חיישינן שמא יעלוהו ליוחסין ולכך איצטריך שני עדים להאכילו בתרומה ולכך נמי אין חולקין לעבד אלא א''כ רבו עמו ומ''ד אין מעלין אע''ג דעון מיתה הוא לא חייש להכי שמא יעלוהו כיון דבצנעא הויא אכילת תרומה וכן חלוקה אבל נשיאות כפים דאיפרסם איבעיא ליה אי חיישינן שמא יעלוהו משום דאי לאו דכהן הוא לא הוה חציף כולי האי ולא הוי מצי למנקט כמו שכתבו התוס' אפילו למ''ד אין מעלין משום דאיכא למיחש דלמא עבד הוא דלא תליא בהכי דאפילו היכא דליכא למיחש דלמא עבד הוא אין מעלין כמו ביוצא מבית הספר או שמעידין עליו שאינו עבד ואדרבה הא דחולקין לו בלא רבו היינו משום דאין מעלין ועיקר טעמא דפלוגתייהו משום מעלין ואין מעלין דאי לאו הכי קשה באיזה סברא פליגי כמו שהקשו לעיל] (ת''י): וכי מסקינן מתרומה ליוחסין ה''מ בדאורייתא כו'. רבינו יצחק בן רבינו מאיר לא גריס לה דהא איבעית אימא רב נחמן קאמר לה ואי גרסי' לה א''כ היה סותר בעצמו ראיה שהביא דאי לא תימא הכי למ''ד מעלין מתרומה ליוחסין הא אתי לאסוקי אלא טעמא משום דריע חזקייהו ואין זו סוגיית הש''ס אם לא יאמר ולאו מילתא היא דאמרי ובפ' עשרה יוחסין (קדושין סט:) גרסינן לה ואגב שיטפא דהתם שיבשו לכותבה כאן: לא במידי דאיקרי קדש. וא''ת תרומה נמי איקרי קדשים דכתיב ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים וההוא קרא איירי בתרומה דהעריב שמשו אוכל בתרומה וי''ל דודאי גבי טמא תרומה מיקרי קדשים אבל הכא אאכילת זר קאמר דלא אשכחן קדשים גבי אכילת זר: נשיאות כפים בבבל. דוקא נשיאות כפים ולא אכילת חלה ואע''ג דבסוריא נמי הוי מדרבנן אין מדקדקין בבבל כמו בסוריא דסבר האי תנא כיבוש יחיד שמיה כיבוש ואכילת חלה בסוריא ה''ה נשיאות כפים כדמוכח לקמן: לא חילוק גרנות גופה לחלה וקסבר תרומה כו'. וצ''ל דפליגי הנך ברייתות בפלוגתא דרב הונא בריה דרב יהושע ורבנן דאי לאו הכי בחד מהנך ברייתות ממה נפשך איכא למידק דמעלין מנשיאות כפים ליוחסין ופליגי נמי דלברייתא קמייתא אכילת חלה בסוריא חזקה לתרומה וכל שכן דאכילת תרומה דאורייתא דהויא חזקה לאכילת חלה דרבנן ובברייתא שניה קתני דחילוק גרנות דהיינו תרומה בסוריא לא הויא חזקה לחלה: (תוספות)

 רשב"א  אלא מאי גדולה חזקה. בעיא דתלמודא הוא דקא בעי אעיקר מילתא דאמר רבי יוסי גדולה חזקה, ולאו אקשויי קא מקשי למאי דפרקינן השתא. דאף למאי דסבירא ליה לרבא דאין מעלין בעלמא מנשיאות כפים ליוחסין, הכי נמי קא קשיא ליה מאי גדולה חזקה. ופירש רש"י ז"ל: מאי גדולה חזקה למה לנו להשבית חזקתיה מה יש לחוש לבטלם, ופרקינן משום דגדולה חזקה העלום מתרומה דרבנן לתרומה דאורייתא, ואי בעית אימא, לא קשיא למאן דאמר מעלין מתרומה ליוחסין, דהכא בתרומה דרבנן אכול בתרומה דאורייתא לא אכול, וכי מסקינן מתרומה ליוחסין הני מילי מתרומה דאורייתא אבל מתרומה דרבנן לא. ואלא מאי גדולה חזקה, דאף על גב דאיכא למגזדר משום תרומה דאורייתא, לא גזרינן. ואינו מחוור לי, דאי האי איבעית אימא לפרוקי מאי דאקשינן למאן דאמר מעלין מתרומה ליוחסין, לעיל הוה ליה למימר ליה ולא לאפסוקי בנתים אלא מאי גדולה חזקה, ועוד, דאם כן רב נחמן בר יצחק אמרה, מדקאמר ואי' אימא רבא אמריה ולפרוקיה מאי דאמר רב נחמן בר יצחק מאי איבעית אימא דקאמר דמאי פריק רבא מעיקרא דילמא השתא אי בעית אימא, אלא רב נחמן בר יצחק אמריה, ואי אפשר, דאם כן הפך דבריו הוא זה. ויש מי שפירש, דהכי קשיא ליה מאי גדולה חזקה, אי אמרת בשלמא אין מעלין ליוחסין לא מנשיאות כפים ולא מתרומה היינו דגדולה חזקה דמוקמין להו בחזקתייהו, אלא אי אמרת מעלין אי הכי בבבל היתה להם חזקה גדולה והיו ראויים לעלות ממנה ליוחסין וכי אסקינהו עזרא לארץ ישראל לאו עלויי מעלינהו, דאדרבה גרועי מגרע חזקייהו, דאמר דלא ליכלו בקדשי קדשים, ומתוך כך לא היו מעלין אותן ליוחסין, אם כן, מאי גדולה חזקה והאיך אנו למדין מכאן שגדולה חזקה, אדרבה מכאן נראה שאינה גדולה ובכל מקום שיש לחוש אין הולכין אחר חזקה. ופרקינן, אין הכי נמי דגריעא דלא מסקינן ליוחסין ועדיפא דאכלי בתרומה, ואף על גב דאיכא למיגזר אטו דאורייתא. ונראה לי לפרש, אלא מאי גדולה חזקה כיון דאמרת דהכא ריע חזקתיהו, דהא אין לשון זה אלא בזמן שאנו מעלין אותן ממה שהיו מתוך חזקתם, או שאנו מחזיקים אותן במה שהיו אף על פי שיש בהן לחוש עכשיו לדבר שלא היה לנו לחוש למפרע, ואלו לא העלינו אותן, אלא למה שהיו מוזקין בהן בבבל, דהיינו תרומה דרבנן דהכי משמע לכאורה מאי דקאמר במה הייתם אוכלין בקדשי הגבול אף כאן בקדשי הגבול, כלומר, דוקא במה שאכלתם תאכלו דהיינו תרומה דרבנן אבל תרומה דאורייתא לא. ובאכילת תרומה ליכא למיחש למידי, דהא אין מעלין ממנו ליוחסין לכולי עלמא דהא אמרת דהכא ריע חזקיהו. ומשני, גדולה חזקה דהעלום מתרומה דרבנן לתרומה דאורייתא. איבעית אימא, לעולם אימא לך שלא העלום כלל דהשתא נמי לא אכלו אלא בתרומה דרבנן. ולעולם אין לחוש לאכילתם כלל, דאפילו למאן דאמר מעלין הכא אין מעלין דמתרומה דרבנן אין מעלין ליוחסין, ואפילו הכי איכא למימר דהיינו גדולה חזקה, דאף על גב דאיכא למיגזר משום תרומה דאורייתא, לא גזרינן מפני שהוחזקו בה מעיקרא. ת"ש חזקה לכהונה נשיאות כפים בבבל ואכילת חלה וכו'. קתני מיהא נשיאות כפים מאי לאו, ליוחסין, לא לתרומה. קשיא לן, מכל מקום, תפשוט בעיין למאן דאמר מעלין מתרומה ליוחסין דאף מנשיאות כפים מעלין ליוחסין, דכיון שאתה מעלהו לתרומה הא אתית להעלותו ממנה ליוחסין, יש לומר, דאין הכי נמי, למאן דאמר מעלין מתרומה ליוחסין איפשיטא לך בעיין, והא דדחינן לא לתרומה, הכי קאמר: ועדיין תיבעי לך למאן דאמר אין מעלין. אבל לא חלוק גרנות. פירש רש"י ז"ל: דקסבר האי תנא דכבוש יחיד לאו שמיה כבוש, הלכך תרומה דידהו לאו דאורייתא. ואף על גב דמסיקין מתרומה דרבנן לחלה דאורייתא, התם הוא דכיון דבזמן שבית המקדש קיים הוי דאורייתא השתא נמי חמירא להו, וכיון דיהבי ליה תרומה אף איתחזק לחלה, מיהא אף על גב דהויא כאורייתא, דתרומה נמי חמירא להו כדמעיקרא, אבל תרומה בסוריא דאפילו בפני הבית אינה אלא של דבריהם לא חמירא להו ולא הויא חזקה לחלה דמדאורייתא. רשב"ג אומר אף אלכסנדריא של מצרים בראשונה מפני שבתי דינין קבועים שם. ואם תאמר מאי נפקא לן מינה מאי דהוה הוה. יש לומר, אשמעינן רשב"ג דאי איכא דוכתא דקביעי בי דינא האידנא נשיאות כפים חזקה (הרמב"ן). (רשב"א)


דף כה - ב

לאו כולהו סלוק ת''ש חזקה לכהונה נשיאות כפים וחילוק גרנות ועדות עדות חזקה היא אלא לאו הכי קאמר נשיאות כפים כי עדות מה עדות ליוחסין אף נשיאות כפים ליוחסין לא עדות הבאה מכח חזקה כחזקה כי ההוא דאתא לקמיה דרבי אמי א''ל מוחזקני בזה שהוא כהן א''ל מה ראית אמר ליה שקרא ראשון בבית הכנסת בחזקת שהוא כהן או בחזקת שהוא גדול שקרא אחריו לוי והעלהו ר' אמי לכהונה על פיו ההוא דאתא לקמיה דרבי יהושע בן לוי אמר ליה מוחזקני בזה שהוא לוי אמר ליה מה ראית אמר ליה שקרא שני בבית הכנסת בחזקת שהוא לוי או בחזקת שהוא גדול שקרא לפניו כהן והעלהו רבי יהושע בן לוי ללויה על פיו ההוא דאתא לקמיה דריש לקיש אמר ליה מוחזקני בזה שהוא כהן א''ל מה ראית [א''ל] שקרא ראשון בבית הכנסת א''ל ראיתיו שחילק על הגרנות אמר לו ר' אלעזר ואם אין שם גורן בטלה כהונה זימנין הוו יתבי קמיה דר' יוחנן אתא כי הא מעשה לקמיה א''ל ריש לקיש ראיתיו שחילק על הגורן א''ל ר' יוחנן ואם אין שם גורן בטלה כהונה הדר חזייה לר''א בישות אמר שמעת מילי דבר נפחא ולא אמרת לן משמיה רבי ור' חייא חד העלה בן ע''פ אביו לכהונה וחד העלה אח ע''פ אחיו ללויה תסתיים דר' העלה בן ע''פ אביו לכהונה דתניא הרי שבא ואמר בני זה וכהן הוא נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה דברי רבי אמר לו ר' חייא אם אתה מאמינו להאכילו בתרומה תאמינו להשיאו אשה ואם אי אתה מאמינו להשיאו אשה לא תאמינו לאכול בתרומה א''ל אני מאמינו להאכילו בתרומה שבידו להאכילו בתרומה ואיני מאמינו להשיאו אשה שאין בידו להשיאו אשה תסתיים ומדרבי העלה בן ע''פ אביו לכהונה ר' חייא העלה אח ע''פ אחיו ללויה ורבי חייא מאי שנא בן דלא דקרוב הוא אצל אביו אח נמי קרוב הוא אצל אחיו

 רש"י  לאו כולהו סלוק. רובן נשארו בבבל דכתיב כל הקהל כאחד ארבע רבוא (עזרא ב): ועדות. אם באו עדים שהוא כהן שמכירין את אביו ואת אמו: ועדות חזקה היא. בתמיה וכי עדות חזקה קרי ליה: עדות הבאה מכח חזקה כחזקה. העדות נקבל ונאכילו בתרומה כאילו ראינוה אנן לאותה חזקה שזה העיד: או בחזקת שהוא גדול. כדאמרינן בעלמא (גיטין דף נט:) רב קרי בכהני ואע''ג דלאו כהן הוה: שקרא אחריו לוי. ואי לאו כהן הוא אין לוי קורא אחריו דאמרינן במסכת גיטין (שם) אם אין שם כהן נתפרדה חבילה ומפרשינן דאין לוי קורא במקום שאין כהן ויש מפרשים נתפרדה החבילה שבמקום שאין כהן אם רוצה ישראל לקרות לפני לוי קורא ודוקא דאין שם כהן אבל היכא דאיכא כהן לא נתפרדה החבילה ולא יקרא ישראל גדול לפני לוי והכא כהן אחר הוה התם הלכך אי לאו דהאי כהן הוה לא הוה לוי קרי אבתריה: שקרא לפניו כהן. ואי לאו דהאי לוי הוא לא היה קורא שני אלא שלישי שנים כהנים היו קורין לפניו והוא שלישי דהכי אמרינן במסכת גיטין אם אין שם לוי קורא כהן במקומו: ללויה. לתת לו מעשר ראשון: ואם אין שם גורן. אם אין שם זורעי תבואה במקומו: זימנין. פעם אחרת: הדר. ריש לקיש: חזייה לרבי אלעזר בישות. החזיר פניו ונסתכל ברבי אלעזר בעין רעה שהבין שמפי ר' יוחנן שמע לשון זה וכשאמר לשון זה לא אמרה בשם רבי יוחנן לפיכך לא קיבלה הימנו: להשיאו אשה. שמא ממזר או נתין הוא: שיש בידו להאכילו תרומה. שהרי הוא כהן והכל חולקין לו תרומה: (רש"י)

 תוספות  עדות הבאה מכח חזקה. פי' שאנו יודעין שהוא כהן מחמת הקורא אחריו שמוחזק לן שהוא לוי: שקרא אחריו לוי. לפירוש ר''י הלוי שפירש בגיטין (נט: ושם) אם אין שם כהן נתפרדה חבילה שיקרא ישראל גדול לפני לוי יש לפרש הכא שקרא אחריו לוי קטן מישראל שקרא אחריו: שקרא לפניו כהן. פירוש פעם אחת: הרי שאמר בני זה וכהן הוא. מדנקט בני זה וכהן הוא משמע שאינו ידוע לנו אם הוא בנו והוא בא להעיד שהוא בנו ושהוא כהן שאינו בן גרושה דאי ידוע לנו שהוא בנו הוה ליה למינקט בני זה כהן בלא וי''ו ותימה א''כ יהא נאמן לכולי עלמא לתרומה וליוחסין במגו דאי בעי אמר אינו בנו וי''ל דאע''ג דאיכא מגו לא מהימן דלדבריו קרוב הוא כדאמרינן בהחולץ (יבמות דף מז. ושם) לדבריך כותי אתה ואין עדות לכותי ואין אדם נאמן לפסול את בנו ואע''ג דרבי קאמר בסמוך אני מאמינו להאכילו בתרומה שהרי בידו להאכילו בתרומה אלמא אע''ג דקרוב הוא לדבריו נאמן במגו התם ודאי מהימנינן ליה משום דאית ליה מגו אפי' ידעינן שהוא בנו אבל האי מגו אי הוה ידעינן שהוא בנו ליכא מגו: נאמן להאכילו בתרומה. פירוש אע''ג דליכא אלא הוא שהוא קרוב דקסבר רבי אין מעלין מתרומה ליוחסין ואין נאמן להשיאו אשה פירוש להצטרף עם אחר להשיאו אשה כיון שהוא קרוב והשתא אתי שפיר הא דאמר ר' חייא אם אתה מאמינו יחידי להאכילו בתרומה אע''פ שהוא קרוב האמינהו עם אחר להשיאו אשה אבל אין לפרש דאין נאמן יחידי להשיאו אשה דפשיטא דאינו נאמן ובהא לא הוה אמר רבי חייא האמינהו לישא דלא מישתמיט שום תנא למימר דעד אחד כשר ליוחסין ובהא נמי אין לפרש דנאמן עם אחר להאכילו בתרומה דאי הוה צריך שני עדים בתרומה א''כ הוה סבר דמעלין מתרומה ליוחסין ואם כן היכי מכשיר קרוב כיון דאינו נאמן להשיאו אשה וא''ת כיון דסבירא ליה דאין מעלין מתרומה. ליוחסין אם כן היכי מוקמינן בהגוזל בתרא (ב''ק קיד:) ההיא דרבי דלקמן במסיח לפי תומו ונאמן בתרומה דרבנן אבל בתרומה דאורייתא לא מהימן והא לרבי כיון דס''ל דאין מעלין מתרומה ליוחסין אם כן ס''ל דמעלין מתרומה דרבנן לתרומה דאורייתא כדמשמע לעיל דכל היכא דאכיל בתרומה דרבנן אכיל נמי בתרומה דאורייתא וי''ל דהאי דמצרכינן למימר לעיל דמעלין מתרומה דרבנן לחלה דאורייתא או איפכא היינו משום דלא תקשי למ''ד אין מעלין מנשיאות כפים ליוחסין אבל רב אשי בהגוזל אפשר דסבירא ליה כמ''ד מעלין ועוד נראה דלכולי עלמא בין למאן דאמר מעלין מתרומה ליוחסין בין למאן דאמר אין מעלין מעלין מתרומת דגן תירוש ויצהר של א''י ואפי' היא דרבנן לחלה דאורייתא כיון שבזמן המקדש הויא דאורייתא אבל תרומת פירות או תרומת חו''ל אין מעלין לכ''ע אפי' לתרומת דגן תירוש ויצהר של א''י דרבנן דדוקא בתרומת א''י או חלה דאורייתא בסוריא אמר מעלין מדרבנן לדאורייתא אבל לא בבבל וההיא דהגוזל בתרא איירי בתרומת פירות או חוצה לארץ וכן מתני' דלקמן דנאמנים להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן ומוקי לה בתרומה דרבנן היינו בתרומת פירות או חוצה לארץ ולמ''ד מעלין מתרומה ליוחסין אפי' מתרומת דגן תירוש ויצהר דא''י אפילו היא דרבנן מעלין דהא ר' יוסי ס''ל בפ' יוצא דופן (נדה מו:) תרומה בזמן הזה דרבנן ודוקא משום דקסבר חולקין תרומה לעבד בלא רבו הוא דאית ליה דאין מעלין הא אי הוה סבר דאין חולקין הוה מודה דמעלין והא דאמר לעיל מעיקרא אכול בתרומה דרבנן. ולבסוף אכול בתרומה דאורייתא לא מכח שהיו אוכלין בגולה קדשי הגבול אוכלין בתרומה דאורייתא אלא משום שהיו נושאים כפים בגולה שמעלין מנשיאות כפים לתרומה דאורייתא אע''ג דהרי אתם בחזקתכם במה הייתם אוכלין בגולה כו' משמע שמכח אכילה היה מתירו אין לחוש בכך ולההוא לישנא דקאמר בתרומה דרבנן אכול בדאורייתא לא אכול מה שלא העלם מנשיאות כפים לתרומה דאורייתא היינו משום דריע חזקייהו: נאמן להאכילו בתרומה. הקשה ריב''ם דתנן בפרק עשרה יוחסין (קדושין דף עט: ושם) מי שיצא הוא ואשתו למדינת הים וכשחזר הביא עמו בנים ומתה אשתו צריך להביא ראיה על בניו ואינו נאמן להאכילם בתרומה כדמוכח התם בגמ' דתניא התם הביא ראיה על הגדולים א''צ ראיה על הקטנים ואמר רשב''ל עלה לא שנו אלא בקדשי הגבול אבל ליוחסין לא והיכי קאמר רבי הכא דאב נאמן להאכילו בתרומה ותירץ דרבי תנא הוא ופליג ור''ת אומר דההיא דקדושין אתיא כר' יהודה דאמר אין מעלין לכהונה ע''פ עד אחד וקדשי הגבול דהתם היינו לכל דבר קדושה כגון תרומה ונשיאות כפים ויוחסין והא דקאמר #התם' אבל ליוחסין לא היינו יוחסין לקורבה כגון לסקול ולשרוף על ידו כדמסיק התם ר' יוחנן אמר אף ליוחסין ואזדא ר' יוחנן לטעמיה דאמר סוקלין על החזקות [א''נ הכא באשתו עמו דאין צריך להביא ראיה כדאמר התם]: שבידו להאכילו בתרומה. תימה איך נאמין אותו על תרומה בהאי מגו הא אין בידו להאכילו אחר מיתה וא''כ אין זה מגו כמו שמצינו ביש נוחלין (ב''ב קכז:) גבי בכור ובפרק בתרא דקדושין (דף עח:) דתניא יכיר יכירנו לאחרים מכאן אמר רבי יהודה נאמן אדם לומר זה בני בכור כו' למאי הלכתא אי לתת לו פי שנים אילו בעי למיתב ליה מתנה מי לא יהיב ליה לא צריכא בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס אלמא אי לאו קרא לא הוה נאמן לפי שאין בידו וי''ל דלא דמי דהכא כיון דנאמן להאכילו בחייו משום דבידו סברא הוא דנאמן אפילו לאחר מיתה: (תוספות)

 רשב"א  א"ל רבי יוחנן ואם אין שם גורן בטלה כהונה. כלומר במקום שאין שם בית דין, שאין נשיאות כפים חזקה, ובעיירות שאין חילוק מתנות חזקה (לעיל עא). תניא הרי שבא ואמר בני זה כהן הוא נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה דברי רבי. איכא למידק, מהא דתנן בפרק עשרה יוחסין (קידושין עט, ב), מי שיצא הוא ואשתו למדינת הים ובא הוא ואשתו ובניו, ואמר אשה שיצתה עמי למדינת הים הרי היא זו ואלו בניה, אין צריך להביא ראיה לא על האשה ולא על הבנים. ואוקימנא לה בגמרא בקטנים וכרוכים אחריה, אבל גדולים אי נמי קטנים ואין כרוכים אחריה צריך להביא ראיה על הבנים. ואתמר עלה בגמרא, אמר רבי שמעון בן לקיש לא שאנו אלא בקדשי הגבול אבל ליוחסין לא, כלומר, אף בכרוכין אחריה, אלמא אף בקדשי הגבול שאינן כרוכין אחריה אינו נאמן, ואיכא למימר דר"ל כרבי חייא דאמר הכא אם אי אתה מאמינו להשיאו אשה אל תאמינו להאכילו בתרומה, ורבי יוחנן כרבי. והא דאמר התם רבי יוחנן אמר אפילו ליוחסין, לאו למימרא דבין ליוחסין בין לאכילת קדשי גבול בעינן כרוכין, אלא הכי קאמר: בכרוכין אחריה אף ליוחסין סגי, אבל לקדשי הגבול אף כשאין כרוכין איהו מהימן. אמר רבי חייא אם אתה מאמינו להאכילו תרומה האמינו להשיאו אשה ואם אי אתה מאמינו להשיאו אשה אל תאמינו להאכילו בתרומה. ואם תאמר, ומאי קושיא ומי לא מודה רבי חייא בעד אחד שהוא נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה. יש לומר, דרבי חייא כרבי יהודה סבירא ליה דמעלין מתרומה ליוחסין, וכשאתה מעלו לתרומה כאלו אתה מעלה ליוחסין. אלא אכתי לא ניחא דהא טעמא דרבי חייא, משום דאב קרוב הוא אצל בנו, דהא א' מהימן כדאמרינן בסמוך, ורבי חייא מאי שנא בן דלא קרוב הוא אצל אביו, משמע דאחר מהימן, דילמא לית ליה דרבי יהודה דאמר מעלין מתרומה ליוחסין, וכיון שכן הדרא קושיא לדוכתא מאי קשיא אם אתה מאמינו להאכילו בתרומה האמינו להשיאו אשה. ויש לומר, דהכי קאמר ליה רבי חייא: אב ודאי לאו מתורת עד אחד מהמנה ליה, דהא קרוב הוא אצל בנו, ולתרומה עד אחד כשר מיהא בעי, אלא מאי טעמא מהימנת ליה דסבירא לך דרחמנא הימניה דכתיב יכיר יכירנו לאחרים, וכשם שהוא נאמן לומר זה בני ממזר כך נאמן לומר בני זה וכהן הוא, אם כן אף להשיאו אשה האמנוהו ליה. ואהדר ליה רבי משום מגו הוא דהימניה. הואיל ובידו הוא להאכילו בתרומה. ופירש רש"י ז"ל: הואיל ובידו ליתן לו תרומה. ואיכא למידק, דהא אין בידו להאכילו בתרומה חנם ולחלוק לו בבית הגרנות, ועכשיו בעידותו הוא מחלק לן בבית הגרנות. ועוד, הא תינח בעודו עמו אבל הלך בנו למדינת הים מאי איכא למימר, ומאי מגו איכא, ומיהו בזו יש לומר, דמכל מקום בידו להאכילו עכשיו ולהחזיקו באכילת תרומה, וכיון שהוא מאכילו עכשיו ומחזיקו בכך הוחזק לעולם, אלא דאכתי קשיא הך. והרמב"ן נ"ר פירש שמועה זו ליישב את כולה: דהכא בלא ידע לן דבריה הוא כדקתני בני זה וכהן הוא, ומשום הכי סבירא ליה לר' דמגו דאיבעי אמר איש זה כהן הוא ומאמינים אותו להאכילו בתרומה, השתא נמי דקאמר בני הוא נאמן במגו, והיינו דקאמר הואיל ובידו להאכילו בתרומה כמעיד עליו סתם פלוני זה כהן הוא, אבל אינו נאמן להשיאו אשה דאפילו שתק ולא גלה לנו שהוא בנו לא היה נאמן עליו להשיאו אשה, ואפילו לכשיצטרף עם אחר אינו נאמן, דלעולם קאמר דאינו נאמן להשיאו אשה, ורבי חייא השיב כשם שאי אתה מאמינו להצטרף עם אחר אף על גב דאיכא מיגו, מתוך כך אל תאמינו להאכילו אף בתרומה, ואהדר ליה רבי דאני מאמינו להאכילו בתרומה משום מגו כדאמרן דהעדאת עד אחד אינה מתורת עדות גמורה, אלא כל שאנו מכירין ומדמין שהוא אמת, אבל אין בידו להשיאו אשה דכיון דשנים בעינא, אלמא עדות גמורה בעינא ואין תורת עדות משום נאמנות כדאמרינן בבבא בתרא (קנט, א) אטו משה ואהרן משום דלא מהימנו אלא גזירת הכתוב, והילכך כאן אינו נאמן אף בצירוף אחר, אף על גב דאיכא האי מגו, דרחמנא פסליה. והכי מוכח בירושלמי דגרסינן התם (בפרקין ה"ז, ע"ש) חד בר נש אתא לגבי רבי אמר ליה בני הוא זה וכהן הוא, אמר לו בנך הוא אלא שאינו כהן, אמר ליה רבי חייא רובה אם מאמינו את שהוא בנו תאמינו שהוא כהן וכו', אמר רבי אבין כן אמר ליה אם מאמינו את שהוא בנו תאמינו שהוא כהן אם אי את מאמינו שהוא כהן אל תאמינו שהוא בנו ויעשה כהרחק עדות ויהא נאמן עליו, כלומר, נאמין את האב משום מגו כאילו הוא רחוק, דהא אי בעי אמר רחוק אני ויהא נאמן. אמר לו בנו הוא, אלא שאני אומר בן גרושה ובן חלוצה הוא, כלומר, מכיון שאמר שהוא בנו שוב אינו נאמן עליו, זה מוכיח כמו שפירש. אלא שבירושלמי הפכו הסברות דברי ר' דגמרין בשם ר' חייא ודר' חייא בשם ר'. והשתא דאתית להכי ההיא דפרק עשרה יוחסין (קידושין עט, ב), דאוקימנא בכרוכין אחריה ולקדשי הגבול, בדאיכא סהדי דבריה הוא, הילכך הוא אינו נאמן עליהם, שהוא בן כשרה עד שיביא ראיה או בקטנים וכרוכין אחריה. (רשב"א)


דף כו - א

במסיח לפי תומו כי הא דאמר רב יהודה אמר שמואל מעשה באדם אחד שהיה מסיח לפי תומו ואמר זכורני כשאני תינוק ומורכב על כתיפו של אבא והוציאוני מבית הספר והפשיטוני את כותנתי והטבילוני לאכול בתרומה לערב ור' חייא מסיים בה וחבירי בדילין ממני והיו קורין אותי יוחנן אוכל חלות והעלהו רבי לכהונה על פיו תניא ר''ש בן אלעזר אומר כשם שתרומה חזקה לכהונה כך מעשר ראשון חזקה לכהונה והחולק בבית דין אינה חזקה מעשר ראשון דלוי הוא כר''א בן עזריה דתניא תרומה לכהן מעשר ראשון ללוי דברי ר''ע ר''א בן עזריה אומר מעשר ראשון אף לכהן אימור דאר''א בן עזריה אף לכהן לכהן ולא ללוי מי אמר אין בתר דקנסינהו עזרא ודלמא איקרו ויהבו ליה אמר רב חסדא הכא במאי עסקינן כגון דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא ונפק עליה קלא דבן גרושה ובן חלוצה הוא וחלקו ליה לדידיה מעשר בבית הגרנות לוי דלאו לוי הוא מאי איכא למימר בן גרושה או בן חלוצה הוא לא מיבעיא למאן דאמר מעשר ראשון אסור לזרים דלא הוו יהבי ליה אלא אפילו למ''ד מעשר ראשון מותר לזרים הני מילי למיספק להו אבל בתורת חלוקה לא יהבי ליה והחולק בבית דין אינה חזקה אי בבית דין לא הויא חזקה היכא הויא חזקה אמר רב ששת הכי קאמר החולק תרומה בנכסי אביו עם אחיו בבית דין אינה חזקה פשיטא מהו דתימא מדהנך לאכילה האי נמי לאכילה קמ''ל הנך לאכילה האי לזבוני: רבי יהודה אומר אין מעלין לכהונה על פי עד אחד וכו': רשב''ג היינו רבי אליעזר וכי תימא ערער חד איכא בינייהו דרבי אליעזר סבר ערער חד ורשב''ג סבר ערער תרי האמר רבי יוחנן דברי הכל אין ערער פחות משנים אלא הכא במאי עסקינן דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא ונפק עליה קלא דבן גרושה או בן חלוצה הוא ואחתיניה ואתא עד אחד ואמר ידענא ביה דכהן הוא

 רש"י  והטבילוני. מפני שסתם תינוק מטפח באשפות ושרצים מצויין שם: לערב. דצריך הערב שמש: והחולק בב''ד. קא ס''ד שעל פי ב''ד הקבוע בעיר היו חולקין לו תרומה בבית הגרנות ולקמיה פריך אי בב''ד לא הוי חזקה היכא הויא חזקה: בתר דקנסינהו עזרא. ללוים דלא ליתבו להו כדאמרי' ביבמות בפ' יש מותרות (דף פו:): לוי דלאו לוי הוא. כלומר בלוי ליכא לספוקי דהא אביו כהן: למ''ד כו'. פלוגתא היא ביבמות (שם): בנכסי אביו כו' אינה חזקה. להשבית מעליו קול היוצא על אמו שהיא גרושה והוא חלל: פשיטא. דהא אפי' הוא חלל יורש את אביו: רבן שמעון היינו רבי אליעזר. דהא ודאי במקום שיש עוררין לא אמר רבן שמעון דליהוי חד נאמן וכי אמר מעלין במקום שאין עוררין קאמר: דר''א סבר ערער חד. הוי ערער ואין אחד נאמן עליו להכשירו: ונפק עליה קלא. קול בעלמא ולא עדות: ואחתיניה. מן הכהונה עד שיבדקו את הדבר שמעלה הוא לכהונה: (רש"י)

 תוספות  במסיח לפי תומו. וא''ת ומנ''ל דהכי הוא דלמא ר' חייא העלה בן על פי אביו במסיח לפי תומו ורבי העלה אח ע''פ אחיו אפי' בלא מסיח ואר''י דמסתמא דבמאי דקתני בברייתא מילתא דרבי עשה רבי מעשה ועוד דאי אפשר דרבי העלה אח ע''פ אחיו ללויה אפילו בלא מסיח דהתם אין שייך לומר שבידו להאכילו מעשר למ''ד מעשר ראשון מותר לזרים: מבית הספר. נקט שלא לומר שהוא עבד כדאמר בסוף פירקין (לקמן דף כח.): אין בתר דקנסינהו עזרא. ולר''ע דקודם קנסא הוי דוקא ללוי בתר קנסא אף לכהנים אבל לר''א בן עזריה דמקמי קנסא הוי אף לכהן בתר קנסא הוי לכהן דוקא והא דמעשר ראשון חזקה לכהונה אתיא כר' אלעזר בן עזריה ולא כר''ע ויש שמוחקין אין ומפרשים דהא דקאמר בתר דקנסינהו עזרא הוי אפי' לר''ע דבתר קנסא הוי לכ''ע לכהן דוקא והוי כמו אלא ושיבוש הוא בידם דהא בכמה מקומות מוכיח דמעשר ראשון ללוי אף בתר קנסא כדתנן בפ' כל הגט (גיטין דף ל.) המלוה מעות את הכהן ואת הלוי להיות מפריש עליהן כו' וכן התם בגמרא ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר לאביך בידי ובפ' הזרוע (חולין קלא: ושם) פריך מעשר ראשון דלוי הוא וכן בכמה מקומות והיינו כר''ע ועוד דלמ''ד קנסא לעניים היכי הוי חזקה לכהונה דאליבא דר''ע פליגי בס''פ יש מותרות (יבמות פו: ושם) דאיכא למ''ד קנסא לכהנים ואיכא למ''ד לעניים דלר' אלעזר בן עזריה הוי דוקא לכהן ואפי' לעשירים כמו קודם קנסא דלא קנסם עזרא שהרי עלו ולמ''ד קנסא לעניים משמע התם דוקא לעניים ולא לכהנים עשירים אפי' בימי טומאה דלית ליה דבימי טומאה עניים הוו ועניים דהתם אין לפרש עניי לויים דוקא ולא עניי ישראל וכהנים דא''כ נשתכרו עניי לויים במה שלא עלו ועוד דמשמע התם אילו הוו כהנים בימי טומאתם עניים לכ''ע הוו שקלי אע''ג דלענין חלוקת מעשר הוו כישראל דללוי ולא לכהן קאמר אלא לעניים בין עניי כהנים בין עניי לויים ולמ''ד מעשר ראשון מותר לזרים שקלי אפילו עניי ישראל אבל למ''ד אסור לזרים אין נראה שינתן לעניי ישראל כדי למוכרו דמילתא דאתי לידי תקלה לא אתקינו רבנן דאיכא למיחש דלמא אתי למיכליה [כדאמר בסמוך לא מיבעיא לר''מ דאמר אסור לזרים כו'] ולר''ע לא הפקיע עזרא את הלויים מכל וכל להשוותן לישראל וכהנים שלא יטלו עשירים לויים אלא עניי לויים בתורת עניות אלא ללויים בין עניים בין עשירים היו חולקים לעולם כדמוכח בכל הנהו שהבאתי שהיו נוטלין בתורת לויות ועוד דר''ג בספינה שנתן מעשר ראשון לר' יהושע בן חנניא (מעשר שני פ''ה מ''ט) אי בתורת עניות יהיב ליה אמאי לא יהב ליה נמי מעשר עני שהרי מעשר עני נתן לר''ע ומיהו יש לדחות דלעולם בתורת עניות נתן לו ומה שלא נתן לו מעשר עני לפי שהיו לו מאתים זוז דאינו נוטל במעשר עני כדתנן במסכת פאה (פ''ח מ''ח) אבל מעשר ראשון יטול אפי' יש לו מאתים זוז דהא איכא למ''ד דאפי' כהנים עשירים בימי טומאה עניים נינהו ועוד דלא רצה ליתן כל מתנותיו לעני אחד: בתר דקנסינהו עזרא. לא אשכחן בהדיא בקרא דקנסינהו רק מצינו בעזרא (נחמיה י) והיה הכהן בן אהרן עם הלוים בעשר הלוים ואיכא למימר דה''ק כשיבאו הלוים לחלוק בבית הגרנות יבאו הכהנים עמהם ומיהו לר''א בן עזריה דבתר קנסא דוקא לכהן לא משמע מהאי קרא דליכא למימר עם הלוים דקאמר קרא היינו לקבל מהם מעשר ראשון משלהם דהא משלהם לא קנסם עזרא כדמוכח בפרק הזרוע (חולין קלא:) וי''ל דלר''א בן עזריה לא נמנעו הלוים מכל וכל מלילך לבית הגרנות לחלוק במעשר כדאמר בסמוך דלמא איקרי ויהיב ליה כל שכן בימי עזרא שעדיין לא פשט הקנס שהיו הולכים בבית הגרנות ולכך נאמר שילכו הכהנים עם הלוים ולמ''ד קנסא לעניים הא דכתיב והיה הכהן היינו בכהן עני ומשום דכהנים עניים שכיחי טפי לפי שאין כל כך עסוקים במלאכה אלא בעבודת בית המקדש וגם אין להם קרקעות נקט כהן וה''ה עניי ישראל למ''ד מעשר ראשון מותר לזרים וה''ר יוסף פירש מדכתיב (במלאכי ג) הביאו את כל המעשר אל בית האוצר דבית האוצר היה לשכה שתיקן עזרא לתת שם תרומת הכהנים כדכתיב בעזרא (נחמיה י) וכיון שאומר להביא שם המעשר א''כ של כהנים הוא וקיימא לן (מגילה דף טו.) דמלאכי זה עזרא ולמ''ד לעניים נקט אל בית האוצר משום דכהנים עניים שכיחי טפי כדפרישית אי נמי אל בית האוצר לא ליתן לכהנים אלא לחלק לעניים וה''ר אלחנן הקשה דבסוף עזרא משמע שהמעשר היה ללוים דכתיב ואדע כי מניות הלוים לא נתנה (להם) ויברחו. איש לשדהו הלוים והמשוררים כו' משמע שהלוים והמשוררים היו חולקים וצריך לומר דזה היה מקמי דקנסינהו עזרא אך קראי לא מוכחי הכי: והאמר רבי יוחנן דברי הכל אין ערער כו'. נראה לר''י דר' יוחנן עיקר דבריו על משנתנו ולהכי לא קא משני הכא ה''מ היכא דאיכא חזקה דכשרות כו' כדמשני בפרק עשרה יוחסין (קדושין דף עג:) ואם תאמר והואיל ואמתני' קאי היכי פריך מיניה התם ובפרק קמא דגיטין (דף ט.) גבי גט דלמא הא דקאמר ר' יוחנן דלא מהני ערער דחד היינו היכא דאיכא עד אחד דמכשר דקתני מעלין לכהונה על פי עד אחד ויש לומר דהש''ס ידע דר' יוחנן אמסקנא דיבר דבתחלה היה קול ואח''כ בא עד אחד להכשירו ולהסיר הקול ואתו בי תרי ואמרי דבן גרושה ובן חלוצה הוא דבכי האי גוונא א''ר יוחנן דבעינן שנים אע''ג דהעד שהכשיר והקול כמאן דליתנהו דמי שהרי העד גרוע מן הקול אי לאו משום חזקה דמסייע ליה לבטל הקול שהרי הקול פוסל והעד אינו פוסל לרבי יוחנן: אין ערער פחות משנים. לאפוקי חד דלא הוי ערער אבל קול נמי פוסל בתחלה בתרומה קודם שבא העד המכשיר: ואתא עד אחד ואמר ידענא ביה דכהן הוא. לא בעי למימר דפליגי אי מעלין ע''פ עד אחד כשהקול פוסל דפשיטא ליה להש''ס דלא פסיל קול לכ''ע כיון דאיכא עד וחזקה ועוד דקול לא הוי קרי עוררין: (תוספות)

 רשב"א  בתר דקנסינהו עזרא. פירוש שקנס אותם לדעת רבי אלעזר בן עזריה שלא ליתן להם כלל, ולרבי עקיבא ליתן בין ללוי בין לכהן. החולק בנכסי אביו עם אחיו הכהנים בבית דין אינו חזקה. כלומר, כשיצא עליו קול שהוא בן גרושה או בן חלוצה. כן נראה מדברי הראב"ד ז"ל. ואפשר דאפילו בסתם ובא ממדינת הים הוא ובניו דצריך להביא ראיה עליהם, ואף על פי שנתברר לנו שאלו כשרין, וזה לא הוחזק לנו אלא שראינוהו שחלק עם אחיו בתרומה, אין זו חזקה. והאמר רבי יוחנן דברי הכל אין ערער פחות משנים. אמתניתין דהכא קאי, כלומר, דכולהו תנאי דמתניתין מודו דאין פחות משנים, ופלוגתא אחריתי הוא דפליגי, ובירושלמי (בפרקין ה"ח) על האי מתניתין איתיא להו. הכי במאי עסקינן דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא ונפק עליה קלא דבן גרושה הוא ואחתיניה. פירוש: לאו הורדה גמורה קאמר אלא חוששין לו, והיינו דלכולי עלמא כי אתא עד אחד מפקינן ליה ולא חיישינן לזילותא, משום דחששא בעלמא הות, דקול לאו עוררין הוא, אלא משום דלא אתחזק הוא אפילו שעה אחת ככהן, ומן הרחם יצא שוברו עמו בקול חששו לה. והיינו דנקט דמוחזק לן באבוה דכהן הוא ולא נקט דמוחזק לן ביה דכהן הוא. ואתא עד אחד ואסיקיניה. דטפי עדיף עד אחד וחזקת אביו מקול בעלמא. (רשב"א)


דף כו - ב

ואסקיניה ואתו בי תרי ואמרי בן גרושה ובן חלוצה הוא ואחתיניה ואתא עד אחד ואמר ידענא ביה דכהן הוא ודכולי עלמא מצטרפין לעדות והכא במיחש לזילותא דבי דינא קמיפלגי תנא קמא סבר כיון דאחתיניה לא מסקינן ליה חיישינן לזילותא דבי דינא ורשב''ג סבר אנן אחתינן ליה ואנן מסקינן ליה ולזילותא דבי דינא לא חיישינן מתקיף לה רב אשי אי הכי אפי' תרי ותרי נמי אלא אמר רב אשי במצטרפין לעדות קמיפלגי ובפלוגתא דהני תנאי דתניא אין עדותן מצטרפת עד שיראו שניהם כאחד ר' יהושע בן קרחה אמר אפי' בזה אחר זה ואין עדותן מתקיימת בב''ד עד שיעידו שניהם כאחד ר' נתן אומר שומעין דבריו של זה היום וכשיבא חבירו למחר שומעין דבריו: מתני' האשה שנחבשה בידי עובדי כוכבים על ידי ממון מותרת לבעלה על ידי נפשות אסורה לבעלה: גמ' אמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב לא שנו אלא שיד ישראל תקיפה על עובדי כוכבים אבל יד עובדי כוכבים תקיפה על עצמן אפילו על ידי ממון אסורה לבעלה מתיב רבא העיד רבי יוסי הכהן ור' זכריה בן הקצב על בת ישראל שהורהנה באשקלון וריחקוה בני משפחתה ועדיה מעידים אותה שלא נסתרה ושלא נטמאה ואמרו להם חכמים אם אתם מאמינים שהורהנה האמינו שלא נסתרה ושלא נטמאה ואם אי אתם מאמינים שלא נסתרה ושלא נטמאה אל תאמינו שהורהנה והא אשקלון דיד עובדי כוכבים תקיפה על עצמן וקתני

 רש"י  ואסקיניה. דבמקום קול הוי חד מהימן: ודכולי עלמא. בין לר' אלעזר בין לר''ש: מצטרפין. שני עדים המעידים זה שלא בפני זה בשאר עדיות: דחיישינן לזילותא דבי דינא. שהורידוהו שני פעמים ועכשיו יעלוהו ויבטלו דבריהם והיינו דקאמר ר' אלעזר דמאחר שהורדנוהו ע''פ העוררין אין מעלין ע''פ עד זה השני אע''פ שיש לצרפו עם האחר: ואנן מסקינן ליה. ואי קשיא תרי ותרי נינהו אוקי תרי לבהדי תרי ואוקמינן אחזקיה קמייתא דאסקיניה ע''פ עד הראשון שהוא נאמן דהא אכתי אין עוררין דקול לאו עוררין הוא: אפילו תרי. אתו בהדי הדדי נמי בפעם שניה לרבי אלעזר לא מסקינן ליה: עד שיראו שניהם כאחד. את העדות לאפוקי אחד אומר בפני הלווהו ואחד אומר בפני הודה לו עליו: ואין עדותן מתקיימת. להתקבל בב''ד ואפי' ראו שניהן כאחד ופלוגתא אחריתי היא ולאו ר' יהושע בן קרחה קאמר לה ורבי אלעזר ורבן שמעון בפלוגתא דרבי נתן ורבנן פליגי: מתני' ע''י ממון מותרת לבעלה. דמרתתי להפסיד ממונן ואינן מפקירין אותה: ע''י נפשות. שהיתה נידונת למות: אסורה לבעלה. דהואיל ונוהגין בה הפקר חוששין שמא נתרצתה באחד מהן: גמ' לא שנו. דע''י ממון מותרת לבעלה: אלא שיד ישראל תקיפה על העובדי כוכבים. ויראים לעשות שלא כדין שמא יפסידו ממונם: שהורהנה. נתמשכנה: ועדיה. אותן שהעידו שהורהנה: והא אשקלון. דארץ פלשתים היא ועוד כבר גלו ישראל: (רש"י)

 תוספות  ואסקיניה. וא''ת ולמאן דחייש לזילותא דבי דינא היכי אסקוהו כיון דאחתיניה מחמת הקול וליכא למימר דליכא זילותא דבי דינא אלא היכא שהורידוהו שתי פעמים כדמוכח בחזקת הבתים (ב''ב דף לב.) וי''ל דליכא זילותא דבי דינא אלא היכא שהורידוהו ע''י עדות אבל בהורדה שע''י הקול ליכא זילותא דב''ד ואע''ג דאמרינן (גיטין דף פא.) גבי גרושה לכהן דלא מבטלים קלא היינו משום דאית ליה תקנתא אבל הכא דאי לא מסקינן ליה לעולם פסול מבטלין. אי נמי בתרומה דרבנן הקילו: אנן אחתינן ליה אנן מסקינן ליה. פי' בקונטרס אע''ג דתרי ותרי נינהו אוקי תרי להדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה וקשה לר''י דבפרק האומר בקדושין (דף סו. ושם) קאמר גבי ינאי היכי דמי אילימא דתרי אמרי אשתבאי ותרי אמרי לא אשתבאי מאי חזית דסמכת אהני פירוש אהני דאמרו לא אשתבאי סמוך אהני ואמאי קאמר ויבוקש הדבר ולא נמצא והתם פי' בקונטרס דלא אמרי' אוקי תרי בהדי תרי ואוקי גברא אחזקיה דהא לא באו להעיד על אמו אלא על ינאי ולו לא היה חזקת כשרות ואין נראה לר''י דחזקת האם מהניא גם לינאי כדמשמע הכא ואמרינן נמי לעיל בפ''ק (דף יג. ושם) לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה ואפילו מאן דפסל בבתה היינו משום דמעלה עשו גבי זנות וגם אין לומר כמו שתירץ ר''ת דליכא למימר התם אוקמינן אחזקה לפי שכל הנשים היו בחזקת שבויות דא''כ היכי מייתי מינה ראיה על אשתו שזינתה בעד אחד דשאני התם דכל הנשים בחזקת שבויות אבל אשתו זינתה היא בחזקת היתר ונראה לר''י דתרי ותרי ספיקא דרבנן הוא ומדרבנן החמירו דלא מוקמינן לה אחזקה והכא בתרומה דרבנן הקילו ובפרק בכל מערבין (עירובין דף לה.) גבי תרומה ונטמאה. כו' ספק הרי זה חמר גמל דברי ר''מ ומוקי לה. רבה ורב יוסף בשתי כתי עדים הא דלא מוקמינן לה אחזקתה דלא נטמאת אע''ג דתרומה בזמן הזה דרבנן היינו משום דערובי תחומין דאורייתא לר''מ אי נמי שאני התם דאיכא ריעותא דהרי נטמאת לפניך ולא אמרינן השתא הוא דאיטמי אע''ג דגבי מקוה אמרינן השתא הוא דחסר ואתאי (נדה דף ב:) הכא. דאיכא שתי כתי עדים לא אמרינן השתא הוא דאיטמי ובשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת דאמרינן לעיל (דף כב:) לא תצא ולא מוקמינן לה אחזקת אשת איש היינו משום דחזקה דאשה דייקא ומנסבא מרעה לה לחזקת אשת איש אע''ג דבשנים אומרים מת אמרינן בהאשה רבה (יבמות פז:) דמותרת לחזור לו וכיון דליכא חומרא בסוף לא דייקא מ''מ הכא כיון דמכחישין זה את זה איכא חומרא ובשנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה דאמרינן נמי לא תצא אע''ג דלא דייקא וליכא נמי חזקה דאין האשה מעיזה פניה דשלא בפני בעלה מעיזה וכ''ש היכא דמסייעין לה עדים ויש לומר דמכל מקום דייקא לפי שיראה שיוזמו עדיה או יפסלו אותם בגזלנותא ובהאשה רבה (שם צג: ושם) גבי בעו מיניה מרב ששת עד אחד ביבמה מהו כו' אמר להו תניתוה אמרו לה מת בנך ואחר כך מת בעליך ונתייבמה ואח''כ אמרו לה חילוף הדברים תצא והולד ראשון והאחרון ממזר היכי דמי אילימא תרי ותרי מאי חזית דסמכת אהני דאסרי ליבם סמוך אהני דשרו לה וקשה דמאי פריך והא אית לן לאוקמי אחזקה דאסורה ליבם שמת בעלה תחלה כדאמרינן בפרק ארבעה אחין (שם דף לא. ושם) גבי נפל הבית עליו ועל בת אחיו כו' ועוד כיון דתרי ותרי ספיקא דרבנן הוא יש לאוסרה כדאמרינן גבי ינאי והתם לא דייקא כדאמרינן התם זימנין דרחמא ליה ליבם וי''ל דמ''מ מהני דיוקא דידה לענין דמרעה ליה לחזקת איסור ליבם והא דפריך נמי התם כו' ועוד ממזר ספק ממזר הוא אע''ג דבחזקת איסור ליבם היא מ''מ לא הוי ממזר ודאי דמהני דיוקא דידה כדפרשינן ועוד כיון דתרי ותרי ספיקא דרבנן אין לנו להעמידה על חזקתה ולהתירו בממזרת ורבינו יצחק בר ברוך פי' דלא אמרינן בכל הני אוקמא אחזקה לפי שהשנים שמוציאים אותו מחזקתו של היתר הם מעידים תחלה ומיד כשהעידו יצא מחזקתו ע''י עדותן ותו לא אמרינן אוקמא אחזקה ולהכי פריך לעיל מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא דשנים שאומרים נתקדשה העידו תחלה ובשנים אומרים נתגרשה אע''פ שהם העידו תחלה מ''מ היתה בחזקת אשת איש וכן ההיא דהאשה רבה ודינאי שנים המוציאין אותו מחזקתו באו תחלה ואין נראה לרבינו יצחק דהא הכא בשמעתין מוקמינן ליה אחזקה אע''ג דכבר פסלוהו השנים והוציאוהו מחזקתו ואין סברא שיועיל מה שעד אחד המכשיר העיד קודם ועוד דרב אשי משמע דבעי למימר דאפילו אתו שניהם לבסוף דמסקינן ליה: על ידי ממון מותרת לבעלה. נראה דמותרת אפילו לבעלה כהן דלא חיישינן אפי' לאונסא משום דמרתתי להפסיד ממונם ולא דמי לשבויה וכן מוכח בגמרא דקאמר לא שנו אלא שיד ישראל תקיפה על העובדי כוכבים אבל יד העובדי כוכבים תקיפה על עצמן אפילו ע''י ממון אסורה לבעלה ועל כרחן היינו לכהונה מדקאמרי אף אנן נמי תנינא מההיא דריחקוה בני משפחתה והא לא שייך אלא לכהונה דבישראל לא שייך וריחקוה בני משפחתה דאינה אסורה אלא לבעלה ועוד ראיה דתנן בפ' שני דמסכת ע''ז (דף כב.) אין מעמידין בהמה בפונדקאות של עובדי כוכבים מפני שחשודים על הרביעה ורמינהו לוקחין מהן בהמה לקרבן לא קשיא הא לכתחלה והא דיעבד ומנא תימרא דשני בין לכתחלה כו' דתנן לא תתייחד אשה עמהם מפני שחשודים על העריות ורמינהו האשה שנחבשה ע''י עובדי כוכבים ע''י ממון מותרת לבעלה אלא ש''מ שני לן בין לכתחלה לדיעבד משמע דאין לחוש כלל שנבעלה דאי מותרת לבעלה ישראל קאמר דלא חיישינן שמא נתרצת אבל לבעלה כהן אסורה דחיישינן שמא נאנסה א''כ לא הוה מייתי מידי: ועל ידי נפשות אסורה לבעלה. היינו אפילו לבעלה ישראל דחיישינן שמא נתרצת כדי למצא חן שלא יהרגנה דאי לבעלה כהן קאמר ואסורה שמא נאנסה א''כ הוה ליה למימר אסורה לכהונה אלא ודאי אפילו לבעלה ישראל אסורה וא''ת צנועות לישתרו דקודם לכן מסרן נפשייהו כדמשמע בריש מכילתין (דף ג:) גבי כל הנשאת ברביעי תיבעל להשר תחלה וצריך לומר דהכא חיישינן על כל אחת שמא אינה צנועה ואפילו נראית צנועה שמא אינה: (תוספות)

 רשב"א  ואתו תרי ואמרי ידענא ביה שבן גרושה ואחתינה. ודוקא בשנים, אבל בעד אחד לא, הואיל והוחזק בעד אחד שהחזיקו בחזקת אביו, ואתא עד אחד ואמר דכהן הוא, ולקמן מפרש אמאי נקט לה בכי האי גוונא, ולא נקט כגון דאתי תרי ואמרי דבן גרושה הוא ואתו תרי ואמרו דכהן מעליא הוא. רשב"ג סבר אנן אחתיניה ואנן מסקינן ליה ולזילותא דבי דינא לא חיישינן. וכתב רש"י ז"ל: ואי קשיא הא תרי ותרי נינהו ובלא זילותא היכי מסקינן ליה. ופריק ז"ל, אוקו תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה דכהן הוא, דכבר אסיקניה, על פי עד אחד. ויש מקשים לדבריו, שהרי לא הוחזק אלא על פי אלו, והרי הוא כעדות ולא כחזקה, וכיון שיש כאן כת אחרת שפוסלין אותו הרי אין כאן חזקה כלל. ואפילו באו אלו שהכשירוהו ראשונה, דהגע עצמך אילו באו שנים אחרים ואמרו איש פלוני זה כהן הוא והעלוהו על פיהם ובאו שנים אחרים ואמרו דבן גרושה הוא, מי אמרינן בכי הא אוקי גברא אחזקתיה, הא ודאי כיון דלא אתחזק אלא אפומייהו דהני, ואיכא אחריני דמכחשי להו לאו חזקה הוא, וכדאמרינן בפרק חזקת הבתים (ב"ב לא, ב), זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתי' ואכלה שני חזקה, והאי איתיה סהדי דאכלה שני חזקה, ואוקמא רב נחמן לארעא בחזקת אבהתא, הדר איתיה היאך סהדי דאבהתיה ואמר רב נחמן אנן אחתיניה ואנן מסיקנ' לה ולזילותא דבי דינא לא חיישינן, ואם כדברי רש"י ז"ל, היכי מסקינן ליה, נימא ארעא היכא דקיימי לוקים, דהא אתחזק האי אפומא דהנהו קמאי דהמנינן להו ההיא שעתא אלמא חזקה דעל פי עדות כעדות עצמה ולאו חזקה היא, ומסתברא דאי משום הא לא תיקשי עליה, דהתם לא שבקינן חזקה דאתחזק האי מעיקרא ואזלי בתר חזקה דאחזקינן ליה אנן לאידך אפומא דסהדי, אלא כיון דאתו בי תרי אחריני דמסייעי לחזקה ראשונה, הני עדיפי, דחזקה ראשונה טפי עדיפא, הילכך מסקינן ליה דארעא בחזקת קמא תיקום. אלא מיהו מסתברא דכל חזקה הבאה מכלל עדות אינה חזקה, אלא כעדות עצמה היא, דאם אין כן אתה אומר כן בשתי כתי עדים המכחישות זו את זו, דלכולי עלמא לגבי אותה עדות עדותן בטלה דבהדי סהדי שקרי למה לי, אם באו בזה אחר זה עדות הראשונה קיימת, והוו להו תרי ותרי והעמד דבר על חזקתו הראשונה שהוחזק על פי שנים אלו שבאו תחלה, אבל טעמא דהכא משום חזקה דאבוה דהוו להו תרי ותרי, ואוקמה אחזקתיה דאבוה. ומיהו, דווקא לתרומה דרבנן אבל לתרומה דאורייתא אי נמי לעבודה, לא. כמו שכתבתי בקידושין (סו, א), גבי ינאי, בין למאן דאמר תרי ותרי ספיקא דרבנן בין למאן דאמר ספיקא דאורייתא. מתני': האשה שנחבשה בידי גוים על ידי ממונות מותרת לבעלה. כלומר: דמרתותי משום הפסד ממונן, ואין חוששין שמא בא עליה כדאיתא בפרק אין מעמידין (ע"ז כג, א), על ידי נפשות אסרוה לבעלה דלא מרתתי, פירש רש"י ז"ל: באשת ישראל, ואפילו הכי על ידי נפשות אסורה, דכיון שנוהגים בה הפקר חוששין שמא נתרצית לאחד מהם. ואינו נכון, דאילו באשת ישראל אין חוששין שמא נבעלת ברצון, דאם כן נאנסה ניחוש שמא נבעלה ברצון, דאטו הא דאמרינן בריש פרקין (לעיל ג, ב), ולדרוש להו דאונס בישראל משרא שרי מי צריכא שתהא צווחת מתחלה ועד סוף. ומיהו הכא איכא למימר, דכיון שתחלתה באונס אף על פי שסופה ברצון מותרת, דקיימא לן כרבה דאמר לקמן בפרק נערה שנתפתתה (נא, ב) כל שתחלתה באונס ובסוף היא אומרת הניחו לו שאלמלא נזקק לה היא שוכרתו מאי טעמא יצרה אלבשה, מכל מקום אם כדברי רש"י ז"ל, אפילו בצווחת מתחלתה ניחוש שמא נתרצית היא לו בשעת ביאה, שהרי אינה נבעלת בפנינו. ועוד, הני נשי דגנבי גנבי דאמרינן בפרק נערה שנתפתתה (נא, ב) דשריין לגברייהו, ואמרינן והא קא חזי דהא קא מטיין להו גירי ופרקינן מחמת יראה. התם היכי שריאן והא ליכא משום הפסד ממון, וניחוש דילמא נתרצית לאחד מהן, וכן באסתר שעומדת בחיקו של אחשורוש וטובלת ושוכבת בחיקו של מרדכי, ליחוש שמא נתרצית לו, וכל שבויה נמי שהיא אשת ישראל היכי שרית לה לבעלה שמא נתרצית לשבאי, וההיא ודאי משרא שרייא דהא תנן באשת ישראל אם תשתבאי איפרוקינך ואותיבניך לי לאינתו. ועוד דגרסינן בריש פרק אין מעמידין (ע"ז כב, ב) גבי אין מעמידין בהמה בפונדקאות של גויים מפני שחשודין על הרביעה, ורמינהו, לוקחין מהן בהמה לקרבן ואינו חושש לא משום רובע ולא משום נרבע. ופרקיה רבינא, לא קשיא, הא לכתחילה הא דיעבד, ומנא תימרא דשנא לן בין לכתחילה בין דיעבד, דתנן: לא תתיחד אשה עמהן. ורמינהו, האשה שנחבשה על ידי גוים על ידי ממון מותרת לבעלה על ידי נפשות אסורה לבעלה, אלא שמע מינה דשני לן בין לכתחילה בין דיעבד, ודחינא ממאי דילמא לעולם אימא לן אפילו דיעבד נמי לא, והכא היינו טעמא דמתירא משום הפסד ממונו. תדע, דקתני סיפא על ידי נפשות אסורה, ותו לא מידי, אלמא כל מה שאינו מתירא משום הפסד ממונו אפילו ביחוד בלבד אסורה לבעלה. ואי אפשר לומר כן באשת ישראל דשבויה, ונשי דגנבי גנבי הרי נתיחדו ולא נאסרו. אלא על כרחין מתניתין באשת כהן, וכמו שפירש ר"ח ז"ל, והגאונים ז"ל. ואם תאמר, אם באשת כהן מאי אסורה לבעלה, לכולהו בהכי נמי אסורה. יש לומר, רבותא קא משמע לן, דאף על גב דאית לה בעל, כיון דעל ידי נפשות הוא לא מרתתי. אי נמי, כיון דמפרש בגמרא על ידי נפשות כגון נשי דגנבי, ואשתו של בן דינאי קא משמע לן דאף על גב שנתפסה על ידי שבעלה נידון להריגה ולא מחמת עצמה, ואפילו הכי אין גוי זה מרתת לפי שאין המלך מקפיד עליה ואין יראין לאנסה. גמרא: על בת ישראל שהורהנה באשקלון, ורחקוה בני המשפחה. פירוש: אשת כהן היתה ועידיה מעידין עליה שלא נסתרה. פירוש: לא היו עדים כשרין, דאם כן למה היו רוצין בני המשפחה להרחיקה, דעל כרחך היה להם להאמין העדים, אלא בעבד ושפחה מעידין אותה היה, ולפיכך היו בני המשפחה חוששין להם ואמרו להם חכמים דמשום מגו מיהא היה להם להאמינה, ואם תאמר, ואכתי למה להם לחכמים לומר שיאמינום משום מגו, הא מדינא מהימניה, ואף על פי שיש עדים שהורהנה בדין שבויה. ויש לומר שהורהנה שאני, שאינשה מנוולת לפנינו כל כך. ועוד, שדינן כך היה, דכיון שעבר זמן הלואתן היתה שלהם לגמרי והילכך חוששין לה, אבל משום מגו מיהא נהמנין. וכדאמרינן בסמוך טעמא דעידיה מעידים וכו'. (רשב"א)


דף כז - א

הורהנה אין נחבשה לא הוא הדין אפילו נחבשה ומעשה שהיה כך היה איכא דאמרי אמר רבא אף אנן נמי תנינא העיד רבי יוסי הכהן ורבי זכריה בן הקצב על בת ישראל שהורהנה באשקלון וריחקוה בני משפחתה ועדיה מעידים עליה שלא נסתרה ושלא נטמאה ואמרו חכמים אם אתם מאמינים שהורהנה האמינו שלא נסתרה ושלא נטמאה ואם אין אתם מאמינים שלא נסתרה ושלא נטמאה אל תאמינו שהורהנה והא אשקלון דעל ידי ממון הוה וטעמא דעדים מעידין אותה הא אין עדים מעידין אותה לא מאי לאו לא שנא הורהנה ולא שנא נחבשה לא הורהנה שאני איכא דרמי לה מירמא תנן על ידי ממון מותרת לבעלה ורמינהו העיד רבי יוסי כו' והא אשקלון דע''י ממון וקתני טעמא דעדים מעידים אותה הא אין עדים מעידין אותה לא ומשני אמר רב שמואל בר רב יצחק לא קשיא כאן שיד ישראל תקיפה על עובדי כוכבים כאן שיד עובדי כוכבים תקיפה על עצמן: על ידי נפשות אסורה וכו': אמר רב כגון נשי גנבי ולוי אמר כגון אשתו של בן דונאי אמר חזקיה והוא שנגמר דינן להריגה ורבי יוחנן אמר אע''פ שלא נגמר דינן להריגה: מתני' עיר שכבשוה כרכום כל כהנות שנמצאו בתוכה פסולות ואם יש להן עדים אפילו עבד אפי' שפחה הרי אלו נאמנין ואין נאמן אדם על ידי עצמו: גמ' ורמינהו בלשת שבאה לעיר בשעת שלום חביות פתוחות אסורות סתומות מותרות בשעת מלחמה אלו ואלו מותרות לפי שאין פנאי לנסך אמר רב מרי לבעול יש פנאי לנסך אין פנאי רבי יצחק בר אלעזר משמיה דחזקיה אמר כאן בכרכום של אותה מלכות כאן בכרכום של מלכות אחרת של אותה מלכות נמי אי אפשר דלא ערק חד מינייהו אמר רב יהודה אמר שמואל כשמשמרות רואות זו את זו אי אפשר דלא ניימא פורתא אמר רבי לוי כגון דמהדר לה למתא שושילתא וכלבא וגווזא ואווזא אמר רבי אבא בר זבדא פליגי בה רבי יהודה נשיאה ורבנן חד אמר כאן בכרכום של אותה מלכות כאן בכרכום של מלכות אחרת ולא קשיא ליה ולא מידי וחד קשיא ליה כל הני ומשני כגון דמהדר ליה למתא שושילתא וכלבא וגווזא ואווזא אמר רב אידי בר אבין אמר ר' יצחק בר אשיאן אם יש שם מחבואה אחת מצלת על הכהנות כולן בעי רבי ירמיה אינה מחזקת אלא אחת מהו מי אמרינן כל חדא וחדא היינו הא או דלמא לא אמרינן ומאי שנא משני שבילין אחד טמא ואחד טהור והלך באחד מהן ועשה טהרות ובא חבירו והלך בשני ועשה טהרות רבי יהודה אומר אם נשאל זה בפני עצמו וזה בפני עצמו טהורות שניהם כאחת טמאות ר' יוסי אומר בין כך ובין כך טמאין ואמר רבא ואיתימא ר' יוחנן בבת אחת דברי הכל טמאין בזה אחר זה דברי הכל טהורים לא נחלקו אלא בבא לישאל עליו ועל חבירו מר מדמי ליה לבבת אחת ומר מדמי ליה לבזה אחר זה והכא נמי כיון דשרי להו לכולהו כבת אחת דמי הכי השתא התם ודאי איכא טומאה הכא מי יימר דאיטמי בעי רב אשי אמרה לא נחבאתי ולא נטמאתי מהו מי אמרינן

 רש"י  הורהנה. דמדעת וכיון דהגיע זמן ולא נפדית הרי היא של עובדי כוכבים בדיניהם משום הכי בעינן עדים מעידין אותה שלא נסתרה: נחבשה. דאינה נחלטת להם לא בעינן עדים הואיל ועל ידי ממון הוא: ואיכא דרמי לה מרמא. לא מתני לה להא דרב שמואל בר רב יצחק אפירושא דמתניתין בלשון לא שנו אלא רמי מירמא מתניתין וברייתא אהדדי ועלה שני רב שמואל חילוק בין יד ישראל תקיפה ליד העובדי כוכבים תקיפה: הני נשי דגנבי. שבעליהן ניתלין ודרך המלכות להפקיר ביתם ונשיהן: בן דונאי. רוצח היה ואלעזר שמו כדאמרינן בפ' עגלה ערופה (סוטה מז.) אבל נשי דגנבי הגונבים ממון לא מפקרי: מתני' כרכום. מצור מתרגמינן כרכומא (דברים כ): פסולות. אסורות לבעליהן דאשת כהן אסורה באונס: גמ' בלשת. חיל על שם שמחפשים כל המטמונים: לבעול יש פנאי. דתקיף להו יצרייהו: רבי יצחק בן אלעזר אמר. אף בבעילה פעמים שהן מותרות: כרכום של אותה מלכות. אינו רוצה להשחית את בני העיר וכשכובש עיר הסמוך לממשלתו שומרה והיא לו למס עובד: משמרות. מקום מעמד השומרים שהעמיד המלך שלא יחבל אדם באנשי העיר: דמהדר למתא כו'. שמו סביבות העיר שלשלות ברזל שישמיעו קול בהכשל איש רץ עליהם וכלבים ואווזים זועקין: וגווזא. מקלות וקיסמין להכשל בהן: ולא קשיא ליה מידי. לא חייש למיעקר איניש יחידאה ולבעול הואיל ואין הדבר הפקר: ומאי שנא משני שבילין. דכיון דבא לשאול עליו ועל חבירו אמר רבי יוסי טמאין הכא נמי לכולהו שרינן כי הדדי: אחד טמא. שיש בו קברות מפסיק כל רחבו ואין ידוע איזהו הטמא אבל כך מוחזקים באחד מהן: ועשה טהרות. נגע בטהרות: טהורים. דכל חד כי אתי לקמן תלינן ליה למימר בטהור הלך דהוה ליה ספק טומאה בר''ה וספיקו טהור: טמאין. דהיכי נימא להו טהורים אתם חד מינייהו ודאי בטמא אזל: בבת אחת. באו לשאול בבת אחת: הכא נמי כו'. ור' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי: (רש"י)

 תוספות  כאן בכרכום של אותה מלכות. פי' שיושבין בטח לפי שאין אחריהן מחנה ויש פנאי לנסך ולבעול אבל בלשת של מלכות אחרת שאימת מלכות שבאו בגבולה עליהם אין להן פנאי וכן פי' ר''ח ור''ת וכן מוכח בירושלמי ופריך כרכום של אותה מלכות אי אפשר דלא ערקא חדא מינייהו והוה לן למשרינהו לכולהו ולמיתלי לקולא דבשבויה הקילו כדאמרינן בסמוך אם יש מחבואה אחת מצלת על כל הכהנות כולן אע''ג דמספקא לן באינה מחזקת אלא אחת הכא פשיטא לן דשרו דהתם לא ודאי נחבאת אבל הכא ודאי ערקא ולפי' הקונטרס קשה טובא חדא דפריך נתלי לחומרא וגבי מחבואה תלינן לקולא ועוד דמה מתרץ דמהדר למתא כו' ואין אדם נכנס לשם והא קתני בלשת שנכנסה לעיר ועוד כיון דאההיא דע''ז פריך הוה ליה למימר אי אפשר דלא ערק חד מינייהו ונסך ועוד דהתם מפרש טעמא לפי שאין פנאי לנסך ולית ליה טעמא לפי שאין כרכום של אותה מלכות רוצה להשחית את בני העיר [ועוד מאי שנא שעת מלחמה משעת שלום] ויש ליישב לפי שיטת הקונטרס דרבי יצחק בן אלעזר לא אתי לשנויי מתני' אההיא דע''ז אלא אית ליה שינוייא דרב מרי ומתניתין דהתם נמי בכרכום של מלכות אחרת ולא בא אלא לפרושי מתניתין וכן משמע בפרק בתרא דע''ז (דף עא.) דפריך התם ממתניתין דהכא אמתניתין דבלשת ולא מייתי התם דרבי יצחק: והלך באחד מהם ועשה טהרות. להכי נקט ועשה טהרות דלענין האדם אנו מזקיקים שניהם לטבול ולהזות פן יבואו לידי טומאה ודאי אם יגעו שניהם בככר אחד לכך אומר להו זילו טבילו דהא נהרא קמייכו ועוד דמשום דבעי למתני סיפא הזה וטבל טהור הלך בשני ועשה טהרות הרי אלו טהורות ואם קיימות הראשונים אלו ואלו תלויות ואם לא טהר בינתים הראשונות תלויות והשניות ישרפו.: ואם נשאל זה בפני עצמו וזה בפני עצמו טהורות. לא שיאכלם אדם אחד דאם כן יאכל ודאי טומאה דהכי אמרינן בשבועות בפ''ב (דף יט.) הלך בראשון ולא נכנס בשני ונכנס חייב דטמא הוא ממה נפשך: בבא לישאל עליו ועל חברו. אין לפרש שבא לישאל בבת אחת דהתם מודו כולי עלמא דטמאות מכל שכן דבאו לישאל שניהם בבת אחת אלא מיירי ששאל על עצמו וטהרוהו ואח''כ בא לישאל על חבירו דמר מדמי ליה לבת אחת כיון ששאל על שניהם במעמד אחד ומר מדמי ליה לזה אחר זה כיון שטיהרוהו קודם והכא נמי כיון דשרו לכולהו כבת אחת דמי אף על פי שאין בא לפנינו אלא על אחת מ''מ הדבר ידוע לכל שהרבה כהנות היו והוי כאילו בא לישאל על כולם בבת אחת והכא מודו כ''ע ובחנם דחק בקונטרס לפרש כר' יוסי: (תוספות)

 רשב"א  מאי לאו לא שנא הורהנה ולא שנא נחבשה, לא, הורהנה שאני. כלומר, ובהורהנה בעינן עדים ובלא עדים אסירא. היכי דמי על ידי נפשות, אמר רב, כגון נשי דגנבי. כלומר, שאין המלך מקפיד על נשיהם. ולוי אמר, כגון אשתו של בן דינאי, כלומר: שהיה ליסטים ומוכתב למלכות ונגמר דינו להריגה, דאז אין המלך מקפיד על אשתו, הא בנשי דגנבי לא, דמקפיד הוא על אשתו ויראין הם לאונסה, כיון שלא נתיחדה מדעת עצמה, מה שאין כן בנתייחדה מדעת עצמה. בשעת שלום חביות פתוחות אסורות. אפילו בהנאה, סתומות מותרות אפילו בשתיה. כאן בכרכום של אותה מלכות כאן בכרכום של מלכות אחרת. פירש רש"י ז"ל: מתניתין דע"ז (עא, א) בכרכום של אותה מלכות, דכיון שכבשה המלך למדינה מפקיד פקידיו לשמור אנשי העיר ולהוציא חיילותיו לפי שאינו רוצה לאבד ולהחריב עירו, ולפיכך אין להם פנאי לא לנסך ולא לבעול. ומתניתין דפרקין בכרכום של מלכות אחרת ששוטף את הכל, ואין המלך מקפיד על נשיהם ועל ממונם כי אם לשלול שלל ולהם יש פנאי לנסך ולבעול, ואקשינן וכרכום של אותה מלכות נמי אי אפשר דלא משתמיט חד מינייהו, כלומר: נשמט ונחבא אחד מן החיילות ונשאר שם, או שנכנס בחשאי ובעל, לפי שיצרן מתגבר, ואוקימנא במשמרות רואות זו את זו ושומרות שלא ישאר איש, ולא נכנס שם אדם, וכדמהדר לקרתא שושילתא וכלבא וגזא ואווזא. ואינו מחוור, חדא, דהא כיון שהמלך מקפיד עליהם האיך חוששין להן, והלא אף באשה שנחבשה על ידי גויים לא חששו אלא בנחבשה על ידי נפשות ובנגמר דינו להריגה כאשתו של בן דינאי, הא לאו הכי שריא, לפי שיראין מלאונסה מפני אימת המלך, כל שכן באלו שאינן נחבשות על ידיהן שאין חוששין להם, ועוד, דהיאך תולין להחמיר, והרי אמרינן לקמן (בסוגיין): דאם יש שם מחבואה אחת מצלת על כולן, דאלמא תולין בהן להקל, כל שכן באלו שכל העיר להן כמחבואה, מפני שאין אדם יכול ליכנס שם אלא כגנב. ועוד קשיא לי, מאי קאמר בדמהדר לקרתא שולשילתא וכלבא, דהא תינח בעיר שהעיר במצור, כשכבשוה והכל נכנסין שם שולשילתא וכלבא ואווזא מאי קא עבדי, ודוחק הוא לומר, בשכובשה אין מניחין ליכנס לה אלא מעט אנשים ידועים, והשאר אין נכנסים ואין חוששין לנכנסים. ור"ח ז"ל פירש מתניתין: דהכא בכרכום של אותה מלכות שיש להם פנאי לנסך ולבעול שאין רודף אחריהם, ומתניתין דע"ז בכרכום של מלכות אחרת שבאו בגבולם ויש עליהם אימת אוייב, ואינם אלא כליסטים שוטפים ועוברים ואין להם פנאי כלל לא לבעול ולא לנסך. ואקשינן, כרקום של אותה מלכות נמי נתלה להקל דאי אפשר דלא משתמטא חדא מנייהו, כלומר, מנשי העיר כשהאויב נכנס מצד זה הן בורחות מצד אחר, או בעוד המצור על העיר מתגנבות ובורחות מן העיר, והרי זה כמחבואה שמצלת על כולן. ומשני, כגון דמהדר לה למתא שושלתא, ולפיכך אי אפשר לברוח מהן. וכן מפורש בירושלמי (בפירקין ה"ט), דגרסינן התם איזוהי כרכום רבי אבא בשם רבי חייא בר אשי כגון זוגין ושושלאות וכלבים ואווזות ותרנגולין, ואטריגות מקיפות את העיר וכו', מעשה היה וברחה משם סומא אחת. היה שם פרצה אחת מצלת את הכל. ר' זעירא ר' אבא בר זבדא ר' יצחק חקולא בשם ר' יודן נשיא ובלבד כרקום של אותה מלכות, אבל כרקום של מלכות אחרת כלסטים הוא, כלומר: שאין לו פנאי לבעול לפי שהוא ירא ואינו יכול להתעכב לנסך או לבעול. ומכל מקום לענין פסקא אנן כרב מרי קיי"ל דלא חלק בין כרקום לכרקום, וכאן וכאן אין להם פנאי לנסך ולבעול. אף על גב דלא הדרא למתא כלום, דשמא יש להן אימת הגייסות ואינן בורחות. ותדע לך דבפרק השוכר בע"ז (עא, א) רמי להו למתניתין אהדדי, מפרקינן להו כדרב מארי ולא חשו להם להני פירוקי אחריני דהכא, וכן נראית דעת הרי"ף ז"ל שהשמיט שני הסוגיות שבכאן ושבפרק השוכר ולא כתב אלא משנתינו כצורתה. יש שם מחבואה אחת מצלת על כולן. ואפילו אינה מחזקת אלא אחת תלינן להקל, דאף על גב דאיבעיא לן ולא איפשטא ספיקא דרבנן היא ולהקל. וכן פסק רבינו אלפסי ז"ל, ואפילו אמרה לא נחבאתי ולא נטמאתי נאמנת דאמרינן מה לי לשקר אי בעי אמרה נחבאתי. (רשב"א)


דף כז - ב

מה לי לשקר או דלמא לא אמרינן ומאי שנא מההוא מעשה דההוא גברא דאגר ליה חמרא לחבריה א''ל לא תיזיל באורחא דנהר פקוד דאיכא מיא זיל באורחא דנרש דליכא מיא ואזל איהו באורחא דנהר פקוד ומית חמרא אתא לקמיה דרבא א''ל אין באורחא דנהר פקוד אזלי מיהו לא הוו מיא אמר רבא מה לי לשקר אי בעי א''ל באורחא דנרש אזלי ואמר ליה אביי מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן הכי השתא התם ודאי איכא עדים דאיכא מיא הכא ודאי איטמי חששא הוא ובמקום חששא אמרינן: אם יש עדים אפילו עבד ואפילו שפחה נאמנין: ואפילו שפחה דידה מהימנא ורמינהי לא תתייחד עמו אלא ע''פ עדים ואפילו ע''פ עבד וע''פ שפחה חוץ משפחתה מפני שלבה גס בשפחתה אמר רב פפי בשבויה הקילו רב פפא אמר הא בשפחה דידה הא בשפחה דידיה ושפחה דידה לא מהימנא הא קתני אין אדם מעיד על עצמו הא שפחה דידה מהימנא שפחתה נמי כעצמה דמי רב אשי אמר הא והא בשפחה דידה ושפחה מיחזא חזיא ושתקה התם דשתיקתה מתירתה לא מהימנא הכא דשתיקתה אוסרתה מהימנא השתא נמי אתיא ומשקרא תרתי לא עבדה כי הא דמרי בר איסק ואמרי לה חנא בר איסק אתא ליה אחא מבי חוזאה א''ל פלוג לי בנכסי דאבא א''ל לא ידענא לך אתא לקמיה דרב חסדא א''ל שפיר קאמר לך דכתיב {בראשית מב-ח} ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירהו מלמד שיצא בלא חתימת זקן ובא בחתימת זקן א''ל זיל אייתי סהדי דאחוה את א''ל אית לי סהדי ומסתפינו מיניה דגברא אלמא הוא א''ל לדידיה זיל אייתינהו את דלאו אחוך הוא א''ל דינא הכי המוציא מחבירו עליו הראיה א''ל הכי דאיננא לך ולכולהו אלמי חברך השתא נמי אתו ומשקרי תרתי לא עבדי לימא כתנאי זו עדות איש ואשה תינוק ותינוקת אביה ואמה ואחיה ואחותה אבל לא בנה ובתה לא עבדה ושפחתה ותניא אידך הכל נאמנין להעיד חוץ מהימנה ובעלה דרב פפי ודרב אשי תנאי היא דרב פפא [מי] לימא תנאי היא אמר לך רב פפא כי תניא ההיא במסיחה לפי תומה כי הא דכי אתא רב דימי אמר רב חנן קרטיגנאה משתעי מעשה בא לפני רבי יהושע בן לוי ואמרי לה רבי יהושע בן לוי מישתעי מעשה בא לפני רבי באדם אחד שהיה מסיח לפי תומו ואמר אני ואמי נשבינו לבין העובדי כוכבים יצאתי לשאוב מים דעתי על אמי ללקט עצים דעתי על אמי והשיאה ר' לכהונה על פיו: מתני' אמר ר' זכריה בן הקצב המעון הזה לא זזה ידה מתוך ידי משעה שנכנסו עובדי כוכבים לירושלים ועד שיצאו אמרו לו אין אדם מעיד על עצמו: גמ' תנא ואעפ''כ ייחד לה בית בחצרו וכשהיא יוצאה יוצאה בראש בניה וכשהיא נכנסת נכנסת בסוף בניה בעי אביי מהו לעשות בגרושה כן התם הוא דבשבויה הקילו אבל הכא לא או דלמא לא שנא ת''ש דתניא המגרש את אשתו לא תנשא בשכונתו

 רש"י  מה לי לשקר. אי בעיא אמרה נחביתי: במקום עדים. דאנן סהדי דכל שעתא איכא מיא: ודאי איטמי. בתמיה: לא תתייחד עמו. במסכת גיטין היא שכיב מרע שכתב ומסר גט לאשתו על מנת שאם מת יהא גט למפרע ולא תיזקק לחליצה לא תתייחד עמו שמא יבא עליה והוה ליה גט ישן ותנן בית הלל אוסרין לפטור בגט ישן ואיזהו גט ישן כל שנתייחד עמה מאחר שכתבו לה וטעמא גזירה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה: ואפילו על פי עבד. דייה בעבד שהיה עמה: שלבה גס בשפחתה. ותשמש בפניה: רב אשי אמר הא והא בשפחה דידה. והיינו טעמא דבמתני' מהימנא והתם לא מהימנא דשפחה דידה מיחזא חזיא בקילקול גבירתה ושתקה: התם. גבי גט: דשתיקותה מתירתה. שאינה צריכה שתעיד לומר לא שמשה אלא שתאמר אני הייתי עמה: לא מהימנא. להיות זו מותרת על ידה דאי נמי חזיא לא מסהדא: הכא. גבי שבויה: דשתיקותה. דשפחה: אוסרתה. לגבירתה דכל כמה שאינה מעידה לומר טהורה היא מחזקינן לה בטמאה כי מסהדא ואמרה טהורה היא מהימנא דלשקורי לאו אורחא אלא למשתק: השתא נמי. כיון דרחמא לה לגבירתה או דדחלה מינה אתיא ומשקרא ואמרה טהורה היא: תרתי לא עבדא. חדא למשתק בקלקולה ועוד דתיתי ותשקר: אחא מבי חוזאה. שהלך אביו שם והוליכו עמו וגדלו שם ומת אביו וחזר לעירו ותבע חלקו בנכסי אביו: א''ל. רב חסדא לההוא אחא: שפיר קאמר לך. שאינו מכירך לפי שיצאת בלא חתימת זקן [ובאת בחתימת זקן]: ויכר יוסף את אחיו. שכשפירש מהן כבר היו חתומי זקן: א''ל. רב חסדא למרי: זיל אייתינהו את. להנהו סהדי המכירין אותו ויעידוך שאינו בן אביך: השתא נמי. כיון דדחלי מיניה אתו ומשקרי: תרתי לא עבדי. חדא דשתקי מלהעיד אמת וחדא דמסהדי שיקרא: לימא כתנאי. שפחתה אי מהימנא אי לא: זו עדות. עדות זו של שבויה הכל כשרים בה איש ואשה תינוק ותינוקת: חוץ מהימנה. היא עצמה: דרב פפי ורב אשי. דאמרו לעיל שפחה דידה מהימנה: ודאי תנאי היא. על כרחך יאמרו אנן דאמרי' כי מתניתא בתרייתא מדקשיא להו קמייתא: דרב פפא. דאמר לא מהימנה: מי לימא תנאי היא. כלומר דחוק הוא לומר אנא דאמרי כי מתניתא קמייתא או יוכל לתרץ מתניתא בתרייתא נמי כוותיה למימר שפחתה כעצמה דמי והרי היא בכלל חוץ מהימנה דקתני בה או תירוצא אחרינא: אמר לך רב פפא כי תניא ההיא. דקתני הכל נאמנים ואפילו שפחה דידה במסיחה לפי תומה: רב חנא קרטיגנאה משתעי. רב חנן דמן קרטיגי היה מספר מעשה זה: מתני' המעון הזה. שבועה היא: גמ' ואעפ''כ. שאסרו עליו לפי שכהן היה: כשהיא יוצאה. והוא בחצר: יוצאה בראש בניה. שיהו הבנים עמהם שלא יתייחדו: וכשהיא נכנסת נכנסת בסוף בניה. כדי שלא יהא הוא והיא בחצר והבנים מבחוץ: בגרושה. כהן שגירש את אשתו מהו לדור עמו בחצר: לא תנשא בשכונתו. לפי שמכירה ברמיזותיו וקריצותיו שמא יבואו לידי עבירה: (רש"י)

 תוספות  לא תתיחד עמו אלא בעדים. פירוש בקונטרס משום גט ישן ולא פירש לטעמיה דפירש בגיטין (דף עג.) דבמהיום אם מתי מגורשת למפרע משעת נתינה ולא תתיחד עמו משום חשש קידושין כמו המגרש אשתו ולנה עמו בפונדקי בית הלל אומרים צריכה הימנו גט שני (שם דף פא.) [ולא שייך גט ישן כלל לפירוש דהתם] וכן משמע התם בגמרא אבל לרבינו תם דמפרש מה היא באותן הימים קאי אמהיום אם מתי ונעשה כאומר מעת שאני בעולם שאין דעתו לגרשה אע''פ שאומר מהיום אלא שעה אחת לפני מיתתו הוי טעמא משום גט ישן ובתוספתא משמע כפי' רבינו תם.: שפיר קאמר לך דכתיב ויכר יוסף. זה שבא נולד כאן והלך עם אביו למדינת הים ועתה כשחזר ואמר לא ידענא לך מיחזי כשיקרא כי היה לו לידע אם הוא אחיו אם לאו כיון שמכירו קודם להכי קאמר רב חסדא דשפיר קאמר ליה שאינו מכירו כדאשכחן ביוסף: אמר ליה אית לי סהדי ומסתפינו מיניה דאיניש אלמא הוא. נראה לר''י דמיירי שהביא עדים ואומרים אותו עדות שאתה שואל לא נאמר לך כלום עליו דרגלים לדבר שהוא אלם אמר ליה זיל כו' פי' לך הבא אותם עדים עצמם שיראים להעיד עליך שיעידו שאינו אחיך או שיאמרו שאינם יודעים אם הוא אחיך אם לאו וקאמר השתא נמי כיון שיראים ממנו ישקרו לומר אינו אחיו או שאינן יודעין אם הוא אחיו אבל אם אין רגלים לדבר אין נראה כלל שיהא נאמן לומר דגברא אלמא הוא דאם לא כן כל אדם יאמר על חבירו שהוא גברא אלמא ויביא הוא עדים ואם לא יביא יפסיד ועוד דקאמר השתא נמי אתו ומסהדי אטו משום דמסתפו מיניה הני סהדי מסתפו מיניה כולי עלמא: תרתי לא עבדי. שישתקו ולא יעידו האמת ועוד שיאמרו שקר וכן גבי שפחה: במסיחה לפי תומה. ואפילו הכי היא ובעלה אינן נאמנין אע''ג דיוחנן אוכל חלות (לעיל דף כו.) היה נאמן על עצמו במסיח לפי תומו הני מילי לתרומה אבל . דמסיח לפי תומו אינו כשר אלא לעדות אשה דרבנן כדאמר ביבמות והכא בשבויה הקילו]: (תוספות)

 רשב"א  ורמנהו לא תתיחד עמו אלא בעדים אפילו עבד אפילו שפחה חוץ משפחתה מפני שלבה גס בה. ואם תאמר מי דמי התם מפני שלבו גס בה ואינה נמנעת מלהתעסק בדבר אחר בפניה, וכאלו נתיחד עמה כיחוד דמי, אבל הכא דמשום נאמנות הוא, שפחתה מנא לן דלא מהימנא, וכדמתרץ רב אשי בסמוך. ויש לומר, דקסבר האי מקשה דהא בהא תליא, דאף היא אינה משמשת בפני מי שרואה ומספרת דבריה בין שכנותיה, ואפילו בחקירה אינה מגלה, דכל בפני מי שמגלה כבפני הכל דמי. דרב פפא מי לימא תנאי היא אמר לך רב פפא כי תניא ההיא במסיחה לפי תרומה. ואם תאמר, מאי דוחקיה דרב פפא לאוקומה בהכי, לישניה כדשני מתניתין עבד ושפחה נמי כעצמה דמי. תירץ הנגיד רב שמואל הלוי ז"ל, דשאני הכא כיון דנחת לפרק חוץ מהימנא ובעלה, אלמא תו ליכא דלא מהימנא, אבל במתניתין דקתני אין אדם נאמן על ידי עצמו, איכא לפרושי דכל שהוא כעצמו קאמר. ורש"י ז"ל פירש, דהכי קאמר: מי לימא תנאי היא, כלום הוא דחוק לומר אנא דאמרי במתניתא קמייתא. או יכול נמי לתרץ מתניתא בתרייתא נמי כותיה, ומכל מקום שפחתה כעצמה דמי והרי הוא בכלל חוץ מהימנא, דקתני בה, או תירוצא אחרינא, עד כאדן. ואוקמה רב פפא במסיחה לפי תרומה. ואפילו הכי היא ובעלה אינן נאמנים, דדילמא אערומי קא מערמי להראות עצמן כמסיחין לפי תומן ואינו אלא מתכונין. ואם תאמר והא גבי תרומה מהמנין ליה במשיח לפי תומו ומאכילין אותו על פיו, כדאיתא לעיל (כה, ב), והעלהו רבי לכהונה על פיו. ויש לומר, דשאני הכא דכיון שהיתה כשרה מתחלה ועל ידי מקרה זה אתה בא לאוסרה על בעלה או מלינשא לכהונה, דילמא מיערמא ומשקרא, אבל בתרומה לא עביד איניש לשקורי ולמימר דרך הערמה שהוא כהן והוא אינו כהן. והראב"ד ז"ל תירץ, דשאני תרומה דאקילו בה טפי מיוחסין, וצריך עיון, דהא בשבויה הקלו טפי בכל מקום, וכאן נמי בתרומה לא הימנו לקטן ובשבויה מהימן. ולענין פסק הלכה, כתב רבינו אלפסי ז"ל דשפחתה לא מהימנא כרב פפא. ונראה שהצריכו לפסוק כן, אף על גב דרב אשי בתרא הוא, דלרב פפא מסייעא ליה ברייתא קמייתא, דקתני בהדיה ולא עבדה ושפחתה, ואידך ברייתא הא מתרצא ליה במסיחה לפי תומה, ולרב אשי אית לן לדחויא לקמייתא ולאוקמה בתנאי. והראב"ד ז"ל פסק כרב אשי דהוא בתרא. וכשהיא נכנסת נכנסת בראש בניה וכשהיא יוצאה יוצאה בראש בניה. בפני בניה מיהא מותרת להתייחד, דאף על פי שהן אינן נאמנים להעידה, היינו משום דאי אנסה שבאי אתי לשקורי, לפי שהוא שייך בבושתה ופגמה. אבל היא אינה מתעסקת בפניהם מדעתה דבושה היא מהן שאין לבה גס בהן, דכל שאינה בושה היא מלהתעסק בפניהן אינן מגלין כעבדה ושפחתה. ויש לך שאינן מגלין, ואף על פי כן בושה היא מלהתעסק בפניהם בבנה ובתה לפי שאין לבה גס בהן. (רשב"א)


דף כח - א

ואם היה כהן לא תדור עמו במבוי אם היה כפר קטן זה היה מעשה ואמרו כפר קטן נידון כשכונה מי נדחה מפני מי ת''ש דתניא היא נדחית מפניו ואין הוא נדחה מפניה ואם היתה חצר שלה הוא נדחה מפניה איבעיא להו היתה חצר של שניהם מהו ת''ש היא נדחית מפניו במאי עסקינן אילימא בחצר שלו פשיטא ואלא בחצר שלה והתניא אם היתה חצר שלה הוא נדחה מפניה אלא לאו כי האי גוונא דלמא דאגיר מיגר מאי הוי עלה ת''ש {ישעיה כב-יז} הנה ה' מטלטלך טלטלה גבר ואמר רב טלטולי דגברא קשין מדאיתתא ת''ר לוה הימנה בנכסי אביה אינה נפרעת אלא ע''י אחר אמר רב ששת ואי אתו לקמן לדינא לא מזדקקינן להו רב פפא אמר שמותי משמתינן להו רב הונא בריה דרב יהושע אמר נגודי נמי מנגדינן להו אמר רב נחמן תנא באבל רבתי בד''א שנתגרשה מן הנשואין אבל כשנתגרשה מן האירוסין נפרעת ע''י עצמה שאין לבו גס בה ההוא ארוס וארוסתו דאתו לקמיה דרבא יתיב רב אדא בר מתנא קמיה אוקי רבא שלוחא בינתייהו א''ל רב אדא בר מתנא והאמר רב נחמן תנא באבל רבתי כו' א''ל קא חזינן דקא גייסי בהדדי איכא דאמרי לא אוקי רבא שליח בינתייהו א''ל רב אדא בר מתנא ניקום מר שלוחא בינתייהו א''ל והא [אמר] רב נחמן תנא באבל רבתי כו' א''ל ה''מ היכא דלא גייסי בהדדי אבל הני קא חזינא להו דגייסי בהדדי: מתני' ואלו נאמנין להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבא וזה כתב ידו של רבי וזה כתב ידו של אחי זכור הייתי בפלונית שיצאה בהינומא וראשה פרוע ושהיה איש פלוני יוצא מבית הספר לטבול לאכול בתרומה ושהיה חולק עמנו על הגורן והמקום הזה בית הפרס ועד כאן היינו באין בשבת אבל אין אדם נאמן לומר דרך היה לפלוני במקום הזה מעמד ומספד היה לפלוני במקום הזה: גמ' אמר רב הונא בריה דרב יהושע והוא שיש גדול עמו וצריכא דאי אשמעינן אביו משום דשכיח גביה אבל רבו לא ואי אשמעינן רבו משום דאית ליה אימתיה דרביה אבל אביו לא ואי אשמעינן הני תרתי אביו דשכיח גביה ורבו דאית ליה אימתיה אבל אחיו דלית ליה לא הא ולא הא אימא לא קמ''ל כיון דקיום שטרות מדרבנן הימנוהו רבנן בדרבנן: זכור הייתי בפלונית שיצאה בהינומא וראשה פרוע: מאי טעמא כיון דרוב נשים בתולות נישאות גלוי מלתא בעלמא הוא: ושהיה איש פלוני יוצא מבית הספר לטבול לאכול בתרומה: ודלמא עבד כהן הוא מסייע ליה לר' יהושע בן לוי דאמר ר' יהושע בן לוי אסור לאדם שילמד את עבדו תורה ולא והתניא לוה הימנו רבו או שעשאו רבו

 רש"י  ואם היה כהן. אפילו לא ניסת: לא תדור עמו במבוי. שמא יבא עליה וכהן אסור בגרושה אבל ישראל כל זמן שלא ניסת תדור בשכונתו: ואמר רב גרס ומהאי קרא שמעינן לה: לוה הימנה. בהיותה תחתיו: בנכסי אביה. שהיו בידה נכסי מלוג ובכהן שגירש את אשתו קא מיירי: אינה נפרעת. הימנו ע''י עצמה שלא יקרבו בדברים: באבל רבתי. מסכתא היא וקורין אותה שמחות וזו היא משנה ראשונה שלה הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו: ארוס וארוסתו. כהן היה: והאמר רב נחמן תנא באבל רבתי. דמן האירוסין נפרעת על ידי עצמה: דגייסי בהדדי. מכירין זה את זה ברמיזות וקריצות בלע''ז פריווי''ץ: מתני' זה כתב ידו של אבא. ומקיימין השטר על פיו אע''פ שמת אביו בעוד זה קטן: שיצאת בהינומא. והוא סימן שניסת בתולה וכתובתה מאתים כדאמרינן בריש פירקין: יוצא מבית הספר. כשהיינו למידין תינוקות בבית רבן ובכולהו מפרש טעמא בגמרא: אבל אין נאמנין כו'. דאפוקי ממונא הוא ובעינן עדות מעלייתא וכתובה היינו טעמא דרוב נשים בתולות נישאות: מעמד ומספד. מקום היה לו כאן להספיד מתיו כשמוליכן לבית קברות שלו ולעשות שם מעמדות ומושבות שהיו עושין שבעה למת: רבי יוחנן בן ברוקא אומר נאמנים. לא גרסינן ליה במתני' אלא בברייתא ולא אדרך מעמד ומספד קאי: גמ' דשכיח גביה. ונתן עיניו בקטנותו בכתב יד אביו: קיום שטרות מדרבנן. דמדאורייתא לא בעינן קיום דאמר ר''ל (לעיל דף יח:) עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב''ד: הימנוהו רבנן בדרבנן. בדבר שהוא מדבריהם האמינו ואין זה עוקר דבר מן התורה הם אמרו והם אמרו הם הצריכו קיום העדות והם הכשירו בו את אלו: גלוי מלתא בעלמא הוא. כלומר אין הדבר צריך עדות אלא לפרסם שיצא הדין לאור בלא גמגום: (רש"י)

 תוספות  ואם היה כהן לא תדור עמו במבוי: דכיון דפנויה היא קיל ליה אבל אם נישאת אין צריך להרחיק אלא כדי שכונה דהיינו ג' בתים כדאמרינן בסוף פרק קמא דע''ז (דף כא.) דכיון דנישאת חמירא ליה אפי' לכהן: כפר קטן נידון כשכונה. וטעמא לפי שאין בני אדם מצוין שם ורגיל יותר לבא אצלה ודווקא כפר קטן אבל כפר בינוני לא: רב הונא אמר נגודי מנגדינן להו. נראה לר''ת דלרב הונא נמי משמתינן וגם מנגדין שכל אחד מחמיר מחבירו ואם הוא אומר דנגדינן ליה בלא שמתא הוה מיקל טפי כדאמרינן במועד קטן (דף יז.) ובפרק מקום שנהגו (פסחים נב.) במערבא כי מחייב צורבא מרבנן מימנו אנגידא ולא מימנו אשמתא: אלו נאמנין להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן. משמע דבקוטנן לא מהימן אפילו בדרבנן דהא מוקי לה בגמרא בתרומה דרבנן וקשה לריב''א דאמר בפ''ק דפסחים (דף ד: ושם) דנאמנים על בדיקת חמץ אפי' נשים ועבדים וקטנים ופריך מידי מששא אית בהו. ומשני הואיל ובדיקת חמץ דרבנן הימנוהו רבנן בדרבנן וי''ל דהתם היינו טעמא משום דבדיקת חמץ הוא בידו לכן נאמן אפילו קטן בדרבנן אבל קשה דהיכא דבידו אפי' בדאורייתא אשה מהימנא דבפרק המדיר (לקמן דף עב. ושם) תנן . וקוצה לה חלה ובניקור מעשים בכל יום שאנו סומכין עליהן וי''ל דבירושלמי מפרש דבדיקת חמץ הוא טורח ונשים עצלניות הן ולהכי אי לאו דבדיקת חמץ דרבנן לא הוו מהימני: והוא שיש גדול עמו. לא קאי אתרומה דבתרומה סגי בא' כיון דאין מעלין מתרומה דרבנן ליוחסין דלהכי מוקי לה בתרומה דרבנן דבתרומה דאורייתא כיון דסבר תנא דידן דמעלין ממנה ליוחסין כדאמרינן לקמן אינו נאמן אפי' יש גדול עמו הלכך בתרומה סגי באיהו לחודיה וכל היכא דבעינן תרי מדרבנן סגי בהוא ואחר: קיום שטרות דרבנן. תימה כיון דמדאורייתא אפילו אין עדים שיכירו חתימת העדים השטר כשר א''כ כל אדם שירצה יזייף ויכתוב ויחתום מה שירצה ויגבה ממנו והכא אור''י דאיכא למימר כגון שלוה מודה שכתבו וטוען שהוא פרוע וקסבר האי תנא דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו והאי קיום הוי ודאי מדרבנן אי נמי כגון שנתקיים משדה אחת או משתי שדות ויוצא מתחת ידי עצמו דאמר לעיל (דף כ.) דחיישינן שמא זייף ומיהו בריש גיטין (דף ג. ושם) מוכח דאפילו היכא דאין מכירין החתימה כלל הוי מדאורייתא כמי שנחקרה עדותן בב''ד: ודלמא עבד כהן הוא. פי' ועכשיו נשתחרר ונוטל שלא כדין וקשה לרבינו יצחק דבפ' נושאין על האנוסה (יבמות דף צט: ושם) מפרש הש''ס הא דאין חולקין תרומה לעבד משום דלמא אתי לאסוקיה ליוחסין מה צריך להאי טעמא הוה ליה למימר דאין חולקין אפי' אין מעלין שמא ישאל גם אחר שישתחרר כדפריך הכא הש''ס וכן מפרש התם הש''ס דאין חולקין לאשה בלא בעלה משום גרושה ומאי טעמא נמי דמאן דאמר חולקין וי''ל דלא שכיחא כולי האי שישאל תרומה אחר שישתחרר לא בתורת עבד ולא בתורת כהן כי ירא פן יבדקוהו ויתברר שהוא עבד ויוציאו עליו קול עבדות ולא חיישינן נמי פן ימכרנו רבו לישראל וישאל תרומה שהרי מזונותיו על רבו ואין אדם חוטא ולא לו וכולי האי לא חיישינן שמא יאמר לו רבו ישראל צאי מעשה ידיך במזונותיך: (תוספות)

 רשב"א  והוא שיש גדול עמו. יש מפרשים דלא קאי אלא אזה כתב ידו של אבא, ובפלוניתא שיצאת בהינומא, אבל שהיה איש פלוני יוצא מבית הספר לטבול ולאכול בתרומתו, אינו צריך לצירופו של גדול, שאם אתה אומר כן תיפוק משום גדול לבדו, דהא מעלין לכהונה על פי עד אחד. אבל הראב"ד ז"ל אוקמה אכולהו, ומתניתין דהכא רבי יהודה היא דאמר אין מעלין לכהונה על פי עד אחד, וכדמוכח לקמן דמתניתין רבי יהודה היא, דאמרינן תנן כמאן דאמר אין חולקין תרומה לעבד בלא רבו, והיינו רבי יהודה, אלמא מתניתין רבי יהודה היא. ומיהו הני דלקמן דקתני בברייתא נאמן התינוק לומר משפחה זו טמאה ומשפחה זו טהורה וכו', הנהו אפילו לחודייהו בלא צירוף גדול מהימני, משום דהנהו קלא יתירא אית להו ומיפרסמא מלתא, ועבידא לאיגלויי ולא אתי לשקורי. הימנוה רבנן בדרבנן. ודוקא בגודלן מה שראו בקטנם אבל בקטנן לא הימנוה, וקשיא לן, ומאי שנא מבדיקת חמץ דהימנוה אף בקטנן, כדגרסינן בפרק קמא דפסחים (ד, ב) הכל נאמנים על בדיקת חמץ ואפילו נשים ועבדים וקטנים, ואמרינן התם דכיון דבדיקת חמץ מדרבנן הימנוה רבנן בדרבנן. יש לומר, דהתם שאני, דהא מוקמינן לה בדאמרי אנן בדקנוה, דכיון דאינהו גופייהו בדקי לה דייקי טפי, אבל הכא דלמא אמרי בדדמי. ואפילו לספרים דגרסי התם, כגון דאמרי בדיק ליה. איכא למימר, דכיון דבדיקת חמץ שכיחא בכל שנה וכלהו מתעסקין בה, אף תינוקות דייקי בה טפי אבל בדמיון כתיבות אי נמי, באשה היוצאת בהינומא, ודאי לא דייקי בה כולי האי, דבשמחה בעלמא תינוקות עסוקין, ולא דייקי בעיקר מילתא שפיר. כן נראה לי. (רשב"א)


דף כח - ב

אפוטרופוס או שהניח תפילין בפני רבו או שקרא שלשה פסוקים בבית הכנסת הרי זה לא יצא לחירות התם דאיקרי עבד מדעתו כי קאמרינן דקא נהיג ביה מנהג בנים: לטבול לאכול בתרומה: בתרומה דרבנן: ושהיה חולק עמנו על הגורן: ודלמא עבד כהן הוא תנן כמאן דאמר אין חולקין תרומה לעבד אלא אם כן רבו עמו דתניא אין חולקין תרומה לעבד אלא אם כן רבו עמו דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר יכול הוא שיאמר אם כהן אני תנו לי בשביל עצמי ואם עבד כהן אני תנו לי בשביל רבי במקומו של רבי יהודה היו מעלין מתרומה ליוחסין במקומו של רבי יוסי לא היו מעלין מתרומה ליוחסין תניא א''ר אלעזר ברבי יוסי מימי לא העדתי פעם אחת העדתי והעלו עבד לכהונה על פי העלו סלקא דעתך השתא ומה בהמתן של צדיקים אין הקב''ה מביא תקלה על ידם צדיקים עצמם לא כ''ש אלא בקשו להעלות עבד לכהונה על פי חזא באתריה דרבי יוסי ואזל ואסהיד באתריה דרבי יהודה: ושהמקום הזה בית הפרס הוא: מ''ט בית הפרס דרבנן דאמר רב יהודה אמר שמואל מנפח אדם בית הפרס והולך ורב יהודה בר אמי משמיה דרב יהודה אמר בית הפרס שנידש טהור מאי טעמא אי אפשר לעצם כשעורה שלא נידש ברגל: ועד כאן היינו באין בשבת: קסבר תחומין דרבנן: ואין נאמן לומר דרך היה לפלוני במקום הזה מעמד ומספד היה לפלוני במקום הזה: מאי טעמא אפוקי ממונא לא מפקינן תנו רבנן נאמן התינוק לומר כך אמר לי אבא משפחה זו טהורה משפחה זו טמאה טהורה וטמאה סלקא דעתך אלא משפחה זו כשרה ומשפחה זו פסולה ושאכלנו בקצצה של בת פלוני לפלוני ושהיינו מוליכים חלה ומתנות לפלוני כהן על ידי עצמו אבל לא על ידי אחר וכולן אם היה עובד כוכבים ונתגייר עבד ונשתחרר אין נאמנים ואין נאמן לומר דרך היה לפלוני במקום הזה מעמד ומספד היה לפלוני במקום הזה רבי יוחנן בן ברוקא אומר נאמנים ר' יוחנן בן ברוקא אהייא אילימא אסיפא אפוקי ממונא הוא אלא ארישא וכולם אם היה עובד כוכבים ונתגייר עבד ונשתחרר אין נאמנין ר' יוחנן בן ברוקא אומר נאמנין במאי קמיפלגי ת''ק סבר כיון דעובד כוכבים הוא לא הוה דייק ורבי יוחנן בן ברוקא סבר כיון דדעתיה לאיגיורי מידק הוה דייק מאי קצצה דתנו רבנן כיצד קצצה אחד מן האחין שנשא אשה שאינה הוגנת לו באין בני משפחה ומביאין חבית מליאה פירות ושוברין אותה באמצע רחבה ואומרים אחינו בית ישראל שמעו אחינו פלוני נשא אשה שאינה הוגנת לו ומתייראים אנו שמא יתערב זרעו בזרעינו בואו וקחו לכם דוגמא לדורות שלא יתערב זרעו בזרעינו וזו היא קצצה שהתינוק נאמן להעיד עליה:

 רש"י  אפוטרופוס. מסר נכסיו בידו להכניס ולהוציא לסחורה: הרי זה לא יצא לחירות. ולא אמרינן אי לאו דשחרריה לא הוה יזיף מיניה ולא הוה שביק ליה לנהוג מנהג בן חורין ושמעינן מינה דיש עבד שלומד תורה: בתרומה דרבנן. כגון תרומת חוצה לארץ או פירות המנינהו להני להאכילו על פיהם: הכי גרסינן דתניא שאין חולקין תרומה לעבד כו'. ורישא דברייתא כהנת שנתערב וולדה בוולד שפחתה שניהן יוצאין לגורן ונוטלין חלק אחד שאין חולקין תרומה לעבד כו' הלכך אי אזיל חד מינייהו לא פלגינן ליה דלמא אתי לאחזוקי בכהן ודלמא האי ניהו העבד: במקומו של ר' יהודה. משום הכי אמר אין חולקין: בהמתן של צדיקים. חמורו של רבי פנחס בן יאיר בהכל שוחטין (חולין ז.): חזא באתריה דרבי יוסי. שחלקו לו תרומה בגורן: ואסהיד באתריה דרבי יהודה. ושם לא היו חולקין תרומה לעבדי כהנים: בית הפרס. החורש את הקבר הרי זה עושה בית הפרס מאה אמה שכך שיערו שהמחרישה מולכת את עצמות המת ודלמא נגע או הסיט המהלך בו את עצם כשעורה שמטמא במגע ובמשא: מנפח אדם בית הפרס. וסומך על כך שאם יש עצם רואהו ואע''ג דמאהיל לא חיישינן דאין עצם כשעורה מטמא באהל עד דאיכא שדרה או גולגולת שלמה או רוב בנין או רוב מנין: שנידש. דישה רבה ברגלים הרבה: טהור. דתלינן לקולא ואמרינן כל העצמות נכתתו לפחות מכשיעור אלמא חששא דרבנן בעלמא הוא: נאמן התינוק. להעיד בגודלו מה שראה בקוטנו: טמאה וטהורה סלקא דעתך. מה טומאה וטהרה יש לומר במשפחות: בקצצה. לקמן מפרש לה: של בת פלוני לפלוני. כשנשא פלוני את בת פלוני: ושהיינו מוליכין כו' על ידי עצמו. אם כך העיד התינוק על ידי היה אבא שולח לו חלה ומתנות: אם היה עובד כוכבים ונתגייר. והעיד משנתגייר שראה את אלה בנכריותו אינו נאמן: דוגמא. אות וסימן זכרון לדורות הבאים: (רש"י)

 תוספות  תנן כמאן דאמר אין חולקין לעבד כו'. ואם תאמר והא לא קאמר רבי יהודה דאין חולקין אלא בתרומה דאורייתא דמעלין ממנה ליוחסין אבל מתני' דאוקמינן בתרומה דרבנן דאין מעלין ממנה ליוחסין מודה דחולקין לעבד בלא רבו ואם כן אכתי תקשי ודלמא עבד כהן הוא ולאו מלתא היא דמתניתין איירי שפיר שמעיד שחלק לו תרומה דאורייתא אלא שאינו נאמן להאכילו אלא בתרומה דרבנן: ומה בהמתן של צדיקים. מפורש במקום אחר (גיטין דף ז:): ושהמקום הזה בית הפרס. ולא יותר ובא לטהר: . מנפח. בדיעבד אם עשה כבר טהרות אבל בדיקה דלכתחלה מפרש במשנה (אהלות פי''ח מ''ד) כיצד בודקין: בית הפרס דרבנן. נראה דאפי' במקום הקבר מקילין כמו בשאר שדה ואין לומר דמקום הקבר מטמא באהל ומביא רבינו יצחק ראיה מדתניא בפ''ק דמועד קטן (דף ה:) מצא שדה מצויינת ואינו יודע מה טיבה יש בה אילנות בידוע שנתחרש בה קבר אין בה אילנות בידוע שאבד בה קבר ומאי נפקא מינה כיון שעתה אינו יודע מקום הקבר בין נחרש בין אבד אלא שמע מינה דמקום הקבר טהור כשנחרש ובית הפרס להכי הוי דרבנן משום דהוי ספק טומאה ברשות הרבים אע''ג דבעלמא טיהרו חכמים ספק טומאה ברה''ר היינו היכא שהטומאה מבוררת ולא נולד הספק אלא באקראי ופעם אחרת לא יטמא כיון שמקום הטומאה ידוע אבל הכא שלעולם השדה בספק לא רצו לטהר אע''ג דמדאורייתא טהור: (תוספות)

 רשב"א  לטבול ולאכול בתרומתו בתרומה דרבנן. וא"ת והא אתי לאסוקי מתרומה דרבנן לתרומה דאורייתא. איכא למימר, בתרומות חוצה לארץ דליכא למיחש. ושהיה חולק עמנו על הגורן, וליחוש דלמא עבד כהן הוא. ואם תאמר, אם כן הא דתניא (לעיל כה, א) חזקה לכהונה, נשיאות כפים וחלוק גרנות ליחוש דילמא עבד כהן הוא. ויש לומר, התם במוחזק בישראל אצלנו, אלא שאינו ידוע לנו אם כהן ואם חלל. ואם תאמר, הכא נמי לישני ליה הכי, כגון דמוחזק לן דאינו עבד. יש לומר, דלא אפשר לאוקומה בהכי, מדאיצטריך למתני רישא שהיה יוצא מבית הספר, כדאמרינן לעיל (בסוגיין) דלא קתני לה אלא לאפוקי שאינו עבד. במקומו של רבי יוסי אין מעלין מתרומה ליוחסין. כלומר: משום הכי חולקין לעבד בלא רבו דליכא למיחש למידי. ואם תאמר, מכל מקום הא איכא למיגזר דלמא משחררו ואתו למיתן ליה בחזקת שהוא עבד כהן. יש לומר, כולי האי לא גזרי, דהא משחרר עבדו עובר בעשה (גיטין מ, א), וכדאמרינן לעיל דסמכינן אאסור לאדם שילמד לעבדו תורה, וליוצא בשן ועין דממילא, לא חיישי דלא שכיחא. ואם תאמר, אם כן היכי אקשינן לעיל וליחוש דלמא עבד כהן הוא. יש לומר דלשמא יעשנו בן חורין לא חיישינן, כיון דעבר עליה והשתא מיהא ליכא איסורא, אבל לשמא עשאו חיישינן, כיון דאלו עשאו בן חורין עבדי השתא אסורא. כן נראה לי. נאמן התינוק לומר משפחה זו טמאה משפחה זו טהורה. פירש רש"י ז"ל: לכשיגדיל, והכי איתא בירושלמי (ה"י) תני אין נאמנים, רבי יוחנן בן ברוקה אומר נאמנים, וכלן לא אמרו אלא בגדלן אבל בקטנן לא. הדרן עלך פרק האשה שנתארמלה (רשב"א)


פרק שלישי - אלו נערות



דף כט - א

מתני' אלו נערות שיש להן קנס הבא על הממזרת ועל הנתינה ועל הכותית הבא על הגיורת ועל השבויה ועל השפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו פחותות מבנות שלש שנים ויום אחד הבא על אחותו ועל אחות אביו ועל אחות אמו ועל אחות אשתו ועל אשת אחיו ועל אשת אחי אביו ועל הנדה יש להם קנס אע''פ שהן בהכרת אין בהן מיתת בית דין: גמ' הני נערות פסולות אית להו קנס כשירות לא הכי קאמר אלו נערות פסולות שיש להם קנס הבא על הממזרת ועל הנתינה ועל הכותית: נערה אין קטנה לא מאן תנא אמר רב יהודה אמר רב רבי מאיר היא דתניא קטנה מבת יום אחד ועד שתביא שתי שערות יש לה מכר ואין לה קנס ומשתביא שתי שערות ועד שתיבגר יש לה קנס ואין לה מכר דברי רבי מאיר שהיה רבי מאיר אומר כל מקום שיש מכר אין קנס וכל מקום שיש קנס אין מכר וחכמים אומרים קטנה מבת שלש שנים ויום אחד ועד שתיבגר יש לה קנס קנס אין מכר לא אימא

 רש"י  מתני' אלו נערות. דוקא נערה משהביאה שתי שערות עד שתבגר והם ששה חדשים שבין נערות לבגרות אבל קטנה ובוגרת אין להם קנס: שיש להן קנס. אם אנסה אדם נותן לאביה חמשים כסף כדכתיב ונתן האיש השוכב וגו' (דברים כב): הבא על הממזרת. בגמרא פריך אבל כשירות לא ומשני פסולות איצטריכא ליה לאשמועינן: נתינה. מן הגבעונים והיא אסורה לקהל דדוד גזר עליהם כדאמרינן ביבמות (ד' עח:) ועל שם ויתנם יהושע חוטבי עצים ושואבי מים וגו' (יהושע ט) קרי להו נתינים: כותית. קסבר גירי אריות הן וישנן בלאו לא תתחתן בם (דברים ז): ועל השבויה. ישראלית שנפדית פחותה מבת שלש שנים דבחזקת בתולה היא שאפי' נבעלה בשביה בתוליה חוזרים: ועל אשת אחיו. שנתקדשה לו לאחיו וגירשה שאין בה מיתה אלא כרת: ועל אשת אחי אביו. שנתקדשה לו וגירשה: אע''פ שהן בהכרת הרי אין בהם מיתת ב''ד. וכרת לא פטר ליה מן התשלומין: גמ' ר''מ היא. כדמייתי ברייתא לקמיה: יש לה מכר. יש לאביה בה זכייה למכרה לשפחות: ואין לה קנס. שהבא עליה אינו חייב קנס: ואין לה מכר. כדתניא (ערכין דף כט:) יכול ימכור אדם את בתו כשהיא נערה אמרת ק''ו מכורה כבר יוצאה עכשיו שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר: מבת ג' שנים ויום אחד. שהיא ראויה לביאה: מכר לא. בתמיה: (רש"י)

 תוספות  מתני' אלו נערות. הבא על הנתינה. פי' בקונטרס דדוד גזר עליהם שלא לבא בקהל והיינו משום עבדות כדאמרינן בהערל (יבמות עח: ושם) ואין נראה לר''ת דהא משמע בגמרא (ע''ב) דנתינה הויא דאורייתא דקאמר ממזרת ונתינה איכא בינייהו למ''ד ראויה לקיימה כו' משמע דהויא דאורייתא דהא בקראי פליגי ובריש יש מותרות (שם דף פה: ושם) אמרינן ממזרת ונתינה איכא בינייהו מ''ד דאורייתא הא נמי דאורייתא ועוד דתנן (מכות דף יג.) אלו הן הלוקין ממזרת ונתינה לישראל משמע דלקי עלה מדאורייתא דומיא דכל הנך דחשיב התם ומיהו איכא למימר דבכל הנהו נקט נתינה אגב ממזרת וכן צריך לומר ע''כ לרבא למאי דס''ד בהערל (יבמות דף עו. ושם) דבגירותן לית להו איסור חתנות ומ''מ אין נראה לר''ת פירושו דהא מסיק רבא בהערל (ג''ז שם) דבגירותן אית להו איסור חתנות וכל היכא דחשיב נתינה בהדי ממזרת איירי בגירות כמו הכא דבנכריותה לית לה קנס כדאמרינן לעיל בפ''ק (דף יא. ושם) יהבינן לה קנס ואזלה ואכלה בנכריותה וכן בקדושין בפרק האומר (דף סו:) תנן כל מקום שיש קדושין ויש עבירה כגון ממזרת ונתינה כו' ועוד לפירוש הקונטרס כיון דעבדות ממש גזר עלייהו שמתוך כך נאסרו לבוא בקהל משום לא יהיה קדש א''כ אמאי יש לה קנס הא תנן בהדיא במתניתין דשפחה אין לה קנס ואי משום דנתינה מנטרא נפשה הא אמרינן בירושלמי דשפחה אפילו משומרת אין לה קנס ועוד דתנן בפרק עשרה יוחסין (שם דף סט.) דחרורי ונתיני מותרים לבא זה בזה ואמאי והא חרורי אסירי בשפחה כדתנן (גיטין דף מא.) לישא שפחה אינו יכול ומיהו הא י''ל דלאו ממש גזר עלייהו עבדות לאסור בלא יהיה קדש ונראה לר''ת דנתינה אסורה דאורייתא משום לא תתחתן כדמסיק רבא בהערל (יבמות דף עו. ושם) ודוד לא גזר עלייהו אלא שיעבוד ולאו לאוסרן בבנות ישראל דהא אסירי וקיימי מלאו דלא תתחתן אלא כדי שלא יטמעו בישראל והא דגזר בהו טפי מבשאר פסולי קהל משום דהוו אומה שלימה והא דקאמר התם. כל מי שיש בו שלשה סימנים הללו ראוי לידבק בהן לא לישא מהן אלא להיות בן חורין כמותן וכן הא דקאמר התם. בימי רבי בקשו להתיר נתינים א''ר אם חלקנו נתיר חלק מזבח מי יתיר לא שהיו רוצים להתירם לבא בקהל דהא מדאורייתא אסירי אלא בקשו לפטרן מעבדות להיות בני חורין ואמר להו רבי דאין יכולין להפקיע חלק מזבח ואע''ג דקיימא לן. דהפקר ב''ד היה הפקר היינו לצורך אבל זה אינו צורך כל כך ומיהו בירושלמי משמע כפי' הקונט' בפ' עשרה יוחסין דקאמר התם נתינים יהושע ריחקם כלום ריחקם אלא משום פסול משפחה דא''ת משום פסול עבדות אלא מעתה הבא על הנתינה לא יהיה לה קנס משמע משום דיהושע גזר עליהם נפסלו מלבא בקהל וגזרת יהושע ודוד הכל גזירה אחת היא כדמוכח בהערל (שם דף עט.) ומיהו בירושלמי איכא למימר דסבר כמו שהיה ס''ד דרבא מעיקרא בהערל דבגירותן לית להו איסור חתנות ועוד י''ל דריחקן היינו שלא יטמעו בהן והא דאמרינן בהאומר בקדושין (דף סח: ושם) נכרית מנא לן דלא תפסי בה קדושין דכתיב לא תתחתן בם אומר ר''ת דאסיפיה דקרא סמיך ובתו לא תקח לבנך אבל רישיה דקרא מיירי בגירות וכענין זה מצינו בהערל (יבמות דף עט.) דפריך גבי בני שאול והכתיב לא יומתו אבות על בנים וע''כ לא פריך אלא מסיפא דקרא איש בחטאו יומתו דרישא דקרא מוקמינן ליה לפסול קרובים לעדות בפרק החובל (ב''ק דף פח.) ובפרק זה בורר (סנהדרין דף כז:): ועל הכותית. פירש בקונטרס דקסבר כותים גירי אריות הן וישנן בלאו דלא תתחתן וזהו לפי שיטתו כדסלקא דעתין מעיקרא בהערל (יבמות דף עו. ושם) דבנכרותן אית להו איסור חתנות ומה שפי' דקסבר כותים גירי אריות הן ל''נ לרבינו יצחק בן רבינו מאיר דא''כ עובדת כוכבים היא ועובדת כוכבים אין לה קנס כדפריך בפ''ק (לעיל יא.) יהבינן לה קנס ואזלה ואכלה בנכריותה ועוד דבגמרא מוקי מתני' כר''מ ור''מ אית ליה דגירי אמת הן ואע''ג דכולה מתניתין לא אתיא כר''מ דהא בתו אמר בגמרא דלא אתיא כוותיה מ''מ בהא דסבר דגירי אמת הן אתיא כוותיה דהא בשור שנגח ד' וה' (ב''ק דף לח: ושם) מסקינן דשור ישראל שנגח שור של כותי פטור משום דקנס הוא דקניס רבי מאיר בממונם אע''ג דמן הדין חייב דגירי אמת הם ופריך ממתני' דהכא דכותית יש לה קנס ואי ס''ד דקנס הוא שקנס ר''מ בממונם ה''נ לקנוס כו' אלמא דמתניתין דהכא סברה דגירי אמת הן וא''ת אם כן מאי קמ''ל פשיטא דיש לה קנס דישראלית גמורה היא וי''ל דס''ד דלא יהבינן לה קנס שלא יטמעו בהן וא''ת למ''ד בפרק עשרה יוחסין (קדושין דף עו.) דפסול כותים משום דעבד ושפחה נטמעו בהן אמאי יש לה קנס נימא לה אייתי ראיה דלאו שפחה את ושקילי לשמואל דאמר (ב''ק דף מו:) אין הולכין בממון אחר הרוב ואפילו לרב אי דאזיל איהו גבה ה''ל קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ויש לומר דכל אחת מוקמינן לה אחזקת אבהתא שהיו כותים אע''ג דלענין פסול לא מוקמינן לה אחזקתה לענין קנס מוקמינן להו שלא יהא חוטא נשכר ואם תאמר ואמאי לא חשיב נמי אלמנה לכ''ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט וי''ל דבפסול כהונה לא קמיירי והא דלא תני מצרי ואדומי משום שיש להם היתר [א''נ לא חשיב אלא חייבי לאוין] אבל קשה דליתני מחזיר גרושתו משניסת ונבעלה שלא כדרכה ואע''ג דאמרי' בפ' עשרה יוחסין (קדושין עח.) הכל מודים שאם בעל ולא קידש שאינו לוקה מ''מ לר''ע דאמר אין קדושין תופסין במחזיר גרושתו ליתני ועוד הוה מצי למיתני יבמה לשוק [ועבד הבא על הכותית הולד ממזר ויש לה קנס. ת''י] וי''ל דתנא ושייר ואע''ג דבפ''ק דקדושין (דף טז:) דייק תנא תני אלו ואת אמרת תנא ושייר הכא דתני בסיפא ואלו שאין להם קנס לא שייך למידק הכי כדאשכחן בפרק המזבח מקדש (זבחים דף פד.) דקתני ואלו פסולן בקדש ואלו שאין פסולן בקדש ומשייר ברישא ובסיפא. ועי''ל דהכא לא חשיב אלא פסולי קהל: והבא על הגיורת. חילקן לשנות חייבי לאוין לחודייהו וגיורת ומשוחררת דכשירות הן לחודייהו וחייבי כריתות לחודייהו משום דבעי למיתני סיפא אע''פ שהם בהכרת כו' אבל באלו הן הלוקין (מכות יג.) לא תני אלא הבא אחד על כולם: ועל אשת אחיו. פר''ח דפריך בירושלמי אשת אחיו ולא יבמה היא לו וזקוקה לו ומה קנס וכרת שייך בה ומשני בשיש לו בנים מאשה אחרת ואיירי במת מן האירוסין והוא הדין דהוה מצי לאוקמה כשגירשה וקשה לר''י ב''ר אברהם לרב פפא דמוקי הך מתניתין במפותה בפרק בן סורר (סנהדרין דף עד. ושם) תקשי דהיכי מצי לאוקומי הכי הא נתארסה ונתגרשה קנסה לעצמה (לקמן דף לח.) וכיון דלעצמה מפותה אין לה קנס כדאמרינן בגמרא (לקמן מ.) ובריש נערה משום דמדעתה עבדה וכ''ת דקסבר תנא דמתניתין כר''ע דברייתא דקנסה לאביה הוי אם כן אכתי. תיקשי ליה סיפא דקתני (שם לו:) הבא על בתו פטור משום דקם ליה בדרבה מיניה תיפוק ליה דקנסה לאביה הוי דאי לעצמה תיקשי ליה דמחלה וממה נפשך תקשי סיפא ומיהו בירושלמי מוקי לה כשבא עליה עד שלא מת ומת והוא הדין עד שלא בגרה ובגרה ולמאי דאמר בירושלמי דמפותה אינו פטור אלא מבושת ופגם אבל קנס אינה יכולה למחול אתי שפיר ומיהו בש''ס דידן משמע דאין לה אפי' קנס דמוקי הא דאלו הן הלוקין לקמן בגמ' (דף לב.) ביתומה ומפותה שאין לה קנס: נערה אין קטנה לא. תימה מנא ליה דלמא לא אתי למעוטי אלא בוגרת דהא משמע. בס''פ ארבע מיתות (סנהדרין דף סו:) גבי הא דתנן אינו חייב אלא עד שתהא נערה בתולה מאורסה דאי הוה תני אלא על נערה בתולה כו' הוה מוקמינן לה אפילו כרבנן ולא הוה אתי למעוטי קטנה אלא בוגרת ותירץ ריצב''א דאסיפא דמתניתין סמיך דתנן (לקמן דף מ:) כל מקום שיש מכר אין קנס: (תוספות)

 רשב"א  הבא על הנתינה. פירש רש"י ז"ל: נתינה מן הגבעונים והיא אסורה לקהל, ודוד גזר עליהם כדאמרינן ביבמות (עח, ב), ואינו מחוור דהא כתיב (דברים ז, ג) לא תתחתן בם, ואמר רבא בפרק הערל (שם), דכי כתיב לא תתחתן בם בגרותן הוא דכתיב, דבגירותן הוא דאית להו חתנות בגיותן לית להו חתנות, אלא ודאי נתינה דאורייתא אסורה ודוד דורות דגזר בהן דבדאורייתא לא כתיב בהו דורות. ועל הכותית. פירש רש"י ז"ל: דקסבר האי תנא כותים גירי אריות הן וישנן בכלל דלא תתחתן בם, גם זה אינו נכון, דאם כן, מי יהבינן ליה קנס דאזלה ואכלה בגיותה ואי משום שלא יהא חוטא נשכר, לא יהבינן אלא למאן דקיימא השתא בחזקת ישראל כגיורת קטנה, כדאיתא בפרק קמא (לעיל יא, א), אבל לגויה לא. ועוד, דהא מוקמינן לה למתניתין כרבי מאיר, ורבי מאיר כותים גירי אמת הן סבירא ליה, כדאיתא בבבא קמא בפרק שור שנגח ד' וה' (לח, ב). אלא על כרחך הא כמאן דאמר גירי אמת הן, ואיצטריך למיתני דאף על גב דר' מאיר גזר עלייהו הכא כדי שלא יהא חוטא נשכר מוקמינהו אדינייהו, כדאיתא התם בפרק שור שנגח (ב"ק שם), וגרסינן הכא בירושלמי (ה"א): כותית אתיא כמאן דאמר כותי כישראל לכל דבר, ברם כמאן דאמר כותי כגוי לא בדא. ועל אשת אחיו. פירוש: כגון שקדשה אחיו ומת והיו לו בנים מאשה אחרת, דאי לאו הכיהא נפלה ליה ליבום, והכי מפורש בירושלמי (כאן סה"א). אי נמי איכא לאוקמה באשת אחיו מאמו, ואף על פי שאין לו בנים דאף היא בכרת, כדאיתא ביבמות בריש פרק הבא על יבמתו (יבמות נה, א). אי נמי, בגרשה אפילו באחיו מאביו. גמרא: הכי קאמר אלו נערות פסולות. פירוש: פגומות, דהא איכא שבויה פחותה מבת שלש ויום אחד שאינה פסולה כלל אפילו לכהונה, אלא פגומות קאמר. (רשב"א)


דף כט - ב

אף קנס במקום מכר והני בני קנסא נינהו ואמאי איקרי כאן {דברים כב-יט/כט} ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו אמר ריש לקיש {דברים כב-טו} נערה נערה הנערה חד לגופיה וחד לאתויי חייבי לאוין וחד לאתויי חייבי כריתות רב פפא אמר {שמות כב-טו} בתולה בתולות הבתולות חד לגופיה וחד לאתויי חייבי לאוין וחד לאתויי חייבי כריתות ורב פפא מ''ט לא אמר כר''ל ההוא מיבעי ליה לכדאביי דאמר אביי בא עליה ומתה פטור שנאמר {דברים כב-יט} ונתן לאבי הנערה לאבי נערה ולא לאבי מתה וריש לקיש מ''ט לא אמר כרב פפא ההוא מיבעי ליה לגזירה שוה דתניא {שמות כב-טז} כסף ישקול כמוהר הבתולות שיהא זה כמוהר הבתולות ומוהר הבתולות כזה וריש לקיש נמי מיבעי ליה לכדאביי ורב פפא נמי מיבעי ליה לגזירה שוה אלא שיתא קראי כתיבי נערה נערה הנערה בתולה בתולות הבתולות תרי לגופייהו חד לכדאביי וחד לגזירה שוה אייתרו ליה תרי חד לאתויי חייבי לאוין וחד לאתויי חייבי כריתות ולאפוקי מהאי תנא דתניא ולו תהיה לאשה שמעון התימני אומר אשה שיש בה הויה רבי שמעון בן מנסיא אומר אשה הראויה לקיימה מאי בינייהו אמר ר' זירא ממזרת ונתינה איכא בינייהו למאן דאמר יש בה הויה הא נמי יש בה הויה למאן דאמר ראויה לקיימה הא אינה ראויה לקיימה ולרבי עקיבא דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין מאי בינייהו איכא בינייהו אלמנה לכהן גדול כרבי סימאי דתניא רבי סימאי אומר מן הכל עושה רבי עקיבא ממזרין חוץ מאלמנה לכהן גדול שהרי אמרה תורה {ויקרא כא-ז/יד} לא יקח ולא יחלל חילולין הוא עושה ואין עושה ממזרין ולרבי ישבב דאמר בואו ונצוח על עקיבא בן יוסף שהיה אומר כל שאין לו ביאה בישראל הולד ממזר מאי בינייהו איכא בינייהו

 רש"י  אף קנס במקום מכר. ומשום קנס נקט בת שלש אבל למכר מבת יום אחד ועד שתביא שתי שערות: ואמאי. יש להן קנס לנערות פסולות: איקרי כאן כו'. אמתני' מקשי: ה''ג נערה נערה הנערה. באונס כתיב כי ימצא איש נערה בתולה וגו' וכתיב בתריה ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה ודרשינן נערה יתירה וה''א יתירה דהנערה דמצי למיכתב ונתן לאביה: חד לגופיה. לכשרה: בתולה בתולות הבתולות. במפתה כתיב וכי יפתה איש בתולה וקרא אחרינא בתריה כסף ישקול כמוהר הבתולות ומצי למיכתב כמוהר בתולות הא תלת דדרשינן ה' יתירה ובתולות דמצי למיכתב כמוהר ולשתוק: ההוא מיבעי ליה. ההוא הנערה הא דלא כתיב ונתן לאביה מיבעי ליה לכדאביי שאם לא הספיק האב להעמידו בדין עד שמתה פטור: לאבי הנערה. משמע שהיא קיימת: מיבעי ליה לג''ש. בתולה דכתיב גבי מפתה מיבעי ליה לג''ש בתולה בתולה לג''ש מה כסף האמור באונס חמשים אף מפתה חמשים ומה מפתה שקלים דכתיב ביה ישקול אף חמשים של אונס שקלים קאמר: כמוהר הבתולות. חמשים כסף המפורשים במאנס את הבתולה: שיהא זה. חמשים כמוהר הבתולות: ומוהר הבתולות. יהיו שקלים כזה: וחד לג''ש. ותהי מופנה מצד אחד ולמידים הימנה: ולאפוקי מהאי תנא. מתני' דקתני יש קנס לממזרת ולאחותו לאפוקי מהאי תנא: שיש בה הויה. שקדושין תופסין לו בה פרט לאחותו ולכל חייבי כריתות דילפינן בקדושין שאין קדושין תופסין בהן בפרק שלישי (דף סז:) ומשמע ליה תהיה לשון הוית קדושין ור''ש בן מנסיא משמע ליה תהיה לשון קיום: הא נמי אית בה הויה. דקדושין תופסין בחייבי לאוין והתם יליף לה: ולר''ע דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין. ביבמות בהחולץ (דף מד:) בברייתא המחזיר גרושתו ר''ע אומר אין לו בה קדושין: מאי בינייהו. משום ר''ש בן מנסיא קא פריך לה דאילו שמעון התימני שמעינן ליה ביבמות (דף מט.) דפליג עליה דר''ע בהא דתנן איזהו ממזר כל שאר בשר שהוא בלא יבא דברי ר''ע שמעון התימני אומר כל שחייבין עליו כרת בידי שמים אלא לר''ש בן מנסיא קא בעינן לה אי ס''ל כר''ע מאי איכא בין משמעותא דתהיה לשון קיום למשמעות דשמעון התימני אי נמי משמע ליה לר''ש בן מנסיא לשון הויה אימעיטא לה ממזר ומה בין ראויה לקיימה ליש בה הויה: אלמנה לכהן גדול. דמודה בה ר''ע שקדושין תופסין לו בה ואע''פ שהיא בלאו וכרבי סימאי והוא הדין גרושה להדיוט: מן הכל. כל הנולדים מחייבי לאוין: לא יקח. וסמיך ליה ולא יחלל זרעו מדין כהונה הוא מחללו ולא שם ממזרים עליהם: בואו ונצוח על עקיבא בן יוסף. שמרבה ממזרים בישראל חנם: שהוא אומר כל שאין לו ביאה בישראל. הבא על אשה שאין לו בה היתר ביאה הולד ממזר אפי' אלמנה לכ''ג נמי: (רש"י)

 תוספות  נערה נערה הנערה. פי' רבינו חננאל דמחד נערה דריש כולה מלתא נער נערה הנערה ואין נראה לר''ת דלא כתיב נערה מלא בה''א אלא ההוא דמוציא שם רע לחודיה כדמוכח בסוף פרקין ועוד הקשה רבינו יצחק מה צריך חד לגופה הא איכא נערה אחרינא בפרשה אלא פי' הקונטרס עיקר: בתולה בתולות הבתולות. כאן נמי פר''ח דמחד קרא נפקי כולהו ואין נראה דלא צריך חד לגופיה דבתולה אחרינא כתיב: וחד לאיתויי חייבי לאוין. הקשה ר''י בן רבינו מאיר אכתי נימא חד לאתויי חייבי עשה וחד לאתויי חייבי לאוין ואכתי חייבי כריתות מנא לן ותירץ דלחייבי לאוין ועשה לא צריך אלא חד קרא דהא אי לאו דכתיב ולו תהיה לאשה דמשמע שיש בה הויה וראויה לקיימה לא הוה צריך קרא לרבויינהו הלכך מחד ריבויא מרבינן אין ראויה לקיימה דהיינו חייבי עשה וחייבי לאוין כיון דאית בהו הויה ואידך ריבויא לחייבי כריתות ולמאן דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין הוי חד ריבויא לחייבי עשה ואידך לחייבי לאוין וחייבי כריתות וא''ת ולשתוק מלו תהיה לאשה ולא יצטרך להנך ריבויי וי''ל דאיצטריך למידרש ולו תהיה לאשה מדעתה.: אייתרו להו תרי כו'. וחד ריבויא כתב באונס וחד במפתה וא''ת ומנא לן דחד לאתויי חייבי כריתות אימא דתרוייהו אתו לרבויי חייבי לאוין וחד לאונס וחד למפתה וי''ל דלהא לא צריך דמגזרה שוה ילפינן אונס ומפתה מהדדי: ת''י [ולאפוקי מהאי תנא. פי' תנא דברייתא אבל מפיק מתרוייהו תנאי שמוזכרים בברייתא]: ולרבי עקיבא דאמר כו'. ואף ע''ג דר''ש התימני פליג בהדיא אר' עקיבא בהחולץ (יבמות דף מד. ודף מט.) הכא לר''ש בן מנסיא פריך דאי סבר כר''ע מאי בינייהו פי' בינו לר''ש התימני דמדנקט ראויה לקיימה ולא נקט שיש בה הויה משמע דיש שאין ראויה לקיימה ויש בה הויה: חילולין הוא עושה ואינו עושה ממזרים. משמע דהא בהא תליא דכיון דלא הוי ממזר קדושין תופסין וכן משמע בפרק החולץ (שם דף מה:) מה אשת אב דלא תפסי בה קדושין והוולד ממזר כו' [ור''ע נמי משום דיליף בהחולץ דיש ממזר מחייבי לאוין קאמר דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין] ותימה דלרבי יהושע אע''ג דאין ממזר מחייבי כריתות כדיליף בשילהי החולץ (שם דף מט.) מודה דאין קדושין תופסין בחייבי כריתות כדפריך ס''פ ר''ג ביבמות (דף נג. ושם) איצטריך לאשמעינן דאין קדושין תופסין בחייבי כריתות ובפ' החולץ (שם דף מד: ושם) קאמר דלרבי יהושע פגום מיהא הוי מחייבי כריתות משום דעשאה זונה וזונה לא הויא אלא מהנהו דלא תפסי בה קדושין כדמוכח בתמורה (דף כט: ושם) וקאמרינן נמי בהחולץ (יבמות דף מד: ושם) הכל מודים בכותי ועבד הבא על בת ישראל הוולד ממזר מאן הכל מודים שמעון התימני דאע''ג דאמר אין ממזר מחייבי לאוין ה''מ חייבי לאוין דתפסי בהו קדושין אבל כותי ועבד כו' ולא קאמר מאן הכל מודים ר' יהושע דאע''ג דאמר אין ממזר מחייבי כריתות ה''מ חייבי כריתות דתפסי בהו קדושין כו' אלמא דלר' יהושע אין קדושין תופסין בחייבי כריתות ואפ''ה לא הוי ממזר ולהכי לא מצי למימר דמודה בכותי ועבד ויש לומר דלר''ש התימני ולר''ע ודאי הא בהא תליא דליכא מידי דלא תפסי בה קדושין והוולד כשר רק שהוא דומה לאשת אב אבל לר' יהושע אע''ג דאין קדושין תופסין בחייבי כריתות כדילפי' בסוף האומר (קדושין סח. ושם) לא הוי ממזר אלא מחייבי מיתות ב''ד כדיליף ר' יהושע בסוף החולץ (יבמות מט. ושם) אבל קשה דא''כ לר' יהושע אין קדושין תופסין באלמנה לכ''ג לרבא דאמר בפ''ק דתמורה (דף ד: ושם) כל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני דהתם. פריך ליה והרי אלמנה לכ''ג דקאמר רחמנא לא יקח ותנן כל מקום שיש קדושין ויש עבירה כגון אלמנה לכ''ג כו' ומשני אמר לך רבא שאני התם דא''ק לא יחלל חלולין הוא עושה ואינו עושה ממזרים ולר' יהושע ליכא לשנויי הכי וא''ת בקדושין בסוף האומר (דף סז: ושם) כי משכח דלא תפסי קדושין באשת אב מאי פריך התם ואימא תרוייהו באשת אב הא לכתחלה הא דיעבד אמאי לא יליף מינה דכל היכא דהוי ממזר לא תפסי בה קדושין כיון דהא בהא תליא כדפירשנו וי''ל דאכתי לא שמעינן ממזרות בשאר חייבי כריתות כל כמה דלא מייתי התם היקישא דר' יונה דמלא יקח ולא יגלה דאיירי באשת אב ובשומרת יבם של אביו לא שמעינן מינה ממזרות באשת איש ובאחות אשה דיש היתר לאיסורן וכל דכוותייהו אבל לבסוף דמייתי היקישא דרבי יונה התם איכא למילף בעלמא כדפירשנו: (וכן משמע בפרק ד' מיתות דליכא מאן דפליג דבחייבי כריתות לא תפסי קדושין וט''ו נשים דפוטרות צרותיהן מן החליצה ואי קדושין תופסין בחייבי כריתות א''כ היו עולין לחליצה כמו חייבי לאוין כדאמר התם בפ''ב מסתברא חייבי לאוין תפסי בהו קדושין ולכך עולין לחליצה וההיא מתני' אתיא ככ''ע דהא קאמר עלה דבפלוגתא לא קא מיירי: מאי בינייהו. תימה אמאי לא קאמר איכא בינייהו סוטה שאירסה וזינתה תחתיו שלא כדרכה וגירשה דאית בה הויה לכ''ע כדאמרינן בסוף החולץ הכל מודים בבא על הסוטה שאין הוולד ממזר): (תוספות)

 רשב"א  הכי גרס רש"י ז"ל: נער נערה הנערה. וכן הוא במקצת ספרים, ופירושו: גבי אונס כתיב (דברים כב, כח) כי ימצא איש נערה בתולה, וכתיב (שם, שם כט) ונתן לאבי הנערה, ודרשינן נערה וה"א יתירה דהנערה הא תלתא. ואינו מחוור, דמאי נער דקאמר, אי משום דכתיב נער חסר, הנערה נמי חסר הוא ולא כתיב אלא הנער, והוה ליה למימר נער נער הנער, ואי מקרא קאמר כולהו קרי' הנערה. והגירסא הנכונה נער נער הנער, ולישנא דמסורת נקט, והיא במקצת נוסחאות ספרדיות. ויש מי שפירש לפי הגירסא הראשונה דכולהו מונתן לאבי הנערה קא דריש, ודריש מקרא ומסורת, נער כמו שהוא במסורת ונערה קדקרינן, וה"א דהנערה חד לגופיה לומר לאבי הנערה ולא לאבי הבוגרת, שאם בגרה עד שלא עמדה בדין אינו נותן לאביה אלא לעצמה. ותרי, חד לחייבי לאוין וחד לחייבי כריתות. וכן נמי בתולה בתולות הבתולות, כולהו מכמוהר הבתולות קא דריש להו, וחד לגופיה דאי כתב כמוהר לחודיה לאו כלום הוא, אלא על כרחך איצטריך למכתב באיזה מוהר, והילכך חד מינייהו איצטריך לגופיה לומר כמוהר הבתולות, וחד לאתויי חייבי לאוין וחד לאתויי חייבי כריתות. והראב"ד ז"ל גריס נערה נערה הנערה, ופירש כפירושו של רש"י ז"ל, וגם זה נכון. ורב פפא נמי מבעי ליה לגזרה שוה. ואם תאמר, לישני ליה, נפקא ליה מואשר לא אורסה כדאמרינן לקמן בפרקין (לח, ב), אליבא דר' עקיבא וקיימא לן כוותיה, ומתניתין נמי רבי עקיבא היא דקתני הבא על אשת אחיו ועל אשת אחי אביו, וההיא בנתארסה ונתארמלה או שנתגרשה ור' עקיבא, דאלו לר' יוסי הגלילי (לקמן ח, א) כיון שנתארסה שוב אין לה קנס. יש לומר, כיון דלר' יוסי הגלילי האי אשר לא אורסה פרט לנתארסה ונתגרשה, ונפקא ליה גזירה שוה מכמוהר הבתולות ניחא ליה לתרוצי אליבא דכלהו תנאי לרווחא דמלתא, ואמר דשיתא קראי כתיבי, וריש לקיש ורב פפא לא פליגי אלא מר אייתי לחייבי לאוין ומר לחייבי כריתות, ור' עקיבא דיליף גזירה שוה מואשר לא אורסה, ה' דהנערה לא דריש. ולר' עקיבא דאמר אין קדושין תופסים בחייבי לאוין מאי בינייהו. כלומר, אי סבירא להו כר' עקיבא, ואם תאמר, הא ודאי ר' שמעון התימני לית ליה כר' עקיבא, כדאיתא בפרק החולץ (יבמות מד, א), דתנן התם: איזהו ממזר כל שאר בשר שהוא בלא יבא דברי רבי עקיבא, שמעון התימני אומר כל שחייבים עליו מיתה בידי שמים. יש לומר דלר' שמעון בן מנסיא קאמר אי סבירא ליה כר' עקיבא למה לי אשה הראויה דנקט, לימא אשה שיש בה הויא כדאמר ר' שמעון התימני אפילו הכי לדידיה לא משום קנס בחייבי לאוין, וכן תירץ הראב"ד ז"ל. ולר' ישבב דאמר בואו ונצווח על ר' עקיבא בן יוסף שהיה אומר כל שאין לו ביאה בישראל הולד ממזר. ואין חלל אלא מחייבי עשה, דהיינו בעולה לכהן גדול. (רשב"א)


דף ל - א

חייבי עשה מצרי ואדומי הניחא לר' ישבב אי לאפוקי מטעמא דר' סימאי קאתי שפיר אלא אי טעמא דנפשיה קאמר כל שאין לו ביאה בישראל הולד ממזר ואפי' חייבי עשה מאי בינייהו איכא בינייהו בעולה לכ''ג ומ''ש דהוה ליה עשה שאינו שוה בכל אמר רב חסדא הכל מודים בבא על הנדה שמשלם קנס למ''ד יש בה הויה הא נמי יש בה הויה למ''ד ראויה לקיימה הא נמי ראויה לקיימה ולאפוקי מדרבי נחוניא בן הקנה דתניא רבי נחוניא בן הקנה היה עושה את יום הכפורים כשבת לתשלומין מה שבת מתחייב בנפשו ופטור מן התשלומין אף יום הכפורים מתחייב בנפשו ופטור מן התשלומין מ''ט דר' נחוניא בן הקנה אמר אביי נאמר {שמות כא-כג} אסון בידי אדם ונאמר {בראשית מב-לח} אסון בידי שמים מה אסון האמור בידי אדם פטור מן התשלומין אף אסון האמור בידי שמים פטור מן התשלומין מתקיף לה רב אדא בר אהבה ממאי דכי קא מזהר להו יעקב לבניה על צינים ופחים דבידי שמים נינהו דלמא על אריא וגנבי דבידי אדם נינהו אטו יעקב אהא אזהר אהא לא אזהר יעקב על כל מילי אזהר וצינים פחים בידי שמים נינהו והתניא הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים שנאמר {משלי כב-ה} צינים פחים בדרך עיקש שומר נפשו ירחק מהם ותו אריא וגנבי בידי אדם נינהו והאמר רב יוסף וכן תני רבי חייא מיום שחרב בית המקדש אף על פי שבטלו סנהדרין ארבע מיתות לא בטלו לא בטלו הא בטלו להו אלא

 רש"י  חייבי עשה מצרי ואדומי. בתוך שלשה דורות דכתיב (דברים כג) דור שלישי יבא להם דור שני לא ולאו הבא מכלל עשה עשה: הניחא. אי רבי ישבב האי כל שאין לו היתר ביאה דקאמר אליבא דר''ע לאו כללא כייל אלא לאפוקי מדרבי סימאי לחודיה אתא ואחייבי לאוין הוא דפליג לאוסופי חייבי לאוין בכהונה אבל שום חייבי עשה לא הוסיף: שפיר. מצינו למימר איכא בינייהו דשמעון התימני ור''ש בן מנסיא חייבי עשה: אלא. אי לאו אדרבי סימאי קאי וטעמא דנפשיה קאמר בשם ר''ע שכל שאין לו היתר ביאה באשה זו הולד ממזר מאי איכא למימר: בעולה לכ''ג. שאין בה לאו דאלמנות וגירושין אלא עשה דבתולה יקח (ויקרא כא) ולא בעולה וא''ת יש כאן לאו דזונה לא אשכחן תנא דאמר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה אלא ר' אלעזר ולית הלכתא כוותיה ואין זונה אלא הנבעלת לפסול לה ובבעולה שלא כדרכה איירי דאי כדרכה תו ליכא קנס: ומאי שנא. האי עשה משאר עשה דמודה ביה ר''ע: דהוה ליה עשה שאינו שוה בכל. שאינו נוהג אלא בכ''ג אבל עשה דמצרי ואדומי נוהג בכל הקהל: הא נמי יש בה הויה. המקדש אשה בימי נדותה מקודשת: ולאפוקי מדר' נחוניא. מתני' דמחייב תשלומין לבא על אחותו ואע''פ שמתחייב כרת בביאתו מפקא מדר' נחוניא: את יום הכפורים כשבת. לפטור המדליק את הגדיש ביום הכפורים כאילו הדליקו בשבת: מה שבת. שהוא מיתת ב''ד: פטור מן התשלומין. כדתנן במתני' גבי בא על בתו ויליף לה מולא יהיה אסון ענוש יענש: אף יום הכפורים. שהוא בכרת חיוב נפש הוא זה ופטור מן התשלומין: אסון בידי אדם. ולא יהיה אסון דמשתעי במיתת ב''ד למימר דהיכא דליכא מיתת ב''ד משלם דמי ולדות: אסון בידי שמים. וקראהו אסון: צינים פחים. קור וחום: בידי שמים. אם באים פורעניות על האדם גזירת המלך הוא: חוץ מצינים ופחים. שפעמים שבאין בפשיעה: בידי אדם נינהו. שלא מגזירת מלך: (רש"י)

 תוספות  אי לאפוקי מדרבי סימאי קאתי. תימה תיפשוט דרבי ישבב טעמא דנפשיה קאמר אליבא דמ''ד בפ''ק דיבמות (דף יא. ושם) הבא על יבמתו וחזר ובא אחד מן האחים על צרתה בעשה דהא תנן בפרק ר''ג (יבמות דף נ.) ר''ג אומר דאין בעילה אחר בעילה ע''כ רבי ישבב טעמא דנפשיה קאמר והוי התם כר' ישבב דאין קידושין תופסין בחייבי עשה ולהכי אין אחר בעילה כלום כדאמר התם בגמרא. אמתני' דאין אחר חליצה כלום אמר רב הונא אמר רב זו דברי ר''ע דאמר דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין ומסתמא הכא אליבא דכ''ע מספקא ליה אי טעמא דנפשיה קאמר אי לאו לכך נראה לר''ת דגרסי' בפ''ק דיבמות (דף יא.) חד אמר בלאו ובלא זה מוכיח ר''ת בההיא שמעתא דל''ג בעשה וכן פר''ח דהיינו לאו שחלץ לאחת דאמר קרא אשר לא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה אחרת ה''נ כיון שבנה שום יבמה לא יבנה אחרת: איכא בינייהו בעולה לכ''ג. פי' בקונט' בעולה שלא כדרכה וקשה דפלוגתא דר''מ ורבי אלעזר היא בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף נט. ושם) אי כשירה לכ''ג וה''ל למימר ולר''מ דאמר כשירה לכ''ג מאי איכא למימר כדקאמר ולר''ע דאמר כו' ואור''י דמר''ע פריך שפיר כדי לאוקומי ר''ש בן מנסיא שהוא בתרא כר''ע שהיה רבו אבל בהא לא חייש אי פליג ר''מ אר''ש בן מנסיא ור''ח פי' דהכא לא מיירי בבעולה מאחר אלא בכ''ג שאנס בתולה גמורה ולא חשיבה ראויה לקיימה אע''ג דאמר בהבא על יבמתו אנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא ואם נשא נשוי מ''מ כיון דלכתחלה לא ישא לא חשיבה ראויה לקיימה דהאי לא ישא הוי מן התורה אף ע''ג דאם נשא נשוי ה''נ אמר בוגרת ומוכת עץ לא ישא ואם נשא נשוי אע''ג דהוי מן התורה כדמוכח התם ועוד דקאמר התם מתיב רבא ולו תהיה לאשה באשה הראויה לו פרט אלמנה לכ''ג היכי דמי אילימא בכדרכה מאי איריא משום אלמנה תיפוק ליה דהויא לה בעולה משמע דבעולת עצמו אסורה לו מן התורה ור''ת לא פירש כן: הכל מודים בבא על הנדה שמשלם קנס. תימה לר''י מנלן דר''ש בן מנסיא מודה בה דלמא כר' נחוניא בן הקנה ס''ל דחייבי כריתות פטורים מן התשלומין ומיהו ר''ש התימני ע''כ לית ליה דר' נחוניא מדאיצטריך למעוטי חייבי כריתות מולו תהיה לאשה אשה שיש בה הויה דע''כ לא איצטריך למעוטי אלא חייבי כריתות דחייבי לאוין ס''ל בסוף החולץ (יבמות דף מט. ושם) דאית בהו הויה אבל מר''ש בן מנסיא קשה מנלן דלית ליה דר' נחוניא ועוד אפי' ר''ש התימני דלמא אית ליה דר' נחוניא ואיצטריך למעוטי מולו תהיה לאשה יבמה לשוק דאין קידושין תופסין בה לכ''ע כדאמר בהאשה רבה (שם דף צב: ושם) וי''ל דרב חסדא ס''ל דאין שום תנא סובר כרבי נחוניא ולה''ק ולאפוקי כו' ובקונט' פירש דאמתני' קאי דמפקא מדר' נחוניא ותימה מנ''ל דמפקא מיניה דלמא מודה ר' נחוניא דחייבי כריתות יש להן קנס דרבינהו קרא חד לחייבי לאוין וחד לחייבי כריתות ולר''ע ניחא דמפקא מתני' מדר' נחוניא דכיון דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין איכא לאוקומי הנך תרי ריבויי חד לחייבי עשה וחד לחייבי לאוין אבל חייבי כריתות לר' נחוניא לא ונראה לרשב''א לתרץ. דע''כ מפקא מתני' מר' נחוניא דלר' נחוניא אין חילוק בין חייבי כריתות לחייבי מיתות ב''ד או מאסון אסון או כדדריש רבא כרת שלי כמיתה שלכם ואם יש קנס לר' נחוניא בחייבי כריתות יש ג''כ בחייבי מיתות ב''ד ומתני' קתני בא על בתו פטור: הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים. והא דאמרי' (שבת דף לב.) לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה אלמא יכול לשמור עצמו מן הפורענות וכן קיר נטוי דאסור לעבור תחתיו התם מן הפשיעה יכול לשמור עצמו דהא ודאי שבידו להמית עצמו אבל כשמביאין עליו מן השמים באונס אי אפשר לו לשמור אבל צינים פחים לעולם אל יבואו עליו באונס אם רוצה ליזהר וא''ת והא דרשינן (ב''מ דף קז:) והסיר ה' ממך כל חולי זה צינה אלמא דבידי שמים הוא וי''ל דהיינו שיחם הקב''ה עולמו או יתן לו מלבושים ולא יצטרך ליזהר וא''ת והא פחים בידי שמים הוא כדאמרי' בבראשית רבה בפרשה ט''ו א''ל אנטונינוס לרבי צלי עלי א''ל רחמנא שיזבך מצינתא א''ל דא צלותא היא יתיר חד כסו וצינתא אזלא א''ל תשתזב משרבא א''ל הא כדו צלותא דכתיב אין נסתר מחמתו וי''ל דקרא כתיב בעוברי דרכים או במלחמה כדרך שהמלכים עושים דבדרך אין אדם יכול ליזהר מן החום אבל אם רוצה לישב בביתו יכול להזהר שישב בבית של אבנים או יכנס במרתף ויש מפרשים דצינים. פחים חדא מילתא היא כלומר צינים שהם פחים לאדם לשון פח ומוקש ואינו כן דבפ''ק דמסכת ע''ז (דף ג: ושם) מייתי לה [אהא דכתיב ותעשה אדם כדגי הים מה] דגים שבים כיון שקדרה עליהן חמה מיד מתים [אף בני אדם כיון שקדרה עליהם חמה מיד מתים] והא דאמר (ברכות דף לג:) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים אין ענינו לכאן דהתם קאי על הולד במעי אמו (נדה טז:) שגוזרין אם יהא עני או עשיר גבור או חלש טפש או חכם אבל צדיק ורשע לא. והכא מיירי במאורעות הבאות על האדם: מיום שחרב בית כו'. וא''ת אמאי לא נקט מ' שנה קודם שחרב בהמ''ק דמ' שנה קודם חורבן גלתה סנהדרין כו' שלא דנו דיני נפשות וי''ל דלפעמים לצורך שעה היו חוזרין סנהדרין ללשכת הגזית ולהכי לא פסיקא ליה למיתני מ' שנה קודם חורבן וא''ת א''כ מאי פריך בפרק היו בודקין (סנהדרין דף מא.) גבי מעשה ובדק ר' יוחנן בן זכאי בעוקצי תאנים ופריך מי הוה בסנהדרין והא תניא כל שנותיו של רבן יוחנן בן זכאי מאה ועשרים שנה מ' עסק בפרקמטיא ומ' למד ומ' לימד ותניא מ' שנה קודם חורבן גלתה סנהדרין כו' והשתא מאי קשיא ליה כיון דלפעמים היו חוזרין ודנין וי''ל דרבן יוחנן בן זכאי דבדק בעוקצי תאנה אמעשה דרציחה היה ומשום דיני נפשות דרציחה לא היו חוזרין לעולם דעיקרם לא גלו אלא משום רציחה דחזו דנפישי רוצחים כדאמרינן בפ''ק דמסכת ע''ז (דף ח: ושם) וי''מ דלהכי נקט משחרב בהמ''ק משום דקודם לכן אע''פ שגלו היו בגדי כהונה מכפרים על מזיד דלא אתרו ביה כדאמרינן בפרק יש בערכין (ערכין דף טז. ושם) ואין נראה דהא בימי שמעון בן שטח היו בגדי כהונה והיה דין ארבע מיתות כדאמרינן בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לז: ושם) אר''ש בן שטח אראה בנחמה אם לא ראיתי אחד שרץ אחר חברו לחורבה וכו' לא זז משם עד שנשכו נחש ופריך והאי בר נחש הוא והא תני ר' חייא אע''פ שבטלו סנהדרין כו' ועוד אמר (מכות י:) מרשעים יצא רשע כו' והתם בזמן שבהמ''ק קיים איירי מדקאמר ונמצא זה מת וזה גולה: (תוספות)

 רשב"א  איכא בינייהו בעולה לכהן גדול. פירש רש"י ז"ל: שנבעלה שלא כדרכה, דאי כדרכה קנס אין לה דבתולה ולא בעולה, ומיהו כשנבעלה שלא במקום בתולים אסורה לכהן גדול, כדאיתא ביבמות פרק הבא על יבמתו (נט, א) בבתוליה עד שיהו כל בתוליה קיימין בין כדרכה בין שלא כדרכה, ובתולה מיהא לשלומי עליה קנס היא, דבתולה מיקריא כדאיתא בפרק הבא על יבמתו (יבמות שם) ובהדיא נמי תניא בפרק קמא דקדושין (ט, ב) גמרא האשה נקנית בביאה באו עליה עשרה אנשים שלא כדרכה כולן בסקילה, רבי אומר הראשון בסקילה וכולן בחנק, ומודה רבי לענין קנס דכלהו משלמין. ויש מקשים עליו, דאם כן הוה ליה למימר הניחא לר' שמעון בן מנסיא אי סבר לה כר' אלעזר ור' שמעון בן יוחאי דאמרי התם נבעלה שלא כדרכה אסורה לכהונה, אלא אי סבר לה כר' מאיר דאמר התם כשרה מאי איכא למימר, דפלוגתא דהני תנאי היא, התם בפרק הבא על יבמתו (נט, א) כהן גדול לא ישא את האלמנה. ור"ח ז"ל פירש: בעולה בעולת עצמו, כגון כהן גדול שאנס את הבתולה, יש לה קנס ואף על פי שעשאה בעולה, וקיימא עליה באסור עשה מכאן ואילך, כדתניא בפרק הבא על יבמתו (שם) כהן גדול לא ישא את האלמנה, ולו תהיה לאשה, אשה הראויה לו פרט לאלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, היכי דמי, אלימא בכדרכה צריכה למימר מאי איריא משום אלמנה תיפוק ליה משום דהויא לה בעולה, כלומר אפילו בא על הבתולה, מכי בא עליה בזנות הויא לה בעולה וקיימא עלה בעשה ואינה ראויה לו. והא דתניא התם (יבמות נט, ב) אנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא ואם נשא נשוי, הא אמרינן התם בגמרא (שם ס, א), אמר רב ומוציאה בגט, והא דקתני אם נשא נשוי, לומר שאינו משלם קנס במפותה. והא דלא פליגי ר' אליעזר ורבנן במפותת עצמו אם הולד חלל או כשר, כדפליגי באנוסת חברו ומפותת חברו, דר' אליעזר סבר הולד חלל ומפרש טעמא התם קסבר יש חלל מחייבי עשה, ורבנן סברי הולד כשר, דאין חלל מחייבי עשה, באלה הפסיק הענין [לאו] למימר דאנוסת עצמו ומפותת עצמו לא קיימא עליה בעשה, אלא משום דכיון שסופה להיות בעולה תחתיו אין הולד חלל והיא עצמה אינה מתחללת, ואילו אם תמצי לומר דאנוסת עצמו ומפותת עצמו נמי אינו חלל, מכל מקום יש בה הויה ולא קיימא באיסור חללה עד שיבא עליה פעם שניה שהיא נבעלת ביאת איסור כהונה. ואם תאמר, בביאה ראשונה נמי מכי הערה בה איתסרה עליה דעשאה בעולה ובגמר ביאה נתחללה, ואין לו בה הויה לר' עקיבא. ויש מפרשים דחדא ביאה לא פליגי בה שתאסר בה שני אסורין, ולפי תירוץ זה נראה לי דהא דאמרינן בפרק עשרה יוחסין (קידושין עז, ב) כהן הבא על אחותו זונה משוי לה חללה לא משוי לה, חזר ובא עליה עשאה חללה, דוקא חזר ובא אבל בגמר ביאה לא. אבל ודאי באיסור עשה קיימא עליה, כדאיתא בברייתא ולו תהיה לאשה כדכתיבנא. (רשב"א)


דף ל - ב

דין ארבע מיתות לא בטלו מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו ומי שנתחייב שריפה או נופל בדליקה או נחש מכישו ומי שנתחייב הריגה או נמסר למלכות או ליסטים באין עליו ומי שנתחייב חנק או טובע בנהר או מת בסרונכי אלא איפוך אריא וגנבי בידי שמים צינים ופחים בידי אדם רבא אמר טעמא דרבי נחוניא בן הקנה מהכא {ויקרא כ-ד} ואם העלם יעלימו עם הארץ את עיניהם מן האיש ההוא בתתו מזרעו למולך ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו והכרתי אותו אמרה תורה כרת שלי כמיתה שלכם מה מיתה שלכם פטור מן התשלומין אף כרת שלי פטור מן התשלומין מאי איכא בין רבא לאביי איכא בינייהו זר שאכל תרומה לאביי פטור ולרבא חייב ולאביי פטור והאמר רב חסדא מודה ר' נחוניא בן הקנה בגונב חלבו של חבירו ואכלו שהוא חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שבא לידי איסור חלב אלמא דמעידנא דאגביה קנייה מתחייב בנפשו לא הוה עד דאכיל ליה הכא נמי בעידנא דאגביה קנייה מתחייב בנפשו לא הוי עד דאכיל ליה הכא במאי עסקינן כגון שתחב לו חבירו לתוך פיו סוף סוף כיון דלעסיה קנייה מתחייב בנפשו לא הוי עד דבלעה כגון שתחב לו לתוך בית הבליעה היכי דמי אי דמצי לאהדורה ניהדר אי לא מצי לאהדורה אמאי חייב לא צריכא דמצי לאהדורה ע''י הדחק רב פפא אמר כגון שתחב לו חבירו משקין של תרומה לתוך פיו רב אשי אמר בזר שאכל תרומה משלו

 רש"י  דין ד' מיתות. עונש דוגמתם: נופל מן הגג. דומה לנסקל שדוחפין אותו מבית הסקילה לארץ דגבוה ב' קומות היה כדאמרי' בנגמר הדין (סנהדרין דף מה.): חיה דורסתו. ארי מפילו לארץ והורגו בדריסה: נחש מכישו. והארס שורפו: נמסר למלכות. והן מתיזין ראשו בסייף כי כן דרך המומתין על ידיהן וזו היא מיתת סייף: סרונכי. אסכרא והוא בגרון מלנ''ט: מן האיש ההוא. שהוא חייב מיתת ב''ד: ושמתי אני את פני והכרתי. למדנו שהכרת במקום מיתה וחילופה: זר שאכל תרומה. במזיד הוא במיתה בידי שמים ולא בכרת כרת הוא וזרעו נענשין דכתיב (ויקרא כ) ערירים יהיו: לאביי פטור. מתשלומין דנפקא ליה מאסון בידי שמים וכל אסון במשמע בין במיתה בין בכרת: ולאביי פטור. בתמיה נהי נמי דמיתה בידי שמים פוטרת מתשלומין אבל היכא דאכיל תרומה דגזילה מי מיפטר הא כיון דאגבהה קניה וחייב בתשלומין ואפילו תישרף ומתחייב בנפשו לא הוי עד דאכיל לה: שתחב לו חברו. דלא אגבהה ולא קניה ולא מיחייב בתשלומין אלא בבליעתו מתחייב דמי הניית מעיו ולא דמי כולה ובההיא שעתא חיוב מיתה נמי איכא: איבעי ליה לאהדורה. וכי לא אהדרה מההיא שעתא איהו מזיק לה דראשון לאו מידי עבד ולא נתחייב לכהן כלום: ואי דלא מצי לאהדורה אמאי חייב. מיתה אנוס הוא: ע''י הדחק. דאי נמי אהדרה ממאסה ולא חזיא לבעלים הלכך מגזל לא גזלה אמאי קא מחייבת ליה בתשלומין אהנאת גרונו ומעיו ההיא שעתא חיוב מיתה איכא: משקין של תרומה. ולא תדחקה לשנויה בבית הבליעה אלא מכיון שתחבה לתוך פיו אימאסא לה ולא מצית לאיחיובי משום גזילה דהא לא חזיא למידי אלא אהניית גרונו ומעיו מיחייב ומיתה ותשלומין באים כאחד: (רש"י)

 תוספות  דין ד' מיתות לא בטלו. וא''ת והא אמר בהשוכר את הפועלים (ב''מ פג:) בההוא דזקפוהו אע''פ שהיה חייב סקילה שבעלו הוא ובנו נערה המאורסה וי''ל בשבעל בנו תחלה ואח''כ הוא דהוי בעולה והרי הוא בחנק אבל קשה דחזינן כמה עבריינים ועובדי עבודת כוכבים שמתים על מטותם ויש לומר דע''י תשובה הקב''ה מיקל ולפעמים מוחל לגמרי או זכות תולה לו ואינו נפרע ממנו בחייו ובפ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לז: ושם) דפריך והא בר נחש הוא לפי שהחמיר עליו יותר: זר שאכל תרומה לאביי פטור. ואוכל תרומה בשוגג והזיד במעילה לרבי דאמר במיתה (פסחים דף לג.) דחייב גזירת הכתוב הוא וא''ת לאביי דפטר חייבי מיתות בידי שמים אי ר' נחוניא ס''ל כרבי דאמר הזיד במעילה במיתה אמאי תניא בפרק כל שעה (פסחים דף כט. ושם) האוכל חמץ של הקדש במועד יש אומרים לא מעל ואמרינן מאן י''א רבי נחוניא בן הקנה והא כיון דגלי רחמנא גבי הקדש דלא שייך קים ליה דאם לא כן אין לך אדם שמועל בהקדש א''כ בפסח נמי דאיכא כרת ליחייב ולא הוה לן למימר דקים ליה בדרבה מיניה וכ''ת במיתה דהקדש דוקא גלי רחמנא דלא אמרינן דקים ליה בדרבה מיניה אבל התם דהוי בפסח דאיכא כרת לא גלי קרא א''כ הא דתנן התם (שם דף לא:) האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש במזיד פטור מן התשלומין ומפרש בגמ' במזיד פטור דקים ליה בדרבה מיניה כרבי נחוניא והשתא בשוגג נמי ליפטר משום כרת דפסח דאפי' בשוגג אמרי' דקים ליה בדרבה מיניה כדאמרינן לקמן בפירקין (דף לה.) אלא ע''כ משום דגלי רחמנא במיתה דתרומה בשוגג דלא אמרינן קים ליה בדרבה מיניה וה''ה כי איכא כרת ולא אמרינן דוקא במיתה דגלי גלי אבל כי איכא כרת לא וי''ל דשאני שוגג דתרומה משום דתשלומין דידיה כפרה ולא ממונא כדאמרינן במסכת תרומות (פ''ו מ''א) דאם רצה כהן למחול אינו יכול למחול משום דלא הוי ממון אלא כפרה ואפילו אוכל תרומת עצמו דלא גזל מידי משלם כפרה לעצמו וחומש לכהן ולכך לא שייך קים ליה בדרבה מיניה לפוטרו מכפרה אבל קרן וחומש של הקדש אינו משום כפרה אלא משלם ממון שגזל הקדש ותדע דבתרומה חייב משום דכפרה הוא ולא משום כיון דגלי גלי דהא לרבא דלא פטר במיתה מטעם דקים ליה בדרבה מיניה מאי טעמא לא מיפטר אוכל תרומת חמץ בפסח אלא ודאי משום כפרה הוא. וא''ת והא דתנן בפרק נושאין (יבמות דף צט:) כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה ושחררו זה את זה וכן ספק בן תשעה לראשון או בן ז' לאחרון דאמרינן אם אכלו בתרומה אין משלמין קרן וחומש ואמאי כיון דכפרה הוא ליחייבו מספק וי''ל דודאי צריכין להפריש אבל אין נותנין לכהן ולפי זה צריך לומר שהכפרה תלויה בהפרשה והא דאין הכהן יכול למחול היינו לענין שלא יהיה צריך להפריש אבל לאחר שהפריש יכול למחול לו שיהא שלו: ולאביי פטור והאמר רב חסדא כו'. הכי נמי הוה מצי לאקשויי אמתניתין דכל שעה (פסחים דף לא:) דקתני פטור מן התשלומין לפי מה דמוקמינן לה כרבי נחוניא בן הקנה: אי דמצי לאהדורה ניהדרה. וכי לא מיהדר חייב דמיתה לא פטרה ליה דלא אתיא עד דבלע לגמרי: ואי דלא מצי לאהדורה אמאי חייב. פירש בקונטרס אמאי חייב מיתה וקשה לר''י דלוקי כגון שמרצונו מניח לו לתחוב דהשתא ודאי חייב מיתה אע''ג דלא מצי לאהדורה וממון נמי לא מיחייב כיון דלא מצי לאהדורה אלא על הנאת גרונו ומעיו וההיא שעתא קים ליה בדרבה מיניה ונראה לר''י דה''פ אמאי חייב ממון והרי הוא לא גזלו ואהנאתו לא מיחייב דאע''ג דאמרי' (ב''ק דף קיא:) גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה כו' היינו דוקא לפי שהדבר הגזול ישנו בעולם בשעה שזה שני גוזלו אבל הכא דבשעה שזה נהנה ממנו כבר הוא אבוד מן העולם שהוא במקום דלא אפשר לאהדוריה אין לו על השני כלום. וריצב''א מפרש כשיטת רש''י ופשיטא ליה להש''ס דאיירי כשתוחב לו בע''כ דכשתוחב לו מרצונו מיד כשמשים בפיו ולא אהדרה קנאה מיד להתחייב באונסין ואין באין כאחד דמסתמא מניחה בפיו ואח''כ תוחב לו באצבעו או בכוש ואת''ל שהוא בראש הכוש מתחלתו ועד גמר בית הבליעה מ''מ קונה אותו בפיו להתחייב באונסים אע''ג דיכול לנתקו ולהביאו אצלו דדוקא לענין הגט אמרי' היכא דיכול לנתקו דלא הוי גט משום דבעינן כריתות והא אגידא ביה אבל לענין זכיה אשכחן בפ''ק דב''מ (דף ט. ושם) טלית חציה על גבי קרקע וחציה על גבי העמוד והגביה חציה שעל גבי קרקע דלא קני מטעם שיכול לנתקה ולהביאה אצלו וכיון שאינו זוכה מטעם זה ה''ה דאינו מגרע זכיית האחר שהוא מונח בתוך ידו או בתוך פיו מטעם זה ועוד דלכל הפחות קונה מחצה כמו שנים שהגביהו מציאה ולכך פשיטא ליה להש''ס דבאונס מיירי וה''פ אנוס הוא ופטור ממיתה וממון דאנן סהדי דלא ניחא ליה באכילת איסור: לא צריכא דמצי לאהדורה על ידי הדחק. והשתא ליכא למימר דניהדרה דאין מרויחין בעלים בכך דכבר נמאסו הלכך ליכא חיוב ממון אלא ע''י הנאת מעיו ואז באין כאחד ואע''ג שחבירו גזלה הואיל ויכול להחזירה הויא כמו שהיא בעין והרי הוא בולעה ונהנה בה ואם תאמר והא אמרינן בפרק בהמה המקשה (חולין דף עא.) גבי טומאה בלועה [דלא מטמאה לא משום דלא חזיא דנהי דבפניו לא חזיא] שלא בפניו מיחזא חזיא א''כ אי הוה מהדר לה הויא חזיא וי''ל כגון דמעיקרא לא הוי בה כי אם שוה פרוטה או מעט יותר ועתה שנתקלקלה קצת אינה שוה פרוטה ואפילו אי זה נהנה וזה לא חסר פטור מ''מ כיון דשוין כל שהוא אז מיחייב בכל כדאמרינן התם (ב''ק דף כ:) משום דא''ל את גרמת לי היקפא יתירתא מיחייב בכל הנאה או משום שחרוריתא דאשיתא מיחייב לכולי עלמא בכל וריצב''א פי' דמיירי אפי' באוכלין דלא מאיסי וכיון דתחב לו בבית הבליעה ובלע ונהנה מיד חשוב באין כאחת אע''פ שאין כאחד ממש כדאשכחן בסוף פרק ד' אחין (יבמות דף לג. ושם) דמפרש בעל מום ששמש בטומאה דאתו בהדי הדדי כגון שחתך אצבעו בסכין טמאה אע''פ שאי אפשר שלא יגע בסכין קודם שיחתוך.: רב אשי אמר בזר שאכל תרומה משלו וקרע שיראים כו': פ''ה דסבירא ליה לרב אשי דמיתה לזה ותשלומין לזה פטור ופליג אדרבא דאמר בפרק קמא דסנהדרין (דף י. ושם) פלוני בא על בת פלוני והוזמו נהרגין ומשלמין ממון לזה ונפשות לזה. פי' ממון לבת שרצו להפסיד לה כתובתה ונפשות לזה שאומר שבא עליה ואין נראה דאי חשיב אכילת תרומה וקריעת שיראין ממון לזה ונפשות לזה א''כ תקשי ליה לרבא הא דתנן בהמניח את הכד (ב''ק דף לד: ושם) (תוספות)

 רשב"א  אלא איפוך, ארי וגנבי בידי שמים. דכל שאינו יכול להשמר ממנו הוי בידי שמים, וצנים פחים בידי אדם, שבבחירתו ופשיעתו הוא ניזוק. ואם תאמר אם כן אסון דבידי אדם מנלן, דאם אסון יהיה בידי שמים הוא מעתה בארי וגנבי. יש לומר, דאביי אליבא דר' נחוניא לא מפרש אסון ממש, אלא דין אסון, ומיתת בית דין בידי שמים היא. וכן פירש רש"י ז"ל. מודה ר' נחוניא בן הקנה בגונב חלבו של חבירו ואכלו שהוא חייב. ואי קשיא לך, מאי למימרא, פשיטא דלא עדיף יום הכפורים לר' נחוניא משבת לרבנן. יש לומר, דהא קא משמע לן, דהואיל ואפשר דגחין ואכיל, לא אמרינן הגבהה צורך אכילה וכבת אחת דמי, וכדאיתא בסמוך, הרמב"ן נ"ר. אי דלא מצי לאהדורי אמאי חייב. פירש רש"י ז"ל: אמאי חייב כרת, אנוס הוא. ולפי פירושו, הוה מצי לתרוצי שתחב לו מדעתו. ולי נראה לפרש, אמאי חייב בתשלומין לרבא, והכי קאמר: אי דמצי לאהדורי ניהדרה ואמאי פטור לאביי, ואי דלא מצי לאהדורי אמאי חייב לרבא. רב אשי אמר בזר שאכל תרומה שלו וקרע שיראין של חבירו. פירוש: שאכל אפילו תרומה שלו. וכתב רש"י ז"ל: ואף על גב דמיתה לאו משום ממונא דניזק הויא ליה, מפטר, דסבירא ליה לרב אשי מיתה לזה ותשלומין לזה פטור, ופלוגתא היא. ואינו מחוור דאם כן דהא שייכא בההיא פלוגתא למאן דמחייב, תקשי ליה ההיא דתנן בבא קמא (לד, א) הוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור. ורבא נמי דאית ליה הכי בפרק קמא דסנהדרין (י, א) פלוני בא על בתו של פלוני והוזמו נהרגין ומשלמין מיתה לזה ותשלומין לזה, לותביה מההיא מתניתין. ועוד, דאם כן מאי האי דאמרינן לאביי פטור לרבא חייב, דמשמע הא בחלב כי האי גוונא אפילו לרבא פטור, והא רבא אמר ממון לזה ונפשות לזה חייב, סבירא ליה כדאיתא התם בסנהדרין. ואלא ודאי הא דהכא ומתניתין דבבא קמא לא שייכי כלל בפלוגתא דמיתה לזה ותשלומין לזה, דכל שחיוב נפשו לא בא לו מחמת הניזק אלא מחמת איסורו שעשה לשמים כמיתה ותשלומין לאחד דמי, לפי שאותו בעל הממון מחויב בהריגתו, ואין לך מי שמחויב בו יותר מחבירו, והלכך כמיתה ותשלומין לאחד דמי, והכא נמי כרת או מיתה מחמת איסור שעשה לשמים באלו וכמיתה ותשלומין לאחד דמי, הא מיתה שבאה לו מחמת שהרג את חבירו או שזמם להרוג את חבירו, בכי הא הוא דאמרינן מיתה לזה ותשלומין לזה חייב. והא דאמרינן בשלהי פרק בן סורר ומורה (סנהדרין עד, א) רודף אחר חבירו להרגו ושבר את הכלים בין של נרדף בין של כל אדם פטור, לא הוי מיתה לזה ותשלומין לזה שהרי ניתן להצילו בנפשו ומתחייב נפשות הוא לכל אדם וכמאן דנתחייב ממון ונפשות לבעל הכלים. והיינו דאמרינן בבבא קמא (שם) לא צריכא דגדי דחד ועבדא דחד דפטור, משום דכיון דניתן להצילו בנפשו הוה ליה כמיתה וממון לבעל הגדי. (רשב"א)


דף לא - א

וקרע שיראין של חבירו גופא אמר רב חסדא מודה רבי נחוניא בן הקנה בגונב חלבו של חבירו ואכלו שהוא חייב שכבר נתחייב בגנבה קודם שיבא לידי איסור חלב לימא פליגא דרבי אבין דאמר רבי אבין הזורק חץ מתחילת ארבע לסוף ארבע וקרע שיראין בהליכתו פטור שעקירה צורך הנחה היא הכא נמי הגבהה צורך אכילה היא הכי השתא התם אי אפשר להנחה בלא עקירה הכא אפשר לאכילה בלא הגבהה דאי בעי גחין ואכיל אי נמי התם אי בעי לאהדורה לא מצי מהדר לה הכא מצי מהדר לה מאי איכא בין האי לישנא להאי לישנא איכא בינייהו המעביר סכין ברה''ר וקרע שיראין בהליכתו להך לישנא דאמרת אי אפשר להנחה בלא עקירה הכא נמי אי אפשר להנחה בלא עקירה להך לישנא דאמרת לא מצי מהדר לה הכא מצי מהדר לה גופא אמר רבי אבין הזורק חץ מתחלת ארבע לסוף ארבע וקרע שיראין בהליכתו פטור שעקירה צורך הנחה היא מתיב רב ביבי בר אביי הגונב כיס בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור סקילה היה מגרר ויוצא מגרר ויוצא פטור שהרי איסור שבת וגניבה באין כאחד ואמאי הכא נמי לימא הגבהה צורך הוצאה היא הכא במאי עסקינן כגון שהגביהו על מנת להצניעו ונמלך עליו והוציאו וכי האי גוונא מי חייב והאמר רב סימון אמר רבי אמי אמר רבי יוחנן המפנה חפצים מזוית לזוית ונמלך עליהם והוציאן פטור שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך לא תימא ע''מ להצניעו אלא אימא ע''מ להוציאו הכא במאי עסקינן כשעמד עמד למאי אי לכתף אורחיה הוא אלא בעומד לפוש אבל לכתף מאי

 רש"י  וקרע שיראים. בשעה שבולעה ואע''ג דמיתה לאו משום ממונא דניזק אתיא ליה מיפטר וסבירא ליה לרב אשי מיתה לזה ותשלומין לזה פטור: שעקירה צורך הנחה היא. הלכך אע''ג דחיוב ממון מקמי הנחה אתיא ליה פטור הואיל ובין עקירה והנחה אתיא ליה מיתה ותשלומין באין כאחד שעקירה צורך הנחה היא ומההיא שעתא אתחלה לה מלאכה: דאי בעי גחין. למטה מג' טפחים ואכיל ובציר מג' לאו הגבהה היא: לא מצי לאהדורה. משזרק את החץ הלכך משעת עקירה סופו לקרוע לו שיראין: הכא מצי מהדר ליה. הלכך לא אמרי' משעת הגבהה אתחלה לה אכילה: המעביר סכין. בידו בהליכה: הגונב כיס בשבת. הגביהו ברשות הבעלים והוציאו לרה''ר: חייב. בתשלומין אף על פי שנהרג: שכבר נתחייב בגניבה. לשלם דהגבהה קונה בכל מקום וקמה לה ברשותיה אף להתחייב באונסים: היה מגרר ויוצא. שלא הגביהו ברשות הבעלים ולא קנאו אלא בהוצאה מרשות הבעלים פטור שאיסור שבת כו': ואמאי. כי הגביהו ברשות הבעלים וקנאו אמאי חייב נימא משעת הגבהה אתחלה לה הוצאה: וכה''ג מי חייב. משום שבת: לכך. להוציאו: לא תימא בהגביהו ע''מ להצניעו אלא הגביהו ע''מ להוציאו. ודקשיא לך נימא הגבהה צורך הוצאה היא: הכא במאי עסקינן כשעמד. ועמידתו היא הנחה לעקירה ראשונה ואין חיוב שבת באה לו ע''י עקירת חפץ הראשונה אלא ע''י עקירת גופו שעוקר עצמו אחר העמידה על מנת להוציא ועקירת גופו כעקירת חפץ: אורחיה הוא. ואין עמידתו הנחה לבטל עקירה ראשונה ממלאכת שבת: (רש"י)

 תוספות  והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור מפני שנידון בנפשו והיינו מיתה לזה משום שבת ותשלומין לזה משום גדיש אלא על כרחך חשיב מיתה ותשלומין לאחד הואיל ולא מתחייב מיתה בשביל אדם אלא לשמים וה''נ אכילת תרומה וקריעת שיראין הוי מיתה ותשלומין לאחד ור''י רצה ליישב פי' הקונט' דחשיב הכא מיתה לזה ותשלומין לזה לפי שהן ב' מעשים אכילת תרומה וקריעת שיראין וכן פלוני בא על בתו של פלוני הם ב' עדיות שהיו יכולין להעיד עליו בלא הבת ועל הבת בלא עליו פלוני בא על נערה המאורסה פלונית זינתה אבל מדליק גדיש הכל בא על מעשה אחד ולכך חשיב מיתה ותשלומין לאחד ואין נראה לרשב''א דהא אמר רב יוסף בפ''ק דסנהדרין (דף ט: ושם) הביא הבעל עדים שזינתה והביא האב עדים והזימום לעידי הבעל עידי הבעל נהרגים ואין משלמין ממון חזר והביא הבעל עדים והזימום לעידי האב עדי האב נהרגין ומשלמין ממון ממון לזה פירוש לבעל שרצו להפסידו כתובה ונפשות לעדים והתם על הזמה אחת בא להם הכל ונראה לר''ת דרבא דוקא גבי עדים זוממים אית ליה דממון לזה ונפשות לזה חייב משום דבעינן שתתקיים הזמה כלפי כל אחד ומיהו ממון ונפשות בחד גברא פטור כיון דמתקיים בו קצת הזמה אבל בעלמא מודה רבא דממון לזה ונפשות לזה פטור דהא גדי סמוך לו ועבד כפות לו דתנן פטור ומוקמינן בפרק כיצד הרגל (ב''ק דף כב: ושם) בגדי דחד ועבדא דחד ועוד דרבא גופיה אית ליה בפרק בן סורר ומורה (סנהדרין דף עד.) דרודף ששבר כלים בין של נרדף בין של כל אדם פטור אע''ג דהוי מיתה לנרדף ותשלומין לבעל הכלים ומיהו התם גבי רודף רבה גרס כדמוכח בהגוזל בתרא (ב''ק דף קיז:) ובפ''ק דסנהדרין (דף י.) הוי רבא ועוד אומר ר''ת דע''כ לכ''ע מיתה לזה ותשלומין לזה פטור דהא קים ליה בדרבה מיניה דפטור נפקא לן מלא יהיה אסון וגו' והתם הוי מיתה לאשה ותשלומין לבעל שהולדות שלו ואומר ר''י דאינה ראיה דהתם כיון שהולדות הן בגוף האשה חשיב מיתה ותשלומין לאחד תדע דבפרק בן סורר ומורה (שם דף עד.) בעי לחייב כשאין אסון באשה אף ע''ג דניתן להצילו בנפשו דבמצות שבמיתה הכתוב מדבר משום דהוי מיתה לזה שרצה להורגו ותשלומין לבעל ואפי' הכי כשיש אסון פטור והיינו משום דחשיב מיתה ותשלומין לאחד לפי שהן בגוף האשה כדפרישית וריב''א אומר דבכל מקום מיתה לזה ותשלומין לזה חייב ועבד כפות לו ורודף שאני דניתן להציל לכל אדם וחייב מיתה לכל העולם [אף לבעל העבד ולבעל הכלים] ולהכי חשיב מיתה ותשלומין לאחד ואע''ג דמעיקרא בפרק בן סורר (ג''ז שם) חשיב רודף מיתה לזה ותשלומין לזה לפי המסקנא דקאמר אלא לא שנא חזר בו מאותה סברא וה''פ אלא לא שנא משום דהוי מיתה ותשלומין לאחד [והכא חשיב מיתה ותשלומין לאחד כמו במדליק גדיש]: שעקירה צורך הנחה היא. קשה דאמרינן במרובה (ב''ק דף ע:) גבי גנב ומכר בשבת דפטור כגון דאמר ליה זרוק גניבותיך לחצרי ותיקני לי חצירי גניבותיך ופריך מכי מטי לאויר חצירו קנה ומתחייב בנפשו משום שבת לא הוי עד שתנוח ומאי פריך והא עקירה צורך הנחה היא כדאמר הכא ולפר''ת אתי שפיר דפירש דאי אפשר לניסוך בלא הגבהה ואפ''ה קאמר רב מנסך ממש בהניזקין (גיטין דף נב: ושם) ולא קא מפטר משום דקים ליה בדרבה מיניה כדרבי ירמיה דמשעת הגבהה קונה ומתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך והשתא רבי ירמיה לית ליה דהגבהה צורך ניסוך היא וה''ה דלית ליה דעקירה צורך הנחה היא ולא הוה מפליג בין מצי לאהדורי ללא מצי לאהדורי תדע ללישנא דאי אפשר להנחה בלא עקירה אמאי נקט רבי אבין זרק חץ לינקוט מעביר אלא ודאי כי הדדי נינהו ומאן דפליג אמעביר פליג נמי אזורק ואליבא דרבי ירמיה פריך במרובה (ב''ק דף ע: ושם) אבל אם אפשר לניסוך בלא הגבהה לא פליג רבי ירמיה אדרבי אבין ובהגוזל בתרא (שם דף קיז.) משמע קצת דרבי ירמיה פליג אדרבי אבין גבי חזרו לומר אף המנסך דקאמר התם מעיקרא סבור כדרבי אבין ולבסוף סבור כדרבי ירמיה [ומיהו יש לדחות דמעיקרא סבור דדמיא לדרבי אבין ולבסוף סבור דדמיא לדר' ירמיה]: דאי בעי גחין ואכיל. פי' בקונט' למטה מג' דלא הויא הגבהה וקשה לר''י דמה שייך הגבהה בדבר שהוא תופס בידו או בפיו דונתן בידה אמר רחמנא ואמרינן בגיטין (דף עח.) זרק לתוך קלתה מגורשת קשורה אע''פ שאינה תלויה אע''ג דמיירי ברשות הבעל ואפי' מאן דבעי התם תלויה אינו מצריך שתהא גבוה ג' אלא נראה לר''י. דה''פ דאי בעי גחין ואכיל אם הוא בראש קנה יכול הוא לשחות ולתוחבה עד בית בליעתו אע''ג דבהך אכילה אינו עושה כן והויא הגבהה זו לצורך אכילה מ''מ הואיל ויכול להתחייב בלא הגבהה לאו צורך אכילה היא וה''ה דה''מ למימר דאפשר לאכילה בלא הגבהה כגון אם תחבה לו חבירו: הכא נמי נימא הגבהה צורך הוצאה היא. ללישנא דאי בעי לאהדורי לא מצי מיהדר א] לא פריך מידי אבל ללישנא דאי אפשר להנחה בלא עקירה פריך דהכא נמי אי אפשר להנחה בלא הגבהה אע''ג דאפשר בגרירה כך לי עקירה זו כמו עקירה אחרת דמ''מ האיסור מתחיל משעת הגבהה דאם היה אחר עושה עקירה לא היה מתחייב בהנחה נמצא עקירה גורמת החיוב ועד שעת הנחה מושך החיוב: נימא הגבהה צורך הוצאה היא. תימה לפר''ת דהגבהה קונה פחות משלשה טפחים . מאי פריך והא כיון דקנאה קודם התחלת העקירה דעקירה לא הויא עד שיגביה שלשה דלמטה משלשה הוי כלבוד כדאמרינן בהמוציא (שבת דף פ. ושם) העביר חצי גרוגרת דרך עליה חייב ואם כן דין הוא שיתחייב כמו לבן עזאי דאמר מהלך כעומד דמי דחייב לפי שקנאה קודם שהתחיל העקירה ואומר רשב''א דמשמע ליה בכל ענין גונב כיס אפילו מונח על גבי מקל שהוא גבוה שלשה טפחים שבא הקנין והעקירה בבת אחת: שהגביהו על מנת להצניעו ונמלך להוציאו. ואם תאמר וכיון דסלקא דעתיה השתא דמיחייב אהך הוצאה אם כן הדרא קושיא לדוכתין דצורך הוצאה היא ויש לומר דסלקא דעתין הא דנמלך והוציאו הוי עקירה שניה: אבל לכתף מאי פטור כו'. אפילו הוי לכתף חייב הוי מצי למיפרך דליפלוג בדידיה בין עמד ללא עמד כלל: (תוספות)

 רשב"א  דאי בעי גחין ואכיל. פירש רש"י ז"ל: גחין תוך שלשה דלאו הגבהה היא, וזו כשיטתו שהוא ז"ל פירש פרק קמא דקדושין (כו, א, ד"ה אי נמי) גבי פיל במאי קני ליה, בחבילי זמורות, שאין הגבהה קונה בפחות מג' טפחים. וכבר כתבתי שם (ד"ה א"נ) דאינו מחוור, דהגבהה בכל שהוא קניא, כדמוכח בבבא קמא בפרק המניח (ל, א) גבי ההופך את הגלל, ובערובין (עט, ב) דגרסינן וצריך להגביה כל שהוא, וכמה כל שהוא, טפח. ובירושלמי (ב"ק פ"ג ה"ד) נמי גרסינן, כל המטלטלין נקנין בהפיכה, וסתם הפיכה פחותה מג' טפחים. ובפרק קמא דקדושין (שם) הארכתי בסיעתא דשמיא. ועוד, דהכא ודאי מכי נקיט ליה בפומיה קנייה, וכדאמרינן לעיל (ל, ב) בשתחב לו חבירו בתוך פיו, ואקשינן היכי דמי, אי דמצי לאהדורי ניהדריה, כלומר, וכיון דלא אהדריה קנייה בפומיה, ומתחייב בנפשו לא הוי עד דבלעיה. אלא הכא עיקרא דמילתא לומר דהגבהה זו אינה צורך אכילה כלל, דאלו אכיל ליה בלא הגבהה, וכגון שתחב את החלב בקוץ וגחין ונתחב החלב בבית בליעתו הכי נמי דחייב כרת, דאין חיוב אכילה תלויה בהגבהה כלל, מה שאין כן בזורק חץ דאי אפשר לחיוב מעביר מרשות לרשות בלא עקירה והנחה או דרך זריקה, אי נמי דרך גרירה דבין כך ובין כך עקירה והנחה יש, הא בלא עקירה והנחה אינו חייב, והלכך מעידן הגבהה התחילה לה הוצאה, אבל אכילה אם היה אפשר לו לאכלו בלא הגבהה כלל חייב, שאין החיוב אלא באכילה לבדה, והלכך לא הותחל האיסור עד שעת אכילתו, נמצא שחיוב ממון בא לו קודם שהוא מתחייב בנפשו (עי' להלן ע"ב ד"ה ה"ג). היה מגרר ויוצא מגרר ויוצא פטור, שהרי איסור שבת ואיסור גניבה באין כאחד. ואם תאמר, והא גרירא לאו עקירה היא, כדמוכח בפרק קמא דשבת (ז, ב) דגרסינן התם האי זירזא דקנה רמא וזקפיה רמא וזקפיה לא מחייב עד דעקר ליה. ויש לומר, כגון שהיה הפתח גבוה מרשות הרבים, וכשהוציאו הרי כאן עקירה. אי נמי יש לומר, דגרירה עקירה גמורה היא, דכולהו נמשך ויוצא ממקומו בבת אחת, דאי לא תימא הכי, משיכה היכא קניא, אבל זירזא דקנה בשעה שהוא מגביה ראשו האחד עדיין ראשו השני מונח על גבי קרקע, ולענין קניא נמי בכי הא לא קנה, כן נראה לי. ואמאי הכא נמי נימא הגבהה צורך הוצאה היא. כלומר ותיקשי לההוא לישנא, אבל ללישנא דאי בעי לאהדורי לא מצי לאהדורי ניחא. (רשב"א)


דף לא - ב

פטור אדתני היה מגרר ויוצא מגרר ויוצא פטור נפלוג וניתני בדידה במה דברי' אמורים בעומד לפוש אבל לכתף פטור אלא הא מני בן עזאי היא דאמר מהלך כעומד דמי אבל זורק מאי פטור ניפלוג [וניתני] בדידה במה דברים אמורים במהלך אבל זורק פטור מגרר ויוצא איצטריכא ליה ס''ד אמינא אין דרך הוצאה בכך קמ''ל ובמאי אי ברברבי אורחיה הוא אי בזוטרי לאו אורחיה הוא אלא במיצעי ודאפקיה להיכא אי דאפקיה לרה''ר איסור שבת איכא איסור גניבה ליכא אי דאפקיה לרשות היחיד איסור גניבה איכא איסור שבת ליכא לא צריכא דאפקיה לצידי רשות הרבים וכמאן אי כר' אליעזר דאמר צידי רה''ר כרה''ר דמו איסור שבת איכא איסור גניבה ליכא אי כרבנן דאמרי צידי רה''ר לאו כרה''ר דמו איסור גניבה איכא איסור שבת ליכא לעולם כר' אליעזר וכי אמר ר''א צידי רה''ר כרה''ר דמו הני מילי לענין חיובא דשבת דזימנין דדחקי רבים ועיילי להתם אבל לענין מיקנא קני מ''ט דהא לא שכיחי רבים רב אשי אמר כגון שצירף ידו למטה משלשה וקיבלו כדרבא דאמר רבא ידו של אדם חשובה לו כארבעה על ארבעה רב אחא מתני הכי רבינא מתני לעולם דאפקיה לרה''ר וברה''ר נמי קנה ותרוייהו בדיוקא דהא מתני' קמיפלגי דתנן היה מושכו ויוצא ומת ברשות בעלים פטור הגביהו או שהוציאו מרשות בעלים ומת חייב רבינא דייק מרישא רב אחא דייק מסיפא רבינא דייק מרישא היה מושכו ויוצא ומת ברשות בעלים פטור טעמא דמת ברשות בעלים הא הוציאו מרשות בעלים ומת חייב רב אחא דייק מסיפא הגביהו או שהוציאו הוצאה דומיא דהגבהה מה הגבהה דאתי לרשותיה אף הוצאה נמי דאתי לרשותיה לרב אחא קשיא רישא לרבינא קשיא סיפא רישא לרב אחא לא קשיא כמה דלא אתי לרשותיה רשות בעלים קרינא ביה סיפא לרבינא לא קשיא הוצאה דומיא דהגבהה לא אמרינן: הבא על אחותו ועל אחות אביו כו': ורמינהו אלו הן הלוקין הבא על אחותו ועל אחות אביו ועל אחות אמו ועל אחות אשתו ועל אשת אחיו ועל אשת אחי אביו ועל הנדה

 רש"י  פטור. מתשלומין דאתי עליה חיוב שבת מחמת הגבהה ראשונה שבה נקנה לו הכיס ומיתה ותשלומין באין כאחד: ניפלוג בדידה. במגביה עצמו יכול לשנות בו חיוב ופטור: אלא. לא תוקמה כשעמד ואפ''ה חיוב שבת דעקירה לאו מחמת עקירה ראשונה דהגבהה אתיא ליה אלא בעקירת גופו של פסיעה אחרונה כשיוצא מן הבית ובן עזאי היא: דאמר. בפ''ק דשבת: מהלך כעומד דמי. ועקירת כל פסיעה הויא עקירה והנחת הרגל היא הנחה הלכך קניה משעת הגבהה וחיוב מיתה בפסיעה בתרייתא קא אתיא ליה: אבל זורק מאי. הגביהו וזרקו: פטור. מתשלומין דאתיא ליה חיוב שבת ע''י חיוב הגבהה דתו ליתא עקירה אחריתי: אין דרך הוצאה בכך. ואין כאן חיוב שבת: ובמאי. איצטריך לאשמועינן דדרך הוצאה בכך: אי ברברבי. כיס גדול שיש בו משוי להגביהו: אורחיה הוא. לגררו ופשיטא דהוצאה היא: לאו אורחיה הוא ואמאי חייב משום שבת: איסור גניבה ליכא. דמשיכה בלא הגבהה קס''ד דלא קניא ברה''ר: לרשות היחיד. לרשותו שהיתה חצירו סמוכה לחצר הבעלים: צידי רה''ר. סמוך לבתים שנותנין להלן מן הבתים אבנים ומכשולין להרחיק חיכוך העגלות ומאותן חיפופי ולפנים קרי צידי רה''ר: פלוגתא דרבי אליעזר ורבנן בעירובין בפרק כל גגות: דהא לא שכיחי רבים. והוי ליה כסימטא דתיקון בה משיכה: רב אשי אמר. מגרר ויוצא דקאמר פטור לעולם ברשות הרבים ודקשיא לך איסור גניבה ליכא: כגון שצירף ידו. השניה לפחות משלשה סמוך לקרקע ובידו אחת גיררה ונפלה לתוך חברתה וידו קניא ליה: כדרבא דאמר רבא ידו של אדם חשובה. לענין הנחת שבת כמקום ארבעה על ארבעה וכי היכי דלענין שבת חשוב מקום לענין מיקנא נמי חשוב מקום למיקני כאילו הגביהה למעלה משלשה ומיהו ברשות היחיד לא אגבהה דתיקני ליה מקמי דליתי חיוב שבת עליה וביאתה לרה''ר וקנייתה באין כאחד ולהכי משני כשצירף דלא תיהוי הגבהה ברשות היחיד כדקתני מגרר ויוצא: רב אחא מתני הכי. כדאמרן דמשיכה ברשות הרבים לא קני ומוקים לה כשצירף ידו וקיבלה לתוכה: היה מושכו. בגונב בהמה ברשות בעלים קאי בפרק מרובה: ומת. השור: ברשות הבעלים פטור. הגנב מלשלם כלום דלא קני להתחייב באונסין: הגביהו. אפי' ברשות הבעלים: הא הוציאו. כל היכא דאפקיה ואפי' לרה''ר: אלו הן הלוקין. אם התרו בהן: וקיימא לן דאין לוקה ומשלם. דנפקא לן לקמן מכדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות: (רש"י)

 תוספות  מהלך כעומד דמי. ומעביר ארבע אמות דחייב ברה''ר הלכתא גמירי לה כדאמרינן בהזורק (שבת דף צו:) ולא ילפינן מינה דהתם מקום חיובא הוא אבל בן עזאי מיירי במהלך מחנות לפלטיא דרך סטיו שהוא מקום פטור ובירושלמי פריך לבן עזאי היכי משכחת מעביר ד''א ברה''ר דמיחייב ומשני בקופץ.: אבל זורק מאי פטור ליפלוג וליתני בדידה. משום הכי חשיב זורק בדידה טפי ממגרר משום דבמוציא ובזורק בשניהם בא בהגבהה הקנין קודם שיבא חיוב הוצאה אבל במגרר ההוצאה והקנין באין כאחד: מגרר ויוצא איצטריך ליה. לעיל דפריך דליפלוג בין לפוש ובין לכתף לא בעי לשנויי הכי משום דלכתף פטור נראה לו חידוש טפי מחידוש דמגרר [ועוד דהכא לא הוי לגמרי בדידה אבל לעיל דהוי ממש בדידה לא שייך לשנויי הכי]: אי דאפקיה לרה''ר איסור גניבה ליכא. אף על גב דאיכא למ''ד בפ''ק דב''מ (דף י. ושם) דד' אמות קונות לו לאדם אפילו ברה''ר ה''מ גבי מציאה דלא ליתו לאינצויי ובגט משום עיגונא אבל לגנב לא תקינו שיקנו לו ד' אמות: אלא במיצעי. תימה לר''י דבפרק הספינה (ב''ב דף פו. ושם) גבי דברים שדרכן להגביהן אין נקנין במשיכה אלא בהגבהה ופריך מהגונב כיס דבר הגבהה הוא ומשני במידי דבעי מיתנא משמע דאי הוה אמר דבר הגבהה נמי נקנה במשיכה הוה אתי ליה שפיר אפילו בזוטרי ואמאי הא על כרחך לא מצי איירי בזוטרי דא''כ היכי מיחייב לענין שבת בגרירה דאין דרך הוצאה בכך וי''ל דאפשר שיהא דרך הוצאה בכך אפילו בזוטרי כגון שמוציאו דרך מחתרת דדרכו בגרירה ואינו נקנה אלא בהגבהה אי נמי הוה מצי למימר ולטעמיך ולא פריך וכן דרך הש''ס בכמה מקומות: רב אשי אמר כגון שצירף ידו למטה מג' וקיבלה וכדרבא. פירש בקונטרס דקאי אמאי דפריך לעיל איסור גניבה ליכא והשתא משני דאיכא נמי איסור גניבה כדרבא וקשה לר''י חדא דמה ענין חשיבות מקום ד' דלענין שבת לקנין ועוד דאין צריך שום ראיה להביא דקניא ליה ידו דפשיטא דונתן בידה אמר רחמנא כדפרישית לעיל ועוד דאמאי לא מוקי אפילו כשצירף ידו למעלה מג' כגון שהאסקופה גבוהה ג' דליכא הגבהה ברה''י והוה מייתי מדרבא אקנין ואשבת ונראה כגירסת הספר שמצא ר''י בן רבינו מאיר בספרי אשכנז דגרס אי נמי כדרבא וכולה מילתא אשבת קאי כשצירף ידו למטה מג' דאע''ג דלא חשיבא לענין שבת הנחה אלא על גבי מקום ד' איכא הכא חיוב שבת כשצירף ידו למטה מג' דלמטה מג' לא בעינן מקום ד' דכלבוד דמי. וכמונחת אארעא דמיא אי נמי אפי' צירף ידו למעלה מג' וכדרבא דידו חשובה כד' על ד' ור''ת ל''ג דאמר רבא ידו של אדם אלא וכדרבא ותו לא ואתא לשנויי דמגרר ויוצא איצטריך ליה לאשמועינן דאגד יד לא שמיה אגד ואהא מייתי כדרבא דאמר בהמצניע (שבת דף צב.) דאגד יד לא שמיה אגד ומיירי כשהוא נשאר בפנים והוציא ידו אחת ובאחרת מגרר לתוכה ודוקא צירף למטה מג' דלמעלה משלשה שמיה אגד דבתר גופו גרירא [ולפי' קמא קשה דלשנויא קמא לית ליה דרבא וכולהו מתנייתא דשבת וכן ר' יוחנן (שבת ה.) אתו כרבא]: וברשות הרבים נמי קנה. והא דאמר בהמוכר את הספינה (ב''ב פד:) דאביי ורבא דאמרי תרוייהו דמשיכה לא קניא ברה''ר אומר ר''י דלא פליגי אדרבינא דהכא דהא דקאמר דקני היינו לענין להתחייב באונסין אבל אינו קונה שיהא שלו לגמרי וריצב''א נראה לו דפליג דהא במרובה (ב''ק דף עט. ושם) גבי נתנה לבכורות בנו דקתני סיפא איכא נמי למידק כמו שמדקדק כאן והתם לענין משיכה דקנין איירי ללשון ראשון שפי' שם בקונט' ואפילו ללשון שני הא מוכח התם בגמ' (דף סה.) שאין לגנב להתחייב אלא במשיכה הראויה לקנין: ורמינהי אלו הן הלוקין הבא על אחותו. ארישא דמתניתין הוה מצי למיפרך דקתני הבא על הממזרת יש לה קנס והתם קתני דלקי עלה אלא נטר הכא עד הבא על אחותו למיפרך מרישא דמתניתין דהתם דחייבי לאוין שנויין שם בתר חייבי כריתות והיה צריך להביא כל המשנה עד הבא על הממזרת: (תוספות)

 רשב"א  אלא הא מני בן עזאי היא, דאמר מהלך כעומד דמי. ואם תאמר, לבן עזאי מעביר ד' אמות ברשות הרבים דחייב היכי משכחת לה, דהא הוה ליה מוליך פחות פחות מד' אמות. יש לומר, דהלכתא גמירי לה (עי' שבת צו, ב). אי נמי יש לומר, דלא אמר בן עזאי אלא במהלך ברשות היחיד, אי נמי במקום פטור [תדע לך דהא לא מייתי לה הכא אלא עלה דמי שהגביה ברשות היחיד], אבל במעביר ברשות הרבים דחייב לא אמר בן עזאי דלא עדיף מעומד לכתף. כן תירץ הראב"ד ז"ל. מגרר ויוצא איצטריכא ליה, סלקא דעתך אמינא אין דרך הוצאה בכך קא משמע לן. והשתא דאתית להכי תו לא איצטריכא לאוקמא כבן עזאי, אלא אפילו כרבנן נמי, ומאי קושיא לפלוג בין עומד לכתף ולעומד לפוש, מגרר ויוצא איצטריכא ליה אלא דקשיא לי, אמאי לא אמר אלא מגרר ויוצא איצטריכא ליה ואיכא למימר, דהאי פירוקא סליק אליבא דכולהו, בין כשתמצא לומר כבן עזאי בין כשתמצא לומר כרבנן. אלא במיצעי. ואם תאמר, והא אמרינן בפרק הספינה (ב"ב פו, א) גבי מתניתין דתנן בהאשה נקנית (קידושין כה, ב), ומייתי לה התם שאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה, לא שנו אלא דברים שאין דרכם להגביה, אבל דברים שדרכן להגביה בהגבהה אין במשיכה לא. ואקשי עליה מהא, היה מגרר ויוצא דאלמא במשיכה נמי קנה, ואוקימנא במידי דבעי מיתנא דהיינו רברבי, הא מציעי אינן ניקנין אלא בהגבהה דהא דרכן להגביה, ואין לומר דכל שדרכו למשכו לפעמים אף על פי שדרכו להגביה קנה בין בהגבהה בין במשיכה, ולא אמרו דברים שדרכן להגביה בהגבהה אין במשיכה לא, אלא במה שדרכו לעולם בשליפי זוטרי, אבל מציעי לא דהא ליתא, מדאקשינן התם מדתנן וחכמים אומרים אף בהמה דקה במשיכה והא בהמה דקה דבת הגבהה היא, ומפרקינן: משום דמסרכא, אלמא כל שראוי להגביה קאמר. ואיכא למימר דמאן דאית ליה סוגיא דהתם מוקי לה בעומד לפוש, כלומר בשלפי רברבי, וצריך למיתני וכשהוציאו לצידי רשות הרבים וכר' אליעזר כדאיתא הכא, ולא דחייב למאי דאקשינן הכא לפלוג וליתני בדידה. והוא הדין דהוה מצי מוקי לה התם בשליפי מציעי ומדין הגבהה וכגון שצירף ידו למטה משלשה וקבלה כרב אשי דהכא, אבל מאן דמוקי לה בשליפי מציעי ובצידי רשות הרבים כאוקימתא דהכא לית ליה דינא דהתם, אלא כל שדרכו לעפעמים במשיכה נקנה אפילו במשיכה, ואנן דקיימא כדינא דהתם דכל שדרכו בהגבהה אין נקנה אלא בהגבהה מוקמינן לה במידי דבעי מיתנא כי התם. אי נמי, בשליפי מציעי וכשצירף ידו למטה משלשה וקבלה כאוקימתא דרב יוסף דהכא. ולמאי דקיי"ל כר' יוחנן דאמר בפרק המצניע בשבת (צב, א) דאגד כלי שמיה אגד, וכרבא דקאי כוותיה מוקמינן לה כשהוציאו דרך שוליו ובנסכא ובשנציו כרוכין עליו מלמעלה כדאיתא התם, הא הוציאן דרך פיו שיכול ליטול ממנה מה שיצא במקצת הכלי היוצא ראשון לא, לפי שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבוא לידי איסור שבת, כיון דאכתי אגדיה בכלי מלגיו כדאיתא התם. ואי נמי, אפילו הוציאו דרך שוליו ושנציו לפנים חייב, משום דמפיק ליה עד פומיה ושרי ושקיל ושנציו אגידי מלגו וכולה, כדאיתא התם. הכי גרסינן: רב אשי אמר כגון שצירף ידו למטה משלשה וקבלו וכדרבא דאמר רבא ידו של אדם חשובה לו כארבעה על ארבעה. ופירש רש"י ז"ל: שצירף ידו תוך שלשה לקרקע וידו קניא ליה כדרבא, דאמר רבא ידו של אדם חשובה לו לענין הנחת שבת למקום ארבעה על ארבעה, וכי היכי דלענין שבת חשוב מקום, לענין מיקנא נמי חשוב מקום כאלו הגביה למעלה משלשה, עד כאן. ואינו מחוור, דאילו משום קניה לא איצטריך למימר דחשובה כארבעה על ארבעה, דאפילו במקום כל דהוא והוא דמנטר קני. ועוד, דידו ודאי לענין מיקנא פשיטא, דאלו ידו לא קניא ליה מאי קני ליה, וכתיב ונתן בידה. ועוד, דהא פירש הוא ז"ל, כגון שצירף ידו למטה משלשה סמוך לקרקע, ואם כן אפילו תמצא לומר דבעלמא בעינן מקום חשוב, הכא כיון דסמוך לקרקע ג' כקרקע דמי. ועוד, דכיון דידו חשיבא לו כד' על ד' לענין שבת, למה לי סמוך לקרקע אפילו למעלה מג' נמי, הא כמונחת דמי בין לענין שבת בין לענין קניה. ולי נראה, שלא הוצרך רש"י ז"ל לפרש כאן, שתהא ידו חשובה כארבעה לענין קניה, אלא כדי שתחלוק רשות לעצמה, שאלו לא היתה ידו חשובה לחלק רשות לעצמה, כיון שהיא סמוכה לקרקע תוך שלשה, הרי הוא כאלו לא הגביה מן הקרקע ולא קנה, וזה כשיטתו ז"ל (בב"ק כט, ב) שמצריך ג' להגבהה, והא דנקט שצירף ידו למטה משלשה לרבותא נקטיה, כלומר, אפילו צירף ידו למטה מג' דידו חשובה לו כרשות בפני עצמה, בין לענין שבת בין לענין קניה, ואף על פי שהוא תוך שלשה לקרקע, אלא דעדיין קשה, דלענין קניה לא בעינן הגבהה מן הקרקע שלשה, אלא אפילו בכל דהו קני, וכמו שכתבנו למעלה, אלא הכא לענין הנחה איצטריך, דצירף ידו למטה מג' לאו סמוך לקרקע קאמר, דאי תוך שלשה כקרקע אפילו בהנחה על גבי משהו סגי, כדאיתא בפרק הזורק (שבת צב, א) אלא למטה משלשה לאסקופה ולמעלה מג' לקרקע קאמר, וכגון שהיה השקוף גבוה מן הרשות יותר מששה טפחים, וזה השפיל ידו מן השקוף כלפי קרקע למטה משלשה טפחים, דאלו היתה ידו תוך שלשה לשקוף הרי זה כאלו לא יצא מן הפתח לענין איסור שבת, דכל שתוך שלשה לפתח כפתח דמי. וכדאמרינן בערובין פרק בתרא (צט, ב) , כל תוך שלשה סמוך לגג כגג דמי, ואם תאמר, מכל מקום איסור גנבה איכא איסור שבת ליכא, דהא לא נח במקום חשוב, לכך איצטריך כדרבא, דאמר ידו של אדם חשיבא ליה לענין הנחה כד' על ד', והוא הדין דהוה מצי לאוקמיה כגון שצירף ידו למטה תוך ג' לקרקע, אלא דאגב אורחיה קא משמע לן דקיימא לן כרבא. רבינא מתני לעולם דאפקיה לרשות הרבים וברשות הרבים נמי קנה. פירוש: לאו קניה ממש לקנות מחבירו אלא לקנות להתחייב באונסיו, ולהיות כשלו לענין גנבה ותשלומין. ורמינהו אלו הן הלוקין, הבא על אחותו ועל אחות אביו וכו'. ואם תאמר, למה ליה דנטר למיפרך אסיפא, דאם נפרוקה כדרבי יצחק, דאמר אין מלקות בחייבי כריתות, ליפרוך ארישא דקתני הבא על הממזרת דלכולי עלמא לוקה. איכא למימר, משום דהוה מצי לאוקמה בממזר שבא על הממזרת וכדמוקי לה בירושלמי (סה"א). אי נמי, איכא למימר, משום דרישא קא אוקימנא לה כר' מאיר בריש פירקין (לעיל כט, א) ולר' מאיר לוקה ומשלם אית ליה כדאיתא בסמוך, משום הכי פריך מסיפא דלא אתיא כר' מאיר, מדלא קתני נמי בתו, דאלו לר' מאיר אפילו בבתו משלם קנס לרבה דאמר (לקמן לה, ב) חדוש הוא שחדשה תורה בקנס, אי נמי, למאי דסלקא דעתך לקמן דר' מאיר כי היכי דלוקה ומשלם אית ליה מת ומשלם נמי אית ליה. (רשב"א)


דף לב - א

וקיימא לן דאינו לוקה ומשלם אמר עולא לא קשיא כאן באחותו נערה כאן באחותו בוגרת אחותו בוגרת נמי הא איכא בושת ופגם בשוטה והא איכא צערא במפותה השתא דאתית להכי אפי' תימא אחותו נערה ביתומה ומפותה אלמא קסבר עולא כל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מילקא לא לקי מנא ליה לעולא הא גמר מחובל בחבירו מה חובל בחבירו דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מילקא לא לקי אף כל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מילקא לא לקי מה לחובל בחבירו שכן חייב בחמשה דברים ואי ממונא לקולא שכן הותר מכללו בבית דין אלא גמר מעדים זוממין מה עדים זוממין דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מילקא לא לקי אף כל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מילקא לא לקי מה לעדים זוממין שכן אינן צריכים התראה ואי ממונא לקולא הוא שכן לא עשו מעשה אלא גמר מתרוייהו מה הצד השוה שבהן דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מילקא לא לקי אף כל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מילקא לא לקי מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד חמור ואי ממונא לקולא הוא שכן יש בהן צד הקל

 רש"י  מתני' באחותו נערה. דאיכא קנס וסבירא ליה דממונא משלם ולא לקי וההיא דמכות בבוגרת דאין לה קנס: בושת ופגם. דגבי קנס הוא דבעינן נערה אבל בושת ממונא הוא: ופגם. כאילו היא שפחה נמכרת בשוק כמה פיחתה מדמיה להשיאה לעבד שיש לרבו קורת רוח הימנו כדלקמן (דף מ:) והא בבוגרת נמי איתא: בשוטה. שאין לה בושת ודמים למכור בשוק נמי אין לה: והא איכא צערא. דהכי תנן במתניתין המפתה נותן בושת ופגם וקנס מוסיף עליו האונס שנותן את הצער: במפותה. דאין לה צער כדאמרי' לקמן בפירקין (ד' לט:) פקחות שבהן אומרות מפותה אין לה צער: ביתומה. שקנסה ובושתה ופגמה שלה: ומפותה. כיון שהכל שלה אין כאן חיוב ממון דהא עבדא מדעתה ואחולי אחלה גביה: שוטה לא גרסי' דבפקחת נמי אין שום חיוב ממון במפותה יתומה: קסבר עולא. דאוקי מתני' דמכות בבוגרת ולא אוקמה למתני' דהכא בשלא התרו בו שמעת מינה אפי' אתרו ביה נמי ממונא משלם ולא לקי: חובל בחבירו. איכא מלקות דלא יוסיף (דברים כה) וממונא משלם כדכתיב (שמות כא) שבתו יתן ואפילו אתרו ביה נמי מרבי ליה לקמן בשמעתין בהדיא לתשלומין: מה לחובל בחבירו. דין הוא לידון בממון שהוא חמור ממלקות שכן יש בו חומר אחר: שחייב בחמשה דברים. נזק צער ריפוי שבת ובושת: ואי ממונא לקולא הוא. וא''ת ממון קל מן המלקות ואין זו תשובה שהשבנו דכ''ש בעלמא מה זה שחמור להתחייב בחמשה דברים נדון בקלה שבשני חיובין שבהן ק''ו לשאר חייבי ממון הקלין שידונו בממון הקל איכא למיפרך מה לחובל בחבירו שכן הותר מכללו בב''ד דניתן רשות לב''ד להלקותו תאמר בשאר חייבי ממון כגון קנס דאונס ומפתה שלא הותרו מכללן בב''ד: אלא גמר מעדים זוממים. במה מצינו: דאיכא ממון. דכאשר זמם: ומלקות. דלא תענה: ממונא משלם. לקמן יליף לה בשמעתין: שכן אין צריכין התראה. ונענשין במיתה או במלקות או בממון ודין הוא שידונו בחמורה כי איכא תרתי: ואי ממונא קולא הוא. אשכחן בהן צד הקל ודין הוא שידונו בקלה: שכן לא עשו מעשה. אלא בדיבורא בעלמא מיענשי: מתרוייהו. כי פרכת מה לחובל בחבירו שכן חייב בחמשה דברים עדים זוממין יוכיחו מה לעדים זוממין שכן אין צריכין התראה חובל יוכיח וחזר הדין: (רש"י)

 תוספות  וקייימא לן דאינו לוקה ומשלם. נראה לר''י דלא פריך אמתני' דהתם אמאי לוקה דהא פשיטא דמשכחת לה מלקות בלא קנס כגון בוגרת ומפותה או בעולה אלא אמתניתין קשיא ליה אמאי משלם קנס כיון דאיכא מלקות ואפילו בלא אתרו ביה מצינן למימר דס''ד דמקשה דחייבי מלקיות שוגגים פטורים מן התשלומין ומשני עולא ' דמתניתין אפילו בהתרו בו דממונא משלם ולא לקי ורבי יוחנן משני דמיירי בלא התרו בו ואזיל לטעמיה דאית ליה דחייבי מלקיות שוגגים חייבין בתשלומין: דאין לוקה ומשלם. תימה דבפ''ק דמכות (דף ד: ושם) משמע דבקנס לוקה ומשלם דקאמר אפלוגתא דר' מאיר ורבנן דמעידין אנו באיש פלוני שחייב לחברו מאתים זוז בשלמא רבנן כי טעמייהו משום רשעה אחת כו' אלא ר''מ מ''ט גמר ממוציא שם רע מה למוציא שם רע שכן קנס קסבר ר''מ עדים זוממין נמי קנסא משמע דלרבנן לא ילפינן ממוציא שם רע משום דסברי דעדים זוממין ממונא אבל קנסא ילפינן שפיר ממוציא שם רע דלוקה ומשלם ועולא גופיה דדחיק הכא לשנויי כאן באחותו נערה הוא דמסיק התם הכי וליכא למימר דמבושת ופגם שהן ממון פריך דהא מדמשני כאן באחותו בוגרת משמע דלאו מבושת ופגם פריך דא''כ לא הוה משני מידי וי''ל כיון דלרבנן דר' מאיר עדים זוממין לאו קנסא הוא ולכך לא ילפינן ממוציא שם רע אלא אין לוקין ומשלמין מכדי רשעתו דהשתא אית לן למילף בכל דוכתין מעדים זוממין ולא ממוציא שם רע דכל מלקיות ילפינן ממלקות דעדים זוממין דסמיך ליה לאו דחסימה דארבעים יכנו בעדים זוממין כתיב ולפי שמפורש בהן מלקות ילפינן כולהו לאוי דליהוי דומין ללאו דחסימה דסמיך ליה וכי היכי דעדים זוממין אין לוקין ומשלמין בכל ענין בין בממון בין בקנס דמקרא מלא דבר הכתוב כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו כו' אפילו נתחייבו קנס כגון בשעה שהעידו טבחו או מכרו שור של גניבה הם או אחרים בשבילם הכי נמי בכל מלקיות ועוד תירץ ריצב''א דרבנן נמי מצו סברי דעדים זוממין קנסא ומ''מ לא ילפינן ממוציא שם רע משום דכדי רשעתו משמע בממון ומלקות אבל לר''מ משום בנין אב דמוציא שם רע מוקי כדי רשעתו למיתה ומלקות ומפיק ליה ממשמעותיה אי נמי טעמא דרבנן כדמפרש בירושלמי דמוציא שם רע חידוש הוא דבדיבור גרידא מיחייב דאע''ג דעדים זוממין נמי בדיבורייהו מיחייבי מ''מ לא הוי חידוש כולי האי דע''י דבורם היה נפסד אבל במוציא שם רע לא איתעבד מעשה בדבורו אלא ע''י עדים וכן משמע לקמן (דף לה:) דאפילו עדים זוממין קנסא אין לוקה ומשלם קנס דאמר ולרבה דאמר לר''מ חידוש הוא שחידשה תורה בקנס מתני' במאי מוקים לה ואמאי לא מוקים לה כר' עקיבא דס''ל בפ' קמא דב''ק (דף ה.) עדים זוממין קנסא הוא דלדידיה לא שמעינן דאית ליה מת ומשלם אלא משמע דאין שום תנא דסבר לוקה ומשלם אלא רבי מאיר לחודיה: אלמא קסבר עולא כל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מילקא לא לקי. וא''ת מנא ליה להש''ס דלמא בעלמא סבר דמילקא לקי וממונא לא משלם והכא דוקא הוא דמשלם ממונא דגלי קרא כדאמרינן לעיל (דף כט:) נערה נערה הנערה ואין לומר כמו שפירש ר''ת דאי ס''ל דבעלמא מילקא לקי ולא משלם הוה ליה לאוקומי מתני' דמכות (דף יג.) נמי באחותו נערה ובהתרו בו ומתני' בשלא התרו בו אלא ודאי סבר דבעלמא נמי ממונא משלם ולא לקי ולהכי לא הוה מצי לאוקומי מתניתין דמכות באחותו נערה דאין זה דיוק דאיכא למימר דעולא סבר לה כריש לקיש דלא בעי לשנויי כאן בהתרו בו כאן שלא התרו בו כדאמרינן לקמן דאין חילוק לדידיה דאית ליה דחייבי מלקיות שוגגין פטורין מן התשלומין בין התרו בו בין לא התרו בו ואי מרבינן לקנס מקרא בלא התרו ה''ה התרו ונראה לר''י דע''כ ס''ל ממונא משלם מילקא לא לקי מדמרבינן מחד קרא חייבי לאוין ומחד חייבי כריתות דאי בעלמא מילקא לקי דלמא חד לחייבי עשה וחד לחייבי לאוין אע''ג דבעלמא לוקה ואינו משלם. אבל חייבי כריתות לא משום דבעינן אשה שיש בה הויה וכדרבנן דאמרי קדושין תופסין בחייבי לאוין: [ועוד פי' ר''ת דדייק דממונא משלם מדפריך בוגרת והא איכא בושת ופגם ומשני בשוטה ולא משני דלוקה ואינו משלם אלא ודאי סבר דבעלמא נמי ממונא משלם ולא לקי וקשה דאין נראה שיהא זה מדברי עולא אלא תלמודא הוא דקאמר ליה ועוד מדמסיק אלא [עולא] תחת תחת גמר משמע דבקנס גופיה בעי קרא דממונא משלם ואמאי לא שמעינן מנער נערה הנערה ועוד מאי קאמר מנ''ל לעולא נימא דיליף בושת ופגם מקנס דרבי קרא וכ''ת מקנס לא ילפינן נילף מקנס וחובל ועדים זוממים ועוד כיון דאבושת ופגם קאי מאי קאמר בסמוך מה לחובל שכן חייב בד' דברים אטו בושת לאו חובל הוא וכמה ענייני חבלות שאין בהן כל ה' דברים כדאמר בהחובל. ומיהו ריב''ם פי' דהכי פריך. מה ללאו דחובל שכן פעמים יש בו כל ה' דברים תאמר בלאו דערות אחותך לא תגלה שלעולם אין בו כל ה' דברים ופי' ר''י נראה עיקר]: ואי ממונא קולא הוא. וא''ת איתגורי איתגור שנידון בקלה דהכי פריך בפרק הנשרפין (סנהדרין דף פא.) גבי מי שנתחייב שתי מיתות וי''ל דשאני הכא דחס רחמנא אממונא של נחבל: שכן יש בהן צד חמור. קשה דא''כ לא נלמד עוד מהצד השוה בשום מקום דאכולהו איכא למיפרך או צד חמור או צד קל ונראה לר''י דהכא פריך הכי שכן יש בהן צד חמור משונה כי ההיא דבפרק ד' מיתות (שם דף סו.) מה להצד השוה שבהן שכן משונין גבי דיין נשיא וחרש דהכא חמשה דברים שאין צריכין התראה הוי צד חמור יותר משאר דברים וצד הקל נמי הוי קולא יתירא בחובל שהותר מכללו שמותר לחבול בחבירו וכן עדים זוממין לא עשו מעשה הוי קולא יתירא ואפילו למ''ד עקימת שפתים הוי מעשה הא אמרי' בסנהדרין (דף סה: ושם) שאני עדים זוממין הואיל וישנן בראיה. ובפרק כשם (סוטה כט:) יש לפרש נמי דפריך גבי טבול יום וכלי חרס מה להצד השוה שבהן שכן צד חמור דקרי צד חמור משונה כלי חרס שמטמא באוירו וטבול יום נמי יש לפרש בדוחק שקורא צד חמור מה שנעשה אב הטומאה במגע שלא היה נראה שיהיה שום דבר אב הטומאה אלא אם כן טומאה יוצאה מגופו ועוד יש לומר דצד חמור דהתם היינו דאיכא למפרך שכן במינו אב הטומאה דנהי דכלי חרס אינו נעשה אב מכל מקום (תוספות)

 רשב"א  פריק עולא לא קשיא כאן באחותו נערה כאן באחותו בוגרת. והוא הדין דהוה מצי לאוקמה לההיא דמכות (יג, א) בנערה ובעולה, אלא דרבותא נקט דמשכחת לה אפילו בבתולה. ואי ממונא לקולא שכן הותר מכללו בבית דין. כלומר, ותינח אשת אחיו דילפת מיניה דאף היא הותרה מכללא במקום מצוה, אבל אינך כולהו לא אתו מיניה. ואי ממונא לקולא הוא שכן לא עשו מעשה. ואף על גב דעקימת שפתיו הויא מעשה, מכל מקום מעשה זוטא הוא ולא עשו מעשה רבה. אי נמי יש לי לפרש שכן לא עשו מעשה במה שהן מתחייבין עליו, כדאמרינן (מכות ה, ב) הרגו אין נהרגין, תאמר באלו שכן עשו מעשה במי שמתחייבין עליו. הא דאקשינן מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד חמור ומה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד הקל. קשיא להו לרבוותא ז"ל (עי' תוס') טובא, אי צד חמור וצד הקל פרכינן, בטלת כל מה הצד שבתורה. ויש מי שפירש: שכן יש בהן צד חמור שאינו בכל התורה כולה, שלא מצינו חייב בחמשה דברים חוץ מחובל, ולא מצינו מלקות בלא התראה אלא בעדים זוממין בלבד. ואינו מחוור, דהא פרכינן נמי הכא צד הקל, וצד קל שבאלו ישנו בעלמא בשאר אסורין, דקציצת בהרת הותרה מכללה במילה (שבת קלב, ב) וכלאים בציצית ואשת אח במקום מצוה (לקמן מ, א) והרבה כיוצא באלו, ויש שאינם עושים מעשה ולוקים, כגון נשבע ומומר ומקלל את חבירו בשם (תמורה ג, א), ובצד חמור נמי איכא לאקשויי מהא דאמרינן בכיצד צולין (פסחים עו, ב) גמרא חמשה דברים באים בטומאה ואין נאכלין בטומאה, ואמרו עלה בגמרא מנא הא מילתא, דתנו רבנן רבי אומר (ויקרא כג, ד) וידבר משה את מועדי ה' וגו', לפי שלא למדנו אלא לתמיד ופסח שנאמר בהם במועדו במועדו ואפילו בטומאה, שאר קרבנות הצבור מנין וכו', אי כתב רחמנא תמיד שכן תדיר וכליל, ואי כתב רחמנא הני תרי שכן יש בהן צד חמור תמיד תדיר וכליל, פסח ענוש כרת, אבל שאר קרבנות צבור אימא לא וכו', ואי צד חמור שאינו בשאר אסורים שבתורה קאמר, הרי מצינו כמה כריתות בתורה, אלא דאיכא למימר בזו דצד חמור שאינו בשאר קרבנות קאמר, ומכל מקום צד הקל קשיא. ויש מי שפירש: דצד חמור שבאלו אינו בשאר מחוייבי מלקות וממון, ואין בכל שאר מחייבי מלקות וממון צד חמור כלל שאינו בחובל ועדים זוממים, אבל בעלמא שיש נמי בנדונין צד חמור אחר שאינו בדנין, וצד חמור שבזה אינו בזה אתי במה הצד, ולא פרכינן צד חמור, וכן כתב רש"י ז"ל בפרק ד' מיתות ב"ד (סנהדרין סו, א ד"ה ה"ג), דמייתינן מקלל אביו מדיין וחרש במה הצד, ופרכינן מה להצד השוה שבהן שכן משונין, ופירש רש"י ז"ל (ד"ה שכן): דאינו צד חמור, דאי משום צד חמור פריך לאו פירכא הוא דאביו נמי יש בו צד חמור שאינו בשאר שכן הוקש כבודו לכבוד המקום. ומיהו אכתי קשה, דהא בההיא דפרק כיצד צולין (פסחים עו, ב) איכא בשארא צד חמור שאינו בדנין, שהרי עומר ושתי הלחם שבאין מן הדין יש בהן צד חמור, שכן מתירין חדש מה שאין כן בתמיד ופסח, ושאר קרבנות הצבור שכן מכפרים מה שאין כן בפסח. ויש לומר, דלא פריך התם צד חמור אלא לשאר קרבנות הצבור אבל לעומר ושתי הלחם לא פרכינן צד חמור, אלא משום פירכא אחריתי הוא דאתו כדאמרינן התם, אי כתב רחמנא הני שכן יש בהם צד חמור וכו', כתב רחמנא (במדבר כט, לט), אלה תעשו לה' במועדיכם, ואי כתב רחמנא אלה תעשו הוה אמינא שאר קרבנות צבור הוא דבאין לכפר אבל עומר ושתי הלחם דאין באין לכפר לא, כתב רחמנא וידבר משה את מועדי ה' הכתוב קבע מועד לכולן אלמא עומר ושתי הלחם משום פירכא אחרינא הוא דאתו, ולא משום צד חמור שבהצד השוה שבתמיד ופסח, ופסח נמי מכפר הוא, דכיון דאיכא הרצאת דמים מכפר הוא. הא דאקשינן רבי יוחנן מאי טעמא לא אמר כעולא. לאו קושיא היא, דאם כן לימא ליה ר' יוחנן גזירה שוה לא גמיר, ואין אדם דן גזירה שוה מעצמו (נדה יט, ב) אלא לברר האי תחת אשר ענה, כיון דלא דרשי גזירה שוה למאי אתא, ואוקמיה לכדאביי. (רשב"א)


דף לב - ב

אלא עולא תחת תחת גמר כתיב הכא {דברים כב-כט} תחת אשר ענה וכתיב התם {שמות כא-כד} עין תחת עין מה התם ממונא משלם מילקא לא לקי אף כל היכא דאיכא ממונא ומלקות ממונא משלם מילקא לא לקי רבי יוחנן אמר אפי' תימא אחותו נערה כאן שהתרו בו כאן שלא התרו בו אלמא קסבר רבי יוחנן כל היכא דאיכא ממון ומלקות ואתרו ביה מילקא לקי ממונא לא משלם מנא ליה לר' יוחנן הא אמר קרא {דברים כה-ב} כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות וסמיך ליה ארבעים יכנו והרי חובל בחבירו דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מילקא לא לקי וכי תימא הני מילי היכא דלא אתרו ביה אבל אתרו ביה מילקא לקי ממונא לא משלם והאמר ר' אמי א''ר יוחנן הכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה לוקה היכי דמי אי דלא אתרו ביה אמאי לוקה אלא פשיטא דאתרו ביה וטעמא דלית בה שוה פרוטה הא אית בה שוה פרוטה ממונא משלם מילקא לא לקי כדאמר רבי אילעא בפירוש ריבתה תורה עדים זוממין לתשלומין הכא נמי בפירוש ריבתה תורה חובל בחבירו לתשלומין והיכא איתמר דר' אילעא אהא מעידין אנו את איש פלוני שחייב לחבירו מאתים זוז ונמצאו זוממין לוקין ומשלמין שלא השם המביאן לידי מכות מביאן לידי תשלומין דברי ר''מ וחכמים אומרים כל המשלם אינו לוקה ונימא כל הלוקה אינו משלם א''ר אילעא בפירוש ריבתה תורה עדים זוממין לתשלומין היכן ריבתה תורה מכדי כתיב {דברים יט-יט} ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו {דברים יט-כא} יד ביד למה לי דבר הניתן מיד ליד ומאי ניהו ממון חובל בחבירו נמי מכדי כתיב {ויקרא כד-יט} כאשר עשה כן יעשה לו כן ינתן בו למה לי דבר שיש בו נתינה ומאי ניהו ממון ורבי יוחנן מ''ט לא אמר כעולא אם כן בטלת {ויקרא יח-ט} ערות אחותך לא תגלה

 רש"י  תחת תחת גמר. וגזירה שוה מופנה היא ולמדין ואין משיבין: אפי' תימא. ההיא דמכות באחותו נערה וכשהתרו בו דאיכא ממון ומלקות ואשמעינן דלקי ולא משלם ומתניתין דכתובות בשלא התרו בו דליכא מלקות: וסמיך ליה ארבעים יכנו. דהיכא דאיכא שתי רשעיות ניעבד ביה הכאה: בפירוש ריבתה. לקמיה מפרש היכא: שלא השם המביאו לידי מכות כו'. המקרא המביאו לידי מלקות אינו מביאו לתשלומין מלקות מלא תענה תשלומין מכאשר זמם וכיון דשני שמות הן חייב על שניהם: נימא כל הלוקה אינו משלם. ונידייניה במלקות מאי שנא ממון דפשיטא להו: יד ביד. דסמיך ליה לא תחוס עינך נפש בנפש וגו': כן ינתן. כאשר יתן מום באדם וגו': מאי טעמא לא אמר כעולא. דגמר גזירה שוה לעונשו ממון ולא מלקות לכל חייבי ממון ומלקות: אם כן. דפטרת בא על אחותו ממלקות בטלת לאו שבה שעונש לאו במלקות: (רש"י)

 תוספות  יש במינו אב הטומאה יותר מככר שהרי יש בו שום כלי שהוא אב הטומאה כגון כלי עץ אבל שום אוכל אינו נעשה אב הטומאה ועל שני הפירושים קשה לרשב''א דנימא התם אוכל ראשון יוכיח שאין במינו אב הטומאה ומטמא תרומה אף אני אביא שני וכי תימא מה לאוכל ראשון שכן עושה שני בחולין טבול יום יוכיח וליכא למיפרך נמי השתא שכן משונה דאין כאן שום שינוי ונראה לפרש צד חמור דהתם לפי שבאין מכח אב הטומאה דטבול יום וכלי חרס ואוכל ראשון כולם נגעו באב הטומאה מה שאין כן בשני דלא נגע אלא בראשון ור''ת מפרש דגבי עדים זוממין שייך צד חמור משום דאותו צד חמור של חובל יכול להיות בעדים זוממין אם העידו על אחד שחבל בחבירו והוזמו דמשלמין חמשה דברים מה שרצו לחייבו וצד הקל יש לפרש שכן לאו דבחובל ועדים זוממין אין בהן כרת אלא לאו גרידא ולא נגמר מינייהו חייבי כריתות וכן בפ''ק דמכות (דף ד:) דיליף ממוציא שם רע ועדים זוממין דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו ופריך מה להצד השוה שבהם שכן צד חמור יש לפרש כי הכא לרבינו תם ולרבינו יצחק ובפרק כיצד צולין (פסחים דף עז.) גבי במועדו ואפילו בטומאה דאמר אי כתב בתמיד שכן כליל ואי כתב בפסח שכן כרת בתרוייהו שכן יש בהן צד חמור התם יש שום פירכא אחריתי דלא מצינו למילף במה הצד ולא חש הש''ס לפרשה ובטעם מועט מסתלק לומר דצריכי: אלא עולא תחת תחת גמר. מצינו למימר לפי מסקנא זו דלא קאמר עולא דממונא משלם ולא לקי אלא בהנהו תלת דגלי בהו קרא וליכא למימר דילפינן לעולא בכל דוכתא מתחת נתינה ישלם כסף דמהאי גזירה שוה ילפינן. מיטב בכולהו דדוקא לענין מיטב נתקבל שהוא גוף התשלומין דאם לא כן תקשי לר' יוחנן ולאביי דפליגי אעולא דאטו מי לית להו גזירה שוה לענין מיטב והכא לעולא אייתר ליה האי תחת למיפטר ממלקות מגזירה שוה דחובל בחברו הלכך צריך לומר לקמן לעולא דנפקא ליה בושת ופגם מדרבא: [מנא ליה לר''י הא. וא''ת לעיל בעי מנא ליה לעולא דממונא משלם ולא לקי כו' והשתא בעי איפכא וי''ל דהכא משום ג''ש דתחת תחת קאמר מנ''ל לר''י דלא דרשינן ג''ש להכי דג''ש זו נתקבלה לכ''ע בבכורות (דף יב.) לגבי בכור]: שלא השם המביאו לידי מלקות מביאו כו'. פירש בקונטרס משום דממון ומלקות אתו מתרי קראי מלקות מלא תענה וממון מועשיתם לו כאשר זמם וקשה דכ''ש דאי הוו כתיבי בחד קרא שילקה וישלם שהיה לוקה ומשלם ומיהו שמא יש לפרש לפ''ה משום דממון ומלקות אתו מתרי קראי אין לנו לבטל פסוק אחד לגמרי ולקיים האחר אבל אם היו באים שניהם מועשיתם לו כאשר זמם כגון שהעידו על אחד שהוציא שם רע על אשתו דבאין לחייבו ממון ומלקות אין לוקין ומשלמין ואין נראה לר''י דלא מסתבר שלא יהו חייבין ממון ומלקות בכה''ג כיון שרצו לחייבו שניהם ונראה לר''י לפרש שלא השם המביאו לידי מכות כו' כלומר שהתשלומין לא נכתבו בסמוך למלקות דאם היה כתוב באותו פסוק עצמו לא תענה ואם ענה ועשיתם לו כאשר זמם אז ודאי הוה אמינא דה''ל לאו שניתק לעשה ולא ילקה עליו אבל עתה שנכתב רחוק זה מזה לא הוי ניתק לעשה ולא דמי ללאו דגזילה דחשיב ליה ניתק לעשה בפ' בתרא דמכות (דף טז.) ובשלוח הקן (חולין קמא.) אע''ג דעשה דוהשיב את הגזילה לא כתיב אצל לאו דלא תגזול דהתם ודאי ע''כ הוא ניתק לעשה שהרי עוקר גזילה מתחת ידו אבל קרא דועשיתם לו כאשר זמם אינו עוקר הלאו דלא תענה דעל ידי שאנו עושין לו כאשר זמם אינו נעקר עדותו אלא ע''י שהוזם הלכך לא חשבינן ליה ניתק לעשה כיון שלא נכתב אחריו סמוך לו והר''ר שלמה מדרויי''ש מפרש שלא השם המביאו לידי מכות דהיינו לא תענה מביאו לידי תשלומין פי' אינו בא להיות אזהרה לענוש תשלומין כדאמרינן במכות דממון לא בעי אזהרה ועוד דר' מאיר נפקא ליה אזהרה לכאשר זמם מוכל ישראל ישמעו וייראו ולא יוסיפו כדאמרינן בפ''ק דמכות (דף ד:) שאם היה צריך לא תענה לאזהרת ממון אז לא היה לוקה עליו דמחד לאו לא הוה ענשינן ליה ממון ומלקות: [כדמשמע בפ''ק דמכות אההיא דתנן מעידין אנו באיש פלוני שחייב מלקות מ' לוקים שמונים א' מועשיתם כאשר זמם וא' מלא תענה וחכ''א אין סופג אלא מ' ורבנן האי לא תענה מאי עבדי ליה מיבעיא להו לאזהרת עדים זוממים ור''מ אזהרה נפקא ליה מוכל ישראל וגו' משמע דאי לאו קרא אחרינא לאזהרה מלא תענה לא הוה ענשינן ליה תרי מלקיות ולרבנן אע''ג דלא תענה לא צריך לאזהרת ממון מ''מ אינו לוקה ומשלם משום כדי רשעתו ולא לקי לרבנן אלא כשמעידים שהוא בן גרושה דליכא כאשר זמם ואע''ג דלא תענה לאו שאין בו מעשה ועוד דניתן לאזהרת מיתת ב''ד הכא גלי קרא דלקי מוהיה אם בן הכות הרשע]: מכדי כתיב ועשיתם לו כאשר זמם יד ביד למה לי. וליכא למימר דלמה לי יד ביד דמועשיתם לו כאשר זמם משמע בהדיא ממון דכמו שהיה רוצה לחייבו ממון כן יתחייב לו ממון דמצינו למימר דכאשר זמם מיירי במיתה ומלקות אבל בממון מילקא לקי ממונא לא משלם ומיהו קשה לישנא דמכדי כתיב ועשיתם לו כו' יד ביד למה לי דמשמע דמייתורא דלא איצטריך לגופיה הוא דמפיק ליה והא אפילו לא מייתר יד ביד משמע שפיר ממון דליכא לפרושי יד ביד ממש כדנפקא לן בהחובל (ב''ק דף פג: ופד.) מעין תחת עין ועוד הא דקאמר גבי חובל בחבירו כן ינתן בו למה לי דבר הניתן מיד ליד ומאי ניהו ממון אימא הני מילי היכא דלא אתרו ביה דמכן ינתן בו נפקא בהחובל נזק ולא מכאשר עשה אבל היכא דאתרו ביה אימא דמילקא לקי ונראה לר''י דהך סוגיא אתיא כמאן דמפיק התם עין תחת עין ממון מקרא דיד ביד והיינו דקאמר מכדי כתיב ועשיתם לו כאשר זמם ואי ס''ד. עין תחת עין ממש א''כ יד ביד בעדים זוממין למה לי מכאשר זמם נפקא אלא אייתר יד ביד למידרש דבר הניתן מיד ליד דהיינו ממון אבל אי לא אייתר הוה אמינא יד ביד ממש: חובל בחבירו מכדי כתיב כאשר עשה כן יעשה לו. דמשמע ממון כדאוכחן מייתורא דיד ביד כדפרישית וא''כ כן ינתן בו למה לי והא ליכא למימר דאתא להיכא דלא אתרו ביה דמיד ביד נפקא אלא ע''כ לא איצטריך אלא היכא דאתרו ביה ומיהו הא לא קשיא ליה אמאי איצטריך כאשר עשה וגו' דנשנה כאן לשום צורך כדאמרינן כל פרשה שנאמרה ונישנית כו' אבל כן ינתן בו למה חזר ושנה שתי פעמים אלא לומר לך דבר הניתן מיד ליד להיכא דאתרו ביה והוא הדין דהוה מצי למימר מכדי כתיב יד ביד כן ינתן בו למה לי: ורבי יוחנן מ''ט לא אמר כעולא. והא ליכא למימר דלא שמיע ליה גזירה שוה דתחת תחת דהא ילפינן לה בבכורות. גבי בכור ובכמה מקומות: אם כן בטלת ערות אחותך לא תגלה. וא''ת כל לאו שאין בו מעשה ולאו הניתק לעשה ביטלנו הלאו כיון שאין לוקין עליו הא לאו מילתא היא דההיא לאו בר מלקות הוא אבל הכא דשייך ביה מלקות לית לן למידרש גזירה שוה לאפוקי מלקות מיניה כיון דאיכא לאוקומי גז''ש אמילתא אחריתי: (תוספות)

 רשב"א  אלא כדאמר ר' אילעא בפירוש רבתה תורה עדים זוממים לתשלומין, הכא נמי בפירוש רבתה תורה חובל בחבירו לתשלומין. ואם תאמר, נילף מינייהו, וכי תימא הוו להו שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין, למאן דאמר (בנדה) (קדושין לה, א) מלמדין, מאי איכא למימר. לאו קושיא היא, דהא גלי רחמנא ארבעים יכנו כדאמרן. (רשב"א)


דף לג - א

חובל בחבירו נמי א''כ בטלת {דברים כה-ג} לא יוסיף פן יוסיף עדים זוממין נמי א''כ בטלת {דברים כה-ב} והיה אם בן הכות הרשע אלא עדים זוממין אפשר לקיומה בבן גרושה ובן חלוצה חובל בחבירו נמי איכא לקיומה כגון שהכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה אחותו נמי איכא לקיומה באחותו בוגרת אמר לך ר' יוחנן האי תחת אשר עינה מיבעי ליה לכדאביי דאמר אביי אמר קרא {דברים כב-כט} תחת אשר עינה האי תחת אשר עינה מכלל דאיכא בושת ופגם ועולא נפקא ליה מדרבא דאמר רבא אמר קרא {דברים כב-כט} ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף הנאת שכיבה חמשים מכלל דאיכא בושת ופגם רבי אליעזר אומר עדים זוממין ממונא משלמי ומילקא לא לקי משום דלאו בני התראה נינהו אמר רבא תדע ניתרי בהו אימת ניתרי בהו מעיקרא אמרי אישתלין ניתרי בהו בשעת מעשה פרשי ולא מסהדי ניתרי בהו לבסוף מאי דהוה הוה מתקיף לה אביי וניתרי בהו בתוך כדי דבור מתקיף לה רב אחא בריה דרב איקא וניתרי בהו מעיקרא ונרמז בהו רמוזי הדר אמר אביי לאו מילתא היא דאמרי אי סלקא דעתך עדים זוממין צריכין התראה כי לא מתרינן בהו לא קטלינן להו מי איכא מידי דאינהו בעו קטיל בלא התראה ואינהו בעו התראה הא בעינן ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו וליכא מתקיף לה רב סמא בריה דרב ירמיה אלא מעתה בן גרושה ובן חלוצה דלא מכאשר זמם קא מיתרבי ליבעי התראה אמר קרא {ויקרא כד-כב} משפט אחד יהיה לכם משפט השוה לכולכם רב שישא בריה דרב אידי אמר חובל בחבירו נמי ממונא משלם ומילקא לא לקי מהכא {שמות כא-כב} וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ואמר רבי אלעזר במצות שבמיתה הכתוב מדבר דכתיב {שמות כא-כג} ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש היכי דמי אי דלא אתרו ביה אמאי מיקטיל אלא פשיטא דאתרו ביה ומותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר הקל ואמר רחמנא ולא יהיה אסון ענוש יענש מתקיף לה רב אשי ממאי דמותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר הקל דלמא לא הוי אם תמצא לומר הוי ממאי דמיתה חמורה

 רש"י  ופרכינן חובל בחבירו דעל כרחך בממון נידון תקשי בטלת לאו דלא יוסיף פן יוסיף שהוא אזהרה למכה את חבירו: והיה אם בן הכות. במסכת מכות (דף ב:) מוקמינן לה בעדים זוממין: אלא. על כרחך כיון דרבייה קרא לתשלומין איכא לאוקמא לעונש מלקות דלאו דידיה במעידין אנו את איש פלוני כהן שהוא בן גרושה דליכא לאוקמי כאשר זמם ולומר יהא הוא בן גרושה תחתיו אלא סופג את הארבעים והכי תנן במסכת מכות וחובל בחבירו נמי מוקמינן ליה בשאין בה שוה פרוטה בכל חמשה דברים שבה כגון שלא פיחתו מכספו וממלאכתו וריפוי לא הוצרך ולא צער היה בה ובשוטה שאין לה בושת והכא נמי באחותו מצית לאוקמי מלקות. דידה בבוגרת אבל נערה לישלם ולא לילקי הואיל וריבתה גזירה שוה דתחת תחת לתשלומין: לכדאביי. בשילהי פירקין דפרכינן ואימא חמשים אמר רחמנא מכל מילי ושני אביי חמשים כסף נתחדשו תחת קנס העינוי אבל בושת ופגם שהוא בשאר חובלים לא כלל כאן: השוכב עמה. קרא יתירא הוא לדרשה נימא ונתן לאבי הנערה חמשים כסף: מכלל דבושת ופגם. דלאו מחמת הנאת שכיבה נינהו שהרי ישנן בשאר חובלים לא כיילינהו בגוייהו דהני: רבי אלעזר אומר עדים זוממין דממונא משלמי ולא לקו. לא צריכי קרא דסברא היא דמלקות לא שייך בהו: דלאו בני התראה נינהו. קודם עדות כדמפ' רבא ואזיל הלכך אי איכא למענשינהו לא תענשינהו אלא ממון דאין עונש הגוף בלא התראה ואע''ג דגבי בן גרושה ובן חלוצה ענשינן להו מלקות בלא התראה התם גזירת הכתוב דאשכחן בהו מלקות בהדיא והיה אם בן הכות ומוקמינן לקרא במידי דלא מצית למענשינהו מכאשר זמם אבל היכא דמצית למיעבד בהו הזמה לא שייך בהו מלקות: תדע. שאי אפשר להתרות בהם: מעיקרא. יום או שעה קודם שיעידו העדות: אמרי אישתלין. שכחנו ההתראה הרי שבטלה ההתראה: פרשי ולא מסהדי. אפילו אמת הואיל ואנו חשודים בעיניכם מה לנו ולצרה: לבסוף. לאחר שהעידו: מאי דהוה הוה. דכיון שהגיד אינו חוזר ומגיד ואינן יכולין לחזור: וניתרי בהו בתוך כדי דבור. לאחר שהעידו דתוך כדי דבור כדבור דמי ויכולים לחזור: תוך כדי דבור. כדי שאילת שלום: ונרמז רמוזי. בשעת העדות נרמוז להם רמזים על ההתראה להזכירם ובלשון רך שלא יקפידו: לאו מילתא היא דאמרי. שיהו עדים זוממין צריכין התראה: ה''ג דאינהו בעו למיקטל בלא התראה ואינהו בעו התראה כו': כאשר זמם. והם זממו להרוג את זה בעדותן שלא היה ולא נברא ולא התרו בו ההתראה שהעידו עליה: אלא מעתה. דהאי דלא בעו התראה משום כאשר זמם הוא מלקות של זוממי עדות בן גרושה ובן חלוצה: דלאו מכאשר זמם אתי. עונש דידהו שהרי לא זממו להלקותו אלא לחללו: משפט השוה. וכיון דרוב זוממין לאו בני התראה נינהו הני נמי לא בעו התראה: במצות שבמיתה. שמתכוין היה להורגו: הכתוב מדבר. דכתיב אם אסון יהיה שמתה האשה ונתת נפש ואע''פ שלא נתכוון אלא לחבירו ואשמעינן נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב: אי דלא אתרו ביה. אם תמיתנו תהרג: לדבר חמור. מיתה: הוי מותרה לדבר הקל. שאם יכנו ולא ימות ילקה ואפילו הכי אמר רחמנא דכי אין שם חיוב מיתה יענש דמי ולדות ואף על גב דאיכא התראה למלקות אלמא משלם ואינו לוקה: (רש"י)

 תוספות  אלא אפשר לקיומי בבן גרושה או בבן חלוצה. ואם תאמר אמאי לקו אעדות דבן גרושה הא הוי עדות שאין אתה יכול להזימה ויש לומר דלא חשיב עדות שאין אתה יכול להזימה אלא במעידין על הטרפה דאי אפשר לקיומי בשום דבר לא במיתה ולא במלקות דגברא קטילא בעו למיקטל אבל הכא נתקיימה הזמה במלקות: מיבעי ליה לכדאביי. ואם תאמר כיון דאיצטריך תחת להך דרשה א''כ מנא לן מיטב וי''ל דיליף מנתינה או מכסף: ועולא נפקא ליה מדרבא. משמע דרבא סבר כעולא דרבי יוחנן גופיה הוה דריש כעולא אי לאו משום דמיבעי ליה לכדאביי וקשה לרשב''א דבפרק השוכר את הפועלים (ב''מ צא. ושם) משמע בהדיא דסבר כרבי יוחנן גבי חוסם פרה ודש בה לוקה ומשלם דמוקי לה אביי כרבי מאיר ורבא אמר לעולם כרבנן ואתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו פירוש ומשלם לצאת ידי שמים משמע דבדין לוקה ואינו משלם ולמאי דפרישי' לעיל דלמסקנא דווקא בהני תלת אית ליה לעולא דממונא משלם ולא לקי אתי שפיר דבעלמא סבר כרבי יוחנן דלוקה ואין משלם כדדריש רבי יוחנן וסמיך ליה ארבעים יכנו: ניתרי בהו מעיקרא כו'. ואם תאמר תיפוק ליה דהויא התראת ספק דאין אנו יודעין אם מעידים שקר ויש לומר דהתראת ספק לא הויא אלא כגון אל תותיר שאף למותרה עצמו הוא ספק שסבור שעדיין יש שהות ביום אבל הכא המותרין יודעין שמעידין שקר: וניתרי בהו בתוך כדי דבור. ואם תאמר היכי מצי תו הדרי בהו והא בהתראה איכא טפי מכדי דבור שהוא כדי שאילת שלום ויש לומר דכל זמן שעסוקים באותו דבר חשיב הכל תוך כדי דבור כדאמרינן במכות (דף ו.) דאפי' מעידין מאה כל אחד תוך כדי דבור של חבירו חשובין כולן תוך כדי דבור של ראשון ואם נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטילה: אלא פשיטא דאתרו ביה. וא''ת היכי משלם ממון אפי' כי אין אסון הא כיון דמתכוין להרוג הוי ליה רודף ומתחייב בנפשו וקים ליה בדרבה מיניה וי''ל בשיכולין להצילו באחד מאבריו והכי אמרינן בבן סורר (סנהדרין דף עד.): ממאי דמותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר הקל דלמא לא הוי. אין לומר דטעמא משום דאהריגה הוא דקיבל התראה דניחא ליה ליהרג על מנת שיהרוג שונאו דתמות נפשי עם פלשתים הוא דקאמר אבל לא ניחא ליה להכות את חבירו על מנת שילקוהו דהא אמתני' דפרק הנשרפין (סנהדרין ד' עט:) דקתני דחייבי מיתות שנתערבו ידונו בקלה וקאמר בגמ' (שם דף פ:) ש''מ מותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר הקל והתם פשיטא דכיון דהתרו בו לסקילה וקבל כ''ש שאם התרו בו חנק על אותו דבר עצמו שהיה מקבל ואפ''ה בעי למימר דמותרה לדבר חמור לא הוי מותרה לדבר הקל אלא יש לומר דגזירת הכתוב הוא דבעינן שיתיר עצמו לאותה מיתה בין קלה בין חמורה: (תוספות)

 רשב"א  אם כן בטלת והיה אם בן הכות הרשע. (דברים כה, ב), דמיניה ילפ ינן מלקות לעדים זוממין, כדאיתא במכות (ב, ב) ובפרק קמא דסנהדרין (י, א). והא דלא אמר בטלת לא תענה ברעך (שמות כ, יג), משום דהוה ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין ואין לוקין עליו. ואם כן לרבי יוחנן נמי בטלת ונתן לאבי הנערה באחותו. יש לומר, דמשכחת לה בכל נערה בדלא אתרו ביה, אבל לעולא לא משכחת ערות אחותך לעולם בנערה בתולה. ואם תאמר, הא איצטריך ערות אחותך לא תגלה לאזהרה דלא ענש אלא אם כן הזהיר. יש לומר, דמכל מקום כיון דהזהיר מילקא לקי. ר' אלעזר אומר עדים זוממין ממונא משלמי מילקא לא לקי, משום דלאו בני התראה נינהו. כלומר, היכא דאיכא תרתי ואי אפשר לחייבו אלא משום רשעה אחת, על כרחך ממונא משלמי ולא לקי, הואיל ובעלמא לא אשכחן מלקות בלא התראה, אלא מיהו היכא דליכא ממון כגון בבן גרושה או בן חלוצה, על כרחך מילקא לקי. וחדוש הוא שחדשה תורה בעדים זוממין, דאף על גב דליכא התראה לילקו, ונפקא מוהיה אם בן הכות הרשע. והיינו דאמר ר' אלעזר, ממונא משלמי מילקא לא לקו, ולא קאמר עדים זוממין לא לקו, כלומר, היכא דאפשר לחייבן ממון לא מלקינן להו ולא דיינינן להו כחדוש. וניתרי בהו מעיקרא, ונירמזינהו רמוזי. דכיון דלא מתרין להו בב"ד לא פרשי ומסהדי, ומשום דמרמזינן להו בבית דין נמי לא פרשי, כיון דלא אמרינן להו בפירוש. וניתרי בהו תוך כדי דבור. דהא קיימא לן (נדרים פז, א) כל תוך כדי דבור כדבור דמי. כלומר, ניתרי בהו תוך כדי דבור של עד שני, ואינהו נמי יכולים לחזור בהם תוך כדי דבור של התראה, דכיון דלא לקו בלא התראה, נמצא ההתראה כצורך העדות, וכל תוך כדי דבור של עדות כדבור דמי, וכאותה שאמרו בריש פרק שבועת העדות (שבועות לא, ב) גבי כפרו שניהם כאחת, והא אי אפשר לצמצם, ואוקמה ר' יוחנן שכפרו שניהם כאחת בתוך כדי דבור, ופרכינן, שבועה שאין אנו יודעים לך עדות טובא הוי, וא"ל, כל אחד ואחד תוך כדי דבור של חבירו, ואפילו חזר בו שני תוך כדי חזרתו של ראשון חזרתו חזרה, דכולה מילתא כעדות אריכתא דמיא. והקשה הראב"ד ז"ל, למה לי התראה תוך כדי דבור, אפילו אתרו בהו לאחר כמה דיכולין הן לחזור תוך כדי דבור של התראה, דהא לא נגמר חיוב עדותן עד דמתרין בהם, כדאמרן. ותירץ: דהיינו טעמא, משום דלאחר כדי דבור מצי למימר אישתליין מה שהעדנו. (רשב"א)


דף לג - ב

דלמא מלקות חמור דאמר רב אילמלי נגדוה לחנניה מישאל ועזריה פלחו לצלמא א''ל רב סמא בריה דרב אסי לרב אשי ואמרי לה רב סמא בריה דרב אשי לרב אשי ולא שני לך בין הכאה שיש לה קצבה להכאה שאין לה קצבה מתקיף לה רב יעקב מנהר פקוד הניחא לרבנן דאמרי נפש ממש אלא לרבי דאמר ממון מאי איכא למימר אלא אמר רב יעקב מנהר פקוד משמיה דרבא מהכא {שמות כא-יט} אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה וכי תעלה על דעתך שזה מהלך בשוק וזה נהרג אלא מלמד שחובשין אותו ואי מית קטלינן ליה ואי לא מית שבתו יתן ורפא ירפא היכי דמי אי דלא אתרו ביה אמאי מיקטיל אלא פשיטא דאתרו ביה ומותרה לדבר חמור מותרה לדבר הקל ואמר רחמנא שבתו יתן ורפא ירפא מתקיף לה רב אשי ממאי דמותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר הקל דלמא לא הוי ואם תמצא לומר הוי ממאי דמיתה חמורה דלמא מלקות חמור דאמר רב אילמלי נגדוה לחנניה מישאל ועזריה פלחו לצלמא א''ל רב סמא בריה דרב אסי לרב אשי ואמרי לה רב סמא בריה דרב אשי לרב אשי ולא שני לך בין הכאה שיש לה קצבה להכאה שאין לה קצבה מתקיף לה רב מרי ממאי דבמזיד ונקה מקטלא דלמא בשוגג ונקה מגלות קשיא: ריש לקיש אמר הא מני רבי מאיר היא דאמר לוקה ומשלם אי רבי מאיר אפי' בתו נמי וכי תימא ר' מאיר לוקה ומשלם אית ליה מת ומשלם לית ליה ולא והתניא גנב וטבח בשבת גנב וטבח לעבודת כוכבים גנב שור הנסקל וטבחו משלם תשלומי ארבעה וחמשה דברי רבי מאיר וחכמים פוטרין הא איתמר עלה אמר רבי יעקב א''ר יוחנן ואמרי לה אמר רבי ירמיה אמר ר' שמעון בן לקיש ר' אבין ורבי אילעא וכל חבורתא משמיה דרבי יוחנן אמרי בטובח על ידי אחר וכי זה חוטא וזה מתחייב אמר רבא אמר רחמנא {שמות כא-לז} וטבחו או מכרו מה מכירה על ידי אחר אף טביחה על ידי אחר דבי רבי ישמעאל תנא או לרבות את השליח דבי חזקיה תנא תחת לרבות את השליח מתקיף לה מר זוטרא מי איכא מידי דאילו עבד איהו לא מיחייב ועביד שליח ומחייב איהו לאו משום דלא מיחייב אלא משום דקם ליה בדרבה מיניה אי בטובח על ידי אחר מאי טעמייהו דרבנן דפטרי מאן חכמים

 רש"י  נגדוה. יסורין: ולא שני לך כו'. יסורי המלכות הכאה שאין לה קצבה היא אבל מלקות יש לה קצבה ארבעים: הניחא לרבנן דאמרי. בסנהדרין באלו הן הנשרפים (עט.) נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב והאי ונתת נפש ממש קאמר אית לן למידק ואוקמי קרא בשהתרו בו ולמילף דאע''ג דאיכא התראה יענש ממון כשאין שם מיתה: אלא לרבי דאמר. התם נתכוון להרוג את זה והרג את זה אינו נהרג אלא משלם דמי האשה ליורשיה אם כן אפשר לאוקמי קרא בשלא התרו בו ומשום הכי כי אין אסון משלם דמי ולדות וכי יש אסון משלם דמי אשה אבל אתרו ביה אימא לך לוקה ואינו משלם: מאי איכא למימר. מהיכא תיתי חובל בחבירו לתשלומין ואף כשהתרו בו: על משענתו. כדמתרגמינן על בוריו ששב לכחו ולאיתנו הראשון: אלא מלמד שחובשין אותו. לא נאמר מקרא זה אלא ללמדך דהיכא דהכהו ולא מת ונפל למשכב יחבשו את המכה ההוא בבית האסורין עד שנראה אם יקום והתהלך בחוץ אז ונקה המכה מכלל דעד השתא לא יצא מידי בית דין אלא נחבש: ואי מיית קטלינן ליה. [כיון דאמרת חובשין מכלל דאי מיית ניזק קטלינן ליה להאי דאי לאו לקטלא למאי חבשינן ליה: לדבר חמור. מיתה: לדבר הקל. מלקות דלא יוסיף דחובל ולא מת]: ואמר רחמנא. להיכא דלא מת דאיכא ממון ומלקות נידון בממון דכתיב שבתו יתן: ממאי. דהאי והכה איש את רעהו במזיד קא משתעי והאי ונקה דילפינן מיניה חבישה ונקה מקטלא קאמר דתשמע מינה דאי מיית קטלינן ליה ועל כרחין בהתרו בו: דלמא בשוגג. משתעי ולא התרו בו וחבישה לאו לקטלא ונקה נמי לאו לקטלא אלא מגלות דערי מקלט וחבישה דילפינן מינה לגלות קאמר ומשום הכי כי נקה מגלות ישלם ממון אבל היכא דאתרו ביה אימא לך דכי לא מיית לוקה ואינו משלם: ריש לקיש מהדר אשינויא דרומיא דרמינן בריש שמעתין מתני' דמכות אדכתובות: הא מני. מתניתין דקתני בא על אחותו נותן קנס ר''מ היא דאמר לעיל לוקה ומשלם שלא השם מביאו לידי מכות מביאו לידי תשלומין: אפי' בתו נמי. דמיקטיל עלה לישלם דהא לא סבירא ליה לר''מ דפטור משום דרבה מיניה ואמאי תנן מתני' הבא על בתו פטור מן הקנס: וטבח בשבת. איכא חיוב מיתה וכן לעבודת כוכבים: שור הנסקל. לקמן פריך הא לא שוה מידי: בטובח על ידי אחר. הגנב צוה לשלוחו לשחוט: וכי. שליח חוטא ושולח מתחייב קנס דארבעה וחמשה והא קיימא לן בקדושין (מב:) אין שליח לדבר עבירה: מכירה אי אפשר אלא ע''י אחר שהלוקח לוקחו ממנו: תחת השור. מצי למכתב ישלם בשור: עבד איהו לא מיחייב. דהא מיקטיל: לאו משום דלא מיחייב הוא. דחיובא רמיא עליה אלא משום דקם ליה בדרבה מיניה: (רש"י)

 תוספות  ודלמא מלקות חמור. הוה מצי לשנויי מסתברא מיתה חמורה שכן ניתנה לאנשי עיר הנידחת כדאמרי' בפ''ד מיתות (סנהדרין נ.): אילמלי נגדוה לחנניה מישאל ועזריה הוו פלחי לצלמא. תימה מנא לן דהא אמרי' בהרואה (ברכות סא:) כשהוציאו את ר''ע אמר כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה אימתי יבא לידי ואקיימנו בכל נפשך אלמא משמע דבכל נפשך מיירי אפי' היו מייסרין את האדם ביסורין קשין דומיא דר' עקיבא שהיו מסרקין בשרו במסרקי ברזל וכ''ש לנגודי ואור''ת דאותו צלם לא היה עבודת כוכבים ממש אלא היה עשוי לכבוד המלך ואעפ''כ היה בו קידוש השם ולכך מסרו עצמן למיתה והיינו דכתיב (דניאל ג) לאלהך לית אנן פלחין ולצלם דהבא די אקימת לא נסגוד משמע שהצלם לא היה תופס באלהות ומיהו פלחו לצלמא משמע שהצלם היה עבודת כוכבים מדקאמר פלחו.: דלמא בשוגג ונקה מגלות. תימה לר''י היכי שייך גלות אם מת אחר שחבשוהו ב' או שלשה ימים הא אמרינן במי שאחזו (גיטין ע: ושם) שחט בו שנים או רוב שנים הרי זה אינו גולה דחיישינן שמא הרוח בלבלתו וטעמא דגבי גלות אשכחן מילי טובא דפטור כגון דרך עלייה דגבי מיתה אין חילוק בין דרך עלייה לדרך ירידה הכי נמי גבי גלות בעינן שימות מיד כדכתיב ויפל עליו וימות משמע מיד ואע''ג דגבי מיתה נמי כתיב מכה איש ומת וי''ל דמשכחת לה בביתא דשישא דלא חיישינן שמא הרוח בלבלתו כדאמרינן התם אי נמי דוקא בשחט בו רוב שנים חיישינן שמא הרוח בלבלתו דבקל הרוח מבלבלו אבל בשאר חבלות אין הרוח מזיק כל כך שיכולין לשמור יפה מבלבול רוח לכרוך על המכה שום דבר וא''ת היכי מיתוקם קרא בשוגג הא כתיב שבת בקרא רק שבתו יתן וגו' ובשוגג לא מיחייב כדאמרינן בס''פ כיצד הרגל (ב''ק כו: ושם) דמרבה מפצע תחת פצע לחייב על השוגג כמזיד נזק אבל לא ד' דברים וי''ל דמשכחת לה בהוסיף לו רצועה אחת דאמר בהמניח (שם לב:) דגולה ואם לא מת חייב בד' דברים ולא דמי לשאר שוגג או כגון שנכנס לחנותו של נגר (שלא) ברשות דמוכח התם לרב פפא דשייך ביה גלות וד' דברים או נפל מן הגג ברוח מצויה דחייב בד' דברים כדאמרי' בסוף כיצד הרגל (שם כז.) ומסתברא דאם מת דגולה ועוד דאפשר דהוי שוגג על המיתה ומזיד על החבלה.: גנב שור הנסקל וטבחו משלם תשלומי ד' וה'. תימה דתיקשי מהכא לריש לקיש דאמר בפ' מרובה (שם עז: ושם) כל היכא דליתיה במכירה ליתיה בטביחה והכא שור הנסקל ליתיה במכירה וי''ל דהתם קדשים חמירי דליתנהו כלל במכירה אבל שור הנסקל אם ימכרנו לעובד כוכבים אין תופס דמיו ולר''ת שאומר דאין שור הנסקל נאסר מחיים ניחא: לאו משום דלא מיחייב כו'. אע''ג דהכא אפי' לצאת ידי שמים אינו חייב דדוקא בממון הוא דאמר רבא בהשוכר את הפועלים (ב''מ צא. ושם) אתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו דמיחייב בבא לצאת ידי שמים אבל קנס לא מיחייב אלא ע''פ ב''ד כדאמרי' אשר ירשיעון אלהים פרט למרשיע עצמו מ''מ ניחא דכיון שהיה ראוי להתחייב אם לא היה מתחייב בנפשו מתחייב נמי אממון ע''י שליח כיון שאינו מתחייב בנפשו: (תוספות)

 רשב"א  אלמלא נגדוהו לחנניה מישאל ועזריה הוי פלחו לצלמא. רש"י ז"ל פירשה בתמיה, כלומר, דילמא ח"ו אפילו הלקום מי פלחי לצלמא. ויש מי שפירש: בניחותא, ודרך גוזמא קאמר. ויש מי שפירש (ר"ת בתוס'): פלחו ממש, לפי שלא היתה עבודה זרה אלא אנדרטה של נבוכדנצר היתה ולכבודו של נבוכדנצר היו משתחוים לו. והא דאמרי ליה (דניאל ג, יח) ולאלהך לית אנחנא פלחין, למי שאתה עושה כמו אלוה קאמרי, והיינו דאמרינן התם (פסחים נג, ב) מה ראו חנניה מישאל ועזריה שהפילו עצמן לכבשן האש, ואילו לע"ז היכי אמרינן מה ראו, אפילו רשע שבישראל יהרג ואל יעבור כל שכן חנניה מישאל ועזריה, אלא משום דקדושת השם בלבד היתה, לפי שטועין בה מקצת בני אדם וחושבין שע"ז היתה, מסרו נפשם עליה. וכן מוכיח במדרש חזית (שיר השירים רבה פ"ז אות ח) ששם אמרו ששאלו ליחזקאל, ואמר להם, מקובל אני מישעיהו רבי (ישעי' כו, כ) חבי כמעט רגע עד יעבור זעם, אמרו ליה: מה את בעי דיהון אמרין הדין צלמא סגדין ליה כל אומיא, אמר לון, ומה אתון בעון, אמרין ליה, דיהון אמרי צלמא, כל אומיא סגדין ליה לבד מישראל, ולפיכך אמרו מה ראו שהפילו עצמן לכבשן האש, שהיו יכולים להסתלק משם אלא שמסרו עצמן לקדוש השם. בטובח על ידי אחרים. ובין גנב בחול בין גנב בשבת, דהשתא לא פליגי אלא בשחיטה שאינה ראויה דר"מ סבר שמה שחיטה, ורבנן סברי לא שמה שחיטה. (רשב"א)


דף לד - א

ר' שמעון היא דאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה התינח עבודת כוכבים ושור הנסקל אלא שחיטת שבת שחיטה ראויה היא דתנן השוחט בשבת וביום הכפורים אע''פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה סבר לה כר' יוחנן הסנדלר דתניא המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל דברי ר''מ ר' יהודה אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת במזיד לא יאכל עולמית רבי יוחנן הסנדלר אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו במזיד לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים מאי טעמא דרבי יוחנן הסנדלר כדדריש ר' חייא אפיתחא דבי נשיאה {שמות לא-יד} ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם מה קודש אסור באכילה אף מעשה שבת אסורין באכילה אי מה קודש אסור בהנאה אף מעשה שבת אסור בהנאה ת''ל לכם שלכם יהא יכול אפילו בשוגג ת''ל מחלליה מות יומת במזיד אמרתי לך ולא בשוגג פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר מעשה שבת דאורייתא וחד אמר דרבנן מאן דאמר דאורייתא כדאמרן מאן דאמר דרבנן אמר קרא קדש היא היא קודש ואין מעשיה קודש ולמאן דאמר דרבנן מאי טעמייהו דרבנן דפטרי כי קא פטרי רבנן אשארא טובח לעבודת כוכבים כיון דשחט ביה פורתא איתסר ליה אידך כי קא טבח לאו דמריה קא טבח אמר רבא באומר בגמר זביחה הוא עובדה שור הנסקל לאו דידיה הוא דקטבח אמר רבה הכא במאי עסקינן כגון שמסרו לשומר והזיק בבית שומר ונגמר דיניה בבית שומר וגנבו גנב מבית שומר ורבי מאיר סבר לה כר' יעקב וסבר לה כר''ש סבר לה כר' יעקב דאמר אף משנגמר דינו החזירו שומר לבעליו מוחזר וסבר לה כר''ש דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי רבה אמר לעולם בטובח על ידי עצמו

 רש"י  רבי שמעון. בפרק מרובה ובכסוי הדם ובאותו ואת בנו: התינח עבודת כוכבים. דזבחי מתים אסורים וכן שור הנסקל דמשנגמר דינו אסור בהנאה כדאמרינן בב''ק (דף מא.) ובפסחים (דף כב:) ממשמע שנאמר סקול יסקל איני יודע שהוא נבילה ונבילה כו': בשוגג יאכל. אפי' בו ביום: במזיד לא יאכל. הוא לעולם אבל אחרים ישראלים אוכלים: ר' יהודה אומר בשוגג יאכל. הוא למוצאי שבת ולא בו ביום דקנסינן שוגג אטו מזיד: במזיד לא יאכל. הוא עולמית אלא אחרים: בדרבי יוחנן הסנדלר גרסינן יאכל: לאחרים. לישראל: לא לו ולא לאחרים. ישראל אבל מוכרו ונותנו לעובדי כוכבים: מ''ט דר' יוחנן הסנדלר. דאמר מעשה שבת אסורין באכילה: יכול אפילו בשוגג. תאסר באכילה אם שגג בבישול שלא ידע שהוא שבת: מחלליה וגו'. היכא דאיכא חיוב מיתה אסירי באכילה כי קודש: במזיד אמרתי. שהוא אסור כקודש דהא גבי חיוב מיתה כתיב ולא בשוגג: מעשה שבת. במזיד אסורין מן התורה באכילה לר' יוחנן הסנדלר: מ''ט דרבנן. דפליגי אדרבי מאיר ופטרי מקנס ארבעה וחמשה הואיל ובטובח על ידי אחר אוקימתא הא שחיטה ראויה היא מדאורייתא: אשארא. אעבודת כוכבים ואשור הנסקל: כיון דשחט ביה פורתא איתסר ליה. דאמר מר (חולין דף מ.) היתה בהמת חבירו רבוצה לפני עבודת כוכבים כיון ששחט בה סימן אחד אסרה: לאו דמריה קא טבח. דהא איתסרא עליה וחיובא דתשלומי ארבעה וחמשה טביחה כתיב בהו ועד גמר שחיטה לא מיחייב ומקמי דמטי גמר שחיטה איתסרא בהנאה על בעליה ומההיא שעתא אפסדה מיניה דאי איתא לא הדרא בעינא ולאו דמריה היא: באומר בגמר זביחה הוא עובדה. לעבודת כוכבים אינו עובד לעבודת כוכבים עד גמר זביחה: פלוגתא דר' יעקב בבבא קמא: החזירו שומר לבעליו מוחזר. דאמר ליה תורא אשלמת לי תורא אשלימית לך: כממון דמי. והאי נמי אע''ג דלא שוי מידי גורם לממון הוא דכי ליתא בעי לשלומי ליה תורא מעליא: דר' שמעון בבבא קמא בפרק מרובה קדשים שחייב באחריותן משלם ארבעה וחמשה משום דגורם לממון הוא ואע''ג דהקדש לאו ממון בעלים הוא ובהקדש לא שייך קנס דרעהו כתיב: רבה גרסינן בכולהו ותדע מדאמר לקמן א''ל רב פפא לאביי לרבה דאמר חידוש הוא כו' ואם איתא דרבא גרסינן הא רב פפא תלמידו של רבא היה כדאמר לקמן אמר ליה רב פפא לרבא הי מכה מאי שנא דשבקיה לרבא ולא שייליה [לתרוצי שמעתיה] ושייליה לאביי [שמעתא דרבא] אלא רבה גרסינן ורב פפא לא היה בימיו ושייל לאביי שהיה תלמידו של רבה: רבה אמר לעולם בטובח בעצמו (רש"י)

 תוספות  רבי שמעון היא דאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה. תימה דעד כאן לא פליגי רבנן התם גבי אותו ואת בנו אלא כדמפרש התם בחולין (דף פה.) טעמא דנין שחיטה משחיטה פירוש משחוטי חוץ ואין דנין שחיטה מטביחה אבל הכא גבי תשלומי ד' וה' דכתיב טביחה אית לן למילף טביחה מטביחה ולא שמה שחיטה ואור''י דאיכא למימר דנין דבר הנאמר בסיני מדבר הנאמר בסיני ואין דנין דבר הנאמר בסיני מטבוח טבח והכן שלא נאמר בסיני והתם נמי ה''מ למימר הכי אלא דאית ליה שינויא אחרינא א''נ י''ל דצריך שינויא דהתם דנין שחיטה משחיטה דאי הוה כתיב טביחה גבי אותו ואת בנו הוה ילפינן הכא והתם מטבוח טבח והכן טביחה מטביחה אע''ג דלא נאמרה בסיני דהוי בדדמי מדנילף טביחה משחיטה דלא דמי אע''ג דנאמרה בסיני אבל השתא דכתיב שחיטה גבי אותו ואת בנו דנין שחיטה משחיטה וילפינן נמי השתא אטביחה דד' וה' ואיפכא ליכא למימר דנין טביחה דתשלומי ד' וה' מטביחה ולמילף מהתם אשחיטה דאותו ואת בנו דכיון דשקולים הן ואיכא למילף הכי ואיכא למילף הכי אית לן למימר דנין דבר הנאמר בסיני ממה שנאמר בסיני: המבשל בשבת בשוגג יאכל. פי' בו ביום ואפילו הוא כדמוכח בפ' כירה (שבת לח.) דבעו מרבי חייא בר אבא שכח קדירה על גבי כירה ובשלה בשבת כו' עד המבשל בשבת כו' בשוגג יאכל ולאותו שבת קא בעי התם אי אסיר גזרה שלא יאמר שוכח אני במזיד לא יאכל פירוש בין הוא בין אחרים בו ביום אבל במוצאי שבת לדידיה נמי שרי דהא בפ' קמא דחולין (דף טו. ושם) אההיא מתני' דהשוחט בשבת וביה''כ אע''פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה פריך ונוקמא במזיד ור' מאיר ומשני לא סלקא דעתין דקתני שבת דומיא דיה''כ מה יה''כ לא שנא שוגג ול''ש מזיד והשתא אי לאחרים שרי בו ביום לפרוך ממזיד גופיה מה יוה''כ לא שנא לו ולא שנא לאחרים כו' ואי לדידיה אסור אף למוצאי שבת הוה ליה למימר שחיטתו כשרה קתני ל''ש לו לא שנא לאחרים כדקאמר התם על ר' יוחנן הסנדלר ועוד דא''כ היינו מזיד דר' יהודה כמו שאפרש ומדאצטריך לרבי יהודה לאפוקי מזיד במילתיה משמע דפליג נמי אמזיד: בשוגג יאכל במוצאי שבת. שוגג דר' יהודה הוי כמו שפירשתי מזיד דר''מ דהא מוקי התם מתני' דהשוחט בשבת כוותיה: . במזיד לא יאכל עולמית. הוא אבל אחרים אוכלים דאי אחרים נמי לא יאכלו עולמית היינו מזיד דרבי יוחנן הסנדלר כללא דמילתא מזיד דרבי מאיר שוגג דרבי יהודה מזיד דרבי יהודה שוגג דרבי יוחנן הסנדלר: אמר קרא לכם. וא''ת ולא לכתוב לא קדש ולא לכם ואנא ידענא דאסירי באכילה מלא תאכל כל תועבה דכל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל וי''ל דאי מהתם ה''א בין שוגג בין מזיד להכי איצטריך למכתב הכא למסמכיה למחלליה לומר במזיד אמרתי לך ולא בשוגג: היא קדש ואין מעשיה קודש. ואין להקשות דלא לכתוב לא היא ולא קדש דהוה אסורה באכילה מכל אשר תיעבתי לך והכי אמרי' בהדיא בפ' כל הבשר (חולין קטו. ושם): מאי טעמא דרבנן דפטרי. לא בעי למימר דלא דרשי או ותחת לרבות את השליח דלא ניחא ליה למימר דפליגי בשליח: כי קא פטרי רבנן אשארא. וא''ת אמאי אצטריך למתני כלל טבח בשבת דאפי' בשחיטה שאינה ראויה מחייב ר''מ כ''ש הא דשחיטה ראויה היא וי''ל דזו אף זו קתני: כיון דשחט בה פורתא אסרה ואידך כו'. וא''ת כל טובח נמי לאו דמריה קא טבח דמכי שחט פורתא קניא בשינוי אלא ע''כ בהכי חייב רחמנא והכא נמי לא שנא ואור''י דלא חשיב שינוי לקנותה בכך: סבר לה כר''ש דאמר דבר הגורם לממון כו'. וא''ת ואמאי לא קאמר דר''מ לטעמיה דדאין דינא דגרמי (ב''ק ק.) גבי מקדש תבואת חבירו או שורף שטרות חבירו (שם צח:) וכ''ש דמחייב בדבר הגורם לממון כדאמר התם בהגוזל (שם צח:) דלמא עד כאן לא קאמר ר''ש אלא בדבר שעיקרו ממון אבל שטר דאין . גופו ממון לא וי''ל דאיכא למימר נמי איפכא דעד כאן לא קאמר ר''מ אלא בשורף שטרות של חבירו או מקדש תבואת חבירו שהוא ממון הראוי לכל העולם אבל שור הנסקל אין ראוי אלא לזה השומר שיפטור עצמו וי''מ דמשום הכי קאמר ס''ל כר''ש משום דר''ש קאמר דבר הגורם לממון הוי ממון לענין תשלומי ד' וה' דאהכי תני ליה במרובה (שם עא:) ואילו ר' מאיר לא חזינא דמיחייב בדינא דגרמי אלא קרן אבל לחייב לשלם על ידו תשלומי ד' וה' לא חזינא ועוד אומר ריצב''א דמשום דינא דגרמי לא מחייב אלא מדרבנן (תוספות)

 רשב"א  המבשל בשבת בשוגג יאכל. כלומר, אפילו הוא עצמו ובו ביום, דר' מאיר לא קניס שוגג אטו מזיד, כדאיתא בפרק הנזקין (גיטין נג, ב). במזיד לא יאכל בו ביום, לא הוא ולא אחרים. כדי שלא יהנו ממעשיו הרעים, וכדמוכח בפרק קמא דחולין (טו, א) ולערב יאכל בין הוא בין אחרים. רבי יהודה אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת. בין הוא בין אחרים, אבל ביומו אסור בין לו בין לאחרים, דשוגג דר' יהודה כמזיד דר' מאיר, ור' יהודה קניס לדידיה שוגג אטו מזיד ביומיה כדאיתא בפרק הנזקין (גיטין שם). ומיהו לא קניס לגמרי דלהוי שוגג כמזיד, דאלו מזיד לא יאכל הוא עולמית ושוגג יאכל ואפילו הוא למוצאי שבת, דדי לו אי קנסינן ליה בשוגג דלא יהנו לו מעשיו בשוגג דלא יהנו לו מעשיו ביומו כדי שלא יבוא לידי איסור מזיד ויאמר שוגג אני, דהשתא דאסרת עליה ביומיה אפילו שוגג לא אתי לאערומי לבשולי בשבת. ור' יוחנן הסנדלר בלחוד הוא דמחמיר וקניס שוגג כמזיד לגמרי לגבי מבשל גופיה, אבל ר' יהודה לא מחמיר ביה כולי האי, במזיד לא יאכל עולמית במזיד הוא דקנסינן ליה אבל אחרים אוכלים למוצאי שבת, דליכא דאסר מזיד לגמרי אלא ר' יוחנן הסנדלר כדמוכח בבבא קמא פרק מרובה (עא, א). וכלל גדול בדבר, שוגג דר' יהודה כמזיד דר' מאיר, ושוגג דר' יוחנן הסנדלר כמזיד דר' יהודה (תוד"ה במזיד). ובמסכת חולין פרק קמא (טו, א) הארכתי בה יותר בסיעתא דשמיא. פליגי בה רב אחא ורבינא, חד אמר מעשה שבת דאורייתא וחד אמר דרבנן. יש מי שפירש: דאליבא דר' יוחנן הסנדלר פליגי, דאלו לר' מאיר ור' יהודה מעשה שבת מותרין הם. והיינו נמי דאקשינן ולמאן דאמר דרבנן מאי טעמייהו דרבנן דפטרי, כלומר, דהא לא אשכחן טעמא לרבנן אלא משום דשחיטת שבת לא שמה שחיטה כר' יוחנן הסנדלר, ואי אמרת דר' יוחנן הסנדלר גופיה לא אסר אלא מדרבנן, מאי טעמייהו דרבנן דפטרי בטובח על ידי אחרים, וכן פירש ר"ח ז"ל. אלא שקשה לי קצת, היאך אפשר דלמאן דאמר דרבנן, קרא דכי קדש היא אתי למשרי לגמרי אליבא דר' יוחנן הסנדלר, ואיהו גופיה מייתי ליה באסמכתא לאסור, והיה לו לומר, ומאן דאמר דרבנן קרא אסמכתא בעלמא ובהכי והוה סגי. ורבינו אלפסי ז"ל שהביא בהלכותיו בפרק כירה (שבת לדף לח, א) האי פלוגתא דרב אחא ורבינא והוצרך לפסוק כרבינא לקולא, ומוכח מיניה דליתא לדרבי יוחנן הסנדלר, נראה שהוא מפרש דפלוגתא דרב אחא ורבינא בפיסקא דמלתא היא לומר דהלכתא כמאן, וכאילו אמרו, חד אמר הלכתא כר' יהודה דאמר מעשה שבת דרבנן, וחד אמר הלכתא כר' יוחנן הסנדלר דאמר מעשה שבת דאורייתא. ואינו מחוור כלל, דאם כן מאי קאמר ולמאן דאמר דרבנן מאי טעמייהו דרבנן דפטרי, דהא אמרינן דרבנן כרבי יוחנן הסנדלר סבירא להו. ועוד, דהוה להו למימר בהדיא, חד אמר הלכה כר' יהודה וחד אמר הלכה כרבי יוחנן הסנדלר. ואפשר לומר, דאף רבנו ז"ל פירש כפירוש רבנו חננאל ז"ל, והכי קאמר: כיון דקיימא לן כרבינא לקולא דאמר דמעשה שבת דרבנן, אפילו לר' יוחנן הסנדלר הוה ליה של סופרים, וקיימא לן (ע"ז ז, א) בשל סופרים הלך אחר המיקל. וטובח לע"ז כיון דשחיט בה פורתא אתסר ליה, וכי קא טבח, לאו דידיה קא טבח, ולאו דמריה קא טבח. כלומר, ומאי טעמא דרבי מאיר דמחייב בתשלומי ד' וה'. רבי מאיר סבר לה כר' יעקב וסבר לה כר' שמעון. סבר לה כר' שמעון דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי. ואם תאמר למה ליה למימר דסבר לה כרבי שמעון, תיפוק ליה דרבי מאיר גופיה הוא דדאין דינא דגרמי, ומאן דאית ליה דינא דגרמי כל שכן דאית ליה דבר הגורם לממון כממון, כדאמרינן בבבא קמא (צח, ב) דאפילו למאן דאמר דבר הגורם לממון כממון לית ליה דינא דגרמי, משום דבדבר שאין גופו ממון לא אמר, דאלמא מאן דאית ליה דינא דגרמי כל שכן דאית ליה דבר הגורם לממון משום דגופו ממון. ויש מתרצים (עי' תוס'), דהכא ליכא משום דינא דגרמי, דלא דנין דינא דגרמי אלא בדבר שהוא שוה ממון, אבל הכא כיון שנגמר דינו לסקילה אינו שוה כלום אבל משום גורם לממון הוא דאיכא. אי נמי, איכא למימר דמאן דדאין דינא דגרמי לאו כממון משויה ליה, הואיל ואין גופו ממון אלא מדרבנן בעלמא הוא דדאין דינא דגרמי, אי נמי בדאורייתא מכל מקום לאו ממון הוא, והוה אפשר דדבר הגורם לממון לאו כממון הוא לשלומי עליה תשלומי כפל ותשלומי ד'וה'. אלא דקרנא משלם משום דמפסיד ליה, ולהכי איצטריך למימר וסבר לה כר' שמעון דכממון גמור משוי ליה לשלומי עליה תשלומי ד' וה' כדאיתא בבבא קמא (שם). ומיהו, מאן דאית ליה דבר הגורם לממון כממון דמי, אפשר דלית ליה דינא דגרמי בדבר שאין גופו ממון. הרמב"ן נ"ר. רבה אמר לעולם בטובח על ידי עצמו, ור' מאיר לוקה ומשלם אית ליה מת ומשלם לית ליה. ומאי שנא, הני חדוש הוא שחדשה תורה בקנס, ומכל מקום מתניתין דלא כר' מאיר, דאם כן קשיא בתו וכדאמרינן לקמן בסמוך, ורבה מוקי לה למתניתין כאוקמתיה דר' יוחנן בשלא התרו בו כדאמרינן לקמן. מיהו, אף על גב דלא מיתרצה ליה בהכין מתניתין כר' מאיר, אפילו הכי ניחא ליה לאוקמי ברייתא דגנב וטבח בשבת בטובח על ידי עצמו, חדא, משום דפשטא הכין משמע דמאן דגנב איהו טבח, ועוד, דקושטא דמלתא הכי אית ליה לרבא דחדוש הוא שחדשה תורה בקנס, דאף על גב דמקטיל משלם. (רשב"א)


דף לד - ב

ור' מאיר לוקה ומשלם אית ליה מת ומשלם לית ליה ושאני הני דחידוש הוא שחידשה תורה בקנס אע''ג דמיקטיל משלם ואזדא רבה לטעמיה דאמר רבה היה גדי גנוב לו וטבחו בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור שבת גנב וטבח בשבת פטור שאם אין גניבה אין טביחה ואין מכירה ואמר רבה היה גדי גנוב לו וטבחו במחתרת חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור מחתרת גנב וטבח במחתרת פטור שאם אין גניבה אין טביחה ואין מכירה וצריכא דאי אשמעינן שבת משום דאיסורה איסור עולם אבל מחתרת דאיסור שעה הוא אימא לא ואי אשמעינן מחתרת משום דמחתרתו זו היא התראתו אבל שבת דבעיא התראה אימא לא צריכא אמר רב פפא היתה פרה גנובה לו וטבחה בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור שבת היתה פרה שאולה לו וטבחה בשבת פטור אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי רב פפא פרה אתא לאשמועינן אמר ליה רב פפא שאולה אתא לאשמועינן סלקא דעתך אמינא הואיל ואמר רב פפא משעת משיכה הוא דאתחייב ליה במזונותיה הכא נמי משעת שאלה אתחייב באונסיה קא משמע לן אמר רבא הניח להן אביהן פרה שאולה משתמשין בה כל ימי שאלתה מתה אין חייבין באונסה כסבורין של אביהם היא וטבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול הניח להן אביהן אחריות נכסים חייבין לשלם איכא דמתני לה ארישא ואיכא דמתני לה אסיפא מאן דמתני לה ארישא כל שכן אסיפא ופליגא דרב פפא ומאן דמתני לה אסיפא אבל ארישא לא והיינו דרב פפא בשלמא ר' יוחנן לא אמר כריש לקיש דקא מוקים לה כרבנן אלא ריש לקיש מ''ט לא אמר כר' יוחנן אמר לך כיון דאילו אתרו ביה פטור כי לא אתרו ביה נמי פטור ואזדו לטעמייהו דכי אתא רב דימי אמר חייבי מיתות שוגגין וחייבי מלקיות שוגגין ודבר אחר ר' יוחנן אמר חייב וריש לקיש אמר פטור ר' יוחנן אמר חייב דהא לא אתרו ביה ר''ל אמר פטור כיון דאילו אתרו ביה פטור כי לא אתרו ביה נמי פטור איתיביה ר''ל לרבי יוחנן {שמות כא-כב} ולא יהיה אסון ענוש יענש

 רש"י  ור' מאיר. בעלמא בתשלומי ממון לית ליה מת ומשלם והכא תשלומי ארבעה וחמשה קנס הם וכל משפט קנס חידוש הוא הלכך אע''ג דמיקטיל נמי לא מיפטר מיניה ולקמן פריך לרבה אליבא דרבי מאיר קשיא בתו דמתניתין נמי קנס הוא וקא פטר ליה אבתו: היה גדי גנוב לו. גנב גדי בחול ונתחייב הקרן וטבחו בשבת דלא אתי עליה חיובא דממון באיסור שבת אלא חיוב קנס: חייב. ד' וה' דקנס חידוש הוא ורבה סבירא ליה כרבי מאיר: גנב וטבח בשבת. דחיוב ממון דקרן אתא עליה באיסור שבת: פטור. דקיימא לן אין מת ומשלם וכיון דאקרן לא מיחייב קנס נמי לא משלם דתשלומי ד' וה' אמר רחמנא ולא תשלומי שלשה וארבעה ולא סבירא לן כרבי נתן דאמר (שבת דף צד) חי נושא את עצמו אי נמי בכפות: שאם אין גניבה. כלומר שמאחר שפטור על הקרן משום מיתה: אין טביחה ואין מכירה. אינו מחויב קנס כדפירשתי דתשלומי ארבעה וחמשה כתיב ולא תשלומי שלשה וארבעה: מחתרת. שחתר בית והוציאו: וטבחו במחתרת. עצמה דההיא שעתא בר קטלא הוא אי הוה אשכחיה בעל הבית כדכתיב (שמות כב) אין לו דמים: משום דאסוריה איסור עולם. כל זמן שיעידו עליו שחילל שבת ימיתוהו בית דין הלכך חמירא מיתה דילה לפוטרו מממון: דאיסור שעה. אי לא משכח ליה ההיא שעתא תו לא מיקטיל: היתה פרה שאולה לו וטבחה בשבת פטור. דההיא שעתא דקא טבח לה גזיל לה ממרה ומיתה וממון באין כאחד ולא גרסינן שאם אין גניבה אין טביחה ואין מכירה דגבי שואל לא שייך לא כפל ולא ארבעה וחמשה שהרי חייב בקרן לעולם אפילו טוען טענת גנב ואין קנס אלא או בגנב או בשומר חנם הפוטר עצמו בטוען טענת גנב שאומר נגנבה: פרה אתא לאשמועינן. בתמיה מה למדנו ממנה שלא למדנו מגדי דקאמר רבה: שאולה אתא לאשמועינן. דטובחה בשבת פטור: ס''ד אמינא הואיל ואמר רב פפא. בהשוכר את הפועלים: הכא נמי. נימא משעת שאלה רמיא עליה חיוב קרן וכי טבחה בשבת ליחייב: קמ''ל. כיון דכל כמה דאיתא הדרא בעינא ההיא שעתא דקא טבח לה קא גזיל לה: כל ימי שאלתה. כל ימי משך הזמן ששאלה אביהן מן הבעלים: אין חייבין באונסה. דאינהו לאו שואלין נינהו עלה: דמי בשר בזול. כל זוזא חשבינן בארבעה דנקי הכי אמרינן בפרק מי שמת (ב''ב קמו:) והעור יחזירו לבעלים: אחריות נכסים. קרקעות: איכא דמתני ארישא. להאי הניח להן אביהן אחריות נכסים חייבין לשלם ואמרינן דחייבין באונסין דאישתעבוד נכסים דאבוהון מחיים משעת שאלה: כ''ש אסיפא. כשטבחוה ואכלוה: ופליגא דרב פפא. דאמר לעיל ההיא שעתא דמטו לה אונסין הוא דאתי חיובא עליה ולא משעת שאלה: ואיכא דמתני לה אסיפא. היכא דטבחוה אם הניח להן אביהן אחריות נכסים משלמין תשלומי מעליא ולא בזול דאיבעי להו למידק: אבל ארישא. אם מתה לא מיחייבי לשלומי ולא אמרינן אישתעבוד נכסי דאבוהון משעת שאלה: והיינו דרב פפא. דאמר לעיל לא אמרינן משעת שאלה רמו עליה תשלומין אלא משעת אונסין ואילך וההיא שעתא ליתיה לשואל דליחייב: בשלמא רבי יוחנן. דמוקי מתניתין בשלא התרו בו: לא אמר כריש לקיש. דאוקמיה כר' מאיר: כי לא אתרו ביה נמי פטור. הואיל ואיכא צד מלקות: שוגגין. שלא התרו בהן: ודבר אחר. ממון ואכולה מילתא קאי כלומר חייבי מיתות שוגגין וממון או חייבי מלקיות שוגגין וממון: ר' יוחנן אומר חייב. בתשלומין: דהא לא אתרו ביה. ואין אתה מחייבו אלא משום רשעה אחת דממון: כי לא אתרו ביה נמי פטור. ולקמן יליף טעמא: (רש"י)

 תוספות  ורבי מאיר לוקה ומשלם אית ליה מת ומשלם לית ליה ושאני הני. משמע דרבי מאיר אית ליה לוקה ומשלם אף בממון שאינו קנס וכן משמע בהשוכר את הפועלים (ב''מ צא.) שהבאתי לעיל. ותימה דבפ''ק דמכות (ד' ד:) קאמר עולא טעמא דרבי מאיר דאמר עדים זוממין לוקין ומשלמין משום דגמר ממוציא שם רע ופריך מה למוציא שם רע שכן קנס סבר לה כר' עקיבא דאמר עדים זוממין קנס הוא משמע דבממון אינו לוקה ומשלם ויש לומר דודאי אי עדים זוממין הוי ממונא לא הוה גמר ממוציא ש''ר שכן הוא קנס אלא הוה דרשינן מכדי רשעתו שאינו לוקה ומשלם אבל השתא דסבר עדים זוממין קנסא וגמר ממוציא שם רע דלוקין ומשלמין ע''כ מוקי כדי רשעתו במיתה ומלקות כיון דכדי רשעתו לא הוי במלקות וממון מהשתא בכל דוכתא לוקה ומשלם דמהיכא נמעיט שלא ילקה וישלם: דאמר רבה היה גדי גנוב לו. אליבא דרבי מאיר קאמר ולא משום דסבר הכי: משום דאיסורו איסור עולם כו'. שאם חלל שבת לאחר השבת יעידו עליו ויהרגוהו אבל מחתרת אע''פ שמתחייב בנפשו בעודו במחתרת מ''מ אחר שיצא תו לא הוי בר קטלא ולא הוי דומיא דאם יהיה אסון: אבל שבת דבעי התראה אימא לא. תימה דעיקר קים ליה בדרבה מיניה ברציחה כתיב דבעינן התראה ועוד דשבת ומחתרת תרווייהו תננהי דבפרק המניח (ב''ק דף לד:) תנן והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור מפני שנידון בנפשו ומחתרת נמי תנינא בפרק בן סורר (סנהדרין עב.) היה בא במחתרת ושיבר את החבית אם אין לו דמים פטור ונראה דהכא עביד צריכותא אמאי דבקנס מיקטיל ומשלם וה''ק משום דחמיר איסוריה והוה אמינא דהתם דווקא הוא דליחייב קנס עם המיתה וכה''ג עביד צריכותא לקמן (דף לז.) גבי לא יהיה אסון וכדי רשעתו דמשום דחמור הוי אמרינן דלעביד ביה תרתי אבל קשה למאי דפרישית דרבה אליבא דרבי מאיר קאמר אם כן היכי קאמר אבל שבת דבעיא התראה אימא לא מיקטיל ומשלם והא עיקר מילתיה דרבי מאיר גבי שבת תניא לעיל ומצינן למימר דרבה אשמועינן דשייך קים ליה בדרבה מיניה אע''ג דבשעה דמתחייב עדיין הממון בעין לא הוה לן למימר קים לי' בדרבה מיניה כדאמר רבה גופיה בפרק בן סורר (סנהדרין עב. ושם) אמר רבה מסתברא מילתיה דרב כששיבר דליתנהו אבל נטל דאיתנהו לא אפ''ה כיון דטבח אחרי כן מיפטר על הגנבה ואהא דפטור אגנבה אף על גב דבאותה שעה הוי בעין עביד צריכותא: מתה אין חייבין באונסין. אבל בגנבה ואבדה נראה לר''י שהן חייבין דהואיל ונהנין דמשתמשין בה והכי אמר בהשואל (ב''מ צו. ושם): אבל ארישא לא והיינו דרב פפא. דלא אמרינן משעת שאלה חייב באונסין וא''ת אם כן בסיפא נמי בשטבחוה אמאי משלמין כשהניח להן אביהן אחריות נכסים הא לא נתחייב בהן האב וי''ל דהתם פשע בה האב שהיה לו לומר לבניו שאינה שלו הלכך מחיים פשע בה ונתחייב בה באותה שעה ונשתעבדו נכסיו: (תוספות)

 רשב"א  גנב וטבח בשבת פטור. פירש רש"י ז"ל: משום דחיוב ממון דקרן אתי עליה באיסור שבת, ולא סבירא ליה כר' נתן דאמר (שבת צד, א) חי נושא את עצמו. ולא הבנתי דבריו, דהיכי דמי, אם הגביהו הרי נתחייב בממון קודם שיבא לידי איסור שבת, ואי במשיכה בהא לא שייכא ההיא דר' נתן. ועוד, דאיסור גניבה איכא איסור שבת ליכא לכולי עלמא, שהרי הגדי הולך ברגליו. וללשון שני נמי שפירש רש"י ז"ל בכפות, לא ניחא לי, דאי בהגבהה כבר נתחייב בגנבה קודם שיבא לידי איסור שבת, ואי במשיכה וכעין ההיא דגונב כיס בשבת, מסתברא דלא קנה, דגדי כפות בר הגבהה הוא דלא מסתרך, וכל שדרכו להגביה בהגבהה אין במשיכה לא. ואפשר דאפילו משום שבת אינו מתחייב דאין דרך הוצאת הגדי בהכי. ואפשר כגון שהגביהו על מנת להוציאו והוציאו ולא עמד, דהגבהה צורך הוצאה היא. ובזה אפשר לפרש שני הלשונות, וכן מצאתי להראב"ד ז"ל. אלא שעדיין קשה לי, דאם כן מאי שנא טבחו בשבת, אפילו טבחו בחול נמי שהרי פטור מכפל, דבאיסור שבת בא לו, ואם אין גניבה אין טביחה ואין מכירה. אלא נראה לי לפרש: כגון שהיתה בהמת חבירו רבוצה בחצרו ונתכוון לגנבה ולזכות בה עם שחיטתו, דאלו נתכוון בה קודם שחיטה הרי נתחייב בגנבה משעה שזכה בה, ומתחייב בנפשו לא הוי עד שעת שחיטה ובההיא שעתא מתחייב בתשלומי ד' וה', דחדוש הוא שחדשה תורה בקנס. והא דנקט היה גדי גנוב לו וטבחו בשבת, הכי קאמר היה גדי גנוב לו קודם שחיטה, ואפילו גנבו בשבת ולאחר שעה טבחו בשבת עצמו. וכן נמי הא דאמרינן גנב וטבח במחתרת חייב, לאו בגונב במחתרת ולאחר שעה טבח במחתרת עצמה, דבכי האי גוונא מאי שנא טבח במחתרת אפילו טבח בחוץ נמי פטור, אלא כשהגביהו במחתרת ולא נתכוין לזכות בו בהגבהתו עד שעת שחיטה ועם שחיטתו יזכה בו, וההיא שעתא בהדדי אתי ליה ופטור. ואינמי, הא דקתני סיפא גנב וטבח בשבת, לאו דוקא דטבח בשבת, דהוא הדין בגנב בשבת וטבח אימתי שירצה, אלא טבח בשבת דקאמר משום רישא נקטיה. הא דאמרינן וצריכא דאי אשמעינן שבת משום דאיסורה איסור עולם. פירש רש"י ז"ל: דכל זמן שיעידו עליו שחילל את השבת ימיתוהו, הלכך חמירא מיתה דילה לפטרו ממון, ואי אשמעינן מחתרת משום דלא בעינן התראה אבל שבת דבעיא התראה אימא לא נפטריה מממון, קא משמע לן. ואינו נראה, דאלו עד דאתא רבה לא שמעינן דהשוחט בשבת או מדליק גדיש בשבת שהוא מתחייבנפשו פטור מממון, והא תנן (ב"ק לד, ב) והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור [וכן] (שבת קו, א) שהדליק גדיש בשבת פטור ומתניתין דהכא נמי מפני שמתחייב בנפשו וכל המתחייב בנפשו אין משלם ממון. אלא הכי פירושו: אי אשמעינן שבת אף על גב דמיקטיל משלם קנס משום דחמירא איסורא דשבת, ודין הוא שלא תהא נפשו פוטרתו מקנסו, אבל מחתרת לא, ואי אשמעינן מחתרת, משום דחמיר אסוריה דלא בעי התראה. אמר רבא הניח להם אביהם פרה שאולה משתמשין בה כל ימי שאלתה. דכל זכות האב נתרוקן אצל הבנים, מתה אין חייבין באונסיה. פירש הראב"ד ז"ל (בחי' ב"ק קיב, א עמ' שג): אף על פי שמשתמשים בה, שלא קבלו עליהם חוב אביהם ולא נשתעבדו בו. ונסתפקתי בדינו, דבשלמא קודם שנשתמשו בה אי אפשר לחייבם כשואל שהרי הם לא שאלוה, ומשום שאלת אביהם אינם חייבים, או משום דרב פפא שלא נתחייב האב באונסיה עד שעת האונס, או משום דלא הניח להם אביהם אחריות נכסים, אבל בנשתמשו בה מיהא הרי נכנסו תחת האב, ומה הוריש להם אביהם זכות שיש לו בה שישתמשו בה בקבלת האונסין כשואל, דבן כרעא דאבוה הוא ולהוו אינהו כשואלים דבעלים. ועוד, דהא קיימא לן כרבי יוסי דאומר בפרק המפקיד (ב"מ לה, ב), השוכר את הפרה והשאילה לאחר ומתה, כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו. כלומר, ושואל זה בעל דברים דמשכיר הוי, והלכך הכא נמי אף על פי שירשו זכות אביהם בעלי דברים של משאיל הן, וכאותה נמי שאמרו בריש פרק השואל (שם צו, ב), בעל בנכסי אשתו שואל הוי או שוכר הוי, ואוקימנא כגון דאגרה איהי פרה מעלמא ואינסבא ונשתמש בה בעלה ומתה, דאילו בעל בנכסי אשתו שואל הוי, משלם לבעלים ולא מצי אמר להו אנא בשל אשתי אשתמשית ואיהי תשתעי דינא בהדייכו, והוה ליה כאשה שחבלה באחרים שפטרוה, והכא נמי אף על גב דאתו ליה מכח זכות ירושתן, מכל מקום בעלי דין דמשאיל הוו, ושמא נאמר דיורש לאו כשואל הוי אלא כשוכר. וכן מצאתי להראב"ד ז"ל עצמו שכתב בבבא קמא בהגוזל בתרא (עמ' דש מדה"ס ד"ה טבחוה). ואם תאמר אי שואל לא הוי כאבוהון, שוכר היכי הוי דממאן אגרי, כדאמרינן בפרק המפקיד (ב"מ מג, א), המפקיד מעות אצל שולחני מותרים לישתמש בהם לפיכך אבדו חייב באחריותן, ואתמר עלה אמר רב הונא אפילו נאנסו, ורב נחמן אמר נאנסו לא, אמר ליה רבא לרב נחמן לדידך דאמרת נאנסו לא אלמא לא הוי שואל עלייהו, אי שואל לא הוי שומר שכר נמי לא הוי. יש לומר, דשואל לא הוי דהא לא שאל ולא מידי דזכות אביהן הוא דקא ירית, ומיהו כשומר שכר מיהא הוי הואיל ונהנה, וכדאמר ליה רבא התם בהא מודינא לך הואיל ונהנה מהנה, ואף על גב דהתם כל זמן שנשתמש בהן חייב אפילו באונסין לכולי עלמא, התם הוא משום דאיהו גופיה הוי שואל, אבל הכא דאינהו לא שאלו מיניה כלום מחמת אביהן הוא דאתו, כי נשתמשו בה נמי לא מחייבי אלא משום דנהנו, והלכך אפילו נשתמשו בה אין חייבין באונסיה. אלא מיהו בגניבה ואבידה חייבין והיינו דנקט ומתה, אלמא באונסין הוא דאין חייבין אבל בגניבה ואבידה כשומר שכר מיהא חייבין הואיל ונהנו. והיכא דלא נשתמשו בה נמי איכא למימר דחייבין בגניבה ואבידה הואיל ויכולים להשתמש בה כההיא דתנינן בפרק המפקיד (שם) מותרין הרי זה משתמש בהן לפיכך אבדו חייב באחריותן, ומפרש רב נחמן טעמא בההיא הנאה דאי מתרמי ליה זבינא דאית ביה רווחא זבין בהו, הוי עלייהו שומר שכר אף על פי שלא נשתמש בהן עדיין. והראב"ד ז"ל פירש: מתה אין חייבין באונסיה, דוקא בעומדת באגם ולא נשתמשו בה, ולכך אין חייבין באונסיה, אבל היכא דרצו להשתמש בה כל ימי שאלתה ואחזיקו בה בתורת שאלה ומתה, חייבין באונסיה. הרי שעשאן הרב ז"ל לאלו כשואלין גמורין ונכנסו תחת אביהם. והדבר צריך עיון, חדא, דמתה אין חייבין באונסיה לכאורה אמשתמשים בה קאי, דאי לא, לימא ואי קיימא באגם ומתה אין חייבין באונסיה. ועוד, דאם כן טבחוה ואכלוה אמאי משלם דמי בשר בזול לשלמי דמי כולה, דמי גרע אכלוה משנשתמשו בה ומתה. ולפי דברי הרב, אפילו קיימא בחצרם נמי לשלמי, דקניא להו חצרם לשאלה. כסבורין של אביהן היא טבחוה ואכלוה משלמי דמי בשר בזול. דהיינו פחות שליש. ואם תאמר, ואמאי אין משלמין דמי כולה דהא אמר רב חסדא גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחד ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה (ב"ק קיא, ב), ויורשין נמי בשלא נתייאשו הבעלים חייבין לשלם, ומתניתין דקתני (ב"ק שם) הגוזל ומאכיל את בניו והניח לפניהם פטורים מלשלם, הא אוקימנא לה התם בדוכתא לאחר יאוש, ובשאלה ליכא יאוש. יש לומר, דהתם הוא דבא אחר ונחת לה בתורת גזילה אבל הני דברשות נחתי ואכלי דכסבורין של אביהם היא לא משלמי אלא דמי בשר בזול במה דמשתרש להו, ולפום האי תירוצא הא דאמרינן התם דלפני יאוש יורשין חייבין לשלם, אי לא ידעי דגזולה היא ביד אביהם אלא כסבורים של אביהם היא אין משלמין אלא דמי בשר בזול, אלא אם כן הניח להם אביהם אחריות נכסים. איכא דמתני לה אסיפא. דאם הניח להם אביהם אחריות נכסים וכסבורים של אביהם היא וחייבין לשלם. ופירש רש"י ז"ל: דפושעין נינהו דאיבעי להו למידק. ואינו נכון, דאי משום פשיעה דידהו נגעת בה אפילו בשלא הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבין לשלם, דהא משום פשיעתן אתה מחייבן ולא מחמת אביהן, אלא משום פשיעה דאבוהון קאמר דאיבעי ליה לאודועינהו בשעת מיתה, וכיון דלא אודעינהו מהשתא הוה ליה פושע, ומשעת מיתה נתחייבו נכסיו, אף על גב דלא מטא לה אונס עד לאחר מיתה. ומיהו, דוקא כשטבחוה הן דאנסה מחמת פשיעותה אבל אם מתה מעצמה לא, דהא לא מתה מחמת פשיעתו. ועוד צריכה לי תלמוד דמאי פשיעה איכא גבי אב דילמא מלאך המות הוא דאנסיה, וכדאמרינן בפרק המוכר את הבית (ב"ב ע, ב), גבי שטר כיס היוצא על היתומים. והרמב"ם ז"ל פסק כמאן דמתני לה ארישא, וכל שכן אסיפא, שכן כתב בפרק א מהלכות שאלה (הלכה ה) ואם הניח להם אביהם נכסים ומתה או שטבחוה משלמין את דמיה מנכסיו, עד כאן. ואיני יודע טעם לדבריו, דכיון דאיכא מאן דמתני לה אסיפא אבל ארישא לא, מספיקא היכי מפקינן ממונא. ועוד, דלישנא בתרא הוא כמאן דמתני לה אסיפא. ועוד, דלמאן דמתני לה אסיפא לא פליגא ברייתא אדרב פפא, ומאן דמתני לה ארישא פליגא אדרב פפא, ומוטב שנשוה רב פפא עם הברייתא משנעשה רב פפא חולק עם הברייתא. ואחר כך מצאתי להרמב"ן גירסא שכתב כן כדברי בבבא מציעא פרק השואל (צג, א), גמרא: המשאיל אומר שאולה מתה והשואל אומר איני יודע חייב. דההיא קושיא דאקשינן התם שמעת מינה מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב, נימא תהוי תיובתא דרב נחמן, דאתיא כמאן דמתני לה אסיפא וכרב פפא דאינו חייב אלא מאונסין ואילך אבל למאן דמתני לה ארישא ופליגא דרב פפא לא קשיא ליה מתניתין לרב נחמן, דכיון דמשעת משיכה אחייב ליה באונסיה הויא לה מתניתין דהתם כמנה הלויתני ואיני יודע אם החזרתי לך אם לאו דחייב אפילו לרב נחמן, ומדמקשינן התם אליבא דמאן דמתני לה אסיפא, ושקלי וטרי כולה ההיא סוגיא אליביה, שמע מינה דהכי קיימא לן. (רשב"א)


דף לה - א

מאי לאו אסון ממש לא דין אסון איכא דאמרי איתיביה רבי יוחנן לר''ל {שמות כא-כב} ולא יהיה אסון ענוש יענש מאי לאו דין אסון לא אסון ממש אמר רבא ומי איכא למ''ד חייבי מיתות שוגגין חייבים והא תנא דבי חזקיה מכה אדם ומכה בהמה מה מכה בהמה לא חילקת בו בין בשוגג בין במזיד בין מתכוין לשאין מתכוין בין דרך ירידה לדרך עלייה לפוטרו ממון אלא לחייבו ממון אף מכה אדם לא תחלוק בו בין בשוגג בין במזיד בין מתכוין לשאין מתכוין בין דרך ירידה לדרך עלייה לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון אלא כי אתא רבין אמר חייבי מיתות שוגגין כולי עלמא לא פליגי דפטורין כי פליגי בחייבי מלקות שוגגין ודבר אחר רבי יוחנן אמר חייב חייבי מיתות איתקוש חייבי מלקיות לא איתקוש ריש לקיש אמר פטור בפירוש ריבתה תורה חייבי מלקיות כחייבי מיתות היכן ריבתה תורה אמר אביי אתיא {במדבר לה-לא} רשע {דברים כה-א} רשע רבא אמר אתיא מכה מכה אמר ליה רב פפא לרבא הי מכה אילימא {ויקרא כד-כא} ומכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת האי בקטלא כתיב אלא האי מכה {ויקרא כד-יח} מכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נפש וסמיך ליה ואיש כי יתן מום בעמיתו [כאשר עשה כן יעשה לו] והאי לאו מכה היא אנן הכאה הכאה קאמרינן והא כי כתיב בחובל בחבירו הוא דכתיב וחובל בחבירו בר תשלומין הוא אם אינו ענין להכאה שיש בה שוה פרוטה תנהו ענין להכאה שאין בה שוה פרוטה

 רש"י  מאי לאו אסון ממש. אם לא מתה האשה יענש הנוגף בדמי ולדות הא אם מתה לא יענש ואפי' לא התרו בו וקשיא לר' יוחנן: לא דין אסון. הכי קאמר קרא אם אין משפט מות לנוגף כגון שלא מתה האשה או מתה ולא התרו בו ענוש יענש: מכה אדם ומכה בהמה. מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם לא ישלם אלא יומת הקיש פטור ממון דמכה אדם לחיוב ממון דמכה בהמה מה מכה בהמה אין לך בו חילוק לחיוב אף מכה אדם אין לך בו חילוק לפטור מכה בהמה לעולם חייב דאמרי' בב''ק (דף כו:) פצע תחת פצע לחייב על השוגג כמזיד ואונס כרצון: שאין מתכוין. אין בו חיוב מיתה באדם: דרך עלייה. שהכהו בהגבהת ידו או שחתכו בחרבו מלמטה למעלה: בין דרך ירידה לדרך עלייה. משום דגבי גלות דהורג בשוגג איכא חילוק בין דרך ירידה לדרך עלייה כדאמרי' במכות (דף ז:) כל שבדרך ירידתו גולה דכתיב ויפל עליו עד שיפול כדרך נפילה: כולי עלמא לא פליגי דפטור. מדתנא דבי חזקיה: חייבי מיתות איתקוש. למכה בהמה: אתיא רשע רשע. נאמר בחייבי מיתות אשר הוא רשע למות ונאמר בחייבי מלקות והיה אם בן הכות הרשע: רבא אמר אתיא מכה מכה. דמלקות נמי איתקוש למכה בהמה ולאו מגזרה שוה דחייבי מיתות ילפינן: ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו. והאי יעשה לו מלקות קאמר ולקמן פריך והא חובל בחבירו בתשלומין ולא מלקות: והאי. מלקות לאו מכה כתיב אלא כי יתן מום ומאי אתיא מכה מכה דקאמר רבא: הכאה הכאה קאמרינן. ומום ע''י הכאה הוא ניתן: וחובל בחבירו בר תשלומין הוא. והיכי מוקמת ליה את במלקות ופטור ממון: אם אינו ענין. האי קרא: להכאה שיש בה שוה פרוטה. ולתשלומין דהא מקרא דבתריה ילפינן דכתיב ביה כן ינתן בו דבר הניתן מיד ליד: תנהו ענין. להאי כן יעשה לו: להכאה שאין בה שוה פרוטה. ולמלקות ואיתקיש למכה בהמה שלא תחלוק בו: (רש"י)

 תוספות  מאי לאו אסון ממש. אע''ג דסיפיה דקרא דאם אסון יהיה ע''כ היינו דין אסון כדכתיב ונתת נפש וגו' מ''מ לא יהיה אסון הוה משמע ליה אסון ממש אי נמי אם אסון יהיה נמי בעי למימר דהוי אסון ממש ודריש ונתת נפש וגו' היינו ממון: ומי איכא למאן דאמר חייבי מיתות שוגגין חייבין והא תנא דבי חזקיה וכו'. וא''ת והא אמרינן בפ' הנשרפין (סנהדרין עט: ושם) תנא דבי חזקיה מפקא מדרבי ומפקא מדרבנן אלמא פליגי תנאי אתנא דבי חזקיה וי''ל דלענין ממון אחר אית להו לכולהו היקשא דתנא דבי חזקיה ולא פליגי עליה. אלא במאי דקתני בין מתכוין לשאינו מתכוין דמשמע בין מתכוין להרוג האשה בין אין מתכוין להורגה אלא להרוג את חברו והרגה דבכל ענין פטור מדמי האשה דלענין ממון אחר כבר תנא דלא תחלוק בין שוגג בין מזיד והיינו דמפקא מדרבי ומדרבנן דלר' נתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב ממון ולרבנן חייב מיתה ולתנא דבי חזקיה פטור ממיתה וממון אבל קשה לרבינו יצחק דבריש הנחנקין (שם פד:) אמרינן הניחא למאן דאית ליה דתנא דבי חזקיה אבל למאן דלית ליה כו' משמע דאיכא תנא דפליג ואומר רבינו יצחק דהיינו רבי חגא מדרומא דאייתי מתניתא בידיה כדאמרינן בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה (ב''ק מב. ושם) דשני אנשים כי נתכוונו זה לזה אע''פ שיש אסון באשה יענשו בדמי ולדות אלמא לית ליה היקישא דבין שוגג למזיד והא דקאמר מי איכא למאן דאמר כו' היינו משום דתנא דבי חזקיה עיקר שהיה שונה ברייתות של רבי חייא שהיה אביו כדמוכח בסוף פרק הבא על יבמתו (יבמות סה:) והן עיקר ומותבינן תיובתא מינייהו ולרשב''א נראה דמשום הכי קא פריך ליה מתנא דבי חזקיה משום דרבי יוחנן מוקי מתניתין (לעיל לב:) בשלא התרו בו וקתני סיפא דחייבי מיתות פטורין א''כ מתני' סברה דחייבי מיתות שוגגין פטורין דאי סיפא מיירי בשהתרו בו ליפלוג בחייבי מלקיות גופייהו והוה מצי למיפרך ממתני' אלא דלא מצי למיפרך אלא מדיוקא ולהכי פריך ליה מתנא דבי חזקיה ואמתניתין סמיך ולפי זה מצינן למימר דמפקא מדרבי ורבנן בכולה מילתא ועוד אומר רשב''א דר' ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה לקמן בפירקין (דף לז:). הוא תנא דלית ליה דתנא דבי חזקיה וצריך לומר דלתנא דבי חזקיה לא יהיה אסון היינו אסון ממש וקרא דאם אסון יהיה היינו דין אסון כגון שנתכוין לאשה דאם לא נתכוין לה פטור ממיתה וממון לתנא דבי חזקיה א''נ לא קאי קרא דאסון אאשה אלא אחברו שנתכוין לו ולא איירי קרא שנתכוין להרוג את זה והרג את זה ובפ' הנשרפין דדייק לר''ש דפטר נתכוין להרוג את זה והרג את זה היכי מפרש קראי הוה מצי למימר כדפרישית אלא אליבא דר''א דאמר קראי בנתכוין להרוג את זה והרג את זה דייק: אף מכה אדם לא תחלוק בו כו'. וקרא דלא יהיה אסון דאשמעינן דלא ישלם דמי ולדות בהדי מיתה והא נמי דדרשינן בשילהי פרק כיצד הרגל (ב''ק כו.) עליו ולא על האדם דלא תשקול מיניה ממונא ותקטליה על הרציחה לחוד וקרא דלא תקחו דדרשינן מיניה דלא תשקול ממונא מיניה ונפטריה אצטריכו כולהו דלא מצי למילף מהיקישא דתנא דבי חזקיה כדפירש בקונטרס לקמן (דף לח.) דממכה בהמה לא מצי למילף פטור ממון דאדרבה חיוב היה לו למילף דמכה בהמה חייב להכי איצטריך למכתב כולהו והכי ילפינן מה מכה בהמה לא חלקת במה שכתוב בו דהיינו חיוב דבכל עניין חייב אף מכה אדם כל עניני פטור ממון שכתוב בו לא תחלוק בין שוגג בין מזיד ובין דרך עלייה לדרך ירידה ושוגג למזיד היינו ממון אחר בהדי מיתה ודרך עלייה וירידה בכל ענין לא תשקול ממונא מיניה ונפטריה כדאמרינן לקמן ומתכוין לשאין מתכוין לענין דמי האשה: רבא אמר אתיא מכה מכה. תימה לרבא לית ליה הכא גזרה שוה דרשע רשע וכן ר' יוחנן ולקמן (דף לז.) נמי מצרכינן חד קרא למיתה וממון וחד למלקות וממון ולא ילפינן מלקות וממון ממיתה וממון בגזרה שוה דרשע רשע וסתמא דהש''ס דריש ליה בפ''ק דמכות (דף ה:) גבי אין עדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין על פיהן דאמרינן חייבי מלקיות מנין אתיא רשע רשע וברייתא נמי איכא בר''פ אחד דיני ממונות (סנהדרין לג: ושם) גבי דיני נפשות מחזירין לזכות אבל לא לחובה דאמרינן חייבי מלקיות מנין אתיא רשע רשע תניא נמי הכי כו' ור' יהודה נמי דריש ליה בהחובל (ב''ק פו: ושם) גבי וכן היה ר''י פוטרו פירוש את הסומא מחייבי גליות ומחייבי מלקיות ומחייבי מיתות ב''ד וגמר התם חייבי מיתות ב''ד מרוצח רוצח וחייבי מלקיות אתיא רשע רשע ורבנן דפליגי עליה התם לאו משום דלית להו רשע רשע אלא משום דמחייבי ליה כחייבי מיתות ב''ד וי''ל דרבא ור' יוחנן אית להו בכ''מ גז''ש דרשע רשע בדבר שהוא בגוף המלקות אבל הכא לענין פטור ממון שהוא עם המלקות וכן לקמן לא ילפינן רשע רשע וטעמא משום דקרא מוכח דרשע כתיב לענין מלקות והיה אם בן הכות הרשע והא דדריש מכה מכה משום דמכה גבי תשלומין כתיב שנאמר מכה בהמה ישלמנה ואביי אית ליה גזרה שוה דרשע רשע בכ''מ וסוגיא דלקמן כרבא ודלא כאביי ואביי מוקי קרא במיתה ומלקות כר''מ דלמלקות וממון לא צריך קרא דאתיא רשע רשע ואם תאמר ר' יוחנן אמאי לא דריש מכה מכה הא ברייתא היא בריש החובל (שם פג: ושם) וי''ל דסבר כאידך תנאי דהתם דלא דרשי מכה מכה אלא ילפי מאידך קראי דלאו עין תחת עין ממש: וכתיב ואיש כי יתן מום וגו'. אית דגרסי וסמיך ליה ולא מגזרה שוה יליף אלא מסמוכין וכן משמע קצת מדשביק קרא דמכה בהמה ישלמנה ונקיט קרא אחרינא ומיהו מדפריך בריש החובל (שם פג:) מאי חזית דילפת ממכה בהמה נילף ממכה אדם משמע דגזרה שוה הוא והא דהדר ביה מקרא קמא משום דאיצטריך למהדר ממכה אדם ולאתויי כי יתן מום בעמיתו הדר ביה נמי ממכה בהמה ישלמנה ומייתי מכה נפש בהמה דסמיך ליה אי נמי משום דאיצטריך קרא קמא לכדתנא דבי חזקיה ולמאן דלית ליה נמי איצטריך מה מכה בהמה לרפואה פטור אף מכה אדם כו' כדאמרינן בריש הנחנקין (סנהדרין פד: ושם): (תוספות)

 רשב"א  מאי לאו דין אסון לא אסון ממש. ואם תאמר, אכתי לריש לקיש מי ניחא והא מכל מקום חייב מלקיות שוגג ודבר אחר הוא דהא חבל בה. לא היא, דהא אמרו בה בפירוש רבתה תורה חובל בחבירו לתשלומין ואפילו ריש לקיש אית ליה הכין כדמוכח בסמוך בשמעתין. אמר רבא, ומי איכא מאן דאמר חייבי מיתות שוגגין חייב. כלומר ממון, אבל ודאי חייבי מיתות שוגגין ומלקות, כגון דאתרו ביה אמלקות ולא אתרו ביה אקטלא לרבי יוחנן חייב מלקות, אף על גב דאי אתרו ביה אמיתה פטור ממלקות, דהא בהדיא פליגי בה ר' יוחנן וריש לקיש בריש פרק אותו ואת בנו (חולין פא, ב) גבי שחט ראשון לשלחנו והשני לע"ז ואתרו ביה משום אותו ואת בנו ולא אתרו ביה משום ע"ז, ר' יוחנן אמר לוקה וריש לקיש אמר אינו לוקה, וטעמא דמלתא, דפטור דחייב מיתות שוגגין מהיקשא דמכה בהמה ילפינן ליה וההוא בממון הוא, והלכך ממון שמענו מלקות לא שמענו. ודוקא בכיוצא בזה שהמלקות אינו בא מלאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, אלא המלקות בא מאותו ואת בנו לא תשחטו והמיתה מזובח לאלוהים יחרם, אבל אם התרוהו במלקות מלאו דלא תעבדם, אינו לוקה, דהוה ליה לאו שניתן לאזהרת בית דין ואין לוקים עליו, ור' יוחנן הוא דאמר בהדיא בערובין בשלהי פרק קמא (יז, ב), גבי אל יצא איש ממקומו. ומי איכא למאן דאחר חייבי מיתות שוגגין חייב והא תנא דבי חזקיה. ואם תאמר, היכי פריך מהא דתניא דבי חזקיה בהדיא, והא אמרינן בריש פרק אלו הנשרפין (סנהדרין עט, ב) גמרא: נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם, אמר ר' אחא תנא דבי חזקיה מפקא מרבי ומפקא מדרבנן, כלומר מדרבי דאמר התם ונתת נפש תחת נפש, ממון דקרא במזיד ונתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתה וחייב ממון, והכי קאמר: ואם אסון יהיה ממש ונתת דמי נפש תחת נפש, ומפקא נמי מדרבנן דאמרי התם נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב, ותנא דבי חזקיה אפילו מכה אדם, לא חלקת בו בין מתכוון לשאין מתכוון לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון, והיכי דמי, כגון שאין מתכוון לזה אלא לזה וקתני לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון, ואי בר קטלא הוא כרבנן, למאי איצטריך למפטריה ממונא אלמא מפקא נמי מדרבנן, כיון דהא דחזקיה מפקא מדר' ומדרבנן היכי מותבינן מיניה תיובתא להדיא הכא, והיכי פשיטא להו הא דחזקיה הכי. ויש לומר דרבנן ודאי אית להו הקישא דמכה בהמה ומכה אדם דבין אתרו ביה ובין לא אתרו ביה פטור אממון כתנא דבי חזקיה, אלא דבנתכוון להרוג את זה והרג את זה פליגי אדתנא דבי חזקיה דאיהו סבר דפטור עד שיתכוון לו ואינהו סברי דחייב, ומיהו, אדרבי ודאי פליגי והכא הוה מצי לאוקמי הא דר' יוחנן כרבי אלא דלא ניחא ליה לאוקמיה כיחידאה. ואם תאמר, אמאי לא אותביה ממתניתין דפטר בבתו דהא משמע דכולה מתניתין בדלא אתרו ביה היא לר' יוחנן דומיא דאחותו. ויש לומר, דאן הכי נמי אלא משום דהא דתניא דבי חזקיה מפורשת יותר. ועוד, דמפורשת טעמא, ומדלא איצטריך למבעי מנלן ניחא ליה לאותובי מיניה טפי ממתניתין דלא מפרש בהדיא. וקשיא לי, ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש לתנא דבי חזקיה במאי מוקמינן ליה כיון דלדידיה פטור ממיתה כרבנן ופטור נמי מממון ודלא כרבי ור' שמעון כדאיתא התם בפרק אלו הן הנשרפין (סנהדרין עט, ב), וכי אמרינן התם תנא דבי חזקיה מפקי מדרבי ומדרבנן, הוה ליה למפרך אי הכי נפש תחת נפש במאי מוקי לה, וכדפרכינן התם לר' שמעון. ומתוך הדחק יש לי לומר, דתנא דבי חזקיה הכי מפרש ליה לקרא ולא יהיה אסון ממש ענוש יענש ואם אסון יהיה לא יענש, שאין עונש במקום נפש אלא נפש תחת נפש, ומכל מקום, נפש ממש אי אפשר לחייבו שכבר פטרו הכתוב מוארב לו. ונתת נפש לאו אמצוות שבכאן קאי אלא לומר לך שאינך יכול לדון ממון תחת נפש ולא בא כאן הכתוב אלא לפטרו מממון. (רשב"א)


דף לה - ב

סוף סוף לאו בר תשלומין הוא לא צריכא דבהדי דמחייה קרע שיראין דיליה א''ל רב חייא לרבא ולתנא דבי חזקיה דאמר מכה אדם ומכה בהמה ממאי דבחול כתיב וליכא לאיפלוגי דלמא בשבת כתיב דבבהמה גופה איכא לאיפלוגי לא ס''ד דכתיב {ויקרא כד-כא} ומכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת היכי דמי אי דלא אתרו ביה מכה אדם אמאי יומת אלא פשיטא דאתרו ביה ואי בשבת מכה בהמה ישלמנה אלא לאו בחול א''ל רב פפא לאביי לרבה דאמר חידוש הוא שחידשה תורה בקנס ואף על גב דמיקטיל משלם מתניתין כמאן מוקים לה אי כר''מ קשיא בתו אי כרבי נחוניא בן הקנה קשיא אחותו אי כר' יצחק קשיא ממזרת הניחא אי סבר לה כר' יוחנן הוא נמי מתרץ לה כר' יוחנן אלא אי סבר כר''ל היכי מתרץ לה על כרחך כר' יוחנן ס''ל א''ל רב מתנא לאביי לר''ל דאמר בפירוש ריבתה תורה חייבי מלקיות כחייבי מיתות מאן תנא דפליג עליה דרבי נחוניא בן הקנה אי ר''מ אי רבי יצחק: ת''ר עריות ושניות לעריות אין להן לא קנס ולא פיתוי הממאנת אין לה לא קנס ולא פיתוי איילונית אין לה לא קנס ולא פיתוי והיוצאת משום שם רע אין לה לא קנס ולא פיתוי מאי עריות ומאי שניות לעריות אילימא עריות

 רש"י  סוף סוף. האי לא תחלוק בו לחייבו ממון טעמא משום דאין בו כדי תשלומין ולא משום היקישא אבל היכא דיש בה שוה פרוטה אימא תחלוק: לא צריכא. להכי איתקש: דבהדי דמחייה קרע שיראין וכו'. כלומר ואשמועינן דלוקה משום חבלה ופטור מתשלומי קריעה לא שנא התרו בו ולא שנא לא התרו דלא לקי פטור מתשלומין מהיקישא דלא תחלוק: ממאי דבחול כתיב. דפשיטא ליה דמכה בהמה בין שוגג בין מזיד חייב לשלם: דלמא בשבת כתיב. ועל כרחך אשוגג כתיב קרא דאי במזיד הו''ל מתחייב בנפשו ופטור מן התשלומין: איכא לאיפלוגי. בין שוגג למזיד: לא ס''ד. דבשבת כתיב ובשוגג: ואי בשבת מכה בהמה ישלמנה. בתמיה: אלא לאו בחול. דליכא לפלוגי ואיתקש לה מכה אדם שלא תחלוק בו ואפי' אינו חייב מיתה: לרבה דאמר. לרבי מאיר חדוש הוא כו': מתניתין כמאן מוקים. לשנויי רומיא דרמינן עלה דאלו הן הלוקין וקיימא לן דאין לוקה ומשלם: אי כר' מאיר. דאמר לוקה ומשלם וכדשנינהו ריש לקיש: קשיא בתו. דבשלמא לריש לקיש דאוקמה לההיא דגנב וטבח בשבת בטובח על ידי אחר אבל בטובח על ידי עצמו לא משלם לא קשיא דמת ומשלם לית ליה לר' מאיר אפי' בקנס אלא לרבה קשיא בתו דקנס הוא וקתני מתניתין פטור: ואי כר' נחוניא בן הקנה. דאית ליה נמי לוקה ומשלם כר' מאיר מדקאמר יום הכפורים כשבת יה''כ הוא דפטור מתשלומין ומשום כרת דאית ביה ומג''ש דאסון אסון אבל משום לאו ומלקות דאית ביה לא פטר ומתניתין נמי דאית ליה לוקה ומשלם דידיה הוא ומת ומשלם לית ליה אפי' בקנס: קשיא אחותו. נהי נמי דמשום מלקות לא פטר ליה ליפטריה משום כרת: ואי כרבי יצחק. תוקמה דאמר במסכת מכות (דף יד.) אין חייבי כריתות בכלל מלקות מ' ולית ליה האי דאלו הן הלוקין הבא על אחותו ומשום הכי חייבין בתשלומין: קשיא ממזרת. דהכל מודים שהוא במלקות וקתני אית לה קנס: הניחא אי סבר. רבה כר' יוחנן כשלא התרו בו דמשלם דחייבי מלקיות שוגגין ודבר אחר חייב: איהו נמי. מוקי למתני' בשלא התרו בו כר' יוחנן: אלא אי סבר לה. בממון ומלקות דאפי' לא התרו בו פטור מממון ופליג אדרבי יוחנן וכל שכן אדעולא דאמר אפילו התרו בו משלם ממון ואינו לוקה: היכי מתרץ לה. לא כר' יוחנן ולא כעולא ולא כריש לקיש: על כרחך. אי סבירא ליה בממון ומלקות דלוקה ואינו משלם כרבי יוחנן סבירא ליה בשוגגים דמשלם ממון ומוקי לה בשלא התרו בו: לריש לקיש דאמר בפירוש ריבתה תורה כו'. דחייבי מלקיות שוגגין פטורין מלשלם: מאן תנא דפליג אדר' נחוניא. ומחייב תשלומין בחייבי כריתות כגון ההיא דשבועות ושהדליק גדיש ביה''כ חייבין בפרק שבועת העדות (שבועות לג.) ומתני' דהכא דקנסה באחותו ונהי נמי דלית ליה אסון אסון למיפטריה משום כרת ליפטריה משום לאו בין התרו בו בין לא התרו בו דאין כרת בלא לאו חוץ מפסח ומילה דבשלמא ר' יוחנן מוקי לה אפילו כרבנן דפליגי עליה דרבי מאיר דאמרי אין לוקה ומשלם והני בשלא התרו בו אלא לריש לקיש כמאן מוקי לה: אי רבי מאיר. דאמר לוקה ומשלם: אי רבי יצחק. דאמר לא שייך מלקות בחייבי כריתות וג''ש דאסון אסון לית ליה ובמאי ליפטר הילכך מתניתין דהכא על כרחך ר''מ היא ולא רבי יצחק משום דקשיא ממזרת אבל ההיא דשבועות בין כר''מ בין כרבי יצחק: עריות ושניות. לקמן מפרש להו: קנס. דאנוסה: פיתוי. דמפותה: הממאנת. בבעלה כגון יתומה קטנה שהשיאתה אמה ומיאנה בבעלה: אין לה קנס. שאינה בחזקת בתולה הואיל וניסת: איילונית. שאין לה סימני נערות לעולם ואינה יולדת לשון איל זכר דוכרניתא דלא ילדה (לעיל דף יא.): אין לה קנס. לפי שאין קנס אלא לנערה וזו שלא תביא שערות לעולם כל כ' שנה היא בחזקת קטנה ומשם ואילך בוגרת: והיוצאת משום שם רע. קס''ד שלא מצא לה בעלה בתולים ולקמן פריך בת סקילה היא: (רש"י)

 תוספות  אם אינו ענין להכאה שיש בה שוה פרוטה. וא''ת והא איצטריך להכי דמהכא נפקא לן חובל בחברו לתשלומין בריש החובל (ב''ק פג: ושם) וי''ל דהך סוגיא כאידך תנאי דהתם דמפקי החובל בחברו לתשלומין מקרא אחרינא: דלמא בשבת כתיב דבבהמה גופה כו'. וא''ת א''כ היקישא למה לי וי''ל דאתיא לבין דרך ירידה לדרך עלייה דלא שייך לפלוגי גבי שבת: אלא לאו בחול. וא''ת בחול נמי מצינן למימר דבהדי דמחייה לבהמה הרג את האדם ולא אתרו ביה משום אדם ואפי' בשבת נמי מצינן למימר דאתרו ביה משום בהמה ולא אתרו בו משום שבת וי''ל דמ''מ ילפינן שפיר דמה מכה בהמה לא חלקת בין שוגג בהכאתה למזיד בהכאתה אף אדם לא תחלוק בו בין מזיד בהכאתו לשוגג בהכאתו א''נ הואיל ומכה אדם איירי באתרו ביה מכה בהמה נמי איירי בכל ענין דאתרו ביה ולהכי לא מצי איירי בשבת ולא בהרג אדם עמה: מתניתין כמאן מוקי לה. תימה תיקשי ליה לרב פפא גופיה דאיהו סבר לעיל (דף לד:) כרבה דאמר היתה פרה גנובה לו כו' ועוד קשה דלישני כעולא דמאי דפירש בקונ' דאי סבר כריש לקיש דחייבי מלקיות שוגגין פטורין כ''ש דפליג אדעולא זה אינו נראה דלמא בממון אחר סבר כריש לקיש אבל בממונא דבההוא מילתא גופיה משלם ממון ומיפטר ממלקות מג''ש דתחת תחת ונראה דרב פפא אפי' סבר כר''ל מצי לשנויי כדעולא כדפרישית אבל לאביי פריך שפיר דלית ליה דעולא דהא מוקי לעיל תחת לדרשא אחרינא ולהכי קשיא ליה אי ס''ל כר''ל מתני' כמאן מוקי לה: אי כר' נחוניא קשיא אחותו. לא מצי למימר קשיא ממזרת ואחותו דע''כ כר''מ ס''ל מדנקט יום הכפורים כשבת וה''ל למימר יו''ט כשבת וכ''ש יום הכפורים אלא ודאי ס''ל או כר''מ דאמר לוקה ומשלם או כר' יצחק דאמר אין מלקות בחייבי כריתות הלכך לא נקט יו''ט דמיניה לא הוה שמעינן יוה''כ שאין בו מלקות וכיון דלא הוי כרבנן לא מוקמי ליה כרבי יצחק אלא כר''מ ולא תיקשי ממזרת: אי כרבי יצחק קשיא ממזרת. לא הוצרך לומר אי כרבנן דלדידהו קשיא ממזרת ואחותו ולא מצי למימר נמי דמתני' כרבי עקיבא דסבר עדים זוממין קנסא ואית ליה לוקה ומשלם ולית ליה מת ומשלם דלרבי עקיבא מצינן למימר דלא גמר עדים זוממין ממוציא ש''ר אע''ג דהוי קנסא מקנסא כדפרי' לעיל (דף לב. ד''ה דאין) ואית ליה שפיר כרבנן דלוקה ואינו משלם: מאן תנא דפליג עליה דרבי נחוניא אי ר' מאיר אי רבי יצחק. תימה דלריש לקיש בהדיא פליג ר''מ ארבי נחוניא דהא מוקים מתני' כר''מ וקתני דיש קנס בחייבי כריתות וי''ל דידע שפיר דר''מ פליג עליה אלא דק''ל דרבנן לא מצינן למימר דפליגי עליה אבל לר' יוחנן אתי שפיר: לא קנס ולא פיתוי. אית דגרס ולא אונס משום דפיתוי נמי קנס הוא ואומר ר''י דגרסי' ליה דשייך למיקרי לאונס קנס טפי מלפיתוי משום דאונס שותה בעציצו (לקמן דף לט.): הממאנת אין לה לא קנס. פירש בקונט' לפי שהיא בחזקת בעולה וקשה לר''י דא''כ היכי דייק לקמן הא קטנה בעלמא אית לה דלמא ה''ק הממאנת אין לה קנס אם בא. עליה כשהיא נערה הא נערה בעלמא אית לה ומיהו אין להקשות אמאי נקט ממאנת ה''ל למינקט כל אשה שניסת ונתגרשה דהא איכא למ''ד לקמן (דף לח.) דאפי' אם נתארסה ונתגרשה אין לה קנס ונראה לר''י דה''פ אין לה לא קנס ולא פיתוי אם אנסה בעלה או פיתה אותה כשהיתה תחתיו קודם מיאון אע''ג דכשמיאנה איגלאי מילתא שלא היתה אשתו והשתא דייק שפיר לקמן הא קטנה בעלמא אית לה אבל קשה לר''י מהא דקאמר בסמוך וכ''ת כולה ר''מ היא ובממאנת סבר לה כרבי יהודה והשתא כיון דאיירי שבא עליה בעלה כשהיא נערה שוב אינה יכולה למאן דמודה רבי יהודה כשבעל כדאמר בפרק בא סימן (נדה נב. ושם) ותירץ ר''י דמיירי כשפירש בהדיא שאינו בועל לשם קידושין ועוד דפיתוי ואונס לאו לשם קידושין הוא דבההיא לא מודה רבי יהודה: ולא פיתוי. קשה לרשב''א אמאי נקט פיתוי למאי דמוקי לה בסמוך בנערה הא כל נערה מפותה אין לה קנס דמחלה אפי' נערה שאינה ממאנת ויש לומר דנקט אין לה פיתוי אגב דנקט באידך: (תוספות)

 רשב"א  אי כר' יצחק קשיא ממזרת. והוה מצי לפרוקה דר' יצחק אית ליה דרבי מאיר דאמר (לעיל לב, ב) לוקה ומשלם, אלא דלא ניחא ליה לאוקמי דר' יצחק כר' מאיר דיחידאה ודלא כרבנן, וכן נמי לא ניחא ליה לאוקמה בממזר שבא על הממזרת דליכא מלקות משום דאלו פסולות קתני וממזרת לממזר לאו פסולה היא, ומיהו בירושלמי (הלכה ב) מוקי לה הכין. ואם תאמר, לוקמה כר' נחוניה בן הקנה, ואי משום אחותו לוקמה כגון שהוא שוגג באיסור כרת שבה וכדמשמע בפרק כל שעה (פסחים לב, א) דלר' נחוניה בן הקנה דלחייבי כריתות שוגגין ודבר אחר חייבין, דתניא התם, האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש במזיד פטור מתשלומין ומדמי עצים, ואוקימנא לה כר' יוסי הגלילי דאמר חמץ מותר בהנאה, ומשום הכי בשוגג משלם קרן וחומש דיש לו דמים וכדר' נחוניה בן הקנה, ומשום הכי במזיד פטור אפילו מדמי עצים, אלמא בשוגג לר' נחוניה בן הקנה חייב ממון. יש לומר, דלישנא דמתניתין דקתני אף על פי שהם בהכרת משמע אף על פי שבכרת, כלומר, שהזיד בכרת שבהם משלם ולאפוקי מדר' נחוניה בן הקנה. הממאנת אין לה קנס ולא פתוי. פירש רש"י ז"ל: שאינה בחזקת בתולה כיון שנשאת. ואם תאמר היכי דמי, אי בשנסתרה פשיטא ואי בשיש לה עדים שלא נסתרה אמאי לא. יש לומר, אפילו כשיש לה עדים שלא נסתרה ואפילו הכי לא סמכינן אעדים לאפוקי ממונא בכי הא, דעדים לא דייקי שפיר במלתא, דלא סלקא אדעתייהו אסהודי עלה כלל, וכדאמרינן בפרק קמא (לעיל יא, ב) כנסה ראשון לשם נשואין ויש לה עדים שלא נסתרה אין השני יכול לטעון טענת בתולים אלא אם כן כשנסתרה. אי נמי, בשנסתרה ואיצטריך לאשמעינן דקטנה דעלמא יש לה קנס. ואם תאמר מאי קאמר אין לה פתוי, פשיטא, דכיון דיתומה ומפותה היא דאין לה לא קנס ולא בושת ופגם וכדאמרינן לעיל. יש לומר, דגררא נקטיה, דכיון דקתני הכי בהני אחריני תנא ליה נמי גבי ממאנת אף על גב דלא איצטריך בההיא גופה. ואין לומר דהא קא משמע לן, דקטנה אין מחילתה מחילה והכא שנשאת ומיאנה אין לה פתוי הא קטנה דעלמא דכוותה חייב, דהא לא אפשר, דהא קיימא לן דאינה מתקדשת למיאונין עד שתגיע לשנות הפעוטות, דהיא כבת שית כבת שבע כבת תשע כבת עשר כל חדא וחדא לפום חורפה, כדאיתא בפרק האומר התקבל (גיטין סה, א), וההיא מתנתה מתנה ומחילתה מחילה, דהא פעוטות מתנתן מתנה כדאסיקנא בפרק הנזקין (שם נט, א) אלא מסתברא כמו שתרצנו. (רשב"א)


דף לו - א

עריות ממש שניות מדברי סופרים כיון דמדאורייתא חזיא ליה אמאי אין להן קנס אלא עריות חייבי מיתות בית דין שניות חייבי כריתות אבל חייבי לאוין יש להן קנס ומני שמעון התימני היא איכא דאמרי עריות חייבי מיתות ב''ד וחייבי כריתות שניות חייבי לאוין מני ר''ש בן מנסיא היא: הממאנת אין לה לא קנס ולא פיתוי הא קטנה בעלמא אית לה מני רבנן היא דאמרי קטנה יש לה קנס אימא סיפא איילונית אין לה לא קנס ולא פיתוי אתא לר''מ דאמר קטנה אין לה קנס והא מקטנותה יצתה לבגר רישא רבנן וסיפא ר''מ וכ''ת כולה ר''מ היא ובממאנת סבר לה כרבי יהודה ומי סבר לה והתניא עד מתי הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות דברי ר''מ ר' יהודה אומר עד שירבה שחור על הלבן אלא ר' יהודה היא ובקטנה סבר לה כר''מ ומי סבר לה והאמר רב יהודה אמר רב זו דברי ר''מ ואם איתא זו דברי ר''מ ור' יהודה מיבעי ליה האי תנא סבר לה כר''מ בחדא ופליג עליה בחדא רפרם אמר מאי ממאנת הראויה למאן וליתני קטנה קשיא: איילונית אין לה לא קנס ולא פיתוי ורמינהי החרשת והשוטה והאיילונית יש להן קנס ויש להן טענת בתולים והא מאי רומיא הא ר''מ הא רבנן ודקארי לה מאי קארי לה משום דאית ליה למירמא אחריתי עילויה החרשת והשוטה והבוגרת ומוכת עץ אין להן טענת בתולים הסומא ואיילונית יש להן טענת בתולים סומכוס אומר משום ר''מ סומא אין לה טענת בתולים אמר רב ששת לא קשיא הא רבן גמליאל והא ר' יהושע אימר דשמעת ליה לרבן גמליאל היכא דקא טענה איהי היכא דלא קא טענה איהי מי שמעת ליה אין כיון דאמר ר''ג מהימנא כגון זו {משלי לא-ח} פתח פיך לאלם הוא: והבוגרת אין לה טענת בתולים: והאמר רב בוגרת נותנין לה לילה הראשון

 רש"י  עריות ממש. המפורש באחרי מות והן בכריתות: שניות. שגזרו חכמים על שניות להן להרחיק מן העבירה כגון אם אמו ואם אביו ושאר עריות השנויות בפרק ב' דיבמות (דף כא.): כיון דשניות חזיין ליה מדאורייתא. קרינן ביה ולו תהיה לאשה: אמאי אין לה קנס. בשלמא בעריות איכא למימר כשמעון התימני דלית ליה נערה נערה הנערה אלא שניות קשיא: שמעון התימני. בריש פירקין דאמר אשה שיש בה הויה: ר''ש בן מנסיא. דאמר אשה הראויה לקיימה: רבנן היא. דפליגי אדר''מ בריש פירקין: ובממאנת סבר לה כר' יהודה. דאמר נערה ממאנת והכי תידוק מינה נערה ממאנת אין לה קנס הא נערה בעלמא יש לה קנס: עד שתביא שתי שערות. ומשהביאה אינה ממאנת ואפילו לא בעל לאחר מיכן: רבי יהודה אומר. אם לא בעל לאחר שגדלה ממאנת: עד שירבה שחור על הלבן. ובנדה מפרש שתי שערות שוכבות ונראה כמו שירבה השחור: אלא ר' יהודה היא. ובממאנת נערה אשמעינן דאין לה קנס ולא תדוק הא קטנה יש לה קנס וגבי אילונית דתנא נמי אין לה קנס משום דבקטנה סבר כר''מ וזו מקטנותה יצאת לבגר: זו דברי כו'. לקמן בפרקין (דף מ:): סבר לה כר' מאיר. דקטנה אין לה קנס משום הכי אין קנס באילונית: ופליג עליה. בממאנת ואמר עד שירבה השחור וכי תנא הממאנת אין לה קנס הא הראויה למאן יש לה קנס בנערה קאמר: מאי ממאנת הראויה למאן. כלומר כל קטנה קאמר וכולה ר''מ היא: ויש להן טענת בתולים. להפסידה כתובה: הא ר''מ. דאמר קטנה אין לה קנס ואילונית מקטנותה יצתה לבגר: ודקארי לה מאי קארי לה. מי שהשיב תשובה זו בבית המדרש מה עלתה על רוחו ולא סבירא ליה דאיכא לאוקמינהו כר''מ ורבנן: משום דאית ליה למירמא אחריתא עליה. לא הביאה לבית המדרש אלא לפי שיש להשיב אחרת על זו חרשת ושוטה אחרשת ושוטה: בוגרת. בתוליה כלים מאיליהן: הא רבן גמליאל. דאמר בפ''ק (דף יב:) היא אומרת משאירסתני נאנסתי נאמנת הכא נמי אין לה טענת בתולים להפסידה כתובתה דאמרינן אי הוה פקחת לטעון הוה טענה משאירסתני נאנסתי ומהימנא: הא רבי יהושע. דאמר לא מפיה אנו חיין הכא יש לה טענת בתולים דאי נמי הוה. טענה קמן לא מהימנינן לה: נותנין לה לילה הראשון. ובועל כמה בעילות ותלינן כל דמים של אותו הלילה בדם בתולים אלמא. אית לה דם בתולים לבוגרת דאי לא לא הוה בעי למיתב לה אלא בעילת מצוה וכיון דאית לה בתולים היכא דבעל ולא מצא דם תפסיד כתובתה דהא כנסה בחזקת בתולה ומצאה בעולה: (רש"י)

 תוספות  [אבל חייבי לאוין יש להן קנס ומני שמעון התימני היא. לא הוה מצי למימר מני רבי נחוניא היא דלדידיה לא הוה קרי להו שניות שהרי משוה חייבי כריתות לחייבי מיתות ב''ד והא דלא קאמר הא מני רבי עקיבא ועריות חייבי מיתות ושניות חייבי כריתות וחייבי לאוין אלא דניחא ליה לאוקמי אפי' כרבנן דאמרי קידושין תופסין ועוד משום דקאמר בלישנא קמא מני שמעון התימני היא קאמר נמי באיכא דאמרי מני רבי שמעון בן מנסיא היא דהוי בר פלוגתיה דשמעון התימני]: עד שירבה השחור כו'. אית דלא גרסי על הלבן משום דאמרינן בפרק בא סימן (נדה דף נב. ושם) לא שירבה ממש אלא כדי שיהו שתי שערות שוכבות ונראה כמו שירבה שחור ועל הלבן משמע יותר מן הלבן ור''ח פירש על הלבן שהשערות סמוך לבשר הם שחורים ובראשם לבנים.: זו דברי ר''מ. אמתניתין דלקמן (דף מ:) דכל מקום שיש מכר אין קנס קאמר לה רב יהודה: ואם איתא זו דברי ר''מ ורבי יהודה מיבעי ליה. ואע''ג דרבי יונתן ור' יאשיה סבירא להו כר''מ בס''פ ד' מיתות (סנהדרין סו: ושם) לפי' ר''ת דפי' עד שיהיו שניהם שוין במיתה אחת ואפי' לפ''ה דמפרש בני עונשין מ''מ ר' יאשיה כר' מאיר סבירא ליה דלית ליה הא דדרשי רבנן לקמן (דף מ:) כאן נערה כו' דהא פטר קטנה מאורסה מ''מ לא קאמר זו דברי ר''מ ור' יאשיה דלא פריך הכא זו דברי ר''מ ורבי יהודה מיבעי ליה אלא משום דרבי יהודה בר פלוגתיה דר''מ והוי בכלל חכמים דפליגי עליה ולהכי אם איתא דלא פליג ה''ל למימר זו דברי ר''מ ור' יהודה אבל קשה דה''ל למימר הא מני ר'. יאשיה היא ובממאנת סבר לה כר' יהודה: וליתני קטנה קשיא. אע''ג דהוי תני קטנה דאין לה קנס מ''מ תני נמי אילונית דה''א דוקא קטנה שיש לה נערות אין לה קנס ותימה לר''י אמאי לא משני דאגב אורחיה קמ''ל דעד מתי הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות: החרשת והשוטה כו' אין להן טענת בתולים. פי' בקונטרס דאי הוה פקחת לטעון הוה טענה משאירסתני נאנסתי וקשה לר''י דהיכי טענינן לה הכי מספק לאפוקי ממונא כיון דאיהי לא טענה דחזקת גופה איתרעי דהוי שור שחוט לפניך אבל חזקת ממון לא. איתרע ומיהו מביא ר''י ראיה לפי' הקונטרס דאמר בפ' המדיר (לקמן עו: ושם) לא הוגלד פי המכה המוציא מחבירו עליו הראיה ומפרש דאפי' לא יהיב טבח דמי על הטבח להביא ראיה שברשות המוכר נטרפה והא דמפרש רב אשי למתני' דהמדיר דהיו בה מומין ועודה בבית אביה על האב להביא ראיה רישא מנה לאבא בידך סיפא מנה לי בידך לא מטעם דברי ושמא ברי עדיף כדמשמע לפום ריהטא דא''כ הוה קשה דהיכי טענינן לה הכי אלא כדפי' התם בקונטרס רישא מנה לאבא בידך דלגבי האב לא מהני חזקת הגוף דבתו דהכתובה היא באירוסין של אב סיפא מנה לי בידך דלגבי דידה מהני חזקת הגוף דידה וכן צריך לפרש דאי מטעם ברי קאמר התם אמאי קאמר דעודה בבית אביה על האב להביא ראיה דמשנתארסה נולדו בה מומין אמאי צריך להביא ראיה כיון דאמר ברי לי דבכל ענין משמע דצריך להביא ראיה אפילו אב אמר ברי לי ולר''י נראה לפרש הכא דאין להן טענת בתולים לפי שבחזקת מוכת עץ היא ואע''ג דכולהו נמי חבוטי מחבטן מ''מ שאר נשים יש להן טענת בתולים מדלא קאמרי שהן מוכת עץ אבל הנך חרשת ושוטה דלא מצי אמרי בחזקת מוכת עץ נשאות וכן נראה דברוב ספרים ל''ג לעיל בברייתא אלא החרשת והשוטה והאילונית יש להן קנס ותו לא ואין כתוב ברוב ספרים ויש להן טענת בתולים ולפר''י פריך שפיר דמדקאמר יש להן קנס אלמא לא חשבינן להו בחזקת מוכת עץ אבל לפי' הקונטרס מאי קפריך הכא נמי בחזקת בתולות חשבינן להו דהא אמרינן השתא דמשנתארסה נאנסה ורשב''א הקשה לפר''י דאמאי לא משני הא דקתני אין להן טענת בתולים כר''מ דאמר בפ''ק (לעיל יג.) מוכת עץ בין הכיר בה בין לא הכיר בה מאתים והא דקתני יש להן טענת בתולים. כרבנן דאמרי כתובתן מנה וכי תימא משום דקתני חרשת דומיא דאיילונית הא ע''כ איילונית גופה לא הפסידה כתובתה לגמרי דהא רב ששת דמשני הא ר''ג הא ר' יהושע סבירא ליה בפ''ק (דף יא:) כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה: (תוספות)

 רשב"א  הסומא והאילונית יש להן טענת בתולים. כלומר, שלא מצא לה בתולים בעודה נערה, וכשגדלה ונעשית בת עשרים נולדו לה סימני אילונית, דאגלי מלתא דההיא שעתה אילוניתא היתה וכבוגרת היא, אפילו הכי יש לה טענת בתולים, והוא שקבל על עצמו בפירוש בשעת קדושין אף על פי שתמצא אילונית, דאי בלא הכיר וקדש סתם, תיפוק ליה דאינה מקודשת, דמקח טעות הוא. (רשב"א)


דף לו - ב

אי דקא טעין טענת דמים הכי נמי הכא במאי עסקינן דקטעין טענת פתח פתוח: סומכוס אומר. משום ר''מ סומא אין לה טענת בתולים: מ''ט דסומכוס א''ר זירא מפני שנחבטת על גבי קרקע כולהו נמי חבוטי מיחבטי כולהו רואות ומראות לאמן זו אינה רואה ואינה מראה לאמה: והיוצאת משום שם רע אין לה לא קנס ולא פיתוי: היוצאת משום שם רע בת סקילה היא אמר רב ששת הכי קאמר מי שיצא עליה שם רע בילדותה אין לה לא קנס ולא פיתוי אמר רב פפא ש''מ האי שטרא ריעא לא מגבינן ביה היכי דמי אילימא דנפק קלא עליה דשטרא דזייפא הוא דכוותה הכא דנפק עלה קלא דזנאי והא אמר רבא יצא לה שם מזנה בעיר אין חוששין לה אלא דאתו בי תרי ואמרי לדידהו תבעתנהי באיסורא דכוותה הכא דאתו בי תרי ואמרי לדידהו אמר להו זייפו לי בשלמא התם שכיחי פרוצין אלא הכא אם הוא הוחזק כל ישראל מי הוחזקו הכא נמי כיון דקא מהדר אזיופא אימר זיופי זייף וכתב: מתני' ואלו שאין להן קנס הבא על הגיורת ועל השבויה ועל השפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו יתירות על בנות שלש שנים ויום אחד רבי יהודה אומר שבויה שנפדית הרי היא בקדושתה אע''פ שגדולה הבא על בתו על בת בתו על בת בנו על בת אשתו על בת בנה על בת בתה אין להן קנס מפני שמתחייב בנפשו שמיתתן בידי בית דין וכל המתחייב בנפשו אין משלם ממון שנאמר {שמות כא-כב} ואם לא יהיה אסון ענוש יענש: גמ' א''ר יוחנן רבי יהודה ורבי דוסא אמרו דבר אחד רבי יהודה הא דאמרן רבי דוסא דתניא שבויה אוכלת בתרומה דברי ר' דוסא אמר רבי דוסא וכי מה עשה לה ערבי הלז וכי מפני שמיעך לה בין דדיה פסלה מן הכהונה אמר רבה דלמא לא היא עד כאן לא קאמר ר' יהודה הכא אלא שלא יהא חוטא נשכר אבל התם כרבנן סבירא ליה אי נמי עד כאן לא קאמר ר' דוסא התם אלא בתרומה דרבנן אבל קנס דאורייתא כרבנן סבירא ליה אמר ליה אביי וטעמיה דרבי יהודה הכא שלא יהא חוטא נשכר הוא והא תניא ר' יהודה אומר שבויה שנשבית הרי היא בקדושתה אפי' בת עשר שנים כתובתה מאתים והתם מאי שלא יהא חוטא נשכר איכא התם נמי דלמא מימנעי ולא נסבי לה וסבר ר''י בקדושתה קיימה והתניא הפודה את השבויה ישאנה מעיד בה לא ישאנה ר' יהודה אומר בין כך ובין כך לא ישאנה הא גופה קשיא אמרת הפודה את השבויה ישאנה והדר תנא מעיד בה לא ישאנה משום דמעיד בה לא ישאנה הא לא קשיא הכי קאמר הפודה את השבויה ומעיד בה ישאנה מעיד בה כדי לא ישאנה מ''מ קשיא לר' יהודה אמר רב פפא אימא רבי יהודה אומר בין כך ובין כך ישאנה רב הונא בריה דרב יהושע אומר לעולם כדקתני ר' יהודה לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי בין כך ובין כך ישאנה אלא לדידכו בין כך ובין כך לא ישאנה מבעי ליה ורבנן הפודה את השבויה ומעיד בה ישאנה לא שדי איניש זוזי בכדי מעיד בה כדי לא ישאנה שמא עיניו נתן בה רמי ליה רב פפא בר שמואל לרב יוסף

 רש"י  ה''ג אי דקא טעין טענת דמים הכי נמי הב''ע דקטעין טענת פתח פתוח. אי דקאמר בעלתי ולא מצאתי דם ודאי טענה מעלייתא היא והכא דקתני אין לה טענת בתולים דקטעין ואמר פתח פתוח מצאתי ודם לא בדקתי אם נמצא בה אם לאו בנערה וקטנה טענה היא כדאמרינן בפ''ק ואע''פ שאין יכול לברר דבריו בפנינו אמרינן חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה אבל משבגרה אין רחמה צר כבתחילה ודומה לו כאילו פתח פתוח: שנחבטה. ובתוליה נושרין: כולהו רואות. אם נשרו בתוליהן [רואות דם]: ומראות לאמן. ופוסקות עליהן שאינן בתולות ואם לא הודיעתו הטעתו: וזו אינה רואה ואינה מראה לאמה. וזה שכנסה בחזקת נחבטת כנסה ואין אדם פוסק עליה ולאו טעות הוא: ריעא. שיצא עליו שם זיוף: אין חוששין לה. אפי' לכהונה: אלא. יצא עליה שם רע היכי דמי כגון בעדים ולא שאמרו עליה שנבעלה דא''כ מאי למימרא הא לאו בתולה היא אלא אמרי לדידהו תבעתנהו לאיסורא הפקירה עצמה לכך ולא שמענו לה: בשלמא התם כו'. היכי גמר רב פפא מינה דלא מגבינן בשטרא כי האי בשלמא התם שכיחי פרוצין וכיון שיש עדים שהיתה מחזרת אחר הזנות הרבה מצאה לה משום הכי אין לה קנס לאחר זמן דלאו בחזקת בתולה הואי: אלא. לגבי שטר: אם הוא הוחזק. לחזור אחר עידי שקר: כל ישראל מי הוחזקו. להיות שומעין לו לזייף: אימר זיופי זייף. הוא עצמו למד לכוין כתב הדומה לכתב ידי עדים שחתם בו: מתני' יתירות על בנות שלש שנים. דכיון דראויות לביאה בחזקת הפקר הן ונבעלות בנכריותן והשבויה בשבויתה: ולא יהיה אסון ענוש יענש. הא אם יהיה אסון לא יענש: גמ' שבויה. בת כהן: אוכלת בתרומה. ולא מחזקינן לה בחזקת בעולה לפסול לה המחללה בביאתו: מפני שמיעך לה. כלומר אין נוהגין בהן הפקר לאונסן בבעילה אלא לשחק עמהן: [רבנן. פליגי אדרבי דוסא ואמרו יש שבויה אוכלת ויש שאינה אוכלת כיצד האשה שאמרה נשביתי וטהורה אני אוכלת ואם יש עדים שנשבית והיא אומרת טהורה אני אינה אוכלת במסכת עדיות]: אלא בתרומה בזמן הזה דרבנן. דכיון דאפילו נבעלה איסורא דרבנן בעלמא הוא לא גזרו על ספיקה אבל קנס דאפוקי ממונא הוא אימא לך ספק בעולה היא ומספיקא לא מפקינן ממונא: דלמא ממנעי ולא נסבי לה. אי פחתת כתובתה משוית לה בחזקת בעולה ומרחקי לה אפילו ישראל: מעיד בה. קא סלקא דעתין דאפודה קאי שאם היה מעיד בה שלא נבעלה לעובד כוכבים לא ישאנה אם כהן הוא: משום דמעיד בה וכו'. והא אמרו הפודה את השבויה ישאנה: הפודה את השבויה ומעיד בה ישאנה. דאי לאו דקים ליה בגוה לא שדי זוזי בכדי שהרי לישאנה פדאה: מעיד בה כדי לא ישאנה. שמא עיניו נתן בה: (רש"י)

 תוספות  אי דקא טעין טענת דמים ה''נ כו'. כך גרס בקונטרס ור''ח גריס איפכא. כמו שהיה כתוב בספרים אי דקא טעין טענת פתח פתוח ה''נ כו' ולעיל בפ''ק (דף ט. ד''ה האומר) פירשתי קצת קשה לפי' ר''ח דמפרש דמוכת עץ אין לה דמים אבל פתחה נעול אם כן בחנם דחק לשנויי הא ר''ג והא רבי יהושע דה''מ לשנויי הא דקא טעין פתח פתוח הא דקא טעין טענת דמים ושמא לית ליה חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה ולא מהימן בפתח פתוח להפסידה כתובתה אע''ג דקאמר אי דקא טעין פתח פתוח הכי נמי דמשמע דנאמן שמא היינו לאוסרה עליו אבל ברייתא דלעיל משמע דיש להן טענת בתולים לענין כתובה דומיא דקנס: כולהו רואות ומראות לאמן: פירש הקונטרס ופוסקות עליהן שהן בעולות ואם לא הודיעתו הטעתו וקשה לפירושו דהא אליבא דר''מ קיימינן ור' מאיר אית לי' בפ''ק (דף יג.) דמוכת עץ בין הכיר בה בין לא הכיר בה מאתים ונראה לר''י דה''פ כולהו רואות ומראות לאמן ויודעות שהן מוכת עץ שאמותיהן מגידות להן ולהכי [כשהוא אומר לא מצאתי לבתך בתולים והיא אומרת בתולה הייתי אין לנו לתלות במוכת עץ שא''כ היתה אומרת מוכת עץ אני] וכי לא אמרה מוכת עץ אני יש לה טענת בתולים אבל סומא תלינן שהיא מוכת עץ אע''ג דלא אמרה דאינה יודעת לפי שאינה רואה ואינה מראה לאמה ואין אמה מגדת לה: היוצאת משום שם רע בת סקילה היא. ופשיטא דלאו בת קנס היא דהא בעולה ודאי היא אבל אין לפרש הואיל ויש חיוב סקילה לבא עליה פשיטא דאין לה קנס דקם ליה בדרבה מיניה דהא קתני במתניתין הבא על בתו ולעיל נמי קתני עריות בברייתא: ואלו שאין להן קנס הגיורת והשבויה כו'. אף על גב דמדאורייתא שבויה לא הויא בחזקת בעולה כדאמרינן בכל דוכתי דבשבויה הקילו מ''מ אין לה קנס דמשום גזירה שלא תנשא לכהן עשאוה כבעולה לכל דבריה: וכי מה עשה לה ערבי זה. נקט ערבי לפי שהם שטופים בזימה כדאמר בקדושין (דף מט:) עשרה קבין זימה ירדו לעולם ט' נטלו ערביים: משום דמעיד בה לא ישאנה. קס''ד הפודה את השבויה ישאנה בלא עדות קאמר: מכל מקום קשיא. אליבא דרבי יוחנן פריך וכן כל הנך פירכי דלקמן אבל לרבה דאמר דטעמא דרבי יהודה שלא יהא חוטא נשכר לא קשיא מידי: (תוספות)

 רשב"א  הכי גרסי ר"ח דאי דקא טעין טענת פתח פתוח, הכי נמי הכא במאי עסקינן דקא טעין טענת דמים. לומר דבוגרת אין לה דמים כדאמרינן ביבמות (נט, א) בבתוליה פרט לבוגרת שכלו בתוליה, והא דרב דאמר נותנים לה לילה הראשון, משום דאיכא מקצת בוגרות דיש להן דמים וחששא דרבנן היא, ולפיכך נתנו לה לילה הראשון, ותלינן בדם בתולים במקצת בוגרות דיש להן, ולגבי כתובה אוקי אתתא אחזקה דכשרות ומאותן שאין להן היא, ואינו מחוור, דאם כן למה לן למימר דאי דקא טעין טענת פתח פתוח הכי נמי, דפתח פתוח מאן דכר שמיה, ולא הוה ליה למימר אלא איכא בוגרת דיש לה ואיכא בוגרת דלית לה. וגירסת רש"י ז"ל נכונה יותר, דגריס איפכא, אי דקא טעין טענת דמים הכי נמי הכא במאי עסקינן דקא טעין טענת פתח פתוח. כלומר, דכולהו בוגרות פתחן פתוח אבל דמים יש להן, והיינו דרב דנותנין לה לילה הראשון, וברייתא דקתני אין לה טענת בתולים בטוען טענת פתח פתוח. וכן אמרו בירושלמי (כתובות פ"א ה"א) בוגרת כחבית פתוחה, וזה מפורש כדברי רש"י ז"ל, ולפי גירסא זו הא דאמרינן ביבמות (שם) פרט לבוגרת שכלו בתוליה, לאו דמיה קאמר אלא שאינה כשאר הבתולות, שכל בתוליה קיימין דהיינו שפתחן צר וזו פתחה פתוח, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פי"א מאישות הי"ג) ואמר שטעות היה בנוסח הגאונים ז"ל, ומיהו בירושלמי מצאתי ביבמות פרק הבא על יבמתו (פ"ו ה"ב) כדברי הגאונים ז"ל דגרסינן התם בוגרת כלו בתוליה במעיה. מוכת עץ יצאו בתוליה לחוץ. הא רבן גמליאל הא ר' יהושע. כך היא גירסת הספרים, ופירשו ההיא דקתני החרשת אין לה טענת בתולים, רצה לומר בלחוד הוא דמיקל לגבי דידה ומהימן לה בטענת מוכת עץ או דרוסת איש אני תחתיך, ולא ר' יהושע דלא מהימן לה, הלכך הכא נמי דלא ידעה למטען דחרשת טענות לה אנן דאלו היתה יודעת לטעון הות טענה, והלכך אם קידש וכנס לאחר זמן טענינן לה דדרוסת איש היא תחתיו וכתובתה מאתים, ואם קידש ובעל לאלתר טוענין לה דמוכת עץ היתה וכתובתה מנה, אבל אידך דקתני החרשת יש לה קנס אפילו ר' יהושע, משום דמוקמין לה אחזקתה, והוא הדין לרבן גמליאל, דהא רבן גמליאל אית ליה חזקה דגופה. ור"ח ז"ל גריס הא ר"ג היא. וזו גירסא יותר נכונה ועולה לטעם זה. והא אמר רבא יצא לה שם מזנה בעיר אין חוששין לה. כלומר, ואפילו להשיאה לכהונה, דמשום קלא לא מרעי לה לחזקיה, והלכך קנס נמי יש לה. התם נמי כיון דקא מהדר אימור זיופי זייף. כלומר, הוא לעצמו, אבל עדים לא, דאם הוא הוחזק כל ישראל מי הוחזקו. והלכך אי אתו סהדי גופייהו ואמרי כתב ידינו הוא זה ובפנינו הלוה לו, או זכורין אנו שקנינו מידו כשר ומגבינן ביה, ואפילו לא אתי סהדי דחיישינן ליה, ה"מ לההוא שטרא דהוה מהדר לזיופיה, כגון דאמרי עדים לדידן אמר לן זייפו לי כך וכך על ראובן שטר שיש לו על ראובן מאותו סך ידוע, אבל על אינש אחרינא, א"נ על ראובן וממונא אחרינא כשר. וכן נראה מדברי ר"ח ז"ל שפירש אי אתו תרי סהדי ואמרי לדידן אמר זייפו לי כי האי שטרא איתרע ההוא שטרא, עד כאן. אמר רבא ודלמא לא היא עד כאן לא קאמר ר' יהודה הכא אלא שלא יהא חוטא נשכר. ואף על גב דמשמע דרבא (לעיל יא, א) לית ליה ההוא טעמא דלא יהא חוטא נשכר, מדאמרינן בפרק קמא (שם) גבי גר קטן אביי לא אמר כרבא, התם כדי שלא יהא חוטא נשכר דאלמא לרבא לא אמרינן שלא יהא חוטא נשכר. יש לומר, דהכא לר' יהודה דקאמר. אי נמי התם הוא דלית ליה, דכולי האי לא קנסינן ליה דניתן לה לגיורת דלכי גדלה ממחיא ונפקא ואזלה ואכלה בגיותה, אבל בבת ישראל קנסינן ליה כדי שלא יהא חוטא נשכר. ולי נראה דקושיא זו מעיקרא ליתא, דאדרבא, כל שאתה אומר טעמא דרב יהודה משום שלא יהא חוטא נשכר, היא הנותנת לרבא לומר דטעמא דכותית דמתניתין, לאו משום ההוא טעמא הוא, דהא רבנן פטרי בשבויה ומחייבי בכותית דאלמא לית להו לרבנן ההיא טעמא. והא תניא ר' יהודה אומר שבויה שנשבית אפילו בת עשר שנים כתובתה מאתים, דבקדושתה קיימא. ותמיה מילתא מפני מה לא נחלק בפרק קמא (לעיל יא, א) דקתני השבויה שנפדית יתירה על בת שלש שנים ויום אחד כתובתה מנה. וכן בפרק האשה שנתארמלה (לעיל כב, א) דקתני ואם יש עדים שנשבית אינה נאמנת, ובבא דוכן שני כהנים (לעיל כג, ב) פליג בה ר' יהודה, מאי שנא דפליג בהא ושבקיה לאידך, וצריך עיון. (רשב"א)


דף לז - א

וסבר רבי יהודה בקדושתה קיימא והתניא הגיורת שנתגיירה וראתה דם ר' יהודה אומר דיה שעתה ר' יוסי אומר הרי היא ככל הנשים ומטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה וצריכה להמתין ג' חדשים דברי ר' יהודה ר' יוסי מתיר ליארס ולינשא מיד א''ל גיורת אשבויה קא רמית גיורת לא מנטרא נפשה שבויה מנטרא נפשה ורמי שבויה אשבויה דתניא הגיורת והשבויה והשפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו יתירות על בנות ג' שנים ויום אחד צריכות להמתין ג' חדשים דברי ר' יהודה ר' יוסי מתיר ליארס ולינשא מיד אשתיק א''ל מידי שמיע לך בהא אמר ליה הכי אמר רב ששת שראוה שנבעלה א''ה מאי טעמא דר' יוסי אמר רבה קסבר ר' יוסי אשה מזנה משמשת במוך שלא תתעבר בשלמא גיורת כיון דדעתה לאיגיורי מנטרא נפשה שבויה נמי דלא ידעה היכא ממטו לה שפחה נמי דשמעה מפי מרה אלא יוצאה בשן ועין מאי איכא למימר וכי תימא כל ממילא לא א''ר יוסי הרי אנוסה ומפותה דממילא ותניא אנוסה ומפותה צריכות להמתין ג' חדשים דברי ר' יהודה ר' יוסי מתיר ליארס ולינשא מיד אלא אמר רבה קסבר ר' יוסי אשה מזנה מתהפכת כדי שלא תתעבר ואידך חיישי' שמא לא נהפכה יפה יפה: שנא' {שמות כא-כב} ולא יהיה אסון ענוש יענש וכו': והא מהכא נפקא מהתם נפקא {דברים כה-ב} כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות חדא במיתה וממון וחדא במלקות וממון וצריכא דאי אשמעינן מיתה וממון משום דאיכא איבוד נשמה אבל מלקות וממון דליכא איבוד נשמה אימא לא ואי אשמעינן מלקות וממון משום דלא חמיר איסוריה אבל מיתה וממון דחמיר איסוריה אימא לא צריכא ולרבי מאיר דאמר לוקה ומשלם תרתי למה לי חדא במיתה וממון

 רש"י  וראתה דם. בו ביום: דיה שעתה. ולא גזרו בה טומאת מעת לעת לטמא טהרות שנגעה בהן משעת טבילה עד שעת ראייה דהא אפי' יצא דם זה מאתמול והעמידוהו כותלי בית הרחם שזהו הטעם של מעת לעת בבנות ישראל הלא דם כנענית כדם בהמה ואם תאמר ניחוש שמא משטבלה נעקר ויצא מיד טומאה למפרע דרבנן היא והיכא דאיכא למיגזר מעת לעת שלם גזור מפקידה לפקידה והיכא דלא גזור מעת לעת לא גזור מפקידה לפקידה: וצריכה להמתין ג' חדשים. שלא תנשא להבחין בין זרע הנזרע בקדושה לזרע הנזרע שלא בקדושה: רבי יוסי מתיר. לקמיה מפרש טעמא: צריכות להמתין. ואף על פי שקטנה אינה מתעברת גזירה קטנה אטו גדולה: משמשת במוך. נותנת מוך לאחר בעילה ושואבת הזרע: מנטרא נפשה. ומזמנת לה מוך: דלא ידעה היכא ממטו לה. שבאים למוכרה וסברה דלמא ממטו לה לגבי ישראל ופרקו לה ומנטרא נפשה לשמש במוך: אלא יוצאה בשן ועין. שפחה שסימא אדוניה את עינה ויצאה לחירות מנא הות ידעה מעיקרא דתיפוק לחירות דמנטרא נפשה לזמן מוך לשימושה: כל ממילא. מידי דליכא לאיזדהורי ביה מעיקרא דתיפוק לחירות מודה רבי יוסי: הרי אנוסה דממילא. דלא הות ידעה דליסליק בה הכי ותזמן לה מוך: מתהפכת. שיצא הזרע ולא יקלוט והא אפילו במידי דממילא מצו למיעבד וכולן עושות כן: משום דאיכא איבוד נשמה. יש כאן עונש חמור ודיו בכך אם ענשתו לאבד נשמה ליהרג: אימא לא. אין זה עונש יתירה וליעביד ביה תרתי: דלא חמיר איסוריה. לא עבר עבירה חמורה ודיו שתענשנו עונש אחד: (רש"י)

 תוספות  וסבר רבי יהודה בקדושתה קיימא והתניא הגיורת כו'. קשה דהשתא דמדמה גיורת לשבויה א''כ תיקשי ליה מתניתין גופה דר' יהודה לא משוה גיורת לשבויה דתנן ר' יהודה אומר שבויה שנפדית הרי היא בקדושתה משמע דבהנך מודה לתנא קמא ואמר ר''י דמתני' אתי ליה שפיר דמודה בגיורת שאין לה קנס דודאי היא בחזקת בעולה שנבעלה בעוד שלא היה דעתה להתגייר ואפילו אם היה דעתה להתגייר משהיתה בת שלש שנים ויום אחד מ''מ לא מנטרא נפשה כיון דאינה ראויה להתעבר אבל מהך דצריכה להמתין שלשה חדשים אף על גב דדעתה לאיגיורי ומנטרא נפשה אפילו הכי קאמר צריכה להמתין ג' חדשים דאי אפשר לשמור עצמה מן העובדי כוכבים כ''ש שבויה שהיא מסורה בידם: רבי יהודה אומר דיה שעתה. פירש הקונטרס כיון דליכא מעת לעת מפקידה לפקידה נמי לא גזור רבנן ורבי יוסי דקאמר ומטמאה מעת לעת לאו דוקא מעת לעת אלא כלומר בתורת מעת לעת מטמאה משנתגיירה: שבויה מנטרא נפשה. וא''ת והא בקטנה נמי מיירי דלא מנטרא נפשה דהא אינה יודעת לשמור עצמה וקאמר ר''י דבקדושתה קיימא דקתני במתני' יתירה מבת ג' שנים ויום אחד וי''ל דקטנה לגמרי אינה מוסרת עצמה לביאה וכשהיא מוסרת עצמה לביאה קצת היא בת דעת ויודעת לשמור עצמה: צריכות להמתין שלשה חדשים דברי ר' יהודה. משמע דאפי' בקטנה שאינה ראויה להתעבר קאמר רבי יהודה דצריכה להמתין מדקאמר יתירות מבנות ג' ויום אחד דגזר קטנה אטו גדולה וקשה לר''י ולרבינו תם דתניא בהחולץ (יבמות דף מב: ושם) הרי שהיתה רדופה לילך לבית אביה או קטנה כו' צריכה להמתין ג' חדשים דברי ר''מ ר' יהודה מתיר ליארס ולינשא מיד אלמא לא גזר רבי יהודה קטנה אטו גדולה וכ''ת דוקא בגיורת ומשוחררת ושבויה גזר טפי כדי להבחין בין זרע שנזרע בקדושה לשנזרע שלא בקדושה זה אין נראה דהא לרבא דמפרש התם לעיל טעם דצריכות להמתין גזירה שמא ישא אחותו מאביו וייבם אשת אחיו מן אמו כו' טפי אית לן למיגזר בקטנה בת ישראל דשייך בה כל הנהו דמפרש התם אבל בגיורת ושבויה ומשוחררת לא שייך שמא ישא אחותו מאביו ועוד דשמואל אית ליה סברא איפכא מדר' יהודה דהא שמואל קאמר בס''פ ד' אחין (שם דף לד: ושם) דכולן צריכות להמתין ג' חדשים חוץ מגיורת ומשוחררת קטנה אבל קטנה בת. ישראל צריכה להמתין אלמא בקטנה בת ישראל גזר קטנה אטו גדולה ובגיורת ומשוחררת לא גזר והיינו איפכא מדרבי יהודה ועוד לשמואל בשלמא בקטנה בת ישראל סבר כר''מ אלא בגיורת כמאן לא כרבי יהודה ולא כר' יוסי דלרבי יהודה בין קטנה בין גדולה צריכה להמתין ולרבי יוסי אפי' גדולה אינה צריכה להמתין ומיהו למאי דמוקי להך דהכא בשראוה שנבעלה אתי שפיר כר' יהודה ומצינן למימר דדוקא בראוה שנבעלה קאמר ר' יהודה דגזרי' קטנה אטו גדולה אבל אותה שאינה ודאי בעולה לא ולפי לשון אחרון דהתם לא קשה כלל אע''ג דשמואל איפכא מדרבי יהודה כיון דאין הטעם משום. דגזרינן קטנה אטו גדולה דאפילו בגדולה נמי שרי לפי שמתהפכת ואור''י דבס''פ ד' אחין (ג''ז שם לה.) מייתי הך ברייתא דהכא ול''ג בה יתירות מבנות ג' ויום אחד ובתוספתא נמי ל''ג ליה ולפי זה ניחא דמיירי בגדולה אבל בקטנה מודה דאין צריכה להמתין כדקאמר בברייתא דרדופה והשתא שמואל בגיורת כר' יהודה ובבת ישראל כרבי מאיר ואפשר דבגיורת קטנה מודה ר' מאיר דאין צריכה להמתין וללשון אחרון דהתם דאמר שמואל כולן צריכות להמתין חוץ מגיורת ומשוחררת גדולה וקטנה בת ישראל אינה צריכה להמתין בזנות משום דזנות דקטנה לא שכיח אבל בנשואין גזר קטנה אטו גדולה וסבר בגיורת כרבי יוסי ובבת ישראל כר''מ דגזר קטנה אטו גדולה וס''ל דדוקא בנשואין גזר ר''מ ושמא בנשואין מודה ר' יוסי לר''מ ומיהו בזנות ודאי פליג דהא שרי אנוסה ומפותה אפילו גדולה ואית דגרסי בברייתא דרדופה ר' יוסי במקום ר' יהודה ושם פירשנו: אי הכי מ''ט דר' יוסי. תימה לר''י דמשמע דמשום דאוקימנא בראוה שנבעלה הוא דקשיא ליה מאי טעמא בלאו הכי נמי תיקשי ליה ברייתא דרבי יוסי דמייתי לקמן דאנוסה ומפותה ולפי הסוגיא נראה דזה המקשה עצמו הוא דמייתי לה ומיהו י''ס דגרסי בסמוך א''ל אביי בשלמא גיורת כיון דדעתה לאיגיורי כו' ולפי גירסא זו אתי שפיר שזה המקשה לא ידע ברייתא דמייתי לקמן דאביי הוא דמייתי לה וכן הוא גירסא בשילהי ד' אחין (ג''ז שם): אמר רבה קסבר רבי יוסי כו'. אליבא דרבי יוחנן משני דלדידיה דמפרש טעמא דר' יהודה שלא יהא חוטא נשכר לא קשיא מידי [ומיהו רבה לא קאמר אלא דלמא]: אשה מזנה מתהפכת. ומהשתא לא קשה אנוסה ומפותה ומיהו יוצאה בשן ועין מודה . רבי יוסי דצריכה להמתין דאותה למה תתהפך: הבא על בתו. למאי דמוקי מתני' בפרק בן סורר (סנהדרין דף עג: ושם) במפותה צריך לאוקמה בשבא עליה ובגרה כדפרישית לעיל: ועל בת אשתו. הוה מצי למיתני אשת אביו וכלתו דהא חשיב נמי עריות דעל ידי קדושין אלא תנא ושייר: חדא במלקות וממון. לעיל. פירשתי למה לא יליף רשע רשע תימה דבריש החובל (ב''ק דף פג:) פריך הא מיבעי ליה קרא דלא תקחו כופר דלא תשקול מיניה ממונא ותקטליה ומשני ההוא מכדי רשעתו נפקא הוה ליה למימר ההוא מלא יהיה אסון נפקא דכדי רשעתו אתא למלקות וממון וי''ל דהתם טעי כי היכי דטעי הכא מעיקרא לומר דמכדי רשעתו נפקא מיתה וממון [והא דלא פריך האי במלקות וממון כתיב לא חש להקשות משום דהוי מצי לשנויי מלא יהיה אסון נפקא] אי נמי לסימנא בעלמא נקטיה התם: (תוספות)

 רשב"א  אמר ליה גיורת אשבויה קא רמית, גיורת לא מנטרה נפשה, שבויה מנטרה נפשה. ומסתברא דרב פפא בר שמואל דמותיב מינה, הוה סלקא דעתיה דכיון דאית ליה לר' יהודה דבקדושתה קיימא, אלמא סבירא ליה אף על פי שהגוים פרוצים בעריות לא מינס אנסי, אלא אם כן היא נבעלת להן ברצון, דלא פריצי כולי האי, ואיתתא כיון דאין יצרה גדול כל כך כאיש כל שכן דלא פריצא לזנות מדעת, גיורת נמי כיון דלא אנסי לה איהי נמי לא מזנה מדעת, ואמר ליה דשבויה שאני דישראל קדושים הן ומנטרה נפשה, אבל גיורת בגיותה פרוצה היתה ולא מנטרה נפשה. אי נמי איכא למימר, דכיון דדעתה לאגיורי הרי היא כשבויה, וכיון דלא אנסי לה איהי מנטרה נפשה כישראל, וא"ל דלא. [ואני תמה, כיון דסבירא ליה לרב פפא בר שמואל דגיורת כשבויה, אמאי לא אקשיה מדר' יהודה לר' יהודה דמתניתין, דמפליג ר' יהודה במתניתין בשבויה, שמע מינה דמודה הוא בגיורת, ומאי שנא. ונראה לי, דמשום דמתניתין לא מיפרשא דמודה ר' יהודה בגיורת, ואפשר דפליג בשבויה, והוא הדין והוא הטעם בגיורת, משום הכי פריק מברייתא דקתני בה בהדיא צריכה להמתין שלשה חדשים]. דתניא הגיורת והשפחה והשבויה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו יתירות על בנות שלש שנים ויום אחד. ואיכא למידק דהא מוכח בפרק החולץ (יבמות מב ב), דקטנה לר' יהודה אינה צריכה להמתין שלשה חדשים, דלא גזר שאינה ראויה אטו הראויה, דתנן התם ושאר כל הנשים לא ינשאו ולא יתארסו עד שיהא להן שלשה חדשים, ר' יהודה ור' שמעון אומרים הנשואות יתארסו והארוסות ינשאו, ואמרינן עלה בגמרא (שם) הלכה כרבי יהודה, ואקשינן למימרא דיחידאה פליג עליה אין דתניא הרי שהיתה רדופה לילך לבית אביה או שהיה לה בנים בבית בעלה או שהיתה זקנה ועקרה או שהיתה קטנה ושאינה ראויה לילד כולן צריכות להמתין שלשה חדשים דברי רבי מאיר, ר' יהודה מתיר ליארס ולינשא מיד, אלמא לר' יהודה לא גזרינן קטנה אטו גדולה. ומיהו מקצת גירסאות יש שם במקום ר' יהודה ר' יוסי מתיר ליארס ולינשא, ומכל מקום דייק דתנא דפליג עליה דר' יהודה במתניתין לומר דכל הנשים צריכות להמתין, רבי מאיר היא דקתני הכי בהדיא בברייתא, והגירסא הנכונה שבכאן דלא גרסינן יתירות על בנות שלש שנים, וכן היא במקצת הספרים והכי תני לה בתוספתא (יבמות פ"ו ה"ו). אלא יוצאה בשן ועין מאי איכא למימר. וכי תימא כל ממילא לא אמר ר' יוסי והרי אנוסה ומפותה וכו'. ותמיה לי, כיון דעיקר קושיתו לא מיתוקם אלא מאנוסה ומפותה, למה הקשה מיוצאה בשן ועין, ולא אמר אלא אנוסה ומפותה מאי איכא למימר. ויש לומר, דכיון דאקשי ליה מברייתא דהגיורת והשפחה ובה שקיל וטרי לתרוצה, ניחא ליה לאקשויי נמי הכא שפחה. ועוד, דמדקתני בברייתא שנשתחררה, משמע כל שנשתחררה ואפילו יוצאה לחירות בשן ועין, לפיכך אקשינן ליה מגופא דברייתא דליכא למימר דשמשה במוך, ואגב פירוקא דכל ממילא לא אמר ר' יוסי אקשינן ליה מאנוסה. כן נראה לי. קסבר ר' יוסי אשה מזנה מתהפכת כדי שלא תתעבר. ופירש רש"י ז"ל: וכולן עושות כן. משמע מדבריו דהוא הדין ליוצאה בשן ועין. ואם תאמר, אם כן אפילו לטעמא דמשמשת במוך לימא נמי דיוצאה בשן ועין כיון דמדעתה הולכת ומזנה, אלא ודאי מיקפד לא קפדה, הכא נמי מיקפד לא קפדה להתהפך. יש לומר, דהכא שאני דכיון דאין לה טורח בכך ותקנתה בידה בכל עת ודאי מתהפכת היא, אבל מוך דפעמים אינו מצוי בידה מיטרח לא טרחא, אלא אם כן דעתה לאגיורי זו היא סברתו של רש"י ז"ל. ויש מחמירים ומפרשים, דדוקא גיורת או שאר שפחות שנפדו ונשתחררו, דלאו ממילא דמעיקרא מינטרן נפשייהו, אי נמי אנוסת בת ישראל, אבל יוצאה בשן ועין מיקפד לא קפדה והילכך צריכה להמתין שלשה חדשים דלא דמיא לאנוסה ומפותה. רבנו אלפסי ז"ל פסק כר' יוסי, ומקצת מן הגאונים ז"ל פסקו כר' יהודה כדכתיבנא בהלכות ביבמות פרק ד' אחין (בסופו). מתני': הבא על בתו. ואם תאמר תיפוק ליה משום דקנסא דידיה הוא, והשתא אלו אחר שבא עליה קנסה לאבוה בא עליה אביה משלם קנס. יש לומר בנתארסה ונתגרשה ור' עקיבא דמתניתין היא (לקמן לח, א) דאמר יש לה קנס וקנסה לעצמה. אי נמי אפילו כר' יוסי הגלילי דאמר נתארסה ונתגרשה אין לה קנס, והכא בשבא עליה אביה ומת דקנסה לעצמה, וכדתנן בפרק נערה שנתפתתה (לקמן מא, ב) לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב קנסה לעצמה, והכי איתא בירושלמי (בפרקין ה"ג), דגרסינן התם, אילו אחר בא עליה לאו קנסה לאביה, תפתר שבא עליה עד שלא מת אביה ומת אביה כר' יוסי הגלילי, פירוש: אפילו כר' יוסי הגלילי, ברם כר' עקיבא יש לה קנס וקנסה לעצמה, פירוש ברם כר' עקיבא אפילו לא מת אביה, ומשכחת לה בשנתארסה ונתגרשה. ומיהו ניחא לי טפי כר' עקיבא, דאלו לר' יוסי תמיהא ליה היאך אפשר שיהיה לה קנס מאב, דהא בשעה שבא עליה לא חל עליו שום חיוב, והרי זו כמפותה יתומה דכיון דמדעתה עביד לית לה, והכא נמי מאי שנא, דהא אב לא מיחסר העמדה בדין, דבשלמא אנסה אחר צריך העמדה בדין אבל אב הא לא מיחסר העמדה בדין דלא שייך ביה. ואולי דעת הירושלמי כן, דכיון דאין לאב עד שעת העמדה בדין גם הוא אינו פטור לעולם, ואם מת אי נמי שבגרה קודם שמת, קנסה לעצמה. ודין זה שמענו מן הירושלמי הזה שלא שמענוהו מן הגמרא. גם לדעת הירושלמי אפשר, שאם עמד האב ונתן לה כסף קנסה, אחר כך חוזר וזוכה בו, שהוא יכול לכופה לעמוד עמו בדין ולתובעו כדי שיזכה הוא בקנס, כדרך שהוא יכול לכופה לדון עם אחר, דלעולם מחמתה הוא זוכה והיא היא שעומדת בדין, והיינו דתנן עמדה בדין עד שלא מת האב, לא הספיקה לעמוד בדין, ולא תנינן עמד בדין ולא הספיק לעמוד בדין, וצריך עיון. ולר' מאיר דאמר לוקה ומשלם תרתי למה לי חדא במיתה וממון וחדא במיתה ומלקות. אבל לרבנן מסתברא דמיתה ומלקות לא צריך קרא, דהשתא מלקות וממון לא מחייב מלקות ומיתה לא כל שכן, ואי משום דחמיר איסוריה, הא אשמעינן מיתה וממון דאף על גב דחמיר איסוריה לא מיחייב תרתי. הא דקתני במתניתין וכל המתחייב בנפשו פטור מן התשלומין. ואיכא למידק, והלא אין מיתה וממון באין לו כאחד, דמכי הערה בה נתחייב מיתה ומתחייב ממון לא הוי עד גמר ביאה, כדאמרינן בפרק בן סורר ומורה בסופו (סנהדרין עג, ב) גבי חטא אלו חייבי כריתות, כלומר, דחייבי כריתות נמי ניתן להצילו בנפשו, ורמינהו אלו נערות שיש להם קנס הבא על אחותו, כלומר, אלמא מדמשלם לא ניתן להצילו בנפשו, אמרוה רבנן קמיה דרב חסדא אמר להו משעת העראה דפגמה אחייב לה קטלא, ממונא לא משלם עד גמר ביאה. ויש לומר, דהתם הוא דמכיון דפגמה שוב לא ניתן להצילה בנפשו דאפגימה קפיד רחמנא, כדאיתא התם, אבל הכא אף על גב דמשעת העראה איחייב, מכל מקום כל שעתא ושעתא עביד חיוב מיתה עד גמר ביאה. וכענין הזה אמרו בירושלמי בפרקין (הלכה א) תני החוסם את הפרה משלם ששת קבין לפרה וארבעת קבין לחמור שכן החוסם פרתו לוקה, אמר ר' מונא מעתה הבא על אחותו קטנה ילקה וישלם שכן הבא על אחותו בוגרת לוקה, חזר ואמר גבי אחותו חלו עליו מיתה ותשלומין כאחת, ברם הכא מכיון שחסם נתחייב מכות מכאן ואילך בתשלומין, איתיב ר' זעירא קומי ר' מונא הרי המצית גדישו של חבירו בשבת על שבולת ראשונה מתחייב מיתה מכאן ואילך בתשלומין, ולית אמר כן אלא על כל שבולת שיש בה התריית מיתה, והכא על כל חסימה וחסימה יש בה התריית מכות, ומשני לה ר' יוסי בר בון אמר תרין אמוראין וכו'. מכל מקום למדנו ממנה, דאף על גב דנתחייב מעיקרא נפשות, כיון דכל שעתא ושעתא מתעסק בחיוב נפשות פטור מן התשלומין. (רשב"א)


דף לז - ב

וחדא במיתה ומלקות וצריכא דאי אשמעינן מיתה וממון משום דחדא בגופיה וחדא בממוניה לא עבדינן אבל במיתה ומלקות דאידי ואידי בגופיה אימא מיתה אריכתא היא ונעביד ביה ואי אשמעינן מיתה ומלקות דתרתי בגופיה לא עבדינן אבל מיתה וממון דחדא בגופיה וחדא בממוניה אימא נעביד ביה צריכא {במדבר לה-לא} ולא תקחו כופר לנפש רוצח למה לי דאמר רחמנא לא תשקול ממונא מיניה ותפטריה מקטלא {במדבר לה-לב} לא תקחו כופר לנוס אל עיר מקלטו למה לי דאמר רחמנא לא תשקול ממונא מיניה ותפטריה מן גלות ותרי קראי למה לי חד בשוגג וחד במזיד וצריכי דאי אשמעינן מזיד משום דחמיר איסוריה אבל שוגג דלא חמיר איסוריה אימא לא ואי אשמעינן שוגג משום דליכא איבוד נשמה אבל מזיד דאיכא איבוד נשמה אימא לא צריכא {במדבר לה-לג} ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו למה לי מבעי ליה לכדתניא מנין שאם נתערפה עגלה ואח''כ נמצא ההורג מנין שאין פוטרין אותו. שנאמר ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה וגו' {דברים כא-ט} ואתה תבער הדם הנקי מקרבך למה לי מיבעי ליה לכדתניא מנין למומתים בסייף שהוא מן הצואר ת''ל ואתה תבער הדם הנקי מקרבך הוקשו כל שופכי דמים לעגלה ערופה מה להלן מן הצואר אף שופכי דמים מן הצואר אי מה להלן בקופיץ וממול עורף אף כאן בקופיץ וממול עורף אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר קרא {ויקרא יט-יח} ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה {ויקרא כז-כט} כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה למה לי מיבעי ליה לכדתניא מנין ליוצא ליהרג ואמר אחד ערכו עלי מנין שלא אמר כלום שנאמר כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה יכול אף קודם שנגמר דינו כן ת''ל מן האדם ולא כל האדם ולרבי חנניא בן עקביא דאמר נערך מפני שדמיו קצובין האי כל חרם מאי עביד ליה מיבעי ליה לכדתניא רבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר לפי שמצינו למומתים בידי שמים שנותנין ממון ומתכפר. להן שנאמר {שמות כא-ל} אם כופר יושת עליו יכול אף בידי אדם כן ת''ל חרם מן האדם לא יפדה ואין לי אלא מיתות חמורות שלא ניתנה שגגתן לכפרה מיתות קלות שניתנה שגגתן לכפרה מנין ת''ל כל חרם ולא ממילא מלא תקחו כופר שמעת מינה לא תשקול ממונא מיניה ותיפטריה כל חרם ל''ל אמר רמי בר חמא איצטריך ס''ד אמינא

 רש"י  לא תקחו כופר. משמע נמי אם תהרגנו לא תענשנו ממון: דאמר רחמנא. שנויא הוא דמשנינן לאו לאשמעינן דלא תעביד ביה תרתי אלא לאשמועינן בחיוב מיתה לבדה שלא יפדה בממון: לא תקחו כופר לנוס. קא ס''ד לא תעביד ביה תרתי להורג בשוגג גלות וממון: וצריכי דאי אשמעינן מזיד. דלא ליפרוק נפשיה בממון הוה אמינא משום דחמיר איסוריה אבל בשוגג ליפרוק נפשיה בממון מגלות: ואי אשמעינן שוגג. דמשום דאין בגלותו איבוד נשמה להכי לא לפטריה בממון אלא ליגלי: אבל מזיד. משום איבוד נשמה אימור נישקול ממונא ונקיים נפש בישראל: כי אם בדם שופכו. ולא בפדיון ממון למה לי מלא תקחו כופר נפקא: שאין פוטרין אותו. לומר כבר נתכפר בעודו ספק שהעגלה מכפרת על הספק: ואתה תבער. בתר עריפה כתיב: מיתה יפה. בסייף ומצד הסימנים שימות מהר: כל חרם וגו'. משמע לשון חייבי מיתות כמו זובח לאלהים יחרם (שמות כב): ערכו עלי. ואע''פ שערך אינו לפי דמים אלא לפי שנים לא אמר כלום דמעטיה קרא הכא והאי חרם לשון הקדש הוא: שדמיו קצובין. בתורה לפי שנים ולא דמי לאומר דמיו עלי דדמים אין לו אבל ערך יש לו: למומתין בידי שמים. כגון מי שהרג שורו את הנפש דכתיב ביה יומת ולא מיתת בית דין דנפקא לן בסנהדרין (דף טו:) מות יומת המכה רוצח הוא על רציחתו אתה הורגו ואי אתה הורגו על רציחת שורו והאי יומת בידי שמים: יכול אף. חייבי מיתות ב''ד יפדו בממון: חרם מן האדם. אדם שמחויב חרם: אלא מיתות חמורות שלא ניתנה שגגתן לכפרה. כיון דקרא לא פריש כל מיתות מיסתייך אי שדית הך חומרא דאין ממונו מצילו אמיתות חמורות ומאי נינהו כגון העושה חבורה באביו או גונב נפש מישראל שאין כפרה כתובה בשגגתו שאין כרת בזדונו דליחייב חטאת בשגגתו: מיתות קלות. היינו כל מיתות האמורות בהן כרת על זדונו בלא התראה יש כפרה בשגגתה בחטאת כגון עבודת כוכבים ושבת ועריות א''נ רוצח שיש כפרה לשגגתו בגלות: ולא ממילא. שמעת לה מלא תקחו כופר הא גבי רוצח כתיבא וניתנה כפרה לשגגתו ואשמעינן קרא שלא יציל את עצמו בממון ולמה לי תו כל חרם: (רש"י)

 תוספות  וחדא במיתה ומלקות. ורבנן מלקות וממון ומיתה ומלקות תרוייהו נפקי מכדי רשעתו דמשמע אם נתחייב בהדי מלקות מיתה או ממון משום רשעה אחת אתה מחייבו ואע''ג דסמיך ליה ארבעים יכנו לא יוסיף מ''מ אין לנו לומר דילקה ולא ימות כמו שלוקה ואינו משלם דאתגורי איתגור כדפריך בהנשרפים (סנהדרין דף פא. ושם) ואע''ג דגבי ממון ומלקות אמרינן דנדון בממון אפילו ממונא קולא התם משום דחס רחמנא אנחבל: לא תשקול ממונא מיניה ותפטריה מגלות. קשה לרשב''א דל''ל קרא מתנא דבי חזקיה נפקא דלא חילקת בין שוגג למזיד וכי היכי דבמזיד לא תשקול מיניה ממונא ותפטריה מקטלא אף שוגג לא תשקול מיניה ממונא ותפטריה מגלות ואומר ר''י דלא שייך לאקושי שוגג למזיד כי האי גוונא כיון שאין פדיון שניהם שוה דפדיון של מזיד לפוטרו ממיתה ופדיון של שוגג לפוטרו מגלות: ואח''כ נמצא ההורג. בפירוש החומש פ''ה הך דרשה מואתה תבער דם הנקי ולא עיין כאן ומיהו יש לקיים פירושו דהך סוגיא דשמעתא דמוקמי' ואתה תבער להקיש שופכי דמים לעגלה ערופה אתיא כמאן דאמר חנק חמור כדמוכח בפרק ד' מיתות (שם דף נב:) דלמאן דאמר חנק קל יליף סייף ברוצח מנקום ינקם הלכך לדידיה אייתר ואתה תבער לנערפה העגלה ואח''כ נמצא ההורג וקרא דולארץ לא יכופר דרשינן ליה לכדרבא בפ' בתרא דכריתות (דף כז.) דמייתינן עגלה ערופה אע''פ שעבר יוה''כ עליה: מה להלן בקופיץ וממול עורף. וא''ת ממול עורף מנלן והא וערפו כתיב דמשמע עורף ממש ויש לומר דבפ' עגלה ערופה (סוטה דף מו:) גמר עריפה עריפה מחטאת העוף: הוקשו שופכי דמים כו'. הוה מצי למימר הניחא למ''ד חנק חמור אלא למ''ד חנק קל כו': ברור לו מיתה יפה. ומהאי טעמא לא הוה שמעינן מן הצואר דאם יתחב סכין בלבו הוי נמי מיתה יפה: לפי שמצינו מומתים בידי שמים. דכתיב וגם בעליו יומת דע''כ לא בידי אדם קאמר דכתיב מות יומת המכה רוצח הוא וגו' על רציחתו אתה הורגו כו' אלא ודאי בידי שמים ואף על גב דדרשינן מיניה בפ''ק דסנהדרין (דף טו. ושם) כמיתת בעלים כך מיתת השור היינו כדכתיב יומת ולא כתיב ימות וכ''ת כולה להכי הוא דאתא אם כן ליכתוב השור יסקל כבעלים ולשתוק אי נמי וגם כבעליו יומת הלכך שמע מינה תרתי: יכול אף בידי אדם כן. יש תימה דהיכי בעי למילף מיתה בידי אדם ממיתה בידי שמים [ותירץ מהר''ם כיון דאיתקש מיתת שור למיתת בעלים נקיש נמי מיתת בעלים בידי אדם למיתת בעלים שעל ידי שור]: מיתות קלות שניתן שגגתן לכפרה מנין. פי' בקונט' כגון עבודת כוכבים ושבת וגילוי עריות שניתן שגגתן לכפרה ע''י קרבן וכן רוצח ניתנה שגגתו לכפרה ע''י גלות וקשה דא''כ למסקנא אמאי איצטריך חרס וכל חרס ולא תקחו ג' קראי בלא תקחו כופר ובחרס סגי דחד לדרך עלייה וחד לדרך ירידה שניתן שגגתו לכפרה דהיינו מיתות קלות לפ''ה לכך נראה דמיתות קלות לא חשיב אלא הנהו שניתן שגגתן לכפרה ע''י ממון או ע''י קרבן אבל רוצח לא ניתן שגגתו לכפרה ע''י ממון אלא על ידי גלות וה''פ דברייתא אין לי אלא מיתות חמורות שלא ניתן שגגתן לכפרה ע''י קרבן דהיינו כל מיתות שאין בהן כרת כגון מסית ומדיח ונביא השקר וזקן ממרא ומכה אביו ואמו ומקלל אביו ואמו וגונב נפש ומגדף אליבא דרבנן דאמרי בכריתות (דף ג:) דאין מביא קרבן על שגגתו דכתיב לעושה בשגגה פרט למגדף שאין בו מעשה ורוצח ומיתות קלות כגון עבודת כוכבים ושבת ועריות דיש בהן כרת ומביא קרבן על שגגתן ופריך ולא ממילא שמעת מינה מלא תקחו כופר ומהתם שמעינן כל מיתות חמורות ולמה לי קרא למיתות חמורות אבל למיתות קלות ודאי צריך קרא ומשני דאיצטריך תרי קראי למיתות חמורות חד לדרך עלייה שלא ניתן שגגתו לכפרה כלל וחד לדרך ירידה שניתן שגגתו לכפרה על ידי גלות קשה לרשב''א דמאי איצטריך קרא לחייבי מיתות קלות כגון עבודת כוכבים ושבת ועריות דמה שייך שם כופר למ''ד כופר היינו דמי ניזק ותירץ דרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה לטעמיה דאמר בפרק שור שנגח ד' וה' (ב''ק דף מ.) ונתן פדיון נפשו דמי מזיק: (תוספות)

 רשב"א  ולר' חנניא בן עקביא דאמר נערך מפני שדמיו קצובין מאי עביד ליה. דלא מצי לאוקמיה באומר דמיו עלי דהא פשיטא דלא אמר כלום, ולהא לא איצטריך קרא דהא אין לו דמים. ואם תאמר אי כשהרגו דרך עליה מן האדם נפקא שכן לא נתנה שגגתו לכפרה כדתניא בסמוך תלמוד לומר כל חרם וכו' ואין לי אלא מיתות חמורות, יש לומר ההיא הכי קאמר אין לי אלא מיתות חמורות שלא נתנה שגגתן לכפרה בממון מיתות קלות שנתנה שגגתן לכפרת ממון מנין דלא שקלא ממונא מינייהו למיפטרינהו מקטלא תלמוד לומר כל חרם, והרי מכל מקום הני מילי דלא תקחו כופר היכא דהרגו דרך עליה שלא ניתנה שגגתן לכפרה לא בממון ולא בגלות. (רשב"א)


דף לח - א

הני מילי היכא דהרגו דרך עלייה שלא ניתנה שגגתו לכפרה אבל הרגו דרך ירידה דניתנה שגגתו לכפרה אימא נישקול ממונא מיניה וניפטריה קמ''ל א''ל רבא הא מדתנא דבי חזקיה נפקא דתנא דבי חזקיה מכה אדם ומכה בהמה מה מכה בהמה לא חלקת בו בין שוגג למזיד בין מתכוין לשאין מתכוין בין דרך ירידה לדרך עלייה לפוטרו ממון אלא לחייבו ממון אף מכה אדם לא תחלוק בו בין שוגג למזיד בין מתכוין לשאין מתכוין בין דרך ירידה לדרך עליה לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון אלא אמר רמי בר חמא איצטריך ס''ד אמינא ה''מ היכא דסימא את עינו והרגו בה אבל היכא דסימא את עינו והרגו בדבר אחר אימא נישקול ממונא מיניה א''ל רבא הא נמי מאידך תנא דבי חזקיה נפקא דתנא דבי חזקיה {שמות כא-כד} עין תחת עין ולא עין ונפש תחת עין אלא אמר רב אשי איצטריך ס''ד אמינא הואיל וחידוש הוא שחידשה תורה בקנס אע''ג דמיקטיל משלם קמ''ל ולרבה דאמר חידוש הוא שחידשה תורה בקנס אע''ג דמיקטיל משלם האי כל חרם מאי עביד ליה סבר לה כתנא קמא דר' חנניא בן עקביא: מתני' נערה שנתארסה ונתגרשה רבי יוסי הגלילי אומר אין לה קנס ר''ע אומר יש לה קנס וקנסה לעצמה: גמ' מ''ט דר' יוסי הגלילי אמר קרא {דברים כב-כח} אשר לא אורשה הא אורסה אין לה קנס ור''ע אשר לא אורשה לאביה הא אורסה לעצמה אלא מעתה נערה ולא בוגרת ה''נ דלעצמה בתולה ולא בעולה ה''נ דלעצמה אלא לגמרי הכא נמי לגמרי אמר לך ר''ע האי לא אורשה מיבעי ליה לכדתניא אשר לא אורשה פרט לנערה שנתארסה ונתגרשה שאין לה קנס דברי ר' יוסי הגלילי ר''ע אומר יש לה קנס וקנסה לאביה והדין נותן הואיל ואביה זכאי בכסף קידושיה ואביה זכאי בכסף קנסה מה כסף קידושיה אע''פ שנתארסה ונתגרשה לאביה אף כסף קנסה אע''פ שנתארסה ונתגרשה לאביה א''כ מה ת''ל אשר לא אורשה מופנה להקיש לו ולדון הימנו ג''ש נאמר כאן אשר לא אורשה ונאמר להלן {שמות כב-טו} אשר לא אורשה מה כאן נ' אף להלן נ' ומה להלן שקלים אף כאן שקלים ור''ע מאי חזית דאשר לא אורשה לג''ש ובתולה למעוטי בעולה

 רש"י  הני מילי. דלא תקחו כופר לפטור רוצח מזיד מקטלא: היכא דהרגו. במזיד דרך עלייה בהנפת ידו הכהו מאחריו דדכוותה בשוגג לא ניתן לכפרת גלות כדכתיב ויפל דרך נפילה: מדתנא דבי חזקיה נפקא. שאין חילוק בין דרך עלייה לדרך ירידה: לחייבו ממון. והוא הדין לפדותו ולא יהיה אסון מיהא איצטריך דאי מהיקישא הוה אמינא אדרבה לאידך גיסא מה מכה בהמה לעולם ישלם אף מכה אדם ישלם והשתא דנפקא לן פטור תשלומין למזיד מלא יהיה אסון על כרחך היקישא לפטור שוגג דרך עלייה: הכי גרסינן אלא אמר רמי בר חמא כו'. איצטריך חד מהני קראי לאשמועינן דלא ליעביד ביה תרתי ואף על גב דנפקא לן מולא יהיה אסון: הני מילי. דלא ענשינן ליה בתרתי היכא דסימא את עינו והרגו בה באותה מכה ומת: בדבר אחר. במכה אחרת ובבת אחת: אימא. ניענשיה דמי עין ומיתה בשביל ההריגה: הא. דסימא עינו והרגו בה: מאידך דבי חזקיה נפקא. דלא תיענשיה: ולא עין ונפש תחת עין. מיניה קיימא לן בהחובל דעין תחת עין לאו ממש דאי אמרת ממש דלמא בהדי דסמינן לעיניה מיית והוה ליה עין ונפש תחת עין מיהו שמעינן מינה דלא תעביד ביה תרתי לא שנא מת באותה מכה לא שנא לא מת: סלקא דעתך אמינא חידוש הוא שחידשה תורה. בכל תשלומי קנס שאינו דין אלא גזרת מלך בעלמא וכיון דחידוש הוא וגזירת חוק אימא אע''ג דאיכא בהדיה מיתה לשלם: קמ''ל. חד מהנך קראי יתירא שאינו ענין לממון תניהו ענין לקנס: כתנא קמא. ודריש ליה באומר ערכו של יוצא ליהרג עלי: מתני' שנתארסה ונתגרשה. דאילו ארוסה שלא נתגרשה חייב מיתה ואין שם קנס: אין לה קנס. טעמא מפרש בגמרא ורישא דקתני אשת אחיו ואשת אחי אביו דבנתארסה ונתגרשה עסקינן וקתני יש להן קנס ר' עקיבא היא: גמ' אלא מעתה. לר' עקיבא הא דכתיב נערה למעוטי בוגרת ובתולה למעוטי בעולה: הכי נמי. דלא ממעט לגמרי ותדרוש נערה לאביה הא בוגרת לעצמה הא לא אשכחן דאישתמיט תנא ומתני בוגרת יש לה קנס ונימא רבי עקיבא היא: וקנסה לאביה. ולקמן מקשינן דר''ע אדר''ע: הואיל ואביה זכאי בכסף קידושיה. שלו הוא בנערותה ולקמן יליף לה בפרק נערה שנתפתתה (דף מו:): מה כסף קידושיה אף על פי שנתארסה ונתגרשה. מאחר כשחוזרת ומתקדשת בתוך נערות: לאביה הוי. דהא כל קידושי נערות ילפינן לאביה דגבי קידושין לא כתיב מיעוטא דאשר לא אורסה כי הכא: נאמר כאן. באונס: להלן. במפתה: מה להלן. במפתה שקלים דכתיב ישקול: (רש"י)

 תוספות  הני מילי היכא דהרגו דרך עלייה דלא ניתן שגגתו לכפרה. פירוש לכפרה בידי אדם אע''ג דדרך עלייה קיל טפי מדרך ירידה כדמוכח בפרק אלו הן הגולין (מכות דף ט. ושם) גבי גר תושב גולה ע''י גר תושב וכל חומרי דשמעתין לא תלי אלא במה שלא ניתן לכפרה דאינו מקפיד הש''ס במה שסקילה ושריפה חמורין מהרג וחנק: אבל סימא את עינו והרגו בדבר .. אחר אימא נשקול מיניה ממונא ונקטליה. כך גרס ר''ח דמלא יהיה אסון לא נפקא לן אלא סימא את עינו והרגו בה כי התם שבהכאה אחת הרג את האשה וגם הולדות אבל סימא את עינו והרגו בדבר אחר בבת אחת לא. להכי איצטריך כל חרם למיפטריה קשה לרשב''א דהא ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה לא דריש קרא להכי דלא נשקול מיניה ממונא ונקטליה אלא שלא יתן ממון ונפטריה ושמא אילו לא נאמר קאמר כדאשכחן ריש פרק נגמר הדין (סנהדרין דף מג. ושם) ובכמה דוכתי ולרשב''א נראה דהכא מסיק אליבא דתנא דבי חזקיה אבל לרבי ישמעאל ודאי לית ליה הא דתנא דבי חזקיה והא דאמר בריש הנחנקין (שם דף פד: ושם) הניחא למאן דאית ליה דתנא דבי חזקיה אלא למאן דלית ליה היקישא למה לי תנא דלית ליה דבי חזקיה היינו רבי ישמעאל ובסמוך דקאמר ולרבה דאמר חידוש הוא שחידשה תורה בקנס כו' סבר לה כת''ק דר' חנניא בן עקביא הוה מצי למימר ס''ל כרבי ישמעאל: הא נמי מאידך תנא דבי חזקיה נפקא. לאו מההיא דרשה גופה קאמר דנפקא לן דהא ההיא דרשה לא שייכא כלל לסימא את עינו והרגו בדבר אחר אלא הכי דייק דכי היכי דדרשי' ולא עין ונפש תחת עין ה''נ דרשינן נפש תחת נפש ולא עין ונפש תחת נפש וסימא את עינו והרגו בד''א לא חשיב עין ונפש אלא נפש גריד' דמה שסימא את עינו בשעת הריגה לא חשיב כלום דבלאו הכי היה מת אלא שהמיתו בצער מרובה וא''ת הא מילתא נמי מתנא דבי חזקיה דלעיל נפקא דמה מכה בהמה לא חלקת בין סימא את עינה והרגה בה להורגה בד''א כו' וי''ל דמכה אדם ומכה בהמה משמע ליה בהכאה אחת וא''ת סימא את עינו והרגו בד''א תיפוק ליה דפטור מדמי עין אפי' לא הרג דבשעה שסימא את עינו היה רודף וניתן להצילו בנפשו וי''ל דמיירי בשיכול להצילו באחד מאיבריו שלא ניתן להצילו בנפשו: אמר רב אשי איצטריך כו'. תימה דמשמע דאם הרגו וקרע שיראין דידיה דמחייב דליכא למיפטריה לא מקרא דלא יהיה אסון ולא מקרא דנפש תחת נפש דהא הוי ממון ונפש תחת ממון ונפש ולעיל (דף ל:) פטר אביי זר שאכל תרומה משלו וקרע שיראין של חבירו וי''ל דלפי האמת נפקי כולהו מתנא דבי חזקיה וה''פ והא נמי מאידך תנא דבי חזקיה נפקא כלומר ע''כ לא איצטריך כל חרם להכי אלא כולה נפקא לן מתנא דבי חזקיה דפטור דאי הוה צריך קרא למפטריה בלא כל חרם הוה פטרינן ליה מאידך תנא דבי חזקיה וא''ת ולישני דאיצטריך כל חרם להרג חבירו וקרע שיראין וי''ל דכל חרם לא יפדה משמע ליה בממון שבא על ידי אותה חבלה שהמיתה באה על ידה: סלקא דעתך אמינא חידוש הוא קמ''ל. אע''ג דבמתני' מייתי קרא דלא יהיה אסון והכא מפיק קנס מכל חרם היינו משום דכייל מתניתין כל חייבי מיתות דקתני וכל המתחייב בנפשו כו' אי נמי מתניתין אתיא כתנא קמא דרבי חנניא בן עקביא: (תוספות)

 רשב"א  אבל הרגו דרך ירידה דניתנה שגגתן לכפרה אימא נשקול ממונא ונפטריה. והכי דרשינן להו לקראי, מחרם דרשינן מיתות חמורות שלא ניתנה שגגתן לכפרה כלל, ומכל חרם מיתות קלות שניתנה שגגתן לכפרה, ומלא תקחו כופר דרשינן דרך ירידה במזיד שניתנה שגגתו לכפרת גלות. אם כן מה תלמוד לומר אשר לא אורסה מופנה לדון ממנו גזירה שוה נאמר כאן אשר לא אורסה נאמר כאן וכו'. ואיכא למידק דהא קיימא לן כר' עקיבא, ואם כן אשר לא אורסה לגזירה שוה, ואנן בכולה תלמודא אמרינן מוהר הבתולות לגזירה שוה, בריש מכילתין (לעיל י, א) ובריש פרקין (כט, ב), ור' שמעון בן לקיש מאי טעמא לא אמר כרב פפא ההוא מיבעי ליה לגזירה שוה, דתניא (שמות כב) כסף ישקול כמוהר הבתולות וכו'. ועוד, דכיון דגזירה שוה נפקא לן מאשר לא אורסה, על כרחך כמוהר הבתולות לכתובה דרשינן ליה כרשב"ג, ואנן קיימא לן (במכילתין י, א. קי, ב) דכתובת אשה דרבנן. וראיתי בשם הר' שלמה בן אברהם דמונטפשלור ז"ל, דעיקר גזירה שוה לכולי עלמא ודאי מכמוהר הבתולות נפקא ליה כרבי עקיבא דמתניתין, דלית ליה גזירה שוה אלא לגופיה ולאשמעינן אשר לא אורסה לגופיה הא אורסה לעצמה, והא דדריש אשר לא אורסה הא אורסה לעצמה, ולא דריש הכי בבתולה ולא בעולה ובנערה ולא בוגרת, בתולה ונערה לאביה הא בעולה ובוגרת לעצמה, משום דהתם אשתנה גופה והכא לא אשתנה גופה, וכדאמרינן בשקלא וטריא דברייתא מאי חזית דהאי לא אורסה לגזירה שוה ובתולה למעוטי בעולה אימא איפכא, ושני ליה, הא אישתני גופה הא לא אשתני גופה, והיינו עיקר טעמיה דר' עקיבא בעיקרא דמילתא. והא דאמרינן בגמרא, אמר ליה ר' עקיבא אשר לא אורסה מיבעי ליה לגזירה שוה דתניא, לאו דוקא, והוה ליה למימר אמר לך ר' עקיבא הא אשתני גופה והא לא אשתני גופה, אלא בעינן לומר דמתרץ לה במאי דמתרצה ברייתא דשקלא וטריא עלה ומאי חזית דאשר לא אורסה לעצמה וכו'. ותרצינן הא אשתני גופה, והא לא אשתני גופה, ואגב אורחיה בעא לאתויי ברייתא. ועדיין אינו מיושב היטב, מדאיבעיא לן בתר הכי ר' יוסי הגלילי האי סברא מנא ליה, ופרקינן, נפקא ליה מכמוהר הבתולות, דאלמא לר' עקיבא לא נפקא לן מכמוהר הבתולות אלא מלא אורסה. (רשב"א)


דף לח - ב

אימא בתולה לגזירה שוה ואשר לא אורסה פרט לנערה שנתארסה ונתגרשה מסתברא אשר לא אורסה לגזירה שוה שהרי אני קורא בה נערה בתולה אדרבה בתולה לגזירה שוה שהרי אני קורא בה אשר לא אורסה מסתברא הא אישתני גופה והא לא אישתני גופה ורבי יוסי הגלילי האי סברא מנא ליה נפקא ליה מדתניא {שמות כב-טז} כסף ישקול כמוהר הבתולות שיהא זה כמוהר הבתולות ומוהר הבתולות כזה קשיא דר''ע אדר' עקיבא תרי תנאי ואליבא דר''ע בשלמא ר''ע דמתני' לא אתיא ג''ש ומפקא ליה לקרא מפשטיה לגמרי אלא לר''ע דברייתא אתיא גזירה שוה ומפקא מפשטיה לגמרי אמר רב נחמן בר יצחק קרי ביה אשר לא ארוסה ארוסה בת סקילה היא ס''ד אמינא הואיל וחידוש הוא שחידשה תורה בקנס אע''ג דמיקטיל משלם ולרבה דאמר חידוש הוא שחידשה תורה בקנס אע''ג דמיקטיל משלם מאי איכא למימר סבר לה כרבי עקיבא דמתניתין תנו רבנן קנסה למי לאביה ויש אומרים לעצמה לעצמה אמאי אמר רב חסדא הכא בנערה שנתארסה ונתגרשה עסקינן וקמיפלגי בפלוגתא דר''ע דמתניתין ורבי עקיבא דברייתא אמר אביי בא עליה ומתה פטור שנאמר {דברים כב-יט} ונתן לאבי הנערה ולא לאבי מתה מלתא דפשיטא ליה לאביי מיבעיא ליה לרבא דבעי רבא יש בגר בקבר או אין בגר בקבר יש בגר בקבר ודבנה הוי או דלמא אין בגר בקבר ודאביה הוי

 רש"י  אימא בתולה לגזירה שוה. ולאו למעוטי בעולה ויהא קנס לבעולה: מסתברא אשר לא אורסה לגזירה שוה. ואפי' אורסה אית לה קנס: שהרי אני קורא בה נערה בתולה. אע''פ שנתארסה ונתגרשה דהא נערה בתולה היא כדכתיב קרא אבל בעולה שאין אני קורא בה נערה בתולה אין לה קנס: אדרבה בתולה לגזירה שוה. ולאו למעוטי בעולה בזנות אלא יש לה קנס לבעולה בזנות שהרי אני קורא אותה נערה אשר לא אורסה: מסתברא. ארוסה יש לה קנס ובעולה אין לה: דהא אישתני גופה. ופגמה אין רב כל כך: והא. דנתארסה ונתגרשה לא נשתנה גופה: הא סברא. דחמשים כסף דאונס שקלים הן וכסף ישקול דמפתה יהו חמשים: כמוהר הבתולות. מנין המפורש אצל אונס דהיינו חמשים: ומוהר הבתולות. יהיו שקלים: כזה. שכתוב בו ישקול: קשיא דרבי עקיבא. דברייתא דאמר קנסה לאביה: אדרבי עקיבא. דמתני': לא אתיא גזירה שוה ומפקא לקרא מפשטיה לגמרי. דאתא פשטיה לאשמועינן הא ארוסה לעצמה וחד מתרוייהו לאפנויי אי נמי לא מופני ליכא למיפרך מידי: אלא לרבי עקיבא דברייתא וכי אתיא גזירה שוה ומפקא מפשטיה לגמרי. דלא דריש פשטא דאשר לא אורסה כלל ומשוי אורסה כלא אורסה ואם כן מיעקר משמעותיה: קרי ביה. בפשטיה אשר לא ארוסה למעוטי ארוסה: בת סקילה היא. ומלא יהיה אסון נפקא פטורא מתשלומין: קנסה למי. קא סלקא דעתך בסתם אנוסה קאי: בא עליה ומתה. לא הספיק האב להעמידו בדין עד שמתה: יש בגר בקבר. אם מתה בנערותה עד שלא עמדה בדין והגיע זמן בגרותה בקבר מי חשיב בגר או לא ולקמיה מפרש ואזיל למאי הלכתא: יש בגר בקבר. וכי היכי דאם לא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה תנן לקמן בפרק נערה שנתפתתה (דף מא:) דהרי הן לעצמה ולא לאביה והשתא נמי בגר בקבר מפקיע כח האב ובנה ירית לה אם יש לה בן: (רש"י)

 תוספות  [אימא בתולה לג''ש. ולא נמעט בעולה כדמשמע בסמוך נראה דר''ע דריש ג''ש מקרא דלגופיה דהיינו בתולה קמייתא ודקנס ודמפתה אבל הבתולות דריש לכתובת בתולות ולא שייך למידרשיה לג''ש ולא לשום רבוי ואייתר נער נערה הנערה וה' דהבתולות חד לחייבי לאוין ועשה וחד לחייבי לאוין וכריתות ואיכא ג' רבויין ה' דהבתולות ונער נערה הנערה חד לכדאביי וחד לחייבי עשה וחד לחייבי לאוין וכריתות דאי איכא לר''ע חד לגופיה בלא ג''ש א''כ נמעוט בעולה מההוא דלגופיה ואף על גב דבקנס ליכא אלא חד בתולה דלגופיה מגזירה שוה דמפתה ניליף בתולה ולא בעולה כי היכי דיליף מפתה מאונס לענין נערה דלא כתיב במפתה]. (ת''י כ''י): אימא בתולה לג''ש. תימה דתיקשי ליה דאימא תרוייהו לגופייהו ולא לג''ש ונראה דהש''ס קים ליה דחד מינייהו לגזירה שוה הואיל והמקראות סתומים לענין שקלים וחמשים הלכך פריך ואימא איפכא ולא פריך ואימא תרוייהו לגופייהו וכי האי גוונא איכא פ''ק דסנהדרין (דף טז.) דאמר ולא את נביא השקר אלא בב''ד של ע' ואחד מה''מ א''ר יוסי בר חנינא אתיא הזדה הזדה מזקן ממרא ופריך הא הזדה כי כתיב בקטלא הוא דכתיב וקטלא בכ''ג אלא אמר ריש לקיש גמר דבר דבר מהמראתו והשתא היכי הוה בעי למילף ולמימר רבי יוסי ברבי חנינא דאתיא הזדה הזדה אלא דהוה קים ליה דאיכא ג''ש ולא הוה ידע במאי וקאמר מסברא דאתיא הזדה הזדה: מי אתיא גזרה שוה ומפקא ליה מפשטיה לגמרי. דדיוק הא אורסה הוי שקר וקשה דבריש הערל (יבמות ד' ע.) יליף דערל אסור בתרומה מגזירה שוה דתושב ושכיר מפסח וכתיב תושב ושכיר לא יאכל בו גבי פסח משום גזירה שוה אע''פ שאינו אמת דהא תושב ושכיר אוכלין בפסח כדאמרינן התם דלא קני ליה רביה ומפקי' קרא מפשטיה טפי מהכא ואומר ר''ת דההוא תושב ושכיר מיירי בערלים ולהכי לא יאכל ומוכח דלאו תושב ישראל קאמר דהא לא קני ליה רביה אלא ודאי בערל ומשום הפנאה כתביה: ארוסה בת סקילה היא. וא''ת מאי קשיא ליה הא השתא לא נפיק קרא ממשמעותיה ואי לא איצטריך לגופיה כ''ש דניחא טפי דג''ש מופנה ואומר ר''י דהכי פירושו ארוסה בת סקילה היא וכיון דלא איצטריך למידי אלא לגזירה שוה הוה ליה למכתב אשר לא ארוסה בהדיא ואמאי שני למכתב אשר לא אורסה דאיכא למטעי ולמימר הא אורסה לעצמה דבשלמא אי הוה בארוסה שום חידוש הוה אתי שפיר במה ששינה הלשון דאמרינן האי דשנה וכתב אורסה למדרש לגזירה שוה ואתא פשטיה לחידושא אבל השתא למה לי: לאבי הנערה ולא לאבי מתה. וא''ת דבפרק נערה לקמן (דף מה:) גבי סרחה ולבסוף בגרה תידון בסקילה דרשינן הנערה שהיתה כבר ויש לומר דהתם מענינא דקרא והכא מענינא דקרא והתם ודאי אתיא לחייבה דאי לפוטרה לשתוק קרא מיניה ואנא ידענא דלא הויא בסקילה דלאו נערה היא והכא לחיובא דקנס לא אצטריך דמסברא מיחייב אשעת ביאה ואי אפשר לפוטרו בולא כלום הלכך אתא לפוטרו: יש בגר בקבר ודבנה הוי. וא''ת היכי מצי למימר שתהא מורשת קנס לבנה הא אין אדם מוריש קנס לבניו כדאמרינן ריש פרק נערה לקמן (דף מב:) ובסמוך נמי אמר יש בגר בקבר ופקע אב ואי אדם מוריש קנס כי יש בגר בקבר נמי לא פקע אב ויהא לו מתורת ירושה ומיהו ההיא דבסמוך יש לדחות דנפקא מינה אם היא חייבת לאחרים דאם יש בגר בקבר פקע אב אע''ג דאדם מוריש קנס דנוטלין בעלי חובות אבל אם אין בגר בקבר אין נוטלין בעלי חובות כלום דלא פקע אב והקנס הוא שלו ולא שלה ויש לומר דהכא ה''מ לאקשויי והא אין מורשת קנס לבנה אלא דעדיפא מיניה פריך ור''י מוקי הך בעיא דהכא בבושת ופגם דממונא הוי ויכולה להוריש ואע''ג דתנן בריש נערה (שם מא:) לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה ואבושת ופגם נמי קאי מדקתני הרי הן משמע דאין יכול להוריש בושת ופגם ואור''י דלענין זה ודאי איתקוש בושת ופגם לקנס דכתיב תחת אשר ענה מכלל דאיכא בושת ופגם דלמי שזה ניתן זה ניתן אבל למילי אחריני לא איתקוש דהא בושת ופגם משלם ע''פ עצמו וקנס אינו משלם ע''פ עצמו אבל הקשה ריב''ם דאמרינן במרובה (ב''ק דף עא: ושם) א''ל חמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר איתיביה גנב משל אביו וטבח ומכר ואח''כ מת אביו משלם תשלומי ד' וה' והא הכא כיון דמת אביו זכה ליה במנתא דידיה וקתני דמשלם תשלומי ד' וה' ומשני הב''ע שעמד בדין משמע דאי לאו משום דחמשה בקר ולא חמשה חצאי בקר הוה אתי ליה שפיר ולא הוה צריך לאוקומי בשעמד בדין אלמא דאדם מוריש קנס לבניו ומיהו יש לדחות דה''מ למימר וליטעמיך אבל קשה דמסיק לצפרא א''ל חמשה בקר אמר רחמנא ואפי' חמשה חצאי בקר א''ל מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא פירוש דקתני גנב משל אביו ומת ואח''כ טבח ומכר פטור א''ל רישא קרינן ביה וטבחו כולו באיסורא סיפא לא קרינן וטבחו כולו באיסורא משמע דאי קרינן ביה וטבחו כולו באיסורא חייב אע''ג דלא עמד בדין דאדם מוריש קנס לבניו דאי בעמד בדין לא מחייב קנס דשלו הוא טובח ומוכר ותי' ר''י דמיירי דעמד בדין ואמרו חייב אתה ליתן לו דאם הוא טובח אחרי כן חייב כדאמרינן בהגוזל (שם דף קו: ושם) ור''י הלבן תירץ דההיא דפרק נערה איירי לענין קרבן שבועה והכי פירושו דסוגיא דהתם מודינא לך לענין קרבן שבועה דרחמנא פטריה מוכחש בעמיתו בפקדון וכי קאמינא דממון הוי להורישו לבניו שאם יתבעוהו לאחר מיתת אביהן קנס שהיה חייב לאביהן שהעמידו בדין ונתחייב וכפר ונשבע והודה הואיל וכשנפל ליורשין כבר היה ממון שכבר עמד בדין ולא היה יכול להודות ולהפטר א''כ הוי דומיא דפקדון דקרא ומחייב קרבן שבועה איתיביה ר''ש אומר כו' דאחין הוא ופירוש שאם אינו לאחין איך מתחייב הכופר קרבן שבועה על טענותם והא לאו בעל דברים דידהו הוא אלא ש''מ דאחין הוא ומסיק כי קאמר רבה דממון הוא להורישו לבניו בשאר קנסות לענין חיוב קרבן שבועה ומסיק דאצטריך וכחש לעמדה בדין ובגרה ואחר כך מתה דמינה קא ירית מכל מקום עיקרו קנס מיקרי לגבי דידה ודידיה ולא דמי לשאר קנסות דמוריש לבניו דלגבי בניו לא הוה קנס כלל ומיהו לשון להורישו לבניו לא משמע כפירוש זה. [ועיין תוספת בבא קמא עב. ד''ה סיפא]: (תוספות)

 רשב"א  אלא אמר רב נחמן בר יצחק קרי ביה אשר לא אורסה. ומסתברא דלא למימרא דנחליף אשר לא אורסה באשר לא אורסה, אלא הכי קאמר פירוש אשר לא אורסה כלומר, דקרא הכי קאמר אשר לא אורסה ועדיין היא באירוסיה עומדת, הא אורסה ועדיין באירוסיה עומדת לית לה כלל, וקא משמע לן דאף על גב דחדוש הוא לא מיקטל ומשלם. ותמיה לי, אי כדקאמר רב נחמן, מאי קתני בברייתא אם כן מה תלמוד לומר אשר לא אורסה מופנה לדון ממנו גזירה שוה, והא איצטריך לגופיה לאפוקיה ארוסה. ויש לומר, דחד מינייהו מופנה, דאי לאשמעינן דלא מיקטיל ומשלם הא אשמעינן בחד מינייהו או באונס או במפתה ועדיין קשיא לי אם כן מאי האי דקתני בברייתא ר' עקיבא אומר יש לה קנס וקנסה לאביה והדין נותן, מה כסף קדושיה וכו' אף כסף קנסה אף על פי שנתארסה ונתגרשה לאביה, דאלמא אשר לא אורסה דקרא משמע ליה נמי לר' עקיבא כפשטיה וכדמסיק נמי בשקלא וטריא, אימא בתולה לגזירה שוה דאשר לא אורסה פרט לנערה שנתארסה ונתגרשה. ועוד, דפריק הא אשתני גופה והא לא אישתני גופא, ואי אשר לא ארוסה קאמר, מאי נפקא לן מינה, אי נפקא לן גזירה שוה מבתולה או מאשר לא אורסה, ומאי אשתני גופה ולא אשתני גופה דקאמר, דהוא כוליה קרא דוקא קאמר, דבין בתולה בין אשר לא אורסה דוקא הוא בתולה ולא בעולה, הא בעולה כלל וכלל לא אף אשר לא ארוסה הא ארוסה כלל וכלל לא. ועוד קשיא לי, מאי קא מתרץ רב נחמן, קרי ביה אשר לא ארוסה, דאם כן היכי אקשינן ולר' עקיבא מאי חזית דהאי אשר לא ארוסה לגזירה שוה ובתולה למעוטי בעולה אימא בתולה לגזירה שוה, כלומר, ובתולה אפילו בעולה, דאי מוקמה בתולה לגזירה שוה, אתיא גזירה שוה ומפקא ליה קרא מפשטיה. ויש לי לומר, דר' עקיבא דברייתא לטעמיה דר' יוסי קאמר ליה, לדידי קרא לאו למעוטי נתארסה ונתגרשה, אלא למעוטי מי שארוסה עדיין, אלא אפילו לדידך דמשמע לך קרא כפשטיה לגמרי אשר לא ארוסה מעולם, הדין נותן שיש לה, דמ"ט למעוטי ליה קרא, הא אשכחן כסף הבא לה מחמת ביאה לאחר שנתארסה ונתגרשה שהוא דאב דהיינו כסף קדושיה, הלכך אף כסף קנסה הבא לה מחמת ביאתה לאחר שנתארסה ונתגרשה לאביה. ואם תאמר, אם כן מה תלמוד לומר אשר לא אורסה, היה לך להפנותו לגזירה שוה. ואם תאמר, אם כן אתיא גזירה שוה ומפקא ליה לקרא לגמרי מפשטיה. יש לומר דהכי קאמר ליה, היה לך להפנותו לגזירה שוה, ומיהו הכי מידריש הא אורסה לעצמה וכתנא דר' עקיבא דמתניתין. ומאן דשקיל וטרי לעיל, ואקשי ולר' עקיבא אימא בתולה לגזירה שוה, אמר לך רב נחמן דלא נהיר בפרושא דברייתא, דעל כרחך אי אפשר לומר דגזירה שוה מבתולה, דאם כן אתיא גזירה שוה ומפקא ליה לקרא מפשטיה, כן נראה לי. יש בגר בקבר ודבנה הוי. משמע מהכא דקנס ממון הוי להורישו לבניה. ואיכא למידק, דהא אמרינן בשלהי שמעתין יש בגר בקבר ופקע אב או אין בגר בקבר ולא פקע אב, ומאי שנא אב מבן, דהשתא ברא ירית אבא, אבא לא ירית ברא. ותירץ הראב"ד ז"ל (בכתוב שם, והו"ד ברמב"ן), דמהדר קא הדר ביה נמי רבא מהאי סברא, דכל שלא עמדה בדין אינה יכולה להורישו לא לבנה ולא לאביה. ויש מי שפירש (הרמב"ן), דהכא בשעמדה בדין ולא הספיקה לגבות עד שמתה, ואליבא דר' שמעון דאמר לקמן בפרק נערה שנתפתתה (מא, ב), לא הספיקה לגבות עד שמת האב לעצמה, משום דלא זכתה תורה לאב אלא משעת נתינה ואילך, מדכתיב (דברים כב, כט) ונתן לאבי הנערה, והלכך קא מיבעיא ליה יש בגר בקבר ודבנה הוי, דלגבי דידה משעת העמדה זכתה ביה כדאיתא לקמן בריש פרק נערה שנתפתתה (שם). או דלמא אין בגר בקבר ודאבוה הוי. ולקמן (לט, א) דאמר יש בגר בקבר ופקע אב, בשלא עמד בדין ודברי הכל, כך פירש הר"ז הלוי ז"ל. ואינו מחוור לי, דכיון דנאמרו דברים סתם, או הכא והכא בהעמדה בדין, או הכא והכא בשלא עמדה בדין. ועוד, דאי אליבא דר' שמעון, כיון דלא קיימא לן כוותיה, לא הוה בעי למסתם, והוה ליה לפרושי בעיא אליבא דר' שמעון מהו. (רשב"א)


דף לט - א

ומי מעברא והתני רב ביבי קמיה דרב נחמן שלש נשים משמשות במוך אלו הן קטנה ומעוברת ומניקה קטנה שמא תתעבר ותמות מעוברת שמא תעשה עוברה סנדל מניקה שמא תגמול את בנה ואיזוהי קטנה מבת אחת עשרה שנה ויום אחד עד שתים עשרה שנה ויום אחד פחות מיכן ויתר על כן משמשת כדרכה והולכת דברי ר''מ וחכמים אומרים אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה והולכת ומן השמים ירחמו משום שנאמר {תהילים קטז-ו} שומר פתאים ה' וכי תימא דאיעברא כשהיא נערה ואולידה כשהיא נערה ובשיתא ירחי מי קא ילדה והאמר שמואל אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים וכי תימא בציר הוא דליכא הא טפי איכא הא אלא קאמר אלא הכי קמיבעיא ליה יש בגר בקבר ופקע אב או דלמא אין בגר בקבר ולא פקע אב מר בר רב אשי בעי לה הכי מיתה עושה בגרות או אין עושה בגרות תיקו בעי מיניה רבא מאביי בא עליה ונתארסה מהו א''ל מי כתיב ונתן לאבי הנערה אשר לא ארוסה ולטעמיך הא דתניא בא עליה ונשאת לעצמה מי כתיב ונתן לאבי הנערה אשר לא נשואה הכי השתא התם הואיל ובגרות מוציאה מרשות אב ונישואין מוציאין מרשות אב מה בגרות בא עליה ובגרה לעצמה אף נישואין בא עליה ונשאת לעצמה אלא אירוסין מי קא מפקי מרשותא דאב לגמרי הא תנן נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין לה נדריה: מתני' המפתה נותן שלשה דברים והאונס ארבעה המפתה נותן בושת ופגם וקנס מוסיף עליו אונס שנותן את הצער מה בין אונס למפתה האונס נותן את הצער והמפתה אינו נותן את הצער האונס נותן מיד והמפתה לכשיוציא האונס שותה בעציצו והמפתה אם רצה להוציא מוציא כיצד שותה בעציצו אפילו היא חיגרת אפי' היא סומא ואפילו היא מוכת שחין נמצא בה דבר ערוה או שאינה ראויה לבא בישראל אינו רשאי לקיימה שנאמר {דברים כב-יט/כט} ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו: גמ' צער דמאי אמר אבוה דשמואל צער שחבטה על גבי קרקע מתקיף לה רבי זירא אלא מעתה חבטה על גבי שיראין הכי נמי דפטור וכי תימא הכי נמי והתניא ר' שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון אונס אינו משלם את הצער מפני

 רש"י  ומי מעברא. בקטנות או בנערות כשהיא בת קנס שתלד בנערות: משמשות במוך. מותר להן לשמש במוך ואינן כמשחיתות זרע: שמא יעשה עוברה סנדל. שאם תתעבר עובר שני פוחת השני את צורת הראשון ודומה לסנדל שהוא דג שבים: שמא תגמול את בנה. מפני שהחלב נעכר כשמתעברת ואינו טוב ליונק ותצטרך להעתיקו משדים וימות: פחות מכאן. מבת אחת עשרה שנה משמשת כדרכה לפי שלא תתעבר: ויתר על כן. על בת שתים עשרה שנה משמשת כדרכה שאם תתעבר לא תמות אלמא בקטנות לא מיעברא שיבא לכלל לידה דהא ותמות קתני: וכי תימא. מבת שתים עשרה ויום אחד שהגיעו ימי הנעורים נתעברה וילדה בנערות ומתה בנערות הא נמי ליתא דאמר שמואל אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים משתביא שתי שערות הויא נערה באותן שתביא משתים עשרה שנה והלאה ומשתביאם עד שתבגור ששה חדשים ותו לא ומתניתא דקתני מבת שתים עשרה ואילך אי מעברא לא מתה במביאה שתי שערות קודם שתתעבר קאמר אבל כל זמן שלא הביאה קטנה היא והאי דנקט מנין שנים משום דבבציר משתים עשרה ויום אחד אפילו הביאה שערות אינו אלא שומא כדאמרינן במסכת נדה ובקדושין: ופקע אב. פקעה תביעת אב וזכה הלה במה שבידו שאין בעל דינו קיים וקנס לאו ממון הוא להורישו לאביה בתורת ירושה כל כמה דלא גבתיה: או אין בגר בקבר. לאפקועי תביעת אב: מר בר רב אשי. לא בעי לה בעיא דרבא משום בגר בקבר אלא אם מתה בנערותה מי פקעה כי בגרות דמחיים או לא ולהאי לישנא דמר בר רב אשי אליבא דרבא אמרו לעיל מילתא דפשיטא ליה לאביי מיבעיא ליה לרבא דאילו ללישנא קמא מפשט פשיטא ליה לרבא דמיתה לא מפקעא ודלא כאביי כל זמן שלא בגרה וכי קא מיבעיא ליה בבגר בקבר קמבעיא ליה אבל במיתה כל זמן שלא בגרה פליג אדאביי ואמר לא מפקעא וחייב: מיתה עושה בגרות. עושה דין בגרות דמפקעא כח אב כי בגרות: מהו. מי הוי לאביה או לעצמה: בגרות מוציאה מרשות אב. דלא מצינו שזיכתה לו תורה בבתו אלא מכר בקטנות ושאר שבח כגון קנסה ומעשה ידיה בנערות כדילפינן בפרק נערה (לקמן דף מו:) אבל בבגרות לא אשכחן וכיון דלא זיכתה לו תורה אנן מהיכא תיתי לן לזכותו בשלה: ונשואין מוציאין מרשות אב. כדאשכחן בהפרת נדרים דכל זמן דלא ניסת אביה מיפר ומשניסת אין יכול להפר: בא עליה. כשהיא נערה ובגרה: לעצמה. דכתיב ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה אם נערה היא בשעת נתינה: אביה ובעלה. ואינו מופר עד שיפרו שניהם: מתני' בושת ופגם. במתני' לקמן מפרש להו: האונס נותן מיד. לאביה אע''פ שכונסה: לכשיוציא. בגמרא פריך אטו אשתו היא ומפרש לה לכשלא יכנוס דאם כנסה אינו נותן קנס כדכתיב מהר ימהרנה לו ואם מאן ימאן וגו' כסף ישקול אבל אונס כתיב ונתן חמשים כסף ולו תהיה לאשה: שותה בעציצו. בכלי שבחר לו לשתות בו כלומר על כרחו ישאנה כדכתיב לא יוכל לשלחה (דברים כב): גמ' (רש"י)

 תוספות  שלש נשים משמשות במוך. פי' בקונטרס מותרות לשמש במוך אע''ג דשאר נשים אסורות משום השחתת זרע ואין נראה לר''ת. דהא קטנה ואילונית מותר לשמש בהדייהו ולא הוי השחתת זרע כיון שהוא דרך תשמיש ומפרש ר''ת משמשות צריכות לשמש במוך אחר תשמיש ועצה טובה קמ''ל ולר''י נראה לקיים פי' הקונט' דבריש נדה (דף ג.) משמע שהמוך הוא במעיה כל שעה והוי כמשמש על האבנים ועל העצים ולא דמי למשמש קטנה ואילונית ועוד אפילו היתה נותנת מוך אחר תשמיש אסורה דאף על פי שאינה מצווה על פריה ורביה מ''מ אסורה היא להשחית זרע כדמשמע בנדה (דף יג.) דתנן כל היד המרבה לבדוק בנשים משובחת באנשים תיקצץ ומפרש בגמרא משום דנשים לאו בנות הרגשה נינהו משמע דאם היו בנות הרגשה הוו אסירי ויש לדחות דלאו בנות איסור הרגשה נינהו קאמר: וכי תימא בציר הוא כו' והא בלבד קאמר. בקונטרס (בקדושין דף עט.) ל''ג ליה דבלאו בלבד משמע טפי לא.: בא עליה ונתארסה מהו. לרבי עקיבא דמתני' קא מיבעיא ליה דאמר נתארסה ונתגרשה קנסה לעצמה דמי אמרינן כיון שיצאה מרשות האב לענין קנס יהא קנסה לעצמה או דלמא כיון דלענין שאר מילי לא נפקא מרשות האב יהא קנסה לאביה אבל לרבי עקיבא דברייתא פשיטא דקנסה לאביה ולר' יוסי הגלילי נהי דאמר אין לה קנס נמי לא מיבעיא ליה דהא דאין לה קנס לאו משום מיפק מרשותא דאב היא אלא גזירת הכתוב הוא דאין לה קנס ולא נפקא באירוסין כלל מרשות אביה דאב זכאי בקדושיה ובמעשה ידיה אע''ג דנתארסה והא דקא בעי לה סתם ולא קאמר לרבי עקיבא בהדיא מהו משום דהלכה כר' עקיבא מחבירו: הואיל ונישואין מוציאין מרשות אב. פי' בקונט' דילפינן מהפרת נדרים ואע''ג דקי''ל דממונא מאיסורא לא ילפינן ה''מ לאוקמה ברשות אב הוא דלא ילפינן ממונא מאיסורא אבל לאפוקי מרשות אב ילפינן שפיר מהפרת נדרים דבסברא מועטת יש להוציאה מרשות אב ור''י ב''ר אברהם פי' כיון דגלי לן קרא דלאוקמה ברשות אב איסורא וממונא שוין ה''ה לאפוקה [ור''י מפרש דנישואין מוציאין מרשות אב מדדרשינן איש אמו ואביו תיראו איש סיפק כו' אשה אין סיפק בידה לעשות ולא נהירא דמעשה ידיה אינו לבעל מן התורה]: מה בוגרת בא עליה ובגרה לעצמה. פירוש דהא מצינו בוגרת שיוצאה מרשות אב לענין ממון וקשה דה''נ נישואין מוציאין מרשות אב לענין ממון ואמאי צריך למילף מבוגרת ונראה דבא עליה ובגרה לעצמה נפקא לן מונתן לאבי הנערה דדרשינן לאבי הנערה ולא לאבי בוגרת: צער דמאי. קשה לר''י דמאי קא מיבעיא ליה וכי לא ידע הש''ס שיש צער גדול לבתולה בביאה ראשונה וכמה קטנות חולות מזה וכ''ת דמאותו צער פשיטא ליה להש''ס דפטור שהרי סופה להצטער בכך תחת בעלה והא איכא כמה תנאי בהכונס (ב''ק דף נט. ושם) דלא חיישי לכחש גופנא פירוש דבר שסופו להיות כן ונראה לר''י דצער בעילה משום תאות תשמיש אינו בא בשעת תשמיש אלא אחר כך וכל צער החבלה דמחייב היינו אותו צער הבא לו בשעת חבלה אבל מה שבא לו אחר כך מיפטר דגרמא בעלמא הוא הלכך בעי צער דמאי ורשב''א מפרש דפשיטא דצער של בתולים ליכא למימר דע''כ תנא דמתני' חייש לכחש גופנא מדמפתה פטור: (תוספות)

 רשב"א  ומי מעברא. לרבותא קאמר, לומר דאפילו לרבנן דאמרי דקטנה יש לה קנס, ויש שהות בין אונס לבגר בימי עבורה, מכל מקום אי אפשר שתתעבר דהא קטנה לא מיעברה, כדתניא בברייתא וחכמים אומרים אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה והולכת ומן השמים ירחמו, כלומר שאינה מתעברת, וכל שכן לר' מאיר דסבירא ליה דאין לקטנה קנס עד שתהיה נערה, דאי אפשר לה, דהא אין שהות בין אונס לבגר בימי עבור, דהא אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד. והא דקא מקשה ומי מעברא, קא מקשה לרבנן, והא דמסיק בקושיא ואמר שמואל אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד, קא מקשה בין לרבנן בין לר' מאיר, וזה שלא כדברי רבנו אלפסי ז"ל, כמו שאנו עתידין לכתוב לקמן בסיעתא דשמיא. קטנה שמא תתעבר ותמות. וקשיא לי, דהא אסיקנא ביבמות (יב, ב) שמא תתעבר ושמא תמות קאמר, ומכלל דקאמר שמא תמות אלמא איכא קטנה דמעברא וילדה והיא ובנה חיין ומאן לימא לן דרבא לא איבעיא ליה להאי לישנא. ויש לומר, דהא אמרינן התם, אמר רב ספרא בנים הרי הן כסימנים, ואיכא דאמרי אמר רב ספרא בנים עדיפי מסימנין, והכי קאמר בנים הרי הן כסימנים משעת העבור, והילכך כשילדה והיא ובנה חיין, משעת לידה הרי היא כבוגרת, דאי אמרת דבנים עצמן כאילו הביאה סימנין משעת עיבור להוציאה מרשות אב, דאיגלאי מילתא למפרע שמיהרה גדלותה והרי היא כבוגרת משעת לידה, ואם כן מאי קא מבעיא ליה לרבא להאי לישנא אם יש בגר בקבר או לא, דהא מחיים פקע זכות אביה, ולאו למימרא דבנים עצמן הרי הן כסמנין דקאמר רב ספרא לומר בשעת לידה חשבינן כסימנין, אבל בשעת עבורה קטנה היתה, דהא אמרינן דתוך הזמן הזה חייבת לשמש במוך אף על פי שאינן יולדות עד זמן נערות, אלמא כל שמתעברת בקטנות אי אפשר לה ולולדה לחיות, אלא על כרחך כיון שהיא ובנה חיין, איגלאי מילתא דבשעת עבורה כנערה היא, ובשעה שילדה הרי היא כבוגרת, דאין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד, והלכך שפיר קא פריך הכא, דאלו בעודה קטנה אינה מתעברת ויולדת אלא היא ובנה מתים, ואלו היא ובנה חיים משעת לידה הויא לה בוגרת ופקע אב מחיים. ואי קשיא לך הא דאמרינן התם בנים עדיפי מסמנים למאי נפקא מינה, דאפילו לר' יהודה דאמר (נדה נב, א) עד שירבה שחור על הלבן, בבנים מודה, ואם איתא דבנים כבוגרת משוו לה, אפילו למאן דאמר נמי בנים הרי הן כסימנין מודה ר' יהודה דמכי ילדה הא הויא לה בוגרת, ולא פליג ר' יהודה בבוגרת. ויש לומר, דנפקא מינה להיכא דמיאנה בעודה מעוברת ואחר כך ילדה והיא ובנה חיין, דלמאן דאמר בנים עדיפי מסימנין, לאו מיאון הוא, כלומר, דמשעת עבור משוי לה כבוגרת. ולמאן דאמר בנים הרי הן כסימנים, מיאונה מיאון, ואף על גב דאמרינן דבנים הרי הן כסימנים משעת עבור, ובימי עיבורה יש יותר מששה חדשים של ימי נערות, ובאותן ימים המיותרים יכולה למאן ולא משוינן לה כבוגרת אלא משעת לידה, ולא אמרינן דהוו כסימנין אלא להוציאה מרשות אב, אבל לגבי מיאון מיאונה מיאון. שלש נשים משמשות במוך. פירש רש"י ז"ל: מותרות לשמש במוך ואינם כמשחיתות זרע. ואינו נכון, דאם כן רבנן דקאמרי משמשת כדרכה אסור לשמש במוך קאמרי, ואינו כן שהרי אפילו לרבנן אינה מתעברת כדקאמרי ומן השמים ירחמו, ומפני מה נאסר אותן הרי אין כאן השחתת זרע. אלא חייבות לשמש במוך קאמר ומשום סכנה, ומשום הכי קאמרי רבנן דאינן חייבות בכך, ואינן נמנעות מלשמש בין במוך בין שלא במוך ומן השמים ירחמו. הרמב"ן נ"ר. (רשב"א)


דף לט - ב

שסופה להצטער תחת בעלה אמרו לו אינו דומה נבעלת באונס לנבעלת ברצון אלא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה צער של פיסוק הרגלים וכן הוא אומר {יחזקאל טז-כה} ותפשקי את רגליך לכל עובר אי הכי מפותה נמי אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה משל דמפותה למה הדבר דומה לאדם שאמר לחבירו קרע שיראין שלי והפטר שלי דאבוה נינהו אלא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה פקחות שבהן אומרות מפותה אין לה צער והא קא חזינן דאית לה אמר אביי אמרה לי אם כמיא חמימי על רישיה דקרחא רבא אמר אמרה לי בת רב חסדא כי ריבדא דכוסילתא רב פפא אמר אמרה לי בת אבא סוראה כי נהמא אקושא בחינכי: האונס נותן מיד המפתה לכשיוציא וכו': לכשיוציא אשתו היא אמר אביי אימא לכשלא יכנוס תניא נמי הכי אע''פ שאמרו המפתה נותן לכשלא יכנוס בושת ופגם נותן מיד ואחד האונס ואחד המפתה בין היא ובין אביה יכולין לעכב בשלמא מפותה כתיב {שמות כב-טז} אם מאן ימאן אביה אין לי אלא אביה היא עצמה מנין תלמוד לומר ימאן מכל מקום אלא אונס בשלמא איהי כתיב {דברים כב-יט/כט} ולו תהיה מדעתה אלא אביה מנלן אמר אביי שלא יהא חוטא נשכר רבא אמר ק''ו ומה מפתה שלא עבר אלא על דעת אביה בלבד בין היא ובין אביה יכולין לעכב אונס שעבר על דעת אביה ועל דעת עצמה לא כל שכן רבא לא אמר כאביי כיון דקא משלם קנס לאו חוטא נשכר הוא אביי לא אמר כרבא מפתה דאיהו מצי מעכב אביה נמי מצי מעכב אונס דאיהו לא מצי מעכב אביה נמי לא מצי מעכב תניא אידך אע''פ שאמרו אונס נותן מיד כשיוציא הוא אין לה עליו כלום כשיוציא מי מצי מפיק לה אימא כשתצא היא אין לה עליו כלום מת יצא כסף קנסה בכתובתה רבי יוסי ברבי יהודה אומר יש לה כתובה מנה במאי קמיפלגי רבנן סברי טעמא מאי תקינו רבנן כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והא לא מצי מפיק לה ורבי יוסי ברבי יהודה סבר הא נמי מצער לה עד דאמרה היא לא בעינא לך: אונס שותה בעציצו: אמר ליה רבא מפרזקיא לרב אשי מכדי מיגמר גמרי מהדדי

 רש"י  שסופה להצטער כו'. ואי חיבוט על גבי קרקע הוא וכי סופה ליחבט על גבי קרקע תחת בעלה: שלי. בתמיה: דאבוה הוא. דהא כל שבח נעורים ילפינן לקמן (דף מו:) לאביה והיאך היא יכולה למחול: ריבדא דכוסילתא. פוצטוייר''א דפלמוא''ה בלע''ז: ריבדא. ניקור: כוסילתא. כלי אומן מקיז ואית דגרסי כי תרפתא דסיכורי והיא היא: אמרה לי אם. אומנתו היתה: בת רב חסדא. אשתו של רבא: בת אבא סוראה. דביתהו דרב פפא: נהמא אקושא בחינכי. כלחם קשה שגורר את החיך: אשתו היא. וכי אשתו היא כבר דקאמר לכשיוציא: לכשלא יכנוס. שתמאן היא או אביה או המפתה עצמו: יכולין לעכב. שלא יכניסנה: תהיה. משמע היא מהוה את עצמה לו: מצי מעכב. שאם רצה אינו כונס כדאמרינן לקמן ימהרנה לו מדעתו: אביה נמי לא מצי מעכב. אי לאו שלא יהא חוטא נשכר: אע''פ שאמרו אונס נותן מיד כשיוציאנה אין לה עליו כלום. ולא אמרינן אין קנסה תחת כתובתה שהרי לאביה נותן מיד אלא כסף קנסה הוא כתובתה וכן אם מת יצא כסף קנסה בכתובתה: מי מצי מפיק לה. לא יוכל לשלחה כתיב: כשתצא היא. אם יצתה מאליה ותבעה הימנו גט: טעמא מאי תקינו רבנן כתובה. לשאר נשים: מיגמר גמרי מהדדי. אונס ממפתה לשקלים ומפתה מאונס לחמשים: (רש"י)

 תוספות  אי הכי מפותה נמי. יש לה צער פיסוק רגלים כמו אנוסה ואמאי קאמר אין דומה נבעלת באונס לנבעלת ברצון ואמר מורי הרב דודי ז''ל דאמתני' לא ה''מ למיפרך אמאי אונס חייב כיון שסופה להצטער בכך תחת בעלה דהא אפילו בעולה מצטערת בכך ואע''ג דבא עליה עתה סופה נמי להצטער ולא תרויח כלום [קצת נראה דאמתני' פריך אמאי מפותה פטור]: קרא שיראין שלי והפטר. ואע''ג דלא אמרה על מנת לפטור איכא למימר דמחמת הנאת בעילה מחלה לגמרי: [לכשיוציא אשתו היא. אפי' פיתה לשם אישות מ''מ פריך אשתו היא כיון דאינה צריכה גט]: בושת ופגם נותן מיד. אע''ג . דאיתקש לקנס היינו לענין שניתן זה למי שזה ניתן אבל יש מקומות שפטור מקנס לגמרי וחייב בבושת ופגם: אין לי אלא אביה היא עצמה מנין כו'. תימה לר''י במאי מיירי אי בקטנה או בנערה היאך היא יכולה למאן כיון שהאב רוצה והוא יכול לקדשה בעל כרחה למי שירצה וה''ה לזה ואי בשאין לה אב או שבגרה אחר כך מה צריך קרא תיפוק ליה שיכולה לעכב שלא יהא חוטא נשכר כדקאמר אביי בסמוך וכן אביה אמאי צריך קרא לאביי ואומר ר''י דנהי שאינה יכולה לעכב על אביה שלא יקדשנה לו מ''מ מועיל מיאונה לענין שישלם קנס וכן במיאון אביה והא דתניא הכא המפתה לכשלא יכנוס צריך לפרש לכשלא יכנוס מדעתה ומיהו קשה דהכא דרשינן מאם מאן ימאן מ''מ שהיא יכולה לעכב ובפרק נערה (לקמן מד:) דרשינן מינה לרבות יתומה לקנס וי''ל דליכתוב או מאן מאן או ימאן ימאן מאי מאן ימאן ש''מ תרתי ובכה''ג אמרינן במרובה (ב''ק דף סה. ושם) גבי אם המצא תמצא ובהחובל (שם דף פה.) גבי ורפא ירפא ועוד נראה דלאו מיתורא דקרא דריש לה התם דאם כן מאי פריך מינה לרבי יוסי בר' חנינא דפטר מוציא שם רע על היתומה דשאני מפתה דרבי קרא אלא כן הוא עיקר כמו שפירש בקונטרס לקמן דלאו מריבוי דריש אלא ה''פ לרבות יתומה לקנס דדרשינן שיש קנס כשהיא מעכבת והוא הדין דה''מ למימר לרבות בוגרת לקנס כשהיא מעכבת דדוקא בבוגרת או ביתומה יש קנס בעיכוב שלהן אבל כל זמן שלא בגרה תלוי באב והשתא דייק התם שפיר דשמעינן דסבר האי תנא שיש קנס ביתומה ולא ממעטינן ליה מדכתיב לאבי הנערה אע''ג דליכא ריבוי ליתומה כדפירשתי דאיכא לאוקמי קרא לבוגרת: אלא אונס בשלמא איהי כו'. תימה כיון דאונס ומפתה מיגמר גמירי מהדדי להא מילתא נמי ליגמרו מהדדי כדפריך בסמוך ומאי קאמר אלא אביה מנלן וי''ל דלהאי מילתא לא גמרינן מהדדי דהא מפתה יכול לעכב ואונס שותה בעציצו וה''ה ה''נ אין אביה יכול לעכב וה''נ קאמר אביי בסמוך ורבא לא מסתבר ליה למימר הכי כיון דאיכא ק''ו וא''ת ואיהו גבי אונס אמאי איצטריך למיכתב נילף לאביי מסברא שלא יהא חוטא נשכר ולרבא מק''ו ויש לומר דלו תהיה לאשה אינו מיותר [דאיצטריך לעשה ולדרשות דלעיל. מהר''ם. א''נ אביי ורבא לא הוו משנו הכי אלא בתר דגלי קרא בהדיא]: מפתה דאיהו מצי מעכב. ואפי' פיתה לשם אישות יכול הוא לגרשה: טעמא מאי תקינו לה רבנן כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. אע''ג דבתולה יש לה כתובה מן התורה זאת בעולה היא ומיהו תימה דקא פסיק ותני דבכל ענין אין לה כתובה אפילו בא עליה שלא כדרכה ובתולה גמורה היא ויש לה כתובה מן התורה דהא אם בא עליה שני יש לה קנס ולא הוי טעמא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה תימה לר''י כיון דטעמא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אלמנה אמאי תקינו לה רבנן כתובה לא היה להם לתקן אלא לגרושה בלבד ואומר ר''י דמתוך שהוצרכו לתקן בגרושה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה תקינו נמי לאלמנה משום חינא ומיהו לכתחילה לא היו מתקנים משום חינא קשה לרשב''א הא דתניא בהחובל (ב''ק דף פט. ושם) וכן היא שחבלה בבעלה לא הפסידה כתובתה ופריך אמאי תזבין לכתובתה בטובת הנאה ותיתיב ליה בהאי חבלה ומשני הא מני רבי מאיר היא דאמר אסור לאדם שישהא את אשתו בלא כתובה אפילו שעה אחת והשתא כיון דטעמא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה תזבין כתובתה על מנת שאם תתאלמן אבל אם יגרשנה יהא לה כתובה דהתם לא שייך משום חינא ואומר ר''י כיון דבשאר נשים שייך חינא אף על גב דבזאת לא שייך לא פלוג רבנן ואסור להשהותה בלא כתובה לר''מ וא''ת ואמאי תני הכא יצא כסף קנסה בכתובתה ליתני מת אין לה עליו כלום דהא לא תקינו רבנן לאלמנה אלא משום גרושה והכא מכח גרושה אין לתקן לזאת דהא לא מצי לגרשה ואור''י דה''נ כיון דשייך בה חינא כמו בשאר אלמנות אין לנו לשנותה משאר אלמנות להכי איצטריך טעמא דיצא כסף קנסה בכתובתה ולא חשו במה דאין לה כתובה: (תוספות)

 רשב"א  אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה משל דמפותה למה הדבר דומה לאדם שאמר לחבירו קרע שיראין שלי והפטר. ופרכינן, שלי דאבוה הוי. והוה ליה כאומר לחברו קרע שיראין של חברי והפטר דלאו כל כמיניה. וקשיא לי, רב נחמן היכי הוה סלקא דעתיה לדמויה לקרע שיראין שלי, הא ודאי דאבוה הוי, ונראה לי, דטעמיה דרב נחמן משום דמפותה אין לה צער, והלכך כשיראין דידה הוו, דהא אי בעיא מפקעא זכות האב, וכל שבידה להפקיע זכות האב בפתויה כשיראין דידה הן, אלא שהמקשה לא הבין דבריו וסבר דעיקר קנס קאמר שהיא שלה ומדין מחילה קא אתיא ליה. ואהדרינן, דרב נחמן הכי קאמר, פקחות שבהן אומרות מפותה אין לה צער שוה פרוטה אלא צער מעט כריבדא דכוסילתא, והכי גרסינן אמר רב נחמן, ולא גרסינן אלא אמר רב נחמן. וכן מצאתיה בספרים מדקודקים. לכשיוציא אשתו היא. פירש רש"י ז"ל: בתמיה, כלומר, מתי נכנסה זו שאתה אומר לכשיוציא וכי אשתו היא והלא עדיין לא נכנסה, אבל הראב"ד ז"ל פירשה בניחותא, כלומר, לכשיוציא נמצאת אשתו מכבר, ונפטר מקנסה שהוא חמשים שקל שהם מאתים, וכשהוא מוציאה אינו חייב לה אלא מנה דבעולה היא וכתובתה מנה, ומדבריו אנו למדין דמפותה אין לה כתובה אלא מנה, ותמיהא לי, דאם כן הרי זה חוטא נשכר. ועוד, שיבא להערים ויכנוס ואחר כך יגרש כדי להעמידה על מנה, וצריך עיון. אם מאן ימאן אין לי אלא אביה היא עצמה מנין. כבר פירשתיה בקדושין בפרק האיש מקדש (מו, א) בשילהי שמעתתא דקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה בסיעתא דשמיא. (רשב"א)


דף מ - א

להא מילתא נמי ליגמרו מהדדי אמר קרא {שמות כב-טו} מהר ימהרנה לו לאשה לו מדעתו: כיצד שותה בעציצו כו': אמר רב כהנא אמריתא לשמעתא קמיה דרב זביד מנהרדעא ניתי עשה ונדחה ל''ת אמר לי היכא אמרינן ניתי עשה ונידחי ל''ת כגון מילה בצרעת דלא אפשר לקיומיה לעשה אבל הכא אי אמרה דלא בעינא מי איתיה לעשה כלל: מתני' יתומה שנתארסה ונתגרשה ר' אלעזר אומר האונס חייב והמפתה פטור: גמ' אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן ר''א בשיטת ר''ע רבו אמרה דאמר יש לה קנס וקנסה לעצמה ממאי מדקתני יתומה ר''א אומר האונס חייב והמפתה פטור יתומה פשיטא אלא הא קמ''ל דנערה שנתארסה ונתגרשה כיתומה מה יתומה לעצמה אף נערה שנתארסה ונתגרשה לעצמה א''ר זירא אמר רבה בר שילא אמר רב המנונא סבא א''ר אדא בר אהבה אמר רב הלכה כר' אלעזר קרי רב עליה דרבי אלעזר טובינא דחכימי: מתני' איזהו בושת הכל לפי המבייש והמתבייש פגם רואין אותה כאילו היא שפחה נמכרת בשוק כמה היתה יפה וכמה היא יפה קנס שוה בכל אדם וכל שיש לו קצבה מן התורה שוה בכל אדם: גמ' ואימא חמשים סלעים אמר רחמנא מכל מילי א''ר זירא יאמרו בעל בת מלכים חמשים בעל בת הדיוטות חמשים א''ל אביי אי הכי גבי עבד נמי יאמרו עבד נוקב מרגליות שלשים עבד עושה

 רש"י  להא מילתא. שיהיה מפתה נושא על כרחו: עשה. לו תהיה לאשה: ונדחה את לא תעשה. דאינה ראויה לבא בישראל כגון ממזרת: מי איתיה לעשה כלל. השתא נמי מלמדין אותה לומר איני רוצה: מתני' יתומה שנתארסה ונתגרשה האונס חייב והמפתה פטור. דכיון דיתומה היא וקנס שלה היא ואחילתיה דמדעתה נתפתתה לו פטור ובגמרא מפרש דנתארסה ונתגרשה מילתא אחריתי היא ולא איתומה קאי: גמ' בשיטת ר''ע רבו אמרה. דאמר במתני' נערה שנתארסה ונתגרשה קנסה לעצמה והך נתארסה ונתגרשה דר' אלעזר כשאביה קיים וקרי לה יתומה משום דפקע זכות אב מינה לגבי קנסא: ממאי. דכר''ע סבירא ליה: מדקתני אונס חייב ומפתה פטור. אלמא יש לה קנס ולעצמה הלכך מפתה פטור דמדעתה עבד ואונס חייב ואפילו אביה קיים דאי יתומה כדקתני פשיטא דמפתה פטור אלא הא קמ''ל כו': יתומה פשיטא. מסקנא דמילתא דר' יוחנן היא: טובינא דחכימי. מאושר שבחכמים אשרי מתרגמינן טובאי. ר' אלעזר הוא ר' אלעזר בן שמוע ותלמידו של ר''ע היה כדאמרינן ביבמות בהבא על יבמתו (דף סב:) והיה העולם שמם עד שבא ר''ע אצל רבותינו שבדרום ושנה להם ר''מ ור' יהודה ור' יוסי ור''ש ורבי אלעזר בן שמוע: מתני' הכל לפי המבייש. אדם בינוני המבייש בושתו קשה מאדם זולל ומאדם חשוב: והמתבייש. לפי חשיבותו בושתו: כאילו היא שפחה. בגמרא מפרש מאי גריעותא מחמת בעילה: גמ' יאמרו כו'. והיכן הוא חילוק שביניהן אצל בושת הלכך יהיב בושת: גבי עבד. שנגחו שור שנתנה תורה קצבה ל' שקלים: (רש"י)

 תוספות  מהר ימהרנה לו מדעתו. וא''ת ולו תהיה לאשה נידרוש נמי לו מדעתו והא דכתיב לא יוכל לשלחה היינו היכא דכבר נשאה וי''ל דאין סברא שיהיה מדעתו כיון שאם נשאה לא יוכל לשלחה [ועוד ולו תהיה קאי אאשה ולהכי בעינן מדעתה אבל מהר ימהרנה קאי אגברא]: ניתי עשה ונדחה לא תעשה. לאו אנמצא בה דבר ערוה פריך דהא אית בה לאו ועשה כדאמרי' בפ''ק דיבמות (דף יא: ושם) לא יוכל בעלה וגו' לרבות סוטה שנסתרה והיינו לאו ודרשינן (סוטה דף כז:) ונטמאה ונטמאה חד לבעל וחד לבועל אלא אשאינה ראויה לקהל פריך וא''ת ומאי פריך וליתי עשה ולידחי ל''ת הא דריש מקרא בהדיא במשנה דבעינן אשה הראויה לו ולמאי דמשני דלא חשיב עשה קשה דמאי איצטריך קרא למעוטי שאינה ראויה לו וי''ל דלאו מיתורא דקרא מפיק ליה במתניתין אלא דולו תהיה לאשה משמע מדעתה ולהכי ממעט אשה שאינה ראויה לו דהא אי אמרה לא בעינא ליה מי איתא לעשה כלל הלכך לא חשיב עשה ולא דחי לא תעשה ומ''מ ס''ד דפריך השתא היכא דאמרה בעינא ליה ליתי עשה ולידחי ל''ת ומסיק דאפילו אמרה בעינא ליה לא חשיב עשה דלא דמי למילה בצרעת אי נמי מיתורא דקרא דריש ופריך דליתי עשה וידחה ל''ת ויתורא דקרא נוקי לחייבי כריתות דאי לאו קרא הוה שרינן אפי' חייבי כריתות דהואיל ואיתרבו לקנס לעיל בריש פירקין איתרבו נמי לנישואין דקראי משתמעי שפיר דהיכא דאיכא קנס איכא נמי נישואין אי נמי יש לומר דהכי פריך ניתי עשה ונידחי לא תעשה וכי תימא שאני הכא דגלי קרא א''כ ניגמר מהכא בכל דוכתא דלא דחי ומשני דלא חשיב עשה ומ''מ איצטריך קרא דאי לאו קרא הוה חשבינן ליה דלא אפשר לקיים שניהם וחשיב עשה דעיקר מצוה היא לישא כי היכי דאמרינן בפרק ב' דיבמות (דף כא.) דחליצה במקום יבום לאו. כלום הוא: כגון מילה בצרעת: אומר ר''ת דלסימנא בעלמא נקטיה דהא בקוצץ בהרתו איכא עשה ולא תעשה כדאמרינן בפרק ר' אליעזר דמילה (שבת דף קלב:) ללשון אחד הכתוב בספרים ומהתם לא ילפינן בעלמא דליתי עשה ודחי לא תעשה ועשה דמה למילה שכן נכרתו עליה י''ג בריתות אלא עיקר מילתא מכלאים בציצית וא''ת והא כלאים בציצית אפשר לקיים שניהם שיעשה בטלית צמר חוטין של צמר ואומר ר''י דבטלית של פשתן אי אפשר לקיים שניהם דלא אפשר לקיים מצות תכלת אלא ע''י כלאים דתכלת עמרא הוא וזה אין לנו לומר שיהא אסור ללבוש טלית של פשתן משום דאפשר בשל צמר דאין זה חשוב אפשר והא דאמרי' בפ' התכלת (מנחות דף מ. ושם) כל המטיל תכלת בסדין בירושלים אינו אלא מן המתמיהין ומפרש בגמרא גזירה משום קלא אילן ופריך לא יהיה אלא לבן ומשני אפשר במינו כדריש לקיש דאמר כל מקום שאתה כו' התם ודאי כיון דליכא תכלת אלא הכל לבן מצות לבן אפשר לקיים במינו וא''ת והא אמר התם לעיל. חוטי צמר פוטרין בשל פשתן ושל פשתן פוטרין בשל צמר ואמאי פוטרין והא אפשר לקיים שניהם דלבן אפשר במינו ואור''ת דכל ד' חוטין לבן ודאי אסור דאפשר במינו אבל התם קאמר דשני חוטי צמר לבן פוטרים בשל פשתן דמגו דתכלת פטרה שכבר נעשה כלאים ע''י תכלת שבו לבן של צמר נמי פטר ומגו דשני חוטי לבן של צמר פוטרים בשל פשתן שני חוטי לבן של פשתן נמי פוטרין בשל צמר אע''ג דלא נעשה התם כלאים ע''י תכלת שבו וצריך עיון אם שני חוטי לבן של פשתן ושני חוטי לבן של צמר מותר לתת בטלית של צמר או בטלית של פשתן דשמא לא הותרו שני חוטי לבן אלא דווקא במקום תכלת אבל שלא במקום תכלת לא או דלמא לא שנא דהא שני חוטי לבן של פשתן פוטרים בשל צמר אע''ג דהתם תכלת לא מעלה ולא מוריד דע''י אותו תכלת לא נעשה אכתי כלאים ואין להקשות אי שרו שני חוטי לבן בכלאים אפי' אין תכלת עמהן אמאי מטיל תכלת בסדין בירושלים אינו אלא מן המתמיהין יטילו עמו שני חוטי לבן של פשתן דאפילו הוי ההוא תכלת קלא אילן או לבן גמור שרי דאיכא למיגזר שמא יטילו עמו שני חוטי לבן של צמר ויסברו שאותן שני חוטין הצבועין הן תכלת ויהיו כל ד' חוטין לבן של צמר: [אי אמרה לא בעינא מי איתיה לעשה כלל. הקשה הר''ר עזרא אמאי איצטריך קרא בפ''ק דיבמות (דף ה:) דאין עשה דכיבוד דוחה שבת הא ליכא עשה דאי אמר לא בעינא לכיבוד מי איתא לעשה כלל וי''ל דהתם מ''מ מיד כשצוה אב הוי עשה לעשות מצותו ול''נ דהכא גבי דידה ליכא עשה דהא אי בעיא אמרה לא בעינא ליה הלכך אין לה לעבור בלאו משום עשה דידיה דהיא מוזהרת כמותו והשוה הכתוב אשה לאיש כדאמרינן ביש מותרות (יבמות דף פד:). ת''י כ''י]: הכי גרסינן ממאי מדקתני האונס חייב והמפתה פטור יתומה פשיטא אלא הא קמ''ל כו'. כלומר מדקתני האונס חייב והמפתה פטור ש''מ דיש לה קנס וקנסה לעצמה דאי משום יתומה נקט מפתה פטור פשיטא דפטור דהא מחלה אלא ע''כ לא נקט מפתה פטור אלא משום נערה שנתארסה ונתגרשה ולא נקט יתומה במתני' אלא ליתן טעם אמאי מפתה פטור והלא קנסה לאביה ואשמעי' דהרי היא כיתומה שקנסה לעצמה וא''ת ומנלן הא אדרבה אימא דנקט יתומה למידק טעמא דהויא נמי יתומה הא אינה יתומה אפילו מפתה חייב דקנסה לאביה וי''ל דלית לן למימר דלדיוקא אתא כל זמן דנוכל לומר דלגופיה אתא:. אחד כדרכה ואחד שלא כדרכה. שלא כדרכה ה''ל למינקט ברישא אלא כן דרך הש''ס שאינו חושש כדנקט לעיל (דף לה.) בתנא דבי חזקיה בין מתכוין לשאין מתכוין דה''ל למינקט שאין מתכוין ברישא כדקתני בין שוגג למזיד אלא כן דרך הש''ס במקום שצריך לשנות הן ולאו.: יאמרו בעל שלימה חמשים. פירוש הראשון שבא עליה שלא כדרכה דמחייב קנס אפילו שלא כדרכה כדאמרינן בפ''ק דקידושין (דף ט:) באו עליה י' ועדיין היא בתולה כו' פירוש שלא כדרכה וקאמר מודה רבי לענין קנס דכולהו משלמי ובפרק הבא על יבמתו (יבמות דף נט. ושם) גבי ולו תהיה לאשה באשה הראויה לו פרט לאלמנה לכ''ג כו' ופריך היכי דמי אילימא כדרכה תיפוק ליה דהויא לה בעולה אלא לאו שלא. כדרכה והכא הוה מצי למינקט שבאו עליה ב' שלא כדרכה וכן בפרק בן סורר (סנהדרין עג:) דמוקי ההיא דאלו נערות שיש להן קנס כגון שבא עליה שלא כדרכה וחזר ובא עליה כדרכה הוה מצי למינקט וחזר ובא עליה שלא כדרכה ומה שקשה על פירוש הקונטרס דהתם פירשנו בהבא על יבמתו (יבמות דף נט.) ובפרק קמא דקידושין (דף ט:): (תוספות)

 רשב"א  אמר קרא (שמות כב, טו) ימהרנה לו לאשה מדעתו. כן כתוב בספרים, ותמיהא לי דאי לו קא דריש, באונס נמי כתיב ולו תהיה לאשה. ומסתברא דמימהרנה לו קא דריש, כלומר ימהרנה לו מדעתו, אבל באונס דכתיב לו תהיה, דמשמע תהיה בין מדעתו בין בעל כרחו. מתני': מצא בה ערות דבר או שאינה ראויה לבא בישראל אינו רשאי לקיימה. והא דלא קתני אינו רשאי לכונסה משום מצא בה דבר ערוה, כלומר, לאחר שכנסה ואינו רשאי לקיימה כולל הכל. וניתי עשה ונדחי לא תעשה. פירש רש"י ז"ל: לא תעשה דאינה ראויה לבא בקהל כגון ממזרת. וקשיא להו לרבוותא ז"ל (תוס' וש"ר), דהא אינה ראויה לבא בקהל מקרא דעשה גופיה נפקא לן דלא דחי, דכתיב (דברים כב, כט) ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו וכדתנן במתניתין ועד כאן לא ריבה אותן הכתוב מכמוהר הבתולות והנערה אלא לענין קנס אבל לכנוסה לא ריבה אותן. ויש מי שפירש, דאמצא בה ערות דבר עבירה קאי, דקרא משמע דבשעת הויה תהא ראויה לו, ואי בשעת הויה היתה ראויה לו אלא שקלקלה ונאסרה לא מיירי בה קרא, ומשום הכי אקשינן וניתי עשה דולו תהיה לאשה ונידחי לא תעשה דלא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה, דמרבינן מיניה בריש פרק קמא דיבמות (יא, ב) סוטה שנסתרה, ועשה דלו תהיה לאשה איתיה לעולם. ומורי הקשה על פ"ה דהיאך יבא עשה דולו תהיה לאשה לדחות לא תעשה, דהעשה כבר ליתיה בעולם תמיד דאחר שבעלה לשם אישות נעבד ושוב אין כאן עשה כלל. ולי נראה כפירושו של רש"י ז"ל, והכי קאמר: וניתי עשה ונידחי לא תעשה, דמנא ליה לתנא דלו תהיה לאשה אשה הראויה לו, דילמא אשה שיש בה הויה קאמר ולמעוטי חייבי מיתות וחייבי כריתות אבל חייבי לאוין לא, דהא כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אתי עשה ודחי לא תעשה, והכא נמי לא שנא. ודחינן דעשה כי האי לא אשכחן דדחי את לא תעשה, דאילו הכא אילו אי אמרה לא בעינא ליה ליתיה לעשה כלל, וקיל ליה עשה ולא דחי. אלא דקשיא לי, דאם איתא דולו תהיה לאשה אשה שיש לו בה הוייה קאמר, אם כן אפילו חייבי עשה כגון מצרי ואדומי כונס לו לאשה, והא מנא תיתי, דהא קיימא לן דאין עשה דוחה עשה השוה בכל כגון זו שאיסורו נוהג בכהנים ולויים וישראלים. ויש לומר, דעשה דמצרי כיון דאינו עשה גמור אלא לאו הבא מכלל עשה, לא עדיף מלאו גמור דנדחי מפני עשה, וכן בעולה לכהן גדול לא הוי עשה גמור אלא נדחה מפני עשה כלאו. ועוד, שהוא קל שאינו שוה בכל, ואתי עשה דולו תהיה לאשה שהוא שוה בכל ודוחה אותו, וכדמשמע בפרק אלו מציאות (ב"מ לב, א) דעשה דטומאת כהנים נדחה מפני עשה דהשב תשיבם אי לאו דמסייע ליה לאו שבו, טעמא משום דעשה דטומאה הוי עשה שאינו שוה בכל וכמוהו בהרבה מקומות. ועוד יש לומר, דמדקיימא לן בעלמא דאתי עשה ודחי לא תעשה, נשמע דכי כתב רחמנא לו תהיה לאשה, אשה שיש לו בה הויה קאמר, אבל הכא אי אמרה לא בעינא ליה מי איתא לעשה כלל, כלומר ועשה כי האי קיל ולא אשכחן עשה כי האי דדחי. ואם תאמר, והא סדין בציצית דאי בעי פטר נפשיה בטלית של צמר ואפילו הכי דחי. ויש לומר, דהתם מיהא איתיה לעשה, אבל הכא דאי בעיא ליתיה לעשה בעולם כלל, לא דחי. אי נמי יש לפרש, דכיון דמצינן לעכובי השתא דאסירא ליה, אנן סהדי דלא ניחא לה. ואפילו אמרה בעינא ליה כייפינן לה עד דאמרה לא בעינא, וכי אמרה הכי אנן סהדי דניחא לה כדאמרינן בעלמא (יבמות כ, א) ניחא ליה משום מצוה לשמוע דברי חכמים. הלכה כר' אלעזר קרי רב עליה דר' אלעזר טובינא דחכימי. קשיא לי כיון דר' אלעזר בשיטת ר' עקיבא רבו אמרה, למה פסק כר' אלעזר היה לו לפסוק כר' עקיבא. ועוד, מאי טובינא דחכימי אי קאי כר' עקיבא רבו, ואי לקלסיה לר' עקיבא לימא הכי אדר' עקיבא גופיה. ויש לומר, משום דהא דר' אלעזר עדיפא מדר' עקיבא, משום דבדר' אלעזר איכא הלכתא וטעמא, דקא יהיב טעמא מיתומה משום דאף בקרא לאבי הנערה כתיב (דברים כב, כט) ואפילו הכי יתומה יש לה קנס לכולי עלמא וכדתניא בספרי (דברים פיס' רמד) תני ר' חייא תחת אשר ענה לרבות יתומה לקנס, ובירושלמי דפרקין (ה"ז) גרסינן תני ר' חייא תחת אשר ענה לרבות יתומה לקנס דברי ר' יוסי הגלילי, אלמא דכל דלא אשתני גופא קרא הכי מדריש יש לה אב לאב, אין לה אב לעצמה, ואף אנו נאמר אשר לא אורסה כיון דלא אשתני גופא קרא לאו דוקא, אלא לא אורסה לאביה הא אורסה לעצמה. אי נמי יש לומר, משום דתנאי פליגי אליבא דר' עקיבא אי לעצמה אי לאביה פסק כר' אלעזר, ולאפוקי מאידך תנא דברייתא דאמר לאביה, ומשום הא נמי קרי ליה לר' אלעזר טובינא דחכימי. כן נראה לי. (רשב"א)


דף מ - ב

מעשה מחט שלשים אלא א''ר זירא אילו באו עליה שנים אחד כדרכה ואחד שלא כדרכה יאמרו בעל שלימה חמשים בעל פגומה חמשים א''ל אביי אי הכי גבי עבד נמי יאמרו עבד בריא שלשים עבד מוכה שחין שלשים אלא אמר אביי אמר קרא {דברים כב-כט} תחת אשר עינה הני תחת אשר עינה מכלל דאיכא בושת ופגם רבא אמר אמר קרא {דברים כב-כט} ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף הנאת שכיבה נ' מכלל דאיכא בושת ופגם ואימא לדידה א''ק {במדבר ל-יז} בנעוריה בית אביה כל שבח נעוריה לאביה ואלא הא דאמר רב הונא אמר רב מנין שמעשה הבת לאביה שנאמר {שמות כא-ז} וכי ימכור איש את בתו לאמה מה אמה מעשה ידיה לרבה אף בת מעשה ידיה לאביה למה לי תיפוק ליה מבנעוריה בית אביה אלא ההיא בהפרת נדרים הוא דכתי' וכי תימא נילף מיניה ממונא מאיסורא לא ילפינן וכי תימא נילף מקנסא ממונא מקנסא לא ילפינן אלא מסתברא דאביה הוי דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין: פגם רואין אותה כאילו היא שפחה נמכרת: היכי שיימינן לה אמר אבוה דשמואל אומדין כמה אדם רוצה ליתן בין שפחה בתולה לשפחה בעולה לשמשו שפחה בעולה לשמשו מאי נפקא ליה מינה אלא בין שפחה בעולה לשפחה שאינה בעולה להשיאה לעבדו ולעבדו מאי נפקא ליה מינה בעבד שיש לו לרבו קורת רוח הימנו: מתני' כל מקום שיש מכר אין קנס וכל מקום שיש קנס אין מכר קטנה יש לה מכר ואין לה קנס נערה יש לה קנס ואין לה מכר הבוגרת אין לה לא מכר ולא קנס: גמ' אמר רב יהודה אמר רב זו דברי ר''מ אבל חכמים אומרים יש לה קנס במקום מכר דתניא קטנה מבת יום אחד ועד שתביא שתי שערות יש לה מכר ואין לה קנס משתביא שתי שערות עד שתיבגר יש לה קנס ואין לה מכר דברי ר''מ שהיה ר''מ אומר כ''מ שיש מכר אין קנס וכ''מ שיש קנס אין מכר וחכמים אומרים קטנה מבת ג' שנים ויום אחד ועד שתיבגר יש לה קנס קנס אין מכר לא אימא אף קנס במקום מכר א''ר חסדא מ''ט דר''מ א''ק {דברים כב-יט/כט} ולו תהיה לאשה במהוה עצמה הכתוב מדבר ורבנן אמר ר''ל א''ק נערה אפילו קטנה במשמע שמעה רב פפא בריה דרב חנן מבי כלוחית אזל אמרה קמיה דרב שימי בר אשי א''ל אתון אהא מתניתו לה אנן אהא מתנינן לה אמר ר''ל המוציא שם רע על הקטנה פטור שנא' {דברים כב-יט} ונתנו לאבי הנערה נערה מלא דיבר הכתוב מתקיף לה רב אדא בר אהבה טעמא דכתב רחמנא נערה הא לאו הכי הוה אמינא אפילו קטנה והא כתיב {דברים כב-כ} ואם אמת היה הדבר הזה לא נמצאו בתולים לנערה והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה וסקלוה וקטנה לאו בת עונשין היא אלא כאן נערה הא כל מקום שנאמר נער אפילו קטנה במשמע:

 רש"י  מעשה מחט. חייט תופר: אלא אמר רבי זירא. מהכא מסתברא שאין בושת בכלל חמשים דאם כן אין הפרש בין בעל שלימה לבעל פגומה שנבעלה שלא כדרכה והיכן הוא הפרש שביניהם ש''מ גבי בושת כיון שנפגמה כבר אין בושתה רב כשלימה: תחת אשר עינה. גבי חמשים כסף כתיב: מכלל דבושת ופגם. שאינם משום עינוי שהרי ישנן בשאר חובלין אינו בכלל זה פגם הוא נזק הנישום נמי בשאר חבלות: ואימא לדידה הוי. דבשלמא קנס כתיב ביה ונתן לאבי הנערה אלא הני ליהוו לדידה: בנעוריה בית אביה. גבי נדרים כתיב ומיהו איכא למשמע מינה דבימי נעוריה תלאה הכתוב בבית אביה: בתו לאמה. הקיש בת לאמה: תיפוק ליה כו'. אלא על כרחך מהתם לא מצי למילף דההוא בהפרת נדרים כתיב: נילף מקנסא. מה קנסה לאביה אף שאר שבח ממון נעורים לאביה: אלא מסתברא. דבושת ופגם דאב הויא שהרי בידו לביישה בבושת בעילה ולפוגמה בפגם בעילה: דאי בעי מסר לה. לקדשה בביאה: למנוול ומוכה שחין. כדתנן לקמן האב זכאי בבתו בקידושי' בכסף ובשטר ובביאה וכיון דבידו ליטול ממון לפוגמה ולביישה בושה זו השתא אפסדיה האי דפגמה: [מאי נפקא ליה. לכל אדם בבעילתה אם בעולה היא הואיל ולמלאכה קיימא]: ולעבדו מאי נפקא ליה. למריה מינה אם בעולה היא מי קפיד מריה אלא שיהו להן ולדות: קורת רוח. שזהיר בעבודתו ואף הוא רוצה לעשות לו נחת רוח להטעימו טעם בתולה: מתני' כ''מ שיש מכר. לאב בבתו דהיינו בקטנותה: אין לו בה קנס. דאין קנס לקטנה: כל מקום שיש קנס. משהיא נערה: אין מכר. דתניא (ערכין דף כט:) יכול ימכור אדם בתו כשהיא נערה אמרת מכורה כבר יוצאה עכשיו שאינה מכורה אינו דין שלא תימכר: גמ' זו דברי ר''מ. דאמר אין קנס לקטנה: מבת ג' שנים. שביאתה ביאה ואין בתוליה חוזרין: מכר לא. בתמיה: אף קנס במקום מכר. משתהא ראויה לביאה עד שתביא שתי שערות הוו תרוייהו ומשהביאה שערות עד שתבגר קנס ולא מכר: מאי טעמא דר''מ. דאמר קטנה אין לה קנס: דאמר קרא. גבי קנס ולו תהיה לאשה: במהוה עצמה. במי שיש בידה להקנות עצמה לאישות הכתוב מדבר: אהא מתניתו לה. להא דריש לקיש דאמר כ''מ שנכתב נער בלא ה' וקרינן נערה ללמד על הקטנה בא: שם רע. לא מצאתי לבתך בתולים: פטור. דוענשו אותו מאה כסף ונתנו לאבי הנערה מלא כתיב: אלא כאן נערה. האי דכתיב נערה מלא לאו לגלויי עליה אתא אלא על כל מקום שנאמר נער חסר ויליף הכי כאן שאי אפשר אלא בנערה כתיב נערה מלא וללמדך דכל מקום שנאמר נער אפילו קטנה במשמע: (רש"י)

 תוספות  ואיימא לדידה. אע''ג דפרישית לעיל (דף לח:) דבושת ופגם הוקשו לקנס וניתן למי שקנס ניתן היינו בתר דקים לן הכא דהוי הכל לאביה: מסתברא דאביה הוי דאי בעי כו'. וא''ת אמאי לא קאמר דאביה הוי מדקא יהיב מפתה כדאמר לקמן בריש נערה (דף מב.) וי''ל דלמא לא ' יהיב מפתה דקראי דאביי ורבא באונס כתיבי: דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין. וממעשה ידיה ליכא למילף דהא מיתזנא מיניה כדאמרינן בפרק קמא דקדושין (דף ד. ושם) ולא מקדושין דמעלמא קאתו לה ומתרוייהו נמי לא דחבלה דגופה שאני תימה דהכא לא קים לן בושת ופגם דהוי לאביה אלא מכח שיכול לקדשה למנוול ומוכה שחין ואם כן היכי בעי למימר בריש קדושין (דף ג:) גבי קדושי כסף מנא לן דמיקדשה בכסף וקידושין דאביה הן וכי תימא נילף מבושת ופגם הא בושת ופגם גופיה לא קים לן אלא מכח שיכול לקדשה ואומר ר''י דאורחיה דהש''ס דבעי לדחויי אפילו קים לן דבושת ופגם הוי דאביה ממקום אחר. א''נ התם בעי למילף קדושי נערה מבושת ופגם של קטנה ומקדושי קטנה הוה יליף להו אי לאו דהוה אמינא הני מילי קטנה דלית לה יד ונערה אית לה יד כדאמרינן התם לעיל ולהכי קאמר וכי תימא נילף מבושת ופגם דקטנה אע''ג דלהכי אית לה יד כדאמרינן בהחובל (ב''ק דף פז:) יעשה לה סגולה ואפ''ה הוי דאביה ה''נ קדושי נערה ואם היינו מפרשים דלא קאי אקדושין הא דקאמר ונילף מבושת ופגם אלא אמעשה ידיה דאייתי התם לעיל הוה אתי שפיר אבל לא משמע הכי ועוד דא''כ הכא נמי ה''ל לאסוקי וכ''ת נילף מבושת ופגם כיון דאמעשה ידיה קאי וכן לקמן בפרק נערה (דף מו:): כמה אדם רוצה ליתן כו' להשיא לעבדו. תימה דמה שומא היא זו וכי אשה חשובה ממשפחה גדולה אינה נפסדת בפגמה אלא שוה שפחה הניסת לעבד וי''ל דכל אשה שמין לפי מה שהיא בענין זה כמה אדם רוצה ליתן בין בתולה לבעולה להשיא לעבדו אשה כזאת הנפגמת והא דנקט שפחה אורחא דמלתא נקט דאין דרך להשיא לעבדו בת מלכים: הא לאו הכי ה''א אפילו קטנה והכתיב אם אמת היה וכו'. תימה לר''י מה בכך אם קרא איירי בבת עונשין מ''מ מצינו למימר דה''ה קטנה דהא בא על קטנה מאורסה הוי בסקילה לרבנן בפרק ד' מיתות (סנהדרין דף סו:) אע''ג דההיא פרשה דנערה המאורסה בבת עונשין כתיבא [כדכתיב ואת הנערה על דבר אשר לא צעקה] ותירץ דהתם משום דמסקינן בסמוך כאן נערה הא כל מקום שנאמר נער אפילו קטנה במשמע הלכך מחייבין ליה התם וכולהו עריות ילפי מינה אי נמי דוקא במוציא שם רע סברא הוא לומר דלא מחייב קנס ומלקות אלא בגדולה כיון דקרא איירי בבת עונשין ולא בעלמא משום דמוציא שם רע על הקטנה סברא הוא דפטור דפיתוי קטנה אונס הוא. והוי כמוציא שם רע על הנערה שנאנסה דלא מחייב אבל אין לומר דמסתבר ליה דדוקא בבת עונשין מחייב ליה משום שבא להורגה דבפרק קמא דסנהדרין (דף ח:) בשמעתא דחוששין ללעז משמע דלאו משום דקא גריס לה קטלא מיחייב: (תוספות)

 רשב"א  יאמרו בעל שלימה חמשים בעל פגומה חמשים. פירוש: אם כן מצינו קנס מתרבה ומתמעט, שבפגומה כל הקנס, ובשלמה אין כאן קנס אלא מחציתן או שלישיתן, ופעמים לא כלום. ופריק אביי דעבד נמי על כרחך אינו משלם קרן מלבד השלושים, ואם כן לפי דבריך פעמים שהשלושים כל קנס, כלומר, כגון שנגח מוכה שחין שאינו שוה כלום ופעמים שכולם קרן בעבד שלם. אלא מסתברא דאביה הוי דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין. בעודה קטנה, והשתא נמשך אפילו בנערותה, ופגמה דבגרות לית ליה מהאי טעמא, הואיל ונפקא מרשות אב לגמרי, וכבר הארכתי בה בריש פרק קמא דקדושין (ג, ב) בסיעתא דשמיא. הא לאו הכי הוה אמינא אפילו קטנה, והא כתיב (דברים כב, כ) ואם אמת היה הדבר וכו' וקטנה לאו בת עונשין היא. ואם תאמר, ודילמא אף על גב דלענין עונשין קטנה פטורה, לענין קנס מיהא חייבת, דהא הבא עליה נסקל כדאמרינן בסנהדרין בפרק ד' מיתות (סו, ב) לרבנן. ואף על גב דפרשת נערה המאורסה בבת עונשין כתיב לא ממעטינן מיניה אלא עונש דידה, הא דיני דבועל איתנהו לעולם. ויש לומר, שאני מוציא שם רע שלא חייבתו תורה קנס אלא על שמוציא עליה שם רע לסוקלה, וזה שהוציא שם רע על הקטנה שאינו גורם עליה מיתה, משום לזות שפתים בכלל בלבד אין קונסים אותו, כך תירצו בתוספות. ולענין פסק הלכה. כתב הרב אלפסי ז"ל: איכא מאן דאמר הלכתא כר' מאיר, משום דסתם לן תנא כוותיה, ואנן לא סבירא לן הכי, חדא, דהא אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי ר' מאיר, ועוד, דהא אשכחן לרבא דהוא בתרא דסבירא ליה כרבנן דבעי רבא (לעיל לח, ב) יש בגר בקבר ודבנה הוי וכו' ושמע מינה דכרבנן סבירא ליה דאמרי יש לה קנס, דלא משכחת לה בן קודם בגר אלא לרבנן, וכשבא עליה אונס בעודה קטנה, ואף על גב דאיפרכא האי בעיא, לאו מהאי טעמא איפרכא. ועוד, דגרסינן בפרק נערה שנתפתתה (לקמן מד, ב) אמר ר' שמעון בן לקיש המוציא שם רע על הקטנה פטור שנאמר (דברים כג, כט): ונתן לאבי הנערה נערה מלא דבר הכתוב, ללמדך כאן נערה הא כל מקום שנאמר נער אפילו קטנה במשמע, אלמא כרבנן סבירא ליה. ותפש עליו הראב"ד ז"ל (בהשגות על הרי"ף) דבעיא דרבא אינה ראיה דדילמא לא היה יודע הא דשמואל דאמר אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד, ואי משום דמקשי עליה מדתני רב ביבי ואילו לר' מאיר קא מבעיא ליה מדשמואל בלבד, הוה ליה לאקשויי ולא הוה צריך לאיתויי הא דתני רב ביבי. ליתא, דאיהו לתרוייהו קא מיבעיא ואנן אליבא דתרווייהו קא מקשינן ליה, וכבר כתבתי אני בפירוש אותה סוגיא למעלה במקומו. ואי מדריש לקיש דאמר כאן נערה הא כל מקום שנאמר נער אפילו קטנה במשמע, ריש לקיש לטעמייהו דרבנן קאמר וטעמייהו הוא דקא מגלה, וכאן לגלויי טעמייהו דרבנן קא מייתי לה, והלכך כר' מאיר קיימא לן משום דסתם לן תנא הכא ובפרק קמא דחולין (כו, ב) כוותיה, ואי מדאמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי ר' מאיר, דילמא זו וסבירא ליה כותיה, כדאשכחן כוותיה ביבמות פרק אלמנה לכהן גדול (סז, א) בענין המזכה לעובר, וכן (ב"מ קב, ב ועי' ב"ב קה, א) גבי תפוס לשון ראשון, דמייתי מתניתין דהמשכיר בית לחבירו לשנה ונתעברה השנה, והלכך הלכתא כוותיה ואפילו תפס מפקינן מיניה, זהו תורף תשובתו של הרב ז"ל. וכן פסק ר"ח ז"ל כר' מאיר. ומיהו, ודאי דריש לקיש סייעתא רבתי לדברי רבנו אלפסי ז"ל, דההיא מימרא באפי נפשה היא ולא לפרושי טעמא דרבנן אמרה ריש לקיש אלא באפי נפשה, ואף על גב דסתם לן רבי כר' מאיר בכמה סתמי, מכל מקום כיון דריש לקיש דהוא אמורא סבר לה כרבנן כוותיה עבדינן דהוא בתרא, ואף על גב דאיכא דכייל משמיה דרבי יוחנן דהלכה כסתם משנה, אין למדין מן הכללות (עירובין כז, א) ובכמה מקומות בתלמוד דוחין סתם מתניתין מדברי אחד מן האמוראים שראו לפסוק כבעלי המחלוקת ולהניח את הסתם. באו עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה משלמין קנס ואפילו באו עליה עשרה בזה אחר זה שלא כדרכה משלמין קנס דעדיין בתולה היא ממקום בתולים. וכדתניא בברייתא דמייתי בריש פרק קמא דקדושין (ט, ב) באו עליה עשרה בני אדם ועדיין היא בתולה כולם בסקילה, רבי אומר אומר אני הראשון בסקילה וכולן בחנק, ואמר ר' זירא מודה היה רבי לענין קנס דכולהו משלמין. ובשמעתין נמי אמרינן אלו באו עליה שנים אחד שלא כדרכה ואחד כדרכה יאמרו בעל שלימה חמישים בעל פגומה חמישים, דאלמא אפילו בשלא כדרכה משלם. ולקמן בפרק נערה שנתפתתה (מו, א) אמרינן שלח רבי יצחק בן יעקב בר גיורי משמיה דר' יוחנן אף על פי שלא מצינו בכל התורה כולה שחלק הכתוב בין ביאה כדרכה לשלא כדרכה למכות ולעונשין, מוציא שם רע אינו חייב עד שיבעול שלא כדרכה, דאלמא דבכל התורה למכות ולעונשים אין חילוק בין ביאה כדרכה לשלא כדרכה חוץ ממוציא שם רע, משום דכתיב ביה (דברים כב, יז) לא מצאתי לבתך בתולים עד שיבעול ממקום בתולים. ותניא בברייתא ביבמות פרק הבא על יבמתו (נט, א) כהן גדול לא ישא את האלמנה ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו פרט לאלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ואיתמר עלה היכי דמי אילימא בכדרכה צריכה למימר מאי איריא משום אלמנה תיפוק ליה דהוה בעולה, אלא לאו שלא כדרכה, וכיון דאונס בין כדרכה בין שלא כדרכה לא מצינו שיכנוס ולא ישלם קנס, ועוד דושכב כתיב בפרשה דמשמע כל שכיבה דשני משכבות יש באשה דכתיב משכבי אשה והשוו זה לזה. ותניא בספרי (כי תצא פ' רמה) ושכב עמה כל שכיבה, כלומר בין כדרכה בין שלא כדרכה. והא דאמרינן בסנהדרין בפרק בן סורר (עג, ב) גבי הרודף אחר חייבי כריתות ורמינהו אלו נערות שיש להן קנס הבא על אחותו, כלומר למה לא ניתן להצילו בנפשו, דאם כן הרי זה מתחייב בנפשו ואין אדם מת ומשלם, ופריק רב חסדא כגון שבא עליה שלא כדרכה, כלומר דפגמה ואז ניתן להצילו בנפשו וחזר ובא עליה כדרכה. דמשמע דאינו משלם קנס אלא כשבא עליה כדרכה לימא וחזר ובא עליה סתם דמשמע בין כדרכה בין שלא כדרכה. הא לאו מילתא היא, דהתם משום דבא עליה שלא כדרכה דוקא קתני וחזר ובא עליה כדרכה, כלומר אפילו כדרכה והוא הדין לשלא כדרכה, כך היה נראה לי. אלא שראיתי להרב רבנו משה שכתב בהלכות נערה בתולה (פ"א הל' ח) אין האונס והמפתה חייב בקנס עד שיבא עליה כדרכה ובעדים, ולא ידעתי מאין לו. ובירושלמי גרסינן בפרקין (סה"ו) בפנויה באו עליה עשרה שלא כדרכה ואחד כדרכה כולן בקנס, כולן בכדרכה הראשון בקנס והשאר פטורין. אחר כך שמעתי שהראב"ד ז"ל תפס על הר"מ ז"ל בהגהותיו, יש מקצת מן המנצלים אותו סייעוהו מאותה סוגיא שבפרק בן סורר שהבאתי למעלה, ולאו סיעתא היא כמו שכתבתי אני, ועוד שלא נדחה הלכות מפורשות במקומן מחמת סוגיא מגומגמות שלא במקומה. ועוד שמעתי שהר"מ הלוי ז"ל דחה אותה ראיה, ואמר דלהכי אמר חזר ובא עליה מכדרכה, לאשמעינן דאפילו פגם ביאה שלא כדרכה מיקרי פגם אפילו לביאה כדרכה, ואף על גב דהוי פגימה דבה טפי, ותו לא ניתן להצילה בנפשו ונכון הוא. ולפי מה שכתבתי דבאו עליה שלא כדרכה כולן בקנס. אילו אנסוה עשרה שלא כדרכה איזה מהן שתבחר היא נושא ושותה בעציצו, דהכי גרסינן בירושלמי (שם) בררה לה אחד מהם נפטרו כולם אמרה אי אפשי וכו' בוררת וחוזרת ובוררת עד כאן בירושלמי. והדין נותן, שהרי היא יכולה לעכב, וכיון שמתעכב בזה, הרי לא חל חיוב כניסה עליו אלא על זה שהיא רוצה לינשא לו. (רשב"א)


דף מא - א

מתני' האומר פתיתי את בתו של פלוני משלם בושת ופגם על פי עצמו ואין משלם קנס האומר גנבתי משלם את הקרן על פי עצמו ואין משלם תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה המית שורי את פלוני או שורו של פלוני הרי זה משלם על פי עצמו המית שורי עבדו של פלוני אין משלם ע''פ עצמו זה הכלל כל המשלם יתר על מה שהזיק אינו משלם ע''פ עצמו: גמ' וליתני אנסתי לא מבעיא קאמר לא מבעיא אנסתי דלא קא פגים לה דמשלם בושת ופגם על פי עצמו אבל פתיתי דקא פגים לה אימא לא משלם על פי עצמו קא משמע לן מתניתין דלא כי האי תנא דתניא רבי שמעון בן יהודה אומר משום ר' שמעון אף בושת ופגם אינו משלם ע''פ עצמו לא כל הימנו שיפגום בתו של פלוני אמר ליה רב פפא לאביי ניחא לה לדידה מאי דלמא לא ניחא ליה לאביה ניחא ליה לאביה מאי דלמא לא ניחא להו לבני משפחה ניחא להו לבני משפחה מאי אי אפשר דליכא חד במדינת הים דלא ניחא ליה: האומר גנבתי משלם את הקרן וכו': איתמר פלגא ניזקא רב פפא אמר פלגא ניזקא ממונא רב הונא בריה דרב יהושע אמר פלגא ניזקא קנסא רב פפא אמר פלגא ניזקא ממונא קסבר סתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי ובדין הוא דמשלם כוליה ורחמנא הוא דחייס עלויה דאכתי לא איעד תורא רב הונא בריה דרב יהושע אמר פלגא ניזקא קנסא קסבר סתם שוורים בחזקת שימור קיימי ובדין הוא דלא לישלם כלל ורחמנא הוא דקנסיה כי היכי דנינטריה לתוריה: סימן היזיק מה והמית כלל: תנן הניזק והמזיק בתשלומין בשלמא למאן דאמר פלגא ניזקא ממונא היינו דשייך ניזק בתשלומין אלא למ''ד פלגא ניזקא קנסא השתא דלאו דידיה קא שקיל בתשלומין איתיה לא נצרכא אלא לפחת נבילה פחת נבילה תנינא תשלומי נזק מלמד שהבעלים מטפלין בנבילה חדא בתם וחדא במועד וצריכא דאי אשמועינן תם משום דאכתי לא איעד אבל מועד דאיעד אימא לא ואי אשמועינן מועד משום דקא משלם כוליה אבל תם אימא לא צריכא ת''ש מה בין תם למועד שהתם משלם חצי נזק מגופו ומועד משלם נזק שלם מן העלייה ולא קתני שהתם אינו משלם ע''פ עצמו ומועד משלם ע''פ עצמו תנא ושייר מאי שייר דהאי שייר שייר חצי כופר אי משום חצי כופר לאו שיורא הוא

 רש"י  מתני' פתיתי. בגמ' מפרש אמאי לא תנא אנסתי: ואינו משלם קנס. בבבא קמא נפקא לן מודה בקנס פטור מאשר ירשיעון אלהים פרט למרשיע את עצמו: המית שורי את פלוני. והריני חייב בכופר: הרי זה משלם ע''פ עצמו. קסבר כופרא ממונא: עבדו של פלוני. והריני חייב שלשים סלע: אינו משלם. דקנס נינהו שאפי' אין יפה דינר נותן שלשים: גמ' דלא פגים לה. אין לעז של אנוסה גדול כלעז של מפותה וכיון דלאו פגם דילה הוא מהימנינן ליה למשקל מיניה בושת ופגם על פיו: אימא לא. נהימניה להחזיק את הלעז: לא כל הימנו. שיוציא עליה לעז מזנה בעיר: ניחא לה לדידה. לשאת את הלעז כדי להשתכר הממון: לא ניחא להו לבני משפחה. וב''ד אין עליהם לעשות דבר להחזיק בושתם: פלגא ניזקא. שחייבה תורה שור תם: [ממונא. ומשלם ע''פ עצמו]: לאו בחזקת שימור קיימי. אם לא ישמרום בעלים שלא יזיקו [אינם בחזקת משתמרים מאליהם שלא יזיקו] אלא מזיקין אפי' ניזקא דלאו אורחיה הלכך על מרייהו רמיא לנטורינהו וזה שלא שמרו בדין הוא דלישלם כולה אלא דרחמנא חס עליה ומיהו מה שמשלם בדין משלם: כי היכי דנינטריה. שיוסיף שמירה על שמירתו: תנן. בבבא קמא: הניזק והמזיק בתשלומין. שניהם מפסידין בדבר ס''ד דהכי קאמר תרוייהו מטי להו בהאי פסידא דניזק מפסיד פלגא ומזיק פלגא: היינו דשייך ניזק בתשלומין. דמפסיד פלגא בממוניה: דלאו דידיה שקיל. דמה שנוטל בחנם נוטל: בתשלומין איתיה. בתמיה: לא נצרכא אלא לפחת נבילה. הא דקתני ניזק בתשלומין לאו בפלגא דקא שביק קאמר אלא בההוא פלגא ניזקא נמי דקני ליה רחמנא מפסיד כל פחת שפחתה נבילה מדמיה משעת מיתה עד שעת העמדה בדין ששמין את הנבלה כמה היה יפה השור בחייו וכמה היתה נבילה יפה בשעת מיתה ומשלם החצי אבל מה שהוזלו דמי נבילה משעת מיתה עד שעת מכירה אין המזיק משלם כלום באותו פחת ובבבא קמא (דף י:) יליף לה מקראי ואשמעינן האי תנא דפחת נבילה דניזק הוי: תשלומי נזק מלמד שהבעלים מטפלין בנבילה. תנא דברייתא דריש לישנא דמתניתין דתנן בבבא קמא משלם תשלומי נזק במיטב הארץ ותנא עלה בברייתא דהאי דנקט תנא דמתני' תשלומי נזק ולא תנא משלם את הנזק לאשמועינן אתא שהניזק נוטל את נבילתו ומטפל בה ומוכרה והמזיק משלים עליה מה שחייבתו תורה אם תם חצי ואם מועד הכל ותרתי למה ליה לרבי למיסתם במתני' דבעלים מטפלין בנבילה: דקא משלם כוליה. ודיו בהפסד זה: מגופו. אינו גובה אלא מגוף השור ואם אין בו כדי חצי נזקו יפסיד המותר: מן העלייה. מן המיטב שבנכסי מזיק דגבי תם כתיב (שמות כא) וחצו את כספו מגופו ובמועד כתיב (שם) שלם ישלם שור ואם איתא דפלגא ניזקא קנסא ניתני נמי שהתם אינו משלם על פי עצמו ומועד משלם על פי עצמו דמועד ודאי בדין משלם שהרי התרו והעידו בו לשמור שורו: שייר חצי כופר. לא שנה כל החילוקים שביניהם שהרי אף יש חילוק זה ביניהם שהמועד שהמית את האדם משלם כופר שלם ותם שהמית אפילו חצי כופר כדינו בניזקין לא משלם דכתיב בעל השור נקי ודרשינן (ב''ק דף מא:) נקי מחצי כופר: (רש"י)

 תוספות  וליתני אנסתי. דהוי חדוש טפי דפטור אע''ג דמודה שעשה פריצות: רבי שמעון בן יהודה אומר אף בושת ופגם אינו משלם ע''פ עצמו. אור''י דאי קאי ר''ש בן יהודה אמתניתין דהכא הא דמשמע בריש נערה לקמן (דף מב.) דלר''ש אי דקא תבע בושת ופגם מחייב ליה קרבן שבועה היינו משום דהתם תבעו האב תחלה ואין שייך לומר לאו כל הימנו כו' כדקאמר הכא ואין צריך לומר דתרי תנאי אליבא דר' שמעון ועוד אומר רשב''א דההיא דלקמן איכא לאוקמי בבת גרים וניחא לה לדידה ולאביה דליכא למימר דלמא איכא חד במדינת הים דלא ניחא ליה ומיהו אי קאי ר' שמעון אמתניתין דשבועות דמייתי לקמן בריש נערה (ג''ז שם) ע''כ תרי תנאי אליבא דר' שמעון: האומר גנבתי כו'. מוציא ש''ר ויוצא בשן ועין דלא תנא איכא למימר דאתיא בזה הכלל: זה הכלל כל המשלם יותר על מה שהזיק כו'. ואפילו למ''ד בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה (ב''ק דף מ.) דכופר היינו דמי המזיק לא חשיב יותר ממה שהזיק אע''פ שפעמים שוה מזיק יותר מניזק דפדיון נפשו הוא נותן: לא נצרכא אלא לפחת נבילה. אע''ג דלאו דידיה שקיל מ''מ כיון דזכי ליה רחמנא חצי נזק חשבינן ליה בתשלומין מה שפחתה הנבלה והכא לא שייך למימר קרנא דתורך קבירא ביה כדאמרי' בהמניח בסופו (ב''ק דף לד.) דהתם ודאי שלא נהרג השור שייך לומר הכי דאין לו למכור שורו בשביל כן שסבור שישביח אבל הכא מיד כשנהרג יש לו למוכרו שידוע שתפחת הנבילה ותסריח: תנינא תשלומי נזק מלמד שהבעלים מטפלים בנבילה כו'. הכי דייקא לה בבבא קמא (דף י:) חבתי בנזקו לא קתני אלא בתשלומי נזקו כו': אי משום חצי כופר לאו שיורא הוא וכו'. לאו פירכא היא אלא שינויא הוא דלא תיקשי למ''ד פלגא ניזקא ממונא מאי שייר דשייר חצי כופר ומשני לא שייר כלום וחצי כופר לאו שיורא הוא וכן איכא בנזיר בפ' ג' מינים (דף לח: ושם) גבי אי משום לא יחל לאו שיורא הוא וכן בפרק החליל (סוכה דף נד. ושם) וההוא דהתם מגומגם טפי: (תוספות)

 רשב"א  לא נצרכא אלא לפחת נבילה. פירוש: לאו בתם קא מיירי אלא במועד, ומאי הניזק בתשלומין דקתני, לומר שמטפל בנבילה. ואי אפשר לפרש בתם, דכל שכן דאיכא למיפרך למאן דאמר פלגא ניזקא קנסא, השתא דלאו דידיה קא שקיל בתשלומין איתיה, אלא ודאי כדפרישית. פחת נבילה תנינא תשלומי נזק מלמד שהבעלים מטפלים בנבילה. קשיא ליה להראב"ד ז"ל אכתי היכי שמעינן מהכא לפחת נבילה דהויא דניזק, ולא סלקא ליה תירוצא בהא מילתא, ומסתברא דכיון דקתני תשלומי נזק לימד על המזיק שאינו חייב אלא במה שהזיק בשעת הנזק, אלמא פחת נבילה דמשעת הנזק ואילך הבעלים מטפלים בו, ומקבלים אותו. (רשב"א)


דף מא - ב

הא מני ר' יוסי הגלילי היא דאמר תם משלם חצי כופר ת''ש המית שורי את פלוני או שורו של פלוני הרי זה משלם על פי עצמו מאי לאו בתם לא במועד אבל בתם מאי אינו משלם על פי עצמו אדתני סיפא עבדו של פלוני אינו משלם ע''פ עצמו ניפלוג וניתני בדידה במה דברים אמורים במועד אבל תם אינו משלם על פי עצמו כולה במועד קמיירי ת''ש זה הכלל כל המשלם יתר על מה שהזיק אינו משלם ע''פ עצמו הא פחות ממה שהזיק משלם ע''פ עצמו לא תימא הא פחות ממה שהזיק אלא אימא הא כמה שהזיק משלם ע''פ עצמו אבל פחות מאי אינו משלם ע''פ עצמו ליתני זה הכלל כל שאינו משלם כמה שהזיק אינו משלם על פי עצמו דמשמע פחות ומשמע יתר תיובתא והלכתא פלגא ניזקא קנסא תיובתא והלכתא אין טעמא מאי איתותב משום דלא קתני כמה שהזיק לא פסיקא ליה כיון דאיכא חצי נזק צרורות דהלכתא גמירי לה דממונא הוא משום הכי לא קתני והשתא דאמרת פלגא ניזקא קנסא האי כלבא דאכל אימרי ושונרא דאכיל תרנגולי רברבי משונה הוא ולא מגבינן בבבל אבל זוטרי אורחיה הוא ומגבינן ואי תפס לא מפקינן מיניה ואי אמר אקבעו לי זימנא לארץ ישראל מקבעינן ליה ואי לא אזיל משמתינן ליה בין כך ובין כך משמתינן ליה דאמרינן ליה סליק הזיקך מדרבי נתן דתניא ר' נתן אומר מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ולא יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו שנאמר {דברים כב-ח} ולא תשים דמים בביתך:

 רש"י  הא מני ר' יוסי הגלילי היא דאמר תם משלם חצי כופר. דדריש להאי נקי לדרשה אחריתי לדמי ולדות אם נגח אשה ויצאו ילדיה הלכך לא הוה ליה לפלוגי בינייהו בכופר וכי תימא הוה ליה לפלוגי דהאי פלגא והאי כוליה ההיא בכלל רישא היא דקתני תם משלם חצי נזק ומועד נזק שלם ותנא בניזקין והוא הדין לכופר: מאי לאו בתם. ואי משום דקתני בה המית שורי את פלוני דחיובו כופר ותם לאו בר כופר הוא הא מני רבי יוסי הגלילי היא: אדתני עבדו של פלוני כו'. דלא אשכח פטור על פי עצמו אלא בעבד: ניפלוג בדידה. בבן חורין ובבהמה נמי הוה מצי לשנויי חילוק ולמיתני דאיכא דלא משלם על פי עצמו: בד''א. דמשלם ע''פ עצמו במועד כו': כולה במועד קמיירי. במועד אתא לאשמועי' דאף הוא יש בו חילוק דאיכא ביה מידי דלא משלם על פי עצמו ומאי ניהו נגיחת עבד ואי הוה תני כדקאמרת הוה שביק נמי לאורחיה דרישא איירי במועד וסיפא ניתני תם ומה לי שבקה תנא לאורחיה גבי ניזק לדלג מבן חורין לעבד מה לי שבקה במזיק ולדלג ממועד לתם: יתר על מה שהזיק. כגון נגיחת עבד וכן אונס ומפתה ומוציא שם רע ותשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה: הא פחות ממה שהזיק. כגון חצי נזק דתם: הכי גרסינן ליתני כל שאינו משלם כמה שהזיק אינו משלם ע''פ עצמו: והלכתא פלגא ניזקא קנסא. דהואיל וכל חצי נזק אינו אלא בניזקא דלאו אורחיה לאו על מריה הוה רמיא למינטריה בהכי אלא קנסא הוא כי היכי דלוסיף ביה נטירותא: טעמא מאי איתותב. כלומר תיובתא מאי היא: משום דלא קתני כל שאינו משלם כמה שהזיק אינו משלם על פי עצמו. דלישתמע מינה נמי חצי נזק הא לאו תיובתא היא: כיון דאיכא חצי נזק. דמשתלם בנזקי בהמה במהלכת והתיזה צרורות מתחת רגליה והזיקה דתנן בבבא קמא (דף יז.) דמשלמת חצי נזק ובההוא חצי נזק קיימא לן בב''ק דהלכתא גמירי לה מסיני שהוא תולדה של רגל ופטורה ברה''ר כי רגל וניזקי רגל לאו קנסא נינהו אלא ממונא שהרי מועדת מתחילתה וגבי צרורות הוא דאקיל רחמנא וכיון דממונא הוא משלם ע''פ עצמו משום הכי לא פסיקא ליה למיתני כל שאינו משלם כמה שהזיק דהא איכא האי: דאכיל אימרי. שחנק טלאים חיים ואכלם: משונה הוא. אין דרכו בכך וכל נזק משונה בבהמה הוי תולדה דקרן תמה שאף היא משונה שאין דרכה בכך וחצי נזק הוא דמשלם וכיון דקנסא הוא לא מגבינן ליה בדייני בבל שאין שם סמיכה בזקנים ולא מקרו מומחים וגבי קנס כתיב (שמות כב) ירשיעון אלהים: אורחיה הוא. והוו להו נזקי דשן ושן משלמת נזק שלם וממונא הוא וגובין אותו בבבל: ואי תפס. ניזק ממונא דמזיק גבי קנסא דחצי נזקו דאין צריך לצעוק לפנינו: לא מפקינן מיניה. וגבי פלגא נזקיה: ואי. לא תפיס ואמר קמן קבעו לי זמנא בארעא דישראל השיאוהו לילך עמי לדון לפני דייני ארץ ישראל קבעינן ליה: בין כך ובין כך. בין שרוצה ניזק לילך לארץ ישראל בין שאינו רוצה: משמתינן ליה. למזיק מיהא להרוג אותו כלב ולסלק היזיקיה: (רש"י)

 תוספות  הא מני רבי יוסי הגלילי היא דאמר תם משלם חצי כופר. וליכא שיורא דאי משום דמועד משלם כופר שלם ותם אינו משלם אלא חצי כופר הא לאו שיורא הוא דהא תנן תם משלם חצי נזק ומועד נזק שלם וכופר בכלל וא''ת אכתי ליתני דמועד אף כשהוא בסקילה משלם כופר ותם כשהוא בסקילה אינו משלם כופר כלל דהביאהו לב''ד וישלם לך דהוא עצמו אינו משתלם אלא מגופו כדאמרינן בפרק שור שנגח ד' וה' (ב''ק דף מב. ושם) וי''ל דהך נמי לא הוי שיור דהוי בכלל הא דקתני תם מגופו ומועד מן העלייה ומיהו תימה דלא אשכחן בהדיא בשום מקום שהיה אומר ר' יוסי הגלילי דתם משלם חצי כופר ואי משום דדריש רבי יוסי הגלילי בפרק שור שנגח ד' וה' (ג''ז שם) נקי מדמי ולדות ולא דריש נקי מחצי כופר מכלל דסבר דחייב ודלמא לעולם סבר דפטור וטעמא משום דפטור מחצי כופר לא איצטריך קרא דכשהשור בסקילה לא שייך כופר דהביאהו לב''ד וישלם לך וכשאין השור בסקילה כגון על פי עד אחד או על פי הבעלים פטור מדרבה דאמר התם (דף מג.) שור שהמית בן חורין שלא בכוונה פטור שנאמר השור יסקל וגם בעליו יומת בזמן שהשור בסקילה בעלים משלמין כופר כו' ונראה דה''פ הא מני ר' יוסי הגלילי היא דאמר תם משלם חצי כופר פי' דלא ממעט חצי כופר מנקי ולאו דוקא משלם קאמר אלא היה משלם אם היה לו ממה להשתלם ולשום תנא לא הוה חצי כופר שיור כי אם לרבי אלעזר דדריש נקי מחצי כופר ולית ליה דרבה וכשאין השור בסקילה מועד משלם ותם אינו משלם והא דנקט רבי יוסי הגלילי טפי מרבי עקיבא דדריש נקי מדמי עבד דלדידיה נהי דחצי כופר לא הוי שיור דמי עבד הוי שיור: ואי תפס כו'. פר''ת דדוקא אי תפס את המזיק עצמו אבל דבר אחר לא דלענין מזיק עצמו הקילו חכמים שיכול לתופסו דאל''כ יתפוס כל אשר לו ולא נפיק מיניה דאין דנין דיני קנסות ואם נוציא המותר ונשאיר כדי נזק הרי אנו דנין דיני קנסות ודוחק: (תוספות)

 רשב"א  המית שורי את פלוני או שורו של פלוני הרי זה משלם על פי עצמו מאי לאו בתם. כלומר, ור' יוסי הגלילי היא דאמר תם משלם חצי כופר, וסיפא דקתני עבדו של פלוני אינו משלם על פי עצמו, הא על פי עדים משלם, ר' יוסי נמי הוא דמחייב ליה בכופר ודמי עבד. ואיתא דמוקמי לה אליבא דרבנן, ולא בכופר של עבד אלא בדמי בן חורין ודמי עבד, דאף על גב דפטרי ליה מכופר ושלשים של עבד, מדמים לא פטרי ליה. וליתא, דבבבא קמא (מב, א) מוכחא מילתא דפטור לגמרי, מדאקשי ליה ר' עקיבא לר' אליעזר דאמר פטור מחצי כופר, הוא עצמו אין משתלם אלא מגופו הביאהו לבית דין וישלם לך, ונימא ליה ולטעמיך דמים דקא משלם מהיכא קא משתלם. הראב"ד ז"ל. והשתא דאמרת פלגא נזקא קנסא, האי כלבא דאכל אימרי, ושונרא דאכיל תרנגולי רברבי משונה הוא ולא מגבינן בבבל. ואי תפס לא מפקינן מיניה, ואי אמר אקבעוה זימנא לארץ ישראל מקבעינן ואי לא אזיל משמתינן ובין כך ובין כך משמתינן ליה עד דסליק היזקיה וכדר' נתן. כתב הראב"ד ז"ל (בהשגות על הרי"ף): אף על גב דלא מגבינן דיני קנסות האידנא, אמור רבנן דמשמתין ליה עד דמפייס לבעל דיניה בראיית בית דין, ואם יש לו לקנס קצבה מן התורה בחמישים של אונס ושל מפתה, עד דיהיב ליה כאותה קצבה ואם הודה ובאו עדים קיימא לן כרב (ב"ק עד, ב) דאמר מודה בקנס ואחר כך באו עדים פטור, ואי תפס מפקינן מיניה. והיכא דתפס מקמי הודאה ואחר כך הודה נמי מפקינן מיניה, ולא אמרינן דתפיסה מקמי הודאה כעדים דמיא, ממאי מדאמר רבן גמליאל לר' יהושע, אי אתה יודע שטבי עבדי יצא לחרות, ואמר לו ר' יהושע אין בדבריך כלום, שכבר הודית (ב"ק עה, א), והא טבי כתופס לפני הודאה דמי, שהרי גופו אצלו היה ולא מחסר גוביינא, ואפילו הכי לא יצא לחרות מפני הודאתו של רבן גמליאל, אלמא לאו כעדים דמיא ומפקינן מיניה, עד כאן. ומה שכתב ואם יש לקנס קצבה משמתינן ליה, לא מחוור דהא בגמרא לא אמרינן אלא אם אמר אקבעוה זימנא לארץ ישראל מקבעי ליה, ואי לא אזיל משמתינן ליה, אלמא לא משמתינן ליה אלא למיסק לארץ ישראל קמי מומחין, דאי לא תימא הכי אם כן אין לך גוביינא גדולה מזו, ונקטיה בכובסיה דלישבקיה לגלותיה היא. והגאונים ז"ל לא כך אמרו, אלא לפייסו, וכי יהיב ליה מידי דחזי למיתב ליה לראיית בית דין אי מיפייס לחיי, ואי לא, שדי ליה שמתא. וכן כתב רבנו אלפסי ז"ל בפרק החובל (ב"ק ל, ב מדה"ס) מנהג שתי ישיבות אף על גב שאין גובין קנס מנדין ליה עד דמפייס לבעל דיניה, ובדיהיב ליה שעור מאי דחזי למיתב ליה שרו ליה לאלתר בין אפייס מאריה דיניה בין לא אפייס, עד כאן. וכן כתוב בתשובות הראשונים: מעשה באחד שהפיל שינו של חברו, ונדהו מר רב צדוק ז"ל, ואמר לו דבר קצוב אני חושב עליך לך ופייסו או בדברים או בממון. ועוד תשובה לרב שר שלום (שם סי' ג), מנדין אותו עד שמפייסו בלא שום בית דין, וכך מנהג בשתי ישיבות, ולרב נטרונאי, אף על פי שאין פוסקים דין עליו לשלם דמי שינו או דמי עינו ודאי מנדין אותו עד שמפייס אותו בין במועט בין בהרבה. ורב שרירא אמר (שם סי' יט) לא מצינו בתלמוד לנדותו אלא עד דמסלק היזקו מדר' נתן, וסמכו מכאן חכמים האחרונים וראשי ישיבות בזמן שראו הפסד גדול כאשר אין דיני קנסות נגבין, ועשו תקנה לנדות את החובל עד שמפייס את הנחבל בקרוב, כי אין דרך לדקדק, ולא לשאול לזה, כי כן קצבנו לתת כך וכך, ולא לזה כי כן קצבנו עליך ליטול כך וכך, כי זהו דיני קנסות אלא משערין בלבם שעור קרוב, ואין מגלין אותו, ומנדין את החובל עד שיפייס את הנחבל, ומחרישין ממנו ורואים עד כמה מגיע לתת לו, אם קרוב לאשר יש בלבם והנחבל אינו מקבל, אומרים לו אין לנו כח לנדותו יתר מכן, ומתירין לו, ואם רחוק ממה שבלבם, מנדין ומחרישים עד שיקדם לאותו שיעור. ועוד הוסיף הוא ז"ל בתשובה, שמודיעין אותן שאינן דנין את הדין שכבר פסלה אותן תורה בכך. ומה שכתב עוד הרב ז"ל (הראב"ד שם) ואם הודה ואחר כך באו עדים אף על גב דתפס מפקינן מיניה, הקשה עליו הרמב"ן נ"ר (בספר הזכות שעל הרי"ף) דהודאה בבית דין דוקא בעינן, והאידנא ליכא בית דין מומחים כדאמרינן התם (ב"ק שם) שאני רבן גמליאל דשלא בבית דין אודי, והא ר' יהושע אב בית דין הוה חוץ לב"ד היה קאי. וכיון דאנו הדיוטות אנן הו"ל כמודה חוץ לבית דין בפני שנים או שלשה הדיוטות שאינו פוטרו מקנס, וכדאמרינן (ב"ק פד, ב) אין מועד בבבל, משום דבעינן העדאה בבית דין וליכא, הלכך אי תפס לא מפקינן מיניה בין דתפס מקמי הודאה בין תפס לאחר הודאה. ירושלמי (כאן ה"י) תמן תנינן המית שורך את עבדי, והוא אומר לא המית משביעך אני ואמר אמן פטור, מהו שיאמרו לו צא ידי שמים, נישמעינה מן הדא מעשה ברבן גמליאל שהפיל שינו של טבי עבדו אתא לגבי ר' יהושע, אמר ליה טבי עבדי מצאתי עילה לשחררו, אמר ליה ומה בידך, ואין קנסות אלא בבית דין ובעדים, ויאמרו לו צא ידי שמים הדא אמרה שאין אומרים לו צא ידי שמים. והא דאמרינן האי כלבא דאכל אימרי, ושונרא דאכל תרנגולי רברבי משונה הוא ולא מגבינן בבבל. קשיא לי, דאפילו תמצי לומר פלגא נזקא ממונא, היכי הוה מגבינן ליה בבבל, והא קיימא לן (ב"ק פד, ב) דלא עבדינן שליחותייהו אלא במידי דשכיח כהודאות והלואות, והני לא שכיחי, וצריך עיון. לא מגבינן בבבל. מ"מ משלמין במה שנהנו כשן ברשות הרבים דפטור ומשלם מה שנהניתוהצער בתפוסה. ואף על גב דצערא דגופא לא זכי ליה רחמנא לאב, כדאיתא בפרק החובל (ב"ק פז, ב), הכא שאני, הואיל ובידו לצערה בצער זה, דמוסרה למנוול ומוכה שחין דעל כרחה נבעלת, דהא אסיקנא בפרקין דלעיל (לט, א) דצער היינו צער של פיסוק רגלים, והרי האב יכול לצערה בצער זה בעל כרחה, שהרי יכול למוסרה לכל אדם לחופה בעל כרחה. והכי איתא בירושלמי (כאן ה"א) עד כדון דברים שהם באים מחמת הביאה, אבל חבל בה סימא את עיניה וכו' למי משלם לה או לאביה. ומתניתין דלא כר' שמעון דהא לר' שמעון אין אונס משלם את הצער, כדאמרינן בפרקין דלעיל (שם), ר' שמעון בן יהודה אומר משום ר' שמעון אונס אינו משלם את הצער הואיל וסופה להצטער תחת בעלה. ואף על גב דפליג ר' שמעון בסיפא דמתניתין, ולא פליג ברישא, יש לנו כיוצא בה בפרק האשה שנתארמלה (כג, ב), גבי שתי נשים שנשבו, דלא פליג בה ר' יהודה, אף על גב דסבירא ליה דשבויה שנשבית בקדושתה היא עומדת, כדאיתא בפרק אלו נערות (לו, ב), ולא פליג התם במתניתין, אף על גב דפליג בסיפא דההיא מתניתין גבי שני אנשים זה אומר אני כהן וחברי כהן. ובירושלמי (ה"א) נמי גרסינן: והצער בתפוסה באנוסה ודלא כר' שמעון, דר' שמעון פוטר את האונס מן הצער, אי נמי יש לפרש: דרישא אפילו לר' שמעון, וההיא ר' שמעון בן יהודה משום ר' שמעון ותרי תנאי נינהו אליבא דר' שמעון. לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה. יש לפרש (עי' רמב"ן): דוקא באנוסה, אבל במפותה אינה גובה כלל, שהרי כיון שמת האב אי נמי בגרה עד שלא עמדה בדין נתרוקן הזכות לעצמה, וכאלו לא זכה בהן אביה כלל, ומחמת עצמה זוכה ולא מחמת אב, כדמוכח בגמרא בריש פרקין (מב, ב) אמר רבא כי איצטריך קרא וכחש כגון שעמדה בדין ובגרה ומתה דהתם כי קא ירית מינה דידה קא ירית, אלמא מכי בגרה פקע ליה זכות האב לגמרי, ואדרבה כי מתה היא, איהו מכח ברתה אתי אם כן הרי זו כיתומה מפותה שאין לה קנס דאחולי אחלתיה. ורבותינו בעלי התוספות ז"ל, אינן מודים בדין זה בקדושין פרק האיש מקדש (מו, א ד"ה קרא) גבי אם מאן ימאן אביה אין לי אלא אביה היא עצמה מנין וכו', שכך פירשו: ונפקא מינה שאם מת האב או שבגרה קודם שעמדה בדין היא יכולה לעכב ומשלם קנס במפותה. ושמא הם ז"ל סבורים לומר, דכיון דבשעה ראשונה לא היה שלה אלא דאב, ולא ניתן למחילה בשעתו, אפילו לאחר מכאן אינו נפטר, דמעתה מיפטרו. ואינו דומה לאשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומת הבעל בחייה מיכרה קיים כמ"ש בירושלמי (פ"ט ה"א). דהתם גוף הנכסים לאשה הן, ואין לבעל בהן בחייה אלא אכילת פירות בלבד, וכשמכרה שלה מכרה, אבל כאן דבר תורה כסף קנסה של אב הוא ואין לה בו כלום עד שתבגר, או עד שימות האב. וכן נראה לי ממה שאמרו בירושלמי בפרקין דלעיל (פ"ג ה"ז) גבי יתומה שנתארסה ונתגרשה תני דבי ר' היתומה האונס חייב והמפתה פטור, ויש אדם מוחל דבר שאינו ברשותו נשמעינה מן הדא דאמר רב בון בר חייא ר' זעירא קנס אין כאן משעה ראשונה דתנינן תמן עמדה בדין עד שלא מת האב הרי הן של אב, מת האב הרי הן של אחים, לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה, אם אומר את כן קנס כאן משעה ראשונה הרי הן של אחים משעה ראשונה, ר' בוא בשם רב חסדי בבושת ופגם היא מתניתא מה דר' מנא אמר מהו האונס חייב והמפתה פטור, האונס חייב בכל והמפתה פטור מן הכל, ר' אבון אמר ר' שמאי בעי מהו האונס חייב והמפתה פטור האונס חייב בכל והמפתה פטור מן הבושת ומן הפגם וחייב בקנס, והא ר' עקיבא אמר האונס פטור מן הבושת ומן הפגם וחייב בקנס והמפתה פטורין מן הכל והיא דר' יוסי הגלילי, עד כאן גירסת ירושלמי, ואף על פי שנראה שיש בה קצת שבוש בגירסא, מכל מקום למדנו ממנה שנחלקו שם אפילו בקנס יתומה ומפותה אם יכולה למחול, כיון שאינו ברשותה, והטענה לפי שאינו ממון עד שעת העמדה בדין ושיתחייב על פי עדים, הא קודם לכן לא, משום דאי בעי מודה ומפטר, הלכך קודם העמדה בדין ממון שאינו ברשותו הוא ואין אדם מוחל דבר שאינו ברשותו, והוה ליה כאומר לחבירו הריני מוחל לך לכשאלוה לך ותתחייב לי שלא אמר כלום, ואף על פי שאין נראה כן מתוך סוגיות שבגמרא לגבי יתומה ומפותה , התם הוא דכיון שבשעת פתוי כבר היא ברשות עצמה הרי הוא כאומר לחבירו קרע שיראין שלי והפטר, שהרי אינו מתחייב אלא על ידי ביאתה והרי היא ברשות עצמה למחול לו, שלא יתחייב בביאתו, והרי זה כאומר לחבירו מה שתקח משלי נתון לך במתנה או מחול לך. אבל מכל מקום שמעינן מינה למפותה בחיי האב דכיון דאב קיים, ואם יתחייב בדין דאב הוי ולא דידה אין מחילתה מחילה דממון שאינו ברשותו הוא, כן נראה לי. והא דקתני הרי הן של עצמה. דוקא עיקר קנס, אבל בושת ופגם דממונא הוא, דאחין הוי. וכן פירש רש"י ז"ל, אף על גב, דקתני הרי הן ולא קתני הרי הוא, איכא למימר אקנסות דעלמא קאי. ואם תאמר, אם כן, אדמיפלגי ואמרי מעשה ידיה ומציאתה אף על פי שלא גבתה ומתה אב הרי הן של אחין, ליפלוג וליתני בדידה בושת ופגמה הרי הן של אחין. יש לומר, דמציאתה איצטריכא ליה לאקושי מעשה ידיה למציאתה בגמרא. ורבותינו בעלי התוספות ז"ל (עי' גם לעיל לח, ב ד"ה יש) אמרו: דאף בושת ופגם דידה הוו דכל שהקנס שלו אף בשת ופגם שלו דכי הדדי נינהו ובהדדי כתיבי, דכתיב (דברים כב, כט) תחת אשר ענה דמיניה ילפינן (לעיל לג, א. מ, ב) בשת ופגם. ואינו מחוור, דתחת אשר ענה לאו מיניה ילינן בושת ופגם אלא דהוי תחת אשר ענה מכלל דאיכא דבר אחר דאינו בכלל חמשים, ומיהו בשת ופגם גופייהו מחובל נפקא ואי לאו חובל בחבירו מתחת אשר ענה לא שמעינן בושת ופגם באנוסה ומפותה, ותדע לך, דהא אמרינן באלו נערות (לט, א) גבי בשת ופגם ואימא לדידה אלמא לאו בהדדי נינהו, והרמב"ם ז"ל (פ"ב מהל' נערה הי"ד) כתב כדברי התוספות שאף בושתה ופגמה שלה. לא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה הרי הן של עצמה. וכן הדין בנשאת, וכדתניא בא עליה ונשאת לעצמו דנשואין מוציאין מרשות אב כבגר, וכדאיתא לעיל בפרק אלו נערות (לט א). (רשב"א)


פרק רביעי - נערה שנתפתתה

מתני' נערה שנתפתתה בושתה ופגמה וקנסה של אביה והצער בתפוסה עמדה בדין עד שלא מת האב הרי הן של אב מת האב הרי הן של אחין לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה עמדה בדין עד שלא בגרה הרי הן של אב מת האב הרי הן של אחין לא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה הרי הן של עצמה רבי שמעון אומר אם לא הספיקה לגבות עד שמת האב הרי הן של עצמה

 רש"י  מתני' נערה שנתפתתה: והצער בתפוסה. והצער נמי לאביה באנוסה בתפוסה לישנא דקרא ותפשה ושכב עמה (דברים כב): לא הספיקה לעמוד בדין וכו'. כיון דלא עמדה בדין לאו ממון הוא להורישו לבניו ואמרינן לקמן (דף מג.) אין אדם מוריש לבנו זכות שזכתה לו תורה בבתו ויליף לה מקרא: מת האב. משעמדה בדין בנערותיה בין בגרה קודם מיתה בין לא בגרה: הרי הן של אחין. דכיון דעמדה בדין זכה בהן אב: ר''ש אומר. אע''פ שעמדה בדין לא הוי ממון דאב להורישו לבניו עד דמטי לידיה ובגמרא יליף טעמא: (רש"י)

 תוספות   מתני' נערה. לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה. תימה תינח קנס אלא בושת ופגם דממונא הוא דאחין בעי למיהוי ושמא מקראי דלעיל דנפקי בושת ופגם איתקוש אהדדי כדפי' לעיל: (תוספות)


דף מב - א

מעשה ידיה ומציאתה אע''פ שלא גבתה מת האב הרי הן של אחין: גמ' מאי קמ''ל תנינא המפתה נותן שלשה דברים והאונס ארבעה המפתה נותן בושת ופגם וקנס מוסיף עליו אונס שנותן את הצער לאביה איצטריך ליה לאביה נמי פשיטא מדקא יהיב מפתה דאי לעצמה אמאי יהיב מפתה מדעתה עבד עמדה בדין איצטריכא ליה פלוגתא דר''ש ורבנן תנן התם אנסת ופיתית את בתי והוא אומר לא אנסתי ולא פיתיתי משביעך אני ואמר אמן ואח''כ הודה חייב ר''ש פוטר שאינו משלם קנס ע''פ עצמו אמרו לו אע''פ שאינו משלם קנס ע''פ עצמו אבל משלם בושת ופגם ע''פ עצמו בעא מיניה אביי מרבה האומר לחבירו אנסת ופיתית את בתי והעמדתיך בדין ונתחייבת לי ממון והוא אומר לא אנסתי ולא פיתיתי ולא העמדתני בדין ולא נתחייבתי לך ממון ונשבע והודה לר' שמעון מאי כיון דעמד בדין ממונא הואי ומיחייב עליה קרבן שבועה או דלמא אע''ג דעמד בדין קנס הוי א''ל ממונא הוי ומיחייב עליה קרבן שבועה איתיביה ר''ש אומר יכול האומר לחבירו אנסת ופיתית את בתי והוא אומר לא אנסתי ולא פיתיתי המית שורך את עבדי והוא אומר לא המית או שאמר לו עבדו הפלת את שיני וסימית את עיני והוא אומר לא הפלתי ולא סימיתי ונשבע והודה יכול יהא חייב ת''ל {ויקרא ה-כא} וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו או מצא אבידה וכחש בה ונשבע על שקר מה אלו מיוחדין שהן ממון אף כל שהן ממון יצאו אלו שהן קנס

 רש"י  מעשה ידיה. שעשתה בחיי אביה: אע''פ שלא גבתה. כגון שכר פעולה: מת האב הרי הוא של אחים. דמשבא לעולם זכה בו האב ולא דמי לקנס דלא הוי ממון עד שעמד בדין ויעידוהו דהא אי מודה מיפטר: מציאתה. בגמ' פריך ממאן גביא: גמ' לאביה איצטריכא ליה. דלא תנן: מדקא יהיב מפתה. קנס ובושת ופגם פשיטא דלאביה נינהו דאי לדידה הא אחלה גביה: אנסת ופיתית. או פיתית: חייב. קרן וחומש ואשם אם הודה אחרי כן וזהו אשם גזילות: שאינו משלם קנס ע''פ עצמו. אלא על פי עדים וכיון דאילו אודי ליה קמן כשתבעו הוה מיפטר כי כפריה נמי אין זו שבועת כפירת ממון: אבל משלם בושת ופגם. דממונא הוא ואשתכח דממונא כפריה ולקמן מפרש טעמא דרבנן דקא סברי סתם טוען אנסת לא תבעו אלא בושת ופגם ולא נשבע זה על כפירת קנס: בעא מיניה אביי מרבה. בר נחמני דרביה הוה: כיון דעמד בדין. כבר ואי הוה מודי ליה קמן הוה משלם שכבר חייבוהו ב''ד ראשון על פי עדים השתא ממונא כפריה וחייב: או דלמא אף על גב דעמד בדין. ואי מודה הוה מיחייב אפילו הכי לא מיחייב בכפירתו קרבן שבועה הואיל ועיקרו קנס ולא חייבה תורה קרבן שבועה אלא על פקדון ותשומת יד וכיוצא בהן: הפלת את שיני. נמי קנסא הוא שהרי ממונו הוא כאחד מן החמורים: (רש"י)

 תוספות  לאביה נמי פשיטא מדקא יהיב מפתה. אע''ג דאיכא למימר דהא דמחייבין מפתה היינו בקטנה דלא שייך בה מחילה וכדרבנן דאמרי יש קנס במקום מכר מ''מ משמע ליה דבנערה איירי דפשטא דמתני' אאלו נערות דרישא קאי: רבי שמעון פוטר שאינו משלם קנס ע''פ עצמו. תימה לר''י תיפוק ליה דאפי' בעושק והלואה גופייהו דכתיבי בקרא לא מיחייב קרבן אלא כשייחד לו כלי להלואתו ולעושקו (ב''מ דף מח.) וכאן בקנס מה ייחוד שייך כאן דמיירי בלא עמד בדין דבעמד איבעיא ליה לאביי בסמוך ואומר ר''י כגון שייחד לו כלי כך לכשיעמוד בדין בב''ד ויתחייב לו יהא כלי זה מיוחד לו לגבות ממנו דמ' אונסו וא''ת וכי נימא דסבר ר''ש דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם דאפי' את''ל דאם אמר כלי זה יהא שלך אם ירדו גשמים היום דחשיב דבר בא לעולם היינו משום דכלי שנותן לו הוא בעולם וזכה בו למפרע כשירדו גשמים והא דקאמר אם ירדו תנאה בעלמא הוא אבל הכא אין נותן לו הכלי מיד אלא שמייחדו לו לגבות הימנו קנס אם יתחייב כשיעמוד בדין והא לא בא לעולם הוא וכ''ת ה''נ א''כ נחשביה בהדי הנך תנאי דחשיב בפרק האומר בקדושין (דף סב: ושם) דסבירא להו אדם מקנה דבר שלא בא לעולם דהא פריך נמי התם ונחשוב נמי ר''ע ואור''י דר''ש חדא ועוד קאמר חדא דייחוד אינו מועיל דדשלב''ל הוא דאינו מתחייב כלל אלא משעת העמדה בדין ואילך ועוד אפי' קונה בייחודו אין כאן כפירת ממון שאין משלם קנס ע''פ עצמו ואי מודה מיפטר [ורבנן אית להו דאדם מקנה דשלב''ל ולא מייתי התם אלא אותן תנאים שהוזכרו שמם]: ונשבע והודה לר''ש מהו. ק''ק דבהך מתניתין לא פליגי אלא דלרבנן בושת ופגם קא תבע ולר''ש קנס קא תבע אבל אם היה מפרש בהדיא דקנס קא תבע היה פטור לרבנן כמו לר''ש א''כ אמאי בעי אליבא דר''ש טפי מלרבנן דה''נ הוה מצי למבעי לרבנן אם פירש דקנס קא תבע ואההיא ברייתא דמייתי בסמוך היה לו לקבוע בעייתו לר''ש: או דלמא אע''ג דעמד בדין קנסא הוא ומודה בקנס פטור. כן כתוב בכל הספרים אבל בקונטרס פירש או דלמא אע''ג דעמד בדין ואי מודה ביה מיחייב אפילו הכי לא מיחייב קרבן שבועה כיון דעיקרו קנס ולא הוי דומיא דפקדון דקרא משמע מתוך פירושו דפשיטא ליה לאביי שהוא ממון לכל שאר דברים היכא דעמד בדין לשלם על פי עצמו או להורישו לבניו דמאי שנא ולא מיבעיא ליה אלא לענין קרבן שבועה דווקא משום דכתיב וכחש ובעינן דומיא דפקדון דעיקרו ממון כדפי' וההיא דלקמן דחקו לפרש כן דפריך אביי בסוף הסוגיא אמתני' דר''ש פוטר כו' וקאמר טעמא דלא עמד בדין הא עמד בדין דמשלם ע''פ עצמו כו' משמע דפשיטא ליה לאביי היכא דעמד בדין דהוי ממונא וקשה שצריך למחוק הספרים ועוד דאדפריך ליה אביי לרבה ממתניתין לא הספיקה לגבות כו' ואי אמרת ממונא הוי להורישו לבניו כו' תקשי ליה לנפשיה דאביי גופיה מודה דהוי ממון לכל דבר אלא דמבעיא ליה דווקא לענין קרבן שבועה כדפי' ועוד אמאי איצטריך לשנויי כי קאמר רבה בשאר קנסות נימא דבקנס דאונס נמי קאמר רבה דהוי ממון להתחייב בהודאתו כשעמד בדין דהא אפי' בסוף הסוגיא פשיטא ליה לאביי דהוי ממון לענין שמתחייב בהודאה והא נמי דפריך ליה אביי לרבה מר''ש פוטר טעמא דלא עמד בדין הא עמד בדין דמשלם ע''פ עצמו מיחייב קרבן שבועה ליקשי אביי לנפשיה הואיל ופשיטא ליה בכולהו קנסות דהוי ממון להתחייב בהודאתו. ונראה לפרש דאביי מספקא ליה אליבא דר''ש לפי שמצינו במשנתינו דלר''ש לא הוי ממון להורישו לבניו להכי מבעיא ליה אי לא חשיב נמי לר' שמעון ממון לענין קרבן שבועה והודאה אי לאו ואתרוייהו מבעיא ליה כדגרסינן בכל הספרים דהא בהא תליא דאי מיחייב בהודאתו אם כן כפר ליה ממונא ומיחייב קרבן שבועה ואי מיפטר בהודאה אם כן לאו מידי כפר ליה ולכך הוצרך רבה לקמן לשנויי כי קאמינא ממון הוי להורישו לבניו דלא מצי למימר ממון הוי להתחייב בהודאה דהא מדפטר ליה מקרבן שבועה מכלל דאי מודה מיפטר ולקמן דאמר אביי הא עמד בדין דמשלם ע''פ עצמו הכי פי' הא עמד בדין ובגרה ומתה דמינה ירית מיחייב קרבן שבועה: אמר ליה ממונא הוי ומיחייב עליה קרבן שבועה. וה''ה דאי מודה ביה מיחייב דהא בהא תליא ויש שמוחקין ומיחייב עליה קרבן שבועה דהא לקמן קאמר רבה כי קאמינא ממונא הוי להורישו לבניו. ולא גרסינן אלא ממונא הוי ולא פי' עד לבסוף דלענין להורישו לבניו קאמר ואומר רבינו יצחק דאין למוחקו בשביל כך דהא למאי דמסיק כי קאמר רבה בשאר קנסות הדר ביה דמעיקרא השיב לאביי דממונא הוי הקנס דאונס ופיתוי ונראה לרבינו יצחק דרבה קיבל מרבותיו דממונא הוי והשיב לו תחילה לענין קרבן שבועה וכשסתר לו אביי חזר בו ואמר לא לענין קרבן קבלתי דממון הוי אלא לענין להורישו לבניו וכן משמע דכששוב הקשה לו ממתני' אמאי קשו בה עשרים ותרתין שנין הוה ליה לחזור מדבריו אלא ודאי מרבותיו קבל: הפלת את שיני וסימית את עיני. וא''ת מה ייחוד כלי שייך גבי עבד דהא מיד כשהפיל את שינו קנה העבד בעצמו דגבי עבד גלי רחמנא שזוכה בעצמו מיד כשיפיל שינו כדאמרי' במרובה (ב''ק דף עד. ושם) ותו לא הוי קנס ואין לומר כגון שהפיל שינו וסימא את עינו דיוצא בשינו ונותן לו דמי עינו ומייחד לו כלי על דמי עינו או שתבעו על מעשה ידיו ומייחד לו כלי על זה דהא מוכח בבבא קמא דמאן דאית ליה יוצא בשינו ונותן לו דמי עינו סבר דאין צריך גט שחרור ור''ש אית ליה בהדיא. דצריך גט שחרור וי''ל דסימא את עינו אין צריך ייחוד דאין ייחוד גדול מזה שהרי העבד תובע את גופו מרבו שישחררנו ויכתוב לו גט שחרור ואם תאמר פשיטא דלא מיחייב קרבן שבועה על העבד דאפילו רבי אליעזר דדריש רבויי ומיעוטי ומרבה קרקעות לשבועה לענין קרבן שבועה פוטר בפרק שבועת הפקדון (שבועות לז:) דדריש מכל ולא כל והוא הדין בעבדים ויש לומר דאע''ג דבקרקעות אין קרבן בעבד יש קרבן דהכי נמי אשכחן רבי מאיר דאית ליה דאין נשבעין על הקרקעות ועל העבדים סבירא ליה דנשבעין כדאמרינן בהשואל (בבא מציעא דף ק:): (תוספות)

 רשב"א  גמרא: לאביה, נמי פשיטא, מדקא יהיב מפתה. דתנן בפרק אלו נערות (שם) מפתה נותן שלשה דברים, והלכך על כרחין דאבוה הוי דאי לעצמה אמאי יהיב מדעתה עבד, וכיון דמפתה לאביה אונס נמי לאביה, דהא עיקר בושת ופגם מתחת אשר ענה נפקא לן, דליתיה בכלל חמשים. אי נמי, מונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים (דברים כב, כט), אי הוי משום הנאת שכיבה מכלל דאיכא בשת ופגם לאביי כדאית ליה והנהו באונס הוא דכתיב ואם איתא בבשת ופגם דאונס לעצמה, מפותה דנותן בושת ופגם דינא תיתי כיון דלעצמה הוה ליה למיהביה מעבד מדעתה ליפקע. בעא מיניה אביי מרבה, האומר לחבירו אנסת ופתית את בתי והעמדתיך בדין ונתחייבת לי ממון, והוא אומר לא אנסתי ולא פתיתי ולא העמדתני בדין ולא נתחייבתי לך ממון, ונשבע והודה, לרבי שמעון מהו. איכא למידק, מאי שנא לרבי שמעון תיבעי נמי לרבנן דאי משום דלרבנן אפילו בשלא העמידו בדין חייב, וכדתנן אנסת ופתית את בתי וכו', משביע אני ואמר אמן, חייב, הא טעמא דרבנן משום דכי תבע איניש קרנא תבע ברישא דהיינו בשת ופגם, דלא שביק איניש ממונא ותבע קנסא, והכא על כרחין בתובע קנס בפירוש קא מיירי, או שפרע לו את הבשת ואת הפגם כבר, דאי לאו הכי כיון שעמד בדין אפילו לרבי שמעון בושת ופגם תבע ברישא דכיון דעמד בדין בושת ופגם נמי מיקץ קייצי, וטעמיה דרבי שמעון בעלמא דפטר, היינו משום דלא שביק מידי דקייץ דהיינו קנס ותבע מידי דלא קייץ דהיינו בושת ופגם, אלמא היכא דקיץ כי הכא לכולי עלמא בושת ופגם תבע ברישא דממונא ודקייץ. אלא על כרחין הכא בתובע בפירוש קנס, ואם כן תיבעי נמי לרבנן. ועוד דהא בעיא דהכא משום קנס הוא בשעמד בדין אם חזר להיותו ממון, או כיון דעיקרו קנס לעולם הכי כממקום שבא, והאי בעיא אפילו לרבנן מיבעי לן. ויש לומר דלרבנן פשיט ליה לאביי דמידע הוה ידע ברייתא דמתניא בסיפרא דמייתי בסמוך דקתני (תו"כ ויקרא פכ"ב פיס' ט) אין לי אלא דברים שמשלמין עליהן את הקרן תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה והמפתה ומוציא שם רע מנין, תלמוד לומר (ויקרא ה, טו) ומעלה מעל ריבה, אלא לרבי שמעון מיבעיא ליה, דלדידיה איכא או בשעמד בדין מיירי או לא, כדאיתא בסמוך. הכי גרס ר"ח ז"ל, וכן היא ברוב הספרים: כיון שעמד בדין ממונא הוי, ומתחייב עליה קרבן שבועה. או דילמא אף על גב דעמד בדין קנס הוי ומודה בקנס פטור. פירוש: דאף על גב דהעמדה בדין קנסא הוי, ואילו מודה ביה מיפטר, הילכך כשכפר ונשבע אישתכח דלא כפר ממונא דהא לאחר הודאתיה מחייב לשלם. והא דאמרינן בשמעתין (בע"ב) איתיביה רבי שמעון פוטר שאינו משלם קנס על פי עצמו קרבן שבועה נמי מחייב. דאלמא משמע דכיון דעמד בדין דמשלם על פי עצמו לא היא, דהתם לטעמיה דרבה קא מקשה ליה, כלום לדידך דאמרת דממונא הוי להורישו לבניו ואי מודה ביה לא מיפטר, דלענין שבועה הוא דפטור מדגלי ביה רחמנא (ויקרא ה, כא) וכחש בעמיתו, אם כן תיקשי דהא משמע דלרבי שמעון כל שמשלם על פי עצמו מחייב בשבועה, ותדע לך, דהא על כרחין אית לך למימר הכין, דאי לא תימא הכי לאביי גופיה מי ניחא, דהא לדידיה דלא מפליג בין שבועה לשאר מילי, אם איתא דמשלם על פי עצמו תיקשי ליה דרבי שמעון אדרבי שמעון, דהא ברייתא דיכול האומר אנסת ופתית את בתי דפטר רבי שמעון, לאביי כשעמד בדין היא, אלמא אף על גב דעמד בדין ומחייב על פי עצמו, אפילו הכי פטר מקרבן שבועה והכא מחייב, אלא ודאי לאביי אפילו עמד בדין לרבי שמעון קנס הוי לכל מילי בין לשבועה בין לשלם על פי עצמו. ועוד דכי קאמר רבא לקמן כי איצטריך וכחש, כגון שעמדה בדין ובגרה ומתה דהתם כי קא ירית מינה דידה קא ירית אקשינן עלה אי הכי יבאו אלו שהן קנס, ממון הוא, כלומר, אי הכי דבשעמדה בדין ממונא דידה הוי להורישו, אמאי קרי ליה קנס דהא ממון גמור הוא לכל מילי, אלמא לאביי אף על גב דעמד בדין לאו ממונא הוא, אלא קנס גמור הוא אי מודה ביה מיפטר, ומיהו ניחא ליה דקתני יבואו אלו שהן קנס. ומיהו רש"י ז"ל נשמר במקומה מן הקושיא הזאת, ופירש: אי הכי דכשעמדה בדין מיירי כדאוקמא אינן קנס אלא ממון, ואינו מחוור, דאטו רבא מוקי לה כשעמד בדין ולא אביי, והא אביי הוא דמכרח ליה לרבא דכשעמד בדין הוא כדמקשי ליה, והא אביי הוא דמוכרח מדרישא כשעומד בדין סיפא נמי כשעמד בדין, אלא על כרחין כדאמרן, ועוד, דאם איתא דלאביי פשיטא ליה לשאר מילי דממונא הוי מאי קא מקשה ליה לרבה ממתניתין דאם לא הספיק לגבות עד שמת האב דלדידיה נמי לא ניחא, דהא לשאר מילי ממונא הוי לדידיה נמי אלא ודאי לאביי בין לשבועה בין לשאר מילי מספק ליה דכולהו מילי כי הדדי נינהו לדידיה, וכל זה שלא כדברי רש"י ז"ל דמיהו לא גריס ומודה בקנס פטור לכולי עלמא אי מודה ביה לא מיפטר, אלא דלענין שבועה בלחוד הוא דקא מיבעיא ליה אי אזלינן בתר מעיקרא דעיקרו קנס. (רשב"א)


דף מב - ב

מאי לאו בשעמד בדין לא בשלא עמד בדין והא מדרישא בשעמד בדין סיפא נמי בשעמד בדין דקתני רישא אין לי אלא דברים שמשלמין עליהם את הקרן תשלומי כפל תשלומי ארבעה וחמשה והאונס והמפתה ומוציא שם רע מנין ת''ל {ויקרא ה-כא} ומעלה מעל ריבה היכי דמי אי דלא עמד בדין כפילא מי איכא אלא פשיטא בשעמד בדין ומדרישא בשעמד בדין סיפא נמי בשעמד בדין א''ל יכילנא לשנויי לך רישא בשעמד בדין וסיפא בשלא עמד בדין וכולה ר''ש היא ושינויי דחיקי לא משנינן לך דא''כ אמרת לי ליתני רישא ר''ש אומר או ליתני סיפא דברי ר''ש אלא כולה בשעמד בדין ורישא רבנן וסיפא ר''ש ומודינא לך לענין קרבן שבועה דרחמנא פטריה מוכחש וכי קאמינא ממון הוי להורישו לבניו איתיביה ר''ש אומר אם לא הספיקה לגבות עד שמת האב הרי הן של עצמה ואי אמרת ממון הוי להורישו לבניו לעצמה אמאי דאחין בעי מיהוי אמר רבא האי מילתא קשאי בה רבה ורב יוסף עשרין ותרתין שנין ולא איפרק עד דיתיב רב יוסף ברישא ופירקה שאני התם דאמר קרא {דברים כב-כט} ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף לא זיכתה תורה לאב אלא משעת נתינה וכי קאמר רבה ממונא הוי להורישו לבניו בשאר קנסות אלא מעתה גבי עבד דכתיב {שמות כא-לב} כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו הכי נמי לא זיכתה תורה לאדון אלא משעת נתינה יתן לחוד ונתן לחוד אי הכי ת''ל וכחש ת''ל ונתן מיבעי ליה אמר רבא כי איצטריך וכחש כגון שעמדה בדין ובגרה ומתה דהתם כי קא ירית אביה מינה דידה קא ירית אי הכי יצאו אלו שהן קנס ממון הוא אמר רב נחמן בר יצחק יצאו אלו שעיקרן קנס איתיביה ר''ש פוטר שאינו משלם קנס על פי עצמו טעמא דלא עמד בדין הא עמד בדין דמשלם על פי עצמו קרבן שבועה נמי מיחייב רבי שמעון לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי אע''ג דעמד בדין רחמנא פטריה מוכחש אלא לדידכו אודו לי מיהת היכא דלא עמד בדין דכי קא תבע קנסא קא תבע

 רש"י  מאי לאו בשעמד בדין. בב''ד אחד ובאו עדים באותו ב''ד וחייבוהו ב''ד על פיהם ועכשיו זה תובעו מה שחייבוהו ב''ד וחזר וכפר וקתני פטור: בשלא עמד בדין. ועדיין לא העידו עדים: והא מדרישא. מילתייהו דרבנן דאיפליגו עליה וחייבוהו קרבן שבועה איירי בשעמד בדין מכלל דסיפא כלומר ר''ש דאתא לאיפלוגי עלייהו בדכוותה איירי: אין לי. שיתחייב קרן וחומש ואשם: כפילא מי איכא. מי יימר דגנב דתבעיה כפילא ועוד דלמא מודי ומיפטר: אלא פשיטא בשעמד בדין. והא דקתני יצאו אלו שהן קנס לקמן מפרש לה שעיקרן קנס: או ליתני רישא. דכולה רבי שמעון אומר או ליתני סיפא כו' מאי שנא דאיפסיק ותנא רבי שמעון אומר בי מיצעי: ומודינא לך לענין קרבן שבועה. דלרבי שמעון אע''ג דעמד בדין לא מיחייב עליה קרבן שבועה: להורישו לבניו. משעמד בדין ומת עד שלא הספיק לגבות הרי הוא של אחיה ולא שלה: עשרין ותרתין שנין. הן היו ימי שררתו של רבה ומת וישב רב יוסף בראש וסייעוהו מן השמים לפרקה להיות לו לשם לפי שהיה רבה חריף ולכך קראוהו עוקר הרים ורב יוסף היה בעל שמועות ומשנה וברייתא לכך קראוהו סיני: וכי אמר רבה ממונא הוי להורישו. משעמד בדין בשאר קנסות ולא מיפטר תו בהודאה: יתן לחוד ונתן לחוד. יתן משמע לשון צווי ולעולם ונתן משמע דבר הנתון כבר: אי הכי. דשאני קנס דאונס ומפתה משאר קנסות דאפילו עמד בדין נמי לאו ממונא הוא: ת''ל וכחש. בתמיה כלומר מאי איריא דנסיב לה הש''ס לפטורא מוכחש כי היכי דיליף שאר קנסות כלומר מדלא דמי לתשומת יד למיהוי עיקר תחילתו ממון תיפוק ליה דהשתא נמי לאו ממונא הוא דרחמנא אמר ונתן דלא זיכתה לו תורה עד שעת נתינה: כי איצטריך וכחש. לקנס דאונס ופתוי למילפינהו בהדי שאר קנסות לפטורא מוכחש משום דעיקרן קנס ולא מצי למילף מונתן: כגון שעמדה בדין ובגרה. דלרבי שמעון דידה הוא דכי היכי דפליג במתניתין בלא הספיקה לגבות עד שמת האב הכי נמי פליג בלא הספיקה לגבות עד שבגרה דקאמר ת''ק הרי הן של אב ולרבי שמעון הרי הוא של עצמה ואם מתה אחרי כן ירית לה אביה מכח דידה והוי ממון גמור ואע''ג דלא מטא לידה דלגבי דידה לא הוה שאני משאר קנסות דמשעת העמדה בדין ממונא הוא וכי מייתא ירית הוא כל זכות שהיה לה בו הלכך מונתן לא מצי למיפטריה ונסיב הש''ס מוכחש ומשום דעיקרו קנס: אי הכי. דבשעמד בדין אוקימתה וכבר נעשה ממון היכי קתני יצאו אלו שהן קנס הא ממון נינהו: שאינו משלם קנס כו'. ואי הוה מודי הוה מיפטר אלמא טעמא דרבי שמעון משום דאי הוה מודי מיפטר הוא והא ליתא אלא כשלא עמד בדין: ה''ג והא עמד בדין דמשלם ע''פ עצמו קרבן שבועה נמי מיחייב: רחמנא פטריה. מקרבן שבועה: מוכחש בעמיתו. שלא פירש בו אלא דברים שעיקרן ממון: (רש"י)

 תוספות  מאי לאו בשעמד בדין. וא''ת בשלמא לרבי יוחנן דסגי ביחוד כלי דסבירא ליה. דמעות קונות אתי שפיר דאע''ג דיחד לו כלי לקנס וקני ליה מ''מ דין קנס עליו לענין קרבן שבועה ולענין כמה דברים עד שיבא לידו אלא לר''ל דלא מיחייב קרבן שבועה אלא כשנטלו ממנו וחזר והפקידו אצלו אמאי פטר ר''ש הכא הואיל ועמד בדין ונטלו הימנו ממון גמור הוא ואומר רשב''א דלריש לקיש מצי למימר דמיירי שנתן לו כלי בתורת משכון לקנסו וחזר והפקידו אצלו דהואיל ולא נתן לו אלא בתורת משכון לא חשיב ממון אע''פ שהיה בידו תימה לרבינו יצחק בהפיל את שינו וסימא את עינו אמאי לא מיחייב קרבן שבועה הא מתחייב בהודאתו כיון שעמד בדין ופטרוהו ב''ד ואין לו עליו כלום ושמא כיון דאכתי מחוסר גט שחרור אם היה מודה שסימא את עינו לא היה יוצא לחירות: לא בשלא עמד בדין. וא''ת אי בלא עמד בדין פשיטא דלא מיחייב קרבן שבועה דלא מידי כפריה דאי מודה מיפטר ומה צריך קרא דוכחש לכך והו''ל לאקשויי ת''ל וכחש אשר ירשיעון אלהים מיבעי ליה כדפריך לקמן ת''ל וכחש ת''ל ונתן מיבעי ליה וי''ל דהכא לא בעי לאקשויי הכי דאיכא למימר אסמכתא בעלמא הוא אבל לקמן פריך שפיר כי היכי דוכחש הוה לדרשא גמורה לענין שאר קנסות הכי נמי הוה דרשא גמורה לענין אונס ופתוי: [תשלומי כפל ותשלומי ד' וה'. ר''ש לא פליג אהא דלא שביק איניש מידי דכי מודה מיחייב ותבע מידי דכי מודה מיפטר דהכא הכל קייץ. מהר''מ] ת''י כ''י: דאחין בעי למיהוי. בשלמא לדידי הוא קנס לכל מילי מדגלי רחמנא לענין קרבן שבועה אלא לדידך דאחין בעי למיהוי תימה וכי רבה לא ידע מתני' ותירץ ר''י ברבי אברהם דרבה דאמר דממון הוי להורישו לבניו היינו כשאין הבת קיימת אבל מתני' איירי כשהבת קיימת דאז אין ראוי להורישו לבניו כל זמן שלא בא לידו משום דאין אדם מוריש זכות בתו לבנו ואביי דאקשי ליה לא ניחא ליה לאיפלוגי בהאי ורבה נמי הודה לו.: ונתן לחוד. וגבי מוציא שם רע דכתי' ונתנו לאבי הנערה איכא למימ' ונתן לחוד ונתנו לחוד: אי הכי ת''ל וכחש ת''ל ונתן מיבעי ליה. בשלמא לדידי מונתן לא גמרי מידי וכולה מילתא ילפינן מוכחש דאף דלא הוי ממון להורישו לבניו ילפינן מהתם מדגלי רחמנא גבי קרבן שבועה אלא לדידך דילפת מונתן דלא הוי ממונא עד שעת נתינה ולא זכי אב אחר העמדה בדין כמו קודם א''כ ונתן מיבעי ליה ואין צריך קרא דוכחש על כך דפשיטא דכיון דאי מודה מיפטר פטור נמי מקרבן שבועה: כי אצטריך קרא כגון שעמדה בדין ובגרה ואח''כ מתה דכי ירית מינה דידה קא ירית. ואע''ג דהשתא ממון גמור הוא שלא בא לידו מכח קנס ואי מודה מיחייב אפ''ה פטור מקרבן שבועה מוכחש והיינו דפריך למאי דשני השתא יצאו אלו שהן קנס ממון הוא אבל עד השתא הוה אתי ליה שפיר דקרי ליה קנס הואיל ובא לידו מכח קנס ואי מודה מיפטר אבל השתא דמוקמינן לקרא בכי האי גוונא כגון שעמדה בדין ומתה שלא בא לידו מכח הקנס אלא מכח ירושה ומלתא דפשיטא היא דאי מודה מיחייב אמאי קרי ליה קנס ומשני תני יצאו אלו שעיקרן קנס והשתא כולהו קנסות משעמד בדין ממונא הוי ומיחייב בהודאתו ואפי' הכי גזירת הכתוב היא מוכחש דפטור מקרבן שבועה והכי נמי אפילו לר' אלעזר דאמר נשבעין על הקרקעות גזירת הכתוב היא דפטור מקרבן שבועה אע''ג דמיחייב בהודאתו: הא עמד בדין דמשלם ע''פ עצמו כו'. ולדבריו דרבה קאמר לה בשלמא לדידי דסבירא לי דבכל קנסות אפילו עמד בדין אינו משלם ע''פ עצמו ולעולם חשיב קנס לרבי שמעון עד שיגיע לידו כדשמעינן מוכחש אתי שפיר דכל היכא דמיחייב ע''פ עצמו מיחייב נמי קרבן שבועה כגון עמדה בדין ובגרה ומתה דמינה ירית אלא לדידך הא כל קנסות שעמד בדין או באונס ומפתה שעמדה בדין ובגרה ומתה אף על גב דמיחייב בהודאתו פטור מקרבן שבועה תיקשי: (תוספות)

 רשב"א  מאי לאו כשעמד בדין. וקא משמע לן קרא דקנסא הוא בין לענין שבועה בין לשאר מילי, וכדאיצטריך קרא לכולהו קנסות איצטריך. לא כשלא עמד בדין, וכי איצטריך קרא לאונס ומפתה, דאף על גב דאית בהו ממונא, כיון דעיקר קנס הוא תובע משום דלא שביק איניש מידי דקייץ ותבע מידי דלא קייץ רחמנא פטריה, כך כתב הראב"ד ז"ל. ותמיה לי, דהא אסיקנא בשילהי פרק שבועת הפקדון (שבועות לח, ב) כשתמצא לומר לדברי רבי שמעון קנס הוא תובע ולא בשת ופגם, אם כן לרבי שמעון בשלא עמד בדין אפילו אונס ומפתה למאי איצטריך קרא למעוטינהו, ודוחק הוא לומר דהא סברא אתא קרא לאשמועינן דכי קא תבע איניש קנס לחודיה קא תבע ולא בשת ופגם. ויש לומר, דאדרבה להפיל את שני וסימת את עיני והמית שורך את עבדי איצטריך, דאף כשתמצא לומר דכולהו קנס מכל מקום הא מיפטר מממון בקנס זה, דהא אכולהו מילי משלם שלשים או משלחו לחירות, אף על גב, (דכיתי כי) בשלשים דמי העבד, ובהפלת את שני וסמית את עיני נזק וצער וריפוי, וסלקא דעתך אמינא דכיון דפתיך ממונא בהאי קנסא לחייב שבועה, קא משמע לן, בפקדון בעא, וכל שכן דאיצטריך אי סבירא לן כל שלשים של עבד אין כולן קנס, ובעיא היא בירושלמי בשילהי אלו נערות (ה"י) כן נראה לי. ואי דלא עמד בדין כפילא מי איכא. והוא הדין דהוה מצי למימר מוציא שם רע מי מחייב, דהא אינו חייב מלקות ומאה סלע אלא בבית דין ועדים והזמה כדאיתא בפירקין דלקמן (מו, א) אלא דניחא ליה למידק מרישא. רישא רבנן וסיפא רבי שמעון ומודינא לך לענין קרבן שבועה מדרחמנא פטריה מוכחש בעמיתו, וכי קאמינא ממון הוי להורישו לבניו. תמיה לי, דהא עיקר בעיא דאביי לענין שבועה היתה, כדקאמרינן כיון דעמד בדין ממונא הוי ומיחייב קרבן שבועה, וכיון שכן היכי שביק רבה עיקר דבעיא ומהדר ליה למאי דלא הוי עיקר בעיא, וכיון שכן לפי דברי רש"י ז"ל, דכל בעיא דאביי אינה אלא לענין שבועה בלחוד. ויש לומר, לפי גירסת ר"ח ז"ל, דאביי תרתי בעא מיניה, אי ממונא הוי בין לשבועה בין לשאר מילי, אי קנסא הוי לכל מילי ואפילו מודה ביה מיפטר, ואהדר ליה איהו דממונא הוי לכל מילי, אלא היכא דגלי ביה קרא דהיינו לשבועה, דגלי ביה מוכחש ולאו משום דלא הוי ממונא כדקא סלקא דעתך, אלא משום גזירת הכתוב. אי נמי, דפתוי הבת משום דגלי ביה נמי קרא ונתן כדקא משני רב יוסף בסמוך, מתניתין דלא הספיקה לגבות עד שמת. ואף לפי דברי רש"י ז"ל, יש לומר כן, דאביי אכולהו קא מיבעי ליה לבר ממודה ומיפטר נפשיה לא מיפטר, משום דהא טעמא דמודה בקנס משום דכתיב (ב"ק עה, א) אשר ירשיעון אלקים (שמות כב, ח) פרט למרשיע את עצמו, יצא זה שכבר הרשיעוהו אלהים, כן נראה לי. וכי קאמר רבה ממון הוי להורישו לבניו בשאר קנסות. תמוה לי, והא בעיא דאביי בקנס הבת היתה, ולא הזכיר אביי שאר קנסות כלל. ויש לי לומר דעיקר בעיא דאביי לא על קנס הבת היתה בלבד, אלא העמדה בדין מה לי לגבי קנס להחזירו ממון, ועל זה השיבו רבה דמשעת העמדה בדין הוי ממון להורישו לבניו, ולא חשש להוציאו קנס הבת מכלל זה, שאף הוא ממון הוי לגבי דידה להורישו לבניה, אם לאביה עם העמדה בדין ובגרה ולא הספיק לגבות עד שמתה וכדאיתא בסמוך (לקמן ע"ב), אלא דלגבי האב הוא דמעטיה רחמנא מונתן. עוד קשיא לי דמדקאמרינן כי קאמר רבה ממון הוי להורישו לבניו בשאר קנסות, משמע דרבה גופיה הוא דסבירא ליה הכי, ואם כן אקשי ליה אביי ממתניתין אמאי לא פריק ליה הכי, ועוד דאדרבה הא קאמרינן דכולהו שניה דרבה קשי בה בי רב יוסף ולא איפריק עד דיתיב רב יוסף בראש ופרקיה. ויש לומר, דרבה ודאי הכין סבירא ליה, דהפרש יש בין קנס הבת לשאר קנסות, דלגבי קנס הבת מתניתין היא, אלא דאביי טעמא קא בעא מיניה מה הפרש יש בין קנס הבת לשאר קנסות. והיא היא דקשי בה רבה כוליה שני עד דיתיב רב יוסף ואשכח טעמא דגזרת הכתוב הוא בקנס הבת לגבי אב, דכתיב ונתן לאבי הנערה. כן נראה לי. אמר ליה אביי אלא מעתה גבי עבד דכתיב (שמות כא, לב) כסף שקלים יתן לאדניו הכי נמי דלא זיכתה תורה לאדון אלא משעת נתינה. ואיכא למידק, דהא לדידיה ודאי בין פיתוי הבת בין קנס העבד קנס הוי ואינו יכול להורישו לבניו עד שעת נתינה, דהעמדה בדין לא עביד בהו ממונא, ומאי קא מקשה אלא מעתה דמשמע דלדידיה פשיטא ליה דשלשים של עבד משעת העמדה בדין הוי ממון. וראיתי לראב"ד ז"ל שפירש: אלא מעתה גבי עבד וכו', ואם כן נפלוג רבי שמעון ורבנן בשל עבד כדפליגי באונס ומפתה, אלא שמע מינה בטעמא אחרינא פליגי הכא, דלא שייך גבי עבד ולא ידענא מאי ניהו. עד כאן. ואינו מחוור. ויש לי לפרש דלטעמיך דרב יוסף קא מקשה, דמשום דקאמר רב יוסף כי קאמר רבה ממונא הוי להורישו לבניו, לשאר קנסות דמשמע דלא מפיק מכלהו קנס אלא קנס הבת לבד משום דכתיב ביה ונתן האיש השוכב עמה, ואמר ליה אביי אלא מעתה דטעם דקנס הבת דלא הוי ממון משום דכתיבה ביה נתינה הוא, גבי עבד נמי דכתיבה ביה נתינה הכי נמי דלא הוי ממון והא את הוא דאמרת דכולהו ממונא הוו לבר מקנס הבת, ואמר ליה אין ודאי כולהו ממונא הוי ונתן לחוד, אבל לאביי כולהו קנסי בין דבת בין דעבד, לרבי שמעון לא הוי ממון להורישו לבניו עד שעת נתינה, ולא משום נתינה דכתיבא בהו, אלא משום דכל שעתא קנסוהו כיון דעיקרן קנס, כן נראה לי. אי הכי תלמוד לומר וכחש, תלמוד לומר ונתן מיבעי ליה. פירש רש"י ז"ל: אי הכי דשאנו קנס דאונס ומפתה משאר קנסות, דאפילו עמד בדין לאו ממונא הוא תלמוד לומר וכחש, בתמיה, כלומר, מאי איריא דנסיב ליה תלמודא לפטור מוכחש, כי היכי דיליף שאר קנסות, כלומר, דלא דמי לתשומת יד דהוי עיקר תחלתו ממון, תיפוק ליה דהשתא נמי לאו ממונא הוא דרחמנא אמרה ונתן ולא זכתה לו תורה עד שעת נתינה. עד כאן. וקשיא להדין, חדא דמוכחש עדיף טפי לרבי שמעון משום דנפקי כולהו קנסי מיניה, ואי משום ונתן לא נפיק לן מיניה אלא קנס הבת, והוה ליה למעוטי שאר קנסות מקרא אחרינא, הילכך טפי ניחא למעוטינהו כולהו מוכחש, כיון דסליק מכולהו. ועוד, דאיכא למימר משום דלרבנן לא משמע להו ונתן משעת נתינה, ניחא ליה למעוטי אף קנס הבת משום וכחש, דיצא לומר דאף כשתמצא לומר דמשעת העמדה בדין זכי בה, מכל מקום איכא למיפטרה משום וכחש דיצאו אלו שאין עיקרן ממון אלא קנס. ועוד, דאם איתא דאביי נמי משמע ליה דהא דקתני יצאו אלו שהן קנס שעיקרן קנס קאמרינן, אף על גב דהשתא ממונא הוי, כי פריק רבא כי איצטריך קרא וכחש, כגון שעמדה בדין וכו', מאי קא פריך ליה אי הכי יצאו אלו שהן ממון הוא, ואיצטריך רב שהוא ממון ומה שאינו ממון, אחר שהוצרך הכתוב למעט את שניהן, אם כן תלמוד לומר ונתן מיבעי ליה גבי קנס הבת. ומיהו אכתי לא ידע האי מקשה שאר קנסות לדידן מאי טעמא מיעטינהו קרא, דאי הוה ידע דטעמא משום דעיקרן קנס, לא הוה קשיא ליה מידי, דכולהו ודאי שפיר ממעט להו מוכחש ואפילו קנס הבת, וכל שכן, דהשתא שאר קנסות אף על גב דהשתא הוי ממון להורישו לבניו, משום דעיקרן קנס מיעטינהו רחמנא מוכחש לענין שבועה, קנס הבת דאכתי ממון גמור להורישו לבניו, ואי מודה ביה לא מיפטר, אלא דגזירת הכתוב הוא בשבועה דליפטר, וקנס הבת לא הוי ממון כלל עד שעת נתינה, ומדינא לא מיחייב ביה קרבן שבועה דככפירת דברים בעלמא הוא, אם כן היכי קא נסיב רבי שמעון לכולהו משום וכחש, דהא על כרחין כולהו לא נפקא מחד קרא דבשאר קנסות לא הוי טעמא אלא משום גזירת הכתוב, ובקנס הבת הוי מדינא. ואם כן כיון דלא משום אחר מיעטינהו רחמנא, אי אפשר דוכחש פורט מה נחמן לשנויי ליה יצאו אלו שעיקרן קנס, דהא איהו נמי הכי משמע ליה, ומסתבר לי דהכי קאמר, אי הכי תלמוד לומר וכחש תלמוד לומר ונתן מיבעי ליה דבשלמא אי אמרת דכולהו קנסי לרבי שמעון אף על גב דעמד בדין לא הוי ממון לא להורישו לבניו ולא לשבועה, היינו דקא נסיב לכולהו קרא דוכחש בעמיתו בפקדון, לומר דוקא במכחש בממון גמור כעין פקדון יצאו כולהו קנסות, דאף דהא אי מודה בה מיפטר אלא אי אמרת דשאר קנסות משעת העמדה בדין הוי על גב דעמד בדין לאו ממונא הוא, ואי מודה בהו מיפטר ולא כפירת ממון הוא קנס לא כל שכן. אלא דאכתי לא הוי ידע טעמא, ומה קא מקשה לבסוף אי הכי יצאו אלו שהן קנס, ממון הוא ולא לפירוקיה דרבא קא מקשה, אלא אעיקרא דמילתא קא הדר לאקשויי, אי הכי דמשעת העמדה הוי ממון להורישו לבניו, אם כן ממון הוא ומאי יצאו אלו שהן קנס דקתני, ואמר ליה רב נחמן בר יצחק דיצאו אלו שעיקרן קנס קאמר. כן נראה לי ולעיקר שמעתיה דאמרינן דאין אדם מוריש קנס לבניו כשלא עמד בדין, איכא למידק, דהא משמע בהדיא בפרק מרובה (ב"ק עא, א), גנב משל חבירו וטבח ומכר, ואחר כך מת אביו דאדם מוריש קנס לבניו ואפילו לא עמד בדין, דגרסינן התם, בעא מיניה רבא מרב נחמן גנב שור של שני שותפין והודה לאחד מהן מהו, חמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר, או דילמא חמשה בקר ואפילו חמשה חצאי בקר, אמר לו חמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר. ואותביה דבא ממתניתין דתנן גנב משל אביו וטבח ומכר ואחר כך מת אביו משלם תשלומי ארבעה וחמשה, והאי כיון דמית ליה אב זכה ליה במנאתא דנפשיה, ואי סלקא דעתך חמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר אמאי משלם ארבעה וחמשה, אמר ליה מתניתין בשעמד בדין ואחר כך מת אביו, אבל לא עמד בדין מאי, אינו משלם, אי הכי אדתני סיפא גנב משל אביו ומת אביו ואחר כך טבח ומכר אינו משלם ארבעה וחמשה ליפלוג וליתני בדידה וכו', אלמא לכולהו אדם מוריש קנס לבניו, דהא רבא מתניתין דטבח ומכר ואחר כך מת אביו בשלא עמד בדין משמע ליה, ואפילו הכי משלם ארבעה וחמשה לאחין, ורב נחמן לא אוקמה בשעמד בדין, אלא דקסבר דחמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר, דאי לא תימא הכי, כי לימא ליה ולטעמיך כשלא עמד בדין מי משלם ד' וה', והא אין אדם מוריש קנס לבניו, ולבסוף חזר ואמר חמשה בקר אמר רחמנא ואפילו חמשה חצאי בקר כולה מתניתן בשלא עמד בדין מיתוקמי להו. ור' שמעון נמי מודה בה בההיא, דהא קתני עלה ר' שמעון אומר קדשים שחייב באחריותן חייב ולא פליג ברישא, אלמא בדינא דרישא מודה. ויש לומר דאמוראי נינהו, רבה דהכא סבר דאין אדם מוריש שום קנס לבניו, ורבא ורב נחמן סבירא להו בשאר קנסות דאדם מוריש אותן לבניו, ובקנס הבת בלחוד הוא דאין אדם מורישו לבניו, וטעמא דמילתא משום דכיון דאין הבת עצמה של אב להורישה לבניו, אף קנסיה כל שלא זכה בהן האב בחייו ואינו מורישו לבנים והבנים עצמן אינן זוכין בהן שהרי אין הבת שלהן, ואפילו אב עצמו, פעמים שאינן שלו, כגון שלא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה, אבל שאר קנסות כיון שגוף השאר של יורשין הוא, והן יורשין אותו אף קנסא שלהן, ובמקום אב קיימי, מאי שנא האב ומאי שנא הבן דהא אינהו נמי מכוחו הן באין דנתרוקן זכות הנכסים וזכות האב להן. והא דאמר רבא בפירקין דלעיל (לח, ב): יש בגר בקבר ופקע אב, דאלמא משמע דאף בשאר קנסות אין אדם מוריש ליורשיו, דהא לגבי דידה קנסי הרי הן כשאר קנסות, ואפילו הרי פקע אב ולא ירית לה מחמתה, לא קשיא דהתם לא זכתה בהן היא מעולם ולא היתה ראויה לזכות בהן לפי שלא בגרה מחיים, ואף על פי שבגרה בקבר אין בגר ממש לזכות בהן, שאין המתים קונים ממש, ללישנא קמא דהתם דבעי רבא יש בגר בקבר ודבנה הוי, הוה סלקא דעתין דאין חילוק בין קנסות דעלמא לזה, וכמו ששאר קנסות מורישן לבניו אף זו תוריש קנסיה לבניה. אי נמי יש לומר, דלישנא קמא רבא כרב נחמן רביה סבירא ליה, דכולהו קנסות ואפילו קנס זה אדם מורישו לבניו, כלומר, האשה עצמה מורישה אותו לבניה, אבל אב לכולי עלמא אינו מורישו לבניו מן הטעם שכתבנו, וללישנא בתרא סבירא ליה. וזה עולה לו יפה, משום כי איצטריך וכחש כגון שעמדה בדין ובגרה ומתה דכי קא ירית מינה דידה קא ירית, דאילו לפירוש קמא לא הוה ליה למימר אלא כגון שבגרה ומתה, דאף על גב דלא עמדה בדין הא מכי בגרה זכתה בקנסיה להורישו לאביה, ומיהו איכא למימר, דרבא הכא לטעמיה דרבה קאמר, וכשתמצא לומר דאדם מוריש קנס לבניו הכא נמי אף על גב דלא עמדה בדין אלא שבגרה ומתה. וכתב הרמב"ן ז"ל, נראה דפלוגתא היא דאמוראי בירושלמי (בפרקין ה"א) דגרסינן התם קנס מאימתי הוא מתחייב ר' יונה אמר משעה ראשונה, ר' יוסה אמר בסוף, פירוש: מאי זה זמן, אנו רואין שנתחייב זה שיהא ממון להורישו לבניו. ואותיב ר' יוסה לר' יונה על דעתיך דתימא משעה ראשונה, והא תנינן מת האב הרי הן של אחין, אמר ליה מטית בה לההיא דתנא רבי שמעון בן יוחי ונתן לנערה, ונתן לאבי הנערה, והך סברא דר' יונה היינו סברא דרבא ורב נחמן, ואותיב נמי ר' יונה לר' יוסה על דעתיך דתימא בסוף והא תנינן עמדה בדין עד שלא בגרה הרי הן של אב, משבגרה הרי הן של עצמה, ובוגרת יש לה קנס, אמר ליה מטית בה לההיא דתני ר' חייא תחת אשר ענה לרבות שהיתה נערה ובגרה. ואתיין אילין פלוגייתא כהינין פלוגייתא דתניא תמן, גנב משל אביו טבח ומכר ואחר כך מת אביו משלם ארבעה וחמשה, אתיב ר' חגאי לר' יוסה על דעתך דתימא בעמידת בית דין הדבר תלוי, ניתני גנב משל אביו וטבח ומכר בחיי אבא ולא הספיק לעמוד בדין עד שמת משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה, ותייה כר' יונה ור' חגאי ור' יוסה כדעתיה, אלמא שמעי מינה דפלוגתא דאמוראי נינהו, ורבה ורב נחמן ור' יונה בירושלמי כולהו סבירא להו דשאר קנסות אף על גב דלא עמד בדין אדם מוריש אותן לבניו, ודה"ה לארוסה שבגרה ומתה אף על פי שלא הספיק לעמוד בדין עד שמתה שהיא מורישה אותו לאביה או למורישיה, דלגבי דידה הרי הוא כשאר קנסות בעלמא כמו שכתבנו. ומתניתין דפרק מרובה (ב"ק, שם) בשלא עמד בדין, ולרבה אין אדם מוריש שום קנס לבניו עד שעת העמדה בדין, לרבנן ולרבי שמעון בקנס הבת עד שעת נתינה ממש, משום דנתינה דכתיב ביה, ולדידיה מתניתין דמרובה כשעמד בדין אתשלומי כפל ארבעה וחמשה, וסיפא נמי כשעמד בדין על הכפל ולא עמד בדין על תשלומי ארבעה וחמשה. (רשב"א)


דף מג - א

ומודה בקנס פטור ורבנן סברי כי קא תבע בושת ופגם קא תבע במאי קא מיפלגי א''ר פפא ר''ש סבר לא שביק איניש מידי דקיץ ותבע מידי דלא קיץ ורבנן סברי לא שביק איניש מידי דכי מודי ביה לא מיפטר ותבע מידי דכי מודה ביה מיפטר בעא מיניה רבי אבינא מרב ששת בת הניזונת מן האחין מעשה ידיה למי במקום אב קיימי מה התם מעשה ידיה לאב ה''נ מעשה ידיה לאחין או דלמא לא דמי לאב התם מדידיה מיתזנא הכא לאו מדידהו מיתזנא א''ל תניתוה אלמנה ניזונת מנכסי יתומים ומעשה ידיה שלהן מי דמי אלמנתו לא ניחא ליה בהרווחה בתו ניחא ליה בהרווחה למימרא דבתו עדיפא ליה מאלמנתו והאמר רבי אבא א''ר יוסי עשו אלמנה אצל הבת כבת אצל אחין בנכסין מועטין מה הבת אצל אחין הבת ניזונת והאחין ישאלו על הפתחים אף אלמנה אצל הבת אלמנה ניזונת והבת תשאל על הפתחים לענין זילותא אלמנתו עדיפא ליה לענין הרווחה בתו עדיפא ליה מתיב רב יוסף מעשה ידיה ומציאתה אע''פ שלא גבתה מת האב הרי הן של אחין טעמא דבחיי האב הא לאחר מיתת האב לעצמה מאי לאו בניזונת לא בשאינה ניזונת אי בשאינה ניזונת מאי למימרא אפילו למ''ד יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך ה''מ בעבד כנעני דלא כתיב ביה עמך אבל עבד עברי דכתיב ביה {דברים טו-יג} עמך לא כל שכן בתו אמר רבה בר עולא לא נצרכה אלא להעדפה אמר רבא גברא רבה כרב יוסף לא ידע דאיכא העדפה וקמותיב תיובתא אלא אמר רבא רב יוסף מתני' גופא קשיא ליה דקתני מעשה ידיה ומציאתה אע''פ שלא גבתה מציאתה ממאן גביא אלא לאו הכי קאמר מעשה ידיה כמציאתה מה מציאתה בחיי האב לאב לאחר מיתת האב לעצמה אף מעשה ידיה נמי בחיי האב לאב לאחר מיתת האב לעצמה ש''מ איתמר נמי א''ר יהודה אמר רב בת הניזונת מן האחין מעשה ידיה לעצמה אמר רב כהנא מ''ט דכתיב {ויקרא כה-מו} והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם מגיד שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו מתקיף לה רבה ואימא בפיתוי הבת וקנסות וחבלות הכתוב מדבר וכן תנא רב חנינא בפתוי הבת וקנסות וחבלות הכתוב מדבר חבלות צערא דגופא נינהו אמר רבי יוסי בר חנינא

 רש"י  ומודה בקנס פטור. והרי לא תבעו אלא קנס לבדו ועליו נשבע וכיון דאי אודי ליה קמן לא משלם כי כפריה נמי לאו ממונא כפריה: בת הניזונית מן האחין. שכך הוא תנאי כתובה בפרקין (לקמן דף נב:) בנן נוקבן דיהוויין ליכי מינאי אינון יהון יתבין בביתי ומיתזנן מנכסיי עד דתלקחון לגוברין: לאו מדידהו. אלא מתנאי כתובת אמן: אלמנה ניזונת מנכסי יתומים. דהאי נמי תנאי כתובה הוא בפרקין את תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסי כל ימי מיגר ארמלותיך: ומעשה ידיה שלהן. אלמא במקום אב קיימי: בתו ניחא ליה בהרווחה. שתרויח מעשה ידיה לבד מפרנסתה: אלמנה אצל הבת. מי שמת והניח אלמנה ובת: בנכסים מועטין. שאין בהן כדי פרנסת שנים עשר חודש כדאמר בפ' מי שמת בב''ב וקתני הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים: טעמא דבחיי האב. עשתהו וזכה בו האב להורישו לבניו: הא לאחר מיתת האב. עשתהו הוי לעצמה מדאצטריך לתנא לאשמועינן: לא בשאינה ניזונת. כגון שלא היו נכסים: מאי למימרא. דיוקא לא אצטריך לאשמועינן דעשתה לאחר מיתת האב לעצמה ואי לאשמועינן היא גופה דמה שעשתה בחיי האב לאחים פשיטא דהא זכה ביה אב דממונא הוא ולאו קנסא: אפי' למאן דאמר. במסכת גיטין (יב.) פלוגתא: להעדפה. לעולם לדיוקא דילה איצטריך לאשמועינן דמעשה ידיה לאחר מיתת אב לעצמה ובשאינה ניזונת דלא תימא זכות שזיכתה תורה לאב בבתו ממון הוא להורישו לבנים ודקשיא לך במאי תיתזון הא לא גרעה מעבד עברי כי אצטריך לאשמועינן להעדפה שמעשה ידיה עודף על מזונותיה אצטריך לאשמועינן: אמר רבא וכי גברא רבה כרב יוסף. דאותבה להא תיובתא לא הוה ידע דאיכא העדפה ומצי לדחויי ולשנויי בשאינה ניזונת ולהעדפה ואפ''ה אותבה אלא ע''כ רב יוסף טעמא ידע דתיובתא מעלייתא היא והכי קשיא ליה ממתני' אדרב ששת: דקתני. מתני' מציאתה עם מעשה ידיה ולמה לי למתנייה והא לא שייך למיתני אע''ג שלא גבתה דממאן גבתה: אלא לאו ה''ק מעשה ידיה כמציאתה. דמה שעשתה בחיי האב לאב וליורשין ומה שעשתה לאחר מיתת האב לעצמה: מה מציאתה כו'. דמציאתה פשיטא לן דלעצמה דהא אפי' בחיי האב לא זכי בהן אב אא''כ סמוכה על שלחנו כדאמרינן בב''מ (דף יב:) ומשום איבה דכיון דאינו חייב במזונותיה בחייו כדתנן בפרקין האב אינו חייב במזונות בתו ואי אמרת מציאתה לעצמה תו לא יהיב לה מזונות ולקמן בפירקין נמי אמרי' זכאי במציאתה משום איבה אבל אחין על כרחייהו מתזנא מנכסי האב: דכתיב והתנחלתם אותם. עבדים כנענים: זכות בתו. זכות שזיכתה לו תורה בבתו: ואימא בפתוי הבת וקנסות. דאונס וחבלות הכתוב מדבר אבל מעשה ידיה דמידי דשכיח וחסרי בה ממונא דהא מיתזנא מינייהו אימא דידהו הוי: צערא דגופא הוא. וצערא לא זכי ליה רחמנא לאב כדתניא בהחובל (ב''ק פז:) בבנו ובבתו הקטנים יעשה להם סגולה: (רש"י)

 תוספות  [רבי שמעון סבר כו'. והשתא פליגי בתרתי בעמד בדין ובדלא עמד בדין אבל קשה דסוף סוף כיון דצריך לומר דפטור מקרבן אע''ג דאי מודה מיחייב א''כ בחנם דחק לחלק בין קנס זה לשאר קנסות אלא הוה ליה למימר כי קאמר רבה דממונא הוי לענין הודאה וע''ק לאביי אמאי תלי ר''ש קרבן שבועה בהודאה אדרבה הודאה תליא בקרבן שבועה ועוד היכי הוה בעי למילף הודאה מקרבן הרי קרקעות דפטור מקרבן אע''ג דאי מודה מיחייב ועוד הא דאמר לקמן הא עמד בדין דמשלם כו' משמע אאונס ומפתה דקאי ביה אם עמד בדין חייב קרבן אע''ג דלא בגרה ומתה ומפרש ר''י דאביי מיבעיא ליה כיון דאינו מוריש לבניו אפי' עמד בדין לר''ש במתני' משום דאין אדם מוריש זכות בתו לבנו וחשיב זכות בתו כל זמן שלא בא לידו ה''ה לענין שבועה דראוי למעטו מוכחש אע''פ שממון גמור הוא לענין הודאה כשמודה כשעמד בדין מ''מ שם קנס עליו כיון דאם היה מודה באונס ופיתוי ולא היה מודה שעמד בדין פטור וסוף הסוגיא מ''מ לא יתיישב]: בת הניזונת מן האחין מעשה ידיה למי. מדאורייתא פשיטא ליה דהוי לעצמה כדדרשינן לקמן מוהתנחלתם אלא מדרבנן בעי מדתלי טעמא במזונות ומדמייתי עלה מאלמנה ומיבעיא ליה כיון דניזונת משלהן מי התקינו להו רבנן מעשה ידיה תחת מזונות או לא וכן משמע כל הסוגיא ולקמן דבעי מ''ט דרב ה''מ למיבעי נמי מ''ט דרב ששת דמדאורייתא מודה דהוה לעצמה אלא נקט רב משום דקאמר בהדיא דמעשה ידיה לעצמה אף מדרבנן וקצת מגמגם רשב''א דהכא משמע דטפי הוו מעשה ידיה שלה כיון שניזונת בעל כרחם בתנאי ב''ד ממה שהיתה ניזונת מדעתם ולקמן בריש אלמנה (דף צה:) גבי אלמנה משמע איפכא דאדרבה כיון שניזונת ע''י תנאי ב''ד הוה מעשה ידיה שלהן טפי ממה שהיתה ניזונת מדעתם וצ''ע [ודוחק לחלק בין אלמנה לבת דניחא ליה בהרווחה דמ''מ סברא הוי איפכא]: עשו אלמנה אצל הבת כבת אצל האחין. וא''ת אלמנה אצל הבת אמאי קרי ליה נכסים מועטין בשלמא גבי בת אצל אחין מפרש בפ' מי שמת (ב''ב קלט: ושם) כדי שיזונו אלו ואלו עד שיבגרו אבל הכא אין שייך אותו שיעור שהאלמנה יש לה לעולם מזונות ונראה לר''י דדוקא כשיש אלמנה ובנים ובת תקנו לאלמנה ונתנו לה מה שהיה ליקח לבת והיינו עד שתיבגר הבת אבל כשאין אלא אלמנה ובנים או אלמנה ובת שהבת יורשת לא עשו תקנה בשביל האלמנה דמשום אלמנה לא רצו להפקיע כח הירושה אלא כשכבר הפקיעו בשביל הבת ובשביל הבת הפקיעו טפי לפי שהיא יורשת כשאין בנים וכן משמע בירושלמי בפרק מי שמת דאמר התם אין האלמנה דוחה את הבנות ולא הבנות דוחות את האלמנה ופעמים שהאלמנה דוחה את הבנות על ידי בנים ואת הבנים על ידי הבנות: לא בשאינה ניזונת. פירוש מן האחים אבל מן האב היתה ניזונת ומשום הכי פריך אי בשאינה ניזונת מאי למימרא דפשיטא דלאחר מיתת האב לעצמה ומשום היא גופה דמת האב הרי הן של אחין נמי לא איצטריך הואיל וניזונת היתה מן האב פשיטא דיורשין אותו ואית ספרים דלא גרסי מאי למימרא אלא גרסי אי בשאינה ניזונת אפי' למ''ד כו' וכן עיקר ומיירי בשאינה ניזונת לא מן האב ולא מן האחין דאחר מיתת האב אית לן למידק דומיא דבחיי האב ופריך אגופה אמאי מת האב הרי הן של אחין הא אפי' אב עצמו אין לו כיון שאינה ניזונת ממנו: ל''ג כי טוב לו דבספרי (פ' ראה) לא מפיק ליה מהאי קרא אלא דריש לה מכשכיר כתושב יהיה עמך ומיותר הוא עמך דה''מ למכתב כשכיר כתושב יהיה עד שנת היובל אבל כי טוב לו עמך אינו אלא סיפור דברים בעלמא.: מגיד שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו. תימה אמאי איצטריך קרא להכי הא היא גופה לא נפקא לן דמעשה ידיה לאביה אלא מלאמה מה אמה מעשה ידיה לרבה אף בת מעשה ידיה לאביה ואמה גופה אינה עובדת לא את הבן ולא את הבת כדאמרי' בפ''ק דקידושין (דף יז:) ונראה לרשב''א דלא איצטריך האי קרא אלא משום קטנה דהקישא לא איצטריך אלא לנערה אבל לקטנה לא צריך הקישא דהשתא זבוני מזבן לה מעשה ידיה מיבעי. [א''נ אי לאו האי קרא ה''א לאמה לקטנה איצטריך לאשמועינן דאין מעשה ידיה לאחין דומיא דאמה ולא הוה ידעי' נערה אבל תימה דהשתא זבוני מזבן לה הוי ק''ו ונימא דיו]: חבלות דידה נינהו. ואם תאמר וכי אם קיצץ ידיה לא תהיה חבלה של אב והלא מפסיד מעשה ידיה ואמרינן בהחובל (ב''ק דף פז.) הקוצץ יד עבד עברי של חבירו נותן דמי שבת גדולה לעבד ודמי שבת קטנה לרבו ורבנן אמרי ינתן הכל לעבד וילקח בהן קרקעות. והוא אוכל פירות ויש לומר דפשיטא ליה דמיירי בחבלות קטנות שאין בהן ביטול מלאכה דאי יש בהם הפסד מעשה ידיה אמאי אין מוריש לבנו כמו שמוריש מעשה ידיה להכי פריך דידה נינהו: (תוספות)

 רשב"א  בעיא מיניה ר' אבינא מרב ששת, בת הניזונית מן האחין מעשה ידיה למי וכו', אמר ליה תנינא, אלמנה ניזונת מן היתומים מעשה ידיה שלהן. פירוש: אלמנה אף על גב דמחמת האב קא אכלה, כיון דמינייהו שקלא מעשה ידיה שלהן. ובודאי רב ששת לאו דבר תורה קאמר ושתהא הבת חייבת לעשות להן כדרך שהיא חייבת לאב, דלכולי עלמא אין אדם מוריש זכות בתו לבנו. ותדע לך, חדא דהא דייק מאלמנה הניזונית מנכסי יתומים, וכי היכי דאלמנה אינה עושה דבר תורה אלא בתקנת חכמים, אף בת מתקנת חכמים קאמר, ולומר דלא תקינו לה חכמים מזונות אלא בעושה. ועוד, דאם כן אמאי קאמר בת הניזונת ולא אמר ליה אלא מעשה ידי הבת לאחין או לא כלישנא דרב הונא אמר רב דאמר (מז, ב) מנין שמעשה ידי הבת לאב, ולא קאמר מנין שמעשה ידי הבת הניזונית לאב, כן נראה לי. ועוד מביאין ראיה על זה, מדאמרינן בסמוך לא נצרכה אלא להעדפה דבאינה ניזונית אין העדפת הבת לאחין, אף על פי שהיא לאב, דאי רב ששת מדאורייתא קאמר ומשום דאדם מוריש זכות בתו לבנו, העדפה נמי תיהוי דאחין דהא מכח האב קא אתו, והא מוריש שבבתו לבנו, אלא על כרחין מן התקנה קאמר. ואם תאמר מאי האי דאמר רב כהנא לקמן מאי טעמא דרב דאמר מעשה ידיה לעצמה, דכתיב: והתנחלתם אותם לבניכם, וגומר, אותם לבניכם ולא בנותיכם, דהא רב ששת נמי הכי אית ליה דבר תורה ובדרבנן הוא דפליג. ויש מפרש (הרמב"ן) דהכי קאמר רב כהנא מאי טעמא דרב, בשלמא דכי פשטת לן דלא זכו אחין במעשה ידיה מדאורייתא באב, איכא למימר דמדרבנן נמי לא זכו בהן, ואמאי אין הבנים במקום אביהן, ואפילו לכוף אותה שתהא ניזונית ועושה, דילפינן לה מדכתיב והתנחלתם אותם. וקרובים שני הפירושים האלה לטעם אחד. הכי גריס רש"י ז"ל: אי בשאינה ניזונת מאי למימרא. כלומר, כשאינה ניזונת מן האחין מאי למימרא, דלגופיה לא איצטריכא ליה לתנא, דהא פשיטא דמעשה ידיה אף על פי שלא גבתה בחיי האב דאחין הוי, דממון גמור וכבר זכה ביה האב בחייו אלא כי איצטריך לאשמעינן דלאחר מיתת האב לא הוי דאחין, וכיון שאינה ניזונית מהם הא נמי פשיטא, ואוקי להעדפה וקא משמע לן דאין האב מוריש זכות בתו לבנו ואינה דאחין כלל, אבל בניזונית מן האחין לעולם אימא לך דדידהו הוי מדרבנן כמו שפירשנו. ואיכא מאן דלא גריס מאי למימרא אלא אי בשאינה ניזונית אפילו למאן דאמר וכו', ופירוש: בשאינה ניזונית מן האב ומשום הכי פריך אי כי אינה ניזונת היכי הוו אפילו דאב, דאפילו למאן דאמר יכול הרב לומר לעבד עשה וכו', בעבד עברי לא, וכל שכן בתו, וגרסת הספרים כגירסתו של רש"י ז"ל. ואין צריך לשנות הגירסא, ואינה ניזונית מן האחין קאמר. (רשב"א)


דף מג - ב

שפצעה בפניה אמר רב זירא אמר רב מתנה אמר רב ואמרי לה אמר רבי זירא א''ר מתנה אמר רב בת הניזונת מן האחין מעשה ידיה לעצמה דכתיב {ויקרא כה-מו} והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם מגיד שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו א''ל אבימי בר פפי שקוד אמרה שקוד מנו שמואל הא רב אמרה אימא אף שקוד אמרה אמר מר בר אמימר לרב אשי הכי אמרי נהרדעי הלכתא כוותיה דרב ששת רב אשי אמר הלכתא כוותיה דרב והלכתא כוותיה דרב: מתני' המארס את בתו וגרשה אירסה ונתארמלה כתובתה שלו השיאה וגרשה השיאה ונתארמלה כתובתה שלה ר' יהודה אומר הראשונה של אב אמרו לו (אם) משהשיאה אין לאביה רשות בה: גמ' טעמא דהשיאה וגרשה השיאה ונתארמלה אבל נתארמלה תרי זמני תו לא חזיא לאינסובי ואגב אורחיה קא סתים לן תנא כרבי דאמר בתרי זמני הויא חזקה: רבי יהודה אומר הראשונה של אב: מ''ט דרבי יהודה רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו הואיל ומשעת אירוסין זכה בהן האב מתיב רבא רבי יהודה אומר הראשונה של אב ומודה רבי יהודה במארס את בתו כשהיא קטנה ובגרה ואח''כ נשאת שאין לאביה רשות בה אמאי ה''נ לימא הואיל ומשעת אירוסין זכה בהן האב אלא אי אתמר הכי אתמר רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו הואיל וברשותו נכתבין ומיגבא מאימת גביא אמר רב הונא מנה מאתים מן האירוסין ותוספת מן הנשואין ורב אסי אמר אחד זה ואחד זה מן הנשואין ומי אמר רב הונא הכי והאתמר הוציאה עליו שתי כתובות אחת של מאתים ואחת של שלש מאות ואמר רב הונא באתה לגבות מאתים גובה מזמן ראשון שלש מאות גובה מזמן שני ואם איתא תיגבי מאתים מזמן ראשון ומאה מזמן שני ולטעמיך תיגבי חמש מאות כולם מאתים מזמן ראשון תלת מאה מזמן שני אלא חמש מאות מ''ט לא גביא כיון דלא כתב לה צביתי ואוסיפית לך תלת מאה אמאתים הכי קאמר לה אי מזמן ראשון גביאת גביא מאתים אי מזמן שני גביאת גביא תלת מאה

 רש"י  שפצעה בפניה. דאפחתה מכספא דאי איתיה לאב דיליה הוא דהא יש לו בה מכר: אמר רב זירא ואמרי לה אמר רבי זירא. הוא רבי זירא הוא רב זירא אלא בבבל מקמי דסליק לארעא דישראל לקמיה דרבי יוחנן ואין סמיכה בבבל הוו קרו ליה רב זירא ובהא שמעתא איכא למ''ד מקמי דסמכוהו אמרה ואיכא למ''ד בתר דסמכוהו אמרה: שמואל. הוו קרו ליה שקוד על שום דהלכתא כוותיה בדיני ושוקד על דבריו לאומרם כהלכתא: הא רב אמרה. לעיל: כרב ששת. דפשיט לעיל בתו מאלמנתו ואמר מעשה ידיה לאחין: מתני' כתובתה של אב. כתובה שהיא גובה משני ארוסין הללו וקסבר יש כתובה לארוסה ובימי נערות וקטנות קאמר: כתובתה שלה. דמשהשיאה פקעה רשותו ובתר גוביינא אזלינן וגוביינא בתר הכי הוא ולא אזלינן בתר כתיבה לומר הואיל והראשונה נכתבה בעודה ברשות האב תיהוי דאב: הראשונה של אב. טעמא מפרש בגמרא: גמ' תו לא חזיא לאינסובי. דהויא חזקה להיות בעליה מתים ודק תנא במלתיה דלא לינקוט בדרך פורענות: ואגב אורחיה. דבעי לאגמורינן משפט הכתובה ומחלוקת ר' יהודה ורבנן נקט לישנא דידיה למסתם לן כרבי דאמר במס' יבמות (דף סד:) נשאת לראשון ומת לשני ומת לשלישי לא תנשא דבתרי זמני הויא חזקה: דמשעת אירוסין. של בעל הראשון נתחייב לה כתובה וזכה בה אב אבל באירוסין שני לא זכה דמשנשאת לראשון פקעה זכותיה מינה: הואיל וברשותו נכתבין. כתובה הראשונה שהיה לפני הנשואין והלכך בגרה קודם נשואין לא נכתב ברשותו הא דגרסינן נכתבים לשון רבים אמנה ומאתים דכתובה קאי: ומגבא מאימת גביא. כלומר לענין זכייה דאב דהא חזינן דלאו בתר אירוסין אזלינן אפי' לר''י כדקתני ומודה ר''י במארס את בתו ובגרה כו' אלמא בתר כתיבה אזיל לענין מטרף לקוחות מאימת טרפא ממשעבדי משעת אירוסין דהא מההיא שעתא איחייב בתקנתא דרבנן או דלמא עד שעת כתיבה דהויא מלוה בשטר לא טרפא: מנה מאתים. דמתקנתא דרבנן מחייב טרפא מזמן אירוסין אם מת או גרשה לאחר נשואין טורפת לקוחות שלקחו מנכסיו מזמן אירוסין ואילך דמההיא שעתא אשתעבד: ותוספת. שמעלמא היא באה לה לא נשתעבד עד זמן כתיבת הכתובה שקנו מידו וכתב: אחד זה ואחד זה מן הנשואין. דהיא גופה מחלה לשעבודא קמא ונתרצתה בזמן הכתוב בשטר הכתובה ככל המפורש בה בין עיקר בין תוספת: אחת של מאתים. והיא מוקדמת דדוקא כסדר נקט: ואמר רב הונא באתה לגבות מאתים כו'. כלומר אין לה אלא אחד מהן ויפה כחה לגבות איזה שתרצה באתה לגבות מאתים דניחא לה בהכי וכגון שמכר נכסיו בין זמן ראשון לזמן שני דאי מפקא למיגבי בשל שלש מאות נמצאו שטרי הלקוחות קודמין: גובה. מאתים וטורפת לקוחות מזמן הכתוב: ואם איתא. דסבר רב הונא חוב ראשון מזמן ראשון ותוספת מזמן שני ה''נ תיגבי מאתים מזמן ראשון ומאה מזמן שני: כיון דלא כתיב בה. בכתובה שניה: צביתי ואוסיפית לך תלת מאה אמאתים. ש''מ לא להוסיף על הראשונה בא ולא תגבה השניה אא''כ הראשונה בטלה: (רש"י)

 תוספות  שפצעה בפניה. ואם תאמר תקשי הך ברייתא לרב וריש לקיש דמשמע בהחובל (ב''ק דף פז: ושם) דפליגי ארבי יוחנן דאמר פצעה בפניה דהוי דאב ויש לומר דבפחת דעד הנערות מודו כולי עלמא דהוי דאב שמפסיד במה שהיה יכול למוכרה והתם פליגי במה שהיא נפחתת גם מנערות ואילך וסבר רבי יוחנן דכל הפחיתה הויא דאב הואיל ונעשה לה בעוד שהיא ברשות אב אי נמי בפחיתת מכירה מודו כולי עלמא דהויא דאב והתם פליגי במה שנפחתה לקידושין דסבירא להו לרב וריש לקיש דלא זכיא ליה רחמנא אלא קידושין ממש [וריצב''א פירש אע''ג דפליגי בפצעה בפניה בקצץ לה ידיה מודו כולי עלמא דהוי דאב ומוקמי הך ברייתא דהכא בחבלות גדולות וסברי נמי דאין אדם מוריש מעשה ידיה לאחין]: טעמא דהשיאה וגרשה וכו'. משום מאן דאמר מעיין גורם (יבמות דף סד:) דייק לה מסיפא ואם תאמר ותקשי ליה מרישא דמשמע דמזל גורם ויש לומר דמצי למימר דנקט רישא אגב סיפא וריב''ן מוקי כולה מתניתין באשה אחת ומפרש הכי טעמא דהשיאה וגרשה אחר שאירסה ונתארמלה הא השיאה ונתארמלה תו לא הוי מצי למימר השיאה שנית ואין נראה לר''י דאם כן לא הוה מצי מוכח אלא למאן דאמר מזל גורם דלמאן דאמר מעיין גורם אכתי הוי מצי למתני תו השיאה ואם כן תקשי ליה ממתני' דהכא: ומיגבא מאימת גביא. פירש בקונטרס אי משעת אירוסין דהא מההיא שעתא איחייב ליה בתקנתא דרבנן או דלמא עד שעת כתיבה דהויא מלוה בשטר לא טרפא ממשעבדי וקשה לר''י דמאי שייכא הך בעיא הכא ועוד מדנקט מאימת גביא משמע דבנשואה בעי מאיזה זמן טורפת ואמאי ליבעי אי כל ארוסות טרפי ממשעבדי או לא ונראה לר''י דדוקא בהך דמיירי רבי יהודה בה במארסאת בתו ובגרה ואחר כך ניסת קא בעי דאי טעמא דמודה משום דלא נכתבו ברשותו הוי טעמא משום דבשעת כתיבה מחלה לשיעבודא דלא תקינו ליה רבנן לאב אלא כשלא מחלה ואם כן איהי גופה נמי לא גביא מידי או דלמא טעמא דר' יהודה לאו משום דמחלה לשעבודא קמא קאמר אלא משום דלא תקינו לאב זכיה בשלא נכתבה ברשותו ומיהו היכא דלא נכתבה כלל פשיטא דהוי דאב כגון שגירשה מן האירוסין ואם כן גביא מזמן ראשון ודוחק להעמיד כולה שמעתין אליבא דרבי יהודה ונראה לרשב''א דאליבא דרבנן בעי ובעי טפי הכא מבעלמא היכא דליכא אב דהכא אם נתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין היתה הכתובה של אב וכי היכי דמפסיד כחו האב בשעת נשואין מספקא ליה אם גם היא מפסדת: (תוספות)

 רשב"א  הכי גרסינן: טעמא דהשיאה וגרשה השיאה ונתארמלה, הא נתארמלה תרי זימני תו לא חזיא לאינסובי. ואגב אורחיה קא סתים לן תנא כרבי דאמר בתרי זימני הויא חזקה. וכן גרס רש"י ז"ל, ופירושו: דלהכי לא קתני נתארמלה תרי זימני ונקיט חדא בגירושין וחדא באלמנות, משום דלא בעי למינקט לישנא דקלקולא, משום דלא חזיא לאינסובי כרבי. ומיהו בגירושין הוה מצי למינקט תרווייהו דהא לא מיקלקלא, ואפילו בתלתא זימני, דהא איהי לא קא גרמא אלא בעל קא גרים דמדעתיה מגרש. אלא הא דלא נקט לן בנתגרשה תרי זימני, משום דלא הוה שמעינן מינה דהילכתא כרבי, דהוה אמינא דהוא הדין לנתארמלה תרי זימני דתו חזיא לאינסובי, אבל השתא אשמעינן דהלכתא כרבי. ואיכא מאן דאמר (עי' רא"ה) דנתגרשה תרי זימני לא מצי למינקט, דאף היא אסורה להנשא, ולישנא דקלקולא הוא, מדאמרינן בשילהי כיצד אשת אחיו ביבמות (סה, א), מאי לאו מיתה אמיתה וגירושין אגירושין ודלא כרבי, לא, מיתה אגירושין וגירושין אמיתה, אלמא נתגרשה תרי זימני לרבי תו לא חזיא לאינסובי. ואף רש"י ז"ל פירש כן שם. ואינו נכון מן הטעם שאמרנו דגירושין איהי לא גרים בהו מידי, אלא בעל דמדעתיה מגרש, וכן כתב הראב"ד ז"ל. ועוד נראה לי לדקדק, ממאן דיהיב טעמא משום מעין גורם (שם סד, ב) ולית ליה מזל גורם, דבנתגרשה ליכא למימר אלא טעמא דמזל, וכיון דלמאן דלית ליה מזל גורם נתגרשה לא מיתסרא, אף למאן דאמר מעין גורם לא מיתסרא, דבטעמה דנתארמלה פליגי, בעיקר דינ אלא פליגי דלימא האי בין נתארמלה בין נתגרשה, ולהאי אידך נתארמלה דווקא אבל נתגרשה לא דאם איתא כי קאמר התם איכא בינייהו שעלה לדקל ונפל ומת, לימא נתגרשה איכא בינייהו. ועוד, דאם כן הוי ליה למימר הכא טעמא דהשיאה וגרשה השיאה ונתארמלה, הא נתארמלה או נתגרשה תרי זימני תו לא חזיא לאינסובי. וההיא דפרק כיצד (שם) אינה ראיה של כלום, דהתם משום מיתה אמיתה נקט לה, דמשום דקתני במתניתין מת או נתגרשה ובעי למידק דגירושין אגירושין ומיתה אמיתה ודלא כרבי במיתה אמיתה, אמר איהו נמי בגירושין אמיתה ומיתה אגירושין, והוא הדין דהוה מצי למימר לא מיתה אגירושין ותו לא, וזו אינה צריכה לפנים. והר"מב"ר יוסף ז"ל גריס: אבל נתארמלה תרי זימני דתו לא חזיא לאינסובי, לית לה כתובה משני, ואגב אורחיה קא סתים לן דינא כרבי. ופירושו: דלרבי כיון דאינה יכולה להנשא לשלישי, אף משני אין לה כתובה, שאין אני קורא בה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי, והוא הדין לרבן שמעון בן גמליאל דמשלישי ואילך לית לה כתובה מהאי טעמא. והראב"ד ז"ל הקשה, מהא דאמרו לקמן בשילהי פרק אף על פי (סה, א) דרבא פסק מזוני לחומה דביתהו דאביי אף על גב דאביי שלישי היה, כדאיתא התם (שם) וביבמות (סד, ב) אלמא מדפסק לה מזוני כתובה אית לה, וזו אינה ראיה, דהתם משום דהכיר בה ורצה ליזוק בנכסיו, ואף על גב דאביי טעה וסמך על רב יצחק דאמר ליה משמיה דרב יוחנן דהלכה כרבי שמעון בן גמליאל כדאיתא ביבמות, דאמר ליה חזי דקא שרית איסורא וסכנתא לומר דלאו קטלנית היא אלא משלשה ואילך, מכל מקם הכיר בה הוה ולא הטעהו כלל והוה ליה למיחש לרבי. ותדע לך דעל כרחין אית לך למימר הכי, דאי לא, שמעת מהא דחומה דאף משלישי אית לה כתובה, ואף לדידן דקיימא לן כרבי. והא ליתא. ועוד הביא ראיה מדאמרינן ביבמות (פה, א), אלמנה לכהן גדול, יש לה מזונות או אין לה מזונות תנאי כתובה נינהו, ומדאית ליה כתובה אית להו מזוני, וההיא דאוקימנא לה התם בלאחר מיתה. ואף זו אינה ראיה, דההיא נמי איכא לאוקמי בשהכיר בה, וכל שהכיר בה חייב ליתן לה דומיא דעקרה ואיילונית שאם הכיר בהן יש לה כתובה, כדאיתא לקמן במכילתין (ק, ב). אי נמי, אפילו לא הכיר בה, אלא לאחר שעלה בדקל ונפל ומת או שטבע בנהר דלאו קטלנית היא, וכמאן דאמר מעין גורם דעדיין אני קורא בה לכשתנשאי לאחר. והראב"ד ז"ל הביא ראיה, מהא דתניא בפרק הבא על יבמתו (יבמות סה, א) נשאת לראשון ולא היו לו בנים לשני ולא היו לו בנים, לשלישי לא תנשא אלא למי שיש לו בנים, ואם נשאת תצא בלא כתובה, משלישי אין, משני לא. איבעיא להו, נשאת לשלישי ולא היו לו בנים מהו דליתבעוה הנך קמאי, משמע דמשני מיהא קודם שנשאת לשלישי היה לה ממנו כתובה, והתם לרבי קאמר, מדבעי לה גבי ברייתא דלשלישי לא תנשא דאתיא כרבי, ובהכיר בה לא מצי לאוקמיה, דאם כן, משלישי ומרביעי נמי אית לה כתובה. ואיני מכיר בראיה זו, דהתם הא שייך למימר בה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי, דהא יכולה לינשא לשלישי שיש לו בנים, ואי משום מדרש כתובה אפילו מרביעי וחמישי נמי. אבל בנתארמלה תרי זימני אימא לך דלית לה אפילו משני דמספר כתובתה נלמוד. מיהו, עיקרא דמילתא הכי הוא: דמשני ודאי אפילו לרבי אית לה כתובה, ואני קורא בה בזו כשתנשאי לאחר, דהא מחמת זיקתן לא אסיר לאינסובי, ואילו בעיא למעבד קיימא ומינסבא ויכולה לינשא, ולא ממעט כשתנשאי לאחר אלא מיתה דארוסה, כההיא דאמרינן בשלהי פירקין (נג, א), מת הוא גובה כתובתה, טעמא דמת הוא הא מתה היא אין לה כתובה, מאי טעמא אמר רב הושעיא שאין אני קורא בה לכשנתנשאי לאחר, ואי נמי, בדלא מציא לאינסובי מחמת זיקתו כההיא דאמרינן בשילהי האשה שנפלו לה נכסים (לקמן פא, א) והא בעינא כשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי וליכא, אמר רב אשי יבם כאחר דמי, דעיקר תנאה הכין הוא כשתהא נפרדת ממנו שלא תהא אגודא בי ותירצי להנשא לאחר תטלי מה שכתוב ליכי, והלכך כשמתה תחתיו או שאינה יכולה לינשא מחמת זיקתו, אינה יכולה לגבות כתובתה, אבל זו שיכולה לינשא ונפרדה מן הבעל אף על פי שדבר אחר גרם לה ליפסל, כשתנשאי לאחר קרינן בה, אלא מיהו משני הוא דאית לה כתובה אבל משלישי לית לה, אלא אם כן הכיר בה, ולא משום מדרש כתובה אלא משום מקח טעות, אבל משני לית בה מקח טעות דבשעה שנשאת לו ראויה היתה לו ובתר תחלה אזלינן. ועוד, דיכולה היא לומר השתא הוא דאיתרע מזלה או נתקלקל המעיין, ומתחלה ראוייה היתה ונסתחפה שדהו. וכן כתב הראב"ד ז"ל, והביא ראיה מההיא דאמרינן ביבמות פרק הבא על יבמתו (סה, א) גבי ברייתא דכתיבנא לעיל, דאסיקנא התם מסתברא מציא אמרה להו השתא הוא דכחשי, והכא נמי מציא אמרה ליורשי שני בשעה שנשאתי לו ראויה הייתי והשתא הוא דאיתרע מזלה. ותו, דאיבעיא לן התם, נשאת לרביעי והיו לו בנים מהו דתתבע כתובה משלישי, משלישי אין משני לא, אלמא כבר שקלה כתובה משני, והנך כולהו (ר') אההיא ברייתא דשלישי לא תנשא איתמרן דאתיא כרבי. וכן כתב רב אחא גאון ז"ל, גבי ההיא דמשנשאת לראשון ולא היו לו בנים, לשני ולא היו לו בנים, דאף על גב דקיימא לן דלשלישי לא תנשא, אית לה כתובה משני (עי' רשב"א יבמות סה, א). מיגביא מאימת גביא. כלומר, כיון דלכולי עלמא לענין אב אזלינן בתר כתובה, לענין מיטרף לקוחות מאימת טרפי ממשעבדי, רב הונא אמר, מנה מאתים משעת אירוסין. פירש רש"י ז"ל: דהא מההיא שעתא איחייב בתקנתא דרבנן, תוספת משעת נישואין דהיא שעת כתובה. ורב אסי אמר, אחד זה ואחד זה מן הנשואין, דהיא גופיא אית לה לשעבודה קמא ונתרצית מזמן הכתוב בשטר הכתובה בין בעיקר בין בתוספות. ומדבריו אתה למד, דארוסה אית לה כתובה ואפילו לא כתב, והיינו דרבה ורבי יוסף דאמרי הואיל ומשעת אירוסין זכה בה דמההיא שעתא איחייב ליה בעל דתקנת חכמים בין כתב בין לא כתב, והדרי ואמרי הואיל וברשותו נכתבין, דלא אזלינן לגבי אביה לשעת חיוב תקנת חכמים אלא אחר זמן כתובה. וכן דעת רבותינו הצרפתים ז"ל, דארוסה יש לה כתובה. והביא ראיה לדבריהם מההיא דאמרינן בפרק האיש מקדש (קידושין סה, א) היא אומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך היא אסורה בקרוביו, ואמרינן עלה, אמר רב כופין ומבקשין, ואקשינן תרתי ופרקינן הכי קאמר, מבקשין ליתן גט ואם נתן גט מעצמו כופין ליתן כתובה. וההיא לכאורה בדלא כתב מיירי, דאי בשכתב, היאך יכול להכחיש ולומר לא קדשתיך. ועוד, דהא אסיקנא לקמן (בסוגיין) דאחד זה ואחד זה מן הנישואין, ואי בדכתב, מאי שנא מדרב נחמן דאמר דאי אוסיף ליה דקלא לתוספת כתביה, והכא נמי הא אוסיף לה. אלא ההיא דרב נחמן בדכתב, והואיל והשטר הראשון בידו, אמרינן שלא לבטלו כתבו ראשון לשני אלא לתוספת שבו, אבל בכתובה שאין בידה שטר הכתובה מזמן הראשון, אמרינן ודאי בטל תנאו הראשון על ידי שטר כתובה שכתב בשעת נישואין ודרבי אליעזר בן שמוע נמי דאמר מנה ומאתים מן האירוסין תוספת מן הנשואין, בדלא כתב הוא. והקשו הם ז"ל, אם כן, האי דאיבעיא לן בשילהי הכותב (לקמן פט, ב) ובפרק קמא דמציעא (יז, ב) ארוסה מנלן דאית לה כתובה ולא איפשיטא, תפשוט מהכא דאית לה לכולהו, ועד כאן לא פליגי אלא לענין מגביא מלקוחות. ואי נמי מההיא דבפרק האומר (קידושין סה, א) דכופין ומבקשין, וניחא להו דלענין הילכתא מיפשט פשיט להו דאית לה, אלא דבעי למיפשט התם ממשנה או מברייתא. ויש להם כיוצא בזה בפרק אין בין המודר (נדרים לה, ב) דמיבעיא לן הני כהנים שלוחי דרחמנא נינהו או שלוחי דידן אינון, ולא איפשיט התם, ואף על גב דמצי למיפשטיה ממימרא דרב הונא דאמר בפרק קמא דקידושין (כג, ב) גבי עבד כנעני קונה את עצמו בכסף, דכהני שלוחי דרחמנא נינהו, משום דהתם בנדרים לא בעי למפשטה אלא ממשנה או מברייתא. ואם תאמר (עוד) תפשוט מדרבי אלעזר בן שמוע דתנא הוא, איכא למימר, ההיא נמי מימרא היא דרב יהודה אמר שמואל אמרה משמו ולא אשכחן לה בברייתא בהדיא, וממתניתין דהמארס נמי לא מצי למיפשטה דאיכא לאוקמה בדכתב. ואם תאמר, תפשוט מדתניא מודה רבי יהודה במארס כשהיא קטנה ובגרה ואחר כך נשאת שאין לאביה רשות בה, וההי