מסכת בבא קמא (מ)

דף ב - א

מתני' ארבעה אבות נזיקין השור והבור והמבעה וההבער לא הרי השור כהרי המבעה ולא הרי המבעה כהרי השור ולא זה וזה שיש בהן רוח חיים כהרי האש שאין בו רוח חיים ולא זה וזה שדרכן לילך ולהזיק כהרי הבור שאין דרכו לילך ולהזיק הצד השוה שבהן שדרכן להזיק ושמירתן עליך וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ: גמ' מדקתני אבות מכלל דאיכא תולדות תולדותיהן כיוצא בהן או לאו כיוצא בהן גבי שבת תנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת אבות מכלל דאיכא תולדות תולדותיהן כיוצא בהן לא שנא אב חטאת ולא שנא תולדה חטאת לא שנא אב סקילה ולא שנא תולדה סקילה ומאי איכא בין אב לתולדה נפקא מינה דאילו . עביד שתי אבות בהדי הדדי אי נמי שתי תולדות בהדי הדדי מחייב אכל חדא וחדא ואילו עביד אב ותולדה דידיה לא מחייב אלא חדא ולרבי אליעזר דמחייב אתולדה במקום אב אמאי קרי ליה אב ואמאי קרי לה תולדה הך דהוה במשכן חשיבא קרי ליה אב הך דלא הוי במשכן חשיבא קרי לה תולדה גבי טומאות תנן אבות הטומאות השרץ והשכבת זרע

רש"י מתני' ארבעה אבות נזיקין. אבות קרי להנך דכתיבן בקרא בהדיא ובגמרא מפרש הי ניהו תולדות: השור והבור כו'. כסדר שהן כתובין בפרשה סדרן במשנה דפרשה ראשונה נאמרה בשור שניה בבור: מבעה. מפרש בגמ': הבער. כי תצא אש: לא הרי שור כהרי המבעה. כלומר אי כתב רחמנא שור לא נפיק מבעה מיניה ואמטו להכי איצטריכו למיכתב ולהכי נקט ברישא כהרי המבעה ולא נקט להו כסדר לא הרי השור כהרי הבור משום דתו לא הוי מצי למיתני לא זה וזה שיש בהן רוח חיים דהא בור אין בו רוח חיים ועוד טעמא אחרינא דהא רבותא אשמעינן שאע''ג שיש לשניהם רוח חיים לא נפיק חד מחבריה ובגמ' מפרש מאי לא הרי דקאמר: כהרי האש שאין בו רוח חיים. ואי לא כתביה רחמנא הוה אמינא ליפטר: לא זה וזה כו'. אלו שלשתן דרכן לילך ולהזיק: הצד השוה כו'. מפרש בגמ' לאתויי מאי: במיטב הארץ. מעידית נכסיו יגבה דמי הזיקו אם רוצה לפרוע לו קרקע: גמ' חטאת. בשוגג: סקילה. במזיד: אי עביד שתי אבות. בשוגג: מיחייב. תרתי חטאות: לא מיחייב אלא חדא. אאב מלאכה אבל אתולדה דידיה לא מיחייב: ולר''א דמחייב תרתי כו'. דאי עביד אב ותולדה דידיה מחייב תרתי חטאות במס' כריתות בפ' אמרו לו (דף טז.) כולהו אבות מלאכות ממשכן גמרינן להו במסכת שבת (דף מט:): (רש"י)

תוספות מתני' ארבעה אבות נזיקין. אית דוכתא דלא תני הן כמו הכא ובגמרא גבי שלש עשרה אבות נזיקין ובארבעה מחוסרי כפרה (כריתות דף ח:) ואית דוכתא דקתני הן כדקתני ארבעה שומרין הן (שבועות ד' מט.) וארבעה ראשי שנים הן (ר''ה ד' ב. ושם): (גליון. וא''ת אמאי לא קאמר ארבעה אבות נזיקין הן כדקתני ד' ראשי שנים הן וי''ל שלא בא אלא להגיד ארבע אבות הללו לא ראי זה כראי זה וקצת קשה דבגמרא מוכח דנחית תנא למניינא מדפריך ותנא דידן מאי טעמא לא תני הני לכך י''ל דיש מקומות דלא תני הן כדאשכחן בארבעה מחוסרי כפרה: ע''כ): השור והבור. פי' בקונטרס כסדר שנכתבו בפרשה סדרן במשנה. ואע''ג דלמ''ד תנא שור לרגלו לא הוי כסדר הפרשה דרגל נפקא לן מושלח את בעירה דכתיב בתר בור מ''מ שם שור כתיב קודם בפרשה דהיינו נגיחה דקרן ולמ''ד מבעה זה אדם אע''ג דלבתר הבערה כתיב בפרשת אמור מכה בהמה ישלמנה דהיינו אדם דאזיק שור לא חש לשנותו כסדר הפרשה לפי שרחוק כל כך. ושנאו כסדר לא הרי דסיפא שמבעה קודם להבער ור''ת פי' דשם אדם כתיב בפרשה קודם כי יגנוב איש שור והוא אחד מאבות נזיקין דקתני לה בברייתא בגמרא: לא הרי השור כהרי המבעה. פירוש אין קולתו של שור כקולתו של מבעה כדמפרש לקמן בגמ' למ''ד תנא שור לקרנו ומבעה לשינו משום דשור כוונתו להזיק ומבעה אין כוונתו להזיק ולפיכך אי כתב רחמנא שור לא אתי מבעה מיניה שהוא קל מיניה ואין פירושו כשאר מקומות שבתלמוד לא ראי זה דהתם פירושו אין חומרא של זה כחומרא של זה ולכך אין החומרות גורמות זה הדין אלא הצד השוה שבהן גורם הדין ושינה כאן התלמוד פירושו מבשאר מקומות משום דהזכיר החמור תחילה בלא זה וזה שיש בהן רוח חיים: ולא זה וזה שיש בהן רוח חיים כהרי האש. גבי שור ומבעה לא הוצרך לפרש החומרא כי הכא משום דחד מחד קל למצוא חומר באחד מה שאין בחבירו והא דלא תני הכא לא הרי האש כהרי השור ומבעה כדקתני לעיל לא הרי המבעה כהרי השור משום שלא היה יכול למצוא חומרא מה שאין בשניהם דאי משום דכח אחר מעורב בו ואין הולך לדעתו כמו שורו אין זה חומרא מדלא חשיב לה גבי חומר באש מבשור והא דאמרינן לקמן (דף ג: ודף ו.) גבי אבנו וסכינו מאי שנא אש דכח אחר מעורב בו ואין הולך לדעתו ה''ק מאי שנא אש שאע''פ שכח אחר מעורב בו ראוי להתחייב בו משום שהוא ממונך ושמירתו כו' ובסיפא גבי בור הוה מצי למימר לא הרי הבור שתחילת עשייתו לנזק כהרי אלו ולא חש לפי שהפסיק באש ובור לא רצה לשנות קודם אש דא''כ הוי אתי אש מיניה דכולהו אתי מבור וחד מהנך כדאמרינן בגמ' (ד' ה:) והתנא האריך להגדיל תורה ויאדיר וקצת קשה דמשמע דעונשין ממון מן הדין ובמכלתין תניא כי יפתח וכי יכרה אם על הפתיחה חייב על הכרייה לא כל שכן אלא ללמדך שאין עונשין ממון מן הדין ומיהו בפרק הפרה (לקמן מט: ושם) דריש ליה לדרשה אחרינא שעל עסקי פתיחה וכרייה באה לו או להביא כורה אחר כורה שסילק מעשה ראשון (לקמן נא.): [וע' תוס' לקמן ד: ד''ה ועדים]: . ולרבי אליעזר אמאי קרי ליה אב. וא''ת ונימא דנפקא מינה לענין התראה שצריך להתרות אתולדה משום אב דידה כדאמרינן בפרק תולין (שבת דף קלח.) משמר משום מאי מתרין ביה רבה אמר משום בורר רבי זירא אמר משום מרקד וי''ל דהכי פריך משום מאי מתרינן ביה שהוא חייב רבה אמר משום בורר אבל התרו בו משום מרקד פטור דכיון שהוא מתרה בדבר שאין דומה סבר שמלעיג בו ופטור אבל אם התרו בו ואמר אל תשמר חייב ועי''ל דזהו שמתרץ הך דהואי במשכן קרי ליה אב וצריך להתרות התולדה בשמה ועוד דנוטע ומבשל אין צריך להתרותו משום אב ואם התרה משום התולדה חייב ואפ''ה לא חשיב ליה בפרק כלל גדול: ה''ג הך דהואי במשכן חשיבא קרי ליה אב הך דלא הואי במשכן חשיבא קרי ליה תולדה. ולפי הך גירסא בא לאפוקי כמה מלאכות שלא היו חשובין והיו במשכן דתולדות נינהו ולא אבות מלאכות כדאמרינן בפרק במה טומנין (שבת דף מט:) הם העלו הקרשים מקרקע לעגלה דהיינו הכנסה ומושיט בדיוטא אחת ואית דגרסי הך דהוה במשכן וחשיבא קרי לה אב הך . דלא הוה במשכן ולא חשיבא קרי לה תולדה ולפי גירסא זו צריך לומר דבעי תרתי אבל חשיבא ולא הוי במשכן או איפכא הוי תולדה: (תוספות)

רשב"א [מתני':] ארבעה אבות נזיקין השור והבור וכו'. איכא דקשיא ליה אמאי לא תני הן כדקתני (שבועות מט, א) ארבעה שומרין הן ד' ראשי שנים הן (ר"ה ב, א). וליכא למימר דנמשך (אלא) [או לא] הרי השור כהרי המבעה כלומר ארבעה אבות נזיקין לא הרי זה כהרי זה דהא בשלשה עשר דרב הושעיא ועשרים וארבעה דר' חייא נמי לא תני הן ולא קתני בהו תו לא הרי זה כהרי זה, ואית ספרים דגרסי הן וליתא בנוסחאי עתיקי ודוקני. ונ"ל דתנא לא קפיד (בהא) [אהא] דהא תני נמי ד' מחוסרי כפרה (כריתות ח, ב) ולא תני ד' מחוסרי כפרה הן ול"נ דלא גרסינן ליה והדין נותן דכל היכא דתני(א) הן משמע דוקא הן מכלל דליכא אחריני אבל בהני איכא אחריני דר' הושעיא ודרב חייא והיינו דדייקינן עלה בגמרא (ה, ב) דתנא דידן תנא מנינא למעוטי דרב הושעי' ודרב הושעי' נמי מכלל דאיכא דר' חייא אלא דר' חייא מכלל דאיכא מאי ופריק מכלל דאיכא מסור ומפגל ומאי קשיא ליה מנינא מכלל דאיכא אחריני וכי מנינא דארבעה שומרין וד' ראשי שנים מי איכא אחריני (אבל מדלא קתני הן משמע ליה) [אלא מדלא תני הן דייק מכלל] דאיכא אחריני ואע"ג דלעתים נקט להו נמי דוקא אע"ג דלא קתני הן כארבעה מחוסרי כפרה. השור והבור והמבעה וההבער. פרש"י ז"ל דתנא נקט להו על סדר הכתובים בפרשה ואינו מחוור דלרב דאמר בגמרא מבעה זה אדם מוקדם בפרשה דכתיב כי יריבון אנשים וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה וכי יכה איש את עין עבדו (ואחריהן) [ואח"כ] וכי יגח שור איש את שור רעהו ומת ואפשר דמתניתין נזקי אדם בשור ושור באדם קתני נזקי אדם באדם לא קתני. אלא דקשיא לי במנינא דרב הושעיא תני נזק וצער ורפוי וכו' ושאר נזקי אדם באדם (ואמרו) [ואמרינן] עלה בגמרא תנא דידן מ"ט לא תני (הכי) [הני] לרב דאמר מבעה זה אדם ופריק תני אדם וכל מילי דאדם אלמא תנא דמתני' אף נזקי אדם באדם איירי והדרא קושיא לדוכתא. ועוד דהא אף לכשתמצי לומר דתנא ודאי נזקי שור באדם ואדם בשור קתני מ"מ כל דתני אדם איכא למשמע מינה כל מילי דאדם זה ודאי דחוק ועוד דהא בנזקי אדם בשור מאוחר הוא מן ההבער דאלו בסדר אמור אל הכהנים כתיב מכה נפש בהמה ישלמנה וי"א שזה נשאל מרש"י ז"ל והשיב שאין להקפיד אלא באותם הכתובים כאן בפרשת נזיקין והן השור והבור והמבעה שהן סדורין כאן על סדר זה אבל ההוא דמרוחק אין להקפיד בסדורו וגם זה דוחק דמ"מ אף (המבעה) [ההבער] שנאמר אחרי השור והבור ליתני סמוך לבור ועוד דמבעה דתנן מבעה דקא מזיק ולא ניזיק והיינו אדם בשור ולא שור באדם. ואדם בשור אינו בפרשת ואלה המשפטים בהדי שאר נזיקין אלא בפרשת אמור אל הכהנים. וא"כ היה לאחרו להבער ור"ת ז"ל פירש דאף (אדם) [מבעה] וההבער על סדר נשנו שאחר השור והבור כתיב כי יגנוב איש שור או שה דהיינו נזקי אדם בשור ואחריו ההבער דכתיב אחריו כי יבער איש שדה או כרם וגם זה אינו נראה בעיני שאם מבעה דקתני היינו גנב א"כ חסר ליה מנייניה דר' חייא חדא דהא ר' הושעיא מנה תשעה והני ד' דמתני' הא תליסר ור' חייא תני אחד עשר ובכללן הגנב והגזלן ומנה נמי הנך תליסר דר' הושעיא והוה להו עשרים וארבעה ואם מבעה מתניתין היינו גנב היכי מני ליה ר' חייא תרי זמני הא ודאי חסר ליה מניניה אלא נראה דלא קפיד תנא בסדורן אלא (ד' תני) [דתני] להו על דרך המצוי ונזקי שור מצויין יותר מנזקי אדם שהשור שדברה בו משנתינו היינו מועד והוא דרכו להזיק כדאיתא בגמרא ואדם אין דרכו להזיק דלא משכח ליה אלא בישן בלחוד והדר תני בור שהוא מצוי קצת ולא כנזקי השור שאף הבהמות דרכן להתבונן בדרכים שלא יפילו עצמן (באחת) [באחד] הבורות ואחר כך האדם שאינו מצוי כל שהוא נעור וכ"ש שידליק גדישו של חברו ולשמואל דמפרש מבעה זה השן ניחא טפי דתנא לא מיירי בנזקי אדם אלא בנזקי ממונו כדאיתא בגמרא (ד, ב) שור נמי דמוקדם בפרשה לא אקדמי' משום דלשמואל לא תנא בהא קרן לאוקמתי' דרבא משום דבמועדין מתחלתן קא מיירי בתמין ולבסוף מועדין לא קא מיירי וכדאמרינן בגמרא (ד, א) אבל מ"מ תמיהה לי אמאי לא אקדים בור לשור ומבעה לדיד' דסבר דשור זה הרגל ומבעה זה השן שהרי בור קודם בפרשה לשן ולרגל ועוד (דמאי) [אמאי] תנא לבור באמצע [ד]רגל ושן והן סמוכין זה לזה במקרא א' דהיינו ושלח את בעירו וביער שדה אחר ודרשינן ושלח זה רגל וביער זה השן ומסתברא לי משום דאגב אורחיה אתא תנא לאשמועינן דרך נזקיהן והשור דהיינו רגל והבור דומין זה לזה בנזקין לפי שאין הנאה להיזקן ומצויין יותר מן השן והשן יש הנאה להזיקן ועל הדין טעמא הוא דקאמר תנא (לא ראוי השור כראוי המבעה) [לה הרי השור כהרי המבעה] אליבא דשמואל כדאיתא בגמרא (ד, א) ועל דבר זה לא הקדים הבור ולא אחרו אלא שנאו באמצע (שאם הקדימ') [דאי אקדמיה] לא היינו למדים ממנו כלל שהייתי אומר (שלא נשנה) [שלא לדמותן בא התנא] אלא שהוא מוקדם בפרשה ואם איחרו הייתי אומר מפני שהרגל והשן סמוכין נדרשין ממקרא אחד ועוד שהיה הבור סמוך למבעה שהוא השן שאינו דומה לו שיש לו הנאה להיזקו. לא זה וזה שדרכן להזיק. לא חש לומר לא ראי האש כראי השור והמבעה לפי שקצר בלשון וכבר למדנו מרישא דקתני לא ראי השור כראי המבעה ולא ראי המבעה כראי השור שבכולן יש לומר כן לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה ובא ללמדינו מה שיש בכולן מה שיש בזה אין בזה. שדרכן להזיק וממונך ושמירתן עליך. ובור זה נמי אע"ג דאינו ממונו קרי ליה ממונך מפני שעשאו הכתוב כממונו כדאמרינן (פסחים ו, ב ע"ש) ב' דברים אינן ברשותו ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו כן פרש"י ז"ל ואינו מחוור דמ"מ אין לקרותן ממונו ועוד ודאי נראה דלא גרסינן ליה מדאקשי' בגמרא עלה דרב (ד, א) דאמר מבעה זה אדם ואדם שמירתן עליך אדם שמירת גופו עליו ואם איתא אמאי לא אקשי ליה ממונך וממונו הוא ולא עוד אלא דלא שייך למימר ביה לא ממונך ולא ממונו ובגמרא דקתני (ו, א) מאי שנא בור דממונך ושמירתו עליך מסתבר לי דהתם לרבותא קאמר הכי לומר אפילו ת"ל כיון דאוקמי' רחמנא ברשותך הוי נמי ממונך. (רשב"א)

דף ב - ב

וטמא מת תולדותיהן לאו כיוצא בהן דאילו אב מטמא אדם וכלים ואילו תולדות אוכלין ומשקין מטמא אדם וכלים לא מטמא הכא מאי אמר רב פפא יש מהן כיוצא בהן ויש מהן לאו כיוצא בהן ת''ר ג' אבות נאמרו בשור הקרן והשן והרגל קרן מנלן דת''ר {שמות כא-כח} כי יגח אין נגיחה אלא בקרן שנאמר {מלכים א כב-יא} ויעש לו צדקיה בן כנענה קרני ברזל ויאמר כה אמר ה' באלה תנגח את ארם וגו' ואומר {דברים לג-יז} בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח מאי ואומר וכי תימא דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן ת''ש בכור שורו הדר לו והאי מילף הוא גילוי מילתא בעלמא הוא דנגיחה בקרן הוא אלא מהו דתימא כי פליג רחמנא בין תם למועד ה''מ בתלושה אבל במחוברת אימא כולה מועדת היא ת''ש בכור שורו הדר לו וגו' תולדה דקרן מאי היא נגיפה נשיכה רביצה ובעיטה מאי שנא נגיחה דקרי לה אב דכתיב כי יגח נגיפה נמי כתיב {שמות כא-לה} כי יגוף האי נגיפה נגיחה היא דתניא פתח בנגיפה וסיים בנגיחה לומר לך זו היא נגיפה זו היא נגיחה מאי שנא גבי אדם דכתיב כי יגח ומאי שנא גבי בהמה דכתיב כי יגוף אדם דאית ליה מזלא כתיב כי יגח בהמה דלית לה מזלא כתיב כי יגוף ומלתא אגב אורחיה קמ''ל דמועד לאדם הוי מועד לבהמה ומועד לבהמה לא הוי מועד לאדם נשיכה תולדה דשן היא לא שן יש הנאה להזיקה הא אין הנאה להזיקה רביצה ובעיטה תולדה דרגל היא לא רגל הזיקה מצוי הני אין הזיקן מצוי אלא תולדותיהן לאו כיוצא בהן דאמר רב פפא אהייא אילימא אהני מאי שנא קרן דכוונתו להזיק וממונך ושמירתו עליך הני נמי כוונתן להזיק וממונך ושמירתן עליך אלא תולדה דקרן כקרן וכי קאמר רב פפא אשן ורגל שן ורגל היכא כתיבי דתניא {שמות כב-ד} ושלח זה הרגל וכן הוא אומר {ישעיה לב-כ} משלחי רגל השור והחמור ובער זו השן וכן הוא אומר {מלכים א יד-י} כאשר יבער

רש"י וטמא מת. מי שנגע במת הוי אב הטומאה דמת עצמו אבי אבות הטומאה הוא והנוגע בו הוי אב הטומאה ומטמא אדם וכלים דהא כתיב כל אשר יגע בו הטמא יטמא וגו' (במדבר יט) והאי קרא בטמא מת כתיב ומשמע דמטמא אדם דהא כתיב והנפש הנוגעת וגו': הכא מאי. תולדות דשבת הוי כאבות תולדות דטומאה לא הוי כאבות והכא תולדות דנזקין מאי מי אמרינן תולדות כיוצא בהן לא שנא אב ל''ש תולדה אם הזיק משלם או דלמא לא: יש מהן כו'. ולקמן מפרש מילתיה דרב פפא בשמעתין: הקרן. לנגוח: השן. לאכול: רגל. דריסה לשבור את הכלים: באלה תנגח את ארם בהם עמים ינגח. אלמא נגיחה בקרן: דברי קבלה. נביאים וכתובים: והאי מילף הוא. בתמיה הא לא גמרי' מדברי קבלה לא חיוב ולא פטור אלא גלוי מילתא הוא דכל היכי דכתיב נגיחה בקרן הוא: אלא. להכי איצטריך ואומר דמהו דתימא כי חלק רחמנא בין תמה למועדת דבשור תם כתיב וחצו את כספו דלא משלם אלא חצי נזק ובמועד כתיב שלם ישלם שור תחת השור דמשלם נזק שלם ה''מ בקרן תלושה דומיא דקרני צדקיה בן כנענה וכגון שאחזה הבהמה הקרן בין שיניה ונגחה דהתם ודאי לא משלם תם כוליה נזק משום דאין דרכה בכך ולא היה לבעלים לשמור מדבר זה: אבל מחוברת. דאורחיה הוא: אימא כולה מועדת היא. אפילו בתחילה ומשלם נזק שלם: ת''ש. וקרני ראם כתיב בה נגיחה אלמא מחוברת נמי קרי נגיחה ובסתם נגיחה פליג רחמנא בין קרן תמה לקרן מועדת: נגיפה. שדחפה בגופה והזיקה בכוונה: רביצה. שראתה כלים בדרך והלכה ורבצה עליהן כדי לשברן: בעיטה. שבעטה ברגליה ושברה את הכלים ואהכי הוו תולדה דקרן דכוונתן להזיק כי קרן ואין הנאה להזיקה כי קרן ואין הזיקו מצוי תדיר והלכך הוו כי קרן דכל אימת דלא הועדה בב''ד ג' פעמים בכך אינה משלמת נזק שלם: מאי שנא נגיחה דקרי ליה אב דכתיב כי יגח נגיפה נמי כתיב כי יגוף שור איש את שור רעהו. וכיון דנגיפה כתיב תיהוי נמי אב: הך נגיפה נגיחה הוא. ולא דחיפת הגוף: פתח הכתוב בנגיפה. כי יגוף שור איש את שור רעהו: וסיים בנגיחה. או נודע כי שור נגח הוא ולא כתיב כי שור נגף הוא אלא נגח: לומר לך. דהך נגיפה לאו דחיפת הגוף היא אלא נגיחת קרן וליכא למימר דאכתי נגיפה הוי אב ונגיחה זו היא נגיפה דהיינו דחיפת הגוף דהא נגיחה אשכחן דבקרן היא: גבי אדם. כשהשור נגח אדם כתיב כי יגח שור את איש וגבי נגיחה שור בשור כתיב כי יגוף שור איש את שור רעהו: אדם דאית ליה מזלא. שיש לו דעת לשמור את גופו: כתיב כי יגח. דודאי נתכוון השור להרע ובא עליו בכח אבל נגיפה הוי משמע שמצאו עומד ודחפו בקרניו לישנא אחרינא אית ליה מזלא ואינו נוח להמיתו בנגיפה דהיא דחיפת קרן מעט אלא בנגיחה בכח ובכוונה ובתחיבת קרן בגוף: ואגב אורחיה קמ''ל. קרא מדתלה נגיחה באדם ונגיפה בבהמה דמשמע נוחה היא הבהמה למות מן האדם משמיענו דשור המועד להרוג את הבהמה ג' פעמים לא חשיב העדאה לגבי אדם דאם נגח אדם ומת דינו כתם דאינו משלם את הכופר דבתם ההורג אדם כתיב סקול יסקל השור ובעל השור נקי (שמות כא) ובמועד כתיב וגם בעליו יומת וההיא מיתה היינו ממון שמשלם את הכופר דמי נהרג ליורשיו ולא מיתה ממש דאמרינן בפ''ק דסנהדרין (דף טו:) על רציחתו אתה הורגו ואי אתה הורגו על רציחת שורו אבל מועד לאדם הוי מועד לבהמה ומועד להרוג את האדם משכחת לה כשלא עמד בדין עד שנגח שלש פעמים שלא נסקל מיד כשהמית הראשון: רביצה תולדה דרגל היא. דעל ידי כפיפת רגלים היא רובצת: רגל הזיקה מצוי. דכל שעה היא מהלכת ואם יש כלום תחת רגליה היא דורסת: הני אין הזיקן מצוי. הלכך תולדה דקרן הן דאין הזיקו מצוי ואין הנאה להזיקו ומשלמי חצי נזק כקרן: מאי שנא קרן. דמחייב דכוונתו להזיק כו': ושלח. את בעירה: (רש"י)

תוספות דאילו אב מטמא אדם וכלים. גרס ולא גרסינן אדם ובגדים שלשון זה משמע מטמא אדם לטמא בגדים וא''ת והרי טמא מת עושה כלי מתכת כיוצא בו דחרב הרי הוא כחלל אלמא יש מהן כיוצא בהן וי''ל דאכתי אינו עושה כיוצא בו שאותו כלי מתכת אין עושה כלי מתכת אחר כיוצא בו כמו שמדקדק ר''ת בריש מתני' דאהלות: תנו רבנן שלשה אבות. הפסיק בברייתא זו לפרש תולדותיהן לאו כיוצא בהן דקאמר רב פפא אהייא: אבל במחוברת אימא כולה מועדת היא. לשלם נזק שלם אפילו בפעם ראשונה וא''ת ומהי תיתי אי מתלושה דייה כתלושה אי משאר אבות התינח למ''ד (לקמן ד' ה:) קרן עדיפא דכוונתו להזיק ואפילו קרן אתי וכדמפרש ר''ת לקמן דהיינו למ''ד פלגא נזקא ממונא דאית ליה סתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי אבל למ''ד פלגא נזקא קנסא דאית ליה סתם שוורים בחזקת שימור קיימי לא אתיא קרן מכולהו כדאמרינן לקמן (שם) כי שדית בור בינייהו אתי כולהו לבר מקרן דאיכא למיפרך שכן מועדין מתחילתן פי' דרכן להזיק משא''כ בקרן דבחזקת שימור קיימי וי''ל דלמ''ד פלגא דנזקא קנסא הא דקאמר אבל במחוברת אימא כולה מועדת היא וישלם נזק שלם בפעם ראשונה לאו משום דאיצטריך קרא לאשמועינן דאין מועדת אלא התנא הוצרך לאשמועינן להביא ראיה מן הפסוק דמחוברת נמי הוי בכלל נגיחה שלא תטעה לומר דנגיחה היינו בתלושה דומיא דקרני ברזל דצדקיה אבל במחוברת דרכו להזיק מתחילתו ונלמוד מבור ומחד מאבות לחייבו לכתחלה נזק שלם: ומלתא אגב אורחיה קמ''ל. ואפילו לרב פפא דאמר לקמן בשור שנגח ד' וה' (דף לז.) דמועד לאדם סתמא לא הוי מועד לבהמה היינו דוקא שנגח ג' בני אדם דבהכי לא הוי מועד לבהמה אבל נגח אדם ושור וחמור דהוי מג' מינים הוי מועד לכל אבל נגח שור וחמור וגמל לא הוי מועד לאדם ואע''ג דלכל בהמה הוי מועד אפילו לרב פפא כדאיתא התם וה''ר מנחם פי' דה''ק מועד לאדם שהיה מועד לכל וחזר בו מבהמה ונשאר מועד לאדם הוי מועד לבהמה דחזרה דבהמה לאו חזרה היא אבל מועד לכל וחזרה מאדם לא הוי מועד לאדם דחזרה דאדם חזרה היא: כאשר יבער הגלל. פי' ר''ח כמו נדבכין די אבן גלל (עזרא ו) שהשן דומה לאבן שייש: (תוספות)

רשב"א גמרא: הכי גרסינן: דאלו אב מטמא אדם וכלים. ול"ג אדם ובגדים דכל דוכתא לא נקט בגדים אלא במת דמטמא אדם לטמא בגדים כלומר בגדים שהוא לבוש ותולד' אוכלין ומשקין מטמא אדם וכלים לא מטמא וא"ת זמנין דמטמא אף אדם וכלים וה"ז כיוצא בו כדאמרינן (חולין ג, א) חרב הרי הוא כחלל כבר תירץ ר"ת דמ"מ אותו כלי מתכות אינו עושה כלי מתכות אחר כיוצא בו, וכדאמרינן בפ"ק דפסחים (יד, א) בנר של מתכות אי נגע בדיקריב בדיקרב טהור וכן שנינו במסכת אהלות פ"ק ד' טמאים במת ג' טמאים ט"ז ואחד טמא טומאת ערב כיצד ד' כלים במת אדם בכלים וכלים באדם טמאין טומאת שבעה הרביעי בין אדם בין כלים טמאים טומאת ערב. ת"ר שלשה אבות נאמרו בשור הקרן והשן והרגל. הא ברייתא לאו אשור דמתני' קאי לשמואל דמפרש שור דמתניתין רגל לחוד אלא אשור דקרן קאי אלא שאני תמיה איך הקדים שן לרגל ובכתוב הרגל מוקדם ואלו דרך גדולתו שנאו. אבל במחוברים אימא כולה מועד' הוא וכו'. קשיא לי אדרבה אימא וכולה תמה היא לשלם חצי נזק בלחוד דכל לאפוקי קולא לתובע וחומרא לנתבע וי"ל דאדרבה בנזיקין ספיקו דידהו להחמיר כאיסורין ועוד יש לי לומר דלפחות מן התלוש' אי אפשר דק"ו היא. ואי קשיא לך הא דמשמע דאין עונשין מן הדין אף בנזיקין וכדאמרינן במכילתין תניא כי יפתח איש בור וכי יכרה אם על פותח חייב על כורה לא כ"ש ללמדך שאין עונשין מן הדין מסתברא לי דלא אמרו כן אלא בנזקי בור מפני שהוא חדוש וליכא בכלהו נזיקין דכותייהו לפי שאין דרכו לילך ולזיק ועוד שאינו שלו אפ"ה עשאו הכתוב כשלו ועוד שהניזק בא לרשותו של מזיק דהיינו חלל הבור ואין עונשין מדין כזה שאין לך בו אלא חדושו אבל שאר נזיקין שממונו הולך ומזיק עונשין בהן מן הדין וכן אמרו בגמרא (ד, א) באוקימתא דרב דמפרש אליבא דשמואל שור לקרנו ומבעה לשנו מאי לא ראי זה כראי זה כו' ולא ק"ו הוא ומה שן שאין כונתה להזיק חייבת קרן שכונתה להזיק לא כ"ש וכן במתניתין דקתני לא ראי זה כראי זה משמע נמי דעונשין מן הדין דלא אמר אלא שאין ללמוד הקל מן החמור הא החמור מן הקל ילפינן. ועדיין יש להקשות מאי קאמר דמחוברת כולה מועדת היא דמנא תיתי (אי מקרא דצדקיהו) [אי מתלושה] דייה להיות כמוהו ואי משאר נזיקין הא אמרינן לקמן דקרן אי לא כתיבא לא אתיא מכלהו משום דאינה מועדת מתחלתה ותירץ ר"ת ז"ל דודאי ילפינן לה מן השאר למ"ד פלגא נזקא ממונא דלדידיה אף הקרן מועד מתחלתה דכלהו שיורים לאו בחזקת שימור קיימי והיינו דקאמר לקמן (ה, ב) כלהו אתיין לבר מקרן דאיכא למיפרך מה להנך שכן מועדין מתחלתן ולמ"ד אדרבה קרן עדיפא שכונתה להזיק קרן נמי אתיא דלמ"ד פלגא נזקא קנסא כלהו שוורים בחזקת שימור קיימי הלכך לא אתי' מכלהו אבל מ"ד קרן עדיפא היינו מאן דאית ליה פלגא נזקא ממונא דכולהו שוורים לאו בחזקת שימור קיימי אלא מועדין לכוין ולהזיק מתחלתן ולא כרש"י ז"ל שפירש שם מ"ד קרן עדיפא לא אתפרש היכא והכא ה"ק למ"ד קרן עדיפא ה"א דמחוברת כולה מועדת היא מ"מ השתא נמי דכתיב קרני ראם קרניו אף התלושה בתמה משלם חצי נזק ובמועדת נזק שלם חדא דהא לא קאמר והשתא דכתיב וקרני ראם קרניו תלושה כולה ועוד דכל הפחות הויא ליה תולדה דקרן נגיפה נשיכה רביצה בעיטה וכלהו אפילו ברשות הרבים משלמין את הנזק כקרן אם תמין פלגא נזקא ואם מועדין נזק שלם ומסתברא דמיירי במועדין לכך אבל מועד לנגיחה אינו מועד לנשיכה ומועד לנשיכה אינו מועד לנגיחה שאין חזקת האב מחזקת התולדות במועדין ולא לנגוף ולא לישוך וכו' ומפרשי' בגמרא (טז, א) דה"ק ה' תמין הן ואם הועדו חמישיתן מועדין משמע אומר הן בעצמן צריכי להיות מועדין ואוקימנ' נגיפה דהכא שלא בקרן אלא בראשה או באחד מאבריה אבל נגיפה בקרן היינו נגיפה היינו נגיחה. ירושלמי (פ"א ה"א) תולדות הקרן נגיפה נגיחה נשיכה רביצה בעיטה דחיה. ר' יצחק מקשה נגיפה נגיחה עיקר ואת עבד לון תולדות אלא מתחיל בעיקר ומסיים בתולדות. אגב אורחיה קמ"ל המועד לאדם הוי מועד לבהמה וא"ת והא איכא מ"ד לקמן בפ' ארבעה וחמשה (לז, א) מועד לאדם לא הוי מועד לבהמה לא היא דהתם בשנגח שלשה בני אדם דאינן אלא מין אחד אבל נגח אדם ונגח שור ונגח חמור דג' מינין הן הוי מועד לכל המינין משא"כ בנוגח שור וחמור וגמל לא הוי מועד לאדם אע"ג דהוי מועד לכל מינין אחרים וכדאיתא התם. נשיכה תולדה דשן היא. כלומר לא אתחייב אלא ברשות הניזוק אבל ברשות הרבים או ברשות אחר פטור וכן נמי נחמיר עליו להתחייב אפילו פעם אחת בנזק שלם כשן. ופריק אמ"ר ה"מ היכא דיש הנאה להזיקה הא אין הנאה להזיקה וכו' מדקאמר ה"מ היכא דיש הנאה להיזיקה דאנשיכה מפה קמהדר ומודה הוא דיש נשיכה שהיא תולדה דשן והיכי דמי כגון בהמה שנשכה בדבר להנאתה כדי לאכלו ולא הספיקה לאכלו עד שנפל מפיה ולכלכו שנשיכה זו יש הנאה להזיקה וכן חתול בחתיכת בשר ומשלם נזק שלם בפעם אחת ודוקא ברשות הניזק ומיהו דוקא באורחייהו בכך הא לאו אורחייהו בכך משונה הוא ותולדות קרן הוא וכדאמרינן בסוף פרקין (טו, ב) הני כלבא דאכל אימרי ושונרא דאכל תרנגולי משונה היא ולא מגבינן בבבל וה"מ ברברבי אבל בזוטרי אורחיה הוא וסבור אני שאף הנחש שנשך הוי תולדה ואע"פ שאינו אוכל לפי שנהנה בנשיכתו ואף ע"פ שאמרו בפ"ק דתענית (ח, א) שמתקבצות כל החיות אצל הנחש ואומרות לו מה הנאה יש לך ואומר להם ומה יתרון לבעל הלשון לאו למימרא שאין לו הנאה כלל קאמר אלא שאין הנאה לאכול ומ"מ כיון דאורחיה בהכי לא נפיק מתולדה דשן א"נ מתולדה דרגל ואינה תולדת קרן שלא להתחייב נזק שלם שלא ברשות הניזק וכן נמי רביצה להנאתה תולדות רגל וכדאמרינן בשלהי פרקין (טז, א) הבהמה אינה מועדת לרבוץ א"ר אלעזר לא שנו אלא פכין גדולים אבל פכים קטנים אורחיה הוא. (רשב"א)

דף ג - א

הגלל עד תומו אמר מר ושלח זו הרגל וכן הוא אומר משלחי רגל השור והחמור טעמא דכתב רחמנא משלחי רגל השור והחמור הא לאו הכי במאי מוקמת לה אי קרן כתיב אי שן כתיב איצטריך סד''א אידי ואידי אשן והא דמכליא קרנא הא דלא מכליא קרנא קמ''ל והשתא דאוקימנא ארגל שן דלא מכליא קרנא מנלן דומיא דרגל מה רגל לא שנא מכליא קרנא ולא שנא לא מכליא קרנא אף שן לא שנא מכליא קרנא ולא שנא לא מכליא קרנא אמר מר {שמות כב-ד} ובער זו השן וכן הוא אומר {מלכים א יד-י} כאשר יבער הגלל עד תומו טעמא דכתב רחמנא כאשר יבער הגלל עד תומו הא לאו הכי במאי אוקימנא לה אי קרן כתיב אי רגל כתיב איצטריך סד''א אידי ואידי ארגל הא דאזיל ממילא הא דשלח שלוחי קמ''ל והשתא דאוקי אשן רגל דאזלה ממילא מנלן דומיא דשן מה שן לא שנא שלחה שלוחי ל''ש דאזל ממילא אף רגל לא שנא שלחה שלוחי לא שנא אזלה ממילא ולכתוב רחמנא ושילח ולא בעי וביער דמשמע רגל ומשמע שן משמע רגל דכתיב {ישעיה לב-כ} משלחי רגל השור והחמור ומשמע שן דכתיב {דברים לב-כד} ושן בהמות אשלח בם אי לאו קרא יתירה ה''א או הא או הא או רגל דהזיקו מצוי או שן דיש הנאה להזיקו מכדי שקולין הן ויבאו שניהם דהי מנייהו מפקת אצטריך סד''א הני מילי היכי דשלח שלוחי אבל אזלא ממילא לא קמ''ל: תולדה דשן מאי היא נתחככה בכותל להנאתה וטינפה פירות להנאתה מאי שנא שן דיש הנאה להזיקו וממונך ושמירתו עליך הני נמי יש הנאה להזיקן וממונך ושמירתן עליך אלא תולדה דשן כשן וכי קאמר רב פפא אתולדה דרגל תולדה דרגל מאי היא הזיקה בגופה דרך הילוכה בשערה דרך הילוכה בשליף שעליה בפרומביא שבפיה בזוג שבצוארה מאי שנא רגל דהזיקו מצוי וממונך ושמירתו עליך הני נמי הזיקן מצוי וממונך ושמירתן עליך אלא תולדה דרגל כרגל וכי קאמר רב פפא אתולדה דבור תולדה דבור מאי ניהו אילימא אב י' ותולדה ט' לא ט' כתיבי ולא י' כתיבי הא לא קשיא {שמות כא-לד} והמת יהיה לו אמר רחמנא וקים להו לרבנן י' עבדן מיתה ט' נזיקין עבדי מיתה לא עבדי סוף סוף זה אב למיתה וזה אב לנזקין אלא אאבנו סכינו ומשאו שהניחן ברשות הרבים והזיקו היכי דמי אי דאפקרינהו בין לרב ובין לשמואל היינו בור

רש"י הגלל. היינו שן שפעמים מגולה ופעמים מכוסה וכתיב ביה יבער לישנא אחרינא גלל זה רעי שהשן מבערת למאכל ונעשית גלל כמו גללי אדם וגללי בהמה: אידי ואידי. ושלח וביער תרוייהו אשן ושלח אתא לחיוביה היכא דלא כליא קרנא דמשמע כגון שאכלה ערוגה וסופו לחזור ולצמוח אבל לא כתחלה וביער היינו היכא דמכליא קרנא דמשמע וביער שמבער לגמרי ואי קשיא היכא מצי למימר אידי ואידי אשן הא דמכליא קרנא והא דלא מכליא ליכתוב חד להיכא דלא מיכליא דליחייב וכ''ש היכא דכליא תריץ אי מהאי קרא ה''א האי אתי להיכא דמכליא אבל לא מכליא לא הלכך איכא למימר ודאי אידי ואידי אשן אי לאו דכתב רחמנא משלחי רגל השור: מה רגל לא שנא כו'. דהא לא כתיב ביה ובער: מה שן לא שנא כו'. דהא לא כתיב ביה ושילח: או הא או הא או רגל משום דהזיקה מצוי. אבל שן לא: או שן משום דיש הנאה להיזיקה. אבל רגל לא: מכדי. שן ורגל שקולין הן שאין זה חמור מזה שהרי בשניהם יש בהן צד חמור: ויבאו שניהם. מושלח: דהי מינייהו מפקת. דלא ליתי מיניה הא שניהן שוין: איצטריך. ליה ובער דאי מפקת מושלח הוה אמינא הני מילי היכא דשלחי איהו בכוונה לרעות בשדה חבירו אבל אזלא ממילא לא: קמ''ל. ובער וכיון דנפקא לן שן דממילא מובער אתיא רגל וילפה מיניה: נתחככה בכותל להנאתה. והפילתו או טינפה פירות להנאתה שנתגלגלה עליהן כדרך סוסים וחמורים דהיינו דומיא דשן שיש הנאה להזיקה: ומאי שנא שן. מהנך דקא מוקמת מילתיה דרב פפא בתולדה דשן ורגל: כל היזק דרך הילוך שלא בכוונה הוי תולדה דרגל דהזיקו מצוי ואין כוונתו להזיק: ובשערה. שנדבקו כלים בשערה וגררתן ושברתן: מאי שנא רגל. דמיחייב דהיזק מצוי כו': אב עשרה. בור עמוק י' טפחים היינו אב דבכך דרכו להמית: וזה אב לנזקין. דאם נפל שור בבור תשעה ומת פטור בעל הבור ואם הוזק חייב ואב הוא דהא מדיוקא דקרא נפקא מדכתיב והמת יהיה לו דמשמע בור עשרה דבר מקטיל הוא חייב במיתת השור הא בציר מהכי במיתה לא חייב הא בניזקין מתחייב לישנא אחרינא סוף סוף זה אב למיתה וזה אב לנזקין דכי היכי דנפיק לן מקרא בור עשרה למיתה נפקא לן בור ט' לנזקין דכתיב ונפל שמה שור או חמור משמע בין מת ובין הוזק בעל הבור ישלם ומיהו אם מת השור אמור רבנן בבור תשעה פטור דלא מחמת הבור מת דאין בו כדי להמית אבל הוזק חייב דבור תשעה בר נזקין הוא: אבנו או סכינו שהניחן ברשות הרבים. ונתקלו בהן בני אדם והזיקו להם: דאפקרינהו. שהפקירן ונתנן ברשות הרבים: בין לרב בין לשמואל. דפליגי בפרק המניח את הכד (לקמן דף כח:): היינו בור. דתרוייהו אמרו כל תקלה שהפקיר נפקא לן מבור דחייב כי היכי דבור חיובא ברה''ר היא דהוי הפקר כדאמרינן לקמן בפ' שור שנגח את הפרה (דף מט: נ.) שעל עסקי כרייה ופתיחה בא לו אף כל תקלה שהפקירה חייב: (רש"י)

תוספות הא דלא מכליא קרנא. פ''ה שחת שעתיד לצמוח אבל לא כתחלה וקשה והא מכליא קרנא שגם הבעלים הם יכולים לקצור אלא י''ל שטנפה פירות להנאתה מכל מקום קרי ליה לקמן לטניפת פירות להנאתה תולדה כיון דפשטיה דקרא איירי באכילה דמכליא קרנא: והא דמכליא קרנא. וא''ת ולכתוב רחמנא ושילח ולא בעי וביער ויש לומר דהוה אמינא דוקא דשילח שלוחו כדלקמן: דומיא דרגל. וא''ת ונימא איפכא דהא דמקשינן לחומרא הנ''מ באיסורא אבל בממונא לא ואומר ר''ת דמדה היא בתורה לא שנא באיסורא ול''ש בממונא: ושן בהמות אשלח בם. אע''ג דאמרינן בעלמא [בספרי פרשת האזינו] בהמות שיש להן ארס כנחש ונושכות וממיתות דהוי נשיכה שהיא תולדה דקרן מכל מקום איירי נמי בחיות רעות שדרסו ואכלו להנאתן כדמתרגמינן ושן בהמות ושן דחיה ברא וחיה בכלל בהמה: איצטריך ס''ד אמינא ה''מ היכא דשלח שלוחי. וא''ת תיקשי השתא הא דפריך לעיל טעמא דכתב רחמנא כאשר יבער הגלל הא לאו הכי במאי מוקמית והשתא ליכא לשנויי כדלעיל וי''ל דה''ק בברייתא דאלו לא נאמר ושילח הוה מפקינן מכאשר יבער הגלל וכי האי גוונא איכא בריש איזהו נשך (ב''מ דף סא.): לא י' כתיב ולא ט' כתיב. תימה דבפ' הפרה (לקמן דף נ: ושם) תנן מה בור יש בו כדי להמית עשרה פי' בקונט' דסתם בור יש בו י' א''כ י' כתיב ועוד קשה דהכא דריש מוהמת יהיה לו ועוד דבסמוך פריך סוף סוף זה אב למיתה וזה אב לנזקין ופי' הקונט' דנפל שמה שור משמע בין מת בין הוזק א''כ כי דרשינן שור ולא אדם הוה ליה למעט נמי אדם מנזקין ע''כ נראה לפרש דסתם בור עמוק הרבה וצריכי בור והמת יהיה לו דאי לא כתיב בור הוה אמינא כל דקטיל ואפילו אין בו כדי להמית ואי כתיב בור הוה אמינא דוקא בור ולא שיח ומערה דגזירת הכתוב הוא ולהכי איצטריך תרוייהו והכי פריך לא ט' כתיב ולא י' כתיב בהדי' ומסיק סוף סוף זה אב למיתה וזה אב לנזקין פירוש כיון דבור י' לא כתיב בהדיא אלא מפקי' מסברא מוהמת יהיה לו דבעינן כדי להמית וקים להו לרבנן דהיינו בור י' בור ט' נמי הוי סברא דהוי אב לנזקין כיון דיש בו כדי להזיק ומכל מקום לא ממעטינן אדם מנזקין דקרא דונפל שמה שור לא איירי אלא בבור י' ובירושלמי דריש דהוה ליה למיכתב כי יפתח איש כי יכרה איש בור למה כתיב בור בור אלא חד בור למיתה וחד בור לנזקין ומכל מקום לא ממעטינן אדם מנזקי' דקרא דונפל לא ממעט אלא אמאי דכתיב בקרא בהדיא דהיינו בור עשר ולא איתורא: בין לרב בין לשמואל היינו בור. וא''ת הא רב אית ליה לקמן (דף נ:) בור שחייבתו תורה להבלו ולא לחבטו וי''ל דהתם משום דקרקע עולם הזיקתו אבל הכא חבטא דידיה הוא: (תוספות)

רשב"א ושלח זה הרגל [ובער] זה השן. ואני תמה כיון דכוליה קרא קא דריש ולכל חדא וחדא מלתא למלתא הוא דאתיא למי לי דכתב רחמנא כי יבער איש מוטב היה להם לדרוש מכי יבער את השן ובירושלמי מיניה דריש את השן דגרסינן התם המבעה כי יבער איש שדה או כרם וגו' ושילח את בעירו זה הרגל דכתיב משלחי רגל השור והחמור וכתיב הסר משוכתו והיה לבער זה השן פרוץ גדרו והיה למרמס זה הרגל ע"כ וגם לדעת הירושלמי ק' ובער מאי עביד ליה ונ"ל דאצטריך לשון זה חד לשלח שלוחא וחד דאזלא מנפשה כשן ובהא מיתרצא קושיא אחריתי דקשיא לי מאי שנא דבכולה שמעתין פשיט ליה דשן לא שנא שלח שלוח' ולא שנא אזלא מנפש' וברגל זו איבעיא להו ולמדוה דרך פשיטות משן ואמרו דומיא דשן מה שן לא שנא אף רגל לא שנא כנ"ל. אידי ואידי אשן הא דמכליא קרנא הא דלא מכליא קרנא. פרש"י ז"ל לא מכליא קרנא שחת שעתיד לצמוח והקשו בתוספת דאם לא הי' מכליא קרנא היו הבעלים יכולין לקצרו ופירשו הם כגון שטנפה פירות להנאתה ואינו מחוור בעיני דא"כ היאך שאלו דהשתא דאוקים ארגל שן דלא מכליא גרנא מנלן והוצרכו ללמדה מרגל דסתמא לא מכליא קרנא הא אפילו לא למדוהו מרגל מ"מ הרי הוא תולדת השן כשנתחככה בכותל להנאתה וכדאמרינן לקמן תולדה דשן מאי ניהו נתחככה בכותל להנאתה וטנפה הפירות להנאתה וא"ת אם לא שלמדנו מרגל לשן אע"ג דלא מכליא קרנא לא עושין תולדותיהן טנפה פירות ונתחככה בכותל להנאתה ולא היה תולדה לשן כלל א"כ אפילו עכשיו כיון שלמדתה מרגל אף הוא אינה תולדה אלא כאלו נכתב כן בתורה מפורש כמו שאין אתה עושה אזלא מעצמה תולדה דרגל ואב בששלחה כיון שהיא למדה משן והרי הוא כאלו נכתב כן בתורה מפורש על כן נ"ל כדברי הרב ז"ל בשחת לא מכליא קרנא כל שזרע לתבואה ותדע שאף בעלי התבואות משלחין שן בהמה בשדותיהן כדי לאכול השחת ואחר כך תצמח התבואה ותצלח יותר מ"מ אם בא בעל השחת להשתלם משתלם לפי נזקו ולא כל מה שהבהמה מגרעת משיעור הפירות קריא מכליא קרנא וכן נ"ל גם ממה שאמרו בירושלמי תולדת השן הוו בעיין מימר פרה שאכלה שעורים חמור שאכל כרשינן כלב שלקלק את השמן חתול שאכל חתיכות של בשר כולהון תולדות דשן אנן אמרין כלהון עיקר השן אינון והיינו דיני תולדות השן כשדרסה על נר של שמן וחככה גופה כמה דתימא תמן השן אוכלת והגוף נהנה וכאן נהנית גופה. שן דלא מכליא קרנא מנ"ל דומיא דרגל. קשיא לי והיכי פשטינן לה דרגל דלא מכליא קרנא טפי משן וי"ל דסתם רגל אינו מכלה אלא דורס ומקלקל ומהא נמי מסתבר לי דלא אמרינן איפכא דרגל דומיא דשן מה שן דמכליא אף רגל דוקא דמכליא חדא דסתם רגל לא מכליא ועוד דשן מנ"ל דמכליא דוקא עד שנגזור דשן מכליא ותעשה הוכחה לרגל. כאשר יבער הגלל. פרש"י ז"ל שהשן עושה גלל ור"ח ז"ל פירש מלשון אבן גלל. מכדי שקולין נינהו. לאו שקולין שיהא ראי זה כראי זה קאמר אלא שיש בכל אחת ענין שראוי לחייב בנזקיו זה כזה ויבואו שניהם דהי מינייהו נפקת קשיא לי אדרבה הי מינייהו מעלת דהא קי"ל המוציא מחברו עליו הראיה וניחא לי דאם איתא דתרוייהו מן הספק מאי אהני לן קרא ולמה כתבנהו רחמנא אלא כיון דתרוייהו משתמעי מינייהו וליכא דעדיף מחברתה ע"כ לא מפקת חד מינייהו. לא עשרה כתיבי ולא תשעה כתיבי. איכא למידק והא בור כתיב ותנן בפרק שור שנגח את הפרה מה בור שיש בו כדי להמית עשרה ופירש שם רש"י ז"ל דסתם בור עשרה א"כ עשרה כתיבי ועוד דהכא נמי דרשינן מוהמת יהיה לו על כן פירש ר"ת ז"ל דסתם בור הוי טפי מעשרה כבורו של יוסף דכתיב ביה וימשכו ויעלו את יוסף וכבור של גדליה שמלאוהו הרוגים ואי לא כתיב והמת יהיה לו הו"א דדוקא בור ולא שיח ומערה דגזירת הכתוב כך היא אתא והמת יהיה לו כל שמת ואפילו בפחות מיכן ואי משום והמת יהיה לו הו"א כל שמת בתוכו ואפילו בור תשעה אתא בור וגלה עד שיהא עמוק י' וכל חדא גלי על חברתה וקים להו לרבנן דבור עשרה יש בו כדי להמית מ"מ לא עשרה כתיבי ולא תשעה כתיבי. סוף סוף זה אב למיתה וזה אב לנזיקין. פרש"י ז"ל ונפל שמה שור כתיב דמשמע בין מת בין הוזק ואין מחוור דא"כ כי דרשינן שור ולא אדם אף אדם נמי ממעטים בנזקין וליתא דבהדי' אמרינן בריש פרק המניח את הכד גבי נשברה כדו ברשות הרבים כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי אבנו וסכינו ומשאו מבורו למדנו וכולן אני קורא בהן שור ולא אדם חמור ולא כלים וה"מ לענין קטלא אבל לענין נזיקין אדם חייב וכלים פטורין ובירושלמי מרבה להו לנזקין מיתורא דכי יכרה איש בור דגרסינן התם בפרק הפרה גבי החופר בור ברשות הרבים כתיב כי יפתח איש בור וכי יכרה איש בור אחד בור למיתה ואחד בור לנזקין אמ"ר יצחק אחד בור של מיתה ואחד בור של נזקין שניהם ממקרא אחד נתרבו כשמת הוא בא לבור של מיתה את אומר פטור על הכלים וכשהוא לבור של נזקין את אומר חייב על הכלים ע"כ. ומשמע דמרב' ליה מיתורא דקרא דכי יכרה איש בור והא דדרשינן ליה בגמרא לכורה אחר כורה ההוא מכי יפתח ומכי יכרה אבל התם דריש ליה מריבוייא דבור בור ומבור של מיתה פטר את האדם ואת הכלים וכללא מבור של נזקין בור תשעה. ואע"ג דמשמע דפליג אגמרין בחיוב הכלים דאלו בגמרין פטר את הכלים בכל בור כדאיתא בהדיא בפרק המניח (כח, ב) בכולם אני קורא שור ולא אדם חמור ולא כלים. וה"מ לענין מיתה אבל לנזקין אדם חייב וכלים פטורין. ובמכילתא דר' ישמעאל בור בור ב' פעמים בור למיתה בור לנזיקין וכתב עלה הראב"ד ז"ל ובגמרא דילן (נא, א) כי יפתח וכי יכרה אם על פותח חייב על כורה לא כ"ש להביא כורה אחר כורה שסלק מעשה ראשון הא לא סלק מעשה ראשון קיים וחייב אלמא בור לנזיקין כתיב ע"כ. מ"מ אנו צריכין לירוש' לחייב את הניזק באדם. סוף סוף זה אב למיתה וזה אב לנזיקין. קשיא לי סוף סוף כיון דבור תשעה אינו אלא לנזיקין ואפילו מת בו פטור נימא עשרה אב ותשעה תולדה וליתא דבור עשרה ובור תשעה הרי היא כקרן מועדת ומשלם נזק שלם ותמה אינו משלם אלא חצי נזק לפיכך כל אחד מהן לעצמו ואינו דומה לחצי נזק צרורות דקרינן ליה תולדה דהתם בין נזק שלם בין חצי נזק כולן מרגל אחת הן אבל כאן ב' קרנות הן לא ראי זה כראי זה וכן הדין בבור עשרה ובו תשעה. (רשב"א)

דף ג - ב

ואי דלא אפקרינהו אי לשמואל דאמר כולם מבורו למדנו היינו בור ואי לרב דאמר כולם משורו למדנו היינו שור מאי שנא בור שכן תחלת עשייתו לנזק וממונך ושמירתו עליך הני נמי תחלת עשייתן לנזק וממונך ושמירתן עליך אלא תולדה דבור כבור וכי קאמר רב פפא אתולדה דמבעה מאי ניהו אי לשמואל דאמר מבעה זו שן הא אוקימנא תולדה דשן כשן אי לרב דאמר מבעה זה אדם מאי אבות ומאי תולדות אית ביה וכי תימא אב ניעור תולדה ישן והתנן אדם מועד לעולם בין ער בין ישן אלא אכיחו וניעו היכי דמי אי בהדי דאזלי קמזקי כחו הוה אי בתר דנייח בין לרב בין לשמואל היינו בור אלא תולדה דמבעה כמבעה וכי קאמר רב פפא אתולדה דאש תולדה דאש מאי ניהו אילימא אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו היכי דמי אי בהדי דאזלו קא מזקי היינו אש מ''ש אש דכח אחר מעורב בהן וממונך ושמירתו עליך הני נמי כח אחר מעורב בהן וממונך ושמירתן עליך אלא תולדה דאש כאש וכי קאמר רב פפא אתולדה דרגל רגל הא אוקימנא תולדה דרגל כרגל בחצי נזק צרורות דהלכתא גמירי לה ואמאי קרי לה תולדה דרגל לשלם מן העלייה והא מבעיא בעי רבא דבעי רבא חצי נזק צרורות מגופו משלם או מן העלייה משלם לרבא מבעיא ליה לרב פפא פשיטא ליה לרבא דמבעיא ליה אמאי קרי לה תולדה דרגל לפוטרה ברה''ר: המבעה וההבער כו': מאי מבעה רב אמר מבעה זה אדם ושמואל אמר מבעה זה השן רב אמר מבעה זה אדם דכתיב {ישעיה כא-יב} אמר שומר אתא בקר וגם לילה אם תבעיון בעיו ושמואל אמר מבעה זה השן דכתיב {עובדיה א-ו} איך נחפשו עשו נבעו מצפוניו מאי משמע כדמתרגם רב יוסף איכדין איתבליש עשו אתגלין מטמרוהי ורב מאי טעמא לא אמר כשמואל אמר לך מי קתני נבעה ושמואל מ''ט לא אמר כרב אמר לך מי קתני בועה מכדי קראי לא כמר דייקי ולא כמר דייקי רב מ''ט לא אמר כשמואל תנא שור וכל מילי דשור ושמואל נמי הא תנא ליה שור אמר רב יהודה תנא שור לקרנו ומבעה לשינו והכי קאמר לא ראי הקרן שאין הנאה להזיקו כראי השן שיש הנאה להזיקה

רש"י אי דלא אפקרינהו לשמואל דאמר. התם בהמניח את הכד (לקמן דף כח:) כל תקלה בור הוא ואע''ג דלא הפקיר היינו בור: ולרב דאמר. כל תקלה שלא הפקירה משור למדנו מה שור שהוא ממונו ואם הזיק חייב אף כל ממונו אם הזיק חייב: היינו שור. ולאו תולדה דבור נינהו ובשור אמרן לעיל תולדה דשור כי שור ואפי' לשמואל נמי דאמר תולדה דבור נינהו מאי חזית לאוקומי מילתא דרב פפא אתולדה דבור מאי שנא בור דחייב שכן תחילת עשייתו וכו': הני נמי תחלת עשייתן. תחילת מה שנעשו בור דהיינו כשהונחו לשם היו עומדים לנזק: וכי קאמר רב פפא. תולדה לאו כאב דידה אתולדה דמבעה: פלוגתא דשמואל ורב במבעה לקמן בשמעתין: אדם ניעור. היינו אב: אדם מועד. ער וישן בשילהי פ''ב: אלא. תולדה דאדם היינו כיחו וניעו. כיחו רוק הפה ניעו ליחת החוטם (רוק היוצא מתוך גופיה אגב כח): אי בהדי דאזלי מזקי. שנפל על השיראים וטנפוה או לתוך המשקין ונמאסו: כחו הוא. והיינו אדם גופו וחייב: אי בתר דנייח. אחר נוח הרוק לארץ הזיקו שהוחלק אדם בהם: בין לרב בין לשמואל היינו בור. דהא ודאי תקלה דאפקרה היא: ברוח מצויה. דאי ברוח שאינה מצויה הוי אונס ולא מחייב אבל ברוח מצויה הוי תולדה דאש שהרי אש נמי הרוח מוליכה: דכח אחר מעורב בה. והוה ליה לאסוקי אדעתיה: בחצי נזק צרורות. שהיתה מהלכת והתיזה צרורות ברגליה ושיברו את הכלים דקי''ל דהלכתא גמירי לה למשה מסיני דממונא הוא ולא קנס ואע''ג דפלגא נזק של נגיחה הוי קנס כדאמרינן לקמן האי פלגא נזקא ממונא הוא והלכך לאו תולדה דקרן הוא אלא דרגל דמכח רגל הוא דאתו וכרגל לא הוי דרגל משלם נזק שלם והיינו דרב פפא: ואמאי קרי לה תולדה דרגל. הואיל ואינה משלמת כמותה: לשלם מן העלייה שאם הזיקה יותר ממה שהיא שוה משלם ההיזק מביתו כי רגל דכתיב בה ברגל מיטב שדהו וגו' ולא הויא כי קרן דאין המזיק משלם אלא מגופו כדכתיב (שמות כא) ומכרו את השור החי וחצו את כספו ואם הזיק יותר על כדי דמיו מפסיד הניזק: ולרבא אמאי קרי לה תולדה דרגל לפוטרו ברה''ר. כי רגל דרגל אינה חייבת אא''כ נכנסת לרשות הניזק והזיקה דכתיב בה ושילח את בעירה וביער בשדה אחר והיינו ברשות הניזק: אמר שומר. אמר הקב''ה: אתא בקר. גאולה לצדיקים: וגם לילה. חשך לרשעים אם תשובו בתשובה ותבקשו מחילה בעיו אלמא באדם כתיב בעיו: איגליין. תרגומו של נבעו אלמא נבעו לשון גילוי הלכך אמר מבעה זה השן דמבעה לשון מגולה הוא דהיינו שן שפעמים מגולה ופעמים מכוסה: נבעה. דמשמע הוא עצמו נבעה נגלה מבעה קתני שהוא מבעה דבר אחר: בועה. לשון בעיו: תנא שור לקרנו ומבעה לשינו. ולקמן פריך רגל מאי שייריה: לא ראי הקרן שאין הנאה כו'. בעל כרחיך הכי מפרש לא ראי הקרן שאין הנאה להזיקו כראי השן כו' כלומר דאי כתב רחמנא קרן דחייב לא אתיא שן מיניה דקרן אין הנאה להזיקו שן יש הנאה להזיקו: (רש"י)

תוספות משורו למדנו. היינו קרן דשן ורגל פטורין ברה''ר ובאבנו וסכינו אין לחלק בין תמות למועדות דלא שייך לחלק אלא בבעלי חיים וא''ת היכי גמר משור מה לשור שכן ב''ח וכוונתו להזיק ומפרש רשב''ם דאתי מבור ושור ממה הצד ולקמן גבי הצד השוה דקאמר אביי לאתויי אבנו וסכינו לא גרס אי לרב דאמר כולם משורו למדנו היינו שור דלרב א''ש דבמה הצד אתי' כדפרשי' אבל קשה כיון דמבור נמי יליף לפטרו בהו כלים כבור ולקמן בהמניח (דף כח.) מחייב בהו רב כלים גבי נשבר כדו: וממונך. לאו דוקא גבי בור דלאו ממונא הוא וכן גבי אש דפשיטא דאם הדליק גדישו של חבירו באש של אחר דחייב: תולדה ישן. הוה מצי למפרך דלקמן מוקי מתניתין בישן שדרכו להזיק וקרי ליה אב אלא דבלאו הכי פריך שפיר: והתנן אדם מועד לעולם. לא פריך דישן נמי הוי אב כדדרש עלה בגמרא בפ' כיצד (לקמן דף כו:) מפצע תחת פצע דהא לא מייתי הכא קרא אלא מייתי דהוי כיוצא בו: כיחו וניעו. פירש הקונטרס מי האף וקשה לר''ת דבפ' דם הנדה (נדה דף נה: ושם) קתני כיחו וניעו ומי האף ונראה דכיחו הוא היוצא מן הגרון בכח וניעו הוא היוצא מן הפה על ידי נענוע.: לפוטרו ברה''ר. וא''ת אמאי פשיטא ליה טפי מלשלם מן העלייה וי''ל כיון דמן הדין היה משלם נזק שלם ואתי הלכתא דלא משלם אלא חצי נזק אם כן אתי הלכתא להקל ולא להחמיר: אמאי קרי לה תולדה דרגל. אע''ג דדמי לרגל כיון שדינה חלוק היה לו לקרות לה שם בפני עצמה: כדמתרגם רב יוסף. נקט רב יוסף לפי שהיה בקי בתרגום שיש כמה ענייני תרגום ולא כדפירש בעלמא לפי שהיה סגי נהור ודברים שבכתב אי אתה רשאי לומר על פה ולכך היה אומר תרגום דמשום עת לעשות אמר התם. דשרי ואין לך עת לעשות גדול מזה.: לא ראי הקרן שאין הנאה להזיקו. ופשיעה פשע שהיה לו לשמור שורו שבקל היה יכול לשומרו שאין דחוקה להזיק כיון שאין הנאה להזיקה אבל שן שיש הנאה להזיקה הוי כעין אונס שלא היה יכול לשומרה כל כך כיון שהשן דחוק לאכול להנאתו ולא ראי השן שאין כוונתו להזיק ואין יצרה תקפה ובקל יכול לשומרה כראי הקרן דכוונתו להזיק ויצרה תקפה ואין יכול לשומרה כל כך יפה: (תוספות)

רשב"א מאי שנא אש דכח אחר מעורב בו. טעם זה של כח אחר מעורב בו פעמים שתופסו לקולא ופעמים לחומרא כל אחד לפי מקומו דודאי קולא וחומרא יש בו וכאן תופסו לחומרא ולומר שעל כן חייבה בו תורה שאף ע"פ שבעל התקלה אינו מדליק את הגדיש ממש מ"מ מיד שהוא מדליק את האש מצוי הוא להתערב עמו מיד כח אחר שמוליכו ומזיק וכן הטעם באבנו וסכינו שהניחן בראש גגו שמצויין ליפול ברוח מצויה. הא דאמרינן: אמרי קרי ליה תולדה דרגל תולדה דקרן. הוא לאו למימרא דרב פפא בלחוד הוא דקרי לה תולדה דרגל ועליה בלחוד הוא דקא מקשה אלא כ"ע הלכתא גמירי לה דתולדה דרגל הוא. ותדע לך דאמרינן ולרבא דאיבעיא ליה אמאי קרי לה תולדה דרגל ואם איתא מנא לן דלרבא קרינן לה תולדה דרגל אדרבה לכשתמצי לומר מגופו משלם קרינן ליה תולדה דקרן אלא דכ"ע הכי גמרי לה ותלמודא הוא דקא מתמה במאי שייכא לרגל דקרא הכי אדרבה טפי שייכא לקרן דאף הוא אינו משלם אלא חצי נזק כקרן תמה ומדיהיב טעמא משום דמשלם מן העליה ומדפטרי' ברשות הרבים ולכ"ע ודאי פטורה בר"ה כרגל אלא דרב פפא סבר כיון דגמירי דתולדה דרגל היא דאלו מדינא הוה ליה לשלם נזק שלם דרגל אורחיה להזיק אלא דפטר ליה רחמנא מחצי נזק אם כן מן העליה משלם ורבא מספקא ליה כיון דאקיל ביה רחמנא שלא לחייבו אלא חצי נזק אף אנו נאמר שלא חייב בו אלא בחצי דעלמא דפי' בו שהוא מגופו. והא דאמרינן חצי נזק צרורות הלכתא גמירי לה לאו גמירי לה אלא לחצי נזק בלחוד וכן מצאתי בתוספות. ואינו נ"ל כן דהא אמרינן בשלהי פרקין (טו, ב) בפלוגתא דפלגא נזקא קנסא או ממונא והלכתא פלגא נזקא קנסא ואקשינן תיובתא והלכתא ופרקינן אין מאי קא הוית תיובתא משום דלא קתני לא פסיקא ליה כיון דאיכא חצי נזק צרורות דהלכתא גמירא לה דממונא היא לא פסיקא ליה ואפשר דה"ק דהלכתא גמירי לה דאין משלם אלא חצי נזק וההוא על כרחין ממונא הוא דהא מועדת הוא מתחלתה לכך כנ"ל. הא דאמרינן: לרבא מבעיא ליה לרב פפא פשיטא ליה. תמיהא לי כיון דמיבעיא לרבא מי הזקיקם לשום מחלוקת בין רב פפא לרבא דהוא רביה לימא דכ"ע חצי נזק צרורות תולדה ותולדה דרגל ואמאי קרי ליה תולדה דרגל לפוטרה ברשות הרבים כדרבא ונ"ל משום דקים להו משלם מן העליה ואף ע"ג דמספקא ליה לרבא ניחא ליה לאוקמי הא דרב פפא כהלתכא. אמר רב יהודה תני שור לקרנו ומבעה לשנו. ואי אפשר לומר תנא שור לקרנו ולרגלו משום דלא הוה אפשר לפרושה בכי הא לא ראי זה כראי זה כדמפרש ואזיל וכן הדין והטעם באוקמתא דרבא דאוקי אליבא דשמואל שור לרגלו ומבעה לשנו ולא אוקמי' שור לרגלו ולקרנו. (רשב"א)

דף ד - א

ולא ראי השן שאין כוונתו להזיק כראי הקרן שכוונתו להזיק ולאו ק''ו הוא ומה שן שאין כוונתו להזיק חייב קרן שכוונתו להזיק לא כ''ש איצטריך ס''ד אמינא מידי דהוה אעבד ואמה עבד ואמה לאו אע''ג דכוונתן להזיק אפ''ה פטירי ה''נ לא שנא אמר רב אשי אטו עבד ואמה לאו טעמא רבה אית בהו שמא יקניטנו רבו וילך וידליק גדישו של חבירו ונמצא זה מחייב את רבו מאה מנה בכל יום אלא פריך הכי לא ראי הקרן שכוונתו להזיק כראי השן שאין כוונתו להזיק ולא ראי השן שיש הנאה להזיקו כראי הקרן שאין הנאה להזיקו ורגל מאי שייריה כשהזיק חב המזיק לאתויי רגל וליתנייה בהדיא אלא אמר רבא תנא שור לרגלו ומבעה לשינו וה''ק לא ראי הרגל שהזיקה מצוי כראי השן שאין הזיקה מצוי ולא ראי השן שיש הנאה להזיקו כראי הרגל שאין הנאה להזיקו וקרן מאי שייריה כשהזיק חב המזיק לאתויי קרן וליתנייה בהדיא במועדין מתחילתן קמיירי בתמין ולבסוף מועדין לא קמיירי ושמואל מ''ט לא אמר כרב אמר לך אי סלקא דעתך אדם הא קתני סיפא שור המועד ושור המזיק ברשות הניזק והאדם וליתני ברישא בנזקי ממון קמיירי בנזקי גופו לא קמיירי ורב נמי הא קתני אדם בסיפא אמר לך רב ההוא למחשביה בהדי מועדין הוא דאתא ומאי לא הרי ה''ק לא ראי השור שמשלם את הכופר כראי האדם שאין משלם את הכופר ולא ראי האדם שחייב בארבעה דברים כראי השור שאין בו ארבעה דברים הצד השוה שבהן שדרכן להזיק וכי שור דרכו להזיק במועד ומועד דרכו להזיק כיון דאייעד אורחיה הוא אדם דרכו להזיק בישן ישן דרכו להזיק כיון דכייף ופשיט אורחיה הוא ושמירתן עליך אדם שמירת גופו עליו הוא ולטעמיך הא דתני קרנא ארבעה אבות נזיקין ואדם אחד מהן אדם שמירת גופו עליו הוא אלא כדאמר ליה רבי אבהו לתנא תני אדם שמירת גופו עליו

רש"י ולא ראי השן שאין כוונתו כו'. דאי כתב רחמנא שן לא אתי קרן מיניה ולהכי פריך ולאו ק''ו הוא כל שכן דמשום האי טעמא נפיק קרן משן וה''ה נמי דקא פריך אטעמא קמא דאי כתב קרן הוה נפקא שן מיניה בק''ו ומה קרן שאין הנאה להזיקה חייב כו' והאי ליכא לתרוצי דהכי מיפרשא מילתא דרב יהודה לא ראי הקרן שאין הנאה כו' ואי כתב שן לא אתיא קרן מיניה ולא ראי השן שאין כוונתו להזיק כו' ואי כתב קרן לא אתיא שן מיניה ולא תיקשי מידי האי לאו מילתא היא שאין זה לשון הש''ס אלא ההוא דבעי למיגמר חבריה מיניה נקיט ברישא כדקתני מתני' לא זה וזה שיש בהן רוח חיים כהרי האש שאין בו רוח חיים ואי כתב הני תרתי לא אתי אש מתרוייהו אלמא כל היכא דקתני לא ראי זה כראי זה ההוא דבעי אגמורי חבריה מיניה נקיט ברישא כדקתני מתני' וה''ק לא ראי זה כראי זה אין דין הכתוב בזה ראוי לנהוג בזה: איצטריך. למיכתב קרן: אפ''ה פטורין. כדאמרינן בפ' החובל (לקמן דף פז.) העבד והאשה פגיעתן רעה החובל בהן חייב והן שחבלו באחרים פטורין: לאו טעמא רבה אית בהו. דאי מיחייבת ליה כל שעה שיכעיסנו רבו ילך וידליק גדישו של חבירו כדי לחייב את רבו: אלא פריך ואימא הכי. לא ראי השור כראי המבעה דקתני במתני' ה''ק לא ראי הקרן שכוונתו להזיק כהרי השן שאין כוונתו להזיק אלא להנאתה מתכוונת הלכך אי כתב קרן לא הוה נפיק שן מינה: ולא הרי השן שיש הנאה להזיקה כהרי הקרן כו'. ואי כתב שן לא אתיא קרן מינה: ורגל מאי. עביד ליה תנא דמתני' דלא תני: שייריה. בתמיה: וה''ק. הך דקתני מתני' לא הרי השור כהרי המבעה ה''ק כו': רגל הזיקה מצוי. הלכך לא אתיא שן מינה: רגל ובור שן ואש. מועדין מתחילתן לשלם נזק שלם דלא פליג רחמנא בין תם למועד אלא בנגיחה: שור המזיק ברשות הניזק. שנכנס לרשות הניזק ונגח שם את שורו ואע''ג דתם הוא משלם נזק שלם וסתמא כר''ט דאמר לקמן (דף טו:) משונה קרן ברשות הניזק נזק שלם משלם: בנזקי ממונו. בנזקין שממונו מזיק מיירי רישא: . בנזקי גופו. שהוא עצמו מזיק לא מיירי: הא קתני אדם. בסיפא ולמה ליה למיתני ברישא: למיחשביה בהדי מועדין הוא דאתא. דקתני חמשה תמין וחמשה מועדין וקחשיב להו ואזיל: ומאי לא הרי. דקתני במתני' לא הרי השור כהרי המבעה לרב דאמר מבעה זה אדם: שור מועד שנגח אדם ומת משלם כופר. הלכך אי כתב שור לא אתיא אדם מיניה דאדם שהרג את חבירו במזיד נהרג בשוגג גולה ואינו משלם כופר: אדם החובל בחבירו חייב בארבעה דברים צער ריפוי שבת ובושת אבל נזק לא קא חשיב דשור נמי נזק משלם אבל בהנך ארבעה דברים אינו חייב כדמסיק בשילהי כיצד הרגל מועדת (לקמן כו.) דאמרי' כי יתן איש מום בעמיתו איש בעמיתו ולא שור בעמיתו: וקא פריך הצד השוה כו'. לרב דאמר תנא שור וכל מילי דשור היכי מצי למיתני בקרן דרכו להזיק ולשמואל ליכא למיפרך דרגל ודאי דרכו לילך ולהזיק: דכייף ופשיט. את רגליו: אורחיה הוא. לשבר כלים שבצד מרגלותיו: וקא פריך מאי האי דקתני ושמירתן עליך. לשון זה אינו שייך אלא בנזקי ממונו: (רש"י)

תוספות מידי דהוה אעבד ואמה. ולא כפירוש רש''י שפירש משום דתנן בהחובל (לקמן דף פז.) עבד ואשה פגיעתן כו' דא''כ ה''ל למינקט עבד ואשה אלא מפרש ר''ת דנקט עבד ואמה משום דקאי אמתני' דסוף מסכת ידים וטעמא משום שמא יקניטנו רבו דבסמוך מפורש התם: לאו אע''ג דכוונתו להזיק אפ''ה פטורין. וא''ת עבד ואמה גופיה נילף מק''ו דשן להתחייב כיון דאכתי לא ידע טעמא דשמא יקניטנו רבו וע''ק כיון דידע רישא דמתניתין דמסכת ידים (פ''ד מ''ז) מדנקט עבד ואמה ולא נקט עבד ואשה א''כ מסתמא ידע סיפא וע''ק דעבד ואמה כשאין כוונתן להזיק נמי פטירי וא''כ מאי מייתי וי''ל דשפיר הוה ידע המקשה טעמא דשמא יקניטנו רבו ואפ''ה פריך כיון דעבד ואמה פטורין ואפילו באין כוונתן להזיק ואע''ג דלא שייך טעמא דשמא יקניטנו רבו דאנוס הוא דפעמים דנתכוונו ויאמרו לא נתכוונו לכך פטירי בכל ענין נמצא שכוונתן גורם הפטור ה''נ קרן שכונתו להזיק יש לנו לפוטרו ורב אשי פי' דאפילו באין כוונתו להזיק איכא טעמא רבה: כשהזיק חב המזיק כו'. לא היינו כשהזיק קמא אלא מאידך כשהזיק מרבה לה: למחשביה בהדי מועדין כו'. ושמואל ס''ל דלא ה''ל לאשמועינן בסיפא כיון דלא אשמעינן שום חידוש טפי מברישא אבל שן ורגל אע''ג דתנא ליה ברישא תנא ליה בסיפא גבי מועדין משום חידוש דמפרש השן מועדת לאכול את הראוי לה והרגל מועדת לשבר דרך הילוכה וקרן נמי תנא ואע''ג דתנא ברישא כשהזיק חב המזיק לאתויי קרן מ''מ תנא ליה בסיפא משום דתני ליה גבי חמשה תמים מש''ה תנא ליה נמי בהדי מועדין וא''ת אמאי לא חשיב אש ובור גבי מועדים וי''ל דלא חשיב אלא בעלי חיים אבל בור ואש כך לי פעם ראשונה כמו פעם ג' וד': כראי אדם שאין משלם את הכופר. הקשה ריב''א מאי חומרא היא זו האי דאין משלם את הכופר משום דקים ליה בדרבה מיניה ותירץ דשוגג נמי פטור מדתנא דבי חזקיה ואור''י דלאו פרכא היא כלל דלא מפטר משום קים ליה בדרבה מיניה וכאן נמי אין שייך להזכיר תנא דבי חזקיה דלקמן בפ''ב (דף כו.) משמע דאי לאו קרא דעליו ולא על האדם הוה ילפינן אדם משור שיתחייב מזיד מיתה וכופר ומעליו פטרי ליה אפילו שוגג דומיא דשום דאין מזיד לשור ותנא דבי חזקיה דפוטר אפילו שוגג היינו ממון שהזיק בשעת חיוב מיתה ולאפוקי ממאן דדריש בפ' אלו נערות (כתובות דף לה. ושם) הא אם יהיה אסון לא יענש דדוקא דין אסון אתא חזקיה ואשמועינן לאו דוקא דין אסון לא יענש אלא אפי' שוגג לא יענש: כיון דכייף ופשיט אורחיה הוא. בירושלמי יש דישן לא מחייב אלא כשהשכיב עצמו אצל הכלים אבל אם ישן והביאו כלים אצלו ושברן פטור דהם גרמו לו וכן אם היה ישן והלך חבירו לישן אצלו והזיקו זה את זה הראשון פטור והאחרון חייב: ולטעמיך. פירוש אפילו תימא מבעה זה השן: אדם שמירת גופו עליו. מכאן משמע דלא גרסינן במתני' וממונא מדלא פריך נמי הכי אדם ממונו הוא. ומש''ה אין צריך למחקו כדפירשתי לעיל (ג: ד''ה וממונך): (תוספות)

רשב"א מידי דהוה אעבד ואמה. דוקא נקט עבד ואמה ולא כמו שפרש"י ז"ל העבד והאשה משום דפגיעתן רעה דא"כ לימא עבד ואשה דגבי עבד ואשה לאו מטעם דשמא יקניטנו רבו הוא וטעמא דאמר רב אשי לא עליהן נאמר אלא גבי עבדו ואמתו ממש במסכת ידים (פ"ד, מ"ז) אמרו להם פרושים תאמרו בעבד ואמה שיש בהם דעת שאם יקניטנו רבו ילך וידליק גדישו של חברו נמצא זה מחייב את רבו ק' מנה בכל יום. כיון דכייף ופשוט ליה אורחיה הוא. ופירשו בירושלמי (פ"ב ה"ח) דישן שהזיק אינו אלא דקדמו כלים לשינה ואם היה ישן ובא חברו לישן אצלו והזיקו זה את זה הראשון פטור והשני חייב. (רשב"א)

דף ד - ב

הכא נמי תני אדם שמירת גופו עליו מתקיף לה רב מרי ואימא מבעה זה המים כדכתיב {ישעיה סד-א} כקדוח אש המסים מים תבעה אש מי כתיב מים נבעו תבעה אש כתיב מתקיף לה רב זביד ואימא מבעה זה האש דכי כתיב תבעה באש הוא דכתיב אי הכי מאי המבעה וההבער וכי תימא פרושי קמפרש אי הכי ארבעה שלשה הוו וכי תימא תנא שור דאית ביה תרתי אי הכי לא זה וזה שיש בהן רוח חיים אש מאי רוח חיים אית ביה ותו מאי כהרי האש: תני רב אושעיא שלשה עשר אבות נזיקין שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר נזק צער וריפוי שבת ובושת וארבעה דמתני' הא תליסר ותנא דידן מ''ט לא תני הני בשלמא לשמואל בנזקי ממון קמיירי בנזקי גופו לא קמיירי אלא לרב ליתני תנא אדם וכל מילי דאדם ולר' אושעיא נמי הא תני ליה אדם תרי גווני אדם תנא אדם דאזיק אדם ותנא אדם דאזיק שור אי הכי שור נמי ליתני תרי גווני שור ליתני שור דאזיק שור וליתני שור דאזיק אדם האי מאי בשלמא אדם דאזיק שור נזק הוא דמשלם אדם דאזיק אדם משלם ארבעה דברים אלא שור מה לי שור דאזיק שור מה לי שור דאזיק אדם אידי ואידי נזק הוא דמשלם והא שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר דאדם דאזיק שור הוא וקתני תני הזיקא דבידים וקתני הזיקא דממילא תני ר' חייא עשרים וארבעה אבות נזיקין תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה וגנב וגזלן ועדים זוממין והאונס והמפתה ומוציא שם רע והמטמא והמדמע והמנסך והני תליסר הא עשרים וארבעה ורבי אושעיא מאי טעמא לא תני הני בממונא קמיירי בקנסא לא קמיירי גנב וגזלן דממונא הוא ליתני הא קתני ליה שומר חנם והשואל ורבי חייא נמי הא תנא ליה שומר חנם והשואל תני ממונא דאתא לידיה בהיתירא וקתני ממונא דאתא לידיה באיסורא

רש"י ה''נ תני אדם שמירת גופו עליו. והאי דקתני ושמירתן עליך אשארא: אימא מבעה זה המים. שאם שופך אדם מימיו לרה''ר ובא אחר ונטנפו כליו חייב השופכן: כקדוח אש המסים. כמו שהאש שורף דבר הנימס כגון זפת ושעוה וכל מיני רבב: מים תבעה אש. וכמים שמבעבעים את האש כשנותנין מים על האש נעשים כמין אבעבועות הרתיחות וסיפא דקרא הכי הוא להודיע שמך לצריך כן תודיע שמך לצריך כשתאבדם מן העולם: מי כתיב מים נבעו. לשון רבים דליהוי משמע דמבעה אמים קאי שהן מבעבעין את האש: תבעה אש כתיב. דמשמע שהאשה מבעבע המים דתבעה לשון יחיד ולשון נקבה: פרושי קא מפרש. המבעה זה ההבער: דאית ביה תרתי. שן ורגל וקרן לא קחשיב דבתמין לא קמיירי: מאי לא זה וזה. דקתני מתני' אשור ומבעה לא זה וזה שיש בהן רוח חיים ואי מבעה היינו אש מי אית בו רוח חיים: אבות. קרי להנך דכתיבן בקרא: שומר חנם. חייב בפשיעה והשואל חייב אפילו באונסין ושוכר ונושא שכר חייבים בגניבה ואבידה וכ''ש בפשיעה וכולהו כתיבי כדתני בפרק השואל בבבא מציעא (דף צד:) פרשה ראשונה נאמרה בשומר חנם שניה בשומר שכר שלישית בשואל הלכך אבות נינהו ולקמן בעי מאי נינהו תולדות: נזק. החובל בחבירו נותן לו מה שהוא שוה עכשיו פחות מבתחילה: צער. אומדין כמה אדם העומד ידו ליקצץ ע''י חרב רוצה ליתן כדי שיתקצץ לו ע''י סם דלית ליה צער כולי האי: וריפוי ושבת ובושת. כולהו יליף מקראי בפרק החובל (לקמן דף פה.) וכיון דכתיבי אבות נינהו: כל הנך. דר' אושעיא הוא עצמו מזיק דהנך ד' שומרים הן עצמם הזיקו הואיל ולא שמרו כראוי ובנזקין דאזיק גופו לא קמיירי מתני': אלא לרב. דאמר מבעה זה אדם הואיל ומיירי תנא דמתני' ליתני הני: תנא אדם. מבעה דמתני': תנא אדם דאזיק שור. כלומר נזקי ממון דהא מבעה דומיא דבור קתני ובור לא מיירי בנזקי אדם דרחמנא פטריה לגמרי כדתניא לקמן (דף נג:) שור ולא אדם חמור ולא כלים ואדם דאזיק שור היכא כתיב דקרי ליה אב דכתיב ומכה נפש בהמה ישלמנה: בשלמא אדם דאזיק שור כו'. וכיון דלא דמי חיובינהו להדדי תני להו בתרתי: אדם דאזיק אדם. כגון ה' דברים דחובל בחבירו ולקמיה פריך הא ד' שומרין דר' אושעיא אדם דאזיק שור הוא: וקתני. רבי אושעיא: אבות דמתני'. הזיק דבידים ד' שומרין הזיק דממילא: תשלומי כפל. אם המצא תמצא בידו הגנבה: תשלומי ארבעה וחמשה. בטובח ומוכר: וגנב. שמשלם ע''פ עצמו ואינו משלם כפל אלא קרן בלבד וכגון שהודה מעצמו דמודה בקנס פטור כדאמרינן אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים והיינו קנס ואמרינן בפ' מרובה (לקמן דף סד:) פרט למרשיע את עצמו: וגזלן. נמי אב הוא דכתיב והשיב את הגזלה אשר גזל (ויקרא ה): אונס ומפתה. כתיבי חמשים כסף כתיב באונס (דברים כב) ובמפתה כתיב (שמות כב) כסף ישקל כמוהר הבתולות כמוהר בתולים של אונס דהיינו חמשים כסף: מוציא שם רע. כתיב וענשו אותו מאה כסף (דברים כב): מטמא. תרומה: מדמע. תרומה בחולין: ומנסך. יין לע''ז ובמס' גיטין (דף נב:) מפרש אמאי לא קם ליה בדרבה מיניה. מטמא מדמע ומנסך לא כתיבי בהדיא ואפ''ה הוו אבות שבכלל נזק הן ונזק ממון כתיב בתורה (ויקרא כד) מכה נפש בהמה ישלמנה ומנסך את היין ליכא למימר שניסכו ביין נסך שזרק בו דלא קמחסריה ולא מידי דהא מזבין ליה בר מדמי יין נסך שבו: ומטמא. שמגיע שרץ בתרומת כהן דאפסדה מיניה: גנב. המודה מעצמו וגזלן דלא משלמי אלא קרן ליתני: תנא ליה שומר חנם והשואל. דהתם נמי שייך גניבה כגון שטען שנגנב הימנו והרי היא בידו ואמרינן בפרק מרובה (לקמן דף סג:) דטוען טענת גנב כגנב וטוען טענת גזלן כגזלן והא דנקט הכא והשואל לאו דוקא דהא לא משכחת ביה דנפטר לא בטוען טענת גנב ולא בטוען טענת גזלן שהרי הוא חייב בכולו: דאתא לידיה בהיתירא. שומר חנם אע''ג דהשתא טוען טענת גנב שנגנב הימנו מיהו מעיקרא כי אתא לידיה בהיתירא אתא לידיה וגנב וגזלן ממונא אתא לידיה באיסורא: (רש"י)

תוספות ואימא מבעה זה המים. פי' כיון דקרא לא דייקי לא כמר ולא כמר וא''ת והיכן כתיב מים בתורה וי''ל מושלח וכן הוא אומר (איוב ה) ושולח מים על פני חוצות ואע''ג דשילח בעירה בבהמה איירי מ''מ מים נמי משתמעי מיניה מדאפקיה רחמנא בהמה בלשון ושלח ולעיל דבעי במאי מוקמינן לה לא מצי מוקמינן במים דכי נמי מוקמת במים אית לן לאוקומי במילי דשור מדכתיב בעירה וא''ת והני מים ה''ד אי דמשקיל עליה בדקא דמיא ובכח ראשון כחו הוא ואי בכח שני גרמא בעלמא הוא כדאמרינן בהנשרפין (סנהדרין דף עז:) וי''ל דמיירי בכח שני וקמ''ל דבכח שני נמי חייב א''נ בתר דנחו ולא דמי לבור כגון פותקין ביבותיהן דלקמן (דף ל.) ואע''ג דאתי במה הצד הוה אמינא דאיצטריך לכותבו לחייב כלים דמבור לא הוה שמעינן והוה מצי למיפרך מאי לא זה וזה שיש בהן רוח חיים אלא דבלאו הכי משני שפיר: מי כתיב מים נבעו. וא''ת כי כתיב נמי נבעו לא מיתוקמא מתניתי' במים דמי קתני נבעה כדדייק לעיל (דף ג:) גבי שן וי''ל דלא שייך לאקשויי אלא גבי שן דליתני נבעה שהשן עצמו נבעה דמבעה משמע מגלה [דבר אחר שהיה מכוסה] אבל במים שייך שפיר לישנא דמבעה שהמים רותחים קרויים מבעבעים: שלשה עשר אבות נזיקין. ודיניהם י''ב דשוכר כשומר שכר הוי או כשומר חנם הוי: שומר חנם והשואל. שומר חנם פטור מן הכל חוץ מן הפשיעה שואל חייב בכל חוץ ממתה מחמת מלאכה ונושא שכר חייב במקצת בגניבה ואבידה ופטור באונסין לכך נקט להו בזה הסדר ולא כסדר שנכתב בפרשה: תרי גווני אדם. וא''ת כיון דתני תרי גווני אדם ליתני נמי ג' אבות בשור הקרן והשן והרגל וי''ל דניחא ליה לכלול כולם בשור כמו תנא דמתני': ועדים זוממין. פירש ריב''א דאפילו שילם על פי העדים זוממין חייבין דלא שייך בממון כאשר זמם ולא כאשר עשה דאפשר בחזרה ור''י מפרש דלא צריך להאי טעמא דגבי ממון מחייבינן להו בק''ו דגבי ממון עונשין מן הדין והא דאמרינן במכות (דף ה:) הרגו אין נהרגים היינו משום דהתם אין עונשין מן הדין: מנסך. פליגי בה בהנזקין (גיטין נב: ושם) חד אמר מנסך ממש וחד אמר מערב: (תוספות)

רשב"א הא דאקשי: אימא מבעה זה המים. לאו למימרא שיתחייב בנזקי המים דמים לא כתיבי בקרא וליכא למימר דנפקא ליה מושלח ונימא ושלח זה המים דכתיב ושולח מים על פני חוצות דקרא בנזקי בהמתן קמיירי דכתיב ושלח את בעירו ותדע לך דאי לא כי אקשינן לעיל ולכתוב רחמנא ושלח ולא בעי ובער דמשמע רגלו ומשמע שן וכו' דהי מינייהו מפקת לימא אי לא כתב ובער ה"א ושלח זה המים ועוד ה"ד אי דאשקיל עליה בדקא דמי' אי בכח ראשון כחו הוא ואי בכח שני גרמא בעלמא הוא אלא הכי קשיא ליה האי לישנא דתנא אינו ברור לא לאדם לשן דאף למים ולאש יש לספקו והיה לו לשנות לשון מבורר לשן או לאדם וי"א דבדוקא נקטי' ומים ושן ורגל כולהו נפקא להו לתנא מלשון ושלח דאי כתב רחמנא ושלח תלתיהון אתיין דהי מינייהו מפקת ליה והשתא נמי דכתיב ובער נימא דנפקי לה שן מובער ורגל ומים מושלח ואי משום דכח שני אינו אלא גרמא הו"א דקים ליה לתנא דגרמא כזו חייבה תורה ומ"מ כיון דאמינה דא"א דמבעה דמתני' זה המים שוב אין לנו לקיים דכח שני דגרמא הוא. והא דקאמר: וכי תימא תנא שור דאית ביה תרתי. כלומר דהיינו רגל ושן אבל קרן שיירה וכשמואל דאמר דבמועדין מתחלתן קמיירי וע"כ נקיט לה כשמואל דאי כרב חמשה הוו. הא תליסר. ודיניהן שנים עשר דהא שוכר היינו או כנושא שכר או כשומר חנם כדאיתא בפרק השואל (צג, א) ואמרי ד' שומרין ודיניהן ג'. גנב וגזלן דממונא הוא ליתני הא תנא ליה שומר חנם והשואל. כלומר דשומר חנם שטוען טענת גנב א"נ טוען טענת גזלן ונמצא שהוא גנבה ושואל כדי נקטיה אלא משום גררא דשומר חנם דתני להו בהדדי ד' שומרים שומר חנם השואל וא"נ י"ל דלאו אשואל דקרא קאי אלא ש"ח ששלח בה יד ושואל שלא מדעת הוי גזלן. (רשב"א)

דף ה - א

עדים זוממין דממונא הוא ליתני סבר לה כר''ע דאמר אין משלמין על פי עצמן אי סבר ליה כר''ע ליתני תרי גווני שור ליתני שור דאזיק שור וליתני שור דאזיק אדם דתנן ר''ע אומר אף תם שחבל באדם משלם במותר נזק שלם הא תבריה ר''ע לגזיזיה דתניא ר''ע אומר יכול אף תם שחבל באדם ישלם מן העלייה תלמוד לומר {שמות כא-לא} יעשה לו מגופו משלם ואינו משלם מן העלייה האונס והמפתה והמוציא שם רע דממונא הוא ליתני מה נפשך אי נזק תנא ליה אי צער תנא ליה אי בשת תנא ליה אי פגם היינו נזק מה אית לך למימר קנסא בקנסא לא קמיירי המטמא והמדמע והמנסך דממונא הוא ליתני מה נפשך אי היזק שאינו ניכר שמיה היזק הא תנא ליה נזק אי היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק הוה ליה קנסא ובקנסא לא קמיירי לימא קסבר ר' חייא היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק דאי שמיה היזק הא תנא ליה נזק תנא היזקא דמינכרא ותנא היזקא דלא מינכרא בשלמא לתנא דידן תנא מניינא למעוטי דר' אושעיא ור' אושעיא תנא מניינא למעוטי דרבי חייא אלא מניינא דרבי חייא למעוטי מאי למעוטי מוסר ומפגל וליתני בשלמא מפגל בקדשים לא קמיירי אלא מוסר מאי טעמא לא תני שאני מוסר דדיבורא ובדיבורא לא קמיירי והא מוציא שם רע דדיבורא הוא וקתני דיבורא דאית ביה מעשה הוא והא עדים זוממין דיבורא דלית ביה מעשה הוא וקתני התם אע''ג דלית ביה מעשה רחמנא קרייה מעשה דכתיב {דברים יט-יט} ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו בשלמא לתנא דידן תנא אבות מכלל דאיכא תולדות אלא לרבי חייא ורבי אושעיא אבות מכלל דאיכא תולדות תולדותיהן מאי ניהו אמר רבי אבהו כולן כאבות לשלם ממיטב מאי טעמא אתיא תחת נתינה ישלם כסף: לא הרי השור כהרי המבעה: מאי קאמר אמר רב זביד משמיה דרבא הכי קאמר לכתוב רחמנא חדא ותיתי אידך מיניה הדר אמר חדא מחדא לא אתיא: ולא זה וזה שיש בהן רוח חיים: מאי קאמר אמר רב משרשיא משמיה דרבא הכי קאמר

רש"י עדים זוממין דממונא הוא. דכל המשלם יותר ע''מ שהזיק כגון כפל ותשלומי ארבעה וחמשה קרי קנס כדלקמן בהך פירקין (ד' טו:) וכגון כל דבר קצוב האמור בתורה כגון חמשים של אונס ומפתה ומאה של מוציא שם רע כולהו הוי קנסא אבל מידי אחרינא ממונא: סבר לה כר''ע. דאמר במס' מכות בפ''ק (ד' ג.) עדים זוממין אין משלמים על פי עצמן כגון אם הוזמו בב''ד זה ולא הספיק בעל דין להעמידן בדין ולתובען והלכו למקום אחר והודו שם בב''ד ואמרו הוזמנו בבית דינו של פלוני פטורין אלמא קנסא הוא ומודה בקנס פטור: אי ר''ע ליתני תרי גווני שור. דהא לר''ע יש חילוק בין תשלומין של שור דאזיק שור דלא משלם אלא חצי נזק לתשלומי שור דאזיק אדם דתנן לקמן בפ' המניח את הכד (דף לג.) ר''ע אומר כו': במותר. אם חבל אדם בשור תם ותם באדם ושמו ב''ד חבלה שחבל שור באדם יותר מחבלה שחבל האדם בשור משלם בעל השור אותו עודף: לגזיזיה. לכח אגרופו כדאמר בסנהדרין בפ''ק (דף ז.) אדייה לגזיזה וקם: יכול ישלם תם שחבל באדם מן העלייה ת''ל כו'. ואשתכח דלא משלם נזק שלם אלא כמו שהשור שוה: אונס ומפתה דממונא הוא. שחמשים כסף לבד הוי קנס אבל יש בו פגם ששוה עכשיו פחות מדמעיקרא כדאמר בכתובות (דף מ.) ובושת דממונא הוא: ה''ג מה נפשך. משום מאי איצטריך ליה למיתני אי משום צער תנא ליה: מדמע. מערב תרומה עם חולין של חבירו דהשתא מזבין להו בזול לפי שאין יכול לאוכלה אלא כהן: מנסך. שניסך יין חבירו לע''ז ואסרו בהנאה הואיל ועביד ביה מעשה בגופיה דיין: שאינו ניכר. כגון הכא דאין הנזק ניכר בתוך הפירות דלא חסר להו: לימא קסבר רבי חייא לא שמיה היזק. ומשום דקנס הוא תני דלא הוי בכלל אבות דרבי אושעיא: אלא מניינא דרבי חייא למעוטי מאי. דלא מחשיב בהדייהו: מוסר. מלשין שמוסר ממון חבירו לעובד כוכבים: ומפגל. כהן ששחט קרבנו של ישראל חטאת לשום שלמים דאין הקרבן עולה לחובת בעליו וצריך אחר: וליתני ליה. ר' חייא האי מוסר: מוציא שם רע דיבורא דאית ביה מעשה. בעילה: מכלל דאיכא תולדות. כדפרשינן לעיל לכל חד וחד נגיפה ונשיכה לקרן נתחככה להנאתה תולדה דשן וכן לכולן: תחת נתינה כו'. דבכולהו כתיב או תחת וגמרינן תחת תחת משור מועד דכתיב ביה שור תחת השור מה התם ממיטב דגמר משן ורגל דכתיב ביה מיטב שדהו אף כאן מיטב שאם בא לשלם קרקע לניזק בשביל הזיקו מגביהו מן העידית או נתינה וגמר נתינה נתינה משור שנגח את העבד דכתיב ביה יתן לאדוניו או ישלם וגמר משן ורגל דכתיב בהן מיטב כרמו ישלם או כסף וגמרי מבור דכתיב ביה כסף ישיב לבעליו וארבע אבות גמירי כולהו משן ורגל בשומר חנם כתיב אשר ירשיעון אלהים ישלם בשואל כתיב בעליו אין עמו שלם ישלם בנושא שכר כתיב אם גנוב יגנב מעמו ישלם שוכר אינו כתוב בתורה אבל דינו כנושא שכר בנזק דחובל בחבירו כתיב נתינה כן ינתן בו והיינו ממון הניתן מיד ליד כדדרשינן בהחובל (לקמן דף פד.) בצער כתיב פצע תחת פצע ודרשינן ליה לקמן בהחובל (דף פה.) פצע תחת פצע ליתן צער במקום נזק בריפוי ושבת כתיב נתינה שבתו יתן ורפא ובשבת כתיב תחת גבי אונס ומפתה דכתיב תחת אשר עינה ודרשינן בכתובות בפרק אלו נערות (דף מ:) חמשים כסף תחת העינוי מכלל דאיכא בושת ופגם לישנא אחרינא הואיל וכתיב בחובל בחבירו תחת דכתיב תחת פצע כולהו חמשה דברים דידיה מהתם גמרינן בתשלומי כפל כתיב ישלם שנים ובתשלומי ארבעה וחמשה כתיב חמשה בקר ישלם תחת וגו' וקרן דגנב בכלל כפל הוא ובגזל כתיב נתינה ונתן לאשר אשם לו (במדבר ה) בעדים זוממין כתיב בהו נפש בנפש (דברים יט) וכמאן דכתיב תחת דמי באונס ומפתה ומוציא שם רע כתיב כסף ונתן לאבי הנערה חמשים כסף (שם כב) היינו אונס מפתה כסף ישקול כמוהר הבתולות (שמות כב) במוציא שם רע וענשו אותו מאה כסף (דברים כב) מטמא ומדמע ומנסך בכלל נזק הן ובנזק כתיב ביה תחת: מאי קאמר. למה לי למיתני כלל: ותיתי אידך מינה. במה מצינו בשור שהוא מזיק וחייב אף המבעה שהוא מזיק יהא חייב: לא אתיא. כדמפרש לעיל רב לטעמיה ושמואל לטעמיה: (רש"י)

תוספות הא תברא ר''ע לגזיזיה. אין לפרש דחזר בו מדקתני שמשלם מגופו דבפ' המניח (לקמן דף לג.) תני בהדיא ר''ע אומר כמשפט הזה כתחתון ולא כעליון יכול ישלם מן העלייה כו' ולפ''ה נמי קשה דפי' אע''ג דזימנין ליכא נזק שלם כגון שהשור אין שוה כדי היזקו מכל מקום ליתני תרי גווני שור כיון דלפעמים איכא נזק שלם וי''ל דכיון דאין משלם אלא מגופו אי אפשר למיתני גבי אבות דאמרינן לקמן כולם כאבות הן לשלם ממיטב: האונס והמפתה והמוציא ש''ר דממונא הוא. מוציא שם רע לית ביה ממונא כלל אלא מאה כסף אלא אגב אחריני נקטיה: המטמא והמדמע. המ''ל דלא תנא להו משום דלא מיחייב בשוגג: דאי שמיה היזק. ואע''ג דחזקיה דאמר שמיה היזק איתותב בהניזקין (גיטין דף נג:) מ''מ ניחא ליה לאוקומי ברייתא דרבי חייא אביו אליביה: וקתני היזק דלא מינכרא. והא דקתני שלשה גווני לפי שהם שנויין בפ' הניזקין (שם נב:) כדקתני שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר דקתני גווני טובא: תני מניינא למעוטי. האי למעוטי לאו משום דלית ליה דרבי חייא אלא כלומר למעוטי דלא איירי בהו: למעוטי מוסר כו'. המ''ל למעוטי כופר ושלשים של עבד והא דלא קתני להו משום דבקטלא לא מיירי ומוסר ומפגל אפילו למאן דלא דאין דינא דגרמי מחייב משום קנס בהגוזל בתרא (לקמן דף קיז.): דיבורא דאית ביה מעשה. דבכתובות בפ' נערה (דף מו.) א''ר אליעזר בן יעקב לא נאמרו דברים הללו אלא כשבעל ור' יהודה אית ליה התם עד שישכור עדים: כולם כאבות לשלם ממיטב. ואע''ג דתולדות דאבות דמתניתין משלמין נמי ממיטב מ''מ הני אי לאו דקרינא להו אבות לא הוי ידעי דמשלמי ממיטב: תחת נתינה כו'. בספרי מפיק בושת מוקצותה את כפה ולא תחוס עיניך (דברים כה) ויליף מעדים זוממין דכתיב לא תחוס עיניך (שם יט) וא''ל שהוא גזירה שוה גמורה מדלא קאמר אתיא תחת נתינת עיניך ועדים זוממים פרש''י דכתיב בהו נפש בנפש וצ''ל דאפילו אם העידו על שור תם שהזיק או העידו פלוני חייב לפלוני מנה דדינו בזיבורית דמשלמי במיטב דאם רצו לחייב אחרים ממיטב לא צריך קרא דמכאשר זמם נפקא דיתחייבו ממיטב: מאי קאמר. משום דלא מצי לפרושי האי לא הרי כשאר לא הרי שבש''ס קמתמה מאי קאמר: (תוספות)

רשב"א עדים זוממין דממונא ליתני. דאפילו לא שלם קרינא להו ממונא משום דאתו לאפסידה ממונא מיהו בתוספות אמרו משמו של ר"י בר אברהם ז"ל שמשלמין אע"פ ששלם על פיהן ולא קרינא ביה כאשר זמם ולא כאשר עשה דק"ו היא דאפילו לגבי נפשות הוה אמרינן הכי אי לאו דאין עונשין מן הדין כדאיתא בפרק קמא דמכות לגבי ממונא עונשין מן הדין וכ"כ ר"ח ז"ל במכות וכן דעת הרמב"ן ז"ל בפ"ק דמכות. הא תברא ר"ע לגזיזיה. פר"ת ז"ל דכיון דאינו משלם אלא מגופו א"א למתנייה בהדי אבות דהא אמרינן בסוף שמעתין משום דכאבות הן לשלם ממיטב. והא המוציא שם רע דדבורא הוא וקתני דבורא דאית ביה מעשה הוא. כלומר וכמ"ד התם דוקא כשבעל תמיהא לי אמאי לא תנן כולהו דיני דגרמי במראה דינר לשולחני ושורף שטרותיו של חברו ומזיק שעבודו ודן את הדין אולי כלהו הוו בכלל נזק ואע"ג דר' חייא תני היזק דלא דמו אהדדי דהיזק הניכר והיזק שאינו ניכר הני נמי בכלל חד מינייהו הוא אע"ג דהנך בידים והני בגרמא לחוד ושלשים של עבד נמי לא תני דבקטלא לא קמיירי. ושן ועין ראשי אברים נמי בכלל נזק הן וליתא דראשי אברים קנס נינהו ואמאי לא תני לה כדתני כלהו אינך קנסות דכל קנס וקנס ענין לעצמו הוא דלא יליף חד מחבריה וכי הוה סליק אדעתא דהיזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק בלא קנסא הוה ניחא לן כי תנייה ר' חייא אע"ג דתני קנסא טובא וכי אמרינן שמיה היזק הוה קשיא אמאי תנייה דהא תנא ליה נזק וצל"ע. אמר אביי אתיא תחת נתינה ישלם כסף. פרש"י ז"ל תחת נתינה כו' בכלהו כתיב או תחת דגמרינן תחת תחת משור המועד דכתיב שור תחת השור ומה התם ממיטב דגמרי' משן ורגל דכתיב ביה מיטב. ותמיהא לי ומנא לן דבשור המועד דכתיב ביה תחת משלם (ביה) ממיטב אי לאו דגמרינן משן ורגל דכתיב ביה מיטב ובההוא לא כתיב תחת ונ"ל פי' הנכון כמו שפירש ר"ח ז"ל שכן לפירושו עשה יסוד דברי אביי "ישלם" ומיניה אתו כולהו וזה לשונו שפי' מצאנו בפי' בשן ורגל דכתיב ובער בשדה אחר מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם וגמרי' מיניה דבכל מקום דכתיב לשון תשלומין הוא ממיטב בשור כתיב שלם ישלם שור תחת השור בבור כתיב בעל הבור ישלם במבעה כתיב ומכה נפש בהמה ישלמנה. בהבער כתיב שלם ישלם המבעיר את הבעירה. בשומר חנם כתיב ישלם שנים לרעהו. בשומר שכר כתיב ישלם לבעליו בשואל כתיב ישלם שוכר או כשומר שכר או כשומר חנם גנב חיים שנים ישלם תשלומי ארבעה וחמשה כתיב חמשה בקר ישלם תחת השור וארבעה צאן תחת השה. בגזלן כתיב ושלם אותו בראשו (מלמד) [ולמד] עוד מי שאין (כתיב בו) [כתוב] תשלומין בתחת תחת. כתיב בנזקי שור שלם ישלם שור תחת השור מה תשלומי דשור כתיב ביה תחת והוא ממיטב אף כל היכא דכתיב ביה תחת ממיטב היא וילפינן מיניה נזקי' דכתיב עין תחת עין והעדים זוממין בכלל צער חבורה תחת חבורה. ויליף מיניה (הניזקין) האונס דכתיב ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף וכו' תחת אשר ענה. ותו ילפינן אחריני מן האונס מה אונס דכתיב ביה נתינה תחת כסף (משלם ממיטב אף כל היכא דכתיב נתינה או כסף משלם ממיטב) וילפינן מיניה המפתה דכתיב ביה כסף ישקול ומוציא שם רע דכתיב וענשו אותו מאה כסף רפוי ושבת דכתיב בהו נתינה דכתיב רק שבתו יתן ורפא ירפא ע"כ. וקשיא לי אביי אמאי לא נקט להו כסדר ולימא אתיא ישלם תחת כסף נתינה ומ"מ לפירש"י ז"ל כלהו אתו לבר מעדים זוממין דלא כתיב בהו חד מהני ורש"י ז"ל פי' דכתיב בהו נפש בנפש והרי הוא כנפש תחת נפש (ור"י ז"ל בר אברהם ז"ל) [וריב"א ז"ל] פירש דעדים זוממין לא צריכי קרא דהם רצו להפסיד מיטב ועושים לו כאשר זמם והקשו עליו בתוס' א"כ כשהעיד על שור תם שהזיק או על כתובת אשה שאינה גובה אלא מן הזבורית לא ישלמו מן העידית. והראב"ד ז"ל כתב כן כדעת ר"י ז"ל וכתב שאם העידו בכתובת אשה וא"נ בשור תם אינם משלמין מן העליה ומ"מ שפיר קרי להו אב כיון דמשלמי ממיטב בעלמא משא"כ בקרן תמה שאינו משלם לעולם אלא מגופו ובושת נמי לא כתיב ביה בקראי בהדיא בחד מהני ובספרי (כי תצא, רצב-רצג) מפיק ליה מוקצותה את כפה לא תחוס עיניך ויליף מעדים זוממין דכתיב בהו לא תחוס עיניך ומיהו נראה מגמרין דלא אתו להו מהא מדלא קאמר אתיא תחת נתינה כסף עיניך אלמא בגמרא לא סמכינן על ההיא ג"ש ואמרו בתוספת דנראה דגלוי מלתא בעלמא היא. (רשב"א)

דף ה - ב

לכתוב רחמנא תרתי ותיתי אידך מינייהו הדר אמר חדא מתרתי לא אתי אמר רבא וכולהו כי שדית בור בינייהו אתיא כולהו במה הצד לבר מקרן משום דאיכא למיפרך מה לכולהו שכן מועדין מתחילתן ולמאן דאמר אדרבה קרן עדיפא שכוונתו להזיק אפילו קרן נמי אתיא אלא למאי הלכתא כתבינהו רחמנא להלכותיהן קרן לחלק בין תמה למועדת שן ורגל לפוטרן ברשות הרבים בור לפטור בו את הכלים ולרבי יהודה דמחייב על נזקי כלים בבור לפטור בו את האדם אדם לחייבו בארבעה דברים אש לפטור בו את הטמון ולרבי יהודה דמחייב על נזקי טמון באש לאתויי מאי

רש"י לכתוב רחמנא תרתי. שור ומבעה ותיתי אש מינייהו דכי פרכת מה לקרן שכן כוונתו להזיק איכא למימר שן תוכיח מה לשן שיש הנאה להזיקו קרן יוכיח ולרב דאמר מבעה זה אדם תיתי הכי כי פרכת מה לשור שכן כוונתו להזיק תאמר באש אדם יוכיח שאפילו אין כוונתו להזיק חייב כדתנן (לקמן דף כו.) אדם מועד בין ער בין ישן מה לאדם שכן חייב בארבעה דברים שור יוכיח הצד השוה שבהן שדרכן להזיק ושמירתן עליך אף אני אביא אש: הדר אמר חדא מתרתי נמי לא אתיא. דלא ראי קרן ומבעה שיש בהן רוח חיים כהרי אש כו': וכולהו כי שדית בור בינייהו אתיא. אי כתיב בור וחדא מהנך אתיא כולהו [מההוא ומאידך] בצד השוה דאי כתיב בור וקרן אתיא שן מינייהו הכי מה בור שאין דרכו לילך ולהזיק חייב שן שדרכו לילך ולהזיק לא כל שכן מה לבור שכן תחילת עשייתו עומד לנזק תאמר בשן קרן יוכיח מה לקרן שכן כוונתו להזיק בור יוכיח וחזר הדין הצד השוה שבהן שדרכן להזיק וממונך כו' אף אני אביא שן וכן רגל מקרן ובור דכי פרכת מה לבור שכן תחילת עשייתו לנזק תאמר ברגל קרן יוכיח מה לקרן שכן כוונתו להזיק בור יוכיח וכן אש מקרן ובור בכולן תחילת הדין מה בור שאין דרכו לילך ולהזיק חייב אלו כולן שדרכן לילך ולהזיק לא כ''ש מה לבור שכן תחילת עשייתו כו' וכן אי כתב רחמנא בור ושן אתו כולהו אינך נמי לבר מקרן בהאי דינא מה בור שאין דרכו לילך ולהזיק חייב רגל ואש לא כל שכן וכן אדם מה לבור שכן תחילת עשייתו לנזק תאמר בכל אלו שן תוכיח מה לשן שכן יש הנאה להזיקו תאמר בכל אלו בור תוכיח הצד השוה כו' אף אני אביא כל אלו אבל קרן לא אתיא מינייהו דאיכא למיפרך מה להצד השוה שבבור ושן שכן מועדים מתחילתן תאמר בקרן וכן אי כתיב בור ורגל אתיא כולהו מהא דינא דבור לבר מקרן דכי פרכת מה לבור שכן תחילת עשייתו לנזק תאמר בשן ואש ואדם רגל יוכיח מה לרגל שכן הזיקו מצוי דכל שעה היא מהלכת תאמר בכל אלו בור יוכיח וחזר הדין הצד השוה כו' אף אני אביא כל אלו אבל קרן לא אתיא דמה להצד השוה שבהן שמועדין מתחילתן תאמר בקרן וכן אי כתב בור ואש הוה אתו אינך בהאי דינא מבור וכי פרכת מה לבור שכן תחילת עשייתו לנזק תאמר ברגל ושן ואדם אש תוכיח מה לאש שכן מועדת לאכול בין שראוי לה בין שאינו ראוי לה כגון עצים כלים ואבנים תאמר בשן שאינה מועדת אלא לדבר הראוי לה בור יוכיח שאינו מועד אלא לדבר הראוי לה דבר שאינו ראוי לה מאי ניהו אדם דכתיב ונפל שמה שור או חמור שור ולא אדם חמור ולא כלים דאם נפל בבור אדם וכלים פטור בעל הבור הצד השוה שבהן כו' אף אני אביא שן ואתו אדם ורגל בפלגי דינא דכי אמרת אש תוכיח ליכא למיפרך מה לאש מידי אבל קרן לא אתיא דמה להצד השוה בבור ואש שכן מועדים מתחילתן ולהכי נקט רבא בור דמחד מאידך לא מצי למימר כי שדית חד בינייהו אתו כולהו מההוא ומחד מאידך דהא מכל תרי מינייהו לא הוה אתו לא קרן ולא בור קרן מאש ורגל ושן ואדם לא דמה לכולהו שכן מועדין מתחילתן ובור נמי לא אתיא דמה לכולהו שכן דרכן לילך ולהזיק ואי קשיא לך לימא כי שדית קרן בינייהו אי נקט קרן איכא תרי דלא אתי מינה ומחד מאידך דאי נקט או רגל או שן או אדם בהדי קרן לא אתיא אש מינייהו דפרכינן מה להצד השוה שבהם שיש בהם רוח חיים וכן בור נמי לא אתיא מינייהו ואי נקט אש בהדי קרן לא אתיא שן ובור מינייהו דכי פרכינן מה לאש שכן אוכלת אפילו דבר שאין ראוי לה כגון כלים תאמר בשן דפטור על הכלים כדתנן במתניתין ליכא למימר קרן יוכיח ובור נמי לא אתי מינייהו שכן דרכן לילך ולהזיק מה שאין כן בבור: ולמאן דאמר כו'. לא איתפרש היכא: להלכותיהן. למה שיש בזה מה שאין בזה: לפוטרן ברשות הרבים. דכתיב בהו ובער בשדה אחר דלא חייבין אלא ברשות הניזק: פלוגתא דרבי יהודה ורבנן. לקמן בשילהי פרק שור שנגח את הפרה ודרשה דבור נראה בעיני דכדי נסיב לה דהא בור איצטריכא ליה למיכתב דהא מכל תרי מינייהו לא נפק דכולהו דרכן לילך ולהזיק לבר מבור אלא איידי דדריש להלכות האחרים נקט לה נמי: לפטור בו את האדם. כדדרשינן שור ולא אדם: אדם. להכי כתביה רחמנא: לחייבו בארבעה דברים. צער ריפוי שבת ובושת משא''כ בכל הני: לפטור בו את הטמון. שאם היו בגדים טמונים בגדיש פטור המבעיר דכתיב ביה (שמות כב) או הקמה ודרשינן בשילהי הכונס צאן לדיר (לקמן דף ס.) מה קמה בגלוי אף כל גלוי לאפוקי טמון דלא מה שאין כן בשור ובור ומבעה ורבי יהודה קא פליג התם: (רש"י)

תוספות כי שדית בור בינייהו אתיא כולהו. מה שפי' הקונטרס דשן אתיא מבור ואש דכי פרכת מה לאש שכן מועדת לאכול בין ראוי לה בין שאין ראוי לה תאמר בשן שאין מועדת לאכול אלא בראוי לה וקשה דלא אשכחן שאינו ראוי בשן דאם אכלה דבר שאין ראוי לה לא הוי תולדה דשן. אלא תולדה דקרן כיון דאין הנאה להזיקה ואי משכחת בשום ענין נילף מאש דמתחייב אף באין ראוי ונראה דשן נמי אתי בפלגא דדינא או מאש לחודיה ומיהו י''ל לפירוש הקונטרס דשפיר פרכינן פירכא דלא שייכא בשן דכהאי גוונא פריך בהחובל (לקמן דף פח.) גבי עבד ואשה מה לאשה שכן אינה במילה אך מה שפירש בור יוכיח שאין מועד לדבר שאין ראוי לו כגון אדם קשה חדא דלא פטר אדם אלא ממיתה ולא מנזקין ועוד אטו משום דפטר אדם חשוב אין ראוי והלא באש נמי פטור טמון ועוד דלקמן (דף ט:) גבי חומר בשור מבבור אין מוצא לרבי יהודה דמחייב על נזקי כלים בבור אין ראוי בבור והא משכחת ליה אדם אלא נראה דאדם נמי חשוב ראוי לבור דראוי למות בהבלא אבל כלים חשיב ליה לקמן אין ראוי דלא מזקא להו הבלא ואע''פ דכלים חדתי מפקעי בהבלא כדאמר בסוף פרק הפרה לקמן (דף נד.) מ''מ יש כלים שאין מתקלקלים בהבלא וא''ת והיכי אתי אש מבור וחד מאינך מה לאינך שכן אין כח אחר מעורב בו תאמר באש דכח אחר מעורב בו דהוי קולא מדפריך בסמוך גבי אבנו וסכינו ומשאו מה לבור שכן אין כח אחר מעורב בו וי''ל דבור שנעשה בלא כח אחר חמור מאבנו וסכינו שלא הזיקו בהליכתן אלא לבתר דנייחי ולא נעשו בור אלא ע''י כח אחר אבל אש שהולך ומזיק בהליכתו ע''י כח אחר חמור מבור שאין הולך ומזיק אלא במקומו והא דקאמר בסמוך אש תוכיח שכן כח אחר מעורב בו וחייב ה''פ אע''ג דכח אחר מעורב בו וחשיבי ליה כאילו בעצמו עושה את הכל וחייב משום חיציו ה''נ אע''ג דכח אחר מעורב בו חשובים כאילו בעצמו עושה את הבור הזה בלא כח אחר אי נמי היינו דפריך מה לאש שכן כח אחר מעורב בו דידיה חמור יותר שע''י זה הולך ומזיק למרחוק מה שאין כן באבנו וסכינו ומשאו וא''ת והיכי אתו כולהו מאש ובור מה לאש ובור שכן מעשיו גרמו לו כדמפרש לקמן גבי בור המתגלגל ואש נמי מעשיו גרמו לו שהדליק האש וי''ל דלא חשיב אש מעשיו גרמו לו כיון שהרוח מסייעו וא''ת מבור ואדם נמי היכי אתו מה לבור ואדם שכן מעשיו גרמו לו וי''ל דאתו מבור ואדם ישן או נופל מן הגג ברוח שאינה מצויה דחייב כדאמר לקמן בסוף פרק שני (דף כז.) וא''ת מבור ורגל היכי אתי מה לבור ורגל שכן היזקן מצוי דלקמן חשבינן בור היזקו מצוי וי''ל דאין בור היזקו מצוי טפי מאחרים ולא קאמר לקמן הכי אלא להזכיר חומרא אחת ששוה בבור וכותל ואילן: שכן מועדין וכו'. אין לפרש שמשלמין נזק שלם דאם כן קרן נמי אתיא כיון דלא כתיב אלא מפרש ר''ת דמועדין מתחילתן היינו שדרכן להזיק משא''כ בקרן דסתם שוורים בחזקת שימור קיימי למ''ד פלגא דניזקא קנסא ולמ''ד אדרבה קרן עדיפא היינו למ''ד דפלגא ניזקא ממונא שדרכו להזיק ולא קיימי בחזקת שימור ולא כמו שפירש הקונטרס דלא איתפרש היכא: להליכותיהן הוה מצי למימר דכולהו איצטריך למיכתב דאי לא כתיב אלא הוה נפקא מחד מהנך ובור הוה פטרי בהו כלים ואי יליף מחד מהנך ומאש הוה פטרי בהו טמון) ומתני' לא קתני אלא להגדיל תורה ויאדיר: בור לפטור בו את הכלים. אגב אורחיה נקטיה דבור לא אתי מכולהו: אש לפטור בו את הטמון. הוה מצי למימר לחייב בו את הכלים דאש לא אתי מבעלי חיים אלא מחד מינייהו ובור דפטר בו את הכלים: (תוספות)

רשב"א הא דאמר רבא כלהון כי שדית בור בינייהו אתיא. איכא לפרושי דכלהו אתיין מכל תרי כי הוי בור חד מינייהו. א"נ לאו למימרא דכי שדית בור בין כל חדא מנייהו אתו כלהו מכל תרין ותרין אלא מהני תרין ובלבד שיהא בור חד מינייהו. ואיכא נמי דאתיא חדא מחדא כרגל דאתיא מאש מק"ו ומה אש שאין הזיקו מצוי ואין בו רוח חיים ואין דרכו לילך ולהזיק אלא בכח אחר חייב ק"ו לרגל שהרי הרגל הזיקו מצוי ויש בו רוח חיים ודרכו לילך בלא כח אחר וא"ת אדרבה איכא למפרך מה לאש שכן כח אחר מעורב בו (שראי זו) [שהגמרא] לחומרא נקט לה בסמוך גבי אבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה דאמרינן היכי דמי אי בהדי דקא אזלי מזקי היינו אש דמאי שנא אש כלומר איזו חומר יש באש שכן כח אחר מעורב בו אבנו וסכינו נמי כח אחר מעורב בהן אלמא כח אחר מעורב בו חומר הוא באש להתחייב עליו וכן נמי שנינו לא זה וזה שדרכן לילך ולהזיק משא"כ בבור הא ליתא דבכח אחר מעורב בו אינו חומר לגבי בעלי חיים שדרכן לילך ולהזיק מעצמן בלא כח אחר אלא לגבי אבנו וסכינו שהניחן בראש גגו ולומר דאע"פ שהאש אינה מזקת במקום שהבעירה בעל התקלה מ"מ שמירתן עליו לפי שבשעה שהוא מדליקה מיד עשוי כח אחר להתערב בו וכן אבנו וסכינו נמי אע"פ שהניחן ברשותו היה לו ליזהר בשמירתן שאף הן מיד בשעת הנחתן כח אחר מצוי להתערב בהן ולהפילן ולהזיק וכי נקיט במשנתינו חומר באש מבבור לא נקיט משום חומר כח אחר המתערב בו אלא משום שדרכו לילך ולהזיק דמ"מ מזיק הוא חוץ ממקום הנחתו משא"כ בבור שאין דרכו לילך ולהזיק וכדתניא נמי לקמן בברייתא (י, א) חומר באש מבבור שדרכו לילך ולהזיק ולא קאמר שכח אחר מעורב בו דמה זו לענין בור אדרבה קל הוא באש שאינו מזיק אלא בכח אחר ואלו הבור הזיקו בלא כח אחר ולפיכך אבנו וסכינו כשהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה כשבאנו לדון ולעשות אותן בור לבתר דנחו והפקירן הקשו לא דמו לבור דמה לבור שכן אין כח אחר מעורב (בהן) [בו] (ונעשו) [ונעשה] בורו בלא כח אחר תאמר בהני שכח אחר מעורב כלומר שלא נעשו בורו מכחו לבד אלא מכח אחר שנתערב בהם וכשחזרנו אש תוכיח (הושיבו) [השיבו] מה לאש שאינו חייב מחמת מדה זו דאדרבה קל הוא זה אלא שאני אש שעם אותו כח אחר דרכו לילך ולהזיק ואע"פ שאין הכל מבעל התקלה הי' לו (להזהיר) [להזהר] לפי שכח אחר מצוי להתערב בו עם (הדחתו) [הנחתו] מיד כנ"ל. אלא דקשיא לי דא"כ כשאתה בא לדון מבור וחדא מאידך על האש לא אתיא דאיכא למימר מה להנך שאין כח אחר מעורב בהן ואפשר כיון דכח אחר מעורב יש בו קצת קולא וחומרא לפי המקומות כמו שאמרנו לא פרכינן וה"ה דאתו שן ואדם מאש וכענין זו שאמרנו דאינהו נמי אתו מאש מק"ו וא"ת א"כ למה אנו צריכין להטיל בור בינייהו דהא כי שדית ביניהו בור לאו כולהו אתו מינייהו דהא מפקת קרן וא"כ מאש לחודיה אתו כלהו נמי חוץ מקרן ובור ולמ"ד קרן עדיפא אף קרן אתיא מאש י"ל דרבא הכי קאמר מתרי במה הצד לא אתו אא"כ שדית בור בינייהו א"נ התם אתו כלהו בר מקרן ולמ"ד קרן עדיפא אתו כלהו ואפילו קרן אבל מאש לחודיה לא אתו לעולם כלהו דהא איכא בור דלא אתי מיניה ושן אתי מבור ורגל מה מצינו ברגל אף אני אביא שן דמאי פרכת מה לרגל שהזיקו מצוי בור יוכיח מה לבור שתחלתו לנזק (רגלו) [רגל] יוכיח ואתי מבור ואש מה מצינו בבור אף אני אביא את השן מאי פרכת מה לבור שכן תחילת עשייתו לנזק משא"כ בשן אש יוכיח שאין תחלתו לנזק שזה מדליקו בתוך רשותו לצרכו והלכה חוץ מרשותו והזיקה וכדאיתא בהדיא לקמן בברייתא (ט, ב) דלא קרינן אש תחלת עשייתו לנזק וכדתניא חומר בבור מבאש וחומר באש מבבור חומר בבור מבאש שהבור תחלת עשייתו לנזק מאי פרכת מה לאש שמועד לאכול בין דבר הראוי לה בין דבר שאינו ראוי לה בור יוכיח שאינו עשוי לאכול דבר שאינו ראוי לו דהיינו כלים כדאיתא בההיא ברייתא דלקמן ואליבא דרבנן דפטרי כלים בבור ועוד י"ל אש דמועד לאכול את שאינו ראוי לה חומר הוא בלבד שהחמיר' התורה עליו באש לחייב לבעל התקלה אפילו על נזקי מה שאין ראוי לה ככלים ואבנים כמו שהחמירה בשור לשלם את הכופר ושלשים של עבד וליאסר בהנאה לאחר גמר דינו מה שלא חייבה כן בשאר הנזיקין ואין אלו מדות וכחות שיתחייב בעל התקלה מחמת כך ואין דין תשלומי נזק תלוי בכך ועל כן לא שנאום במשנתינו בכלל כחות הנזיקין שאותן הן כחות ומדו' שדין חיוב תשלומין תלוי בהן ולפיכך אין מקשין מאותן המדות כשאנו באין לדון מן הבור והאש והשאר או מן השור והבור ואדרבה אם באנו ללמוד את השן מן האש היה (ללמוד) [לנו לומר] שהוא חייב על דבר שאינו ראוי לו כדבר שראוי לו אם היה באפשר למצא אותו בשן אלא שאינו נמצא שאלו הזיקה השן אם אין הנאה להיזיקה לא הויא תולדות השן אלא תולדת הקרן וחייב על התם חצי נזק ועל המועד נזק שלם ובין ברשות היחיד ובין ברשות הרבים וזה נראה ברור. אלא דקשיא לי מדאמרינן לעיל לרב דאמר מבעה זה אדם מאי לא ראי זה הכי קאמר לא ראי השור שמשלם את הכופר כראי אדם שאין משלם את הכופר ולא ראי אדם שמשלם ארבעה דברים כראי השור שאין משלם ארבעה דברים והנה נראה שבא לבנות ולסתור את הדין מן (החמורות) [החומרות] אע"פ שאין מדות וכחות כשאר שבמתניתין וי"ל דכיון דסבר רב דתנא דמתניתין תני שור וכל מילי דשור דהיינו קרן ושן ורגל ותנא נמי אדם וכל מילי דאדם ע"כ לא אפשר לפרושי לא ראי השור כראי המבעה ולא ראי המבעה כראי השור במדות וכחות דכל שיש בזה יש בזה שהשור והאדם יש בהן רוח חיים ויש הנאה להיזיקן ודרכן לילך ולהזיק ואין בכלל זה שאינו בכלל זה ולפיכך א"א לו לפרושי לא ראי זה כראי זה (ולא ראי) ששנינו בהן אלא בהלכותיהן ולו' דאצטריך קרא למיכתב תרוייהו משום הלכותיהן כנ"ל. וקשיא לי היאך אתו כלהו מבור ושן א"נ מבור ורגל שהרי הבור חייב בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד והשן אינו חייב אלא ברשות היחיד בלחוד וכשאתה בא לחייב את השן מביניהם וכן נמי את הרגל מבין הבור והשן היאך תחייבנו ברשות היחיד כשן או אפילו ברשות הרבים כבור. הא ליתא דמ"מ אמרינן דחיובא מיהא מביניא נפיק אלא ודאי אצטריך למכתבינהו להלכותיהן וכדאמר רבא בהדיא. וא"ת היאך אתו כלהו מאש ובור דהא איכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שמעשיו גרמו לו נ"ל דלא שייך למימר דמעשיו גרמו לי אלא במה שתחלת מעשיו לנזק כבור אבל מה שבשעת מעשיו לא נקרא עשוי לנזק אף אינו ראוי לומר בו מעשיו לנזק כבור אבל מה שבשעת מעשיו לא נקרא עשוי לנזק אף אינו ראוי לומר בו מעשיו גרמו שהרי לא נקרא מזיק עד לאחר שכלו מעשיו ולאחר זמן כאש שאין תחלת עשייתו לנזק כדאיתא לקמן בברייתא ואע"ג דבורו המתגלגל דבסמוך (ו, א) קרי ליה תחלת עשייתו לנזק וכשבא לדונו מבורו בעלמא פריך מה לבור שכן מעשיו מוכיחין שגרמו לו דאלמא תחלת עשייתו לנזק ומעשיו גרמו לו אינן תלויין זה בזה לא היא דאפשר דתחלתו לנזק (שאינו) [שאין] מעשיו גורמין. אבל אי אפשר לקרות מעשיו גומרין לו אלא במה שתחלה לנזק ועוד דהתם (הכי קאמר) [נקרא] תחלתו לנזק כשהניחו ברשות הרבים ואם נזוקו בו במקום הנחתו קרינן ביה תחלת עשייתו לנזק וכן מעשיו גרמו לו אבל כשגלגלוהו רגלי אדם או רגלי בהמה והוזקו שלא במקום הנחתו ליכא למימר בכי הא מעשיו גרמו לו שהרי לא הזיקו במקום שהיו שם מעשיו כלומר במקום הנחתו כן נ"ל. אמר רבא להלכותיהן. וה"ה נמי לכל אבות דר' הושעיא ור' חייא דלעיל אלא איכא למידק נזקי אדם בשור (דכתיב) [דכתב] רחמנא למה לי שני פעמים דכתיב מכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נפש וכתיב מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת וי"ל דאצטריכו ג"כ תרוייהו ולא נפקי חד מאידך כולהו דמכה נפש בהמה נפש תחת נפש אצטריך לפחת נבלה כדאיתא לקמן (י, ב) ולאגמורי נמי אמכה אביו ואמו שאינו במיתה עד שיוצא ממנו דם כמכה נפש בהמה כדאיתא (בפ"ד מיתות ב"ד) [אלו הן הנחנקין] (פד, ב) ואידך קרא אצטריך להקישא דחזקיה דאמר (לקמן לה, א) מה מכה בהמה לא חלקת בו לפוטרו ממון אלא לחייבו ממון אף מכה אדם לא תחלוק בו לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון. הא דקאמר: בור לפטור בו את הכלים. א"נ לפטור את האדם לאו דוקא דהא אפילו חיוביה דבור לא אתי מאידך וכדאמר רבא לכי שדית בור בינייהו כלהו אתיין מבור וחדא מאינך אבל בור לא אתיא משום דאיכא למיפרך שדרכן לילך ולהזיק משא"כ בבור אלא בגמרא נקטינן דאגב דקא מפרש הלכתא דשאר נזיקין קא אזיל ומפרש הלכות בור. הא דקאמר: חוץ מקרן משום דאיכא למיפרך מה להנך שכן מועדין מתחלתן. פי' ר"ת ז"ל דלאו למימרא שהן מועדין מתחלתן לשלם בפעם א' נ"ש קאמר דהא אם באנו ללמוד את הקרן מן השאר אף אנו נא' שלא יהא חילוק בין תמה למועדות וכולן משלמין נ"ש דממקום שבאת אלא ה"פ מה להנך שכן דרכן להיות מועדין להזיק מתחלתן משא"כ בקרן דסתם שוורים בחזקת שמור קיימי וכמ"ד פלגי נזקא קנסא והיינו דקאמר ולמ"ד אדרבה קרן עדיפא שכונתה להזיק אפילו קרן נמי אתיא והיינו למ"ד פלגא נזקא ממונא דסתם שוורים לאו בחזקת שמור קיימי ומתחלתן הן מועדין לילך ולהזיק כשאר הניזקין ועדיפ' מינייהו (שהוא) [שהיא] לעולם כונת' להזיק. (רשב"א)

דף ו - א

לאתויי ליחכה נירו וסכסכה אבניו: הצד השוה שבהן: לאתויי מאי אמר אביי לאתויי אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו היכי דמי אי בהדי דקא אזלי קא מזקי היינו אש מאי שנא אש דכח אחר מעורב בו וממונך ושמירתו עליך הני נמי כח אחר מעורב בהן וממונך ושמירתו עליך ואלא בתר דנייחי אי דאפקרינהו בין לרב בין לשמואל היינו בור מאי שנא בור שכן תחילת עשייתו לנזק וממונך ושמירתן עליך הני נמי תחילת עשייתן לנזק וממונך ושמירתן עליך אלא דלא אפקרינהו לשמואל דאמר כולם מבורו למדנו היינו בור לעולם דאפקרינהו ולא דמו לבור מה לבור שכן אין כח אחר מעורב בו תאמר בהני שכח אחר מעורב בהן אש תוכיח מה לאש שכן דרכו לילך ולהזיק בור תוכיח וחזר הדין רבא אמר לאתויי בור המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה ה''ד אי דאפקרינהו בין לרב בין לשמואל היינו בור מאי שנא בור שכן תחילת עשייתו לנזק ושמירתו עליך הני נמי תחילת עשייתן לנזק ושמירתן עליך אלא דלא אפקרינהו לשמואל דאמר כולם מבורו למדנו היינו בור לעולם דאפקרינהו ולא דמי לבור מה לבור שכן מעשיו גרמו לו תאמר בהני שאין מעשיו גרמו לו שור יוכיח מה לשור שכן דרכו לילך ולהזיק בור תוכיח וחזר הדין לא ראי זה כראי זה רב אדא בר אהבה אמר לאתויי הא דתניא כל אלו שאמרו פותקין ביבותיהן וגורפין מערותיהן בימות החמה אין להם רשות בימות הגשמים יש להם רשות אע''פ שברשות אם הזיקו חייבים לשלם היכי דמי אי בהדי דקאזלי מזקי כחו הוא אלא בתר דנייח היכי דמי אי דאפקרינהו בין לרב בין לשמואל היינו בור מ''ש בור דתחילת עשייתו לנזק וממונך ושמירתו עליך הני נמי תחילת עשייתן לנזק וממונך ושמירתן עליך אלא דלא אפקרינהו לשמואל דאמר כולם מבורו למדנו היינו בור לעולם דאפקרינהו ולא דמי לבור מה לבור שכן שלא ברשות תאמר בהני דברשות

רש"י לאתויי ליחכה נירו. שאם ליחכה האש חרישתו של חבירו או סכסכה אבניו חייב באבנים שייך לשון סכסוך שלא נשרפו לגמרי אלא שסכסכה ונדבקה האש בהן וסכסכה מעט כדאמרינן (חולין דף יז:) גבי פגימת סכין מסוכסכת מרוח אחת שלא נפגמה מב' צדדין לגמרי . ולהכי כתב אש לחייבו בהני דנפקא לן התם מאו השדה דלא שמעינן מהנך דמתניתין הא מילתא דליחייב בדבר שאינו ראוי לה כגון הכא שאין עיקר אש בכך: הצד השוה שבהן שדרכן להזיק כו'. דמשמע אף כל שדרכו להזיק ושמירתו עליך ומאי מצית לאתויי: היינו אש. דתולדה דאש היא דמאי שנא אש מינה שכן כח אחר מעורב בה הני נמי כח אחר כו': בתר דנייחי. מזקי בהן שור או חמור: אי דאפקריה בין לרב בין לשמואל. דפליגי בהפקר בפ' המניח את הכד (לקמן דף כח:): היינו בור. דתרוייהו אמרי כל תקלה שהפקיר נפקא לן מבור דחייב דכי היכי דחיובא דבור הוא ברה''ר דהוי הפקר כדאמרינן בפ' שור שנגח את הפרה (לקמן דף מט:) שעל עסקי כרייה ופתיחה באה לו אף כל תקלתו שהפקיר חייב דהא נמי תחילת עשייתן לנזק דהוה ליה לאסוקי אדעתיה דסופו ליפול ברוח מצויה: אש תוכיח. והיינו דנקט במתני' הצד השוה: שכן דרכו לילך כו'. אבל אלו לא הזיקו בהליכתן אלא השור והחמור נתקל בהן: וחזר בהן הדין. דאיכא למפרך מה לבור שכן אין כח אחר מעורב בו ואתיא בהצד השוה דמתניתין: בורו המתגלגל. כגון הניח אבן ברה''ר ובעודה במקומה לא הזיקה וגלגלה רגלי אדם ובהמה למקום אחר והזיקה שם: אי בהדי דאזלי מזקי כו'. לא גרס והכי גרסינן היכי דמי אי דאפקרה בין לרב בין לשמואל כו': מעשיו. כרייתו גרמה את ההיזק אבל מעשיו של זה לא הזיקו אלא רגלי אדם ובהמה שגלגלוהו: שור יוכיח. שאין מעשה בעלים גרמו ההיזק אלא ממונו הזיק והיינו הצד השוה דנקט במתניתין: כל אלו שאמרו. וקחשיב ואזיל להו אלו הפותקים ביבותיהם וגורפים מערותיהם כלומר כל אלו שאמרו חכמים שיש להן רשות להשליך נזקיהן לרה''ר ואלו הן פותקין ביבותיהן פותחין צינורותיהן המקלחים שופכים ששופכין מחצריהן לר''ה: וגורפין מערותיהן. ומשליכין זבליהן לרה''ר: בימות החמה אין להם רשות. מפני שהרחוב נאה והוא מקלקלו אבל בימות הגשמים שהרחובות מלוכלכות יש להן רשות: ואע''פ שברשות. ב''ד משליכין אם הזיקו חייבין: כחו הוא. והיינו אדם ותנא ליה במתניתין: (רש"י)

תוספות אי לרב דאמר כו' לא גרסינן כדפירשנו לעיל: מה לבור שכן אין כח אחר מעורב בו. למאי דפריך דלא חשיב אש מעשיו גרמו לו לפי שהרוח מסייע לו ה''מ למפרך הכא מה לבור שכן מעשיו גרמו לו תאמר באבנו וסכינו אלא לפי דפירכא שכן אין כח אחר מעורב בו חשיב טפי דהשתא ליכא למימר שור יוכיח אלא אש גרידא ולקמן גבי בור המתגלגל פריך מה לבור שכן מעשיו גרמו לו דלא שייך התם שכן אין כח אחר מעורב בו דהיכי נימא תאמר בור המתגלגל שכן כח אחר מעורב בו דמשמע דלא הוי בור אלא על ידי כח אחר וזה אינו שהרי נעשה בור בלא כח אחר משמניחו ברה''ר: לאתויי בור המתגלגל. בכל הספרים כתוב אי בהדי דקא אזלי קמזקי כחו הוא ופירש הקונטרס דלא גרס ליה וטעמא משום דאמרינן לקמן בהמניח (דף כז:) אין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים ובעל התקלה נמי אין לחייבו מטעם אדם המזיק אלא משום דחשיב כרוח מצויה והוי אשו ואין למוחקו בשביל כך דלענין כדי שלא ילכו כ''כ בחוזק שיתיזו ויזיקו דרכו להתבונן שפיר ולהכי פריך כחו הוא ויתחייב המגלגל הכל ולא בעל . התקלה ואע''ג דלגבי כלב שנטל החררה והלך לגדיש כו' (לקמן ד' כא:) ופריך בגמרא (ד' כג.) וליחייב בעל הגחלת נמי שהוא בעל התקלה היינו משום דכלב לאו בר דעה הוא אבל הכא המקלקל בר דעה הוא תדע דאם הדליק אש ובא אחר ושרף טלית חבירו או חפר בור ובא אחר ודחף שור חבירו לתוכו אין סברא שיתחייב בעל הבור או בעל האש והמגלגל ברגלי בהמה אם הזיק בהדי דאזלי יתחייבו שניהם בעל הבהמה ובעל התקלה והא דאמרינן לקמן בפרק הפרה (ד' נג:) שור ואדם שדחפו לבור לענין נזקין כולן חייבין דמשמע אפילו בעל הבור צריך לומר דמיירי אדם בלא כוונה דכיון דאין בכוונה כלל חייב בעל הבור כמו האדם והא דאמרינן (שם) לענין ד' דברים ודמי ולדות אדם חייב האי ד' דברים היינו נזק צער וריפוי ושבת אבל בושת אין חייב עד שיתכוין כדאמר בהחובל (לקמן ד' פו.) ולא הוי כארבעה דברים דלעיל דהתם לא חשיב נזק והא דאמר (לקמן נג:) לענין כופר ושלשים של עבד שור חייב צ''ל דהיינו דוקא בכוונה אע''ג דלא הוי דומיא דאדם דבשלא בכוונה ליכא כופר ושלשים של עבד כדאי' בשילהי שור שנגח ד' וה' (לקמן ד' מג.): מה לבור שכן שלא ברשות. דאפילו עשאו ברשות ואח''כ הפקיר כיון שהפקיר היינו שלא ברשות: תאמר בהני דברשות שור יוכיח וא''ת למ''ד . תנא שור לרגלו היכי קאמר שור יוכיח דברשות חייב והא רגל לא מיחייב אלא ברשות הניזק ושם אין לו רשות וי''ל כגון שהלך ברה''ר והתיז והזיק ברה''י דחייב כדאמרינן לקמן (דף יט.): (שייך לע''ב) ה''ג הכותל והאילן שנפלו לרשות הרבים והזיקו פטור מלשלם וכן כתוב בספרים של רש''י וכן בספר רב אלפס וכן עיקר אבל אותם דכתוב בהו חייב לשלם לא נהירא דכיון דבשלא הזהירו חייב לא יתכן להקל עליו לפוטרו ממה שמזהירין אותו לקוץ ולסתור: אי דאפקרינהו בין לרב בין לשמואל היינו בור. וא''ת והא משמע לקמן בהמניח (ד' כט.) דלכ''ע המפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס דפטור והאי נמי אונס הוא דבבנין ונטיעה שעשה לא פשע כלום וי''ל כיון שהזהירו לקוץ ולסתור שלא יזיקו ועבר הזמן הוי פושע והוי כמפקיר. נכסיו לאחר נפילת פשיעה: היינו בור. לכאורה נראה דמיירי כשהזיקו כותל ואילן בשעת נפילה גופה ואפ''ה מדמה ליה לבור מדלא קאמר הכא אי בהדי דקאזלי קמזקי היינו אש ועוד דאי בהיזק דלאחר נפילה מיירי אמאי פטור מלשלם הלא כיון שנפלו מיד היה לו לסלקן ועוד דא''כ לא הוה ליה למיתני לקוץ ולסתור אלא נתנו לו זמן לפנותו ולסלקו כיון דבהיזק דלאחר נפילה איירי אע''ג דבור אין הולך להזיק ואלו הולכים ומזיקין יש לנו ללמדם מבור דעדיף היזק דידהו שהולכים ומזיקין מבור שאינו הולך ומזיק אלא מזיק במקומו ונראה דבהיזק דלאחר נפילה (תוספות)

רשב"א לעולם דאפקרינהו ולא דמו לבור שכן אין כח אחר מעורב בו. כבר כתבתי למעלה מדה זו של כח אחר מעורב בו פעם נקט לה להקל ופעם להחמיר וכלהו איתנהו לפי מקומן שכשאתה בא לחייב על אבנו וסכינו שהניחן בראש גגו אתה דן ממנו להחמיר כלומר הנחתו בראש גגו כהבערת אש שאף הן מצויין להזיק ברוח מצויה כאש אבל כשאתה בא לעשותן כבורו ולאחר שנפלו אנו מקשי' שאין דומין לבור לפי שהבור כולו נעשה מכחו לבד בלי שנתערב בעשייתו כח אחר משא"כ באבנו וסכינו שנפלו מן הגג שלא נעשו בור מכחו לבד אלא עם כח אחר ובבור כזה לא מצי' שחייבה התורה. לאתויי בור המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה גרסת הספרים היכי דמי אי בהדי דקא אזלי מזקי כחו הוא ורש"י כתב דלא גרסינן ליה ולא פירש הטעם וכתבו בתוס' דאפשר משום דכל כי האי גונא לא מיקרי כחו אלא כעין אשו שכח רגלי אדם ובהמה מתערב בהן לפי שאין דרכן של בני אדם עשויין להתבונן וכדאמרינן בריש פרק המניח (כז, ב) גבי מתניתין דאם הוזק בעל החבית חייב א"ל רבה לרב אשי הכי אמרי במערבא משמיה דר' אלעאי לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים כלומר ובעל התקלה חייב משום דהוי כרוח מצויה והיינו אשו ולא כחו של מזיק והם קיימו הגירסא דלענין זה דרכן להתבונן שלא ילכו כל כך במרוצה שיתיזו ויזיקו. הנה ה"פ כחו הוא של מגלגל ויתחייב המגלגל מחצה ובעל התקלה מחצה ולא יתחייב בעל התקלה הכל וכדמוכח לקמן (כא, ב) בפרק כיצד הרגל גבי הכלב שנטל חררה והלך לגדיש וכו' דפריך בגמרא (כג, א) וליתחייב בעל הגחלת מחצה ובעל הכלב מחצה עוד פירשו כחו הוא ויתחייב המגלגל הכל אם גלגלוהו רגלי אדם ולא בעל התקלה כלל ותדע דאלו נטל אחד גחלת חברו ושרף בה עלייתו של חברו או שהשליך בכונה את השור לבורו של חברו היתחייב בעל הגחלת ובעל הבור כלום אין הדעת סובלו. ולא דמי לכלב שנטל את החררה דכלב לאו בר דעת הוא והיה לבעל התקלה ליזהר בגחלתו שלא יטלנה הכלב עם החררה אבל הכא (שהמתגלגל) [שהמגלגל] בן דעת עליו לשלם כל הנזק. ואי קשיא לך הא דאמרינן בפרק הפרה (נג, ב) שור ואדם שדחפו לבור לענין נזקין כולן חייבין ומשמע שאף בעל הבור חייב מדקאמר כולן ולא קאמר שניהם ואמאי והא אדם שדחף בן דעת ויפטר בעל הבור. וי"ל דהתם באדם דומיא דשור שדחף שלא בכונה וא"ת עוד והא אמרו התם ולענין ד' דברים האדם חייב ובושת אחת מד' דברים כמו שאמרו למעלה (ד, ב) אדם דאזיק שור נזק הוא דמשלם אדם דאזיק אדם משלם ד' דברים כלומר חוץ מן הנזק דאלמא בושת חד מד' דברים ואלו אדם שלא בכונה אינו משלם את הבושת וכדקאמרינן בפרק החובל (פו, א) דאינו חייב על הבושת עד שיתכוין לו וי"ל דד' דברים שאמרו שם אינן כד' דברים שאמרו למעלה אלא אפיק בושת ועייל נזק וקצת קשיא לי בזה דמה שאמרו שם אדם חייב בד' דברים משמע שבכולן האדם לבדו חייב והשור פטור ואי (בנזק) [אנזק] אף השור חייב וכדאמרינן בהדיא לענין נזקין כולם חייבים וי"ל לפי פי' זה דד' דברים לאו דוקא אלא משום דבכל דוכתיב (נחייב) [נסיב] לה הכין אמר נמי (הני) [הכא] ד' דברים ובודאי שחייב האדם בד' והנזק בכללן אלא שאין השור פטור מכולן דהא איכא נזק דאף השור חייב ואי קשיא לך עוד מדאמרינן התם (נג, ב) ולענין כופר של עבד השור חייב ובודאי בשנתכוון לו השור הוה על כרחין דאי שלא בא בכונה וכגון שנפלו אל האדם פטור משלשים של עבד ומן הכופר לרבה דאמר (מג, א) שור שהמית בן חורין שלא בכונה פטור מכופר שנאמר השור יסקל אם כופר יושת עליו כל זמן שהשור בסקילה הבעלים משלמין את הכופר כדאמרינן בפרק שור שנגח את הפרה וההיא דשור ואדם שדחפו לבור (רבה) [רבא] אמרה ורבא משמע התם דאית ליה כרבה מדבעי (מג, ב) אשו שלא בכונה משלמת דמים על פי עדים או לא מי אמרינן גבי שור הוא דבכונה משלם כופר וכו' כדאיתא התם אלמא לרבא נמי שלא בכונה אינו משלם כופר ואי אדם דומיא דשור אף הוא בכונה ואפ"ה בעל הבור משלם עמהם נ"ל דהא כדאיתא והא כדאיתא דאדם שלא בכונה כשור בכוונה דמי דלאו בר דעת הוא. הא דאמרינן: מה לבור שלא ברשות. ה"ק דאפילו עשאו ברשותו ואח"כ הפקירו כל שהפקירו היינו שלא ברשות שלא היה לו להפקירו עד שיכסנו כראוי. והא דקא מהדר שור יוכיח כלומר שהלך ברשות הרבים ואפילו הכא חייב קשיא לן דלמאן דאמר שור לרגלו היכי דמי אי ברשות הרבים פטור הוא ואי ברשות הניזק אינו ברשות דברשות הניזק מאי עבידתיה וי"ל כגון שהיתה קורה מקצתה ברשות הניזק ומקצתה מוטלת בר"ה ודרכה עליה ושברה את הכלים שברשות הניזק א"נ י"ל דלאו אשור דמתניתין קאמר אלא ה"ק שור דקרא יוכיח דהיינו קרן עוד יש לי לומר בחצר השותפין כדעת רב חסדא דאמר לקמן בפרקין (יג, ב) חצר השותפין חייב בה על השן ועל הרגל וא"נ אפילו לר' אליעזר דפטר כגון חצר השותפין המיוחדת לפירות לחד מינייהו ולזה ולזה לשוורים וכמאן דגרסינן התם הכי וכן גי' הספרים וא"נ משום צרורות כגון שדרסה בר"ה והתיזה ושברה כלים ברשות היחיד דאסיקנא לקמן בר"פ כיצד הרגל מועד (יג, א. יט, א) דחייב משום צרורות. (רשב"א)

דף ו - ב

שור יוכיח מה לשור שכן דרכו לילך ולהזיק בור תוכיח וחזר הדין רבינא אמר לאתויי הא דתנן הכותל והאילן שנפלו לרה''ר והזיקו פטור מלשלם נתנו לו זמן לקוץ את האילן ולסתור את הכותל ונפלו בתוך הזמן והזיקו פטור לאחר הזמן חייב היכי דמי אי דאפקרה בין לרב בין לשמואל היינו בור מאי שנא בור דהזיקו מצוי ושמירתו עליך הני נמי הזיקן מצוי ושמירתן עליך אי דלא אפקרינהו לשמואל דאמר כולם מבורו למדנו היינו בור לעולם דאפקרינהו ולא דמי לבור מה לבור שכן תחילת עשייתו לנזק תאמר בהני שאין תחילת עשייתן לנזק שור יוכיח מה לשור שכן דרכו לילך ולהזיק בור תוכיח וחזר הדין: כשהזיק חב המזיק: חב המזיק חייב המזיק מיבעי ליה אמר רב יהודה אמר רב האי תנא ירושלמי הוא דתני לישנא קלילא: לשלם תשלומי נזק: ת''ר {שמות כב-ד} מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק דברי רבי ישמעאל ר' עקיבא אומר לא בא הכתוב אלא לגבות לנזקין מן העידית וק''ו להקדש ור' ישמעאל אכל שמינה משלם שמינה אכל כחושה משלם שמינה אמר רב אידי בר אבין הכא במאי עסקינן כגון שאכל ערוגה בין הערוגות ולא ידעינן אי כחושה אכל אי שמינה אכל דמשלם שמינה אמר רבא ומה אילו ידעינן דכחושה אכל לא משלם אלא כחושה השתא דלא ידעינן אי כחושה אכל אי שמינה אכל משלם שמינה המוציא מחבירו עליו הראיה אלא אמר רב אחא בר יעקב הכא במאי עסקינן כגון שהיתה עידית דניזק כזיבורית דמזיק ובהא פליגי רבי ישמעאל סבר בדניזק שיימינן ורבי עקיבא סבר בדמזיק שיימינן מ''ט דרבי ישמעאל נאמר שדה למטה ונאמר שדה למעלה מה שדה האמור למעלה דניזק אף שדה האמור למטה דניזק ורבי עקיבא מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם דהאיך דקא משלם ורבי ישמעאל אהני גזרה שוה ואהני קרא אהני גזרה שוה כדקאמינא אהני קרא כגון דאית ליה למזיק עידית וזיבורית ועידית לניזק וזיבורית דמזיק לא שויא כעידית דניזק דמשלם ליה ממיטב דידיה דלא מצי אמר ליה תא את גבי מזיבורית אלא גבי ממיטב ר' עקיבא אומר לא בא הכתוב אלא לגבות לניזקין מן העידית וקל וחומר להקדש מאי קל וחומר להקדש אילימא דנגח תורא דידן לתורא דהקדש {שמות כא-לה} שור רעהו אמר רחמנא ולא שור של הקדש אלא לאומר הרי עלי מנה לבדק הבית דאתי גזבר ושקיל מעידית לא יהא אלא בעל חוב

רש"י שור יוכיח. שברשות ב''ד הוא מהלך ברה''ר שהרי כל אדם יש לו רשות בכך ואם הזיק חייב אף אני אביא כו' והיינו הצד השוה דמתני': נתנו לו זמן. ב''ד: מאי שנא בור שכן הזיקו מצוי. שדרך שנופלין שם בהמות ואי קשיא הא מילתא דאמרן לעיל דרגל הזיקה מצוי ולא בור לאו פירכא היא דבור הזיקו מצוי אבל אינו מצוי כ''כ כי רגל שכל שעה היא מהלכת: תחילת. בנין הכותל ונטיעת האילן לא היה לנזק: מיטב שדהו של ניזק. שאם אכלה ערוגה בשדהו שמין ערוגה משובחת של ניזק כמה יפה עכשיו עם פירותיה וכמה תהא יפה בלא פירות ונותן לו: לא בא הכתוב אלא לגבות לנזקין מן העידית. של מזיק דשמין ערוגה של ניזק לפי מה שהיא ואם מזיק בא ליתן לו קרקע בדמי נזקו נותן לו מיטב שדותיו שוה אותן דמים: וקל וחומר להקדש. מפרש לקמן: וקפריך ורבי ישמעאל אכל ערוגה שמינה. ודאי דין הוא דלשלם שמינה: אכל כחושה. מי משלם שמינה בתמיה: בין הערוגות. ויש שם ערוגות שמינות וטעונות פירות הרבה וכחושות וטעונות מעט ולא ידעינן הך ערוגה הנאכלת מהי ניהו: השתא משום דלא ידעינן משלם שמינה. בתמיה הא ניזק הוא מוציא מחבירו ועליו הראיה: ה''ג אלא אמר רב אחא בר יעקב. מודה רבי ישמעאל דלא משלם אלא דמי ערוגה לפי מה שהיא ובהא פליג כגון שהיתה עידית דניזק כזיבורית דמזיק רבי ישמעאל סבר בדניזק שיימינן דהא דכתיב בקרא שישלם לו בדמי נזקו מקרקע מיטב אשדות דניזק קאי ומשלם ליה מזיק דמי נזקו קרקע מזיבורית שלו בשוה נזקו שהרי הוא כמיטב שדהו של ניזק: ורבי עקיבא סבר בדמזיק שיימינן. למיטב דקרא דיהיב ליה מעידית דידיה: נאמרה שדה למטה. מיטב שדהו ישלם: ונאמרה שדה למעלה. ובער בשדה אחר: אף שדה האמור למטה של ניזק. והכי קאמר קרא שאם יש למזיק קרקע הדומה לעידית דניזק ישלם לו הימנה שיעור דמי נזקו: מיטב שדהו של האיך דקא משלם. דהיינו שדה של מזיק ולא אתי גזרה שוה ועקר ליה לקרא: ואהני קרא. דמשמע מיטב דהאיך דקא משלם: משלם ליה ממיטב דידיה. הואיל וזבורית שלו לא הויא כעידית דניזק: שור רעהו אמר רחמנא ולא שור דהקדש. דאם נגח שור של הקדש פטור והוא הדין לכל שאר נזקין שאם מזיק את ההקדש פטור לישנא אחרינא להכי נקט שור הקדש ולא מוקי לה באכילת בהמתו שדה הקדש משום דלא משכחת לה דאי שדה חרם לכהנים הוי וכשדה הדיוט דמי וליכא למימר ק''ו להקדש ושדה הקדש נמי דהוי לצורך בדק הבית או המקדיש פודהו לאלתר או מוכרין אותו לאלתר לאחר וכשיוצא ביובל לכהנים הוי דכתיב (ויקרא כז) והיה השדה בצאתו ביובל וגו' דלכהנים הוי ואי קודם פדייה אין מעילה בקרקעות דכל המחובר לקרקע כקרקע דמי: (רש"י)

תוספות נמי מצי איירי ופטור מלשלם וכגון שלא נודע לבעליו שנפלו או ידעו ולא יכלו לסלקו כל כך מהר והא דלא קתני נתנו לו זמן לסלקו ולפנותו משום דבהיזק נפילה גופה נמי מיירי ונתנו לו זמן לקוץ ולסתור ולפנותו קאמר והשתא אתי שפיר דמדמה ליה לבור טפי מלאש ואף על גב דבשעת נפילה יש לדמותו לאש כמו לבור דמאש חלוק במה שאין כח אחר מעורב בו ומבור חלוק במה שאין תחילת עשייתן לנזק אלא לכך דימה אותו לבור משום דבהיזק דלאחר נפילה אין לדמותו כלל לאש אלא לבור: חב חייב מיבעי ליה. בשאר .. דוכתין לא דייק הכי כגון אין חבין לאדם אלא בפניו ותופס לב''ח במקום שחב לאחרים דהתם לא שייך לשון חיוב אלא לשון חובה: ורבי ישמעאל אכל שמינה. פירוש בשלמא אכל שמינה משלם שמינה אלא אכל כחושה אמאי משלם שמינה אי נמי ה''פ כיון דבשמינה אין משלם אלא שמינה כמו שהזיק ולא קנסינן ליה לשלם יותר ממה שהזיק א''כ כשאכל כחושה נמי לא לקנסיה לשלם יותר ממה שהזיק לשלם שמינה וא''ת אמאי טעי טפי בדברי ר' ישמעאל לומר שאם אכל כחושה משלם שמינה יותר מדברי ר' עקיבא דלמא רבי עקיבא קאמר נמי שאם אכל ערוגה כחושה משלם ערוגה שמינה שבשדותיו וי''ל לפיכך טעה בדברי רבי ישמעאל טפי משום דקאמר רבי עקיבא לא בא הכתוב אלא לגבות לניזקין מן העידית משמע ששמע מר' ישמעאל שבא הכתוב לחייב יותר ממה שהזיק כגון דאם אכל כחושה משלם שמינה: כגון שהיתה עידית דניזק כזיבורית דמזיק. ואיפכא לא מצי למימר דכ''ע מודו דאין משלם אלא עידית שיש לו ואין צריך לקנות כדאמרינן לקמן (ד' ז:) אין לו אלא זיבורית כולם גובין מן הזיבורית ומיהו אי בשל עולם הן שמין המ''ל כגון דזיבורית דמזיק כעידית דעלמא דלר' עקיבא גובין מן הזיבורית ולר' ישמעאל יהיב ליה מעידית דניזק ואפילו למ''ד בשלו הן שמין המ''ל דלית ליה למזיק כעידית דניזק דלמ''ד כסף או מיטב ישלם כסף לרבי ישמעאל ולר' עקיבא לא ישלם אלא ממיטב שלו: שור רעהו כו'. תימה ולוקמה בשן ורגל שהזיק את ההקדש דהתם לא כתיב רעהו ומקרן ליכא למילף דאינה מועדת מתחילתה ובגזרה שוה דתחת נתינה ישלם כסף נמי לא ילפינן דלא נתקבלה אלא לענין תשלומי מיטב דאי לכל מילי ליפטרו כולהו מטמון וברה''ר וכלים ופסולי המוקדשין וי''ל דכולהו נזקין פטורין בהקדש כדמוכח בירושלמי בריש הניזקין דקאמר התם במה אנן קיימין אי בהכשר נזקין הא תנינא שור רעהו ולא שור של הקדש ואי בנזקי גופו הא תני רבי חייא נזקין להדיוט ואין נזקין לגבוה אלא באומר הרי עלי מנה לבדק הבית משמע דלא משכחת נזקין בהקדש לא בשן ולא (תוספות)

רשב"א הכי גרסינן: הכותל והאילן שנפל לר"ה והזיקו פטור מלשלם. ולא גרסינן חייב דאם איתא כי נתנו לו ב"ד זמן לקוץ אמאי פטור שאין באין ב"ד להקל מעליו לפוטרו במה שהיה חייב אם נפלו והזיקו אלא אדרבא לחייבו לקוץ תוך זמנו שקבעו לו ואם לא יקוץ יתחייב אם יזיקו בנפילתן. תוך הזמן פטור מלשלם לאחר הזמן חייב לשלם היכי דמי אי דאפקרינהו בין לרב בין לשמואל היינו בור וכו'. מפשטא דשמעתין משמע דלא מיירי אלא במה שהוזקו בהן לאחר נפילתן מדמדמי ליה לבור ועוד מדלא קאמר היכי דמי אי בהדי דקאזלי מזקי כדאמר בכל הנך דלעיל והיינו אש. ואיכא למידק אמאי פשיטא ליה לבעל הגמרא דאיירי בנזק דלאחר נפילה ולא בנזק דבשעת נפילה וכ"ת משום דלא דמי לאש דמה לאש שבשעת מעשיו מיד כח אחר מעורב בו לילך ולהזיק משא"כ בכותל ואילן א"כ מאי קא מקשה ואזיל אי באפקרינהו היינו בור לימא בשהזיק (ונפל) [כשנפל] דלאו היינו לא בורו ולא אשו. ועוד קשיא אי בנזק דלאחר נפילה דלאו היינו לא בורו ולא אשו אע"פ שנתנו לו ב"ד זמן לקוץ ולסתור ונפלו בתוך הזמן למה פטור היה לו לסלק שהרי לא נתנו ב"ד זמן לסלקן ומיהו היה אפשר לתרץ שנתקלו בהן קודם שנודע לו שנפלו א"נ שנודע לו אלא שנתקלו בהן קודם שהיה יכול לסלקן וא"נ נ"ל דכיון שנתנו לו ב"ד זמן לקוץ ונפלו תוך הזמן ומפקירן הו"ל כמפקיר נזק זו לאחר נפילת אונס דפטור כדמוכח בפרק המניח את הכד (כט, א) אבל אם לא קץ תוך הזמן ונפלו הרי חשוב כפושע. אבל מ"מ אכתי קשיא כדאמרינן אמאי לא אוקמא בשהזיקו עם נפילתן. וא"ת אדרבה לאש הי' להם לדמותם ויש לומר כיון שהאש כח אחר מעורב בו ובלתי אותו כח לא היה הולך ומזיק ואלו נופלין מעצמן בלא כח אחר יותר יש לדמותה לבור מאש. ור' ישמעאל אכלה שמנה משלם שמנה. כלומר ולא יותר דלא קנסי' ליה אכלה כחושה אמאי משלם שמנה דהיינו יותר ממה שהזיק וא"ת ומאי קא קשיא ליה טפי לר' ישמעאל מלר"ע דלר"ע נמי איכא למידק אכל כחושה משלם שמנה הא ליתא דלא הזכיר מיטב ועוד מדקאמר לא בא הכתוב אלא לגבות לנזקין מן העידית משמע דר"ע להקל אתא ולומר דלא בא הכתוב להגבותו טפי ממה שהזיק אלא שישלם דמי ההיזק מן המיטב של מזיק. כגון שהיתה עידית דניזק כזבורין דמזיק. ור' ישמעאל להקל ור"ע להחמיר. ותמיה לי דהא ר"ע לא בא הכתוב קאמר דמשמע דר"ע להקל קאתי. וניחא לי דר' ישמעאל נמי מחמיר בתשלומי מה שהזיק. ואע"פ שאכל שחת אין אומרים נראה כמה היתה יפה עכשיו אלא משלם כמשוייר שבה כלומר כהאיך דסליק לקמיה וכדאמר אביי בפרק הכונס (נח, ב) גבי כיצד משלמת ובהא ר' ישמעאל להחמיר וכר' יוסי הגלילי דהתם ור' עקיבא סבר להקל כחכמים דאמרו שמין כמה היתה שוה וכמה היא יפה ועל זה פליג ר"ע ואמר לא בא הכתוב. אלימיה דנגחיה תורא דידן לתורא דהקדש שור רעהו אמר רחמנא ולא שור של הקדש. ואיכא למידק דהא אנן לאו בנזקי שור בשור קאמינא אלא בנזקי קרקע דהא אכל שמנה וכחושה קאמרינן ובכי הא אפילו שור של הדיוט בקרקע של הקדש חייב דמנא לן דבשאר נזקין פטר לך הכתוב אדרבה אמרינן בפרק השואל (צט, ב) האי מאן דאכל חציבה דתמרי מחביתא ואית ביה נ' תמרי אגב אהדדי מזדבן בנ' נכי חדא חדא לחודיה מזדבן בנ' להדיוט משלם חמשים נכי חדא להקדש משלם חמשים וחומשיהן משא"כ במזיק דלא משלם חומשא דאמר מר איש כי יאכל קדש פרט למזיק אלמא מזיק מחומשא לחוד הוא דפטור אבל בקרן חייב ונ"ל דההיא מדרבנן אבל מדאורייתא פטור דכי יאכל קדש אמר רחמנא פרט למזיק ותרומה דחייב בקרן היינו משום דהו"ל ממונו של כהן. ותנן נמי במתניתין דפרקין (ט, ב) נכסים שאין בהם מעילה לאפוקי קדשים שיש בהן מעילה שאינו משלם את הנזק ולא אקרן בלחוד קאי אלא אכלהו נזקין דמתניתין ואיתא נמי בהדיא בירושלמי דגטין בריש פרק הניזקין שמין להם בעידין (ה"א) ק"ו להקדש א"ר אבא בר פפא קומי ר' יוסי מה אנן קיימין אם (להכשיר) [להכשר] נזקין הדא היא דתנן (לז, ב) שור רעהו ולא שור של הקדש ואם לנזק גופו הדא היא דתני ר' חייא נזקין להדיוט ואין נזקין לגבוה אלא כי כן קיימין באומר הרי עלי מאה מנה להקדש ואע"ג דהתם מוקמינן לה הרי עלי מנה להקדש והכא דחי ליה לההוא טעמא משום דלא יהיה אלא בעל חוב במאי דפליג פליג ובמאי דלא פליג ראיה הוא. וה"נ משמע במס' מעילה בפרק הנהנה (יט, א) דאמרינן אקשיה רחמנא לתרומה מה תרומה כי יאכל פרט למזיק אף ההקדש כל מידי דבר אכילה כי מזיק ליה פטור משמע פטור לגמרי. והא דקאמר מידי דבר אכילה לאו דוקא דה"ה כל מילי וכדפירש התם רש"י ז"ל דמשום דתרומה לא שייכא אלא במידי דבר אכילה נקט האי לישנא ותדע עוד שהרי פטר אפילו שור פסולי המוקדשין בבור מדכתיב והמת יהיה לו וכן שאר קדשים והא דאצטריך קרא למעוטי שור פסולי המוקדשין משום דאיהו קרן חייבו דשור רעהו קרינן ביה הוא ונפדה ומותר באכילה להדיוט ולפיכך אצטריך למפטריה בבור. (רשב"א)

דף ז - א

ובעל חוב בבינונית וכי תימא סבר ר''ע כל בעל חוב נמי בעידית איכא למיפרך מה לבעל חוב שכן יפה כחו בנזקין תאמר בהקדש שהורע כחו בנזקין לעולם דנגח תורא דידן לתורא דהקדש ודקא קשיא לך שור רעהו אמר רחמנא ולא שור של הקדש ר''ע סבר לה כר''ש בן מנסיא דתניא ר''ש בן מנסיא אומר שור של הקדש שנגח שור של הדיוט פטור שור של הדיוט שנגח שור של הקדש בין תם בין מועד משלם נזק שלם אי הכי ר' ישמעאל ור''ע ממאי דבעידית דניזק וזיבורית דמזיק פליגי דלמא דכ''ע בדניזק שיימינן והכא בפלוגתא דר''ש בן מנסיא ורבנן קמפלגי ר''ע סבר כר''ש בן מנסיא ור' ישמעאל סבר כרבנן א''כ מאי לא בא הכתוב ועוד מאי ק''ו להקדש ועוד הא אמר רב אשי תניא בהדיא {שמות כב-ד} מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק דברי רבי ישמעאל ר''ע אומר מיטב שדהו של מזיק ומיטב כרמו של מזיק: רמי ליה אביי לרבא כתיב מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם מיטב אין מידי אחרינא לא והתניא {שמות כא-לד} ישיב לרבות שוה כסף ואפילו סובין לא קשיא כאן מדעתו כאן בעל כרחו אמר עולא בריה דרב עילאי דיקא נמי דכתיב ישלם בעל כרחו א''ל אביי מי כתיב ישולם ישלם כתיב מדעתו משמע אלא אמר אביי כדמר דתניא הרי שהיו לו בתים שדות וכרמים ואינו מוצא למוכרן מאכילין אותו מעשר עני עד מחצה והוי בה מר היכי דמי אי הוזל ארעתא דכ''ע ודידיה נמי זל בהדייהו אפילו טובא נמי ליספי ליה דהא זול דכ''ע נמי אלא דאוקיר ארעתא דכולי עלמא ודידיה איידי דעייל ונפיק אזוזי זל ארעיה

רש"י ובעל חוב דינו בבינונית. במס' גיטין בפרק הנזקין (ד' מח:): וכי תימא קסבר ר''ע כו'. אפילו הכי לא גמרינן הקדש מיניה דאיכא למיפרך מה לב''ח שכן יפה כחו בנזקין שההדיוט הוא נוטל בהזיקו מן העידית: תאמר בהקדש שהורע כחו בנזקין. דלא שקיל נזק מידי: דתניא ר''ש בן מנסיא כו'. בריש פירקין דשור שנגח [ארבעה וחמשה]: משלם נזק שלם. וקדריש ליה לרעהו הכי שור של רעהו הוא דכי הוי מזיק תם לא משלם אלא חצי נזק אבל אי מזיק שור של הקדש משלם מזיק נזק שלם ואפילו תם וקאמר ר''ע דשקל הקדש שיעור דמי שורו מעידית קרקעות של מזיק: דלמא דכ''ע בדניזק שיימינן. ולא משלם ליה מזיק אלא זיבורית הואיל והוא כעידית דניזק דמודה ר''ע לר' ישמעאל דאמר מיטב שדהו של ניזק ועידית דקאמר ר''ע עידית דניזק קאמר ולא אתי לאיפלוגי עליה אלא בהקדש: ובפלוגתא דר''ש בן מנסיא ורבנן פליגי. דשמעיה ר''ע לרבי ישמעאל דלא איירי אלא בהדיוט אבל בנזקי הקדש פטר ליה ואתי ר''ע לפלוגי עליה: א''כ מאי לא בא הכתוב. דמשמע דבקרא גופיה פליגי דלא בא הכתוב להכי אלמא בהדיוט נמי פליגי: ועוד מאי ק''ו להקדש. הואיל ומן העידית דקאמר ר' עקיבא אניזק קאי ולאקולי אתא דיהיב ליה מזיק מזיבורית מאי ק''ו להקדש גריעותא הוי ולר''ע יפה כחו דהקדש בנזקין דאמר דאפילו הוי מזיק תם שקיל הקדש נזק שלם ונפקא ליה מרעהו: ועוד. תניא בהדיא דמן העידית דקאמר ר''ע אמזיק קאי: ישיב. כסף ישיב לבעליו דהוה ליה למיכתב בעל הבור ישלם כסף לבעליו ישיב דכתב רחמנא למה לי הואיל וכבר כתיב ישלם לרבות כל השבות: מדעתו. אי משלם ליה מזיק נזקו מדעתו דלא אטרחיה לצעוק עליו בב''ד שקיל סובין אבל אם אינו רוצה המזיק לשלם נזקו לניזק אלא בב''ד דהיינו בעל כרחו אינו משלם אלא כסף: דיקא נמי. דגבי מיטב כתיב ישלם דמשמע ישלם בעל כרחו: ישולם. משמע על ידי אחרים דב''ד יורדין לנכסיו דמזיק אבל ישלם משמע נמי מדעתו: אלא אמר אביי. לא משכחת תירוצא להני קראי אלא כדמר כי האי גוונא דתרצה רבה להך דתניא כו': מי שהיו לו שדות בתים וכרמים. שוה מאתים זוז ותנן במסכת פאה (פ''ח מ''ח) מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני דלאו עני הוא ונמצא גוזל עניים היו לו מאתים זוז חסר דינר ונתנו לו שוה אלף זוז בבת אחת הרי זה יטול וזה יש לו בתים שדות וכרמים שוה מאתים זוז אבל אינו מוצא למכור מאכילין אותו מעשר עני עד מחצה שוה מאה זוז וקרקעותיו ימכור במאה זוז דטפי מפלגא לא זיילי לעולם והרי יש לו מאתים זוז: והוי בה מר. והיינו רבה: אפילו טובא נמי ליספו ליה. שהרי עכשיו אין שוה מאתים זוז ותנן (שם) היו לו מאתים זוז חסר דינר אפילו נתנו לו שוה אלף זוז בבת אחת יטול: (רש"י)

תוספות ברגל ולא באדם המזיק אלא באומר הרי עלי מנה. וכן משמע במתני' דתנא (לקמן דף ט:) נכסים שאין בהם מעילה ואכולהו אבות קאי ואפילו אנזקין דאדם למאן דאמר מבעה זה אדם והא דאמר שמואל בהשואל (ב''מ ד' צט:) כי יאכל פרט למזיק דלא משלם חומש ומשמע הא קרן חייב היינו מדרבנן ונראה דשאר נזקין דפטירי בהקדש גמירי מקרן ומאדם ומבור דפטר בו פסולי המוקדשים וכ''ש הקדש וא''ת היכי ילפינן שן מכולהו מה לשן שיש הנאה להזיקה וי''ל דיותר ראוי להתחייב אדם המזיק בידים ממזיק ע''י שילוח בעירה וא''ת רעהו דכתב רחמנא למה לי הא מוכי יאכל נפקא כדאי' במסכת מעילה (דף יט.) מקיש רחמנא הקדש לתרומה מה תרומה כתיב כי יאכל פרט למזיק אף הקדש כל מילי דאכילה ומזיק ליה פטור ולאו דוקא מידי דאכילה כדאיתא התם וי''ל דאי לאו דאשכחן דפטור מזיק הקדש לא הוה דרשינן מכי יאכל פרט למזיק אלא למעט חומש לחודיה ואע''ג דכי יאכל בתרומה כתיב ושם חייב מזיק קרן דממון דכהן הוא מ''מ מהאי קרא דכי יאכל לא נפיק אלא מקרא אחרינא דהוי כגוזל חבירו ומזיקו ומיהו למ''ד (לקמן כו.) דאיכא כופר ברגל לא אתיא מכל הני דמה לקרן ואדם ובור דלא משלם כופר בפעם ראשונה ולרבי טרפון דאית ליה (שם) כופר שלם בתם ניחא: ורבי עקיבא סבר לה כר' שמעון. תימה לעיל (דף ה.) כי מוקי לה עדים זוממין כר''ע ליקשי אי ר''ע ליתני תרי גווני שור שור דאזיק שור דהדיוט ושור דאזיק שור דהקדש וי''ל דבהקדש לא קמיירי אך קשה כי נמי סבר כר''ש לפרוך מה להדיוט שכן יפה כחו בנזקי אדם ולמאי דפי' דלא דרשינן כי יאכל פרט למזיק דלא משלם כלל אלא משום דכתיב רעהו אתי שפיר אך קשה ולפרוך שכן יפה כחו בנזקי בור: ועוד מאי ק''ו להקדש. פירש הקונטרס הואיל ומן העידית דא''ר עקיבא אניזק קאי ולאקולא אתא דיהיב ליה מזיק מזיבורית מאי ק''ו להקדש גריעותא הוא וקשה לפי' דאין זה גריעותא אלא חומרא דר''י פוטר לגמרי מזיק את ההקדש ור''ע מחייבו נ''ש ולענין מיטב נמי חשיבות הוא דמשלם ממיטב דניזק ולא מגרוע דניזק ונראה לר''י דה''פ מאי ק''ו להקדש דלענין חיובא מזיק בהקדש לא קאמר דהא מקרא דר''ש נפקא אלא לענין מיטב קאמר ולא הוה לר''ע לאהדורי לרבי ישמעאל ק''ו להקדש כיון דרבי ישמעאל היה מודה בכך אי לאו משום דפטר ליה לגמרי: ישיב לרבות שוה כסף. בפ''ק דקדושין (דף ח. טז.) דרשינן נמי הכי גבי עבד עברי ויש [שום] צריכותא (ע''ש דף ב. בתוספות ד''ה בפרוטה): ישלם מדעתו משמע. וא''ת דבפרק הזרוע (חולין ד' קל: ושם ד''ה תנא) ישלם בעל כרחו משמע דקאמר תנא תני ישלם דברי ר' אליעזר ואת אמרת מדת חסידות שנו כאן וי''ל דהתם לא קאמר אלא דלא הוי מדת חסידות אלא בדין חייב ועוד אמר ר''ת דה''ק תנא תני ישלם דברי רבי אליעזר ופליגי רבנן עליה ואת אמרת וכו' ועל מדת חסידות לא הוו פליגי רבנן ובלאו הכי צריך לפרש התם כן: מי שהיו לו בתים כו'. לא מיירי בבתים שדר בהם דהא תנן במסכת פאה (פ''ח מ''ח) אין מחייבין אותו למכור ביתו וכלי תשמישו: אי דאייקור ארעתא אפילו פורתא נמי לא ליספו ליה. אף על גב שאינו מוצא ליתן עליהם מאתים זוז לא יטול כלל לפי שגרם לעצמו ופשע דלא הוי ליה למיעל ולמיפק אזוזי אבל אם לא פשע אפילו שוות יותר ממאתים זוז יכול ליטול קודם שימכור בפחות משויין ורב אלפס מפרש בעשיר ועד מחצה היינו עד שימצא שיקנה אותם לכל הפחות בחצי דמיהן וגרסינן בתר הכי אילימא דזיל ארעתא דכ''ע ודידיה נמי זל בהדייהו אפילו פורתא נמי לא ליספו ליה פירוש אפילו הוזלו כל כך שאפילו המחצה לא יתנו לו לא ליספו ליה כיון דזל ארעתא דכ''ע ושוות מאתים זוז אף לפי הזול אלא דאייקור כ''ע אפילו טובא נמי ליספו ליה פי' אפילו מוצא (תוספות)

רשב"א ועוד מאי ק"ו. כלומר אם איתא דר"ע כר' שמעון בן מנסיא אמאי אצטריך למימר ק"ו בהא דהא ר' שמעון בן מנסיא קרא קא דריש דכתיב את שור רעהו אבל להקדש לא שנא תמה ולא שנא מועדת משלם נזק שלם ובגטין פרק השולח כתבתי בשמוע' זו יותר. מי שהיו לו. לאו בתים ממש שהי' דר בהן מיירי בסוף מס' פאה (צט, ב) דאין מחייבין למכור ביתו וכלי תשמישו אלא אם יש לו בתים אחרים שאינו דר בהם. מאכילין מעשר עני עד מחצה. י"מ כגון שיש לו קרקע ק"ק ומי שיש לו קרקע ק"ק אינו נוטל לקט שכחה ופאה וזה אינו מוצא למכור קרקעותיו אלא בזול אעפ"כ אם לא מצא מהן אלא מאה זוז לא יטול אלא עד מחצה כלומר אם אינו מוצא למכור אלא בצ"ט נוטל אפילו אלף זוז בבת אחת ואמרינן היכי דמי אילימא דזולא ארעא דכ"ע ודידיה נמי זול בהדייהו אפילו טובא נמי ליספו ליה שהרי אין לו ק"ק זוזי אלא דאייקר ארעתא דכ"ע ודידיה איידי דנפיק ועייל אזוזי זיל אפי' פורתא נמי כלומר אף אם אינו מוצא מהם המחצית אלא פורתא לא ליספו ליה דאיהו לאו עני הוא דקרקע דשוה ק"ק אית ליה אלא דאיהו אפסיד אנפשיה דעייל ונפיק אזוזי ומרא' עצמה דחוק למעות. והריא"ף ז"ל גריס איפכא ברישא גריס אפילו טובא נמי לא ליספו ובסיפא אפילו פורתא ליספו ליה ולאו כמי שאין לו אלא ר' זוז אלא אפילו אית ליה טובא נמי אלא שאינו מוצא למכור אלא א"כ נזלזל בהם יותר מן המחצית בדמיהם אי דזול כלהו ארעתא דכ"ע אפילו הוזלו הרבה לא ליספו ליה דמ"מ עשיר הי' ולא מחמת דחקו למעות מזלזלין בנכסיו אבל אי דכ"ע יקירין ודידיה מחמת דוחקו למעות אצטריך לזלזולי עני הוא זה ואפילו שאינו צריך לזלזל בנכסיו אלא פורתא כלומר אפילו פחות מן המחצית ליספו ליה. (רשב"א)

דף ז - ב

אפילו פורתא נמי לא ליספו ליה ואמר מר עלה לא צריכא דביומי ניסן יקרא ארעתא וביומי תשרי זל ארעתא דכ''ע נטרי עד ניסן ומזבני והאי הואיל ואצטריכא ליה זוזי זבין כדהשתא עד פלגא אורחיה למיזל טפי לאו אורחיה למיזל והכא נמי גבי נזקין דיניה בעידית ואי א''ל איהו הב לי בינונית טפי פורתא א''ל אי שקלת כדינך שקול כדהשתא ואי לא שקיל כיוקרא דלקמיה מתקיף לה רב אחא בר יעקב א''כ הורעת כחן של נזקין אצל בינונית וזיבורית דרחמנא אמר ממיטב ואת אמרת מבינונית וזיבורית נמי לא אלא אמר רב אחא בר יעקב אי איכא לדמויי לב''ח מדמינן ליה בעל חוב דיניה בבינונית ואי א''ל הב לי זיבורית טפי פורתא א''ל אי שקלת כדינך שקול כדהשתא ואי לא שקיל כי יוקרא דלקמיה מתקיף לה רב אחא בריה דרב איקא א''כ נעלת דלת בפני לוין דא''ל אילו הוו לי זוזי הוה שקלי כדהשתא השתא דזוזי גבך אשקול כיוקרא דלקמיה אלא אמר רב אחא בריה דרב איקא אי איכא לדמויי לכתובת אשה מדמינן דהא כתובת אשה דינה בזיבורית ואי אמרה ליה איהי הב לי בינונית בציר פורתא אמר לה אי שקלת כדינך שקול כדהשתא ואי לא שקלי כיוקרא דלקמיה מכל מקום קשיא אמר רבא כל דיהיב ליה ממיטב ליתיב ליה והא מיטב שדהו כתיב אלא כי אתא רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע מבי רב פרשוה כל מילי מיטב הוא דאי לא מזדבן הכא מזדבן במתא אחריתי לבר מארעא דליתיב ליה ממיטב כי היכי דלקפוץ עלה זבינא: בעא מיניה רב שמואל בר אבא מאקרוניא מרבי אבא כשהן שמין בשלו הן שמין או בשל עולם הן שמין אליבא דרבי ישמעאל לא תבעי לך דאמר בדניזק שיימינן כי תבעי לך אליבא דרבי עקיבא דאמר בדמזיק שיימינן מאי מיטב שדהו אמר רחמנא למעוטי דניזק או דלמא למעוטי דעלמא נמי אמר ליה רחמנא אמר מיטב שדהו ואת אמרת בשל עולם הן שמין איתיביה אין לו אלא עידית כולם גובין מן העידית בינונית כולם גובין בינונית זיבורית כולם גובין זיבורית היו לו עידית ובינונית וזיבורית נזקין בעידית ובעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית עידית ובינונית נזקין בעידית ב''ח וכתובת אשה בבינונית בינונית וזיבורית נזקין ובעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית

רש"י אפילו פורתא נמי לא ליספו ליה. שהרי שוות קרקעותיו מאתים זוז: דביומי ניסן יקרי ארעתא. מפני שהלוקח ניר חורש אותן בימות הקיץ וזורען בתשרי ובמרחשון וביומי תשרי זילי שאין סיפק לזורען באותה שנה: זבין כדהשתא. בתשרי משום דאיצטריך לזוזי הלכך עני לא הוי דיטול שוה אלף דינר הואיל וביומי ניסן שוות קרקעותיו מאתים ועשיר לא הוי הואיל ולכולי עלמא נמי לא הוי שוין השתא מאתים הלכך משלימין לו עד מאתים והיינו מחצה דעד פלגא אורחיה למיזל טפי לא: והכא נמי גבי נזקין. נמי בהכי מיתרצו קראי כגון דביומי ניסן יקרא ארעתא וביומי תשרי זול והזיק בתשרי שוה מנה ובא לגבות מנה מקרקעות המזיק ודינו בעידית כדכתיב מיטב: [שקול]. כי זול דהשתא: ואי א''ל. ניזק הב לי מבינונית כדהשתא טפי פורתא ממאי דבעית למיתב לי בעידית לא מצי למכפייה אלא א''ל מזיק אי שקלת בעידית כי דינך שקול כי השתא ואי לא שקול מבינונית כיוקרא דלקמיה ולהכי אתי ישיב לרבות סובין דאי בעי למשקל ניזק סובין כגון שיש לו קרקע סמוך לאותה בינונית של מזיק וניחא ליה בה שקיל לה כיוקרא דלקמיה דהא שוה כסף הוא בניסן ולהכי איצטריך לאביי לאוקמא בהכי כדאמרן דסופה לייקר בניסן משום דאי אין סופה לייקר קרא למאי אתא פשיטא דאי בעי ניזק למישקל סובין שקיל בע''כ של מזיק שאפילו בעידית יפה כחו כל שכן בבינונית אלא להכי אתא קרא למימר דישיב לו שוה כסף כיוקרא דלקמיה: לישנא אחרינא. מאכילין אותו מעשר עני עד מחצה לאו אעני קאי אלא אכל אדם שצריך מעות למזונות והיו לו בתים שדות וכרמים ואינו מוצא למכור אפילו בחצי דמיהן מאכילין אותו מעשר עני עד שיתייקרו קרקעותיו שיוכל למכרן בחצי דמיהן: אפילו טובא נמי. אפילו מצי לזבונינהו טובא יותר מחצי דמיהן ליספו ליה עד שיוכל למכור בשוויהן דהא מכה דכולי עלמא הוא ולא פשע מידי: אפילו פורתא נמי. אפילו אין יכול למוכרן אלא פורתא לא ליספו ליה דפושע הוא: עד פלגא אורחיה למיזל טפי לא. הלכך אם יכול למכור בחצי דמיהן אין מאכילין אותו מעשר עני דזה דרכו ואם הוזלו טפי מאכילין ולא יפסיד. ותפוס לשון ראשון: ואת אמרת מבינונית וזיבורית לא שקיל. כי השתא: אי איכא לדמויי. להא דרבה: לבעל חוב מדמינן לה דבעל חוב דינו בבינונית. בפרק הניזקין במסכת גיטין (דף מח:) והשתא אם בא בעל חוב לגבות מן הלוה בתשרי וא''ל ללוה הב לי זיבורית טפי פורתא כי היכי דליהוי שוה מלוה דאית לי גבך כזולא דהשתא מצי אמר ליה אי שקלת כו' ואי לא שקלת בינונית שקול כיוקרא דלקמיה: לכתובת אשה מדמינן לה. וכגון שנתן לה גט בתשרי וזילו ארעתיה והיתה כתובתה מאתים ודינה למיגבי מזיבורית כדמסקינן התם בפרק הניזקין: מכל מקום קשיא. מיטב וישיב דמרבי סובין: כל דיהיב ליה ממיטב יהיב ליה. וכי פרע ליה סובין יתן לו מסובין מעולין שלו: והא מיטב שדהו כתיב. ואי כדקאמרת לכתוב מיטב סתמא: כל מילי. דמטלטלין שיכול להוליכן ממקום זה למקום אחר הוי מיטב: דאי לא מיזדבן הכא. כולי האי: מיזדבן במתא אחריתי. ולהכי לא כתיב מיטב אלא לגבי שדות והכי מתרצי קראי בשדות יתן מיטב ובמטלטלים אפי' סובין: כשהן שמין. האי עידית וזיבורית: בשלו הן שמין. וההוא דהוי עידית לדידיה דמזיק יהיב ליה ואי אית ליה עידית וזיבורית ושויי' זיבורית דידיה כעידית דעלמא אפילו הכי לא יהיב ליה מזיק לניזק אלא מעידית דידיה דבתר ארעתא דידיה אזלינן: או בשל עולם הן שמין. ויהיב ליה מזיבורית שהרי לכל העולם הוא עידית: דאמר בדניזק שיימינן. וכיון דשויא הך זיבורית כעידית דניזק יהיב ליה מזיבורית: למעוטי דניזק. דלא אזלינן בתר מיטב דניזק ואע''ג דהך זיבורית דמזיק הוא מיטב דניזק הואיל ולא הוי מיטב לעלמא לא יהיב ליה מינה אבל אי לעלמא הויא מיטב יהיב ליה מינה אע''ג דאית ליה עידית: או דלמא למעוטי נמי דעלמא. דשדהו דוקא וההיא דלגביה הויא עידית יהיב ליה: א''ל מיטב שדהו אמר רחמנא. דאזלינן בתר ארעתא דידיה ויהיב ליה מעידית ארעתיה ולא שיימינן בשל עולם: אין לו אלא עידית. במי שהיו עליו בעל חוב וכתובת אשה ונזקין: וכתובת אשה בזיבורית. במסכת גיטין בפרק הניזקין (דף מט:) תני טעמא דיותר משאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא: (רש"י)

תוספות שיתנו טפי ממחצה מ''מ ליספו ליה עד שימצא למוכרן בשויין דמה שאין מוצא למוכרן בשויין לפי שרואין אותו שהוא דחוק ואית דגרס אי דזולי כו' אפילו טובא נמי לא ליספו ליה פי' אפילו הוזלו הרבה לא ליספו ליה כיון דשוות מאתים זוז וזול נמי דכ''ע ואי דאייקור אפילו פורתא ליספו ליה פירוש אפילו הוזלו פורתא: דביומי ניסן יקרי ארעתא. וא''ת התינח שדות כדפי' הקונטרס לפי שיחרוש בקיץ ויזרע במרחשון אלא בתים מאי חילוק יש בהן בין ניסן לתשרי וי''ל שרגילין שייקרו בזמן שרגילין לשכור הבתים ולאחר ששכרו זילו: לבעל חוב מדמינן ליה. ולא שייך למפרך א''כ הורעת כחו שלא יפה הכתוב כח בעל חוב אלא אדרבה הורע כחו דמדאורייתא דינו בזיבורית: הב לי זיבורית טפי פורתא. לא גרסינן או עידית בציר פורתא דאם כן מאי קפריך א''כ נעלת דלת בפני לוין הלא אין דינו כלל בעידית דקיימא לן דינו בבינונית: לכתובת אשה מדמינן ליה. ה''ה דהוה מצי לאוקמי בבעל חוב דקאי ביה ודקאמר הב לי עידית בציר פורתא אלא לפי שהתחיל והעמיד בנזקין ואח''כ בב''ח ניחא ליה למנקט בתרייהו כתובת אשה: אליבא דר' ישמעאל לא תיבעי לך דאמר בדניזק שיימינן. כיון דיליף מג''ש דשדה שדה מוביער בשדה אחר דהוי דניזק אבל לר''ע אפשר דהא דקאמר דהאיך דקמשלם לא אתא אלא למעוטי דניזק: (תוספות)

רשב"א יש ספרים דגרסי: ואמר לי' הב זבורית טפי פורתא או עידית בציר פורתא. ויש מעבירין קולמוס על גירסא זו ולא גרסי אלא זבורית טפי פורתא דהא טעמא קא אמרינן א"כ נעלת דלת בפני לווין ולא תקנו עידית לבעל חוב משום נעילת דלת אלא בינונית בלבד. והראב"ד ז"ל קיים הגירסא ואמר דכי לא תקינו לבעל חוב בעידית ה"מ בזמן שהלוה רוצה לעכב העידית לעצמו אבל בזמן שמראה שרוצה למכור לאחרים אלא שממתין עד ניסן דיקרן ארעא דהא אי לא שקיל כיוקרא דלקמיה קאמר ליה דכל כה"ג אי לא יהיב ליה איכא משום נעילת דלת והגירסא האחרת נראית עיקר. הא דבעא רב שמואל בר אבא מאקרוניא כשהן שמין בשלו הן שמין או בשל כל העולם הן שמין. לאו למימרא דאי בשל עולם שמין מחייבין אותו לקנות עידית דעלמ' (לית ליה) דהא תני אין לו אלא זבורית כולן גובין מן הזיבורית ואע"ג דמאות' ברייתא הוו אתו למידק דבשל עולם הן שמין. אלא ה"ק ליה אית ליה בינונית כבינונית דעלמא וזיבורית כזבורית דעלמא אי מגבינן לבעל חוב (מעתה) [מאותה] בינונית דהא בשל עולם בינונית היא ואי בשלו הן שמין הויא לגבי דידיה עידית ובינונית וזיבורית ובינונית דידיה כעידית וזבורית דידיה ואשה וב"ח מזבורית דידיה ואי בשלו הן שמין הני נזקין כעדית שלו וב"ח בבינונית ואשה בזבורית. אליבא דר' ישמעאל לא תיבעי לך. כלומר דכיון דאמר ר' ישמעאל דאפילו שויא זיבורית דמזיק כעידית דניזק לא יהיב לי' אלא מזבורית דידים אלמא לעולם להקל. (רשב"א)

דף ח - א

עידית וזיבורית נזקין בעידית ובעל חוב וכתובת אשה בזיבורית קתני מיהא מציעא בינונית וזיבורית נזקין וב''ח בבינונית וכתובת אשה בזיבורית ואי אמרת בשלו הן שמין תעשה בינונית שלו כעידית וידחה ב''ח אצל זיבורית הכא במאי עסקינן כגון שהיתה לו עידית ומכרה וכן א''ר חסדא כגון שהיתה לו עידית ומכרה הכי נמי מסתברא מדקתני אחריתי בינונית וזיבורית נזקין בבינונית ב''ח וכתובת אשה בזיבורית קשיין אהדדי אלא לאו ש''מ כאן שהיתה לו עידית ומכרה כאן שלא היתה לו עידית ומכרה ואי בעית אימא אידי ואידי שלא היתה לו עידית ומכרה ולא קשיא הא דשויא בינונית שלו כעידית דעלמא וכאן דלא שויא בינונית שלו כעידית דעלמא ואב''א אידי ואידי כגון שהיתה בינונית שלו כבינונית דעלמא והכא בהא פליגי מ''ס בשלו הן שמין ומ''ס בשל עולם הן שמין רבינא אמר בדעולא פליגי דאמר עולא דבר תורה ב''ח בזיבורית שנאמר {דברים כד-יא} בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה מה דרכו של אדם להוציא לחוץ פחות שבכלים ומה טעם אמרו ב''ח בבינונית כדי שלא תנעול דלת בפני לוין מר אית ליה תקנתא דעולא ומר לית ליה תקנתא דעולא: ת''ר מכר לאחד או לשלשה בני אדם כאחד כולן נכנסו תחת הבעלים בזה אחר זה כולן גובין מן האחרון אין לו גובה משלפניו אין לו גובה משלפני פניו מכרן לאחד היכי דמי אילימא בבת אחת השתא לשלשה דאיכא למימר חד מינייהו קדים אמרת כולן נכנסו תחת הבעלים מכרן לאחד מיבעיא אלא פשיטא בזה אחר זה ומ''ש שלשה דכל חד וחד אמר ליה הנחתי לך מקום לגבות ממנו האי נמי אכל חד וחד לימא ליה הנחתי לך מקום לגבות ממנו הכא במאי עסקינן כגון שלקח עידית באחרונה וכן אמר רב ששת כגון שלקח עידית באחרונה אי הכי ליתו כולהו וליגבו מעידית משום דאמר להו אי שתקיתו ושקליתו כדינייכו שקליתו ואי לא מהדרנא שטרא דזיבורית למריה ושקליתו כולכו מזיבורית אי הכי

רש"י עידית וזיבורית נזקין בעידית ובעל חוב וכתובת אשה בזיבורית. מדאורייתא ב''ח בזיבורית כדלקמן ורבנן הוא דתקון ליה בבינונית משום נעילת דלת ללוין והיכא דלית ליה בינונית ליתא לתקנתא: תעשה בינונית שלו כעידית. דהא מיטב היא לו: ומכרה. לאחר הלואה דאישתעבדא ליה בינונית לב''ח מעיקרא בעוד שהיתה עידית בידו: אידי ואידי שלא היתה לו עידית. ודכ''ע בשל עולם הן שמין: ולא קשיא כו'. הא דקתני ב''ח וכתובת אשה בזיבורית דשויא בינונית דידיה כעידית דעלמא: אידי ואידי [כגון] שהיתה בינונית שלו כבינונית דעלמא. ולא היתה לו עידית מתחילה ובהא פליגי דתנא דמתניתא קמייתא סבר בשל עולם הן שמין ואמטו להכי שקיל ב''ח בבינונית כדיניה ואידך סבר בשלו הן שמין. ל''א גרסינן אידי ואידי כגון שהיתה בינונית שלו כעידית דעלמא ומפרשינן ליה הכי אידי ואידי כשהיתה לו עידית ומכרה ובהא פליגי דתנא דמתניתא קמייתא סבר בשלו הן שמין וכיון דלדידיה הואי בינונית אע''ג דלעלמא עידית מיניה משלם ותנא דברייתא סבר בשל עולם הן שמין ותפוס לשון ראשון: בדעולא קמיפלגי. תנא בתרא לית ליה תקנתא דעולא אלא בתר קרא אזיל ואפילו הוי ליה נמי עידית דהשתא הואי ליה בינונית גמורה בין לדידיה בין לעלמא אפילו הכי ס''ל דלשקול ב''ח מזיבורית: מכרן לא' או לג' בני אדם. ביום א' מי שהיה עליו נזקין וכתובת אשה וב''ח והיו לו עידית ובינונית וזיבורית: כולן נכנסו תחת הבעלים. נכנסו הלקוחות כדין המוכר ומי שלקח עידית יפרע לניזק ולוקח בינונית ישלם את החוב ולוקח זיבורית את הכתובה: מן האחרון. דאפי' שקלו קמאי עידית ובינונית מצי מדחן להו הלקוחות לנזקין וב''ח אצל זיבורית דאמר הנחתי לך מקום לגבות הימנו ותנן במסכת גיטין (דף מח:) אין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין ואפי' הן זיבורית דכי זבון הני תרי קמאי אשתייר זיבורית בני חורין ואע''פ דהדר איזדבנא בתר בתרא אזלינן: אין לו. כדי סיפוק שלשתן שאין אותו קרקע שוה כל כך: גובה. המותר משלפניו: אילימא בבת אחת. בשטר אחד: השתא לג' דאיכא למימר חד מינייהו קדים. שזה לקח בבוקר והללו שנים בערב ומצי למיטען הנחתי לך מקום: אמרת נכנסו תחת הבעלים. הואיל ואין ניכר בשטר המכר מי לקח ראשון: אלא בזה אחר זה. בג' ימים: לימא. האי לוקח אחד: הנחתי לך מקום לגבות. כי היכי דניזלו כולהו בתר זיבורית: שלקח עידית באחרונה. דניחא ליה למיתב להו כדינייהו ולא ליזלו בתר עידית: ליגבו מעידית. כלומר מעידית שנשארה בת חורין בב' הלקוחות והוטל שיעבודן עליה: ואי לא מהדרנא לשטרא דזיבורית למריה. כי היכי דתהדרו למיגבא מיניה דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין: אי הכי. דמשום האי טעמא הוא: (רש"י)

תוספות ה''ג אידי ואידי בשלא היתה לו עידית ומכרה הא דשויא בינונית דידיה כעידית דעלמא הא דלא שויא כו'. והא דקאמר אידי ואידי כגון שלא היתה לו עידית ומכרה ולא בעי למימר דתרוייהו מיירי שלא היה לו כלל דא''כ ההוא דמיירי דשויא בינונית דידיה כעידית דעלמא אמאי קרי לה בינונית אלא ה''ק אידי ואידי שלא היתה לו עידית ומכרה כלומר לא איירי כשהיתה לו עידית ומכרה אלא בחדא מיירי שלא היתה לו מעולם וחדא מיירי כשהיתה לו ועדיין יש לו ואין צריך לאוקמי כשמכר שום שדה וסברי תרוייהו בשל עולם הן שמין: ואי בעית אימא אידי ואידי כשהיתה בינונית שלו כבינונית דעלמא. ולא גרס כעידית דעלמא דכיון דקאי אשלא היתה לו עידית אמאי קרי ליה בינונית כיון דהוו עידית דידיה ודעלמא ועוד דא''כ היכי מתוקמא ההיא דקתני נזקין וב''ח בבינונית בין למ''ד בשלו הן שמין בין למ''ד בשל עולם הן שמין: מר לית ליה תקנתא דעולא. דוקא היכא דלית ליה עידית דהוי האי בינונית עידית לדידיה מדנקט בינונית וזבורית משמע דאי אית ליה עידית גבי ב''ח מבינונית וקסבר כיון דלית ליה אלא בינונית וזיבורית דשייך כאן טעמא דאמר בהניזקין (גיטין מט:) מפני מה ב''ח אין דינו בעידית כדי שלא יראה שדה נאה ודירה נאה לחבירו ויאמר אקפוץ ואלונו כדי שאגבה אותה בחובי: מה דרכו של אדם להוציא פחות שבכלים. אע''ג דשליח ב''ד היה מוציא לא היה מוציאו אלא מה שהלוה נותן לו: להוציא פחות שבכלים. וא''ת אפי' פחות שבכלים מיטב הוא כדאמר לעיל כל מילי מיטב הוא וי''ל כשמוציא כלים דרכו להוציא הגרוע וכשמוציא קרקע נמי דרכו להוציא זיבורית ונראה דהלכה דבשלו הן שמין דהכי אית ליה לר''נ בכתובות (דף קי.): כולן נכנסו תחת הבעלים. וא''ת והא נזקין מלוה על פה נינהו ומלוה על פה לא גבי ממשעבדי וי''ל דכשעמד בדין כמלוה בשטר דמיא כדאמר בהגוזל בתרא (לקמן קיב) ובכמה דוכתין. אי נמי מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא וחייב: אין לו גובה משלפניו. אומר ריב''א שאם באו כולם בבת אחת כל הקודם בשטר גובה מן האחרון תחילה ואם נזקין קדמו גובה מן האחרון אפי' היא זיבורית ואם בא ב''ח אחריו יגבה נמי מן האחרון אם יש לו ואם אין לו גובה משלפניו ואפי' מן העידית והאשה משלפני פניו ואפי' הן עידי עידית: דאיכא למימר דחד מינייהו קדים. דאין כותבין שעות אלא בירושלים: מכרן לאחד בבת אחת מיבעיא. השתא לא אסיק אדעתיה טעמא דאי שתקת דאפילו כתוב הכל בשטר אחד יכול לכבוש השטר ולהחזיר הזיבורית לבעלים כאלו לא קנה מעולם: אי שתקת כו' ואי לא מהדרנא שטרא דזיבורית למריה. אע''ג דבלאו הכי אשה גביא מזיבורית מ''מ לא מציא למימר ליה לכי תהדר כיון שאין מפקיע כחה אבל ב''ח לא מצי למימר דלישקול בזיבורית מטעם דאי שתקת דכיון דמפקיע כחו מצי א''ל לכי תהדר דהא השתא נמי מזיבורית אתה רוצה ליתן לי לכך לא פריך בסמוך אלא מנזקין ולא מב''ח כדפירש הקונטרס [ועי' תוספות יבמות לז. ד''ה דאמר]: (תוספות)

רשב"א לא דכ"ע בשל עולם הן שמין ולא קשיא כאן שהיתה בינונית שלו כבינונית דעלמא כאן שהיתה בינונית שלו כעדית דעלמא. הכי גרסינן, ויש נסחאות אחרות וזו הנכונה והעולה כהוגן: רבינא אמר דכ"ע בשל עולם הן שמין והכא בדעולא קא מיפלגי וכו' מר אית ליה דעולא ומר לית ליה דעולא. אית ספרים דגרסי הכי ויש מי שפירש לגירסא זו דכ"ע בשל עולם הן שמין וכגון שהיתה בינונית שלו כבינונית דעלמא והא דתניא ניזקין בבינונית וב"ח (וכתובות) [וכתובת] אשה בזיבורית לית ליה תקנתא דעולא דהא כי תקינו רבנן בעל חוב בבינונית הני מילי היכי דאית ליה עידית ובינונית וזיבורית (לחודייהו) דקיימא עידית קמיה אבל בדלית ליה אלא זבורית ובינונית לחודייהו לא תקינו רבנן. והראב"ד ז"ל הקשה שאין (כן לשון) [בלשון] הגמרא מר אית ליה תקנתא דעולא אלא מר אית ליה דעולא ועוד כי התקנה לא היתה דעולא אלא מן המשנה וכדתנן בפרק הניזקין (מח, ב) ועולא לא בא אלא לפרש כי דבר תורה (לזיבורית) [בזיבורית] ועוד קשה דאנן קי"ל דבשלו שמין כרב נחמן דאמר הכי בכתובות (קי, א) ואיך נפרש דברי רבינא דהוא בתרא דלא כהלכתא והוא ז"ל פירש דה"ג דכ"ע בשלו הן שמין והכא בשלא היתה לו עידית מעולם ובדעולא קא מיפלגי מ"ד ב"ח בזיבורית אית ליה דעולא וכיון דנעשית אצלו בינונית כעידית מוקמינן ליה מדאורייתא א"נ אתקנתא דהא זיבורית (ואילו) [אצלו] נעשית בינונית. ומ"ד ב"ח בבינונית לית ליה דעולא אלא אית ליה דר' שמעון דאמר בגטין בריש פרק הניזקין (מט, ב) מפני מה אמרה תורה ב"ח בבינונית כלומר אע"פ שהיה ראוי לגבות מן העידית מפני שגמל עמו חסד אלא שלא יראה אדם שדה נאה לחברו ויאמר אלך ואלונו כדי שאגבנו בחובי הלכך אע"פ שזה נעשית לו הבינונית כעידית גובה ממנה שאין כאן חששא דאקפוץ ואלונו שהרי עידית כזו מצויה הרבה לקנות ואוקימנא ליה אדיני' וקי"ל כעולא דרבא דהוא בתרא סבירא ליה כותיה בפרק הנזקין (נ, א) והלכך ב"ח בזיבורית כן כתב הרב ז"ל. מה דרכו של עני להוציא פחות שבכלים. וא"ת והא אמרינן כל מילי מיטב הוא ואפילו סובין וי"ל כיון דאמר רחמנא יוציא עליך ודרכו להוציא פחות שבכלים כאן הודיעך שאם מגביהו קרקע אף מגביהו איזו מהן שירצה ואפילו מזיבורית. מדאמרינן: מכרן לאחד או לשלשה בני אדם כאחד כלן נכנסו תחת הבעלים. כלומר ובניזקין בעידית וב"ח בבינונית וכתובות אשה בזיבורית איכא למידק מן הלקוחות היכי גובה והא מלוה על פה הוא ואינו גובה מן המשועבדין וי"ל כגון שעמדו בדין קודם שמכר דהעמדה בדין כשטר דמי' א"נ י"ל דניזקין איתנהו טפי ממלוה גובין אפילו ממשועבדין למ"ד שעבודא דאורייתא ואנן קי"ל הכי. ועוד נ"ל ראיה מדאמרינן לקמן בפרק המניח (לג, ב) גבי שור שוה מנה שנגח שור שוה מאתים האי נמי קלא אית ליה דכיון דנגח תורא נגחנא קרו ליה וכיון שכן אגב האי קלא נפיק למה שהזיק. אין לו גובה מלפניו. אמר ריב"א ז"ל שאם באו כולם בבת א' כל הקודם בשטר גובה מן האחרון ופעמים שהנזקין גובה מן הזבורית וכתובת אשה מן העידית כיצד הרי שהיו הניזקין קודמין וכתובת אשה מאוחרת ומכר עידית ושייר זיבורית ואח"כ מכר זבורית הלכך ניזקין הקודמין גובה מן הזיבורית שבאחרונה וכתובה המאוחרת מן העידית. השתא מכר לג' דאיכא למימר דחד מנייהו קדים וכו'. קשיא לי כיון דכלהו שטרי נפקי מחד יומא האיך אפשר לומר דחד מנייהו קדים (וכו') דהא אפילו כתב ומסר לאחד בבקר וכתב ומסר לשני בערב כולן לא קנו עד סוף היום לר' מאיר דאמר עדי חתימה כרתי וכדאיתא בפרק מי שהי' נשוי (צד, א, ב) ומ"מ (כדעת) [לדעת] מי שפוסק אפי' בשאר שטרות עדי מסירה כרתי משכחת לה דדלמא כתב ומסר לאחד בבקר ולאחד בערב וכדאיתא נמי התם בפרק מי שהיה נשוי אבל לדעת הפוסקים כר' מאיר בשאר שטרות וכר' אלעזר בגטין לבד היכי משכחת לה וי"ל בשטרי אקנייתא דלכ"ע משעת קנין קנו. וכן אמר רב ששת בשקנה עידית באחרונה. קשיא לי היכי אפשר לאוקמא ברייתא בהכין דא"כ כולן גובין מן האחרונה וכ"ת דהא דהדר אקשי עליה הכי וכדאמר ליתו כולהו וליגבי מן העידית מ"מ רב ששת (דקרי לה מאי קרי לה) [ודקארי ליה מאי קארי ליה] ועוד דמשמע דאכתי אתי לאוקמי להאי פירוקא מדקאמר משום דאמר להו אי שתקיתו שתקיתו ואי לא מהדרנא לשטרא דזיבורית למאריה ואזליתו ושקליתו כלהו מזבורית ואי איתא אכתי ברייתא דקתני כולן נכנסו תחת הבעלים היכי משכחת לה וברייתא דינא קתני ולא פשרה ומסתברא לי דרב ששת סבר דכל שמכר לאחר ואפילו בזה אחר זה יכולין כולן לומר לו שעבודן גבי דידך הוא אקם דינא בהדך כדמעיקרא והלכך מדינא כולן גובין כדינן אלא למאי דאקשינן (מדיליה) [מדיניה] דחד כדינא דתלתא ולגבו כלהו מן העידית שבאחרונה ולבטל דינייהו קמא קאמר ליה אלו באו לבטל דינא קמא ולשקול (מי שקלי) טפי מדינייהו אדרבה מצי למימר להו כיון דלא ניחא לכו בדינא קמא אף אנא מהדרנא שטרא דזבורית למאריה ולא קאמר אהדר שטריה למרייהו כדאמר גבי ממי שאבדה לו דרך שדהו (קט, ב) והכא נמי הול"ל הכא דבהכי מיתוקמא טפי שפיר ברייתא וכדבעי לוקח נמי לאגבינהו לכלהו כדיניהו (קמאי) [קמא] אלא דמלתא בעלמא הוא דקאמר להו אי בעיתו למישקל טפי מדינייכו אהדר שטר זבורית ושקליתו בפחות מדינייכו והדר אקשי הא ודאי לא אפשר לאוקמי ברייתא בהכי דאי איתיה למוכר ומצי לוקח למהדר שטרא למאריה ודאי לא שקלו כלהו אלא מזבורית כאלו אהדר שטריה למאריה אלא ברייתא לא מיתוקמא לעולם בדאיתי' למוכר אלא בדשכיב ושביק יתמי דלא מצי למימר הכי והדרא קושיא לדוכתא דאקשי מאי שנא לשלשה ומאי שנא לחד כנ"ל, ואפשר דדיניה דרב ששת דינא דלא אפשר ליה ללוקח לגרוע דינייהו בטענה מהדרנא שטרא למריה דלא אשכחן (לה) [ליה] בעלמא אלא לאוקמי דינא ולא לגרועי וכן גבי מי שאבד לו דרך שדהו בחד דאתי מכח ארבעה דכי אמר לי ללוקח ארעאי גבי דידן היא מהדר ליה לוקח מאי אפסדתיך אי לא שתקת מהדרנא שטרי למרייהו ותיקום דינך וברייתא לרב ששת שפיר מיתוקמא בהכין אלא דמאן דדחי ליה סבר דאפילו לגרועי דינייהו מצי אמר וכמ"ד הדר דינא ואפילו תמצא לומר דקי"ל כרב ששת וכמ"ד קם דינא אפ"ה מקשי' כעין הניחא למ"ד קם דינא אלא למ"ד הדר דינא וכדבעינן לאוקמי פלוגתייהו כאדמון וחכמים בפרק החולץ (לז, ב) וכן פליגי בה אמוראי התם מאי איכא למימר ובהאי נמי מיתרצא ההיא דאמר רבא לקמן בראובן שמכר שדה לשמעון והלך שמעון ומכר שדה אחת ללוי דאי לא אמרינן הכי אף ההיא דרבא לית לה אוקימתא אלא דוקא בדיתמי כמו שאכתוב. הא דקאמר: אי הכי בנזיקין נמי נימא הכי. לאו דוקא אלא לב"ח נמי מצי לדחויי (הכא) [הכי] לגרועי מדיניה דלא ליגבי ולא מצי ב"ח למימר ליה לכי (מהדר) [תהדר] דהשתא נמי מגרעת לי ולא יהבת לי אלא זיבורית דכל היכא דמצי למיהדר דיניה כאלו אהדר וכההוא דמי שאבדה לו דרך שדהו דלא מצי למימר ליה לכי תהדר והכא דקאמר אי הכי ניזקין נמי לרבותא נקטיה לומר דאפילו למי שדינו ליטול מן העידין יכול לדחות אצל זיבורית בטענה זו כ"ש לב"ח וכ"ש לאשה וא"נ משום דמעידית סלקינן (דדיינינן נזיקין) [דדינא דנזיקין] מיניה ומיני הוה בעי לוקח למיהב להו קאמר ליה אי הכי אפילו הנזקין לידחייה בטענה זו. (רשב"א)

דף ח - ב

בנזקין נמי נימא הכי אלא הכא במאי עסקינן ביתמי דלאו בני פרעון נינהו ושיעבודא דיליה עליה דידיה רמיא הלכך ליכא למימר הכי אלא משום דאמר להו טעמא מאי אמור רבנן אין נפרעין מנכסין משועבדים במקום שיש בני חורין משום תקנתא דידי אנא בהא תקנתא לא ניחא לי כדרבא דאמר רבא כל האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו מאי כגון זו כדרב הונא דאמר רב הונא יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה: פשיטא מכר לוקח בינונית וזיבורית ושייר עידית לפניו ליתו כולהו וליגבו מעידית דהא אחרונה היא ובינונית וזיבורית ליתנהו גביה דמצי למימר להו גבו מבינונית וזיבורית דלא ניחא לי בתקנתא דרבנן אבל מכר עידית ושייר בינונית וזיבורית מאי סבר אביי למימר אתו כולהו גבו מעידית א''ל רבא מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו וכיון דאילו אתו גבי לוקח ראשון מצי אגבי להו מבינונית וזיבורית ואע''פ דכי זבני בינונית וזיבורית אכתי עידית בני חורין הואי ואין נפרעין מנכסים משועבדים כל זמן דאיכא בני חורין מצי א''ל לא ניחא לי בהאי תקנה לוקח שני נמי מצי א''ל גבי בינונית וזיבורית דכי זבין לוקח שני אדעתא דכל זכותא דה''ל לראשון בגוה זבין אמר רבא ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון והלך שמעון ומכר שדה אחת ללוי ובא ב''ח דראובן רצה מזה גובה רצה מזה גובה ולא אמרן אלא דזבן בינונית אבל זבן עידית וזיבורית לא דא''ל להכי דייקי וזבני עידית וזיבורית ארעא דלא חזיא לך ואפילו זבן בינונית נמי לא אמרן אלא דלא שייר בינונית דכוותיה דלא מצי א''ל הנחתי לך מקום לגבי שמעון אבל שייר בינונית דכוותיה גבי שמעון לא גבי מיניה דמצי א''ל הנחתי לך מקום לגבות ממנו אמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות ואתא ב''ח דראובן וטרף משמעון דינא הוא דאזיל ראובן ומשתעי דינא בהדיה ולא מצי א''ל לאו בעל דברים דידי את דאמר ליה אי מפקת מיניה עלי הדר ואיכא דאמרי אפילו שלא באחריות נמי דא''ל לא ניחא לי דתהוי לשמעון תרעומת עלי ואמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות

רש"י בנזקין נמי נימא הכי. אי בעית למישקל בינונית שקול ואי לא מהדרנא שטרא דזיבורית למריה ותשקול זיבורית בע''כ ואמאי יהיב ליה עידית אלא מדלא טעין הכי בע''כ בהכי עסקינן כגון שמת המוכר וכיון שלא הניח קרקע אין היתומים בני פרעון דמטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי ואע''פ שמחזיר להם קרקע הוו להו כיתמי שקנו קרקע לאחר מיתת אביהם ולהכי פריך מנזקין ולא פריך מב''ח דמאי לימא ליה אי שקלת זיבורית שקול ואי לא מהדרנא שטרא למריה ותשקול מיניה מצי א''ל האי לכשתחזיר דהא השתא נמי זיבורית קבעית למפרע לי: הלכך ליכא למימר הכי. לשון קושיא הוא: אלא. להכי לא גבי מעידית משום דאמר להו טעמא מאי אמור רבנן אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין משום תקנתא דלוקח: אנא בהאי תקנתא לא ניחא לי. שקילו כדינייכו: דאמר רבא במסכת כתובות: מאי כגון זו. על הי מלתא אמר רבא: האי מכלל דאיכא אחריתי לא גרסינן ליה איני ניזונית. משלך: ואיני עושה מלאכה דמשום תקנתא דידי דדלמא לא ספקי לי מזונות במעשה ידי תקינו לי רבנן מזונות משלך תחת מעשה ידי בההיא תקנתא לא ניחא לי: פשיטא. בניחותא: מכר לוקח. שלקח עידית באחרונה בינונית וזיבורית ושייר עידית לפניו כו': דהא אחרונה היא. ושיעבודייהו עלה רמיא ובינונית הא לית ליה השתא דמצי למימר גבי מיניה דלא ניחא לי בתקנתא כו': מאי. מי אזלי כולהו בתר לוקח ב' שהרי הוא לקח שיעבודייהו ומלוקח ראשון לא גבו דאמר בעינא בתקנתא דרבנן ועידית דהואי בת חורין בשתי לקוחות הראשונות שלכם היא: ראשון לשני. לוקח ראשון ללוקח שני: כל זכות שתבא לידו. וכיון דאי הואי עידית גבי לוקח ראשון הוה מגבי להו מבינונית בהאי טענה דאמרן אי אפשי בתקנת חכמים השתא נמי אמר להו לוקח שני זילו לגבי לוקח ראשון וגבו בינונית: ומכר שדה אחת ללוי. וההיא שדה בינונית הואי ולא שייר שמעון בינונית אצלו דהכי מפרש לה לקמיה: רצה. מלוי גובה אותה שדה דא''ל שיעבודי שקלת: רצה. משמעון גובה מזיבורית דא''ל את בעל דברים דידי את דשקלת כולהו נכסי דראובן: ולא אמרן. דגובה מלוי: אלא דזבן. לוי בינונית: להכי דייקי. דקדקתי: וקמשתעי דינא בהדיה. דבעל חוב לסלקו מאותו קרקע בדברים אם יש לו לראובן שום תביעה על בעל חובו לומר פרעתיך דקיימא לן במסכת שבועות (דף מא.) דאע''ג דנקיט שטרא אי א''ל אישתבע לי דלא פרעתיך בעי אישתבועי: ולא מצי א''ל. ב''ח לראובן: לאו בעל דברים דידי את. בקרקע זו שכבר יצתה מרשותך ואנא שיעבודי שקילנא: משום דא''ל. ראובן: כי מפקת מיניה עלי הדר. מה שאתה מוציא משמעון יחזור עלי שהרי קבלתי עלי אחריות: (רש"י)

תוספות בדיתמי דלאו בני פרעון נינהו. אע''ג שזה מחזיר להם קרקע הוו להו כיתומים שקנו קרקע לאחר מיתת אביהן דאין בעל חוב חוזר וגובה אותה מהן ואף על גב דכשגבו קרקע בחובת אביהן אמרינן ביש נוחלין (ב''ב דף קכה.) דבעל חוב חוזר וגובה מהן: רצה מזה גובה ומזה גובה. ואע''ג דאמרינן אין גובין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין אפי' הן זיבורית שאני הכא דכולהו משעבדי נינהו: אבל זבן עידית וזיבורית. נראה דאיירי שפיר אפי' דשביק בינונית מ''מ הוצרך טעמא דלהכי טרחי וזביני ארעא דלא חזי לך דלא מצי א''ל הנחתי לך מקום לגבות ממנו כדאמר בסמוך גבי שביק בינונית דכוותיה דשמא ב''ח אוהב זיבורית טפי מבינונית ובע''כ של שמעון היה יכול ליקח טפי פורתא כדאמרינן לעיל דאמר א''כ נעלת דלת בפני לוין ולא איצטריך לטעמא דלהכי טרחי וזבנא ארעא דלא חזי לך אלא משום דזבן זיבורית אבל משום זבין עידית ושייר זיבורית ובינונית לא איצטריך דכמו שהיה שמעון יכול לדחותו אצל בינונית וזיבורית גם לוי יכול לדחותו דמה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו: מצי א''ל הנחתי לך מקום לגבות. לאו דוקא קאמר הא לישנא דלא שייך למימר הכי אלא גבי בעלים ולא גבי לוקח ראשון ועיקר טעמא לא הוי אלא משום דמה מכר ראשון לשני כל זכות כו' והוא היה יכול לדחותו אצל בינונית אחריתי אבל אי לא שביק בינונית דכוותיה לא מצי לדחותו אצל זיבורית דראשון נמי לא היה יכול לדחותו אצל זיבורית דאי משום אי שתקת יאמר לו לכי תהדר: דינא הוא דאזיל ראובן וקא משתעי [דינא בהדיה]. וא''ת מאי נפקא מינה הא כל מה שיכול ראובן לטעון טענינן ליה לשמעון דטענינן ליה ללוקח וכן ליתומים בין פרוע בין מזוייף וצריכי עידי קיום . דאי לאו הכי לא שבקת חיים לכל בריה ובפרק גט פשוט (ב''ב דף קעד:) נמי מוכח כן דקאמר שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין לו לא אמר תנו אין נותנין ומוקי לה בדנקט שטרא אמר תנו קיימיה לשטריה לא אמר תנו לא קיימיה לשטריה משמע דטענינן להו ליתמי מזוייף ובפ''ק דב''מ (דף יד. ד''ה דינא) הארכתי וכן אין לומר דנ''מ שעדיו של ב''ח קרובים לראובן ורחוקים לשמעון דהא לשמעון נמי אין יכולין להעיד כיון דאי טריף ליה משמעון אזל בתר ראובן וכן אם יהיה לשמעון עדים שמעידין זכותו והם קרובים פסולין להעיד אפילו לראובן כיון דיש ריוח לשמעון שמעמיד הקרקע בידו כדמוכח סוף פרק קמא דמכות (דף ז.) גבי אילעא וטוביה קרובים דערב הוו פסיל להו אפילו לגבי לוה ומלוה משום דכי לית ליה ללוה אזל מלוה בתר ערבא א''כ מאי נפקא מיניה ויש לומר דנפקא מיניה לראיה אחרונה כגון שאמר שמעון אין לי עדים ואין לי ראיה ולאחר זמן מצא ראיה או עדים דשמעון אין יכול להביאם וראובן שלא אמר אין לי עדים יכול להביאם אי נמי כגון שטוען לבית דין גדול קאזלינא ושמעון לא מצי למטרח כמו ראובן: [ועיין בתוספות ב''מ יד. ד''ה דינא ובכתובות צב: ד''ה דינא]: (תוספות)

רשב"א אלא הב"ע ביתמי דלאו בני פרעון נינהו. נ"ל דה"פ ביתמי קטני עסקינן דלאו בני פרעון נינהו עד שיגדלו דאי ביתמי גדולי הוה ליה למימר הכא ביתמי עסקינן דלאו בני פרעון נינהו דהשתא הוה משמע דכולהו יתמי לאו בני פרעון חוב של אביהן הן ועוד דאם איתא היכי קאמר דלאו בני פרעון נינהו והא קי"ל כרב נחמן דאמר (ב"ב קכה, א) יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן ב"ח חוזר וגובה אותה והא ודאי בפרעון קאמר וא"נ אבטל המקח דאי לא מאי מהדרינא שטרא דקאמר ויתמי דקאמר בכה"ג קאמר כלומ מהדרנא לה לדידהו בחובת אביהם ועוד דאי לא למה ליה למימר דלאו בני פרעון נינהו לימא אלא בדשכיב א"נ בדיתמי עסקינן דודאי פשיטא דכל דקנו יתמי מדידהו או דנתן להם במתנה אין ב"ח דאביהן גובה מהן אלא ודאי כדאמרן דביתמי קטני עסקינן ושגבו בחובת אביהן קאמר ואלו היו גדולים הי' יכול לדחותה בטענה זו לדעת המקשה אבל עכשיו שהם קטנים ואינם בני פרעון אינו יכול לדחותם בכך דאפילו החזירה עליו הן חוזרין ושעבודא עליה דידיה רמיא ונ"ל דמהא שמעינן דאי שכיב לוה ושבק בני חרי ביד יתומים קטנים דלאו בני פרעון נינהו השתא ושביק לקוחות מלקוחות גבי ולא מצי למימר הנחתי לך מקום לגבות ממנו דהשתא מיהא לא מצי לגבות (הימנו) [ממנו] והו"ל כאשתדיף בני חרי דגבי ממשעבדי וכבר כתבתי יותר מזה בסוף פרק גט פשוט בס"ד. ולא אמרן אלא דזבין בינונית אבל זבין עידית וזבורית א"ל להכי טרחי וזבני ארעא ארעא דלא חזיא לך. וא"ת היכי דמי אי לא שביק בינונית גביה מאי קאמר להכי טרחי וזבני ארעא דלא חזיא לך הא ודאי חזיא ליה דהא ליכא בינונית ואי שביק בינונית גביה למה ליה טעמא דלהכי טרח וזבני דמשמע טעמא דלא חזיא ליה הא בינונית דחזיא ליה רצה מזה גובה רצה מזה גובה והא ליתא דהא אמרינן ולא אמרן אלא דלא שייר בינונית דכותה גבי שמעון אבל שביק בינונית דכותה גבי שמעון אמר ליה הנחתי לך מקום לגבות ממנו וי"ל דודאי בדשייר בינונית גבי שמעון ואפ"ה טעמא דמצי אמר ליה להכי טרחי וזבני ארעא דלא חזיא לך דאי לאו הכי מצי למימר ב"ח דראובן אי הוה זבורית גבי שמעון לא הוה מצי שמעון לדחות אצל הבינונית דטפי הוה ניחא ליה זבורית טפי פורתא כדאמרן לעיל אבל בזבן בינונית ושבק בינונית דכותה גבי שמעון מצי אמר ליה מה מכר ראשון לב' כל זכות שתבא לידו ואלו הוה גבי שמעון מצי לדחות אצל אותה בינונית. הא דאמרינן א"ל הנחתי לך מקום לגבות ממנו. לישנא דלאו דוקא הוא דלא מצי למימר הכי אלא בזמן שיש בני חורין אבל הני תרוייהו משועבדין נינהו וכי שייר נמי בינונית גבי שמעון לא מצי מדחי ליה בהנחתי לך מקום אלא לישנא בעלמא הוא דקאמר ועיקר טעמא משום מה מכר ראשון לשני הוא וכמו שכתבתי וא"ת ואפילו זבן בינונית ולא שייר בינונית דכותה גבי שמעון היכי גבי מלוה לימא ליה אלו הוה בינונית וזבורית גבי שמעון הוה מצי לדחויי אצל זבורית משום דאי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא דזבורית למריה ומה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו וי"ל דהכא נמי בדיתמי דלאו פרעון נינהו ואינו מחוור בעיני דאין דרכן של אמוראים לסתום אלא לפרש והיה לו לומר ושכיב ראובן ושביק יתמי ואפשר דמימרי' דרבא בתר ההיא ברייתא אמרה ובתרה גריר. ולפי מה שכתבתי למעלה דאין אומרים כן לפחות דינא דמעיקרא אתי שפיר טפי וכמו שכתבתי למעלה. הא דאמר אביי: ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות ובא ב"ח וקא טריף לה מיניה דינא הוא דאזיל ראובן לאשתועיי דינא עמיה. נפקא מיניה להיכא דשוייה ניהליה אפותיקי וכמ"ד אי אית ליה זוזי ללוקח לא מצי מסלק ליה בזוזי וראובן מצי מסלק ליה אי נמי בשהשביחה לוקח וכבר כתבתיה בארוכה בפרק קמא דמציעא (יד, א). (רשב"א)

דף ט - א

ויצאו עליה עסיקין עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו משהחזיק בה אין יכול לחזור בו מ''ט דאמר ליה חייתא דקטרי סברת וקבלת מאימת הואי חזקה מכי דייש אמצרי ודוקא שלא באחריות אבל באחריות לא ואיכא דאמרי אפי' באחריות נמי דאמר ליה אחוי טירפך ואשלם לך רב הונא אמר או כסף או מיטב איתיביה רב נחמן לרב הונא {שמות כא-לד} ישיב לרבות שוה כסף אפילו סובין הכא במאי עסקינן בדלית ליה אי דלית ליה פשיטא מהו דתימא אמרינן ליה זיל טרח זבין ואייתי ליה כסף קמ''ל אמר רב אסי כספים הרי הן כקרקע למאי הלכתא אילימא לענין מיטב היינו דרב הונא אלא לשני אחים שחלקו ונטל אחד קרקע ואחד כספים ובא בעל חוב ונטל קרקע דאזיל האי ושקיל פלגא בכספים בהדיה פשיטא האי ברא והאי לאו ברא איכא דאמרי אדרבה לאידך גיסא דא''ל להכי שקלי כספים דאי מגנבי לא משתלמנא מינך ולהכי שקלת ארעא דאי מטרפא לא משתלמא לך מידי מינאי אלא לשני אחים שחלקו ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהן והא אמרה רב אסי חדא זימנא דאיתמר האחים שחלקו ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהן רב אמר בטלה מחלוקת ושמואל אמר ויתר ורב אסי אמר נוטל רביע בקרקע ורביע במעות רב אמר בטלה מחלוקת קסבר האחים שחלקו כיורשים הוו ושמואל אמר ויתר קסבר האחים שחלקו לקוחות וכלוקח שלא באחריות דמי ורב אסי אמר נוטל רביע בקרקע ורביע במעות מספקא ליה אי כיורשין דמו אי כלקוחות דמו הלכך נוטל רביע בקרקע ורביע במעות אלא מאי הרי הן כקרקע לענין מיטב אי הכי היינו דרב הונא אימא וכן אמר רב אסי א''ר זירא אמר רב הונא במצוה עד שליש מאי שליש

רש"י עסיקין. עוררין לומר שלנו היא: חייתא דקיטרי. שק קשורה מלא רוח: ואיכא דאמרי אפילו באחריות נמי. אפי' קבל אחריות עליו דיש לומר הואיל וסופו לחזור עליו עכשיו נמי יחזור ויטלנה אפ''ה אינו יכול לחזור בו: דאמר ליה. מוכר: אחוי טרפך. שכתבו לך ב''ד שטר טירפא שבדין נטלו ממך ואשלם לך: רב הונא אמר. לא קשיא קראי דלעיל כסף ומיטב דהכי קאמר רחמנא או כסף יתן לו או מיטב שדותיו והא דלא איירי רב הונא עד הכא משום דבעי לאסוקי למילתא דרבי ישמעאל ור''ע דבעו לעיל כשהן שמין אותו (בינונית) בשלו הן שמין כו' ועד הכא קמיירי ואזיל: שוה כסף. ואת אמרת כסף: בדלית ליה. לא כסף ולא שדות: מהו דתימא אמרינן ליה. למזיק: זיל טרח וזבין. סובין בכסף ואייתי ליה כסף קמ''ל: לענין מיטב. דאפי' יש לו עידית מסלק בכסף אי בעי: היינו דרב הונא. והוה ליה למימר וכן אמר רב אסי: ונטל קרקע. בשביל חובות אביהם: דאזיל האי. אח: ושקיל פלגא בכספים. עם אחיו והיינו דקאמר הרי הן כקרקע דבעל כספים נמי יפרע חצי חובו של אביו: האי ברא והאי לא ברא. בתמיה כלומר בעל כספים לא הוי ברא לפרוע חוב אביו אבל בעל קרקע הוי ברא: איכא דאמרי. דלאידך גיסא פרכינן דבעל כספים לא ליחייב דאמר ליה לבעל קרקע להכי שקלי כו': לשני אחין שחלקו. קרקע: ובא ב''ח ונטל חלק האחד. דמשלם לו האחר חצי חלקו או קרקע או מסלק ליה בזוזי והיינו הרי הן כקרקע דמצי מסלק ליה בזוזי כבקרקע: בטלה מחלוקת. אותה חלוקה בטילה וחוזרים וחולקים בשוה החלק הנשאר: ויתר. אבד: רביע בקרקע. יחזיר לו רביע חלקו או קרקע או מעות: ורביע במעות. או רביעית במעות כמו דתנן ביבמות (דף נ:) חלץ ועשה בה מאמר ונתן גט ובעל: כיורשים דמו. ועל שניהם לפרוע הלכך מחצית חלקו יחזיר לו: אי כלקוחות דמו. ואין לו עליו כלום הלכך רביע מאותו חלק המגיעו יפרע דה''ל ספק ממון וכל ממון המוטל בספק חולקים ואין נוטל עמו אלא רביע והלה יכול לסלקו או בקרקע או במעות. ל''א ורביע במעות ממש לבד רביע בקרקע והיינו הרי הן כקרקע מספקא ליה אי כיורשין דמו וחייב להחזיר לו מחצית חלקו קרקע ולא יכול לסלקו במעות או כלקוחות דמו ומיהו כלוקח באחריות דמי וחייב להחזיר לו מחצית מה שאיבד אבל במעות יכול לסלקו הלכך יחזיר רביע בקרקע כיורשים ורביע במעות כמוכר באחריות ולשון ראשון שמעתי: (רש"י)

תוספות ויצאו עליה עסיקין. פירוש עוררים אבל אין לפרש אנסים דא''כ: אפי' באחריות משהחזיק בה אמאי יכול לחזור לימא ליה מזלך גרם: משהחזיק בה אין יכול לחזור. בפ''ק דב''מ (דף יד:) פרש''י אע''ג שלא נתן מעות דקרקע נקנית בחזקה וקשה אמאי נקט חזקה יותר מכסף ושטר ועוד מאי קבעי מאימת הוה חזקה מתניתין היא בפרק חזקת הבתים (ב''ב דף מב.) נעל פרץ וגדר ועוד מאי קבעי הכא טפי מבשאר דוכתין ועוד דדייש אמצריה משמע דריסה בעלמא שהולך סביב המצרים ונראה לפרש דמיירי שקנאו בקנין גמור בחליפין או בשטר או בחזקה או רפק בה פורתא ודעתו של אדם אע''פ שקנאו בקנין גמור אם יצאו עוררין יכול לחזור בו כל זמן שלא הלך אמצרי השדה לארכה ולרחבה לראות ענייני השדה והיינו דדייש אמצרי ובלא נתן מעות איירי דאי בנתן מעות איירי אפי' באחריות נמי אמאי יכול לחזור בו משהחזיק בה וכי לעולם יכול לחזור בו וא''ת ולימא ליה שקול ארעא בזוזך וי''ל כגון שהוזלו אי נמי כיון שיצאו עליה עוררין אין שוה כמו שהיתה שוה בשעה שקנאה: רב הונא אמר או כסף או מיטב. פ''ה שבא לתרץ קראי דלעיל וצ''ל שלא הספיק לסיים דבריו עד שהקשה לו ואית דגרסי אמר רב הונא וקאי אמתניתין דתניא במיטב הארץ ואמר רב הונא דלאו דוקא מיטב אלא או כסף או מיטב ובספר רב אלפס פירש דרב הונא בריה דרב יהושע ורב פפא דלעיל [ז:] פליגי אדרב הונא דהכא דאינהו סברי כל מילי מיטב הוא ואפי' סובין ורב הונא סבר דלא הוי מיטב אלא או כסף או קרקע ופסק כרב פפא וכרב הונא בריה דרב יהושע שהם בתראי ור''ת אין סובר כן דמפרש שיש ג' דינין בנזקין או כסף או מיטב ואי לית ליה אפי' סובין וב''ח אי אית ליה זוזי לא מצי לסלקו אלא בזוזי כדמוכח בהכותב (כתובות דף פו.) גבי ההוא תולה מעותיו בנכרי הוה ואי לית ליה זוזי לא יאמר ליה זיל טרח וזבין ואייתי זוזי כדאמר התם ולוקח שנמצא מקחו מקח טעות כמו כן דינו כדאמרינן לקמן בפרק הפרה (דף מו: ושם) ופועל אי לית ליה לבעל הבית זוזי אמר ליה זיל טרח וזבין ואייתי זוזי כדמוכח בהבית והעלייה (ב''מ דף קיח.) דאין יכול לומר לו טול מה שעשית בשכרך: פשיטא האי ברא והאי לאו ברא. וא''ת ואמאי פשיטא ליה והא שמואל אמר בסמוך בא ב''ח ונטל חלקו של אחד מהם ויתר וי''ל כשחלקו קרקע דוקא אית ליה דויתר דשניהם עומדים בספק זה כמו זה ועל דעת כן חלקו דמי שיפסיד יפסיד אבל הכא דבעל הקרקע בספק ולא בעל הכספים דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב''ח פשיטא דעל דעת כן חלקו שאם יפסיד בעל הקרקע שיחזור על בעל כספים: וטרף חלקו של אחד מהם. ואם תאמר והא כל אחד חייב לפרוע חוב אביהן ואין יכול ליטול חלק האחד כדקתני בפרק יש נוחלין (ב''ב דף קכד.) יצא עליהם שטר חוב בכור נותן פי שנים ויש לומר דמיירי הכא שעשאו אפותיקי: ורב אמר בטלה מחלוקת. משמע דלא מצי לסלוקי בזוזי מדקאמר בטלה מחלוקת ותימה מ''ש מדרב אסי דאית ליה שיכול לסלקו בזוזי באותו רביע שנטל מכח ירושה ויש לומר דרב אסי סבירא ליה דאפילו הוו יורשים מצי לסלוקי בזוזי משום דאמר ליה אנא לבעל חוב נמי מסלקנא בזוזי ורב אין חושש לאותה סברא ואע''ג דמיירי בשעשאו אפותיקי לא מיירי כעין אפותיקי דהמקבל (ב''מ דף קי:) דמשמע התם דלא מצי מסלק ליה בזוזי ואם תאמר מכל מקום יתן מעות ויפדה הקרקע מבעל חוב דקיימא לן פרק המפקיד (שם דף לה:) דשומא הדרא לעולם ויש לומר דנפקא מינה היכא דזבנה או אורתא דאמר התם דלא הדרא: כיורשים הוו. דאי כלקוחות באחריות הוו אמאי בטלה מחלוקת ישלם לו מעות: רב אסי מספקא ליה כו'. בלשון ראשון פ''ה שנוטל חלקו בקרקע או במעות משום דמספקא ליה אי כיורשין הוו אי כלקוחות שלא באחריות הוו וקשה מנ''ל לגמרא שמספקא ליה לרב אסי כלל ביורשים דלמא פשיטא ליה דלאו כיורשים נינהו אלא מספקא ליה אי הוו כלקוחות באחריות או כלקוחות שלא באחריות לכך נראה כלשון אחרון: הלכך נוטל רביע בקרקע ורביע במעות. דלא שייך ביה המוציא מחבירו עליו הראיה: (תוספות)

רשב"א והא דאביי דיצאו עליה (עסיקני) [עסיקין]. כשהחזיק אחר שיצאו עליה (העסיקני) [העסיקין] קאמר ומש"ה לא מצי למהדר ביה דכיון דלא חש לעסיקין ודש אמיצרי לראות מה היא צריכה כבר גלה בדעתו דניחא ליה בה אע"ג דאית עליה עסיקין אבל אם לא החזיק בה לאחר מכאן אע"פ שדש אמיצרא קודם שיצאו העסיקין יכול לחזור בו ודוקא כשלא החזיק בה חזקה גמורה בנעל וגדר ופרץ שהן החזקות שנשנו בפרק חזקת הבתים (ב"ב מב, א) אלא שהלך בשדה לראות מה היא צריכה והיינו דנקט הכא דש אמצרי ויש בזה מפרשים רבים בענינים אחרים וכמדומה לי שזה הנכון. ורב הונא אמר אי כסף או מיטב. רב הונא לאיפליגי אההיא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע אתא דאינהו אמרי כל מידי מיטב הוא ואתא הוא למימר דלעולם יהיב ליה מיטב שדהו או כסף כל היכא דאית ליה או האי או האי אבל אי לית ליה לא מחייבינן ליה למטרח ולזבוני. פשיטא האי ברא והאי לאו ברא. איכא למידק מאי פשיטא דהא אמר שמואל שאם נטל חלק של אחד מהם (יותר) [ויתר] וי"ל דשאני התם דכיון דכל חד וחד לקח קרקע (יותר) [ויתר] על חלקו דמימר אמר אי אתי וטריף מאחי לא הדר עלי והלכך גמרי לחלוק לגמרי ושלא לחזור אחד על חברו אבל הכא חד נטל כספים ואלו בא ב"ח לא מצי למגבי מיניה דמטלטלי דיתמי לב"ח לא משתעבדי אנן סהדי דלא עלתה על הדעת שיהא שעבודו של ב"ח על זה ולא על זה שאין אחד מהם מקבל על חלקו אחריות בעל חוב. האי שמעתא דשני אחין שחלקו ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהם דפליגי בה רב ושמואל ורב אסי כבר כתבתיה בארוכה בשלהי בית כור (ב"ב קז, א) בס"ד. (רשב"א)

דף ט - ב

אילימא שליש ביתו אלא מעתה אי איתרמי ליה תלתא מצותא ליתיב לכוליה ביתיה אלא אמר ר' זירא בהידור מצוה עד שליש במצוה בעי רב אשי שליש מלגיו או שליש מלבר תיקו במערבא אמרי משמיה דרבי זירא עד שליש משלו מכאן ואילך משל הקב''ה: מתני' כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו הכשרתי במקצת נזקו חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו נכסים שאין בהן מעילה נכסים שהן של בני ברית נכסים המיוחדים ובכל מקום חוץ מרשות המיוחדת למזיק ורשות הניזק והמזיק כשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ: גמ' ת''ר כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו כיצד שור ובור שמסרן לחרש שוטה וקטן והזיקו חייב לשלם מה שאין כן באש במאי עסקינן אילימא בשור קשור ובור מכוסה דכוותה גבי אש גחלת מאי שנא הכא ומאי שנא הכא אלא בשור מותר ובור מגולה דכוותה גבי אש שלהבת מה שאין כן באש דפטור והא אמר ריש לקיש משמיה דחזקיה לא שנו אלא שמסר לו גחלת וליבה אבל שלהבת חייב מ''ט דהא ברי הזיקא לעולם בשור קשור ובור מכוסה ודכוותה גבי אש גחלת ודקא אמרת מאי שנא הכא ומ''ש הכא שור דרכיה לנתוקי בור דרכיה לנתורי גחלת כמה דשביק לה מעמיא עמיא ואזלא ולר' יוחנן דאמר אפילו מסר לו שלהבת נמי פטור דכוותה הכא בשור מותר ובור מגולה מ''ש הכא ומ''ש הכא התם צבתא דחרש קא גרים הכא לא צבתא דחרש קא גרים ת''ר חומר בשור מבבור חומר בבור מבשור חומר בשור מבבור שהשור משלם את הכופר וחייב בשלשים של עבד נגמר דינו אסור בהנאה ודרכו לילך ולהזיק מה שאין כן בבור חומר בבור מבשור שהבור תחילת עשייתו לנזק ומועד מתחילתו מה שאין כן בשור

רש"י שליש ביתו. שחייב אדם לבזבז במצות לולב או ציצית או ספר תורה שליש מה שיש לו: בהידור מצוה עד שליש במצוה. שאם מוצא ב' ספרי תורות לקנות ואחד הדור מחבירו יוסיף שליש הדמים ויקח את ההדור דתניא (שבת דף קלג:) זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות עשה לך ספר תורה נאה לולב נאה טלית נאה ציצית נאה: שליש מלגיו. וכגון אם הקטן נמכר בששה יוסיף שני דינרי דהיינו שליש מלגיו שליש שבתוך הדמים ויקח את ההדור: או שליש מלבר. הדמים יחלוק לשנים ויוסיף חלק שלישי משלו דהיינו אם קטן נמכר בששה יוסיף שלשה דינרין ויקח את הגדול בתשעה: עד שליש משלו. דהיינו אותו שליש שיוסיף בהידור מצוה משלו הוא שאינו נפרע לו בחייו כדאמרינן היום לעשותם ולא היום ליטול שכרם (ע''ז דף ג.): מכאן ואילך. מה שיוסיף בהידור יותר על שליש יפרע לו הקב''ה בחייו: מתני' שחבתי בשמירתו. שנתחייבתי לשומרו: הכשרתי את נזקו. כלומר אם הזיק הכשרתי וזימנתי אותו היזק שלא שמרתיו יפה כך מצאתי לישנא אחרינא הכשרתי את נזקו עלי להכשיר ולתקן את נזקו כלומר אני חייב לשלם. מפי מורי: הכשרתי במקצת נזקו חבתי בתשלומי כו'. האי הכשרתי לא דמיא להכשרתי קמא דהא ודאי זימנתי הוא כלומר אם זימנתי את מקצת נזקו אע''פ שלא זימנתיו כולו חבתי לשלם את נזקו כהכשר כל נזקו כאלו זימנתיו כולו ובגמרא מפרש היכי דמי: נכסים שאין בהם מעילה. כלומר אם הזקתי נכסים שאין בהן מעילה אני חייב לשלם אבל אם הזקתי נכסי הקדש איני חייב דנפקא לן כולהו נזקין משור רעהו: של בני ברית. לאפוקי נכרי דאינו חייב בנזקיו: ונכסים המיוחדים. שיש להם בעלים לאפוקי דהפקר שאם הזקתי נכסים דהפקר פטור ובגמרא מפרש לה: ובכל מקום. חב המזיק כמו שהזיקו נכסיו את נכסי בני הברית ואת נכסיו המיוחדין: חוץ מרשות המיוחדת למזיק. שאם נכנס שורו של ניזק ברשות המזיק והזיקו שור של מזיק פטור דאמר ליה תורך ברשותי מאי בעי: ורשות הניזק והמזיק. מפרש בגמרא: כשהזיק חב המזיק. הא דרשינן ליה בריש פירקין לאתויי קרן וכשהזיק חב המזיק דרישא לא דרשינן ליה דלאו יתירה היא: גמ' מה שאין כן באש. כדמפרש לקמן: גחלת. שאינה בוערת אלא אם כן ליבה אותה: שלהבת. שמסר אור מלובה לחרש דפטור בתמיה: והאמר ריש לקיש. בהכונס צאן לדיר (לקמן נט:): לא שנו. דהשולח הבעירה ביד חרש שוטה וקטן דפטור מדיני אדם: אלא כשמסר לו הגחלת וליבה. אותה החרש: ברי הזיקא. מבורר הזיקו לכל שהיא מזומנת להזיק: ברי. מזומן: שור דרכיה לנתוקי. והוה ליה לאסוקי אדעתיה שאפילו אין החרש מתירו סופו להתיר את עצמו הלכך שמירה רעועה היא ואפילו התירו חרש חייב בעל השור: לנתורי. לנפול הלכך שמירה רעה היא אפילו גילהו חרש בעל הבור חייב לשלם שלא שמרו כראוי: מעמיא עמיא ואזלא. ומאי דליבה חרש לא רמיא עליה דבעל גחלת לאסוקי אדעתיה: ולרבי יוחנן דאמר. בהכונס אפילו מסר לו שלהבת פטור דהשתא מוקי להא דקתני מה שאין כן באש בשלהבת ודכוותיה דמחייב גבי שור ובור בשור מותר ובור מגולה מאי שנא כו': התם. גבי בעירה: צבתא דחרש קגרים. אחיזתו של חרש גרמה ההבער שהוא נטלה והוליכה לגדיש הכא לא צבתא דחרש קגרים שהשור הלך והזיק וכן הבור ולא על ידי חרש הזיק: צבתא. אחיזתו וכחו מלשון צבתא שקורין טניילא''ש: ל''א גרס' צוותא יחודו של חרש שנתייחד עם השלהבת ונטלה ולשון צוותא שולא''ש כדאמרינן ליהוי צוותא לחברו (ב''ב דף כא.): כופר. במועד שהמית בן חורין: אסור בהנאה. אם המית אדם כדכתיב ובעל השור נקי כאדם שאומר לחבירו פלוני יצא נקי מנכסיו ואין לו בהן הנאה: מה שאין כן בבור. שאין בעל הבור חייב בתשלומי מיתת אדם כדאמרינן שור ולא אדם: (רש"י)

תוספות אילימא שליש ביתו. משמע דאין צריך לבזבז כל ממונו לקנות אתרוג אפילו לא ימצא בפחות והויא מצוה עוברת ואפילו שליש ביתו משמע דלא מחייב ואמרינן נמי (כתובות דף נ.) המבזבז אל יבזבז יותר מחומש ובסוכה (דף מא:) חשיב ליה רבותא דר''ג שקנה אתרוג באלף זוז: אילו איתרמיא ליה. אפילו מיירי בעשורייתא דרבי כדאשכחן בפרק מציאת האשה (כתובות דף סח.) מ''מ ידוע שלא היה חייב לבזבז כל כך: עד שליש במצוה. פירוש שאם מצא אתרוג כאגוז כמו ששיערו חכמים ואחד גדול ממנו שליש יקנהו: משל הקב''ה. אוכל פירות בעוה''ז והקרן קיימת לו לעוה''ב: בשור קשור ובור מכוסה. פי' כראוי דאי בשלא כראוי לאו כלום היא ועוד מדפריך מ''ש הכא כלומר ובשניהם היה להם ליפטור מדהדר מוקי לה בשור מותר ובור מגולה: שור עביד לנתוקי. פרש''י אפי' בלא חרש דרכו לנתוקי מאליו וכן בור דרכו לנתורי מאליו וקשה דע''כ בקשרו ובכסהו כראוי מיירי כדפירש ולקמן (דף נב.) תנן כסהו כראוי פטור ונראה לפרש דדרכו לנתוקי ע''י חרש קאמר דגרע משום דמסר לחרש אבל גחלת לא גרע כ''כ דאין דרכו ללבות גחלת כמו שדרכו לנתוקי שור ולנתורי בור דכמה דשביק לה חרש מעמיא עמיא ואזיל: ולרבי יוחנן דאמר אפי' מסר לו שלהבת פטור כו'. תימה מאי קשה ליה הא שלהבת לרבי יוחנן כמו גחלת לר''ל ובשור קשור ובור מכוסה יכול להעמידו ומשום דחרש עביד לנתוקי ולנתורי כמו שאמר לר''ל וי''ל דמשמע ליה דטעמא דרבי יוחנן דפטר משום שהקטן שומרו ואין הקטן עושה היזק אלא אדרבה עושה שמירה והשתא ניחא דלא תיקשי לרבי יוחנן דמוקי לה בשור מותר ובור מגולה אמאי נקט שמסרו לחש''ו והא בלא מסרו נמי חייב דנקט מסרו לרבותא אע''פ שעשה שמירה קצת ובהאי סברא פליג אריש לקיש: חומר בשור. האי שור היינו קרן כדמוכח בכולה שמעתין: ודרכו לילך ולהזיק. הא דלא חשיב שהוא בעלי חיים מה שאין כן בבור משום דהוי בכלל ודרכו לילך ולהזיק וכוונתו להזיק לא שייך למתני גבי בור שאין בעלי חיים: מה שאין כן בבור. שאין משלם כופר וכן אש דקתני בסמוך משא''כ באש וא''ת ונילף משור ונחייבו בכופר ואף על גב דאיכא למימר שכן ב''ח דהא מסקינן לקמן בפרק כיצד (דף כו.) דאיכא כופר ברגל שמע מינה דילפינן רגל מקרן ולא פרכינן מה לקרן שכן כוונתו להזיק וחייב ברה''ר ויש לומר דאש ובור פטורין דדרשינן עליו ולא על בור עליו ולא על האש כדדרשינן לקמן בסוף כיצד (שם) עליו ולא על האדם וא''ת שור ולא אדם דכתיב בבור למ''ל ת''ל מעליו ויש לומר דאיצטריך שור ולא אדם לפטור עבד שנפל בתוכו או עובד כוכבים הקנוי לישראל: (תוספות)

רשב"א מהא דאמרינן אלו מתרמי ליה תלתא מצות יהיב כוליה ביתיה. משמע דאפילו למצוה עוברת כאתרוג וסוכה לא מחויב הוא לתת אפילו שליש ממונו. וזה תימא האיך לא נתנו דמים למצוה עוברת וכתב הראב"ד ז"ל כדי שלא יבוא לידי עוני ויפיל עצמו על הציבור וכמו שאמרו (פסחים קיב, א וע"ש) עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות וכן אמרו (כתובות נ, א) המבזבז אל יבזבז יותר מחומש שהעוני כמיתה ומ"מ לא כמיתה ממש מאמר הרב שלא אמרינן אלא במצות עשה בשב ואל תעשה אבל במצות לא תעשה אפילו כל ממונו. עד שליש משלו מכאן ואילך משל הב"ה. כלומר עד שליש נותן ומוציא בעולם הזה משלו ונוטל שכרו לעולם הבא דשכר מצות בהאי עלמא ליכא אבל מכאן ואילך אינו מוציא משלו אלא משל הקב"ה שהוא יזמין לו ריוח בעולם הזה. אילימא בשור קשור ובור מכוסה. כלומר קשור כראוי ומכוסה כראוי דאי לא מאי עביד ואמאי פטור ומאי (קאי) [קא] מתמה דכותה גבי אש שמסר לו גחלת מאי שנא הכא ומאי שנא הכא כלומר דבין הכא ובין הכא הוה לן למפטריה ומוקי בשור מותר ואש שמסר לו שלהבת וא"ת אי קשור ומכוסה כראוי היכי מסיק משום דשור עביד לנתוקי ובור עביד לנתורי והא אנן תנן (נב, א) כסהו כראוי פטור וי"ל דדרכיה לנתוקי ולנתורי לא מעצמן קאמר אלא ע"י אלו שמסרן להן שמשמשין להן דדרכן לשחק בהן משא"כ בגחלת שאין דרכן ללבותה (וכשמסרן) [וכשמסרה] לאו מגרע גרע (בשמירתן) [בשמירתה] לדעת ר"ל ואפילו לר' יוחנן דפטר אפילו כשמסר לו שלהבת משום דצוותה דחרש קא גריס וה"ה בשור קשור ובור מכוסה דפטור משום דמעשיהן של אלו גרמו אבל בשור מותר ובור מגולה חייב שהוא לא שמרן יפה ושמירתן של אלו אינה כלום וכי נקט שמסרן לחרש שוטה וקטן כ"ש אם לא מסרן להני כיון שהשור מותר והבור מגולה. חומר בשור מבבור. האי שור דכולה שמעתין היינו קרן ולא רגל ושן ותדע לך מדקאמר חומר בבור שהבור מועדת מתחלתה משא"כ בשור ואלו רגל ושן מועדין הן מתחלתן ועוד מדלא תני בחומר בבור וחייבת ברשות הרבים ועוד מדקאמר שהשור משלם את הכופר ושלשים של עבד ואלו ברגל פלוגתא דאביי ורבא היא לקמן בפרק שור שנגח ד' וה' (מא, א). הא דקאמר: חומר בשור מבבור שהשור משלם את הכופר משא"כ בבור. איכא למידק מאי טעמא לא ניליף משור מה שור שאינו מועד מתחלתו משלם בור שמועדת מתחלתה לא כ"ש וא"ת איכא למיפרך מה לקרב שכונתו להזיק רגל יוכיח דאסיקנא לקמן בפרק כיצד הרגל בסופו (כו, א) דאיכא כופר ברגל וא"ת דאיכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן בעלי חיים ודרכן לילך ולהזיק הא ליתא (דהא משמע דילפינן כופר כופר ולא פרכינן) דהא כופר ברגל מקרן ילפינן לה בכיצד הרגל ולא פרכינן מה לקרן שכן כונתו להזיק וה"נ לא לפרוך ליה מכונתו להזיק ולא מדרכו לילך ולהזיק. תי' התוס' דהיינו טעמא באש ובור שאי אפשר לחייב בהן את הכופר דכתיב אם כופר יושת עליו ודרשינן עליו ולא על הבור ולא על האש כדדרשינן מיניה בסוף כיצד הרגל (שם) ולא על האדם וא"ת כיון דממעטינן בור מן הכופר מדכתיב עליו ל"ל בבור שור ולא אדם ת"ל מעליו וי"ל דאצטריך לפטור אפילו מדמים משום דיש פטור מכופר וחייב בדמי' השור שנגח את העבד כדאיתא בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה (מג, א, ב) ועוד י"ל דאצטריך שור ולא אדם למיפטר ביה עבד ערל של ישראל וע"כ צריכין אנו לומר כן דאי לא תיקשי לן למה לי למעוטי גבי בור שור ולא אדם ת"ל מוהמת יהיה לו דדרשינן (נא, א) שהמת שלו יצא שור פסולי המוקדשין שאינו שלו דאסור להאכילו לכלבים ואדם מת נמי אסור בהנאה כדאמרינן במס' ע"ז פ' אין מעמידין (ע"ז כט, ב) מדכתיב גבי מרים ותמת שם מרים וילפינן שם שם מעגלה ערופה אלא שיש לומר דאצטריך שור ולא אדם לאיפטורי נכרי הקנוי לישראל שמותר בהנאתו דלא ילפינן ממרים אלא בן ברית כמוהו. ומיהו בקושיא זו תירצו עוד בתוס' דאי משום והמת יהיה לו לא הוה מפטר בור באדם דההוא קרא דוהמת יהיה לו בשוורים קא משתעי קרא דקאמר ישלם שור תחת השור ובההוא דקאמר שור תחת השור הוא דקאמר והמת יהיה לו כלומר באיזה אני מחמיר בשור שהוא לאחר מיתה של בעלים לאפוקי שור פסולי המוקדשין ותדע מדפריך עלה בפרק הפרה (נג, ב) ואיפיך אנא כלומר דוהמת יהיה לו דכתיב גבי שור נדרוש למי (שהמיתה) [שהמת] שלו והמת יהיה לו דכתיב גבי בור נדרוש ללמד שפחת נבלה לבעלים והיכי מצי למימר הכא שיהיה השור פטור בכל מי שאין (המיתה) [המת] שלו והלא בדידיה כתיב בהדיא דמשלם ביה האי קרא קאי ובירושלמי מצאתי שממעט אדם מוהמת יהיה לו דגרסינן התם (ב"ק פ"א ה"א) א"ר הילא (צורך) [צריך] הוא שיאמר בכל אחד ואחד השור מלמד על כלהון שהבעלים מטפלין בנבלה דכתיב והמת יהיה לו וכתיב בבור והמת יהיה לו תניא ר' ישמעאל אומר יצאו קרקעות שאין מטלטלין יצא אדם שאין לו הניה ממתו. (רשב"א)

דף י - א

חומר בשור מבאש חומר באש מבשור חומר בשור מבאש שהשור משלם כופר וחייב בשלשים של עבד נגמר דינו אסור בהנאה מסרו לחרש שוטה וקטן חייב מה שאין כן באש חומר באש מבשור שהאש מועדת מתחילתה מה שאין כן בשור חומר באש מבבור וחומר בבור מבאש חומר בבור מבאש שתחילת עשייתו לנזק מסרו לחרש שוטה וקטן חייב משא''כ באש חומר באש מבבור שהאש דרכה לילך ולהזיק ומועדת לאכול בין דבר הראוי לה ובין דבר שאינו ראוי לה מה שאין כן בבור וליתני חומר בשור מבבור שהשור חייב בו את הכלים מה שאין כן בבור הא מני ר' יהודה היא דמחייב על נזקי כלים בבור אי רבי יהודה אימא סיפא חומר באש מבבור שהאש דרכה לילך ולהזיק ומועד לאכול בין דבר הראוי לה ובין דבר שאינו ראוי לה מה שאין כן בבור דבר הראוי לה מאי נינהו עצים דבר שאין ראוי לה מאי נינהו כלים מה שאין כן בבור אי ר' יהודה הא אמרת מחייב היה ר' יהודה על נזקי כלים בבור אלא לעולם רבנן היא ותנא ושייר מאי שייר דהאי שייר שייר טמון איבעית אימא לעולם ר' יהודה ודבר שאין ראוי לה לאו לאתויי כלים אלא לאתויי ליחכה נירו וסכסכה אבניו מתקיף לה רב אשי ליתני חומר בשור מבבור שהשור חייב בו שור פסולי המוקדשין מה שאין כן בבור אי אמרת בשלמא רבנן היא איידי דשייר הך שייר נמי הך אלא אי אמרת ר' יהודה מאי שייר דהאי שייר שייר דש בנירו אי משום דש בנירו לאו שיורא הוא דהתנא שכן דרכו לילך ולהזיק: הכשרתי במקצת נזקו: תנו רבנן הכשרתי מקצת נזקו חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו כיצד החופר בור תשעה ובא אחר והשלימו לעשרה האחרון חייב ודלא כרבי דתניא החופר בור תשעה ובא אחר והשלימו לעשרה אחרון חייב רבי אומר אחר אחרון למיתה אחר שניהם לנזקין רב פפא אמר למיתה ודברי הכל איכא דאמרי לימא דלא כרבי אמר רב פפא למיתה ודברי הכל מתקיף לה רבי זירא ותו ליכא והא איכא מסר שורו לחמשה בני אדם ופשע בו אחד מהן והזיק חייב היכי דמי אילימא דבלאו איהו לא הוה מינטר פשיטא דאיהו קעביד אלא דבלאו איהו נמי מינטר מאי קעביד מתקיף לה רב ששת והא איכא מרבה בחבילה היכי דמי

רש"י מה שאין כן באש. אש לא חייב בה שריפת אדם שהיה לו לברוח ואם כפות הוא המבעיר חייב מיתה וקם ליה בדרבה מיניה כדמפרש לקמן בפרק הכונס צאן לדיר (דף סא:): ובין שאין ראוי. לקמן מפרש לה כל שור דקתני הכא בקרן קמיירי ולא בשן ורגל: חייב בו את הכלים. אם שיברן בנגיחה או בבעיטה שהיא תולדה דקרן כלים אין ראויין לאש שאין דרך להסיק בכלים: פלוגתא דרבי יהודה ורבנן בפרק שור שנגח את הפרה (לקמן דף נג:): אלא לעולם רבנן היא. ודקשיא לך ליתני חומר בשור שחייב בו את הכלים כו' תנא ושייר: שייר טמון. דהוה ליה למתני חומר בשור ובור מבאש שאם בעט שור בשק מלא כלים ושברן חייב או אם נפל חמור בבור ועליו שק מלא תבואה חייב ואע''ג דטמון בשק מה שאין כן באש דנפקא לן (לקמן דף ס.) מאו הקמה דאינו חייב אלא בגלוי: שור פסולי המוקדשין. שנפדה ונפל בבור פטור בעל הבור דכתיב (שמות כא) בעל הבור ישלם והמת יהיה לו יצא זה שאין המת שלו דאע''ג דנפדה אם מת אסור להאכילו לכלבים כדאמרינן בבכורות (דף טו.) תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב ואכלת ולא לכלבים ובפסולי המוקדשין הכתוב מדבר ואם נגחו שור חייב דהא כתיב שור רעהו וכיון דנפדה שור רעהו קרינא ביה ואע''ג דבשור נמי כתיב והמת יהיה לו מוקמי' ליה לקמן לבעלים מטפלים בנבילה: האי מאי. לא גרסינן: אי אמרת בשלמא רבנן איידי דשייר. טמון וכלים שייר נמי האי: אלא אי אמרת ר' יהודה. ואין כאן שיור דהא כלים בבור וטמון באש רבי יהודה מחייב מאי שייר דהאי שייר: דש בנירו. שאם דש השור בנירו ונתכוון לכך שהרי השוורין מלומדין בדישה תולדה דקרן היא שכוונתה להזיק וחייב לשלם דמי נירו שקילקל מה שאין כן בבור דלא שייך ביה היזק קרקע: דהא קתני. לעיל בשור שדרכו לילך ולהזיק וכל נזקין בכלל: האחרון חייב. בין מת בו השור בין הוזק וטעמא מפרש לקמן מקראי בפרק שור שנגח את הפרה: אחר אחרון למיתה. אם מת השור לא ישלם הראשון כלום דט' טפחים אין בהם כדי להמית: אחר שניהם לנזקין. דאם הוזק השור ולא מת ישלמו בין שניהם: רב פפא אמר. מתניתין דקתני כהכשר כל נזקו דאין חייב אלא אחרון במיתה שמת השור קמיירי: ודברי הכל. דאפי' רבי קאמר אחר אחרון למיתה: ותו ליכא. למימר כהכשר כל נזקו: והא איכא. למימר תו כגון אי אתרמי דמסר שורו כו' ומסברא קמקשי ליה רבי זירא ואינה משנה: ופשע בו. שהלך לו ולא שמרו: (רש"י)

תוספות חומר בשור מבאש. הא דלא תני שהשור ב''ח משום דהוי בכלל מסרו לחש''ו דבהכי תלי טעמא דפטור באש: שייר טמון. דפטור באש ושור ובור חייב ופ''ה כגון בעט שור בשק מלא כלים ושברן וכן אם נפל בבור שק מלא תבואה חייב ולא דק דכל מילי דלאו בעלי חיים ממעטים מחמור דבור כמו כלים כדאמר בסוף הפרה (דף מח:) גבי נפל לבור והבאיש מימיו לאחר נפילה שהוא פטור משום דהוי שור בור ומים כלים: ליחכה נירו וסכסכה אבניו. גבי דש בנירו פרש''י משא''כ בבור דלא שייך ביה היזק קרקע משמע דה''נ רוצה לפרש כן משא''כ בבור דלא שייך ביה היזק ניר ואבנים וקשה לפי' דאם כן היה יכול להזכיר כמה הזיקות שהאש עושה בדבר הקבוע ששורף ביתו ושאר דברים הקבועין אלא י''ל ליחכה נירו דחייב אף על פי שאין רגילות שתזיק אש ניר ואבנים כלל מה שאין כן בבור דפחות מי' פטור ממיתה כיון דאין רגילות להמית בפחות מי': שהשור חייב בו פסולי המוקדשין מה שאין כן בבור. כדדרשינן מוהמת יהיה לו מי שהמת שלו וא''ת למה לי שור ולא אדם תיפוק ליה מוהמת יהיה לו מי שהמת שלו כדפטרינן שור פסולי המוקדשין. דמת אסור בהנאה דדרשינן גזירה שוה שם שם מעגלה ערופה בפרק אין מעמידין (ע''ז כט:) ואי משום שהשער מותר כדאמרינן בפ''ק דערכין (דף ז.) ה''נ שער שור פסולי המוקדשין מותר כדאמרינן בבכורות פ''ג (דף כה.) ואפילו הכי כיון שעיקרו אסור חשיב אין המת שלו וי''ל דוהמת יהיה לו משתעי בשור ולא ממעטי מיניה אדם תדע מדפריך בפ' הפרה (לקמן נג:) ואיפוך אלא פירוש והמת יהיה לו דשור נדרוש למי שהמת שלו והיכי מצי למימר הכי והא בשור משלם כופר ואע''פ שאין המת שלו אלא על כרחך לא חיישינן בהכי כדפרישית דאשור קאי ובלאו הכי לא קשיא מידי למאי דפרישית לעיל דשור ולא אדם איצטריך לעבד ולנכרי הקנוי לישראל שנפל לבור דההוא שרי בהנאה: אחרון חייב. גם אנזקין וראשון פטור מכולם ובפ' הפרה (לקמן נא.) מפרש טעם דכתיב כי יכרה אחד ולא שנים לחיובי בתרא אתי ולא קמא דאמר קרא והמת יהיה לו ההוא דקא עביד שיעור מיתה: ותו ליכא. וא''ת נהי נמי דאיכא טובא אטו כי רוכלא ליחשיב וליזיל וי''ל משום דדחיק לאוקמי מתני' דלא כרבי או כרב פפא ולמיתה והיה יכול להעמיד בניזקין וא''ת ולוקמא כגון שלא היה בו הבל למיתה ולא הבל לניזקין שהיה רוחבו יתר על עומקו ובא אחר וסייד וכייד דמודה רבי דהאחרון חייב בין למיתה בין לניזקין כדאמר רב פפא בפרק הפרה (לקמן דף נא.) וי''ל דאין זה מקצת נזקו דאחרון עבד הכל: כגון פפא בר אבא. מפרש רשב''ם דנקט פפא בר אבא לפי שלסתם בני אדם הוא שאול לכל הבא מאיליו לישב עליה כי סתם ספסל עשוי לכך והוי כמתה מחמת מלאכה אבל פפא בר אבא שהוא משונה וכבד משאר בני אדם סתמא אין שאול לו ולפי' צ''ל כגון פפא בר אבא אכולהו קאי מדקאמר בסמוך דא''ל אי לאו את הוה יתבינן פורתא וקיימין משמע דאם היה נשבר היו חייבין ומיהו לפי המסקנא דמשני דבהדי דקסמך עלייהו אין צריך לפרש דחייב אלא אחרון בלבד ומתוך כך פטר ארבעה בני אדם שישבו על ספסל אחד של אלמנה ושברוהו והר''ר עזריאל חייב לשלם ור''ת מפרש דנקט פפא בר אבא משום דקאמר במסקנא דכחו כגופו דמי ודוקא פפא בר אבא שהוא אדם כבד ומתוך כבדו מונען לעמוד אבל שאר בני אדם שאין כבידין כל כך ואין סמיכתן מעכב מלעמוד אינהו נמי פשעו שלא עמדו וכולן חייבין ולפי זה צריך לומר דרב פפא עצמו בא לתרץ מה שהקשה ותו ליכא: (תוספות)

רשב"א שייר טמון. כלומר שישנו בקרן ובבור ואינו באש ופרש"י ז"ל אם בעט (בקרן) [שור] בשק מלא כלים ושברן א"נ שק מלא תבואות שנפל לבור חייבין וליתא דכל מידי דלאו בעלי חיים ככלים לגבי (שור) [חמור] וכלהו ממעט מחמור וכדאמרינן בפרק הפרה (מח, ב) גבי נפל לבור והבאישו מימיו לאחר נפילה שהוא פטור משום דהוי שור בור ומים כלים. ליחכה נירו וסכסכה אבניו. יש לפרש משא"כ בבור דלא שייך ביה היזק ניר ואבנים ויש מקשים דכל דלא שייך ביה לא מיקרי חומרא מיהו מן הירושלמי שכתבתי למעלה נראה שהוצרכו הקרקעות להוציא (נזקי) [מנזקי] בור מוהמת יהיה לו אלא שזה ודאי קשיא שאם אי אפשר למצוא נזקי בור בקרקע שאינו מטלטל למה הוצרך הכתוב למעטו ואולי אם מחמת בורו נפלה כותלו של חברו וצ"ע וי"מ לאתויי ליחכה נירו דחייב אע"פ שאין רגילות שהזיק אש בנירו ובאבנים משא"כ בבור דפחות מעשרה פטור מן המיתה לפי שאין עשוי להמית בפחות מעשרה ולענין מה שמנה כאן בברייתא שיש בזה מה שאין בזה הוא תימא מפני מה מנה אלו והניח אותן שיש במשנה נראה שכל אותן שבמשנה נכללין באלו דהא קתני בברייתא שדרכו לילך ולהזיק וכלל בו שיש בו ר"ת וכונתו להזיק דלא שייך בבור והראב"ד ז"ל יש לו ענין אחר בזה ואינו מחוור כל הצורך לפי שהוא פירש שלא שנה בברייתא כחות ומדות הנזיקין (שראו) [שראוי] כל אחד להתחייב עליו אלא חומרות וחלקו הלכות וצריך לדחוק בזה הרבה לפי ששנה בברייתא שדרכו לילך ולהזיק וכן בבור שתחלת עשייתו לנזק וכל אלו מדות וכחות ולא חומרות. ותו ליכא והא איכא מסר שורו לחמשה בני אדם. איכא למידק מאי קא קשיא דאפילו איכא טובא כי רוכלא אזיל ומחשיב וי"ל דמשום דמוקי לה דלא כר' א"נ ככ"ע למיתה ולא לנזיקין קא קשיא ליה דהא איכא אחרים לנזקין וככ"ע וקשיא לי דהא בסוף שמעתין אקשינן מההיא דתניא הכוהו עשרה בני אדם וההיא למיתה ולא לנזיקין וכר"י ודלא כרבנן ונ"ל דהתם ה"ק מדלא משכחת לה בעלמא בנזיקין ככ"ע מוקמת לה בחופר בור ודלא כר' ואמאי לא (מוקי) [מוקמת] לה בשהכוהו עשרה בני אדם ואהדר ליה כיון דעל כרחין מוקמינן לה בנזיקין וכרבנן וההיא בקטלא ויחידאה וא"ת אכתי אמאי לא אוקמה בנזיקין ואפילו לרבי וכגון שחפר הראשון בור רחבו יתר על עמקו ובא אחר וסיירו וכיירו עד שנעשה עמקו יתר על רחבו דבכי הא אפילו ר' מודה דשני חייב והראשון פטור לגמרי וי"ל דבכי הא לא מיקרי מכשיר מקצת נזקו אלא האחרון הכשיר כל נזקו. הא דאמרינן: אלא דבלאו איהו מינטר מאי קא עביד. לאו לפוטרו לגמרי קאמר דאיהו נמי נעשה שומר עליו וכולן הכשירו נזקן והו"ל כחופר בור י' ובא אחר והשלימו לכ' ובא אחר והשלימו לל' דכולן חייבין כדתניא לקמן בפרק הפרה (נא, א) ואע"ג דבלא האחרונים הוה מתה אלא ה"ק מאי קא עביד שישלם את הכל והאחרים פטורים וכן כל מאי קא עביד אם באנו לפרש מאי קא עביד לשלם את הכל אבל משלם הראשון וכי אפשר לומר שאם השליך קיסם במדורה גדולה שיתחייב בכך י"ל דלא אמרו אלא במרבה (חבלות) [חבילות] שיש בהם כדי לילך ולהזיק דומיא דההיא דהשלימו לעשרים אבל אם אין בו כח כדי לילך ולהזיק פטור דהו"ל כחופר בור עשרה ובא אחר והשלימו לאחד עשר ובא אחר והשלימו לשנים עשר שהראשון חייב והאחרים פטורין. (רשב"א)

דף י - ב

אי דבלאו איהו לא אזלא פשיטא אלא דבלאו איהו אזלא מאי קא עביד מתקיף לה רב פפא והא איכא הא דתניא ה' שישבו על ספסל אחד ולא שברוהו ובא אחד וישב עליו ושברו האחרון חייב ואמר רב פפא כגון פפא בר אבא היכי דמי אילימא דבלאו איהו לא איתבר פשיטא אלא דבלאו איהו נמי איתבר מאי קעביד סוף סוף מתניתא היכא מתרצא לא צריכא דבלאו איהו הוי מיתבר בתרי שעי והשתא איתבר בחדא שעה דאמרי ליה אי לאו את הוי יתבינן טפי פורתא וקיימין ולימא להו אי לאו אתון בדידי לא הוה מיתבר לא צריכא דבהדי דסמיך בהו תבר פשיטא מהו דתימא כחו לאו כגופו דמי קמ''ל דכחו כגופו דמי דכל היכא דגופו תבר כחו נמי תבר ותו ליכא והא איכא הא דתניא הכוהו עשרה בני אדם בעשר מקלות בין בבת אחת בין בזה אחר זה ומת כולן פטורין רבי יהודה בן בתירא אומר בזה אחר זה האחרון חייב מפני שקירב את מיתתו בקטלא לא קמיירי ואיבעית אימא בפלוגתא לא קמיירי ולא והא אוקימנן דלא כרבי דלא כר' וכרבנן מוקמינן כר' יהודה בן בתירא ולא כרבנן לא מוקמינן: חבתי בתשלומי נזקו: חבתי בנזקו לא קתני אלא בתשלומי נזקו תנינא להא דתנו רבנן תשלומי נזק מלמד שהבעלים מטפלין בנבילה מנא הני מילי אמר ר' אמי דאמר קרא {ויקרא כד-יח} מכה נפש בהמה ישלמנה אל תקרי ישלמנה אלא ישלימנה רב כהנא אמר מהכא {שמות כב-יב} אם טרף יטרף יביאהו עד הטרפה לא ישלם עד טרפה ישלם טרפה עצמה לא ישלם חזקיה אמר מהכא {שמות כא-לו} והמת יהיה לו לניזק וכן תנא דבי חזקיה והמת יהיה לו לניזק אתה אומר לניזק או אינו אלא למזיק אמרת לא כך היה מאי לא כך היה אמר אביי אי ס''ד נבילה דמזיק הויא ליכתוב רחמנא שור תחת השור ולישתוק והמת יהיה לו למה לי ש''מ לניזק וצריכא דאי כתב רחמנא מכה בהמה ישלמנה משום דלא שכיחא אבל טרפה דשכיחא אימא לא צריכא ואי אשמועינן טרפה משום דממילא אבל מכה בהמה דבידים אימא לא ואי אשמועינן הני תרתי הא משום דלא שכיחא והא משום דממילא אבל והמת יהיה לו דשכיחא ובידים אימא לא ואי אשמועינן המת יהיה לו משום דממונא קא מזיק אבל הכא דבגופא מזיק אימא לא צריכא א''ל רב כהנא לרב אלא טעמא דכתב רחמנא והמת יהיה לו הא לאו הכי הוה אמינא נבילה דמזיק הויא השתא אי אית ליה לדידיה כמה טריפות יהיב ליה דאמר מר {שמות כא-לד} ישיב לרבות שוה כסף ואפילו סובין דידיה מבעיא לא נצרכא אלא לפחת נבילה לימא פחת נבילה תנאי היא דתניא אם טרף יטרף יביאהו עד

רש"י אי דבלאו איהו לא מינטר. כגון שהיו עסקיו רעים: פשיטא. אין זו הכשרתי במקצת נזקו אלא כל נזקו ולא דמי להשלים בור לעשרה דאע''ג דקי''ל בור ט' דלא עבדי מיתה נזקין מיהא עבדי וסייע הראשון בהגרמת מיתתו ואיצטריכא למיתני דאחרון חייב: מאי קעביד. ואינו חייב כלום: מרבה בחבילות. שריבה חבילות זמורות בהדלקה של חבירו וקירבה ע''י החבילות לגדיש אחרים שהיה בדין שיהא הוא חייב ולא הראשון: פשיטא. ולמה הוה לן למיתנייה הרי הראשון לא סייע כלום דכל מה דשביק ליה מעמיא ואזיל אבל חופר בור תשעה רוב מיתתו הוא עושה אלא האחרון מקרבה: כגון פפא בר אבא. שהיה בעל בשר: פשיטא. דלא דמי לבור שהראשון גרם נזקין והרג חציו או רובו אלא משום הכי הוא דמפטר דאמר ליה אי לאו אתה הוה מתזיק ולא הוה מיית אבל אלו לא שברו כלום כל זמן שלא בא זה: מתניתא. דספסל: היכא מיתרצא. הואיל ומותבת הכי אבל מוסר שורו ומרבה בחבילות לא מתנייתא נינהו אלא מסברא הוו מקשי להו: דבלאו איהו הוה מיתבר בתרי שעי. ולהכי אצטריך למיתנייה לאשמועינן דאפי' הכי חייב ומיהו בהדי ההיא דחופר בור לא מצי למיתנייה דתהוי הך כהכשר במקצת נזקו דמתני' דהאי לא מקצת נזק הוא אלא כל נזק שהראשונים לא התחילו לשברן כי היכי דחופר בור ט' הזיקתו הבל חום של ט' והבל חום של י' הרגו: ולימא להו אי לאו אתון בדידי. לחוד לא הוה מיתבר ואתם כשישבתי היה לכם לעמוד ומדלא עמדתם אתם כמוני שברתם וגבי משלים בור לעשרה ליכא לאקשויי הכי דמאי הוה ליה לקמא למיעבד: לא צריכא דבהדי דסמיך עלייהו. לעולם דבלאו איהו לא הוה מיתבר כלל ודקאמרת פשיטא לא צריכא דלא ישב עליו אלא עמד על רגליו ונסמך עליהם ואתא לאשמועינן דכחו כגופו דמי: סמך בהו. נסמך עליהם ולא יכלו לעמוד לישנא אחרינא דזגא מזגא גרסינן כדאמרינן בעלמא חזי למיזגא עליה (שבת דף מח.): פטורין. שאין ידוע על ידי מי נהרג: שקירב מיתתו. ופלוגתייהו דרבי יהודה בן בתירא ורבנן מפ' בסנהדרין בפרק אלו הן הנשרפין (דף עח.) ר' יהודה סבר כי יכה כל נפש אדם כתיב דמשמע כל דהו נפש ורבנן סברי כולה נפש משמע והיינו הכשרתי במקצת נזקו דומיא דחופר בור שהראשון הזיק והאחרון הרג: דלא כרבי וכרבנן מוקמינן. דהלכה כרבים: בנזקו לא קתני. דליהוי משמע שישלם שור גמור חי והוא יטול את הנבילה: אלא בתשלומי נזקו. דמשמע השלמה שיטול ניזק את הנבילה וזה משלים לו מה שפחתתו מיתה: תשלומי נזקו מלמד כו'. לשון השלמה משלים לו לניזק: הבעלים מטפלין בנבילה. כלומר נוטלין את הנבילה: ישלימנה. משמע שישלם המותר: יביאהו עד. דריש השתא הכי אם טרוף יטרף השור בפשיעתו של שומר שכר דהאי קרא בשומר שכר כתיב כדאמרינן בהשואל (ב''מ דף צד:) פרשה שנייה נאמרה בשומר שכר יביאהו עד הטרפה ישלם כל ההיזק עד דמי הטרפה אבל דמי הטריפה עצמה לא ישלם דניזק מטפל וטורח בנבילה למוכרה: אי ס''ד נבילה דמזיק. והאי המת יהיה לו למזיק קאמר: ולשתוק. קרא מיניה דלא אצטריך להכי דפשיטא לן כיון דשלם שור תחת השור נבילה שלו היא: לניזק. שיטלנו בדמים ועליו ישלים המזיק: מכה בהמה לא שכיחא. שיהא אדם מזיק בהמה של חבירו לפיכך לא החמיר עליו הכתוב לטרוח במכירת הנבילה: טריפה דממילא. שהזאב טרפה והשומר לא נתכוון אמטו להכי חס רחמנא עליה דלא למיטרח בנבילה: דבידים. קא מזיק אימא על המזיק לטרוח בנבילה ומשלם הדמים קמ''ל: והמת יהיה לו. משתעי בשור נגח דשכיח ובידים הוא ממש (שהשור) שהוא (ממונו של מזיק) נתכוין להזיק: שומר שכר. שפשע ונטרפה על ידי זאב כנזקי גופו חשיב ליה שהרי היה עליו לשומרה: השתא אי הוו ליה טריפות. למזיק כשיעור כל דמי נזקו הוה יהיב ליה בעל כרחיה דניזק דאמר מר ישיב לרבות כו' דידיה מיבעיא: לא נצרכא. הא דכתב קרא דניזק מטפל בנבילה: אלא לפחת נבילה. דהכי אמר רחמנא דמשעת מיתה קאי ברשותיה דניזק ואם הסריח ופחתה דמים משעת מיתה ועד שעת העמדה בדין פסידא דניזק הוא ומשלם ליה מזיק מה שהנזק הוי יתר על הדמים שהיתה נבילה שוה בשעת מיתה: (רש"י)

תוספות מאי קעביד. בכולה שמעתין צ''ל מאי קעביד טפי מאחריני וישלם כל אחד חלקו ואין לומר דליפטר דתניא פרק הפרה (לקמן נא.) אחד החוקק בור לי' ובא אחר והשלימו לעשרים ובא אחר והשלימו לשלשים כולם חייבין אע''ג דבלאו איהו הוה מתה מיהו בזה צריך לדקדק וכי בשביל שהשליך איש עץ בתוך אש גדולה יתחייב הא לא דמי אלא לאחד שחופר בור י' ובא אחר והשלימו לי''א: כולן פטורין. וביש לראשון כדי להמית דבשאין בו כדי להמית אפילו לרבנן אחרון חייב כדמוכח בפ' כל הנשרפין (סנהדרין דף עח.): ישלימנה. בעל הבור ישלם אין לדרוש ישלם ישלים אבל ישלמנה משמע שהבהמה עצמה ישלם וזה אי אפשר שכבר מתה לפיכך יש לדרוש ישלימנה: לא ישלם. אע''ג דקרא בשומר שכר כתיב דפטור מאונסין מ''מ מדכתיב עד הטרפה לא ישלם יש ללמוד דהיכא דישלם לא ישלם כלום בשביל הטרפה עצמה: הא משום דממילא כו'. כלומר מחד מינייהו לא אתיא אבל מתרוייהו אתיא במה הצד ולא חש להאריך ולדקדק בזה: לא נצרכא אלא לפחת נבילה. אע''ג דבפ' המניח (לקמן לד.) אמרינן כיחשה כשעת העמדה בדין משום דקרנא דתורא קבירא בי' התם משום דלא מתה ויש לו להמתין עד שתתרפא אבל הכא מיד היה לו למוכרה: (תוספות)

רשב"א ואמר רב פפא כגון פפא בר אבא. כלומר שהיה עב ביותר פי' רשב"ם ז"ל דמש"ה נקט פפא בר אבא לפי שהספסלין מושאלין הן מן הסתם לישיבה לסתם בני אדם אבל לא לעבים ביותר כמו פפא בר אבא ולפיכך אם ישבו עליו שאר בני אדם ושברוהו פטורין כמתה מחמת מלאכה וכן מעשה בא לידו ופטרם אבל אם ישב עליו פפא בר אבא ודכותיה חייב ולפי דברי הרב ז"ל הא דאמרינן דאמרי ליה אי לאו את הוה יתבי' פורתא וקיימי' למה להו למימר הכי דמשמע שאלו נשבר מחמת ישיבתם היו חייבים והא אינהו ברשות יתבי ביה ולית להו למיקם מיניה ואם נשבר פטורין ולפיכך נצטרך לומר לפי פירושו של הרב ז"ל דבכלהו אינך נמי כפפא בר אבא, אבל ר"ת אחיו ז"ל פירש דכולן ישבו בו שלא ברשות, דאינו מושאל מן הסתם אפילו לשאר אנשים, ולא נקט פפא בר אבא אלא לאשמועינן דטעמא דברייתא משום דכחו כגופו כדמפרשינן בתרצתא דברייתא. ולפי פירושו נצטרך לומר דרב פפא דנקט פפא בר אבא איהו הוא דקא מקשה ומתרץ לה. ולימא להו אי לאו אתון בדידי לחודי לא מיתבר כלל לא צריכא דזגא מיזגא עלייהו. ומתוך כבדו לא היו יכולין לקום וא"ת א"כ בחופר בו תשעה נמי ובא אחר והשלימו לעשרה אמאי חייב לימא ליה לראשון אי לאו אתה טפח דידי מאי קא עביד לא היא דהכא הוה להו למיקם דהא אפשר אבל התם לא הוה להו למיעבד מידי. אל תיקרי ישלמנה אלא ישלימנה. פירוש אל תפרש ישלמנה כולה כלומר חיה תחת זו דהא בדידה קא משתעי כלומר ישלם אותה עצמה ואי אפשר דהא מתה, אלא פירוש ישלימנה ומחמת כינוי שבישלמנה קא דריש הכי אבל בכל מקום שנאמר ישלם או משלם לא מצינן למידק מינ' כלום. (רשב"א)

דף יא - א

יביא עדים שנטרפה באונס ופטור אבא שאול אומר יביא עדודה לב''ד מאי לאו בהא קמיפלגי דמר סבר פחת נבילה דניזק הוי ומר סבר דמזיק הוי לא דכ''ע דניזק והכא בטורח נבילה קמיפלגי והתניא אחרים אומרים מניין שעל בעל הבור להעלות שור מבורו ת''ל {שמות כא-לד} כסף ישיב לבעליו והמת אמר ליה אביי לרבא האי טורח נבילה ה''ד אילימא דבבירא שויא זוזא ואגודא שויא ארבע כי טרח בדנפשיה טרח א''ל לא צריכא דבבירא שויא זוזא ואגודא נמי שויא זוזא ומי איכא כה''ג אין דהא אמרי אינשי כשורא במתא בזוזא כשורא בדברא בזוזא אמר שמואל אין שמין לא לגנב ולא לגזלן אלא לנזקין ואני אומר אף לשואל ואבא מודה לי איבעיא להו ה''ק אף לשואל שמין ואבא מודה לי או דלמא ה''ק ואני אומר אף לשואל אין שמין ואבא מודה לי ת''ש דההוא גברא דשאיל נרגא מחבריה תברה אתא לקמיה דרב א''ל זיל שלים ליה נרגא מעליא ש''מ אין שמין אדרבה מדאמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב דינא הכי ושתיק ש''מ שמין איתמר אמר עולא א''ר אלעזר שמין לגנב ולגזלן רב פפי אמר אין שמין והלכתא אין שמין לא לגנב ולא לגזלן אבל לשואל שמין כדרב כהנא ורב אסי ואמר עולא א''ר אלעזר שליא שיצתה מקצתה ביום ראשון ומקצתה ביום שני מונין לה מן הראשון א''ל רבא מה דעתך לחומרא חומרא דאתי לידי קולא הוא דקא מטהרת לה מראשון אלא אמר רבא לחוש חוששת מימנא לא ממניא אלא לשני מאי קמ''ל דאין מקצת שליא בלא ולד תנינא שליא שיצתה מקצתה אסורה באכילה סימן ולד באשה סימן ולד בבהמה אי ממתני' הוה אמינא

רש"י ופטור. דשומר שכר פטור באונסין כדכתיב ביה ומת או נשבר או נשבה אין רואה שבועת ה' תהיה בין שניהם (שמות כב): יביא עדודה. נבילה: לב''ד. לשומה כמה היא שוה והכי משמע קרא יביאהו עד יביא העדודה כדכתיב (בראשית מט) בבקר יאכל עד דהיינו שלל כדמתרגמינן עדאה מפי מורי: מאי לאו בהא קמיפלגי. דבאונסין הא ודאי לא פליג אבא שאול למימר דאפי' נטרפה באונס יהא חייב דאין שומר שכר חייב באונסין אלא ה''ק אם נטרפה בפשיעה שיהא בר תשלומין יביא עדודה ויוסיף מביתו על הדמים שהיא שוה בשעת מיתה דאי משום דמים דהשתא לא איצטריך דהשתא אי אית ליה נבילות אחרנייתא יהיב ליה כל שכן הא אלא לפחת נבילה אתא ות''ק דלא מפיק ליה להך דרשה סבר פחת נבילה דמזיק הוי הלכך לא מצי לאוקמי לקרא להך דרשה דאי משום דמים דהשתא לא איצטריך דהא תניא ישיב לרבות שוה כסף: בטורח נבילה. להביאה ממקום שמתה שם למקום שהיתה שם אבא שאול סבר על המזיק הוא: והתניא. בניחותא: כסף ישיב לבעליו והמת. משמע שאף המת ישיב לבעליו: ואגודא. שפת הבור: בדנפשיה קא טרח. וריוח דנפשיה קא עביד דשיים ליה לניזק בדמי יתירי ולמה לי קרא דוהמת: כשורא. קורה: בדברא. בשדה ואע''ג שמחוסר הבאה לעיר נמכר בזוז: אמר שמואל. מנהג דיינין הוא שאין שמין לא לגנב ולא לגזלן שאם גנב וגזל בהמה או כלים ונפחתו אצלו אין שמין הנבילה והשברים לבעלים שיחזיר גנב הפחת אלא ישלם בהמה וכלים מעולים והשברים שלו: אלא לנזקין. שמין כדכתיב והמת יהיה לו: ואני אומר אף לשואל ואבא מודה לי. רב: אף לשואל שמין. ואניזקין קאי: או דלמא אף לשואל אין שמין. והאי אף אגנב וגזלן קאי: מדאמרי ליה רב כהנא ורב אסי. בבבא מציעא בפ' השואל (דף צו:): שליא שיצתה כו'. דקי''ל המפלת שליא יושבת עליה ימי טומאה וימי טהרה שאין שליא בלא ולד אלא שנימוח בתוכה: מונין לה מן הראשון. דמיום ראשון טמאה ואפי' הואי לידה יבישתה: לחומרא. דמטמאין טהרות שנגעה בראשון משעת יציאת שליא: דקא מטהרת לה מראשון. שתהא סופרת י''ד של נקבה עם יום הראשון ודמים שתראה ביום ט''ו טהורין דהיינו קולא דאי הויא מניא משני לא חיילא ימי טהרה עד למחר: חוששת. לטמא טהרות שתגע בראשון: מימנא לא ממניא. שבועיים דנקבה אלא משני: מאי קמ''ל. עולא דאמר חוששת: דאין מקצת שליא בלא ולד. ומש''ה חוששת שמא רוב מיחוי הולד יצא באותו מקצת ומכי נפק רוב הוי ליה כילוד כדאמרינן במסכת נדה (דף כח.) יצא מחותך או מסורס עד שיצא רובו ומימנא ודאי לא מניא מראשון דשמא לא נפק רובא עד שני דאי יש מקצת שליא בלא ולד לא הוה חיישינן לטמא טהרות דכולי האי לא חיישינן דנימא תרי חומרי דלמא נפקא ורוב נפקא: שליא. של בהמה: שיצאת מקצתה. קודם שחיטת הבהמה: אסורה. כולה ואע''פ שאין בה ולד: ה''ג סימן ולד באשה וסימן ולד בבהמה. כלומר מפני שהשליא סימן ולד בין באשה בין בבהמה שאין שליא בלא ולד אלא שנימוח וחיישינן שמא באותו מקצת שיצא קודם שחיטה היה רובו של עובר וקיימא לן יצא רובו ה''ז כילוד ואינו ניתר בשחיטת האם: (רש"י)

תוספות יביא עדים שנטרפה באונס. ואיסי דורש בפרק האומנין (ב''מ פג.) אין רואה הא יש רואה יביא עדים שנטרפה ופטור דמשמעות דורשין איכא בינייהו: יביא ארורה לב''ד. פי' שמתה בלא ברכה ואית דגרס עדורה כמו אחת מהנה לא נעדרה (ישעיה לד) ובקונטרס גריס עדודה כמו יאכל עד: בשאלתות דרב אחאי גרי' אמר שמואל אמר לי אבא ולא כפ''ה דפירש דמנהג דיינין כך הוא: אין שמין לא לגנב ולא לגזלן. פ''ה אין שמין הנבילה והשברים לבעלים שיחזיר הגנב הפחת אלא ישלם בהמה שלימה וכלים מעולים והשברים שלו ואע''ג דקיימא לן ישיב לרבות שוה כסף ככסף ואפי' סובין גנב וגזלן שאני משום דכתיב אשר גזל כעין שגזל הלכך צריך להחזיר הגזילה או דמיה ולא סובין וכן משמע בירושלמי מנין שאין שמין לא לגנב ולא לגזלן א''ר אבא בר ממל חיים שנים ישלם ולא מתים עד כדון גניבה גזילה מנין א''ר אבא בר ממל והשיב הגזלה אשר גזל כאשר גזל והיינו טעמא דגנב וגזלן קנו מיד כשהוציאו מרשות בעלים אבל מזיק לא נתחייב אלא כמו שהזיק וה''ט דמ''ד אף לשואל כיון דחייב באונסין נמצא שקנאו משעה שהוציא מיד הבעלים והדמים הוא דנתחייב כמו גנב וגזלן.: דקא מטהרת לה מראשון. פירוש שסופרת י''ד של נקבה מראשון והדמים שתראה בט''ו יהיו טהורין וא''ת ואמאי לא יהיו טהורים דלמא ביום ראשון יצא ראשו או רובו ואפי' לא יצא דלמא הוא זכר וי''ל דלא מצי למישרי מספק ספיקא דהוו תרי קולי דסתרי אהדדי שאם תראה יום מ''א תשתרי נמי מספק ספיקא דשמא לא יצא רובו ביום ראשון ואפי' יצא רוב דלמא נקבה היא והשתא בתחילה התרנו משום דשמא זכר השתא נתירנו משום שמא נקבה הרי ממה נפשך נעשה איסור וכה''ג תנן בהמפלת (נדה כט.) תשב לזכר ולנקבה ולנדה אע''ג דכל איסור באפי נפשיה הוי ספק ספיקא: דאין מקצת שליא בלא ולד. וא''ת לר''א דאמר חוששין משום דאין מקצת שליא בלא ולד אבל אם היה מקצת שליא בלא ולד לא היתה חוששת ה''ד אי ברה''ר אפי' בחד ספיקא מטהרי' ואי ברה''י אפי' בספק ספיקא נמי טמא דהא תנן (טהרות פ''ו מ''ד) כל ספיקות שאתה יכול להרבות ברה''י אפי' ספק ספיקא טמא וי''ל דשמעתין איירי לענין לאוסרה לבעלה: שליא שיצתה מקצתה אסורה באכילה. פי' אסורה אפי' מה שבפנים דשמא באותו מקצת שיצא יצא ראשו של ולד והוי כולו כילוד ולא קרינן ביה כל בבהמה תאכלו דאם יש מקצת שליא בלא ולד היה לנו להתיר מטעם ס''ס תימה דסוגיא דהכא מוכח דשרי ר' אלעזר בשליא שיצתה מקצתה אי הוי ס''ס באכילה ובסוף בהמה המקשה (חולין עז:) משמע דאפילו בס''ס אסר רבי אלעזר דעל הך משנה דשליא שיצתה מקצתה קאמר ר' אלעזר לא שנו אלא בשאינו קשורה בולד אבל קשורה בולד אין חוששין לולד אחר ובשאין קשורה ע''כ לא הוי אלא ס''ס כדקתני בברייתא דקתני התם שמא נימוח שפיר של שליא כו' וא''כ כשאין קשורה תשתרי דשמא אין שם ולד אחר ואפי' יש שם ולד אחר שמא לא יצא רובו וי''ל ברייתא דקתני התם שמא כו' מיירי בשליא של אחר הולד ור' אלעזר איירי בשליא שקודם הולד דודאי יש שם ולד אחר כשאין קשורה בה כדאמרינן בהמפלת (נדה דף כו:) דלא אמרינן תולין את השליא בולד אלא בשליא הבאה אחר הולד ועוד י''ל דהתם אסרי בס''ס גזירה מקצת אטו כולה כדאמרינן בשמעתין: כסימן ולד באשה [כך] סימן ולד בבהמה. וא''ת ואמאי תולה בהמה באשה ומתני' לא מיירי אלא בבהמה ויש לומר משום דבאשה פשוט לו יותר מבבהמה דהרי שפיר שהוא סימן ולד באשה ולא בבהמה כדתנן בהלוקח (בכורות דף יט:) סימן ולד בבהמה שליא ובאשה שפיר ושליא: (תוספות)

רשב"א מאי לאו דמר סבר דניזק ומר סבר דמזיק. קשיא לי אם איתא למ"ד דמזיק הני קראי למה לי דאי ליטפל הבעלים בנבלה הא לא צריכא דכסף ישיב לבעליו כתב רחמנא וכדאקשי ליה רב כהנא לרבה וי"ל דודאי הוה להו למימר ליה ולטעמיך הני קראי נמי ל"ל אלא דהרבה פעמים יכול להקשות כן ואינו מקשה וכיון דלא קאי לא דייקינן כולי האי. ת"ל כסף ישיב לבעליו והמת וכו'. ואחרים כאבא שאול, ותרווייהו אית להו דפחת נבלה דניזק אלא שטורח הנבלה על המזיק. והלכתא אין שמין לא לגנב ולא לגזלן. פירש"י ז"ל אין שמין אלא ישלם כלי והשברים שלו וכן כתב ר"ת ז"ל דמשלם לו כלי כעין הכלי שגנב או גזל וכן בהמה, והשבור נוטלו הגנב או הגזלן וכ"כ ג"כ בשאלתות דרב אחא גאון ז"ל. ולכאורה משמע מהא דגרסינן בפרק השואל (צו, ב) ההוא גברא דשאל נרגא מחבירה ואיתבר אתו לקמיה דרב אמר ליה זיל שלים ליה נרגא מעליא אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב דינא הכי והלכתא כרב כהנא ורב אסי ומהדר ליה תבריה כך היא הגירסא בספרים בפרק השואל ואם הוא מעיקר הנוסחאות ע"כ בגזלן וגנב לא מהדר ליה תבריה דהא דאהדרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב אהדרו אלא דמשום דאיהו הוה דאין לשואל כגנב וגזלן מ"מ לכ"ע משמע לגנב וגזלן דאין שמין לא מהדרי' תברי' ואפשר שהוא (תוס') [תוספת] מידי מגיה ספרים מ"מ מדקאמר זיל שלים נרגא מעליא משמע ודאי לכאורה דנרגא שלם קאמר ולא דמי נרגא. אבל (רש"י) [רבינו שמואל] ז"ל הקשה דהא אמרינן כסף ישיב ואפילו סובין והשתא תשלומין דברשותיה אמר רחמנא כסף ישיב הני לא כ"ש וכדאקשי לי' רב כהנא לרבא ע"כ פירש הוא ז"ל אין שמין לומר דפחת אין לבעלים אלא לגנב או לגזלן והא דאמר ליה רב לההוא דשאיל נרגא זיל שלים נרגא מעליא דמי נרגא מעליא קאמר ויש מי שפירש אין שמין לא לגנב ולא לגזלן שאין פותחין להם לומר תנו לבעלים השברים ושלמו את המותר אבל אם טענו מעצמן מקבלין מהן ולשאר הניזקין מיד פותחין להם ב"ד ואע"פ שלא טענו הם והעיקר כמו שפירשו הגאונים ורש"י ז"ל דבגנב וגזלן לא כתב רחמנא כסף ישיב אלא צריך לשלם הגניבה והגזילה כעין שהיו והכין איתא בירושלמי דגרסינן התם (ב"ק פ"א ה"א) מנין שאין שמין לא לגנב ולא לגזלן א"ר אבא בר ממל חיים שנים ישלם ולא מתים (ע"כ גנובה וגזולה מנין) [עד כדון גניבה גזילה מנין] א"ר בון והשיב את הגזלה אשר גזל כאשר גזל. לחוש חוששת. כלומר בין בתחלתה בין בסופה (שחושש) [שחוששת] ליום ראשון ואינו מונה אותו מכלל(ה) שבעה לזכר ושבועיים לנקבה ובסוף מניינא נמי חוששת לראשון ואינה מונה ימי טוהר אלא לחשבון יום ראשון. מאי קא משמע לן דאין שליא בלא ולד. ואין כאן אלא חדא ספיקא אם יצא רובו או רוב ראשו באותו מקצת אם לאו דאי יש שליא בלא ולד הרי יש כאן תרי ספיקי שמא אין שם ולד ואם ת"ל יש שמא אין שם לא (ראשו) [רובו] ולא רוב ראשו. הכי גרסינן: סימן ולד באשה וסימן ולד בבהמה. ולא גרסינן כסימן ולד באשה דאדרבה בבהמה תניא ובאשה לא תנינן דתנן בבכורות בפרק הלוקח בהמה (יט, ב) סימן ולד בבהמה שליא ובאשה שפיר. (רשב"א)

דף יא - ב

דיש מקצת שליא בלא ולד וגזירה מקצתה אטו כולה קמ''ל ואמר עולא אמר רבי אלעזר בכור שנטרף בתוך ל' יום אין פודין אותו וכן תני רמי בר חמא מתוך שנאמר {במדבר יח-טו} פדה תפדה יכול אפי' נטרף בתוך ל' יום ת''ל אך חלק ואמר עולא א''ר אלעזר בהמה גסה נקנית במשיכה והא אנן תנן במסירה הוא דאמר כי האי תנא דתניא וחכ''א זו וזו במשיכה ר''ש אומר זו וזו בהגבהה ואמר עולא אמר ר' אלעזר האחין שחלקו מה שעליהן שמין ומה שעל בניהן ובנותיהן אין שמין אמר רב פפא פעמים אף מה שעליהן אין שמין משכחת לה בגדול אחי דניחא להו דלשתמעון מיליה ואמר עולא א''ר אלעזר שומר שמסר לשומר פטור ולא מיבעיא שומר חנם שמסר לשומר שכר דעלויי עלייה לשמירתו אלא אפילו שומר שכר שמסר לשומר חנם דהשתא גרועי גרעיה לשמירתו נמי פטור שהרי מסר לבן דעת רבא אמר שומר שמסר לשומר חייב ולא מיבעיא שומר שכר שמסר לשומר חנם דגרועי גרעיה לשמירתו אלא אפילו שומר חנם שמסר לשומר שכר חייב דאמר ליה את מהימנת לי בשבועה האי לא מהימן לי בשבועה ואמר עולא א''ר אלעזר הלכתא גובין מן העבדים אמר ליה ר''נ לעולא אמר רבי אלעזר אפי' מיתמי לא מיניה מיניה אפי' מגלימא דעל כתפיה הכא במאי עסקינן שעשאו אפותיקי כדרבא דאמר רבא עשה עבדו אפותיקי ומכרו בעל חוב גובה הימנו שורו אפותיקי ומכרו אין ב''ח גובה הימנו מ''ט הא אית ליה קלא והא לית ליה קלא

רש"י דיש מקצת שליא בלא ולד. ודקאסרי לה באכילה גזירה מקצתה אטו כולה והאי דקתני סימן ולד לאו אמקצתה קאי אלא ה''ק אסורה באכילה גזירה אטו היכא דנפקא כולה ואתו למימר אין כאן ולד ואם חזרה לפנים תשתרי בשחיטת האם וקאכלי נבילה דההיא ודאי סימן ולד באשה כו' אבל גבי אשה לא ניחוש למקצת לטמא טהרות דראשון דהתם ליכא למיגזר אטו כולה דהא קחזי דמכי נפק ולד בשני מטמינא לה קמ''ל: בכור שנטרף. בכור אדם שנהרג בתוך ל' יום: אין פודין אותו. אין צריך לפדותו ואם מת מעצמו לא איצטריך לן למימר דהא כתיב (במדבר יח) ופדויו מבן חדש תפדה אבל השתא איצטריך לאשמועי' דלא אמרינן אי לא איקטיל הוה חי ולא נפל הוה וליפרקיה: פדה תפדה. אך פדה תפדה את בכור האדם: במסירה תנן. בפ''ק דקדושין דכיון דמסר לו באפסר קנאה אע''פ שלא משכה מרשות מוכר: זו וזו. גסה ודקה בהגבהה וגסה מתרצינן בקדושין שנותן חבילי זמורות תחת רגליה והיא עולה עליהן: מה שעל בניהן ובנותיהן אין שמין. דכיון דבנים ובנות לא אתו לבי דינא לא מבזינן להו למיתי: בגדול אחי. גדול האחין העוסק בנכסים להכניס ולהוציא דעד השתא ניחא להו לאחין דליכסי מדידהו במלבושים נאים כי היכי דלשתמעון מיליה: שומר שמסר לשומר פטור. הראשון בכל אותן דינים שהיה פטור אם היתה אצלו פטור נמי השתא ולא אמרי' פשיעה היא זו שמסרה לאיש אחר: ולא מבעיא שומר חנם שמסר לשומר שכר. ונגנבה או שאבדה דפטור שומר חנם כי היכי דמיפטר אילו הואי גביה דלא פשע: דעלויי עלייה לשמירתו. דשומר שכר מסר נפשיה לנטורי טפי משומר חנם שהרי שומר שכר חייב בגניבה ואבידה: אלא אפי' שומר שכר שמסר לשומר חנם דהשתא גרעה לשמירתו פטור. שומר שכר באונסין ולא מצי א''ל בעל הבית פשעת שמסרת לאחר שהרי מסרה לבן דעת: חייב. אפי' באונסין: בשבועה. דשומר חנם נשבע שלא פשע: גובין. חוב מן העבדים: אפי' מיתמי. אם מת לוה ונפלו קמי יתמי מי א''ר אלעזר דבעל חוב גובה מן העבדים דכמקרקעי דמו: מיניה. מן הלוה עצמו א''ר אלעזר דב''ח גובה מן העבדים: וקפריך מיניה. אפי' מן גלימא דעל כתפיה: אפותיקי. אפה תהא קאי כלומר מזה יהא לך פרעון ואשמעינן רבי אלעזר דאם מכרו גובה בעל חוב ממנו: (רש"י)

תוספות גזירה מקצתה אטו כולה. לאו דוקא דאיך נוכל לטעות להתיר כולה שגם ביציאת מקצתה היוצא אסור מדאורייתא ולא קאמרינן גזירה מה שבפנים אטו מה שבחוץ ועוד אי גזרינן אטו כולה באשה נמי לגזור אלא י''ל דאטו רובא קאמרינן דאי שרית ביציאת מקצת מה שבפנים משום כל אשר בבהמה אע''פ שיש לחוש שמא יצא ראשו באותו מקצת יבא להתיר ביציאת רובו אותו מיעוט שבפנים מהאי טעמא ולא ידעו שבמקצת הוי ספק ספיקא אבל גבי אשה לא שייך למגזר דלא אתי למיטעי דליכא טעמא במה יטעו להשוות רוב למקצת אבל בבהמה יטעו לומר שמה שבפנים לעולם אינו כילוד כל זמן שלא יצא א''נ באשה לא גזרי' למנות מיום ראשון דחומרא דאתי לידי קולא היא דדלמא לא ימנו מיום ב' למיהב לה ימי טומאה א''נ באשה לא גזרינן דאפושי טומאה לא מפשינן כדאמרינן בביצה (דף ז.) מיהו לעיל פירשנו דלא איירי לענין טומאה אלא לאוסרה לבעלה ופי' הקונט' דבאשה לא שייך למגזר דלא אתי למטעי דכיון דחזו דמכי ילדה בשני מטמינא לה וקשה דהא דחזינן דמטמאינן לה בשני אמרי משום דנפקא כולה: בכור שנטרף בתוך ל' יום. פ''ה שנהרג ובמת מעצמו לא איצטריך קרא לאשמועינן דאין פודין דהא כתיב ופדויו מבן חדש תפדה אבל נהרג איצטריך לאשמועינן דלא אמרי' אי לאו דאקטיל הוי חי ולא נפל הוי ולפרקיה משמע קצת דאם קים לן בגויה דכלו לו חדשיו וחי היה חייב לפדותו וקשה דבפרק יש בכור (בכורות דף מט.) אמר גבי פודה בנו תוך ל' יום ונתאכלו המעות לאחר זמן אין בנו פדוי ואמאי והא אגלאי מילתא למפרע דלא נפל הוא אלא ודאי גזירת הכתוב היא מופדויו מבן חדש תפדה דאפי' קים לן שכלו חדשיו צריך ל' יום ואע''ג דמהאי קרא נפקא לן (שבת דף קלה:) כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל ה''נ דרשינן (שם) ח' ימים בבהמה אינו נפל מדכתיב מיום השמיני והלאה ירצה לקרבן ואפ''ה כי קים לן דכלו חדשיו הוי מחוסר זמן תוך שמנה כדמוכח בפ''ק דר''ה (דף ו:) דאמר [בכור] מאימתי מונין לו שנה חד אמר משעה [שנראה] להרצאה וחד אמר משעה שנולד ולא פליגי הא בתם הא בבעל מום ומוקמינן לה התם דקים ליה בגויה דכלו לו חדשיו ואפ''ה לא חזי להרצאה עד ח' ועוד דבסוף הקומץ רבה (מנחות דף לז.) מחייב גבי בכור שיש לו ב' ראשים ליתן לו י' סלעים לכהן ופריך עלה מבכור שנטרף דפטור ואי נטרף היינו נהרג היכי מדמי ליה להכי ועוד דלא הוה ליה למימר נטרף אלא נהרג ועוד דאסיק גמרא אך חלק הא כיון שנהרג תוך ל' יום מופדויו מבן חדש נפקא ומפ' ר''ת שנטרף היינו שנעשה טרפה והשתא מדמי ליה שפיר בהקומץ לבכור שיש לו ב' ראשים דהוי נמי טרפה: בהמה גסה. אין עיקר הדבר כאן ובפ''ק דקדושין (דף כה:) הארכתי: מה שעל בניהן ובנותיהן אין שמין. שמתביישין להביאם לב''ד ומחלי אהדדי ופסק רב אלפס דוקא בגדי חול אבל בגדי שבת שמין והכי איתא בירושלמי: בגדול אחי. אם מוחין הרשות בידם אבל כל זמן שלא מיחו מסתמא ניחא להו כי היכי דלשתמעי מיליה כדאמרינן בהניזקין (גיטין נב:) גבי עמרם צבעא: לא מבעיא שומר חנם שמסר כו'. פי' דפטור אם נגנבה או נאבדה ומיהו שומר שכר כי משלם משלם לבעלים כדאמרי' בהמפקיד (ב''מ לו:) דהלכה כר' יוסי דאמר אין הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו: דעלויי עלייה לשמירתו. אין לפרש עלייה שאם נגנב תחזור לבעלים דהא גרועי גרעיה לא אפשר לפרש בענין זה אלא העילוי והגרעון הוי דשומר שכר מסר נפשו טפי לשומרו משומר חנם: את מהימנת לי בשבועה. לפי טעם זה אם השני נאמן יותר מן הראשון נראה דפטור אבל בהמפקיד (שם) איכא טעמא אחרינא דאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר ואין שני טעמים הללו שוין כדמוכח התם ואין להקשות לעולא דהכא היכי פליג אההוא טעמא הא מתניתין היא בפ' כל הגט (גיטין כט.) אם אמר טול ממנה חפץ פלוני לא ישלחנו ביד אחר שאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר וי''ל דההוא לכתחילה אבל לא מצינו שיתחייב בדיעבד על כך: אפילו מן גלימא דעל כתפיה. אם יש לו שנים דאם אין לו אלא אחד הא אמר בפ' המקבל (ב''מ קיד.) דמסדרים לב''ח א''נ בטלית ששוה מאה מנה שמלבישין אותו בטלית הראוי לו ולא כר''ע דאמר בפ' המקבל (שם קיג:) כל ישראל ראויין לאותו איצטלא ור''ת פוסק הלכה דאין מסדרין: כגון שעשאו אפותיקי. והשתא גבי מיתמי כמו. מלוקח ואע''ג דמיתמי לא שייך טעמא משום קלא כמו בלוקח דלגבי דידהו אפותיקי ולא אפותיקי שוה מכל מקום היכא דגבי מלקוחות גבי נמי מיתמי מידי דהוה אמלוה בשטר דגבי מיתמי ומלקוחות אפילו למ''ד שיעבודא לאו דאורייתא ומלוה על פה לא גבי ממשעבדי ולא מיתמי ובשלמא בלקוחות איכא לפלוגי (תוספות)

רשב"א הא דיש מקצת שליא בלא ולד וגזרה מקצתה אטו כולה. לאו דוקא דמשום כולה ליכא למגזר דליכא מאן דטעי בה דאפילו מה שיצא כ"ע ידעי דאסור מן התורה אלא מחמת מקצתו איכא למגזר שאם תתיר מה שנשאר בפנים אע"פ שלא יצא אלא מקצתה יטעו לומר שאפילו יצא רובא מה שבפנים מותר ודבר זה אסור דכל שיצא רובא אפילו מה שבפנים אסור דרובא ככולה אבל לענין טומאה אפושי טומאה לא מפשינן קמ"ל דאין שליא בלא ולד ואין כאן אלא חדא ספיקא. ואיכא למידק היכי דמי אי ברשות הרבים אפילו בחדא ספיקא טהור ואי ברשות היחיד אפילו אתה מרבה כמה ספיקות טמא וכדתנן כל שאתה יכול לרבות ספיקות וס"ס ברשות היחיד ספיק טמא וי"ל דכולה שמעתין לא לטהרות נאמרה אלא לאוסרה על בעלה. בכור שנטרף בתוך ל' יום. פרש"י שנהרג דאלו מת מעצמו לא אצטריך לאשמועינן דהא כתיב ופדויו מבן חדש תפדה, אבל נהרג אצטריך לאשמועינן דלא אמרינן אי לא איקטיל הוא חי ולא נפל הוא (ולפריקי) [ולפירקיה] ומתוך פירושו של רבינו ז"ל משמע דכל שנודע (שאין) נפל וכגון שכלו לו חדשיו אפילו מת בתוך ל' פודין אותו וזה תימא דהא ופדויו מבן חדש תפדה כתיב וגזרת הכתוב היא ולא לאפוקי מתורת נפל אלא אפילו קים ליה דכלו לו חדשיו ותדע לך דאמרינן בבכורות בפ' יש בכור (מט, א) הפודה את בנו תוך שלשים ונתעכלו המעות אין בנו פדוי ואמאי הא איגלי דבשעת פדיון לא נפל היה וא"ת א"כ היכי נפקא לן בשבת (קלה, ב) מהאי קרא דפדויו מבן חדש תפדה דכל ששהה שלשים יום אינו נפל י"ל דודאי אי נפל הוה לא הוה מחייבא תורה לפדותו ומ"מ אפילו קים לן ביה דאינו נפל אינו בר פדיה דגזרת הכתוב היא ותדע דהא אמרינן (שם) כל ששהה שמנה ימים בבהמה אינו נפל דכתיב ומיום השמיני והלאה ירצה ואפ"ה אע"פ דקיל לן ביה דכלו לו חדשיו אינו בר הרצאה כדמוכח בפ"ק דר"ה דגרסינן התם (ו, ב) בכור מאימתי מונין (לה) [לו] שנה מר אמר משעה שנולד ומר אמר משעת הרצאה ולא פליגי הא בתם הא בבעל מום ומוקמינן לה התם בדקים ליה בגויה שכלו לו חדשיו ואפ"ה לא חזי להרצאה עד שמונה על כן פר"ת שנטרף שנעשה טריפה ועדיין חי הוא אלא שדנין אותו כאלו מת והיינו דבמס' מנחות פרק הקומץ רבה (לג, א) מחייבים מי שיש לו שני ראשים ליתן עשר סלעים דבגולגולת תליא רחמנא ואקשי' עלה מהא דעולא ואלו לדברי רש"י ז"ל האיך אקשה מהא דעולא דנהרג אההיא דחי הוא אלא שהוא טרפה אבל לדברי ר"ת ז"ל אתי שפיר. מה שעל בניהם ובנותיהן אין שמין. ודוקא בגדי חול אבל בגדי רגל ובגדי שבת שמין והכין איתא בירושלמי בפ"ק דקדושין (פ"א ה"ד) וכתבו הריא"ף ז"ל בהלכותיו. פעמים אפילו מה שעליהן אין שמין. מ"מ אם מיחו בידו הרשות בידן ושמין מה שעליו. הני שמעתתא דשומר שמסר לשומר. כתבתיה בארוכה בפרק המפקיד בס"ד. פרוזבול. חל על הקרקע ואינו חל על העבדים טעמא משום דלא התקינו אלא על המצוי ואין אדם מצוי להלוות את שלו אלא למי שיש לו קרקע, ואע"ג דקי"ל (גיטין לז, א) דאפילו על גבי קרקע כל שהוא כותבין את הפרוזבול משום דלא פלוג רבנן הוא, ועוד דכל שהוא מן הקרקע ראוי לגבות בו חוב מרובה (כקטינה) [כקטינא] דאביי (כתובות צא, ב) דגובין וחוזרין וגובין וכבר כתבתי יותר מזה בגטין בס"ד. החזיק בעבדים לא קנה קרקע. הא לא אצטריכא ליה אלא אגב סיפא נקטה דקתני החזיק בקרקע לא קנה עבדים וטעמא דסיפא משום [דאין] עבדים נקנין אגב קרקע ואפילו למ"ד עבדא כמטלטלין דמי משום דניידי וכדאיתא בשלהי שמעתין. והתניא אידך החזיק בעבדים קנה מטלטלין. והשתא הוה ס"ד דקנה באגב קאמר משום דעבדא כמקרקעי דמי. והלכתא בכפות כלומר בכפות בידים ורגלים אבל אם היה כפות ביד אינו קונה כלומר שהיה תופס בו בחבל אינו קונה דמ"מ עדיין מהלך הוא וחצר המהלכת מיקרי ותדע לך מדקאמר בפ"ק דבבא מציעא (ט, ב) קלתה מינח ניחא ואיהו דקא מסגיא תותא, משמע דאי הוה קלתא מסגיא אע"ג דאגידא ביה ומשתמרת לדעתה, קרינן לה חצר המהלכת ולא קנה. ומדקאמר והלכתא בכפות ולא קאמר בכפות וישן משמע דאפילו כפות וניעור קנה ובפרק הזורק (גיטין עח, א) משמע דכפות וישן בעין דתרתי בעינא שלא תהא חצר המהלכת ושתהא משתמרת לדעתו ולא לדעת החצר דהיינו ישן וכדאמרינן התם נתנו ביד עבדה ישן ומשמרתו הרי זה גט ואקשינן והא חצר המהלכת היא וכי תימא ישן שאני והא אמר רבא כל שאלו מהלך לא קנה עומד ויושב לא קנה והלכתא בכפות אלמא ישן וכפות בעינן. ושמא חזר בו מההיא דאמר ישן ומשמרתו כלומר לא בישן אלא בכפות ואע"פ שאינו ישן או נאמר דה"ק והלכתא בכפות ולפיכך ישן קנה דהרי זה ככפות ואינו דומה לעומד ויושב ומיהו בהלכות גדולות פסקו דישן וכפות בעינן וכן פרש"י ז"ל בפרק הזורק ושם כתבתיה בארוכה. ולדידי קשיא לי אמאי בעי חצר שאינה מהלכת דהא חצר משום שליחות איתרבאי כדאיתא בפ"ק דמציעא ושם כתבתיה בס"ד. מהא דאמרינן דכולי עלמא עבדא כמקרקעי דמי. ואפ"ה קתני החזיק בקרקעות לא קנה עבדינן שמעינן דאין קרקע נקנה אגב קרקע ועד כאן לא קאמר שמואל קנה י' שדות בי' מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן אלא משום דסדנא דארעא חדא הוא אבל באגב לא וכתבו בתוס' דאפילו אמר קני הסמוך לתחום ואגבו קני קרקע העליון שעל גביו לא קנה ואע"ג דהוא צבור בתוכו. וטעמא רבה ודאי איכא דאגב אקרא דויתן להם [אביהם] מתנות רבות לכסף ולזהב [ולמגדנות] עם ערי בצורות ביהודה אסמכוה ומה התם כסף וזה עם ערים דהיינו מטלטלי אגב ארעא ה"נ בכל אתר מטלטלין אגב ארעא ולא ארעא אגב ארעא. כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולם. אוקימנא והוא שנתן דמי כולן הא לא נתן דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו. בעי' מטלטלין דלא ניידי. וא"ת והא אמרינן בפ"ק דקדושין (כו, ב) גבי ארונה שקנה סלע סמוך לירושלים ואמר צפונו נתון לפלוני ועמו מאה צאן ומאה חביות וצאן הא ניידי לא קשיא דניידי לדעתן קאמרינן משא"כ בצאן דניידי אדעתא דרועה וא"ת ואפילו בלא טעמא דעבדים ניידי היאך אפשר להיותן קנויין בחזקת קרקעות והא לא שוו תשמישתייהו להדדי והוה לי' כחולשית ומצולה דאמרינן בפרק המוכר את הבית (ב"ב סז, א) החזיק בחולשית לא קנה מצולה במצולה לא קנה חולשית ואקשינן והא אמר שמואל מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כו' ופרקינן שאני הכא דהאי תשמישתי' לחוד כו' וי"ל דכיון דעבדי' עובדים ומפרנסים את הקרקעות חשבינן להו כתשמישתייהו בהדדי וא"נ אפשר לומר דקי"ל דהחזיק במצולה או בחולשית קנה את השניה כלישנא בתרא דרב נחמן כנ"ל וזה יותר נכון. ולענין פסק הלכה קי"ל כרב נחמן דעבדים כמטלטלין דמו ועבדי היתומים אינן נגבין בחובת אביהם מדין הגמרא אלא מתקנת הגאונים ז"ל ותדע דהלכה דאין גובין דגרסינן בפרק יש נוחלין (שם קכג, ב) שלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא הלכה גובין מן העבדים ורב נחמן אמר אין גובין ואמרינן בשלהי שמעתתא דשלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא (שם קעה, ב) דרש מר זוטרא משמיה דרב שימי בר אשי הלכתא ככל הני שמעתתא דשלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא. אמר ליה רבינא למר זוטרא דרב נחמן מאי אמר ליה אנן אין גובין (מתני') [מתנינן] לה וכן אמר רב נחמן. ואיכא למידק היאך אפשר לומר דעבדים כמטלטלין והכתיב והתנחלתם אותם הקישן הכתוב לקרקעות ודינן כקרקע לענין אונאה ושבועה ולדיני השומרים תירצו גדולי הראשונים נוחי נפש דלכל מילי דאורייתא הרי הן כקרקע אבל למילי דרבנן עשאום כמטלטלין אלא שקשה בעיני שא"כ נצטרך לומר דשעבודא לאו דאורייתא דאי דאורייתא אף הן נגבין מן היתומים ואלו אנן קי"ל שעבודא דאורייתא וכדאמרינן בשלהי גט פשוט ר' יוחנן ור"ל דאמרי תרוייהו מלו' על פי גובה בין מן היורשין בין מן הלקוחות מאי טעמא שעבודא דאורייתא וכן פסק הריא"ף ז"ל והוא הביא אותה דאין גובין מן העבדים שבפרק [יש] נוחלין. ומחיים מי אמר. י"מ דה"ק מדמשני(ת) ה"מ מחיים אבל לאחר מיתה לא משמע דלעולם כל הקדשים קלים לר' יוסי הגלילי וקודם שחיטה הוי ממונו ואפילו בזמן שבית המקדש קיים דחזי להקרבה ומתני' דקדושין לא מתקומא כר' יוסי הגלילי אלא דוקא בלאחר שחיטה ואמאי והא בכור מוכרין אותו וכו' ומקדשין בו את האשה ואמ"ר נחמן אמר רבה בר אבוה לא שנו אלא בזמן הזה אבל בזמן שבית המקדש קיים דחזי להקרבה לא וכ"ת דרב נחמן אליבא דרבנן קאמר והא אותביה רבא מדר' יוסי הגלילי דאלמא רב נחמן אף לר' יוסי הגלילי קאמר דאי לא מגברא לגברא לא מותיב ומשני רבינא בבכור חוצה לארץ דקלישא ליה קדושתיה דאין מביאין אותו לכתחלה. ואם איתא דמתניתין דבכור מוכרין אותו חי דלא כרבי יוסי ולר' יוסי מקדשין בו אפילו בזמן שבית המקדש קיים ואפילו בבכור שבארץ אמאי לא שני ליה לרבא הא רבנן הא ר' יוסי הגלילי אלא ודאי קים להו לכלהו דההיא אפילו ר' יוסי היא ואפ"ה אוקימנא דוקא בבכור בזמן הזה דלא חזי להקרבה וכרב נחמן א"נ בבכור בחוצה לארץ אלמא אפילו במחיים משכחת לה לר' יוסי הגלילי ומתניתין דקדושין נמי משכחת לה בבכור ואפילו מחיים ובבכור שבארץ ובזמן שבית המקדש קיים ולפי פי' זה ה"ג אלא בכור שאני דכהנים כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו כלומר אלא לא משני' כדמעיקרא כאן מחיים כאן לאחר (מיתה) [שחיטה] אלא הכי קא משנינן מתניתין דקדושין בבכור כלומר בכור דארץ ישראל ובזמן דבית המקדש קיים דכולי' בכור דגבוה הוא וכהני משלחן גבוה קא זכו וכן גירסתו של ר"ח ז"ל שכן כתב ופרקי' הכי לא תימא כי א"ר יוסי מחיים אלא הכי קאמר אפילו תימא ר' יוסי הגלילי ושאני מתנות כהונה דמשלחן גבוה קא זכו לפיכך אינו ממונו וכי קאמר ר' יוסי בקדשים קלים שלו כגון זבחי שלמים שלו ע"כ. וגירסת הספרים אינה כן אלא ה"ג ברוב ספרים קדושת בכור קאמרת שאני קדושת בכור דכהנים כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו ולפי גירסא זו איכא לפרושי דה"ק ומחיים מי אמר דקרינא בהו לעמיתך וממונו הוא לכלהו מילי לנזקין ולקדושין כדקרינן להו ממונו לגבי קדושין אפילו מחיים והלכך מתניתין דקדושין אפילו מחיים היא ובזמן שבית המקדש קיים ובבכור שבארץ ומשני לעולם כדאמרינן ולכלהו מילי ממונו הוא ודוקא בקדשים קלים דידיה אבל בבכור מודה ר' יוסי דאפילו מחיים אינו ממונו דכוליה בכור מתנות כהונה הוא וכהנים כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו. ואותביה רבא לרב נחמן ומעלה מעל וגו'. וא"ת ומנ"ל לרבא דקרא בזמן שבית המקדש קיים י"ל מדכתיב ביה והביא את אשמו לה' איל תמים. בבכור חוצה לארץ ואליבא דר' שמעון דאמר אם באו תמימים. שנינו בתמורה פרק ואלו קדשים מה בין בכור ומעשר לבין כל הקדשים שכל הקדשים נמכרין באיטלס ונשחטין באיטלס ונשקלין בליטרא חוץ מן הבכור ומן המעשר ובאין מחוצה לארץ חוץ מן הבכור ומן המעשר ואם באו תמימים יקרבו ואם בעלי מומין יאכלו במומן לבעלים א"ר שמעון מ"ט שהבכור והמעשר יש להם פרנסה במקומן הוממו אין צריך לפדות ושאר כל הקדשים אע"פ שנולד להן מום הרי אלו בקדושתן. ופירות יש להן פרנסה במקומן שאם הוממו אין צריך לפדותן ולא להעלותן לירושלים אלא במקומן נאכלין בלא פדיון. וא"ת אמאי לא מוקמינן רבינא כר"ע דאמר שבכור חוצה לארץ אינו קדוש וי"ל דלר"ע פשיטא דחולין גמורין הוא ואפילו בארץ לא יקרב וכדתניא התם ר"ע אומר יכול יעלה אדם בכור מחוצה לארץ בזמן שבית המקדש קיים ויקריבנו ת"ל ואכלת לפני ד' אלקיך מעשר דגנך תירושך ויצהריך ובכורות בקרך וצאנך מקיש בכור למעשר מה מעשר אינו בא אלא מן הארץ אף בכור אינו בא אלא מן הארץ אלמא חולין גמורין הוא ואמרינן התם אנטיגנוס העלה בכורות מבבל ולא קבלו ממנו ואוקימנא כרבי עקיבא. (רשב"א)

דף יב - א

לבתר דנפק אמר להו עולא הכי אמר רבי אלעזר אפי' מיתמי אמר ר''נ אשתמטין עולא הוה עובדא בנהרדעא ואגבו דייני דנהרדעא הוה עובדא בפומבדיתא ואגביה רב חנא בר ביזנא אמר להו ר''נ זילו אהדורו ואי לא מגבינן לכו לאפדנייכו א''ל רבא לר''נ הא עולא הא רבי אלעזר הא דייני דנהרדעא והא רב חנא בר ביזנא מר כמאן סבירא ליה א''ל אנא מתניתא ידענא דתני אבימי פרוזבול חל על הקרקע ואינו חל על העבדים מטלטלין נקנין עם הקרקע ואינן נקנין עם העבדים לימא כתנאי מכר לו עבדים וקרקעות החזיק בעבדים לא קנה קרקעות בקרקעות לא קנה עבדים קרקעות ומטלטלין החזיק בקרקע קנה מטלטלין במטלטלין לא קנה קרקע עבדים ומטלטלין החזיק בעבדים לא קנה מטלטלין במטלטלין לא קנה עבדים והתניא החזיק בעבדים קנה מטלטלין מאי לאו בהא קמפלגי דמר סבר עבדים כמקרקעי דמי ומר סבר עבדים כמטלטלין דמי אמר רב איקא בריה דרב אמי דכ''ע עבדים כמקרקעי דמי והדתניא קנה שפיר והדתניא לא קנה בעינן קרקע דומיא דערים מצורות ביהודה דלא ניידי דתנן נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף בשטר ובחזקה מנהני מילי אמר חזקיה דאמר קרא {דברי הימים ב כא-ג} ויתן להם אביהם מתנות רבות לכסף ולזהב ולמגדנות עם ערי מצורות ביהודה איכא דאמרי אמר רב איקא בריה דרב אידי דכ''ע עבדי כמטלטלין דמי והדתניא לא קנה שפיר הא דתניא קנה בעודן עליו וכי עודן עליו מאי הוי חצר מהלכת היא וחצר מהלכת לא קנה וכי תימא בעומד והא אמר רבא כל שאילו מהלך לא קנה עומד ויושב לא קנה והלכתא בכפות והתניא החזיק בקרקע קנה עבדים התם בעומדין בתוכה מכלל דהאי לא קנה כשאין עומדין בתוכה הניחא להך לישנא דאמר רב איקא בריה דרב אמי עבדי כמטלטלי דמי היינו דאי עומדין בתוכה אין אי לא לא אלא להך לישנא דאמר עבדי כמקרקעי דמי למה לי עומדין בתוכה הא אמר שמואל מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן וליטעמיך להך לישנא דאמר עבדי כמטלטלין דמי למה לי עומד בתוכה

רש"י לבתר דנפק. ר''נ: אמר להו עולא ליושבין לפניו: הכי אמר ר' אלעזר אפילו מיתמי. דעבדא כמקרקעי דמי: אשתמטין עולא. נשמט ממני וירא משום דס''ל עבדא כמטלטלי דמי ומתיירא הוא שמא אקפחנו בהלכות ובקושיות: הוה עובדא ואגבו דייני דנהרדעא. אפי' מיתמי: הא עולא והא ר' אלעזר כו'. דכולהו סבירי להו כמקרקעי דמו: מר. דאמר כמטלטלי כמאן ס''ל: פרוזבול. מפרש בגיטין (דף לו.) שתיקן הלל הזקן פרוזבול כדי שלא תשמט שביעית המלוה: חל על הקרקע. דכיון דלא מחוסרי גוביינא וזה כתב לו עליהן שכל חוב שיש לו עליו שיגבנו כל זמן שירצה קיימי ברשותיה דמלוה: נקנין עם הקרקע. אם מכר לו קרקע ומטלטלין והחזיק בקרקע קנה מטלטלין אע''פ שלא משך: ואין נקנין עם העבדים. שאם החזיק בעבדים לא קנה מטלטלין ויכול מוכר לחזור במטלטלין אלמא עבדא כמטלטלי: ה''ג בקרקע לא קנה עבדים. ואע''ג דס''ל להאי תנא עבדים כמטלטלין דמי אפ''ה לא קנה אלא א''כ עומד העבד בתוכה בשעה שהחזיק בה כדמתרץ לקמן שאני מטלטלי דניידי ממטלטלי דלא ניידי: דומיא דערים מצורות. דמהאי קרא נפקא לן במס' קדושין דמטלטלין נקנין בחזקת קרקעות דכתיב ויתן להם אביהם מתנות עם ערי מצורות הלכך בעינן מקרקעי דלא ניידי כי התם: חצר מהלכת היא. אינה קונה לבעליה כלום דלאו חצר היא במהלכת: והלכתא. הא דמתרצינן דקנה ליה עבד בעודן עליו כגון שהעבד כפות שאינו ראוי לילך דדמי לחצר: והתניא החזיק בקרקע קנה עבדים. ולעיל קתני דלא קנה: בעומדין בתוכה. וההיא דלעיל בשאין עומדין בתוכה: הניחא להך לישנא. דאוקי רב איקא לעיל לההיא מתני' דעבדי כמטלטלי דמי כו': (רש"י)

תוספות בין ע''פ לבשטר דבמלוה בשטר גובה משום נעילת דלת ובמלוה על פה לא גבי משום דליכא קלא ובשטר אית ליה קלא אבל מיתמי מה לי מלוה ע''פ מה לי מלוה בשטר אלא ודאי כל היכא דגבי מלקוחות משום נעילת דלת גבי נמי מיתמי כמו מלוה בשטר או מלוה הכתובה בתורה למ''ד ככתובה בשטר דמי או כשעמד בדין גבי נמי מיתמי אבל במלוה על פה כיון דלא חש לעשות שטר לגבות מלקוחות כי לא גבי נמי מיתמי ליכא נעילת דלת וה''פ א''ר אלעזר אפי' מיתמי בלא אפותיקי משום דהוי כקרקע לא מיניה פי' בלא אפותיקי לא גבי אלא מיניה ופריך מיניה לכול' ומשני באפותיקי וגבי נמי מיתמי ומלקוחות א''נ דקרי מיניה אע''ג דגבי נמי מיתמי כיון דמכח הלוה שעשאו אפותיקי קא גבי: זילו אהדורו. חשיב להו כטועה בדבר משנה: אנא מתניתא ידענא. אע''ג דבכמה דוכתין אשכחן דכמקרקעי דמי לענין אונאה ושבועה אור''י דהכא לא איירי אלא במילי דרבנן ולגבות מיתמי ומלקוחות וסבר שעבודא לאו דאורייתא ולא גבי אלא מדרבנן ולענין פרוזבול וקנין אגב דהוי נמי מדרבנן וקרא דערים מצורות אסמכתא בעלמא היא ולקמן דקאמר להך לישנא דאמר עבדא כמקרקעי דמי למה לי עומדים בתוכה למ''ד נמי כמטלטלי דמי הוה מצי למיפרך דהא לא חשיב כמטלטלי אלא לענין מילי דרבנן אלא דבלאו הכי פריך שפיר והא דבעי למידק בפ' המוכר את הבית (ב''ב סח.) אי עבדא כמטלטלי דמי או כמקרקעי דמי ממתני' דהיו בה עבדים ובהמה כולן מכורין ומייתי לה נמי בפרק מי שמת (שם קנ.) גבי מטלטלין של פלוני לא שייכא הכא כלל דהתם בלשון בני אדם תלינן: פרוזבול חל על הקרקע. אין כותבין פרוזבול אלא על דבר שאי אפשר לכלותו ואע''ג שכותבין על עציץ נקוב (גיטין לז.) כיון דחשיב קרקע לא פלוג רבנן: מכר לו עבדים וקרקעות. בקנין אגב איירי דאי מטעם חצר אמאי מפליג בהחזיק בקרקע בין עבדים למטלטלין דאי משתמרת לדעתו בתרוייהו קני ואי באין משתמרת לדעתו בתרוייהו לא קנה: בעינן דומיא דערים מצורות. והחזיק בקרקע לא קנה עבדים משום דאין קרקע נקני' באגב: והלכתא בכפות. וצ''ל נמי דמיירי בישן דכפות מהני דלא הוי חצר מהלכת וישן מהני דהוי משתמרת לדעתו כדאמרינן בגיטין פרק הזורק (דף עח.) גבי כתב גט לאשתו ונתנו ביד. עבדו ישן ומשמרתו ה''ז גט ניעור אין גט משום דהוי חצר המשתמרת שלא מדעתה ופריך ישן אמאי הוי גט חצר מהלכת הוא וכ''ת ישן שאני והאמר רבא כל שאילו מהלך לא קנה עומד ויושב לא קנה והלכתא בכפות אלמא אע''ג דמוקי לה בכפות אפ''ה ניעור אינו גט ואין לפרש הלכתא בכפות כלומר לא חשיב מהלכת ולא דמי לעומד ויושב וכיון דכפות מועיל ישן נמי מועיל דא''כ דבשאין כפות איירי רבא אמאי קאמר רבא ניעור אין גט משום דהוי חצר המשתמרת שלא לדעתה תיפוק ליה דהוי חצר מהלכת וכן פ''ה פרק הזורק והלכתא בכפות ובההוא קאמר רבא דניעור אין גט וכן פסקו הלכות גדולות דכפות וישן בעינן: בעומדין לתוכה. והא דקאמר לא קנה באין עומדין לתוכה ואפ''ה במטלטלין קנה דלא בעינן צבורין במטלטלין דלא ניידי ולקמן דדייקינן והא קי''ל דלא בעינן צבורין מגופה הוה מצי למידק: למה לי עומדין בתוכה. פי' על כרחך לא מטעם חצר קנה דסתם עבדים אין משתמרין לדעתו ואפי' עומד בצד שדהו דהוי עבד כצבי רץ כדרכו ומטעם אגב נמי לא קנה דקרקע אין נקנית אגב קרקע ואפי' אמר קני קרקע הסמוכה לתחום ואגבה תקנה העליונה דהשתא הוי זו על גב זו לא קני באגב אלא ע''כ הא דקני היינו מחמת דחשיב כמחובר וא''כ אפי' אין עומדין בתוכה נמי דהוי כעשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן והא דקאמר שמואל בפרק חזקת הבתים (ב''ב דף נד.) לא קנה אלא מקום מכושו בלבד היינו בנכסי הגר דהפקר אבל אם דעת אחרת מקנה אותו קנה הכל והא דקאמר התם דמצר מפסיק היינו נמי בנכסי הגר או במכר ולא נתן להם דמי כולם דדמי כולם בעינן כדמוכח בפ''ק דקדושין (דף כז:): (תוספות)

דף יב - ב

הא קיימא לן דלא בעינן צבורין אלא מאי אית לך למימר שאני מטלטלי דניידי ממטלטלי דלא ניידי ה''נ שאני מקרקעי דניידי ממקרקעי דלא ניידי עבדא מקרקעי דניידי הוא התם סדנא דארעא חד הוא: נכסים שאין בהן מעילה וכו': מעילה הוא דלית בהו הא מקדש קדשי מאן תנא א''ר יוחנן בקדשים קלים ואליבא דר' יוסי הגלילי דאמר ממון בעלים הוא דתניא {ויקרא ה-כא} ומעלה מעל בה' לרבות קדשים קלים שהן ממונו דברי ר' יוסי הגלילי והתנן המקדש בחלקו בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים אינה מקודשת לימא דלא כרבי יוסי הגלילי אפי' תימא ר' יוסי הגלילי כי אמר ר' יוסי הגלילי מחיים אבל לאחר שחיטה אפילו רבי יוסי הגלילי מודה דכי קא זכו משלחן גבוה קא זכו ומחיים מי אמר והתנן בכור מוכרין אותו תם חי (ולא שחוט) ובעל מום חי ושחוט ומקדשין בו את האשה ואמר ר''נ אמר רבה בר אבוה לא. שנו אלא בכור בזמן הזה דכיון דלא חזי להקרבה אית להו לכהנים זכייה בגוייהו אבל בזמן שבית המקדש קיים דחזי להקרבה לא ואיתיביה רבא לר''נ ומעלה מעל בה' לרבות קדשים קלים. שהן ממונו דברי ר' יוסי הגלילי ומשני רבינא בבכור בחו''ל ואליבא דר''ש דאמר אם באו תמימים יקרבו אם באו אין לכתחלה לא ואם איתא דכי א''ר יוסי הגלילי ממונו הוא מחיים

רש"י הא קיימא לן. בפ''ק דקדושין (דף כו.) דמטלטלין נקנין עם הקרקע ולא בעינן שיהו עומדין לתוכה: אלא מאי אית לך למימר כו' . והשתא דבעל כרחך אתית להכי אפי' תימא לאידך לישנא דעבדא כמקרקעי דמי ודקשיא לך דשמואל שאני מקרקעי דניידי ממקרקעי דלא ניידי: מעילה הוא. דבעינן דלא להוי בהו בנכסים שאני חייב בנזקין הא אי לית בהו מעילה אע''ג דמקדש קדשי [אני] חייב בנזקין כגון קדשים קלים שאין בהן מעילה מחיים אלא באימורין לאחר זריקת דם כדגרסינן במסכת מעילה (דף ז:): מאן תנא. דמחייב בנזקין אם הזיק שורו שור שלמים של חבירו: ממון בעלים הן. ושור רעהו קרינן ביה: ומעלה מעל בה'. וכחש בעמיתו וגו' גבי שבועת הפקדון כתיב: לרבות קדשים קלים. הא דכתיב בה' לרבות קדשים קלים שאם הפקיד בהמת שלמים אצל חבירו וכפר ונשבע והודה משלם קרן וחומש ואשם ואע''ג דבקדשי שמים אין נשבעין עליהן כדגרסינן בפרק הזהב (ב''מ דף נו.) בקדשים קלים נשבעין: שהן ממונו. של חבירו וקרינן בהו בה' וכחש בעמיתו וכחש: המקדש. אשה בחלקו: כי אמר ר' יוסי הגלילי. ממון בעלים הוי: מחיים. שאחריות הוא עליו: אבל לאחר שחיטה. כי זכו בין כהנים בחזה ושוק בין בעלים בשאר הבשר משלחן גבוה זכו: בכור מוכרין אותו. בזמן הזה כדמוקי לה לקמן [והכהנים] מוכרין אותו לכהן: תם חי. ולוקח ימתין עד שיפול בו מום וישחטנו אבל תמים שחוט לא דאין לו תקנה אלא קבורה דאסור בהנאה דקדשים השחוטין בחוץ הוא: ומקדשין בו. כהנים: את האשה. דממונן הוא דבעליו של בכור היינו כהן דמשנולד הבכור שלו הוא: לא שנו. דבכור חי הוי ממון בעלים כשהוא תם אלא בזמן הזה: זכייה בגוייהו. מחיים: ואיתיביה. גרסי': שהן ממונו. אפי' בזמן שבית המקדש קיים דהא קרא דשבועת הפקדון בזמן שבית המקדש הוא דמחייב ליה אשם: ומשני רבינא. הכא דקתני דממון בעלים הם בבכור הנולד בחו''ל בזמן המקדש עסקינן דלא קאי להקרבה: ואליבא דר''ש דאמר. במסכת תמורה (דף כא.): אם באו. בכורות מחו''ל לא''י תמימים יקרבו: באו אין לכתחילה לא. אלא ירעו עד שיסתאבו והלכך כיון דלאו להקרבה קאי הוי ממון כהן: ואם איתא. דמחיים אמר רבי יוסי הגלילי דממון בעלים הן כדקתני מתני' דחייבין על נזקן ואוקימנא כר' יוסי הגלילי: (רש"י)

תוספות שאני מטלטלי. פי' שיש להם דעת אבל בהמות לא חשיבי מטלטלי דניידי ונקנין באגב אפי' אין צבורים כדאמרינן בפ''ק דקדושין (דף כו:) טפח על טפח לפלוני ועמו מאה צאן: שאני מקרקעי דניידי. וא''ת אפילו לא ניידי הא תרי תשמישי נינהו. והוי כחולסית ומצולה דמחזיק באחד מהן לא קנה האחר כדאמרינן בפ' המוכר [את] הבית (ב''ב סז.) לחד לישנא וי''ל דעבד וקרקע חשיב חד תשמיש לפי שהעבד ראוי לעבודת קרקע: מאן תנא. כלומר פשיטא ליה דלא בא למעט ההקדשות דלית בהו מעילה כגון קרקע דכיון דהם נכסי גבוה מעילה לא מעלה ולא מורדת: ומחיים מי אמר. תימה מאי קס''ד אי מחיים לא אמר כ''ש לאחר שחיטה ואין לומר דה''פ ומחיים מי אמר אפילו היכא דחזיא להקרבה מדקמפלגת בין מחיים לאחר שחיטה מכלל דמחיים אפילו בחזי להקרבה חשבת ליה ממונו דומיא דלאחר שחיטה דאם כן כי פריך מבכור לסייעיה משלמים דקאמר בן עזאי לא בא הכתוב אלא לרבות שלמים ובן עזאי ואבא יוסי אתו לפרושי מילתיה דר''י הגלילי כדפ''ה ושלמים חזו להקרבה ואפילו לכתחילה יקרבו וי''ל דה''פ ומחיים מי אמר במתנות כהונה בחלק שיש לכהנים בשלמים מדלא קאמר מתנות כהונה שאני דהמקדש בחלקו היינו מתנות כהונה חלק שיש לכהנים בשלמים אלא קאמר משום דלאחר שחיטה משלחן גבוה זכו משמע אבל מחיים הוי ממון בעלים אע''ג דהוי מתנות כהונה וא''ת אי הוה משני מתנות כהונה שאני הוה משמע דחלק בעלים אפי' לאחר שחיטה הוי ממון בעלים ובפ''ב דיו''ט (ביצה כא.) נמי אמר דבעלים משלחן גבוה זכו וי''ל דה''מ לענין נדרים ונדבות דאינן קריבים בי''ט משום דעיקר שחיטה הוי בשביל גבוה ולא משום אכילת בעלים והוי לכם ולא לגבוה אבל פשיטא דחלק בעלים אפי' לאחר שחיטה הוי ממון בעלים לקדש בו אשה ולכל דבר וכן משמע דהמקדש בחלקו בחלק כהנים איירי דלשון המקדש בחלקו לא שייך אלא בחלק כהנים דבבעלים לא שייך בהן לשון חלק דעיקר הקרבן שלהן וקראי נמי דמייתי בפ' האיש מקדש (קדושין דף נב:) אמתני' דהמקדש בחלקו וזה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש לא כתיב אלא בכהנים והא דקאמר התם לימא מתני' דלא כר' יוסי ומסיק כי קאמר ר' יוסי מחיים דיקא נמי דקתני המקדש בחלקו דמשמע לאחר שחיטה לא הוי לפי המסקנא דהכא אלא לפי מה דסלקא דעתיה מעיקרא דלפי המסקנא במתנות כהונה אפי' מחיים הוי ממון גבוה: תם חי אבל לא שחוט. הא לא איצטריך לאשמועינן דבבכור בזמן הזה מוקמינן לה דאין שייך בו מכירה לאחר שחיטה דמיתסר בהנאה אבל קמ''ל דמוכרין אותו חי אע''ג דמעשר אין נמכר דנאמר בו לא ימכר ולא יגאל וכן איתא בפ''ק דתמורה (דף ה:): ואיתיביה רבא לר''נ. ובזמן שבית המקדש קיים מיירי דומיא דשלמים כדאמרינן בפ''ק דתמורה (דף ח.) א''נ כדפ''ה דלענין לאתויי קרבן מעילה קדריש קרא דלא שייך אלא בזמן שבית המקדש קיים: בבכור בחו''ל. הא דלא תירץ בבכור בזמן הזה משום דדומיא דשלמים קתני כדפי' לעיל אבל ר''נ דלעיל המ''ל בבכור בחו''ל אבל זה הוא דוחק וניחא ליה להעמיד בבכור בזמן הזה: ואליבא דר''ש דאמר אם באו תמימים יקרבו. ור''ע פליג עליה בפ' אלו קדשים בתמורה (דף כא:) ואמר לא יקרבו דדריש מהקישא מקום שאי אתה מביא מעשר שני אי אתה מביא בכור וא''ת ואמאי קאמר ואליבא דר''ש כ''ש אליבא דר''ע דאמר לא יקרבו דהוי ממונו וי''ל דמוקי לה כר''ש משים דדומיא דשלמים קתני דקריבים ועוד י''ל דע''כ לא מתוקמא כר''ע מדמצריך קרא לרבויי שהוא ממון בעלים: לכתחילה לא. פי' אין צריך להביאם כדמפרש בפ' אלו קדשים (שם) אמר ר''ש מה טעם לפי שכל הקדשים אין להם פרנסה במקומן פי' אין להם התרה אלא במקדש חוץ מן הבכור ומעשר שיש להם פרנסה במקומן פי' שנאכלין במומן ולהכי תלי לה בר''ש דכולה ר''ש היא וקצת היה נראה לגרוס ר' ישמעאל דהתם פריך אמתני' שאמר יקרבו מבן אנטונינוס שהביא בכורות מבבל ולא קבלם ומשני הא כר' ישמעאל הא כר''ע ומוכח התם שהמשנה כר' ישמעאל וברייתא דבן אנטונינוס כר''ע: ואם איתא לישני ליה. פי' ואם איתא דמחיים הוי ממונו לר' יוסי הגלילי אפי' במתנות כהונה דחזו להקרבה לישני ליה הא דר''נ אמר רבה בר אבוה כרבנן דממה נפשך לא הוי כר''י הגלילי ולפי סברא זו לא יהיה אמת הא דמשמע לקמן בסוף הפרה (דף נג: ושם) דבכור לא הוי בכלל רעהו אפי' בזמן הזה דפליגי אביי ורבא בשור ושור של פסולי המוקדשין שנגחו ופי' רבינו יהודאי גאון בבכור שור דלא פריק ליה וכפי' צ''ל כמו שאפרש שם בע''ה ומסתמא בימיהם פליגי דבזמן הזה לכ''ע הוי ממון הדיוט ומשני אלא מתנות כהונה שאני וה''ג ר''ח ורש''י ל''ג כן והשתא מלתיה דר''נ לא מיתוקמא אלא כר' יוסי הגלילי ופלוגתא דאביי ורבא לקמן כרבנן נראה דדוקא מחיים הוי לרבנן ממון גבוה אפי' בעל מום דאסור בגיזה ועבודה אבל לאחר שחיטה למה יחשב ממון גבוה אפילו בזמן שבית המקדש קיים דהא אפילו לנכרי שרי להאכיל כדתני' בפרק כל פסולי המוקדשין (בכורות דף לג.) דאתקש לצבי ואיל: (תוספות)

דף יג - א

לישני הא רבי יוסי הגלילי הא רבנן (אמר ליה) מתנות כהונה קאמרת שאני מתנות כהונה דכי קא זכו משלחן גבוה קא זכו: גופא {ויקרא ה-כא} ומעלה מעל בה' לרבות קדשים קלים שהם ממונו דברי רבי יוסי הגלילי בן עזאי אומר לרבות את השלמים אבא יוסי בן דוסתאי אומר לא אמר בן עזאי אלא בבכור בלבד אמר מר בן עזאי אומר לרבות את השלמים למעוטי מאי אילימא למעוטי בכור השתא ומה שלמים שטעונים סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק אמרת ממון בעלים הוא בכור מבעיא אלא אמר רבי יוחנן למעוטי מעשר כדתניא בבכור נאמר {במדבר יח-יז} לא תפדה ונמכר תם חי ובעל מום חי ושחוט במעשר נאמר {ויקרא כז-כ/כז/כח/לג} לא יגאל ואינו נמכר לא חי ולא שחוט לא תם ולא בעל מום רבינא מתני לה אסיפא אבא יוסי בן דוסתאי אומר לא אמר בן עזאי אלא בבכור בלבד למעוטי מאי אילימא למעוטי שלמים השתא ומה בכור שקדוש מרחם ממונו הוא שלמים מבעיא אמר רבי יוחנן למעוטי מעשר כדתניא בבכור נאמר לא תפדה ונמכר תם חי ובעל מום חי ושחוט במעשר נאמר לא יגאל ואינו נמכר לא חי ולא שחוט לא תם ולא בעל מום הא בבכור בלבד קאמר קשיא רבא אמר מאי נכסים שאין בהן מעילה נכסים שאין בהן דין מעילה ומאי נינהו דהדיוט וליתני דהדיוט קשיא אמר רבי אבא שלמים שהזיקו גובה מבשרן ואינו גובה מאימוריהן פשיטא אימורין לגבוה סלקי לא צריכא לגובה מבשרן כנגד אימורים אליבא דמאן אי אליבא דרבנן פשיטא הא אמרי כי ליכא לאשתלומי מהאי לא משתלמא מהאי ואי אליבא דרבי נתן הא אמר כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי אי בעית אימא רבי נתן איבעית אימא רבנן איבעית אימא רבנן ה''מ בתרי גופי אבל בחד גופא מצי אמר ליה מכל היכא דבעינן משתלמנא איבעית אימא רבי נתן התם הוא דאמר ליה בעל שור לבעל הבור אנא תוראי בבירך אשכחתיה מאי דלית לי לאשתלומי מהיאך משתלימנא מינך

רש"י לישני. רבינא: הא רבי יוסי הגלילי. ורב נחמן דאמר כרבנן: מתנות כהונה קאמרת. בכור מעשרים וארבע מתנות כהונה והלכך אוקמה רבינא להא דרב נחמן כר''י הגלילי דאיהו נמי מודה בהא דכל זמן שהבית קיים משולחן גבוה זכו להו כהנים ואפילו מחיים וכי קאמר רבי יוסי הגלילי ממון בעלים הן בשלמים קאמר דבעלים ישראל לא זכו להו מחיים משלחן גבוה והא דתירץ רבינא לרבי יוסי הגלילי בבכור בחוצה לארץ ולא תירץ בשלמים משום דסיפא דברייתא מוכיח דבבכור קמיירי דקתני לא אמר בן עזאי אלא בבכור ובן עזאי מילתיה דרבי יוסי קמפרש ולקמיה מפרש מילתיה: שלמים. שטעונין סמיכה ונסכים מנחת נסכים שלשה עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל ועשרון לכבש כדמפרש במנחות בפ' כל [המנחות] (דף סא.) אבל בכור לא: בכור מבעיא. ובבכור בחוצה לארץ קאמר דכיון דלאו להקרבה קאי לא זכו ליה משלחן גבוה דלא חזי לגבוה: למעוטי מעשר בהמה. שאע''פ שהוא קרב שלמים כדאמרינן בפ' בתרא דבכורות (דף ס.) אפי' הכי לא הוי מחיים ממון בעלים כשלמים: בבכור. תם נאמר אך בכור שור וגו' לא תפדה פדיון הוא דלית ליה דליפוק מקדושת בכור למכור באיטלז ולישקול בליטרא אבל נמכר הוא חי ולוקח יאכלנו בקדושתו כשיומם או אם הבית קיים יקריבנו: במעשר נאמר לא יגאל. וגמרינן בבכורות בפ' [חמישי] (דף לב.) האי לא יגאל מלא יגאל דחרמים דכתיב בהן לא ימכר ולא יגאל מה להלן מכירה עמו אף כאן מכירה עמו הלכך אינו נמכר לא חי ולא שחוט כו' אלמא לאו ממון בעלים הוא: רבא אמר. מעילה דמתניתין לא תידוק מיניה הא מקדש קדשי אלא ה''ק שאין בהן דין מעילה שאין בהם שום קדושה לשמים דבקדושת שמים שייכא דין מעילה כגון קדשי קדשים: ומאי נינהו. כגון נכסים דהדיוט: גובה. חצי נזקו מבשרו דנזק שור תם משתלם מגופו: לא צריכא. הא דקתני אינו גובה מאימורין הא קמ''ל דאין גובה מבשרו כנגד אימורין כגון שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים אינו גובה אלא חציו דמי בשרו אף על גב דלא הוי מנה שלם ודמי חצי אימורין לא ישתלם מדמי חצי האחר של בשר: אי אליבא דרבנן. דפליגי עליה דרבי נתן בפרק שור שנגח את הפרה (דף נג.) גבי שור שדחף את חבירו לבור [ואמרינן] בתם בעל השור משלם רביע ובעל הבור פטור מפני שזה הפילו ובמועד בעל השור משלם חצי ובעל הבור פטור אלמא כי ליכא לאשתלומי מבעל השור לא משתלם מבעל הבור ואע''פ שבו נמצא הנזק ופשיטא דאינו גובה מבשרן כנגד אימוריהן: ואי אליבא דרבי נתן הא אמר כי ליכא לאשתלומי. מבעל השור משתלם מבעל הבור דאמר בתם בעל השור משלם רביע ובעל הבור שלשה חלקים ובמועד בעל השור משלם מחצה ובעל הבור מחצה והכא נמי אמאי אינו גובה מבשרן כנגד אימוריהן הא הכא נמי תרוייהו אזיק חלק גבוה וחלק הדיוט וספרים דכתיב בהן אע''ג דאיכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי שבשתא היא דהתם לא מצינו לאוקמי הכי: הני מילי. דלא אמרינן כי ליכא לאשתלומי מהאי לישתלם מהאי: בתרי גופי. כגון שור ובור: אבל בחד גופא. אי לא אשמעינן ר' אבא דאינו גובה מאימוריהן הוה אמינא דמצי א''ל מכל היכא דבעינא משתלמנא: התם הוא דאמר ליה בעל השור. ההרוג לבעל הבור: אנא תוראי בבירך אשכחתיה. מת הלכך כל הנזק עליו מה דאית לי לאשתלומי מבעל השור משתלימנא אם תם הוא משלם רביע דאפילו הזיקו הוא לבדו לא היה משלם אלא חצי נזק ועכשיו שיש אחר עמו ישלם רביע והשאר משתלימנא מינך: (רש"י)

תוספות אי אליבא דרבנן. פי' בקונט' אי אליבא דרבנן דפליגי עליה דרבי נתן בפ' הפרה (לקמן נג. ושם) גבי שור שדחף חבירו לבור ואמר [בתם] דבעל השור משלם מחצה ובעל הבור פטור אלמא כי ליכא לאשתלומי מבעל השור לא משתלם מבעל הבור ואע''ג שבו נמצא ההיזק ופשיטא דאין גובה מבשרו כנגד אימורין עכ''ל משמע מפירושו שהשור עושה כל ההיזק ובעל הבור אין עושה כלום הלכך שור מועד משלם נזק שלם ותם חצי נזק ולכך לא מצי למידק אלא מתם ולא ממועד וכן פי' בהדיא לקמן בפ' הפרה (שם ד''ה את) וז''ל אבל רבנן בתר מעיקרא אזלי וסברי דבעל השור כוליה הזיקא קעביד הלכך במועד בעל השור משלם נ''ש ובתם משלם חצי נזק (ובעל השור) ופלגא מפסיד וקשה לר''י היכי דייק דאין גובה מבשרם כנגד אימוריהן מדלא משתלם מבעל הבור כלום בתם שמפסיד פלגא דהתם משום שהבור לא עשה ההיזק כלל אבל בשלמים שהבשר עשה כמו כן היזק כיון דליכא לאשתלומי מאימורין משתלם מן הבשר דעל כרחך ס''ל השתא שנים שהזיקו האי כוליה הזיקא עבד והאי כוליה הזיקא עבד כיון דלא אסיק אדעתיה טעמא דתורא בבירך אשכחתיה דאי כל חד וחד פלגא הזיקא עבד למה ישלם בתם לרבי נתן בעל הבור שלשה חלקים דהיינו יותר ממה שהזיקו ובלא טעם אין לנו לומר כדמוכח בהפרה ועוד מנא ליה לגמרא דלרבנן בתם משלם בעל השור מחצה ובעל הבור פטור דלמא בתם בעל השור משלם מחצה ובעל הבור משלם מחצה ורבנן דאמרי ובעל הבור פטור איירי במועד ונראה לר''י דרבנן דאמרי בעל השור חייב ובעל הבור פטור היינו דבעל השור משלם מחצה במועד ובתם רביע ובעל הבור פטור לגמרי שלא חייב הכתוב בור אלא היכא דנפל ממילא דכתיב ונפל שמה שור אבל אם אחרים מפילים אותו בבור פטור בעל הבור והכא ה''פ הא אמרי כי ליכא לאשתלומי מבעל הבור לא משתלם מבעל השור אע''ג דס''ל האי כולא הזיקא עבד והאי כו'. ופשיטא דאין גובה מבשרן כנגד אימוריהן ומאי קמ''ל רבי אבא וא''ת מנליה דהא דקאמרי רבנן ובעל השור חייב לאו היינו דחייב הכל וי''ל דאי הוו פליגי רבי נתן ורבנן בתשלומי השור הוה להו לפרש ומדלא פירשו ש''מ מודו לרבי נתן בהא ועוד דאם איתא דמחייבי רבנן הכל לבעל השור ה''ל לר' נתן למימר דאין משלם אלא מחצה: אנא תוראי בבירך אשכחתיה. ודוקא גבי בור קאמר דמשלם אע''ג דכל חד וחד כולא הזיקא עבד שייך לחלק בין שור לבור מהאי טעמא ומיהו כיון דידע טעם דתוראי בבירך אשכחתיה מצי למסבר נמי דכל חד וחד פלגא דהזיקא עבד כדאמרינן בהפרה (שם) ושם אפרש בע''ה: (תוספות)

רשב"א לא צריכא לגבות מבשרן כנגד אמוריהן. כלומר ה"ק שאינו גובה מאמוריהן כלל לא מהן דלגבוה סלקי ולא מבשרן כנגדן ואקשי אליבא דמאן אמרה רבא אי אליבא דרבנן פשיטא דהא אמרינן בשדחף שור את חברו לבור אין בעל הבור משלם דונפל שמה שור אמר רחמנא שיפיל מעצמו ולא שיפילוהו אחרים ובעל השור אם תם רביע הנזק ומועד משלם חצי נזק דמיתה לאו משור בלבד היא אלא בשתוף הבור ולפיכך לא משלם אלא חצי נזקו שבנזק ואף על גב דליכא לאשתלומי חצי האחר מבעל הבור לא משתלם מבעל השור והיינו הא דרבא דאימורים ואי לרב נתן דאמר תם בעל השור משלם רביע ובעל הבור שלשה חלקים ומועד זה מחצה וזה מחצה אלמא כל דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ודלא כרבא ומשני אי בעית אימא רבנן ואצטריך ליה לאשמועינן דה"מ התם דתרי דתרי גופי אבל בחד גופא כי הכא אימא מצי אמר ליה אנא מכל היכא דבעינא משתלמנא קמ"ל וה"ג אימא מצי אמר ליה וי"מ דרבא לגבות מבשרן כנגד האימורין קאמר דכיון דלא משתלם מן האימורין משתלם כנגדן מבשרן ומאי דקאמר אי אליבא דרבנן פשיטא דליתא ואי אליבא דר' נתן פשיטא דהכין הוא ולא צריכא ליה לרבא וכי מתרץ אב"א רבנן ל"ג אימא מצי אמר ליה אלא ה"ג אבל בחד מצי אמר ליה אנא דכל היכא דבעינא משתלמנא וכן נראה דפי' ר"ח וז"ל ואמרינן אליבא דמאן אמרה רבא להא שמעתא דשלמין שהזיקו מחייב רבא מן האימורין מאי דחזי על הבשר אי אליבא דרבנן פשיטא היא ואי אליבא דר' נתן פשיטא היא והראשון כפי שיטתו של רש"י ז"ל ונראה עיקר שאין שיטת התלמוד לומר פשיטא במה שאינו עומד אלא אי אליבא דפ' קשיא. (רשב"א)

דף יג - ב

אבל הכא מי מצי אמר בשר אזיק אימורין לא אזיק אמר רבא תודה שהזיקה גובה מבשרה ואינו גובה מלחמה לחם פשיטא סיפא אצטריך ליה ניזק אוכל בשר ומתכפר מביא לחם הא נמי פשיטא מהו דתימא כיון דלחם הכשירא דזבח הוא לימא ליה את אכלת בשר ואנא אייתי לחם קמ''ל דלחם חיובא דבעלים הוא: נכסים שהן של בני ברית: למעוטי מאי אי למעוטי דעובד כוכבים הא קתני לה לקמן שור של ישראל שנגח שור של עובד כוכבים פטור תנא והדר מפרש: נכסים המיוחדין: למעוטי מאי אמר רב יהודה למעוטי זה אומר שורך הזיק וזה אומר שורך הזיק הא תני לקמן היו שנים רודפין אחר אחד זה אומר שורך הזיק וזה אומר שורך הזיק שניהם פטורין תני והדר מפרש במתניתא תנא פרט לנכסי הפקר ה''ד אילימא דנגח תורא דידן לתורא דהפקר מאן תבע ליה אלא דנגח תורא דהפקר לתורא דידן ליזיל וליתיה בשקדם וזכה בו אחר רבינא אמר למעוטי נגח ואח''כ הקדיש נגח ואח''כ הפקיר תניא נמי הכי יתר על כן אמר ר' יהודה אפי' נגח ואח''כ הקדיש נגח ואח''כ הפקיר פטור שנאמר {שמות כא-כט} והועד בבעליו והמית איש וגו' עד שתהא מיתה והעמדה בדין שוין כאחד וגמר הדין לא בעינן הא השור יסקל בגמר דין הוא דכתיב אלא אימא עד שתהא מיתה והעמדה בדין וגמר דין שוין כאחד: חוץ מרשות המיוחדת למזיק: דאמר ליה תורך ברשותי מאי בעי: ורשות הניזק והמזיק: אמר רב חסדא אמר אבימי חצר השותפין חייב בה על השן ועל הרגל והכי קאמר חוץ מרשות המיוחדת למזיק דפטור ורשות הניזק והמזיק כשהזיק חב המזיק ור' אלעזר אמר פטור על השן ועל הרגל והכי קאמר חוץ מרשות המיוחדת למזיק ורשות הניזק והמזיק נמי פטור וכשהזיק חב המזיק לאתויי קרן הניחא לשמואל אלא לרב דאמר תנא שור וכל מילי דשור חב המזיק לאתויי מאי לאתויי הא דת''ר כשהזיק חב המזיק להביא שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר שהזיקה בהמה ברשותן תם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם נפרצה בלילה או שפרצוה לסטין ויצתה והזיקה פטור אמר מר כשהזיק חב המזיק להביא שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר היכי דמי אילימא דאזקיה תורא דמשאיל לתורא דשואל לימא ליה אילו אזיק בעלמא בעית לשלומי את השתא דאזקיה לתורא דידך בעינא לשלומי אלא דאזקיה תורא דשואל לתורא דמשאיל לימא ליה אילו איתזק מעלמא בעית לשלומי כוליה תורא השתא דאזקיה תורא דידך פלגא ניזקא הוא דמשלמת לי לעולם דאזקיה תורא דמשאיל לתורא דשואל והכא במאי עסקינן שקבל עליו שמירת גופו

רש"י אבל הכא מי מצי א''ל. על הבשר נמצא הנזק יותר מן האימורין הלכך שוה חצי האימורין יפסיד: לשון אחר לא צריכא לגבות מבשרן כנגד אימוריהן. דודאי גובה מבשרן כנגד אימוריהן דהאי גובה מבשרן דקאמר רבי אבא אפי' חלק האימורין קאמר וקא פריך אי אליבא דרבנן אמאי הא אמרינן כו' אי אליבא דר' נתן פשיטא ולא שמעתיה וראשון עיקר דמסתברא דהאי דאותביה קא משני ליה דהא גמרא מסיפא דמילתיה דקאמר אינו גובה מאימוריהן פריך פשיטא אימורין לגבוה סלקי ועלה בעי לשנויי מה אינו גובה מאימוריהן דקאמר אינו גובה מבשרן כנגד אימוריהן: לחם פשיטא. הא לא אזיק: ניזק אוכל בשר. לאחר הקרבת אימורין: למעוטי זה אומר שורך היזק. שאינו יודע שור של מי הזיקו שהיו עמו שוורים של אנשים הרבה ומיוחדין דמתניתין הכי משמע שיהו כל נכסים שהזיקו מיוחדים לאדם אחד שאין בהם ספק: שנים שהיו רודפין. שני שוורים של שני בני אדם שהיו רודפין אחר שור של אדם אחד: בשקדם וזכה בו אחר. לאחר שהזיק: למעוטי נגח ואח''כ הקדיש. דהכי משמע שיהיו מיוחדים לאדם אחד לעולם משעת נגיחה עד שעת העמדה בדין: והועד בבעליו והמית איש השור יסקל וגם בעליו יומת. דמשמע שיהא לו בעל אחד משעת העדאה ועד שעת העמדה בדין: שוין כאחד. בבעל אחד: חוץ מרשות המיוחדת למזיק. שאם נכנס שור ניזק בחצר המזיק והזיקו שור המזיק פטור: חצר השותפין חייב בה. הכתוב על השן ועל הרגל אם אכלה בהמתו של זה פירותיו של זה או דרסה על כליו חייב דבשדה אחר קרינן ביה ולא הוי כרשות הרבים וכ''ש על הקרן ותולדותיו דהא אפי' ברה''ר נמי חייב ודקתני מתניתין רשות הניזק והמזיק אדלבתריה קאי וה''ק רשות הניזק והמזיק כגון חצר השותפין כשהזיק חב המזיק ובשן וברגל קאמר דבקרן לא אצטריך למימר דהא ברה''ר דיש לשניהם רשות בה נמי חייב אלא בשן ורגל קאמר וקמ''ל דלאו כרה''ר דמיא: ורשות הניזק והמזיק נמי פטור. בשן וברגל קאמר דבעינן ובער בשדה אחר אבל קרן חייב דלא גרע מרה''ר: כשהזיק חב המזיק לאתויי קרן. לר' אלעזר דאי משום מיטב הא תנא ליה רישא אלא לאתויי קרן דחייב עליו דלא תנייה לעיל בהדי ארבעה אבות: הניחא לשמואל. דאמר בריש פירקין מבעה זה השן ותנא שור לרגלו ומבעה לשינו אצטריך הא לאתויי קרן: אלא לרב דאמר. מבעה זה אדם ושור דתנא בהדי ארבעה אבות לכל מילי תנייה לאתויי מאי: תם משלם חצי נזק ומועד נזק שלם. מפרש לקמיה: נפרצה. כותל בלילה מאיליה ובכותל שאינו רעוע קאמר דהוה ליה אונס: לימא ליה. משאיל לשואל: אילו אזיק. שורו שור של אדם אחר: בעית לשלומי ליה. שהרי שמירתו עליך השתא כו': אלא דאזקיה תורא דשואל לתורא דמשאיל. וקתני חצי נזק: לימא ליה. בעלים: אילו איתזק מעלמא. אם הזיקו שור של אדם אחר: בעית לשלומי לי כולא ניזקא. דהא שואל חייב באונסין השתא דאזקיה כו': לעולם דאזקיה תורא דמשאיל לתורא דשואל. וקאמר חייב משאיל לשלם ודקשיא לך הרי השואל מוטל לשומרו שלא יזיק: כשקבל עליו. השואל: שמירת גופו. שלא יזיקנו אחר: (רש"י)

תוספות אמר רבא תודה שהזיקה. אע''ג דרבא מפרש מתניתין דין מעילה ולא אוקי מתניתין כרבי יוסי הגלילי על כרחך הכא איירי לר' יוסי הגלילי: שנאמר והועד בבעליו והמית. נראה דלאו מוהועד קדריש דהאי והועד לא איירי בעדות שעושין לסקלו כ''א לייעדו אלא מסיפא דקרא קדריש דכתיב והשור יסקל וכן משמע לישנא דפריך והא השור יסקל בגמר דין הוא דכתיב: חצר השותפין חייב בה על השן ועל הרגל. במיוחד לפירות ולא לשוורים פליגי כדמוכח בסוף הסוגיא דפליגי בקושיא דרבי זירא ובפירוקא דאביי ולפי זה היה יכול רב חסדא לפרש המשנה כמו שמפרש ר' אלעזר ויפרש רשות הניזק והמזיק במיוחדת לפירות ולשוורים דמודה רב חסדא דפטור וגרסינן לקמן אמר לך רבי אלעזר ותסברא מתניתין מי לא פליגי ומיהו לספרים דגרסי לקמן ותסברא מתניתין מי פליגי ובסוף גרסי אלא כי תניא ההיא וכל זה מדברי רבי אלעזר וצ''ל דפליגי במיוחדת לפירות ולשוורים וה''פ ותסברא מי פליגי והתניא כו' אלא ודאי לא פליגי וכי קתני כו' ולפי גירסא זו לא יהיה תחילת הסוגיא כמו במסקנא דפליגי בקושיא דרבי זירא ובפירוקא דאביי: כשהזיק חב המזיק לאתויי קרן. וא''ת ולרב חסדא מנא ליה לאתויי קרן לשמואל וכל הני לרב ועוד דברייתא דקתני כשהזיק חב המזיק מייתר לאתויי כל הני קשיא לרב חסדא וי''ל דלדידיה נמי איכא יתורא דהוי מצי למיתני ורשות הניזק והמזיק חייב ולא ליתני כשהזיק חב המזיק אך קשה דלשמואל תיקשי הברייתא: כגון שקבל עליו שמירת גופו כו'. איפכא לא מצי למימר כגון דאזקיה תורא דשואל לתורא דמשאיל וכגון שקבל עליו שמירת נזקיו ולא קבל עליו שמירת גופו דמילתא דלא שכיח הוא ואע''ג דבהכיר בו שהוא נגחן אמרינן סוף [פרק שור] שנגח ד' וה' (לקמן מה:) סתמא דמילתא דלא אזיל איהו ומזיק אחריני קביל עליה דאתו אחרים ומזקי ליה לדידיה לא קביל עליה בשואל לא שייך למימר הכי דמסתמא שואל קבל עליה שמירה מעולה: (תוספות)

רשב"א הא דאמר רב יהודה למעוטי א' אומר שורך הזיק וא' אומר שורך הזיק. לא ידעתי למה תפס לשון זה שאין המחלוקת בין שני השוורים המזיקים אלא בין שניהם לניזק והו"ל למימר שורו הזיק כלומר דכל חד וחד מצי מדחי ליה ועוד קשיא לי למה ליה לתנא לאשמועינן הכי פשיטא דכל חד וחד מצי מדחי ליה. אפילו נגח ואחר כך הפקיר נגח ואח"כ הקדיש פטור שנאמר והועד וכו'. עד שתהא מיתה והעמדה בדין וגמר דין שוין כאחד מסתברא דלאו כאחד שיהא משעת נגיחה ועד שעת גמר דין מאיש אחד שא"כ אפילו נגח ומת ונפל השור לפני יורשין ועוד היה לו לומר אח"כ הקדיש או מכר אלא משמע עד שיהיו שוין כאחד שיהא מבעלים קרי' ביה מתחלתו ועד גמר דין שור איש כנ"ל. שנאמר והועד בבעליו. ואע"ג דהאי והועד לא מיירי בעדות שמעידין לסוקלו אלא ליעדו כדי שישמרנו דמסיפא דקרא קא דריש דכתיב והשור יסקל וכן משמע מדפריך השור יסקל כתיב. כגון שקבל עליו שמירת גופו ולא קבל עליו שמירת נזקיו. וה"ה דה"מ למינקט איפכא כגון דאזיק תורא דשואל לתורא דמשאיל וכגון שקבל עליו שמירת נזקיו ולא קבל עליו שמירת גופו. (רשב"א)

דף יד - א

ולא קבל עליו שמירת נזקיו אי הכי אימא סיפא נפרצה בלילה או שפרצוה לסטים ויצתה והזיקה פטור הא ביום חייב הא לא קבל עליו שמירת נזקיו הכי קאמר אם קבל עליו שמירת נזקיו חייב נפרצה בלילה או שפרצוה לסטים ויצתה והזיקה פטור איני והא תני רב יוסף חצר השותפים והפונדק חייב בהן על השן ועל הרגל תיובתא דרבי אלעזר אמר לך רבי אלעזר ותסברא מתניתא מי לא פליגי והתניא ארבעה כללות היה ר' שמעון בן אלעזר אומר בנזקין כל שהוא רשות לניזק ולא למזיק חייב בכל דמזיק ולא לניזק פטור מכל לזה ולזה כגון חצר השותפים והבקעה פטור בה על השן ועל הרגל על הנגיחה ועל הנגיפה ועל הנשיכה ועל הרביצה ועל הבעיטה תם משלם חצי נזק מועד משלם נזק שלם לא לזה ולא לזה כגון חצר שאינו של שניהם חייב בו על השן ועל הרגל על הנגיחה ועל הנשיכה ועל הנגיפה ועל הרביצה ועל הבעיטה תם משלם חצי נזק מועד משלם נזק שלם קתני מיהת חצר השותפין והבקעה פטור בה על השן ועל הרגל קשיא אהדדי כי תניא ההיא בחצר מיוחדת לזה ולזה בין לפירות בין לשוורים ההיא דרב יוסף בחצר מיוחדת לפירות ואינה מיוחדת לשוורים דלגבי שן הויא לה חצר הניזק דיקא נמי דקתני הכא דומיא דפונדק וקתני התם דומיא דבקעה שמע מינה מתקיף לה רבי זירא כיון דמיוחדת לפירות הא בעינן {שמות כב-ד} ובער בשדה אחר וליכא א''ל אביי כיון דאינה מיוחדת לשוורים שדה אחר קרינא ביה א''ל רב אחא מדיפתי לרבינא לימא מדמתניתא לא פליגי אמוראי נמי לא פליגי אמר ליה אין ואם תמצא לומר פליגי בקושיא דרבי זירא ובפירוקא דאביי פליגי: גופא ארבעה כללות היה רבי שמעון בן אלעזר אומר בנזקין כל שהוא רשות לניזק ולא למזיק חייב בכל על הכל לא קתני אלא חייב בכל בכולי נזק מני רבי טרפון היא דאמר משונה קרן בחצר הניזק נזק שלם משלם אימא סיפא לא לזה ולא לזה כגון חצר שאינו של שניהם חייב בה על השן ועל הרגל מאי לא לזה ולא לזה אילימא לא לזה ולא לזה כלל אלא דאחר והא בעינא ובער בשדה אחר וליכא אלא פשיטא לא לזה ולא לזה אלא דחד וקתני סיפא תם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם אתאן לרבנן דאמרי משונה קרן בחצר הניזק חצי נזק הוא דמשלם רישא רבי טרפון וסיפא רבנן אין דהא אמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא שבוק מתניתין ותא אבתראי רישא רבי טרפון וסיפא רבנן רבינא משמיה דרבא אמר כולה רבי טרפון היא ומאי לא לזה ולא לזה לא לזה ולא לזה לפירות אלא דחד לזה ולזה לשוורים דלגבי שן הויא לה חצר הניזק לגבי קרן הויא לה רשות הרבים א''ה ארבעה שלשה הוו אמר רב נחמן בר יצחק

רש"י ולא קבל עליו שמירת נזקיו. אם יזיק הוא את אחרים: איני והא תני רב יוסף. אדרבי אלעזר פריך: והפונדק. בית גדול שרגילין אורחים ואכסנאין ללון בו ואם הזיק זה את זה חייב אשן ורגל ולא הוי כרה''ר דהואיל ואינו מיוחד לבני רשות הרבים אלא לאותן הדרין בו כשדה אחר קרינן ביה שהרי ע''י שכירות הם דרים שם: ותסברא דמתניתא לא פליגי. דליכא ברייתא דקאי כוותי והתניא ד' כללות כו': חייב בכל. לקמן מפרש שאפילו קרן תמה משלם נזק שלם הואיל ונכנס לרשותו והזיקה: פטור מכל. דאמר ליה תורך ברשותי מאי בעי: על השן ורגל. דלא קרינן ביה בשדה אחר דמשמע שיהא מיוחד לניזק אבל על הנגיחה ועל הנגיפה והנשיכה והרביצה והבעיטה שהן תולדותיו של קרן תם משלם חצי נזק דכרה''ר הוא שהרי לשניהן רשות בו: לא לזה ולא לזה. מפרש לקמיה דאינו של שניהן אלא של אחד מהן של ניזק: חייב בה על השן ועל הרגל. נ''ש: ועל הנגיחה כו'. ולקמן פריך הא תנא רישא דבחצר הניזק אפילו קרן תמה משלם נ''ש: פטור בה על השן ועל הרגל. והיינו כר' אלעזר: וקפריך גמרא. קשיא אהדדי: כי תניא ההיא. דפטור: בחצר המיוחדת לזה ולזה. לפירות ולשוורים דהויא ליה חצר השותפים לגבי שן ולגבי קרן הלכך בשן פטור ברה''ר ובקרן תמה ח''נ ברה''ר משלם: ודרב יוסף בחצר המיוחדת כו'. דהויא חצר הניזק שלא היה לו להכניס שם שוורים ולא דמי לרה''ר: פונדק אינו מיוחד לשוורים לפי ששם מונחת פרגמטיא של סוחרים ואינן מניחין ליכנס שם שוורים שלא ידחפו ויטנפו כליהם: סתם בקעה רועים שם שוורים: בעינן שדה אחר וליכא. שהרי יש למזיק רשות בה להכניס פירותיו: שדה אחר קרינן ביה. שהרי נכנס שלא ברשות שלא היה לו רשות לשוורים: אמוראי נמי לא פליגי. דהא דרב חסדא בשאינה מיוחדת לשוורים ודרבי אלעזר במיוחדת אף לשוורים: בקושיא דר' זירא ופירוקא דאביי. ובחצר המיוחדת לפירות ולא לשוורים רב חסדא כאביי דכיון דאינה מיוחדת לשוורים שדה אחר קרינא ביה ורבי אלעזר כרבי זירא כיון דיש למזיק רשות בה לפירות לא קרינא ביה שדה אחר: חייב על הכל לא קתני. דליהוי משמע על השן והרגל ועל הקרן אלא חייב בכל דמשמע על הקרן אע''ג שהוא תם אתא לאשמועינן דחייב נ''ש: רבי טרפון היא דאמר. לקמן בפרק כיצד (דף כד:): משונה קרן בחצר הניזק נ''ש משלם. קרן תמה וכל תולדותיה קרי משונה הואיל ושינו את וסתן שלא היו דרכן לכך: אלא דאחר. שאינו לא ניזק ולא מזיק וקתני חייב על השן והא בעינן שדה אחר: אלא דחד מינייהו. כלומר דניזק: הא א''ל שמואל לרב יהודה כו'. לקמן גבי חמשה תמין: שבוק מתניתין. לא תטרח לשנויי כחד תנא: ותא אבתראי. ואימא כוותי דאוקי אנא רישא רבי טרפון וסיפא רבנן וד' כללות דקאמר ר''ש תרי מינייהו בחד דוכתא חד כר' טרפון וחד כרבנן: אלא דחד. דניזק: דלגבי שן הויא חצר הניזק. וחייב המזיק בנזקי שן שהרי לגבי פירות אינה אלא דניזק: ולגבי קרן הויא רה''ר. שהרי ברשות הכניס שם שורו ומשום הכי הוא משלם חצי נזק ותו לא: ג' כללות הוו. דהאי כללא בתרא שמעינן ליה מקמאי דכיון דלגבי שן הויא חצר הניזק למה ליה למתני חייב על השן הא תנא ליה רישא כל שהוא רשות לניזק ולא למזיק חייב בכל וקרן בחצר השותפין הא תנא ליה רישא כגון חצר השותפין והבקעה על הנגיחה ועל הנגיפה תם משלם חצי נזק: (רש"י)

תוספות ולא קבל עליה שמירת נזקיו. ואם תאמר כיון דלא קביל עליה פשיטא דתם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם ויש לומר דסלקא דעתך דשמירת נזקין דעלמא לא קביל אבל אנזקין לתורא דשואל גופיה סלקא דעתך שקבל וליפטר משאיל: מי לא פליגי. הוי מצי לאוקמי ההיא דרב יוסף לא לזה ולא לזה לשוורים ולפירות דחד: לא לזה ולא לזה לפירות אלא לחד. ר''ת גריס לא לזה ולא לזה לשוורים דגבי שן הויא חצר הניזק שהזיק פירות אבל גבי שוורים ה''ל קרן ברה''ר כיון שלא היה להם רשות ליכנס ול''ג כמו שכתוב בספרים ולזה ולזה לשוורים דא''כ גבי שן לא היה לו ליחשב חצר הניזק כיון שיש רשות לכל חד וחד להכניס שם שורו כדמוכח לעיל ולא בעי לאוקמא לזה ולזה לפירות ולא לשוורים דלא כר' זירא ועוד דלישנא לא משמע הכי.: אי הכי ארבעה שלשה הוו. בשלמא לשמואל דמוקי רישא רבי טרפון וסיפא רבנן אצטריך סיפא לאשמועינן לאפוקי מדרבי טרפון אלא לרבינא לא צריכא כלל דלגבי שן הוי חצר הניזק שמעינן מכל שהוא רשות לניזק וקרן ברה''ר שמעינן מחצר השותפין והבקעה: (תוספות)

רשב"א אי הכי אימא סיפא נפרצה בלילה או שפרצוה לסטים ויצאתה והזיקה פטור הא ביום חייב והא לא קבל עליו שמירת נזקיו. קשיא לי לימא מאי פטור ומאי חייב בעל השור דבדידיה איירינן דהא אוקימנא דשומר לא קבל עליו שמירת נזקיו וניחא לי דסיפא ע"כ בשומר קא מיירי דאי בעל השור אפילו ביום פטור עד שיודיעוהו דמנא ידע הא לאו לגביה קאי. איני והא תני רב יוסף חצר השותפין והפונדק חייב בהן על השן ועל הרגל תיובתא דרב אלעזר אמר לך ר' אלעזר מסתברא מתני' לא פליגי וכו'. קשיא לן למה לן לשוני פלוגתא ביני מתנייאתה לימא אמר לך ר' אלעזר הב"ע בחצר המיוחדת לחד מינייהו לפירות ולא לזה ולא לזה לשוורין דבהכין ודאי מודה ר' אלעזר דחייב על השן ועל הרגל וכדאיתא לקמן בפרקין גבי הבהמה אינה מועדת לא ליגח ולא לישך ועוד דכי אוקימנא האי מתנייאתא במסקנא בחצר המיוחדת לזה ולזה לפירות ואינה מיוחדת לשוורין מתקיף ליה ר' זירא כיון דמיוחדות לפירות בעיני' ובער בשדה אחר וליכא ואמר ליה אביי כיון דאינה מיוחדת לשוורים שדה אחר קרי' ביה אמאי דחקו עצמן לכך לוקמוה במיוחדת לפירות לחד מינייהו ואפילו ת"ל דאה"נ אלא דאביי לא בעי לאוקמיה בהכין אלא אוקמה במיוחדות לשניהם לפירות לאשמועינן רבותא דאפ"ה שדה אחר קרי' ביה ובעלי הגמרא נמי דפריקי הדין תרתין מתנייתא דאוקמיה בהכין מהאי טעמא הוא לאשמועינן האי רבותא הא ליתא דא"כ הו"ל לר' זירא לאסוקי אתקפתיה הכין אלא אמר ר' זירא ההיא דרב יוסף נמי במיוחדת לפירות לחד מינייהו ובעלי הגמרא נמי כיון דאותביה מינה לר"א שפיר הו"ל טפי לפרוק' במיוחדת לחד מינייהו כי היכי דתיקים ככ"ע בין כרב חסדא בין כר' אלעזר ותו לא אצטריכי למעבדה שאלתא לומר מדמתני' לא פליגי אמוראי נמי לא פליגי ונ"ל דע"כ לא אפשר לאוקמה לרב יוסף במיוחדת לפירות לחד מינייהו דהא פונדק קתני ופונדק מיוחד לזה ולזה לפירות ולא לשוורים אלא ע"כ במיוחדת לזה ולזה לפירות הוא וחצר דומיא דפונדק הלכך אתקיף עלה ר' זירא לומר דמשבשתא היא ומסמינן לדרב יוסף מקמי ברייתא דר' שמעון והוא דעתיה דמ"ד אמר לך ר' אלעזר ותסברא מנתייאתא לא פליגי כלומר אחריתא פליגא אהא דרב יוסף ודרב יוסף משבשתא היא דלא קריא ביה שדה אחר ולאביי איתנהו לתרווייהו ובעלי הגמרא נמי כי אתו לפרוקינהו למתנייתא ולמיסמכ' לתרוייהו כהלכתא הכין סבירא להו דמיוחדת לפירות ולא לשוורים בער בשדה אחר קרי' ביה ואכתי קשיא לי דכי אתי לתרוצי תרתי מתניית' דרב יוסף במיוחדת לפירות ולא לשוורים ודר"ש לפירות ולשוורים דומיא דבקע' משמע דאתא במיוחדת לפירות ולא לשוורים ודר"ש לפירות ולשוורים דומיא דבקע' משמע דאתא לדחוי' מאי דקא מתרצי' אליבא דר"א דמתנייתא פליגא וליתא לדרב יוסף ולאותבא לדר' אליעזר כדמעיקרא מההיא דר' יוסף וא"כ היכי מבעיא להו בתר האי אוקמתא לומר כי היכי דמתני' לא פליגי אמוראי נמי לא פליגי דהא אנן אקשינן מהא דר' יוסף אדר' אלעזר ולומר דלא מודה בה ר' אלעזר ואמרינן נמי אמר לך ר' אלעזר ותסברא מתנייתא לא פליגין דמדקתני בה הפונדק משמע דמיוחדת לזה ולזה לפירות ומשבשתא היא דכל דמיוחדת לשניהם לאו שדה אחר הוא וי"ל דמאי דמתרצי' כי תניא ההיא בחצר המיוחדת לזה ולזה בין לפירות בין לשוורים לאו למיהדר ולאקשויי לר"א קא אמרינן אלא כלפי שאמרו אמר לך ר' אלעזר ותסברא מתניתין לא פליגא ולומר דדחיא הא דרב יוסף מקמי כללי דר' שמעון אמרינן דלא דחינן חדא מינייהו ותרוייהו איתנהו ואפשר דר"א ורב חסדא תרוייהו מודו בהכין דרב חסדא דאמר חייב מינייהו ותרוייהו איתנהו ואפשר דר"א ורב חסדא תרוייהו מודו בהכין דרב חסדא דאמר חייב במיוחדת לפירות ולא לשוורים ור' אליעזר דפטר במיוחדת בין לפירות בין לשוורים בכלל דר' שמעון ומעיקרא כי אותביה מההיא דרב יוסף לדרב אלעזר וכי אתי' נמי לדחוייה הוה סלקא דעתך כדתני רב יוסף דרב אלעזר בכל חצר השותפין קאמר מדלא מפליג בה כדמפליגי בכלל דר"ש ולא מסקינן אדעתיה דדומיא דפונדק קאמר ומשום דאיסתפק לן הכי איבעי' לן אי לא פליגי אמוראי ומודו בהא דאוקי' ותריצנא דמתניתין או לא וגי' אחרת יש במקצת הספרים מהופכת מזו שכתבנו והכי גרסינן אמר לך ר"א ותסברא מתנייתא מי לא פליגי והתניא ארבעה כללות וכו' אלא כי תניא ההיא בחצר המיוחדת וכו' ור"א הוא דמתרץ להו למתניית' ואינה מחוורת דכיון דלפרוקא לדר"א מתרצי' הני תרתי מתנייתא ומוקמינן בהכין ודאי ר"א הכין ס"ל ומאי קמבעיא ליה למימר מדמתני' לא פליגן אמוראי נמי לא פליגי וי"ל דר"א פשיטא ליה דבהכי מודה אלא דרב חסדא מספקא ליה דלמא לא מודה בה אלא אפילו בחצר המיוחדת לשניהן קא מחייב מדאקשינן עליה ממתניתין דקא תני ורשות הניזק והמזיק ופריק דה"ק חוץ מרשות המיוחדת למזיק דפטור ורשות המזיק והניזק כשהזיק חייב המזיק דאלמא לא מיפטר אלא ברשות המזיק בלבד משום דא"ל פירותיך ברשותי מאי בעו אבל כל שהוא רשות מזיק וניזק חייב אלא דאכתי קשיא לאותה גי' דהיכי פשטוה דר"א מודה בחצר המיוחדת לשניהם לפירות ואינה מיוחדת לשוורים דקושטא דמלתא דר"א לא מחייב עד שתהא מיוחדת לחד מינייהו לפירות וכדאיתא לקמן גבי מתניתין דהבהמה אינה מועדת לא ליגח ולא לישוך והגי' הראשון נ"ל עיקר דגמ' הוא דמתרץ להו למתני' ומוקי להו בהכין ולא ר"א ולא לפירוקא לדר"א כנ"ל. קתני מיהא חצר השותפין והבקעה פטור בה על השן ועל הרגל. ק"ל אמאי לא אלים לקושיא טפי ולימא קתני לא לזה ולא לזה כגון חצר שאינה של שניהם חייב בה על השן וההיא ע"כ לא לזה ולא לזה אלא לחד מנייהו קאמר כדאיתא לקמן אלמא לא משכחת חיובא אלא בהכין וי"ל דניחא ליה טפי לאקשויי ליה ממאי דקתני פטור בהדיא מלאקשוי ליה בדיוקא ועוד דאכתי לא רמי אנפשיה דהאי שאינה של שניהם ליכא לפרושי שאינה של שניהם אלא דחד כנ"ל. לימא אמוראי נמי לא פליגי. תימא היאך נסתפק' בדבר זה והא ר"א גופיה הוא דקאמר לקמן גבי מתניתין דהבהמה אינה מועדת כולה מתניתין כר"ט היא ובחצר המיוחדת לפירות לאחד מהם דאלמא עד שתהא מיוחדת לא' מהן לפירות לא מחייב ר' אלעזר ונראה דההיא מימרא דר"א לא שמיע להו. אלא לא לזה ולא לזה. ליתנו לל"ז ולזה ומדוחק יש לי לומר דה"ק לא לזה ולא לזה בשוורים אלא דחד מינייהו לפירות. הכי גרסינן: לא לזה ולא לזה לפירות אלא לחד ולא לזה לשוורים. והיא גי' של ר' יעקב ולולא גרסינן ולזה ולזה לשוורים דכל שהיא מיוחדת לשניהם לשוורים רשות המזיק הוא דא"ל בעל השור כיון דישנה מיוחדת לשוורים הי' לך לשמור פירותיך. אי הכי ד' כללות ג' הוו. גירסת הספרים וכמדומה שאינה מחוורת דע"כ ליכא אלא ג' כללות חייב בכל ופטור במקצת וחייב במקצת וכן א"א להחליף את השן והרגל ולפטור את הקרן אבל רש"י ותוס' ז"ל מקיימין אותה ופירוש בשלמא לשמואל דמוקי רישא ר"ט וסיפא רבנן אצטריך סיפא לאשמועינן לאפוקי מדר"ט אלא לרבינא לא צריכא כלל דאי משום דלגבי שן חצר הניזק הא שמעי' מכל שהוא רשות לניזק וקרן ברשות הרבים שמעינן מחצר השותפין והבקעה ויש ספרים דלא גרסי אי הכי והוא הנכונה שבגירסאות ולענין פסק הלכה הריא"ף ז"ל פסק דבחצר השותפין בזמן שהיא מיוחדת לזה ולזה לפירות ואינה מיוחדת לשוורים חייב ואני תמה שהרי מסוגיא דשמעתין משמע דאינו חייב אלא במיוחדת לפירות לחד מינייהו מדאקשי' בכלליה דר' שמעון דאמר לא לזה ולא לזה כגון חצר שאינה של שניהם חייב בה על השן מאי לא לזה ולא לזה אלימא אין לזה ולא לזה כלל וכו' אלא לא לזה ולא לזה אלא דחד אלמא לא מיפרשא להו כלל דר' שמעון אלא בהכין ור' אלעזר נמי הכין מפרש לקמן דאינה חייבת אלא במיוחדת לפירות לחד ואיך נדחה סוגיא זו שהוא סוגיא דגמרא וי"ל דההיא פירוקא דפריקו בעלי הגמרא ואמרי מתנייאתא לא פליגן ואוקמ' ההיא דרב יוסף במיוחדת לשניהם לפירות ולא לשוורים וכללא דר"ש במיוחדת בין לשוורים בין לפירות חשבינן לה אוקמתא דקושטא מדאמר בה דיקא נמי דקתני בההיא דומיא דפונדק וקתני התם דומיא דבקעה וש"מ הא דוקא ואף על גב דאקשי בה ר' זירא לאביי קי"ל כאביי דקאי באוקמתא דגמרא דדייקא ואמרה ש"מ והך סוגיא דפירשו לא לזה ולא לזה אלא לחד דלמא משום דבעי לאוקמוה לחיובא כד"ה ואפילו לר' אלעזר דס"ל דאינו חייב עד שתהא מיוחדת לפירות לחד כאתקפתיה דר' זירא כי היכא דלא תיקשי הניחא לאביי אלא לר' זירא אמאי חייב ומיהו אפשר לפרשה לא לזה ולא לזה בין לשוורים בין לפירות אלא לפירות חייב בה על השן ועל הרגל וניחא טפי בהכין מדקתני לא לזה ולא לזה ולא קתני לא לזה ולזה כנ"ל וחצר השותפין דלא מיפלגי בה היינו לחייב אחד מן השותפין על חברו אבל אחר דעלמא ודאי חייב בה דשדה אחר קרינן ביה וכדאיתא בהדיא בפרק שור שנגח את הפרה גבי הכניס פירותיו לחצר חברו דתני יהודה בין סביון דנזיקין דבר קרנא הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות ובא שור אחר ממקום אחר ואכלן פטור ואם הכניס ברשות חייב ואוקימנא מאן פטור ומאן חייב בעל השור ואקשי' אי בעל השור מה לי ברשות ומה לי שלא ברשות ופרקי' אמרי ברשות הו"ל שן ברשות הניזק ושן ברשות הניזק חייבת אלמא אף על פי שהיא בחצר השותפין לבעל הבית ולבעל הפירות שור ממקום אחר חייב בה וכן פי' שם רש"י. (רשב"א)

דף יד - ב

שלשה כללות בארבע מקומות: מתני' שום כסף שוה כסף בפני ב''ד ועל פי עדים בני חורין בני ברית והנשים בכלל הנזק והניזק והמזיק בתשלומין: גמ' מאי שום כסף אמר רב יהודה שום זה לא יהא אלא בכסף תנינא להא דתנו רבנן פרה שהזיקה טלית וטלית שהזיקה פרה אין אומרים תצא פרה בטלית וטלית בפרה אלא שמין אותה בדמים: שוה כסף: דתנו רבנן שוה כסף מלמד שאין בית דין נזקקין אלא לנכסים שיש להן אחריות אבל אם קדם ניזק ותפס מטלטלין בית דין גובין לו מהן אמר מר שוה כסף מלמד שאין בית דין נזקקין אלא לנכסים שיש להן אחריות מאי משמע אמר רבה בר עולא דבר השוה כל כסף מאי ניהו דבר שאין לו אונאה עבדים ושטרות נמי אין להן אונאה אלא אמר רבה בר עולא דבר הנקנה בכסף עבדים ושטרות נמי נקנין בכסף אלא אמר רב אשי שוה כסף ולא כסף והני כולהו כסף נינהו רמי ליה רב יהודה בר חיננא לרב הונא בריה דרב יהושע תנא שוה כסף מלמד שאין בית דין נזקקין אלא לנכסים שיש להן אחריות והתניא {שמות כא-לד} ישיב לרבות שוה כסף ואפילו סובין הכא במאי עסקינן ביתמי אי ביתמי אימא סיפא אם קדם ניזק ותפס מטלטלין בית דין גובין לו מהן אי ביתמי אמאי בית דין גובין לו מהן כדאמר רבא אמר רב נחמן שתפס מחיים הכא נמי שתפס מחיים: בפני בית דין: פרט למוכר נכסיו ואחר כך הולך לבית דין שמע מינה לוה ומכר נכסיו ואחר כך בא לבית דין אין בית דין גובין לו מהן אלא פרט לב''ד הדיוטות: על פי עדים: פרט למודה בקנס ואחר כך באו עדים שהוא פטור הניחא למאן דאמר מודה בקנס ואחר כך באו עדים פטור אלא למאן דאמר מודה בקנס ואחר כך באו עדים חייב מאי איכא למימר סיפא אצטריך ליה

רש"י שלשה כללות בד' מקומות. דאין כאן אלא ג' דינין ברשות הניזק חייב בכל ברשות המזיק פטור מכל בחצר השותפים חייב בח''נ בקרן ופטור על השן והרגל אבל ארבעה מקומות הן שאינן דינן שוה דיש חצר השותפין שהוא חייב בה על השן כגון דמיוחדת לחד לפירות ולשניהן לשוורין: מתני' שום כסף. כולה מתניתין מפרש בגמרא: גמ' שום זה. של נזקין: לא יהא אלא בכסף. שיהו ב''ד שמין כמה שוה הנזק מנה או מאתים וכך ישלם לו: תנינא. במתניתין להא דת''ר בברייתא וש''מ דהא ברייתא עיקר היא: פרה שהזיקה טלית. שדרסה עליה בחצר הניזק וטלית שהזיקה פרה ברה''ר כגון שנתקלה בהמה בטלית ונשבר רגל פרה: אין אומרין תצא פרה בטלית. יטול את הפרה שהזיקה טליתו ולא תהא נשומית אלא הן חסר והן יותר יטלנה: אלא שמין אותה בדמים. שמין הניזקין בכסף ולפי מה שהזיק את חבירו יותר ישלם (ומי שהזיק את חבירו יותר ישלם): שוה כסף. כלומר שוה כסף יפרע לו: מלמד שאין ב''ד נזקקין. ליפרע מן המזיק אא''כ יש לו קרקע דהיינו שוה כסף דמתניתין ולקמן מפרש מאי משמע: דבר השוה כל כסף. שנותנין עליו וקפריך מאי ניהו דאין להן אונאה מאי כל כסף דקאמרת דאין להן אונאה שאפילו קנאן ביותר מדמיהן שתות אין מוכר חייב להחזיר לו כדקאמרינן בפרק הזהב (ב''מ דף נו.) העבדים והשטרות והקרקעות אין להן אונאה אפילו קנאן ביותר מדמיהן: שטרות. אם מכר שטרות לחבירו אין יכול לוקח לתבוע ממנו אונאה: דבר הנקנה בכסף. בלא משיכה דקרקע נקנה בכסף בפ''ק דקדושין (דף כו.): עבד נמי נקנה בכסף. כדקתני בקדושין (דף יד.): שטרות דנקנות בכסף. לא איתפרש היכא: אלא אמר רב אשי שוה כסף. דהיינו קרקעות והכי משמע שוה כסף ישלם ולא כסף עצמו והני כולהו מטלטלים ועבדים ושטרות כסף נינהו דמצי לאמטויינהו ממתא למתא ומזדבני: שוה כסף אפי' סובין. אלמא דמטלטלין נמי גבינן לניזקין: ביתמי. קאמרינן דאי שבק להו אבוהון המזיק מקרקעי גבי מינייהו אבל ממטלטלי לא דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב דאיכא למימר לאחר מיתת אביהן קנאום: כדאמר רבא אמר רב נחמן. במסכתא כתובות בפרק הכותב: שתפס מחיים. דאבוהון: בפני ב''ד. הכי משמע מתניתין שוה כסף בפני ב''ד שיהו קרקעותיו בפני ב''ד: פרט למוכר נכסיו. וכילה המעות ובא לבית דין שאין בית דין נפרעין מן הלקוחות: ש''מ. בתמיה והא קי''ל דאתי מלוה וטריף: אלא. להכי אתא מתניתין דב''ד מומחין דנין דיני קנסות ולא בית דין הדיוטות: ע''פ עדים. שיעידו על הנזק בב''ד שזה הזיקו: הניחא למ''ד כו'. פלוגתא הוא לקמן בפרק מרובה (דף עה.): (רש"י)

תוספות פרה שהזיקה טלית וטלית שהזיקה פרה. פי' הקונטרס שהזיקו זה את זה ושמין הנזק בכסף ומי שהזיק חבירו יותר ישלם העודף וקשה דע''כ פרה שהזיקה טלית היינו בחצר הניזק או בכוונתו להזיק והוי קרן או דרך. הלוכו והוי רגל וטלית שהזיקה פרה היינו ברה''ר דהוי מטעם בור דאי אפשר לאוקמי פרה שהזיקה . טלית נמי ברה''ר ומטעם קרן דאם כן היה פטור בעל פרה כדאמר לקמן בפרק ב' (דף כ.) דכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור ואפילו אם נפרש שכן אירע שפרה הזיקה טלית בחצר ברשות הניזק וטלית שהזיקה פרה ברה''ר אכתי מתניתין היא לקמן בפרק המניח (דף לג.) ב' שוורין תמים שחבלו זה בזה משלמים במותר ח''נ מועדים משלמים במותר נ''ש וי''ל דקתני והדר מפרש ור''ת מפרש דאו או קתני כמו חלץ ועשה מאמר ונתן גט ביבמות (דף נ.) ולא בא לאשמועינן שאין אומרים שיקח כל הטלית בשביל מה שהזיקו דהא טלית בור הוא ולא משלם מגופו ועוד נמי שמעינן הא ממתניתין דהמניח אלא אומר ר''ת דאין אומרין תצא פרה בטלית בא לאשמועינן דלא כר''ע דאמר לקמן בהמניח (שם) יוחלט שור לניזק אלא יושם כרבי ישמעאל ובקרן מיירי וטלית בפרה אתא לאשמועינן דלא גבי מיתמי דלא ס''ד דליגבי אף ע''ג דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי דמה שאמרה תורה מן העלייה זהו ליפות כחו של ניזק דאם אין המזיק שוה נזקו ישלם מן העלייה אבל ביתמי דאי משתלמי מן העלייה הוה פסידא דניזק דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי ואי משתלם מגופו יגבה אפי' מיתמי דהוי כאלו תפס מחיים וה''א דמשלם מגופו ול''ג פרה שהזיקה טלה דא''כ ליתני שוורים שחבלו זה בזה כדלקמן בהמניח (שם) ודרך הש''ס להזכיר פרה וטלית כדאמרינן (לקמן דף צד:) הניח להם אביהם פרה וטלית: דבר השוה כל כסף. לאו דוקא דיתר מפלגא. יש להם אונאה כדמשמע בפרק הזהב (ב''מ דף נז:) אלא שוה כל כסף יותר ממטלטלי: עבדים ושטרות נמי ניקנין בכסף. ול''ג שטרות דאין נקנין בכסף אלא במסירה ובשטר ואפילו בחליפין נמי צ''ע ובקונטרס פירש דלא אתפרש היכא ששטרות נקנין בכסף: ביתמי. וא''ת לרב ושמואל דאית להו בפרק גט פשוט (ב''ב דף קעה.) דשיעבודא לאו דאורייתא ומלוה על פה לא גבי מיורשין אפי' נכסים שיש להן אחריות אין נזקקין ויש לומר דאיירי בשעמד בדין.: שמע מינה לוה ומכר נכסיו כו'. פי' הקונטרס והא קיימא לן דאתי מלוה וטריף ותימה אי נזקין כמלוה בשטר הוא לא הוה ליה למימר ש''מ כו' אלא ה''ל למיפרך והתנן. המלוה חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדים ואי חשיב מלוה ע''פ א''כ מאי קאמר ש''מ אין ב''ד גובין לו מהן הא פשיטא דאין גובין דהתנן המלוה חבירו בעדים גובה מנכסים בני חורין ואי היא גופה קדייק ש''מ דאין גובין לו מהן והוי כמלוה על פה ואע''ג דנזקין מלוה הכתובה בתורה היא וקשה למ''ד בפ''ק דערכין (דף ו:) דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא א''כ אמאי אמר לוה ומכר נכסיו. הוה ליה למימר ש''מ מלוה הכתובה בתורה לאו כשטר דמיא ומפרש ר''ת ש''מ לוה ומכר נכסיו אין ב''ד גובין לו מהם מן התורה דשיעבודא לאו דאורייתא ולהכי בנזקין נמי לא גבי דבמלוה בשטר דוקא תקון רבנן דליגבי ממשעבדי משום נעילת דלת דאי שיעבודא דאורייתא ובמלוה ע''פ מדרבנן הוא דלא גבי משום תקנת לקוחות א''כ תיקשי הכא אמאי לא גבי בנזקין דהכא ליכא תקנה דלקוחות ולא דמי למלוה על פה דהתם מאן דיזיף בצנעא יזיף אבל מזיק לא דייק ואית ליה קלא וקשה למ''ד שיעבודא דאורייתא פרק גט פשוט (ב''ב דף קעה:): פרט לבית דין הדיוטות. פ''ה לענין דיני קנסות ואע''ג דמתניתין לא איירי בקנסות למ''ד תנא שור לרגלו ומבעה לשינו מ''מ מרמז לנו התנא במתני' אפי' במילי דלא איירי ברישא דה''נ מפרש בסמוך ע''פ עדים פרט למודה בקנס ואח''כ באו עדים: אלא למ''ד מודה בקנס ואח''כ באו עדים דחייב מאי איכא למימר. למודה בקנס ולא באו עדים כלל לא אצטריך דמתניתין היא במרובה (לקמן דף עד:) דע''פ עצמו פטור דלא שייך תני והדר מפרש דאין מאריך שם יותר מבכאן: (תוספות)

רשב"א פרה שהזיקה טלית וטלית שהזיקה פרה אין אומרים תצא פרה בטלית וטלית בפרה. אלא שמין אותן בדמים פרש"י שמין את הניזקין בכסף ומי שהזיק את חברו יותר ישלם ומתוך פי' נראה שבא להשמיענו שאם הזיקו זה את זה שאין אומרים יצא נזק זה כנגד זה וזה כפירושו שפירש שהפרה והטלית הזיקו זה את זה וכבר כתבנו שא"א לפרשה כן ועוד שאפילו נפרש שהפרה הזיקה טלית ברשות הניזק וטלית זו הזיקה פרה זו ברשות הרבים מאי אתא לאשמועינן מתניתין היא שנויה כן בפרק המניח שני שוורים שחבלו זה בזה אם הם תמים משלמין במותר נזק שלם וכן אין לפרש שבא להשמיענו שלא יקח הניזק את המזיק כלו מחמת הזיקו שאף הא שמעינן לה מההוא מתניתין דפרק המניח את הכד כך הקשו בתוס' וקושיא זו אינו מכיר וכי אומר לברייתא פשיטא מתניתין היא והלא כל הברייתות כן והדא גופא אמרינן תנינא להא דתנן ואפילו מה שמפורש במשנתינו שונין אותו בברייתא בכמה מקומות אין להם מספר ועל כן אלו היינו מפרשים שהזיקו זה את זה בזה אחר זה במקומות חלוקים איני רואה קושיא מכאן אלא ודאי זה א"א מצד אחר לפי שהבור אינו משלם מגופו אלא מן העליה וכן הפרה אם הזיקה בשן או ברגל ואף בתוס' כן הקשו ובשם ר"ת ז"ל פירשו אין אומרים תצא פרה בטלית אתא לאשמועינן לאפוקי מדרב יעקב דאמר בפרק המניח יוחלט השור אלא כר' ישמעאל דאמר יושם השור ובקרן מיירי וטלית בפרה אתא לאשמועינן בדמית בעל התקלה ונפלו נכסיה קמי יתמי וקמ"ל דלא תימא אע"ג דמטלטלי דיתמי לב"ח לא משתעבדי וכן לנזיקין אפ"ה משתלם מן הטלית משום דמה שאמרה תורה שהנזקין משתלמין מן העליה ליפות כחו של ניזק דאי אין המזיק שוה כדי נזקו שמשלם מן העידית שבנכסיו אבל היכא דאיכא פסידא לניזק כי הכא אמרינן מגופו הוא משתלם וכאלו תפס מחיים דאב ולא הוי מטלטלי דיתמי קמ"ל לעולם אינו משתלם מגופו ומטלטלי דיתמי הוא וגם זה אינו מתיישב בעיני דמטלטלי דיתמי דלא משתעבדי אינה תורה ולמ"ד שעבודא דאורייתא אף הנזקין ובע"ח דבר תורה גובין אף מטלטלי דיתמי דמנא תיתי דלא ולמ"ד שעבודא לאו דאורייתא אף מן הקרקעות אינן נגבין לא בעל חוב ולא הנזקין אלא מן התקנה והיאך שייך לומר בכל זה דין מה שאמרה תורה מגופו או מן העליה אא"כ תאמר שאלו היתה כוונת התורה לחייב מן העידית שבנכסים לתקנת הניזק אבל במקום פסידא אפילו מגופו לא היו חכמים מתקנים בזה שלא יהו הנזקין יכולים להשתלם מן המזיק והעמידם על דינם במקום זה. דבר השוה כל כסף. מכאן נראה שאין שומא כלל בקרקעות דשוין הם כל כסף לומר דיש אנשים מחשיבין קרקע יותר מכל כסף וכן דעת הרי"ף ז"ל אבל ר"ת ז"ל סבור דלא אמרו אלא שאין להם אונאה כמטלטלין לשתות וליתר משתות אבל בפלגא יש להם שומא ונסמוך על הירושלמי שאמרו שיש להן שומא בדבר מופלג פי' מופלג מלשון פלגא ואינו נראה חדא דאנן סמכינן ושוה כל כסף אין לו שיעור ועוד שהרי שנינו אלו דברים שאין להם אונאה העבדים והשטרות והקרקעות והקדשות ובכל הני י"ל יגיד עליו ריעו והקדשות יגידו על כלן שהרי הקדשות אין להם שום אונאה דאיש את עמיתו כתיב ומהן אתה למד לכל השאר ועוד דכל מה ששנו באותה משנה דוקא דהא קתני בה ( ) אין בהן לא תשלומי כפל ולא תשלומי ד' וה' שומר חנם אינו נשבע נושא שכר אינו משלם וכבר הארכתי בה יותר מזה בפרק הזהב. אלא אמר רבא דבר הנקנה בכסף עבדים ושטרות נמי נקנים בכסף. אית ספרים דלא גרסי בהו שטרות דשטרות אינן נקנין אלא בכתיבה ומסירה כדאיתא בפרק הספינה וא"נ באגב ואף לספרים דגרסי ליה נראה דבגמרא נקטינהו משום דגבי אונאה אדכרינהו לתרווייהו דאמר שוה כל כסף מאי ניהו דאין להם אונאה עבדים ושטרות נמי אין להם אונאה ואתא רבא ופירש דבר הנקנה ככסף הדר ואקשי כקושיא קמייתא כלומר ואכתי איכא לאקשויי כדאקשינן מעבדים ושטרות ומיהו שטרות לאו דוקא כנ"ל להעמיד גירסת הספרים ובספרים נמי ישנה עד שהוצרך לומר רש"י שטרות לא איתפרש היכא. שמעת מינה לוה ומכר נכסים ואח"כ באו לב"ד אין ב"ד גובין לו. פרש"י ז"ל דה"ק ש"מ אין ב"ד גובין לו מהן ואנן קי"ל דאתי מלוה וטריף וזה תימא ה"ד אי נזקין כמלוה ע"פ פשיטא דאין גובין ואי כמלוה בשטר דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא הכי ה"ל לאקשויי המלוה את חברו ע"י עדים גובה מנכסים בני חורין בשטר גובה מנכסים משועבדין ואי היא גופא קמ"ל דמלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא אף היא הול"ל בהדיא ש"מ מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא ור"ת פי' דה"ק ש"מ לוה אפילו בשטר ומכר נכסיו אין ב"ד גובין לו מהן דבר תורה דשעבודה לאו דאורייתא וכיון שכן אף הנזקין אין גובין מן הלקוחות דאע"ג דאית ליה קלא טפי ממלוה ע"פ מ"מ אין להם קול גדול אפילו במוכר שדהו בעדים ולפיכך העמידום על דינם ואין גובין שאלו כמ"ד שעבודא דאורייתא אטו כיון דגובין דבר תורה למלוה מן הלקוחות בין מלוה ע"פ בין מלוה בשטר אלא דמן התקנה אין גובין מהן אע"פ דלית ליה קלא ודאי היה מן הדין לגבות הנזקין מן הלקוחות דקול יוצא לנזקין טפי ממע"פ אלא ודאי מדקאמר דאין ב"ד גובין לניזקין מן הלקוחות ש"מ דשעבודא לאו דאורייתא ולימא תהוי תיובתא דמ"ד שעבודא דאורייתא אלא פרט לב"ד הדיוטות ולומר שאין הקנסות נגבין אלא במומחין ואע"ג דנזקין דמתניתין לאו בדיני קנסות קמיירי וכדאמרינן לעיל באבות דר' אושעיא מכל מקום דרך התנא להיות שונה ורומז בעלמא ותדע דהא אמרינן נמי על פי עדים פרט למודה בקנס. אלא למאן דאמר חייב מאי איכא למימר. וליכא למימר פרט למודה בקנס ולא באו עדים דהא מתניתין היא בהדיא בפרק מרובה דעל פי עצמו פטור. (רשב"א)

דף טו - א

בני חורין ובני ברית בני חורין למעוטי עבדים בני ברית למעוטי עובדי כוכבים וצריכא דאי אשמעינן עבד משום דאין לו יחס אבל נכרי דיש לו יחס אימא לא ואי אשמעינן נכרי משום דלא שייך במצות אבל עבד דשייך במצות אימא לא צריכא: והנשים בכלל הנזק: מנהני מילי אמר רב יהודה אמר רב וכן תנא דבי ר' ישמעאל אמר קרא {במדבר ה-ו} איש או אשה כי יעשו מכל חטאת השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה דבי רבי אלעזר תנא {שמות כא-א} ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם השוה הכתוב אשה לאיש לכל דינין שבתורה דבי חזקיה ורבי יוסי הגלילי תנא אמר קרא {שמות כא-כט} והמית איש או אשה השוה הכתוב אשה לאיש לכל מיתות שבתורה וצריכי דאי אשמעינן קמייתא התם הוא דחס רחמנא עלה כי היכי דתהוי לה כפרה אבל דינין איש דבר משא ומתן אין אשה לא ואי אשמעינן דינין כי היכי דתיהוי לה חיותא אבל כפרה איש דבר מצוה אין אשה דלאו בת מצוה לא ואי אשמעינן הני תרתי הכא משום כפרה והכא משום חיותא אבל לענין קטלא איש דבר מצוה לשלם כופר אשה לא ואי אשמעינן כופר משום דאיכא איבוד נשמה אבל הני תרתי דליכא איבוד נשמה אימא לא צריכא: הניזק והמזיק בתשלומין: אתמר פלגא נזקא רב פפא אמר ממונא רב הונא בריה דרב יהושע אמר קנסא רב פפא אמר ממונא קסבר סתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימן ובדין הוא דבעי לשלומי כוליה ורחמנא הוא דחס עליה דאכתי לא אייעד תוריה רב הונא בריה דרב יהושע אמר קנסא קסבר סתם שוורים בחזקת שימור קיימי ובדין הוא דלא לשלם כלל ורחמנא הוא דקנסיה כי היכי דלנטריה לתוריה תנן הניזק והמזיק בתשלומין בשלמא למאן דאמר פלגא נזקא ממונא היינו דשייך ניזק בתשלומין אלא למ''ד פלגא נזקא קנסא השתא דלאו דידיה שקיל בתשלומין איתיה לא נצרכא אלא לפחת נבילה פחת נבילה הא תנא ליה רישא תשלומי נזק מלמד שהבעלים מטפלין בנבילה חדא בתם וחדא במועד וצריכא דאי אשמעינן תם משום דאכתי לא אייעד אבל מועד אימא לא ואי אשמעינן מועד משום דקא משלם כוליה אבל תם אימא לא צריכא ת''ש מה בין תם למועד שהתם משלם חצי נזק מגופו ומועד משלם נזק שלם מן העלייה ואם איתא ליתני נמי הא תם אינו משלם ע''פ עצמו מועד משלם ע''פ עצמו תנא ושייר מאי שייר דהאי שייר שייר חצי כופר אי משום חצי כופר לאו שיורא הוא הא מני רבי יוסי הגלילי היא דאמר תם משלם חצי כופר ת''ש

רש"י בני חורין. שיהו העדים בני חורין ובני ברית: עבד אין לו יחס. דאמרינן בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף סב.) הכל מודים בעבד שאין לו יחס כדכתיב עם החמור עם הדומין לחמור: נכרי יש לו יחס. כדמפרש התם דכתיב הדרימון בן טברימון בן חזאל: עבד כנעני שייך במצות שהנשים חייבות בהן דגמר לה לה מאשה: לפניהם כולן בכלל: קמייתא. איש או אשה כי יעשו דמשתעי בקרבן: התם הוא דחס רחמנא עלה. דתיהוי כאיש לענין כפרה: כי היכי דתיהוי לה חיותא. דאי לא הואי בכלל דינין הוי פרשי תגרי מינה: איש דבר מצות. משלם בעל השור כופר ליורשים משום דבטליה ממצות: ממונא. דין הוא שישלמנו ואינו קנס ונפקא מינה דאי מודה מקמי דאתו סהדי לא מיפטר: לאו בחזקת שימור קיימי. שרגילין בנגיחה וצריכין שמירה: בתשלומין. משמע דשניהן מפסדי ממון בתשלומין שזה משלם מחצה וזה מפסיד מחצה: דשייך ניזק בתשלומין. כלומר מפסיד ממה שהיה ראוי לו דבעי למשקל כוליה שזה פשע בשורו שלא שמרו: בתשלומין איתיה. בתמיה דמשמע שמפסיד מדינו: לפחת נבילה. דכל פחת נבילה דניזק הוא והיינו דשייך ניזק בתשלומין שאפילו אותו קנס שזיכתה לו תורה אינו נוטל כולו: הא תנא ליה רישא. חבתי בתשלומי נזקו וקתני עלה תשלומי נזק מלמד שהבעלים מטפלים בנבילה ואמרינן לא נצרכא אלא לפחת נבילה: מגופו. ואם אינו שוה חצי נזק מפסיד הניזק כדכתיב (שמות כא) וחצו את כספו: מן העלייה. אם אינו שוה כנגד כל הנזק נוטל נכסים מביתו: ואם איתא. דקנסא: ליתני נמי הא. שחצי נזקו של תם קנס ואינו משלם ע''פ עצמו ומועד הוי ממון ומשלם ע''פ עצמו: חצי כופר. מועד שהמית את האדם משלם כופר ליורשים ותם אפילו חצי כופר לא משלם: רבי יוסי הגלילי היא דאמר. בפרק שור שנגח את הפרה (לקמן דף מב.) תם משלם חצי כופר וליכא שיורא דאי משום דהאי משלם כופר שלם והאי לא משלם אלא פלגא כופר לאו שיורא הוא דהא תני לה תם משלם חצי נזק ומועד נזק שלם וכופר בכלל: (רש"י)

תוספות השוה הכתוב אשה לאיש. היינו דוקא היכא דהפרשה נאמרה בלשון זכר כי ההיא דריש תמורה (דף ב:) דפריך אמאי איצטריך רבוי לענין תמורה לפי שהפרשה נאמרה בלשון זכר והא השוה הכתוב אשה לאיש אבל היכא דכתיב איש בהדיא ודאי התם צריך רבוי כההיא דפרק ארבע מיתות (סנהדרין סו.) איש כי יקלל אין לי אלא איש אשה מניין וא''ת לקמן בשור שנגח ארבעה וחמשה (דף מד: ושם ד''ה שור האשה) דאמר שור שור שבעה להביא שור האשה גבי שור שהמית אמאי איצטריך רבוי הא התם לא כתיב איש ואע''ג דכתיב גם בעליו יומת אינו אלא לשון זכר בעלמא ואומר ר''ת [דמקשינן] התם נגיחה למיתה ונגיחה לנזקין והוה ילפינן מנזקין דכתיב בהו (שמות כא) איש כי יגוף שור איש למעוטי אשה אי לאו רבוי דקרא: אשר תשים לפניהם השוה הכתוב אשה לאיש. תימה הא לפניהם לא איירי אלא בכשרים לדון דכן דרשינן בפרק בתרא דגיטין (דף פח: ושם) לפניהם ולא לפני הדיוטות ואשה פסולה לדון דתנן בפרק בא סימן (נדה דף מט: ושם) כל הכשר לדון כשר להעיד ואשה פסולה להעיד כדאמרינן בהחובל (לקמן דף פח.) ובפרק שבועת העדות (שבועות דף ל.) וי''ל דההיא דפרק בא סימן (נדה ד' מט:) באיש איירי כלומר כל איש הכשר לדון כשר להעיד ומדכתיב (שופטים ד) והיא שפטה את ישראל בדבורה אין להביא ראיה דאשה כשירה לדון דשמא היו מקבלין אותה עליהם משום שכינה וא''ת בגיטין (ד' פח:) דרשינן לפניהם למעוטי הדיוטות והכא דרשינן לרבות אשה וי''ל דהתם ממעט משום דלפניהם קאי אאלהים דכתיב בפרשה וא''ת בלא לפניהם תיפוק ליה דבעינן מומחים מאלהים ויש לומר דלפניהם איצטריך לכל דבר עישוי וכפייה אף על פי שאינו דין דבעי מומחין וכן מוכח בפ''ק דסנהדרין (דף ז:) דדריש מאשר תשים אלו כלי הדיינין: והמית איש או אשה. תימה דקרא קמא כי יגח שור את איש או את אשה ה''ל הכא לאתויי דמקרא דוהמית איש דרשינן בשור שנגח ארבעה וחמשה (לקמן דף מב:) מה איש נזקיו ליורשיו כו' והכי איתא התם והמית איש או אשה אמר ר' עקיבא וכי מה בא זה ללמדנו לחייב על אשה כאיש הרי הוא אומר כי יגח שור וכו' אלא להקיש אשה לאיש מה איש נזקיו ליורשיו כו': לכל מיתות. כלומר שחייבין עליהם מיתה או כופר כמו על האיש דבהכי איירי קרא דוהמית איש או אשה ובסמוך נמי קאמר משום איבוד נשמה חס רחמנא עלה ולא איירי באשה שהמיתה שתתחייב כמו איש: משום כפרה חס רחמנא עלה. וא''ת אם לא הוקשו לענין עונשין כלל כ''ש דהוה חס עלה טפי שלא היה בה עונש ולא היתה צריכה כפרה כלל וי''ל דאצטריך קרא לעונשים הכתובים בהדיא בנשים כגון עריות שיש להן כפרה: לא נצרכא אלא לפחת נבילה. אע''ג דשקיל דלאו דידיה מ''מ כיון דזכייה ליה רחמנא חצי נזק חשבינן ליה דאיתיה בתשלומין מה שפחת נבילה עליו ולא מצי א''ל למזיק קרנא דתורך קבירא ביה כדפי' לעיל [י: ד''ה לא נצרכא]: אי משום חצי כופר לאו שיורא הוא. פי' דליקשי למ''ד פלגא נזקא ממונא מאי שייר דהאי שייר דלא שייר אלא חצי כופר דהא מני ר' יוסי הגלילי היא ולא שייר כלום דכה''ג איכא פרק שלשה מינין (נזיר דף לח:) ובפרק החליל (סוכה דף נד:): הא מני רבי יוסי הגלילי היא דאמר תם משלם חצי כופר. והא דמועד משלם כופר שלם ותם חצי כופר לאו שיורא הוא דהא תנא תם משלם חצי נזק ומועד משלם נ''ש וכופר בכלל וא''ת אכתי ליתני דמועד משלם כופר אף כשהשור בסקילה ותם כשהוא בסקילה פטור אפילו לרבי יוסי הגלילי דהביאהו לבית דין וישלם (תוספות)

רשב"א השוה הכתוב וכו'. ודוקא בכ"מ שלא נאמר בו איש דאדרבה בכ"מ שנאמר בו איש דרשינן פרט לאשה עד שירבה אותה הכתוב ממקום אחר וכדאיתא בסנהדרין בכמה מקומות גבי מקלל אביו ואמו אין לי אלא איש אשה מנין. אשר תשים לפניהם השוה הכתוב אשה לאיש לכל דינין שבתורה. ואיכא למידק דהא האי קרא לא מיירי אלא בכשרים לדון וכדדרשינן מיניה בפרק בתרא דגטין לפניהם ולא לפני גוים לפניהם ולא לפני הדיוטות ואשה פסולה לדון דתנן בנדה בפרק בא סימן ( ) כל הכשר לדון כשר להעיד כדאיתא לקמן פרק החובל ( ) ופרק שבועת העדות ( ) וי"ל דמתניתין דנדה באנשים מיירי ולא בנשים ואפשר שהאשה כשרה לדון שנאמר והיא שפטה את ישראל ומיהו אין ראיה משם דשמא לא שהיא בעצמה דנה אלא מלמדת להם ודנין על פיהן וא"נ בשקבלוה עליהם ובירושלמי גרסינן בפרק שבועות העדות נאמר כאן שני ונאמר להלן וישארו שני אנשים מה להלן אנשים ולא נשים ולא קטנים אף כאן לא נשים ולא קטנים למדת שאין האשה דנה מעתה אין האשה מעידה ע"כ ותהדר קושיא לדוכתא לרבות נשים מכאן מנין וי"ל דמלפנ' מרבים אפילו נשים שישנן בכלל דינין ומדכתיב תשים לפניהם דרשינן דיינים מומחין שיכולין לעשות ולחב' וכדדרשינן בפ"ק דסנהדרין מכאן למקל ורצועה ולפניהם נמי קאי אאלקים דכתיב' טובא בפרשה דהיינו מומחין. לכל מיתות שבתורה. כלומר לחייב הממית אשה כממית את האיש ולא שמעינן מיהא להשוותה לחייבה בכל המיתות כאיש דהא קרא הכי כתיב והמית איש או אשה והיינו דאמרינן אבל לענין כופר אימא איש דבר מצוה לישלם כופר אשה לא צריכה. ואשה שהמיתה. לא מהכא נפקא אלא ממקום אחר הוא בא ואיני יודע מהיכא ואפשר מדכתיב מות יומת הרוצח דכל היכא דלא כתיב איש אחד האיש ואחד האשה. משום כפרה חס רחמנא עליה. וא"ת אדרבה אם פטרה התורה מן הכל ואפילו מקרבן כמו בכל מצות שהזמן גרמא כ"ש שהיתה לה זכות יתירה וי"ל דאצטריך לעונשים הכתובים בהדיא בנשים כעריות וכיוצא בהן. לא נצרכא אלא לפחת נבלה. דכיון שזכתה לו תורה תשלומי המחצית הרי זה כאלו זכה משעת המיתה בחצי הנזק וכל שפתחה לו לאחר כן בפחת הנבלה הרי הוא כאלו הוא בתשלומין. אי משום חצי כופר לאו שיורא הוא דהא מני ר' יוסי הגלילי היא דאמר תם משלם חצי כופר. וא"ת מ"מ שיורא הוא דהול"ל שמועד משלם כפר שלם והכא משלם חצי כפר לא היא דכיון דתנא שהתם משלם חצי נזק והמועד משלם נזק שלם כל הנזקין בכלל ואפילו כפר. הא דאמרינן: הא מני ר' יוסי הגלילי היא. לא אשכחן בשום מקום דאמר ר' יוסי הגלילי כן בפירוש אלא שיש לומר דכיון דבשור שנגח ארבעה וחמשה פליגי איהו ור' אליעזר ור"ע בדרשא דבעל השור נקי דר' אלעזר אמר בעל השור נקי מחצי כופר ור' יוסי אמר פטור מדמי ולדות אפשר דמשום הכי לא דרש ר' יוסי לפטור מחצי כופר כדדריש ר' אלעזר משום דס"ל דתם משלם חצי כופר. אלא מיהו לא שמעינן מינה הכי בהדיא דאפשר דאף הוא נמי פטר ליה מחצי כופר והא דלא מוקי לה לבעל השור נקי להכין דלמא משום דס"ל דלהכי לא אצטריך קרא דממילא שמעינן לה דכיון שהתם אינו משלם אלא מגופו ע"כ לא משלם את הכופר דכל שהוא נסקל הביאהו לב"ד וישלם לך וכל שאין השור בסקילה כגון שהמית ע"פ הבעלים או ע"פ עד אחד דלמא ר' יוסי פטר ליה מדרב' דאמר התם שור שנגח בן חורין שלא בכונה פטור שנאמר השור יסקל וגם בעליו יומת כל זמן שהשור בסקילה בעלים משלמין כופר אין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר. ור' אלעזר דדריש ליה ונקי מחצי כופר אצטריך ליה לכשהמית ע"פ עד אחד דלא הוי בסקילה אפי' הכי אי לאו דכתיב ובעל השור נקי הו"א דחייב בחצי כופר וקסבר כופרה כפרה ומשלם ע"פ עצמו כדאמר התם בפרק שור שנגח ד' וה' ובעל השור נקי רבי אלעזר אומר נקי מחצי כופר א"ל ר"ע הוא עצמו אינו משלם אלא מגופו הביאהו לב"ד וישלם לך א"ל עקיבא כך אני בעיניך שדיני בזה שחייב מיתה אין דיני אלא כשהמית את האדם ע"פ עד אחד או ע"פ הבעלים. ע"פ הבעלים פשיטא מודה בקנס הוא קסבר כופרה כפרה ומ"מ מוקי לה כר' יוסי משום דר' אלעזר ור"ע תרוייהו פטרי תם מחצי כופר אבל אפשר דר' יוסי ס"ל דחייב. וא"ת ומנ"ל דאיכא שום תנא דמחייב בכופר וי"ל דאשכחן ר' טרפון בשלהי כיצד הרגל דמחייב תם כופר שלם בחצי הניזק והיינו משום דס"ל דתם משלם חצי כופר כדאיתא התם וא"ת א"כ אמאי שבקיה הכא לר' טרפון דשמעינה ליה בהדיא ומוקי לה כר"י הגלילי דלא שמעינ' ליה בהדיא וי"ל משום דמתניתין לא מתוקמא כרבי טרפון מדקתני שהתם משלם חצי נזק והמועד משלם נזק שלם ולא מפליג בין הזיק תם ברשות הרבים בין הזיק ברשות הניזק ואלו ר' טרפון אפילו תם משלם נזק שלם בחצר הניזק ונ"ל שהנכון מה שפירש ר"ח ז"ל בס"פ כיצד הרגל וז"ל דברי ר' יוסי הגלילי תם משלם חצי כופר לא אשכחן בהדיא ודייקינן מדבריו בפרק שור שנגח ד' וה' שוורים בעל השור נקי מדמי ולדות מכלל דאם נגח והמית זולתי ולדות חייב כופר וא"א לחייבו כופר שלם דא"כ היינו מועד ובודאי בעל השור נקי בתם הוא דכתיב ע"כ. אי משום חצי כופר לאו שיורא הוא. וא"ת מי דחקו לומר כן ולאוקמי מתניתין כר' יוסי ולאפוקי מדרבנן וי"ל דכל דאמרי תנא ושייר נראה לו דוחק א"נ יש לומר דאצטריך למימר הכי כי היכי דלא ליקשי ליה מ"ד קנסא בשלמא לדידי תנא ושייר הא כי היכי דשייר כופר אלא לדידך ליתני כופר דמאי שייר דהאי שייר ולפיכך בעא לאוקימה כר' יוסי וכופר לאו שיורא הוא. (רשב"א)

דף טו - ב

המית שורי את פלוני או שורו של פלוני הרי זה משלם על פי עצמו מאי לאו בתם לא במועד אבל תם מאי הכי נמי דאין משלם על פי עצמו אי הכי אדתני סיפא המית שורי את עבדו של פלוני אין משלם על פי עצמו לפלוג וליתני בדידיה בד''א במועד אבל בתם אינו משלם על פי עצמו כולה במועד קמיירי תא שמע זה הכלל כל המשלם יותר על מה שהזיק אינו משלם על פי עצמו מאי לאו הא פחות ממה שהזיק משלם לא הא כמה שהזיק משלם אבל פחות מאי הכי נמי דלא משלם אי הכי אדתני זה הכלל כל המשלם יותר על מה שהזיק אינו משלם על פי עצמו ליתני זה הכלל כל שאינו משלם כמה שהזיק דמשמע פחות ומשמע יותר תיובתא והלכתא פלגא נזקא קנסא תיובתא והלכתא אין טעמא מאי הויא תיובתא משום דלא קתני כמו שהזיק לא פסיקא ליה כיון דאיכא חצי נזק צרורות דהלכתא גמירא לה דממונא הוא משום הכי לא קתני והשתא דאמרת פלגא נזקא קנסא האי כלבא דאכל אימרי ושונרא דאכלה תרנגולא משונה הוא ולא מגבינן בבבל והני מילי ברברבי אבל בזוטרי אורחיה הוא ואי תפס לא מפקינן מיניה ואי אמר קבעו לי זימנא דאזלינא לארעא דישראל קבעינן ליה ואי לא אזיל משמתינן ליה ובין כך ובין כך משמתינן ליה עד דמסלק הזיקא מדרבי נתן דתניא רבי נתן אומר מניין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ואל יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו ת''ל {דברים כב-ח} לא תשים דמים בביתך: מתני' חמשה תמין וחמשה מועדין הבהמה אינה מועדת לא ליגח ולא ליגוף ולא לשוך ולא לרבוץ ולא לבעוט השן מועדת לאכול את הראוי לה הרגל מועדת לשבור בדרך הילוכה ושור המועד ושור המזיק ברשות הניזק והאדם הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס והנחש הרי אלו מועדין רבי אלעזר אומר בזמן שהן בני תרבות אינן מועדין והנחש מועד לעולם: גמ' מדקתני השן מועדת לאכול מכלל דבחצר הניזק עסקינן וקתני בהמה אינה מועדת לשלם כוליה אבל חצי נזק משלמת מני רבנן היא דאמרי משונה קרן בחצר הניזק חצי נזק הוא דמשלם אימא סיפא שור המועד ושור המזיק ברשות הניזק והאדם אתאן לרבי טרפון דאמר משונה קרן בחצר הניזק נזק שלם הוא דמשלם רישא רבנן וסיפא רבי טרפון אין דהאמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא שבוק מתני' ותא אבתראי רישא רבנן וסיפא רבי טרפון רבי אלעזר משמיה דרב אמר

רש"י המית שורי כו' מאי לאו בתם. וה''ק המית שורי את פלוני משלם חצי כופר ע''פ עצמו ורבי יוסי הגלילי היא או שורו של פלוני המית משלם ע''פ עצמו חצי נזק אלמא ממונא הוא: עבדו של פלוני. הא קנסא הוא דמשלם ל' סלעים ואפילו אינו שוה אלא דינר: לפלוג וליתני בדידיה. בקמייתא גופיה דהמית שורי שורו של פלוני מצי לפלוגי: כולה במועד קמיירי. וחילוקים דמועד בעי לאשמועינן: יותר על מה שהזיק. כגון ל' של עבד: הא פחות. כגון חצי נזק דתם משלם ע''פ עצמו: כמה שהזיק. נזק שלם דמועד: משום דלא קתני כמה שהזיק. הא לאו תיובתא היא דלא פסיקא ליה למיתני כמה שהזיק דליהוי משמע דפחות אינו משלם ע''פ עצמו כיון דאיכא חצי נזק צרורות דאינו משלם כמה שהזיק ואפילו הכי משלם ע''פ עצמו דהלכתא גמירי לה דממונא הוא: אימרי. כבשים: משונה הוא. דאין דרכן בכך והוי תולדה דקרן לשלם חצי נזק: ולא מגבינן לה בבבל. דאין דנין דיני קנסות אלא בסמוכין ובבבל אין סמיכה: ברברבי. תרנגולים וכבשים גדולים דאין דרך כלב וחתול להורגן: ואי תפיס. ניזק בבבל לא מפקינן מיניה: ואי לא תפיס ניזק ואמר קבעו לי זמן דליתי בהדי לארעא דישראל קבעינן ליה: ובין כך ובין כך משמתינן ליה. להרוג את הכלב ואת החתול: עד דמסלק הזיקא. שיהרגם: מתני' לא ליגח. בקרן: ולא ליגוף. דחיפת גוף וכולהו הוי תולדה דקרן ומשלמין חצי נזק הרי חמשה תמין: ושור המועד. ג' פעמים ליגח או לגוף או לרבוץ או לבעוט או לשוך הרי הן חמשה מועדין לשלם נזק שלם ולגבי מועד חשיב להו חד דע''י העדאה דעדים אתי בהו חיוב נ''ש הלכך חדא מילתא הוא: ושור המזיק ברשות הניזק. ואפי' קרן תמה הוי כמועד לשלם נזק שלם: והאדם. הרי חמשה ובבעלי חיים קמיירי להכי לא חשיב בור ואש ולקמן פריך אמאי לא חשיב הארי והדוב כו': הרי אלו מועדים. אפילו בנשיכה ובכל. נזקין ומשלמין בעלים שלהן נזק שלם: שהן בני תרבות. שגידלן אדם בביתו: גמ' וקתני הבהמה אינה מועדת. לא ליגח ולא לגוף אלמא קרן בחצר הניזק חצי נזק הוא דמשלם: (רש"י)

תוספות לך וי''ל שהוא בכלל שהתם משלם חצי נזק מגופו וא''ת א''כ מהאי טעמא אמאי לא מוקי אפילו כר''ע דפוטר בתם מחצי כופר דכשהשור בסקילה לא איצטריך למיתני שפטור מחצי כופר דהתנן שהתם משלם מגופו וכיון דמשלם מגופו הביאהו לב''ד וישלם לך וכשאין השור בסקילה כגון ע''פ עד אחד וע''פ בעלים בין תם בין מועד שניהם פטורין מכופר מדרבה דאמר פרק שור שנגח ארבעה וחמשה (לקמן דף מג.) שור שהמית בן חורין שלא בכוונה פטור שנאמר השור יסקל וגם בעליו יומת כל זמן שהשור בסקילה בעלים משלמים כופר וי''ל דאין ה''נ דלר''ע נמי כופר לא הוי שיור והא דלא קאמר הא מני רבי עקיבא היא משום דדריש בשור שנגח ארבעה וחמשה (לקמן מב.) נקי מדמי עבד ואי ר''ע ליתני שהתם פטור מדמי עבד ומאי שייר דהאי שייר למ''ד פלגא נזקא ממונא דאי משום חצי כופר לאו שיורא הוא דהתנן שהתם משלם ח''נ מגופו וא''ת ומנא ליה דאית ליה לרבי יוסי הגלילי תם משלם חצי כופר אי משום דדריש לקמן נקי מדמי ולדות ולא דריש נקי מחצי כופר דלמא לעולם ס''ל דפטור דכשהשור בסקילה הביאהו לב''ד וישלם לך וכשאין השור בסקילה פטור מדרבה וי''ל דהא דקאמר דתם משלם חצי כופר לאו משום דשמעינן ליה הכי אלא כלומר דמצי סבר דמשלם חצי כופר ולא יסבור דרבה כר' טרפון דאית ליה נמי לקמן שלהי כיצד הרגל (דף כו.) דתם משלם כופר ואי נמי ס''ל רבי יוסי הגלילי דתם לא משלם חצי כופר משום דרבה לאו שיורא היא כדפרישית וה''ה דהוה מצי למימר הא מני ר''ש בן זומא היא דדריש התם נקי מדמי עורו ולדידיה נמי כופר לאו שיורא הוא: לפלוג וליתני בדידיה בד''א במועד אבל בתם כו'. תימה היכי הוה מצי למימר הכי אבל בתם אין משלם ע''פ עצמו דמשמע דע''פ עדים משלם כשהמית שורו את פלוני. דלמא לא סבר כרבי יוסי הגלילי דאמר תם משלם חצי כופר: והשתא דאמרת פלגא נזקא קנסא. נראה דדוקא למ''ד פלגא דנזקא קנסא אבל למ''ד פלגא דנזקא ממונא לא מיחייב כלל דמהי תיתי דמקרן לא אתיא דקרן אורחיה הוא דסתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי והאי משונה הוא דלאו אורחיה דכלבא למיכל אימרי רברבי אבל למ''ד פלגא נזקא קנסא הוי תולדה דקרן דתרוייהו משונים הם אע''ג דקרן כוונתו להזיק: ואי תפס לא מפקינן מיניה. אור''ת דוקא אי תפס [המזיק עצמו כגון] כלב או השונרא קאמר דלא מפקינן דבמזיק הקילו חכמים שיוכל להחזיק בו אם לקחו בשעת ההיזק אבל מידי אחרינא לא דאי בכל דבר שיתפוס לא מפקינן יבא לידי תקלה דהיום או למחר יגזול כל אשר לו ולא נוציא ממנו דאין אנו דנין דיני קנסות וזה יפסיד יותר ממה שהזיק והא דאמר בכיצד הרגל (לקמן דף יט:) ההוא חמרא דאכל נהמא ופלסיה לסלא וחייביה רב יהודה אנהמא נזק שלם ואסלא חצי נזק מיירי בתפס או היה דוחקו ע''י שמתא דקבעיה זימנא לא''י: (תוספות)

רשב"א לפלוג וליתני בדידיה בד"א במועד אבל בתם אינו משלם על פי עצמו. איכא למידק מאי קושיא דאי אמר הכין הו"א ע"פ עצמו הוא דאינו משלם הא ע"פ עדים משלם אפילו כפר ומנא ליה דר' יוסי הגלילי היא דלמא רבנן וי"ל דמהמית שור שורו של פלוני קא מקשה דהול"ל ליה בד"א במועד אבל בתם אפילו המית שור שורו של פלוני אינו משלם על פי עצמו. הא דאמרינן: כיון דאיכא צרורות והלכתא גמירי לה דממונא הוא לא פסיקא ליה. איכא למימר דהא דקאמר דהלכתא גמירי אכולה מלתא הדר כלומר דהלכתא גמירי ליה דאינו חייב אלא חצי נזק ועוד דממונא הוא ולא קנסא אע"ג דאינו משלם אלא חצי נזק. ויש לי לפרש עוד דהלכתא גמירי לה אחצי נזק בלחוד קאי כלומר הא איכא חצי נזק דגמרי לה הלכתא היא דלא משלם כמה שהזיק ומיהו ודאי לכ"ע ממונא הוא דהא כי אורחיה הוא כנ"ל והוא הנכון. הכי גרסינן: השתא דאמרת פלגא נזקי קנסא כלבא דאכיל אימרי ושונרא דאכיל תרנגול משונה הוא ולא מגבינן בבבל. ולא גרסינן לא משלם אלא חצי נזק ולא מגבינן בבבל דמהאי לישנא הוה משמע דלמ"ד קנסא לא משלם אלא חצי נזק אבל למ"ד ממונא משלם נזק שלם ואינה דאדרבה למ"ד קנסא משלם חצי נזק מיהא דילפינן ליה מקרן תמה דמשונה היא ומשלם חצי נזק אף אלו משונין ומשלמים חצי נזק אבל למ"ד ממונא ואורחיה הוא הני דמשונין מנא לן דמשלמין אלא ודאי מפטר פטירי. לא מגבינן בבבל. מ"מ משלמין במה שנהנה כשן ברשות הרבים דפטור ומשלם מה שנהנית. הא מלתא דשונרא דאכיל תרנגולי כתבתיה בסוף פרק אלו נערות עם מה שתקנו הגאונים ז"ל בדיני הקנסות בבבל בס"ד. (רשב"א)

דף טז - א

כולה רבי טרפון היא רישא בחצר המיוחדת לפירות לאחד מהן ולזה ולזה לשורים דלגבי שן הויא לה חצר הניזק ולגבי קרן הויא רשות הרבים אמר רב כהנא אמריתה לשמעתא קמיה דרב זביד מנהרדעא ואמר לי מי מצית מוקמת לה כולה כרבי טרפון הקתני השן מועדת לאכול את הראוי לה ראוי לה אין שאין ראוי לה לא ואי ר' טרפון האמר משונה קרן בחצר הניזק נזק שלם משלם אלא לעולם רבנן היא וחסורי מחסרא והכי קתני חמשה תמים הן ואם הועדו חמשתן מועדין ושן ורגל מועדין מתחילתן והיכן העדתן בחצר הניזק מתקיף לה רבינא הא קתני לקמן שור המזיק ברשות הניזק כיצד אי אמרת בשלמא איירי בה משום הכי קתני כיצד אלא אי אמרת לא איירי בה מאי כיצד אלא אמר רבינא חסורי מחסרא והכי קתני חמשה תמים הן ואם הועדו חמשתן מועדין ושן ורגל מועדין מתחילתן וזהו שור המועד ושור המזיק ברשות הניזק מחלוקת ר' טרפון ורבנן ויש מועדים אחרים כיוצא באלו הזאב והארי והדוב והברדלס והנמר והנחש תניא נמי הכי חמשה תמים הן ואם הועדו חמשתן מועדין ושן ורגל מועדין מתחילתן וזהו שור המועד ושור המזיק ברשות הניזק מחלוקת רבי טרפון ורבנן ויש מועדין אחרים כיוצא באלו הזאב והארי הדוב והנמר והברדלס והנחש איכא דרמו לה מירמא תנן חמשה תמים וחמשה מועדים ותו ליכא והאיכא הזאב הארי והדוב והנמר והברדלס והנחש ומשני אמר רבינא חסורי מחסרא והכי קתני חמשה תמים הן ואם הועדו חמשתן מועדין ושן ורגל מועדין מתחילתן וזהו שור המועד ושור המזיק ברשות הניזק מחלוקת רבי טרפון ורבנן ויש מועדין אחרים כיוצא באלו הזאב והארי הדוב והנמר והברדלס והנחש: ולא לרבוץ: אמר רבי אלעזר לא שנו אלא פכין גדולים אבל פכין קטנים אורחיה הוא לימא מסייע ליה הבהמה מועדת להלך כדרכה ולשבר ולמעך את האדם ואת הבהמה ואת הכלים דלמא מן הצד איכא דאמרי א''ר אלעזר לא תימא פכין גדולים הוא דלאו אורחיה אבל פכין קטנים אורחיה הוא אלא אפילו פכין קטנים נמי לאו אורחיה הוא מיתיבי ולמעך את האדם ואת הבהמה ואת הכלים אמר רבי אלעזר דלמא מן הצד איכא דרמי לה מירמא תנן ולא לרבוץ והתניא ולמעך את האדם ואת הבהמה ואת הכלים אמר רבי אלעזר לא קשיא כאן בפכין גדולים כאן בפכין קטנים: הזאב והארי וכו': מאי ברדלס אמר רב יהודה נפרזא מאי נפרזא אמר רב יוסף אפא מיתיבי רבי מאיר אומר אף הצבוע רבי אלעזר אומר אף הנחש ואמר רב יוסף צבוע זו אפא לא קשיא כאן בצבוע זכר כאן בצבוע נקיבה דתניא צבוע זכר לאחר שבע שנים נעשה עטלף עטלף לאחר שבע שנים נעשה ערפד ערפד לאחר ז' שנים נעשה קימוש קימוש לאחר שבע שנים נעשה חוח חוח לאחר שבע שנים נעשה שד שדרו של אדם לאחר שבע שנים נעשה נחש והני מילי דלא כרע במודים אמר מר ר''מ אומר אף הצבוע

רש"י כולה רבי טרפון היא. ורישא לאו בחצר הניזק גמורה עסקינן משום הכי קתני אינה מועדת ודקא מחייב ליה אשן ורגל בחצר המיוחדת לניזק לפירות ובקרן חצי נזק ותו לא משום דלשוורים הוא רשות לשניהם וכרה''ר דמיא: ראוי לה אין. כגון פירות וירקות: שאין ראוי לה. כסות וכלים: לא. דמשונה הוא וחצי נזק הוא דמשלם: ואי רבי טרפון כו'. הא ודאי לגבי שן רשות הניזק הוא דהא במיוחדת לניזק לפירות אוקימתה: חמשה תמין הן. נגיחה נגיפה נשיכה רביצה בעיטה: ואם הועדו חמשתן מועדין. והיינו דקתני חמשה מועדין והא דקתני השן מועדת לאכול כו' לאו אמניינא קאי אלא הכי קאמר ושן ורגל מועדין מתחילתן והא דקתני ושור המועד ושור המזיק ברשות הניזק הכי קאמר והיכן העדאתן דשן ורגל ברשות הניזק: ה''ג מתקיף לה רבינא הא קתני לקמן שור המזיק ברשות הניזק כיצד. ולא גרס חדא דחמשה תנן: הא קתני לקמן. בפרק כיצד דקמפרש לכולהו מועדין דפ''ק וקמפרש נמי שור המזיק ברשות הניזק כיצד: אי אמרת בשלמא איירי. בקרן תמה ברשות הניזק בנזק שלם בפ''ק היינו דתני פירושא בפ''ב כיצד ומפרש פלוגתא דרבי טרפון ורבנן: אלא אי אמרת לא איירי בה. בהאי פירקא: מאי כיצד. אהיכא קאי: ואם הועדו חמשתן מועדין. היינו פירושא דחמשה מועדים דתנן במתניתין: ושן ורגל מועדין מתחילתן. לאו אמניינא קאי אלא מועדין קתני ואזיל: וזהו שור המועד. הא דאמרן ואם הועדו חמשתן מועדים זהו שור המועד הכתוב בפרשה: ושור המזיק כו' מחלוקת רבי טרפון ורבנן. בפרק שני והאדם: ויש מועדים כו'. סיפא דמתניתין קא מפרש (והא דלא מנו להו בהדי הני משום דלא כתיבן כי הנך): אבל פכים קטנים אורחיה. לרבוץ ואם רבצה עליהן ברה''ר פטור וברשות הניזק חייבת נזק שלם דתולדה דרגל הוא: לימא מסייע ליה הבהמה מועדת למעך כו'. ומתניתין קתני דאינה מועדת לרבוץ אלא ודאי דמתניתין בגדולים וברייתא בכלים קטנים ובילדים קטנים ובבהמה קטנה: דלמא מן הצד. האי דקתני מועדת למעך לאו ברביצה אלא מן הצד כשהיא מהלכת ויש בצידה כלים ממעכתן בינה לכותל וזו היא שאמרנו הזיקה בגופה דרך הלוכה דהויא תולדה דרגל: נפרזא. אפא: אף הצבוע. אהני דמתניתין מוסיף: ואמר רב יוסף. בדוכתא אחריתי: צבוע זו אפא. ומדמוסיף ר''מ אפא מכלל דברדלס לאו אפא הוא: לא קשיא כו'. דברדלס דמתניתין הוא צבוע זכר ועליו קאמר רב יוסף צבוע זו אפא ור''מ מוסיף אף צבוע נקבה דלא שמיה אפא ודרב יוסף לאו אדר''מ איתמר אלא בעלמא איתמר כדתניא צבוע זכר נעשה כו' אלמא צבוע זכר משתנה לכמה מינין הלכך קרי לה ברדלס ונפרזא ואפא כך מצאתי: לישנא אחרינא ועיקר הוא מתני' בצבוע נקבה. ור''מ מוסיף צבוע זכר ותרוייהו מיקרו אפא דתניא צבוע זכר וכו' ומשום דמשתנה לבריה אחרת אצטריך לאוסופי בהדיא מפי מורי ולא שמעתי: (רש"י)

תוספות כולה רבי טרפון היא. הכא נמי גרסינן במיוחדת לאחד מהן לפירות ולא לזה ולזה לשוורים תימה דמשמע הא לשניהם לפירות פטור וא''כ תיפשוט מהכא דפליגי בקושיא דר' זירא ובפירוקא דאביי ולעיל (דף יד.) הש''ס מסופק ולהספרים דגרסי לזה ולזה לשוורים קשיא איפכא דתיפשוט דלא פליגי במיוחדת לשניהם לפירות דחשיב ליה חצר הניזק אע''פ שיש רשות למזיק להניח שם שורו כ''ש. היכא דאין מיוחדת לשוורים כלל חשיב חצר הניזק ואע''פ שמיוחדת לשניהם לפירות: ראוי לה אין שאין ראוי לה לא. אין להקשות דלמא הא דקאמר מועדת היינו לשלם מן העלייה ושאין ראוי לה אע''פ שמשלם נ''ש כר' טרפון אינו מועד לשלם מן העלייה כדאמרינן בפ''ב (דף יח:) ולשון מועד שייך על זה כדאמרינן הידוס אינו מועד ויש אומרים מועד ובהא קמיפלגי דמר סבר מגופו ומר סבר מן העלייה דע''כ שאין ראוי לה לא משלם כי אם חצי נזק דלקמן בפ''ב (דף יט:) בהדיא קתני גבי השן מועדת אכלה כסות או כלים משלמת חצי נזק: והנחש הרי אלו מועדים. לאו בכל עניני היזק חשיבי מועדים אלא כל אחד במידי דאורחיה כגון שבא זאב וטרף ארי ודרס או טרף להניח אבל במידי דלאו אורחיה כגון ארי שטרף ואכל וכן שאר הזיקות דלאו אורחייהו לא הוו מועדים אלא משלמי' ח''נ ובמידי דאורחייהו דמשלם נ''ש היינו דוקא בחצר הניזק אבל ברה''ר פטור דהוי שן ברה''ר כדאמר שמואל בגמ' ארי ברה''ר דרס ואכל פטור ואפי' נחש שאין נהנה מנשיכתו כדאמרינן בפ''ק דתענית (דף ח.) שנתקבצו כל החיות אצל הנחש ואומרות לו מה הנאה יש לך מ''מ כיון דאורחיה בהכי הוי כמו רגל ופטור ברה''ר ולא הוי כמו קרן בתר דאייעד אע''פ דמתכוין להזיק מדחשיב ליה גבי אחריני: (תוספות)

רשב"א גירסת הספרים: מתקיף ליה רבינא הא קתני לקמן ושור המזיק ברשות הניזק כיצד. ול"ג חדא דאנן ה' תנן והני ד' הוא דהוו דהשתא למה דתריץ רב כהנא הני חמשה מועדין דקתני במתניתין לאו אשן ורגל והנך דבסיפא קאי אלא אה' תמין וה"ק אלו ה' תמין אם הועדו חמשתן נעשו מועדין ורש"י ז"ל גריס לזה ומפורש בפירושיו. אמר ר' אלעזר ל"ק כאן בפכין גדולים כאן בפכין קטנים. ומשמע דכן הלכה חדא דר' אלעזר בלישנא קמא הכין אמר ומסייעי מדתני הבהמה מועדת למעך ולא דחי' ליה אלא בדלמא להאי לישנא בתרא ר' אלעזר הכי אסקה. ר"מ אומר אף הצבוע. ירוש' תני רב מאיר אף הצבוע אמר רב יוסי בר בון לא היה ר"מ אומר אלא בצבוע זכר שיש לו שעה שהוא קשה כארי. (רשב"א)

דף טז - ב

רבי אלעזר אומר אף הנחש והא אנן תנן ר' אלעזר אומר בזמן שהן בני תרבות אינן מועדים והנחש מועד לעולם תני נחש אמר שמואל ארי ברה''ר דרס ואכל פטור טרף ואכל חייב דרס ואכל פטור כיון דאורחיה למידרס הוה ליה כמו שאכלה פירות וירקות דהוה ליה שן ברשות הרבים ופטור טרף לאו אורחיה הוא למימרא דטריפה לאו אורחיה הוא והכתיב {נחום ב-יג} אריה טורף בדי גורותיו בשביל גורותיו ומחנק ללבאותיו בשביל לבאותיו וימלא טרף חוריו בשביל חוריו ומעונותיו טריפה בשביל מעונותיו והתניא וכן חיה שנכנסה לחצר הניזק טרפה בהמה ואכלה בשר משלם נזק שלם הכא במאי עסקינן שטרפה להניח הא אכלה קתני בשנמלכה ואכלה מנא ידעינן ועוד דשמואל נמי דלמא הכי הוא אמר רב נחמן בר יצחק לצדדין קתני שטרפה להניח או דרסה ואכלה משלמת נזק שלם רבינא אמר כי קאמר שמואל בארי תרבות ואליבא דרבי אלעזר דאמר לאו אורחיה אי הכי אפי' דרסה נמי ליחייב אלא דרבינא לאו אשמואל אתמר אלא אמתניתא כי תני מתניתא בארי תרבות ואליבא דר' אלעזר דאמר לאו אורחיה א''ה ח''נ בעי לשלומי דאייעד א''ה מאי האי דקתני לה גבי תולדה דשן גבי תולדה דקרן בעי למיתנייה קשיא: מתני' מה בין תם למועד אלא שהתם משלם חצי נזק מגופו ומועד משלם נזק שלם מן העלייה: גמ' מאי עלייה אמר רבי אלעזר במעולה שבנכסיו וכן הוא אומר {דברי הימים ב לב-לג} וישכב חזקיהו עם אבותיו ויקברוהו במעלה קברי בני דוד ואמר ר' אלעזר במעלה אצל מעולים שבמשפחה ומאן נינהו דוד ושלמה {דברי הימים ב טז-יד} ויקברוהו בקברותיו אשר כרה לו בעיר דוד וישכיבוהו במשכב אשר מלא בשמים וזנים מאי בשמים וזנים רבי אלעזר אמר זיני זיני ר' שמואל בר נחמני אמר בשמים שכל המריח בהן בא לידי זימה: {ירמיה יח-כב} כי כרו שוחה ללכדני ופחים טמנו לרגלי רבי אלעזר אמר שחשדוהו מזונה ר' שמואל בר נחמני אמר שחשדוהו מאשת איש בשלמא למ''ד שחשדוהו מזונה היינו דכתיב {משלי כג-כז} כי שוחה עמוקה זונה אלא למ''ד שחשדוהו מאשת איש מאי שוחה אטו אשת איש מי נפקא מכלל זונה בשלמא למ''ד שחשדוהו מאשת איש היינו דכתיב {ירמיה יח-כג} ואתה ה' ידעת את כל עצתם עלי למות אלא למאן דאמר שחשדוהו מזונה מאי למות שהשליכוהו לבאר טיט דרש רבא מאי דכתיב {ירמיה יח-כג} יהיו מוכשלים לפניך בעת אפך עשה בהם אמר ירמיה לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם אפילו בשעה שעושין צדקה הכשילם בבני אדם שאינן מהוגנים כדי שלא יקבלו עליהן שכר: {דברי הימים ב לב-לג} וכבוד עשו לו במותו מלמד שהושיבו ישיבה על קברו פליגי בה ר' נתן ורבנן חד אמר שלשה

רש"י אף הנחש. מדקתני אף מכלל דלר' אלעזר הוו אינך מועדין: והא אנן תנן ר' אלעזר אומר. נחש הוא מועד אבל הני לא: דרס. שלא הרגה אלא מחיים אכלה פטור דאורחיה הוא ושן ברה''ר פטור: טרף. שהרגה ואכלה: חייב. דלאו אורחיה היא ותולדה דקרן הוא ומשלם חצי נזק ברה''ר: בדי גורותיו. די מאכל גורותיו ילדיו אלמא טורף הוא: ומשני בשביל גורותיו. אורחיה להרוג ולהביא ולהצניע אבל לטרוף ולאכול הוא עצמו כי האי לאו אורחיה: וקפריך והכתיב ומחנק ללבאותיו. אלמא אורחיה להרוג ומשני בשביל לבאותיו: והכתיב וימלא טרף חוריו ומשני בשביל חוריו. אורחיה להרוג ולהביא לחוריו ולהצניע אבל לאכול מיד לאחר הריגה כי הא דשמואל לאו אורחיה הוא: טרפה בהמה. והרגתה ואכלה הבשר: משלם נזק שלם. מדמשלמת בחצר הניזק נזק שלם מכלל דאורחיה הוא ותולדה דשן היא וברה''ר ליפטר: להניח. להצניע אורחיה להרוג: ועוד דשמואל נמי. דאמר טרף ואכל חייב אמאי חייב דלמא הכי הוא דטרף על מנת להצניע ונמלך ואכל וליפטר: ה''ג אמר רב נחמן לצדדין קתני טרפה והניחה או דרסה ואכלה משלמת נזק שלם. כלומר הא דקתני ברייתא טרפה בהמה ואכלה בשר תרי מילי נינהו טרפה בהמה והניחה או אכלה בשר על ידי דריסה משלם נזק שלם: רבינא אמר. לעולם אורחיה הוא לטרוף ולאכול ושמואל דמחייב ליה ברה''ר בארי תרבות כו' ואליבא דר' אלעזר: אי הכי. אפי' דרס נמי לחייב אלא ודאי דרבינא לא אדשמואל אתמר אלא אי איכא לאוקמא לדרבינא אמתניתא הוא דמוקמת ליה והכי קאמר רבינא הא דקתני מתניתא נזק שלם לאו משום דאורחיה לטרוף דאפי' בארי תרבות נמי מתוקמה: ופרכינן מתניתא נמי היכי איתא לדרבינא חצי נזק בעי לשלומי: אי הכי. דתולדה דקרן היא אדתני להא מתניתא (לקמן דף יט:) גבי תולדה דשן גבי תולדה דקרן ליתני: מתני' מן העלייה. ואפי' אין הנוגח שוה שיעור הנזק דבמועד כתיב ישלם שור תחת השור ולא כתיב ביה דמגוף הנוגח יפרע: גמ' ויקברוהו במעלה וגו'. בחזקיה כתיב בספר דברי הימים: וישכיבוהו במשכב. באסא מלך יהודה: זני זני. מיני מיני בשמים הרבה כדמתרגמינן למינהו לזנוהי (בראשית א): כי כרו שוחה ללכדני. בירמיה הנביא כתיב: עצתם עלי למות. דאשת איש אית ביה חיוב מיתה אבל בזונה פנויה ליכא מיתה: וכבוד עשו לו במותו. בחזקיה כתיב: ישיבה. תלמידים לעסוק שם בתורה: שלשה. ימים הושיבו שם ישיבה: (רש"י)

תוספות רבי אלעזר אומר בזמן שהן בני תרבות אינן מועדים. תימה דבריש פ''ק דסנהדרין (דף ב. ושם) תנן הארי והזאב והדוב כו' ר''א אומר כל הקודם להורגו זכה ומפרש ר' יוחנן בגמ' (שם טו:) אע''פ שלא המיתו דאין להם תרבות ואין להם בעלים ואור''י דהכא גרסינן ר' אלעזר שהוא אחר ר' מאיר והתם גרסינן ר' אליעזר שהוא קודם ר' עקיבא דקתני בתריה ר' עקיבא אומר מיהו אכתי קשה דהתנן והנחש מועד לעולם אליבא דכ''ע והתם מפרש ריש לקיש והוא שהמיתו אבל לא המיתו לא קסבר יש להם תרבות ויש להם בעלים אפי' אנחש ואומר ר''ת דהתם בקשורים בשלשלאות כגון ארי בגוהרקי שלו דבענין זה יש להם תרבות [ואין להם להרגם אא''כ המיתו ותרבות דהכא היינו שגידלם בביתו] ועוד יש לחלק דוקא לענין זה יש להם תרבות שאין להם להרגם כל הקודם אא''כ המיתו אבל לענין אם הזיקו לשלם נזק שלם או לא בהא לא איירי מידי אם חשיב תרבות שלהם תרבות: והוא דלא כרע במודים. לפי שמצוה לכרוע וכי זקיף זקיף כחויא כדאשכחן ברב ששת במסכת ברכות (דף יב: ושם) מדה כנגד מדה ונעשה נחש זהו עונשו שגנאי הוא לו במה שנעשה נחש: גליון. ויש מפרשים משום דאמרינן במדרש. שיש עצם בשדרו של אדם שממנו נוצר לעתיד לבא ואותו עצם חזק וקשה כל כך שאין האש יכול לשורפו והשתא כשאותו עצם נעשה נחש אינו חי לעתיד לבא ואין סברא לומר שיהא עונש גדול כל כך. בשביל עון זה דהא כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא: דרס ואכל. פירוש שאוכל מחיים כדאמרינן בפרק אלו עוברין (פסחים דף מט: ושם) מה ארי דורס ואוכל ואינו ממתין עד שימות אף עם הארץ כו': והתניא וכן חיה. תימה ולוקמה בזאב דאורחיה לטרוף וי''ל דחיה סתם קתני בין בארי בין בזאב ולא הוה מצי לשנויי דכרבי טרפון אתיא דאמר (לעיל יד.) משונה קרן בחצר הניזק נזק שלם משלם מדקתני לה גבי תולדה דשן כדמסיק: כי תניא מתניתא בארי תרבות ואליבא דר' אלעזר. לא נקט ר'. אלעזר לאפוקי רבנן אלא לרבותא נקטיה וה''ק דלא תימא משום דאורחיה לטרוף משלמת נ''ש דאפילו בארי תרבות אליבא דר' אלעזר דודאי לאו אורחיה הוא איכא לאוקמי דהיינו בדאייעד כדמפרש ואזיל ומאותו הטעם שיתחייב לר' אלעזר יתחייב לרבנן ועוד י''ל דדוקא מוקי לה כרבי אלעזר משום דחיה סתם קתני בין בארי בין בזאב ולר' אלעזר כיון דהוו בני תרבות לאו אורחייהו לטרוף ומיירי תרוייהו בדאייעד אבל לרבנן דלאו בני תרבות נינהו ואורחיה דזאב לטרוף כי לא אייעד נמי משלם נ''ש וזהו דוחק להעמיד הברייתא לצדדים זאב בלא אייעד וארי באייעד וא''ת ולמאי דס''ד השתא דהוי תולדה דקרן אמאי נקט בברייתא שנכנסו בחצר הניזק וי''ל משום זאב נקט דכיון דאייעד חוזר לקדמותו והוי שן דפטור ברה''ר: שחשדוהו בזונה. דירמיה כהן הוה וזונה אסורה לכהן: אפילו בשעה שעושין צדקה. ול''ג ישראל דאאנשי ענתות קאי: לפניך זו צדקה. שנאמר והלך לפניך צדקך (ישעיה נח): שהושיבו ישיבה על קברו. לפי שהרבה תורה בישראל כדאמרינן בחלק (סנהדרין דף צד: ע''ש) שבדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו איש ואשה תינוק ותינוקת שלא היו בקיאים בטומאה וטהרה ולא על קברו ממש אלא ברחוק ארבע אמות דליכא לועג לרש: (תוספות)

רשב"א אמר שמואל ארי ברה"ר דרס ואכל פטור. כלומר שאורחי' הוא ושן שלא ברשות הניזק פטור טרף ואכל חייב כלומר חצי נזק כדין קרן דמשונה הוא דלאו אורחיה הוא ופירוש דרס ואכל שדורס ואוכל חי וטרף ואכל שממי' ואח"כ אוכל והזאב בהפך וזהו ששנינו ובא ארי ודרס זאב וטרף. ומהא דשמואל שמעינן דכי קתני במתניתין בכל הני שהן מועדין לאו מועדין לכל מילי נינהו אלא כל חד וחד כי אורחי' דאי לא הארי פטור ברה"ר בין בדרס בין בטרף וברשות הניזק חייב בין דרס בין טרף ואם איתא מאי קא מקשה מדקתני בברייתא וכן חיה שנכנסה לחצר הניזק וטרפה בהמה ואכלה בשר משלם נזק שלם אלא אינן מועדין אלא לדאורחייהו. וכן חיה שנכנסה לחצר הניזק וכו'. איכא למידק ומאי קושיא דלמא בזאב שדרכו לטרוף ולאכול וליתא דמדקתני חיה סתם משמע דכן הדין בכל מה שהיא חיה דאי לא ה"ל למיתני וכן זאב וא"ת עוד דלמא ר' טרפון היא דאמר משונה קרן בחצר הניזק נזק שלם משלם לא היא דהא לקמן בפרק כיצד קתני רישא דהך ברייתא בהמה שנכנסה לחצר הניזק ואכלה אוכלין הראוין לה ושתה משקין הראוין לה משלמת נזק שלם והדר תני וכן חיה שנכנס לחצר ומדקתני רישא הכי והדר תני וכן משמע ככ"ע היא וכן מדקתני לה גבי שן ולא קתני ליה גבי קרן כדקדייק במסקנא. (רשב"א)

דף יז - א

וחד אמר שבעה ואמרי לה שלשים ת''ר וכבוד עשו לו במותו זה חזקיה מלך יהודה שיצאו לפניו שלשים וששה אלף חלוצי כתף דברי ר' יהודה א''ל ר' נחמיה והלא לפני אחאב עשו כן אלא שהניחו ס''ת על מטתו ואמרו קיים זה מה שכתוב בזה והאידנא נמי עבדינן הכי אפוקי מפקינן אנוחי לא מנחינן ואיבעית אימא אנוחי נמי מנחינן קיים לא אמרינן אמר רבה בר בר חנה הוה אזילנא בהדיה דר' יוחנן למשאל שמעתא כי הוה עייל לבית הכסא והוה בעינא מיניה מלתא לא פשיט לן עד דמשי ידיה ומנח תפילין ומברך והדר אמר לן אפילו קיים אמרינן לימד לא אמרינן והאמר מר גדול למוד תורה שהלמוד מביא לידי מעשה ל''ק הא למיגמר הא לאגמורי א''ר יוחנן משום ר''ש בן יוחאי מאי דכתיב {ישעיה לב-כ} אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים זוכה לנחלת שני שבטים שנאמר אשריכם זורעי ואין זריעה אלא צדקה שנאמר {הושע י-יב} זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד ואין מים אלא תורה שנאמר {ישעיה נה-א} הוי כל צמא לכו למים וזוכה לנחלת שני שבטים זוכה לכילה כיוסף דכתיב {בראשית מט-כב} בן פורת יוסף בנות צעדה עלי שור וזוכה לנחלת יששכר דכתיב {בראשית מט-יד} יששכר חמור גרם אית דאמרי אויביו נופלין לפניו כיוסף דכתיב {דברים לג-יז} בהם עמים ינגח יחדו אפסי ארץ וזוכה לבינה כיששכר דכתיב {דברי הימים א יב-לג} ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל:

רש"י וחד אמר שבעה. ימים: זה חזקיה מלך יהודה. לישנא דש''ס הוא ולא לאשמועינן דזהו חזקיה דהאי קרא בחזקיה כתיב אלא אגב אורחיה דמפרש מאי כבוד עשו לו במותו נקיט ואמר הכי: חלוצי כתף. כמו וחלצה נעלו (דברים כה) שקרעו בגדיהם עד שנראו כתפיהם: והאידנא מפקינן. ספר תורה קמי גברא רבה: אנוחי. על מטתו לא מנחינן: כי הוה עייל לבית הכסא. כלומר זימנא חדא כי הוה עייל לבית הכסא אמר לן הכי קיים אמרינן לימד לא אמרינן ולימד אמרו לחזקיה והאידנא לא משום כבודו דחזקיה דלימד עדיף מקיים: מביא לידי מעשה. אלמא מעשה עדיף: למיגמר. לעצמו מעשה עדיף אבל לאגמורי לאחריני עדיף ממעשה הלכך לימד לא אמרינן: זורעי. היינו צדקה וחסד כדמפרש לקמיה: לנחלת שני שבטים. דהכי משמע רגליכם ישולחו בנחלת השור והחמור יוסף ויששכר: בנות צעדה עלי שור. היינו כילה: חמור גרם. מתרגמא עתיר בניכסין: יוסף איקרי שור בכור שורו הדר לו (דברים לג): (רש"י)

תוספות שלשים וששה אלף. לו בגימטריא הכי הוי: והלא לפני אחאב עשו כן. שעשו לו הספד גדול כדאמרינן במגילה (דף ג. ושם) כמספד הדרימון בן טברימון כדמתרגמינן כמספד אחאב בן עמרי דקטיל יתיה הדרימון בן טברימון ובמלחמה היה שהיו שם עם רב וכולן ספדו עליו ואע''ג דכתיב (מלכים א כב) ויעבור הרינה במחנה ואמרינן (סנהדרין דף לט:) באבוד רשעים רינה באבוד אחאב בן עמרי רינה היינו לצדיקים שבדור אבל עבדיו ואוהביו היו מספידין אותו: אלא שהניחו ס''ת על מטתו. ואע''ג דבפ' בתרא דמ''ק (כה.) גבי רב הונא משמע דאסור לעשות כן משום דאסור לישב ע''ג מטה שס''ת מונחת עליה ובהקומץ רבה (מנחות דף לב:) איכא פלוגתא דאמוראי ליכא למיפרך מדר' נחמיה דהכא דשאני חזקיה דהוה גדול בתורה ובמעשים טובים ביותר: והאמר מר גדול למוד תורה שמביא לידי מעשה. פי' בקונטרס אלמא מעשה עדיף וקשה לר''ת דאדרבה מהכא דייק ספ''ק דקדושין (דף מ: ושם) למוד גדול ממעשה גבי זקנים שהיו מסובין בעליית בית נתזה בלוד ונשאלה שאילה זו בפניהם למוד גדול או מעשה גדול ונמנו כולם ואמרו למוד גדול שמביא לידי מעשה ואומר ר''ת דה''פ והאמר מר שלמוד מביא לידי מעשה וכיון שאנו אומרים קיים הרי אנו אומרים שלמד דאי לא שלמד היאך קיים שהלמוד מביא לידי מעשה ולא מסיק אדעתיה השתא לחלק בין למד ללימד ומשני הא לאגמורי [דלימוד] ודאי לא אמרינן דהא ודאי עדיף שמביא את הרבים לידי מעשה כשמלמדם ובשאלתות דרב אחאי גאון ל''ג קיים אמרינן לימד לא אמרינן אלא גרס ומנח תפילין והדר אמר לן ותו לא ופריך גמרא והיאך הוה מנח תפילין תחלה קודם שהיה אומר להם השמעתתא והלא למוד גדול ממעשה ומשני הא למגמר הא לאגמורי דליגמר נפשיה למוד גדול שמביא לידי מעשה אבל לאגמורי לאחרים לא עדיף ולפיכך היה מניח תפילין תחלה: (תוספות)

רשב"א גדול תלמוד שמביא לידי מעשה. ופר"ת דכיון שאני אומר קיים הרי אני אומר למד דאם לא למד היאך קיים שהתלמוד מביא לידי מעשה ולא מסיק השתא אדעתי' שיש חילוק בין למד ללמד ומשני הא למיגמר הא לאגמורי ופר"ח דלמיגמר עדיף ממעשה אבל לאגמורי אחריני מעשה עדיף ובתוספות פירשו בהפך ולכאורה כן משמע דלאגמורי אחריני טפי עדיף ממעשה. (רשב"א)

פרק שני - כיצד הרגל

מתני' כיצד הרגל מועדת לשבר בדרך הלוכה הבהמה מועדת להלך כדרכה ולשבר היתה מבעטת או שהיו צרורות מנתזין מתחת רגליה ושברה את הכלים משלם חצי נזק דרסה על הכלי ושברתו ונפל על כלי ושברו על הראשון משלם נזק שלם ועל האחרון משלם חצי נזק התרנגולין מועדין להלך כדרכן ולשבר היה דליל קשור ברגליו או שהיה מהדס ומשבר את הכלים משלם חצי נזק:

רש"י מתני' כיצד הרגל מועדת. כלומר במה הרגל מועדת: לשבר בדרך הלוכה. כלומר בכך היא מועדת שמשברת דרך הלוכה: הבהמה מועדת כו'. קפריך בגמ' היינו רגל היינו בהמה הא תנא ליה לשבר דרך הלוכה: היתה מבעטת. שינוי הוא זה ותולדה דקרן הלכך חצי נזק ותו לא: או שהיו צרורות מנתזין כו'. אע''ג דלאו שינוי הוא אלא אורחיה הוא אפ''ה ח''נ ותו לא דהלכתא גמירי להו וברשות הניזק קאמר דברה''ר פטור כדאוקימנא בריש פ''ק (דף ג:) דצרורות תולדה דרגל לפוטרו בר''ה: ונפל על כלי. אחר: ראשון. נזקי רגל הן ומשלמת כולה ואחרון ע''י צרורות נשבר הלכך חצי נזק: דליל קשור ברגלו. כל דבר הנקשר ברגל התרנגול קרי דליל ואית דגרסי דלי: מהדס. מרקד: משלם חצי נזק. דדליל היינו צרורות כדמפרש בגמ' דאדייה אדויי הידוס נמי כגון שהתיז והצרורות שברו את הכלים: (רש"י)

תוספות מתני' כיצד הרגל מועדת. אמתניתין דפ''ק (דף טו:) קאי ותימה אי אדפתח ליתני כיצד השן ברישא ואי אדסליק הא תנינא ושור המזיק ברשות הניזק והאדם בסוף ואומר ר''י ודאי אדפתח ביה קאי ושן ורגל כחד חשיבי משום דשוין בהלכותיהן ומחד קרא נפקי ומשום דתנא רגל בתר שן נקט הכא רגל ברישא דסליק מיניה: הבהמה מועדת. אית דגרס והבהמה בוי''ו וה''פ כיצד העדאה דרגל לשבר דרך הלוכה פי' דרך הלוכה היא העדאתה וכן בסיפא גבי שן אבל קשה לר''י מה חידש כאן שלא שנאה בפרק קמא ונראה לר''י דל''ג בוי''ו וה''פ כיצד הרגל מועדת לשבר דרך הלוכה שאמר בפרק קמא (דף טו:) הבהמה מועדת כו' ומ''מ דייק בגמרא שפיר היינו רגל היינו בהמה דהרגל מועדת והבהמה מועדת הכל אחד: היתה מבעטת. אגב דשוה לצרורות נקט לה הכא: דרסה על הכלי. אור''י דאיצטריך לאשמועינן דסד''א דמשונה הוא כיון דדרסה כ''כ בחוזק שניתז השבר על כלי אחר ושברו ומסתמא להזיק נתכוונה: (תוספות)

רשב"א כיצד הרגל מועדת לשבר בדרך הלוכה. אמרינן בגמרא איידי דסליק מרגל פתח ברגל ואיכא למידק אי אשור דקתני ברישא דמתניתין (דפ"ק) [דפרק קמא קאי] ליתני קרן ברישא ואי אסיפא דפרקא ליתני האדם, בשלמא לשמואל דקמפרש תנא שור (לרגל) ומבעה (לשן) שפיר (דמי) דקאי אמאי דפתח תנא דפ"ק אלא לרב דאמר תנא שיר וכל מילי דשור קשיא ואפשר לומר דאמאי דסליק בפרקא קמא במילי דשור קאי דקתני השן מועדת לאכול והרגל מועדת לשבר. גירסת הספרים: והבהמה מועדת בוי"ו. ומתניתין תרתי קתני, ופירושו הרגל ששנינו שהיא מועדת להלך כדרכה ולשבר ומיהו אין המשנה מתיישבת בכך דא"כ מה חדש ומה ביאר כאן ברגל יותר ממה ששנינו בפ"ק דהתם נמי כי הא תניא בלא גרוע (בתוספות) הרגל מועדת לשבר דרך הלוכה ועל כן (פירוש) [פירשו] בתוס' דלא גרסינן והבהמה אלא הבהמה גרסינן וחדא תניא כלומר הרגל ששנינו שהיא מועדת כיצד הבהמה מועדת להלך ולשבר דרך הלוכה דהיינו תולדתו ואינו מחוור בעיני דהא אמרינן בגמרא דתנא רגל לאבות והבהמה לתולדות ואם איתא לא תנא הכא אלא תולדות ולא מפרשא מידי דאבות ומסתבר דרישא אע"ג דלא חדשה מידי אורחי' דתנא הוא למפתח (בחד') [בחדא] דפשיטא כדי לסדר בתר' מאי דאצטריך למיפשט ודכותה בגמרא דבני מערבא בריש פ"ק (ב"ק פ"א ה"א) גבי תולדות דקרן בגמרא התם תולדות הקרן נגיחה נגיפה נשיכה רביצה בעיטה דחייה ר' יצחק מקשה נגיחה נגיפה עיקר ואת עביד לן תולדות אלא מתחיל בעיקר ומסיים בתולדות וכן כאן התחיל במה שכבר נתפרש כדי לסדר ולפרש התולדות. היתה מבעטת. תימה מאי קא הדר תני ליה הכא הא תנן לה בפ"ק הבהמה אינה מועדת לבעוט ועוד קשיא לי דמבעטת תולדה דקרן ומאי תנא ועריב ליה בין מילי דרגל. ואפשר דמשים (דתקל' דיצא') מרגל תנא ליה בין מילי דרגל ובתוס' אמרו דאגב דתנא צרורות ובעיטה שוה בתשלומין לצרורות ותרווייהו חצי נזק תנא להו בהדדי וא"נ למסתמה דלא כר' טרפון דאמר משונה קרן בחצר הניזק נזק שלם משלם והכא ע"כ בחצר הניזק היא דהא צרורות פטורה ברשות הרבים וכל זה איננו שוה דאמאי תנא במילי דרגל ליתנייהו באפי נפשיה בתר מילי דרגל גבי אכלה (כשות) [כסות אוכלים] (יט, ב) שאף אלו תולדות הקרן (דמאן) [למאן] דמפרש בגמרא היתה מבעטת והזיקה בבעיטה או צרורות מחמת ביעוט חצי נזק אתי שפיר דמשום צרורות נקט ליה ולומר דצרורות הבאות מחמת הביעוט חצי נזק הוא צרורות כאורחייהו נזק שלם וכסומכוס אבל למאן דמפרש לה כרבנן קשיא לי ושמא אי כרבנן אתי לאשמועינן דאפילו צרורות הבאות מחמת הביעוט חצי נזק ואין שינוי (וא"צ) [וא"כ] לאשמועינן בהפך ויש שינוי וכבעיא דר' אשי כו'. דרסה על הכלי ושברתו. כתוב בתוס' דאצטריך [לאשמועינן] דלא תימא כל שדרס כל כך בחוזק כונתה היתה להזיק וה"ז כקרן קמ"ל (ול"נ) [ולי נראה] דהכא משום צרורות נקטה ומני ואזיל כלהו גווני דצרורות. (רשב"א)

דף יז - ב

גמ' א''ל רבינא לרבא היינו רגל היינו בהמה א''ל תנא אבות וקתני תולדות אלא מעתה סיפא דקתני השן מועדת הבהמה מועדת מאי אבות ומאי תולדות איכא הוה קמהדר ליה בבדיחותא. וא''ל אנא שנאי חדא ואת שני חדא וטעמא מאי אמר רב אשי תנא שן דחיה וקתני שן דבהמה ס''ד אמינא {שמות כב-ד} ושלח את בעירה כתיב בהמה אין חיה לא קמ''ל דחיה בכלל בהמה אי הכי הא מבעי ליה למיתני ברישא האי דאתיא ליה מדרשא חביבא ליה אי הכי רישא נמי ליתני ההיא דלא כתיבא ברישא הכי השתא התם אידי ואידי אבות נינהו הך דאתיא ליה מדרשא חביבא ליה הכא שביק אב ותני תולדה איבעית אימא איידי דסליק מרגל פתח ברגל תנו רבנן בהמה מועדת להלך כדרכה ולשבר כיצד בהמה שנכנסה לחצר הניזק והזיקה בגופה דרך הלוכה ובשערה דרך הלוכה באוכף שעליה ובשליף שעליה ובפרומביא שבפיה ובזוג שבצוארה וחמור במשאו משלם נזק שלם סומכוס אומר צרורות וחזיר שהיה נובר באשפה והזיק משלם נזק שלם הזיק פשיטא אלא אימא התיז והזיק משלם נזק שלם צרורות מאן דכר שמיהו חסורי מחסרא והכי קתני צרורות כי אורחייהו חצי נזק וחזיר שהיה נובר באשפה והתיז והזיק משלם חצי נזק סומכוס אומר צרורות וחזיר שהיה נובר באשפה והתיז והזיק משלם נזק שלם: ת''ר תרנגולין שהיו מפריחין ממקום למקום ושברו כלים בכנפיהן משלם נזק שלם ברוח שבכנפיהן משלמין חצי נזק סומכוס אומר נזק שלם תניא אידך תרנגולין שהיו מהדסין ע''ג עיסה ועל גבי פירות וטינפו או ניקרו משלם נזק שלם העלו עפר או צרורות משלמין חצי נזק סומכוס אומר נזק שלם תניא אידך תרנגול שהיה מפריח ממקום למקום ויצתה רוח מתחת כנפיו ושיברה את הכלים משלם חצי נזק סתמא כרבנן אמר רבא בשלמא סומכוס קסבר כחו כגופו דמי אלא רבנן אי כגופו דמי כוליה נזק בעי לשלם ואי לאו כגופו דמי חצי נזק נמי לא לשלם הדר אמר רבא לעולם כגופו דמי וחצי נזק צרורות הלכתא גמירי לה: אמר רבא כל שבזב טמא בנזקין משלם נזק שלם כל שבזב טהור בנזקין משלם חצי נזק ורבא צרורות אתא לאשמועינן לא רבא עגלה מושכת בקרון קא משמע לן תניא כותיה דרבא בהמה מועדת לשבר בדרך הלוכה כיצד בהמה שנכנסה לחצר הניזק והזיקה בגופה דרך הלוכה ובשערה דרך הלוכה באוכף שעליה ובשליף שעליה ובפרומביא שבפיה ובזוג שבצוארה וחמור במשאו ועגלה מושכת בקרון משלם נזק שלם תנו רבנן תרנגולים שהיו מחטטין בחבל דלי ונפסק החבל ונשבר הדלי משלמין נזק שלם בעי רבא דרסה על כלי ולא שברתו ונתגלגל למקום אחר ונשבר מהו בתר מעיקרא אזלינא וגופיה הוא או דלמא בתר תבר מנא אזלינא וצרורות נינהו תפשוט ליה מדרבה דאמר רבה זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור דאמרינן ליה מנא תבירא תבר לרבה פשיטא ליה לרבא מבעיא ליה ת''ש הידוס אינו מועד וי''א ה''ז מועד הידוס ס''ד אלא לאו הידוס והתיז ובהא קמפלגי דמר סבר בתר מעיקרא אזלינן ומר סבר בתר תבר מנא אזלינן לא

רש"י גמ' היינו רגל היינו בהמה. מאי רגל ומאי בהמה דתני תרתי במתני' הא חדא היא ואמאי הדר תני הבהמה מועדת: תנא אבות. רגל ממש שדרסה ברגליה וסיפא קתני תולדות הבהמה מועדת להלך כדרכה ולשבר בגופה ובשערה ובשליף שעליה דרך הלוכה דתולדות דרגל הן דהזיקה מצוי ואין כוונתה להזיק: מאי אבות ומאי תולדות איכא. (והא) ליכא למימר דהאי דתנא בהמה מועדת לאכול פירות וירקות הוי להו תולדה דהיינו שן ממש ותולדה דשן היינו נתחככה בכותל להנאתה: הוה קמהדר ליה. רבא לרבינא: בבדיחותא. בשחוק: וא''ל אנא שנאי חדא. רישא ואת שני סיפא: וטעמא מאי. אסיפא קאי: בעירה. היינו תרגום של בהמה: קמ''ל. מתני' דאשן דחיה נמי מיחייב: דחיה בכלל בהמה. דכתיב (דברים יד) זאת הבהמה אשר תאכלו ומפרש בתריה איל צבי ויחמור: אי הכי הא. שן בהמה מבעי ליה למיתני ברישא והדר שן חיה: רישא נמי ליתני. בהמה דהוי תולדה ברישא דלא כתיבא: אידי ואידי. שן דחיה ושן דבהמה: הכא. גבי רגל: שביק אב ותני תולדה. בתמיה: דסליק מרגל. בפ''ק (דף טו:) תנן הרגל מועדת ולא תנן הבהמה: אוכף. שול''א בלע''ז: שליף. משאוי שבאמתחת ובמרצופין: התיז. דהוה צרורות: סומכוס. לית ליה הלכתא דחצי נזק צרורות אלא נזק שלם ס''ל: נובר. בחוטמו ובלע''ז פורי''ר: צרורות כי אורחייהו. כלומר אע''ג דאורחייהו להתיז צרורות משלם חצי נזק כדמפרש לקמיה דהלכתא גמירי לה וכן חזיר הנובר ומתיז צרורות בחוטמו הוי נמי כצרורות דרגל דכל מה שהוא כחו ולא גופו קרי צרורות: בכנפיהם. שנגעו בכנפיהם בכלי: רוח שבכנפיהם. היינו צרורות דכחו הוא: מהדסין. מרקדין: ונקרו. בחרטום שלהם שקורין בי''ק: העלו עפר. מן הארץ לעיסה: חצי נזק נמי לא. דלא אשכחן חצי נזק אלא במשונה אבל במידי דאורחיה לא: שבזב טמא. משמע נגיעה ממש: שבזב טהור. כגון שזרק חפץ על אדם הוי טהור ובנזקין כעין צרורות חצי נזק: צרורות אתא לאשמועינן. בתמיה: עגלה מושכת בקרון. אתא לאשמועינן דבזב טמא אם הלכה קרון שהזב עליה על גבי כלים טמאים משום מדרס הזב ובנזקין נמי עגלה שמשכה בקרון ע''ג כלים כגופה הוי ולא כצרורות ואם התיז צרורות מתחת הקרון דבזב טהור בנזקין נמי צרורות נינהו: בפרומביא. רסן: זוג. אישקליטא: מחטטין. מנקרין בחרטומיהן: בתר מעיקרא. שדחפתו ובגופה תבר מנא: ושברו במקל. קודם שנח: פטור. המשברו וחייב הזורק אלמא בתר מעיקרא אזלינן והואיל וסופו לישבר לכשינוח כמי ששברו הוא דמי: הידוס. רקידת התרנגולים: הידוס ס''ד. אמאי לא ליהוו מועד הא אורחיה הוא: הידוס והתיז. שגלגל הכלי ברקידתו למקום אחר ונשבר מ''ד מועד לנזק שלם סבר בתר מעיקרו אזלינן: (רש"י)

תוספות סד''א ושלח את בעירה כתיב. אע''ג דכבר אשמועינן ברישא דאפי' תרנגולין מועדין מ''מ ניחא ליה לאשמועינן גבי שן וקשה קצת אמאי לא תנא נמי תולדה בשן כמו ברגל: קמ''ל דחיה בכלל בהמה. לא מההיא דרשה דבהמה המקשה (חולין דף עא.) קאמר הכא דחיה בכלל בהמה דהא הכא אפילו עוף נמי הוי בכלל בהמה כדקתני התרנגולת מועדת אלא ילפינן בהמה משבת כדאמרינן בס''פ הפרה (לקמן דף נד:) דבעירה ובהמה הכל אחד דמתרגמינן בהמה בעירה: וחמור במשאו. אע''ג דכבר שנה בשליף שעליה אצטריך לאשמועינן לפי שאין משאוי . של חמור מהודק ומחובר בו כבשאר בהמה וס''ד דלא הוי כגופו: נובר באשפה. יכרסמנה חזיר מיער (תהלים פ) מתרגמינן ינובריניה ואע''ג דתנא צרורות דרגל אשמועינן צרורות דשן דלהנאתו קעביד: כל שבזב טהור. אין זה הכלל דוקא דהא קנה בקומטו של זב והסיט בו הטהור טהור ולענין נזקין אין חילוק וכל עיקר האי כללא לא בא אלא למעט זורק: בתר מעיקרא אזלינן כו'. ומדתנן דרסה על הכלי ושברתו דמשמע הא נתגלגל למקום אחר ונשבר שם חייב ח''נ ליכא למידק דאדרבה מדמפליג בין ראשון לשני ולא מפליג בראשון גופיה איכא למידק איפכא: זרק כלי מראש הגג כו'. נראה דאם זרק אבן או חץ על הכלי ובא אחר וקדם ושברו דפשיטא דחייב ולא שייך כאן מנא תבירא תבר דאי אזלינן נמי הכא בתר מעיקרא לא משכחת בצרורות ח''נ וסברא פשוטה היא לחלק בין זורק אבן לזורק כלי עצמו: (תוספות)

רשב"א גמרא: סד"א ושלח את בעירה כתיב וכו'. ואע"ג דהא שמעינן לה מרישא דקתני בהדיא התרנגולים מועדין להלך אפ"ה ניחא ליה לאשמועינן בתרוייהו בשן וברגל קמ"ל דחיה בכלל בהמה ופירש"י ז"ל דכתיב זאת הבהמה אשר תאכלו וכתיב בתרי' איל וצבי ויחמור ואיכא למידק אם כן תרנגולין מאין אלא בין חיה בין עופות בכלל בהמה דילפינן בהמתך מבהמתך דשבת כדדרשינן בשלהי פרק שור שנגח את הפרה (נד, ב) דבעירה היינו בהמתו כדמתרגמינ' בהמה בעירא. בגופה דרך הלוכה ובשערה דרך הלוכה באוכף שעליה. בהנך שהן גופה ובגופה תני בהו דרך הלוכה באינך לא איצטריך ותנא הני וה"ה בקרנא דרך הלוכה וכן תני לה בתוספתא (ב"ק פ"א מ"ד). וחמור במשאו. אע"ג דהיינו כשליף דתנא ליה אצטריך לפי שאין משאו של חמור מהודק עליו כשליף שעל הבהמה וסד"א דכל כי האי לאו כגופו דמי קמ"ל. וחזיר נובר באשפה. (יכרסימנה) [יכרסמנה] חזיר מיער (תהילים פ) מתרגמינן (טבריבה) [ינובריניה]. וטנפו או נקרו. טנפו ברגליהן קאמר דהיינו רגל א"נ שטנפו שנתגלגלו בהן להנאתן דהיינו שן כדאיתא בפ"ק. הא דאמר רבא כל שבזב טמא בנזקין משלם נזק שלם וכל שבזב טהור בנזקין משלמין חצי נזק. כתוב בתוס' דעיקרו לא בא אלא למעט הזורק וכה"ג אמר רב אשי בע"ז בשלהי פרק ר' ישמעאל (ס, ב) דהא קנה בקומטו של זב והסיט בו את הטהור טהור (נדה מג, א) ולענין נזקין אין חילוק ומיהו אפשר דלגבי בהמה יש חלוק דשנוי הוא ואינו משלם אלא חצי נזק. ירושלמי (פ"ב שלהי ה"א) היתה טבלא מונחת וזכוכית עליה דרסה ע"ג טבלא ונשברה הזכוכית על הטבלא משלם נזק שלם ועל הזכוכית משלם חצי נזק היתה טבלא מונחת זו ע"ג זו דרסה על העליונ' [ונשתברה השניה על העליונה] משלם נזק שלם ועל התחתונה משלם חצי נזק. ועגלה המושכת משלם נזק שלם. הקשה הראב"ד ז"ל ומ"ש מדלי הקשור ברגלי התרנגולין דאינו משלם אלא חצי נזק והוא מפרק לה דהתם אורחי' והכא לאו אורחי' ופי' דהתם לאו משום צרורות אלא משום דלאו אורחייהו. ובא אחר ושברו במקל פטור. דאמר ליה מנא תבירא תברי ודוקא בזורק בעצמו אבל בזורק אבן על הכלי לשברו וקדם אחר ושברו השני חייב שהראשון לא עשה כלום בכלי בעצמו ותדע לך דאל"כ אין לך צרורות כי אורחייהו דמכיון שהתחילו הצרורות להודס מתחת הרגל הרי הוא כאלו שבר את הכלי דבתר מעיקרא אזלינן כן כתבו בתוס'. (רשב"א)

דף יח - א

בהתיז צרורות ובפלוגתא דסומכוס ורבנן קמיפלגי ת''ש תרנגולין שהיו מחטטין בחבל דלי ונפסק החבל ונשבר הדלי משלמין נזק שלם שמע מינה בתר מעיקרא אזלינן תרגמא אחבל והא חבל משונה הוא דמאוס בלישה והא נשבר דלי קתני אלא סומכוס היא דאמר צרורות נזק שלם משלם אי סומכוס אימא סיפא ניתז ממנו שבר ונפל על כלי אחר ושברה על הראשון משלם נזק שלם ועל האחרון משלם חצי נזק ואי סומכוס מי אית ליה חצי נזק וכי תימא שאני ליה לסומכוס בין נזק כחו לכח כחו ואלא הא דבעי רב אשי כח כחו לסומכוס ככחו דמי או לאו ככחו דמי תפשוט ליה דלאו ככחו דמי אלא לאו רבנן היא ש''מ בתר מעיקרא אזלינן אמר רב ביבי בר אביי דקאזיל מיניה מיניה בעי רבא חצי נזק צרורות מגופו משלם או מעלייה משלם מגופו משלם דלא אשכחן חצי נזק דמשלם מעלייה או דלמא מעלייה משלם דלא אשכחן כאורחיה דמשלם מגופיה ת''ש הידוס אינו מועד ויש אומרים הרי זה מועד הידוס סלקא דעתך אלא לאו הידוס והתיז ובהא קמיפלגי מאן דאמר אינו מועד קסבר מגופו משלם ומאן דאמר מועד קסבר מעלייה משלם לא בפלוגתא דסומכוס ורבנן קמיפלגי ת''ש הכלב שנטל חררה והלך לגדיש ואכל החררה והדליק את הגדיש על החררה משלם נזק שלם ועל הגדיש משלם חצי נזק מאי טעמא לאו משום דהויא להו צרורות ותני עלה משלם חצי נזק מגופו ותסברא לר' אלעזר נזק שלם מגופיה מי אשכחן אלא כגון דשני בהא בגחלת ורבי אלעזר סבר לה כר' טרפון דאמר משונה קרן בחצר הניזק נזק שלם משלם ולא היא מאי טעמא מוקמת לה כרבי טרפון משום נ''ש רבי אלעזר סבר כסומכוס דאמר צרורות נזק שלם משלם וסבר לה כרבי יהודה דאמר צד תמות במקומה עומדת וכי קתני מגופו אצד תמות אמר ליה רב סמא בריה דרב אשי לרבינא אימור דשמעת ליה לרבי יהודה בתם ונעשה מועד במועד מתחילתו

רש"י בהתיז צרורות. והצרורות שברו הכלים והוא לא נגע בכלי מאן דאמר מועד סבר לה כסומכוס ומאן דאמר אינו מועד סבר לה כרבנן: ונשבר הדלי. קס''ד דעל ידי שהיה התרנגול מנקר את החבל נתגלגל הדלי ונשבר: תרגמא אחבל. הא דקתני נזק שלם אחבל: משונה הוא. שאין דרך שן לאכול את שאין ראוי לה וחצי נזק לשלם: דמאוס בלישה. שמדובקת בו עיסה דמאוס לשון לכלוך: אלא סומכוס היא. ולעולם בתר תבר מנא אזלינן וצרורות הן וסומכוס היא: בין כחו לכח כחו. דלי שנתגלגל הוי כחו והאחר שנשבר בצרורות הדלי הוי כח כחו: דבעי רב אשי. לקמן בשמעתין: דקא אזיל. דלי: מיניה מיניה. דתרנגול ולא נשבר על ידי גלגול למקום אחר אלא הוא דוחפו כל שעה ובשעת שבירה נמי: קסבר מגופו משלם. והיינו אינו מועד דדינו כתם לכל מילי: קסבר מעלייה משלם. והאי מועד דקאמר לאו לנזק שלם אלא לענין עלייה לחצי נזק: לא בפלוגתא דסומכוס ורבנן. ומועד לנזק שלם קאמר: ועל החררה נ''ש. דהיינו שן והדלקת גדיש הוי צרורות דאינו אלא כחו שהוא מניח כאן הגחלת והוא הולך ודולק למקום אחר והא מתניתין היא בפירקין: ותני עלה. בתוספתא מגופו משלם להאי חצי נזק: ותסברא. משום צרורות כי אורחייהו מחייב לה: לר' אלעזר. דאמר בברייתא נזק שלם ואפילו אי סבירא ליה כסומכוס דאמר צרורות נ''ש מגופיה מי אשכחן נזק שלם וכל אורחיה כגון צרורות רבא גופיה לא קמיבעי ליה אלא אליבא דרבנן דאמרי חצי נזק מבעיא ליה אי הואי האי כשאר חצי נזק ומגופו או דלמא בתר כאורחיה אזלינן וכל כי אורחיה מעלייה הוא אבל אליבא דסומכוס פשיטא ליה לרבא דמעלייה משלם דהא לכל מילי כמועד משוי להו: אלא כגון דשני בגחלת. שנטלה בפיו והניחה דהיינו שינוי אלא בעיין מהכא לא תפשוט דאי בצרורות כאורחייהו דכולי עלמא מעלייה משלם והכא בצרורות ששינה בהן קמיפלגי ובצרורות כי אורחייהו בין ר' אלעזר בין תנא קמא סבירא להו כסומכוס דנזק שלם משלם הלכך הכא דשני בצרורות קאמר ת''ק חצי נזק ומגופו משלם דמשונה הוא ותולדה דקרן: ורבי אלעזר סבר כרבי טרפון דאמר משונה קרן בחצר הניזק משלם נזק שלם. והואיל ומשונה הוא אע''ג דנזק שלם משלם מגופו הוא דמשלם כדאמרינן לקמן (דף כד:) בשמעתין לרבי טרפון משונה קרן בחצר הניזק מגופו משלם: ולא היא. האי ותסברא דקפרכת ובעית למידק מדרבי אלעזר דלאו בצרורות כי אורחייהו מצינן לאוקמיה לאו דוקא ודחייה הוא דמצי לדחויי ולמימר דלאו בכי אורחיה פליגי אלא בדשני אבל מגופה לא תידוק הכי דהא שפיר מצית לאוקמא בצרורות כי אורחייהו ותפשוט דצרורות מגופו משלם דמאי טעמא מוקמת לה בשינוי ורבי טרפון משום דנזק שלם במידי דאורחיה לא אשכחן מגופו הא לא תיקשי דלעולם בצרורות פליגי ורבי אלעזר כסומכוס: וס''ל כר''י דאמר. לקמן במועד צד תמות במקומה עומדת לקמן בפרק שור שנגח ארבעה (דף מה:) והלכך גבי צרורות נמי לסומכוס דחשיב ליה מועד משלם החצי מגופו וכי קתני מגופו אצד תמות: במועד מתחילתו. כגון צרורות דאורחייהו: (רש"י)

תוספות והא חבל משונה הוא. בשלמא אי אדלי קאי איכא לאוקמא בחבל גרוע וישן ובלוי דאורחיה הוא ליפסק בחטיטה מועטת שמחטטין למצוץ המים שבחבל אבל השתא דקאי אחבל ע''כ איירי בחבל חזק דשייכא ביה תשלום אי נמי אי אדלי קאי מצינו לפרש דנפסק היינו שהותר הקשר שהיה ביה הדלי קשור בחבל: תפשוט דלאו ככחו דמי. הוה מצי למימר דזיל הכא קמדחי ליה וזיל הכא קמדחי ליה אלא דבלאו הכי משני שפיר: ועל הגדיש משלם ח''נ. לקמן (דף כב.) מפרש למ''ד אשו משום חציו על כל הגדיש משלם חצי נזק דחציו דכלב הן והוי צרורות לבד ממקום גחלת ולמ''ד אשו משום ממונו על כל הגדיש פטור ועל מקום גחלת חצי נזק בדאדייה אדויי: נזק שלם מגופו מי אשכחן. פירוש בכי אורחיה: במועד מתחילתו מי שמעת ליה אלא כגון דשני ואייעד. זו גירסת הקונט' ומפרש כיון דאייעד הדר ה''ל כי אורחיה וכי היכי דבצרורות כי אורחייהו שמועדים מתחילתן ח''נ ותו לא הא נמי דשני ואייעד לא חמור ממועד מתחילתו ואין העדאה לצרורות ששינה בהן ומדקתני דמשלם מגופו אלמא דצרורות כי אורחיה נמי מגופו ותפשוט דרבא וקשה דהיכי פשיט הא דרבא דלמא צרורות כי אורחיה מעלייה אבל היכא דשני אע''ג דאייעד משלם מגופו דצד תמות במקומה עומדת ואין לומר דאין הכי נמי דלא אתי למפשט בעיא דרבא אלא בא לומר שיש ליישב הברייתא בע''א דאין זה סוגית הש''ס ונראה כגירסא דגרס אלא כגון דאייעד ולעולם מצי למפשט בעיין ולא תקשה מידי דרבי אלעזר דלא פליגי בפלוגתא דסומכוס ורבנן ולא בדשני כדקאמרינן ובפלוגתא דרבי טרפון ורבנן אלא תרוייהו כרבנן דסומכוס והכא בצרורות כי אורחייהו ובדאייעד והשתא פשיט בעיא דרבא דיש העדאה לצרורות דאיירי בצרורות כי אורחייהו וכן משמע מדקאמר או דלמא תולדה דרגל היא משמע דאיירי בלא שינוי וכן מדמייתי עלה הידוס אינו מועד דאכי אורחיה מייתי לה לעיל ותימה דלקמן (דף יט.) מוכח דמיירי על ידי שינוי גבי הא דבעי רב אשי יש שינוי בצרורות וקאמר ותפשוט מדבעי רבא יש העדאה מכלל דאין שינוי פירוש דאי יש שינוי היכי אתי מרביע נזק לנזק שלם וכן לקמן פריך והא משונה הוא משמע דאי הוה מוקמא פלוגתייהו בהעדאה ניחא משמע דבעיא דרבא על ידי שינוי איירי ונראה דבתרוייהו מבעיא ליה אם יש העדאה או לאו דאי יש העדאה בצרורות כי אורחייהו גם על ידי שינוי יש העדאה דעיקר העדאה בקרן כתיבה ואי אין העדאה בכי אורחייהו גם ע''י שינוי אין העדאה דע''י העדאה לא הוי טפי מכי אורחיה ומה שפ''ה דבעי' דיש העדאה לא שייך לאוקמא בכי אורחיה דכיון דהוי אורחיה מה לי פעם ראשונה מה לי פעם רביעית לאו פירכא הוא כיון דדמייה רחמנא לקרן בחצי נזק שייכא ביה העדאה: (תוספות)

רשב"א והא חבל משונה הוא. כלומר אי אמרת בשלמא אכלי קאי איכא לאוקומ' בחבל בלוי שדרכן לחטט בו כדי למצוץ מעט מים שבתוכו ובחטוט מעט החבל נפסק והכלי נופל ונשבר והתשלומין לא על החבל שאין לו דמים אלא על הכלי אבל אם תתרגם אחבל והוא משונה ואינו משלם נזק שלם. א"ר ביבי בר אביי דקא אזיל דלי מיני'. הרי"ף כתב ההיא דרבא דאמר זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו פטור דאלמא כותיה פסק דבתר מעיקרא אזלינן והוא ז"ל פסק כי הא דרב ביבי דאוקי הא דדלי דאזיל מיניה דאלמא בתר תבר מנא אזלינן וקשיין אהדדי ונ"ל שהרב ז"ל פירש דהא דרב ביבי לאו לדחייה בעלמא אמרינן אלא בדוקא אמרינן דאם איתא הול"ל אמר רב ביבי בר אביי לא דקאזיל מיני' ומשום דכל שאינו נוגע בכלי אלא שמחטט בחבל שמאוס בלישה ומתוך כך נפסק החבל ונשבר הדלי אי אפשר לשלם נזק שלם על הדלי דכל שאינו פועל בגופו אינו אלא כצרורות וכיון דקתני משלם נזק שלם על כרחנו בגופו נגע בגופו של כלי והלכך בדאזיל מיניה הוא אלא דאכתי קשה למה ליה למימר דאזיל מיניה מיניה לימא דאזיל מיניה ותו לא דמיניה מיניה משמע דהוא דוחפו עד שנשבר ושמא עיקרא דמלתא דאזיל מיניה הוא ולא שמחטט בחבל בלבד ומשום דבעלמא אמרינן כי האי לישנא דאזיל מיניה מיניה וכדאמרינן התם בשלהי ר' ישמעאל דע"ז (סא, א) אמרינן נמי הכא ובספרים נמי מצאתי דלא גרסינן מיני' מיני' אלא דאזיל מיניה והיא גירסא ישרה לפי פסק הרב ז"ל. ותסברא כר' אלעזר דאמר נזק שלם משלם נזק שלם מגופו מי אשכחן. כלומר נזק שלם בכי אורחי' כצרורות מי אשכחן דאפילו ת"ל כסומכוס מן העליה משלם ולא מגופו. קשיא לי מאי קושיא דלמא בהוא גופה קא מיפלגי דלמ"ד חצי נזק משלם מגופו ולר' אלעזר דאמר נזק שלם משלם מן העליה ואפשר דכי תנינן עלה בתוספתא מגופו משלם אכולהו קאמר ובתר דברי ר' אלעזר (מתנייתא) [מתניא]. ור' אלעזר כר' טרפון דאמר משונה קרן בחצר הניזק נזק שלם משלם. וליכא לאקשוי הכא נזק שלם מגופו מי אשכחן כדאשכחן דאקשינן מעיקרא דהכא שאני דלאו אורחי' ומקרן מייתי' וכדאיתא לקמן בשמעתין (יט, א). ולא היא מאי טעמא מוקמית לה וכו'. תמיהא לה היכי שייך למימר בכי הא ולא היא דאטו מאן דמוקי לה כר' טרפון מאן דלא סבר הכי מי דחי ליה בלא היא ומאן לימא לן דלא היא ונ"ל דהכא לישנא קייטא הוא ובטעמא דחי ליה מדר' טרפון ולא פירש ולקמן פירש טעמא כדי הדדי לאו לאוקמיה כר' טרפון דאקשינן אימר דשמעת ליה לר' טרפון נזק שלם מגופו מי שמעת ליה א"נ י"ל דכלפי שאמר ותסברא נזק שלם מגופו מי איכא ומשום דוחקא דהאי קושיא הוה מוקי לה כר' טרפון אמר ליה ולא היא כלומר האי קושיא לא היא מ"ט מוקמת לה כר' טרפון משום נזק שלם ר' אלעזר סבר לה כסומכוס. (רשב"א)

דף יח - ב

מי שמעת ליה אלא כי קאמר רבי אלעזר נזק שלם כגון דאייעד ובהא קמיפלגי מר סבר יש העדאה לצרורות ומר סבר אין העדאה לצרורות אלא הא דבעי רבא יש העדאה לצרורות או אין העדאה לצרורות אי לרבנן אין העדאה לצרורות אי לרבי אלעזר יש העדאה לצרורות אמר לך רבא כי מיבעיא לי לדידי אליבא דרבנן דפליגי עליה דסומכוס אבל הכא בין לרבנן בין לרבי אלעזר כסומכוס סבירא להו דאמר צרורות נזק שלם משלם וטעמא מאי אמור רבנן חצי נזק דשני ולא אייעד ובפלוגתא דרבי טרפון ורבנן קמיפלגי אימור דשמעת ליה לר' טרפון נזק שלם מגופו מי שמעת ליה אין מהיכא מייתי לה מקרן מרשות הרבים דיו לבא מן הדין להיות כנדון והא רבי טרפון לית ליה דיו כי לית ליה דיו היכא דמפריך קל וחומר היכא דלא מפריך ק''ו אית ליה דיו גופא בעי רבא יש העדאה לצרורות או אין העדאה לצרורות לקרן מדמינן ליה או דלמא תולדה דרגל הוא ת''ש הידוס אינו מועד ויש אומרים הרי זה מועד הידוס ס''ד אלא הידוס והתיז מאי לאו כגון דעבד תלתא זימני ובהא קמיפלגי מר סבר יש העדאה ומר סבר אין העדאה לא בחד זימנא ובפלוגתא דסומכוס ורבנן קמיפלגי ת''ש בהמה שהטילה גללים לעיסה רב יהודה אומר משלם נזק שלם ורבי אלעזר אומר חצי נזק מאי לאו כגון דעבד תלתא זימני ובהא קמיפלגי מר סבר יש העדאה ומר סבר אין העדאה לא בחד זימנא ובפלוגתא דסומכוס ורבנן קמיפלגי והא משונה הוא דדחיק ליה עלמא ולימא רב יהודה הלכה כסומכוס ולימא רבי אלעזר הלכה כרבנן גללים אצטריכא ליה ס''ד אמינא הואיל ובתר גופיה גרירין כגופיה דמי קמ''ל תא שמע דתני רמי בר יחזקאל תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו משלם נזק שלם ואמר רב יוסף אמרי בי רב סוס שצנף וחמור שנער ושיבר את הכלים משלם חצי נזק מאי לאו כגון דעבד תלתא זימני

רש"י מי שמעת ליה. הא לא הוי לה תמות מעולם ואי בצרורות כי אורחיה מוקמת לה ולמפשט דצרורות מגופו משלם דר' אלעזר תיקשי: אלא. אי בעית לאוקמא בצרורות כי אורחייהו ולמפשט בעיא דרבא דמגופו משלם לא תוקמא בצרורות דחד זימנא וכי אורחיה דאם כן דר' אלעזר לא משכחת לה אלא בדשני בצרורות ואייעד שלשה זימני בהכי דהדר הוה ליה כאורחיה ואמרי רבנן חצי נזק כשאר צרורות דמועדין מתחילתן ואפ''ה חצי נזק ותו לא האי נמי דשני ואייעד לא חמור ממועד מתחילתו ואין העדאה לצרורות ששינה בהן ומדקתני מגופו אלמא צרורות כי אורחיה נמי מגופו ורבי אלעזר סבר דצרורות כי אורחייהו כרבנן דפליגי אסומכוס ושני ואייעד נפקא מתולדה דרגל ונעשה תולדה דקרן ויש להן העדאה לשלם נ''ש החצי מגופו דצד תמות במקומה עומדת וחצי מן העלייה. לישנא אחרינא אלא בדאייעד בצרורות כי אורחייהו תלתא זימני ובהא פליגי רבי אלעזר סבר יש העדאה לצרורות כשאר חצי נזקין שבאין על ידי העדאה לכלל נ''ש האי נמי שתחילתו ח''נ כי אייעד תלתא זימני משלם נזק שלם ומגופו אצד תמות כך שמעתי ועיקר אבל קשה לי כיון דמעיקרא הוי אורחיה ואפי' הכי ח''נ משלם מה לי חד זימנא מה לי מאה זימני: אלא הא דבעי רבא יש העדאה לצרורות. כי אורחייהו אם עשאן שלש פעמים מי אמרינן כיון דבזימנא קמייתא משלם חצי נזק כי קרן לקרן מדמינן ליה (ולגיר' קמיית' אלא הא דבעי רבא יש העדאה לצרורות אם שינה בהן ועשה ע''י שינוי ג' פעמים מי אמרינן כיון דשינוי הוא נפקא מדין צרורות דרגל וחל עלייהו דין קרן וכי אייעד משלם נזק שלם וכי גמיר הלכתא אצרורות כי אורחייהו שהן תולדה דרגל גמיר) א''ד כיון דתולדה דרגל היא דהא אורחיה הוא אין להם העדאה דהא מזימנא קמייתא אייעד ליה ואפי' הכי אינו משלם אלא חצי נזק: אמר לך רבא כי קמבעיא לי אליבא דרבנן דפליגי עליה דסומכוס. וכדפרשינן והכא ס''ל דבין רבנן ובין רב אלעזר כסומכוס ובזימנא קמייתא קמיפלגי דקאמר רבי אלעזר נ''ש ורבנן אמרי חצי נזק ובדשני בצרורות כגון שזרק הכלב הגחלת בידו על הגדיש דכיון דלאו הני צרורות כי אורחייהו הוו תולדה דקרן הלכך לרבנן ח''נ ומגופו ור''א כרבי טרפון דמשונה בחצר הניזק משלם נ''ש וניחא ליה לרבא לאוקמינהו לרבנן ורבי אלעזר כסומכוס דאילו לרבנן לא פסיקא ליה לאוקמי להא בצרורות ע''י שינוי דכיון דבכי אורחיה סבירא להו לרבנן דפליגי עליה דסומכוס דח''נ הוא דמשלם ותו לא דלמא בצרורות ע''י שינוי סבירא להו דיש שינוי לרביע נזק וכדבעי רב אשי לקמן יש שינוי לרביע נזק כו': מהיכא קמייתי ליה. רבי טרפון למשונה בחצר הניזק: מקרן ברה''ר. כדמפרש במתניתין הלכך דיו לבא מן הדין להיות כנדון ומה להלן מגופו אף כאן מגופו: והא רבי טרפון לית ליה דיו. דאי אית ליה דיו לא ישלם אלא חצי נזק כקרן ברה''ר: כי לית ליה דיו היכא דמפריך ק''ו כו'. כגון אי הוה אמרינן דיו דלא משלם אלא פלגא מאי אהני לן ק''ו הא מקרא נמי שמעינן דברשות הניזק לא גרע דהא בקרא דנגיחת תם לא כתיב רה''ר אבל היכא דלא מפריך ק''ו אית ליה דיו כי הכא דאתי ק''ו לנזק שלם ואהני ליה דיו למגופו: לקרן מדמינן ליה. הואיל (ומשונה הוא) חצי נזק הוא דמשלם כי קרן: או דלמא. מעיקרא כי עבדא כי אורחיה תולדה דרגל היא דהא אורחה הוא והזיקא מצוי ואפ''ה ח''נ הוא דמשלמת הלכך זו היא העדאתה ואין לה העדאה אחרת: גללים. היינו צרורות: והא משונה הוא. דאין דרכה להטיל גללים לעיסה ותולדה דקרן היא: דדחיק לה עלמא. שעומדת במקום צר ואין לה מקום לזוז משם ובשלא להנאתה עסקינן כגון במשלשלת דאי להנאתה תולדה דשן היא ונראה בעיני דכל גללים להנאתה הוא ואפ''ה לאו תולדה דשן נינהו דשן הזיקא דגופה הוא והני צרורות נינהו והא דאמרינן בפ''ק (דף ג.) טנפה פירות להנאתה הוי תולדה דשן היינו כגון שנתגלגלה עליהן כדרך סוסים וחמורים שקורים בולטר וכן עיקר. ואי קשיא דר''א אדר' אלעזר דלעיל אמר נזק שלם בצרורות גבי כלב שנטל חררה והכא תני ח''נ בעל כורחיה ההיא דלעיל מוקמי' כדאוקימנא ברישא כדשני בגחלת ובפלוגתא דרבי טרפון ורבנן ובמקום גחלת ולא בשאר הגדיש והא דשני רבא בין ר''א בין רבנן כסומכוס סבירי להו דחויי הוא דקא מדחי מפי מורי. ובעיני נראה בהך מילתא בהמה שהטילה גללים אמוראי נינהו ורב יהודה גרסינן ור''א היינו ר''א בן פדת ולא תקשי דר''א אדרבי אלעזר ונראין הדברים דהא פרכינן ולימא רב יהודה הלכה כסומכוס ור''א הלכה כרבנן ואי תנאי נינהו היכי פרכינן הכי הא אין דרך תנאים לחלוק בלשון זה ועוד דלעיל גבי הידוס מועד אמאי לא פרכינן הכי: ובתר גופה גרירין. דבגופה טענה להו כגופה דמיין קמ''ל: ותקע בו ושברו. שנבקע הכלי מחמת הקול: סוס שצנף ושיבר כלים. בקולו וכל הני צרורות נינהו דכחו הוא: (רש"י)

תוספות אלא הא דבעי רבא יש העדאה כו'. ואע''ג דרבא לא הוה ידע הברייתא מדבעי מגופו משלם מ''מ דייק גמרא דנפשוט מינה תרוייהו ודחי לא נפשוט מינה לא הא ולא הא: בין לרבנן בין לרבי אלעזר כסומכוס ס''ל. והיינו דיחוי דלמעלה ותסברא [אלא שלא האריך למעלה כל כך] וא''ת ולמה דחק לומר כסומכוס ס''ל וי''ל משום דאי כרבנן א''כ תפשוט דאין שינוי לצרורות לרביע נזק ועוד דאי בצרורו' כי אורחייהו יסבור רבי אלעזר ח''נ כרבנן בצרורות ע''י שינוי לא יתחייב נזק שלם אע''ג דסבר כרבי טרפון דליכא ק''ו דכיון דבצרורות שן ורגל בחצר הניזק אין משלם אלא ח''נ גם צרורות דקרן לא ישלם כ''א ח''נ ולא רצה להעמיד כרבנן ובמקום גחלת וכגון דאנחה אנוחי על הגדיש בשינוי דניחא ליה למימר דמשלם ח''נ על כל הגדיש כרבי יוחנן: היכא דלא מפריך ק''ו אית ליה דיו. וא''ת ונימא איפכא ק''ו לשלם מן העלייה ודיו לח''נ וי''ל דהכי שפיר טפי דכי אמר דיו לענין מגופו לא משנינן מח''נ כלל מכמו שהיה אלא שאנו מוסיפין עליו עוד ח''נ אחר אבל אי אמרת דיו לח''נ עקרת ליה לגמרי מח''נ קמא דמפקא ליה מתשלומי גופו ומוקמינן אתשלומי עלייה ובכל צד שאנו יכולין לעקור קל וחומר ולקיים דיו יש לנו לקיים: (תוספות)

רשב"א היכי דלא מיפרך ק"ו אית ליה דיו. וא"ת אימא איפכא ק"ו לענין עליה ודיו לחצי נזק וי"ל דהכי עדיף טפי דכי אמרינן דיו לענין מגופו לא משנינן חצי נזק מכמות שהי' אלא שאנו מוסיפים עליו עוד חצי נזק אחר אבל אי אמרת דיו לשלם מן העליה חצי נזק הראשון ולשנותו לעליה ולהוציאו מדין גופו נמצאת נעקר חצי נזק לגמרי שהוציאתו מתשלומי גופו והעמידתו על תשלומי עליה ובכל צד שאנו יכולין להעמיד הדיו יש לנו להעמידו לקיימו. אלא הא דבעיא רבא יש העדאה לצרורות וכו'. איכא למידק ומאי קושיא דהא רבא לא ידע להאי ברייתא דאי ידע לה לא הוה מספקא ליה בעיא קמייתא דהא מהכא שמעינן לה דמגופא משלם, וי"ל דה"ק אי איתא להאי אוקמת' אפילו בעיא דאי יש העדאה בצרורות או אין העדאה איכא למיפשט מיהא ואי הוה שמיע' ליה ברייתא לרב' תרוייהו לא הוה פשיט מינה לא הא ולא הא. הא דבעי רבא יש העדאה או אין העדאה בין בכדרכה בין ע"י שינוי בעי לה ותדע לך מדקא מסיק או דלמא תולדה דרגל היא משמע דבלא שינוי בעי לה דהא תולדות של רגל כאורחייהו הן וכן נמי מדמייתי לה ת"ש מהידוס והידוס כי אורחיה נסיב לה לעיל ובתר הכי מייתי ת"ש מבהמה שהטילה גללים וכי מוקי לה בחדא זמנא אקשינן והא משונה וכן נמי באידך דמייתי מדתני רמי בר יחזקאל ודחי לה בחדא זמנא אקשינן והא משונה ומשמע דאי הוו מוקמי לה בתלתא זמנא לא הוה קשיא מידי דאלמא בעיא דרבא בשנוי היא ולפיכך משמע דבין בהכין ובין בהכין בעי לה. הא דאמרינן: דדחיק ליה עלמא. פרש"י ז"ל שהיתה משלשת ור"ח ז"ל פירש שהי' המקום דחוק וניתזו הגללים לתוך העיסה (כגון) [כעין] דבעינן למימר לקמן (יט, א) היתה מהלכת במקום שאי אפשר לה ואינו שינוי. ואמר רב יוסף אמרי בי רב וכו' מאי לאו בהא קמיפלגי. וא"ת וכי אמרה ביה רב דהיינו רב הונא או רב המנונא היכי פליגי אברייתא וי"ל דאמרי בי רב משמיה דרב אמרי לה ורב תנא הוא ופליג. (רשב"א)

דף יט - א

ובהא קמיפלגי מר סבר יש העדאה ומר סבר אין העדאה לא בחד זמנא ובפלוגתא דסומכוס ורבנן קמיפלגי והא משונה הוא דאית ביה בזרני בעי רב אשי יש שנוי לצרורות לרביע נזק או אין שנוי לצרורות לרביע נזק תפשוט ליה מדרבא דבעי רבא יש העדאה לצרורות או אין העדאה לצרורות מכלל דאין שנוי דלמא רבא אם תמצי לומר קאמר אם תמצי לומר אין שנוי יש העדאה או אין העדאה תיקו בעי רב אשי כח כחו לסומכוס ככחו דמי או לא מי גמיר הלכה ומוקי לה בכח כחו או דלמא לא גמיר הלכה כלל תיקו: היתה מבעטת או שהיו צרורות מנתזין מתחת רגליה ושברה את הכלים משלם חצי נזק: איבעיא להו היכי קאמר היתה מבעטת והזיקה בביעוטה או צרורות כאורחייהו משלם חצי נזק ורבנן היא או דלמא היתה מבעטת והזיקה בביעוטה או צרורות מחמת ביעוט משלם חצי נזק הא כי אורחיה משלם נזק שלם ומני סומכוס היא ת''ש מסיפא דרסה על הכלי ושברתו ונפל השבר על כלי אחר ושברו על הראשון משלם נזק שלם ועל האחרון חצי נזק ואי סומכוס מי אית ליה חצי נזק וכי תימא ראשון ראשון להתזה ושני שני להתזה ושאני ליה לסומכוס בין כחו לכח כחו אלא הא דבעי רב אשי כח כחו לסומכוס ככחו דמי או לאו ככחו דמי תפשוט ליה דלאו ככחו דמי רב אשי כרבנן מוקי לה ובעי לה הכי היתה מבעטת והזיקה בביעוטה או צרורות כאורחייהו חצי נזק הא מחמת ביעוט רביע נזק ויש שנוי או דלמא היתה מבעטת והזיקה בביעוטה או צרורות מחמת ביעוט חצי נזק ואין שנוי תיקו: בעי מיניה רבי אבא בר ממל מרבי אמי ואמרי לה מרבי חייא בר אבא היתה מהלכת במקום שאי אפשר לה אלא אם כן מנתזת ובעטה והתיזה והזיקה מהו כיון דאי אפשר לה אורחיה הוא או דלמא השתא מיהא מחמת ביעוט קמנתזה צרורות תיקו: בעא מיניה ר' ירמיה מר' זירא היתה מהלכת ברה''ר (ובעטה) והתיזה והזיקה מהו לקרן מדמינן ליה וחייבת או דלמא תולדה דרגל הוא ופטורה אמר ליה מסתברא תולדה דרגל הוא התיזה ברה''ר והזיקה ברה''י מהו א''ל עקירה אין כאן הנחה יש כאן איתיביה היתה מהלכת בדרך והתיזה בין ברה''י בין ברה''ר חייב מאי לאו התיזה ברשות הרבים והזיקה ברה''ר לא התיזה ברה''ר והזיקה ברה''י והאמרת עקירה אין כאן הנחה יש כאן א''ל הדרי בי איתיביה דרסה על הכלי ושברתו ונפל השבר על כלי אחר ושברו על הראשון משלם נזק שלם ועל האחרון משלם חצי נזק ותני עלה במה דברים אמורים ברשות הניזק אבל ברה''ר על הראשון פטורה ועל האחרון חייבת מאי לאו התיזה ברשות הרבים והזיקה ברשות הרבים לא התיזה ברשות הרבים והזיקה ברה''י והאמרת עקירה אין כאן הנחה יש כאן אמר ליה הדרי בי איני

רש"י משונה הוא. התרנגול שאין דרכו לתקוע בכלי: דשדו ביה בזרני. שיש זרעים בכלי דאורחיה להכניס ראשו בתוכו ולאכול וכיון דאורחיה לאכול אורחיה נמי לצעוק: יש שנוי לצרורות לרביע נזק. לרבנן דפליגי אסומכוס ואמרי צרורות כי אורחיה חצי נזק היכא דשינה בהן כגון בעטה ברגלה ומחמת ביעוט התיזה צרורות ושברה כלים מי חשיב שנוי והוי כתם ומשלם רביע נזק דהא אהעדאתן חצי נזק הלכך תמותן רביע נזק: או אין שנוי. לשלם רביע דלעולם חצי נזק שאין תמות והעדאה בהם דלא אשכחן תם דמשלם בציר מפלגא: מכלל דאין שנוי. דאי יש שנוי לרביע הוי ח''נ להעדאתן ואמאי אצטריכא לרבא למיבעי ודאי אין העדאה לשלם נזק שלם דהא תמות רביע נזק והעדאה חצי נזק: ומשני רב אשי דלמא רבא אם תמצי לומר קאמר ותרוייהו מספקי ליה והכי קא מבעיא ליה יש שנוי או אין שנוי ואם תמצי לומר אין שנוי וזו היא צד תמותו יש העדאה לתמות זו או אין העדאה: מי גמיר הלכה. למשה מסיני דחצי נזק צרורות ומוקים לה בכח כחו או לא גמיר: והזיקה בבעיטה. בלא צרורות ותולדה דקרן היא: ת''ש. דקתני סיפא דמתני': דרסה על הכלים כו'. מדחייב לצרורות חצי נזק ש''מ מתני' לאו סומכוס היא: ראשון להתזה. אותו כלי שנשבר מחמת התזת שברי כלים שדרסה עליו קרי ראשון ואע''ג דצרורות נינהו משלם נזק שלם דסומכוס היא: אחרון אחרון להתזה. כגון שמאותו כלי שנשבר ע''י צרורות התיזו שברים ושברו כלי שלישי דהוי כח כחו ומשו''ה משלם חצי נזק: תפשוט. בעיא דרב אשי: רב אשי כרבנן מוקי לה. והך בעיא דבעי רב אשי לעיל יש שנוי לצרורות או אין שנוי אהא מתניתין בעי לה והכי קבעי היתה מבעטת כו': היתה מהלכת. בחצר הניזק מלאה צרורות וא''א שלא תהא מנתזת כו': אורחיה הוא. וכצרורות דעלמא הוא ומשלם ח''נ: או דלמא השתא מיהא מחמת ביעוט הוא. וא''ת יש שנוי לצרורות לרביע נזק הא רביע נזק משלמת: לישנא אחרינא אורחיה הוא וצרורות נינהו ותולדה דרגל אפילו אייעד בביעוט והתיזה הא לא משלם אלא חצי נזק דהא בלאו הכי הואי מנתזה או דלמא מחמת ביעוט אתי ואם הועדה בכך משלמת נזק שלם דכיון דמשונה הוא הוי תולדה דקרן מפי המור''ה אבל הראשון עיקר: לקרן מדמינן ליה. הואיל (ובעיטה) וחייבת ח''נ כי קרן: או דלמא. כל צרורות כי אורחייהו תולדה דרגל נינהו ופטור ברה''ר: התיזה ברה''ר. כי אורחיה והלכו צרורות ברשות הניזק ושברו כלים: הנחה יש כאן. בתמיה כלומר פטור הואיל ועקירה הואי במקום פטור: והזיקה ברה''ר. חייבת אי אמרת בשלמא צרורות כי אורחייהו לקרן מדמינן להו לחייב ברה''ר כי קרן דהא דמי לקרן דמשלמת חצי נזק כי קרן ואע''ג דקרן משונה הוא וצרורות אורחה הוא הלכך ברשות הרבים חייבת חצי נזק אלא לדידך דאמרת כל צרורות כי אורחיה לרגל מדמינן להו משום דהוי תולדה דרגל ואע''ג דהתם נזק שלם וצרורות חצי נזק אמאי תני ברה''ר חייב: על הראשון פטור. דרגל הוי ועל האחרון חייב מאי לאו כו': (רש"י)

תוספות ובהא קמיפלגי. תימה מנליה דפליגי דלמא רמי בר יחזקאל בדאייעד ואמרי בי רב בדלא אייעד וי''ל דא''כ מאי קמ''ל אמרי בי רב ואין לתמוה היכי פליג אברייתא דסתם אמרי בי רב משמיה דרב ורב תנא ופליג א''נ משום דלא מיתני בי ר' חייא ור' אושעיא לא מותבינן מיניה תיובתא.: וכי תימא ראשון להתזה. ואע''ג דלא שייך לפרש הכי ברייתא דלקמן דתני עלה בד''א ברשות הניזק אבל ברה''ר על הראשון פטור ועל האחרון חייב ואי ראשון להתזה כך יכול להיות ראשון להתזה או ברשות הניזק או ברה''ר כמו שני להתזה מכל מקום מתניתין מצי שפיר מיפרשא הכי: רב אשי כרבנן מוקי לה ובעי לה הכי. הוה מצי למימר דאת''ל קאמר את''ל לאו ככחו דמי מתניתין רבנן היא או סומכוס היא אלא עדיפא ליה למיבעי ביש שנוי ואין שנוי ונראה דבעיא דלעיל לא היתה אלא אי מתניתין איירי בצרורות כי אורחיה או ע''י שנוי ותו לא והש''ס הוסיף מדעתו רבנן היא או סומכוס היא ורב אשי מפרש דאיבעיא להו אי יש שנוי לרביע או אין שנוי וכה''ג איכא פ' המקבל (ב''מ דף קיב. ושם ד''ה אומן) גבי בעיא דרב ששת דקבלן עובר בבל תלין או אין עובר שהוסיף הש''ס לומר אומן קונה בשבח כלי כו' ורב ששת שאלו סתם ובהגוזל קמא (לקמן דף צט. ושם ד''ה בשליחא) מוכח דמיירי בשליחא דאגרתא.: במקום שאי אפשר לה אלא א''כ וכו'. אין לפרש דאיירי ברה''ר ומיבעיא ליה דאם אורחיה פטור מידי דהוה ארגל מדלא קאמר היתה מהלכת ברשות הרבים כמו בבעיא דבסמוך ופ''ה עיקר: (תוספות)

רשב"א דאית ביה ביזרוני. ואפשר דהשתא דמוקמינן דאית ביה ביזרוני ואורחיה לאו צרורות הוא אלא בשברו בגופו כיון שהכניס ראשו בתוכו וכן נ"ל מדברי הרי"ף ז"ל שפסק כן דאי לית ביה ביזרוני חצי נזק ואי אית ביה ביזרוני נזק שלם דאלמא לאו משום צרורות וכסומכוס דלית הלכתא כותיה אלא אפילו לרבנן ולא משום צרורות כדאמרן כנ"ל. ועוד צריכא תלמוד לדעת הרב ז"ל משום דקשיא לי דא"כ הול"ל אלא דאית ביה ביזרוני כלומר ודלא כסומכוס אלא כרבנן וכן משמע מן הירושלמי דגרסינן התם (פ"ב הל"ב) תרנגול שהיה פורח ממקום למקום והזיק בגופו משלם נזק שלם ברוח שבין כנפיו משלם חצי נזק סומכוס אומר נזק שלם נפח בכלים ושברם משלם נזק שלם ע"כ. ומשמע דסיפא כ"ע היא דאי סומכוס ליעבדא פלוגתא כרישא. וכי תימא מאי ראשון ראשון להתזה ושני שני להתזה כו' אלא הא דבעי רב אשי. עדיפה מינה הוה מצי לאקשויי דהא אי אפשר לאוקמה הכין מדתניא עלה לקמן בסמוך בד"א ברשות הניזק אבל ברשות הרבים על הראשון פטורה ועל האחרון חייבת ואי בהתזת אי התזות ברשות הרבים אפילו על האחרון פטורה ואי שתיהן ברשות הניזק על שתיהן היא חייבת אלא דניחא ליה לאתויי הא דרב אשי ולמיפשט מינה דרב אשי כרבנן מוקי לה ואיפשיט פירושא דמתניתין ועלה קא בעי רב אשי אי יש שינוי וצרורות דמחמת ביעוט רביע נזק כנ"ל. אלא רב אשי כרבנן מוקי לה דבעי לה הכי. כלומר ובעיא דרב אשי דבעי בכח כחו לסומכוס לא אפשר למפשטא ממתניתין ועל מתניתין אית ליה בעיא אחריתי והכי בעי. איכא למידק דמנא להו דרב אשי בעא הכי דהא לא אשכחן דבעא הכי ולמה להו למימר הכין וי"ל דבגמרא הוא דאוסיפו בבעיא הכי מנפשייהו וכי אמרו בעיא דרב אשי לא אפשר למידק ממתניתין דאיהו מתניתין כרבנן מוקי לה אלא בעיא אחרינא אית ליה למיבעי אמתני' ועוד נ"ל דניחא להו לאוקמי מתניתין כרבנן לרב אשי ולא כסומכוס דלית הלכתא כותיה ואגב (אורחייהו) [אורחיה] אתי לאשמועינן הכי. הא דבעא ר' אבא בר ממל היתה מהלכת במקום שאי אפשר לה אא"כ התיזה. י"מ ברשות הרבים וליתא דאי איתא הו"ל לפרושי בהדי' ברשות הרבים דבכל דוכתא דמיירי ברשות הרבים מפרש לה בהדיא אלא ברשות הניזק קאמר וה"ק כיון דאי אפשר לה אא"כ מנתזת ואפילו בלא ביעוט אורחיה היא והלכך אפילו בעטה והתיזה צרורות כאורחייהו חשבינן להו ומשלמת חצי נזק או דלמא השתא מיהא מחמת ביעוט מנתזא (וע"ז) [וע"כ] שינוי הוא ואינה משלמת אלא רביע נזק למ"ד יש שינוי בצרורות. אמר ליה מסתברא דתולדה דרגל היא. כלומר משום דכאורחי' הוא וקרן תמה לאו אורחי' דכל השוורים בחזקת שמור קיימי והיינו דכי הדר ביה לא הדר מהא והדר ביה מאידך ואף על גב דמעיקרא הוה פשיטא ליה דעקירה אין כאן הנחה יש כאן. (רשב"א)

דף יט - ב

והאמר ר' יוחנן אין חצי נזק חלוק לא לרשות היחיד ולא לרשות הרבים מאי לאו התיזה ברשות הרבים והזיקה ברשות הרבים לא התיזה ברה''ר והזיקה ברשות היחיד והאמרת עקירה אין כאן הנחה יש כאן א''ל הדרי בי איבעית אימא כי אמר רבי יוחנן אקרן יתיב רבי יהודה נשיאה ורבי אושעיא אקילעא דרבי יהודה נפק מילתא מבינייהו כשכשה בזנבה מהו א''ל אידך וכי יאחזנה בזנבה וילך אי הכי קרן נמי נימא וכי יאחזנה בקרן וילך הכי השתא קרן לאו אורחיה הא אורחיה וכי מאחר דאורחיה מאי מבעיא ליה כשכוש יתירא מבעיא ליה: בעי רב עינא כשכשה באמתה מהו מי אמרינן מידי דהוה אקרן קרן לאו יצרא קתקיף ליה הכא נמי לא שנא או דלמא קרן כוונתו להזיק הא אין כוונתה להזיק תיקו: התרנגולין מועדין להלך כדרכן ולשבר וכו': אמר רב הונא לא שנו אלא שנקשר מאליו אבל קשרו אדם חייב נקשר מאליו מאן חייב אילימא בעל הדליל היכי דמי אי דאצנעיה אנוס הוא ואי לא אצנעיה פושע הוא אלא חייב בעל תרנגול מאי שנא כוליה נזק דלא דכתיב {שמות כא-לג} כי יפתח איש בור ולא שור בור חצי נזק נמי איש בור ולא שור בור אלא מתני' בדאדייה ארויי וכי אתמר דרב הונא בעלמא אתמר דליל הפקר אמר רב הונא נקשר מאליו פטור קשרו אדם חייב משום מאי חייב אמר רב הונא בר מנוח משום בורו המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה: מתני' כיצד השן מועדת לאכול את הראוי לה הבהמה מועדת לאכול פירות וירקות אכלה כסות או כלים משלם חצי נזק במה דברים אמורים ברשות הניזק אבל ברשות הרבים פטור ואם נהנית משלמת מה שנהנית כיצד משלמת מה שנהנית אכלה מתוך הרחבה משלמת מה שנהנית מצדי הרחבה משלמת מה שהזיקה מפתח החנות משלמת מה שנהנית מתוך החנות משלמת מה שהזיקה: גמ' תנו רבנן השן מועדת לאכול את הראוי לה כיצד בהמה שנכנסה לחצר הניזק ואכלה אוכלין הראויין לה ושתתה משקין הראויין לה משלם נזק שלם וכן חיה שנכנסה לחצר הניזק וטרפה בהמה ואכלה בשר משלם נזק שלם ופרה שאכלה שעורין וחמור שאכל כרשינן וכלב שליקק את השמן וחזיר שאכל חתיכה של בשר משלמין נזק שלם אמר רב פפא השתא דאמרת כל מידי דלאו אורחיה ואכלה ליה ע''י הדחק שמיה אכילה האי שונרא דאכל תמרי וחמרא דאכיל ביניתא משלם נזק שלם ההוא חמרא דאכל נהמא ופלסיה לסלא חייביה רב יהודה לשלם נזק שלם אנהמא ואסלא חצי נזק ואמאי כיון דאורחיה למיכל נהמא אורחיה נמי לפלוסי סלא דאכל והדר פליס ופת אורחיה הוא ורמינהו אכלה פת ובשר ותבשיל משלם חצי נזק מאי לאו בבהמה לא בחיה חיה בשר אורחיה הוא דמטוי ואיבעית אימא בטביא ואיבעית אימא לעולם בבהמה ובפתורא

רש"י והא''ר יוחנן. לקמן בהאי פירקין (דף כו): כי קאמר רבי יוחנן. אין חצי נזק חלוק על חצי נזק דקרן קאמר דכתיב יחצון וחצו תרי זימני לאפוקי ממאן דפריך לקמן ולא תהא קרן ברה''ר חייבת כלום מק''ו אבל חצי נזק דצרורות לעולם פטור ברה''ר: אקילעא. פרק''א שלפני הבית: כשכשה בזנבה מהו. אורחה הוא ופטורה ברה''ר או לא: וכי יאחזנה. בעלה בזנבה וילך ודאי פטור ברה''ר: הא אורחה היא. ותולדה דרגל היא: כשכוש יתירא קמבעיא ליה. אי אורחיה הוא או לא: לא שנו. דחצי נזק ותו לא: אלא שנקשר מאליו. הדליל ברגל התרנגול: אבל קשרו אדם חייב. הקושר נזק שלם דהוי בור ואם נתקל בו אדם חייב בנזקו: נקשר מאליו. דמתניתין: מאן חייב. לשלומי חצי נזק: אי בעל הדליל. שאין התרנגול שלו: פושע הוא. וכוליה נזק בעי לשלומי שהרי בורו הוא שהשליכו לרה''ר: אלא דאצנעיה. בביתו והוציאו תרנגול מביתו וחייב בעל התרנגול: איש בור ולא שור בור. כי יכרה איש בור אמר רחמנא ולא כי יכרה שור בור והאי דליל תרנגול כרהו: אלא מתני'. לא מתוקמא אלא באדייה אדויי שזרק התרנגול הדליל ושיבר בזריקתו כלים דהוו צרורות ואפילו קשרו אדם נמי לא משלם אלא ח''נ בעל התרנגול והקושר פטור שלא נתקל אדם בבורו ודרב הונא לא מתוקמא אמתני' אלא בעלמא אתמר והכי אתמר דליל הפקר כו': נקשר מאליו. בתרנגול ונתקל בו אדם פטור דמאן ליחייב דליל לית ליה בעלים בעל התרנגול נמי איש בור אמר רחמנא ולא שור בור: קשרו אדם חייב. הקושר דקנייה בהגבהה ויש לו להאי דליל בעלים: משום מאי מחייב. דהא לאו בור מעליא הוא שהרי לא הזיק במקום שקשרו שם שהתרנגול גררו למקום אחר: בורו המתגלגל. דמייתינן ליה בפ''ק (ד' ו.) בהצד השוה: מתני' כיצד השן מועדת. ומשני לאכול את הראוי לה: משלמת ח''נ. דמשונה היא: אבל ברה''ר פטור. דבעינן ובער בשדה אחר ואכסות וכלים נמי פטור בגמרא מפרש לה: מה שנהנית. לאו תשלומין מעליא נינהו כדמפרש בגמ': מצדי הרחוב משלמת מה שהזיקה. כדין קרן תם חצי נזק ומועד נזק שלם ובגמ' מפרש לה: גמ' ופרה שאכלה שעורין. שהן מאכל חמור: וחמור שאכל כרשינין. שהן מאכל פרה וכן חזיר וכלב ואע''ג דאינן רגילין בכך הואיל ואורחייהו למיכלינהו ע''י הדחק כשהן רעבין ראויין להן קרינן ביה: כל מידי דלאו אורחיה. למיכל כל שעה: ואכלה ע''י הדחק. כלומר ואורחיה למיכל ע''י הדחק כי הני: שמיה אכילה. ואפילו שלא ע''י הדחק: שונרא דאכל תמרי. אורחיה למכלינהו ע''י הדחק אבל כסות וכלים אפילו ע''י הדחק לאו אורחיה למכלינהו אלא מתכוין להזיק: ופלסיה. לעסו לישנא אחרינא פלסיה סדקו ולא שמעתי: אסלא חצי נזק. דמשונה הוא וכגון דתפס ניזק דאין דנין דיני קנסות בבבל ופלגא נזקא קנסא: אורחיה לפלוסי סלא. כשהוא לועס הפת לועס הסל עמו: בחיה. שאין דרכה בפת אפילו ע''י הדחק אבל חמור דרכו בכך: דמטוי. צלי אש: בטביא. צבי אין דרכו בפת ובשר: ובפתורא. שעל השלחן אכלו שאין דרכו בכך: (רש"י)

תוספות אבל קשרו אדם חייב. פי' בתר דנייח ומשום בור ולאו דוקא קשרו אלא כל היכא דלא אצנעיה כקשרו דמי כדקאמר אי דלא אצנעיה פושע הוא: אלא מתני' בדאדייה אדויי. ואיירי בדליל הפקר או דחבריה ואצנעיה: וכי אתמר דרב הונא בעלמא אתמר. דלא מתוקמא אמתני' דקשרו אדם חייב משמע הכל ובדאדייה אדויי נמי חייב בעל תרנגול ובקונטרס פי' דלא מתוקמא אמתניתין משום שהקושר היה פטור כיון דאדייה אדויי שלא נתקל אדם בבורו וקשה לפי' מ''מ ליחייב משום אשו דהוי כאבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו בהדי דאזלי דהאי תרנגול הוי כרוח מצויה מדפריך אי דלא אצנעיה פושע הוא: נקשר מאליו פטור. דאיש בור ולא שור בור: קשרו אדם חייב. לאו דוקא קשרו דה''ה אם היה במקום המוצנע והניחו במקום התורפה שפשע בו ואפי' לא הגביהו ולא קנאו ודלא כמו שפירש הקונטרס דקני' בהגבהה כשקשרו ויש לו להאי דליל בעלים דכל תקלה שהניחה ברה''ר מיחייב ביה משום בור אע''ג . שלא זכה בה דעד כאן לא פליגי רב ושמואל (לקמן ד' כח:) אלא בדלא אפקרי' אבל בדאפקרי' בין לרב בין לשמואל היינו בור: וחזיר שאכל חתיכה של בשר. אכילה ע''י הדחק היא כדמסיק והא דתנן גבי מדורות הנכרים ומייתי לה בפרק קמא דפסחים (דף ט.) כל מקום שחזיר וחולדה יכולין להלך אין צריכין בדיקה אומר ר''ת דשאני נפלים דרכיכי: (תוספות)

רשב"א וכי יאחזנה בזנבה וילך. נ"ל דה"פ אם אתה מחייבו על כשכושה א"א לומר אלא שתהא רגל בהמתו כלויה מן השוק או שיאחזנה בזנבה ולא חייבתו התורה בכך. ואמר לי' א"כ בא ונאמר אף בקרן תמה ואהדר ליה הכי השתא קרן לאו אורחי' דבחזקת שמור קאי אע"ג דחייבתו התורה בחצי נזק קנסא בעלמא הוא כי היכי דליעביד ליה נטירא יתירתא אבל דהכא אורחיה הוא ולעולם יהא צריך לאחוז בזנבה ולא חייבתו התורה בכך ואקשי' אי אורחי' הוא היינו רגל (ולפטר) [וליפטר] מאי קא מיבעיא ליה ופרקינן כשכוש יתירה קא מיבעיא ליה אע"ג דהוא אורחי' טפי מקרן לאו אורחיה ממש הוא אלא שינוי הוא והרי הוא כקרן ומשמע דאפילו בכי הא פשט ליה לפטורא (דאורח) [דאורחיה] נמי הוא דלא חשבינן ליה שינוי לחייבו (בקרן) [כקרן] ונראה שהוא תולדה דשן (כשנתחככה) [כנתחככה] בכותלו דלהנאתה הוא. אבל קשרו אדם חייב. קשרו לאו דוקא דהא אמרינן דכל דלא אצנעיה פושע הוא וכן נמי דוקא בתר דנח משום דהו"ל בורו אבל עד שלא נח לא דהא למסקנא אוקימנא למתניתין דאדייה אדוייה דאלמא השתא לאו (בר אדויי) [בדאדייה] אלא לבתר דנח ומשום בורו אלא מתני' דאדייה אדויי פרש"י ז"ל דרב הונא לא קאי אמתני' דבאדיי' אדוייה הקושר הי' פטור לגמרי שהרי לא נתקל אדם בבורו. והקשו עליו בתוס' דלפטור את הקושר לגמרי אי אפשר דמ"מ הו"ל כאשו ואבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה ובהדי דקא אזלי מזקי דתרנגול נמי כרוח מצויה הוי מדפריך אי לא אצנעי' פושע הוא ופי' הם דלא קאי אמתניתין משום (אדם) [דאדם] דקאמר רב הונא חייב משמע חייב בכל ואי אפשר בדאדיי אדויי אלא בעל התרנגול חייב. בדליל של הפקר. פרש"י ז"ל דכל שקשרו אדם קנאו בהגבהה ויש לו להאי דליל בעלים, ואינו מחוור, דאפילו [לא] קנאו [חייב] משום בורו שהרי אבנו וסכינו שהפקירן לבתר דנייחי בין לרב בין לשמואל חייב עליהם משום בורו אלא אפילו לא הגביהו ולא קנאו בין בדליל שלו בין דליל של חברו שהצניעו בין דליל של הפקר בור הקושר הוא. וחזיר שאכל חתיכה של בשר. וא"ת והלא דרכו של חזיר לאכול בשר להדיא דתנן (אבלות פי"ב מ"ז, ח) גבי מדורות העכו"ם כל מקום שחולדה וחזיר יכולין להלך א"צ בדיקה ותירץ ר"ת ז"ל דהתם בנפלים דרכיכי. אכילה ע"י הדחק שמה אכילה. אפילו למ"ד בפרק כלל גדול (עו, א) לא שמה אכילה ה"מ לענין הוצאה דבעינן מידי דחשיב ומצנעי ליה לאכילה אבל כל דלא אכלי ליה אלא ע"י הדחק לא מצנעי ליה דלא חשיבא אכילה אבל מ"מ אי אכליה לאו משונה הוא. ההוא חמרא דאכל נהמא ופלסיה לסלא וחייביה רב יהודה אנהמא נזק שלם ואסלא חצי נזק. וכן ההוא ברחא דאכל ליפתא אפומא דדנא ותבריה לדנא וחייבי' רבא אלפת' ואדנ' נזק שלם אע"ג דחבלות נינהו ואין דנין דיני חבלות בבבל שאני חבלות דשכיחי דבכל מידי דשכיחי עבדי שליחותייהו ואין צריך להעמיד מעשים אלו דוקא בדתפש וא"נ באומר קבע לי זמנא בארץ ישראל כמו שפירשו קצת מן הגדולים. גרסת רש"י ז"ל: לעולם בבהמה ובפתורא. ופירש הוא ז"ל שאכלה מעל השלחן והוא תימה וכי מה שינתה זו אם אכלה אוכלין הראוין לה מעל גבי השלחן וכי השלחן עושה שינוי ומאי שנא מברחא דסריך וסליק אדנא ואכיל ליפתא, אלמא אין השינוי במקומות אלא באוכלין. ור"ח ז"ל גריס בפתותא והיא הגירסא הנכונה והיא מלשון פתיתים והיא פת צנומה בקערה וזה אין דרכה לאכול (כגון) [כמו] דמטוי לחיה. (רשב"א)

דף כ - א

ההוא ברחא דחזא ליפתא אפומא דדנא סריך סליק אכלה לליפתא ותבריה לדנא חייביה רבא אליפתא ואדנא נזק שלם מאי טעמא כיון דאורחיה למיכל ליפתא אורחיה נמי לסרוכי ולמסלק אמר אילפא בהמה ברשות הרבים ופשטה צוארה ואכלה מעל גבי חברתה חייבת מאי טעמא גבי חברתה כחצר הניזק דמי לימא מסייע ליה היתה קופתו מופשלת לאחוריו ופשטה צוארה ואכלה ממנו חייבת כדאמר רבא בקופצת הכא נמי בקופצת והיכא איתמר דרבא אהא דאמר רבי אושעיא בהמה ברשות הרבים הלכה ואכלה פטורה עמדה ואכלה חייבת מאי שנא הלכה דאורחיה הוא עמדה נמי אורחיה הוא אמר רבא בקופצת בעי ר' זירא מתגלגל מהו היכי דמי כגון דקיימא עמיר ברשות היחיד וקא מתגלגל ואתי מרשות היחיד לרה''ר מאי ת''ש דתני רבי חייא משוי מקצתו בפנים ומקצתו בחוץ אכלה בפנים חייבת אכלה בחוץ פטורה מאי לאו מתגלגל ואתי לא אימא אכלה על מה שבפנים חייבת על מה שבחוץ פטורה איבעית אימא כי קאמר רבי חייא בפתילה דאספסתא: אכלה כסות וכו': אהייא אמר רב אכולהו מאי טעמא כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור ושמואל אמר לא שנו אלא פירות וירקות אבל כסות וכלים חייבת וכן אמר ריש לקיש אכולהו ואזדא ריש לקיש לטעמיה דאמר ריש לקיש שתי פרות ברשות הרבים אחת רבוצה ואחת מהלכת בעטה מהלכת ברבוצה פטורה רבוצה במהלכת חייבת ורבי יוחנן אמר לא שנו אלא פירות וירקות אבל כסות וכלים חייבת לימא רבי יוחנן לית ליה דריש לקיש אפילו בשתי פרות לא לעולם אית ליה כסות עבדי אינשי דמנחי גלימי ומתפחי אבל בהמה לאו אורחה: ואם נהנית משלמת [וכו']: וכמה רבה אמר דמי עמיר רבא אמר דמי שעורים בזול תניא כוותיה דרבה תניא כוותיה דרבא תניא כוותיה דרבה רבי שמעון בן יוחי אמר אין משלמת אלא דמי עמיר בלבד תניא כוותיה דרבא אם נהנית משלמת מה שנהנית כיצד אכלה קב או קביים אין אומרים תשלם דמיהן אלא אומדין כמה אדם רוצה להאכיל לבהמתו דבר הראוי לה אע''פ שאינו רגיל לפיכך אכלה חטין או דבר הרע לה פטורה א''ל רב חסדא לרמי בר חמא לא הוית גבן באורתא בתחומא דאיבעיא לן מילי מעלייתא אמר מאי מילי מעלייתא א''ל הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר או אין צריך היכי דמי אילימא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר זה לא נהנה וזה לא חסר אלא בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר זה נהנה וזה חסר לא צריכא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר מאי מצי אמר ליה מאי חסרתיך או דלמא מצי אמר

רש"י ההוא ברחא. עז: בקופצת. שקפצה ואכלה על צוארה שאין דרכה בכך ותולדה דקרן הוא וחייבת חצי נזק קאמר: כגון דקיימא עמיר ברשות הניזק. ובהמה ברשות הרבים ומגלגלת ואתי מרשות היחיד לרשות הרבים: מאי. בתר אכילה אזלינן ופטורה או בתר דשקלה ליה אזלינן וחייבת והוא הדין נמי אי בהמה ברשות הניזק ועמיר ברשות הרבים וגילגלתו מרשות הרבים לרשות היחיד אי בתר אכילה אזלינן חייבת ואי בתר דשקלה ליה אזלינן פטורה: משוי. קס''ד אמתחת מלאה שעורין ואכלה בפנים חייבת: מאי לאו. כגון שאכלתו כולו והכי קאמר אכלתו בפנים כגון שגלגלה את כולו בפנים חייבת גילגלתו לחוץ פטורה אלמא בתר אכילה אזלינן: אימא אכלה על מה שבחוץ פטורה. על מה שהיה מונח מתחילה בחוץ פטורה ועל המונח בתחילה בפנים חייבת דבתר דשקלה ליה אזלינן בין היא בפנים בין היא בחוץ: ואיבעית אימא. לעולם כדקתני אכלתו בפנים חייבת על כולו אכלתו בחוץ פטורה על כולו ולא תפשוט דגלגול מלתא הוא דכי א''ר חייא בפתילה דאספסתא משוי של שחת שעליו ארוכין וראשו אחד בפנים וראשו אחד בחוץ דכיון דהאי רישא כי גריר ליה אזיל אידך בתריה כמאן דמנח כולו בחד דוכתא דמי הלכך אזלינן בתר בהמה כי קמיבעיא לן כגון שעורין דכוליה גרעין קאי בפנים או בחוץ וכי אכלה האי לא אזיל האי בתריה אי לא מגלגלה ליה: פתילה. על שם דארוך הוא קרי ליה פתילה: אכולהו. הא דקתני מתניתין ברה''ר פטורה אכולהו קאי ואפילו אכסות וכלים דשינוי הוה ותולדה דקרן: כל המשנה. כגון זה שהניח כסותו וכליו ברה''ר: ובא אחר ושינה בו. כגון זו שאכלתו: בעטה מהלכת ברבוצה פטורה. ואף על גב דברה''ר חייבת הכא פטורה דכל המשנה כגון זו שרבצה ברה''ר ובא אחר כו': מתפחי. עומדין לפוש: בהמה לאו אורחה. לרבוץ: דמי עמיר. שאם אכלה שעורין כדי שביעתה אינו משלם לו אלא דמים שהיה צריך ליתן בקשין ובתבן להאכילה דאמר ליה אי אפשי להאכילה שעורין אלא קשין ותבן: דמי שעורין בזול. כפי שהיה צריך ליקח שעורין למאכלה אם היה רוצה להאכילה שעורין ולא יתן לו כשער שבשוק דלמא איהו לא מאכיל לה שעורין אלא בזול יתן כדאמרינן בפרק מי שמת (ב''ב קמו:) וכל זוזא חשיב בארבע דנקי דהיינו שני שלישי הדמים: אע''פ שאינו רגיל. להאכילה שעורין אלא עמיר משלם לו דמי שעורין כפי מה שאדם אחר רגיל ליתן לבהמתו קב או קביים: לפיכך. כיון דמשערינן בדבר הראוי לה: אכלה חטים או כל דבר הרע לה. דלא נהנית פטורה ברשות הרבים: בתחומא. לא היית קרוב אצלנו שתוכל לבא. ל''א בתחומא בבית המדרש. ראשון שמעתי: ה''ג אי נימא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר זה לא נהנה וזה לא חסר. דלא עביד למיגר זה שדר באותה חצר אינו עשוי לשכור חצרות לפי שמצויין לו בתים להשאיל או יש לו בית אחר: זה לא נהנה. דהא שכיחי ליה בתים בחנם: וזה לא חסר. דהא לא קיימא לאגרא ופשיטא דפטור: זה נהנה. שהרי היה לו לשכור בית אחר: וזה חסר. דחצרו קיימא להשכיר והוה מוגר לאחריני: דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר. דהוה ליה זה נהנה וזה לא חסר: מאי חסרתיך. הא בלאו הכי לא מוגרת: (רש"י)

תוספות מתגלגל מהו. פ''ה דמספקא ליה אי בתר אכילה אזלינן ואי בתר לקיחה וקשה דלקמן (דף כא:) גבי כלב שנטל חררה והלך לגדיש פשיטא לן דאי אכליה בגדיש דעלמא דפטור ועוד דלשון מתגלגל לא משמע הכי ונראה לר''י כגון דקיימי פירות ברשות הניזק ומגלגלי ואתו לרשות הרבים דאי לאו שהבהמה מעכבתן בפיה ואכלתן שם היה סופן להניח ברשות הרבים וקמבעיא ליה אי חשיבי כמונחים ברשות הרבים או לאו וקאמר ת''ש משוי מקצתו בפנים כו' מאי לאו במתגלגל דאורחיה דמילתא כך היא במקצתו מבפנים ומקצתו מבחוץ וקתני אכלה בפנים חייבת אע''פ שסופו להתגלגל בחוץ אם לא שאכלתן ואכלה בחוץ פטורה תנא אגב רישא דמילתא דפשיטא היא אימא על מה שבפנים חייבת פירוש על מה שראוי להיות בפנים שאין סופו להתגלגל בחוץ חייבת ואיבעית אימא בפתילה דאספסתא שעליו ארוכים וסד''א ניזול בתר רוב עלה שבפנים או בחוץ: ואזדא ריש לקיש לטעמיה. תרוייהו צריכי הך דהכא צריכא דלא נימא כסות עבדי אינשי דמנחי גלימא ומתפחי וההיא דב' פרות אשמועינן דוקא בעטה רבוצה במהלכת חייבת הא הוזקה פטורה כדדייק לקמן פרק המניח (דף לב.) דאבעי לה לסגויי באידך גיסא: זה אין נהנה וזה אין חסר הוא. אפילו בחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר הו''מ למימר דפטור כיון שלא נהנה אע''פ שגרם הפסד לחבירו דאפילו גירשו חבירו מביתו ונעל דלת בפניו אין זה אלא גרמא בעלמא: זה נהנה וזה חסר הוא. דכל זמן שרואין את זה עומד בביתו אין מבקשין ממנו להשכיר: (תוספות)

רשב"א כדאמר רבא בקופצת הכא נמי בקופצת. מסבתרא דלא דחי' להא דאילפא בדוק' ולא מוקמינן ההיא דהיתה קופתו מופשלת לאחוריו ופשטה צוארה ואכלה בדוקא בקופצת אלא דדחויא בעלמא היא דדחיה דאפשר דלאו סיעתי' דאילפא (מיהת) [מהא נפיק] וכיון שכן איתא נמי להא דאילפא דסתמא דברייתא דהיתה קופתו ודאי כותי' דייקא דאי דוקא בקופצת מאי פשטה צוארה דקתני. ואילפא נזק שלם קא מחייב מאי טעמא כחצר הניזק דמיא. וההיא מאי שנא הלכה דאורחה היא עמדה נמי אורחה היא ופירש' רבא בקופצת חייב נזק שלם נמי קאמר חדא דסתם חייבת (חייב) [חיוב] גמור משמע ואפילו ת"ל דמשום דקאמר הלכה ואכלה פטורה כלומר לגמרי כשן ברשות הרבים אמר בקופצת חייבת ולא נזק שלם אלא שאינה פטורה כרישא ומשלמת חצי נזק הא ברייתא דהיתה קופתו דלא תני בה פטורה וקתני חייבת סתם ואוקי' (בקופצה) [בקופצת] ועוד דלקמן (כא, ב) אוקי' פלוגת' דר"מ ור' יהודה ור' יוסי ור' אלעזר בהא דאילפא ודר' הושעיא ואינהו בנזק שלם קא מיירי מדקתני משלמת מה שהזיקה ומה (שהזיק) [שהזיקה] נזק שלם משמע דאי חצי נזק לגופו ממה שנהנית עד חצי נזק לימא חצי נזק ואין מזכירין בשום מקום אלא מה שנהנית וחצי נזק ונזק שלם אבל להזכיר חצי נזק בלשון מה שהזיק לא והדין נותן אם אינו משלם אלא חצי מה שהזיקה היאך יאמר משלם מה שהזיקה ותניא במתניתין מתוך החנות משלמת מה שהזיקה וההיא ע"כ נזק שלם קאמר אלמא כל דתניא מה שהזיקה אינו אלא נזק שלם. וגרסינן בירושלמי (פ"ג הל"ד) שינתה ואכלה משלמת נזק שלם מהו שינתה ואכלה כשהיתה קופתו מופשלת לאחוריו היתה עומדת ברשות הרבים ופשטה את פיה ואכלה ממנה משלמת נזק שלם ושינתה דקאמר לאו למימרא דשינתה ענינה כלומר שאין דרכה בכך דודאי דרכה לאכול כן וכן ואין חלוק המקומות שינוי אלא שינוי טבעה הוא שינוי כקרן דסתמא תמה ובחזקת שמור משהזיקה הוי שינוי וכן כשהרביץ פרתו ברשות הרבים וכיוצא בזה קרי משונה אבל פרה בין אוכלת מתוך האבוס בין אוכלת מן הקופה המופשלת אחרי אדם הכל אחד ואין כאן שינוי וכדאמר נמי האבוס בין אוכלת מן הקופה המופשלת אחרי אדם הכל אחד ואין כאן שינוי וכדאמר נמי בברחא דסריך וסליק אדנא ואכיל ליפתא דכיון דאורח' למיכל ליפתא אורחא נמי לסרוכי ומיסק אלא שינתה ממה (שפטר') [שפרטה] התורה קאמר וכטעמי' (דר' אילפא) [דאילפא] דאמר שכל שאוכלת מעל גבי חברתה ומן הקופה המופשלת לאחוריו כחצר הניזק דמי ותדע שאלו באנו לומר שזה שינוי ויצא מכלל שן כל המשנה (חזר לתולה) [חוזר לתולדת] קרן תמה ואינו משלם אלא חצי נזק ואלו בירושלמי אמרו נזק שלם אלא ודאי כדאמרן ואף הראב"ד ז"ל פי' כן בקופצת שמשלם נזק שלם (ואורחה) [דאורחה] הוא וז"ל מאן דמפרש בקופצת משום שינוי וחצי נזק הוא דמשלם אין לו מוח בקדקדו דהא אמרינן בההוא ברחא דחזא ליפתא אפומא דדנא וסריך וסליק אדנא ואכל ליפתא אורחא נמי לסרוכי ומיסק והא נמי להא דמיא ע"כ. וקופצת דקאמר דקפצה על גבי האדם שהקופ' מופשלת לאחוריו וכן (בקופצת) [בקופה על] גבי איצטבא שברשות הרבים דכיון דאורחיה למיכל שעורים או כרשינין שבקופה אף היא דרכה לקפוץ שם ולאכול וטעם חיובן של אלו מפני שכל שקופתו מופשלת לאחוריו או שמשאו ע"ג בהמתו (ברשות) [כרשות] הניזק היא ואע"פ שהן עומדין ברשות הרבים מפני שיש להן רשות לעבור שם עם משאן (ובאות') [ובאותה שעה] הם כחצר הניזק וכן הדין במתזת צרורות ושברה כלים שביד האדם או שעל גבי בהמה, וכדגרסינן בירושלמי בר"פ כיצד הרגל דגרסינן התם כיצד הרגל מועדת לשבר כלים דרך הלוכה ואקשו ואין דרכה להתיז צרורות כלומר בתמיהה (אמ"ר מנא א"ר אימי') [א"ר אמי] בשהי' כלי נתון ביד האדם אבל אם הי' מונח ברשות וזה מהלך ברשות פטור ע"כ וכן כשהיה משאו [מונח] באיצטבא שברשות הרבים כיון שיש לו רשות להניחו שם וזו יצאה מן הרשות וקפצה ואכלה הרי הוא כאלו נכנסה לרשות הניזק ואכלה ושמא מאן דפטר בחצר השותפין כר' אלעזר ור' זירא מודים בהא משום דחצר השותפין יש לכל אחד מהשותפין קנין גוף ממש בחצר ולפיכך לא קרינא לה שדה אחר אבל הכא כל שמניח שם משאו הרי הוא כרשותו לענין זה שלא יבא בו שורו של חברו ויאכל כנ"ל. מתגלגל מהו. פרש"י ז"ל מספקא ליה אי בתר לקיחה אזלינן או בתר אכילה אזלינן ואינו מחוור דלעולם בתר אכילה אזלינן כדמוכח לקמן (כג, א) גבי כלב שהטיל את החררה והלך לגדיש דאמרינן דאי אכלה בגדיש דעלמא פטור ועוד דלשון מתגלגל לא משמע הכין ובתוס' פירש כגון דקיימי פירות ברשות הניזק וקא מתגלגל ואתו לרשות הרבים ואם לא שנטלתן הבהמה בפיה בחצר הניזק ואכלתן שם מתגלגלין היו ברשות הרבים והא קא מיבעיא ליה כיון שאלו לא נטלתן שם היה ספק לנוח ברה"ר הרי זה כאלו נטלתן ואכלתן ברשות הרבים או דלמא כיון דהשתא מיהא אכלתן ברשות הניזק חייבת ואתי למפשטה מדתני ר' חייא משאוי מקצתו בפנים ומקצתו בחוץ [אכלה בפנים חייבת אכלה בחוץ] פטורה מאי לאו דכל שאכלה בפנים אין אומרים כל שסופה להתגלגל ולנוח כמונח דמי אלא חייבת וסיפא דקתני בחוץ פטורה פשיטא ואגב רישא נקטיה ודחינן אימא על שבפנים חייבת כלומר על מה שראוי להשאר בפנים ושלא להתגלגל חייבת ועל מה שראוי להתגלגל בחוץ פטורה ורישא פשיטא אלא משום סיפא נקטיה. בפתילה דאספסתא. פרש"י ז"ל שעליו ארוכין וסד"א דניזיל בתר רוב עליו שבפנים או שבחוץ קמ"ל והראב"ד ז"ל פירש פתילה דאספסתא שהוא ארוך הלכך אם עמדה הבהמה ברשות הרבים והכניסה ראשה לפנים וגלגלה מה שבפנים ואכלה בחוץ פטורה שאפילו [לא] הכניסה ראשה לפנים היתה יכולה לגרור הראש שבחוץ והיה נגרר מה שבפנים לחוץ אבל בדבר שהוא חלוק כשעורין שמקצתן בפנים ומקצתן בחוץ ומה שבפנים אינו יכול להוציא לחוץ אא"כ (הכניס) [הכניסה] ראשה לפנים בההוא מתלגל חייבת ולזה הפירוש ג"כ קשה מה שהקשינו שאין הכל הולך אחר מקום הלקיחה אלא בתר מקום האכילה כההיא דחררה. וי"מ כגון שהתחילה לאכול מקצת בפנים וגמרה בחוץ וזו היא דאסתפקא ליה אי בעי כולה אכילה בפנים או כיון שהתחילה בפנים אע"פ שגמרה בחוץ הרי הוא כאלו אכלה כולה בפנים. רבה אמר דמי עמיר ורבא אמר דמי שעורים. ואפסיקא מלתא לענין פסק כרבה דרביה דרבא הוא וכן פסק ר"ח ז"ל ויש מי שפסק כרבא דהוא בתרא והראב"ד ז"ל כן פסק כרבא משום דבתרא הוא וברייתא דרבים קיימו כותיה. גברא דלא עביד למיגר. (פירש) [פירש"י] שיש לו דירה לדור ואין צריך לשכור ור"ח ז"ל פירש אדם חשוב שכל א' חפץ לכבדו ולהשכיבו בביתו. אלא חצר דקיימא למיגרא וגברא דעביד למיגר האי זה נהנה וזה חסר הוא. וא"ת מה חסרו והרי לא באו אחרים להשכירו וי"ל שכל שאחרים רואין שזה דר שם אין באין להשכירו. אלא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא עבדי למיגר. בכאן בא להזכיר שלש מדות הללו ועוד חסר מדה רביעית והוא חצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר והרב אלפסי ז"ל כתב שהוא חייב דהא חסריה אבל התוס' אמרי שהוא פטור דאמר ליה מאי אהני' ליה ואי משום דאמר ליה חסרתני לא אמרינן הכי אלא במקום דמצי אמר ליה אהנית לך בחסרוני ותדע לך דאי נעל דלת בפני הבעלים ולא הניחו להכנס בביתו מי מחייב כלום ונראין לי דברי התוס' דמבטל שדה חברו אינו חייב שאין הגזלנין משלמין אלא כשעת הגזלה והמקבל שדה מחברו והובירה אינו חייב אלא מדדרשינן ל' הדיוט והרי זה כמתנה בשעה שקבלה אם אוביר ולא אעביד משלם במיטבא האי אי לא משום לשון הדיוט הי' פטור ואע"ג דבירושלמי אמרו בפרק איזהו נשך המבטל שדה חברו צריך לשפות לו הא משמע דלא אמרו אלא במקבל שדה מחברו והובירה דומיא דנותן מעות לחברו ליקח בהן פירות למקצת שכר ולא לקח שאמרו שם זאת אומרת המבטל כיסו של חברו אין לו עליו אלא תרעומתו עלה אמרו המבטל שדה חברו צריך לשפות לו והתם נמי אמרו המבטל חנותו של חברו מהו ולא פשטוה אלמא פטור ועוד נ"ל ראיה ממה ששנינו בפרק הבית והעליה ר' יהודה אומר אף זה מעלה לו שכר ואוקמנא טעמא דהתם משום דזה נהנה וזה חסר משום דאיכא שחרוריתא דאשיתא ואלו סיפא קתני אלא עליון בונה את הבית והעליה על גביו ויורד ודר למטה כלומר דמעתה אינו נהנה ואם איתא כי לא נהנה מאי הוי מ"מ בעל הבית חסר ביה דהא איכא שחרוריתא דאשיתא. (רשב"א)

דף כ - ב

הא איתהנית א''ל מתניתין היא הי מתניתין א''ל לכי תשמש לי שקל סודריה כרך ליה א''ל אם נהנית משלמת מה שנהנית אמר רבא כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמריה סייעיה דאע''ג דלא דמי למתניתין קבלה מיניה האי זה נהנה וזה חסר והאי זה נהנה וזה לא חסר הוא ורמי בר חמא סתם פירות ברשות הרבים אפקורי מפקר להו תנן המקיף חבירו משלש רוחותיו וגדר את הראשונה ואת השניה ואת השלישית אין מחייבין אותו הא רביעית מחייבין אותו ש''מ זה נהנה וזה לא חסר חייב שאני התם דאמר ליה את גרמת לי הקיפא יתירא ת''ש א''ר יוסי אם עמד ניקף וגדר את הרביעית מגלגלין עליו את הכל טעמא דגדר ניקף הא מקיף פטור ש''מ זה נהנה וזה לא חסר פטור שאני התם דאמר ליה לדידי סגי לי בנטירא בר זוזא ת''ש הבית והעלייה של שנים שנפלו אמר בעל העלייה לבעל הבית לבנות והוא אינו רוצה הרי בעל העלייה בונה בית ויושב בה עד שיתן לו יציאותיו יציאותיו הוא דמחייב ליה בעל הבית הא שכרו לא ש''מ זה נהנה וזה לא חסר פטור שאני התם דביתא לעלייה משתעבד ת''ש רבי יהודה אומר אף זה הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר ש''מ זה נהנה וזה לא חסר חייב שאני התם משום שחרוריתא דאשייתא שלחוה בי רבי אמי אמר וכי מה עשה לו ומה חסרו ומה הזיקו רבי חייא בר אבא אמר נתיישב בדבר הדר שלחוה קמיה דרבי חייא בר אבא אמר כוליה האי שלחו לי ואזלי אילו אשכחי בה טעמא לא שלחנא להו אתמר רב כהנא א''ר יוחנן אינו צריך להעלות לו שכר רבי אבהו אמר רבי יוחנן צריך להעלות לו שכר אמר רב פפא הא דרבי אבהו לאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר דתנן נטל אבן או קורה של הקדש הרי זה לא מעל נתנה לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל בנאה לתוך ביתו הרי זה לא מעל עד שידור תחתיה שוה פרוטה ואמר שמואל והוא שהניחה על פי ארובה ויתיב רבי אבהו קמיה דר' יוחנן וקאמר משמיה דשמואל זאת אומרת הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר ושתק ליה איהו סבר מדשתיק מודה ליה ולא היא אשגוחי לא אשגח ביה כדרבה דאמר רבה הקדש שלא מדעת

רש"י הא איתהנית. דאי לאו חצר דידי הות אוגר אחריני: לכי תשמש לי. כשתשמשני שימוש אחד אומר לך: כרך ליה סודרא. קיפל לו סודר שלו: משלמת מה שנהנית. אלמא בתר הנאה אזלינן: גברא דמריה סייעיה. רמי בר חמא: דאע''ג דלא דמיא. ההיא בעיא למתניתין: קיבלה. רב חסדא מיניה ולא אותביה מידי: מפקר להו. ולא חיסר מידי דהא סופן לאיבוד: משלש רוחותיו. שהיה לו לראובן שלש שדות אצל שדה שמעון משלש רוחותיו: וגדר. ראובן את הראשונה סמוך לשדה שמעון לבד מחיצות חיצונות שהיו לו בינו לשאר הבקעות: ואת השניה והשלישית כזה: אין מחייבין אותו. אין מחייבין את שמעון כלום דמאי אהני ליה הרי שדהו פתוחה מצד רביעית: הא רביעית. הא אם היה לו לראובן ד' שדות מארבע רוחות של שמעון וגדרן מחייבין את שמעון לתת את חלקו במחיצות הפנימיות שבינו לראובן: זה נהנה. שמעון: וזה לא חסר. ראובן שהרי יש לו לגדור שדהו: הקיפא יתירא. דאי לאו שדה של שמעון בין שדותיו הוי סגי ליה במחיצות חיצונות והוו כל שדותיו גדורים והלכך חסר הוא בשבילו: אם עמד ניקף וגדר את הרביעית. גלי אדעתיה דניחא ליה בהקיפו של ראובן ומגלגלים עליו את הכל לתת את חלקו בג' מחיצות פנימיות של ראובן: הא מקיף. הא אם קנה מקיף עוד שדה רביעית אצל שמעון וגדרה פטור שמעון: לדידי סגי לי בנטירא בר זוזא. לא היה יכולת בידי לגדור גדר של אבנים וסגי לי בגדר קוצים בר זוזא להבדיל ביני ובינך: הבית והעלייה. בית של זה והעלייה שעל גבה הויא של אחר: יציאותיו. מה שהוציא על הבית אלמא מדיהיב ליה כל יציאותיו ואינו מנכה לו שכר מה שעמד בבית אלמא זה נהנה שהיה לו לשכור אחרת וזה לא חסר דבלאו הכי לא בעי איהו למבנייה פטור הנהנה: דבית לעלייה משתעבד. שעל הבית לסבול העלייה הלכך הדין עם זה לדור בו: רבי יהודה אומר כו'. אתנא קמא פליג דבעל העלייה צריך להעלות שכר לבעל הבית: שחרוריתא דאשייתא. שמשחיר לו הכתלים הלכך חסר הוא אבל בית ישן לא: שלחוה בי רבי אמי. להא בעיא דלעיל זה נהנה וזה לא חסר מהו: מה חסרו. זה עמד בבית דלא קיימא לאגרא: נתיישב בדבר. נעיין בה: לאו בפירוש אתמר. לאו בהדיא שמעה רבי אבהו מיניה דר' יוחנן: נטל אבן או קורה. מפרש במסכת מעילה דבגזבר עסקינן: לא מעל. דמעיקרא נמי ברשותיה הוי כי השתא ולא שינוי הוא: נתנה לחבירו. קנייה חבירו דגזבר יש לו רשות ליתן וזה שהוציאו לחולין מעל: בנאה. גזבר בתוך ביתו לא מעל כו': והוא שהניחה ע''פ ארובה. ולא קבעה בבנין דלא הוי שינוי הלכך לא מעל עד שידור תחתיה: זאת אומרת. מדקתני דכי דר תחתיה חייב ואע''ג דשלא מדעת הקדש עבד: בהקדש ליכא למימר שלא מדעת דדעת שכינה איכא הלכך כהדיוט מדעת דמי: (רש"י)

תוספות הא איתהנית. אפילו למ''ד בפ''ק דב''ב (דף יב:) כופין אותו על מדת סדום ויהבינן ליה אחד מצרא שאני הכא שהיה יכול למונעו מתחילה מלדור בביתו ולמ''ד התם מעלינן ליה כנכסי דבר מוריון משום דדמי למונע חבירו מתחילה לדור בביתו אבל הכא כבר דר. ואם תאמר ההוא דתחב לו חבירו בבית הבליעה דריש אלו נערות (כתובות דף ל:) אמאי חייב האוכל זה נהנה וזה לא חסר הוא שאם היה מחזיר היתה נמאסת ואין שוה כלום וי''ל דלא דמי הואיל ונהנה מחמת החסרון שהיה מתחילה מידי דהוי אהא דתנן מתוך הרחבה משלם מה שנהנית דאלעיסה לא מחייב דהוי שן ברה'''ר אלא אהנאת מעיו מחייב אע''פ שאם מחזירו אין שוה כלום: אפקורי מפקר להו. לא לגמרי דא''כ אפילו מה שנהנית לא משלם אלא מתייאש מהם שסבור שיתקלקלו מחמת שרבים דורסים עליהם עד שלא יבואו לדמי מה שנהנית: את גרמת לי הקיפא יתירא. מתוך פירוש הקונטרס משמע דמיירי בגדר שבין שדהו לשדה ניקף וקשה דהיכי חשיב ליה זה נהנה וזה אין חסר הואיל שכל אותו הגדר לא נעשה אלא להפסיק בין שדותיו לשדה ניקף ועוד דהוה ליה למימר את גרמת לי כל זה ההיקף דהקיפא יתירתא משמע שגרם ליה להרבות אלא נראה שמבחוץ סביב לד. רוחות הקיף והקיפא יתירא משום שמחמת שדה האמצעי ההיקף גדול יותר מדאי: אם עמד ניקף. בסדר המשנה ל''ג בהדיא ניקף אלא ללישנא דמפרש התם דקאי אניקף דייק הכא: טעמא דניקף הא מקיף פטור. ואפילו רבנן לא פליגי אלא משום דא''ל את גרמת לי הקיפא יתירא וא''ת ואי זה נהנה וזה לא חסר פטור אפילו עמד ניקף נמי וי''ל שאני עמד ניקף דגלי אדעתיה דניחא ליה בהוצאה ולא דמי לדר בחצר חבירו דלא גלי אדעתיה אלא בחנם: ת''ש ר''י אומר. ואפילו רבנן לא פליגי אלא משום דביתא לעלייה משתעבד: נתנה לחבירו כו'. בפ''ק דחגיגה (דף י:) פריך מכדי מגזל גזליה מה לי הוא מה לי חבירו ומשני באבני בנין המסורות לגזבר עסקינן וא''ת מ''מ למעול דהוי מתכוין לקנות ואפילו למ''ד (ב''מ דף מא.) שליחות יד צריכה חסרון ה''מ כשאין מתכוין לקנות הכל וי''ל דאין אדם מועל אלא במתכוין להוציאו מרשות מי שהוא והכא הוא סבור שלו הוא: והוא שהניחה ע''פ ארובה. פ''ה דלא קבעה בבנין דלא הוי שינוי הלכך לא מעל עד שידור תחתיה ותימה כי קבעה נמי לא קני דשינוי החוזר לברייתו הוא כדאמר בהגוזל קמא (לקמן צו:) האי דגזל נסכא מחבריה עבדיה זוזי לא קני בשינוי מ''ט דהדר עביד להו נסכא: אשגוחי לא אשגח ביה. ושמואל עצמו הדר ביה כדאמרינן בפרק השואל (ב''מ דף צט:): (תוספות)

רשב"א סתם פירות ברשות הרבים אפקורי מפקר להו. ולא מפקיר לגמרי קאמר דא"כ אפילו מה שנהנית אינו משלם אלא ה"ק כל שנותנן ברשות הרבים יודע שרגלי הרבים עשוים לדרוס בהם ולהחזיק אפילו לפחות מדמי הנאתן. המקיף את חברו משלשה רוחותיו. כתבתי' בארוכה בפ"ק דבבא בתרא בס"ד. שאני התם משום שחרוריתא דאשיתא. שבנין זה חדש ולבן וזה משחירו ומכאן שמענו שאע"פ שאין הפסד אותו שחרוריתא אלא מעט על ידיו מגלגלין עליו כל השכר כפי מה שנהנה וכן נמי שמעינן לה מקילקלתא דיתמי דאמרינן לקמן דאתא ההוא גברא ובנה בה אפדנא ואמר רב נחמן פייסינהו ליתמי ולא פייסינהו ואגביה רב נחמן לאפדניה מיניה. ואמרינן לימא קסבר רב נחמן הדר בחצר חברו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר ואמרו ההיא מעיקרא קדמונאי הוו דיירי ביה ויהבה להו ליתמי דבר מועט כלומר וכיון שהם חסרים אפילו דבר מועט מחייבין אותו ליתן שכרם משלם משל אם בא לנפות מנפה את כולו ומכולה שמעתין שמעינן דאין דירת האדם בבתים מחסרת בבתים שא"כ למה לי משום שחרוריתא דאשיתא תיפוק ליה משום הפסד דריסת הרגל שהדיורין עושין וכן לא משכחת בחצר דלא קיימא לאגרא שאינו חסר והיכי קאמר בחצר דלא קיימא לאגרא מאי חסרתיך הא חסריה בדריסת רגל הדיורין אלא ודאי כדאמרן אא"כ הפסידו הפסד ידוע וניכר לדיינים כנ"ל. נטל אבן או קורה של הקדש לא מען. בפ"ק דחגיגה פריך מכדי מגזל גזליה מה לי הוא מה לי חברו ואוקמה באבני בנין המסורות לגזבר. ואמר שמואל והוא שהניחה ע"פ ארובה. פרש"י ז"ל ע"פ ארובה ולא קבעו בבנין דלא הוי שינוי והלכך לא קבעה וכן פירש ר"ח ז"ל שאם בנאה בתוך הבית חייב מיד ואינו מחוור דאפילו קבעה נמי בבנין ליכא שינוי לקנותה בו שהרי שינוי החוזר לברייתו הוא ואינו שינוי כדאמרינן בפרק הגוזל קמא האי מאן דגזל נסכא ועבדיה זוזי לא קני מ"ט הדר עביד ליה נסכא והניחה ע"פ ארובה דהכא אפילו קבעה בארובה קאמר ולאפוקי מסתת' דהוי שינוי שאינו חוזר לברייתו והלכך עד שידור תחתיה בשוה פרוטה לא מעל. (רשב"א)

דף כא - א

כהדיוט מדעת דמי שלח ליה רבי אבא בר זבדא למרי בר מר בעי מיניה מרב הונא הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר או לא אדהכי נח נפשיה דרב הונא א''ל רבה בר רב הונא הכי אמר אבא מרי משמיה דרב אינו צריך להעלות לו שכר והשוכר בית מראובן מעלה שכר לשמעון שמעון מאי עבידתיה הכי קאמר נמצא הבית של שמעון מעלה לו שכר תרתי הא דקיימא לאגרא הא דלא קיימא לאגרא אתמר נמי א''ר חייא בר אבין אמר רב ואמרי לה אמר ר' חייא בר אבין אמר רב הונא הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אינו צריך להעלות לו שכר והשוכר בית מבני העיר מעלה שכר לבעלים בעלים מאי עבידתייהו הכי קאמר נמצאו לו בעלים מעלין להן שכר תרתי הא דקיימא לאגרא הא דלא קיימא לאגרא אמר רב סחורה אמר רב הונא אמר רב הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר משום שנאמר {ישעיה כד-יב} ושאיה יוכת שער אמר מר בר רב אשי לדידי חזי ליה ומנגח כי תורא רב יוסף אמר ביתא מיתבא יתיב מאי בינייהו איכא בינייהו דקא משתמש ביה בציבי ותיבנא ההוא גברא דבנה אפדנא אקילקלתא דיתמי אגביה רב נחמן לאפדניה מיניה לימא קסבר רב נחמן הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר ההוא מעיקרא קרמנאי הוו דיירי ביה ויהבי להו ליתמי דבר מועט א''ל זיל פייסינהו ליתמי ולא אשגח אגביה רב נחמן לאפדניה מיניה: כיצד משלמת מה שנהנית וכו': אמר רב ובמחזרת ושמואל אמר אפילו מחזרת נמי פטור ולשמואל היכי משכחת לה דמחייב כגון דשבקתה לרחבה ואזלה וקמה בצידי רחבה ואיכא דמתני להא שמעתא באפי נפשה מחזרת רב אמר חייבת ושמואל אמר פטורה ולשמואל משלמת מה שהזיקה היכי משכחת לה דמחייבא כגון דשבקה לרחבה ואזלה וקמה בצידי רחבה מתיב רב נחמן בר יצחק מפתח החנות משלמת מה שנהנית היכי משכחת לה פשיטא במחזרת וקאמר (מר) מה שנהנית מה שנהנית אין מה שהזיקה לא הוא מותיב לה והוא מפרק לה דקיימא בקרן זוית איכא דאמרי מחזרת כולי עלמא לא פליגי דחייבת כי פליגי במקצה מקום מרשותו לרשות הרבים והכי אתמר אמר רב ל''ש אלא מחזרת אבל מקצה מקום מרשותו לרה''ר פטורה ושמואל אמר אפילו מקצה מקום מרשותו לרשות הרבים חייבת לימא בבור ברשותו קמפלגי רב דאמר פטור קסבר בור ברשותו חייב ושמואל דאמר חייב קסבר בור ברשותו פטור אמר לך רב לעולם אימא לך

רש"י אין צריך להעלות לו שכר. ועוד אמר אבא מרי דהשוכר בית מראובן כו' ונמצאת בית של שמעון והוא שכרה מראובן מעלה שכר לשמעון: תרתי. בתמיה כלומר תרתי מילי קאמר דסתרן אהדדי דהאי דשכר בית שמעון מראובן הוה ליה דר בחצר שמעון שלא מדעת שמעון וקאמר צריך להעלות לו שכר ורישא קאמר אין צריך: הא דקיימא לאגרא. מעלה שכר לשמעון דהוה ליה זה נהנה וזה חסר: הדר בחצר חבירו. דלא קיימא לאגרא שלא מדעת אין צריך להעלות שכר: שנאמר ושאיה יוכת שער. שד ששמו שאיה מכתת שער בית שאין בני אדם דרין בו והלכך זה שעמד בו ההנהו. לישנא אחרינא בית שהוא שאוי ויחיד מאין אדם יוכת שער מזיקין מכתתין אותו: ביתא מיתבא יתיב. בית שהוא מיושב בדירת בני אדם יתיב ישובו קיים לפי שהדרין בתוכו רואין מה שהוא צריך ומתקנין אותו: דקמשתמש בו. בעל הבית בציבי ותיבנא שהיו עציו ותבנו בתוכו וזה הלך ודר בו משום שאיה ליכא הואיל ומשתמשין בו משום ביתא מיתבא איכא דאין זה ישוב וזה שדר בו יפה עשה וההנהו: אקילקלתא. אשפה דמתרגמינן אקילקלתא מאשפות ירים אביון (תהלים קיג): קרמנאי. שם אומה. ל''א קדמונאי קדמונים היו יושבין בו ומעלים שכר ליתומים והוה ליה קיימא לאגרא: אמר רב ובמחזרת. ראשה מרחבה לצידה של רחבה ואכלה פירות קתני מתניתין דמשלמת מה שהזיקה אע''ג דכולה קיימא ברחבה: פטורה. הואיל וגוף הבהמה קאי ברחבה דאורחה הוא להחזיר ראשה ושן ברה''ר היא: וקמה בצידי רחבה. שאין דרך שוורים ללכת שם הלכך לאו כר''ה דמי: באפי נפשה. לאו אמתניתין: מחזרת. שהחזירה ראשה ואכלה בצידי רחבה: פשיטא במחזרת. דהא פתח חנות בתוך הרחבה ליכא ולא משכחת לה אלא במחזרת וקתני מה שנהנית כו': דקיימא. חנות בקרן זוית כגון מבוי קטן הכלה במבוי גדול וקיימא חנות בראש מבוי קטן ומשוך קצת כלפי פנים וכשנכנסה בהמה ממבוי גדול לקטן פגעה בפירות מיד דרך הלוכה דלאו מחזרת היא: כ''ע לא פליגי דחייב. דלא היה לה להחזיר ראשה לצידי רחבה: במקצה מקום. שכנס לתוך שלו ובנה והניח מקרקעו לרה''ר ושטח שם פירות ונכנסה שם בהמה דרך הלוכה ואכלתן: לימא. רב ושמואל בחופר בור ברשותו והפקיר רשותו ולא הפקיר בורו קמפלגי ובפלוגתא דרבי ישמעאל ור''ע דפליגי בה לקמן בפרק שור שנגח את הפרה (דף מט:) דרב סבר חייב ומשום הכי פטורה הך בהמה דזה ששטח שם פירותיו הוה ליה כמו בור שאם הוחלקה בהן בהמה חייב שהרי הפקיר רשותו הלכך לא היה לו לעשות כן וקי''ל בהמניח את הכד (לקמן דף ל.) כל המקלקלין ברשות הרבים שהזיקו חייבין לשלם וכל המחזיק בהן זכה: ושמואל סבר פטור. הלכך בהמה שאכלתן חייבת שהרי ברשות עשה ורשות הרבים נמי לא הוי שאין זה דרך הילוכה: (רש"י)

תוספות כהדיוט מדעת דמי. פ''ה דדעת שכינה איכא וקשה דשלא מדעתו לאו דוקא אלא אורחיה דמילתא נקט וה''ה מדעתו אלא נראה כהדיוט מדעת דמי כלומר דדעת שכינה איכא שלא יהנה אדם בלא מעילה: ויהבי להו ליתמי דבר מועט. ומחמת כן חייב לשלם מה שנהנה אע''פ שלא חיסר כל כך וכן מוכח כולה שמעתין כדאמרינן לעיל משום שחרוריתא דאשייתא: ובמחזרת. פי' בקונטרס דדוקא במחזרת אבל אכלה בלא חיזור כגון שצידי הרחבה בולטין ואכלה מאותה בליטה משלמת מה שנהנית בפי'. אחר של רש''י פירש דמחזרת חייבת משום קרן דמשונה הוא וקשה לפירושו דלעיל אמרינן כיון דאורחיה למיכל ליפתא אורחיה נמי לסרוכי ולמיסק הכא נמי אורחיה לחזור ואפילו לעלות בצידי רחבה ועוד דמשלמת מה שהזיקה משמע נ''ש ועוד דמשמע בסמוך דחיובא דמקצה מקום לרה''ר כחיוב מחזרת ונראה לר''י דצידי רחבה חשיבי חצר הניזק שכל אחד יש לו רשות להניח פירותיו כנגד פתח ביתו בצידי רחבה ולרב אפילו במקום שיכול לאכול בחיזור חשיב חצר הניזק וחייבת נזק שלם מטעם שן ולשמואל מקום שיכולה לאכול בחזרה חשיב לה כרשות הרבים: מפתח החנות. הן תריסי החנויות שמניחין לפני החנויות כשפותחין אותן ונותנין שם פירות: מה שנהנית. לא רצה להעמיד כגון שפתח החנות בולט לתוך הרחבה ויכולה לאכול בלא חיזור דמודה רב דפטור לפי שאין דרך החנות להיות בולט כל כך: דקיימא בקרן זוית. כגון מבוי עקום וכשמגעת לעקמומיתה קודם שתפנה לצד אחר אוכלת מפתח החנות כנגדה בלא חיזור ובתוך החנות משלמת מה שהזיקה אע''פ שאוכלתן בלא חיזור דחצר הניזק ממש הוי ובירושלמי משני הך פירכא דמפתח החנות אליבא דרב כגון שהיה חמור טעון גדיים ובשעת עמידתו פשטו צואריהן ואכלו לפ''ה אתי שפיר דלגבי חמור שאוכל בחיזור חשיב קרן ולגבי גדיים דאכלי כי אורחייהו חשיב שן ולפי' ר''י צ''ל דכל מה שהגדיים יכולין להגיע ולאכול חשיב רה''ר אפילו לחמור שאין יכול לאכול בלי חיזור כי זה דוחק לומר דגבי חמור חשיב חצר הניזק ולגבי גדיים שעל גביו חשיב רשות הרבים: כי פליגי במקצה מקום כו'. שכנס לתוך שלו והניח מקרקעו לבני רה''ר ולא שהפקיר רשותו דא''כ. הוי רה''ר גמור אלא הניח לשטוח שם פירותיו אבל כ''ז שאין פירות שם יש רשות לבני רה''ר להלך שם ומסקינן פלוגתא דרב דאמר דחשיב שן ברה''ר אפילו אין יכולין לאכול בלא חיזור דלא דמי למחזרת בצידי הרחבה דחייב דצידי הרחבה הם גבוהים ורחבים ומובדלים ממנו וחשובים חצר הניזק אבל מקצה מקום שוה הוא לרשות הרבים ושמואל אמר חייבת משום שהפירות מונחין ברשותו והוי חצר הניזק אף על פי שיש רשות לבהמות לדרוס אצלה: דרב סבר בור ברשותו חייב. ולכך פטור דחשיב כמו כורה בור שאם הוחלקה בהמה באותם פירות חייב הלכך כל הקודם זכה כדין תקלה ברשות הרבים כדפירש בקונטרס ובהמה שאכלה פטורה ורב לטעמיה דאמר בפרק המניח (לקמן דף ל:) זכה בין בגופן בין בשבחן ואין לתמוה איך מפטר מפירות (תוספות)

רשב"א כהדיוט מדעת דמי. פרש"י ז"ל שהרי יש דעת שכינה ואינו מחוור דשלא מדעת דהדיוט אינו דוקא כשלא ידע שזה דר בביתו אלא אפילו ידע נמי דינא הכי דהא לא חסרו ושלא מדעת אורחא דמלתא נקט אלא ה"ק כהדיוט מדעת ומתנה עמו שיעלה לו שכר הוא שכן אמרה תורה שלא יהנה אדם בלא מעילה וכן פר"ח ז"ל וז"ל כדרבה דאמר שכירות הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי. הכי קאמר נמצא בית של שמעון מעלה שכר לשמעון ואוקימנא בדקיימא לאגרא. ומכאן שמענו שאע"פ שזה ירד לתוכה על דעת שכירות כיון שלא שכרה מן הבעלים הרי חזר דינו לדין הדר בחצר חברו שלא מדעתו וזה נהנה וזה לא חסר הוא ופטור והיכא שנתן כבר שכירות לראובן לעולם מוציאין אותו ממנו שהרי השכיר מה שאינו שלו ואפשר דנותנו לשמעון דהיאך עושה סחורה בביתו של זה ואע"פ שאינו עומד לשכ' כיון שיורד לה בתורת שכירות ופר' כבר זכה בו ראובן לשמעון ואפשר שמוציאין מראובן ומחזירין לשוכר ולא לשמעון שיכול לומר מאי חסרתיך. אמר רב הונא אמר רב הדר בחצר חברו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר משום שנאמר ושאייה יוכת שער ורב יוסף אמר ביתה חמותבנא מיתבא. אני תמיה דמשמע הכא דדוקא משום דבעל החצר נהנה במקצת כרב הונא או כרב יוסף הא לאו הכי לא אמרינן זה נהנה וזה לא חסר פטור וכולה שמעתין משמע דכל שאינו חסר וזה נהנה פטור כההיא דהמקיף את חברו וכההיא דנטל אבן או קורה דהות דייקי' מינה לעלמא דהדר בחצר חברו שלא מדעתו דחייב הא למ"ד פטור אף זה הי' פטור ור' יוחנן נמי לא אשגח ביה בר' אבהו דאמרה משמיה דשמואל ואמרינן טעמא משום דהקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת הא הדיוט דכותה אע"פ שנהנה בשוה פרוטה פטור אע"ג דבעל אבן וקורה לא מתהנו בכלום ע"י כן. ושמא נאמר כי על כל פנים יש הפסד קצת בבתים מחמת דריסת רגל הדיורין אלא שהריוח שמצילין אותה משאיה עולה כנגד הפסד זה וממנה שאם היו כבר אנשי ביתו או אנשים אחרים דרים בה מחמת בעל הדירה ובא אחר ודר בה מעלה לו שכר והיינו דקאמר איכא בינייהו דקא משתמש ביה בתיבני ובציבי ובהא דאיכא בין רב הונא ורב יוסף דהיינו דמשתמש ביה בתיבני וציבי מסתברא דאזלינן לקולא דלא ידעינן הלכתא כמאן והוי קולא לתובע וחומרא לנתבע ולא מפקינן ממונא אלא בראיה והריא"ף ז"ל לא פסק בה כלום. הא דאמרינן: אגביה רב נחמן לאפדניה מיניה. תמיהא לי היכי דמי אי כבר גבה יציאותיו מיתמי ההוא גברא דלא פייס להו מאי קא סבר ומאי אמר לן דההיא אפדנא לא קיימא לאגרא לבתר דבנאיה ומאי צריכי נמי לטעמא דמעיקרא קדמונאי הוו יהבי להו ליתמי דבר מועט. ואי עדיין לא גבה ההוא גברא יציאותיו מיתמי מאי קאמר זיל פייסינהו לימא ליה זיל גבי להו ומדוחק יש לי לומר דכיון שירד לקרקע של יתומים ובנאה מדעתו ואע"פ שהיא עשויה ליבנות כל שהן קטנים א"א לומר לגבות יציאותיו מהן עד שיגדלו ושמא אפילו לכשיגדלו יאמרו לו טול עציך ואבניך לפיכך אומרים לו לזה שיפייס את היתומים מחמת שכירות הבתים מעתה שלא יהיו היתומים נפסדים וכשיגדלו יגבה יציאותיו ועוד צריכא לי תלמוד משום דאי מההיא טעמא האיך חייב רב נחמן בשכר האפדנא די לו שיתן ליתומים כמה שהיו נותנין להן אותן קדמונאי ממה נפשך שאם יאמרו לו היתומים לכשיגדלו טול עציך ואבניך נמצא זה עומד בצל קורתו ואין להם ליתומים אלא שכר קרקעית' של קולקלתא ואם יתרצו היתומים באותו בנין הם יתחייבו לפרוע לו יציאותיו וינכה להם במותר השכירות שיש בין מה שהיו נותנין קדמונאי לשכירות כל האפדנ' ושמא נאמר דכל שהוציא יציאות בקרקע של יתומים דעתו שלא יהא נפרע מהם עד שיגדלו ויהיו בני פרעון וחזרו היציאות עליהם כחוב ויפרע זה שכירות כל האפדנא מעתה שאלו דר בהן עכשיו בלא פריעת שכירות אף נמצא נפרע מן היתומים מעתה כנ"ל. הא דקא מהדר ליה מעיקרא קדמונאי הוו דיירי בה ויהבי להו ליתמי דבר מועט. קושטא דמלתא קאמר אבל בודאי בר מן דין הו"ל לחיובה משום שחרוריתא דאשיתא וכדאמרן לעיל דאפילו רבנן אית להו הכי בעלמא ולא פליג עליה ר' יהודה אלא בבית ועליה ומשום דבית משתעבד לעליה כנ"ל. מחזרת רב אמר חייבת. כלומר אע"פ שהיא עומדת ברשות הרבים כל שחזרה ראשה ואכלה הרי היא כאלו אכלה מרשות הניזק לפי שכל אחד יש לו רשות להניח פירותיו בצידי הרחבה כל שאינה יכולה לאכול בלא חזור והלכך אם חזרה ראשה ואכלה משלם נזק שלם ושמואל אמר פטורה כלומר אלא מה שנהנית משום דס"ל דכל שהיא עומדת ברשות הרבים ומחזרת ואוכלת כאוכלת מתוך הרחבה ולא חשבינן צידי הרחבה כרשות הניזק אלא בשהניחה ברחבה והלכך בתוך צידי הרחבה ואכלה ורב נמי מודה שאין צידי הרחבה כרשות הניזק כשיכולה לאכול בלא חזור וזו היא ששנינו מפתח החנות משלמת מה שנהנית ואוקימנא אליבא דרב דקיימא בקרן זוית כלומר שיכולה לאכול בלא חזור שלא הי' לו להניח שם פירותיו אבל מתוך החנות שהוא רשות גמורה לניזק משלם מה שהזיקה ואע"פ שאוכלת בלא חזור וכן לא עשו צידי הרחבה ופתח החנות כרשות הניזק לרב אלא לגבי בהמה שדרכה לילך לעבר פניה ברחבה אבל אם היתה הבהמה טעונה גדיים שדרכן להיות פניהם פונים אל הצדדין חזרו צידי הרחבה כתוך הרחבה ואינן משלמין אלא מה שנהנו והכי איתא בירושלמי דגרסינן התם רב אמר עקמה צוארה ואכלה משלם נזק שלם והתנן מפתח החנות משלמת מה שנהנית מן החנות משלמת מה שהזיקה מאי כדין א"ר יוסי תפתר בשהיתה חמור טעונה גדיים בשעת עברתן עקמו צואריהן ואכלו ופי' עקמו כאן פשטו צואריהן מעל גבי החמור ופי' פתח החנות כגון אלו שמניחין תריסי החנויות לפתח החנות וחוץ לחנות ומניחין פירות על התריסין ותדע לך דרבא דמחייב נזק שלם מחייב דהא במשלם מה שהזיקה קמיפלגי וללישנא קמא על מתני' קיימא פלוגתייהו ומתניתין מצידי הרחבה מה שהזיקה קתני וכבר כתבתי למעלה דכל היכא דקתני מה שהזיקה היינו נזק שלם וא"א לומר דמשלם חצי נזק ומשום דכל שאכלו מצידי הרחבה משונה הוא ותולדה דקרן תמה שכבר כתבנו למעלה שאי אפשר לומר כן דאין המקומות שינוי וכדמוכח עובדא דברחא דסליק אדנא ואכיל ליפתא וחייביה רבה נזק שלם אליפת' ואדנא משום דאורחיה למיכל ליפתא ועוד דבהדיא אמרוה בירושלמי כמו שכתבנו. הכי אתמר אמר רב לא שנו אלא מחזרת דחייבת אבל מקצה מקום מרשותו לרשות הרבים פטורה ושמואל אמר אפילו מקצה מקום מרשותו לרשות הרבים חייבת. תמיהא לי מי הזקיקו להפך כאן מחלוקתן בקולא וחומרא דללישנא קמא דבמחזרת פליגי רב לחומרא ושמואל לקולא והשתא רב לקולא ושמואל לחומרא ואלו כן נאמר בבי מדרשי' משמיה דשמואל ורב שמחלוקתן שנויה מפורשת כן ולפי פירושו של רש"י ז"ל שפירש דרב דפטר משום דכל שמניח נזקיו ברשות הרבים כל הקודם זכה בהם ואי אתי שפיר דרב אזיל הכא לטעמיה דאמר התם בפרק המניח וזה כיון שהקצה לרשות הרבים ואינו מגביהו אלא שמשוה אותו לרשות הרבים עשוי הוא לתקלה שנכשלים שם בני אדם והבהמות שמחליקין רגליהן בפירות ששם ואינו דומה לצידי הרחבה כי אותן צדדין גבוהים קצת מן הרחבה ואינן עשוין לתקלה והיינו דמדמי ליה לבור הסמוך לרשות הרבים שהפקירוהו הבעלים וא"ת אי משום דכל הקודם זכה בהם אמאי משלם מה שנהנית וי"ל דהכא בפירות שלא נתנן שם להשביחן דלא קנסו גופן משום שבחן אלא בדבר שנתנן ברשות הרבים כדי להשביח כדאיתא התם. ומ"מ יתר ממה שנהנית אינו משלם כיון שיש תקלה בהנחתן. ובתוספת פי' דרב סבר בור ברשותו חייב כל שהוא מצומצם מר"ה דלא מצי למימר תורך בביראי מאי בעי דהא אי אפשר לעוברים לצמצם עצמן והלכך לענין אכילת פירות נמי פטור מהאי טעמא גופיה ושמואל דמחייב הכא לאכילת פירות פטר בבור דהי' להם לצמצם את עצמם בין בבור בין בפירות ודחי דבעלמא פטר רב והכא א"ל נהי דכי מתזיקנה בבורך לא משתלמת לי דאמרת לי תורך בבירא מאי בעי אבל לא כל כמינך לצמצם פירותיך לרשות הרבים כדי לחייבני ושמואל סבר להפך. (רשב"א)

דף כא - ב

בעלמא בור ברשותו פטור ושאני הכא דאמר לאו כל כמינך דמקרבת להו לפירותך לרה''ר ומחייבת להו לתוראי ושמואל אמר בעלמא בור ברשותו חייב דבשלמא בור איכא למימר לאו אדעתיה אלא פירות מי איכא למימר לאו אדעתיה הא חזי להו לימא מחזרת תנאי היא דתניא אכלה מתוך הרחבה משלמת מה שנהנית מצידי הרחבה משלמת מה שהזיקה דברי ר''מ ורבי יהודה רבי יוסי ור''א אומרים אין דרכה לאכול אלא להלך ר' יוסי היינו תנא קמא אלא מחזרת איכא בינייהו ת''ק סבר מחזרת נמי משלם מה שנהנית ורבי יוסי סבר משלמת מה שהזיקה לא דכולי עלמא מחזרת אי כרב אי כשמואל והכא בביער בשדה אחר קא מיפלגי מר סבר {שמות כב-ד} ובער בשדה אחר ולא ברה''ר ומר סבר ובער בשדה אחר ולא ברשות המזיק ברשות המזיק לימא פירך ברשותי מאי בעי אלא דאילפא ורבי אושעיא איכא בינייהו: מתני' הכלב והגדי שקפצו מראש הגג ושברו את הכלים משלם נזק שלם מפני שהן מועדין הכלב שנטל חררה והלך לגדיש אכל החררה והדליק הגדיש על החררה משלם נזק שלם ועל הגדיש משלם חצי נזק: גמ' טעמא דקפצו הא נפלו פטור אלמא קסבר תחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור תניא נמי הכי הכלב והגדי שקפצו מראש הגג ושברו את הכלים משלם נזק שלם נפלו פטורין הניחא למ''ד תחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור אלא למ''ד חייב מאי איכא למימר כגון דמקרבי כלים לגבי כותל דכי קפצי בקפיצה לא נפלי עלייהו ואפילו תחלתו בפשיעה ליכא אמר רב זביד משמיה דרבא פעמים שאפילו נפלו נמי חייב משכחת לה בכותל רעוע מאי ניהו דאבעי ליה לאסוקי דעתא דנפיל ארחי סוף סוף לא נפל ארחי ונפול אינהו תחלתו בפשיעה וסופו באונס הוא לא צריכא בכותל צר תנו רבנן הכלב והגדי שדלגו ממטה למעלה פטורין מלמעלה למטה חייבין אדם ותרנגול שדלגו בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה חייבין

רש"י בעלמא בור ברשותו פטור. דלא חייבה תורה אלא על בור ברה''ר וכדיליף רבי ישמעאל טעמיה התם: בעלמא בור ברשותו חייב. הואיל והפקירו והכא מ''ט בהמה שאכלתן חייבת: דבשלמא בור איכא למימר לאו אדעתיה. דשור לנטורי נפשיה מבור וכיון דברשות נכנס דהא הפקיר רשותו חייב בעל הבור אבל פירות כו': הא קא חזי להו. ואפילו הוחלקה בהן פטור ואע''ג דכל תקלה בור הוא הנ''מ ברה''ר דאין לו רשות לתת שם תקלה: ר' יוסי היינו ת''ק. דקס''ד דלאו אתוך הרחבה קאי רבי יוסי דלבעי לחיוביה דהא כתיב ובער בשדה אחר ולא ברה''ר אלא אצידי רחבה קאי דאין דרכה לאכול אלא להלך וזו שאכלה חייבת הלכך היינו ת''ק: מחזרת איכא בינייהו. דשמעינן לר''מ דאמר בצידי הרחבה משלמת מה שהזיקה וכגון דאזלה וקמה בצידי רחבה אבל מחזרת לא וקאמר רבי יוסי אין דרכה להחזיר ראשה ולאכול אלא להלך וזו שהחזירה ואכלה חייבת: והכא בבער בשדה אחר פליגי. ואתוך הרחבה נמי מחייב ליה רבי יוסי: ולא ברשות המזיק. שאם הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעל הבית פטור: לימא ליה מאי בעית ברשותאי. וקרא למה לי: דאילפא ורבי אושעיא. דאמר אילפא לעיל בהמה שפשטה צוארה ואכלה מעל גבי חבירתה חייבת ודר' אושעיא דאמר בהמה הקופצת ואכלה מתוך הקופה חייבת: איכא בינייהו. ר''מ סבר מתוך הרחבה לעולם פטור אלא לפי מה שנהנית ואפילו בדאילפא ור' אושעיא ואתא רבי יוסי למימר אין דרכה לפשוט צוארה על חבירתה ואין דרכה לקפוץ מדרך ולאכול אלא להלך ואית ליה דאילפא ודרבי אושעיא: מתני' מפני שהן מועדין. לקפוץ וברשות הניזק קאמר דתולדה דרגל היא: על החררה משלם נזק שלם. דהוי שן ברשות הניזק: ועל הגדיש חצי נזק. מפרש בגמ': גמ' תחלתו בפשיעה. דאיבעי לאסוקי אדעתיה דלמא קפצי דהא אורחייהו לקפוץ: וסופו באונס. דהא נפלו ונפילה לא הוה ליה לאסוקי אדעתיה: הניחא למ''ד כו'. אמוראי פליגי בה בפרק [המפקיד] (ב''מ ד' מב.): דמקרבי כלים לגבי כותל. טובא דליכא תחלתו בפשיעה דאי הוו קפצי לברא ממאני הוו קפצי וכי נפול להדי כותל ואיתביר מנא אנוס הוא: שאפילו נפלו חייבין. ואפילו למ''ד תחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור: משכחת לה בכותל רעוע. שמעקה הגג רעוע דאפילו לגבי נפילה הוי פשיעה: דאיבעי ליה לאסוקי. בתמיה: לא נפל ארחי ונפול אינהו כו'. כלומר כיון דסוף סוף לא נפל ארחי אין סופו בפשיעה: בכותל צר. שמעקה הגג צר ודחוק וכי הניחם בראש הגג הוה ליה לאסוקי אדעתיה דקפצי אמעקה כדרכן (ומן המעקה שהוא צר נפלי) לישנא אחרינא צר משופע: מלמטה למעלה פטורין. מנזק שלם וחייב בחצי נזק דמשונין הן: אדם ותרנגול כו'. אדם אי נמי לאו אורחיה לקפוץ מלמטה למעלה חייב דאין באדם צד תמות אלא בבהמה ותרנגול דרכו לדלג אפילו מלמטה למעלה: (רש"י)

תוספות פנימיים דלא הוו תקלה דכיון דיש רשות לבני רה''ר ללכת שם כשאין שם פירות א''כ כשיטלו חיצונים נמצא פנימיים סמוכים לרה''ר לפיכך כל המחזיק בכולן זכה והא דתנן מתוך הרחבה משלמת מה שנהנית ולא אמר דפטורה מטעם דכל הקודם זכה מיירי שלא נתנו ברה''ר כדי להשביח דלא קנסו גופו כדמשמע בהמניח (לקמן דף ל:) וקשה לר''י על פי' זה דהא רב אמתניתין קאי ואמר לא שנו אלא במחזרת וא''כ רב נמי איירי בשלא נתנו להשביח ועוד דקאמר אלא פירות הא קחזי ליה ואי בור לאו אדעתיה פירות נמי לאו אדעתיה ונראה לר''י לפרש דרב סבר בור ברשותו חייב דכשהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו ונפל בו שור לא מצי א''ל תורא בביראי מאי בעי דאין אדם יכול לצמצם כל כך כשעובר ברה''ר שלא יכנס ברשות אחרים ולפיכך לא היה לו לקרב בורו ממש לרה''ר והא נמי פטורה שלא היה לו לקרב פירותיו ממש לרה''ר שאין בני רה''ר יכולין לצמצם עצמן ושמואל מחייב דמשום שלא היה לו לקרב פירותיו סמוך לרשות הרבים אין לפטור שיכול בעל הפירות לסמוך וגם בעל הבור יכול לסמוך ודחי דבעלמא פטר רב והכא אמר ליה נהי דכי מתזקה א''ל תורא בביראי מאי בעי מכל מקום לאו כל כמיניה לחיובי לי במאי דמקרבת לפירות ברשות הרבים ושמואל סבר נהי דבעלמא לאו אדעתיה כשנפל לבור הכא לא מצי למימר הכי למפטר בהמה שבכוונה אכלתן: אי כרב אי כשמואל. רבי יוסי לא מצי סבר כשמואל דהא מחייב ברה''ר אלא כלומר אי כרב דחשיב חצר הניזק אי כשמואל דחשיב ליה רה''ר אע''ג דלר' יוסי אין נפקותא ולפי' הקונטרס ניחא טפי אי כרב דחשיב ליה קרן אי כשמואל דחשיב ליה שן: ומר סבר. פי' ר''א ובער בשדה אחר ולא בשדה המזיק אבל ברה''ר חייב וא''ת דהא לעיל (יח.) אמר דר''א ס''ל כרבי טרפון ועל כרחך מקרן ברה''ר מייתי לה וא''כ שן ורגל פטור ברה''ר וי''ל דלעיל מיירי לפי המסקנא דהכא: דאילפא ורבי אושעיא. לאו מענין אחד דרבי אושעיא מיירי בקופצת דהוי קרן ואילפא איירי על גבי חבירתה דחשיב שן: הא נפלו פטורין אלמא קסבר כו'. וא''ת היכי דמי אי מקרבי כלים לגבי כותל היכי מיתברי בקפיצה והא אמרינן בסמוך דכי קפצי מאבראי קפצי ואי מרחקי היכי משתברי בנפילה וי''ל כגון שהיו לא מרוחקות ולא מקורבות דמיתברי בין בנפילה בין בקפיצה אי נמי בכלי ארוך דאי נפלי לצד הסמוך לכותל מיתבר ואי קפצי מיתבר לצד המרוחק: אדם ותרנגול כו'. וא''ת ומה חידוש באדם דחייב וי''ל דנפקא מינה אם הפקיד ביתו לחבירו לשמור ויש שם חש''ו שיש לו ליזהר שלא ידלגו מלמטה למעלה וישברו כלים [ואומר ר''י] מתוך כך נראה לפרש דהא דקתני הכלב והגדי שדלגו מלמטה למעלה פטורין דהיינו לגמרי דחשיב אונס להכי איצטריך לאשמועינן באדם דחייב דאי פטורין מנ''ש וחייבין ח''נ ואינו אלא משנה בעלמא אמאי אצטריך לאשמועינן באדם דחייב ואתי שפיר הא דמסיק ומאי פטורין ואית דגרסי אי הכי אמאי פטורין דמעיקרא ניחא ליה פטורין דס''ד פטורין לגמרי קאמר מלמעלה למטה כמו מלמטה למעלה דלאו אורחיה למיקפץ כלל אבל כיון דמוקי בדאפיך מיפך דאינו אלא משונה בעלמא אמאי פטורין ונראה דגם לפי המסקנא מלמטה למעלה פטורין לגמרי דאנוס הוא דלמה יחזור מסברא ראשונה: (תוספות)

רשב"א אי כרב כשמואל. אי אפשר לפרש דכולן ס"ל או כרב או כשמואל דהא ר' יוסי ור' אלעזר דאמרי אין דרכה של בהמה לאכול אלא להלך ע"כ לית ליה כשמואל דאמר מחזרת פטורה אלא דאפשר דר' מאיר סבר כרב שפי' דכל שאוכלת מצדי הרחבה דחייבת ואף על גב דלא שבקתיה לר"ה אלא שמחזרת וא"כ כולהו קיימי בחדא שיטתא במחזרת ולא פליגי בה כלל וכן נמי אפשר דס"ל דר' מאיר כשמואל ומחזרת פטור. ומאי צידי הרחבה דקאמר כגון דשבקתיה לרחבה וקם ואזיל בצדי הרחבה. ומר סבר בשדה אחר ולא ברשות המזיק. ואיכא למידק האיך אפשר לומר דר' אליעזר סבר לה דשן ורגל חייבים ברשות הרבים והא אמרינן לעיל דר' אלעזר דאמר לגבי חררה משלם נזק שלם סבר לה כר' טרפון דאמר משונה קרן בחצר הניזק משלם נ"ש ור"ט מק"ו דשן ורגל דפטורים ברה"ר מייתי לה וי"ל דהא דהכא לא קיימא דהא דחינן ברשות המזיק פשיטא ואוקימנא דאילפא ור' הושעי' איכא בינייהו לפי מה שכתבתי למעלה דאילפא ור' הושעיא לא פליגן ותרוייהו חשבי ליה כחצר הניזק ה"פ דר' מאיר פטר בשתיהן דלא חשיב להו חצר הניזק ואורחא בהכי ור' יוסי ור' אליעזר סברי דזו כחצר הניזק היא ולפיכך משלמת מה שהזיקה דאין דרכה אלא להלך ולאכול מתוך הרחבה אבל לקפוץ או לפשוט צוארה ולאכול מעל גבי חברתה לא ונראה שכן פירשה ר"ח ז"ח. נפלו פטורין. כלומר פטורין גמורין ואפילו מחצי נזק מדקתני ואפילו בשקפצו משלם נזק שלם ואם איתא דבנפלו חייבין חצי נזק הול"ל בהדיא משלם חצי נזק ועוד דהא אוקימנא כמ"ד תחלתן בפשיעה וסופו באונס פטור וכל באונס פטור מכלום ונפילת אונס הוא דכי קפצו לבראי קפצי איכא למידק א"כ אפילו שברו דרך קפיצה אמאי משלם נזק שלם והא משונה הוא דאי לא אכתי תיקשי לן דתחלתו בפשיעה הוא ואי לאו פשיעה הוא אלמא שמור הוי ואי אפשר לחייבו ביותר מחצי הנזק דלכל הפחות אף ע"פ שאתה מוציאו מכלל אונס א"א להוציאו מכלל משונה וי"ל דלגבי קפיצה קרוב לכותל לא חשבינן ליה כתחלתו פושע גמור הוא שיתחייב עליו אף על האונס שבסופו ואפילו למ"ד תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב לא אמרינן אלא במקום פשיעה גמורה אבל מ"מ כל שקפצו אפילו סמוך לכותל כיון דמדעתן קפצו ופעמים קופצים כן לא חשבינן ליה משונה ונזק שלם משלם כנ"ל. אמר רב זביד משמיה דרבא פעמים שנפלו חייבים. כלומר לכ"ע ואפילו למ"ד תחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור ומשכחת לה בכותל רעוע דהא בכי הא יש פשיעה בתחלתו לגבי קפיצה שמקפצין על גבי הכותל וכן לגבי הנפילה משום שעשויין האריחין ליפול ע"י קפיצתן על הכותלים. לא צריכה בכותל צר. כלומר מעתה אפילו בכותל שאינו רעוע שעשויין לקפוץ על הכותל אף ע"פ שהוא צר והן עשויין ליפול שאין להם מעמד על הכותל. מלמטה למעלה פטורין. כלומר פטורין אפילו מחצי נזק דכאונס חשבינן ליה שלא היה לו לשמרן שאין עשויין לדלוג מלמטה למעלה והיינו דאצטריך למיתני אדם ותרנגול חייבין ואדם למאי איצטריך פשיטא דאדם מועד לעולם וכל שהכלב והגדי משלמין חצי נזק אדם שהוא מועד משלם נזק שלם אלא משום דכלב וגדי פטורין לגמרי דכאונס חשבינן ליה תנא דאדם חייב דאדם עשוי לכך ולכך. (רשב"א)

דף כב - א

והתניא הכלב והגדי שדלגו בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה פטורין תרגמא רב פפא דאפיך מיפך כלבא בזקירא וגדיא בסריכא אי הכי אמאי פטורים פטור מנזק שלם וחייבין בחצי נזק: הכלב שנטל: אתמר ר' יוחנן אמר אשו משום חציו וריש לקיש אמר אשו משום ממונו וריש לקיש מאי טעמא לא אמר כרבי יוחנן אמר לך חציו מכחו קאזלי האי לא מכחו קאזיל ורבי יוחנן מאי טעמא לא אמר כריש לקיש אמר לך ממונא אית ביה ממשא הא לית ביה ממשא תנן הכלב שנטל חררה כו' בשלמא למ''ד אשו משום חציו חציו דכלב הוא אלא למ''ד אשו משום ממונו האי אש לאו ממונו דבעל כלב הוא אמר לך ריש לקיש הכא במאי עסקינן דאדייה אדויי דעל חררה משלם נזק שלם ועל מקום גחלת משלם חצי נזק ועל גדיש כולה פטור ורבי יוחנן דאנחה אנוחי על חררה ועל מקום גחלת משלם נ''ש ועל הגדיש משלם חצי נזק תא שמע גמל טעון פשתן ועבר ברשות הרבים נכנסה פשתנו לתוך החנות ודלקו בנרו של חנווני והדליק את הבירה בעל גמל חייב הניח חנווני נרו מבחוץ חנווני חייב רבי יהודה אומר בנר חנוכה פטור בשלמא למ''ד אשו משום חציו חציו דגמל הוא אלא למ''ד משום ממונו האי אש לאו ממונא דבעל גמל הוא אמר לך ריש לקיש הכא במאי עסקינן במסכסכת כל הבירה כולה אי הכי אימא סיפא אם הניח חנווני נרו מבחוץ חנווני חייב ואי במסכסכת אמאי חייב בשעמדה עמדה וסכסכה כ''ש דחנווני פטור ובעל גמל חייב אמר רב הונא בר מנוח משמיה דרב איקא הכא במאי עסקינן כגון שעמדה להטיל מימיה

רש"י בזקירא. קפיצה: סריכא. שנועץ צפרניו בכותל שאין דרכו בכך ומשונים הן: אשו. השולח את הבערה: משום חציו. חייבו הכתוב דאיהו קעביד דהוי כזורק חץ: משום ממונו. כשורו ובורו שהזיקו וקס''ד דאיכא בינייהו כגון שהדליק בגחלת שאינו שלו דלרבי יוחנן חייב דחציו הן ולר''ל פטור דלאו ממונו הוא: האי לאו מכחו. דאש מאליה הולכת ודולקת למרחוק: הא לית ביה ממשא. דשלהבת היא המזקת דאין לה ממש הלכך כי חייביה רחמנא משום חציו הוא דחייביה: חציו דכלב הן. דהוה ליה צרורות הלכך משלם ח''נ ואדם המדליק מש''ה חייב נ''ש שאין דין צרורות באדם: לאו ממונו דבעל כלב הוא. אלא דבעל חררה: דאדייה אדויי. שזרקו: ועל מקום גחלת. מקום שנפלה גחלת שם: משלם חצי נזק. דצרורות הן והכלב עשאן. לישנא אחרינא דמשונה הוא: ועל גדיש כוליה פטור. דאשו משום ממונו והאי לאו ממונו הוא וצרורות ליכא למימר דהא ממקום גחלת ואילך דלקה אש מאליו ומשום הכי אוקמה בדאדייה אדויי דאי אנחה עם החררה כי אורחיה לא מצי למיתני ח''נ אמידי דאמקום גחלת חייב נזק שלם דאורחיה הוא ליטול חררה עם הגחלת: ור' יוחנן. דאמר אשו משום חציו מוקים לה בדאנחה כי אורחיה דעל חררה נ''ש דשן היא ואמקום גחלת נ''ש דאורחיה היא ובידים עבד: ואגדיש כוליה ח''נ. דחציו דכלב הוא והיינו צרורות: בירה. בית גדול: בנר חנוכה פטור. שמצוה להניחה ברה''ר לפרסומי ניסא: לאו ממונו דבעל גמל הוא. אלא דחנווני: במסכסכת את כל הבירה. שהגמל עובר בפני כל הבירה ומסכסכו דהא ודאי הוי כולו כמקום גחלת אבל בעלמא שהאש הולכת מאליה לאו חציו הן: מסכסכת. מדלקת: בשעמדה. עמד הגמל במקומו וסכסך את כל הבירה שהיתה חבילתו גדולה כנגד כל הבירה והגמרא לא שבק לאסוקי למילתיה ופרכיה: כל שכן. שהיה לו למהר ולנהגה שלא תסכסך: בעמדה להטיל מימיה. דאנוס הוא וסכסכה: (רש"י)

תוספות והתניא הכלב. אמתניתין הו''מ למפרך אלא נטר עד דמייתי ברייתא ופריך אתרוייהו: דאפיך מיפך. וא''ת למ''ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס [חייב] לחייב נ''ש דתחילתו בפשיעה דאורחיה וסופו באונס דלאו אורחיה וי''ל דלא אמר משום דתחילתו בפשיעה לגבי רגל לחייב נ''ש לגבי קרן דאפילו פושע גמור לענין קרן לא חייבתו תורה אלא חצי נזק דאי לאו הכי ארי שנכנס לחצר הניזק וטרף ואכל לחייב נ''ש דתחילתו בפשיעה לענין דריסה וכן כל קרן בחצר הניזק תחילתו בפשיעה לענין שן ורגל: גדיא בסריכא. שנועץ צפרניו בארץ וקופץ כמו הכלב ולא דמי לסרוכי וסליק שנסרך בחבית עד שמגיע ללפת: ועל הגדיש ח''נ. ואע''ג דלגבי שולח בעירה לא מחייב עד דמסר לו שלהבת לר''ל ולר' יוחנן עד דמסר לו גווזא פעמים שיש גחלת הרבה בחררה דהויא כמו מסר לו גווזא לר''י ושלהבת לר''ל: אשו משום חציו. לא שיבעיר בעצמו האש אלא כל מקום שפשע ולא שמר גחלתו חציו נינהו: אשו משום ממונו. כלומר חיוב ממונו יש בו ולא שיהא האש שלו דאפילו הדליק באש של אחר חייב כדאשכחן בפ' הכונס (לקמן דף נו.) בכופף קמתו של חבירו בפני הדליקה ומטיא ברוח מצויה וגבי גץ שיצא מתחת הפטיש. אע''ג דמסתמא מפקיר ליה ועוד דאין לך אדם שיתחייב בדליקה שיפקיר הגחלים וידליק גדיש של חבירו ולא כפ''ה דפי' דאיכא בינייהו דאדליק בגחלת שאין שלו: רבי יוחנן מ''ט לא אמר כר''ל. אע''ג דדריש טעמא דר' יוחנן מקראי הוה ליה לאוקמי קרא לדרשה אחריתי דסברא כריש לקיש א''נ קס''ד השתא דמאן דאית ליה משום חציו לית ליה משום ממונו וקבעי היכא דכלו לו חציו אמאי לא מחייב משום ממונו: ממונו אית ביה ממשא. אע''ג דבור לית ביה ממשא שחייבה תורה להבלו ולא לחבטו מ''מ ממונו כעין חציו שדרכו לילך ולהזיק אית ביה ממשות א''נ בור נמי חשיב אית ביה ממשא דע''י כריית הבור משתנה ממשות של קרקע ונעשה חלל אבל מקום הילוך שלהבת אינו משתנה ממשותו אלא שנעשה דולק ושורף וא''ת ממונו נמי לית ביה ממשא כגון צרורות ברוח שבכנפיהם בריש פירקין דאיכא לסומכוס נ''ש וי''ל דמ''מ גוף הממון שפשע בו אית ביה ממשא שיש לו לשמור ממונו שלא יזיק לא ברוח ולא בשום דבר ואין שום ממון שלא יהא בו ממשא במה שפשע אבל יש חץ שאין בו ממשות כגון שיבר כלי ברוח פיו ויש אש שאין בו ממשות כגון שלהבת בלא גחלת כדאמרינן בסוף ביצה (דף לט.) הילכך דמו להדדי שאין בשניהם ממשות בהמזיק שפשע בו רק בגוף האדם: דאדייה אדויי. הו''מ לאוקמי באנח אנוחי ע''י שינוי כדאמרינן בריש פירקין: ורבי יוחנן בדאנחה אנוחי לא מצי למימר באדייה : אדויי ועל כל הגדיש ח''נ דאי כח כחו לאו ככחו דמי הוי על כל שאר הגדיש פטור: לאו ממונו דבעל כלב הוא. דהוא לא הדליקו ועל אש של כלבו לא חייבתו תורה ואע''ג דלגבי בור אצטריך מיעוט איש בור ולא שור בור כדאמרינן בשור שנגח את הפרה (לקמן דף מח. ושם) תרי איש כתיב מ''מ פשוט ליה לגמרא משום [איזה] דרשא דפטור על אש בהמתו דג' אבות נאמרו בשור ולא יותר: במסכסכת כל הבירה כולה. דהוי כולה מקום גחלת: ואי במסכסכת אמאי חייב. חנווני הכל גם בעל הגמל יתחייב עמו כיון שגם הוא פושע בסכסוך אבל אי בלא מסכסכת ניחא ליה דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה שיהא נר מבחוץ אבל כיון דאוקמיה במסכסכת אי אפשר שלא יראה הדליקה כיון שדולקת כל כך שמסכסכת כל הבירה דרך הילוכה והיה לו להרחיק ולמונעה מלהיות הולכת ומסכסכת אבל אין לפרש אמאי חייב חנווני בעל הגמל יתחייב הכל דהא לקמן (דף כג.) פריך וליחייב בעל הגחלת ואע''פ שבעל הכלב פשע גם בעל הגחלת יש לו להתחייב שלא שמר גחלתו ומשני כשעמדה כלומר לאו במסכסכת דרך הילוכה אלא בעמדה במקום אחד והרבה כל כך במשאוי שמסכסכת כל הבירה בעמידה ופריך דכ''ש חנווני פטור לאו פטור לגמרי אלא כלומר פטור מחלקו של בעל הגמל דיותר מסכסכת בעמידה משאילו היתה הולכת ועוברת בלי עיכוב ומשני כשעמדה להטיל מימיה דאנוס הוא בעמידה זו: (תוספות)

רשב"א גירסת הספרים: והתניא הכלב והגדי שדלגו בין מלמטה למעלה בין מלמעלה למטה פטורין. ולפי גירסא זו רמיא לה בין אמתניתין בין אברייתא דהא תנן מלמעלה למטה חייבים ולאלתר הוה מצי למרמי' אמתניתין אלא דנטר עד דסדר ברייתא בתר מתניתין ורמי לה אתרוייהו ופרקינן תרגמוה רב פפא דאפיך מיפוך כלומר שאין דרך הכלב בזקירא ולא הגדי בסריכא ואין סריכא זו כסריכא דאמר למעלה גבי ליפת' דעל דנא דסליק ברחא ואכלו ליפתא דאמרינן כיון דאורחא למיכל ליפתא אורחה נמי למיסרך ולמיסק ואקשי' אפ"ה שאין זה אלא שינוי בלחוד אמאי פטורין כלומר לגמרי דכל פטורין דשמעתין פטורין אפילו מחצי נזק אמרינן. ופריק מאי פטורין דלמעלה למטה מחצי נזק ומ"מ מלמטה למעלה פטורין לגמרי דאנוס חשבינן ליה וזה דחוק קצת לפי הנראה שיכלול מלמעלה למטה עם מלמטה למעלה ויאמר על שתי המדות פטורין ויהיה א' פטור מחצי נזק והשני פטור לגמרי ובהלכות הריא"ף ז"ל הגירסא בהפך בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה חייבין ואברייתא דסלקינן מינה דקתני פטורין כדאפיך מיפך הול"ל אפיך מיפך אפילו מלמטה למעלה משלם נזק שלם ואע"ג דגבי ברחא אמרינן דאורחא הוא למיסרך ולמיסק הכא בסריכה דנועץ צפרניו בקרקע וקופץ ואין זה דרכו של גדי. ר' יוחנן אמר משום חציו. ואפילו לא הדליקו הוא בעצמו אלא כ"מ שהוא פושע שלא שמר גחלתו כראוי חייב משום חציו וכדמוכח לקמן. וריש לקיש אשו משום ממונו. פרש"י ז"ל דהך דמדליק בגחלת שאינה שלו איכא בינייהו וכן נראה מדברי ר"ח שפי' בסמוך דאדייה אדויי כלומר זה הכלב לא הגבי' החררה אלא בדרך רדוי הביאה אל הגדיש ולא יצאה הגחלת מחזקת בעליה ע"כ ועל דרך זה מתפרשת כל סוגיית השמועה יותר על נכון אלא שבתוס' אמרו שאי אפשר דהא אפילו כופף קומתו של חברו בפני הדליקה ומטיא ברוח מצויה אמרינן בריש פ' הכונס שהוא חייב וכן גץ היוצא מתחת הפטיש אע"ג דמסתמא אפקורי מפקר ליה אלא למ"ד משום חציו חייב כאלו הוא בעצמו המכה וחייב באשו בכל מה שהוא חייב כמזיק בגופו ור"ל דאמר משום ממונו אינו חייב אלא בחיוב ממונו. ומיהו בחיוב ממונו חייב ואף על פי שמדליק בגחלת שאינה שלו. ורבי יוחנן מאי טעמא לא אמר כר"ל. ואע"ג דאמרינן לקמן דקרא מסייע ליה וכטעמי' משמע אפ"ה סבר היא כותיה דר"ל והו"ל למידרש קרא לדרשא אחרינא א"נ היכא דכלו להו חציו אמאי לא מחייב משום ממונו דאכתי לא ידע דמ"ד משום חציו אית ליה משום ממונו. אשו לית ביה ממשא. ששלהבת אין בה ממש ואינה ממון שהרי גחלת של הקדש מועלין בה ושלהבת לא נהנין מדרבנן ולא מועלין וכן המודר הנאה מחברו נהנה בשלהבתו ואינו נהנה בגחלתו וא"ת והא בורו למ"ד בור להבלו מאי ממשא אית ביה י"ל דאפ"ה שפיר קרו ליה ממונו ואית ביה ממש שעל ידי ברייתן נשתנה ממשות של קרקע ונעשה בור משא"כ באש שהרי מקום השלהבת אינו משתנה אלא שהאויר מתחמם ונעשה חלק ושורף ואין זה עדיין מתיישב שהרי חייבה התורה הפותח ככורה י"ל דלא חלקה התורה ועיקרו משום בור. בשלמא למ"ד משום חציו. כשהדליקה הוא חייב בכל לפי שאין דין צרורות באדם ובאש של כלבו חייב על כל הגדיש חצי נזק משום כלב כלומר מחמת צרורות ואפילו מקום השלהבת הולכת ודולקת ואף ע"ג דלא נגעה בו הגחלת אלא לר"ל למה חייב חצי נזק על כל הגדיש והא לאו ממונו דבעל הכלב הוא והוא נמי לא הדליקו ואוקימנא אליבא דר"ל בדאדייה אדויי ועל מקום שתפול שם הגחלת מיהא חייב חצי נזק משום צרורות ועל הגדיש כולו פטור דלאו ממונו הוא וה"ה בשהניחה על הגדיש שאינו חייב כלום אלא על מקום הגחלת בלבד אלא משום דבמתניתין קתני בחייב על הגדיש שאינו חייב כלום אלא על מקום הגחלת בלבד אלא משום דבמתניתין קתני בחייב על הגדיש חצי נזק לא מצי לאוקמי בשהניחה דא"כ אף על מקום הגחלת היה משלם נזק שלם ור' יוחנן דאוקימנא בדאנחה אנוחה ה"ה דהוה מצי לאוקמי בדאדיי אדויי ועל כולו גדיש חצי נזק ובהכין הוה מפרשינן מתניתין טפי שפיר דמדקתני ועל החררה נזק שלם ועל הגדיש חצי נזק דמשמע שאין משלם כלל על הגדיש אלא חצי נזק ואלו השתא דאוקימנא בדאנחה אנוחי אצטריכא לחלק בגדיש עצמו על מקום הגחלת נזק שלם ועל שאר הגדיש חצי נזק אלא מסתברא דמשום דאוקימנא אליבא דר"ל דדוקא באדייה אדויי כדאמר' אמר בדר' יוחנן דאפשר לפרושי מתניתין אפילו בדאנחה אנוחי וה"ה וכ"ש באדייה אדויי. הא דאקשינן לר"ל והא לאו ממונו דבעל הכלב הוא איכא למידק ומ"ש מבור דאי לאו דכתב רחמנא כי יפתח איש וכי יכרה איש דמיניה דרשינן איש בור ולא שור בורו הוה מחייב אפילו אבור שורו וא"כ ה"נ לחייב על אש שורו כאשו ותירצו בתוס' דפשוט הוא להם מאיזה מדרש שיהיה דשלשה אבות נאמרו בשור דהיינו קרן ושן ורגל ולא ארבעה ואינו מחוור בעיני דא"כ למאי איצטריך לאיש בור ולא לשור בורו דהא אין לשור אלא ג' אבות ואלי דאמר דמבור ילפינן מה מצינו בבור שהוא חייב ואיש בור ולא שור בור אף אש כן ובאשו חייב ולא אאש שורו. במסכסכת כל הבירה. כלומר דהויא כולה בירה במקום גחלת. ואי במסכסכת חנוני אמאי חייב אי אפשר לפרש אמאי חייב כלל דע"כ כיון שהניח נרו בחוץ פושע הוא דהו"ל לאסוקי אדעתי' שמא יעבור שם ברה"ר גמל טעון פשתן אפילו במשוי גדול הממלא כל הרחוב וידליק נרו בו ואף ע"פ שבעל הגמל ג"כ פושע בסכסוך שמהם פשעו וכדאמרינן לקמן ולחייב נמי בעל הגחלת כלומר מפני שהיה לו לשמור גחלתו ואע"פ שהבעל הכלב נמי פשע וה"נ ה"ק ואמאי חנוני חייב בכל דבשלמא אי לאו במסכסכת שפי' רישא בעל גמל חייב כיון שהטעין את הגמל משוי גדול כל כך ה"ז פושע שהיה לו ליזהר בכך כדי שלא יכנס פשתנו בחנות וידלק בנרו של חנוני וידליק הבירה בשלהבת וחייב משום חצי נזק הגמל ומאי חייב חצי נזק וסיפא חנוני חייב בכל שהי' לו להשמר שלא יניח נרו בחוץ דמצוי הוא שידליק בפשתנו וקודם שירגיש בעל הגמל תלך שלהבתו ותתפוש בקירות הבית אבל השתא דאמרינן במסכסכת אפילו כשהניחו בחוץ הרי הוא פושע דודאי כיון שהיא מסכסכת הבירה ראה והרגיש בדליקה והיה לו להחזירה לאחור כדי שלא תסכסך את הבירה ופריק בשעמדה וקס"ד שהניחה לעמוד ואקשי' א"כ כ"ש שהוא פושע ושהי' לו להתחייב כיון שרואה שמסכסכת והעמידה ופריק בשעמדה בעל כרחו להטיל מים ואנוס הוא דלא מסיק אדעתיה שיהא נר בחוץ וכשנאחז האור בפשתן לא הי' יכול לא להחזיר הגמל לאחוריו ולא להעבירו במהרה ולפיכך החנוני חייב בכל ולעולם במסכסכת. (רשב"א)

דף כב - ב

רישא בעל גמל חייב דלא איבעי ליה לאפושי בטעינה סיפא חנווני חייב דלא איבעי ליה לאנוחי נרו מאבראי תא שמע המדליק את הגדיש והיה גדי כפות לו ועבד סמוך לו ונשרף עמו חייב עבד כפות לו וגדי סמוך לו ונשרף עמו פטור בשלמא למ''ד אשו משום חציו משום הכי פטור אלא למאן דאמר אשו משום ממונו אמאי פטור אילו קטל תוריה עבדא הכי נמי דלא מיחייב אמר לך רבי שמעון בן לקיש הכא במאי עסקינן כשהצית בגופו של עבד דקם ליה בדרבה מיניה אי הכי מאי למימרא לא צריכא בגדי דחד ועבד דחד ת''ש השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים בשלמא למ''ד אשו משום חציו חציו דחרש הוא אלא למאן דאמר אשו משום ממונו אילו מסר שורו לחרש שוטה וקטן הכי נמי דלא מיחייב הא אתמר עלה אמר ריש לקיש משמיה דחזקיה לא שנו אלא כשמסר לו גחלת וליבה אבל מסר לו שלהבת חייב מאי טעמא ברי היזיקא ורבי יוחנן אמר אפילו שלהבת פטור קסבר צבתא דחרש קא גרים לא מיחייב עד דמסר ליה גווזא סילתא ושרגא אמר רבא קרא ומתניתא מסייע ליה לרבי יוחנן קרא דכתיב {שמות כב-ה} כי תצא אש תצא מעצמה ישלם המבעיר את הבערה ש''מ אשו משום חציו מתניתא דתניא פתח הכתוב

רש"י לאפושי. גמליה בטעינה עד שתכנס לתוך החנות: והיה גדי כפות לו. לגדיש: ועבד סמוך לו. לגדיש: ונשרף עמו חייב. אגדי ואגדיש לפי שאין לו דין מיתה בשביל העבד שהיה לו לברוח: עבד כפות לו וגדי סמוך לו ונשרפו עמו פטור. אגדי ואגדיש דקם ליה בדרבה מיניה שההורג העבד נהרג דכתיב נקם ינקם (שמות כא) והאי דנקט גדי משום דמוקמינן לקמן בגדי דחד ועבד דחד דבגדיש ועבד ליכא לאוקמי הכי דאורחא דמלתא לשדורי איניש עבדיה לשמור גדישו ואיידי דנקט גבי עבד כפות וסמוך נקט גבי גדי כפות וסמוך ואע''ג דבגדי אין לומר היה לו לברוח שהרי אין בו דעת ואם אינו כפות וסמוך נמי חייב כדאמרינן בשילהי פרקין (דף כז.) שורו כממונו: אם קטל תוריה עבדא ה''נ דלא ליחייב. ממון הא כתיב כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו (שם): שהצית בגופו של עבד. דהא ודאי ממש הרגו: בגדי דחד ועבדא דחד. ואיצטריך לאשמועינן דאע''ג דאין חייב מיתה בשביל הגדי מפסיד בעל הגדי: אילו מסר שורו לחרש ה''נ דלא מיחייב. הא אמרינן בפ''ק (ד' י.) חומר בשור מבאש שאם מסרו לחרש חייב: גחלת וליבה. החרש דלא דמי לשור דשור מזומן להזיק אבל הא דגחלת חרש עביד ליה להיזק: ברי היזיקא. מזומן היזיקו והוי כשורו: ור' יוחנן אמר אפילו שלהבת פטור. ור' יוחנן לטעמיה דאמר אשו משום חציו והכא חציו דחרש הן: גווזא. עצים יבשים: וסילתא. עצים קטנים דקים דהאי ודאי פושע הוא: תצא מעצמה. משמע וליכא לאוקמי קרא כשהדליק הוא עצמו גדישו של חבירו אלא בתוך שלו הדליק והאש הלכה מעצמה ואפילו הכי קרי מבעיר את הבערה כאילו הדליקו בעצמו אלמא אשו משום חציו: (רש"י)

תוספות רישא בעל גמל חייב וכו'. אע''ג דמעיקרא נמי הוי טעמא דרישא וסיפא הכי אלא דמעיקרא היה הטעם פשוט יותר למאן דאמר אשו משום חציו דמתחייב בעל הגמל על תחלת הדלקת הפשתן ואע''פ שהאש הולכת מעצמה ע''י רוח מצויה אבל למ''ד משום ממונו דלא מחייב אלא על שמסכסכת הבירה ובזה לא פשע כ''כ שלא ראה הדליקה עד שעמדה סמוך לבירה ואז לא היה יכול לסלקה לפי שעמדה להטיל מימיה ולכך הוצרך לפרש דאפ''ה חייב דלא איבעי ליה לאפושי בטעיניה דהוה ליה לאסוקי אדעתיה כשיכנס פשתנו לתוך החנות ותדליק בנר ותעמוד להטיל מימיה לא יוכל לסלקה משם: והיה גדי כפות לו. תימה דליתני ברישא גדי ועבד סמוך ובסיפא גדי ועבד כפות דהוי רבותא טפי ופי' רשב''ם דגדי נמי היה לו לברוח ורישא דקתני גדי כפות ועבד סמוך דוקא בכה''ג חייב ובסיפא גדי סמוך ועבד כפות לו פי' או עבד כפות לו וה''פ גדי סמוך לו ועבד כמו שאמר ברישא שהיה סמוך לו פטור אע''ג דלא קם ליה בדרבה מיניה משום דהיה לו לברוח ועבד כפות לו וגדי כמו כן כפות כמו שאמר ברישא פטור אע''ג דלא היה לו . לברוח דקים ליה בדרבה מיניה וההוא דסוף פירקין (ד' כז.) עבדו כגופו שורו כממונו איירי בעבד ושור כפות והבעלים עומדים אצלם וכשהניח הגחלת על לב עבדו פטור שמחשב בלבו שהאדון יסירנה ולא יסמוך אתשלומין אבל כשהניח על לב שורו אינו חושש האדון להסירה לפי שישלם לו דמי שורו ור''ת מפרש דאיצטריך גדי כפות דחייב אע''ג דפטרינן טמון באש דדרשינן מה קמה בגלוי אף כל בגלוי וס''ד דכל דבר דלאו אורחיה הכי לאו כעין קמה הוא ופטור וגדי אין דרכו להיות כפות וס''ד למפטריה וקמ''ל השתא ברישא דאפ''ה חייב וסיפא קמ''ל דאע''ג דסמוך הוא דהוי כי אורחיה פטור לכך תניא ההיא מתניתין דהכונס (לקמן דף סא:) בתר פלוגתא דטמון דר' יהודה ורבנן ובתר הך בבא דגדי כפות קתני ומודים חכמים לר' יהודה במדליק הבירה שמשלם כל מה שבתוכה שכן דרך בני אדם להניח בבתים והפסיק התנא בהאי בבא כדפרישית לאשמועינן דאע''ג דלאו אורחיה בגדי להיות כפות חייב ואפילו למ''ד אשו משום חציו דלא שייך בדידיה למפטר טמון מ''מ אצטריך לאשמועינן דחייב היכא דכלו לו חציו לאחר שריפת העבד ואע''ג דשריפת העבד מחמת חציו ושריפת גדי מחמת ממונו שייך ביה שפיר קם ליה בדרבה מיניה הואיל וע''י מעשה אחד בא הכל ותדע דלמ''ד משום ממונו מוקי כשהצית בגופו של עבד ופטרינן ליה אע''ג דלא הצית בגופו של גדי ולפי' ר''ת ורשב''ם אתי שפיר הא דנקט גדי ולא נקט גדיש ובקונטרס פי' משום דמסקינן בגדי דחד ועבדא דחד וסתמא העבד לבעל הגדיש שאדם מניח עבדו לשמור גדישו ולפירושו צ''ל הא דפריך מאי למימרא הוה מצי למימר ולטעמיך תיקשה לר' יוחנן אמאי נקט גדי: קטל תוריה עבדא ה''נ דלא מיחייב. פ''ה הא כתיב כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו וקשה דאם רצה לומר דה''ה לגבי אשו דמשלם שלשים של עבד הא אי אפשר לומר כן דבפ''ק (דף ט:) אמרינן דהשור משלם שלשים של עבד משא''כ באש ואם ר''ל דכי היכי דהתם משלם קנס ה''נ משלם דמי הגדי הא לא גמרינן ממון מקנס ונר' לר''י דהכי פריך ה''נ דלא מחייב בממון שהזיק עם הריגת העבד והא בדבר שממונו עושה לא שייך קם ליה בדרבה מיניה: בגדי דחד ועבדא דחד. וכן נמי אמר רבא בפ' בן סורר ומורה (סנהדרין דף עד.) רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו ושיבר הכלים בין של נרדף בין של כל אדם פטור וקשה דבפ''ק דסנהדרין (דף י. ושם) אמר ממון לזה ונפשות לזה חייב ותירץ הר''ר יצחק בר מרדכי דכל רודף אחר חבירו חשיב מיתה ותשלומין לאחד משום דמחייב מיתה לכל אדם דהכל חייבין להורגו להציל הנרדף ור''ת מפרש דבכל מקום מיתה לזה ותשלומין לזה פטור לבד מעדים זוממין דבעינן שיתקיים כאשר זמם בכל אחד ואע''ג דבעדים זוממין נמי כשהוא מיתה ותשלומין לאחד פטור התם משום דבההוא גברא מתקיים כאשר זמם והביא ראיה דגמרינן (כתובות דף לה.) שאין מיתה ותשלומין מלא יהיה אסון ענש יענש הא אם יהיה אסון לא יענש והתם מיתה לאשה ותשלומין לבעל ומיהו אין זה ראיה דעל כרחך צ''ל דהא חשיב מיתה ותשלומין לאחד כיון שהן גוף אחד דאי לאו הכי למאי דבעי למימר מעיקרא בפ' בן סורר ומורה (סנהדרין דף עד.) גבי רודף דמיתה לזה ותשלומין לזה חייב היכי הוה משני ליה לקרא ועוד הביא ראיה דתנן במכילתין (דף לד:) דהוא שהדליק הגדיש או שחבל בחבירו בשבת פטור דקם ליה בדרבה מיניה אע''ג דהוי מיתה לשמים ותשלומין לחבירו ואין זה דיוקא דזה חשיב מיתה ותשלומין לחד וקצת קשה לר''י מה חידוש יש בגדי דחד ועבדא דחד טפי ממה שהיה של אחד הלא אין מתחייב מיתה לפי שהפסיד לו עבדו דאפילו הרג עבד של עצמו חייב וצריך לדחוק דמ''מ נ''ל חידוש יותר: חציו דחרש הן. תימה לר''י אי חשיב מסירה לחרש כרוח מצויה לר' יוחנן נמי מחייב ואי לא חשיב כרוח מצויה א''כ מה קשה לר''ל הא לא דמי למסר שורו דהא כ''ע מודו דאין חייבין כלל על האש אלא ביכולה להזיק ברוח מצויה ואומר ר''י דלמ''ד אשו משום חציו הוא לא מחייב אלא באש שיכול להזיק ברוח מצויה הרבה וקרוב לודאי היזק כעין חציו והכא אין במעשה השולח קרוב לודאי היזק הלכך לא דמי לחציו דחציו דחרש הן אבל למ''ד משום ממונו אע''ג דלא מזומן כולי האי מחייב מידי דהוי אמסר שורו קשור כראוי לחרש דחייב דדרכו לנטורי ע''י עסקיו של חרש אע''ג דלא הוי קרוב לודאי כעין חציו והא דפוטר ר' יוחנן אפילו במסר לו שלהבת לאו משום דאזיל לטעמיה דאית ליה אשו משום חציו דהא מסיק דאית ליה נמי משום ממונו אלא משום דקסבר שלהבת לא ברי הזיקא כמו שור כדאמרינן בפרק קמא (דף ט:): (תוספות)

רשב"א היה גדי כפות לו ועבד סמוך לו ונשרף חייב. כלומר לפי שאין מתחייב על העבד שהיה לו לברוח. לפיכך חייב בין על העבד בין על הגדי ופירש רש"י ז"ל דה"ה אם לא גדי כפות לפי שאין הגדי בן דעת לברוח אלא משום דנקט בסיפא גבי עבד כפות וגדי סמוך נקט ברישא גדי כפות ועבד סמוך ואכתי אינו מתיישב דא"כ טפי הוה שפיר אי נקיט ברישא גדי ועבד סמוך לו כלומר ושניהם אינם כפותים וסיפא עבד וגדי כפותים ורשב"ם פירש דגדי נמי כל שאינו כפות אינו חייב עליו שאף הוא היה לו לברוח מפני האש אלא רישא דוקא בגדי כפות ועבד סמוך לו שאינו כפות פטור וסיפא או עבד כפות או גדי סמוך לו קאמר דעכשיו פטור אפילו על הגדי שכשהיה שם עבד כפות משום דקים ליה בדרבה מיניה וכן אם אין שם עבד אלא גדי שאינו כפות פטור על הגדי שהיה לו לברוח ולדבריו הא דאמרינן בשלהי פרקין הניח גחלת על בגדו ונשרף חייב ובעינן שורו מאי ופשיטנא שורו כממונו. שאני התם כיון שהניח הגחלת על השור אין השור יכול לסלקה מעליו אבל עשוי הוא לברוח מפני הדליקה וק"ל דא"כ אין כאן פטור בגדי משום דקים ליה בדרבה מיניה אלא פטור מגדיש וא"כ מאי קאמר ל"צ בגדי דחד וגברא דחד ולפי פירוש' אפשר דלא גרסינן גדי דחד אלא גדיש דחד וכן נמי מצאתי הגירסא בפי' ר"ח ז"ל וכן בפי' הראב"ד ז"ל וכן נמי מאי דקאמר אלו קטל ליה תוריה עבדא וגדיא הכי נמי לאו משום עבד וגדי דברייתא נקט ליה אלא משום דגומא נקטיה א"נ יפרש בסיפא עבד כפות לו וגדי נמי סמוך לו כלומר אותו גדי שאמרנו דהיינו גדי כפות. עבד כפות לו וגדי סמוך לו פטור. כלומר משום דקים ליה בדרבה מיניה קשיא לי אמאי פטור והא מתחייב בגדיש קודם שיתחייב בנפשו על העבד וכדאמרינן בגונב כיס של חברו בשבת שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור שבת וכדאמרינן נמי בגונב חלבו של חברו ואכלו לדבריו ר' נחוניא בן הקנה כדאיתא בפרק אלו נערות. וי"ל דאמסקנא סמיך דאוקימנא כגון שהצית בגופו של עבד אלא דאכתי תקשי לי דההיא אוקמתא לר"ל היא אבל לר' יוחנן מינח הוה ניחא להו דכיון דמשום חציו הוא פטור על הגדיש ואמאי הא כבר נתחייב על הגדיש קודם שיתחייב בנפשו על העבד ואפשר דהוה מצי לאקשויי וליטעמיך מי ניחא והרבה יש בתלמוד שאפשר לאקשויי ואינו מקשה ואכתי לא ניחא דאפילו הצית בגופו של עבד אמאי פטור על הגדיש אטו מי שנתחייב בנפשו ואחר כך קרע שיראין של חברו מי לא מתחייב והכא נמי מאי שנא דלכ"ע כה"ג חייב דעד כאן לא פליגי חר"ש ורבנן אלא ביוצא ליהרג וחבל באחרים אבל כשאינו יוצא ליהרג לא פליגי וכדאיתא בברייתא בשלהי פ"ק דערכין ואפילו ביוצא ליהרג מחייבי רבנן כדתניא היוצא ליהרג שחבל באחרים חייב ואחרים שחבלו בו פטורים ר' שמעון אומר אף הוא שחבל באחרים פטור שלא ניתן לחזרה עמידת ב"ד והכא שריפת העבד לא צורך שריפת הגדיש הוא ואי בעי נמי מסיק אש מעל גבי גופו של עבד למ"ד בפרק אלו נערות כי האי טעמא גבי הגונב כיס בשבת והאוכל חלבו של חברו לחייב על הגדיש ואפשר דלר' יוחנן דאמר אשו משום חציו כל שהצית אפילו בגדיש ועבד כפות סמוך לו שאי אפשר לברוח הוי ליה משעת הצתת האש בגדיש רודף ונעשה על הגדיש כרודף ששבר כלים בין של נרדף בין של כל אדם שהוא פטור משום דמשעת רדיפתו נתחייב בנפשו ואף זה כן. אלא דאכתי קשיא לי לר"ל דהו"ל בשעת הצתת האש על גופו של עבד מתחייב בנפשו ואחר שמת העבד נשרף הגדיש ואמאי פטור על הגדיש וי"ל דנשרף הגדיש קודם שמת העבד כנ"ל. ועדיין צריך לי תלמוד אבל אם נשרף הגדיש לאחר שמת העבד חייב וכדתניא בפרק בן סורר אלו שנתנו להצילן בנפשו ועברה בהם עברה אין מצילין אותו בנפשו כנ"ל. אטו קטל תוריה עבדא וגדיא ה"נ דלא מחייב. פירש"י ז"ל הא כתיב שלשים שקלים יתן לאדוניו והקשו עליו בתוס' שמתוך פירושו משמע שרוצה לומר דה"נ באשו חייב בשלשים של עבד והא בהדיא תניא בפ"ק חומר בשור מבאש שהשור משלם שלשים של עבד מה שאין כן באשו ואם רוצה לומר דה"ק כי היכי דהתם משלם שלשים של עבד ולא אמרינן קם ליה בדרבה מיניה ה"נ לא אמרינן קם ליה בדרבה מיניה הא נמי לא אפשר דשלשים של עבד קנסא וממונא מקנסא לא ילפינן אלא הכי פירושו לר"ל דאמר אשו משום ממונו בנזיק ממונו מי אמרינן קים ליה בדרבה מיניה והא שורו שהרג את העבד וגדי עמו הכי נמי דפטור. לא צריכא דגדי דחד ועבדא דחד. וקמ"ל דלא אמרינן נפשות לזה וממון לזה חייב גבי הביא האב עדים והזימו לעדי הבעל וחזר הבעל והביא עדים והזימום. ועוד קשיא דרבה אדרבה דאיהו גופיה אמר בפ' בן סורר רודף אחר חברו להרגו ושבר את הכלים בין של נרדף בין של כל אדם פטור ותירץ רבינו יעקב ז"ל דרבה אדר' לא קשיא דבההיא דפ"ק דסנהדרין גרסינן רבא ובההיא דפרק בן סורר גרסינן רבה ותדע דבההיא דפ"ק דסנהדרין קאי רבא אדרב יוסף דהיינו רבא דבתר רב יוסף. ובההיא דרודף רבה כדמוכח בפרק הגוזל בתרא גבי ההוא דהוה מסיק חמרי' למשרא וכו' אתא לקמיה דרבא פטריה וכו' אמר ליה אביי וכו' אמר ליה האי רודף הוא רבה לטעמיה דאמר רבה רודף שהיה רודף אחר חברו וכו' אלמא רבה גרסינן דאיהו מלך מקמי אביי אבל אי גרסינן רבא לא הוו אתו לקמיה דרבא אלא לקמיה דאביי דאיהו מלך מקמי דרבא ובודאי אומר אני דההיא דפ"ק דסנהדרין רבא היא דאלו לרבה בעדים זוממין וכל משלמי קנס אמרינן מת ומשלם ואפילו נפשות וממון לחד דאיהו הוא דאמר בפרק אלו נערות דר"מ ס"ל דאדם מת ומשלם קנס משום דחדוש הוא שחדשה תורה ואיהו אית ליה התם כותיה כדאיתא התם. עוד תירץ לרבינו יעקב ז"ל דבכ"מ אין אדם מת ומשלם ואפילו היכא דאיכא נפשות לזה וממון לזה חוץ מעדים זוממין דבעינן ועשית לו כאשר זמם לעשות לאחיו ואפ"ה כי איכא נפשות וממון לחד אינו מת ומשלם דהא מקיים ביה קצת מכאשר זמם והראי' המדליק גדישו של חברו בשבת דפטור מן התשלומין ויש מתרצים דבכ"מ היכא דאיכא מיתה לחד ותשלומין לחד מת ומשלם כעדים זוממין וכההיא דרודף כיון דניתן לכל להצילו בנפשו הרי הוא כמיתה ותשלומין לחד וכן דעת הראב"ד ומדליק גדיש בשבת נמי כיון דחייב מיתה מחמת שעבר ועשה מלאכה בשבת הרי הוא חייב נפשות לשמים שהכל שלו והרי הוא כמחויב נפשות וממון לחד וכבר כתבתי מזה יותר בר"פ אלו נערות בס"ד. ולר' יוחנן דאמר שלהבת נמי פטור. איכא למידק מסירת חש"ו כרוח מצויה דמי או כרוח שאינה מצויה אי כרוח מצויה מ"ט דר' יוחנן דפטר אי כרוח שאינה מצויה מ"ט דר"ל דמחייב במסר להן שלהבת ומאי קשיא להו מעיקרא לר"ל אמאי לא מחייב דהא לא דמי למסר שורו דהא לכ"ע אין חיובו של אש אלא כשיכולה לילך ולהזיק ברוח מצויה. והולכת גחלת ע"י כלב דמחייב היינו דוקא כי הויא שכיחא ברוח מצויה וי"ל דלמ"ד משום חציו לא מחייב אלא א"כ מצויה הרבה וקרוב לודאי כעין חציו והכא בשולח ע"י חרש אינו קרוב לודאי דלא חצי המשלח הן אלא חצי החרש דצבתא דחרש גריס ליה אבל למ"ד משום ממונו אע"ג דלא שכיח כולי האי מחייב מידי דהוה אמסר שורו בקשור הראוי לחרש דאפ"ה חייב משום דדרכה לנתוקי ע"י עסקי של חרש וכמ"ש בפ"ק. ומיהו זו סברת המקשה אבל במסקנא ליתא דהא אסיקנא דמאן דאית ליה משום חציו אית ליה נמי משום ממונו ואם כן אפילו לר' יוחנן ליחייב אלא טעמיה דר' יוחנן דאפילו במסירת השלהבת לא חשיב בריא הזיקא עד דמסר ליה גוזא סלתא ושרגא ולריש לקיש חשיב ליה בריא הזיקא. (רשב"א)

דף כג - א

בנזקי ממונו וסיים בנזקי גופו לומר לך אשו משום חציו אמר רבא קשיא ליה לאביי למ''ד אשו משום חציו טמון באש דפטר רחמנא היכי משכחת לה וניחא ליה כגון שנפלה דליקה לאותו חצר ונפלה גדר שלא מחמת דליקה והלכה והדליקה והזיקה בחצר אחרת דהתם כלו ליה חציו אי הכי לענין גלוי נמי כלו ליה חציו אלא למאן דאית ליה משום חציו אית ליה נמי משום ממונו וכגון שהיה לו לגודרה ולא גדרה דהתם שורו הוא ולא טפח באפיה וכי מאחר דמאן דאית ליה משום חציו אית ליה נמי משום ממונו מאי בינייהו איכא בינייהו לחייבו בארבעה דברים: על החררה משלם כו': מאן חייב בעל כלב וליחייב נמי בעל גחלת בששימר גחלתו אי כששימר גחלתו מאי בעי כלב התם בשחתר אמר רב מרי בריה דרב כהנא זאת אומרת סתם דלתות חתורות הן אצל כלב דאכלה היכא אילימא דאכלה בגדיש דעלמא הא בעינן {שמות כב-ד} וביער בשדה אחר וליכא לא צריכא דאכלה בגדיש דבעל חררה תפשוט דפי פרה

רש"י בנזקי ממונו. דכתיב כי תצא אש דמשמע מעצמה: בנזקי גופו. דקרי ליה מבעיר: היכי משכחת לה. אילו אדם זורק חץ והזיק בטמון לא מיחייב בנזק הא קיימא לן בהאי פירקין (דף כו:) פצע תחת פצע לחייב את השוגג כמזיד ואונס כרצון. לישנא אחרינא האי חץ לעולם בטמון הוא נכנס ומזיק. ולא שמעתי: וניחא ליה. ומשני לה הכי: ונפלה גדר. של חצר: שלא מחמת דליקה. דאי מחמת דליקה חציו הם: דכלו לו חציו. שבשעה שהדליק האש דהיינו זריקת חץ לא היה ראוי להזיק בחצר אחרת: אית ליה נמי משום ממונו. והיכא דליכא לחיוביה משום חציו ואיכא לחיוביה משום ממונו מחייבינן ליה הלכך לענין גלוי אע''ג דכלו לו חציו חייב משום ממונו: וכגון שהיה לו לגודרה. בטרם תעבור הדליקה שם היה לו שהות ויכול לגודרה: ולא גדרה. דאע''ג דליכא לחיוביה אהבער ראשון מתחייב על שם סופו שלא שימר גחלתו לגדור בפניה: שורו הוא ולא טפח באפיה. הרי זה ככונס שורו לדיר ולא נעל בפניו ויצא והזיק: וכי מאחר דמאן דאית ליה משום חציו אית ליה נמי משום ממונו מאי בינייהו. היכא דגחלת שלו היתה מאי איכא בין ר' יוחנן דמחייב ליה משום תרתי לר''ל דלא מחייב ליה אלא משום חדא דהא על כרחך היכא דגחלת שלו נמי פליגי דהא אמרן לעיל לרבי יוחנן אשו משום חציו אלמא באשו נמי פליגי היכא דגחלת שלו בשלמא עד השתא דשמעינן משום חציו דוקא ולאו משום ממונו וכדאמרת ממון אית ביה מששא הא לית ביה מששא איכא בינייהו היכא דאיתיה ממונו וליתיה חציו כי הך דנפלה גדר דכלו לו חציו דלמ''ד משום חציו דוקא פטור אבל השתא דלתרוייהו חייב מאי בינייהו: לחייבו בד' דברים. למ''ד משום חציו נמי מחייבינן ליה אם שרף אשו יד אדם חייב בארבעה דברים נזק וצער ריפוי ושבת אבל בבושת לא דאמרינן בשילהי פירקין אינו חייב על הבושת עד שיהא מתכוין אבל ד' דברים חייב דפשיעה היא דהוה ליה לאסוקי אדעתיה שהרוח מוליכתה וכדאמרינן בשילהי פירקין נפל מן הגג ברוח מצויה חייב בד' דברים ופטור על הבושת למ''ד משום ממונו פטור והוא הדין נמי דאיכא בינייהו כל הני דלעיל כלב וגמל דלמ''ד משום חציו חייב דהא ממונו אע''ג דלאו חציו וחציו אע''ג דלאו ממונו אית ליה ולמאן דלית ליה חציו פטור אא''כ מסכסכת כדאוקימנא לעיל והאי דנקט ד' דברים משום דאפילו היכא דהגחלת שלו משמע לו דיש חילוק בדבריהם ועוד דמילתא דשכיח היא מפי המורה שמעתי אבל לשון ראשון נראה לי: מאן חייב בעל הכלב. אמתניתין מהדר דקתני על הגדיש משלם חצי נזק: ה''ג וליחייב נמי בעל הגחלת. דהא בין מר ובין מר משום ממונו אית להו הלכך לר' יוחנן דאמר לעיל על הגדיש משלם חצי נזק דצרורות הן לשלם בעל הגחלת חצי האחר דהא ממונו הוא וריש לקיש דאמר על הגדיש כולו הוי פטור לשלם בעל הגחלת כוליה וקס''ד דגחלת דחד וחררה וגדיש דחד: בששימר גחלתו. שנעל דלתות ביתו יפה ואונס הוא: זאת אומרת. מדחייב לבעל כלב אחררה נזק שלם אלמא לאו שינוי הוא זה שחתר את הדלת: דסתם דלתות חתורות הן אצל הכלב. ולא תימא משונה הוא ופלגא נזקא משלם: בגדיש דעלמא. אמאי משלם חררה הא שן הוא ובעינן שדה אחר דניזק וליכא: תפשוט. דמדקא משלם חררה: דפי פרתו. של מזיק האוכלת בחצר הניזק: (רש"י)

תוספות טמון באש דפטר רחמנא היכי משכחת לה. פי' בשלמא למ''ד אשו משום ממונו אין תימה דפטור טמון ואע''ג דבכל נזקי ממונו כמו קרן שן ורגל חייב טמון שבממון מצינו חילוקים בקרן שן ורגל להלכותיהן אבל באדם המזיק לא חלק הכתוב דכתיב פצע תחת פצע ודרשינן בסוף פירקין (דף כו:) לחייב על השוגג כמזיד ואונס כרצון לפיכך אין סברא לדרוש אשו משום חציו: מאי בינייהו. הוה מצי למימר איכא בינייהו כל הני דלעיל כלב שנטל חררה ואנחי אנוחי בגדיש דלרבי יוחנן משלם על שאר הגדיש חצי נזק ולר''ל על שאר הגדיש פטור ולרבי יוחנן אפילו לא הצית בגופו של עבד קם ליה בדרבה מיניה וטמון היכא שלא כלו חציו חייב לרבי יוחנן: וליחייב בעל הגחלת . פירוש גם בעל הגחלת ולא שיפטר בעל הכלב לגמרי כדפ''ל (דף כב. ד''ה ואי) גבי חנוני אמאי חייב ועוד אי בשלא שמר גחלתו ומפטר בעל הכלב אמאי קאמר (לעיל יט:) מתני' באדייה אדויי ודרב הונא בעלמא איתמר לימא דרב הונא קאי אמתני' קשרו אדם חייב הקושר נ''ש ובעל התרנגול פטור כמו הכא דפטור בעל הכלב אלא ודאי בשלא שימר גחלתו חייב נמי בעל הכלב ולכך לא מיתוקמא דרב הונא אמתני' דקשרו אדם חייב משמע דחייב הכל הקושר ובעל התרנגול יש לו להתחייב כמו כן: ולחייב בעל הגחלת. האי לישנא לאו דוקא דהא מיתוקמא דאכלה בגדיש דבעל החררה אלא כלומר שיפטר בעל הכלב מחלקו של בעל הגחלת ולא ישלם כי אם הרביע וא''ת ואמאי לא פריך וליפטר בעל הכלב מן החררה ונראה מכאן לדקדק דיותר יש לאדם ליזהר עצמו שלא יזיק אחרים משלא יוזק שמחויב לשמור גחלתו מן הכלב אע''פ שאין לו רשות ליכנס לביתו כדי שלא יזיק אחרים ואפשר לשמור עצמו כדי שלא יכנוס כלב כדי ליטול חררתו וכן משמע בהמניח (לקמן דף לא.) בשמעתין דקדרין דפריך אי נתקל פושע שני נמי ליחייב אלמא חשיב שני פושע לחייבו בנזק שלישי ואינו פושע לענין שיפטר ראשון בנזקיו: בששימר גחלתו. וא''ת ומה שמירה היא זו כיון שיכול הכלב ליכנס שם בחתירה דסתם דלתות חתורות הן אצל הכלב וי''ל כיון דנטר כדנטרי אינשי לא אטרחוהו רבנן טפי: בשחתר. ואם תאמר ולישני כגון דנפלה גודא בליליא וידע בעל הכלב ובעל הגחלת לא ידע ויש לומר דאין זה רגילות דבעל הכלב ידע ובעל הגחלת לא ידע ולקמן גבי עיזי דבשדות רגילות הוא לפעמים: סתם דלתות חתורות הן. תימה דלמא משום דהוי תחילתו בפשיעה וסופו באונס תחילתו בפשיעה משום פתיחה ויש לומר דא''כ לא מיחייב בחתירה כ''א רביע כי היכי דהוה מתחייב בפתיחה שהיה בעל הגחלת מתחייב מחצה אבל אין לתרץ דלא אמרינן תחלתו בפשיעה בבתים פתוחים וסופו באונס בנעולים כיון דגבי נעולים לא הוי שום פשיעה כדאמרינן בהפרה (לקמן דף נב:) דלא אמרינן מגו דהוי פושע לענין חרש הוי פושע לענין פקח כו' ומגו דהוי פושע לענין גמלים הוי פושע לענין שוורים דלא דמי דהתם ודאי לא אמרינן מגו משום דלגבי פקח או לגבי שוורים הניזקין לא פשעי כלל אבל הכא פושע הוא בכלב זה לענין זה הגדיש להיות ניזוק בגחלתו בפשיעה היכא שלא שמר גחלתו לכך יש להתחייב אפילו נזוקין באונס למאן דמחייב תחילתו בפשיעה וסופו באונס: תפשוט דפי פרה כחצר הניזק דמי. תימה דאמאי לא פשיט משאר בבי דמתני' דתנן השן מועדת לאכול הראוי לה ומההיא דאכלה מצידי הרחבה ומתוך החנות ועוד אותם שהיו מדקדקין משיסה בו את הכלב למה לא הביאו מתניתין כלב שנטל חררה דדייק מינה השתא ועוד מאי קאמר מאי בעי ריפתך בפומא דכלבאי כיון שהכלב לקחה ונראה לר''י דמכל הנהו דמתניתין לא מצי למפשט ולא מההיא דנטל חררה משום דס''ד דאם לקחה הבהמה פירות בחצר הניזק ואכלה ברשות הרבים [או בחצר המזיק] חייב דמחייבינן בלקיחה לחודא וכן הסברא נוטה דכיון דפשע בלקיחה מה לנו באכילה והא דממעטינן משדה אחר רשות הרבים היינו לקיחה וקמבעיא ליה כגון אם הושיט פירות בפי פרה חש''ו ועכו''ם דלאו בני תשלומין נינהו וכגון שהבהמה לא היתה יכולה ליקח אם לא שהושיט לה ואי כחצר הניזק דמי חייב בעל הפרה ואי כחצר המזיק דמי פטור כיון שנתנו אחר לתוך פיה והא דקאמר תפשוט לאו ממתני' אלא מסוגיא דשמעתין דאוקמה אכלה בגדיש דבעל החררה שמע מינה דבעו לקיחה ואכילה בחצר [הניזק] אף על פי שאין טעם בדבר זה מה צורך באכילה אלא דגזירת הכתוב הוא ותפשוט כשנתן אחר לתוך פיה דחייב דכחצר הניזק דמיא דאי כחצר המזיק דמיא ומצי אמר ליה מאי בעי ריפתך בפומא דחיותאי ה''נ מצי א''ל מאי בעי ריפתך בפומא דכלבאי (תוספות)

רשב"א למאן דאמר אשו משום חציו טמון באש דפטר רחמנא באשא היכי משכחת. איכא למידק מאי קשיא ליה דלמא גזרת הכתוב הוא כדפטר כלים בבור י"ל דה"ק למ"ד משום ממונו שפי' דבנזקי ממונו אשכחן דחלק אבל בנזקי גופו בחציו לא אשכחן ורש"י פירשה בענין אחר. הכי גרסינן: מאי בינייהו איכא בינייהו לחייבו ד' דברים. וה"ה דכל הנך דלעיל איכא בינייהו כגון שכלב שנטל את החררה וגמל טעון פשתן וכולה סוגיא דלעיל אלא דניחא ליה למימר דאף זו איכא בינייהו דלמ"ד משום חציו חייב בד' דברים כאלו חבל בו ידיו ממש ואיכא ספרים דגרסי א"ה מאי איכא בינייהו וא"א להולמה. ולחייב נמי בעל גחלת. לאו דוקא נקט האי לישנא דהא גחלת של בעל חררה הוא ואוקי' דאכלה על גדיש של בעל חררה דאי לא הא בעינן ובער בשדה אחר וא"כ בעל הגחלת שהוא בעל הגדיש מאי משלם אלא ה"ק כל שלא שמר גחלתו ונטלה כלב והדליק בה גדישו של חברו פושע הוא וחייב לשלם ח"נ א"כ הכא לפטור לבעל הכלב מרביע הנזק כנגד מה שהיה חייב בעל הגחלת בעלמא ולומר דפושע חשבינן ליה אבל הראב"ד ז"ל פירש משנתינו כגון שהגחלת אינה של בעל החררה והכלב לא נטל את החררה מרשות בעל החררה ובדוקא נקט שישלם עמו בעל הגחלת. זאת אומרת סתם דלתות חתורות הן אצל הכלב. ולפיכך בעל הכלב חייב דהו"ל לאסוקי אדעתי' שאין לו שמירה אלא קשירה אבל בעל גחלת פטור כל שנעל דלת בפני גחלתו תמיהא לי נעילת דלת מאי מהני' דהא לגבי כלים לא מהניא ולא מידי ואי לאו חשש כלבים נעילת דלת אינו צריך ולמה אטרחוה לנעול דלת כיון דלא מעלה ולא מורידה לגבי חתירת כלבים. עוד קשיא לי דהא בכולה שמעתין לא מחייבינן באשו אלא משום רוח מצויה אבל היכא דלא אפשר דאזלא ומזקא ברוח מצויה פטור ואמאי ליחייב אפילו בדאזלא ומזקא ברוח שאינה מצויה למ"ד מיהא תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב דהא פושע הוא אצל כלבים. ונראה דלא אמרה רוח מצויה ורוח שאינו מצויה אלא במקום שאין כלבים מצויין שם ומצאתי להראב"ד ז"ל דלגבי בעל גחלת בשמור נעילת דלת סגי ליה ואפילו בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה שהתורה מעטה בשמירתה דכתיב המבעיר את הבעירה עד דעביד כעין מבעיר ויש מקשים כיון דשכיחי כלבים אע"ג דנעל בעל הגחלת מאי הוי פשיעותא הוא דמאי שנא מהא דאמרינן בפרק שור שנגח את הפרה כסהו כסוי שיכול לעמוד בפני שוורים ואינו יכול לעמוד בפני גמלים וארעיה ונפלו שוורים דאמרינן כיון דשכיחי גמלים פשיעותא הוא אפילו לגבי שוורים הכא נמי מאי שנא. וכתב הרב ז"ל ולאו מלתא היא דהתם בור ברשות הרבים היא ואי שכיחי דעברי גמלים התם ודאי פשיעותא היא אפילו לגבי שוורים אבל התם אי שכיחי כלבים אית להו בעלים ומנטרי להו דלא ליזקו אלו דברי הרב ז"ל. ועדיין לא נתיישב בעיני דאם משום דאית להו בעלים דמנטרי להו ומשום הכי מפקת ליה לבעל גחלת מדין פושע למה אתה מחייבו לנעול דלא בפני גחלתו ומדמחייב בעל הכלב מנא לן מינה דסתם דלתות חתורות הן אצל כלבים ושלא תהא שמירה לכלב אלא קשירה דלמא בעל גחלת פטור כל שאין גחלתו עשויה לילך ולהזיק ברוח מצויה דאי משום כלבים סתם כלבים יש להם בעלים ובעלים משמרין אותם ומינה דאף בעל הכלב פטור כל שנעל בפניו את הדלת. ועוד צריכא לי תלמוד. (רשב"א)

דף כג - ב

כחצר הניזק דמי דאי כחצר המזיק דמי לימא ליה מאי בעי רפתך בפומא דכלבאי דאיבעיא להו פי פרה כחצר הניזק דמי או כחצר המזיק דמי ואי אמרת כחצר המזיק דמי שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה אמר רב מרי בריה דרב כהנא כגון שנתחככה בכותל להנאתה וטנפה פירות להנאתה מתקיף לה מר זוטרא והא בעינא כאשר יבער הגלל עד תומו וליכא רבינא אמר דשף צלמי רב אשי אמר דפסעי פסועי ת''ש שיסה בו את הכלב שיסה בו את הנחש פטור מאן פטור משסה פטור וחייב בעל כלב ואי אמרת כחצר המזיק דמי לימא ליה מאי בעי ידך בפומיה דכלבאי אימא פטור אף משסה ואיבעית אימא דאפקיה לניביה וסרטיה ת''ש השיך בו את הנחש רבי יהודה מחייב וחכמים פוטרים ואמר רב אחא בר יעקב כשתימצי לומר לדברי ר' יהודה ארס נחש בין שיניו הוא עומד לפיכך מכיש בסייף ונחש פטור לדברי חכמים ארס נחש מעצמו מקיא לפיכך נחש בסקילה ומכיש פטור ואי אמרת פי פרה כחצר המזיק דמי לימא ליה מאי בעי ידך בפומא דחיוואי לענין קטלא לא אמרינן ומנא תימרא דתניא הנכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות ונגחו שורו של בעל הבית ומת השור בסקילה ובעלים פטורים מן הכופר בעלים פטורין מן הכופר מ''ט דאמר ליה ברשותי מאי בעית שורו נמי לימא ליה מאי בעית ברשותי אלא לענין קטלא לא אמרינן הנהו עיזי דבי תרבו דהוו מפסדי ליה לרב יוסף א''ל לאביי זיל אימא להו למרייהו דליצנעינהו אמר ליה אמאי איזיל דאי אזילנא אמרי לי לגדור מר גדירא בארעיה ואי גדר שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה כשחתרה אי נמי דנפיל גודא בליליא מכריז רב יוסף ואיתימא רבה דסלקין לעילא ודנחתין לתחתאה הני עיזי דשוקא דמפסדי מתרינן במרייהו תרי ותלתא זמנין אי ציית ציית ואי לא אמרין ליה תיב אמסחתא וקבל זוזך: מתני' איזהו תם ואיזו מועד מועד כל שהעידו בו שלשה ימים ותם משיחזור בו שלשה ימים דברי ר' יהודה רבי מאיר אומר מועד שהעידו בו שלשה פעמים ותם כל שיהו התינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח: גמ' מאי טעמא דר' יהודה אמר אביי {שמות כא-לו} תמול חד מתמול תרי שלשום תלתא ולא ישמרנו בעליו אתאן לנגיחה רביעית רבא אמר תמול מתמול חד שלשום תרי ולא ישמרנו האידנא חייב ור''מ מ''ט דתניא א''ר מאיר

רש"י כחצר הניזק דמיא. ושדה אחר קרינא ביה: ואי אמרת כו'. גמרא קמהדר כלומר אמאי מספקא לך פשיטא דכחצר הניזק דמי דאי כחצר המזיק דמי א''כ שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה: נתחככה בכותל. דתולדה דשן היא אבל שן ממש לא דאמר ליה פי פרתי רשותי היא: וטנפה פירות. ע''י גלגול כעין שעושין סוסים וחמורים ובלעז וולט''ר: והא בעינן עד תומו. דמכליא קרנא דהא ובער זה השן מיבער הגלל עד תומו נפקא לן בפ' קמא (דף ב:) והכא ליכא תומו שעדיין האבנים והפירות בעין: דשף צלמי. כשנתחככה בכותל מחקה צורה שעליו דאיכא תומו: דפסעי פסועי. כשנתגלגלה על הפירות תחבתן בטיט ואי אפשר ללקטן. לישנא אחרינא דפסאי פסואי כמו פסו אמונים (תהלים יב) כלומר ששפכה משקה בגלגולה דכליא ופסיא קרנא: פטור משסה. דגרמא בנזקין פטור: דאפקיה לניביה. שהוציא שיניו וסרטו דלא הכניס ידו לתוך פיו: השיך בו את הנחש. שנטל את הנחש בידו והגיע פיו ליד חבירו עד שנכנסה לתוכו ונשכו ומת: מחייב. מיתה: בין שיניו עומד. ובלא כוונת הנחש יצא הארס: לפיכך מכיש בסייף. דהוה ליה כאילו הרגו בסייף שהורג ממש הוא ולא גורם: נחש בסקילה. כדין שור הורג אדם דכתיב השור יסקל (שמות כא): לענין קטלא. הריגת נחש: לא אמרינן. מאי בעי ידך כו' ואפילו כחצר המזיק דמיא אינו פטור אלא נהרג אלא לענין נזקין אמרינן מאי בעית ברשותי כדתנן בפ''ק (דף ט:) חוץ מרשות המיוחדת למזיק ומיבעיא לן פי פרה אי כחצר המזיק דמי או לא עד דפשיטנא לה מכלב שנטל חררה: בי תרבו. שם משפחה: דסלקין לעילא. מבבל לארץ ישראל: ודנחתין לתחתא. מארץ ישראל לבבל הוו בקיאין בדין זה: עיזי דשוקא. דקצבי דקיימי לשחיטה אלא דמשהו להו עד יומא דשוקא: מתרינן במרייהו. אי מפסדן אפילו ברשות הרבים: תיב אמסחתא. מקום מעמד הקצבים: וקביל זוזך. אפילו ביומא דלאו דשוקא שחיט להו הואיל ולשחיטה קיימן: מתני' משיחזור בו שלשה ימים. שרואה שוורים ואינו נוגח חוזר לתמותו: שלשה פעמים. ואפילו ביום אחד: גמ' אתאן לנגיחה רביעית. שאם לא שמרו ונגח נגיחה רביעית משלם מעלייה נ''ש אבל אשלישית פלגא נזקא הוא דמשלם: ולא ישמרנו האידנא. בנגיחה שלישית חייב עליה נזק שלם: (רש"י)

תוספות וזה הלשון לאו דוקא דהכא לא שייך לשון זה שהכלב לקח מעצמו אלא כלומר כיון דגזירת הכתוב דבעי' אכילה בחצר הניזק ואי פי פרה כחצר המזיק אפילו כי אכלה בגדיש דבעל החררה הוי אכילה בחצר המזיק ואגב דשייך לשון זה בנתן אחר לתוך פיה נקט ליה ומייתי משיסה בו את הכלב דשסוי מיקרי אפילו הכניס יד חבירו בפי הכלב או הנחש והשיך היינו דתחב ודחק שיני הכלב ונחש בבשר חבירו וא''כ אמאי חייב בעל הכלב והלא ידו בחצר המזיק הוא ולימא ליה מאי בעי ידך בפומא דכלבאי והא דקאמר שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה אף על גב דמשכחת לה שפיר כגון שהלקיחה היתה בחצר הניזק אלא משום דפשטיה דקרא משמע שהביעור היתה בחצר הניזק קבעי היכי משכחת לה ובריש מסכת שבת (דף ג:) איכא נמי תפשוט מסוגיא דשמעתין דקאמר תפשוט מדבעי רב ביבי בר אביי: תא שמע שיסה בו את הכלב. ותימה דאמאי לא משני לענין קטלא לא אמרינן כדאמרינן בסמוך דהך משנה היא רישא דהשיך בו את הנחש דמייתי בתר הכי בפ' אלו הן הנשרפין (סנהדרין דף עו: ושם) ושמא משמע ליה רישא בין לענין מיתה בין לענין נזקין ולקמן נמי מייתי לה גבי בעיא משסה כלבו של חבירו: דאפקיה לניביה וסרטיה. הו''מ לשנויי' כגון שלא הכניס יד חבירו אלא הכלב עצמו לקחה כששיסהו אלא דמשני לפי מה שסבור דמיירי כשהושיט לו ידו: יכלי למימר לגדור מר גדירא בארעיה. היה נשמט אביי שלא היה חפץ לילך לשם דהתנן (לעיל דף יט:) אכלה מתוך החנות משלמת כו' ולא אמרינן היה לו לנעול חנותו וכן אכלה מצידי הרחבה ולעיל נמי לא פריך דליפטר בעל הכלב מן החררה ורב אלפס פסק כרב יוסף וליתיה לדאביי דדחויא בעלמא הוא: הנהו עיזי דשוקא כו'. דוקא בהנהו דקיימי לשחיטה ואע''ג שישלמו מה שהזיקו לא בעי למיקם בהדייהו לדינא וזימנין נמי דליכא סהדי אבל עז לחלבה ורחל לגיזתה יכול לומר כשיזיק ישלם כדאשכחן גבי עיזי דבי תרבו דאמר ליה זיל אצנעינהו ולא אמר ליה זיל שחטינהו: איזהו מועד כו'. אומר ר''י דהא דאמרינן בהבא על יבמתו (יבמות דף סד:) דסתם לן תנא דשור המועד כרשב''ג דאמר בשלש זימנין הוי חזקה לא משום דתיהוי פלוגתייהו בשור המועד דמקראי דרשינן: שיהו התינוקות כו'. אף על גב דאדם אית ליה מזלא מ''מ כיון שנעשה שפל כל כך שהתינוקות ממשמשין בו ודאי חזר לקדמותו ולא בא ר''מ למעט שלא תועיל חזרה שלשה ימים אלא השמיענו דאפילו ביום אחד פעמים דאיכא חזרה כגון ע''י תינוקות וג' פעמים ביום אחד נראה דאין מועיל לדידיה לחזרה אע''פ שמועיל להעדאה דה''נ אשכחן לר''ש דבשלשה פעמים הוי מועד ובחזרה בעי ג' ימים: ולא ישמרנו האידנא חייב. פי' בקונטרס בפי' ראשונה דלרבא בפעם ג' חייב נ''ש צ''ל לפי' הא דקאמר לקמן דאתו ג' כיתי סהדי בחד יומא דלמ''ד לייעודי תורא אייעד ומשלמין בעלים נ''ש אע''פ שלא ידעו תחלה ואינו נראה דוהועד בבעליו כתיב ואח''כ אם לא ישמרנו משלם נ''ש וברייתא דלקמן קתני דאין השור נעשה מועד עד שיעידו בפני בעלים וא''כ אפילו למ''ד לייעודי תורא צריך שידעו הבעלים תחלה וכי אתו ג' כיתי סהדי בחד יומא והעידו בבעלים לא ישלמו בעלים נ''ש עד נגיחה ד' ורש''י עצמו חזר בו משום דבריש חזקת הבתים (ב''ב דף כח. ושם) קאמר סתמא דגמרא אי מה שור המועד עד נגיחה ד' לא מיחייב כו' ופי' דמשמעות דורשין איכא בינייהו (תוספות)

רשב"א דאי בחצר המזיק לימא ליה רפתך בפומא דכלבאי מאי בעי. תימה האיך אפשר לומר כן כלבו לקח החררה מרשות ניזק והוא אמר ליה ריפתך בפומ' דכלבאי מאי בעי והראב"ד ז"ל פירש דחררה זו לא נטלה מרשות הניזק אלא מרשות בעל הגחלת כמו שכתבנו למעלה ומשום כך אמר שמע מינה דפי פרה כחצר הניזק דמי דכשנטלה כלב זה לא מרשות הניזק נטלה אלא מרשות אחר והוליכה בפיו עד גדישו של בעל החררה ואי אמרת פי פרה כחצר המזיק דמי לימא לי כלבאי לא מרשותך שקיל ופומי' רשותי' הוא ובשעת אכילה מרשותי נטלה ואמאי חייב אבל אי כרשות ניזק דמי השתא ודאי חייב דהא מרשות ניזק נטלה וברשותו אכלה ובכי הא ליכא לספוקי וליכא למיבעי והיינו מתניתין דנכנסה לרשות הניזק ואכלה מאי שראוי לה ואכלה מתוך החנות ומצדי הרחבה. ואם תאמר אם כן מאי קא קשיא ליה ברשות מזיק שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה הא משכחת לה כשנטלה מרשות הניזק ואכלה ברשות הניזק י"ל דאין הכי נמי ורב מרי בריה דרב כהנא דאהדר ליה משכחת לה כגון שנתחככה בכותל לטענתיה מהדר ליה. ואינך שמעתין דשסה בו הכלב והשיך בו את הנחש כולהו בשנטל יד חבירו והכניסה בפיו של כלב ושל נחש דאי בשסה בלבד והלך הכלב ונשך וכן הנחש אפילו לענין ניזקין חייב בעל הכלב והנחש ואפילו לכשתמצי לומר פי פרה כחצר המזיק דמי ומכל מקום מההיא דחררה שמעינן דפי פרה כחצר הניזק דמי. הא דאקשינן: והא בעינן כאשר יבער הגלל עד תומו. קשיא לי דהא אסיקנא בריש פ"ק דמכלתין שן דומיא דרגל מה רגל דלא מכליא קרנא אף שן דלא מכליא קרנא. ונ"ל דה"ק והא בעינן שן שיכולה לבער את הכל ואי עיקר חיובא דשן לא משכחת לה אלא בשנתחככה בכותל או טנפה פירות הא לא מכליא קרנא לעולם. שן דאמר רחמנא היכי משכחת לה וכו'. כתב הרי"ף ז"ל דקי"ל כרב יוסף וליתי' לדאביי דשינויא בעלמא הוא אבל ר"ח ז"ל פסק כאביי דהא אוקימנא לרב יוסף כטעמא ואסתלק רב יוסף ושתיק. והא דמכריז רב ואתמר רב יוסף לאו דסמכא הוא דרב יוסף כשמעתי' ורבא לא אתבררה דדבריו נינהו דהא גרסינן ואתמר רב יוסף ולפיכך אין כח לפסוק כמותו אלו דברי הרב ז"ל. הני עיזי דשוקא מתרינן בהו במרייהו תלתא זימני. פירוש עיזי דשוקא העומדים לשחיטה ואין הבעלים ממתינין אלא ליומא דשוקא ואי לא מברחי להו שחטינן להו אפילו בלא יומא דשוקא ומ"מ אם הזיקו בנתיים משלם את הנזק נזק שלם על השן ועל הרגל והני מילי עיזי דשוקא אבל עיזי אחרינא דעומדין לגיזתן וחלבן לא שחטינן להו אלא כל אימת דמזקי משלמי. והכי קאמר אם תמול שלשום הוא ולא ישמרנו האידנא מחייב יש מי שפירש דנגיחה שלישית איכא בינייהו דלאביי עד דנגח נגיחה רביעית לא משלם ולרבא בנגיחה שלישית נעשה מועד והעדתו וחיובו באין כא' ובשלישי משלם נזק שלם וליתא מדאמרינן ריש פרק חזקת הבתים מנין לחזקה שהיא ג' שנים משור המועד אי מה שור המועד עד נגיחה רביעית לא מחייב הכא נמי עד שנה רביעית לא קיימא ברשותיה ופריק הכא השתא התם כי נגח שלש נגיחות הו"ל מועד אידך כי לא נגח מאי משלם אלמא מדפרכינן ומפקינן הכא להדיא מלתא פשיטא היא לכלהו דעד נגיחה רביעית לא משלם וכן אי אפשר דההיא סוגיא אליבא דאביי דלית ליה הלכתא כותיה עבידנא אלא הכא משמעות דורשין בלחוד איכא בינייהו. (רשב"א)

דף כד - א

ריחק נגיחותיו חייב קירב נגיחותיו לא כל שכן אמרו ליה זבה תוכיח שריחקה ראיותיה טמאה קירבה ראיותיה טהורה אמר להן הרי הוא אומר {ויקרא טו-ג} וזאת תהיה טמאתו בזובו תלה הכתוב את הזב בראיות ואת הזבה בימים ממאי דהאי וזאת למעוטי זבה מראיות אימא למעוטי זב מימים אמר קרא {ויקרא טו-לג} והזב את זובו לזכר ולנקבה מקיש זכר לנקבה מה נקבה בימים אף זכר בימים ולקיש נקבה לזכר מה זכר בראיות אף נקבה בראיות הא מיעט רחמנא וזאת ומה ראית מסתברא קאי בראיות ממעט ראיות קאי בראיות ממעט ימים תנו רבנן איזהו מועד כל שהעידו בו שלשה ימים ותם שיהו התינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח דברי ר' יוסי ר' שמעון אומר מועד כל שהעידו בו שלש פעמים ולא אמרו שלשה ימים אלא לחזרה בלבד אמר רב נחמן אמר רב אדא בר אהבה הלכה כר' יהודה במועד שהרי ר' יוסי מודה לו והלכה כרבי מאיר בתם שהרי ר' יוסי מודה לו אמר ליה רבא לרב נחמן ולימא מר הלכה כרבי מאיר במועד שהרי רבי שמעון מודה לו והלכה כרבי יהודה בתם שהרי רבי שמעון מודה לו אמר ליה אנא כרבי יוסי סבירא לי דרבי יוסי נימוקו עמו אבעיא להו שלשה ימים דקתני לייעודי תורא או לייעודי גברא למאי נפקא מינה דאתו תלתא כיתי סהדי בחד יומא אי אמרת לייעודי תורא מייעד ואי אמרת לייעודי גברא לא מייעד מימר אמר השתא הוא דקמסהדו בי מאי תא שמע אין השור נעשה מועד עד שיעידו בו בפני בעלים ובפני בית דין העידו בו בפני בית דין ושלא בפני בעלים בפני בעלים ושלא בפני בית דין אינו נעשה מועד עד שיעידו בו בפני בית דין ובפני בעלים העידוהו שנים בראשונה ושנים בשניה ושנים בשלישית הרי כאן שלש עדיות והן עדות אחת להזמה נמצאת כת ראשונה זוממת הרי כאן שתי עדיות והוא פטור והן פטורים נמצאת כת שניה זוממת הרי כאן עדות אחת והוא פטור והן פטורים נמצאת כת שלישית זוממת כולן חייבין ועל זה נאמר {דברים יט-יט} ועשיתם לו כאשר זמם וגו' אי אמרת לייעודי תורא שפיר

רש"י ריחק נגיחותיו. ג' ימים: חייב. כדכתיב תמול שלשום: ריחקה ראיותיה. ג' ראיות בג' ימים טמאה ז' ימים כדכתיב כי יזוב זוב דמה ימים רבים ודרשינן (בת''כ פ' מצורע) ימים שנים רבים שלשה: קירבה ראיותיה. ביום אחד טהורה מטומאת שבעה אלא שומרת יום כנגד יום: הרי הוא אומר וזאת כו'. ומשום גזירת הכתוב הוא דלא דרשינן ק''ו: הזב בראיות. דכתיב בהאי קרא זוב תלתא זימני וכתיב טומאתו היא דמשמע בהנך ג' הוי טמא וכתיב זאת דמשמע אין לך אלא מה שכתוב בו זב בראיות ולא זבה בראיות: קאי בראיות. האי וזאת גבי ראיות כתיב וממעט ראיות לזבה: ממעט ימים. בתמיה: אלא לחזרה. שאם חזר לאחר העדאתו שלשה ימים שראה שוורים ולא נגח חזר לתמותו: כרבי יהודה. דמתני': נימוקו עמו. טעמיו וראיותיו עמו: לייעודי תורא. ולמעוטי היכא דנגח ביום אחד: או לייעודי גברא. לייעד בעל השור בעינן שלשה ימים: בחד יומא. והעידו על שלש נגיחות של ג' ימים: אי אמרת. לא בעינן ג' ימים אלא לייעודי תורא ולמעוטי קירב נגיחותיו הא מייעד דריחק בנגיחות: השתא הוא דקמסהדו בי. כל שלשתן הכיתות באו ביום אחד והתורה אמרה שלשה ימים: והועד בבעליו. ואין עדות אלא בב''ד: הרי כאן ג' עדיות. שאם בטלה אחת מהם לא בטלו השתים ומשלם עליהם חצי נזק ואם לא בטלה הרי הוא מועד: והן עדות אחת להזמה. שהרי על ידי שלשתן הוא מועד הלכך עדות אחת הן לכך שאם נמצאת כת ראשונה זוממת הוא פטור מלשלם על הנגיחה שלישית אלא חצי נזק: והן. הזוממין: פטורין. מתשלומי נגיחה שלישית ואע''פ שהן היו גורמים לו לשלם עליה נ''ש פטורין שאין העדים משלמין ממון עד שיזומו כולן: כולן חייבין. לשלם הח''נ של העדאת נגיחה שלישית בין כולן וצד תמות משלמים שני עדים האחרונים שהעידו עליה: אי אמרת לייעוד תורא. בעינן ג' ימים אבל גברא ביום אחד מייעד מצי לאוקמא כשבאו כולן ביום אחד שהביאן ניזק שלישי להעיד על ג' נגיחות של ג' ימים ומשום הכי שייכי קמאי בצד העדאה שרגלים לדבר דלשוייה מועד אתו דלא מצו למימר אנן לחיובי פלגא נזקא אתינן מקמייתא ולא לשוייה מועד דודאי הני ידעי בהני שהרי בעל נגיחה שלישית הביאן ומה לו ולנגיחות הראשונות אלא כדי לייעדו ובהדי הדדי אתו: (רש"י)

תוספות והר''ר עזריאל פי' דאיכא בינייהו דלאביי דדריש לא ישמרנו לנגיחה ד' לא משלם נזק שלם עד יום ד' דלא ישמרנו הוי יום ד' דומיא דתמול שלשום אבל לרבא דלא כתיב נגיחה ד' אפילו נגח ד' בג' חייב. וקשה למאי דפי' דלא משלם ברביעית נ''ש אפי' למ''ד לייעודי תורא אא''כ העידו בבעלים בנגיחה ג' דאמרינן לקמן בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה (דף מא. ושם) וכי מאחר דמתם קטלינן ליה מועד היכי משכחת לה ומשני כגון שהוזמו זוממי זוממין ופריך הניחא אי לייעודי תורא שפיר אלא אי לייעודי גברא בעינן מצי אמר ליה לא הוה ידענא דתוראי נגחן ולפי מה שפיר' אפילו אי לייעודי תורא נמי לא אתי שפיר וי''ל דלכתחילה כשהוזמו השלשה כיתות לקחו הבעלים את השור וכשבאו זוממי זוממין והעידו בבעליו בבית דין לא הספיקו לגמור את דינו עד שנגח נגיחה ד' בעוד שהיה בבית בעליו וכמ''ד גומרין דינו של שור שלא בפניו והו''מ למפרך הניחא למ''ד גומרין אלא בלאו הכי פריך שפיר הניחא אחר ור''ת מפרש שאין נאסר על ידי גמר דין כל זמן שהוא קיים ועדיין שלו הוא עד לאחר סקילה או לאחר שחיטה והשתא אתי שפיר אפי' נגמר דינו ואח''כ נגח והא דקתני לקמן בברייתא נמצאת כת שלישית זוממת כולן חייבין אע''ג דעדיין לא חייב נזק שלם מכל מקום כיון שמייעדין אותו וממילא מתחייב נזק שלם ברביעית כשהוזמו צריכין לשלם כפי מה שתעלה נגיחה ד' כשיגח אע''ג דבפרק הנחנקין (סנהדרין דף פו:) אמר עידי גניבה בנפש שהוזמו ועידי גניבה ראשונה של בן סורר אין נהרגין התם לאו משום דיכול להיות שלא יבאו לידי חיוב פטרינן להו אלא התם משום דמצו למימר להלקותו באנו ועידי גניבה בנפש שהוזמו לוקין כדפירש התם בקונטרס אבל הכא ע''כ לא באו כי אם לייעדו ולחייבו נזק שלם כשיגח נגיחה ד' כדמסיק ואזיל דלא מצו למימר לחיובי פלגא נזקא קאתינן א''כ אין חייבין אלו הכיתות אלא במה שעשאו מועד ואומדין כמה נפחת שורו מדמיו ולא צריכא השתא לנגיחה רביעית כלל: הרי הוא אומר וזאת. ואם תאמר כל שכן השתא דאיכא למימר תוכיח דמיעט קרא בהדיא וי''ל דה''ק דהתם גלי קרא דלא שייכא התם סברא של קירוב וריחוק שאין שם הטעם תלוי משום דמוחזקת בכך רואה אלא דגזירת הכתוב הוא דבשלשה ימים היא זבה אפי' אם יבא אליהו ויאמר ודאי לא תראה עוד: ודלמא למעוטי זב מימים. ולא בעי למימר אבל לא. זבה מראיות דאם כן לשתוק מוזאת אי נמי המקשה סמך אהיקישא וכדפריך בסמוך מה ראית: קאי בראיות ממעט ראיות. תימה אדרבה קאי בזב ממעט זב קאי בזב ממעט זבה כדדרשינן בפ''ק דשחיטת חולין (דף כד. ושם) ... ' שאין הלוים פסולים במומים דכתיב וזאת אשר ללוים ואין אחרת ללוים ויש לומר דהתם נמי הוה דרשינן וזאת ללוים ולא לכהנים שאין שנים פוסלין בכהנים אלא משום דדרשינן ליה מאשר ללוים: אנא כרבי יוסי ס''ל. והא דלא קאמר הלכה כרבי יוסי משום דניחא ליה למנקט תנאי דמתניתין: אי לייעודי גברא. לא שיהא מועד לעבור בהתראות דאם כן לא היה מתחייב עד נגיחה של חמישית נ''ש אלא לייעודי שיודיעו בכל פעם שנגח שורו וישמרנו: תלתא כיתי עדים. לאו דוקא דהוא הדין כת אחת: השתא הוא דקמסהדי בי. תימה לר''י דמ''מ קנס לא הוי אפי' למ''ד (לעיל דף טו.) פלגא נזקא קנסא דמכי נגח שלש נגיחות יצא מחזקת שימור ונראה לתרץ דאין חצי נזק חלוק כיון דהוי קנס בחד דוכתא הוי קנס בכל דוכתי כדאשכחן גבי שלשים של עבד דאפי' העבד שוה שלשים לא פחות ולא יותר מכל מקום הוי קנס ואי מודה ביה מיפטר: בפני ב''ד. זהו מסברא דמי יקבל עדות אם לא בפני בית דין: הרי כאן שלש עדיות. לענין שלש אחין ואחד מן השוק מצטרף עמהן: (תוספות)

רשב"א אמר להן הרי הוא אומר וזאת תהיה טומאתו בזובו תלה הכתוב הזב בראיות והזבה בימים. תמיהה לי אמאי לא אהדר להו והרי זב דאפילו קירב ראיותיו טמא דהא משמע דמאי דמהדר להו לא אהדר להו אלא לפרוקי מאי דאקשו עלה מזבה בלחוד וטפי הוה עדיף ליה למימר זב יוכיח וי"ל דהיא גופא קא מהדר להו תלה הכתוב הזב בראיות והזבה בימים אלמא לאו בטעמא תליא אלא גזירת הכתוב היא ולפיכך אין ללמוד לא מזב ולא מזבה לשור דחייב' התורה משום דטבעי' להזיק וצריך שמירה כנ"ל. קאי בראיות ממעט ראיות קאי בראיות ממעט ימים. בתמיהא, ואיכא למידק אדרבה נימא קאי בזב ממעט מילי דזב קאי בזב ממעט מילי דזבה דה"נ דרשינן בפ"ק דחולין וזאת אשר ללוים שנים פוסלין בלוים ואין מומין פוסלין בלוים דכתיב וזאת אשר ללוים זאת ללוים ואין אחרת ללוים וי"ל דהתם נמי דרשינן וזאת ללוים ולא זאת לכהנים ולומר שאין שנים פוסלין בכהנים אלא דדרשינן ליה מדכתיב ללוים דמשמע ולא לכהנים ולפיכך ההוא וזאת דרשינן למעוטי מילי דלוים. אמר ליה אנא כרב יוסף סבירא לי. ואם תאמר כיון דכולה מתניתין כר' יוסי למה ליה למימר הלכה כפלוני והלכה כפלוני לימא הלכה כר' יוסי י"ל דניחא ליה למנקט תנאי דמתניתין. כל שהתינוקות ממשמשין בו. כלומר בין קרניו והכא תנא בתוספתא תם שיהיו התינוקות ממשמשין בו בין קרניו. הא דאמרינן: נפקא מינה דאתי שלשה כתי עדים ביומא חדא. לאו דוקא אלא אפילו כת אחת אלא משום דבעי לאתויי עלה ברייתא דשנים בראשונה ושנים בשניה ושנים בשלישית דאיצטריכא נקט נמי בהא שלשה כתי עדים. הרי כאן שלשה כתי עדיות. ולומר שאם נמצא באחת מן הכתות קרוב או פסול אין כל העדות בטלה וכן נמי לענין שלשה אחין ואחד מצטרף עמהם כענין ששנינו בפרק חזקת הבתים לענין חזקה. (רשב"א)

דף כד - ב

אלא אי אמרת לייעודי גברא לימרו הנך קמאי אנן מי הוה ידעינן דבתר שלשה יומי אתו הני ומייעדי ליה אמר רב אשי אמריתה לשמעתא קמיה דרב כהנא ואמר לי ולייעודי תורא מי ניחא ולימרו הנך בתראי אנן מנא ידעינן דכל דקאי בי דינא לאסהודי בתורא קאתו אנן לחיובי גברא פלגא נזקא אתינן דקמרמזי רמוזי רב אשי אמר כשבאו רצופים רבינא אמר במכירין בעל השור ואין מכירין את השור אלא היכי מייעדי ליה דאמרי תורא נגחנא אית לך בבקרך אבעי לך לנטורי לכוליה בקרא אבעיא להו המשסה כלבו של חבירו בחבירו מהו משסה ודאי פטור בעל כלב מאי מי אמרינן מצי א''ל אנא מאי עבידנא ליה או דלמא אמרינן ליה כיון דידעת בכלבך דמשסי ליה ומשתסי לא אבעי לך לאשהוייה אמר רבי זירא ת''ש ותם שיהו התינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח הא נוגח חייב אמר אביי מי קתני נגח חייב דלמא הא נגח לא הוי תם ובההיא נגיחה לא מחייב ת''ש שיסה בו את הכלב שיסה בו נחש פטור מאי לאו פטור משסה וחייב בעל כלב לא אימא פטור אף משסה אמר רבא אם תמצי לומר המשסה כלבו של חבירו בחבירו חייב שיסהו הוא בעצמו פטור מאי טעמא כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור א''ל רב פפא לרבא איתמר משמיה דריש לקיש כוותיך דאמר ריש לקיש שתי פרות ברשות הרבים אחת רבוצה ואחת מהלכת ובעטה מהלכת ברבוצה פטורה רבוצה במהלכת חייבת א''ל אנא בההיא חיובי מחייבנא דאמרינן ליה כי אית לך רשותא לסגויי עלי לבעוטי בי לית לך רשותא: מתני' שור המזיק ברשות הניזק כיצד נגח נגף נשך רבץ בעט ברשות הרבים משלם חצי נזק ברשות הניזק רבי טרפון אומר נזק שלם וחכמים אומרים חצי נזק אמר להם רבי טרפון ומה במקום שהקל על השן ועל הרגל ברשות הרבים שהוא פטור החמיר עליהן ברשות הניזק לשלם נזק שלם מקום שהחמיר על הקרן ברה''ר לשלם חצי נזק אינו דין שנחמיר עליו ברשות הניזק לשלם נזק שלם אמרו לו דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה ברה''ר חצי נזק אף ברשות הניזק חצי נזק אמר להם אף אני

רש"י אלא אי אמרת לייעודי גברא. בעינן ג' ימים ועל כל נגיחה ונגיחה צריך להעיד ביומיה ולא משכחת לה דמשוו ליה מועד אלא בג' ימים לימרו הנך קמאי כו': ולייעודי תורא מי ניחא. נהי דקמאי ודאי לייעודיה נתכוונו שהרי יודעים שאין על ניזק השלישי לתבוע נגיחות ראשונות אלא כדי לייעדו ולחייבו נ''ש אלא הנך בתראי שצריכים לו בלא עדות ב' הכתות ולחייבו ח''נ: לימרו אנן לאו לייעודי אתינן. ולא הוה ידעינן בהנך כיתות אלא לחיוביה פלגא נזקא ואין עלינו לשלם אלא חצי הנזק: ה''ג דקא מרמזי רמוזי. כלומר לייעודי תורא ניחא וביום אחד וכגון דקא מרמזי רמוזי כת עידי ראשונה לעידי כת שלישית שיעידו הלכך ודאי אחרונים נמי לכך נתכוונו והיו יודעים בראשונים. וכך שמעתי: רב אשי אמר. לעולם לאייעודי תורא ניחא דמוקמינן לה כשבאו רצופים כולם באו ביחד דהשתא ודאי ידעי הני בהני: ואין מכירים את השור. הלכך לא נתכוונו אלא לעשותו מועד שהיו יודעים בעדות הראשונים דמשום חצי נזק כיון דאין מכירים את השור לא אתו ומסהדי דתם אינו משלם אלא מגופו אבל לייעודי גברא לא ניחא דמצו למימר קמאי מי ידעינן דלבתר תלתא יומי אתו הני ומייעדי ליה אנן אפלגא נזקא אתינן וליכא למימר בהו אין מכירין את השור ולייעודי אתו דמי הוו ידעי דסופו לחזור לנגוח שניה ושלישית: כלבו של חבירו בחבירו. לוי המשסה כלב ראובן בשמעון: ודאי פטור. דגרמא בנזקין הוא: הא נגח. שור אחר על ידי משמוש התינוק חייב ואע''פ דשסוי הוא: דלמא. אע''פ דנגח תם הוא דלא הוי ובההיא נגיחה לא מחייב והאי דקתני ואינו נוגח לשוייה תם קתני: שסהו בעצמו. שנשך הכלב את המשסה בעל הכלב פטור: בעטה מהלכת ברבוצה פטורה. דלא היה לה לרבוץ ברשות הרבים וכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור: מתני' נגח נגף כו'. כולן תולדות קרן הן: שהוא פטור. כדכתיב ובער בשדה אחר: דיו לבא מן הדין להיות כנדון. קרן ברשות הניזק שאתה מביא מדין קרן ברשות הרבים דקאמרת קרן שהחמיר עליה ברה''ר אינו דין שנחמיר עליה ברשות הניזק: (רש"י)

תוספות לימרו הנך קמאי כו'. הוא הדין דהו''מ למפרך מבתראי שלא ידעו בראשונים כיון שבאו בג' ימים אלא מקמאי פריך בפשיטות טפי: לימרו הנך בתראי וכו'. מקמאי לא הו''מ למפרך דמוכח מילתא דלייעודי קאתו מדהמתינו עד נגיחה ג' וא''ת מאי קאמר מנא ידעינן דכל דקאי בבי דינא כו' לוקמא כגון שהיו אחרונים במעמד כשהעידו כת ראשונה וי''ל דעל כרחך איירי כשהעידו כת שלישית תחלה דאי כשהעידו לבסוף אם כן תקשה מקמאי דדלמא לחיוביה פלגא נזקא קאתו דליכא הוכחה במה שהמתינו עד נגיחה שלישית דשמא לא היה להם פנאי לבא לב''ד להעיד אלא כשהמתינו עד כשהעידו כת שלישית אז מוכחא מלתא דלייעודי קאתו: אלא דקמרמזי רמוזי. לפי הספרים דגרסי אלא משמע דבעי לאוקמי הכא נמי דקמרמזי רמוזי וניחא אפי' אי לייעודי גברא וכגון שבכל שלשה ימים באו אלו עם אלו וקמרמזי ולא ברמיזה כההיא דהניזקין דהתם מיירי ברמיזה גרועה דלאו מילתא היא א''נ דיני נפשות . שאני וכל הנך שנויי בתראי אתו נמי לייעודי גברא: במכירין בעל השור כו'. ואם . תאמר אכתי מצו למימר לחיוביה פלגא נזקא קאתינן אקטן שבשוורים כדתנן בהמניח (לקמן דף לה:) גבי זה אומר קטן הזיק וי''ל דיכול לומר אחד מהם נאבד א''נ דנאבד אחד מהם אחר כל נגיחה. וא''ת דכיון דאין מכירין את השור שמא אותו שנגח ראשונה לא זהו שנגח שניה ושלישית וי''ל כגון שלאחר שהעידו כולם ראוהו והכירוהו שהיה עושה כל הנגיחות ואם תאמר לייעודי גברא אין העדים שהעידו ביום ראשון יכולין לייעד אלא שחוששין שמא יגח ב' וג' ויכירו ומטעם זה יכולים נמי לומר לחייבו חצי נזק באנו כשיכירו ואפי' כי אמרינן לייעודי תורא דמצינו למימר דמיירי כשהכירוהו עד שנגח שלשה נגיחות ולאחר שלשה ימים כשבאו להעיד נתערב בין שוורים אחרים הדומים לו או שכחו מה שור היה ואין מכירין אותו בשעת העדות דהשתא ודאי לייעודי קאתו ואף על פי שאין מכירין אותו ישלם נ''ש כשיגח נגיחה רביעית כרבי אחא דאמר בריש המוכר פירות (ב''ב דף צג. ושם) בידוע שזה הרגו ומ''מ אותם שהכירו תחילה יכולים הם לומר לחייבו חצי נזק באנו כשיכירו דלייעודי גברא נמי לא מצי אמר אלא שחוששין שמא יגח שנים או שלשה ויכירוהו וי''ל דאי לחייבו ח''נ אתו לא היה להם להעיד כלל עד שיכירוהו אבל ודאי לייעודי אתו כי בין לייעודי תורא ובין לייעודי גברא צריכין להעיד קודם נגיחה רביעית דאין הבעלים מתחייבים עד שיודיעוהו תחילה ולכך צריכין למהר להעיד קודם הכרה וכן פר''ח דהך מתני' בין לייעודי תורא בין לייעודי גברא ובעיין לא אפשיט ותימה דלא משני שאין מכירין השור המנוגח אי נמי שנגח שור של הפקר או של כנעני או שהעידו שנגח שוורים של עצמו ואור''י דשמא אין העדאה מועלת אלא בפני חיוב ולכך לא מצי למימר שאין מכירים השור המנוגח דאי אין מכירים שמא הוי דכנעני או דהפקר: המשסה כלבו של חבירו כו'. לא דמי לשור האצטדין (לקמן דף לט.) שהאדם נלחם עמו להורגו: (תוספות)

רשב"א לימרו הנך קמאי אנן מי הוה ידעינן דאתו אחריני ואסהידו ביה. א"נ י"ל דקמאי אפשר להו למימר דלא ידעי דליתו כת ב' ואחריני אבל בתראי כיון דאתרו ביה מכבר הא תלתא יומי אחריני סתמא דמלתא מידע הוו ידעי דכל דאתו לבי דינא קלא אית ליה למלתא. לימרו הנך קמאי אנן מנא ידעינן דכל דקאי בבי דינא דאסהודי בתורא אתא. והא דקאמר דכל דקאי בבי דינא לרבותא נקטיה לומר דאפילו איתינהו לכלהו בבי דינא אפילו הכי אפשר לומר להו הכי וכ"ש אי אסהידו כל כת וכת בפני עצמן. ה"ג רש"י ז"ל אלא דמרמזי כלומר אלא אפילו תמצא לומר דליעודי תורא לא מיתוקמא ברייתא אלא בידעי הני בהני וכגון דמרמזי רמוזי ובהכין אפילו תימא ליעודי גברא וכגון דמרמזי רמוזי בפירוקי' דרב אשי מפרקא ברייתא בין ליעודי תורא בין ליעודי גברא וכן בדרבינ' והכא משמע דרמיזא מלתא היא וכן נמי בפרק אלו נערות דאמרינן התם ונתרינהו מעיקרא ומרמזי רמוזי ואיכא למידק דהא אמרינן בסנהדרין בפרק הנחנקים דרמיזא לאו מלתא היא וי"ל דהתם רמיזא גרועה בעלמא והכא ברמיזה הידוע ונכרת וכן פירש ר"ח ז"ל כלומר זאת הכת אומרת לכת האחרת הגישו נא והעידו והנה אנחנו עוד מעידים אחריכם ע"כ. וההיא דפרק אלו נערות נמי שאני כיון דאתרי בהו מעיקרא די להו ברמיזה בעלמא אי נמי י"ל דלגבי נפשות כי ההיא דפרק הנחנקים לא חשבינן ליה לרמיזה לכלום אבל לגבי ממונא מלתא היא. הוא פטור והן פטורין. כלומר פטורין מן המועדות אבל תמות משלמין דלגבי צד תמות כל כת וכת בפני עצמה נמצא כת שלשה זוממת כולן חייבת כלומר אפילו במועד. וא"ת אמאי משלמה דאכתי לא נגח נגיחה רביעית וא"כ לימרו מנ' ידעי דנגח נגיחה רביעית י"ל דכיון דעל פי עדותן יצא מכלל תם ונעשה מועד משלמין דא' הן מ"ה העידוהו דאי לא למה אתו שלשתן עכשו ולמה המתינו אלא להעידו שהוא מועד ולחייבו נזק שלם לכי נגחי נגיחה רביעית וכדמסקי בדרמזי רמוזי או דאתו רצופים ולא דמי למאי דאמרינן בפרק הנשרפין גבי עדים גניבה בנפש שהוזמו ועדי גניבה אחרונה של בן סורר דפטורין ממיתה לחזקיה ואע"פ שעל פי עדותן מתחייב דשאני התם דמצו למימר להלקותו באנו אבל הכא ע"כ לא באו אלא ליעדו ולחייבו נזק שלם בנגיחה רביעית כמו שאמרנו ומכל מקום אינן משלמין עד שנגח נגיחה רביעית דקודם לכן מאי ישלמו דמאין אנו יודעין אם נגח נגיחה רביעית אם לא ואפילו נגח איזה שור נגח גרוע או חשוב. ובתוספות אמרו דעכשו משלמין כפי פחת דמיו שאינו ראוי אלא לשחיטה. במכירין בעל השור ולא מכירין השור. דלא מצו למימר לחיוביה גברא פלגא נזקא אתיא דאין התם משלם אלא מגופו וא"ת והא אכתי מצו למימר לחיוב פלגא נזקא מקטן שבשוריו אתינן כדתנן בפרק המניח את הכד גבי זה אומר קטן הזיק וי"ל דשאני התם ששניהם לפנינו אבל הכא שמא נאבד אחד מהם והוא אותו שנגח ואפילו הודו הבעלים שלא נאבד אחד מהם אינו חייב דמודה בקנס הוא ופטור וא"ת עוד כיון שאינן מכירין את השור מה ישלמו דלמא אותו שנגח את הראשונה לא זהו שנגח את השניה וכן אותו שנגח בשניה ובשלישית לא זהו נגח ברביעית פר"ח ז"ל שלאחר שהעידה כל כת וכת נזדמן להם שור אחד משוריו והכירוהו שזהו וזה לשון הרב ז"ל רבינא אמר במכירין בעל השור ואין מכירין השור והעידו שנים כי ראינו שור שפירש מן השוורים של פ' ונגח שורו של ראובן מזהירין אותו בב"ד לשמור כל בקרו והעידן אחרים אחר כן כי ביום הב' ראינו שפירש שור מבקרו של פלו' ונגח ביום השני שורו של שמעון והעידו אחרים אח"כ כי פירש שור מן השוורים של פ' ונגח ביום השלישי שורו של לוי ונזדמן להם לאלו שלש כתות שראו בבת אחת אחד מן השוורים שהעידו על בעליהן כי ודאי בכלל בקרו שור שנגח ואמרו כת הראשונה שזהו השור שהעדנו על בעליו ביום הראשון והעידה השניה כמוה והשלישית כמוה נמצאו שלשה כתות בעדות אחד לגבי בעליו ובעדות אחר לגבי השור וכי היכי דאיכא למימר מהא מתניתין ליעודי תורא הכי נמי איכא למימר ליעודי גברא ובעיא לא אפשיטא ע"כ. מאי לאו פטור משסה. כלומר משסה לבד מדלא קתני פטורין ומשני לא פטור אף משסה כלומר דלא אצטריך למיתני פטורים דפשיטא ליה דבעל הכלב מצי למימר מאי עבדית אלא אמשסה קאי ולומר דאף המשסה פטור שאינה אלא גרמא. (רשב"א)

דף כה - א

לא אדון קרן מקרן אני אדון קרן מרגל ומה במקום שהקל על השן ועל הרגל ברה''ר החמיר בקרן מקום שהחמיר על השן ועל הרגל ברשות הניזק אינו דין שנחמיר בקרן אמרו לו דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה ברה''ר חצי נזק אף ברשות הניזק חצי נזק: גמ' ור''ט לית ליה דיו והא דיו דאורייתא הוא דתניא מדין ק''ו כיצד {במדבר יב-יד} ויאמר ה' אל משה ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים ק''ו לשכינה ארבעה עשר יום אלא דיו לבא מן הדין להיות כנדון כי לית ליה דיו היכא דמפריך ק''ו היכא דלא מפריך ק''ו אית ליה דיו התם שבעה דשכינה לא כתיבי אתא ק''ו אייתי ארבסר אתא דיו אפיק שבעה ואוקי שבעה אבל הכא חצי נזק כתיב ואתא ק''ו ואייתי חצי נזק אחרינא ונעשה נזק שלם אי דרשת דיו אפריך ליה ק''ו ורבנן שבעה דשכינה כתיבי תסגר שבעת ימים ור''ט ההוא תסגר דדרשינן דיו הוא ורבנן כתיב קרא אחרינא ותסגר מרים ור''ט ההוא דאפי' בעלמא דרשינן דיו ולא תאמר הכא משום כבודו של משה אבל בעלמא לא קמ''ל א''ל רב פפא לאביי והא האי תנא דלא דריש דיו ואע''ג דלא מפריך ק''ו דתניא קרי בזב מניין ודין הוא מה טהור בטהור טמא בטמא טמא בטהור אינו דין שיהא טמא בטמא וקא מייתי לה בין למגע בין למשא ואמאי נימא אהני ק''ו למגע אהני דיו לאפוקי משא וכי תימא למגע לא אצטריך ק''ו דלא גרע מגברא טהור איצטריך סד''א {דברים כג-יא} מקרה לילה כתיב מי שקריו גורם לו יצא זה שאין קריו גורם לו אלא דבר אחר גרם לו קמ''ל מידי ולא ד''א כתיב ומאן תנא דשמעת ליה דאמר שכבת זרע של זב מטמא במשא לא ר''א ולא רבי יהושע דתנן שכבת זרע של זב מטמא במגע ואין מטמא במשא דברי רבי אליעזר ורבי יהושע אומר אף מטמא במשא לפי שאי אפשר בלא צחצוחי זיבה עד כאן לא קאמר רבי יהושע התם אלא שאי אפשר בלא צחצוחי זיבה הא לאו הכי לא אלא האי תנא הוא דתנן למעלה מהן

רש"י לא אדון קרן מקרן. כדאמרן לעיל אלא קרן מרגל מקום שהחמיר עליו בשן ורגל אינו דין שנחמיר בקרן: דיו לבא מן הדין להיות כנדון. דסוף סוף אי לאו קרן ברה''ר לא משתכחת צד ק''ו: גמ' והא דיו דאורייתא הוא דתניא. גבי י''ג מדות בתורת כהנים מדין ק''ו וכו': היכא דמפריך. ומתניתין אי דרשת דיו מיפרך ק''ו כוליה ולא גמרת בה מידי כדמפרשינן דהתם שבעה דשכינה כו': הכא חצי נזק כתיב. ומשמע נמי ארשות הניזק ואי דרשת דיו ואוקמת ליה ברשות הניזק אחצי נזק לא אגמרינן ק''ו מידי: ור''ט ההוא תסגר. לאשמועינן דדרשינן דיו הוא דאתא דאי לא כתיב הכי הוה מוקמינן ליה אארבסר: דאפי' בעלמא דרשינן דיו. ומייתורא דקרא גמרינן ליה: קרי בזב מניין. קריו של זב מניין שתהא הטיפה מטמא במגע ובמשא כטיפה של זוב דקי''ל במסכת נדה (דף נה.) שמטמא במשא וקרי לא דמי לזוב כדאמר בפרק בנות כותים (שם דף לה:) זוב דומה ללובן ביצה המוזרת קרי דומה ללובן ביצה שאינה מוזרת: ומה. רוק שהוא טהור באדם טהור הוי טמא ומטמא במשא באדם טמא כגון זב כדכתיב וכי ירוק הזב בטהור דמשמע במה שביד הטהור כדדרשינן במסכת נדה (דף נה:) דהיינו משא וכתיב וכבס בגדיו כו' קרי שטמא בטהור הטיפה מטמא במגע כדכתיב וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו שכבת זרע וגו' ואדם נמי מטמא במגע כדכתיב או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע וגו' ודרשינן במסכת נדה בפרק יוצא דופן (דף מג:) מנין לרבות את הנוגע בשכבת זרע ת''ל או איש אינו דין שיהא טמא בזב: וקמייתי לה בין למגע בין למשא. כי רוק: ואמאי נימא ק''ו אייתי מגע ודיו אפיק משא. דהא קרי של טהור אינו מטמא במשא: מידי ולא ד''א כתיב. מקרה לילה כתיב בין בטמא בין בטהור משמע הלכך למגע לא אצטריך ק''ו: ומאן תנא דשמעת ליה כו'. דקאמר דמהאי ק''ו מפיק מגע ומשא מני לא ר''א ולא רבי יהושע: למעלה מהן. משלשה אבות הטומאות דשרץ ושכבת זרע וטמא מת דקתני לעיל מהך מתני' במסכת כלים ואינם מטמאין אלא במגע: (רש"י)

תוספות אני לא אדון קרן מקרן. לדבריהם קאמר להו דלדידיה לית ליה דיו היכא דמפריך ק''ו וא''ת מה לשן ורגל שכן הזיקן מצוי תאמר בקרן שאין הזיקו מצוי כ''כ דבחזקת שימור קיימי למ''ד פלגא נזקא קנסא ואין לומר מרשות לרשות גמרינן ומה רה''ר שהקיל בה לענין שן ורגל החמיר בה לענין קרן רשות הניזק לא כל שכן דמ''מ שייך למפרך שפיר כדמשמע לקמן דבעי למילף כופר. שלם בתם בחצר הניזק מנזקין דרגל ופריך מה לנזקי' דרגל שכן ישנן באש וי''ל דלאו פירכא היא דאין חומרא זו מועלת לחייבו ברה''ר והכי דיינינן ק''ו ומה שן ורגל שאין חומרות מועילות לחייבו ברה''ר נ''ש כו' ובפ''ק דזבחים (דף י.) גבי שוחט לשמה לזרוק דמה שלא לשמה דפסול מק''ו דשוחט חוץ לזמנו דכשר ופריך מה לחוץ לזמנו שכן כרת אע''פ שאין חומרא זו מועלת לחוץ לזמנו לפסול חומרא שהחמירה תורה שאני דכיון שהחמירה תורה חומרא זו החמירה חומרא אחרת וא''ת והיכי קאמרי רבנן דיו כל ק''ו כך הוא דבשביל חומרא אחריתי קטנה שיש בזה מה שאין בזה יש ליתן בחמור כל החומרות שבקל וי''ל כיון שהחומרא מעין הדין שאנו באין ללמוד שייך לומר דיו שפיר וא''ת בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לה:) אמר ותהא קבורת מת מצוה דוחה שבת מק''ו ומה עבודה שהיא דוחה שבת קבורת מת מצוה דוחה אותה שבת שנדחית מפני עבודה אינו דין שתהא מת מצוה דוחה אותה והשתא נימא כמו שאינה דוחה את העבודה אלא בשב ואל תעשה כך אל תדחה שבת אלא בשב ואל תעשה וי''ל כיון דגוף העבודה נדחית מפני קבורת מת מצוה אין לנו לומר שתהא חמורה ממנה בשום מקום: ק''ו לשכינה י''ד יום. אור''ת משום דאמרינן בהמפלת (נדה דף לא.) שהאב ואם נותנין בו כל אחד ה' דברים והקב''ה נותן בו י' דברים וי''מ דנקט י''ד יום כנגד שני הסגרות דאין הסגר פחות מז' ימים וכן מוכח בתוספתא דמסכת אבות: והא האי תנא דלא דריש דיו. וכולהו מידחו ותימה דבפרק השואל (ב''מ דף צה.) פריך הניחא למאן דאית ליה דיו אלא למאן דלית ליה דיו מאי איכא למימר ואף על גב דהתם לא מפריך קל וחומר ויש לומר דפריך למאי דס''ד מעיקרא להנך אמוראי: מידי ולא ד''א כתיב. תימה דנימא דאהני ק''ו למגע ומשא לטומאה גופיה ואהני דיו לומר דלא מטמא אדם לטמא בגדים ובריש מסכת כלים ובסוף מסכת זבים משמע דש''ז של זב מטמא אדם לטמא בגדים וכ''ת לא שייך דיו לחלק בטומאה שלא מצינו שום דבר שמטמא במשא שלא יטמא אדם לטמא בגדים הא לעיל (דף יח:) אמרינן כי האי גוונא לר''ט אהני ק''ו לנ''ש ואהני דיו למגופו ואע''פ שלא מצינו נ''ש מגופו וכן לקמן גבי מפץ אומר אהני ק''ו לטומאת ערב ואהני דיו לטומאת ז' ואע''פ דלא מצינו דבר הנוגע במת שלא יטמא ז' ושמא יש לנו לחלק דנ''ש ומגופו שני דברים הן ואין זה לחצאין וכן לקמן יש דברים הנוגעים במת שאין להן טומאת ז' ואין נעשים אב הטומאה כגון אוכלין ומשקין וכלי חרס אבל הכא כיון שיש בו טומאת משא אי אפשר להיות לחצאין וכן בפ''ק דפסחים (דף יח: ושם) ילפינן משקין הבאין מחמת שרץ ממשקין הבאין מחמת כלי ולא אמר דיו שיהיו שניים כמותם דלא מצינו דבר הנוגע בשרץ שלא יהא ראשון וא''ת ולימא דאהני ק''ו למגע לטמא אדם לטמא בגדים כרוקו ואהני דיו לאפוקי ממשא וי''ל הא נמי הוי לחצאין דלא אשכחן מידי שמגעו מטמא אדם לטמא בגדים שלא יטמא במשא ואדרבה אשכחן מרכב בריש מסכת כלים שמגעו מטמא אדם ולא לטמא בגדים ומשאו מטמא אדם לטמא בגדים וא''ת ולימא אהני ק''ו למשא ואהני דיו לאפוקי מגעו שלא יטמא אלא אדם לחודיה ולא לטמא בגדים שיהא דינו כמרכב הא נמי ליתא ולאו פירכא היא דמשא דלא כתיב ביה כלל ילפינן מק''ו ומגע דכתיב ביה לא נביא לכל דין מגע רוק מק''ו: אלא האי תנא הוא. והני תנאי דאייתי פרק בתרא דנזיר (דף סו.) ותנא דמתני' דהתם קסברי ש''ז של זב מטמא במשא לא שייך לאתויי כלל הכא דהתם כולהו סברי דוקא קרוב לראיית זיבה מעת לעת או יומו מטמא ש''ז והכא בעי לאתויי תנא שיטמא במשא כל ז' בק''ו מרוקו וא''ת בפרק בנות כותים (נדה דף לד:) דקבעי רב יוסף ראייה ראשונה של מצורע מהו שתטמא במשא כו' ואמאי לא פשיט דמטמא במשא מק''ו מרוקו דטהור בטהור כמו קרי של זב דהכא וי''ל דבעיין דהתם לאו אליבא דרבי טרפון אלא אליבא דרבנן דאית להו דיו היכא דמפריך קל וחומר: (תוספות)

רשב"א ורבי טרפון ההוא דאפילו בעלמא דרשינן דיו וכו'. קשיא מ"מ מהכא משמע דדרשינן דיו ואפילו היכא דמפריך ק"ו דהא הכא מפריך ק"ו דהא כתיב לשכינה שבעה כדאמר ליה וממקום שבאת נלמד אפילו היכא דמפריך ק"ו וליתא דשפיר קאמר להו ר' טרפון דלגבי קרן דכתיב בעלמא דמשלם חצי נזק אי דרשינן דיו מאי אהני לן ק"ו הא מיכתב כתב אבל הכא לא אשמועינן בדוכתא אחרינא לשכינה שבעה וכאן הוא שלמדנו דין ק"ו ודיו מדכתב לאביה ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים וכתיב בתריה תסגר ז' ימים דמיניה שמעינן אף לשכינה שבעה. רבי יהושע אומר אף מטמא במשא לפי שאי אפשר לה בלא צחצוחי זיבה הא לאו הכי לאו. וא"ת מ"מ לרבי יהושע מטמא הוא לעולם משום צחצוחי זיבה דאית בה מיהא לכן פר"ח ז"ל דאפילו רבי יהושע לא אמר אלא בימים שרואה בהם זוב דחייש לצחצוחי זיבה אבל בימי סיפרו דליכא למיחש משום צחצוחי זיבה לא. ולדידי קשיא דהא אמרינן בנדה ר"פ המפלת דקרי של זב סותר יומו משום דאי אפשר לקרי בלא צחצוחי זיבה אלא מדסתר בימי ספירה הוא שרא ומינה דאפילו בימי סיפרו חיישינן לצחצוחי זיבה. והראב"ד ז"ל כתב דלמ"ד משום צחצוחי זיבה סותר יום אחד ולמאן דמייתי ליה מק"ו לא סתר כלום דהא מרוקה מייתו ליה מה רוקו לא סתר אף קרויו לא סתר ומסתברא לי דמאן דמייתי ליה בק"ו וכן נמי ר' אליעזר דלא מטמא ליה במשא סבירא להו דאפשר ליה לקרי בלא צחצוחי זיבה ואפ"ה למאן דאייתי ליה מרוקו מטמא במשא ולר' אליעזר לא מטמא במשא ורבי יהושע מודה לרבי אליעזר דלא מייתי ליה מרוקו והלכך אי לאו דאי אפשר לו בלא צחצוחי זיבה לא הוה מטמא במשא ולמאן דאית ליה דאפשר בלא צחצוחי זיבה לא הו"ל לטמויי במשא דלא מייתי מרוקו. (רשב"א)

דף כה - ב

זובו של זב ורוקו ושכבת זרעו ומימי רגליו ודם הנדה מטמאין בין במגע בין במשא ודלמא ה''נ לפי שא''א בלא צחצוחי זיבה א''כ לתנייה גבי זובו מ''ש דקתני לה גבי רוקו אלא משום דאתי מרוקו א''ל רב אחא מדפתי לרבינא והא האי תנא לא דריש דיו ואע''ג דלא מפריך ק''ו דתניא מפץ במת מניין ודין הוא ומה פכין קטנים שטהורים בזב מטמא במת מפץ שמטמא בזב אינו דין שיטמא במת וקמייתי לה בין לטומאת ערב בין לטומאת שבעה ואמאי אימא אהני ק''ו לטומאת ערב ואהני דיו לאפוקי טומאת שבעה א''ל כבר רמא ניהליה ר''נ בר זכריה לאביי וא''ל אביי תנא ממפץ בשרץ מייתי לה וה''ק מפץ בשרץ מניין ודין הוא ומה פכין קטנים שטהורים בזב טמאין בשרץ מפץ שטמא בזב אינו דין שיהא טמא בשרץ אלא מפץ במת מניין נאמר {ויקרא יא-לב} בגד ועור בשרץ ונאמר {במדבר לא-כ} בגד ועור במת מה בגד ועור האמור בשרץ מפץ טמא בו אף בגד ועור האמור במת מפץ טמא בו מופנה דאי לא מופנה איכא למפרך מה לשרץ שכן מטמא בכעדשה תאמר במת שאין מטמא בכעדשה אלא בכזית לאיי אפנויי מופנה מכדי שרץ אתקש לשכבת זרע דכתיב {ויקרא כב-ד} או איש אשר תצא וגו' וסמיך ליה או איש אשר יגע בכל שרץ וכתיב ביה בשכבת זרע {ויקרא טו-יז} וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו שכבת זרע בגד ועור דכתב רחמנא בשרץ למה לי ש''מ לאפנויי ואכתי מופנה מצד אחד הוא הניחא למ''ד מופנה מצד אחד למידין ואין משיבין שפיר אלא למ''ד למידין ומשיבין מאי איכא למימר דמת נמי אפנויי מופנה מכדי מת אתקש לשכבת זרע דכתיב {ויקרא כב-ד} והנוגע בכל טמא נפש או איש אשר תצא ממנו וגו' וכתיב ביה בשכבת זרע וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו שכבת זרע בגד ועור דכתב רחמנא במת למה לי ש''מ לאפנויי והוי מופנה משני צדדין הניחא למ''ד דון מינה ואוקי באתרא אלא למ''ד דון מינה ומינה מאי איכא למימר אמר רבא אמר קרא {במדבר לא-כד} וכבסתם בגדיכם ביום השביעי כל טמאות שאתם מטמאין במת לא יהו פחותין משבעה ותהא שן ורגל חייב ברשות הרבים מקל וחומר ומה קרן שברשות הניזק אינו משלם אלא חצי נזק ברשות הרבים חייבת שן ורגל שברשות הניזק משלם נזק שלם אינו דין שברה''ר חייב אמר קרא {שמות כב-ד} ובער בשדה אחר ולא ברה''ר

רש"י זובו של זב. וכולהו הנך מפרש בפ' דם הנדה (נדה דף נה:) דמטמאו במשא: א''כ לתני. ש''ז גבי זוב: דאתיא מרוקו. כדגמרינן לעיל מה טהור בטהור כו': מפץ במת מניין. שמטמא לפי שנאמר במת גבי מדין וכל בגד וכל כלי עור וגו' (במדבר לא) וזה אינו לא בכלל בגד ולא בכלל עור ולא בכלל כלי עץ מניין שאפי' הוא מטמא באהל המת: פכין קטנים טהורים בזב. בכל טומאותיו דכלי חרס אין מטמא אלא מאוירו ומתוך שפיו שלו צר אין יכול להכניס אצבעו לתוכו ולמדרס נמי לא חזי ובהיסט נמי להכי אפקיה רחמנא להיסט כלי חרס בזב בלשון מגע כדכתיב (ויקרא טו) (וכל כלי) חרס אשר יגע בו הזב וגו' ומהכא נפקא לן דזב מטמא בהיסט למימר דכל שאינו ראוי לטמא במגעו אינו מטמא בהסיטו: מטמא באהל המת. דכתיב (שם יא) וכל כלי פתוח וגו' ואי זהו כלי שטומאתו קודמת לפתחו הוי אומר זה כלי חרס וכתיב טמא הוא ואפי' פיו צר הרי הוא ראוי להאהיל עליו: מפץ שמטמא בזב. שראוי למשכב וכתיב המשכב אשר ישכב וגו' (שם טו): וקמייתי ליה. מפץ שיהא טמא במת ז' ימים כשאר כלים שבאהל המת: ליהני דיו למעוטי מטומאת שבעה. דהא זב לא מטמא ליה במשכבו אלא טומאת ערב: תנא ממפץ בשרץ מייתי ליה. מפץ במת ובג''ש כדלקמן נאמר בגד ועור כו' ולאו בק''ו מזב כדאמרת והך משנה ה''ק מפץ בשרץ מנא ליה ואית דגרסי תנא מפץ בשרץ מייתי כלומר והאי תנא מפץ בשרץ הוא דמייתי בק''ו מזב ולטומאת ערב ולא מפץ במת: טמא בשרץ. דשרץ מטמא בכעדשה וראוי הוא ליכנס בפי פך קטן: הניחא למ''ד דון מינה ואוקי באתרא. איכא למימר דלא איצטריכא בגד ועור דמת אלא לאפנויי דגמרינן לה מש''ז לקבולי טומאת מת ומוקמינן טומאת מת באתרא מה בשאר כלים טומאת שבעה אף גבי מפץ טומאת ז': אלא למ''ד דון מינה ומינה. דמילתא דילפינן ליה ממילתא אחריתי לכל מילי דיינינן ליה מינה מפץ במת לטומאת שבעה מנלן (השתא בגד ועור דמת איצטריך) דאי [משרץ הוה גמר] אמינא טומאת ערב הוא דאית ליה: וכבסתם בגדיכם וגו'. וגזירת הכתוב הוא דלא אמרינן ביה דון מינה ומינה: (רש"י)

תוספות מפץ במת כו'. הא דאמרינן בכל דוכתין (נדה מט. סוכה כ.) כל המטמא מדרס מטמא טמא מת מהכא נפקא: ומה פכין קטנים שטהורין בזב. שאין יכול ליגע בהם בתוכם מפני שפיהם צר ובהיסט נמי לא מטמא כדפירש בקונט' מה שבא לכלל מגע בא לכלל היסט ושאין בא לכלל מגע כו' ואע''פ שראוי לנגיעת שער הזב לא מטמא משום דבעינן ראוי לנגיעת בשר דטומאת שער נפקא לן מבשר הזב וא''ת דבפרק קמא דנדה (דף ה:) אמרינן דכלי חרס המוקף צמיד פתיל הניצול באהל המת אין ניצול במעת לעת שבנדה ובהנזקין (גיטין דף סא:) נמי פריך בסופו וניחוש שמא תסיטם אשתו נדה אלמא משמע דמטמא בהיסט אע''ג דאין בא לכלל מגע ואור''ת דצמיד פתיל בא לכלל מגע חשבינן ליה מפני שעומד להפתח ואע''ג דגבי קולית נבילה אמר בהעור והרוטב (חולין דף קכו:) דמחוסר נקיבה כמחוסר מעשה דמי ואע''ג שחשב עליה לנוקבה אין מטמא במשא דהתם סתמא אין עומדת לנקיבה אלא ע''י מחשבתו אבל צמיד פתיל סתמו עומד להפתח וא''ת מה לפכין קטנים שכן מטמא מאוירן שיכול לתלות שער של מת בפיהן ובסמוך נמי דיינינן ק''ו מפכין קטנים דמטמא בשרץ ואם כן בכעדשה נמי יכול ליכנס בפיו וי''ל כלי עץ יוכיחו מה לשאר כלים שכן נעשין אב הטומאה תאמר במפץ כו' פכין קטנים יוכיחו וא''ת מפכין גדולים מצי גמר דלא מטמא מדרס כדנפקא לן בפרק ר' עקיבא (שבת פד: ושם) דכלי חרס אין מטמא מדרס ומטמא טמא מת ושמא ניחא ליה למינקט פכין קטנים שטהורין מכל טומאת זב: שטהורין בזב. תימה מנ''ל שלא יטמא במעיינות הזב נהי דבשער הזב לא מטמא הנ''מ בשער שמבשר הזב גופיה נפקא לן טומאת שער הלכך בעינן ראוי לנגיעת בשר אבל רוקו דכתיב ביה בהדיא וכי ירוק הזב בטהור פשיטא דלא בעינן ביה ראוי לנגיעת בשר: מפץ שמטמא בזב כו'. וא''ת כלי חרס המוקף צמיד פתיל יוכיח שמטמא בזב בהיסט כדפ''ל וטהור במת ואומר ר''ת דלא שייך למימר יוכיח מצמיד פתיל שהרי כענין שמטמא בזב היה מטמא במת דמה שמטמא בהיסט זהו משום דהוי כמו שהזב נגע בתוכו כדאמרינן (ת''כ פרשה מצורע) איזהו מגע שהוא ככולו הוי אומר זה הסיטו ובמת נמי אם היה כזית מן המת בתוכו היה טמא: וקמייתי ליה בין לטומאת ערב בין לטומאת שבעה. תימה דמה טומאת שבעה שייכא ביה דלית ליה טהרה במקוה כדאמרינן בפרק ר' עקיבא (שבת דף פד:) ואין לומר דין טומאת שבעה קאמר כלומר שנעשה אב הטומאה כדין דבר שמטמא טומאת שבעה הא כיון דלית ליה טהרה במקוה אין נעשה אב הטומאה כדמוכח בסוף עירובין (דף קד:) וי''ל דהאי ק''ו נמי מהני לפשוטי כלי עץ המיוחדים למדרס שטמא במת ומייתי להו לטומאת שבעה א''נ הברייתא מיירי בכל מפצים בין מפץ של עץ שיש לו טהרה במקוה בין מפץ של שיפה וגמי ובמסכת שבת (דף פד.) פריך ממפץ של שיפה וגמי והכא פריך ממפץ של עץ: ש''מ מופנה משני צדדין. תימה למה לי גז''ש כיון דאיתקש מת לשכבת זרע וש''ז לשרץ דבכל התורה כולה למידין למד מן הלמד חוץ מן הקדשים וי''ל דעל כרחך לאו לכל מילי גמרי מהדדי לא מהיקישא ולא מגזירה שוה כדאשכחן בריש פרק שני דחולין (דף לו:) גבי הכשר דחד לטומאת מת וחד לטומאת שרץ וצריכא ומדאיצטריך ג''ש הוא דשמעינן דלכל מילי לא גמירי מהדדי כי אם לגבי הך דהכא ובסוף פרק במה אשה (שבת דף סד.) לרבות דבר הבא מזנב הסוס ומזנב הפרה שענין אחד הם לטמא בשניהם וכן ידות הכלים והאוכלים דילפינן בהעור והרוטב (חולין דף קיח.) לא מצריך תרי קראי למת ולשרץ: אמר קרא וכבסתם בגדיכם. וא''ת ולילף מק''ו כדמעיקרא וי''ל דאטומאה דכתיב בהדיא משמע ליה קרא והשתא דילפינן מת בגזירה שוה אע''ג דשרץ גופיה גמרינן מקל וחומר ככתוב בהדיא חשיב ביה: (תוספות)

רשב"א מה פכין קטנים שטהורין בזב טמאין במת. פרש"י ז"ל פכין קטנים של חרס שאי אפשר להכניס באוירן אפילו אצבע קטנה ולפיכך טהורין מכל טומאתו של זב דמאוירן אי מטמאין שאין יכול להכניס אפילו אצבע קטנה ואע"פ ששערו מטמא הנוגע בבשר המת כתיב וכל שאינו ראוי למגע בשרו אין שערו מטמא ומגבו נמי אינו מטמא דאין כלי חרס מטמא אלא מאוירו וכן אינן מטמאין במדרס הזב שאין ראוין למדרס שהוציא הכתוב הסטו בלשון מגע דכתיב וכל כלי חרס אשר יגע בו הזב איזהו מגעו שהוא ככולי הוי אומר זה הסטו ולומר לך שכל שראוי למגע בשרו טמא בהסיטו וכדדרשינן את שבא לכלל מגע בא לכלל משא כל שאינו בא לכלל מגע אינו בא לכלל משא זו דרכו של רש"י ז"ל אבל הגאונים ז"ל פירשו אפילו בפכין קטנים של עץ ומדין מדרס בלבד מייתי ליה לק"ו ולומר שהפכין אינן ראוין למדרס וכדדרשינן בתורת כהנים יכול כפה סאה או תרקב וישב עליהן יהיו טמאין ת"ל וכל הכלי אשר ישב עליו כלומר שהוא מיוחד לישיבה יצאו אלו שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתינו וקטנים דנקט הכא לפי שהקטנים אפילו ייחדן לישיבה אין טמאין במדרס הזב לפי שאינן ראוין בכך. מפץ שמטמא באהל המת אינו דין שמטמא במת. והוא הדין לפשוטי כלי עץ אף על פי שאין להם תוך כל שעשוי לישיבה וראוי ליטמא במדרס הזב מטמא באהל המת ואלו הן שאמרו שהן טמאין באהל המת ולכל טומאותיו של מת בין לטומאת ערב בין לטומאת שבעה שאלו למפץ של גמי ושל שיפה לא שייך למימר בהו טומאת שבעה שהם אין להם טהרה במקוה כדאיתא במסכת שבת פרק ר"ע אלא אהני לפשוטי כלי עץ. כל טומאות שאתם מטמאין במת לא יהיו פחות משבעה. וטהרתם קא דריש דהוא יתירא ואיכא מאן דמפרש דרבא אמעיקרא קאי כלומר דלא אצטריכי לאתויי משרץ אלא מק"ו דמדרס הזב כדמעיקרא דמאי אמרת ליתי דיו לאפוקי מטומאת שבעה אמר קרא וכבסתם בגדיכם וטהרתם. ואיכא מאן דמפרש דלא אמר רבא אלא אתירוצא בתרא דילפינן לטומאת מת משרץ בגזרה שוה דכל דאתינן בגזירה שוה כמאן דכתיב באורייתא דמיא והלכך שייך למימר ביה כל טומאות שאתם מטמאין במת אבל מעיקרא דלא ילפינן בטומאת מת אלא בק"ו אינו ככתוב בתורה ובכי הא לא אמרינן כל טומאות שאתם מטמאים. והראב"ד ז"ל הקשה דא"כ אפילו לפי פירושם שורש טומאת מפץ כשרץ מק"ו אתי ומיהו הוא מפרק לה דכיון דבגד ועור דמת ושרץ מופנין ולגזרה שוה אתו לא אשכחן מידי דכתיב בשרץ ולא כתיב במת אלא מפץ הלכך על כרחין כמאן דכתיב במת דמי ואמר קרא וטהרתם. (רשב"א)

דף כו - א

מידי כוליה קאמרינן פלגא קאמרינן אמר קרא {שמות כא-לה} וחצו את כספו כספו של זה ולא כספו של אחר ולא תהא שן ורגל חייבת ברשות הניזק אלא חצי נזק מק''ו מקרן ומה קרן שברה''ר חייבת ברשות הניזק אינה משלמת אלא חצי נזק שן ורגל שברשות הרבים פטורה אינו דין שברשות הניזק משלם חצי נזק אמר קרא ישלם תשלומין מעליא ולא תהא קרן ברה''ר חייב מק''ו ומה שן ורגל שברשות הניזק נזק שלם ברה''ר פטורה קרן שברשות הניזק חצי נזק אינו דין שברה''ר פטורה אמר רבי יוחנן אמר קרא יחצון אין חצי נזק חלוק לא ברה''ר ולא ברה''י ויהא אדם חייב בכופר מק''ו ומה שור שאינו חייב בארבעה דברים חייב בכופר אדם שחייב בארבעה דברים אינו דין שיהא חייב בכופר אמר קרא {שמות כא-ל} ככל אשר יושת עליו עליו ולא על אדם ויהא שור חייב בארבעה דברים מק''ו ומה אדם שאינו חייב בכופר חייב בארבעה דברים שור שחייב בכופר אינו דין שיהא חייב בארבעה דברים אמר קרא {ויקרא כד-יט} איש בעמיתו ולא שור בעמיתו איבעיא להו רגל שדרסה על גבי תינוק בחצר הניזק מהו שתשלם כופר מי אמרינן מידי דהוה אקרן קרן כיון דעבד תרי ותלתא זמני אורחיה הוא ומשלם כופר ה''נ לא שנא או דלמא קרן כוונתו להזיק האי אין כוונתו להזיק ת''ש הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות ונגחו לבעל הבית ומת השור בסקילה ובעליו בין תם בין מועד משלם כופר שלם דברי ר' טרפון כופר שלם בתם לרבי טרפון מנא ליה לאו משום דסבר ליה כרבי יוסי הגלילי דאמר תם משלם חצי כופר ברה''ר ומייתי לה מק''ו מרגל אלמא איכא כופר ברגל אמר רב שימי מנהרדעא תנא מניזקין דרגל מייתי לה ולפרוך מה לניזקין דרגל שכן ישנן באש מטמון מה לטמון שכן ישנו בבור מכלים מה לכלים שישנן באש מכלים טמונים מה לכלים טמונים שישנן באדם אלא לאו ש''מ מכופר דרגל מייתי לה אלמא איכא כופר ברגל ש''מ א''ל רב אחא מדפתי לרבינא ה''נ מסתברא דאיכא כופר ברגל דאי ס''ד ליכא כופר ברגל ותנא מניזקין דרגל מייתי לה לפרוך מה לניזקין דרגל שכן ישנן ברגל אלא לאו ש''מ מכופר דרגל מייתי לה אלמא איכא כופר ברגל שמע מינה: מתני' אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין ער בין ישן סימא את עין חבירו ושיבר את הכלים משלם נזק שלם: גמ' קתני סימא את עין חבירו דומיא דשיבר את הכלים מה התם נזק אין ארבעה דברים לא אף סימא את עין חבירו נזק אין ארבעה דברים לא

רש"י חצי נזק קאמר. דתחייב כי קרן דהא מקרן מייתי לה וקרא דבשדה אחר לחיובי ביה ברשות הניזק נזק שלם אתא דהכי משמע בשדה אחר נזק שלם: כספו של זה. קרן: ישלם. מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם לגמרי משמע: אמר קרא יחצון. דקרא יתירא הוא דנכתוב וחצו את כספו וגם את המת אלא לדרשא אתא דאף ברשות הרבים נמי חייב: ויהא אדם חייב בכופר. כגון במזיד ולא אתרו ביה דליתיה בר קטלא ולא בר גלות: ומה שור שאינו חייב. בחבלה: ארבעה דברים. צער ריפוי שבת ובושת אלא נזק לחודיה: חייב כופר. היכא דקטליה: אדם שחייב. כו': עליו ולא על האדם. על נזקי שור משלמין כופר אבל על נזקי אדם אין משלמין כופר אלא או מיתה או גלות: איש כי יתן מום בעמיתו איש בעמיתו. הוי בדין נתינת מומין ולא שור בעמיתו של בעליו: בחצר הניזק. דחיובא דרגל בחצר הניזק הוא: הכא נמי לא שנא. דרגל מועדת מתחילתו היא להלך ולדרוס: לאו משום דסבר כרבי יוסי הגלילי. דאמר בפירקין דלקמן (דף מב.) תם משלם חצי כופר ברה''ר: ומייתי לה. רבי טרפון לרשות הניזק כופר שלם: מק''ו מרגל. כי היכי דגמר לקרן תם לענין נזקין במתניתין והכי גמר לה מה שן ורגל שפטורין ברשות הרבים לגמרי ברשות הניזק כופר שלם קרן שברה''ר חצי כופר כר' יוסי הגלילי אינו דין שברשות הניזק כופר שלם מדגמר ר' טרפון הכי אלמא איכא כופר ברגל דאי לאו הכי במאי מייתי לה: מניזקין דרגל מייתי לה. ולעולם ליכא כופר ברגל והכי גמר ר' טרפון מה רגל שברשות הרבים פטור מנזקין ברשות הניזק נזק שלם קרן שברשות הרבים חצי כופר כר' יוסי הגלילי אינו דין שברשות הניזק כופר שלם: שכן ישנו באש. תאמר בכופר שאינו באש כדאמרינן בפ''ק (דף י.): מטמון. שפטור באש וחייב ברגל ומייתי לה הכי מה רגל שברשות הרבים פטורה מכלום חייבת ברשות הניזק אפילו על הטמון נזק שלם קרן שברה''ר חצי כופר כו': שכן ישנו בבור. שאם היה גדי טמון בשק או במרצוף ונתגלגל ונפל לבור חייב: מכלים. פטר בהו את הבור ומכלים דרגל מייתי לה וכדפרישית: מכלים טמונים. דרגל מייתי לה: א''ל רב אחא מדפתי כו' מה לניזקין דרגל שכן ישנו ברגל. תאמר בכופר שאינו ברגל: מתני' סימא את עין חבירו. אפי' בשוגג: גמ' מה כלים ארבעה דברים לא. דלא שייכי בהו: אף סימא את עין חבירו. בשוגג: נזק אין ארבעה דברים לא. דלא מחייבי ארבעה דברים אלא או מזיד או קרוב למזיד דומיא דכי יריבון אנשים (שמות כא) דהתם כתיב ריפוי ושבת: (רש"י)

תוספות מידי כוליה ניזקא קאמרינן. וא''ת וביער ע''כ לגמרי אתא לפטור דנזק שלם מהי תיתי לאו פירכא היא דאי לאו בשדה אחר ממילא חייבת נזק שלם ברשות הרבים בלא קל וחומר: ולא תהא שן ורגל כו'. וא''ת הא אמר כספו של זה ולא כספו של אחר וי''ל דאין למעט מכספו אלא חצי נזק שמשתלם מגופו דכספו של זה חצי נזק מגופו ולא של אחר וכאן אם היה בחצר הניזק חצי נזק הוה משתלם מן העלייה אבל לעיל אי הוי מחייב שן ורגל ברה''ר הוה משתלם מגופו כמו קרן וא''ת היכי גמר הכא מקרן מה לקרן דין הוא שאפילו בחצר הניזק לא משלם אלא חצי נזק שכן אין משתלם מן העלייה ויש לומר צרורות יוכיחו שמשתלם מן העלייה לרב פפא (לעיל ג: ואין משלם אלא חצי נזק וא''ת אי שן ורגל בחצר הניזק חצי נזק אמאי איצטריך כספו של זה ולא כספו של אחר דהשתא ק''ו דלעיל ליכא וי''ל דאי לאו כספו הוה שבקינן ק''ו דהכא דמיקל בתשלומין והוה עבדינן קל וחומר דלעיל דמחמיר בתשלומין: ויהא אדם חייב בכופר. מלא תקחו כופר לנפש רוצח לא נפקא דההיא (אמר) דאיצטריך דלא תשקול מיניה ממונא למפטריה כדאמרינן בפרק אלו נערות (כתובות דף לז:) והכא איירי שיהרג וישלם כופר כמו השור ומדתנא דבי חזקיה (שם דף לה.) לא נפקא אלא לפטור בשוגג בלא מתכוין כמו במזיד במתכוין שזה כזה אבל כופר באדם כל זמן דלא אשכחן דפטור בשום מקום לא מצינן למילף מיניה כלל: עליו ולא על האדם. בפרק החובל (לקמן דף פג:) דריש לנפש רוצח אי אתה לוקח כופר אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים ופריך והאי מבעי ליה דאמר רחמנא לא תעביד ביה תרתי דלא תשקול מיניה ממונא ונקטליה לאו בכופר דהכא איירי דא''כ הוה ליה לשנויי ההוא מעליו ולא על האדם נפקא אלא איירי בממון אחר בהדי מיתה וטעי גמרא כדטעי באלו נערות (כתובות דף לז:) דקבעי גבי דרשה דלא יהיה אסון לא תקחו כופר לנפש רוצח למה לי כלומר דמלא יהיה אסון נפקא אלמא ס''ד דמיירי בממון אחר בהדי מיתה: אינו דין שחייב בד' דברים. וא''ת מה לאדם שכן מועד מתחילתו וי''ל דנזקי אדם מנזקי אדם יליף: רגל שדרסה כו'. הוא הדין בשן דחיה דאורחה הוה מצי למבעי אבל בור ואש ממעטה מעליו כמו אדם: או דלמא קרן כוונתו להזיק. תימה מאי מספקא ליה פשיטא דקרן חמירא מהאי טעמא דליכא למימר דמקרן בק''ו יליף שאין מועד מתחילתו דהשתא לא שייך למפרך [כדפרישית] במתניתין דאדם יוכיח שמועד מתחילתו ופטור מכופר ועוד היכי בעי למילף מקרן שכן חייבת ברשות הרבים: לאו משום דסבר לה כרבי יוסי הגלילי. וא''ת אפי' בלא רבי יוסי הגלילי מק''ו גמר ומה שן ורגל דפטורין ברה''ר חייבין בחצר הניזק כופר שלם קרן לא כ''ש וי''ל דאם היה כופר חלוק מדין נזק מדפטר ברה''ר לא הוה שייך למידן ק''ו: אלמא איכא כופר ברגל. והא דפליגי אביי ורבא בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה (לקמן דף מא. ושם) ברגל שדרסה על גבי תינוק בחצר הניזק דלרבא לא משלם כופר אליבא דההוא תנא איירי ולא משום דסבר רבא הכי: (תוספות)

רשב"א אמר קרא וחצו את כספו כספו של זה ולא כספו של אחר. קשיא לי לידרוש ק"ו לשלם חצי נזק ברשות הרבים וחצו את כספו לשלם מגופו ולא מן העליה דקרא להכי הוא דאתא וחצו את כספו ולא מן העליה. וי"ל דאם איתא דמייתי שן ורגל לחצי נזק ברשות הרבים מק"ו דקרן לא ליכתוב רחמנא כספו דלמעוטי תשלומין מן העליה לא אצטריך דאמרינן דיו לבא מן הדין להיות כנדון. יהא אדם חייב בכופר מקל וחומר. יש מי שפירש שיהא חייב מיתה ותשלומין כשור ויש מי שפירש אם המית שלא בכונה ולפי תירוץ זה בעיא זו אליבא דר' יוחנן דאמר בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה דשור שנגח בלא כונה משלם את הכופר ודלא כרבה דאמר פטור כל שלא בכונה והדין שהרג בעדות מיוחדת וא"נ בעדים בלא התראה. ואכתי קשיא לי לידרוש מק"ו לשלם חצי נזק ברשות הרבים וחצו את כספו של זה דהיינו מגופו ולא מכספו של אחר אלא מן העליה ואיכא למידק נימא ליה מדחזקיה נפקא דאמר מה מכה בהמה לא חלקת בה כו' לפוטרו ממון אלא לחייבו ממון אף מכה אדם לא תחלוק בו בין מתכוין לשאין מתכוין לחייבו ממון ונ"ל דאי דחי ליה הכי אכתי הוה מקשה ליה הניחא לחזקיה אלא לרבי ולרבנן דלא סבירא להו כחזקיה כדאיתא בסנהדרין בפרק אלו הן הנשרפין מאי איכא למימר. א"נ לכשתמצי לומר דאדם משלם כופר מק"ו אף נדרוש הקישא דמכה נפש בהמה ומכה אדם להקישן לגמרי להיות זה כזה כלומר מה מכה בהמה לא חלקת לפוטרו אלא לחייבו אף מכה אדם לא תחלקו בו לפוטרו אלא לחייבו. ואי משום כדי רשעתו מוקמינן ליה למלקות וממון כנ"ל. לאו משום דסבר לה כר' יוסי דאמר תם משלם חצי כופר. תימה למה תלה ר"ט בר"י הגלילי דאף לר"י הגלילי לא אשכחן ליה בהדיא דאמר הכין אלא מכלל מה שאמר ובעל השור נקי נקי מדמי ולדות ולא אמר נקי מכופר והיא גופא לאו הוכחה גמורה היא וכמו שכתבנו בפ"ק גבי פלוגתא דחצי נזק קנסא או ממונא וכיון שכן דאשכחן לר' טרפון דאמר בהדיא דהתם משלם כופר ולא אשכחן לר' יוסי דאית ליה כופר בתם כלל למה תלה מי שאמרה בהדיא במי שלא אמרה בהדיא והול"ל כופר שלם ברשות הניזק למה ליה לאו משום דסבר ליה תם משלם חצי כופר וכו' וצ"ע. אלמא איכא כופר ברגל ש"מ. ואיכא למידק דהא פליגי בה אביי ורבא בפרק שור שנגח ד' וה' גבי שור האיצטדין גבי נוגח משלם את הכופר ופליגי בפירוש ההיא ברייתא אביי ורבא ואמרי במאי קא מיפלגי ברגל שדרסה על גבי התינוק בחצר הניזק לאביי משלם כופר לרבא לא משלם כופר ואביי ורבא קי"ל כרבא לבר מיע"ל קג"ם וי"ל דהתם לא פליגי אלא אליבא דההיא ברייתא אבל תרוייהו ס"ל דיש כופר ברגל מהא דר' טרפון וכמסקנא דהכא. אדם מועד לעולם בין ער בין ישן. ירושלמי מתניתין כשהיו שניהם ישנים אבל אם היה ישן א' ובא חברו וישן אצלו זה שבא לו לישן אצלו הוא המועד דכתיב פצע תחת פצע כלומר דמיותר הוא דאי לשלם את הנזק במתכוין להזיק הא כתיב כאשר יתן מום בעמיתו כן ינתן בו ואיכא למידק כיון דמהאי קרא דרשינן לשלם את השוגג כמזיד ומינה נמי דרשינן לשלם צער במקום נזק היאך אפשר לומר דבשוגג אינו משלם את הצער דא"כ אין השוגג כמזיד תירצו בתוס' דכל כמה דאפשר למפטר את השוגג פטרינן ומוקמינן שוגג דמרבינן מהאי קרא בנזק דוקא דאיירי ביה עיקר קרא ולא בצער. והראב"ד ז"ל תירץ דכיון דשאר דברים של חובל דהיינו שבת ורפוי בעי' או צד פשיעה גמורה או מתכוין מהאי דבעינן דומיא דכי יריבון אנשים צער נמי לא מפלגי מנייהו ואין תירוצו מחוור כל הצורך בעיני דהא ע"כ כולהו ד' דברים ליתנייהו בחד גוונא דהא בושת לא מתחייב אלא במתכוין דוקא לבייש כדדרשינן לקמן מוהחזיקה במבושיו והתירוץ הראשון נראה עיקר. כתב הראב"ד ז"ל למה הוצרך הכתוב כל הני עין תחת עין שן תחת שן וכו' וכו' כויה תחת כויה ודי היה לכתוב האחד וממנו היינו למדין שיש נזק וארבעה דברים במקום נזק ותירץ דכל אחד לגופיה אצטריך כדי לשום הנזק לפי מה שהוא שאם לא כ' אלא האחד היינו שמין כל הניזקין בו בין גדולים בין קטנים ולכך נכתבו כל אלו שיש בהם גדולים וקטנים ובינונים כדי שישומו אותם לפי מה שהם. (רשב"א)

דף כו - ב

מנא הני מילי אמר חזקיה וכן תנא דבי חזקיה אמר קרא {שמות כא-כה} פצע תחת פצע לחייבו על השוגג כמזיד ועל האונס כרצון האי מבעי ליה ליתן צער במקום נזק א''כ לכתוב קרא פצע בפצע מאי תחת פצע ש''מ תרתי. אמר רבה היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה ועמד ונפלה לענין נזקין חייב לענין ארבעה דברים פטור לענין שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה לענין גלות פטור לענין עבד פלוגתא דרשב''ג ורבנן דתניא הרי שהיה רבו רופא ואמר לו כחול עיני וסימאה חתור לי שיני והפילה שיחק באדון ויצא לחרות רשב''ג אומר {שמות כא-כו} ושיחתה עד שיתכוין לשחתה הכיר בה ושכחה ועמד ונפלה לענין נזקין חייב לענין ד' דברים פטור לענין גלות חייב דאמר קרא {במדבר לה-יא/טו} בשגגה מכלל דהוה ליה ידיעה והא הויא ליה ידיעה לענין שבת פטור לענין עבד פלוגתא דרשב''ג ורבנן נתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע לענין נזקין חייב לענין ד' דברים פטור לענין שבת מלאכת מחשבת בעינן לענין גלות {שמות כא-יג} אשר לא צדה אמר רחמנא פרט לנתכוין לזרוק שתים וזרק ד' לענין עבד פלוגתא דרשב''ג ורבנן נתכוין לזרוק ארבע וזרק שמנה לענין נזקין חייב לענין ד' דברים פטור לענין שבת באומר כל מקום שתרצה תנוח אין אי לא לא לענין גלות אשר לא צדה פרט לנתכוין לזרוק ארבע וזרק שמנה לענין עבד פלוגתא דרשב''ג ורבנן ואמר רבה זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור מאי טעמא מנא תבירא תבר ואמר רבה זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים או כסתות בא אחר וסלקן או קדם וסלקן פטור מאי טעמא בעידנא דשדייה פסוקי מפסקי גיריה ואמר רבה זרק תינוק מראש הגג ובא אחר וקבלו בסייף פלוגתא דר' יהודה בן בתירא ורבנן דתניא הכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות בין בבת אחת בין בזה אחר זה כולן

רש"י מנהני מילי. דנזק חייב אפילו שוגג: פצע תחת פצע. קרא יתירא הוא להך דרשה דהא כתיב כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה וגו' וכויה וחבורה דרשינן בהחובל (לקמן דף פד:): במקום נזק. דאפי' היכא דאיכא נזק משלם נמי צער דלא תימא צער דכתבה רחמנא היינו בדליכא נזק כגון כוואו בשפוד על צפרנו דלא אפחתיה מכספיה ולהך דרשה מפקינן ליה בהחובל: לענין נזקין חייב. דהא אפקינן שוגג כמזיד ואונס כרצון: מלאכת מחשבת אסרה תורה. שנתכוין לעשות מלאכה אלא כסבור שהיום חול או סבור שמלאכה זו מותרת וכל הני דאמרינן הכא לא נתכוונו לעשות המלאכה הלכך פטור: לענין גלות. כגון אם נפלה על האדם ומת: פטור. דגבי גלות כתיב מכה נפש בשגגה (במדבר לה) ולא מיקרי שגגה אלא היכא דה''ל ידיעה מעיקרא וזה לא הכיר בה מעולם: לענין עבד. אם נפלה על עבדו וסימאה עינו פלוגת' דרשב''ג ורבנן: לענין ד' דברים פטור. דאע''ג דהכיר בה הויא שכחה שוגג ולא פשיעה: לענין שבת פטור. ואע''ג דמקריא שגגה לענין גלות פטור בשבת דבעינן מלאכת מחשבת שנתכוין לעשות מלאכה וכסבור שהיום חול וזה לא נתכוין: לזרוק שתים וכו'. לענין שבת פטור דמלאכת מחשבת בעינן: לענין גלות. חייב דכתיב ואשר לא צדה ושמתי לך מקום וגו' פרט למתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע שאינו בתורת וכי יזיד איש וגו' אלא בתורת ושמתי לך מקום וגו' לישנא אחרינא ואשר לא צדה פרט למתכוין כו' דפטור מגלות דהכי משמע שלא צדה שלא נתכוין לצדד ולזרוק אצלו ינוס פרט לזה שצדה: אם אמר כל מקום שתרצה תנוח. חייב שהרי יש כאן מלאכת מחשבת דזרק ארבע אבל נתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע אפילו אמר כל מקום שתרצה תנוח פטור שעיקר מחשבתו אינה למלאכה: זרק. בעל הכלי כלי מראש הגג: פטור. זה ששברו במקל קודם שבירתה שהרי סופה לישבר: זרק. מזיק כלים מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות כו': פטור. שהרי מזריקתו אין סופו לישבר עד שינטלו הכרים וזה שנטל הכרים ואפילו הזורק עצמו נטלן פטור דגרמא בניזקין הוי: (רש"י)

תוספות האי מיבעי ליה ליתן צער במקום נזק. וריפוי ושבת ובושת כולהו מצער ילפינן דחייב במקום נזק כדמשמע בהחובל (לקמן דף פה.) דאמר תנא וכולן חייבין בתשלומין במקום נזק מנהני מילי אמר רב זביד משמיה דרבא אמר קרא פצע תחת פצע כו' משמע דכולהו ילפינן מצער ולרב פפא דאמר התם אמר קרא ורפא ירפא ליתן ריפוי במקום נזק כולהו ילפינן מריפוי וא''ת דהכא משמע דצער שלא במקום נזק פשוט טפי דאיצטריך קרא לצער במקום נזק ובפרק החובל (שם:) משמע איפכא דאמר צער שלא במקום נזק דמשלם מאן תנא וי''ל דשלא במקום נזק דלקמן היינו במקום שלא עשה רושם כדקתני כוואו על צפרניו וצער שלא במקום נזק דהכא היינו על בשרו שניכר רישומו ולא אפחתיה מכספיה וצער במקום נזק דהכא כגון קיטע ידו ושיבר רגלו דאפחתיה מכספיה דההוא לא שמעינן ליה לא מחבורה ולא מכווה: ש''מ תרתי. וא''ת לעיל אמרינן סימא עינו של חבירו בשוגג או באונס נזק אין ד' דברים לא צער נמי ליחייב דבההוא קרא דמרבינן נזק כתיב נמי צער וי''ל דכל מה דמצינן למיפטר שוגג פטרינן ולכך מוקמינן דהאי קרא דמרבה שוגג דוקא בנזק דאיירי ביה עיקר קרא ולא בצער: לענין עבד פלוגתא דרשב''ג ורבנן. תימה דבפ''ק דקדושין (דף כד: ושם ד''ה מיבעי) מוקמי רבנן האי ושחתה להושיט ידו במעי שפחה וסימא עובר שבמעיה דפטור משום שלא נתכוין לעין וה''נ לא נתכוין וי''ל דלא פטרוהו רבנן אלא היכא דלא נתכוין לעין וגם נתכוין לטובתו של עבד כי התם אבל: נתכוין לעין אע''פ שנתכוין . לטובתו או לא נתכוין לטובתו אע''ג דלא נתכוין לעין לא: בשגגה מכלל דה''ל ידיעה. משום דגבי גלות כתיב טובא בשגגה דריש לה דהא גבי חלב אע''ג דכתיב ביה בשגגה לא חיישינן להיתה לו ידיעה ומהאי טעמא נמי ממעטינן בריש אלו הן הגולין (מכות דף ז: ושם ד''ה אלא) אומר מותר מבשגגה לגבי גלות אע''ג דגבי שבת וע''ז כתיב בשגגה ומחייבינן אומר מותר בפרק כלל גדול (שבת דף סח: ושם): נתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע כו'. לענין שבת פטור ואפילו לאביי דמחייב בפרק . כלל גדול (שבת דף עג.) היינו נתכוין לזרוק שתים ונמצאו ארבע דומיא דנתכוין לחתוך התלוש וחתך את המחובר דהיינו שסבור תלוש ונמצא מחובר דאי נתכוין לזה וחתך זה היינו מתעסק כדמוכח בפרק ספק אכל (כריתות דף יט:): פרט למתכוין לזרוק כו'. לשון ראשון פי' בקונטרס פרט למתכוין לזרוק ב' וזרק ארבע דלא הוי בכלל כי יזיד וטפי הוה ניחא לפרש דלא הוי בכלל מכה איש ומת דהוי לעיל מינה מלפרש כי יזיד דהוי בתריה וא''ת אמאי איצטריך לחייב גלות נתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע דמהיכא ס''ד דפטור דלפטור ממיתה ודאי לא אתיא דפשיטא דשוגג פטור ממיתה וי''ל דמבלא צדייה דריש באלו הן הגולין (מכות דף ז: ושם ד''ה אשר) פרט למתכוין לזרוק בצד זה וזרק בצד אחר ומהאי קרא הוה פטרינן אפי' נתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע ולפירוש אחרון שפירש בקונטרס שפטור מגלות קשה קצת דבפרק אלו הן הגולין אמר אם בפתע בלא איבה הדפו פרט לשונא בלא צדייה פרט לנתכוין לזרוק בצד זה והלכה לצד אחר ואשר לא צדה פרט למתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע והשתא מאשר לא צדה דכתיב בריש ואלה המשפטים הוה ליה למעוטי ההוא דדמי טפי לפטור כגון נתכוין לזרוק בצד זה שלא נתכוין לצד הנרצח וי''ל משום דהתחיל התנא לדרוש קרא דבלא צדייה נקט ברישא נתכוין לזרוק בצד זה דרוצה להזכיר הפשוט תחילה וא''ת אמאי איצטריך באלו הן הגולין. מבשגגה לפטור נתכוין להרוג הבהמה והרג האדם ע''כ היינו או נתכוין לזרוק בצד זה וזרק בצד אחר או נתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע וי''ל דהתם איצטריך כגון שהיו הבהמה והאדם זה בצד זה א''נ כסבור בהמה ונמצא אדם ותימה דהא פליגי רבי ורבנן בנשמט הברזל מקתו ומן העץ המתבקע דמר מחייב בהאי ומר מחייב בהאי בריש אלו הן הגולין אמאי חייב והא הוי כמו נתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע שנתכוין לבקע עצים שלפניו והלך למרחוק: ואמר רבה זרק כלי מראש הגג. רבה גרסינן דרבא מספקא ליה לעיל (דף יז:) אי בתר מעיקרא אזלינן אי לא וקאמר דנפשוט מרבה שהוא רבו: קדם וסילקו. פירש רב אלפס דרבה לטעמיה דלית ליה דינא דגרמי בריש הגוזל קמא (לקמן דף צח.) ולר''י נראה דהא גרמא בניזקין הוא ופטור לכולי עלמא: זרק תינוק מראש כו'. לא דמי להרג טריפה דפטור לכולי עלמא באלו הן הנשרפין (סנהדרין דף עח.): (תוספות)

רשב"א מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה מעולם ונפלה והזיקה לענין נזקין חייב שהרי רבתה תורה מפצע תחת פצע שוגג כמזיד. לענין ארבעה דברים בעינן דומיא דכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו ור"ח ז"ל פירש מדכתיב באבן או באגרוף אבן דומיא דאגרוף מה אגרוף בכונה אף אבן בכונה לענין גלות פטור דשגגה שיש בה ידיעה בעינן דומיא דכי יבא את רעהו ביער לחטוב עצים ונדחה ידו בגרזן א"נ כדכתיב בה שגגות הרבה דכתיב בלא ראות ובלא צדיה ובשגגה. הכיר בה ושכחה לענין נזקין חייב דאפילו לא הכיר בה חייב כ"ש שהכיר ולענין ד' דברים פטור כדאמרן דבעינן מתכוין או שיהא פושע גמור כישן בראש הכותל ועשוי ליפול ברוח מצויה כדאיתא לקמן לענין שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה וזה אף ע"פ שהכיר בה מתחלה עכשיו שכחה ואינו מחשב להוציאה וא"ת א"כ מפני מה שנינו לא יצא החייט במחטו בערב שבת שמא ישכח ויצא והלא אפילו יצא בשבת כיון דשכחה פטור י"ל דשמא ישכח שהוא שבת קאמר אבל לא שכח את המחט ומלאכת מחשבת היא. לענין גלות חייב דאמר קרא בשגגה מכלל דהו"ל ידיעה מעיקרא היא ואע"ג דלענין שבת קרי ליה שגגה גמורה לענין גלות חשבינן ליה ידיעה כדאמרן דלענין שבת בעינן מלאכת מחשבת בשעה עשיית מלאכה. והא דאמרינן בשגגה דהו"ל ידיעה לאו למימרא דכל שוגג לא יתחייב לעולם באסורין של תורה עד שיהא לו ידיעה מעיקרא דאוכל חלב בשגגה וכן כל שאר האסורין אע"פ שלא היתה לו ידיעה כלל וכאן טעמא משום דכתיב ביה שגגות הרבה כמו שכתבנו ולפיכך אין שגגה שנכתב' כאן כשאר שגגות שנאמרו בתורה ומשום כך אמרו במכות בשגגה פרט לאומר מותר ואלו לגבי שבת ולגבי ע"ז אמרינן אומר מותר חייב כשאר שוגגים הגמורין. לענין עבד פלוגתא דרשב"ג ורבנן דלרבנן יצא לחירות ואפילו מתכוין לרפאתו ולרשב"ג עד שיתכוין לשחתה ואפילו באומר לו כחול לי עיני וסמאה וחתור לי שיני והפילה ואיכא למידק ולרבנן מ"ש ממושיט ידו במעי שפחתו וסימא עין העובר שבמעי' דאמרי רבנן דלא יצא לחירות מדכתיב ושחתה כדאיתא בפ"ק דקדושין י"ל דשאני התם דאינו מתכוין לעין כלל ולא ראהו ולא ידעו הלכך לא קרי ביה כלל ושחתה אבל כאן שהיה רואהו היה לו ליזהר בו. והראב"ד ז"ל תירץ דהתם לאו משום דאינו מתכוין לשחתה הוא אלא משום דבעי עין רואה וזה בא לשחתה יצא זה שסימא עין סומי' שהרי העובר שבמעי שפחתו עיניו כסמויות ומושחתות הן שאינו רואה בהם כלל. נתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע לענין שבת מלאכת מחשבת. אסרה תורה ואפילו באומר כל מקום שתרצה תנוח דמ"מ עיקר מחשבתו למלאכה היתה ואינו דומה למתכוון לזרוק ארבע וזרק שמנה דהתם עיקר מחשבתו למלאכה היתה דהיינו ארבע וא"ת ואפילו נתכוון לזרוק שתים וזרק ארבעה הא אמר אביי בפרק כלל גדול שהוא חייב י"ל דהתם במתכוין שהם ב' ונמצאו ארבע קאמר שהרי יש כאן מלאכת מחשבת שהרי זרק למקום שהיתה כונתו לזרוק שם ונמצא שיש בו ארבע חייב. לענין גלות ואשר לא צדה אמר רחמנא פרט למתכוין לזרוק שתים וזרק ד'. פירש רש"י ז"ל דלענין גלות חייב כלומר ונתכפר לו שנאמר ואשר לא צדה וכו' ושמתי לך מקום כלומר אינו בכלל וכי יזיד איש אלא בכלל ושמתי לך מקום ור"ת ז"ל פירש דאי אפשר לומר כן דהא כי יזיד בתר ואשר לא צדה כתיב אלא אינו בכלל ואיש כי יכה כל נפש אדם דכתיב למעלה מיניה אלא בכלל ושמתי לך מקום. ולשון אחר פרש"י לענין גלות ומתכפר לו אבל מי שנתכוין לזרוק אפילו שתים וזרק ארבע קרוב למזיד הוא שהיה לו ליזהר שלא יכה את חברו הלכך אינו בר כפרה וכן פר"ח ז"ל קרוב למזיד הוא ולא מתכפר הוא בגלות ויש לתמוה א"כ הא דפליגי רבי ורבנן בר"פ אלו הן הגולין בנשמט הברזל מקתו ומן העץ המתבקע דמר מחייב בהאי ומר מחייב בהאי אמאי מחייב בחד מינייהו דמ"ש מנתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע שאף זה נתכוון לחתוך עצים שלפניו והלך העץ או הברזל למרחוק. ומסתברא דשאני התם שאינו פושע בכלום שזה עוסק במלאכתו ונכשל הברזל מקתו או נתזה הבקעת וזהו שחייב הכתוב גלות דכתיב ואשר יבא את רעהו ביער. ואמר רבא זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור. כלומר השני אבל הראשון חייב דבתר מעיקרא אזלינן וכל שזרקו מראש הגג וראוי לישבר הרי הוא כאלו נשבר והכין משמע בריש פרקין דבעי רבא דרסה על הכלי ונתגלגל למקום אחר ונשבר בתר מעיקרא אזלינן וגופיה הוא כלומר וחייב בכל כאלו שברתו מעיקרא ברגלה או דלמא בתר תבר מנא אזלינן ואמרינן ותפשוט ליה מדרבה דאמר רבה זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו פטור. ופרקינן לרבה פשיטא ליה לרבא מבעיא ליה אלמא משמע לכאורה דלרבה בתר מעיקרא אזלינן לחייב הראשון כאלו הוא גופיה תבר וכענין שהיינו מחייבין בדרסה על הכלי לכשתמצי לומר דבתר מעיקרא אזלינן אבל הראב"ד ז"ל פירוש ששניהם פטורין שהראשון פטור שאף על פי שאמדוהו למיתה אמרינן מנא תבירא תבר. ולפי פירוש כי פשטי' לעיל גבי בעיא דרבא מדרבה דבתר מעיקרא אזלינן לאו למימרא דבהא דרבה ראשון חייב אלא דמינה שמעינן דאע"ג דנתגלגל ונשבר לא אזלינן בתר תבר מנא אלא בתר מעיקרא וכיון דנשבר לבסוף מתוך גלגול דריסתו חייב בנזק שלם. וקדם וסלק פטור. כתב הרי"ף ז"ל דרבה דפטר שני זה אזיל לטעמי' דלית ליה דינא דגרמי בריש פרק הגוזל קמא וליתא לדרבה דאנן קי"ל כמאן דאית ליה דינא דגרמי. אבל רש"י והראב"ד ורבותינו בעלי התוספת כולם הסכימו שאין זה דינא דגרמי אלא גרמא בניזקין ונראין דבריהם ז"ל שכל שאינו עושה דבר בגופו כשורף שטרותיו של חברו וכיוצא בזה או מראה דינר לשולחני שאומר לו שהוא יפה אין זה דינא דגרמי. בין בזה אחר זה ומת פטורין. ומפרשינן טעמא בפרק ארבע מיתות בית דין משום דבעינן כל נפש אדם ודוקא גוסס בידי אדם אבל גוסס בידי שמים לכ"ע חייב. (רשב"א)

דף כז - א

פטורין ר' יהודה בן בתירא אומר בזה אחר זה האחרון חייב מפני שקירב מיתתו בא שור וקבלו בקרניו פלוגתא דר' ישמעאל בנו של יוחנן בן ברוקא ורבנן דתניא {שמות כא-ל} ונתן פדיון נפשו דמי ניזק ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אומר דמי מזיק ואמר רבה נפל מראש הגג ונתקע באשה חייב בד' דברים וביבמתו לא קנה חייב בנזק בצער בריפוי בשבת אבל בשת לא דתנן אינו חייב על הבשת עד שיהא מתכוין ואמר רבה נפל מראש הגג ברוח שאינה מצויה והזיק ובייש חייב על הנזק ופטור בד' דברים ברוח מצויה והזיק ובייש חייב בד' דברים ופטור על הבשת ואם נתהפך חייב אף על הבשת דתניא ממשמע שנאמר {דברים כה-יא} ושלחה ידה איני יודע שהחזיקה מה ת''ל והחזיקה לומר לך כיון שנתכוין להזיק אע''פ שלא נתכוין לבייש ואמר רבה הניח לו גחלת על לבו ומת פטור על בגדו ונשרף חייב אמר רבא תרוייהו תננהי על לבו דתנן כבש עליו לתוך האור או לתוך המים ואינו יכול לעלות משם ומת חייב דחפו לתוך האור או לתוך המים ויכול לעלות משם ומת פטור בגדו דתנן קרע את כסותי שבר את כדי חייב על מנת לפטור פטור בעי רבה הניח גחלת על לב עבדו מהו כגופו דמי או כממונו דמי אם תמצא לומר כגופו דמי שורו מהו הדר פשטה עבדו כגופו שורו כממונו:

רש"י פטורין. דבעינן שיכה כל נפש אדם כל הנפש ואין כאן מכה כל הנפש ופטורים ממיתה לר' יהודה בן בתירא חייב זה שקיבלו בסייף מפני שקירב את מיתתו: בא שור. מועד: וקבלו בקרניו. ומת: פלוגתא דר' ישמעאל ורבנן. לענין כופר לר' ישמעאל דאמר כופר במזיק שיימינן משלם כופר אבל לרבנן דשיימינן בניזק האי לא הוה ליה דמים ופטור: ונתקע באשה חייב בד' דברים. וכגון שנפל ברוח מצויה דהוה ליה קרוב למזיד: וביבמתו לא קנה. אע''פ ששנינו (יבמות דף נג:) הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד קנה הני מילי היכא דנתכוין לביאת אשה אחרת אבל זה לא נתכוין לשום ביאה הלכך לא קנה ואם חזר ועשה אחד מן האחין בה מאמר פסלה עליו: ואם נתהפך. [לאחר] שהתחיל לנפול דנתכוין לנפול על האדם להנאתו: חייב אף על הבשת. אע''פ שלא נתכוין לשם בשת: על לבו ומת פטור. שהיה לו לסלקה: חייב. דהא דלא סלקה סבר אתבעיניה ליה בדינא ויפרע לי: כבש עליו. שתקפו שם עד שמת: חייב. דה''ק ליה אם תרצה קרע ושלם אבל פירש לו ע''מ פטור: עבדו כגופו דמי. ואם הניח אדם גחלת על לב עבדו פטור שהיה לו לעבד לסלקה: שורו כממונו. שאין בו דעת לסלקה וחייב: (רש"י)

תוספות כבש עליו כו'. באלו הן הנשרפין (סנהדרין דף עו: ושם) מפרש דרישא נקט כבש לרבותא וסיפא נקט דחפו לרבותא: קרע כסותי חייב. תימה היכי מייתי ראיה דלמא שאני הכא שהיה לו להסיר הגחלת מעל בגדו תדע מדנקט רבה על בגדו חייב מכלל דעל בשרו פטור והתם לקמן (דף צב.) תנן סמא את עיני אפי' על מנת לפטור חייב אלא ע''כ על בשרו פטור משום שהיה לו להסיר כמו בעל לבו ומת וי''ל דהא פשיטא ליה דמעל בשרו יסיר הגחלת ומעל בגדו לא חייש ולא איצטריך לאתויי ראיה אלא שלא תאמר כיון שמניח על בגדו והוא שותק א''כ דעתו הוי שיפטר דהא אשכחן אפי' במצוה לקרוע דחייב: הניח גחלת על לב עבדו כו'. כשעבד כפות ורבו עומד אצלו איירי כדפרישית לעיל (דף כב: ד''ה והיה) ומיירי שלא מת העבד אלא הוזק ולהכי מספקא ליה שמא לא יחוש הרב לסלקו מפני שישלם . לו דמי נזקו: (תוספות)

רשב"א ורבי יהודה סבר האחרון חייב שהוא קירב את מיתה. ואיכא לימר דלכ"ע מיהא הראשון פטור ואם אי' אמדוהו למיתה דאמרינן התם שהוא חייב היכי משכחת לה דהא הכא דהכוהו ראשון הכאה שיש בה כדי למות ואפ"ה פטרה ליה. תירצו בתוס' שם בסנהדרין דכיון דאשכחן חביש' דאורייתא דכתיב ויניחו אותו במשמר וכתיב ונקה המכה ואפילו אמדוהו למיתה שמעינן שאין ממיתין את המכה עד שנדע בבירור שמת מחמת הכאתו וכשבא אחר וקירב את מיתתו לא נתברר שמת מחמת הראשון. ולדידי קשיא לי דכיון דכל שאחר בא וקירב את מיתתו הראשון פטור א"כ בטלה פרשת רוצחים חדא דאם המיתו בחוץ אומרים שמא הרוח בלבלתו ואפילו המיתו בבית' דשישא אם פרכס אומרים הוא קרב את מיתתו כדאמרינן בפרק מי שאחזו אמר רב יהודה אמר שמואל שחט בו שנים ורוב שנים פטור ואם כן לא משכחת לה אלא כשהרגו בבית' דשישא ולא פרכס ומת מיד וכההוא דאסיקנא בפרק מי שאחזו וכי תימא אין הכי נמי אם כן אמדוהו למיתה ומת שהוא חייב היכי משכחת לה ונראה לי דלא אמרו כן אלא כשבא אחר והמיתו דלענין קטלא וכגון שהרגו במזיד לא אמרינן הרוח בלבלתו ופרכס וקירב את מיתתו דלענין קטלא מחמירין וכענין שאמרו למעלה גבי פי פרה אי בחצר הניזק או בחצר המזיק לענין קטלא מחמירין וכענין שאמרו למעלה גבי פי פרה אי בחצר הניזק או בחצר המזיק לענין קטלא לא אמרינן ולענין גלות בלבד הוא שאמר שמואל דכיון ששגג במיתתו ועל שגגתו אתה מחייבו אי אתה מחייבו אלא בשאין שם גורם אחר במיתתו ואפילו פרכס ואפילו רוח וא"ת א"כ בהכוהו עשרה בני אדם במזיד מפני מה אנו אומרים שהראשון פטור י"ל דשאני התם דכיון שהכהו אחד ומת אי אפשר להתברר שמת מחמת הראשון. וא"נ בעינן כל נפש אדם שתהא כל נפש מיד איש אחד ולא מיד שנים אבל כשפרכס הוא או שבלבלתו הרוח אין כאן אלא אחד כנ"ל. ונתן פדיון נפשו דמי ניזק רבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר דמי מזיק. פירש"י ז"ל דלרבנן פטור דאין דמים לניזק דגברא קטילא הוא ור"ח ז"ל פירש בהפך דלרבנן דאמרי דמי ניזק חייב בעל השור בכופר שהרי שורו הרג לר' ישמעאל דאמר דמי מזיק פירש המזיק הוא חייב מפני שלא שמר שורו וכאלו הוא הרג ורחמנא חס עליה לשלם כופר לפי שלא עשה מעשה בידים והכא אפילו הוא בעצמו כה"ג לא היו מתחייב דהא רבנן דפליגי עליה דר' יהודה בן בתירא פטרי ליה וכ"ש שורו. נפל מן הגג ונתקע חייב בארבעה דברים. פירוש כשנפל ברוח מצויה דכפושע גמור חשבינן ליה וחייב דדומיא דכי יתן מום הוי ואף ע"פ שלא נתכוון שאלו נתכוון חייב ואפילו בבושת אבל זה שלא נתכוון אע"פ שפשע חייב בארבעה דברים ופטור מן הבושת ומסתברא לי דדוקא כשהיו למטה האש' ומי שניזוק שאם דאז הוי פושע הא לאו הכי פטור. נפל ברוח שאינה מצויה חייב על הנזק ופטור מארבעה דברים. תימה האיך חייב אפילו על הנזק והא אנוס גמור הוא ואנוס רחמנא פטרי וכן נמי שנינו ולקמן בפרק המניח את הכד נתקל בה ושברה פטור ואוקימנא כשהלך באפלה או בקרן זוית דאנוס הוא וי"ל דרוח שאינה מצויה אינו אונס גמור וההיא דפרק המניח משמע אונס גמור לקמן בפרק המניח נאריך בה יותר. הא דבעי רבה עבדו כגופו דמי או לא. רש"י ז"ל פירש בעבד שאינו כפות ולענין ניזקין כלומר כיון שהעבד הוא בן דעת ויכול לסלק את הגחלת מעליו ולא עשה ולא כלום שעל העבד הי' לסלק' וכשלא סלקא הוא פשע בעצמו או דלמא כממונו דמי וחייב ואסיקנא דעבדו כגופו ושורו כממונו מפני שאין השור יכול לסלקה מעליו וכן פירש ר"ח ז"ל אבל הראב"ד וכן בתוס' ז"ל פירשו בעבד כפות ובנותן עליו בפני אדוניו ולומר אם האדון חס עליו כעל גופו להסיר הגחלת כדי שלא ישרף בגחלת או לא ולפי פירושם בעיא דרבה בין לחיוב רבא בין לניזקין היא וכן שורו כפות בפני הבעלים והקשה הראב"ד ז"ל מאי קא מיבעיא ליה בשורו וכי שורו חביב עליו מראשי אבריו דאמרינן סימא את עינו קטע את ידו אפילו ע"מ לפטור חייב ול"א הו"ל להציל א"ע דדלמא התם כגון שתקפו מיד וסמאו עד שלא היה יכול להציל א"ע ואיב"ל לרבא כאן בשהיה יכול להציל. הדרן עלך כיצד הרגל (רשב"א)

פרק שלישי - המניח

מתני' המניח את הכד ברה''ר ובא אחר ונתקל בה ושברה פטור ואם הוזק בה בעל החבית חייב בנזקו: גמ' פתח בכד וסיים בחבית ותנן נמי זה בא בחביתו וזה בא בקורתו נשברה כדו של זה בקורתו של זה פטור פתח בחבית וסיים בכד ותנן נמי זה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש נסדקה חבית של דבש ושפך זה יינו והציל את הדבש לתוכו אין לו אלא שכרו פתח בכד וסיים בחבית אמר רב פפא היינו כד היינו חבית למאי נפקא מינה למקח וממכר היכי דמי אילימא באתרא דכדא לא קרו חבית וחבית לא קרו כדא הא לא קרו לה לא צריכא דרובא קרו לה לכדא כדא ולחביתא חביתא ואיכא נמי דקרו לחביתא כדא ולכדא חביתא מהו דתימא זיל בתר רובא

רש"י מתני' המניח את הכד: ושברה פטור. בגמרא מפרש טעמא: ואם הוזק בה. הנתקל: בעל החבית חייב. מפרש בגמ': גמ' נשברה כדו של זה בקורתו של זה פטור. שלשניהן רשות להלך: פתח בחבית. דקתני זה בא בחביתו: וסיים בכד. דקתני נשברה כדו של זה כו': והציל את הדבש לתוכה. מפני שהדבש דמיו יקרים: שכרו. כשאר פועל ואין בעל הדבש משלם דמי היין: פתח בכד. דקתני וזה בא בכדו של דבש וסיים בחבית דקתני נסדקה חבית של דבש: למקח וממכר. שביד המוכר לתת לו איזה שירצה ואפילו התנה עמו חבית דמשמע גדולה נותן לו כד שהיא קטנה: (רש"י)

תוספות מתני' המניח. ואיכא נמי דקרו לחביתא כדא ולכדא חביתא. תרוייהו צריכי שאם התנה לתת לו כד והקנה לו בסודר ונתחייב הלוקח לתת דמים יכול הלוקח לומר לא אתן לך דמים אם לא תתן לי חבית דקרי ליה לחביתא כדא לפי שהוא מוחזק ולא אזלינן בתר רובא ואם התנה לתת לו חבית ונתן הלוקח דמים יכול לומר לו המוכר לא אתן לך אלא כד דקרי לכדא חביתא ולא אזלינן בתר רובא ואומר ר''ת דאפי' רב דאמר בפרק המוכר פירות (ב''ב דף צב. ושם ד''ה וליחזי) ולקמן בהפרה (דף מו.) הולכין בממון אחר הרוב גבי המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן הכא מודה שיכול המוחזק לומר למוציא אע''פ שהרוב מסייעך לא תוציא ממני ממון דקים לי בנפשאי שאני מן המיעוט אבל בנמצא נגחן לא מצי אמר מוכר קים לי בנפשך שאתה מן המיעוט דזבני לנכסתא דאדרבה יאמר הלוקח למוכר אתה הטעתני דקים לי בנפשאי שאני מן הרוב דזבני לרדיא וא''ת ונחזי אי דמי כדא אי דמי חביתא כדפריך לקמן בריש הפרה (שם) ובהמוכר פירות (ב''ב דף צב.) וניחזי אי דמי רדיא לרדיא ושם אפרש בע''ה דאפילו לרבנן דפליגי אר' יהודה בהמוכר את הספינה (שם דף עז:) גבי מכר הצמד לא מכר הבקר דלית להו הדמים מודיעים פריך וי''ל דלא שייכא הכא הודעת דמים דקרובים דמי הכד לדמי החבית א''נ שמכר לו כדים או חביות שוה מאתים זוז ולא שייך לומר בזה הודעת דמים כלל ומיירי דאית ליה זוזי דלא שייך לומר שקול. כדך בזוזך ולספרים דגרסי בהפרה ובהמוכר פירות אי דליתנהו להנך זוזי צריך לאוקמי שיש ללוקח מעות המכר והקנה לו אגב קרקע או אחר כך הוזלו הכדים והחביות אי נמי הכי פירושו מהו דתימא זיל בתר רובא אע''פ שהדמים מסייעים למוחזק קמ''ל וה'ה דהוי מצי למימר איפכא מהו דתימא זיל בתר חזקה קמ''ל דאין הולכין בתר חזקה אלא אחר הרוב אם הדמים מסייעין לרוב אלא משום דמתניתין מוכחא דבא להשמיענו דלא אזלינן בתר רובא דכד וחבית חדא נינהו ולפי זה אתי שפיר טפי אליבא דרב מאליבא דשמואל מדשמעינן דלא אזלינן בתר רובא אלא היכא שהדמים מסייעים למוחזק ולא שמעינן זה במקום דאין הדמים מסייעים: (תוספות)

רשב"א למאי נפקא מינה למקח וממכר. ולאשמועינן האי תנא האי דינא למה לי כל הני מתניתין לישמועינן חדא זמנא. ומסתברא דמתניתין לאו לאשמועינן האי דינא אתא אלא כאורחיה תני להו דהיינו כד היינו חבית וכי קאמר מאי נ"מ אדיוקא דגמרא דקא דייק עלה קא מהדר מאי נ"מ מהאי דיוקא. וכן נמי משמע מלשון ר"ח ז"ל שכתב למאי נ"מ כלומר מה צורך לדקדק בזה עכ"ל הרב ז"ל. (רשב"א)

דף כז - ב

קמ''ל דאין הולכין בממון אחר הרוב: ובא אחר ונתקל בה ושברה פטור: אמאי פטור איבעי ליה לעיוני ומיזל אמרי דבי רב משמיה דרב בממלא רה''ר כולה חביות שמואל אמר באפילה שנו רבי יוחנן אמר בקרן זוית אמר רב פפא לא דיקא מתניתין אלא או כשמואל או כרבי יוחנן דאי כרב מאי אריא נתקל אפילו שבר נמי אמר רב זביד משמיה דרבא הוא הדין דאפי' שבר והאי דקתני נתקל איידי דבעי למתני סיפא ואם הוזק בה בעל חבית חייב בנזקו דדוקא נתקל אבל שבר לא מאי טעמא הוא דאזיק אנפשיה קתני רישא נתקל אמר ליה ר' אבא לרב אשי הכי אמרי במערבא משמיה דר' עולא לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים הוה עובדא בנהרדעא וחייב שמואל בפומבדיתא וחייב רבא בשלמא שמואל כשמעתיה אלא רבא לימא כשמואל ס''ל אמר רב פפא קרנא דעצרא הוי דכיון דברשות קעבדי איבעי ליה לעיוני ומיזל שלח ליה רב חסדא לר''נ הרי אמרו לרכובה שלש ולבעיטה חמש ולסנוקרת שלש עשרה לפנדא דמרא ולקופינא דמרא מאי שלח ליה חסדא חסדא קנסא קא מגבית בבבל אימא לי גופא דעובדא היכי הוה שלח ליה דההוא גרגותא דבי תרי דכל יומא הוה דלי חד מנייהו אתא חד קא דלי ביומא דלא דיליה א''ל יומא דידי הוא לא אשגח ביה שקל פנדא דמרא מחייה א''ל מאה פנדי בפנדא למחייה אפילו למ''ד לא עביד איניש דינא לנפשיה במקום פסידא עביד איניש דינא לנפשיה דאתמר רב יהודה אמר לא עביד איניש דינא לנפשיה רב נחמן אמר עביד איניש דינא לנפשיה היכא דאיכא פסידא כ''ע לא פליגי דעביד איניש דינא לנפשיה כי פליגי היכא דליכא פסידא רב יהודה אמר לא עביד איניש דינא לנפשיה דכיון דליכא פסידא ליזיל קמיה דיינא ר''נ אמר עביד איניש דינא לנפשיה דכיון דבדין עביד לא טרח מתיב רב כהנא בן בג בג אומר אל תיכנס לחצר חברך ליטול את שלך שלא ברשות שמא תראה עליו כגנב אלא שבור את שיניו ואמור לו שלי אני נוטל א''ל

רש"י אין הולכין בממון אחר הרוב. היכא דמסתפקא לן מילתא כגון הכא וכגון (לקמן דף מו.) המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן לא אמרינן בתר רובא זיל ולחרישה קנאו והוי טעות אלא אמר המוציא מחבירו עליו הראיה ויכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך: בקרן זוית. כשנכנסין ממבוי למבוי מן הצד הניחה בצד המבוי אצל הקרן וכשהחזיר זה פניו לא ראה אותה: אלא אי כשמואל אי כר' יוחנן. שהמניח לא פשע הלכך דוקא נתקל אבל שבר ברצון חייב: דוקא נתקל אבל שבר. ברצון ואח''כ הוזק בחרסיו פטור בעל החבית דאיהו הוא דאזיק אנפשיה: תנא רישא. נמי נתקל: לפי שאין דרך בני אדם כו'. אמתני' מהדר דלא תימא באפילה או בקרן זוית אלא אפי' באורה פטור הנתקל ודקשיא לך איבעי ליה עיוני ומיזל אין דרך בני אדם להתבונן בדרכים: וחייב שמואל. את הנתקל לשלם: בשלמא שמואל כשמעתיה. דמוקי למתניתין באפילה הא באורה חייב: קרנא דעצרי. קרן זוית הסמוכה לבית הבד: דהואיל וברשות קעבדי. שמנהגם היה כן כשהיתה בית הבד מליאה בני אדם היו הבאים מושיבין כליהם ברשות הרבים וממתינין עד שיצאו אלו: הרי אמרו לרכובה שלש. מנהג הדיינין לגבות מן הבועט את חבירו בארכובתו של בועט ג' סלעים לבשת לפי שגדולה בשת מכת הארכובה מדחיפת היד: לבעיטה. ברגל: לסנוקרת. אוכף של חמור שהכה בו את חבירו: שלש עשרה. סלעים לבשתו לבד חיוב שאר הדברים: לפנדא דמרא. בית יד של פושיי''ר: קופינא. הברזל עצמו אצל הנקב: בשת. קנס הוא: גופא דעובדא. דפנדא וקופינא: גרגותא. בור מים מכונסין להשקות שדות: מאה פנדי. ק' הכאות היה לו להכותו שהרי גזלו מימיו: בפנדא. היינו בית יד: לא עביד איניש דינא לנפשיה. ואפי' דין אמת לא יעשה הוא לעצמו אלא ילך אצל הדיין: במקום דאיכא פסידא. אי אזיל לבי דינא דאדאזיל לבי דינא ואתי קא דלי האי ולא ידע מאי דלי או שמא יכלו המים מן הבור ואין לו פרעון לזה דקא מפסיד כי האי גוונא עביד איניש דינא לנפשיה: אל תיכנס לחצר חבירך. בגניבה ובסתר שלא תראה עליו כגנב: אלא שבור את שיניו. כלומר קח בחזקה וקשיא לרב יהודה: (רש"י)

תוספות קמ''ל דאין הולכין בממון אחר הרוב. תימה מה טעם אין הולכין ליתי בק''ו מדיני נפשות כדאמרינן בפ''ק דסנהדרין (דף ג:) ור' יאשיה מייתי ליה בק''ו מדיני נפשות ומה דיני נפשות דחמירי אמר רחמנא זיל בתר רובא דיני ממונות לא כ''ש ואפי' רובא דליתיה קמן אזלינן בדיני נפשות בתר רובא כדאמר בריש סורר ומורה (סנהדרין דף סט.). וי''ל דהתם גבי דיינים שאני דחשיב מיעוט דידהו כמי שאינו וליכא למימר התם אוקי ממונא בחזקת מריה דהא ב''ד מפקי מיניה אבל גבי שאר ממון דאיכא מיעוט וחזקה לא אזלינן בתר רובא: ה''ג אמאי פטור איבעי ליה לעיוני. אבל הך לא פריך אמאי חייב בנזקו כשהוזק איבעי ליה לעיוני כדפירשתי לעיל (דף כג. ד''ה ולחייב) דיותר יש לו לשמור שלא יזיק משלא יוזק ולא שייך כאן כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור (לעיל כ. כד:) דגבי אדם לא אמר הכי והא דאמר (לעיל דף כב.) הניח חנוני נרו מבחוץ בעל הגמל פטור ולא אמר איבעי ליה לעיוני וי''ל דדוקא במקום הליכתו אמרינן איבעי ליה לעיוני וקצת קשה הא דאמר רבא לעיל כי אית לך רשות לסגויי עילאי ואמאי אית ליה רשות לסגויי הא בהמה נמי איבעי לה לעיוני כדמוכח בהפרה (לקמן דף נב:) דשור פקח ביום פטור וליכא למימר בממלא רה''ר שאינה יכולה לעבור אלא דרך עליה דא''כ לבעוטי נמי אית לה רשותא: ושמואל אמר באפילה שנו. והא דפליגי לקמן (דף כט.) אי נתקל פושע הוא או לא כגון שנתקל מעצמו ולא נתקל בשום דבר אבל הכא שנתקל מחמת מכשול ולא איבעי ליה לעיוני אנוס הוא ואע''ג דלעיל (דף כו:) מרבינן אונס כרצון באדם המזיק מפצע תחת פצע אונס גמור לא רבי רחמנא דהא בירושלמי פוטר אותו שישן ראשון אם הזיק לשני הבא אצלו לישן וכן בהגוזל בתרא (לקמן דף קיב.) גבי הניח להם אביהם פרה שאולה כסבורים של אביהם היא וטבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול שכך נהגו אבל מה שהזיקו לא דאנוסין הן ובמתניתין נמי תנן היה בעל חבית ראשון ובעל קורה אחרון דאם עמד בעל חבית ונשברה חבית בקורה פטור ונראה לדקדק דאדם המזיק דמפטר באונס (משום) שהוא כעין גניבה מדתניא בשלהי האומנים (ב''מ דף פב: ושם ד''ה וסבר) המעביר חבית ממקום למקום ושברה רבי יהודה אומר שומר חנם ישבע נושא שכר ישלם והשתא מדמחייב נושא שכר ופוטר שומר חנם ולא מחייב מטעם אדם המזיק ש''מ דבאונס דכעין גניבה אדם המזיק פטור ומדמה ר' יהודה נתקל לגניבה אבל באונס שהוא כעין אבידה שהיא קרובה לפשיעה יותר כדאמרינן בהשואל (ב''מ דף צד:) דגניבה קרובה לאונס ואבידה קרובה לפשיעה נראה דאדם המזיק חייב דא''א לומר שלא יתחייב אלא בפשיעה וכן משמע לעיל דמחייב בנפל מן הגג ברוח שאינו מצויה ואע''ג דברוח שאינו מצויה מפטר בה שומר חנם כדאמרינן בסוף ארבעה וחמשה (לקמן דף מה.) גבי ארבעה נכנסו תחת הבעלים כו' וחייבין לשלם דמי שור לבעלים חוץ משומר חנם ומוקי לה כגון דנטריה שמירה פחותה דשומר חנם כלתה לו שמירתו והנך לא כלתה שמירתן ומייתי מדר' יהודה דמועד סגי ליה בשמירה פחותה דהיינו דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה ואין יכולה לעמוד בשאין מצויה אלמא אע''ג דמפטר שומר חנם מחייב בה אדם המזיק והיינו טעמא משום דהוי כעין אבידה ונתקל הוי כעין גניבה ופטור ביה אדם המזיק וכן מוכח בפרק הגוזל עצים (לקמן דף צט: ושם) גבי טבח אומן שקלקל דפריך למאן דפטר (בשומר) חנם מברייתא דקתני נתן בהמה לטבח ונבלה חייב מפני שהוא כנושא שכר אלמא ס''ד דמקשה אפי' בחנם חייב כמו שומר שכר שחייב על האבידה ומשני אימא מפני שהוא נושא שכר ולפיכך בשכר חייב בחנם פטור דהוי כעין גניבה [עי' תוס' ב''מ פב: ד''ה וסבר וב''ב צג: ד''ה חייב]: לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים. והא דתני (לקמן דף נב:) שור פקח ביום פטור דשור עיניו למטה ומיבעי ליה לעיוני טפי מאדם: הרי אמרו לרכובה שלשה. י''מ דלעני שבישראל קאמר אבל אחרים הכל לפי המבייש והמתבייש ולר''י נראה דהיינו לגדול שבישראל דומיא דההיא דתנן בהחובל (לקמן דף צ) סטרו נותן לו מאתים זוז ומוקי לה (לקמן ד' צא.) לגדול שבישראל: קנסא קמגבית בבבל. לאו קנסא אלא דין קנסא הוא כדאמרינן בהחובל (לקמן ד' פד:) דמילתא דלית בה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו: אלא שבור את שיניו. דליכא פסידא איירי מדאסר ליכנס שלא ברשות: (תוספות)

רשב"א קמ"ל אין הולכין בממון אחר הרוב. וא"ת ליחזי דמי היכי וכו'. וי"ל דלא בעי למיבעי הכא אליבא דר' יהודה דאית לי הדמים מודיעים כדאיתא בפרק המוכר את הספינה משום דלא קי"ל כותיה אלא כרבנן דאמרי אין הדמים ראיה וא"ת והא משמע בריש פרק המוכר פירות דרבנן בכל כי הא אית להו הדמים מודיעים מדאקשינן גבי המוכר שורו לחברו ונמצא נגחן וליחזי דמי היכי ומשמע ודאי דאליבא דרבנן קאמר דאי לר' יהודה כיון דלית הלכתא כותיה לא בעי סתמא הכי אלא הול"ל ולר' יהודה דאמר הדמים מודיעים ליחזי דמי היכי וא"כ ה"נ לימא הכי וליחזי דמי היכי וי"ל דאין דמי חבית יתרים על דמי הכד כל כך שיהיו מודיעים שלא אמרו הדמים מודיעים אלא בכדי שאין הדעת טועה א"נ בכדי שיש בו ביטול מקח וכבר כתבתי בדין הדמים מודיעים ומחלוקת ר' יהודה ורבנן יותר מזה בפרק המוכר את הספינה ובריש פרק המוכר פירות בס"ד. אמאי פטור איבעי ליה לעיוני. והקשו בתוס' אמאי לא פריך מסיפא דקתני ואם הוזק בה חייב בעל החבית אמאי חייב איבעי ליה לעיוני ותירצו דסיפא ניחא ליה דיותר יש לו לשמור עצמו שלא יזיק אחרים משלא יוזק ומסתברא לי דאין אנו צריכין לכך אלא כיון דאפשר לאקשויי מרישא לא נטר עד סיפא ועוד דאלימא ליה קושיא דרישא דלאו למימרא שאין בעל חבית חייב בנזקו אלא אדרבה הוה לן לחיוביה מה ששברה ואיכא למידק אם איתא דאמרינן הו"ל למידק א"כ הא דאמרינן גבי חנוני שאם הניח נרו מבחוץ בעל הגמל פטור אמאי נימא ליה הוה לך לעיוני ויש לומר דבמקום הליכתו דוקא הוא דאמרינן איבעי ליה לעיוני ולא במקום הליכת בהמתו. ועוד שמשאו של גמל מונעו מלראות נרו של חנוני. וא"ת עוד אי אמרינן אית לעיוני א"כ מאי קאמר רבא לעיל בפרק כיצד הרגל גבי שתי פרות אחת רבוצה ואחת מהלכת כי אית לך רשות לסגויי עלי לבעוטי בי לית לך רשותא דכיון דבעוטא בה ודאי חזי ליה ואפ"ה אמרינן דאית ליה רשותא לסגויי עלה והיכי דמיא אי מליא רבוצה כל הרשות אפילו לבעוטי בה אית לה רשותא וכדאמרינן גבי חבית ואי לא מליא כל הרשות אפילו לסגויי עלה לא דהו"ל לעיוני דאפילו לגבי בהמה נמי אמרינן הו"ל לעיוני כדמוכח לקמן בפרק שור שנגח את הפרה דשור פקח הוא פטור ונ"ל דלא דמיא דהתם ודאי שור פקח בטבע מעיין שלא יפיל עצמו בבורות ובפתחים וכן כל בעלי חיים כאנשים אבל אינן בני דעת לשמור עצמן שלא ידרסו על הכלים ועל כל מה שמונח לפניהם ברשות הרבים שאם אין אתה אומר כן א"כ היכי אמרינן דרגל מועדת לדרוס ולשבור. ושמואל אמר באפילה. ואפילו למ"ד נתקל פושע בהא מודה דלאו פושע דשאני הכא דיש מכשול לפניו וא"ת מ"מ לחייב דהא מרבינן את האונס מפצע תחת פצע כדאיתא בשלהי פרק כיצד הרגל ואמר רבא נפל מן הגג ברוח שאינה מצויה והזיק חייב על הנזק אלמא כל נזק הבא מן האדם חייב על האונס כרצון וי"ל דאונס גמור לא רבתה תורה ואפילו בנזקי אדם ותדע לך מדגרסינן בירושלמי גבי אדם מועד לעולם בין ער בין ישן כיני מתניתין בשהיו שניהם ישנים אבל אם היה אחד מהן ישן ובא חברו לישן אצלו הוא המועד וכן בפרק אלו נערות גבי הניח להן אביהן פרה שאולה טבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול ולא משלמין כולה אף על גב דהזיקו' ודמי בשר בזול נמי דמשלמי לאו משום תשלומי נזק אלא דמשלמי לפי מה שנהנו ולא הכל אלא כדמי בשר בזול וכן בפרק שור שנגח את הפרה גבי הנכנס בחצרו של בעה"ב שפוטר בעה"ב כשהזיק את הנכנס היכא דלא ידע ליה אלא ע"כ לא מרבינן אונסין גמורין ואונס נפילה אפילו ברוח שאינה מצויה אינו אונס גמור ונתקל אליבא דר' יהודה אפילו נתקל בקרקע הוי אונס גמור לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים אבל לר"ת נתקל הוי פושע לפי שדרכן של בני אדם להתבונן בדרכים והיינו דאמרינן לקמן בפרק שור שנגח את הפרה דשור פקח ביום פטור. ולפי מה שכתבתי למעלה אף שור אין דרכו להתבונן בדרכים בכיוצא בזה שלא לדרוס ולשבר. הרי אמרו לרכובה שלש. יש מפרשים שלא אמרו שיעורין אלו אלא לעני שבישראל אבל לנכבדים כל אחד לפי כבודו וי"ל אפילו לנכבד שבישראל. אמר ליה חסדא קנסי קא מגבית. י"מ כי שיעורין אלו כולן דמי בושת ובושת קנס הוא ויש מפרשים כי זה דמי בשתו וצערו ולאו קנסי ממש קאמר אלא כעין קנסי שכל נזקי אדם באדם לא שכיחי ובעינן מומחין ולא עבדינן שליחותייהו במילי דלא שכיחי וקשיא לי מאי קאמר דהא אי תפס לא מפקינן מיניה ואפילו לא תפס אי אמר קבעו ליה זמנא בא"י מזמנים ליה ואי לא אזיל משמתינן ליה וכדאיתא בשלהי דמכלתין. ואם כן צריכין אנו לדעת בשעורין דאי מפייס ליה מנפשיה כדי שעוריה שרינן ליה שמתיה וא"נ תפס טפי מפקינן מיניה. וי"ל דהיינו דקאמר לי אימא לי גופא דעובדא היכי הוה כלומר אימא לי אי תפס או לא דעובדא היכי הוה כנ"ל. אמר ליה מאה פנדי בפנדא למחייה. ודוקא בשאינו יכול למונעו בדבר הא יכול למונעו ע"י דבר אחר חייב וכדאמרינן לקמן מפני שהיה לו לשומטו ולא שמטו. (רשב"א)

דף כח - א

עמך בן בג בג יחידאה הוא ופליגי רבנן עליה רבי ינאי אמר מאי שבור את שיניו בדין אי הכי ואמור לו ואומרים לו מיבעי ליה שלי אני נוטל שלו הוא נוטל מיבעי ליה קשיא ת''ש שור שעלה ע''ג חבירו להורגו ובא בעל התחתון ושמט את שלו ונפל עליון ומת פטור מאי לאו במועד דליכא פסידא לא בתם דאיכא פסידא אי הכי אימא סיפא דחפו לעליון ומת חייב ואי בתם אמאי חייב שהיה לו לשמטו ולא שמטו תא שמע הממלא חצר חבירו כדי יין וכדי שמן בעל החצר משבר ויוצא משבר ונכנס אמר ר''נ בר יצחק משבר ויוצא לב''ד משבר ונכנס להביא זכיותיו ת''ש מניין לנרצע שכלו לו ימיו ורבו מסרהב בו לצאת וחבל ועשה בו חבורה שהוא פטור ת''ל {במדבר לה-לב} לא תקחו כופר לשוב לא תקחו כופר לשב הכא במאי עסקינן בעבדא גנבא עד האידנא לא גנב והשתא גנב עד האידנא הוה אימתיה דרביה עליה השתא לית ליה אימתא דרביה עליה ר''נ בר יצחק אמר בעבד שמסר לו רבו שפחה כנענית עד האידנא היתירא והשתא איסורא ת''ש המניח את הכד ברה''ר ובא אחר ונתקל בה ושברה פטור טעמא דנתקל בה הא שברה חייב אמר רב זביד משמיה דרבא הוא הדין אפי' שברה והאי דקתני נתקל איידי דקבעי למיתני סיפא אם הוזק בעל חבית חייב בנזקו דדוקא נתקל אבל שבר לא דהוא אזיק נפשיה קתני רישא נתקל ת''ש {דברים כה-יב} וקצתה את כפה ממון מאי לאו בשאינה יכולה להציל ע''י דבר אחר לא שיכולה להציל ע''י דבר אחר אבל אינה יכולה להציל ע''י דבר אחר פטורה אי הכי אדתני סיפא ושלחה ידה פרט לשליח ב''ד לפלוג ולתני בדידה בד''א בשיכולה להציל ע''י ד''א אבל אינה יכולה להציל ע''י דבר אחר פטורה ה''נ קאמר בד''א בשיכולה להציל ע''י דבר אחר אבל אינה יכולה להציל ע''י דבר אחר נעשה ידה כשליח ב''ד ופטורה ת''ש הרי שהיתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו נטלה ונתן להם מן הצד מה שנתן נתן ושלו לא הגיעו ואי אמרת עביד איניש דינא לנפשיה לנקוט פזרא וליתיב אמר רב זביד משמיה דרבא גזירה שמא יתן להם דרך עקלתון רב משרשיא אמר בנותן להם דרך עקלתון רב אשי אמר כל מן הצד דרך עקלתון הוא קרובה לזה ורחוקה לזה אי הכי אמאי שלו לא הגיעו לימא להו שקולו דידכו והבו לי דידי משום דרב יהודה דאמר רב יהודה מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו ת''ש בעל הבית שהניח פאה מצד אחד ובאו עניים ונטלו מצד אחר זה וזה פאה וא''א עביד איניש דינא לנפשיה אמאי זה וזה פאה לנקוט פזרא וליתיב אמר רבא מאי זה וזה פאה לפוטרן מן המעשר כדתניא המפקיר את כרמו והשכים בבקר ובצרו חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפאה ופטור מן המעשר: מתני' נשברה כדו ברה''ר והוחלק אחד במים או שלקה בחרסית חייב רבי יהודה אומר במתכוין חייב באינו מתכוין פטור: גמ' אמר רב יהודה אמר רב לא שנו אלא שטינפו כליו במים

רש"י עמך. בתמיה [כלומר] וכי [נראה] בעינים שתשובה זו הוגנת היא לישנא אחרינא עמך תהא תשובה זו שאינה כלום: בדין. תבעהו לדין: אומרים לו. ב''ד שלו הוא נוטל מבעי ליה: מאי לאו. דהוי עליון מועד דאי הוה שביק ליה ומיית דידיה ליכא פסידא דמשלם ליה כוליה: בתם. דאי הוה אזיל לבי דינא אדהכי מיית דיליה ולית ליה אלא פלגא נזקא: להביא זכיותיו. כגון אם היה זה טוענו שהחצר שלו וצריך זה להביא שטר מכירה שקנאה: שכלו ימיו. שהגיע יובל: מסרהב. מפציר: וחבל בו. הרב בעבד: לא תקחו כופר לשוב וגו'. דרוש בה לשב למי שרוצה לשוב לקלקולו ולהיות עבד לישנא אחרינא לשב למי שדינו. להיות שב אל משפחתו ואינו רוצה: לא תקחו. לצרכו שום ממון: בעבדא גנבא. דאיכא פסידא: עד האידנא היתירא. דכתיב אם אדוניו יתן לו אשה (שמות כא): והשתא. שהוא בן חורין: איסורא. ורשאי להלקותו ולהפרישו דהאי דינא לאו לנפשיה הוא: הא שברה חייב. ואוקמא רב לעיל בממלא רה''ר כולה חביות אלמא לא עביד [איניש] דינא לנפשיה אפי' במקום פסידא: בשאינה יכולה להציל ע''י דבר אחר. דבדין קא עבדא אלמא לא עביד איניש דינא לנפשיה אפי' במקום פסידא כי הכא שבעלה מוכה כל שעה: כשיכולה להציל ע''י דבר אחר. דלא דינא עבדא: פרט לשליח ב''ד. שפטור על הבושת: לנקוט פזרא וליתיב. יקח מקל וישב על דרך הראשון דהא דינא הוא דהא אמרת מה שנתן נתן אלמא חילוף מעליא הוי: דרך עקלתון. דלאו דינא הוא: קרובה לזה. לעיירות היושבין סמוך לאותו צד: ורחוקה לזה. לאותן הסמוכין לצד האחר שיהו צריכין להקיף כל סביבות השדה וכשהיתה באמצע השדה לא היו מקיפין כל כך: א''ה. דלאו חילוף הוא אמאי שלו לא הגיעו: לפוטרו מן המעשר. דאף פאה הנשארת הפקר חשיבא ואע''ג דנקט לה איהו פטורה ממעשר: חייב בפרט ובעוללות וכו'. אע''ג דהפקר פטור מפאה דתנן (פאה פ''א מ''ד) כל שהוא אוכל ונשמר חייב במעשר ובפאה אפ''ה כי האי הפקר חייב בכל הני כדמפרש טעמא בהגוזל עצים (לקמן צד.) דכתיב ביה תעזוב יתירא ופטור ממעשר. דלא כתיב ביה תעזוב יתירא אלמא הפקר כל דהו פטור ממעשר כדתנן כל שהוא אוכל ונשמר חייב במעשר: אלא שטינפו כליו במים דרב מוקי למתניתין כשלא הפקיר את מימיו הלכך נמצא שנזוקו כליו של זה בממונו של זה והוי כי שורו: (רש"י)

תוספות ואי בתם אמאי חייב. בשלמא אי איירי במועד יש לו להתחייב שאינו בהול והיה לו לשומטו אבל אי בתם איירי לא סלקא דעתך שהיה לו לשומטו לפי שהוא בהול שירא להפסיד ולא מסיק אדעתיה לשומטו: משבר ויוצא. אע''ג דלעיל אמרינן שהיה לו לשומטו היינו משום דליכא טירחא בשמיטה יותר מבדחיפה אבל הכא לא אטרחוהו לסדרן זה על זה: מניין לנרצע שכלו ימיו. אורחא דמילתא נקט שאז רגילות לסרהב לפי שאינו יכול להשתעבד עוד בו: טעמא דנתקל הא שבר חייב. אליבא דרב פריך דמוקי לה בממלא דבלא ממלא מודה ר''נ דאין לו לשבר דאיבעי ליה לסגויי באידך גיסא דלא פליג אכולהו אמוראי דלעיל ולתרוייהו לא פריך דאע''ג דאיירי בממלא ליכא פסידא דלא דמי לחצר חבירו שאדם יכול להקיף ברה''ר ולילך בכל מקום שירצה: לא בשיכולה להציל על ידי דבר אחר. וכיון דיכולה להציל על ידי דבר אחר אפילו דין אינו: ולינקוט פזרא וליתיב. וס''ד השתא דשלו לא הגיעו לפי שאין יכול להזמין כל עוברי דרכים לבית דין: אי הכי מה שנתן נתן אמאי. ולא גרסינן [אמאי] שלו לא הגיעו: (אי הכי) אמאי זה וזה פאה. דבשלמא אותו שנטלו הויא פאה הואיל דנטלו מדעתו אלא אותו שהניח סתמא דמילתא היה בדעתו שאם יטלו מצד אחר שיחזור ויזכה בה: זה וזה פאה לפוטרו מן המעשר כדתניא כו'. ומייתי ראיה דבשביל שחזר וזכה בו לא מחייבינן כיון דמתחילה פאה גמורה היתה ונפטרה ופאה דמיפטרא מן המעשר לא מטעם הפקר דהא תנן במסכת פאה (פ''ו מ''א) ב''ש אומרים הפקר לעניים הפקר וב''ה אומרים אין הפקר עד שיפקיר אף לעשירים כשמיטה אלא היינו טעמא דמיפטרא כדדרשינן בספרי ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא זה שיש לו חלק ונחלה עמך שאם הוא לוי עני נוטל פאה וטעמא דב''ש דילפי מפאה דכתיב לעני ולגר תעזוב אותם מה ת''ל תעזוב אותם יש לך עזיבה אחרת שהיא כזו כגון הפקר לעניים ולא לעשירים ובית הלל ילפי משביעית דכתיב תשמטנה ונטשתה מה תלמוד לומר ונטשתה יש לך נטישה אחרת שהיא כזו כגון הפקר לעניים ולעשירים: (תוספות)

רשב"א בן בג בג יחידאה הוא ופליגי רבנן עליה. כלומר אני אומר יחידאה הוא ופליגי רבנן עליה ואי אפשר לומר דבהדיא פליגי רבנן עליה דא"כ היכי פריש רבינא מאי שבור את שיניו בדין דאי פליגי רבנן עליה לא אפשר למימר דבן בג בג שבור את שיניו בדין קאמר דא"כ במאי פליגי רבנן עליה כנ"ל. אי הכי אימא סיפא דחפו לעליון ומת חייב ואי בתם אמאי חייב. כלומר אלא ע"כ במועד מש"ה חייב שהיה לו לשמטו שאינו בהול על שורו שהרי בעל השור משלם לו נזק שלם מן העליה. אבל בתם אמאי הלא בהול היה על שורו שלא יפסיד חצי נזקו ופריק אפ"ה היה לו לשמטו כיון שאפשר ומיהו אפילו במועד אם אין שם עדים או שאין לבעל השור להשתלם ממנו פטור דמקום פסידא הוא היכא דא"א לו לשמטו. בעל הבית משבר ויוצא משבר ונכנס. וא"ת אמאי משבר והלא אפשר לו להניח חבית על חבית וכמו שאמרו היה לו לשמטו וי"ל דהכא טריח ליה מלתא להניחן זו על גב זו. ירושלמי הניח חבית ברשות ובא אחר והניח אחרת סמוכה לו ובא הראשון ליטול את שלו אם יטלה מכאן ויתננה כאן נעשה בור אלא יטול את המקל וישברנה או יעבור עליה אם נשברה נשברה נשמיענה מן הדא שור שעלה על חברו ובא בעל השור ושמטו מתחתיו אם עד שלא עלה שמטו ונפל ומת פטור ואם דחפו ונפל ומת חייב. אמר ר' יוסא ואת ש"מ ראה אמת המים שוטפת ובאת לתוך שדהו עד שלא נכנסו לתוך שדהו רשאי לפנותן למקום אחר וכו'. הרי שהיה דרך רשות הרבים עבורות בתוך שדהו. פירשתיו במקומה בפרק המוכר פירות בס"ד. לפוטרן מן המעשר. פרש"י ז"ל משום דהפקר פטור מן המעשר. ובתוס' אמרו שאינו מטעם הפקר דהא תנן במס' פאה ב"ש אומרים הפקר לעניים הפקר וב"ה אומרים אינו הפקר עד שיופקר אף לעשירים כשמיטה אלא טעמא שדרשינן בספרי ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא זה שיש לו חלק בה שאם הוא לוי עני נוטל פאה. אמר ר"י אמר רב לא שנו אלא שטנפו כליו במים. פירוש דרב מוקי לה למתניתין כשלא הפקיר את המים הלכך הוו להו מים ממונו וחייב אף על נזקי מים וטעמא דמוקי לה רב למתניתין בשלא הפקירן למאי דסבירא ליה לרב דאם הוחלק במים ונזוק הוא בעצמו בקרקע פטור דקרקע עולם הזיקתו והלכך אלו הפקיר את המים ה"ל בורו ופטור על הכלים וכן אם הוזק הוא עצמו פטור דקרקע עולם הזיקתו הלכך חיובא דמים לא משכחת לה אלא בנזק כלים ומשום שורו דהיינו בשלא הפקירן ולא מצי למימר שהוזק הוא בעצמו במים דלישנא דהוחלק במים משמע שלא ניזק בהם אלא שהוחלק בהם. ומסתברא לי דאליביה ר' יהודה דקאמר במתכוין חייב ורבנן בהא פליגי דת"ק סבר נתקל פושע הוא וסתמא מים לא מפקר להו ור' יהודה סבר נתקל לאו פושע הוא וס"ל דסתמא אפקורי מפקר להו בין חרסין בין מים והלכך בשנטנפו כלים במים חייב לתנא קמא דלא מפקר והוו להו שורו וחייב על נזקי כלים ופטור על נזקי גופו למי שלא מימיו הזיקהו אלא קרקע עולם וההפך בחרסין דמסתמא מפקר להו והוו להו בורו ואף ע"פ שהפקירן חייב בנזקן כמפקיר נזקיו דעלמא והלכך חייב בנזקי גופו ופטור בנזקי ממונו דהו"ל כלים בבור ור' יהודה סבר נתקל אנוס הוא וסתמא אפקורי מפקר בין חרסין בין מים והלכך פטור על הכל בין על כליו בין על גופו דהו"ל מפקיר נזקיו באונס והלכך אינו חייב עד שיתכוין לזכות בהן כלומר שאינו מפקירן אלא מתכוין לזכות בהם ובחרסין כנ"ל. א"נ לכ"ע מים לא מפקר להו ולא פליג ר' יהודה אלא בחרסין משום דנתקל לאו פושע אלא לכאורה ר' יהודה אכולה פליג כנ"ל. (רשב"א)

דף כח - ב

אבל הוא עצמו פטור קרקע עולם הזיקתו כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי מכדי אבנו וסכינו ומשאו מבורו למדנו וכולן אני קורא בהן שור ולא אדם חמור ולא כלים והני מילי לענין קטלא אבל לענין נזקין אדם חייב וכלים פטורין ורב הני מילי היכא דאפקרינהו אבל היכא דלא אפקרינהו ממונו הוא מתיב רב אושעיא {שמות כא-לג} ונפל שמה שור או חמור שור ולא אדם חמור ולא כלים מכאן אמרו נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו חמור וכליו ונתקרעו חייב על הבהמה ופטור על הכלים הא למה זה דומה לאבנו וסכינו ומשאו שהניחן ברה''ר והזיקו אדרבה מה דומה לזה מבעי ליה אלא מאי דומה לזה אבנו וסכינו ומשאו שהניחן ברה''ר והזיקו לפיכך אם הטיח צלוחיתו באבן חייב רישא קשיא לרב וסיפא קשיא לשמואל ולטעמיך תיקשי לך היא גופא (קשיא) רישא פטור וסיפא חייב אלא רב מתרץ לטעמיה ושמואל מתרץ לטעמיה רב מתרץ לטעמיה במה דברים אמורים כשהפקירן אבל לא הפקירן חייב לפיכך הטיח צלוחיתו באבן חייב ושמואל מתרץ לטעמיה השתא דאמרת אבנו סכינו ומשאו כבורו דמי לר' יהודה דמחייב על נזקי כלים בבור לפיכך הטיח צלוחיתו באבן חייב א''ר אלעזר לא שנו אלא שנתקל באבן ונשוף באבן אבל נתקל בקרקע ונשוף באבן פטור כמאן דלא כר' נתן איכא דאמרי א''ר אלעזר לא תימא בנתקל באבן ונשוף באבן הוא דמחייב אבל נתקל בקרקע ונשוף באבן פטור אלא אפילו נתקל בקרקע ונשוף באבן חייב כמאן כר' נתן: ר' יהודה אומר במתכוין חייב [וכו']: ה''ד מתכוין אמר רבה במתכוין להורידה למטה מכתיפו א''ל אביי מכלל דמחייב ר''מ אפילו נפשרה א''ל אין מחייב היה ר''מ אפי' אזנה בידו אמאי אנוס הוא ואונס רחמנא פטריה דכתיב {דברים כב-כו} ולנערה לא תעשה דבר וכי תימא ה''מ לענין קטלא אבל לענין נזקין חייב והתניא נשברה כדו ולא סלקו נפל גמלו ולא העמידו ר''מ מחייב בהזיקן וחכמים אומרים

רש"י אבל. הוזק הוא עצמו פטור: קרקע עולם. שאין לה בעלים: הזיקתו. וממונו של זה גרמא בעלמא עבד ליה ורב לטעמיה דאמר לקמן (דף נ.:) בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו: מבורו למדנו. בפ''ק (דף ו.): שור ולא אדם חמור ולא כלים. והני מילי היכא דמת האדם דקרא במיתה משתעי דכתיב והמת יהיה לו אבל בנזק אדם חייב בעל הבור דקרא מכופר ממעטינן: וכלים פטורין. על נזקי כלים פטור בעל הבור דשבירתן זו היא מיתתן ומתניתין נמי מימיו בורו הוא הלכך כי חייב על נזקי הגוף חייביה ולא על הכלים: ורב ה''מ. דתקלתו למדנו מבורו: דאפקרינהו. כי בור דסבר רב בור שחייבה עליו תורה בהפקיר רשותו ובורו הוא דחייבתו: אבל לא אפקרינהו ממונו הוא. ומשורו למדנו הלכך טינוף כלי ממונו דמזיק עבד אבל נזק הגוף קרקע עולם עבדה ושמואל סבר בהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו נמי משתעי קרא ופטר בו את הכלים הלכך מתני' אע''ג דלא אפקרינהו בורו הוי ומאי דקתני חייב בהיזק גופו קמיירי ולא בכליו ואע''ג דקרקע עולם עבדה ליה חייב דשמואל לטעמיה דאמר לקמן (דף נ.:) בור שחייבה עליו תורה להבלו וכ''ש לחבטו ואע''ג דקרקע עולם אזקתיה: נשתברו. בכלי השור שייכא שבירה כגון עול וסולמנין קריעה שייכא במרדעת של חמור: הא למה זה דומה אדרבה. תולה כתיבא בלא כתיבא: אלא מה דומה לזה כו'. דאם הוזקו בהם כלים או נתקל בהן אדם ומת פטור: רישא. דקתני אבנו וסכינו דומין לבור: קשיא לרב. ס''ד אפי' בדלא אפקריה מיירי: וסיפא. דקתני אם הטיח אחר צלוחיתו באבן של זה חייב: קשיא לשמואל. דהשתא משמע דמשורו למדנו: בד''א. דאבנו דומה לבור כשהפקירו: לר' יהודה דמחייב על נזקי כלים בבור. בפרק שור שנגח את הפרה (לקמן דף נג:): לא שנו. דהטיח צלוחיתו באבן חייב: אלא שנתקל באבן ונשוף. הכלי באבן: פטור. דקרקע גרמה לו: דלא כר' נתן. דאמר לקמן (דף נג.) בשור שדחף את חבירו לבור כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי שור משתלם מבור האי דעבד ליה הזיקא: במתכוין להורידה למטה מכתיפיו. ונתקל והוטחה בכותל חייב דנתקל פושע הוא: אמר אביי מכלל. דר''מ דמחמיר טפי מחייב: אפי' נפשרה. נימוחה הכד מעצמה על כתיפו דהוי אונס: נפשרה. נימוחה כדמתרגמינן (שמות טז) וחם השמש ונמס פשר: אפילו אזנה בידו. אפילו נפשרה מעצמה שלא נפלה מידו אלא נימוחה ונשאר האוזן בידו: (רש"י)

תוספות אבל הוא עצמו פטור דקרקע עולם הזיקתו. ולא בעי למימר שהוזק הוא עצמו במים דלישנא משמע שהוחלק עצמו במים ולא שהוזק בהן ובאפקריה לא מצי לאוקמי דא''כ לא מחייב לא אכלים ולא על עצמו: ה''מ היכא דאפקרינהו. פ''ה דסבר רב דבור שחייבה עליו תורה בהפקיר רשותו ובורו וא''ת דבשמעתין דמחזרת (לעיל דף כא.) ר''ל דרב סבר בור ברשותו חייב ושמואל סבר דפטור ופי' שם בקונט' דפליגי בהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו וי''ל דלא קיימא מסקנא דהתם הכי ומיהו נראה דרב מצי סבר שפיר דהפקיר רשותו ולא בורו נמי חייב אע''ג דאבנו וסכינו ומשאו דלא אפקרינהו לא הוי בור לרב היינו משום דעדיפי מבור ואיכא נמי לחיובינהו משום שור ולחייב בהן את הכלים אבל בור ברשותו ליכא לחיובי משור דשור ברשותו פטור כדתנן (לעיל דף ט:) חוץ מרשות המיוחדת למזיק לכל הפחות בור הוי ופטור על הכלים ושמואל דסבר הכא דאפילו לא אפקרינהו הוי בור מצי סבר דבור ברשותו פטור לגמרי ואפילו בור לא הוי דמצי א''ל ברשותי מאי בעית ומה שבקונטרס רצה לחייב בהפקיר רשותו ובורו כמו בחופר בור ברה''ר אין נראה לר''י דחופר בור ברה''ר חפר בור באיסור וכן חפר בור ברשותו סמוך לרה''ר באיסור חפרו ואפילו חופר באמצע רשותו והפקיר רשותו ולא בורו כיון דשלו הוא חייב להסיר התקלה כדאמרינן בהפרה (לקמן דף מח. ושם) דכיון דאית ליה לממלייה ולא מלייה כמאן דכרייה דמי אבל הפקיר רשותו ובורו דחפר בהיתר וגם השתא דהפקיר לאו בעל הבור הוא לא מחייב תדע דבפ' הפרה (לקמן נא.) דחקינן לאשכוחי בור של שני שותפין: ונשוף באבן. דוקא נקיט דנשוף באבן אבל נתקל באבן ונשוף בקרקע פטור דקרקע עולם הזיקתו ואפילו שמואל מודה הכא דפטור כדפטר לקמן בהפרה (דף נג. ושם) נתקל בבור ונפל לאחורי הבור וההיא דלעיל דמחייב שמואל צריך לאוקמא כגון שנחבט בקרקע שהמים נשפכים עליה דדמי לקרקע הבור ואע''ג דשור שדחף חבירו לבור וגם הניח אבן ע''פ הבור ובא שור ונתקל בה ונפל לבור מחייבין בהפרה (שם) יש לחלק כיון שיש שם תקלה על הבור ומיהו ודאי לרב קשה כי היכי דקאמר רב קרקע עולם הזיקתו ה''נ נימא בעל האבן בור של פלוני הזיקו: אמר רבה במתכוין להורידה כו'. רבה לא בעי לאוקמי במתכוין לשבור כדמוקי לה אביי לקמן משום דנשברה כדו דקאמר ת''ק משמע דנשברה מאליו עלה קאתי ר' יהודה לחלק בין מתכוין לשאין מתכוין. וא''ת והא ר' יהודה אית ליה בפרק האומנין (ב''מ דף פב: ושם) דנתקל לאו פושע הוא גבי מעביר חבית ממקום למקום ונשברה דקאמר ר' יהודה שומר חנם ישבע נושא שכר ישלם ומפרש התם האי כדיניה והאי כדיניה ואין לומר דמתכוין להורידה דהכא הוי פושע טפי דא''כ היכי דייק מכלל דמחייב ר''מ אפילו נפשרה דלמא בנתקל דוקא מחייב אבל נפשרה דהוי אונס טפי לא וי''ל דקסבר רבה כי היכי דאמרינן התם לר''מ דשבועה זו תקנת חכמים היא בשומר שכר ה''נ לרבי יהודה תקנת חכמים היא בשומר חנם אלא דקסבר רבי יהודה דבשומר שכר לא רצו חכמים להקל: ואונס רחמנא פטריה. ומפצע תחת פצע לא מרבינן אונס גמור כדפירשתי לעיל (דף כז:): והתניא נשברה כדו כו'. וא''ת והיכי מייתי מברייתא דפטר ר''מ בקנקנים ברוח שאינה מצויה דלמא ה''מ לענין שאר נזקין אבל מתני' איכא לאוקמי באדם המזיק דבדרך הלוכו נפלו החרסים על האדם מכחו ואדם המזיק חייב ברוח שאינה מצויה כדאמרינן לעיל סוף פרק שני (דף כז.) וי''ל דבמתניתין נמי קתני והוחלק אחד במים דתקלת מימיו הוא ולא אדם המזיק ולמה מחייב שם ר''מ יותר מבקנקנים וא''ת ומאי פריך מולנערה לא תעשה דבר דבנפשרה ודאי מחייב ר''מ אע''פ שהנפילה היתה באונס מ''מ אחר כך היה לו לסלק וי''ל דרבי מאיר מחייב בכל ענין אף על פי שלא היה לו פנאי לסלק: (תוספות)

רשב"א אדם חייב וכלים פטורים. ואע"ג דוהמת יהיה לו כתיב משום דכלים שבירתן זו הוא מיתתן ולאו דוקא נשתברו אלא אפילו נטנפו דטינופן וקלקולן היינו מיתתם והטעם כמו שפירש הראב"ד ז"ל דבאדם שייך לחלק בין מיתה לנזיקין דתרוייהו שייכי באדם אבל כלים לא שייכי בהו והלכך לגמרי פטור בהו. ולשמואל מ"מ תקלתו הרי הוא כבורו ואע"פ שנחבט בקרקע והוא הוא שהזיקו חייב דלשמואל בור דעלמא חייב בין בהבלו בין בחבטו. והראב"ד ז"ל הקשה לרב דמחייב על המים משום שורו מנא תיתי אי משום שן הא אין הנאה להזיקו ואי מרגל שאני רגל שדרכה לילך ולהזיק ואי מקרן מועדות שאני התם שכונתה להזיק ואי מקרן תמה לא לחייב אלא חצי נזק ופשיטא ליה דאתיא מקרן מועדות דכיון שהן מוכנים למועד רגל הרי הן כמועדין להזיק ואף ע"פ שאין כונתן להזיק אהני בהו פשיעותא דידיה כאלו כיון בהזיקן ועוד יש לדקדק רב דאמר אבל הוא עצמו פטור דקרקע עולם הזיקתו כמאן ס"ל אי כר"נ בשור שדחף את חברו בבור ליחייב נזק שלם דהרי ר"נ כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתל' מהאי ואי כרבנן דאזלי בתר דוחף ופטרי בעל הבור ליחייב בעל המים על מימיו לפחות חצי נזק ואפשר דרב נמי פטור מנזק שלם קאמר ולפי ששנינו חייב דמשמע נזק שלם אמר איהו דעל עצמו פטור בנזק שלם ולעולם חצי נזק מחייב ואין זה מחוור בעיני שאין דרכן של אמוראים לסתום אלא לפרש ועוד שרש"י ז"ל פירש שם בפרק הפרה בדוחף לבור שבעל השור חייב בנזק שלם וכמו שאני כותב שם ועוד דמוקמי' רב כרבנן ודלא כהלכתא דקי"ל כר' נתן אלא י"ל דשאני מים שאף הן לא דחפו אלא גרמא בעלמא הוא דעבדו שהחליקוהו ואינו אלא גרמא בעלמא והו"ל כנפל לבור מקול הכריה שהכורה פטור ועוד שאין גופן של מים מחליקין אלא על ידי העפר שנעשה רפש וטיט. ורב ה"מ היכא דאקפרינהו. ופרש"י ז"ל דקס"ד דבבור שחייבה עליו תורה דוקא כשהפקיר רשותו ובורו ואיכא למידק דהא אמרינן לעיל בפרק כיצד בשמעתין דמחזרת כגון שהקצה מרשותו לרשות הרבים קא סבר רב בור ברשותו חייב וי"ל דההיא לא קי"ל במסקנא וא"נ י"ל דהתם כי מחייב רב משום בור היינו משום שאי אפשר לחייבו משום שורו דשור ברשותו פטור והלכך לכל הפחות יהיב ליה דין בו ופטור על הכלים אבל באבנו וסכינו ומשאו ברשות הרבים בשלא הפקירן דלא עבדינהו רב כבורו לאו משום דגרעי לדידיה מבור אלא דעדיפי מינייהו ועביד להו כשורו לחייב על הכלים וממה שכתב רש"י ז"ל דקא סבר רב דבור שחייבה עליו תורה כשהפקיר רשותו ובורו דמשמע שסבור הרב ז"ל דחייב במפקיר רשותו ובורו כחופר בור ברשות הרבים נחלקו עליו גדולים מרבותינו הצרפתים ז"ל ואמרו דבמפקיר רשותו ובורו פטור ואינו דומה לחופר בור ברשות הרבים דהתם עשה התקלה באיסור וכן נמי כשחופר ברשותו סמוך לרשות הרבים לפי שצריך לשמור את בורו שלא יזיקו בו אחרים וכן בחופר באמצע רשותו והפקיר רשותו ובורו למה יתחייב על הכרי' שבאמצע רשותו כרה שאינו מצוי לנזק ואחר שהפקירו אינו שלו שיתחייב על שמירתו וכן דעת הראב"ד ז"ל. אבל נתקל בקרקע ונישוף באבן פטור כמאן דלא כר' נתן נ"ל דמשום דקי"ל כר"נ נקט האי לישנא ולא נקט כמאן כרבנן וה"ק נימא ר' אליעזר דלא כהלכתא אמרה לשמעתיה ואליבא דרבנן פטור לגמרי דהם מחייבין את הדוחה והמכשיל ופוטרין את הבור וכאן אין בעלים לקרקע דר"ה הוא ובעל האבן נמי פטור כשור שדחף את חברו לבור שבעל הבור פטור. אלא אפילו נתקל בקרקע ונישוף באבן חייב כמאן כר' נתן. דאמר דכל דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי. ובעל האבן חייב בכל ואם נתקל באבן ונישוף בקרקע א"ל דלכ"ע פטור דלרב דאמר בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו הכא פטור דקרקע עולם הזיקתו ואפילו לשמואל דאמר בין להבלו בין לחבטו הכא פטור דהוה ליה כנתקל בשור ונפל לאחורי הבור דפטר לקמן בפרק שור שנגח את הפרה דמודה שמואל בכל כי הא דאמרינן קרקע עולם הזיקתו כל שאינו ניזק בתוך תקלתו וליתא דלשמואל כל שנתקל בבורו אף ע"פ שנישוף בקרקע חייב שהדוחה והמכשיל חייב כדמוכח בפרק הפרה דמחייב אגובהה ומשמע אפילו נישוף בקרקע עולם ונתקל בבור ונפל לאחורי הבור דפטור טעמא אחרינא הוא שאז הבור אינו מכשיל אלא הכורה וכמו שכתבתי בס"ד. ואני תמיה למ"ד נתקל פושע למה יתחייב כשנתקל בקרקע ונישוף באבן והרי הוא ניזוק בפשיעתו ונ"ל מכאן דאפילו למ"ד נתקל פושע לאו פושע גמור קאמרינן אלא לאפוקי שאינו אנוס ולא בפשיעה שמתחייב עליה שומר חנם כנ"ל. במתכוין להורידה מעל כתפו. דכל שהוא מורידה מדעתו היה לו ליזהר בה שלא תשמט מתוך ידו ותשבר וזהו מתכוין ששנינו אבל מתכוין לשברה ולא מתכוין לזכות בחרסיה ומינה דכל שלא נזהר בה חייב והיינו אפילו נתקל. ותדע לך דאם איתא דנתקל לר"י פטור מאי קאמר מכלל דמחייב ר"מ אפילו נפשרה דלמא נפשרה לא אלא דר"מ מחייב אפילו נתקל ואף על גב דמשמע בפרק השוכר את האומנין גבי המעביר חבית ממקום למקום דר"י סבר נתקל לאו פושע הוא כיון דלא קיימא האי אוקמתא לא דייקי בה ועוד דהתם לא איברירא מלתא שפיר דטעמיה דר' יהודה דפטר התם שומר חנם הוי משום נתקל לאו פושע הוא אלא שמא מן התקנה כדאיתא התם ולפיכך לא אקשינן מינה הכא לרבא. ועדיפא מינה אקשינן דמפרש' בהדיא דאונס הוא אפילו לר' מאיר כשנפשרה ור' מאיר באונסין פטר. אמר אונס הוא ואונס רחמנא פטריה מולנערה לא תעשה דבר. איכא למידק האי למאי דמיא אי לנזק הבא מכח אדם הואיל ודרך הלוכו מזיק בשברים שנפשרו על כתפו מאי קאמר אנוס דנזקי אדם הא מרבינא בהו אנוס כרצון וכ"ת דאונס גמור הוא אונס גמור פטור וכמו שכתבתי למעלה א"כ מאי קא מייתי מקנקנים שהעלם לגג דהתם שאני דנזקי ממונו הן והאונס דרוח שאינה מצויה פטור בהן משא"כ בנזקי גופו. ואי לנזקי ממונו דמיא דאינו מזיק הוא אלא היא היא שנפשרה ונפלה אם כן מאי קא מייתי מולנערה וי"ל דאבא דכלהו אונסין לנערה לא תעשה דבר וא"ת ומאי קא מקשה מולנערה לנפשרה שאינו משלם נזקו לאחר נפילה דנהי דפשירתה חשבינן לאונס מ"מ לאחר שנפלו חרסיה היה לו לסלקן דבורו הן י"ל שהיה סבור עכשיו דר"מ היה מחייב אפילו תוך זמן סילוקו אף ע"פ שלא היה לו פנאי לסלק וחכ"א פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים מדפטרי רבנן מדיני אדם ש"מ דכשהפקיר קאמרי דאי לא אמאי פטור מדיני אדם והרי הן או כבורו או כשורו למר כדאית ליה ולמר כדאית לה ומדמחייבו בדיני שמים שמעינן דכשהיה לו פנאי לסלקן קאמרינן לא אמאי מחייבי בדיני שמים. (רשב"א)

דף כט - א

פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ומודים חכמים לר''מ באבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו שהוא חייב ומודה ר''מ לרבנן במעלה קנקנין על הגג ע''מ לנגבן ונפלו ברוח שאינה מצויה והזיקו שהוא פטור אלא אמר אביי בתרתי פליגי פליגי בשעת נפילה ופליגי לאחר נפילה פליגי בשעת נפילה בנתקל פושע מר סבר נתקל פושע הוא ומ''ס נתקל לאו פושע הוא פליגי לאחר נפילה במפקיר נזקיו מר סבר מפקיר נזקיו חייב ומר סבר פטור וממאי מדקתני תרתי הוחלק אחד במים או שלקה בחרסית היינו הך אלא לאו ה''ק הוחלק אחד במים בשעת נפילה או שלקה בחרסית לאחר נפילה ומדמתניתין בתרתי ברייתא נמי בתרתי בשלמא כדו משכחת לה או בשעת נפילה או לאחר נפילה אלא גמלו בשלמא לאחר נפילה משכחת לה במפקיר. נבלתו אלא בשעת נפילה היכי משכחת לה אמר רב אחא כגון דעברה במיא דרך שרעתא דנהרא ה''ד אי דאיכא דרכא אחרינא פושע הוא ואי דליכא דרכא אחרינא אנוס הוא אלא משכחת לה דאתקיל ואתקילה ביה גמלא מפקיר נזקיו מאי מתכוין איכא אמר רב יוסף במתכוין לזכות בחרסיה וכן אמר רב אשי במתכוין לזכות בחרסיה רבי אלעזר אמר בשעת נפילה מחלוקת אבל לאחר נפילה מאי דברי הכל פטור והא איכא ר''מ דמחייב אלא מאי דברי הכל חייב והא איכא רבנן דפטרי אלא מאי בשעת נפילה אף בשעת נפילה וקמשמע לן כדאביי

רש"י פטור מדיני אדם. כדמפרש לקמן: וחייב בדיני שמים. משום דלא סליק: ברוח שאין מצויה. דאנוס הוא: אלא אמר אביי בתרתי פליגי. במתני' כשהזיק הכד בשעת נפילה ופליגי כשהוזק בחרסי' לאחר נפילה: במפקיר נזקיו. כגון זה דמסתמא מפקיר לחרסיו ור''מ סבר מפקיר נזקיו חייב דבור שחייבה עליו תורה בבור ברה''ר דהפקר הוא חייבה ור' יהודה דסבר פטור [ס''ל] דהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו זהו בור האמור בתורה ולקמן (דף מט:) פליגי ר' ישמעאל ור''ע בהא מילתא וה''ק רבי יהודה במתכוין לשוברה והזיק בנפילה חייב ובשאין מתכוין אלא מתכוין להורידה מכתיפו ונתקל ונשברה פטור דנתקל לאו פושע הוא ובהיזק דלאחר נפילה נמי לקמן מפרש מאי מתכוין איכא: ומדמתניתין בתרתי כו'. גמרא קפריך לה: אלא בשעת נפילה. היכי איכא למימר נתקל פושע הוא מה הוא יכול לעשות אם נתקלה בהמתו דבשלמא נתקל הוא ונשברה כדו איכא למימר איבעי ליה לעיוני ומיזל אלא גמלו מי איכא למימר הכי: שרעתא דנהרא. שגדל הנהר וכסה את עין הדרך ופושע הוא בכך שאילו היה הדרך מגולה לא נתקל גמלו: שרעתא. לשון שרוע וקלוט (ויקרא כב): פושע הוא. ואין לו דין נתקל: דאתקיל. בדרך יבשה ונתקל ביה בהמתו והוי ליה איהו פושע: לזכות בחרסיה. שלא הפקירן חייב ובשאין מתכוין שוב לזכות בהן פטור דמפקיר נזקיו פטור: והאיכא ר''מ דמחייב. מדקתני בברייתא ולא סלקה ולא העמידה מכלל דבהיזק דלאחר נפילה פליגי: אף בשעת נפילה. ומשום דלישנא דברייתא לא משתמע בשעת נפילה אצטריך לרבי אלעזר לאשמועינן דדייקינן לה ממתניתין דקתני תרתי כדאמר אביי לעיל: (רש"י)

תוספות פליגי בשעת נפילה בנתקל פושע. דלר''מ דפושע הוא חייב כל כמה דלא הוה ליה פנאי לסלק קרי שעת נפילה ולאחר נפילה פליגי במפקיר נזקיו ואפי' לאחר נפילת פשיעה כגון ששיבר במתכוין דרבנן דפטרי ס''ל דלא חייבה תורה אלא בור דאית ליה בעלים כגון הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו או חפר בור סמוך לרה''ר וכן משמע לישנא מר סבר מפקיר נזקיו חייב ומ''ס מפקיר נזקיו פטור משמע דבכל מפקיר נזקיו פליגי אפי' לאחר נפילת פשיעה ועוד דקאמר לקמן מפקיר נזקיו מאי מתכוין איכא האיכא לפרש במתכוין ושיבר כמו שפירש על שעת נפילה ולא בעי לאוקמי אביי פלוגתייהו בלאחר נפילה בנתקל פושע דלרבי מאיר דפושע הוא חייב דהוי מפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה ולרבנן דלאו פושע הוא פטור דהוי מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס וכן אית ליה לר' יוחנן בסמוך משום דמתני' מוכחא דבתרתי פליגי ולא היה זה בתרתי אלא בחד דחד טעמא הוא והשתא נמי תרי ומודים דקתני בברייתא חד קאי אשעת נפילה דמודים חכמים לר''מ באבנו וסכינו ומשאו דנפלו ברוח מצויה שהוא חייב אע''פ שלא היה לו פנאי לסלק אבל ברוח שאין מצויה היה פטור אע''ג דלא אפקריה דסתם אבנו כו' לא מפקר להו כי נפלו שאין מתקלקלין בנפילתם ומשום דלא היה לו פנאי לסלק מיפטר דאי היה לו פנאי לסלק הוה מחייב אפי' ברוח שאין מצויה דכיון דלא אפקרינהו עליה דידיה לסלוקינהו כדאמר בסמוך דמתכוין לזכות בחרסין ואפי' נתנו אחר שם כדאמרינן בהפרה (לקמן דף מז: ושם) בעל השור חייב בנזקי חצר ובעל חצר חייב בנזקי הבור ובשמעתין אמר גבי גלל דאם הפכה בפחות מג' אם נתכוין לזכות בה חייב אע''פ שהוא לא עשה בור זה כיון דדידיה הוא עליה דידיה רמי לסלקו ואידך מודים קאי אפלוגתייהו דלאחר נפילה ומודה רבי מאיר לחכמים במעלה קנקנין ונפלו ברוח שאין מצויה דפטור אע''פ שהיה לו פנאי לסלק דהוי מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס ומצי אמר האי בירא לאו אנא כריתיה כיון דבאונס נעשה ולכך נקט קנקנין שמשתברין בנפילתם וסתמא מפקר להו: מדקתני תרתי. וא''ת והיכי דייק אביי מדקתני תרתי דפליגי לאחר נפילת פשיעה הא אפי' אי לא פליגי אלא בנתקל אי פושע הוא אי לא איצטריך למיתני תרתי שלא תאמר דוקא בשעת נפילה מחייב ר''מ משום דנתקל פושע הוא והתקלה היתה שלו עדיין אבל אחר נפילה שכבר הפקיר התקלה פטר ר''מ אע''ג דפושע הוא כמאן דפטר בור ברשות הרבים וי''ל דאי לאו שרבי יהודה בא לחלוק עליו בזה לא היה צריך להשמיענו כיון דבהדיא תנן סתמא לקמן דבור ברשות הרבים חייב: מדמתני' בתרתי ברייתא נמי בתרתי. וא''ת מברייתא נמי יש להוכיח דבתרתי פליגי דמדקתני ולא סלקה ולא העמידה משמע דלאחר נפילה פליגי ועוד דאי לא פליגי אלא בשעת נפילה אמאי חייב בדיני שמים לרבנן דאית להו נתקל אנוס הוא ובשעת נפילה נמי פליגי מדנקט מודים חכמים באבנו סכינו ומשאו דלא מצי קאי אלא אשעת נפילה דאי לא פליגי אלא לאחר נפילה במפקיר נזקיו א''כ אפי' נוקי בהפקיר אבנו סכינו ומשאו לא יתיישב דאי מודים ברוח מצויה דחייב ושאין מצויה דפטור א''כ לא פליגי כלל וי''ל דמברייתא לא מצי למידק כלל דאיכא למימר דפליגי בשעת נפילה ולאחר נפילה ובחד טעמא כדפרישית לעיל והא דנקט בהאי מודים אבנו כו' ובהאי מודים קנקנים אורחא דמילתא נקט דאין אדם מקפיד באבנו אם תפול ברוח מצויה ובקנקנים כדי שלא ישברו מניחם בענין שלא יפלו ברוח מצויה: הוחלק אחד במים בשעת נפילה או שלקה בחרסי' אחר הנפילה. ה''ה דמ''ל איפכא אלא דנקט הכי משום דסתם חרסים מפקיר להו כדמוכח ההיא דקנקנים ומים לא מפקר להו כולי האי ועוד דרב אוקי למים דמתניתין בדלא אפקרינהו וכי פליגי בדלא אפקרינהו דוקא בשעת נפילה פליגי דלאחר נפילה מודה ר''י שעליו לסלק כיון שהם שלו ויש לו פנאי לסלק אבל בפלוגתא דלאחר נפילה במפקיר נזקיו לאו דוקא לאחר נפילה אלא אף לאחר נפילה שהיה לו פנאי לסלק פוטר ר''י משום דהוי בור דלית ליה בעלים ור''מ מחייב אף בשעת נפילה כיון דסבר דנתקל פושע הוא ומפקיר נזקיו חייב: אלא גמלו בשלמא לאחר נפילה משכחת לה. דפליגי כגון שהפקיר נבלתו אחר נפילתה בפשיעה כגון שהוליכה במקום שיש לחוש שתפול אלא בשעת נפילה היכי משכחת לה דלפלגו כעין פלוגתא דפליגי בנתקל וא''ת ולוקי פלוגתייהו דשעת נפילה אכדו ולאחר נפילה אגמלו כדמוקי מתניתין דהוחלק אחד במים בשעת נפילה או שלקה בחרסית לאחר נפילה וי''ל חדא משום דסתם חרסית מפקר להו וסתם נבילה לא מפקר לה כחרסית ועוד מדקתני ולא סלקה משמע דכדו נמי היה לו פנאי לסלק והואיל וכן הוא אי מוקמינן לכדו בשעת נפילה א''כ מיירי כדו בתרתי ומדכדו בתרתי גמלו נמי בתרתי: אבל לאחר נפילה מאי. כי מפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה מאי דברי הכל פטור הא איכא רבי מאיר דמחייב ע''כ אפילו הפקיר דאם לא הפקיר לא פטרי רבנן דעליה רמי לסלוקי: אלא מאי ד''ה חייב הא איכא רבנן דפטרי. הו''מ לדחויי דלא פטרי רבנן אלא היכא דאנוס הוא אבל לאחר נפילת פשיעה מחייבי אבל היה קשה דא''כ רבי יוחנן דאמר בסמוך לאחר נפילה מחלוקת לא הוה פליג במידי אדרבי אלעזר ומתוך הלשון משמע שבא לחלוק על רבי אלעזר: (תוספות)

רשב"א באבנו ובסכינו ובמשאו שניחן בראש גגו ונפלה ברוח מצויה והזיקו שהוא חייב. השתא משמע דהזיקו בשעת נפילתן קאמר משום אשו. ומודה ר"מ לחכמים במעלה קנקנים לגג ונפלו ברוח שאינה מצויה שהוא פטור. הא דנקט לדברי חכמים אבנו וסכינו ובדר' מאיר קנקנים אורחא דמלתא נקט דבקנקנים שאם נפלו עשויין להשתבר אורחייהו לשמרן שלא יפלו ברוח מצויה. פליגי בשעת נפילה בנתקל פושע הוא. כל שאין לו פנאי לסלקן קרי שעת נפילה דר"מ סבר נתקל פושע הוא ואם הזיקו בשעת נפילה דהיינו בשעת נפילתן ממש וכן אחר נפילה תוך זמן שאין לו פנאי לסלקן חייב ור' יהודה סבר נתקל לאו פושע הוא ועד שיתכוין אינו חייב והיכי דמי מתכוין לא מתכוין להורידה דכל נתקל לאו פושע הוא אלא כששברה בכונה. ופליגי לאחר נפילה במפקיר נזקיו. כלומר בניזקין דעלמא שבאו שלא מחמת אונס דמר סבר מפקיר נזקיו חייב ובור שחייב עליו תורה אפילו בור ברשות הרבים ור' יהודה סבר לא זהו בור שחייבה תורה אלא כשהפקיר רשותו ולא בורו. א"נ בחופר בור ברשותו סמוך לרשות הרבים וא"ת ומי הזקיקו לאביי למימר הכי לימא דהפקיר נזקיו דעלמא כ"ע לא פליגי דחייב אלא לא פטר ר"י אלא בנזיקין דהכ' דבאו מחמת אונס וכדאמר ר' יוחנן לקמן יש לומר דכיון דס"ל לאביי דבתרתי פליגי ודייק לה ממתניתין ע"כ איצטריך ליה לאוקמה בנזקין דעלמא דאין בנזקין דהכא לאו בתרתי פליגי דתרוייהו חדא נינהו דהא עיקר מלתא משום דלמר נתקל פושע והוה ליה כמפקיר נזקיו בעלמא ולמר נתקל לאו פושע הוא והו"ל כמפקיר נזקיו דאונס. ומדמתניתין בתרתי ברייתא נמי בתרתי. ואם תאמר למה לי למידק ממתניתין לידוק מברייתא גופא דהא מדקתני נשבר כדו ולא סלקה נפלה גמלו ולא העמידה היינו לאחר נפילה ולא היה לו פנאי לסלקן כמו שכתבתי למעלה מדקתני בדברי חכמים וחייב בדיני שמים ובשעת נפילה נמי פליגי מדקתני מודים חכמים לר"מ באבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש הגג ונפלו ברוח מצויה דמשמע שנפלו והזיקו בשעת נפילה מכלל דשמעת לר"מ דבכדו וגמלו חייב אפילו בשעת נפילה. וי"ל דאי לאו מתניתין הוה אמינא דנפלו והזיקו לאחר נפילתן קאמר ובחדא בלחוד פליגי דמר סבר נתקל פושע וגמלו נמי שנפל בפשיעה עצמו שנתקל ונתקל גמלו עליו כדמוקמינן ליה בסמוך ומר סבר נתקל לאו פושע. אלא גמלו בשלמא לאחר נפילה משכחת ליה. כעין פלוגתייהו דמפקיר נזקיו דעלמא וכגון שהוליכה במקום שעשויה להחליק וליפול. אלא בשעת נפילה היכי משכחת ליה. כעין פלוגתייהו דלמר תחשב פשיעה ולמר לא תחשב פשיעה דנתקל פושע ולא שייך אלא בדידיה אבל בהמתו אטו ברגלה נקיט לה וכיון שכן בשעת נפילתה או היה פשיעה למר ולמר או אונס למר ולמר ואסיקנא דהכא נמי בנתקל הוא עצמו ונתקלה גמלו עליו דלמר פשיעתו שנתקל גרמא ומר סבר לאו פושע וא"ת מאי קושיא לימא ליה בשעת נפילה משכחת לה בכדו ולאחר נפילה או שלקה בחרסיה יש לומר מדקתני בברייתא ולא סלקה ולא העמידה משמע שיש לו פנאי לסלק ולהעמיד דהיינו לאחר נפילה וכיון שכן אי מוקמת לה לבד בשעת נפילה אית לך לאוקמי בתרתי כלומר אף בשעת נפילה ומדכר בתרתי אף גמלו בתרתי. במתכוין לזכות בחרסיה. כלומר שלא הפקירן אלא שעדיין דעתו ליטלן. והא איכא ר"מ דמחייב. דמדקתני וחכמים אומרים פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ומדחייבי בדיני שמים נמי שמעינן דהפקירן דאי לא אמאי פטור מדיני אדם. וכהאי גוונא הוא דמחייב ר' מאיר אלא מאי בשעת נפילה דברי הכל חייב והאיכא רבנן דפטרי וא"ת לימא ליה לעולם לאחר נפילה פשיעה ודברי הכל חייב דעד כאן לא פליגי רבנן אלא לאחר נפילת אונס דמר סבר נתקל פושע והוה ליה מפקיר נזקיו דעלמא ומר סבר לאו פושע והוה ליה מפקיר נזקיו דלאחר אונס ומתוך הלשון משמע דפליגא אדר' אליעזר. (רשב"א)

דף כט - ב

ורבי יוחנן אמר לאחר נפילה מחלוקת אבל בשעת נפילה מאי דברי הכל פטור והא מדקאמר רבי יוחנן לקמן לא תימא מתניתין ר''מ היא דאמר נתקל פושע הוא מכלל דרבי מאיר מחייב אלא מאי דברי הכל חייב והא מדקאמר ר' יוחנן לקמן לא תימא מתניתין ר''מ היא דאמר נתקל פושע הוא מכלל דפטרי רבנן אלא הא קמ''ל דמפקיר נזקיו דהכא הוא דפטרי רבנן דאנוס הוא אבל מפקיר נזקיו דעלמא מחייבי איתמר מפקיר נזקיו רבי יוחנן ור''א חד אמר חייב וחד אמר פטור לימא מאן דמחייב כר''מ ומאן דפטר כרבנן אליבא דר''מ כ''ע לא פליגי כי פליגי אליבא דרבנן מאן דפטר כרבנן ומאן דמחייב אמר לך אנא דאמרי אפי' לרבנן עד כאן לא פטרי רבנן אלא במפקיר נזקיו דהכא משום דאנוס הוא אבל מפקיר נזקיו דעלמא מחייבי תסתיים דר''א הוא דאמר חייב דאמר רבי אלעזר משום רבי ישמעאל שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו ואלו הן בור ברשות הרבים וחמץ משש [שעות] ולמעלה תסתיים ומי אמר רבי אלעזר הכי והא אמר רבי אלעזר איפכא דתנן ההופך את הגלל ברה''ר והוזק בהן אחר חייב בנזקו ואמר ר''א לא שנו אלא שנתכוין לזכות בהן אבל לא נתכוין לזכות בהן פטור אלמא מפקיר נזקיו פטור אמר רב אדא בר אהבה שהחזירה למקומה אמר רבינא משל דרב אדא בר אהבה למה הדבר דומה למוצא בור מגולה וכסהו וחזר וגילהו א''ל מר זוטרא בריה דרב מרי לרבינא מי דמי התם לא אסתלק להו מעשה ראשון הכא אסתלק להו מעשה ראשון הא לא דמי אלא למוצא בור מגולה וטממה וחזר וחפרה דאסתלקו להו מעשה ראשון וקיימא לה ברשותו אלא אמר רב אשי כשהפכה לפחות משלשה ומאי דוחקיה דר''א לאוקמיה כגון שהפכה לפחות מג' וטעמא דכי נתכוין לזכות בה הא אין מתכוין לזכות בה לא לוקמה למעלה מג' ואע''ג דלא נתכוין לזכות בה חייב אמר רבא מתני' קשיתיה מאי אריא הפך לתני הגביה אלא ש''מ כל הפך למטה משלשה הוא ומדרבי אלעזר אמר חייב ר' יוחנן אמר פטור ומי א''ר יוחנן הכי והתנן המצניע את הקוץ ואת הזכוכית והגודר גדרו בקוצים וגדר שנפל לרשות הרבים והוזק בהן אחר חייב בנזקו ואמר רבי יוחנן לא שנו אלא במפריח אבל במצמצם פטור מצמצם מאי טעמא פטור לאו משום דהויא ליה בור ברשותו מכלל דחיובא דבור ברשות הרבים הוא אלמא מפקיר נזקיו חייב לא לעולם אימא לך מפקיר נזקיו פטור ומצמצם מ''ט פטור משום דאתמר עלה אמר רב אחא בריה דרב איקא לפי שאין דרכן של בני אדם להתחכך בכתלים ומי אמר ר' יוחנן הכי והא א''ר יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן החופר בור ברה''ר ונפל לתוכו שור או חמור ומת חייב אלא לעולם רבי יוחנן אמר חייב ומדרבי יוחנן אמר חייב ר''א אמר פטור והאמר ר''א

רש"י לא תימא מתני' ר''מ היא. גבי שני קדרים קאי לקמן בהאי פרקין (דף לא.): אלא הא קמ''ל. ר' יוחנן: דמפקיר נזקיו דהכא. דתחלתו אונס הוא דפטרי רבנן אבל מפקיר נזקיו דעלמא כגון שהשליכו מדעת וכגון בור ברשות הרבים מחייבי וה''ק לאחר נפילה מחלוקת כלומר האי מחלוקת דפליגי ר''מ ורבנן בהפקיר נזקיו לאחר נפילה הוא שתחילתו ע''י נפילה אבל ע''י השלכה לא פליגי ולא תידוק מרבי יוחנן דבשעת נפילה לא פליגי: אליבא דר''מ כ''ע לא פליגי. דהשתא בהפקיר נזקיו הבא ע''י אונס מתחילה מחייב כ''ש הפקר שתחילתו ברצון: בור ברה''ר. אלמא סבירא ליה לר''א דחיובא דבור ברה''ר היא: משש שעות ולמעלה. אין חמץ ברשותו (דאע''ג) דאיתיה אסור בהנאה ועשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא: ההופך את הגלל. זבל המופקר ברה''ר והפכו ממקום למקום: חייב בנזקו. דקנייה בהגבהה וממונו הוא: שנתכוין לזכות בו. כשהגביהו וחייב משום ממונו דלאחר שקנייה אע''פ שהניחו שם לא הפקירו אלא נתכוין ליטלו משם לאחר זמן: אבל לא נתכוין לזכות בה. לכשהגביהו: פטור. ואע''ג דכרה בור ברה''ר כשהפכו ונתקל האדם במקום שזרקו שם ואם היה במקומו הראשון ולא נתקל בו זה אלמא לר''א בור ברה''ר פטור והוא הדין למפקיר נזקיו דהא מאן דמחייב מבור ברה''ר יליף לה שלא היתה שלו מעולם: שהחזירה למקומה. דלא כרה בור והוי כמי שלא נגע בה מעולם דלאו כורה בור הוא: וחזר וגילהו. דפטור: וקמה ליה ברשותיה. ומחייב והאי נמי כשהגביהו אסתלקו מעשה ראשון ונסתם הבור וכשחזר והשליכו הוה ליה כורה: אלא אמר רב אשי. הא דמוקי רבי אלעזר למתניתין הכא לא נתכוין לזכות בה פטור: כשהפכה לפחות מג'. דמתחילה לא הגביה שלשה הלכך לאו הגבהה היא דכבור פתוח דמי ולא נסתם הבור מעולם וכיון דלא נתכוין לקנותה דליכא לחיוביה משום ממונו משום כורה בור נמי לא תחייביה ומיהו היכא דנתכוין לזכות מחייב משום ממונו דאיכא למ''ד חבטה בהפקר קני בלא הגבהה בפרק הבית והעלייה (ב''מ דף קיח.): ואע''ג דלא נתכוין. הואיל וסבירא ליה דמפקיר נזקיו חייב: המצניע את הקוץ ואת הזכוכית. ברה''ר: והגודר גדרו בקוצים. שעשה גדר של קוצים דסתם גדר של אבנים הוא דכתיב וגדר אבניו נהרסה (משלי כד): וגדר. אבנים שנפל לרה''ר כו': לא שנו. דגודר בקוצים חייב: אלא במפריח. ראש קוצותיה ברה''ר דה''ל בור ברה''ר: אבל צמצמן. לתוך שלו דה''ל בור ברשותו ואע''ג דהפקיר רשותו שהקצהו לרה''ר פטור: להתחכך בכתלים. וזה שנתחכך והוזק משונה הוא ומפריח היינו טעמא דחייב שהרי ממונו הוא ולא הפקירן והפריחן למקום מהלך בני אדם: ומי אמר רבי יוחנן הכי. דמפקיר נזקיו פטור: בור ברה''ר. אלמא חיובא דבור ברשות הרבים הוא: (רש"י)

תוספות ורבי יוחנן אמר לאחר נפילה מחלוקת אבל בשעת נפילה מאי ד''ה פטור כו'. הו''מ למפרך מברייתא גופה כיון דבשעת נפילה פטור משום דאנוס הוא א''כ לאחר נפילה מחייב ר''מ אף על גב דהוו לאחר נפילת אונס וא''כ היכי קתני ומודה ר''מ במעלה קנקנים כו' אמאי פטור והא ר''מ לאחר נפילת אונס נמי מחייב וליכא למימר דאיירי בשעת נפילה דא''כ מה לו להזכיר קנקנים לא הוה ליה למימר טפי אלא ומודה ר''מ בשעת נפילה דפטור משום דאנוס הוא: כי פליגי אליבא דרבנן. לא בעי למימר איפכא דפליגי אליבא דר''מ ומאן דפטר אמר לך דע''כ לא מחייב ר''מ אלא משום דפושע הוא וכי פליגי ר' יוחנן ור' אלעזר במפקיר נזקיו דאונס דקים ליה דבמפקיר נזקיו דפשיעה פליגי: תסתיים דר' אלעזר הוא דאמר חייב. במסקנא לא קיימא הכי והא דלא פריך מההיא דרבי אלעזר דלעיל משום דאין להוכיח ממילתיה דר''א לחודיה דפטרי רבנן במפקיר נזקיו אפילו לאחר נפילת פשיעה אם לא מכח דפליג אדרבי יוחנן כדפ''ל ומיהו מר' יוחנן קשה אמאי לא פריך מההיא דלעיל דאית ליה מפקיר נזקיו דעלמא חייב לרבנן וי''ל משום דלא מפרשא בהדיא אלא מתוך קשיא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן להכי שביק לה ומייתי מילתא דמפרשא טפי בהדיא: אלא אמר רב אשי כשהפכה בפחות מג'. מכאן אין לדקדק דלא בעי הגבהה ג' טפחים דכי מתכוין קני בהגבהה פחות מג' דשאני הכא משום דאפילו. חבטה בהפקר קני א''נ משום דהוי האי גלל בכליו וקני ליה כליו א''נ כשמגביה בידו דכיון שהוא בידו קני בפחות מג' וכך איתא בריש אלו נערות (כתובות דף לא.) והא דאמר בפרק חלון (עירובין דף עט: ושם) גבי חבית של שתופי מבואות צריך שיגביה טפח שאני שתופי מבואות דרבנן תדע דהתם לא להשמיענו דין הגבהה בכל מקום קאתי.: אלא ר' יוחנן דאמר חייב. מ''מ איצטריך לפרש לפי שאין דרכן של בני אדם להתחכך בכתלים לפרש מתניתין אפילו כמאן דמחייב בור ברשותו ושמא רבי יוחנן בבור ברשותיה נמי מחייב דאיכא דסבר הכי בפרק הפרה (לקמן דף נ.): (תוספות)

רשב"א הא דאמרינן בשהפכה בפחות מג'. הוא הדין בשלא הרחיקה ממקומה ג' דאם כן הוה לי בורו בשהפכה לפחות מג' מכאן דקדק ר"ת ז"ל דהגבהה במתכוין לקנות אינה צריכה ג' אלא טפח שלא כדברי רש"י ז"ל שכתב בפרק קמא דקדושין גבי פיל במאי קני ליה ואמרינן בחבילי זמורות ופרש"י ז"ל דלהכי נקט בחבילי זמורות ולא כלים לפי שסתם כלים אינם גבוהים ג' טפחים והגבהת ג' טפחים בעינן ומכאן קשה לפירושו ועוד דבמסכת עירובן פרק חלון גבי חביות של שתופי מבואות אמרינן וצריך להגביה מן הקרקע טפח אלמא בטפח סגי ומיהו מההיא דעירובין אין ראיה כ"כ דדלמא משום דשתופי מבואות דרבנן הקלו בקנייתן. וא"נ טפח דהתם לאו משום הגבהה קנייה אלא צריך שיגביהנה משאר החביות שבאוצר. טפח להיכר בעלמא שיהא ניכר שהוא של שתופי המבואות והא דהכא נמי אפשר משום דנכסי הפקר שאני ואפ"ה כי לא נתכוון לזכות בה לא קנה עד שיגביה הגהת שלשה טפחים. מצמצים מאי טעמא פטור וכו'. וא"ת אמאי לא אקשי ליה בהדיא ממפריח דחייב אף על גב דהו"ל כמפקיר נזקיו לא היא דמפריח לאו מפקיר נזקיו היא אלא כשורו שיצא לחוץ ולא טפח ליה באפיה וא"ת אמאי לא אקשי ליה מההוא דא"ר יוחנן לעיל מחלוקת לאחר נפילה דע"כ בלאחר נפילה דהכא דבאונס הוא אליבא דרבנן הוא דפליגי יש לומר דהא עדיפא ליה דמפרשא ליה אבל אידך דלעיל לאו בפירוש אמרה ר' יוחנן דאנן הוא דאמרינן הכי מתוך מה שהקשינו מדבריו לדבריו. (רשב"א)

דף ל - א

משום רבי ישמעאל כו' לא קשיא הא דידיה הא דרביה: מתני' השופך מים ברה''ר והוזק בהן אחר חייב בנזקו המצניע את הקוץ ואת הזכוכית והגודר את גדרו בקוצים וגדר שנפל לרה''ר והוזקו בהן אחרים חייב בנזקן: גמ' אמר רב לא שנו אלא דנטנפו כליו במים אבל הוא עצמו פטור קרקע עולם הזיקתו א''ל רב הונא לרב לא יהא אלא כרפשו מי סברת דלא תמו מיא בדתמו מיא ותרתי למה לי חדא בימות החמה וחדא בימות הגשמים דתניא כל אלו שאמרו פותקין ביבותיהן וגורפין מערותיהן בימות החמה אין להן רשות ובימות הגשמים יש להם רשות ואע''פ שברשות אם הזיקו חייבין לשלם: המצניע את הקוץ [וכו']: א''ר יוחנן לא שנו אלא מפריח אבל מצמצם לא מ''ט פטור אמר רב אחא בריה דרב איקא לפי שאין דרכן של בני אדם להתחכך בכתלים ת''ר המצניע קוצותיו וזכוכיותיו לתוך כותל של חבירו ובא בעל כותל וסתר כותלו ונפל לרה''ר והזיקו חייב המצניע א''ר יוחנן לא שנו אלא בכותל רעוע אבל בכותל בריא המצניע פטור וחייב בעל הכותל אמר רבינא זאת אומרת המכסה בורו בדליו של חבירו ובא בעל דלי ונטל דליו חייב בעל הבור פשיטא מהו דתימא התם הוא דלא הוי ידע ליה דלודעיה אבל הכא דידע ליה הוה ליה לאודועיה קמ''ל ת''ר חסידים הראשונים היו מצניעים קוצותיהם וזכוכיותיהם בתוך שדותיהן ומעמיקים להן ג' טפחים כדי שלא יעכב המחרישה רב ששת שדי להו בנורא רבא שדי להו בדגלת אמר רב יהודה האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין רבא אמר מילי דאבות ואמרי לה מילי דברכות: מתני' המוציא את תבנו וקשו לרה''ר לזבלים והוזק בהן אחר חייב בנזקו וכל הקודם בהן זכה רשב''ג אומר כל המקלקלין ברה''ר והזיקו חייבין לשלם וכל הקודם בהן זכה ההופך את הגלל ברה''ר והוזק בהן אחר חייב בנזקו: גמ' לימא מתני' דלא כר' יהודה דתניא ר' יהודה אומר בשעת הוצאת זבלים אדם מוציא זבלו לרה''ר וצוברו כל שלשים יום כדי שיהא נישוף ברגלי אדם וברגלי בהמה שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ אפי' תימא רבי יהודה מודה רבי יהודה שאם הזיק משלם מה שהזיק והתנן רבי יהודה אומר בנר חנוכה פטור מפני שהוא ברשות מאי לאו משום רשות בית דין לא משום רשות מצוה דתניא רבי יהודה אומר בנר חנוכה פטור מפני שהוא רשות מצוה ת''ש כל אלו שאמרו מותרין לקלקל ברשות הרבים אם הזיקו חייבין לשלם ורבי יהודה פוטר אמר רב נחמן מתני' שלא בשעת הוצאת זבלים ור' יהודה היא רב אשי אמר

רש"י משום ר' ישמעאל. שני דברים אינן ברשותו כו': לא יהא אלא כרפשו. המשליך זבלו ברה''ר מי לא מיחייב כי לא הפקירו ה''נ רפשו הוא דאזקיה שנתערבו המים והעפר ונעשה טיט ושלו הוא מדמוקי לה בטינוף כלים מכלל דלא אפקריה דהא בור לא חייב בו כלים: מי סברת דלא תמו מיא. אלא נתכנסו ונעשו רפש: בדתמו מיא. ונבלעו קמיירי ואין כאן רפש: ותרתי למה לי. לאשמעינן במתניתין טינוף כלים והא תנינא לעיל נשברה כדו ברה''ר והוחלק אחד במים ואוקמה רב נמי בדלא הפקירן ובטינוף כלים: וחדא בימות הגשמים. ואיצטריך לאשמעינן דאע''ג דברשות קעבדי אם הזיקו חייב לשלם: כל אלו שאמרו. חכמים מותרין לקלקל ברה''ר ואלו הן פותקין ביבותיהן לקלח שופכין שלהם ברה''ר כו' ביב צינור המקלח שופכין של מי תשמיש הבית לרה''ר: בכותל רעוע. דה''ל למצניע לאסוקי אדעתיה שכותל זה עומד לסותרו: וחייב בעל הכותל. דה''ל לאצנעינהו: בדליו של חבירו. כסוי בור של חבירו: חייב בעל הבור. כדאמרינן במצניע קוצותיו דהיינו בור בכותל רעוע של חבירו וסתר זה את כותלו דחייב המצניע והכא נמי איבעי ליה לאסוקי אדעתיה שזה יטול את דליו: פשיטא. היא היא ומאי אשמעינן רבינא: מהו דתימא. לא דמי דהתם משום הכי ליכא לחיוביה לבעל כותל דלא הוי ידע ליה למצניע דלודעיה שיבא ויטול קוצותיו אבל בעל הדלי דידע לבעל הבור איבעי ליה לאודעיה שהוא נוטל את דליו אשמעינן רבינא דלאו היינו טעמא: דגלת. חידקל: מתני' לזבלים. שירקבו התבן והקש ונעשים זבל לזבל שדות וכרמים: כל המקלקלין ברה''ר. רבן שמעון בן גמליאל שמעיה לת''ק דלא קניס אלא שבחא אבל גופא לא כדקתני בברייתא בגמרא ואתא רבן שמעון בן גמליאל למימר דגוף נמי כל הקודם בו זכה. לישנא אחרינא כל המקלקלין ואפי' עושין ברשות: גמ' כל שלשים יום. רשאי להניחן שם: שעל מנת כן כו'. שלא יהו מקפידין על כך: בנר חנוכה פטור. בפרק הכונס צאן לדיר דקתני גמל שהיה טעון פשתן: מאי לאו משום דברשות ב''ד. הניח בחוץ משום פרסומי ניסא פטור: ה''ג דתניא רבי יהודה אומר בנר חנוכה פטור: מפני שהוא רשות מצוה. כלומר משום רשות ב''ד דמצוה מיפטר אבל ברשות ב''ד דלאו מצוה חייב: מותרין לקלקל. כגון פותקין ביבותיהן וגורפין מערות: (רש"י)

תוספות לא יהא אלא כרפשו. הא דלא דייק הכי לעיל (דף כח.) בהוחלק אחד במים משום דהתם לא איירי כששפכם בכוונה אבל הכא תנא השופך משמע ששפכם בכוונה במקום שנעשין רפש וטיט א''נ ברישא קתני הוחלקו משמע דלא עשו המים אלא החלקה אבל הכא קתני הוזק משמע שבמים עצמן הוזק: בדתמו מיא. פירוש בתמו מיא נמי איירי וניחא ליה לאוקמי בין תמו בין לא תמו ודוקא בכלים מלאוקמי דוקא בלא תמו ובין בכלים ובין בעצמו וא''ת ואי תמו מיא סתמא מפקר להו והוי בור ופטור בו הכלים וי''ל דלא תמו כל כך שלא יהא עדיין ראויין לשום דבר ואי הוה גרס איפכא הוה ניחא מי סברת דתמו מיא ונכנסו בעפר ונעשה טיט לא דלא תמו מיא שהמים צלולים עדיין דמסתמא לא אפקרינהו: וחייב בעל הכותל. וא''ת כותל רעוע נמי איבעי ליה לאסוקי אדעתיה שמא הצניעם שם כשהיתה בריא וי''ל דמ''מ ראוי המצניע להתחייב כיון שפשע ואין צריך להעמיד ברעוע מעיקרו: שלא תעכב המחרישה. בירושלמי מפרש כדי שלא תעלה המחרישה: אפילו תימא רבי יהודה כו'. וא''ת והא מתני' קתני כל הקודם בהן זכה וי''ל דכל הקודם בהן לאחר שלשים יום זכה ותימה למאי דס''ד דמתניתין בשעת הוצאת זבלים תקשה ליה דרשב''ג אדרשב''ג דקתני במתני' דחייב לשלם ובהבית והעלייה (ב''מ דף קיח:) תנא רשב''ג אומר אף מתקן מלאכתו כל שלשים יום ודייק מינה בגמ' דס''ל כל מקום שנתנו חכמים רשות להניח והזיק פטור מלשלם ולפי לשון אחר שפירש בקונטרס דרשב''ג פליג את''ק וס''ל דאפילו הניח ברשות חייבין לשלם קשה אפי' לפי המסקנא ושמא אין הענינים שוין אע''ג דבשמעתין דהתם כייל להו בהדי הדדי: מתני' שלא בשעת הוצאת זבלים ור' יהודה היא. תימה דלא משני הכי בהבית והעלייה (ב''מ קיח: ושם) דקתני המוציא זבלו לרה''ר המוציא מוציא והמזבל מזבל כו' ואם הזיק משלם מה שהזיק וקאמר בגמרא מתני' דלא כר' יהודה וי''ל דהתם כי יעמיד מתני' נמי שלא בשעת הוצאת זבלים אתיא דלא כר' יהודה דהא שרי להוציא ע''מ לזבל לאלתר ואפי' הכי קתני שמשלם מה שהזיק אלמא בדבר שיש לו רשות משלם מה שהזיק ולרבי יהודה משמע דלא משלם מדקאמר שעל מנת כן כו' ועוד מדלא קתני בהדיא ואם הזיק משלם מה שהזיק א''נ מתני' דהתם משמע ליה בשעת הוצאת זבלים מדקתני המזבל מזבל ושפיר אית ליה רשות להניח שלשים יום והא דאמר המזבל מזבל עצה טובה קמ''ל כלומר מזבל לאלתר (תוספות)

רשב"א לא יהא אלא כרפשו. ואם תאמר אמאי לא אקשי ליה הכי לעיל גבי נשברה כדו דאמר רב לא שנו אלא שנטנפו כליו במים י"ל דהתם היינו משום דקתני והוחלק אחד דמשמע ששפכן לדעת לגבל בהן את הטיט. גירסא דייקא: מי סברת דתמו מיא לא דלא תמו מיא. והכי קאמר מי סברת דתמו מיא ונעשו רפש וטיט לא דלא תמו מיא דעדיין גלולין הן ואין כאן רפשו אלא מימיו. לקיים מילי דנזיקין רבינא אמר מילי דאבות ואיכא דאמרי מילי דברכות. יש מפרשים דבכל חדא מהני אמרינן מילי דחסידותא בניזקין הא דחסידים הראשום מצניעין ובאבות האומר שלי שלך ושלך שלך חסיד ובברכות חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין. לימא מתניתין דלא כרבי יהודה וכו'. ואסקה רב נחמן בר יצחק מתניתין אפילו ר' יהודה הוא ומתניתין שלא בשעת הוצאת זבלים וא"ת הא דתנן בפרק הבית והעליה המוציא זבלו לרשות הרבים המוציא מוציא והמזבל מזבל ואמרינן עלה בגמרא לימא מתניתין דלא כר' יהודה ואסיקנא התם הכי דמתניתין דלא כר' יהודה אמאי לא פריק הא דמתניתין שלא בשעת הוצאת זבלים היא כדאמרינן הכא י"ל דהתם על כרחין בשעת הוצאת זבלים היא מדקתני המוציא מוציא והמזבל מזבל. (רשב"א)

דף ל - ב

תבנו וקשו תנן משום דמשרקי: כל הקודם בהן זכה: אמר רב בין בגופן בין בשבחן וזעירי אמר בשבחן אבל לא בגופן במאי קמיפלגי רב סבר קנסו גופן משום שבחן וזעירי סבר לא קנסו גופן משום שבחן תנן ההופך את הגלל ברה''ר והוזק בהן אחר חייב בנזקו ואילו כל הקודם זכה לא קתני תנא לרישא וה''ה לסיפא והא תני עלה אסורין משום גזל כי קתני אסורין משום גזל אכולה מתני' קאי לאותו שקדם וזכה והא לא קתני הכי דתנן המוציא תבנו וקשו לרה''ר לזבלים והוזק בהן אחר חייב בנזקו וכל הקודם בהן זכה ומותר משום גזל וההופך את הגלל לרה''ר והוזק בהן אחר חייב ואסור משום גזל אמר רב נחמן בר יצחק גלל קרמית דבר שיש בו שבח קנסו גופו משום שבחו דבר שאין בו שבח לא קנסו איבעיא להו לדברי האומר קנסו גופן משום שבחן לאלתר קנסינן או לכי מייתי שבחא קנסינן ת''ש מדקאיירינן גלל ותסברא כי איירינן גלל מיקמי דלשני רב נחמן לבתר דשני רב נחמן מי איכא למירמא גלל כלל לימא כתנאי שטר שכתוב בו רבית קונסין אותו ואינו גובה לא את הקרן ולא את הרבית דברי ר''מ וחכמים אומרים גובה את הקרן אבל לא את הרבית לימא רב דאמר כרבי מאיר וזעירי דאמר כרבנן אמר לך רב אנא דאמרי אפי' לרבנן עד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא קרן דבהתירא אבל הכא קרן גופא קמזיק וזעירי אמר לך אנא דאמרי אפי' לר''מ עד כאן לא קאמר ר''מ התם אלא דמשעת כתיבה דעבד ליה שומא אבל הכא מי יימר דמזיק לימא כהני תנאי המוציא תבנו וקשו לרה''ר לזבלים והוזק בהן אחר חייב בנזקו וכל הקודם בהן זכה ואסורין משום גזל ר''ש בן גמליאל אומר כל המקלקלין ברה''ר והזיקו חייבין לשלם וכל הקודם בהן זכה ומותרין משום גזל הא גופא קשיא אמרת כל הקודם בהן זכה והדר קאמר אסורין משום גזל אלא לאו הכי קאמר וכל הקודם בהן זכה בשבחן ואסורין משום גזל אגופן ואתא רבן שמעון בן גמליאל למימר אפי' גופן נמי כל הקודם בהן זכה לזעירי ודאי תנאי היא לרב מי לימא תנאי היא אמר לך רב דכולי עלמא קנסו גופן משום שבחן והכא בהלכה ואין מורין כן קא מיפלגי דאתמר רב הונא אמר רב הלכה ואין מורין כן רב אדא בר אהבה אמר הלכה ומורין כן איני והא רב הונא אפקר חושלי רב אדא בר אהבה אפקר

רש"י תבנו וקשו תנן. דמחייב דעדיין לא נעשו זבל וקשים הם ומחליקין בהן וכי קאמר רבי יהודה בזבל קאמר דמוציא אדם זבלו שאינו נוח להחליק כל כך: משרקי. מחליקין: בשבחן. במה שהשביחן ברה''ר: ואילו כל הקודם זכה לא קתני. משום דגלל זהו רעי ואינו משביח ברה''ר דמושבח ועומד הוא וקשה לרב: והא קתני עלה. בברייתא אסורים משום גזל: אכולה מתניתין קאי. האי אסורין משום גזל ואפילו אתבן וקש הלכך הכי קאמר דלאחר שקדם וזכה בהם אחר אסור לגזלן הימנו: מדקא איירינן גלל. עליה דרב מכלל דאיהו סבר לאלתר קנסינן דאי לבתר דאייתי שבחא מאי רומיא דגלל הא לאו שבח בגלל: כי איירינן גלל מקמי דשני רב נחמן. דהוה סבירא לן דאע''ג דאין סופו להשביח קניס רב וכ''ש דבדבר שסופו להשביח קניס לאלתר: לבתר דשני מי איכא למירמ' [גלל] כלל. והשתא דקים לן דטעמא דקנסא משום שבח הוא מיבעיא אי לאלתר קניס או כי מייתי שבח: שיש בו רבית. שכתוב בו שלוה ברבית: קא מזקא. עתיד להזיק: עביד ליה שומא. שם עליו נשך ועבר בלא תשימון (שמות כב): לזעירי ודאי תנאי היא. דליכא למימר דכ''ע לא קנסו דהא רבן שמעון קניס: בהלכה ואין מורין כן קמיפלגי. תנא קמא סבר הלכה דקנסו גופן ואין מורין כן והכי קאמר [הלכה] כל הקודם בהן זכה ואפי' גופן דיעבד ואי אתי מרישא לקמן לאימלוכי אמרינן ליה אסורין משום גזל: אפקר חושלי. שעורין קלופין ששטח איש אחד ברה''ר כדי שיתייבשו והפקירן רב הונא והורה שהקודם בהן זכה: (רש"י)

תוספות תבנו וקשו תנן משום דמשרקי. והא דמחייב מתני' בגללים אע''ג דלא שריק היינו משום דלית ביה שבחא ולא התירו להוציא בחנם: דבר שיש בו שבח קנסו גופו משום שבחו. מכאן יש להוכיח דל''ג כל הקודם בהן זכה גבי מצניע קוץ וזכוכית וגדר שנפלה לרה''ר דהתם ליכא שבחא: שטר שיש בו רבית קונסין אותו ואינו גובה לא את הקרן ולא את הרבית. נראה לר''י שר''מ קונס להפסיד החוב לגמרי אפי' בהודאה ועדות אחרת כדמשמע לישנא דאין גובה לא את הקרן ולא את הרבית דמשמע דאין גובה כלל וכן משמע מדמדמי לקנסו גופו משום שבחו שמפסיד גוף הממון ואין להקשות דבפרק איזהו נשך (ב''מ דף עב. ושם) מדמי הך דהכא דשטר שיש בו רבית לשטרי חוב המוקדמין ומוקי ההיא דשטרי חוב כר''מ והיכי מדמי דהכא מפסיד גוף המלוה והתם אינו מפסיד אלא השטר דמה שאין מפסיד שם אלא השטר לפי שלא היה עבירה בגוף המלוה אלא בשטר אבל ברבית יש עבירה דהלואה ברבית אפי' בלא שטר אע''ג דאמרינן דמשעת כתיבה עבד ליה שומא בלא שטר נמי איכא איסורא בהלואה הקשה ריב''א אם יפסיד כל חובו לגמרי מצינו הלוה חוטא נשכר ואור''י דאין זה קושיא כי המלוה שמרויח קנסו בגוף מחמת השבח ומתוך כך יזהר אבל הלוה אין לנו במה לקנוס שתחילתו על מנת לפרוע הוא לוה: וחכמים אומרים גובה את הקרן כו'. משמע שגובה ע''פ השטר אפי' ממשעבדי וקשה לר''י למה השטר כשר כיון שהעדים עוברים על לא תשימון אע''ג דאינם עדי חמס דאין מרויחין כלום הא קי''ל כאביי (סנהדרין דף כז.) דמי שאוכל נבלות להכעיס פסול והא דלא תני לה בזה בורר (שם כד:) ה''נ לא תני לוה אלא בכלל מלוה איתיה כדמשמע התם בגמרא גבי מלוה ברבית מלוה הבאה ברבית ואין לומר דמיירי באין ניכר הרבית בשטר אלא כתוב סתמא פלוני חייב לפלוני מנה וסברו העדים שהכל קרן ואח''כ נודע שהוא רבית דבפרק איזהו נשך (ב''מ דף עב. ושם) מתרץ ר' יוחנן עלה דההיא דשטרי חוב המוקדמין פסולין אפילו תימא רבנן גזירה שמא יגבה מזמן ראשון ואי אין ניכר בשטר שיש בו רבית נמי לגזור שמא יגבה רבית במקום קרן ואין לומר שלכך הן כשרים שלא עשו שומא כיון שניכר מתוך השטר הרבית לא יבא לגבות הרבית על ידי שטר זה והא דתנן באיזהו נשך (שם עה:) שהעדים עוברים בלא תעשה היינו כגון שאין ניכר הרבית מתוך השטר דהא אמרי' בשמעתין דמשעת כתיבה עבד ליה שומא א''כ בשטר זה עוברים בלא תעשה וי''ל דלא תשימון עליו נשך לאינשי במלוה ולוה וערב משמע להו ולהכי לא מפסלי בהכי כדאמרינן (שם דף ה:) לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו א''נ כגון שיש עדים שהם אנוסין מחמת נפשות וכן צ''ל בשטרי חוב המוקדמים דיש מעמידין אותה כר''מ אבל לרבנן כשרים ואפי' רבי מאיר אין פוסל אלא מטעם קנס ואמאי הלא עדים פסולים הם שחתמו על שטר מוקדם אלא י''ל שיש עדים שהיו אנוסים מחמת נפשות א''נ כגון שאמרו טעינו בשנת המלך ואומר ר''י דהלכה כרבנן אע''ג דקי''ל (כתובות דף ס:) כר' מאיר בגזירותיו דוקא בגזירותיו ולא בקנסותיו וכן פסקו הלכות גדולות כרבנן דר''מ מטעם זה במעוברת חבירו ומינקת חבירו (יבמות לו:): [עי' תוספות זבחים קד. ד''ה א''ר עקיבא]: דמשעת כתיבה עבד ליה שומא. תימה לרבינו יצחק מה שומא יש כאן ומה מזקת עדותן ללוה והלא לא יגבו ב''ד הרבית ע''י שטר זה כיון שניכר בתוכו רבית: לימא כהני תנאי כו'. מכאן יש להוכיח דל''ג במתני' במילתיה דרשב''ג כל הקודם בהן זכה דאי גרסינן ליה הוה ליה לאתויי דעל כרחך רשב''ג אגופן נמי קניס דאי לאו הכי במאי פליג אתנא קמא וי''ל דהוי מצי לדחויי דכולה רשב''ג היא וה''ק שהיה רבן שמעון בן גמליאל אומר כו' א''נ ס''ד דוקא אתבנו וקשו דאיכא שבחא טובא אבל שאר דברים לא ואתא רבן שמעון בן גמליאל למימר דכל המקלקלין שוין אפי' לית בהו אלא שבחא פורתא: והדר קאמר דאסורין משום גזל. ולא בעי למימר דאסורין משום גזל לאותו שקדם וזכה ורשב''ג קאמר דמותרין דאין סברא דליפלגו בהכי: לזעירי ודאי תנאי היא. דאין סברא לומר דפליגי בהלכה ומורין כן לענין שבחא דפשיטא דלכולי עלמא מורין: (תוספות)

רשב"א תנן ההופך את הגלל לרשות הרבים וכו'. וקא סלקא דעתיה השתא דרב דאמר קנסו גופן אטו שבחן ה"ה דקניס גוף שאינו משביח בגלל אטו גוף המשביח ופרקף ר"נ בר יצחק גלל קא רמית דבר שיש בו שבח קנסו גופן אטו שבחן אבל גלל דלא משבח כלל לא קנסו בו. שטר שכתוב בו רבית. פירוש שכתוב בו רבית מפורש מאה במאה ועשרים קונסין אותו ואינו גובה לא את הקרן ולא את הרבית כלומר אפילו הקרן אינו גובה ממשעבדי וחכ"א גובה את הקרן אפילו ממשעבדי ובמקומה בפרק איזהו נשך כתבתיה בארוכה בסייעתא דשמיא. ונראה לי דכל בור שבשמועה זו בור של נזיקין הוא ולא בור של מיתה דהא ליכא עשרה ומינה דאפילו בור תשעה פטור בכלים ובפרק שור שנגח את הפרה כתבתיה יותר מזה בסייעתא דשמיא. (רשב"א)

דף לא - א

סליקוסתא בשלמא רב אדא בר אהבה כשמעתיה אלא רב הונא לימא הדר ביה הנהו מותרין הוו: מתני' שני קדרין שהיו מהלכין זה אחר זה ונתקל הראשון ונפל ונתקל השני בראשון הראשון חייב בנזקי שני: גמ' אמר רבי יוחנן לא תימא מתני' ר' מאיר היא דאמר נתקל פושע הוא וחייב אלא אפילו לרבנן דאמרי אנוס הוא ופטור הכא חייב שהיה לו לעמוד ולא עמד רב נחמן בר יצחק אמר אפילו תימא לא היה לו לעמוד היה לו להזהיר ולא הזהיר ורבי יוחנן אמר כיון דלא היה לו לעמוד לא היה לו להזהיר דטריד תנן היה בעל קורה ראשון ובעל חבית אחרון נשברה חבית בקורה פטור ואם עמד בעל קורה חייב מאי לאו שעמד לכתף דאורחיה הוא וקתני חייב דהוה ליה להזהיר לא כשעמד לפוש אבל עמד לכתף מאי פטור אדתני סיפא ואם אמר לו לבעל חבית עמוד פטור לפלוג וליתני בדידה בד''א כשעמד לפוש אבל עמד לכתף פטור הא קמ''ל דאע''ג דעמד לפוש כי קאמר לו לבעל חבית עמוד פטור ת''ש הקדרין והזגגין שהיו מהלכין זה אחר זה נתקל הראשון ונפל ונתקל השני בראשון והשלישי בשני ראשון חייב בנזקי שני ושני חייב בנזקי שלישי ואם מחמת ראשון נפלו ראשון חייב בנזקי כולם ואם הזהירו זה את זה פטורין מאי לאו שלא היה להן לעמוד לא שהיה להן לעמוד אבל לא היה להם לעמוד מאי פטור אי הכי אדתני סיפא אם הזהירו זה את זה פטור לפלוג וליתני בדידה במה דברים אמורים שהיה להן לעמוד אבל לא היה להן לעמוד פטורין הא קמ''ל דאע''ג דהיה להן לעמוד כי הזהירו זה את זה פטורין אמר רבא ראשון חייב בנזקי שני בין בנזקי גופו בין בנזקי ממונו שני חייב בנזקי שלישי בנזקי גופו אבל לא בנזקי ממונו ממה נפשך אי נתקל פושע הוא שני נמי ליחייב אי נתקל לאו פושע הוא אפילו ראשון נמי ליפטר

רש"י סליקוסתא. פסולת עיצורי תמרים שעשו מהן שכר ל''א שמרי שכר תמרים ומנגבין אותן כעין יין קרוש ומאכילין לחמורים: כשמעתיה. דאמר הלכה ומורין כן: מותרין הוו. שהתרו כמה פעמים בבעלים: שהיה לו לעמוד. כלומר בהכי מתוקמא מתניתין ששהה בנפילתו כדי עמידה ולא עמד: לכתף. לתקן הקורה על כתיפו כדרך נושאי משאוי: לפוש. דמשונה הוא ואין רה''ר עשויה לכך: והזגגין. מוכרי כלי זכוכית: ואם מחמת ראשון נפלו כולן. לקמן מפרש: (רש"י)

תוספות וקתני חייב. שהוה לו להזהיר אע''ג דטריד לכתף היה לו להזהיר וא''ת ומנליה דמשום שהיה לו להזהיר חייב דלמא משום דמוקמינן לקמן דרמי כשלדא וחייב משום דלא ה''ל למירמייה כשלדא וי''ל דכשלדא נמי דרכו כשמכתף וא''ת אי אורחיה אמאי הוה ליה להזהיר הא לקמן מוכח דאי לא רמי כשלדא פטור דאיבעי ליה לבעל חבית לאסוקי אדעתיה שמא יעמוד בעל קורה וא''כ אפי' כשלדא נמי ליפטר הכא דאיבעי ליה לבעל חבית לאסוקי אדעתיה שמא יעמוד כשלדא כיון דדרך המכתפין בכך וי''ל כיון דלפעמים מכתף ואין מניח כשלדא לא איבעי ליה לאזדהורי וא''ת כי מוקי לה נמי כשעמד לפוש אמאי חייב הא כיון דאיבעי ליה לאזדהורי במכתף בעומד לפוש נמי איבעי ליה לאזדהורי דמנא ידע אם עומד לכתף או לפוש ופושע הוא וי''ל דמינכר שפיר אם עומד לפוש או לכתף הלכך כשעומד לפוש אין לאחרון ליזהר משלדא דלאו אורחיה כשלדא כשעומד לפוש הלכך ההוא דעמד פושע הוא אם לא יזהיר אבל כשעמד לכתף אורחיה הוא להניח כשלדא ואין לו להזהיר: אמר רבא ראשון חייב בנזקי שני. לשון שני פי' בקונטרס מפי המורה וכן נראה לר''י עיקר והכי פירושו ראשון חייב בנזקי שני בין בנזקי גופו בין בנזקי ממונו דראשון ובנזקי גופו מחייב אף על ממונו דשני דהוי אדם המזיק ובנזקי ממונו מחייב אנזקי גופו דשני ולא על ממונו דקדירות הראשונות הוי בור ולא מחייב אכלים כדמפרש דראשון ודאי פושע הוא ולפיכך חייב על נזק שממונו עושה אבל שני לא פשע בשלישי כל כך ומ''מ כשגוף השני הזיק אפי' בממון השלישי חייב דהיה לו לעמוד ולא עמד אבל כשהזיק ממונו של שני אפילו גופו של שלישי פטור דאמר ליה האי בירא לאו אנא כריתיה דה''ל מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס מיתיבי כולן פטורין על נזקי ממונן אפילו ראשון אם הזיק ממונו אפילו את גוף השני ולא מצי אוקמה דברייתא כרבנן דאמרי נתקל אונס הוא דהוי ראשון נמי מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס ורבא כר''מ דאמר נתקל פושע הוא דקי''ל דברייתא ורבא לפרש הברייתא דקדרין וזגגין קאתו להכי ליכא למימר דפליגי ובקונט' פירש דרבא ס''ל דבין לר''מ ובין לרבנן נתקל פושע הוא ולא פליגי אלא במפקיר נזקיו אבל מכל מקום ה''ל לאוקמי ברייתא כרבנן דאית להו מפקיר נזקיו פטור ועוד דבהאומנים (ב''מ דף פב: ושם) משמע דליכא מאן דפליג אמאי דאוקימנא לעיל פלוגתא דנתקל פושע דקאמר התם וקי''ל דבנתקל פושע פליגי ומשני אלא אמר רבא ראשון חייב בנזקי שני בין בנזקי גופו בין בנזקי ממונו דשני והוא דהזיק בגופו אע''ג דאנוס מדפטר בברייתא כשהזיק ראשון בממונו מ''מ חייב על שהיה לו לעמוד או להזהיר ולא עמד והזהיר אבל שני חייב בנזקי שלישי בנזקי גופו של שלישי ולא אממונו דגוף השני הוי בור משום דאנוס יותר מן הראשון ולכך מטעם שהיה לו לעמוד לא הוי אלא בור וראשון שאין אנוס כל כך אע''ג דבאונס זה מפטר אדם המזיק כדמשמע בהאומנים כיון שהיה לו לעמוד ולא עמד חשיב ליה אדם המזיק אע''פ שזה דוחק אין לחוש כיון דלא קאי מסקנא הכי א''נ י''ל דרבא סבירא ליה בנתקל פושע כר''מ ולכך הראשון הוי אדם המזיק ולא בור מ''מ פטר ליה בברייתא אנזקי ממונו משום דסבר מפקיר נזקיו פטור אפילו אחר נפילת פשיעה אע''ג דרבא סבר כר''מ בהא לא סבר כר''מ ופריך הניחא לשמואל אלא לרב אמאי חשיב ליה להאי שני בור תרגמה רב אדא כגון שהוזקו כלים בכלים והשתא הדר ביה ובא ליישב הברייתא ללישנא קמא דרבא וכולן חייבין על נזקי גופו שגופו הזיק את ממונו ופטורין על נזקי ממונו שממון הזיק את הממון ואע''ג דנתקל פושע הוא מ''מ הוי ממונו בור ופטור על כלי שני אבל כשהזיק ממונו את הגוף הראשון חייב והשני פטור וגרס ברישא האי בירא לאו אנא כריתיה ובאלא אמר רבא גרסינן ה''ל בור ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים ולשון ראשון פ''ה והיא גירסת ר''ח אמר רבא ראשון חייב בין בנזקי גופו בין בנזקי ממונו דשני כשהוזקו בגופו של ראשון כדמפרש דראשון ודאי פושע הוא לר''מ דמנפשיה נפיל והוי אדם המזיק ולרבנן משום שהיה לו לעמוד ולהזהיר ושני חייב בנזקי גופו של שלישי אבל לא בנזקי ממונו של שלישי כדמסיק דאגופו של שלישי מחייב דהיה לו לעמוד ולא עמד אממונו פטור דה''ל בור ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים ופריך ראשון נמי נחשב גופו בור ויפטר על ממון השני ומשני ראשון מנפשיה נפיל וה''ל פושע לר''מ ולרבנן משום דה''ל להזהיר לרב נחמן ולרבי יוחנן היה לו לעמוד אע''ג דלרבנן שניהם אנוסין מ''מ הראשון שאין אנוס כ''כ הוי אדם המזיק מטעם שהיה לו לעמוד או להזהיר והשני שהוא אנוס יותר אין נחשב מטעם זה כ''א בור ולפי זה הו''מ למפרך השתא הניחא לשמואל כדאמרינן לקמן מיתיבי כולן חייבין על נזקי גופן ופטורין על נזקי ממונן של נזקין וחוזר בו רבא מתוך קושיא זו ותימה דלישני דגופו וממונו אמזיקין קאי וחייבין אנזקי גופו דראשון מטעם אדם המזיק וגופו של שני משום בור ופטור אנזקי שממונו הזיק כרבנן דאמרי נתקל לאו פושע הוא והוי מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס אלא אמר רבא ראשון חייב בין בנזקי גופו בין בנזקי ממונו דראשון אם הזיק בגוף השני יש ספרים שכתוב בהן בהדיא בין איתזק מגופו בין איתזק מממונו שני חייב בנזקי שלישי בנזקי גופו דשני משום שהיה לו לעמוד אבל לא בנזקי ממונו דשני דא''ל האי בירא לאו אנא כריתיה דאנוס היה שהראשון גרם לו ליפול אבל ראשון ודאי פושע הוא ולהכי קתני בברייתא וכולן פטורין על נזקי ממונן פי' על ניזוקין שגוף הראשון נמי נחשב בור כיון שלא הזיקו בידים וקשה כיון דפושע הוא אמאי פטור כשגופו הזיק ממון השני ואע''פ שאין מזיק בידים אין לו ליחשב בור דהתנן אם עמד בעל קורה חייב בחבית של חבירו אלמא חשיב (תוספות)

רשב"א גירסת הספרים שלנו כך היא: אמר רבא ראשון חייב בנזקי שני בין בנזקי גופו דראשון בין בנזקי ממונו דראשון שני חייב בנזקי גופו דשלישי אבל לא בנזקי ממונו. ויש לפרש דרבא כר' מאיר דאמר נתקל פושע הוא והכא קאמר ראשון חייב בנזקו של שני בין שנתקל השני בגופו של ראשון בין שנתקל בממונו ואפילו הפקירו לאחר נפילה משום דהוה ליה מפקיר נזקיו דלאחר פשיעה והוה ליה בורו והלכך על נזקי דשני חייב דלא פטרה תורה אדם בבור אלא לענין קטלא אבל לענין נזקין אדם חייב וכלים פטורים כדאמרינן לעיל אבל על נזקי ממונו של שני אם הוזק בממונו של ראשון פטור דכלים בבור פטור אפילו לענין ניזקין כדאמרינן ומיהו אם הוזק ממונו של שני בגופו חייב אבל אם הוזק ממונו דשלישי אפילו בגופו של שני פטור ופרישנא טעמא דראשון שנתקל מעצמו פושע הוא והלכך חייב כדאמרן אבל שני שנתקל בראשון לא הוי פושע שהרי היה הראשון מכשול לפניו והלכך לאו פושע גמור הוא ונפקא מינה לענין ממונו שאם הפקירו הו"ל מפקיר נזקיו דלאחר אונסין ופטור והיינו דאמרינן אממונו פטור כלומר כשנתקל וניזוק ג' בממונו של שני פטור דאמר ליה האי בירא לא אנא כריתי' ומיהו אם ניזוק גופו של שלישי בגופו של שני חייב משום דחשבינן ליה פושע שהיה לו לעמוד ולא עמד ומסתברא דהאי לישנא דהיה לו לעמוד לאו בדוקא נקטיה דהוא הדין אפילו כשלא היה לו לעמוד וכדרב נחמן בר יצחק דהוא בתרא אלא משום דפליגי עלי' לעיל נקט לה לרווחא דמלתא כלומר אם היה לו פנאי לעמוד ולא עמד חייב לכולי עלמא ולכשתמצא לומר אפילו לא היה לו לעמוד חייב משום דהיה לו להזהיר ולא הזהירו ואקשינן ראשון נמי מי איכא למימר דחייב על נזקי ממונו אפילו כי הוזק בו גופו של שני והא תניא כולן חייבין על נזקי הגוף ופטורין על נזקי ממון אלמא אף שני שהוזק בין גופו בממונו של ראשון פטור דעל נזקי ממונן וגופן של מזיקין קאמר מדלא קתני חייבין והדר ביה ופירשה ראשון חייב בנזקי שני בין שהזיק שני גופו או ממונו של ראשון לפי שאין הראשון נחשב כבור אלא כאדם המזיק מפני שהוא פושע אבל שני פטור על נזקי ממונו של שלישי מפני שהוא נחשב כבורו שלא עמד אבל אינו כאדם המזיק לפי שהוא אנוס היה בנפילתו וכיון שנחשב כבורו פטור על נזקי ממון שלא מצינו בור שחייב בו את הכלים ולעולם הוזק אפילו השני גופו בממונו של ראשון פטור דקסבר השתא דמפקיר נזקיו דעלמא פטור ואע"ג דלית ליה לר' מאיר הכי בהא לית ליה לרבא כר' מאיר וזה בבירור דחוק הרבה. אלא דאפשר דהאי אוקמתא לא קיימא במסקנא אפילו אליבא דשמואל אלא הדרינן לאוקמתא קמייתא וכדכתיבנא בסמוך וא"נ י"ל דמוקמינן ברייתא להאי אוקמתא כרבנן וגם זה דחוק יותר בעיני שיחזיר בו מר' מאיר לרבנן דרך העלמה ולא יפרש כלל אלא שאני תמיה מפני מה לא תירצו כן בפירוש ויאמרו ההיא מני ר' יהודה היא שלא רצו לשום הברייתות סתם במחלוקת שנויה והדר אקשינן כיון דחשבה גופו של שני כבור הניחא לשמואל אלא לרב דאמר דאין בור אלא בדאפקריה גופו היכי מפקר ליה וא"כ כל שהוזק ממונו של שלישי בוגפו של שני ליחייב שני דגופו הוא כשורו ותרגמוה רב אבא מניומי לברייתא דכולן פטורין על נזקי ממונם לפרוקה אליבא דרב כגון שהוזקו כלים בכלים כלומר כולם חייבין על נזקי גופן בין שהוזקו הניזקין גופן או ממונם בגוף המזיקין משום דגוף המזיק כשורו אבל כשהוזק ממונו בממונן של מזיקין פטורים בשהפקירן שלא מצינו בור שחייב בו את הכלים ואם הוזקו גופן בממונן אם שני בראשון חייב לפי שהוא נחשב כפושע ומפקיר נזקיו דעלמא חייב משום דממונו כבורו אבל גופו של שלישי בממונו של שני אם הפקירו פטור שהרי זה מפקיר נזקיו דמחמת אונס ופטור וברייתא קמייתא אליבא דרב ראשון חייב בנזקי גופו של שני בין שניזוק בנזקי גופו דראשון בין שניזוק בנזקי ממונו דראשון אבל שני חייב בנזקי שלישי אם הוזקו בגופו בין גופו בין ממונו משום שהיה לו לעמוד ולא עמד אבל אם הוזקו בממונו של שני לא שכבר הפקירן ומפקיר נזקיו דבאונסין פטור וא"נ משום דמצי למימר האי בור לא אנא כריתיה. והאי אוקמתא אמרו רז"ל דדוקא לרב משום דקשיא דלרב לית ליה בור אלא בדאפקרינו הוא דאצטריכי להכי הא לשמואל לא אצטריכן אלא כדאוקימנא מעיקרא ואפשר נמי למימר דכיון דפרקה רב אדא לברייתא דפטורין על נזקי ממונן כגון שהוזקו כלים בכלים תו לא אצטרכינן לאוקמתא תנינא דרבא בברייתא קמייתא אלא הדרינן לאוקמתא קמייתא דרבא ואליבא דשמואל כנ"ל לפרש שמועה זו אי אית ליה לרבא כר"מ בנתקל א"נ אפילו אית אית ליה כר' יהודה וכגון דנתקל שלא במקום מדרון דפושע הוא וכמ"ד הכין בפרק השוכר את האומנין אבל אי אית ליה כר' יהודה ובנתקל במקום מדרון דלאו פושע קרי ליה פושע דשלא עמד או דשלא הזהיר והו"ל כאדם המזיק וכן הוזק שני גופו בממונו של ראשון ובשלא הפקירו שאם הפקירו הו"ל מפקיר נזקיו שבאונס ופטור אבל שני שנכשל בראשון אנוס יותר ולפיכך אינו כאדם המזיק אע"פ שלא עמד ולא הזהיר אלא כבורו וחייב על נזקי גופו של שלישי משום בורו אבל על נזקי ממונו לא שלא מצינו בור שחייב בו את הכלים ואפילו הוזק גופו של שלישי בממונו של שני פטור דאמר ליה לאו אנא כריתיה. (רשב"א)

דף לא - ב

ראשון ודאי פושע הוא שני אגופו מחייב דהוה לו לעמוד ולא עמד אממונו פטור דא''ל האי בירא לאו אנא כריתיה מיתיבי כולן חייבין על נזקי גופן ופטורין על נזקי ממונן מאי לאו אפי' ראשון לא לבר מראשון והא כולם קתני אמר רב אדא בר אהבה כולן הניזקין האי מאי אי אמרת בשלמא אפילו ראשון היינו דקתני כולן אלא אי אמרת לבר מראשון מאי כולן ליתני הניזקין אלא אמר רבא ראשון חייב בין בנזקי גופו דשני בין בנזקי ממונו דשני ושני חייב בנזקי שלישי בנזקי גופו אבל לא בנזקי ממונו מ''ט דהוה ליה בור ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים הניחא לשמואל דאמר כל תקלה בור הוא אלא לרב דאמר אי אפקריה אין אי לא לא מאי איכא למימר לעולם כדאמר מעיקרא ודקשיא לך כולן חייבין תרגמה רב אדא בר מניומי קמיה דרבינא שהוזקו כלים בכלים אמר מר אם מחמת ראשון נפלו ראשון חייב בנזקי כולם מחמת ראשון היכי נפיל רב פפא אמר דפסקה לאורחיה כשלדא רב זביד אמר כחוטרא דסמיותא: מתני' זה בא בחביתו וזה בא בקורתו נשברה כדו של זה בקורתו של זה פטור שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך היה בעל הקורה ראשון ובעל חבית אחרון נשברה חבית בקורה פטור בעל הקורה

רש"י ה''ג ראשון ודאי פושע הוא שני אגופו מיחייב שהיה לו לעמוד ולא עמד אממונו פטור דא''ל האי בירא לאו אנא כריתיה מיתיבי כולן חייבין על נזקי גופן כו' עד מאי טעמא דהוה ליה בור ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים הניחא לשמואל דאמר כו' אלא לרב מאי איכא למימר תרגמה רב אדא כו'. והכי פירושו ראשון חייב בנזקי שני בין שניזק בגופו של ראשון ובין שהוזק בממונו של ראשון גופו כדין מזיק וחייב אף על כלים דשני דגופו לא משוינן [ליה] כדין בור וממונו [הוה ליה] בתורת בור וחייב על גוף ב' ופטור על כליו אם הוזק ממון בממון פטור דבור חייב בו נזקי אדם דאמרינן לעיל דכי דרשינן שור ולא אדם לענין קטלא אבל לענין נזקין חייב ופטר בו את הכלים ושני חייב בנזקי שלישי כדין מזיק היכא דהוזק בגופו של שני אבל לא בנזקי ממונו שאם ממונו של שני הזיק את השלישי בגופו אינו חייב אפילו תורת בור אין לו על הקדירות של השני להתחייב במה שהזיק ואפילו הזיק בגופו של שלישי: מה נפשך. דמשוית לממונו של ראשון בור וממונו דשני פטור: אי נתקל פושע הוא. והוי כמשליך תקלותיו ברה''ר משום הכי ממון ראשון חייב: שני נמי נחייב. אנזקי שלישי דעביד ממונו לגופו של שלישי: ואי לאו פושע הוא. ואנוס משוית ליה: אפי' ראשון נפטר. אפי' אנזקין דהזיק בגופו כ''ש בממונו: ראשון ודאי פושע הוא. דמנפשיה נפל הלכך גופו הוי כמזיק ואממונו הוה ליה כורה בור ומחייב מיהא אגופו דשני וקסבר רבא דרבנן לא פליגי עליה דר''מ בנתקל פושע הוא כדאוקי לעיל אביי דבתרתי פליגי אלא באפקר נזקיו הוא דפליגי אבל נתקל מעצמו פושע הוא לדברי הכל: שני. בנפילתו אנוס הוא אגופו מיהא מיחייב כמזיק בידים שהיה לו לעמוד ולא עמד: אממונו פטור. לגמרי ואפי' היה לו לעמוד: דאמר ליה האי בירא לאו אנא כריתיה. אלא ראשון ומפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס אמרן לעיל (דף כט.) דפטור: מיתיבי כולן חייבין על נזקי גופן. שהזיק גופן את אחרים בין בגוף בין בממון: ופטורין על נזקי ממונן. שהזיק ממונן את אחרים וקס''ד השתא דלגמרי פטר להו אפי' הזיק הממון את גוף חבירו: מאי לאו אפילו ראשון. וש''מ נתקל לאו פושע הוא ואגופו הוא דמיחייב דהוה ליה לעמוד ואע''ג דתחילתו אנוס חייב דבגופו לא משוינן ליה דין בור דנימא מפקיר נזקיו אחר נפילת אונס הוא אלא מזיק ממש הוא דאדם לא הוי בור אבל אממונו פטור: לא לבר מראשון. כו': אלא אמר רבא כו'. ע''כ רבא לא חייב הראשון בנזקי ממונו שהזיק בשני דלאו פושע הוא ולא חלק בין ראשון לשני אלא בנזקין שהזיק גופו והכי אמר רבא ראשון הוי גופו מזיק וחייב אפילו בנזקי ממונו של שני הואיל והיה לו לעמוד אבל שני אפילו היה לו לעמוד לא מיחייב כוליה האי כראשון דראשון הוי פושע טפי משני הלכך ראשון ודאי הוי מזיק ושני מיסתייה אי משוית ליה לגופיה בור וחייב על נזקי גופו של שלישי אבל לא בנזקי ממונו דלא מצינו בור שחייב בו את הכלים וברייתא דקתני כולן חייבין על נזקי גופו דמשמע אפילו שני כגון שהזיק את גופו של שלישי: הניחא לשמואל. איכא למימר דגופו של שני אית ליה תורת בור: אלא לרב. דאמר אי לא אפקריה לא הוה בור בשלמא ממון איכא למימר דמפקיר איניש אלא גוף מי מפקיר: תרגמה רב אדא בר מניומי. לברייתא דלעיל כגון שהוזקו כלים בכלים ולעולם מילתיה דרבא כדהוה שמעינן ליה מעיקרא דגופו דראשון ושני הוה כמזיקין בידים וחייבין על הכל ואפילו לשמואל דאמר דמידי דלא אפקריה הוי בור ה''מ בממון אבל בגופו אדם הוא ולא בור וחייב על נזקי כלים וממונו של ראשון לשמואל בין אפקריה בין לא אפקריה הוי בור ולרב אי לא אפקריה חייב בכל ואי אפקריה הוי בור דנתקל מעצמו פושע הוא וממונו של שני פטור אף על נזקי גוף השלישי דנזק המופקר על ידי אונס הוא וא''נ לא אפקריה שורו הוא וטפח באפיה שהרי אנוס הוא ומילתיה דרבא מתוקמא בין לרב בין לשמואל ודקשיא לך ברייתא דקתני שאפילו ראשון ממונו פטור היינו היכא דהוזקו כלים דשני בכליו דראשון דמיפטר משום דבור נינהו ולא חייב בו את הכלים ולרב בדאפקרינהו ולשמואל אפילו לא אפקרינהו והכי קתני כולן חייבין על נזקי שמזיק גופו ואפילו הזיק כלים דגופו דאדם מזיק הוא ופטורין על נזקי ממונן אם הזיק ממונן את כלי חביריהן דאפילו ממון הראשון טפי מבור לא משוית ליה שאין לך פושע יותר מכורה בור ופטר בו את הכלים אבל הזיק ממונו את הגוף יש מהן חייב ויש מהן פטור ראשון חייב ושני פטור וגירסא הכי איתא אמר רבא ראשון חייב בנזקי שני בין בנזקי גופו בין בנזקי ממונו שני חייב בנזקי שלישי בנזקי גופו אבל לא בנזקי ממונו מה נפשך אי נתקל פושע הוא שני נמי ליחייב ואי נתקל לאו פושע הוא ראשון נמי ליפטר ראשון ודאי פושע הוא ושני אגופו מיחייב דהוה ליה לעמוד ולא עמד אממונו פטור דאמר ליה האי בירא לאו אנא כריתיה ולא גרסינן הכא דהוה ליה בור מיתיבי כו' עד לבר מראשון והא כולן קתני כו' עד שני חייב בנזקי שלישי בנזקי גופו ולא בנזקי ממונו דהוה ליה בור כו' ולא גרסינן הכא האי בירא לאו אנא כריתיה וכו': כשלדא. כנבילה המושלכת למעבר הדרך ברחבה וממלאה את כל הדרך שלדא נבילה כדאמרינן בעלמא שלדו קיימת (נדה דף כח.): כחוטרא דסמיותא. כמקל של סומין שמגשש הסומא בו ופעמים שהוא מושיטו לרוחב הדרך ומגשש: מתני' זה בא בחביתו כו'. ופגע זה בזה: פטור. שלשניהם רשות להלך: היה בעל קורה ראשון כו' פטור. שזה מהלך כדרכו והוא מיהר ללכת: גמ' (רש"י)

תוספות אדם המזיק אע''פ שאינו מזיק בידים וכולן חייבין על נזקי גופן כמו אמר מר הוא הניחא לשמואל כו' ומשני כגון שהוזקו כלים בכלים והשתא כולן חייבין על נזקי גופן ופטורין על נזקי ממונן ע''כ לאו על נזקין קאי דאי קאי אנזקין כדס''ד השתא א''כ מיירי כשהוזקו בממון המזיקין כדמוקי כשהוזקו כלים בכלים דאי בגוף המזיק אמאי קאמר דפטורין על נזקי ממונן וכיון דהוזקו בממון מזיקין איירי אמאי חייב שני כשהזיק גוף שלישי בממונו והא האי בירא לאו איהו כרייה אלא אמזיקין קאי וכולן חייבין אנזקין שהזיק גופו בין בממון בין בגוף שאפ' גוף שני חייב על ממון שלישי דמטעם שהיה לו לעמוד ולהזהיר הוי אדם המזיק וחייב על הכלים אף לשמואל והשתא לא קשה מה שהקשה מאם עמד בעל קורה דכיון שיתחייב לפי המסקנא אין לחוש אם יכול לומר ולטעמיך ולשמואל מי ניחא דיש מקומות שאין הש''ס מקפיד ופטורין על נזקי ממונן פירוש שמזיק ממונו את הכלים אפי' ראשון דפושע הוא דהוה ליה ממונו בור ופטור על הכלים: כחוטרא דסמיותא. ארב פפא פליג וס''ל לרב זביד דכי פסקה לאורחא כשלדא לא היה ראשון חייב בנזקי שלישי שהיה לו ליזהר כשראה השני שנפל אבל בחוטרא דסמיותא דהוי באלכסון כשנתקל הראשון בראש החוטרא אותו שבא אחר כך ונתקל בסוף החוטרא לא ראהו: (תוספות)

דף לב - א

ואם עמד בעל קורה חייב ואם אמר לבעל חבית עמוד פטור היה בעל חבית ראשון ובעל קורה אחרון נשברה חבית בקורה חייב ואם עמד בעל חבית פטור ואם אמר לבעל קורה עמוד חייב וכן זה בא בנרו וזה בפשתנו: גמ' בעא מיניה רבה בר נתן מרב הונא המזיק את אשתו בתשמיש המטה מהו כיון דברשות קעביד פטור או דלמא איבעי ליה לעיוני א''ל תניתוה שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך אמר רבא ק''ו ומה יער שזה לרשותו נכנס וזה לרשותו נכנס נעשה כמי שנכנס לרשות חבירו וחייב זה שלרשות חבירו נכנס לא כל שכן אלא הא קתני שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך התם תרוייהו כהדדי נינהו הכא איהו קעביד מעשה והיא לא והכתיב {ויקרא יח-כט} ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם הנאה לתרוייהו אית להו איהו מעשה הוא דקעביד: היה בעל קורה ראשון כו': אמר ריש לקיש שתי פרות ברה''ר אחת רבוצה ואחת מהלכת בעטה מהלכת ברבוצה פטורה רבוצה במהלכת חייבת לימא מסייע ליה היה בעל קורה ראשון ובעל חבית אחרון נשברה חבית בקורה פטור ואם עמד בעל קורה חייב והא הכא דכרבוצה במהלכת דמי וקתני חייב ותסברא הא סייעי בעיא לא מסתייא דלא מסייעי אלא מקשה נמי קשיא טעמא דבעטה הא הוזקה ממילא פטור והא מתני' דממילא וקתני חייב מתני' דפסקה לאורחא כשלדא הכא כגון דרבעה בחד גיסא איבעי לה לסגויי באידך גיסא אלא סיפא דמתני' מסייע ליה לר''ל דקתני היה בעל חבית ראשון ובעל קורה אחרון נשברה חבית בקורה חייב ואם עמד בעל חבית פטור והא הכא דכמהלכת ברבוצה דמי וקתני פטור מתני' דכי אורחיה קא מסגי הכא א''ל נהי דאית לך רשות לסגויי עלי לבעוטי בי לית לך רשותא: מתני' שנים שהיו מהלכין ברה''ר אחד רץ ואחד מהלך או שהיו שניהם רצין והזיקו זה את זה שניהם פטורין: גמ' מתני' דלא כאיסי בן יהודה דתניא איסי בן יהודה אומר רץ חייב מפני שהוא משונה ומודה איסי בע''ש בין השמשות שהוא פטור מפני שרץ ברשות א''ר יוחנן הלכה כאיסי בן יהודה ומי אמר רבי יוחנן הכי והאמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן אחד רץ ואחד מהלך או שהיו שניהם רצין פטורין מתני' בע''ש בין השמשות ממאי מדקתני או שהיו שניהם רצין פטורין הא תו ל''ל השתא אחד רץ ואחד מהלך פטור שניהם רצין מבעיא אלא הכי קאמר אחד רץ ואחד מהלך פטור בד''א בע''ש בין השמשות אבל בחול אחד רץ ואחד מהלך חייב שניהם רצין אפי' בחול פטורין אמר מר ומודה איסי בע''ש בין השמשות שהוא פטור מפני שרץ ברשות בע''ש מאי ברשות איכא כדר' חנינא דאמר ר' חנינא

רש"י תרוייהו כי הדדי נינהו. שניהן שוין בשבירתן שאף בעל חבית סייע בשבירתה: הנפשות העושות. נואף ונואפת במשמע: כרבוצה במהלכת. דבעל קורה שעמד הוי משונה שאין דרך לפוש ברה''ר: הא סיועי בעיא. דרבוצה במהלכת חייבת: אלא מקשי נמי קשיא. מתניתין לריש לקיש דאמר בעטה רובצת חייבת: הא הוזקה ממילא. מהלכת ברבוצה פטורה והכא קתני במתניתין דממילא חייב: מתניתין דפסקה. קורה לאורחא כשלדא שהיו ראשיה לרוחב הדרך הלכך אפילו ממילא חייב שאין דרך לבעל החבית לנטות: לסגויי באידך גיסא. הלכך טעמא דבעטה אבל ממילא פטור: מתניתין. דקא מסגי בעל הקורה כי אורחיה ואין כאן שינוי הלכך פטור אבל מהלכת שבעטה ברבוצה שינתה את דרכה ואימא לך דחייבת: שניהן פטורין. כדמפרש בגמרא: מפני שרץ [ברשות]. מפרש לקמן: הא תו למה לי [השתא] אחד רץ ואחד מהלך. דרץ שינה ומהלך לא שינה פטור שניהם רצים מבעיא: (רש"י)

תוספות ואם עמד בעל קורה חייב. בגמרא מוקי דרמיא לקורה כשלדא אבל אי לא רמיא כשלדא פטור דאיבעי ליה לבעל חבית כשראה שעמד בעל הקורה לסגויי באידך גיסא כדי שלא יוזק אבל כי הוי כשלדא לא פשע בעל החבית דלא ידע כשעומד כשלדא אע''פ שגוף האדם רואה כשעמד מה שעמד כשלדא אין רואה אבל קשה דבסיפא אם עמד בעל החבית אמאי פטור דחבית לא מסתבר דהוי כשלדא שהוא דבר קטן וה''ל לבעל הקורה לסגויי באידך גיסא כדי שלא יוזק בעל חבית דהא כשבעל חבית אחרון מוטל עליו לסגויי באידך גיסא כדי שלא [יוזק] כ''ש כשבעל קורה אחרון דאיבעי לסגויי באידך גיסא כדי שלא יזיק כדפי' (לעיל דף כג.) גבי כלב שנטל חררה ועוד דגם זה דוחק שהאדם רואה שהוא עומד ואין רואה שהוא עומד כשלדא ונראה לר''י דאורחא דמילתא הוא כשהולכין בעל חבית ובעל קורה זה אחר זה דאין האחרון יכול לעיין באותו שהולך לפניו כל שעה ולכך כי לא הויא קורה כשלדא יש לאחרון ללכת בתחלת הלוכו באידך גיסא כדי שלא יזיק או שלא יוזק ע''י עמידת הראשון אבל כשנושא את הקורה כשלדא אין לאחרון להסתלק באידך גיסא בין שהוא בעל קורה בין שהוא בעל חבית ולכך אין פושע אלא הראשון כשעמד ומיירי מתני' בין רישא בין סיפא שהקורה כשלדא: תרוייהו כי הדדי נינהו. שאף בעל חבית מסייע בשבירתה שבדרך הלוכו הטיח חביתו בקורת חבירו וא''ת ואם כן ל''ל שלזה רשות להלך אפי' אין רשות לא לזה ולא לזה פטור בעל הקורה מטעם זה וי''ל דבא למעוטי אם היה בעל קורה רץ ובעל חבית מהלך אע''פ שבעל חבית עצמו הטיח החבית אע''ג דפטר במתני' אחד רץ ואחד מהלך היינו משום דקסבר שיש לו לרוץ ברה''ר אבל כשנושא קורה על כתיפו אין לו רשות לרוץ א''נ מתניתין דאחד רץ ואחד מהלך מיירי בע''ש כדמוקי לה רבי יוחנן אי נמי י''ל דבא למעט במקום שאין לו רשות להלך כגון בחצר בעל החבית דכיון דאין לו רשות לבעל [הקורה] להלך אין לבעל חבית ליזהר ממנו מיהו כשעמד בעל חבית חייב בעל קורה אפי' שניהם ברשות כיון שעשה כל ההיזק דדוקא משום דתרוייהו כי הדדי נינהו פטרינן ליה ולא דמי לעמד בעל חבית דמתניתין דכיון שהוא ידע שבא אחריו בעל קורה נושא כשלדא פשע בעמידה כדפי' במתני' ואי חבית נמי איירי דהויא כשלדא אתי נמי שפיר: איהו קעביד מעשה. ומיהו לענין חטאת ולענין מלקות חייבת דרחמנא אחשביה להנאה מעשה: דרמיא כשלדא. וא''ת והלא בקדרין מחייב לעיל כשנתקל השני בראשון ולא אמרינן איבעי ליה לסגויי באידך גיסא והתם לא מיירי כשלדא דלא מוקמינן דפסקה לאורחא כשלדא אלא ההיא דאם מחמת הראשון נפלו כולם וי''ל כשנפל אין רואהו ולא מצי א''ל איבעי לך לסגויי באידך גיסא: איבעי לה לסגויי באידך גיסא. שלא תהא ניזוק וא''ת והא אפי' להזיק אית לה רשות לסגויי עלה וי''ל משום דהוי רגל ברשות הרבים ואביעוט נמי לא מיחייב משום דכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור: והא הכא דכמהלכת ברבוצה דמיא. תימה מאי ס''ד השתא וכי סובר הוא שאם שבר במתכוין שהוא פטור כמו בעטה מהלכת ברבוצה הא פשיטא לן בריש פירקין דשובר חייב דבאדם לא שייך כל המשנה כו' וי''ל דס''ד כי היכי דבמתני' פטרינן בעל הקורה לפי שבעל חבית גורם לו בעמידתו שאין לו לבעל קורה ליזהר שמא יעמוד בעל חבית ה''נ פרה רבוצה גרמה לה למהלכת שתבעוט בה ואין לבעל הפרה ליזהר שמא תמצא פרה רבוצה ברשות הרבים ותבעוט בה פרתו ומשני דבשביל שרבצה לא גרמה לה בכך שתבעוט בה דנהי דאית לך רשות לסגויי עלאי לבעוטי בי לית לך רשות: שנים שהיו מהלכין וכו' והזיקו זה את זה פטורין. שכל אחד גרם לעצמו חבלה זו ולא הזיקו ממש במתכוין אלא כלומר הוזקו זה בזה כדאמרי' בהפרה (לקמן דף מח: ושם) שניהם ברשות שניהם שלא ברשות הזיקו זה את זה חייבין הוזקו זה בזה פטורין: (תוספות)

רשב"א תרוייהו כי הדדי נינהו. פרש"י ז"ל שאף בעל החבית סייע בשבירתה שבדרך הליכו הטיח חביתו בקורת חברו וא"ת למה לן טעמא שלזה רשות להלך שאפילו לא היה רשות לבעל הקורה להלך היה פטור י"ל שאלו היה בעל הקורה רץ אע"פ שהטיח בעל החבית חביתו בקורה היה חייב לפי ששינה שרץ ובעל החבית מהלך כדרכו וכדאמרינן לקמן רץ חייב מפני שהוא משנה ואיכא למידק דהשתא משמע דדוקא כשבעל החבית בא כנגדו הוא דפטור בעל הקורה משום דכהדדי נינהו הא עמד בעל החבית חייב וא"כ מאי שנא מסיפא דמתניתין דקתני היה בעל החבית ראשון ובעל הקורה אחרון אם עמד בעל החבית פטור י"ל דסיפא בעומד בעל החבית. הא דקתני: שנים שהיו מהלכין וכו' והזיקו זה את זה שניהם פטורין. לאו דוקא הזיקו אלא הוזקו זה בזה קאמר אבל הזיקו משלמין במותר נזק שלם וכדאמרינן בשור שנגח את הפרה שניהם ברשות שניהם שלא ברשות הזיקו זה את זה חייבין הוזקו זה בזה פטורין. (רשב"א)

דף לב - ב

בואו ונצא לקראת כלה מלכתא ואמרי לה לקראת שבת כלה מלכתא רבי ינאי מתעטף וקאי ואמר בואי כלה בואי כלה: מתני' המבקע ברה''ר והזיק ברה''י ברה''י והזיק ברה''ר ברה''י והזיק ברה''י אחר חייב: גמ' וצריכא דאי תנא המבקע ברה''י והזיק ברה''ר משום דשכיחי רבים אבל מרה''ר לרה''י דלא שכיחי רבים אימא לא ואי תנא מרה''ר לרה''י משום דמעיקרא שלא ברשות עביד אבל מרשות היחיד לרה''ר דברשות עביד אימא לא ואי תנא הנך תרתי הא משום דשכיחי רבים והא משום דשלא ברשות אבל מרה''י לרה''י אחר דלא שכיחי רבים ומעיקרא ברשות אימא לא צריכא: ת''ר הנכנס לחנותו של נגר שלא ברשות ונתזה בקעת וטפחה על פניו ומת פטור ואם נכנס ברשות חייב מאי חייב א''ר יוסי בר חנינא חייב בד' דברים ופטור מגלות לפי שאין דומה ליער יער זה לרשותו נכנס וזה לרשותו נכנס זה לרשות חבירו נכנס אמר רבא ק''ו ומה יער זה לדעתו נכנס וזה לדעתו נכנס נעשה כמי שנכנס לדעת חבירו וגולה זה שלדעת חבירו נכנס לא כל שכן אלא אמר רבא מאי פטור מגלות דלא סגי ליה בגלות והיינו טעמא דרבי יוסי בר חנינא משום דהוי ליה שוגג קרוב למזיד מתיב רבא הוסיף לו רצועה אחת ומת הרי זה גולה על ידו והא הכא דשוגג קרוב למזיד הוא דאיבעי אסוקי אדעתיה דמייתי אינשי בחדא רצועה וקתני הרי זה גולה אמר רב שימי מנהרדעא דטעי במנינא טפח ליה רבא בסנדליה אמר ליה אטו הוא מני והתניא גדול שבדיינין קורא והשני מונה והשלישי אומר הכהו אלא אמר רב שימי מנהרדעא דטעה דיינא גופיה מיתיבי הזורק את האבן לרה''ר והרג הרי זה גולה והא הכא דשוגג קרוב למזיד הוא דאיבעי ליה אסוקי אדעתיה דברה''ר שכיחי אינשי וקתני הרי זה גולה אמר רב שמואל בר יצחק בסותר את כותלו איבעי ליה עיוני בסותר בלילה בלילה נמי איבעי ליה עיוני בסותר את כותלו ביום לאשפה האי אשפה ה''ד אי דשכיחי רבים מזיד הוא ואי לא שכיחי רבים אנוס הוא אמר רב פפא [לא צריכא אלא] באשפה העשויה להפנות בלילה ואינה עשויה להפנות ביום ואיכא דמיקרי ויתיב מזיד לא הוי דהא אינה עשויה להפנות ביום אנוס נמי לא הוי דהא איכא דמיקרי ויתיב רב פפא משמיה דרבא מתני לה ארישא הנכנס לחנותו של נגר שלא ברשות ונתזה לו בקעת וטפחה לו על פניו ומת פטור אמר רבי יוסי בר חנינא חייב בארבעה דברים ופטור מגלות מאן דמתני לה אסיפא כ''ש ארישא ומאן דמתני לה ארישא אבל אסיפא כיון דברשות חייב גלות ומי חייב גלות והתניא הנכנס לחנותו של נפח ונתזה ניצוצות וטפחה לו על פניו ומת פטור ואפילו נכנס ברשות הכא במאי עסקינן בשוליא דנפחי שוליא דנפחי למקטלא קאי כשרבו מסרהב בו לצאת ואינו יוצא ומשום דרבו מסרהב בו לצאת למיקטליה קאי כסבור יצא אי הכי אחר נמי

רש"י בואו ונצא. כאדם המקבל פני מלך: מתני' המבקע. עצים: והזיק ברה''י. של אחרים: ברשות היחיד. שלו: והזיק ברשות היחיד אחר. של אחרים חייב: גמ' דשכיחי רבים. והוה ליה לעיוני: דלא שכיחי רבים. במקום הנזק: פטור. מגלות: חייב בד' דברים. אם לא מת אלא הוזק נותן לו נזק צער ורפוי ושבת דהוה ליה פושע אבל בושת לא דאינו חייב על הבושת עד שיתכוין ורישא דשלא ברשות פטור מד' דברים דליכא פשיעה אבל אנזק חייב כדקיימא לן פצע תחת פצע לחייב על האונס כרצון: לדעתו. שלא נטל רשות מחבירו: קרוב למזיד. דאיבעי ליה לעיוני: הוסיף לו. שליח ב''ד למי שחייב מלקות: רצועה אחת. יותר על מה שאמדוהו ב''ד שיכול לקבל ומת גולה על ידו: טפח רבא. לרב שימי: בסנדליה. דרב שימי הכהו על סנדלו ל''א בעט בסנדלו לרב שימי: אטו הוא. השליח מני: קורא. והפלא ה' את מכותך וגו' (דברים כח): ה''ג. בסותר את כותלו ביום לאשפה: להפנות. בני אדם נפנין בה לנקביהם: מתני לה. לדר''י בר חנינא: חייב בד' דברים. דהתם נמי פושע הוא כיון דחזייה דעייל איבעי ליה לעיוני: מאן דמתני לה אסיפא. פטור מגלות שאינו דומה ליער כ''ש ארישא: בשוליא דנפחי. תלמידו של אותו נפח: מסרהב. מפציר בו לצאת: (רש"י)

תוספות ונתזה בקעת וטפחה לו בפניו. לא גרסינן ומת דהא מוקי לה לענין ארבעה דברים: זה שלדעת חבירו נכנס. משמע דאיירי כשראהו נכנס וא''ת בשלא ברשות אמאי פטור כיון שראהו שנכנס הא אמרינן בפ' הפרה (לקמן מח. ושם ד''ה היזקו) הנכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות דאפי' בעל הבית הזיקו חייב אי הוה ידע ביה ואפילו שלא בכוונה דומיא דלא הוה ידע דפטור התם וי''ל הא דקתני רישא פטור היינו מד' דברים אבל נזק חייב וכן פי' בקונטרס א''נ כולה ברייתא בשלא ראהו מ''מ חשיב לדעת חבירו שהיה לו לידע שלא על חנם שאל ממנו רשות אלא משום שרוצה ליכנס: דלא סגי ליה בגלות. וא''ת והא תנן באלו הן הגולין (מכות ח.) הזורק אבן לחצרו והרג אם יש לו רשות לניזק ליכנס לשם גולה ואם לאו אינו גולה ואמאי גולה כשנכנס ברשות וי''ל דהתם מיירי כגון שיש לו דרך בתוכו או במכר או במתנה או בשאלה או בשכירות שאין בעל החצר יכול לעכב עליו אבל הכא מיירי באדם ששואל רשות ליכנס לפי שעה דיודע הוא שיכנס לאלתר כיון ששאל ממנו רשות להכי הוי קרוב למזיד: מיתיבי הזורק אבן לרה''ר והא הכא דשוגג קרוב למזיד. בריש אלו הן הגולין (מכות דף ז:) דריש בשגגה פרט למזיד ומוקי לה באומר מותר וקרי ליה מזיד משום דאומר מותר קרוב למזיד והא דלא מייתי הך משנה התם דלא משמע ליה לדמויי האי קרוב למזיד לההוא אבל ההוא דלעיל לא הוי קרוב למזיד טפי מהאי והא דפריך בגמ' אהך משנה במכות והא מזיד הוא ומשני בסותר כותלו וכולה סוגיא כדהכא סמיך אהא דפטרינן הכא קרוב למזיד ולא אתיא ההיא סוגיא כמאן דמתני דר' יוסי בר חנינא ארישא: חייב בארבעה דברים. פי' בקונטרס כיון דחזייה דעייל איבעי ליה לעיוני וקשה לריב''א דאם ראה היה לו להתחייב גלות אע''ג דלא נתן לו רשות ליכנס מידי דהוה אמסרהב בו לצאת גבי נפח בסמוך דחייב גלות אאחר דלא הוי שוליא דנגרי ואע''פ שנכנס ברשות כיון שעתה מסרהב בו לצאת הוי כשלא ברשות וי''ל דשאני התם כיון שתחילת כניסתו ברשות לפיכך באחר יש לו לחוש שמא לא יצא ודמי טפי ליער כי בוטח הוא שלא למהר לצאת כיון שנתן לו רשות ליכנס והיה לו לנפח לעיין אם יצא אם לאו אבל הכא שתחלת כניסתו שלא ברשות אין לו לחוש כל כך ולא דמי ליער והביא ראיה מירושלמי דגר' א''ר יוסי בר חנינא היה עומד ומבקע עצים בחצירו ונכנס פועל לתבוע שכרו ונתזה בקעת והזיקו חייב ואם מת אינו גולה לפי שאין דומה ליער והתניא רבי חייא פטור נימא דלא פליג דהא דאמר ר' יוסי בר חנינא כשראהו ומה דתני ר' חייא בשלא ראהו הרי משמע אפי' דראהו פטור מגלות כיון דנכנס שלא ברשות אע''ג דמסרהב בו לצאת מחייבינן גבי נפח היכא דנכנס ברשות וכי דחי בירושלמי ומוקי דר' חנינא כשאומר לו הכנס ודאי צריך להעמידה כשלא ראהו דלא תקשה דנפח על מה שהוא פטור מגלות: מאן דמתני לה אסיפא כ''ש ארישא. משמע דיותר הרישא קרובה לאונס ממה שהסיפא קרובה למזיד ותימה אי מטעם אונס פטור מגלות כ''ש שהיה לו ליפטר מארבעה דברים כדמוכח לעיל בסוף פרק שני (דף כו:) בהכיר בה ושכחה דפטור מארבעה דברים וחייב גלות וי''ל דלאו מטעם אונס פטר ליה הכא אלא לפי שאין דומה ליער כשנכנס שלא ברשות והא דקאמר כל שכן ארישא משום דדמי סיפא טפי ליער מרישא וכן פירש בקונטרס: (תוספות)

רשב"א מאי חייב אמר ר' יוסי בר חנינא חייב בד' דברים ופטור מגלות. אבל ברישא שנכנס שלא ברשות פטור מד' דברים וכו' וא"ת מאי שנא מהא דאמר בפרק שור שנגח את הפרה הנכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות הזיקו בעל הבית פטור ואמר רב פפא לא אמרן אלא דלא הוה ידע ביה אבל הוה ידע ביה חייב משום דנהי דאית ליה רשותא לאפוקי לאזוקי לית ליה רשותא והכא בדידע ליה היא מתניתא דאי לא ליפלוג וליתני בדידה וכן פירשה הראב"ד ז"ל וכן רש"י ז"ל פירש דרישא דפטור בד' דברים היינו בצער ושבת וריפוי ובושת אבל בנזק חייב ואינו מחוור כל הצורך בעיני דפטור דרישא כחייב דסיפא וד' דברים דסיפא היינו נזק וצער ושבת וריפוי אבל בבושת פטור דאינו חייב עד שיתכוין וא"כ מארבעה דברים שחייב בסיפא פטר ברישא ויש מפרשים ברייתא זו בשלא הכיר בו הנגר וא"ת א"כ למאן דמתני הא דרב יוסי בר' חנינא ארישא תקשי לן ההיא דשור שנגח את הפרה דפטר ליה לבעל חבית אי לא הוה ידע ביה וכן נמי במתניתין דהמבקע דהכא דמחייב במבקע ברשות היחיד זה והזיק ברה"י אחר הא ברה"י שלו והזיק בו לאחר פטור י"ל דנגר שאני שהכל רגילין ליכנס אצל האומנין וא"ת עוד כיון דלא הוה ידע ליה היכי קאמר במסקנא דהו"ל כשוגג קרוב למזיד י"ל כיון דשאל עמנו רשות ליכנס הוה ליה לאסוקי אדעתיה שבדעתו ליכנס אצלו מיד והו"ל לעיוני וא"ת כיון שנכנס ברשות מאי שנא מהא דתנן במסכת מכות הזורק אבן לחצר והרג אם יש רשות לניזק ליכנס חייב י"ל דהתם כשהיה לו רשות ליכנס לה בכל עת קאמר כגון שיש לו בה רשות ליכנס ממנה לחצר אחרת וא"נ ששאלה לזמן וכיוצא בזה דה"ל כיער אבל אינו יודע שיכנס לה עכשיו ולפיכך אינו מזיד ולא קרוב לו אבל כאן ששאל רשות לפי שעה הוה לו לעיין ושמא דעתו ליכנס לאלו. מאן דמתני לה אסיפא כל שכן ארישא. כלומר שהרישא קרובה יותר לאונס ולפיכך פטור מגלות ואיכא למידק אי משום טענת אונס הוא כ"ש שהוא פטור מד' דברים דיש אונס שחייב בו את הגלות ופטור מארבעה דברים משום דארבעה דברים דומיא דכי יריבון בעינן וכדאמרינן לעיל בשלהי פרק כיצד הרגל היתה אבן מונחת לו בחיקו והכיר בה ושכחה לענין גלות חייב לענין ארבעה דברים פטור ויש לומר דהכא לאו משום אונס קאמר אלא שאינו דומה ליער. (רשב"א)

דף לג - א

אחר לית ליה אימתא דרביה האי אית ליה אימתא דרביה רב זביד משמיה דרבא מתני לה אהא ומצא פרט לממציא את עצמו מכאן א''ר אליעזר בן יעקב מי שיצתה אבן מתחת ידו והוציא הלה את ראשו וקיבלה פטור א''ר יוסי בר חנינא פטור מגלות וחייב בארבעה דברים מאן דמתני לה אהא כ''ש אקמייתא ומאן דמתני לה אקמייתא אבל אהא פטור לגמרי: ת''ר פועלים שבאו לתבוע שכרן מבעל הבית ונגחן שורו של בעל הבית ונשכן כלבו של בעה''ב ומת פטור אחרים אומרים רשאין פועלין לתבוע שכרן מבעל הבית ה''ד אי דשכיח במתא מ''ט דאחרים אי דשכיח בבית מ''ט דת''ק לא צריכא בגברא דשכיח ולא שכיח וקרי אבבא ואמר להו אין מר סבר אין עול תא משמע ומ''ס אין קום אדוכתך משמע תניא כמ''ד אין קום אדוכתך משמע דתניא פועל שנכנס לתבוע שכרו מבעה''ב ונגחו שורו של בעה''ב או נשכו כלבו פטור אע''פ שנכנס ברשות אמאי פטור אלא לאו דקרי אבבא ואמר ליה אין וש''מ אין קום אדוכתך משמע: מתני' שני שוורין תמין שחבלו זה את זה משלמין במותר חצי נזק שניהן מועדין משלמין במותר נזק שלם אחד תם ואחד מועד מועד בתם משלם במותר נ''ש תם במועד משלם במותר חצי נזק וכן שני אנשים שחבלו זה בזה משלמין במותר נזק שלם אדם במועד ומועד באדם משלם במותר נזק שלם אדם בתם ותם באדם אדם בתם משלם במותר נזק שלם תם באדם משלם במותר חצי נזק ר' עקיבא אומר אף תם שחבל באדם משלם במותר נזק שלם: גמ' ת''ר {שמות כא-לא} כמשפט הזה יעשה לו כמשפט שור בשור כך משפט שור באדם מה שור בשור תם משלם חצי נזק ומועד נזק שלם אף שור באדם תם משלם חצי נזק ומועד נזק שלם ר' עקיבא אומר כמשפט הזה כתחתון ולא כעליון יכול משלם מן העלייה ת''ל יעשה לו מגופו משלם ואינו משלם מן העלייה ורבנן זה למה לי לפוטרו מארבעה דברים ורבי עקיבא לפוטרו מארבעה דברים מנא ליה נפקא ליה {ויקרא כד-יט} מאיש כי יתן מום בעמיתו איש בעמיתו ולא שור בעמיתו ורבנן אי מההיא הוה אמינא צער לחודיה אבל ריפוי ושבת אימא ליתן ליה קמ''ל: מתני' שור שוה מנה שנגח שור שוה מאתים ואין הנבילה יפה כלום נוטל את השור: גמ' מתניתין מני רבי עקיבא היא דתניא יושם השור בב''ד דברי רבי ישמעאל רבי עקיבא אומר הוחלט השור במאי קמיפלגי ר' ישמעאל סבר בעל חוב הוא וזוזי הוא דמסיק ליה ור' עקיבא סבר שותפי נינהו וקמיפלגי בהאי קרא {שמות כא-לה} ומכרו את השור החי וחצו את כספו ר' ישמעאל סבר לבי דינא קמזהר רחמנא ור''ע סבר לניזק ומזיק מזהר להו רחמנא מאי בינייהו הקדישו ניזק איכא בינייהו בעא מיניה רבא מר''נ מכרו מזיק לר' ישמעאל מהו כיון דא''ר ישמעאל בעל חוב הוא וזוזי הוא דמסיק ליה מכור או דלמא

רש"י אחר לית ליה אימתא. דנפח עליה והוה ליה לאסוקי אדעתיה שמא לא יצא: וחייב בד' דברים. דהוה ליה פושע שזרק למקום שבני אדם מצויים: מאן דמתני אהא. חייב בארבעה דברים: כל שכן אקמייתא. הנכנס לחנותו של נגר דכיון דחזייה דעייל איבעי ליה לעיוני: בבית. בביתו ולא בשוק: מתני' במותר. שמין מה הזיקו של זה יותר על נזקיו של זה ובאותו מותר משלם מי שהזיק יותר את החצי: מועד בתם משלם במותר. כלומר אם הוא הזיק את התם יותר משהזיקו תם: גמ' כמשפט הזה יעשה לו. רבנן לא דייקי הזה דמייתי ליה לדרשה כדלקמן: כך משפט שור באדם. דהאי קרא בשור באדם כתיב או בן יגח וגו': כתחתון ולא כעליון. משפט התחתון משתעי במועד וקרא קמא בתם רבי עקיבא הזה דייק כלומר דינא דסליק האי קרא מיניה: יכול. תם שחבל באדם יהא כמועד לכל דבריו אפי' לשלם מן העלייה: מגופו משלם. ואם אינו שוה כנגד כל החבלה יפסיד ניזק ואינו נוטל אלא השור: לפוטרו מארבעה דברים. דהכי משמע משפט זה יש לו לשלם נזק שלם ולא משפט אדם החובל בחבירו: הני מילי צער לחודיה. משום דלא חסר ביה ממונא: אבל רפוי ושבת. דחסר ביה ממונא אימא כי נזק נינהו ומיחייב: קמ''ל. יתורא: מתני' נוטל את השור. דהיינו חצי נזק: גמ' יושם שור. המזיק בב''ד ויתן לו מזיק מעות דמי השור שהוא חצי נזקו ובשוה מנה שנגח לשוה מאתים ואין הנבילה שוה כלום קמיירי: הוחלט השור. השור עצמו יקח ולקמן מפרש מאי בינייהו: שותפין נינהו. בההוא שור דמשתעי ביה קרא שוינהו רחמנא שותפים וקרא משתעי בשוה מאתים שנגח לשוה מאתים כדתנן במתניתין זהו שור האמור בתורה הלכך הכא דמזיק אינו שוה אלא מנה נוטל את השור: הקדישו ניזק איכא בינייהו. לרבי ישמעאל לא קדיש ליה לרבי עקיבא קדיש: (רש"י)

תוספות והוציא הלה את ראשו. לא דמיא להיה תחתיו כרים וכסתות דשלהי כיצד הרגל (לעיל כו:) דאין לו לחשוב שיסלקו הכרים וישברו הכלים: אי דשכיח בשוקא מאי טעמא דאחרים. פירוש ימתינו עד שימצאהו בשוק חוץ לבית ואית ספרים דגרסי אי דשכיח במתא דכיון שאין רגיל לצאת חוץ מעירו הרבה פעמים ימצאהו חוץ לביתו אבל לא שכיח במתא כעין רוכל המחזר בעיירות יש להם רשות ליכנס שלא ילך לו: בגברא דשכיח ולא שכיח. אי שכיח פשיטא ליה דקום אדוכתך משמע ואי לא שכיח א''כ ודאי עול תא משמע: תניא כמ''ד קום אדוכתך משמע. וע''כ בשכיח ולא שכיח דאי בשכיח זה לא היה קורא נכנס ברשות דפשיטא דקום אדוכתך משמע: שני שוורים תמים שחבלו זה בזה כו'. תימה דכולה מתניתין שאין צריכה היא וי''ל דלרבי עקיבא אצטריך שלא תאמר כיון דאית ליה יוחלט השור לניזק אם כן שורו של זה קנוי לזה. ואם הקדישו קדוש קמ''ל דלא אמרינן הכי ואפילו לרבי ישמעאל נמי נ''מ אם נאבד האחד שלא יאמרו הבעלים אגבה כל חצי נזקי משלך ואתה תפסיד נזקך שנאבד שורי שמשתלם מגופו: ורבנן הזה למה לי לפוטרו כו'. וא''ת לרבנן כמשפט למה לי דבלא כמשפט ידעינן דתם באדם משלם ח''נ דמהיכא תיתי לשלם נ''ש וי''ל דכיון דהזה אצטריך למכתב לפוטרו מארבע' דברים אי לאו כמשפט שור בשור לא הוה דרשינן הזה לפוטרו מארבעה דברים אלא הוה דרשינן הזה כרבי עקיבא הזה כתחתון ולא כעליון דהכי מסתברא טפי: לפוטרו מארבעה דברים. תימה מכמשפט שור בשור כך משפט שור באדם שמעינן ליה וי''ל דזה אין ללמוד משום דגבי שור לא שייכי ארבעה דברים דצער ובושת ליכא ורפוי ושבת הוי בכלל נזק דכששמוהו כמה היה שוה מתחילה וכמה הוא שוה עכשיו שאם ירצה בעליו לא ירפאהו אלא ימכרהו מיד ויקנה אחר נמצא כשמשלם לו יכול לקנות שור בשלו אבל אדם על כרחך צריך לרפאות עצמו ושבת נמי איכא: הוה אמינא צער לחודיה. יש ספרים דגרסי צער ובושת אבל רפוי ושבת לא וא''ת מהיכא תיתי דליתב ליה אי מק''ו דאדם שאין משלם כופר מה לאדם שמשלם צער וי''ל דלא שייך ביה פירכא דמאי דכתיב באדם שמשלם רפוי ושבת אין אלא גלוי מילתא בעלמא שכל זה חשיב נזק ונזק מצינו בהדיא בקרא שהשור משלם: הקדישו ניזק איכא בינייהו. ה''מ למימר דלמר יכול לסלקו ולמר אין יכול לסלקו וכן מכרו מזיק דלרבי ישמעאל מכור לרדיא כדאמרינן בשמעתא ולרבי עקיבא אין מכור וכן שיבח מזיק או כיחש מזיק כדאמרינן לקמן ומילי טובא דדריש בשור שנגח ארבעה וחמשה (דף לו:) נמי איכא בינייהו אלא חד מינייהו נקט.: איכא בינייהו. דלרבי ישמעאל אין קדוש ואם תאמר ואמאי אין קדוש למאן דאמר בפרק כל שעה (פסחים דף ל:) למפרע הוא גובה וי''ל דלמאן דאמר למפרע הוא גובה היינו היכא דגבאו לבסוף אבל הכא אם נתרצה ניזק לבסוף לקבל המעות ולא גבאו לרבי ישמעאל אין קדוש ומכל מקום לרבי עקיבא קדוש דשותפין (תוספות)

רשב"א והוציא הלה את ראשו וקיבלה פטור ואמר ר' יוסי בר חנינא פטור מגלות וחייב בארבעה דברים. איכא למידק מאן דמתני לה לדר' יוסי בר חנינא אהא מאי שנא מההיא דרבה דאמר בשלהי כיצד הזורק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות וקדם הוא וסלקן פטור ומסתברא דמאן דמתני לה אהא לית לי' לדרבה ורבה כמאן דמתני לה אקמייתא אבל אהא פטור לגמרי וקי"ל כרבה. ורבנן האי זה למה לי לפוטרו מארבעה דברים. ואם תאמר תיפוק ליה מכמשפט שור בשור י"ל שאני התם דלא שייך ביה לא צער ולא בושת. יושם השור בב"ד. כלומר אינו מוחלט לו השור אלא שישומו אותו ב"ד ואם רצה מזיק לסלקו במעות מסלקו שאינו אלא כב"ח עד שיחליטוהו לו ב"ד כשאין המזיק רוצה לסלקו. ור' עיקבא סבר יוחלט השור. לניזק קודם שיעמוד בב"ד דשותפי נינהו ואם תאמר אם כן כי בעינן מיניה מאי בינייהו לימא דהיכא דבעי מזיק לסלקו בזוזי איכא בינייהו הא ליתא דחדא מג' ארבע נקט דהא הוה מצי למימר מכרו ניזק איכא בינייהו וא"נ שבח מזיק וכדאיתא לקמן אלא דחדא מינייהו נקט. הקדישו ניזק איכא בינייהו. דלר' ישמעאל אינו קדוש שאינו אלא כבעל חוב ואפילו לאביי דאמר בפרק כ"ש למפרע הוא גובה ואקדיש מלוה וזבין מלוה קדוש ה"מ היכא דגבאו לבסוף אבל הכא לר"ע קדוש מיד ואלו רצה מזיק לסלקו אי אפשר וקדוש ולר' ישמעאל אינו קדוש ואלו רצה שלא להגבותו מגופו אלא לסלקו בזוזי אינו קדוש ואיכא למידק אשמעתין דהכא משמע דלר"ע משעת נגיחה קם ליה ברשותיה דניזק ואפילו קודם העמדה בדין וזה תימא דהא קיימא לן דפלגא נזקא קנסא וכל קנסי אין זוכין בהם אלא משעת העמדה בדין וכדאמרינן בפ"ק דמכות דלר"ע דאמר עדים זוממין קנסא הוא עד זומם שאמר העדנו והוזממנו בבית דין של פלוני אינו משלם על פי עצמו עד שיאמר הוזממנו וחייבינו ממון ואמרינן נמי התם וכן לענין תשלומי קנס באו שנים ואמרי בחד בשבא גנב טבח ומכר באו שנים ואמרה בחד בשבא עמנו הייתם במקום פלוני אלא בתרי בשבא גנב טבח ומכר או בערב שבת גנב טבח ומכר אין משלמין דבעידן דמסהדי גברא לאו בר תשלומין הוא דאלמא אינו זוכה בקנס עד שעת העמדה בדין. ועוד דתנן בפרק נערה במסכת כתובות לא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה קנסה לעצמה ולא אמרינן דמשעת פתוי זכה בו האב ותירצו בתוספות דא"ל דשאני הכא דכתיב ומכרו את השור החי אניזק ואמזיק קא מזהר רחמנא דאלמא משעת נגיחה קאי ברשותיה דניזק ומההיא שעתא הוו שותפי. ואכתי איכא לעיוני דהא אי מודה מיפטר א"כ כי הקדישו היאך קדוש ואנן דומיא דביתו בעינן. וי"ל דמ"מ כל שלא הודה הרי הוא דניזק. והראב"ד ז"ל כתב דקנס דפלגי נזקא שאני דקרן הוא דמשלם ושותפי נינהו ומכי אודעיה שורך הזיק שורו של פלוני קרנא הוא דמחייבי ליה ואי קדים ומודה בב"ד נמי לא מפטר דמחמת ביעתותא דעדים היא דקא מודה הלכך כי מסהדי עליה בבית דין איגלאי מלתא דמעיקרא נמי שותפי הוו ע"כ. וגדולה מזו כתב הרב ז"ל בשלהי פרקין גבי אי לא מייתי ראיה שקיל כדקאמר מזיק ואע"ג דקנסא הוא וליכא עדי נגיחה ומודה בקנס פטור לא דמי האי קנסא לשאר קנסות דהכא קרנא ובי דינא כי מודה זיל שלים אמרו ליה וכל שכן דאי תפס לא מפקינן מיניה ואע"ג דבשאר קנסות לא דיינינן הכי ע"כ. ולא ירדתי לסוף דעתו של הרב ז"ל דפלגי נזקא למאן דאמר קנסא הא דאמרינן לעיל בשלהי פרקא קמא דאי מודה ביה מיפטר דינא ואי הוי פירושא דאמרי ליה אמרי ליה זיל שלים ואי אמר לא משלמנא דקנסא הוא לא מגבי ליה האי דינא לא שמעינן ליה בשום דוכתא ודברי הרב צל"ע. הקדישו ניזק איכא בינייהו. והוא הדין כשמכרו ניזק איכא בינייהו דלר"ע מכור וכדאיתא לקמן בסמוך דתני רב תחליפא מכרה אינו מכור ואמרינן עלה מני ר' ישמעאל היא והכא לרבותא נקט הקדישו לומר דלר' ישמעאל אפילו הקדישו ניזק אינו פדיון כלל ואע"ג דכי הקדישו מזיק מוקדש אפילו לר"ע משום דר' אבהו משום דבהקדישו מזיק שהיה השור שלו איכא משום גזרת ר' אבהו אבל הקדישו ניזק לר' ישמעאל ליכא למיחש לדר' אבהרו דהרי זה כמקדיש שור המוחזק לחברו. [לג, ב] למה הוא מכור לרדיא. פירש"י ז"ל וכן הראב"ד ז"ל שאם חרש בו לוקח אין מעלה שכר ניזק ולפי דבריהם לר"ע דאינו מכור מעלה לוקח שכר לניזק ואני מסתפק בדין זה דמזיק לר"ע כשמכרו כגזול הוא דהניזק שותף הוא וגוזל שור וחורש בו אינו מעלה שכר לניזק דלאו אדעתא דשכירות נחת ביה וכל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה וכדאיתא נמי לקמן בריש פרק הגוזל קמא גבי ההוא דגזל פדנא דתורי ולוקח מגזלן כגזלן דאתי מיניה דאיהו נמי לאו אדעתא דשכירות נחית וכדאמרינן נמי בפרק הגוזל. ואמרינן נמי התם התוקף בספינתו של חברו ועשה בה מלאכה אמר רב רצה שכרה נוטל רצה פחת' נוטל ושמואל אמר אין לו אלא פחת' ולא פליגי אידי ואידי דקיימא לאגרא הא דנחית אדעתא דאגרא והא דנחית אדעתא דגזלנותא. ונ"ל לפרש דר' ישמעאל דאמר יושם השור עד שיושם בב"ד ויחליטוהו לניזק הרי הוא של מזיק ומשלקחו ממנו רשאי לחרוש בו ואינו נמנע אבל לר"ע הוחלט השור ושותפי נינהו ואם מכרו מזיק אינו מכור ואין ללוקח לחרוש כנ"ל שכבר זכה בו ניזק הא דתניא שור תם שהזיק עד שלא עמד בדין מכרו מכור הקדישו מוקדם ברייתא כולה ר' ישמעאל ופרושו הקדישו מוקדש משום דר' אבהו כלומר ומוסיף הניזק כל דהוא ופודהו כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון מסתברא דלרבותא נקט הא דר' אבהו כלומר ואפילו בשור בעל מום דאי בתם לר' ישמעאל דסבר בעל חוב הוא הקדש הגוף מוציאו מידי שעבוד וכדרבא דאמר הקדש חמץ ושחרור מוציאין מידי שעבוד. פשיטא מהו דתימא התם הוא דאמר ליה מאי חסרתיך קמ"ל. זו גירסת הספרים ופירושו פשיטא למה לי למידק מסיפא הא שמעינן לה מרישא דקתני הקדישו מוקדש ומינה איפשיטא לן דמזיק שעבודו פטור. ויש נוסחא אחרת במקצת הספרים מהו דתימא הכא הוא דלא חסריה ולי מידי זיקה בעלמא הוא דשקיל מיניה קמ"ל והכי פירושו למה ליה לרב הונא למימר זאת אומרת פשיטא ודאי זאת אומרת כן ופריק אצטריך ודאי לאשמועינן דאי לא הוה אמינא בעלמא המזיק שעבודא של חברו חייב ושאני הכא דלא אזקיה ולא מידי דזיקה בעלמא הוא דשקיל מיניה קמ"ל דכל מזיק שעבודו כן והראב"ד ז"ל דחאה והדין עמו דלנוסחא זו ודאי קשה דמעיקרא קולא ליה שחיטה משאר מזיק שעבוד ולבסוף חמירא ליה טפי ושוי' כחופר בה בורות שיחין ומערות. (רשב"א)

דף לג - ב

כיון דמשעבד ליה לניזק לאו כל כמיניה א''ל אינו מכור והתניא מכרו מכור חוזר וגובהו וכי מאחר שחוזר וגובהו למה מכור לרידיא ש''מ לוה ומוכר מטלטלין ב''ד גובין לו מהם שאני התם דכמאן דעשאו אפותיקי דמי והאמר רבא עשה עבדו אפותיקי ומכרו ב''ח גובה הימנו שורו אפותיקי ומכרו אין ב''ח גובה הימנו עבד מ''ט משום דאית ליה קלא האי נמי כיון דנגח קלא אית ליה דתורא נגחנא קרו ליה תני רב תחליפא בר מערבא קמיה דרבי אבהו מכרו אין מכור הקדישו מוקדש מכרו מאן אילימא מזיק מכרו אין מכור מני ר''ע היא דאמר הוחלט השור והקדישו מוקדש אתאן לרבי ישמעאל דאמר יושם השור בב''ד אלא ניזק מכרו אינו מכור מני רבי ישמעאל הקדישו מוקדש אתאן לר''ע לעולם מזיק ודברי הכל מכרו אינו מכור אפילו לרבי ישמעאל דהא משעבדא ליה לניזק הקדישו מוקדש אפילו לר''ע משום דר' אבהו דא''ר אבהו גזירה שמא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון: ת''ר שור תם שהזיק עד שלא עמד בדין מכרו מכור הקדישו מוקדש שחטו ונתנו במתנה מה שעשה עשוי משעמד בדין מכרו אינו מכור הקדישו אינו מוקדש שחטו ונתנו במתנה לא עשה ולא כלום קדמו בעלי חובות והגביהו בין חב עד שלא הזיק בין הזיק עד שלא חב לא עשו ולא כלום לפי שאין משתלם אלא מגופו מועד שהזיק בין שעמד בדין בין שלא עמד בדין מכרו מכור הקדישו מוקדש שחטו ונתנו במתנה מה שעשה עשוי קדמו בעלי חובות והגביהו בין חב עד שלא הזיק בין הזיק עד שלא חב מה שעשה עשוי לפי שאין משתלם אלא מן העלייה: אמר מר מכרו מכור לרדיא הקדישו מוקדש משום דרבי אבהו שחטו ונתנו במתנה מה שעשה עשוי בשלמא נתנו במתנה מה שעשה עשוי לרדיא אלא שחטו ליתי ולשתלם מבשריה דתניא חי אין לי אלא חי שחטו מנין ת''ל ומכרו את השור מ''מ אמר רב שיזבי לא נצרכא אלא לפחת שחיטה אמר רב הונא בריה דרב יהושע זאת אומרת המזיק שעבודו של חבירו פטור פשיטא מהו דתימא התם הוא דא''ל לא חסרתיך ולא מידי דא''ל זיקא בעלמא הוא דשקלי מינך אבל בעלמא ליחייב קמ''ל הא נמי רבה אמרה דאמר רבה השורף שטרותיו של חבירו פטור מהו דתימא התם הוא דא''ל ניירא בעלמא קלאי מינך אבל היכא דחפר בה בורות שיחין ומערות ליחייב קמ''ל דהא הכא כמאן דחפר בה בורות שיחין ומערות דמי וקאמר מה שעשה עשוי קדמו בעלי חובות והגביהו בין חב עד שלא הזיק בין הזיק עד שלא חב לא עשה ולא כלום לפי שאין משלם אלא מגופו בשלמא הזיק עד שלא חב ניזקין קדמו אבל חב עד שלא הזיק ב''ח קדים

רש"י כיון דמשעבד ליה. דאי לא יהיב ליה דמי שקיל ליה לשור דרחמנא שעבדיה ניהליה: והתניא מכרו מכור. אמר ליה חוזר וגובהו ניזק מלוקח: לרידיא. שאם חרש בו לוקח אינו נותן דמי החרישה לניזק: ש''מ. בתמיה והא מטלטלין לאו מידי דקאי בעיניה ולא סמיך מלוה עלייהו ואמאי טרפינן להו מלוקח: אפותיקי. רחמנא שוייה למיגבי מהאי שור: אין בעל חוב גובה ממנו. והכא אמאי גבי ליה מלוקח: ומשני עבד טעמא מאי. גובהו מלוקח משום דאית ליה קלא לשעבודיה כי שווי' אפותיקי: בר מערבא. מא''י הוה: מכרו אינו מכור. קס''ד אפי' לרדיא: לעולם מזיק. ומכרו אינו מכור לגופיה קאמר דהדר גבי ליה ואפילו לרבי ישמעאל: הקדישו מוקדש . לאו קדוש ממש אלא ליתן דבר מועט בפדיונו: כדרבי אבהו. דאמר במסכת ערכין (דף כג:) גבי מקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ובעל חוב וקתני התם דיהיב להקדש מידי פורתא וגבי בעל חוב דיליה ואמר ר' אבהו דהא דבעי למיתב להקדש מידי משום גזירה שמא יאמרו הקדש גמור יוצא לחולין בלא פדיון: מכרו מכור. כולה הך ברייתא מפרש לקמן: משעמד בדין. נשתעבד גופו לניזק ושלו הוא: מכרו. מזיק: אינו מכור. ואפי' לרדיא: הקדישו אינו מוקדש. ואפילו מידי לא יהיב להקדש: קדמו בעלי חובות כו'. מפרש טעמא לקמן: מכרו מכור. אשור תם קאי עד שלא עמד בדין: כדרבי אבהו. דיהיב דבר מועט: נתנו במתנה מה שעשה עשוי לרדיא. כמכירה: אלא שחטו. קס''ד מה שעשה עשוי לאפקועי מניזק קאמר דהתם ליכא למימר לרדיא: לפחת שחיטה. מה שנפחתו דמיו בשחיטתו אין המזיק משלם: שעבודו של חבירו. קרקע המשועבדת לחבירו: פשיטא. דמהכא שמעינן לה בלא מימרא דרב הונא: ה''ג הא נמי רבה אמרה דאמר רבה. רבה אדם חשוב היה ומאדם חשוב כגון רב או רבה פרכינן כאילו כתיב במשנה או בברייתא: כמאן דחפר בה בורות שיחין ומערות דמי. שהרי השחיטה נראית ונכרת: בין הזיק עד שלא חב. עד שלא לוה בעליו המעות מבעלי חובין: (רש"י)

תוספות נינהו ועוד דלרבי עקיבא קדוש הגוף והשבח משהקדיש אבל לרבי ישמעאל אפילו למ''ד למפרע הוא גובה שבח דמזיק הוי ולא קדיש עד שיגבנו ונראה דאע''ג דלרבי עקיבא קיימא ליה ברשותיה משעת הנזק קודם העמדה בדין וחשבינן כאילו בא חצי נזק לידו מאותה שעה ואע''ג דקי''ל פלגא נזקא קנסא מכל מקום אם העידו עדים ששורו נגח ביום א' ואתו עדים אחריני ואמרו ביום א' הייתם עמנו אלא בע''ש נגח דמשלמין דבעידנא דקמסהדי גברא לאו בר תשלומין הוא דכל זמן דלא נתגלה הדבר שלא העידו עליו חשיב לאו בר תשלומין אע''ג דקם ברשותו דניזק בשעת הנזק כדמוכח במרובה (לקמן דף עד. ושם) גבי מעידנו באיש פלוני שהפיל שן עבדו (של פלוני) וסימא את עינו ואתו סהדי ואפכינהו ואזמינהו ומוקים לה דקדמי אקדומי ואפ''ה פריך אי דלא עמד בדין דמי כולו עבד בעי לשלומי דאכתי לא מחייב גברא אלמא לא חשבינן גברא בר תשלומין כל זמן שלא נודע אע''פ שהעבד זוכה בשחרורו לאלתר כדדרשינן תחת עינו ולא תחת עינו ושינו וא''ת דבפרק נערה (כתובות דף מא: ושם) תנן לא הספיק לעמוד בדין עד שבגרה קנסה לעצמה ואמאי והא משעת פתוי זכה בה האב אלמא משמע דבקנס לא זכי עד שעת העמדה בדין והכא סבר רבי עקיבא דזכי משעת הנזק וכן במרובה (דף עד: ושם) משמע דאי לא כתיב תחת עינו דמשמע ולא תחת עינו ושינו הוה אמרינן דסימא עינו והפיל שינו דיוצא בעינו ושינו אלמא לא זכי עד שיעמוד בדין והכא סבר רבי עקיבא דזכי משעת הנזק ועוד דר' עקיבא אית ליה בהשולח (גיטין מב:) דיוצא בשן ועין דצריך גט שחרור והתם אמר דמ''ד דצריך גט שחרור קסבר שיוצא בשינו ועינו ושמא י''ל דהיינו טעמא דזוכה משעת נגיחה משום דגלי לן קרא דמשמע לרבי עקיבא דמכרו אמזיק ואניזק קאי וההיא דמרובה (דף עד:) נמי גלי קרא למאן דאית ליה: איכא בינייהו. דלרבי עקיבא קדוש אף על גב דאי מודה מפטר דקנס הוא מכל מקום השתא מיהא לא הודה: משום דרבי אבהו. אבל בלא ר' אבהו לא קדיש משום דקדושת דמים אין מפקעת מידי שעבוד ומיירי הכא בבעל מום א''נ בתם וכגון שהקדישו לבדק הבית דקדוש קדושת דמים וכדאמרינן (תמורה דף ו.) המתפיס תמימים לבדק הבית מה שעשה עשוי וקשה מכאן לר''ת שמפרש דבכל קדושת מטלטלין מפקעת מידי שעבוד ואפי' קדושת דמים ואומר ר''ת דאלמוה רבנן לשעבודא דניזק כדאמרינן בהחובל (לקמן צ. ושם) אלמוה רבנן לשעבודיה דבעל: זאת אומרת המזיק שעבודו של חבירו פטור. ופליג אדרשב''ג דמחייב בהשולח (גיטין מא. ושם) לחד מאמוראי דהתם: שמע מינה ב''ח מאוחר שקדם וגבה כו'. ודלא כבן ננס בפרק מי שהיה נשוי (כתובות דף צד.) דלדידיה כי היכי דבקרקעות עדיף ב''ח מאוחר משום נעילת דלת טפי מלוקח מאוחר הכי נמי אע''ג דמלוקח מאוחר גבי ליה ניזק כדאמר לעיל משום. דאית ליה קלא מב''ח מאוחר לא גבי ליה משום נעילת דלת: (תוספות)

דף לד - א

ואפילו הזיק עד שלא חב בעל חוב קדים ש''מ ב''ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה לא לעולם אימא לך מה שגבה גבה ושאני התם דא''ל אילו גבך הוה לא מינך הוה גבי ליה דהאי תורא דאזקן מיניה משתלמנא: ת''ר שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים וחבל בו בחמשים זוז ושבח ועמד על ארבע מאות זוז שאלמלא (לא) הזיקו היה עומד על שמנה מאות זוז נותן כשעת הנזק כחש כשעת העמדה בדין שבח מזיק נותן לו כשעת הנזק כחש כשעת העמדה בדין אמר מר שבח מזיק נותן כשעת הנזק מני ר' ישמעאל היא דאמר בעל חוב הוא וזוזי הוא דמסיק ליה אימא סיפא כחש כשעת העמדה בדין אתאן לר''ע דאמר שותפי נינהו רישא רבי ישמעאל וסיפא ר''ע לא כולה ר''ע היא והכא במאי עסקינן כשפיטמו אי כשפיטמו אימא רישא שבח ועמד על ד' מאות זוז נותן לו כשעת הנזק אי כשפיטמו צריכא למימר אמר רב פפא רישא משכחת לה בין דפטמה פטומי בין דשבחא ממילא ואצטריך לאשמועינן דהיכא דשבחא ממילא נותן לו כשעת הנזק סיפא לא משכחת לה אלא כשפטמו כחש כשעת העמדה בדין כחש מחמת מאי אילימא דכחשא מחמת מלאכה לימא ליה את מכחשת ואנא יהיבנא אמר רב אשי דכחש מחמת מכה דא''ל קרנא דתורך קבירא ביה: מתני' שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים ואין הנבילה יפה כלום אמר ר''מ על זה נאמר {שמות כא-לה} ומכרו את השור החי וחצו את כספו א''ל רבי יהודה וכן הלכה קיימת ומכרו את השור החי וחצו את כספו ולא קיימת וגם המת יחצון ואיזה זה שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים והנבילה יפה חמשים זוז שזה נוטל חצי החי וחצי המת וזה נוטל חצי החי וחצי המת: גמ' ת''ר שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים והנבילה יפה חמשים זוז זה נוטל חצי החי וחצי המת וזה נוטל חצי החי וחצי המת וזהו שור האמור בתורה דברי רבי יהודה רבי מאיר אומר אין זהו שור האמור בתורה אלא שור שוה מאתים שנגח לשור שוה מאתים ואין הנבילה יפה כלום על זה נאמר ומכרו את השור החי וחצו את כספו אלא מה אני מקיים וגם את המת יחצון פחת שפחתו מיתה מחצין בחי מכדי בין ר''מ בין רבי יהודה האי מאה ועשרים וחמשה שקיל והאי מאה ועשרים וחמשה שקיל מאי בינייהו אמר רבא פחת נבילה איכא בינייהו רבי מאיר סבר פחת נבילה דניזק הוי ורבי יהודה סבר פחת נבילה דמזיק הוי פלגא א''ל אביי אם כן מצינו לרבי יהודה

רש"י ואפי' הזיק עד שלא חב. נמי בעל חוב קדים לתפיסה וכיון דתפס אמאי מפקינן מיניה: ש''מ. בתמיה דפלוגתא היא בעלמא (כתובות דף צד.) דאיכא למ''ד מה שגבה גבה: אית דגרסי ואפי' הזיק עד שלא חב נמי דניזק קדים ש''מ כו'. כלומר אע''ג דניזק קדים שיעבודיה קשיא ליה האי: אילו גבך הוה. דכבר גבית ליה קודם שהזיק: לאו מינך משתלימנא. בתמיה: ושבח. ניזק ועמד על ד' מאות זוז: שאלמלא כו'. כלומר הועיל ואיכא למימר אלמלא לא הזיקו היה עומד על שמונה מאות זוז נותן לו כ''ה זוזים כשעת הנזק ולא מצי א''ל מאי אפסדתיך הא שבח טפי משום דאמר ליה ניזק אי לא אזיקתן הוי שבח וקאי על תמני מאה. ל''א שאלמלא לא הזיקו כו' ועכשיו תובע ניזק מאתים חציין של ד' מאות חצי נזק שהפסידו אינו נותן לו אלא כ''ה כשעת הנזק. וראשון עיקר: כיחש. הניזק מחמת המכה ונראה עכשיו הזיקו גדול יותר מתחילה בשעת הנזק נותן לו כפי נזק שבשעת העמדה בדין כדקאמר לקמן קרנא דתורך קבירא ביה: שבח מזיק. ועמד על ד' מאות: נותן לו. כ''ה זוז כשעת הנזק ואין יכול ניזק לומר לו תן לי חלק שמינית שבו שזכיתי בו משעת הנזק וברשותי השביח: כחש כשעת העמדה בדין. ונותן לו חלק שמינית שבו שברשותו כחש ולקמן פריך רישא לסיפא: ה''ג כולה ר' עקיבא היא וכשפיטמו. מזיק לשור וחסר ממונו לשבוחיה הלכך לא שקיל ניזק בשבחא: אימא רישא שיבח ניזק ועמד על ארבע מאות זוז. אפי' הכי נותן לו כשעת הנזק ולא מצי א''ל מאי אפסדתיך משום דא''ל ניזק אלמלא לא הזיקו היה עומד על ח' מאות: ואי כשפיטמו. ניזק לשורו צריכא למימר דיהיב לו כשעת הנזק ולא מצי א''ל מאי אפסדתיך הא האי דאשבח משום פיטומו הוא וחסר ביה ממונא. ללישנא אחרינא הכי משמע אימא רישא שבח ניזק נותן לו כשעת הנזק ותו לא ולא מצי למימר ניזק תן לי ב' מאות שאלמלא לא הזיקו כו' ואי בשפיטמו ניזק צריכא למימר דלא יהיב ליה מזיק ב' מאות האי דאשבח משום פיטומא הוא וקשיא לי הא ודאי אצטריך לאשמועינן דאשתבח דאפסדיה דאי לא אזיק הוה קאי השתא בהאי פיטומא דפטמיה על תמני מאה ולשון ראשון שמעתי ועיקר: רישא נותן לו כשעת הנזק. ולא מצי א''ל מאי אפסדתיך בין דפטומי פטמיה בין דשבח ממילא והיכא דפטמיה לא הוה אצטריך למיתנא אלא משום היכא דשבח ממילא אצטריך לאשמועינן: כחש כשעת העמדה בדין. ארישא מהדר: מתני' וחצו את כספו. דהיינו חצי נזק: וכן הלכה. ודאי כן הלכה דמנה נותן לו דהיינו ח''נ אבל אין זה שור האמור בתורה דקיימת ומכרו את השור החי וגו' ובגמ' מפרש במאי פליגי: והנבילה יפה נ' זוז. דה''ל הזיקו ק''נ ופלגא נזקא דהיינו ע''ה בעי ניזק להפסיד והלכך שקיל חצי (נזק) החי וחצי המת דשוו קכ''ה ומטי לכל אחד פסידא ע''ה: גמ' פחת שפחתתו מיתה מחצין בחי. כלומר נבילה לא שייכא גבי מזיק כלל אלא שמין את הנבילה כמה פחותין דמיה עכשיו משעה שהיה חי ונותן לו מזיק חצי הפחת: האי קכ''ה קא שקיל והאי קכ''ה קא שקיל. היכא דנבילה שוי נ' דהא לר''מ גופי' שקיל נ' דנבילה וע''ה מן החי דהיינו חצי הפחת שפחתה מיתה והוו קכ''ה ולרבי יהודה נמי נוטל הניזק חצי החי דהיינו ק' וחצי המת דהיינו כ''ה ובמאי פליגי: פחת נבילה. אם פחתו דמיה משעת מיתה עד שעת מכירה לר''מ דאמר לא שייך מזיק בנבילה פחת דניזק הוי ולא יהיב ליה אלא חצי מה שפחתה מיתה: (רש"י)

תוספות אילו גבך הוה לאו מינך הוה גבי ליה. תימה אז הוא בדין שיגבה שפשע בשמירתו וי''ל דלא קאמר אלא כלומר דאין גוף השור משועבד לב''ח כמו שהוא משועבד לניזק שמשתלם מגופו וכן פירש בקונטרס בריש שור שנגח ארבעה וחמשה (לקמן ד' לו.): שאלמלא לא הזיקו היה עומד על שמנה מאות זוז נותן כשעת הנזק. לא נקטיה לאשמועינן שלא ישלם כל מה שהיה ראוי להשביח אלמלא לא הוזק דמילתא דפשיטא הוא דאטו אם נגח שור קטן הייתי סבור שישלם דמי שור גדול לפי שהיה ראוי להיות גדול ומשביח ועוד אי להכי אצטריך מאי פריך בסמוך אי כשפטמו צריכא למימר אלא י''ל כפי' הקונט' בלשון אחר: הכא במאי עסקינן כשפטמו. וכגון שאין השבח יותר על היציאה שאם היה יותר נהי נמי דאמרינן בחזקת הבתים (ב''ב ד' מב:) דשותף הוי כיורד ברשות מ''מ מה שאדם רוצה ליתן למפטם לפטם יטול המזיק והמותר יש לו להיות לניזק וא''ת א''כ אמאי אצטריך למיפרך מרישא מסיפא גופה לפרוך אי בשפטמו צריכא למימר וי''ל דסיפא אצטריך דסד''א כיון דאמר ר''ע הוחלט השור הוי ליה מזיק כשפטמו מניח מעותיו על קרן הצבי כמו בהלך למדינת הים ובא אחר ופרנס אשתו (כתובות ד' קז:) ועוד מצינו למימר דאיירי שפיר שהשבח יתר על היציאה והא דקאמר נותן כשעת הנזק לאו דוקא אלא בא להשמיענו שיטול יותר מדמי יציאותיו דכיורד ברשות דמי: כשפיטמו. וא''ת אמאי מפליג בין שבח לכחש לפלוג בשבח גופיה דשבח ממילא כשעת העמדה בדין וי''ל דאגב דנקט ברישא שבח וכחש בסיפא נמי נקט הכי: זה נוטל חצי החי וחצי המת. האי לישנא לאו דוקא ולא אתי למימר אלא שמקבל עליו חצי הפחת ולפי המסקנא שקיל בשבחא: דרבי מאיר סבר פחת נבלה דניזק. אע''ג דבפ''ק (ד' י:) נפקא לן מוהמת יהיה לו מ''מ האי קרא דהכא אצטריך לאשמועינן דלא משלם אלא חצי נזק דאי מוחצו את כספו ה''א שהוא פעמים יותר ופעמים פחות כדמוכח בסמוך דפריך א''כ מצינו תם לר' יהודה דמשלם יותר מח''נ ומשני אית ליה לרבי יהודה פחת שפחתו מיתה מחצין אלמא נפקא לן מוגם את המת יחצון דלא משלם אלא חצי נזק: (תוספות)

רשב"א שמעת מינה בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה. איכא למידק דא"כ תקשי רישא אסיפא דבסיפא איכא למ"ד מה שגבה גבה דקתני מועד שהזיק קדמו ב"ח וגבאו מה שעשה עשוי. וליתא דהתם מטלטלי נינהו ובמטלטלי ליכא דינא דקדימה ולכ"ע מה שגבה גבה אבל בתם דמגופו משתלם ואפותיקי הוא דהוי וכדאמרינן לעיל הו"ל כקרקע ובכי הא הוא דפליגי וא"כ מינה איכא למשמע דמה שגבה לא גבה. דאמר ליה אלו הוה גבך לאו מינך הוה גבינא. כלומר כלום אתה בא אלא מחמת קדימתך אפילו קדמת וגבת קודם שיזיק ממך הוה גבינא. כולה רבי עקיבא היא והכא במאי עסקינן בשפטמו. ונותן לו כשעת הנזק ולומר שאינו נוטל בשבח הפטום אע"ג דשותפי נינהו ואע"ג דשותפות דעלמא אי מפטם חד ואשבח שבח לאמצע ושקיל מפטם ההוצאה. י"ל דהכא בשאין השבח יותר על ההוצאה וא"ת א"כ למה ליה לאקשויי מרישא אי כשפטמו צריכא למימר מגופא דסיפא מצי לאקשויי הכי אי כשפטמו ואין בו שבח יותר על ההוצאה צריכא למימר דלא שקיל נזיק בשבח אלא א"כ נותן את ההוצאה. י"ל אי לאו רישא הוה מצי לדחויי דלמא שותף הניח מעותיו על קרן הצבי א"נ דהוה אמינא דשקיל דמי הוצאה אבל לא דמי טרחו כמפטם בעלמא דאחולי אחליה לטרחיו לגבי שותפי. ומדברי הראב"ד ז"ל נראה שהוא מפרש דאי כשפטמו והשביח יתר על ההוצאה שאין הניזק נוטל כלום באותו שבח שכך כתב בשפטמו מזיק דאמר ליה אנא מפטמנא ואת שקלת ואע"ג דשותפי דעלמא לא אמרי הכי דאי מפטם חד שותפא תורא לא שקיל ליה לכוליה שבח התם משום דשותפי אדעתא דשותפות קא מפטמי ותרוייהו סמכי אהדדי בשבח הכא לאו שותפות גמור הוא ואיאושי מיאש ניזק מההוא פטמא ומזיק נמי לא אדעתא דשותפא קא מפטם ליה ע"כ וצריכא עיונא. דאמר ליה קרנא דתורך קבירא ביה. ואם תאמר מאי שנא מפחת נבלה לא היא דשאני התם דהו"ל לזבינה מיד דאין דרך להמתין על הנבלה אבל דרך הנזיקין להמתין עליהם שמא יתרפאו וישביחו. אם כן מצינו תם חמור ממועד. כלומר שפחת נבלה במועד כולו לניזק ואלו בתם פליג מזיק בהדי ניזק וא"נ יש לפרש דפעמים שהתם משלם ממש יותר מן המועד כגון שור שוה מאתים שהזיק שור שוה מאתים ופיחתו מיתה חמשים זוז ופיחתה הנבלה לאחר מכאן ואינה יפה אלא נ' זוז נמצא שהמועד שמשלם בשעת הנזק אינו משלם אלא חמשים זוז והתם משלם חצי מנה שנפחתה הנבלה שהוא ע"ה לחלקו. (רשב"א)

דף לד - ב

תם חמור ממועד וכי תימא הכי נמי כדתנן ר' יהודה אומר תם חייב ומועד פטור אימר דשמעת ליה לרבי יהודה לענין שמירה דכתיבי קראי לענין תשלומין מי שמעת ליה והתניא רבי יהודה אומר יכול שור שוה מנה שנגח שור שוה חמש סלעים והנבילה יפה סלע זה נוטל חצי החי וחצי המת וזה נוטל חצי החי וחצי המת אמרת וכי מועד למה יוצא להחמיר עליו או להקל עליו הוי אומר להחמיר עליו ומה מועד אינו משלם אלא מה שהזיק תם הקל לא כ''ש אלא א''ר יוחנן שבח נבילה איכא בינייהו דמ''ס דניזק הוי ומ''ס פלגא והיינו דקא קשיא ליה לר''י השתא דאמרת חס רחמנא עילויה דמזיק דשקיל בשבחא יכול שור שוה חמש סלעים שנגח שור שוה מנה והנבילה יפה חמשים זוז זה נוטל חצי החי וחצי המת וזה נוטל חצי החי וחצי המת אמרת היכן מצינו מזיק נשכר שזה נשכר ואומר {שמות כא-לו} שלם ישלם בעלים משלמין ואין בעלים נוטלין מאי ואומר וכי תימא הני מילי היכא דאיכא פסידא לניזק אבל היכא דליכא פסידא לניזק כגון שור שוה חמש סלעים שנגח שור שוה חמש סלעים והנבילה יפה שלשים זוז שקיל נמי מזיק בשבחא ואומר שלם ישלם בעלים משלמין ואין בעלים נוטלין א''ל רב אחא בר תחליפא לרבא א''כ מצינו לרבי יהודה תם משלם יותר מחצי נזק והתורה אמרה {שמות כא-לה} ומכרו את השור החי וחצו את כספו אית ליה לר''י פחת שפחתה מיתה מחצין בחי מנא ליה {שמות כא-לה} מוגם את המת יחצון והא אפקיה ר' יהודה לזה נוטל חצי החי וחצי המת וזה נוטל חצי החי וחצי המת א''כ נכתוב קרא ואת המת מאי וגם ש''מ תרתי: מתני' יש חייב על מעשה שורו ופטור על מעשה עצמו פטור על מעשה שורו וחייב על מעשה עצמו כיצד שורו שבייש פטור והוא שבייש חייב שורו שסימא את עין עבדו והפיל את שינו פטור והוא שסימא את עין עבדו והפיל את שינו חייב שורו שחבל באביו ובאמו חייב והוא שחבל באביו ואמו פטור שורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור מפני שהוא מתחייב בנפשו: גמ' תני רבי אבהו קמיה דרבי יוחנן כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר א''ל פוק תני לברא חובל ומבעיר אינה משנה ואם תימצי לומר משנה חובל בצריך לכלבו מבעיר בצריך לאפרו תנן שורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור וקתני הוא דומיא דשורו מה שורו דלא קבעי ליה

רש"י תם חמור ממועד. דהא גבי מועד אמרינן בפ''ק (דף י:) בעלים מטפלים בנבילה דכתיב והמת יהיה לו וגו' לניזק: הכי נמי. דס''ל תם חמור: כדתנן. לקמן בפרק שור שנגח ד' וה': ר''י אומר תם חייב. אם שמרו שמירה פחותה ויצא והזיק ומועד פטור: דכתיבי קראי. כדמפרש התם: זה נוטל חצי החי. ששוה חציו י''ב סלעין ופלגא בשביל תשלומין שלו שלא שוה אלא ה' סלעים: תם הקל לא כ''ש. אלמא לר' יהודה תם קל קרי ליה: ר''מ סבר שבח נבילה דניזק הוי. דלית להו שום שותפות: והיינו דקשיא ליה לר''י. דשמעינן ליה בברייתא דלקמן דקאמר יכול שור שוה ה' סלעים שנגח לשור שוה מנה כו' דהא דקאמר יכול משום דקשיא ליה הכי כיון דלדידיה ס''ל דחס רחמנא עליה דמזיק למשקל בשבחא יכול שור שוה חמש סלעים שנגח לשור שוה מנה והנבילה יפה נ' זוזים דשקיל מזיק חצי החי דהוו שני סלעים ופלגא וחצי המת דהוו שש סלעים ורביע: אמרת וכי היכן מצינו מזיק נשכר. שאינו מפסיד כלום דאע''ג דקאמר ר''י לעיל דמזיק שקיל בשבחא בתשלומי ח''נ מיהא איתא ומפסיד ע''ה משור החי: שלם ישלם. במועד כתיב אלא שני תשלומים כתב לך אחד לתם ואחד למועד לומר בעלים משלמין ואין הבעלים נוטלין: והנבילה יפה שלשים זוז. שהוקרה הנבילה משמתה דשקיל מזיק חמשה זוזי באותן י' זוזי שהשביחה דהא לא מטי פסידא לניזק דהוא נמי מרויח ה' דינר: אם כן מצינו לר''י תם משלם יותר מחצי נזק. א''כ דלא דריש ר''י פחת שפחתתו מיתה מחצין בחי מצינו בתם משלם יותר מחצי נזק והיכי דמי שור שוה נ' שנגח לשור שוה מ' והנבילה יפה כ' והוי נזק כ' ופלגא נזקא עשרה וכי פלגי חצי חי וחצי מת נוטל ניזק בחי כ''ה ובמת י' הרי [ל''ה] נמצא מזיק משלם יותר מחצי נזק דבשלמא לר''מ לא משלם אלא חצי מה שפחתתו מיתה אלא לר''י נהי נמי דהיכא דמטי חצי החי יותר מנזק שלם נפקא ליה האי דלא שקיל ניזק חצי החי מקל וחומר ממועד כדקתני לעיל מה מועד חמור אינו משלם אלא מה שהזיק תם הקל לא כ''ש אבל הכא דליכא למימר הכי דהא פחות ממה שהזיק משלם ומיהו טפי מחצי נזק איכא: אית ליה לרבי יהודה פחת שפחתתו מיתה. הלכך בההוא נמי מקרא נפקא ליה דלא שקיל אלא חצי נזק: א''כ. דלפחת שפחתתו מיתה לחוד אתא לכתוב את המת יחצון מאי וגם ש''מ תרתי דשתפיה רחמנא בשבחא: מתני' שורו שבייש פטור. כדקיימא לן (לעיל דף כו.) איש בעמיתו ולא שור בעמיתו: שורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב. חצי נזק דמשונה הוא: גמ' כל המקלקלין פטורין. לענין שבת: חוץ מחובל ומבעיר. כדמפרש טעמא במס' שבת בפרק האורג מדאצטריך קרא למישרי מילה מכלל דשאר חובל חייב ומדאסר רחמנא שריפת בת כהן בשבת דמקלקל הוא מכלל דמקלקל בהבערה חייב כגון השורף כלי דמקלקל הוא: אינה משנה. דאינהו נמי פטירי: בצריך לכלבו. דהוי מקלקל על מנת לתקן והא (דתנן) נצרר הדם אע''פ שלא יצא משום צובע הוא דמחייב: (רש"י)

תוספות מצינו תם חמור ממועד. וא''ת והא ר''י אית ליה (לקמן דף מה:) צד תמות במקומה עומדת וי''ל דה''פ מצינו צד תמות חמור מצד מועד ומייתי מברייתא דשור שוה מנה כו' ומה צד מועד דחמור אין משלם אלא מה שהזיק צד תמות הקל לא כל שכן: והתורה אמרה ומכרו. לאו משום דלשתמע פשטיה דקרא ח''נ דקרא לא משמע כלל אלא י''ל דה''ק והתורה אמרה ומכרו וע''כ ר''י לא מפרש לקרא דלשתלם כל שעה יותר מחצי דהא שמעינן ליה לר''י דאית ליה ח''נ לקמן בפ' שור שנגח ד' וה' (ד' לז.) אמר להן לשבתות משלם נזק שלם ולימי החול משלם חצי נזק: שורו שבייש פטור. צער ורפוי ושבת ודמי ולדות לא חשיב משום דשמעינן ממתניתין דהחובל (לקמן דף פז.) ואע''ג דבושת נמי קתני התם מ''מ תנא הכא לדקדק הוא דומיא דשורו או שורו דומיא דידיה וכן שור שהדליק הגדיש אצטריך להכי כדאיתא בגמרא דלמילתא אחריתי לא אצטריך דפשיטא דחייב דלענין שורו מה לי שבת ומה לי חול ואגב הדליק הגדיש דמיירי בנדון בנפשו קתני חבל באביו ואמו אבל שורו שסימא את עין עבדו אצטריך שאע''פ שבעצמו חייב בשורו פטור דהא לא אשמועינן בשום משנה: חובל וצריך לכלבו מבעיר וצריך לאפרו. רבינו שמואל פירש דר' אבהו סבר כר''ש דאמר מקלקל בחבורה חייב ורבי יוחנן ס''ל כר' יהודה דאמר מקלקל בחבורה ובהבערה פטור וצריך לכלבו או לאפרו לא חשיב מקלקל אלא מתקן דחייב אפי' לר''י וקשה דא''כ אמאי א''ל פוק תני לברא אטו משום דס''ל כר''י מאן דמתני כרבי שמעון משתיקין ליה דכה''ג פריך בפ''ק דחולין (דף טו.) ע''כ נראה דר' אבהו ורבי יוחנן אליבא דר''ש פליגי דרבי אבהו כר''ש כדאיתא פרק האורג (שבת דף קו. ושם ד''ה חוץ) ורבי יוחנן סבר דאפי' רבי שמעון בעי תקון קצת ומיהו לא חשיב תקון שיתחייב בכך לרבי יהודה או לר''ש בשאר מלאכות דאין דרך לחבול בחבירו ליתן לכלבו ולשרוף גדיש בעבור אפר וטעמא בחובל ומבעיר כדמפרש התם בפרק האורג משום דגמר ממילה והבערת בת כהן וא''ת ואמאי מחייב רבי אבהו אע''פ שאין צריך לכלבו ולאפרו הא כיון דאין צריך כלל מלאכה שאינה צריכה לגופה היא דאע''ג דמחייב ר''ש מקלקל בחבורה מ''מ בעינן צריכה לגופה כדמוכח בריש הנחנקין (סנהדרין דף פד: ושם ד''ה מאן) ובשלהי כל כתבי (שבת דף קכא.) ובפרק כלל גדול (שם דף עה. ושם ד''ה טפי) ובשלהי ספק אכל (כריתות דף כ:) ואור''י דכל הנך סוגיות כרבי יוחנן וההיא דספק אכל ופרק כל כתבי דהוי ברייתא איכא למימר דההוא תנא סבר כר''י בחדא וכרבי שמעון בחדא (תוספות)

רשב"א בהא דאמר רב אחא בר תחליפא לרבא א"כ מצינו לר"י תם משלם יותר מחצי נזק הרבה פירושים נאמרו בו. והנכון בעיני לשון שני שפירש רבנו חננאל ז"ל וז"ל א"כ שחולקים הניזק והמזיק השור החי והמת פעמים שישוה השור החי שלש מאות והמת יהיה שוה מאתים והנבלה שוה חמשים הרי הניזק נוטל מן החי מאה וחמשים ומן הנבלה חמשה ועשרים סך הכל מאה וחמשה ושבעים זוז והנזק לא היה אלא מאה וחמשים זוז שהנבלה היתה שוה חמשים זוז עכשיו נמצא תם משלם יותר מחצי נזק. ופרקינן אית ליה לר' יהודה פחת שפחתו מיתה מחצאין בחי מנא ליה מוגם את המת יחצון הא אפקיה ר' יוחנן אליבא דר' יהודה דאית ליה למזיק בשבח הנבלה ופרקינן א"כ לכתוב קרא ומכרו את החי וחצו את כספו וגם את המת יחצון ולישתוק והו"א בזמן שנגח שור שוה מאתים לשור שוה מאתים ואין הנבלה יפה כלום דמקיימא חלוקת חצי בחצי החי והמת אבל בזמן דלא מקיים האי והאי לא כתיב רחמנא יחצון מ"מ שמעינן פחת שפחתתו מיתה מחצין בחי ע"כ. הא דקא מקשה: והתורה אמרה ומכרו את השור החי וחצו את כספו. לאו למימרא דמפשטי' דקרא איתא למשמע דאינו משלם אלא חצי נזק דאדרבה איכא למשמע שנוטל חצי החי וחצי המת כדהוה סלקא דעתין השתא אליבא דר' יהודה אלא ה"ק על כרחין ההיא דרשא לר' יהודה לית ליה אלא חצי נזק לבד הוא דמשלם וכדשמעינן ליה בהדיא בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה אמרו לפני רבי יהודה הרי שהיה מועד לשבתות ואינו מועד בימי החול אמר להם בשבתות משלם נזק שלם ובחול משלם חצי נזק אלמא לרבי יהודה אינו משלם אלא חצי נזק ומכרו את השור החי וחצו את כספו לפחת שפחתהו מיתה מחצין אותו בחי. ואהדר ליה אין ה"נ דר' יהודה אית ליה פחת שפחתהו מיתה מחצין אותו בחי. ואקשי ליה ומנא ליה ואהדר ליה מוגם את המת יחצון. שורו שבייש פטור. והוא הדין לכל ארבעה דברים אלא שאר' הא תני להו בהדי' במתניתין בפרק החובל ומשום הכי לא תני להו הכא ואע"ג דהתם נמי תנא בשת תנא ליה הכא לאשמועינן איהו דומיא דשורו מה שורו שאינו מתכוין לבייש אלא להזיק דידיה נמי אע"ג דאינו מתכוין לבייש כל שמכוין להזיק חייב אף בבשתו. תני ר' אבהו קמיה דר' יוחנן כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר א"ל פוק תני לברא חובל ומבעיר אינה משנה ואם תאמר משנה וכו'. אי אפשר לפרש דר' אבהו תני אליבא דחד תנא ור' יוחנן לית ליה כההוא תנא אלא כתנא דפליג עליה דא"כ היכי אמר ליה פוק תני לברא אטו כל מאן דאית ליה כחד תנא שתיקו משתק למאן דתני כאידך תנא וכדאמרינן בפ"ק דמסכת חולין גבי השוחט בשבת אלא ודאי תרווייהו אליבא דחד תנא פליגי ואליבא דר' שמעון ומתניתין דפרק ר' אליעזר דאורג דכליל ותני כל המקלקלין פטורין ולא מפקא מינייהו חובל ומבעיר ר' יהודה היא וכדאיתא התם בריש פרק ר' אליעזר דאורג ומפני שלא מצינו להם מקום מפורש שנחלקו בדבר זה כתב רש"י ז"ל שם בשבת שעיקר מחלוקת הזה יצא להם ממה שנחלקו במלאכה שאינה צריכה לגופה דר' שמעון פוטר ור' יהודה מחייב ויסוד הכל מה שאמרו מלאכת מחשבת אסרה תורה דכל מלאכת שבת ממשכן ילפינן ליה וכל מלאכת המשכן צריכותיהו לגופן ותיקון היה לכל אחת מהן והלכך היה ר' שמעון סובר דכל מלאכה שיש קלקול בגופה אע"פ שיש בה תיקון בעלמא ואפילו תיקון חשוב כמבעיר עצים לבשל בהם פתו ותבשילו ומן הדין אע"פ שלא התירה התורה בפי' מילה בשבת מותר היה לו למול בשבת לפי שאין המילה תיקון בגופו של תינוק ואע"פ שיש בה תיקון בעלמא שמכשרת את התינוק לתרומה ולפסחים ועוד שיש בה תיקון מצוה מ"מ כיון דהתינוק נפצע וגופו מתקלקל בה כמקלקלין בעלמא חשבינן ליה ופטור. והבערת בת כהן היתה מותרת ולפיכך כשהתירה התורה מילה בשבת שמענו כי לולא שהתירה התורה היתה אסורה וא"כ אינה ככל שאר מקלקלין וכן מאיסורי הבערה של בת כהן שמענו ג"כ שאף היא אינה בכלל שאר המקלקלין וזו היא ששנו בברייתא דתני ר' אבהו כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר דממילא יצא חובל ומהבערת בת כהן יצא מבעיר כדעת ר' שמעון ור' יהודה סובר דלא ילפינן ממשכן מלאכה צריכה לגופה אלא מלאכ' לתיקון ואפילו תיקון בעלמא ובלבד שיהא בו תיקון חשוב בעלמא כמילה שיש בו תיקון כתיקון כלי דמה לי תקון כלי מה לי תקון גברא וכדאיתא התם בפרק ר' אליעזר והבערה של בת כהן נמי יש בו תיקון גמור בעצמ' והיא בישול הפתילה שהוא האבר דמה לי בישול סמנין מה לי בישול אבר וכדאיתא נמי התם והלכך לדידיה לא למדנו ממילה והבערה של בת כהן שום חדוש ולפיכך הוא שונה כל המקלקלין פטורין ולא הוציא מכללן חובל ומבעיר והיינו מתניתין דפרק ר' אליעזר דאורג וכדאיתא התם ולרבי יהודה נמי כל שיש בגוף המלאכה תיקון קצת חשבינן ליה תיקון ואע"פ שיש בו קילקול גדול מן התיקון מצד אחר כמו שנכתבו בסמוך ועכשיו נחלקו ר' יוחנן ור' אבהו בדר' שמעון דר' אבהו סבר דחובל ומבעיר נשתנה דינן לגמרי משאר המקלקלין שאפילו במקום שאין שם תיקון חייב כדע' ר' שמעון דמנא תיתי שיצטרכו שום תיקון ומתניתין דכל המקלקין פטורין שבפרק ר' אליעזר דאורג ר' יהודה היא שעושה חובל ומבעיר כשאר המקלקלין. ואמר ליה ר' יוחנן חובל ומבעיר במקום שאין שם שום תיקון לא מחייב בו שום אדם ולא אפי' ר' שמעון ואינה משנה. וא"ת לומר משנה מדקתני הכא הדליק גדישו של חברו בשבת פטור מפני שמתחייב בנפשו ושנינו נמי בפרק החובל בחברו הנהו כשיש בהן קצת צורך ותיקון חובל בצריך לדם לכלבו ומבעיר בצריך לאפרו. ומסתברא לי דמשום הכי נקט לדם לכלבו ומבעיר לאפרו ולא נקט מבעיר בצריך לאפות פתו ולבשל תבשילו משום דמתני' שור דומיא דדידיה קתני ובישול ואפייה לא צריך בשורו ומבעיר נמי בצריך לאפרו לא שייך בשורו כדמפרש ואזיל. וא"ת לר' יוחנן מנא ליה הא דכיון דנפקי חובל ומבעיר מכלל שאר המקלקלין שפיר קאמר ר' אבהו דאפילו מקלקלין גמורין חייבין י"ל דיליף ממקום שבאו ממילה ומהבערה דבת כהן דיש בהן צורך בעלמא. והאי טעמא דצריך לכלבו ולאפרו לר' שמעון בלחוד הוא אבל לר' יהודה אע"פ שצריך לכך פטור שאין זה תיקון גמור והקלקול רבה על התיקון ותדע לך דהא עבדינן פלוגתא בין ר' שמעון ור' יהודה במקלקל בחבורה דר' שמעון מחייב ור' יהודה פוטר ור' יוחנן כבר אמר שאין ר' שמעון מחייב אלא בצרך לדם לכלבו ובמה שר' שמעון מחייב פוטר ר' יהודה. ואי קשיא לך הא דאמרינן בפסחים למ"ד מקלקל בחבורה פטור השוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז מה תיקון תיקון לטהרה מידי נבלה אלמא אפילו בתיקון כל דהו מחייב. י"ל דשאני התם דיש תיקון בגוף הבהמה ולר' יהודה תיקון חשוב בעלמא או תיקון כל דהוא בגוף הדבר נפקא ליה מידי מקלקל. וא"ת מ"מ שמעינן מההיא דלמ"ד מקלקל בחבורה חייב הוה ניחא לן ואע"ג דלא הוה מסיק אדעתיה תיקון דמוציאה מידי נבלה אלמ' לר' שמעון אפילו מקלקל גמור חייב. מסתברא לי דמעיקרא נמי ודאי הוה מסיק אדעתיה תיקון זה דמוציא מידי נבלה ומשום הכי לר' שמעון דין הוא שיתחייב אבל הוא ס"ד דתיקון חשוב הוא לר' יהודה בעי' ואהדר ליה דלא כל היכא דליכא תיקון בגופיה. וא"נ י"ל דהתם אליבא דר' אבהו בעי ליה דמחייב מקלקל גמור בחבורה אליבא דר' שמעון וכן יש מקומות בתלמוד דמשמע דבעי ר' שמעון במקלקל בחבורה שום תיקון והנהו כר' יוחנן ודלא כר' אבהו ולפי מה שכתבנו משמע דהא דפליגי ר' ור' נתן בהבערה ללאו יצאת או לחלק יצאת לא ס"ל לר' שמעון כחד מינייהו דהא לגופיה אצטרכינן לאשמועינן דמקלקל בהבערה חייב ולאפוקי מכלל שאר המקלקלין דפטור. (רשב"א)

דף לה - א

אף הוא נמי דלא קבעי ליה וקתני פטור מפני שהוא נדון בנפשו לא שורו דומיא דידיה מה הוא דקבעי ליה אף שורו דקבעי ליה שורו היכי משכחת לה א''ל רב אויא הכא במאי עסקינן בשור פקח שעלתה לו נשיכה בגבו וקא בעי למקלייה ואיגנדר בקוטמא ומנא ידעינן דלבתר דקלייה קמגנדר בקוטמא ומי איכא כי האי גוונא אין דההוא תורא דהוה בי רב פפא דהוה כיבין ליה חינכיה עייל ופתקיה לנזייתא ושתי שיכרא ואיתסי אמרו רבנן קמיה דרב פפא מי מצית אמרת שורו דומיא דידיה והא קתני שורו שבייש פטור והוא שבייש חייב שורו דומיא דידיה נתכוון לבייש היכי משכחת לה כגון שנתכוון להזיק דאמר מר נתכוון להזיק אע''פ שלא נתכוון לבייש רבא אמר מתניתין בשוגג וכדתנא דבי חזקיה דתנא דבי חזקיה {ויקרא כד-כא} מכה אדם ומכה בהמה מה מכה בהמה לא חלקת בה בין שוגג בין מזיד בין מתכוון לשאין מתכוון בין דרך ירידה לדרך עלייה לפוטרו ממון אלא לחייבו ממון אף מכה אדם לא תחלוק בו בין שוגג למזיד בין מתכוון לשאין מתכוון בין דרך ירידה לדרך עלייה לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון אמרו ליה רבנן לרבא מי מצית מוקמת לה בשוגג והא מפני שנדון בנפשו קתני הכי קאמר כיון דבמזיד נדון בנפשו והיכי דמי דקא בעי לאפרו השתא בשוגג פטור: מתני' שור שהיה רודף אחר שור אחר והוזק זה אומר שורך הזיק וזה אומר לא כי אלא בסלע לקה המוציא מחבירו עליו הראיה היו שנים רודפים אחר אחד זה אומר שורך הזיק וזה אומר שורך הזיק

רש"י אף הוא נמי דלא קבעי. לאפרו ומקלקל הוא וקתני פטור מתשלומין אלמא חיוב מיתה איכא: אף שורו דקבעי ליה. לאו דוקא דאפי' לא בעי ליה נמי חייב לשלם אלא על כרחיה תרוייהו בחדא מילתא מוקמינן האי לחיובא והאי לפטורא דהכי משמע מתני' דבמקום שזה חייב זה פטור דאי שורו בלא קבעי ליה לא מתורץ יש חייב על מעשה שורו ופטור על מעשה עצמו דהא איהו בדלא בעי ליה מחייב בתשלומין: בשור פקח. שהשור חכם: ומנא ידעינן. דלהכי איכוין דאצטריך לאשמועינן מתני' דאע''ג דמריה כי האי גוונא מפטר בתשלומין הוי שור חייב דאי מסתמא אפי' מריה נמי מיחייב אי לא ידעינן ביה דצריך לאפרו ואין כאן יש חייב על מעשה שורו ופטור על מעשה עצמו: חינכיה. שיניו: ופתקיה לנזייתא. דחף כסוי הכלי שהשכר בתוכו: שורו. דפטור דומיא דחיובא דידיה היכי משכחת לה הא חיובא דידיה ליתא אלא במתכוין לבייש ושור אין בו דעת להתכוין לבושת: ומשני משכחת לה כגון שנתכוון השור להזיק. דגבי אדם כי האי גוונא מחייב אבושת דאמר מר כו': רבא אמר. לעולם מתני' בדלא קבעי ליה לאפרו והאי דפטור מתשלומין לאו משום דליהוי ביה חיוב מיתה דהא מתני' אפי' בשוגג נמי דליכא חיוב מיתה מיתוקמא דפטור מתשלומין כדתני דבי חזקיה: מכה נפש בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת. הוקשו יחד דמה מכה בהמה לעולם משלם ואפי' בשוגג כדאמרי' (לעיל דף כו.) אדם מועד לעולם אף מכה אדם דפטריה קרא מתשלומין דכתיב יומת לעולם פטור ואפילו בשוגג הואיל ובמזיד שייכא מיתה: דרך עלייה. שהרגו כלאחר יד בהרימו הגרזן דקיימא לן (מכות דף ז:) דפטור מגלות אפ''ה פטור מתשלומין הלכך גבי חילול שבת נמי אפי' בשוגג פטור מלשלם: ה''ג הכי קאמר כיון דבמזיד נידון בנפשו. והיכי דמי בצריך לאפרו השתא דשוגג פטור: מתני' והוזק. הנרדף: בסלע לקה. מתחכך היה בסלע ולקה: היו שנים רודפין אחר אחד. ושלשתן של שלשה בני אדם: (רש"י)

תוספות ועי''ל דאפי' במקלקל גמור משכחת לה דהיא צריכה לגופה כגון חובל באיסורי הנאה שסבור שיכול ליהנות ליתן לכלבו וכן מבעיר באיסורי הנאה שסובר שיכול לבשל בו קדירה וא''ת ורבי יוחנן מאי טעמא דלא מחייב מקלקל גמור דהא טעמא דמקלקלין פטורין היינו משום דבעינן מלאכת מחשבת כדמוכח בספ''ק דחגיגה (דף י:) ולענין חבורה לא חיישינן אמלאכת מחשבת כדמוכח בס''פ ספק אכל (כריתות דף יט:) דאמר הנח לחבורה הואיל ומקלקל חייב מתעסק נמי מחייב ומתעסק לא מפטר אלא מטעם מלאכת מחשבת וי''ל נהי דלא בעינן מלאכת מחשבת מיהו כיון דגמרינן ממילה ומהבערת בת כהן לא מחייבינן אלא דומיא דהנהו דלא הוי מקלקל גמור אלא תקון במקצת ור' אבהו נהי דצורך מצוה לא משוי ליה תקון מ''מ צריכה לגופה משוי ליה מה שהוא צריך למצוה וא''ת צריך לכלבו ולאפרו היכי חשיב צריכה לגופה מ''ש מחופר גומא ואין צריך אלא לאפרה וי''ל דלא דמי דהכא צריך הוא לנטילת נשמה דהיינו הדם כי הדם הוא הנפש כדי לתת לכלבו ומבעיר נמי להבערה כדי לעשות אפר כמו מבעיר לבשל קדירה ולא דמי לחופר גומא דממילא ואין נהנה כלל ממנו וא''ת הא דאמר בפ''ק דיבמות (דף ו:) דאצטריך קרא למיסר הבערת בת כהן משום דהוה ס''ד למשרי מקל וחומר דעבודה דדחיא שבת תיפוק ליה דאי לא כתיב הבערת בת כהן הוה שרינן כל המקלקלין בהבערה וי''ל דהתם כר' יהודה דחשיב ליה תקון: מה שורו דלא קבעי ליה. משמע דלא פריך אלא אליבא דר' יוחנן ותימה דלר' אבהו נמי תקשה מה שורו דלא צריך לגופו כו' ואם נאמר דרבי אבהו מחייב במקלקל גמור ולא בעי צריכה לגופה א''ש: נתכוון לבייש היכי משכחת לה. תימה כיון דלא אסיק אדעתיה נתכוון להזיק אפילו הוא דומיא דשורו נמי תקשה ליה דבשור ליכא כוונה ובאדם בעי כוונה וי''ל דאי אמרת הוא דומיא דשורו אז משמע שפיר כוונתו להזיק ובא להשמיענו דלא בעינן כוונה לבייש אלא להזיק דומיא דשורו אבל שור דומיא דידיה משמע כוונה דשכיח טפי באדם מבשור דהיינו כוונה דידיה לבייש ואתא לאשמועינן שור דומיא דאדם דבעי' שיתכוין לבייש דאילו מתכוון להזיק שכיח יותר בשור מבאדם [ועוד] דליכא למימר דלהשמיענו דשור פטור במתכוין להזיק מבושת דלהא לא אצטריך דהא תנן בהחובל (לקמן דף פז.) דשור פטור בכל ארבעה דברים וסתם שור הוא קרן שמתכוון להזיק וא''כ ע''כ שורו דומיא דידיה שמתכוון לבייש וזה א''א ששור אין מתכוון לבייש ועל כרחך אית לן למימר הוא דומיא דשורו וקמ''ל דלא בעינן מתכוון לבייש ומשני לעולם שורו דומיא דידיה שמתכוון וקמ''ל שיכול להיות ששורו דומיא דידיה וא''כ בדידיה לא בעינן שיתכוון לבייש שזה אי אפשר להיות בשור: מתניתין בשוגג. פי' בקונט' דרבא מוקי מתניתין דלא בעי לאפרו ופטור מאותו טעם ששוגג פטור ואין הלשון משמע כן ועוד דלא דמי לשוגג שיש בו איסור מלאכה אבל כאן אין איסור מלאכה אלא י''ל מתני' בשוגג דבהא מלתא אשמועינן הוא דומיא דשורו מה שורו בשוגג אף הוא בשוגג ואפילו הכי פטור מדתנא דבי חזקיה: מכה אדם ומכה בהמה. תימה דבריש הנחנקין (סנהדרין דף פד:) מוקי האי קרא דתנא דבי חזקיה במכה אביו ואע''ג דבמסקנא נפקא . לן חבורה מאם אינו ענין לנפש בהמה מ''מ מפיק מיניה התם דמותר להקיז דם לאביו ומה שייך כאן לחלק בין דרך ירידה לדרך עלייה וי''ל דמיירי בין במכה אביו בין במכה חבירו במכה אביו מדכתיב הכאה סתם ולא כתיב ומת ובמכה חבירו דבר הלמד מענינו דומיא דקרא דלעיל מיניה איש כי יכה כל נפש אדם דמיירי ברוצח כדמוכח בפרק יוצא דופן (נדה דף מד: ושם) ולצדדים מיירי לענין חבירו במיתה ולענין אביו בחבורה בעלמא וכיון דבכולהו מיירי קרא גמרינן שפיר ממכה בהמה: בין בשוגג בין במזיד. בג' ענייני ממון איירי תנא דבי חזקיה בין בשוגג בין במזיד איירי בממון אחר בהדי מיתה ונפקא לן מינה דחייבי מיתות שוגגים פטורים [מתשלומין] משום דלא חלקת דאהכי מייתי לה בשמעתין ובאלו נערות (כתובות דף לה. ושם) ולענין זה אית להו לכ''ע הקישא דתנא דבי חזקיה כדאמרינן בפ' אלו נערות ומי איכא למאן דלית להו דתנא דבי חזקיה אבל בין מתכוון לשאינו מתכוון לאו בממון אחר בהדי מיתה איירי דמקל וחומר משוגג נפקא אלא לפטור מדמי הנהרג לאפוקי מדרבי דדריש במתכוון להרוג זה והרג זה ונתת נפש תחת נפש ממון וקמ''ל תנא דבי חזקיה דכיון שנתכוון פטור הכא נמי שאין מתכוון פטור ואהכי מייתי לה בפרק הנשרפין (סנהדרין דף עט:) ובין דרך ירידה לדרך עלייה אתא כמו דדרך עלייה לא ניתן שגגתו לכפרה דלא שקלינן מיניה ממונא למפטריה הכא נמי דרך ירידתו אע''ג שניתנה שגגתו לכפרה ולפטור מזיד אצטריך ויש טועים לומר דלפטור שוגג דרך עלייה כמו דרך ירידה אצטריך אבל בפרק אלו נערות (כתובות דף לה. ושם) בשמעתא דלא יהיה אסון מוכיח סוגיא כדפרישית: (תוספות)

רשב"א כגון שנתכוון להזיק דאמר מר וכו'. איכא למידק דהשתא משמע דמעיקרא לא אסיק אדעתיה דנתכוון להזיק יהא מתחייב על הבושת עד שיתכוין לבייש ממש וא"כ אפילו תימא הוא דומיא דשורו מבייש היכי משכחת ליה דהא מתכוין לבייש בשורו לא שייך י"ל דמעיקרא שפיר שמעינן ממתניתין דאתא לאשמועינן דבמה דשייך בשורו מתחייב הוא על הבושת ומאי ניהו דשייך בשורו נתכוון להזיק והלכך שפיר שמעינן דאיהו נמי בנתכוין להזיק אע"פ שלא נתכוון לבייש חייב אבל השתא דנקט שורו דומיא דידיה משמע דבמא דשייך טפי בדידיה משורו קאמר ומאי ניהו נתכוין לבייש וזה אי אפשר דבשורו לא שייך ביה כלל הלכך ע"כ הוא דומיא דשורו קאמר ואהדר ליה דלא אלא במתכוין להזיק קאמר והוא חייב על מעשה עצמו ולא על מעשה שורו אע"פ שזה וזה מתכוין להזיק. המוציא מחברו עליו הראיה. ואפילו לר' אחא דאמר בריש המוכר פירות גמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצדו בידוע שזה הרגו. הכא שאני דאיכא סלע ורגילין הן בבורחין ליפול ולנגף בסלעים אבל התם דליכא מידי למיתלי אלא בגמל זה ס"ל לר' אחא דאמרינן בידוע שזה הרגו. (רשב"א)

דף לה - ב

שניהם פטורים אם היו שניהם של איש אחד שניהם חייבים היה אחד גדול ואחד קטן הניזק אומר גדול הזיק והמזיק אומר לא כי אלא קטן הזיק אחד תם ואחד מועד הניזק אומר מועד הזיק והמזיק אומר לא כי אלא תם הזיק המוציא מחבירו עליו הראיה היו הניזקין שנים אחד גדול ואחד קטן והמזיקין שנים אחד גדול ואחד קטן הניזק אומר גדול הזיק את הגדול וקטן את הקטן והמזיק אומר לא כי אלא קטן את הגדול וגדול את הקטן אחד תם ואחד מועד הניזק אומר מועד הזיק את הגדול ותם את הקטן והמזיק אומר לא כי אלא תם את הגדול ומועד את הקטן המוציא מחבירו עליו הראיה: גמ' אמר רבי חייא בר אבא [זאת אומרת] חלוקים עליו חביריו על סומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין א''ל ר' אבא בר ממל לר' חייא בר אבא אמר סומכוס אפילו ברי וברי א''ל אין אמר סומכוס אפילו ברי וברי וממאי דמתני' בברי וברי הוא דקתני זה אומר שורך הזיק וזה אומר לא כי מתקיף לה רב פפא מדרישא ברי וברי סיפא נמי ברי וברי אימא סיפא היה אחד גדול ואחד קטן ניזק אומר גדול הזיק ומזיק אומר לא כי אלא קטן הזיק אחד תם ואחד מועד ניזק אומר מועד הזיק והמזיק אומר לא כי אלא תם הזיק המוציא מחבירו עליו הראיה הא לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק נימא תהוי תיובתא דרבה בר נתן דאמר טענו חטים והודה לו בשעורים פטור אלא בברי ושמא דקאמר ברי מאן דקאמר שמא מאן אי נימא דקאמר ניזק ברי וקאמר מזיק שמא אכתי לימא תהוי תיובתא דרבה בר נתן אלא דקאמר ניזק שמא וקאמר מזיק ברי ומדסיפא ניזק שמא ומזיק ברי רישא נמי ניזק שמא ומזיק ברי ואמר סומכוס אפי' בהא דאיצטריך לאשמועינן דלא לא סיפא ניזק שמא ומזיק ברי רישא ניזק ברי ומזיק שמא והא לא דמיא רישא לסיפא אמרי ברי ושמא שמא וברי חד מילתא היא ברי וברי שמא וברי תרי מילי נינהו: גופא אמר רבה בר נתן טענו חטין והודה לו בשעורין פטור מאי קמ''ל תנינא טענו חטין והודה לו בשעורין פטור אי מהתם הוה אמינא פטור מדמי חטין וחייב בדמי שעורין קמ''ל דפטור לגמרי תנן היו הניזקין שנים אחד גדול ואחד קטן וכו' הא לא מייתי ראיה שקיל כדקאמר מזיק אמאי חטים ושעורים נינהו ראוי ליטול ואין לו והתניא הרי זה משתלם על הקטן מן הגדול ולגדול מן הקטן דתפס תנן היה אחד תם ואחד מועד הניזק אומר מועד הזיק את הגדול ותם את הקטן והמזיק אומר לא כי אלא תם את הגדול ומועד את הקטן המוציא מחבירו עליו הראיה הא לא מייתי ראיה שקיל כדקאמר מזיק ואמאי חטין ושעורין נינהו

רש"י שניהם פטורים. דתרוייהו מדחו ליה: שניהם חייבין. מפרש בגמרא: גדול הזיק. ויש בגופו שוה חצי נזק: קטן הזיק. ודמי הקטן תקח ומותר חצי נזק תפסיד: וקטן הזיק את הגדול. ואע''ג שחצי נזקו של גדול מרובה לא תקח אלא קטן שלי וחצי נזק של קטן שלך קח מן הגדול: גמ' על סומכוס. דאמר לקמן (דף מו.) בברייתא בגמ' בשור שנגח את הפרה ממון המוטל בספק חולקין וממתני' שמעינן דחלוקים עליו חביריו דקתני המוציא מחבירו כו': אמר סומכוס אפילו ברי וברי. דשניהם טוענים טענת ברי ואפילו היכא דנתבע טוען ברי לי שאיני חייב ואפילו הכי כיון דלבי דינא מספקא אי קאמר קושטא חולקין דקאמרת מתניתין דלא כסומכוס: לא כי. משמע דפשיטא ליה דבסלע לקה: שקיל כדאמר מזיק. וגובה מן התם ואע''ג דקאמר ניזק ברי לי שזה לא הזיקני: פטור. אף מדמי שעורין דהא אמר ליה תובע לאו שעורין יהבי לך ואחולי מחיל גביה: דקאמר ניזק ברי לי. ואפ''ה שקיל מן התם כל שכן דהוה תיובתא דרבה בר נתן: אלא דקאמר ניזק שמא. הלכך מתרווייהו תבע וכי לא מייתי ראיה שקיל מן התם: רישא נמי ניזק. אומר שמא שורך הזיק ומזיק אומר ברי בסלע לקה וכי אפ''ה קאמר סומכוס דחולקין דאיצטריך לרבנן לאפלוגי ולאשמועינן דלא פלגי: רישא דקאמר מזיק שמא וניזק ברי. והתם אמר סומכוס שהורע כחו של נתבע וחולקין ואתו רבנן לאשמועינן דלעולם יד נתבע על העליונה: והא לא דמיא רישא לסיפא. וכיון דסוף סוף לאו בחדא מילתא מוקמת להו שפיר מצי ר' חייא בר אבא לאוקמי לרישא בברי וברי ולמפשט דסומכוס אפי' בברי וברי אמר ומאי אתקפתיה דרב פפא: ה''ג. תנן היו ניזקין שנים כו': ראוי ליטול. אי מייתי ראיה ואין לו אי לא מייתי ולא תדוק מינה כדקדייקת (רש"י)

תוספות זאת אומרת חלוקים עליו חביריו על סומכוס. דוקא בכי האי גוונא פליג סומכוס שראוי להסתפק בדבר וההיא (ב''מ דף ק. ושם) דמחליף פרה בחמור והמוכר שפחתו וילדה בכל הנך בלא טענותם ראוי להסתפק לב''ד אבל במקום שהספק בא ע''פ דבריהם לא פליג סומכוס דהרי למ''ד אמר סומכוס אפילו ברי וברי אטו אם אמר אדם לחבירו טלית זו שאתה לבוש שלי הוא מי אמר סומכוס חולקים ובשנים אוחזים בטלית אמר דאי אתו לקמן כי תפיס חד וחד מיסרך סרוכי דאפי' לסומכוס סרוכי לאו כלום הוא: ממאי דמתני' ברי וברי. וא''ת והיכא אמרינן דמתני' ברי וברי אי משום דאמר אמר סומכוס ברי וברי היינו משום דאי לא אמר סומכוס בברי וברי לא היה יכול לדקדק ממשנה דחולקים דהוי מצי לאוקמי בברי וברי ודברי הכל וי''ל דה''ק ממאי דמתני' מצי לאורויי כלל בברי וברי דלמא בברי ושמא דוקא איירי כדאמרינן בסמוך דרישא דומיא דסיפא דקתני זה אומר לא כי ואף על גב דבפ''ק דכתובות (דף יב: ושם) תנן והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך נאנסת והיה מקחי מקח טעות ומוכח התם דהיינו שמא התם ליכא למיטעי שאין הבעל רגיל לידע אבל הכא אי בשמא איירי לא ה''ל למיתני לא כי כיון דאיכא למיטעי: הא לא מייתי ראייה שקיל כדאמר מזיק. וא''ת דלמא הא לא מייתי ראייה לא שקיל מידי וי''ל דלשון המוציא משמע במה שבא להוציא צריך ראייה אבל מה שהוא מודה לו לא ולקמן דמשני ראוי ליטול ואין לו היינו בלא תפס אבל בתפס יש לו ולהכי א''ש לשון המוציא: לימא תיהוי תיובתא דרבה בר נתן. וא''ת ואמאי לא מוקי לה כר''ג דאמר בפ' שבועת הדיינין (שבועות דף מ. ושם) טענו חטין והודה לו בשעורין פטור ור''ג מחייב וי''ל דמהדר לאוקמי כרבנן ועוד י''ל דרבה בר נתן אמרה למילתיה ככולי עלמא ולא מחייב ר''ג אלא שבועה דאי הוה מחייב בדמי שעורים מנליה לרבה בר נתן דרבנן פליגי עליה בהא דלמא לענין שבועה דוקא פליגי דכתיב כי הוא זה דבעינן הודאה ממין הטענה וכי תימא דרבה בר נתן סבר דמהאי טעמא דפטרי רבנן שבועה לא הויא נמי הודאה להתחייב שעורין הא ליתא דהא אמרינן בשבועת הדיינין (שם דף מ:) טענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהן פטור והתם ודאי לכ''ע חייב במה שטענו ואפ''ה פטור משבועה ע''כ נראה דרבה בר נתן לכ''ע פוטר מדמי שעורים דמשמע ליה דסברא הוא שהוא פטור כיון שהודה לו שאין חייב לו שעורין ומחל לו ובשבועה דוקא פליגי אי בעינן ממין הטענה: מדסיפא ניזק שמא ומזיק ברי רישא נמי כו' ואמר סומכוס כו'. אבל מסיפא גופה ליכא למיפרך דאיכא למימר כיון דאיכא הודאה במקצת שהרי מודה שהקטן הזיקו לכל הפחות הלכך איכא למימר דקאמר סומכוס חולקים אע''ג דניזק קאמר שמא ומזיק אמר ברי ואם תאמר דנימא ברי ושמא ברי עדיף כדקאמר רב יהודה בהגוזל בתרא (לקמן דף קיח.) גבי מנה לי בידך והלה אומר איני יודע ויש לומר דהתם הוי ברי טוב שלא יהיה לו פנים לשקר כיון שחבירו יכול לידע בשקרו זה והשמא אינו טוב שאין זוכר אם חייב לו ומוכחא מילתא דחייב לו אבל הכא ברי שלו גרוע שיודע בחבירו שאין יכול להכחישו ולכך טוען ברי והאי נמי דקאמר שמא לפי שלא ראה המעשה הלכך לא אמרינן ברי עדיף: רישא במזיק שמא. ואם תאמר והא לא כי קתני וי''ל דבברי וברי נמי איירי: (תוספות)

רשב"א חלוקים עליו חבריו על סומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין. ודוקא כהאי גוונא הוא דפליג סומכוס שהענין מצד עצמו מסופק לב"ד וכגון שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה וכן במחליף פרה בחמור וילדה אבל במקום שהספק בא ע"י טענותיהן לא שא"כ לא שבקת חיי לכל בריה שכל אחד יטעון על חברו שדה זו שלי הוא וגלימא דעל כתפך שלי היא והלה אומר לא כי אלא שלי נאמר ממון המוטל בספק חולקים. וממאי דמתניתין ברי וברי מדקתני זה אומר שורך הזיק וזה אומר לא כי. ואע"ג דבפ"ק דכתובות קתני כהאי גוונא וע"כ לאו בטוען ברי דתנינן היא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך והי' מקחי מקח טעות והתם ודאי לאו בטענת ברי קאמר וכדאיתא נמי התם שאני התם דליכא למיטעי אבל הכא דאיכא למיטעי אם איתא דלאו כברי וברי הוא לא הוה ליה למתני לא כי. אלא בברי ושמא. ואיכא למידק אמאי לא פריק הכא כדפריק לקמן גבי היו הניזקין שנים ראוי ליטול ואין לו י"ל דהכא לא שייך למימר הכין דלקמן דאית ליה תביעה על כל חד וחד מינייהו ודאי אי תפס לא מפקינן מיניה ושייך למימר ביה ראוי ליטול כלומר ראוי ליטול אי תפס ואי לא תפסק אין לי אבל הכא דאין לא תביעה אלא על הגדול ולא על הקטן כלל אפילו תפס מפקינן מיניה ולא שייך למימר ביה ראוי ליטול ואין לו כן תירצו בתוס' אבל רש"י ז"ל תירץ בענין אחר. הא לא מייתי ראיה שקיל ואמאי וכו'. וא"ת דלמא הא לא מייתי ראיה לא שקיל לא מכאן ולא מכאן קאמר י"ל דהמוציא מחברו עליו הראיה משמע אי בעי לאפוקי מיניה כדקאמר וטפי מהאי דקא מודה ליה חבריה הוא יביא ראיה ואי לא שקיל כדקאמר. ואמאי חטין ושעורין הוא. וא"ת מאי קשיא ליה מתניתין מני רשב"ג היא דתנן בפרק שבועות הדיינים טענו חטים והודה לו בשעורים פטור ורשב"ג מחייב י"ל דלא מחייב רשב"ג אלא שבועה דרבנן פטרי אפילו משבועה משום דבעינן הודה ממין הטענה ורשב"ג סבר דלא בעינן אבל לחייבו בדמי שעורין לא מחייב חדא מינה קשיא לי מאי קא מדמי הא דהיו הניזקין שנים והמזיקין שנים לחטים ושעורין דשאני חטין ושעורין שהוא מודה שאין עליו שעורין והרי הוא כאומר חטין ולא שעורין אבל באחד גדול ואחד קטן על כל אחד ואחד הוא טוען והרי זה כאלו אומר גדול חייב לי מנה וזה אומר אין לך בו אלא חמשים וא"כ דין הוא שאם לא הביא ראיה שיטול חמשים כמו שהודה לו וליתא דהכא אין לו תביעה על הבעלים אלא על השורים ועל כל שור ושור מחמת שהזיק לו שור ידוע דכאלו אומר שור גדול שלך הזיק שור גדול שלי וזה משיבו לא הגדול אלא הקטן ומחמת נזקו של גדול אתה מחייב כמו שהשיבו מזיק אע"פ שהנזיק מודה לו שלא הזיקו והוה ליה כחטים ושעורים. אלא שעדיין אני תמה א"כ אפילו תפס למה אין מוציאין מידו שהרי הוא מודה שלא זה הוא שחייב לו וגם המזיק חוזר בו שאלו במעמיד דבריו בודאי נוטל כמו שמודה לו המזיק וכן כתב הראב"ד ז"ל אף בחטים ושעורים במעמיד את דבריו שנותן לו שעורים אלא מתניתין כשאינו מעמיד את דבריו א"כ מאי מהניא ליה תפיסתו. וא"ת שאני הכא שיש תביעה על שניהם א"כ תהדר קושיין לדוכתא מאי קא מדמה ליה לחטים ושעורים. ושמא י"ל דשאני הכא דשור שחוט לפניך ובודאי חד מהני נגחו ובתפס מיהא לא מפקינן מניה. (רשב"א)

דף לו - א

ראוי ליטול ואין לו והתניא הרי זה משתלם לקטן מן המועד ולגדול מן התם דתפס: היו שניהם של איש אחד שניהם חייבים: א''ל רבא מפרזיקא לרב אשי ש''מ שוורים תמים שהזיקו רצה מזה גובה רצה מזה גובה הכא במאי עסקינן במועדין אי במועדין אימא סיפא היה אחד גדול ואחד קטן הניזק אומר גדול הזיק והמזיק אומר לא כי אלא קטן הזיק המוציא מחבירו עליו הראיה אי במועדין מאי נפקא ליה מיניה סוף סוף דמי תורא מעליא בעי לשלומי א''ל סיפא בתמין ורישא במועדין א''ל רב אחא סבא לרב אשי אי במועדין חייבים חייב גברא מיבעי ליה ותו מאי שניהם אלא לעולם בתמין ורבי עקיבא היא דאמר שותפין נינהו וטעמא דאיתנהו לתרוייהו דלא מצי מדחי ליה אבל ליתנהו לתרוייהו מצי אמר ליה זיל אייתי ראיה דהאי תורא אזקך ואשלם לך:

רש"י ולהכי מוקים לה הכי ולא מוקים לה כדאוקים למציעתא לעיל בניזק שמא ומזיק ברי דאם כן היינו הך וסיפא אמאי אצטריך ורבה דאוקמא למציעתא דניזק שמא ומזיק ברי ולא אוקמה בברי וברי ולישני ראוי ליטול ואין לו משום דס''ל דסומכוס לא אמר חולקין בברי וברי הלכך רישא דקתני לא כי אלא בסלע לקה לא אצטריך למיתני' בברי וברי לאשמועינן דמוציא מחבירו כו' להכי אוקמה למציעתא בשמא וברי דתיקו נמי רישא בברי ושמא: דתפס. שקדם ניזק ותפס השור: שמע מינה. מדקתני שניהם: רצה מזה גובה רצה מזה גובה. ואם אבד האחד קם חבירו במקומו ומשתלם הימנו: במועדין. דסוף סוף משלם מעליה לפיכך כל נכסיו אחראין לפרעון: ה''ג. מאי נפקא ליה מינה סוף סוף דמי תורא מעליא בעי לשלומי: אלא לעולם בתמין. והאי דקתני שניהם לאו כדקאמרת דמאיזה שירצה יגבה אלא הא קמ''ל דכל זמן ששניהם בפנינו גובה אבל אבד האחד אינו גובה: ור' עקיבא היא דאמר שותפין נינהו. בגוף של שור הלכך אבד השור אבד נזקו הלכך כי הוו שניהם הוא דמחייב ואי ליתנהו לתרוייהו אלא אחד אמר ליה אייתי ראיה כו' אבל לרבי ישמעאל כיון דאמר בעל חוב הוא וזוזי הוא דאסיק ביה אבד האחד לא איבד את זכותו: (רש"י)

תוספות ראוי ליטול ואין לו. פירוש ראוי ליטול אם תפס ואין לו אם לא תפס ודוקא היכא דיש לו תביעה על שני השוורים על הגדול ועל הקטן אם תפס משתלם אבל מתני' דלעיל דאין לו תביעה אלא על הגדול אפי' תפס הקטן אין משתלם מיניה ולא שייך לשנויי לעיל ראוי ליטול ואין לו כיון דאם תפס לא משתלם מיניה ובטענו חטים נראה דאם תפס שעורים לא משתלם וא''ת אמאי לא משני הכא כדלעיל דקאמר ניזק שמא ומזיק ברי וי''ל דא''כ הו''מ למיפרך היינו הך כדפירש בקונטרס והשתא איכא צריכותא בכולהו בבי דמתניתין דרישא אשמעינן אפילו מזיק שמא וניזק ברי פליגי רבנן עליה דסומכוס ואמרי המוציא מחבירו עליו הראיה וההוא דקטן וגדול משמיענו אפילו ניזק שמא ומזיק ברי פליג סומכוס ואחד תם ואחד מועד אשמעינן דאפילו לר' אחא דאמר בריש פרק המוכר פירות (ב''ב דף צג.) גמל האוחר בין הגמלים בידוע שזה הרגו מודה הכא דלא תלינן במועד כיון דשניהם רצין והך דהניזקין שנים אשמועינן דנתפס שקיל כדאמר מזיק וסיפא דתם ומועד איידי דאיירי בבא דלעיל בגדול וקטן ותם ומועד איירי נמי הכא: ש''מ. מדקתני שניהם רצה כו' ואם אבד האחד קם חברו תחתיו ומשתלם הימנו כך פירש בקונטרס וקשה דלא הוה ליה למימר שמע מינה אלא מסיפא הוה ליה למפרך דקתני אחד גדול ואחד קטן המוציא מחבירו עליו הראיה ומשלם לגדול מן הקטן א''כ כשאבד אחד מהן לא משתלם מאותו שנשאר ונראה לפרש דבשני שוורים שהזיקו שור בודאי איירי דחשיב כאילו הוי חד גופא ומשתלם מן השני ואע''ג דמתניתין לא איירי אלא בענין שאנו מסופקים איזה מהן נגח מ''מ דייק מלישנא דקתני שניהם חייבים לאשמועינן שיכול להיות שיהיו שניהם חייבין כגון אי ידעינן בודאי שהזיקו שניהם יחד: ורבי עקיבא היא דאמר שותפין נינהו. פירש בקונטרס דלר' ישמעאל דאמר ב''ח הוא וזוזי הוא דמסיק ביה אם אבד האחד לא איבד זכותו וקשה דהא לעיל (דף לג.) אמר אפילו לר' ישמעאל שחטו מה שעשה עשוי ונראה לפרש דמשום הכי מוקי לה כר' עקיבא משום דלר' ישמעאל אין שום חידוש דפשיטא דאיבד זכותו כשאבד האחד כיון דב''ח הוא אבל לר' עקיבא דשותפי נינהו ס''ד דהוי כאילו האחד מן השנים בחזקת הניזק ומצי למימר ניזק שלך נאבד ולא שלי: (תוספות)

רשב"א והא תניא הרי זה משתלם לקטן מן הגדול ולגדול מן הקטן דאי תפס. וא"ת אמאי לא אוקמה בניזק אומר שמא ומזיק אומר ברי כדאוקימנא רישא. כבר תירץ רש"י ז"ל א"כ היינו רישא ותרתי למה לי דהא דאמרינן דאי תפס מסתברא אע"ג דתפס בעדים קאמר דאי שלא בעדים פשיטא דבכולהו אי תפס שלא בעדים נאמן משום מיגו. ותפס פי' בתוס' ז"ל דוקא שתפס מתחלה דכשהודה לו כבר היא בידו וכשהודה זכה בו וכן פירשו בתוס' דדוקא כשיש לו תיבעה על שניהם הוא דמהניא תפיסה אבל כשאין לו תביעה אלא על אחד מהם בלבד כרישא שהניזק אחר והמזיק אחד וזה אומר גדול הזיק וזה אומר קטן הזיק אפילו תפס מפקינן מיניה שהרי הוא מודה שאין לו עליו כלום וממנה אמרו טענו חטים והודה לו שעורים דאפילו תפס מפקינן מיניה. והרי"ף ז"ל דן כן אפילו בחטים ושעורים דאי תפס. כתב הרא"ד ז"ל דאיכא מאן דמקשינן אשמעתין היכי הוה סליק אדעתין דאי לא מייתי ראיה שקול כדקאמר מזיק והא פלגא נזקא קנסא ואינו משלם על פי עצמו. ופריק דהכא כשיש עדים שאחד מהם הזיק אלא שאינם יודעים אם גדול אם קטן. ואין פירוקם מחוור בעיני דאם איתא דיש עדים אפילו בחטים ושעורים דכוותה וכגון שיש עדים שמעידין שבפניהם הלוהו או חטים או שעורים למה לא יתחייב לו בפחות שבשניהם וכן נמי במזיק וניזק. ואם תאמר דכל שאין העדים מעידים בבירור אין זה חייב לו כלום דהכא שני גופין ואינו כאחד אומר מנה ואחר אומר מאתים שנוטל מנה מתוך מאתים דהתם יש בכלל מאתים מנה אבל כאן שאינם יודעים אם חטים אם שעורים אפילו שעורים לא ישלם א"כ תהדר קושיין לדוכתא ונמצא שמשלם ע"פ עצמו. וגם הראב"ד ז"ל בעצמו דחה תירוץ זה ואמר דעל כרחין מתניתין דחטים ושעורים דרבה בר נתן כשאינו מעמיד דבריו הוא דאי מעמיד דבריו בודאי נותן לו כמו שמודה אלא בודאי בחוזר ואומר מצחק הייתי בו ולא בידי לא חטים ולא שעורים ואם יש עדים היאך יכול לומר כן ותירץ הוא ז"ל דקנסא דפלגא נזקא שאני משאר קנסא דעלמא דהכא קרנא הוא וכי אתו לבית דין ומודה זיל שלים אמרינן ליה אלו דברי הרב ז"ל. וכבר כתבתי למעלה שאיני יורד לסוף דעתו בזו דפלגא נזקא ודאי אינו משלם ע"פ עצמו כדאיתא בשלהי פרקין קמא. אא"כ יפרש הרב ז"ל דזיל שלים אמרינן ליה אבל אכפויי לא מכפינן דאינו משלם עפ"י עצמו בע"כ כדאמרינן וזה תימה שלא שמענו כן בשום מקום. ומסתברא לי דשמעתין כמ"ד פלגי נזקא ממונא כנ"ל. זה אומר מועד הזיק וזה אומר לא כי אלא תם הזיק וכו'. הא לא מייתי ראיה שקיל כדקאמר מזיק אמאי חטים ושעורים נינהו. איכא למידק מאי קא מדמה לה לחטים ושעורים והלא התם בכלל תביעת הניזק הוא דהא מועד משלם הוא מן העליה וכל שווריו משועבדים לו. ותירץ הראב"ד ז"ל דמתניתין בכל ענין קתני לה ואפילו היו הניזוקין משני אנשים והמזיקין מאיש אחד וכשאמר בעל השור הגדול הניזק למזיק בעל השנים מועד שלך הזיק לשור שלי והתם לשור של חברי כבר הודה שאין לו בתם כלום וזה שמודה לו בתם היינו כחטין ושעורין אלו דברי הרב ז"ל. ואני תמיה א"כ מי הזקיקו לבעל הגמרא לפרש משנתינו כן וזה אינו במשמע' של משנתינו ויקשה היינו חטים ושעורים ועוד אם כבר הודה בעל הגדול שהתם הזיק את שורו של חברו מה תועיל לו תפיסתו והא אינו נוטל משל מזיק אלא משל ניזק של חברו ועוד דלפי מה שכתבתי שאין אומרים ראוי ליטול אלא כשיש לו תביעה על שניהם אבל על אחד מהן לבד לא תירוץ זה אינו עולה שהרי זה אין לו תביעה אלא על המועד לבד ומסתברא לי דאין אומר בכי הא התם שהודה בו המזיק בכלל תביעת המועד שתבע הניזק שאע"פ שכל נכסי המזיק בכלל תביעת הניזק מ"מ הא דאמרן הא לא מייתי ראיה שקיל כדקאמר מזיק לאו משום תשלומי נזקו של מועד קאמר אלא מחמת נזקו של תם בעצמו כדקאמר מזיק ואינו דומה לאותו שאמרו למעלה דניזק שמא ומזיק ברי דההוא ודאי איתא לקמן שהודה המזיק בכלל תביעת הניזק שהרי אינו תובע ברי אלא שמא ולפיכך אם לא הביא ראיה נוטל כמו שאמר המזיק אבל זה שנוטל את התם מחמת נזקי עצמו של תם זה ודאי דומה לחטים ושעורין והיינו דקתני המוציא מחברו עליו הראיה דמשמע הא לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק שמשלם מגופו של תם מחמת נזקו ולא קאמר הא לא מייתי ראיה אינו נוטל אלא חצי נזק. והשתא נמי אתי שפיר מאי דקאמר ראוי ליטול שהרי יש לו תביעה של שניהם וראוי ליטול אי תפס ואין לו בדלא תפס כנ"ל. לעולם בתמים ור"ע היא דאמר שותפים נינהו פירש"י דדוקא לר"ע אבל לר' ישמעאל דאמר ב"ח הוא וזוזי אית ליה גביה אפילו אבד האחד לא אבד את זכותו ואינו מחוור דהא תניא בברייתא דלעיל דאפילו שחטו מזיק מה שעשה עשוי ואינו משלם לו דהו"ל מזיק שעבודו וקסבר מזיק שעבודו של חברו פטור וכ"ש אי אזיל לעלמא מנפשיה דאינו משלם. והראב"ד ז"ל העמידה בשעמדו בדין ואמר מזיק אנא יהיבנא דמי דלר' ישמעאל שומעין לו ומיד נתחייב לו בתשלומין ואינו יכול לחזור בו אבל לר"ע דאמר שותפי נינהו אינו חייב לו ואי אזיל חד מינייהו לעלמא מצי אמר ליה אייתי ראיה דהא אזקך והלכך אינו משלם כלום וגם זה אינו מחוור בעיני חדא דהו"ל לפרושי בהדיא בשעמדו בדין. ועוד דאי עמדו בדין אף לר"ע כן אם נתרצה לו הניזק אלו משך או אם היה השור ברשותו של מזיק דקנתה לו חצרו כעובדא דמדוני דקדושין אא"כ תאמר דלהכי אוקמא כר"ע ודלא כר' ישמעאל משום דלר"ע משכחת לה בין אמר מזיק יהיבנא זוזי בין לא אמר והוא שלא נתרצה לו הניזק או שנתרצה לו ולא משך ושאינו בחצרו של מזיק אבל לר' ישמעאל לא משכחת לה היכא דאמר אנא יהיבנא דמי. ובתוס' פירשו דנראה דלהכי מוקי לה כר"ע דלר' ישמעאל אין שום חדוש דפשיטא דאבד את זכותו כשאבד האחר. אבל לר"ע דשותפי נינהו ס"ד דהוי כאלו אחד מן השנים בחזקת הניזק ומצי למימר ליה ניזק שלך נאבד ולא שלי. ור"ח ז"ל פירש בשם גאון הא מני ר"ע הוא דאמר שותפי נינהו בעל השור הניזק ובעלי השוורים המזיקין שותפי נינהו עד שישתלם הניזק מן חצי נזקו ודקתני שניהם חייבים לא ללמד שאם רצה מזה גובה ואם רצה מזה גובה אלא כלומר שאם היו שני השוורים המזיקין עומדים לא מצי אדחי ליה אלא אם יש לו רביע נזקו מזה ורביע מזה וזהו שניהם חייבין אבל אם אין שניהם עומדין אלא אחד מהם הוא שמצוי והאחר מת או ברח מצי מזיק לדחוייה כו' שאומר לו טול מזה חצי מה שראוי לך. או שתביא ראיה שזה המצוי הוא שהזיקך ותטול כל מה שראוי לך. וטעמא דאיתנהו לתרוייהו דלא מצי מדחי אבל ליתנהו לתרוייהו מצי אמר ליה זיל אייתי ראיה דהאי תורא אזיקך ואשלם לך ע"כ. וקשיא לי אפילו כי איתנהו לתרוייהו כיון דתמין נינהו ואינו משתלם אלא מגופן אמאי לא מצי מדחי ליה לימא ליה אייתי ראיה הי מינייהו אזקך וחייב לך או אית לך שותפות בגוייהו ושקול. וניחא לי דמ"מ ניזק אומר לו שותפי גבי דידך הוא וכענין שאמרו בכתובות במי שאבדה לו דרך שדהו דאם היה ארבעה שדות לאחד אומר לו אורחאי גבי דידך הוא ודקאמר דנוטל מהם כל נזקיו הרשות בידו. ואכתי קשיא כי אזל חד מינייהו לעלמא היכי גבי הרביע מהאי דקאי לימא ליה אייתי ראיה דהאי תורא אזקך ושקיל דמאי שנא מארבעה דאתו מחד דכל חד וחד מדחי ליה וכ"ש כאן דאזל חד מנפשיה. סליק פרקין (רשב"א)

פרק רביעי - שור שנגח ד' וה'

מתני' שור שנגח ארבעה וחמשה שוורים זה אחר זה ישלם לאחרון שבהם ואם יש בו מותר יחזיר לשלפניו ואם יש בו מותר יחזיר לשלפני פניו והאחרון אחרון נשכר דברי ר''מ רבי שמעון אומר שור שוה מאתים שנגח לשור שוה מאתים ואין הנבלה יפה כלום זה נוטל מנה וזה נוטל מנה חזר ונגח שור אחר שוה מאתים האחרון נוטל מנה ושלפניו זה נוטל חמשים זוז וזה נוטל חמשים זוז חזר ונגח שור אחר שוה מאתים האחרון נוטל מנה ושלפניו חמשים זוז ושנים הראשונים דינר זהב: גמ' מתניתין מני דלא כר' ישמעאל ודלא כר' עקיבא אי כר' ישמעאל דאמר בעלי חובות נינהו האי אחרון אחרון נשכר ראשון ראשון נשכר מבעי ליה אי כר' עקיבא דאמר תורא דשותפי הוא האי יש בו מותר

רש"י מתני' שור שנגח ארבעה וחמשה. ובכולן היה תם דמשתלם מגופו והיכי דמי כגון ראה שור ונגח וראה שור ולא נגח וראה שור ונגח ואחר נגיחה שניה ראה ב' פעמים או ג' שור ולא נגח דאפי' מועד לסירוגין ליכא דשור אין נעשה מועד אא''כ נגח הג' נגיחות בשלשה שראה כסדרן או שלא כסדרן ונעשה מועד לסירוגין והיכא דסירוגין שוין כדתניא לקמן בפירקין: ישלם. ח''נ תחילה לאחרון ובגמרא מפרש מני: ואם יש בו מותר יחזיר לשלפניו. כל חצי נזקו והראשונים יפסידו: רבי שמעון אומר. שותפין הן בנזקין כיצד שור [שוה] מאתים שנגח כו': ושלפניו. זה ניזק ראשון נוטל חמשים זוז והבעלים חמשים זוז דיש לניזק ראשון בו החצי הלכך משלם חצי תשלומי נזקו דסבר לה כר' עקיבא דאמר שותפים נינהו: חזר ונגח שור שוה מאתים האחרון נוטל מנה. החצי מכל מי שהוא דמגופו משתלם ונמצא אותו שלפניו שהיה החצי שלו משלם מחלקו חצי מנזק שנוטל האחרון: ושנים הראשונים. ניזק ראשון והבעלים שהיה להן לכל אחד רביע משלמין כל אחד רביעית של נזקו: דינר זהב. עשרים וחמשה דינרים כסף בפרק הזהב (ב''מ דף מה:): גמ' ראשון נשכר מבעי ליה. והאחרון יפסיד שהרי אין ראשון שותף בו שתהא שמירתו עליו להתחייב בנזקין והא לא דמיא לחב עד שלא הזיק דאמרינן בהמניח (לעיל דף לג:) קדמו בעלי חובות והגביהו לא עשו כלום דהתם הוא דאמר ליה ניזק לבעל חוב מהאי תורא דאזקן מיניה משתלימנא ובעל חוב לא מצי למימר ליה הכי הלכך ב''ח יטול נכסים אחרים אבל הכא האי ניזק והאי ניזק ולא משתלם אלא מגופו ומאי דשקיל האי מפסיד האי הלכך קמא קמא קדים: (רש"י)

תוספות מתני' שור שנגח ארבעה וחמשה: אי כרבי עקיבא דאמר שותפין נינהו יחזיר לכולן מבעי ליה. תימה דלר' עקיבא נמי אמאי אין ראשון נשכר דלמה יהא מוטל עליו לשמור חלקו כל זמן שלא עמד בדין ולא באו עדים דמה הוא יודע אם יזכה וצריך לדחות דכיון שיש בידו להביא עדים לאלתר ולזכות מתחייב בשמירתו ולא מצי לשנויי כגון שאין בידו דאם כן תיקשי ליה לרבי עקיבא ראשון נשכר מבעי ליה: (תוספות)

רשב"א שור שנגח ארבעה וחמשה שוורים. ועדיין הוא תם וכגון שראה בין נגיחה לנגיחה שוורים אחרים ולא נגח ונגח אלו שלא בסירוגין שווין וא"נ כגון שלא העידו בבעלים בפני ב"ד וכמ"ד בעי ליעודי גברא. גמרא: ראשון ראשון נשכר מיבעי ליה. ואיכא למידק אדרבה לימא ליה אחרון אלו גבך הוה לא מינך הוה גבינא ליה וכדאמרינן לעיל בפרק המניח את הכד גבי הזיק עד שלא חב וקדם בעל חוב וגבה וכבר נשמר רש"י ז"ל מזה דהתם הוא משום דא"ל ניזק לבעל חוב אנא מהאי תורא דאזקן משתלמנא דמגופו הוא משלם ובעל חוב מצי למימר הכי הלכך בעל חוב יטול נכסים אחרים אבל כאן הא האי ניזק והאי ניזק ולא משתלם חד מינייהו אלא מגופו ומאי דשקיל האי מפסיד האי הלכך קמא קדים. וקשיא לי. דתינח היכא דאית ליה למזיק נכסי אחריני לאשתלומי מיניה אבל היכא דלית ליה לאשתלומי מיניה מאי איכא למימר דכה"ג אמרינן בשמעתין דשאלו בחזקת תם ונמצא נגחן הניחא היכא דאית ליה נכסי היכא דל"ל נכסי מאי איכא למימר על כן נראה יותר מה שפירש הראב"ד דהתם הוה ליה לגבי ניזק כאפותיקי של קרקע ומגופו בלבד משתלם וכאלו מכרו לו לנזקיו ולגבי בעל חוב אינו אלא כמטלטלין ואפילו עשאו לו אפותיקי מפורש הו"ל כמי שעשה שורו אפותיקי ומכרו שאינו גובה ממנו והאי דקאמר התם אלו הוה גבך מינך הוה גבינא ואף ע"ג דלא היתה שמירתו על בעל חוב הכי קאמר כלום תפיסתך מי מהניא אלא משום דמטלטלין נינהו ואין קדימה במטלטלין והלכך כי קדמת ותפסת מ"מ אינו בדין שתועיל התפיסה שלא אגבה הנזק מתפיסה שלפני הנזק אבל הכא כולהו ניזקין כי הדדי נינהו והלכך ראשון ראשון זוכה דנעשה לו אפותיקי של קרקע שהראשון ראשון קודם וזוכה. אי כר' ישמעאל ראשון ראשון נשכר מיבעי ליה. הקשו בתוס' אמאי אין ראשון נשכר אפילו לר"ע דלמה יהא מוטל עליו לשמרו כל זמן שלא עומד בדין ולא באו עדים דמאין היה יודע אם יזכה בו ודחקו הרבה בפירוק קושיא זו ואמרו דכיון דיש בידו להביא עדים לאלתר ולזכות בו מחייב בשמירתו ומסתברא לי דמתניתין בשעמדו בדין היא דכיון שנגח ארבעה וחמשה סתמא דמלתא הניזקין עמדו בדין והלכך לר' עקיבא כבר הוחלט השור ועל הניזק לשמרו אבל לר' ישמעאל כיון דיכול לסלקו בזוזי דבעל חוב נינהו סתמא דמלתא לא רצו הבעלים להחליט גופו של שור לניזקין דניחא ליה בתוריה משום כושר' דבהמה וכדאמר בפרק השוכר את הפועלים הלכך לר"ע ודאי אחרון אחרון נשכר כנ"ל. (רשב"א)

דף לו - ב

יחזיר לשלפניו לכולם מבעי ליה אמר רבא לעולם כר' ישמעאל דאמר בעלי חובות נינהו ודקשיא לך אחרון אחרון נשכר ראשון ראשון נשכר מבעי ליה הב''ע כגון שתפסו ניזק לגבות הימנו ונעשה עליו כשומר שכר לנזקין אי הכי יש בו מותר יחזיר לשלפניו יחזיר לבעלים מבעי ליה אמר רבינא הכי קתני אם יש בו מותר בנזקיו יחזיר לשלפניו וכן כי אתא רבין אמר ר' יוחנן משום פשיעת שומרין נגעו בה במאי אוקימתא כר' ישמעאל אי הכי אימא סיפא ר' שמעון אומר שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים ואין הנבלה יפה כלום זה נוטל מנה וזה נוטל מנה חזר ונגח שור אחר שוה מאתים האחרון נוטל מנה ושלפניו זה נוטל חמשים זוז וזה נוטל חמשים זוז חזר ונגח שור שוה מאתים האחרון נוטל מנה ושלפניו נוטל חמשים זוז ושנים הראשונים דינר זהב אתאן לר' עקיבא דאמר תורא דשותפי הוא רישא ר' ישמעאל וסיפא ר' עקיבא אמרי אין דהא אמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא שבוק מתניתין ותא בתראי רישא ר' ישמעאל וסיפא ר' עקיבא (אתמר נמי אמר ר' יוחנן הקדישו ניזק איכא בינייהו) תנן התם התוקע לחבירו נותן לו סלע ר' יהודה אומר משום ר''י הגלילי מנה ההוא גברא דתקע לחבריה שלחיה רב טוביה בר מתנה לקמיה דרב יוסף סלע צורי תנן או סלע מדינה תנן אמר ליה תניתוה ושנים הראשונים דינר זהב ואי סלקא דעתך תני תנא סלע מדינה נפלוג ונתני עד תריסר וסלע א''ל תנא כי רוכלא ליתני וליזיל מאי הוי עלה פשטוה מהא דאמר רב יהודה אמר רב כל כסף האמור בתורה כסף צורי ושל דבריהם כסף מדינה אמר ליה ההוא גברא הואיל ופלגא דזוזא הוא לא בעינא נתביה לעניים הדר אמר ליה נתביה ניהלי איזיל ואברי ביה נפשאי א''ל רב יוסף כבר זכו ביה עניים ואף על גב דליכא עניים הכא אנן יד עניים אנן דאמר רב יהודה אמר שמואל יתומים

רש"י יחזיר לשלפניו. כל חצי נזקו ושלפני פניו יפסידו: יחזיר לכולן. איש לפי מה שהיה לו בו מבעי ליה: שתפסו ניזק כו'. וכן שני וכן שלישי הלכך אין שמירתו אלא עליו: יחזיר לבעלים מבעי ליה. דאין על הבעלים להפסיד מנה שהיה להן בו משעת נזק הראשון שהרי לא היתה שמירתו עליהן אלא על הניזק וכשהזיק לשני איבד ראשון מנה שלו ותפסו שני ונעשה עליו שומר וכן כולן נעשו שומרי שכר לשמור חלק הבעלים בההיא הנאה דמשתלמי נזקייהו מהשור דלא אעריקו ליה בעלים לאגמא: אם יש בו מותר בנזקיו. כגון שהיה נזקו של רביעי מרובה משל חמישי כגון שור של רביעי שוה מנה יש לו במזיק חצי מנה ושל חמישי שוה נ' ואין לו על זה אלא דינר זהב יחזיר דינר זהב לשלפניו וכן כולם אם נזקו של ראשון יותר על של אחרון: משום פשיעת שומרי' נגעו בה. לחייב את הנזקין הראשונים ור' ישמעאל היא: שבוק מתני'. ולא תטרח לאוקמי פלוגתא דר''מ ור''ש אליבא דחד ואי קשיא נוקמא לדר''מ נמי כר' עקיבא וכשתפסו ניזק וכדשנינן דמאי טעמא מפקינן לה מר' עקיבא משום דקתני יחזיר לשלפניו והא אוקמינן אם יש בו מותר בנזקין לא אפשר לאוקמא כר' עקיבא דאי אמרת ר' ישמעאל היא אצטריך לאשמועינן דאחרון אחרון נשכר דקמ''ל הואיל ותפסו ניזק נעשה עליו שומר [שכר] וקם ליה ברשותיה ואע''ג דלא נישום השור בב''ד כדקא בעינן לר' ישמעאל אלא לר''ע ל''ל למיתני כלל בלא תפיסה נמי הוי אחרון נשכר: הקדישו ניזק כו'. ל''ג (מאי בינייהו): התוקע. המכהו כנגד אזנו לשון מורי. ל''א תקיעה ממש: נותן לו סלע. דמי בושתו לבד צער ונזק ורפוי אם ישנם שם: ההוא דתקע ליה. והיה זה תפוס משלו דאי לאו הכי לא מגבינן ליה בבבל: סלע צורי. ד' זוזים: סלע מדינה. שמינית שבסלע צורי והוא חצי דינר וכל מקום ששנינו שום כסף מדינה בין סלע בין שקל הוי שמינית לצורי: לפלוג. אכתי וליתני במתני' חזר ונגח לשור אחר שוה מאתים האחרון נוטל מנה ושלפניו חמשים זוז ולשלפניו דינר זהב ושנים הראשונים הבעלים וניזק ראשון י''ב דינר וסלע מדינה שהוא חצי דינר אלא ש''מ לא תני תנא סלע מדינה ולהכי לא פליג תו דלא בעי למיתני חצי דינר דבחצאין לא איירי: ושל דבריהם. כגון האי דשיעורא דרבנן הוא: כסף צורי. הסלע ד' דינר והדינר משקלו זהב וכן קורין בקושטנטינ''א לזהב דינר והוא שנים ומחצה למשקל הברזל: הואיל ופלגא דזוזא הוא. דמיחייב לי ותו לא כסיפא לי מילתא למישקליה נתביה לעניים: אנן יד עניים אנן. רב יוסף הוה גבאי בשילהי החובל (לקמן צ''ג.): (רש"י)

תוספות כגון שתפסו ניזק כו'. ודוקא לר' ישמעאל הוא נעשה שומר שכר אבל לר' עקיבא דאמר שותפין נינהו וכיחש ושיבח הוי ברשות הניזק לא נעשה שומר שכר אלא מחלקו דעל כל אחד מוטל לשמור חלקו והשתא אתי שפיר דבין ר' מאיר ובין ר' שמעון איירי בשתפסו ניזק ולא כפירוש הקונטרס: אם יש בו מותר בנזקין כו'. והשתא אחרון אחרון נשכר דמתניתין אאחרון שבכולם דהוא החמישי קאי אבל פעמים שהרביעי אין לו כלום והשלישי יש לו כגון שנזקי ד' וה' שוים ונזקי ג' יתרים ואפי' חמישי נמי פעמים שאין לו כל נזקו אם נזקיו יתרים על של רביעי שאין נוטל אלא חלקו של רביעי ומיהו כשכל הנזקין שוין כולן מפסידין והאחרון נשכר: נותן לו סלע. בסלע מדינה איירי כדמוכח בסמוך ומנה דר''י הגלילי הוא מנה צורי כדמוכח בהחובל (לקמן דף צ:) ותימה לומר שחלוקים כ''כ זה מזה דסלע מדינה אחד ממאתים במנה צורי ונראה לר''ת דלא פליגי אלא האי בעני והאי בעשיר ומיהו מדקאמר בהחובל (שם) הא אנא הא ר''י הגלילי משמע קצת דפליגי מ''מ אע''ג דפליגי מצינו למימר דזה דיבר בעשיר וזה דיבר בעני כר''ת דא''א שאם בושתו של עני סלע שלא יעלה בושתו של עשיר או פחות או יותר ממנה: ושל דבריהם כסף מדינה. נראה לר''י דרב יהודה לא איירי אלא בסלעים דומיא דכסף האמור בתורה דמפרש פ''ק דקדושין (דף יא.) כסף קצוב ולא מצינו כסף קצוב בתורה אלא סלעים כדמפרש התם ה' סלעים לפדיון הבן ג' של אונס ק' של מוציא ש''ר ול' של עבד ודומיא דהני הוי של דבריהם אבל שאר מטבעות של דבריהם הוי כסף צורי דהא מנה של ר''י הגלילי הוי צורי כדמוכח בהחובל (לקמן דף צ:) וכתובה נמי הוי מאתים זוז של צורי למ''ד כתובת אשה דרבנן כמו למ''ד דאורייתא דנפקא לן מכמוהר הבתולות דלא פליגי רשב''ג ורבנן בפרק בתרא דכתובות (ד' קי:) אלא אם נותן לה ממעות ארץ ישראל או ממעות קפוטקיא אבל לכ''ע נותן לה שוה מאתים זוז ממעות צורי ואפילו כתובת אלמנה שהיא דרבנן לכ''ע הוי מנה צורי דבפ''ק דכתובות (דף יב.) משמע קצת דשל בתולה כפלים משל אלמנה גבי אחד אלמנת כהן ואחד אלמנת ישראל: יד עניים אנן. וא''ת בלא יד עניים נמי מחייב צדקה באמירה כדדרשינן בפ''ק דר''ה (דף ו.) בפיך זו צדקה וי''ל דכמו שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ה''נ אין אדם נותן צדקה דבר שלא בא לעולם וכשאמר ניתביה לעניים הוי זה החוב כמו שלא בא לעולם וכן אם היה אומר ניתביה להקדש לא היה הקדש קונה ונהי שאם היה אומר חוב זה לכשיבא לידי אתנהו להקדש או לצדקה דומה שמתחייב מטעם נדר אבל זה לא אמר כן אלא אמר תנהו לעניים ולא נדר ור''ח פירש שזה לא היה רוצה לחזור בו מן הצדקה אלא היה רוצה ללוותו לפי שעה ולהחזיר אחר לעניים תחתיו וא''ל רב יוסף דיד עניים אנן וזכינן בו במעמד שלשתן ואמרינן בפ''ק דערכין (ד' ו.) האומר סלע זו לצדקה עד שלא בא ליד גבאי מותר לשנותו משבא ליד גבאי אסור לשנותו: (תוספות)

רשב"א גירסת הספרים וכן היא פר"ח ז"ל: אתמר נמי א"ר יוחנן הקדישו ניזק איכא בינייהו. לר' ישמעאל אינו מוקדש ולר"ע מוקדש כלומר כשם שיש בין ר' ישמעאל ור"ע הקדישו ניזק כך יש בין ר' מאיר ור' שמעון דמתניתין. ורש"י ז"ל כתב דלא גרסינן ליה ולא פירש למה. התוקע לחברו נותן לו סלע. כתב ר"ח ז"ל תקיעה זו בקול באזנו ולא בהכאת יד כדאמרינן המבעית את חברו פטור מדיני אדם כיצד תקע לו באזנו וחרשו פטור אחזו ותקע בו חייב והכא באחזו ותקע בו ולא חרשו ע"כ וכן פרש"י ז"ל בלשון שני ולא חרשו שאלו חרשו נותן כולו. ר' יהודה אומר משום ר' יוסי הגלילי מנה. ואמר בפרק החובל דמנה צורי קאמר שהם מאתים סלעים של מדינה דמנה צורי מאה דינר שהן מאה זוזין וסלע מדינה פלגא זוזא כדאיתא הכא בשמעתין ולפי פי' ר"ת ז"ל דת"ק איירי בעני שבישראל ור' יוסי הגלילי איירי בנכבד שבהם דאי לא הוא היאך אפשר שיהא שיעורו של ר' יוסי הגלילי יותר על אחד מאתים משיעורו של ת"ק ומיהו קצת קשה לי דלפי דבריו משמע דלא פליגי ואלו בפרק החובל משמע דפליגי מדאמרינן הא ר' יוסי הגלילי דאמר מנה צורי. וי"ל דאפשר דת"ק פליג עליה בעשירים או שהוא מחייבו יתר מכאן או פחות מכאן. כל כסף האמור בתורה כסף צורי ושל דבריהם כסף מדינה. כתבו בתוספ' דרבי יהודה בסלעים בלבד דהיינו דומיא דכסף האמור בתורה חמש של בן ושלשים של עבד וחמשים של אונס ושל מפתה ומאה של מוציא שם רע שכולם שקלים דהיינו סלעים אבל כל מה שהזכירו חכמים שאינן סלעים פעמים שהם של מדינה פעמים שהם של צורי דהא מנה של ר' יוסי הגלילי מנה של צורי קאמר ובפרק אע"פ תנן נותן לה כלים של חמשים זוז ודייק דהוו חמשים זוזי פשיטי מדקתני העני שבישראל ולא דייק מדרבי יהודה וכן בפרק מציאת האשה גבי המשיא את בתו לא יפחות לה מחמשים זוז ודייק לה מדקתני אם יש בכיס מפרנסין אותה לפי כבודה ולא דייק מרב יהודה ר"ח ז"ל ושל דבריהם כגון זה הסלע ומאתים זוז של כתובה ובושת וכיוצא בהן כולן כסף מדינה שמנה כספים דרבנן כסף של תורה רביע שקל. הואיל ופלגו דזוזא הוא לא בעינן. כלומר פלגו דזוזא דצורי דהיינו דינר מארבעה דינרין שיש בסלעים מהא שמעינן דסלע ארבעה דינרין דקאמרינן דיש בסלע הן ארבעה זוזים והן שמנה סלעים של דבריהם ומכאן למדנו כי מה שאנו נוהגים לכתוב בכתובות מאתים דינר של כסף ח' זוזים בכל דינר היינו ח' זוזים של דבריהם ונמצאו ה' שקלים של פדיון הבן שהה' סלעים כ' דינרין וכתב רש"י ז"ל שהדינר משקלו זהוב וכן קורין בקוסטנטינא לזהוב דינר. כתב רש"י ז"ל שזה היה תופס משלו דאי לאו הכי לא מגבינן ליה בבבל. ואני תמיה היאך אפשר לפרש כן דהא ע"כ משמע דלא הוה בידי' מדקאמר להו הואיל ופלגו דזוזא הוא לא בעינן נתנו לעניי ועוד דקאמר הבוה לי ואזיל ואברי ביה נפשאי אלמא לא הוה בידי' וא"א לומר שהוציאו מידו ונתנו ביד רב יוסף דליזכי ביה לעני' דאם כן מאי קאמר אנן יד עניי אנן מדאמר רב יהודה אמר שמואל יתומים אין צריכין פרוזבול מאי צריך לדבר מהא דרב יהודה כל שנתנו ביד גבאי פשיטא דאינו יכול לחזור בו ועוד שמענו כן מעובדא דחנן בישא דאמר ליה רב הונא זיל הב ליה פלגו דזוזא והוה יהיב ליה זוזא מכא ולא הוה שקיל ליה מיניה. אלא אפשר כגון דאמר להו אזמניה ליה לדינא למיסק לארץ ישראל אלא שאני תמיה דבזמנן לא היה סמוך בארץ שאלו היה סמוך אף בחוצה לארץ נמי יגבו שאין הדבר תלוי אלא במומחין סמוכין מדכתיב אלקים אלא שראיתי להרמב"ן ז"ל שכתב מן הסברא שאלו הסכימו כל חכמי ארץ ישראל לסמוך סומכין אע"פ שאין סומך אלא סמוך ה"מ חד סמוך עם שנים שאינם סמוכין או אפילו שלשתן סמוכין אבל הסכימו לכך כל חכמי ישראל הרשות בידן לסמוך ואע"פ שיש לעיין ממה שאמרו בפ"ק דע"ז וכן בסנהדרין ברם זכור אותו האיש לטוב שאלמלא הוא בטלו דיני קנסות בישראל דאלמא אלמלא סמוך הוא אותן ה' זקנים לא היה באפשר לסמוך מפני שלא היו שם סמוכין לסמוך. והגאונים ז"ל תקנו לנדות המזיק עד שירצה את חברו וכמו שכתוב בהלכות הרב ז"ל בפרק מרובה. הא דאצטריך רב יוסף למימר: אנן יד עניי אנן. כלומר וקנו לעניים מדין מעמד ג' הא לאו הכי יכול לחזור בו כבר כ' הריא"ף ז"ל דהיינו דוקא בענין זה שהקדיש אותו הסלע שלא היה בידו דבעינן דומיא דביתו שהוא ברשותו אבל באומר אתן סלע לצדקה חייב ליתן ואינו יכול לחזור בו כדתניא בפיך זו צדקה ואמר רבה וצדקה מחייב עלה לאלתר דהא קיימו עניים וה"ה באומר מנה שחייב לי פלוני כשאגבנו אתננו לעניים בודאי חייב מדין בפיך זו צדקה. מהא דאמר רב יוסף אנן יד עניים אנן דאמר רב יהודה אמר שמואל יתומים אינם צריכין פרוזבול שמעינן דדין העניים כדין היתומים. ומי שחייב מעות לקופת הצדקה אינו משמט פר"ח ז"ל דהאי גברא לאו מהדר קא הדר ביה דהא לא קאמר הדרי בי אלא ה"ק ליתבו ניהלי השתא ואברי ביה נפשאי ולבתר הכי יהיבנא אנא סלע מדידי לעניים ואמר ליה רב יוסף דמשבאת לידי גבאי אסור לשנות' וכדתניא בערכין ומכלל דברי הר"ז ז"ל שמענו שהוא מפרש הא דתניא בערכין אסור לשנותה אסור ללות' אבל הריא"ף ז"ל כתב אסור לשנות' אלא לכיוצא בה משמע שהוא מפרש' לשנות' ממצוה זו לדבר אחר וכבר כתבתיה בארוכה בפ"ק דבבא בתרא. הוה ליה זוזי מכא. פי' שנפחתה צורתו ונ"ל שהוא יוצא ע"י הדחק ואמרינן הא דמוקי נפשיה אזוזי מקרי נפש רעה ומש"ה כי תקע ליה באידך יהיבנא ליה כוליה דאי לא תקע ליה באידך היכי מצי יהיב ליה כוליה וקביל ליה מיניה וכי הפרש יש בין כולה לפלגיה. א"נ י"ל דכיון שנפחתה צורתו אי פליג ליה לא הוה נפיק כלל אבל כוליה נפיק ולפיכך פלגיה לא הוה שקיל אבל כוליה שקיל. (רשב"א)

דף לז - א

אינן צריכין פרוזבול וכן תני רמי בר חמא היתומים אינן צריכין פרוזבול ר''ג ובית דינו אביהן של יתומין היו חנן בישא תקע ליה לההוא גברא אתא לקמיה דרב הונא א''ל זיל הב ליה פלגא דזוזא הוה ליה זוזא מכא בעי למיתבה ליה מיניה פלגא דזוזא לא הוה משתקיל ליה תקע ליה אחרינא ויהביה נהליה: מתני' שור שהוא מועד למינו ואינו מועד לשאינו מינו מועד לאדם ואינו מועד לבהמה מועד לקטנים ואינו מועד לגדולים את שהוא מועד לו משלם נזק שלם ואת שאינו מועד לו משלם חצי נזק אמרו לפני רבי יהודה ה''ז מועד לשבתות ואינו מועד לחול אמר להם לשבתות משלם נזק שלם לימות החול משלם חצי נזק אימתי הוא תם משיחזור בו ג' ימי שבתות: גמ' איתמר רב זביד אמר ואינו מועד תנן רב פפא אמר אינו מועד תנן רב זביד אמר ואינו מועד תנן הא סתמא הוי מועד רב פפא אמר אינו מועד תנן דסתמא לא הוי מועד רב זביד דייק מסיפא רב פפא דייק מרישא רב זביד דייק מסיפא דקתני מועד לקטנים ואינו מועד לגדולים אי אמרת בשלמא ואינו מועד קתני הא סתמיה הוי מועד הא קמ''ל דאפי' מקטנים לגדולים נמי מסתמא הוי מועד אלא אי אמרת אינו מועד קתני סתמא לא הוי מועד השתא י''ל מקטנים לקטנים דעלמא סתמא לא הוי מועד מקטנים לגדולים צריכא למימר דלא הוי מועד ורב פפא אמר לך אצטריך סלקא דעתיך אמינא הואיל ופרץ ביה בההוא מינא פרץ ביה לא שנא גדולים דידיה ולא שנא קטנים דידיה קמ''ל דלא הוי מועד רב פפא דייק מרישא דקתני מועד לאדם אינו מועד לבהמה אי אמרת בשלמא אינו מועד תנן סתמא לא הוי מועד הא קמ''ל דאפילו מאדם לבהמה נמי סתמא לא הוי מועד אלא אי אמרת ואינו מועד קתני הא סתמא הוי מועד השתא י''ל מבהמה לבהמה סתמא הוי מועד מאדם לבהמה צריכא למימר דהוי מועד ורב זביד אמר לך רישא אחזרה קאי כגון דהוה מועד לאדם ומועד לבהמה והדר ביה מבהמה דקאי גבי בהמה תלתא זימני ולא נגח מהו דתימא כיון דלא הדר ביה מאדם חזרה דבהמה לאו חזרה היא קמ''ל דחזרה דבהמה מיהא חזרה היא מיתיבי סומכוס אומר מועד לאדם מועד לבהמה מק''ו ומה לאדם מועד לבהמה לכ''ש מכלל דת''ק אינו מועד קאמר א''ל רב זביד סומכוס אחזרה קאי והכי קא''ל לת''ק דקאמרת חזרה דבהמה חזרה היא חזרה דבהמה לאו חזרה היא מק''ו מאדם ומה מאדם לא קא מהדר ביה מבהמה לא כ''ש אמר רב אשי ת''ש אמרו לפני רבי יהודה ה''ז מועד לשבתות ואינו מועד לימות החול אמר להן לשבתות משלם נזק שלם לימות החול משלם חצי נזק אי אמרת בשלמא ואינו מועד קתני שיולי הוא דקא משיילי [ליה] והוא נמי קמהדר להו אלא אי אמרת אינו מועד קתני אגמורי הוא דקא מגמרי ליה ותו איהו מאי קא מהדר להו אמר רב ינאי מרישא נמי דיקא דקתני את שמועד לו משלם נזק שלם ואת שאינו מועד לו [משלם] ח''נ אי אמרת בשלמא ואינו מועד קתני פרושי קא מפרש לה אלא אי אמרת אינו מועד קתני פסקה מאי תו את שמועד לו משלם נזק שלם ואת שאינו מועד לו משלם ח''נ עד השתא לא אשמעינן דהתם משלם ח''נ ומועד משלם נזק שלם ואת''ל נמי איתא לדרב פפא נגח שור חמור וגמל נעשה מועד לכל: ת''ר ראה שור נגח שור לא נגח שור נגח שור לא נגח שור נגח שור לא נגח נעשה מועד לסירוגין לשוורים: ת''ר ראה שור נגח חמור לא נגח סוס נגח גמל לא נגח פרד נגח ערוד לא נגח נעשה מועד לסירוגין לכל איבעיא להו נגח

רש"י אין צריכין פרוזבול. דבלאו הכי לא משמט שביעית לחוב שלהן דאנן ידייהו דיתמי אנן ורמי עלן להפוכי בזכותייהו הלכך שטרות שלהן כמסורים לב''ד דמי ותנן המוסר שטרותיו לב''ד אין משמיטין וזהו גופו של פרוזבול מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינין במסכת גטין (דף לו.) להכי נקט ר''ג דנשיא הוה ובית דינו ב''ד חשוב: זוזא מכא. פחותה צורתו: ולא הוה משתקיל ליה. לא היה יכול להוציאו: מתני' לקטנים. לעגלים: הרי הוא מועד לשבתות. לפי שהוא בטל ממלאכה וזחה דעתו עליו: ואינו מועד לימות החול. מה משפטו של זה תלמידיו היו שואלין אותו: ג' ימי שבתות. לאחר שהועד לשבתות העבירו לפניו שוורים בג' שבתות ולא נגח חזר לתמותו ואם חזר ונגח אין משלם אלא חצי נזק: גמ' ואינו מועד תנן. ואין מועד לשאינו מינו דידעינן ביה דלא נגח וכגון דעברינהו להו קמיה ולא נגח הלכך למי שאינו מועד לו אם נגחו אחר זמן משלם חצי נזק אבל מסתמא אם הועד לזה מועד אף לזה וכן אם הועד לקטנים מועד לגדולים: השתא יש לומר מקטנים לקטנים. כגון ממינו לשאינו מינו אשמעינן רישא אינו מועד מקטנים לגדולים מבעיא: דאפילו מאדם. דאית ליה מזלא לא הוי סתמיה מועד לבהמה: אלא אי אמרת ואינו מועד. לשאינו מינו תנן: אבל סתמיה מועד. ממינו לשאינו מינו: השתא מבהמה לבהמה הוי מועד. ואפי' למין אחר: מאדם לבהמה מבעיא. והא ליכא למימר דהיא גופה אצטריך לאשמועינן דהיכא דחזינן דאינו מועד לבהמה אינו משלם על בהמה אלא חצי נזק דהא פשיטא לן דתם משלם חצי נזק: רישא אחזרה קאי. והיא גופה אצטריך דאבהמה לא משלם אלא חצי נזק ואע''ג דאייעד ליה הואיל והדר ביה חזר לתמותו ואע''ג דלא הדר ביה מאדם: שיולי משיילי ליה. היכא דחזינן דהועד לשבתות ובימי החול לא נגח מאי דיניה: ותו איהו מאי קא מהדר להו. הא אינהו נמי אינו מועד קאמרי: פרושי קא מפרש לה. איידי דנקט לה משום דוקיא דידיה דדייקינן הא סתמא הוי מועד על כרחיך אסקיה למילתיה: אלא אי אמרת אינו מועד תנן פסקה. למילתיה ואשמועינן דאינו מועד מאי תו דקתני למי שאינו מועד כו': עד השתא כו'. בתמיה: ואם תמצא לומר נמי איתא לדרב פפא. דסתמיה לא הוי מועד לשאינו מינו: נגח שור וחמור וגמל נעשה מועד לכל. ולא בעינן ג' נגיחות לכל חד וחד מאחר שנתקיימה העדאתו ע''י ג' מינין: לסירוגין. אם יגח רצופין אינו משלם אלא חצי נזק על האחרון: ערוד. חמור הבר: (רש"י)

תוספות אין צריכין פרוזבול. דשטרות שלהם דמי כמסורין לב''ד כך פירש בקונטרס וא''ת מלוה על פה מאי איכא למימר דכותבין עליה פרוזבול כדמוכח בהשולח (גיטין דף לו.) וי''ל דהוי כאילו החוב שלהם מסור לב''ד ואפי' אין ללוה קרקע מקנים לו חכמים קרקע בשביל תקנת היתומים שאין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע: הרי הוא מועד לשבתות. מפרש בירושלמי לפי שראה אותם במלבושים נאים אחרים וחשובים בעיניו נכרים ואינו מכירם: משיחזור בו ג' שבתות. אע''ג דכבר אשמועינן רבי יהודה בפ''ב (דף כג:) אצטריך דס''ד הואיל ולאו מועד אלא לשבתות לא בעי חזרה כ''כ ולפ''ה ניחא דמפרש מועד לשבתות לפי שאין עושה מלאכה דקמ''ל דאפי' שבת ממלאכה בימי החול ולא נגח לא הוי חזרה: רב זביד אמר ואינו מועד תנן. הא סתמא הוי מועד לשאין מינו ואפילו מבהמה לאדם נמי שמעי' לה לקמן בפירקין (דף מא.) דסתמא הוי מועד גבי הא דפריך וכי מאחר דמתם קטלינן ליה מועד היכי משכחת לה ומפרש רב זביד כגון שהרג ג' בהמות והוה מצי למיתני במתני' מועד לבהמה ואינו מועד לאדם לאשמועינן דסתמא הוי מועד ומיהו שמא חזר בו רב זביד מההיא דלקמן כדפריך עלה התם שאם לא תאמר כן קשי' ליה ההיא דריש מכילתין (דף ב:): שור ולא נגח. בתרא דנקט כדי שאם יגח לאלתר משלם נ''ש: נעשה מועד לסירוגין לשוורים. וא''ת לרב זביד אפי' לכל דבר הוי מועד וי''ל כגון שראה שאר בהמות ולא נגחן: נעשה מועד לסירוגין לכל. ע''כ בשלא ראה בינתיים כלום דאי ראה לא הוי מועד [לכל] לסירוגין וא''ת כיון שלא ראה אחרים לשוורים לחודיה הוי מועד לכל לסירוגין לרב זביד וי''ל דקסבר רב זביד דרבותא קמ''ל דס''ד בהנך מיני דחזא ולא נגח לא הוי מועד ולאו בסירוגין תליא מלתא א''נ בשעה שנגח ג' מינים הללו היו לפניו מינים הרבה ולא נגח אלא אלו דהשתא אם היו שלשתן שוורים הייתי אומר כיון דכל שעה מזומן ליגח השוורים ומניח שאר מינים אין מועד ליגח אלא שוורים אבל השתא דהוו ג' מינים האחד מהם נוגח ואינו חושש ליגח אלא האחד: (תוספות)

רשב"א מתני': הרי הוא מועד לשבתות. ירושלמי מאי טעמא דר' יהודה מכיון דאזלן חמי לובשין מנין נקיים עוד הוא משני דעתיה ורש"י ז"ל פירש מפני שהוא נח ממלאכה. משיחזור בו ג' שבתות. וא"ת הא אשמועינן הכי ר' יהודה בפרק כיצד הרגל דתנן ותם משיחזור בו ג' ימים דברי רבי יהודה. י"ל דאצטריך הכא דמהו דתימא כיון דאינו מועד אלא לשבתות בלבד לא בעי חזרה כל כך קמ"ל ולפי מה שפירש"י ז"ל אתי טפי שפיר דקמ"ל דאפילו שבת ממלאכה בימי החול ולא נגח לא הוי חזרה. קמ"ל דחזרה דבהמה מיהא חזרה הוא. כלומר לגבי בהמה ולכאורה משמע דלרב זביד אפילו מועד לבהמה הוי מועד לאדם ועוד דבהדיא אמרה רב זביד לקמן גבי מתניתין דשור שנגח את האדם דאמר התם רב זביד אמר כגון שהרג ג' בהמות ואקשינן עליה ומועד לבהמה הוי מועד לאדם אלמא לדידיה הוי מועד לאדם וא"כ לפי דבריו כי קתני במתניתין לאדם מועד ואינו מועד לבהמה ה"ה דהוא מצי למתניתין מועד לבהמה ואינו מועד לאדם וזה תימא דא"כ ליתני מועד לבהמה ואינו מועד לאדם דהוי רבותא טפי ועוד דתקשי ליה הא דאמרינן בריש מכלתין הא קמ"ל דמועד לאדם הוי מועד לבהמה ומועד לבהמה הוי מועד לאדם וי"ל דהדר ביה רב זביד ושפיר אית ליה דמועד לבהמה לא הוי מועד לאדם. את"ל איתא לדרב פפא נגח שור חמור וגמל נעשה מועד לכל. ר"ח ז"ל פסק כרב פפא דקי"ל כל תמצא לומר הלכה היא ובעיא דנגח שור חמור וגמל מהו אליבא דרב פפא היא ושמע מינה אית ליה לדרב פפא וכן פסק הריא"ף ז"ל ואמר דסוגיין כותיה אזלא והיינו משום האי בעיא ובעיא דשבת ואחד בשבת ושני בשבת דהני ודאי לכאורה כר' פפא אתיין ואע"ג דרב אשי ורבינא אמרי דמתניתין דייקא כרב זביד דהא איכא ברייתא דראה שור נגח שור ולא נגח דקתני נעשה מועד לסירוגין לשוורים דמשמע מועד לשוורים לא הוי מועד לכל המינין ודק' אם ת"ל איתא לדרב פפא על הא ברייתא סמוך ומיהו לאו ראי' גמורה היא דאפשר לפרשה נמי כרב זביד וכגון שראה בנתים שאר מינים ולא נגח והנך בעי' נמי אפשר לפרשן כי כן פירשו אותן בתוס'. (רשב"א)

דף לז - ב

שור שור ושור חמור וגמל מהו האי שור בתרא בתר שוורים שדינן. ליה ואכתי לשוורים הוא דאייעד למידי אחרינא לא אייעד או דילמא האי שור בתרא בתר חמור וגמל שדינן ליה ואייעד ליה לכולהו מיני חמור וגמל שור שור ושור מהו האי שור קמא בתר חמור וגמל שדינן ליה ואייעד ליה לכולהו מיני או דילמא בתר שוורים שדינן ליה ואכתי לשוורים הוא דאייעד למינא אחרינא לא אייעד שבת שבת ושבת אחד בשבת ושני בשבת מהו הא שבת בתרייתא בתר שבת הוא דשדינן ליה ואכתי לשבת הוא דאייעד לימות החול לא אייעד או דילמא בתר אחד בשבת ושני בשבת שדינן ליה ואייעד ליה לכולי יומא ה' בשבת וערב שבת ושבת שבת ושבת מהו הא שבת קמייתא בתר ה' בשבת וע''ש שדינן ליה ואייעד לכולהו יומי או דילמא הא שבת קמייתא בתר שבתות הוא דשדינן ליה ולשבתות הוא דאייעד תיקו: נגח שור יום ט''ו בחודש זה ויום ט''ז בחודש זה ויום י''ז בחודש זה פלוגתא דרב ושמואל דאתמר ראתה יום ט''ו בחדש זה ויום ט''ז בחדש זה ויום י''ז בחדש זה רב אמר קבעה לה וסת ושמואל אמר עד שתשלש בדילוג אמר רבא שמע קול שופר ונגח קול שופר ונגח קול שופר ונגח נעשה מועד לשופרות פשיטא מהו דתימא הך שופר קמא סיוטא בעלמא הוא דנקטיה קמ''ל: מתני' שור של ישראל שנגח שור של הקדש ושל הקדש שנגח לשור של הדיוט פטור שנאמר {שמות כא-לה} שור רעהו ולא שור של הקדש שור של ישראל שנגח לשור של כנעני פטור ושל כנעני שנגח לשור של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם: גמ' מתניתין דלא כר''ש בן מנסיא דתניא שור של הדיוט שנגח שור של הקדש ושל הקדש שנגח שור של הדיוט פטור שנאמר שור רעהו ולא שור של הקדש ר''ש בן מנסיא אומר שור של הקדש שנגח שור של הדיוט פטור ושל הדיוט שנגח שור של הקדש בין תם בין מועד משלם נזק שלם אמרי מאי קא סבר ר''ש אי רעהו דוקא אפילו של הדיוט שנגח של הקדש ליפטר ואי רעהו לאו דוקא אפילו דהקדש נמי כי נגח דהדיוט ליחייב וכי תימא לעולם קסבר רעהו דוקא ומיהו דהדיוט כי נגח דהקדש היינו טעמא דמיחייב משום דקא מייתי ליה מקל וחומר דהדיוט ומה הדיוט שנגח של הדיוט חייב כי נגח דהקדש לא כל שכן דמיחייב דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה להלן תם חצי נזק הכא נמי חצי נזק אלא אמר ריש לקיש הכל היו בכלל נזק שלם כשפרט לך הכתוב רעהו גבי תם רעהו הוא דתם משלם חצי נזק מכלל דהקדש בין תם בין מועד משלם נזק שלם

רש"י חמור וגמל שור שור ושור מהו. אם תמצא לומר היכא דהתחיל בשוורים שדינן לשור בתראה בתר מינו הכא מאי: ראתה יום ט''ו בחדש זה ויום ט''ז בחודש זה כו'. ומתחילה היתה לימודה בימים אחרים: קבעה לה וסת. לדילוג וכי חזיא הך ראייה שלישית בי''ז בחדש שלישי דיה שעתה ואינה מטמאה טהרות מעת לעת כדתנן כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה: ושמואל אמר עד שתשלש בדילוג. אין לה וסת קבוע עד שתראה ראייה רביעית בי''ח דראייה קמייתא לאו ממניינא דלאו בדילוג חזית והכא נמי לרב בג' נגיחות נעשה מועד לדילוג ומשלם נזק שלם בשלישית ולשמואל עד שיגח רביעית בי''ח בחדש רביעי דקמייתא לאו ממניינא ונראה דהך ברייתא נמי דאייתינן לעיל [ראה] שור ונגח שור ולא נגח כו' לרב נעשה מועד דקתני אשלישית [קאי] ולשמואל ה''ק נעשה מועד לסירוגין דכי הדר נגח משלם נזק שלם אבל בהך שלישית תם הוא: סיוטא. ביעותא שנבעת מקול השופר: כי נגח דהקדש ליפטר. לגמרי: הכל היו בכלל נזק שלם. האמור במועד דכתיב במועד שלם ישלם שור ובמועד לא נאמר רעהו הלכך כולם במשמע הרי לך הדיוט חייב בהקדש הלכך כשפרט לך הכתוב רעהו בתם לא לפטור הדיוט בנזק הקדש בא אלא להחמיר עליו בא לשלם נזק שלם בהקדש לימדך שלא להוציא תם מכלל נזק שלם אלא גבי רעהו: דא''כ. דליפטר בא נכתביה גבי מועד אבל הקדש בהדיוט פטור דהקדש אפילו בכלל מועד לא היה דליכא למימר והועד בבעליו וכ''ש בתם דכתיב וכי יגוף שור איש. לשון אחר מפי המורה אלא אמר ר''ל הכל היו בכלל נזק שלם האי אלא לאו לאפוקי מכולה מלתא דלעיל קאתי אלא לאפוקי ק''ו קאתי וארעהו דוקא סמיך וה''ק אלא אמר ר''ל פטור דהקדש בהדיוט כדקאמרי' דרעהו דוקא אבל חיוב דהדיוט בהקדש לאו בק''ו אתיא דא''כ פרכינן דיו אלא היינו טעמא דחייב דאע''ג דרעהו דוקא ליכא למדרשיה גבי הדיוט תם שנגח הקדש לפטורא דהכל היו בכלל נזק שלם של מועד אחד הדיוט בהדיוט ואחד הדיוט בהקדש דכתיב במועד שלם ישלם שור וגו' ולא פרט הכתוב כאן רעהו לפטור הדיוט בהקדש ומדלא פרט לפטורא במועד ש''מ כשפרט לך רעהו בתם לא לפטור הדיוט בהקדש בא אלא להחמיר עליו לחייב הדיוט תם נזק שלם להקדש וללמדך שלא להוציא תם מכלל מועד אלא בשור רעהו דאי לפוטרו לגמרי בא נכתביה לפטורא גבי מועד אבל דהקדש בהדיוט כיון דרעהו דוקא לא היה בכלל נזק שלם דכיון דהקדש תם לגמרי פטור דהא ליכא למדרשיה כדדרשינן גבי הדיוט ולמימר רעהו הוא דתם משלם חצי נזק דהא אין רעהו להקדש ועל כרחך לגמרי קא ממעט ליה הלכך הקדש מועד נמי לא היה בכלל נזק שלם דכי היכי דתם פטור מועד נמי פטור דכי כתיב במועד נזק שלם היכא דמיחייב חצי נזק בתמותו כתיב דאתם דלעיל קאי או נודע כי שור נגח הוא: (רש"י)

תוספות שור שור ושור חמור וגמל. וכגון שבין שוורים ראשונים ראה בהמות אחרות ולא נגח ובבעיא שנייה בין שוורים אחרונים ואתי שפיר כולה סוגיא כרב זביד ולא כרב אלפס שפירש סוגיא דשמעתין כרב פפא ונראה לר''י דהני תרי בעיות באם תמצא לומר דשור בתר שוורים שדינן ליה דאיכא תרי טעמי דסברא למשדייה בתר קמאי ובתר שוורים שהן מינו חמור וגמל שור שור ושור מהו משדינן ליה בתר קמאי או בתר שוורים שהן מינו: יום ט''ו בחדש זה כו'. נראה דג' פעמים בט''ו בחדש לכ''ע הוי מועד ובנדה נמי קובעת וסתה אע''ג דליכא אלא שתי פעמים סוף ל' יום דלאו סוף ל' יום גרים אלא ט''ו בחדש גרים כמו ריש ירחא וריש ירחא וריש ירחא דקבע וסתה בג' ראיות הללו כדמשמע בשילהי בנות כותים (נדה ד' לט:) וכמו שבת שבת ושבת דסגי בשלש פעמים דלאו סוף ז' גרים אלא יום שבת והיכא דאין שם היום גורם ולא שם מנין החדש כגון אם ראתה היום ולסוף עשרים לראייתה זו ראתה וחזרה וראתה לסוף עשרים לכ''ע אין הראשונות מן המנין דהא סוף עשרים גרים וכן משמע בנדה בפ' האשה (ד' סג:) דתנן היתה למודה לראות ליום ט''ו ושינתה ליום עשרים זה וזה אסורים שינתה ג''פ ליום עשרים הותר יום ט''ו ונאסר יום כ' שאין האשה קובעת כו' אלמא בעי' ג''פ ליום כ' ואין הראשונים של ט''ו יום מן המנין ואין נראה לחלק משום דהתם למודה לראות ועוד מדקתני שאין האשה קובעת כו' משמע דפסיקא ליה הכי בכל הנשים ולפ''ז אם נגח יום א' ויום ב' לא נגח יום ג' נגח ויום ד' לא נגח יום ה' נגח ויום ו' לא נגח אין נעשה מועד לכ''ע עד שישלש בדלוג ואין הראשונים מן המנין ותימה דגבי ראה שור ונגח וראה שור ולא נגח הוי ראשון מן המנין וצריך לחלק בין סירוגים של ימים לסירוגים של שוורים: (תוספות)

רשב"א ליומא אחרינא לא איעד תיקו. וכל הני הוו תיקו דממונא ולא מפקינן ממונא. ושמואל אמר עד שתשלש בדילוג. פרש"י ז"ל משום דקמייתא לאו בדילוג חזיתא והלכך לא קבעה עד שתראה יום י"ח בחדש הרביעי ואם ראתה י"ח לחדש הרביעי קבעו לה וסת לדילוג יום אחד בכל חדש וחדש כלומר יום י"ט לחדש חמישי ויום כ' לחדש ששי וכן לעולם וא"ת א"כ לשמואל תקשי לי' ברייתא דשור שנגח שור ולא נגח שור נגח שור לא נגח שור נגח שור לא נגח דקתני נעשה מועד לסירוגין לשוורים ואמאי והא נגיחה קמייתא לאו בדילוק נגחה ועד שישלש בדילוג ויגח רביעית בדילוג לא הוי מועד לסירוגין ואפשר דיש הפרש בין שוורים לראיות לדבר זה. ואינו מחוור שהרי משוה אותן כאן ופר"ח ז"ל דרב דאמר קבעה לה וסת לדילוג כלומר דלעולם חוזרת חלילה וחוששת ליום ט"ו לחדש חמישי וי"ו לחדש ו' וי"ז לחדש ז' וכן לעולם משלשה חדשים לשלשה חדשים חוזרות חלילה. ושמואל אמר עד שתשלש בדילוג כלומר שתשלש בחזרת שלשה שלשה חדשים וכנדה וכן בספר תורת הבית כתבתיה בארוכה בס"ד. דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה להלן חצי נזק אף כאן חצי נזק. קשיא לי אבירא ק"ו מיהא איכא א"כ לרבנן לישלם חצי נזק ואי משום רעהו נוקמה לפטור הקדש כהדיוט וניחא לי דהא לא אפשר דלפטור הקדש כהדיוט לא אצטריך דבלאו רעהו נפיק לן פטורא דהקדש משום דלא קרינא ביה שור איש וכן והועד בבעליו וכי אקשינן הכא וא"כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון ה"ק אי משום ק"ו דיו לבא מן הדין להיות כנדון והא לא אפשר דא"כ הוה לי הקדש כהדיוט ואי משום פטורא דהקדש כהדיוט לא אצטריך דמשור איש ומוהועד בבעליו נפיק לן פטורא דהקדש בין דתם בין מועד ועוד נראה לי לומר דליכא למדרש ק"ו בכי הא דדלמא גזרת הכתוב היא שהרי יש לנו כיוצא בזו באונאה דאמרינן אונאה להדיוט ואין אונאה להקדש ותנן אלו דברים שאין להם אונאה ההקדשות וכו' וא"ת א"כ היכי הוה ס"ד למדרש ק"ו לר' שמעון בן מנסיא י"ל דמשום דלא קאי לא חש כולי האי. ומלתא בעלמא הוא דקאמר אפילו את"ל דרשינן ק"ו בכי הא הכא לא אפשר דאם כן דיו לבא מן הדין להיות כנדון. ועוד דדלמא לכשת"ל דדריש ליה אפשר לומר דס"ל כרב חסדא דאמר אין דין אונאה להקדש לומר דאפילו פחות מכדי אונאה חוזר כדאיתא בפרק הזהב כנ"ל. (רשב"א)

דף לח - א

דאם כן נכתוב קרא להאי רעהו גבי מועד: שור של ישראל שנגח שור של כנעני פטור: אמרי ממה נפשך אי רעהו דוקא דכנעני כי נגח דישראל נמי ליפטר ואי רעהו לאו דוקא אפילו דישראל כי נגח דכנעני נחייב א''ר אבהו אמר קרא {חבקוק ג-ו} עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים ראה שבע מצות שקיבלו עליהם בני נח כיון שלא קיימו עמד והתיר ממונן לישראל רבי יוחנן אמר מהכא {דברים לג-ב} הופיע מהר פארן מפארן הופיע ממונם לישראל תניא נמי הכי שור של ישראל שנגח שור של כנעני פטור שור של כנעני שנגח שור של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם שנאמר עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים ואומר הופיע מהר פארן מאי ואומר וכי תימא האי עמד וימודד ארץ מבעי' ליה לכדרב מתנה וכדרב יוסף ת''ש הופיע מהר פארן מפארן הופיע ממונן לישראל מאי דרב מתנה דא''ר מתנה עמד וימודד ארץ ראה וכו' מה ראה ראה שבע מצות שנצטוו עליהן בני נח ולא קיימום עמד והגלה אותם מעל אדמתם ומאי משמע דהאי ויתר לישנא דאגלויי הוא כתיב הכא ויתר גוים וכתיב התם {ויקרא יא-כא} לנתר בהן על הארץ ומתרגם לקפצא בהון על ארעא מאי דרב יוסף דא''ר יוסף עמד וימודד ארץ ראה וכו' מה ראה ראה שבע מצות שקיבלו עליהם בני נח ולא קיימום עמד והתירן להם איתגורי אתגר א''כ מצינו חוטא נשכר אמר מר בריה דרבנא לומר שאפילו מקיימין אותן אין מקבלין עליהן שכר ולא והתניא ר''מ אומר מנין שאפילו נכרי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול ת''ל {ויקרא יח-ה} אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כהנים ולוים וישראלים לא נאמר אלא אדם הא למדת שאפילו נכרי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול אמרי אין מקבלים עליהן שכר כמצווה ועושה אלא כמי שאינו מצווה ועושה דא''ר חנינא גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה: ת''ר וכבר שלחה מלכות רומי שני סרדיוטות אצל חכמי ישראל למדונו תורתכם קראו ושנו ושלשו בשעת פטירתן אמרו להם דקדקנו בכל תורתכם ואמת הוא חוץ מדבר זה שאתם אומרים שור של ישראל שנגח שור של כנעני פטור של כנעני שנגח שור של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם ממ''נ אי רעהו דוקא אפילו דכנעני כי נגח דישראל ליפטר ואי רעהו לאו דוקא אפילו דישראל כי נגח דכנעני לחייב ודבר זה אין אנו מודיעים אותו למלכות רב שמואל בר יהודה שכיבא ליה ברתא אמרו ליה רבנן לעולא קום ניזל נינחמיה אמר להו מאי אית לי גבי נחמתא דבבלאי דגידופא הוא דאמרי מאי אפשר למיעבד הא אפשר למיעבד עבדי אזל הוא לחודאי גביה א''ל {דברים ב-ב/ט/לא} ויאמר ה' (אל משה) אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה וכי מה עלה על דעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות אלא נשא משה ק''ו בעצמו אמר ומה מדינים שלא באו אלא לעזור את מואב אמרה תורה {במדבר כה-יז} צרור את המדינים והכיתם אותם

רש"י הופיע. גילה ממונן והתירו: מפארן. כשסיבב והחזיר התורה על כל האומות ולא קיבלוה: והגלה אותם. כגון כפתורים היוצאים מכפתור (דברים ב) וכגון ובשעיר ישבו החורים וגו' (שם) וכן אומות הרבה: לומר שאפי' מקיימין אותן כו'. שהרי אינם מצווים אבל מעונשין לא פטרן: למדונו תורתכם: חוץ מדבר זה. והם לא גילו להם טעמו של דבר שיהא ממונו של כנעני בחזקת הפקר מפני הסכנה: דגידופא הוא. כלפי מעלה: (רש"י)

תוספות דאם כן לכתוב רחמנא גבי מועד. וליכא למימר דכי כתב רחמנא רעהו בתם לפטור תם דהדיוט בהקדש קאתי ומועד כדקאי קאי ולהכי לא כתביה גבי מועד דלא חייביה רחמנא במועד אלא במקום שחייב בתם ולפטור לגמרי בשתיהם הדיוט בהקדש נמי לא אתי דא''כ לכתביה רחמנא גבי מועד דהוי רבותא טפי וגם ליכא למיטעי למדרשיה אלא לפטור וכ''ש בתם אלא ודאי מדלא כתב גבי מועד אתא רעהו לחייב תם בהקדש נזק שלם וה''ה שבא לפטור לגמרי תם דהקדש בהדיוט וכיון דתם פטור מועד נמי פטור וה''ק קרא רעהו הוא דאיכא חילוק בין תם למועד אבל כשאינו רעהו לא דהדיוט בהקדש חייב והקדש בהדיוט פטור: עמד והתיר ממונן לישראל. משמע דוקא בענין זה שנגח שור שלנו שור שלהם ולמ''ד בפ' בתרא (לקמן דף קיג.) גזל כנעני אסור ניחא אבל למ''ד מותר קשה: מפארן הופיע ממונן לישראל. פי' הקונטרס שסיבב והחזיר התורה בכל האומות ולא קבלוה משמע שר''ל דבפארן נגלה לאומות וכן משמע בתרגום ירושלמי דמתרגם מטורא דגבלא אתגלי לבני ישמעאל ופארן ארץ ישמעאל היא כדכתיב בהגר ותשב במדבר פארן ובריש מסכת ע''ז (דף ב: ושם.) אית דגרסי מאי בעי בשעיר מאי בעי בפארן וקשה דבשבת פ' ר''ע (ד' פט.) משמע דפארן הוא סיני דקחשיב ה' שמות שנקרא לו מדבר צין מדבר קדש מדבר פארן מדבר סיני מדבר קדמות ונראה דמדבר סיני מדבר גדול ומצד אחד נקרא סיני ומצד אחר נקרא פארן וכל חמשה שמות דקחשיב במסכת שבת חמשה חלקים היו בו שכל אחד שמו נקרא כן ואע''ג דקדריש התם לכל השמות אין להקפיד על זה ובאותו צד ששמו פארן נגלה לבני ישמעאל: אלא האדם. תימה הא אין עובדי כוכבים קרויין אדם כדתניא בפ' המקבל (ב''מ קיד:) אמר רשב''י אין קברי העובדי כוכבים מטמאים באהל שנאמר אדם כי ימות באהל אתם קרויים אדם ואין העובדי כוכבים קרויים אדם ובפ' ד' מיתות (סנהדרין דף נט. ושם.) פי' בקונטרס דר''מ דהכא כרבנן דפליגי עליה דרבי שמעון בן יוחי בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף סא. ושם) ורבינו תם מפרש דיש חילוק בין אדם להאדם תדע מדפריך ביבמות מקראי דנביאים ולא פריך מקראי דתורה דהאדם והבהמה אשר ימצא בשדה (שמות ט) אך התם הוי קודם מתן תורה וא''ת א''כ הוה ליה למימר אדם ולא נאמר אלא האדם לאו פירכא היא דהך ברייתא מתניא בת''כ וטובא איכא התם בכי האי גוונא דקתני התם וכן הוא אומר (ישעיה כו) פתחו שערים (ראשיכם) ויבא גוי וגו' ויבאו כהנים לוים ישראלים לא נאמר אלא גוי צדיק וכן הוא אומר הטיבה [ה'] לטובים כהנים לוים וישראלים לא נאמר אלא לטובים הא למדת שאפילו נכרי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול וא''ת והא עובדי כוכבים נמי קרויים אדם כדכתיב לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם וי''ל דבמקום שמזכיר השם מזכיר עובדי כוכבים בלשון אדם כלומר דבר חלש נולד מאדם וכן גבי חירם (יחזקאל כח) אתה אדם ולא אל וכן מה יעשה לי אדם (תהלים קיח) וריב''א הקשה מדכתיב (ישעיה מג) ואתן אדם תחתיך ותירץ דדרשינן ואתן אדום תחתיך גבי ההוא רומאה בפרק בתרא דברכות (דף סב:) והא דאמר בהשולח (גיטין דף מז.) יש קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל לחפור בה בורות שיחין ומערות מדכתיב והארץ נתן לבני אדם בני אדם משמע אדם הראשון: הרי הוא ככהן גדול. הא דנקט כהן גדול משום דדרשינן בסוטה (דף ד:) יקרה היא מפנינים מכהן גדול הנכנס לפני ולפנים. קראו ושנו ושלשו. וא''ת והא אמרינן בחגיגה (דף יג.) המלמד תורה לעובד כוכבים עובר בעשה דמגיד דבריו ליעקב (תהלים קמז) ויש לומר דבע''כ עשו ע''פ דברי המושל ולא נתחייבו למסור עצמן אי נמי עשו עצמם גרים כדאי' בספרי דפרשה אף חובב עמים: נשא משה קל וחומר. אור''ת דלאו דוקא אלא כלומר עתיד משה לישא ק''ו אם לא שהזהירו הכתוב תחילה דקודם נאמר אל תצר את מואב ממה שנאמר צרור את המדינים והכיתם אותם כדדרשינן עתה ילחכו שלא היה מתיירא בלק אלא מלחיכה בעלמא שלא היו מותרין אלא באנגריא וקרא דמדין אחר מעשה דבלק היה והא דקאמר נמי הקדוש ברוך הוא למשה לא כשעלתה על דעתך לאו דוקא הקשה הר''ר אלחנן דהכא משמע דאחר שנאמר צרור את המדינים עדיין היו מוזהרין שלא לצור (תוספות)

רשב"א אפילו עכו"ם ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול. פירוש עוסק בתורת שבע מצות בני נח קאמר אבל בתורה שלמה שלנו אדרבה אסור לו וחייב מיתה כבא על נערה מאורסה דכתיב תורה צוה לנו משה מורשה וכדאיתא בפרק ארבע מיתות. ומיהו קשיא לי היאך הוא ככהן גדול שהרי אינו מקבל שכר כמצווה ועושה אלא כמי שאינו מצווה ועושה. ירושלמי חזקיה אמר הופיע מהר פארן הופיע פנים כנגד אומות העולם ר' דוסא בן חוניא אומר הורידן מנכסיהן ר' אבהו בשם ר' יוחנן בדיניהם א"ר הילא לא על הדא את אמרת אלא על הדא דתנא ר' חייא שור של עכו"ם שנגח שור של עכו"ם חברו אע"פ שקבל עליו לדון כדיני ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם על הדא את אמרת ר' אבהו בשם ר' יוחנן בדיניהם למדנו תורתכם קראו שנו ושלשו י"ל שלמדום היטב שלשה פעמים וי"ל קראו מקרא ושנו משנה ושלשו תלמוד וכדאמרינן והחוט המשולש לא במהרה ינתק וכן אמרו בירושלמי מעשה ושלחה מלכות שני אסטרטגיטות ללמה מר"ג ולמדו ממנו מקרא משנה הלכות ואגדות ועוד שם בירושלמי בסוף אמרו לו כל התורה שלכם נאה ומשובחת חוץ משני דברים הללו שאתם אומרים בת ישראל לא תלד את הנכרית אבל נכרית מילדת את בת ישראל גזלו של ישראל אסור ושל עכו"ם מותר באותה שעה גזר ר"ג על גזלו של עכו"ם שיהא אסור מפני חלול השם שור ישראל שנגח שור של עכו"ם פטור ושל עכו"ם שנגח שורו של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם בדבר הזה אין אנו מודיעין למלכות אפילו כן לא מטון לסולמא דצור עד שכחון כולה. הקשו בתוס' היאך למדום והא אמרינן במסכת חגיגה המלמד תורה לעכו"ם עובר בלא תעשה שנאמר מגיד דבריו ליעקב וכו' לא עשה כן לכל גוי ותירצו דע"כ עשו ע"פ המלכות ולא נתחייבו למסור עצמם. נשא משה רבנו ע"ה ק"ו בעצמו. אומר ר"ת דכולה מלתא לאו דוקא היא אלא לומר עתיד היה מרע"ה לישא ק"ו אם לא שהזהירו הכתוב תחלה וקודם נאמר לו אל תצר את מואב ממה שנאמר לו צרור את המדינים כדדרשינן עתה ילחכו הקהל שלא היה ירא בלק כי אם מלחיכה בעלמא שלא היו ישראל מותרין אלא באנגריא וקרא דמדינים אחר מעשה בלק היה והא דקאמר נמי אמר ליה הקב"ה למשה לא כשעלה על דעתך לאו דוקא. (רשב"א)

דף לח - ב

מואבים עצמן לא כל שכן אמר לו הקב''ה לא כשעלתה על דעתך עלתה על דעתי שתי פרידות טובות יש לי להוציא מהן רות המואביה ונעמה העמונית והלא דברים ק''ו ומה בשביל שתי פרידות טובות חס הקב''ה על ב' אומות גדולות ולא החריבן בתו של רבי אם כשרה היא וראויה היא לצאת ממנה דבר טוב על אחת כמה וכמה דהוה חיה אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן אין הקב''ה מקפח שכר כל בריה אפילו שכר שיחה נאה דאילו בכירה דקאמרה מואב אמר לו הקב''ה למשה {דברים ב-ט} אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה מלחמה הוא דלא הא אנגריא עביד בהו צעירה דקאמרה בן עמי א''ל הקב''ה למשה {דברים ב-יט} וקרבת מול בני עמון אל תצורם ואל תתגר בם כלל דאפילו אנגריא לא תעביד בהו ואמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יהושע בן קרחה לעולם יקדים אדם לדבר מצוה שבשביל לילה אחת שקדמתה בכירה לצעירה קדמתה ארבע דורות לישראל עובד ישי ודוד ושלמה ואילו צעירה עד רחבעם דכתיב {מלכים א יד-כא/לא} ושם אמו נעמה העמונית ת''ר שור של ישראל שנגח שור של כותי פטור ושל כותי שנגח שור של ישראל תם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם ר''מ אומר שור של ישראל שנגח שור של כותי פטור ושל כותי שנגח שור של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם למימרא דסבר ר''מ כותים גרי אריות הן ורמינהי כל הכתמים הבאים מרקם טהורים רבי יהודה מטמא מפני שהן גרים וטועים מבין הנכרים טהורים מבין ישראל ומבין הכותים ר''מ מטמא וחכמים מטהרין שלא נחשדו (ישראל) על כתמיהן אלמא קסבר ר''מ כותים גרי אמת הם א''ר אבהו קנס הוא שקנס ר''מ בממונם שלא יטמעו בהם מתיב רבי זירא ואלו נערות שיש להם קנס הבא על הממזרת ועל הנתינה ועל הכותית ואי ס''ד קנס ר' מאיר בממונם ה''נ נקנוס כדי שלא יטמעו בהן אמר אביי כדי

רש"י מואבים עצמן. שהתחילו בקלקול ושכרו את בלעם: פרידות. גוזלות: בתו של רבי אם ראויה. לזרע כשר על אחת כמה וכמה שתחיה: דקאמרה מואב. לשון פריצות שהוא מאביה: אנגריא. להשתעבד בהן להביא להם מים ומזון: שור של ישראל שנגח לשל כותי פטור. לקמן מוקי טעמא דקנס הוא שקנסו שלא יטמעו ישראל בבנותיהם ודיין בקנס זה אבל כולי האי לא קנסינן שיהא הם משלמים על התם נ''ש ור''מ חשיב כותי כנכרי: גרי אריות הן. בספר מלכים (ב יז) מפורש וישלח ה' בהם את האריות וכותים כתיבי התם ויבא מלך אשור (אנשים) מכותה וקא חשיב שאר מקומות: מרקם טהורים. עיר שרובה נכרים היא ודם נכרי' טהור מדאורייתא דכתיב (ויקרא יב) דבר אל בני ישראל אשה כי תזריע וילדה בת ישראל מטמאה בלידה ובנדה ולא נכרית ואע''ג דרבנן גזרו עליהם שיהו כזבין על כתמיהן לא גזרו דהא כתמין דישראל גופייהו מדרבנן נינהו דמדאורייתא דם יהיה זובה בבשרה כתיב (שם טו) שתראהו מגופה ולא שתמצאהו בבגדה ואפילו ראתה מגופה אמרינן במס' נדה (דף לד.) שלא גזרו על דם נכרית טומאה אלא בעודו לח דתנן דם הנכרית ב''ש מטהרין וב''ה אומרים כרוקה וכמימי רגליה מטמאין לח ואינן מטמאין יבש: רבי יהודה מטמא מפני שהן. רובן גרים ודמן מטמא וכישראל הם אלא שהם טועין ונוהגין בחוקות הנכרים והרי הן כישראל מומר: מבין ישראל כו'. במס' נדה (דף נו:) פרכינן אי דישראל טהורין דמאן טמאין ותרצינן לה הכי מבין ישראל ומבין הכותים טמאים והנמצאים בערי ישראל במקום הפקר טהורים שלא נחשדו על כתמיהן להפקירן אלא מצניעין אותם שלא יטמאו בהן טהרות והנמצאין בין הכותים ר''מ מטמא שנחשדו על כתמיהן וחכמים מטהרין שלא נחשדו על כתמיהן להפקירן אלא מצניעים אותם עד שיכבסום אלמא מדאמר ר''מ דם כותים מטמא אלמא גרי אמת הן: קנס הוא כו'. וקניס ליה טפי מת''ק: (רש"י)

תוספות מואב ובבראשית רבה סוף פרשת ויצא קאמר דכששלח דוד יואב אל ארם נהרים ואל ארם צובה פגע במואבים ובקש לאבדם והביאו לו אסטראות שלהם אל תצר את מואב והשיב דוד שהם פירצו גדר תחילה דכתיב וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור משמע שמאותה שעה הותרו ותירץ ר''י דדיחויא בעלמא השיב וקרא דשופטים [שלחצם] עגלון מלך מואב היה לו להביא אלא שמן התורה היה רוצה להביא [להם תשובה] מפני חילול השם אע''פ שעל אדומים מייתי קרא דקבלה ויאסוף אליו בני עמון ועמלק וילך [ויך את ישראל] וירשו את עיר התמרים מ''מ כל זמן דמשכח דברי תורה ניחא ליה לאתויי: מואבים עצמן לא כל שכן. וא''ת תינח מואב אדומי ועמון מאי איכא למימר וי''ל דאצטריך לאסור בהן אנגריא שהיו מותרים דאנגריא היה עושה שלא ברשות ואע''פ שמזכיר ב' פרידות על עמון לא אצטריך אלא משום מואב: לעולם יקדים אדם לדבר מצוה. לשם מצוה נתכוונו כדאיתא בפרק מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני (נזיר דף כג.): גרי אריות הן. ואע''ג דפסקינן בסוף פ''ק דיבמות (דף טז.) הלכה דגרי אמת כולן הני מילי היכא שמתגיירים לגמרי אבל גרי אריות דהכא לא נתגיירו לגמרי כדכתי' בקרא את ה' היו יראין ואת אלהיהם היו עובדין ומ''ד גרי אמת סבר דלבסוף נתגיירו לגמרי: וחכמים מטהרים. בפרק דם הנדה (נדה נו:) פריך אי דישראל מטהרין דמאן מטמו ומשני מבין ישראל ומבין הכותים בחדריהם טמאים לכ''ע דכותים גרי אמת הן והנמצאים בערי ישראל טהורין שלא נחשדו על כתמיהם ואצנועי מצנעי להו והנמצאים בערי הכותים ר''מ מטמא דנחשדו על כתמיהם וחכמים מטהרים דלא נחשדו: על הנתינה. בכתובות פרש''י דאצטריך לאשמועינן שיש להם קנס אע''פ שדוד גזר עליהם והקשה ר''ת דמדאורייתא אסירי בלאו דלא תתחתן כדמסיק רבא בפ' הערל (יבמות דף עו.) דבגיותן לית להו חתנות וכי מגיירי אית להו חתנות ובפרק אלו הן הלוקין (מכות יג.) קחשיב נתינה וסתם נתינה דקתני בכל מקום היינו בגיורת שיש לה קנס ותפסי בה קדושין ובפרק יש מותרות (יבמות פה:) משמע נמי דנתינה דאורייתא דאמר ממזרת ונתינה איכא בינייהו למ''ד דאורייתא הא נמי דאורייתא ובריש אלו נערות (כתובות דף כט:) גבי פלוגתא דשמעון התימני ור''ש בן מנסיא ואור''ת דדוד לא גזר עליהם אלא שעבוד אבל מדאורייתא אסירי לבא בקהל מלא תתחתן בם ובריש אלו נערות ראוי להאריך בזה יותר: ועל הכותית. סוגיא דשמעתין מוכחא דקסבר גרי אמת הן וא''ת א''כ מה חידוש לומר שיש להם קנס וכי תימא משום דאמר רבה בפרק עשרה יוחסין (קדושין דף עו.) ממזר מאחותו ומאשת איש נתערבו בהן מרישא שמעינן ליה דיש להן קנס ואפילו ודאי ממזר וכ''ש ספק ממזרת וי''ל דהיא גופה קמ''ל דגרי אמת הן דאם היו גרי אריות לא היו להן קנס וא''ת ולרבא דאמר בפרק עשרה יוחסין (שם) דעבד ושפחה נתערבו בהן אמאי יש להן קנס נימא לה אייתי ראיה דלאו שפחה את ושקול דהא שפחה אין לה קנס כדמוכח באלו נערות (כתובות ד' כט.) ועל כרחך לאו מטעם שהיא בחזקת בעולה אין לה קנס כדאמרינן בירושלמי דשפחה אפילו משומרת אין לה קנס ואע''ג דרובן לאו שפחה נינהו מ''מ תקשה לשמואל דאמר אין הולכין בממון אחר הרוב וי''ל משום דכל חדא מוקמינן לה בחזקת אביה שהשפחות נתערבו בהן ונשאו לכותים אף על גב דלרבא פסלו כותים משום איסור שפחה ולא מוקמינן להו בחזקת אביהן מ''מ לענין קנס לא מחשבינן להו כשפחה שלא יהא חוטא נשכר ואף על גב דנקט רבא עבד ושפחה לאו דוקא לפי מה שפירש שהשפחות נשאו לכותים והכותים לעבד ואם כן משום עבד אין לפוסלן דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר: ה''נ נקנוס. מדרבנן לדרבנן נמי הוי מצי למיפרך דמודו רבנן דקנסינן להו דקתני שור של ישראל שנגח שור של כותי פטור אלא משום דסתם מתניתין רבי מאיר פריך מרבי מאיר ארבי מאיר: (תוספות)

רשב"א אלמא קסבר ר' מאיר כותים כגרי אמת הם. ומכאן תשובה לדברי רש"י ז"ל שכתב בפרק אלו נערות דר"מ סבר כותים גרי אריות הם וכבר כתבתיה שם בס"ד וכן כתבתי יותר במסכת חולין. ה"נ נקנוס. מדרבנן נמי הוה מצי למפרק דאף אינהו קנסי דאמרי שור של ישראל שנגח שור של כותים פטור וההוא ודאי משום קנס הוא דאינהו כותים גרי אמת הן סבירא ליה מדקתני ושל כותים שנגח שור של ישראל תם משלם חצי נזק אלא משום דסתם מתניתין רב מאיר פריך הכא מדרב מאיר אדרב מאיר ועוד דאיהו קניס טפי שלא יהא חוטא נשכר והא דמשמע בכתובות דלית ליה לרבה האי טעמא דלא יהא חוטא נשכר גבי גיורת שנתגיירה פחותה מבת שלש שנים דמשמע התם דאלו היתה יכולה לחזור בה משתגדיל לא הוה יהבינן לה קנס התם היא דמן הדין אין לה קנס כלל והלכך משום שלא יהא חוטא נשכר לא יהבינן לה אבל הכא דמן הדין יש לה אלא משום קנס אתה בא להפסידה סברא הוא דמשום שלא יהא חוטא נשכר מוקמינן לה אדינא. (רשב"א)

דף לט - א

שלא יהא חוטא נשכר ונתביה לעניים אמר רב מרי משום דהוי ממון שאין לו תובעים: מתני' שור של פקח שנגח שור של חרש שוטה וקטן חייב ושל חרש שוטה וקטן שנגח שור של פקח פטור שור של חרש שוטה וקטן שנגח בית דין מעמידין להן אפוטרופוס ומעידין להן בפני אפוטרופוס נתפקח החרש נשתפה השוטה והגדיל הקטן חזר לתמותו דברי ר''מ רבי יוסי אומר הרי הוא בחזקתו שור האצטדין אינו חייב מיתה שנאמר {שמות כא-כח} כי יגח ולא שיגיחוהו: גמ' הא גופא קשיא אמרת שור של חרש שוטה וקטן שנגח שור של פקח פטור אלמא אין מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו אימא סיפא שור של חרש שוטה וקטן שנגח ב''ד מעמידין להם אפוטרופוס ומעידין להם בפני אפוטרופוס אלמא מעמידין להם אפוטרופוס לתם לגבות מגופו אמר רבא הכי קתני ואם הוחזקו נגחנין מעמידין להם אפוטרופוס ומעידין להן בפני אפוטרופוס ומשוינן להו מועד דכי הדר ונגח לשלם מעלייה מעליית מאן רבי יוחנן אמר מעליית יתומין רבי יוסי בר חנינא אמר מעליית אפוטרופוס ומי א''ר יוחנן הכי והאמר רב יהודה אמר רב אסי אין נזקקין לנכסי יתומין אלא א''כ רבית אוכלת בהן ורבי יוחנן אמר או לשטר שיש בו רבית או לכתובת אשה משום מזוני איפוך רבי יוחנן אמר מעליית אפוטרופסין רבי יוסי בר חנינא אמר מעליית יתומין אמר רבא משום דקשיא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן משוית ליה לרבי יוסי בר חנינא טועה והא רבי יוסי בר חנינא דיינא הוא ונחית לעומקיה דדינא אלא לעולם לא תיפוך ומזיק שאני רבי יוחנן אמר מעליית יתומים דאי אמרת מעליית אפוטרופוס

רש"י משום דהוי ליה ממון שאין לו תובעים. אי אמרת ליהוי דעניים מאן אתי תבע ליה לדינא אי תבע ליה עני א''ל לעני אחר יהיבנא ליה: מתני' שור של חרש שנגח לשור של פקח פטור. בגמ' מפרש דאין מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו אבל בנזקי מועד מעמידין אפוטרופוס לשור היתומים להיות במקום הבעלים לקיים והועד בבעליו וגובים הנזק מנכסי הקרקע של יתומים אבל תם דגבייתו מגופו הוא והוא מטלטלין אין מעמידין אפוטרופוס לכך כדאמרינן בפ''ק (דף יד:) שוה כסף מלמד שאין ב''ד נזקקין אלא לנכסים שיש להם אחריות ואוקימנא ביתמי ואיכא דאמר טעמא משום דפלגא נזקא קנסא ויתמי לאו בני קנסא נינהו וקשיא לי א''כ מאי לגבות מגופו דנקט ועוד לקמן בשמעתין אמרינן במועד למ''ד צד תמות במקומה עומדת אינה נגבית מן היתומים מהאי טעמא ואי טעמא משום קנסא הוא במועד מי הוי קנסא הא לאו בחזקת שימור קיימי: ומעידין בהן בפני אפוטרופוס. וקס''ד השתא דהאי מעידין בהם דקאמר למגבי ח''נ תמות וקשיא רישא לסיפא ולאחר שלשה עדיות נעשה מועד ומשלם נ''ש מעלייה: חזר לתמותו. דקסבר רשות משנה מועד שיצא מרשות זה ונכנס ליד בעלים אחרים הרשות משנה את דין העדאתו: שור האצטדין. שמיוחד לנגיחות ומלמדין אותו לכך: גמ' אין מעמידין אפוטרופוס. לשור תם של חש''ו להיות אפוטרופוס במקום בעלים לקיים והועד בבעליו ויגבה חצי נזקו מגופו: הכי קאמר. שור של חרש שוטה וקטן שנגחו והוחזקו נגחנין מעמידין להם אפוטרופוס ולא לגבות ח''נ אלא לשוייה מועד דכי הדר נגח משלם מעלייה: אין נזקקין. ב''ד לנכסי יתומין לגבות מהן כלום ואפילו שטר שכתב אביהם כדמפרש טעמא במס' ערכין דיתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו אלא נטר עד דגדלי ומפקי ליה וגבי והתם מותבינן ליה כמה תיובת' ושנינהו בשטר שיש בו רבית: אלא אם כן רבית אוכלת בהן. שלוה אביהן מנכרי ברבית דחיישינן להפסד שלהן ומוכרין בית דין מנכסיהן ופורעין אותו חוב: משום מזוני. שכל זמן שלא יתנו לה כתובה ניזונת משלהם: דיינא הוא. ולא קאמר דנזקקין לנכסי יתומים: (רש"י)

תוספות שלא יהא חוטא נשכר. והא דמשמע בפ''ק דכתובות (דף יא. ושם) דלית ליה לרבא האי טעמא גבי גיורת שנתגיירה פחותה מבת ג' שנים דמשמע ליה לרבא שאם היתה יכולה למחות כשהגדילה לא היה לה קנס לא דמי דהתם הוא דמן הדין אין לה קנס כלל ומשום שלא יהא חוטא נשכר לא אמר דניתן לה הואיל ומן הדין אין לה אבל הכא דמן הדין יש לה אלא משום דבעיא למקנסה סברא הוא דמשום שלא יהא חוטא נשכר מוקמינן לה אדינא ובפרק אלו נערות (כתובות דף לו:) אית ליה שלא יהא חוטא נשכר בבת ישראל שבויה משום דמוקמינן לה אקדושתה: אין מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו. תימה מאי טעם דאין מעמידין דאין לומר משום דאין ב''ד נזקקין אלא לנכסים שיש להן אחריות כדאיתא בפ''ק (דף יד:) גבי שוה כסף ואוקמינן ביתמי דלא דמי כלל דהתם מיירי בהזיקו בחיי האב ומשום דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב''ח ואין לומר נמי דהיינו טעם משום דפלגא נזקא קנסא ויתמי לאו בני קנסא נינהו דלמ''ד פלגא נזקא ממונא מאי איכא למימר ועוד אפילו במועד למ''ד צד תמות במקומה עומדת אינו גובה ח''נ של צד תמות ואע''ג דהתם לאו קנסא אלא דינא וגם אין לומר משום דאיהו גופיה כי מזיק פטור דפגיעתו רעה ממונו לא כ''ש ובמועד עבדי רבנן תקנה מפני תיקון העולם דכשהלכו בעליו למדינת הים יהבינן ליה דין חרש ואע''ג דלא שייך האי טעמא וגם אין לומר משום דמשתלם מגופו חשו חכמים שלא יפסיד שורו שהוא דבר מסויים אבל במועד דמשתלם מכל דבר לא חשו דהא לר' ישמעאל ב''ח הוא ויכול לסלוקיה בזוזי וי''ל דהטעם הוא כיון דחס רחמנא על התם שלא ישלם נ''ש הלכך לגבי יתמי חשו עלייהו וכן מי שהלכו בעליו למדינת הים כיון שאין להם בעלים גמורים אלא ע''י תקנת ב''ד בהעמדת אפוטרופוס אקילו ביה רבנן וכן המועד נמי בצד תמות אין מעמידין אפוטרופוס כיון דחס רחמנא עליה למ''ד צד תמות במקומה עומדת שאם אין השור שוה חצי נזקו אין משלם אלא מגופו: אלמא מעמידין אפוטרופוס. וא''ת ונימא דרישא כגון שלא היה אפוטרופוס בשעת נגיחה וי''ל דהא מילתא דפשיטא היא: ואם הוחזקו נגחנין. אין לפרש שנגחו שלש פעמים ומעמידין אפוטרופוס שאם יגח רביעית ישלם נ''ש דהניחא אי ליעודי תורא בעינן אלא אי ליעודי גברא בעינן לא אייעד באותה נגיחה ועוד דהאי תנא סבר רשות משנה כדקתני סיפא חזר לתמותו וצ''ל דהוחזקו נגחנים רשעים ומשתגעים ליגח כי ההיא דלקמן דשאלו בחזקת תם דמוקי כגון שהכיר בו שהוא נגחן ואפילו הוחזקו נגחנים ג' פעמים לא יעשה מועד עד שיחזור ויגח שלש פעמים ברשות אפוטרופוס: ורבי יוחנן אמר או לשטר שיש בו רבית. וא''ת והא טעמא דאין נזקקין משום דחיישינן לצררי כדמפרש רב הונא בריה דרב יהושע בפרק גט פשוט (ב''ב דף קעד. ושם) והתם פסקינן הלכתא כוותיה והכא לא שייך טעמא דצררי ורבא דהכי נמי מפ' טעמא בפ' שום היתומים (ערכין דף כב. ושם) משום שובר והכא לא שייך כלל וא''כ אמאי הוי דרבי יוסי בר חנינא טועה וי''ל ר' יוחנן קאמר בכל ענין אין נזקקין בין במלוה הבאה מחמת עצמה ומשום דאין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין ויתומים כשלא בפני בעל דין דמי כדמוכח בהגוזל בתרא (לקמן דף קיב.) גבי חמוה דרבי ירמיה ובין במלוה הבאה מחמת אביהם ואפילו בשטר המקויים אין נזקקין משום שובר וצררי וא''ת אדפריך משוית ליה לר' יוסי בר חנינא טועה תקשה מר' יוסי בר חנינא אדרבי יוסי בר חנינא דאמר בהגוזל בתרא (שם:) גבי הא דאמר ר' יוחנן וכי מקבלין עדות שלא בפני בעל דין קבלה מיניה ר' יוסי בר חנינא כגון שהיה חולה או עדים חולים או שהיו עדיו מבקשים ללכת למדינת הים ושלחו לו ולא בא אבל בענין אחר לא וי''ל דשמא הוא מדמה קטנים להא: דאי אמרת מעליית אפוטרופוס ממנעי ולא עבדי. מכאן מדקדק הר''ר חיים דאפוטרופסין לא משלמי אפילו פשעו בשל יתמי דהא הכא פשע בשור האפוטרופוס ואפ''ה מפטרי ומה שהאפוטרופוס נשבע ליתמי כדמשמע בהניזקין (גיטין דף נב. ושם:) היינו שלא עכב כלום משלהם אבל אין נשבעין שלא פשעו דאפילו פשעו פטורים והר''ר שלמה בחור ב''ר יוסף דקדק דמשלמי בפשיעה מההיא דהמפקיד (ב''מ דף מב: ושם) דההוא תורא דלא ה''ל ככי ושיני וקאמר נימא לאפוטרופוס זיל שלים אמר אנא לבקרא מסרתיה משמע דאם פשע משלם והשתא קשה אהדדי ואור''י דודאי מחייב אפוטרופוס לשלם בפשיעה ולא ממנעי בין מינהו אבי יתומים בין מינהו בית דין כדמפרש (תוספות)

רשב"א אלמא אין מעמידין אפטרופוס לתם לגבות מגופו אימא סיפא וכו'. איכא למידק מאי קושיא דלמא רישא לאחר שהזיק אין מעמידין אפוטרופוס לגבות מגופו אותה נגיחה וסיפא לגבות ממנו אם נגח עוד נגיחה אחרת בפני אפטרופוס. תירצו בתוס' דאי משום שכבר נגח פשיטא דאין מעמידין ולא אצטריך למתני כלל והראב"ד ז"ל תירץ דמתניתין דייקא לה הכא מדקא תני שור חרש שוטה וקטן שנגח פטור והדר תנא בבא אחרינא שור חרש שוטה וקטן שנגחו מעמידין להם אפוטרופוס אלמא רישא פסק דפטר לגמרי דאין מעמידין דאי לא ליתני הכי שור חרש שוטה וקטן שנגחו פטור ומעמידין להן אפוטרופוס וזה עיקר אלא אין מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו. יש לפרש משום דמטלטלי דיתמי נינהו ולא משתעבדי וליתא דע"כ לא אמרינן הכי אלא דלא משתעבדי לנזקי האב אבל לנזקיהן משתעבדי וי"מ משום דפלגי נזקא קנסא ויתמי לאו בני קנסא נינהו והא נמי לא מחוור דלמ"ד מעמידין מאי איכא למימר ועוד דהא אמרינן דלמ"ד אין מעמידין אפוטרופוס לתם אפילו למועד אין מעמידין לגבות ממנו צד תמות למאן דאית ליה צד תמות במקומה עומדת והא ודאי משמע דממונא הוא ולא קנסא דזיל בתר טעמא מאי טעמא פלגא נזקא קנסא דמשום דסתם שוורים בחזקת שמור קיימי וכדאמרינן בשלהי פרק קמא ומועד לאו בחזקת שמור קאי ומה לי צד תמות מה לי צד מועדות ועוד תנו בברייתא שור שהלכו בעליו למדינת הים בהדי שור שנתחרשו בעליו ושנשחטו בעליו ובההוא ליכא למפטרינהו מהאי טעמא ומן הטעם הזה ג"כ אין לפרש מפני שהן בעצמן שחבלו לאחרים פטורין דמשהלכו בעליו למדינת הים אין לפטור מחמת פטור חבלתו ועוד דא"כ אפילו במועד אין מעמידין וכן אין לפרש שבתם חשו חכמים כדי שלא יפסידו גופו של שור שמשלמין הן מגופן ואי אפשר לסלקן משא"כ במועד שמשלמין מן העליה דא"כ תינח לר"ע אלא לר' ישמעאל דאמר בעל חוב הוא מאי איכא למימר ובתוס' דחקו לפרש דכיון דחס רחמנא על התם שלא ישלם נזק שלם הלכך לגבי יתמי נמי מרחמינן עלייהו וכן במי שהלכו בעליו למדינת הים לפי שאין להם בעלים כאן אלא ע"י תקנת העמדת אפטרופין וכן במועד נמי בצד תמות כיון דחס רחמנא למ"ד צד תמות במקומה עומדת שאם אין השור שוה אלא חצי נזקו אין משלם אלא מגופו ירושלמי אמר ר' יוחנן בתחלה אין ממנין אפטרופסין על היתומים לחוב להם לזכות ובסוף אם חבו חבו א"ר יוסי בר חנינא בין בתחלה בין בסוף אין ממנין אפוטרופוס על היתומים לא לזכות ולא לחובה מתניתין פליג עליה דר' יוסי בר' חנינא מעמידין להם אפוטרופוס ומעידין בפני אפוטרופסין אמרי שניא היא בשור שלא יצא ויזיק. אמר רבא הכי קתני ואם נגחנים מעמידין להם אפוטרופוס וכו'. דאי הדר נגח לשלם מעלי' אין לפרש אם נגחנים הם שהוחזקו נגחנים בפני אביהם של יתומים ולשלם בנגיחה ראשונה שנגח בפני אפוטרופוס חדא דהא תנא דמתניתין רשות משנה ס"ל וכדקתני נתפקח החרש נשתפה השוטה הגדיל הקטן חזר לתמותו ועוד דהא מעידין בפני אפוטרופוס ומשוי ליה מועד קאמר דאלמא ע"י אפוטרופוס הוא דמשוי ליה מועד ומעיקרא לאו מועד הוה וכן אין לפרש כגון שנגח בפני היתומים ונעשה מועד בפניהם דהועד בבעליו בעינן ואינו מועד עד שיעידו בבעלים ובפני ב"ד ויתומים לאו בני העדאה נינהו ועוד דמשוי ליה מועד קאמר וכדאמרן אלא אם נגחנים בין בפני האב בין בפני היתומים אין משלם עד שיגח שלשה פעמים בפני אפוטרופוס וכי הדר נגח ברביעי משלם מן העליה קאמר א"נ אם נגחנין דקאמר פירושו אם עסקיהן רעים כגון שראינום רודפים אחר השוורים לנגח וכענין שאמרו לקמן כגון שהכיר בו שהוא נגחן. ור' אמר או לשטר שיש בו רבית או לכתובת אשה משום מזוני. איכא למידק מאי קושיא דהא קי"ל כרב הונא בריה דרב יהושע דקמפרש משום חשש צררי ושובר כדאיתא בערכין פרק שום היתומים והכא ליכא לא משום צררי ולא משום שובר ואמאי משוי לר' יוסי בר' חנינא דאמר מעלות יתומים טועה תירצו בתוס' דכתובות אביהם איכא משום צררי ומשום שובר ובמה שנעשה בפניהם נמי אינן נזקקין לפי שאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דינו ויתומים כמאן דליתנהו דמו כדאמרינן בפרק הגוזל גבי עובדא דבר חמוה דר' ירמיה וכן ודאי עיקר ואע"ג דאמרינן בערכין דכשחייב מודה או בששמתוה ומת בשמתיה נזקקין נ"ל דכשחייב מודה בפני ב"ד או בפני עדים ואמר כתבו דמשעה שכתבו נעשה כמי שנחקרה עדותן ואי משום קיום עדותן הא אמרינן בפרק הגוזל קמא דמקיימין את השטר שלא בפני בעל דין והא דקי"ל נמי במית בגו זמניה דנזקקים ומגבינן מיתמי כר"ל וכדאיתא בפ"ק דבבא בתרא ההוא נמי במלוה בשטר הוא כנ"ל. ומשום דלא תקשי דר' יוחנן אדר' יוחנן משוי לר' יוסי בר' חנינא טועה. וא"ת אמאי לא אקשי מדר' יוסי אדר' יוסי דהא אמרינן בריש פרק הגוזל בתרא תהי בה ר' יוחנן וכי מקבלין עדים שלא בפני בעל דין קבלה מיניה ר' יוסי בר' חנינא כגון שהיה חולה או שהיו עדיו חולין או שהיו העדים מבקשים ללכת למדינת הים דאלמא לדידיה בכי הני בלבד הוא דמקבלין ומשלמין הא בדוכתא אחרינא לא וי"ל דהא נמי לדידיה כהנך דמיא. ר' יוחנן אמר מעליית יתומים דא"כ מימנעי ולא עבדי וקי"ל כר' יוחנן וכן פסק ר"ח ז"ל יש מי שמדקדק מכאן דאפטרופס פטור מפשיעה דהכא ודאי דמשלמין אפטרופין או יתומים בשפשעו אפטרפוס בשור ולא שמרוהו כראוי הוא ואפילו הכי פטורין לגמרי כדעת ר' יוחנן משום דאי אמרת מעליית אפוטרופסין מימנעי ולא עבדי ואפילו לר' יוסי בר חנינא לא משלמי לגמרי מדידהו שהן חוזרין ונפרעין מן היתומים לכי גדלי והא דאמרינן מנוהו ב"ד ישבע לא שישבע שלא פשע אלא שלא עכב משל יתומים ושלא לקח משלהם. וי"ל דאף שלא פשע ישבע כשמנוהו ב"ד אפוטרופא בעלמא דכיון דנפל עליה קלא דגברא מהימנא הוא דקא סמכי עליה ב"ד לא מימנעי משום תשלומין ויש מי שהקשה מההוא דאמרינן בפרק המפקיד ההוא אפוטרפוס דיתמי דזבין להו תורא ולא הוו להו ככי ושני מסריה לבקרא ומית ואמרי היכי לדיינוה דייני להאי דינא לימא ליה לאפטרופ' זיל שלים אמר אנא לבקר' מסרתיה אלמא אי לאו משום דאית ליה טענה דמסירה לבקרא הוה חייב ומינה דאפטרופוס חייב בפשיעה וכ"כ רבינו האי גאון ז"ל בס' המקח ומתוך ראיה זו דאפטרופ' סתם משמע אפילו מינהו אבי היתומים ורבינו יצחק ז"ל גם הוא סובר כדעת הגאון ז"ל ואמר בעלמא חייב דכיון דלתועלת היתומים נעשה אפוטרפ' לא ממנע ואע"פ שמתחייב בפשיעה אבל כאן שאינו נעשה אפוטרפוס לתועלת היתומין אלא אדרבה בשורן לחוד ולשמור אחרים מנזקין אי אמרת מעליה של אפוטרופוס נמנע ולא עביד ובירושלמי אוקמו האי פלוגתא דר' יוחנן ודר' יוסי בר חנינא בפלוגתא דאבא שאול ורבנן דבפרק הניזקין דרבנן סבר מינהו ב"ד לא ישבע מינהו אבי היתומים ישבע ואבא שאול אמר חלוף הדברים ר' יוסי בר חנינא כאבא שאול ור' יוחנן כרבנן ואני תמה היאך אפשר דר' יוסי בר חנינא כאבא שאול שהרי אבא שאול שאמר מינהו ב"ד ישבע כדי לשלם משלו ליתומים קאמר אם פשע ואלו ר' יוסי בר חנינא פוטר אלא שמשלם משלו ויחזר ונפרע מן היתומים לכשיגדלו וצריך ל"ע לדעת הירושלמי ובעיקר הדין כתבתי כבר בגיטין בפרק הנזקין על מחלוקתן של אבא שאול ורבנן בסייעתא דשמיא. (רשב"א)

דף לט - ב

ממנעי ולא עבדי רבי יוסי בר חנינא אמר מעליית אפוטרופוס וחוזרין ונפרעין מן היתומים לכי גדלי ומעמידים להן אפוטרופין לתם לגבות מגופו תנאי היא דתניא שור שנתחרשו בעליו ושנשתטו בעליו ושהלכו בעליו למדינת הים יהודה בן נקוסא אמר סומכוס הרי הוא בתמותו עד שיעידו בו בפני הבעלים וחכ''א מעמידין להן אפוטרופין ומעידין בהן בפני אפוטרופין נתפקח החרש נשתפה השוטה והגדיל הקטן ובאו בעליו ממדינת הים יהודה בן נקוסא אמר סומכוס חזר לתמותו עד שיעידו בו בפני בעלים רבי יוסי אמר הרי הוא בחזקתו אמרו מאי הרי הוא בתמותו דקאמר סומכוס אילימא דלא מייעד כלל הא מדקתני סיפא חזר לתמותו מכלל דאייעד אלא מאי הרי הוא בתמותו הרי הוא בתמימותו דלא מחסרינן ליה אלמא אין מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו וחכמים אומרים מעמידין להן אפוטרופוס ומעידין להן בפני אפוטרופוס אלמא מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו וסיפא במאי קמיפלגי רשות משנה איכא בינייהו סומכוס סבר רשות משנה ור' יוסי סבר רשות אינה משנה ת''ר שור חרש שוטה וקטן שנגח רבי יעקב משלם ח''נ ר' יעקב מאי עבידתיה אלא אימא רבי יעקב אומר משלם ח''נ במאי עסקינן אי בתם פשיטא דכ''ע נמי ח''נ הוא דמשלם ואי במועד אי דעבדי ליה שמירה כלל כלל לא בעי לשלומי ואי דלא עבדי ליה שמירה כוליה נזק בעי שלומי אמר רבא לעולם במועד והכא במאי עסקינן דעבדי שמירה פחותה ולא עבדי ליה שמירה מעולה ורבי יעקב סבר לה כרבי יהודה דאמר צד תמות במקומה עומדת וסבר לה כרבי יהודה דאמר מועד סגי ליה בשמירה פחותה וסבר לה כרבנן דאמרי מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו א''ל אביי ולא פליגי והתניא שור של חרש שוטה וקטן שנגח ר' יהודה מחייב ור' יעקב אומר ח''נ הוא דמשלם אמר רבה בר עולא מה שמחייב ר' יהודה פירש ר' יעקב ולאביי דאמר פליגי במאי פליגי אמר לך הב''ע במועד ולא נטריה כלל ר' יעקב סבר לה כר' יהודה בחדא ופליג עליה בחדא סבר כר' יהודה בחדא דאילו ר' יהודה סבר צד תמות במקומה עומדת ופליג עליה בחדא דאילו רבי יהודה סבר מעמידין להן אפוטרופוס לתם לגבות מגופו ור' יעקב סבר אין מעמידין ולא משלם אלא פלגא דמועד אמר ליה רב אחא בר אביי לרבינא בשלמא לאביי דאמר פליגי שפיר אלא לרבא דאמר לא פליגי אדמוקי לה במועד נוקמא בתם

רש"י ממנעי ולא עבדי. אפוטרופוס: מעליית אפוטרופוס. שלא שמרהו כראוי: וחוזרין ונפרעין מן היתומים לכי גדלי. דאי לא ממנעי ולא עבדי: חזר לתמותו. לקמן מפרש מאי קאמר: מאי הרי הוא בתמותו דקאמר סומכוס. ברישא: אילימא דלא מייעד. בשלש נגיחות לשלם מעלייה כשהועד: הא מדקתני סיפא נתפקח החרש חזר לתמותו. דקסבר רשות משנה מכלל דמעיקרא אייעד ליה: הרי הוא בתמימותו. דלא גבי נגיחות תמות מיניה דאין מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו: רשות משנה. הרשות שנשתנה לה שיצא מידי אפוטרופוס ונכנס לרשות בעלים משנה את העדאתו: ה''ג. ר' יעקב משלם ח''נ: במאי עסקינן. דאצטריך ליה למיתני ח''נ ולא תנא רבי יעקב מחייב: אי דעבד ליה שמירה. מעולה ונפרצה בלילה או שפרצוה לסטין משום הכי פטר ליה מנזק שלם כלל כלל לא בעי לשלומי: ואי דלא עבד ליה שמירה. מעולה כוליה נזק בעי לשלומי: שמירה פחותה. נעל בפניה כראוי ואמרינן [לקמן] (ד' נה:) דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה זהו כראוי והיינו שמירה פחותה אצל רוח שאינה מצויה ואצטריך לאשמועינן דמשתלם ח''נ ולא כולו ולאפוקי מהני תנאי דפליגי בשילהי פירקין דאיכא למ''ד דפטור ואיכא דמחייב ליה נזק שלם ואשמועינן הכא דרבי יעקב סבר לה כרבי יהודה דאמר בשילהי פירקין במועד סגי ליה בשמירה פחותה דמייתרי ביה קראי ומפטר מנזק שלם ומיהו בחצי נזק מחייב כדאמרינן לקמן לא פטר ר' יהודה אלא על צד העדאה שבו אבל צד תמות במקומה עומדת ותם לא סגי ליה בשמירה פחותה דלא מייתרי ביה קראי ואע''ג דהך צד תמות מגופיה משתלם אית ליה לר' יעקב מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופיה כרבנן דפליגי עליה דסומכוס לעיל: ולא פליגי. ר' יעקב ורבי יהודה: ולאביי דאמר פליגי במאי פליגי. אי בתם לא קאמר רבי יהודה נ''ש ואי במועד ושמירה פחותה הא שמעינן ליה לרבי יהודה אפילו בשור של פיקח ח''נ ותו לא ואי בדלא נטריה כלל מאי טעם דר' יעקב: ולא נטריה כלל. וקאמר רבי יהודה נ''ש החצי מן העלייה והחצי מן גופו דשמעינן לרבי יהודה לקמן דכל תם ונעשה מועד צד תמות במקומה עומדת ומגופו נגבית והאי אע''ג דלית ליה בעלים בני דעה מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו צד תמות: ורבי יעקב סבר לה כרבי יהודה בחדא. דכל תם ונעשה מועד צד תמות במקומה עומדת לגבות מגופו הלכך הכא פטור מצד תמות דבהך פליג עליה דקסבר אין מעמידין אפוטרופוס לתם כו': בשלמא לאביי דאמר פליגי שפיר. מוקי לה במועד למתניתא קמייתא דבתם ליכא לאוקמא לאשמועינן דמעמידין אפוטרופוס לתם דאשמועינן ליה במתניתא בתרייתא דאמר אין מעמידין הלכך ע''כ קמייתא נמי במועד ולא נטריה כלל ומשלם ח''נ דמועדת: אלא לרבא דאמר לא פליגי. ואית ליה לר' יעקב מעמידין אפוטרופוס לתם: אדמוקי לה. לקמייתא במועד לוקמא בתם: (רש"י)

תוספות טעמא בהניזקין (גיטין דף נב: ושם) אבל כאן דשלא בשביל היתומים ממנין אותו דטוב היה להם שלא היה להם אפוטרופוס אלא בשביל תקנת העולם ממנין אותו כדי שישמור השור שלא יגח אי אמרת דמשלם ממנעי ולא עבדי ובירושלמי בהנזקין אמר אתיא דר' יוחנן כרבנן בתמיה אפילו יסבור כאבא שאול דאמר מינוהו ב''ד ישבע בעי ההוא בר אינש למיתב זוזי בגין דמתקרי מהימן כלומר לא ימנע בשביל כך אם יהיה זקוק לפרוע אם יפשע דשמח הוא שנחשב בכך לנאמן כשב''ד ממנין אותו אבל גבי שור אין נחשב לנאמן בשביל מנוי זה שאין זה בשביל תקנת יתומים אלא בשביל שלא יזיק לעולם ואין נחשב אלא כשומר בעלמא ששומר השור שלא יזיק ודרבי יוסי ב''ח כאבא שאול אפילו יסבור כרבנן אדם מבריח עצמו מן השבועה ואין אדם מבריח עצמו מן התשלומין כלומר בשביל השבועה יהיה נמנע שלעולם צריך לישבע שלא עיכב כלום משלהם ונראה דאפילו נאבד דבר משל יתומים שלא ישבע שלא פשע שאם כן יהיו נמנעים אבל בזה אין חושש אם יש עדים או אם מודה הוא בעצמו שפשע לא ימנע אם מזקיקין אותו לשלם: אי בתם פשיטא. וכ''ת דאשמועי' דמעמידין אפוטרופוס לתם א''כ ה''ל למתני ר' יעקב מחייב ותו לא ומדנקט ח''נ משמע דאיצטריך דלא נימא נזק שלם: ולא משלם אלא פלגא דמועד. ורבא לא בעי לשנויי הכי מדלא קתני ר' יהודה אומר חייב נ''ש ור' יעקב אומר ח''נ ועוד דמשמע ליה לרבא דכיון דלא נטריה כלל ה''ל למתני אין משלם אלא חצי נזק שזהו החידוש ומדקאמר משלם ח''נ משמע דקמ''ל דמשלם אפילו ח''נ אבל השתא דנטריה שמירה פחותה חידוש הוא דקמ''ל דמשלם אפילו ח''נ ועוד דמשמע ליה ח''נ מגופו כסתם ח''נ דבכל מקום: אדמוקי לה במועד לוקמיה בתם. תימה דמעיקרא הוה פריך אי בתם פשיטא ולא הוה בעי למימר דאתא לאשמועינן דמעמידין אפוטרופוס לתם כדפי' לעיל דאם כן ה''ל למימר רבי יעקב מחייב והשתא פריך לאוקמיה בתם וי''ל דהשתא דאסיק אדעתיה דאמר צד תמות במקומה עומדת לא מצי למתני רבי יעקב מחייב דאיצטריך להזכיר ח''נ לאשמועינן דמעמידין אפוטרופוס לתם ואי הוה תני מחייב הוה מוקמינן לה במועד אבל תם פטור דאין מעמידין אפוטרופוס לתם ואיצטריך לאשמועינן דמועד משלם נ''ש לאפוקי ממ''ד צד תמות במקומה עומדת אבל מעיקרא דלא הוה אסיק אדעתיה צד תמות כו' פריך שפיר אי בתם פשיטא דאי לאשמועינן מעמידין אפוטרופוס לתם אתא לתני מחייב והוה מוקמינן ליה בתם דלמועד לא איצטריך: (תוספות)

רשב"א מעליית אפוטרפוס. ירושלמי א"ר הונא אמרה המכיש בהמתו של חברו והלכה והזיקה חייב בנזקה. אי התם פשיטא דלכ"ע חצי נזק הוא דמשלם. וא"ת מאי קושיא לימא לעולם בתם והא קמ"ל דמעמידין אפטרופס לתם לגבות מגופו וי"ל א"כ לימא ר' יעקב מחייב מאי חצי נזק דקאמר. מה שחייב רבי יהודה. פירש ר' יעקב כלומר מדקתני ר' יהודה מחייב דאי פליגי הכא הול"ל ר' יהודה אומר חייב נזק שלם ור' יעקב אומר חצי נזק. אלא לרבא דאמר לא פליגי אדמוקי לה במועד נוקמה בתם. כלומר דודאי תם היה עד שלא נעשה מועד דמאן דמוקי לה במועד על כרחין היינו משום דלא מצי לאוקמה בתם וא"ת והא לעיל אתמהינן אי בתם פשיטא דכ"ע חצי נזק הוא דמחייב לשלם והשתא אתמהינן איפכא אמאי לא אוקמה בתם אדרבה אי בתם פשיטא י"ל דמעיקרא דלא ידעינן ההיא ברייתא בתרייתא דאיירי בה ר' יהודה הוה קשיא לן אי בתם פשיטא דאי משום דאתא לאשמועינן דמעמידין אפטרופוס לגבות מגופו ליתני ר' יעקב מחייב וסתמא הוה מוקמינן ליה בתם ומשום דסבר דמעמידין אפוטרפוס לגבות מגופו אבל השתא דידעינן ברייתא בתרייתא ורבי יעקב פירש מה שחייב ר"י ולומר דבמועד לא משלם אלא חצי נזק ואצטריך למיתני בה חצי נזק בההוא קמייתא נמי אפשר דנסיב ליה בההוא לישנא דחצי נזק כלומר דאף בתם משלם חצי נזק דקא סבר מעמידין אפטרופוס לתם וכענין זה תירץ הראב"ד ז"ל. (רשב"א)

דף מ - א

אי לר''י דעבד ליה שמירה פחותה ולא עבד ליה שמירה מעולה אי לר''א בן יעקב דלא עביד ליה שמירה כלל דתניא ר''א בן יעקב אומר אחד תם ואחד מועד ששמרן שמירה פחותה פטורין והא קמ''ל ר' יעקב דמעמידין להן אפוטרופין לתם לגבות מגופו א''ל הכי קאמר חדא דאית ביה תרתי טעמא רבינא אמר רשות משנה איכא בינייהו כגון דהוה מועד ונתפקח החרש ונשתפה השוטה והגדיל הקטן ר''י סבר הרי הוא בחזקתו ר' יעקב סבר רשות משנה: ת''ר אפוטרופסים משלמין מן העלייה ואין משלמין כופר מאן תנא כופרא כפרה ויתמי לאו בני כפרה נינהו א''ר חסדא ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה היא דתניא {שמות כא-ל} ונתן פדיון נפשו דמי ניזק ר' ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר דמי מזיק מאי לאו בהא קמיפלגי דרבנן סברי כופרא ממונא הוא ור' ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה סבר כופרא כפרה א''ר פפא לא דכ''ע כופרא כפרה הוא והכא בהא קמיפלגי רבנן סברי בדניזק שיימינן ורבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה סבר בדמזיק שיימינן מ''ט דרבנן נאמרה שיתה למטה ונאמרה שיתה למעלה מה להלן בדניזק אף כאן בדניזק ור' ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה סבר ונתן פדיון נפשו כתיב ורבנן אין פדיון נפשו כתיב מיהו כי שיימינן בדניזק שיימינן משבח ליה רבא לר''נ בדרב אחא בר יעקב דאדם גדול הוא א''ל לכשיבא לידך הביאהו לידי כי אתא לגביה א''ל בעי מינאי מילתא בעא מיניה שור של שני שותפין כיצד משלמין כופר משלם האי כופר והאי כופר כופר אחד אמר רחמנא ולא שני כופרין האי חצי כופר והאי חצי כופר כופר שלם אמר רחמנא ולא חצי כופר אדיתיב וקא מעיין בה א''ל תנן חייבי ערכין ממשכנין אותן חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן חייבי כופרין מאי כיון דכפרה הוא כחטאת ואשם דמי מחמר חמיר עילויה ולא בעי משכוניה או דלמא כיון דלחבריה הוא דבעי מיתבא ליה ממונא הוא ולא לגבוה הוא ולא חמיר עליה ובעי משכוניה אי נמי כיון דהוא לא חטא וממוניה הוא דאזיק לא חמיר מילתא עילויה ובעי משכוניה א''ל שבקן אסתגר בקמייתא: ת''ר שאלו בחזקת תם ונמצא מועד בעלים משלמין חצי נזק ושואל משלם חצי נזק הועד בבית שואל והחזירו לבעלים בעלים משלמין חצי נזק ושואל פטור מכלום אמר מר שאלו בחזקת תם ונמצא מועד בעלים משלמין חצי נזק ושואל חצי נזק ואמאי לימא ליה תורא שאילי אריא לא שאילי אמר רב הכא במאי עסקינן שהכיר בו שהוא נגחן ונימא ליה תם שאילי מועד לא שאילי משום דא''ל סוף סוף אי תם הוה פלגא נזקא בעית שלומי השתא נמי זיל שלים פלגא נזקא ונימא ליה אי תם הוה משתלם מגופו משום דא''ל סוף סוף את לאו תורא בעית שלומי לדידי ונימא ליה

רש"י אי לר''י. כלומר אי כר''י סבירא ליה דאמר לקמן תם לא סגי ליה בשמירה פחותה כגון דעבד ליה שמירה פחותה: אי לר''א בן יעקב. דאמר תם סגי ליה בשמירה פחותה כגון דלא עבד ליה שמירה כלל ואיצטריך לר' יעקב לאשמועינן דמעמידין אפוטרופוס לתם ולהכי תנא ח''נ ולא תנא רבי יעקב מחייב סתמא דלא תימא במועד קמיירי וכולה נזקא קאמר אבל בתם אפילו פלגא נזקא נמי לא דאין מעמידין: א''ל חדא דאית ביה תרתי טעמא. הואיל וס''ל לרבא דלא פליגי ר' יעקב ור''י בכולהו סבירא ליה הכי ולהכי אוקמה רבא במועד ובשמירה פחותה דתשמע מינה דאית ליה לר' יעקב כרבי יהודה דסגי ליה לצד מועדת בשמירה פחותה וצד תמות במקומה עומדת ולדידיה לא סגי ליה בשמירה פחותה ותשמע נמי דמעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו: רשות משנה איכא בינייהו. בין רבי יעקב לר''י: הרי הוא בחזקתו. שהועד בבית אפוטרופוס ומשלמים בעלים נ''ש החצי מגופו וחצי מעלייה ככל תמים שהועדו: משלמין מן העלייה. נזק: ואין משלמין כופר. היכא דהמית את האדם: בדניזק שיימינן. בגופו של מת ובהכי מכפר מזיק: נאמרה שיתה למעלה. לענין דמי ולדות כאשר ישית עליו בעל האשה: ונאמרה שיתה למטה. במועד שהמית אם כופר יושת עליו: כיצד משלמין כופר. דבשלמא נזקין האי פלגא משלם והאי פלגא משלם דאהזיקא דניזק קפיד רחמנא והאי מטי ליה נזק שלם אבל כופרא כפרה דמזיק הוא ותרוייהו כפרה בעו ובחצי כופר לא מיכפר: ממשכנין אותו. גזבר הקדש דכיון דלאו לכפרה אתי משהי ליה: חייבי חטאות אין ממשכנין אותן. דכיון לכפוריה חטאיה קבעי לה לא משהי ליה: אסתגר בקמייתא. הוסגרתי ונאלמתי בראשונה: ונמצא מועד. והזיק בבית שואל: בעלים משלמין ח''נ ושואל חצי נזק. דנטירותא דתם מיהא מקבל עליה ובעלים הואיל ולא הודיעוהו משלמין החצי: הועד בבית שואל. שהזיק בתוך ימי שאילתו ג' פעמים: והחזירו לבעלים. ואח''כ הזיק בעלים משלמין חצי נזק לקמן מפרש טעמא דקסבר רשות משנה ופרכינן רישא לסיפא: אריא לא שאילי. נטירותא דאריא לא קבילית עלי דאי תם הוה לא הוה נגח: שהכיר בו שהוא נגחן. אבל לא ידע שנגח ג' נגיחות הלכך נטירותא [דתם] נגח קביל עליה והוה לי' לנטורי: מגופו. ולא משלי: (רש"י)

תוספות שור של ב' שותפין. בשני שוורים של שנים לא מצי למיבעי דלר''י בן בתירא דאמר (סנהדרין דף עח.) בהכוהו עשרה בני אדם בזה אחר זה האחרון חייב ה''נ האחרון חייב ואי בבת אחת כולן פטורין ממיתה דכמיתת בעלים כך מיתת השור וכיון דפטורין ממיתה פטורין מכופר למ''ד לקמן אין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר: כופר אחד אמר רחמנא ולא ב'. ואע''ג דלגבי חטאת אמר בפ' המצניע (שבת דף צב: ושם.) גבי המוציא ככר לרה''ר והוציאו שנים חייבין ומסתמא כל חד וחד חייב חטאת התם כיון דכל חד מיחייב אזדונו כרת מיחייב נמי אשגגתו חטאת ועוד חטאת דלגבוה אין להקפיד אי מביאין שתי חטאות אבל כופר דלחבירו למה ירויח זה במה שהשור לשנים: כופר שלם אמר רחמנא ולא חצי כופר. דוקא לענין כופר דכפרה היא דמסתמא כפרה שלימה צריכא אבל לענין התשלומין אמר לקמן במרובה (דף עא:) ה' בקר ואפילו ה' חצאי בקר ושה אפילו מקצת שה דפ' אותו ואת בנו (חולין דף עט:) ודמו [אפילו] מקצת דמו דכיסוי הדם (שם דף פח.) וחצי מתנות דהזרוע (שם דף קלב.) ובכור ואפילו מקצת בכור דריש בכורות (דף ג. ושם.) לא שייך לאתויי הכא וההיא. דחומש ולא חצי חומש דפ' יש בכור (שם דף מח:) שייך טפי והא דמשלם תם חצי כופר לר' יוסי הגלילי היינו כופר שלם דידיה וכן המית מי שחציו עבד וחציו בן חורין דהשולח (גיטין דף מב:) דמשלם חצי כופר ליורשים היינו כופר שלם דידיה: חייבי כופר מאי. ביורשי הניזק עצמו מבעיא ליה אם יכולין למשכנו: ולימא ליה אי תם הוה משתלם מגופו. הך פרכא לית ליה לר''י דאמר צד תמות במקומה עומדת וכן ההיא פירכא דהוה מערקנא ליה לאגמא אבל ההיא פירכא דמודינא ומפטרי אתיא אף אליבא דר''י דכיון דאייעד לאו קנסא הוא: לאו תורא בעית לשלומי. וא''ת אי הוה תם לא הוה משתלם אלא כמו שהשור שוה והשתא משלם כל חצי נזק מהעלייה אע''פ שאין השור שוה כל כך וי''ל דהשתא נמי לא משלם אלא בשויו של שור: (תוספות)

רשב"א רבינא אמר רשות משנה איכא בינייהו דר' יעקב סבר רשות משנה. תימא לי דא"כ הו"ל למיתני ר' יעקב אומר אינו משלם אלא חצי נזק. שור של שני שותפין כיצד משלמין את הכופר. כלומר למאן דאמר כופרא כפרה הוא דלמ"ד ממונא הרי הוא כשור של שני שותפין שמשלמין שניהם את הנזק בשתוף אבל למ"ד כופרא כפרה איבעיא ליה שלא מצינו כפרה לחצאין וא"ת מאי קא מיבעיא ליה כופר אחד אמר רחמנא והא אמרינן פרק המצניע גבי המוציא ככר לרה"ר דהוציאוהו שנים חייבין ומסתמא כל חד וחד מייתי חטאת י"ל דהתם דלגבות אין לחלק אלא יביא זה כפרתו וזה כפרתו אבל כאן דתשלומי נזק שנותן לחברו אע"ג דמתכפר בו אינו בדין שיתנו שני כופרין ולמה ירויח כשהשור של שותפין ועוד דהתם שנים דכל חד חייב על זדונו כרת וכל שזדונו כרת מביא חטאת על שגגתו. חייבי כופרים מאי. כתוב בתוס' דביורשי הניזק מבעיא ליה אם יכולים למשכנו ונראה מדבריהם דפשיטא דאלו לא רצה לשלם ב"ד מגבין וממשכנין כשאר ניזקין דעלמא. (רשב"א)

דף מ - ב

אם תם הוה מודינא ומפטרינא ואפילו למ''ד פלגא נזקא ממונא נימא ליה אי תם הוא הוה מעריקנא ליה לאגמא אלא הכא במאי עסקינן כגון דאקדים בי דינא ותפסיה אי הכי בעלים אמאי משלמים חצי נזק נימא ליה אתפסתיה לתוראי בידא מאן דלא מצינא לאשתעויי דינא בהדיה משום דא''ל אי אהדרתיה ניהלך לאו מינך הוו שקלי ליה ונימא ליה אי אהדרתיה ניהליה הוה מעריקנא ליה לאגמא משום דא''ל סוף סוף לאו מעלייה הוו משתלמי הניחא היכא דאית ליה נכסי היכא דלית ליה נכסי מאי איכא למימר משום דא''ל כי היכא דמשתעבדנא לדידך הכי נמי משתעבדנא להאיך מדר' נתן דתניא רבי נתן אומר מנין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו מנין שמוציאין מזה ונותנים לזה ת''ל {במדבר ה-ז} ונתן לאשר אשם לו הועד בבית שואל והחזירו לבעלים בעלים משלמין חצי נזק ושואל פטור מכלום סיפא רשות משנה רישא רשות אינה משנה א''ר יוחנן תברא מי ששנה זו לא שנה זו רבה אמר מדרישא רשות אינה משנה סיפא נמי רשות אינה משנה וסיפא היינו טעמא משום דא''ל לאו כל כמינך דמייעדת ליה לתוראי רב פפא אמר מדסיפא רשות משנה רישא נמי רשות משנה ורישא היינו טעמא משום דכל מקום שהולך שם בעליו עליו: שור האצטדין אינו חייב מיתה [וכו']: איבעיא להו מהו לגבי מזבח רב אמר כשר ושמואל אמר פסול רב אמר כשר אנוס הוא ושמואל אמר פסול הרי נעבד בו עבירה מיתיבי {ויקרא א-ב} מן הבהמה להוציא את הרובע ואת הנרבע מן הבקר להוציא את הנעבד מן הצאן להוציא את המוקצה ומן הצאן להוציא את הנוגח אמר רבי שמעון אם נאמר רובע למה נאמר נוגח ואם נאמר נוגח למה נאמר רובע מפני שיש ברובע שאין בנוגח ויש בנוגח שאין ברובע רובע עשה בו אונס כרצון נוגח לא עשה בו אונס כרצון נוגח משלם כופר רובע אינו משלם את הכופר לפיכך הוצרך לומר רובע והוצרך לומר נוגח קתני מיהת רובע עשה בו אונס כרצון נוגח לא עשה בו אונס כרצון למאי הלכתא לאו לקרבן לא לקטלא הכי נמי מסתברא דאי אמרת לקרבן נוגח לא עשה בו אונס כרצון לאו אונס דידיה כתיב ולאו רצון דידיה כתיב אלא לאו לקטלא: אמר מר נוגח משלם את הכופר רובע אינו משלם את הכופר ה''ד אילימא דרבעה וקטלה מה לי קטלה בקרנא מה לי קטלה ברביעה ואלא דרבעה ולא קטלה האי דלא משלם כופר משום דלא קטלה הוא אמר אביי לעולם דרבעה ולא קטלה דאתיוה לבי דינא וקטלוה מהו דתימא

רש"י הוה מודינא ומפטרינא. דפלגא נזקא קנסא ומודה בקנס פטור: רישא אין רשות משנה. בתיובתא מייתי לה אמאי קתני רישא כשהועד בבית בעלים והזיק בבית שואל חייב באותה נגיחה נזק שלם: תברא. קשיא אהדדי ומי ששנה זו לא שנה זו: לאו כל כמינך כו'. לא שלך היה ולא נזהרת בשמירתו: רישא נמי רשות משנה. כלומר חד תנא הוא ולתנא דרישא ס''ל נמי הך דסיפא דרשות משנה ורישא משום הכי הרי הוא בחזקתו שאין כאן שינוי רשות שכל מקום שהולך שם בעליו עליו: מהו לגבי מזבח. שגבי נוגח ברצון והמית אדם פשיטא לן דפסול כדלקמן: מן הבהמה. ממקצת בהמות ולא כולן: להוציא רובע ונרבע. ע''פ עד אחד או ע''פ הבעלים שלא נסקל דפסול לגבי מזבח: את הנעבד. שעשאו ע''ז והשתחוה לו: המוקצה. שייחדו להקריב לע''ז: הנוגח. שהמית את האדם ע''פ עד אחד או ע''פ בעלים ונפטר מן הסקילה: אם נאמר רובע למה נאמר נוגח. הרי שניהן שוין בעבירה לענין סקילה במקום עדים: רובע עשה בו אונס כרצון. דנרבע אנוס הוא ונסקל כרובע דכתיב ואת הבהמה תהרוגו: נוגח לא עשה בו אונס כרצון. דכתיב כי יגח ולא שיגיחוהו: רובע אינו משלם כופר. לקמן מפרש: לאו לקרבן. דלענין קרבן מיירי: לא לקטלא. ולהכי קאמר נוגח לא עשה בו אונס כרצון לענין סקילה במקום עדים הלכך אי לא מעטיה קרא לענין קרבן לא נפקא לן מרובע אפילו כי עבד ברצון דלפסול דהא קל הוא מרובע לענין קטלא: לא עשה. משמע לא עשה בו הכתוב אונס כרצון ומהיכא נפקא ליה דפשיטא ליה: (רש"י)

תוספות אי תם הוה מודינא ומפטרינא. הך פירכא ליתא למ''ד מודה בקנס ואח''כ באו עדים חייב וכי קאמר אפילו למ''ד פלגא נזקא ממונא ה''ה דהו''מ למפרך אפילו למ''ד פלגא נזקא קנסא ולמ''ד מודה בקנס ואח''כ באו עדים חייב לימא ליה אי תם הוה מעריקנא ליה לאגמא אלא חדא מינייהו נקט וא''ת והאיך יכול לטעון אי תם הוה מודינא אי תם הוה מעירקנא ליה הא קמן שלא הודה ולא הבריח אע''פ שהיה סבור שהיה תם וי''ל דמיד אחר נגיחה הוגד לו שהוא מועד וא''ת לישני כגון שיש עדים שלא הוגד לו משעת נגיחה עד שיצא לב''ד ואפ''ה לא הודה ולא הבריח הא לא שכיח ועדיפא מיניה קמשני דקדם ב''ד ותפסוה: הוה מעריקנא ליה לאגמא. תימה מה טענה היא זו א''כ היה עושה שלא כדין ובשלמא לרבי ישמעאל דאמר ב''ח נינהו ניחא קצת דאיכא למימר דהוה אכלנא ליה התם או מזבנינא ליה ולא הוה אלא כמזיק שעבודו של חבירו ופטור אבל לר''ע דאמר שותפין נינהו אי הוה מעריק היה גוזל לו שורו לניזק ועוד דב''ד ינדוהו אם לא ישלם אם יש לו ונ''ל שרוצה לומר מתוך דברים אלו שהייתי עושה היה ניזק מתפשר עמי בדבר מועט והיה מוחל לי ונמצא שהפסדתני כל היתרון: אי הכי בעלים אמאי משלמין ח''נ לימא ליה אתפסתיה לתוראי כו'. וא''ת והרי הוא לא התפיסו בידים דהא קדים ב''ד ותפסוה והוא לא היה יודע שהוא מועד וי''ל דמיד כשנגח היה לו לחוש יותר שמא היה מועד דנהי דקודם נגיחה אין לו לחוש כ''כ לפי שאין הפסד מזומן דשמא לא יגח אבל לאחר שנגח מזומנין ב''ד לתופסו והיה לו לחוש להזהר שלא יפול ביד בית דין: מן הבהמה להוציא הרובע כו'. בתמורה בפ' כל האסורין (דף כח: ושם) מפרש דגבי רביעה כתיב בהמה ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה וגבי נעבד כתיב לשון בקר כדכתיב וימירו את כבודם בתבנית שור ומוקי לה התם ע''פ עד אחד או על פי בעלים דאי איכא עדים בני קטלא נינהו והך ברייתא פליגא אתנא דבי רבי ישמעאל דנפקא ליה בפרק אין מעמידין (ע''ז דף כג:) מכי משחתם בהם מום כו' כל מקום שנאמר השחתה אינו אלא דבר ערוה וע''ז וכן איתא בתמורה (דף כח:) דפליגי: למה נאמר נוגח. הא דלא קאמר למה נאמר נעבד דההוא פשיטא דקיל מכולהו דלאו בר קטלא הוא ובעי קרא יתירא: ויש בנוגח כו'. בחד מנייהו סגי דכיון דלא מפרשי קראי בהדיא הוה אוקימנא ליה בדדמי ולא שייך למימר שקולים הם ויבואו שניהם דהני חומרות אין שקולות ולא משכחת שיקול אלא בריש מכילתין: רובע עשה בו אונס כרצון. וא''ת רובע באונס היכי משכחת לה הא אין קישוי אלא לדעת וי''ל כגון שנתקשה למינו ותקפתו והביאתו עליה: לאו לקרבן. והשתא ה''ק נוגח לא עשה בו אונס כרצון כלומר השתא נמי שנכתב אין שייך להעמיד פסול קרבן שלו אלא ברצון כענין שיש בו חיוב מיתה הלכך כשלא היה כתוב כלל אין שייך ללמוד אפילו רצון שלו מרובע כיון דלא אפשר למילף בכל ענין בין באונס בין ברצון וא''ת אמאי ס''ד דלקרבן קאמר דפי' דחוק הוא כדמוכח בשמעתין ומה קשה ליה אי לקטלא קאמר דשייך שפיר לעשות קולא או חומרא פירכא מקטלא אקרבן כמו שעשה ק''ו מכופר אקרבן וי''ל כיון דלא מפרש בהדיא לענין מה עשה ולא עשה אונס כרצון משמע דלענין קרבן דאיירי ביה קרא קאמר דאי לענין קטלא הוה ליה למימר לא חייב בו אונס כרצון: (תוספות)

רשב"א אי תם הוה מודינא ומפטרנא. ודוקא למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור ולפיכך כי אמר הניחא למ"ד פלגי נזקא ממונא אלא למ"ד פלגי נזקא קנסא מאי איכא למימר הוא הדין דהוה מצי למימר הניחא למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב אלא למ"ד פטור מאי איכא למימר וא"ת השתא נמי אלו הודה מפטר לר' יהודה דאמר צד תמות במקומה עומדת לא היא דאפילו לר' יהודה צד תמות שבמועד לאו קנסא היא אלא ממונא דלאו בחזקת שמור קאי וכמו שכתבתי למעלה. ואפילו למאן דאמר פלגי נזקא ממונא נימא ליה הוה מעריקנא לאגמא. כלומר וכר' ישמעאל דאמר יושם השור וב"ח הוא אבל לר"ע דאמר שותפין נינהו אי מעריק ליה חייב ואני תמה היאך לא אמר כאן הניחא לר"ע אלא לר' ישמעאל מאי איכא למימר כי היכי דאמר באידך וא"ת כי נמי מעריק ליה לאגמא מאי מהני ליה וכי לעולם קאי באגמא י"ל דמצי אמר מייתינא ליה בחשאי ואכילנא ליה ומפטרנא דמזיק שעבודו לר' ישמעאל פטור כדאיתא לעיל בפרק המניח וא"ת וכי מפני שהיה יכול לעשות שלא כדין מקבלין ממנו טענותיו אלו וי"ל דכל זה אינו אלא הערמות ולומר שמתוך הערמות אלו שהייתי עושה הייתי מתפשר עם הניזק בפחות וא"כ אתה גרמת לי הפסד אותו יתרון. אלא הכא במאי עסקינן דקדמו בית דין ותפסוה אי הכי בעלים אמאי משלמי לימא ליה אתפסתיה לתוראי בידא דלא מצינא לאשתועיי דינא בהדייהו. קשיא לי כיון דאוקימנא דמיד שהזיק קדים ב"ד ותפסוה היכי מצי למימר ליה בעלים אתפסתיה לתוראי והא בדינא קדמו וצ"ע. משום דאמר ליה כי היכי דמשתעבדנא לך משתעבדנא נמי להאיך מדר' נתן. קשיא לי אמאי לא אקשי בהך נמי הניחא לר'נתן אלא לת"ק דר' אליעזר דלית ליה הכי גבי מוכר עצמו אין מעניקין מאי איכא למימר וכדאקשינן לעיל הניחא למ"ד פלגי נזקא ממונא אלא למ"ד פלגי נזקא קנסא מאי איכא למימר אפשר לתרץ משום דסוף סוף הא קי"ל כר' נתן ומכאן נ"ל לפסוק כר' נתן שלא כדעת הרי"ף שפסק דלא כר' נתן בפ"ק דקדושין בשמעתא דמוכר עצמו דתניא התם מוכר עצמו אין מעניקין לו רבי אליעזר אומר זה וזה מעניקין לו ואוקימנא פלוגתייהו בקראי דטעמא דתנא קמא דאמר אין מעניקין לו דמיעט רחמנא גבי מכרוהו ב"ד הענק תעניק לו ולא למוכר עצמו ור' אליעזר סבר ההוא לו ולא לבעל חוב מר ס"ל בעלמא כר' נתן אתא לו ואפקי' ואידך בעלמא נמי לא ס"ל כר' נתן דקי"ל בהענקה כת"ק ולית ליה כר' נתן בעלמא אלמא לית הלכתא כר' נתן וכבר כתבתיה שם במקומה בס"ד דהלכתא כר' נתן דלאו הא בהא תליא. משום דאמר ליה כי היכי דמשתעבדנא לדידך משתעבדנא להיאך מדר' נתן. כלומר דמשעה שהזיק הייתי משועבד למוסרו לניזק ושמעינן מהא דאלו רצה בעל חוב או נפקד דראובן לפרוע ממה שיש בידו ואף על פי שלא תבעו בדין הרשות בידו. וכן נראה מדברי הראב"ד ז"ל שכתב וזה לשונו כמו שאני משועבד לך להחזירו לרשותך כך הייתי משועבד משעת נגיחה לניזק למוסרו לו ואין לי להניחך שתבריח אותו עכ"ל. וכן שמענו מכאן דלא אמרו מוציאין מזה ונותנין לזה אלא כשאינו יכול להפרע ממנו כגון שאין לו נכסים וא"נ בבעל חוב של אבי היתומים ושלא הניח להם אחריות נכסים כי ההוא דאמר בפרק כל שעה בפלוגתא דאביי ורבא דב"ח למפרע הוא גובה אי מכאן ולהבא הוא גובה ותדע לך דהכא לא מייתינא האי טעמא דר' נתן אלא על הא דאמרינן דלית ליה נכסים והדין נותן דכל מה שיש ברשות אחרים הוי משועבד ואין נפרעין מנכסים משועבדין במקום שיש בני חורין. משום דאמר ליה לאו כל כמינך דמייעדת ליה לתוראי. מסתברא דלאו למימר דסבירא ליה לרבא דשואל לאו כבעלים להעיד בו ולעשות השור מועד בידו דהא מעמידין אפוטרופוס לשור של חרש שוטה וקטן ומעידין בפניו ולא גרע שואל מאפטרופוס אלא ה"ק לאו כל כמינך לייעודי לי לתוראי לדונו כמועד לאחר שחזר לרשותו לפי שאתה לא שמרת יפה בעוד שהיה ברשותך ולפי זה מתניתין דקתני שנתפקח החרש ושנשתפה השוטה לרבא לאו משום דס"ל רשות משנה אלא משום דלאו כל כמיני דאפטרופוס ליעודי ליה לתורא לדונו כמועד לאחר שחזר ברשות הבעלים ותדע לך דהא משמע בשמעתין דהכא ובשמעתין דלעיל דרבא לית ליה רשות משנה כלל א"נ י"ל דאפוטרופס עדיף ליה משומר דעלמא וכבעלים ממש עשאוהו ותדע לך דהא אפטרופוס לית ליה שום הנאה ואפ"ה מעידין בפניו דכבעלים עשאהו ורב פפא פליג וסבר דשואל כבעלים. מן הבהמה להוציא את הרובע ואת הנרבע מן הבקר להוציא את הנעבד. בתמורה בפרק כל האסורין אמרו דמן הבהמה להוציא את הרובע דאשכחן בהמה גבי רביעה דכתיב ואשה לא תעמוד לפני בהמה לרבעה ומן הבקר להוציא את הנעבד דאשכחן בקר גבי נעבד דכתיב וימירו את כבודם בתבנית שור וא"ת למה לן מן הבהמה ומן הבקר להוציא את הרובע והנעבד ת"ל מדתניא דבי ר' ישמעאל כי משחתם בהם מום בם כ"מ שנאמר השחתה אינה אלא דבר ערוה וע"ז הא אמרו שם בתמורה דהאי דפריש ליה מדכתיב מן הבהמה ומן הבקר לא משמע ליה מכי משחתם בהם ותנא דבי ר' ישמעאל דנפקו ליה רובע ונרבע ונעבד מכי משחתם בהם דריש מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן פרט לחולה ולזקן ולמזוה' וכו' כדאיתא התם. ומוקצה שהקצוהו לע"ז שבע שנים. דאמר "ל אין מוקצה אלא לשבע שנים שנאמר ופר השני שבע שנים ועולא א"ר יוחנן עד שימסרוהו לכומרין ופירשו התם באתרא דעולא לאו מסריה גרידתא קאמר אלא שימסרוהו לכומרין ויאכילוהו כרשיני ע"ז. אם נאמר רובע למה נאמר נעבד רבע ונגח הוא. דקשיא ליה דחד הוה נפיק מאידך דשניהם נעבדה עבירה בגופן ושניהן חייבין בסקילה אבל נעבד ומוקצה לא נפקא מינייהו. מאי לאו לקרבן לא לקטלא. וא"ת ומאי דוחקיה לאוקמיה בקרבן דלא כתיב לא אונס ולא רצון ולא הוה מוקי ליה בקטלא י"ל משום דעיקר קרא דמן הבהמה מן הבקר בקרבנות כתיב. מהו דתימא לקטלא דמי קמ"ל. וא"ת היאך היה אפשר לומר כן היא הביאתו עליה והוא משלם הכופר פר"ח ז"ל שהשור קפץ עליה ואלבשה יצר וא"ת א"כ אמאי חייבת והא תחלתה באונס י"ל דאתיא כמ"ד בכתובות תחלתה באונס וסופה ברצון אסורה אי נמי יש לומר דשאינו מינה שאני דבמינה שייך למימר יצר אלבשיה ולא בשאינה מינה. (רשב"א)

דף מא - א

כמאן דקטלה דמי קמ''ל רבא אמר לעולם דרבעה וקטלה ודקא קשיא לך מה לי קטלה בקרנים מה לי קטלה ברביעה קרן כוונתו להזיק האי כוונתו להנאת עצמו הוא במאי פליגי ברגל שדרסה על גבי תינוק בחצר הניזק לאביי משלם כופר לרבא לא משלם כופר תניא כוותיה דרב שור האיצטדין אינו חייב מיתה וכשר לגבי מזבח מפני שהוא כמעושה: מתני' שור שנגח את האדם ומת מועד משלם כופר ותם פטור מן הכופר וזה וזה חייבין מיתה וכן בבן וכן בבת נגח עבד או אמה נותן שלשים סלעים בין שהוא יפה מאה מנה ובין שאינו יפה אלא דינר אחד: גמ' וכי מאחר דמתם קטלינן ליה מועד היכי משכחת לה אמר רבה הכא במאי עסקינן כגון שאמדוהו לשלשה בני אדם רב אשי אמר אומדנא לאו כלום הוא אלא הכא במאי עסקינן כגון שסיכן לשלשה בני אדם רב זביד אמר כגון שהרג שלשה בהמות ומועד לבהמה הוי מועד לאדם אלא אמר רב שימי כגון שהרג שלשה עובדי כוכבים ומועד לעובדי כוכבים הוי מועד לישראל אלא אמר רשב''ל כגון שהרג שלשה בני אדם טרפה ומועד לטרפה הוי מועד לשלם אלא אמר רב פפא דקטל וערק לאגמא דקטל וערק לאגמא רב אחא בריה דרב איקא אמר כגון שהוזמו זוממי זוממין הניחא אי לייעודי תורא בעינן שפיר אלא אי לייעודי גברא בעינן מימר אמר ליה לא הוה ידענא כגון דאמרי כל אימת דקטיל תוריה גביה הוה קאי רבינא אמר במכירין את בעל השור ואין מכירין את השור מאי ה''ל למעבד משום דאמרי ליה תורא נגחנא אית לך בבקרך איבעי לך נטורי כולי בקרך: וזה וזה חייבין מיתה כו': ת''ר ממשמע שנאמר {שמות כא-כח} סקל יסקל השור איני יודע שנבילה היא ונבילה אסורה באכילה מה ת''ל לא יאכל את בשרו מגיד לך הכתוב שאם שחטו לאחר שנגמר דינו אסור באכילה אין לי אלא באכילה בהנאה מנין ת''ל {שמות כא-כח} ובעל השור נקי מאי משמע שמעון בן זומא אומר כאדם שאומר לחבירו יצא איש פלוני נקי מנכסיו ואין לו בהם הנאה של כלום וממאי דלא יאכל את בשרו להיכא דשחטו אחר שנגמר דינו שאסור באכילה אימא דהיכא דשחטו לאחר שנגמר דינו שרי באכילה הוא והאי לא יאכל את בשרו להיכא דסקליה מסקל דאסור בהנאה הוא כדר' אבהו דאמר רבי אבהו אמר ר' אלעזר כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבילה לגר בנתינה ולעובד כוכבים במכירה אמרי הני מילי היכא דנפיק ליה איסור אכילה ואיסור הנאה מקרא מלא יאכל אבל הכא דאיסור אכילה מסקל יסקל נפקא אי סלקא דעתך האי לא יאכל את בשרו איסור הנאה הוא נכתוב רחמנא לא יהנה אי נמי לא יאכל את בשרו למה לי דאף על גב דעבדיה כעין בשר דשחטיה אסור מתקיף לה מר זוטרא אימא הני מילי

רש"י בחצר הניזק. דאילו ברה''ר אין חייב ברגל לדברי הכל דכתיב בשדה אחר בפ' קמא (דף ג:): לאביי משלם כופר. אע''פ שלא נתכוון להזיק דהא אוקי דרבעה ולא קטלה הא קטלה משלם כופר: מתני' וזה וזה חייבין מיתה. דבתם נמי כתיב סקל יסקל: וכן בבן וכן בבת. בן קטן ותינוקת קטנה חייב עליהן סקילה וכופר כגדולים: גמ' שאמדוהו לשלשה בני אדם. שרץ אחריהן זה אחר זה וברחו מפניו ואמדו שאם לא ברחו היה הורגן: שסיכן ג' בני אדם. לפיכך לא נסקל בשנים הראשונים וכשנגח שלישי מתו כולם הלכך משלם עליו כופר: הוי מועד לאדם. בתמיה: אטרפה. לא קטלינן ליה דגברא קטילא קטיל: הוי מועד לשלם. בתמיה: דקטל וערק לאגמא. לאחר שהעידו בו ברח: שהוזמו זוממי זוממין. כשנגח ב' נגיחות ראשונות והעידו בו ב' כיתות עדים באו כת אחת והזימום ופטרוהו וכשנגח נגיחה שלישית והעידו בו באתה כת המזמת להזימן והוזמה אותה הכת אף על הזמות ראשונות ונמצא השור מועד ומשלם כופר על השלישית: הניחא אי לייעודי תורא בעינן. ג' ימים דכתיבי בקרא: שפיר. הרי נגח שלש נגיחות בג' ימים ואע''ג שלא נתקיימה העדאתו אלא בכת אחת לא איכפת לן: אלא אי לייעודי גברא בעינן. שלשה ימים: אמר לא הוה ידענא. ב' נגיחות הראשונות דאינטריה שהמזימין הטעוני: גביה הוה קאי. שהמזימין העידו דגביה הוה קאי וראה בנגיחותיו: רבינא אמר. משכחת לה דלא נסקל בשתים הראשונות כגון שהעדים המעידים עליו אין מכירין את השור ובג' הוכר: מאי הוה ליה. לבעלים למיעבד ואמאי מחייבת ליה כופר: לאחר שנגמר דינו. דהכי משמע קרא משבא שור לידי סקילה יסקל ושוב לא יאכל את בשרו: להיכא דסקליה מסקל. ואתא לא יאכל לאוסרו בהנאה וכדרבי אבהו ונקי מבעיא ליה לדרשה אחריתי לחצי כופר ולדמי ולדות כדלקמן. כדרך שפרט לך בנבילה. שכתב לך בה לא תאכלו והוצרך הכתוב לפרש לך בה היתר הנאה לגר אשר בשעריך וגו' אלמא לא תאכלו איסור הנאה הוי משמע: ה''מ. דמפיק קרא לאיסור הנאה בלשון אכילה: היכא דנפיק לן אכילה והנאה מלא יאכל. אגב דמורי לן נמי אאכילה מפיק ליה בלשון אכילה: אבל הכא דאכילה נפקא לן מסקול יסקל. אי להנאה גרידתא אתא לכתוב לא יהנה: אי נמי. אפילו לדידך לכתוב לא יאכל ותו לא: את בשרו למה לי. אלא לאו לאשמועינן אע''ג דעבדיה כעין בשר שחוטה בהכשר אסור באכילה ובהנאה דהשתא אצטריך ליה לקרא לאפוקי בלשון אכילה: אימא ה''מ. דאסור אם שחטו: (רש"י)

תוספות כמאן דקטלה דמי. וא''ת ומה פשע השור היא הרגה עצמה שהרי הביאתו עליה וי''ל כמו שפירש ר''ח שקפץ עליה השור לרבעה ואלבשה בה. יצרה ונתרצה ואפילו למ''ד בכתובות פ' נערה (דף נא:) תחילתה באונס וסופה ברצון דמותר היינו תחילת ביאה באונס אבל הכא תחילת ביאה זו ברצון ואסורה לכ''ע וה''ה שנהרגה: הא אין כוונתו להזיק. ואע''ג דכשכשה באמתה מבעיא בפ' כיצד הרגל (לעיל דף יט:) לפי שיש שם שינוי קצת ודמי טפי לקרן אבל רביעה לאו שינוי הוא ולא דמי לקרן וכשן גמורה היא שמזקת ע''י אכילה: ברגל שדרסה. שן הוה שייך למנקט הכא אלא אגב דנקט רגל ספ''ב (דף כו.) נקטיה הכא: לרבא לא משלם כופר. אליבא דהך ברייתא קאמר כדפי' בספ''ב (דף כו.): מאחר דמתם קטלינן כו'. לא מצי לאוקמי כגון שבשלש נגיחות ראשונות נתכוון להרוג הבהמה והרג את האדם דכה''ג לא הוי מועד לאדם הואיל ולא נתכוון לאדם וגם בהרג ג' פעמים על פני בעליו לא הוי מועד כדאמרינן בפרק שני (דף כד.) אין השור נעשה מועד עד שיעידו בו בפני בעלים ובפני ב''ד: כגון שאמדוהו לג' בני אדם. כולה סוגיא מוכחא דלא מיחייב בשלישי נ''ש כדפרישית בפ''ב (דף כד.): איני יודע שהיא נבילה. וא''ת אצטריך לבן פקועה לרבנן דרבי מאיר דלא בעי שחיטה (חולין דף עד.) וכ''ת דלא אקרי שור הא לענין פטר חמור מקרי שה בפ''ק דבכורות (דף יב.) ובפרק בהמה המקשה (חולין דף עד:) ואפילו שחוט מוכח ביומא (דף מט: נ.) דמקרי פר וכ''ש בן פקועה וי''ל בלאו הכי פריך שפיר ולפי המסקנא ניחא דנפקא לן מבשרו אע''ג דשחטיה ועבדיה כעין בשר: והאי לא יאכל להיכא דסקליה מסקל דאסור בהנאה. ובעל השור נקי להנאת עורו וכי תימא לשתוק מלא יאכל אם כן לא הוה מוקמינן נקי אלא להנאת בשר דוקא: כדרבי אבהו. לרווחא דמלתא נקט דבלאו רבי אבהו לא הוה מצי למימר אלא להנאה דלאכילה לא צריך: כל מקום שנאמר לא יאכל. ואם תאמר חמץ בפסח הנאתו יהיה בכרת דכתיב כי כל אוכל חמץ ונכרתה וכ''ת הכי נמי א''כ בפרק כל שעה (פסחים דף כג:) דבעי מאי איכא בין חזקיה לרבי אבהו הוה ליה למימר דהא איכא בינייהו וי''ל דלא יאכל או לא תאכל ילפינן מלא תאכלו אבל כי כל אוכל מלא תאכלו לא ילפינן: (תוספות)

רשב"א במאי קא מיפלגי ברגל שדרסה. וא"ת עוד והא אסיקנא התם בפרק כיצד הרגל רגל שדרסה משלם את הכופר והכא עבדינן לה פלוגתא דאביי ורבא לפוטרה ואנן קי"ל בכל דוכתא כרבא במקום אביי בר מיע"ל קג"ם י"ל דרבא לא פליג בעיקר דינא אלא בפירושא דהא ברייתא וקאמר דמהא ברייתא לא נשמיענה. וכי מאחר דתם קטליניה מועד היכי משכחת לה. ובשנתכוון בג' נגיחות להרוג את הבהמה והרג את האדם לא אפשר לאוקמה דאינו מועד עד שיתכוין לאדם ובשהרג ג' בני אדם ע"פ הבעלים נמי אי אפשר דאינו מועד עד שיעידו בו בב"ד ובפני הבעלים כדאיתא בפרק כיצד ואף ע"ג דאמרינן בסמוך כגון דאמר כל אימת דקטיל תורא גביה הוה קאי דאלמא ראיית הבעלים משוי ליה מועד לא היא דהתם ע"פ עדים הועד אלא שהיו מזימין אותם עדי שקר וכיון דהוו בעלים בשעת נגיחה וידעו דכדין העידוהו הו"ל לנטוריה תוריה דלא מצי אמר לה הוה ידענא ומ"מ השור ע"פ עדים הועד. אלא דאכתי איכא למידק מדר' אליעזר דאמר לקמן ובעל השור נקי נקי מחצי כופר ואומקה בשהמית ע"פ הבעלים אלמא תם הוא דאינו משלם הא מועד משלם ע"פ הבעלים וליתא דהתם כשנעשה מועד ע"פ עדים ובב"ד אלא שלאחר שנעשה מועד בג' נגיחות כדיניה בב"ד משלם את הכופר ע"פ הבעלים ברביעית. כגון שאמדוהו לשלשה בני אדם. כלומר שרץ אחריהם ואמדוהו שאלו השיגם המיתם וכגון שהעידו בבעלים בב"ד בין כל לרדיפה ורדיפה. במכירין בעל השור ואין מכירין את השור. כלומר ובנגיחה רביעית ראוהו והכירוהו שזה שנגח כל השלשה הראשונות. איני יודע שנבלה היא ונבלה אסורה באכילה. איכא למידק דלמא לבן פקועה אצטריך דלא בעי שחיטה דהניחא לרבי מאיר דאמר דבן תשעה חי טעון שחיטה שפיר אלא לרבנן מאי איכא למימר וכי תימא דבן פקועה לא אקרי שור לא היא דהא לענין פטר חמור אקרי שה כדאיתא בפ"ק דבכורות ובחולין פרק בהמה המקשה ואפילו מ"ד התם דאין פודין הא פריש משום דגמרינן שה שה מפסח ותירצו בתוס' דלא אמרינן ליה לקרא בן פקועה בתיובתא ואין תירוץ זה מחוור בעיני דהא אמרינן פ"ד הנח ליה לקרא דהוא דחיק ומוקי אנפשיה דבן פקועה לא שכיח מ"מ כך אמרה תורה שאפילו נגח בן פקועה דשרי בעלמא באכילה לאחר סקילה הכא ליתסיר אלא נ"ל משום דלא איקרי שור אלא כשנולד כדכתיב שור או כשב או עז כי יולד אבל שה אפילו קודם לידתו אקרי שה וכבר כתבתי כן בפרק גיד הנשה ויש שם ראיות ליסמך עליהן. כל מקום שנאמר לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע. וא"ת הנאת חמץ בפסח יהיה בכרת דהא כתיב כל אוכל מחמצת ונכרתה וי"ל דשאני לא תאכל לא תאכלו דבאזהרה אבל כי כל אוכל לא אמרינן. (רשב"א)

דף מא - ב

היכא דבדק צור ושחט בו דעבדיה כעין סקילה אבל היכא דשחטיה בסכין לא אמרי אטו סכין כתיבא באורייתא והתנן השוחט במגל יד בצור ובקנה שחיטתו כשירה והשתא דנפקא ליה איסור אכילה ואיסור הנאה מלא יאכל את בשרו בעל השור נקי למה לי להנאת עורו דסלקא דעתך אמינא בשרו הוא דאסור בהנאה אבל עורו נשתרי בהנאה קמשמע לן בעל השור נקי ולהנך תנאי דמפקי ליה להאי בעל השור נקי לדרשה אחרינא [כדבעינן למימר קמן] הנאת עורו מנא להו נפקא להו מאת בשרו את הטפל לבשרו מאי ניהו עורו והאי תנא את לא דריש כדתניא שמעון העמסוני ואמרי לה נחמיה העמסוני היה דורש כל אתין שבתורה כיון שהגיע {דברים ו-יג} לאת ה' אלהיך תירא פירש אמרו לו תלמידיו רבי כל אתין שדרשת מה תהא עליהן אמר להם כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך קבלתי שכר על הפרישה עד שבא ר' עקיבא ולימד את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים: ת''ר ובעל השור נקי רבי אליעזר אומר נקי מחצי כופר אמר לו ר' עקיבא והלא הוא עצמו אין משתלם אלא מגופו הביאהו לבית דין וישלם לך אמר לו רבי אליעזר כך אני בעיניך שדיני בזה שחייב מיתה אין דיני אלא כשהמית את האדם על פי עד אחד או על פי בעלים על פי בעלים מודה בקנס הוא קסבר כופרא כפרה תניא אידך אמר לו רבי אליעזר עקיבא כך אני בעיניך שדיני בזה שחייב מיתה אין דיני אלא במתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם למצרי והרג ישראל לנפלים והרג בן קיימא הי אמר ליה ברישא רב כהנא משמיה דרבא אמר מתכוון אמר ליה ברישא רב טביומי משמיה דרבא אמר המית אמר ליה ברישא רב כהנא משמיה דרבא אמר מתכוון אמר ליה ברישא משל לצייד ששולה דגים מן הים

רש"י היכא דבדק צור. דהיינו כעין סקילה (בא) באבנים: אטו סכין כתיבא באורייתא. שתהא שחיטתו חשיבא להתיר יותר משחיטת צור: והשתא דנפקא ליה אכילה והנאה מלא יאכל. כרבי אבהו להיכא דשחטיה וכ''ש להיכא דסקליה בעל השור נקי למה לי: את לא דריש. כדתניא דפירש מהן נחמיה: אתין וגמין. ריבויין: שהגיע לאת ה' אלהיך תירא. לא ידע מה לרבות: נקי מחצי כופר. דלא תימא כשהמית משלם חצי כופר כי היכי דבנזקין ח''נ: אמר לו רבי עקיבא. פשיטא דפטור והלא אם חייב היה אין תשלומיו אלא מגופו וזה שנסקל ממה משלם יאמרו לו בעלים הביאהו לב''ד וישלמו לך הימנו: אין דיני. אין מדרשי זה שאני דורש אלא כשהמית על פי עד אחד שאינו נסקל אבל ממונא אימא לשלם להכי אצטריך קרא: מודה בקנס. פטור וכי היכי דמפטר מקטלא מפטר נמי מכופר ולמה לי קרא והוא הדין דהוה מצי למפרך אעד אחד פשיטא דפטור: קסבר כופרא כפרה. לפיכך אי לא מעטיה הוה אמינא ליחייב בין בעד אחד בין ע''פ עצמו כי היכי דתיהוי ליה כפרה: אלא במתכוון להרוג כו'. דפטור מסקילה כדתנן במתני' (לקמן דף מד.): מתכוון אמר ליה ברישא. דראיה גדולה היא דלהאי ודאי אצטריך קרא אבל המית על פי עד אחד כו' ראיה קטנה היא דאיכא לאותוביה מודה בקנס פטור ובעד אחד נמי איכא למימר פשיטא דלא מחייב דהא תרי בעינן לאפוקי ממונא ואפילו גבי מועד נמי פטור: (רש"י)

תוספות היכא דבדק צור כו'. אע''ג דשחיטה בצור כשירה מכל מקום כיון דהך שחיטה כעין סקילה אסרה תורה ומשני אטו סכין כתיב בהדיא ולא אתיא צור אלא מריבויא כך הוא עיקר שחיטה בצור אפילו לשחוט לכתחילה כמו בסכין ולפיכך אין לחלק כלל בין צור לסכין ובדין הוא דליבעי לאתויי ברייתא דבכל שוחטין בין בצור בין בקרומית כו' (חולין דף טו:). דמשמע לכתחילה אלא דניחא ליה להביא המשנה ומ''מ סמיך אברייתא דשריא אפילו לכתחילה ובהאיש מקדש (קדושין דף נו:) מייתי הברייתא אהך מילתא גופה: נפקא להו מאת בשרו. משמע דרבי יוסי הגלילי דריש אתין דאיהו דריש לקמן נקי מדמי ולדות ותימה דבפרק המקשה (חולין דף ע: ושם) גבי הא דתנן רבי יוסי הגלילי אומר בטמאה טמא בטהורה טהור דדריש מהלכי כפים בחיה טמאתי לך ופריך קלוטה במעי קלוטה ליטמא דמהלכי ד' [במהלכי] ד' היא ומאי קשה הא קתני בטמאה טמא והאי בטמאה הוא דרבי יוסי הגלילי וכיון דדריש אתין ע''כ כר''ש ס''ל דאוסר גמל במעי פרה כדמוכח בפ''ק דבכורות (ד' ו:) דמאן דשרי לא דריש אתין וי''ל דבחולין פריך מקלוט שראשו ורובו דומה לאמו דמודה ר''ש דשרי כדמוכח פרק קמא דבכורות (שם) א''נ רוצה ליישב דברי רבי יוסי הגלילי דבחולין אפילו לרבנן דבכורות: כיון שהגיע לאת ה' אלהיך תירא פירש. אע''ג דבפ''ק דקדושין (ד' ל:) דריש נאמר איש אמו ואביו תיראו ונאמר את ה' אלהיך תירא השוה הכתוב מורא אב ואם למורא שמים לא הוה ניחא ליה למדרשיה לאוקמי לעשה יתירא: לרבות ת''ח. וא''ת מפני שיבה תקום למה לי תיפוק ליה מהכא וי''ל דהכא ברבו מובהק כדתנן (אבות פ''ד משנה י''ב) מורא רבך כמורא שמים או ברב מופלג דהוי כעין רבו: נקי מחצי כופר. לא בעי למימר נקי מדמי ולדות כרבי יוסי הגלילי משום קושיא דאנשים ומדמי עבד דהיינו שלשים של עבד לא קאמר דכריש לקיש ס''ל דאמר לקמן (ד' מג.) כשאין השור בסקילה דלא משלם קנס ואע''ג דכופר מחייב רבי אליעזר היינו משום דדריש אם כופר לרבות כופר שלא בכוונה כרבי יוחנן דלקמן אבל אם עבד לא דריש דה''ק ר''ל לקמן וסברא דרבי עקיבא דס''ד דתם משלם דמי עבד מן העלייה כדלקמן לית ליה לרבי אליעזר וא''ת ולימא נקי מדמי עבד ממש משויו דבמקום דלא משלם קנס משלם דמים כדמשמע לקמן הלכך אצטריך למפטר תם וי''ל כיון דבתם ליכא קנס בכוונה שלא בכוונה נמי פשיטא דלא משלם דמים א''נ אין סברא להעמיד פטור דנקי אלא אחיובא דכתיב בפרשה בהדיא כגון כופר וקנס ודמי ולדות ולפי הטעמים הללו א''ש נמי לרבי עקיבא דדריש לקמן נקי מדמי עבד כלומר משלשים של עבד ולא בעי למנקט נקי מחצי כופר משום דאפילו מועד נמי פטור שלא בכוונה ולא בעי לאוקמי נקי מדמי בן חורין דמועד איכא דמים שלא בכוונה כדמוכח לקמן אלא היינו טעמא כדפרישית או משום דדמים לא כתיבי או משום דכיון דלא אשכחן כופר בתם לא אצטריך למעט הדמים וא''ת והא לקמן ילפינן אשו שלא בכוונה משור שלא בכוונה אע''ג דליכא כופר באש וי''ל דלא דמי דבאש לא שייך כופר כלל הלכך משום כופר לא שבקינן דמים אבל שור דשייך ביה כופר ואפ''ה ליכא כופר בתם אין סברא לחייבו דמים שלא בכוונה ועי''ל טעם אחר לר''א דמסתבר ליה לאוקמי בכופר מבכל דבר דהכי משמע ליה פשטיה דקרא מדכתיב בתריה ואם שור נגח הוא שישלם כופר וא''ת לרבי יוסי הגלילי דאמר תם משלם חצי כופר וקאמר נקי מדמי ולדות טפי הוה ליה למימר נקי מחצי כופר מטעמא דפרישית וי''ל דאין דומה לו סברא לפוטרו מחצי כופר מאחר שחייבו הכתוב ח''נ: הביאהו לבית דין וישלם לך. וא''ת והא לרבי יהודה מועד משלם כופר שלם אע''פ שהשור נסקל דכתיב והשור יסקל וכתיב אם כופר יושת עליו א''כ משלם מן העלייה אע''ג דלענין ניזקין משתלם מגופו דצד תמות במקומו עומדת וי''ל דשאני מועד דגלי ביה קרא ושמא מצד מועדת מחייבו הכתוב כופר שלם אבל תם דלא כתיב בהדיא לא מצי למילף אלא מניזקין וניזקין גופייהו מגופו: על פי עד אחד או על פי בעלים. בריש פרק התערובת (זבחים ד' עא. ושם) ובריש פרק כל האסורים (תמורה ד' כח. ושם) פי' הקונטרס דשור אין נהרג על פי בעלים לא נוגח ולא רובע משום דמודה בקנס הוא ותימה לר''י היכן מצינו דהריגת שור הוא קנס ובפ''ק דסנהדרין (ד' י.) נמי דקאמר פלוני רבע שורי הוא ואחר מצטרפין להורגו משום דאין אדם קרוב אצל ממונו ומה בכך מ''מ יפטר מטעם דמודה בקנס ונראה דהיינו טעמא דלא מחייב על פי הבעלים אפילו יהיו ב' כגון של שני שותפין ומעידין עליו משום דאדם קרוב אצל ממונו דהא דאמרינן בסנהדרין דאין אדם קרוב אצל ממונו ה''מ כשבאין להעיד ג''כ על חבירו דמתוך שנאמן על חבירו נאמן גם על שורו כדמוכח סוגיא התם אבל אמר שורי נרבע לא מבעיא לן דפשיטא דקרוב אצל ממונו הוא כיון שלא בא להעיד על חבירו: מודה בקנס הוא. דקיימא לן פלגא נזקא קנסא ונראה דהוה מצי למפרך אעד אחד דאין סברא לומר שלא יחשוב מרשיע עצמו כשמודה ואין רוצה לישבע ואף על גב דעל ידי העד בא עליו חיוב זה אלא הפשוט יותר נקט: (תוספות)

רשב"א והא תנן השוחט במגל יד בצור בקנה שחיטתו כשרה. ואע"ג דהשוחט דיעבד משמע הא תניא בכל שוחטין בין בצור בין בקנה ועל ההיא ברייתא סמיך אלא דניחא ליה לאתויי מתניתין. לרבות תלמידי חכמים. ואיכא למידק א"כ מפני שיבה תקום למה לי ת"ל מהכא י"ל דאי מהא הוה אמינא דוקא רבו דאמרינן מורא רבך כמורא שמים וא"נ רב מובהק אבל שאר ת"ח לא כתב רחמנא מפני שיבה תקום. ר' אליעזר אומר מחצי כופר. והא דאוקמינן לחצי כופר לא אוקמינן לדמי ולדות כר' יוסי הגלילי משום דקשיא ליה אנשים ולא שוורים וכדאקשי ליה נמי ר"ע ולדמי עבד נמי לא אוקמיה כר"ע משום דאינו משתלם אלא מגופו וע"פ בעלים אי אפשר משום דדמי עבד קאמר ר"ע היינו של עבד שדבר בו הכתוב ובדידהו קא פטר ר"ע כדאיתא בברייתא דלקמן דמחמיר אף בעבד של עבד קנס הוא ואין אדם משלם קנס ע"פ עצמו ובדמי נמי לא אוקמיה משום דבהנהו לא איירי קרא דאצטריך למפטר. אלא כשהמית ע"פ עד אחד או ע"פ הבעלים פשיטא מודה בקנס הוא קא סבר כופרא כפרה הוא. כך גירסת רוב הספרים נראה שכן בגרסתו של רש"י ז"ל וכן בתוס' ופירוש התוס' מודה בקנס הוא דקי"ל פלגא נזקא קנסא ולומר דכל שבמועד נזק שלם או כופר שלם ובתם חצי המועד היינו משום דתם בחזקת שמור ופלגי תשלומין קנסא והא דפריך וע"פ הבעלים הוא הדין ע"פ עד אחד אלא משום דפירכא דע"פ הבעלים פשוטה טפי פריך בה אבל ע"פ עד אחד נמי איכא למפרך דהא עד אחד אינו מחייב ממון ולא אצטריך למפטר הכא ואע"ג דעד אחד קם לשבועה כשכפר מסתברא דהכא אפילו כשכפר אינו בא לידי שבועה דאין שבועת עד אחד ככפירת בעל דבר אלא במקום שאם הודה מחייב על פיו שאין השבועה אלא כדי שיודה וכאן אלו הודה פטור דאינו משלם קנס ע"פ עצמו ואע"ג דאיכא עד אחד כל שאינו מחייב ממון ע"פ עצמו קרי ליה ותדע לך דאפילו היכא דאיכא שני עדים ואין מחייבין אותו ממון על פיהם כי מודה קריא ליה מודה בקנס ופטור והיכי דמי כגון דקטל עבדא ואתו עדים ואמרי דקטל ולא ידעי אי תם הוא אי מועד ואמר מריה דמועד הוא לא משלם קנס ע"פ עצמו וכדאיתא לקמן וכן נ"ל באומר איני יודע לא קרי ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם שהרי זה אינו מחויב לישבע ומשלם ואף לא נחלוק על האומר כן אלא מטעם שכל שאין העד מעיד שהבעלים יודעים בדבר זה אינו מחויב שבועה ואני מה שנ"ל כתבתי ונ"ל ברור שאין משלם קנס ע"פ עצמו ואפילו יש אחר שמעידו דמ"מ אין מחייבו ממון אלא על פיו ומרשיע את עצמו קרי ליה ומיהו הראיה שהבאתי מההיא דלקמן דאמרי שנים דשורו קטל עבדא ולא ידעי אי תם אי מועד יש לדחות דשאני התם שאין העדים מעידים בחיוב הקנס כלל ואפילו לפי עדותן אינו מתחייב כלל אבל בעד אחד לפי עדותו של עבד חייב הוא באותו קנס וכיון שהוא מודה לדברי העד חייב וכל זה איננו שוה לי דמ"מ אין מחייבו אלא על פיו ולענין הגירסא כתב הראב"ד ז"ל דגירסא זו טעות היא דמאי קאמר פשיטא מודה בקנס הוא דהא ליכא מ"ד הכי בשום דוכתא דלהוי כופרא קנסא אלא או כפרה או ממונא והכי גרסינן אלא כשהמית ע"פ עד א' או ע"פ הבעלים וקא סבר כופרא כפרה וכן נראה גירסת ר"ח וגירסת הראב"ד ז"ל והאי דקאמר כופרא כפרה ולא אמר ממונא משום עד אחד אצטריך ליה דאי ממונא לא אצטריך קרא למפטריה דעד אחד אינו מחייבו ממון אבל כי אמרינן כופרא כפרה אצטריך קרא דאי לא כתב רחמנא ובעל השור נקי הוה אמינא דחייב בין על פיו בין ע"פ עד אחד דהא מביא חטאת ואפילו ע"פ עד אחד ואי ממונא היאך משלם אפילו במועד פטור דאי משום דהיה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע בזה נ"ל דינו של הראב"ד אמת שכל שאין העד מעיד שהוא ראה אינו מחוייב שבועה כשאומר איני יודע וכן נראה מן הירושלמי בעובדא דשק צרור מדקאמר ר"א נקי מחצי כופר אלמא תם הוא דפטור הא מועד משלם את הכופר ע"פ הבעלים או ע"פ ע"א. ואי נמי בשנתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם. ומשמע דר' אליעזר לית ליה דרבה דאמר לקמן השור יסקל וגם בעליו יומת אם כופר יושב עליו כל שהשור בסקילה הבעלין משלמין כופר אין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר ואין נראה דטעמיה דר' אליעזר משום דדריש אם כופר דניחא בנתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם דדרשינן מיניה אם כופר לרבות מועד שלא בכונה וע"פ עדים אבל הכא מרבינן מיניה מועד ע"פ עד אחד וע"פ עצמו ולעשות ע"פ עצמו וע"פ עד אחד כע"פ העדים שאם אתה אומר כן הוה להו לפרושי ולמימר לרבות שלא בכונה וע"פ עד אחד ולומר שאפילו אם אין שם אלא עד אחד ומעיד שנתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם יהא משלם את הכופר וזה היה רבותא טפי והיה להם לפרש על כן מסתברא דר' אליעזר לית ליה ההיא דרשא כלל ור"ע דנדי מאוקמתא דר' אליעזר משום דס"ל דלהא לא אצטריך קרא דכל שאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר כדרשי דרבה. (רשב"א)

דף מב - א

משכח רברבי שקיל זוטרי שקיל רב טביומי משמיה דרבא אמר המית אמר ליה ברישא משל לצייד ששולה דגים מן הים משכח זוטרי שקיל משכח רברבי שדי זוטרי ושקיל רברבי תניא אידך {שמות כא-כח} בעל השור נקי רבי יוסי הגלילי אומר נקי מדמי ולדות אמר לו ר''ע הרי הוא אומר {שמות כא-כב} כי ינצו אנשים (ונגפו אשה) אנשים ולא שוורים שפיר קאמר ר''ע אמר רב עולא בריה דרב אידי איצטריך ס''ד אמינא אנשים ולא שוורים הדומין לאנשים מה אנשים מועדין אף שוורים מועדין הא תם מיחייב כתב רחמנא בעל השור נקי דפטור אמר רבא יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא אלא אמר רבא איצטריך ס''ד אמינא אנשים ולא שוורים הדומין לאנשים מה אנשים מועדין אף שוורים מועדין וק''ו לתמין דפטירי הדר כתב רחמנא בעל השור נקי תם פטור ומועד חייב א''ל אביי אלא מעתה גבי בושת נמי נימא הכי אנשים ולא שוורים הדומין לאנשים מה אנשים מועדין אף שוורים מועדין וקל וחומר לתמין דפטירי הדר כתב רחמנא בעל השור נקי תם פטור ומועד חייב וכ''ת ה''נ אי הכי ליתני בעל השור נקי רבי יוסי הגלילי אומר פטור מדמי ולדות ומבושת אלא אביי ורבא דאמרי תרוייהו אנשים אין אסון באשה יענשו יש אסון באשה לא יענשו ולא שוורים דאע''ג דיש אסון יענשו הדר כתב רחמנא בעל השור נקי דפטור מתקיף לה רב אדא בר אהבה אטו באסון תליא מילתא בכוונה תליא מילתא אלא אמר רב אדא בר אהבה אנשים כי נתכונו זה לזה אע''ג שיש אסון באשה יענשו כי נתכונו לאשה עצמה לא יענשו ולא שוורים דאפילו נתכונו לאשה עצמה יענשו כתב רחמנא בעל השור נקי דפטירי וכן כי אתא רב חגי מדרומא אתא ואייתי מתניתא בידיה כוותיה דרב אדא בר אהבה תניא אידך בעל השור נקי ר''ע אומר נקי מדמי עבד

רש"י משכח רברבי. ברישא שקיל להו וכי הדר משכח זוטרי שקיל הכא נמי אע''ג דראייה גדולה אמר ליה ברישא כי הדר משכח ראייה זוטרתי אמרה ניהליה: משכח זוטרי. ברישא שקיל להו סבר דלמא לא משכח אחריני וכי הדר משכח רברבי ולית ליה מנא כולי האי דליחזקינהו לכולהו שדי זוטרי ושקיל רברבי ה''נ המית אמר ליה ברישא דאכתי לא הוה ידע ליה מילתא דעדיפא מיניה כי הדר משכח הך הדר ביה מקמייתא: מדמי ולדות. נגח את האשה ויצאו ילדיה: כי ינצו אנשים. ונגפו אשה הרה ולא שוורים: אף שוורים. דפטר להו קרא מועדים הוא דפטר אבל תמין ליחייבו: כתב רחמנא ובעל השור נקי. למימר דלא דרשינן אנשים ולא שוורים הדומין לאנשים אלא תם פטור ומועד חייב: גבי בושת נמי. דקיימא לן (לקמן דף פז.). שורו שבייש פטור ונפקא לן מכי ינצו אנשים יחדו איש ואחיו וקרבה אשת וגו' וקצותה את כפה ממון דהיינו בושת נימא הכי כו': וכ''ת ה''נ. דלרבי יוסי הגלילי משלם מועד ממון בושת: אלא אביי ורבא דאמרי תרוייהו. להכי אצטריך דאי מדר''ע הוה אמינא אנשים ולא שוורים הכי מידרש אנשים הוא דכי יש אסון באשה לא יענשו בדמי ולדות דקם ליה בדרבה מיניה אבל שוורים אפילו יש אסון יענשו בדמי ולדות דליכא בה חיוב מיתה כתב רחמנא כו': אטו באסון תליא מילתא בכוונה תליא מילתא. ואפילו יש אסון באשה יענשו אם נתכוין לחבירו דסבירא ליה לרב אדא כר' שמעון דאמר במס' סנהדרין באלו הן הנשרפין (דף עט.) נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתה וחייב ממון ולית ליה דתנא דבי חזקיה דאמר לא חלקת בו בין מתכוין לשאין מתכוין לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון ולא יהיה אסון דקרא בחבירו קדריש ליה אם אין אסון בחבירו אפילו יש אסון באשה יענש וכיון דאנשים אהיכא דיש אסון נמי יענשו אשתכח דאמעיט שוורים בין ביש אסון בין בשאין אסון ובעל השור נקי למה לי: (רש"י)

תוספות הא תם מיחייב. לא בעי למימר תם שמחויב ממה שהמועד פטור דאטו משום דאייעד יהיה פטור יותר אלא ה''ק דמועד יהיה פטור שלא לחייבו בהעדאה יותר מתם והא דקאמר יציבא בארעא משום צד תמות הקל שאין משלם אלא מגופו חייב צד מועדת לא כ''ש: כתב רחמנא בעל השור נקי דפטור. ואצטריך למיכתב אנשים דאי לא כתב אלא בעל השור נקי הוה מוקמינן נקי מחצי כופר והוה מחייבינן בין תם בין מועד בדמי ולדות אבל השתא דכתיב אנשים למעוטי מועד אית לן לאוקמי פטור דנקי אתם דלא להוי יציבא בארעא וכו': כתב רחמנא בעל השור נקי תם פטור ומועד חייב. ונקי מדמי ולדות דקתני לאו לפוטרו מדמי ולדות אצטריך אלא כלומר דוקא תם פטור מדמי ולדות ואי לא כתב אנשים כלל הוי פטרינן נמי במועד דלא מחייב הכתוב במועד אלא במקום שחייב בתם כדפירשתי לעיל (לח.) ולהכי כתב אנשים דליתי נקי לגלויי עליה דלא משתעי אנשים ולא שוורים אלא בתם והא דתניא בהחובל (לקמן דף פז.) שור אין משלם אלא נזק ופטור מדמי ולדות משמע דאיירי במועד דמשלם נ''ש ועוד דומיא דאדם ואפילו הכי פטור מדמי ולדות ההיא כר''ע אתיא: גבי בושת נמי נימא הכי אנשים כו'. דגבי בושת כתיב כי ינצו אנשים יחדו איש ואחיו דמאיש בעמיתו לא נפקא אלא צער לחודיה וריפוי ושבת נפקא מהזה כדאמרינן בהמניח (לעיל דף לג.) ואפילו לר''ע דמאיש בעמיתו נפקי כולהו מודה הוא דבושת לא נפיק מיניה אלא צער וריפוי ושבת שרגילין להיות ע''י חבלה דומיא דנתינת מום אבל בושת דרגיל להיות רוב פעמים בלא חבלה לא נפיק מאיש אלא מאנשים וא''ת וריפוי ושבת בין לר''ע ובין לרבנן לילף מאנשים דכתיב גבי ריפוי ושבת וכי יריבון אנשים וי''ל דקים ליה לגמרא דההוא אנשים אתא לדרשה אחרינא ומהאי טעמא נמי א''ש דלא פריך גבי ריפוי ושבת נמי נימא הכי אבל ההוא דבושת קים לן דלמעוטי שוורים אתא והא דלא פריך גבי צער נמי נימא הכי דכתיב איש בעמיתו ולא שור בעמיתו שור דומיא דאיש כו' משום דניחא ליה למפרך מקרא דאנשים דומיא דההיא דאיירי בה: בכוונה תליא מילתא. פ''ה דס''ל כר''ש דאמר באלו הן הנשרפין (סנהדרין דף עט. ושם) נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתה וכיון דפטור ממיתה חייב בדמי ולדות דלית ליה דתנא דבי חזקיה וקשה לר''י וכי היה תמה רב אדא בר אהבה על אביי ורבא אם סבורין כרבנן ועוד דצריכא למימר דרב אדא וברייתא דרב חגי דרומאה פליגי אתנא דבי חזקיה וה''ל למפרך הכא כדפריך רבא עליה דרב דימי פרק אלו נערות (כתובות דף לה. ושם) ומי איכא מאן דלית ליה דתנא דבי חזקיה ונראה לר''י דרבא ואביי לא היו פוטרין שוורים מדמי ולדות מנקי אלא דוקא היכא דלא נתכוונו לאשה דומיא דאנשים דמשתעי בהו קרא אבל נתכוון לאשה עצמה חייב מדלא קאמר אנשים אין אסון יענש הא יש אסון לא יענש בין נתכוונו זה לזה בין לא נתכוונו זה לזה אלא לאשה עצמה ולא שוורים דבין הכי ובין הכי יענש כתב רחמנא בעל השור נקי דפטור והוה משמע שפיר דפטור בכל ענין אלא ודאי בנתכוונו לאשה עצמה חייבין לאביי ורבא ואע''ג דבאנשים פטירי טפי כשמתכוונים לאשה היינו משום דשייך בהו קם ליה בדרבה מיניה אבל בשור לא שייך ופריך רב אדא בר אהבה והא ע''כ בכוונה תליא מלתא לרבי דדריש בהנשרפין (סנהדרין דף עט. ושם) ונתתה נפש תחת נפש ממון ולית ליה לא חלקת בין מתכוין לשאין מתכוין לענין דמי הנהרג וסובר רב אדא דהוא הדין לענין דמי ולדות דכיון דגלי קרא שיש לחלק בין מתכוין לשאין מתכוין לענין דמי הנהרג לא נלמוד עוד שום פטור ממון כשאין מתכוין מכח הקישא ואע''ג דאית ליה הקישא לענין שאר דברים וא''כ לדידיה אנשים אפילו יש אסון באשה יענשו ולדידיה יש לנו לפטור בשוורים אפילו נתכוונו לאשה שאי אפשר לרבי לדרוש אלא כמו שדורש אחרי כן ומדרבי נשמע לכולהו תנאי שלא מצינו מחלוקת זה ביניהם ואביי ורבא סבירי להו דדוקא למאי דגלי קרא כגון לדמי הנהרג לרבי גלי אבל בשאר ממון לא גלי וכן מוכח בהפרה (לקמן דף מט.) דאביי ורבא סבירי להו שהוא חייב בשוורים כשנתכוין לאשה עצמה דתנן שור שהיה מתכוין לחבירו והכה אשה ויצאו ילדיה פטור מדמי ולדות ודייקינן בגמרא טעמא דנתכוין לחבירו אבל נתכוין לאשה משלם נימא תהוי תיובתא דרב אדא בר אהבה משמע דלרבא ואביי ניחא דמחייבי ומתניתין דהחובל (לקמן דף פז.) דפטר שור מדמי ולדות דוקא כשלא נתכוין לאשה דומיא דאנשים דקרא: (תוספות)

רשב"א ר' יוסי הגלילי אומר נקי מדמי ולדות. כלומר מחצי דמי ולדות והא דלא מוקמי ליה לחצי כופר משום דקסבר דמשלם הוא חצי כופר ותמיהא לי מי דחקו לר' יוסי לפטור בולדות ויחייב בחצי כופר ומסתברא משום דקא סבר דכל נזקי השור כל שבמועד נזק שלם בתם חצי נזק וכיון שבמועד משלם כופר שלם בתם חצי כופר אבל בולדות לא חייב הכתוב בהדיא נזק שלם של ולדות במועד שנאמר שיהא התם משלם החצי אלא אדרבה הוצרך הכתוב ללמדנו שבתם פטור כדי שנלמוד מן התם למועד מדפטר בתם שמע מינה שבמועד משלם דמים שלמים של ולדות שלא הוצרך הכתוב לפטור חצי ולדות בתם מחמת עצמו של תם דמנא תיתי אדרבה הייתי אומר דבין תם בין מועד אנשים חייבים שוורים פטורים אבל כתב רחמנא ובעל השור נקי לפטור את התם ללמדנו דתם פטור מועד חייב. אלא מעתה גבי בשת נמי נימא הכי. דהא גבי בשת נמי כתיב אנשים דכתיב וכי ינצו אנשים איש באחיו וקרבה אשת האחד ושלחה ידה והחזיקה במבושיו ומשם למדנו לבושת ובשת דנקט לאו דוקא אלא ה"ה לשאר ד' דברים והתם נמי כתיב וכי יריבון אנשים. מתקיף לה רב אדא בר אהבה אנשי כי נתכוונים וכו'. פירש"י ז"ל דאביי ורבא ס"ל כרבנן דאמרו בפרק הנשרפין נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב ולפיכך כל שיש אסון באשה לא יענשו דקם ליה בדרבה מיניה ורב אדא בר אהבה אית ליה כר' שמעון דאמר נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור ולפיכך אפילו יש אסון באשה כל שאין דין אסור בהורג יענשו דלית ליה דרב חזקיה דאמר מכה אדם לא חלקת לחייב ממון אלא לפוטרו ממון והקשו בתוס' וכן הראב"ד ז"ל א"כ אטו מאן דאית ליה כרבנן מתקיף ליה רב אדא בר אהבה דס"ל כר' שמעון ופי' הראב"ד ז"ל דכולהו בנתכוון להרוג את זה והרג את זה ס"ל דחייב כרבנן אלא דאביי ורבא ס"ל דכל שיש אסור באשה לא יענשו ואפילו לא נתכוון להרוג את חברו אלא שזרק עליו אבן שאין בה כדי להמית את חברו ולא אשה שאינה הרה ויש בה כדי להמית הרה ואע"פ שאין הממית חייב מיתה וכדתנן בפרק הנשרפין ואמר להו רב אדא בר אהבה וכי באסון דאשה תליא מלתא הא לא תליא אלא בכונה כלומר אע"ג דאיכא אסור באשה כיון שלא נתכוון לשום הריגה ולא היה בה כדי להמית את חברו ופטור ממיתה יענשו דע"כ לא קאמר תנא דבי חזקיה לא חלקת לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון אלא בשנתכוין זהו תורף פירושו של הרב ז"ל ואני תמה בדברי הרב ז"ל והא תנא דבי חזקיה תני אף מכה אדם לא חלקת בו בין שוגג למזיד ושוגג הוא שלא נתכוון כלל להרוג וכדאיתא התם בפרק הנשרפין דאמרי מאי בין מתכוין לשאינו מתכוין כלל היינו שוגג אלא שנתכוון להרוג את זה והרג את זה ושוגג שאינו מתכוון כלל אלא אפשר לפרש דרב אדא בר אהבה לית ליה דתנא דבי חזקיה בשוגג ושמא היינו ברייתא דאייתי רב חנא מדרומאי. (רשב"א)

דף מב - ב

ונימא רבי עקיבא לנפשיה והלא עצמו אין משתלם אלא מגופו הביאהו לבית דין וישלם לך אמר רב שמואל בר רב יצחק כשקדם בעליו ושחטו מהו דתימא לישתלם מיניה קמ''ל הואיל ובר קטלא הוא אע''ג דשחטיה לא לישתלם מיניה אי הכי לרבי אליעזר נמי כשקדם ושחטו ה''נ וסבר דלמא אית ליה טעמא אחרינא דעדיף מהאי ונימא ליה ורבי אליעזר נמי לישני ליה שקדם ושחטו אמר לך התם הוא דנתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם דשור לאו בר קטלא הוא כלל דס''ד אמינא ניחייב אצטריך קרא למעוטי אבל הכא דמעיקרא בר קטלא הוה לא צריך קרא אע''ג דשחטיה ולר''ע נמי ודאי הכי הוה אלא אמר רב אסי האי מילתא מפי דגברא רבה שמיע לי ומנו רבי יוסי ברבי חנינא סלקא דעתך אמינא הואיל ואמר ר''ע אף תם שחבל באדם משלם במותר נזק שלם משתלם נמי [דמי עבד] מעלייה כתב רחמנא בעל השור נקי אמר ליה רבי זירא לרב אסי והא תבריה ר''ע לגזיזיה דתניא ר''ע אומר יכול ישלם מן העלייה ת''ל {שמות כא-לא} כמשפט הזה יעשה לו מגופו משלם ואינו משלם מן העלייה אלא אמר רבא אצטריך ס''ד אמינא הואיל ומחמירני בעבד יותר מבן חורין שבן חורין יפה סלע נותן סלע שלשים נותן שלשים ועבד יפה סלע נותן שלשים משתלם נמי דמי עבד מן העלייה כתב רחמנא {שמות כא-כח} בעל השור נקי תניא כותיה דרבא בעל השור נקי ר''ע אומר נקי מדמי עבד והלא דין הוא הואיל וחייב בעבד וחייב בבן חורין מה כשחייב בבן חורין חלקת בו בין תם למועד אף כשחייב בעבד נחלק בו בין תם למועד ועוד ק''ו ומה בן חורין שנותן כל שוויו חלקת בו בין תם למועד עבד שאינו נותן אלא שלשים אינו דין שנחלוק בו בין תם למועד לא מחמירני בעבד יותר מבן חורין שבן חורין יפה סלע נותן סלע שלשים נותן שלשים ועבד יפה סלע נותן שלשים יכול יהא חייב ת''ל בעל השור נקי נקי מדמי עבד: תנו רבנן {שמות כא-כט} והמית איש או אשה אמר ר''ע וכי מה בא זה ללמדנו אם לחייב על האשה כאיש הרי כבר נאמר {שמות כא-כח} כי יגח שור את איש או את אשה אלא להקיש אשה לאיש מה איש נזקיו ליורשיו אף אשה נזקיה ליורשיה וסבר ר''ע לא ירית לה בעל והתניא {במדבר כז-יא} וירש אותה מכאן שהבעל יורש את אשתו דברי ר''ע אמר ריש לקיש לא אמר אלא בכופר הואיל ואין משתלם אלא לאחר מיתה והוה ליה ראוי ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק מאי טעמא אמר קרא {שמות כא-כט} והמית איש או אשה השור יסקל וגם בעליו יומת אם כופר יושת עליו ובנזקין לא אמר ר''ע והתניא הכה את האשה ויצאו ילדיה נותן נזק וצער לאשה ודמי ולדות לבעל אין הבעל נותן ליורשיו אין האשה נותנת ליורשיה היתה שפחה ונשתחררה

רש"י ונימא ר''ע לנפשיה. כדאקשי ליה לר' אליעזר לעיל: כשקדם בעליו ושחטו. קודם שנגמר דינו אצטריך ליה קרא למפטריה: אי הכי. אמאי מותיב ר''ע לרבי אליעזר לעיל הביאהו לב''ד ולא אסיק אדעתיה דמצי לשנויי ליה כשקדם ושחטו אי לית ליה טעמא אחרינא: אמר לך. ר' אליעזר שקדם ושחטו לא אצטריך קרא דהתם כי הרגו שלא בכוונה אצטריך למפטריה מכופר: דשור לאו בר קטלא הוא כלל. ואי לא מיעטיה הוה אמינא עיקר חיובו כופר הוא: אבל הכא. דשור בר קטלא הוא תחילת דינו נפטר מממון ולא חלה עליו תשלומין דאיכא למימר הביאהו לב''ד הלכך כי קדים ושחטו נמי בלא קרא מיפטר ולא צריך קרא: לר''ע נמי ודאי הכי הוא. קושיא היא: נשלם דמי עבד מעלייה. ואע''ג דמקטיל דהא לגבי חבלת אדם אין תורת תם עליו ואינו נפטר בטענת הביאהו לב''ד כתב רחמנא נקי: והא תבריה רבי עקיבא לגזיזיה. דאשמעינן בהדיא דאין משתלם אלא מגופו ואכתי איכא למימר הביאהו לב''ד: הואיל ומחמירני בעבד. לגבי מועד: חלקת בו בין תם למועד. דמועד משלם כופר ותם פטור: שאינו נותן אלא שלשים. אפילו שוה ק' מנה: והמית איש וגו'. במועד כתיב: נזקיה ליורשיה. ולא לבעלה: [וירש אותה]. ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו וגו' שארו זו אשתו והא ליכא למימר דלדידה ניתיב ירושה דידיה דהא ממשפחתו כתיב אלא ה''ק ונתתם את נחלתו לקרוב אליו ממשפחתו ושארו שהיא אשתו הוא יורש אותה: לא אמר ר''ע. נזקיה ליורשיה: אלא. בכופר הואיל ואין משתלם אלא לאחר מיתתה. הלכך לא זכתה בו מחיים: והוה ליה ראוי. ולא מוחזק וקיימא לן ביש נוחלין (ב''ב דף קיג.) דאין הבעל יורש את אשתו בראוי לבוא לאחר מיתתה כבמוחזק לה מחיים: מאי טעמא. אין כופר משתלם אלא לאחר מיתה אע''ג דכתיב והמית נימא דכיון שאמדוהו למיתה לישתלם מחיים: [והמית כו']. שור אינו בסקילה עד שימות הניזק דכתיב והמית איש והשור יסקל: ודמי ולדות לבעל. התורה זכתה לו כדכתיב בעל האשה (שמות כא): אין האשה נותנת ליורשיה. נזק וצער: היתה שפחה ונשתחררה כו'. כלומר היתה משוחררת מעוברת ממשוחרר: (רש"י)

תוספות ונימא רבי עקיבא לנפשיה. ולא בעי למימר שלא היה יודע . אותם תירוצים וכשאמר לו רבי אליעזר קבלם דפשוט לו לגמרא דמסתמא היה יודע ומה שלא היה חושש משום דאית ליה דרבה דאי אין השור בסקילה אין הבעלים משלמים כופר וא''ת ודלמא אם כופר לא דריש ואם עבד דריש וי''ל כיון דלא דריש אם כופר כ''ש דלא דריש אם עבד כדמוכח לקמן: אלא אמר רב אסי כו'. וא''ת ומה דוחקו לתרץ נימא דגם ר''ע היה יודע וסובר אותו תירוץ שהשיב לו ר''א וסבר דלמא אית ליה טעמא אחרינא כדאמר לעיל אקדם ושחטו וי''ל דגבי טעם דקדם ושחטו שייך לומר הכי שאינו טעם טוב כדפרישית לעיל אבל אטעם דהמית על פי עד אחד וגבי טעמא דנתכוין לא שייך למימר דלמא אית ליה טעמא אחרינא דטעמים חשובין הן וליכא למפרך עליהו מידי: ועבד יפה סלע נותן ל'. אע''ג דשוה ק' אין נותן אלא שלשים מ''מ כיון שנותן קצבה של שלשים אע''פ שאין שוה אלא סלע או יותר שלעולם הקצבה עומדת א''כ גם כשהשור אין שוה כלום קיימת: מה כשחייב בן חורין חלקת בין תם למועד. ברייתא זו מוכחא דר''ע לא קבל תשובה דר''א דהא לא דריש ר''ע נקי מחצי כופר ואפילו הכי פוטר כאן בתם והיינו משום דכי לא מיחייב סקילה פשיטא דפטור מכופר: נקי מדמי עבד. פירוש משלשים של עבד ויש מפרשים דאפילו דמים לא משלם וכ''ש קנס: והוה ליה ראוי. אף על גב דביש נוחלין (ב''ב דף קיג.) דריש דאין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק מקרא אחרינא מהכא לא נפקא דהוה אמינא דשאני כופר דלעולם הוי ראוי ולא אתי מיניה שאר ראוי וכופר נמי לא נפיק מהתם דהתם בירושה שנפלה לאחר מיתת האשה אין הבעל נוטל בראוי אבל כופר דמחיים נעשה החבלה שהכופר בא על ידה הוה אמינא דנוטל: נותן נזק וצער לאשה. נקט נזק וצער לפי שרגילות הוא שמצטערת יותר וגם נפחתין דמיה כשמפלת ע''י הכאה מכשיולדת בזמנה אבל ריפוי ושבת אורחא דמילתא הוא שאין צריכה ריפוי וגם אינה מתבטלת יותר ממלאכה משאר יולדת וכזה היה סופה כשתלד וא''ת ובושת מ''ט לא חשיב וי''ל נתכוין לבייש זה ובייש זה פטור לר''ש בהחובל (לקמן דף פו.) ומיירי דנתכוון להכות חבירו והכה האשה כפשטיה דקרא: היתה שפחה ונשתחררה או גיורת זכה. פ''ה נתעברה מן הגר ומן המשוחרר וכן משמע בהפרה (לקמן דף מט.) דקאמר לא שנו אלא שחבל בה בחיי הגר ואין לומר כריב''א שנתעברה בעודה שפחה דאין לבעל כלום דשל אדון נינהו ועכשיו נשתחררה כדמשמע לישנא דהיתה שפחה דהא בהפרה (שם) משמע כדפ''ה והא דנקט היתה שפחה ונשתחררה ולא נקט היתה משוחררת משום דע''כ כשאין לה בנים קאמר ולהכי נקט ונשתחררה דמשמע עתה מקרוב וה''ה לישראלית נשואה לגר ומת הגר דפטור דהא דמי ולדות לבעלה והא דנקט שפחה וגיורת משום דאורחא דמילתא כך דסתם משוחררת נשואה למשוחרר וסתמא גיורת לגר: (תוספות)

רשב"א ור"ע נמי ודאי הכי הוא. כלומר דלעולם לא איירי תורה בדעבר ושחט. ועבד יפה סלע נותן שלשים. ואע"ג שפעמים שוה יותר משלשים ואינו נותן אלא שלשים אפילו הכי כשנותן לעולם שלשים הוי חומרא טפי משום דיותר מצוי שאינו שוה שלשים מן השוה יותר משלשים. מה כשחייב בבן חורין חלקת בו בין תם למועד. כלומר דתם אינו משלם אלא חצי כופר מכאן שלא קבל ר"פ תשובותיו של ר' אליעזר שהרי אף ר"ע פוטר אף התם מחצי כופר ואפ"ה דריש בעל השור נקי לדמי עבד וטעמיה דר"ע כמו שכתבתי למעלה דכל שאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר. וסבר ר"ע לא ירית לה בעל. תמיהא לי טובא בהא אדרבה מהא משמע דר"ע סבירא ליה דבעל יורש את אשתו דבר תורה דאי לא אמאי אצטריך קרא למעוטי ירושת הבעל בנזקיה לישתוק מיניה ואנא ידענא דמנא תיתי וכי תימא כיון דקנין כספו הוא וכדאמרינן ביבמות בריש פרק אלמנה לכהן גדול ממילא הוה אמינא דאף הוא יורשה אלא שלמד כאן הכתוב שנזקיה ליורשיה ולאשמועינן דאין הבעל יורש את אשתו לא היא דאדרבה איצטריך קרא לאשמועינן דבעל יורשה מדכתיב וירש אותה ואיכא נמי דס"ל ירושת הבעל דרבנן כדאיתא בפרק יש נוחלין ובפרק הכותב אלא מהא דנזקין דר"ע ילפי לה ויש לומר דאין הכי נמי אלא דניחא ליה לאשמועינן האי דינא דכופר דאפילו למ"ד ירושת הבעל דאורייתא כופר שאינו משתלם אלא לאחר מיתה אינו לבעל דהו"ל ראוי ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק כן נ"ל. נזק וצער לאשה. דצער דגופא לא זכי לי' רחמנא ואפילו פירות נזקא וצערא לית ליה לבעל דפירי תקינו ליה ופירי דפירי לא תקינו ליה כדאיתא במסכת כתובות ומיהו כשמתה יורשה למ"ד הבעל יורש את אשתו ולפיכך מדקתני מתה נותן ליורשיה שמעינן ליה לר"ע אפילו בנזקין דמחיים סבר שאינו יורשה ואוקמוה בגרושה קשיא ליה וכי סבור היה המקשה דר"ע סבירא ליה דאין הבעל יורש את אשתו אפילו מדרבנן והא ליכא מאן דאית ליה הכין. ובשלמא בכופר דכתיב והמית איש או אשה ואמר ר"ע אף אשה נזקיה ליורשיה היינו דבר תורה אבל הכא אמאי לא וליתא דר"ע אקרא דוהמית איש או אשה קא דריש מה איש נזקיו ליורשיו אף אשה נזקיה ליורשיה וקא סלקא דעתין השתא דעליה קא סמיך למימר הכא דנותן נזק וצער לאשה וכל נזקין קאמר שהן ליורשיה ואם מתה נותן ליורשיה דבר תורה ופריק דבגרושה היא אבל שאר נזקין דמחיים בעל יורשין דבר תורה. (רשב"א)

דף מג - א

או גיורת זכה אמר רבה בגרושה וכן אמר ר''נ בגרושה אמרי גרושה נמי תיפלוג בדמי ולדות אמר רב פפא התורה זכתה דמי ולדות לבעל אפילו בא עליה בזנות מאי טעמא אמר קרא {שמות כא-כב} כאשר ישית עליו בעל האשה ונוקמה לרבה כגון שגבו מעות ולר''נ כגון שגבו קרקע דאמר רבה גבו קרקע יש לו גבו מעות אין לו ור''נ אמר גבו מעות יש לו גבו קרקע אין לו אמרי הני מילי לבני מערבא אליבא דרבנן כי קאמרי הכא כרבי: אמר ר''ש בן לקיש שור שהמית את העבד שלא בכוונה פטור משלשים שקלים שנאמר {שמות כא-לב} כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו והשור יסקל כל זמן שהשור בסקילה הבעלים משלמין שלשים שקלים אין השור בסקילה אין הבעלים משלמין שלשים שקלים אמר רבה שור שהמית בן חורין שלא בכוונה פטור מכופר שנאמר {שמות כא-כט} השור יסקל וגם בעליו יומת אם כופר יושת עליו כל זמן שהשור בסקילה בעלים משלמין כופר אין השור בסקילה אין בעלים משלמין כופר איתיביה אביי המית שורי את פלוני או שורו של פלוני ה''ז משלם ע''פ עצמו מאי לאו כופר לא דמים אי דמים אימא סיפא המית שורי את עבדו של פלוני אינו משלם על פי עצמו ואי דמים אמאי לא אמר ליה יכילנא לשנויי לך רישא דמים וסיפא קנס מיהו שנוייא דחיקא לא משנינא לך אידי ואידי דמים

רש"י או גיורת. מעוברת מגר ומתו שניהם פטור מן הכל שהוא קודם הואיל ואין לה יורשין כל הקודם בשלה זכה וזה שישנו בידו קודם לכל אדם אבל ישראלית מעוברת מישראל אפילו אין להם בנים יש לה יורשין לירש חלקה ויש לו יורשין לירש חלקו ודוקא נשתחררה קודם חבלה אבל היתה שפחה כשחבל בה חייב בכל אפילו בדמי ולדות ויתן לאדוניה דדמי ולדות שפחה אינם אלא לבעלים שלה כדאמרינן לקמן בשור שנגח את הפרה (דף מט.) דאמר ליה חמרתא מעברתא אזקת מינאי: בגרושה. עסקינן ומש''ה נותן ליורשיה שגירשה אחר החבלה: בעל האשה. אבועל הקפיד: ונוקמה לרבה כו'. למה להו לרבה ולר''נ לאוקמה בגרושה לוקמה מר כדאית ליה ומר כדאית ליה ביש נוחלין נוקמה לרבה כגון שגבו ב''ד מעות מן המזיק לשלם נזק וצער ואע''פ שנתחייב לה מחיים לא עדיף ממלוה בשטר: דאמר רבה גבו. יורשין קרקע במלוה שהלוה אביהם יש לו לבכור פי שנים דהוה ליה כמוחזק דהאי קרקע אשתעבד ליה לאבוהון: גבו מעות אין לו. פי שנים דלאו הני מעות הניח אביהן והוי ראוי: ור''נ אמר גבו מעות יש לו. דכמוחזק דמי שהרי מעות הלוה אביהם ומעות נטלו: גבו קרקע אין לו. דקרקע לא הניח אביהם והוי ראוי והכא נמי לוקמא ר''נ כגון שגבו קרקע דהוי ראוי: אמרי. הני מילי דאפלוג רבה ור''נ ביש נוחלין: אליבא דבני מערבא. דשלחו בכור נוטל פי שנים במלוה ולא ברבית ואוקימנא אליבא דרבנן דפליגי עליה דרבי דאמרי אין בכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן דאי רבי אפילו ברבית נמי שקיל פי שנים דשבחא דממילא הוא ופרשוה רבה ור''נ להא דבני מערבא דאמרי לרבנן בכור נוטל פי שנים במלוה מר בגבו מעות ומר בגבו קרקע: וכי אמרי הכא. בגרושה ולא מוקמינן לה בהכי: כרבי. דאמר בכור נוטל פי שנים בשבח דכמוחזק דמי וכ''ש במלוה דכמאן דגביא דמי לא שנא גבו קרקע ולא שנא גבו מעות הלכך אי לאו דגירשה שקיל דבעל כבכור ומיהו בכופר אפילו רבי מודה דראוי הוא דהואיל ואין בו שום חיוב מחיים לא הוי כשבחא דממילא: ה''ג. ה''מ לבני מערבא אליבא דרבנן כי קאמר הכא כרבי: שור שלא בכוונה פטור מסקילה. כדתנן במתני' (לקמן דף מד.) נתכוין להרוג את הבהמה כו' וילפינן לה בגמרא כמיתת בעלים כך מיתת השור: אין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר. ור''א דאמר לעיל (דף מא:) אין דיני אלא במתכוין להרוג כו' פליג עליה דמדאיצטריך קרא למפטריה בתם שלא בכוונה מכלל דמועד שלא בכוונה (בר כופר הוא ועוד מתניתין בהדיא תנא לקמן דפליגי עליה דקתני מועד שלא בכוונה) פטור ממיתה וחייב בכופר ורבה אקרא סמיך ומוקמינן למתני' דלקמן כוותיה דהאי דקתני מתני' פטור מכופר ומסקילה קאמר: או שורו של פלוני. במועד אוקימנא בפירקא קמא קתני מיהת המית שורי את פלוני משלם ע''פ עצמו: מאי לאו כופר. ואע''ג דאין השור בסקילה שהרי הודה ואמרו כמיתת בעלים כך מיתת השור ואדם בהודאתו אינו נהרג: לא דמים. הא דקתני משלם לאו בתורת כופר דניבעי כפרה דאפילו לא משלם נמי כגון אי לית ליה נכסי לאו בכלל עונש הוא דאין כופר בלא סקילה דשור אבל היכא דאית ליה נכסי ע''כ משלם דמים דלא גרעה מיתה מנזקין דאילו אזקיה אע''ג דאינו בסקילה בעי לשלומי ליה פחת דמיו ה''נ משלם דמיו ליורשיו: אינו משלם ע''פ עצמו. דשלשים של עבד קנס הן: ואי דמים. כלומר ואי ס''ד יש תורת נזקין להיכא דקטליה וע''כ כי היכי דבן חורין במקום שאין כופר משלם דמיו עבד נמי במקום שאין קנס משלם דמיו ואמאי קתני דלא: שנוייא דחיקא. בתרי טעמא: (רש"י)

תוספות גרושה נמי תפלוג בדמי ולדות. דקס''ד דלא אקרי בעל האשה אלא כשהאשה תחתיו וק''ק דמאי פריך דתפלוג בדמי ולדות אטו ולדות צררי נינהו דזכיה בהו דהכי פריך לקמן (דף מט.) דבעל גופיה לא הוה זכי בהו אי לאו דאשכחן דזכי ליה רחמנא ולאשה לא אשכחן דזכי: אפילו בא עליה בזנות. בירושלמי בעי ר''ע בא על אמו בא על אחותו יכול אף הוא בעל ההריון ת''ל בעל אותו שראוי לקרות בעל יצאו אלו שאינם ראויים לקרות בעל: ונוקמה לרבה כגון שגבו מעות. הוה מצי למימר לרבה אליבא דנפשיה לוקמיה בין בגבו מעות בין בגבו קרקע דבסוף גט פשוט (ב''ב דף קעה:) מוכח דס''ל אליבא דנפשיה אפילו גבו קרקע אין לו דשעבודא לאו דאורייתא אלא לא חש לדקדק כל כך ולהאריך שיהיה צריך להקשות ההיא דשעבודא לאו דאורייתא אההיא דגבו קרקע יש לו ולתרצם: ולרב נחמן שגבו קרקע. פי' כגון שגבו נמי קרקע ולא בא למעוטי מעות דהא דחשיב התם ר''נ מעות כמוחזקין היינו גבי מלוה כדפ''ה משום דזוזי יהיב וזוזי שקיל אבל הכא לא שייך האי טעמא ור''י מפרש לפי שדרך בני אדם לפרוע מעות חשיב ר''נ מעות מוחזקים: אמר רבה שור שהמית בן חורין. כר''ע ס''ל דלר''א ודאי חייב כדאמרינן לעיל ואביי דפריך סבר דאפילו ר''ע מודה דחייב כופר מועד שלא בכוונה מאם כופר לרבות שלא בכוונה והא דאצטריך ליה לר''ע לאוקמי בעל השור נקי לדמי עבד ולא בעי לאוקמי נקי לחצי כופר שלא בכוונה היינו משום דמאם כופר לא מרבינן אלא דבשלא בכוונה מחייב כבכוונה והיינו דוקא מועד דמחייב ע''פ עדים בכוונה אבל תם ע''פ עדים ליכא כופר בכוונה משום דהביאהו לב''ד וישלם לך שלא בכוונה נמי או ע''פ עצמו ליכא לרבויי מאם כופר ולהכי פריך שפיר ר''ע לר''א אפילו לאביי דמכח הביאהו לב''ד וישלם לך יש לפוטרו אפילו שלא בכוונה בלאו קרא דנקי וכן (אמר) רב דימי א''ר יוחנן לקמן דאמר אם כופר לרבות כופר שלא בכוונה אפילו לר''ע נמי קאמר הכי כדפריך אביי ורב ושמואל דפליגי נמי לקמן (דף מד.) אמתני' דשור שהיה מתחכך בכותל בכופר שלא בכוונה נראה לר''י אליבא דר''ע פליגי והא דאיתותב רב מברייתא דמייתי תניא כוותיה דשמואל ותיובתא דרב או תיובתא דרבה לגירסת רשב''ם י''ל דחשיב ליה גמרא תיובתא גמורה משום דאיירי בסיפא רבי יהודה ור''ש שהם תלמידי ר''ע כדאמרינן בסנהדרין (דף פו.) וכולן אליבא דר''ע וביבמות (דף סב:) נמי אמר עד שבא ר''ע אצל רבותינו שבדרום ושנה להם ור''א ס''ל דאיכא כופר שלא בכוונה בלא ריבוי דאם כופר ולהכי אצטריך קרא דנקי למעוטי תם שלא בכוונה מחצי כופר ואת''ל דמרבויא דאם כופר נפקא ליה כופר שלא בכוונה נמי לר''א צ''ל דבהך סברא דפריך לא מרבינן מאם כופר שלא בכוונה אלא היכא דאיכא כופר בכוונה פליג איהו אדר''ע: מאי לאו כופר לא דמים. וא''ת למ''ד (לעיל דף מ.) כופר דמי ניזק מאי איכא בין דמים לכופר ונראה לר''י כגון שמת המזיק דאין כפרה לאחר מיתה כמו חטאת ואשם דאין באין לאחר מיתה אבל דמים משלם ולפ''ז חמורה שלא בכוונה מבכוונה והכי נמי יש חומרא אחרת שלא בכוונה מבכוונה למ''ד כופר דמי מזיק דפעמים שהניזק שוה יותר מן המזיק ועוד י''ל דנפקא מינה בין דמים לכופר דדמים יכול למחול וכופר אין יכול למחול ואי הוה פשיטא לן דכופר שלם אמר רחמנא ולא חצי כופר הוה נ''מ נמי להא: רישא דמים וסיפא קנס. תימה מה תירוץ הוא זה ואומר ר''י דמצי ליישב פירוש המשנה כן המית שורי את פלוני הרי זה משלם תשלומין שחייבו הכתוב כגון כופר על פי עצמו ומשלמו בתורת דמים אבל עבדו של פלוני תשלומין שחייבו הכתוב דהיינו שלשים של עבד לעולם לא ישלם על פי עצמו: (תוספות)

רשב"א ותפלוג נמי בדמי ולדות. כלומר דבעל האשה כתיב וקא סלקא דעתין דאינו קרוי בעל אלא ביושבת תחתיו ואיכא למידק מאי קא פריך תפלוג איהי בולדות והא דמי ולדות חדוש הוא דלאו צררי נינהו ובעל גופיה אי לאו דזכי ליה רחמנא לבעל מי הוה זכי בהו וכדאמרינן לקמן בפרק שור שנגח את הפרה אטו ולדות צררי נינהו ולאשה לא אשכחן דזכי ואפילו לרבא דאמר בפרק שור שנגח את הפרה חבל בה לאחר מיתת הגר אלא דסלקא דעתין דאיהי זכיא בהו בנכסי הגר ואיהי קדמה לזכות בהן מיד שמת הגר והיינו דאקשי ליה רב חסדא אטו צררי נינהו לזכות בהן ועוד תמיהא לי מאי קאמר תפלוג אדרבה כיון דגרושה היא אי שקלה כולה תשקול ויש ספרים דכתיב בהו ותשקול האשה דמי ולדות ונ"ל שזו הגירסא יותר נכונה ולעיקר קושיין קמייתא נ"ל דה"ק כיון דזכי רחמנא דמי ולדות לבעל נימא כל דאיתיה בעל נשקול בעל נתגרשה תשקול איהי דהא תשלומין דולדות חייב רחמנא ואהדר ליה רב פפא דהתורה זכתה לבעל בלבד דמי ולדות ואם אין בעל ליורשיו. אמר רב פפא התורה זכתה לבעל דמי הולדות דאמר קרא כאשר יושת עליו בעל האשה. ירושלמי שאל לר"ע בא על אמו בא על אחותו יכול אף הוא בעל ההריון ת"ל בעל את שהוא ראוי לקרות בעל יצאו אלו שאין ראויין לקרות בעל ע"כ ולר' עקיבא דאמר חייבי לאוין כחייבי כריתות ואין קדושין תופסין בהן אף כל חייבי לאוין אין ראויין לקרותן בעל. דאמר רבה גבו קרקע יש לו גבו מעות אין לו. פירוש רש"י ז"ל דלרבה גבו קרקע יש לו משום דאסמכתיה אקרקע ולא אמעות ורב נחמן סבר גבו מעות יש לו דמשום זוזי יזיף וזוזי שקיל והו"ל כאלו הני זוזי שביק אבוהון ולפי פירוש זה הא דאמרינן הכא נוקמה לרב נחמן כגון שגבו קרקע לאו דוקא קרקע אלא אפילו קרקע דהכא גבי מעות לאו הלואה היא ויש מי שפירש נמי טעמא דרב נחמן דאדרבה עיקר אסמכתיה אמעות שרוב העולם אינן מגבין קרקע אלא מעות ולפי פירוש זה הא דקאמר ולרב נחמן בשגבו קרקע בדוקא נקט. כי קאמר הכא כרבי. כלומר רבה דאוקמה דוקא בגרושה על כרחין כרבי סבירא ליה ולרבי כיון דאמר דבכור נוטל בין במלוה בין ברבית דמוחזקין הן כל שכן לדידיה אם גבו בין קרקע בין מעות בגוף המלוה והניזקין הלכך ליכא לאוקמה אלא בגרושה דוקא וכבר כתבתיה יותר מזה בסוגיות שמועה זו ובדיניה בפרק יש נוחלין בשמעתא דסבת' בס"ד. וגרושה דנקטה הכא משום סיפא דקתני דמי ולדות לבעל אבל רישא בין בגרושה בין באלמנה. הא דאותיב אביי לרבא מברייתא דקתני: המית שורי לפלוני או שורו של פלוני הרי זה משלם ע"פ עצמו מאי לאו כופר. ודחיק רבה ומוקי לה בדמי תמיהא לי אמאי לא פריק ליה אין בכופר והא מני ר' אליעזר היא דסבירא ליה דיש כופר אפילו שלא במקום מיתת השור וכדכתיבנא לעיל ואנא דאמרי כר"ע דפליג עליה ומסתברא לי משום דניחא ליה דלא תיקום ברייתא דלא כותיה. מאי לאו כופר לא דמים. וא"ת מאי איכא בין כופר לדמים פירש"י ז"ל דנפקא מינה דהיכא דלית ליה נכסי דאי משום תורת דמים לא מהדר לפיוסיה בזוזי כיון דלית ליה ופטור אף מדיני שמים ואי משום תורת כופרא כפרה היא צריך לחזור כי היכי דתהוי ליה כפרה ולצאת ידי שמים ומאי כופר ודמים בתורת דמים ובתורת כופר זהו תורף פירש"י והראב"ד ז"ל הקשה דהא קתני בברייתא דאקשו מינה הרי זה משלם ע"פ עצמו ואמרינן דלא משלם בתורת כופר אלא בתורת דמים וכיון דיש לו לשלם הרי אין בהם הפרש ונ"ל דאינו קשה כלל דה"ק כשהוא משלם אינו משלם מתורת כופר אלא מתורת דמים וכיון שכן נפקא מינה היכא דלית ליה עוד י"ל דנ"מ למחילה דאי דמים יכולים יורשי המת למחול ואי משום כופר אין במחילתם כלום דכופרא כפרה הוא ואי נמי נפקא מינה למ"ד כופר דמי מזיק ואי משום דמים לא יהיב אלא דמי ניזק ופעמים שיהיו יותר תשלומי דמים מן הכופר וכגון שהניזק שוה יותר מן המזיק והראב"ד ז"ל פירש דאפשר שהכופר הוא בקצב כערכין והדמים כדי שוויו ואינו מחוור בעיני דהא תניא לעיל בברייתא הואיל ואני מחמיר בעבד מבן חורין שב"ח יפה סלע נותן סלע ואלו בערכין אין סלע ואם בא ללמד שפעמים שהערכין פחותין הרבה מל' של עבד לינקוט פחות שבערכין מיהא דאינון חמש סלעים של בן חדש ועד בן חמש שנים ותניא נמי ומה בן חורין שנתן כל שוויו דדלמא לאו כערכין משלם אלא נישום הוא כעבד הנמכר בשוק ואי דמים אמאי לא לאו למימרא דחיוב הוא ליתן דמים אלא ה"ק לדידך דאמרת דיש דמים במקום שאין כופר וקנסו מדין נזקין א"כ כשאמר המית עבדו של פלוני אמאי אינו משלם דמשמע דאינו משלם כלל לשלם דמים כפי מה שהזיק כשאר נזקין דעלמא דמשלם ע"פ עצמו הקשה הראב"ד ז"ל אשמעתין דאמר רבה דמשלם דמים שלא במקום כופר והא אין דמים למת וכדאמרינן בערכין דמי עלי ומת לא יתנו יורשין שאין דמים למתים ותירץ הוא ז"ל שלא אמרו שם אלא לענין יורשין שהנודר כבר מת והטעם לפי שאין היורשין מתחייבין בדמיו עד שעת שומא ומשירשו נכסי אביהן וכיון שלא נישום בחייו עכשיו שמת אין שמין אותו לחייב היורשים שאין לו עתה דמים והן לא נתחייבו עד עכשיו אבל לענין כופר ודמים שמזיק חי משעת המיתה נתחייב ליורשיו וא"נ הקדש בתר שעת שומא אזלינן כדכתיב ונתן את הערכך ביום ההוא ומהכא דרשינן אין להקדש אלא מקומו ושעתו אבל נזקין בתר שעת הנזק אזלינן ע"כ דברי הרב ז"ל. (רשב"א)

דף מג - ב

מיהו בן חורין דמשלם כופר ע''פ עצמו והיכי דמי דאי אתו סהדי ואסהידו ביה דקטל ולא ידעי אי תם הוה אי מועד הוה ואמר מריה דמועד הוא דמשלם כופר על פי עצמו היכא דליכא עדים משלם דמים גבי עבד שאינו משלם קנס ע''פ עצמו והיכי דמי דאי אתו עדים ואסהידו ביה דקטל ולא ידעי אי תם הוה אי מועד הוה ואמר מריה מועד הוא לא משתלם קנס ע''פ עצמו היכא דליכא עדים לא משלם דמים מתיב רב שמואל בר רב יצחק כל שחייב בבן חורין חייב בעבד בין בכופר בין במיתה כופר בעבד מי איכא אלא לאו דמים איכא דאמרי הוא מותיב לה והוא מפרק לה איכא דאמרי אמר ליה רבה הכי קתני כל שחייב בבן חורין בכוונה על פי עדים כופר חייב בעבד קנס וכל שחייב בבן חורין שלא בכוונה ע''פ עדים דמים חייב בעבד שלא בכוונה על פי עדים דמים א''ל רבא אי הכי אשו שלא בכוונה ע''פ עדים נשלם דמים ומנא ליה לרבא דלא משלם אילימא מדתנן היה גדי כפות לו ועבד סמוך לו ונשרף עמו חייב עבד כפות לו וגדי סמוך לו ונשרף עמו פטור האמר ריש לקיש כגון שהצית בגופו של עבד דקם ליה בדרבה מיניה ואלא מהא דתניא חומר באש מבבור שהאש מועדת לאכול בין דבר הראוי לה בין דבר שאין ראוי לה מה שאין כן בבור ואילו שהאש משלמת שלא בכוונה דמים מה שאין כן בבור לא קתני דלמא תנא ושייר אלא רבא גופיה אבעויי מבעיא ליה אשו שלא בכוונה מי משלם דמים או לא מי אמרינן גבי שור הוא דבכוונה משלם כופר שלא בכוונה משלם דמים אבל אשו דבכוונה לא משלם כופר שלא בכוונה נמי לא משלם דמים או דלמא כיון דגבי שורו שלא בכוונה אע''ג דליכא כופר משלם דמים גבי אשו נמי אע''ג דבכוונה לא משלם כופר שלא בכוונה מיהת משלם דמים ולא ידעינן תיקו: כי אתא רב דימי א''ר יוחנן כופר מה ת''ל {שמות כא-ל} אם כופר לרבות כופר שלא בכוונה ככופר בכוונה א''ל אביי אלא מעתה עבד נמי מה ת''ל {שמות כא-לב} אם עבד לרבות עבד שלא בכוונה כעבד בכוונה וכי תימא הכי נמי והאמר ריש לקיש שור שהמית את העבד שלא בכוונה פטור משלשים שקלים א''ל גברא אגברא קא רמית כי אתא רבין א''ר יוחנן עבד מה תלמוד לומר אם עבד לרבות עבד שלא בכוונה כעבד בכוונה ולריש לקיש נמי נימא מדעבד אם עבד לא דריש כופר אם כופר נמי לא דריש אמרי לא עבד אם עבד לא דריש כופר אם כופר דריש ומאי שנא עבד אם עבד לא כתיב במקום תשלומין כופר אם כופר כתיב במקום תשלומין: וכן בבן או בבת: ת''ר {שמות כא-לא} או בן יגח או בת יגח לחייב על הקטנים כגדולים והלא דין הוא הואיל וחייב אדם באדם וחייב שור באדם מה כשחייב אדם באדם לא שנא בין קטנים לגדולים אף כשחייב שור באדם לא תחלוק בו בין קטנים לגדולים ועוד קל וחומר הוא ומה אדם באדם שלא עשה בו קטנים כגדולים חייב בו על הקטנים כגדולים

רש"י מיהו בן חורין. דאשכחן ביה כופר ע''פ עצמו: והיכי דמי כגון דאתו סהדי כו'. דהכא ודאי משלם כופר דכופרא כפרה ולא קנסא דליפטר משום הודאת עצמו והיכא דליכא עדים כלל הוא דפטרנא מכופר משום גזירת הכתוב דאין השור בסקילה והכא הרי השור בסקילה בהעדאת העדים דאי נמי תם הוי בר סקילה הוא הלכך היכא דליכא עדים כלל דאינו בר כופר משלם דמים אבל עבד דלא משכחת ביה קנס ע''פ עצמו דאי נמי אתו סהדי ואמרי קטל עבד ולא ידעינן אי תם אי מועד ואמר מריה מועד הוא דפטור מקנס אע''ג דהשור בסקילה ואפילו תם כדאמרינן לקמן כל שחייב מיתה בבן חורין חייב בעבד מיהו מודה בקנס פטור הלכך כי ליכא עדים כלל אפילו דמים לא משלם: אלא לאו דמים. וקתני כל שחייב בבן חורין חייב בעבד וכיון דאמרת בן חורין ע''פ עצמו משלם דמים אמאי קתני לגבי עבד אינו משלם ע''פ עצמו: הכי קאמר כל שחייב כו'. הכי פירושא דברייתא דקתני כל לאו במודה מפי עצמו קאי אלא בהעדאת עדים כסתם כל באי לב''ד והעדאת עדים ליכא מידי דמחייבת בבן חורין דלא מיחייב בעבד והכי קאמר כל שחייב בבן חורין בכוונה ע''פ עדים כופר כלומר כל שחייב בבן חורין כופר כגון בכוונה וע''פ עדים חייב נמי בעבד בכוונה ע''פ עדים קנס שלשים דהא השור בסקילה וכל שחייב בבן חורין דמים והיכי דמי כגון שלא בכוונה ע''פ עדים חייב נמי בעבד דמים אבל ע''פ עצמו אע''ג דבבן חורין משלם דמים בעבד פטור כדאמרן הואיל ומצינו חילוק בע''פ עצמו בין כופר דבן חורין לקנס דעבד אבל בעדים שלא בכוונה לא אשכחן חומרא בכופר מבקנס דהכא והכא פטור הלכך לגבי דמים תרוייהו כי הדדי נינהו: אי הכי. דשורו שלא בכוונה ע''פ עדים דליתיה בתורת כופר משלם דמים כיון שיש דמים למיתת אדם במקום שאין כופר וקנס אשו נמי דליתיה בתורת כופר לשלם דמים שלא בכוונה דהא ישנה בתורת נזקין ומיהו בכוונה פשיטא לן דפטור דקם ליה בדרבה מיניה: היה גדי כפות לו. לגדיש: חייב. אגדי ואגדיש ופטור על העבד דהיה לו לברוח: עבד כפות לו וגדי סמוך לו. ונשרפו עמו פטור וקסבר רבא האי פטור אעבד וגדי קאמר אעבד משום דאין תשלומין לעבד אלא במקום קנס בשור המועד ואגדי משום דהיה לו לברוח אבל משום דקם ליה בדרבה מיניה לא פטר ליה דקסבר אשו משום ממונו ואין כאן חיוב מיתה: האמר ר''ל. בפ' כיצד: כגון שהצית בגופו של עבד. דאיכא עליה חיוב מיתה ואפילו אגדיש נמי פטר ליה משום דקם ליה בדרבה מיניה: בין דבר שאין ראוי לה. ליחכה נירו וסכסכה אבניו: ואילו שהאש משלמת שלא בכוונה. דליכא דרבה מיניה דמים: מה שאין כן בבור. דפטר ביה מיתת אדם דכתיב שור ולא אדם לא קתני: אלא רבא גופיה. הא דאותיב לעיל אשו שלא בכוונה לאו דפשיטא ליה דלא משלם ובתיובתא מייתי לה אלא בלשון בעיא אייתי לה והכי קאמר ליה רבא לרבה אי הכי דשור שלא בכוונה שאין כופר יש דמים אשו שלא בכוונה מאי: אבל אש דבכוונה לא משלם כופר. חדא דאין כופר באש ועוד דקם ליה בדרבה מיניה: לרבות כופר שלא בכוונה. אע''ג דאין השור בסקילה ופליגא אדרבה: לרבות עבד שלא בכוונה. לקנס: אם כופר כתיב במקום תשלומים. דסברא דלרבויי אחריני אתא לתשלומין דלגופיה לא אצטריך דהוה ליה למכתב כופר: אם עבד לא כתיב גבי תשלומין. אלא גבי נגיחה אם עבד יגח ולגופיה אצטריך לחלק בין עבד לבן חורין: לחייב על הקטנים. סקילה: והלא דין הוא. ולא צריך קרא: הואיל וחייב. מיתה באדם ההורג את האדם: וחייב. מיתה שור באדם: לא חלקת בין נהרגים קטנים לגדולים. דכתיב כי יכה כל נפש אדם אפילו קטנים במשמע: מה אדם באדם שלא עשה כו'. רוצח קטן כגדול דכתיב (ויקרא כד) ואיש כי יכה איש ולא קטן: חייב בו. על הנהרגין קטנים כגדולים: (רש"י)

תוספות אשו שלא בכוונה. על פי עדים לשלם דמים כיון דשורו שלא בכוונה אע''פ שאין יכול לבא בשום ענין לידי כופר וקנס משלם דמים אם כן באש נמי משלם דמים אע''פ שאין יכול לבא בשום ענין לידי כופר ולאו דוקא אשו שלא בכוונה דכ''ש אשו בכוונה דאי בכוונה פשיטא ליה דלא משלם דמים היכי דייק מההוא דעבד כפות לו דפטור דלמא ההיא בכוונה ודוקא אליבא דמ''ד אשו משום ממונו פריך דהויא דומיא דשור אבל למ''ד אשו משום חציו היינו אדם המזיק: (תוספות)

רשב"א הא דבעי רבא: אשו שלא בכונה משלם או לא. כתבו בתוס' דשלא בכונה לאו דוקא אלא כל שכן בכונה מדבעי למידק מההיא דעבד כפות לו דפטור משמע דלאו דוקא ומנא ליה דההיא שלא בכונה דלמא ההיא בכונה. אבל הרב ז"ל והראב"ד ז"ל פירשו דוקא שלא בכונה כגון שלא נתכוון להצית את העבד דאי בכונה קם ליה בדרבה מיניה. הא דבעי רבא אליבא דריש לקיש בלבד בעו לה דאמר אשו משום ממונו אבל לרבי יוחנן דאמר אשו משום חציו היינו אדם המזיק. (רשב"א)

דף מד - א

שור באדם שעשה בו קטנים כגדולים אינו דין שחייב על הקטנים כגדולים לא אם אמרת אדם באדם שכן חייב בארבעה דברים תאמר בשור שאינו חייב בד' דברים ת''ל {שמות כא-לא} או בן יגח או בת יגח לחייב על הקטנים כגדולים ואין לי אלא במועדין בתם מנין דין הוא הואיל וחייב באיש ואשה וחייב בבן ובת מה כשחייב באיש ואשה לא חלקת בו בין תם למועד אף כשחייב בבן ובת לא תחלוק בו בין תם למועד ועוד קל וחומר מה איש ואשה שכן הורע כחם בנזקין לא חלקת בו בין תם למועד בן ובת שיפה כחם בנזקין אינו דין שלא תחלוק בהן בין תם למועד אמרת וכי דנין קל מחמור להחמיר (עליו אם החמיר במועד החמור תחמיר בתם הקל ועוד) אם אמרת באיש ואשה שכן חייבין במצות תאמר בבן ובת שפטורין מן המצות ת''ל או בן יגח או בת יגח נגיחה בתם נגיחה במועד נגיחה למיתה נגיחה לנזקין: מתני' שור שהיה מתחכך בכותל ונפל על האדם נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם לכנעני והרג בן ישראל לנפלים והרג בן קיימא פטור: גמ' אמר שמואל פטור ממיתה וחייב בכופר ורב אמר פטור מזה ומזה ואמאי הא תם הוא כדאמר רב במועד ליפול על בני אדם בבורות הכא נמי במועד להתחכך על בני אדם בכתלים אי הכי בר קטלא הוא בשלמא התם דחזא ירוקא ונפל אלא הכא מאי איכא למימר הכא נמי במתחכך בכותל להנאתו ומנא ידעינן דבתר דנפל קא מתחכך ביה

רש"י שור באדם שעשה בו. שור קטן ההורג כשור גדול ההורג דהא שור בן יומו קרוי שור דכתיב (ויקרא כב) שור או כשב כי יולד: אינו דין. שחייב בו סקילה על תינוק קטן כעל אדם גדול: שכן חייב. בנזקין ארבעה דברים שהשור פטור מהן ונזק לא חשיב דהא שור נמי נזקא משלם: ת''ל בן ובת. קטנים משמע דלעיל מיניה כתיב והמית איש או אשה: ואין לי אלא במועד. דקרא במועד כתיב: לא חלקת בין תם למועד. לענין סקילה: שהורע כחן בנזקין. דאם הזיקו משלמין: יפה כחן. דחרש שוטה וקטן פגיעתן רעה החובל בהן חייב והן שחבלו באחרים פטורין: וכי דנין קל מחמור. תם ממועד: להחמיר. על הקל דנימא כי היכי דחמור חייב קל נמי חייב דקדרשת תם ממועד במה מצינו דקתני חייב באיש ואשה וחייב בבן ובת במועד דהא חיוב דבן ובת במועד הוא דכתיב וקאמרת מה חיוב דאיש ואשה (במועד) עשה בו תם כמועד אף בן ובת נעשה בו תם כמועד ואשתכח דקא ילפת תם ממועד דאי לא אשכחת חיוב דבן ובת במועד לא הוה ילפת ליה בתם מאיש ואשה דהא במועד גופיה אי לאו דרבינהו קרא לא מצית לאתויינהו מדינא לעיל: אם החמיר. הכתוב בבן ובת באיש ואשה במועד כתב לך שהרי חמור הוא לענין כופר: נחמיר. אנן מדינא בתם הקל בתמיה: אם אמרת באיש ואשה. כלומר וק''ו דדרשת נמי בסיפא פריכא הוא דאם אמרת באיש ואשה כו' ל''א וכי דנין קל וחומר בן ובת שפטורין מן המצות מאיש ואשה וזה שמעתי וראשון מצאתי וכשר הוא מן האחרון דהיכי פשיטא ליה הך קולא והך חומרא דקמתמה וכי דנין כו' והא תנא אשכח חומרא בבן ובת דיפה כחן בנזקין מאיש ואשה: ת''ל או בן יגח או בת יגח. יגח יגח תרי זמני דריבה לה נגיחה למועד ולתם למיתה ולנזקין: פטור ממיתה. דהא לא נתכוין דאמרינן לקמן (ע''ב) כמיתת בעלים אם הרג כן מיתת השור שהרג: וחייב בכופר. דדרשינן כופר אם כופר להביא שלא בכוונה: ורב אמר פטור מזה ומזה. כדדריש רבא לעיל השור יסקל וגו' כל זמן שהשור בסקילה בעלים משלמין כופר: והא תם הוא. אפילו למאן דדריש אם כופר ה''מ למועד שלא בכוונה והאי תם הוא בחיכוך זה: במועד ליפול על בני אדם בבורות. לקמן בשור שנגח את הפרה (דף מח:): בשלמא התם. גבי שור שנפל על האדם בבור איכא לתרוצי כדמתרצינן התם דהאי דלא קטלינן ליה בנגיחות ראשונות כגון דחזא ירוקא ונפל שלא בכוונה על זה שראה עשב בתוך פי הבור ובא לאוכלה ונפל: אלא הכא. הואיל ומועד לכך מאי שלא מתכוין איכא: הכא נמי. דחזינן ליה דמתחכך להנאתו ולא להפילו עליו: (רש"י)

תוספות וכי דנין קל מחמור. פ''ה דהך פירכא אדין ראשון דבדין שני דק''ו דאיש ואשה שהורע כחן בנזקין לא דנין קל מחמור דאפילו אי לא הוה כתיב מועד כלל הוה ילפינן בהאי קל וחומר אע''ג דבק''ו נמי קאמר לא חלקת האי לישנא לאו דוקא ולכך אצטריך לא אם אמרת לעשות פירכא בדין שני שהוא ק''ו: נגיחה לנזקין אצטריך . לרבות נזקין משום דדרשינן בסיפיה דהאי קרא בנזקין בהמניח (לעיל דף לג.) כמשפט שור בשור וכן בסוף פרקין לענין שמירה מעולה דנזקין דריש מלא ישמרנו אע''ג דלא ישמרנו גבי מיתה כתיב: והא תם הוא. לא בעי למימר דמתני' כר''י הגלילי כדמוקי שמואל מתני' בהפרה (לקמן דף מח:) גבי היה אביו או בנו בתוכו דמאי דוחקיה דשמואל לאוקמי מתניתין כר''י הגלילי ומה פלוגתא הוה שייך בזה דהוו פליגי רב ושמואל מתני' כמאן ועוד דרישא דמתני' דקתני מועד דמשלם כופר ותם פטור מן הכופר לא אתיא כר''י הגלילי והא דלא מוקי שמואל מתני' דלקמן במועד ליפול על בני אדם בבורות כדמפרש מילתא דהכא במועד להתחכך על בני אדם בכתלים משום דההוא לא שכיחא כי האי: והא תם הוא. המקשן סבור שמתחכך בכותל להפילו ולא מתכוין להפילו על בני אדם דא''כ לא היה פטור ממיתה ועל זה מקשה והא תם הוא שאפילו עשה כן כמה פעמים והרג בני אדם שלא בכוונה אין מועד להרוג אדם כדפי' לעיל מדלא אשכחן מועד במתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם ומשני במועד להתחכך על בני אדם פירוש במתחכך להנאתו כדמפרש ואזיל דהוי מועד מתחילתו והוי כאורחיה וא''ת ומי דוחקו לשמואל לומר שחייב כופר יעמידנו במתכוין להפיל הכותל ולא נתכוין להפיל על בני אדם ופטור גם מכופר לפי שהוא תם וי''ל דלרב ושמואל משמע להו לישנא דמתני' דקתני ונפל על האדם שלא היה מתכוין להפילו אלא ממילא אירע שנפל ע''י שהיה מתחכך בו להנאתו ולכך קאמר שמואל היכא דמתחכך בכותל להנאתו כדמשמע לישנא דמתני' דפטור ממיתה וחייב כופר ורב אמר פטור מזה ומזה כדמשמע לישנא דפטור שפטור לגמרי והמקשן היה סבור דהא דנקט במתני' ונפל על האדם ולא קתני להפילו משום דלא מתכוין להפילו על האדם מיירי אבל מ''מ במתכוין להפילו ושלא על האדם משמע ליה שמיירי: הכא נמי במתחכך להנאתו. תימה דהכא אמר רב דפטור מזה ומזה ולקמן בהפרה (ד' מח:) מוקי רב מתניתין דקתני משלם הכופר במועד ליפול על בני אדם בבורות וחזא ירוקא ותירץ רבינו תם דלקמן הוי רגל בכוונה כשמניח עצמו בבור כדי לאכול הירק שבבור ויודע שמתמעך האדם כמו רגל שדרסה ע''ג תינוק שיודע שיהרוג התינוק ולפיכך משלם כופר אע''פ שאין השור בסקילה הואיל ואינו מתכוין להזיק דילפינן רגל בכוונה מקרן בכוונה אבל הכא שמתחכך בכותל להנאתו (שלא בכוונה) הויא שן [שלא בכוונה] שאינו יודע שיפול הכותל על האדם לפיכך פטור מן הכופר כקרן שלא בכוונה ומועד דהכא ודלקמן לאו דוקא מועד בשלש פעמים אלא כלומר בדבר שנעשה מועד מתחילתו כגון שן ורגל והא דפריך לקמן כדמוקי לה במועד ליפול על בני אדם בבורות אי הכי בר קטלא הוא דייק ממתני' דקתני משלם הכופר ולא קתני חייב מיתה ומשלם הכופר משמע דפטור הוא מן המיתה ורש''י פירש כל הסוגיא דלקמן בע''א אבל דוחק הוא ושם אפרש בע''ה ועל פי' ר''ת נמי קשה דפטר רגל בכוונה לדרוס על האדם ממיתה כיון שלא נתכוין להרוג א''כ ר''ש דיליף בשמעתין נזקין מקטלא פטר רגל מנזקין בכוונת דריסה על הכלים כשלא נתכוין להזיק וזה אי אפשר דעל כרחך לאו בכוונת היזק חייביה רחמנא דאי בכוונת היזק א''כ היינו קרן והואיל וכן על כרחך ליכא למילף נזקין מקטלא לענין כוונה ורבינו שמואל מצא בספר ישן דלא גרסינן מילתא דרב דפטר מזה ומזה ולקמן גרסינן תניא כוותיה דשמואל ותיובתא דרב דפטר לעיל מכופר כשאין השור בסקילה: (תוספות)

רשב"א אמרת וכי דנין קל מחמור. כלומר כשבאת ללמוד תם ממועד ואמרת מה כשחייב באיש ואשה לא חלקת בין תם בין מועד דתם חייב כ"ש מועד אף כשחייב במועד בבן ובת לא תחלק בין תם למועד זו אינה תורה שאין דנין תם הקל ממועד החמור ומה שאמרת ק"ו מה איש ואשה שהורע כחן ק"ו פריכא הוא דאיכא למיפרך לא אי אמרת באיש ואשה שכן חייבין במצות זהו תורף פירושו של רש"י ז"ל ועיקר. הא דקתני במתניתין נגח עבד או אמה נותן ל' אמועד קא מהדר דסתמי כלהו אליבא דר"ע ור"ע הא אמר נקי מדמי עבד. לנפלים והרג את בן קיימא פטור. ה"ה דהו"ל למתני לטרפה והרג את השלם אלא טריפה הרי הוא בכלל נפלים ושלם בכלל בן קיימא. גירסת רוב הספרים: אמר שמואל פטור מן המיתה וחייב בכופר ורב פטור מזה ומזה. ולקמן גרסינן תניא כותיה דשמואל ותיובתא דרב ואקשינן עליה דשמואל היאך חייב בכופר והא תם הוא ופרש"י דתם הוא ונראה משום דסתם שור דקתני היינו תם עד שיפרש שהוא מועד אבל בתוס' פירשו שהמקשה היה סבור דהא דקתני שור שהיה מתחכך ונפל הכותל על האדם לומר שלא היה מתכוון להפילו על האדם אלא שהיה מתחכך להפיל הכותל ולא על האדם ולפיכך אפילו היה מועד לחכך כותלים ולהפילן ונפלו ממילא על האדם הרי הוא פטור מן הכופר דתם הוא למיתת אדם ולפיכך הקשה והא תם הוא ופריק במתחכך בכותל להנאתו וכיון שכן הרי הוא כמועד מתחילתו דהו"ל כשן דאורחיה הוא ומשמע דאפילו בפעם ראשונה משלם את הכופר דכל תולדות שן כשן דמועדת מתחילתה אבל מצאתי להראב"ד ז"ל שפירש שאינו משלם את הכופר עד ג' פעמים שלא חייבתו תורה עד שהועד בבעלים ג' פעמים וא"ת מי דחקו לשמואל לאוקמה בהכין לימא מתניתין מני ר' יוסי הגלילי היא דאמר תם משלם חצי כופר לא היא חדא דמי הזקיק לרב ושמואל למיפלג אמתניתין דרב מוקי לה כרבנן ושמואל מוקי לה כר' יוסי הגלילי ועוד דתנא דהאי פרקין לית ליה כר' יוסי הגלילי דאדרבה קתני שור שנגח את האדם מועד משלם את הכופר ותם פטור מן הכופר ועוד דאין דרכן של אמוראים לסתום דבריהם אלא לפרש דבריהם והו"ל לשמואל למימר פטור מן המיתה וחייב בחצי כופר ועוד נ"ל דמתניתין דקתני פטור ע"כ או פטור מתרוייהו קאמר או פטור מחדא דהיינו מיתה וחייב באידך דהיינו כופר אבל שיאמר שהוא פטור לגמרי מחדא וחייב בפלגא דאידך ל"ל וא"ת מ"מ מי הזקיקו לשמואל למימר דחייב בכופר ומתניתין פטור קתני יעמידנה במתכוין להפיל את הכותל ושלא על האדם דפטור מכופר תי' בתוס' דלרב ושמואל לישנא דמתניתין קשיתינהו דמדקתני שהיה מתחכך בכותל ונפל על האדם משמע שלא התכוון אפילו להפילו אלא שמתוך חכוכו נפל ממילא ולכך העמידוה שהיה מתחכך בו להנאתו ובא שמואל לפרש דלא תימא דהיכא דמתחכ' בכותל להנאתו כדמשמע לישנא דמתניתין שיהא פטור לגמרי ואפילו מכופר א"ו חייב בכופר כדמפרש ואזיל משום דשלא בכונה חייב בכופר ורב אמר פטור מזה ומזה דמתניתין פטור סתמא קתני דמשמע פטור לגמרי והמקשה היה סבור דהא דקתני ונפל לאו למימרא שלא נתכוון להפילו אלא משום דלא נתכוון להפילו על האדם קתני ונפל על האדם ומ"מ בנתכוון להפילו קא מיירי. כדאמר רב דחזא ירקא ונפל וכו'. וא"ת א"כ תיקשי לן דרב אדרב דמאי שנא הכא דאמר פטור מזה ומזה וההיא מתניתין דנפל לבור דבפרק שור שנגח את הפרה דקתני משלם את הכופר מוקי לה רב במועד ליפול על בני אדם בבורות וחזא ירקא כתב רבינו שמואל שמצא בספר ישן דלא גרסינן כלל מלתא דרב דפטר מזה ומזה ולקמן גרסינן כותיה דשמואל ותיובתא דרבה כלומר דפטר לעיל דלא בכונה מכופר כיון שאין השור בסקילה וכמה ספרים יש אצלנו שגורסין כך כמו שכתב רש"י ז"ל והראב"ד ז"ל גורס כאן מלתיה דרב דאמר פטור מזה ומזה ולמטה גורס תניא כותיה דשמואל ותיובתא דרבה וכן היא במקצת הספרים וכן נראה מדברי ר"ח ז"ל והיא נראית היפה שבגירסאות ופירש הראב"ד ז"ל דהא דמוקי לה הכא למתניתין במועד שמתחכך להנאתו שמואל בלחוד הוא דמוקי לה הכי והלכך לשמואל חייב בכופר דשלא בכוונה חייב בכופר וכיון דאוקי הא מתניתין דהכא במתחכך להנאתו וחייב בכופר שלם אצטריך ליה לפרושי מתניתין דהיה אביו ובנו בבור דקתני חייב בכופר בתם ובחצי כופר ומתניתין ר"י הגלילי הוא ואע"ג דחייב בכופר קתני מאי כופר חצי כופר דאורחא דתנא למסתם לישניה דאי במועד ובכופר שלם תרתי למה לי ורב אמר פטור מזה ומזה מדקתני פטור סתם דמשמע פטור לגמרי וסבר דמתניתין בתם ורבנן היא ומתניתין דנפל לבור דקתני חייב בכופר במועד ושלא בכוונה ואי שלא בכונה ס"ל דחיב בחופר ודלא כרבה והלכך ברייתא דקתני מועד שלא בכוונה פטור מן המיתה וחייב בכופר סייעתא דשמואל ותיובתא דרבה בלחוד דאמר כל שאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין את הכופר וכתב עוד הרב ז"ל דמשמע דרב סבירא ליה כרבנן דתם אינו משלם את הכופר ושמואל סבירא ליה כר' יוסי הגלילי ואע"ג דההיא ברייתא דאייתונן מינה סייעתא לשמואל קתני בה תם בכונה חייב מיתה ופטור מן הכופר ודלא כר"י הגלילי כי אמרינן תניא כותיה דשמואל ממועד שלא בכונה פטור מן המיתה וחייב בכופר בלחוד קא מייתי סייעתא אבל אידך בבא דלא כר"י הגלילי ודלא כשמואל דס"ל כותיה זהו תורף פירוש של הראב"ד ז"ל וא"ת כיון דרב נמי מודה ליה לשמואל דשלא בכונה חייב בכופר לימא תניא כותיה דשמואל ורב ותיובתא דרבה לא היא דרב לא אמרה הכא בהדיא ושמואל הוא דאמרה ולדידיה דאמר מייתי סייעתא. (רשב"א)

דף מד - ב

ואכתי צרורות נינהו אמר רב מרי בריה דרב כהנא דקאזיל מיניה מיניה תניא כוותיה דשמואל ותיובתא דרב יש חייב במיתה ובכופר ויש חייב בכופר ופטור ממיתה ויש חייב במיתה ופטור מן הכופר ויש פטור מזה ומזה הא כיצד מועד בכוונה חייב במיתה ובכופר מועד שלא בכוונה חייב בכופר ופטור ממיתה תם בכוונה חייב במיתה ופטור מכופר תם שלא בכוונה פטור מזה ומזה והנזקין שלא בכוונה ר' יהודה מחייב ור' שמעון פוטר מאי טעמא דרבי יהודה יליף מכופרו מה כופרו שלא בכוונה חייב אף הנזקין נמי שלא בכוונה חייב ורבי שמעון יליף מקטליה דשור מה קטליה שלא בכוונה פטור אף נזקין שלא בכוונה פטור ור' יהודה נמי נילף מקטליה דנין תשלומין מתשלומין ואין דנין תשלומין ממיתה ור' שמעון נמי נילף מכופרו דנין חיוביה דשור מחיוביה דשור לאפוקי כופר דחיוביה דבעלים הוא: נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם [וכו'] פטור: הא נתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב מתניתין דלא כר' שמעון דתניא ר' שמעון אומר אפילו נתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור מ''ט דרבי שמעון דאמר קרא {שמות כא-כט} השור יסקל וגם בעליו יומת כמיתת בעלים כך מיתת השור מה בעלים עד דמיכוין ליה אף שור נמי עד דמיכוין ליה ובעלים גופייהו מנלן דאמר קרא {דברים יט-יא} וארב לו וקם עליו עד שיתכוין לו ורבנן האי וארב לו מאי עבדי ליה אמרי דבי רבי ינאי פרט לזורק אבן לגו היכי דמי אילימא דאיכא תשעה כנענים ואחד ישראל ביניהם תיפוק ליה דרובא כנענים נינהו אי נמי פלגא ופלגא ספק נפשות להקל לא צריכא דאיכא תשעה ישראלים ואחד כנעני דאע''ג דרובא ישראלים נינהו כיון דאיכא חדא כנעני בינייהו הוי ליה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי וספק נפשות להקל: מתני' שור האשה ושור היתומים שור האפוטרופוס שור המדבר שור ההקדש שור הגר שמת ואין לו יורשין הרי אלו חייבין מיתה ר' יהודה אומר שור המדבר שור ההקדש שור הגר שמת פטורין מן המיתה לפי שאין להם בעלים: גמ' ת''ר שור שור שבעה להביא שור האשה שור היתומים שור האפוטרופוס שור המדבר שור ההקדש שור הגר שמת ואין לו יורשין ר' יהודה אומר שור המדבר שור ההקדש שור הגר שמת ואין לו יורשין פטורין מן המיתה לפי שאין להם בעלים אמר רב הונא פוטר היה רבי יהודה אפילו נגח ולבסוף הקדיש נגח ולבסוף הפקיר ממאי מדקתני תרתי שור המדבר ושור הגר שמת ואין לו יורשין שור הגר שמת מאי ניהו דכיון דאין לו יורשין הוה ליה שור הפקר היינו שור המדבר היינו שור הגר שמת ואין לו יורשין אלא לאו הא קמשמע לן דאפילו נגח ולבסוף הקדיש נגח ולבסוף הפקיר שמע מינה תניא נמי הכי יתר על כן אמר ר' יהודה אפילו נגח ולבסוף הקדיש נגח ולבסוף הפקיר פטור שנאמר {שמות כא-כט} והועד בבעליו והמית וגו' עד שתהא מיתה והעמדה בדין שוין כאחד וגמר דין לא בעינן והא השור יסקל גמר דין הוא אלא אימא עד שתהא מיתה והעמדה בדין וגמר דין שוין כאחד: מתני' שור שהוא יוצא ליסקל והקדישו בעליו אינו מוקדש שחטו בשרו אסור ואם עד שלא נגמר דינו הקדישו בעליו מוקדש ואם שחטו בשרו מותר מסרו לשומר חנם ולשואל לנושא שכר ולשוכר נכנסו תחת הבעלים מועד משלם נזק שלם ותם משלם חצי נזק: גמ' תנו רבנן שור שהמית עד שלא נגמר דינו מכרו

רש"י ואכתי צרורות נינהו. ואין כופר כתוב אלא בנגיחה דהוי גופו ממש: דקאזיל. כותל: מיניה מיניה. ע''י דחיפתו וגלגולו כל שעה עד שמפילו עליו ומיהו אינו מתכוין להרוג: חייב בכופר ופטור מן המיתה. דדרשינן כופר אם כופר והיינו כוותיה דשמואל: והנזקין. שהזיק שור שלא בכוונה ולא הרג: מכופרו. דאמרינן שלא בכוונה חייב מרבויא דאם כופר: חיוביה דשור. תשלומי נזקיו מחמת הבור באין: מחיובי' דשור. קטליה: כופר חיובא דבעלים. כפרת נפשו: מה בעלים עד דמכוין ליה. ר' שמעון אית ליה הך סברא גבי רוצח באלו הן הנשרפין (סנהדרין דף עט.) ורבנן פליגי עליה ואמרי אף בעליו נמי מתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב דהאי וארב לו אמרי דבי רבי ינאי רבנן מוקמי ליה פרט לזורק אבן לגו לתוך חבורת אנשים ויש שם כנענים וישראלים ואיכא למימר לכנענים נתכוין: תיפוק ליה דרובא כנענים נינהו. ולא איצטריך קרא למפטריה: ואי נמי. חמשה כנענים וחמשה ישראלים לא איצטריך קרא למפטריה דרחמנא אמר (במדבר לה) ושפטו העדה והצילו העדה דהא ספק נפשות להקל: לא צריכא דאיכא תשעה ישראלים. דאי לאו קרא הוה אמינא זיל בתר רובא ולישראל איכוין ואע''ג דדלמא לאו להאי איכוין נתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב קא משמע לן קרא דהואיל והוה ליה כנעני קבוע ביניהן כמחצה על מחצה דמי וספק נפשות להקל ולכל מילי דקיימא לן קבוע כמחצה על מחצה דמי מהאי קרא נפקא לן: מתני' שור היתומים. שאין להן אפוטרופוס או שור אפוטרופוס של יתומין אלא שעל אפוטרופוס לשומרו: גמ' שור שור ז'. ז' שור כתובין בפרשה בנוגח אדם: שור האשה. דלא תימא בעל השור כתיב לשון זכר: מדקתני תרתי. שור הפקר תרי זמני: הא קמ''ל. הא דהדר תנא שור הגר לר' יהודה דאע''ג דנגח בחיי הגר ומת והוי ליה הפקר פטור: והועד בבעליו. היינו בב''ד דאין העדאה אלא בב''ד: מתני' מסרו לשומר חנם. עד שלא נגח ולאו ארישא קאי אלא מילתא אחריתי היא: תחת הבעלים. מתחייבין בנזקין כבעלים: גמ' אם עד שלא נגמר דינו מכרו מכור. ואפילו לרבנן דלא דרשי בבעליו דנהוי מיתה והעמדה בדין כא' ומיחייב קטלא: (רש"י)

תוספות הוה ליה פלגא ופלגא וספק נפשות להקל. תימה למ''ד התראת ספק לא שמיה התראה בלא טעמא דספק נפשות להקל פטרינן ליה מהאי טעמא דלא שמיה התראה אפילו ס''ל דספיקא לחומרא ואי אליבא דמ''ד שמיה התראה היכי פטרינן ליה מהאי טעמא הכא אם נמצא שישראל הרג הא מחייבינן ליה בהכה את זה וחזר והכה את זה אע''ג דספק הוא ובנותר שאמר לו אל תותיר וי''ל דשאני התם דיודע בבירור דיבא לידי איסור ודאי אם יותיר או אם יכה את שניהם משום הכי שמיה התראה אבל הכא כשזורק אבן לגו אין ידוע שיבא לידי איסור ודאי שאין יודע את מי יכה: כל קבוע כמחצה על מחצה דמי. מהכא נפקא בכל דוכתי כדאיתא בפ''ק דכתובות (דף טו.) ותימה לר' שמעון קבוע מנא ליה ואין לומר הכא כדמסיק בערכין (דף ז) ובהנשרפין (סנהדרין דף עט.) דר' שמעון יליף נתינה נתינה אייתר ליה וארב לו לקבוע דאכתי לתנא דבי חזקיה קשה . מנא ליה דכל קבוע כו' ועוד כיון דפטר ר''ש אפילו בכולן ישראל עד שיאמר לפלוני אני מכוין לא שייך למדרשיה כלל וי''ל דלר' שמעון בכולן ישראל וכנעני אחד ואמר לאותו שעומד שם אני מכוין דפטור מטעם קבוע מוארב לו דכהאי גוונא כולן ישראל חייבין.: שור שור שבעה כו'. חד לגופיה ושית לאתויי: שור האשה. אצטריך לאתויי משום דאמר לעיל (ע''א) כי יגח נגיחה למיתה נגיחה לנזקין ובנזקין כתיב איש דוקא לכך אצטריך ריבוי: (תוספות)

רשב"א אי נמי פלגא ופלגא ספק נפשות להקל. הקשו בתוס' האי אליבא דמאן קא מסיק הכי אי אליבא דמ"ד התראת ספק שמה התראה היכי פטרינן ליה הכא אם נמצא שישראל הרג הא מחייבין ליה בהכה את זה וחזר והכה את זה אע"ג דספק הוא וכנותר שאמרו אל תותיר וי"ל דשאני התם שיודע בבירור שיבא ודאי לידי איסור אם יותיר או אם יכה שניהם מש"ה שמה התראה אבל הכא כשזורק אבן לגוי אינו יודע שיבא לידי איסור ודאי שאינו יודע את מי יכה ונ"ל דלא שייך בכי הא התראת ספק דכלהיכא דאיכא תשעה עכו"ם וישראל אחד לא שייך התראת ספק דכל רובא כודאי משוינן לה וכדאמרינן אילימא תשעה עכו"ם וישראל אחד ביניהם תיפוק לי מיהא דרובא עכו"ם נינהו והיינו נמי דכי איכא תשעה ישראלים ונכרי אחד ביניהם היה לנו לחייבו כאלו נתכוון לישראל ממש אלא דפטריה רחמנא והלכך אף כשהן מחצה על מחצה נידונין כרוב להקל משום ושפטו העדה והצילו העדה ואע"ג דאיכא נמי מחצה ישראל להקל אמרינן להחמיר לא אמרינן מחצה על מחיצה כרוב וכדאמר נמי בתשעה ישראלים ונכרי אחד ביניהם כל קבוע כמחצה על מחצה להקל ולא אמרינן להחמיר בתשעה עכו"ם וישראל ביניהם דאפילו בלא טעמא דספק נפשות להקל פטרינן ליה מדינא דרובא נינהו כנ"ל. כל קבוע כמחצה על מחצה דמי. ומהכא ילפינן ליה בכל דוכתא וכדאיתא בשלהי פ"ק דכתובות. ויש לתמוה ר' שמעון דלית ליה הך דרשא כל קבוע כמחצה על מחצה דמי מנא ליה. וא"ת דיליף ליה מקום עליו א"כ לא הוה שתיק גמרא מלומר דר' שמעון הך דרשא מנא ליה יליף ליה מוקם עליו דזו שיטה פשוטה בכל התלמוד כשמוצא טעם לבעל הדין. שור שור שבעה. חד לגופיה ושיתא לאתויי הנך שיתא ושור האשה אצטריך לרבויי מדקאמרינן לעיל נגיחה למיתה נגיחה לניזקין ובניזקין כתיב כי יגח שור איש וכ"מ שנאמר איש איש ולא אשה והלכך הוה אמינא דוקא איש ולא שור האשה ולפיכך הוצרך לרבותו. עד שתהא מיתה והעמדה וגמר דין כאחד. מסתברא לי דכאחד דקאמר שיהיו לו בעלים קאמר ולאפוקי בשהקדישו או שהפקירו אבל מכרו לאחר חייב דר' יהודה מוהועד לבעליו יליף לה וכשמכרו והועד בבעליו איכא והיינו דקאמר נגח ואח"כ הקדיש נגח ואח"כ הפקיר ולא קאמר נגח ואח"כ מכר דהוי רבותא טפי והיינו נמי דקתני עד שתהא נגיחה והעמדה בדין כאחד ולא קאמר באחד. מכרו מכור. פירש"י ז"ל מכור לרדיא כלומר דלהצילו ממיתה אינו מכור ולפי מה שכתבתי אפילו לר' יהודה כן ומשנגמר דינו דאמרינן אינו מכור אפילו לרדא קאמר דאסור הוא בהנאה משנגמר דינו. ור"ת ז"ל פירש דלעולם אינו אסור בהנאה מחיים ומכל מקום אינו מכור אפילו לרדיא דאסור להשהותו דמצוה שלא לענות את דינו כמיתת הבעלים כך מיתת השור. ויש מי שפירש מכרו מכור ואינו מקח טעות דמצי אמר ליה היה לך לשחטו כיון שידעת שנגח. (רשב"א)

דף מה - א

מכור הקדישו מוקדש שחטו בשרו מותר החזירו שומר לבית בעליו מוחזר משנגמר דינו מכרו אינו מכור הקדישו אינו מוקדש שחטו בשרו אסור החזירו שומר לבית בעליו אינו מוחזר ר' יעקב אומר אף משנגמר דינו החזירו שומר לבעליו מוחזר לימא בהא קמיפלגי דרבנן סברי אין אומרין באיסורי הנאה הרי שלך לפניך ורבי יעקב סבר אומרין באיסורי הנאה הרי שלך לפניך אמר רבה דכולי עלמא אומרין באיסורי הנאה הרי שלך לפניך דא''כ נפלוג לענין חמץ בפסח אלא הכא בגומרין דינו של שור שלא בפניו קמיפלגי דרבנן סברי אין גומרין דינו של שור אלא בפניו דאמר ליה אי אהדרתיה ניהלי הוה מערקנא ליה לאגמא השתא אתפשתיה לתוראי בידא דלא יכילנא לאשתעויי דינא בהדיה ור' יעקב סבר גומרין דינו של שור שלא בפניו דאמר ליה סוף סוף מיגמר הוו גמרי ליה לדינא מאי טעמא דרבנן {שמות כא-כט} השור יסקל וגם בעליו יומת כמיתת הבעלים כך מיתת השור מה בעלים בפניהם אף שור בפניו ור' יעקב בשלמא בעלים בני טענה נינהו אלא שור בר טענתא הוא: מסרו לשומר חנם ולשואל כו': תנו רבנן ארבעה נכנסו תחת הבעלים ואלו הן שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר הרגו תמין נהרגין ופטורין מן הכופר מועדין נהרגין ומשלמין את הכופר וחייבין להחזיר דמי שור לבעליו חוץ משומר חנם אמרי היכי דמי אי דנטריה אפילו כולהו נמי ליפטרו ואי דלא נטריה אפילו שומר חנם ניחייב אמרי הכא במאי עסקינן דנטריה שמירה פחותה ולא נטריה שמירה מעולה שומר חנם כלתה לו שמירתו הנך לא כלתה שמירתן אמרי כמאן אי כרבי מאיר

רש"י מכור. הוא לרדיא: הקדישו מוקדש. ונפקא מיניה דאי מיתהני מיניה מעל: מוחזר. ואע''ג דשקלי ליה בי דינא הוי שומר פטור דהא כשהחזירו שור מעליא הוא: אינו מוקדש. דלאו ברשותיה דמריה קאי לאקדושיה: אין אומרין באיסורי הנאה הרי שלך לפניך. ונפקא מיניה לגזל חמץ ועבר עליו הפסח והחזירו אינו מוחזר: דא''כ. דלרבנן אין אומרין: ליפלגו. רבנן בחמץ בפסח ולימרו דחייב ואנן קיימא לן בהגוזל עצים (לקמן ד' צח:) דלרבנן אומר לו הרי שלך לפניך דקתני גזל חמץ ועבר עליו הפסח והחזירו וכן שור עד שלא נגמר דינו אומרין לו הרי שלך לפניך אבל משנגמר לא והא סברא לרבנן הוא דשמיעא להו וקתני דבחמץ בפסח מודו דאמרינן באיסורי הנאה הרי שלך לפניך אלא דכולי עלמא אמרינן באיסורי הנאה הרי שלך לפניך היכא דאיסורא ממילא אתא ליה כגון חמץ בפסח ולא מצי א''ל האי לאו מידי הוא אבל הכא משום הכי אמרי רבנן אינו מוחזר דאמר ליה אתפסתיה לתוראי כו' והזיקא דבידים הוא שהביאו לבי דינא והאי דנקט אי אהדרתיה ניהליה לאו משום דחיובא דלא אהדריה הוא דא''כ בחמץ בפסח נמי לימא ליה אי אהדרתיה ניהלי הוה אכילנא ליה ועוד לר' יעקב נמי נהי דגומרים דינו של שור שלא בפניו נימא ליה אי אהדרתיה ניהלי הוה שחיטנא ליה אלא אדלא אהדריה לא מחייבי ליה רבנן דהא קמהדר ליה השתא ואמרינן באיסורי הנאה הרי שלך לפניך אלא חיוביה משום דהוליכו לב''ד בידים והכי קאמר ליה לא היה לך להוליכו לב''ד דאי הוה בידי הוה מערקנא ליה מינייהו: סוף סוף מיגמר הוה גמרי ליה לדיניה. הלכך הוה ליה הזיקא דממילא ולא בידים: מה בעלים בפניהם. כדכתיב עד עמדו לפני העדה למשפט (במדבר לה): אי דנטריה. שמירה מעולה: כולהו נמי ניפטרו. מדמי שור בר משואל דהא אנוסין הם: שמירה פחותה. דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה: כלתה ליה שמירתו. דאין עליו להתחזק בשמירתו ודי בכך ולאו פשיעה היא הלכך לגבי בעלים פטור מדמי שור דהא סגי ליה בשמירה פחותה ובעי כפרה: והני לא כלתה שמירתן. שחייבין היו להתחזק בשמירתו שיהא שמור לבעליו ופשיעה היא מידי דהוה אגניבה ואבידה: כמאן אי כר''מ. דאמר במתניתין מועד לא סגי ליה בשמירה פחותה ומשום הכי נמי קתני משלמין כופר: (רש"י)

תוספות מכור. פי' בקונטרס לרדיא ומשנגמר דינו אינו מכור דאסור בהנאה ואפילו ר''ת דמפרש. דמחיים לא מיתסר מ''מ הרי אסור להשהותו לענות דינו ובמהדורא אחת פרש''י מכרו מכור דאמר ליה מוכר היה לך לשוחטו כיון שידעת שהרג ואת הוא דאפסדת אנפשך ולא הוי מקח טעות וא''ת וסיפא כשנגמר דינו דקתני אינו מכור מסתמא יודע שנגח ושנגמר דינו דומיא דרישא שיודע שהרג. וא''כ ליהוי מעות מתנה כמו במקדש אחותו וי''ל שאין הכל בקיאין בדין שור הנסקל וסבור שיכול להשהותו לעשות בו מלאכתו או אפילו לשחטו סבור דשרי: דאם כן ליפלוג בחמץ בפסח. פ''ה ואנן קי''ל בהגוזל [עצים] (לקמן דף צח:) דלרבנן אומר הרי שלך לפניך דקתני בברייתא גזל חמץ ועבר עליו הפסח שור והחזירו עד שלא נגמר דינו אומר לו הרי שלך לפניך אבל משנגמר דינו לא והאי סברא לרבנן הוא דשמעינן להו וקתני דבחמץ בפסח מודו וקשה לפירושו דסוגיא דהכא איתא נמי התם בהאי שמעתא ומוכח התם דרבה שדחה ואמר דכ''ע אומרים באיסורי הנאה הרי שלך לפניך מדלא פליגי בחמץ בפסח לא היה יודע אותה ברייתא אלא רבה בר שמואל הביאה ואמר ליה רב חסדא אי משכחת להו לא תימא להו ואור''י דדייק מדלא פליגי בחמץ שלא הייתי יכול לטעות ולהעמיד מחלוקתם במילתא אחריתי: השתא אתפסתיה לתוראי. פי' הקונטרס אתפסתיה בידים שמסרו לב''ד לדונו בסקילה ולכך אין יכול לומר לו הרי שלך לפניך לפי שהתפיסו בידים והשתא לפי זה נוכל להעמיד כל הבבא דמתני' בהגוזל קמא (לקמן ד' צו:) כרבנן דרבי יעקב לפי דחוי דרבא ושור היוצא ליסקל דקתני במתני' דהתם דא''ל הרי שלך לפניך כגון שתפסוהו ב''ד מאליהן ומיהו רש''י פי' שם שאין מעמיד כרבנן רק רישא אבל הסיפא דשור היוצא ליסקל דמתניתין לא אתיא כרבנן אלא כר' יעקב דוקא וזה פי' משום שרוצה להעמיד שור היוצא ליסקל דמתניתין בתפיסה בידים ליד ב''ד דומיא דברייתא דהיינו בהתפיסו בידים וקשה לפירושו דאם זה ההיזק לא הוי היזק ניכר אפילו אתפסיה בידים לא יתחייב ואם הוא ניכר אפילו תפסו ב''ד מאליהן למה יפטר וכי לא היה לו לשומרו שלא יבא לידי כך ועוד דאם הוא פטור כשתופסים אותו מאליהן כשתופסים אותו בידים נמי פטור דסוף סוף אפילו לא היה מתפיסו בידים היו תופסים אותו מאליהן ולא הפסידו בעלים בהתפסתו כלום ונראה לר''י דבתפסוהו מאליהן נמי חייב דמה שנופל ליד ב''ד חשוב היזק ניכר וכיון דעל ידי פשיעה נפל ליד ב''ד חייב ולא יכול לומר הרי שלך לפניך כמו בחמץ ועבר עליו הפסח שהוא היזק שאינו ניכר הלכך יכול לומר שם הרי שלך לפניך ור' יעקב לא חשיב היזק ניכר מה שנופל ליד ב''ד וגמרו את דינו כיון שאפילו לא בא לידם היו גומרין את דינו ונמצא שאינו מפסיד ע''י שבא לידם אלא כאילו גמרו דינו שלא בפניו חשיב לפי שגם אז היה נאסר והוי היזק שאין ניכר ולכך יכול לומר לו הרי שלך לפניך כמו בחמץ ועבר עליו הפסח ואי אהדרתיה לאו נתינת טעם הוא שהיה יכול להצילו ע''י כך שאין תלוי בזה כמו שפ''ה אלא כלומר לא היו גומרין דינו שלא בפניו ועכשיו גרמת שנתפס בידם וגומרין דינו ע''י מה שנפל בידם וכיון שנפסד ע''י מה שנפל בידם חשיב היזק ניכר ולא תוכל לומר הרי שלך לפניך וכן משמע בהניזקין (גיטין ד' נג:) דבהיזק ניכר אין יכול לומר הרי שלך לפניך דפריך ממתני' דגזל מטבע ונפסל כו' ואי אמרת היזק שאין ניכר שמיה היזק פי' משום דחשיב כאילו ניכר אמאי אומר ליה הרי שלך לפניך גזל הוא וממונא מעליא בעי לשלומי כי אין זה ממון שגזל כיון שחשוב כאילו ההיזק ניכר בו שאין לך שינוי גדול מזה אילו היה ניכר ושור תם דמזיק ברשות שומר אפילו קודם גמר דין אם יחזירנו שומר לבעלים לא יפטר בכך כיון דמזיק ע''י פשיעת שומר ונפל ברשות ניזק להחליט לו מיד לר''ע להשתעבד בו ולרבי ישמעאל לגבות מגופו והוה ליה היזק ניכר שהוא מופסד שנפל ברשות אחרים ולא יכול לומר הרי שלך לפניך כמו שיכול לומר בשור שהרג אפילו לאחר גמר דין לר' יעקב ולרבנן קודם גמר דין ובחמץ לכ''ע: אלא שור בר טענה הוא. ואפילו דרשינן בעלמא כמיתת בעלים כך מיתת השור להך מילתא אין סברא לדירשו: חוץ משומר חנם. הוא הדין דהוה מצי למימר כולן פטורין בשמרו שמירה מעולה חוץ משואל דחייב באונסים: אפילו כולהו נמי ליפטרו. ושואל גופיה נהי דחייב לשלם דמי שור לבעלים מ''מ כופר אין משלם: (תוספות)

רשב"א אבל משנגמר דינו אינו מכור דהוי מקח טעות וא"ת כיון דידע שנגח ונגמר דינו נימא מעות מתנה כדאמרינן במקדש את אחותו הכל יודעין שאין קדושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשם מתנה י"ל דהכל יודעין שאין קדושין תופסין באחותו אבל אין הכל בקיאין בדיני השור לידע שאם שחטו לאחר שנגמר דינו שלא יהא בשרו מותר או שיהא אסור לחרוש בו. דאם כן לפלוג בחמץ בפסח. פרש"י ז"ל ואנן קי"ל בהגוזל עצים לרבנן דאומר לו הרי שלך לפניך דקתני גזל חמץ ועבר עליו הפסח ושור שהחזירו עד שלא נגמר דינו אומרים לו הרי שלך לפניך אבל משנגמר דינו לא. והאי סברא לרבנן הוא דשמעת להו וקתני דבחמץ בפסח מודו דאמרינן באיסורי הנאה הרי שלך לפניך והקשו עליו בתוס' דסוגיא דהכא הוי לקמן בההיא שמעתא ומוכח התם שרבה שדחה לכ"ע אומרים באיסורי הנאה הרי שלך לפניך מדלא פליגי בחמץ לא היה יודע אותה הברייתא אלא רבה בר שמואל הביאה ואמר ליה רב חסדא אי משכחת להו לא תימא להו והם מפרשים דהכא דייק מדלא פליגי בחמץ בפסח דלא הייתי יכול לטעות ולהעמיד מחלקותן במלתא אחריתי ונראה שזהו לפי מה שהן גורסין כאן אמר רבה לא דכ"ע וכו' אבל בגירסת רבינו חננאל ז"ל וכן בספרים שלנו לא גרסינן רבה אלא רבינא ורבינא שהוא בתרא שפיר ידע לההיא ברייתא דאייתי רבה בר שמואל ואף ר' חננאל ז"ל כן פי' כדברי רש"י ז"ל. השתא אתפסתיה לתוראי. פרש"י אתפסתיה בידים שמסרתיה לב"ד לדונו בסקילה וזה תימא בעיני דא"כ כיון שמחלוקתן של ר' יעקב ורבנן דוקא כשהתפיסו בידים הא לאו הכי מודו רבנן דמצי אמר ליה הרי שלך לפניך היאך לא פירשו כן בהדיא התפיסו שומר ונגמר דינו ועוד דאם התפיסו בידים לב"ד היאך יכול להוציאו מיד ב"ד ולהחזירו לבעלים אלא נראה דאפילו לא התפיסו הוא כל שלא החזירו עד שלא נגמר דינו חשיב כאלו התפיסו בידים. ואיכא למידק מאי שנא מחמץ בפסח דהתם נמי אמאי מודו רבנן דאומר לו הרי שלך לפניך לימא ליה אתה גרמת לי הפסידא דאי אהדרתיה הוה מזבינא ליה א"נ אכילנא ליה. ועוד נמי ר' יעקב דאמר הכא לפטורא דשומר דמצי אמר סוף סוף מיגמר הוו גמרי ליה לדיניה שלא בפניו מאי קאמר דהא מצי מפקיד למימר ליה אי אהדרתיה הוי שחיטנא ליה עד שלא נגמר דינו. והרבה פירושים דחוקים נאמרו בזה והטוב שבכולן מה שפירש הראב"ד ז"ל בפנים אחרונים דהא דאמרי רבנן הוה מעריקנא ליה לאגמא ה"ק שביקנא ליה דנהדר לאגמא שהוא מקום מרעיתו וכיון דלא אהדרתיה את פסדתיה ואלו מעשה חרש לא קא טעין ליה לא הברחתו לאגם ולא שחטתו אלו דברי הראב"ד ז"ל ויפה אמר שאלו טען עליו מעשה חרש מאן לימא לן שהיה עושה כן. ואוקימנא דשמר שמירה פחותה. דהיינו שנעל בפניה דלת הראויה לעמוד ברוח מצויה דשומר חנם פטור מהכל שהרי כלתה שמירתו וכל הנך חייבין בכל בין בכופר בין להחזיר שור לבעליו ולאו למימרא שאם שמר שמירה מעולה דהיינו שנעל בדלת הראויה לעמוד בפני כל רוח שיהיו שומר שכר והשוכר פטורין מלהשיב לבעלים דאין שומר שכר והשוכר פטורין אפילו בשהקיפה חומה של ברזל עד שיהא יושב ומשמר וכדאמרינן נמי בפרק הפועלים עד היכן שומר שכר חייב לשמור עד הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה וכן אמרו עד ותפול שבא ותקחם וכבר כתבתיה בארוכה בפרק המפקיד גבי כספים אין לה שמירה אלא בקרקע והכא כולהו פטורין דקאמר מן הכופר קאמר ומשום הכי אוקמה בשמירה פחותה דהא במעולה כולהו הנך נמי פטורין. וא"נ שמירה פחותה נקט משום רבותא דשומר חנם שהוא פטור בכך מן הכל דכלתה שמירתו. (רשב"א)

דף מה - ב

דאמר שוכר כשומר חנם דמי ליתני חוץ משומר חנם והשוכר ואי כר''י דאמר שוכר כנושא שכר דמי ניתני חוץ משומר חנם וכולן במועדין פטורין לענין כופר אמר רב הונא בר חיננא הא מני ר''א היא דאמר אין לו שמירה אלא סכין ולענין שוכר סבר לה כר''י דאמר שוכר כנושא שכר דמי אביי אמר לעולם כר' מאיר וכדמחליף רבה בר אבוה ותני שוכר כיצד משלם ר''מ אומר כשומר שכר רבי יהודה אומר כשומר חנם א''ר אלעזר מסר שורו לשומר חנם הזיק חייב הוזק פטור אמרי היכי דמי אי דקביל עליה שמירת נזקיו אפילו הוזק נמי ליחייב ואי דלא קביל עליה שמירת נזקיו אפילו הזיק נמי ליפטר אמר רבא לעולם שקיבל עליו שמירת נזקיו והכא במאי עסקינן כגון שהכיר בו שהוא נגחן וסתמא דמילתא דלא אזיל איהו ומזיק אחריני קביל עליה דאתי אחריני ומזקי ליה לדידיה לא אסיק אדעתיה: מתני' קשרו בעליו במוסרה ונעל בפניו כראוי ויצא והזיק אחד תם ואחד מועד חייב דברי ר''מ רבי יהודה אומר תם חייב ומועד פטור שנאמר {שמות כא-לו} ולא ישמרנו בעליו ושמור הוא זה ר''א אומר אין לו שמירה אלא סכין: גמ' מאי טעמא דר''מ קסבר סתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי ואמר רחמנא תם ניחייב דניבעי ליה שמירה פחותה הדר אמר רחמנא ולא ישמרנו גבי מועד דנבעי ליה שמירה מעולה ויליף נגיחה לתם נגיחה למועד ר''י סבר סתם שוורים בחזקת שימור קיימי אמר רחמנא תם נשלם דניבעי ליה שמירה מעולה הדר אמר רחמנא ולא ישמרנו גבי מועד דנעביד ליה שמירה מעולה הוי ריבוי אחר ריבוי ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט מיעט הכתוב לשמירה מעולה וכי תימא נגיחה לתם נגיחה למועד הא מיעט רחמנא ולא ישמרנו לזה ולא לאחר והא מיבעי ליה ללאו אם כן נכתוב רחמנא ולא ישמור מאי ולא ישמרנו לזה ולא לאחר תניא ר''א בן יעקב אומר אחד תם ואחד מועד ששמרו שמירה פחותה פטור מאי טעמא סבר לה כר''י דאמר מועד בשמירה פחותה סגי ליה ויליף נגיחה לתם ונגיחה למועד אמר רב אדא בר אהבה לא פטר ר''י אלא צד העדאה שבו אבל צד תמות במקומה עומדת אמר רב מועד לקרן ימין אינו מועד לקרן שמאל אמרי אליבא דמאן אי אליבא דר''מ האמר אחד תם ואחד מועד שמירה מעולה בעי אי אליבא דרבי יהודה מאי אריא קרן שמאל אפילו בימין נמי אית ביה צד תמות ואית ביה צד מועדת אמרי לעולם כרבי יהודה ולא סבירא ליה דרב אדא בר אהבה והכי קאמר כי האי גוונא הוא דמשכחת ביה צד תמות ומועדת

רש"י דאמר שוכר כשומר חנם דמי. בבבא מציעא בהשואל (ד' צה:) ונתני חוץ משומר חנם והשוכר: ואי כר''י. היכא דשמרו שמירה פחותה אמאי משלמים כופר האמר ר''י מועד סגי ליה בשמירה פחותה: ר''א היא דאמר. במתניתין אין לו שמירה למועד אלא סכין ואפילו שמירה מעולה וכ''ש האי דשמירה פחותה נטריה ומשום הכי משלמין כופר ולענין דמי שור נמי חייבין דעליהן לשומרו שמירה מעולה הואיל ונושאי שכר הן ובדנטריה שמירה מעולה לא מצי מוקים לה אפילו לר''א דאע''ג דלענין כופר חייבין דלא סגי ליה בשמירה מעולה לענין דמי שור לבעלים פטורין דהא נטרוהו ומאי הוה להו למיעבד: וסתמא דמילתא. שור נגחן כי מקבל איניש נטירותיה עליה למה שהוא מוחזק מקבל עליה דלא לזיק אחריני אבל דלא ליזקיה אחריני לא מסיק אדעתיה שהרי אין שור מתיצב לנגדו מפחדו: מתני' ונעל בפניו כראוי. היינו שמירה פחותה דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה לקמן בהכונס (דף נה:): ולא ישמרנו בעליו. במועד כתיב מיעט הכתוב לשמירה מועטת כדמפרש בגמרא: אין לו שמירה. למועד: אלא סכין. ואפילו שמרו שמירה מעולה והפיל הכותל ויצא חייב ושלש מחלוקות בדבר לר''מ בשמירה פחותה חייב ובמעולה פטור ולר''י בפחותה נמי פטור ולר''א במעולה נמי חייב: גמ' לאו בחזקת שימור קיימי. אין אדם משמר שורו כלל אלא מניחו ויוצא: נגיחה לתם נגיחה למועד. מגזירה שוה דלבעי נמי תם שמירה מעולה: סתם שוורים בחזקת שימור קיימי. אין לך אדם שאינו משמר שורו שמירה פחותה וחייב הכתוב בתם אלמא שמירה מעולה בעי הדר כתב כו': וכי תימא. נילף נגיחה נגיחה דתם נמי לסגי ליה בפחותה: והא. לא ישמרנו מבעי ליה ללאו כלומר לגופיה דאם לא שמרו שמירה מעולה ליחייב ודרשינן ביה ריבוי אחר ריבוי ומיעוטא דתם מנא ליה: לזה. מיעטתי לפחותה ולא לאחר: אבל צד תמות במקומה עומדת. דלא סגי ליה בפחותה ומשלם חצי נזק: אליבא דמאן. כלומר הא ודאי לענין תשלומין לא אצטריך ליה לרב לאשמועינן דלימין נזק שלם ולשמאל שלא הועד לה משלם חצי נזק דהא כי האי גוונא טובא תנן דאפילו מועד לאדם אינו מועד לבהמה וכ''ש מועד לקרן ימין שהוא צד חזקה שבו אינו מועד לשמאל אלא ודאי רב לענין שמירה אשמועינן ואי אליבא דר''מ הא תם ומועד לענין שמירה כי הדדי נינהו לא גרסינן אי אליבא דר''מ פשיטא ואי גרסינן הכי מפרש אי אליבא דר''מ ולענין שמירה לא אשמעינן רב דהא אין חילוק בשמירתו אלא לענין תשלומין אשמעינן פשיטא דהא כי האי גוונא טובא תנן: אלא אליבא דר''י. ואשמועינן רב דאם שמרו שמירה פחותה ויצא והזיק בקרן ימין שהועד לה פטור דמועד בשמירה פחותה סגיא ליה ואם נגח בשמאל חייב דתם לא אמעיט לשמירה פחותה: מאי אריא קרן שמאל. דאי נגח בה חייב חצי נזק כי נגח בימין נמי איכא צד תמות ומועדת לחציו פטור ולחציו חייב דהא צד תמות במקומה עומדת ואשתכח דהכא נמי חצי נזק משלם ומאי נפקא לן מדרב: לית ליה דרב אדא. אלא לגמרי פטר ביה ר''י ואשמעינן רב דכי האי גוונא משכחת צד תמות ומועדת בחד תורא ולענין שמירה דאם שמרו שמירה פחותה והזיק בקרן ימין פטור לגמרי ואם בשמאל משלם חצי נזק: (רש"י)

תוספות בחזקת שימור קיימי. אין הפירוש כההיא דפ''ק (ד' טו.) גבי פלוגתא דפלגא נזקא קנסא דבחזקת שימור דהתם היינו דאין צריכין שימור שאין דרכו להזיק כמו שן ורגל אבל חזקת שימור דהכא היינו שדרך בני אדם לשומרו וסתם עביד להו שמירה פחותה ור''ת גרס בדר' מאיר בחזקת שימור ובדרבי יהודה לאו בחזקת שימור ולפי הגיר' הכי פירושו מאי טעמא דר' מאיר קסבר סתם שוורים בחזקת שימור חשיבי לבעלים שסבורין הבעלים שאין דרכן להזיק ועל כן אינם חוששין לשומרם וטעמא דר''י סתם שוורים לאו בחזקת שימור חשיבי לבעלים ונטרי להו שמירה פחותה ולהך גירסא הוי פירוש חזקת שימור דהכא כחזקת שימור דפ''ק ומיהו בין לר''מ בין לר''י סברי שפיר פלגא נזקא קנסא: והא מיבעי ליה ללאו. נראה כגירסת הספרים דגרסי והא מיבעי ליה לגופיה כלומר לריבוי אחר ריבוי: לא פטר ר''י אלא צד העדאה שבו. מסברא אומר כן דאטו משום שנעשה מועד גרע ויפטר אפילו מח''נ בשמירה פחותה וא''ת התינח לחומרא דאית לן למימר צד תמות במקומה עומדת מסברא כדפרישית אלא לקולא דאין משתלם אלא מגופו. ואין מעמידין אפוטרופוס מנלן וי''ל הואיל דצריכין אנו לומר צד תמות במקומה עומדת לחומרא ה''ה לקולא ומיהו ליפטר בהודאתו למ''ד פלגא נזקא קנסא לא אמרינן במקומה עומדת דכיון דאייעד לאו קנסא הוא: מועד לקרן ימין. מצינו למימר דדוקא נקט לפי שקרן ימין מזומן להזיק יותר מקרן של שמאל אבל מועד לקרן שמאל כ''ש דמועד לקרן ימין או שמא אין מועד ואורחא דמילתא נקט. (תוספות)

רשב"א אמרי היכי דמי אי דקביל עליה שמירת ניזקיו אפילו הוזק נמי ליחייב. נראה לי דלאו בשקבל עליו בפירוש קאמר אלא כשמקבל עליו כל שמור מן הסתם קאמר. ותדע מדאסיק הכא כגון שהכיר בו שהוא נגחן סתמא דמלתא דלא אזיל ומזיק אחריני קבל עליה דאלמא כוליה מלתא בסתמא הוא דדוחק הוא לפרש סתמא דמלתא בשקבל שמירתו בסתם ולא פירש אם יזיק אי יוזק אלא שאמר הריני מקבל עלי שמירת נזקיו. ועוד דהא מתניתין מסרו לשומר חנם ולשומר שכר ולשוכר ולשואל כולם נכנסו תחת בעלים סתמא קתני וכן בברייתא ולא בתנאי דאי בתנאי מפורשת הכל לפי התנאי והקבלה אלא א"כ תאמר שקבלו עליהם ופירשו שהם מקבלים שמירת נזקיו כשמירת גופו. וזה נ"ל דחוק אלא נ"ל כמ"ש. אלא שמצאתי להראב"ד ז"ל שכתב בלשון הזה לעולם דקביל עליה שמירת נזקיו בסתם שלא פירש נזקי דידהו בנזקין דעלמא אלא נזקין סתם וכיון שהוא נגחן סתמא דמלתא דאי אזיל איהו ומזיק אחריני קביל עליה וכמו שכתבתי נראה. ובירושלמי גרסינן אמר ר' אלעזר דברי ר"מ שמירת נזקיו כשומר חנם דברי ר' יהודה שמירת נזקיו א"ר אלעזר מסר שור תם לשומר חנם יצא והזיק פטור יצא ונטרף חייב אלמא בסתם מקבל עליו שמירת נזקיו ובפרק שור שנגח את הפרה תניא כונס שורך ושומרו הזיק חייב הוזק פטור כנוס שורך ואני אשמרנו הוזק חייב הזיק פטור אלמא במקבל עליו שמירתו סתם חייב בנזקיו. קא סבר ר"מ סתם שוורים לאו בחזקת שמור קיימו. כתב הראב"ד ז"ל נראה כמ"ד פלגי נזקא ממונא ס"ל ולית הלכתא כותיה. ואינו מחוור בעיני דהא סתם מתניתין ר' מאיר וא"כ בשלהי פרקא קמא דאיפלגו בה רב הונא בריה דרב יהושע ורב פפא ואקשינן עליה דרב הונא בריה דרב יהושע ממתניתין דהניזק והמזיק בתשלומין וממתניתין דקתני מה בין תם למועד כדאיתא התם מאי קושיא דסתם מתניתין ר"מ ור"מ אית ליה כמתניתין דהכא דפלגי נזקא ממונא. וא"נ ליפרוך מיניה סתם אלא ודאי אין פירוש בחזקת שמור דהכא כחזקת שמור דהתם דהתם פירושו סתם שוורים אין צריכין הבעלים אזהרה שישמרו שוורים שלהם דבחזקת כל אחד ואחד שומר שורו קיימי ומ"ד לאו בחזקת שמור קיימי סובר שצריך המקרא להזהיר הבעלים שישמרו שוורים שלהם שאלולי שהזהירן הכ' שמחוייבין בתשלומין לא היו נזהרין בשמירתן ומ"מ בין ר"י בין ר' מאיר סוברים דגופן בחזקת שמור קיימי והלכך פלגי נזקא קנסא אבל צד תמות במקומה עומדת וא"ת א"כ לר"י לא משכחת ליה כופר שלם לעולם י"ל דאף לר"י משכחת כופר שלם שעל צד המועדות חייבו הכתוב את הכופר דכתיב והועד בבעליו ולא ישמרנו וגו' אם כופר יושת עליו. מועד לקרן ימין אינו מועד לקרן שמאל אפשר דדוקא נקט ימין ושמאל לפי שיש לו כח יותר בימין מבשל שמאל אבל מועד בשל שמאל כ"ש דהוי מועד לשל ימין וי"ל דלאו דוקא אלא אורחא דמלתא. (רשב"א)

דף מו - א

אבל מועד לגמרי לא משכחת ביה צד תמות כלל: ר''א אומר אין לו שמירה אלא סכין (כו'): אמר רבה מאי טעמא דר''א דאמר קרא {שמות כא-כט/לו} ולא ישמרנו שוב אין לו שמירה לזה א''ל אביי אלא מעתה דכתיב {שמות כא-לג} ולא יכסנו נמי שוב אין לו כיסוי לזה וכי תימא הכי נמי והתנן כסהו כראוי ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור אלא אמר אביי היינו טעמיה דר''א כדתניא ר' נתן אומר מניין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ואל יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו שנאמר {דברים כב-ח} ולא תשים דמים בביתך:

רש"י אבל מועד לגמרי לא משכחת לה לצד תמות כלל. דליחייב חצי נזק: שלא יגדל אדם כו'. הכי נמי האי לא ישמרנו לא יקיימנו הוא: (רש"י)

תוספות אלא טעמא דר''א כדתניא. תימה מהאי טעמא נמי לא תסגי בור בכסוי משום דרבי נתן וי''ל דבור אית ליה תקנתא טפי כשמכסהו כראוי משור נגחן ועי''ל דמעיקרא ודאי ס''ד דר''א לענין תשלומין קאמר אבל השתא דמסקינן טעמא כדר' נתן לאו לענין תשלומין איירי אלא לגבי איסור בעלמא דאסור לקיימו ואיכא למימר דגבי בור נמי איכא אבל מודה שאם שמרו שמירה מעולה והזיק פטור מיהו בשמירה פחותה ודאי לא סגיא מדאוסר לקיימו ולהכי אמר לעיל (דף מה:) הא מני ר''א היא: (תוספות)

רשב"א אלא אמר אביי היינו טעמא דר"א כר' נתן. ומסתברא דבבור נמי ברה"ר אסור להשהותו שלא יטמטמנו משום מדות חסידות. הא דאמר אביי לאו למימרא דר' אליעזר לא איירי בחיוב תשלומין דא"כ מאי קאמר לעיל הא מני ר' אליעזר היא דאמר שור אין לו שמירה אלא סכין אלמא ר' אליעזר לענין תשלומין איירי אלא דהכא מעיקרא קס"ד דר' אליעזר כוליה מלתיה לענין תשלומין קאמר ולומר שאפילו עשה לו שמירה מעולה חייב בתשלומין והיינו דאקשי' עליה מתשלומי הבור ואתא אביי למימר מענין דינא ודאי שמירה מעולה בעי ומיהו בשמירה מעולה אפטר ליה מן התשלומין אלא שאסרו להשהותו משום מדות חסידות. הדרן עלך שור שנגח ד' וה' (רשב"א)

פרק חמישי - שור שנגח את הפרה

מתני' שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה אם משנגחה ילדה משלם חצי נזק לפרה ורביע נזק לולד וכן פרה שנגחה את השור ונמצא ולדה בצדה ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה אם משנגחה ילדה משתלם חצי נזק מן הפרה ורביע נזק מן הולד: גמ' אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי סומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין אבל חכמים אומרים זה כלל גדול בדין המוציא מחבירו עליו הראיה למה לי למימר זה כלל גדול בדין אצטריך דאפילו ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא המוציא מחבירו עליו הראיה אי נמי לכי הא דאתמר המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן רב אמר הרי זה מקח טעות ושמואל אמר יכול שיאמר לו לשחיטה מכרתיו לך אמאי וניחזי אי גברא דזבין לרדיא אי גברא דזבין לנכסתא לא צריכא בגברא דזבין להא ולהא וניחזי אי דמי רדיא לרדיא אי דמי נכסתא לנכסתא לא צריכא דאוקיר בישרא וקאי בדמי רדיא אמרי

רש"י מתני' שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה. ומת: ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה. ולא מת מחמת הנגיחה: אם משנגחה. ומחמת הנגיחה הפילתו: ורביע נזק. דתם חייב חצי נזק והאי ולד מוטל בספק הוא וחולקין: וכן פרה שנגחה כו'. מפרש בגמ': גמ' אי נמי לכי הא. דיכול לומר לשחיטה מכרתיו לך ואף על גב דאיכא למימר זיל בתר רובא ורובא לרדיא קזבני והוי מקח טעות אשמעינן מתניתין דהואיל ונקיט מוכר דמי הוה ליה אידך מוציא מחבירו ועליו הראיה: לנכסתא. לשחיטה: דמי רדיא. יקרין: (רש"י)

תוספות מתני' שור שנגח את הפרה. זו דברי סומכוס. תימה דבפרק השואל (ב''מ דף ק. ושם) משמע דלא אמר סומכוס יחלוקו אלא בעומד באגם גבי המחליף פרה בחמור דפריך בגמרא אמאי יחלוקו ונחזי ברשות דמאן קיימא אמר שמואל בעומדת באגם ופריך ונוקמה בחזקת מרא קמא הא מני סומכוס היא מדלא אמר אלא משמע דלא הדר ביה משנויא קמא והך דהכא איכא לאוקמי בעומדת באגם לר''ע דאמר יוחלט השור אבל לר' ישמעאל דמצי לסלק ליה בזוזי לא תתיישב אך מההיא דהמניח (לעיל דף לה:) קשה דדייק זאת אומרת חלוקים עליו חביריו על סומכוס דמשמע התם דאפילו בברי וברי קאמר סומכוס דחולקין ואפילו עומד בביתו מדלא אוקי מתניתין בעומד בביתו או כרבי ישמעאל דאמר ב''ח הוא ומצי לסלוקי' בזוזי ותיתי אפילו כסומכוס: דאפילו ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא. וא''ת והא מחויב שבועה ואין יכול לישבע הוא שזה מודה במקצת בנזק הפרה ובנזק הולד אומר איני יודע ומתוך שאין יכול לישבע משלם כדאמר רבא בפרק השואל (ב''מ דף צח. ושם) ומיהו שמואל לית ליה האי סברא בפרק כל הנשבעין (שבועות דף מז. ושם) ועוד י''ל דלמ''ד פלגא נזקא קנסא לא יהא מחויב שבועה גדולה מהודאת עצמו דמודה בקנס פטור ועוד אומר ר''י דלא דמי כלל דהא טעמא דמחויב שבועה ואין יכול לישבע משלם מפרש בפרק כל הנשבעין (שם) משום דכתיב שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים ומפרש התם כגון שאמר ליה מנה לאבא ביד אביך ואמר ליה חמשים ידענא וחמשים לא ידענא דבאבוה כה''ג מיחייב ועל כרחך צריך ליתן טעם למה באב חייב וביורשים פטור דבלא טעמא אין לומר כדאמר התם אי דאמר ליה נ' אית ליה ונ' לית ליה מה לי הוא מה לי אבוה אלא היינו טעמא דבאב חייב לא ידענא דהיה לו לידע אם חייב לו מנה אם לאו אבל יורשיו לא היה להם לידע במילי דאבוהון ומהאי טעמא אית ליה נמי למיפטר בשמעתין שאין לו לידע דבר זה אם משנגחה ילדה או קודם וא''ת דהכא משמע דלית ליה לרב יהודה ברי עדיף ולקמן בפרק בתרא (דף קיח.) ובהשואל (ב''מ דף צז: ושם) אמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע רב יהודה ורב הונא מחייבי דברי עדיף ואין לתרץ דהכא משמיה דשמואל קאמר דהא בספ''ק דכתובות (דף יב: ושם.) בעי למימר הא דרב יהודה ורב הונא דשמואל היא ולפי אותה סברא תקשה דשמואל אדשמואל וי''ל כדפרישית לעיל דהתם ברי שלו טוב שיודע שיכחישנו אם הוא משקר וגם אותו יש לו לידע אם חייב לו אם לאו הלכך מדטעין שמא מוכחא מלתא דברי דהאי אמת הוא וברי עדיף אבל הכא מה שטוען ברי לפי שיודע שזה לא היה בשעת נגיחה וזה טוען שמא טוב שאין לו לידע משו''ה אין ברי עדיף ובספ''ק דכתובות (שם) דבעי למימר הא דרב הונא ורב יהודה דשמואל היא ולא מסיק אדעתיה הא דדחי התם במסקנא היה יכול להקשות התם דשמואל אדשמואל דהתם פסיק שמואל כר''ג דאמר נאמנת בההיא דמשארסתני נאנסתי אע''ג דהתם אין לבעל לידע מתי נאנסת והכא בשמעתין מודה שמואל דלא אמר ברי עדיף במקום שהברי גרוע אלא שבכמה מקומות יכול לומר וליטעמיך ולא קאמר וההיא דהבית והעלייה (ב''מ דף קטז: ושם.) דהיה אחד מכיר מקצת אבניו נוטלן ואמר [בגמ'] דאידך קאמר איני יודע ופריך לימא תיהוי תיובתא דר''נ ומשמע דלרב יהודה ניחא התם י''ל דרגילות הוא שכל אחד מכיר מקצת אבניו וכן מוכח דמוקי לה כגון שיש עסק שבועה ביניהם ואם לא היה לו להכיר אבניו לא הייתי אומר מתוך שאין יכול לישבע משלם כדפרישית לעיל וההיא דתנן ביש נוחלין (ב''ב דף קלד. ושם קלה) זה אחי אין נאמן ויטול עמו בחלקו ומוקי בגמ' דאמרי אינך אין אנו יודעין ודייק זאת אומרת מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור אע''ג דברי גרוע הוא שאין להם לאחין לידע אם הוא אחיהם דמה יודעים באותו שבא ממדינת הים התם בלאו הכי דחי שפיר ואין חושש לומר וליטעמיך ועוד י''ל דהתם מצי למימר דהכי קאמר זאת אומרת מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור היכא דהוי ברי גרוע והשמא טוב כעין ההיא דמתני' דהתם: המוציא מחבירו עליו הראיה. משמע מהכא דאין הלכה כסומכוס מדלא ס''ל שמואל כוותיה ובשמעתין דכל דאלים גבר בפרק חזקת הבתים (ב''ב דף לה. ושם) יש להאריך בזה: ונחזי אי דמי רדיא לרדיא. פי' הרר''י בר מרדכי דהכא אפי' כרבנן דאמרי בהמוכר את הספינה (שם דף עז:) מכר הצמד לא מכר הבקר ולית להו הדמים מודיעים הכא מודו דהני מילי גבי צמד דאיכא רובא וחזקה דרובא קרו לצמד צמד ולבקר בקר וגם הוא מוחזק ואפילו לפי הספרים דלא גרסי רובא מ''מ לא אתיא דמים לחודייהו ומפקי מחזקה אבל הכא רובא לרדיא זבני ואיכא חזקה כנגד אותו הרוב שהמוכר מוחזק אמרינן הדמים מודיעים לסייע או לרוב או לחזקה ורשב''ם פירש בהמוכר פירות (שם דף צב. ושם) בענין אחר: (תוספות)

רשב"א זו דברי סומכוס אבל חכ"א המוציא מחבירו עליו הראיה. תימא דבפרק השואל משמע דלא אמר סומכוס אלא בעומדת באגם הא במוחזק בה לא כמו שכתבתי שם. וי"ל דהכא נמי בעומדת באגם ואף ע"פ שקראוהו מוציא לדברי חכמים היינו משום דבעלים הוו כמוחזקין ומחזיקין אותו בחזקתן וכדאמרינן ונוקמיה בחזקת מריה קמא וא"ת תינח ר"ע דאמר הוחלט השור כי קאי באגם הוי כשור של שותפין אבל לר' ישמעאל דאמר יושם השור ויכולים הבעלים לסלק את הניזק במעות כי קאי באגם מאי הוי כל היכא דאיתיה ברשות מריה הוא י"ל כיון דבאפותיקי מפורש הוא ועד שיסלקנו הרי הוא נוטל גופו של שור לא חשבינן לבעלים כמוחזקין כל היכא דקאי באגם. דאפילו דניזק אומר ברי ומזיק שמא. איכא למידק דהא הו"ל מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע וישלם דהא מודה בנזק הפרה ואומר אינו יודע בנזק הולד י"ל דלא אמרו מחוייב בשבועה שאינו יכול לישבע משלם אלא כעין מנה לי בידך והלה אומר חמשים ידענא וחמשים לא ידענא דריע טענתיה דנתבע דהו"ל לדעת וכשאומר אינו יודע ריע טענתיה אבל כאן לא ריע טענתיה באומר אינו יודע שנגח שלא היה הוא שם ואם היה שמה לא השגיח ולא ראה והראיה מדאמרינן בשלהי כל הנשבעין שבתורה שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים ואוקימנא באומר מנה לי ביד אביכם והם אומרים חמשים ידענא וחמשים לא ידענא שאלו טען אביהם כן היה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם והם פטורין וטעמא דמילתא כדאמרן דאב שטען איני יודע ריע טענתיה דהיה לו לדעת וטענת היורשים לא ריע דלא היה להם לדעת וכן משמע נמי בעובדא דשק צרורי שבירושלמי ואיכא למידק דהכא משמע דר' יהודה אית ליה כחכמים דפליגי עליה דסומכוס מדקאמר זו דברי סומכוס אבל חכ"א ומשמע זו ולא ס"ל וקשיא לי דהא רב יהודה הוא דקאמר במכלתין ופ"ק דקדושין מנה לי בידך והלה אומר אינו יודע חייב ברי ושמא ברי עדיף. וי"ל דרב יהודה נמי לא אמרה אלא כשהברי חזק והשמא חלוש כמו שאמרנו למעלה במנה לי בידך והלה אומר איני יודע שהיה לו לדעת וגם התובע אינו בוטח לשאול מה שאינו על סמך שלא ידע הנתבע בטענתו אמת אם לאו אבל כאן השמא אינו רעוע ולפיכך הברי אינו יפה כל כך וא"ת והא שנינו בפרק הבית והעליה אם היה אחד מכיר אבניו נוטלין ואמרינן עלה בגמרא ואידך מאי קאמר ואוקימנא בשיש עסק שבועה בינייהו דאמר ליה חמשים מינייהו אית לך בידי ואידך לא ידענא דהוה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע והכא הא לא ריע טענתיה דמאי היה לו לדעת ולהכיר אבניו י"ל דהתם נמי כיון שהבית לאחד והעליה לאחר עשוי הוא שיכיר כל א' אבני מקום כותלו. והא דאמרינן נמי בפרק יש נוחלין גבי זה אחי אינו נאמן ונוטל עמו בחלקו ואינך מאי קאמרינן ואוקימנא באומרים אין אנו יודעים ואמר רבא זאת אומרת מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור כלומר ודלא כר' יהודה והא התם אין השמא רעוע אם אינן מכירין אותו י"ל דהתם נמי רעוע הוא דעשויין לשאול ולהכיר וכ"ש אם יצא בחתימת זקן וא"נ י"ל שהיה יכול לדחות שם כן אלא שמצא אביי דחוי יפה ממנו כדקאמר שאנו הכא דכמנה לאחר בידך דמי. וההיא דאמרינן בפרקא קמא דכתובות הא דר' יהודה דשמואל היא דאמר הלכה כרשב"ג דאמר נאמנת בההיא דמשארסתני נאנסתי וההיא אין לבעל לידע מתי נאנסה ויש לומר דמכ"ש קא דייק דמדקאמר שמואל אפילו בברי שאינו יפה כמנה לי בידך כ"ש שיאמר כן במנה לי בידך שהברי יפה ומיהא למסקנא לא קיימא מידי דהא אוקימנא התם טעמיה דשמואל משום מגו והיינו נמי דלא אקשינן דשמואל דהכא אדשמואל דהתם דהא רב יהודה משמיה דשמואל אמר הכא זו דברי סומכוס. (רשב"א)

דף מו - ב

ואי ליכא לאשתלומי מיניה לישקליה לתורא בזוזי דאמרי אנשי ממרי רשוותך פארי אפרע לא צריכא דאיכא לאשתלומי מיניה רב אמר הרי זה מקח טעות זיל בתר רובא ורובא דאינשי לרדיא הוא דזבני ושמואל אמר יכול שיאמר לו לשחיטה מכרתיו לך ולא אזלינן בתר רובא כי אזלינן בתר רובא באיסורא אבל בממונא לא אזלינן בתר רובא אלא המוציא מחבירו עליו הראיה תניא נמי הכי שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה ואינו יודע אם עד שלא נגחה ילדה אם משנגחה ילדה משלם חצי נזק לפרה ורביע נזק לולד דברי סומכוס וחכמים אומרים המוציא מחבירו עליו הראיה א''ר שמואל בר נחמני מניין להמוציא מחבירו עליו הראיה שנאמר {שמות כד-יד} מי בעל דברים יגש אליהם יגיש ראיה אליהם מתקיף לה רב אשי הא למה לי קרא סברא הוא דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא אלא קרא לכדר''נ אמר רבה בר אבוה דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה מניין שאין נזקקין אלא לתובע תחלה שנאמר מי בעל דברים יגש אליהם יגיש דבריו אליהם אמרי נהרדעי פעמים שנזקקין לנתבע תחלה והיכי דמי דקא זילי נכסיה: וכן פרה שנגחה את השור [וכו']: חצי נזק ורביע נזק פלגא נזקא הוא דבעי שלומי כולי נזקא נכי רבעא מאי עבידתיה אמר אביי חצי נזק אחד מארבעה בנזק ורביע נזק אחד משמנה בנזק ואי פרה וולד דחד נינהו ה''נ דמצי א''ל לבעל פרה ממה נפשך חצי נזק הב לי אלא לא צריכא דפרה דחד וולד דחד ואי דקדים תבעיה לבעל פרה תחלה הכי נמי דאמר ליה לבעל פרה פרה דידך אזיקתן הב לי ראיה דאית לך שותפי אלא דקדים תבעיה לבעל ולד תחלה דאמר ליה גלית אדעתך דשותפא אית לי איכא דאמרי אף על גב דקדים תבעיה לבעל פרה תחלה מצי מדחי ליה דאמר ליה מידע ידעי (אנא) דשותפא אית לי אמר רבא אטו אחד מארבעה בנזק ואחד משמנה בנזק קתני חצי נזק ורביע נזק קתני אלא אמר רבא לעולם בפרה וולד דחד והכי קאמרינן איתה לפרה משתלם חצי נזק מפרה

רש"י בעל דברים. תובע: שאין נזקקין אלא לתובע תחילה. כגון ראובן תובע משמעון מנה שהלוהו (בעדים או בשטר) ושמעון משיבו תפסת משלי החזר לי מה שתפסת או משכון היה בידך ונפחת מדמיו שנשתמשת בו בתחילה נזקקין לטענת ראובן ומוציאים לו המנה משמעון ואחר כך נזקקין לו לטענת שמעון לדון על דבר התפיסה והמשכון: דקא זילי נכסיה. שיש כאן תגרין שיקנוהו בדמים יקרים ומחר ילכו להם אי נמי שקרקעותיו זלות ע''י תביעה זו שרואין אותו דחוק ואם יוציאו לו תפיסתו או משכונו ימכרם וישלם לו מהן: חצי נזק ורביע נזק. הרי כל הנזק חסר רביע ואמאי הא תם הוא ופלגא נזקא הוא דבעי שלומי ותו לא והאי כל נזקא נכי רבעא דמחייבת ליה לשלומי מאי עבידתיה: אמר אביי חצי נזק. דקתני היינו חצי תשלומין שישנו על הפרה אם אין ולד דהא איהי משלמת ח''נ השתא משלם רבעא משום דאית ליה שותפות וכדמפרש ואזיל דולד דאיניש אחרינא הוא: ורביע נזק. דקתני אולד רביע חצי נזק שהיה חייב אם הוא לבדו נגח דהיינו אחד משמנה בנזק כדמפרש טעמא: ואי פרה וולד כו'. דפרה דחד וולד דחד. כגון שמכר לו פרה חוץ מעוברה: דא''ל. בעל הפרה: גלית אדעתיך דשותפא אית לי. ורבעא דנזקא הוא דמחייבנא לך ובעל ולד אמר ליה אי ודאי עם ולד נגחה הואי אנא שותפא ומחייבנא לך רבעא דנזקא השתא דמספקא לך שמינית משתלמת מינאי: (רש"י)

תוספות ה''ג אי דליכא לאשתלומי מיניה לשקול תורא בזוזי לא צריכא דאיכא לאשתלומי מיניה ואית דגרסי אי דליתא להני זוזי משמע שאם אין אותן מעות בעין שנתן לוקח למוכר אפי' אית ליה זוזי אחריני לא יהיב ליה זוזי ואין נראה לר''ת מאחר שמקח טעות הוא סברא הוא שדינו כדין ב''ח וב''ח אי אית ליה זוזי לא מצי לסלוקי בשאר מילי כדמוכח בהכותב (כתובות דף פו. ושם) בההוא דקאמר תולה מעותיו בנכרי הוה ואור''ת שיש ג' דינים לב''ח ולנזקין ולשכיר דבעל חוב אי אית ליה זוזי לא מצי לסלוקי בשאר מילי כדפי' ואי לית ליה זוזי לא מצי א''ל זיל טרח וזבין ואייתי זוזי כדמוכח בהכותב והכא בשמעתין דקאמר ממרי רשוותך פארי אפרע ונזקין אפי' אית ליה זוזי מצי לסלוקי בארעא לרב הונא דאמר בפ''ק (דף ט.) או כסף או מיטב ולרב פפא ולרב הונא בריה דרב יהושע כל מילי מיטב הוא ובשכיר אפי' לית ליה זוזי אמרינן ליה זיל טרח ואייתי זוזי דגבי פועל לא אמרינן ממרי רשוותך פארי אפרע כדמוכח בהבית והעלייה (ב''מ דף קיח.): שאין נזקקין אלא לתובע תחילה. פ''ה כגון ראובן תובע לשמעון מנה שהלוהו ושמעון משיבו תפסת משלי החזר לי מה שתפסת או משכון היה בידך ונפחת מדמיו שנשתמשת בו בתחילה נזקקין לטענת ראובן ומוציאין לו המנה משמעון ואח''כ נזקקין לשמעון לדון על דבר התפיסה והמשכון והשתא צ''ל לפ''ה דמיירי כגון שיש לראובן שטר על המנה דאי לאו הכי נאמן שמעון אפי' יש עדים לראובן דהמלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים וא''ת היכי דמי אי יש לשמעון עדים מוכנים או טוען שיביא עדים תוך ל' יום שתפס ראובן משלו למה יגבה ראובן תחילה והלא אם שואל ל' יום לפרוע חובו נותנים לו שהוא זמן ב''ד ואם שמעון אומר שיביא עדים שלו לאחר ל' יום אפי' בלא קרא נמי לא היינו שומעין לו ואפי' זילו נכסיה דאטו אם אומר שלאחר שנה או שנתים יביא עדים מי שומעים ליה כלל וי''ל כגון דשמעון אומר פלוני ופלוני בשעת מעשה היו יודעים שכדברי כן הוא ואנו יודעים שהוא אומר אמת בזה שהיו בשעת המעשה ואי לאו קרא ה''א שראוי להמתין להם אפי' סופן לבא לזמן מרובה וי''מ כגון שזה תובע שחבל בו ושמעון אומר יש לי שאר תביעות עליו ומגבינן לראובן דמי חבלתו אע''פ ששמעון אומר שהיום או למחר יביא עדים ואין ממתינין לו כלל דקי''ל בהחובל (לקמן דף צא.) דאין נותנין זמן לחבלות ויותר משמע לפרש לענין חבלה מלענין מלוה מדמייתי עליה קרא דאשרו חמוץ בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לה. ושם.): ורביע נזק אחד משמונה בנזק. תימה היאך משוה הולד לפרה פשיטא שלא עשה הולד נזק כמו הפרה דאטו אם יש לו לאחד ט' חלקים ולאחד חלק אחד מי ישלם זה כמו זה כאילו היתה חציה שלו והא תניא בהדיא בפרק ארבעה וחמשה (לעיל דף לו.) האחרון נוטל מנה ושלפניו [חמשים זוז ושנים] הראשונים דינר זהב משמע שכל אחד מפסיד כפי מה שיש לו ומפרש ריב''א דכולה מלתא נקט לסימנא בעלמא כאילו הולד עשה חצי נזק אבל לעולם לא משלם אלא רביע נזקו שאם הפרה שוה שמונים זוז בלא הולד ועם הולד מנה וחצי כל נזק שעשתה מנה כגון שנגחה שור שוה מאתים ונמצא חלק חמישית לולד ואם היה ודאי שותף היה נוטל הפרה עם הולד ועכשיו שהוא ספק נוטל חצי הולד שהוא עשר זוז שהוא רביע נזקו של ולד: גלית אדעתיך דשותפא אית לי. ומאחר שהודה שיש לו שותף לא ישלם רק חצי התשלומין ואידך פלגא לא משלם כולו בעל הולד דשמא ילדה ואח''כ נגחה וחולקין ואפי' לר' נתן דאמר (לקמן דף נג.) כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי מודה הכא דעד כאן לא קאמר רבי נתן אלא בשור תם שדחף את חבירו לבור שבעל השור אין לחייבו אלא רביע אע''פ שודאי הזיק לפיכך משתלם כל השאר מבעל הבור כיון שהבור הרגו לשור אבל כאן שאם הולד במעי אמו בשעת נגיחה יש לו להתחייב בתשלומין אין לחייב הפרה תשלומין שהם על הולד לשלם אם נגח: מידע ידעי דשותפות אית לי. פי' שיש לנו להעמיד הפרה בחזקת שהיא מעוברת והשתא היא דילדה ומודה סומכוס כיון דאיכא תרתי שהוא מוחזק וגם איכא חזקת גופה דאמרינן המע''ה הלכך לא משלם בעל הפרה אלא רביע כאילו ודאי אית ליה שותפי ומיהו להוציא ממון מיד בעל הולד אין מועלת חזקה הלכך לא משלם בעל הולד אלא אחד משמינית נזק ואידך אחד משמינית נזק מפסיד וה''נ אשכחן בההוא דהמחליף פרה בחמור דמוקי בהשואל (ב''מ דף ק. ושם.) כסומכוס ולא אמרינן אוקי אחזקתיה והשתא הוא דילדה להוציא ממון מחזקת מרה קמא וקשה לר''י דבפרק השואל (שם דף צז: ושם צח:) תנן זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע יחלוקו גבי שאלה היום ושכרה למחר ומוקמא לה כסומכוס ואמאי לא אמרינן אוקמיה אחזקתה והשתא היא דמתה להעמיד הממון ביד השואל ויפטר מלשלם ואור''י דשמא יחלוקו לאו אשאלה היום ושכרה למחר קאי אלא אשאל אחת ושכר אחת: (תוספות)

רשב"א יש שגורסים: היכי דמי אי דליתנהו לזוזי לישקול תורא בזוזי לא צריכא דאיתנהו לזוזי. ופי' אי דליתנהו לזוזי להני זוזי דיהיב לוקח ולומר דאלו ליתנהו להני אע"ג דאית ליה למוכר זוזי אחריני לא פרע ליה בזוזי אי לא בעי ואין גירסא זו נכונה והגירסא הנכונה אי דל"ל לאשתלומי מיניה כלומר אית ליה למוכר זוזי בעי לאשתלומי מיניה וכבר כתבתי כל זה וכל שאר הלכה זו בריש פרק המוכר פירות. אין נזקקין אלא לתובע תחלה. פירש רש"י ז"ל כגון ראובן שתובע משמעון מנה בשטר או בעדים שיודעים שחייב לו המנה ושמעון משיבו אין אלא שיש בידך כן וכן פקדון או משכון או תביעה כן וכן א"א נזקקין לתביעת שמעון זה ולא נוציא ממנו המנה עד שנדע אם הוא כדבריו אם לאו אלא נזקקין לראובן התובע ונוציא המנה ולכשיביא שמעון עדים וראיה נזקק לו ודוקא כשתבעו ראובן בשטר או בעדים אבל בע"פ נאמן מדין מגו. והקשו בתוס' ולמה אין נזקקין לו עכשיו כדי שלא נטריח בית דין תרי זמני וכדאמרינן בפרק המקבל גבי שטר דכתיב ביה שנין סתמא מלוה אומר שלשה ולוה אומר שנים דמסקינן התם דמלתא דעבידא לאגלויי היא ואטרוחי בי דינא תרי זמני לא מרטחינן ויש לומר דשאני התם דמלתא דעבידא לאגלויי טפי היא אבל הכא דלמא מילי דעלמא הוא דקאמר להשמט מבעל דינו ואין שומעין לו לעכב בכך מעותיו על זה. עוד דקדקו כאן היכי דמי אי דאמר הבו לי זמן שלשים יום להביא ראיות למה לא ניתנו לו לא יהא אלא שתובע זמן לפרעון ונותנין לו שכל זמן בית דין ל' יום ואם אומר שיש להביא עדים וראיה לאחר ל' פשיטא דאין נזקקין לו לכך דא"כ אף יאמר שיש לו להביא עדים וראיה מכאן ועד שנים עשר חדש או יותר ונמצא דוחהו לזמן מרובה ואינו בדין ואכתי קרא למה לי וי"ל דהכא בתביעת חבלות שאפילו טען שמעון שיש לו בידו תביעה ויש לו עדים וראיה והביא תוך ל' יום או אפילו למחר אין שומעין לו שאין נותנין זמן לחבלות. והראב"ד ז"ל פירש בראובן שתובע את שמעון במנה ואמר טענותיו בב"ד ולא גמרו את הדין שלא בא ראובן התובע לפניהם או שבא וחייבו את שמעון שבועה ולא בא ראובן לקבל שבועתו ובא שמעון הנתבע תחלה ותבע לב"ד להזמין ראובן לקבל שבועתו אין נזקקין לו שיכול ראובן לטעון אינו רוצה עכשיו בשבועתו או בגמר דינו כי שמא היום או מחר ישוב אל לבו ויודה אבל לראובן שהיה תובע תחלה נזקקין בודאי להכריח את שמעון לשמוע גמר דינו ולהשבע לו. ופעמים נזקקין לנתבע כגון דזילי נכסי שיצא קול שהוא חייב לראובן ואם יצטרך למכור לא ימצא לוקח. הכי גרסינן: חצי נזק ורביע נזק מאי עבידתיה פלגי נזקא בעי לשלומי ופירשו דחצי נזק מן הפרה ורביע נזק מן הולד משמע שמשתלם בין הפרה והולד כוליה נזק פחות רביע והיאך אפשר וכי מפני הספק מריוח רביע פלגי נזקא בעי לאשתלומי בין הפרה והולד ולא יותר ומ"מ מחמת הספיקות אינו מפסיד הניזק כלום מחצי הנזק ותדע לך שהרי הפרה ע"כ ודאי היא ברביע הנזק ובשאר הוי ספק בין הפרה והולד ומשתלם מן הפרה עוד שמינית הנזק ומן הולד שמינית וכן היא בירושלמי דגרסינן התם אמ"ר חגי משלם חצי נזק מן הפרה ובעל הולד עולה לבעל הפרה רביע ומיהו ודאי משמע דאביי לית ליה הכין אלא מפרש לה למתניתין חצי נזק חצי מה שהיה לו לשלם אם לא הספיק דהיינו רביע הנזק מן הולד שהוא שמינית מן הנזק ומפסיד הניזק שמינית הנזק וטעמא כדמפרש ואזיל משום דאית ליה שותפין וע"כ יש שגורסין ח"נ מאי עבידתיה פלגי נזקא נכי רבעא מיבעי ליה כלומר משום דמצי אמר ליה בעל הפרה מידע ידעת דשותפא אית לי ומחמת ספקו של ולד אינו משתלם מן הולד אלא רביע ומפסיד רביע. מידע ידעת דשותפא אית ליה. כלומר מידע ידעת דמעוברת היתה והעמידוה על חזקתה דמה אמרת דלמא עד שלא נגחה ילדה הבא ראיה וטול דבכי הא לא אמר אפילו סומכוס חולקין דמוציא הוא והעמידנה על חזקתה אבל לגבי בעל הולד לא אמרינן הכי להוציא ממנו ממון אלא טוען הוא שמא משילדה נגחה והוי ממון המוטל בספק וחולקין כדברי סומכוס אבל לדברי חכמים אין לו אלא רביע מבעל הפרה ומפסיד כל הרביע האחד דהמוציא מחברו עליו הראיה. (רשב"א)

דף מז - א

ליתא לפרה משתלם רביע נזק מולד טעמא דלא ידעינן אי הוה ולד בהדה כי נגחה אי לא הוה אבל אי פשיטא לן דהוה ולד בהדה כי נגחה משתלם כוליה חצי נזק מולד רבא לטעמיה דאמר רבא פרה שהזיקה גובה מולדה מאי טעמא גופה היא תרנגולת שהזיקה אינו גובה מביצתה מ''ט פירשא בעלמא הוא ואמר רבא אין שמין לפרה בפני עצמה ולולד בפני עצמו אלא שמין לולד על גב פרה שאם אי אתה אומר כן נמצא אתה מכחיש את המזיק וכן אתה מוצא בקוטע יד עבדו של חבירו וכן אתה מוצא במזיק שדה של חבירו א''ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי ואי דינא הוא ליכחוש מזיק משום דאמר ליה פרה מעברתא אזיקתך פרה מעברתא שיימנא לך פשיטא פרה דחד וולד דחד פיטמא לבעל פרה נפחא מאי רב פפא אמר לבעל פרה רב אחא בריה דרב איקא אמר חולקין והלכתא חולקין: מתני' הקדר שהכניס קדרותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות ושברה בהמתו של בעל הבית פטור ואם הוזקה בהן בעל הקדרות חייב ואם הכניס ברשות בעל החצר חייב הכניס פירותיו לחצר בעה''ב שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעל הבית פטור ואם הוזקה בהן בעל הפירות חייב ואם הכניס ברשות בעל החצר חייב הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא

רש"י ליתא לפרה. ותם אין משלם אלא מגופו ואמר ליה הב לי כולה פלגא הזיקא מולד דאיהו נמי אזקן בהדי פרה ורבא ס''ל דחד גופא הוא והוי כאחד מאבריה כדמפרש בסיפא דמילתיה משלם ליה מינה רבעא דנזקא ואידך רבעא מפסיד ואפי' שוה הולד כל פלגא נזקא: משתלם כוליה חצי נזקא מולד. כי ליתא לפרה: פרשא. דבר המופרש ממנה: אין שמין. ארישא קאי שור שנגח את הפרה והפילה אין שמין כל אחד בפני עצמו שעולין דמי הנזק הרבה אבל שמין פרה מעוברת כמה היתה יפה תחילה וכמה היא שוה עכשיו אם מתה אם חיה: מכחיש. מפסיד ולקמיה פריך אי דינא הוא לכחוש: בקוטע יד עבדו של חבירו. אין שמין היד בפני עצמה לומר כמה אדם רוצה ליטול לקטוע יד עבד כזה דודאי הרואה עבדו שלם אין קוטע ידיו אלא בדמים מרובים אבל שמין עבד זה כמה הוא שוה עכשיו וכמה היה שוה תחלה: המזיק שדה חבירו. קוצץ נטיעותיו או אכל ערוגה אחת אין שמין אותה לבדה אלא שמין בית סאה באותה שדה כמה היתה יפה תחלה ומה פחתו דמיה בשביל ערוגה זו: פטומא. מה ששמין אותה שהיתה יפה מפני שומנה הוי דבעל פרה דהא ולד מחמתיה לא אתי שומנה: נפחא מאי. מה שהיתה יפה מפני נפחא למי ישלם: (רש"י)

תוספות ליתא לפרה משתלם רביע נזק כו'. לדברי רבא לא אתיא מתניתין כר''ע דכיון דשותפין נינהו הא אמרינן בהמניח (לעיל דף לד.) אם כיחש המזיק או שבח ברשותן דתרוייהו אלא כר' ישמעאל אתיא.: מאי טעמא גופה היא. מדאמר רבא בפרק כל האסורין בתמורה (דף ל: ושם) ובסנהדרין בפרק הנשרפין (דף פ. ושם) ולד הנרבעת והנוגחת אסור היא וולדה נגחו והיא וולדה נרבעו אין להוכיח דעובר ירך אמו הוא דהתם היינו טעמא שהולד עצמו נהנה מרביעה והיא וולדה נגחו ונרבעו אך משמעתין יש להוכיח כי ליתא לפרה להשתלם משתלם מן הולד ואם לאו ירך אמו למה משתלם מולד חלקו וחלק הפרה אטו שני שוורים תמים שהזיקו אם נאבד אחד מהן מי הוה משלם חלקו וחלק חבירו ותימה דרבא גופיה אית ליה בפרק בהמה המקשה (חולין דף עה.) השוחט את הטריפה ומצא בה בן ט' חי דמותר דארבע סימנין אכשר ביה רחמנא ואור''י דבכל מקום עובר ירך אמו הוא לבד לענין טריפה דכיון שיש לו חיות בפני עצמו ליכא למימר שנטרף עם אמו וכן הלכה דבכ''מ עובר ירך אמו הוא לבר מטריפה אע''ג דבפרק כל האסורין (תמורה דף ל: ושם) אמר רב הונא בר חנינא א''ר נחמן מחלוקת כשעיברו ולבסוף נרבעו דר''א סובר עובר ירך אמו הוא ורבנן סברי לאו ירך אמו הוא אע''פ שהולד עצמו נהנה ברביעה אין הלכה כן אלא כדאמר רבא אמר רב נחמן התם כשנרבעו ולבסוף עברו פליגי בזה וזה גורם אבל עברו ולבסוף נרבעו אסור ואותו לשון דרבא אמר רב נחמן הוא עיקר דמייתי לה בפרק כל הצלמים (ע''ז דף מו:) גבי המשתחוה לקמה וכן משמע בתמורה בפרק כיצד מערימין (דף כה.) דמסיק אדר' יוחנן דאמר עובר לאו ירך אמו תיובתא דרבי יוחנן תיובתא אע''ג דאמר בתר הכי לימא תנאי היא כן דרך הגמ' כשאין הדבר עיקר אומר תיובתא אע''ג שיכול למצוא תנאי דפליגי כדאשכחן בהניזקין (גיטין דף נג:) דמסיק תיובתא דמאן דאמר היזק שאינו ניכר שמיה היזק ובתר הכי קאמר לימא תנאי היא ואע''ג דבפרק הערל (יבמות דף עח. ושם.) מייתי מילתיה דר' יוחנן דתמורה ופריך עלה הא דאמר רבא נכרית מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה כו' ודחיק לשנויי שאני עובר כו' לא משום שהיה מילתיה דרבי יוחנן עיקר אלא משום דבעי לאוקמי מילתיה דרבא דנכרית כו' לדברי הכל [דהא] רבא גופיה אית ליה הכא עובר ירך אמו: מאי טעמא פירשא בעלמא הוא. והא דאמר באילו טריפות (חולין דף נח. ושם) גבי פלוגתא דר''א ורבי יהושע בולד טריפה הכל מודים בביצת טריפה שהיא אסורה מאי טעמא כיון דאגידה בגופה כגופה דמיא היינו דוקא אותם שמעורות בגידין שנמצאו אדומות במעי תרנגולת חשיב כגוף התרנגולת ולכך אין גובה מביצתה דמי יימר שהיו מעורות בשעה שהזיקה התרנגולת ואפילו לסומכוס לכל הפחות מאותה דמתיילדא האידנא אין גובה דמאתמול גמרה לה אבל לענין טריפה אסורה דשמא בשעה שנטרפה היתה מחוברת ואפילו אותם שנולדו מיד אחר שנטרפה אסורה מגזירה דרבנן כמו שאסרו ביצה דתרנגולת נבילה דתנן במסכת עדיות (פ''ה מ''א) דב''ה אוסרין ונראה דטעם דביצת תרנגולת נבילה אסורה אטו ביצת טריפה שהגדילה באיסור אע''פ שהיא גמורה.: וכן אתה מוצא בקוטע יד עבדו כו'. וא''ת אמאי לא קאמר נמי וכן אתה מוצא בשומת דמי ולדות דתנן במתני' לקמן (ד' מח:) ששמין אותה כמה היתה שוה האשה עד שלא ילדה מחמת ולדות וכמה היא יפה משילדה ואין שמין דמי ולדות בפני עצמן שהיה נכחש מזיק ביותר אלא שמין הכל ביחד ורשב''ג לא נחלק על רבנן אלא בזה שאם שמין כך פטור המזיק שהאשה משבחת יותר לאחר לידה אבל לא בא לחלוק לומר שישומו הולדות בפני עצמם כי בזה לא נתן טעם למה יחלוק בכך אלא לרשב''ג שמין ולדות אגב אשה כמה שוה אשה מעוברת למכור גופה בלא ולדות פחות מלמכור הכל ביחד ונראה לר''י דבין לרבנן ובין לרשב''ג שמין ולדות בפני עצמם ולא אגב האשה משום דכיון דגוף האשה לאו ממון בעלים הוא וגם לענין שאר תשלומי חבלות אינו שלו אינו ראוי לשום ולדות אגב האשה כמו ולד אגב פרה ומתני' לא איירי כלל בשומת הולד אלא בשומת שבח ולדות ולכך לא מייתי הכא ראיה מדמי ולדות וכן משמע דמתניתין לא איירי בשומת ולד כלל למאן דמפרש מילתיה דרשב''ג וכי אשה משבחת יותר קודם שתלד מלאחר שתלד והא ודאי סברא גדולה הוא שדמיה עם הולדות מרובין מדמיה שלאחר לידה אלא ודאי לא דברו רבנן ורשב''ג אלא בשומת שבח ולדות אבל ולדות שמין לכ''ע בפני עצמם וה''פ דמתניתין כיצד משלם דמי ולדות ולא תימא דמי ולדות לבדן אלא שמין את האשה כו' ומוסיפין הדמים הללו על דמי הולדות ודמי ולדות גופייהו לא אצטריך לפרש מידי והא דמקשה בגמרא האי דמי ולדות שבח ולדות הוא לאו משום דבכלל שומת האשה דמתניתין ליהוי דמי ולדות אלא להיות נתוסף על דמי ולדות הוא דקתני לה במתניתין כדפרישית וכי משני כיצד משלם דמי ולדות ושבח ולדות שמין את האשה כו' היינו פי' שבח ולדות אבל דמי ולדות א''צ לפרשו: אי דינא הוא ליכחוש מזיק כו'. סובר המקשה כיון שפרה וולד שני גופין הן שמין ולד בפני עצמו ולא דמי לקוטע יד עבד שכל העבד גוף אחד וכן כל השדה שהיא הכל של ניזק כגוף אחד דמי ולהכי מקשה אי דינא הוא כאשר נראה מתוך הסברא לפי שהן שני גופין לכחוש מזיק ומשני הא נמי כגוף אחד דמי דאמר ליה פרה מעוברת כו': נפחא מאי רב פפא אמר לבעל הפרה. ולא דמי לשבח ולדות דהוי כולה לבעל לרבנן ולרשב''ג חולקין דהכא כיון שבעל הפרה יכול למכור פרתו בלא ולד נמצא כשמפסידו מפסיד כל מה שדמיה נפחת אבל אשה דאינה יכולה למכור אותו שבח אין ליפות כחה בשבח ולדות אע''ג דבשאר נזקין גופה יש לה אע''פ שאין יכולה למכור עצמה מטעם זה יפה כח בעל הפרה בנפחא מכח האשה בין לרבנן בין לרשב''ג וכן למ''ד דבנפחא חולקין יפה מטעם זה כח בעל הפרה בנפחא מכח האשה בשבח ולדות לרבנן: הקדר שהכניס קדרותיו כו'. הנך תלתא בבי צריכי ולא זו אף זו קתני דאי תנא קדירות הוה אמינא ברשות חייב לפי שנוחות לישבר ובסתמא קבל עליה נטירותא אבל פירות לא ואי תנא פירות שנוחות להתקלקל אבל בהמה לא: (תוספות)

רשב"א פרה שהזיקה גובה מולדה. כלומר משום דעובר ירך אמו הוא ואע"ג דקי"ל דעגל שנולד מן הטריפה מותר וכדאיתא בביצה וכן בפרק בהמה המקשה גבי בן פקוע דקי"ל כמ"ד ארבעה סימנים אית ליה להאי שאני התם דטרפה שאסרה תורה היינו משום שאינה יכולה לחיות וכבר הארכתי בדבר זה בפרק אלו טרפות ובהא נמי דאמרינן תרנגולת שהזיקה אינו גובה מביצתה דמשמע דביצה לאו כגופה דוקא בדלא אגידא בה אבל אגידא בה גובה ממנה כדאמרינן התם ומודים בביצת טריפה שאסורה דכיון דאגידא בה כגופה דמיא וכבר כתבתיה שם בארוכה ואיזו ביצה אסורה כטרפה ונבלה ואיזו מותרת כחלב. ואיכא למידק אשמעתין דהכא משמע דאלו משנגחה ולדה משתלם רביע נזק מן הולד כמו שמשתלם מהפרה והיאך אפשר לומר כך וכי מי שיש לו רגל אחד בפרה וכולה לאדם אחר ישלם בעל הרגל כמו בעל הפרה בודאי לקתה מדת הדין בכך. ועוד דאמרינן במכלתין אמר רבה שלמים שהזיקו גובה מבשרן ואינו גובה מאמוריהן ואוקימנא לא צריכא לגבות מבשרן כנגד אמוריהן דמשמע דאפילו בלא דרבא פשיטא דלא היה גובה מבשרן אלא כנגד חלק המגיע לאמוריהן. ובירושלמי נמי הקשוה דגרסינן התם אמר רבי בון כהנא בעו קומי ומפני שהוא ספק הא אלו היה ודאי זה נותן מחצה וזה נותן מחצה כך אנו אומרים רגלה של אדם אחד וכולה של אדם אחר זה נותן מחצה וזה נותן מחצה אמר ליה במועד היא מתנייא ובתוספת תירצו דחצי ורביע לאו דוקא אלא כולה מלתא נקט לסימנא בעלמא כאלו הולד עושה חצי הנזק אבל לעולם לא משלם אלא רביע נזקו. ואי דינא הוא ליכחוש מזיק. האי מקשה לא פליג אקוטע יד עבד ולמזיק שדה חברו דהתם חד גופה אבל פרה וולד דתרי גופי נינהו לישימו לפרה בפני עצמה ולולד בפני עצמו ואהדר ליה דלא דאף אלו כגון אחד ופרה מעוברת אזיקו פרה מעוברתא שיימינא. הא דקתני במתניתין דהכניס שורו שלא ברשות נגח הוא לשורו של בעל הבית חייב. מסתברא לי דלאו למימרא שאם הכניסו ברשות ונגח שורו לשורו של בעל הבית יהא פטור דלא גרע מחצר השותפין א"נ מרשות הרבים שהקרן חייבת שם ואף ע"פ שיש רשות לזה ולזה והיינו נמי דלא קתני בה ואם הכניס ברשות בעל החצר חייב ובעל השור פטור אלא משום דסירכא דהנך בבי תנא נמי הכי בהאי בבא אבל בתוס' פירשו דסובר ר' כשמכניס שורו ברשות הרי הוא כאלו התנה בהדיא שלא יהא אחד מהן חייב בנזקו ואפילו נגח שור של זה לזה וכ"ש לרבנן דכל ברשות סתמא קביל עליה בעל החצר שמירתו. (רשב"א)

דף מז - ב

ברשות ונגחו שורו של בעל הבית או שנשכו כלבו של בעל הבית פטור נגח הוא שורו של בעל הבית חייב נפל לבורו והבאיש מימיו חייב היה אביו או בנו לתוכו משלם את הכופר ואם הכניס ברשות בעל החצר חייב רבי אומר בכולן אינו חייב עד שיקבל עליו לשמור: גמ' טעמא דשלא ברשות הא ברשות לא מיחייב בעל קדירות בנזקי בהמתו דבעל חצר ולא אמרינן קבולי קביל בעל קדירות נטירותא דבהמתו דבעל חצר מני רבי היא דאמר כל בסתמא לא קביל עליה נטירותא אימא סיפא אם הכניס ברשות בעל חצר חייב אתאן לרבנן דאמרי בסתמא נמי קבולי קביל עליה נטירותא ותו רבי אומר בכולן אינו חייב עד שיקבל עליו בעל הבית לשמור רישא וסיפא רבי ומציעתא רבנן אמר ר' זירא תברא מי ששנה זו לא שנה זו רבא אמר כולה רבנן היא וברשות שמירת קדירות קבל עליו בעל החצר ואפילו נשברו ברוח: הכניס פירותיו לחצר בעל הבית וכו': אמר רב לא שנו אלא שהוחלקה בהן אבל אכלה פטור מאי טעמא הוה לה שלא תאכל אמר רב ששת אמינא כי ניים ושכיב רב אמר להא שמעתא דתניא הנותן סם המות לפני בהמת חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים סם המות הוא דלא עבידא דאכלה אבל פירות דעבידא דאכלה בדיני אדם נמי מיחייב ואמאי הויא לה שלא תאכל אמרי הוא הדין אפילו פירות נמי פטור מדיני אדם והא קמ''ל דאפי' סם המות נמי דלא עבידא דאכלה חייב בדיני שמים ואיבעית אימא סם המות נמי באפרזתא דהיינו פירי: מיתיבי האשה שנכנסה לטחון חטים אצל בעל הבית שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעל הבית פטור אם הוזקה חייבת ואמאי נימא הוה לה שלא תאכל אמרי ומי עדיפא ממתניתין דאוקימנא שהוחלקה בהן ודקארי לה מאי קארי לה אמר לך בשלמא מתניתין קתני אם הוזקה בהן שהוחלקה בהן הוא אבל הכא קתני אם הוזקה ולא קתני בהן אכילה הוא דקתני ואידך אמר לך לא שנא ת''ש הכניס שורו לחצר בעה''ב שלא ברשות ואכל חטין והתריז ומת פטור ואם הכניס ברשות בעל החצר חייב ואמאי ה''ל שלא יאכל אמר רבא ברשות אשלא ברשות קרמית ברשות שמירת שורו קבל עליו ואפי' חנק את עצמו: איבעיא להו היכא דקביל עליה נטירותא מהו דנפשיה הוא דקביל עליה או דלמא אפילו נטירותא דעלמא קביל עליה ת''ש דתני רב יהודה בר סימון בנזקין דבי קרנא הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות ובא שור ממקום אחר ואכלן פטור ואם הכניס ברשות חייב מאן פטור ומאן חייב לאו פטור בעל חצר [וחייב בעל חצר] אמרי לא פטור בעל השור וחייב בעל השור ואי בעל השור

רש"י מתני': היה אביו או בנו. של בעל הבית בתוכו: משלם את הכופר. בגמ' פריך הא תם הוא ואמאי נקט הכי: גמ' טעמא דשלא ברשות. משום הכי אם הוזקה בהם בעל קדירות חייב: מני רבי היא. דאמר בסיפא בכולן אינו חייב כו' דקס''ד דלרבנן כי היכי דבעל חצר ברשות מיחייב בנזקי קדירות דבסתמא קביל עליה נטירותא הכי נמי מיחייב בעל קדירות בנזקי בעל הבית דבסתמא כי יהיב ליה בעל הבית רשותא למיעל קביל עליה קדר נטירותא דלא ליזקו קדירותיו לבעל החצר: תברא. קשה אהדדי רישא וסיפא דת''ק ומי ששנה זו לא שנה זו ותנאי היא אליבא דרבנן מר סבר פליגי רבנן עליה דרבי ומר סבר לא פליגי: אפי' נשברין ברוח. דעול ואנטריה לך קאמר ליה אבל בעל קדירות לא קביל עליה מידי: לא שנו. הא דקתני אם הוזקה בהן בעל הפירות חייב: אבל אכלה. יותר מדאי ומתה: באפרזתא. עשב דעבידא למיכליה והוא סם המות לבהמה: והתריז. אנפורד''א בלע''ז: היכא דקביל עליה נטירותא. כגון לרבנן סתמא ולרבי דאמר ליה כנוס שורך ואני אשמרנו: דנפשיה. שלא יגחנו שורו ולא ישכנו כלבו: (רש"י)

תוספות אימא סיפא אם הכניס ברשות כו'. תימה לר''י אמאי לא דייק מתחלת הבבא דקתני שלא ברשות ושברתן בהמתו של בעל הבית פטור ברשות חייב דבסתמא קביל עליה נטירותא כרבנן וקשה להוזקה בהן בעל הקדירות חייב כרבי ועל הבבא בפני עצמה היה יכול להקשות רישא וסיפא רבנן ומציעתא רבי וי''ל דמרישא אין יכול לדקדק דשפיר מתוקמא כרבי ושלא ברשות דנקט משום דבעי למתני ואם הוזקה בהם בעל הקדירות חייב אבל לא מצי למימר דכולה רבנן ושלא ברשות דנקט משום שברתן בהמה של בעל הבית פטור דמשום הא לא אצטריך דהא בהדיא קתני סיפא ואם הכניס ברשות בעל החצר חייב וא''ת בבא דהכניס שורו היכי מצי למימר נגח לשורו של בעל הבית חייב דוקא שלא ברשות הא ברשות פטור בשלמא קדירות ופירות פטור דכיון דמאליה הוזקה בהמתו של בעל הבית דין שיפטר לרבי דאמר בסתמא לא קביל עליה נטירותא אבל כשנגח שורו לשורו של בעל הבית אפילו לרבי דלא מקבל עליה נטירותא אמאי פטור ברשות לא יהא אלא חצר השותפין ובחצר השותפין חייב וי''ל דעכשיו סובר דלרבי כשמכניס שורו ברשות הרי הוא כאילו מפרש בהדיא שיפטר כל אחד ואחד בנגיחות שורו ובכל נזקין ולפי האמת לרבי אם הכניס שורו ברשות הזיק חייב הוזק פטור כדאמרינן לקמן גבי כנוס שורך ואשמרנו: ואפילו נשברו ברוח. ולא דמי להא ביתא קמך דפרק הזהב (ב''מ מט: ושם.) דאין אלא מראה מקום הוא לו ואפילו נותן לו שכר אמר התם דלא מקבל עליה נטירותא ואין נוטל שכר שמירה אלא שכר בית: הוה לה שלא תאכל. אין לפרש דלכך פטור דחשיב כרוח שאינה מצויה דהא לקמיה אמרינן דברשות חייב גבי היה אוכל חטין והתריז ומת משום דברשות מקבל עליה נטירותא ומה בכך והלא ש''ח פטור ברוח שאינה מצויה כדפי' בריש המניח (לעיל דף כז:) אלא היינו טעמא כיון שבמתכוין מביא עליו דבר שמזיקו אינו ראוי זה להתחייב בכך: באפרזתא. והא דלא אשמעינן בשאר פירות לרבותא נקט סם המות אע''פ שהיתה אבודה לגמרי מן העולם אפ''ה פטור מדיני אדם: שנכנסה לטחון. רבותא נקט שאף על גב שזה משתכר ברחיים צריך רשות: או דלמא אפילו מעלמא נמי. וא''ת דאפילו נשברו ברוח מצויה אמר לעיל דקביל וי''ל דמבעיא ליה אי הוי דחוי בעלמא או לא ועי''ל נטירותא דעלמא כגון בבהמות של אחרים דלא מסיק אדעתיה שיכנסו בחצרו ויגחו את שורו של זה מבעיא ליה אבל אם יצא השור חוץ מחצרו של בעל הבית ובאו שוורים ונגחוהו לא מבעיא ליה דהא פשיטא דמקבל עליה נטירותא אפילו מעלמא כיון שיצא חוץ לחצר: מאי לאו פטור בעל החצר וחייב בעל החצר. וא''ת וילך ויתבע מבעל השור ויש לומר כגון דההוא שור הוי של חרש שוטה וקטן דלאו בני תשלומין נינהו א''נ זה יתבע מבעל החצר ובעל החצר יתבע מבעל השור: (תוספות)

רשב"א אפרזתא דהיינו פירי. וא"ת אמאי נקט סם המות ליתני פירי וי"ל לאשמועינן דאבוד לגמרי פטור מדיני אדם. האשה שנכנסה לטחון חטים. הא דקתני שנכנסה לטחון רבותא קמ"ל דאע"ג דבשכר כל שלא ברשות חייבת. הא דאיבעיא להו היכא דקביל עליה נטירותא דנפשיה קביל עליה. מדקאמר היכא דקביל עליה משמע דבדקביל בפירוש קאמר ואליבא דר' ומדאיבעיא להו אליבא דר' ש"מ ס"ל כותיה וכשמואל דאמר לקמן הלכתא כר' ואפשר דאליבא דכלהו בעי לה וקביל עליה נטירותא בסתמא אליבא דרבנן דס"ל דסתמא כפירוש או בדקביל עליה בפי' נטירותא ואליבא דרבי. (רשב"א)

דף מח - א

מאי ברשות ומאי שלא ברשות איכא אמרי ברשות הויא לה שן ברשות הניזק ושן ברשות הניזק חייבת שלא ברשות הויא לה שן ברה''ר ושן ברשות הרבים פטורה ת''ש הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות ובא שור ממקום אחר ונגחו פטור ואם הכניס ברשות חייב מאן פטור ומאן חייב לאו פטור בעל חצר וחייב בעל חצר לא פטור בעל השור וחייב בעל השור אי הכי מאי ברשות ומאי שלא ברשות איכא אמרי הא מני ר' טרפון היא דאמר משונה קרן בחצר הניזק נזק שלם משלם ברשות הויא לה קרן בחצר הניזק ומשלם נזק שלם שלא ברשות הויא לה קרן ברה''ר ולא משלמא אלא חצי נזק: ההיא איתתא דעלתה למיפא בההוא ביתא אתא ברחא דמרי דביתא אכלה ללישא חביל ומית חייבה רבא לשלומי דמי ברחא לימא פליגא אדרב דאמר רב הויא לה שלא תאכל אמרי הכי השתא התם שלא ברשות לא קביל עליה נטירותא הכא ברשות קביל עליה נטירותא ומאי שנא מהאשה שנכנסה לטחון חטין אצל בעל הבית שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעל הבית פטור ואם הוזקה חייבת טעמא שלא ברשות הא ברשות פטור אמרי לטחון חטים כיון דלא בעיא צניעותא מידי לא בעי מסלקי מרוותא דחצר נפשייהו ועליה דידיה רמי נטירותא אבל למיפא כיון דבעיא היא צניעותא מרוותא דחצר מסלקי נפשייהו הלכך עלה דידה רמיא נטירותא: הכניס שורו לחצר בעל הבית: אמר רבא הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות וחפר בה בורות שיחין ומערות בעל השור חייב בנזקי חצר ובעל חצר חייב בנזקי הבור אף על גב דאמר מר {שמות כא-לג} כי יכרה איש בור ולא שור בור הכא כיון דאית ליה להאיך למלוייה ולא קא מלייה כמאן דכרייה דמי ואמר רבא הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות והזיק את בעל הבית או בעל הבית הוזק בו חייב רבץ פטור ומשום דרבץ פטור אמר רב פפא מאי רבץ שהרביץ גללים ונטנפו כליו של בעל הבית דהויא גללים בור ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים הניחא לשמואל דאמר כל תקלה בור הוא אלא לרב דאמר עד דמפקר ליה מאי איכא למימר אמרי סתם גללים אפקורי מפקיר להו ואמר רבא נכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות והזיק את בעל הבית או בעל הבית הוזק בו חייב הזיקו בעל הבית פטור א''ר פפא לא אמרן אלא דלא הוה ידע ביה אבל הוה ידע ביה הזיקו בעל הבית חייב מ''ט משום דאמר ליה נהי דאית לך רשותא לאפוקי לאזוקי לית לך רשותא ואזדו לטעמייהו דאמר רבא ואיתימא רב פפא

רש"י הויא שן בחצר הניזק. דכיון דיהיב ליה בעל חצר רשותא לעיולי דוכתא אקני ליה בגוה והויא ליה חצר הניזק וחצר השותפין דפטור בה על השן ועל הרגל ה''מ משותף לחבריה דחצר של שניהם אבל שור מעלמא דעל ואזיק לחד מינייהו ובער בשדה אחר קרינן ביה: ברשות הרבים. לאו דוקא כלומר לאו בשדה אחר דניזק קרינא ביה: מאי ברשות ומאי שלא ברשות. בקרן אין חילוק בין חצר הניזק לרה''ר אי אמרת בשלמא פטור וחייב בעל החצר היינו דשלא ברשות פטור דאין עליו לשמרו: ולא משלמא אלא חצי נזק. והאי פטור מנזק שלם קאמר וברשות חייב נ''ש: ברחא. עז: חביל. נתחמם: הכא ברשות קביל עליה נטירותא. דבהמתו וטעמא דרבא לאו משום דקסבר דמאן דעל ברשות קביל עליה נטירותא דבהמות בעל חצר דהא איהו הוא דשני לעיל כולה רבנן היא ואוקי דבעל קדירות כי על ברשות לא קביל עליו נטירותא והכא כדמפרש טעמא לקמיה דלמיפא בעיא צניעותא ואסתלקו מרוותא דחצר וגמרא דאותביה מהאשה שנכנסה לטחון משום דלא אסיק למילתיה הוא: למיפא בעיא צניעותא. שמגלה זרועותיה: ובעל חצר חייב בנזקי הבור. אם הפקיר רשותו ואף על גב דכתיב כי יכרה איש בור ולא יכרה שור בור ה''מ בבור ברה''ר דלאו עליה דידיה רמייה למלויי: הכא כיון דאית ליה למלוייה. מקמי דליפקריה דהא בור דידיה הוא וכי אפקר בתר הכי נותן תקלה ברה''ר: הוזק בו. שנתקל בו: רבץ פטור. קס''ד השתא רבץ ושיבר כלים או נתקל בו בע''ה לאחר שרבץ: ונטנפו כליו. לאחר מיכן ודוקא כליו אבל הוא עצמו הוזק חייב בעל השור ולא פטרינן ליה משום איש בור ולא שור בור דכל מידי דהוו דידיה בשעת נפילה כגון גללים וכגון שנפלה גמלו ולא העמידה מחייבינן ליה משום בור ואע''ג דאיהו לא כרייה אלא הגמל כרהו כיון דבשעת נפילה דידיה הוא ועליה לסלוקיה כמו דכרייה איהו דמי ואף על גב דמפקר ליה בתר שעתא ולא דמי לשורו שחפר בור ברשות הרבים דחפירה לאו דידיה היא ולדליל הנקשר ברגל התרנגול מאליו דדליל לאו דידיה הוא: והזיק. קרי בין מתכוין בין שאין מתכוין ומיהו בידים הזיקו: הוזק. שזה היה עומד במקומו ובא בעל הבית ונתקל בו: (רש"י)

תוספות הכא ברשות קביל עליה נטירותא. אע''ג דלעיל אמר רבא דאדרבה משום דברשות הוא דמקבל בע''ה נטירותא טפי ואפי' חנק את עצמו אלמא הורע כחו של בעל הבית ברשות הכא היינו טעמא כדמסיק משום דבעיא צניעותא שמגלה זרועותיה בשעת לישה ומסלק מרוותא נפשיה ומש''ה פריך עליה מהאשה שנכנסה לטחון ולא רצה להקשות מכל הנך דמתניתין קדירות ופירות ושור דמאשה ניחא ליה למפרך דס''ד דאשה מסלקי מרוותא נפשייהו טפי משום יחוד: אע''ג דאמר מר איש בור ולא שור בור כלומר ומתוך כך היה לנו לפטור בעל החצר וא''ת כ''ש דאי לא ממעטינן שור שהיה ראוי לפטור בעל החצר דהוה ליה למירמי חיובא אבעל השור וי''ל דה''ק אע''ג דאמר מר איש בור ולא שור בור והיה ראוי לפטור כל אדם בבור שכרה שור כלומר ומתוך כך היה לנו לפטור בעל החצר דה''ל למידרש מפסוק זה שלא יתחייב שום אדם בבור שכרה שור זה אין סברא לדרוש כך אלא כיון דעליה למלוייה כמאן דכרייה דמי ונראה דאפי' אם חפרו אדם דבר חיובא הוא חייב בעל החצר בנזקי בור ועליה דידיה למלוייה והחופר משלם בנזקי החצר וצ''ע: איש בור ולא שור בור. וא''ת והא לעיל (דף כב.) פטרינן בעל הגמל כשלא סכסכה למ''ד אשו משום ממונו אע''ג דלא כתיב איש אש ולא שור אש וי''ל דהתם נמי כתיב שלם ישלם המבעיר את הבערה דמשמע דוקא כשמבעיר עצמו הוא משלם: וטינפו כליו. פ''ה דוקא כליו אבל הוא עצמו [הוזק] חייב בעל השור ולא פטרינן ליה משום איש בור ולא שור בור דכל מידי דהוה דיליה בשעת נפילה כגון בגללים וכן נפלה גמלו ולא העמידה דמחייבת ליה משום בור אע''ג דאיהו לא כרייה אלא הגמל כרהו כיון דבשעת כרייה דידיה הוא ועליה רמי לסלוקיה ולא סלקיה כמאן דכרייה דמי אף על גב דמפקיר להו בתר שעתא ולא דמי לשורו שחפר בור ברה''ר דחפירה לאו דידיה הוא ודליל הקשור ברגל התרנגול מאליו דדליל לאו דידיה הוא עכ''ל משמע מתוך פ''ה למאי דמסקינן סתם גללים אפקורי מפקר להו דלא פטרינן אלא כליו דוקא אבל הוא עצמו חייב ולר''י נראה דודאי מעיקרא דס''ד דלא אפקריה לא פטר אלא כליו אבל לפי המסקנא דאמר דמפקר להו אפי' הוא עצמו פטור מידי דהוה אמפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס ונפילת גמלו מוקמינן דאתקל ואתקלא ביה גמליה או דרך שרעתא דנהרא דהוי פושע אבל הכא דלא פשע אע''פ שאם לא היה מפקיר היה חייב לסלק מ''מ השתא דהפקירה פטור ופ''ה נראה יותר שאין נראה שחוזר ממה שלא פטר אלא כליו וחשיב האי מפקיר נזקין לאחר נפילת פשיעה שפושע הוא שמכניס שורו שלא ברשות שדרכו להרביץ גללים: הזיקו ב''ה פטור. וא''ת מתניתין היא בפרק המניח (לעיל דף לב: ושם) גבי מבקע דחייב כשמבקע ברה''י והזיק ברה''י אחר אבל הזיק באותו רשות היחיד פטור וי''ל דהוה סלקא דעתך התם משום דאיכא תרי ספיקי שמא לא תהא בקעת נתזת וגם לא יבא שום אדם שם ויוזק: (תוספות)

רשב"א הוי ליה שן ברשות הניזק. דאפילו למאן דפטר בחצר השותפין כדאיתא בפ"ק ה"מ שוורין דשותפין אבל דעלמא לא דלעלמא כשדה אחר קרי' ליה. התם שלא ברשות לא קביל עליה נטירותא הכא ברשות קביל עליה נטירותא. דבהמתו ואע"ג דרבא הוא דאמר לעיל דברשות סתמא קביל עליה בעל החצר נטירותא ולא בעל הפירות הכא אמסקנא סמוך דכיון דצריכה לגלות זרועותיה למיפא סלוקי מסלקי מרוותא דחצר נפשייהו מן החצר ועליה לשמור שלא תוזק בהמתו בלישת' ואפילו לר' ומשום דידע מקשה דעל מסקנא סמיך אקשי ליה מהאשה שנכנסה לטחון דקס"ד דאי משום הא אפילו בהאשה שנכנסה לטחון נימא הכי דאף התם מסלקי נפשייהו משום יחוד ואהדר ליה דלא דמי דלמיפא בעיא צניעותא טפי משום דצריכה לגלות זרועתי'. ואע"ג דאמר מר יכרה איש בור ולא שור בור וכו'. איכא למידק מאי קאמר אע"ג דאמר מר יכרה איש בו ולא שור בור אדרבה כל שאתה אומר אפילו שור בור הוה פטור טפי דהו"ל בור שור של חברו ולא שלו. י"ל דהכי קאמר אע"ג דאמר מר ולא שור בור דהוה משמע שאין לחייב כלל על בור לא אחר ולא הבעלים הכא חייב בעל החצר דכיון דבעל השור משלם לו נזק חצרו אם הפקיר רשותו הו"ל למלויי הבור דכבורו הוא. סתם גללים אפקורי מפקר להו. ואע"פ שהוא מפקירם חייב דבבורו הוא דנפלה גמלו ולא העמידה וכמו שכתב רש"י ז"ל. וא"ת והא מפקיר נזקין שבאונס הוא ופטור כדאיתא בריש פרק המניח דמטיל גללים אינו כפשיעתו לא היא דכיון דבהמה עשוי להטיל גללים והכניסה שלא ברשות פשיעה היא זו וחייב משום בורו ואם נטנפו בו כליו פטור דבכלים אין לחלק בין טינפן לשבירתן אבל אם נטנף בהם גופו של בעל החצר חייב שלא פטר הכתוב אדם בבור אלא לגבי מיתה אבל לא לגבי נזקין וכדאיתא בר"פ המניח. (רשב"א)

דף מח - ב

שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות הזיקו זה את זה חייבין הוזקו זה בזה פטורין טעמא דשניהם ברשות או שניהם שלא ברשות אבל אחד ברשות ואחד שלא ברשות דברשות פטור שלא ברשות חייב: נפל לבור והבאיש מימיו חייב: אמר רבא לא שנו אלא שהבאיש בשעת נפילה אבל לאחר נפילה פטור מ''ט הוי שור בור ומים כלים ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים הניחא לשמואל דאמר כל תקלה בור הוא אלא לרב דאמר עד דמפקר ליה מאי איכא למימר אלא אי איתמר הכי איתמר אמר רבא לא שנו אלא שהבאיש מגופו אבל הבאיש מריחו פטור מאי טעמא גרמא בעלמא הוא וגרמא בעלמא לא מיחייב: היה אביו או בנו לתוכו משלם את הכופר: ואמאי הא תם הוא אמר רב במועד ליפול על בני אדם בבורות עסקינן א''ה בר קטלא הוא אמר רב יוסף דחזא ירוקא ונפל שמואל אמר הא מני ר' יוסי הגלילי היא דאמר תם משלם חצי כופר עולא אמר ר' יוסי הגלילי היא דאמר כר' טרפון דאמר קרן בחצר הניזק נזק שלם משלם ה''נ כופר שלם משלם בשלמא לעולא היינו דקתני היה אביו או בנו לתוכו אלא לשמואל מאי איריא אביו או בנו אפילו אחר נמי אורחיה דמילתא קתני: ואם הכניס ברשות בעל חצר חייב [כו']: איתמר רב אמר הלכתא כת''ק ושמואל אמר הלכתא כרבי תנו רבנן כנוס שורך ושמרו הזיק חייב הוזק פטור כנוס שורך ואני אשמרנו הוזק חייב הזיק פטור הא גופא קשיא אמרת כנוס שורך ושמרו הזיק חייב הוזק פטור טעמא דא''ל שמרו דחייב בעל השור ופטור בעל חצר הא סתמא חייב בעל חצר ופטור בעל השור דבסתמא מקבל עליה נטירותא אימא סיפא כנוס שורך ואני אשמרנו הוזק חייב הזיק פטור טעמא דאמר ליה ואני אשמרנו הוא דמחייב בעל החצר ופטור בעל השור הא סתמא חייב בעל השור ופטור בעל חצר דבסתמא לא מקבל עליה נטירותא אתאן לרבי דאמר עד שיקבל עליה נטירותא בעל הבית לשמור רישא רבנן וסיפא רבי א''ר אלעזר תברא מי ששנה זו לא שנה זו רבא אמר כולה רבנן היא איידי דנסיב רישא שמרו תנא סיפא ואני אשמרנו רב פפא אמר כולה רבי היא וסבר לה כר' טרפון דאמר קרן בחצר הניזק נזק שלם משלם הלכך אמר ליה שמרו לא מקני ליה מקום בחצר והויא ליה קרן בחצר הניזק וקרן בחצר הניזק משלם נזק שלם לא אמר ליה שמרו אקנויי אקני ליה מקום בחצר והויא ליה חצר השותפין וקרן בחצר השותפין אינו משלם אלא חצי נזק: מתני' שור שהיה מתכוין לחבירו והכה את האשה ויצאו ילדיה פטור מדמי ולדות ואדם שהיה מתכוין לחבירו והכה את האשה ויצאו ילדיה משלם דמי ולדות כיצד משלם דמי ולדות שמין את האשה כמה היא יפה עד שלא ילדה וכמה היא יפה משילדה אמר רבן שמעון בן גמליאל

רש"י שניהם ברשות. כגון ברה''ר או חצר השותפין או שנתן לו בעל הבית רשות ליכנס: או שניהן שלא ברשות. כגון שניהן רצין ברה''ר: הזיקו. בידים זה את זה ואפי' שלא במתכוין: חייבין. דבנזקין לא שני לן בין מתכוין לשאין מתכוין והא דתנן בהמניח (לעיל דף לב.) שנים שהיו מהלכין ברה''ר והזיקו זה את זה פטורין ההוא הזיקו הוזקו הוא ולא דק בלישניה: דברשות פטור. בין היזק דבידים בין היזק דממילא ובדלא ידע ליה: שהבאיש בשעת נפילה. דהוי מזיק ממש ולא דמי לבור: ומים כלים. כל חפצים ככלים דלא חייב בבור (עלה מיתה אלא על נזקי בהמה) ושאר חפצים הזיקן זו היא מיתתן: מאי איכא למימר. הא לית ליה תורת בור וממונו הוא ומשורו למדנו ולא פטר ביה כלים: מגופו. שהיה מלוכלך בטיט: אבל מריחיה. לאו גופיה הוא דסרחון דנבילה ממילא אתי לה ונבילה גרמא הוא שגורמת לסרחון שיבא: בר קטלא הוא. בנפילה קמייתא והיאך בא לידי מועד בשלמא גבי מועד דנגיחות איכא למימר כדאמרינן בפירקין דלעיל (דף מא.) דקטל וערק א''נ בשאין מכירין את השור אי נמי שהוזמו זוממי זוממין אבל זה לא עלה מן הבור מאליו וליכא למימר ערק ולא אין מכירין ולא הוזמו דמילתא דאית ליה קלא היא: דחזא ירוקא. עשב על פי הבור ובא לאכול ונפל דאהך נפילה לא איכוין ומיהו כופר שלא בכוונה משלם בנפילה אחרונה ואע''פ שאין השור בסקילה ושמעינן לרב (לעיל דף מד.) דאמר פטור מזה ומזה ה''מ במועד לנגיחות בכוונה וערק לאגמא בראשונה ונגח ד' שלא בכוונה פטר ליה מגזירת הכתוב דכתיב השור יסקל וגם בעליו וגו' כל זמן שאין השור בסקילה אין בעלים משלמין כופר אבל זה שלא היתה בו חיוב סקילה כלל אין העדאתו אלא לכופר של שן ורגל בחצר הניזק דאוקמינן ברגל שדרסה ע''ג תינוק בחצר הניזק דאיכא כופר ברגל ואף על גב דשלא בכוונה הוא ואין השור בסקילה וה''נ דחזא ירוקא ונפל תולדה דשן היא דמתכוין להנאתו וא''ת משונה הוא ואין זו שן כיון דאייעד ליה אורחא הוא ולאוקמי להך נפילה אחרונה במתכוין והשור בסקילה לא מצינן דלגבי כוונה תם הוא וליכא כופר דהא כל כמה דלא חזי ירוקא לא אייעד: ושמואל אמר. לעולם בתם ומתניתין חצי כופר קאמר ור' יוסי היא: עולא. מוקים לה נמי בתם וכופר שלם: היינו דקתני אביו או בנו. דהוי קרן בחצר הניזק דמשלם כופר שלם אלא לשמואל דאמר חצי כופר מאי איריא כו': מי ששנה זו כו'. רישא רבנן וסיפא רבי: כולה רבי היא. וסיפא דוקא ורישא לא תידוק מינה הא סתמא הוזק חייב דודאי סתמא נמי הזיק חייב הוזק פטור והאי דנקט ושמרו לחיוביה נזק שלם קאמר אם הוזק שורו של בעל חצר הא סתמא חצי נזק: מתני' שור שהיה מתכוין לחבירו. הוא הדין למתכוין לאשה נמי פטור כדאמרינן בפירקין דלעיל (דף מב.) נקי מדמי ולדות ובגמ' מפרש אמאי נקט מתכוין לחבירו: (רש"י)

תוספות שניהם ברשות. פ''ה כגון ברה''ר שלא ברשות כגון ששניהם רצים ברה''ר וקשה דהיינו מתניתין בפרק המניח (לעיל דף לב.) ונראה לפרש כגון שנכנס לחצר בע''ה שלא ברשות או ברשות דאית ליה לאסוקי אדעתיה כמו שנתנו לו רשות כמו כן נתנו לאחר רשות או כמו שהוא נכנס שלא ברשות שמא גם אחר נכנס שלא ברשות ולכך חייבין כשהזיקו זה את זה אפי' הזיקו שלא מדעת אבל אחד ברשות ואחד שלא ברשות האי אית ליה לאסוקי אדעתיה בהאי והאי לית ליה לאסוקי אדעתיה בהאי ואם שלא מדעת הזיקו ברשות פטור שלא ברשות חייב: דחזא ירוקא ונפל. רש''י מוקי ההיא דהיה מתחכך בכותל בג' פעמים הראשונים לא היתה כונתו להתחכך אלא בכוונה להפיל על האדם ופטור דקתני התם אהך אחרונה שהיתה להתחכך והראשונות אהנו שנעשה מתוך כך מועד ובהך אחרינא חשיב ליה משונה קצת שהרג בנפילת הכותל ולכך לא נחשב מועד אלא מחמת הראשונות וזהו דוחק דחשיב משונה מה שעושה להנאתו לאכול ירוקא או להתחכך וגם תימה הוא לומר דהוי מועד בהפלת כותל אחרונה שהיתה שלא בכוונה על ידי הראשונות שהיו בכוונה ולפירושו צ''ל דהא דקאמר הכא במועד ליפול על בני אדם בבורות לא הזכיר בני אדם אלא בשביל אחרונה דבג' הראשונות לא חיישינן אלא שיהא מועד ויעשה אורחיה להפיל עצמו בבור לאכול הירק: ושמואל אמר הלכתא כרבי. לכאורה נראה דהלכתא כשמואל בדיני וצ''ע דרבא קאמר לעיל הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות וחפר בו בורות שיחין ומערות בעל השור חייב בנזקי חצר משמע אבל ברשות פטור ואי כרבי אפי' ברשות חייב דלרבי סתמא חייב בעל השור וכולה סוגיא דלעיל מסיק רבא כרבנן ואפי' נשברו ברוח ואפי' חנק עצמו: טעמא דאמר ליה שמרו. כולה הך סוגיא כרבא דלעיל דלר' זירא לא קשה כלל רישא לסיפא וכולה רבי היא והוי סתמא שניהם פטורין בין ברישא בין בסיפא דאין כל אחד מקבל עליו שמירת חבירו ולרבנן הא סתמא שניהם חייבים: אימא סיפא כו'. הכא לא משני נעשה כדמשני בפרק קמא דקדושין (דף ה:) גבי נתן הוא ואמרה היא מקודשת נתנה היא ואמר הוא אין מקודשת משום דהכא אית ליה שנויא אחרינא דקאמר תברא אבל התם ליכא למימר תברא דליכא פלוגתא במילתא: (תוספות)

רשב"א שהבאיש בשעת נפילה. כלומר שהיה מלוכלך וא"נ שעכרן ברפש וטיט בנפילתו. הניחא לשמואל דאמר כל תקלה בור אלא לרב מאי איכא למימר. ואף על גב דקי"ל כשמואל אפ"ה איבעיא ליה רבא אי כשמואל בלחוד אמרה או ככ"ע וא"ל דככ"ע אמרה ובשהבאיש מגופו אבל מריחו אפילו לרב דמחייב משום ממונו פטור דאינה אלא גרמא בנזקין. אמר רב יוסף דחזא ירקא ונפל. מסתברא מדלא קאמר אלא אמר רב יוסף משמע דרב יוסף אדרב קאי כלומר במועד לעולם ליפול על בני אדם כענין זה דחזי ירקא ומפיל עצמו אף ע"פ שיש שם בני אדם ולא לכונת האדם אינו משלם את הכופר אלא כמועד לכך ובין כל חדא וחדא הזהירו לשמור את שורו שלא יפול בבור על בני אדם מחמת ירקא ואף ע"פ שזה שן הוא ומועד מתחלתו אפ"ה לענין כופר מועד ג' פעמים בעינן דהא כתיב והועד בבעליו וכמו שכתבתי ג"כ בפ' שור שנגח ארבעה וחמשה משמו של הראב"ד ז"ל וכן נמי מוכח בשלהי כיצד הרגל דאמרינן התם רגל שדרסה על גבי תינוק בחצר הניזק מהו שחייב בכופר מי אמרינן מידי דהוה אקרן כיון דעביד זמנין תלתא אורחיה היא ומשלם את הכופר אלמא פשיטא דעד דעביד זמנין תלתא לא מחייב בכופר ואע"ג דרגל מועדות מתחילתה. עולא אמר ר' יוסי הגלילי היא וסבר לה כר' טרפון וכופר שלם קאמר. תמיהא לי שמואל אמאי לא אוקמה כדעולא דכיון דמתניתין תנא חייב בכופר טפי הוה ניחא למימר דכופר שלם קאמר ונ"ל דשמואל ס"ל כר' יוסי הגלילי ולא בעי לאוקמו למתניתין דלא כהלכתא וכר' טרפון ומכאן נראה דהלכתא כר' יוסי הגלילי ועוד נ"ל כן דהא קי"ל דרגל בחצר הניזק משלם את הכופר וסמכינן אדר' יוסי דאמר תם משלם חצי כופר כדאיתא התם. והא דאקשינן הכא להדיא ואמאי הא תם הוא לאו משום דלית לן כר' יוסי הגלילי בתם אלא משום דסתם משלם את הכופר משמע כופר שלם כנ"ל. (רשב"א)

דף מט - א

א''כ משהאשה יולדת משבחת אלא שמין את הולדות כמה הן יפין ונותן לבעל ואם אין לה בעל נותן ליורשיו היתה שפחה ונשתחררה או גיורת פטור: גמ' טעמא דמתכוין לחבירו הא מתכוין לאשה משלם דמי ולדות לימא תיהוי תיובתא דרב אדא בר אהבה דאמר רב אדא בר אהבה שוורים שנתכוונו לאשה פטורים מדמי ולדות אמר לך רב אדא בר אהבה הוא הדין דאפי' נתכוונו לאשה נמי פטורים מדמי ולדות והא דקתני שור שהיה מתכוין לחבירו איידי דקא בעי למיתנא סיפא אדם שהיה מתכוין לחבירו דהכי כתיב קרא קתני רישא נמי שור שהיה מתכוין לחבירו אמר רב פפא שור שנגח את השפחה ויצאו ילדיה משלם דמי ולדות מאי טעמא חמרתא מעברתא בעלמא הוא דאזיק דאמר קרא {בראשית כב-ה} שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור: כיצד משלם דמי ולדות: דמי ולדות שבח ולדות מיבעי ליה הכי נמי קאמר כיצד משלם דמי ולדות ושבח ולדות שמין את האשה כמה היא יפה עד שלא ילדה וכמה היא יפה משילדה: אמר רשב''ג א''כ משהאשה יולדת משבחת: מאי קאמר אמר רבה ה''ק וכי אשה משבחת קודם שתלד יותר מלאחר שתלד והלא אשה משבחת לאחר שתלד יותר מקודם שתלד אלא שמין את הולדות ונותנין לבעל תניא נמי הכי וכי אשה משבחת קודם שתלד יותר מלאחר שתלד והלא אשה משבחת לאחר שתלד יותר מקודם שתלד אלא שמין את הולדות ונותנין לבעל רבא אמר הכי קתני וכי אשה למי שיולדת משבחת ואין לעצמה בשבח ולדות כלום אלא שמין את הולדות ונותנין לבעל ושבח ולדות חולקין תניא נמי הכי אמר רשב''ג וכי אשה למי שיולדת משבחת ואין לעצמה בשבח ולדות כלום אלא שמין נזק בפני עצמו וצער בפני עצמו ושמין את הולדות ונותנין לבעל ושבח ולדות חולקין קשיא דרשב''ג אדרשב''ג ל''ק כאן במבכרת כאן בשאינה מבכרת ורבנן דאמרי שבח ולדות נמי לבעל מאי טעמא כדתנן ממשמע שנאמר {שמות כא-כב} ויצאו ילדיה איני יודע שהיא הרה מה ת''ל הרה לומר לך שבח הריון לבעל ורשב''ג האי הרה מאי דריש ביה מבעי ליה לכדתניא ר''א בן יעקב אומר לעולם אינו חייב עד שיכנה כנגד בית ההריון אמר רב פפא לא תימא כנגד בית הריון ממש אלא כל היכא דסליק ביה שיחמא לולד לאפוקי יד ורגל דלא: היתה שפחה ונשתחררה או גיורת פטור: אמר רבה לא שנו אלא שחבל בה בחיי הגר ומת הגר דכיון דחבל בה בחיי הגר זכה בהו גר וכיון דמת הגר זכה בהו מן הגר אבל חבל בה לאחר מיתת הגר זכיא לה איהי בגוייהו ומיחייב לשלומי לה לדידה א''ר חסדא מרי דיכי אטו ולדות צררי נינהו וזכיא בהו אלא איתיה לבעל זכה ליה רחמנא ליתיה לבעל לא מיתיבי הכה את האשה ויצאו ילדיה נותן נזק וצער לאשה ודמי ולדות לבעל אין הבעל נותן ליורשיו אין האשה נותן ליורשיה היתה שפחה ונשתחררה או גיורת זכה אמרי ומי עדיפא ממתניתין דאוקימנא שחבל בה בחיי הגר ומת הגר הכא נמי שחבל בה בחיי הגר ומת הגר ואיבעית אימא לאחר מיתת הגר

רש"י א''כ משהאשה יולדת כו'. מפרש בגמרא: ונותן לבעל. שהתורה זכתה לו דכתיב בעל האשה (שמות כא): היתה שפחה ונשתחררה. כלומר היתה משוחררת או גיורת נשואה לגר או לעבד משוחרר ואין לה בעל שמת פטור דהמחזיק בנכסי הגר שמת ואין לו יורשין זכה וזה קודם לזכות במה שבידו והאי דנקט האי לישנא היתה שפחה ונשתחררה ולא נקט היתה משוחררת משום דע''כ בשאין לה בנים הימנו קאמר והיינו דקאמר היתה שפחה ונשתחררה דמשמע עתה מקרוב דעדיין לא היו להם בנים והוא הדין נמי לישראלית הנשואה לגר ומת הגר דפטור דהא דמי ולדות לבעל והאי דנקט שפחה וגיורת משום דסתם שפחה משוחררת נשואה למשוחרר וסתם גיורת לגר: גמ' דרב אדא בר אהבה. בשור שנגח ארבעה וחמשה (לעיל דף מב.): דהכי כתיב קרא. כי ינצו אנשים אלמא במתכוין לחבירו משתעי: דמי ולדות שבח ולדות הוא. דקתני שמין את האשה כו' ויש בכלל שומא זו דמי ולדות ובמה שהאשה נראית משובחת ובעלת אברים מפני העובר ודמיה יקרין: ה''נ קאמר כיצד משלם דמי ולדות ושבח ולדות. שהן משביחין את האשה: שמין את האשה. כמה האשה יפה בשביל ולדות הללו עד שלא ילדה וכמה היא יפה עכשיו כשנתרוקנה ונפחתו דמיה ונותן לבעל ונזקה של אשה אינו בכלל שומא זו דאין כאן אלא פחת ריקון העובר אבל כחש גופה מחמת המכה ונפחתו דמיה משהיתה ראויה לימכר כשהיתה בריאה ריקנית הוא נזק ואינו של בעל אלא כשאר חבלה הוא והדין קצוב בכתובות (דף סה:) בזמן שבסתר לה שני חלקים ולו אחד ובזמן שבגלוי לו ב' חלקים כו': מאי קאמר. דמשמע דהכי קאמר ליה דא''כ לדידך אית לך דמשהאשה יולדת משבחת ות''ק הא קאמר דמפחתא: והלא אשה משבחת. בדמים לאחר שתלד דמתחילה דמיה פחותין לימכר שמסוכנת היא למות בצער לידה והכי משמע מתניתין א''כ דכך שמין כדקאמרת אשתכח דלא יהיב ליה מידי דמשהאשה יולדת משבחת: וכי למי שהאשה יולדת. למי שזכתה תורה דמי ולדות יהבינן נמי שבח דמי נפחא שדמי גופה מתעלין הא ודאי שבח דמי נפחא מחמת גופה נמי אתי ונזק הוא: חולקין. שדמי הנפח מחמת שניהן באין: אלא שמין נזק בפני עצמו. היינו כחש הגוף מחמת מכה ודמיה פחותים משהיתה ריקנית בריאה ואין כאן שומת פחת ריקון: וצער בפני עצמו. ונזקא דהכא כחבלה דעלמא הקצוב במסכת כתובות כדפרישית לעיל: ושמין ולדות. ונותן כל דמיהן לבעל: ושבח ולדות. דהיינו פחת דמי נפח גופה מחמת ריקון הולד חולקין: קשיא דר''ש כו'. דהכא קתני ושבח ולדות חולקין אלמא אשה משבחת לימכר כשהיא הרה יותר מריקנית ולעיל קתני אשה משבחת משתלד יותר מקודם לכן: במבכרת. דמיה פחותין קודם לידה מלאחר לידה דמסוכנת היא: שיחמא. חמימות והיינו כנגד כל החלל כולו: זכיא בהו איהי. דהא ולדות נכסי בעליהן וכשמת הגר ועדיין היא מעוברת היא החזיקה בהן והיא קודם לכל אדם הלכך כי חבל בה בתר הכי משלם לה לדידה: מרי דיכי. בעל שמועה זו הלזה מתרגמינן דיכי (בראשית לז): צררי נינהו. קשרי מעות וכספים הן שתזכה בהן מן ההפקר: איתיה לבעל. או ליורשיו זכי להו רחמנא: ליתיה לבעל כו'. דחיובא אימת אתי לה בשעת חבלה והרי אין לה תובעין: אין האשה נותן ליורשיה. הא אוקימנא בגרושה לפיכך אין הבעל יורשה בפרק שור שנגח ד' וה' (דף מג.): זכה. החובל במה שבידו ואפי' לאחר מיתת הגר חבל בה זכה בה: (רש"י)

תוספות חמרתא מעברתא כו'. וא''ת הא גבי בור תנן בשלהי פרקין נפל לתוכו עבד או אמה פטור ולא אמרינן דהוי כחמרתא מעברתא ולא נמעטיה משור ולא אדם וי''ל דהכא לא מיעט הכתוב שור בדמי ולדות אלא במקום שהולדות של בעל כדכתי' בעל האשה אבל כאן הולדות לאדון דכתיב האשה וילדיה תהיה לאדוניה: אטו ולדות צררי נינהו. ביורשים לא פליג רב חסדא ומודה הוא דזכו דהא בכתובות בפרק נערה (דף מג:) אצטריך קרא למעוטי שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו והכא ליכא מיעוט ועוד מדפריך לרבה מברייתא דהכה את האשה ומוקי לה שחבל בחיי הגר אבל לרב חסדא משמע דניחא לאחר מיתת הגר ודווקא גר אבל כשאינו גר משלם דמי ולדות ליורשים: ומי עדיף ממתניתין. וא''ת ומאי ס''ד דמקשן וכי לא ידע דלא עדיף ויש לומר משום דבהך ברייתא קתני נזק וצער וכי היכי דנזק וצער איירי בכל ענין כמו כן זכה בדמי ולדות איירי בכל ענין: (תוספות)

דף מט - ב

ותני זכתה לימא כתנאי בת ישראל שנשאת לגר ונתעברה ממנו וחבל בה בחיי הגר נותן דמי ולדות לגר לאחר מיתת הגר תני חדא חייב ותני חדא פטור מאי לאו תנאי נינהו לרבה ודאי תנאי היא אלא לרב חסדא מי לימא תנאי היא ל''ק הא רבנן הא רשב''ג אי רשב''ג מאי אריא לאחר מיתה אפי' מחיים נמי אית לה פלגא מחיים אית לה פלגא לאחר מיתה כוליה ואיבעית אימא הא והא רשב''ג כאן בשבח ולדות כאן בדמי ולדות אמרי משבח ולדות לישמע דמי ולדות ומדרשב''ג לישמע לרבנן אמרי לא שבח ולדות דשייכא ידה בגוייהו זכיא בהו בכולהו דמי ולדות דלא שייכא ידה בגוייהו לא זכיא בהו כלל: בעי מיניה רב ייבא סבא מר''נ המחזיק בשטרותיו של גר מהו מאן דמחזיק בשטרא אדעתיה דארעא הוא דמחזיק ובארעא הא לא אחזיק ושטרא נמי לא קנה דלאו דעתיה אשטרא או דלמא דעתיה נמי אשטרא א''ל עני מורי וכי לצור ע''פ צלוחיתו הוא צריך א''ל לצור ולצור אמר רבה משכונו של ישראל ביד גר ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בו מוציאין אותו מידו מ''ט כיון דמית ליה גר פקע ליה שעבודיה משכונו של גר ביד ישראל ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בו זה קנה כנגד מעותיו וזה קנה את השאר ואמאי תקני ליה חצירו דהאמר רבי יוסי בר חנינא חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו אמרי הכא במאי עסקינן דליתיה כל היכא דאיתא לדידיה דאי בעי מקני [מצי] קני קניא ליה [נמי] חצירו כל היכא דליתיה לדידיה דאי בעי הוא למיקני לא מצי קני חצירו נמי לא קניא והלכתא דליתיה בחצירו דלא קנה: מתני' החופר בור ברה''י ופתחו לרה''ר או ברה''ר ופתחו לרה''י ברה''י ופתחו לרה''י אחר חייב: גמ' ת''ר החופר בור ברה''י ופתחו לרה''ר (ברה''ר ופתחו לרה''י) חייב וזהו בור האמור בתורה דברי ר' ישמעאל ר''ע אומר הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו זהו בור האמור בתורה אמר רבה בבור ברה''ר כ''ע לא פליגי דמיחייב מ''ט אמר קרא {שמות כא-לג} כי יפתח וכי יכרה אם על פתיחה חייב על כרייה לא כל שכן אלא שעל עסקי פתיחה ועל עסקי כרייה באה לו לא נחלקו אלא

רש"י לרבה ודאי. ע''כ מוקי למילתיה כתנאי דהוא אמר חייב והא דתני פטור לא מצי מוקי ליה כוותיה וע''כ הכי מתרץ אנא דאמרי כתנא דמחייב: אלא לרב חסדא מי לימא. מי מיבעיא ליה לאוקמיה מילתא בפלוגתא כתנאי ולמימר אנא דאמרי כתנא דפטר או מצי לתרוצי האי דתנא חייב במילתא אחריתי דלא תקשי ליה: לא קשיא. כלומר אמר לך רב חסדא תרוייהו תנאי כוותי קיימי דבדמי ולדות פטור והא דתניא חייב בשבת ולדות ואליבא דר''ש דאמר אשה פלגא בהו והיא קיימת: והא. דתני פטור רבנן היא דאמרי כולהו דבעל והרי הוא מת וזכה זה מן ההפקר אבל רבה לא מצי לתרוצי מידי דהא איהו אמר אשה זכתה בחלק בעלה מן ההפקר הואיל והיא היתה מעוברת ומוחזקת בהן בשעת מיתה ואמאי פטור משבח ולדות ודמי ולדות דידה נינהו: מאי אריא לאחר מיתת. הגר דתני חייב ליתן לה חלקה: מחיים. דגר: נמי. חייב ליתן לה חלקה: לאחר מיתה. הגר: כוליה. דזכיא בחלק שבח ולדות של בעלה: אמרי. א''כ קשיא לרב חסדא דמשבח ולדות המגיע חציו בחיי הגר לגר וקאמר ר''ש דכשמת והיא מעוברת זכתה היא בחלקו נשמע דזכתה נמי בדמי ולדות דבעלה דמאי שנא דמי ולדות משבח ולדות: ומדר''ש. דאשמעינן דזכתה בחלקו נשמע נמי לרבנן דזכתה בכולן דרבנן לא פליגי אלא במחיים אבל בזכיה דמיתה לא פליגי רבנן ור''ש: אמרי. לא דמו דמי ולדות לשבח ולדות: שבח ולדות. לר''ש דשייכא בהו מחיים בפלגא כי מיית זכייא בכולהו: בשטרות של גר. ששיעבד לו ישראל אחר קרקעותיו: מהו. לקנות את הנייר: ושטרא נמי לא קני. ואי אתא ישראל אחר והחזיק בה לצור על פי צלוחיתו קנייה: עני מורי. ענני אדוני: וכי לצור על פי צלוחיתו. דליהוי דעתיה אשטרא מעיקרא (ולאו דעתיה אארעא): פקע ליה שעבודיה. וקם ליה ברשותי' דמריה: דליתיה. שאין המלוה בעיר: והלכתא. הא דאמרינן זה קנה את השאר: בדליתיה. למשכון בחצירו של מלוה בשעת מיתת הגר אבל איתיה למשכון בחצירו קני ליה חצירו: מתני' ופתחו לרה''ר. וכ''ש אם חפר ברה''ר ופתחו לרשות הרבים ולא תימא דוקא חופר ברשותיה דהוה ליה בור דאית ליה בעלים אבל חפר ברה''ר פטור דהא תני סיפא החופר בור ברה''ר ונפל לתוכו כו': ברה''ר ופתחו לרה''י. דהוה ליה בור ברה''י והפקיר רשותו דלא מצי למימר מאי בעית ברשותי ונפל דרך פיו לתוכו: חייב. דקסבר חיובא דבור בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד היא ובלבד שיפקיר רשותו: ברשות היחיד ופתחו לרשות היחיד. אף על גב דאין כאן צד רשות הרבים: חייב. ובלבד אם הפקיר רשותו אותה שפי הבור לתוכה: גמ' ופתחו לרשות הרבים. כיון שהתקלה ברשות הרבים הוה ליה כמי שחפרו ברה''ר: וזהו בור כו'. לקמיה מפרש מאי זהו: סתם. לא גרסינן: כ''ע לא פליגי דמיחייב. ור''ע מודה ליה לרבי ישמעאל בבור ברשות הרבים דהוא אמור בתורה אבל רבי ישמעאל לא מודי ליה לרבי עקיבא בבור ברשותו דקסבר כי אפקרנא לך רשותי לאו לאחיובי אנא בהזיקא אפקרתיה: אם על פותח. שחפרו אחר וכסהו ובא אחר וגילהו: באה לו. שאין לו חלק בו אלא שכרהו או שפתחו דהיינו ברשות הרבים שאין הקרקע שלו: (רש"י)

תוספות ותני זכתה. ואין מגיה הברייתא אלא כלומר זכה מי שיש לו זכות: משכונו של ישראל ביד גר כו' מוציאין אותו מידו. ואפילו משכנו שלא בשעת הלואתו ואפילו למ''ד בעל חוב קונה משכון דע''כ אין לו אלא שעבוד עליו כיון שהיה יכול לפדותו הישראל ולסלקו בדמים: והלכתא דליתיה בחצר. פ''ה דאמשכון קאי דאם איתיה בחצר קני אע''פ שאין עומד בצד שדהו וצריך לומר דאיירי בחצר המשתמרת דאי בחצר שאין משתמרת לא קנה אלא אם כן עומד בצד שדהו כדאיתא בפ''ק דב''מ (דף יא. ושם.) ולמאי דס''ד דאיירי כשהמשכון בחצר ובעל החצר אין כאן זה אינו כפי המסקנא של ב''מ ולר''י נראה דמעיקרא נמי הכי ס''ל דאיירי בחצר שאין משתמרת ולא קנה אלא אם כן עומד בצד שדהו וכן משמע נמי מבא זה והחזיק בה אם כן לא היתה משתמרת אצל זה והא דקאמר והלכתא דליתיה בחצר אבעל חצר קאי כלומר שינויא דשנינן שינויא הוא: החופר בור ברה''י ופתחו לרה''ר. כללא דמילתא בכל הך שמעתתא בור בתר פתחו אזלינן דנחשב הבור כאילו הוא במקום שהפתח שם: ברה''ר ופתחו לרה''י. פירש בקונט' והפקיר רשותו וה''ה אם מתחילה סמכיה לרה''ר ולא הוצרך לפרש בהפקיר רשותו אלא משום דמשמע ליה לישנא דפתחו לרה''י באמצע רה''י כדמוכח בגמרא דקתני ברה''ר ופתחו לרה''י פטור דמוקי שלא הפקיר לא רשותו ולא בורו ומעיקרא ס''ד כשהפקיר רשותו ולא בורו והיינו משום דמשמע ליה ופתחו לרה''י באמצע רה''י: ברה''י ופתחו לרה''י אחר. פ''ה שהפקיר רשותו אותה שפי הבור בתוכה אין נראה שר''ל שפתחו לרה''י של אדם אחר ובא אותו אדם והפקיר רשותו שלא היה לו לומר אותה בלשון נקבה אלא משמע שרוצה לפרש הכל ברשות עצמו ולשון אחר אינו מיושב לפירוש זה ואין להקשות אמאי אצטריך למתני ברה''י ופתחו לרה''י אחר ה''ל למימר החופר בור ברה''י ותו לא דאגב אחריני נקט הכי ופירש לנו שהבור והפתח הכל עושה ברשותו ור''י מפרש ברה''י ופתחו לרה''י אחר דהיינו שחפר בור ברשות עצמו ופתחו לרשות חבירו ואצטריך דלא תימא פתחו לרה''ר הוא דחייב דשכיחי רבים ומזקי אבל ברה''י דליכא למיחש אלא לנזק יחידי פטור וכה''ג תניא בהמניח (לעיל לב:) גבי המבקע ולפי פי' ר''י קשה למה הוא חייב בנזקי בעל חצר אם נפל שורו לבור כיון שהחופר משלם נזקי החצר על בעל חצר למלוייה: ת''ר החופר בור ברה''י ופתחו לרה''ר. וי''ס שכתוב בהן ברה''ר ופתחו לרה''ר והכי מתניא בתוספתא (פ''ו) וק''ק דה''ל למימר החופר בור ברה''ר אבל אין להקפיד משום דקאי אהנך דמתניתין דאיירי שהפתח ברשות אחרת אצטריך לאשמועינן דאיירי באותו ענין שהבור והפתח במקום אחד ברשות הרבים: על הכרייה לא כ''ש. במכלתין אמרינן מכאן שאין עונשין מן הדין אבל בש''ס שלנו אין סובר כן כדפרישית בריש המסכת (דף ב.) [עיין תוס' לעיל ד': ד''ה ועדים]: (תוספות)

רשב"א הא דאמרינן: לימא תהוי תיובתא דרב אדא בר אהבה דאמר שוורים שנתכוונו לאשה פטורים לאו למימרא דאביי ורבא אית להו דשוורים שנתכוונו לאשה חייבים אלא משום דרב אדא אמרה בהדיא אקשינן עליה אבל אביי ורבא לא שמעינן להו דאמרי בהדיא פטורין ולא חייבין ולא אקשינן עליה אבל אביי ורבא לא שמעינן להו דאמרי בהדיא פטורין ולא חייבין ולא אקשינן עלייהו דלא ידעינן מאי קאמרי בהא כנ"ל. דאמר קרא שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור. וא"ת אפילו בבור לחייב כשור וחמור י"ל דהתם שור וחמור דוקא קאמר קרא אבל הכא לא פטרה תורה שוורים מולדות אלא דבעינן מה שכתוב כאשר ישיתן עליו בעל האשה כלומר שחייב לתת לבעל האשה אבל הכא שאינו לבעל אלא לאדון הרי הוא כשאר ניזקין וכאלו הזיק חמורת' מעוברת וא"נ י"ל דלגבי בור פטור אפילו אשפתה ואעבד מדכתיב והמת יהיה לו יצא זה שאסור בהנאה ואפילו תמצא לומר דעבד ושפחה שלא טבלו שמתו מותרין בהנאה מ"מ הא כתיב שור ולא אדם והמת יהיה לו למעט ישראל ועבד ושפחה שטבלו שאסורין בהנאה ושור ולא אדם למעט אפילו עבד נכרי. זכיא ביה איהו בגוייהו. כלומר זכתה בהן מגר ולפיכך הקשו וכי ולדות צררי של גר נינהו שתזכה בהן. (רשב"א)

דף נ - א

בבור ברשותו ר''ע סבר בור ברשותו נמי חייב דכתיב {שמות כא-לד} בעל הבור בבור דאית ליה בעלים קאמר רחמנא ור' ישמעאל סבר בעל התקלה אלא מאי זהו בור האמור בתורה דקאמר ר''ע זהו בור שפתח בו הכתוב תחלה לתשלומין ורב יוסף אמר בבור ברה''י כולי עלמא לא פליגי דמחייב מאי טעמא בעל הבור אמר רחמנא בבור דאית ליה בעלים עסקינן כי פליגי בבור ברה''ר רבי ישמעאל סבר בור ברה''ר נמי חייב דכתיב כי יפתח וכי יכרה אם על פתיחה חייב על כרייה לא כ''ש אלא שעל עסקי פתיחה ועל עסקי כרייה באה לו ור''ע הנהו מיצרך צריכי דאי כתב רחמנא כי יפתח הוה אמינא פותח הוא דסגי ליה בכסוי כורה לא סגי ליה בכסוי עד דטאים ליה ואי כתב רחמנא כי יכרה הוה אמינא כרייה הוא דבעי כסוי משום דעבד מעשה אבל פותח דלא עבד מעשה אימא כסוי נמי לא בעי קמ''ל ואלא מאי זהו בור האמור בתורה דקאמר ר' ישמעאל זהו בור שפתח בו הכתוב תחלה לניזקין מיתיבי החופר בור ברה''ר ופתחו לרה''י פטור ואף על פי שאינו רשאי לעשות כן לפי שאין עושין חלל תחת רה''ר החופר בורות שיחין ומערות ברשות היחיד ופתחו לרה''ר חייב והחופר בורות ברה''י הסמוכה לרשות הרבים כגון אלו החופרים לאושין פטור ור' יוסי בר' יהודה מחייב עד שיעשה מחיצה עשרה או עד שירחיק ממקום דריסת רגלי אדם וממקום דריסת רגלי בהמה ארבעה טפחים טעמא דלאושין הא לאו לאושין חייב הא מני בשלמא לרבה רישא ר' ישמעאל וסיפא ר''ע אלא לרב יוסף בשלמא סיפא דברי הכל אלא רישא מני לא רבי ישמעאל ולא ר''ע אמר לך רב יוסף כולה דברי הכל היא ורישא שלא הפקיר לא רשותו ולא בורו אמר רב אשי השתא דאוקימתא לרב יוסף לדברי הכל לרבה נמי לא תוקמה כתנאי מדרישא ר' ישמעאל סיפא נמי ר' ישמעאל וטעמא דלאושין הא לאו לאושין חייב כגון דארווח ארווחי לרה''ר מיתיבי החופר בור ברשות היחיד ופתחו לרה''ר חייב ברה''י הסמוכה לרה''ר פטור בשלמא לרבה כולה ר' ישמעאל היא אלא לרב יוסף בשלמא רישא רבי ישמעאל אלא סיפא מני לא ר' ישמעאל ולא ר''ע אמר לך בחופר לאושין ודברי הכל: ת''ר חפר ופתח ומסר לרבים פטור חפר ופתח ולא מסר לרבים חייב וכן מנהגו של נחוניא חופר בורות שיחין ומערות שהיה חופר ופותח ומוסר לרבים וכששמעו חכמים בדבר אמרו קיים זה הלכה זו הלכה זו ותו לא אלא אימא אף הלכה זו: תנו רבנן מעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין שנפלה לבור גדול באו והודיעו את רבי חנינא בן דוסא שעה ראשונה אמר להם שלום שניה אמר להם שלום שלישית אמר להם עלתה אמרו לה מי העלך אמרה להם זכר של רחלים נזדמן לי וזקן אחד מנהיגו אמרו לו נביא אתה אמר להם לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי אלא כך אמרתי דבר שאותו צדיק מצטער בו יכשל בו זרעו אמר רבי אחא אף על פי כן מת בנו בצמא שנאמר {תהילים נ-ג} וסביביו נשערה מאד מלמד שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם סביביו אפילו כחוט השערה ר' נחוניא אמר מהכא {תהילים פט-ח} אל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו אמר ר' חנינא כל האומר הקב''ה ותרן הוא יותרו חייו שנאמר {דברים לב-ד} הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט א''ר חנא ואיתימא ר' שמואל בר נחמני מאי דכתיב

רש"י בעל התקלה. ולעולם ברה''ר אבל ברשותו אע''פ שהפקיר פטור כדפרישית האי דנקט ולא הפקיר בורו דאם הפקיר אף בורו הוה ליה בור ברה''ר: ומאי זהו דר''ע. בשלמא זהו דרבי ישמעאל למעוטי דר''ע אלא זהו דר''ע למעוטי מאי הא בור ברה''ר נמי אמור בתורה כדדרשינן: לתשלומין. בור דאית ליה בעלים נאמר אצל תשלומין כדכתיב בעל הבור ישלם ובור ברה''ר נאמר אצל הניזקין כדכתיב כי יפתח איש וכי יכרה ונפל שמה וגו' והכי קאמר ר''ע אמאי פטרת בבור ברשותו והלא זהו בור האמור בתורה אצל תשלומין: הנהו מיצרך צריכי. ולעולם ברשות היחיד והפקיר רשותו ולא בורו דהוה ליה ממונו שהזיק חייב משום דקרינן ביה בעל הבור אבל ברה''ר דלאו ממונו הוא פטור: דטאים. יסתום וימלא עפר: ומאי זהו דר' ישמעאל. הואיל ולדידיה תרוייהו כתיבי: לנזקין. בור ברה''ר פתח בו הכתוב תחלה כשדבר בנזקו ונפל שמה שור או חמור בור ברשות הרבים דבר בו הכתוב כי יפתח וכי יכרה ונפל. ואי קשיא מתני' מני רבה מוקי לה כר''ע דמחייב אתרוייהו ורב יוסף מוקי לה כר' ישמעאל: פטור. אם נפל דרך פיו שברשותו וקס''ד אפילו הפקיר רשותו פטור אבל אם נפחתה הקמירה שקמר וכסה ברה''ר חייב דהאי תנא סבר חיובא דבור ברה''ר הוא: לאושין. יסוד לחומת ביתו על פני כל רוחב הבית אצל רה''ר וחבירו בספר עזרא ואשיא יחיטו ובגמרא נפל אשיתא (ברכות דף נו.): פטור. והיינו נמי כחופר בור ברשותו דאית ליה בעלים והפקיר רשותו דלא מצי למימר ליה מאי בעית ברשותי הכא נמי לא מצי למימר ליה למה הלכה בהמתך על שפתו דהא ברשות הרבים היא: וטעמא דלאושין. שדרך לעשות כן ואינו פושע: הא לאו לאושין חייב. אלמא בור ברשותו חייב וקשיא רישא לסיפא: רישא. דקתני בור ברשותו פטור ר' ישמעאל: וסיפא. דמיחייב דדייקינן הא לאו לאושין חייב ר''ע: אלא לרב יוסף. דאמר בור ברשותו דכולי עלמא חייב רישא דקתני פטור מני: לא רשותו ולא בורו. דא''ל ברשותאי מאי בעית ואצטריך לאשמועי' דאע''ג דאינו רשאי לעשות כן דאין עושין חלל תחת רשות הרבים מיהו הואיל ולרשותו פתחו פטור: דארווח בה ארווחי לרה''ר. דהוה ליה חופר בור ברה''ר והלכך טעמא דלאושין הא לאו לאושין חייב: ברה''י הסמוכה לרה''ר. כגון מקצה מקום מרשותו לרשות הרבים דהוה ליה הפקיר רשותו פטור: ומסר לרבים. דאמר לבני עירו הבור זה שחפרתי צריך לכם לשתות מי גשמים המתכנסין שם וראויה לשתות בהמות מהן הרי הוא מסור לכם. חופר שיחין. לעולי רגלים בדרכים. שעה ראשונה. שעדיין היא ראויה להיות חיה בתוך המים: אמר להם שלום. תעלה וכן שניה: שלישית. דהוה לה שהות שתצא נפשה אם ישנה שם: אמר להן. כבר עלתה ודאי כדאמרינן לקמן דפשיטא ליה דלא תמות שם: זכר של רחלים. אילו של יצחק: וזקן מנהיגו. אברהם: מצטער בו. לחפור בורות ומערות לעולי רגלים: עם סביביו. צדיקים הדבקים בו: נשערה מאד. לשון חוט השערה: ונורא על כל סביביו. מטיל אימת משפטיו עליהם: ותרן. לעבור על כל פשעם: יותרו חייו. יופקרו חייו וגופו שמורה אל הבריות לחטוא: (רש"י)

תוספות בבור ברשותו. פי' בקונט' דקסבר [ר''י] דכי אפקרינא רשותאי לא ליחייב אנא בהזיקא אפקריניה משמע דרוצה לומר אם סמך הבור מתחילה לרה''ר חייב לכולי עלמא ואין משמע כן ועוד דבסמוך אמר הא לאו לאושין חייב ואוקמה רבה כר''ע אבל לרבי ישמעאל משמע דפטור וי''ל דהיינו טעמא משום דא''ל תורך ברשותי מאי בעי שלא היה לו להתקרב כל כך אצל רשותי שתפול בבור: אמר לך רב יוסף כולה דברי הכל היא. לאו דוקא כולה אלא רישא וסיפא דאקשי מינייהו אבל מציעתא דקתני ברה''י ופתחו לרשות הרבים חייב לא אתיא אלא כרבי ישמעאל: כגון דארווח ארווחי לרה''ר. והשתא כולה דברי הכל רישא כשלא הפקיר לא רשותו ולא בורו וסיפא דארווח ארווחי ומיהו רבי יוסי בר יהודה. דבעי הרחקה לא מתוקמא כרבי ישמעאל: דבר שנצטער בו. וא''ת אכתי מנא ליה הא מת בנו בצמא וי''ל דמ''מ באותו דבר עצמו לא היה ראוי ליכשל בירושלמי (שקלים פ''ה הל''א ע''ש) מלאך בדמות רבי חנינא נזדמן לה: (תוספות)

דף נ - ב

{שמות לד-ו} ארך אפים ולא כתיב ארך אף ארך אפים לצדיקים ולרשעים: ת''ר לא יסקל אדם מרשותו לרה''ר מעשה באדם אחד שהיה מסקל מרשותו לרה''ר ומצאו חסיד אחד אמר לו ריקה מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך לגלג עליו לימים נצרך למכור שדהו והיה מהלך באותו רה''ר ונכשל באותן אבנים אמר יפה אמר לי אותו חסיד מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך: מתני' החופר בור ברה''ר ונפל לתוכו שור או חמור חייב אחד החופר בור שיח ומערה חריצין ונעיצין חייב א''כ למה נאמר בור מה בור שיש בו כדי להמית עשרה טפחים אף כל שיש בו כדי להמית עשרה טפחים היו פחותין מעשרה טפחים ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור ואם הוזק בו חייב: גמ' אמר רב בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו אלמא קסבר חבטה קרקע עולם הוא דמזקא ליה ושמואל אמר להבלו וכ''ש לחבטו וא''ת לחבטו אמרה תורה ולא להבלו התורה העידה על הבור ואפילו מלא ספוגין של צמר מאי בינייהו איכא בינייהו דעבד גובה ברה''ר לרב אגובה לא מיחייב לשמואל אגובה נמי מיחייב מ''ט דרב דאמר קרא ונפל עד שיפול דרך נפילה ולשמואל ונפל כל דהו משמע תנן א''כ למה נאמר בור מה בור שיש בו כדי להמית עשרה טפחים אף כל שיש בו כדי להמית עשרה טפחים בשלמא לשמואל אף כל לאתויי גובה אלא לרב אף כל לאתויי מאי לאתויי חריצין ונעיצין חריצין ונעיצין בהדיא קתני להו תני והדר מפרש והני כולהו דקתני למה לי צריכא דאי תנא בור הוה אמינא בור עשרה הוא דאית ביה הבלא משום דקטין וכריכא אבל שיח דאריך אימא בעשרה לית ביה הבלא ואי תנא שיח הוה אמינא שיח עשרה הוא דאית ביה הבלא משום דקטין אבל מערה דמרבעא אימא בעשרה לית בה הבלא ואי תני מערה הוה אמינא מערה בעשרה הוא דאית בה הבלא משום דמטללא אבל חריצין דלא מטללי אימא בעשרה לית בהו הבלא ואי תנא חריצין הוה אמינא חריצין עשרה הוא דאית בהו הבלא משום דלית בהו רויחא מלעיל טפי מתתאי אבל נעיצין דרויחי מלעיל טפי מתתאי אימא בעשרה לית בהו הבלא קמ''ל: תנן היו פחותין מעשרה טפחים ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור ואם הוזק בו חייב נפל לתוכו שור או חמור ומת פטור מ''ט לאו משום דלית ביה חבטה לא משום דלית ביה הבלא אי הכי אם הוזק בו חייב הא לית ביה הבלא אמרי אין הבלא למיתה ויש הבלא לנזקין ההוא תורא דנפל לאריתא דדלאי שחטיה מריה טרפיה רב נחמן אמר רב נחמן אי שקיל מריה דהאי תורא קבא דקמחא ואזל תנא בי מדרשא אם שהתה מעת לעת כשירה לא אפסדיה לתורא דשוה כמה קבי אלמא קסבר ר''נ יש חבטה בפחות מעשרה איתיביה רבא לרב נחמן היו פחותין מעשרה טפחים ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור מאי טעמא לאו משום דלית ביה חבטה

רש"י ארך אף. משמע מאריך רוגז וממתין מליפרע ארך אפים משמע שני רצונים אחת של טובה ואחת של רעה: לצדיקים. מלשלם שכר טוב לאלתר: ולרשעים. מלפרע מהן לאלתר: לא יסקל. לפנות אבנים: מרשות שאינה שלך. שמא אתה עתיד למוכרה: לרשות שלך. רשות הרבים כל ימיו הוא שלו: לגלג עליו. לא היה מכיר טעמו של דבר: מתני' חריצין ונעיצין. בור עגול הוא שיח ארוכה וקצרה מערה מרובעת ומכוסה בקרוי אלא שיש לה פה חריצין רחבין ומרובעין כמערה ואינן מקורין אלא כל פיו פתוח: נעיצין. קצרין מלמטה ורחבין מלמעלה: סתם בור. עשרה טפחים: מה בור שיש בו כדי להמית. דהיינו י' טפחים: גמ' להבלו. משום דעבד ליה הבל לבור ולא משום חבטו: קרקע עולם. ואינו שלו: שמואל אמר להבלו. חייבה תורה כדקאמרינן ואע''ג דהבלא ממילא אתי ליה וכ''ש לחבטו דאיהו עבד ליה חבטה: ואם תאמר. דוקא לחבטו ולא להבלו דהא ממילא הוא ואיהו לא עבדיה: התורה העידה על הבור. דכתיב בור סתם: ואפילו מלא ספוגין של צמר. דליכא חבטה: מאי בינייהו. מכדי היכא דמת בו בין לרב בין לשמואל חייב ואפילו נבקעת כריסו או נשברה מפרקתו מחייב נמי רב דאיכא למימר הבלא נמי קטלתיה ואפי' נשברה רגלו וכיחש איכא למימר מחמת הבל הבור חלה וכיחש מה לי אי טעמא דחיובא משום חבטה מה לי משום הבל: דעבד גובה. תל גבוה עשרה ברה''ר ועלה שם שור ונפל דהכא ליכא הבלא אלא חבט: דרך נפילה. בעומק משמע ועל פניו: תני. חריצין ונעיצין ברישא: והדר מפרש. מהיכא נפקי: דקטין וכריכא. קצר ועגול: אבל חריצין. דרחבין ולא מטללי אימא לא: לאו משום דלית ביה חבט. ואע''ג דאית ביה הבל וקשיא לתרוייהו: לא משום דלית ביה הבלא. וכ''ש דחבטה לית ליה: לנזקין. חלה מחמת הבל וכיחש: אריתא. יאור: דדלאי. משקה שדות והיא עמוקה אמה ולפיכך היא נקראת אמת המים דעמוקה אמה ורחבה אמה: טרפיה רב נחמן. משום ריסוקי אברים דהיא אחת מי''ח טריפות דתנן (חולין דף מב.) נפלה מן הגג ואע''פ דלא חזינן ביה מכה אלא שאין יכול לעמוד ואמרינן התם (דף נא:) אם שהתה מעת לעת ושחטה כשירה ואם עמדה והלכה אינה צריכה מעת לעת ושור זה לא עמד: קבא דקמחא. להוצאותיו עד שיבא לפני חכמים לשאול ויורוהו אם שהתה מעת לעת ושחטה כשירה: לא אפסיד. שהיה ממתין: (רש"י)

תוספות ארך אפים לצדיקים ולרשעים. בעושין פסין (עירובין דף כב. ושם) משמע לרשעים להאבידם מן העוה''ב ובחלק (סנהדרין דף קיא.) משמע לטובה וי''ל כשאין סופו לעשות תשובה הוא לרעה אבל בסופו לעשות תשובה הוא לטובה: איכא בינייהו דעבד גובה. ה''נ הוה מצי למימר דנפל דרך אחוריו דלרב לא מיחייב אלא דרך פניו דאיכא הבל אי נמי בבור שרחבה יותר על עומקה דליכא הבל כדאמרינן (לקמן נא:) וחדא נקט: לשמואל אגובה נמי מיחייב. ע''כ בנתקל בגובה ונחבט בקרקע דאי בנחבט בגובה מודה רב דחייב כמו באבנו וסכינו ומשאו דאמר (לעיל דף ג.) אי דאפקריה בין לרב בין לשמואל היינו בור והיינו משום דחבטה דידיה הוא וקשה דבנתקל בגובה ונחבט בקרקע מודה שמואל דפטור דקרקע עולם הזיקתו כדמוכח לקמן (דף נג.) אמר שמואל היכי דמי לאחוריו דפטור כגון שנתקל בבור ונפל אחורי הבור וי''ל כגון דעבד גובה ה' טפחים וסביב הגובה חפר בעומק ה' טפחים ונתקל בגובה ונחבט בעומק בור א''נ דוקא התם גבי נפל מקול הכרייה פטר שמואל שקול הכרייה גרם לו ליפול וחבטה נמי לא גרם לו מעשיו שנחבט בקרקע שחוץ לבור ואין להקשות דליחייב בעל הבור החצי שעשה חצי התקלה ובכל נמי ליחייב דהא מוקי לה כרבי נתן דכי ליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי י''ל דקסבר שמואל שאין לחייב בעל הבור לעולם אפי' לרבי נתן אלא כשעשה כל התקלה אז יתחייב בעל הבור כשנחבט ואפי' נחבט בקרקע עולם או כשעשה ההיזק אע''ג שלא עשה התקלה אבל בחצי התקלה לא יתחייב בור כשנחבט בקרקע עולם ולפי זה אתי שפיר הא דמשמע לקמן (שם) נתקל באבן ונפל לבור דמחייב בעל האבן אע''ג דהאי בור לאו איהו כרייה: תני והדר מפרש. פי' תני והדר מפרש מהיכא נפקא לן: אם שהתה מעת לעת ושחטה כשירה. בפרק אלו טריפות (חולין נא: ושם) אומר עמדה אין צריכה מעת לעת בדיקה ודאי בעי הלכה אפילו בדיקה לא בעי אבל כששהתה מעת לעת אין להוכיח משם אי בעי בדיקה אי לא ומתוך ה''ג משמע דבעי בדיקה שפירש אנן לא בקיאינן בבדיקה ולדידן בעי י''ב חדש: (תוספות)

דף נא - א

לא משום דלית ביה הבלא אי הכי הוזק בו חייב הא לית ביה הבלא אמר ליה אין הבל למיתה ויש הבל לנזקין איתיביה בית הסקילה היה גבוה שתי קומות ותני עלה וקומה שלו הרי כאן שלש ואי סלקא דעתך יש חבטה בפחות מי' למה לי כולי האי ולטעמיך נעביד עשרה אלא כר''נ דאמר ר''נ אמר רבה בר אבוה אמר קרא {ויקרא יט-יח} ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה אי הכי נגבה טפי משום דמינוול איתיביה {דברים כב-ח} כי יפול הנופל ממנו ממנו ולא בתוכו כיצד היתה רה''ר גבוה ממנו עשרה טפחים ונפל מתוכה לתוכו פטור עמוקה ממנו עשרה טפחים ונפל מתוכו לתוכה חייב ואי ס''ד יש חבטה בפחות מי' למה לי עשרה א''ל שאני בית דכל פחות מעשרה לאו בית הוא אי הכי השתא נמי דהוי מאבראי עשרה דל מיניה תקרה ומעזיבה מגואי לא הוי עשרה א''ל כגון דחק מגואי אי הכי כי לא הוי נמי מאבראי עשרה משכחת לה דהוי מגואי עשרה כגון דחק בה טפי אלא היינו טעמא דר''נ סבר מכריסא דתורא לארעא כמה הוי ארבעה אריתא דדלאי כמה הוי שיתא הא עשרה אישתכח דכי קא מחבט מעשרה הוא דקא מחבט אלא מתני' דקתני מה בור שהוא כדי להמית י' טפחים אף כל שיש בו כדי להמית י' טפחים בשיתא נמי סגיא אמרי מתני' דאיגנדר לבור: מתני' בור של שני שותפין עבר עליו הראשון ולא כסהו והשני ולא כסהו השני חייב: גמ' אמרי בור של שני שותפין היכי משכחת לה הניחא אי סבירא לן כר''ע דאמר בור ברשותו חייב משכחת לה בחצר של שניהם ובור של שניהם והפקירו רשותן ולא הפקירו בורן אלא אי סבירא לן בור ברשותו פטור היכי משכחת לה דחייב עליה ברה''ר וברה''ר בור של שני שותפין היכי משכחת לה אי דשוו שליח תרוייהו ואמרי ליה זיל כרי לן ואזל כרה להו אין שליח לדבר עבירה ואי דכרה האי חמשה והאי חמשה נסתלקו להו מעשה ראשון הניחא לרבי ולנזקין משכחת לה אלא לרבי ולמיתה ולרבנן בין למיתה בין לנזקין היכי משכחת לה אמר רבי יוחנן כגון שעקרו שניהן חוליא בבת אחת והשלימו לעשרה מאי רבי ומאי רבנן דתניא אחד החופר בור תשעה ובא אחר והשלימה לעשרה האחרון חייב רבי אומר אחר אחרון למיתה ואחר שניהם לנזקין מאי טעמא דרבנן דאמר קרא {שמות כא-לג} כי יפתח וכי יכרה אם על פתיחה חייב על כרייה לא כל שכן אלא להביא כורה אחר כורה שסילק מעשה ראשון ורבי אמר לך הנהו מיצרך צריכי כדאמרינן ורבנן נמי מיצרך צריכי אלא היינו טעמא דרבנן אמר קרא כי יכרה איש בור אחד ולא שנים ורבי ההוא מיבעי ליה כי יכרה איש בור ולא שור בור ורבנן תרי איש בור כתיבי ורבי איידי דכתב האי כתב האי וממאי דלחיובי בתרא דלמא לחיובי קמא לא סלקא דעתך דאמר קרא {שמות כא-לד} והמת יהיה לו ההוא דקא עביד מיתה והאי והמת יהיה לו מבעי ליה לכדרבא דאמר רבא שור פסולי המוקדשין שנפל לבור פטור שנאמר והמת יהיה לו במי שהמת שלו אמרי ולאו ממילא שמעת מינה דבההוא דעבד מיתה עסקינן: ת''ר אחד החופר בור עשרה ובא אחר והשלימה לכ' ובא אחר והשלימה לשלשים כולן חייבין ורמינהו אחד החופר בור עשרה ובא אחר וסייד וכייד האחרון חייב

רש"י לא משום דלית ביה הבלא. אבל חבטה אית ביה ואפ''ה פטור כרב: ולטעמיך נעביד י'. דהא בעשרה מיהא מודית דיש חבטה: מיתה יפה. שימות מהר: דמנוול. שנעשה אברים: ממנו ולא לתוכו. בית גבוה מרה''ר שראוי ליפול ממנו לרה''ר חייב במעקה ולא בית עמוק מרה''ר שהנופל נופל על גגו: גבוה ממנו י' טפחים ונופל מתוכה לתוכו. כלומר שהנופל נופל מתוך רה''ר לתוכו על גגו: פטור. מן המעקה: ונפל מתוכו לתוכה. כלומר שהנופל נופל מגגו לרה''ר: חייב. במעקה: למה לי. בית גבוה י' דמשמע הא בציר מהכי פטור ממעקה: לאו בית הוא. ותורה לא חייבה במעקה אלא בית ואע''ג דיש חבטה: אי הכי. דטעמא משום דאינו קרוי בית הוא אמאי קתני עמוקה ממנו י' טפחים חייב כי הוי נמי עשרה לצד רה''ר: דל תקרה ומעזיבה לא הוי גואי י'. ולא חזי לדירה ולא הוי בית: משכחת לה. דהוי בית: דחק ליה מגוואי. עד דהוי מגוואי י' טפחים והוי בית וחייב: אלא. טעמא ודאי משום דאין חבטה פחות מעשרה הוא ולרב נחמן לא תקשי דקסבר ר''נ כו': דאיגנדר. שוכב היה ונתגלגל ונפל: מתני' השני חייב. והראשון פטור ובגמרא מוקי לה בשהניחו ראשון לשני משתמש ודולה כשהלך לו: גמ' אין שליח לדבר עבירה. להתחייב שולחו אלא שליח מיחייב וסברא הוא דאמרי' ליה דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין: הניחא לרבי. דאמר לקמן אחר שניהן לנזקין: ובנזקין משכחת לה. דתרוייהו מיחייבי: אלא לרבי ולמיתה. דבמיתה מודה דאחרון חייב ולא ראשון היכי משכחת לה: שעקרו שניהם. שחפר האחד תשעה ובא חבירו וסייעו ועקרו בבת אחת חוליא מקרקעותיו: והשלימה לעשרה. דאין כאן אחרון (לנזקין) דתרוייהו כי הדדי משוו ליה בור ובין לרבי ובין לרבנן חייבין במיתה וכ''ש בנזקין: מיצרך צריכי. כדאמרן לעיל בפירקין (דף נ.): אחד ולא ב'. מעטיה קרא לראשון כדמפרש לקמיה וכי מעטיה לנזקין מעטיה דאי ממיתה לא אצטריך קרא דהא לא עבד שיעור מיתה: שור פסולי המוקדשין. כגון בכור בעל מום שהוא של כהן דקרינן ביה שור רעהו או שור קרבן שנפל בו מום ונפדה דקרינא ביה שור רעהו ואפ''ה לענין בור פטור דכתיב והמת יהיה לו מי שראוי לו להאכיל נבילתו לכלבים יצא זה כו' דהכי אמרינן בבכורות (דף טו.) גבי פסולי המוקדשין שנפדו תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב ואכלת ולא לכלביך אבל שור שנגחו חייב כדמפרש לקמיה בפירקין ולהכי נקט פסולי המוקדשים דאילו קדשים תמים מאי אריא בור אפי' שור שנגחו נמי פטור דכתיב שור רעהו ולא שור הקדש: לאו ממילא כו'. כלומר תרתי שמעת מיניה: סייד וכייד. שמתחילה רחב היה ולא היה בו הבל כל כך וזה שסיידו קצרו: כייד. עשה בו ציורין בכתלים בטיח הסיד שטח בו: (רש"י)

תוספות אמרי אין הבל למיתה כו'. והמקשה היה סובר דלענין חבט שייך שפיר אין חבט למיתה אבל יש חבט לנזקין אבל לענין הבל היה סובר דאי יש הבל למיתה יש הבל לנזקין ואי אין הבל למיתה לנזקין נמי אין הבל: נעביד פחותה מעשרה. והשתא מדמה טריפות דאדם לטריפות דבהמה וכן באלו טריפות (חולין דף מג. ושם) ומייתי ראיה מאיוב וקשה לר''ת דמחלק ביניהם.: בור של שני שותפין היכי משכחת לה. ולא בעי למימר שהפקירו רשותן ובורן דפטור לכולי עלמא כדפרישית בהמניח (לעיל דף כח: ושם) ולא בעי למימר כגון שחפר זה עשרה וזה עשרים דאמר לקמן דכולם חייבין דאבור עשרה דמתניתין קאי: האחרון חייב. דוקא הוא בשביל שחידש מיתה שלא היה מתחילה אבל ראשון ח' וזה ט' כולם חייבין בנזקין כמו זה י' וזה עשרים: בור י' ובא אחר והשלימו לעשרים. והוא הדין לי''א למאי דפריך עלה מסייד וכייד ומשני הא רבי והא רבנן: (תוספות)

דף נא - ב

לימא הא רבי הא רבנן אמר רב זביד הא והא רבנן עד כאן לא קאמרי רבנן אחרון חייב אלא היכא דלא עבד קמא שיעור מיתה אבל היכא דעבד קמא שיעור מיתה אפילו רבנן מודו דכולן חייבין והא סייד וכייד דקא עבד קמא שיעור מיתה וקתני אחרון חייב אמרי התם שלא היה בו הבל למיתה ובא אחר והוסיף בה הבל למיתה איכא דאמרי אמר רב זביד הא והא רבי הך דקתני כולן חייבין שפיר הא דקתני אחרון חייב כגון שלא היה בו הבל לא למיתה ולא לנזקין ובא אחר והוסיף בו הבל בין למיתה בין לנזקין אמר רבא הניח אבן ע''פ הבור והשלימה לעשרה באנו למחלוקת רבי ורבנן פשיטא מהו דתימא למטה הוא דהבלא דידיה קא קטיל ליה אבל למעלה דלא הבלא דידיה קא קטיל אימא לא קמ''ל בעי רבא טם טפח וסילק אבניו מהו מי אמרינן מאי דעבד שקליה או דלמא נסתלקו מעשה ראשון וקמה ליה כוליה ברשותיה תיקו: אמר רבה בר בר חנה אמר שמואל בר מרתא בור שמונה ומהן שני טפחים מים חייב מ''ט כל טפח דמיא כתרי דיבשה דמי איבעיא להו בור תשעה ומהן טפח אחד מים מהו מי אמרינן כיון דלא נפישי מיא לית ביה הבלא או דלמא כיון דעמיק טפי אית ביה הבלא בור שבעה ומהן שלשה טפחים מים מהו מי אמרינן כיון דנפישי מים טפי אית ביה הבלא או דלמא כיון דלא עמקא לית ביה הבלא תיקו: בעא מיניה רב שיזבי מרבה הרחיבה מהו א''ל הרי מיעט הבלא א''ל אדרבה הרי קירב הזיקא אלא אמר רב אשי ניחזי אנן אי בהבלא מיית הרי מיעט הבלא אי בחבטה מיית הרי קירב הזיקא איכא דאמרי אמר רב אשי ניחזי אנן אי מההיא גיסא נפל הרי קירב הזיקא ואי מאידך גיסא נפל הרי מיעט הבלא: איתמר בור שעומקה כרחבה רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו משמיה דרבה בר בר חנה דאמר משמיה דרבי מני חד אמר לעולם יש בה הבל עד שיהא רחבה יתר על עומקה וחד אמר לעולם אין בה הבל עד שיהא עומקה יתר על רחבה: עבר עליו הראשון ולא כסהו: וראשון מאימת מיפטר רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו משמיה דרבה בר בר חנה דאמר משמיה דרבי מני חד אמר משמניחו משתמש וחד אמר משימסור לו דליו כתנאי המדלה מים מן הבור ובא חבירו ואמר לו הנח לי ואני אדלה מים כיון שהניחו משתמש פטור רבי אליעזר בן יעקב אומר משימסור לו דליו במאי קמיפלגי רבי אליעזר בן יעקב סבר יש ברירה האי מדידיה קא ממלא והאי מדידיה קא ממלא ורבנן סברי אין ברירה אמר רבינא ואזדו לטעמייהו דתנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס לחצר ר''א בן יעקב אומר זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו במאי קמיפלגי ר''א בן יעקב סבר יש ברירה האי לדנפשיה עייל והאי לדנפשיה עייל ורבנן סברי אין ברירה א''ר אלעזר המוכר בור לחבירו כיון שמסר לו דליו קנה היכי דמי אי בכספא ליקני בכספא אי בחזקה ליקני בחזקה לעולם בחזקה ובעי למימר ליה לך חזק וקני וכיון שמסר לו דליו כמאן דאמ' ליה לך חזק וקני דמי: א''ר יהושע בן לוי המוכר בית לחבירו

רש"י לימא הא. דקתני חייבין רבי היא דאמר לעיל גבי חופר בור תשעה הואיל ועבד בו שיעור נזקין דהוי שותף בנזקין והכא דעבדי קמאי שיעור מיתה הוו כולם שותפין בתשלומי מיתה: והא. דקתני אחרון חייב וראשון פטור: רבנן. דדייקי איש אחד ולא שנים: אפילו רבנן מודו. דכי כתיב מיעוטא אחופר בור ט' כתיב דליכא לחיוביה מן והמת יהיה לו דהא מסקנא דמילתא מן והמת יהיה לו נפקא לן דההוא דעבד שיעור מיתה מחייב ומיהו כולה מילתא לא מצינו למילף מינה דעיקר קרא לכדרבא אתא: שלא היה בה הבל למיתה. שהיתה רחבה הרבה מש''ה פטור אף בנזקין כדאמרינן איש אחד ולא שנים דהוה ליה כחופר בור ט' ובא אחר והשלימה לעשרה: הא והא רבי. דאילו רבנן כי היכי דפטרי חופר ט' מנזקין פטרי נמי הכא לקמאי: כגון שלא היה בו הבל לא למיתה ולא לנזקין. הלכך ראשון פטור אף בנזקין ואליבא דרב דאמר להבלו ולא לחבטו ואליבא דרבי אצטריך לשנויי שלא היה בו הבל אפי' לנזקין דאילו היה בו הבל לנזקין הוי ראשון שותף לנזקין ולשמואל דאמר אף על החבטה חייבה תורה מוקי לה במלא ספוגות בקרקעותיו דאין כאן חבט: באנו למחלוקת רבי ורבנן. לרבנן אחרון חייב בין לנזקין בין למיתה לרבי אחר אחרון למיתה אחר שניהן לנזקין: פשיטא. מה לי הוסיף למטה מה לי הוסיף למעלה: מהו דתימא. בין לרבי בין לרבנן אחרון פטור דלאו הבלא דידיה קטליה: טם טפח. החופר בור ט' ואחר השלימו לעשרה וחזר אחרון וסתם ומילא עפר אותו טפח שהוסיף: טם. סתם בלשון ארמי [סתמום] טמונין פלשתאי (בראשית כו): מאי דעבד שקליה. וראשון חייב בנזקין: קמה ליה ברשותיה. והוה ליה השתא בור תשעה דאחרון וחייב מיהא בנזקין: מיא. מוסיף הבלא: הרחיבה. אחד חופר בור י' ובא חבירו והרחיב פיו: הרי מיעט הבלא. ותבא לו ברכה: הרי קירב הזיקא. שמיעט מקום מעמד רגלים ושמא לא היה הולך השור עד מקום פי הבור שבתחילה: וראשון מאימת מיפטר. דניטעון על השני היתה השמירה דפשיטא לן דהני עבר דקתני מתני' נשתמש קאמר דאי כדקתני מתני' שעברו עליו שניהן זה אחר זה אמאי ראשון פטור הרי גם הוא פשע: דליו. כסוי הבור לכסותו שהראשון פתחו ודלה ובא שני ומצאו ומסר לו ראשון את כיסוי הבור: והאי מדידיה קממלא. ולא הוי ליה שני שואל על חלקו של ראשון שיהא כולו מוטל עליו לשומרו הלכך אם הזיק שניהם חייבין אבל מסר לו את הדלי נעשה זה שומר שקיבל עליו לכסותו: לחצר. של שניהן: לתוך שלו. כל היכא דעייל יכול לומר זה חלקי שאני בורר ומהני ליה ברירה: ליקנייה בחזקה. משנשתמש בו שהרי קרקע נקנית בכסף בשטר ובחזקה: לעולם בחזקה. לבד מסירת דליו בעי לאחזוקי ביה ומיהו להכי מהני מסירה דאי בחזקה לחודה בעי למימר ליה לך חזק וקני כו': (רש"י)

תוספות שלא היה בו הבל למיתה. שהיה רחבו יותר מעמקו: אי בהבלא מיית. הרבה הוא תימה דנהי דמיעט הבלא מכל מקום אם לא דהרחיב לא היה נופל: השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורים ליכנס בחצר. בנדרים (דף מו:) מפרש בין יש בה דין חלוקה ובין אין בה דין חלוקה אסורים ואע''פ שאין יכול למחות ליכנס כשאין בו דין חלוקה מ''מ יכול לאסור עליו מידי דהוי אמשכיר בית לחבירו שיכול המשכיר להקדיש כדאיתא במסכת ערכין בפ' האומר משקלי (דף כא. ושם) אע''פ שאין יכול למחות ביד השוכר שלא ליכנס וא''ת ומ''ש מב''ח דאתי ושקיל אפי' הקדיש שדהו אלא משום דר' אבהו מוסיף דינר שלא יאמר כו' (שם דף כג:) וי''ל דשאני ב''ח דגוף הקרקע יוצא מתחת יד המקדיש אבל גבי שוכר לעולם אין גוף הקרקע יוצא מתחת יד המשכיר: זה נכנס בתוך שלו. השתא משמע דדריסת הרגל אסור במודר הנאה ואפילו ר''א בן יעקב לא שרי אלא שותפין משום דבשלו נכנס אבל בלא שותפים מודה דאסור דקפדי אדריסת רגל כדמשמע בסוף חזקת הבתים (ב''ב דף נז: ושם) וקשה דבפ''ק דמגילה (דף ח. ושם) תנן אין בין המודר הנאה מחבירו למודר ממנו מאכל אלא דריסת רגל וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש ופריך בגמרא דריסת הרגל הא לא קפדי ומאי קפריך הא משמע הכא דקפדי ומפרש ר''ת דהכי פריך התם דע''כ בדריסת הרגל דלא קפדי כמו בבקעה מיירי דאי בההיא דקפדי כגון בחצר א''כ אפי' נודר הימנו מאכל יהא אסור כיון דקפדי א''כ כיוצא בו משכירין ותניא בנדרים בפ' אין בין המודר (דף לג.) וכל דבר שאין עושה בו אוכל נפש מקום שמשכירין כיוצא בו אסור וכיון דלא קפדי אמאי אסור והוא הדין דהוה מצי למימר כלים הא לא קפדי: (תוספות)

דף נב - א

כיון שמסר לו מפתח קנה ה''ד אי בכספא ליקני בכספא אי בחזקה ליקני בחזקה לעולם בחזקה ובעי למימר ליה לך חזק וקני וכיון שמסר לו מפתח כמאן דאמר ליה לך חזק וקני דמי אמר ריש לקיש משום ר' ינאי המוכר עדר לחבירו כיון שמסר לו משכוכית קנה ה''ד אי במשיכה ליקני במשיכה אי במסירה ליקני במסירה לעולם במשיכה ובעי למימר ליה לך משוך וקני וכיון דמסר לו משכוכית כמאן דאמר ליה לך משוך וקני דמי מאי משכוכית הכא תרגמו קרקשתא ר' יעקב אומר עיזא דאזלא בריש עדרא כדדרש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא כד רגיז רעיא על ענא עביד לנגדא סמותא: מתני' כסהו הראשון ובא השני ומצאו מגולה ולא כסהו השני חייב כסהו כראוי ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור לא כסהו כראוי ונפל לתוכו שור או חמור ומת חייב נפל לפניו מקול הכרייה חייב לאחריו מקול הכרייה פטור נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו חמור וכליו ונתקרעו חייב על הבהמה ופטור על הכלים נפל לתוכו שור חרש שוטה וקטן חייב בן או בת עבד או אמה פטור: גמ' וראשון עד אימת מיפטר אמר רב בכדי שידע ושמואל אמר בכדי שיודיעוהו ורבי יוחנן אמר בכדי שיודיעוהו וישכור פועלים ויכרות ארזים ויכסנו: כסהו כראוי ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור: כיון דכסהו כראוי היכי נפל אמר ר' יצחק בר בר חנה שהתליע מתוכו איבעיא להו כסהו כסוי שיכול לעמוד לפני שוורים ואין יכול לעמוד בפני גמלים ואתו גמלים וארעוה ואתו שוורים ונפלי ביה מאי אמרי היכי דמי אי דשכיחי גמלים פושע הוא ואי דלא שכיחי גמלים אנוס הוא לא צריכא דאתו לפרקים מי אמרינן כיון דאתיין לפרקים פושע הוא דאיבעי ליה אסוקי אדעתיה או דלמא כיון דהשתא מיהת ליכא אנוס הוא ת''ש כסהו כראוי ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור ה''ד אילימא כראוי לשוורים וכראוי לגמלים היכי נפול אלא לאו כראוי לשוורים

רש"י משכוכית. לקמיה מפרש דבר המושך כל העדר אחריו: ה''ד אי במשיכה. שהכישה במקל ורצתה לפניו שכן דרך בהמה דקה: ליקני במשיכה. למה לי מסירת משכוכית: אי במסירה. קני להו שהיה רה''ר או חצר שאינה של שניהן שאין משיכה קונה שם דאין משיכה אלא בסמטא או בחצר של שניהן בהמוכר את הספינה בבבא בתרא (דף עו:): קרקשתא. גרסינן זוג שמקרקש בה לפני העדר והולך כולו אחריו: עיזא דאזלא בריש עדרא. יש לבעל העדר עז חריף ודרך העזים להלך בראש והעדר הולך אחריהם: עביד לנגדא סמותא. לעז המושכת מנקר עיניה ונכשלת ונופלת בבורות והעדר אחריה כך כשהמקום נפרע משונאי ישראל ממנה להן פרנסים שאינן מהוגנין: מתני' כסהו הראשון. כשנשתמש בו: ובא השני. להשתמש בו: ומצאו מגולה. כגון שהתליע ונשבר הכסוי: השני חייב. והראשון פטור ובגמרא מפרש עד מתי ראשון פטור אבל לא כסהו ראשון ובא שני ומצאו מגולה ולא כסהו שניהן חייבין ודקתני השני חייב הא אוקימנא שהניחו ראשון לשני משתמש וסמך עליו שיכסנו: כסהו כראוי. ועבר עליו השור או חמור ונפל ומת: פטור. ובגמרא פריך הואיל וכראוי הוא היכי נפל: נפל לפניו מקול הכרייה. בור כרוייה ונכנס כורה שכיר לתוכו להרחיב או להעמיק ושור הולך על שפת הבור ושמע קול הפטיש ונבעת ונפל על פניו בבור: חייב. בעל הבור ואפילו שור שהוא פקח דאמר לקמן (דף נד:) במתניתא דבעל הבור פטור דאיבעי עיוני ומיזל הכא חייב שקול הכרייה ביעתתו ובגמרא פריך נימא כורה גרם ליה. ל''א לפניו מקול הכרייה בעל הבור חייב דאע''ג דאיכא למימר כורה גרם ליה וכורה גרמא בעלמא הוא דעבד דקי''ל המבעית את חבירו פטור מדיני אדם ותרוייהו ליפטרו אפ''ה בעל הבור חייב כר' נתן כדמפרש בגמ' וזה שמעתי: לאחריו מקול הכרייה פטור. כדמפרש בגמרא ואיידי דנקט ברישא מקול הכרייה תנא סיפא לאחריו מקול הכרייה: בכלי שור. שייכא שבירה העול והמחרישה בכלי חמור שייכא קריעה חבילת בגדים ומרדעת שעל גביו: ופטור על הכלים. כדמפרש בגמרא: שור חרש שוטה וקטן כו'. מפרש בגמ': בן או בת. כלומר אע''ג דקטנים הן וליכא למימר איבעי להו עיוני ומיזל אפ''ה פטור מגזירת הכתוב שור ולא אדם חמור ולא כלים: גמ' וראשון עד אימת מיפטר. היכא דבא השני ונשתמש בו ולא כסהו עד אימת רמיא כולה חיובא אשני וראשון פטור: בכדי שידע. שיבא גם הראשון אחרי כן ויראנו מגולה הואיל ושניהן יודעין שהוא מגולה רמיא חיובא אתרוייהו: ושמואל אמר בכדי שיודיעוהו. אע''פ שלא בא וראהו חייב בחלקו ולא רמיא כולה אשני דהא לא גילהו דנחייביה משום פותח לשון מורי. לשון אחר עד כדי שיודיעוהו אפי' בא וראהו פטור עד שיודיעוהו. ולשון ראשון כשר: ויכרות ארזים כו'. אבל לשני שבא ונשתמש בו לא יהבינן שיעורא כולי האי דהוה ליה לאותובי שומרים עילויה: וארעוה. קלקלוה ונעשה רעועה: ואתו שוורים ונפלו ביה. דאי נפלו ביה גמלים לא מבעיא לן דחייב דהא לגבי גמלים פושע הוא: אי שכיחי גמלים פושע הוא. אף לגבי שוורים דאית ליה לאסוקי אדעתיה דגמלים מרעי ליה: (רש"י)

תוספות כיון דמסר לו מפתח קנה ה''ד [אי] בכספא כו'. רשב''ם מפרש בפ' חזקת הבתים (ב''ב ד' נב: ושם ד''ה נעל) גבי נעל וגדר כל שהוא בנכסי הגר דנעל היינו שקבע מנעול בדלת לנעלו דהוי בנין אבל סגר הדלת בנכסי הגר אין חזקה דאין זה אלא כמבריח ארי מנכסי חבירו ואע''ג דגבי שכירות הבתים אמר בריש מסכת פסחים (דף ד. ושם) דכשמסר לו מפתחות הוי בחזקת השוכר לבדוק וה''ה לקנותו ה''מ מוכר ומשכיר בית לחבירו אבל בנכסי הגר מאן מסר ליה דליקני וקשה לר''י דהכא משמע בהדיא דמסירת מפתח לא קני אלא הוי כאומר לך חזק וקני ודוקא גבי חמץ הוא דתלוי במסירת מפתח דמי שמפתח בידו עליו לבדוק כיון שהוא יכול ליכנס בזה הבית לבדוק ומה שפי' דלא קני בנעילת דלת אין נראה דבגיטין בפרק הזורק (דף עז:) אומר גבי גט דתיזיל איהי ותיחוד ותפתח אלמא נעילה לחוד קניא שלא היה יכול לעשות שום מנעול דשבת היה ואע''פ שאסור לקנות בשבת בשכיב מרע שרי שלא תטרוף דעתו כדאמרי' בפרק מי שמת (ב''ב דף קנו: ושם) ובחזקת הבתים (שם דף נז.) נמי מוכח גבי ההוא דתנן אלו דברים שיש להם חזקה ואלו שאין להם חזקה ופריך הגמרא מ''ש רישא ומ''ש סיפא ומשני אמר רבא כל שאילו בנכסי הגר קנה בנכסי חבירו קנה בנכסי הגר לא קנה בנכסי חבירו לא קנה א''כ הא דקתני סיפא הכניס תרנגולין לתוך הבית הרי זו חזקה בנכסי הגר נמי קנה והיינו טעמא דקנה דמסתמא כשנתן שם תרנגולין נעל דלת כדי לשמרם אלמא בנעילת דלת סגי ואין לדמות נעילת דלת למבריח ארי דדוקא נתן צרור דסכר מיניה מיא הוא דאמרי' בחזקת הבתים (ב''ב דף נג.) דהוי כמבריח ארי אבל נעל שנעל דלת בפני כל אדם ואין מניח אדם ליכנס מוכחא מילתא שהבית שלו וקני בנעילה לחודה והא דאמר התם הבונה פלטרין בנכסי הגר ובא אחר והעמיד להם דלתות קנה אורחא דמילתא נקט שאותו שמעמיד דלתות רגיל לנעלם וה''ה נעל ולא העמיד: בכדי שידע. כלומר שהקול יצא שהבור מגולה דמסתמא שמע ושמואל אמר בשמיעה בעלמא לא מחייב דאין סומך אשמיעה עד שיודיעוהו ורבי יוחנן אמר עד שיודיעוהו וישכור פועלים ויכרות ארזים וה''ה השני שנותנין לו שיעור זה אלא דלא בעינן שיודיעוהו שכבר ידע ושמואל סבר דמיד יש לו להושיב שם שומרים שלא יפול שום דבר בבור: ואתו שוורים ונפלו ביה. פ''ה דאי נפלו בו גמלים לא מיבעיא לן דחייב דהא לגבי גמלים פושע הוא וכן משמע הלשון ויש ליתן טעם בדבר דאפילו לא שכיחי גמלים כלל יש לחוש שמא יבאו גמלים ויפלו אבל אין לחוש שירעו גמלים ויפלו אחרי כן שוורים: (תוספות)

דף נב - ב

ולא כראוי לגמלים ואי דשכיחי גמלים אמאי פטור פושע הוא ואי דלא שכיחי גמלים פשיטא אנוס הוא אלא לאו דאתיין לפרקים ואתו גמלים וארעוה ואתו שוורים ונפלו ביה וקתני פטור אלמא כיון דהשתא ליכא אנוס הוא אמרי לא לעולם כראוי לשוורים וכראוי לגמלים ודקא קשיא לך היכי נפול א''ר יצחק בר בר חנה שהתליע מתוכו ת''ש לא כסהו כראוי ונפל לתוכו שור או חמור ומת חייב היכי דמי אילימא לא כראוי לשוורים ולא כראוי לגמלים פשיטא צריכא למימר דחייב אלא לאו כראוי לשוורים ולא כראוי לגמלים היכי דמי אי דשכיחי גמלים פושע הוא ואי דלא שכיחי גמלים אנוס הוא אלא לאו דאתיין לפרקים ואתו גמלים וארעוהו ואתו שוורים ונפלו ביה וקתני חייב אלמא כיון דאתיין לפרקים פושע הוא דאיבעי ליה אסוקי אדעתיה לעולם כראוי לשוורים ולא כראוי לגמלים ושכיחי גמלים ודקא קשיא לך פושע הוא איידי דנסיב רישא כסהו כראוי נסיב סיפא נמי לא כסהו כראוי איכא דאמרי הא נמי ודאי לא איבעיא לן דכיון דאתיין לפרקים פושע הוא דאיבעי ליה אסוקי אדעתיה כי איבעי לן הכי הוא דאיבעיא לן כסהו כסוי שיכול לעמוד בפני שוורים ואינו יכול לעמוד בפני גמלים ושכיחי גמלים והתליע מתוכו מהו מי אמרינן מגו דהוי פושע אצל גמלים הוי פושע נמי לענין התלעה או דלמא לא אמרינן מגו ת''ש כסהו כראוי ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור ואתמר עלה אמר רבי יצחק בר בר חנה שהתליע מתוכו היכי דמי אלימא כראוי לשוורים וכראוי לגמלים והתליע מתוכו פשיטא דפטור מאי הוה ליה למעבד אלא לאו כראוי לשוורים ולא כראוי לגמלים ושכיחי גמלים והתליע מתוכו וקתני פטור אלמא לא אמרינן מגו דהוי פושע לענין גמלים הוי פושע לענין התלעה לא לעולם כראוי לגמלים וכראוי לשוורים והתליע מתוכו ודקא קשיא לך כי התליע מאי הוה ליה למעבד מהו דתימא איבעי ליה למיזל ומנקש עליה קמ''ל ת''ש לא כסהו כראוי ונפל לתוכו שור או חמור ומת חייב היכי דמי אילימא לא כראוי לשוורים ולא כראוי לגמלים צריכא למימר דחייב אלא לאו כראוי לשוורים ולא כראוי לגמלים ואי דשכיחי גמלים פושע הוא ואי דלא שכיחי גמלים אנוס הוא אלא לאו דשכיחי גמלים והתליע מתוכו וקתני חייב אלמא אמרינן מגו דהוי פושע לענין גמלים הוי פושע לענין התלעה אמרי לא לעולם כראוי לשוורים ולא כראוי לגמלים ושכיחי גמלים ואתו גמלים וארעוהו ואתו שוורים ונפלו ביה ודקא קשיא לך פשיטא פושע הוא איידי דנסיב רישא כסהו כראוי נסיב סיפא נמי לא כסהו ת''ש נפל לתוכו שור חרש שוטה וקטן סומא ומהלך בלילה חייב פקח ומהלך ביום פטור ואמאי נימא מדהוי פושע לענין חרש הוי נמי פושע לענין פקח אלא לאו שמע מיניה לא אמרינן מגו שמע מיניה: נפל לפניו כו': אמר רב לפניו לפניו ממש לאחריו אחריו ממש

רש"י ולא כראוי לגמלים. ואתו גמלים וארעוה: הכי הוא דאיבעיא לן כו' ושכיחי גמלים. ומיהו גמלים לא ארעוה אלא מתוכו התליע ועבר עליו שור ונפחת: אבעי לך למיזל. תדיר ולמנקש עילויה ברגליך בכח ולבדוק שלא התליע: ואי דשכיחי גמלים. ואתו וארעוה פשיטא פושע הוא: שור חרש. שור שהוא חרש או שור שהוא מהלך בלילה אפילו הוא פקח חייב: פקח. ונפל לתוכו ביום פטור (האי פקח) דאיבעי לעיוני ומיזל: לפניו ממש. על פניו נפל ומת מן ההבל: (רש"י)

תוספות תא שמע לא כסהו כראוי כו'. תימה דמתחילה רצה להוכיח מרישא דפטור א''כ ע''כ סיפא איידי דתנא רישא כסהו כראוי תנא סיפא לא כסהו כראוי ולא אתא לאשמועינן מידי א''כ היכי בעי להוכיח מידי מסיפא וי''ל דמעיקרא ודאי שלא היה יכול לומר טעם אחר צריך לומר איידי אבל השתא שיכול למצוא חידוש סברא הוא דלית לן למימר איידי: ושכיחי גמלים והתליע מתוכו מהו. כלומר אם מתחילה עברו גמלים ואח''כ באו שוורים ונפלו פשיטא דחייב דפושע הוא כיון דשכיחי גמלים או אפי' אתו לפרקים איבעי ליה לאסוקי אדעתיה וכי מיבעיא לן היכא דלא אתו גמלים אלא באו שוורים ונפלו מחמת שהתליע מתוכו מאי אמרינן מגו או לא ומסיק דלא אמרינן מגו וא''ת כי לא אמרי' מגו נמי מתחייב דתחילתו בפשיעה הוא לענין שוורים אם יעברו גמלים תחילה ואח''כ שוורים וסופו באונס שהתליע ותירץ ריב''א דלא אמרינן תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב אלא היכא שמחמת הפשיעה בא האונס אבל הכא לא בא האונס מחמת הפשיעה דאפי' היה מכוסה כראוי לשוורים ולגמלים היה מתליע וכן משמע בהמפקיד (ב''מ לו: ושם) גבי פשע בה ויצאה לאגם דאפילו למ''ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב התם פטור דמלאך המות קטלה מה לי הכא מה לי התם וא''ת בהכונס (לקמן דף נו. ושם) גבי נפרצה בלילה קאמר בכותל רעוע כי חתרה אמאי פטור תחילתו בפשיעה וסופו באונס הוא והתם לא בא אונס מתוך הפשיעה דאפי' כותל בריא יכול לחתור וי''ל דלקמן פרש''י שחתרה והפילה הכותל ע''י חתירה הרי דמחמת הפשיעה שהיתה רעועה בא האונס דאם היה בריא לא היה נופל בחתירה ובסוף הפועלים (ב''מ דף צג: ושם) גבי רועה שהניח עדרו ובא לעיר ובא ארי ודרס דפריך אביי תחילתו בפשיעה וסופו באונס הוא דאי על בעידנא דלא עיילי אינשי אפילו לא היה יכול להציל אם היה שם חייב והתם לא בא האונס מחמת הפשיעה דמה לי הכא ומה לי התם כיון שאינו יכול להציל אומר ריב''ם [דפי' רב אלפס] דלאביי ודאי חייב אע''פ שלא בא האונס מחמת הפשיעה כדמשמע בהמפקיד (שם) דקאמר לא מבעיא למ''ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב כו' מכלל דלמ''ד חייב ניחא ליה לאביי בלאו טעמא דהבלא דאגמא קטלה ועוד דבלאו הכי מפרש שפיר התם ר''י דלא קשה כלום ואין להאריך כאן יותר אבל קשה לר''י דהיכי פשיט מנפל לתוכו שור חש''ו הא לא דמי כלל דהא לענין פקח בדין הוא שלא יחשב פושע ע''י מגו שהרי אין פושע לגבי שור פקח כלל אבל בבעיא דידן הוא פושע לענין שוורים כי מרעי (לגבי) גמלים לכיסוי ולכך יש להועיל שם המגו להחשב פושע לענין שוורים אף לענין התלעה ונראה לר''י דכסהו שלא כראוי לגמלים איירי בכה''ג שמיד שהגמלים עוברים נפחת תחתיהן הכיסוי דהשתא ליכא פשיעה בשוורים כלל ותחילתו וסופו באונס דאי לא אתו גמלים ראוי הוא לשוורים ואי אתו גמלים נפחת מכל וכל וחזו שוורים פקחים ומזהרים ולא נפלי ומ''מ מגו ודאי איכא ושפיר מיבעיא לן אי אמרי' מגו דהוי פושע לגמלים הוי פושע לשוורים בהתלעה ולפ''ז לא שייך תחילתו בפשיעה וסופו באונס דתחילתו וסופו באונס הוא וא''ת כיון שיודע דשור פקח פטור דלאו פושע הוא א''כ מאי קמיבעיא ליה תפשוט ממתני' דתנן שור חש''ו חייב הא פקח פטור ולא אמרינן מגו וי''ל דס''ד השתא דכל השוורים בין שוטים בין פקחים פטורין ביום וחייבין בלילה ומתני' מיירי בלילה וחרש דנקט לרבותא דס''ד דחרש לא מחייב כדבעי למימר לקמן דחרשותו גרמה לו ומהא דלא אמר מגו דהוי פושע בלילה הוי פושע ביום לא מצי למפשט מידי דלא דמיא כיון דבההיא שעתא הוא אנוס ועוד אור''י דמצי למימר דשפיר ידע האמת דפקח פטור וחרש חייב ונהי דלא אמר התם מגו משום דחשיב לפקח כמזיק עצמו וכמתכוין להפיל את עצמו לבור והתורה לא חייבה בתקלת הבור אלא כשאין לו לעיין ולילך אבל כשנפל ע''י התלעה אז יש להתחייב ע''י מגו כיון דלא שייך ביה טעמא דאיבעי ליה לעיוני ובמסקנא כשפושט הש''ס אין חושש בזה החילוק וא''ת אמאי נקט בעיא שלו בשכיחי גמלים אפילו לא שכיחי גמלים כלל יכול לשאול דלענין גמלים עצמן חשיב פושע וחייב עליו אם היו נופלים אפילו לא שכיחי כדמוכח בבעיא קמייתא וי''ל דבלא שכיחי או אפילו אתיין לפרקים פשיטא דלא אמרינן מגו כיון דלא שכיחי ביה חיובא דגמלים: (תוספות)

דף נג - א

וזה וזה בבור רב לטעמיה דאמר רב בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו ושמואל אמר בבור בין מלפניו בין מלאחריו חייב שמואל לטעמיה דאמר להבלו וכל שכן לחבטו אלא היכי דמי לאחריו מקול הכרייה דפטור כגון דנתקל בבור ונפל לאחורי הבור חוץ לבור איתיביה בבור בין לפניו בין לאחריו חייב תיובתא דרב אמר רב חסדא מודה רב בבור ברשותו דחייב משום דאמר ליה ממה נפשך אי בהבלא מית הבלא דידך הוא אי בחבטא מית חבטא דידך הוא רבה אמר הכא במאי עסקינן במתהפך דנפל אאפיה ואתהפיך ונפל אגביה דהבלא דאהני ביה אהני ביה רב יוסף אמר הכא בנזקי. בור בשור עסקינן מאי ניהו שהבאיש את מימיו דלא שנא לפניו ולא שנא לאחריו מיחייב תני רב חנניה לסיועי לרב ונפל עד שיפול דרך נפילה מכאן אמרו נפל לפניו מקול הכרייה חייב לאחריו מקול הכרייה פטור וזה וזה בבור אמר מר נפל לפניו מקול הכרייה חייב ואמאי נימא כורה גרם ליה אמר רב שימי בר אשי הא מני רבי נתן היא דאמר בעל הבור הזיקא קא עביד וכל היכא דלא אפשר לאשתלומי מהאי משתלם מהאי דתניא שור שדחף את חבירו לבור בעל השור חייב בעל הבור פטור רבי נתן אומר בעל השור משלם מחצה ובעל הבור משלם מחצה והתניא רבי נתן אומר בעל הבור משלם ג' חלקים ובעל השור רביע לא קשיא הא בתם הא במועד ובתם מאי קסבר אי קסבר האי כוליה הזיקא עבד והאי כוליה הזיקא עבד האי משלם פלגא והאי משלם פלגא ואי קסבר האי פלגא הזיקא עבד והאי פלגא הזיקא עבד בעל הבור משלם פלגא ובעל השור רביע ואידך ריבעא מפסיד אמר רבא רבי נתן דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא לעולם קסבר האי כוליה הזיקא עבד והאי כוליה הזיקא עבד ודקא קשיא לך לשלם האי פלגא והאי פלגא משום דאמר ליה בעל השור לבעל הבור שותפותאי מאי אהניא לי איבעית אימא לעולם קסבר האי פלגא הזיקא עבד והאי פלגא הזיקא עבד ודקא קשיא לך בעל הבור משלם פלגא ובעל השור משלם רביע ואידך ריבעא נפסיד משום דאמר ליה בעל השור לבעל הבור אנא תוראי בבירך אשכחיתיה את קטלתיה מאי דאית לי לאשתלומי מהיאך משתלמנא מאי דלית לי לאשתלומי מהיאך משתלמנא ממך: אמר רבא הניח אבן ע''פ הבור ובא שור ונתקל בה ונפל בבור באנו למחלוקת ר' נתן ורבנן פשיטא מהו דתימא התם הוא דאמר בעל הבור לבעל השור אי לאו בירא דידי תורא דידך הוה קטיל ליה אבל הכא מצי א''ל בעל אבן לבעל הבור אי לאו בירא דידך אבנא דידי מאי הוה עבדא אי הוה מיתקל בה הוה נפל וקאי קמ''ל דאמר ליה אי לאו אבן לא הוה נפיל לבירא איתמר

רש"י וזה וזה בבור. ואפילו הכי אשמועינן מתניתין דפטור הואיל ולא מהבלא מית אלא מחבטא וקרקע עולם דבני רה''ר הזיקתו: רבה אמר הכא במאי עסקינן. דקתני לאחריו חייב: במתהפך דנפל על אפיה. ברישא ומקמי דמטא לקרקעיתה נתהפך ונפל על גביה: דאהני ביה. הבלא שנכנס בו בתחילת נפילתו והועילה בו להמית היא המיתתו: הכא בנזקי בור בשור. שהשור נכנס לחצר בעה''ב שלא ברשות ולא הפקיר לא רשותו ולא בורו ונפל לבור והבאיש את מימיו: דרך נפילה. על פניו משמע דרוב בהמות הנופלין בעומק על פניהם נופלים: נפל לפניו מקול הכרייה חייב ואמאי נימא כורה גרם ליה. וכורה פטור הוא דגרמא בעלמא הוא (ואפילו הכורה בעל הבור איכא למיפטריה מהאי טעמא דכיון דמשום גרמא נפל אסתלק חיובא דבור מיניה ורמי אפשיעותא דקול הכורה וההוא גרמא בעלמא דפטור ע''א) וכשאין הכורה בעל הבור עסקינן אלא שהוא שכירו וכגון שהיתה בור כרויה ועומדת קודם לכן דאי האי כרייה הוי כורה חייב דאין שליח לדבר עבירה דאסור לקלקל רה''ר: בעל הבור הזיקא עביד. כלומר בתוך שלו נמצא הנזק וכל היכא דלא אפשר לאשתלומי מכורה דקול גרמא בעלמא הוא משתלם מיניה דבעל הבור: בעל הבור פטור. בין שהשור הניזק שוטה בין שהוא פקח דאמר ליה בעל הבור אי לאו תורך לא נפל והאי דחיפה מעשה בידים הואי ולא גרמא: רבי נתן אומר בעל הבור משלם מחצה. שהרי בין שניהם המיתוהו אפי' הוי שור הניזק פיקח חייב דליכא למימר אבעי לך עיוני ומיזל דהא חבירו דחפו: הא בתם. בעל השור משלם רביע וטעמא מפרש לקמיה: הא במועד. דמיחייב נ''ש דכל חד משלם מחצה ממה נפשך אי תרוייהו כוליה הזיקא עביד דעל ידי חד מינייהו מיית השתא דעבדי תרוייהו משלם כל חד פלגא אי כל חד וחד פלגא הזיקא עביד מאי דעבד משלם דהא מועד הוא: אי קסבר האי כוליה הזיקא עבד. הואיל דבלאו בור נמי מיית הוי כאילו המיתו כולו וכן גבי בור הואיל ובלאו מכת נגיחות השור הוי מיית כאילו המיתו כולו ומשום הכי מחמיר ג' חלקים על בעל הבור: האי משלם פלגא והאי פלגא. כיון דבעל השור נמי כוליה הזיקא עבד ושור תם משלם חצי נזק שהוא עושה: ואי קסבר. הואיל ושניהם עשאוה יחד האי פלגא עבד והאי פלגא עבד ומשום הכי שור רביע הוא דמשלם דהא תם הוא ופלגא מאי דעבד משלם: ובעל השור. דתם הוא לשלם רביע ובעל הבור דמועד הוא לשלם פלגא ואידך מפסיד ניזק: רבי נתן אב בית דין. במסכת הוריות בסופה: שותפותאי מאי אהניא לי. בלאו שותפות נמי פלגא הוא דמשלמנא וכיון דבעל הבור נמי כוליה הזיקא עביד משלם ג' חלקים: את קטלתיה. בתוך שלך מצאתי: מאי דאית לי כו'. אבל רבנן בתר מעיקרא אזלי וסברי דבעל השור כולה הזיקא עבד הלכך במועד בעל השור משלם כוליה ובתם בעל השור משלם פלגא ופלגא מפסיד וגבי מתניתין נמי בתר כורה אזלינן ושניהם פטורין: הניח אבן. בור כרויה ואדם אחר בא והניח אבן על שפתה: באנו למחלוקת כו'. לרבנן בעל האבן חייב דהוא גרם כל הנפילה ומשום גרמא בנזקין ליכא למיפטריה דאבן נמי היינו בור והזיקא בידים הוא כדתניא בפ''ג (דף כח:) הא מה דומה לזה אבנו וסכינו כו' ולרבי נתן בין שניהם משלמי: (רש"י)

תוספות שמואל לטעמיה דאמר להבלו וכ''ש לחבטו. וא''ת דלמא כי מחייב בחבטו היינו כשנתקל בבור אבל הכא הכרייה גרם לו ליפול וגם נחבט בקרקע עולם בהא הוה פטור וי''ל דשפיר הוי לטעמיה דאשכחן דמחייב בחבטה כשנחבט על ידי מעשיו: בעל השור חייב. פי' מחצה ובעל הבור פטור לגמרי גזירת הכתוב מונפל שמה שור או חמור מעצמו ולא שיפילוהו אחרים כדפרישית פרק קמא (דף יג. ושם.): ובעל הבור משלם מחצה. בשוטה או מהלך בלילה קאמר דאי בפקח ביום הא תנינא לעיל דפטור וכי תימא ה''מ כשנופל מעצמו אבל הפילוהו אחרים חייב א''כ כשנופל נמי מעצמו ליחייב דתחילתו בפשיעה פן יפול ע''י שוורים וסופו באונס חייב אלא על כרחיך שור פקח נשמר יפה ומרחק כל כך מן הבור שאין שוורים אחרים יכולין להפילו בתוכו: לעולם קסבר האי פלגא נזקא כו' אנא תוראי בבירך אשכחיתיה. וא''ת כיון דפלגא נזקא עבד מה סברא היא זו דמשום דאשכחיה בבור משלם יותר ממה שהזיק והיה רוצה ר''י לפרש דה''ק האי פלגא הזיקא עביד בעלמא כגון בשני שוורים שהזיקו אבל הכא בשור שדחף חבירו לבור הבור כוליה הזיקא עבד כדאמר את קטלתיה דבבירך אשכחיתי' ולכך מאי דלית לי לאשתלומי מיניה משתלמנא מינך וחזר בו ר''י מפירוש זה דא''כ מועד לר' נתן אמאי משלם מחצה כי היכי דמהני שותפות לבור שאין הבור משלם אלא חצי ממה שהזיק כמו כן יועיל שותפות הבור לשור ולא ישלם השור מחצה ובתם נמי איכא להקשות אמאי משלם רביע ע''כ נראה דבור נמי פלגא נזקא עבד ומשום שגמר ההיזק ודומה כמי שעשאו כולו אמרינן כי ליכא לאשתלומי מבעל השור משתלם מבעל הבור: (תוספות)

דף נג - ב

שור ושור פסולי המוקדשין שנגחו (מאי ניהו שור בכור דלא פריק ליה) אביי אמר משלם ח''נ רבינא אמר משלם רביע נזק הא והא בתם הא כרבנן והא כרבי נתן איבעית אימא הא והא כרבנן הא בתם הא במועד איכא דאמרי אביי אמר ח''נ רבינא אמר כוליה נזק הא והא במועד הא כרבנן והא כר' נתן איבעית אימא הא והא כרבי נתן הא במועד והא בתם אמר רבא שור ואדם שדחפו לבור לענין נזקין כולן חייבין לענין ארבעה דברים ודמי ולדות אדם חייב ושור ובור פטור לענין כופר ושלשים של עבד שור חייב אדם ובור פטורים לענין כלים ושור פסולי המוקדשין אדם ושור חייבין ובור פטור מאי טעמא אמר קרא {שמות כא-לד} והמת יהיה לו במי שהמת שלו יצא זה שאין המת שלו למימרא דפשיטא ליה לרבא והא מיבעיא בעי ליה לרבא דבעי רבא שור פסולי המוקדשין שנפל לבור מהו האי והמת יהיה לו במי שהמת שלו יצא זה שאין המת שלו או דילמא והמת יהיה לו לבעלים מטפלין בנבילה הוא דאתא בתר דבעיא הדר פשטה אלא בעלים מטפלין בנבילה מנא ליה נפקא ליה מן {שמות כא-לו} והמת יהיה לו דשור מאי חזית דוהמת יהיה לו דשור מפקת ליה לבעלים מטפלין בנבילה והמת יהיה לו דבור מפקת ליה למי שהמת שלו איפוך אנא מסתברא פטור גבי בור הואיל ופטר בו את הכלים אדרבה פטור גבי שור שכן פטר בו חצי נזק כוליה נזק מיהת לא אשכחן: נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו כו': מתניתין דלא כר' יהודה דתניא ר''י מחייב על נזקי כלים בבור מאי טעמא דרבנן דאמר קרא {שמות כא-לג} ונפל שמה שור או חמור שור ולא אדם חמור ולא כלים ורבי יהודה או לרבות את הכלים ורבנן

רש"י (ה''ג מאי ניהו שור בכור דלא פריק ליה. בכור בעל מום שאין בר פדיון דכיון דלאו בר פדיון הוא לא נפק מקדושה קמייתא הלכך שור הקדש קרינא ביה ואע''פ שהכהן אוכלו לא קרינא ביה שור רעהו דמשלחן גבוה קזכו והאי דנקט פסולי המוקדשים ולא נקט שור ושור הקדש שנגחו רבותא אשמעינן דאף לבכור בעל מום פטור הואיל ולא נפדה אבל פסולי המוקדשין שנפדו חייב לשלם אם נגחו דשור רעהו קרינא ביה מדאמר לקמן בשמעתין דשור הדיוט שנגח לשור פסולי המוקדשין חייב אלמא שור רעהו הוי): שור הדיוט ושור פסולי המוקדשים שנגחו. בין שניהם שור: אביי אמר ח''נ משלם. בעל השור והשאר מפסיד הניזק ובתם מוקמינן לה וכדרבי נתן דאמר מה דלית ליה לאשתלומי מהאי לשתלם מהאי והוי כמי שאין לו שותף ומשלם ח''נ כדינו: כרבנן. רביע נזק הואיל ויש לו שותף וזה שאינו יכול להשתלם מן הקדשים יפסיד: ואיבעית אימא. תרוייהו כרבנן ולא פליגי: בתם. רביע נזק הואיל ויש לו שותף ומועד חצי נזק והשאר יפסיד: שור ואדם שדחפו. דבר אחד לבור ונמצאו שלשתן שותפין בנזק השור והבור והאדם: לענין נזקין. כגון אם דחפו שם אדם והוזק משלמין בין כולן פחת דמיו דכולן חייבין בנזקי אדם דהא דקיימא לן לגבי בור שור ולא אדם בקטלא קיימא לן כגון אם נפל לתוכו עבד ומת אבל בנזקין חייב וכרבי נתן היא דלא אזיל בתר דחיפה לחודה: ארבעה דברים. שהן לבד מנזק: אדם. שדחפו חייב אבל השור והבור פטורים דקיימא לן (לעיל ד' כו.) איש בעמיתו ולא שור בעמיתו וכן בדמי ולדות אנשים כתיב (גבי ולדות) ולא שוורים: לענין כופר. אם מת: שור חייב. כדינו ובמועד: אדם ובור פטורין. אדם דהא בר קטלא הוא ואי נמי לא אתרו ביה פטור מדתנא דבי חזקיה בהמניח את הכד (לעיל לה.) ובור דכתיב שור ולא אדם: ושור פסולי המוקדשין. אם דחפו לתוכו שור פסולי המוקדשין שנפדה דקרינא ביה שור רעהו אחר שפדאו: מאי טעמא. בור פטור: דכתיב והמת יהיה לו. גבי בור: מי שהמת שלו. שיכול למכור הנבילה יצא זו שאף על פי שנפדה טעון קבורה דאמרינן גבי פסולי המוקדשין שנפדו במס' בכורות בפ' שני (ד' טו.) תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב ואכלת ולא לכלביך מכאן שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים: לבעלים מטפלין בנבילה. כדאמרינן בפ''ק (ד' י:) והמת יהיה לו לניזק אתה אומר לניזק כו': ומאי חזית דהאי והמת יהיה לו דשור מפקת ליה לבעלים מטפלין בנבילה. ומחייבת ליה אנגיחת פסולי המוקדשין: איפוך אנא. ואוקימנא חיובא דפסולי המוקדשין אבור: שור ולא אדם. מדלא כתיב ונפל שמה הנופל אלמא למעוטי אתא ולקמיה פריך שאר בהמות מנא ליה דלמא כולם ממעטינן: (רש"י)

תוספות שור ושור פסולי המוקדשים שנגחו. פירש רב יהודאי גאון דהיינו שור בכור דלא פריק ליה ולפי שאין לו פדיון אעפ''י שדינו להיות נשחט במדינה ונאכל לכהנים במומו כצבי וכאיל דאפילו להאכילו לנכרים מתיר ר' עקיבא בבכורות (דף לב:) מטעם דאיתקש לצבי ואיל אפי' הכי לא חשיב בחייו ממון הדיוט ושור רעהו וכן כל פסולי המוקדשים שלא נפדו אבל במוקדשין שנפדו ליכא לאוקמי דשור רעהו מקרו אע''פ שאסורים בגיזה ועבודה דהא לקמן בשמעתין מחייבינן שור הדיוט שהמית שור פסולי המוקדשין ובור נמי הוה מחייבינן אי לאו משום דכתיב והמת יהיה לו: הא כרבנן הא כר' נתן. וקמ''ל דאפי' בשני שוורים יהיה הדין כמו בשור ובור אע''ג דבשור ובור לר' נתן שייך טפי למימר כי ליכא לאשתלומי משור משתלם מבור מטעם דאמר אנא תוראי בבירך אשכחיתיה את קטלתיה ובשור ושור ליכא למימר הכי ולרבנן הא קמ''ל דלא תימא דוקא בשור ובור אמרינן הכי דכי ליכא לאשתלומי מבור לא משתלם משור דהיינו משום דבור עושה עיקר המעשה ואיהו קטל בהבליה לכך לא נטיל חיובו על השור אע''ג דליכא לאשתלומי מיניה אבל בשור ושור שאין בזה עיקר ההיזק יותר מבזה הוה אמינא דאפילו לרבנן כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ונראה לר''י דאביי ורבינא ס''ל האי כוליה הזיקא עבד והאי כוליה הזיקא עבד דאי ס''ל פלגא נזקא עבד למה יאמר רבי נתן דכי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי הא לא שייך הכא טעמא דאנא תוראי ולא קאמר הא והא כרבי נתן הא כמ''ד פלגא נזקא עבד והא כמאן דאמר כולה נזקא עבד משום דנראה לו לגמרא טעם ראשון שאמר רבא עיקר דהא כולה נזקא עבד ולהכי מוקי כולהו כוותיה: שור ואדם שדחפו לבור. לא שדחף אדם בכוונה דא''כ בעל הבור אמאי מחייב דאטו אם ישים אדם טליתו של חבירו באש של חבירו וכי יתחייב בעל האש ואם תאמר אי שלא בכוונה אמאי יתחייב בבושת ויש לומר כגון שידע האדם בשעת נפילת חבירו וחשיב בכוונה מידי דהוה אנתהפך דסוף פ''ב (לעיל ד' כז.): לענין כופר ושלשים של עבד שור חייב. וא''ת והא שור פטור ממיתה כיון שהוא ואדם דחפו דהוי כמו (לעיל י:) הכוהו עשרה בני אדם בעשר מקלות דבבת אחת דברי הכל פטור וכיון דלא מיחייב מיתה לא מיחייב כופר דלעיל בפ' ד' וה' (ד' מג. ושם) משמע דרבא ס''ל כרבה דאמר דאי אין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר דאמר בהדיא דשלא בכוונה משלם דמים ונראה דלא איירי כשדחפוהו שניהם בבת אחת אלא כל אחד בפני עצמו: לענין כלים ושור פסולי המוקדשין. כשנפדו מיירי דאי לא נפדו אדם ושור נמי פטורין מדכתיב רעהו תימה דבבור אמאי פטור כיון שנפדו והא הוי המיתה שלו למ''ד פודין הקדשים להאכילן לכלבים ואי הוה מיירי בשלא נפדו ניחא שלא יכולים לפדותו לאחר מיתה דבעינן העמדה והערכה ואפילו למ''ד אין פודין קשה דמוכח בפרק כל שעה (פסחים דף כט:) דהיינו דווקא להאכילן לכלבים אבל להסיקן תחת תבשילו פודין לכ''ע בשמעתתא דאוכל חמץ של הקדש במועד מעל ומסיק רב אשי לכ''ע אין פודין כו' ודכ''ע דבר הגורם לממון לאו כממון דמי ובפלוגתא דר' יוסי הגלילי ורבנן קמפלגי אלמא מדמעל פודין להסיקו תחת תבשילו או לצורך הנאה אחרת וכן פי' שם הקונט' ואין לתמוה מ''ש אכילת כלב משאר הנאות דדלמא כיון דמיעטיה מואכלת ולא לכלביך לית לן למעוטי אלא כיוצא בה אכילה ומיהו אליבא דרב יוסף דמפרש התם לעולם בפודין הקדשים להאכילן לכלבים קמפלגי צ''ל ודאי דאין חילוק בין אכילת כלב לשאר הנאות ושמא רבא כרב יוסף ס''ל: נפקא ליה מוהמת יהיה לו דשור. ואע''ג דלא ילפינן שור מבור לפטור היכא שאין המיתה שלו מ''מ ילפינן בור משור לבעלים מטפלים בנבילה דג' קראי כתיבי כדאמרינן בפ''ק (דף י:): איפוך אנא. וא''ת אם כן רעהו דכתב רחמנא למה לי לאפוקי הקדש וי''ל דאצטריך להקדש שנגח הדיוט אך קשה דמשור איש נפקא: (תוספות)

דף נד - א

או מבעי ליה לחלק ורבי יהודה לחלק מונפל נפקא ורבנן ונפל טובא משמע אימא ונפל כלל שור וחמור פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט שור וחמור אין מידי אחרינא לא אמרי בעל הבור ישלם חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש בעלי חיים אף כל בעלי חיים אי מה הפרט מפורש דבר שנבלתה מטמאה במגע ובמשא אף כל דבר שנבלתה מטמאה במגע ובמשא אבל עופות לא א''כ נכתוב רחמנא חד פרטא הי נכתוב אי כתב שור הוה אמינא קרב לגבי מזבח אין שאינו קרב לגבי מזבח לא ואי כתב רחמנא חמור ה''א קדוש בבכורה אין שאין קדוש בבכורה לא אלא אמר קרא {שמות כא-לד} והמת יהיה לו כל דבר מיתה בין לרבנן דקא ממעטי להו לכלים ובין לר' יהודה דקא מרבי להו לכלים כלים בני מיתה נינהו אמרי שבירתן זו היא מיתתן ולרב דאמר בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו בין לרבנן בין לרבי יהודה כלים בני הבלא נינהו אמרי בחדתי דמיפקעי מהבלא האי והמת יהיה לו מבעי ליה לכדרבא דאמר רבא שור פסולי המוקדשין שנפל לבור פטור שנאמר והמת יהיה לו במי שהמת שלו יצא זה שאין המת שלו אלא אמר קרא {שמות כא-לד} כסף ישיב לבעליו לרבות כל דאית ליה בעלים א''ה אפילו כלים ואדם נמי אמר קרא שור ולא אדם חמור ולא כלים ולרבי יהודה דקא מרבי להו לכלים בשלמא שור ממעט ביה אדם אלא חמור מאי ממעט ביה אלא אמר רבא חמור דבור לרבי יהודה ושה דאבידה לדברי הכל קשיא: נפל לתוכו שור חרש שוטה וקטן חייב: מאי שור חרש שוטה וקטן אילימא שור של חרש שור של שוטה שור של קטן הא שור של פקח פטור אמר רבי יוחנן שור שהוא חרש שור שהוא שוטה שור שהוא קטן

רש"י לחלק. דלא תימא אינו חייב עד שיפול שם שור וחמור ביחד: ונפל. לשון יחיד: ונפל טובא משמע. [כמו ועשה בצלאל ואהליאב] (שמות לו) ובא האות והמופת (דברים יג) ובא הארי ואת הדוב (שמואל א יז): מידי אחרינא לא. ושאר מילי מנלן: אף כל בעלי חיים. לרבנן קמתרץ לה ולר' יהודה אתא או ורבי אף שאר מטלטלין: עופות. אין מטמאין במגע ובמשא: א''כ. דלא רבי אלא מאי דדמי ליה לפרטא משני צדדין: לכתוב רחמנא חד פרט. או שור או חמור ודרשינן כל כעין הפרט ומדכתב אידך אם אינו ענין לדבר שנבלתו מטמאה דהא אתי בכללא תנהו ענין לעופות דדמו לפרטא בחד צד דהוה בעלי חיים ואיכא למפרך השתא דתרוייהו צריכי מהיכא ממעט אדם אלא מהך מלתא דעופות מקשי ואזיל עד דמפיק ליה מכוליה טעמא: שאין קדוש בבכורה לא. כגון סוסים וגמלים כתב רחמנא שור דלא איצטריכא דהא מכלל אתי לרבויי אפי' סוסים וגמלים הואיל ודמו לפרטא משני צדדין בעלי חיים ונבלתן מטמא אבל עופות דלא דמו אלא בחד צד לא: אלא. לא תימא חזר וכלל למדרשיה בכלל ופרט וכלל אלא אימא אמר קרא והמת יהיה לו כו': כלים בני מיתה נינהו. בתמיה ול''ל קרא למעטינהו לרבנן ורבי יהודה היכי מצי לרבויינהו הא לא קרינן בהו והמת יהיה לו: שבירתן זו היא מיתתן. הלכך לרבנן אתא חמור למעוטינהו הואיל ולאו מיתה ממש היא ושור למעוטי אדם שאינו מין בהמה ואי כתב רחמנא חד הוה אמינא למעוטי אדם אבל כלים לא דכי קא ממעט בעלי חיים דכוותיה קא ממעט להכי איצטריך חמור ולרבי יהודה או לרבויי כלים אתא אף ע''ג דלאו בני מיתה נינהו ממש ושור למעוטי אדם בעלי חיים דכוותיה ולקמן פריך לר' יהודה חמור למה לי: בחדתי. חדשים: שור פסולי המוקדשין. שנפדה אין המיתה שלו דקיימא לן בבכורות בפרק ב' (דף טו.) גבי פסולי המוקדשין לאחר פדיונו תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב ואכלת ולא לכלביך: שור ולא אדם. שאינו מין בהמה: ושה דאבידה. כיון דכתיב לכל אבידת אחיך למה לי דכתב רחמנא חמור ושור ושה ושלמה ובפרק אלו מציאות דרשינן להו לכולהו בר משה: הא של פקח פטור. בתמיה היכא פטריה קרא: (רש"י)

תוספות או מבעי ליה לחלק. האי סוגיא כר' יאשיה דמצריך או לחלק בכל דוכתין אבל לרבי יונתן אין צריך או לחלק ותימה א''כ סוגיא זו דלא כהלכתא דבפ' השואל (ב''מ דף צה:) מוקי אביי כרבי יאשיה ורבא כרבי יונתן וקי''ל כרבא לגבי דאביי ובפ' אותו ואת בנו (חולין דף עח:) גבי פלוגתא דחוששין לזרע האב משמע דתליא בפלוגתא דרבי יונתן ור' יאשיה נמי יש לתמוה למה אין אנו פוסקין כמ''ד כר' יונתן מכח מילתיה דרבא בפרק השואל: הוה אמינא קרב לגבי מזבח אין. תימה למה לא ילפינן הכא שור שור משבת ובמסקנא נמי דמרבינן עופות מדכתיב ישיב לבעליו כל דאית ליה בעלים ל''ל נילף משור שור או חמור חמור משבת כמו חסימה ופריקה לקמן וממילא אמעיט אדם דליכא למילף משבת כדאמרינן לקמן (ע''ב) גבי כלאים להנחה הקשתיו ולא לדבר אחר וכן גבי תשלומי כפל והשבת אבידה מה צריך ריבוי לקמן נילף משבת ומיהו להפרשה דהר סיני ניחא דלא שייך למילף משבת דעדיין לא נאמרו עשרת הדברות וי''ל דבמקום ששייך לדרוש בכלל ופרט לא ילפינן שור שור משבת וכן כל הני דהוה דרשינן בכלל ופרט דתשלומי כפל דרשינן ליה בהדיא במרובה (לקמן דף סג.) אי לאו רבויא דכל וכן יש לפרש בהשבת אבידה אבל בכל אחריני י''ל דלא מדריש בכלל ופרט וכלל: קרב לגבי מזבח. בפ''ק דקדושין (דף יז.) גבי הענקה דכתיב צאן גורן ויקב לא ממעט כל דבר שאין קרב לגבי מזבח משום דבכלל גורן הוי כמה דברים שאין קריבים לגבי מזבח אבל בפ''ק דחולין (דף כה:) צ''ע דכתיב כל מעשה עזים תתחטאו דאמר עזים למעוטי עופות ואמאי לא ממעטינן כל דבר שאין קרב לגבי מזבח ומיהו לההוא לישנא דאמר לקמן כל ריבויא הוא לא קשה מהתם: בין לרבי יהודה דמרבה כלים כלים בני מיתה נינהו. וא''ת ומאי פריך כ''ש משום דלאו בני מיתה נינהו צריכי ריבויא לרבי יהודה וי''ל דלר' יהודה נמי הוה ממעט כלים מחמור אי לאו ריבויא ולהכי פריך בין לרבנן דממעטי להו כלים מחמור ובין לרבי יהודה דמרבה להו כלים מאו לאפוקי ממיעוט דחמור הא לאו בני מיתה נינהו: בין לרבנן בין לר' יהודה כלים בני הבלא נינהו. אפילו למאן דאית ליה בפ' המניח (לעיל דף כט.) דלרבי יהודה מפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה פטור וא''כ לא מחייב רבי יהודה אלא בבור ברשותו ובבור ברשותו אצטריך שפיר למיפטר כלים בחבטה דחבטה דידיה הוא מ''מ פריך שפיר דבהיזק הבל משתעי קרא מדדריש רב ונפל עד שיפול דרך נפילה וחבטה היכא דהוי דידיה אתיא בק''ו ובהבל דמשתעי ביה קרא אית לן לאשכוחי ריבויא דכלים לר''י ומיהו אין נראה שידרוש ר' יהודה אפילו לרב עד שיפול דרך נפילה דכיון דלא מחייב אלא בבור ברשותו אין לו לדורשו כמו ששמואל אין דורשו משום דבכל מקום שיתחייב בהבל מתחייב בחבטה: חמור דבור לר' יהודה כו'. והא דלא קאמר נמי גם לב''ה דבריש הגוזל קמא לקמן (דף צד.) דלא חשיב אלא הנך דדמו דהוו בעלי חיים הקשה הר''ר משה מפונטייז''א ואימא דחמור אתא למעט שטרות ואור''י דלמאן דלא דאין דינא דגרמי אפי' הוא עצמו פטור ולמאן דדאין דינא דגרמי נמי לא מחייב אלא מדרבנן כדמוכח. בפרק הכונס (לקמן דף סב.) דמיבעיא ליה אי עשו תקנת נגזל במסור או לא ואי דינא דגרמי דאורייתא למה לא עשו תקנת נגזל במסור כמו בנגזל: שה דאבידה לדברי הכל קשיא. וא''ת לגופיה אצטריך למהוי פרט וכלל ונעשה כלל מוסיף על הפרט ואתרבו כל מילי דשור וחמור ושלמה אצטריך כל חד וחד למילתיה כדדריש בפ' אלו מציאות (ב''מ דף כז.) ואי לא שה דמייתר הוה משיירי חד מינייהו לפרט וכלל ולא הוה דרשינן ביה מידי וי''ל דבכל מקום שיש פרט וכלל רגיל רבינו שמואל ליתן טעם למה לי לפרט כיון דאתרבי כל מילי ומפרש דשמא יש דברים שלא היה מתרבי מהכלל אם לא שקדמו פרט להיות כלל מוסיף עליו ולרבות כל דבר והכא קים ליה לבעל הש''ס דמאבידה סתם הוה שמעינן שפיר כל אבידה כאילו יש פרט וכלל שאין למעט שום אבידה מבנין אב או מק''ו או בשום ענין וא''צ כאן פרט כדי שלא למעט מן הכלל שום דבר על ידי שום דין א''נ לכל אבידה כתיב והוי לכל ריבויא לרבות כל אבידה כאילו יש פרט וכלל אף על גב דדרשינן מיניה בע''ז (דף כו:) לרבות המומר מכל מקום איכא למדרש נמי כל אבידה דאתרוייהו קאי ריבויא אאבידה ואאחיך ומרבינן כל אבידה דכל אחד ולכאחיך: (תוספות)

דף נד - ב

הא שור שהוא פקח פטור אמר ר' ירמיה לא מבעיא קאמר לא מבעיא שור שהוא פקח דחייב אבל שור חרש שוטה וקטן אימא חרשותו גרמה לו קטנותו גרמה לו וליפטר קמ''ל א''ל רב אחא לרבינא והתניא נפל לתוכו בר דעת פטור מאי לאו שור בר דעת א''ל לא אדם אלא מעתה אדם בן דעת הוא דפטור הא לאו בן דעת הוא דחייב שור ולא אדם כתיב אלא מאי בן דעת מין בן דעת א''ל והתניא נפל לתוכו שור בן דעת פטור אלא אמר רבא שור והוא חרש שור והוא שוטה שור והוא קטן דוקא אבל שור והוא פקח פטור מאי טעמא דבעי ליה עיוני ומיזל תניא נמי הכי נפל לתוכו שור חרש שוטה וקטן וסומא ומהלך בלילה חייב פקח ומהלך ביום פטור: מתני' אחד שור ואחד כל בהמה לנפילת הבור ולהפרשת הר סיני ולתשלומי כפל ולהשבת אבידה לפריקה לחסימה לכלאים ולשבת וכן חיה ועוף כיוצא בהן א''כ למה נאמר שור או חמור אלא שדבר הכתוב בהווה: גמ' לנפילת הבור {שמות כא-לד} כסף ישיב לבעליו כתיב כל דאית ליה בעלים כדאמרן להפרשת הר סיני {שמות יט-יג} אם בהמה אם איש לא יחיה וחיה בכלל בהמה הויא אם לרבות את העופות לתשלומי כפל כדאמרינן {שמות כב-ח} על כל דבר פשע כלל כל דבר פשיעה להשבת אבידה {דברים כב-ג} לכל אבדת אחיך לפריקה יליף חמור חמור משבת לחסימה יליף שור שור משבת לכלאים אי כלאים דחרישה יליף שור שור משבת אי כלאים דהרבעה יליף בהמתך בהמתך משבת וגבי שבת מנלן דתניא ר' יוסי אומר משום ר' ישמעאל בדברות הראשונות נאמר {שמות כ-י} עבדך ואמתך ובהמתך ובדברות האחרונות נאמר {דברים ה-יד} ושורך וחמורך וכל בהמתך והלא שור וחמור בכלל כל בהמה היו ולמה יצאו לומר לך מה שור וחמור האמור כאן חיה ועוף כיוצא בהן אף כל חיה ועוף כיוצא בהן אימא בהמה דדברות הראשונות כלל שורך וחמורך דדברות האחרונות פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט שור וחמור אין מידי אחרינא לא אמרי וכל בהמתך דדברות האחרונות חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש בעלי חיים אף כל בעלי חיים ואימא מה הפרט מפורש דבר שנבלתו מטמא במגע ובמשא אף כל דבר שנבלתו מטמא במגע ובמשא אבל עופות לא אמרי א''כ נכתוב רחמנא חד פרטא הי נכתוב רחמנא אי כתב רחמנא שור ה''א קרב לגבי מזבח אין שאינו קרב לגבי מזבח לא כתב רחמנא חמור ואי כתב רחמנא חמור ה''א קדוש בבכורה אין שאין קדוש בבכורה לא כתב רחמנא שור אלא וכל בהמתך ריבויא הוא וכל היכא דכתב רחמנא כל ריבויא הוא והא גבי מעשר דכתיב כל וקא דרשינן ליה בכלל ופרט דתניא {דברים יד-כו} ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך כלל בבקר ובצאן וביין ובשכר פרט ובכל אשר תשאלך נפשך חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש פרי מפרי וגידולי קרקע אף כל פרי מפרי וגידולי קרקע אמרי בכל כללא כל ריבויא איבעית אימא כל נמי כללא הוא מיהו האי כל דהכא ריבויא הוא מדהוה ליה למכתב ובהמתך כדכתיב בדברות הראשונות וכתב וכל בהמתך ש''מ ריבויא השתא דאמרת כל ריבויא הוא בהמתך דדברות הראשונות ושור וחמור דדברות האחרונות ל''ל אמרי שור לאגמורי שור שור לחסימה חמור לאגמורי חמור חמור לפריקה בהמתך לאגמורי בהמתך בהמתך לכלאים אי הכי אפילו אדם ליתסר אלמה תנן אדם מותר עם כולן לחרוש ולמשוך אמר רב פפא פפונאי ידעי טעמא דהא מילתא ומנו רב אחא בר יעקב אמר קרא {דברים ה-יד} למען ינוח עבדך ואמתך כמוך להנחה הקשתיו ולא לדבר אחר: שאל רבי חנינא בן עגיל את רבי חייא בר אבא מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהם טוב ובדברות האחרונות

רש"י הא שור והוא פקח פטור. בתמיה: מין בן דעת. היינו אדם ואפי' הוא שוטה מין בן דעת הוא: שור חרש שוטה וקטן. שור שהוא חרש או שוטה או קטן או סומא או מהלך בדרך בלילה ואפילו הוא פקח: מתני' ולהפרשת הר סיני. אם בהמה אם איש כתיב ואנן מרבינן חיה ועוף בגמרא: ולתשלומי כפל. ואע''ג דכתיב משור ועד חמור שאר בהמה וחיה מרבינן בגמ' וכן בכולהו: לפריקה. עזוב תעזוב עמו (שמות כג): לכלאים. דהרבעה אע''ג דכתיב בהמתך לא תרביע כלאים הוי נמי חיה ועוף בכלל כדיליף בגמרא וכן לענין כלאים דהנהגה דלא תחרוש בשור וחמור: בהווה. בדבר הרגיל להיות: גמ' חיה בכלל בהמה. דכתיב זאת הבהמה אשר תאכלו וכתיב בתריה איל וצבי (דברים יד): לתשלומי כפל על כל דבר פשע על שור כו' כל דבר פשיעה. ואפי' דבר שאין בו רוח חיים בפרק מרובה (לקמן סב:): משבת. דכתיב שורך וחמורך וכל בהמתך (דברים ה): יליף בהמתך בהמתך משבת. מה להלן חיה ועוף בכלל כדמפרש לקמי': בדברות הראשונות נאמר בהמתך. ולא נאמר בהן שור וחמור ובדברות האחרונות הוסיף להזכיר שור וחמור: והלא. אף הן בכלל כל בהמתך האמור בצידן הוי: מה שור וחמור האמור כאן חיה ועוף כיוצא בהן. ולקמיה מפרש טעמא מוכל דמשמע ריבוי: אף כל. מקום שנאמר שור וחמור כגון פריקה וחסימה ודומין להן חיה ועוף כיוצא בהן: נכתוב רחמנא חד פרטא. ודרשינן כל דדמי ליה משני צדדין מדכתב אידך אם אינו ענין לדבר שנבלתו מטמאה תנהו לענין עופות דדמי לפרטא בחד צד דהוו בעלי. חיים דכוותיה: כתב רחמנא שור. דלא אצטריך דהא קדוש הוא בבכורה ומחמור קאתי תנהו לענין סוסים וגמלים דדמי לפרטא משני צדדין נבלתו מטמאה ובעלי חיים הן אבל עופות לא: ריבויא הוא. ולא מדרש בכלל ופרט וריבה הכל: פרי מפרי. ולד מולד יין מענבים ושכר מתמרים למעוטי כמהין ופטריות ומים ומלח דאינו פרי מפרי וגדולי קרקע למעוטי דגים שאינן נקחין בכסף מעשר: השתא דאמרת כל ריבויא הוא. ואפי' עופות למה לי דפרט בהמה ושור וחמור: אי הכי. דכלאים משבת ילפינן: אדם נמי ליתסר. למשוך בקרון עם הבהמה דהא גבי שבת מוזהר כבהמה דכתיב ועבדך ואמתך ובהמתך: פפונאי. בני פפונאי שם מקום: רב אחא בר יעקב. מפפונאי היה דאמרינן בהשותפין (ב''ב דף טז.) דריש רב אחא בר יעקב מפפונאי דשטן ופנינה לשם שמים נתכוונו: להנחה הקשתיו. עבד ואמה לבהמה אבל לא לענין איסור אחר: (רש"י)

תוספות בהמתך דדברות הראשונות כלל. לא חשיב ליה כלל ופרט המרוחקים זה מזה דאחרונות וראשונות חדא מילתא היא דזכור ושמור בדבור אחד נאמרו [ר''ה כז. שבועות כ:]: ואימא מה הפרט מפורש דבר שנבלתו מטמא. תימה [א''כ] פרט ל''ל דבכלל בהמתך נמי כתיב ועוד כשאומר מה הפרט מפורש בעלי חיים אף כל בעלי חיים ועופות בכלל היכי ס''ד דאתרבו עופות לימא דכללא גופיה ממעט להו: פרי מפרי וגדולי קרקע. הכא משמע דבקר וצאן אקרי גידולי קרקע ותימה דבפ''ק דקדושין (דף יז.) גבי הענקה אמר דאי כתב רחמנא גורן ה''א גידולי קרקע אין בעלי חיים לא כתב רחמנא צאן וי''ל דלענין דבר היוצא ממש מן הארץ לא חשיב בהמה גידולי קרקע ואין להאריך כאן יותר: (תוספות)

דף נה - א

נאמר בהם טוב אמר לו עד שאתה שואלני למה נאמר בהם טוב שאלני אם נאמר בהן טוב אם לאו שאיני יודע אם נאמר בהן טוב אם לאו כלך אצל ר' תנחום בר חנילאי שהיה רגיל אצל ר' יהושע בן לוי שהיה בקי באגדה אזל לגביה א''ל ממנו לא שמעתי אלא כך אמר לי שמואל בר נחום אחי אמו של רב אחא ברבי חנינא ואמרי לה אבי אמו של רב אחי ברבי חנינא הואיל וסופן להשתבר וכי סופן להשתבר מאי הוי אמר רב אשי חס ושלום פסקה טובה מישראל א''ר יהושע הרואה טי''ת בחלומו סימן יפה לו מ''ט אילימא משום דכתיב טוב אימא {ישעיה יד-כג} וטאטאתיה במטאטי השמד חד טי''ת קאמרינן אימא {איכה א-ט} טומאתה בשוליה טי''ת בי''ת קאמרינן אימא {איכה ב-ט} טבעו בארץ שעריה אלא הואיל ופתח בו הכתוב לטובה תחילה שמבראשית עד {בראשית א-ד} וירא אלהים את האור לא כתיב טי''ת וא''ר יהושע בן לוי הרואה הספד בחלומו חסו עליו מן השמים ופדאוהו הני מילי בכתבא: וכן חיה ועוף כיוצא בהן וכו': אמר ר''ל כאן שנה רבי תרנגול טווס ופסיוני כלאים זה בזה פשיטא אמר רב חביבא משום דרבו בהדי הדדי מהו דתימא מין חד הוא קמ''ל: אמר שמואל אווז ואווז הבר כלאים זה בזה מתקיף לה רבא בר רב חנן מאי טעמא אילימא משום דהאי אריך קועיה והאי זוטר קועיה אלא מעתה גמלא פרסא וגמלא טייעא דהאי אלים קועיה והאי קטין קועיה הכי נמי דהוו כלאים זה בזה אלא אמר אביי זה ביציו מבחוץ וזה ביציו מבפנים רב פפא אמר הא טעונה חדא ביעתא בשיחלא והא טעונה כמה ביעתא בשיחלא א''ר ירמיה אמר ריש לקיש המרביע שני מינים שבים לוקה מאי טעמא אמר רב אדא בר אהבה משמיה דעולא אתיא למינהו למינהו מיבשה בעי רחבה המנהיג בעיזא ושיבוטא מהו מי אמרינן כיון דעיזא לא נחית בים ושיבוטא לא סליק ליבשה לא כלום עביד או דלמא השתא מיהת קא מנהיג מתקיף לה רבינא אלא מעתה חיבר חטה ושעורה בידו וזרע חטה בארץ ושעורה בחוצה לארץ הכי נמי דמחייב אמרי הכי השתא התם ארץ מקום חיובא חוצה לארץ לא מקום חיובא הכא אידי ואידי חיובא הוא:

רש"י נאמר בהן טוב. גבי כיבוד אב ואם דכתיב בהן למען ייטב לך: ופתח בו. טי''ת שכתובה ראשון בתורה נאמרה לטובה: הספד. תיבה זו לבדה הראוהו: כאן שנה. במשנה זו דקתני כלאים נוהג בעופות למדנו דכל עופות כלאים זה בזה מין בשאינו מינו: טווס. פווא''ן בלע''ז: פסיוני. מין שליו שקורין פירדי''ץ: קועיה. חרטומו בי''ק בלע''ז: טייעא. ערבי: אלים קועיה. צוארו עב: קטין. דק: ביציו מבחוץ. ביצי הזכרות ניכרין באווז הבר מבחוץ: בשיחלא. בטעינה אחת אווז בר אינו טוען ביצה שניה עד שתלד את הראשונה: הנהיג בעיזא ושיבוטא. קשר קרון לעז ודג זה צף על המים וזה מושך עמו על שפת הים: כלאים. בחוצה לארץ לא נהגה דמצוה התלויה בארץ היא וכל חובת קרקע אין נוהג אלא בארץ מן התורה: אידי ואידי מקום חיובא. אם היה מנהיג ספינה בים בשני דגים של שני מינין חייב דהא דרשינן למינהו למינהו מיבשה: (רש"י)

תוספות אמר ר''ל כאן שנה רבי תרנגול טווס ופסיוני כו' מהו דתימא מין אחד הוא קמ''ל. ואע''ג דלא אשמעי' ממתניתין דליהוו תרי מיני אע''ג דרבו בהדי הדדי ולא שמעינן אלא דאיסור כלאים שייך בעופות מ''מ אתי שפיר דהכי קאמר ר''ל כאן שנה רבי כלומר כיון ששנה רבי דיש כלאים בעופות א''כ תרנגול טווס ופסיוני כלאים זה בזה כי מסברא דנפשין יש לנו לדעת שאלו המינים חלוקים זה מזה ואינם מין אחד ואע''ג דרבו בהדי הדדי וכיוצא בזה יש ביבמות בפרק חרש (דף קיג:) ובהנזקין (גיטין נה.) אמר רבא מעדותו של רבי יוחנן בן גודגדא שהעיד על חרשת שהשיאה אביה שיוצאת בגט אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לאשתי וחזר ואמר לה כנסי שטר חוב זה מגורשת מי לא א''ר יוחנן בן גודגדא לא בעינן דעת ה''נ כו' פשיטא מהו דתימא כיון דאמר כנסי שטר חוב זה בטולי בטליה קמ''ל אע''ג דלא ידע רבא ממילתיה דרבי יוחנן בן גודגדא דלא בטליה במה שאמר כנסי שטר חוב זה אלא מסברא דנפשיה אפ''ה קאמר מעדותו שמעי' ליה וכיוצא בזה יש הרבה בגמרא: המרביע שני מינים. ר''י ב''ר יהודה היה מגיה המנהיג ב' מינים שבים לוקה משום דבבראשית רבה (פ''ז) ובירושלמי דכלאים (פ''א) משמע דאי אפשר להרביע דגים ומיהו אין צריך להגיה דדגים דוקא הוא דמשמע דאין להרביעם אבל מין חיות הים שייך ביה איסור הרבעה והכא איכא לאוקמי במין חיה שיכול אדם להרביע דקאמר בבראשית רבה המרביע מין חית הים לוקה ובתר הכי קאמר כל מקום שנאמר בו למינהו כלאים נוהג בו ופריך אהך ברייתא והרי דגים שנאמר בהו למינהו וכי כלאים הרבעה בהם והיאך יכול להרביעם ומשני דהא דקאמר בדגים כלאים נוהג בהם היינו דוקא בהנהגה אבל בהרבעה לא משכחת לה משמע דבחיות הים משכחת שפיר הרבעה להכי לא פריך שם אמרביע חיות הים היאך לוקה אלא אמאן דאמר כל שנאמר בו למינהו דהיינו אפילו סתם דגים כלאים נוהג בהם: אתיא למינהו למינהו מיבשה. ומשבת לא מצי למילף דמרבוי דוכל בהמתך לית לן לרבויי אלא כל מילי דיבשה שאדם רגיל לחמר אחריהם דבחמר כתיב קרא דבהמתך גבי שבת: למינהו מיבשה. וא''ת ומה צריך ללמוד מיבשה תיפוק ליה מדכתיב בגופיה למינהו דבאלו טריפות (חולין דף ס. ושם) משמע דאי הוה כתיב למינהו בצווי של דשאים אסור להרכיב שני דשאים זה בזה וי''ל דלמינהו לחודיה לא הוה משמע שנכתב איסור כלאים אי לאו חוקותי תשמרו דדריש שמואל חוקות שחקקתי לך כבר ומפרש ר''ת שחקק במעשה בראשית שכתוב בו למינהו והיינו למינהו דיבשה דבהמה ואילן דאיירי ביה קרא דחוקותי אבל מלמינהו דים לחודיה ליכא למילף מיניה דגים וא''ת דסוגיא דגמרא דלא כרבנן דבפ' ד' מיתות (סנהדרין דף ס. ושם) דלא מיחייבי בני נח לא בכלאים ולא בהרבעה אלמא לא דרשינן למינהו וי''ל נהי דלא דרשינן למינהו לגבי בני נח דלא אשכחן דמזהר בהו רחמנא לגבי ישראל דהוזהרו גבי כלאים דרשינן ליה ונ''מ לגבי דגים א''נ להרכבת אילן דקרא דשדך לא מיירי אלא בזרעים והשתא דכתיב למינהו באילן דרשינן מיניה מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבת אילן ובהא פליגי ר''א ורבנן דר''א יליף מחוקותי שחקקתי לך כבר שהוזהרו בני נח על הכלאים כלומר מלמינהו ורבנן לא ילפי מיניה אלא שנרמזו מלמינהו דמעשה בראשית ומ''מ לא נאסרו לבני נח ואתי שפיר דאתיא אפילו כרבנן מילתיה דשמואל וא''ת ל''ל למילף כלאים דהרבעה בהמתך בהמתך משבת לרבויי עופות תיפוק ליה מלמינהו כי היכי דילפינן דגים וי''ל דאי לאו ג''ש לא הוי מפקי קרא דבהמתך ממשמעותא אבל השתא דאתי ג''ש ומפקא לקרא ממשמעותא מרבינן אפילו דגים למינהו למינהו מיבשה: המנהיג בעיזא ושיבוטא. וא''ת דמשמע דפשיטא ליה דבשני מינים שבים חייב והא למינהו גבי הרבעה והרכבה כתיב ולא גבי זריעה והנהגה כדמוכח בפ' ד' מיתות (שם) דלא מיתסרי בני נח בחרישה וזריעה ולא אוקמינן חוקות שחקקתי לך כבר כלומר בלמינהו דמעשה בראשית אלא דומיא דבהמתך לא תרביע מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה וי''ל דסברא דמוקמינן למינהו בין בישראל בין לבני נח לכל אחד כמו שמצינו איסורו במקום אחר לבני נח בהרבעה ולישראל אף בהנהגה ועי''ל כי היכי דילפינן כולהו משבת ה''נ ילפינן שבת בהמתך בהמתך מהרבעה לאסור דגים בשבת במלאכה והדר ילפינן כלאים דהנהגה משבת: אלא מעתה חיבר חטה ושעורה וזרע חטה בארץ ושעורה בחוצה לארץ. כגון בערוגה אחת בסמוך בפחות מג' טפחים דצריך להרחיק בין זרע לזרע כדמוכח במס' שבת פרק א''ר עקיבא (דף פה.) והא דבעי ר' יאשיה חטה ושעורה וחרצן במפולת יד להתחייב בכלאי הכרם קאמר אבל בכלאי זרעים חייב בחטה ושעורה לחודה והך סוגיא נקט כרבנן דלא בעו אלא ב' מינין אבל ר''י פליג ומצריך שלשה זרעים או מב' מינין או מג' מינין דתנן (כלאים פ''א מ''ט) הזורע חטה ושעורה כאחד חייב ר''י אומר שני חטין ושעורה אחת או שני שעורים וחטה אחת או חטה ושעורה וכוסמת ובלבד שיהיו שלשה: (תוספות)

פרק שישי - הכונס

דף נה - ב

מתני' הכונס צאן לדיר ונעל בפניה כראוי ויצאה והזיקה פטור לא נעל בפניה כראוי ויצאה והזיקה חייב נפרצה בלילה או שפרצוה לסטים ויצאה והזיקה פטור הוציאוה לסטים לסטים חייבין הניחה בחמה או שמסרה לחרש שוטה וקטן ויצאה והזיקה חייב מסרה לרועה נכנס הרועה תחתיו נפלה לגינה ונהנית משלמת מה שנהנית ירדה כדרכה והזיקה משלמת מה שהזיקה כיצד משלמת מה שהזיקה שמין בית סאה באותה שדה כמה היתה יפה וכמה היא יפה ר' שמעון אומר אכלה פירות גמורים משלמת פירות גמורים אם סאה סאה אם סאתים סאתים: גמ' ת''ר איזהו כראוי ואיזהו שלא כראוי דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה זהו כראוי שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה זהו שלא כראוי א''ר מני בר פטיש מאן תנא מועד דסגי ליה בשמירה פחותה ר''י היא דתנן קשרו בעליו במוסירה ונעל לפניו כראוי ויצא והזיק אחד תם ואחד מועד חייב דברי ר''מ ר' יהודה אומר תם חייב מועד פטור שנאמר {שמות כא-לו} ולא ישמרנו בעליו ושמור הוא זה ר''א אומר אין לו שמירה אלא סכין אפילו תימא ר''מ שאני שן ורגל דהתורה מיעטה בשמירתן דאמר ר' אלעזר ואמרי לה במתניתא תנא ארבעה דברים התורה מיעטה בשמירתן ואלו הן בור ואש שן ורגל בור דכתיב {שמות כא-לג} כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור ולא יכסנו הא כסהו פטור אש דכתיב {שמות כב-ה} שלם ישלם המבעיר את הבערה עד דעביד כעין מבעיר שן דכתיב {שמות כב-ד} ובער בשדה אחר עד דעביד כעין ובער רגל דכתיב ושלח עד דעביד כעין ושלח ותניא ושלח זה הרגל וכן הוא אומר {ישעיה לב-כ} משלחי רגל השור והחמור ובער זה השן וכן הוא אומר {מלכים א יד-י} כאשר יבער הגלל עד תומו טעמא דעביד כעין ושלח ובער הא לא עביד לא אמר רבה מתניתין נמי דיקא דקתני צאן מכדי בשור קא עסקינן ואתי ניתני שור מאי שנא דקתני צאן לאו משום דהתורה מיעטה בשמירתן לאו משום דכאן קרן לא כתיבא בה שן ורגל הוא דכתיב ביה וקמ''ל דשן ורגל דמועדין הוא ש''מ: תניא אמר ר' יהושע ארבעה דברים העושה אותן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ואלו הן הפורץ גדר בפני בהמת חבירו והכופף קמתו של חבירו בפני הדליקה והשוכר עדי שקר להעיד והיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו: אמר מר הפורץ גדר בפני בהמת חבירו ה''ד אילימא בכותל בריא בדיני אדם נמי ניחייב אלא

רש"י מתני' הכונס פטור. דהא נטרה ומאי הוי ליה למעבד: הניחה בחמה. מצערא לה שמשא ולא סגי ליה בנעילה כראוי דמוקמינן בגמרא דהיינו דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה: נכנס הרועה תחתיו. להתחייב בנזקין: נפלה לגינה. באונס מגג בעלה הסמוך לגינת חבירו או שהיתה רה''ר גבוה מן הגינה ונפלה: מה שנהנית. לפי הנאתה ולא לפי הזיקה: שמין בית סאה באותה שדה. אין שמין את הערוגה לבדה מפני שמפסיד מזיק ששמין אותה בכל שווייה ורחמנא אמר ובער בשדה אחר ודרשינן בגמ' מלמד ששמין אותו על גב שדה אחרת אלא שמין בית סאה באותה שדה כמה היתה יפה קודם שנאכלה ממנה הערוגה הזאת וכמה היא יפה עכשיו והשתא לא משלם כולהו דמיה דמי שלוקח בית סאה כשהיא בתבואתה אינו מזלזל בה בשביל הפסד ערוגה אחת כי אם דבר מועט: ר''ש אומר אכלה פירות גמורין. שכבר בישלו כל צרכן: משלמת. כל ההיזק והיכא שיימינן אגב שדה היכא דעדיין לא נגמרו: גמ' מאן תנא מועד בשמירה פחותה סגי ליה. מני מתני' דאמר צאן שהזיקה בשן ורגל הוא דהיינו מועד בתחילתו סגי לה בנעילה כראוי דהיינו שמירה פחותה כדאוקימנא שיכולה לעמוד ברוח מצויה ואי אתי רוח שאין מצויה לא קאי: קשרו בעליו. לשור: ונעל בפניו כראוי גרסי': תם חייב. דלא סגי ליה בפחותה וטעמא דר' יהודה בפרק שור שנגח ד' וה' (לעיל דף מה:): ר''א. פליג אתרוייהו דאילו ר''מ מיהו בשמירה מעולה סגי ליה ור''א סבר לית ליה נטירותא למועד: הא כסהו. אפי' פורתא ולא בעי עד דטאים ליה בעפרא: כעין מבעיר. בפשיעה: כעין ובער. כעין שיאכילנה לבהמתו בידים כלומר בפשיעה: מתני' נמי דיקא. דטעמא משום דהתורה מיעטה אבל בקרן מועדת לאו כר''י ס''ל: מדקתני צאן. דאין הזיקה אלא בשן ורגל: עסקינן ואתי. כולהו פירקי עד השתא: פטור מדיני אדם. קסבר גרמא בנזקין פטור: הפורץ גדר. ויצאתה הבהמה וברחה: הכופף קמתו. לצד הדליקה כדי שתבער בה האש: אי בכותל בריא בדיני אדם נמי ניחייב. מיהא אכותל דהא בידים עבד ואבהמה ליכא למימר דמחייב דהא תנן פרצוה לסטים פטור: (רש"י)

תוספות מתני' הכונס צאן לדיר. זה היה ראוי לשנות לעיל בהדי מילי דשור דלא היה לו להפסיק במילי דבור אלא אגב דתנא נפל לבור והבאיש מימיו תנא בתריה מילי דבור א''נ מילי דבור ראוי לשנות תחילה קודם שישנה דיני שמירה וגם דיני אש היה ראוי לשנות תחילה אלא אגב דתנן כסהו כראוי בבור דהוצרך להזכיר דין פותח וכורה שבו דבר הכתוב תנא נמי הך דנעל בפניה כראוי: נפרצה בלילה. אע''פ דתנא נעל בפניה כראוי פטור אצטריך למתני נפרצה בלילה פטור כדדייק בפ''ק (דף יד.) הא ביום חייב דקלא אית ליה למילתא ומסתמא ידע שנפרצה אי נמי בלילה אפילו נודע לו שנפרצה ויצתה הבהמה אין לו לטרוח יותר מדאי לחזר אחריה באפילה: או שפרצוה לסטים. ואצטריך לאשמועינן דאפילו הלסטים פטורים כשלא הוציאוה: מאן תנא מועד בשמירה פחותה סגי ליה. לא בעי למימר דמתני' בין בתם בין במועד וכדר''א בן יעקב בפרק ד' וה' (לעיל דף מה:) דמשמע ליה דמתני' במועד לחודיה איירי מדנקט צאן דאין רגילות להיות בהן קרן אלא שן ורגל שאין רגילות שיתכוונו להזיק דהכי דייק בסמוך וס''ל לגמרא השתא דמועד דשן ורגל כמועד דקרן ולהכי קאמר ר''י היא דלר''מ כי היכי דבעי שמירה מעולה במועד דקרן ה''נ בעי בשן ורגל אע''ג דבקרן קראי כתיב נלמוד סתום מן המפורש ועוד דכולהו נזקין כתיב בתר קרן וקיימא אההוא דין שמירה המפורש בה: רבי יהודה היא. קצת תימה דר''י דריש לעיל (דף מה:) ולא ישמרנו לזה ולא לאחר: התורה מיעטה בשמירתם. ואע''ג דלעיל בפ''ב (דף כה:) הוה בעי למילף דשן ורגל חייב ברשות הרבים מק''ו מקרן וכן בעי למילף למפטר קרן ברה''ר משן ורגל בק''ו אי לאו קראי ולא פרכינן שכן מיעטה בשמירתם משום דאין שייך להקשות משמירה אתשלומין אי נמי כר''א בן יעקב דאמר אחד תם ואחד מועד סגי ליה בשמירה פחותה: הא כסהו פטור. וא''ת ודלמא בכסוי מעולה הרבה קאמר וכ''ת למה לי קרא דסד''א עד דטאים ליה כדאמר לעיל (דף נ.) וי''ל דפשיטא ליה דכסוי מעולה כטאים ליה חשיב אי נמי השוה הכתוב הכורה לפותח ופותח שמצאו מכוסה בכיסוי כעין שמירה פחותה מסתמא לא החמירה עליו לכסותו בכיסוי מעולה יותר מן הראשון ולא אמר הכתוב לא יכסנו אלא בכסוי הראשון ואפותח ואכורה קאי בשוה ובקונטרס משמע דכל כיסוי עד דטאים ליה חשיב כשמירה פחותה: עד דעביד כעין וביער. אף על גב דבריש מכילתין (דף נ.) דרשינן מיניה אזלא ממילא מ''מ ו''ל מדלא כתיב ובערה ש''מ אדאדם נמי קאי: אילימא בכותל בריא בדיני אדם נמי ליחייב. פי' אכותל דאבהמה ודאי לא מיחייב בפריצת גדר בעלמא דאין זה אלא גרמא בעלמא וי''ס שכתוב בהן בהדיא אכותל וא''ת נהי דחייב אכותל נימא דפטור מדיני אדם קאי אבהמה וי''ל דלא שייך למתני פטור מדיני אדם אם היה שום חיוב או בבהמה או בכותל אבל כשמתרץ בכותל רעוע אע''ג דאין דומה שיתחייב בדיני שמים על הכותל שהוא רעוע כל כך שיפול ברוח מצויה או אפילו ברוח שאינה מצויה מ''מ שייך למתני חייב בדיני שמים כיון שיש דבר שהוא חייב בו כגון הבהמה והשתא א''ש דנקט בפני בהמת חבירו ולא נקט הפורץ גדר של חבירו דאכותל לא מיחייב כדפרישית והא דקאמר לקמן מהו דתימא דכיון דלמסתר קאי מאי קעביד משמע דחייב בידי שמים קאי נמי אכותל י''ל דה''ק כיון דלמסתר קאי שהבעלים מצווין לסותרו שלא יפול על בני אדם ס''ד דכל הקודם במצוה זכה ואין לזה להניח מלסתור בשביל בהמת חבירו ובדיני שמים נמי לא ליחייב קמ''ל אי נמי כלומר למסתר ולמיפל קאי [ועי' תוס' סנהדרין עז. ד''ה בנזקין] (תוספות)

דף נו - א

בכותל רעוע אמר מר הכופף קמתו של חבירו בפני הדליקה היכי דמי אילימא דמטיא ליה ברוח מצויה בדיני אדם נמי נחייב אלא דמטיא ברוח שאינה מצויה ורב אשי אמר טמון אתמר משום דשויה טמון באש: אמר מר השוכר עדי שקר ה''ד אילימא לנפשיה ממונא בעי שלומי ובדיני אדם נמי ניחייב אלא לחבריה והיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו במאי עסקינן אילימא בבי תרי פשיטא דאורייתא הוא {ויקרא ה-א} אם לא יגיד ונשא עונו אלא בחד ותו ליכא והאיכא (סימן העושה בסם ושליח חבירו נשבר) העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים והאיכא הנותן סם המות בפני בהמת חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים והאיכא השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים והאיכא המבעית את חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים והאיכא נשברה כדו ברה''ר ולא סלקה נפלה גמלו ולא העמידה ר''מ מחייב בהזיקן וחכ''א פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים אין מיהא איכא טובא והני אצטריכא ליה מהו דתימא בדיני שמים נמי לא ליחייב קמ''ל הפורץ גדר בפני בהמת חבירו מהו דתימא כיון דלמסתריה קאי מה עביד בדיני שמים נמי לא ליחייב קמ''ל הכופף קמתו של חבירו נמי מהו דתימא לימא מי הוה ידענא דאתיא רוח שאינה מצויה ובדיני שמים נמי לא ליחייב קמ''ל ולרב אשי דאמר נמי טמון איתמר מהו דתימא אנא כסויי כסיתיה ניהלך ובדיני שמים נמי לא ליחייב קמ''ל והשוכר עדי שקר נמי מהו דתימא לימא דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ובדיני שמים נמי לא ליחייב קמ''ל והיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו נמי מהו דתימא מי יימר דכי הוה (אתינא) מסהדינא ליה הוה מודה דלמא הוה משתבע לשקרא ובדיני שמים נמי לא ליחייב קמ''ל: נפרצה בלילה או שפרצוה לסטים כו': אמר רבה והוא שחתרה אבל לא חתרה מאי חייב היכי דמי אילימא בכותל בריא כי לא חתרה אמאי חייב מאי ה''ל למעבד אלא בכותל רעוע כי חתרה אמאי פטור תחלתו בפשיעה וסופו באונס הוא הניחא למ''ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור אלא למ''ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב מאי איכא למימר אלא מתני' בכותל בריא ואפילו לא חתרה וכי איתמר דרבה אסיפא איתמר הניחה בחמה או שמסרה לחרש שוטה וקטן ויצתה והזיקה חייב אמר רבה ואפי' חתרה לא מבעיא היכא דלא חתרה דכולה בפשיעה הוא אלא אפי' חתרה נמי מהו דתימא הויא לה תחילתו בפשיעה וסופו באונס קמ''ל דכולה פשיעה היא מ''ט דאמר ליה מידע ידעת דכיון דשבקתה בחמה כל טצדקא דאית לה למיעבד עבדא ונפקא: הוציאוה לסטים לסטים חייבין:

רש"י בכותל רעוע. דלא אפסדיה דלמסתר קאי: דמטי ליה. כשכפפה הגיע בה הדליקה: ברוח מצויה. הרי בידים הבעיר ובדיני אדם ניחייב: ברוח שאינה מצויה. דמידי דלא סלקא אדעתיה היא: טמון איתמר. שכיסה קמת חבירו בסדינין כשראה דליקה אצלה והוא לא שלח את הבערה ושוייה טמון וגרם להפסיד את הניזק ולפטור את המבעיר דפטור על טמון באש: לנפשיה. להוציא ממון מחבירו לעצמו: ממונא בעי לשלומי. אותו ממון שהוציא חייב להחזיר: לחבריה. שכר עדי שקר להוציא מנה מראובן לשמעון: פשיטא דאורייתא הוא. דחייב בדיני שמים: אם לא יגיד. בתרי קא משתעי מדקפיד אהגדה משמע שאילו מגידין מתחייב זה ממון ועוד קי''ל (סוטה דף ב:) כל מקום שנאמר עד הרי כאן שני עדים עד שיפרט לך הכתוב אחד כדכתיב לא יקום עד אחד באיש (דברים יט): אלא בחד. שמחייבו שבועה ובדיני שמים מיחייב דאי הוה מסהיד מחייב ליה שבועה ודלמא לא הוי משתבע בשיקרא ומשלם: ותו ליכא. דחייבינן בדיני שמים: העושה מלאכה במי חטאת. ששקל כנגדן משקלות במסכת גיטין (דף נג.) והן נפסלין במלאכה: פטור מדיני אדם. דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק וכולהו הני תיובתי מתנייתא נינהו: המבעית. תקע לו באזנו פתאום ובעתו דלא עבד ביה מעשה בגופו: ר''מ מחייב בהזיקן. פלוגתייהו מיפרשא בהמניח את הכד (דף כט.) בנתקל פושע ובמפקיר נזקיו: אנא כסויי כסיתיה. שלא תבעיר בה האש מהר: דברי הרב שומעין. והיה להם שלא יעידו: והוא שחתרה. הא דתנן נפרצה בלילה פטור כגון שחתרה הבהמה והפילה הכותל דאנוס הוא: אבל לא חתרה. אלא מעצמה נפלה: תחילתו בפשיעה. אצל נפילה דעביד למיפל: וסופו באונס. דהא לא נפלה אלא חתרה: הניחא למאן דאמר כו'. פלוגתא היא בסוף המפקיד (ב''מ דף מב.) תרי לישני דש''ס אליבא דרב יוסף: ה''ג. אלא מתני' בכותל בריא ואפילו לא חתרה: הניחה בחמה כו' אמר רבה ואפילו חתרה. ובכותל בריא: תחלתו בפשיעה. שהניחה בחמה ופשיעה היא אצל פתיחת הדלת דאמרינן לקמיה כל תחבולות שיכולה לעשות עושה אגב צערה: וסופו באונס. שחתרה: טצדקא. תחבולות: (רש"י)

תוספות אילימא דמטיא ליה ברוח מצויה בדיני אדם נמי ליחייב. וא''ת כיון שאין חילוק בין מקרב דבר אצל האש ובין מקרב האש אצל הדבר אמאי אמרינן בפרק כל הנשרפין (סנהדרין דף עז. ושם) כפתו במקום שסוף חמה או צינה לבא פטור ליחייב למ''ד אשו משום חציו וכן כפתו לפני ארי וי''ל דודאי אי כפתו והביאו במקום שסוף חמה או צינה לבא או ארי חייב אבל התם מיירי שכפתו במקום שהיה ולא הזיזו ממקומו ולא הוי מצמצם הואיל והחמה והצינה והארי אין עליו בשעת כפיתה וההיא דאתקיל עליה בדקא דמיא אפילו כפתו והביאו שם ואח''כ אתקיל פטור דדמי לזורק חץ ותריס בידו ואפילו קדם הוא ונטלו פטור וא''ת ההיא דהשיך בו את הנחש דפטור למ''ד מעצמו הוא מכיש אמאי פטור לפי מה שפירש בשמעתין דפי פרה (דף כג:) ששם ידו לתוך פיו והשיך ליחייב משום אשו דודאי הנחש יזיק האדם וי''ל דשאני התם שאין הארס עדיין בעולם: ממונא בעי לשלומי. וכי תימא פטור מדיני אדם משום דלא ידעי' שהם עדי שקר מ''מ כיון שאם היינו יודעין שהם עדות שקר משלם אין שייך למיתני פטור מדיני אדם: אלא לחבריה. כגון שאין לחבריה מה לשלם או שהלך למדינת הים או כגון שאין אנו יודעים שהם עדי שקר ודוקא שוכר אבל אמר פטור מדיני שמים דסבור שלא ישמעו לו דאין נראה לומר דנקט שוכר לאשמועינן דאפי' שוכר פטור מדיני אדם שאין זה שום חידוש ולקמן לא עביד צריכותא אלא מדיני שמים ועוד . דבפירקין תנן (דף נט:) השולח את הבערה ביד חש''ו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים שלח ביד פקח הפקח חייב משמע דשולח פטור אף מדיני שמים: פשיטא אם לא יגיד וכו'. וא''ת ה''מ כשעבר על שבועתו כדכתיב ושמעה קול אלה וי''ל דה''ק קרא כשעובר בדבר שאם לא יגיד היה נושא עון אז יביא קרבן שבועה אבל בלא שבועה נמי איכא נשיאות עון כדמוכח במתני' באחד דיני ממונות (סנהדרין דף לז:) ודוקא בב''ד דכשאומרים אין אנו יודעים להעיד שוב אינם יכולין להעיד דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד והיינו אם לא יגיד דקרא אבל חוץ לב''ד אין לחוש שיכול לחזור ולהעיד: העושה מלאכה במי חטאת. עד שלא נתן האפר כדתניא במס' פרה (פ''ד מ''ד) פרה נפסלת במלאכה עד שתעשה אפר והמלאכה פוסלת במים עד שישים האפר לתוכה ובספרי יליף מקרא יכול אף קדשן ת''ל למשמרת למי נדה ולא שכבר מי נדה: פטור מדיני אדם. בפ' הניזקין (גיטין נג.) פריך מיניה למ''ד היזק שאין ניכר שמיה היזק: אבל הני אצטריך ליה. וא''ת הנותן סם המות נמי חידוש הוא למיתני כדאמרינן לעיל (דף מז:) דאפילו סם המות דלא עבידא דאכלה חייב בדיני שמים ושמא אין כל כך חידוש: כסויי כסיתיה. וא''ת גלוי וידוע למקום למה נתכוין אם לטובה אם לרעה וי''ל דאפי' במתכוין לטובה שלא ימהר לשרוף ויוכל להציל בעל הבית בתוך כך מ''מ בדיני שמים חייב דאיבעי ליה לאזדהורי ולאסוקי אדעתיה שלא יבא לו הפסד בכך: מהו דתימא הויא לה תחלתו בפשיעה וסופו באונס קמ''ל דכולהו פשיעה היא. ק''ק דה''ל למימר מהו דתימא כולה אונס הוא וכגון שנעל כל כך יפה שאינה יכולה לצאת אלא בחתירה קמשמע לן דפושע הוא אצל חתירה שהניחה בחמה: (תוספות)

דף נו - ב

פשיטא כיון דאפקוה קיימא לה ברשותייהו לכל מילי לא צריכא דקמו לה באפה כי הא דאמר רבה אמר רב מתנה אמר רב המעמיד בהמת חברו על קמת חבירו חייב מעמיד פשיטא לא צריכא דקם לה באפה אמר ליה אביי לרב יוסף הכישה אמרת לן ולסטים נמי דהכישוה: מסרה לרועה נכנס הרועה כו': אמרי תחתיו דמאן אילימא תחתיו דבעל בהמה תנינא חדא זמנא מסרו לשומר חנם ולשואל לנושא שכר ולשוכר כולן נכנסו תחת הבעלים אלא תחתיו דשומר ושומר קמא אפטר ליה לגמרי לימא תיהוי תיובתא דרבא דאמר רבא שומר שמסר לשומר חייב אמר לך רבא מאי מסרו לרועה לברזיליה דאורחיה דרועה למימסר לברזיליה איכא דאמרי מדקתני מסרה לרועה ולא קתני מסרה לאחר ש''מ מאי מסרה לרועה מסר רועה לברזיליה דאורחיה דרועה למימסר לברזיליה אבל לאחר לא לימא מסייע ליה לרבא דאמר רבא שומר שמסר לשומר חייב אמרי לא דלמא אורחא דמילתא קתני והוא הדין לאחר: איתמר שומר אבידה רבה אמר כשומר חנם דמי רב יוסף אמר כש''ש דמי רבה אמר כשומר חנם דמי מאי הנאה קא מטי ליה רב יוסף אמר כש''ש דמי בההיא הנאה דלא בעיא למיתבי ליה ריפתא לעניא הוי כש''ש איכא דמפרשי הכי רב יוסף אמר כש''ש דמי כיון דרחמנא שעבדיה בעל כורחיה הלכך כש''ש דמי (סימן החזירה לעולם השב חייא אמרת נשבר שכר) איתיביה רב יוסף לרבה

רש"י כיון דאפקוה. איכא משיכה ושינוי רשות דהוי קנויה לכל מילי: דקמו לה באפה. שלא משכוה אלא עמדו בפניה לכל צד שלא תלך אנה ואנה אלא לקמה לאכול: מעמיד. משמע שאוחזה בידו ומוליכה לקמה: הכישה. במקל אמרת לן בההיא דהמעמיד ומשום הכי מיחייב: ולסטים נמי דהכישוה. במקל ואשמועינן מתני' דהכישה במקל זו היא משיכה: אלא תחתיו דשומר. והכי משמע מסרה שומר לרועה נכנס הרועה תחתיו ואזלי בעלים ומשתעו דינא בהדי שני והראשון מסתלק: שומר שמסר לשומר חייב. אפילו באונסין דאמר ליה מפקיד את מהימנת לי בשבועה איהו לא מהימן לי בשבועה שנאנסה בפ' המפקיד (ב''מ לו:): לברזיליה. לתלמידו: שומר אבידה. הכניס אבידת חבירו לביתו כדכתיב ואספתו אל תוך ביתך וגו' (דברים כב): דלא בעי למיתב רפתא לעניא. דהעוסק במצוה פטור מן המצוה מובלכתך בדרך נפקא לן במס' סוכה (ד' כה:): (רש"י)

תוספות פשיטא כיון דאפקוה קיימא לה ברשותייהו לכל מילי. בהוציאוה לגוזלה איירי מתני' כדמוקי לה בירושלמי וא''ת ומנליה דקיימא ברשותייהו אפי' להתחייב על מה שהיא מזקת דאהכי קאי דקתני ויצאתה והזיקה דליכא למימר דכי היכי דמסרה לשומר חנם והשואל נכנסו תחת בעלים ה''ה גזלן דדלמא שומר הוא דמחייב אבל גזלן לא דמצינו דברים שהשומר חייב והגזלן פטור שהרי בכחשה בהמה הכחשה דהדרא ובפירות שהרקיבו מקצת מוכח בהגוזל קמא (לקמן ד' צח:) דגזלן אומר לו הרי שלך לפניך משום דלא חשיב שינוי ולא קנינהו ופטור אפילו בפשיעה דלא קבל עליו שמירה אבל שומר כיון שמתחייב בכחשה דלא הדר' ובהרקיבו כולם אם נעשו בפשיעה כמו כן יתחייב בכחשה דהדרא ובהרקיבו מקצתם כיון דקבל עליו שמירה דלמה לא יתחייב בזה כמו בזה שאין השומר קונה בשינוי ואפילו שואל דקי''ל דאף לשואל שמין כדרב כהנא ורב אסי (לעיל ד' יא.) ואין לומר דמתחייבי לפי שאינן יכולין לקיים בה מצות השבה דמשתלם מגופו דבשן ורגל איירי מתני' ויש כאן השבה מעליא כשמחזירים אותה לבעלים וי''ל דסברא הוא דגזלן נכנס תחת הבעלים דכיון שהוציא מרשות בעלים שהיו חייבין בשמירתה ואין הבעלים יכולים לשומרה לפי שנגזלה מהם יש על הגזלן לשומרה דלענין נזקין אקרו בעלים כל מי שבידו לשומרה ולא דמי לתפסו ניזק לר''ע (לעיל ד' לו:) דאפי' שומר חנם אינו על חלק חבירו דשותף אין מתכוין להחזיק רק בשלו ואינו בא להוציא חלק חבירו מרשותו כמו גזלן ועוד כיון דגזלן קמה ליה ברשותיה גם לענין אונסין יש לחשב בעלים יותר משותף והכי משמע לישנא דקמה ברשותייהו לכל מילי מה שהוא ברשותו לכל מילי יש לו להועיל כאן: המעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו חייב. ואע''פ שאין הבהמה שלו חייב מטעם שן ורגל דאע''ג דכתיב בעירה כדידיה חשיבא הואיל והוא עשה כמו מדליק פשתנו של חבירו בנרו של חבירו אבל אין לפרש דמחייב מטעם אש דברי הזיקא והוי כאילו נותן לשם אש ואע''ג דפטרינן נותן סם המות לפני בהמת חברו שאני התם או משום דלא עבידא דאכלה או משום דה''ל שלא תאכל כדאמר לעיל (דף מז:) דא''כ מטעם זה ה''ל להתחייב אפילו ברה''ר ולא משתמע בשום דוכתא דלחייב ברשות הרבים שן אפילו מקרב בהמתו אצל הפירות ומעמידה עלייהו: הכישה אמרת לן. ותחילה היה סובר דמעמיד בהמה היינו שמחזיק בידו האפסר ומוליכה ממש על הקמה ומעמידה שם ולהכי הוה פשיטא טפי: וליסטים נמי שהכישוה. לגוזלה מיירי כדמוקי לה בירושלמי ולא חשיב לה מילתא דפשיטא כמו שהיה חושב המקשה ולא חייש לפרש למה אין פשיטא לפי שקל להבין: בההיא הנאה דלא קבעי למיתב ריפתא לעניא. משום דעוסק במצוה ודוקא בשעה דמתעסק בה כגון שוטח לצורכה או משום עסק שצריך לה לאבידה אבל בשביל שאבידה בביתו לא יפטר מלמיתב ריפתא לעניא כיון שיכול לקיים שתיהם כדמוכח בסוכה (דף כה. ושם.) דלא נפקא לן מקרא דעוסק במצוה פטור מן המצוה אלא דוקא היכא שאינו יכול לקיים שתיהם וסברא הוא דאטו אדם שיש לו תפילין בראשו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו יפטר מן המצות ועוד דבפרק אין בין המודר (נדרים לג:) אמר דפרוטה דרב יוסף לא שכיח ואי פטרת ליה כל זמן שהאבידה בביתו שכיח ושכיח הוא פסק ר''ח וה''ג דהלכה כרב יוסף משום דאמרינן באין בין המודר (שם) דכ''ע אית להו פרוטה דרב יוסף ואפילו מאן דשרי למודר להחזיר אבידה לא שרי אלא משום דפרוטה דרב יוסף לא שכיח ואור''י דאינה ראיה כלל דגם רבה מודה לרב יוסף דעוסק במצוה פטור מן המצוה אלא דס''ל דלא נעשה שומר שכר בכך ומ''מ הוא נהנה לכך אסור למודר אבל לא הוה שומר שכר ואין לדקדק נמי בשמעתין דהלכה כרב יוסף דמשני רב יוסף לעולם בגינתו המשתמרת וקמ''ל דלא בעינן דעת בעלים כדרבי אלעזר והכי מוקי לה סוגיא דאלו מציאות (ב''מ ד' כט. ושם) כי נראה דרבה קבלה מרב יוסף דקרא כדר''א אתי ורבה נמי שהיה מדקדק מתחילה דכשומר חנם דמי לא משמע ליה קרא אלא אסמכתא בעלמא דהא טעמא משום דמאי הנאה קא מטי ליה כדלעיל ולא פליגי רבה ורב יוסף אלא בסברא בעלמא וה''פ דההיא דאלו מציאות (שם ד' לא.) אי דמנטרא לרבה כדאית ליה מפשיעה לרב יוסף כדאית ליה מגניבה ואבידה פשיטא דלהא לא צריך קרא ונראה לר''י דהלכה כרבה בכל מקום לגבי רב יוסף בר משדה ענין ומחצה כדאיתא במי שמת (ב''ב ד' קמג:) ואין לפרש דהיינו דוקא בבבא בתרא כמו שיש מפרשים מדאמר במי שאחזו (גיטין ד' עד: ושם) ותסברא והא קי''ל כרבה ובהא אין הלכה כרשב''ג ואין לומר דשמא בההיא מילתא קיימא לן דהלכה כרבה דהוה ליה למימר והא קי''ל בהא הלכתא כרבה כדאמר ובהא אין הלכה כרשב''ג ועוד דבפרק המפקיד (ב''מ מג.) גבי מפקיד מעות אצל שולחני מותרים ישתמש בהן (צרורים לא ישתמש בהן) לפיכך אם אבדו חייב באחריותם קאמר רב נחמן דקי''ל כוותיה בדיני נאנסו לא דמשום שהתירו לו חכמים להשתמש בהן אינו נעשה רק שומר שכר א''כ באלו מציאות (שם דף כט.) גבי מה יהא בדמים רבי טרפון אומר ישתמש בהן לפיכך אם אבדו חייב באחריותן לא הוי אלא ש''ש כמו שאמר שם לרבה ואין לומר דהתם מודה רב נחמן דחייב באונסין משום היתר תשמיש משום דבלאו הכי היה שומר שכר שהיה שומר אבידה דאין זה סברא דמשום שני סברות דפטור מלמיתב ריפתא לעניא ועוד דמותר להשתמש לא יעשה בשביל כך שואל אלא ש''ש בעלמא ועוד יש להביא ראיה דהלכתא כרבה מדמוקי סתמא דגמרא מתניתין דהאומנין (ב''מ דף פ:) הלוהו על המשכון שומר שכר מחוורתא דלא כרבי אליעזר דאמר במלוה חבירו על המשכון ואבד ישבע ויטול מעותיו ולרב יוסף הו''מ לאוקמה אפילו כרבי אליעזר דלמסקנא מוקי כולהו אליביה ופלוגתייהו במלוה צריך למשכון אי מצוה קעביד אי לא פי' שצריך למשכון להשתמש בו ופוחת לו והולך מהלואתו כך פירש התם בקונטרס וא''כ הו''מ לאוקמה מתניתין באין צריך למשכון דכ''ע (תוספות)

דף נז - א

החזירה למקום שיראנה אינו חייב לטפל בה נגנבה או אבדה חייב באחריותה מאי נגנבה או אבדה לאו נגנבה מביתו ואבדה מביתו לא ממקום שהחזירה והא קתני אינו חייב ליטפל בה א''ל הכא במאי עסקינן כגון שהחזירה בצהרים ותרתי קתני והכי קתני החזירה שחרית למקום שיראנה ושכיח דעייל ונפיק וחזי לה אינו חייב ליטפל בה החזירה בצהרים למקום שיראנה דלא שכיח דעייל ונפיק דלא חזי לה ונגנבה או אבדה חייב באחריותה איתיביה לעולם הוא חייב עד שיחזירנה לרשותו מאי לעולם לאו אפילו מביתו ש''מ כשומר שכר דמי א''ל מודינא לך בבעלי חיים דכיון דנקטי להו ניגרא ברייתא בעי נטירותא יתירתא איתיביה רבה לרב יוסף {דברים כב-א} השב אין לי אלא בביתו לגינתו ולחורבתו מנין ת''ל תשיבם מכל מקום מאי לגינתו ולחורבתו אילימא לגינתו המשתמרת ולחורבתו המשתמרת היינו ביתו אלא פשיטא לגינתו שאינה משתמרת ולחורבתו שאינה משתמרת ש''מ כשומר חנם דמי א''ל לעולם לגינתו המשתמרת ולחורבתו המשתמרת ודקא קשיא לך היינו ביתו הא קא משמע לן דלא בעינן דעת בעלים כדרבי אלעזר דא''ר אלעזר הכל צריכין דעת בעלים חוץ מהשבת אבידה שהרי ריבתה בו תורה השבות הרבה א''ל אביי לרב יוסף ואת לא תסברא דשומר אבידה כשומר חנם דמי והא אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן הטוען טענת גנב באבידה משלם תשלומי כפל ואי ס''ד שומר שכר הוי אמאי משלם תשלומי כפל קרנא בעי שלומי א''ל הכא במאי עסקינן כגון שטוען טענת לסטים מזויין א''ל ליסטים מזויין גזלן הוא א''ל שאני אומר לסטים מזויין כיון דמיטמר מאינשי גנב הוא איתיביה

רש"י החזירה. לאבידה: למקום שיראנה. בעליה: שומר חנם. פטור מגניבה ואבידה ושומר שכר חייב בפ' השואל (ב''מ דף צד:): שחרית. שכיח איניש בביתיה אבל בצהרים מצוי במלאכתו בשדה: עד שיחזירנו לרשותו. של בעלים: מאי לעולם לאו אפילו. הניחה מוצא בביתו וקתני חייב: מודינא לך. באבידת בעלי חיים דחייב המוצא בגניבה ואבידה ולאו משום שכר מצוה אלא משום דגניבה ואבידה דידהו פשיעותא היא: דכיון דנקטו נגרי ברייתא. כיון שראה שמלומדות הן לצאת בעי נטירותא יתירתא ואפי' הוי שומר חנם חייב אבל שומר אבידה דמטלטלי פטור מגניבה ואבידה: נגרי. פסיעות: השב. השבה מעלייתא משמע: לגינתו ולחורבתו מנין. דסגי ליה למוצא בהשבתו לגינתן דבעלים: הכל צריכין דעת בעלים. גונב וגוזל או אחד מארבעה שומרין שהחזיר צריך להודיעו לבעלים ואם לא הודיעו חייב המחזיר באחריותן: טענת גנב. לפטור עצמו ע''י גנב שטוען נגנבה הימנו האבידה שמצאתי ונמצא שבידו הוא משלם תשלומי כפל כגנב עצמו דדרשינן בפרק מרובה (לקמן דף סג:) ואם לא ימצא הגנב אם לא ימצא כמו שאמר אלא הוא עצמו גנבו וכתיב בתריה ישלם שנים אי אמרת בשלמא שומר אבידה כשומר חנם דמי משום הכי משלם כפל דהוי בעי למפטר נפשיה בטענת גנב: קרנא בעי שלומי. מעיקרא כי טעין נגנבה הוה מחייב נפשיה לשלומי קרנא: טענת לסטים מזויין. גנב מזויין נטל הימנו בחזקה דקא פטר נפשיה בטענת אונס: לסטים מזויין גזלן הוא. ובטענת אונס פטר נפשיה וכפל בטוען טענת גנב הוא דכתב ביה רחמנא (דכתיב) וגונב מבית האיש (שמות כב): גנב הוא. ומשלם כפל וכן הפוטר עצמו בטענת לסטים מזויין ולענין חיוב לא מיחייב שומר שכר עליה אם אמת אתו דהא אניס: (רש"י)

תוספות מצוה קעביד ולכל הוי כשומר שכר והא דבעי לאוקמא פלוגתייהו בדרבה ורב יוסף והוי רבה כר''א שהוא שמותי ועוד קאמר לימא דרב יוסף תנאי היא ומסיק דרב יוסף ככולי עלמא ומשמע דרבה ודאי תנאי היא ואינו יכול להעמיד אלא כר''א ולא כרבי עקיבא דאי לרבי עקיבא ודאי הוי שומר שכר אי אפשר לומר כן דעל כרחך לרבה אפי' לרבי עקיבא שומר חנם הוי דבאלו מציאות (ב''מ דף כט. ושם) לרבה לא הוי לרבי טרפון דמתיר להשתמש אלא שומר שכר א''כ לר''ע לא הוי אלא שומר חנם לכך נראה דרבה לא יעמיד כלל פלוגתייהו בשומר אבידה אלא יאמר דלכולי עלמא שומר חנם הוי ופלוגתייהו בדשמואל דר''ע אית ליה דשמואל אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי ור''א לית ליה דשמואל ורב יוסף כי מוקי פלוגתייהו בדשמואל לא קאי רבי אליעזר כוותיה שהוא פוטר את המלוה באבידה אף מדמי המשכון ולכך מוקי פלוגתייהו בשומר אבידה והוי כר''ע וקאמר לימא דרב יוסף תנאי היא דרבה ודאי לאו תנאי דמוקי פלוגתייהו בדשמואל ומסיק דכולי עלמא אית להו דרב יוסף כו' והא דתנן בשבועות (ד' מג ושם) סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה דמשמע שחייב לשלם המשכון כשאבד מיירי שאבד בפשיעה לרבה דאמר שומר חנם הוי: לא ממקום שהחזירה. ואפילו שומר חנם חייב דפושע הוא: לעולם הוא חייב עד שיחזירנה כו'. היא סיפא דברייתא דלעיל בתוספתא דב''מ (פ''ב ע''ש) ולהכי דייק מינה שפיר דחייב בגניבה ואבידה קאמר: אמר ליה מודינא לך בבעלי חיים דכיון דנקטי להו נגרי ברייתא כו'. וכגון שנגנבה באותו ענין שנגרי ברייתא גרמו לה להגנב ולעיל לא אסיק אדעתיה האי שינויא דהשתא מצי למימר דנגנבה או שאבדה דלעיל מביתו קאמר אי נמי הך סיפא אאבידה דוקא קאי שניגרי ברייתא גרמו לה להאבד אבל לענין גניבה פטור שאין גורמין לה ליגנב ומשום הכי ברישא דקתני בהדיא נגנבה לא מצי לשנויי הכי: אלא לגינתו שאינה משתמרת. פי' אלא ברוח מצויה וש''מ כשומר חנם דמי דכלתה שמירתו: קרנא בעי לשלומי וכיון שחייב עצמו לשלומי בשויו אפילו נמצא שגנבו פטור מכפל: כגון שטענו טענת לסטים מזויין. תימה אמאי מוקי לה בלסטים מזויין ודחיק למימר דגנב הוא לוקמיה כגון שטענו טענת גניבה באונס שנגנבה ממנו באונס גדול כגון ששמר כספים בחפירה בקרקע שאי אפשר לגנבם אלא במחילות תחת הקרקע דהוי אונס כליסטים מזויין או אם בא עליו חולי של טירוף הדעת או שינה נפלה עליו באונס או אונס אחר שאינו יכול לשמור ולרבה דפטר בסוף הפועלים (ב''מ דף צג:) על בעידנא דעיילי אינשי או דנם בעידנא דניימי אינשי משכחת כפל שטוען טענת גנב בעידנא דעיילי או בעידנא דניימי אינשי ולהנהו אמוראי דפליגי עליה התם מ''מ משכחת כדפרישית ומיהו איכא למימר דהכא לא חייש כיון דמשני שפיר בלסטים מזויין וס''ל דגנב הוא ובסמוך נמי אברייתא דפריך לא אם אמרת הוה מצי למימר נמי וליטעמיך דגזלן הוא אכתי תקשי לך דמצינו שומר שכר משלם כפל בטוען טענת גנב באונס אך בההוא ק''ו דאין עליו תשובה קשה דבפרק השואל (ב''מ דף צה.) מסיק עלה דקסבר האי תנא לסטים מזויין גזלן הוא ומה בכך אכתי יש עליו תשובה דמה לשומר שכר שכן משלם כפל בטוען טענת גנב באונס ואין לומר דכיון דגניבה באונס לא שכיח לא חשיב פירכא אבל לסטים מזויין שכיח טפי דבכמה מקומות פריך מחומרות דלא שכיחי ועוד אע''ג דלא שכיח יכול לטעון כן ונראה לר''י דכיון שחייב הכתוב שומר שכר בגניבה וסתם גניבה קרובה לאונס כדאמרינן בהשואל (שם) סברא הוא דבכל ענין שתהיה הגניבה יתחייב מגזרת הכתוב אפילו באונס גמור ואף על גב דבלסטים מזויין דהיינו שבויה דקרא פטר בו הכתוב אף על פי שאין אונסו גדול יותר ודוחק [ועי' תוס' ב''מ מב. ד''ה אמר שמואל]: (תוספות)

דף נז - ב

לא אם אמרת בשומר חנם שכן משלם תשלומי כפל תאמר בשומר שכר שאינו משלם תשלומי כפל ואי ס''ד לסטים מזויין גנב הוא נמצא בשומר שכר משלם תשלומי כפל בטוען טענת לסטים מזויין א''ל הכי קאמר לא אם אמרת בשומר חנם שכן משלם תשלומי כפל בכל טענותיו תאמר בשומר שכר שאינו משלם תשלומי כפל אלא בטוען טענת לסטים מזויין איתיביה {שמות כב-יג} ונשבר או מת אין לי אלא שבורה ומתה גניבה ואבידה מנין אמרת ק''ו ומה שומר שכר שפטר בו שבורה ומתה חייב בגניבה ואבידה שואל שחייב בשבורה ומתה אינו דין שחייב בגניבה ואבידה וזהו ק''ו שאין עליו תשובה ואי ס''ד לסטים מזויין גנב הוא אמאי אין עליו תשובה איכא למפרך מה לשומר שכר שכן משלם תשלומי כפל בטוען טענת לסטים מזויין א''ל קסבר האי תנא קרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה לימא מסייע ליה השוכר פרה מחבירו ונגנבה ואמר הלה הריני משלם ואיני נשבע ואח''כ נמצא הגנב משלם תשלומי כפל לשוכר סברוה כרבי יהודה דאמר שוכר כנושא שכר דמי ומדקתני ואמר הריני משלם ואיני נשבע מכלל דאי בעי פטר ליה נפשיה בשבועה ה''ד כגון דקא טעין טענת לסטים מזויין וקתני ואח''כ נמצא הגנב משלם תשלומי כפל לשוכר ש''מ לסטים מזויין גנב הוא אמרי מי סברת כר''י דאמר שוכר כנושא שכר דמי דלמא כר''מ ס''ל דאמר שוכר כשומר חנם דמי איבעית אימא כדמחליף רבה בר אבוה ותני שוכר כיצד משלם ר''מ אומר כשומר שכר ר''י אומר כשומר חנם רבי זירא אמר הכא במאי עסקינן בטוען טענת לסטים מזויין ונמצא לסטים שאינו מזויין: נפלה לגינה ונהנית משלמת מה שנהנית: אמר רב בנחבטה אבל אכלה אפילו מה שנהנית אינה משלמת לימא רב לטעמיה דאמר רב היה לה שלא תאכל אמרי הכי השתא אימור דאמר רב התם היה לה שלא תאכל היכא דאיתזקא היא דמצי א''ל מריה דפירי לא משלמנא היה לה שלא תאכל לאזוקי היא אחריני דפטירה לשלומי מי אמר אלא

רש"י לא אם אמרת כו'. מתניתא היא [ולא ידענא היכא תניא]: בכל טענותיו. כלומר כל טענות שעל ידי גנב בין מזויין ובין שאינו מזויין דהא שומר חנם פטור בגניבה ואבידה הלכך כשנמצא שקרן משלם כפל: תאמר בשומר שכר שאינו משלם כפל. בטענת גנב שאינו מזויין אפי' נמצאת בידו דהא מעיקרא לא הוה פטר נפשיה מקרנא: אין לי. שיהא שואל חייב: אלא בשבורה ומתה. שהן אונס: שפטר בו שבורה ומתה. דכתיב ביה ומת או נשבר או נשבה וכתיב בתריה שבועה ה' תהיה בין שניהם (שמות כב): חייב בגניבה ואבידה. דכתיב ביה אם גנב יגנב וגו': מה לשומר שכר כו'. תאמר בשואל שאין בו כפל לעולם דהא מיחייב באונסין דכתיב ונשבר או מת וכי נמי טעין לסטים מזויין נטלו הימנו הוה מיחייב נפשיה בקרנא ומי שאינו בא לגנוב את הקרן לא ישלם כפל: קסבר האי תנא. דונשבר או מת: קרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה. שואל עדיף שמתחייב בשבורה ומתה בלא שום שבועת שקר משומר שכר שפטור עליהן ואע''פ שיש בשומר שכר כפל בטוען טענת לסטים מזויין אין זה חומר דכפל אינו בשומרין עד שישבע לשקר שנגנבה הימנו ואח''כ באו עדים בפרק מרובה (לקמן דף סג:) הלכך קנסא משום שבועה הוא דקנסיה רחמנא: מסייע ליה. דלסטים מזויין גנב הוא: ואיני נשבע. דאי בעינא משתבע דנגנבה מפטרינא: לשוכר. דכיון דשילם נמצאת הגניבה שלו: סברוה. רבנן דבעו לסייעיה לרב יוסף מהא ר''י היא דאמר שוכר כשומר שכר דמי בהשוכר את הפועלים (ב''מ צג.) ומחייב בגניבה: ומדקתני. אינו נשבע מכלל דאי בעי אשתבועי דנגנבה כדקטעין הוה מפטר והיכי דמי דמפטר הא מיחייב בגניבה אלא ודאי דקטעין לסטים מזויין גנבה בחזקה וקתני דכי נמצא אותו לסטים משלם כפל: שוכר כשומר חנם דמי. ובגנב שאינו מזויין הוה פטר נפשיה מעיקרא: ואי בעית אימא. לעולם ר''י היא ובגנב שאינו מזויין: וכדמחליף רבה בר אבוה. בהשוכר את הפועלים: ר' זירא אמר. לעולם כשומר שכר דמי ואפי' הכי לא תסייעיה דהאי דקתני כפל בלסטים שאינו מזויין קאמר וקתני רישא אינו נשבע מכלל דאי בעי פטר נפשיה במאי עסקינן בטוען טענת לסטים מזויין הלכך אי בעי איפטר וכשנמצא הגנב נמצא שאינו מזויין ובר כפל הוא: אמר רב. האי דקתני מה שנהנית משלמת שנחבטה קאמר כשחבטה על התבואה שיקעתן בקרקע והפסידם והיא נהנית שלא לקתה מקרקע: ופרכינן. אבל אכלה אפי' מה שנהנית לא משלמת בתמיה: לימא רב לטעמיה דאמר. גבי הכניס פירותיו לחצר חבירו שלא ברשות בשור שנגח את הפרה (לעיל דף מז:) דקתני הוזקה בהם בהמה של בע''ה חייב בעל הפירות ואמר רב כשהוחלקה בהן שנו אבל אכלה והתריזה פטור המכניס דהוה לה שלא תאכל והכא נמי אמר בעל הבהמה בירידתה אנוסה היא שהרי נפלה ובאכילתה היה לה שלא תאכל ומה אני יכול לעשות: (רש"י)

תוספות לא אם אמרת בשומר חנם. נראה דקאי אהא דבעי למילף בשלהי המפקיד (ב''מ דף מא: ושם.) שליחות יד בשומר שכר משומר חנם אע''ג דשומר שכר מתחייב קרנא בלא שבועה קסבר האי תנא כפילא בשבועה עדיפא מקרנא בלא שבועה ותימה להאי תנא מנלן דפרשה ראשונה נאמרה בשומר חנם ושניה בשומר שכר איפוך אנא דבפרק השואל (שם דף צד:) לא קיימא לן אלא משום דקרנא בלא שבועה עדיפא ועוד קשה דבסמוך גבי ק''ו שאין עליו תשובה דפריך מה לשומר שכר שכן משלם תשלומי כפל כו' כלומר ולכך דין הוא שיתחייב בגניבה ואבידה אדרבה כיון דחמור הוא ה''ל לומר שלא יתחייב כדי שיתחייב כפל וי''ל דהא פשיטא דעדיפא חומרא דקרנא בלא שבועה מחומרא דכפילא בשבועה דמי יודע שיבא לידי כך ולכך יש לנו להעמיד פרשה שניה שחייב קרן בגניבה בשומר שכר שהוא חמור ופרשה ראשונה שפטור בשומר חנם דדבר פשוט הוא שזה חמור מזה אבל לעשות פירכא על ק''ו שפיר פרכינא מכפל אע''פ שהוא חומרא קטנה כיון שאין בלמד אע''פ שיש בלמד חומרא אחרת חמורה ממנה והאי תנא דבסמוך דקסבר קרנא בלא שבועה עדיף מכפילא בשבועה ס''ל דאפי' פירכא אין לעשות ממנה מפני שזה קולתו גרמה לו שמתחייב בכפל וזה חומרתו גורמת לו שפטור מכפל וכה''ג איכא בריש ב''מ (דף ד. ושם) גבי ר' חייא תורת הזמה לא פריך: נמצא ש''ש משלם תשלומי כפל בטוען טענת לסטים מזויין. אבל אי גזלן הוא ניחא דטוען טענת גזלן ונמצא שהוא בידו לא משלם כפל וא''ת אכתי נמצא ש''ש משלם כפל בטוען טענת גנב בבעלים ושמא אין שייך כפל בטוען טענת גנב בענין זה ואפי' שייך אין לחוש אי המ''ל ולטעמיך ולא קאמר: קסבר האי תנא קרנא בלא שבועה עדיפא. וא''ת ורב יוסף דס''ל לעיל אליבא דההוא תנא דלסטים מזויין הוא וגם סובר אותו תנא כפילא בשבועה עדיף א''כ מנלן גניבה ואבידה בשואל דמשומר שכר לא יליף וכן יש להקשות לרבי יוחנן דאסיקנא לעיל אליביה דקסבר לסטים מזויין גנב הוא ובהמפקיד (ב''מ דף מא:) מוכח דקסבר כפילא בשבועה עדיפא בשמעתא דשליחות יד צריכה חסרון וכן סבר התם ר''א ובמרובה (לקמן דף עט: וטם) ס''ל דכי מיטמר מאינשי גנב הוא אע''פ שבעלים רואין ומסתמא ס''ל הכי בלסטים מזויין וי''ל דנפקא להו מוכי ישאל וי''ו מוסיף על ענין ראשון וילמד עליון מתחתון ותחתון מעליון כדמסיק בפרק השואל (ב''מ דף צה. ושם) ולאותה מסקנא לא נצטרך ק''ו של ברייתא זו והא דמייתי ליה התם היינו מקמי דתיקו ליה מוכי ישאל וילמד תחתון מעליון: סברוה כר' יהודה דאמר שוכר כנושא שכר דמי. משום דהכי קי''ל כסתם מתני' בפ' בתרא דשבועות (דף מט.) דקתני נושא שכר והשוכר משלמים את הגניבה ואת האבידה ורבי ירמיה נמי אית ליה הכי בהמפקיד (ב''מ דף לו. ושם) גבי פעמים ששניהם בחטאת כו' וביבמות בריש פרק אלמנה (ד' סו: ושם) גבי כהן ששכר פרה מישראל דמסיק דנהי דמיחייב בגניבה ובאבידה ובהשואל (ב''מ דף צז.) נמי גבי מר בר חיננא אגר ליה כודנייתא לבי חוזאי וחייבינהו רבא ומסיק דנגנבה: ואי בעית אימא כדמחליף כו'. לא נ''מ מידי אלא לפי דבריו דבעי לאוקמא כר''י רוצה להשיב לו ובהאומנים (ב''מ ד' פ:) איכא כה''ג ואי בעית אימא כדמחליף רבה בר אבוה והתם יתיישב טפי שאומר כן כדי להעמיד התם מתני' כר''מ ושמא אגב שהביאו שם הביאו כאן: נפלה לגינה והזיקה משלמת מה שנהנית. והוא שאינה יכולה לירד דא''כ אפי' נפלה משלמת מה שהזיקה דתחילתה בפשיעה וסופה באונס הוא וסיפא דקתני ירדה אורחא דמילתא נקט והוא הדין נפלה כיון שיכולה לירד: (תוספות)

דף נח - א

לא מבעיא קאמר לא מבעיא אכלה דמשלמת מה שנהנית אבל נחבטה אימא מבריח ארי מנכסי חבירו הוא ומה שנהנית נמי לא משלם קמ''ל ואימא ה''נ מבריח ארי מנכסי חבירו מדעתו הוא האי לאו מדעתו אי נמי מבריח ארי מנכסי חבירו לית ליה פסידא האי אית ליה פסידא היכי נפל רב כהנא אמר שהוחלקה במימי רגליה רבא אמר. שדחפתה חברתה מ''ד שדחפתה חברתה כל שכן שהוחלקה במימי רגליה ומאן דאמר שהוחלקה במימי רגליה אבל דחפתה חברתה פשעה ומשלמת מה שהזיקה דא''ל איבעי לך עבורי חדא חדא אמר רב כהנא לא שנו אלא באותה ערוגה אבל מערוגה לערוגה משלמת מה שהזיקה ורבי יוחנן אמר אפי' מערוגה לערוגה ואפילו כל היום כולו עד שתצא ותחזור לדעת א''ר פפא לא תימא עד שתצא לדעת ותחזור לדעת אלא כיון שיצתה לדעת אע''פ שחזרה שלא לדעת מ''ט דא''ל כיון דילפא כל אימת דמשתמטא להתם רהטא: ירדה כדרכה והזיקה משלמת מה שהזיקה: בעי רבי ירמיה ירדה כדרכה והזיקה במי לידה מהו אליבא דמאן דאמר תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב לא תיבעי לך כי תיבעי לך אליבא דמאן דאמר תחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור מאי מי אמרינן כיון דתחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור או דלמא הכא כולה בפשיעה הוא דכיון דקא חזי דקריבה לה למילד איבעי ליה לנטורה

רש"י לא מבעיא אכלה דמשלמת. מיהא מה שנהנית אע''ג דלא פשע בשמירתה דהא נהנית: אבל נחבטה. דאפי' בההיא הזיקא אנוסה הואי: אימא. האי בעל השדה מבריח ארי מנכסי חבירו הוא שהציל את בהמת חבירו שלא נחבטה בקרקע ומצוה הוא דעבד ומידי לא לשקול קמ''ל: שהוחלקה במימי רגליה. מרה''ר לגינה דאונסא דלא סלקא אדעתיה הוא: לא שנו. דמה שנהנית הוא דמשלמת ולא מה שהזיקה: אלא. שאכלה מיד באותה ערוגה שנפלה שם דכיון דאנוסה היא בנפילה אנוסה היא נמי באכילתה דכיון דחזיא לתבואה תותה לא מוקמה אנפשה: אבל. הלכה מערוגה לערוגה ואכלה משלמת מה שהזיקה: לא תימא עד שתצא לדעת. שידעו הבעלים שיצאת: ותחזור לדעת. שלא נעל בפניה כראוי: אלא כיון שיצאת לדעת. שידעו ביציאתה: אף על גב שחזרה שלא לדעת. דהשתא לא סגי לה בשמירה פחותה דאמר ליה כיון דילפא כו': תחלתו בפשיעה. בלאו לידה היה לו לשומרה שלא תכנס ותאכל: וסופו באונס. לא היה יודע שתלד: (רש"י)

תוספות א''נ מבריח ארי מנכסי חבירו לית ליה פסידא. וא''ת והרי פורע חובו דחשבינן ליה מבריח ארי בריש אין בין המודר (נדרים ד' לג.) אע''ג דאית ליה פסידא וי''ל דהכי פי' מבריח ארי מנכסי חבירו מדעתו וכיון דמדעתו אפי' אית ליה פסידא כמו פורע חובו חשיב מבריח ארי האי שלא מדעתו א''נ מבריח ארי מנכסי חבירו אפי' כשאינו מדעתו אלא חבירו מכריחו להבריח ארי מעדרו לית ליה פסידא למבריח האי אית ליה פסידא וכיון דאיכא תרתי שלא מדעתו ואית ליה פסידא לא חשיב מבריח ארי אבל מדעתו אפי' אית ליה פסידא או שלא מדעתו ולית ליה פסידא חשיב מבריח ארי ואין נותן לו אפי' שכרו וא''ת דבסוף השוכר [את] הפועלים (ב''מ צג:) אמר דשומר חנם שהיה לו לקדם ברועים ומקלות ולא קדם חייב ומפרש שומר חנם בחנם וש''ש בשכר ומסיק דחוזר ונוטל מב''ה ומשמע דשומר חנם לא מחייב לקדם בשכר אבל כ''ש אם קדם בשכר דשפיר עבד ונותנים לו מה שהוציא ומסתברא דה''ה איניש דעלמא שאינו שומר וגם שכר עצמו נוטל ואין סברא לחלק בין רועה עצמו שמוטל עליו להתעסק ולשמור לאיניש דעלמא ועוד אמרינן בהגוזל בתרא (לקמן דף קטו:) שטף נהר חמורו וחמור חבירו והניח שלו והציל של חבירו אין לו אלא שכרו ושכרו מיהא שקיל ולא אמרינן מבריח ארי בעלמא הוא וכן משיב אבידה שנותנין לו שכר כפועל בטל (ב''מ דף לא: ושם) לא אמר דליהוי כמבריח ארי בעלמא ולא יטול כלום ואין לומר דבכל הנהו אע''ג דמן הדין היה פטור מ''מ תקנת חכמים הוא שישלם לו כדי שישיב אבידתו של חבירו אבל פורע חובו אין לנו לעשות תקנה ע''י זה דהא הכא בשמעתין משמע דאי הוה מדעתו הוה חשיב מבריח ארי ולא היה נוטל כלום אעפ''י שהוא מציל חבירו מן ההפסד לא עשו תקנה ונראה לר''י דמבריח ארי שאינו נוטל שכר היינו כשאין הדבר ברור שיבא לידי הפסד כגון שהארי רחוק ואין יודע אם יבא כאן הארי אם לאו ואין מצילו אלא מדאגה ומן הפחד שדואג שמא יבא אבל אם הדבר ברור שיבא לידי הפסד ולידי דריסת הארי או מציל מפי הארי עצמו אז ודאי נוטל שכרו כמו שטף נהר חמור חבירו והך דשמעתין מיירי שהצילו ירקות מצער בעלמא שאין בעל הבהמה רוצה שתחבט בהמתו בארץ ותצטער אע''פ שלא היו דמיה נפחתין בכך ולכך היה נחשב מבריח ארי אי הוה מדעתו ופורע חובו אין מצילו מהפסד דמה שהיה הלוה זקוק לפרעו אין זה הפסד שהרי נתחייב לו ואינו מצילו אלא מצער בעלמא וחשיב מבריח ארי א''נ כדמפרש טעמא בירושלמי דכתובות (פי''ג) ובנדרים (פ''ד) מפייסא הוינא ליה ומחיל לי ואפי' במשכון מפייס הוינא ליה ויהיב לי משכוני ואפי' בב''ח דוחק עצמו מסיק לה בירושלמי ונראה דהטעם משום שיכול לומר לו הייתי מוצא הרבה בני אדם שהיו פורעין עבורי כי דרך אהובים שמרחמים על אהוביהם להציל מן הצער הזה דהיינו מעין אותו טעם והא דקרי בחזקת הבתים (ב''ב דף נג.) מבריח ארי נתן צרור והועיל נטל צרור והועיל דסכר מינה מיא והוציא מינה מיא אע''פ שמצילה מהפסד שהיה נהר שוטפה לא נקט לשון מבריח ארי לענין שיפטר חבירו משכר הברחתו אלא כלומר דאין זה חזקה דאין זה תיקון כמו רפק בה פורתא או נעל וגדר ופרץ אלא מגין עליה פורתא שלא תבא לידי קלקול ורבינו גרשון פסק בתשובה אחת על אנס עכו''ם שאנס ביתו של ישראל ובא ישראל אחר ולקחו ממנו שלא יחזיר לבעלים בחנם אבל רש''י פי' בהנזקין (גיטין דף נח:) גבי עכו''ם הכא מחמת חוב ומחמת אנפרות אין בו משום סיקריקון שאם החזיק עכו''ם בקרקע של ישראל מחמת חוב שהיה לו עליו או מחמת אנפרות בגזל בעלמא ואינו מסור בידו להרגו אין בו דין סיקריקון אפילו אם שהתה י''ב חדש לתת רביע לבעלים כתיקון חכמים אלא מחזיר לו הקרקע בחנם דכיון דאין כאן סיקריקון לא גמר ומקני מידי ואע''ג דשהתה י''ב חדש לא בא לו שעה לכופו הלכך אין מכירת העכו''ם מכירה כלל ור''י אמר דלא מבעיא במקום שאם לא קנאו ישראל לא היה חוזר לבעלים לעולם שהיה מוכרו או נותנו לעכו''ם אחר והיה אבוד מן הבעלים לגמרי דלא חשיב מבריח ארי כיון שמצילו מן ההפסד ואפי' קנאו בשויו מצילו מהפסד הוא כמו מקדים ברועים ובמקלות בשכר דאמרינן שנותן שכר עד כדי דמיהם ונ''מ לכושרא דחיותא או לטרחא יתירתא אלא אפי' יודע ודאי שאם לא מהדר זה לקנות היה חוזר לבעלים בדמים הללו כל שעה שירצו דהשתא אין מצילו מן ההפסד אעפ''כ אין לדמותו כלל למבריח ארי דכיון שיצא הבית מחזקת ישראל ובא ליד הנכרי וזה מוציאו מיד הנכרי ומחזירו ליד ישראל לא דמי למבריח ארי ונוטל מה שההנהו ואותם היהודים הבורחים מעירם והשר מחזיק קרקעותיהם שאין בהן טסקאות ואפי' יש בהן טסקא אם הניח הקרקעות ביד אחרים לפרוע מהן טסקא אומר ר''י שאם בא ישראל וקנאו מיד השר מחזירם לבעלים ונוטל מה שההנהו דאין זה דינא דמלכותא אלא גזילה כי ראינו במדינה שסביבותינו שמשפט היהודים לעמוד כמו פרשים בכל מקום שירצו ובדין מלכותא היו תופסין שלא יחזיק המושל בנחלת היהודים כשיצאו מעירו וכן היו נוהגין בכל ארץ בורגוני''א ואם יש שר שבא לשנות את הדין ולעשות דין לעצמו אין זה דינא דמלכותא שהרי זה הדין אין הגון כלל ודמיא למוכס שאין לו קצבה (לקמן דף קיג.) והיכא שמשביח נכסי חבירו אין דומה כלל למבריח ארי כגון יורד לתוך שדה חבירו ונטעו שלא ברשות ומקיף את חבירו משלש רוחותיה וכגון ההוא דהאומנין (ב''מ דף עו.) השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו דנוטל מבעל הבית מה שההנהו ואין להקשות בשטף נהר חמור חבירו למה אין לו אלא שכרו למה אין לו כל הפסדו דכיון דבעל חמור עומד שם מה לנו לעשות לו תקנה שלא מדעתו אם ירצה. יתנה (עם) המציל לשלם חמורי ועוד דע''כ מיירי ביכול להציל על ידי הדחק דאל''כ לימא ליה מהפקר קזכינא כדאמרינן התם על חבית של דבש ומ''מ שכרו נותן לו דמסתמא ניחא ליה שכל מי שיציל יטול שכר כל זמן שלא ימחה בידו כיון שאין יכול להציל אלא ע''י הדחק: לא שנו אלא באותה ערוגה. דכיון שתחלת נפילתה באותה ערוגה באונס אינו חייב להעלותה מאותה ערוגה אבל מערוגה לערוגה הוי כשדה אחר: (תוספות)

דף נח - ב

ולאסטמורי בגוה תיקו: כיצד משלמת מה שהזיקה וכו': מנה''מ אמר רב מתנה דאמר קרא {שמות כב-ד} ובער בשדה אחר מלמד ששמין על גב שדה אחר האי ובער בשדה אחר מבעי ליה לאפוקי רה''ר א''כ לכתוב רחמנא ובער בשדה חבירו א''נ שדה אחר מאי בשדה אחר ששמין על גב שדה אחר ואימא כוליה להכי הוא דאתא לאפוקי רה''ר מנלן אם כן לכתביה רחמנא גבי תשלומין {שמות כב-ד} מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם בשדה אחר ל''ל דכתביה רחמנא גבי ובער ש''מ תרתי היכי שיימינן א''ר יוסי בר חנינא סאה בששים סאין ר' ינאי אמר תרקב בששים תרקבים חזקיה אמר קלח בששים קלחים מיתיבי אכלה קב או קביים אין אומרים תשלם דמיהן אלא רואין אותה כאילו היא ערוגה קטנה ומשערים אותה מאי לאו בפני עצמה לא בששים ת''ר אין שמין קב מפני שמשביחו ולא בית כור מפני שפוגמו מאי קאמר א''ר פפא ה''ק אין שמין קב בששים קבים מפני שמשביח מזיק ולא כור בששים כורין מפני שפוגם מזיק מתקיף לה רב הונא בר מנוח האי ולא בית כור ולא כור מבעי ליה אלא אמר רב הונא בר מנוח משמיה דרב אחא בריה דרב איקא הכי קתני אין שמין קב בפני עצמו מפני שמשביח ניזק ולא קב בבית כור מפני שפוגם ניזק אלא בששים ההוא גברא דקץ קשבא מחבריה אתא לקמיה דריש גלותא א''ל לדידי חזי לי ותלתא תאלתא בקינא הוו קיימי והוו שוו מאה זוזי זיל הב ליה תלתין ותלתא ותילתא אמר גבי ריש גלותא דדאין דינא דפרסאה למה לי אתא לקמיה דר''נ א''ל בששים א''ל רבא אם אמרו בנזקי ממונו יאמרו בנזקי גופו אמר ליה אביי לרבא בנזקי גופו מאי דעתיך דתניא המבכיר כרמו של חבירו סמדר רואין אותו כמה היתה יפה קודם לכן וכמה היא יפה לאחר מכאן ואילו בששים לא קתני אטו גבי בהמתו נמי מי לא תניא כי האי גוונא דתניא קטמה נטיעה רבי יוסי אומר גוזרי גזירות שבירושלים אומרים נטיעה בת שנתה שתי כסף בת שתי שנים ארבעה כסף אכלה חזיז רבי יוסי הגלילי אומר נידון במשוייר שבו וחכמים אומרים רואין אותה כמה היתה יפה וכמה היא יפה

רש"י ולאסטמורי בגוה. להשמר ולהזהר בה: היכי שיימינן. לבית סאה דמתני': סאה בס' סאין. האי בית סאה דקתני במתני' דבשביל ערוגה אחת שמין בית סאה לאו בית סאה באנפי נפשה שיימינן דמכחישין ליה למזיק לפי שבית סאה נמכרת ביוקר לפי שמועט הוא ואינו מצוי לימכר ועני שאין ידו משגת לדמי קרקע גדולה קונה אותו ביותר מדמיו וקרחת ערוגה של קב או קביים חשיב לו לפי דמיו אלא שמין ששים סאים כמה שוין ורואין כמה דמים מגיעין לבית סאה וחוזרין ושמין כמה נפחתו דמיו בשביל קרחת ערוגה זו. וא''ת למה הוזכר בית סאה שאם היה שמין מתחלה הערוגה בששים סאין כמה היו יפין וכמה הן יפין לא היה משלם כלום שאין קרחת ערוגה קטנה ניכרת בששים סאין אבל בבית סאה ניכרת: תרקב בששים תרקבין. שלשים סאין שמין ולא ששים דא''כ מפסדת ליה לניזק שאין קונין מצויין לששים סאין לפי שמרובין הן לאדם בינוני ומועטין הן למשופע בנכסים: קלח בס' קלחים. מה שאכלה בס' שיעורין כמותו: משלם דמיהן. כמו שנמכרין קב או קביים בשוק: מאי לאו בפני עצמו. וקשיא לכולהו: לא בששים. ולכל חד כדאית ליה: אין שמין קב בששים קבים. אם אכלה קב אין שמים בששים קבים: מפני שמשביח מזיק. דששים קבים אין להם מכר מפני שמרובין הן לעני ומועטין לבינוני וכל שכן לעשיר ועוד שאין קרחת קב ניכרת בששים קבים: ולא כור בששים כורין. אכלה כור תבואה אין שמין אותה בששים כורין. מפני שפוגם מזיק. לפי שאדם המשופע בנכסים ותאב לקנות קרקע גדולה קונה אותה כשהוא מוצאה בהרבה יותר מדמיו ועוד קרחת כור גדולה היא מאד אלא כל סאה שמין בששים: ולא כור מבעי ליה. כדקתני אין שמין קב ולא קתני בית קב: קב בבית כור. אין קרחתו נראית: כור. שלשים סאה: קשבא. דקל: אמר ליה. ריש גלותא אני ראיתי: ותלתא תאלתא בקינא הוו. שלשה דקלים זה אצל זה: דינא דפרסאה. שאינו דין תורה: אם אמרו. בס' להקל על המזיק: בנזקי ממונו. במה שאכלה בהמתו והזיקה: יאמרו בנזקי גופו. שמזיק בעצמו בידים שקצץ לדקל: המבכיר כרמו. שיחת וכילה: קטמה נטיעה גרסינן. בהמה שקטמה נטיעה: גוזרי גזירות. קונסי קנסות אדמון וחנן בן אבשלום בפרק בתרא דכתובות: חזיז. שחת: במשוייר שבה. רואין את הנותר לפי מה שתעלה כל ערוגה וערוגה בימי הקציר ומשלם: כמה היתה יפה. הקרקע לימכר כשהיא עם השחת: (רש"י)

תוספות שמין בית סאה באותה שדה. פי' בקונטרס (בריש פירקין) שאם אכלה ערוגה אחת שמין אותה אגב בית סאה כמה היתה יפה קודם שאכלה ממנה וכמה היא יפה עכשיו וקשה לר''י דאי אבית סאה קאי ה''ל למימר כמה היה יפה וכמה הוא יפה בלשון זכר ועוד דקבעי בגמ' היכי שיימינן הלא פירשה יפה משנתינו ששמין ערוגה בבית סאה ומה שפ''ה בגמ' היכי שיימינן דבית סאה באנפי נפשה לא שיימינן דמכחישין ליה למזיק דקרחת ערוגה של קב או קביים חשובה לפי דמיו אלא שמין ס' סאין ורואין כמה דמים מגיעים לבית סאה וחוזרין ושמין כמה נפחתה בשביל הערוגה וקשה דהיכן מצינו שתי שומות הללו דבקרא לא כתיב אלא בשדה אחר ששמין מה שהזיק אגב שדה אחרת ומן המשנה לא משתמע כלל ועוד דלמ''ד בגמ' קלח בששים קלחים כלומר בששים שיעורים כמותו אמאי נקט במתניתין בית סאה ועוד קשה דפריך בגמרא אכולהו אמוראי מהא דתניא אכלה קב או קביים רואין אותה כאלו היא ערוגה קטנה ומשערין אותה מאי לאו בפני עצמה תקשי ליה. ממתני' דקתני שמשערינן אותה בבית סאה ונראה לפרש דשמין בית סאה דקתני היינו בית סאה הנאכל שמין באותה שדה כדקתני סיפא במילתא דר''ש אם סאה סאה אם סאתים סאתים ולפי שלא פי' משנתינו בכמה שמין אותה אלא שבאותה שדה שמין אותה מפרש בגמרא היכי שיימינן ומפרש ר' יוסי בר חנינא סאה בששים סאין בין אכלה פחות בין אכלה יותר לעולם שמין סאה בששים ומשלם לפי החשבון חזקיה אומר קלח בששים קלחים כלומר לעולם מה שאכלה בששים שיעורין כמותן ר' ינאי אומר תרקב בששים תרקבין ובין אכלה פחות או יותר משלם לפי חשבון ולר' ינאי משביח יותר מזיק מלר' יוסי בר חנינא דקרחת תרקב אינה ניכרת בשלשים סאין כמו קרחת סאה בס' סאין כדאמר רב פפא דאין שמין כור בס' כורים מפני שפוגם מזיק ואע''ג דקתני במתניתין בית סאה באותה שדה לרבי ינאי לא לשיעורא נקטינן שאין משערין בו כלל אלא בתרקב משערין ונראה לר''י דכי משערין למר בתרקב ולמר בסאה לאו בבית סאה זרע קאמר דהוי נ' על נ' דאין דומה שדברה משנתינו בזה דבבהמה אחת איירי ומתי אכלה כל זה אלא בסאה פירות קאמר דמשערין כדקתני אם סאה סאה ואין לתמוה על לשון בית סאה דקתני במתניתין דכיון שהפירות מחוברין לקרקע שייך שפיר לקרות לסאה פירות הנאכל בית סאה והא דפריך בגמרא אברייתא האי ולא בית כור ולא כור מבעי ליה היינו משום דברישא קתני קב ובסיפא בית כור ומיהו אי הוה מפרשינן דבבית סאה זרע קאמר כגון נ' על נ' הוי ניחא טפי אע''ג דבגמרא נקט לכולהו בלא בית כדקאמר סאה תרקב קב וכור אין להקפיד דלפעמים קרי נמי לבית כור זרע כור סתם כדאשכחן בפרק המקבל (ב''מ דף קה:) נותן ארבעה קבין לכור ומסיק דארבעה קבין לכור זרע קאמר: קשבא פי' בקונטרס דקל וכן משמע דקאמר ותלתא תאלתא בקינא הוו קיימי ותאלי הם דקלים כדמוכח בהחובל (לקמן דף צב.) חזא תאלי בי גופני וקאמר גופני קנו דקלי וקשה דבפ''ק דע''ז (דף יד:) תנן דקל טב וחצב ונקלבא ומפרש בגמ' חצב קשבא ושמא יש מיני דקלים הרבה שאחד קרוי דקל סתם ואחד קרוי חצב דהיינו קשבא ובערוך פירש דקשבא הוא דקלא פרסאה: דדאין דינא דפרסאה. י''מ של דקל פרסאי דאמר לקמן הלכתא כוותיה דריש גלותא בדקלא פרסאה ולפי מה שפירש בערוך דקשבא דקלא פרסאה אי אפשר לפרש כן: (תוספות)

דף נט - א

אכלה סמדר רבי יהושע אומר רואין אותן כאילו הן ענבים עומדות ליבצר וחכ''א רואין כמה היתה יפה וכמה היא יפה רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון בד''א בזמן שאכלה לולבי גפנים ויחורי תאנים אבל אכלה פגים או בוסר רואין אותן כאילו ענבים עומדות ליבצר קתני מיהת וחכ''א רואין אותן כמה היתה יפה וכמה היא יפה ולא קתני בששים אלא מאי אית לך למימר בששים ה''נ בששים אמר אביי ר' יוסי הגלילי ור' ישמעאל אמרו דבר אחד ר' יוסי הגלילי הא דאמרן רבי ישמעאל דתניא {שמות כב-ד} מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק דברי ר' ישמעאל ר''ע אומר לא בא הכתוב אלא לגבות לניזקין מן העידית וק''ו להקדש ולא תימא כרב אידי בר אבין דאמר רב אידי בר אבין כגון שאכלה ערוגה בין הערוגות ולא ידעינן אי כחושה הואי אי שמינה הואי דאמר קום שלים שמינה במיטב דאיכא השתא דהכי לא אמרינן מאי טעמא המוציא מחבירו עליו הראיה אלא במיטב דלקמיה ומאי ניהו כי היאך דסליק אמר מר ר''ש בן יהודה אומר משום ר''ש במה דברים אמורים שאכלה לולבי גפנים ויחורי תאנים הא סמדר רואין אותן כאילו ענבים עומדות ליבצר אימא סיפא אכלה פגים או בוסר הוא דרואין אותן כאילו ענבים עומדות ליבצר הא סמדר רואין אותן כמה היא יפה וכמה היתה יפה אמר רבינא כרוך ותני בד''א בזמן שאכלה לולבי גפנים ויחורי תאנים אבל אכלה סמדר פגין או בוסר רואין אותן כאילו ענבים עומדות ליבצר אי הכי ר''ש בן יהודה היינו רבי יהושע איכא בינייהו כחש גופנא ולא מסיימי אביי אמר מסיימי ומסיימי מאן תנא דחייש לכחש גופנא ר''ש בן יהודה היא דתניא ר''ש בן יהודה אומר משום ר''ש בן מנסיא אונס אינו משלם את הצער מפני שסופה להצטער תחת בעלה אמרו לו אינו דומה נבעלת ברצון לנבעלת באונס אמר אביי הני תנאי ור''ש בן יהודה אמרו דבר אחד רבי שמעון בן יהודה הא דאמרן הני תנאי מאי היא דתניא רבי יוסי אומר נכי חיה בן עזאי אומר נכי מזונות מ''ד נכי חיה כ''ש נכי מזונות ומ''ד נכי מזונות אבל נכי חיה לא דאמר ליה אתתא דידי פקיחא היא ולא מבעיא חיה רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עבוד עובדא כוותיה דר''נ בששים לישנא אחרינא רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע שמו דקלא אגב קטינא דארעא והלכתא כוותיה דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע בדקלא דארמאה והלכתא כוותיה דריש גלותא בדקלא פרסאה אליעזר זעירא

רש"י סמדר. ענבים דקין בהתחלתן לאחר שפרחו מיד: וכמה היא יפה. הקרקע לימכר כשהיא סמדר ולהקל באו: בד''א. בנישומין אגב קרקע: בזמן שאכלה לולבי גפנים. האשכולות נראה בחניטת הגפנים וניכר ועדיין לא פרח להיות הענבים גמורים והוא לולב וכן יחור בתאנים: אבל אכלה פגים. בתאנה או בוסר בענבים שהן כפול הלבן והוו כפירות גמורים רואין אותן כו': לנזקין מן העידית. אותה שומא ששמו ב''ד מאה או מאתים יגבה קרקע במאה או במאתים מן העידית שבנכסיו: ולא תימא. דהאי מיטב של ניזק דקאמר ר' ישמעאל וקשיא לן בפ''ק אכלה כחושה משלם שמינה ותרצה רב אידי כגון שאכלה כו' דהמוציא מחבירו עליו הראיה וכחושה הוא דמשלם אלא מאי מיטב דניזק דקאמר ר' ישמעאל לאו בספיקא מיירי וה''ק אותה ערוגה שאכלה ישלם כפי מה שהיתה ראויה להטיב ולהשביח לקמיה: כי היאך דסליק. בימות הקציר: סמדר. לאחר שפרחו הענבים מיד ולולבין קודם שפרחו: כרוך ותני. הוסיף סמדר עמהם במשנה: כחש גופנא. לנכות מן התשלומין מה שיכחישו הענבים בגפנים אם יעמדו שם עד הבציר שתמיד יונקים לחלוח הגפן: אביי אמר מסיימי ומסיימי ומאן תנא דחייש לכחש גופנא ר''ש. דשמענא ליה בדוכתא אחריתי: שסופה להצטער. אלמא מנכין מן התשלומין כפי מה שעתידה להכחיש: נכי חיה. בדמי ולדות קמיירי דמנכה לו מה שהבעל עתיד ליתן בשכר המיילדת ונזק האשה שהיא נזוקה ומצטערת עכשיו יותר משיש לה חיה הרי הוא משלם לאשה נזק וצער ונמצא הכל בכלל ומדמי ולדות שהוא נותן לבעל מנכין שכר חיה: נכי מזונות. שהוא צריך להוסיף על מזונות אשתו בימי קישויה והשתא אין קישוי אלמא מנכינן מה שהוא עתיד להוציא: דקלא פרסאה. חשוב הוא מאד ונישום בפני עצמו: (רש"י)

תוספות אכלה סמדר ר' יהושע אומר רואין אותן כאילו הן ענבים עומדות ליבצר. ואפילו אם נתקלקל המשויירת משלם כענבים העומדות ליבצר ודוקא בסמדר דענבים פעמים שאלו מתקלקלים ואלו ניצולים לפיכך אין נידונין במשוייר אבל תבואה רגילה להתקלקל כולה יחד ובחזיז מודה ר' יהושע או כרבי יוסי הגלילי או כרבנן ובתבואה גדולה כמו סמדר בענבים יסבור כמשוייר שבו אי נמי בתבואה לא קנסו כל כך כמו בענבים ולא יהא נידון כמשוייר שבו לרבי יהושע ונראה דאע''ג דאמר ר' יהושע רואין אותן כאילו עומדות ליבצר מ''מ שמין אותן אגב קרקע דהא ר''ש נמי קאמר הכי בפגים או בוסר וע''כ אגב קרקע שמין אותן כיון דצריכי לשדה ובפירות גמורים דוקא קאמר רבי שמעון דמשלם פירות גמורים במשנתנו: ומאי ניהו כי היאך דסליק. הכא משמע דסבר אביי דפליגי דנידון במשוייר שבו והקשה ר''ת דבריש הניזקין (גיטין דף מח: ושם) ס''ל לאביי דפליגי אי שיימינן בדניזק או בדמזיק וי''ל אע''ג דמשמע דפליגי אי בדמזיק אי בדניזק דהא תניא פ''ק (דף ו:) בהדיא מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק דברי ר' ישמעאל ר''ע אומר כו' מ''מ משמע ליה לאביי דבמשוייר נמי פליגי מדקאמר ר''ע לא בא הכתוב דמשמע שרוצה לומר לא בא הכתוב להחמיר על המזיק כמו שאמרת אלא דוקא לגבות לנזקין מן העידית לבד ואי בעידית לחודיה פליגי א''כ לא היה ר' ישמעאל מחמיר על המזיק טפי מר''ע אלא אדרבה היה ר''ע מחמיר טפי דאין חייב לקנות מעידית דניזק אם אין לו כדפרישית בפ''ק (דף ו: ושם ד''ה כגון): ר' שמעון בר יהודה היינו רבי יהושע. תימה אמאי לא קאמר כרוך ותני בד''א בזמן שאכלה לולבי גפנים וסמדר וי''ל משום דאין שייך לכלול סמדר בהדי לולבים דלא הוה ליה להזכיר לולבים אלא הכי ה''ל למימר בד''א בזמן שאכלה סמדר אבל בהדי פגים ובוסר שייך לכוללו שפיר דטעמא משום דחשיב כפגין: איכא בינייהו כחש גופנא ולא מסיימי. וא''ת לימא תנא בתרא לטפויי ולהחמיר בתשלומין קאתי כדאמר בריש המוכר פירות (ב''ב דף צג:) וי''ל דשאני הכא דדלמא לא בא לטפויי כי אם על חכמים דאמילתייהו דרבנן קאי: מאן תנא דחייש לכחש גופנא ר''ש היא. אביי בא לומר דמסיימי שפיר ולא לאפוקי רבנן דפליגי עליה דר''ש באונס קאתי דאינהו נמי חיישי וטעמייהו משום דאינו דומה נבעלת באונס לנבעלת ברצון כדקאמרי: אונס אינו משלם את הצער. בפרק אלו נערות (כתובות דף לט. ושם) גבי הא דתנן האונס נותן את הצער בעי בגמרא צער דמאי אע''פ דדבר פשוט הוא שיש צער גדול לבתולה שנבעלה מתחילה כשמשיר בתוליה ורוב קטנות חולות מזה היינו משום דצער דהשרת בתולים פשיטא ליה דלא משלם לפי שסופה להצטער תחת בעלה דתנא דמתניתין דהתם חייש לכחש גופנא מדקתני שהאונס נותן את הצער ומפתה פטור ומדפטרינן מפתה אלמא חייש לכחש גופנא מה שסופה להצטער תחת בעלה הלכך בעי צער דמאי: (תוספות)

דף נט - ב

הוה סיים מסאני אוכמי וקאי בשוקא דנהרדעא אשכחוהו דבי ריש גלותא וא''ל מאי שנא הני מסאני אמר להו דקא מאבילנא אירושלים אמרו ליה את חשיבת לאיתאבולי אירושלים סבור יוהרא הוה אתיוה וחבשוה אמר להו גברא רבה אנא אמרו ליה מנא ידעינן אמר להו או אתון בעו מינאי מילתא או אנא איבעי מינייכו מילתא אמרו ליה בעי את אמר להו האי מאן דקץ כופרא מאי משלם אמרו ליה משלם דמי כופרא והא הוו תמרי א''ל משלם דמי תמרי אמר להו והא לאו תמרי שקל מיניה אמרו ליה אימא לן את אמר להו בששים אמרו ליה מאן אמר כוותיך אמר להו הא שמואל חי ובית דינו קיים שדרו קמיה דשמואל אמר להו שפיר קאמר לכו בששים ושבקוהו: ר''ש אומר אכלה פירות גמורים כו': מ''ט הא דאמר רחמנא {שמות כב-ד} ובער בשדה אחר מלמד ששמין על גב השדה ה''מ מידי דצריך לשדה הני כיון דלא צריכי לשדה בעינייהו בעי שלומי אמר רב הונא בר חייא א''ר ירמיה בר אבא דן רב כר''מ ופסק הלכתא כר''ש דן רב כר''מ דתניא כתב לראשון ולא חתמה לו לשני וחתמה לו אבדה כתובתה דברי ר''מ רבי יהודה אומר יכולה היא שתאמר נחת רוח עשיתי לבעלי אתם מה לכם עלי ופסק הלכתא כר''ש כי הא דתנן ר''ש אומר אכלה פירות גמורין משלמת פירות גמורין אם סאה סאה אם סאתים סאתים: מתני' המגדיש בתוך שדה חבירו שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעל השדה פטור ואם הוזקה בהן בעל הגדיש חייב ואם הגדיש ברשות בעל השדה חייב: גמ' לימא תנן דלא כרבי דאי כרבי האמר עד שיקבל עליו בעל הבית לשמור אמר רב פפא הכא בנטר בי דרי עסקינן דכיון דא''ל עייל וגדוש עייל ואנטר לך הוא: מתני' השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים שלח ביד פקח הפקח חייב אחד הביא את האור ואחד הביא את העצים המביא את העצים חייב אחד הביא את העצים ואחד הביא את האור המביא את האור חייב בא אחר וליבה המלבה חייב ליבתה הרוח כולן פטורין: גמ' אמר ר''ל משמיה דחזקיה לא שנו אלא שמסר לו גחלת וליבה אבל מסר לו שלהבת חייב מ''ט מעשיו קא גרמו לו ורבי יוחנן אמר אפילו מסר לו שלהבת פטור מ''ט צבתא דחרש גרמה לו ולא מחייב עד שימסור לו גווזא

רש"י מסאני אוכמי. מנהג אבלים: כופרא. בתמרים כבוסר בענבים: דמי כופרא. אינו כלום לימכר עכשיו: והא הוו תמרי. לאחר זמן: בששים. עם הקרקע דהכל בכלל שהקונה קרקע בפירותיה נותן עיניו קצת בשבח של אחר זמן: דן רב. מעשה עבד: פסק הלכתא. כלומר לימד לתלמידים שהלכה כר''ש הלכה פסוקה לדורות: לא חתמה לו. שדה המיוחדת לכתובה: אבדה כתובתה. ולא מצית לומר נחת רוח עשיתי לבעלי דא''כ הוה לה למעבד לראשון אלא ודאי גמרה ומקניא: נטר בי דרי. שומר הגרנות שמנהגן היה לעשות כל בני הבקעה בגורן אחד זה גדישו וזה גדישו וממנין שומר ובההיא אפי' רבי מודה: מתני' המביא את העצים חייב. דאי לאו אחרון קמא לא עביד מידי: גמ' צבתא. צבת טנליי''ש: גווזא. קיצים: (רש"י)

תוספות הוה סיים מסאני אוכמי. משמע שלא היו רגילין במנעלים שחורין וכן משמע בסדר תעניות אלו (תענית כב. ושם) דקאמר אדהכי אתא ההוא גברא דסיים מסאני אוכמי ולא רמי חוטי כדי שלא יכירו בו שהוא יהודי ותימה דבפ''ק דביצה (דף טו.) תנן אין משלחין מנעל לבן ביו''ט מפני שצריך ביצת הגיר להשחירו משמע שלא היו נועלים אלא שחור ואומר ר''ת דהמנעל ודאי היה שחור אבל הרצועות היו לבנות ומסאני אוכמי דהכא ודמסכת תענית היינו המנעל והרצועות הכל היה שחור והיינו דאמרינן בפרק בן סורר (סנהדרין דף עד: ושם) בשעת השמד אפי' לשנויי ערקתא דמסאני אסור שהרצועות היו משונות משל נכרים ואבילות דאליעזר היה כזה שהיה לבוש שחורים ומתכסה שחורים והיה רוצה שאפי' הרצועות יהיו שחורים שלא יהא עליו כלל צד לבנונית מפני חיבתה של ירושלים: כתב לראשון ולא חתמה לו כו'. בסוף מי שהיה נשוי (כתובות דף צה. ושם.) מפרש רב אשי דאפילו ר''מ לא קאמר אלא בשני לקוחות דאם איתא דנחת רוח עבדה מקמא אבעי לה למעבד אבל בלוקח אחד אפילו ר''מ מודה וא''ת דבפ' הניזקין (גיטין נח. ושם) גבי לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל אמר רב לא שנו אלא דא''ל לך חזק וקני אבל בשטר קנה ואלקח מן האיש וחזר ולקח מהאשה קאי כדמוכח בסוגיא ואור''י שיש לחלק בין כתבה בשטר עצמו של בעל לכתבה שטר בפני עצמו ועוד אומר ר''י דאפילו בשטר של בעל איירי התם אלא שכתבה שהיא עצמה מכרה ללקוחות אבל חתמה לו דהכא היינו שמחלה שעבוד כתובתה שיש לה על שדה זו וכן משמע לשון חתמה כלומר שנתרצית במקח ולא מחתה בו וה''ר אלעזר משנ''ץ פי' דטעמא דרב התם דבשטר קונה משום דס''ל אחריות טעות סופר הוא והוי כאילו קבל עליה אחריות אבל אם פירש בלא אחריות לא קנה אפי' בשטר ושמואל דאמר עד שתכתוב לו אחריות משום דקסבר אחריות לאו טעות סופר הוא דפליגי בהכי בפ''ק דבבא מציעא (דף יד.) דשמואל קאמר בהדיא דשעבוד צריך לימלך ורב נמי אמר התם נמצא שאינו שלו רב אמר יש לו מעות ויש לו שבח ומשמע דפשיטא ליה דאפי' לא פירש לו את השבח קאמר רב דיש לו שבח והיינו משום דאית ליה דאחריות טעות סופר הוא: ופסק הלכה כר''ש דאמר אכלה פירות גמורין כו'. פי' ר''ח דמהכא פשיטא לן בפרק נערה בכתובות (דף נא. ושם.) דכל העומד לגזוז כגזוז דמי לענין בעל חוב דלא טריף להו אע''ג דפלוגתא לענין שבועה בפרק שבועת הדיינין (שבועות דף מג. ושם) בענבים העומדים ליבצר אי כבצורות דמיין אי לא: המגדיש בתוך שדה חבירו וכו'. אצטריך למיתנייא או למסתמא דלא כרבי או לאשמועינן דאפילו רבי מודה בהא כדמפרש בגמרא: לבתה הרוח כולן פטורין. פר''י דברוח מצויה איירי כדמשמע בגמ' דסתם ליבוי דרוח מיירי ברוח מצויה מדפריך עלה דברייתא וליהוי כזורה ורוח מסייעתו ואי ברוח שאין מצויה הא לא הוה ליה לאסוקי אדעתיה וא''ת כיון דמתלבה ברוח מצויה יתחייב האחרון של הנחת עצים [ואור] דבכל דוכתי אשכחן שמתחייב לענין אש בשיכול להזיק ברוח מצויה כגון אבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו וכופף קמת חבירו בפני הדליקה דמטיא ליה ברוח מצויה ואין לחלק משום דבהנהו אין מחוסר אלא הולכת האש בעלמא ע''י רוח מצויה אבל כאן מחוסר ליבוי ואין שם אש עליו ולא קרינא ביה המבעיר את הבערה דהא בפ''ק (דף ט:) אמר גחלת כמה דשביק ליה מעמיא עמיא ואזלא אע''פ שמתנדנדת בטלטולו מעמיא עמיא ואזלא הא אם דרכה להתלבות ע''י נדנודו של חרש המטלטלה היה המוסר לו חייב הכא נמי יהיה האחרון חייב אע''פ שמחוסר ליבוי וי''ל דלבתו הרוח דמתני' קאי אבא אחר וליבה דהשתא הוי ליבה וליבתה הרוח כברייתא דגמ' וכן משמע לישנא דכולן ובאין בליבויו כדי ללבות ולא ברוח בפני עצמו כדי ללבות כמו שאפרש בגמ' ובחנם דחק לפרש דליבתו הרוח היינו ליבה וליבתו הרוח אלא נראה לפרש דליבתו הרוח היינו שליבתה הרוח בפני עצמה ברוח שאין מצויה וליבה וליבתו הרוח בגמ' בין מצויה בין אין מצויה וכגון שקודם ליבוי כבר בא הרוח שליבתו לבסוף איזה רוח שיהיה דמאחר שבא כבר כך לי שאינו מצויה כמצויה וכן משמע מתוך תירוצו של רבא שתירץ כגון שליבה ברוח מצויה וליבתו הרוח ברוח שאינה מצויה מכלל דמעיקרא ס''ד שמעיקרא בא הרוח שלבסוף ליבה וכן משמע בירושלמי דמתניתין איירי ברוח שאינה מצויה דגרסינן התם ליבתו הרוח כולן פטורין תמן אמרינן ברוח של אנוסים אבל ברוח שהעולם מתנהג בו חייב ר' יוחנן ור''ל תרוייהו אמרי אפי' ברוח שהעולם מתנהג בו שפעמים הוא בא ופעמים אין בא: (תוספות)

דף ס - א

סלתא שרגא דההוא ודאי מעשה דידיה גרמו: שלח ביד פקח הפקח חייב וכו': אמר ר''נ בר יצחק מאן דתני ליבה לא משתבש ומאן דתני ניבה לא משתבש מאן דתני ליבה לא משתבש דכתיב {שמות ג-ב} בלבת אש ומאן דתני ניבה לא משתבש דכתיב {ישעיה נז-יט} בורא ניב שפתים: לבתה הרוח כולן פטורין: ת''ר ליבה ולבתה הרוח אם יש בלבויו כדי ללבותה חייב ואם לאו פטור אמאי ליהוי כזורה ורוח מסייעתו אמר אביי הכא במאי עסקינן כגון שליבה מצד אחד ולבתו הרוח מצד אחר רבא אמר כגון שליבה ברוח מצויה ולבתו הרוח ברוח שאינה מצויה ר' זירא אמר כגון דצמרה צמורי רב אשי אמר כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו ה''מ לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הכא גרמא בעלמא הוא וגרמא בנזקין פטור: מתני' השולח את הבערה ואכלה עצים או אבנים או עפר חייב שנאמר {שמות כב-ה} כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש או הקמה או השדה שלם ישלם המבעיר את הבערה: גמ' אמר רבא למה לי דכתב רחמנא קוצים גדיש קמה ושדה צריכי דאי כתב רחמנא קוצים ה''א קוצים הוא דחייב רחמנא משום דשכיח אש גבייהו ושכיח דפשע אבל גדיש דלא שכיח אש גבייהו ולא שכיח דפשע אימא לא ואי כתב רחמנא גדיש הוה אמינא גדיש חייב רחמנא משום דהפסד מרובה הוא אבל קוצים דהפסד מועט אימא לא קמה למה לי מה קמה בגלוי אף כל בגלוי ולר' יהודה דמחייב אנזקי טמון באש קמה למה לי לרבות כל בעלי קומה ורבנן לרבות כל בעלי קומה מנא להו נפקא להו מאו הקמה ורבי יהודה או מיבעי ליה לחלק ורבנן לחלק מנא להו נפקא להו מאו השדה ורבי יהודה איידי דכתב רחמנא או הקמה כתב או השדה שדה למה לי לאתויי לחכה נירו וסכסכה אבניו ולכתוב רחמנא שדה ולא בעי הנך צריכא דאי כתב רחמנא שדה הוה אמינא מה שבשדה אין מידי אחרינא לא קמ''ל אר''ש בר נחמני א''ר יונתן אין פורענות באה לעולם אלא בזמן שהרשעים בעולם ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה שנאמר כי תצא אש ומצאה קוצים אימתי אש יוצאה בזמן שקוצים מצוין לה ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה שנאמר ונאכל גדיש ואכל גדיש לא נאמר אלא ונאכל גדיש שנאכל גדיש כבר: תאני רב יוסף מאי דכתיב {שמות יב-כב} ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיקים לרשעים ולא עוד אלא שמתחיל מן הצדיקים תחלה שנאמר {יחזקאל כא-ח/ט} והכרתי ממך צדיק ורשע בכי רב יוסף כולי האי נמי לאין דומין א''ל אביי טיבותא הוא לגבייהו דכתיב {ישעיה נז-א} כי מפני הרעה נאסף הצדיק אמר רב יהודה אמר רב

רש"י סלתא. עצים דקים: ניבה. כשאדם מדבר מנענע שפתיו ורוח יוצא: ליהוי כזורה. דחייב משום מלאכה בשבת אע''פ שהרוח מסייעתו כשהוא מגביה התבואה ברחת שקורין פליי''א: מצד אחר. דלא אהני איהו: כגון שליבה ברוח מצויה. כשמתחיל ללבות לא היתה הרוח נושבת בחזקה ולא היה מבעיר בכך ובאתה רוח שאינה מצויה ולבתו דמילתא דלא סליק אדעתא הוא אבל זורה לענין שבת סגי לה ברוח מצויה ולהכי איכוין: צמרה צמורי. לשון אישתא צמירתא (שבת דף סז.) חמימות כלומר שלא נפח ממש אלא בנשימה כדרך המחמם בנשימתו את ידיו דאין זה ליבוי כלל: מלאכת מחשבת. נתקיימה מחשבתו דניחא ליה ברוח מסייעתו: מתני' או עפר. לחכה נירו ונתקלקל: גמ' דשכיח אש גבייהו. אין בני אדם מזדהרין בהן דלכך עומדין הלכך איכא למימר זה פשע: אבל גדיש כו'. דאיכא למימר אנוס היה: [ולר''י]. פלוגתא דרבי יהודה בהאי פירקא (ד' סא:): כל בעלי קומה. אף בעלי חיים ואילנות: נירו. חרישה שלא נזרע סכסוך שייך באבנים לחיכה בשאר דברים: הוה אמינא מה שבשדה. תבואה קאמר קרא ולא קרקע ממש להכי כתב קמה בהדיא דהשתא אתרבי שדה לגופה של קרקע: הכי גרסינן כולי האי נמי לאין דומין. כלומר להבל חשובים הצדיקים שקודמים לפורענות: טיבותא הוא. שלא יראו ברעה העתידה לבא דכתיב כו': (רש"י)

תוספות ליבה ולבתה הרוח אם יש בליבויו כדי ללבות חייב ואם לאו פטור. בשאין ברוח בפני עצמו כדי ללבות מיירי דאי בשיש בו כדי ללבות אפילו כשיש בליבוי המלבה כדי ללבות למה יתחייב דבלאו איהו נמי היה הולך ומזיק אלא ודאי כשאין ברוח כדי ללבות מיירי ולכך כשיש בליבויו כדי ללבות חייב המלבה כי הוא עשה הכל דהוה ליה כמו זה יכול וזה אינו יכול דחשיב אינו יכול מסייע שאין בו ממש בפרק המצניע (שבת ד' צג. ושם) ואם אין בליבויו כדי ללבות אע''פ שגם ברוח אין כדי ללבות פטור דלא מיחייב משום אשו אלא אם כן עשה כל כך בפני עצמו בלא סיוע הרוח או דבר אחר שיוכל להזיק ברוח מצויה אחר גמר המעשה שלו דהכי משמע המבעיר את הבערה שבפני עצמו עשה את הבערה שיכול להזיק ברוח מצויה ולכך כאן פטור דבלאו ליבוי לא היתה יכולה להזיק והליבוי דהיינו גמר עשייתה לא עשה המלבה בפני עצמו ופריך אמאי פטור ליהוי כשעושה הליבוי ע''י סיוע הרוח כאילו עשאה בפני עצמו כמו לענין שבת דחשיב זורה ורוח מסייעתו כעושה בפני עצמו ומשני אביי הכא במאי עסקינן כגון שליבה מצד אחד שבענין זה אין דרך הרוח לסייעו ולכך כי מתרמי שנסתייע בליבוי הרוח פטור דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה שיצטרף ליבוי הרוח עם ליבויו דלא שכיח שיצטרפו ולא הו''ל להזהר בכך יותר מברוח שאין מצויה כך פר''י ועוד יש לפרש כגון שליבה מצד אחד שאין בליבויו ללבות כל המדורה ולא ברוח אלא צד אחד דמדורה ליבה הוא וצד אחר ליבה הרוח ואם לא היתה המדורה מתלבה כי אם מצד אחד היה הולך וכבה מחמת שהוא מועט ומחמת שהאשות מתחברות יחד מתגדלת האש ומזקת ולא דמי השתא לזורה ורוח מסייעתו דמה שליבה לא סייע הרוח כלום: רבא אמר כגון שליבה ברוח מצויה וליבתה הרוח ברוח שאין מצויה. וה''פ אם יש בליבויו כדי ללבות עם רוח מצויה חייב דחשיב כאילו עושה הכל בפני עצמו ואם לאו שאין בליבויו בהדי רוח מצויה כדי ללבות אלא ע''י רוח שאין מצויה שסייעתו נעשה המלבה פטור דברוח שאינה מצויה לא הוה ליה לאסוקי אדעתיה: רבי זירא אמר כגון דצמרה צמורי. לא נפח באור כעין נשיבת הרוח אלא חום הבל פיו הוציא על האור ללבותו והכי קאמר אם יש בליבויו בפני עצמו כדי ללבות חייב ואם לאו פטור אע''פ שבסיוע הרוח מלבה דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה שתצטרף נשיבת הרוח לצימור שלו ויסתייע על ידה ללבות דלא שכיח שתצטרף נשיבת הרוח עם הצימור לסייעו כי הם מקלקלים זה את זה אע''פ ששניהם מצד אחד כי הצימור חם והרוח קר: רב אשי אמר כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו הני מילי לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה. וכשגורם לזרות הרוח המסייעתו הוי מלאכת מחשבת ולהכי חייב בגרמת זרייה זו אבל עושה מעשה של זרייה בפני עצמו לא אקרי (זורה) לכך הכא לא מקרי מבעיר אלא גורם והתורה לא חייבה אלא מבעיר ולא הגורם (אלא) הבערה ע''י רוח המסייעתו ולהכי חשיבא הא גרמא לענין האש ככל שאר גרמות דקי''ל גרמא בנזקין פטור ומר בר רב אשי דפריך גבי רקתא בלא יחפור (ב''ב דף כו. ושם) מאי שנא מזורה ורוח מסייעתו מצי סבר כרב אשי דהכא דהתם לענין חיוב הרחקה חשיב גירי דיליה וצריך להרחיק ואפי' ר' יוסי כמו הרחקת סולם מהשובך חשיב גירי דיליה לענין הרחקה אע''ג דלא חשיב ליה התם אלא גרמא דפטור מתשלומין מ''מ אסור וצריך להרחיק וגץ היוצא מתחת הפטיש דחשיב מזיק משום דניחא ליה דתיזל ומכה בכח כל כך שאחר גמר כחו יזיק ברוח מצויה וכך משני בלא יחפור ולא רצה להעמיד שמכה כל כך בכח עד שמזיק בכח אדם לבדו בלא רוח דאם כן לא הוה תני לה גבי נזקין דאש אלא גבי נזקין דאדם: והכא גרמא בנזקין. מתוך כך נראה דאם שנים הביאו עצים ואור וליבו שניהם ואין בכל אחד כדי ללבות פטור ותימה הוא: לרבות כל בעלי קומה. בקונטרס פירש כל ב''ח אבל בירושלמי משמע דמרבי אילנות וכל דבר המחובר והכי איתא התם אי מה הגדיש מיוחד שהוא תלוש מן הקרקע אף כל שהוא תלוש מן הקרקע ת''ל או הקמה: (תוספות)

דף ס - ב

לעולם יכנס אדם בכי טוב ויצא בכי טוב שנאמר {שמות יב-כב} ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר ת''ר דבר בעיר כנס רגליך שנאמר ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר ואומר {ישעיה כו-כ} לך עמי בא בחדריך וסגור דלתיך בעדך ואומר {דברים לב-כה} מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה מאי ואומר וכי תימא ה''מ בליליא אבל ביממא לא תא שמע לך עמי בא בחדריך וסגור דלתיך וכי תימא ה''מ [היכא] דליכא אימה מגואי אבל היכא דאיכא אימה מגואי כי נפיק יתיב ביני אינשי בצוותא בעלמא טפי מעלי ת''ש מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה אע''ג דמחדרים אימה מחוץ תשכל חרב רבא בעידן רתחא הוי סכר כוי דכתי' {ירמיה ט-כ} כי עלה מות בחלונינו ת''ר רעב בעיר פזר רגליך שנא' {בראשית יב-י} ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה [לגור] (ויגר) שם ואומר {מלכים ב ז-ד} אם אמרנו נבא העיר והרעב בעיר ומתנו שם מאי ואומר וכי תימא ה''מ היכא דליכא ספק נפשות אבל היכא דאיכא ספק נפשות לא ת''ש {מלכים ב ז-ד} לכו ונפלה אל מחנה ארם אם יחיונו נחיה ת''ר דבר בעיר אל יהלך אדם באמצע הדרך מפני שמלאך המות מהלך באמצע הדרכים דכיון דיהיבא ליה רשותא מסגי להדיא שלום בעיר אל יהלך בצדי דרכים דכיון דלית ליה רשותא מחבי חבויי ומסגי ת''ר דבר בעיר אל יכנס אדם יחיד לבית הכנסת שמלאך המות מפקיד שם כליו וה''מ היכא דלא קרו ביה דרדקי ולא מצלו ביה עשרה ת''ר כלבים בוכים מלאך המות בא לעיר כלבים משחקים אליהו הנביא בא לעיר וה''מ דלית בהו נקבה: יתיב רב אמי ורב אסי קמיה דר' יצחק נפחא מר א''ל לימא מר שמעתתא ומר א''ל לימא מר אגדתא פתח למימר אגדתא ולא שביק מר פתח למימר שמעתתא ולא שביק מר אמר להם אמשול לכם משל למה הדבר דומה לאדם שיש לו שתי נשים אחת ילדה ואחת זקינה ילדה מלקטת לו לבנות זקינה מלקטת לו שחורות נמצא קרח מכאן ומכאן אמר להן אי הכי אימא לכו מלתא דשויא לתרוייכו {שמות כב-ה} כי תצא אש ומצאה קוצים תצא מעצמה שלם ישלם המבעיר את הבערה אמר הקב''ה עלי לשלם את הבערה שהבערתי אני הציתי אש בציון שנאמר {איכה ד-יא} ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה ואני עתיד לבנותה באש שנאמר {זכריה ב-ט} ואני אהיה לה חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה שמעתתא פתח הכתוב בנזקי ממונו וסיים בנזקי גופו לומר לך אשו משום חציו: {שמואל ב כג-טו} ויתאוה דוד ויאמר מי ישקני מים מבור בית לחם אשר בשער ויבקעו שלשת הגבורים במחנה פלשתים וישאבו מים מבור בית לחם אשר בשער [וגו'] מאי קא מיבעיא ליה אמר רבא אמר ר''נ טמון באש קמיבעיא ליה אי כר' יהודה אי כרבנן ופשטו ליה מאי דפשטו ליה רב הונא אמר גדישים דשעורים דישראל הוו דהוו מטמרי פלשתים בהו וקא מיבעיא ליה מהו להציל עצמו בממון חבירו שלחו ליה אסור להציל עצמו בממון חבירו אבל אתה מלך אתה [ומלך] פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו ורבנן ואיתימא רבה בר מרי אמרו גדישים דשעורין דישראל הוו וגדישין דעדשים דפלשתים וקא מיבעיא להו מהו ליטול גדישין של שעורין דישראל ליתן לפני בהמתו על מנת לשלם גדישין של עדשים דפלשתים שלחו ליה {יחזקאל לג-טו} חבול ישיב רשע גזילה ישלם אע''פ שגזילה משלם רשע הוא אבל אתה מלך אתה ומלך פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו בשלמא למאן דאמר לאחלופי היינו דכתיב חד קרא {שמואל ב כג-יא} ותהי שם חלקת השדה מלאה עדשים וכתיב חד קרא {דברי הימים א יא-יג} ותהי חלקת השדה מלאה שעורים אלא למאן דאמר למקלי מאי איבעיא להו להני תרי קראי אמר לך דהוו נמי גדישים דעדשים דישראל דהוו מיטמרו בהו פלשתים בשלמא למאן דאמר למקלי היינו דכתיב {שמואל ב כג-יב} ויתיצב בתוך החלקה ויצילה אלא למ''ד לאחלופי מאי ויצילה דלא שבק להו לאחלופי בשלמא הני תרתי היינו דכתיב תרי קראי

רש"י בכי טוב. בעוד חמה זורחת ילין במלון ולא ימתין עד שתחשך ולבקר לא ישכים לצאת עד שיאיר כי טוב לישנא מעליא האור כי טוב כלומר טוב הוא לצאת בו וליכנס בו מפני המזיקין והליסטין: חרב. חרבו של מלאך המות: אימה. אימת מות של מלאך ולא בגלוי כל כך: רתחא. דבר: סכר כוי. סתם חלונות: אם אמרנו כו'. בארבעה אנשים מצורעים: דליכא ספק נפשות. במקום שתגלה שם: תא שמע. וסיפיה דקרא ועתה לכו ונפלה אל מחנה ארם אם יחיונו נחיה וגו': וה''מ דלית בהו נקבה. דהתם משום נקבה הוא דעבדי: דשוויא לתרוייכו. אגדתא ושמעתתא בדבר אחד ושניכם שוין בה שתתרצו ותחפצו בה: כי תצא מעצמה. אנחנו גרמנו לו שקלקלנו והבטיח הקב''ה לשלם כאילו הוא הבעירה: פתח הכתוב בנזקי. שהזיק ממונו דכתיב כי תצא משמע מעצמה שהדליק בתוך שלו והלכה ודלקה בתוך של חבירו: וסיים בנזקי גופו. שקראו מבעיר בידים: משום חציו. כזורק חץ שמזיק למרחוק דאיהו גופיה עביד הכא נמי איהו גופיה עביד ונפקא מיניה לחייבו בד' דברים אם הוזק בה אדם כדאמרינן בפ''ב (דף כג.): אשר בשער. סנהדרין זקני השער: טמון באש קמיבעיא ליה. מעשה בא לפניו במחנה ששרפו אנשיו גדיש של ישראל ונצרך לשאול הלכה אם חייבין לשלם כלים הטמונים בתוכו כר' יהודה או פטורין כרבנן: גדישין דשעורין הוו. אקרא סמיך דכתיב ותהי חלקת השדה מלאה שעורין: מלך פורץ. גדר שדה אחרים לעשות לו דרך ולאוכלוסין שלו דאמרי' בב''ב (דף ק:) דרך המלך אין לה שיעור: מלאה שעורים כו'. בדברי הימים: מלאה עדשים. בספר שמואל: ויצילה. שלא ישרפוה הואיל ואסור להציל את עצמו בממון חבירו: (רש"י)

תוספות לעולם יכנס אדם בכי טוב. מדקדק ר''ת מדמקדים כניסה ליציאה דבנכנס מעיר אחרת איירי מדיליף בריש פסחים (דף ד. ושם) מאברהם דמצפרא סגי לזרוז מצות דכתיב וישכם אברהם בבקר ודלמא משום כי טוב הוא דלא השכים אלא ודאי מביתו לא שייך למימר שיצא בכי טוב שמכיר המוקשים והפחתים ואע''ג דהכא מייתי קרא ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר משמע דמביתו נמי מיירי יש לומר דכיון דהוא סכנתא חשיב כמו לעיר אחרת ובפ''ק דתענית (דף י:) מייתי קרא דהבקר אור ור''י אומר דאין לדקדק בזה דאורחיה דגמרא בהכי בפרק במה מדליקין (שבת דף לד:) בין השמשות כהרף עין זה נכנס וזה יוצא ובפרק עושין פסין (עירובין דף כא.) נמי אמרינן אבל אדם מטפס ועולה מטפס ויורד והא דיליף מוישכם אברהם בבקר שפיר יליף דמשום כי טוב לא היה צריך לאחר כיון דאזל לדבר מצוה דשלוחי מצוה אין נזוקין: שמלאך המות מפקיד שם כליו. לא גרסינן שנאמר למכמש יפקיד כליו דגבי עשרה מסעות של סנחריב כתיב האי קרא (בישעיה י) בא על עית עבר במגרון למכמש יפקיד כליו: מהו להציל עצמו בממון חבירו. איבעיא ליה אי חייב לשלם כשהציל עצמו מפני פקוח נפש: דלא שביק להו לאחלופי. בתרוייהו כתיב ויצילה של שעורים שלא נטלוה ע''מ לשלם עדשים ושל עדשים שלא לקחוה ממי שזכה בה: (תוספות)

דף סא - א

אלא למ''ד טמון באש קמיבעיא ליה מאי איבעי ליה קראי אמר לך טמון וחדא מהנך קמיבעיא ליה בשלמא למ''ד הני תרתי היינו דכתיב {שמואל ב כג-טז/יז} ולא אבה דוד לשתותם אמר כיון דאיכא איסורא לא ניחא לי אלא למ''ד טמון באש קא מבעיא ליה מכדי גמרא הוא דשלחו ליה מאי לא אבה דוד לשתותם דלא אמרינהו משמייהו אמר כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי כל המוסר עצמו למות על דברי תורה אין אומרים דבר הלכה משמו {שמואל ב כג-טז} ויסך אותם לה' בשלמא למ''ד הני תרתי משום דעבד לשם שמים אלא למ''ד טמון באש מאי ויסך אותם לה' דאמרינהו משמא דגמרא: מתני' עברה גדר שהוא גבוה ד' אמות או דרך הרבים או נהר פטור: גמ' והתניא עברה גדר שהוא גבוה ארבע אמות חייב אמר רב פפא תנא דידן קא חשיב מלמעלה למטה שש אמות פטור חמש אמות פטור עד ארבע אמות פטור תנא ברא מלמטה למעלה קא חשיב שתי אמות חייב שלש אמות חייב עד ארבע אמות חייב אמר רבא ד' אמות שאמרו דפטור אפילו בשדה קוצים אמר רב פפא ומשפת קוצים ולמעלה ד' אמות אמר רב לא שנו אלא בקולחת אבל בנכפפת אפילו עד מאה אמה חייב ושמואל אמר מתני' בנכפפת אבל בקולחת אפי' כל שהוא פטור תניא כוותיה דרב בד''א בקולחת אבל בנכפפת ועצים מצויין לה אפילו עד מאה מיל חייב עברה נהר או שלולית שהם רחבים ח' אמות פטור: דרך הרבים: מאן תנא אמר רבא ר''א היא דתנן רבי אליעזר אומר שש עשרה אמות כדרך רה''ר (פטור): או נהר: רב אמר נהר ממש ושמואל אמר אריתא דדלאי מ''ד נהר ממש אע''ג דליכא מיא ומ''ד אריתא דדלאי אי אית ביה מיא אין אבל לית ביה מיא לא תנן התם ואלו מפסיקין לפאה הנחל והשלולית ודרך היחיד ודרך הרבים מאי שלולית אמר רב יהודה אמר שמואל מקום שמי גשמים שוללין שם רב ביבי א''ר יוחנן אמת המים שמחלקת שלל לאגפיה מאן דאמר מקום שמי גשמים שוללין שם כ''ש אמת המים ומאן דאמר אמת המים אבל מקום שמי גשמים שוללין שם לא מפסקי דהנהו

רש"י ה''ג. קראי למה לי ולא גרסינן תרי: מכדי גמרא שלחו ליה. לא נצרך אלא ללמוד הלכה כמו ששלחו לו ומאי ולא אבה: דעבד לשם שמים. כיון דאיכא איסורא גבי איניש דעלמא: מתני' דרך הרבים. י''ו אמות מעגלות דדגלי מדבר ילפינן במסכת שבת (ד' צח:): גמ' תנא דידן קא חשיב מלמעלה למטה שש אמות או חמש אמות או ד' אמות פטור. דס''ל עד ועד בכלל: ותנא ברא קחשיב מלמטה למעלה שתי אמות או שלש אמות חייב. וד' אמות פטור דס''ל עד ולא עד בכלל וכולן שוין בד' אמות דפטור לתנא דידן עד ועד בכלל לתנא ברא עד ולא עד בכלל: ואפילו בשדה קוצים. אפילו היתה שדה שקופצת [לשם] האור מעל לגדר מלאה קוצים שנוח האש לבער בה ולדלג פטור: לא שנו. דפטור: אלא בקולחת. אש שקולח מתמר ועולה למעלה: אבל נכפפת. שהרוח מטה אותה וכופה לצדדין ומפסיק השלהבת ודולגת לשון מורי. לישנא אחרינא נכפפת אש נמוכה הולכת ונסרכת בעשבים ובקסמים שעל גבי קרקע הלכך אפילו עברה דרך רה''ר רחב מאד חייב: במה דברים אמורים. דאם עברה דרך רה''ר פטור: שלולית. לקמיה מפרש: ר''א. במתניתין: אריתא דדלאי. יאור קטן שדולין ממנו ומשקין שדות: מאן דאמר נהר ממש אע''ג דלית ביה מיא. דהואיל ורחב הוי כדרך הרבים: מפסיקין לפאה. להניח פאה מכל אחד ואחד: הנחל. שדה מכאן ושדה מכאן ונחל עמוק באמצע חייב להניח פאה מכל אחד ואחד: דרך היחיד. ארבע אמות: שוללין. מתקבצין כמו מן השלל של ביצים (ביצה דף ז.) דבר אחר לשון שלל ומלקוח (במדבר לא) דבר המקובץ: שמחלקת שלל לאגפיה. שמשקין אותן ממנה והן עושין פירות: (רש"י)

תוספות ה''ג אלא למאן דאמר טמון באש תרתי קראי למה לי. אבל הא לא בעי דלמה לי כלל קראי דחד קרא אצטריך לכל הפחות משום בעיא דטמון והא דכתיב ויצילה לר''י הצילה שלא הניח לשרוף כדי שלא יתחייב בטמון ולרבנן שהציל את המזיק שלא נתחייב לשלם אבל תרי קראי למה לי דלמ''ד לאחלופי אע''פ שאם לא היו עדשים היו צריכים לישאל אם מותר ליטול שעורים על מנת לשלם דמים מ''מ הזכיר עדשים לפי שהיו מזומנים שם והיו רוצים לפרעם תחתיהן ולמ''ד להציל עצמו בממון חבירו מיבעיא ליה בשעורין דלא חשיבי כל כך ובעדשים דחשיבי טובא אלא למ''ד טמון תרוייהו למה לי ובקונטרס גרס קראי למה לי: מאי ולא אבה דוד לשתותם. הוה מצי למימר אחד מהנך דמיבעיא ליה עם טמון אלא משמע ליה דאכל מילתא דאיבעיא ליה קאי ומכאן קשה לפי פירוש הקונטרס דמעשה בא לפניו ששרפו אנשיו גדיש והיו בה כלים טמונים דלפירושו הוה ליה למימר שלא אבה דוד לשתות היינו שלא רצה להפטר מחמת שהוא מלך: עברה גדר שהוא גבוה ארבע אמות. בגמרא מפרש ארבע אמות משפת קוצים ולמעלה ונראה לר''י דאיירי שאין הגדר גבוה מן השלהבת שאם היה גבוה יותר מאי קמפליג בין קולחת לנכפפת מה לי זה ומה לי זה כיון שהגדר גבוה מן השלהבת מה יכולה להזיק אלא ודאי בשאין גבוה מן השלהבת איירי ומיהו כשאין עצי הדליקה גבוהין מן הגדר איירי שאם היו גבוהין מן הגדר מה מועיל שהגדר גבוה מן הקוצים הרי הוא כאילו היתה המדורה על הגדר אלא כשעצי הדליקה שוים לגדר איירי או נמוכים מן הגדר ועוד נראה דגבוה ד' אמות דקתני אעצי הדליקה קאי שהגדר גבוה מעצי הדליקה ארבע אמות ורב פפא בא להוסיף בגמ' שמשפת קוצים ולמעלה נמי בעינן ארבע אמות אבל פשיטא דמתניתין אעצי הדליקה קאי ולשון עבר לא שייך אם לא היה הגדר גבוה מעצי הדליקה אע''פ שהשלהבת עולה למעלה מן הגדר: והתניא עברה גדר כו'. אומר ר''י דאי גרסי' בברייתא עד ובמתניתין לא גרסינן עד לא ניחא דלא שייך למפרך כלל דפשיטא דברייתא מלמטה למעלה קא חשיב דבענין אחר לא מיפרש אלא עד ולא עד בכלל דבכל מקום ד' אמות כלמעלה מד' אמות ובמתניתין לא קתני עד דבארבע אמות פטור ואפילו קתני במתניתין עד כמו בברייתא אין שייך להקשות דפשיטא דמתניתין לא מיפרשא אלא מלמעלה למטה וברייתא לא מיפרשא אלא מלמטה למעלה אבל אי במתניתין קתני עד ובברייתא לא קתני עד אז שייך למפרך שפיר אי נמי בשניהם אין עד שייך למפרך שפיר דמתניתין קתני בד' אמות פטור וברייתא קתני חייב וא''ת אי בשניהם אין עד אמאי אצטריך לשנויי מתניתין מלמעלה למטה וברייתא מלמטה למעלה לימא מתניתין ד' אמות דוקא בלא עד וברייתא מיפרשא בעד וי''ל דכיון דלא קתני עד לא כאן ולא כאן סברא הוא דכי היכי דהך מיפרשא בעד הך נמי מיפרשא בעד: לא שנו אלא בקולחת. אגדר קאי וגרס אבל בנכפפת אפי' עד מאה אמה ולא גרס מאה מיל דמיל לא שייך בגובה ולפי הספרים דגרסי מאה מיל צ''ל דקאי אדרך רה''ר ואין נראה דהא בסמוך מייתי משנה דדרך הרבים ואמרינן עלה מאן תנא משמע דעד השתא לא איירי בה אע''ג דברייתא דתניא כוותיה גרס מיל דברוחב איירי ולא בגובה כדקתני ועצים מצויין לה מ''מ שפיר קאמר תניא כוותיה דברייתא מוקמה למתניתין בקולחת: דרך הרבים מאן תנא רבי אליעזר היא. אמתניתין קאי והוי סתם ואח''כ מחלוקת: מאן דאמר נהר ממש אע''ג דלית ביה מיא. ואע''ג דברשות הרבים בעי ט''ז אמות הכא סגי בח' אמות מתוך שהנהר עמוק וגם יש בו קרירות מים שעוברים בו תמיד: אלו מפסיקין לפאה כו'. במסכת פאה (פ''ב מ''א) גרס בסדר המשנה דרך היחיד ואח''כ דרך הרבים ומפרש בירושלמי דמשום סיפא איצטריך למיתני דקתני הכל מפסיקין לזרעים ואינו מפסיק לאילן דקמ''ל דאפילו דרך הרבים אינו מפסיק לאילנות ועוד [קא] חשיב שם שביל היחיד ושביל הרבים הקבוע בימות החמה ובימות הגשמים והשתא שביל היחיד איצטריך לאשמועינן דאע''פ שהוא קטן מדרך מפסיק מאחר שהוא קבוע ודרך היחיד אצטריך דס''ד כיון שאין קבוע לא מפסיק אע''פ שהוא רחב ושביל הרבים אצטריך דס''ד אמינא דבשביל היחיד הוא דבעינן קבוע בימות החמה ובימות הגשמים אבל שביל הרבים אע''פ שאין קבוע בימות הגשמים מפסיק קא משמע לן: שמחלקת שלל לאגפיה. כשגדלה האמה מתמלאה מים בורות שיחין ומערות שסביבותיה שמשקין בהם השדות: (תוספות)

דף סא - ב

באגני דארעא מקרו: מתני' המדליק בתוך שלו עד כמה תעבור הדליקה רבי אלעזר בן עזריה אומר רואין אותו כאילו הוא באמצע בית כור ר''א אומר ט''ז אמות כדרך רה''ר רבי עקיבא אומר חמשים אמה ר''ש אומר {שמות כב-ה} שלם ישלם המבעיר את הבערה הכל לפי הדליקה: גמ' ולית ליה לר''ש שיעורא בדליקה והתנן לא יעמיד אדם תנור בתוך הבית אלא אם כן יש על גבו גובה ד' אמות היה מעמידו בעלייה עד שיהא תחתיו מעזיבה שלשה טפחים ובכירה טפח ואם הזיק משלם מה שהזיק ר' שמעון אומר לא נאמרו שיעורין הללו אלא שאם הזיק פטור מלשלם אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה הכל לפי גובה הדליקה אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' שמעון וכן אמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כר''ש: מתני' המדליק את הגדיש והיו בו כלים ודלקו ר''י אומר משלם מה שבתוכו וחכ''א אינו משלם אלא גדיש של חטין או של שעורין היה גדי כפות לו ועבד סמוך לו ונשרף עמו חייב עבד כפות לו וגדי סמוך לו ונשרף עמו פטור ומודים חכמים לר''י במדליק את הבירה שהוא משלם כל מה שבתוכה שכן דרך בני אדם להניח בבתים: גמ' אמר רב כהנא מחלוקת במדליק בתוך שלו והלכה ואכלה בתוך של חבירו דר''י מחייב אנזקי טמון באש ורבנן פטרי אבל במדליק בתוך של חבירו דברי הכל משלם כל מה שבתוכו א''ל רבא אי הכי אדתני סיפא מודים חכמים לר''י במדליק את הבירה שמשלם כל מה שבתוכה שכן דרך בני אדם להניח בבתים לפלוג וליתני בדידה בד''א במדליק בתוך שלו והלכה ואכלה בתוך של חבירו אבל מדליק בתוך של חבירו דברי הכל משלם כל מה שהיה בתוכו אלא אמר רבא בתרתי פליגי פליגי במדליק בתוך שלו והלכה ואכלה בתוך של חבירו דר''י מחייב אטמון באש ורבנן סברי לא מחייב ופליגי נמי במדליק בשל חבירו דר''י סבר משלם כל מה שבתוכו ואפילו ארנקי ורבנן סברי כלים שדרכן להטמין בגדיש כגון מוריגין וכלי בקר הוא דמשלם כלים שאין דרכן להטמין בגדיש לא משלם תנו רבנן המדליק את הגדיש והיו בו כלים ודלקו ר''י אומר משלם כל מה שהיה בתוכו וחכמים אומרים אינו משלם אלא גדיש של חטין או גדיש של שעורין ורואין מקום כלים כאילו הוא מלא תבואה

רש"י באגני. כמו באגנות (שמות כד) קוניי''ש בלע''ז: מתני' באמצע בית כור. אם יש לו חצי בית כור לכל רוח פטור ובקולחת שדילגה וכדאוקימנא אבל נכפפת בוערת והולכת כל שעה אפילו עד מאה מיל חייב: הכל לפי הדליקה. קס''ד ה''ק הכל ישלם כל כמה שהדליק בין רחוק בין קרוב: גמ' לא יעמיד. בני העיר מעכבין עליו שלא תבער האש בתקרה: מעזיבה. טיח של סיד על תקרה ודומה לו בספר עזרא (נחמיה ג) ויעזבו (את) ירושלים עד החומה: ובכירה. שפחותה מתנור ואין מבעירין בתוכה אש גדול: לפי גובה. כשהאש גבוהה וגדולה קופצת למרחוק: מתני' אלא גדיש של חטין או גדיש של שעורין. אם חטין חטין אם שעורין שעורין: היה גדי כפות לו כו' חייב. על הגדי דבעלי חיים נמי אתרבו מאו הקמה ומשום דקם ליה בדרבה מיניה ליכא למפטריה דאינו חייב מיתה על העבד דהואיל ואינו כפות היה לו לברוח ופטור עליו ממיתה ומתשלומים אבל היה עבד כפות לו פטור אפילו על הגדי ועל הגדיש דחייב מיתה על העבד דכתיב נקם ינקם (שמות כא) וקם ליה בדרבה מיניה ואפי' לא התרו בו שאינו נהרג הא קי''ל (כתובות ד' לד:) דחייבי מיתות שוגגין פטורין ובגדי לא שני לן בין כפות לשאינו כפות ואיידי דנקט בעבד נקט בגדי ואיכא דאמרי בגדי נמי דוקא נקט סמוך פטור דהיה לו לברוח והכי קאמר היה עבד כפות לו או גדי סמוך לו פטור ואע''ג דפשיט בשילהי פ' שני (כז.) שורו כממונו דאם הניח גחלת עליו ונשרף חייב התם הוא דהניח על גבי שור דלא היה לו לשור ליטול אבל הכא היה לו לברוח: גמ' בתוך של חבירו. אין לו רשות והוי כמאבד בידים: במדליק את הבירה. בתוך של חבירו הוא ואפ''ה יהיב טעם משום דדרך בני אדם להניח כלים בבתים אבל גדיש לא: בדידה. בגדיש ולשמעינן אע''פ שאין דרך להטמין בו חייב הואיל והדליק לתוך של חבירו וכ''ש בירה: בתרתי פליגי [פליגי] במדליק בתוך שלו כו'. ופטרי רבנן אפילו כלים שדרכן להטמין בגדיש דהא גזירת הכתוב הוא דטמון באש פטור ור' יהודה מחייב אטמון ובכלים ל''ש אותן שאין דרכן להטמין ול''ש אותן שדרכן להטמין: בבירה. מגדל גדול: מוריגין. קרשים [נקובים] ובהן יתידות ודשין בהן את התבואה: (רש"י)

תוספות ולית ליה לר''ש שיעורא. קס''ד הכל לפי היזק הדליקה ישלם אפילו אין ראוי לעבור: לא יעמיד אדם תנור בתוך ביתו כו'. שיכול לעכב עליו בעל העלייה אם הבית של אחד והעלייה של אחר היה מעמידו בעלייה בעל הבית מעכב ובקונטרס פירש לענין בני העיר שמעכבין עליו וכמו שפירש ניחא דהוי דומיא דאינך. : מתניתין דהתם בפרק לא יחפור ' (ב''ב דף כ:): לפלוג וליתני בדידה. וא''ת השתא נמי קא מפליג בדידה במדליק בתוך שלו וי''ל דע''כ סיפא בתוך ביתו של חבירו מדליק דאי במדליק בתוך שלו אע''פ שדרך בני אדם להניח בבתים היה פטור דהא קתני רישא וחכ''א אינו משלם אלא גדיש של חטין או גדיש של שעורין משמע דאפילו מוריגים וכלי בקר שדרך להניח בגדיש לא משלם אלא גדיש לבדו והשתא בכל ענין שנעמיד דברי רב כהנא פריך רבא עליה שפיר דאם ר''ל רב כהנא מחלוקת בתוך שלו ופליגי במוריגין וכלי בקר דר''י מחייב וחכמים פוטרין אבל במדליק בשל חבירו אפילו רבנן מחייבי אמוריגין וכלי בקר אם כן שפיר פריך דליפלוג בדידה בגדיש עצמה דהא בירה נמי לא מיתוקמא אלא במדליק בשל חבירו ואם ר''ל רב כהנא מחלוקת במדליק בתוך שלו דפליגי אפילו בארנקי דר' יהודה מחייב אע''פ דאין דרך ארנקי להניח בגדיש ורבנן פטרי אפי' במוריגין כדפרישית מ''מ כשמסיים אבל במדליק בתוך של חבירו ד''ה משלם כל מה שבתוכו אפילו אארנקי נמי קאי דמשמע ד''ה משלם כל מה שבתוכו לרבנן כמו לר''י הלכך פריך שפיר לפלוג וליתני בדידה דלשמעינן אפי' ארנקי בגדיש דאין דרכו להניח דהוי רבותא טפי ועוד שקשה לשון המשנה דקתני שדרך בני אדם להניח בבתים דאפי' אין דרך נמי מחייבי רבנן במדליק בתוך של חבירו: אלא אמר רבא בתרתי פליגי [פליגי] במדליק בתוך שלו כו'. דר''י מחייב אפי' ארנקי בגדיש שאין דרך להניח מדנקט מודים חכמים במדליק את הבירה דלכך נקט בירה שרוצה למצוא שיחייבו רבנן אפי' בארנקי כמו ר''י ואי רבי יהודה לא מחייב במדליק בתוך שלו אלא דוקא במוריגין הוה ליה לפלוגי בדידה ולימא דמודים חכמים במדליק גדיש של חבירו דחייב במוריגין אלא ודאי מחייב ר''י במדליק בתוך שלו אפי' בארנקי בגדיש ורבנן לא מחייבי אפי' במוריגין דקתני אינו משלם אלא גדיש של חטים כו' ופליגי נמי במדליק בתוך של חבירו דר' יהודה מחייב אפי' בארנקי בגדיש ורבנן לא מחייבי אלא במוריגין של חבירו שדרכו להניח בגדיש או ארנקי בבית שדרך להניח כל דבר בבתים וטעמייהו יש לפרש דר' יהודה לא פטר בטמון כלל ורבנן במדליק בתוך שלו פטרי כדמשמע קרא כי תצא אש (ומשמע) דאיירי דמדליק בתוך שלו אבל במדליק בתוך של חבירו מחייב בדבר שדרכו להטמין דלא אשכחן דפטר ביה קרא טמון ובדבר שאין דרכו פטרי מסברא דלא אבעי ליה לאסוקי אדעתיה שיניח אדם ארנקי בגדיש: (תוספות)

דף סב - א

במה דברים אמורים במדליק בתוך שלו והלכה ודלקה בתוך של חבירו אבל מדליק בתוך של חבירו (דברי הכל) משלם כל מה שהיה בתוכו ומודה ר' יהודה לחכמים במשאיל מקום לחבירו להגדיש גדיש והגדיש והטמין שאין משלם אלא דמי גדיש בלבד להגדיש חטין והגדיש שעורין שעורין והגדיש חטין חטין וחיפן בשעורין שעורין וחיפן בחטים שאינו משלם אלא דמי שעורין בלבד אמר רבא הנותן דינר זהב לאשה ואמר לה הזהרי בו של כסף הוא הזיקתו משלמת דינר זהב משום דאמר לה מאי הוה ליך גביה דאזקתיה פשעה בו משלמת של כסף דאמרה ליה נטירותא דכספא קבילי עלי נטירותא דדהבא לא קבילי עלי א''ל רב מרדכי לרב אשי אתון בדרבא מתניתו לה אנן ממתניתא פשיטא לן חטין וחיפן בשעורין שעורין וחיפן בחטין אינו משלם אלא דמי שעורין בלבד אלמא אמר ליה נטירותא דשערי קבילי עלי הכא נמי אמרה ליה נטירותא דדהבא לא קבילי עלי אמר רב שמעית מילתא לר' יהודה ולא ידענא מאי היא אמר שמואל ולא ידע אבא מאי שמיע ליה לר' יהודה דמחייב על נזקי טמון באש עשו תקנת נגזל באשו בעי אמימר עשו תקנת נגזל במסור או לא אליבא דמ''ד לא דיינינן דינא דגרמי לא תבעי לך דמסירות נמי לא דיינינן אלא כי תבעי לך אליבא דמ''ד דיינינן דינא דגרמי עשו תקנת נגזל במסור דמשתבע ושקיל או לא תיקו ההוא גברא דבטש בכספתא דחבריה שדייה בנהרא אתא מריה ואמר הכי והכי הוה לי בגוה יתיב רב אשי וקא מעיין ביה כי האי גוונא מאי א''ל רבינא לרב אחא בריה דרבא ואמרי לה רב אחא בריה דרבא לרב אשי לאו היינו מתניתין דתנן ומודים חכמים לר' יהודה במדליק את הבירה שמשלם כל מה שבתוכו שכן דרך בני אדם להניח בבתים אמר ליה אי דקא טעין זוזי הכא נמי הכא (במאי עסקינן) דקא טעין מרגניתא מאי מי מנחי אינשי מרגניתא בכספתא או לא תיקו א''ל רב יימר לרב אשי טעין כסא דכספא בבירה מאי אמר ליה חזינא אי איניש אמיד הוא דאית ליה כסא דכספא אי נמי איניש מהימנא הוא דמפקדי אינשי גביה משתבע ושקיל ואי לא לאו כל כמיניה א''ל רב אדא בריה דרב אויא לרב אשי מה בין גזלן לחמסן א''ל חמסן יהיב דמי גזלן לא יהיב דמי א''ל אי יהיב דמי חמסן קרית ליה והאמר רב הונא תלוה וזבין זביניה זביני לא קשיא הא דאמר רוצה אני הא דלא אמר רוצה אני:

רש"י ד''ה משלם מה שבתוכו. רבא מתרץ לה לטעמיה בכלים שדרכן להטמין בגדיש: אלא דמי גדיש. אם הבעירו בעל השדה דלא קביל עליה אלא נטירותא דגדיש: חטין וחיפן בשעורים. אע''פ שנותן לו רשות לחטין אינו משלם אלא שעורין דאמר ליה לא ראיתי אלא שעורין לפיכך לא נזהרתי בהן כל כך: מאי הוה ליך גביה דאזקתיה. בידים ששרפתו או שהשלכתו לים ולא דמי למשאיל מקום לחבירו להגדיש שעורין והגדיש חטים דאמרן לעיל אינו משלם אלא דמי שעורין דמבעיר לא מזיק בידים הוא אלא פושע כדכתיב כי תצא אש מעצמה מפי המורה: פשעה בו. לא שמרתו כדרך השומרים ואבד: [בדרבא] מתניתו לה. משמיה דרבא אמריתו לה: שעורין וחיפן בחטין. נותן לו רשות להגדיש שעורין ולא חטין: שמעית מילתא לר' יהודה. אליבא דר' יהודה דמתני': עשו תקנת נגזל באשו. כי היכי דתקנו רבנן לנגזל לישבע כמה גזלו ויטול דתנן במסכת שבועות (דף מד:) אלו נשבעין ונוטלין השכיר והנגזל כך תקנו באשו שישבע מה הטמין ויטול: אליבא דמ''ד לא דיינינן דינא דגרמי. בפרק הגוזל ומאכיל (לקמן דף קיז:): בכספתא. ארגז שמניחין בו כספים: אמיד. עשיר שאומדין אותו לכלי כסף: (רש"י)

תוספות במה דברים אמורים במדליק בתוך שלו והלכה ודלקה בתוך של חברו אבל במדליק בתוך של חבירו משלם כל מה שבתוכו. כלומר בדבר שדרכו כגון מוריגים וכלי בקר אבל ארנקי בגדיש לא מחייבי רבנן אע''פ שדקדקנו בכל הני דלעיל שיהא משלם כל מה שבתוכו לרבנן כמו לר' יהודה הני מילי היכא דקתני ומודים או היכא דקתני דברי הכל אבל הכא במה דברים אמורים קתני ורבנן מילתייהו מפרשי ולאו אמילתא דרבי יהודה קיימי: שאינו משלם אלא דמי שעורים. במדליק בתוך שלו איירי דאי במדליק בתוך של חבירו שעורין והגדיש חטין למה לא ישלם חטין כיון דחזי להו ובסמוך מדמי להו נמי לנותן דינר זהב לאשה ופשעה בו משמע דהיינו מדליק בתוך שלו והלכה בתוך של חברו: לרבי יהודה דמחייב על נזקי טמון באש כו'. לרבנן נמי הוה מצי למימר דעשו תקנה בבירה בכל דבר ובגדיש במוריגין אלא רבותא אשמועי' דלרבי יהודה אפי' ארנקי בגדיש עשו תקנת נגזל: עשו תקנת נגזל במסור או לא. כתב רב אלפס כגון שיש עדים שמסרו ואיבד ממונו ואין יודעין כמה תיקו וכל תיקו דממונא לקולא ובשם רב האי גאון כתוב שישבע ויטול מחצה שכל תיקו דממונא חולקין ואין נראה לר''י לחייב כלל משום תיקו ור''ת מפרש דהך בעיא כשהמוסר מכחיש את הנמסר דומיא דנגזל בשבועות דגזלן מכחישו אבל אם המוסר עצמו אינו יודע כמה ישבע נמסר כמה הפסיד ויטול ולר''י נראה דהך בעיא אפילו אין המוסר יודע דומיא דתקנת נגזל באשו שאין המבעיר יודע כמה הפסיד הניזק דמבעי ליה במסור אי עשו תקנתא או לא: מי מנחי אינשי מרגניתא בכספתא או לא. אפילו יש עדים שהיה בו מרגניתא מבעיא ליה דשמא לא אבעי ליה לאסוקי אדעתיה להאי ולא אמרינן מאי הוה ליה גביה דאזקיה כיון דלא רגילי אינשי לאנוחי כלל ולא דמי לדינר זהב דלעיל דאבעי לה לאסוקי אדעתא טפי דפעמים שאומר כן דירא שאם היתה יודעת שהוא של זהב לא היתה שומרתו ולא דמי נמי לארנקי בגדיש דרגילין טפי דמנחי מרגניתא בכספתא ואין לפרש דלענין שבועה מבעיא ליה אי עשו תקנת נגזל ויהא נאמן לומר שהיה בו מרגניתא דא''כ מה היה אומר לרב אשי לאו היינו מתני' מה ענין זה למשנתינו: מה בין גזלן לחמסן. בלישנא דקרא אין חילוק ביניהם והכא קבעי מה בין גזלן דרבנן לחמסן דרבנן דתניא בפ' זה בורר (סנהדרין דף כה:) הוסיפו עליהם הגזלנים והחמסנים ומפרש גזלן לא יהיב דמי ובמציאת חרש שוטה וקטן כדמוקי ליה התם דאין פסול מן התורה אלא משום דרכי שלום: חמסן יהיב דמי. וכשלא אמר רוצה אני כדמפרש אבל מן התורה אינו פסול אלא היכא דלא יהיב דמי אבל היכא דיהיב דמי כשר אע''ג דלא אמר רוצה אני אע''פ שעובר על לאו דלא תחמוד הא אמרי' בפרק שנים אוחזין (ב''מ דף ה: ושם ד''ה בלא) לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו וההיא דסוף מכילתין (דף קיט.) דמייתי מחמס בני יהודה דאפילו היכא דיהיב דמי הוה כאלו נוטל נשמתו לאו דרשה גמורה היא אלא אסמכתא בעלמא דחמסן דקרא היינו גזלן דלא יהיב דמי וא''ת כיון דחמסן דיהיב דמי פסול מדרבנן א''כ כי אמרי' בפ' שנים אוחזין (ב''מ ד' ה: ושם ד''ה בלא) אלא הא דאמר רב הונא משביעים אותו שבועה שאינה ברשותו נימא מיגו דחשיד כו' ומשני מורה ואומר דמי קיהיבנא מ''מ מה תירץ בכך אם הוא מעכב הפקדון בידו ורוצה ליפטר בדמים בעל כרחו של בעלים הרי הוא חמסן ופסול לשבועה מדרבנן ואכתי נימא מיגו דחשיד כו' וי''ל דמ''מ בגזלן דאורייתא אין להוכיח שלא יהא חשוד אשבועתו ועוד דחמסן דרבנן כשר הוא ואינו פסול עד שיכריזו עליו כדאמר בפ' זה בורר (סנהדרין ד' כו:) ואפילו אם הוא ידוע שנעשה חמסן בענין זה שמא לא ראו חכמים לפוסלו בכך וגם לא להכריז אלא דוקא כי שקיל וחטיף בזרוע בעל כרחייהו דבעלים והמקשה דקא פריך נימא מיגו דחשיד כו' אע''ג דהא ודאי קים לן דגזלן דרבנן בעי הכרזה ואינו נפסל עד אחר הכרזה כל עיקר לא הביא דברי רב הונא אלא משום דמקשה והא קעבר בלא תחמוד א''נ הכי מקשה כיון שפטר עצמו במה שטען נגנבו או נאבדו ואינו משלם דמים אלא לפי שאינו רוצה לישבע ואם היה פוטרו מן השבועה לא היה משלם כלום א''כ נימא מיגו כו' ומשני מורה ואומר כו' וגם אם היה פוטרו מן השבועה שמא כמו כן היה משלם דמים לפי שמעכב הפקדון בידו ולהכי לא חשיד אממונא: (תוספות)

דף סב - ב

מתני' גץ שיצא מתחת הפטיש והזיק חייב גמל שהיה טעון פשתן ועבר ברשות הרבים ונכנס פשתנו לתוך החנות ודלקו בנרו של חנוני והדליק את הבירה בעל גמל חייב הניח חנוני נרו מבחוץ החנוני חייב רבי יהודה אומר בנר חנוכה פטור: גמ' אמר רבינא משמיה דרבא ש''מ מדרבי יהודה נר חנוכה מצוה להניחה בתוך עשרה דאי סלקא דעתך למעלה מעשרה אמאי אמר ר' יהודה נר חנוכה פטור לימא ליה הוה ליה לאנוחה למעלה מגמל ורוכבו אלא לאו ש''מ מצוה להניחה בתוך עשרה אמרי לא לעולם אימא לך אפי' למעלה מעשרה מאי אמרת אבעי לך לאנוחה למעלה מגמל ורוכבו כיון דבמצוה קא עסיק כולי האי לא אטרחוה רבנן אמר רב כהנא דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרבי תנחום נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה כסוכה וכמבוי:

רש"י מתני' גץ. אשטנציי''ל: גמ' למעלה מעשרים אמה. לא חזו לה אינשי ולא מפרסם ניסא ואנן לפרסומי ניסא בעינן: (רש"י)

תוספות פסולה כסוכה וכמבוי. תימה דהוה ליה למימר ימעט כדאמרי' בריש מסכת סוכה (דף ב.) מבוי דרבנן תני תקנתא וי''ל משום דבעי למימר כסוכה נקט לשון פסולה אי נמי לפי שהיה צריך להאריך בלשון ולומר יכבה וימעט ויחזור וידליק דלמעט כמו שהיא מודלקת לא סגי כדאמרינן בפ' במה מדליקין (שבת דף כב:) הדליקה בפנים והוציאה בחוץ לא עשה ולא כלום והכא נמי לא שנא: (תוספות)

פרק שביעי - מרובה

מתני' מרובה מדת תשלומי כפל ממדת תשלומי ארבעה וחמשה שמדת תשלומי כפל נוהגת בין בדבר שיש בו רוח חיים ובין בדבר שאין בו רוח חיים ומדת תשלומי ארבעה וחמשה אינה נוהגת אלא בשור ושה בלבד שנאמר {שמות כא-לז} כי יגנוב איש שור או שה וטבחו או מכרו וגו' אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל ולא הטובח ולא המוכר אחר הגנב משלם תשלומי ארבעה וחמשה: גמ' ואילו מדת תשלומי כפל נוהגת בין בגנב בין בטוען טענת גנב ומדת תשלומי ארבעה וחמשה אינה נוהגת אלא בגנב בלבד לא קתני מסייע ליה לרבי חייא בר אבא דא''ר חייא בר אבא א''ר יוחנן הטוען טענת גנב בפקדון משלם תשלומי כפל טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה איכא דאמרי לימא מסייע ליה לרבי חייא בר אבא דא''ר חייא בר אבא א''ר יוחנן הטוען טענת גנב בפקדון משלם תשלומי כפל טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה מי קתני אין בין מרובה קתני תנא ושייר: שמדת תשלומי כפל נוהגת כו': מנה''מ דת''ר {שמות כב-ח} על כל דבר פשע כלל על שור על חמור על שה ועל שלמה פרט על כל אבידה חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון אף כל דבר המטלטל וגופו ממון יצאו קרקעות שאינן מטלטלין יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות יצאו שטרות שאף על פי שמטלטלין אין גופן ממון יצא הקדש רעהו כתיב אי מה הפרט מפורש דבר שנבלתו מטמא במגע ובמשא אף כל דבר שנבלתו מטמא במגע ובמשא אבל עופות לא ומי מצית אמרת הכי והא שלמה כתיב אמרי אנן בבעלי חיים קאמרינן אימא בבעלי חיים דבר שנבלתו מטמא במגע ובמשא אין דבר שאין נבלתו מטמא במגע ובמשא לא

רש"י מתני' מרובה. אין הגונב אחר הגנב כו'. דכתיב וגונב מבית האיש ולא מבית הגנב: גמ' בטוען טענת גנב. גנב בא וגנבו ודרשינן לקמן בשמעתין דחייבו רחמנא כפילא אם נשבע ונמצא שקרן: לא קתני. אלמא נהגי ד' וה' בטוען טענת גנב אם טבח ומכר: מי קתני אין בין. דהוי דוקא ולא שייר מידי: קתני. קצת דברים שזו מרובה על זו ושייר: שהוקשו לקרקעות. דכתיב והתנחלתם אותם וגו' (ויקרא כה): אין גופן ממון. אלא גורמין לגבות ממון: (רש"י)

תוספות מתני' מרובה. מי קתני אין בין כו'. משמע הכא היכא דתני אין בין לא שייך למימר תנא ושייר והקשה הר''י מאורלינ''ש מהא דתנן בפ''ק דמגילה (ד' ח. ושם ד''ה אין) אין בין נדרים לנדבות אלא שהנדרים חייב באחריותן ונדבות אינו חייב באחריותן ואכתי הא איכא שהנדבה באה מן המעשר ונדר שהוא דבר שבחובה אין באה אלא מן החולין כדתנן בהתודה (מנחות ד' פא.) וי''ל דהתם לא בא לשנות כל ענין שנדר ונדבה חלוקים זה מזה אלא בא לומר שאין חיוב הבאה בזה יותר מבזה אלא אחריות אבל לענין בל תאחר זה וזה שוין וכן אין בין שבת ליום הכפורים לא איירי לכל דברים שביניהם כגון איסור אכילה וכן אין בין י''ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד לא איירי בחומר שבשניהם כגון לאו ומיתה אלא בדבר האסור או מותר לעשות בהן ועוד י''ל דהך משנה דמגילה שנויה במסכת קנים (פ''א מ''א) גבי עולת העוף ועולה בין נדר בין נדבה אין באה מן המעשר כיון דאין בה אכילת אדם כדדריש בסיפרי בפ' עשר תעשר ת''ל ואכלת ושמחת שמחה שיש בה אכילה יצאו עולות שאין עמהן אכילה ואין להאריך כאן יותר.: מרובה קתני תנא ושייר. לשון ראשון דמייתי סייעתא . לא בעי למימר דשייר דסבר ההוא לישנא דכיון דקתני מרובה אין לומר שייר כמו באין בין וכן משמע הלשון דקאמר ללישנא בתרא מי קתני אין בין מרובה קתני משמע שתחילה היה סבור דמרובה הוי כמו אין בין וא''ת ומאי שייר דהאי שייר וי''ל דשייר טענת גנב באבידה דדריש לקמן רבי יוחנן דמשלם כפל ואי טעין טענת גנב בפקדון לא משלם ארבעה וחמשה בטבח ומכר הכי נמי טוען טענת גנב באבידה ועוד שמשייר שותף שגנב מחבירו ושותפין שגנבו לא משלם ארבעה וחמשה כדאמר לקמן בפירקין (ד' עח:) ועוד יש מפרשים דאין לחוש הכא אם אינו משייר כי אם דבר אחד כיון דלא נחת למניינא אלא דגלי לן שיש ריבוי בכפל מארבעה וחמשה: יצאו קרקעות כו'. וא''ת כיון דאמעיטי משבועה. כדאמרינן בפרק הזהב (ב''מ ד' נז:) תיפוק ליה דאין בהם כפל בטוען טענת גנב דלא משלם אלא בשבועה כדאמרינן לקמן בשמעתין וליכא למימר דאצטריך לקופץ ונשבע דבהגוזל קמא (לקמן ד' קו.) מוכח דלא משלם אא''כ ב''ד משביעין אותו וי''ל דאצטריך להיכא דנשבע ע''י גלגול כדתנן (קדושין ד' כו.) זוקקין הנכסים שיש להם אחריות עם הנכסים כו' לישבע עליהן ומיהו לפי מאי דמסקינן לקמן האי כל ריבוי הוא מדלא כתיב הני פרטי גבי כסף וכלים וס''ל . דכפל ושבועה הכל אחד ניחא דליכא אלא חד קרא לתרוייהו וא''ת וגניבה בקרקע היכי שייכא וי''ל במשיג גבול א''נ במחובר לקרקע כי ההיא די' גפנים טעונות וטוען שנגנבו לו ה' ונמצא שהוא גנבם (שבועות ד' מב:): יצאו שטרות. ואם תאמר למה לי קרא למעט מכפל והא אפי' אבדו בידים לא משלם קרן למאן דלא דאין דינא דגרמי ואפי' מאן דדאין לא הוו אלא מדרבנן כדפרישית בסוף [הפרה] (ד' נד. ד''ה חמור) וי''ל כיון דאי איתיה לשטר בעין חייב להחזיר (משלם) סלקא דעתך. דכשמחזיר [משלם] (מחזיר) הכפל עמו: (תוספות)

דף סג - א

דהא כל חד וחד כלל ופרט באפי נפשיה דרשינן ליה אבל עופות לא א''כ נכתוב רחמנא חד פרטא הי נכתוב רחמנא אי כתב רחמנא שור הוה אמינא קרב לגבי מזבח אין שאין קרב לגבי מזבח לא ואי כתב רחמנא חמור הוה אמינא קדוש בבכורה אין שאין קדוש בבכורה לא אמרי א''כ נכתוב רחמנא שור וחמור שה למה לי ש''מ לאתויי עופות ואימא לאתויי עופות טהורים דומיא דשה דמטמא בגדים אבית הבליעה אבל עופות טמאים דלית בהו טומאה דלא מטמאי בגדים אבית הבליעה לא כל ריבויא הוא וכל היכא דכתב כל ריבויא הוא והא גבי מעשר דכתיב כל וקא דרשינן ליה בכלל ופרט דתני' {דברים יד-כו} ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך כלל בבקר ובצאן וביין ובשכר פרט ובכל אשר תשאלך נפשך חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש פרי מפרי וגידולי קרקע אף כל פרי מפרי וגידולי קרקע אמרי בכל כללא כל ריבויא הוא ואיבעית אימא כל כללא הוא מיהו כל דהכא ריבויא הוא מכדי כתיב מעיקרא כלל ופרט וכלל דכתיב {שמות כב-ו/ט} כי יתן איש אל רעהו כלל כסף או כלים פרט לשמור הדר וכלל ואי סלקא דעתך האי על כל דבר פשע נמי לכלל ופרט הוא דאתא נכתוב רחמנא להני פרטי גבי האיך כלל ופרט על כל דבר פשע למה לי ש''מ ריבויא הוא השתא דאמרת כל ריבויא כל הני פרטי למה לי חד למעוטי קרקע וחד למעוטי עבדים וחד למעוטי שטרות שלמה למעוטי דבר שאינו מסויים על כל אבידה לכדר' חייא בר אבא דאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן הטוען טענת גנב

רש"י דהא כל חד וחד כלל ופרט באנפיה נפשיה דרשינן ליה. כלומר היכא דאיכא פרטי יתירי כל חד וחד מרבי כעין דידיה ולא דרשינן כולהו בהדי הדדי דליהוי כעין הפרט דשלמה לרבות בעלי חיים שאין נבילתן מטמאה כדאמר לקמן כדתני דבי חזקיה שדי שור בין המצא לתמצא כו' שדי חמור בין המצא לתמצא אלמא כל חד וחד באפי נפשיה מדריש: א''כ. דכעין הפרט בכל צדדין הוא דמייתי לא נכתוב אלא חד מהני פרטי דבעלי חיים ומתרבי כעין הפרט כל שנבלתו מטמאה ומדכתב פרטי יתירי תנם ענין לרבות שאר בעלי חיים: קדוש בבכורה. כעין שור ושה הוא דמתרבי מכעין הפרט דחמור דדמי ליה בתלת צדדין בעלי חיים ובבכורה ונבלתו מטמאה אבל צבי ואיל דלא דמי ליה אלא בתרתי לא להכי כתב שור דאם אינו ענין לו תנהו ענין לשאינו קדוש בבכורה דדמי מיהת בתרתי לפרטא ב''ח ונבלתו מטמא ולעולם עופות לא: ה''ג. א''כ לכתוב רחמנא שור וחמור שה למה לי לאתויי עופות: ואימא טהורין. דדמי לפרטא קצת דיש טומאה בנבלתם קצת לטמא בבית הבליעה: אבל עופות טמאים לא. דלית בהו טומאה כדאיתא בחולין (ד' ק:) יכול תהא נבלת עוף טמא מטמא בגדים אבית הבליעה ת''ל נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה מי שאיסורו משום בל תאכל נבילה וטריפה יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל נבילה וטריפה אלא משום בל תאכל טמא: פרי מפרי. ולד מולד וגפן מחרצן למעוטי מים ומלח וכמיהין ופטריות: גידולי קרקע. למעוטי דגים: מכדי כתיב. בראש הפרשה כלל ופרט כי יתן איש ודרשינן ליה בפרק הזהב לענין שבועת שומרין למימר דאין נשבעין אלא על כעין הפרט שמטלטל וגופו ממון: ואי ס''ד האי על כל דבר פשע. דאתא לענין כפל למידרשיה בכלל ופרט אתא ולא מתרבי לכפל אלא כעין הפרט לכתבינהו להני פרטי בקרא קמא ולדרוש כל חד באפי נפשיה כדקאמרת דהא בקרא קמא נמי כפילא כתיב אלא ש''מ האי כללא דקרא בתרא ריבויא הוא ולענין כפל דרשינן כלל ופרט וקרא קמא דכתיב ביה כלל ופרט לענין שבועה הוא דאתא כדכתיב בתריה ונקרב בעל הבית וגו': שלמה. יש לה סימנים כדאמרינן באלו מציאות (ב''מ דף כז.) מה שלמה מיוחדת שיש לה סימנים כו': למעוטי דבר שאינו מסויים. שאין לבעלים סימן בו שפטור מכפל: (רש"י)

תוספות רעהו אמר רחמנא. ולא הקדש תימה לר''י ומאי איצטריך רעהו למעוטי הקדש מכפל בטוען טענת גנב הא ליכא שבועה בהקדש ולמסקנא דנפיק כפל ושבועה מחד קרא א''ש וא''ת דלקמן נפקא לן בפרקין (ד' עו.) למעט הקדש מוגונב מבית האיש ולא מבית הקדש וי''ל דהתם נמי לא מאיש קדריש דגבי הקדש נמי שייך לשון איש ולא משום דכתיב (שמות טו) ה' איש מלחמה אלא משום דבכל דבר שהוא לשון זכר שייך לשון איש ואשה על לשון נקבה כגון אשה אל אחותה בקרסים (שם כו) אלא התם ה''פ מבית איש דשייך ביה רעהו כדכתיב ולא מבית הקדש ואגב דגבי גנב איצטריך למנקט האי לישנא למידרש ולא מבית הגנב נקט ליה נמי לענין הקדש: דהא כל חד וחד דרשינן כלל ופרט באפי נפשיה. וא''ת והא לקמן גבי ונתת הכסף דרשינן כולהו פרטי באחת ובפרק קמא דקדושין (ד' יז. ושם) גבי הענקה וי''ל כיון דכתיב על אכל פרטא כדכתיב על שור על חמור על שה על שלמה ש''מ למידרש כל חד וחד פרטא באפי נפשיה אי נמי ע''כ אית לן למידרש כל חד פרטא באפי נפשיה ולמעט עופות דאי לאו הכי לשתוק מכולהו פרטי ולכתוב שלמה לחודיה ותו לא דמשלמה אתי כל מילי בין בעלי חיים בין אינם ב''ח מכלל ופרט וכלל דמשום דהוו ב''ח לא גריעי והשתא בתחילה כשהקשה ואימא מה הפרט מפורש דבר שנבלתו מטמאה כו' הו''מ למפרך קושיא אחריתי לפי מה שסובר דאמרינן מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון לא לכתוב אלא שלמה לחודיה ולשתוק מכל שאר פרטי אלא הא עדיפא ליה למיפרך . שמקשה דאפי' מה שאמר אין אמת: דלא מטמא נבלתו. כדממעט להו בתורת כהנים ובזבחים בפ' חטאת [העוף] (ד' סט:): למה לי. למהדר למכתב כללא אחרינא אלא לאו ש''מ כל ריבויא הוא לפי מאי דמסיק השתא (כל ריבויא הוא השתא) נפיק מקרא דהכא כפל ושבועה וא''ת ל''ל דכתב רחמנא כל הני פרטי לא לכתוב אלא כסף ומינה שמעינן דבר המטלטל וגופו ממון מכלל ופרט וכלל וכי תימא שלא הייתי דורשו לכלל ופרט משום דאיצטריך כדדרשינן בשבועות (דף לט: ושם ד''ה מה) מה כלים שנים והא ע''פ כלל ופרט דרשינן ליה בהזהב (ב''מ דף נז: ושם ד''ה כי) לענין שבועה דאין נשבעין על הקרקעות ועל עבדים ושטרות וכפל ושבועה הכל אחד מדקאמר לכתבינהו להנך פרטי התם והיכי הוה מצי למכתבינהו א''כ הייתי ממעט עופות טמאים משבועה אלא ע''כ אם תמעטם מכפל ג''כ משבועה תמעטם ועוד אי הוה כתיב להו התם לא הוה דרשינן להו גבי כפל אלא גבי שבועה אלא פשיטא לן דהני קראי קיימי אכפל ושבועה וי''ל כסף או כלים איצטריך לכדדרשינן בשבועות מה כלים שנים כו' והא דדרשינן ליה בפ' הזהב (שם) לכללי ופרטי וכללי אילו לא נאמר קאמר כלומר אילו לא נאמר על כל דבר פשע היינו דורשין מיעוט קרקעות ועבדים ושטרות מקרא דכי יתן אבל השתא דכתיב על כל דבר פשע אייתר ליה כסף או כלים למה כלים שנים ולפי מה שפירשתי דכפל ושבועה הכל אחד כי היכי דדרשינן לענין שבועה מה כלים שנים הכי נמי לענין כפל וכן הא דממעטינן דבר שאינו מסויים הוי. בין לענין שבועה בין לענין כפל ואפי' היכא דנשבע על ידי גלגול בדבר שאינו מסויים פטור הוא מכפל: (לעיל) אלא כל ריבויא. אע''ג דבברייתא דריש להו כלל ופרט וכלל לאו משום דדריש לקרא הכי אלא מאיזה טעם שיהיה מרבינן כל דבר המטלטל וגופו ממון ולפי שדרשה זו שגורה בגמרא נקט בענין זה: חד למעוטי קרקעות. שטרות הוה ליה למעוטי ברישא דדמי טפי למעוטי כדמוכח לקמן בפ' בתרא (ד' קיז:) דלמאן דדריש ריבויי ומיעוטי לא הוה ממעט אלא שטרות: וחד למעוטי עבדים. אע''ג דלעיל ילפינן עבדים מדאתקוש לקרקעות הכא כיון דכתיב כל ריבויא בעי לכל חד מיעוט באפי נפשיה: דבר שאינו מסויים. פירש הקונטרס דבר שאין לבעלים סימן בו וקשה מה לי יש בו סימן מה לי אין בו סימן ומפרש ריב''א כגון ההיא דתנן בשבועות הדיינין (שבועות ד' מב: ושם ד''ה על) אין נשבעין אלא על דבר שבמדה שבמשקל ושבמנין לאפוקי. בית מלא מסרתי לך וכיס מלא והלה אומר מה שהנחת אתה נוטל אבל זה אומר עד החלון וזה אומר עד הזיז חייב ומנא ליה הא סברא אי לא משום דדרשינן משלמה ועוד היינו יכולין לפרש דבר המסויים כי ההיא דפרק הזהב (ב''מ ד' מז.) מה נעל דבר מסויים כו' לאפוקי חצי רימון וחצי אגוז דלא וכן אמרינן לקמן (דף סד:) גבי דרשה דהמצא תמצא דאמר שדי חמור בין המצא תמצא למעוטי דבר שאינו מסויים היינו חצי רימון וחצי אגוז דממעט להו מכפל ודבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין דמצרכי גבי חיוב שבועה תיפוק ליה ממשמעות דכי הוא זה ויש ספרים דגרסי לקמן לאתויי דבר שאינו מסויים ואין נראה דמהיכא הוה ס''ד למעוטי דאיצטריך קרא לאתויי דאף על גב דממעטינן ליה לענין טוען טענת גנב מכפל בגנב עצמו מהיכא אתי אלא למעוטי גרס ואף על פי שנתמעט מגנב עצמו בפסוק הראשון אין למעט בכך. בפסוק האחרון עד שימעט הכתוב בהדיא דהא קרקעות עבדים ושטרות איצטריך למעוטי ולא ילפינן מהדדי: (תוספות)

דף סג - ב

באבידה משלם תשלומי כפל שנאמר {שמות כב-ח} על כל אבידה אשר יאמר תנן התם היכן פקדוני אמר ליה אבד משביעך אני ואמר אמן והעדים מעידים אותו שאכלו משלם את הקרן הודה על פי עצמו משלם קרן וחומש ואשם היכן פקדוני אמר לו נגנב משביעך אני ואמר אמן והעדים מעידים אותו שגנבו משלם תשלומי כפל הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם קתני מיהא בטוען טענת גנב דמשלם תשלומי כפל אבל בטוען טענת אבד לא משלם תשלומי כפל ואפי' טוען טענת גנב בשבועה הוא דמשלם תשלומי כפל אבל שלא בשבועה אינו משלם תשלומי כפל מנהני מילי דתנו רבנן {שמות כב-ו} אם ימצא הגנב בטוען טענת גנב הכתוב מדבר אתה אומר בטוען טענת גנב או אינו אלא בגנב עצמו כשהוא אומר אם לא ימצא הגנב בטוען טענת גנב הכתוב מדבר תניא אידך אם ימצא הגנב בגנב עצמו הכתוב מדבר אתה אומר בגנב עצמו או אינו אלא בטוען טענת גנב כשהוא אומר אם לא ימצא הגנב הרי טוען טענת גנב אמור הא מה אני מקיים אם ימצא הגנב בגנב עצמו הכתוב מדבר דכולי עלמא מיהת אם לא ימצא הגנב בטוען טענת גנב כתיב מאי משמע אמר רבא אם לא ימצא כמה שאמר אלא שהוא עצמו גנבו ישלם שנים ומנלן דבשבועה דתניא {שמות כב-ז} ונקרב בעל הבית אל האלהים לשבועה אתה אומר לשבועה או אינו אלא לדין נאמר שליחות יד למטה ונאמר שליחות יד למעלה מה להלן לשבועה אף כאן לשבועה בשלמא למאן דאמר חד בגנב וחד בטוען טענת גנב היינו דכתיבי תרי קראי אלא למאן דאמר תרוייהו בטוען טענת גנב תרי קראי למה לי אמרי חד למעוטי טענת אבד ולמאן דאמר חד בגנב וחד בטוען טענת גנב דלא מייתר למעוטי טענת אבד מנא ליה מגנב הגנב ולמאן דאמר תרוייהו בטוען טענת גנב דמיעט ליה טוען טענת אבד גנב הגנב מאי דריש ביה אמר לך מבעי ליה לכדרבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן הטוען טענת גנב בפקדון משלם תשלומי כפל טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה למאן דאמר חד בגנב וחד בטוען טענת גנב דהאי גנב הגנב אפקיה למעוטי טענת אבד דר' חייא בר אבא מנא ליה אמר לך הקישא הוא ואין משיבין על הקישא בשלמא למאן דאמר חד בגנב וחד בטוען טענת גנב שפיר אלא למאן דאמר תרוייהו בטוען טענת גנב גנב עצמו מנא ליה וכי תימא ליתי בק''ו מטוען טענת גנב דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה להלן בשבועה אף כאן בשבועה נפקא ליה מדתנא דבי חזקיה דתנא דבי חזקיה יאמר שור וגניבה והכל בכלל אילו כך הייתי אומר מה הפרט מפורש קרב לגבי מזבח אף כל קרב לגבי מזבח מה יש לך להביא שה

רש"י באבידה. מוצא אבידה שטוען נגנבה הימני לאחר שמצאתיה: שנאמר על כל אבידה וגו'. ובטוען טענת גנב מוקמינן ליה להאי קרא לקמן בשמעתין: תנן התם. בהגוזל עצים: משלם את הקרן. דאין כפל אלא בטענת גנב: הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם. דכתיב (ויקרא ה) או מכל אשר ישבע עליו לשקר וגו' וזהו אשם גזילות ואינו בא אלא על הודאת פיו דאע''פ דלא כתב בההיא פרשה הודאה כתב רחמנא באשם גזל הגר בפרשת נשא והתודו את חטאתם וגו' וחומש נמי אינו בלא אשם: טענת אבדה. אבד הימנו: בשבועה. לאחר שנשבע לשקר כדקתני משביעך אני: בטוען טענת גנב. בבעל הבית שטוען טענת גנב בפקדון זה כדכתיב וגונב מבית האיש וגו' הכתוב מדבר וקאמר דאם ימצא שהוא גנב שישלם שנים: או אינו אלא בגנב עצמו. שבעל הבית אמת טען ונמצא הגנב שגנבו: כשהוא אומר אם לא ימצא הגנב. ולקמיה מוקמינן לה בטוען טענת גנב שנמצא הוא בעצמו גנב הוי אומר דהאי קרא דלעיל נמי כשנמצא בעל הבית שקרן קאמר ולקמיה פרכינן תרי קראי למה לי: בגנב עצמו. מגיד הכתוב שגנב משלם כפל: או אינו אלא בטוען טענת גנב קאמר. דאם נמצא הוא גנב משלם כפל: ה''ג. כשהוא אומר אם לא ימצא הגנב הרי טוען טענת גנב אמור הא מה אני מקיים כו': אם לא ימצא כמו שאמר. שטוען נגנבה כדכתיב וגונב מבית האיש: אלא הוא עצמו גנבו. ונקרב בעל הבית כלומר והוא כבר נשבע בדבר שלא שלח ידו מה כתיב אחריו על כל דבר פשע וגו' ישלם שנים: וממאי. דהאי ונקרב בעל הבית לשבועה קאמר: לשבועה. שכיון שטוען וגונב מבית האיש ישבע שנגנבה ויפטר: או אינו אלא לדין. לפרעון דשומר חנם שטוען נגנבה ישלם דהאי קרא בשומר חנם כתיב כדאמרי' בהשואל (ב''מ דף צד:): שליחות יד למטה. בשומר שכר שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח וגו': שליחות יד למעלה. ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו: למעוטי טענת אבד. אם טען נאבדה הימנו ועדים מעידים שגנבו פטור מכפל אפילו נשבע: משלם תשלומי ארבעה וחמשה. כגנב עצמו דנפקא ליה מגנב הגנב: הקישא הוא. כיון דסמיכי להדדי הני קראי איתקש גנב וטוען טענת גנב להדדי מה גנב משלם תשלומי ארבעה וחמשה אם טבח ומכר אף טוען טענת גנב משלם ארבעה וחמשה ואע''ג דאיכא למיפרך מה לגנב עצמו שכן חייב כפל בלא שבועה תאמר בטוען טענת גנב שצריך שבועה אין משיבין על ההיקש כדאמרינן להא מילתא בהגוזל עצים (לקמן דף קח:) ואיכא דאמרי הקישא כדמפרש התם הואיל וגנב משלם כפל וטוען טענת גנב משלם כפל מה גנב טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה אף טוען טענת גנב טבח ומכר משלם ארבעה וחמשה ולאו מילתא היא דהאי מה מצינו בנין אב הוא ולא הקישא אלא סמיכות המקראות קרי היקש והכי נמי שמעינן התם: הניחא למ''ד חד בגנב וחד בטוען [טענת גנב] שפיר. נפקא ליה גנב מהכא אלא למ''ד כו': מדתנא דבי חזקיה. דדריש קרא אחרינא דמשתעי בגנב עצמו אם המצא תמצא בידו הגניבה וגו' והאי דנקט דרשה ולא נקט קרא משום דמקרא לא נפקא לן בהדיא אלא בעלי חיים כדכתיב משור ועד חמור עד שה חיים ומדרשה מרבה להו תנא דבי חזקיה לכולהו: יאמר שור וגניבה והכל בכלל. דמרבינן כל כעין הפרט דבר המטלטל וגופו ממון חמור ושה למה לי ומשני אילו כן וכו' ולקמיה מפרש מאי קאמר הא לאו כלל ופרט וכלל הוא דקדריש ליה כעין הפרט: אף כל קרב. ולא מתרבי מכעין הפרט אלא הקרב למזבח להכי כתב שה דלא תימא כל לאתויי קרב למזבח קאתי דמה יש לך להביא שקרב למזבח ולא נכתב בפירוש שה כשהוא אומר שה הרי שה אמור הא מה אני מקיים גניבה שאני דורש בכעין הפרט: (רש"י)

תוספות והעדים מעידים אותו שאכלו. אכלו נקט לרבותא אף על פי שאבדו מן העולם פטור מן הכפל בטענת אבד וסיפא נקט שנגנבו לרבותא דאע''פ שהוא בעין חייב כפל כיון שטוען טענת גנב: הוי אומר בטוען טענת גנב דבר הכתוב. דבא זה ולימד על זה: מגנב הגנב. דהגנב משמע המיוחד כמו העולה עולה ראשונה (פסחים דף נח:) הירך המיומנת שבירך (חולין דף צא.): ואידך הגנב לכדר' חייא בר אבא. אע''ג דהאי דריש לריבוי והאי למיעוט אין לחוש דהכל לפי סברת הדרש: (תוספות)

דף סד - א

כשהוא אומר שה הרי שה אמור הא מה אני מקיים גניבה לרבות כל דבר יאמר שור שה וגניבה והכל בכלל אילו כך הייתי אומר מה הפרט מפורש דבר הקדוש בבכורה אף כל דבר הקדוש בבכורה מה יש לך להביא חמור כשהוא אומר חמור הרי חמור אמור הא מה אני מקיים גניבה לרבות כל דבר יאמר שור וחמור שה וגניבה והכל בכלל אילו כך הייתי אומר מה הפרט מפורש בעלי חיים אף כל ב''ח מה יש לך להביא שאר בעלי חיים כשהוא אומר חיים הרי חיים אמור הא מה אני מקיים גניבה לרבות כל דבר אמר מר יאמר שור וגניבה מי כתיב שור וגניבה גניבה ושור הוא דכתיב וכי תימא אילו נאמר קאמר אילו נאמר שור וגניבה ומי מצית אמרת מה הפרט מפורש הוה שור פרט וגניבה כלל פרט וכלל נעשה כלל מוסיף על הפרט ואיתרבו להו כל מילי אלא כדכתיב קאמרי גניבה ושור מי מצית אמרת הכל בכלל או מה הפרט מפורש הוה ליה גניבה כלל ושור פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט שור אין מידי אחרינא לא אמר רבא תנא אחיים קא סמיך ליה וכלל ופרט וכלל קא''ל והא לא דמי כללא בתרא לכללא קמא הא תנא דבי רבי ישמעאל הוא דכה''ג דריש כללי ופרטי והכי קא קשיא ליה אם המצא תמצא למה לי יאמר שור וגניבה וחיים והכל בכלל אילו כן הייתי אומר מה הפרט מפורש דבר הקרב לגבי מזבח אף כל הקרב לגבי מזבח מה יש להביא שה כשהוא אומר שה הרי שה אמור הא מה אני מקיים גניבה לרבות כל דבר יאמר גניבה ושור ושה וחיים והכל בכלל אילו כן הייתי אומר מה הפרט מפורש דבר הקדוש בבכורה אף כל דבר הקדוש בבכורה מה יש לך להביא חמור [כשהוא אומר חמור] הרי חמור אמור הא מה אני מקיים גניבה לרבות כל דבר יאמר גניבה ושור ושה וחמור וחיים והכל בכלל אילו כן הייתי אומר מה הפרט מפורש בעלי חיים אף כל ב''ח מה יש לך להביא שאר ב''ח כשהוא אומר חיים הרי חיים אמור הא מה אני מקיים גניבה לרבות כל דבר אם המצא תמצא ל''ל

רש"י לרבות שאר דברים. כל הני: אילו כן. לשון תשובת שאילה הן: אף כל קדוש בבכורה. ולא מתרבי מדרשא אלא חמור הלכך מה היה לך להביא שלא נכתב חמור להכי כתב חמור דע''כ כלל ופרט לשאר דברים אתי: והכל בכלל. חיים דמשמע לרבות כל בעלי חיים למה לי: מי כתיב שור. ברישא והדר גניבה דהוה ליה פרט וכלל דנימא הכל בכלל דנעשה כלל מוסיף על הפרט גניבה ושור כתיב דהוה ליה כלל ופרט ושור אין מידי אחרינא לא: וכי תימא אילו נאמר קאמר. אילו נאמר שור ברישא והדר גניבה לא היה צריך לכתוב יותר ולמה לא נכתב כן: אילו נאמר שור וגניבה. בתמיה הא ודאי ה''ל פרט וכלל ושפיר קשיא לי' ומאי אילו כן קמהדר ליה: אלא כדכתיב קאמרי. בתמי' גניבה ושור הא הוה ליה כלל ופרט ומאי הכל בכלל דקא קשי' לי' ומאי מה הפרט מפורש דמהדר ליה הא כלל ופרט לא מרבי מידי: אחיים סמיך. גניבה דה''ל כללא קמא סמיך ליה אחיים דהוי כללא בתרא ודריש בכלל ופרט וכלל וסיפא דקתני ויאמר גניבה שור ושה וחמור והכל בכלל הואיל ואחיים סמיך ליה מאי קשיא לי' הא טפי לא כתיב אם המצא תמצא קשיא ליה כדאמר במסקנא ומיהו אפסקיה גמרא למילתי' דרבא בפרכי אחריתי ולא שבק לאסוקיה למילתי': והא לא דמי כללא בתרא. דלא כייל אלא בעלי חיים לכללא קמא דמשמע כל דבר: הא תנא דבי רבי ישמעאל. בשילהי אלו טריפו': והכי קא קשיא ליה. לתנא דבי חזקיה בסיפא דמילתא: אם המצא תמצא. דמשמע ריבויי למה לי והשת' קא מפרש לה רבא לכולא מתני': הכל בכלל. דמתרבי כל כעין הפרט דבר המטלטל וגופו ממון: הא מה אני מקיים גניבה. דדרשינן בכלל ופרט לרבות כל דבר: יאמר גניבה ושור ושה וחמור וחיים והכל בכלל. אם המצא תמצא ל''ל ומשני אילו כן הייתי אומר אף כל ב''ח להכי איצטריך אם המצא תמצא למימר דלאו מגניבה וחיים דרשינהו לכלל אלא מאם המצא תמצא ושדינהו לכל הני פרטי בינייהו כדמפרש לקמן: הדר פריך תנא דבי חזקיה מה יש לך להביא שאר ב''ח כשהוא אומר חיים הרי בעלי חיים אמור. כלומר מקרא בהדיא נפקי ולאו מכלל ופרט הלכך מה אני מקיים כלל ופרט לרבות כל דבר ואכתי המצא תמצא למה לי והכי מסקנא דתנא דבי חזקיה: (רש"י)

תוספות כשהוא אומר שה כו'. אף על גב דחמור כתיב ברישא נקט כי האי גוונא משום דהכי מסיק מילתיה שפיר: יאמר גניבה ושור וחיים והכל בכלל. שאל הר''ר אשר מלוני''ל את ר''י היכי ס''ד דמגניבה שור וחיים מרבינן כל דבר ולא יהיה אלא פרט וכלל דלא הוה מרבינן מיניה אלא ב''ח והשתא בעי לרבויי בכלל ופרט וכלל טפי ממאי דמשמע כללא בתרא והשיב לו ר''י כיון דלא מסיק אכתי אדעתיה צד קדושה בבכורות וקרב לגבי מזבח א''כ אם נאמר מה הפרט מפורש בעלי חיים נמצא שאין כלום בכלל בתרא דחיים יותר מכעין הפרט והואיל וכן הוא אית לן למימר דחיים כלל הוא להיות משמע כל דבר כמו גניבה באם אינו ענין לחיים ממש תניהו לענין כל דבר או נפרש חיים לשון חשיבות כמו אחייה לקרן כעין שגנב דלקמן ולהכי קאמר והכל בכלל דאם לא בא לרבות מכעין הפרט אלא בעלי חיים לא יכתוב שום פרט אלא גניבה וחיים וליהוי גניבה כלל וחיים פרט ונ''מ בעלי חיים והא דפריך הא לא דמיא כללא בתרא לכללא קמא אע''ג [דפרישית] דחיים משמע כל דבר כמו כלל דגניבה מ''מ הואיל ומשמעות פשט שלהן אין שוה אין לעשות כלל ופרט וכלל מהם ומשני ה''א קרב לגבי מזבח אין וכלל חיים כמשמעותיה ומכעין הפרט אנו ממעטינן שאר ב''ח שאין קריבין לגבי מזבח כמו בכל מקום דכעין הפרט אתא למעוטי מכללא בתרא והכל מתיישב כפי' ר''י אך האחרון דקאמר יאמר גניבה שור ושה וחמור וחיים והכל בכלל דכיון דמכח פרטי בעי למימר שיהיה הכל בכלל מאי קמשני אילו כן הייתי אומר מה הפרט מפורש בעלי חיים והא מכח פרטות בא לרבות אפי' לאו בעלי חיים ואור''י דהמתרץ לא הבין דברי המקשן וחוזר ומקשה לו אותה קושיא עצמה ומפרש דבריו ואין נראה דאין זו סוגיית הגמ' אלא תנא אחד הוא ששואל ומשיב לעצמו לכך נראה לפרש דהתנא לרווחא דמילתא. בא לפרש דאפילו תאמר שאין חילוק בין ב''ח לשאין בעלי חיים ולא ממעטינן מחיים דלאו ב''ח אפ''ה מפרטא דשור לא תרבה כל דבר המטלטל וגופו ממון ותקשה לך המצא תמצא ל''ל דהא לא מרבינן מפרטא דשור אלא דבר הקרב לגבי מזבח ומסיק ויאמר גניבה ושור וחמור שה וחיים והכל בכלל וא''כ המצא תמצא למה לי ומשני אילו כן הייתי אומר מה הפרט מפורש ב''ח עתה שאין מוצא טעם אחר מחלק בין בעלי חיים לשאין בעלי חיים אבל בתחלה שהיו לו טעמים אחרים לא חושש אם לא נחלק והשתא איצטריך המצא תמצא לרבות שאין בעלי חיים ופריך מה יש לך להביא בעלי חיים כשהוא אומר חיים הרי חיים אמור ולמה לי כל הני פרטי הא מה אני מקיים גניבה פירוש כלל ופרט וכלל לרבות כל דבר ועוד שאלו דאמאי הוצרך לומר מה הפרט מפורש ב''ח ה''ל למימר אילו כן הייתי אומר מה הפרט מפורש דבר שנבלתו מטמא לאתויי עופות טהורים ולא הוי מצי לאקשויי תו כשהוא אומר חיים הרי חיים אמור כו' ושפיר איצטריך המצא תמצא ואור''י דסובר זה התנא שאין לנו לתלות זה הדבר בצד טומאה כיון שטומאה חלוקה יותר מדאי שזה במגע ובמשא וזה בבית הבליעה דוקא ועוד שאלו למה ליה לרבא למימר דאם המצא תמצא קא קשיא ליה וצריך להפוך דברי הברייתא ולומר גניבה ושור לימא דחזקיה אתא לפרושי למה כל הני פרטי ואאם המצא תמצא סמיך וכבני מערבא ס''ל דאמרי בשני כללות הסמוכי' זה לזה הטל פרט ביניהם ודונם בכלל ופרט וה''ק יאמר המצא ושור וגניבה והכל בכלל אבל המצא תמצא לא חשיב להו שני כללות דדברה תורה כלשון בני אדם ומשני דמשור לחודיה ועם שני כללות לא אתי ומסיק ויאמר המצא ושור וחמור ושה וגניבה והכל בכלל אילו כן הייתי אומר מה הפרט מפורש ב''ח והשתא מסיים שפיר כשהוא אומר חיים הרי חיים אמור הא מה אני מקיים כלל ופרט לרבות כל דבר והוי אתי מסקנא דברייתא שפיר דלפי מה שמפרש רבא דהמצא תמצא קא קשיא ליה אין מתרץ בברייתא עצמה כלום וגם מה שמזכיר שור קודם לגניבה הוה אתי נמי שפיר והשיב לו ר''י חדא דאין לומר. דברה תורה כלשון בני אדם אלא במקום שאי אפשר לומר בע''א ואין להאריך כאן בזה ועוד דא''כ היאך היה יכול לומר אילו כן הייתי אומר מה הפרט מפורש קרב לגבי מזבח וקדוש בבכורה הא ע''כ כיון דסבר האי תנא דשני כללות הסמוכים זה לזה בריבה ומיעט וריבה דיינינן ליה א''כ משני כללות הוה מרבינן כל דבר דהא ליכא למימר הטל פרט ביניהם כבני מערבא דא''כ תקשה ליה שה למה לי כדפריך בסמוך: (תוספות)

דף סד - ב

אי הכי שפיר קשיא ליה משום דאית ליה פירכא לרבות כל דבר מהיכא קמייתי ליה מכלל בתרא כללא גופיה חיים כתיב ביה כלל ופרט וכלל מאי קא מהני ליה אי לאתויי כל דבר הא חיים כתיב בעלי חיים אין מידי אחרינא לא משום הכא איצטריך אם המצא אמרי והא שני כללות דסמיכי אהדדי נינהו אמר רבינא כדאמרי במערבא כל מקום שאתה מוצא שני כללות הסמוכים זה לזה הטל פרט ביניהם ודונם בכלל ופרט שדי שור בין המצא לתמצא לאתויי מאי אי לאתויי ב''ח מחיים נפקא אלא לאתויי דבר שאין בעלי חיים ודרוש הכי מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון אף כל דבר המטלטל וגופו ממון. ותו שדי חמור בין המצא לתמצא לאתויי מאי אי לאתויי דבר שאין בעלי חיים משור נפקא אלא לאתויי דבר מסויים א''ה שה למה לי אלא ריבה ומיעט וריבה הוא כדתנא דבי רבי ישמעאל דתנא דבי ר' ישמעאל במים במים ב' פעמים אין זה כלל ופרט אלא ריבה ומיעט וריבה ריבה הכל מאי רבי רבי כל מילי אי הכי כל הני פרטי למה לי חד למעוטי קרקע וחד למעוטי עבדים וחד למעוטי שטרות גניבה וחיים לכדרב דאמר אחייה לקרן כעין שגנב ולמ''ד חד בגנב וחד בטוען טענת גנב וגנב עצמו נפקא ליה מאם ימצא הגנב האי אם המצא תמצא מאי דריש ביה מבעי לי' לכדרבא בר אהילאי דאמר רבא בר אהילאי מאי טעמא דרב דאמר מודה בקנס ואחר כך באו עדים פטור דכתיב אם המצא תמצא אם המצא בעדים תמצא בדיינים פרט למרשיע את עצמו ולמ''ד תרוייהו בטוען טענת גנב דהאי אם המצא תמצא מפיק ליה לגנב עצמו מרשיע עצמו מנלן {שמות כב-ח} מאשר ירשיעון אלהים ולא המרשיע את עצמו ולמ''ד חד בגנב וחד בטוען טענת גנב דאייתי ליה מהמצא תמצא למרשיע את עצמו האי אשר ירשיעון מאי דריש ביה אמר לך ההוא מיבעי ליה למודה בקנס דפטור ומ''ד תרוייהו בטוען טענת גנב קסבר מודה בקנס ואח''כ באו עדים חייב ולמ''ד חד בגנב וחד בטוען טענת גנב דנפקא ליה גנב מהתם בשלמא אם המצא תמצא לכדרבא בר אהילאי אבל כל הני פרטי למה לי כדתנא דבי רבי ישמעאל דתנא דבי רבי ישמעאל כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא לדבר שנתחדש בה ואימא גנב עצמו בשבועה לא ס''ד דתניא רבי יעקב אומר שנים ישלם שלא בשבועה אתה אומר שלא בשבועה או אינו אלא בשבועה אמרת לא כך היה מאי לא כך היה אמר אביי לא לכתוב רחמנא שנים ישלם בגנב וליתי בק''ו מטוען טענת גנב ומה טוען טענת גנב דבהיתירא אתא לידיה אמר קרא לישלם תרי גנב עצמו דבאיסורא אתא לידיה לא כל שכן אלא שנים ישלם דכתב רחמנא בגנב עצמו למה לי דאפילו שלא בשבועה והאי אם המצא להכי הוא דאתא הא מיבעי ליה לכדתניא ידו

רש"י אי הכי שפיר קא קשיא ליה. ומאי תשובה יש בדבר: ה''ג לרבות כל דבר מהיכא מייתי לה מכלל בתרא כללא גופא חיים כתיב ביה. כלומר איצטריך אם המצא תמצא דאי מגניבה וחיים דרשת לכלל איכא למיפרך שאר דברים מהיכא מייתית להו מכללא בתרא אף כל כללא גופיה חיים כתיב ביה דכל היכא דדרשינן כלל ופרט וכלל אף כל מכללא בתרא מידרש דכללא קמא למעוטי הוא דאתי דבלאו איהו הוי פרט וכלל דאיתרבו כל מילי ומהני כללא קמא למעוטי מאי דלא דמי ליה לפרטא וכללא בתרא לרבויי אתי דאי לאו איהו ה''ל כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט הלכך לא דרשינן מיניה אלא בעלי חיים ובטיל ליה כלל ופרט דאע''ג דדריש תנא דבי ר' ישמעאל בעלמא כללא דלא דמי (ליה פרטא) הני מילי לרבויי מידי דהוי בכללא בתרא: להכי איצטריך אם המצא תמצא. למידרש כללי מיניה כדמפרש ואזיל: והא תרי כללי דסמיכי נינהו. המצא תמצא והיכי מצי למדרש מינייהו כלל ופרט וכלל: הטל פרט. הכתוב בצידן ביניהן: אלא לאתויי דבר המסויים. אין אבל דבר שאינו מסויים לא ומריבויא דרשינן לה ולא ממשמעותא דיש בהמות הרבה שאין בהן סימן דאי ממשמעותא דקרא נפקא תיפוק מכעין הפרט דשור: ה''ג דתנא דבי ר' ישמעאל במים במים ב' פעמים. ולא גרס כל מקום שנאמר במים במים תאכלו כל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים הואיל וכללים סמוכים הם והפרט אינו ביניהן אלא אחריהם כתיב בימים ובנחלים דמשמע דימים ונחלים הוא דבעינן סנפיר וקשקשת אבל שיחין ומערות לא אין זה נדרש בכלל ופרט דלא ליתרבי אלא כעין הפרט אלא בריבה ומיעט וריבה ואתרבי כל מילי אלא דמיעוט מהני למעוטי פורתא חדא מילתא ותו לא: חד למעוטי קרקע כו'. ועד השתא לא מצי לתרוצי הכי דכי הוה דיינינן להו בכלל ופרט לא הוה מתרבי כעין הפרט אלא דבר המטלטל וגופו ממון וממילא הוי ממעטי כל הני: אחייה לקרן כעין שגנב. לקמן היא בשמעתין דאם גנב בהמה והוכחשה או הוזלה משלם כשעת הגניבה דכתיב חיים החייהו לקרן של גניבה שיהא שלם: מ''ט דרב. לקמיה היא בהאי פירקא: אם המצא בעדים. אם תחלה תמצא בעדים תמצא הכפל שהוא קנס בדיינין: פרט למרשיע את עצמו. אע''פ שבאו עדים אחרי כן אין משלם כפל: ההוא מיבעי לי' למודה בקנס דפטור. אם לא באו עדים אחרי כן ואייתר ליה אם המצא תמצא לפטור אפילו באו עדים דאי לא כתיב אלא חד קרא הוה מוקמינן ליה בלא באו עדים: כל הני פרטי למה לי. אי למעוטי קרקעות ועבדים ושטרות כדאמרן הא אימעיטו להו להנך מהנך פרטי דכתיבי בעל כל דבר פשע: שנתחדש בה. אם המצא בעדים תמצא בדיינין פרט למודה בקנס: ואימא גנב עצמו. לא ישלם כפל עד שישבע לשקר הואיל ומקראי דלעיל נפקא לן גנב עצמו: (רש"י)

תוספות אי הכי שפיר קשיא ליה. ומשני משום דאית ליה פירכא אע''ג דהאי פירכא ליתא בברייתא היינו משום דלא חש לפרשה: מהיכא קמייתי ליה מכללא בתרא כללא גופי' חיים כתיב ביה. גם זה שאל ה''ר אשר מלוני''ל את ר''י דאכתי תקשה המצא תמצא ל''ל דהא כיון דלא מצי לרבויי בכלל ופרט וכלל טפי אלא בעלי חיים משום דכללא גופיה חיים כתיב ביה א''כ ע''כ חיים לכללא לא אתיא דאי כללא אמאי איצטריך כל הנהו פרטי לא לכתוב אלא גניבה וחיים והוה מרבינן נמי כל בעלי חיים אלמא לאו כללא הוא אלא פרטא ומפרט דחיים לחוד נרבה כל ב''ח ומכל הני פרטי נרבה כל דבר והכי איתא בסמוך אי לאתויי בעלי חיים מחיים נפקא והשיב ר''י דלקמן ודאי דאיכא כללא ופרטא וכללא כדאמר שדי שור בין המצא תמצא קאמר שפיר דמכעין הפרט דשור מרבינן אפילו דלאו ב''ח דכל ב''ח מפרטא דחיים נפקא אבל הכא בלא המצא תמצא אי חיים לא הוי כלל היכי מתרבו דלאו ב''ח מפרטי כיון דליכא כלל בתרא לרבויי מיניה כעין הפרט והואיל שאין לרבות מהן כלום אם נעשה חיים פרט ע''כ צריכין אנו לעשות מחיים כלל ויבואו הפרטות למעט מן הכלל ונאמר מה הפרט מפורש דבר שנבלתו מטמאה ונמעט מהם עופות טמאים ואע''ג דהאי תנא אין נראה לו לתפוס צד טומאה היינו דוקא לפי מה שהיה יכול לתפוס צד ב''ח ורוצה לעשות כלל דחיים כמו כלל דגניבה אבל השתא דמסיק דמחיים לא משמע אלא ב''ח ואין יכול לתפוס צד ב''ח דא''כ פרטי למה לי ע''כ היה צריך לתפוס צד טומאה להכי איצטריך המצא. תמצא לרבות כל דבר כדמסיק: למעוטי דבר שאין מסוים. אית ספרים דגרסי לאתויי ולעיל (דף סג. ד''ה דבר) מפורש: אי הכי שה ל''ל. ה''מ לאקשויי שור ושה ל''ל דמכעין הפרט דחיים לחוד מרבינן כל דבר אפילו דלאו ב''ח ולפי שהגמרא התחיל דבריו בשור שהוא ראשון נקט הכי אבל באמת הוא ששניהם מיותרים: (תוספות)

דף סה - א

אין לי אלא ידו גגו חצירו וקרפיפו מנין ת''ל {שמות כב-ג} אם המצא תמצא מ''מ א''כ לימא קרא או המצא המצא או תמצא תמצא מדשני קרא ש''מ תרתי: גופא אמר רב קרן כעין שגנב תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה כשעת העמדה בדין מאי טעמא דרב אמר קרא גניבה וחיים אמאי קאמר רחמנא חיים בגניבה אחייה לקרן כעין שגנב אמר רב ששת אמינא כי ניים ושכיב רב אמר להא שמעתא דתניא כחושה והשמינה משלם תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה כעין שגנב אמרי משום דא''ל אנא פטימנא ואת שקלת ת''ש שמינה והכחישה משלם תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה כעין שגנב התם נמי משום דאמרינן ליה מה לי קטלה כולה מה לי קטלה פלגא כי קאמר רב ביוקרא וזולא הוא דקאמר היכי דמי אילימא דמעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ד' זוזי קרן כעין שגנב לימא פליגא דרב אדרבה דאמר רבה האי מאן דגזל חביתא דחמרא מחבריה מעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ד' זוזי תברה או שתייה משלם ד' איתבר ממילא משלם זוזא אמרי כי קאמר רב כגון דמעיקרא שויא ד' ולבסוף שויא זוזא קרן כעין שגנב תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה כשעתה עמדה בדין תני רבי חנינא לסיועיה לרב בעה''ב שטען טענת גנב בפקדון ונשבע והודה ובאו עדים אם עד שלא באו עדים הודה משלם קרן וחומש ואשם ואם משבאו עדים הודה משלם תשלומי כפל ואשם וחומשו עולה לו בכפילו דברי רבי יעקב

רש"י כחושה והשמינה כו'. הגנב פטמה וקשיא לרב דאמר תשלומי ד' וה' כשעת העמדה בדין וקס''ד בין שבחה בין הכחישה הגנב בידים: ומשני משום דא''ל כו'. אבל שבחה בדמים שהוקרו בהמות בשוק או שנתפטמה מאליה משלם כפל כי השתא: והכחישה. הגנב הכחישה בידים בטורח מלאכה או במקל: מה לי קטלה פלגא. הלכך מההיא שעתא דאכחשה אתחלה לה טביחה: ולבסוף שויא ד'. בשעה שאבדה מן העולם: תברה. בידים או שתייה משלם ד' ובהמפקיד (ב''מ דף מג.) מפרש טעמא דכל כמה דאיתיה בעינא ברשותא דמרה קיימא דהא בעי לאהדורה הלכך ברשותא דמרה הוקרה וההיא שעתא דתברה ושתייה הוא דקא גזיל לה אבל איתבר ממילא אמאי מחייבת ליה אההיא שעתא דגזלה וההיא שעתא זוזא הוא דשוייא וגבי טביחה ומכירה הוי כי תברה או שתייה: משלם קרן וחומש ואשם. משום שבועה ואין כאן כפל דמודה בקנס פטור: ואם משבאו עדים. ונתחייב בכפל הודה: משלם כפל ואשם וחומש עולה לו בתוך הכפל. שהרי חומש לבעלים הוא והוא שקל וע''כ הא דר' יעקב בששוין כאחד החומש והכפל קמיירי דאי הוה כפילא טפי מחומשא לאו חומשא הוי ולא מיפטר ליה עד דמשלם חומש דחומש כפרה דשבועה הוא: (רש"י)

תוספות אין לי אלא בידו. פי' שגנבו בידו ממש גגו חצירו כלומר שהכישה במקל מחצירו של בעה''ב ונכנסה לגגו חצירו וקרפיפו ואיצטריך לרבויי חצר לאשמועינן דחצר קונה אף לחובתו דלא תימא כשליח דמיא ואין שליח לדבר עבירה קמ''ל דקונה כדמפרש בפ''ק דב''מ (דף י:) דיש שליח לדבר עבירה היכא דשליח לאו בר חיובא הוא וכן מוכח התם כדפרישית: ליכתוב או אם המצא המצא או תמצא תמצא. משמע דאורחיה דקרא ליכתוב ב' פעמים תיבה אחת וכן בהחובל (לקמן פה.) גבי ורפא ירפא וקשה. דבריש היו בודקין (סנהדרין דף מ: ושם ד''ה מדהוה) קאמר גבי גז''ש דהיטב היטב דמופנה מדה''ל למכתב או דרוש תדרוש או חקור תחקור מדשני קרא בדבוריה בהיטב כו' משמע דאי הוה כתב הכי לא הוה מופנה ואמאי אכתי הוה מופנה מדהוי ליה למיכתב או דרוש דרוש או תחקור תחקור וי''ל דאין ה''נ אלא משום דאין יורד לאותה סברא וניחא ליה למנקט כפל לשון השגור בכמה מקומות כמו העניק תעניק נתון תתן (דברים טו): גופא אמר רב קרן כעין שגנב. במסקנא דמילתא אמרינן דרב איירי לענין יוקרא וזולא וא''ת ומאי קמ''ל מתניתין היא בריש הגוזל קמא (לקמן דף צג:) כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה ואע''ג דמתני' משמע דלענין שינוי איירי כגון עצים ועשאן כלים והתם (דף צו:) נמי קאמר בגמ' כל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה לאתויי דר' אלעאי גזל טלה ונעשה איל נעשה שינוי בידו וקנאו מ''מ לענין יוקרא וזולא נמי איירי כדמוכח בסוף המפקיד (ב''מ דף מג.) דמייתי לה איוקרא וזולא וכן פרק כל שעה (פסחים דף לב.) גבי אוכל תרומה דקאמר היכא דמעיקרא שויא ד' ולבסוף שויא זוזא לא תבעי לך דודאי לפי דמים משלם דלא גרע מגזלן דתנן כל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה וי''ל דעיקר רב לא אתא לאשמועינן אלא תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה כשעת העמדה בדין והא דקאמר מ''ט דרב אתשלומי כפל ותשלומי ד' וה' קא בעי וה''פ אמר קרא גניבה וחיים אחייה לקרן כעין שגנב ומשמע ליה דוקא לקרן ולא תשלומי ד' וה' וא''ת בהגוזל קמא (לקמן דף קה.) דאמר רבא גזל שלש אגודות בג' פרוטות והוזלו ועמדו על ב' והחזיר לו ב' חייב להחזיר לו אחת ותנא תונא גזל חמץ ועבר עליו הפסח אמאי לא מייתי ראיה ממתני' דכל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה כיון דלענין יוקרא וזולא נמי איירי וי''ל דממתניתין דכל הגזלנים לא מצי מייתי דהתם אם איתא לגזילה בעין הויא בת השבה ולהכי כי ליתא נמי בעין משלם כשעת הגזילה אבל גבי אגודה דאם איתא בעין לא הויא בת השבה דהשתא לא שויא פרוטה הוה אמינא דכי ליתא נמי לא משלם אבל מההיא דחמץ ועבר עליו הפסח מייתי שפיר דאילו הוי בעין לא שוי מידי אפ''ה היכא דליתא בעין משלם כדמעיקרא ובפרק כל שעה (פסחים דף לב.) הוי מצי לאתויי מההוא דגזל חמץ דמשלם כדמעיקרא אלא דניחא ליה להביא ההיא דכל הגזלנים שהיא שנויה תחילה ועוד אור''י דמגזל חמץ לא מצי למידק כלל דלפי דמים משלם היכא דמעיקרא שויא ד' ולבסוף שויא זוזא דה''א דגבי חמץ כי ליתא בעין בעי לשלומי ליה חמץ מעליא כאותה חתיכה שגזל דלפי מדה משלם אבל לא כדמים של שעת הגזילה: דתניא כחושה והשמינה כו'. תימה היכי ס''ד דרב ששת שדבר רב בכחושה והשמינה דא''כ היה מגרע כחו של קרן וממילתיה דרב משמע שבא ליפות כחו של קרן ולגרע כח כפל וד' וה' דקאמר אחייה לקרן דוקא כעין שגנב ואחייה משמע לשון יפוי כח וי''ל דאחייה אין לשון יפוי אלא לשון תשלומים וכל דבר שמשלים החסרון שגנב או גזל קרי אחייה וכן משמע בסוף שמעתין דקאמר . טלאים כדמעיקרא [משלם] כפל ד' וה' כשל עכשיו משמע אפי' מעיקרא שויא זוזא ולבסוף ד' דומיא דטלה ונעשה איל משלם כפל כי השתא לפי' ר''י דלקמן ושם אפרש בע''ה ומיהו ר''ת פי' בע''א לקמן דלגרע כח הכפל קאמר רב כשעת העמדה בדין ולא ליפות: אנא מפטימנא ואת שקלת. משמע דכשנתפטמה מאליה הוי כשעת העמדה בדין ולפי זה הוה מצי לאוקמי מילתיה דרב כשנתפטמה מאליה ולא הוה צריך לאוקמיה ביוקרא וזולא ומיהו לפי האמת אפי' כשנתפטמה מאליה משלם כפל ד' וה' כעין שגנב כמו בטלה ונעשה איל דאמר לקמן דמשלם כפל ד' וה' כעין שגנב ואפי' שינוי לא קני משום דאמר ליה אטו תורא גנבי מינך דיכרא גנבי מינך הכא נמי כשנתפטמה מאליה מצי אמר ליה אטו שמינה גנבי מינך ודוקא ביוקרא וזולא הוא דקאמר רב כפל ד' וה' כשעת העמדה בדין דלא שייך למימר אטו יוקרא גנבי מינך וטעמא אפרש לקמן בע''ה גבי הא דקאמר טלאים כדמעיקרא דמים כשל עכשיו: מה לי קטלה כולה מ''ל קטלה פלגא. פ''ה משום דהכחשה אתחלה דטביחה היא וקשה לר''י דלא שייכא הכחשה לטביחה מידי כיון שאם היה הורגה כולה בענין זה לא היה בה דין ד' וה' אלא הכי פריך מה לי קטלה כולה דאין הולכין בתר הדמים דהשתא דקנאה בשינוי ואינה של נגנב אלא בתר מעיקרא שהיתה שלו וה''ה בקטלה פלגא ולפי זה ה''ה בהוכחשה ממילא דמשלם כדמעיקרא דמה לי מתה כולה מה לי מתה פלגא ודאי מתה כולה מאליה יש לחייבו כדמעיקרא שהיתה של נגנב ולא בתר השתא וכי קא משני ומוקי מילתא דרב ביוקרא וזולא לא הוה מצי לאוקמי בכחשה דממילא ועוד אר''י דמצי לפרש בע''א מ''ל קטלה כולה מ''ל קטלה פלגא כלומר אפי' למ''ד אין לשחיטה אלא לבסוף ולא מחייב ד' וה' עד משהו אחרון אפ''ה לא אזלינן בתר חשיבותא דההיא שעתא כפי מה שהוא שוה במשהו אחרון אלא כפי מה ששוה קודם שחיטה א''כ כי קטלה פלגא נמי דהיינו הכחישה לא אזלינן בתר השתא אלא בתר מעיקרא ולפי טעם זה ה''מ לאוקמיה מילתי' דרב בהוכחשה ממילא: (תוספות)

דף סה - ב

וחכמים אומרים {ויקרא ה-כד} בראשו וחמישיתו ממון המשתלם בראש מוסיף חומש ממון שאין משתלם בראש אין מוסיף חומש ר''ש בן יוחאי אומר אין חומש ואשם משתלם במקום שיש כפל קתני מיהת חומשו עולה לו בכפילו דברי רבי יעקב ה''ד אילימא דמעיקרא שויא ד' ולבסוף שויא ארבעה חומשו עולה לו בכפילו כפילא ארבעה וחומשא זוזא אלא לאו דמעיקרא שויא ארבעה ולבסוף שויא זוזא דכפילא זוזא וחומשיה זוזא אלמא קרן כעין שגנב תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' כשעת העמדה בדין אמר רבא לעולם דמעיקרא שויא ארבעה והשתא נמי שויא ארבעה ודקא קשיא כפילא ד' וחומשיה זוזא הב''ע כגון שנשבע וחזר ונשבע ארבע פעמים והודה והתורה אמרה וחמישיתיו התורה ריבתה חמישיות הרבה בקרן אחת אמר מר וחכמים אומרים בראשו וחמישיתו ממון המשתלם בראש מוסיף חומש ממון שאין משתלם בראש אין מוסיף חומש אבל אשם מייתי מאי שנא חומש דלא משלם דכתיב בראשו וחמישיתו אשם נמי לא משלם דהא כתיב בראשו וחמישיתו ואת אשמו אמרי לך רבנן את פסקיה קרא ור''ש בן יוחאי ואת ערביה קרא ורבנן אמרי לך לא ליכתוב רחמנא לא וי''ו ולא את ור''ש בן יוחאי אמר לך את לא סגיא דלא כתב לאפסוקי בין ממון גבוה לממון הדיוט הלכך אתא וי''ו ערביה קרא אמר רבי אילעא גנב טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור נעשה שינוי בידו וקנאו טבח ומכר שלו הוא טובח שלו הוא מוכר איתיביה רבי חנינא לר' אילעא גנב טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור משלם תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה כעין שגנב ואי ס''ד קנייה בשינוי אמאי משלם שלו הוא טובח שלו הוא מוכר אמר ליה ואלא מאי שינוי לא קני אמאי משלם כעין שגנב לשלם כי השתא אמר ליה כי השתא היינו טעמא דלא משלם משום דא''ל תורא גנבי ממך דיכרא גנבי ממך א''ל רחמנא ניצלן מהאי דעתא אמר ליה אדרבה רחמנא ניצלן מדעתא דידך: מתקיף לה רבי זירא וניקנינהו בשינוי השם אמר רבא שור בן יומו קרוי שור איל בן יומו קרוי איל שור בן יומו קרוי שור דכתיב {ויקרא כב-כז} שור או כשב או עז כי יולד איל בן יומו קרוי איל דכתיב {בראשית לא-לח} ואילי צאנך לא אכלתי אילים הוא דלא אכל כבשים אכל אלא לאו ש''מ איל בן יומו קרוי איל מ''מ קשיא א''ר ששת הא מני ב''ש היא דאמרי שינוי במקומו עומדת ולא קני דתניא נתן לה באתננה חיטין ועשאן סולת זיתים ועשאן שמן ענבים ועשאן יין תני חדא אסור ותני חדא מותר ואמר רב יוסף תני גוריון דמאספורק ב''ש אוסרין ובית הלל מתירין מאי טעמא דבית שמאי דכתיב גם לרבות שינוייהם ובית הלל הם ולא שינוייהם ובית שמאי ההוא

רש"י וחכ''א ממון המשתלם בראש. שאינו משלם אלא קרן והשיב את אשמו היינו קרן שהוא אשם וחוטא עליו ובקרא אחרינא כתיב התם ואת אשמו יביא לה' וגו': ושאינו משתלם בראש. כי הכא דאיכא כפל לא שייך בה דין חומש כלל ואפי' לא שוין חומשא וכפילא פטור ור''ש אשם קאתי לאסופי לפטורא: כפילא ד' וחומשא זוזא. וכיון דאינן שוין לא חומש מקרי ולא סליק ליה: דכפילא זוזא וחומשא זוזא. דחומש בתר קרנא שיימינן וקרן משלם כעין שגנב נמצא קרן ד' וחומשו מוסיף עליו מבחוץ זוזא וכפילא זוזא וכפל כשעת העמדה בדין והיינו כרב דאי לאו קרן כעין שגנב לא הוי זוזא חומש ואי כפל כעין שגנב הוי ד' אלא ש''מ כרב: ורבנן אמרי לך. אי לערבינהו קבעי לא ליכתוב לא וי''ו ולא את: לאפסוקי בין ממון גבוה. אשם: לממון הדיוט. חומש דלאו אורח ארעא לערובינהו להדיא: נעשה שינוי בידו וקנאו. בשינוי להא מילתא דאם טבח ומכר שלו הוא טובח וכו' ופטור מד' וה' אבל קרן וכפל משלם קרן כי השתא וכפל כעין שגנב או כשעת העמדה בדין: כעין שגנב. לקמן אותבינן לרב מהא דאמר תשלומי כפל ד' וה' כשעת העמדה בדין ולרבה דאמר תברה או שתייה משלם ד' [כדהשתא] ליכא לאותובי דיכול לשנויי דהך מתניתא כפל ד' וה' דוקא נקט אבל קרן היכא דאשכח כי השתא משלם: תורא גנבי מינך. בתמיה: ונקנינהו בשינוי השם. נהי דשבח דגופיה לא הוי שינוי דממילא קשבח ואזל ומיהו בשמא ודאי אישתני: מ''מ קשיא. לר' אילעא: שינוי במקומו עומד. אע''ג דאישתני לא נפיק מרשות בעלים: תני חדא אסור. לקרבן: (רש"י)

תוספות כפילא ארבע וחומשא זוזא. לפי מה שפ''ה דחומשא עולה לו בכפילא שמשלם את הכפל ונפטר בכך מן החומש קשה קצת מה בכך אי כפילא ארבע וחומשא זוזא ומיהו בקונט' פי' דלית ליה כפרה בחומש כיון שאין ניכר ומובלע בתוך הכפל ואי הוה מפרש דחומשו עולה לו בכפילו שמשלם את החומש ועולה לו לכפל הוה ניחא דהוה פריך שפיר אבל לשון בכפילו לא משמע הכי ובתוספתא נמי גרסי' וחומשו עולה לו מתוך כפילו וריב''א מפרש דאלשון ברייתא קפריך דמשמע דחומשו עולה בכל כפילו: אלמא קרן כעין שגנב. תימה אמאי לא דחי כגון דמעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ד' וכפילא זוזא כעין שגנב דלא כרב וחומשא זוזא כשעת העמדה בדין כדאמר דתברה או שתייה משלם ד' וי''ל דליכא למימר הכי כלל דמהיכא תיתי דקרן יהא כשעת העמדה בדין וכפל ד' וה' יהי' כעין שגנב דאין לחלק בין כפל ד' וה' לקרן אם לא מכח הפסוק ובזה אין לנו שום פסוק ורב נמי דמחלק היינו משום דקרא קדריש ועוד דבלאו הכי דחי שפיר ונוח לו כפי האמת ובאותו ענין שהיה המסייע אומר שאין להעמידה: ואי אמרת שינוי קונה. פירוש כי . האי דטלה ונעשה איל אבל הא פשיטא דשינוי קני כדאמר בסמוך דשינוי קונה לבע''ה: איל בן יומו קרוי איל. מיהו ודאי לענין קרבן אמרינן דאיל בן שתי שנים מדכתיב במקום אחר כבש בן שנתו (ויקרא יב): הא מני בית שמאי היא. האי שנויא ליתא לרבא דאית ליה בריש הגוזל קמא (לקמן דף צד.) דוקא לגבוה אסרי ב''ש משום דאמאיס וא''ת היכי מדמה ליה דמה ענין אתנן אצל שינוי וי''ל דקסבר דאי שינוי קונה א''כ ראוי הוא להתיר שינוי באתנן דחשיב כאחר ואין זה אותו שבא לידה בתורת אתנן וממאיס נמי לא מאיס: הן ולא שינוייהם. תימה דבסמוך נפקא ליה לרבה דשינוי קונה מקרא אחרינא דכתיב אשר גזל כעין שגזל יחזיר ועוד קשה דרב חסדא קאמר דשינוי אין קונה דדריש אשר גזל מ''מ ובהגוזל קמא (צד:) קאמר רבי יוחנן דבר תורה גזילה המשתנית חוזרת בעיניה מדכתיב והשיב את הגזילה מ''מ וכי פליגי אבית הלל ונרא' לר''י דלקמן מיירי בשינוי החוזר לברייתו ואהכי מייתי בריש הגוזל קמא מלתיה דר' יוחנן ורבה דבסמוך סבר דאפי' שינוי החוזר לברייתו נמי קני וצריכי תרי קראי דאי לאו אלא חד קרא הוה מוקמינן ליה בשינוי שאין חוזר והא דמייתי רבה סיוע לדבריו ממתניתין דהגוזל עצים (לקמן ד' צג:) משום דמיירי בשינוי חוזר לברייתו כדמוקי לי' התם בריש פרקין (שם) בעצים משופים וצמר טווי וההיא דלא הספיק ליתן לו עד שצבעו נראה לרבה דאיירי נמי בשינוי החוזר שיכול להעבירו ע''י צפון כדאמר בריש הגוזל (שם) ואע''פ דלר' יוחנן מיירי בשינוי שאינו חוזר ומוקי לה בקלא אילן דלא עבר לה לרבה נראה לו דוחק להעמידה בקלא אילן (דלא עבר) ולהכי מייתי מיניה סייעתא: (תוספות)

דף סו - א

הם ולא ולדותיהם הוא דאתא ובית הלל תרתי שמעית מינה הם ולא שינויהם הם ולא ולדותיהם ובית הלל הכתיב גם גם לבית הלל קשיא עד כאן לא פליגי אלא דמר סבר שינוי קונה ומ''ס אין שינוי קונה אבל לענין שלומי כ''ע כדמעיקרא משלם דקתני משלם תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה כעין שגנב לימא תיהוי תיובתא דרב דאמר רב קרן כעין שגנב משלם תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' כשעת העמדה בדין אמר רבא טלאים כדמעיקרא דמים כשל עכשיו אמר רבה שינוי קונה כתיבא ותנינא כתיבא {ויקרא ה-כג} והשיב את הגזלה אשר גזל מה ת''ל אשר גזל אם כעין שגזל יחזיר ואם לאו דמים בעלמא בעי שלומי תנינא הגוזל עצים ועשאן כלים צמר ועשאן בגדים משלם כשעת הגזילה א''נ לא הספיק ליתנו לו עד שצבעו פטור אלמא שינוי קונה יאוש אמרי רבנן דניקני מיהו לא ידעינן אי דאורייתא אי דרבנן אי דאורייתא מידי דהוה אמוצא אבידה מוצא אבידה לאו כיון דמייאש מרה מינה מקמי דתיתי לידיה קני ליה האי נמי כיון דמייאש מרה קני ליה אלמא קני או דלמא לא דמיא לאבידה אבידה הוא דכי אתאי לידיה בהתירא אתיא לידיה אבל האי כיון דבאיסורא אתאי לידיה מדרבנן הוא דאמור רבנן ניקני מפני תקנת השבים ורב יוסף אמר יאוש אינו קונה ואפילו מדרבנן: איתיביה רב יוסף לרבה גזל חמץ ועבר עליו הפסח

רש"י עד כאן לא פליגי. ר' אילעא ור' חנינא: אבל לענין שלומי. כגון כפל לר' אילעא וד' וה' לר' חנינא א''נ ביוקרא וזולא בלא שינוי דכולי עלמא כדמעיקרא משלם דקתני כעין שגנב: לימא תיהוי תיובתא דרב. דאמר לעיל כשעת העמדה בדין כשהוזלה וכ''ש כשהוקרה דהתם אפי' קרן מחייב ליה רב כי השתא דהא כרבה ס''ל דאמר תברה או שתייה משלם ד': טלאים כדמעיקרא. כלומר בא לשלם טלאים כדמעיקרא סגי דטלה גנב וטלה משלם: שינוי קונה. היכא דשני להו בידים פשיטא ליה דמדאורייתא ודאי קנה וכי מהדר לא בעי לאהדרינהו בעינייהו אלא דמים משלם כגון צמר ועשאו בגדים דהא כתיבא בהדיא ותנינא כו' אבל יאוש מספקא ליה הא דאמור רבנן קני אי דאורייתא אי דרבנן: לא הספיק ליתנו לו. לראשית הגז לכהן: עד שצבעו פטור. מראשית הגז דקנייה בשינוי ואפילו דמים לא משלם דאין כהן יכול להזמינו בדין דיכול לומר לאחר אתננו אבל קודם שצבעו מי שחטפו זכה בו: יאוש. שנתייאשו הבעלים אמור רבנן דנקני ודיו אם משלם דמיו: מוצא אבדה לאו כיון דמייאש ליה מרה. מקמי דתיתי לידיה קני לה אם נתייאשו בעלים קודם שמצאה זה קנה דתניא באלו מציאות (ב''מ דף כב:) מנין לאבידה ששטפה נהר הואיל ונתייאשו הבעלים שהיא מותרת ת''ל אשר תאבד ממנו שאבודה ממנו ומצויה לשאר בני אדם יצתה זו אלמא קני והכא בגזילה דאתי לידיה מקמי יאוש והדר אייאוש סגי ליה בדמים: משום תקנת השבים. שלא יהא צריך לחזר ולטרוח אחר הגזילה עצמה: אינו קונה. והיא עצמה ישלם: (רש"י)

תוספות הם ולא ולדותיהם. משמע הכא דטפי מסתבר לאסור חטין ועשאן סולת יותר מולדותיהם ותימה דבפ' כל הצלמים (ע''ז דף מז. ושם ד''ה הכא) משמע איפכא גבי יש שינוי לנעבד או לא דבעי למימר דמשתחוה לחטין קמחן מותר למנחות ואע''ג דאמרינן בעיברו ולבסוף נרבעו דברי הכל אסורים דהתם מעיקרא בהמה והשתא בהמה ובבא הוא דאחידה באפה הכא מעיקרא חטין והשתא קמח ואין לומר דהא דשרינן ולד אתנן היינו בנותן לה ואח''כ עיברה דהא משמע בפ' כל האסורין (תמורה דף ל: ושם ד''ה דניחא) דדומיא דולד הנרבעת שרינן ולד אתנן וי''ל דהתם ודאי יש להתיר יותר חטין שנשתנה שנעשה סולת מולד נרבעת דהיא וולדה נרבעו ובבא בעלמא דאחידה באפה אבל גבי אתנן עיקר דעתה משום קמח וגבי בהמה עיקר דעתה אפרה ולא אולד: טלאים כדמעיקרא. נראה לר''י דה''פ דלענין טלה ונעשה איל או כחושה ונתפטמה או איפכא לשלם כפל נמי וכן ד' וה' כדמעיקרא כמו קרן אבל דמים דהיינו יוקרא וזולא כשל עכשיו ששמין אותו טלה של שעת גניבה לפי גדלותו או קטנותו שהיה בשעת גניבה לפי יוקרא וזולא דהשתא וטעמא דטלאים משום דא''ל תורא גנבי ממך והוא הדין כחושה והשמינה דא''ל שמינה גנבי ממך אבל לגבי דמים אין שייך למימר יוקרא גנבי מינך ובלישנא דקרא נמי גוף צאן ובקר נזכרים בפסוק ודרשי' מינה (לקמן דף סז:) שאם גנב שור שוה מנה לא ישלם תחתיו ה' נגידים דכתיב תחתיו דמשמע תחת גוף השור ומשום דלשון גוף השור נזכר בפסוק משום הכי אמרינן טלאים כדמעיקרא ואע''פ שעל שעת טביחה בא ד' וה' מ''מ כמו כן שעת גניבה גרמה לו שאם אין גניבה אין טביחה ומכירה אבל דמים שכל עיקרם תלוים בשומת ב''ד וגם אין נזכרין בפסוק סברא הוא דמוקמינן בהו אחייה לקרן דוקא כעין שגנב ולא ד' וה' אלא כשעת העמדה בדין שב''ד שמין אותה באותה שעה ור''ת מפרש דאין חילוק בין טלאים ליוקרא וזולא וה''פ טלאים שדבר בהן הברייתא דהיינו טלה ונעשה איל שנשתנו למעליותא כדמעיקרא וה''ה ביוקרא וזולא דמעיקרא שוין זוזא ולבסוף ארבעה דהיינו כדמעיקרא דלהחמיר על ד' וה' לא אמר רב דמים פי' דמים דאיירי בהו רב כגון דמעיקרא שוים ארבעה ולבסוף שוים זוזא דנשתנו לגריעותא בההיא קאמר רב כשל עכשיו וה''ה בטלאים כגון שמינה והכחישה דהוי כשל עכשיו והא דאמר לעיל שמינה והכחישה כעין שגנב צ''ל דוקא בהכחישה בידים: לא הספיק ליתנו עד שצבעו פטור. אפי' כשגזז שיעור חמשה רחילות יחד שחל עליו חיוב ראשית הגז פטור כשצבעו כדאשכחן בריש הגוזל קמא (לקמן דף צד. ושם) גבי פיאה דמצותה בקמה וכשנשתנית למ''ד שינוי קונה פטור וא''ת הא דמייתי התם גזז ראשון וצבעו פטור מאי אריא ראשון ראשון אפי' הכל יחד נמי וי''ל דהתם אפי' צבע מקצת והניח מקצת פטור אפי' מה שלא צבע שלא חל עליו חיוב ראשית הגז כיון שאין מצטרף אבל הכא שגזז כשיעור תחילה ונתחייב לכהן דוקא צבעו כולו פטור אבל הניח מקצת מה שהניח חייב אע''פ שאין בו שיעור שכבר נתחייב: עד שצבעו. אין לפרש שצבע חלקו של כהן מה שהפריש לו מן הגיזה דלא שייכא ביה הפרשה כמו גבי תרומה דהפרשה שייכא ביה [אבל] הפרשת ראשית הגז אין כלום מה שמפריש לצד אחד וכאילו לא הפרישו: מוצא אבידה לאו כיון דאייאש מרה מינה כו'. אור''י דנפקא לן דיאוש קונה באבידה מהא דאמר באלו מציאות (ב''מ דף כז. ושם) מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנין ויש לה תובעים פי' ע''י שיש לה סימנין יש לה תובעים שאין הבעלים מתייאשין כיון שיש בהם סימן ולא כמו שפ''ה שם שיש לה תובעין שאינה של הפקר דשמלה דבר הנעשה בידי אדם הוא דהא ל''ל קרא להכי פשיטא דשל הפקר פטור דלמי ישיב וקשה לר''ת למ''ד סימנין לאו דאורייתא א''כ בין בדבר שיש בו סימן בין בדבר שאין בו סימן אין מחזיר לבעלים מן התורה אלא ע''י עדים ואי מתייאש מדבר שאין בו סימן כך מתייאש מדבר שיש בו סימן דזה וזה אין מחזיר לבעלים אלא ע''י עדים וא''כ לא יחזיר אבידה לעולם ותירץ דאע''ג דסימן לאו דאורייתא ואין מחזיר כ''א בעדים מ''מ אין מתייאש מדבר שיש בו סימן ששואל לבני אדם ראיתם טלית שלי שאבדתי שהיה בו כך וכך סימנין אבל כשאין בה סימנין מתייאש שאין יודע מה לשאול ואין סבור למצוא עדים לעולם וא''ת א''כ מה דוחק לשנויי התם למ''ד סימנין לאו דאורייתא סימנין כדי נסבא הא איכא למימר דלא נקט סימן אלא לומר דע''י כך יש לה תובעין וי''ל דאי לאו דסימנין דאורייתא לא היה לו כלל להזכירם ולא הוה ליה למימר טפי אלא מה שמלה מיוחדת שיש לה תובעים וממילא ידעינן דמשום סימנים הוא: הכא נמי כיון דמייאש כו'. אע''פ שאין יאוש מועיל באבידה בתר דאתי לידיה כדקאמר לאו כיון דמייאש מרה מינה מקמי דאתי לידיה קני ליה וכדאמר באלו מציאות (ב''מ דף כא:) בהדיא מ''מ בעי למילף שפיר דיאוש קני בגזל בתר דאתי לידיה דבמציאה נמי נהי שלא היה קונה לענין זה שלא יצטרך להשיב ולהפטר לגמרי הואיל וכבר נתחייב בהשבה מ''מ היה קונה לענין זה שלא יתחייב לשלם כי אם דמים כמו לגבי גזל: כיון דבאיסורא אתי לידיה. מכאן משמע שיאוש אין כהפקר גמור דא''כ אפי' בתר דאתא לידיה באיסורא יוכל לקנות מן ההפקר והא דאמר בהשולח (גיטין דף לט:) נתייאשתי מפלוני עבדי דלא בעי גט שחרור אי אמרי' המפקיר עבדו יצא לחירות ואין צריך גט שחרור לא משום דכי מתייאש הרי הוא מפקירו דאי יאוש הוי הפקר א''כ אפי' אתא לידיה באיסורא כיון שמפקיר זכה בהן אלא התם היינו טעמא דכי היכי דבהפקר אין צריך גט שחרור לפי שאין רשות לרבו עליו ה''נ כשנתייאש אין לרבו רשות עליו: (תוספות)

דף סו - ב

אומר לו הרי שלך לפניך והאי כיון דמטא עידן איסורא ודאי מייאש ואי ס''ד יאוש קנה אמאי אומר לו הרי שלך לפניך דמי מעליא בעי שלומי ליה א''ל כי קאמינא אנא זה מתייאש וזה רוצה לקנות האי זה מתייאש וזה אינו רוצה לקנות איתיבי' אביי לרבה {ויקרא א-ג/י/יד} קרבנו ולא הגזול היכי דמי אילימא לפני יאוש למה לי קרא פשיטא אלא לאו לאחר יאוש ש''מ יאוש לא קני אמר ליה רבא וליטעמיך הא דתניא {ויקרא טו-ה} משכבו ולא הגזול ה''ד אילימא דגזל עמרא ועבדיה משכב מי איכא למ''ד שינוי מעשה לא קני אלא מאי אית לך למימר דגזל משכב דחבריה ה''נ דגזל קרבן דחבריה: איתיביה אביי לרב יוסף עורות של בעל הבית מחשבה מטמאתן ושל עבדן אין מחשבה מטמאתן של גנב מחשבה מטמאתן של גזלן אין מחשבה מטמאתן רבי שמעון אומר חילוף הדברים של גזלן מחשבה מטמאתן ושל גנב אין מחשבה מטמאתן לפי שלא נתייאשו הבעלים וש''מ יאוש קנה א''ל הכא במאי עסקינן כגון שקיצען מתקיף לה רבה בר רב חנן והלא עיצבא שנו כאן ועיצבא אין צריכה קיצוע דתנן כל מקום שאין חסרון מלאכה מחשבה מטמאתו יש חסרון מלאכה אין מחשבה מטמאתו חוץ מן העיצבא אלא אמר רבא האי מילתא קשי בה רבה לרב יוסף עשרין ותרתין שנין ולא איפרקה עד דיתיב רב יוסף ברישא ופרקה שינוי השם כשינוי מעשה דמי שינוי מעשה מאי טעמא התם מעיקרא עצים השתא כלים שינוי השם נמי מעיקרא קרו ליה משכא והשתא אברזין והרי מריש דאיכא שינוי השם דמעיקרא כשורא והשתא טללא ותנן על המריש הגזול שבנאו בבירה שנוטל דמיו מפני תקנת השבים טעמא מפני תקנת השבים

רש"י אומר לו. לנגזל: הרי שלך לפניך. בעין כמות שהוא דהיזק שאינו ניכר הוא: קרבנו. אם עולה קרבנו (ויקרא א): ולא הגזול. דגזול לאו לרצון אתי קס''ד דגזל בהמת חולין ואייתי ה''ד אי נימא כו': וליטעמיך. דס''ד דגזל חולין ואקדשינהו: הא דתניא. גבי זב: משכבו. איש אשר יגע במשכבו (שם טו) גזירת הכתוב להוציא את המשכב הגזול שאינו נעשה אב הטומאה לטמא אדם: מי איכא למ''ד. חד מהני אמוראי שינוי לא קני הא ביאוש הוא דפליגי: דגזל קרבן דחבריה. שהקדיש חבירו ולעולם לפני יאוש ואיצטריך לאשמועינן דאינו עולה לרצון כלל ואפי' לבעלים הראשונים ואע''ג דלא הוה יאוש. ל''א דגזל קרבן דחבריה הלכך אפי' לאחר יאוש לא קנייה דקרבן אינו נגזל דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה: מחשבה מטמאתן. בעל הבית אינו עשוי למוכרן ועושה מהן מטות ודולבקאות וקטבלאות ומשחשב עליהן לדבר שראוי לו בלא חסרון מלאכה מקבלין טומאה מיד: ושל עבדן. העשוי למכור אין מחשבתו מטמאתו דעביד דממליך ומזבין והלוקח יעשה מהם מנעלים ועדיין לא נגמרה מלאכתן לכך: של גנב מחשבתו מטמאתם. דקננהו ביאוש דקסבר סתם גניבה יאוש בעלים היא דלא ידע למאן לתבעו: ושל גזלן אין מחשבה מטמאתן. ואע''פ שחישב עליהן לדבר שאין בו חסרון מלאכה כגון לכיסוי חבילות סוסים ופרדים כמו שעושין מעורות דובין מ''ט דסתם גזילות ליכא יאוש דכיון דידע מאן שקליה אזיל ותבע ליה לדינא: חילוף הדברים. סתם גזילה איכא יאוש דכיון דלעיניה גזלה מיניה איניש אלמא הוא אבל סתם גניבה ליכא יאוש דסבר משכחנא ליה לגנב: שקצען. דרומי''ר בלעז דאיכא תרתי שינוי מעשה ויאוש ולעולם יאוש גרידא לא קני: והלא עיצבא שני כאן. שחשב עליהן לעיצבא דולבקי שאוכלין עליו וכעין שולחן הוא: ועיצבא אינה צריכה קיצוע. דבלאו קיצוע נמי מטמאה דהא חזיא למילתיה שהקיצוע אינו עשוי אלא לייפות ומנא תימרא דבעיצבא קעסיק דתנן גבי דההיא במס' כלים כל מקום שאין חסרון מלאכה כו': חוץ מן העיצבא. שאע''פ שמחסר קיצוע מחשבה מטמאתה: אברזין. הוא עיצבא בלשון ארמי אבל יאוש גרידא לא קני: דמעיקרא כשורא. קודם שניתן בבנין: והשתא טללא. גג לאחר שנתנו בבירה ונותן עליו תקרת נסרים ועלייה: על המריש. קורה ותקנות קחשיב ואזיל במס' גיטין: (רש"י)

תוספות אילימא לפני יאוש ל''ל קרא פשיטא. דאפילו קדשינהו אינו קדוש דגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהן אין יכולין להקדיש: שמע מינה דיאוש לא קני. דאי קני א''כ חשיב שפיר קרבנו ולא מיפסיל משום מצוה הבאה בעבירה הואיל והוא קנוי לו קודם שהקדישו כמו שאפרש לקמן (דף סז. ד''ה אמר עולא) בע''ה אבל אי לא קני ביאוש מיפסיל ומ''מ קדוש הוא. אע''ג דאכתי לא ידע טעמא דשינוי השם דקאמר לקמן מעיקרא חולין והשתא הקדש מ''מ יש כאן יאוש ושינוי רשות באותן קרבנות דאין [הגזלן] חייב באחריותן: מי איכא למ''ד שינוי מעשה לא קני. ולא בעי לאוקמיה כב''ש דאמר שינוי במקומו עומד אף על גב דאיכא נמי תנאי דסברי הכי בהגוזל קמא (לקמן דף צג:) מ''מ הלכה כב''ה דשינוי קונה והתם נמי דחי רבא דכולהו תנאי מצו סברי כב''ה ובכל הגמרא סובר כן ולא בעי לאוקמי בשינוי החוזר לברייתו דאיכא למ''ד דלא קני דרב יוסף לא פליג עליה דרבה אלא ביאוש לחודיה אבל שינוי מעשה אפי' בחוזר לברייתו דאיירי ביה רבה כדפרישית לעיל לא פליג עליה: דגזל משכב דחבריה. משמע מתוך פ''ה שר''ל משכב גמור של חבירו אם גזלו אין מטמא משכב דגזירת הכתוב הוא וזהו תימה ועוד קשה לרשב''ם דבטהרות (פ''ז מ''ו) גבי גנבים שנכנסו לבית תנן המשכבות ומושבות טהורים ואם יש עמהם כנעני או אשה הכל טמא כי שמא נדה היא וכנעני כזב לכל דבריו משמע שמטמא משכב ומושב שאין שלו ומיהו יש לדחות דהתם מדרבנן ועוד קשה דהתם (בתורת כהנים פרשת מצורע) מייתי עלה פלוגתא דר''ש ורבנן דגנב וגזלן דבסמוך והכי איתא התם משכבו ולא הגזול יכול שאני מוציא אף הגנוב ת''ל טמא [ר' שמעון אומר במשכבו ולא הגנוב יכול שאני מוציא את הגזול ת''ל טמא] אמרו לו ומה ראית לרבות את זה ולהוציא את זה אחר שריבה הכתוב ומיעט מרבה אני את אלו שנתייאשו הבעלים ממנו כו' ומדמייתי עלה פלוגתא דר''ש ורבנן משמע דהוי טעם משום דאין מחשבה מטמאתו כי ההיא דבסמוך דאין יחוד של גזלן יחוד ומפרש ר''י דגזל משכב דחבריה שגזל עורות של בעל הבית שאינן מחוסרין אלא יחוד ואין צריך שום תיקון ואין חסר רק מחשבה והוי שפיר דומיא דגזל קרבן דחבריה שאם היה גוזל בהמה של חולין שמחוסרת קדושה זה היה כמו מחוסר מעשה גמור כעין עמרא ועבדיה משכב אבל גזל או גנב משכב גמור דחבריה מטמא משכב לכ''ע ואע''ג דהך משכבו ולא הגזול איירי קודם יאוש והך דקרבנו ולא הגזול איירי אף בתר יאוש אין להקפיד אע''ג דאין דומה זה לזה: דגזל קרבן דחבריה. תימה ל''ל קרא דאי בחטאת הא אפי' הוא עצמו אם אכל חלב אתמול והפריש קרבן אין מתכפר באותו קרבן על חלב שאכל היום ואי בעולה ושלמים הא אמרי' בפסחים (דף פט:) המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום והיה נראה לאוקמי בפסח שיכול למנות אחרים עמו על פסחו ולמוכרו כדמוכח התם אבל קשה דהאי קרא בעולה כתיב אם לא שיעמיד בפסח באם אינו ענין ואין לומר שבא הכתוב לפסול הקרבן דהא אמרינן לקמן (דף עו.) גבי גנב שאם שחט תמימים לפנים לשם בעלים יחזרו קרן לבעלים: כגון שקיצען. ומועיל עם היאוש אבל לחודיה לא קני דלאו שינוי מעשה הוא: ועיצבא אינה צריכה קיצוע. ומיהו היכא דחשיב עליה לקוצעה אמרינן בפ' דם חטאת (זבחים דף צד.) דטהורה עד שיקציענה מ''מ דייק הכא שפיר דכיון דראויה להשתמש בלא קיצוע אין קיצוע שלה חשוב שינוי מעשה כלל: כל שאין בו חסרון מלאכה מחשבה מטמאתה. וא''ת בלאו ההוא דעיצבא אמאי לא פריך ליה מהכא דמחשבה מועלת אלמא יאוש קני וי''ל דלמא הך דהכא איירי בבעל הבית: שינוי השם כשינוי מעשה דמי. לאו כשינוי מעשה ממש דשינוי מעשה לחודיה קני כדמוכח לעיל ולקמן (דף סח.) גבי גנב וטבח ובא אחר וגנבו דפריך ושינוי מעשה מי איכא למ''ד דלא קני אבל שינוי השם גרידא לא קני בלא יאוש או שינוי מעשה: (תוספות)

דף סז - א

הא לאו הכי הדר בעיניה אמר רב יוסף מריש שמו עליו דתניא {יחזקאל מא-כו} צלעות הבית אלו המלטטין והעובים אלו המרישות רבי זירא אמר שינוי החוזר לברייתו בשינוי השם לא הוי שינוי ושינוי השם שאינו חוזר לברייתו מי הוי שינוי והרי צינור דמעיקרא קציצתא והשתא צינורא ותניא צינור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה קבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל את המקוה ואי אמרת שינוי השם מילתא היא אפי' קבעו ולבסוף חקקו נמי ליפסל שאני שאיבה דמדרבנן היא אי הכי אפילו דרישא נמי התם איכא תורת כלי עליו בתלוש הכא אין תורת כלי עליו בתלוש מיתיבי הגנב והגזלן והאנס הקדישן הקדש ותרומתן תרומה ומעשרותן מעשר אמרי התם איכא שינוי השם דמעיקרא טיבלא והשתא תרומה הקדש מעיקרא חולין והשתא הקדש אמר רב חסדא א''ר יונתן מניין לשנוי שהוא קונה שנאמר {ויקרא ה-כג} והשיב את הגזלה מה ת''ל אשר גזל אם כעין שגזל יחזיר ואם לאו דמים בעלמא בעי שלומי האי אשר גזל מיבעי למעוטי גזל אביו שאינו מוסיף חומש על גזל אביו א''כ ניכתוב רחמנא והשיב את גזילו אשר גזל למה לי למכתב ש''מ תרתי ואיכא דאמרי אמר רב חסדא א''ר יונתן מניין לשנויי שאינו קונה שנאמר והשיב את הגזילה מ''מ והא כתיב אשר גזל ההוא מיבעי ליה על גזילו שלו מוסיף חומש ואין מוסיף חומש על גזל אביו: אמר עולא מניין ליאוש שאינו קונה שנאמר {מלאכי א-יג} והבאתם גזול את הפסח ואת החולה גזול דומיא דפסח מה פסח דלית ליה תקנתא כלל

רש"י צלעות הבית והעובים. קרא כתיב גבי בית עולמים: המלטטים. המלטי כדאמרינן בהשותפין (ב''ב דף ו.) שנותנים נסרים סביב פתחי חלונות ופתחין ובמקום חורי קיבוע הקורות: אלו המרישות. אלמא בתר הכי קרי להו נמי מרישות: ר' זירא אמר. מריש היינו טעמא דלא מקניא בשינוי השם משום דחוזר לברייתו הוא אם יסתר הוי כשורא כדמעיקרא אבל אברזין תו לא מקרי משכא: דמעיקרא קציצתא. שקודם שחקקו נקרא קציצת עץ בעלמא: ולבסוף קבעו. והמשיך בו מי גשמים או מי נהר למקוה פסלו משום מים שאובין: קבעו ולבסוף חקקו. לאו כלי הוא אלא ארעא סמיכתא היא: שאיבה. מה שמקוה נפסל בג' לוגין מים שאובין מדרבנן הוא: אנס. חמסן דיהיב דמי: הקדישן הקדש. ואסור ליהנות: ותרומתן. אסור לזרים אלמא קני ליה לגזילה ביאוש: על גזל אביו. בהגוזל (לקמן ד' קד:) מפרש לה אפילו נשבע אביו לשקר אבל אקרן מחייב ליה קרא כדאמרינן התם: את גזילו. וממילא אימעוט גזל אביו: (רש"י)

תוספות הא לאו הכי הדרא בעיניה. וסתם מריש כיון שבנאו בבירה מתייאשים הבעלים ממנו וא''ת דמשמע דלא מקשה אלא לרב יוסף אדרבה כ''ש דקשה לרבה טפי דלדידיה יאוש גרידא קני ולמאי דמשני דמריש שמו עליו אכתי תקשה לרבה דמהכא משמע דיאוש לא קנה ונראה לפרש דבלא יאוש איירי ולהכי פריך לרב יוסף א''א בשלמא דשינוי השם לא כלום הוא שפיר אלא אי אמרת דשינוי השם קטן עם יאוש קני א''כ שינוי השם גדול כי האי דמריש יש לו לקנותו בפני עצמו וכן משמע לעיל דשינוי השם חשוב גרידא קני דפריך גבי גנב טלה ונעשה איל ונקניה בשינוי השם דהוי שינוי השם חשוב ועוד יש לומר דבכל מקום הוי שינוי השם גרידא קני לרב יוסף בלא יאוש ולכך יש להועיל לו במריש בלא יאוש דמה שצריך יאוש בעורות לאו משום קנין דקנין הוי משום שינוי השם לחודיה והיאוש אין צריך אלא כדי שיועיל מחשבת יחודו לשוייה אברזין דאם לאו היאוש אין כאן שינוי השם וכן בהקדש בעי עמו יאוש שאם אין יאוש אין שם הקדש חל עליו ואין כאן שינוי השם וכן שינוי רשות אם אין יאוש אין שינוי רשות אבל מריש בלא יאוש נמי איכא שינוי השם ויש לו להועיל בפני עצמו וכן גבי טלה ונעשה איל דאמרי' לעיל וניקני בשינוי השם: צנור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה. כשיש לו לבזבז מד' רוחותיו איירי שאם הוא פרוץ אפי' מרוח אחד לא היה פוסל המקוה כדמוכח במסכת מקואות (פ''ד מ''ד) דדוקא טבלא שיש לה לבזבז פוסל והר''י מסימפונ''ת פירש דאפילו פרוץ משני רוחות איירי כדרך צנור וכגון שחטטו לקבל צרורות שלא יעכבו את הגשמים כי ההיא דפ''ד דמקואות (מ''ג) החוטט בצנור לקבל צרורות בשל עץ בכל שהוא ובשל חרס ברביעית וא''ת א''כ מאי קאמר מעיקרא קציצתא והשתא צנור דמשמע דאפי' קבע תחילה יש לפסול המקוה לפי שמשתנה שמו ע''י חקיקה והלא אין משתנה שמו ע''י חטיטה שעושה לקבל צרורות דאותה היא שגורמת לפסול את המקוה וי''ל כיון שמשתנה שמו ע''י. חטיטה יש לחשבו כתלוש והחטיטה שעושה כאילו עושה אותה בתלוש: שאני שאיבה דרבנן. מפורש בפרק המוכר [את] הבית (ב''ב ד' סו. ושם ד''ה מכלל): הגנב והגזלן. בהגוזל בתרא (לקמן קיד.) פריך אי רבנן קשה גזלן אי רבי שמעון קשה גנב ומשני לה שפיר: מעיקרא טיבלא. ואע''ג דשינוי החוזר לברייתו על ידי שאלה כדאמרינן בהאשה רבה (יבמות ד' פח.) ובסוף הנודר מן הירק (נדרים ד' נט.) מ''מ לא חשיב להו שינוי החוזר לברייתו כיון דלא שכיחא: מעיקרא חולין והשתא הקדש. בקדשים שאין חייב באחריות לא הוה צריך ליתן טעם זה דיש כאן שינוי רשות אלא בעי לאוקומי אפי' בחטאת ובאשם ואע''ג דמעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן מכל מקום שינוי השם יש כאן: אמר עולא מניין ליאוש שאין קונה. משמע הכא דסבר עולא דיאוש לא קני וכן בהניזקין (גיטין ד' נה. ושם ד''ה מאי) דאמר עולא דבר תורה בין נודעה בין לא נודעה אין מכפרת מ''ט יאוש כדי לא קני וקשה לר''ת דבהגוזל בתרא (לקמן ד' קיד.) גבי פלוגתא דרבי שמעון ורבנן דגנב וגזלן קאמר עולא מחלוקת בסתם אבל בידוע ד''ה יאוש קני ואור''ת דבכל מקום יאוש קונה רק לענין קרבן משום דהוי מצוה הבאה בעבירה ומביא ראיה מההיא דהניזקין (גיטין ד' נה: ושם) דפריך התם לעולא מההיא דגנב והקדיש ואח''כ טבח ומכר משלם תשלומי כפל ואין משלם ד' וה' ותני עלה כה''ג בחוץ ענוש כרת ואי אמרת יאוש לא קני כרת מאי עבידתיה והשתא בלאו ההיא דתני עלה הוה ליה למפרך מגופה דאי יאוש לא קני אם כן אין לו כח להקדיש ואמאי פטור מד' וה' הא לא טבח דהקדש אלא ודאי לכל מילי מודה עולא דיאוש קני רק לענין הקרבה ולהכי פריך מדתני עלה דבחוץ ענוש כרת אלמא ראוי לפתח אוהל מועד ועוד מייתי ראיה ר''ת מריש לולב הגזול (סוכה ד' ל. ושם) דפסלינן לולב הגזול אפי' בי''ט שני ומפרש רבי יוחנן משום מצוה הבאה בעבירה שנאמר והבאתם גזול את הפסח גזול דומיא דפסח בין לפני יאוש בין לאחר יאוש בשלמא לפני יאוש דלאו דידיה היא אלא לאחר יאוש הא קנייה ביאוש מ''ט לא לאו משום מצוה הבאה בעבירה משמע דסבר בכל דוכתי דיאוש קני רק לענין מצוה וקשה לר''י לפי' דאם כן מאי פריך לעיל אביי לרבה מקרבנו ולא הגזול דלמא בקרבנו מודה רבה כמו עולא וכ''ת דסבר אביי אין חילוק כמ''ד בסוכה (שם.) מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול דלית ליה טעמא דמצוה הבאה בעבירה הא ע''כ אית ליה דאי לאו הכי כי אמרת נמי יאוש לא קני תקשה ליה אמאי אסור להקריבו כיון דשם הקדש חל עליו כדאמר דהוי יאוש ושינוי השם אלא ודאי משום דהוי מצוה הבאה בעבירה ועוד בההיא דגיטין (ד' נה: ושם) דבעי רבא כי אוקמוה רבנן ברשותיה משעת גניבה או משעת הקדישה ומאי נ''מ לגיזותיה וולדותיה ואליבא דעולא בעי לה כדמוכח סוגיא דהתם ואי בעלמא קני הא ע''כ משעת יאוש גיזותיה וולדות דידיה הוו ע''כ נראה לר''י דבכל מקום לעולא יאוש לא קני וההיא דהגוזל בתרא (לקמן ד' קיד.) הוי יאוש ושינוי השם דמעיקרא משכא והשתא אברזין ואע''ג דגבי קרבן נמי הוי יאוש ושינוי השם כדאמר לעיל דמעיקרא חולין והשתא הקדש מכל מקום כיון דאין קנוי לו אלא מחמת שהקדיש ולא היו לו קנוי קודם פסליה רחמנא להקרבה משום מצוה הבאה בעבירה כדמוכח בפרק לולב הגזול (סוכה ד' ל. ושם) דאמר להו רב להנהו אוונכרי כי זבניתו אסא מן הנכרים לגזוז אינהו כו' ופריך ולקנינהו בשינוי השם משמע דאי קנו ליה תו לא הוי מצוה הבאה בעבירה ודוחק לומר דסבר כרבי יצחק בר נחמני דלא חייש התם למצוה הבאה בעבירה ועוד אמר התם (ד' לא.) האי כשורא דמטללתא עבדו ביה רבנן תקנתא מפני תקנת השבים וסוכה לא בעינן משלכם ולא מיפסל אלא משום מצוה הבאה בעבירה וכי קנייה בתקנתא דרבנן לא חשיב מצוה הבאה בעבירה כ''ש אי קנה קנין גמור והא דאמר בריש הגוזל קמא (לקמן ד' צד.) הרי שגזל סאה חטין טחנה לשה אפאה והרים ממנה חלה כיצד מברך אין זה מברך אלא מנאץ ודחי ליה התם דמצי סבר בעלמא דשינוי קונה והכא משום מצוה הבאה בעבירה אע''ג דקנה קודם לכן לענין ברכה להזכיר שם שמים עליו ראוי להחמיר יותר אי נמי התם דחוי בעלמא הוא והשתא לעיל פריך אביי שפיר מקרבנו ולא הגזול דאי יאוש קנה אמאי מיפסל הא לא חשיב מצוה הבאה בעבירה כיון דקודם שהקדישה קנאה אלא ודאי יאוש גרידא לא קני אלא מחמת שהקדישה דה''ל יאוש ושינוי רשות או יאוש ושינוי השם כדמסיק לבסוף ולכך מפסל משום דה''ל מצוה הבאה בעבירה ובהניזקין (גיטין ד' נה: ושם) נמי אי לא דתני עלה מגופא דברייתא לא מצי פריך לעולא דאע''ג דיאוש לא קני שפיר חל הקדש משום דה''ל יאוש ושינוי השם ואדרבה מגופה דברייתא הוי סייעתא לעולא דאי יאוש קני כי לא הקדיש נמי פטור מד' וה' דשלו הוא טובח ושלו הוא מוכר כדפדיך מינה לקמן (ד' סח:) רבי יוחנן לריש לקיש דאמר יאוש קני ואדרבה תימה דלא פריך מינה לרב יהודה דפליג (תוספות)

דף סז - ב

אף גזול דלית ליה תקנתא לא שנא לפני יאוש ולא שנא אחר יאוש רבא אמר מהכא קרבנו ולא הגזול אימת אילימא לפני יאוש פשיטא למה לי קרא אלא לאו לאחר יאוש וש''מ יאוש לא קני ש''מ והא רבא הוא דאמר דגזל קרבן דחבריה איבעית אימא הדר ביה ואיבעית אימא חד מינייהו רב פפא אמרה: ומדת תשלומי ארבעה וחמשה וכו': ואמאי נילף שור שור משבת מה להלן חיה ועוף כיוצא בהן אף כאן חיה ועוף כיוצא בהן אמר רבא אמר קרא {שמות כא-לז} שור ושה שור ושה שני פעמים שור ושה אין מידי אחרינא לא אמרי הי מייתר אילימא שור ושה דסיפא מייתר דניכתוב רחמנא כי יגנב שור או שה וטבחו ומכרו חמשה בקר ישלם תחתיו וארבע צאן תחתיו אי כתב רחמנא הכי הוה אמינא בעי שלומי תשעה לכל אחד ואחד וכי תימא הא כתיב תחתיו תחתיו חד תחתיו מייתר ההוא מיבעי ליה לדרשה אחרינא דתניא יכול גנב שור שוה מנה ישלם תחתיו נגידין ת''ל תחתיו תחתיו אלא שור ושה דרישא מיותר דנכתוב רחמנא כי יגנב איש וטבחו ומכרו חמשה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה אי כתב רחמנא הכי הוה אמינא עד דגניב תרי וטבח להו וטבחו כתיב לחד ואימא עד דגניב תרוייהו ומזבין להו ומכרו כתיב לחד ואימא הוה אמינא עד דגניב תרי וטבח חד ומזבין חד או מכרו כתיב ואכתי הוה אמינא עד דגניב תרוייהו וטבח חד ומשייר חד או מזבין חד ומשייר חד אלא שור דסיפא ושה דרישא מייתר דניכתוב רחמנא כי יגנב איש שור וטבחו ומכרו חמשה בקר ישלם תחתיו וארבע צאן תחת השה שור דסיפא ושה דרישא למה לי שמע מינה שור ושה אין מידי אחרינא לא: אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל: אמר רב לא שנו אלא לפני יאוש אבל לאחר יאוש קנאו גנב ראשון וגנב שני משלם תשלומי כפל לגנב ראשון אמר רב ששת אמינא כי ניים ושכיב רב אמר להא שמעתא דתניא אמר ר' עקיבא מפני מה אמרה תורה טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה מפני שנשתרש בחטא אימת אילימא לפני יאוש

רש"י ה''ג וכ''ת הא כתיב תחתיו תחתיו חד תחתיו מייתר כו'. וכ''ת הא כתיב תרי זימני תחתיו דמישתמעי חד אשור וחד אשה דאי תרוייהו אחד קיימי הכי איבעי ליה למיכתב ה' בקר וד' צאן ישלם תחתיו לאו מילתא היא דאיכא למימר חד תחתיו אייתר לדרשה אחרינא ואכתי תשעה משתמעי בין אשור בין אשה: נגידים. גויעים כדמתרגמינן ויגוע ואיתנגיד (בראשית נ) כלומר כחושין וקרובין למות: ה''א עד דגנב תרתי וטבח לחד ומזבין לחד. להכי אצטריך שור או שה דרישא למימר דאע''ג דחד הוא דגנב מחייב: או מכרו כתיב. דמשמע או טביחה או מכירה דהא כתיב או לחלק: ואימא עד דגנב תרתי. כדכתיב בסיפא תחת השור תחת השה ולהכי אצטריך שור או שה דרישא: שנשתרש. עשה שרשין כלומר נתחזק בחטא שקנאו ומהנו מעשיו: אילימא לפני יאוש. מכרו: (רש"י)

תוספות התם אעולא וסבר דיאוש כדי הוי יאוש וליכא לשנויי כדמשני לקמן לריש לקיש כגון שהקדישו בעלים ביד גנב דאם כן מאי פריך התם לעולא כרת מאי עבידתיה הא מתחייב כרת שפיר דראוי לפתח אהל מועד כיון שהקדישו בעלים וי''ל דהמ''ל ולטעמיך אי נמי דרב יהודה נמי אית ליה דיאוש לא קני וטעמא דרב יהודה דאמר בין נודעה בין לא נודעה מכפרת משום דלא חייש לטעמא דמצוה הבאה בעבירה ולא גרסינן התם מאי טעמא קסבר יאוש כדי קני ובסוכה (ד' ל. ושם) דקאמר אלא לאחר יאוש הא קנייה ביאוש ה''פ הא קנייה ביאוש ושינוי השם ומה שאין מזכיר אלא יאוש משום דע''י יאוש שקודם לכן קנאה בשינוי השם ואית ספרים דלא גרסי ביאוש אלא הא קנייה ותדע דהא התם ר' יוחנן קאמר ליה ור' יוחנן אית ליה דיאוש לא קני דאמר לקמן חיוביה בין לפני יאוש בין לאחר יאוש ואי סבר דיאוש קני אמאי חייב לאחר יאוש שלו הוא טובח ושלו הוא מוכר ובהגוזל בתרא קאמר רבי יוחנן משמיה דרבי ינאי דשינוי רשות ואחר כך יאוש לא קני ור''ת הקשה דבהגוזל בתרא (לקמן ד' קיד.) משמע דלעולא יאוש כדי קני דפריך ממתניתין דנטלו מוכסים חמורו ונתנו לו חמור אחר הרי זה שלו וקאמר בשלמא לעולא בידוע ודברי הכל ונתנו לו חמור אחר חשיב ליה התם יאוש כדי דקאמר התם תנא ואם נטל מחזיר לבעלים הראשונים ומפרש דקסבר יאוש כדי לא קני וטעמא נראה דלא חשיב ליה שינוי רשות משום דע''כ נותנים לו ותירץ ר''י דברייתא ע''כ לא איירי כמתני' דהא במתניתין קתני הרי הוא שלו וברייתא קתני מחזיר לבעלים הראשונים ועוד דא''כ דאמתניתין קיימא תקשי מברייתא לרבה דאמר יאוש כדי קני אלא ברייתא איירי שהבעלים עומדים ולא נתייאשו עדיין כשנתנו לזה אע''ג דלסוף אחר דאתא לידיה נתייאשו לא קני דשינוי רשות דקודם יאוש לא קני כדמשמע לקמן ויאוש גרידא נמי לא קני אפי' לרבה כיון דבאיסורא אתא לידיה וצריך להחזיר הדמים אבל מתניתין איירי לעולא בידוע שנתייאש מקמי דאתא לידיה וכי אתא לידיה הוה ליה יאוש ושינוי רשות: אף גזול דלית ליה תקנתא. אע''ג דאמר לעיל (דף סה:) גנב טלה ונעשה איל נעשה שינוי בידו וקנאו מ''מ כמו שהוא לית ליה תקנתא: רבא אמר מהכא קרבנו ולא הגזול רבא גרסינן ולא רבה מדקאמר חד מינייהו רב פפא אמר ולא היו טועים אלא בין רב פפא לרבא שהיה רבו ופעמים כשהיה אומר רב פפא דברים בסתם היו סבורים שדברי רבא הן אבל בין דברי רב פפא לדברי רבה לא היו יכולין לטעות ולעיל (דף סו:) גרס אמר ליה רבא משכבו ולא הגזול כו' אע''ג דרבה הוה בר פלוגתיה דרב יוסף ולרבה הקשה אביי צריך לומר דרבה עצמו לא השיב לו כלום אלא רבא השיב לו מדפריך הכא והא רבא הוא דאמר דגזל קרבן דחבריה וקאמר דחד מינייהו רב פפא אמרה וכן משמע דבכל הספרים גרס לעיל אמר ליה רבא ואי רבה השיבו הל''ל אמר ליה ולא היה צריך להזכיר רבה כיון דמקשה לרבה וכן משמע בהניזקין (גיטין דף נה: ושם) דרבא אית ליה דיאוש כדי לא קני דבעי רבא כי אוקמוה רבנן ברשותיה משעת גניבה או משעת הקדש למאי נ''מ כו' ואי יאוש קני לכל הפחות משעת יאוש כבר הוא ברשותיה ובפרק בתרא (דף קיא: ושם) קאמר רבא לעולם רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי משמע התם דאית ליה דיאוש לא קני והתם רבא דהוא בר פלוגתיה דרמי בר חמא והא דאמר רבא בפרק אלו מציאות (ב''מ דף כו:) גבי מציאה נטלה לפני יאוש על מנת לגזלה עובר בכולן ואע''ג דאהדריה בתר יאוש מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה אע''ג דיאוש לא קני מ''מ כיון דהואיל יאוש למוכרה או להקדישה חשיב גזלן: שור ושה שני. פעמים. וא''ת ושה דכתיב ב' פעמים למה לי הא בשבת לא כתיב שה וי''ל דאי לא כתיב שה שני פעמים הוה אמינא שבא שור למעוטי שאר מילי מדין שור דלא הוו בתשלומין ה' ולוקמיה אדין שה להכי כתיב שה למעוטי לגמרי: חמשה בקר ישלם תחתיו. ומסברא הוה ידענא דחמשה בקר קיימא אשור וארבע צאן קיימי אשה: אין הגונב כו'. בגמרא (דף סט:) דריש לה מוגונב מבית האיש ולא מבית הגנב ולמאן דמוקי חד בגנב וחד בטוען טענת גנב א''ש אבל למאן דמוקי תרוייהו לטוען טענת גנב לא שייך כלל למדרש הכי וצריך לומר דלדידיה נפקא ליה למעוטי גנב אחר הגנב מקרא אחרינא: דתניא אמר רבי עקיבא כו'. מכל הנהו דפריך הכא לרב ה''מ למפרך לעיל לרבה ומהנהו דפריך לעיל לרבה ה''מ למפרך לרב אלא דרבה דאיירי בגזלן פריך ליה ממילי דגזלן ולרב דמיירי בגנב ניחא ליה למיפרך ממילי דגנב אע''פ שאין סברא לחלק ועוד דכמו שהוקשו בבית המדרש נקבעו בגמרא ולתרוייהו הוה מצי למפרך מההיא דגנב והקדיש דפריך מינה לקמן רבי יוחנן לריש לקיש: (תוספות)

דף סח - א

מי איכא נשתרש אלא לאחר יאוש ואי ס''ד יאוש קני אמאי משלם תשלומי ארבעה וחמשה שלו הוא טובח שלו הוא מוכר אמרי כדאמר רבא מפני ששנה בחטא הכא נמי מפני ששנה בחטא ת''ש {שמות כא-לז} וטבחו או מכרו מה טביחה שאינה חוזרת אף מכירה שאינה חוזרת אימת אילימא לפני יאוש אמאי אינה חוזרת אלא לאחר יאוש ואי ס''ד קנייה אמאי משלם ד' וה' שלו הוא טובח שלו הוא מוכר כדאמר רב נחמן פרט לשהקנה לשלשים יום הכא נמי פרט לשהקנה לשלשים יום מיתיבי גנב ובא אחר וגנבו הראשון משלם תשלומי כפל והשני אינו משלם אלא קרן בלבד גנב ומכר ובא אחר וגנבו הראשון משלם תשלומי ארבעה וחמשה והשני משלם תשלומי כפל גנב וטבח ובא אחר וגנבו הראשון משלם תשלומי ד' וה' והשני אינו משלם תשלומי כפל אלא קרן בלבד קתני מיהא מציעתא גנב ומכר ובא אחר וגנבו הראשון משלם תשלומי ד' וה' והשני משלם תשלומי כפל אימת אילימא לפני יאוש שני אמאי משלם תשלומי כפל שינוי רשות בלא יאוש מי איכא למ''ד דקני אלא פשיטא לאחר יאוש ואי ס''ד יאוש קונה אמאי משלם תשלומי ד' וה' דידיה הוא דזבין ותו דקתני רישא גנב ובא אחר וגנבו ראשון משלם תשלומי כפל והשני אין משלם אלא קרן מכדי לאחר יאוש קיימינן ואי ס''ד יאוש קונה שני אמאי אינו משלם אלא קרן אלא לאו ש''מ יאוש לא קני וקשיא לרב אמר רבא ותסברא הא מתרצתא היא אלא דקתני סיפא גנב וטבח ובא אחר וגנבו ראשון משלם תשלומי ארבעה וחמשה ושני אינו משלם אלא קרן ומי איכא למ''ד שינוי מעשה לא קני אלא לעולם כולה לפני יאוש ואיפוך סיפא למציעתא ומציעתא לסיפא ואימא הכי גנב ומכר ובא אחר וגנבו הראשון משלם תשלומי ארבעה וחמשה והשני אינו משלם אלא קרן דשינוי רשות בלא יאוש לא קני גנב וטבח ובא אחר וגנבו הראשון משלם תשלומי ארבעה וחמשה והשני משלם תשלומי כפל דקנייה בשינוי מעשה רב פפא אמר לעולם לא תיפוך סיפא ב''ש היא דאמרי שינוי במקומה עומד אי הכי קשיא רישא ומציעתא לרב א''ר זביד לעולם כולה לפני יאוש והב''ע שנתייאשו הבעלים בלוקח ולא נתייאשו בגנב דה''ל יאוש (ושינוי רשות) ולא תימא משום דבעינן יאוש ושינוי רשות אלא אפילו ביאוש לחודיה נמי קני גבי גנב אלא דלא משכחת דמשלמי תרוייהו גנב ראשון וגנב שני אלא בהכי: איתמר המוכר לפני יאוש רב נחמן אמר חייב רב ששת אמר פטור רב נחמן אמר חייב ומכרו אמר רחמנא והא זבין לא שנא לפני יאוש לא שנא לאחר יאוש רב: ששת אמר פטור חיוביה לאחר יאוש הוא דאהנו מעשיו אבל לפני יאוש דלא אהנו מעשיו לא מיחייב דומיא דטביחה בעינן דאהנו מעשיו א''ר ששת מנא אמינא לה דתניא א''ר עקיבא מפני מה אמרה תורה טבח ומכר משלם ד' וה' מפני שנשתרש בחטא אימת אילימא לפני יאוש מי איכא נשתרש אלא לאו לאחר יאוש הוא אמר רבא מפני ששנה בחטא ת''ש וטבחו ומכרו מה טביחה שאינה חוזרת אף מכירה שאינה חוזרת אימת אילימא לפני יאוש אמאי אינה חוזרת אלא לאחר יאוש וש''מ חיובא לאחר יאוש הוא תרגמה רב נחמן פרט לשהקנה לו לשלשים יום ואף ר' אלעזר סבר חיוביה לאחר יאוש הוא דאמר ר' אלעזר

רש"י מי איכא נשתרש. הא לא אהנו מעשיו דשינוי רשות ששינהו מרשותו לרשות לוקח בלא יאוש ליכא למ''ד דקני: לאחר יאוש. דאהנו מעשיו דהשתא קני לוקח בתרתי יאוש ושינוי רשות: ואי ס''ד יאוש. גרידא קניה גנב אמאי משלם ארבעה וחמשה הא דמי בעלמא הוא דאית להו לבעלים גביה ושלו טבח ומכר: כדאמר רבא. לקמן בשמעתין: ששנה בחטא. ולעולם לפני יאוש ואע''פ דלא אהנו מעשיו מחייב: שאינה חוזרת. קס''ד דה''ק דלא מחייב אלא היכא דמכירתו מכירה גמורה וקנייה לוקח: אמאי אינה חוזרת. שינוי רשות בלא יאוש מי קני: לאחר יאוש. דכי מטא ביד לוקח איכא תרתי יאוש ושינוי רשות וקנייה: ואי ס''ד קנייה. גנב ביאוש גרידא אמאי משלם כו': כדאמר רב נחמן. לקמן בשמעתין: פרט לשהקנה לו לשלשים יום. כלומר לעולם לפני יאוש והאי אינה חוזרת דקתני לא למעוטי היכא דלא אהנו מעשיו דאע''ג דלא אהנו חייביה רחמנא הואיל ושנה בחטא אלא למעוטי היכא דלא מכר גנב ללוקח אלא לעשות בה מלאכה שלשים יום דהוא כשכירות בעלמא: ושני אינו משלם אלא קרן. לגנב ראשון דכתיב וגונב מבית האיש: גנב ומכר. קנייה לוקח בשינוי רשות הלכך (ראשון משלם ד' וה') שני משלם כפל ללוקח: ושני אינו משלם אלא קרן. ולקמן פריך אמאי לא משלם כפל הא קנייה גנב ראשון בשינוי מעשה: אימת. מכרה אילימא לפני יאוש השני אמאי משלם כפל: אלא פשיטא לאחר יאוש. דאיכא תרתי ביד לוקח: ואי ס''ד כו'. ואי קשיא הא יכול לתרוצה כגון שנתייאשו בעלים לאחר מכירת גנב דקונה לוקח וביד גנב לא היה יאוש לקנותה ה''נ משני ליה לקמן: מכדי לאחר יאוש קיימינן. דע''כ הכי מוקמת לה משום מציעתא: אלא כולה לפני יאוש. ומש''ה רישא שני פטור מכפל: ואיפוך סיפא למציעתא כו'. ותני במציעתא שני אין משלם אלא קרן דלא קנייה לוקח בשינוי רשות בלא יאוש. א''ה דלאחר יאוש מוקמת לה קשיא רישא ומציעתא לרב: א''ר זביד כולה לפני יאוש. ואפוכי נמי לא תפכה וסיפא כדאוקימנא כב''ש ומציעתא דקתני שני משלם כפל כגון שנתייאשו הבעלים לאחר מכירה ולא נתייאשו ביד גנב ולהכי ראשון משלם ד' וה' דלא הוי יאוש גבי' דליקנייה ורישא נמי לפיכך שני פטור מכפל: ולא תימא. הא דנקט מתני' חיובא דשני גבי לוקח ולא נקט לה לחיוב דשני גבי ראשון ותוקמה נמי בלאחר יאוש כדמשני בלוקח משום דבעי יאוש ושינוי רשות אלא ביאוש לחודיה נמי קני כרב ואם גנבה מראשון לאחר יאוש משלם לו כפל: אלא. להכי נקט תנא לכוליה מלתא בדליכא יאוש גבי גנב משום דלא משכחת לה דמשלמי תרוייהו האי תשלומי ד' וה' והאי כפל: אלא בהכי. דאי הוי יאוש ביד גנב לא מיחייב קמא במכירתו ד' וה' וכיון דמציעתא לא סגי לה אלא לפני יאוש תנא נמי לרישא בלפני יאוש ופטרו מכפל: חיובא לאחר יאוש הוא דאהנו מעשיו. משקנאו לוקח ותלתא אמוראי נינהו רב סבר יאוש קני הלכך לא מיחייב אלא בלפני יאוש דאי לאחר יאוש שלו הוא טובח ומוכר ורב נחמן ורב ששת סברי יאוש גרידא לא קני ומשום הכי לאחר יאוש מיחייב ומיהו בהא פליגי דרב נחמן לא בעי אהנו מעשיו הלכך אפילו לפני יאוש גרידא נמי חייב ורב ששת בעי מכירה גמורה: נשתרש. עשה שרשין משמע דאהנו מעשיו: (רש"י)

תוספות אי הכי קשה מציעתא לרב. דאין להופכו כיון דברייתא לא מוכחא מידי שצריך לתרצה ולהפכה: מה טביחה דאהנו מעשיו. משמע דסבר ר''א דשינוי קונה דאהנו מעשיו משמע לאפוקי מרשות בעלים דומיא דאהנו מעשיו דמכירה וקשה לפי' רשב''ם דמפרש בפ''ק (ד' יא.) אהא דאמר עולא א''ר אלעזר שמין לגנב ולגזלן דהיינו לענין פחת נבילה דהוי דנגזל משום דלא קני לה גזלן בשינוי וי''ל דדוקא בשינוי שאין הגזלן עושה בידים לא קני כגון שמתה הבהמה אבל שינוי שעושה הגזלן בידים כגון טביחה מודה ר''א דקני א''נ אהנו מעשיו דטביחה היינו שמחסרה מן הבעלים ולאו דקני ליה ולא הוי כאהנו מעשיו דמכירה.: (תוספות)

דף סח - ב

תדע שסתם גניבה יאוש בעלים הוא שהרי אמרה תורה טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה ודלמא לא אייאש אלא לאו משום דאמרי' סתם גניבה יאוש בעלים היא ודלמא אף על גב דלא אייאש אמרי לא סלקא דעתך דומיא דטביחה מה טביחה דאהנו מעשיו אף מכירה דאהנו מעשיו ואי לפני יאוש מאי אהנו ודלמא דשמעיניה דאייאש אמרי לא סלקא דעתך דומיא דטביחה מה טביחה לאלתר אף מכירה לאלתר א''ל ר' יוחנן גניבה בנפש תוכיח שאין יאוש בעלים וחייב מכלל דסבר רבי יוחנן לפני יאוש חייב לאחר יאוש מאי ר' יוחנן אמר חייב וריש לקיש אמר פטור רבי יוחנן אמר חייב חיוביה בין לפני יאוש בין לאחר יאוש ריש לקיש אמר פטור חיוביה לפני יאוש הוא אבל לאחר יאוש קנה ושלו הוא טובח ושלו הוא מוכר איתיביה ר' יוחנן לריש לקיש גנב והקדיש ואחר כך טבח משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה אימת אלימא לפני יאוש מי קדוש {ויקרא כז-יד} איש כי יקדיש את ביתו קדש אמר רחמנא מה ביתו שלו אף כל שלו אלא פשיטא לאחר יאוש וטעמא דהקדיש הוא דאינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה דכי קא טבח דהקדש קא טבח אבל לא הקדיש טבח משלם תשלומי ארבעה וחמשה ואי סלקא דעתך יאוש קונה אמאי משלם שלו הוא טובח שלו הוא מוכר א''ל הכא במאי עסקינן כגון שהקדישוהו בעלים ביד גנב ומי קדוש והאמר ר' יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהן אינן יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו אמרי הוא דאמר כצנועין דתנן הצנועין מניחין את המעות ואומרים כל הנלקט מזה יהא מחולל על המעות האלו והרי חזרה קרן לבעלים כשעמד בדין היכי דמי אי דאמרי צא תן לו מאי איריא הקדיש אפילו לא הקדיש נמי לא ליחייביה דאמר רבא צא תן לו טבח ומכר פטור מ''ט כיון דפסקוה למילתיה וטבח ומכר הוה ליה גזלן וגזלן אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה

רש"י תדע שסתם גניבה. מיד מתייאשין ואם מכרן גנב לאחר מיד קנה דאיכא תרתי יאוש ושינוי רשות וממאי שהרי אמרה תורה גנב ומכר משלם ד' וה' והא דלמא לא אייאוש מרה ולאו מכירה היא: אלא לאו משום דסתם גניבה יאוש בעלים היא. אלמא מדיליף ר' אלעזר טעמא מהאי ש''מ כרב ששת ס''ל דאי שמענא ליה למרה בהדיא דלא אייאש פטור המוכר מד' וה': ודלמא. חייביה רחמנא ואע''ג דלא אייאוש לר''א פריך דיליף מהכא יאוש לסתם גניבה: ודלמא דשמעיניה דאייאש. בהכי משתעי קרא אבל סתם גניבה לא תילף מינה: גניבה בנפש. הגונב נפש ומכרו אין כאן יאוש שאין אדם מתייאש על עצמו ורחמנא חייביה אע''ג דלא אהנו מעשיו: לאחר יאוש מאי. מי ס''ל יאוש גרידא קני כרב ושלו טובח ומוכר או דלמא יאוש לא קני וכ''ש דלאחר יאוש מחייב דאהנו מעשיו: גנב והקדיש משלם כפל. לבעלים: ואינו משלם ד' וה'. דהא כי טבח דהקדש טבח ורעהו אמר רחמנא ישלם שנים לרעהו ולא להקדש וכיון דפטריה מכפל תו לא מחייב בטביחה ומכירה דתשלומי ארבעה וחמשה אמר רחמנא ולא שלשה וארבעה וכי מדלית כפל מינייהו הוו ליה שלשה וארבעה: מה ביתו שלו אף כל שלו. גרסי': שהקדישו בעלים. ולעולם לפני יאוש: הוא דאמר. ר''ל דתרצה כשהקדישוהו בעלים: סבר לה כצנועין. דאמרינן לקמן (ד' סט.) בכרם רבעי הצנועים מניחין כו' בני אדם חסידים שרוצין לסלק ידי כל אדם מן העבירה כשיש להן כרם רבעי וחוששין שמא אוכלין ממנו עוברי דרכים בלא פדיון: מניחין מעות ואומרים כל הנלקט מזה. כל מה שלקטו בני אדם היום מכאן יהא מחולל אלמא אע''ג דליתיה ברשותייהו מיפרק ותפיס להו למעות בקדושה: והרי חזרה קרן לבעלים. אי כשהקדישו בעלים כפל אמאי משלם הרי חזרה קרן לידם דאקדשוה כל היכא דאיתיה וכפל לא מחייב אלא כשנמצאת ביד גנב שבאו עדים כדכתיב אם המצא תמצא בידו: כשעמד בדין. שבאו עדים קודם שהקדישוהו בעלים: (רש"י)

תוספות מה טביחה לאלתר אף מכירה לאלתר. וא''ת והא ממש לאלתר קודם ידיעת בעלים אי אפשר להיות דומיא דטביחה דה''ל יאוש שלא מדעת וקיימא לן כאביי דלא הוי יאוש וי''ל דטביחה נמי אין דרך לטבוח לאלתר עד שיבוא לביתו ובתוך כך מסתמא יודעין הבעלים: גניבה בנפש תוכיח. וא''ת גניבה בנפש שאני דלא איתקש לטביחה וי''ל דהכא נמי לא איתקש לטביחה אלא בלא היקישא יליף לה מטביחה ולהכי קאמר ר' יוחנן דאדרבה אית לן למילף מכירה ממכירה. רבי יוחנן סבר חיוביה בין לפני יאוש בין לאחר יאוש. תימה דלכאורה קי''ל כרבה דיאוש כדי קני וקי''ל כר' יוחנן לגבי ר''ל דחיוביה אף לאחר יאוש ואמאי חייב אחר יאוש כיון דיאוש קני שלו הוא טובח ושלו הוא מוכר וי''ל דאפשר דלא קי''ל לא כרבה ולא כר' יוחנן דכמה אמוראי נחלקו בשני אלו הדברים: הוא דאמר כצנועין. וא''ת והא צנועים מחללין אף אחר יאוש דהא סתם גניבה הוי יאוש בעלים כרבנן דר''ש א''כ קסברי צנועין דיאוש לא קני ור''ל מודה דאין יכול להקדיש אחר היאוש דסבר יאוש . קונה וכ''ת דהוי יאוש שלא מדעת שאינם יודעים אם לקטו אם לאו הא גבי תמרי דזיקא אמרי' באלו מציאות (ב''מ ד' כב: ושם) כיון דשכיחי דנתרי חשיב יאוש מדעת וי''ל דהכא לא שכיח כולי האי שילקטו שיראים מן הבעלים ולא דמי לתמרי דזיקא וחשיב יאוש שלא מדעת ואפי' למ''ד יאוש שלא מדעת הוי יאוש איכא למימר דצנועין סברי כר''ש דאמר דסתם גניבה לא הוי יאוש בעלים וא''ת והיכי מדמי הקדש לחילול שכמו שיכול לחלל מה שביד חבירו כן יכול להקדיש והלא אע''פ שאין יכול להקדיש פירות של חבירו יכול לחלל הקדש של חבירו כדמשמע בריש האשה רבה (יבמות ד' פח.) דקאמר אי קדושת דמים משום דבידו לפדותו ואי קדושת הגוף אי דידיה כו' משמע דבקדושת דמים אין חילוק בין דידיה לחבריה וי''ל דלא דמי דהקדש מאחר שהוקדש יצא מרשות בעלים וכמו שהבעלים יכולין לפדותו כמו כן אחר אבל כרם רבעי הבעלים זכאים לאוכלה בירושלים וא''ת אכתי הרי יכול לחלל מעשר שני של חבירו דאמרינן בפרק האיש מקדש (קדושין דף נה: ושם) אין לוקחין בהמה טמאה עבדים וקרקעות ממעות מעשר שני ואם לקח יאכל כנגדן בירושלים ופריך אמאי יחזרו דמים למקומן ומשני כשברח אלמא מחללין מעות שביד המוכר וי''ל דהתם הוי כמו גזלן דאי לא ברח הוי המקח חוזר בו והוי כמו גזל ולא נתייאשו הבעלים וכצנועין דהכא אי נמי התם קנסא בעלמא וכן משמע התם מתוך הסוגיא ומיהו בפרק לולב הגזול (סוכה ד' לט. ושם) משמע שיכול אדם לחלל [דמי] פירות שביעית של חבירו שלא מדעתו דתניא אין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ יותר ממזון שלש סעודות ואם מסר אומר הרי מעות הללו מחוללין על פירות שיש לי בתוך ביתי ובא ואוכלן בתורת שביעית וי''ל דאפקינהו רבנן מרשות עם הארץ כדי שלא יהא נכשל ואוקמינהו ברשות זה שיכול לחלל דהפקר ב''ד הפקר ומיהו קשה דבפ''ק דבכורות (דף יא. ושם ד''ה הפודה) משמע דהפודה פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי ואפילו שלא מדעתו מדבעי ליה פדיונו פדוי לפודה או דלמא פדיונו פדוי לבעלים ואי מדעת בעלים דומה היה דפדיונו פדוי לבעלים ויש לומר דפטר חמור לא דמי לכרם רבעי דכיון דאסור בהנאה הוי כמו הקדש לענין זה שיכול כל אדם לפדותו ולא ממש הוי כהקדש דבהקדש פשיטא לן דפדיונו פדוי לפודה ובפטר חמור מסקינן דפדוי לבעלים ומיהו דבר תימה דהיכי מדמי הקדש כלל לחילול דלמה לא יוכל לחלל נטע רבעי ומעשר שני של חבירו שלא מדעתו כיון דזכות הוא לו דזכין לאדם שלא בפניו דהא דמבעי לן באין בין המודר (נדרים ד' לו:) התורם משלו על של חבירו צריך דעת בעלים או לאו היינו טעמא כדקאמר התם דדלמא ניחא ליה למעבד מצוה בממוניה אבל הכא וכי אין טוב להם למלקטים שיחללו אותם הבעלים ממה שיאכלו בלא חילול [וע' תוס' קדושין נו. ד''ה מתקיף]: (תוספות)

דף סט - א

חייב אתה ליתן לו טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה מ''ט כיון דלא פסקה מילתא אכתי גנב הוא לא צריכא דאמרי ליה חייב אתה ליתן לו: גופא אמר רבי יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינן יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו ומי אמר ר' יוחנן הכי והא''ר יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן כרם רבעי היו מציינין אותו בקזוזות אדמה סימנא כי אדמה מה אדמה איכא הנאה מינה אף האי נמי כי מפרקא שרי לאיתהנויי מינה ושל ערלה בחרסית סימנא כחרסית מה חרסית שאין הנאה מינה אף האי דלית ביה הנאה מיניה ושל קברות בסיד סימנא דחיור כעצמות וממחה ושופך כי היכי דניחוור טפי אמר רבן שמעון בן גמליאל בד''א בשביעית דהפקר נינהו אבל בשאר שני שבוע הלעיטהו לרשע וימות והצנועין מניחין את המעות ואומרים כל הנלקט מזה מחולל על המעות הללו וכי תימא מאן תנא צנועין רשב''ג (ורבי יוחנן כסתם יחידאה לא אמר) והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן כל מקום ששנה רשב''ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה אמרי לא תימא כל הנלקט מזה אלא אימא כל המתלקט מזה ומי א''ר יוחנן הכי והא''ר יוחנן צנועין ורבי דוסא אמרו דבר אחד ורבי דוסא נלקט קאמר דתניא רבי יהודה אומר שחרית בעל הבית עומד ואומר כל שילקטו עניים היום יהא הפקר רבי דוסא אומר לעיתותי ערב אומר כל שלקטו עניים יהא הפקר איפוך דר' יהודה לר' דוסא ורבי דוסא לרבי יהודה אמאי אפכת מתניתא אפכה לרבי יוחנן ואימא צנועין ורבי יהודה אמרו דבר אחד אמרי לא סגיא דלא מתהפכת מתניתא דבהא מתניתין קתני דאית ליה לרבי יהודה ברירה ושמעינן ליה לרבי יהודה בעלמא דלית ליה ברירה דתנן

רש"י בקזוזות. מוט''ש נותן פיסת רגבים סביבות הגבולים להודיע שהוא כרם רבעי ואסור בלא פדיון: דאיכא הנאה מיניה. לאחר זמן בחרישה וזריעה וקצירה: אף האי נמי איכא הנאה מיניה. בפדיון: חרסית. כתותי רעפים טיבל''ש בלע''ז: וממחה ושופך. ממחה את הסיד במים ושופך סביבות הקבר: בד''א. דעבדינן להו היכירא לעוברים ושבים: בשביעית. שהוא הפקר ובהיתר הן באין לאכול: אבל בשאר שני שבוע. שהן באים לגזול יניחם ויאכלו דבר האסור והלעיטהו לרשע וימות: כל הנלקט כו'. אלמא אע''ג דליתיה ברשותיה מפריק ותופס פדיונו: וכי תימא צנועין. לאו סתמא היא אלא רשב''ג מסיים ואזיל ליה למילתיה: ערב. בגט פשוט: צידן. במי שאחזו קורדיקוס: וראיה. בפרק שני דסנהדרין: המתלקט. שעתידין ללקוט: רבי דוסא. לענין לקט קציר קמיירי דקיימא לן שני שבולין לקט שלש אינו לקט ואין כל העניים בקיאין בהלכה לפיכך צריך בעל הבית להפקיר: דאית ליה לר' יהודה ברירה. דקאמר כל שילקוט וכי לקיט אמרינן הוברר שזה הפקר ואע''פ שאין בעל הבית יודע בשחרית דשמא לא ילקטו יותר על דינם: (רש"י)

תוספות חייב אתה ליתן לו כו'. משמע דחייב אתה ליתן לו לא הוי גמר דין עד שיאמר צא תן לו והא דאמר בפרק קמא דסנהדרין (ד' ו: ושם ד''ה נגמר) נגמר הדין אי אתה רשאי לבצוע ומפרש היכי דמי גמר דין פלוני אתה זכאי פלוני אתה חייב. אע''ג דלא הוי גמר דין ממש כיון שקרוב הדין לגמור אסור להטעות את הזכאי [ועי' תוס' ב''מ יז. ד''ה חייב]: כרם רבעי כו'. ק''ק דלא נקט ערלה תחלה: חרסית. פירש הקונטרס כתותי רעפים וקשה דבפרק כסוי הדם (חולין דף פח. ושם ד''ה חרסית) חשיב חרסית ולבינה כתושה: מה חרסית דלית ביה הנאה. תימה לר''י דבסוף כסוי הדם (שם:) אומר דאין מכסים אלא בדבר שזורעים בו ומצמיח ומשמע התם דמכסין בחרסית ותירץ ר''ת דחרסית זורעים בו ומצמיח אבל אין מוציאה . כדי נפילה לכך קרי דלית ביה הנאה ואפילו מוציאה יותר מכדי נפילה הואיל ופירותיה מועטים חשיב לית בה הנאה: והצנועין מניחין את המעות כו'. אי שביעית נוהג בכרם רבעי כדמשמע [דאמילתיה] דת''ק [קאי] צריך לומר דצנועין אשאר שני שבוע קיימי דאי אשביעית כיון שהיו זוכים מן ההפקר לא היו יכולים לחלל: כל הנלקט מזה יהא מחולל. תימה מתי היו אומרים דלמה שמלקטים אחר אמירה לא היה מועיל ואם כן וכי בכל שעה היו אומרים כן בלי הפסק וכ''ת שבכל ערב היו אומרים כן כמו גבי עניים בסמוך מ''מ לא היתה תקנה למה שאכלו קודם אמירה ואור''י דכל הנלקט לאו דוקא ממש אחר לקיטה אלא מניח מעות בעוד שלא נלקט ואומר כרם רבעי זה לכשיהיה נלקט יהיה מחולל אחר הלקיטה והא דקאמר ר' דוסא לעיתותי ערב אפילו מן השחרית היה יכול לעשות כן כמו שפירשתי אלא עצה טובה קמ''ל שלא יתפקרו עניים ללקט הרבה כיון שהפקיר אי נמי לעיתותי ערב דוקא אבל שחרית גזרינן שמא לא יפריש דלאחר לקיטה יחול ההפקר וא''ת וכיון שיש חילול במחובר לקרקע כדמשמע בסמוך למה היו הצנועים דוחקים למה לא היו מחללים כל הכרם בבת אחת וי''ל דשמא היו רוצים להוליך שאר הפירות לירושלים לפיכך לא היו רוצים לחלל הכל בבת אחת אי נמי לפי שלא היה מועיל חילול למה שיגדל אחרי כן וא''ת כי קאמר כל המתלקט הא לא היה מועיל למה שגדל אחר כך וי''ל דמ''מ מה שהיו יכולין לתקן היו מתקנים ועוד דשמא היה בטל ברוב ואע''ג דדבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל מכל מקום מדאורייתא בטיל: אימא כל המתלקט. משמע דחל פדיון במחובר לקרקע שהרי קודם לקיטה היה מתחלל שהרי אחר שנלקט שבא לרשות אחרים אין לבעלים כח בהן לחלל ותימה דבתוספתא משמע דאין חילול במחובר דתניא בסוף מעשר שני כרם רבעי ב''ש אומרים אין פודין אותם ענבים אלא יין וב''ה אומרים ענבים ויין והכל מודים שאין פודין במחובר לקרקע ונראה דטעמא דילפינן קדש קדש ממעשר ויש לומר דהתם לא הוי טעמא אלא משום דמחובר אין דמיו ידועין ולכך אין פודין אפילו על פי שלשה והיינו נמי טעמא דב''ש: כל שלקטו עניים היום יהא הפקר. תקנה עושה לעניים לפוטרם מן המעשר כשמלקטין יותר מדינם כגון ג' שבולים ואוכלין בלא מעשר לפי שלקט שכחה ופאה פטורים מן המעשר לכך אומר בעה''ב כל שלקטו יהיה הפקר כדי שיפטור הכל ממעשר דהפקר פטור ממעשר וצריך לומר דבעל הבית אין מתייאש דאם היה מתייאש וחשיב יאוש מדעת כמו תמרי דזיקא וא''כ למ''ד יאוש כדי קני תקשה ליה מה מועיל הפקר לפוטרו מן המעשר והלא כבר זכו בהן עניים בתורת גזל על ידי יאוש ומיהו זה אין להקשות אם בעל הבית מתייאש למה צריך להפקיר כדי לפוטרו מן המעשר והלא יאוש חשוב הוא כהפקר לפוטרו מן המעשר כדמוכח באלו מציאות (ב''מ ד' כא:) ועוד דלמה לא יועיל כל שלקטו לכ''ע דאטו מי גרע מיאוש דהא לא דמי יאוש דהכא דגבי גזלן ליאוש דמציאה דאי יאוש קני בכל ענין אפילו אם אין הגזילה ברשות הגזלן בשעת יאוש אם כן יאוש דהכא לא הוי אלא כלפי דידיה והוי כמתנה בעלמא ואין לו לפטור מן המעשר ואפילו את''ל דלא קני אא''כ הגזילה ברשות הגזלן אבל אם היא ברשות הרבים בשעת יאוש כל המחזיק בה זכה בה אי נמי למ''ד יאוש כדי לא קני כלל וכל המחזיק בה זכה בה מ''מ אין זה יאוש פוטר מן המעשר דנהי דנגזל אין יכול לתבוע מן המחזיק בה אחר יאוש כדאמרינן בהגוזל בתרא (לקמן ד' קיא:) דדוקא גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה אבל אחר יאוש אין יכול לגבות כלום מן השני מ''מ כיון שכל אדם אסור להחזיק בה מפני שהיא צריכה לגזלן ליפטר מן הנגזל ואם כבר זכה בה אחר לכל הפחות חייב לשלם דמים לגזלן כדאמר לעיל דאפילו למ''ד יאוש לא קני חייב גנב שני לשלם קרן לגנב ראשון לא חשיב כהפקר לפטור מן המעשר דטעמא דהפקר פטור מן המעשר משום דכתיב ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא לקט ושכחה ופאה שיש לו חלק ונחלה עמך והיינו טעמא דהפקר והכא אין לו חלק בה שאסור לזכות בה ואם זכה חייב לשלם לכל הפחות דמים ועוד דבסתמא אין מתייאש אלא לגבי עניים ואין מועיל לפטור מן המעשר עד שיהיה הפקר לעניים ולעשירים כשמיטה: (תוספות)

דף סט - ב

הלוקח יין מבין הכותים אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה עשרה מעשר ראשון ט' מעשר שני ומיחל ושותה מיד דברי ר''מ ר' יהודה ור' יוסי ור''ש אוסרין אמרי סוף סוף אמאי קא אפכת לה למתניתין משום דקשיא דר' יהודה אדר' יהודה השתא נמי קשיא דר' יוחנן אדרבי יוחנן דאמרת לר' יוחנן לא תימא כל הנלקט אלא אימא כל המתלקט אלמא אית ליה ברירה והא רבי יוחנן לית ליה ברירה דאמר רב אסי א''ר יוחנן האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל אלא לעולם כל הנלקט ורבי יוחנן סתמא אחרינא אשכח דתנן אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל אמאי בשלמא לגנב ראשון לא משלם {שמות כב-ו} וגונב מבית האיש ולא מבית הגנב אלא לבעלים נשלם אלא לאו ש''מ זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו ומאי חזית דאזיל בתר ההיא סתמא ליעביד כי האי סתמא דצנועין משום דמסייע ליה קרא {ויקרא כז-יד} ואיש כי יקדיש את ביתו קדש לה' מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו אמר אביי אי לאו דא''ר יוחנן צנועין ורבי דוסא אמרו דבר אחד הוה אמינא צנועין אית להו דרבי דוסא ורבי דוסא לית ליה דצנועין צנועין אית להו דרבי דוסא ומה בגנב עבדו רבנן תקנתא עניים צריכא למימר ר' דוסא לית ליה דצנועין עניים הוא דעבדו להו רבנן תקנתא אבל גנב לא עבדו ליה רבנן תקנתא אמר רבא אי לאו דא''ר יוחנן צנועין ורבי דוסא אמרו דבר אחד הוה אמינא מאן תנא צנועין ר''מ היא לאו אמר ר''מ מעשר ממון גבוה הוא ואפילו הכי לענין פדייה אוקמיה רחמנא ברשותיה דכתיב {ויקרא כז-לא} ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמשיתו יוסף עליו קרייה רחמנא מעשרו ומוסיף חומש כרם רבעי נמי גמר קדש קדש ממעשר כתיב הכא {ויקרא יט-כד} קדש הלולים וכתיב גבי מעשר {ויקרא כז-ל} וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא קדש מה קדש דכתיב גבי מעשר אע''ג דממון גבוה הוא לענין פדייה אוקמיה רחמנא ברשותיה אף האי קדש נמי דכתיב גבי כרם רבעי אע''ג דלאו ממון דידיה הוא לענין אחולי אוקמיה רחמנא ברשותיה דהא כי איתיה ברשותיה נמי הא לאו דידיה הוא והא מצי מחיל משום הכי מצי מחיל אבל גבי לקט כיון דממונא דידיה כי איתיה ברשותיה הוא דמצי מפקר ליה כי ליתיה ברשותיה לא מצי מפקר ליה אמר רבינא אי לאו דא''ר יוחנן צנועין ורבי דוסא אמרו דבר אחד הוה אמינא מאן תנא צנועין רבי דוסא היא כי היכי דלא תקשי סתם משנה לרבי יוחנן ורבי יוחנן

רש"י הלוקח יין מבין הכותים. בערב שבת בין השמשות כדתניא בתוספתא וקדש עליו היום ואין לו מה לשתות בשבת ואין לו פנאי להפריש: שני לוגין. ממאה: מיחל. מוציא מעשר שני לחולין על מעות שיש לו בבית דמה שיש לו פנאי לתקן יתקן דהא באמירה בעלמא סגי כדאמרי' לקמן: אוסרין. דלית להו ברירה לומר מן החולין הוא שותה ותרומה ומעשר ראשון נותרין בנוד: לקוחות הן. ולא אמרינן הוברר הדבר שזה חלק המגיע לכל אחד וירושה לא קאמר רחמנא דתיהדר אלא אמרינן חלקו של זה היה ראוי לזה והחליפו והרי הוא כמקח וחוזרין ומחליפין ביובל: אלא לעולם כל הנלקט. אמרו צנועין ורבי דוסא ודקא קשיא סתם משנה דצנועין לרבי יוחנן: ר' יוחנן סתמא אחרינא אשכח. ואי קשיא והא לא סגיא דלא מתהפכא מתני' משום ברירה לא תיפוך דאית ליה לרבי יהודה ברירה וטעמא דלוקח יין קתני התם משום שמא יבקע הנוד ולא משום ברירה: מה ביתו ברשותו. הכי גרסינן הכא: מאן תנא צנועין רבי מאיר. דאמר בקדושין מעשר ממון גבוה הוא דכל היכא דאיתיה למעשר לאו דידיה הוא אלא דגבוה הוא ולענין פדייה אוקמיה ברשותו דמחייב ליה חומשא ואי לאו דידיה הוא לא הוה יהיב חומש שאין מוסיף חומש אלא בעלים דכתיב ממעשרו: הכא נמי בכרם רבעי. אע''ג דלאו דידיה הוא קדש קדש ממעשר יליף אבל לקט והקדש בעלמא לא אבל השתא דאמר רבי יוחנן צנועין ורבי דוסא אמרו דבר אחד ש''מ טעמייהו משום דלא בעי ברשותו ואפילו במילתא דעלמא דכל כמה דלא אייאוש יכול להפקיר ולהקדיש ולחלל: (רש"י)

תוספות הלוקח יין מן הכותים. הכל מפורש בפרק כל הגט (גיטין דף כה. ושם): אלא לעולם כל הנלקט. הקשה רבינו טוביה תקשה דרבי יוחנן אדרבי יוחנן דלית ליה לרבי יוחנן ברירה והאמר רבי יוחנן . הלכה כסתם משנה וסתם מתניתין בהלוקח כר''מ דאית ליה ברירה ואע''ג דבסתמא דצנועים לית ליה ברירה מ''מ תקשה מאי אולמיה דהאי סתמא מהאי סתמא ושמא רבי יוחנן היכא שמתנה בפירוש לא קאמר ר' יוחנן דאין ברירה ובריש כל הגט (שם) דקאמר רבי יוחנן אף אחרון אינו פוסל משום דאין ברירה שאני התם דכתיב וכתב לה דמשמע שיהיה צריך שיהיה מבורר בשעת כתיבה כמו שמפורש בריש כל הגט: ה''א צנועים אית להו דר' דוסא. ולא מן הדין דגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהן אין יכולין להקדיש ולחלל ולהפקיר אלא מחמת תקנה הוא דאוקמי רבנן ברשותיה לחלל ולהפקיר שלא יכשלו עניים וגנב ורבי דוסא לית ליה דצנועין דבעניים עבוד רבנן תקנה ולא בגנב אבל השתא דקאמר ר' יוחנן צנועין ור' דוסא אמרו דבר אחד א''כ סובר הוא דלא מחמת תקנה אלא מן הדין ולא בעי למימר דלענין ברירה דוקא קאמרי דבר אחד דתרוייהו לית להו ברירה שהרי דבר אחד משמע ממש דבר אחד וקשה דבפרק העור והרוטב (חולין דף קכד:) אמר רבי יוחנן ר' ישמעאל ורבי דוסא בן הרכינס אמרו דבר אחד דלאו ממש דבר אחד דבמגע דוקא אמרו דבר אחד אבל במשא פליגי דהתם תנן שני חצאי זיתים מטמאים במשא ולא במגע דברי רבי ישמעאל ובההיא דרבי דוסא תנן במסכת אהלות בפרק ג' (משנה א) כל המטמאין באהל שנחלקו והכניסן לבית רבי דוסא בן הרכינס מטהר וחכמים מטמאין כיצד הנוגע בשני חצאי זיתים מן הנבילה או נושאן כו' משמע דר' דוסא בן הרכינס מטהר במגע ובמשא ויש לומר כיון דבמגע אמרו דבר אחד אין חושש אע''ג דלא שוו במשא ועוד אומר ר''י דלגמרי מצית למימר דסבר רבי דוסא כרבי ישמעאל והא דלרבי ישמעאל מצטרפים היינו במרודד ור' דוסא איירי במפוזר לגמרי דלגבי משא בעי נושא והוא דנישא שיהא מחובר יחד כדקאמר עולא בההיא שמעתא ואוקי עולא כרבי דוסא ולא כרבנן דבלאו הכי פליגי בה תנאי בדעולא ומה שיכול לתרץ אליביה מתרץ אי נמי עולא מוקי פלוגתייהו במרודד ואתי כרבנן ולית ליה דאמרו דבר אחד: קרייה רחמנא מעשרו ומוסיף חומש. תימה לר''י דבלא חומש יכול לדקדק דאוקמיה רחמנא ברשותיה מכיון שיכול לפדותו ואין שום אדם יכול לעכב עליו אבל אחר אין יכול לפדות בע''כ וי''ל דהא מה שהוא יכול לפדותו ולא אחר היינו לפי שהוא בידו אבל כשהוא ביד אחרים כמו כרם רבעי דלעיל אז לא יוכל לפדותו אבל השתא דאשכחן שיהיה חשוב כ''כ שלו שמוסיף חומש ואחר אפילו כשפודה מדעתו אין מוסיף חומש ש''מ דלגמרי אוקמיה רחמנא ברשותיה ואפילו. הוא ברשות אחרים: קדש קדש יליף ממעשר. תימה דל''ל למידרש בפרק כיצד מברכין (ברכות ד' לה. ושם ד''ה אחליה) מדכתיב קדש הלולים אחליה והדר אכליה פירוש כרם רבעי טעון חילול תיפוק ליה מקדש קדש דמעשר וי''ל דאי לאו דאשכחן ביה פדיון הוה ילפינן קדש קדש משביעית שאין לו פדיון כלל ואין להקשות כלל למה לי קדש תיפוק ליה מהלולים דגזירה שוה דקדש אצטריך למימר דיש לו חומש כדאמר בפ''ב דקדושין (ד' נד: ושם ד''ה גמר) ורבינו חיים תירץ דאי לאו הלולים מגזירה שוה לא הוה ידעינן שצריך חילול בשביעית שאין מעשר שני נוהג בשביעית והביא ראיה מירושלמי דמעשר שני פ''ה דקאמר מה דאת אמרת אין מעשר שני נוהג בשביעית דכוותיה אין נטע רבעי בשביעית וכו' ודייק התם שגם שלישית וששית שאין בהם מעשר שני לא יהיה בהן נטע רבעי אמר רבי יוסי שלישית וששית יש בהם מעשרות ושביעית אין בה מעשר כל עיקר: אבל לקט דממון דידיה הוא. לא הוה צריך למימר אלא דגבי לקט ליכא קרא אלא לרווחא דמילתיה נקטיה דאפי' איכא קרא לא דמי אהדדי: (תוספות)

דף ע - א

כסתם יחידאה לא אמר אמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי אמר רב אשי לאמימר מאי טעמא אמר ליה משום דרבי יוחנן דא''ר יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינן יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו איכא דאמרי אמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפריה טעמא דכפריה דמיחזי כשיקרא אבל לא כפריה כתבינן ואמרי נהרדעי אורכתא דלא כתיב ביה זיל דון וזכי ואפיק לנפשך לית ביה מששא מ''ט משום דא''ל האיך לאו בעל דברים דידי את אמר אביי ואי כתיב ביה למחצה לשליש ולרביע מיגו דמשתעי דינא אפלגא משתעי דינא אכולה אמר אמימר אי תפס לא מפקינן מיניה רב אשי אמר כיון דכתביה ליה כל דמתעני מן דינא קבילית עלי שליח שויה ואיכא דאמר שותפא שויה למאי נפקא מינה למיתפס פלגא והלכתא שליח שויה: מתני' גנב ע''פ שנים וטבח ומכר על פיהם או על פי שנים אחרים משלם תשלומי ארבעה וחמשה גנב ומכר בשבת גנב ומכר לע''ז גנב וטבח ביום הכפורים גנב משל אביו וטבח ומכר ואח''כ מת אביו גנב וטבח ואחר כך הקדיש משלם תשלומי ארבעה וחמשה גנב וטבח לרפואה או לכלבים השוחט ונמצאת טריפה השוחט חולין בעזרה משלם תשלומי ארבעה וחמשה רבי שמעון פוטר בשני אלו: גמ' לימא מתניתין דלא כרבי עקיבא דאי ר' עקיבא האמר דבר ולא חצי דבר דתניא אמר רבי יוסי כשהלך אבא חלפתא אצל ר' יוחנן בן נורי ללמוד תורה ואמרי לה רבי יוחנן בן נורי אצל אבא

רש"י אורכתא. הרשאה: משום דר' יוחנן. דהואיל ואינו ברשות הבעלים אינו יכול להקנותו לשליח הלכך אם אבד יכול לחזור ולתבוע מיד הנאמן: דכפריה. אם תבעיה מפקיד לנאמן בבית דין וכפר בו: דמיחזי. דחתמינן אשיקרא דיהיב ליה לשליח מידי דלית ליה גבי האיך: דאמר ליה האיך. נאמן לשליח לאו בעל דברים דידי את: ואי כתב בה למחצה ולשליש. דון וזכי לנפשך והמותר שלי: מיגו דמשתעי. נאמן דינא בהדי שליח אפלגא על כרחיה דלא מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את משתעי אכולה: ואי תפס. שליח משל נאמן: לא מפקינן מיניה. אף על גב דלא כתיב ביה אפיק לנפשך ל''א ואי תפס שליח ממון שהוציא ועיכבו לעצמו לא מפקינן מיניה. כך מצאתי כתוב בתשובות הגאונים וזה עיקר: רב אשי. פליג עליה דאמימר: כיון דכתיב קבילית עלאי. אלמא שליח שויה הלכך אי תפיס מפקינן מיניה וללישנא קמא נמי אי תפס משל נאמן מפקינן מיניה דהא שליח בעלמא הוא והוי כתופס לבעל חוב: למיתפס פלגא. ממון שהביא אם רוצה לעכב חציו: ה''ג. והלכתא שליח שוייה ולא שקיל מידי: מתני' על פי שנים. כלומר שנים מעידין אותו שגנב: גנב ומכר בשבת. אבל טבח קם ליה בדרבה מיניה: וטבח ביום הכפורים. דאין זדונו אלא כרת: וטבח ומכר ואחר כן מת אביו. אבל מת אביו ואח''כ טבח ומכר תנא בסיפא דפטור שהרי ירש את אביו ושלו הוא טובח ומוכר: בשני אלו. בטרפה ובחולין בעזרה דקא סבר רבי שמעון שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה אבל לרפואה ולכלבים שחיטה ראויה היא דאי בעי מצי אכיל מיניה: גמ' דבר ולא חצי דבר. על פי שנים עדים יקום דבר והני עדי טביחה דקתני במתני' או על פי שנים עדים אחרים חצי דבר קמסהדי דאי לאו עדי גניבה איכא למימר דידיה קא טבח: (רש"י)

תוספות כסתם יחידאה לא אמר. תימה דבכמה מקומות משמע דאמר אפילו כסתם יחידאה דבסוף המוציא (שבת דף פא:) פריך והאמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק ואע''ג דבפ' ג' מינים (נזיר ד' מב. ושם) מוקמינן ליה כר''ש ובפרק החולץ (יבמות דף מב:) גבי אחת בתולות דפריך נמי והאמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה אע''ג דאתי כרבי מאיר וכן בכמה מקומות וי''ל דה''פ ה''א מאן תנא צנועים ר' דוסא כי היכי דלא תקשה סתם משנה לרבי יוחנן כלומר דלא תקשה מאי אולמיה האי סתמא מהאי סתמא דכיון דאיכא למימר דיחידאה היא לא חשיבא כי ההיא סתם משנה דאתי כרבים וא''ת והא האי סתמא נמי דאין הגונב אחר הגנב יחידאה היא דהיינו רבי יהודה בר פלוגתיה דרבי דוסא דאמר כל שילקטו דוקא ולא כל מה שלקטו ויש לומר דדלמא רבי יהודה כל שלקטו נמי שרי ולא נקט כל שילקטו אלא לרבותא דאע''ג דלא שרי אלא על ידי ברירה ועי''ל דה''ק ה''א דכסתמא יחידאה לא אמר כי היכי דלא תקשה ליה סתם משנה אבל השתא שהוצרכו לעשות תירוץ אחר לא נאמר יותר אלא אפי' משנה יחידאה נמי אמר: לא כתבינן אורכתא אמטלטלי. דוקא אמטלטלין דגזליה אבל אמטלטלין דפקדון כתבינן דהא תלי טעמא בהקדש ויש כח לאדם להקדיש פקדון שיש לו ביד חבירו כדמוכח בהמוכר את הספינה (ב''ב דף פח.) גבי ההוא גברא דאייתי קרי לפומבדיתא אתו כ''ע שקלי חדא חדא . אמר הרי הן מוקדשין לשמים ומשמע התם דאי לא קיצו דמייהו הוו קדשי ועוד דלעיל אמר אין הגונב אחר הגנב משלם כפל משום דאין בעלים יכולין להקדיש וגונב מבית הנפקד משלם כפל לבעלים כדתניא בהמפקיד (ב''מ דף לג:) ועיקר קרא בגונב מבית שומר כתיב: אמטלטלין דכפריה. כתב ר''ח דהאידנא נהגו לכתוב אורכתא אפילו אמטלטלי דכפריה וטעמא לא ידענא ור''ת מפרש דטעמא דהלכתא כלישנא בתרא דסוגיא דגמרא כוותיה דבשבועות (דף לג: ושם) דייק טעמא דמשביע עליכם דאיש פלוני כהן הוא הא מנה לפלוני ביד פלוני חייבין והא קתני סיפא עד שישמעו מפי התובע אמר שמואל בבא בהרשאה והא אמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי הני מילי דכפריה אבל לא כפריה כתבינן וכן בפרק יש בכור (בכורות דף מט.) וכיון דהלכתא כלישנא בתרא אם כן אפילו כפריה כתבינן דהא לישנא בתרא מפרש טעמא דלא כתבינן אמטלטלין דכפריה משום דמיחזי כשיקרא ולמיחזא כשיקרא לא חיישינן כדמסיק בהכותב (כתובות דף פה.) ובפרק כל הגט (גיטין דף כו:) דליתא לדרב פפי דאמר האי אשרתא דדייני דמיכתבא מקמי דלסהדו סהדי אחתימות ידייהו פסולה משום דמיחזי כשיקרא וא''ת כיון דלא חיישינן למיחזי כשיקרא אם כן בשבועות (דף לג:) ובבכורות (דף מט.) כי פריך מנהרדעי דאמרי לא כתבינן הוה ליה למימר דליתא וי''ל דאורחא דגמרא למיפרך ממילתא אע''ג דליתא דבפרק ב' דכתובות (ד' כא:) נמי פריך מדרב פפי אמילתיה דרב הונא וחוזר בה מחמת זה ומגיה דברים אע''ג דאמר בהכותב (כתובות ד' פה.) דליתיה ומיהו לפי המפרש התם דהא דקאמר ליתא לא קאי ארב פפי אלא כלומר ליתא לקושיא דאין קושיא דבקיום שטרות דוקא חיישינן למיחזי כשיקרא דבית דין אבל בשאר מילי לא מדרב נחמן אז אין זה ראיה משום דפריך מדרב פפי וא''ת וללישנא קמא דנהרדעי מאי הוה משני אמתניתין דשבועות ודבכורות ומיהו אמתניתין דשבועות מצי לאוקמי בקרקעות וכמ''ד נשבעין אבל בההיא דבכורות דאיירי בפדיון בכור ליכא לאוקמי כמ''ד פודין בקרקעות דהא קתני בההיא משנה דאין פודין ויש לומר דאיכא לאוקמינה שהאחד חייב לחבירו ושואל מדרבי נתן אי נמי שנתן לו במעמד שלשתן ומיהו בההיא דבכורות צריך לדקדק אם יכול ליתן במעמד שלשתן כיון דהוא עצמו לא היה יכול להוציא מידו כמו שבכתובה אין יכולה ליתן במעמד שלשתן כיון דלא ניתנה לגבות מחיים כמו שמפורש בהחובל (לקמן ד' פט.) ואין לתמוה על מה שאנו נוהגין לכתוב הרשאה אפי' במלוה אע''פ שאין אדם יכול להקנות הלואתו לחבירו כדמוכח במי שמת (ב''ב ד' קמח.) שדוחק למצוא דהלואתו לפלוני איתא בבריא ולא מצי לאשכוחי אלא הואיל ויורש יורשה אי נמי במעמד שלשתן משמע דבשום ענין לא מצי מקני ליה דכיון דקי''ל כאיכא דאמרי ולהך לישנא אמטלטלין דגזילה נמי כתבינן אורכתא אע''פ שאין יכול להקנותו כמו שאין יכול להקדיש דקיימא לן כרבי יוחנן דגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקדיש כדמשמע בפ''ק דב''מ (ד' ז. ע''ש) דפריך מיניה לרב ומשמע נמי התם דסבר סתמא דגמרא דאם המסותא מטלטלין לא היה נגזל יכול להקדיש ה''ה הלואה אע''פ שאין יכול להקנותה כתבינן הרשאה וטעמא דלהאי לישנא מסקינן דשליח שויה ועשו תקנה לענין שליחות כאילו היה קונה קנין גמור ויש סמך למנהג בהגוזל (בתרא) (לקמן ד' קד:) דרב פפא הוה מסיק זוזי בי חוזאי אקנינהו לרב שמואל בר יהודה אגב אסיפא דביתיה כי אתא נפק לאפיה עד תווך ומסיק משמע לשון הלואה ויש לדחוק דמסיק בעיסקא מיירי שלא ניתן להוצאה ועוד דבהזהב (ב''מ ד' מו.) ובהמוכר את הספינה (ב''ב ד' עז:) ל''ג ומסיק אלא הוה ליה זוזי בי חוזאי בכל הספרים ואין לדקדק מההיא דבכורות (ד' מט.) גבי פדיון הבן שיכול להרשות אע''פ שניתן לכהן ע''מ להוציא דלא מסקי אדעתייהו שימות תוך שלשים אלמא יכול להרשות במלוה דהתם ע''כ לאו ע''מ להוציא נתנו לו דקיימא לן כשמואל דאמר התם בסמוך לההיא שמעתא (שם) דפודה בנו בתוך שלשים ונתאכלו המעות דאין בנו פדוי: (תוספות)

דף ע - ב

חלפתא אמר לו הרי שאכלה שנה ראשונה בפני שנים שניה בפני שנים שלישית בפני שנים מהו אמר לו הרי זו חזקה אמר לו אף אני אומר כן אלא שרבי עקיבא חולק בדבר שהיה רבי עקיבא אומר {דברים יט-טו} דבר ולא חצי דבר אמר אביי אפילו תימא רבי עקיבא מי לא מודה רבי עקיבא בשנים אומרים קידש ושנים אומרים בעל דאע''ג דעדי ביאה צריכי לעדי קדושין כיון דעדי קדושין לא צריכי לעדי ביאה דבר קרינא ביה ה''נ אע''ג דעדי טביחה צריכי לעדי גניבה כיון דעדי גניבה לא צריכי לעדי טביחה דבר קרינא ביה ורבנן האי דבר ולא חצי דבר למעוטי מאי למעוטי אחד אומר אחד בגבה ואחד אומר אחד בכריסה האי חצי דבר וחצי עדות הוא אלא למעוטי שנים אומרים אחד בגבה ושנים אומרים אחד בכריסה הני אמרי קטנה היא והני אמרי קטנה היא: גנב ומכר בשבת [וכו']: והתניא פטור אמר רמי בר חמא כי תניא ההיא דפטור באומר לו עקוץ (לך) תאינה מתאינתי ותיקני לי גניבותיך אמרי וכיון דכי תבע ליה קמן בדינא לא אמרינן ליה זיל שלים דמחייב בנפשו הוא הא מכירה נמי לאו מכירה היא אלא אמר רב פפא באומר לו זרוק גניבותיך לחצרי ותיקני לי גניבותיך כמאן כר''ע דאמר קלוטה כמי שהונחה דמיא דאי כרבנן כיון דמטיא לחצר ביתו קנה לענין שבת לא מחייב עד דמטיא לארעא באומר לא תיקני לי גניבותיך עד שתנוח רבא אמר לעולם כרמי בר חמא אתנן אסרה תורה ואפילו בא על אמו ואי תבעה ליה קמן בדינא מי אמרינן ליה קום הב לה אתנן אלא אע''ג דכי קא תבעה ליה בדינא לא אמרינן ליה זיל הב לה כיון דכי יהיב לה הוי אתנן הכא נמי אע''ג דלענין תשלומין אי תבע בדינא קמן לא אמרינן ליה זיל שלים

רש"י חלפתא. שם אביו של רבי יוסי: בשנים אומרים קידש. פלוני את האשה בניסן: ושנים אומרים בעל. איש אחר באייר: דאע''ג דעדי ביאה. הבאים להמית צריכין לעדות קדושין דאי לא קידשה איכא למימר פנויה היא: כיון דעדי קדושין לא צריכין לעדי ביאה. דבלאו נינהו שוו לה קמאי אשת איש ליאסר על כל העולם: דבר הוא. אף עדות של ביאה קיים ונהרגת: הכא נמי כו'. עדי גניבה חייבו ליה כפילא בלאו עדי טביחה אבל הני דעדות חזקה שלשתן הכיתות צריכות זו לזו: למעוטי אחד אומר אחת בגבה וכו'. וקאתו לשויה גדולה לענין עונשין או לענין שיהו קידושיה קדושין: בגבה שיער ראיתי בקשרי אצבעותיה: חצי דבר. שיער אחד: וחצי עדות. עד אחד יש לשער ופשיטא דלאו עדות היא: אכתי קטנה היא כו'. הלכך לא מצטרפין אבל לגבי חזקה כולן מעידין שהיה מוחזק בה: עקוץ תאינה. לקוט תאינים מתאינתי בדמי הגניבה בשבת וכן עשה ונתחייב מיתה: והא אי תבע ליה. בעל התאינה ללוקט: בדינא. לומר החזר לי תאינים שלקטת או תן לי מה שמכרת לי בדמיהן: לא אמרינן. לגנב זיל שלים אשתכח דלאו מכירה הוא (ואמאי משלם ד' וה'): זרוק גניבה לחצרי. בשבת ואני אתן לך מעות וכן עשה קנאה לוקח וזה נתחייב מיתה: כרבי עקיבא דאמר. בהזורק (שבת דף צז.): קלוטה כמי שהונחה. הזורק מרשות לרשות כיון שקלטה האויר נתחייב משום שבת נמצא חיוב שבת וחיוב מכירה באין כאחד שאויר חצר קנה ללוקח דכיון דסופו לנוח כמונח דמי: אסרה תורה. להביא לבית המקדש לכל נדר: ואפילו בא על אמו. ונתן לה טלה באתננה אסור ואף על גב דאי לא הוה יהיב לה ניהלה והואיל תבעה ליה בדינא לא אמרינן ליה קיים לה תנאה דהא מתחייב בנפשיה הוא: (רש"י)

תוספות דאף על גב דעדי ביאה צריכין לעדי קדושין. פירוש כל זמן שלא הוחזקה באשת איש: למעוטי שנים אומרים אחד בגבה כו'. ולא דמי לשנה ראשונה בפני שנים כו' דהתם ראו כל מה שהיו יכולין לראות באותה שנה ורב אלפס פירש משום דהתם מהני סהדותייהו לענין פירות שאכל בשנה ראשונה שחייב לשלם אם לא ימצא יותר עדים וטעם ראשון נראה לר''י עיקר דתנן בפרק התקבל (גיטין דף סג:) האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכה שתי כיתי עדים שנים שיאמרו בפנינו אמרה ושנים שיאמרו בפנינו קבל וקרע אלמא לא חשיב כי האי גוונא חצי דבר אע''ג דצריכי אלו לאלו דאפי' למאן דאמר שליש נאמן כשגט בידו ולא צריכי עדי אמירה לעדי קבלה מ''מ כיון שצריך שנראה הגט בידו חצי דבר הוא אלא ע''כ משום שכל כת רואה כל מה שיכולה [לראות] באותה שעה ואתיא מתניתין [דגיטין] כרבנן: באומר לו עקוץ תאינה מתאינתי כו'. וא''ת והיכי דמי אי דקיימא גניבה בחצירו של לוקח בשעת עקיצה מאי פריך עלה וכיון דאי קתבע ליה כו' מכירה נמי לא הוי מכירה נהי דמחייב בנפשו מכל מקום קנייה ליה חצירו ללוקח ואלא דליתא בחצירו של לוקח דל חיוב שבת מהכא לאו מכירה היא דהא קי''ל כרב נחמן דאמר. פירות לא עבדי חליפין ומיהו לפר''ת ניחא דמפרש דהא דפירי לא עבדי חליפין היינו בתורת קנין סודר שמחזיר לו הסודר ולא יהיב לו אלא לקנין בעלמא אבל במכוין להקנות זה תחת זה שוה בשוה בתורת דמים קני ואומר ר''י דהכא לא דייק אלא אלשון מכר דאפי' קאי בחצר הלוקח כיון דלא אמר זיל שלים אין זו מכירה אלא מתנה ואף על גב דבתשלומי ארבעה וחמשה מתחייב על המתנה כמו על המכר כדאמרינן לקמן מ''מ גנב ומכר בשבת קתני ואין זו מכירה וכך לן עקוץ תאינה מתאינתי כמו עקוץ ' תאינה מתאינתיך: כמאן כרבי עקיבא דאמר קלוטה כמי שהונחה דמיא. ואם תאמר לרבי עקיבא נמי כיון דמטא לאויר חצירו חייב לענין שבת דרשות היחיד עולה עד לרקיע ולענין קנין לא קני באויר עד דמטי לתוך המחיצות כדמוכח בגיטין בהזורק (דף עט. ושם) גבי הוא מלמעלה והיא מלמטה כיון שיצא מרשות הגג מגורשת ומוקי לה כגון שמחיצות התחתונות עודפות על העליונות וי''ל דהכא איירי שזרק לחצר דרך פתח או דרך חלון ולא מעל מחיצת החצר וא''ת ומ''ש דבגיטין נקט רבי והכא נקט רבי עקיבא וי''ל דהכא נקט רבי עקיבא משום דאיירי בסתם חצר שאין מקורה דרבי לא אמר קלוטה כמי שהונחה דמיא אלא ברה''י מקורה כדאמרינן בריש שבת (דף ה. ושם) דאמר ביתא כמאן דמליא דמיא אבל רבי עקיבא אית ליה אפילו ברשות הרבים שאין מקורה ובגיטין נקט רבי משום דאוקמא כשמחיצות התחתונות עודפות דלרבי עקיבא לא מצי למינקט דלדידיה אפי' בלא מחיצות כלל כמו ברה''ר אית ליה כמי שהונחה דמיא בריש שבת וס''ד דלרבי אפילו במחיצות בלא קרוי אמרינן כמאן דמליא דמיא אי נמי למאי דבעי לאוקמי כרבי איירי בחצר מקורה: לענין שבת לא מחייב עד דניחה בחצר. וא''ת וכיון שהקנין בא בין עקירה להנחה אית לן למימר קם ליה בדרבה מיניה כדאמרינן בריש אלו נערות (כתובות דף לא. ושם) דאמר רבי אבין זרק חץ מתחילת ד' לסוף ד' וקרע שיראין בהליכתו פטור עקירה צורך הנחה הוא ולפי מה שמפרש רבינו תם דאי אפשר לניסוך בלא הגבהה ורבי ירמיה דאמר בהניזקין (גיטין דף נב: ושם) גבי מנסך משעת הגבהה קני מתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך לית ליה הגבהה צורך ניסוך הוא הדין דלית ליה עקירה צורך הנחה אתי שפיר דפריך הכא אליבא דרבי ירמיה ונראה לר''י דהוי מצי לשנויי דעקירה צורך הנחה הוא אלא לדברי המקשן שלא היה סובר טעם זה משיב ליה דמשכחת ליה שפיר באומר לא תקנה גניבותיך עד שתנוח: אתנן אסרה תורה ואפילו בא על אמו תימה דמנ''ל הא וי''מ משום דאמר בהבא על יבמתו (יבמות דף נט: ושם) דאתנן כלב ומחיר זונה מותרין מדכתיב גם שניהם ולא ארבעה ומדמיעט אתנן כלב שהוא במיתה ש''מ באשה כה''ג הוי אתנן ואין נראה פירוש זה דאטו מי כתיב ולא ארבעה שניהם כתיב ונאמר שניהם ולא שלשה ולא אתא למעוטי אלא מחיר זונה ונראה לפרש משום דעיקר אתנן בעריות הוא דכתיב כדמוכח בפ' כל האסורים (תמורה דף כט: ושם) דזונה דגבי אתנן בחייבי כריתות משתעי וא''ת דלמא כי אסר הכתוב אתנן כגון שאמר לה אדם אחר הא לך טלה זה ושכבי עם בנך דבההוא לא מחייב מיתה ושייך אתנן כה''ג כדתנן בפרק כל האסורים (שם דף כט. ושם:.) האומר הא לך טלה זה ותלין שפחתך אצל עבדי ר''מ אומר אינו אתנן וחכמים אומרים הרי זה אתנן ואפילו ר''מ לא קאמר אלא משום דשפחה בעבד שריא כך מפרש התם דיש לו אשה ובנים רבו מוסר לו שפחה כנענית ותירץ ר''י דפשטי' דקרא דלא תביא אתנן זונה משמע בסתם אתנן שהבועל הוא הנותן אתנן [ועי' תוס' בכורות נו: ד''ה זונה]: אילו תבעה ליה כו'. אע''ג דמוקמיה בע''ז (דף סג. ושם) דקאי אתנן בחצרה מטעם זה לא היה נאסר ולא חשיב אתנן אלא מתנה בעלמא ועיקר טעמא דאתנן כדמסיק הכא (תוספות)

דף עא - א

אפילו הכי כיון דקא מקני ליה בהכי הויא מכירה: גנב וטבח ביום הכפורים וכו': אמרי אמאי נהי דקטלא ליכא מלקות מיהא איכא וקי''ל דאינו לוקה ומשלם אמרי הא מני ר''מ היא דאמר לוקה ומשלם אי ר''מ אפילו טבח בשבת וכי תימא לוקה ומשלם אית ליה מת ומשלם לית ליה ולא והתניא גנב וטבח בשבת גנב וטבח לע''ז גנב שור הנסקל וטבחו משלם ארבעה וחמשה דברי ר''מ וחכמים פוטרין אמרי בר מינה דההיא דהא אתמר עלה א''ר יעקב א''ר יוחנן ואמרי לה א''ר ירמיה אמר רבי שמעון בן לקיש רבי אבין ורבי אלעא וכל חבורתא משמיה דרבי יוחנן אמרי בטובח ע''י אחר וכי זה חוטא וזה מתחייב אמר רבא שאני הכא דאמר קרא {שמות כא-לז} וטבחו ומכרו מה מכירה ע''י אחר אף טביחה ע''י אחר דבי ר' ישמעאל תנא או לרבות את השליח דבי חזקיה תנא תחת לרבות את השליח מתקיף לה מר זוטרא מי איכא מידי דאילו עביד איהו לא מיחייב ועביד שליח ומיחייב א''ל רב אשי התם לאו משום דלא מיחייב הוא אלא דקם ליה בדרבה מיניה ואי בטובח על ידי אחר מ''ט דרבנן דפטרי אמרי מאן חכמים ר''ש דאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה אמרי בשלמא ע''ז ושור הנסקל שחיטה שאינה ראויה היא אלא שבת שחיטה ראויה היא דתנן השוחט בשבת וביום הכפורים אע''פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשירה אמרי סבר לה כרבי יוחנן הסנדלר דתנן המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל דברי ר''מ רבי יהודה אומר בשוגג יאכל במוצאי שבת במזיד לא יאכל עולמית רבי יוחנן הסנדלר אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו במזיד לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים מ''ט דר' יוחנן הסנדלר כדדריש רבי חייא אפיתחא דבי נשיאה {שמות לא-יד} ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם מה קדש אסור באכילה אף מעשה שבת אסורין באכילה אי מה קדש אסור בהנאה אף מעשה שבת אסור בהנאה ת''ל לכם שלכם יהא יכול אפילו בשוגג ת''ל {שמות לא-יד} מחלליה מות יומת במזיד אמרתי לך ולא בשוגג פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר מעשה שבת דאורייתא וחד אמר מעשה שבת דרבנן מ''ד דאורייתא כדאמרן ומ''ד דרבנן אמר קרא קדש הוא הוא קדש ואין מעשיו קדש בשלמא למ''ד דאוריית' אמטו

רש"י אפי' הכי. כי יהיב לה חייל עליה דטלה איסור אתנן הכא נמי כו': מלקות איכא. משום לאו: ר' מאיר היא. במסכת מכות (דף ד.) מעידים אנו בפלוני שחייב לחבירו מאתים זוז ונמצאו זוממין לוקין ומשלמין שלא השם המביאן לידי מכות מביאן לידי תשלומין: גנב וטבח בשבת. ואע''ג דאיכא חיוב מיתה: גנב שור הנסקל. אע''ג דאיסורי הנאה הוא חייב וכדתני לקמן טעמא: וכי. שליח חוטא ושולח מתחייב בתשלומי ד' וה' והא קיימא לן דאין שליח לדבר עבירה במסכת קדושין (דף מב:): אין מכירה. אלא בשנים מוכר ולוקח: התם. כי עביד איהו דפטרה ליה לאו משום דלא מיחייב אלא משום דקם ליה בדרבה מיניה: ר''ש דאמר שחיטה שאינה ראויה כו'. כדתנן בפרקין רבי שמעון פוטר בשני אלו: בשלמא ע''ז ושור הנסקל. איסורי הנאה נינהו דאמר במסכת ע''ז (דף נד.) אע''פ שאמרו המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה: בשוגג יאכל. אפי' הוא עצמו ואפילו בו ביום: במזיד לא יאכל. בו ביום והוא הדין לאחרים ואיידי דתנא רישא בדידיה תנא נמי סיפא בדידיה והכי איבעי לן לפרושי בהכל שוחטין: רבי יהודה אומר בשוגג יאכל. הוא בעצמו למוצאי שבת ובו ביום לא הוא ולא אחרים ואיידי דבעי למיתנא סיפא בדידיה תנא נמי ברישא בדידיה: במזיד לא יאכל. הוא עולמית אבל אחרים אוכלים: בדר' יוחנן הסנדלר. גרסינן יאכל: יכול אפי' בשוגג. יאסר באכילה: במזיד אמרתי לך. קודש הוא היכא דשייך דין מיתה ולא בשוגג: מעשה שבת דאורייתא. אסורין באכילה: (רש"י)

דף עא - ב

להכי פטרי רבנן אלא למ''ד דרבנן אמאי פטרי רבנן אשארא אע''ז ושור הנסקל ורבי מאיר אמאי מחייב שוחט לע''ז כיון דשחט בה פורתא אסרה אידך איסורי הנאה הוא ולא דמריה קא טבח (ולא דידיה קא טבח) אמר רבא באומר בגמר זביחה הוא עובדה שור הנסקל איסורי הנאה נינהו לאו דמריה קא טבח (ולאו דידיה קא טבח) אמר רבא הכא במאי עסקינן כגון שמסרו לשומר והזיק בבית שומר והועד בבית שומר ונגמר דינו בבית שומר ור''מ סבר לה כרבי יעקב וס''ל כר' שמעון סבר לה כרבי יעקב דאמר אף משנגמר דינו החזירו שומר לבעלים מוחזר וסבר לה כרבי שמעון דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי דתנן ר''ש אומר קדשים שחייב באחריותן חייב אלמא דבר הגורם לממון כממון דמי אמר רב כהנא אמריתא לשמעתא קמיה דרב זביד מנהרדעא מי מצית מוקמת מתניתין כר''מ ולא כר''ש והא קתני סיפא רבי שמעון פוטר בשני אלו מכלל דבכולה מתניתין מודה א''ל לא מכלל דמודה בטבח ומכר לרפואה ולכלבים: גנב משל אביו וטבח ומכר וכו': בעא מיניה רבא מרב נחמן גנב שור של שני שותפין וטבחו והודה לאחד מהן מהו {שמות כא-לז} חמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר או דלמא חמשה בקר אמר רחמנא ואפילו חמשה חצאי בקר א''ל חמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר איתיביה גנב משל אביו וטבח ומכר ואח''כ מת אביו משלם תשלומי ארבעה וחמשה והא הכא כיון דמת אביו כמו שקדם והודה לאחד מהן דמי וקתני משלם תשלומי ארבעה וחמשה א''ל הכא במאי עסקינן כגון שעמד אביו בדין אבל לא עמד בדין מאי אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה אי הכי אדתני סיפא גנב משל אביו ומת ואח''כ טבח ומכר אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה ניפלוג בדידיה במה דברים אמורים כשעמד בדין אבל לא עמד בדין אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה א''ל הכי נמי איידי דנסיב רישא גנב משל אביו וטבח ומכר ואח''כ מת אביו נסיב סיפא נמי גנב משל אביו ומת אביו ואח''כ טבח ומכר לצפרא א''ל חמשה בקר אמר רחמנא ואפי' חמשה חצאי בקר והאי דלא אמרי לך באורתא

רש"י להכי פטרי רבנן. דשחיטה שאינה ראויה היא וכדברי ר' שמעון: כיון דשחיט בה פורתא איתסרא. משום זבחי מתים דקא סלקא דעתך ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ומתחילתה נאסרה משום זבחי מתים ולענין תשלומין ד' וה' וטבחו כולו בעינן כדאמרינן לקמן כי גמר לה לאו דמריה קטבח שכבר איבדה ממנו קודם שחיטה ונאסרה עליו והוה ליה כמו שהשליכה לאור קודם שחיטה דמשלם קרן וכפל ותו לא: בגמר זביחה הוא עובדה. לע''ז הוא עובד בגמר זביחה ולא בתחילה: שמסרו בעליו לשומר. קודם שהזיק והזיק בבית שומר כו': דר' יעקב. בשילהי שור שנגח ד' וה': מוחזר. ואומר לו הרי שלך לפניך נמצאת שאע''פ שאינו שוה כלום גורם לממון הוא דכל זמן שהוא קיים שומר פטור את עצמו בו ואם יאבד ישלם דמיו: קדשים שחייב באחריותן. גנב שגנב קדשים מבית בעלים אם קיבלם בעליו עליו באחריות כגון דאמר הרי עלי עולה והפריש זו: חייב. לשלם כפל דאע''ג דלאו דידיה הוה אלא דהקדש כיון דגורם לממון הוא דאי מית בידו בעי לשלומי כדידיה דמיא: מי מצית מוקמת למתניתין. דגנב וטבח ביום הכפורים כרבי מאיר לחודיה דאמר לוקה ומשלם והא מדקתני כו': לרפואה ולכלבים. ואיצטריך לאשמועינן אע''ג דלרבי שמעון שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה הך שחיטה ראויה קא חשיב לה אבל ביום הכפורים פליג משום דאין לוקה ומשלם: והודה לאחד מהן. על חלקו ומודה בקנס פטור: מהו. לחייבו לשלם לחבירו את חלקו כשיבאו עדים: (רש"י)

תוספות כיון ששחט בה פורתא אסרה. ואפילו למ''ד אין לשחיטה אלא בסוף נאסרת בפורתא קמא שהאיסור תלוי במעשה ולא בשחיטה כדקאמרינן בהשוחט (חולין דף מ.) אע''ג שאמר המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה ואההוא פורתא לא מחייב בתשלומי ד' וה' ואפילו למ''ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף כדאמרינן לקמן דבעינן וטבחו כוליה באיסורא: איסורי הנאה ולא דמריה קשחיט. וא''ת ולמה לי טעמא דלא דמריה קשחיט תיפוק ליה דאין זה טביחה דמחתך בעפר בעלמא הוא כדאמרינן בהשוחט (שם) גבי השוחט חטאת בשבת בחוץ לע''ז חייב שלשה חטאות ופריך אשחוטי חוץ לא ליחייב מחתך בעפר הוא דאסרה בשחיטה פורתא לע''ז ויש לומר דהתם נמי לא פריך אלא משום דבעי ראויה לפתח אהל מועד וכיון דנאסרה בשחיטה פורתא תו לא חזי לפתח אהל מועד ואם תאמר ומה בכך דלאו דמרה קטבח הא כל טובח נמי לאו דמריה קטבח דמכי שחט בה פורתא קנייה בשינוי מעשה ויש לומר דלא חשיב שינוי מעשה לקנות בכך ואם תאמר ומ''ט דרבי מאיר דנחייב הכא והא בפרק כיסוי הדם (חולין דף פה. ושם) מפרש טעמא דר' מאיר דלא בעי שחיטה ראויה משום דגמר שחיטה משחוטי חוץ דדנין שחיטה משחיטה ואין דנין שחיטה מטביחה מטבוח טבח והכן אבל הכא דכתיב וטבחו אדרבה אית לן למילף טפי טביחה מטביחה ממאי דנילף טביחה משחיטה וי''ל דהכא איכא למימר דנין שחיטה דעבירה משחיטה דעבירה שאסור לו לגנוב ולשחוט משחוטי חוץ ואין דנין טביחה מטבוח טבח והכן שהיא שחיטת היתר והא דלא משני הכי בפרק כיסוי הדם (שם) משום דבשוחט אותו ואת בנו פעמים ששוחט את הטריפה קודם שהוא (שוחט השנית) שחיטת היתר ועי''ל דדנין דבר הנאמר בסיני מדבר הנאמר בסיני אבל וטבוח טבח לא נאמר בסיני והא דלא משני התם הכי משום דאית ליה שינויי אחריני ומיהו קשה בריש פ''ב דיבמות (דף יז:) אמר דנין אחים מאחים ואין דנין אחים מאחיך אע''ג דשנים עשר עבדיך אחים אנחנו לא נאמר בסיני וי''ל כיון דילפינן כבר בחד דוכתא דשמה שחיטה כגון באותו ואת בנו משום דהוי שחיטה משחיטה קסבר רבי מאיר יש לנו לומר בכל מקום ולהכי בתשלומי ארבעה וחמשה נמי שמה שחיטה וליכא למימר דאדרבה נילף בתשלומי ארבעה וחמשה טביחה מטביחה דשחיטה שאין ראויה לא שמה שחיטה ונימא הוא הדין באותו ואת בנו דהא כיון דאיכא למימר הכי והכי סברא דדנין דבר הנאמר בסיני מדבר הנאמר בסיני: וסבר לה כרבי שמעון דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי. תימה דל''ל למימר דסבר כרבי שמעון לימא דר' מאיר לטעמיה דדאין דינא דגרמי דכל שכן דמחייב בדבר הגורם לממון דהא אמר בהגוזל קמא (לקמן דף צח:) אימור דאמר ר' שמעון דכממון דמי דבר שעיקרו ממון דבר שאין עיקרו ממון כגון שורף שטרותיו של חבירו מי שמעת ליה אם כן רבי מאיר דמחייב בשורף שטרותיו כדאמרינן התם (לקמן דף צח: ושם) דמאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי שטרא מעליא כ''ש דמחייב בדבר הגורם לממון וי''ל דאיכא נמי סברא למימר איפכא דע''כ לא מחייב רבי מאיר אלא בדינא דגרמי כגון בשורף שטרות של חבירו וכיוצא בו שראוי השטר לכל העולם למכור ולגבות בו וכן במסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו ראויה התבואה לכל העולם אבל דבר הגורם לממון כמו שור הנסקל וקדשים שחייב באחריותן אינו ראוי אלא לזה שיפטר בו עצמו לא יחייב רבי מאיר להכי קאמר דסבר לה כרבי שמעון וי''מ דלהכי קאמר דסבר לה כרבי שמעון משום דרבי שמעון קאמר בהדיא דחייב ארבעה וחמשה בדבר הגורם לממון אבל ממאי דמחייב רבי מאיר בדינא דגרמי אין להוכיח שיחייב ארבעה וחמשה בדבר הגורם לממון וריב''א מפרש דבדינא דגרמי לא מחייב רבי. מאיר אלא מדרבנן כדמוכח בסוף הכונס (לעיל דף סב.) [ע' תוס' לעיל נד. ד''ה חמור]: מכלל דבכולה מתניתין מודה. קצת קשה דמה דיוק הוא זה: טבח והודה לאחד מהם מהו. אליבא דמ''ד (לקמן דף עה.) מודה בקנס ואחר כך באו עדים פטור מיבעי ליה דע''כ כשיש עדים בדבר מיירי דאי באין עדים בהודאה לא יתחייב בשום ענין: (תוספות)

דף עב - א

דלא אכלי בשרא דתורא ואלא מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא א''ל רישא קרינא ביה וטבחו כולו באיסורא סיפא לא קרינא ביה וטבחו כולו באיסורא: השוחט ונמצאת טריפה וכו': א''ל רב חביבי מחוזנאה לרב אשי ש''מ אינה לשחיטה אלא לבסוף דאי ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף כיון דשחט בה פורתא אסרה אידך לא דמריה קא טבח א''ל רב הונא בריה דרבא כי קא מחייב אההוא פורתא א''ל רב אשי לא תידחי וטבחו כולו בעינן וליכא אלא קשיא א''ל הכי אמר רב גמדא משמיה דרבא כגון ששחט מקצת סימנין בחוץ וגמרן בפנים איכא דמתני לה אהא א''ר שמעון משום דרבי לוי סבא אינה לשחיטה אלא לבסוף ור' יוחנן אמר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף א''ל רב חביבי מחוזנאה לרב אשי לימא קסבר רבי יוחנן חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא

רש"י דלא אכלי בשרא דתורא. לא דקדקתי טעמו של דבר: ומאי שנא סיפא. כיון דרישא אפי' לא עמד בדין [קאמר רחמנא] דחמשה בקר ואפי' חמשה חצאי בקר סיפא כשמת אביו ואחר כך טבח ומכר למה לא ישלם לאחיו את חלקם: וטבחו. כולו משמע: ש''מ. מדקתני מתניתין השוחט חולין בעזרה חייב: אינה לשחיטה אלא לבסוף. הלכך כל כמה דטבח דמריה קא טבח ובגמר שחיטה הוא דמיתסר בהנאה: כגון ששחט מיעוט סימנין בחוץ וגמרן בפנים. או השלימן לרוב דבגמר טביחה הוא דאיתסרא ועד השתא דמריה קא טבח: אינה לשחיטה. אין שחיטה נקראת אלא לבסוף ונפקא מינה לענין המחשב בקדשים חוץ למקומם או חוץ לזמנן או מחשב שלא לשמן אינה מחשבה אא''כ חישב בסוף שחיטה: מתחילה ועד סוף. וכל כמה דחשיב הויא מחשבה: חולין שנשחטו בעזרה. פלוגתא היא במסכת קדושין (דף נח.) אי דאורייתא היא אי דרבנן: (רש"י)

תוספות דלא אכלי בשרא דתורא. שרוי בתענית היה: סיפא לא קרינא ביה וטבחו כולו באיסורא. משמע אבל כפל מחייב אע''ג דלא עמד בדין ואפי' ארבעה וחמשה הוה מחייב אי לאו דבעינן וטבחו כולו באיסורא ורישא נמי קתני חייב בארבעה וחמשה ואע''ג דאיירי בלא עמד בדין כמו בסיפא דאין חילוק בין רישא לסיפא אלא דברישא טבח ואח''כ מת אביו ובסיפא מת אביו ואח''כ טבח ולמאי דס''ל מעיקרא לרב נחמן ולא חמשה חצאי בקר לא מוקי כשעמד בדין אלא משום דלא ליהוי ה' חצאי בקר אם כן משמע כל הסוגיא דאדם מוריש קנס לבניו והקשה ריב''א דבריש נערה שנתפתתה (כתובות דף מב: ושם) אמרינן כי קאמרינן ממונא הוי להורישו לבניו בשאר קנסות והתם הוי פי' משום שעמד בדין אבל לא עמד בדין משמע כולה שמעתא דלא מצי להוריש וי''ל דרבא ורב נחמן דהכא לית להו סוגיא דהתם דס''ל דיכול להוריש בשאר קנסות אע''ג שלא עמד בדין דנהי דקנס של אונס ופיתוי אין יכול להוריש בשום ענין כדקתני במתני' דהתם היינו משום דאותו דבר שהקנס יוצא ממנו דהיינו הבת אין יכול להורישו לבניו כדאמרינן התם אותם. לבניכם ולא בנותיכם לבניכם אבל ממון דהכא שהכפל ד' וה' יוצאין ממנו דהיינו בהמה הוא מוריש לבניו לפיכך זה הקנס מוריש לבניו ועוד נראה לר''י דרבא ורב נחמן דהכא לא פליגי אסוגיא דרבה ואביי דפרק נערה (שם.) דמיירי הכא כולה מתניתין כשעמד בדין ואמרו ליה חייב אתה ליתן לו דכה''ג אדם מוריש לבניו קנס כיון דא''ל חייב אתה ליתן לו ולא שייך השתא למפרך ארישא ליפלוג בדידיה בטבח ומכר בחיי אביו בין עמד בדין ללא עמד דניחא ליה למתני כולה בעמד בדין דתו לא הוי קנס דאפ''ה בסיפא מת אביו ואח''כ טבח דפטור משום דבעינן וטבחו כולו באיסורא וליכא וחידוש זה אינו יכול להשמיענו אלא במת אביו ואח''כ טבח ומכר אבל מעיקרא דסבירא ליה חמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר והיינו טעמא דמפטר בסיפא פריך שפיר דליפלוג וליתני בדידיה במה דברים אמורים כשעמד בדין ואמר לו צא תן לו אבל לא עמד בדין פירוש שלא אמר לו צא תן לו אלא חייב אתה ליתן לו וטבח ומכר ואח''כ מת אביו פטור מטעם ולא ה' חצאי בקר. דהיינו טעמא דסיפא דסיפא נמי מיירי בלא עמד בדין בחיי אביו שלא אמר לו צא תן לו אלא חייב אתה לו אם כן בחנם נקט בסיפא מת אביו ואחר כך טבח דבזה הענין אפי' טבח ואחר כך מת נמי וקצת נראה דוחק פירוש זה דמאחר דמועלת העמדה בדין דחייב אתה ליתן לו לענין שחשוב כאילו זכה שיכול להוריש לבניו אם כן גם לענין זה תועיל שיחשוב כאילו נתחייב לאביו ה' בקר שלמים שמכח האב הוא מתחייב לשלם לאחיו ולא מכחם ור''י הלבן מפרש דבכל קנס אדם מוריש לבניו וההיא דפרק נערה (שם) לענין קרבן שבועה איירי כמו שמוכח תחילת הסוגיא דלענין קרבן שבועה שאל אביי לרבה ועל זה השיבו כי קאמינא ממון הוי לרבי שמעון להתחייב עליו קרבן שבועה להורישו לבניו שאם מת ותבעוהו אחר מיתת אביהם קנס שהיית חייב לאבינו והעמידך בדין ונתחייבת לו בדין וכפר ונשבע ואחר כך הודה הואיל ואגלאי מילתא דבשעת שנפל ליד היורשים כבר היה ממון אצל אביהם שהרי כבר עמד עליו בדין ונתחייב לו ולא היה יכול להודות ולהפטר מהן אם כן לגבי דידהו אין עקרו קנס וה''ל דומיא דפקדון דקרא ומתחייב עליה קרבן שבועה אבל אם לא עמד בדין אע''פ שהיורש יורשו מכל מקום אין דומיא דפקדון ולא מחייב בטענתו קרבן שבועה אפי' העמידוהו בדין ונתחייב להו בדין ואחר כך עתה כשתבעוהו כפר ונשבע והודה שהרי עיקרו קנס והא דאמר בתר הכי דאיצטריך קרא וכיחש לעמדה בדין ובגרה ואחר כך מתה דהתם כי קא ירית מינה קא ירית מכל מקום אין דומיא דפקדון אע''פ שע''י ירושה בא ליד האב עכשיו הואיל ותחילתו קנס לגבי דידה ודידיה אפי' מתה אחר שבגרה עיקרו קנס מיקרי לגבי האב ולא מתחייב קרבן שבועה ואם תאמר בפרק אלו נערות (שם דף לח: ושם ד''ה יש) דקבעי יש בגר בקבר ופקע אב או אין בגר ולא פקע אב ואמאי פקע אב כשיש בגר בקבר נהי דאין לו מכחו יהיה לו מכח ירושה שיורש את בתו כיון דקנס נמי בר ירושה הוא ויש לומר דהתם אין יכול לזכות מכחה שהבת לא היתה ראויה לזכות בו מעולם ואם תאמר וכי בעי מעיקרא יש בגר בקבר ודבנה הוי היאך יכול להיות של בנה הלא אינה יכולה להורישה כדקאמר בבעיא בתרייתא יש בגר בקבר ופקע אב ויש לומר דבעיא קמייתא הויא בבושת ופגם דהוי ממונא ומורשת שפיר לבנה אע''ג דבושת ופגם איתקש לקנס כדתנן בפרק נערה (שם דף מא:) לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה משמע דאבושת ופגם נמי קאי מדקתני הרי הן לשון רבים היינו דוקא לענין גביית האב איתקוש לקנס כדכתיב ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים וגו' ודרשינן הנאת שכיבה נ' מכלל דאיכא בושת ופגם ואית דדריש תחת אשר עינה מכלל דאיכא בושת ופגם אבל הכא נהי דמפטר המאנס מן הקנס לפי שאין יכולה להוריש שלא זכתה בו מבושת ופגם דהוי ממונא לא מפטר: דאי ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף מכי שחיט פורתא כו'. ממאי דחייב רחמנא אחולין בעזרה ואשחוטי חוץ לא מצי למפרך אי ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף מכי שחטה פורתא אסרה ואידך מחתך עפר בעלמא הוא אע''ג דליכא למימר דמחייב אההוא פורתא כמו שאפרש בסמוך דכיון דאין שם פסול אחר אלא דשחוטי חוץ לבדו איכא למימר דבהכי חייב רחמנא אבל כשיש פסול אחר עמו אז יש לפטור אפילו למ''ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף כיון דבסוף שחיטה הוי כמחתך עפר בעלמא: כי קמחייב אההוא פורתא מחייב. תימה כיון דסוף השחיטה פוסלת אין לו להתחייב אפורתא קמא אפילו למ''ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף כדמשמע בפ''ב דחולין (דף כט:) דפריך מההיא דאירע בה פסול בשחיטה בין קודם פסולה בין לאחר פסולה אין מטמאה בגדים בהזאתה קודם פסולה מטמאה בגדים לאחר פסולה אין מטמאה בגדים ואי אמרת ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ניפלוג נמי בשחיטתה ומשני נתקלקלה בשחיטה קאמרת כיון דנתקלקלה בשחיטה לבסוף איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא לאו שחיטה היא כלל ואותו קלקול מפ' ר''ת דלאו דוקא נתקלקלה בגוף השחיטה כגון נוחר ומעקר אלא אפי' נתקלקלה ע''י מלאכה שעשה בשעת שחיטה דומיא דאירע בה פסול בהזאתה דמיירי בפסול מלאכה דאי לאו הכי אכתי תקשה לו ניפלוג נמי בשחיטתה בפסול מלאכה אלמא משמע התם דאפי' למ''ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף כשאירע פסול באמצע אין תחילת השחיטה שחיטה וי''ל דהכא נמי ה''מ לאקשויי ליה אלא בלאו הכי מסלק ליה שפיר: לימא קסבר רבי יוחנן חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא. ותקשה דידיה אדידיה דאיהו גופיה אמר בפרק האיש מקדש (קדושין דף נז:) חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא ויליף לה מקרא: (תוספות)

דף עב - ב

דאי ס''ד דאורייתא מכי שחיט לה פורתא אסרה אידך לאו דמרה קא טבח א''ל רב אחא בריה דרבא כי קא מחייב נמי אההוא פורתא א''ל רב אשי לא תידחיה וטבחו כולו בעינן וליכא אלא קשיא א''ל הכי אמר רב גמדא משמיה דרבא כי קא מחייב כגון ששחט מקצת סימנין בחוץ וגמרן בפנים: מתני' גנב על פי שנים וטבח ומכר על פיהן ונמצאו זוממים משלמין הכל גנב על פי שנים וטבח ומכר על פי שנים אחרים אלו ואלו נמצאו זוממין הראשונים משלמין תשלומי כפל ואחרונים משלמין תשלומי ג' נמצאו אחרונים זוממין הוא משלם תשלומי כפל והן משלמין תשלומי ג' אחד מן אחרונים זוממין בטלה עדות שניה אחד מן הראשונים זוממין בטלה כל העדות שאם אין גניבה אין טביחה ואין מכירה: גמ' איתמר עד זומם אביי אמר למפרע הוא נפסל רבא אמר מכאן ולהבא הוא נפסל אביי אמר למפרע הוא נפסל מההוא שעתא דאסהיד הוה ליה רשע והתורה אמרה {שמות כג-א} אל תשת רשע עד רבא אמר מכאן ולהבא הוא נפסל עד זומם חידוש הוא דהא תרי ותרי נינהו מאי חזית דציית להני ציית להני הלכך אין לך בו אלא משעת חידוש ואילך איכא דאמרי רבא נמי כאביי סבירא ליה דאמר למפרע הוא נפסל והכא היינו טעמיה דרבא

רש"י דאי ס''ד דאורייתא. היכי מתרץ רבי יוחנן למתני' הא בפורתא קא מתסרא לה: כי קא מחייב. בתשלומין: אההוא פורתא. מחייב דכי היכי דהוי שחיטה לענין חולין בעזרה בתחילתה הוי נמי טביחה לענין תשלומין: וגמרן בפנים. דאיכא וטבחו כולו קודם שנאסרה בהנאה: מתני': משלמין לו את הכל. ובגמ' מוקי לה כשהוזמו תחלה על הטביחה: והאחרונים משלמים ג'. לשור וכגון שהוזמו אחרונים תחילה דאי עדי גניבה הוזמו תחילה בטלה לה עדות טביחה דדלמא בעלים מכרוהו לו וכי מיתזמי אמאי משלמי: בטלה עדות שניה. והוא משלם כפל משום ראשונים והן פטורין דאין עדים משלמין ממון עד שיזומו שניהן: בטלה כל העדות. והוא פטור והן פטורין ואפי' חזרו והוזמו אחרונים אחרי כן אין משלמין שהרי בטלה עדותן כבר והוכחשו דכיון דלא גנב לא טבח ואהכי לא מחייבו אלא אעמנו הייתם שסתרו גופה של עדות וכ''ש אם הוזמו שנים הראשונים תחילה שעדות שניה בטלה אלא שבזמן שלא הוזמו אלא אחד בטלו שתיהן אבל כשהוזמו שניהם לא בטלה עדות ראשונה אלא משלמין כפל: גמ' למפרע נפסל. העיד בניסן והוזם על עדות זו באייר כל העדיות שהעיד בינתים פסולות דמשעה שהעיד עדות זו נפסל: מכאן ולהבא. משהוזם: אל תשת. ידך עם רשע: (רש"י)

תוספות דאי ס''ד דאורייתא מכי שחיט בה כו'. משמע דאי הוה מדרבנן חשיב דמרה שפיר ומתוך כך היה נראה לדקדק דתקרובת ע''ז אסורה בהנאה דאורייתא מדקאמר לעיל ור''מ שוחט לע''ז אמאי מחייב כיון דשחט פורתא אסרה אידך לא דמרה קטבח ואי דרבנן הוה חשיב שפיר דמרה ומיהו יש לדחות דתקרובת ע''ז אפי' לא אסורה בהנאה אלא מדרבנן חשיב ליה שפיר לאו דידיה כיון דאסרו חכמים בכל הנאות דאפילו קידש בו. אין האשה מקודשת כדתנן בתוספתא דקדושין (פ''ד) המקדש ביין נסך (ובע''ז) בעורות לבובים כו' אע''פ שקדש בדמיהן אינה מקודשת. אבל חולין בעזרה אי הוי דרבנן וקידש בו את האשה מקודשת לכך חשיב דמריה דבסוף האיש מקדש (קדושין דף נח.) קתני גבי חולין שנשחטו בעזרה רבי שמעון אומר מקודשת ופריך אלמא קסבר רבי שמעון חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא כו' ומיהו איסור אכילה דהויא ודאי דאורייתא יש לדקדק משמעתין דלעיל דפטרי רבנן שוחט לע''ז משום שחיטה שאין ראויה ואי איסור אכילה לא הויא אלא מדרבנן לא היה נחשב בכך שחיטה שאינה ראויה כמו מעשה דשבת למאן דאמר דרבנן וא''ל דאי אסור באכילה דאורייתא היינו על כרחך משום דהוקשו למת מהאי טעמא נמי תיאסר בהנאה כמת וי''ל כיון דכתיב ויאכלו זבחי מתים לאכילה איתקוש ולא להנאה: רבא אמר מכאן ולהבא הוא נפסל. תימה [דבריש] חזקת הבתים (ב''ב דף לא. ושם) אמר זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתיה היא ואכלה שני חזקה והאי אייתי סהדי דאכלה שלי חזקה אמר רב נחמן אוקי אכילתא בהדי אכילתא ואוקי ארעא בחזקת אבהתיה אמר ליה רבא והא עדות מוכחשת היא והשתא אמאי הוי מוכחשת הא רבא אית ליה הכא מכאן ולהבא הוא נפסל ואית לן למימר לדידיה אאכילה דאיתכחוש איתכחוש ואאבהתא דלא איתכחוש לא איתכחוש מידי דהוי אשנים מעידים אותו שגנב וטבח והוזמו אטביחה דלרבא דאמר מכאן ולהבא הוא נפסל אע''ג דתוך כדי דיבור כדיבור דמי כיון דמההיא שעתא דקא מתזמי הוא דפסלי אטביחה דקמיתזום איתזום אגניבה דלא איתזום לא איתזום כדמוכח לקמן ולהאי טעמא דמפרש משום חידוש ניחא אבל טעמא דהוי משום פסידא דלקוחות קשה דאין נראה דנקט לקוחות דוקא מדלא קאמר איכא בינייהו כל עדות שאין לענין לקוחות וי''ל דלמאי דמחלק התם בין אותו עדות לעדות אחרת ניחא דכיון דהוחזקו משקרים על אותה קרקע תו לא מהימני עלה אבל הכא אע''פ שהוחזקו משקרים על הטביחה לא הוחזקו משקרים על הגניבה דלא חשיב ליה כאותה עדות: אין לך בו אלא משעת חידושו ואילך. אין להקשות מנא ליה דמהימני המזימין לפוסלן נימא דאין לך לרבויי אלא חידושו ועשיתם לו כאשר זמם אבל אין נפסלין דודאי כיון דמשלמין ממון ונהרגים כ''ש נפסלין דלא המנינהו רחמנא לחצאין אבל קשה דלרב חסדא דאמר בחזקת הבתים (ב''ב שם:) שתי כיתי עדים המכחישות זו את זו בהדי סהדי שקרי למה לי אם כן אין חידוש מה שנפסלין אדרבה מה שהמזימין כשרים הוי חידוש לרב חסדא והתם בעי למימר דרבא כרב חסדא וי''ל דלמאי דבעי למימר התם דרבא כרב חסדא לא הוי טעמא דרבא משום חידוש אלא משום פסידא דלקוחות ומסקנא דהתם דמוקי לה כרב הונא דאמר זו באה בפני עצמה כו' הוי חידוש מה שנפסלין קמאי והא דמשני רבא בפרק כל הנשבעין (שבועות דף מח. ושם) אליבא דרב חסדא מתניתין דראש השנה לאו משום דס''ל כוותיה ועי''ל דלרב חסדא נמי הוי חידוש מה שנפסלין ודאי והאי דחשיב להו סהדי שקרי בשתי כיתי עדים אינו אלא מספיקא ואם היו שנים מן השוק מעידין פלוני לוה מפלוני מנה ואחת משתי כיתי עדים הללו המכחישות זו את זו אומרת לא לוה לא הייתי מוציא ממון מספק ואלו המזימים פסולים לגמרי אפי' להחזיק הממון על פיהן הלכך חידוש הוא ולגבי הכי אין לך בו אלא משעת חידוש ואילך לחושבם כודאי פסולין. ולפי זה הוה מצי למימר דאיכא בינייהו כל שטרי מלוה ומקח הבאין להוציא דלטעמא דפסידא דלקוחות נאמנים להוציא אלא דלא חשיב אלא מילתא דאיכא בינייהו בין לרב הונא בין לרב חסדא ואם תאמר ולמה הוי חידוש כלל והלא מן הדין יש להאמין בתראי במיגו דאי בעו הוו פסלי לקמאי בגזלנותא ובשתי כיתי עדים המכחישות זו את זו ליהמני בתראי במיגו בין לרב הונא בין לרב חסדא ואור''י דלא שייך מיגו אלא באדם אחד אבל בשני בני אדם לא שייך מיגו דאין דעת שניהם שוה ומה שירצה לטעון זה לא יטעון זה ועוד נראה דקצת דמי האי מיגו למיגו במקום עדים שהרי יש עדים כנגד האי מיגו להכחישם ואע''פ שיש כמו כן עדים עם המיגו אין בכך כלום [ועוד] דלא עדיף מיגו מעדים שאם היו עדים מסייעים לאלו לא היה להם כח להכחיש את אלו דהא תרי כמאה וכ''ש מיגו והא דאמר בפ''ב דכתובות (דף יח: ושם) שנים החתומים על השטר ואמרו קטנים או אנוסים היינו כו' אם אין כתב ידם יוצא ממקום אחר הרי אלו נאמנים האי לאו מיגו הוא שאין השטר מתקיים אלא על פיהם והפה שאסר הוא הפה שהתיר כדאמרינן התם בההוא פירקא (דף כב:) מנין להפה שאסור הוא הפה שהתיר ופריך הא למ''ל קרא סברא הוא ובשנים החתומים על השטר ומתו ובאו ב' מן השוק ואמרו קטנים או אנוסים או פסולי עדות היו דאמר התם דאי כתב ידם יוצא ממקום אחר אין נאמנים אלא הוו תרי ותרי צ''ל דפסולי עדות דקאמר היינו קרובים דאי גזלנים הוי אלו נאמנים אפילו היו בפנינו ועוד יש תירוצים אחרים ואין להאריך כאן: מכאן ולהבא הוא נפסל. נראה שאם לא נראה השטר עד לאחר הזמה אף על פי שזמנו מוקדם להזמה מודה רבא דלא משגחינן בהו דמי יודע שמא אחר הזמה כתבו אלו המזימים זה השטר והקדימו זמנו והא דאמר דאין נפסל למפרע היינו בשטר שנראה קודם הזמה: (תוספות)

דף עג - א

משום פסידא דלקוחות מאי בינייהו דאסהידו ביה תרי לחד ותרי לחד אי נמי דפסלינהו בגזלנותא להך לישנא דאמרת משום חידוש ליכא להך לישנא דאמרת משום פסידא דלקוחות איכא אמר רבי ירמיה מדפתי עבד רב פפא עובדא כוותיה דרבא רב אשי אמר הלכתא כוותיה דאביי והלכתא כוותיה דאביי ביע''ל קג''ם: תנן גנב על פי שנים וטבח ומכר על פיהם ונמצאו זוממין משלמין את הכל מאי לאו שהעידו על הגניבה וחזרו והעידו על הטביחה והוזמו על הגניבה וחזרו והוזמו על הטביחה ואי סלקא דעתך למפרע הוא נפסל הני כיון דאיתזמו להו אגניבה איגלאי מילתא למפרע דכי אסהדו אטביחה פסולין הוו אמאי משלמין אטביחה אמרי הכא במאי עסקינן כגון שהוזמו על הטביחה תחילה אמרי סוף סוף כי הדרי מיתזמי אגניבה איגלאי מילתא דכי אסהדו אטביחה פסולין הוו אמאי משלמי אטביחה והלכתא שהעידו בבת אחת והוזמו לימא כתנאי היו שנים מעידין אותו שגנב והן מעידין אותו שטבח והוזמו על הגניבה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה הוזמו על הטביחה הוא משלם תשלומי כפל והן משלמין תשלומי שלשה א''ר יוסי בד''א בשתי עדיות אבל בעדות אחת עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה מאי בשתי עדיות ומאי בעדות אחת אילימא בשתי עדיות בשתי עדיות ממש בשתי כתות בעדות אחת בכת אחת בזה אחר זה וא''ר יוסי בעדות אחת בכת אחת בזה אחר זה כי מסהדי אגניבה והדר מסהדי אטביחה כי מתזמי אטביחה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ואיתזמו להו אגניבה מהיכא תיתי הך אלא לאו בשתי עדיות בעדות אחת כעין שתי עדיות ומאי נינהו כת אחת בזה אחר זה אבל בעדות אחת בבת אחת לא וסברוה דכולי עלמא תוך כדי דיבור כדיבור דמי מאי לאו בהא קמיפלגי דרבנן סברי מכאן ולהבא הוא נפסל וכיון דמההיא שעתא קא מיתזמי אטביחה דקא מיתזמי איתזום אגניבה דלא מיתזמי לא איתזום ר' יוסי סבר למפרע הוא נפסל וכיון דמיד כי אסהידו הוא דמיפסלי כי איתזמו להו אטביחה איתזמו להו נמי אגניבה דהא תוך כדי דיבור כדיבור דמי אמרי אי תוך כדי דיבור כדיבור דמי דכולי עלמא למפרע הוא נפסל אלא הכא בתוך כדי דיבור כדיבור דמי קא מיפלגי רבנן סברי תוך כדי דיבור

רש"י פסידא דלקוחות. שחתמוהו על שטר מכירה בינתים: מאי בינייהו. בין הני תרתי לישנא דרבא: תרי לחד. עמנו הייתם ותרי אחריני לחד דליכא חידושא: בגזלנותא. שלא הזימוהו אלא העידו שנים על אלו שהן גזלנין והכא ליכא למימר סמוך אהני דהא מילתא אחריתא היא: יע''ל קג''ם. סימני שמועות הן וזו אחד מהן עד זומם: פסולין הוו. ואין עדותן עדות: אמאי. משלמי על הטביחה: כי הדרי מיתזמי אגניבה. כשחוזרין וניזומין על הגניבה איגלאי מילתא כו': ה''ג והלכתא שהעידו בבת אחת והוזמו. ולא גרסינן והוזמו בבת אחת דכיון דהעידו בבת אחת ליכא למימר בשעת עדות טביחה פסולין הוו ואפילו אי אמרינן למפרע נפסל דהא תוך כדי דיבור הוה והזמה לא איכפת לן אי בבת אחת אי בזה אחר זה ובלבד שיזומו על הטביחה תחילה: היו שנים מעידים אותו שגנב והן. עצמם מעידים אותו שטבח: בטלה כולה. ומשלמי כפל והוא פטור דכיון דלא גנב לא טבח ואפילו חזרו והוזמו על הטביחה פטורין: הוזמו על הטביחה. ולא על הגניבה: במה דברים אמורים. דהוא משלם כפל ולא בטל עדות גניבה בשתי עדיות: בכת אחת בזה אחר זה. שהעידו היום על הגניבה ואמרו באחד בשבת גנב ולמחר על הטביחה ואמרו בשני בשבת טבח: וא''ר יוסי. דכי אמרי להו סהדי עמנו הייתם ביום שני הוזמו אף על הגניבה שביום ראשון מהיכא תיתי האי: ומאי נינהו כו' אבל בעדות אחת בבת אחת. שהעידו על שתיהן זו בתוך כדי דיבור של זו ואמרו באחד בשבת גנב ובשני בשבת טבח והוזמו על שני בשבת ואע''ג דאאחד בשבת לא איתזום מיהו איגלאי מלתא דכי אסהוד פסולין הוו דסבר ר' יוסי למפרע הוא נפסל ובטלה כל עדות אותה שעה שכולה עדות אחת היא: כדי דיבור. לקמן מפרש: מכאן ולהבא. מיום שהוזמו ולא מיום שהעידו: אגניבה דלא מיתזמי לא איתזום. ואע''ג דבהדדי אסהידו ליה הא לא אתחיל פסולייהו מההיא שעתא דנימא אע''ג דאאחד בשבת לא איתזום מיהו שעת עדותן שעת פסלות היתה: איתזמו להו [נמי] אגניבה. האי איתזמו לאו הזמה דוקא (נקט) לשלם ממון אלא איפסלו להו אגניבה משום פסול עדות: (רש"י)

תוספות משום פסידא דלקוחות. י''מ דהא דחיישינן לפסידא דלקוחות היינו דוקא היכא דאיכא עדי מסירה דידעי שהשטר אמת ואין נראה דא''כ איכא בינייהו טובא היכא דאין עדים אלא החתומים על השטר: דאסהידו ביה תרי בחד ותרי בחד. משמע לפי שיש שני מזימים על כל אחד ואחד לא הוי חידוש ותימה מה בכך הרי תרי כמאה הוו ונראה לפרש דאסהידו ביה תרי בחד כגון שאין הניזומין מסייע אחד לחבירו שאין האחד יודע כלום בעדותו של חבירו שראה אחד מחלון זה ואחד מחלון זה או בהודאה אחר הודאה ואלו שנים מזימים את שניהם שכך שוים אלו כמו אחרים ולא נקט האי לישנא אלא משום דמשתמע מיניה שאין המוזמין מסייעין. זה את זה: אי נמי דפסלינהו בגזלנותא. והא דאמרי' בפרק זה בורר (סנהדרין דף כו:) דההיא מתנה דהוו חתים עליה תרי גזלנין סבר רב פפא בר שמואל לאכשוריה משום דהא לא אכריזנא עלייהו ומסיק דגזלן דאורייתא לא בעי הכרזה ולא חיישינן לפסידא דמקבל מתנה אע''ג דפסידא דלקוחות לאו דוקא דה''ה דיש לחוש לפסידא דמקבל מתנה מ''מ פסלינן לההיא מתנה דמיירי שכבר העידו עליהן בב''ד קודם שחתמו בשטר מתנה או לא נראית ההיא שטר מתנה עד אחר שנודע פסולן בב''ד ואע''ג דזמנה קודם יש לחוש שמא הקדימו כדפרישית לעיל. ומיהו ההוא עובדא דפרק זה בורר (שם דף כז.) דחד אמר קמאי דידי גנב כו' לדיני נפשות פשיטא שיש לפוסלו למפרע והוי מצי למימר איכא בינייהו לענין דיני נפשות או לאסור אשה לבעלה ולענין גיטין וקדושין ועדות החדש דלטעמא דחידוש אין לפוסלן למפרע ולטעמא דפסידא דלקוחות פוסלין למפרע לכל אלו אלא דדחיק לאשכוחי דאיכא בינייהו לענין ממון: והוזמו על הגניבה וחזרו והוזמו על הטביחה. וא''ת אפי' למאן דאמר מכאן ולהבא הוא נפסל תקשה דמכל מקום אם אין גניבה אין טביחה ומכירה וכשחזרו והוזמו על הטביחה אמאי משלמין וי''ל משום דקסבר הכחשה תחילת הזמה היא: שהעידו בבת אחת והוזמו. דכיון שהעידו בבת אחת ליכא למימר בשעת עדות טביחה פסולין היו אע''ג דלמפרע הוא נפסל דכיון שהעידו בבת אחת כשרים היו כשהעידו על הטביחה כיון שהיו יכולין לחזור בהן על העדות של גניבה דתוך כדי דיבור הוה ועל מה שפירש בקונטרס דלא גרסינן והוזמו בבת אחת דבהזמה לא איכפת לן אי בבת אחת אי בזה אחר זה היה ובלבד שהוזמו על הטביחה תחילה וקשה לר''י דמה מרויח בקונט' בהזמת טביחה תחילה דאי משום שאם הוזמו על הגניבה תחילה הוו מוכחשים על. הטביחה ואנן אליביה דאביי משנינן דס''ל לקמן דהכחשה לאו תחילת הזמה היא א''כ גם כשהוזמו על הטביחה תחילה הוו מוכחשים על הגניבה מאחר שהעידו בבת אחת ותוך כדי דיבור כדיבור דמי כדאמר בסמוך לרבי יוסי דכי העידו בבת אחת והוזמו על הטביחה בטלה כל העדות משום דתוך כדי דיבור כדיבור דמי ואם באנו ליישב תירוץ זה לסברת אביי דלקמן דסבר הכחשה לאו תחילת הזמה היא צריך לגרוס והוזמו בבת אחת אבל אין לחוש שאין הגמרא חושש עתה ליישב דברי אביי אלא במה שאמר למפרע הוא נפסל והולך ומתרץ לפי שיטת המקשה הסובר דהכחשה תחילת הזמה היא כדפרישית לעיל וכן לקמן כי משני מתני' לאביי אהא דאמר הכחשה לאו תחילת הזמה היא ומוקי לה כשהוזמו תחילה על הטביחה אין חושש לתרץ למאי דאמר אביי למפרע הוא נפסל כי לפי זה היה צריך להעמידה כגון שהעידו בבת אחת אלא דדרך הגמרא הוא שאין חושש לתרץ אלא הקושיא שמקשה לו: (תוספות)

דף עג - ב

לאו כדיבור דמי ורבי יוסי סבר תוך כדי דיבור כדיבור דמי וסבר ר' יוסי תוך כדי דיבור כדיבור דמי והתנן הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים הרי זו תמורת עולה דברי ר''מ ר' יוסי אומר אם לכך נתכוון מתחילה הואיל ואי אפשר לקרות שני שמות כאחד דבריו קיימין ואם אמר תמורת עולה ונמלך ואמר תמורת שלמים הרי זו תמורת עולה והוינן בה נמלך פשיטא ואמר רב פפא נמלך בתוך כדי דיבור קאמרינן אמרי תרי תוך כדי דיבור הוי חד כדי שאילת תלמיד לרב וחד כדי שאילת הרב לתלמיד כי לית ליה לרבי יוסי כדי שאילת תלמיד לרב שלום עליך רבי ומורי דנפיש כדי שאילת הרב לתלמיד שלום עליך אית ליה: אמר רבא עדים שהוכחשו ולבסוף הוזמו נהרגין דהכחשה תחילת הזמה היא אלא שלא נגמרה אמר רבא מנא אמינא לה דתניא מעידני באיש פלוני שסימא את עין עבדו והפיל את שינו שהרי הרב אומר כן ונמצאו זוממין משלמין דמי עין לעבד היכי דמי אילימא כדקתני דליכא כת אחרינא משלמין דמי עין לעבד בתר דמפקי ליה לחירות דמי עינו קבעי שלומי ועוד דמי כוליה עבד לרב בעי לשלומי ועוד שהרי הרב אומר כן הרב מי ניחא ליה אלא לאו כגון דאתו בי תרי ואמרי הפיל את שינו סימא את עינו דבעי מיתיב ליה הרב דמי עינו ואתו בי תרי מציעאי ואמרי עינו והדר שינו דלא בעי למיתב ליה אלא דמי שינו דקא מכחשי ליה קמאי למציעאי והיינו שהרי הרב אומר כן דניחא ליה במאי דקאמרי וקתני ונמצאו זוממין מציעאי משלמין דמי עין לעבד שמע מינה הכחשה תחילת הזמה היא אמר אביי לא דאפכינהו ואזמינהו ממאי

רש"י לאו כדיבור דמי. והוו ליה שני עדיות ומשום חדא לא אתכחש אידך דמשעת דיבור אחרון נפסלו ולא משעת דיבור ראשון: כדיבור דמי. וכחד עדות דמי והרי פסולין היו באותה שעה: ה''ג. הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים ולא גרסינן ותמורת שלמים: הרי זו תמורת עולה דברי ר''מ. דאית ליה לר''מ תפוס לשון ראשון: דבריו קיימין. ותרעה עד שתסתאב ותימכר ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים: שהוכחשו ולבסוף הוזמו נהרגין. וכשנגמר הדין על פיהם קודם שהוכחשו אמרה רבא שאם לא נגמר הדין עדיין אפילו הוזמו מתחילה אין נהרגין שאין העדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין והכי מיתוקמא בסיפא דשמעתין כגון דאתו בי תרי ואמרי הכי ופסקנוה לדינא אפומייהו: שהוכחשו. שנים אומרים הרג ושנים אומרים לא הרג: ולבסוף הוזמו. שבאת כת שלישית ואמרה עמנו הייתם נהרגין: שסימא את עין עבדו. ויצא לחירות ואח''כ הפיל את שינו וחייב ליתן לו דמי שינו: שהרי הרב אומר כן. כלומר דניחא ליה לרב בסהדותא דהני ולקמן מפרש מאי ניחותא: ש''מ הכחשה תחילת הזמה היא. דאי לאו תחילת הזמה היא מאחר שבטלה עדותן מי אית בהו דין הזמה: אמר ליה אביי לא. אי דהוכחשו על ידי כת ראשונה שוב אין כת שלישית מזימתן והכא כשאין שם כת ראשונה אלא הם ודקשיא לך דמי עבד לרב בעי לשלומי הכא כגון שכת שניה אפכינהו ואזמינהו שאמרו להם אותו היום שאתם אומרים עמנו הייתם במקום פלוני אבל ביום אחר הוה ואיפכא הוה דממה נפשך עבד נפיק לחירות והן משלמין לו דמי עין שרצו להפסידו וניחא ליה לרב דניפוק בעינו ויתן לו דמי שינו ואי קשיא הואיל וראשונים הם מאי הוי מפסדי ליה הא לחירות הוי מפקי ליה ואכתי דמי עבד לרב בעי לשלומי לקמיה פריך ליה ומוקמינן לה בשעמד בדין: (רש"י)

תוספות הרי זו תמורת עולה דברי ר''מ. בפ''ב דזבחים (ד' ל. ושם) אמרי' הרי זו תמורת עולה ושלמים מהו אמר אביי בהא ודאי מודה ר''מ וטעמא דאביי כדמפרש בפ' כיצד מערימין (תמורה ד' כו. ושם) דטעמא דר''מ משום דהוי כמו תחול זו ואח''כ תחול זו מדהוה ליה למימר תמורת עולה ושלמים ואמר תמורת עולה תמורת שלמים אבל רבא פליג עליה וקאמר דעדיין היא מחלוקת דקסבר רבא דטעמא של ר''מ משום דדעתו של אדם אם יכולין שניהם לחול יחולו ואם לאו תפוס לשון ראשון דדעתיה אקמא: ונמלך תוך כדי דיבור כו'. למאי דסבר נמי השתא דרבי יוסי סבר תוך כדי דיבור לאו כדיבור דמי נראה דכשמתכוין לכך ואמר היום תמורת שלמים ולמחר תמורת עולה דאין דבריו קיימים והוו כמו דברים שבלב ודוקא תוך כדי דיבור הוא דמהני דלענין לפרש דבריו מהני תוך כדי דיבור: תרי תוך כדי דיבור הוו. השתא תוך כדי דיבור דתמורה איירי תוך כדי דיבור גדול וכיון דתוך כדי דיבור קטן אית ליה ותוך כדי דיבור גדול לית ליה נראה דתוך כדי דיבור גדול אין מועיל כלום אפי' לפרש דבריו דלא הוי אלא כאומר היום תמורת עולה ולמחר תמורת שלמים דהוו דברים שבלב וה''פ דברייתא אם לכך נתכוין תחילה כלומר שאומר תוך כדי דיבור קטן שדומה לנתכוין תחילה לכך דבריו קיימים ואפי' לא נתכוין נמי כיון דכדיבור דמי אבל בנמלך כלומר שאומר תוך כדי דיבור גדול שדומה כמו נמלך הרי זו תמורת עולה אפי' נתכוין תחילה לשניהם: כדי שאילת תלמיד לרב. והא דאמר בפרק תפלת השחר (ברכות ד' כז: ושם.) הנותן שלום והמחזיר שלום לרבו גורם לשכינה שתסתלק מישראל היינו כשנותן שלום לרבו כמו לחבירו כמו שאמר ליה שלום עליך ולא אמר רבי והא דאמר בפ' ר''ע (שבת ד' פט.) כלום יש עבד שנותן שלום לרבו עבד שאני שאימת רבו עליו ובשום ענין אין ליתן לו שלום: כי לית ליה לרבי יוסי כדי שאילת תלמיד לרב. תימה דרב אחא מדיפתי דאמר בפ''ק דמכות (דף ו.) ובפרק שבועת העדות (שבועות דף לב. ושם) תוך כדי דיבור כדי שאילת תלמיד לרב כמאן דלרבנן לית להו כלל כדי דיבור אפי' כדי דיבור קטן ור' יוסי נמי כתלמיד לרב מודי דלאו כדיבור דמי וי''ל דסבר לה כברייתא דמי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני (נזיר דף כא. ושם) וכן הלכתא דתוך כדי דיבור כדיבור דמי והכי פסקינן הלכתא בנדרים בפרק בתרא (דף פז.) דתוך כדי דבור כדיבור דמי חוץ ממגדף ועובד ע''ז ומקדש ומגרש ואפי' בכדי שאילת תלמיד לרב כריש לקיש וכרב אחא דמכות (דף ו.) ודשבועת העדות (שבועות דף לב.) ושיעור כדי שאילת שלום תלמיד לרב מפרש ר''ת דהיינו טעמא דכשאדם מעיד עדות או עוסק במקח וממכר וחבירו נותן לו שלום או רבו ע''כ יש לו להשיב ולהפסיק כדאמר ברכות (ד' ו:) הנותן שלום לחבירו ואין מחזיר נקרא גזלן שנאמר גזילת העני בבתיכם ולכך תיקנו חכמים שלא יהיה זה חשוב הפסק וכן מוכח בנזיר (ד' כ:) דקאמר תוב לא שבקת רווחא לתלמיד ומיהו בפ' בתרא דנדרים (ד' פז.) אין מתיישב טעם זה לענין קריעה דכסבור שמת וקרע ואח''כ מת אם מת תוך כדי דיבור יצא ידי קריעה ואם לאו לא יצא ידי קריעה . והתם מאי שייך שיעור זה ושמא לענין קריעה הקילו: אמר ליה אביי לא דאפכינהו ואזמינהו ממאי מדסיפא כו'. נראה לר''י דכל סוגיא זו כפי מאי דס''ד השתא דדיוקא דרבא הוי מרישא אבל לפי האמת מסקנא דדיוקא דרבא מסיפא ולא אמר אביי זה מעולם אלא בני הישיבה היו מתרצים כן אליביה דאביי לפי מה שהיו סוברים דדיוקא דרבא מרישא אבל לפי המסקנא דאמר אביי דרישא בשלש כתות כדאוקמא רבא בלא מיפך והזמה ובסיפא בשתים במיפך ובהזמה ולאו דוקא נקט אביי אפכינהו תחילה דאם כן איתכחשו להו אלא מעיקרא אזמינהו והדר אפכינהו א''נ מעיקרא אפכינהו ואזמינהו תוך כדי דיבור ונראה לר''י דאביי מוקי לה בג' כתות כדמוכח לקמן דקאמר ואביי אמר לך בשלמא רישא לא סגי בלא ג' כתות דקתני שהרי הרב אומר כן ואיירי דמציעאי נמי אפכינהו ואזמינהו לקמאי דהשתא לא איתכחשי מציעאי כלל וליכא למידק מינה דהכחשה תחילת הזמה היא דמשלמי וכי קתני נמצאו זוממין מציעאי משלמין דמי עין לעבד ה''ה דמי עין לקמאי שהרי היו מחייבין אותם דמי עין לרב משום כאשר זמם אלא לפי שלא הוזכרו ראשונים בברייתא לא חש למיתני ומיהו אין אנו צריכין כלל להיפוך בתראי למציעאי דכיון דהוזמו ממילא קיימא עדות קמאי ובקונט' פי' דאביי מוקי רישא בב' כתות כמו סיפא ויש ליישב הא דקתני שהרי הרב אומר כן דמעיקרא ודאי דלא ידעינן דאפכינהו והוה קשה לן מאי שהרב אומר כן אבל השתא דאפכינהו שמח הרב בעדותן של אלו שאין מחייבים אותו כ''א דמי שן לפי שיודע שיבאו עדים שיחייבו אותו דמי עין ולפי זה איכא לאוקמי כל סוגיא זו לפי האמת דרבא לא הביא הרישא אלא לדקדק הימנה דסיפא איירי בשלש כתות כמו רישא ואביי מהדר ליה דוק לאידך גיסא מדסיפא סגי בב' כתות ובמיפך והזמה רישא נמי סגי בב' כיתות ואין לך ראיה מסיפא מכח רישא דאיכא לאוקמי כולה בב' כתות והא דקאמר לקמן בשלמא רישא לא סגי בלא שלש כתות ה''ק אי נמי לא תתיישב לך שהרי הרב אומר כן אי לא מוקמת לה בשלש כתות מכל מקום סיפא איירי בב' כתות ואם תאמר אי בב' כתות מוקמת לה לרישא אמאי משלמי דמי עין לעבד תקשה ליה (תוספות)

דף עד - א

מדסיפא במיפך והזמה רישא נמי במיפך והזמה דקתני סיפא מעידנו את איש פלוני שהפיל את שן עבדו וסימא את עינו שהרי העבד אומר כן ונמצאו זוממין משלמין דמי עין לרב היכי דמי אי דלא קא מודו להו בתראי בחבלא כלל דמי כוליה עבד לרב בעי שלומי ליה אלא פשיטא דקא מודו כולהו בחבלא ודקא אפכינן ואזמינהו והיכי דמי אי דקא מאחרי אחורי הני בתראי אכתי דמי עבד לרב בעי שלומי דכי מחייבי ליה לגברא אכתי גברא לאו בר חיובא הוא אלא דקא מקדמי קדומי הני בתראי ואי דלא עמד בדין אכתי דמי כוליה עבד לרב בעי שלומי ליה דאכתי גברא לא מיחייב אלא דעמד בדין א''ל רב אחא בריה דרב איקא לרב אשי דוקיא דרבא מהיכא אילימא מרישא רישא מי קא מתכחשי מציעאי כיון דאי לא מתזמי סהדותא כוותייהו קא קיימא דדינא כוותייהו פסקינן דיש בכלל מאתים מנה הלכך קמאי הוא דקא מתכחשי מציעאי לא מתכחשי מידי אמר ליה רבא סבר מדרישא בשלש כיתות סיפא נמי בשלש ודייק מסיפא כגון דאתו בי תרי ואמרי הפיל את שינו וסימא עינו ופסקיניה לדינא אפומייהו ואתו בי תרי אחריני ואמרי סימא את עינו והפיל את שינו דקא מכחשי להו להני קמאי ונמצאו זוממין קמאי משלמין דמי עין לרב ואי סלקא דעתך הכחשה לאו תחילת הזמה היא אמאי משלמי הא אתכחשו להו מעיקרא אלא שמע מינה הכחשה תחילת הזמה היא ואביי אמר לך בשלמא רישא לא סגי דלא שלש כיתות שהרי קתני הרב אומר כן אלא סיפא למה לי שלש כיתות שהרי העבד אומר כן עבד כל דהו מימר אמר דניחא ליה דניפוק לחירות מתקיף לה ר' זירא אימא סימא את עינו

רש"י מדסיפא. בשתי כיתות להכי תלי רישא בסיפא דרישא לא ניחא לן לאוקמה בשתי כיתות אלא בג' משום דקתני שהרי הרב אומר כן ואי דלא אתאי כת אחריתי מקמי דידהו ואמרו איפכא לא הוה ניחא ליה בהני דמפקי ליה לעבד לחירות אלא מדסיפא מיתוקמא בשתי כיתות וע''כ במיפך והזמה מוקמית ליה הלכך רישא נמי אוקי במיפך והזמה: שהרי העבד אומר כן. דניחא ליה דמפקי ליה לחירות ויהבי לה דמי עין: בתראי. אותן שמזימין: אילימא דלא קמודו. הנך בתראי בחבלא דעבד כלל אלא דקאמרי עמנו הייתם ותו לא מידי: כוליה עבד. בעי קמאי לשלומי: ואפכינהו. ואהנו ליה לרב לפוטרו מדמי עין שהן מרובין מדמי שן ומיהו עבד נפיק לחירות: ואזמינהו. והכא ליכא למימר כדאמר רבא ברישא דאתאי כת אחריתי מקמי דידהו ואמרי איפכא סימא את עינו והפיל את שינו דאי אתאי כת אחריתי ברישא והדר אמרי הני הפיל את שינו וסימא את עינו כיון דלא אפומייהו פסקינן דינא אלא בראשונים שמזקיקים את הרב לדמי שן שישנו בכלל דמי עין של אחרונים אפילו נמצאו זוממין אלו האחרונים לא הוי מחייבו דאין עדים זוממים מתחייבים עד שיגמר הדין על פיהם הלכך הך סיפא מוכחא לפום ריהטא בשתי כיתות ומיפך והזמה: והיכי דמי. בין רישא ובין סיפא כיון דהשתא מוקמת לה במיפך והזמה ובשתי כיתות עדים היכי דמי: אי דמאחרי אחורי הני בתראי. כגון דאמרי קמאי יום ראשון הוה מעשה ואתו בתראי ואמרי יום שני הוה מעשה ואיפכא הוה: אכתי כוליה עבד בעי לשלומי לרב. דכי מחייבי ליה מיום ראשון להוציא עבדו לחירות אכתי לא הוה בר חיובא דהא ביום שני הוה מעשה ואכתי כוליה עבד בעי לשלומי לרב דכי אתו לאסהודי לחיוביה לרב אכתי לאו בר חיובא הוא: דמקדמי אקדומי הני בתראי. שהם מודים דקודם שבאת כת ראשונה להעיד נעשה מעשה: ואי דלא העמידו. העבד לרבו בדין קודם שבאת כת ראשונה להעיד אכתי כולי דמי עבד בעי שלומי דהא כוליה בעי אפסודיה מיניה דאכתי גברא לא מיחייב דאי הוה בעי הוה אתא לבי דינא ומודה ומפטר דמודה בקנס פטור וחירות דשן ועין קנסא הוא: כשעמד בדין. על החבלות הללו ע''י עדים אחרים בב''ד אחר וחייבוהו להניח העבד וברח דהשתא אי קאתי בעלים קמן הא לא מהניא ליה הודאה וקתבע ליה האי עבד הפלת את שיני וסימת את עיני והעמדתיך בדין ונתחייבת לי דמי עיני והביא עדים אלו על כך ואתו סהדי אחריני ואפכינהו ואמרו לא חייבינהו ב''ד אלא דמי שן ואזמינהו הלכך בין רישא ובין סיפא אדמי עבד לא מחייבי דהא מב''ד קמא נפק עבד לחירות אלא שזה היה מחזיק בו אבל דמי עין משלמי לעבד בבבא דרישא דהא ממונא דעין אית ליה גביה מבית דין קמא וקבעו הני למיפטריה ובסיפא משלמי דמי עין לרב דקא מחייבי ליה אשקרא וע''כ בדאפכינהו מוקמת לית דאי לאו הכי כיון דליכא סהדי אבי דינא קמא כוליה עבד בעי שלומי: דוקא דרבא. דהכחשה תחילת הזמה היא מהיכא: אילימא מרישא. דמוקי לה בשלש כיתות סוף סוף מי קא איתכחשו דתיהוי עדותן בטילה בהכחשה דקמאי הא אי לאו מיתזמי דינא כוותייהו פסקינן ויהיב דמי שן דישנו בכלל עדות הראשונים ומשום הכי מהניא בהן תורת הזמה אבל גבי שנים אומרים הרג ושנים אומרים לא הרג דאיתכחוש קמאי ולא קטלינן ליה ולעולם אימא לך כיון דבטיל סהדותייהו לא מהניא בהו תורת הזמה: מדרישא. מוכחא בשלש כיתות דקתני שהרי הרב אומר כן אלמא דאתו כת אחריתי ברישא דהוה מחייב ליה דמי עין: סיפא נמי בשלש. כיתות ונהי דלא אפשר דתהוי כת אחריתי קודמת דא''כ דקמאי אמרי סימא והדר הפיל והני אמרי הפיל והדר סימא לא מיגמר דינא אפומייהו למיתן דמי עינא אלא דמי שן והוי בכללא דתרוייהו וכיון דלא נגמר הדין על פיהם לא מחייבי הני מציעאי בהזמה דכת שלישית מיהו הכי מוקי לה דאתו הני בי תרי ברישא ואמרי הפיל והדר סימא ופסקינן לדינא אפומייהו כו': דקא מכחשי לקמאי. ובטלה עדותן דלא יהיב דמים היתירים וקתני דכי נמצאו זוממים על ידי כת שלישית משלמין: אלא סיפא למה לי. לאוקמה בדוחקא בשלש כיתות הא בתרי סגיא ובדאפכינהו ואזמינהו ורישא כדמשמע בשלשה ודלא בדאפכינהו ומיהו מינה ליכא למידק מידי: (רש"י)

תוספות כדפרכינן לעיל בתר דמפקי ליה לחירות דמי עין בעי לשלומי ליה ויכולין לומר לטובתו באנו כדאמר בפ' היו בודקין (סנהדרין מא.) דיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו וי''ל דלמאי דמוקי לה השתא במיפך והזמה מסקינן דאיירי כשעמד כבר בדין ומסתמא כבר נתפרסם הדבר שיצא העבד לחירות והרב בעצמו מודה כדקתני שהרב אומר כך שעמד בדין וכל עיקר שבאין לדין עכשיו לפי שהעבד תובע דמי עינו ומזמין את הרב לדין ורבו מודה לו דמי שינו לכך כי אתו סהדי לא אתו אלא לגרע כחו של עבד שאם יבאו עדים על דמי עינו לא יהיה ממש בדבריהם ויודעים הם שיבאו עדים אבל מעיקרא לא הוה ידעינן דמיירי כשעמד בדין אפי' הרב מודה כמה פעמים צריך העבד לעדים דמודה בקנס פטור משום הכי פריך שפיר בתר דמפקי ליה לחירות כו' וא''ת למה דחק אביי לאוקמי לסיפא במיפך והזמה כיון דבעמד בדין מוקמינן לה יאמר שהעבד תובעו דמי עינו והרב מודה לו דמי שינו והביא עבד עדים דהפיל את שינו וסימא את עינו ובאו עדים והזימום וי''ל דודאי ה''ה כך שוה אם מיפך הוה ע''י הודאת הרב כמו על פי עדים אלא אורחא דמילתא נקט שאין רגילות הרב להודות כלל אלא כשיש עדים בדבר: דאכתי גברא לא מחייב. אין הטעם משום דאי הוה בעי הוה אתי לב''ד ומודה ומיפטר דאפי' לשמואל דאמר לקמן (דף עה.) מודה בקנס ואח''כ באו עדים חייב הכא כיון דלא עמד בדין לא חשבינן לגברא בר חיובא לענין קנס כדפרישית בסוף המניח (לעיל לג. ושם: ד''ה איכא) בשמעתין דהוחלט השור: ונמצאו זוממים קמאי. בהך סיפא הוצרך לומר שהעדים שהוזכרו בברייתא שהוזמו הם היו ראשונים משום דצריך לומר דפסקינן לדינא אפומייהו דאין העדים זוממים משלמים עד שיגמר הדין על פיהם ואם לא שבאו תחילה לא ה''מ למפסק דינא אפומייהו אבל ברישא אע''פ שבאו לסוף פסקינן דינא אפומייהו: עבד כל דהו מימר הוה בעי הוה אתא לבי דינא אמר. הרבה יש לתמוה אמאי קאמר כל דהו דלגמרי באין לסיועיה: (תוספות)

דף עד - ב

ניפוק בעינו הפיל את שינו ניפוק בשינו סימא את עינו והפיל את שינו ניפוק בעינו ושינו אמר אביי עליך אמר קרא {שמות כא-כו} תחת עינו ולא תחת עינו ושינו תחת שינו ולא תחת שינו ועינו אמר רב אידי בר אבין אף אנן נמי תנינא גנב ע''פ שנים וטבח ומכר על פיהם ונמצאו זוממין משלמין לו את הכל מאי לאו דהעידו על הגניבה וחזרו והעידו על הטביחה והוזמו על הגניבה וחזרו והוזמו על הטביחה והא כיון שהוזמו על הגניבה לגבי טביחה הוה להו מוכחשין וקתני משלמין לו את הכל ואי ס''ד הכחשה לאו תחילת הזמה היא אטביחה אמאי משלמין אלא לאו ש''מ הכחשה תחילת הזמה היא אמרי הכא במאי עסקינן כגון שהוזמו על הטביחה תחילה ובפלוגתא עדים שהוכחשו ולבסוף הוזמו ר' יוחנן ור''א חד אמר נהרגין וחד אמר אין נהרגין תסתיים דר''א הוא דאמר אין נהרגין דאמר ר''א עדים שהוכחשו בנפש לוקין ואי ס''ד ר''א הוא דאמר נהרגין אמאי לוקין הוה ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב''ד וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב''ד אין לוקין עליו אלא לאו ש''מ ר''א הוא דאמר אין נהרגין תסתיים לוקין תרי ותרי נינהו מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני אמר אביי בבא הרוג ברגליו: מתני' גנב ע''פ שנים וטבח ומכר ע''פ עד אחד או ע''פ עצמו משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ד' וה' גנב וטבח בשבת גנב וטבח לע''ז גנב משל אביו ומת אביו ואח''כ טבח ומכר גנב והקדיש ואח''כ טבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ד' וה' ר''ש אומר קדשים שחייב באחריותם משלם תשלומי ד' וה' שאין חייב באחריותם פטור: גמ' על פי עד אחד פשיטא אמרי הא קמ''ל ע''פ עצמו דומיא דע''פ עד אחד מה ע''פ [עד] אחד כי אתי עד אחד מצטרף בהדיה מיחייב ע''פ עצמו נמי כי אתו עדים מיחייב לאפוקי מדרב הונא אמר רב דאמר רב הונא אמר רב מודה בקנס ואח''כ באו עדים פטור: גופא אמר רב הונא אמר רב מודה בקנס ואח''כ באו עדים פטור: איתיביה רב חסדא לרב הונא מעשה בר''ג שסימא את עין טבי עבדו והיה שמח שמחה גדולה מצאו לר' יהושע אמר לו אי אתה יודע שטבי עבדי יצא לחירות אמר לו למה א''ל שסמיתי את עינו אמר לו אין בדבריך כלום שכבר אין לו עדים הא יש לו עדים חייב ושמעינן מינה מודה בקנס ואח''כ באו עדים חייב א''ל שאני ר''ג דלא בפני ב''ד אודי והא ר' יהושע אב בית דין הוה

רש"י ניפוק בעינו ובשינו. ולעולם דמי לא ניתב ליה: מאי לאו שהעידו על הגניבה. שגנב באחד בשבת: וחזרו והעידו. שטבח בשני בשבת והוזמו על יום ראשון בשלישי בשבת: וחזרו והוזמו. ברביעי בשבת על יום שני: וקתני משלמין ד' וה'. ואע''ג דמשלישי בשבת היו מוכחשים על הטביחה דכיון דלא גנב לא טבח: על הטביחה תחילה. ונתחייבו בתשלומי שלשה ועדיין עדות גניבה קיימת וכשהוזמו ונתחייבו בכפל הרי חמשה: ובפלוגתא. דאביי ורבא פליגי נמי ר' יוחנן ור' אלעזר: דאמר ר''א עדים שהוכחשו בנפש. ולא הוזמו: לוקין. משום לא תענה ואע''ג דלאו שאין בו מעשה הוא הא מייתי בהדיא במס' מכות (ד' ב:) דמלקות בעדים זוממין כתיב מוהצדיקו הצדיק [וגו']: ואי ס''ד. לר''א אם הוזמו אחרי כן נהרגין כי לא הוזמו אמאי לוקין: הוה ליה לאו שניתן לאזהרת [כו']. שלא יעשה כך שלא ימיתוהו בית דין: ואין לוקין עליו. דמיתת ב''ד הוא עונשו של לאו: מאי חזית דסמכת כו'. בשלמא הזמה חידוש גזירת הכתוב הוא אבל הכחשה לאו חידוש [כשתסרה] גופה של עדות הוא דכתביה רחמנא: בבא הרוג ברגליו. אותו שאמר עליו שהוא נהרג בא חי ברגליו לפנינו: מתני' משלם תשלומי כפל. דהאיכא סהדי אגניבה: ואינו משלם ד' וה'. על הודאת עצמו דמודה בקנס פטור: וגנב וטבח בשבת. פטור אטביחה דהוי מתחייב בנפשו: ומת אביו. והוא יורשו ולא הויא טביחה כולה באיסורא: גנב והקדיש. כי קא טבח דהקדש טבח ולא דבעלים: ר''ש אומר כו'. בגמרא מפ' אהייא: גמ' ע''פ עד אחד פשיטא. בשלמא ע''פ עצמו אצטריך לאשמועינן דמודה בקנס פטור אלא ע''פ עד אחד למה לי: כי אתי עד אחד מצטרף. דהלכה כר' יהושע בן קרחה דאמר סנהדרין (ד' ל.) שומעין דבריו של זה היום וכשיבא חבירו למחר שומעין את דבריו: כי אתו עדים מחייב. וכי אמרי' דמודה בקנס פטור היכא דלא באו עדים אחרי כן: טבי. שם העבד: והיה שמח. לפי שעבד כשר היה והיה מתאוה לשחררו אלא שהמשחרר עבדו עובר בעשה: שכבר אין לך עדים. ועל פי עצמך לא תשלם קנס: הא יש לו עדים. ואתו בתר הודאה חייב: (רש"י)

תוספות הוה ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב''ד. אבל אי אין נהרגין לא חשיב לאו שניתן לאזהרת מיתת ב''ד ותימה לר''י דבכל גמרא משמע אפי' התרו בו למלקות ולא למיתה דאע''ג שלעולם לא יבא לידי חיוב מיתה כיון שלא התרו בו למיתה חשיב לאו שניתן לאזהרת מיתת ב''ד ובפרק מי שהחשיך (שבת דף קנד. ושם ד''ה בלאו) אמר דאין לוקין על לאו דמחמר . משום דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב''ד לשאר מלאכות אע''ג דבמחמר אין בו חיוב מיתה ובפ''ק דעירובין (דף יז:) אמר דאין לוקין בתחומין דהוי אזהרה נמי להוצאה ואפי' מאן דפליג נמי לא קאמר אלא משום דמי כתיב אל יוציא אל יצא כתיב אע''פ שאין מיתה בתחומין אפילו למ''ד דאורייתא ותי' ר''י דשאני לאו דלא תענה דגלי ביה קרא דלקי מוהיה אם בן הכות הרשע כדאמרינן בריש מכות (דף ב: ושם) ובפ''ק דסנהדרין (דף י. ושם) וכיון דגלי קרא מוקמינן ליה לקרא במקום שאין יכול לבא לידי חיוב מיתה כי ההיא דהתם דמעידין שהוא בן גרושה או בן חלוצה או כמו עדים שהוכחשו בנפש למ''ד אין נהרגין כשהוזמו לבסוף אבל למ''ד נהרגין אין סברא להעמיד בו הפסוק כיון שיכול לבא לידי חיוב מיתה וכי פריך התם דת''ל מלא תענה פי' ולמ''ל קרא דוהיה אם בן הכות הרשע ומשני משום דה''ל לאו שאין בו מעשה הוה מצי לשנויי דהוה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב''ד כה''ג בעלמא לא לקי אלא דבעי לשנויי לכ''ע אפי' אליבא דר''מ דנפקא ליה אזהרה לעדים זוממים מקרא אחרינא בפ''ק דמכות (ד' ד:) וא''ת והשתא דמשני משום דה''ל לאו שאין בו מעשה לא אתי אליבא דר' יהודה דאמר (שם) לאו שאין בו מעשה לוקין עליו וי''ל דדחיק טפי לשנויי כר''מ משום דאיירי התם (שם.) בסיפא גבי מאתים זוז וגבי מלקות משמע דבבן גרושה או בן חלוצה מודה א''נ אתי ההוא שינויא כרבי יהודה דהא טעמא דרבי יהודה דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו משום דגמר ממוציא ש''ר ומעדים זוממין בבנין אב ואי לאו דגלי בעדים זוממין מוהיה אם בן הכות הרשע הוה אמרי' בכל דוכתי דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו וא''ת דההיא שינויא היכי אתי אליבא דר''מ והא לר''מ בלא והיה אם בין הכות הרשע ידעינן דלקו עדים זוממין אע''פ שאין בו מעשה דגמרינן ממוציא ש''ר כי היכי דגמר בפ''ק דמכות (שם:) ממוציא ש''ר דעדים זוממין לוקין ומשלמין וי''ל דאע''ג דגמר ממוציא ש''ר היינו דוקא לענין שלוקין ומשלמין משום דאיכא לאוקמי כדי רשעתו לדרשה אחריתי כדאיתא באלו נערות (כתובות דף לב.) אבל לענין לאו שאין בו מעשה דילפינן מלעשות באלו הן הלוקין (מכות ד' יג.) דבעינן לאו שיש בו מעשה לא הוה גמרינן ממוציא ש''ר אי לאו דגלי קרא בהדיא ועוד י''ל דמוציא ש''ר גופיה לא נפקא לן דלקי אלא מוהיה אם בן הכות הרשע כדאמר בכתובות פרק נערה (ד' מו.) דגמר ויסרו מויסרו כו' והא דאמר בפ''ק דמכות (ד' ד:) ורבנן האי לא תענה מאי דרשי ביה ההוא מיבעי ליה לאזהרת עדים זוממין פי' ולהכי לא לקי אלא ארבעים במעידים על פלוני שחייב מלקות לא בעי למימר דלא לקי אלא תענה משום דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב''ד דהא במעידים עליו שהוא בן גרושה אמרי רבנן דלקי ובמעידים שחייב לפלוני מאתים זוז אי לאו כדי רשעתו היו לוקין ומשלמין אלא ה''פ ההוא מבעי ליה לאזהרת עדים זוממין דמשום כאשר זמם לא לקו כשמעידים על פלוני שחייב מלקות אלא משום לא תענה דלא ענש הכתוב אא''כ הזהיר הלכך אלאו דלא תענה לא לקי שמונים פי' שילקו משום עדות שקר שהעידו ומשום כאשר זמם ותרוייהו משום לאו אחד אבל במעידים שחייב מאה זוז דבלאו קרא דלא תענה היה מתחייב לשלם משום כאשר זמם דממון לא בעי אזהרה התם ודאי אי לאו כדי רשעתו הוה לקי מלא תענה וכן במעידים שהוא בן גרושה או בן חלוצה: כי אתא עד אחד מצטרף בהדיה. למ''ד סנהדרין (ד' ל.) אין עדותן מצטרפת עד שיעידו שניהם כאחד הוי הכא השני מצטרף בהדיה היינו שיעידו שניהם בב''ד: (תוספות)

דף עה - א

שלא בבית דין הוה קאי והתניא אמר לו אין בדבריך כלום שכבר הודית מאי לאו תנאי היא האי תנא דאמר שכבר אין לך עדים סבר מודה בקנס ואחר כך באו עדים חייב והאי תנא דאמר שכבר הודית סבר מודה בקנס ואח''כ באו עדים פטור לא דכ''ע מודה בקנס ואח''כ באו עדים פטור ובהא קמיפלגי האי תנא דאמר שכבר אין לך עדים סבר חוץ לב''ד הוה והך תנא דאמר שכבר הודית סבר בבית דין הוה: איתמר מודה בקנס ואח''כ באו עדים רב אמר פטור ושמואל אמר חייב אמר רבא בר אהילאי מאי טעמא דרב {שמות כב-ג} אם המצא בעדים תמצא בדיינין פרט למרשיע את עצמו למה לי {שמות כב-ח} מאשר ירשיעון נפקא אלא ש''מ מודה בקנס ואח''כ באו עדים פטור ושמואל אמר לך ההוא מבעי ליה לגנב עצמו כדתנא דבי חזקיה איתיביה רב לשמואל ראה עדים שממשמשים ובאים ואמר גנבתי אבל לא טבחתי ולא מכרתי אינו משלם אלא קרן אמר ליה הכא במאי עסקינן כגון שחזרו עדים לאחוריהם והא מדתני סיפא רבי אלעזר בר' שמעון אומר יבואו עדים ויעידו מכלל דתנא קמא סבר לא אמר ליה שמואל לאו איכא ר' אלעזר בר' שמעון דקאי כוותי אנא דאמרי כר' אלעזר בר' שמעון לשמואל ודאי תנאי היא לרב מי לימא תנאי היא אמר לך רב אנא דאמרי אפי' לרבי אלעזר בר' שמעון עד כאן לא קאמר ר' אלעזר בר' שמעון התם אלא משום דקא מודי מחמת ביעתותא דעדים אבל הכא דמודה מעצמו אפי' ר' אלעזר בר' שמעון מודה אמר רב המנונא מסתברא מילתיה דרב באומר גנבתי ובאו עדים שגנב פטור שהרי חייב עצמו בקרן אבל אמר לא גנבתי ובאו עדים שגנב וחזר ואמר טבחתי ומכרתי ובאו עדים שטבח ומכר חייב שהרי פטר עצמו מכלום אמר רבא [קפחתי] לסבי דבי רב דהא רבן גמליאל פוטר עצמו מכלום הוה וקאמר ליה רב חסדא לרב הונא ולא קא משני ליה איתמר נמי אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן גנבתי ובאו עדים שגנב פטור שהרי חייב עצמו בקרן אבל אמר לא גנב ובאו עדים שגנב וחזר ואמר טבחתי ומכרתי ובאו עדים שטבח ומכר חייב שהרי פטר עצמו מכלום אמר רב אשי מתניתין וברייתא נמי דיקא מתניתין דתנן גנב על פי שנים וטבח ומכר ע''פ עד אחד או על פי עצמו משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה למה לי דתני גנב על פי שנים ליתני גנב וטבח [ומכר] על פי עד אחד או על פי עצמו אינו משלם אלא הקרן

רש"י שלא בבית דין הוה. לא היו בית דין יושבין ולא מקום ישיבת ב''ד הוה אלא בשוק הודה לו: שכבר הודית. משמע אפילו אתו עדים בתר הכי פטור: תמצא בדיינין פרט למרשיע את עצמו. והאי קרא למ''ל מאשר ירשיעון אלהים נפקא פרט למרשיע את עצמו אלא לאו שמע מינה חד למודה בקנס ולא בעדים וחד למודה בקנס ואחרי כן באו עדים: מיבעי ליה לגנב עצמו. לחייב כפל לגנב עצמו דדרשינן כלל ופרט מהמצא תמצא כדתנא דבי חזקיה: גנבתי. וחייב עצמו בקרן: אבל לא טבחתי ולא מכרתי. רבותא אשמעי' כדאמרינן לקמן דאע''ג דאטביחה לא הודה ונמצא שטבח או מכר דבאו עדים פטור דכיון דמכפל איפטר ליה בהודאה דגנבתי תו לא מחייב ארבעה וחמשה דכיון דמדלית כפל מינייהו הוי ליה תשלומי שלשה וארבעה והני לא כתיבי: ויעידו. לאחר שהודה ויתחייב קנסא: לשמואל ודאי תנאי היא. דהא לא מצי למימר דתנא קמא קאי כוותיה דהשתא ומה הכא דשמע שממשמשין ובאין ומחמת ביעתותייהו אודי פטר ליה ואף ע''ג דהדרו אתו כל שכן מודה מעצמו ואח''כ באו: לרב מי לימא. מי איצטריכא ליה לאוקמי מילתיה כתנאי או דלמא מצי לשנויי לר' אלעזר בר ר' שמעון אליביה ולמימר דשני ליה לר' אלעזר בין ראה עדים שממשמשין ובאין למודה מעצמו בלא פחד עדים: מסתברא מילתיה דרב. דפטר אפילו אם באו עדים: באומר גנבתי. דחייב עצמו לשלם קרן מיהא בהודאה הלכך הודאה גמורה היא ופטור מכפל ומארבעה וחמשה: שהרי פטר עצמו מכלום. בהודאה דטביחה לא היה מחייב עצמו בכלום שהיה יודע שהמודה בקנס פטור הלכך לאו הודאה היא ומשלם אם באו עדים ולא אמרינן מודה בקנס ובאו עדים פטור אלא היכא דאיכא קרן וקנס דאיחייב ליה ממונא בהודאתו ומתכוין להחזיר ממון: אמר רבא. גרסינן ולא גרסינן אמר ליה קפחתינהו לסבי דבי רב רב המנונא קרי סבי דבי רב כדאמר בפ''ק דסנהדרין (דף יז:): [קפחתי]. יש בידי תשובה לקפח דבריו: דהא רבן גמליאל. בהודאה שסימא את עין עבדו פטר עצמו מכלום היה דאין כאן אלא קנס וכי מודה מפטר מאיליו והא חזינן לעיל דאותביה רב חסדא לרב הונא מינה מדוקיא דכבר אין לך עדים הא אתו עדים מחייב: ולא שני ליה. רב הונא למימר דשאני רבן גמליאל דפוטר עצמו מכלום הוה וכי האי גוונא צריכא ליה לאוקמי בחוץ לבית דין הא בבית דין מיפטר ליה בההיא הודאה אליבא דרב: שהרי חייב עצמו בקרן. בהודאה ראשונה הלכך נפטר מן הכפל וכיון דליכא כפל תו לא מחייב בארבעה וחמשה: שהרי פטר עצמו מכלום. כלומר אין זה הודאה שהרי אינו בא להשיב כלום בהודאתו דיודע הוא דמודה בקנס פטור הלכך לפטור עצמו נתכוין: למה לי דקתני. הכי הואיל ואתא לאשמועינן דמודה בקנס פטור לשמעינן בין בכפל ובין בד' וחמשה וניתני גנב וטבח ומכר ע''פ עד אחד או ע''פ עצמו אינו משלם אלא קרן אלא לאו ש''מ להכי לא נקט הודאה גבי קרן וכפל דבעי למיתני ע''פ עצמו דומיא דעד אחד ולמימר דאי הדר אתו עדים חייב ואי הוה תני הודאה גבי גניבה תו לא מיתני ליה ע''פ עצמו דומיא דעד אחד דא''נ אתו עדים פטור אבל השתא דלא אודי בקרן דשני עדים שהעידו על הגניבה חייבוהו מחייב אף בארבעה וחמשה לכי אתו סהדי כר' יוחנן: (רש"י)

תוספות משום ביעתותא דעדים קא מודה. והא דאמר בפרק שבועת העדות (שבועות ד' לג:) דלרבי אלעזר בר' שמעון לא משכחת לה דמודה מפי עצמו דפטור אלא היכא דליכא עדים כלל היינו אליבא דשמואל: אמר ליה רבא קפחת לסבי דבי רב. פי' בקונטרס ציערת תלמידים שבבית המדרש שאמר דבר שאינו דהא רב הונא דידע מילתיה דרב גדול ממך אין לו זה החילוק וקשה דבכל דוכתי הוי קיפוח לשון ניצוח כמו לקפחני בהלכות הן באין בפ' שני דקדושין (ד' נב:) ודנזיר (ד' מט:) וכמו קפחינהו לתלתא רבנן סמיכי בטעותא גיטין (ד' כט:) ורשב''ם פי' דל''ג אמר ליה רבא אלא אמר רבא קפחתי לסבי דבי רב פירוש נצחתי את רב המנונא שהוא סבי דבי רב והוכחתי לו מכח דברי רב הונא שהיה יודע דברי רב יותר ממנו שאין לחלק כמו שחילק והביא ראיה מפ''ק דסנהדרין (ד' יז: ושם) דאמר התם אמרי בי רב רב הונא ופריך והאמר רב הונא אמרי בי רב ומשני אלא אימא רב המנונא ולהכי קרי ליה סבי דבי רב וקשה חדא שמוחק כאן בספרים אמר ליה ועוד דאין דרך לומר איתמר נמי אחרי שסתר את דבריו ועוד דכוותיה דרב המנונא דייק מתני' וברייתא כדאמר בסמוך ולרב הונא מפקא מתני' מדברי רב ונראה לפרש אמר ליה רבא קפחת לסבי דבי רב כלומר אמר ליה רבא לרב המנונא נצחת את רב הונא שהוא סבי דבי רב שהוא לא ידע לחלק כאשר חלקת ובסנהדרין מפרש ר''ת אימא רב המנונא פירוש לא תימא אמר רב הונא אמרי בי רב אלא אמר רב המנונא אמרי בי רב וכן משמע דלפי האמת נמי הוי אמרי בי רב רב הונא דבהערל (יבמות ד' פג: ושם) קאמר בי רב מני רב הונא ורב הונא אין הלכה קאמר ובקונט' דחק שם לפרש דהא דאמר בסנהדרין אימא רב המנונא דוקא היכא דמוכח דהיינו היכא דאיכא אמר רב הונא אמרי בי רב התם הוי רב המנונא וקשה דא''כ כי קאמר בסנהדרין שלחו מתם רבי יוסי בר חנינא מחכו עליה במערבא ר' אלעזר ופריך הא שלחו מתם לרבי יוסי בר חנינא מוצא כו' ומשני אלא איפוך ה''ל לשנויי היכא דמוכח שאני ועוד דלא יתכן כלל שיאמר רב הונא משום רב המנונא שהיה תלמיד תלמידו כדמשמע בריש הדר (עירובין ד' סג.) ואין להאריך כאן בזה: (תוספות)

דף עה - ב

אלא לאו הא קמ''ל גנב על פי שנים וטבח על פי עד אחד או על פי עצמו הוא דלא מחייב עצמו בקרן הוא דאמרינן ע''פ עצמו דומיא דע''פ עד אחד מה ע''פ עד אחד כי אתי עד אחד מצטרף בהדיה מחייב על פי עצמו נמי כי אתו עדים מחייב אבל גנב וטבח ומכר ע''פ עד אחד או ע''פ עצמו דחייב עצמו בקרן לא אמרינן על פי עצמו דומיא דעל פי עד אחד ברייתא דתניא ראה עדים שממשמשין ובאין ואמר גנבתי אבל לא טבחתי ולא מכרתי אינו משלם אלא קרן למה לי למיתנא ואמר גנבתי אבל לא טבחתי ולא מכרתי ניתני או גנבתי או טבחתי ומכרתי אלא הא קמ''ל טעמא דאמר גנבתי הוא דחייב עצמו בקרן דפטור אבל אמר לא גנבתי ובאו עדים שגנב וחזר ואמר טבחתי ומכרתי ובאו עדים שטבח ומכר דלא חייב עצמו בקרן חייב אלמא הודאה דטביחה לאו הודאה היא אמרי לא היא גופה קמ''ל דכיון דאמר גנבתי אע''ג דאמר לא טבחתי ולא מכרתי ובאו עדים שטבח ומכר פטור מאי טעמא תשלומי (ארבע) חמשה אמר רחמנא ולא תשלומי ארבעה ולא תשלומי שלשה לימא כתנאי היו שנים מעידין שגנב והיו שנים מעידים אותו שטבח ומכר הוזמו עדי גניבה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה הוזמו עדי טביחה הוא משלם תשלומי כפל והן משלמין תשלומי שלשה משום סומכוס אמרו הן משלמין תשלומי כפל והוא משלם תשלומי שלשה לפר ושנים לאיל אהייא קאי סומכוס אילימא ארישא לית ליה לסומכוס עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ואלא אסיפא שפיר קאמרי רבנן הוא משלם תשלומי כפל והם משלמין תשלומי שלשה אלא מילתא אחריתי איכא בינייהו כגון דאתו בי תרי אמרי ליה גנבת אמר להו אין גנבתי וטבחתי ומכרתי מיהו לא בפניכם גנבתי ואייתי סהדי ואזמינהו דלא באפייהו גנב ואייתי בעל הבית סהדי ואסהידו ביה דגנב וטבח ומכר ובהודאת טביחה קמיפלגי דרבנן סברי אע''ג דהודאה דגניבה מחמת עדים הוא דקא מודה הודאה דטביחה הודאה היא ופטור וסומכוס סבר כיון דהודאה דגניבה מחמת עדים הוא דקא מודה דטביחה לאו הודאה והנך עדים קמאי דאזמינהו משלמין תשלומי כפל והוא משלם שלשה לפר ושנים לאיל אמר רב אחא בריה דרב איקא לא דכולי עלמא הודאה דטביחה לאו הודאה היא אלא בעדות שאי אתה יכול להזימה קמיפלגי כגון דאתו סהדי ואמרי ליה גנבת ואמר להו גנבתי וטבחתי ומכרתי מיהו לא בפניכם גנבתי אלא בפני פלוני ופלוני ואייתי סהדי ואזמינהו דלא באפייהו גנב ואתו פלוני ופלוני ואסהידו ביה דגנב וטבח ומכר ובהא קמיפלגי דרבנן סברי הויא לה עדות שאי אתה יכול להזימה וכל עדות שאי אתה יכול להזימה לא הויא עדות וסומכוס סבר עדות שאי אתה יכול להזימה הויא עדות והא קיימא לן דעדות שאי אתה יכול להזימה לא הויא עדות הני מילי היכא דלא ידעי באיזה יום באיזה שעה דליכא לעדות כלל אבל הכא סיועי הוא דקא מסייעי ליה אמר מר הן משלמין תשלומי כפל מדקא מודה דגנב קרן בעי שלומי אמר רבי אלעזר משמיה דרב תני

רש"י ה''ג אלא לאו הא קמ''ל גנב על פי שנים וטבח ומכר ע''פ עצמו או ע''פ אחד דלא חייב עצמו בקרן הוא דאמרינן ע''פ עצמו כו'. כלומר בכי האי גוונא הוא דאמר דומיא דעד אחד לחייביה כי הדר אתו סהדי אבל היכא דגניבה עצמו מודה לא אמרינן דומיא דעד אחד: ניתני גנבתי או שאמר טבחתי ומכרתי. פטור מתשלומי ד' וה' ושמעינן מינה תרתי דאע''ג דלא הודה אלא אטביחה ופטר עצמו מכלום הויא הודאה אלא מדלא תני הכי ש''מ טעמא דאמר גנבתי כו': לימא כתנאי. הודה דטביחה אי הודאה הויא בלא הודאה דגניבה דלא מחייב עצמו בקרן לפוטרו אם באו עדים או לא: בטלה כולה. דכיון דלא גנב לא טבח והראשונים משלמין כפל והוא פטור והאחרונים פטורין: הוזמו עדי טביחה. ולא עדי גניבה: והן משלמין תשלומי שלשה. לגנב: אילימא ארישא. דהוזמו עדי גניבה וקאמר סומכוס הן משלמין כפל בשבילו לבעלים כמשפטו והוא משלם שלשה משום טביחה דעדי טביחה לא הוזמו: ולית ליה לסומכוס כו'. הא ודאי כיון דלא גנב לא טבח: אלא לאו על כרחיך מילתא אחריתי. אמור רבנן דקאי סומכוס עלה ולא משכחת דתיקו מילתא דסומכוס אתנא קמא שפיר אלא הכי כגון דאתו כו': אין גנבתי. והך הודאה דגנב לאו הודאה היא דהא מחמת הני עדים דקאמרי ליה גנבת הוא דמודה אבל הודאה דטביחה ומכירה לאו מחמת ביעתותייהו אודי דהא לא אמרי ליה [טבחת] אלא גנבת: ואייתי בעל הבית סהדי. אחריני דגנב וטבח ומכר וקאמרי רבנן דהן משלמין תשלומי כפל לגנב והגנב לבעלים והוא פטור מד' וה' דהא אודי אטביחה והודאה היא ואע''ג דאייתי בעל הבית סהדי דגנב פטור דהודאה גמורה היא אף ע''פ שלא חייב עצמו בקרן וקאמר להו סומכוס הן משלמין כפל והוא משלם תשלומי שלשה דהודאה דטביחה לאו הודאה היא שהרי פטר עצמו מכלום: רבנן סברי אע''ג דגניבה מחמת עדים קא מודה. ואינה הודאה וחייב לשלם לבעלם אותו כפל שנוטל מאלו: הודאה דטביחה. דלאו מחמת ביעתותא אודי מיהא הודאה היא ופטור מד' וה' אע''ג דפטר עצמו מכלום בהודאה זו דהא הודאה שגנבתי כמאן דאמר לא גנבתי דמי דמחמת קמאי אודי ומה דמחייב בקרן וכפל משום עדות האחרונים הוא ולאו משום הודאתו: לא דכולי עלמא הודאה דטביחה. בלא הודאה דגניבה לאו כלום היא לפוטרו במקום עדים כרבי יוחנן ואי הני סהדי בתראי סהדותא מעליותא הויא לא הוי פטרי ליה רבנן אלא הכא בעדות שאי אתה יכול להזימה עסקינן וכגון דהני עדים אחרונים הכשרים שהביא בעל הבית להעיד שגנב וטבח ומכר על פי הגנב הביאם שאמר הגנב בבית דין בפני פלוני ופלוני גנבתי כדמפרש ואזיל ואתו פלוני ופלוני כו': רבנן פטרי ליה. לגנב מארבעה וחמשה אלא משלם לבעלים קרן לבדו והוא נוטל כפל מן הראשונים שרצו להפסידו כפל וקנסא לא משלם מאי טעמא דהני סהדי בתראי אינן עדים דאינך יכול להזימם ולקיים בעדות זו דין הזמה שהרי הוא הודה תחילה שבפניהם גנב ועל פיו באו להעיד ולאו עדות היא הלכך אמאי מחייבת ליה אהודאת פיו על פי עצמו לא ישלם קנס ואהא מילתא קאי סומכוס וסבר עדות שאי אתה יכול להזימה עדות היא ועדים המוזמין משלמין תשלומי כפל לבעלים במקום גנב והוא משלם שלשה לפר דהא אתו סהדי דטבח ומכר: הני מילי. דלא הויא עדות: היכא דאמרי לא ידעינן באיזו יום באיזו שעה. דאיכא למימר דלהכי עבדי דמסתפו דלא ליתו סהדי דלזמינהו והלא באותה שעה עמנו הייתם ועדים שקרנים הם: אבל הכא. דהא דאין אתה יכול להזימה היינו משום דקושטא קא מסהדי מכל שכן דעדותן עדות דסיועי קא מסייעי להו הלכך הך ראשונים שהוזמו משלמים בשבילו כפל והוא משלם שלשה לתשלומי חמשה דפר ושנים לאיל דעדות איכא והודאה ליכא דהודאה דגניבה מחמת ביעתותא דקמאי אודי והודאה דטביחה פוטר עצמו מכלום הוה: תשלומי כפל. אמר סומכוס בכי האי גוונא דקמאי משלמין כפל דמשמע קרן וכפל ואמאי כיון דקא מודי ואמר גנבתי איהו קרן קא בעי לשלומי דבשלמא קנסא דכפל הוו קא בעי לאפסודי בעדות שקר דידהו דאכתי לא עמד בדין ואיכא למימר דמודה ומיפטר אלא קרן הוא מחוייב וקאי ולא מפסדי ליה מידי: (רש"י)

תוספות ברייתא דתניא ראה עדים כו'. תימה דאמאי לא הביא מתניתין דפרק בתרא דשבועות (דף מט. ושם) דלעיל ודאי ניחא שמביא ברייתא לפי שצריך לדקדק מסיפא דר''א בר' שמעון דלא מתניא. במתני' דשבועות אבל הכא אין צריך לדקדק כלל מסיפא וי''ל דאמתני' דשבועות ידע שפיר דאיכא לדחויי דהיא גופה קמ''ל כדקאמר בסמוך אבל ברייתא שמוספת על המשנה סבור דקמ''ל דהודאה דטביחה לאו הודאה היא: (תוספות)

דף עו - א

תשלום דכפל: גנב והקדיש ואחר כך טבח ומכר כו': אמרי בשלמא אטביחה לא מחייב דכי קא טבח דהקדש קא טבח ולא דמריה קא טבח אלא אהקדש ליחייב מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים הא מני ר''ש היא דאמר קדשים שחייב באחריותן ברשותיה דמריה קיימי הא מדסיפא ר''ש הוי רישא לאו ר''ש אלא הכא במאי עסקינן בקדשים קלים ואליבא דר' יוסי הגלילי דאמר קדשים קלים ממון בעלים הוא וברשותיה קיימי אבל קדשי קדשים מאי משלם תשלומי ד' וחמשה אדתני רישא גנב וטבח ואח''כ הקדיש משלם תשלומי ד' וה' ליפלוג וליתני בדידה במה דברים אמורים בקדשים קלים אבל בקדשי קדשים משלם תשלומי ארבעה וחמשה אלא לעולם לא שנא קדשי קדשים ולא שנא קדשים קלים ודקשיא לך מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים מכרו להדיוט מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דשמעון מכרו לשמים מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן: רבי שמעון אומר וכו': אמרי נהי דסבר ר''ש מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים איפכא מיבעי ליה קדשים שחייב באחריותן פטור דאכתי לא נפק מרשותיה קדשים שאינו חייב באחריותן חייב דמפקי ליה מרשותיה אמרי ר''ש אמילתא אחריתי קאי והכי קתני אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי ד' וה' וכן גונב הקדש מבית בעלים פטור מ''ט {שמות כב-ו} וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש רבי שמעון אומר קדשים שחייב באחריותן חייב מאי טעמא קרינא ביה וגונב מבית האיש ושאינו חייב באחריותן פטור דלא קרינן ביה וגונב מבית האיש מכדי שמעינן ליה לר''ש דאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה קדשים נמי שחיטה שאינה ראויה היא כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן בשוחט תמימים מבפנים לשם בעלים והרי חזרה קרן לבעלים אמר רבי יצחק בר אבין שנשפך הדם כי אתא רבין אמר רבי יוחנן בשוחט תמימים בפנים שלא לשם בעלים

רש"י תשלום דכפל. משלמין את הכפל והוא משלם שלשה לבד הקרן: כי קא טבח דהקדש קא טבח. דהא בלאחר יאוש קיימינן דאי לפני יאוש לא קדשה וכיון דאייאוש קנייה הקדש ביאוש ושינוי רשות הלכך לאו דמריה קטבח: ר''ש היא. וכגון שאמר הרי עלי עולה והפריש גניבה זו לנדרו דכיון דחייב באחריותו ודבר הגורם לממון הוא כממון דמי ולאו מכירה היא ומיהו לענין טביחה פטור דאע''ג דברשות גנב קיימא דאם אבדו חייב באחריותם להקדש חל עליה מיהא שם הקדש לאפוקי מרשות מרה קמא ולאו דמרה קא טבח: בקדשים קלים. שהקדישו לשלמים: דר' יוסי הגלילי. בפ''ק (דף יב:) הלכך לאו מכירה היא ומיהו מרשות מרה קמא אפקינהו שם הקדש וכי קא טבח לאו דמרה קא טבח ל''א בטביחה משום הכי לא מחייב דבשעת טביחה דהקדש נינהו דאמר בפ''ק דכי אמר רבי יוסי הגלילי ממון בעלים מחיים אבל לאחר טביחה לא אלא משלחן גבוה קא זכו ולא נהירא לי דבכי האי שחיטה לא אמר ר' יוסי הגלילי דמשלחן גבוה קא זכו אלא במקדש בחלקו שחלקו בקדשים דהויא התם שחיטה וזריקה והקטרת חלבים אבל בשעת טביחה אכתי ממון בעלים הם: אדתני רישא כו'. דמשמע דלא מצי למיתני חיובא בתר דאקדיש: לפלוג וליתני. בסיפא ולאשמועינן חיובא אפילו היכא דאקדיש קודם טביחה: מכרו להדיוט מעיקרא תורא דראובן. קודם שמכרו קרוי השור על שמו של גנב ומשמכרו קרוי על שם לוקח אבל מכרו לשמים עדיין שם המקדישו עליו שקרוי עולתו של פלוני: אמרי נהי דסבר רבי שמעון כו'. דקא סלקא דעתך משום טביחה לא מחייב ליה ר''ש דאפילו הפרישו לשם נדר המוטל עליו אחריות נפק מרשות מריה קמא ונעשה זה שומר להקדש וכי טבח לאו דמריה קא טבח וכי מחייב ליה ר''ש אשעתא דהקדש קמחייב ליה דהויא מכירה הלכך מיבעי ליה למימר איפכא: דאכתי לא נפיק מרשותיה. הלכך לאו מכירה היא ואטביחה נמי לא מחייב דמרשות מריה קמא נפיק: שאין חייב באחריותן חייב. אשעת הקדש דמכירה היא: אמילתא אחריתי קאי. דהיכא דאקדיש גנב בין לנדר בין לנדבה לא מחייב ליה ר''ש לאו אשעתא דהקדש משום דעדיין שמו עליו נדבתו של פלוני ולאו אטביחה דהא מרשות מריה קמא נפק אלא אגונב הקדש שהקדישו בעלים קאי דכיון דחייב בעלים באחריות כי קא טבח דמריה קא טבח דדבר הגורם לממון כממון דמי: שמעינן ליה לרבי שמעון. דמתני' דפטר אטביחת טריפה: קדשים נמי שחיטה שאינה ראויה היא. דקדשים הנשחטין בחוץ פסולין ומאי טעמא דרבי שמעון דאמר קדשים שחייב באחריותן חייב דמשמע שאם גנב קדשים וטבחן דחייב בתשלומי ד' וה': והרי חזרה קרן לבעל הבית. הואיל ולשם בעלים נזבחו: שנשפך הדם. ומיהו בשעת שחיטה ראויה היא: שלא לשם בעליהן. דשחיטה ראויה היא דקיימא לן (זבחים ד' ב.) כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים וקרן לא חזרה לבעלים דקיימא לן שלא עלו לבעלים לשם חובה: (רש"י)

תוספות תשלום דכפל. ולעיל (דף סח:) דמוקי ריש לקיש מתני' דגנב והקדיש ואח''כ טבח משלם תשלומי כפל כשהקדיש בעלים ביד גנב צריך לומר נמי תשלום דכפל: אלא אהקדש ליחייב. כולה הך סוגיא כר' יוחנן ודלא כריש לקיש דמוקי לה לעיל (דף סח:) כשהקדישו בעלים ביד גנב: והשתא תורא דשמעון. והא דאמר לקמן גנב והקדיש חייב ד' וה' דהוי כמוכרו להדיוט היינו בקדשי בדק הבית דלא מיקרו על שם בעלים וקדשי מזבח אומר ר''י אע''ג דמיקרו על שם בעלים ולא הוי הקדש כמכירה מ''מ למ''ד יאוש לא קני חשיב כיאוש ושינוי רשות לענין דחל הקדש אחר יאוש כדמשמע לעיל (דף סו:) דבעי לאוכוחי אביי לרבה דיאוש לא קני מקרבנו ולא הגזול ואפילו הכי אמר שם דחל הקדש אע''ג דאכתי לא אסיק אדעתיה דהוי יאוש ושינוי השם אלא משום דהוי יאוש ושינוי רשות: ורבי שמעון הא אמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה. הא לא איצטריך אלא משום מ''ד אין לשחיטה אלא לבסוף דלמ''ד דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף מצי למפרך אפילו סבר ר''ש שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה אמאי חייב אשחוטי חוץ ד' וה' מכי שחט ביה פורתא אסרה ואידך לאו דמרה קטבח: שחיטה שאינה ראויה היא ולא שמה שחיטה. לגבי ארבעה וחמשה דגמר מוטבוח טבח והכן בר מלגבי לאו דשחוטי חוץ דבהכי חייב רחמנא וא''ת ואמאי חשיב ליה שחיטה שאינה ראויה הא יכול לפדות בשעת פירכוס דבר העמדה והערכה היא כדאמרינן בפ''ב דחולין (דף ל.) ואין לך מום גדול יותר משחיטה ואין סברא לומר דלפי שנפסל שוב אין לו פדיון דבשלמא פסול שהוא בשריפה כגון פיגול אין לו פדייה משום דמצוה לשורפו כדאמרינן בפרק כל שעה (פסחים ד' כד.) כל שבקדש פסול באש ישרף אבל שחיטת חוץ אינה בשריפה אלא בקבורה כדאמרינן בפרק עד כמה (בכורות דף כח.) מי שאינו מומחה וראה את הבכור ונשחט על פיו הרי זה יקבר ומיהו לדברי המפרש דלא חשיב המפרכסת כחיה. אלא כגון ישראל בטמאה ונכרי בטהורה דלאו שחיטה היא דההיא דשחט בה שנים או רוב שנים ועדיין ' מפרכסת הרי היא כחיה דבפ''ב דחולין (ד' ל: ושם) אין משנה בשום מקום אלא היינו ההיא דהעור והרוטב (שם ד' קכא.) דשונים ישראל בטמאה כו' אבל היכא דשחטה כתיקונה לא חשיב מפרכסת כחיה מתיישב כאן דשחיטת חוץ לאו בת פדייה היא כיון דשחיטה גמורה היא להוציא מידי נבילה וגם להתירה באכילה אם היה לה פדיון דהכא אליבא דר''ש קיימי דבין רבי יוחנן ובין ר''ל מודו דקדשי מזבח לר''ש היו בכלל העמדה והערכה כדאמרינן בפרק בתרא דתמורה (ד' לב:) ולא פליגי אלא אליבא דרבנן אבל מ''מ קשה לריש לקיש אליבא דרבנן דקדשי מזבח לא הוי בכלל העמדה והערכה כדאמר התם דלא משתמיט בשום מקום לשום תנא שיהיו נפדין ודוחק לומר דמדרבנן הוא דאין נפדין לפי שעשה מום זה בידים כשאר מטיל מום שאין נשחט וניתר על ידי אותו מום וי''ל דמום שהוא מחיים חשיב מום לפדות על ידו אבל מום דלאחר מיתה לא חשיב מום כדתניא בסוף תמורה (לג.) בהדיא מתו תמימים יקברו בעלי מומים יפדו דלא בעי העמדה והערכה ואפילו הכי תמימים יקברו: שלא לשם בעליהן. וה''ה שלא לשמן אי נמי ההוא נמי קרי ליה שלא לשם בעליהן משום שלא עלו לבעלים לשם חובה ונראה לו דוחק להעמיד בנשפך הדם ורב דימי דאוקמא כשנשפך הדם משום דניחא ליה לאוקמא בכל קדשים שחייב באחריותן [דבשלא] לשם בעליהן לא מתוקמא בפסח וחטאת דמפסלי שלא לשמן: (תוספות)

דף עו - ב

וריש לקיש אמר בשוחט בעלי מומין בחוץ תהי בה רבי אלעזר לר' יוחנן שחיטה מתרת והלא זריקה מתרת לריש לקיש שחיטה מתרת והלא פדייה מתרת אישתמיטתיה הא דרבי שמעון כל העומד לזרוק כזרוק דמי וכל העומד לפדות כפדוי דמי כל העומד לזרוק כזרוק דמי דתניא רבי שמעון אומר יש נותר שהוא מטמא טומאת אוכלין ויש נותר שאינו מטמא טומאת אוכלין כיצד לן לפני זריקה אינו מטמא טומאת אוכלין לאחר זריקה מטמא טומאת אוכלין וקיימא לן מאי לפני זריקה קודם שנראה לזריקה לאחר זריקה לאחר שנראה לזריקה קודם שנראה לזריקה לן מאי היא דלא הויא שהות ביום למזרקיה דשחטיה סמוך לשקיעת החמה ואינו מטמא טומאת אוכלין לאחר שנראה לזריקה לן דהויא שהות ביום למזרקיה מטמא טומאת אוכלין אלמא כל העומד לזרוק כזרוק דמי וכל העומד לפדות כפדוי דמי דתניא רבי שמעון אומר

רש"י בעלי מומין. שחיטתן היתר בחוץ: תהי. לשון מריח בקנקן כמו תהי ליה אקנקניה (ב''ב ד' כב.) כלומר דייק לה רבי אלעזר ופריך לרבין אליבא דרבי יוחנן וכי שחיטתו מתרת והלא זריקה מתרת ובשעת טביחה שחיטה שאינה ראויה היא: אישתמיטתיה. לרבי אלעזר הא דלר' שמעון כל העומד כו': וכל העומד לפדות כו'. ובעלי מומין כפדוים דמו הואיל וסופן לכך ובבעלי מומין מעיקרן עסקינן דאי בשקדם הקדישן את מומן תו לא חזו לפדיון משנשחטו דשמעינן ליה לרבי שמעון בן לקיש אליבא דר' שמעון בשמעתא בתרייתא דמסכת תמורה (ד' לב:) קדשי מזבח בכלל העמדה והערכה ומשנשחטה אינה יכולה לעמוד אבל בבעל מום מעיקרו מודה: יש נותר שמטמא כו'. לרבי שמעון איסורי הנאה אין מטמאין טומאת אוכלין דדריש מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים או לנכרי או לישראל קרוי אוכל בפרק קמא דבכורות (ד' ט:) ואם היתה לה שעת היתר הנאה משנשחטה ירדה עליו דין קבלת טומאה ואפילו נאסר לאחר כן מקבלת טומאה: לן לפני זריקה. קדשים הנפסלין להיות נותר בלילה אחת כגון תודה וקדשי קדשים כולן אם לא נזרק דמן ולא ניתר באכילה ואין מטמא טומאת אוכלין: וקיימא לן. בפרק המנחות והנסכים דהאי לפני זריקה קודם שנראה לזריקה קאמר דלא הוה ליה שהות ביום דלאו עומד לזרוק ביום הוה דליכא למימר כזרוק דמי לשוויה אוכלא: לן. לאחר שנראה לזריקה דהוי שהות ביום אוכלא הוא אלמא כזרוק דמי: (רש"י)

תוספות ור''ל אמר כו'. ריש לקיש לא קאי אסוגיא דידן דלדידיה לא צריך למימר דרבי שמעון קאי אמילתא אחריתי אלא לפי דבריו דמוקי מתניתין לעיל (ד' סח:) כשהקדישו בעלים ביד גנב מוקי לה בשוחט בעלי מומין בחוץ: בשוחט בעלי מומין בחוץ. פי' בקונטרס דבבעלי מומין מעיקרא עסקינן דאי בשקדם הקדשן למומן תו לא חזו לפדיון משנשחטו דשמעינן ליה לר''ל אליבא דרבי שמעון בשמעתא בתרייתא דתמורה (ד' לב:) דקדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה ומשנשחטה אין יכולה לעמוד ובבעל מום מעיקרו מודה ורבינו תם מפרש דבשעת פירכוס בעודן יכולין לעמוד בני העמדה והערכה נינהו כדאמרינן בפ''ב דחולין (ד' ל. ושם) ומיהו לאותן המפרשים דבשחיטה גמורה אין מועיל פירכוס כמו שפירשתי לעיל (עמוד א) צריך לאוקמי בבעל מום מעיקרו כמו שפי' בקונטרס: והלא זריקה מתרת. למאן דמוקי לה כשנשפך הדם פריך דאי למאן דאמר שלא לשם בעליהן כיון דנשחט ונזרק בהכשר שחיטה ראויה היא בלא טעם כל העומד לזרוק כזרוק דמי ואף על גב דבפרק אותו ואת בנו (חולין ד' פ: ושם) בעי למימר דכל שחיטת קדשים שחיטה שאין ראויה היא לא קיימא מסקנא הכי אלא במסקנא משמע היכא דנזרק הדם לבסוף שחיטה ראויה היא אע''פ שלא היה עומד לזרוק כגון באותו ואת בנו דהוי מחוסר זמן דלא אמרינן לרבי שמעון כזרוק דמי אלא במקום שמצוה לזרוק כדאמר בפרק המנחות והנסכים (מנחות דף קא: ושם) בשלמא פרה עומדת לפדותה פירוש דאם מצא נאה ממנה מצוה לפדותה אלא הני מנחות אין מצוה לפדותן ובכריתות בפ' אשם תלוי (ד' כד:) אמר בהדיא אימור דאמר רבי שמעון במידי דעומד לזרוק והכי איתא הגירסא בספרים אלא אמר רבא ה''ק רב המנונא אין מלקות אותו ואת בנו נוהג בקדשים דכיון דכל כמה דלא נזרק דם לא משתרי בשר בעידנא דקא שחיט הויא התראת ספק ולא שמיה התראה ולא לקי משמע למאן דאמר שמה התראה לקי אם כן שחיטה ראויה היא היכא דנזרק לבסוף ובקונטרס פי' התם דגרס אין מלקות אותו ואת בנו בקדשים ולא יותר ולא משום דהוו התראת ספק אלא משום דמחוסר זמן הוא דשחיטה שאינה ראויה היא וקשה לר''י אי חשיב מחוסר זמן ואסור לשוחטו משום אותו ואת בנו אם כן הוא לוקה משום לא תשחטו כיון דאמר רחמנא אותו ואת בנו נוהג בקדשים וא''א אלא בשחיטה שאין ראויה בעל כרחך גזירת הכתוב כך היא שהיא כשחיטה הראויה להתחייב עליה מידי דהוה אשחוטי חוץ ואע''ג דלמידי אחרינא חשיב שחיטה שאינה ראויה לענין שחוטי חוץ מיהא מחייב כיון שאין האיסור מחמת דבר אחר ה''נ באותו ואת בנו וא''ת ואמאי צריך בפרק בתרא דזבחים (דף קיג:) למעוטי רובע ונרבע דלא מחייב משום שחוטי חוץ מדכתיב ואל פתח אהל כו' תיפוק . ליה דשחיטה שאין ראויה היא מחמת איסור אחר ודוחק לומר דלרבנן איצטריך קרא ולא לרבי שמעון ויש שהיו רוצים לתרץ דאע''ג דבעלמא ילפינן מוטבוח טבח והכן בשחוטי חוץ גופיה סברא הוא דילפינן מגופייהו ואין נראה לר''י דאם כן שוחט טריפת חולין בעזרה אמאי מתיר רבי שמעון בהנאה בספ''ב דקדושין (דף נח. ושם) ובכיסוי הדם (חולין דף פה: ושם) משום דהויא שחיטה שאינה ראויה נילף מגופה דלעולם שחיטת חולין בעזרה שחיטה שאין ראויה היא דקסבר רבי שמעון חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא אלא משום דאפילו הכי בעינן שלא יהא בה פסול אחר: והלא פדייה מתרת. תימה מה פריך דלמא כשנפדית איירי שהרי יכול לפדות אחר שחיטה לפי' הקונטרס דאיירי בבעל מום מעיקרו וכיון דלבסוף נפדה הויא שחיטה ראויה כדמוכח בחולין (דף פ: ושם) ומיהו לפר''ת דמיירי בהקדישו קודם למומו אע''ג דבשעת פירכוס היה יכול לפדות סתמא דמילתא דגנב אין נודע לו שהוא דקדשים עד אחר זמן שכבר אין מפרכס אבל לפירוש הקונטרס קשה מיהו לפירושו נמי מצי למימר דסתם גניבה שחיטה וכל מעשיה בסתר ומיד אחר השחיטה רגילין לאוכלה וסתמא דמילתא לא נודע לו שהיא דהקדש עד שנאכלה דתו לא מיפרקא: כל העומד לזרוק כזרוק דמי. תימה דבפרק אותו ואת בנו (חולין דף פ. ושם) אמר רבי אושעיא כולה מתניתין דלא כרבי שמעון כו' עד קדשים בפנים מכדי שמעינן ליה לרבי שמעון דאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה קדשים נמי שחיטה שאינה ראויה היא דכל כמה דלא זרק הדם לא משתרי בשר שני אמאי סופג את הארבעים ופסול כלומר דחשבינן ליה לקמא כאילו קטליה והוה ליה שני כשר גמור ואמאי חשיב ליה שחיטה שאין ראויה נהי דלא משתרי בשר אלא בזריקת הדם הלא משעת שחיטה הוי כזרוק דכל העומד לזרוק כזרוק דמי ומפרש רבינו תם דרבי אושעיא לית ליה כל העומד לזרוק כזרוק דמי אלא סבירא ליה כתנא קמא דמתניתין דהתם (ד' פא:) דתנן השוחט ונמצאת טריפה השוחט פרת חטאת רבי שמעון פוטר דלא מחייב משום אותו ואת בנו דשחיטה שאין ראויה היא ולית ליה כל העומד לפדות כפדוי דמי והתם בגמרא פריך עלה מההיא דפרה מטמא טומאת אוכלין ומשני פרת. חטאת אינה משנה אבל ר' אושעיא סבר דאדרבה מתניתין דהתם עיקר וההיא דפרה ליתא ועוד י''ל דקסבר ר' אושעיא כיון דלא אמרינן כזרוק דמי עד שיתקבל בכוס כדמשמע בפ''ק דפסחים (דף יג: ושם) דמצוה הוא להמתין מלזרוק עד שתקבל כל דם הנפש הלכך בגמר השחיטה שעדיין לא נתקבל כל הדם לא אמרינן כזרוק דמי ועי''ל דקסבר ר' אושעיא דאפילו הוי כזרוק בשעת שחיטה כיון דבשחיטה לחודה לא משתרי בשר אלא מחמת דהוי כזרוק לא הוי דומיא דטבוח טבח והכן ושחיטה שאין ראויה היא וא''ש דבריש המנחות והנסכים (מנחות דף קא: ושם) פריך ליה לר' אושעיא מכדי שמעינן ליה לר' שמעון כל העומד לזרוק כזרוק דמי כו' ומיהו סוגיא דשמעתין חשיב ליה שפיר שחיטה ראויה וכן במסקנא דהתם וכי היכי דפריך התם ארב המנונא הוי מצי למפרך לר' אושעיא וכי היכי דמתרץ לרב המנונא הוי מצי לתרץ לרבי אושעיא דהא דלא מוקי מתניתין כרבי שמעון משום דלרבי שמעון שני אין סופג את הארבעים דה''ל התראת ספק ור''ת לא גרס ושני אמאי סופג את הארבעים ופסול דשני כבר נפסל דשחיטה ראשונה שחיטה ראויה היא כיון דנזרק הדם בהכשר והוי שני מחוסר זמן אלא גרסינן אמאי סופג את הארבעים ותו לא ומן השני דייק דשחיטה שאינה ראויה היא ואמאי סופג את הארבעים הא ה''ל התראת ספק דשמא לא יזרוק וכזרוק לא הוי כיון דאין מצוה לזורקו ופריך פשיטא דהכי איתא דהיאך ילקה דהא התראת ספק היא ועוד דאסור לזרוק הדם ופשיטא דלא תגמר השחיטה ומשני קדשים כו' והשתא ארבי אושעיא לא מצי פריך מידי אלא לרב המנונא: (תוספות)

דף עז - א

פרה מטמא טומאת אוכלין הואיל והיתה לה שעת הכושר

רש"י פרה. אדומה מטמאה טומאת אוכלין: דהויא לה שעת הכושר. לאכול משנשחטה וירדה לה תורת אוכל: (רש"י)

תוספות פרה מטמא טומאת אוכלין כו'. תימה דמדקאמר הואיל והיתה לה שעת הכושר מכלל דהשתא לאו בת פדייה היא ואמאי והא אית ליה לר''ש בשבועות (דף יא: ושם) דפרה קדשי בדק הבית היא ולר''ש. אית ליה דקדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה בההיא שמעתא גופא ונראה לפרש דהא דקתני הואיל והיתה לה שעת הכושר מיירי לאחר הזאה דאין סברא שתהא בת פדייה אחר שהוזה דמה ואפ''ה מטמא טומאת אוכלין הואיל והיתה לה שעת הכושר קודם הזאה וא''ת והא כל. העומד להזות כמוזה דמי וי''ל דקודם קבלה לאו כמוזה דמי כדפרישית לעיל הקשה רבינו שמואל בר חיים למה לי דהיתה לה שעת הכושר תיפוק ליה דחיבת הקדש מכשרתו ומשויא לה אוכלא כדדרשינן בפ''ב דחולין (דף לו: ושם) והבשר לרבות עצים ולבונה וכ''ת דפרה לר''ש כיון דקדשי בדק הבית היא לא שייך בה חיבת הקדש דאפילו בקדשי מזבח לא מהני חיבת הקדש אלא כשקדשו קדושת הגוף בכלי שרת כדמוכח בריש המנחות והנסכים (מנחות דף קב:) ובפ' כל הפסולין (זבחים דף לד.) הא ע''כ שייך בפרה חיבת הקדש אפילו לר''ש דבריש המנחות והנסכים פריך לר''ש נותר ופרה אמאי מטמא טומאת אוכלין עפרא בעלמא הוא דכל העומד לשרוף כשרוף דמי ומשני חיבת הקדש מכשרתו והיינו טעמא דאע''ג דאין בה קידוש כלי כיון דקדשי בדק הבית היא מ''מ שייך ביה חיבת הקדש כיון דחטאת קרייה רחמנא וכל ענייניה כעין עבודת הגוף שיש בה הזאה ופסולה שלא לשמה ותירץ ר''י דאין חיבת הקדש מועלת אלא לשוייה שאין אוכל כאוכל כגון נותר ופרה שהן חשובים כעפרא ועצים ולבונה אבל דבר שהוא אוכל אלא שאין מקבל טומאה לר''ש משום אוכל שאין אתה יכול להאכילו לאחרים לא יועיל חיבת הקדש לעשות האיסור כמותר והא דמשמע בריש כל הפסולין דאוכל בשר שנטמא לפני זריקה ה''א דלא לקי על ידי דרשה דכל שאין ניתר לטהורים אין חייבין עליו משום טומאה אי לאו משום דמרבינן מוהבשר כמו עצים ולבונה התם כיון דלא בעי פטר ליה אלא משום דבעי למילף מטומאת הגוף יש לנו לרבות מוהבשר מק''ו דעצים ולבונה וא''ת אמאי לא אמר דכל קדשים יקבלו טומאה מחיים כיון דמצוה לשוחטן ונימא כל העומד לשחוט כשחוט דמי וי''ל דאפילו נשחט לא אמרינן דכזרוק דמי עד שיקבל בכוס כ''ש כשעדיין לא נשחט ומיהו שעיר המשתלח קשה לר''י שיטמא מחיים טומאת אוכלין לר''ש למ''ד (יומא סז.) דשרו איבריו בהנאה דכיון שעומד לדחות כדחוי דמי וי''ל דכל העומד לעשות לא אמר דכעשוי דמי אלא באוכל האסור להיות כמותר וקרינן ביה אוכל . שאתה יכול להאכילו לאחרים אבל לא מהני לשאין אוכל כמו ב''ח ליחשב כאוכל אע''ג דהוה מהני על האוכל כגון נותר ופרה ליחשב כעפרא אי לאו דמכשר להו חיבת הקדש מידי דהוה אבן פקועה ודגים שהן מותרין בלא שחיטה ואפ''ה חיותן מטהרתן לרבנן דפליגי אר' יוסי הגלילי בפ' בהמה המקשה (חולין דף עה.): פרה מטמא טומאת אוכלין. הקשה בקונטרס בפ' אותו ואת בנו (חולין דף פא: ושם) למה לי קבלת טומאה תיפוק ליה דהיא גופה מטמאה אדם ובגדים ותירץ דבכה''ג מפרש בכריתות בפ' דם שחיטה (דף כא.) כגון שחיפהו פחות מכביצה בצק אי משוית לה אוכל מצטרף בהדי בצק ומקבל האי בצק טומאה אם יגע בטומאה ומטמא שאר אוכלים ואי לאו אוכל הוא לא מקבל האי בצק טומאה דלית ביה שיעורא וכי נגעו ביה אוכלין אחרים טהורין הן שאין נוגעין בנבילה אלא בבצק עכ''ל ומה שהזכיר נבילה משום דעלה דכריתות קאמר ומה שאמר ומקבל האי בצק טומאה אם יגע בטומאה נראה לר''י דלא דק דההיא דחיפהו בבצק דכריתות מיירי כשיש כזית מן הנבילה ונראה שטמא הבצק מן הנבילה ע''י צרופו לכביצה כמו שמיטמא ממקום אחר שהכזית יכול להיות מטמא ומצטרף ונראה שחזר בו משיטתו שהיה רגיל לפרש בכל מקום דאוכל פחות מכביצה מקבל טומאה מן התורה שהרי פירש בהדיא דלא מקבל האי בצק טומאה דלית ביה שיעורא ואין לתרץ קושיית הקונטרס דבלא צירוף בצק צריך הוא לטעם של שעת הכושר משום דלא מצינו שמטמאה אלא מתעסקין כדתנן במס' פרה (פ''ח מ''ג) השורף פרה ופרים והמשלח את השעיר מטמא בגדים והן עצמם אין מטמא בגדים הרי זה אומר [מטמאיך] לא טימאוני ואת טמאתני דמ''מ מטמאה היא אוכלין ומשקין מאחר שסופה לטמא טומאה חמורה את מתעסקין ולא בעי לא הכשר מים ולא הכשר שרץ כדתני דבי ר' ישמעאל בפ' בא סימן (נדה דף נא. ושם) מה זרעים שאין סופן לטמא טומאה חמורה צריכין הכשר כו' ור''י מתרץ דמה שסופו לטמא טומאה חמורה לא מהני אלא לענין זה דחשבינן ליה כאילו הוכשר במים וכאילו נגע בשרץ אבל אין מועיל לעשות שאין אוכל כאוכל הלכך לר''ש דבעי אוכל שאתה יכול להאכיל לאחרים מה שסופו לטמא טומאה חמורה לא יעשנו [כאוכל] להאכילו לאחרים ולכך לא מטמא אלא משום שהיה לה שעת הכושר וכן מוכח בזבחים בס''פ טבול יום (דף קה.) דת''ר השורף הפרה ופרים והמשלח השעיר מטמא בגדים והם [עצמם] אינם מטמא בגדים אלא מטמא אוכל ומשקה דברי ר''מ וחכמים אומרים פרה ופרים מטמא טומאת אוכלין ומשקין אבל לא שעיר המשתלח מפני שהוא חי ופריך בשלמא ר''מ כדתנא דבי ר' ישמעאל מה זרעים כו' אלא לרבנן אי אית להו דתנא דבי ר' ישמעאל אפילו שעיר המשתלח נמי ואי לית להו פרה ופרים מנליה ומשני אין צריכין הכשר טומאה ממקום אחר פי' נהי דהאי דסופו לטמא טומאה חמורה אין צריכין הכשר טומאה אבל הכשר אוכל בעי ומש''ה שעיר המשתלח דלא חזי לאכילה שהוא חי לא מטמא והשתא פליגי דר''מ סבר דמה שסופו לטמא טומאה חמורה מועיל ליחשב אכילה ורבנן סברי דפרה ופרים דוקא מטמא ולא שעיר המשתלח משום דאינו מועיל ליחשב אוכל ור''ש סבר דוקא פרה הואיל והיתה לה שעת הכושר קרינן ביה אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים ולא פרים ושעיר המשתלח שלא היתה להן שעת הכושר וכן מוכח בתוספתא דפרה דבתר מילתייהו דר''מ ורבנן קתני ר''ש אומר פרה מטמא טומאת אוכלין הואיל והיתה לה שעת הכושר פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין אין מטמאין טומאת אוכלין הואיל ולא היה להן שעת הכושר ועוד מייתי ר''י ראייה דבכמה דוכתי קתני צריכין מחשבה ואין צריכין הכשר בפ' דם שחיטה (כריתות דף כא.) גבי נבלת בהמה טמאה בכל מקום ונבלת העוף בכפרים ובפ' בא סימן (נדה דף נ:) גבי גוזל שנפל לגת ובריש טהרות גבי נבלת עוף טהור דאע''פ שאין צריכין הכשר לפי שסופו לטמא טומאה חמורה צריכין מחשבה דלגבי הא [לשוויי אוכל] לא מהני מה שסופו לטמא טומאה חמורה ותימה אי פליג ר''מ אכל הני ועוד דבפ' ג''ה (חולין דף קב.) ובפ' טבול יום (זבחים ד' קה:) בעי למידק דההיא דצריכה מחשבה ואין צריכה הכשר דטהרות אתיא כר''מ מדסיפא ר''מ דקתני שחיטה ומליקה מטהרת טריפתה מטומאתה ומשני מידי אריא סיפא ר''מ ורישא רבנן והיכי הוה בעי לאוכוחי הא ע''כ צריכה מחשבה אתא דלא כר''מ ועוד דבהעור והרוטב (חולין ד' קכח: ושם) גבי חתך בשר מן אבר מן החי חתכו ואח''כ חישב עליו טהור חישב עליו ואח''כ חתכו טמא ומוקמינן לה התם כר''מ ופריך התם למאן דמוקי לה בשהוכשר ל''ל הוכשר הרי מטמא טומאה חמורה אגב אביו משמע אע''ג דמוקמינן לה כר''מ ניחא ליה מה שמועיל לטמא טומאה חמורה אגב אביו לענין דלא. בעי הכשר ולענין מחשבה לא מהני ואור''י דיש לחלק בין שעיר המשתלח דממילא אם היה נשחט הוי חזי לאכילה בלא מחשבה מה שאין בנבלת עוף טהור ובאבר מן החי שאין סופו לעשות אוכל מודה ר''מ דבעינן מחשבה וגרסינן פרה מטמא ול''ג מיטמאה דלמאי נ''מ קבלת טומאה שלה אי לטמא אחרים כיון שהיתה לה שעת הכושר תורת אוכל יש לה ובלא קבלת טומאה היא מטמא אחרים משום דסופה לטמא טומאה חמורה ובתוספתא נמי מוכח דגרסינן מטמא ולא מיטמאה דקתני מטמא אוכלין ומשקין ואי גרסינן מיטמא צ''ל כמו שתירץ רש''י כשצירפה פחות מכביצה בצק שאי אפשר לפרה לטמא בצק שאין מועיל מה שסופו לטמא טומאה חמורה אלא דהוי כנוגע בשרץ ואילו נגע בשרץ לא היה מטמא את הבצק כיון שבשר פרה הוא פחות מכביצה לכך צריך קבלת טומאה ממקום אחר כדי שיטמא הבצק וקשה דלמאי נ''מ במה שמצטרף לפחות מכביצה הא בלא''ה אוכל מקבל טומאה בכל שהוא ואי לענין קבלת טומאה דאורייתא לשרוף עליו את הקדשים הניחא אי חיבת הקדש דפרה דאורייתא אע''פ שאין בה קידוש כלי אבל אם מדרבנן ע''כ לא מקבלי טומאה הני אוכלין אלא מדרבנן דמדאורייתא כשרוף דמי ועפרא בעלמא נינהו ועוד מפרש ר''י מה שמיטמא ע''י קבלת טומאה מן השרץ ונפסלת בכך אי לאו דהיתה לה שעת הכושר לא היתה מקבלת טומאה ולא היתה נפסלת דאע''ג דקפיד רחמנא בעוסקין בה שיהיו טהורים לאו משום דהוה מטמאו לה אלא משום גזירת הכתוב הוא דאפילו בעוסקין. בה בקנה או בפשוטי כלי עץ בעינן שיהיו טהורין וא''ת דאי לאפסולי [היא] עצמה גם האפר יהיה נפסל בנגיעת הטומאה כדאמר בפרק חומר בקדש (חגיגה דף כג. ושם) לא ישא אדם אפר חטאת ומי חטאת ויעבירם בספינה משום מעשה שהיה וי''ל דאי חשיבא אוכל מקבל טומאה משני ומשלישי ואי לא לא ואין לומר דנ''מ מה שמטמא טומאת אוכלין דמאחר שנפסל ואין עליה עוד טומאה חמורה אכתי אשתייר בה טומאת אוכלין אי נמי הכי קאמר אחר שנפסלה אם נגע בה שרץ מיטמא טומאת אוכלין הואיל והיתה לה שעת הכושר דמה שכבר טמא טומאה חמורה אין מועיל לו מאחר דהשתא מיהא אין עוד סופו לטמא טומאה חמורה וראייה מפרק בהמה המקשה (חולין דף עב:) ואין להאריך כאן בזה דלא יתכן לפרש כאן כלל מדפריך במנחות (דף קב:) כיון דכל העומד לשרוף כשרוף דמי נותר ופרה אמאי מטמא טומאת אוכלין ומאי קושיא והא לאחר שקבלה הפרה טומאה אין עומדת לישרף דנפסלה ונשתייר בה מגע טומאה ואפילו לא נגע בה שרץ אלא פעם אחת מכל מקום בתחילת נגיעה כבר נפסלה הפרה ובסוף נגיעה מטמאה טומאת אוכלין דאז כבר אין עומדת לישרף: . (תוספות)

דף עז - ב

ואמר ריש לקיש אומר היה רבי שמעון פרה נפדית ע''ג מערכתה אלמא כל העומד לפדות כפדוי דמי בשלמא רבי יוחנן לא אמר כרבי שמעון בן לקיש דקא בעי לאוקמה למתניתין אפילו בתמימין אלא ריש לקיש מאי טעמא לא אמר כרבי יוחנן אמר לך {שמות כא-לז} וטבחו ומכרו כל היכא דאיתיה במכירה איתיה בטביחה וכל היכא דליתיה במכירה ליתיה בטביחה והני קדשים הואיל דכי מזבין קדשים לא הויא מכירה ליתנהו בטביחה ואזדו לטעמייהו דאתמר המוכר טריפה לדברי ר' שמעון רבי יוחנן אמר חייב וריש לקיש אמר פטור רבי יוחנן אמר חייב אע''ג דליתיה בטביחה איתיה במכירה וריש לקיש אמר פטור כיון דליתיה בטביחה ליתיה במכירה איתיביה רבי יוחנן לר''ש בן לקיש גנב כלאים וטבחה טריפה ומכרה משלם תשלומי ארבעה וחמשה מאי לאו ר''ש היא אלמא אע''ג דליתיה בטביחה איתיה במכירה אמר ליה לא רבנן אי רבנן טריפה במכירה איתא בזביחה ליתא ואלא מאי ר''ש כלאים בטביחה איתא במכירה ליתא אלא תנא טביחה והוא הדין למכירה אימא לרבנן נמי תנא מכירה והוא הדין לטביחה ורבי יוחנן אמר לך האי מאי אי אמרת בשלמא ר''ש איידי דתנא טריפה בחדא תנא כלאים בחדא אלא אי אמרת רבנן נערבינהו וניתנינהו גנב כלאים וטריפה טבחן ומכרן משלם תשלומי ארבעה וחמשה קשיא כלאים שה כתיב ואמר רבא זה בנה אב כל מקום שנאמר שה אינו אלא להוציא את הכלאים שאני הכא דאמר קרא או לרבות את הכלאים וכל או לרבות הוא והתניא {ויקרא כב-כז} שור או כשב פרט לכלאים או עז פרט לנדמה אמר רבא הכא מענייניה דקרא והכא מענייניה דקרא הכא גבי גניבה דכתיב שור או שה שאי אתה יכול להוציא כלאים מביניהם או לרבות כלאים גבי קדשים דכתיב כשב ועז שאתה יכול להוציא כלאים מביניהם או למעט הוא

רש"י ואמר ריש לקיש. איזו שעת הכושר היתה לה דאומר היה ר''ש פרה נפדית אפילו נשחטה על המערכה כמשפט אם מצא אחרת יפה ממנה וזהו שעת הכושר שלה ואע''פ דלא נפדית אפילו הכי משוי לה אוכלא הואיל וראויה לפדות: אפילו בתמימין. וכ''ש בבעלי מומין בחוץ דשינויא דחיקא הוא: לא הויא מכירה. דאין קדשים תמימים יוצאים לחולין הלכך בבעלי מומין עסקינן דאיתנהו בתרוייהו: ואזדו לטעמייהו. דאיפליגו בה אי בעינן תרוייהו אי לא: לדברי ר''ש. שפוטר על טביחתה: גנב כלאים. מכבשה ותיש בא ואע''ג דכתיב גבי טביחה שה ואמר רבא לקמן כל מקום שנאמר שה אין כלאים במשמע הכא מחייב דאיתרבי בהדיא כדלקמן: מאי לאו ר''ש היא. מדנקט בטריפה מכירה ולא נקט טביחה: דתנא טריפה בחדא. דלא מצי לערובי כלאים וטריפה ולמיתני טביחה ומכירה בתרוייהו בהדדי ואצטריך למיתני טריפה בחדא במכירה ולא בטביחה: תנא נמי כלאים בחדא. ואף על גב דאיתיה בתרוייהו ונקט ביה טביחה דפתח ביה קרא ברישא: או. שור או שה דאמר בפ' דלעיל (דף סז:) שור דסיפא ושה דרישא מייתר הלכך או נמי מייתר: פרט לכלאים. דפסול לקרבן: נדמה. דאינו דומה לאביו ולא לאמו שבא מאיל ורחל ודומה לעז: גבי גניבה דכתיב שור או שה. דאי לא הוה כתיב או לרבות לא משתמע כלאים מינייהו שהרי אין מתעברין זה מזה שאין עיבורן שוה דבהמה גסה יולדת לתשעה ודקה לחמשה הלכך או לרבויי אתא ולא להוציא דהא בלאו הכי לא אתי כלאים במשמעות דקרא: (רש"י)

תוספות אומר היה ר''ש פרה נפדית כו' נרא' שר''ל דאפילו מדרבנן מותר לפדותה דבספ''ק דשבועות (דף יא:) דייק אמתניתא (תוספתא פ''א) דמסכת פרה דקתני שחטה על גב מערכתה אין לה פדייה עולמית דלא אתי כר''ש דלר''ש נפדית היא כדאשכחן הכא ותימה דע''כ מה שאין נפדית לרבנן אין זה מן התורה דהא בת העמדה והערכה היא כל זמן שמפרכסת לפי . פי' אחד דלעיל (ד' עו.) ואם כן מנ''ל לר''ל דר''ש פליג ארבנן דלמא מודה ר''ש דמדרבנן לאו בת פדייה היא אלא מדאורייתא ולהכי מטמא טומאת אוכלים הואיל והיתה לה שעת הכושר וזה דוחק לומר דאף על גב דמדאורייתא בת פדייה היא כיון דמדרבנן לאו בת פדייה לא חשיב אוכל שאתה יכול להאכיל לאחרים וי''ל דמאן דאסר אסר אפילו מדאורייתא כיון ששחט לשמה בהכשר קרבן ומאן דשרי שרי אפילו מדרבנן עד שיעשו הזיותיה כדפרישית לעיל ואם היינו אומרים דלרבנן פרה קדשי מזבח היא הוי א''ש אך אין נראה שיסבור שום תנא דפרה קדשי מזבח היא מדקא מתמה גמרא בריש אין מעמידין (ע''ז ד' כג: ושם) שמע מינה דפרה קדשי מזבח היא ובכמה מקומות קאמר דחטאת קרייה רחמנא משמע דקדשי בדק הבית היא אע''ג דתנן בשקלים (ד' ו) שהיא מתרומת הלשכה היינו לפי שצריכין לה כהנים העובדים קרבנות חשיב צורך קרבן ולב ב''ד מתנה עליהן דאפילו מלמדי הלכות קמיצה לכהנים נוטלין שכרן מתרומת הלשכה ואפילו בלא ב''ד מתנה על הלשכה יכול להיות שבאה ממנה מן התורה הואיל וצורך קרבנות היא והא דאמר דקדשי בדק הבית היא לא שתהא קנויה מקדשי בדק הבית אלא דינה כקדשי בדק הבית דקדושה קדושת דמים ולא קדושת הגוף כקדשי מזבח: כל היכא דאיתיה במכירה איתיה בטביחה כו'. ומוכר בשבת דחייב אע''ג דאם טבח פטור ההיא בהמה איתא בטביחה בחול: זה בנה אב כל מקום שנאמר שה אינו אלא להוציא את הכלאים. בפרק אותו ואת בנו (חולין ד' עח: ושם) פי' בקונטרס דעביד בנין אב מדכתיב שור שה כשבים ושה עזים וקשה לר''י דלקמן אמר דלרבי אליעזר אתאי דרבא לטמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא דלא כר' יהושע דאי כר' יהושע משה כשבים ומשה עזים נפקא כלומר ולא צריך לבנין אב דרבא ואדרבה מההוא קרא הוי בנין אב דרבא ונראה לר''י דבנין אב דרבא הוי משה דפסח דכתיב (שמות יב) שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם תדע דהא מסקינן כי איתמר דרבא לענין פטר חמור איתמר דתנן אין פודין כו' ובספ''ק דבכורות (ד' יב. ושם) מפיק ליה משה שה דפסח וא''ת ומ''ש דהכא קרי ליה בנין אב ובבכורות קרי ליה ג''ש דקאמר נאמר כאן שה ונאמר להלן שה ועוד מ''ש דנקט רבא . כלאים טפי מעגל וחיה טריפה ושחוטה דכל הני נפקא לן דאין פודין פטר חמור משה דפסח דקאמר התם מה להלן פרט לכל השמות הללו ועוד אמאי לא פריך טריפה שה כתיב כי היכא דפריך כלאים שה כתיב ועוד דלרבי אליעזר דשרי לפדות בכלאים פטר חמור אמאי לא שרי בשחוטה וטריפה כיון דמוקי לה בנין אב לטמא שנולד כו' כדאמרינן לקמן בשמעתין ועוד כי בעי לקמן לרבי אליעזר בנין אב דרבא למאי הלכתא לימא למעוטי אחריני אתא דאין פודין וכ''ת דטריפה ושחוטה ממשמעותיה דשה נפקא כמו עגל וחיה דהא אמר בפרק הוציאו לו (יומא ד' מט: ושם) דפר אפילו שחוט קרוי פר וכן שה דפסח אי לאו דכתיב מהיות משה מחיותיה דשה ונראה לר''י דבנין אב דרבא וג''ש דבכורות לאו חדא מילתא היא דודאי תרוייהו נפקי משה דפסח ובנין אב דרבא אתי מיתורא דכשבים ומן העזים תקחו דמשמע עד שיהא אביו כבש ואמו כבשה ולגופיה לא איצטריך דמשאר קדשים נפקא דתניא בסמוך שור או כשב או עז פרט לכלאים אלא ללמוד בעלמא אתי . דכל מקום שנאמר שה אינו אלא להוציא כלאים ואי לאו בנין אב מגזירה שוה דשה שה לא הוה ממעטינן כלאים משום דה''א תפדה תפדה ריבה כי היכי דלא ממעטינן התם שאינו זכר תמים ובן שנה מג''ש משום תפדה תפדה ריבה וסברא הוא למעט כולה מגזירה שוה דשה טפי מכלאים [דאיהו נמי מקרי שה] ומש''ה רבי אליעזר דמוקי בנין אב דרבא לטמא שנולד כו' שרי בכלאים ולקמן דקאמר. אי לקדשים בהדיא כתיב בהו משמע דאי לא הוה כתיב בהדיא הוה אתי ליה שפיר אע''ג דעיקר בנין אב לא הוה מייתר בפסח אלא משום דבפסח גופיה לא איצטריך דמקדשים נפקא כן דרך הגמרא שעושה כאילו קים ליה ממקום אחר וה''ק אי לקדשים ותאמר דמקרא אחרינא נפקא לן בפסח למעוטי כלאים כו' וכענין זה יש. בריש קדושין (דף ג: ושם) ובפרק נערה (כתובות דף מו:) גבי קידושי הבת לאביה דקאמר וכ''ת נילף מבושת ופגם אע''ג דבושת ופגם גופיה לא קים לן דאבוה הוא אלא מקדושין בס''פ אלו נערות (שם דף מ: ושם. '): גבי גניבה דכתיב שור או שה שאין אתה יכול להוציא כלאים מביניהם. ואם תאמר בלאו הכי נמי המ''ל גבי גניבה דכתיב שה למעט כלאים כדרבא אתי או לרבויי וי''ל דמילתא דרבא לא איתמר אלא היכא דכתיב שה לחוד אבל הכא כתיב נמי שור: (תוספות)

דף עח - א

והא גבי קדשים נמי נאמר שור או כשב שאין אתה יכול להוציא כלאים מביניהם ונרבי מדסיפא למעט רישא נמי למעט אדרבה מדרישא לרבות סיפא נמי לרבות האי מאי אי אמרת בשלמא למעט הוא דאיצטריך תרי מיעוטי דאע''ג דאימעט כלאים איצטריך למעוטי נדמה אלא אי אמרת לרבות תרי ריבויי למה השתא כלאים אירבי ליה נדמה מבעיא אלא הא דאמר רבא זה בנה אב כל מקום שנאמר שה אינו אלא להוציא את הכלאים למאי הלכתא אי לקדשים בהדיא כתיב בהו {ויקרא כב-כז} שור או כשב פרט לכלאים אי למעשר תחת תחת יליף מקדשים אי לבכור העברה העברה יליף ממעשר אי נמי נדמה אמרת לא דכתיב {במדבר יח-יז} אך בכור שור עד שיהא הוא שור ובכורו שור כלאים מבעיא אלא כי איתמר דרבא לענין פטר חמור כדתנן אין פודין לא בעגל ולא בחיה ולא בשחוטה ולא בטריפה ולא בכלאים ולא בכוי ולרבי אלעזר דמתיר בכלאים דתנן ר''א מתיר בכלאים מפני שהוא שה למאי הלכתא אמר לך ר''א כי איתמר דרבא לטמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא ודלא כרבי יהושע דאי ר' יהושע משה כשבים ושה עזים נפקא ליה עד שיהא אביו כבש ואמו כבשה וטהורה מטמאה מי מיעברא אין דקיי''ל

רש"י להוציא כלאים מביניהם. אין כלאים באים משניהם: מדסיפא למעט. או דסיפא דקרא כשב או עז ודאי למעט אתא שהרי כלאים באים מהם וממילא משתמע לרבות לא איצטריך ואי לרבות נדמה כל שכן דלא איצטריך דכיון דמרישא הוא מתרבי כלאים כל שכן נדמה דקיל: אי לקדשים. למימרא דפסול לקרבן דכתיב בהו שה בנדבות בפרשת נסכים (במדבר טו) או לשה בכבשים וגו': הא בהדיא כתיב בהו. מרבויא דאו כשב פרט לכלאים דפסול: אי למעשר בהמה. ואע''ג דלא כתיב ביה שה אלא צאן קאמר רבא דפסול הא אמרינן בבכורות לענין מילי טובא דגמר תחת השבט מתחת אמו הלכך להא מלתא יליף נמי ופסול: העברה העברה. והעברת כל פטר רחם לה' (שמות יג) וכל אשר יעבור (ויקרא כז): לענין פדיון פטר חמור. דכתיב שה וקא אשמעינן רבא טעמא דמתני' דקתני אין פודין בכלאים מהכא הוא: ולא בחיה. צבי ואיל: ולא בשה שחוטה. דלאו שה קרינא בה: כלאים. משני מיני בהמות: כוי. מבהמה וחיה: לטמא שנולד מן הטהור. פרה שילדה סוס ואביו סוס או רחל שילדה חזיר ואביו חזיר דאסור באכילה דכתיב זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כשבים (דברים יד) וכיון דכתיב שה פרט לכלאים כה''ג הוא: דר' יהושע. בפרק קמא דבכורות (דף ז.): וטהורה מטמאה מי מיעברא. דאיצטריך למעוטי והא קיימא לן בפ''ק דבכורות (דף ז.) לעולם אין מתעברת לא טמאה מן הטהורה ולא טהורה מן הטמאה: (רש"י)

תוספות והא גבי קדשים דכתיב שור או כשב נרבייה. תימה מה ריבוי צריך נהי דמשור וכשב לא מצי לרבויי כלאים מכשב ועז שאתה יכול להוציא כלאים מבינייהו אתי ואור''י דאע''ג דאתי כלאים מדסמך כשב לעז מכל מקום יש למעטם מדסמך שור לכשב דלחומרא מקשינן וכיון דאי לא הוי כתיב שום או לא בסיפא ולא ברישא הייתי ממעט כלאים יש לי לומר דאתא או לרבות ומשני מדסיפא למעט כלומר או דכתיב גבי כשב ועז כיוצא בו במקום אחר אית לן למימר למעוטי הלכך ה''נ דרשינן למעוטי וה''ה או דרישא למעוטי דרשינן ליה ולא לרבויי ופריך אדרבה אימא איפכא דאו ראשון כתיב במקום שכיוצא בו במקום אחר ראוי לדרשו לרבות ודרשי ליה נמי הכא לרבות וה''ה נמי שני ומשני כו' ואם תאמר ולא ליכתוב אלא ההוא או דבין כשב ועז דמשור וכשב הוה ממעטינן כלאים ומאו דכשב ועז הוה ממעטינן נדמה וי''ל דאי לא כתיב אלא חד אפילו הוה כתיב גבי כשב ועז הוה דרשינן לרבות כלאים כיון דאי לא כתיב או כלל הוה ממעטינן כלאים משור וכשב כדפרישית לעיל: השתא כלאים איתרבו כו'. וא''ת בלא ק''ו דכלאים איכא למפרך דמה צריך לרבות דממילא מתרבי כל כמה דלא מעטיה קרא דהא כי אמר דאתו אויין למעט צריך קרא למעוטי ואע''ג דממעטינן כלאים לא הוה ממעטינן נדמה אי לאו דמעטיה קרא וי''ל דבלא שום קרא הוה מרבינן נדמה שדומה במקצת סימנין וממעטינן נדמה שאין דומה כלל דהוה ילפינן בתחת תחת ממעשר והשתא כי אמר דאתי או למעט ממעט נדמה אפילו אותו שנדמה במקצת סימנים וכי אמרי אתא לרבויי בעי לרבויי נדמה אפילו אותו שאין דומה כלל ולהכי דייק השתא כלאים איתרבי נדמה אפילו אין דומה כלל מבעיא: אי למעשר. פירוש דהוי כאילו כתיב ביה שה מג''ש דהעברה העברה מבכור דכתיב ביה שה (ויקרא כו) אם שור אם שה ובקונטרס פי' דבמעשר כתיב צאן דהוי כמו שה ואין נראה ועוד בפרק בתרא דבכורות (דף נז.) פריך אי גמר מעשר תחת תחת מקדשים אפי' הנך נמי פי' יוצא דופן ומחוסר זמן ויתום לא יכנסו לדיר להתעשר ואי לא גמר מקדשים בשלמא טריפה כל אשר יעבור פרט לטריפה אלא כלאים מנ''ל ומאי קושיא לימא ליה דמבנין אב דרבא נפקא ליה כלאים כיון דבמעשר כתיב [צאן]. כדפירש בקונטרס הכא ולפי מה שפירשתי דאשה דבכור סמיך א''ש דלא מצי למימר התם דיליף מעשר מבכור דמיעט ביה כלאים דאם כן יוצא דופן נמי נמעט במעשר דנילף מבכור: עד שיהא הוא שור ובכורו שור. אומר ר''י דבפרק קמא דבכורות (דף ה:) מוקי לה דוקא בשאין דומה כלל אבל דומה במקצת סימנין יליף התם מאך דקדיש בבכור וצריך למעט נדמה בקדשים ובכור דאי לא כתיב אלא בקדשים הוה ילפינן בכור מקדשים והוה ממעטינן בבכורות אפילו יש בו מקצת סימן ואי הוה כתיב ריבוי לחודיה בבכורות לרבות נדמה שיש בו מקצת סימן הוה מרבינן ליה נמי בקדשים דילפינן מהדדי בג''ש וכן אי לא הוה כתיב בקדשים כלל אלא בבכור מיעוט וריבוי הוה ילפינן קדשים מבכור אבל השתא דכתיב בקדשים וכתיב נמי מיעוט וריבוי בבכור ליכא למילף קדשים מבכור דאם כן לישתוק קרא ממיעוט דקדשים: לטמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא ודלא כר' יהושע. פי' בקונטרס דר' יהושע פליג אדר''ש ושרי גמל הבא מן הפרה שעיברתו משור בסימן אחד של טהרה מעלה גרה או מפריס פרסה ודריש את זה לא תאכלו את הגמל גמל אי אתה אוכל בסימן אחד אבל אחר אתה אוכל בסימן אחד ואיזה זה זה טמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטהור יכול אפי' עיבורו מן הטמא כלומר כשם שאני מכשיר בו כך אני מכשיר בבנו אם נתעברה הימנו פרה ת''ל שה כשבים כו' ועיבורו מן הטמא לאו דוקא דלדידיה הוי טהור אלא דומה לטמא וכולה סוגיא דבכורות (דף ו: ושם) לא משתמע כפירושו אלא משמע דמודה ר' יהושע לר''ש דגמל גמור הנולד מפרה ומשור שהוא אסור ואם יש בו סימן אחד שדומה מקצת לפרה מותר ולא קאי כלל אסימנים דקרא ממעלה גרה או ממפריסי פרסה והכי איתא התם (שם) רחל שילדה מין עז ועז שילדה מין רחל פטורה מן הבכורה ואם יש בו מקצת סימנין חייבת ר''ש אומר עד שיהא ראשו ורובו דומה לאמו ועלה דההיא לא מבעיא ליה לר''ש בגמרא בן פרה מי בעי שיהא ראשו ורובו דומה לאמו להתירו באכילה או אפי' במקצת ובעי למפשט מדר' יהושע דסבר כר''ש מדקרי לה טמא וקאמר אבל אתה אוכל בסימן אחד כו' אלמא לא בעי ראשו ורובו להתירו באכילה ודחי ודלמא סבר לה כר''ש בחדא ופליג עליה בחדא ועוד משמע התם דטעמא דר' יהושע משום דקסבר זה וזה גורם אסור ולפי זה אפי' טהור שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא אסור והך דשמעתין דמוקי רבא לטמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא מיירי נמי שדומה קצת לאמו כההיא דרבי יהושע שאם היה דומה לגמרי לגמל אפילו עיבורו מן הטהור היה אסור דהא ס''ל כר''ש כדאוקמא דאיעבר מקלוט וכר''ש וה''ה דה''מ למנקט טהור שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא דאסור כיון דשה להוציא כלאים ואסור משום זה וזה גורם אלא משום דנקט במילתיה דר' יהושע טמא שנולד נקט נמי הכי במילתיה דרבא ובמילתיה דר' יהושע נקט משום דרישא קתני אבל אתה אוכל בסימן אחד טמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטהור להכי נקט בסיפא נמי יכול שאתה אוכל טמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא וה''ה אפילו טהור שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא דאסור משום זה וזה גורם והא דקאמר הכא ודלא כר' יהושע כ''ש דהוי דלא כר''א בר פלוגתיה דשרי ליה לגמרי וה''ג ר' אלעזר ולא ר' אליעזר: (תוספות)

דף עח - ב

דאיעבר מקלוט כר' שמעון בעי רבא הרי עלי עולה והפריש שור ובא אחר וגנב מי פטר גנב נפשיה בכבש לרבנן בעולת העוף לר' אלעזר בן עזריה דתנן הרי עלי עולה יביא כבש ר''א בן עזריה אומר יביא תור או בן יונה מאי מי אמרינן שם עולה קביל עילויה או דלמא מצי א''ל אנא מצוה מן המובחר בעינא למיעבד בתר דאיבעיא הדר פשט גנב פטר עצמו בכבש לרבנן בעולת העוף לר' אלעזר בן עזריה רב אחא בריה דרב איקא מתני לה בהדיא אמר רבא הרי עלי עולה והפריש שור ובא אחר וגנבו פטר עצמו בכבש לרבנן ובעולת העוף לר' אלעזר בן עזריה: מתני' מכרו חוץ מאחד ממאה שבו או שהיתה לו בו שותפות השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה: גמ' מאי חוץ מאחד ממאה שבו אמר רב חוץ מדבר הניתר עמו בשחיטה ולוי אמר חוץ מגיזותיה וכן תניא במתניתא חוץ מגיזותיה מיתיבי מכרה חוץ מידה חוץ מרגלה חוץ מקרנה חוץ מגיזותיה אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה רבי אומר דבר המעכב בשחיטה אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה ושאינו מעכב בשחיטה משלם תשלומי ארבעה וחמשה ר''ש בן אלעזר אומר חוץ מקרנה אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה חוץ מגיזותיה משלם תשלומי ארבעה וחמשה בשלמא ללוי כתנא קמא אלא לרב כמאן אמרי רב דאמר כי האי תנא דתניא ר''ש בן אלעזר אומר מכרה חוץ מידה וחוץ מרגלה אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה חוץ מקרנה חוץ מגיזותיה משלם תשלומי ארבעה וחמשה במאי קמיפלגי תנא קמא סבר {שמות כא-לז} וטבחו כולו בעינן ומכרו כולו בעינן ורבי סבר וטבחו מידי דהוי בטביחה לאפוקי מידי דלא הויא בטביחה ומכרו דומיא דטביחה ור' שמעון בן אלעזר סבר קרנא דלא למגזא קיימא הוי שיור ואינו משלם תשלום ארבעה וחמשה גיזותיה דלמיגז קיימי לא הוי שיור ומשלם תשלום ארבעה וחמשה ואידך תנא דבי ר' שמעון בן אלעזר סבר ידיו ורגליו דצריכי טביחה הוי שיור ולא משלם תשלומי ארבעה וחמשה קרניה וגיזותיה דלא צריכי טביחה לא הוי שיור קשיא דר' שמעון בן אלעזר אדר' שמעון בן אלעזר תרי תנאי ואליבא דר''ש בן אלעזר ת''ר הגונב הקיטעת ואת החיגרת ואת הסומא וכן הגונב בהמת השותפין חייב ושותפים שגנבו פטורים והתניא שותפין שגנבו חייבין אמר רב נחמן לא קשיא כאן בשותף שגנב מחבירו כאן בשותף שגנב מעלמא איתיביה רבא לרב נחמן יכול שותף שגנב מחבירו ושותפין שגנבו יהו חייבין תלמוד לומר וטבחו כולו בעינן וליכא אלא אמר רב נחמן לא קשיא כאן בשותף שטבח לדעת חבירו כאן בשותף שטבח שלא לדעת חבירו בעי רבי ירמיה מכרה חוץ משלשים יום חוץ ממלאכתה חוץ מעוברה מהו אליבא דמאן דאמר עובר ירך אמו הוא לא תבעי לך דהא שייר בה כי תבעי לך אליבא דמאן דאמר דעובר לאו ירך אמו מאי מימר אמרינן כיון דמחובר בה הוי שיור או דלמא כיון דלמפרש מינה קאי לא הוי שיור איכא דאמרי כיון דלאו ירך אמו הוא לא הוי שיור או דלמא כיון דצריך לאישתרויי בהדה בשחיטה כמאן דשייר בגופה דמי תיקו: בעי רב פפא גנבה קטעה ומכרה מהו מי אמרינן מאי דגנב הא לא זבין או דלמא מה דזבין הא לא שייר תיקו: תנו רבנן גנב ונתן לאחר וטבח גנב ונתן לאחר ומכר

רש"י דאיעבר מקלוט כרבי שמעון. קלוט פרסותיו קלוטות ונולד מן הטהור ורבי שמעון קרי ליה טמא דתניא בכורות (דף ו:) רבי שמעון אומר גמל גמל שני פעמים אחד גמל הנולד מן הגמלה ואחד גמל הנולד מן הפרה ואפילו עברתו מן הטהור משור גמור קאסר ליה ר''ש ופליג עליה רבי יהושע היכא דעברתו מן הטהור משור שאינו קלוט ומתירו בסימן אחד של טהרה או מעלה גרה או מפריס פרסה ודורש את זה לא תאכלו את הגמל זה אי אתה אוכל בסימן אחד אבל יש אחר שאתה אוכל בסימן אחד ואי זה זה טמא הנולד מן הטהור ועיבורו מן הטהור יכול אף עיבורו מן הטמא כלומר יכול כשם שאני מכשיר בו כך אני מכשיר בבנו אם נתעברה פרה הימנו ת''ל שה כשבים ושה עזים עד שיהא נולד משני כבשים שיהו אביו ואמו כבשים וההיא פסולא דבנו דנפקא ליה לר' יהושע מכבשים משמע ליה לרבא משה: מי פטר גנב נפשיה. גבי בעלים: בכבש. דאמר ליה עולה קא מחייבת ועולה משלימנא לך ולא אפסדתך תו מידי דהא יוצא בה אתה ידי נדרך: גנב פטר עצמו. דאתשלומין דבעלים מחייב והרי הוציאו ידי נדרו ואפסידא דהקדש מיפטר דמבית האיש כתיב ולא הקדש ואליבא דר' שמעון נקט לה דאמר קדשים שחייב באחריותן חייב פלוגתייהו דרבנן ור''א וטעמייהו בפרק בתרא דמנחות: מתני' או שהיתה לו בו שותפות. קודם שגנבו לא קרינן ביה ומכרו כולו באיסורא: הנוחר. קורעו מנחיריו עד לבו: והמעקר. עוקר סימנין: פטור. ואפי' לרבנן דהא לאו שחיטה היא כלל: גמ' מאי חוץ מאחד ממאה. כלומר ממאי קאמרינן דאי שייריה הוי שיורא: הניתר עמו. כגון מבשרו אבל שיורת עורה וקרניה וגיזותיה לא הוי שיור: ולוי אמר. אפילו גיזותיה הוי שיור: המעכב בשחיטה. דבר שאם ניטל הימנה נעשית בו נבילה מחיים כגון וושט או קנה או הירך וחלל שלה או כבד או אחד מבני מעיים דלא מתיר לה שחיטה אבל ידה ורגלה מן הארכובה ולמטה לא וטעמא דכולהו מפרש לקמן: אלא לרב דאמר כמאן. אי כת''ק אפי' חוץ מגיזותיה אי כרבי אפילו ידה נמי לא: מידי דהוי בטביחה. הוי שיור במכירה: ור''ש בן אלעזר. לא דריש דומיא דטביחה ומיהו גיזותיה לא הוי שיור דלמיגז קיימי: את הקיטעת. אע''ג דליכא כולה חייב דמאי דגנב הא זבין כוליה: שותף שגנב מחבירו. פטור מארבעה וחמשה אפי' מחלק חבירו דליכא וטבחו כולו באיסורא: שותף שטבח לדעת חבירו. משלמין בין שניהם דאיכא וטבחו כולה בחיובא דהטובח חייב על חלקו וחבירו נמי עשאו שליח והא רבינן לעיל (דף עא.) דיש שליח לדבר עבירה הכא דאמרינן תחת לרבות את השליח: שותף שטבח שלא לדעת חבירו. פטור דליכא וטבחו כולו בחיובא דבההוא פלגא דחבריה לא נעשה שליח והוה ליה כטובח ומוכר אחר הגנב דפטור ועל חלקו נמי פטור הואיל וליכא וטבחו כולו בחיובא ואף על גב דאמרן לעיל חמשה בקר ואפי' חמשה חצאי בקר הני מילי היכא שגנב בהמת השותפין וטבחו ואחר כך הודה לאחד מהם על חלקו דבשעת טביחה הואי כוליה בחיובא והכי אמרינן בהגוזל (לקמן דף קו:) דשותף שטבח שלא לדעת חבירו פטור: חוץ משלשים יום. אעשה בה מלאכתי: חוץ ממלאכתה. אם תרצה לשוחטה שחוט מיד ואם תעשה בה מלאכה המלאכה היא שלי מי הוי שיור או לא: עובר ירך אמו הוא. פלוגתא בתמורה (ל: לא.): גנב ונתן לאחר וטבח. לא נתן במתנה דא''כ אפילו לא טבח מחייב אנתינה משום מכירה כדקתני סיפא אלא עשאו שליח לטביחה או למכירה: (רש"י)

תוספות מי פטר נפשיה כו'. אבל הנודר עצמו פשיטא דמצי פטר נפשיה אי לא בעי למיעבד מצוה מן המובחר: (תוספות)

דף עט - א

גנב והקדיש גנב והקיף גנב והחליף גנב ונתן במתנה גנב ופרע חובו גנב ופרע בהקיפו גנב ושלח סבלונות בבית חמיו משלם תשלומי ארבעה וחמשה מאי קמ''ל אשמעינן רישא גנב ונתן לאחר וטבח דיש שליח לדבר עבירה אע''ג דבכל התורה כולה אין שליח לדבר עבירה הכא יש שליח לדבר עבירה מאי טעמא וטבחו ומכרו מה מכירה דלא אפשר דלאו על ידי אחר אף טביחה ע''י אחר מחייב ואשמעינן סיפא גנב והקדיש מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים: מתני' גנב ברשות הבעלים וטבח ומכר חוץ מרשותם או שגנב חוץ מרשותם וטבח ומכר ברשותם או שגנב וטבח ומכר חוץ מרשותם משלם תשלומי ארבעה וחמשה אבל גנב וטבח ומכר ברשותם פטור היה מושכו ויוצא ומת ברשות הבעלים פטור הגביהו או הוציאו מרשות בעלים ומת חייב נתנו לבכורות בנו או לבעל חוב לשומר חנם לשואל לנושא שכר ולשוכר והיה מושכו ומת ברשות הבעלים פטור הגביהו או שהוציאו מרשות הבעלים ומת חייב: גמ' בעי אמימר תיקנו משיכה בשומרים או לא אמר רב יימר ת''ש נתנו לבכורות בנו או לבעל חובו לשומר חנם ולשואל לנושא שכר ולשוכר היה מושכו ויוצא ומת ברשות הבעלים פטור מאי לאו שומר וש''מ תיקנו משיכה בשומרין אמר ליה לא גנב הא תנא ליה רישא תנא גנב שגנב מבית הבעלים ותנא גנב שגנב מבית שומר אמר ליה רב אשי לא תדחייה מה לי גנב שגנב מבית שומר מה לי גנב שגנב מבית בעלים אלא לאו שומר וש''מ תיקנו משיכה בשומרין ש''מ איתמר נמי אמר ר' אלעזר כדרך שתיקנו משיכה בלקוחות כך תיקנו משיכה בשומרין תניא נמי הכי כדרך שתיקנו משיכה בלקוחות כך תיקנו משיכה בשומרין וכשם שהקרקע נקנית בכסף בשטר ובחזקה כך שכירות נקנית בכסף בשטר ובחזקה שכירות דמאי אילימא

רש"י והקיף. מכר באמנה ואשראי ולא קיבל דמים: גנב ופרע בהקיפו. שהקיפו חבירו פרקמטיא באשראי ופרע לו בהמה זו: מתני' וטבחו ומכרו חוץ מרשותו. כשהוציא מרשותו נעשה עליו גנב (לרב יהודה) וקנאו: או שגנב חוץ מרשותו. קנאו במשיכה מיד ונעשה גנב עליו אבל גנב וטבח ומכר ברשותו פטור דלא נעשה עליו גנב: היה. גנב מושכו ויוצא פטור מכלום: הגביהו. אפי' ברשות בעלים שהרי הגבהה קונה בכל מקום במסכת קדושין (דף כה:): נתנו. בעליו לבכורות בנו לכהן בה' סלעים של פדיון הבן. ל''א נתנו גנב לבכורות בנו ונתנו לו שם במקום שגנבו לשומר חנם ולשואל: היה מושכו. הכהן או בעל חוב או השומר ומת ברשות בעלים: פטור. הגנב מכלום ולשון אחרינא עיקר האי חייב אגנב קאי דמחייב גנב בקנין שלוחיו דאי בנותנו בעליו מאי חייב נהי דשואל מצי למימר חייב באונסין אלא שאר שומרים מי חייבי במתה כדרכה ועוד לגבי כהן ובעל חוב מאי חייב ופטור איכא הפסיד ולא הפסיד מבעי ליה: גמ' תיקנו משיכה בשומרים. שלא יתחייב שומר בשמירה עד שימשוך: מאי לאו. היה מושכו שומר ומת חייב גנב במשיכת שומר: לא גנב. והכי קאמר נתן בעל הבית לבכורות בנו כו' ובא גנב לגונבו משם היה מושכו ויוצא כו': (רש"י)

תוספות גנב והקדיש משלם ד' וה'. כדמפרש מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים ואיירי בקדשי בדק הבית דלא שייך למימר מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן כמו בקדשי מזבח שקרבן קרב לכפר על הבעלים ונשחט לשמו ושם בעליו עליו ואין להקשות אמאי לא פריך לעיל (דף עו.) וליפלוג וליתני בדידיה בד''א בקדשי מזבח אבל בקדשי בדק הבית משלם תשלומי ארבעה וחמשה כדפריך לעיל ולפלוג וליתני בדידיה בד''א בקדשים קלים דלעיל פריך שפיר דהוי הכל קדשי מזבח אבל בקדשי בדק הבית לא בעי לפלוגי דסתם קדושה דשור ושה דמחיים הוי למזבח אע''ג דהתם מפליג וקאמר טבח ואח''כ הקדיש משלם ארבעה וחמשה ואותו הקדש הוי קדשי בדק הבית התם לא הוי מחיים ולמ''ד יאוש לא קני א''ש שכשמקדיש לאחר יאוש לאו דידיה קמקדיש ולמ''ד יאוש קני וחיובו הוה דוקא לפני יאוש אבל אחר יאוש שלו הוא טובח ושלו הוא מוכר אפ''ה מחייב אהקדש אע''ג דלא חייל הקדש מקמי יאוש כי היכי דמחייב במכר ומתנה קודם יאוש אע''ג דלא אהנו מעשיו שלא חל המכר והמתנה כיון דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט בדבר שבידו להקדיש: אבל גנב וטבח ומכר ברשותו פטור. בשלא הגביהו עסקינן דבהגביהו הוי קני וחייב כדלקמן: או שהוציאו מרשות בעלים כו'. בריש אלו נערות (כתובות דף לא: ושם.) פליגי רב אחא ורבינא חד אמר שהוציאו לסמטא אבל לרה''ר לא קני ודייק מסיפא הוציאו דומיא דהגביהו דאתי לרשותיה ואידך אמר אפילו הוציאו לרה''ר קנה ודייק מרישא דמת ברשות בעלים פטור הא חוץ לרשות חייב אפי' הוציאוהו לרה''ר ונראה דההוא פליג אאביי ורבא דאמרי בהמוכר את הספינה (ב''ב דף פד:) משיכה קונה בסמטא אבל לא ברה''ר ואין נראה לחלק כלל בין קניית גנב שאין אלא להתחייב באונסין ולשאר קניות מדדרשינן לעיל (דף סה.) גבי גנב אין לי אלא ידו גגו חצירו וקרפיפו מנין משמע דלא מחייב אלא במקום שראוי לקנות כי היכי דדרשינן גיטין (דף עז.) ונתן בידה ונראה דהלכה כאביי ורבא מדמייתי מילתייהו בהמוכר [את] הספינה (שם) משמע שהם עיקר ולא שייך כאן כל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכה כרבינא לקולא: נתנו לבכורות בנו או לב''ח. אותו לשון שפירש בקונטרס דאבעלים קאי רחוק מאד חדא שצריך לפרש לאותו לשון שמת בפשיעה ולא כי אורחיה ועוד דלשון חיוב ופטור לא שייך אבכורות בנו וב''ח וצריך לדחות דמשום אחרינא נקט חיוב ופטור ועוד דבתוספתא (פ''ז) קתני הגביהו או נתנו לבכורות בנו משמע דאגנב קאי דאי אבעלים מה צריך הגבהה והא דידיה הוא ועוד דראיה דמייתי ממתני' בגמרא אבעיא דתקנו משיכה בשומרים אי אפשר ליישבה להאי לישנא לפי מה שמפרש בגמ' ול''א שפירש בקונטרס נתנו הגנב לבכורות בנו הוא עיקר דמתחייב הגנב במשיכת הני וא''ת ואמאי מחייב במשיכה והא אין שליח לדבר עבירה וי''ל דהנהו לא ידעי דאתי לידיה באיסורא אלא סבורין שהיה שלו ובין ללישנא דמפרש בפ''ק דבבא מציעא (דף י: ושם) טעמא דאין שליח לדבר עבירה משום דשליח בר חיובא הוא ודברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ובין ללישנא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד אין שייך לכאן דהתם אין יודע שהשליח יעבור אבל כאן יודע הוא שיקח מאחר שהוא סבור שהוא שלו ולעיל (עא.) גבי גנב וטבח בשבת דמוקי לה בטובח על ידי אחר ופריך וכי היכן מצינו שזה חוטא וזה מתחייב הוי מצי למימר דסבור שהוא שלו אבל משני שפיר והאמת אבל ק''ק היכי יליף מה מכירה ע''י אחר אף טביחה כו' דלמא דוקא כשסבור שהוא שלו כיון דליכא יתור: [ועיין תוס' קדושין מב: ד''ה אמאי]: תיקנו משיכה בשומרין או לא. הא לא מבעי ליה אי משעת משיכה [או משעת מלאכה] מתחייבים כל חד וחד כדיניה שומר חנם בפשיעה ושומר שכר בגניבה ואבידה ושואל באונסין דפשיטא דמשעת משיכה מתחייבים דאם לא כן מאימתי דבהשואל (ב''מ דף צח: ושם) תנן אם אמר לו השואל שלח ושלחה ומתה חייב ובגמרא אמר פרה במשיכה ובשמעתין דשואל קורדום (שם צט.) אמר אי לאונסים מ''ש פרה דמשעת שאלה אלא אור''י דמבעי ליה בשואל ושוכר אי מצי משאיל ומשכיר למיהדר ביה אפי' משך עד שיתחיל במלאכה או לא דאיכא למ''ד גבי שואל קורדום מחבירו ביקע בו קנאו לא ביקע בו לא קנאו ומצי משאיל הדר ביה וכן בפרה עד שיעשה בה מלאכה ופשיט ליה ממתניתין דנתנו לבכורות בנו דקתני הגביהו או שהוציאו מרשות בעלים ומת חייב מאי לאו שומר ומדמחייב גנב אמשיכת שומר ש''מ דמשיכה גמורה הוא שאין יכול לחזור בו שאם היה יכול לחזור בו לא היה מתחייב במשיכתו ומשני לא גנב שהיה גנב מושכה מבית שומרים ותנא גנב שגנבו מבית שומרים ומיירי שלא נתן לבכורות בנו ולבעל חובו לגמרי דא''כ הוו בעלים ולא שומר אלא אפותיקי בעלמא עשה להם שאם לא יפרע עד יום פלוני שיהא קנוי להם ורב הונא דאמר בפרק השואל דלא ביקע בו מצי משאיל הדר ביה הוה דחי הכי ולא חייש לפירכא דבסמוך מה לי גנב מרשות שומר מה לי גנב מרשות בעלים ובהאיש מקדש (קדושין דף מז: ושם) איכא תנא כרב הונא דאפי' במלוה יכול לחזור כל זמן שלא הוציאו כ''ש שאילה וג' מחלוקות בדבר דלרב הונא לא תקנו משיכה בשומר ולר''א תקנו כדקאמר התם ופליגא דר''א ולר' אלעזר נמי מדאורייתא יכול לחזור אלא שחכמים תקנו דלא מצי הדר ביה משעת משיכה ועוד קאמר התם ופליגא אדרבי אמי דאמר ר' אמי המשאיל קורדום של הקדש לחבירו מעל וחבירו מותר לבקע בו לכתחילה משמע דסבר דקנה מדאורייתא דאי מדרבנן ומעל משום דמדרבנן אין יכול לחזור כמו נתנה לבלן בפרק הזהב (ב''מ דף מח. ושם) א''כ הוי חומרא דאתי לידי קולא דחבירו מותר לבקע בו לכתחילה: (תוספות)

דף עט - ב

שכירות דמטלטלין מטלטלי בני שטרא נינהו אמר רב חסדא שכירות דקרקע: אמר ר' אלעזר ראוהו שהטמין בחורשין וטבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה אמאי הא לא משך א''ר חסדא שהכישה במקל אמרי וכיון דראוהו גזלן הוא כיון דקא מטמרי מנייהו גנב הוא ואלא גזלן היכי דמי אמר ר' אבהו כגון בניהו בן יהוידע שנאמר {שמואל ב כג-כא} ויגזל את החנית מיד המצרי ויהרגהו בחניתו ר' יוחנן אמר כגון בעלי שכם שנאמר {שופטים ט-כה} וישימו לו בעלי שכם מארבים על ראשי ההרים ויגזלו [את] כל אשר יעבר עליהם בדרך ור' אבהו מאי טעמא לא אמר מהאי אמר לך כיון דמטמרי איטמורי לא גזלני נינהו ור' יוחנן הא דקא מטמרי דלא ניחזינהו אינשי וניערקו מנייהו שאלו תלמידיו את רבן יוחנן בן זכאי מפני מה החמירה תורה בגנב יותר מגזלן אמר להן זה השוה כבוד עבד לכבוד קונו וזה לא השוה כבוד עבד לכבוד קונו כביכול עשה עין של מטה כאילו אינה רואה ואוזן של מטה כאילו אינה שומעת שנאמר {ישעיה כט-טו} הוי המעמיקים מה' לסתיר עצה והיה במחשך מעשיהם וגו' וכתיב {תהילים צד-ז} ויאמרו לא יראה יה ולא יבין אלהי יעקב וכתיב {יחזקאל ט-ט} כי [אמרו] עזב ה' את הארץ ואין ה' רואה (תניא) אמר ר' מאיר משלו משל משום רבן גמליאל למה הדבר דומה לשני בני אדם שהיו בעיר ועשו משתה אחד זימן את בני העיר ולא זימן את בני המלך ואחד לא זימן את בני העיר ולא זימן את בני המלך איזה מהן עונשו מרובה הוי אומר זה שזימן את בני העיר ולא זימן את בני המלך אמר רבי מאיר בא וראה כמה גדול כח של מלאכה שור שביטלו ממלאכתו חמשה שה שלא ביטלו ממלאכתו ארבעה אמר רבן יוחנן בן זכאי בא וראה כמה גדול כבוד הבריות שור שהלך ברגליו חמשה שה שהרכיבו על כתיפו ארבעה: מתני' אין מגדלין בהמה דקה בא''י אבל מגדלין בסוריא ובמדברות של ארץ ישראל אין מגדלין תרנגולין בירושלים מפני הקדשים ולא כהנים בארץ ישראל מפני הטהרות אין מגדלין חזירין בכל מקום לא יגדל אדם את הכלב אלא אם כן היה קשור בשלשלת אין פורסין נישובים ליונים אלא אם כן היה רחוק מן הישוב ל' ריס: גמ' ת''ר אין מגדלין בהמה דקה בא''י אבל מגדלין בחורשין שבארץ ישראל בסוריא אפילו בישוב ואין צריך לומר בחוצה לארץ תניא אידך אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל אבל מגדלין במדבר שביהודה ובמדבר שבספר עכו ואף על פי שאמרו אין מגדלין בהמה דקה אבל מגדלין בהמה גסה לפי שאין גוזרין גזרה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה בהמה דקה אפשר להביא מחוצה לארץ בהמה גסה אי אפשר להביא מחוצה לארץ ואף על פי שאמרו אין מגדלין בהמה דקה אבל משהה הוא קודם לרגל שלשים יום וקודם משתה בנו ל' יום ובלבד שלא ישהה את האחרונה שלשים יום דסד''א דאי נפק ליה רגל ומכי זבנה עד השתא אכתי לא מלו ליה תלתין יומין לא נימא תלתין משרא שרי ליה לשהויי אלא כיון דנפק ליה רגל לא מבעי ליה לשהויי

רש"י שכירות דמטלטלי. שהשכיר לו כליו: בני שטרא נינהו. בתמיה הא לא מקנו מטלטלין אלא במשיכה כדאמרינן בקדושין (דף כו.) ונהי נמי דמקנו בכספא לענין קבולי מי שפרע מיהו בשטר לא מיקנו מידי דדברים בעלמא נינהו כדאמרינן בהזהב (ב''מ דף מט.) דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה: שהטמין בחורשין. שנטמן ביער לגנוב בהמות הרועות שם: וכיון דראוהו גזלן הוא. ולא דומה לגנב בפני שנים דהתם אע''ג דחזו ליה שאר אינשי לא מיסתפי מינייהו דמימר אמר לא מינייהו שקילנא מידי אבל חורשין מרעה לכל היא ולא ידע דמאן ניהו הך בהמה וכיון דלא מיסתפי מכולי עלמא גזלן הוא: החמירה תורה. לשלם כפל ארבעה וחמשה: השוה כבוד עבד. לא ירא מבני אדם כדרך שלא ירא מהקב''ה אבל גנב לא השוה עבד לקונו אלא כיבד העבד יותר מקונו שהוא ירא מבני אדם ומעין של מעלה לא נזהר: לסתיר עצה. כמו להסתיר יועץ במסתרים לגנוב להרע: שה שהרכיבו. הגנב על כתיפו וזלזל את עצמו בו לפיכך היקל הקב''ה עליו בתשלומין: מתני' אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל. משום ישוב א''י שמבעיר את השדות וכל שדות א''י סתמן דישראל: אבל מגדלין בסוריא. ארם צובה דדוד כיבשה וקסבר דלא שמיה כיבוש והויא כחוצה לארץ ובחוצה לארץ מותר לגדל דלא חיישינן לישוב ואם יפסידו שדות אחרים ישלמנה: אין מגדלין תרנגולין בירושלים. אפי' ישראל: מפני הקדשים. שישראל אוכלים שם בשר שלמים ותודה ומעשר בהמה ודרך תרנגולים לנקר באשפה שמא יביאו עצם כעדשה מן השרץ ויטמאו את הקדשים: ולא יגדלו כהנים תרנגולין. בכל א''י: מפני הטהרות. שהכהנים אוכלין תרומה הן צריכין להזהר בטהרתן: חזירין. טעמא מפרש בגמרא: את הכלב. מפני שנושך ומנבח ומפלת אשה מיראתו: נישובים. פחים שלא ילכדו בהן יוני בני הישוב: שלשים ריס. ארבע מילין: גמ' בחורשין. ביערות כדמתרגמינן ביער חורשא: בהמה גסה. צריכה בישוב למשאוי ולחרישה: שלא ישהה האחרונה שבהן שלשים יום. לקח בהמות קודם לרגל שלשים יום וסמוך לרגל לא יאמר הריני שוחט את המוקדמות ומאחר את האחרונות אף לאחר הרגל עד מלאות שלשים יום למקחן: (רש"י)

תוספות שהטמין בחורשין. פי' הטמין עצמו וס''ד שהלך בחשאי וטבח ' הבהמה במקום שהוא ומש''ת פריך והא לא משך: כיון דראוהו גזלן הוא. כלומר שעושה במקום גלוי ולא דמי לגונב בבית או בחצר: ורבי יוחנן הא דמטמרי כו'. למ''ד בהכונס (לעיל דף נז. ושם) דלר' יוחנן לסטים מזויין כיון דמטמר מאינשי גנב הוא אצטריך להאי טעמא דלמ''ד דגזלן הוא לר' יוחנן לא צריך להאי טעמא כלל: מפני מה החמירה תורה כו'. בטוען טענת גנב וטענת גזלן לא שייך האי טעמא כלל: אין מגדלין בהמה דקה. אפי' בבית קאמר דלרעות אפי' בהמה גסה אסור כדאמרינן בזה בורר (סנהדרין דף כה:) רועה שאמרו אחד רועה בהמה גסה ואחד רועה בהמה דקה וא''ת והא דמסיק התם דרבא מגדלין איתמר דמגדלי בהמה דקה בארץ ישראל פסולין בחוצה לארץ כשרים מגדלי בהמה גסה אפי' בא''י כשרים מאי קמשמע לן דהא דבחו''ל כשרים מתני' היא דאפי' בסוריא שרי כ''ש בחו''ל ויש לומר דודאי לא אצטריך אלא איידי דאמר דבא''י פסולין קמסיים דבחו''ל כשרים ומגדלי בהמה גסה דאפי' בא''י כשרים אצטריך לאשמועינן דאי ממתניתין הוה אמינא דאפי' גסה אסור והא דנקט דקה לאשמועינן דאפי' דקה שרי בסוריא ונראה דהא דאמרינן בפ''ק דב''מ (דף ה:) דרועה בהמות של אחרים כשר דאין אדם חוטא ולא לו היינו דוקא גסה שמותר לגדל אבל דקה בא''י או בבבל לרב אין נראה לחלק בין מגדל שלו לשל אחרים דהא אפי' קשורה בכרעי המטה אסור ולא כדברי המפרש לקמן דסבר רב הונא שמותר למסור לאשתו כמו שמותר לרועה ולכך היתה מנטרת להו חובה דהא כיון דבבל כא''י לבהמה דקה אין לו לחלק בין על ידי עצמו בין ע''י אחרים והנהו עיזי דאכלי חושלי בנהרדעא בחזקת הבתים (ב''ב דף לו.) וקאמר שאני עיזי דמסירי לרועה אף על גב דנהרדעא היא בבל שמא לא היו כל כך נזהרים על דברי רב שאמר בבל כא''י לבהמה דקה שגם רב הונא לא החמיר וכן משמע דאפי' ע''י אחרים אסור מדלא מסר ההוא חסיד בהמה לרועה וכן בעלי בתים שבגליל מסתמא לא היו מרעין בעצמן את צאנן ורועה שעשה תשובה מי לא עסקינן שמוצא אחרים שירעו לו ואפי' הכי קאמר ימכור על ידו (תוספות)

דף פ - א

והטבח לוקח ושוחט לוקח ושוהה ובלבד שלא ישהה העגונה שבהן ל' יום: שאלו תלמידיו את ר''ג מהו לגדל אמר להן מותר והתנן אין מגדלין אלא הכי קא בעו מיניה מהו לשהות אמר להן מותר ובלבד שלא תצא ותרעה בעדר אלא קושרה בכרעי המטה: ת''ר מעשה בחסיד אחד שהיה גונח מלבו ושאלו לרופאים ואמרו אין לו תקנה עד שינק חלב רותח משחרית לשחרית והביאו לו עז וקשרו לו בכרעי המטה והיה יונק ממנה משחרית לשחרית לימים נכנסו חביריו לבקרו כיון שראו אותה העז קשורה בכרעי המטה חזרו לאחוריהם ואמרו לסטים מזויין בביתו של זה ואנו נכנסין אצלו ישבו ובדקו ולא מצאו בו אלא אותו עון של אותה העז ואף הוא בשעת מיתתו אמר יודע אני שאין בי עון אלא עון אותה העז שעברתי על דברי חברי: אמר ר' ישמעאל מבעלי בתים שבגליל העליון היו בית אבא ומפני מה חרבו שהיו מרעין בחורשין ודנין דיני ממונות ביחיד ואע''פ שהיו להם חורשים סמוך לבתיהם שדה קטנה היתה ומעבירין דרך עליה ת''ר רועה שעשה תשובה אין מחייבין אותו למכור מיד אלא מוכר על יד על יד וכן גר שנפלו לו כלבים וחזירים בירושתו אין מחייבין אותו למכור מיד אלא מוכר על יד על יד וכן מי שנדר ליקח בית וליקח אשה בארץ ישראל אין מחייבין אותו ליקח מיד עד שימצא את ההוגנת לו ומעשה באשה אחת שהיה בנה מיצר לה וקפצה ונשבעה כל מי שיבא איני מחזירתו וקפצו עליה בני אדם שאינן מהוגנין וכשבא הדבר אצל חכמים אמרו לא נתכוונה זו אלא להגון לה כשם שאמרו אין מגדלין בהמה דקה כך אמרו אין מגדלין חיה דקה ר' ישמעאל אומר מגדלין כלבים כופרין וחתולים וקופין וחולדות סנאים מפני שעשויים לנקר את הבית מאי חולדות סנאים אמר רב יהודה שרצא חרצא ואיכא דאמרי חרזא דקטיני שקיה ורעיא ביני וורדיני ומאי שרצא דמתתאי שקיה אמר רב יהודה אמר רב עשינו עצמנו בבבל כארץ ישראל לבהמה דקה א''ל רב אדא בר אהבה לרב הונא דידך מאי א''ל דידן קא מינטרא להו חובה א''ל חובה תקברינהו לבנה כולה שניה דרב אדא בר אהבה לא אקיים זרעא לרב הונא מחובה איכא דאמרי אמר רב הונא אמר רב עשינו עצמנו בבבל כארץ ישראל לבהמה דקה מכי אתא רב לבבל רב ושמואל ורב אסי איקלעו לבי שבוע הבן ואמרי לה לבי ישוע הבן רב לא עייל קמיה דשמואל

רש"י והטבח. המקבץ את הבהמות ליום השוק: לוקח ושוחט או לוקח ושוהה. עד יום השוק שלשים יום למקחו: ובלבד שלא ישהה את העגונה. המאוחרת למקחו שלקח סמוך לעת השוק לא ישהה אותה לאחר יום השוק להשלים שלשים יום למקחה: העגונה. מאוחרת כמו הלהן תעגנה (רות א) תאחרנה מלהנשא: אלא קושרה. ורבנן פליגי עליה דרבן גמליאל: גונח. פלידר''א צועק מפני כאב הלב לא היה יכול להשיב רוחו: לסטים מזויין. רועה בשדות אחרים וגוזל את הרבים: שהיו מרעין. בהמה דקה שלהן בחורשין: ואע''פ שהיו חורשין סמוך לבתיהם. ולא היו רועין בשדות אחרים ומשום חורשין ליכא גזל דאמר לעיל אבל מגדלין בחורשין ולקמן (דף פא.) נמי בתקנת יהושע תיקן שלא יקפיד בעל היער על כך אפי' הכי נענשו מפני ששדה קטנה היתה ביניהם ושל אחרים היתה: רועה. בהמות שלו: שעשה תשובה. שלא לגדל בהמה דקה עוד: כלבים וחזירים. תנן במתניתין דאסור לגדלן: חיה דקה. צביים ושועלין: כלבים כופריים. קטנים וננסים הם ל''א כלבים גדולים של ציידים ואין מזיקין: חולדות סנאין. גדילות בסנה: לנקר את הבית. מן העכברים: וורדני. סנה: דקטיני. דקים: דמתתאי שקיה. שוקיה גוצין: בבבל כארץ ישראל. שמיום גלות יכניה רבו שם תלמידים ונתיישבו שם בישוב קבוע: דידך מאי. הלא יש לך בהמה דקה: חובה. שם אשתו: תקברינהו לבנה. שאתה סומך עליה והיא אינה יכולה לשמור: מכי אתא רב לבבל. רבו מתיישבין שם מפני ישיבתו לישנא אחרינא הוא בא ולמדנו להזהר בכך שראה שם רוב ישראל וישוב קבוע: שבוע הבן. ברית מילה על שם שעברו עליו שבעה ימים: ישוע הבן. משתה שעושין לפדיון הבן בכור ישוע מתרגמינן פורקן כמו פדיון: רב לא עייל קמיה דשמואל. טעמא אמרינן לקמן: (רש"י)

תוספות והטבח לוקח ושוהה. פי' בקונטרס עד יום השוק ובלבד שלא ישהה העגונה שבהם שלשים יום אותה שלקח באחרונה לא ישלים לה שלשים יום אחר השוק וקשה דבתוספתא (פ''ח) גרס יותר מל' יום וא''כ לפי התוספתא יכול להשהות אחר יום השוק ועוד . קשה דלעיל גבי רגל קרי לה אחרונה והכא קרי לה עגונה ועוד שלא הזכיר התנא יום השוק כלל ונראה לר''י לפי שהטבח רגיל לקנות כמה בהמות ביחד ומותר להשהות ובלבד שאפי' העגונה שבהן אותה שנשארה יחידה אחר חברותיה שלא ישהה יותר מל' יום אף על פי שהיא יחידה ומיהו בכל הספרים גרסינן שלשים יום ולא גרסינן יותר: מהו להשהות קבעו מיניה. אין נ''ל דפליגי רבנן עליה דר''ג כדפי' בקונטרס דמהו להשהות קודם הרגל קבעו מיניה ואמר להן מותר ולאו דוקא נקט קושרה אלא אורחא דמלתא נקט שדרכן היה לקשור בהמה דקה לכרעי המטה כדאמר באלו טריפות (חולין דף נד:) חבל היוצא מן המטה עד תשעה טפחים טהור ופירש שם בקונטרס שבכך הוא ראוי לקשור בהמה דקה בכרעי המטה כדכתי' אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח שהיו קושרין הקרבנות בכרעי המטה עד שיביאוהו לקרנות המזבח אי נמי נקט קשרו לאשמועינן דאפילו בקשורים אסור לגדל כ''א להשהות ובתוספתא (פ''ח) נמי משמע דאף קודם הרגל לא שרי להשהות אלא בבית דהכי קתני בהדיא אבל מגדלים קודם הרגל ל' יום ולא שתהא יוצאה ורועה בשוק אלא קושרה בכרעי המטה שאלו לר''ג כו': דקטיני שקיה. פי' שוקיו דקין ולהכי נקרא חרצא שהחרצין ניכר בין השוקים מתוך שהן דקים ונראין גבוהים ומשום הכי תנן בפ''א דאהלות חולדות הסנאים רבי יוסי אומר ב''ש מטמא כזית במשא וכעדשה במגע דמתוך שרגליה גבוהים ודקים מספקא להן שמא לאו היינו חולדה דקרא ויש לה תורת נבילה או שמא היינו היא ויש לה תורת שרץ והאי דמסיים ומאי שרצא דמתתאי שקיה ה''ק ומאי שרצא חולדה דכתיב בקרא שאין ספק דמתתאי שקיה שהי' רגליה קצרות ושורצת על הארץ וכן נראה לר''ת: חובה תקברינהו לבנה. פר''ח בתמיה וכי דרכה לקבור בניה שאין עוסקת לגדלן אלא עוסקת לגדל צאן והוי כשגגה היוצאת מלפני השליט ומיהו בפרק שני נזירים (נזיר דף נז: ושם) גבי הקפת הראש אין שייך לפרש כן דאמר ליה רב אדא בר אהבה לרב הונא לדידך מאן מקיף להו אמר ליה חובה א''ל חובה תקברינהו לבנה ואין שייך לפרש שם אלא לשון קללה אי נמי יש לומר אין יראה שתענש בקבורת בניה: מכי אתא רב לבבל. פי' בקונטרס והיו מתישבין שם מפני ישיבתו והיו רוב שדותיהן מישראל וכענין זה פי' בפרק קמא דגיטין (דף ו. ושם.) עשינו עצמנו בבבל כארץ ישראל לגיטין מכי אתא רב לבבל ונעשינו בקיאין לשמה מתוך שהרבה ישיבות וקשה לר''ת דא''כ מאי פריך התם ממתני' דעכו כארץ ישראל לגיטין אבל בבל לא והלא המשניות נשנו קודם דאתא רב לבבל ומפר''ת התם מכי אתא רב לבבל והורה לנו שמימות יכניה והחרש והמסגר שגלו לבבל דינה להיות כארץ ישראל לגיטין שבקיאין לשמה וכן כאן לענין בהמה דקה שיש שם רוב ישראל וכן יש בריש בכל מערבין (עירובין דף כח.): לבי ישוע הבן. פ''ה פדיון הבן וכן הערוך וקשה דאע''ג דמתרגמינן פדיון פורקן מ''מ אין שייך לשון ישועה ור''ת פי' שנולד שם בן ועל שם שהולד נושע ונמלט ממעי אמו כדכתיב והמליטה זכר (ישעיה סו) נקט לשון ישועה והיו רגילין לעשות סעודה: (תוספות)

דף פ - ב

שמואל לא עייל קמיה דרב אסי רב אסי לא עייל קמיה דרב אמרי מאן נתרח נתרח שמואל וניתי רב ורב אסי ונתרח רב או רב אסי רב מילתא בעלמא הוא דעבד ליה לשמואל משום ההוא מעשה דלטייה אדבריה רב עליה אדהכי והכי אתא שונרא קטעיה לידא דינוקא נפק רב ודרש חתול מותר להורגו ואסור לקיימו ואין בו משום גזל ואין בו משום השב אבידה לבעלים וכיון דאמרת מותר להורגו מאי ניהו תו אסור לקיימו מהו דתימא מותר להורגו איסורא ליכא קמ''ל אמרי וכיון דאמרת אין בו משום גזל מאי ניהו תו אין בו משום השב אבידה לבעלים אמר רבינא לעורו מיתיבי רבי שמעון בן אלעזר אומר מגדלין כלבים כופרין וחתולין וקופין וחולדות סנאים מפני שעשויין לנקר את הבית לא קשיא הא באוכמא הא בחיורא והא מעשה דרב אוכמא הוה התם אוכמא בר חיורא הוה והא מבעיא בעיא ליה רבינא דבעי רבינא אוכמא בר חיורא מהו כי קמבעיא ליה לרבינא באוכמא בר חיורא בר אוכמא מעשה דרב באוכמא בר חיורא בר חיורא הוה (חב''ד בי''ח בח''ן סימן) אמר רבי אחא בר פפא משום רבי אבא בר פפא משום רבי אדא בר פפא ואמרי לה אמר ר' אבא בר פפא משום רבי חייא בר פפא משום רבי אחא בר פפא ואמרי לה אמר ר' אבא בר פפא משום רבי אחא בר פפא משום רבי חנינא בר פפא מתריעין על החיכוך בשבת ודלת הננעלת לא במהרה תפתח והלוקח בית בארץ ישראל כותבין עליו אונו אפילו בשבת מיתיבי ושאר פורעניות המתרגשות ובאות על הצבור כגון חיכוך חגב זבוב צירעה ויתוש ושילוח נחשים ועקרבים לא היו מתריעין אלא צועקים לא קשיא כאן בלח כאן ביבש דאמר רבי יהושע בן לוי שחין שהביא הקב''ה על המצרים לח מבחוץ ויבש מבפנים שנאמר {שמות ט-י} ויהי שחין אבעבועות פורח באדם ובבהמה ודלת הננעלת לא במהרה תפתח מאי היא מר זוטרא אמר סמיכה רב אשי אמר כל המריעין לו לא במהרה מטיבין לו רב אחא מדיפתי אמר לעולם אין מטיבין לו ולא היא רב אחא מדיפתי מילתא דנפשיה הוא דאמר והלוקח בית בארץ ישראל כותבין עליו אונו אפילו בשבת בשבת סלקא דעתך אלא כדאמר רבא התם אומר לנכרי ועושה ה''נ אומר לנכרי ועושה ואע''ג דאמירה לנכרי שבות היא משום ישוב ארץ ישראל לא גזרו ביה רבנן אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן הלוקח עיר בארץ ישראל כופין אותו ליקח לה דרך מארבע רוחותיה משום ישוב ארץ ישראל: ת''ר עשרה תנאין התנה יהושע

רש"י שמואל לא עייל קמיה דרב אסי. שהיה גדול ממנו ורב אסי תלמיד של רב הוה: מאן נתרח. מי יתאחר מבחוץ ויבא אחרונה יחידי: נתרח שמואל. בחוץ ויבואו רב ורב אסי רב ואח''כ תלמידו: מלתא בעלמא הוא דעבד לשמואל. שמואל קטן שבכולן היה וזה שאין רב נכנס לפניו טיבותא ויקרא הוא דקא עבד ליה משום מעשה דלטייה לשמואל בשמונה שרצים (שבת דף קח.): אדבריה עליה. הטעינו עליה לנהוג בו כבוד: אדהכי והכי. דהוו מסרבי אתא שונרא וקטעיה לידא דההוא ינוקא: חיורא. מועד להזיק אדם: מתריעים. בצבור ובתחנה ובשופרות ובחצוצרות במסכת תענית: חיכוך. שחין שמתחכך האדם עליה פרוטי''ר בלע''ז: ודלת הננעלת. על האדם מהיות מצליח: לא במהרה תפתח. ונפקא מינה לאפושי ברחמי: מלתא דנפשיה. בב''ב בהשותפין (דף יב:) דאימנוה לאותוביה ברישא ולא איסתייעא מילתא: והלוקח בית. מנכרי: אונו. שטר מכירה: לא היו מתריעין. בשבת: צועקין. ביחיד: יבש. קשה מלח: אבעבועות פורח. בפריחתו דהיינו מבחוץ הוא מבעבע דהיינו לח מכלל דבפנים הוי יבש: (רש"י)

תוספות נפק רב ודרש. לא עתה על זה המעשה תיקן דהא פריך עלה ' מברייתא אלא דרש דמקודם נתקן: מותר להורגו ואסור לקיימו. והא דאמר ר''ל בפ''ק דסנהדרין (דף טו: ושם) גבי ארי ונמר ודוב וזאב וברדלס ונחש דאפי' ר''א דאמר כל הקודם להורגו. זכה היינו דוקא כשהמיתו אבל לא המיתו לא היינו בקשורין בשלשלת שכן דרך לגדלן והכא בחתול שאין קשורה א''נ מהנהו רגילים בני אדם להזהר ולא אתי לידי היזק אבל מחתול אין נזהרין שאין יודעים אם היא בר אוכמא או בר חיורא שאין מכירים באבותיהם: אמר רבינא לעורו. שאם מצאן מת אין חייב בהשבת העור וקצת תימה כיון דאשמועינן דאין בו משום גזל למאי איצטריך הך דמותר להורגו וי''ל דאין לחוש כיון דמתחילה קאמר דמותר להורגו: מתריעין על החיכוך בשבת. ע''כ לאו היינו התרעה בשופר דשופר בשבת מי איכא כדדייק בספ''ק דתענית (דף יד. ושם) אלא התרעה בפה בעננו וסבר כמ''ד התם דעננו קרי ליה התרעה ותימה דמאי פריך מההיא דבשאר מיני. פורעניות דקתני לא היו מתריעין על החיכוך אלא צועקים דילמא ה''ק לא היו מתריעין בשופר אלא צועקים בפה בעננו ואין לומר אע''ג דתרוייהו בפה התרעה לחוד וצעקה לחוד דהתם משמע דלמ''ד עננו קרי ליה התרעה חדא היא וי''ל דה''פ מדקאמר שבשבת מתריעין לכל הפחות בעננו א''כ ראוי לעשות על החיכוך התרעה אפי' בשופר בחול כיון שהוא דבר גדול כל כך דבשבת צועקים: על החגב. ל''ג ועל הגובאי דהא במתני' דסדר תעניות האלו (תענית יט.) תנן שמתריעין על הארבה ועל החסיל ועל הגובאי וי''ל דהתם בפה ועי''ל דשפיר גרסינן ליה והתם בגובאי המזיק לשדות דומיא דארבה וחתול דקתני התם וגובאי דהכא במזיק לבני אדם דומיא דצרעים ושילוח נחשים. פירוש ר''י: לעולם אין מטיבין לו. והא דקאמר איהו גופיה בעובדא דידיה לא במהרה מטיבין לו בפרק קמא דבבא בתרא (דף יב:) זה אמר בשעה שהיה סבור עדיין שיחזירו וימנו אותו ראש ישיבה אבל לבסוף שלא החזירוהו אמר לעולם אין מטיבין לו: אומר לנכרי ועושה. דוקא משום מצוה זו דישוב דא''י אבל לצורך מצוה אחרת לא שרי אמירה לנכרי ואפי' לצורך מילה משמע בפרק הדר (עירובין דף סח.) דלא שרי אמירה לנכרי באיסורא דאורייתא גבי ההוא ינוקא דאישתפיך חמימיה דקאמר נשייליה לאימיה אי צריכה נחים ליה אגב אימיה משמע דאי לא צריכה אימיה לא שרי אפילו על ידי נכרי וי''ס שכתוב בהדיא נחים ליה נכרי אגב אימיה ולכאורה משמע שלפני המילה היה והיו צריכין לחמימי כדי למולו ולא שרי אפילו ע''י נכרי אלא אגב אימיה כדשריא הכא והתם בעובדא דלעיל דקאמר גבי ינוקא אחרינא נימא ליה לנכרי דניתי מגו ביתא ההוא דלעיל איסורא דרבנן הוה להביא דרך חצר שלא עירב ואפילו איסורא דרבנן אור''י שאין להתיר משום מצוה אחרת על ידי נכרי כגון להביא ספר דרך כרמלית כדי ללמוד בו דדוקא מילה דהיא גופא דחי שבת שרי על ידי נכרי איסור דרבנן ומיהו בה''ג משמע דאפילו איסורא דאורייתא שרי על ידי נכרי לצורך מילה שפירש דאפי' דניתי נכרי מתוך ביתו דהיא דרך רשות הרבים דהוי איסורא דאורייתא שרי על ידי נכרי לצורך מילה כמו הכא משום ישוב ארץ ישראל ולדבריהם בעובדא בתרא דקאמר נחים ליה נכרי אגב אימיה לאחר המילה הוה ולאחר שלשה שכבר נתרפא הולד יפה ולספרים דל''ג נכרי נוכל לומר דע''י ישראל קאמר ותוך שבעה דמחללין עליה השבת אם אמרה צריכה אני כדאמרינן בפרק מפנין (שבת דף קכט. ושם) אבל אין נראה דעל ידי ישראל הוה אסור להרבות בשביל התינוק כדאמרינן בפ''ק דחולין (דף טו:) ולפי ה''ג טפי אית לן למישרי על ידי נכרי איסורא דאורייתא מאיסורא דרבנן על ידי ישראל כדמסיק התם אהאי עובדא ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה ואמרינן נמי בפרק ר' אליעזר דמילה (שבת דף קל:) כשם שאין מביאין דרך רשות הרבים כך אין מביאין דרך גגות חצירות וקרפיפות והיה נראה מתוך ה''ג להתיר ביום שני אפילו של ר''ה לעשות כל צרכי מילה אפילו לכרות עצים לעשות ברזל ע''י ישראל שהרי מת דלא שרי לקבור על ידי נכרי כדמוכח בפ''ק דר''ה (דף כ.) אפילו (תוספות)

דף פא - א

שיהו מרעין בחורשין ומלקטין עצים בשדותיהם ומלקטים עשבים בכל מקום חוץ מתלתן וקוטמים נטיעות בכל מקום חוץ מגרופיות של זית ומעין היוצא בתחילה בני העיר מסתפקין ממנו ומחכין בימה של טבריא ובלבד שלא יפרוס קלע ויעמיד את הספינה ונפנין לאחורי הגדר ואפילו בשדה מליאה כרכום ומהלכים בשבילי הרשות עד שתרד רביעה שניה ומסתלקין לצידי הדרכים מפני יתידות הדרכים והתועה בין הכרמים מפסיג ועולה מפסיג ויורד ומת מצוה קונה מקומו: שיהו מרעין בחורשין אמר רב פפא לא אמרן אלא דקה בגסה אבל דקה בדקה וגסה בגסה לא וכל שכן גסה בדקה דלא: ומלקטין עצים משדותיהם לא אמרן אלא בהיומי והיגי אבל בשאר עצים לא ואפילו בהיזמי והיגי לא אמרן אלא במחוברין אבל בתלושין לא ואפי' במחוברין לא אמרן אלא בלח אבל ביבשים לא ובלבד שלא ישרש: ומלקטין עשבים בכל מקום חוץ משדה תלתן למימרא דתלתן מעלו לה עשבים ורמינהי תלתן שעלתה עם מיני עשבים אין מחייבין אותו לעקור אמר רב ירמיה לא קשיא כאן לזרע כאן לזירין לזרע קשו לה עשבים דמכחשי לה לזירין מעלי לה דכי קיימי ביני עשבים מירכבא איבעית אימא כאן לאדם כאן לבהמה דכיון דלבהמה הוא דזרעה עשבים נמי מיבעי לה ומנא ידעינן א''ר פפא שאריה משארי לאדם לא שאריה משארי לבהמה: וקוטמין נטיעה בכל מקום חוץ מגרופיות של זית פי' ר' תנחום ור' ברייס משום זקן אחד בזית כביצה בקנים ובגפנים מן הפקק ולמעלה ושאר כל האילנות מן אובו של אילן ולא מן חודו של אילן מן חדש שאינו עושה פירות ולא מן ישן שהוא עושה פירות ממקום שאינו רואה את החמה

רש"י שיהו מרעין. בהמות החורשין ושלא יקפיד בעל היער על כך: ומלקטין עצים. משדה חבירו וכן עשבים למאכל בהמה: חוץ משדה תלתן. דמעלו לה עשבים הגדילות עמה והתולשן מפסיד את התלתן תלתן מין קטנית ושמה פנגרי''א: וקוטמין נטיעות. מן האילן קוטם בד ליטע או להרכיב ולא יקפיד בעל האילן: חוץ מגרופיות של זית. הקוצץ זיתיו לשרוף מניח שתי גרופיות מלא שני אגרופין כדאמר בהמוכר את הספינה (ב''ב דף פ.) והן מחליפות ומוציאות בדין ומשם אין לקטום נטיעה מפני שמפסיד את הגרופיות: בתחילה. מחדש וכל שכן מעיינות ישנים שהיו מימות יהושע: ומחכין. ומטילין חכה לצוד דגים: בימה של טבריא. ואע''פ שבחלק נפתלי היתה כולה כדאמרינן לקמן: שלא יפרוס קלע. דרך ציידים לתקוע יתידות ולעשות גדרי קנים במים להלכד שם דגים וקורין לו במקומינו גזר ובארץ אשכנז קורין לו ווכ''א (שלא יפרוס קלע) מפני שמעכב ומעמיד את הספינה: לאחורי הגדר. לקמן מפרש לה לא נצרכה אלא ליטול הימנה צרור לקנח ואע''פ שפורץ את הגדר: ומהלכין בשבילי הרשות. סתם בני אדם משהכניסו תבואתם עד שעת הזריעה מפקירים שדותיהם ליכנס בהן כל אדם לקצר את הדרך שלא יקיף והן נקראין שבילי הרשות לפי שברשות עושין והתנה יהושע שלא יקפידו על כך: עד שתרד רביעה שניה. זמנה בי''ז במרחשון כדאמרינן בתענית (דף טז.) ומאז והלאה הזרעים צומחות וקשה לה דריסת הרגל: ומסתלקין לצידי הדרכים. בכל עת ואפי' בזמן שהתבואה בשדות הפקיר לכל אדם להסתלק מן הדרך מפני היתידות וליכנס לגבול שדה חבירו ולילך על המיצר אצל הדרך: מפני יתידות הדרכים. בימות החמה יבש הטיט ונעשה כיתידות מקום דריסת האדם ובהמה שדרסו שם בימות החורף ונעשו כשחיתות: מפסיג. מנתק זמורות הנושבות המעכבות אותו ועולה ויורד עד שמוצא את הדרך: מקומו. מקום שנפל שם בעת מותו קנאו לקבורה ואין בעל השדה מעכב עליו: דקה. בהמה דקה ביער גסה שאינה מכלה את האילנות: אבל בתלושין. אחרי שטרח עליהן בעל השדה ותלשן אסור ליטלן דדעתיה עלייהו: יבישין. דעתו עליהם לאור: אין מחייבין אותו לעקור. העשבים ממנה משום כלאים לפי דבעל כרחו עתיד ליטלו שמפסיד את התלתן: כאן. שהתלתן עומדת ליזרע: כאן. שזרעה לאכול הזירין טודילי''ש בלע''ז: דמירכבא. מתפשטת וגודלת על העשבים ונעשין לה סמיכה כעין דלת של כרם: ומנא ידעינן. אם זרעה לאדם דשרי ליה למלקט מן העשבים בתנאי יהושע: משארי. עשויים כערוגות: בזית כביצה. כשיעור גובה ביצה צריך להניח מן הזית מלמטה סמוך לגזע: מן הפקק ולמעלה. מותר לקטום פקק קשר: מאיבו של אילן. מפריו כלומר מענפין הרכין ודקין: ולא מחודו. מענפין גדולים וגסין כאילן גמור. ל''א מחובו של אילן ממחבואתו מקום שיש ענפין הרבה דהיינו באמצע גבהו ולא מחודו מלמעלה ענף האמצעי שהוא עליון ועיקר האילן מתשובות הגאונים: מן החדש. בד שגדל וניתוסף בשנה זו שעדיין אין עושה פרי: (רש"י)

תוספות הכי אמר בפ''ק דביצה (דף ו. ושם) ביו''ט שני יתעסקו בו ישראל אפילו ביו''ט שני. של ר''ה כ''ש מילה דשרי ע''י נכרי איסורא דאורייתא בשבת כדפי' בהלכות גדולות ושרי נמי ע''י ישראל ביו''ט שני של ר''ה ומיהו אין זה ק''ו דמן הדין הוה ליה למישרי לקבור מת בשבת אלא לפי שהוא מכוער ומגונה ומתבייש שנקבר בשבת שנעשה באיסור שבת אפילו ע''י נכרי מידי דהוה אההיא דתנן בפרק השואל (שבת דף קנא.) עשה נכרי ארון וחפר קבר אם בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית ולא שרי בכדי שיעשו כמו בחי מטעם דפרישית ותדע דהא במת שריא כרמלית כדאמרינן בהמצניע (שם דף צד:) דגדול כבוד הבריות א''כ כ''ש דהוה ליה למישרי לקבור ע''י נכרי אלא על כרחך טעמא הוי כדפרישית וא''ש נמי הא דאמרינן בפ''ב דביצה (דף כב.) אמימר שרא למיכחל עינא אפי' ביו''ט שני של ר''ה ופריך והאמר. רבה מת ביו''ט שני יתעסקו בו ישראל מה שאין כן בביצה והשתא מאי פריך מביצה והא צרכי חולה אית לן למשרי טפי אפי' ממת דבסוף מפנין (שבת דף קכט.) אמר דכל צרכי חולה נעשין על ידי ארמאי בשבת ומיכחל עינא מדמה התם לחולה שאין בו סכנה ואומר לנכרי ועושה אפי' איסורא דאורייתא א''כ אית לן למישרי בק''ו ממת אפי' לכתוש סמנין ביום טוב שני של ראש השנה על ידי ישראל ולמאי דפרישנא אתי שפיר דליכא ק''ו: חוץ מגרופיות של זית. פירש בקונטרס מלא שני אגרופין ובערוך פירש מגרופיים ענפים וענפי הזית קרויין גרופיים כמו יחור בתאנה וזמורה בגפנים שכל אחד יש לו שם לבדו והביא הא דאמר בבראשית רבה ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל זמורות לנטיעות יחורי לתאנים גרופיות לזיתים: ומעין היוצא בתחילה בני העיר מסתפקין [ממנו]. למאי דאמר לקמן דתנאים שהתנה יהושע אפי' בחו''ל יש לתמוה הא דאמר בפרק כל הצלמים (ע''ז דף מז. ושם) המשתחוה למעין מימיו מהו לנסכים ופשיט ליה מהא דאמר מים של רבים אין נאסרים ומשני דנבעי מארעיה והשתא אכתי של רבים הם מתנאי יהושע ויש לחלק בין יוצא מאליו לטרח בו וחפרו: ומחכין בימה של טבריא. כל אדם ובלבד שלא יפרוש קלע נמי לכל אדם ואפי' הבעלים עצמן כדתניא לקמן שהתנו השבטים זה עם זה אבל צד הוא במכמורות וברשת והיינו הבעלים שהוא שלהם: אין מחייבין אותו לעקור. פירש בקונטרס שע''כ עתיד ליטלם לפי שמפסידין את התלתן וקשה לפירושו דאין מחייבין משמע שאין אסור בהנאתו ועוד דאם מתייאש ומתעצל לעוקרו למה לא נחייבנו דהא איכא איסור כשמתייאש כדתנן במסכת כלאים (פ''ה מ''ו) הרואה ירק בכרמו ואמר לכשאגיע שם אלקטנו מותרין לכשאחזור אלקטנו והוסיף מאתים אסור ונראה לר''י דאין מחייבין אותו לעקור דליכא איסורא שהרי הוא לא זרעו אלא מאליהן באו ומשום מקיים בכלאים ליכא כיון דקשו להו עשבים ולר''ע איצטריך דאמר בפרק בתרא דע''ז (דף סד.) ובמכות (דף כא:) המקיים בכלאים לוקה ולאו מלקות ממש דלאו שאין בו מעשה הוא אלא איסורא בעלמא הוא א''נ אפי' לרבנן איצטריך והיכא דניחא ליה חייבוהו חכמים שלא יחשדוהו שזרעם והא דנקט תלתן שעלתה עם מיני עשבים ולא נקט תלתן שעלו עמו עשבים רבותא נקט אפילו שמתכוין לזרוע תחילה שאר זרעים והתלתן עלה מאליו אפ''ה כיון דהשתא מיהא לא ניחא ליה בזרעים מחמת התלתן שעלה אין מחייבין אותו לעקור: כאן לזירין. ההיא דחוץ משדה תלתן לזירים דמעלו ליה וא''ת כיון דאיכא איסור כלאים אמאי אסור ללקט והאמר בפ''ק דמו''ק (דף ו:) שתקנו שיהיו מפקירין כל השדה שיש בו כלאים וי''ל דהכא בדליכא שיעורא כדתנן במסכת כלאים (פ''ב מ''א) ומייתי לה בהמוכר פירות (ב''ב דף צד.) כל סאה שיש בו רובע ממין אחר ימעט: (תוספות)

דף פא - ב

ולא ממקום שהוא רואה את החמה שנאמר {דברים לג-יד} וממגד תבואות שמש: ומעין היוצא תחילה בני העיר מסתפקין ממנו אמר רבה בר רב הונא ונותן לו דמים ולית הלכתא כוותיה: ומחכין בימה של טבריא ובלבד שלא יפרוס קלע ויעמיד את הספינה אבל צד הוא ברשתות ובמכמרות ת''ר בראשונה התנו שבטים זה עם זה שלא יפרוס קליעה ויעמיד את הספינה אבל צד הוא ברשתות ובמכמרות תנו רבנן ימה של טבריא בחלקו של נפתלי היתה ולא עוד אלא שנטל מלא חבל חרם בדרומה לקיים מה שנאמר {דברים לג-כג} ים ודרום ירשה תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר תלושין שבהרים בחזקת כל השבטים הן עומדים ומחוברים בחזקת אותו השבט ואין לך כל שבט ושבט מישראל שאין לו בהר ובשפלה ובנגב ובעמק שנאמר {דברים א-ז} פנו וסעו לכם ובאו הר האמורי ואל כל שכניו בערבה בהר בשפלה ובנגב ובחוף הים וגו' וכן אתה מוצא בכנענים ובפריזים ובאמוריים שלפניהם שנאמר ואל כל שכניו אלמא שכניו הכי הוו: ונפנין לאחורי הגדר ואפילו בשדה שהיא מלאה כרכום אמר רב אחא בר יעקב לא נצרכה אלא ליטול הימנו צרור אמר רב חסדא ואפילו בשבת מר זוטרא חסידא שקיל ומהדר וא''ל לשמעיה (למחר) זיל שירקיה: ומהלכין בשבילי הרשות עד שתרד רביעה שניה אמר רב פפא והאי דידן אפילו טל קשי לה: ומסלקין לצידי הדרכים מפני יתידות הדרכים שמואל ורב יהודה הוו שקלי ואזלי באורחא הוה מסתלק שמואל לצידי הדרכים א''ל רב יהודה תנאין שהתנה יהושע אפילו בבבל א''ל שאני אומר אפילו בחוצה לארץ רבי ורבי חייא הוו שקלי ואזלי באורחא אסתלקו לצידי הדרכים הוה קא מפסיע ואזיל ר' יהודה בן קנוסא קמייהו א''ל רבי לרבי חייא מי הוא זה שמראה גדולה בפנינו א''ל ר' חייא שמא ר' יהודה בן קנוסא תלמידי הוא וכל מעשיו לשם שמים כי מטו לגביה חזייה א''ל אי לאו יהודה בן קנוסא את גזרתינהו לשקך בגיזרא דפרזלא: התועה בין הכרמים מפסיג ויורד מפסיג ועולה: ת''ר הרואה חבירו תועה בין הכרמים מפסיג ועולה מפסיג ויורד עד שמעלהו לעיר או לדרך וכן הוא שתועה בין הכרמים מפסיג ועולה מפסיג ויורד עד שיעלה לעיר או לדרך מאי וכן מהו דתימא חבירו הוא דידע להיכא מסלק דניפסוג אבל הוא דלא ידע להיכא קא סליק לא ניפסוג נהדריה נהדר בי מיצרי קמ''ל הא דאורייתא הוא דתניא השבת גופו מניין ת''ל {דברים כב-ב} והשבותו דאורייתא הוא דקאי בי מיצרי אתא הוא תקין דמפסיג ועולה מפסיג ויורד: ומת מצוה קנה מקומו: ורמינהי המוצא מת מוטל באיסרטיא מפנהו לימין איסרטיא או לשמאל איסרטיא שדה בור ושדה ניר מפנהו לשדה בור שדה ניר ושדה זרע מפנהו לשדה ניר היו שתיהן בורות שתיהן נירות שתיהן זרועות מפנהו למקום שירצה אמר רב ביבי במוטל על המיצר מתוך שניתן לפנותו מפנהו לכל מקום שירצה אמרי עשרה הני חד סרי הויין מהלכין בשבילי הרשות שלמה אמרה כדתניא הרי שכלו פירותיו מן השדה ואינו מניח בני אדם ליכנס בתוך שדהו מה הבריות אומרות עליו מה הנאה יש לפלוני ומה הבריות מזיקות לו עליו הכתוב אומר מהיות טוב אל תקרי רע ומי כתיב מהיות טוב אל תקרי רע אין כתיב כי האי גוונא {משלי ג-כז} אל תמנע טוב מבעליו בהיות לאל ידך לעשות ותו ליכא והא איכא דרבי יהודה דתניא רבי יהודה אומר בשעת הוצאת זבלים אדם מוציא זבלו לרה''ר וצוברו כל שלשים כדי שיהא נישוף ברגלי אדם וברגלי בהמה שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ והא איכא דר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה דתניא רבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר תנאי ב''ד הוא שיהא זה יורד לתוך שדה חבירו וקוצץ שוכו של חבירו להציל נחיל שלו ונותן לו דמי שוכו של חבירו ותנאי ב''ד הוא שיהא זה שופך יינו ומציל דובשנו של חבירו ונוטל דמי יינו מתוך דובשנו של חבירו ותנאי ב''ד הוא שיהא זה מפרק את עציו וטוען פשתנו של חבירו ונוטל דמי עציו מתוך פשתנו של חבירו שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ ביחידאי לא קאמרינן

רש"י ולא ממקום הרואה את החמה. סביבות צדדין מבחוץ מפני שהוא עיקר האילן שהחמה מבשלת שם את הפרי וממתיקו: מלא חבל חרם. מלא חבל של מצודה היה לו בדרומה מן היבשה למשוך רשתו חרם כמו מצודים וחרמים (קהלת ז): בחזקת כל השבטים. כל מי שירצה יטול דהא כמטלטלי ושאר השלל והמלקוח היו: וכן אתה מוצא בכנעני. אע''פ שכתוב כאן הר האמורי אף כנעני ופריזי כך היו להם וישראל שירשו היה להם לכל אחד הר ושפלה ונגב ועמק ארץ שדות ובקעות שקורין כנפיינ''ה לכן נקראת נגב שכל שעה היא נגובה שאין שם צל אילנות וחמה זורחת ומנגבתה: אמר ליה לשמעיה. בחול: שרקיה. טחיהו בטיט וחברהו יפה: והא. קרקע דידן: אפילו טל. ירד עליה בלילה קשה לה דריסת הרגל ממחרתו: אפילו בחוצה לארץ. וכ''ש בבבל שמצויין שם שיירות ועוברין ושבים והוצרך להתנות: מפסע ואזיל. מיתד ליתד פסיעות גסות ולא היה רוצה להסתלק אל מצר השדה: גדולתו. שהוא מראה לנו שהוא ירא שמים מאד ואינו חושש לתנאי שהתנה יהושע ומחזי כיוהרא: בגיזרא דפרזלא. כלומר נדוי: מאי וכן. פשיטא מאי שנא איהו מחבריה: והשבותו. את גופו משמע שאם טעה חבירך אתה צריך להעלותו לדרך: דאורייתא בי מצרי. יקיף סביבות מצרי הכרמים ולא יעבור בתוכם ויפסידם: איסרטיא. רה''ר ט''ז אמה: שדה בור. מכאן לאיסרטיא ושדה ניר מכאן מפנהו לשדה בור ניר חרוש ולא זרוע: מפנהו. אלמא לא קנה מקומו דאי קנה מקומו מצי בעל השדה של ימין ושל שמאל לעכוביה: על המיצר. מוטל ברוחב הדרך ועוברין ומאהילין עליו עושי טהרות ומטמאות: כל שלשים יום. שלשים יום רשאי להניחו שם: דר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה. בפרק הגוזל בתרא: נחיל. של דבורים שהלכו לשדה חבירו ונתיישבו על שוכתה של אילן ואם יטול אחד אחד הן פורחות ואובדות מאחר שנתנו עיניהן באותה שוכה לפיכך קוצצה ונותן לו דמים: ומציל דובשנו. זה בא בכדו של יין וזה בא בכדו של דבש ונסדקה חבית של דבש וכן זה בא בחבילת פשתן על חמורו וזה בא בחבילת עצים ומת חמורו של בעל פשתן יפרק זה את עציו וטוענו: דר' יהודה. ודרבי ישמעאל יחידאי נינהו וברייתא דעשרה תנאים סתמא היא: (רש"י)

תוספות אין לך כל שבט ושבט מישראל גרסינן. ובפ' יש נוחלין (ב''ב דף קכב. ושם) גבי חלוקת העולם הבא גרסינן אין לך כל אחד ואחד מישראל כן נראה לר''ת: ונוטל דמי יינו מתוך דובשנו של חבירו. ע''כ מיירי כשעקל בית הבד כרוך עליה דאל''כ לימא ליה מהפקירא קזכינא כדאמר לקמן בפרק בתרא (דף קטו:) וא''ת ואמאי נוטל דמי יינו הא אמר לקמן בפרק בתרא (שם) דאין לו אלא שכרו ומצי' למימר דהך דר' ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה פליג כדאמר בסמוך ביחידאה לא קאמר וכן משמע בתוספתא. דבתר הך דלא יקוץ קתני הך אבל אין נראה דלמה יטול דמי יינו הלא יכול לומר אני הייתי דוחק ומציל (תוספות)

דף פב - א

והא כי אתא ר' אבין א''ר יוחנן אחד אילן הנוטה לתוך שדה חבירו ואחד אילן הסמוך למצר מביא וקורא שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ אלא מאן תנא עשרה תנאין שהתנה יהושע ר' יהושע בן לוי הוא רב גביהה מבי כתיל מתני לה בהדיא ר' תנחום ור' ברייס אמרי משום זקן אחד ומנו ר' יהושע בן לוי עשרה תנאין התנה יהושע: עשרה תקנות תיקן עזרא שקורין במנחה בשבת וקורין בשני ובחמישי ודנין בשני ובחמישי ומכבסים בחמישי בשבת ואוכלין שום בערב שבת ושתהא אשה משכמת ואופה ושתהא אשה חוגרת בסינר ושתהא אשה חופפת וטובלת ושיהו רוכלין מחזירין בעיירות ותיקן טבילה לבעלי קריין: שיהו קוראין במנחה בשבת משום יושבי קרנות: ושיהו קוראין בשני ובחמישי עזרא תיקן והא מעיקרא הוה מיתקנא דתניא {שמות טו-כב} וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים דורשי רשומות אמרו אין מים אלא תורה שנאמר {ישעיה נה-א} הוי כל צמא לכו למים כיון שהלכו שלשת ימים בלא תורה נלאו עמדו נביאים שביניהם ותיקנו להם שיהו קורין בשבת ומפסיקין באחד בשבת וקורין בשני ומפסיקין שלישי ורביעי וקורין בחמישי ומפסיקין ערב שבת כדי שלא ילינו ג' ימים בלא תורה מעיקרא תקנו חד גברא תלתא פסוקי אי נמי תלתא גברי תלתא פסוקי כנגד כהנים לוים וישראלים אתא הוא תיקן תלתא גברי ועשרה פסוקי כנגד עשרה בטלנין: ודנין בשני ובחמישי דשכיחי דאתו למקרא בסיפרא: ושיהו מכבסין בחמישי בשבת משום כבוד שבת: ושיהו אוכלין שום בע''ש משום עונה דכתיב {תהילים א-ג} אשר פריו יתן בעתו וא''ר יהודה ואיתימא רב נחמן ואיתימא רב כהנא ואיתימא ר' יוחנן זה המשמש מטתו מע''ש לע''ש ת''ר חמשה דברים נאמרו בשום משביע ומשחין ומצהיל פנים ומרבה הזרע והורג כנים שבבני מעיים וי''א מכניס אהבה ומוציא את הקנאה: ושתהא אשה משכמת ואופה כדי שתהא פת מצויה לעניים: ושתהא אשה חוגרת בסינר משום צניעותא: ושתהא אשה חופפת וטובלת דאורייתא היא דתניא {ויקרא יד-ט} ורחץ את בשרו במים שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו למים את בשרו את הטפל לבשרו ומאי ניהו שער אמרי דאורייתא לעיוני דלמא מיקטר אי נמי מאוס מידי משום חציצה

רש"י והא כי אתא וכו'. ומתניתא הויא תיובתא דקתני עשרה ותו לא ור' יוחנן אמורא הוא וקשיא ליה מתניתא: רבי יהושע בן לוי. אמרינהו ולא מתניתא דרבי יהושע בן לוי אמורא הוה ורבי יוחנן פליג עליה: ומכבסים. בגדיהם לכבוד שבת: ואוכלים שום. לקמן מפרש טעמא: ושתהא אשה משכמת. : ביום שהיא צריכה לאפות ואופה שחרית כדמפרש שתהא פת מצויה לעני המחזר: סינר. דוגמת מכנסים קטנים: האשה חופפת. במסרק ביום טבילתה משום חציצה לקמן פריך הא דאורייתא היא: רוכלין. מביאים בשמים לנשים להתקשט בהם: מחזירין בעיירות. ולא יוכלו בני העיירות לעכב עליהם: משום יושבי קרנות. יושבי חניות כל ימות החול עוסקין בסחורה ואין קורין בשני ובחמישי תקון בגינייהו קריאה יתירה: רשומות. מקראות: עשרה בטלנין. בני אדם כשירים בטלין ממלאכתן לעסוק בצרכי ציבור ולבא קודמין לבית הכנסת כדי שיהו מצוין עשרה לעת התפלה ומתפרנסים משל צבור: משום עונה. שמצות עונה בלילי שבת כדרב יהודה והשום מרבה את הזרע כדלקמן: משחין. מחמם את הגוף: מכניס את האהבה. מתוך שמשמח את הלב: משום צניעותא. להתרחק מן העבירה: בשרו במים. משמע שיגע בשרו למים: דמאוס. מלוכלך: (רש"י)

תוספות כיון דאוקמה כשעקל בית הבד כרוך עליה שיכול להציל ע''י הדחק ונראה לר''י דההיא דלקמן שבעל היין שפך את יינו מדעתו שיכול לומר בעל הדבש למה שפכת אני הייתי דוחק ומציל אבל הכא מיירי שבא בעל הדבש לשפוך את היין שתנאי ב''ד הוא שאין בעל היין יכול לעכב אלא שופך יינו של חבירו בע''כ של חבירו אלא שנותן לו דמי יינו מתוך דובשנו והשתא הוי כעין ההיא דנחיל של דבורים שקצצו בע''כ להציל נחילו וכעין זה נמי ההיא דפשתן והאי דמשני כיחידאה לא קאמר משום דמסתמא כי היכי דפליגי בההיא דנחיל כדתנן לקמן בפרק בתרא (דף קיד.) פליגי נמי באחריני דחד טעמא הוא: כדי שלא ילינו ג' ימים בלא תורה. וא''ת מ''ש שתיקנו שני וחמישי וי''ל משום דאמר במדרש משה רבינו ע''ה עלה בחמישי לקבל לוחות האחרונות וירד בשני ונתרצה לו המקום ולפי שהיה עת רצון באותה עלייה וירידה קבעו בשני וחמישי ולכך נמי נהגו להתענות בב' וה' ואף ע''פ שעלה בהשכמה כדכתיב (שמות לד) ועלית בבקר שדומה שכל העליות היו בבקר ולא בלילה ולא תמצא כ''א מ' יום חסירים לילה אחד אין להקפיד בכך ולפי סדר עולם נמי כן הוא דתניא בסדר עולם נמצא עלה בו' בסיון וירד בי''ז בתמוז ושבר הלוחות ובי''ח בתמוז עלה ובקש רחמים עליהם שנאמר ואתנפל לפני ה' מ' יום וגו' ובכ''ט באב נתרצה המקום וירד משה לפסול הלוחות ועשה עוד מ' יום מל' באב עד י' בתשרי ונתרצה המקום וירד משה בי' בתשרי והלוחות בידו באותו יום נתרצה המקום לישראל שנאמר ויאמר ה' סלחתי כדברך לפיכך סליחה וכפרה הוא לדורות נמצא דמ' יום אחרונים חסירים לילה שהרי ביום ל'. באב עלה בהשכמה וירד ביום הכפורים אם לא תאמר דעברוה לאלול והא דכתיב בפרשת עקב ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים שהן מ' יום ומ' לילה הכי קאמר כימים הראשונים ולא כלילות דאחרונות היו חסירים לילה אחד ואף על גב דאיצטריך כימים לומר מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון אבל האמצעיים בכעס הו''מ למיכתב כראשונים וכתיב כימים לומר כימים ולא כלילות ואי להך דרשה לחודא אתא ה''ל למיכתב ואנכי עמדתי בהר מ' יום ותו לא וא''ת ובסוף כי תשא כתיב ויהי שם עם ה' מ' יום ומ' לילה ובלוחות אחרונות כתיב וי''ל דאימים שהתנפל קאי ולפי שלא פי' מעשה דאולי אכפרה בעד חטאתכם כמה עמד משה בתפלה מפרש לה הכא והא דכתיב בתר הכי ויכתוב על הלוחות היינו אחר אותם מ' יום ומ' לילה דאותם אחרונים היו חסירים לילה וא''ת בשלמא לר' יוסי דאמר בשבת פרק רבי עקיבא (דף פז:) דסיון דההיא שתא הוה באחד בשבת ניחא דעלה בה' לפי חשבון דאחד מלא ואחד חסר דיום ל' באב יום ה' הוה אבל לרבנן דאמרי דביום ב' הוה ר''ח סיון נמצא יום ל' באב ביום ו' אם לא נאמר דלרבנן בי''ז בתמוז שרף את העגל ודן החוטאים ובו ביום עלה וביום כ''ח באב ירד בהשכמה ופסל לוחות ובכ''ט באב שהיה יום ה' עלה או נאמר שכ''ט באב ירד ובו ביום עלה ונאמר שהיה אב חסר כדי שיבא יום הירידה ביוה''כ כדאמר ביש נוחלין (ב''ב דף קכא.) שבו ניתנו לוחות אחרונות אבל לפי מדרש תנחומא. שאומר דבי''ז בתמוז ירד ובי''ח בו שרף את העגל ודן את החוטאים ובי''ט עלה ונמצא יום עלייה של מ' אחרונים באה באלול לא יבא בה' לא לרבנן ולא לר' יוסי וגם לא תמצא ירידה ביום הכפורים אם לא נאמר דעברוה לאלול: [ועי' תוס' שבת פט. ד''ה לסוף]: ודנין בב' ובה'. וא''ת והלא קודם תקנת עזרא היו בית דין קבועין בכל יום כדאמר בכתובות (דף ג. ושם) א''כ מה תיקן עזרא וכי תיקן שלא יהו קבועין אלא בב' ובה' ואומר ר''ת שלא היו קבועין תחילה בכל יום אלא בעיר אחת והוא תיקן בכל עיר ועיר בב' ובה': ושתהא אשה חופפת. אור''ת שלא תיקן חפיפה אלא בראש וכן משמע מדקאמר בסמוך דאורייתא דלמא מקטר וחפיפה נמי לא שייכא אלא בראש כדתנן בנזיר (דף מב.) נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק אבל בשאר הגוף שייך לשון הדחה כדאמרינן בפרק בתרא דנדה (דף סו: ושם) לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא אשה מדיחה בית קמטיה במים ומהתם נמי משמע דבשאר הגוף אין צריך הדחה אלא דוקא בית קמטיה אף על גב דאיכא למימר דבית קמטיה נקט לרבותא דאע''ג דביאת מים לא בעינן ראוי לביאת מים בעינן מכל מקום מדלא קאמר אפילו קמטיה משמע דוקא לקמטיה ולא בשאר הגוף וההיא דדודי חסרת כו' (שם דף סח.) אף על פי שאין חובה היתה רגילה לרחוץ כמו שנוהגין גם עכשיו לרחוץ כל גופה במים חמין [ועי' תוספות נדה סו: ד''ה אם]: (תוספות)

דף פב - ב

ואתא איהו תיקן חפיפה: ושיהו רוכלין מחזרין בעיירות משום תכשיטי נשים כדי שלא יתגנו על בעליהם: ותיקן טבילה לבעלי קריין דאורייתא הוא דכתיב {ויקרא טו-טז} ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע ורחץ את בשרו במים דאורייתא הוא לתרומה וקדשים אתא הוא תיקן אפילו לדברי תורה: עשרה דברים נאמרו בירושלים אין הבית חלוט בה ואינה מביאה עגלה ערופה ואינה נעשית עיר הנדחת ואינה מטמאה בנגעים ואין מוציאין בה זיזין וגזוזטראות ואין עושין בה אשפתות ואין עושין בה כבשונות ואין עושין בה גנות ופרדסות חוץ מגנות וורדין שהיו מימות נביאים הראשונים ואין מגדלים בה תרנגולין ואין מלינין בה את המת אין הבית חלוט בה דכתיב {ויקרא כה-ל} וקם הבית אשר לו חומה לצמיתות לקונה אותו לדורותיו וקסבר לא נתחלקה ירושלים לשבטים ואינה מביאה עגלה ערופה דכתיב {דברים כא-א} כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלהיך נותן לך לרשתה וירושלים לא נתחלקה לשבטים ואינה נעשית עיר הנדחת דכתיב {דברים יג-יג} עריך וירושלים לא נתחלקה לשבטים ואינה מטמאה בנגעים דכתיב {ויקרא יד-לד} ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם וירושלים לא נתחלקה לשבטים ואין מוציאין בה זיזין וגזוזטראות מפני אהל הטומאה ומשום דלא ליתזקו עולי רגלים ואין עושין בה אשפתות משום שקצים ואין עושין בה כבשונות משום קוטרא ואין עושין בה גנות ופרדסין משום סירחא ואין מגדלין בה תרנגולין משום קדשים ואין מלינין בה את המת גמרא: אין מגדלין חזירים בכל מקום תנו רבנן כשצרו בית חשמונאי זה על זה היה הורקנוס מבפנים ואריסטובלוס מבחוץ ובכל יום היו משלשים להם בקופה דינרין והיו מעלין להם תמידים היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יוונית אמר להם כל זמן שעוסקין בעבודה אין נמסרים בידכם למחר שילשלו דינרין בקופה והעלו להם חזיר כיון שהגיע לחצי החומה נעץ צפרניו בחומה ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה באותה שעה אמרו ארור האיש שיגדל חזירים וארור האדם שילמד את בנו חכמת יוונית ועל אותה שעה שנינו מעשה שבא עומר מגנות הצריפין ושתי הלחם מבקעת עין סוכר: וחכמת יוונית מי אסירא והתניא אמר רבי בארץ ישראל

רש"י חפיפה. במסרק להרחקה דמילתא: לדברי תורה. שלא ישנה עד שיטבול: אין הבית חלוט בה. כדין בתי ערי חומה אלא גאולה תהיה לו אם ירצה לגאול ואם יגיע יובל יוצא ביובל כבתי ערי חצרים: זיזין. קורות יוצאין מן הכתלים: גזוזטראות. אולדליו''ר בלע''ז על פני העלייה מבחוץ: כבשונות. משרפות סיד לקדירות: גינת ורדין. כך שמה והיא היתה צריכה לקטורת והיינו כיפת הירדן כריתות (דף ו.) על שם שדרך הורד לגדל על שפת הירדן: אין מלינין בה את המת. מת בה אדם באותו היום קוברים אותו מיד: עריך. משמע שאתה יודע למי מיוחדת היא: אהל הטומאה. שמא יהא כזית מן המת מוטל בארץ והגזוזטראות מאהילות עליו ועל אנשים הרבה ונמצאת מרבה את הטומאה: משום שרצים. דרכן ליגדל באשפה ומרבים טומאה לפי שמתים שם ומטמאים הקדשים שבירושלים: קוטרא. עשן שמשחיר את החומה וגנאי הוא: סרחון. עשבים רעים הגדילים שם וזורקין בחוץ ועוד דרך גנות לזבלן ויש סרחון: משום קדשים. שתרנגולין מנקרין באשפה ומביאים בשר שרצים בפיהם ומטמאין את הקדשים: גמרא. מסורת היא בידינו ואין טעם לדבר: הורקנוס ואריסטובלוס. אחים היו ומריבין על דבר המלוכה: היו משלשין. אותם שבפנים מורידין מעל החומה דינרין מתרומת הלשכה בקופה לאותן שבחוץ לקנות תמידין: נעץ צפרניו. תקע שכן דרך חזיר כשגוררין אותו: ועל אותה שעה שנינו. במנחות (דף סד:) מעשה שבא העומר שהיה רגיל לבא מן הקרוב לירושלים אותה שעה בא מגנות צריפין רחוק מירושלים לפי שהחריבו בני המצור את תבואות השדה: מבקעת עין סוכר. שם מקום: (רש"י)

תוספות אתא איהו ותיקן אפילו לדברי תורה. לא קיימא לן הכי אלא כר' יהודה בן בתירא דאמר דברי תורה אין מקבלין טומאה כדאמר בראשית הגז (חולין דף קלו: ושם) ובמי שמתו (ברכות דף כב.) האידנא נהוג עלמא כתלתא סבי וא''ת דהיכי אלים ר' יהודה לבטל תקנת עזרא וי''ל דדלמא סבר דלא תיקן עזרא דבר זה אי נמי התנה שכל מי שרוצה לבטל יבטל דבכי האי גוונא מותר כדאמר בריש מועד קטן (דף ג:) אי נמי לא פשט איסורו ברוב ישראל כדאמרינן גבי שמן בפ' אין מעמידין (ע''ז דף לו.) ואע''ג דמשמע התם דאי דניאל גזר עליו לא היה ר' יהודה נשיאה יכול לבטלו אע''פ שלא פשט היינו במילתא דכתיב בקרא אבל תקנת עזרא לא כתיב בקרא והא דדריש במי שמתו (ברכות דף כא:) מדכתיב והודעת לבניך וסמיך ליה יום אשר עמדת מה להלן בעלי קריין אסורין כו' אסמכתא היא דהא עזרא תיקן והא דאמר במי שמתו (שם דף יח:) גבי בניהו דתבר גזיזא דברדא ונחת וטבל לא לדברי תורה דאכתי עזרא לא הוה אלא לאכול חולין בטהרה: ואינה מביאה עגלה ערופה. וא''ת מאי אריא משום דלא נתחלקה תיפוק ליה משום דאית לן למיזל בתר רובא דעלמא כדאמר בלא יחפור (ב''ב דף כג:) ואע''ג דאמר התם דביושבת בין ההרים לא אזלינן בתר רובא וירושלים הרים סביב לה מכל מקום היו ישראל נכנסין ויוצאין לה לעלות לרגל ובשאר ימות השנה נמי לשלם נדרים ונדבות וגם אומות העולם היו באין לה לסחורה שקרויה רוכלת עמים וי''ל דמ''מ היו שם מקומות שלא היו מצויים כי אם יושבי ירושלים לבדם אי נמי בימי חזקיה שכל ישראל היו בירושלים ולא היו באין לסחורה: ואין מטמא בנגעים דכתיב אחוזתכם וירושלים לא נתחלקה לשבטים. אין לפרש שנתחלקה אלא שנתנו דושנה של יריחו תחתיה ולפיכך אין מטמא דבפ''ק דיומא (דף יב.) משמע דלמ''ד לא נתחלקה לא נתחלקה ממש וא''ת מנליה דלא נתחלקה ממש דלמא סבר נתחלקה אלא שנתנו דושנה של יריחו תחתיה כמו לר' יהודה דאמר נתחלקה ומטמא ובית המקדש עצמו אין מטמא אע''ג דנתחלק אלא משום שנתנו דושנה של יריחו תחתיו כדאמר התם וי''ל דבית המקדש סברא הוא אע''ג דנתחלק דחזרו וקנו אותו כדי שיהא לכל ישראל חלק בו אבל ירושלים אם מתחילה נתחלקה למה היו חוזרין וקונין אותה: לא יגדל אדם חזירין. וא''ת ת''ל דאסור לעשות סחורה בכל דברים טמאים כדתנן במסכת שביעית (פ''ז מ''ג) אין עושין סחורה בנבילות וטריפות ובפ' כל שעה (פסחים דף כג. ושם) נמי אומר ציידי חיה ועוף שנזדמנו להם מינים טמאים דוקא נזדמנו אבל לכתחילה לא כדדריש התם יהיו בהוייתן יהא ובת''כ נמי דרשינן שקץ הוא לכם שלא לעשות סחורה בהן ותירץ ר''ת דהיינו דוקא בדבר העומד לאכילה אבל אם מגדלן למשוח עורות בשומנן או למוכרן לישראל שימשח בהן שרי וכל חלב מותר למכור היכא דלא קאי לאכילה ובירושלמי נמי מפרש בהאי פירקא דסוסים וחמורים שרי לעשות בהן סחורה משום דסתמן למלאכה: ואסור לאדם שילמד בנו חכמת יוונית. וא''ת והלא בפולמוס של טיטוס גזרו כדאמרינן בפרק בתרא דסוטה (דף מט.) וטיטוס היה בשעת חורבן כדאמרינן בהניזקין (גיטין דף נו:) ומלכות בית חשמונאי קדמי טובא כדאמרינן בפ''ק דע''ז (דף ט.) וי''ל דמעיקרא גזרו ולא קבלו מינייהו א''נ אי הוה בעי למיקם בארור לא היה מיקרי עבריין אבל לבסוף איכא גזירה דרבנן ונראה דלא יגדל דמתני' היא היתה גזירה דפולמוס של טיטוס: ועל אותה שעה שנינו מעשה שבא. (כולה) משנה היא במנחות בפ' ר' ישמעאל (דף סד: ושם) וא''ת והא בימי מרדכי הוה המעשה כדאמר התם בגמ' דאתא חרשא אותיב ידיה אגנה כו' אמר להן מרדכי ותימה גדולה היא אם חיה מרדכי כל כך דבית חשמונאי לא היה כי אם ר''ס שנים קודם החורבן כדאמר בפ''ק דע''ז (דף ט.) ונראה לר''י דכל אותן שהיו בקיאים ברמזים ובלשונות היו נקראים על שם מרדכי לפי שהוא היה ראש וחכם להכיר ואותו מעשה דג' נשים דמייתי התם נראה שהיה מרדכי ממש דקאמר והיינו דתנן (שקלים פרק ה' משנה א') פתחיה על הקנין: (תוספות)

דף פג - א

לשון סורסי למה או לשון הקדש או לשון יונית וא''ר יוסי בבל לשון ארמי למה או לשון הקדש או לשון פרסי אמרי לשון יוני לחוד חכמת יונית לחוד וחכמת יונית מי אסירא והאמר רב יהודה אמר שמואל משום רשב''ג {איכה ג-נא} עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי אלף ילדים היו בבית אבא חמש מאות מהם למדו תורה חמש מאות למדו חכמת יונית ולא נשתייר מהם אלא אני כאן ובן אחי אבא בעסיא אמרי שאני בית רבן גמליאל שהיו קרובים למלכות וכדתניא המספר קומי הרי זה מדרכי האמורי אבטולמוס בר ראובן התירו לו לספר קומי מפני שהוא קרוב למלכות של בית רבן גמליאל התירו להם לספר בחכמת יונית מפני שקרובים למלכות: לא יגדל אדם את הכלב אא''כ קשור בשלשלאות כו': תנו רבנן לא יגדל אדם את הכלב אלא אם כן קשור בשלשלת אבל מגדל הוא בעיר הסמוכה לספר וקושרו ביום ומתירו בלילה תניא רבי אליעזר הגדול אומר המגדל כלבים כמגדל חזירים למאי נפקא מינה למיקם עליה בארור אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן בבל כעיר הסמוכה לספר דמי תרגמה נהרדעא דריש ר' דוסתאי דמן בירי {במדבר י-לו} ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל ללמדך שאין שכינה שורה על ישראל פחות משני אלפים ושני רבבות חסר אחת והיתה אשה מעוברת ביניהם וראויה להשלים ונבח בה כלב והפילה נמצא זה גורם לשכינה שתסתלק מישראל ההיא איתתא דעלת למיפא בההוא ביתא נבח בה כלבא אמר לה מריה לא תיסתפי מיניה שקולי ניביה אמרה ליה שקילי טיבותיך ושדיא אחיזרי כבר נד ולד: אין פורסין נישבין ליונים וכו': ומי אזלי כולי האי והתנן מרחיקין את השובך מן העיר חמשים אמה אמר אביי מישט שייטי טובא כרסייהו בחמשים אמה מליא ומישט שלשים ריס ותו לא והתניא בישוב אפילו מאה מיל לא יפרוס רב יוסף אמר בישוב כרמים רבה אמר בישוב שובכין ותיפוק ליה משום שובכין גופייהו איבעית אימא בדעובד כוכבים ואיבעית אימא בדהפקר ואיבעית אימא בדידיה:

רש"י לשון סורסי למה אלא או לשון הקודש או לשון יוני. הוא לשון צח וסורסי לשון נלעג הוא: פרסי. לשון נאה מארמי בארץ ישראל הסמוכה ליון נקט יוני ובבל הסמוך לפרס נקט לשון פרסי: חכמת יונית. בני פלטין הקרובים למלכות מספרין בה: עיני עוללה לנפשי. לא גרסינן מאי דכתיב כלומר כך אמר רבן שמעון קורא אני על עצמי המקרא הזה שיש עלי לעולל עיני בבכי ודמעה מכל משפחות העיר: ילדים. בחורים: המספר קומי. לפנים במצח: מדרכי האמורי. שמספרים מלפניהם ומשיירין בלורית מאחריהן ל''א דרך רומיים לגלח שער שלמעלה מן האוזן בתשובת הגאונים: לספר. מרקא בין ישראל לעובדי כוכבי' וצריכה שימור: בארור. כדתניא לעיל ארור ישראל שיגדל חזירים: בבל. שם המדינה ועיר אחת שבה נקראת נהרדעא ואותה העיר סמוכה לספר ואשמועינן רב נחמן דהואיל ויש בבבל ישוב קבוע וישראל הרבה מותר לגדל כלבים בעיר הסמוכה לספר כאילו היא מארץ ישראל: ניבי. ינייבי''ש ל''א ארבע שיני הכלב הארוכות שבהן נושך כך שמעתי (חולין דף נט.) (בבכורות): שקילי טיבותיך. נטולה היא טובתך ומוטלת על הקוצים (שלא קשרת את הכלב) מה שאתה מנחמני הבל: כבר נד. ונעקר ממקומו: מרחיקין את השובך. שלא יפסידו תבואה ופירות שסביב העיר: כרסייהו בחמשים מליא. במה שהן מלקטות ומנקרות בקרקע מלאין בחמשין אמה הלכך לגבי אכילת תבואת עיר אין לחוש ביותר: בישוב כרמים. שהולך מכרם לכרם עד למרחוק: בדידיה. שאותן שובכין שלו ומשום יוני שובכין שלא ילכדו בפחין אין לחוש דשלו הן אבל יש לחוש ליוני הישוב שבאין דרך השובכין למרחוק: (רש"י)

תוספות לשון סורסי. נראה דלשון סורסי הוא לשון ארמי כדאמר (בראשית רבה פ' עה) אל יהי לשון סורסי קל בעיניך שהרי בתורה ובנביאים ובכתובים חלק לו הכתוב כבוד תורה דכתיב יגר שהדותא בנביאים דכתיב כדנן תימרון להון בכתובים דניאל ועזרא ולבן היה מארם נהרים ודניאל נמי קורהו לשון סורסי אף על גב דכתיב ביה וידברו הכשדים למלך ארמית והא דנקט הכא בארץ ישראל לשון סורסי ובבבל נקט לשון ארמי אור''ת לפי שמעט משתנה כעין לשון לעז שמדברים אותו לשון צח במדינה אחת יותר מבאחרת כי אונקלוס הגר תירגם עד הגל הזה סהיד דגורא הדין ולבן קרא ליה יגר שהדותא ונ''ל לשון שדיבר לבן הוא לשון סורסי ועל שם סוריא נקרא סורסי דסוריא היא ארם נהרים וארם צובה שכבש דוד ועל שם שקרובה לארץ ישראל אין לשון ארמי שלה צח כל כך: התירו לספר קומי. מתחילה לא גזרו על קרובים למלכות והוא היה רגיל כדאשכחן במעילה (דף יז.) שהלך אבטולמוס בן ראובן וסיפר קומי שלא יכירו שהוא יהודי והטעה אותם: שני אלפים ושני רבבות גרסינן ולא גרסינן שני אלפים רבבות דבמדבר לא היו כי אם ס' ריבוא ושרתה שכינה ולא שייך כאן הא דאחד דיני ממונות (סנהדרין דף לט.) דכל בי עשרה שכינה שריא דהכא אנביאים ואמשכן קאמר: והתניא ובישוב אפילו ק' מיל לא יפרוס. ע''כ השתא לא ידע פירוש הברייתא [וקשה] דהא משמע דק' מיל לאו דוקא אלא אפילו אלף לא יפרוס וא''כ האי ישוב היכי דמי אי קרי העיר ישוב א''כ לא יפרוס בשום מקום אפילו במדבר דאפילו המדבר רחוק אלף מיל דהא אמר דק' מיל לאו דוקא ואפילו נאמר דק' מיל דוקא אכתי תקשה רישא לסיפא דהא רישא קתני דרחוק שלשים ריס מן הישוב פורסין ובסיפא קתני אפילו ק' מיל לא יפרוס דהכי תניא בתוספתא בפירקין (פ''ח) אין פורסין נשבים ליונים אא''כ הרחיק מן הישוב שלשים ריס בד''א במדבר אבל בישוב אפילו ק' מיל לא יפרוס וליכא למימר נמי דס''ד דבישוב של זרעים שייטי טובא ורישא דברייתא מיירי בישוב עיר וקרי ליה מדבר משום דליכא זרעים דא''כ מאי קשה ליה ונראה לריצב''א דודאי ס''ד דאיירי בישוב זרעים וה''פ ומישט שייטי שלשים ריס ותו לא אפילו בישוב זרעים והא מוכחא סיפא דבישוב זרעים שייטי טובא ואין זה אלא משום אכילה אלמא דלא מליא כריסה בחמשים אמה ומשני דלא איירי בישוב זרעים אלא בישוב כרמיה ובישוב שובכין וקרי מדבר היכא דליכא ישוב כרמים וישוב שובכין: (תוספות)

פרק שמיני - החובל

דף פג - ב

מתני' החובל בחבירו חייב עליו משום חמשה דברים בנזק בצער בריפוי בשבת ובושת: בנזק כיצד סימא את עינו קטע את ידו שיבר את רגלו רואין אותו כאילו הוא עבד נמכר בשוק ושמין כמה היה יפה וכמה הוא יפה: צער כואו (או) בשפוד או במסמר ואפילו על ציפורנו מקום שאינו עושה חבורה אומדין כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול להיות מצטער כך: ריפוי הכהו חייב לרפאותו עלה בו צמחים אם מחמת המכה חייב שלא מחמת המכה פטור חייתה ונסתרה חייתה ונסתרה חייב לרפאותו חייתה כל צורכה אינו חייב לרפאותו: שבת רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו: בושת הכל לפי המבייש והמתבייש: גמ' אמאי {שמות כא-כד} עין תחת עין אמר רחמנא אימא עין ממש לא סלקא דעתך דתניא יכול סימא את עינו מסמא את עינו קטע את ידו מקטע את ידו שיבר את רגלו משבר את רגלו ת''ל {ויקרא כד-כא} מכה אדם ומכה בהמה מה מכה בהמה לתשלומין אף מכה אדם לתשלומין ואם נפשך לומר הרי הוא אומר {במדבר לה-לא} לא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות לנפש רוצח אי אתה לוקח כופר אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים שאין חוזרין הי מכה אילימא {ויקרא כד-כא} מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת ההוא בקטלא כתיב אלא מהכא {ויקרא כד-יח} מכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נפש וסמיך ליה {ויקרא כד-יט} ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו האי לאו מכה הוא הכאה הכאה קאמרינן מה הכאה האמורה בבהמה לתשלומין אף הכאה האמורה באדם לתשלומין והא כתיב {ויקרא כד-יז} ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת בממון ממאי דבממון אימא במיתה ממש לא סלקא דעתך חדא דהא איתקש למכה בהמה ישלמנה ועוד כתיב בתריה כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו ושמע מינה ממון ומאי אם נפשך לומר תו קא קשיא לתנא מאי חזית דילפת ממכה בהמה לילף ממכה אדם אמרי דנין ניזקין מניזקין ואין דנין ניזקין ממיתה אדרבה דנין אדם מאדם ואין דנין אדם מבהמה היינו דקתני אם נפשך לומר הרי הוא אומר לא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות כי מות יומת לנפש רוצח אי אתה לוקח כופר אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים שאינן חוזרין והאי לא תקחו כופר לנפש רוצח למעוטי ראשי אברים הוא דאתא האי מבעי ליה דאמר רחמנא לא תעביד ביה תרתי לא תשקול מיניה ממון ותקטליה האי {דברים כה-ב} מכדי רשעתו נפקא רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתי רשעיות ואכתי מבעי ליה דקאמר רחמנא לא תשקול ממון ותפטריה א''כ לכתוב רחמנא לא תקחו כופר לאשר הוא רשע למות לנפש רוצח למה לי ש''מ לנפש רוצח אי אתה לוקח כופר אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים שאינן חוזרין וכי מאחר דכתיב לא תקחו כופר מכה מכה למה לי אמרי אי מהאי הוה אמינא אי בעי עינו ניתיב ואי בעי דמי עינו ניתיב קמ''ל מבהמה מה מכה בהמה לתשלומין אף מכה אדם לתשלומין: תניא ר' דוסתאי בן יהודה אומר עין תחת עין ממון אתה אומר ממון או אינו אלא עין ממש אמרת הרי שהיתה עינו של זה גדולה ועינו של זה קטנה היאך אני קורא ביה עין תחת עין וכי תימא כל כי האי שקיל מיניה ממונא התורה אמרה {ויקרא כד-כב} משפט אחד יהיה לכם משפט השוה לכולכם אמרי מאי קושיא דלמא נהורא שקיל מיניה נהורא אמר רחמנא נישקול מיניה דאי לא תימא הכי

רש"י מתני' החובל וכמה הוא יפה. שהרי הזיקו והפסידו ממון זה שאם . היה נצרך היה מוכר עצמו בעבד עברי: במסמר. כאב המכה: כיוצא בזה. לפי מה שהוא מעונג רב צערו וכאיבו: צמחין. מלנ''ט: שבת. כל ימי החולי רואים אותו כאילו הוא שומר קישואין ונותן שכירתו של כל יום שהרי אין ראוי למלאכה כבידה אפילו בלא חולי שהרי נקטעה ידו ורגלו והוא כבר נתן לו דמיהן: הכל לפי המבייש. אדם קל שבייש בושתו מרובה: והמתבייש. אדם חשוב שנתבייש בושתו מרובה וכולהו חמשה דברים מקרא נפקי נזק דכתיב עין תחת עין צער פצע תחת פצע דהכי דרשינן בגמ' ריפוי ושבת רק שבתו יתן ורפא ירפא בושת דכתיב וקצותה את כפה ממון: גמ' מכה אדם ומכה בהמה. לקמן מפרש לקראי הי מכה קאמר: ואם נפשך לומר. ואם יש לך להשיב ולהקשות כלום על טעם זה צא ולמד ממדרש אחר: הרי הוא אומר כו'. ולקמן בעי מאי הוי ליה לאקשויי: שאין חוזרין. לאחר שנקטעו: בקטלא כתיב. ותשלומין אין שם: הכאה הכאה גמרינן. אע''ג דקראי לא דמו גמרינן ג''ש כדתנא דבי ר' ישמעאל ושב הכהן ובא הכהן עירובין (דף נא.) ומכה אדם דקתני הכא הכאה הוא דקאמר ומכי יתן מום גמר דמום ע''י הכאה בא: והכתיב איש כי יכה כל נפש אדם. ולקטלא לא אתא קרא אלא לראשי אברים כדכתיב בתריה עין תחת עין וכתיב יומת כלומר ינטל אברו וימות אותו אבר: מאי אם נפשך לומר. מאי הוה ליה לאקשויי: נילף ממכה אדם. שנהרג ממש והכא נמי (כתיב) כי יתן מום מום ממש: אמרי דנין ניזקין כו': כלומר משום האי פירכא לא הוה מדחיק תנא למילף מלא תקחו הא מצי לשנויי הכי דנין ניזקין מניזקין כו': ואכתי מבעי ליה לא תשקול ממונא ותפטריה. מקטלא ולגופיה אצטריך ולא למעוטי אחריני: לנפש רוצח. דלא אצטריך אתי למעוטי ראשי אברים שאינן נפש: (רש"י)

תוספות מתני' החובל. מכה בהמה ישלמנה וסמיך ליה ואיש כי יתן. נראה לר''י דל''ג וסמיך ליה דהא מכח סמוכים לא דריש אלא מכח ג''ש כדאמר לקמן אנן הכאה הכאה קאמרינן ואמר נמי לקמן וכי מאחר דכתיב לא תקחו כופר לנפש רוצח האי מכה מכה למה לי משמע דג''ש היא ולא סמוכים ועוד כי פריך בסמוך מאי חזית דילפת ממכה בהמה נילף ממכה אדם ומאי קושיא והלא מכח סמוכים הוא בא ומכה אדם אין סמוך לאיש כי יתן מום וא''ת וכיון דמג''ש קא יליף למה הוצרך לאתויי קרא דמכה נפש בהמה ישלמנה ושביק קרא דמכה בהמה דמייתי לעיל וי''ל דמכה בהמה איצטריך לתנא דבי חזקיה ומאן דלית ליה דריש בריש הנחנקין (סנהדרין דף פד:) מה מכה. בהמה לרפואה פטור כו' א''נ כיון דהדר ליה ממכה אדם דהוי בקטלא הדר ביה לגמרי ונקט האי קרא דמכה נפש בהמה דסמיך לאיש כי יתן מום ולפי זה מצי למגרס וסמיך ליה דמשום דסמיך ליה נקט האי קרא ולא משום סמוכים: אף הכאה האמורה באדם לתשלומין. י''ס דגרסי בתר הכי והכתיב איש כי יכה כל נפש אדם מות יומת פירוש שימיתו אברו תחת אברו של חבירו ומשני יומת בממון וממאי דבממון אימא מיתה ממש לא ס''ד חדא דהא איתקש למכה נפש בהמה ועוד דכתיב התם כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו ש''מ ממון ואין נראה לר''י אותה גירסא כלל חדא דאיש כי יכה כל נפש אדם מוקמינן בהנשרפין (סנהדרין דף עח.) בקטלא גבי פלוגתא דרבי יהודה בן בתירה ורבנן גבי הכוהו י' בני אדם בי' מקלות ועוד דלממון לא אצטריך ועוד מאי פריך מעיקרא והכתיב איש כי יכה כל נפש אדם מי אלים מקרא דעין תחת עין דמוקמינן ליה בממון בג''ש דהכאה הכאה ועוד מכיון דכתיב כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו למה לי הך ג''ש דהכאה הכאה ע''כ נראה דל''ג ליה כלל: מכדי רשעתו נפקא. פירושו בסוף פ''ב (דף כו:): מאי חזית דילפת ממכה בהמה נילף ממכה אדם. אע''ג דלהא לא איצטריך דממילא הוה אמרינן עין תחת עין ממש מ''מ איצטריך דלא נילף ממכה בהמה: מכה מכה למ''ל. וא''ת דרבא דריש מיניה בפרק אלו נערות (כתובות דף לה.) בפירוש ריבתה תורה חייבי מלקיות כחייבי מיתות לתשלומין מג''ש דמכה מכה וי''ל דרבא לטעמיה דדריש לקמן עין תחת עין ממון מקרא אחרינא: (תוספות)

דף פד - א

קטן שהרג את הגדול וגדול שהרג את הקטן היכי קטלינן ליה התורה אמרה {ויקרא כד-כב} משפט אחד יהיה לכם משפט השוה לכולכם אלא נשמה שקיל מיניה נשמה אמר רחמנא נשקול מיניה ה''נ נהורא שקיל מיניה נהורא אמר רחמנא נשקול מיניה: תניא אידך רבי שמעון בן יוחי אומר עין תחת עין ממון אתה אומר ממון או אינו אלא עין ממש הרי שהיה סומא וסימא קיטע וקיטע חיגר וחיגר היאך אני מקיים בזה עין תחת עין והתורה אמרה משפט אחד יהיה לכם משפט השוה לכולכם אמרי ומאי קושיא דלמא היכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר ופטרינן ליה דאי לא תימא הכי טרפה שהרג את השלם מאי עבדינן ליה אלא היכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר ופטרינן ליה דבי רבי ישמעאל תנא אמר קרא {ויקרא כד-כ} כן ינתן בו ואין נתינה אלא ממון אלא מעתה {ויקרא כד-כ} כאשר יתן מום באדם הכי נמי דממון הוא אמרי דבי רבי ישמעאל קרא יתירא דרשי מכדי כתיב {ויקרא כד-יט} ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו כן ינתן בו למה לי ש''מ ממון כאשר יתן מום באדם למה לי איידי דבעי מיכתב כן ינתן בו כתב נמי כאשר יתן מום באדם דבי רבי חייא תנא אמר קרא {דברים יט-כא} יד ביד דבר הניתן מיד ליד ומאי ניהו ממון אלא מעתה {דברים יט-כא} רגל ברגל נמי הכי הוא אמרי דבי רבי חייא קרא יתירא קא דרשי מכדי כתיב {דברים יט-יט} ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו אי סלקא דעתך ממש יד ביד למה לי ש''מ ממון רגל ברגל למה לי איידי דכתיב יד ביד כתב נמי רגל ברגל אביי אומר אתיא מדתני דבי חזקיה דתנא דבי חזקיה {שמות כא-כד} עין תחת עין נפש תחת נפש ולא נפש ועין תחת עין ואי סלקא דעתך ממש זימנין דמשכחת לה עין ונפש תחת עין דבהדי דעויר ליה נפקא ליה נשמתיה ומאי קושיא דלמא מימד אמדינן ליה אי מצי מקבל עבדינן ואי לא מצי מקבל לא עבדינן ואי אמדינן דמצי' מקבל ועבדינן ביה ונפק רוחיה אי מיית לימות מי לא תנן גבי מלקות אמדוהו ומת תחת ידו פטור רב זביד משמיה דרבה אמר אמר קרא {שמות כא-כה} פצע תחת פצע ליתן צער במקום נזק ואי סלקא דעתך ממש כי היכי דלהאי הוי ליה צערא להאי נמי אית ליה צערא ומאי קושיא דלמא איכא איניש דמפנק אית ליה צערא טפי ואיכא איניש דלא מפנק לית ליה צערא למאי נפקא מינה למתבי ליה היאך דביני ביני רב פפא משמיה דרבא אמר אמר קרא {שמות כא-יט} ורפא ירפא ליתן רפואה במקום נזק ואי סלקא דעתך ממש כי היכי דהאי בעי אסייא האי נמי בעי אסייא מאי קושיא דלמא איכא דסליק בשריה הייא ואיכא דלא סליק בשריה הייא למאי נפקא מינה למיתב ליה היאך דביני ביני רב אשי אמר אתיא תחת תחת משור כתיב הכא {שמות כא-כד} עין תחת עין וכתיב התם {שמות כא-לו} שלם ישלם שור תחת השור מה להלן ממון אף כאן ממון מאי חזית דילפת תחת תחת משור נילף תחת תחת מאדם דכתיב {שמות כא-כג} ונתת נפש תחת נפש מה להלן ממש אף כאן ממש אמרי דנין נזקין מנזקין ואין דנין נזקין ממיתה אדרבה דנין אדם מאדם ואין דנין אדם מבהמה אלא אמר רב אשי {דברים כב-כט} מתחת אשר ענה יליף ליה אדם מאדם ונזיקין מנזיקין תניא ר''א אומר עין תחת עין ממש ממש סלקא דעתך רבי אליעזר לית ליה ככל הני תנאי אמר רבה לומר שאין שמין אותו כעבד א''ל אביי אלא כמאן כבן חורין בן חורין מי אית ליה דמי אלא אמר רב אשי לומר שאין שמין אותו בניזק אלא במזיק: ההוא חמרא דקטע ידא דינוקא אתא לקמיה דרב פפא בר שמואל אמר להו זילו שומו ליה ארבעה דברים אמר ליה רבא והא אנן חמשה תנן א''ל לבר מנזק קאמינא אמר ליה אביי והא חמור הוא וחמור אינו משלם אלא נזק אמר להו זילו שומו ליה נזקיה והא כעבדא בעי למשיימיה אמר להו זילו שיימוהו כעבדא אמר להו אבוה דינוקא לא בעינא דזילא ביה מילתא אמרו ליה והא קא מחייבת ליה לינוקא אמר להו לכי גדיל מפייסנא ליה מדידי: ההוא תורא דאלס ידיה דינוקא אתא לקמיה דרבא אמר להו זילו שיימוהו כעבדא אמרו ליה והא מר הוא דאמר כל הנישום כעבד אין גובין אותו בבבל אמר להו לא צריכא דאי תפס רבא לטעמיה דאמר רבא נזקי שור בשור ונזקי שור באדם גובין אותו בבבל נזקי אדם באדם ונזקי אדם בשור אין גובין אותו בבבל מ''ש נזקי אדם באדם ונזקי אדם בשור דלא אלהים בעינן וליכא נזקי שור בשור ושור באדם נמי

רש"י קטן שהרג. אדם ננס שהרג את הגדול: קיטע וקיטע היאך אני קורא כו'. וכי תימא הכא נשקול ממונא התורה אמרה משפט שוה: ופטרינן ליה. בולא כלום והוי משפט שוה או ליטול אבר ממש או לפטור לגמרי: מאי עבדינן ליה. הא גברא קטילא הוא והוה ליה עדות שאי אתה יכול להזימה דהא אי משתכחי עדים זוממים פטורים דגברי קטילא בעו למקטל והלכך איהו נמי פטור והכי אמרינן באלו הן הנשרפין (סנהדרין דף עח.): יד ביד. גבי עד זומם כתיב ואשמועינן דאם העיד באיש פלוני שקיטע יד חבירו משלם ממון הניתן מיד ליד: במקום נזק. ואע''פ שיש שם תשלומי הנזק משלם אף הצער ומקרא יתירא קדריש דהא כתיב כויה תחת כויה למה לי פצע תחת פצע וכויה וחבורה מדריש לקמן: ואיכא איניש דלא מפנק כו' נפקא מינה. מפצע תחת פצע למיתב ליה היאך דביני ביני: הייא. מהר כמו אשור הייא במסכת שבת (דף קיט.): אלא במזיק. עינו של מזיק שיימינן כמה הוא שוה לימכר עכשיו וכמה הוא יפה בלא עין והיינו ממש דקאמר עינו של מזיק נישומה תחת עינו של ניזק: וחמור אין משלם אלא נזק. כדאמרינן בפ' ב' (דף כו.) איש בעמיתו ולא שור בעמיתו: והא קמחייבת ליה לינוקא. אתה חב ומריע לו שמוחל אתה על חבלותיו דהא תשלומין של תינוק הן ולא שלך כדתניא לקמן (דף פז:) קטנים יעשה להם סגולה: דאלס. לעס וכסס: כל הנישום כעבד. הואיל ודבר שאין קצוב הוא אין גובין אותו בבבל וטעמא מפרש לקמן: דאי תפס. הכי אמר להו שומו ליה והיום או למחר אם יתפס משלו יעכבנו: נזקי שור בשור. נזקי שור שבאו לו על ידי השור: נזקי שור באדם. נזקין שבאו לשור על ידי אדם: נזקי אדם בשור. אדם שהוזק על ידי שור דבעי למשיימיה כעבדא: (רש"י)

תוספות רב אשי אמר אתיא תחת תחת משור. ושאר. אמוראי סברי דאותה ג''ש לענין מיטב ואין להוציא מג''ש עין תחת עין מפשטיה דמשמע עין ממש אלא מדרשא אחריתא: אלא בדמזיק. דס''ל לרבי אליעזר דהוי ככופר דמשלם דמי מזיק דרחמנא קרייה כופר אבל אתה לוקח כופר כו' ותנאי דלעיל ס''ל דדוקא בכופר משלם דמי מזיק משום פדיון נפשו: זילו שומו ליה ד' דברים היה סבור דאדם הזיקו ואותו קטן כל כך גדול היה דמכלמי ליה ומכלם: (תוספות)

דף פד - ב

אלהים בעינן וליכא אלא מאי שנא שור בשור ושור באדם דשליחותייהו קא עבדינן מידי דהוה אהודאות והלואות אדם באדם ואדם בשור נמי שליחותייהו קא עבדינן מידי דהוה אהודאות והלואות אמרי כי קא עבדינן שליחותייהו במידי דקים לן בגויה במידי דלא קים לן בגויה לא עבדינן שליחותייהו אמרי שור בשור ושור באדם נמי לא קים לן בגויה אלא פוק חזי היכא מזדבני תורא בשוקא אדם באדם ואדם בשור נמי פוק חזי היכא מזדבני עבדי בשוקא ועוד תשלום כפל ותשלום ארבעה וחמשה דקיצי נעבד שליחותייהו אמרי כי קא עבדינן שליחותייהו בממונא בקנסא לא עבדינן שליחותייהו אדם באדם דממונא הוא נעבד שליחותייהו כי קא עבדינן שליחותייהו במילתא דשכיחא אדם באדם דלא שכיחא לא עבדינן שליחותייהו הרי בושת ופגם דשכיח נעביד שליחותייהו אמרי הכי נמי דהא רב פפא אגבי ארבע מאה זוזי לבושת והא ליתיה לדרב פפא דשלח ליה רב חסדא לרב נחמן ושלח ליה חסדא חסדא קנסא קא מגבית בבבל אלא כי עבדינן שליחותייהו במילתא דשכיחא ואית ביה חסרון כיס אבל מילתא דשכיחא ולית ביה חסרון כיס אי נמי מילתא דלא שכיחא ואית ביה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו הלכך אדם באדם אע''ג דאית ביה חסרון כיס כיון דלא שכיחא לא עבדינן שליחותייהו בושת אע''ג דשכיחא כיון דלית ביה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו ושור בשור גובין בבבל והאמר רבא שור שהזיק אין גובין אותו בבבל דאזיק מאן אילימא דאזיק אדם מאי איריא שור דאזיק אדם אפילו אדם דאזיק אדם נמי אין גובין אותו בבבל אלא פשיטא דאזיק שור וקתני אין גובין אותו בבבל אמרי התם בתם הכא במועד והאמר רבא אין מועד בבבל אמרי דאייעד התם ואייתוה להכא והא מילתא דלא שכיחא היא ומילתא דלא שכיחא הא אמרת דלא עבדינן שליחותייהו דאתו רבנן דהתם וייעדוה הכא סוף סוף מילתא דלא שכיחא היא ואת אמרת מילתא דלא שכיחא לא קא עבדינן שליחותייהו אלא כי קאמר רבא בשן ורגל דמועדין מתחילתן נינהו: צער כוואו בשפוד או במסמר וכו': צער שלא במקום נזק משתלם מאן תנא אמר רבא בן עזאי היא דתניא רבי אומר כויה נאמרה תחילה בן עזאי אומר חבורה נאמרה תחילה במאי קא מיפלגי רבי סבר כויה דלית בה חבורה משמע כתב רחמנא חבורה לגלויי עלה דכויה דאית בה חבורה אין אי לא לא ובן עזאי סבר כויה דאית בה חבורה משמע כתב רחמנא חבורה לגלויי עלה דכויה דלית בה חבורה מתקיף לה רב פפא אדרבה איפכא מסתברא רבי אומר כויה נאמרה תחילה סבר כויה דאית בה חבורה משמע כתב רחמנא חבורה לגלויי עלה דכויה דלית בה חבורה בן עזאי אומר חבורה נאמרה תחילה סבר כויה דלית בה חבורה משמע כתב רחמנא חבורה לגלויי עלה דכויה דאית בה חבורה אין אי לא לא ואמסקנא קיימי אי נמי דכולי עלמא כויה בין דאית בה חבורה בין דלית בה חבורה משמע והכא

רש"י אלהים בעינן. דהא כולהו בפרשת אלה המשפטים כתיבי אדם באדם וכי יריבון אדם בשור וכי יגח ובההיא פרשה כתיב עד האלהים יבא דבר שניהם וקסבר אכולהו קאי והיינו מומחין וסמוכין ובבבל אין סמיכה כדאמר בסנהדרין פ' קמא (דף יד.) שור בשור ושור באדם נמי התם כתיבי שור בשור וכי יגוף שור וגו' שור באדם ארבעה שומרים התם כתיבי ושליחות יד התם כתיב: מידי דהוה אהודאות והלואות. דאמר בפרק קמא דסנהדרין (ד' ג.) דלא בעינן מומחין שלא תנעול דלת בפני לווין הודאות הבא לידון בעדי הודאה שאמרו בפנינו הודה לו והלואות שבא לידון בעדי הלואה שאומרים בפנינו הלוה לו: דלא קים לן. כגון הכא דבעינן למשיימיה: תשלומי כפל נעבד שליחותייהו. אלמה קיימא לן דאין דנין דיני קנסות בבבל: אדם באדם דממונא הוא. דקא מפחתיה מדמיה: ופגם. שייך באונס ומפתה והוא במקום נזק דאומדים כמה אדם רוצה ליתן בין שפחה בתולה לבעולה להשיאה לעבדו שיש לו קורת רוח ממנו אלמא ממונא הוא דאפחתה מכספא בושת לאו קנס הוא שהרי אין קצוב אלא לפי המבייש והמתבייש: ד' מאה זוזי. כדתנן צרם באזנו תלש בשערו כו' במתני' (לקמן דף צ.): דשלח ליה רב חסדא. בהמניח את הכד (לעיל דף כז:): חסרון כיס ושכיח. הודאה והלואה: מאי איריא שור דאזיק אדם. דלא שכיח לגמרי: אפילו אדם דאזיק אדם. דשכיח טפי קאמר רבא דאין דנין: בתם. אין גובין דקיימא לן פלגא נזקא קנסא בפ''ק (ד' טו:): אין מועד בבבל. דכיון דמנגיחות דתמות לא מייתינן ליה לבי דינא היכי מייעד ליה: והא לא שכיחא הוא. לבא שור מועד מארץ ישראל לבבל ואמרינן לעיל במילתא דלא שכיח לא עבדינן שליחותייהו: אלא כי קאמר רבא. דשור בשור גובין בבבל: בשן ורגל קאמר. כגון שנתחכך בחבירו להנאתו והזיקו (והפילו על שור אחר) דהיינו תולדה דשן או שהזיק את שור חבירו בגופו דרך הילוכו שדחפו ולא כוון דהוי תולדה דרגל: צער שלא במקום נזק. כי מתניתי' על צפורנו דלא אפחתיה: ה''ג. רבי אומר כויה נאמרה תחילה בן עזאי אומר חבורה נאמרה תחילה: כויה דלית בה חבורה משמע. והיינו דקאמר כויה לחודה נאמרה תחילה כלומר כויה שנאמר בפסוק תחילה היינו שומעין שיהא חייב על כויה גרידא אפילו בלא חבורה דליכא אלא צער לכך הוצרכה חבורה ללמד שאין חייב כלום עד שיהא חבורה עמה דכיון דמשלם רפוי משום חבורה משלם נמי צער אבל שלא במקום חבורה כגון על צפורן פטור דצער בלא נזק לא משלם דאי לאו משום הכי לא אצטריך חבורה דהשתא כויה בלא חבורה שמעינן דחייב כל שכן חבורה שיש בה נזק: בן עזאי סבר כויה דאית בה חבורה משמע. והיינו דקאמר חבורה נאמרה תחילה כלומר מכויה האמורה ראשונה היינו שומעין שאין חייב אלא במקום שיש בה חבורה דסתם כויה יש בה חבורה לפיכך הוצרכה תורה לכתוב חבורה בהדיא דהשתא על כרחך כויה דרישא בלא חבורה היא וחייב בצער בלא נזק כמתניתין: איפכא מסתברא. ומתניתין רבי היא ולא בן עזאי דלא עקרינן ליה מרבי דהוא סדרה ועוד דהכי מסתברא טפי דהא נאמרה דקאמרי רבי ובן עזאי אמסקנא דמילתא קיימי דמתוקמא בה דרשא דקרא ולאו אמשמעות קמא קאי דסוף המקרא עתיד להוציאו והכי קאמר רבי סוף המקרא מוכיח לנו דכויה בלא חבורה חייב הכתוב בתחילתו וצער משתלם שלא במקום נזק מאי טעמא כויה דאית בה חבורה משמע כתב רחמנא כו' ובן עזאי אומר סוף המקרא מוכיח לנו דחבורה נאמרה תחילה כלומר מסוף המקרא אנו למדין שכויה שחייב הכתוב בתחלתו אינה אלא אם כן יש עמה חבורה מאי טעמא כויה (נאמרה תחילה) דלית בה חבורה משמע כו': ואמסקנא קיימי. האי נאמרה דקאמרי אסוף הדרשה ועיקרה שהיא עומדת קיימי: (רש"י)

תוספות קנסא קמגבית בבבל. לאו דוקא קנס אלא משום דלית ביה חסרון כיס קרי ליה קנס: אי נמי אית ביה חסרון כיס ולא שכיח לא עבדינן שליחותייהו וגזלות וחבלות דבעי מומחים כדאמר בפרק קמא דסנהדרין (דף ב:) איכא למימר דגזלות וחבלות מילתא דלא שכיח היא. (טפי) אבל הודאות והלואות שכיחי וכן יש בהמגרש (גיטין דף פח: ושם) ותימה דבכמה מקומות שהיו דנין דיני גזלות בהגוזל (לקמן דף צו:) ההוא גברא דגזל פדנא דתורא ובהגוזל בתרא (לקמן דף קטו.) נרשאה גנב ספרא וההוא דגנב גלימא ובהרבה מקומות יש לדחות דכל הנהו איירי בתפס או ע''י דא''ל אקבעו דינא לא''י כדאמר בפרק קמא (דף טו:) וי''מ דדוקא גזילות שע''י חבלות כגון דמנצו בי תרי ומחו אהדדי עד שתקף אחד מהן וגזל את חבירו דכי האי גוונא לא שכיח [טפי] ולא עבדינן שליחותייהו ומעשים בכל יום שאנו דנין דיני גזילות צער שלא במקום נזק דמשתלם מאן תנא. פירשתי בסוף פרק ב' (דף כו: ושם ד''ה האי): (תוספות)

דף פה - א

בכלל ופרט המרוחקים זה מזה קמפלגי רבי סבר אין דנין אותו בכלל ופרט ובן עזאי סבר דנין אותו בכלל ופרט וכי תימא חבורה לרבי למה לי לדמים יתרים: אומדין כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול וכו': צער במקום נזק היכי שיימינן אמר אבוה דשמואל אומדין כמה אדם רוצה ליטול לקטוע לו ידו לקטוע לו ידו לא צער לחודיה הוא הא כולהו חמשה דברים איכא ועוד בשופטני עסקינן אלא לקטוע ידו הקטועה ידו הקטועה נמי לא צער לחודיה איכא הא צער ובושת איכא דכסיפא ליה מילתא למשקל מבשרו למשדייה לכלבים אלא אומדין כמה אדם רוצה ליטול לקטוע לו ידו המוכתב למלכות בין סם לסייף אמרי הכא נמי לא שקיל ומצער נפשיה אלא אומדין כמה אדם רוצה ליתן לקטוע לו ידו המוכתב למלכות בין סייף לסם האי ליטול ליתן מבעי ליה אמר רב הונא בריה דרב יהושע ליטול זה מזה מה שנתן זה: רפוי הכהו חייב לרפאותו וכו': [ת''ר] עלו בו צמחים מחמת המכה ונסתרה המכה חייב לרפאותו וחייב ליתן לו דמי שבתו שלא מחמת המכה אינו חייב לרפאותו ואינו חייב ליתן לו דמי שבתו ר' יהודה אומר אף מחמת המכה חייב לרפאותו ואינו חייב ליתן לו דמי שבתו וחכמים אומרים שבתו ורפואתו כל שחייב בשבת חייב בריפוי ושאינו חייב בשבת אינו חייב בריפוי במאי קא מיפלגי אמר רבה אשכחתינהו לרבנן בבי רב דיתבי וקאמרי הכא במכה ניתנה לאגד קמיפלגי רבנן סברי מכה ניתנה לאגד ורבי יהודה סבר מכה לא ניתנה לאגד ריפוי דתנא ביה קרא מיחייב שבת דלא תנא ביה קרא לא מיחייב ואמינא להו אנא אי מכה לא ניתנה לאגד ריפוי נמי לא מיחייב אלא דכולי עלמא מכה ניתנה לאגד ולא ניתנה לאגד יתירה ר' יהודה סבר כיון דלא ניתנה לאגד יתירה ריפוי דתנא ביה קרא מיחייב שבת דלא תנא ביה קרא לא מיחייב ורבנן סברי כיון דתנא ביה קרא בריפוי אשבת נמי מיחייב דאיתקש לריפוי ור' יהודה סבר שבת לא מיחייב דמעטיה רחמנא רק ורבנן רק לשלא מחמת המכה הוא דאתא ולרבנן בתראי דאמרי כל שחייב בשבת חייב בריפוי וכל שאינו חייב בשבת אינו חייב בריפוי ריפוי דתנא ביה קרא למה לי מיבעי ליה לכדתנא דבי ר' ישמעאל דתניא דבי ר' ישמעאל אומר {שמות כא-יט} ורפא ירפא מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות ת''ר מנין שאם עלו בו צמחים מחמת המכה ונסתרה המכה שחייב לרפאותו וחייב ליתן לו שבתו ת''ל רק שבתו יתן ורפא ירפא יכול אפילו שלא מחמת המכה ת''ל רק ר' יוסי בר יהודה אומר אף מחמת המכה פטור שנאמר רק איכא דאמרי אף מחמת המכה פטור לגמרי כרבנן בתראי ואיכא דאמרי אף מחמת המכה פטור משבת וחייב בריפוי כמאן כאבוה: אמר מר יכול אפילו שלא מחמת המכה ת''ל רק שלא מחמת המכה בעי קרא אמרי מאי שלא מחמת המכה כדתניא הרי שעבר על דברי רופא ואכל דבש או כל מיני מתיקה מפני שדבש וכל מיני מתיקה קשין למכה והעלה מכתו גרגותני יכול יהא חייב לרפאותו ת''ל רק מאי גרגותני אמר אביי נאתא כריכתא מאי אסותיה אהלא וקירא וקלבא ואי א''ל אסייך אנא א''ל דמית עלי כאריא ארבא ואי א''ל מייתינא אסיא דמגן במגן א''ל אסיא דמגן במגן מגן שוה ואי אמר מייתינא לך אסיא רחיקא אמר ליה אסיא רחיקא עינא עוירא ואי א''ל היאך הב לי לדידי ואנא מסינא נפשאי א''ל פשעת בנפשך ושקלת מינאי טפי ואי א''ל קוץ לי מקץ א''ל כל שכן דפשעת בנפשך וקרו לי שור המזיק תנא וכולן משתלמין במקום נזק מנהני מילי אמר רב זביד משמיה דרבא אמר קרא {שמות כא-כה} פצע תחת פצע ליתן צער במקום נזק האי מבעי ליה

רש"י רבי סבר אין דנין. הכא נמי כויה נאמרה תחילה כלל דכויה משמע בין שיש עמה חבורה בין שאין עמה חבורה ואי הוי חבורה סמיך ליה הוי דרשי חבורה פרט ואין בכלל אלא מה שבפרט יש עמה חבורה אין אין עמה חבורה לא השתא דכתיב פצע בינתים לא דיינינן ולקמן פריך חבורה לרבי למה לי והיינו דקאמר כויה נאמרה תחילה כלומר מתחילת הפסוק אנו למדין שהוא חייב בכויה גרידא ולא נאמר סופו מוכיח שמתחילתו לא חייב אלא כשיש חבורה ואין דנין ומתני' רבי היא: למה לי. הואיל ומרישא שמעינן לתרוייהו: לדמים יתרים. דאי לא כתיב אלא כויה תחת כויה הוה אמרינן בין אית ביה חבורה בין לית ביה חבורה דמי כויה משלם אבל תרתי לא משלם קמ''ל דמשלם תרוייהו: צער במקום נזק. היכא דקטע את ידו ונתן לו דמיה: היכי שיימינן. את הצער הלא יש לו לקוצצה בשביל הדמים שנוטל: ידו הקטועה. ומחוברת בגידין צמותין ואינה ראויה לו למלאכה: בין סם לסייף. ידו המוכתבת למלך לקוצצה בסם שאין שם צער כלל כמה רוצה ליטול לקוצצה בסייף: הא לא שקיל. כל ממון שבעולם לצער נפשיה לקוצצה וכאן כבר נעשה מעשה: כמה אדם רוצה ליתן. לשליח המלך מידו המוכתבת למלכות לקוטעה בסייף ויקטענה השליח בסם: ליטול. מן המזיק מה שנתן זה למלך: דמי שבתו. דמחמת הצמחים נפל למשכב: ה''ג וחכמים אומרים שבתו ורפואתו כל שישנו כו'. הקישן הכתוב וזה שאין חייב בשבת אינו חייב בריפוי ורבנן קמאי מחייבי ליה לתרוייהו: נתנה לאגד. נתנה רשות לנחבל לאוגדה ולעטפה מפני צער הצנה ועולין הצמחים מחמת הבל וחום האגד: לא נתנה. רשות לאגד וזה להנאתו אגד הלכך צמחים שעלו בה אין על המזיק להתחייב עליהן: דתנא ביה. דשנה עליו הכתוב: ורבנן. ת''ק: רק לשלא מחמת המכה אתא. שעבר על דברי רופא כדמפרש לקמן: נתנה רשות לרופאים לרפאות. ולא אמרינן רחמנא מחי ואיהו מסי: תלמוד לומר שבתו יתן ורפא ירפא. שינה הכתוב בריפוי לחייבו אף על הצמחים והקיש שבת לריפוי: נאתא כריכתא. בשר מת: אהלא. אהלמ''י בלע''ז: וקירא. שעוה: וקלבא. רשינ''א שבחביות של יין: ואי אמר ליה. מזיק אסייך אנא אני מרפא אותך ואיני נותן דמי אסייך: אסיא רחיקא. ומוזיל גבי: עינא עוירא. שעתיד לילך לדרכו ואין חושש אם עיור עינו של זה: אסיא דמגן. שירפא בחנם וקרובו הוא: כ''ש. דלא ניחא לי בהכי דאי פשעת בנפשך גנאי גדול הוא לי דקרו לי שור המזיק: (רש"י)

תוספות כלל ופרט המרוחקין זה מזה. נראה לר''י דבכלל ופרט המרוחקין זה מזה דפליגי תנאי דהכא וההוא דפליגי נמי אביי ורבא בריש בנות כותים (נדה דף לג.) היינו דוקא בחד ענינא אבל בתרי עניני לכ''ע אין דנין כדמוכח בפ''ק דפסחים (דף ו: ושם) ובכל המנחות (מנחות נה: ושם) וההיא דנגמר הדין (סנהדרין דף מו: ושם) גבי והומת ותלית אם נחשבנו כתרי עניני לפי שמרוחקין יותר מאותם שבכאן ושבנדה אתיא ההיא דנגמר הדין ככ''ע אבל אם נחשביה כחד ענינא אתי סוגיא דהתם כמ''ד אין דנין: לדמים יתרים. פי' בקונטרס דאי לא כתיב אלא כויה ה''א אפילו אית ליה חבורה דמי כויה הוא דמשלם אבל תרתי לא משלם קמ''ל דמשלם תרוייהו צער במקום נזק ואין נראה לר''י דהא צער במקום נזק נפקא לן מפצע תחת פצע ועוד דלמה היה לנו לומר שהצער יפטר את הנזק ואת הרפוי ונראה לר''י לדמים יתרים שמשלם בצער שיש בו רושם יותר מבצער שאין בו רושם אע''פ שאין מצטער בזה יותר מבזה משלם יותר לפי שמתגנה מחמת הרושם: עלו בו צמחים כו'. כשלא אמדוהו מיירי דאי באמדוהו הא אמרינן לקמן (דף צא.) אמדוהו והיה מתנונה והולך אין נותנין לו אלא כמו שאמדוהו: שניתנה רשות לרופא לרפאות. וא''ת והא מרפא לחודיה שמעינן ליה וי''ל דה''א ה''מ מכה בידי אדם אבל חולי הבא בידי שמים כשמרפא נראה כסותר גזירת המלך קמ''ל דשרי: עבר על דברי הרופא. לא חשיב ליה פושע כ''כ: פשעת בנפשך ומפסדת לי. היכא דלא אמדוהו: (תוספות)

דף פה - ב

לרבות שוגג כמזיד ואונס כרצון אם כן נכתוב קרא פצע בפצע מאי פצע תחת פצע ש''מ תרתי רב פפא משמיה דרבא אמר אמר קרא ורפא ירפא ליתן רפואה במקום נזק האי מבעי ליה לכדתנא דבי רבי ישמעאל דתנא דבי רבי ישמעאל ורפא ירפא מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות א''כ נכתוב קרא ורופא ירפא ש''מ ליתן רפואה במקום נזק ואכתי מבעי ליה לכדאמרן למיתני ביה קרא בריפוי א''כ לימא קרא או רפא רפא או ירפא ירפא מאי ורפא ירפא ש''מ ליתן רפואה במקום נזק מכלל דמשכחת להו שלא במקום נזק שלא במקום נזק היכי משכחת להו צער כדקתני צער כוואו בשפוד או במסמר ואפילו על צפורנו מקום שאינו עושה חבורה ריפוי דהוה כאיב ליה מידי וסליק ואייתי ליה סמא חריפא ואחווריה לבישריה דצריך לאותבי ליה סמא לאנקוטיה גוונא דבישריה שבת דהדקיה באינדרונא ובטליה בושת דרק ליה באפיה: שבת רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין: תנו רבנן שבת רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין ואם תאמר לקתה מדת הדין דכי מיתפח האי גברא לאו אגרא דשומר קישואים הוא שקיל אלא דלי דוולא ושקיל אגרא אי נמי אזיל בשליח ושקיל אגרא מדת הדין לא לקתה שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו אמר רבא קטע את ידו נותן לו דמי ידו ושבת רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין שיבר את רגלו נותן לו דמי רגלו ושבת רואין אותו כאילו הוא שומר את הפתח סימא את עינו נותן לו דמי עינו ושבת רואין אותו כאילו הוא מטחינו בריחים חירשו נותן לו דמי כולו בעי רבא קטע את ידו ולא אמדוהו שיבר את רגלו ולא אמדוהו סימא את עינו ולא אמדוהו ולבסוף חירשו מהו מי אמרינן כיון דלא אמדוהו בחד אומדנא סגי ליה ויהיב ליה דמי כוליה בהדי הדדי או דלמא חדא חדא אמדינן ויהבינן ליה נפקא מיניה דבעי למיתב ליה צער ובושת דכל חדא וחדא נהי דנזק וריפוי ושבת דכל חדא וחדא לא יהבינן ליה דכיון דקא יהיב ליה דמי כוליה כמאן דקטליה דמי והא יהיב ליה דמי כוליה צער ובושת מיהת דכל חדא וחדא יהיב דהא הוה ליה צער ובושת ואם תימצי לומר כיון דלא אמדוהו קא יהיב ליה דמי כוליה בהדי הדדי אמדוהו מהו מי אמרינן כיון דאמדוהו חדא חדא בעי למיתב ליה או דלמא כיון דלא שלים יהיב ליה דמי כוליה תיקו בעי רבה שבת הפוחתתו בדמים מהו היכי דמי כגון שהכהו על ידו וצמתה ידו וסופה לחזור מאי כיון דסופה לחזור לא יהיב ליה ולא מידי או דלמא השתא מיהת אפחתיה תא שמע המכה אביו ואמו ולא עשה בהן חבורה והחובל בחבירו ביום הכפורים

רש"י לרבות שוגג כמזיד. בפ' שני (דף כו:): דהוה כאיב ליה מידי וסליק. שהיה לו מכה בבשרו והיתה מתרפא: ואחווריה לבשריה. הפכו למראה צרעת: דהדקיה. סגרו במסגר: לקתה מדת הדין. כלומר לא שלם לו כל צרכו דהא כי מתפח האי גברא מחולי זה שנקטע (רגלו) לא אגרא דשומר קישואין שקיל אלא דויל דוולא ושקיל אגרא יתירא ונמצא שכל ימי חליו אבד את זאת: א''נ. כי נקטעה (ידו): אזיל בשליחותא ושקיל אגרא. יתירא ואיגלאי מילתא דלאו בר שימור קישואין: מדת הדין לא לקתה שכבר נתן לו כו'. ולכשיתרפא אינו ראוי לדלות ולילך בשליחות: קיטע ידו. עדיין הוא ראוי לשומר קישואין הלכך שבת כל ימי חליו נותן לו שכר שימור קישואין: שיבר את רגלו. ושוב אינו ראוי לשמור קישואין שצריך להלך סביב הגנה: חירשו. אין ראוי לכלום: קיטע את ידו ולא אמדוהו. בית דין ולא אמרו למזיק תן לו כך וכך ריפוי כך וכך שבת צער ובושת ואחרי כן שיבר את רגלו קודם שיתרפא: חדא חדא אמדינן. ואע''ג דבנזק לא נפקא לן מינה מידי דהא סוף סוף כל שעה הולכין ופוחתין את דמיו הלכך בין אומד כולה בין אומד כל אחד בפני עצמו מדה אחת היא: נפקא מינה למיתב ליה צער ובשת דכל אחד. אבל ריפוי לא שהרי לא נתרפא בינתים ושבת לא שהרי נותן לו דמי כל מה שהיה שוה מתחילה והרי הוא עבדו: שבת הפוחתתו מדמים. הכהו מכה שהוא צריך לשבות ממלאכתו וסופו להיות שלם כבתחילה ואין כאן אלא שבת אבל פוחתו עכשיו בדמים שאם היה בא לימכר עכשיו היו דמיו פוחתין: מהו. מי מחייב אפחת דמיו דהשתא או לא: צמתה. דשטריר''ט בלע''ז לשון צומת הגידין מקום שהגידין צומתין (חולין דף עו.): כיון דסופה לחזור לא יהיב ליה. דמי ידו: ולא עשה בהן חבורה. דאין עליו חיוב מיתה עד שיעשה בהם חבורה באלו הן הנחנקין (סנהדרין דף פד:): (רש"י)

תוספות רואין אותו כאילו שומר קישואין. שכבר נתן לו דמי ידו או דמי רגלו שומר קישואין לא קאי ארגל דברגלו קאמר בגמרא שבת כשומר הפתח אבל קישואין אין יכול לשמור א''נ בגמ' איירי בשיבר שני רגליו דומיא דסימא את עינו דאיירי בסימא שתי עיניו דאי עינו אחת עדיין הוא ראוי לכל זה שהיה ראוי בתחילה ובתוספתא (פ''ט) נמי קתני רואין אותו כאילו הוא חיגר שומר קישואין משמע דחיגר יכול לשמור ונראה דאם היה מלמד תינוקות לא נאמר כאילו הוא שומר קישואין ובשיבר רגלו אם היה עושה מעשה מחט או נוקב מרגליות לא נאמר כאילו הוא שומר הפתח דאם כן לקתה מדת הדין אלא הכא בסתם בני אדם שאין בעלי אומנות: דכי מתפח האי גברא. כלומר . בתחילה כשהיה בריא: חרשו נותן לו דמי כולו. ע''כ לא מיירי באותו שקיטע את ידו ושיבר את רגלו וסימא עינו אלא אפילו באדם שלם דומיא דסימא עינו דלא איירי באותו שקיטע ידו ושיבר רגלו דהא בשיבר רגלו אין נותן אלא כשומר הפתח שהוא פחות מטחינת הריחים ותימה דמשמע הכא דחרש לא שוי מידי מדנותן לו דמי כולו ובפ''ק דערכין (דף ב. ושם) תנן חש''ו נידרין ונערכין ואור''ת דיש לחלק בין חרש בידי אדם לחרש בידי שמים ולר''י נראה דהכא באדם שאין בר אומנות כדפי' לעיל וכן משמע מדנקט דלי דוולא ואזיל בשליחות הלכך כשנתחרש אין שוה כלום והתם מיירי כשיש לו אומנות: נהי דנזק וריפוי ושבת דכל חדא וחדא לא יהיב ליה. תימה בשלמא נזק ושבת דין שלא יתן שכל זה בכלל דמי כולו אלא ריפוי למה פשיטא ליה שיהיה בכלל דמי כולו יותר מצער ובושת ונראה דגרס ריפוי בהדי צער ובושת ולא (הכא) בהדי נזק ושבת אך אכתי קשה דמאי קמיבעיא ליה דלמה יפטר מריפוי וצער ובושת דכל חדא וחדא בשביל שחרשו לבסוף ונותן לו דמי כולו מ''ש מקיטע ידו שאע''פ שהוא נותן נזק שהוא דמי ידו נותן ריפוי צער ובושת ועוד אטו אם חבל בחרש וכי יפטר מריפוי צער ובושת מיהו מהא דתנן לקמן (דף פז.) החובל בחרש חייב אין לדקדק דמצ''ל דהתם בחרש בידי שמים כדברי ר''ת או הוא בר אומנות ועוד דלעיל אשכחן דחייב ריפוי שלא במקום נזק ועוד תימה דפעמים מרויח במה שחרשו לבסוף כגון שהצער והריפוי היה עולה יותר מדמי כולו ונראה לר''י דפשיטא דמשלם צער ובושת וריפוי דכל חדא וחדא ומבעי ליה כגון שקיטע ידו יום ראשון ולא אמדוהו וביום שני שיבר רגלו ולא אמדוהו וביום השלישי חרשו מי אמרינן דחשיב כאילו עשה הכל בפעם אחת ואומדין הכל ביחד או דלמא כיון שהחבלות היו בזה אחר זה אומדין לכל אחת ריפוי וצער ובושת שלה בפני עצמה ונ''מ שאין עולה כ''כ כשאומדין הכל ביחד כמו שעולה כשאומדין כל אחת בפני עצמה: שבת הפוחתתו בדמים מהו. כגון שהכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור שמלבד שבתו שבכל יום ויום עד שיתרפא נפחתו דמיו שאין בני אדם בקיאין להכיר בידו אם סופה לחזור ולא יכניסו עצמן בספק לקנותו כבריא ושולט בשתי ידיו וסבורין שלא יתרפא עוד אבל בדבר הידוע שסופו לחזור מודה אביי שאין נותן לו אלא שבת שבכל יום ויום: (תוספות)

דף פו - א

חייב בכולן האי לא עשה חבורה היכי דמי לאו כגון שהכהו על ידו וסופו לחזור וקתני חייב בכולן אמרי הכא במאי עסקינן כגון שחירשו ולא עשה בו חבורה והאמר רבה החורש את אביו נהרג לפי שאי אפשר לחרישה בלא חבורה טיפתא דדמא נפלה ליה באודניה אלא הכא במאי עסקינן כגון שגילחו גילחו מהדר הדר והיינו בעיין אמרי הכא במאי עסקינן כגון שסכו נשא דלא הדר צער דאית ליה קרטופני ברישיה וצווחי מהנהו קרטופני ריפוי דבעיא אסויי שבת דהוה מרקיד בי כובי דבעיא מחוי גוני ארישא ולא מחוי מהנהו קרטופני בושת אין לך בושת גדול מזה ומילתא דבעיא ליה לרבה פשיטא ליה לאביי להך גיסא ולרבא להך גיסא דאתמר הכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור אביי אמר נותן לו שבת גדולה ושבת קטנה ורבא אמר אינו נותן לו אלא דמי שבתו שבכל יום ויום איתמר הקוטע יד עבד עברי של חבירו אביי אמר נותן לו שבת גדולה לעבד ושבת קטנה לרב רבא אמר הכל ינתן לעבד וילקח בהן קרקע והרב אוכל פירות פשיטא פיחת אצל עצמו ואצל רבו לא פיחת היכי דמי דפסקיה לריש אוניה או לריש נחיריה הכל לעצמו פיחת אצל רבו פלוגתא דאביי ורבא: בושת הכל לפי המבייש והמתבייש: מני מתניתין לא רבי מאיר ולא ר' יהודה אלא ר' שמעון היא דתנן וכולן רואין אותן כאילו הם בני חורין שירדו מנכסיהם שהן בני אברהם יצחק ויעקב דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר הגדול לפי גודלו והקטן לפי קטנו רבי שמעון אומר עשירים רואין אותן כאילו הם בני חורין שירדו מנכסיהם עניים כפחותין שבהן מני (השתא) אי רבי מאיר מתניתין קתני הכל לפי המבייש והמתבייש ורבי מאיר כולהו בהדי הדדי נינהו ואי ר' יהודה מתניתין קתני המבייש את הסומא חייב ואילו ר' יהודה אומר סומא אין לו בושת אלא לאו רבי שמעון היא אפי' תימא ר' יהודה כי אמר ר' יהודה סומא אין לו בושת למשקל מיניה אבל למיתבא ליה יהבינן ליה והא מדקתני סיפא המבייש את הישן חייב וישן שבייש פטור ולא קתני סומא שבייש פטור מכלל דלא שנא הכי ולא שנא הכי אלא מחוורתא מתניתין רבי שמעון היא: מאן תנא להא דתנו רבנן נתכוון לבייש את הקטן ובייש את הגדול נותן לגדול דמי בושתו של קטן לבייש את העבד ובייש את בן חורין נותן לבן חורין דמי בושתו של עבד מני לא רבי מאיר ולא רבי יהודה ולא רבי שמעון קא סלקא דעתך קטן קטן בנכסים גדול גדול בנכסים אי רבי מאיר האמר כולהו בהדי הדדי נינהו ואי רבי יהודה האמר אין לעבדים בושת ואי ר''ש האמר נתכוון לבייש את זה ובייש את זה פטור מאי טעמא כקטלא מה קטלא עד דמתכוון ליה דכתיב {דברים יט-יא} וארב לו וקם עליו עד שיתכוון לו בושת נמי עד דמיכוין ליה דכתיב {דברים כה-יא} ושלחה ידה והחזיקה במבושיו עד שיתכוון לו לעולם ר' יהודה וכי קאמר ר' יהודה אין לעבדים בושת למיתבא להו אבל למישם שיימינן בהו ואי בעית אימא אפילו תימא רבי מאיר מי סברת גדול גדול בנכסים קטן קטן בנכסים לא גדול גדול ממש וקטן קטן ממש וקטן בר בושת הוא אין כדאמר רב פפא דמיכלמו ליה ומיכלם הכא נמי

רש"י חייב בכולן. חמשה דברים: היכי דמי. שיהא היזק בלא חבורה: לאו כגון שהכהו כו'. דבאין סופו לחזור ליכא למימר דכל בלא חבורה סופו לחזור הוא: שגלחו. דאפחתיה מכספיה בלא חבורה: ה''ג גלחו מהדר הדר היינו בעיין. כלומר מה לי שיער מה לי יד הא בסופו לחזור מחייבת ליה: נשא. סם המשיר את השער ואינו חוזר ואיכא נזק דהא אפחתיה מכספיה דמום הוא: קרטופני. בקעים בקעים חטטין: מצווחי ליה. מכאיבים לו מחמת חוזק הסם: דבעי לאסויי. לצערא דהנך קרטופני: שבת דהוי מרקד בי כובי. לשון מרקד בחנויות: דבעי אחוויי גווני. מראה ניענוע בראשו להראות מיני שחוק כדרך הליצנים דהשתא עד שיתרפא הנך קרטופני לא מצי מחוי ואע''פ שלא בטלו משאר מלאכה נותן לו שבת זו הואיל ומלאכתו בכך: שבת גדולה. דמי ידו: ושבת קטנה. כל ימים שיפול למשכב רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין: שבכל יום ויום. עד שיחזור לקדמותו נותן לו בכל יום כמו שנשכרים פועלים בשוק ולא כשומר קישואין דהא לרבא לא יהיב ליה דמי ידו: ה''ג הקוטע יד עבד עברי של חבירו. קוטע ממש דאין סופו לחזור: ואצל רבו לא פיחת. שלא בטלו ממלאכה: פיחת אצל רבו. אף אצל רבו כגון קיטע את ידו: וכולן. עניים ועשירים: רואין אותן. ואפילו את העשירים: כאילו ירדו כו'. ואין שמין את העני לפי עניותו להקל ולא את העשיר לפי עשרו שהרי אין לדמי בשתו סוף אלא כולן שוין בכך: כפחותים שבהן. פחותים שבעניים להקל דכיון דעני הוא בושתו קלה: סומא אין לו בושת. לקמן בשמעתין: אלא רבי שמעון היא. דאיהו נמי לאו כי הדדי משוי להו: אין לעבדים בושת. במתניתין היא (דף פז.): נתכוון לבייש את זה כו' פטור. מדשמעינן ליה לר' שמעון גבי קטלא באלו הן הנשרפין (סנהדרין דף עט:) נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור הכא נמי לא שנא דטעמא דהתם משום וארב לו הכא נמי כתיב במבושיו: שיימינן בהו. בכמה יתרצה עבד זה ויעשו לו בושת זה ואותו שומא יתן לבן חורין זה: כדאמר רב פפא. לקמן (ע''ב): (רש"י)

תוספות כגון שחרשו. וא''ת ואמאי חייב בכולן הא דמי כולו נותן ולפי' ר''י דלעיל ניחא דמכל מקום יש כאן צער בושת וריפוי אף על גב דשבת בכלל דמי כולו שייך לשנות חייב בכולן משום אחריני: שבת גדולה לעבד. כדי שיצא מבית רבו בידו שלימה ושבת קטנה לרב אע''פ שמפסיד הרב שאם לא נקטעה ידו או רגלו היה דלי דוולא ואזיל בשליחותיה ועכשיו אין יכול כי אם לשמור קישואין ופתח חשבינן ליה השתא כמו חלה דאמר בפרק קמא דקדושין (דף יז. ושם) דאין חייב להשלים דנסתחפה שדהו ואף על גב דחלה ארבע שנים חייב להשלים התם אין עושה שום מלאכה אבל הכא יכול לשמור קישואין או פתח: רבא אמר ינתן הכל לרב גרסינן וכן גרס ר''ח ובספרים היה כתוב הכל לעבד וקשה שבת קטנה למה לא יהיה הכל לרב אלא הכל לרב גרסינן שבת קטנה הכל לעצמו ושבת גדולה ילקח קרקע והרב אוכל פירות שמפסיד הוא בקטיעת ידו דלא מצי למידלי דוולא ולמיזל בשליחותא אלא לשמור קישואין או פתח: פיחת אצל רבו. ל''ג ואצל עצמו לא פיחת פלוגתא דאביי ורבא דהתם כ''ע מודו דינתן הכל לרב אלא גרסינן פיחת אצל עצמו ואצל רבו פלוגתא דאביי ורבא ומיהו גם אגירסא זו קשה לר''י דכבר אמר זה דפליגי בקוטע יד עבד עברי ואור''י דיש ליישב בדוחק אצל עצמו לא פיחת שתהא בזה פלוגתא דאביי ורבא כגון הכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור קודם שיצא לחירות דלאביי נותנין שבת קטנה לרב ושבת גדולה לעבד ואע''ג דלא מפסיד העבד מידי אלא כל ההפסד של הרב הוא מ''מ כיון דשם נזק הוא זה ובנזק של קטיעת ידו אין לרב אפי' פירות לאביי גם בהיזק זה לא יטול כלום ולרבא נותן הכל לרב שבתו שבכל יום ויום: כאילו הן בני חורין שירדו מנכסיהם. כי יש עשירים שאין מתביישין יותר מבני חורין שירדו וכן עניים ואין יכולין לדקדק עליהם כ''כ איזה מהן מתבייש כאילו ירד ואיזה מתבייש יותר או פחות וכיוצא בזה מצינו במתניתין. גבי העביר טליתו ופרע ראש של אשה בשוק דאין מדקדקין בדבר אם היו שם בני אדם שרגיל להתבייש יותר מפניהם כגון בני אדם חשובים או לא אלא שוים לשומא אחת: עד שיתכוין לו. וא''ת לרבנן במבושיו מאי דרשי ביה ושמא מבעי ליה לשום דרשה: אבל למישם שיימינן בהו. ולא דמי לנתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם לכותי והרג את ישראל דהתם איכא קרא דדרשינן בפרק ב' דמכות (דף ז:) בבלי דעת פרט למתכוין להרוג את הבהמה כו' והכא ליכא קרא ולא ילפינן מהתם דהא מבעי לן קרא הכא לרבי שמעון לפטור נתכוון לבייש את זה ובייש את זה אף על גב דאיכא קרא בדיני נפשות: (תוספות)

דף פו - ב

דמיכלמו ליה ומיכלם: מתני' המבייש את הערום המבייש את הסומא והמבייש את הישן חייב וישן שבייש פטור נפל מן הגג והזיק ובייש חייב על הנזק ופטור על הבושת עד שיהא מתכוין: גמ' ת''ר ביישו ערום חייב ואינו דומה ביישו ערום לביישו לבוש ביישו בבית המרחץ חייב ואינו דומה ביישו בבית המרחץ לביישו בשוק אמר מר ביישו ערום חייב ערום בר בושת הוא אמר רב פפא מאי ערום דאתא זיקא כרכינהו למאניה ואתא הוא דלינהו טפי וביישיה ביישו בבית המרחץ חייב בית המרחץ בר בושת הוא אמר רב פפא שביישו על גב הנהר בעי ר' אבא בר ממל ביישו ישן ומת מהו מאי קמבעיא ליה אמר רב זביד הכי קמבעיא ליה משום כיסופא הוא והא מית ליה ולית ליה כיסופא או דלמא משום זילותא הוא והא אוזליה ת''ש ר''מ אומר חרש וקטן יש להן בושת שוטה אין לו בושת אא''ב משום זילותא היינו דקתני קטן אלא אי אמרת משום כיסופא קטן בר בושת הוא אלא מאי משום זילותא אפילו שוטה נמי אמרי שוטה אין לך בושת גדולה מזו מכל מקום ניפשוט מינה דמשום זילותא הוא דאי משום כיסופא קטן בר כיסופא הוא כדאמר רב פפא דמיכלמו ליה ומיכלם הכא נמי דמיכלמו ליה ומיכלם רב פפא אמר הכי קמבעיא ליה משום כיסופא דידיה הוא והא מיית ליה או דלמא משום בושת משפחה תא שמע חרש וקטן יש לו בושת שוטה אין לו בושת אי אמרת בשלמא משום בושת משפחה היינו דקתני קטן אלא אי אמרת משום כיסופא דידיה קטן בר בושת הוא אלא מאי משום בושת דבני משפחה אפי' שוטה נמי שוטה אין לך בושת גדולה מזו מ''מ ניפשוט מינה דמשום בושת משפחה דאי משום כיסופא קטן בר כיסופא הוא אמר רב פפא אין דמיכלמו ליה ומיכלם והתניא ר' אומר חרש יש לו בושת שוטה אין לו בושת קטן פעמים יש לו פעמים אין לו הא דמיכלמו ליה ומיכלם הא דמיכלמו ליה ולא מיכלם: המבייש את הסומא וכו': מתניתין דלא כר' יהודה דתניא ר' יהודה אומר סומא אין לו בושת וכך היה ר' יהודה פוטר מחייבי גליות ומחייבי מלקיות ומחייבי מיתות ב''ד מ''ט דר' יהודה גמר עיניך עיניך מעדים זוממין מה התם סומין לא אף הכא סומין לא מחייבי גליות דתניא {במדבר לה-כג} בלא ראות פרט לסומא דברי ר' יהודה ר' מאיר אומר לרבות את הסומא מ''ט דר' יהודה אמר לך {דברים יט-ה} ואשר יבא את רעהו ביער לחטוב עצים ואפי' סומא כתב רחמנא בלא ראות למעוטי ור' מאיר כתב רחמנא בלא ראות למעוטי וכתב רחמנא {דברים יט-ד} בבלי דעת למעוטי הוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ור' יהודה ההוא בבלי דעת פרט למתכוין הוא דאתא חייבי מיתות ב''ד אתיא רוצח רוצח מחייבי גליות חייבי מלקיות אתיא רשע רשע מחייבי מיתות בית דין תניא אידך ר' יהודה אומר סומא אין לו בושת

רש"י דמיכלמו ליה ומיכלם. כשמזכירין לו בושת ומכלימין אותו בה מצטער: ערום בר בושת הוא. בתמיה. כיון דאין מקפיד לילך ערום בפני בני אדם מי הוי בר בושת: בית המרחץ. בני אדם עומדים ערומים ואין להם בושת: ביישו ישן. בייש אדם ישן: ומת. מתוך שנתו ולא הכיר בבשתו שעשה לו זה מהו: כיסופא. חפיית פנים: זילותא. שמזלזל בו בפני רבים ואף על פי שאינו שם על לבו: והתניא. בניחותא: דלא כרבי יהודה. דאמר סומא אין לו בושת אם בייש חבירו פטור ומתניתין קתני ישן שבייש פטור ובסומא לא תנא הכי הלכך סומא חייב: בעדים זוממין. כתיב (דברים יט) לא תחוס עינך עליו בבושת נמי כתיב (שם כה) וקצותה את כפה לא תחוס עינך עדים אי אפשר בסומין דבעינן ראיה דאם לא ראה שקטע ידו של חבירו היאך יעיד: בלא ראות. משמע שהוא רואה במקום אחר וכאן היה בלא ראות: אתיא רוצח רוצח מחייבי גליות. במיתה כתיב (במדבר לה) לא תקחו כופר לנפש רוצח ובגלות כתיב (שם) לנוס שמה רוצח: במלקות. כתיב (דברים כה) אם בן הכות הרשע ובמיתה כתיב (במדבר לה) אשר הוא רשע למות: (רש"י)

תוספות ערום בר בושת הוא. פי' בקונטרס כיון דאין מקפיד להלוך ערום בפני בני אדם מי הוי כלל בר בושת וק' לפירושו מ''ש דפריך אברייתא הוה ליה למפרך אמתניתין דקתני המבייש את הערום חייב ונראה לפרש דאמתניתין לא פריך דפשיטא דערום בר בושת הוא אם רוקק בו או סטרו אבל לשון הברייתא משמע ליה ביישו ערום שמביישו במה שמגלהו ומערימו ועוד דקתני אין דומה ביישו ערום לביישו לבוש ואם רוקק בו או סוטרו כך מתבייש כשהוא ערום כמו כשהוא לבוש ולכך פריך ערום בר בושת הוא אם הוא ערום היאך הערימו והא דקתני נמי בברייתא ביישו בבית המרחץ חייב אביישו ערום נמי קאי שהערימו בבית המרחץ והשתא א''ש הא דפריך בית המרחץ בר בושת הוא בערמומי' והלא דרך בני אדם להיות ערומים במרחץ: דאתא זיקא כו'. אבל אם הוא עצמו דלינהו ובא חבירו ודלינהו טפי פטור כיון שזה אין מקפיד או שמא אורחא דמילתא נקט דאתא זיקא: ביישו ישן ומת מהו. תימה דלא מייתי הכא מילתיה דרב ששת דבריש הנחנקין (סנהדרין דף פה. ושם) פריך בפשיטות והאמר רב ששת ביישו ישן ומת חייב ויש ספרים שכתוב בהן והאמר רב ששת ביישו ישן חייב ול''ג ומת ולא נהירא כלל דמה ענין ישן לגברא קטילא שיוצא ליהרג ועוד מאי קמ''ל רב ששת מתניתין היא המבייש את הישן חייב ומיהו אין תימה כ''כ שלא הביא כאן מילתא דרב ששת למיפשט בעיין דכה''ג אשכחן באין בין המודר (נדרים דף לה: ושם) דאיבעיא הני כהני שלוחי דידן הוו או שלוחי דשמיא הוו ולא מייתי מילתיה דרב הונא בריה דרב יהושע דאמר בפרק קמא דקדושין (דף כג: ושם) הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו דאי שלוחי דידן מי איכא מידי דאנן לא מצי עבדי ואינהו מצו עבדי אך קשה דבמסקנא דהכא משמע דביישו ישן ומת פטור דמסיק דמשום כיסופא דידיה הוא ור''ת גריס התם והאמר רב ששת ביישו חייב ואיוצא ליהרג קאי: סומא אין לו בושת. דסומא שבייש פטור אבל המבייש את הסומא חייב דהא לא משתמע מעיניך שיהא פטור וכן משמע מתוך פירוש הקונטרס דפי' דדייק מתניתין דלא כרבי יהודה מדלא קתני סומא שבייש פטור כדקתני ישן שבייש פטור משמע דלא מצי דייק מדקתני המבייש את הסומא חייב דמודה רבי יהודה דמבייש את הסומא חייב: מה להלן סומא לא. וא''ת אי מה להלן גזלנים ועבדים לא אף גבי בושת ליפטרו וכ''ת אשה תוכיח דפסולה לעדות וחייבת בבושת כדכתיב והחזיקה במבושיו א''כ סומא נמי לא אתי וי''ל כיון דעיניך עיניך גמר אע''ג דעיניך אבית דין קאי סברא הוא דלענין דבר התלוי בראיה ניתנה ג''ש: ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. תימה לא ליכתוב שום מיעוט וממילא אתרבי וכן יש להקשות גבי אין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט: חייבי מלקיות מנין אתיא רשע רשע. רבי יהודה דריש הכא ג''ש דרשע רשע ורבנן לא פליגי אלא דלא פטרי סומא אפילו בחייבי גליות ובאחד דיני ממונות (סנהדרין דף לג: ושם ד''ה אתיא) גבי דיני נפשות מחזירין לזכות נמי אמר חייבי מלקיות מנין אתיא רשע רשע תניא נמי הכי כו' וסתמא דגמרא דריש לה בפ''ק דמכות (דף ה:) גבי אין העדים זוממין נהרגים עד שיגמר הדין על פיהם והא דאמר בפרק קמא דסנהדרין (דף י.) מאי טעמא דרבי ישמעאל דאמר מכות בכ''ג אמר אביי אתיא רשע רשע רבא אמר מלקות תחת מיתה עומדת לאו משום דלית ליה לרבא רשע רשע אלא משום דלא צריך דמגוף המלקות שמעינן דהוי בכ''ג דמלקות תחת מיתה ומיתה בכ''ג ולענין מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה לא שייך כל כך מלקות תחת מיתה עומדת דשמא במיתה דוקא משום ושפטו העדה והצילו העדה וכן בפרק קמא דמכות (דף ה.) גבי משלשים בממון ואין משלשים במכות דאמר מנא הני מילי אמר אביי אתיא רשע רשע רבא אמר בעינן כאשר זמם וליכא לאו (תוספות)

דף פז - א

וכן היה רבי יהודה פוטרו מכל דינים שבתורה מ''ט דרבי יהודה אמר קרא {במדבר לה-כד} ושפטו העדה בין המכה ובין גואל הדם על המשפטים האלה כל שישנו במכה ובגואל הדם ישנו במשפטים כל שאינו במכה ובגואל הדם אינו במשפטים תניא אידך ר' יהודה אומר סומא אין לו בושת וכן היה רבי יהודה פוטרו מכל מצות האמורות בתורה אמר רב שישא בריה דרב אידי מאי טעמא דר' יהודה אמר קרא {דברים ו-א} ואלה המצות החקים והמשפטים כל שישנו במשפטים ישנו במצות וחקים וכל שאינו במשפטים אינו במצות וחקים אמר רב יוסף מריש הוה אמינא מאן דאמר הלכה כר' יהודה דאמר סומא פטור מן המצות קא עבדינא יומא טבא לרבנן מ''ט דלא מפקדינא וקא עבדינא מצות והשתא דשמעית להא דר' חנינא דאמר ר' חנינא גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה מאן דאמר לי אין הלכה כרבי יהודה עבדינא יומא טבא לרבנן מ''ט דכי מפקדינא אית לי אגרא טפי: מתני' זה חומר באדם מבשור שהאדם משלם נזק צער ריפוי שבת ובושת ומשלם דמי ולדות ושור אינו משלם אלא נזק ופטור מדמי ולדות המכה את אביו ואת אמו ולא עשה בהן חבורה וחובל בחבירו ביום הכפורים חייב בכולן החובל בעבד עברי חייב בכולן חוץ מן השבת בזמן שהוא שלו החובל בעבד כנעני של אחרים חייב בכולן רבי יהודה אומר אין לעבדים בושת חש''ו פגיעתן רעה החובל בהן חייב והם שחבלו באחרים פטורין העבד והאשה פגיעתן רעה החובל בהם חייב והם שחבלו באחרים פטורין אבל משלמין לאחר זמן נתגרשה האשה נשתחרר העבד חייבין לשלם המכה אביו ואמו ועשה בהן חבורה והחובל בחבירו בשבת פטור מכולן מפני שהוא נדון בנפשו והחובל בעבד כנעני שלו פטור מכולן: גמ' בעא מיניה רבי אלעזר מרב החובל בבת קטנה של אחרים חבלה למי מי אמרינן כיון דאקני ליה רחמנא שבח נעורים לאב חבלה נמי דאבוה הוי מאי טעמא דהא אפחתה מכספה או דילמא שבח נעורים הוא דאקני ליה רחמנא דאי בעי לממסר לה למוכה שחין מצי מסר אבל חבלה כיון דאי בעי מתחבל בה לא מצי חביל לא קנייה ליה רחמנא

רש"י כל שאינו במכה כו'. וסומא הא אפיקתיה מדין מיתת בין דין: כל שישנו במשפט כו'. דהא אפיקתיה מכלל ושפטו: רב יוסף. סגי נהור הוה: מתני' ושור אינו משלם אלא נזק. כדאמר בפ''ב (דף כו.) איש בעמיתו ולא שור בעמיתו: ופטור מדמי ולדות. כדאמר בשור שנגח את הפרה (לעיל דף מב.) אנשים ולא שוורים: מכה אביו ואמו. אין חייב עד שיעשה בהן חבורה באלו הן הנחנקין (סנהדרין דף פה:): עבד ואשה שחבלו באחרים פטורים. שאין להם מה לשלם: נתגרשה האשה ונשתחרר העבד. וקנו נכסים: חייבין לשלם. שהרי מתחלה הן חייבין אלא שאין להם מה לשלם שנכסי מלוג של אשה משועבדים לבעל לפירות ולירושה: גמ' בבת קטנה של אחרים חבלה למי. גדולה ודאי דידה הויא: [שבח נעורים לאב. דכתיב] בנעוריה בית אביה כל שבח נעורים לאביה אפי' כסף קדושין שלו: דאי בעי מסר לה אביה למוכה שחין. דכתיב (דברים כב) את בתי נתתי לאיש הזה אלמא בידו לתתה למי שירצה הלכך כסף קדושין נמי לאביה: לא מצי חביל בה. (רש"י)

תוספות משום דלית ליה לרבא רשע רשע אלא משום שאין צריך דמגופיה דקרא שמעינן דאין משלשים במכות ובאלו נערות (כתובות דף לה. ושם) גבי חייבי מלקיות שוגגין ודבר אחר דאמר ר''ל בפירוש ריבתה תורה חייבי מלקיות כחייבי מיתות היכן ריבתה תורה אביי אמר רשע רשע רבא אמר מכה מכה התם ודאי לא דריש רבא רשע רשע וכן ר' יוחנן פליג אר''ל ומחייב חייבי מלקיות שוגגין בתשלומין לא דריש רשע רשע וכן בההוא פירקא (דף לז.) אמר גבי לא יהיה אסון ענוש יענש והא מהכא נפקא מהתם נפקא כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו כו' ומסיק חדא במיתה וממון וחדא במלקות וממון לא דריש רשע רשע והיינו טעמא דרבא ור' יוחנן וההיא סוגיא סברי דלא דרשי רשע רשע אלא לענין דברים שהן בגוף המלקות דקרא דרשע בגוף המלקות כתיב והיה אם בן הכות הרשע אבל לפטור מממון שהוא בהדי מיתה ומלקות שאין בגוף המלקות לא דרשינן אבל ממכה יליף לה רבא שפיר דבתשלומין כתיב מכה בהמה ישלמנה ואביי אית ליה אפי' התם ג''ש דרשע רשע וסוגיא דהתם גבי רשעתו אליבא דרבא אתיא ואביי הוה מוקי כרבי מאיר במיתה ומלקות דמלקות וממון לא צריך קרא דאתיא רשע רשע: וכן היה רבי יהודה פוטרו מכל דינים שבתורה. תימה א''כ מאי איריא דפטר ר' יהודה בבושת לעיל ולמה לי ג''ש דעיניך עיניך ונראה לר''י שלבסוף חזר בו ר' יהודה ממה שהיה פוטרו מבושת לבד כשמצא דרשה לפוטרו ממיתה וגלות א''נ אי לאו דגלי ג''ש דעיניך לפטור סומא הוה סברא למדרש גבי גלות כר' מאיר: וכן היה ר' יהודה פוטרו מכל המצות [האמורות] בתורה. תימה הא דתנן בפרק הקורא את המגילה (מגילה דף כד. ושם) רבי יהודה אומר כל שלא ראה מאורות מימיו לא יפרוס על שמע אפי' ראה ונסמא נמי אמר הכא דפטור מכל המצות והיאך יפרוס על שמע להוציא אחרים ובירושלמי דמוקי שלא ראה מאורות מימיו ביושב בבית אפל [או] שנולד במערה ואינו סומא א''ש אבל בגמרא דידן משמע דמיירי בסומא ממש ומפרש טעמא דרבי יהודה דאמר אין פורס משום דאין נהנה מן המאורות ורבנן [סברי] אית ליה הנאה כר' יוסי שראה סומא ואבוקה בידו אמר ליה בני אבוקה זו למה אמר ליה כל זמן שאבוקה זו בידי בני אדם רואין אותי ומצילין אותי מן הפחתים והאי טעמא לא שייך אלא בסומא ממש ונראה דאף ע''ג דפטר ר' יהודה סומא מכל המצות מ''מ מדרבנן חייב דאע''ג דאשה מיפטרא במצות עשה שהזמן גרמא ולא מחייבינן אפילו מדרבנן משום שיש מצות הרבה דמחייבת בהו אבל סומא אי פטרת ליה מכל המצות אפי' מדרבנן א''כ ה''ל כמו נכרי שאין נוהג בתורת ישראל כלל ולכך אותו שלא ראה מאורות מימיו אפילו מדרבנן לא יפרוס על שמע כיון דלית ליה הנאה אבל אם ראה ונסתמא חייב מדרבנן ומוציא אחרים ידי חובתן דאחרים נמי לא מחייבי אלא מדרבנן דק''ש דרבנן היא כדאמר במי שמתו (ברכות דף כא.) ולא דמי חיוב דסומא לחיובא דקטן שהגיע לחינוך שאין אלא לחנכו דאע''ג דחייב מדרבנן אין פורס על שמע להוציא אחרים ידי חובתן: בעבד כנעני שלו פטור. מכולם. וא''ת והא ברפואתו חייב כדקאמר בפ''ק דגיטין (דף יב: ושם) גבי קיטע יד עבדו של חבירו . נותן שבתו ורפואתו לרבו ופריך רפואתו דידיה היא דבעי איתסויי ביה ומשני לא צריכא דאמדוהו לה' יומי ועבדו סמא חריפא ואיתסי בתלתא יומי וי''ל דה''נ פטור מכולם היינו מן היתרון דאמדוהו בה' ואיתסי בג' ואם תאמר ותפשוט ממתני' דיכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך מדפטור משבת וי''ל דהכא מיירי בזן את העבד ומיהו קשה מאי קמ''ל רבי יוחנן שנותן רפואתו לרבו דהיינו היתרון דאתסי בג' מתני' היא דפטור מכולם ע''כ נראה שיש לחלק בין אחרים חובלין בו בין להרב עצמו חובל בו שכבר זכה בכל.: כיון דאקני ליה רחמנא שבח נעורים לאב. פי' בקונטרס דכתיב בנעוריה בית אביה כל שבח נעורים לאביה ובשנים אוחזין (ב''מ דף יב. ושם) גבי מציאת בנו ובתו הקטנים נמי פי' דבתו מציאתה לאביה משום דשבח נעורים לאביה וקשה לפירושו דבריש פרק קמא דקדושין (דף ג: ושם) ובאלו נערות (כתובות דף מ:) אמר דההוא בהפרת נדרים הוא דכתיב ולא ילפינן מהתם שאר דברים ונראה דבכל דוכתי דנקיט שבח נעורים לסימנא בעלמא נקטיה ולא משום דמפיק מבנעוריה ובשמעתין נמי פירש בקונטרס בסוף דבריו דכסף קדושין שלו דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין ומציאתה נמי לאב משום איבה כדמפרש גמרא בפרק נערה שנתפתתה (שם דף מו: ושם) דחיישינן שמא מתוך שנאה שלא תתן לו מציאה ימסרנה למנוול ומוכה שחין ומבעיא ליה בחבלה לרבי אלעזר דאע''ג דאין שייך בה איבה דלא קפיד במידי דאית להו צערא בגופייהו כדאמר לקמן מ''מ ראוי הוא להיות של אב משום דאפחתה מכספה: (תוספות)

דף פז - ב

אמר ליה לא זכתה התורה לאב אלא שבח נעורים בלבד איתיביה החובל בעבד עברי חייב בכולן חוץ מן השבת בזמן שהוא שלו אמר אביי מודה רב בשבת דמעשה ידיה עד שעת בגרות דאבוה הוי איתיביה החובל בבנו גדול יתן לו מיד בבנו קטן יעשה לו סגולה החובל בבתו קטנה פטור ולא עוד אלא אחרים שחבלו בה חייבין ליתן לאביה ה''נ בשבת: ובבנו גדול יתן לו מיד ורמינהו החובל בבניו ובבנותיו של אחרים גדולים יתן להם מיד קטנים יעשה להם סגולה בבניו ובבנותיו שלו פטור אמרי לא קשיא כאן כשסמוכים על שלחנו כאן כשאין סמוכין על שלחנו במאי אוקימתא לקמייתא בשאין סמוכין על שלחנו אי הכי אימא סיפא החובל בבתו הקטנה פטור ולא עוד אלא אחרים שחבלו בה חייבין ליתן לאביה לדידה בעי למיתב לה דבעיא מזוני ואפי' למ''ד יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך הני מילי בעבד כנעני דאמר ליה עביד עבידתא כולי יומא ולאורתא זיל סחר ואכול אבל עבד עברי דכתיב {דברים טו-טז} כי טוב לו עמך עמך במאכל עמך במשתה לא כל שכן בתו כדאמר רבא בריה דרב עולא לא נצרכה אלא להעדפה ה''נ לא נצרכה אלא להעדפה במאי אוקימתא לבתרייתא בסמוכין על שלחנו גדולים יתן להם מיד קטנים יעשה להם סגולה אמאי לאביהם בעי למיתבי אמרי כי קא קפיד במידי דקא חסר במידי דאתא מעלמא לא קפיד והא מציאה דמעלמא קאתי להו וקא קפיד אמרי רווחא דקאתי להו מעלמא ולית להו צערא דגופייהו בגווה קפיד אבל חבלה דאית להו צערא דגופייהו ומעלמא קאתי להו לא קפיד והא התם דאית לה צערא דגופא ומעלמא קאתי לה וקא קפיד דקתני ולא עוד אלא (אפילו) אחרים שחבלו בה חייבין ליתן לאביה אמרי התם דגברא קפדנא הוא דהא אין סמוכין על שלחנו אפילו במידי דאתי להו מעלמא קפיד הכא דלאו גברא קפדנא הוא דהא סמוכין על שלחנו כי קא קפיד במידי דקא חסר ליה במידי דאתי להו מעלמא לא קפיד מאי סגולה רב חסדא אמר ספר תורה רבה בר רב הונא אמר דיקלא דאכיל מיניה תמרי וכן אמר ריש לקיש לא זכתה תורה לאב אלא שבח נעורים בלבד ורבי יוחנן אמר אפילו פציעה פציעה ס''ד אפילו רבי אלעזר לא קמיבעיא ליה אלא חבלה

רש"י דאין אדם רשאי לחבול בבתו דהא ישראלית היא ועבר על לא יוסיף פן יוסיף (דברים כה): מן השבת בזמן שהעבד שלו. ולא בעבד דאחר דנותן שבתו לרבו קתני מיהת דעבד עברי שלו פטור הואיל ומעשה ידיו שלו וה''נ כיון דבתו מעשה ידיה שלו לשקול שבת דידה וקשה לרב דאמר לא זיכתה תורה לאב אלא שבח נעורים בלבד דודאי אפי' חבלות זיכתה לו: מודה רב בשבת. דיהבינן ליה לאב: בבנו. לא זכי ליה רחמנא מידי אבל בבתו קטנה זכי ליה: אפי' למ''ד יכול הרב כו'. פלוגתא במסכת גיטין בפרק שני: סחר. סבב ואכול חזור על הפתחים. ל''א סחר סבב לפתחי העיר: להעדפה. המותר על מזונותיה: דרבא בריה דרב עולא. בפ' נערה שנתפתתה (דף מג.): לאבוה בעי למיתבא ליה. דמאי שנא כי חבל בהו איהו דמפטר משבת משום דסמוכין על שולחנו כי חבלי בהו אחריני נמי ליתבו ליה: במידי דחסר ביה. ממונא כגון היכא דחבל בהו איהו דנימא ליה אנן זיל שלים: והרי מציאה. דתנן בשנים אוחזין (ב''מ דף יב:) מציאת בנו ובתו הקטנים הרי אלו שלו ואוקימנא התם גדול וסמוך על שולחנו זהו קטן: (רש"י)

תוספות א''ל לא זיכתה תורה לאב אלא שבח נעורים בלבד. לסימנא בעלמא נקט האי לישנא כדפי' ואפי' פצעה בפניה דאפחתה מכספה קסבר רב דלית ליה לאב מידי וכן ר''ל לקמן ור''י פליג וס''ל דאם פצעה בפניה חבלתה של אב וא''ת והיכי פליגי רב ור''ל אר' יוחנן והא בריש נערה [שנתפתתה] (כתובות ד' מג: ושם) משמע בברייתא דחבלה דפצעה בפניה הויא לאב וי''ל דהתם מיירי בפחיתת כסף שעד ימי בגרות שתצא מרשות אב שהיתה נפחתה דבר מועט אם היה רוצה למוכרה אותו דבר מועט כ''ע מודו דלאב הויא דהיינו שבח נעורים גמורים והכא נחלקו בכל הפחיתה שהיא נפחתת כל ימיה בפציעה זו אף לאחר שכלו ימי הנעורים דס''ל לרב ולר''ל דדידה הוי ור' יוחנן סבר דהואיל ואירע פחיתה זו בנערותה תהא כולה לאב א''נ הכא במה שהיא נפחתת לקדושין דס''ל לרב ולר''ל דלא זכי ליה אלא קדושין ממש והתם בהפסד מעשה ידיה דלא תמצא לה קונים: כאן בסמוכין על שלחנו כו'. אור''י למ''ד בפרק קמא דב''מ (ד' יב: ושם) גבי מציאת בנו ובתו הקטנים שהוא לאב לא גדול גדול ממש ולא קטן קטן ממש אלא גדול וסמוך על שלחן אביו זהו קטן וקטן שאין סמוך על שלחן אביו זהו גדול אין חילוק בין חבלה שהאב חובל בו למציאה אבל חבלה שאחרים חובלין בהן הוי דידהו ואפילו בסמוכים כדמפרש לקמן דכיון דאית להו צערא דגופייהו ולא חסר לא קפיד אבל לשמואל דאמר התם קטן קטן ממש הוי מציאת קטן לאביו אפי' אין סמוך על שולחנו כדמפרש טעמא התם שבשעה שמוצאה מריצה אצל אביו וגדול אפי' סמוך על שלחנו מציאתו לעצמו דכיון דלא חסר לא קפיד וגם אין מריצה אצלו אבל הכא שהאב חובל אם הוא סמוך אפי' גדול הוי לאב דכיון דחסר קפיד ואם אין סמוך אפי' קטן הוי לעצמו דכיון דאית ליה צערא דגופא אין מריצה לאביו ובחבלו בהן אחרים אפי' סמוכים וקטנים הוי דידהו כיון דלא חסר וגם אין מריצין: דכתיב כי טוב לו עמך. הרר''א בהר''י היה גורס כשכיר כתושב יהיה עמך (ויקרא כה) דמהאי קרא דריש ליה בספרי וכן נראה דההוא קרא בצווי כתיב אבל כי טוב לו עמך אינו אלא סיפור דברים בעלמא כדכתיב והיה כי יאמר העבד לא אצא מעמך כי אהבך ואת ביתך כי טוב לו עמך ור''י אומר דאפילו גרסי כי טוב לו עמך ניחא דמדקאמר כי טוב לו עמך ש''מ שכך צריך לעשות: והא מציאה דמעלמא קאתי וקפיד. האי פירכא לא הוי אלא למ''ד לא גדול גדול ממש אבל לשמואל איכא טעמי טובא גבי מציאה דמריצה אצל אביו דגבי חבלה לא שייך האי טעמא א''נ אפי' לשמואל בעי אמאי לא אמר בחבלה שמריצה אצל אביו ומשני כיון דאית ליה צערא דגופא לא קפיד אב וקטן נמי לא יריצנה אצלו: וקתני ולא עוד אלא אחרים שחבלו בה חייבין ליתן לאביה. וא''ת מאי קושיא הא אוקמא קמייתא בשבת ובתרייתא דקתני בבנותיו של אחרים קטנים יעשה להם סגולה דילמא מיירי בשאר דברים כגון נזק וצער וי''ל דמסתמא הוי דומיא דזכרים דיעשה להם סגולה דידהו מיירי אפי' בשבת שאין מעשה ידיהם לאב ועוד נוכל לפרש דהא דקתני בבניו ובבנותיו פטור היינו דוקא בשבת וסברא הוא דלית לן למפטריה משום דסמוכים על שולחנו אלא משבת ולא משאר דברים דבכל מקום מעשה ידיה לאב תחת מזונות דגבי אשה ועבד עברי וכנעני ובתו שמזכיר בכל מקום עשה עמי ואיני זנך ולפ''ז א''ש דלא מצי לאוקמא בתרייתא בשאר דברים חוץ משבת דבשאר דברים אפי' בניו ובנותיו שלו חייב וכן משמע דמטעם סמוכים על שולחנו אין לפוטרו אלא משבת דפריך לעיל אי בסמוכים גדולים יתן להם מיד וכו' לאביהן בעי למיתב משמע דמשום דאוקמא בסמוך פריך דלאבוהון בעי למיתב ומנין לו זה אי משום דמדמה ליה למציאה הא לשמואל אין מציאת גדול לאב אבל אי מיירי בשבת ניחא דסברא הוא כיון שהוא זן אותן דשבת שלהם יהיה לאב כדפרישית וסבר המקשה דאפי' לא יהיו מעשה גדולים לאב אע''פ שהוא זן אותן מ''מ היכא דאתי מעלמא כשבת סברא הוא שיהיה לאב והא דפריך והא מציאה דמשמע דאי הו''א דשבת לאב הוה ניחא ולא הוה קשה ליה ממציאה אנזק וצער וריפוי ובשת דלא הוי לאב משום דמציאה דמיא טפי למעשה ידיה כדאמר בריש מציאת האשה (כתובות דף סו. ושם) מציאתה כהעדפה שע''י הדחק דמי אך מצי למימר דהא דקאמר אי בסמוכים היינו אליבא דמ''ד לאו גדול גדול ממש ומדמי למציאה: הכא דלאו איניש דקפיד כו'. וא''ת וכיון דמן הדין שבת לאב כדקאמר דבאיניש קפדנא חייבין ליתן שבת לאב אפילו כשאינם סמוכים לפחות להעדפה ומן התורה היא של אב כדדרשינן בריש קדושין (ד' ג:) ובסוף אלו נערות (כתובות ד' מ:) ובנערה שנתפתתה (שם ד' מו:) כי ימכור אש את בתו לאמה מה אמה מעשה ידיה לרבה אף בת מעשה ידיה לאביה א''כ מה ראו חכמים דבגברא דלא קפדן אמר בבת קטנה של אחרים יעשה לה סגולה אפילו בשבת ושמא אמדו חכמים דעתו של אב ויודעים שמוחל להם משום צערא דגופייהו במידי דלא חסר ביה ואתו להו מעלמא: (תוספות)

דף פח - א

דאפחתה מכספה אבל פציעה דלא אפחתה מכספה לא קמיבעיא ליה א''ר יוסי בר חנינא שפצעה בפניה ואפחתה מכספה: החובל בעבד כנעני של אחרים חייב וכו': מאי טעמא דרבי יהודה אמר קרא {דברים כה-יא} כי ינצו אנשים יחדיו איש ואחיו במי שיש לו אחוה יצא עבד שאין לו אחוה ורבנן אחיו הוא במצות אלא מעתה לר' יהודה זוממי עבד לא יהרוגו דכתיב {דברים יט-יט} ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו אמר רבא אמר. רב ששת אמר קרא {דברים יט-יט} ובערת הרע מקרבך מכל מקום אלא מעתה לרבנן עבד יהא כשר למלכות אמרי ולטעמיך תיקשי לך גר לדברי הכל אלא אמר קרא {דברים יז-טו} מקרב אחיך ממובחר שבאחיך אלא מעתה לרבנן יהא עבד כשר לעדות דכתיב {דברים יט-יח} והנה עד שקר העד שקר ענה באחיו אמר עולא עדות לא מצית אמרת אתיא עדות בקל וחומר מאשה ומה אשה שהיא ראויה לבא בקהל פסולה לעדות עבד שאינו ראוי לבא בקהל אינו דין שפסול לעדות מה לאשה שכן אינה ראויה למילה תאמר בעבד שהוא ראוי למילה קטן יוכיח שישנו במילה ופסול לעדות מה לקטן שאינו במצות תאמר בעבד שהוא במצות אשה תוכיח שישנה במצות ופסולה לעדות וחזר הדין לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהן שכן אינן בכל המצות ופסולין להעיד אף אני אביא את העבד שאינו בכל המצות ופסול להעיד מה להצד השוה שבהם שכן אינו איש תאמר בעבד שהוא איש אלא תיתי מגזלן מה לגזלן שכן מעשיו גרמו לו תאמר בעבד שאין מעשיו גרמו לו אלא תיתי מגזלן ומחד מהנך מר בריה דרבינא אמר אמר קרא {דברים כד-טז} לא יומתו אבות על בנים לא יומתו על פי אבות שאין להם חייס בנים דאי ס''ד כדאמרינן לא יומתו אבות על בנים בעדות בנים לכתוב רחמנא לא יומתו אבות על בניהם מאי בנים ש''מ דלא יומתו ע''פ אבות שאין להם חייס בנים אלא מעתה ובנים לא יומתו על אבות ה''נ לא יומתו ע''פ בנים שאין להם חייס אבות אלא גר ה''נ דפסול לעדות אמרי הכי השתא גר נהי דאין לו חייס למעלה למטה יש לו חייס לאפוקי עבד דאין לו חייס לא למעלה ולא למטה דאי סלקא דעתך גר פסול לעדות לכתוב רחמנא לא יומתו אבות על בניהם לכדאמרינן לא יומתו בעדות בנים ונכתוב רחמנא ובנים לא יומתו על אבות דשמעת מינה תרי חדא לא יומתו בנים בעדות אבות ואידך לא יומתו על פי בנים שאין להם חייס אבות ועבד נפקא ליה בקל וחומר מגר ומה גר דלמעלה הוא דאין לו חייס אבל למטה יש לו חייס פסול לעדות עבד שאין לו חייס לא למעלה ולא למטה אינו דין שיהא פסול לעדות אלא מדכתב רחמנא לא יומתו אבות על בנים דמשמע לא יומתו על פי אבות שאין לו חייס בנים שמע מינה עבד שאין לו חייס לא למעלה ולא למטה הוא דפסול לעדות אבל גר כיון דיש לו חייס למטה כשר לעדות וכ''ת לכתוב רחמנא ובנים לא יומתו על אבותיהם למה לי דכתב רחמנא ובנים לא יומתו על אבות דמשמע לא יומתו על פי בנים שאין להם חיים אבות איידי דכתב לא יומתו אבות על בנים כתב נמי ובנים לא יומתו על אבות: חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה: אימיה דרב שמואל בר אבא מהגרוניא הות נסיבא ליה לר' אבא כתבתינהו לנכסי לרב שמואל בר אבא ברה בתר דשכיבא

רש"י דאפחתיה מכספיה. והרי בידו למוכרה: יצא עבד שאין לו אחוה. עם ישראל שאין בא בקהל: במצות. כל מצוה שאשה חייבת בה עבד חייב בה דגמר לה לה מאשה: זוממי עבד. עדים שחייבוהו מיתת בית דין ונמצאו זוממין לא יהרוגו אלמה קים לן דעבד כישראל לענין מיתת ב''ד דתנן במסכת מכות (דף ח:) וישראל לוקה [וגולה] על ידי עבד: תיקשי לך גר. שלידתו והורתו בקדושה אפילו לרבי יהודה יש לו אחוה ופסול למלכות ואפילו לשוטר בעלמא אא''כ אמו מישראל בפרק החולץ ביבמות (דף מה:): עדות לא מצית אמרת. דאי לא נפקא לן פסולא מאחיך תיתי מק''ו: פסולה לעדות. דכתיב גבי עדים זוממין ועמדו שני האנשים ותניא בשבועות (דף ל.) בעדים זוממין הכתוב מדבר דמשמע אנשים ולא נשים קטן נמי מהכא נפקא לן דכתיב אנשים ולא קטנים ועוד דעדות שאי אתה יכול להזימה היא דלאו בר עונשין הוא: אינן בכל המצות. אלא במקצת דהא אשה מחוייבת בלאוין ועונשין וקטן ישנו במילה: שאין איש. ולא קרינא בהו שני אנשים: מגזלן. דראוי לבא בקהל ופסול לעדות דכתיב (שמות כג) אל תשת ידך וגו' כלומר אל תשת רשע דחמס עד: מגזלן וחד מהנך. והצד השוה שבהן שאינם זהירים בכל המצות זה מפני רשעו וזה מפני שלא נצטוה. חייס בנים יחס בנים. לא יומתו אבות על בנים. לא יומת שום אדם על פי מי שאין בנו מיוחס ונקרא על שם אביו והיינו עבד: דאי ס''ד. כוליה קרא לכדאמר בסנהדרין (דף כז:) אתא לפסול קרובים: לכתוב על בניהם. מדשני למכתב בנים סתמא ש''מ תרתי: גר אין לו חייס דכתיב וזרמת סוסים זרמתם. ואע''ג דכתיב בלאדן בן בלאדן ה''מ בגיותן אבל נתגיירו הבנים לא נתיחסו אחר אביהם בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף סב.): יש לו חייס למטה. בנו נקרא על שמו: דאי ס''ד גר נמי פסול. דדרשינן על אבות על בנים שאין להם חייס אבות למה לי לאשתנויי בתרוייהו לכתוב ברישיה על בניהם לפסול קרובים ובסיפיה לישתני ולכתוב סתמא על אבות ושמעינן תרתי מדלא כתיב על אבותיהם: אלא מדכתב רחמנא על בנים. למפסל לעבד שמע מינה גר כשר דתו ליכא קל וחומר: כתבתינהו לנכסי מלוג. לאחר שנישאת לר' אבא: בתר דשכיבא. אזל רב שמואל כו': (רש"י)

תוספות יצא עבד שאין לו אחוה. פי' אין יוצאי חלציו קרויין אחים מה שאין כן בגר ביוצא מחלציו רוצה הקונטרס לפרש: זוממי עבד לא יהרוגו. וכיון דהם לא יהרוגו גם העבד לא יהרג דה''ל עדות שאין אתה יכול להזימה: דכתיב כאשר זמם לעשות לאחיו. תימה דתקשה ליה לרבי יהודה מרבית ואונאה וגונב נפש דבכולהו כתיב אחיו ובצדקה נמי . כתיב אחיך האביון ומיהו קצת משמע בפרק קמא דגיטין (דף יב.) דאין כל כך חובה ליתן צדקה לעבד דאמר דרשב''ג סבר יכול העבד לומר לרבו בשני בצורת או פרנסני או הוציאני לחירות כי היכי דחזו לי אינשי ומרחמי עלאי וגונב נפש נמי לא מחייב בעבד אפי' לרבנן דמבני ישראל כתיב ובהנחנקין (סנהדרין דף פו.) מייתי התם פלוגתא דר' יהודה ורבנן דהכא ורבית ואונאה נמי אין קנין לעבד בלא רבו: יהא עבד כשר לעדות. תימה הא ילפינן בכל דוכתא ג''ש דלה לה מאשה וכ''ת דאתי. אחין ומרבה עבד ומפיק מג''ש א''כ גם מק''ו דקאמר נפיק וי''ל דכי גמרינן לה לה מאשה היינו להחמיר על העבד לעשותו כישראל לכל הפחות במצות שהאשה חייבת אבל לגרעו מאיש ולפוסלו לעדות כאשה לא נלמוד דמן הדין כשר הוא לעדות דכתיב ועמדו שני האנשים והאי איש הוא ועובד כוכבים אע''ג דאיש הוא מ''מ אין אחיו אבל עבד שהוא איש ואחיו במצות ליתכשר א] ורש''י פירש בפ''ק דגיטין (דף יא) גבי שטרות העולין בערכאות של נכרים כשרים לעדות מן התורה ושמעתין לא. מוכחא הכי: שכן אינה במילה. אע''ג דלא שייכא במילה פירכא היא וי''מ דאין מצווה למול את בנה וליתא דא''כ מאי קאמר קטן יוכיח: אלא תיתי מגזלן ומחד מהנך. אין להקשות נילף דממזר ופצוע דכא וכרות שפכה שפסולים לקהל שיהיו פסולין לעדות מגזלן וחד מהנך דמה להצד השוה שבהן שאין זהירים בכל המצות זה מפני רשעו וזה מפני. שאין מצווה: ועבד נפקא לן מק''ו. נראה דלרווחא דמילתא נקטיה כלומר דאפי' תמצא לומר דלא נפיק מגופא דקרא מ''מ אתי בק''ו: (תוספות)

דף פח - ב

אזל רב שמואל בר אבא קמיה דרבי ירמיה בר אבא אוקמיה בנכסי אזל ר' אבא אמרה למילתא קמיה דרב הושעיא אזל רב הושעיא אמרה קמיה דרב יהודה א''ל הכי אמר שמואל האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות אמרוה קמיה דרבי ירמיה בר אבא אמר להו אנא מתניתא ידענא דתנן הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו הבן אינו יכול למכור מפני שהן ברשות האב והאב אינו יכול למכור מפני שהן כתובין לבן מכר האב מכורים עד שימות מכר הבן אין לו ללוקח עד שימות האב כי מיית אב מיהא אית ליה ללוקח ואע''ג דמת הבן בחיי אב דלא אתו לידי הבן כרבי שמעון בן לקיש דאמר לא שנא מת הבן בחיי האב דלא אתו לידיה דבן לא שנא מת האב בחיי הבן דאתו לידיה דבן קנה לוקח דאתמר מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב רבי יוחנן אמר לא קנה לוקח ר''ל אמר קנה לוקח ר''י אמר לא קנה לוקח אמר לך כי קתני מתני' מכר הבן. לא קנה לוקח עד שימות האב וכי מיית האב אית ליה ללוקח דלא מת הבן בחיי האב דאתו לידי הבן אבל מת הבן בחיי האב דלא אתו לידיה דבן כי מיית אב נמי לית ליה ללוקח אלמא קא סבר קנין פירות כקנין הגוף דמי וכי זבין לאו דידיה זבין ר' שמעון בן לקיש אומר קנה לוקח כי קתני מתני' מכר הבן אין ללוקח עד שימות האב כי מיית אב מיהת אית ליה ללוקח לא שנא לא מת הבן בחיי האב דאתו לידיה דבן ולא שנא מת הבן בחיי האב דלא אתו לידיה דבן קנה לוקח אלמא קסבר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וכי קא זבין דידיה קא זבין ואנן השתא בין ר' ירמיה בר אבא ובין רב יהודה כר' שמעון בן לקיש סבירא להו וקאמר ר' ירמיה בר אבא אי סלקא דעתך קנין פירות כקנין הגוף דמי כי מיית אב ומיית הבן בחיי האב אמאי אית ליה ללוקח כי קא זבין האי לאו דידיה קא זבין אלא לאו שמע מינה קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אהדרוה לקמיה דרב יהודה אמר להו הכי אמר שמואל זו אינה דומה למשנתנו מאי טעמא אמר רב יוסף בשלמא אי תני איפכא הכותב נכסיו לאביו איכא למפשט מינה דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אלא השתא דקתני הכותב נכסיו לבנו משום דראוי ליורשו הוא אמר ליה אביי אטו ברא ירית אבא אבא לא ירית ברא אלא לאברוחינהו לנכסי מבריה קא אתי הכא נמי לאברוחינהו לנכסי מאחוה אתי אלא מאי אינה דומה למשנתנו משום תקנת אושא דאמר רבי יוסי בר חנינא באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות אמר רב אידי בר אבין אף אנן נמי תנינא מעידים אנו באיש פלוני שגירש את אשתו ונתן כתובתה

רש"י הבעל מוציא. שהבעל יורש את אשתו והוא היה לוקח ראשון: לאחר מותו. מהיום ולאחר מותו שהגוף קנוי לבן מהיום אלא שהאב אוכל הפירות עד יום מותו: מכורין עד שימות. לוקח אוכל פירות עד שימות האב וכשימות האב הולך הבן ומוציא מיד הלקוחות: דלא מת הבן בחיי האב דאתו ליד הבן. דמה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו: קנין פירות. שהיו קנוין לאב לפירות: כריש לקיש סבירא לן. דפסקינן הלכתא כריש לקיש בתלת חדא הא והחולץ למעוברת ומתנה באמצע בפרק החולץ (יבמות דף לו.): אלא לאו שמע מינה [כו'] לאו כקנין הגוף דמי. הני נכסי מלוג הקנויין בחייה לבעל לפירות לאו כקנין הגוף דמי ומתנתה מתנה ואע''ג דמתה בחייו: הכותב נכסיו לאביו. לאחר מותו ומכר האב בחיי הבן ומת האב בחיי הבן ואמר לן ריש לקיש דקנה לוקח שמעינן מינה משום דקנין פירות שהן קנויין לבן לאו כקנין הגוף דמי אבל השתא דלמא היינו טעמא דקנה לוקח אע''ג דלא אתי לידי דבן משום דראוי ליורשו הוא ואע''ג דבעלמא כקנין הגוף דמי הכא גופא ודאי אקני אב לבן בחייו למוכרן כשירצה דאי משום לאחר מיתה בלאו הכי הוה ירית ליה אבל רב שמואל בר אבא לא היה ראוי לירש את אמו אלא רבי אבא בעלה היה ראוי ליורשה: אבא לא ירית ברא. ואי הוה תני נמי איפכא הוה אמרת נמי טעמא משום דראוי ליורשו הוא: אלא. על כרחך ברא דכתב נכסי לאבוה בני אית ליה והאי דכתב נכסי לאבוה לאברוחינהו מבני קאתי דכי מיית לא ירתו ליה בני אלא אבוה וכי הוה תני איפכא הוה אמרת התם דקני לוקח שלקחו מן האב הוה טעמא משום דקנין פירות שיש לו לבן לאו כקנין הגוף הוא וכי זבין אב דידיה קזבין: הכא נמי. הכותב נכסיו לבנו ודאי בני אחריני אית ליה ולאברוחינהו מאחיו משאר בניו של אב הוא דכתב ליה ומדאמרינן קנה לוקח שמע מינה קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי: באושא התקינו. דאע''ג דבעלמא לאו כקנין הגוף דמי בעל בנכסי אשתו אלמוה רבנן לשעבודיה משום איבה והוי כלוקח ראשון: (רש"י)

תוספות רבי ירמיה בר אבא ורב יהודה כר''ל ס''ל. דכותיה פסקינן בריש החולץ (יבמות דף לו:): הכי אמר שמואל זו אינו דומה למשנתנו. כדמסיק משום תקנת אושא משמע דאי לאו תקנת אושא מודה שמואל דאין הבעל מוציא מיד הלקוחות דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וא''ת והיאך מצא ידיו ורגליו דס''ל לעיל פ''ק (דף ט.) האחין שחלקו לקוחות הן וס''ל הכא דלאו כקנין הגוף דמי א''כ לא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון כדקאמר בסוף השולח (גיטין דף מח. ושם) וכן קשה לרבא דפסק כר''ל בריש החולץ (יבמות דף לו. ושם) דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וס''ל האחין שחלקו לקוחות הן בפרק ב' דקדושין (דף מב:) והיאך מצא ידיו ורגליו וגם אנו היאך מצאנו ידינו ורגלינו דקיי''ל כר''ל וקיי''ל דאין ברירה דבסוף ביצה (דף לח.) פסקינן כר' אושעיא דבדאורייתא אין ברירה ומפרש ר''י דכל הנהו דאית להו דאין ברירה לא יאמרו דהאחין שחלקו מחזירין זה לזה ביובל רק ר' יוחנן לחודיה להכי דייק עלה רבי יוחנן דלא מצא ידיו ורגליו אבל אנן לא ס''ל שיהא תלוי חזרת יובל בכך דהא רבי יוחנן גופיה מודה דבימי יהושע היו מביאין ביכורים אפילו אמרינן דלאו כקנין הגוף דמי כדאמרינן אלא חד בר חד עד יהושע בן נון וחלוקת יהושע נמי אמר ביש נוחלין (ב''ב דף קיט:) דירושה היא להם מאבותיהם ואפ''ה לא חזרה אותה חלוקה ביובל דסברא הוא כיון שחלקו על פי נביא ואורים ותומים ובגזירת הכתוב ולפיכך הביאו ביכורים והשתא בהא סברא פליגי ר' יוחנן ושאר אמוראי דרבי יוחנן סבר דמההיא לא ילפינן דגזירת הכתוב היתה ושאר אמוראי סברי דמהתם ילפינן בכל חלוקת ירושה דאין מחזירין ביובל אף על גב דלקוחות הן: באושא התקינו האשה שמכרה. וא''ת לר' יוחנן למה הוצרך לתקן כיון דכקנין הגוף דמי וי''ל דאצטריך להיכא דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן ובפירי פירותיהן עד סוף העולם דאין זה אוכל פירות כדאמר בהכותב (כתובות דף פג.) ומיהו אם לא כתב אלא דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן לא סגי בהכי דאכתי בפירות עצמן ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות: אמר רב אידי בר אבין אף אנן נמי כו'. תימה לר''י דשביק מתניתין דמסכת מכות (דף ג. ושם) ומייתי ברייתא דתנן מעידין אנו את איש פלוני שגירש את אשתו והלא בין היום בין מחר סופו ליתן לה כתובה (ולא נתן לה כתובה) אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו שאם נתארמלה או נתגרשה ואם מתה ירשנה בעלה ופליגי אמוראי בגמרא דאיכא מ''ד שמין באשה כמה אדם רוצה ליתן על זכות ספיקה של אשה והמותר ישלמו העדים ואיכא למ''ד שמין בבעל כמה היה אדם נותן על זכות ספיקו של בעל ומ''מ לכולהו יש לדקדק אמאי בטובת הנאה דאם מתה ירשנה בעלה דשמא היא תמכור ולא ירשנה וי''ל דההיא אמנה ואמאתים קאמר דפשיטא בהנהו דאפי' מכרה אין הלקוחות גובין מנה או מאתים מבעל מאחר שמתה בחיי בעלה אבל הך דהכא אין לדחות דאמנה ומאתים קאי (תוספות)

דף פט - א

והרי היא תחתיו ומשמשתו ונמצאו זוממין אין אומרים ישלמו כל כתובתה אלא טובת הנאת כתובתה איזהו טובת הנאת כתובתה אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובה של זו שאם נתארמלה או נתגרשה ואם מתה יירשנה בעלה ואי סלקא דעתך ליתא לתקנת אושא אמאי יירשנה בעלה תזבין כתובתה לגמרי אמר אביי אם אמרו בנכסי מלוג יאמרו בנכסי צאן ברזל אמר אביי טובת הנאה הואיל ואתא לידן נימא בה מילתא טובת הנאה לאשה הויא דאי ס''ד לבעל הויא לימרו לה עדים מאי אפסדינך אי הות מזבנת לה לטובת הנאה בעל הוה שקיל מינך אמר רב שלמן משום דאיכא רווח ביתא אמר רבא הלכתא טובת הנאה לאשה ואין הבעל אוכל פירות מאי טעמא פירא תקינו ליה רבנן פירא דפירא לא תקינו ליה רבנן כי אתא רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע מבי רב אמרי תנינא לתקנת אושא העבד והאשה פגיעתן רעה החובל בהן חייב והם שחבלו באחרים פטורין ואי ס''ד ליתא לתקנת אושא תזבין נכסי מלוג ותתן ליה ולטעמיך נהי נמי דאיתיה לתקנת אושא ולא מצי מזבנה לגמרי תזבין לנכסי מלוג בטובת הנאה ותתן ליה אלא דלית לה ה''נ דלית לה ותזבין כתובתה בטובת הנאה ותתן ליה הא מני רבי מאיר היא דאמר אסור לו לאדם שישהא את אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה וטעמא מאי כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה הכא לא מגרש לה דאי מגרש לה אתו הנך דזבני גבו לה לכתובתה מיניה אלא טובת הנאה מילי נינהו ומילי לא משתעבדי אלמה לא מילי דמזדבני בדינרי נינהו אלא משום דשמואל דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפי' יורש מוחל אמרי זבוני זבין ותתן ליה ואי מחלה ליה לגבי בעל תמחלה אמרי כל לגבי בעל ודאי מחלה ליה ואפסדיניה לההוא זבינא בידים לא אפסדינהו וכי תימא זבינא ניהליה לההוא דחבלה ביה בטובת הנאה

רש"י והרי היא תחתיו. דאי ודאי נתגרשה ע''י עדים אחרים כי משתכחי הנך עדים זוממין הוו משלמין לה כל כתובתה דהא בעו לאפסודי כולה מינה דקאמרי נתן לה אבל השתא שמא אינה עתידה ליטול כתובתה לעולם שמא תמות ויירשנה בעלה ונמצא שלא היו מפסידין אותה כלום לפיכך אין אומרים ישלמו לה כתובתה אלא אומדים כמה אדם רוצה ליתן לה מיד בכתובתה על הספק שאם נתארמלה או נתגרשה יטלנה הוא ואם תמות יירשנה בעלה והוא יפסיד מה שנתן ודמים הללו יתנו לה העדים דטובת הנאה זו מפסידין אותה מיד שאם תבא למוכרה בטובת הנאה זו לא תוכל טובת הנאה כלומר דבר מועט: אם אמרו בנכסי מלוג. שתוכל למוכרן ואין הבעל מוציא מיד הלקוחות שהרי אם פיחתו פיחתו לה ואם הותירו הותירו לה: יאמרו בנכסי צאן ברזל. בכתובתה דהיינו נדוניא שהכניסה לו בשומא מבית אביה וכותבין אותה בכתובתה ומקבל עליו חתן אחריות ואם פיחתו פיחתו לו ואם הותירו הותירו לו כדאמרינן [ביבמות באלמנה לכהן גדול (דף סו.)] נכסי צאן ברזל נכסים העומדים באחריות המקבל לשלם כעין ברזל זה שהוא קשה להיות פוחת והתם ודאי לא מצי מזבנה: טובת הנאה. אשה המוכרת כתובתה לאחרים בטובת הנאה והדמים שלה הן ואין לבעל בהן כלום: רווח ביתא. אפילו אם הבעל נוטלן נוח לאשה למוכרה בחייה כדי שתהא פרנסתה מצויה בביתה בריוח: ואין הבעל אוכל פירות. לא אמרינן יקח בהן קרקע והוא אוכל פירות: ומילי לא משתעבדי. לניזק: וחזר המוכר ומחל לו מחול. הלכך אי אמרינן לה תזבן מפסדינן ליה ללוקח דהיא הדרה ומחלה לכתובתה לבעל הואיל ועל כרחה היא מוכרתה: (רש"י)

תוספות דיש לו לתנא לשנות ריבוי תשלומין גבי עדים זוממין כמו שיכול להרבות אצלם ואת''ל דנכסי צאן ברזל יכולה למכור אם כן יותר היו מפסידים הזוממין לאשה כשהיו אומרין שגירשה ונתן לה כתובתה על נכסי צאן ברזל שהיתה יכולה למכור לגמרי מעל מנה ומאתים שאין יכולה למכור לגמרי אבל בההיא [דמכות] (דמכורה) שבאין להעיד ולהפסיד. לבעל שאומרין שגירשה ולא נתן כתובה יותר היו מפסידין לו על מנה ומאתים שהיו מחייבין אותו ליתן ושמא היה נפטר מליתן אם תמות האשה בחייו מעל נכסי צאן ברזל דשמא תמכור האשה ולא יפטר במיתתה ולכך נקט הזמתן על דבר שיש בו ריבוי תשלומין אצלם: פירא דפירא לא תקינו ליה רבנן. היינו במילי דאתו מעלמא כגון טובת הנאה דכתובה וכגון גונב ולד בהמת מלוג דמשלם כפל לאשה כדאמרינן בריש האשה שנפלו לה נכסים (כתובות דף עט:) משום דלא תקינו ליה רבנן פירא דפירא אבל פירא דפירא דאתי מגופיה כגון ולד ולדות בהמת מלוג פשיטא דתקינו ליה רבנן כדתנן לעולם הוא אוכל פירי פירות ונראה דפירי דפירי לא תקינו ליה רבנן דהתם לא הוי כי האי דהכא דנהי דמשלם כפל לאשה נראה דבאותו כפל ילקח קרקע והוא אוכל פירות ונראה נמי דכ''ש גונב בהמת מלוג עצמה דמשלם כפל לאשה: טעמא מאי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. ותימה דבריש אע''פ (כתובות ד' נד:) משמע דלאו היינו טעמא דר''מ גבי הא דתנן רבי מאיר אומר כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זה בעילתו בעילת זנות ודייק בגמרא כל הפוחת אפילו בתנאה אלמא קסבר תנאו בטל ואית לה וכיון דאמר לה לית לך אלא מנה לא סמכה דעתה והוי בעילתו בעילת זנות הא שמעינן ליה לר''מ דבדרבנן תנאו קיים משמע דמשום שיש לה ולא סמכה דעתה כשאמר לה לית לך אלא מנה הוא דהויא בעילתו בעילת זנות הא אם הוה תנאו קיים ולא היה לה כלל לא היה בעילתו בעילת זנות וי''ל דכ''ש אי תנאו קיים ולית לה דהויא בעילתו בעילת זנות אלא התם דייק דקסבר תנאו בטל מדלא קתני בתולה שאין לה מאתים ואלמנה שאין לה מנה כו' ש''מ דה''ק כל הפוחת אפי' באותו ענין שיש לה אפי' הכי הויא בעילתו בעילת זנות וא''ת מנא ליה דמיירי בתנאה דלמא מודה ר''מ. דתנאו קיים וה''ק כל הפוחת . אפי' באותו ענין שיש לה כגון בסוף ביאה דאמר התם בסוף שמעתין דדברי הכל אינה מוחלת וי''ל דלשון כל הפוחת משמע שהוא פוחת לה ובסוף ביאה אין יכול לפחות אלא היא פוחתת לעצמה ולא שייך לשון פוחת אלא בתנאה אי נמי מדנקט כל דייק: כל לגבי בעלה ודאי מחלה. וא''ת ותזבין לבעל גופיה ותיתיב ליה לנחבל וי''ל שהבעל לא ירצה לקנות שלא להפסיד לאשתו א''נ הא מוקמי לה בסמוך כר''מ דאמר לשהות עם אשתו בלא כתובה אסור וא''ת והיאך יכולה למחול האמר בריש אע''פ (כתובות דף נז.) דבסוף ביאה אינה יכולה למחול וכ''ת דכתבה ליה התקבלתי הא משמע בפרק נערה (שם דף נא.) דלר''מ אפי' בהתקבלתי אין יכולה למחול וי''ל ה''מ בתחילת הסוגיא אבל לפי המסקנא דהתם דמפליג ר' יהודה בין כתבה ליה התקבלתי ובין לא כתבה ליה התקבלתי ה''ה לר''מ וא''ת ואכתי היאך תמחול הא מוקמינן לה כר''מ דאמר אסור לשהות עם אשתו בלא כתובה וי''ל לאחר שתמחול . יחזור ויכתוב לה כתובה ועי''ל דאפילו את''ל שאין יכולה למחול בעודה תחתיו אכתי יעשה קנוניא ויגרשנה ותמחול לו ואח''כ יחזירנה וא''ת כיון דאתיא כר''מ דדאין דינא דגרמי א''כ לא תהא רשאה למחול מפני שתצטרך לשלם ללקוחות כדאמר בהמוכר שטר חוב לחבירו . וחזר ומחלו מחול ואמרינן התם (כתובות דף פו.) דלמאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי שטרא מעליא ומיהו מצי למימר דאפ''ה לא תחוש ותמחול כיון דהשתא לית לה מידי לשלומי אע''ג דלכשתתאלמן תצטרך לשלם יותר מ''מ חשיב ליה אטרוחי בי דינא בכדי כיון דסוף סוף השתא מיהא לא משלמין מידי ולמאי דרגיל ר''ת לפרש דאין חייבת לשלם אפילו לר''מ אלא מה שקבלה א''ש טפי ואין להאריך כאן בדבר זה הקשה הר''ר שמואל ב''ר חיים ותזבין כתובתה במעמד שלשתן דאז אין יכולה למחול כמו שרגיל ר''י לדקדק מההיא דתניא בהאיש מקדש (קדושין דף מז:) התקדשי לי בשטר חוב או שהיה לו מלוה ביד אחרים והירשה עליהם רבי מאיר אומר מקודשת וחכמים אומרים אינה מקודשת ומסיק דבמלוה בשטר קמפלגי באשה סמכה דעתה ודכולי עלמא אית להו דשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ובמלוה על פה פליגי בדרב הונא דאמר תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה דרבנן לית להו שיועיל מעמד שלשתן במלוה אלא בפקדון ואם היה יכול למחול מהו חושש אי אית להו דרב הונא במלוה כיון דסבירא ליה דלא סמכה דעתה ותירץ ר''י דמעמד שלשתן אין מועיל בכתובה בעודה תחת בעלה כיון דעדיין לא ניתנה לגבות וא''ת וניכתוב שטרא בשמיה דאז לא מצי מחלה כדאמר בהכותב (כתובות דף פו.) והכא ניחא דשמא הבעל לא ירצה אבל בסמוך גבי (תוספות)

דף פט - ב

דאי מחלה לגבי בעל לא קא מפסיד דהשתא נמי לא מידי קא יהבה ליה סוף סוף כל לגבי בעל ודאי מחלה ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן אלא הא דתניא וכן היא שחבלה בבעלה לא הפסידה כתובתה אמאי תזבנינה ניהליה לכתובתה לבעלה בטובת הנאה בהא חבלה דאי מחלה לגבי בעל ליכא פסידא הא ודאי ר''מ היא דאמר אסור לאדם שישהא את אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה וטעמא מאי כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה הכא מגרש לה וגבי ליה בחבליה מינה אי הכי השתא נמי מגרש לה וגבי ליה בחבליה מינה כגון דנפיש כתובתה דמשום ההוא פורתא לא מפסיד טובא ואי דנפישא כתובתה מכתובה דאורייתא נוקמא אכתובה דאורייתא ואידך תזבנה ניהליה בחבליה כגון דלא נפישא כתובתה מכתובה דאורייתא דהוי חבליה ארבעה זוזי דמשום ארבעה זוזי לא מפסיד עשרים וחמשה אלא הא דתניא כשם שלא תמכור והיא תחתיו כך לא תפסיד והיא תחתיו והא זימנין משכח לה דמפסדא והיכי דמי כגון דנפישא כתובתה מכתובה דאורייתא אמר רבא סיפא אתאן לכתובת בנין דכרין והכי קתני כשם שהמוכרת כתובתה לאחרים לא הפסידה כתובת בנין דכרין מאי טעמא זוזי הוא דאנסוה כך מוכרת כתובתה לבעלה לא הפסידה כתובת בנין דכרין מ''ט זוזי הוא דאנסוה לימא תקנת אושא תנאי היא דתני חדא עבדי מלוג יוצאין בשן ועין לאשה אבל לא לאיש ותניא אידך לא לאיש ולא לאשה סברוה דכולי עלמא קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי מאי לאו בהא קא מיפלגי דמאן דאמר לאשה לית ליה תקנת אושא ומ''ד לא לאיש ולא לאשה אית ליה תקנת אושא לא דכולי עלמא אית להו תקנת אושא אלא כאן קודם תקנה כאן לאחר תקנה ואי בעית אימא אידי ואידי לאחר תקנה ואית להו תקנת אושא אלא למאן דאמר לאשה ולא לאיש מאי טעמא כדרבא דאמר רבא

רש"י ה''ג. דהשתא נמי לא מידי קא יהבה ליה: אי דנפישא כתובתה מכתובה דאורייתא. שכתב לבתולה יותר ממאתים ולאלמנה יותר ממאה הראויה לה מן התורה אמאי לא הפסידה: נוקמא אכתובה דאורייתא. משום דרבי מאיר אסר לשהות עם אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה ותוספת תזבין לבעלה בטובת הנאה ותיתב ליה בחבליה: כ''ה. סלעים והוא מנה מאה זוז כתובת אלמנה ופחותה שבכתובות נקט: כשם שלא תמכור. קס''ד הכי קאמר כשם שאינה יכולה למכור בעודה תחתיו כך לא תפסיד מכתובתה כלום בשביל שום חבלה ונזק שתזיק בעודה תחתיו: כתובת בנין דכרין. בפרק נערה שנתפתתה (כתובות ד' נב:) בנין דכרין דיהוו ליכי מנאי אינון יהוין ירתון כסף כתובתיך יתר על חולקיהון דעם אחוהון היו לו שתי נשים וכתובת האחת גדולה משל חבירתה ומתו שתיהן בחייו וירשן או אחת בחייו וירשה אעפ''כ לא בטלה כתובתה אצל בניה אם יש לה בן זכר הימנו וכשבאין לחלוק בניו בנכסיו אחר מותו נוטלין אלו כתובת אמן ואלו כתובת אמן והשאר חולקין בשוה ואין יכולין בני הקיימת לומר אנו ניטול כתובת אמנו שהיא כבעלת חוב ואתם אל תטלו שאין לאמכם כתובה שהרי בעלה ירשה וקיי''ל התם דהמוכרת כתובתה לאחר בטובת הנאה ומתה בחיי בעלה וירשה מפסיד הלוקח אעפ''כ לא הפסידו בניה כתובת בנין דכרין ולא יאמרו בני חבירתה אמכם פשעה בה שאילו היתה קיימת לא היתה גובה שהרי לקוחות היו גובין אותה משום דאמרי להו זוזי אנסוה שהיתה צריכה למעות ולא לאפסדינהו נתכוונה: בשן ועין לאשה. הפילה היא את שינו וסימאה את עינו: אבל לא לאיש. סימא בעלה את עין העבד או הפיל את שינו לא יצא לחירות לפי שאין גופו קנוי לו: סברוה. בעלמא תרוייהו הני תנאי סבירא להו קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי והכא היינו טעמא דמאן דאמר לא לאיש ולא לאשה דאית ליה תקנת אושא הלכך משום איש לא נפקי דלא קני להם לגופייהו ממש משום אשה נמי לא נפקי דאלים שעבודיה למהוי כקנין הגוף: קודם תקנה. הוי שעבודיה קיל כשאר קנין פירות דקים לן דלאו כקנין הגוף דמי: (רש"י)

תוספות היא שחבלה בבעלה קשה דתזבין לאחר והבעל יכתוב ברצון שטר . בשמו כדי שיגבה חבלתו ותירץ ר''י דכיון שאין הכתובה בשם האשה הרי הוא כאילו משהה אשתו בלא כתובה אע''פ שאין קלה בעיניו להוציאה וא''ת כיון דכל גבי בעלה ודאי מחלה מאי קאמר לעיל אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובה של זו כו' שום אדם לא יקנה אותה כיון דודאי מחלה ויכולין עדים לומר מאי אפסדינך כדקאמר לעיל אם טובת הנאה לבעל וי''ל דיכולה לעשות קיום במשכונות או בערבות או בנדר או בשבועה שלא תמחול אבל כאן אם יש לה תשלם ואם אין לה אין משועבדת לניזק לעשות לו קיומים צ''ע: ואפי' מחלה לגבי בעל לא מיפסד קמפסיד. וא''ת והא ודאי מיפסד קמפסיד דכי לא תמכור יגבה חבלתו אם תתאלמן או תתגרש וכשתמכור ותמחול לבעלה יפסיד הכל וי''ל כיון שעכשיו לא היתה נותנת לו כלום אפילו לא מחלה ממה שמחלה אינו כל כך הפסד כיון שלא יהיה לו כלום עכשיו ולאחר זמן נמי שמא תמות וירשנה בעלה: בדנפישא כתובתה מחבלה. וא''ת מעיקרא נמי איירי בנפישא כתובתה מחבלה דקאמר תזבין כתובתה בטובת הנאה ותיתיב ליה בחבלה וי''ל דבמקצת חבלה קאמר ואם תתאלמן או תתגרש יגבה השאר ממקום אחר: כגון דלא נפישא כתובתה מכתובה דאורייתא. וא''ת והשתא היכי מתוקמא כר''מ והלא פוחת לה ממנה או ממאתים ובעילתו בעילת זנות לרבי מאיר (כתובות נד:) וי''ל (כגון) דהיא גורמת להפסיד לעצמה: לא מפסיד עשרים וחמשה זוזי. ל''ג זוזי דלמאי דגרס זוזי צ''ל דאיירי בכתובת בתולה וכ''ה זוזי צוריים הם מאתים זוז מדינה וליתא דבריש ארבעה וחמשה (לעיל ד' לו: ושם.) הוכחנו דמאתים של בתולה הם מאתים זוזי צורי (והכא ל''ג זוזי) ולא מפסיד כ''ה היינו כ''ה סלעים של אלמנה ואף על גב דכתובתה דרבנן אין להקפיד על הא דנקט כתובה דאורייתא: כשם שלא תמכור והיא תחתיו. פרש''י כשם שאין יכולה למכור כתובתה בעודה תחתיו כך לא תפסיד מכתובתה כלום בשביל שום חבלה ונזק שתזיק בעודה תחתיו ואין נראה לר''י דהא לעיל אמר ובכל דוכת' תזבין לכתובתה בטובת הנאה ואפילו כשהיא תחת בעלה ונראה לר''י כשם שלא תמכור בשביל שחבלה באחרים בעודה תחתיו כדאמר לעיל דלגבי בעלה ודאי מחלה כך לא תפסיד והיא תחתיו כלומר לא תמכור כתובתה לבעלה בשביל שחבלה בו והא דנקט מכירה גבי אחרים והפסד גבי בעלה משום דלגבי אחרים אין יכולה להפסיד כשמוכרת להן בטובת הנאה של כתובה אבל לגבי בעל שמכרה לבעלה בטובת הנאה יגרשנה מיד וירויח הכל והיא תפסיד: אמר רבא סיפא אתאן לכתובת בנין דכרין. תימה דלא מייתי הך ברייתא בסוף נערה שנתפתתה (כתובות דף נג.) דבעי רבא מוכרת כתובתה לבעלה כמוכרת לאחרים דמי או לא מיהו התם נמי קאמר בתר דבעי הדר פשטה דכמוכרת לאחרים דמי ושמא מתוך ברייתא זו פשטה ולפי שאין כ''כ פשוטה לא הביאה שם: כך מוכרת כתובתה לבעלה לא הפסידה כתובת בנין דיכרין. אע''ג דאינה יכולה למחול כתובתה לבעלה לרבי מאיר מ''מ יכולה היא למכור ואע''ג דאסור להשהותה לרבי מאיר בלא כתובה וכן קי''ל מ''מ השמיענו בברייתא את הדין דאם אירע כן שמכרתה לבעלה לא הפסידה כתובת בנין דכרין א''נ במכרה התוספת איירי: מאי טעמא כדרבא כו'. השתא משמע דשחרור דשן ועין מפקיע מידי שעבוד כמו שטר שחרור ותימה דביבמות פרק אלמנה (דף סו: ושם) פליגי במכנסת שום לבעלה היא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן רב יהודה אמר הדין עמה משום שבח בית אביה רבי אמי אומר הדין עמו וקאמר תניא כוותיה דרבי אמי עבדי צאן ברזל יוצאין בשן ועין לאיש אבל לא לאשה ומה ראיה היא לר' אמי בהא אפי' רב יהודה מודה כיון דמחוסרת גוביינא אתי שחרור מפקיע מידי שעבוד כדאמר התם גבי איצטלא דמילתא דפרסוה אמיתנא דמודה רב יהודה דקנייה מיתנא דכיון דמחסרא גוביינא אתי הקדש מפקיע שעבוד ושמא אותו שהביא תניא כוותיה דר' אמי היה בנאה בריה דרבא שלא היה חושבה מחוסרת גוביינא כיון דאין יכול לסלקה במילתא אחריתי: (תוספות)

דף צ - א

הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שיעבוד לימא דרבא תנאי היא לא דכולי עלמא אית להו דרבא והכא אלמוה רבנן לשיעבודא דבעל ואיבעית אימא דכולי עלמא לית להו להני תנאי תקנת אושא והכא בקנין פירות כקנין הגוף דמי קמיפלגי ובפלוגתא דהני תנאי דתניא המוכר עבדו לאחר ופסק עמו על מנת שישמשנו שלשים יום ר''מ אומר ראשון ישנו בדין יום או יומים מפני שהוא תחתיו קסבר קנין פירות כקנין הגוף דמי רבי יהודה אומר שני ישנו בדין יום או יומים מפני שהוא כספו קסבר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי רבי יוסי אומר שניהם ישנן בדין יום או יומים זה מפני שהוא תחתיו וזה מפני שהוא כספו מספקא ליה קנין פירות אי כקנין הגוף דמי אי לאו כקנין הגוף דמי וספק נפשות להקל רבי אליעזר אומר שניהם אינן בדין יום או יומים זה לפי שאינו תחתיו וזה לפי שאינו כספו אמר רבא מ''ט דרבי אליעזר אמר קרא {שמות כא-כא} כי כספו הוא כספו המיוחד לו כמאן אזלא הא דאמר אמימר איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג לא עשו ולא כלום כמאן כרבי אליעזר מאן תנא להא דת''ר מי שחציו עבד וחציו בן חורין וכן עבד של שני שותפין אין יוצאין בראשי אברים שאינן חוזרין אמר ליה רב מרדכי לרב אשי הכי אמרי משמיה דרבא ר' אליעזר היא מי לא אמר ר' אליעזר כספו המיוחד לו הכא נמי עבדו המיוחד לו: מתני' התוקע לחבירו נותן לו סלע רבי יהודה אומר משום ר' יוסי הגלילי מנה סטרו נותן לו מאתים זוז לאחר ידו נותן לו ארבע מאות זוז צרם באזנו תלש בשערו רקק והגיע בו רוקו העביר טליתו ממנו פרע ראש האשה בשוק נותן לו ארבע מאות זוז

רש"י הקדש. עשה שורו אפותיקי לבעל חובו וחזר לוה זה והקדישו קדושת הגוף למזבח הפקיע שיעבודיה דמלוה ומותר למזבח ואין בו משום גזל ששבח הקדש מפקיעו הואיל ולא היה קנוי לו ממש אלא עומד לגבות הימנו ודוקא קדושת הגוף אבל קדושת דמים לא אלימי לאפקועי שיעבוד מלוה דתנן מוסיף מלוה עוד דינר ופודה את הנכסים האלו על מנת לשלם לאשה את כתובתה כו' במסכת ערכין (דף כג:) ותכריכי המת כקדושת הגוף דמי ומפקעי ונאסרין בהנאה: חמץ. נכרי שהלוה את ישראל על חמצו ולא הרהינו אצלו דמחוסר גוביינא שהיה עומד החמץ בביתו של ישראל ואין לנכרי עליו אלא שיעבוד כשבא עת ביעורו מפקיע איסור החמץ את שיעבוד הנכרי וחייב ישראל לבערו והא דתנן בפסחים (דף ל:) נכרי שהלוה לישראל על חמצו מותר בהנאה לאחר הפסח מוקי לה רבא התם בשהרהינו אצלו שנתנו במשכון ביד נכרי דלא מחוסר גוביינא ולאו שיעבוד אלא קנייה ממש: שחרור. עשה עבדו אפותיקי ושחררו הלוה משוחרר וגובה זה חובו ממקום אחר: לית להו תקנתא דאושא. ושיעבודיה דבעל כשאר קנין פירות דעלמא הוא ובקנין פירות דעלמא פליגי: המוכר עבדו. עבד כנעני לאחר: ופסק. המוכר עם הלוקח ע''מ שישמשנו עוד שלשים יום: ראשון ישנו בדין יום או יומים. אם הכהו בתוך שלשים יום הללו ולא מת תחת ידו אלא עמד יום או יומים חי אינו נהרג דכתיב (שמות כא) אך אם יום או יומים וגו' אבל שני אם הכהו בתוך שלשים יום הללו שהיה בבית ראשון אינו בדין יום או יומים ונהרג עליו אפי' מת מחולי זה לסוף שלש שנים דקנין פירות שהוא קנין לראשון כקנין הגוף דמי ולאו דשני הוא: איש ואשה. אפי' מכרו שניהם כאחד: לא עשו ולא כלום. שאינו לא לזה ולא לזה ואם מת אחד מהם זה הנשאר מוציא מידי הלקוחות ולא דמו לשותפין דעלמא דהתם יש לזה חלק בכולו ליטול חצי וכן לזה אבל הכא כולן קנויין לה לגוף וכולן קנויין לו לפירות וליכא מיוחד לא לזה ולא לזה: ראשי אברים. כ''ד הן שהעבד יוצא בהן לחירות בפ''ק דקדושין (דף כה.): מתני' התוקע לחבירו. הכהו על אזנו לשון מורי. ל''א תוקע ממש: נותן לו סלע. משום בושת: סטרו. על הלחי כמו הסוטר לועו של ישראל בסנהדרין (דף נח:): צרם. משך ובבכורות (דף לד.) שמעתי לשון פוגם: (רש"י)

תוספות הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שיעבוד. אם עשה שורו אפותיקי והקדישו למזבח ולאו דוקא הקדש דה''ה כל איסורין שהן ראויים לפקוע כגון איצטלא דמילתא דפרסוה אמיתנא דיבמות (ד' סו: ושם) וכגון קונמות דפרק אע''פ (כתובות ד' נט: ושם) דכיון שיש לאיסור כח לחול שעה אחת דרבא לטעמיה דאמר בפרק כל שעה (פסחים ד' לא.) ב''ח מכאן ולהבא הוא גובה ושפיר מקדיש [הלוה] ותו לא פקע בטריפת ב''ח אבל קדושת דמים כי היכי דפקעה על ידי פדיון פקע נמי בטריפת ב''ח כדאשכחן בשדה [מקנה] כשהקדישה לוקח חוזרת לבעלים ביובל שאין כח להקדש בקדושת דמים יותר מן המקדיש וכי פקע כח מקדיש פקע כח הקדש והיינו טעמא דחמץ והיינו טעמא דשחרור וריב''א מביא ראיה מירושלמי דקאמר לא מצינו עבד משתחרר וחוזר ומשתעבד ובשעת איסור חמץ ושחרור היה החמץ והעבד ברשות בעלים ותו לא פקע ובכלל הקדש הוי קונמות ודבר המקצה למת וכן עשה ביתו אפותיקי והשתחוה לו בכלל הקדש הוא והא דלא חשיב רבא מכר שמפקיע מידי שיעבוד בעשה שורו אפותיקי ומכרו כדאמר לעיל בפ''ק (דף יא:) משום דלא הוי כטעמא דאחריני דמן הדין לא מפקע אלא תקנתא דרבנן הוא משום פסידא דלקוחות דלית ליה קלא דהא עשה עבדו אפותיקי דאית לית קלא אם מכרו ב''ח גובה ממנו אי נמי לא חשיב רבא אלא הני תלת דשנויים במתני' או בברייתא דהקדש איתמר אברייתא דקונמות באף על פי ושיחרור אמתניתין דהשולח דשורת הדין אין העבד חייב כלום לרבו וחמץ אמתני' דכל שעה דנכרי שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח מותר בהנאה דמהאי טעמא מוקמינן לה בשהרהינו אצלו הלכך לא חש למנות לא איסור מת ולא איסור ע''ז ולא איסור קונמות ומכר.: אלמוה רבנן לשיעבודיה דבעל הכא הוי פלוגתא בהכי ובפרק אע''פ (כתובות דף נט: ושם) אמר דאין קונמות מפקיעין מידי שיעבוד דבעל דאלמוה וכן בריש המדיר (שם דף ע.) אלמוה רבנן לשיעבודה דאשה ואין יכול להדירה דפריך וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה והתנן קונם שאני עושה לפיך כו' וביבמות פרק אלמנה (דף סו:) גבי איצטלא דמילתא לא אלמוה רבנן לשיעבודה דאשה אלא אמרינן דנאסר כי פרסוה אמיתנא וצ''ל דיש מקומות שצריך לאלם כח הבעל וכח האשה יותר ממקום אחר: רבי מאיר אומר ראשון ישנו בדין יום או יומים קסבר קנין פירות כקנין הגוף דמי. ואע''ג דגבי שן ועין אין יוצא לא לאיש ולא לאשה משום דאין לו כח לשחרר קנין הגוף של אשה אבל בדין יום או יומים שהוא תחתיו ויש לו כח לרדותו לעשות מלאכתו סברא הוא שיהא בדין יום או יומים מאחר דקנין פירות כקנין הגוף דמי והר''ר יצחק בר' ברוך מפרש דלר''מ נמי יוצא בשן ועין לאיש ולעיל גרסי' ואיבעית אימא דכ''ע לית להו תקנתא דאושא ובפלוגתא דהני תנאי כו' וההיא דקתני לאשה ולא לאיש כר' יהודה וההיא דקתני לא לאיש ולא לאשה כר''א דאמר שניהם אינן בדין יום או יומים דדריש כספו המיוחד לו וה''נ עבד המיוחד לו ועבד מלוג אין מיוחד לשניהם שלזה יש פירות ולזה יש גוף ואין זה קרוי בעלים ואפילו שניהם יחד אינם יכולין למוכרו וכמו כן אין יכולין לשחררו ומשום ה''ק דלית להו תקנה דאושא דאפי' מכרו שניהם יחד אין מכירה כלל ואם מכרה האשה ונתגרשה אע''פ שהכל לאשה אין ללוקח כלום בה שהרי כשמכרה הוי כאדם המוכר דבר שאין שלו הלכך לא שייך אליבא דר''א כלל תקנה דאושא דלר''א לא צריכא לתקנה דאושא דלא שייך תקנת אושא אלא היכא שאם מכרה ונתגרשה הוה ללוקח ואם מתה הבעל מוציא דשוינהו קודם ללוקחים כדאיתא ביש נוחלין (ב''ב דף קלט: ושם): כמאן אזלא הא דאמר אמימר כו'. נראה דמכירה יליף משחרור דשחרור הוא כעין מכירה דאי מדין יום או יומים יליף אמאי אצטריך בסמוך גבי שחרור עבדו המיוחד לו: איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג. פירש בקונטרס דלא דמי לשותפות דעלמא דהתם יש לזה חלק בכולו ליטול חצי וכן לזה אבל הכא כולן קנויין לה לגוף וכולן קנויין לו לפירות וליכא מיוחד לא לו ולא לה ובענין זה י''ל עבד של שני שותפין דבסמוך שלזה הגוף ולזה הפירות וכן חציו עבד וחציו בן חורין נמי כגון שנתן לו כל דמיו ואין מעוכב אלא גט שחרור להיות מותר בבת חורין: (תוספות)

דף צ - ב

זה הכלל הכל לפי כבודו אמר ר' עקיבא אפי' עניים שבישראל רואין אותם כאילו הם בני חורין שירדו מנכסיהם שהם בני אברהם יצחק ויעקב ומעשה באחד שפרע ראש האשה בשוק באת לפני רבי עקיבא וחייבו ליתן לה ארבע מאות זוז אמר לו רבי תן לי זמן ונתן לו זמן שמרה עומדת על פתח חצרה ושבר את הכד בפניה ובו כאיסר שמן גילתה את ראשה והיתה מטפחת ומנחת ידה על ראשה העמיד עליה עדים ובא לפני רבי עקיבא א''ל לזו אני נותן ד' מאות זוז א''ל לא אמרת כלום החובל בעצמו אף על פי שאינו רשאי פטור אחרים שחבלו בו חייבים והקוצץ נטיעותיו אף על פי שאינו רשאי פטור אחרים חייבין: גמ' איבעיא להו מנה צורי תנן או מנה מדינה תנן תא שמע דההוא גברא דתקע ליה לחבריה אתא לקמיה דר' יהודה נשיאה אמר ליה הא אנא הא ר' יוסי הגלילי הב ליה מנה צורי ש''מ מנה צורי תנן ש''מ מאי הא אנא הא רבי יוסי הגלילי אילימא ה''ק ליה הא אנא דחזיתך והא ר' יוסי הגלילי דאמר מנה צורי זיל הב ליה מנה צורי למימרא דעד נעשה דיין והתניא סנהדרין שראו אחד שהרג את הנפש מקצתן נעשו עדים ומקצתן נעשו דיינין דברי רבי טרפון ר' עקיבא אומר כולם עדים הם ואין עד נעשה דיין עד כאן לא קאמר ר' טרפון אלא דמקצתן נעשו עדים ומקצתן נעשו דיינין אבל עד נעשה דיין לא קאמר כי תניא ההיא כגון שראו בלילה דלא למעבד דינא נינהו ואיבעית אימא הכי קאמר ליה הא אנא דסבירא לי כרבי יוסי הגלילי דאמר מנה צורי והא סהדי דמסהדי בך זיל הב ליה מנה צורי וסבר רבי עקיבא דאין עד נעשה דיין והתניא {שמות כא-יח} והכה איש את רעהו באבן או באגרוף שמעון התימני אומר מה אגרוף מיוחד שמסור לעדה ולעדים אף כל שמסור לעדה ולעדים פרט לשיצתה מתחת יד העדים אמר לו ר''ע וכי בפני ב''ד הכהו שיודעין כמה הכהו ועל מה הכהו אם על שוקו או ציפר נפשו ועוד הרי שדחף את חבירו מראש הגג או מראש הבירה ומת בית דין הולכין אצל בירה או בירה הולכת אצל בית דין ועוד אם נפלה חוזר ובונה אלא מה אגרוף מיוחד שהוא מסור לעדים אף כל שהוא מסור לעדים פרט לכשיצתה אבן מתחת ידו של מכה פטור קתני מיהת אמר לו רבי עקיבא וכי בפני ב''ד הכהו שיודעין כמה הכהו הא הכהו בפניהם עד נעשה דיין לדבריו דרבי שמעון התימני קאמר וליה לא סבירא ליה: תנו רבנן שור תם שהמית והזיק דנין אותו דיני נפשות ואין דנין אותו דיני ממונות מועד שהמית והזיק דנין אותו דיני ממונות וחוזרין ודנין אותו דיני נפשות קדמו ודנוהו דיני נפשות אין חוזרין ודנין אותו דיני ממונות וכי קדמו ודנוהו דיני נפשות מאי הוי ליהדר ולידייניה נמי ממונות אמר רבא אשכחתינהו לרבנן דבי רב דיתבי וקאמרי הא מני ר''ש התימני היא דאמר מה אגרוף מיוחד שמסור לעדה ולעדים

רש"י זה הכלל הכל לפי כבודו. בגמרא מפרש קולא היא או חומרא: שמרה. המתין לה עד שראתה עומדת על פתח חצירה: ובו כאיסר שמן. שמן קנוי באיסר: אע''פ שאינו רשאי. כדמפרש טעמא בגמרא וכן קוצץ בנטיעות אין רשאי דעובר בבל תשחית (דברים כ): חייבין. נטיעה בת שנה שתי כסף כדאמר בהכונס (לעיל נח:): גמ' מנה צורי. כ''ה סלעים ק' זוז: מנה מדינה. שמינית שבמנה צורי סלע של מדינה חצי זוז כדאמר בשור שנגח (לעיל לז.) חנן בישא תקע ליה כו': שראו בלילה. ולמחרת כשבאין לדון אין דנין אלא ע''פ שמועה לפיכך צריך למקצתן להעיד ואם אין שם אלא ג' צריך להושיב אחרים ולהעיד בפניהם אבל ראו ביום עושין ע''פ הראייה לרבי טרפון מיד ורבי יהודה הנשיא כרבי טרפון ס''ל: שמסור לעדה ולעדים. שיכול להביאו לב''ד לאומדו אם ראוי אגרוף זה לעשות חבלה זו ואם אין ראוי לא ישלם שמחמת חלשותו של זה ורכותו נחבל: לשיצתה אבן מתחת ידי עדים. שנאבדה מהן וב''ד לא ראוה אע''פ שראוה עדים פטור דבעינן אומדנא בב''ד: א''ל ר''ע. ונהי נמי דאבן בא בב''ד: וכי בפני ב''ד הכהו שיודעין כמה הכהו. כלומר חשבון המכות שהכהו שיכול לאמוד: או על מה. על איזה מאבריו: ציפר נפשו. תנוך שכנגד הלב ונוח הוא לחבל משם: ב''ד הולכין אצל בירה. בתמיה וכי הטריח הכתוב ב''ד לצאת מלשכה ולראות אותה: או אם נפלה הבירה. קודם שראוה בית דין כלום מצריך הכתוב לחזור ולבנות להראות גבהה לב''ד אלא אעדים סמכינן וכיון דראו עדים סמכינן אעדותייהו שאומרים לנו כך וכך היה ולא בעינן מסור לעדה אלא לעדים: פרט לשיצתה אבן מתחת ידי מכה. כלומר שנאבד מיד ולא ראוה עדים: והוציא הלה את ראשו וקבלה. ל''ג: שהמית אדם. ואחר כך הזיק: ואין דנין אותו דיני ממונות. דתם אין משלם אלא מגופו והרי הוא נסקל: וחוזרין ודנין אותו דיני נפשות. ומשלם מן העלייה: (רש"י)

תוספות כגון שראוה בלילה. אם ראוה ביום דנין ע''פ ראיה דלא תהא . שמיעה גדולה מראייה אבל ראו בלילה אין יכולין לדון ע''פ ראיית לילה דראייה כקבלת עדות וקבלת עדות כתחילת דין כדמוכח בר''ה (ד' כה: ושם ד''ה כגון) ותחילת דין ביום אפי' בדיני ממונות . כדאמר בפ' אחד דיני ממונות (סנהדרין ד' לד:) הלכך צריכין לחזור ולהעיד ביום וכיון שצריכין להעיד אין המעיד נעשה דיין אבל עד הרואה שאין מעיד כגון שיש עדים אחרים מעידין לפניהם נעשה דיין אפי' בדיני נפשות לרבנן ודלא כרשב''ם שפירש ביש נוחלין (ב''ב ד' קיג: ושם) ג' שנכנסו לבקר דוקא לבקר אבל אם נתכוונו . להעיד כותבין ואין עושין דין דהוו ליה עדים ואין עד נעשה דיין ולר''ע אפי' עד הרואה אין נעשה דיין בדיני נפשות כדמשמע הכא וטעמא כדמפרש בפ''ב דמכות (ד' יב.) ר''ע אומר מנין לסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש שאין ממיתין אותו מיד עד שיעמוד בב''ד ת''ל עד עמדו לפני העדה למשפט עד שיעמוד בב''ד אחר וא''ת והא בפרק ראוהו (ר''ה ד' כו. ושם) מפרש טעמא משום דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה וכיון דחזו ליה דקטליה לא חזו ליה זכותא וי''ל דההיא דמכות עיקר אבל בר''ה בא לפרש דלא גמרינן מינה דשאני דיני נפשות דבעינן והצילו העדה ובדרבנן אפילו עד המעיד נעשה דיין כדמוכח בפ''ק דגיטין (ד' ה:) ובפרק שני דכתובות (ד' כא: ושם) וטעם דאין המעיד נעשה דיין יש מפרשים משום דה''ל עדות שאין אתה יכול להזימה דכיון שהוא עצמו עד ודיין לא יקבל הזמה על עצמו ועל טעם זה קשה להר''י דאורליינש דאלא מעתה עדים הקרובים לדיינים לא יעידו בפניהם דה''ל עדות שאי אתה יכול להזימה אלא ע''כ יכולין להזימם בב''ד אחר ה''נ בני הזמה נינהו בב''ד אחר ורשב''ם מפרש משום דכתיב ועמדו שני האנשים דאמרינן שבועות (ד' ל.) אלו העדים לפני ה' אלו דיינין משמע שיעמדו העדים לפני הדיינין ולא שיהיו עדים בעצמן יושבין ודנין ועוד פי' ר''י טעם אחר דאין עד נעשה דיין משום דנפקא לן מביום הנחילו את בניו דע''פ הנחלת יום ששמעו מבקרי החולה שנתן לכל אחד מבניו יעמידו כל אחד בחלקו אבל ע''פ שמועתו בלילה לא יעמידו כל אחד בחלקו לפי ששמיעתו בלילה אין ראויה לדון על פיהם כדפי' וכיון שאין יכול לדון ע''פ ראיית לילה עד שיעידו עליהם ביום ה''ל עדים ולכך אין יכול לדון דאין עד נעשה דיין אלמא מהכא הוא דשמעינן דאין עד נעשה דיין והיינו דקאמר בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין ד' לד:) ור''מ דנפקא ליה שאין דנין אפי' גמר דין אלא ביום מדאיתקש דינין לנגעים ביום הנחילו מאי עביד ביה ומוקי ליה ביום אתה מפיל נחלות ואי אתה מפיל נחלות בלילה דבלילה כותבין ואין עושין דין ומסיק ואזיל כולה סוגיא עד ה''ל עדים ואין עד נעשה דיין ולהכי איצטריך לאתויי עלה אמר רב חסדא דכל עיקר לא מייתי דרשה דביום הנחילו אלא משום דבעי לאפוקי מינה דאין עד נעשה דיין כדמפרש רב חסדא דאי לאו דלהכי אתא אמאי איצטריך כלל [ביום הנחילו] לר''מ וא''ש הא דמייתי עלה ואמר רב חסדא ולא קאמר אמר רב חסדא בלא וי''ו: כגון שראוה בלילה. פי' בקונטרס ורבי יהודה נשיאה כרבי טרפון ס''ל ובחנם פירש כן דאפילו כרבי עקיבא ניחא דלא גמר מדיני נפשות כדפירשתי לעיל: (תוספות)

דף צא - א

אלמא בעינן אומדנא דבי דינא והא כיון דגמר דינא לקטלא לא משהינן ליה לאומדנא דבי דינא ולא מענינן לדיניה ואמינא להו אנא אפילו תימא רבי עקיבא הכא במאי עסקינן כגון שברח אי ברח כי לא דנוהו דיני נפשות היכי דיינינא ליה דיני ממונות בלא בעלים דקביל סהדי וברח סוף סוף מהיכא משתלם מרידיא אי הכי תם נדייניה דיני ממונות ברישא ונשתלם מרידיא והדר נדייניה דיני נפשות אמר רב מרי בריה דרב כהנא זאת אומרת רידייא עלייה דמרה הוא: איבעיא להו יש אומד לנזקין או אין אומד לנזקין מי אמרינן לקטלא הוא דאמדינן בהכי נפקא נשמה בהכי לא נפקא נשמה אבל לנזקין כל דהו או דלמא לא שנא ת''ש מה בור שיש בו כדי להמית עשרה טפחים אף כל שיש בו כדי להמית עשרה טפחים היו פחותין מעשרה טפחים ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור הוזק בו חייב מאי לאו ממטה למעלה קא חשיב והכי קאמר מטפח ועד עשרה מיתה ליכא נזקין איכא אלמא לנזקין כל דהו שמע מינה אין אומדין לנזקין לא ממעלה למטה קא חשיב והכי קאמר עשרה מיתה איכא פחות מעשרה פורתא נזקין איתא מיתה ליכא ולעולם אימא לך יש אומד לנזקין וכל מידי ומידי כי היכי דמיתזקה ביה בעינן תא שמע הכהו על עינו וסימאו על אזנו וחירשו עבד יוצא בהן לחירות כנגד עינו ואינו רואה כנגד אזנו ואינו שומע אין עבד יוצא בהן לחירות מאי טעמא לאו משום דבעינן אומדנא ושמע מינה יש אומדנא לנזקין לא משום דאמרינן הוא דאבעית נפשיה כדתניא המבעית את חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים כיצד תקע באזנו וחירשו פטור אחזו ותקע באזנו וחירשו חייב ת''ש חמשה דברים אומדין אותו ונותנין לו מיד ריפוי ושבת עד שיתרפא אמדוהו והיה מתנונה והולך אין נותנין לו אלא כמו שאמדוהו אמדוהו והבריא נותנין לו כל מה שאמדוהו ש''מ יש אומד לנזקין למימד גברא כמה ליקצר מיהא מכה כמה לא מקצר לא קא מבעי לן דודאי אמדינן כי קא מבעיא לן למימד חפצא אי עביד האי נזקא או לא מאי ת''ש שמעון התימני אומר מה אגרוף מיוחד שמסור לעדה ולעדים אף כל מיוחד שמסור לעדה ולעדים שמע מינה יש אומד לנזקין שמע מינה: אמר מר אמדוהו והבריא נותנין לו כל מה שאמדוהו מסייע ליה לרבא דאמר רבא האי מאן דאמדוהו לכולי יומא ואיתפח לפלגא דיומא וקא עביד עבידתא יהבינן ליה דכולי יומא מן שמיא הוא דרחמי עליה: רקק והגיע בו הרוק והעביר כו': אמר רב פפא לא שנו אלא בו אבל בבגדו לא וניהוי כי בייש בדברים אמרי במערבא משמיה דרבי יוסי בר אבין זאת אומרת ביישו בדברים פטור מכלום: הכל לפי כבודו [וכו']: איבעיא להו תנא קמא לקולא קאמר או לחומרא קאמר לקולא קאמר דאיכא עני דלא בעי למשקל כולי האי או דלמא לחומרא קאמר דאיכא עשיר דבעי למיתב ליה טפי תא שמע מדקאמר ר' עקיבא אפילו עניים שבישראל רואין אותן כאילו הן בני חורין שירדו מנכסיהם שהם בני אברהם יצחק ויעקב שמע מינה תנא קמא לקולא קאמר ש''מ: ומעשה באחד שפרע ראש האשה [וכו']: ומי יהבינן זמן והאמר רבי חנינא אין נותנין זמן לחבלות כי לא יהבינן ליה זמן לחבלה דחסריה ממונא אבל לבושת דלא חסריה ממונא יהבינן: שמרה עומדת על פתח חצירה וכו': והתניא אמר לו ר' עקיבא צללת במים אדירים והעלית חרס בידך אדם רשאי לחבל בעצמו אמר רבא לא קשיא כאן בחבלה כאן בבושת והא מתניתין בבושת הוא

רש"י אלמא בעינן אומדנא דב''ד. אף לנזקין דהא האי קרא בנזקין קאי דכתיב והכה איש את רעהו באבן או באגרוף ולא ימות וה''נ צריך לאומדו אם ראוי לנגיחות זו: כגון שברח. בעליו ואין חבין לו לאדם שלא בפניו: דקביל סהדי. על נגיחות וברח הלכך אין לנו ממה לשלם וכגון דלית ליה נכסי: סוף סוף. כי לא דנוהו דיני נפשות מהיכא משתלם הואיל וברח: ומשני מרידיא. משהין את השור לחרישה לשכירות ומשלם לניזק ואחרי כן ידינוהו דיני נפשות אבל קדמו ודנוהו ליסקל לא מענינן בדיניה לשהויי לרידיא: עלייה דמרה הוא. ואין בגופו של שור אלא כשאר נכסי בעליו ותם אין משלם מן העלייה: לקטלא הוא דאמדינן. דכתיב באבן יד אשר ימות בה הכהו (במדבר לה): אבל לנזקין. אין אומדין דאפי' אין חפץ זה ראוי להיזק זה חייב דזמנין דאתזק בכל דהו: [מה בור]. סתם בור י' טפחים: מאי לאו. הא דקתני אם היו פחותים אם הוזק בו חייב: מלמטה למעלה קחשיב. אלמא בטפח הוי היזק: כנגד עינו. הכהו בכותל כנגד עינו של זה: דבעינן אומדנא. ובהכי לא בעי לאסתמויי אלא מזליה הוא דאתרע ליה: אחזו. מעשה דידיה הוא: ת''ש חמשה דברים אומדין ונותנין לו כו'. לא גרסינן נזק וצער ובושת: וריפוי ושבת עד שיתרפא. כלומר צריכין ב''ד לאמוד כמה ראוי להיות נופל למשכב בחולי זה ומחייבין את זה ליתן לו מיד כל ריפוי ושבתו ומזונות הצריכין לו עד שיתרפא: והבריא. לזמן מועט והם אמדוהו לזמן מרובה: נותן לו כל מה שאמדוהו. דמשמיא רחימו עליה: מקצר. נופל למשכב כמו אקצירי (ר''ה דף טז.): אתפח. נתרפא: מדקאמר ר''ע אפי' לעניים כו'. וחזינא דלא חייב לתת לפורע ראש האשה אלא ארבע מאות זוז כת''ק שמע מינה תנא קמא לקולא קאמר דלעני לא יהבינא כולי האי וקאמר ליה ר' עקיבא לעני נמי יהבינא הכי ומעשה באחד שפרע ראש האשה עניה כו' דאי ס''ד האי שיעורא דארבע מאות דת''ק אפחות שבעניים קאמר והכל לפי כבודו לחומרא קאמר למיתב טפי לעשירים וקאתי ר''ע למימר אפילו עני שבישראל יטול יותר מארבע מאות זוז אמאי לא מחייב ליה לפורע ראש האשה למיתב טפי: צללת במים אדירים. כלו' יגעת לפטור עצמך ולא העלית בידך כלום שברי חרסים אין ראוים לכלום: חבלה. אין רשאי: (רש"י)

תוספות זאת אומרת רידייא עלייה דמרה הוא. תימה ליגבו את השור לגמרי לניזק ולא תקרי יותר עלייה דמרה וי''ל דאם הוא גובהו לגמרי לא היו ממתינין לו עד שישלם מן הרידיא כמו שאין ממתינין לבעלים אם היו אומרים המתינו לי עד שאחרוש בו מעט ואח''כ תסקלוהו: לא משום דאמרי' איהו דאבעית אנפשיה. תימה א''כ אמאי נקט על עינו ועל אזנו אפילו כנגד עינו ואזנו נמי אם אחזו ועוד תניא בתוספתא (פ''ט) הכהו כנגד אזנו ועינו לא יצא בן חורין שנאמר והכה עד שיעשה בו מעשה משמע דטעם משום גזירת הכתוב היא ולא משום דאיבעית אנפשיה: חמשה דברים אומדים ונותנין לו מיד רפוי ושבת עד שיתרפא. זו היא גירסא נכונה וקמ''ל שאומדים אותו כמה ראוי לעלות שבתו ורפואתו עד שיתרפא ונותנין לו מיד וכן ה' דברים כמו שפי' בקונטרס וכן מוכיח בתוספתא (פ''ט) דתני אמדוהו והיה מתנונה והולך אלמא יש אומד בריפוי: (תוספות)

דף צא - ב

וקתני החובל בעצמו אע''פ שאינו רשאי פטור הכי קאמר ליה לא מבעיא בושת דאדם רשאי לבייש את עצמו אלא אפי' חבלה דאין אדם רשאי לחבל בעצמו אחרים שחבלו בו חייבין ואין אדם רשאי לחבל בעצמו והתניא יכול נשבע להרע בעצמו ולא הרע יהא פטור ת''ל {ויקרא ה-ד} להרע או להטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות אביא נשבע להרע בעצמו ולא הרע אמר שמואל באשב בתענית דכוותה גבי הרעת אחרים להשיבם בתענית אחרים מי מותיב להו בתעניתא אין דמהדק להו באנדרונא והתניא איזהו הרעת אחרים אכה פלוני ואפצע את מוחו אלא תנאי היא דאיכא למ''ד אין אדם רשאי לחבל בעצמו ואיכא מ''ד אדם רשאי לחבל בעצמו מאן תנא דשמעת ליה דאמר אין אדם רשאי לחבל בעצמו אילימא האי תנא הוא דתניא {בראשית ט-ה} ואך את דמכם לנפשותיכם אדרש ר' אלעזר אומר מיד נפשותיכם אדרש את דמכם ודלמא קטלא שאני אלא האי תנא הוא דתניא מקרעין על המת ולא מדרכי האמורי אמר רבי אלעזר שמעתי שהמקרע על המת יותר מדאי לוקה משום בל תשחית וכ''ש גופו ודלמא בגדים שאני דפסידא דלא הדר הוא כי הא דרבי יוחנן קרי למאני מכבדותא ורב חסדא כד הוה מסגי ביני היזמי והגא מדלי להו למאניה אמר זה מעלה ארוכה וזה אינו מעלה ארוכה אלא האי תנא הוא דתניא אמר ר''א הקפר ברבי מה ת''ל {במדבר ו-יא} וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וכי באיזה נפש חטא זה אלא שציער עצמו מן היין והלא דברים ק''ו ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה: הקוצץ נטיעותיו [וכו']: תני רבה בר בר חנה קמיה דרב שורי הרגת נטיעותי קצצת אתה אמרת לי להורגו אתה אמרת לי לקוצצו פטור א''ל א''כ לא שבקת חיי לברייתא כל כמיניה א''ל איסמייה א''ל לא תתרגם מתניתך בשור העומד להריגה ובאילן העומד לקציצה אי הכי מאי קא טעין ליה דא''ל אנא בעינא למיעבד הא מצוה דתניא {ויקרא יז-יג} ושפך וכסה מי ששפך יכסה ומעשה באחד ששחט וקדם חבירו וכסה וחייבו ר''ג ליתן לו עשרה זהובים: אמר רב דיקלא דטען קבא אסור למקצציה מיתיבי כמה יהא בזית ולא יקצצו רובע שאני זיתים דחשיבי א''ר חנינא לא שכיב שיבחת ברי אלא דקץ תאינתא בלא זמנה אמר רבינא ואם היה מעולה בדמים מותר תניא נמי הכי {דברים כ-כ} רק עץ אשר תדע זה אילן מאכל כי לא עץ מאכל הוא זה אילן סרק וכי מאחר שסופו לרבות כל דבר מה ת''ל כי לא עץ מאכל להקדים סרק למאכל

רש"י לא מבעיא בושת. דהואיל ואדם רשאי לחבול בעצמו כי בייש בעצמו וביישו ביה אחרים לא מפטרי בהכי: אלא אפי' החובל בעצמו. חבלה ממש דאין רשאי בה ואיכא למימר הואיל ומקולקל הוא דאין מקפיד לא נחייבו אחריני עלוי' אפ''ה חייבין: מה הטבה רשות. בשבועות (דף כז.) מפרש ליה לקרא דלא מתוקם אלא בדבר הרשות: דכוותיה גבי הרעת אחרים. דקתני התם יכול נשבע להרע לאחרים ולא עשה יהא חייב ת''ל להרע או להטיב מה הטבה רשות בשבועות (שם) כו': דמהדק להו. סוגרן בחדר ואין להם מה לאכול: לנפשותיכם אדרוש. מיד עצמכם אדרוש: וכפר עליו. בנזיר כתיב: על הנפש. משמע שחטא בנפש אדם: מכל דבר. המסגף עצמו בתענית: עומד להריגה. שור שהמית: עומד לקציצה. אשירה או כל עץ הנוטה לרה''ר ומתיירא שמא יפול על אדם וימות: אנא בעינא למיעבד הא מצוה. וכי טעין ליה היאך אתה אמרת לי להרגו מסתמא קושטא קאמר דכיון דלהכי קאי לא קפיד כולי האי ואינשי הוא דאינשי. רובע. הקב: ואם היה מעולה בדמים. דמיו יקרים לבנין יותר משבח פירותיו: רק עץ אשר תדע. קרא יתירא הוא דהוה לי' למכתב רק אשר לא הוא מאכל: זה עץ מאכל. וה''ק רק עץ אשר תדע אם אינך יודע קרוב למצור אלא הוא קחנו ואפילו הוא של מאכל: (רש"י)

תוספות החובל בעצמו אע''פ שאין רשאי פטור. תימה מאי חיוב שייך ואי פטור ממלקות קאמר ע''כ הקוצץ נטיעותיו אע''פ שאין רשאי פטור לאו היינו פטור ממלקות דהא חייב משום קוצץ אילנות טובות ואזהרתיה מואותו לא תכרות כדאיתא בפ' בתרא דמכות (דף כב.) וצריך לדחוק ולומר פטור אע''פ שאין בו צד חיוב שאין חס על גופו אחרים שחבלו בו חייבין ואחרים שקצצו נטיעה חייבין צריך לאוקמה כר''מ דאמר (כתובות דף לב:) לוקה ומשלם דלוקה משום לא תכרות אי נמי בדלא אתרו ביה: אלא תנאי היא. כלומר ר' עקיבא דמתני' ורבי עקיבא דברייתא פליגי ושנויי דלעיל ליתנהו והשתא ניחא דמשום דאמר תרי תנאי ואליבא דרבי עקיבא קבעי מאן תנא דמתני' דאמר אליבא דר' עקיבא אין אדם רשאי לחבול בעצמו: אלא האי תנא הוא דתניא מקרעין כו'. וא''ת ומאי ס''ד השתא וכי על זה צריך להביא ראיה. דמקרע בגדים עובר משום בל תשחית ואור''י דאין מביא ראיה אלא שאסור לחבול אפי' לצורך כגון אשה שטפחה על ראשה וכן ההיא דאך את דמכם שהרג את עצמו בשביל שום דבר שירא וכן מקרע על המת זהו לצורך: עובר משום בל תשחית. והא דאמר במו''ק (דף כד.) שמואל קרע עליה דרב תליסר אצטלי דמילתא יש לומר דצורבא מדרבנן שאני ולא היה יותר מדאי: אלא שציער עצמו מן היין. לכאורה משמע דבנזיר טהור נמי קאמר דנקרא חוטא בפרק מי שאמר הריני נזיר מגלח (נזיר דף יט.) קסבר רבי אליעזר הקפר נזיר טהור חוטא והיינו טעמא דכתיב קרא בנזיר טמא מפני ששנה בחטא וכן בפ''ק דנדרים (דף י.) ותימה דבפ''ק דנזיר (דף ג.) פריך נזירות מילתא דעבירה ואמרינן ליה נאה ומשני אפי' לרבי אליעזר הקפר דאמר נזיר חוטא הוא ה''מ טמא דאיידי דבעי מיסתר דלמא אתי למעבד על נזירותיה אבל נזיר טהור לאו חוטא קרי ליה ואור''ת דהא דקאמר דלא הוי חוטא היינו שמצוה גדולה מן העבירה דמצוה לידור כדאמר (ריש סוטה) הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין ומכל מקום קצת יש חטא מידי דהוי אמתענה תענית חלום בשבת שקורעין גזר דינו ונפרעין ממנו תענית של שבת מאי תקנתיה ליתיב תענית לתעניתא שהמצוה גדולה מן העבירה וה''ק בנזיר אפי' ר' אליעזר דאמר נזיר חוטא ה''מ נזיר טמא שהוא עיקר חוטא אבל נזיר טהור לא חשיב רבי אליעזר כ''כ חוטא: כל כמיניה כו'. והא דאמר בחזקת הבתים (ב''ב דף לו.) האי מאן דנקט מגלא ותובילא ואמר איזיל ואגזריה לדיקלא דפלניא דזבניה ניהלי מהימן דלא חציף איניש למיגזר דיקלא דלאו דיליה התם בלקיטת פירות איירי מדנקט גזירה ונקט נמי מגלא ותובילא שהם כלי אומנות של לוקטי תמרים ודרך אדם למכור פירות אבל אין דרך למכור הדקל לקוץ ואם בקציצת הדקל היה מדבר הוה ליה למינקט נרגא וה''ל למימר ואקטליה כדאמר התם בפרק כל הנשבעין (שבועות דף מו: ושם) דאמר רב נחמן האי מאן דנקט נרגא ואמר איזיל ואקטליה לדיקלא דפלניא ואשכח דקטיל ושדי לא אמרינן ההוא קטליה דעביד איניש דגזים ולא עביד: וחייבו רבן גמליאל ליתן י' זהובים. בפרק כסוי הדם (חולין דף פז. ושם) מוכח שזהו שכר ברכה ואם תאמר שכר דמצוה עצמה היכא אזיל וי''ל דמצוה וברכה הכל אחד ואע''ג דשור העומד להריגה ואילן העומד לקציצה יש שכר מצוה אע''פ שאין ברכה מכל מקום התם שכר מצות כיסוי וברכה לא היה כי אם י' זהובים ושכר ברכת המזון ארבע ברכות מ' זהובים ומעשה באחד שקראו ש''צ לקרות בס''ת ובא אחר וקדם וקרא ושאל לר''ת ואמר לו שיתן לו תרנגולת לשחוט תחת אותם שתי ברכות ואין נראה לר''י טעם זה דאם כן למה חייבו ר''ג עשרה זהובים ועוד פטרו ר''ת משום . שיענה אמן וגדול העונה אמן יותר מן המברך ועוד אמר ר''ת דבבבל אין דנין מילתא דלית ביה חסרון כיס כדאמר לעיל (דף פד:): (תוספות)

דף צב - א

יכול אפילו מעולה בדמים ת''ל רק שמואל אייתי ליה אריסיה תמרי אכיל טעים בהו טעמא דחמרא א''ל מאי האי א''ל ביני גופני קיימי אמר מכחשי בחמרא כולי האי למחר אייתי לי מקורייהו: רב חסדא חזא תאלי בי גופני אמר ליה לאריסיה עקרינהו גופני קני דקלי דקלי לא קני גופני: מתני' אע''פ שהוא נותן לו אין נמחל לו עד שיבקש ממנו שנאמר {בראשית כ-ז} ועתה השב אשת וגו' ומנין שאם לא מחל לו שהוא אכזרי שנאמר {בראשית כ-יז} ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך וגו' האומר סמא את עיני קטע את ידי שבר את רגלי חייב ע''מ לפטור חייב קרע את כסותי שבר את כדי חייב ע''מ לפטור פטור עשה כן לאיש פלוני על מנת לפטור חייב בין בגופו בין בממונו: גמ' ת''ר כל אלו שאמרו דמי בושתו אבל צערו אפי' הביא כל אילי נביות שבעולם אין נמחל לו עד שיבקש ממנו שנאמר {בראשית כ-ז} השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך דאשת נביא בעי אהדורי אשת אחר לא בעי אהדורי אמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן השב אשת האיש מכל מקום ודקא אמרת {בראשית כ-ד} הגוי גם צדיק תהרוג הלא הוא אמר לי אחותי היא והיא גם היא אמרה אחי הוא נביא הוא וכבר לימד אכסנאי שבא לעיר על עסקי אכילה ושתיה שואלין אותו או על עסקי אשתו שואלין אותו אשתך היא אחותך היא מכאן לבן נח שנהרג שהיה לו ללמוד ולא למד: {בראשית כ-יח} כי עצר עצר ה' אמר ר' אלעזר שתי עצירות הללו למה אחת באיש שכבת זרע שתים באשה שכבת זרע ולידה במתניתא תנא שתים באיש שכבת זרע וקטנים שלשה באשה שכבת זרע וקטנים ולידה רבינא אמר שלש באיש שכבת זרע וקטנים ופי טבעת ארבעה באשה שכבת זרע ולידה וקטנים ופי טבעת: {בראשית כ-יח} בעד כל רחם אמרי דבי ר' ינאי אפילו תרנגולת של בית אבימלך לא הטילה ביצתה א''ל רבא לרבה בר מרי מנא הא מילתא דאמור רבנן כל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה א''ל דכתיב {איוב מב-י} וה' שב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו אמר ליה את אמרת מהתם ואנא אמינא מהכא {בראשית כ-יז} ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך ואת אשתו ואמהותיו [וגו'] וכתיב {בראשית כא-א} וה' פקד את שרה כאשר אמר וגו' כאשר אמר אברהם אל אבימלך אמר ליה רבא לרבה בר מרי מנא הא מילתא דאמרי אינשי בהדי הוצא לקי כרבא א''ל דכתיב {ירמיה ב-כט} למה תריבו אלי כלכם פשעתם בי נאם ה' אמר ליה את אמרת מהתם ואנא אמינא מהכא {שמות טז-כח} עד אנה מאנתם לשמור מצותי ותורותי אמר ליה רבא לרבה בר מרי כתיב {בראשית מז-ב} ומקצה אחיו לקח חמשה אנשים מאן נינהו חמשה א''ל הכי א''ר יוחנן אותן שהוכפלו בשמות יהודה נמי איכפולי מיכפל אמר ליה למילתיה הוא דאיכפל דאמר ר' שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן מאי דכתיב {דברים לג-ו} יחי ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר וזאת ליהודה כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היו עצמותיו של יהודה מגולגלין בארון עד שבא משה ובקש רחמים אמר לפניו רבונו של עולם מי גרם לראובן שיודה יהודה מיד שמע ה' קול יהודה על איבריה לשפא לא הוו קא מסקי למתיבתא דרקיעא {דברים לג-ז} ואל עמו תביאנו לא הוה ידע מאי קאמרי רבנן ולמשקל ומיטרח בהדי רבנן {דברים לג-ז} ידיו רב לו לא הוה סליק ליה שמעתתא אליבא דהלכתא {דברים לג-ז} ועזר מצריו תהיה אמר ליה רבא לרבה בר מרי מנא הא מילתא דאמרי אינשי בתר עניא אזלא עניותא אמר ליה דתנן עשירים מביאין בכורים בקלתות של זהב ושל כסף ועניים בסלי נצרים של ערבה קלופה הסלים והבכורים נותנים לכהנים אמר ליה את אמרת מהתם ואנא אמינא מהכא

רש"י יכול אפי' מעולה בדמים. לקורה יותר מפירות יהא סרק קודם לו: ת''ל רק. מיעט הקדמה: מקורייהו. מקור שלהן ועיקרן ל''א הבא לי קור שהוא רך לאכול וגדל סביב שרשיו כלומר כלה עיקרם מפני שמפסיד ונאכל את הקור: גופני קני דיקלי. מדמי היין יכולין אנו לקנות קרקעות ואילו דקלי לא קני גופני אין שבחן עולה אלא לדבר מועט: מתני' אע''פ שהוא נותן לו כו'. סתמא היא ולא ר' עקיבא קאמר לה: על מנת לפטור. בגמ' מפרש לה: גמ' כל אלו שאמרו. סלע מנה ומאתים וד' מאות דמי בושת הן: אבל צער. שדואג על בושתו אינו נמחל לו: שהיה לו ללמוד. דרך ארץ ולא למד מדקאמר ליה רחמנא נביא הוא דמשמע אין ממש בדבריך וראוי אתה ליהרג: שכבת זרע. שבמעי אשה לא יכולה לפלוט: פי טבעת. נקב הגדולים לפנות: פקד. מדלא כתיב ויפקוד את שרה וכתיב פקד משמע פקד כבר תחילה לאבימלך: בהדי הוצא לקי כרבא. קוץ הגדל אצל הכרוב כשבא לעקרו פעמים שנעקר הכרוב עמו ונמצא לוקה בשבילו כלומר שכיני רשע לוקין עמו: כולכם פשעתם. אף הנביא במשמע: עד אנה מאנתם. ומשה ואהרן בכלל: אותם שהוכפלו שמותם. בברכת משה דן זבולון גד ואשר ונפתלי הודיעך הכתוב שחלשים שבכולן היו וצריכין חיזוק לפיכך כפל את שמם לחזקם ואותן הביא יוסף לפני פרעה כדי שלא יברור אותם להיות ראשי גייסות ולהטריחם: כל השבטים. יצאו עצמותיהם ממצרים ונקברו בארץ ישראל שנאמר והעליתם את עצמותי מזה אתכם (שמות יג) משמע שאף עצמותם העלו ולא נכתב יוסף אלא להודיעך שבחו של משה שכל ישראל נתעסקו בביזה והוא עסק במצוה: מגולגלין בארון. לא היה שלדו קיימת ומחוברת מפני נידוי דקאמר ליה ליעקב אם לא אביאנו אליך וחטאתי לך כל הימים (בראשית מג) ואע''פ שנתקיים התנאי נפקא לן במסכת מכות (דף יא:) קללת חכם אפי' על תנאי היא באה: מי גרם לראובן כו'. מדרש אגדה הוא בתנחומא מכיון שהודה יהודה ואמר צדקה ממני עמד ראובן ואמר אני בלבלתי יצועי אבי: לשפא. נכנס כל עצם ונתחבר למקומו ששף משם לשפא אשלוייה שדונא בלע''ז כמו שף מדוכתיה (חולין דף מב:): אליבא דהלכתא. לא הוה מסתייעא מילתא למימר מילתא דתהוי הלכתא כוותיה: לא הוה סלקא ליה. כלומר לא היה עולה בידו למימר שמעתתא אליבא דהלכתא: הסלין והבכורין נותנין לכהן. והעשירים לא היו נותנין קלתותיהן לכהן: נצרים. שבטים: (רש"י)

תוספות למחר אייתי לי מקורייהו. משמע דגופני עדיפי מדיקלי ותימה דבהאשה שנפלו לה נכסים (כתובות עט. ושם ד''ה אילני) אמר גבי נפלו לה כספים ילקח בהן קרקע דיקלי ואילני דקלי אילני וגופני אילני אלמא גופני גריעי אפילו מאילני דגריעי מדיקלי וי''ל דבגפנים כשאדם טורח לזמר ולתקן הכרם יש בהן ריוח גדול אבל בנכסי אשתו אם היה קונה גפנים מתוך שצריכים הוצאה מרובה לא היה הבעל חושש להוציא על נכסי' והיו הולכין לאיבוד לפיכך טוב לקנות דקלים שאין צריכין יציאה וממילא אתי בהו שבחא וטוב הוא לשניהם ועוד מפרש ר''ת בהמוכר את הספינה (ב''ב פב ושם ד''ה . מתקיף) דפירי דדיקלא מתקיימין טפי מאילני וגופני ובנכסי מלוג של אשה בעינן דבר המתקיים יותר: כאשר אמר אברהם אל אבימלך. לאו בהריון משתעי שהרי המלאכים בישרו את שרה מפסח שלפניו אלא ילדה בריוח כמו שהתפלל על אבימלך: אלו הנכפלין בשמות. בבראשית רבה יש איפכא שהנכפלים גבורים היו כמו יהודה שנכפל: מי גרם לראובן שהודה יהודה. אע''ג דאמר במדרש וישב ראובן אל הבור מלמד ששב משקו ומתעניתו שבלבל יצועי אביו וזה היה קודם דמעשה תמר מכל מקום לא הודה ברבים עד אחר שהודה יהודה: (תוספות)

דף צב - ב

{ויקרא יג-מה} וטמא טמא יקרא א''ל רבא לרבה בר מרי מנא הא מילתא דאמור רבנן השכם ואכול בקיץ מפני החמה ובחורף מפני הצינה ואמרי אינשי שיתין רהוטי רהוט ולא מטו לגברא דמצפרא כרך דכתיב {ישעיה מט-י} לא ירעבו ולא יצמאו ולא יכם שרב ושמש א''ל את אמרת מהתם ואנא אמינא מהכא {שמות כג-כה} ועבדתם את ה' אלהיכם זו קרית שמע ותפלה וברך [את] לחמך ואת מימיך זו פת במלח וקיתון של מים מכאן ואילך והסירותי מחלה מקרבך ותניא מחלה זו מרה ולמה נקרא שמה מחלה ששמונים ושלשה חלאין יש בה מחלה בגימטריא הכי הוו וכולן פת במלח שחרית וקיתון של מים מבטלן א''ל רבא לרבה בר מרי מנא הא מילתא דאמור רבנן חברך קרייך חמרא אוכפא לגביך מוש א''ל דכתיב {בראשית טז-ח} ויאמר הגר שפחת שרי אי מזה באת ואנה תלכי ותאמר מפני שרי גברתי אנכי בורחת אמר ליה רבא לרבה בר מרי מנא הא מילתא דאמרי אינשי מילתא גנאה דאית ביך קדים אמרה א''ל דכתיב {בראשית כד-לד} ויאמר עבד אברהם אנכי א''ל רבא לרבה בר מרי מנא הא מילתא דאמרי אינשי שפיל ואזיל בר אווזא ועיניה מטייפי אמר ליה דכתיב {שמואל א כה-לא} והטיב ה' לאדני וזכרת [את] אמתך אמר ליה רבא לרבה בר מרי מנא הא מילתא דאמרי אינשי שיתין תכלי מטייה לככא דקל חבריה שמע ולא אכל אמר ליה דכתיב {מלכים א א-כו} ולי אני עבדך ולצדוק הכהן ולבניהו בן יהוידע ולשלמה עבדך לא קרא א''ל את אמרת מהתם ואנא אמינא מהכא {בראשית כד-סז} ויבאה יצחק האהלה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה וינחם יצחק אחרי אמו וכתיב בתריה {בראשית כה-א} ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה אמר ליה רבא לרבה בר מרי מנא הא מילתא דאמרי אינשי חמרא למריה טיבותא לשקייה אמר ליה דכתיב {במדבר כז-יח} וסמכת את ידך עליו למען ישמעון ויראון כל עדת בני ישראל וכתיב {דברים לד-ט} ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו וישמעו אליו כל בני ישראל וגו' אמר ליה רבא לרבה בר מרי מנא הא מילתא דאמרי אינשי כלבא בכפניה גללי מבלע דכתיב {משלי כז-ז} נפש שבעה תבוס נופת ונפש רעבה כל מר מתוק א''ל רבא לרבה בר מרי מנא הא מילתא דאמרי אינשי מטייל ואזיל דיקלא בישא גבי קינא דשרכי אמר ליה דבר זה כתוב בתורה שנוי בנביאים ומשולש בכתובים ותנן במתניתין ותנינא בברייתא כתוב בתורה דכתיב {בראשית כח-ט} וילך עשו אל ישמעאל שנוי בנביאים דכתיב {שופטים יא-ג} ויתלקטו אל יפתח אנשים רקים ויהיו עמו ומשולש בכתובים דכתיב
{בן סירא יג } כל עוף למינו ישכון ובני אדם לדומה לו תנן במתני' כל המחובר לטמא טמא כל המחובר לטהור טהור ותנינא בברייתא רבי אליעזר אומר לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו אמר ליה רבא לרבה בר מרי מנא הא מילתא דאמרי אינשי קרית חברך ולא ענך רמי גודא רבה שדי ביה א''ל {יחזקאל כד-יג} יען טהרתיך ולא טהרת מטומאתך לא תטהרי עוד אמר ליה רבא לרבה בר מרי מנא הא מילתא דאמרי אינשי בירא דשתית מיניה לא תשדי ביה קלא א''ל דכתיב {דברים כג-ח} לא תתעב אדומי כי אחיך הוא ולא תתעב מצרי כי גר היית בארצו אמר ליה רבא לרבה בר מרי מנא הא מילתא דאמרי אינשי אי דלית דורא דלינא ואי לא לא דלינא אמר ליה דכתיב {שופטים ד-ח} ויאמר אליה ברק אם תלכי עמי והלכתי ואם לא תלכי עמי לא אלך א''ל רבא לרבה בר מרי מנא הא מילתא דאמרי אינשי כד הוינן זוטרי לגברי השתא דקשישנא לדרדקי אמר ליה מעיקרא כתיב {שמות יג-כא} וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם ולבסוף כתיב

רש"י וטמא טמא. לא די לו נגעו אלא שמבייש את עצמו על כרחו הטיל עליו הכתוב חובה: שיתין רהוטי רהוט. ששים איש רצו ולא הגיעו לאוכל שחרית: אוכפא לגביך מוש. כלומר טול אוכף של חמור והסירהו אליך ושים אותו על גביך כלומר הודה לדבריו ואל תענהו. מוש לשון לא ימיש (שמות יג) כלומר הסירהו אליך כמו סורו נא (בראשית יט): שפחת שרי. אמר לה והיא ענתה שרי גברתי: ועיניה מטייפי. עיניו מצפות למעלה למרחוק למזונותיו וחבירו בכתובות (דף ס.) נטוף עיניך: שפיל ואזיל. כלומר מחמת ענותנותו של אדם לא יהא בוש מלשאול דבר הצריך לו בין לתורה בין לפרנסתו ולתבוע חובו: כאשר ייטב וגו'. באביגיל כתיב שהיתה מתנבאה שימות נבל בעלה ובתוך דבריה מרמזת לדוד שיזכיר את יפיה: תכלי. אבלות ומכאובות: ולי אני עבדך. אלמא קובל היה עליו שלא זימנו למשתה: שיתין. לאו מקרא נפקי אלא מילתא בעלמא הוא דקאמרי אינשי ולאו דוקא הוא: ויוסף אברהם. נתקנא ביצחק: חמרא למריה וטיבותא לשקייה. היין של מלך הוא והשותין אותו מחזיקין טובה לשר המשקה ולא למלך: ויסמוך את ידיו. תלה החכמה והגדולה במשה כאילו הוא נותנה ליהושע והיא אינה אלא מפי הקב''ה: גללי. אבנים לשון מורי. ל''א גללים ממש וראשון ישר דגללים ממש אורחיה הוא: קינא דשרכי. אילנות בטלים ואין עושים פרי כמו גברא דשרכא בטל כלומר דרך דקל רע ליגדל בצד אילן סרק: המחובר לטמא טמא כו'. במסכת כלים היא בפרק טבעת אדם דקתני אונקלי של דרגש ושל שולחן טמאה ושל מנורת עץ טהורה זה הכלל המחובר לטמא טמא לטהור טהור אונקלי מסמר של מתכת עשוי כמזלג לתלות שם בהמה בשעת הפשטה ותחוב בכותל כדאמרינן בתמיד נשחט (פסחים סד.) אונקליות של ברזל היו תחובין בעמודים כו' ואם תחבו במנורת עץ דפשוטי כלי עץ בטל מסמר לגבה ואינה מקבלת טומאה ואפי' נגעה בו טומאה אבל בדרגש ובשולחן שמקבלין טומאה הן אף הוא מקבל טומאה: לא לחנם הלך זרזיר. רבי אליעזר סבר זרזיר עוף טמא הוא ורבנן פליגי עליה בשחיטת חולין באלו טריפות (ד' סה.): זרזיר. אשטורוני''ל: קרית חברך. להוכיחו ולא ענך: דחי גודא. כותל הפל עליו כלומר הניחו ויפול ברשעו דחהו בידים: דשתית מיניה. ששתית מינה כבר בצמא: לא תשדי ביה קלא. מוט''א בלע''ז כלומר דבר הנצרך לך פעם אחת שוב לא תבזהו: אי דלית דורא דלינא. אם תדלה ותגביה המשוי עמי דלינא דורא משוי משל הוא שאין אדם רוצה ליכנס בסכנת היזק ממון ותחת עול דבר אלא אם כן משתתף חבירו עמו: כי הוינן זוטרי לגברי. כשהיינו קטנים היינו חשובים כגברי: השתא דקשישנא. עכשיו שהזקננו הננו שפלים כתינוקות: (רש"י)

תוספות שיתין רהוטי רהוט. פירש הר''ר משולם שיש בשנה ששה עתים זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ומפרש בפרק המקבל (ב''מ דף קו:) שכל אחד שני חדשים והם ס' יום ובחנם דחק דאורחא דגמרא בהכי כמו שיתין תיכלי מטי לככא דבסמוך ובאלו טריפות (חולין דף נח:) שיתין מאני דפרזלא תלו ליה בקורנסיה: חמרא למריה וטיבותא לשקייה: . כלומר המשקה נותן בעין יפה למי שהוא רוצה כדאמר במדרש טוב עין יבורך זה משה רבינו ע''ה שא''ל הקב''ה וסמכת ידך והוא סמך בב' ידיו כדכתיב ויסמוך ידיו עליו ובקונטרס פי' בע''א: גבי קינא דשרכי. כלומר מקום הבטלנים ופי' קינא היינו מקום כמו תלתא תאלי בחדא קינא דהכונס (לעיל דף נח:) וכן מפרש בסוכה (דף לב: ושם) תלתא טרפי בחד קינא במקום אחד שלשה עלין סמוכין זה על זה שכן דרך ההדסים ובקונט' פי' שכל ג' עלים בקנה אחד ואם כן לא ימצא לעולם הדס כשר: דשרכי. בטלנים וכן בשרכא בסוף יש נוחלין (ב''ב דף קלט. ושם.) כמו איש יודע ציד (בראשית כה) ומתרגמינן גברא נחשירכן ומפ' ר''ת נח ובטל ובערוך גורס שידכן בדלי''ת ומפרש לשון שקט ותשקוט הארץ תרגומו ושדוכת ארעא (שופטים ה): [עי' תוס' ב''ב קלט.] משולש בכתובים. כל עוף כנף למינהו ישכון אין זה מקרא בכל התורה ושמא בספר בן סירא הוא וכן סלסלה ותרוממך ובין נדיבים תושיבך: (תוספות)

דף צג - א

{שמות כג-כ} הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך א''ל רבא לרבה בר מרי מנא הא מילתא דאמרי אינשי בתר מרי ניכסי ציבי משך א''ל דכתיב {בראשית יג-ה} וגם ללוט ההולך את אברם היה צאן ובקר ואהלים אמר רב חנן המוסר דין על חבירו הוא נענש תחילה שנאמר {בראשית טז-ה} ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך וכתיב {בראשית כג-ב} ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה והני מילי דאית ליה דינא בארעא אמר רבי יצחק אוי לו לצועק יותר מן הנצעק תניא נמי הכי אחד הצועק ואחד הנצעק במשמע אלא שממהרין לצועק יותר מן הנצעק ואמר רבי יצחק לעולם אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך שהרי אבימלך קלל את שרה ונתקיים בזרעה שנאמר {בראשית כ-טז} הנה הוא לך כסות עינים אמר לה הואיל וכסית ממני ולא גילית שהוא אישך וגרמת אלי הצער הזה יהי רצון שיהו לך בני כסויי עינים ונתקיים בזרעה דכתיב {בראשית כז-א} ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות אמר רבי אבהו לעולם יהא אדם מן הנרדפין ולא מן הרודפין שאין לך נרדף בעופות יותר מתורים ובני יונה והכשירן הכתוב לגבי מזבח: האומר סמא את עיני כו': א''ל רב אסי בר חמא לרבא מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא אמר ליה רישא לפי שאין אדם מוחל על ראשי אברים א''ל וכי אדם מוחל על צערו דתניא הכני פצעני על מנת לפטור פטור אישתיק אמר מידי שמיע לך בהא אמר ליה הכי אמר רב ששת משום פגם משפחה איתמר ר' אושעיא אמר משום פגם משפחה רבא אמר משום שאין אדם מוחל על ראשי אברים שלו רבי יוחנן אמר יש הן שהוא כלאו ויש לאו שהוא כהן תניא נמי הכי הכני פצעני על מנת לפטור ואמר לו הן הרי יש הן שהוא כלאו קרע את כסותי על מנת לפטור ואמר לו לאו הרי לאו שהוא כהן: שבר את כדי קרע את כסותי חייב: ורמינהי {שמות כב-ו} לשמור ולא לאבד לשמור ולא לקרוע לשמור ולא לחלק לעניים אמר רב הונא לא קשיא הא דאתי לידיה הא דלא אתי לידיה אמר ליה רבה לשמור דאתי לידיה משמע אלא אמר רבה הא והא דאתא לידיה ולא קשיא הא דאתא לידיה בתורת שמירה הא דאתא לידיה בתורת קריעה ההוא ארנקא דצדקה דאתי לפומבדיתא אפקדה רב יוסף גבי ההוא גברא פשע בה אתו גנבי גנבוה חייביה רב יוסף א''ל אביי והתניא לשמור ולא לחלק לעניים אמר ליה עניי דפומבדיתא מיקץ קיץ להו ולשמור הוא:

רש"י אחד הצועק ואחד הנצעק במשמע. וחרה אפי והרגתי אתכם (שמות כב) שנים במשמע: אלא שממהרין מן הצועק תחילה. כדאשכחן בשרה: על מנת לפטור. על מנת שתהא פטור: רבא אמר לפי שאין אדם מוחל על ראשי אבריו. וברייתא לא תקשי דעל צערו מוחל אדם: צערו. כאב מכה: ורבי יוחנן אמר. אדם מוחל על הכל ומתניתין לאו דא''ל נחבל לחובל קטע את ידי על מנת שתהא פטור אלא קטע את ידי סתמא וא''ל חובל על מנת לפטור כלומר אמור לי אתה על מנת שאהיה פטור וא''ל היאך הן וקמ''ל מתני' דיש הן שהוא כלאו וכגון דמתמה אתמוהי: הכני פצעני. וא''ל זה ע''מ לפטור ואמר נחבל הן יש הן שהוא כלאו אי אתמה חייב ואי בניחותא אהדריה פטור וברייתא דלעיל דקתני הכני ופצעני ע''מ לפטור פטור בדאמר נחבל כולה מילתא הכני ופצעני ע''מ לפטור דהא ודאי דוקא אמר ליה: יש לאו שהוא כהן. אי אתמה פטור והאי דנקט חיובא לגבי מכה ופוצע ופטורה לגבי ממונא אורחיה דמילתא נקט דמחיל איניש אממוניה טפי מגופיה: לשמור ולא לאבד. כי יתן וגו' לשמור דהפקידו אצלו לשמור חייב בפשיעה ולא כשהפקידו אצלו ע''מ לאבד או ע''מ לחלק לעניים דלא קרינא ביה לשמור דכיון דאמר ליה חלקהו תו לא דמפקיד נינהו ומאן קתבע ועניים לא מצו תבעי דלכל חד וחד מצי אמר לאו לדידך יהיבנא אלא לאחריני: דאתא לידיה. וקרע בידי' חייב אי לא א''ל על מנת לפטור ואפילו אתא לידיה מעיקרא ע''מ לאבד: לשמור דאתא לידיה משמע. דכתיב וכי יתן ואפי' הכי קממעט ליה: הא דאתא לידיה. מעיקרא בתורת שמירה והדר אמר ליה קרע חייב אי לא אמר ליה ע''מ לפטור: רב יוסף. גבאי הוה: קיץ להו. ממון כך וכך לשבת לכל אחד הוה ליה ממון שיש לו תובעין וקרינא ביה לשמור: (רש"י)

תוספות דאיכא דיינא בארעא. ובימי שרה היה ב''ד של שם קיים: אחד הצועק ואחד הנצעק. אומר רבינו שמואל דבסיפרי מתני בע''א אחד הצועק ואחד שאין צועק במשמע פירוש בין אותו שהעני צועק עליו בין אותו שאין העני צועק עליו שניהם נענשים עליו מסתברא כיון שאין מחזיר עבוטו זה כמו זה אלא להכי כתיב שמוע אשמע (את) צעקתו וחרה אפי שממהרי' לצועק יותר ממי שאינו צועק ולפי גירסא זו לא נפק משרה כמו שפי' בקונטרס לפי גירסת הספרים: משום פגם משפחה. ומשלם הכל אפילו צער: ורבי יוחנן אמר יש לאו שהוא כהן ויש הן שהוא כלאו. לשנויי מתני' קאתי מ''ש רישא ומ''ש סיפא ופירש בקונט' בין רישא ובין סיפא אם א''ל לאו בתמיה הוי כהן ואם א''ל הן בתמיה הוי כלאו והו''מ למיתני ברישא תרוייהו נזקי גופו וממונו וכן בסיפא אלא אורחא דמילתא נקט שדרך למחול על נזקי ממון ואין דרך למחול על נזקי גוף ודוחק הוא אלא נראה לפרש דנזקי גופו אפי' א''ל הן שדומה כאומר בניחותא מסתמא בתמיה קאמר ובנזקי ממונא אמר ליה לאו ודומה כאומר בניחותא מסתמא בתמיה קאמר כיון שמתחילה א''ל קרע את כסותי ושבור את כדי וי''ס שכתוב בהן כיצד ול''ג ליה: ורמינהי לשמור ולא לאבד לשמור ולא לקרוע. תימה מאי קפריך נהי דפטר ליה קרא מפשיעה לא מצינו שפטרו אם קרע ואיבד בידים וי''ל דדייק מדקתני ולא לקרוע דאי לא בעי אלא לפטור כשנאבד בפשיעה מאי אריא דא''ל ע''מ לקרוע אפילו לא א''ל ע''מ לקרוע אלא שלא אמר ליה בלשון שמירה פטור כדדריש במכלתין לשמור ר''ש אומר עד שיפקיד אצלו ויאמר הילך ושמור לי אבל אם אמר ליה עיניך בו פטור ומשני מתני' בדאתא לידיה וכי קתני ע''מ לפטור פטור ה''ה בלא על מנת הו''מ לאשמועינן דפטור בדלא אתא לידיה אלא כל עיקר התנא לא בא אלא להשמיענו דבנזקי ממונו מהני ע''מ לפטור ובנזקי גופו לא מהני ור''י מפ' דה''פ לשמור ולא לקרוע פי' כשנתן לו לשמור ולא הרשהו לא לקרוע ולא לאבד אז חייב בכל דין שומר אבל אם הרשהו לקרוע ולאבד אם ירצה אין עליו דין שומר להתחייב בכולם במה שמקבלו לשמור כיון שנותן לו רשות גם לקרוע ולאבד אם ירצה ואם נתינת רשות לקרוע אין פוטרתו מן הקריעה א''כ היה לו ליחשב שומר כשנתן לו רשות גם לקרוע כאילו לא נתן לו אלא לשמור סתם: הא דאתא לידיה. פי' מתני' שנתן לידו וא''ל שמור ואם תרצה לקרוע עשה כרצונך דכיון שחס על החפץ שלא א''ל קרעו עד שבא לידו שהפקידו אצלו תחילה מה שנותן לו רשות לקרעו בסיום דבריו אין אומר כן כדי לפטרו אלא פטומי מילי הוא דהוי כדי שישמור לו ברצון ולא ידאג שמא ידקדק עמו יותר מדאי אם . תקרע ויעמוד בדין הוא דקא''ל ואע''ג דאתא לידיה בתורת קריעה שא''ל בשעת נתינה חייב על הקריעה וברייתא בדלא אתא לידיה שא''ל טול חפץ פלוני המונח שם תשמרהו לי ואם רצונך תקרעהו ואח''כ נטלו וקרעו דכיון שאינו חס עליו אלא שנותן לו רשות קודם שיתנהו לידו אם כן אין חושש אם יאבדהו ולפוטרו לגמרי נתן לו רשות א''ל רבה לשמור דאתא לידיה משמע דהכי משמע קרא שנתן לו רשות לשמור בלבד אבל נתן לו גם לאבד אין עליו דין שומר אלא אמר רבה מתני' בדאתא לידיה בתורת שמירה בלבד ושוב נמלך ונתן לו רשות לקרוע שכיון שמתחילת נתינתו נתנו לו לשמור ולא לקרוע והנפקד קיבל עליו מה שאומר אח''כ לקרוע אם ירצה אינו אלא משטה ופטומי מילי וברייתא בדאתא לידיה בתורת קריעה שמשעת נתינה א''ל כן דכיון שאומר לו כן קודם שנעשה שומר אין חושש אם יקרע וכ''ש אם לא עשאו שומר אלא א''ל קרע כסותי ושבור כדי המונח לפניך שהוא פטור: (תוספות)

פרק תשיעי - הגוזל עצים

דף צג - ב

מתני' הגוזל עצים ועשאן כלים צמר ועשאן בגדים משלם כשעת הגזלה גזל פרה מעוברת וילדה רחל טעונה וגזזה משלם דמי פרה העומדת לילד ודמי רחל העומדת ליגזז גזל פרה ונתעברה אצלו וילדה רחל ונטענה אצלו וגזזה משלם כשעת הגזלה זה הכלל כל הגזלנים משלמין כשעת הגזלה: גמ' אמרי עצים ועשאן כלים אין שיפן לא צמר ועשאן בגדים אין ליבנן לא ורמינהי גזל עצים ושיפן אבנים וסיתתן צמר וליבנן פשתן ונקהו משלם כשעת הגזלה אמר אביי תנא דידן קתני שינוי דרבנן דהדרא וכל שכן שינוי דאורייתא עצים ועשאן כלים בעצים משופין ומאי נינהו נסרים דשינוי דהדר לברייתא הוא דאי בעי משליף להו צמר ועשאן בגדים בצמר טווי דשינוי דהדר לברייתא הוא דאי בעי סתר ליה וכל שכן שינוי דאורייתא ותנא ברא שינוי דאורייתא קתני ושינוי דרבנן לא קתני רב אשי אמר תנא דידן נמי שינוי דאורייתא קתני עצים ועשאן כלים בוכאני דהיינו שיפן צמר ועשאן בגדים נמטי דהיינו שינוי דלא הדר וליבון מי הוי שינוי ורמינהי לא הספיק ליתנו לו עד שצבעו פטור לבנו ולא צבעו חייב אמר אביי לא קשיא הא רבי שמעון הא רבנן דתניא גזזו טוואו וארגו אין מצטרף לבנו רבי שמעון אומר אין מצטרף וחכמים אומרים מצטרף רבא אמר הא והא רבי שמעון ולא קשיא הא דנפציה נפוצי הא דסרקיה סרוקי רבי חייא בר אבין אמר הא דחווריה חוורי הא דכבריה כברויי השתא יש לומר צבע לרבי שמעון לא הוי שינוי ליבון הוי שינוי דתניא גזז ראשון ראשון וצבעו ראשון ראשון וטוואו ראשון ראשון וארגו אין מצטרף רבי שמעון בן יהודה אומר משום ר' שמעון צבעו מצטרף אמר אביי לא קשיא הא רבנן אליבא דר''ש הא ר''ש בן יהודה אליבא דר''ש רבא אמר לעולם לא פליגי רבנן עליה דרבי שמעון בן יהודה ושאני צבע הואיל ויכול להעבירו ע''י צפון וכי קתני התם לא הספיק ליתנו לו עד שצבעו פטור ואוקימנא כדברי הכל בקלא אילן דלא עבר אמר אביי ר' שמעון בן יהודה ובית שמאי ור' אליעזר בן יעקב ור''ש בן אלעזר ורבי ישמעאל כולהו סבירא להו שינוי במקומו עומד רבי שמעון בן יהודה הא דאמרן ב''ש מאי היא דתני' נתן לה חטין באתננה ועשאן סולת זיתים ועשאן שמן ענבים ועשאן יין תני חדא אסור ותניא אידך מותר ואמר רב יוסף תני גוריון

רש"י מתני' הגוזל עצים. משלם כשעת הגזילה. דמי עצים וצמר ואין חייב להחזיר לו כלים דקני בשינוי: ודמי רחל הטעונה ליגזז. והעודף ששוה עכשיו הולד והגיזה יותר שלו הוא דקננהו בשינוי: גמ' שפוי שייך בעצים וסתיתה באבנים ושניהן לשון תיקון שמתקנן ומחליקן: ונקהו. מן הנעורת: משלם כשעת הגזלה. ומתניתין אמאי נקט כלים ובגדים הא אינו חוקקם עד שישפם תחלה וכן צמר מלבנו תחילה ואחרי כן טווהו ומשעת שפוי וליבון קנה מיד ולמה לי כולי האי: ה''ג אמר אביי תנא דידן תני שינוי דרבנן. עצים ועשאן כלים בעצים משופים ומאי נינהו כו': וכ''ש שינוי דאורייתא. כלומר להכי נקט כלים לאשמועינן דהני עצים דקתני בנסרים משופים עסקינן ועשאן תיבות וקתדראות דהוי שינוי קל שחוזר לברייתו דאי בעי משליף ומנתק הנסרים זו מזו והרי הן נסרים כבתחילה ואפי' הכי קני וכ''ש עצים ושיפן דהוי שינוי גמור ומדאורייתא קני כדאמר במרובה (לעיל דף סו.) שינוי קונה כתיבא ותנינא והשיב את הגזלה מה תלמוד לומר אשר גזל אם כעין שגזל יחזיר ואם לאו דמי בעלמא בעי לשלומי: צמר ועשאן בגדים. להכי לא נקט ליבנו דלא מבעי' צמר וליבנו דשינוי שאין חוזר הוא אלא אפילו גזל צמר טווי וארגו דהדר לברייתו דאי בעי סתר לה והוי חוטין כמעיקרא אפי' הכי קני: נמי שינוי דאורייתא. דלא הדר קתני דקני אבל שינוי דרבנן לא קני ודקשיא לך משיפוי וליבון הוא דקנה וכלים ובגדים למה לי הכי נמי קאמר: כלים בוכאני. לכתוש דהיינו שיפן וליכא חקיקה: בגדים נמטי. פלטי''ר בלע''ז דאין מלבנים אותו הצמר אבל היכא דלבנן קנייה: נמטי. אין הצמר חוזר עוד לברייתו להיות כל נימא ונימא בפני עצמה: לא הספיק ליתנו. לראשית הגז לכהן עד שבצעו: פטור. דקנייה בשינוי ודמים נמי לא משלם דלאו גזל גמור הוא דלא מטא לידיה: אין מצטרף. דתנן בשחיטת חולין חמש רחלות גוזזות כל אחת מנה ופרס חייבות בראשית הגז וראשית הגז מהו הגוזז רחל לאחר שגזזה נותן מן הגיזה לכהן לפי מה שירצה ובלבד שתהא נתינה חשובה וקתני דאם גזז אחת וצבעה וכן שניה וכן שלישית אין מצטרפות למנה ופרס להתחייב דקננהו בשינוי: נפציה. ביד ירפי''ר בלע''ז ולא הוי שינוי כולי האי: סרקיה. במסרק: דכבריה. בגפרית להתלבן יפה: גזז ראשון ראשון וצבעו. לבד או שגזז ראשון ראשון וטוואו וכל שעה כשהוא גוזז היה משנהו: צפון. שיו''ן אבל ליבון לא הדר לברייתו: קלא אילן. דומה לתכלת: במקומו עומד. אין זז מרשות בעלים הראשונים ואפילו נשתנה: אסור. למזבח: (רש"י)

תוספות מתני' הגוזל עצים. תנא דידן תנא שינוי דרבנן. וא''ת ולרבה דאית ליה אפילו שינוי החוזר לברייתו הוי דאורייתא כדפי' במרובה (לעיל דף סה: ושם) היכי משני מתניתין כדאביי לא מצי לשנויי וכרב אשי נמי לא דרב אשי מוקי לה דוקא בשינוי שאין חוזר ויש לומר דהוה משני דמתני' לרבותא נקט עצים משופים ועשאן כלים לאשמועינן דאפי' שינוי החוזר לברייתו קני וברייתא קמשמע לן דשינוי בעלמא הוי שינוי אף על פי שאין שם כלי עליהן: עצים ועשאן כלים בוכני. דוקא שיפוי כי האי שנעשה בכך בוכני מועיל דחשיב שינוי מעשה וכן עבדיה נסרים נמי מהני אבל שיפוי שאין משתנה שמו בכך לא מהני וכן אמרינן לקמן (דף צו.) גזל דיקלא וקטליה לא קני דיקלא ועבדיה גובי לא קני דגובי דדיקלא מקרי אבל גובי ועבדינהו כשורי קני מעיקרא גובי והשתא כשורי: לא הספיק ליתנו לו עד שצבעו. פירשתי במרובה (לעיל דף סו.): טוואו וארגו. וא''ת ארגו תיפוק ליה משום טוויה וי''ל מאי אריגה תיכי דכה''ג מפרש בסוף מכילתין (דף קיט:): הא דחווריה חוורי והא דכווריה כוורויי. ותרוייהו אליבא דכ''ע דחווריה חוורי אפילו לר''ש לא הוי שינוי וכווריה כווריי אפי' לרבנן הוי שינוי ורבא לא רצה לתרץ כן דקסבר כווריה כווריי לא מקרי ליבון אלא צביעה והא דלא נקט רבי חייא בר אבין הא דנפציה נפוצי הא דכווריה כווריי דהא בנפיצה אפילו ר''ש מודה דלא הוי שינוי כדמוכח במילתיה דרבא יש לומר אורחא דמי לתא נקט כל חד וחד דקודם סירוק עושין ניפוץ ואין משהין זה אחר זה אלא מיד מסרקין וקודם כווריה עושין חיוורי והשתא בנפוצי וחיוורי לכ''ע לא הוי שינוי ובכוורי לכולי עלמא הוי שינוי ובסירוק פליגי וי''ס שכתוב בהן במילתיה דרבי חייא בר אבין הא והא רבנן ולגיר' זו צריך לומר דבחיוורי נמי פליגי כמו בסרוקי ותימה למה לא העמיד תרוייהו ככ''ע והא דנפציה נפוצי והא דכווריה כווריי ושמא קסבר רבי חייא בר אבין בדנפוצי נמי פליגי: השתא צבעו לר''ש לא הוי שינוי. לרבא דשני הא והא כר''ש הוי מצי למיפרך מצבע אצבע: בקלא אילן דלא עבר. והא דמפליג בין ליבון לצביעה בצביעה גופא הו''מ לפלוגי בין עוברת לשאין עוברת אלא דעדיפא ליה לאיפלוגי בין קלא אילן לליבון דתרוייהו לא הדרי לברייתן ולרבא לרבי שמעון עדיף ליבון דלא הדר מצבע דהדר ורבנן עדיף להו צבע אע''ג דהדרא לפי שהוא שינוי מרובה מליבון שהוא שינוי מועט אע''ג דלא הדר: רבי שמעון בן יהודה הא דאמרן. תימה הא בטוואו וארגו מודה ולא פליג אלא בצבעו משום דלא חשיב ליה שינוי לפי שלא נשתנה גוף הצמר וי''ל דלאו דוקא אמרו דבר אחד אלא כלומר בשיטה אחת הן וכה''ג איכא בכמה דוכתי: (תוספות)

דף צד - א

דמאספורק בית שמאי אוסרין וב''ה מתירין מאי טעמיה דבית שמאי אמר קרא {דברים כג-יט} גם שניהם לרבות שינוייהם ובית הלל אמר קרא הם ולא שינוייהם ובית שמאי הא כתיב הם ההוא מיבעי ליה הם ולא ולדותיהם ובית הלל תרתי שמעת מינה הם ולא שינוייהם הם ולא ולדותיהם ובית הלל נמי הכתיב גם גם לב''ה קשיא רבי אליעזר בן יעקב מאי היא דתניא ר' אליעזר בן יעקב אומר הרי שגזל סאה של חטין טחנה לשה ואפאה והפריש ממנה חלה כיצד מברך אין זה מברך אלא מנאץ ועל זה נאמר {תהילים י-ג} בוצע ברך נאץ ה' ר' שמעון בן אלעזר מאי היא דתניא כלל זה אמר ר' שמעון בן אלעזר כל שבח שהשביח גזלן ידו על העליונה רצה נוטל שבחו רצה אומר לו הרי שלך לפניך מאי קאמר אמר רב ששת ה''ק השביחה נוטל שבחו כחש אומר לו הרי שלך לפניך דשינוי במקומו עומד אי הכי אפילו השביח נמי אמרי מפני תקנת השבים ר' ישמעאל מאי היא דתניא מצות פאה להפריש מן הקמה לא הפריש מן הקמה מפריש מן העומרים לא הפריש מן העומרים מפריש מן הכרי עד שלא מרחו מרחו מעשר ונותן לו משום ר' ישמעאל אמרו אף מפריש מן העיסה ונותן לו א''ל רב פפא לאביי איכפל כל הני תנאי לאשמועינן כב''ש א''ל הכי קאמרי לא נחלקו בית שמאי וב''ה בדבר זה אמר רבא ממאי דלמא עד כאן לא קאמר רבי שמעון בן יהודה התם אלא בצבע הואיל ויכול להעבירו על ידי צפון ועד כאן לא קאמרי ב''ש התם אלא לגבוה משום דאימאיס ועד כאן לא קאמר ר' אליעזר בן יעקב התם אלא לענין ברכה משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה ועד כאן לא קאמר ר''ש בן אלעזר התם אלא בהכחשה דהדר ועד כאן לא קאמר ר' ישמעאל התם אלא לענין פאה משום דכתיב {ויקרא כג-כב} תעזוב יתירא וכי תימא ליגמר מיניה מתנות עניים שאני כדבעי ר' יונתן דבעי ר' יונתן מאי טעמא דר' ישמעאל משום דקסבר שינוי אינו קונה או דלמא בעלמא קסבר שינוי קונה והכא משום דכתיב תעזוב יתירא ואם תמצי לומר טעמא דר' ישמעאל משום דקסבר שינוי אינו קונה תעזוב יתירא דכתב רחמנא למה לי ותו לרבנן תעזוב יתירא דכתב רחמנא למה לי מבעי ליה לכדתניא המפקיר כרמו והשכים לבקר ובצרו חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפאה ופטור מן המעשר אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי שמעון בן אלעזר ומי אמר שמואל הכי והאמר שמואל אין שמין לא לגנב ולא לגזלן אלא לנזקין בשלמא לרבא דאמר כי קאמר ר' שמעון בן אלעזר התם בהכחשה דהדר לא קשיא כי קאמר הלכה כרבי שמעון בן אלעזר דשינוי במקומו עומד בהכחשה דהדר וכי קאמר שמואל התם אין שמין לא לגנב ולא לגזלן אלא לנזקין בהכחשה דלא הדר אלא לאביי דאמר כי קאמר רשב''א בהכחשה דלא הדר קאמר מאי איכא למימר אביי מתני הכי אמר רב יהודה אמר שמואל

רש"י מאספורק. שם מקום: בוצע ברך. גוזל ומברך בוצע כמו כל בוצע בצע (משלי א): מאי קאמר. איירי בשבחה וקתני הרי שלך לפניך והאי לישנא לא שייך למימר אלא בדבר שכיחש מקדמותו שאמר לו טלנו כמות שהוא כחוש: מצות פאה להפריש מן הקמה. דכתיב לא תכלה פאת שדך לקצור (ויקרא יט): מרחו. מחליק את הכרי ברחת ומירוח הוי גמר מלאכה למעשר הלכך מעשר כל מעשרותיו תחלה ואחר כך נותן לו פאה כדי שלא יפסיד עני שאילו היה נותנו קודם מירוח אע''פ שעני מצרף לקט שכחה ופאה הרבה ועושה מהן כרי פטור מן המעשר שהרי הפקר הוא אבל עכשיו שנתמרח ביד בעל הבית נתחייב במעשר דהכי אמרינן במסכת ברכות (דף מ:) לקט שכחה ופאה שעשאן בגורן הוקבעו: אף מפריש מן העיסה. פאה אם לא נתנה כבר ואילו לת''ק מן העיסה לא דקנייה בשינוי והוי ממון שאין לו תובעים דעד השתא דישה לאו שינוי הוא דאוכל הוא כמו שהיה: איכפל תנאי. טרחו ועמלו ונתקבצו לכך: בהכחשה דהדר. מפטמו וחוזר לקדמותו: תעזוב יתירא. בקדושים תהיו כתיב לא תכלה פאת שדך לקצור ובשור או כשב כתיב לא תכלה פאת שדך בקוצרך תרי קראי תעזוב אותו למה לי שמע מינה לאתויי שינוי דלא קני הכא: תעזוב יתירא למה לי. הא בעלמא נמי לא קני שינוי: ה''ג ותו לרבנן תעזוב יתירא למה לי: המפקיר והשכים לבקר. קודם שיבאו עניים לבצרה שיזכו בהפקר אם היו קודמין: פרט. בכרם ולקט בקמה: חייב בפרט כו'. דאע''ג דהפקר פטור מכולם דכתיב ארצך שדך וכרמך מהני תעזוב יתירא למעוטי כי האי גוונא דלא הוי הפקר לפטור ואע''ג שפטור מן המעשר ובכל הני כתיב תעזוב יתירא בקדושים כתיב כרמך לא תעולל ופרט כו' ובמשנה תורה (כד) כתיב כי תבצור כרמך לא תעולל וכן לא תפאר אחריך דהיינו פרט תפאר אישקוביי''ר ופאה נמי מהכא משמע דתנא דבי ר' ישמעאל (חולין דף קלא.) שלא תטול תפארתו ממנו שכחה כתיב במשנה תורה (שם) לא תשוב לקחתו וגו' ובאילן כתיב לא תפאר אחריך ואמר מר בפרק י' דחולין (שם) אחריך זו שכחה ולא בעי למיהדר ומכתב באילן לגר ליתום אלא לא תפאר אחריך ואנא ידענא דלעניים הוא כדאשכחן בעמרים אבל במעשר לא כתיב תעזוב יתירא: אין שמין. בפרק ראשון (דף יא.) גבי בעלים מטפלין בנבילה אמר שמואל דלנזקין הוא דשמין את הנבילה לניזק ומוסיף עליה מזיק עד שמשלים לו נזקו אבל גנב וגזלן שנטלו בהמה ומתה או כחשה אין שמין את הנבילה אלא שלהם תהא והם ישלמו בהמה מעליא אלמא שינוי קני: פלוגתא דאביי ורבא. לעיל בשמעתין: בהכחשה דלא הדר. כגון מתה או נשברה רגלה: (רש"י)

תוספות ואפאה (והרים) [והפריש ממנה חלה משעת גלגול מתחייב בחלה אלא רבותא קמ''ל דאע''פ שעשה כל השינויים הללו אין אלא מנאץ א''נ משום דהיכא דאין תחילתו עיסה אין מתחייב בחלה עד אחר אפייה נקטה הכי: לא הפריש מן הקמה יפריש מן העומרים. אביי לטעמי' דאמר בריש תמורה (ד' ו. ושם ד''ה אמר) כל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני ומפרש התם דטעמא דיפריש מן העומרים משום תעזוב יתירא דבלא תעזוב יתירא לא היה מיחייב דכיון דעבר על לא תכלה הוה אמינא דאהני ופטור ולהכי אצטריך אביי בשמעתין ע''כ לר' ישמעאל למימר שינוי במקומה עומדת אבל לרבא דאמר התם כל דאמר רחמנא לא תעביד כי עביד לא מהני בלא תעזוב יתירא מפריש מן העומרין ולא מבעי ליה תעזוב יתירא אלא למפקיר כרמו או לרבי ישמעאל אי שינוי קונה אצטריך דמפריש מן העיסה ואם תאמר לאביי דאצטריך תעזוב יתירא לחייב מן העומרים מפקיר כרמו מנליה דחייב בפאה וי''ל דתרתי ש''מ וכן צ''ל לרבא אליבא דרבי ישמעאל אי סבר רבי ישמעאל דשינוי קונה ודריש תעזוב יתירא לחייב מן העיסה אם כן המפקיר כרמו מנליה דמשמע דההיא דרשה אתיא ככ''ע מדדייק בפרק בא סימן (נדה ד' נא. ושם ד''ה מין) דהא דתנן התם כל שחייב בפאה חייב במעשר היינו כל מין שחייב בפאה חייב במעשר דאי לאו הכי הרי מפקיר כרמו דחייב בפאה ופטור מן המעשר ומאי ראיה היא דלמא מתני' כרבי ישמעאל דמוקי תעזוב יתירא לחייב מן העיסה ולא מייתי למדרש שיתחייב בפאה אלא ודאי ליכא דפליג אההוא תנא דמפקיר כרמו ותרתי ש''מ כדפרישית: מרחו מעשר ונותן לו. ואפילו למאן דאית ליה ברירה כל זמן שלא הפריש פאה ולא בררה היה הכל שלו ונתחייב הכל במעשר ושוב לא יפטר ואם תאמר תרומה נמי לתני שתורם ונותן לו ואין לומר דתרומה בלאו הכי יפריש העני וכל פאה חייבת בתרומה חדא דא''כ מקדים מעשר לתרומה גדולה ועוד דתנן במסכת תרומות בפ''ק (מ''ה) אין תורמין מן הלקט ומן השכחה כו' ונראה לפרש משום דתרומה דבר קל לתרום לא חש להזכיר ויש מפרשים דלהכי אין תורם משום דבגורן רגילין לתרום כדתנן במסכת מעשר (פ''ב) מצא פירות ממורחין בשדה מכונסין אסורים משום גזל מפוזרין מותרין משום גזל בין כך ובין כך חייבין במעשר ופטורין מן התרומה לפי שאי אפשר לגורן שתעקר אלא אם כן ניטלה תרומה גדולה: (תוספות)

דף צד - ב

אמרו הלכה כרבי שמעון בן אלעזר וליה לא סבירא ליה א''ר חייא בר אבא אמר רבי יוחנן דבר תורה גזילה הנשתנית חוזרת בעיניה שנאמר {ויקרא ה-כג} והשיב את הגזלה אשר גזל מכל מקום ואם תאמר משנתנו משום תקנת השבים ומי אמר ר' יוחנן הכי והאמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן לא הספיק ליתנו לו עד שצבעו פטור אמר להו ההוא מדרבנן ורבי יעקב שמיה לדידי מפרשא לי מיניה דרבי יוחנן כגון שגזל עצים משופין ועשאן כלים דהוה ליה שינוי החוזר לברייתו: תנו רבנן הגזלנין ומלוי ברבית שהחזירו אין מקבלין מהן והמקבל מהן אין רוח חכמים נוחה הימנו אמר רבי יוחנן בימי רבי נשנית משנה זו דתניא מעשה באדם אחד שבקש לעשות תשובה א''ל אשתו ריקה אם אתה עושה תשובה אפילו אבנט אינו שלך ונמנע ולא עשה תשובה באותה שעה אמרו הגזלנין ומלוי רביות שהחזירו אין מקבלין מהם והמקבל מהם אין רוח חכמים נוחה הימנו מיתיבי הניח להם אביהם מעות של רבית אע''פ שהן יודעין שהן רבית אין חייבין להחזיר אינהו הוא דלא הא אביהם חייב להחזיר בדין הוא דאביהם נמי אינו חייב להחזיר והא דקתני בדידהו משום דקא בעי למתני סיפא הניח להם אביהם פרה וטלית וכל דבר המסויים חייבין להחזיר מפני כבוד אביהם תנא רישא נמי בדידהו ומפני כבוד אביהם חייבין להחזיר אקרי כאן {שמות כב-כז} ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך כדאמר רב פנחס בשעשה תשובה הכא נמי בשעשה תשובה אי עשה תשובה מאי בעי גביה איבעי ליה לאהדורי שלא הספיק להחזיר עד שמת תא שמע הגזלנים ומלוי ברבית אע''פ שגבו מחזירין גזלנין מאי שגבו איכא אי גזול גזול ואי לא גזול לא גזול אלא אימא הגזלנין ומאי ניהו מלוי רביות אע''פ שגבו מחזירין אמרי מחזירין ואין מקבלין מהם אלא למה מחזירין לצאת ידי שמים ת''ש הרועים והגבאין והמוכסין תשובתן קשה ומחזירין למכירין אמרי מחזירין ואין מקבלין מהם ואלא למה מחזירין לצאת ידי שמים אי הכי אמאי תשובתן קשה ועוד אימא סיפא ושאין מכירין יעשה בהן צרכי ציבור ואמר רב חסדא בורות שיחין ומערות אלא לא קשיא כאן קודם תקנה כאן לאחר תקנה והשתא דאמר רב נחמן בשאין גזילה קיימת אפילו תימא אידי ואידי לאחר תקנה ולא קשיא

רש"י אמרו הלכה כרבי שמעון בן אלעזר. כלומר הכי אמר שמואל יש שאומר הלכה כרבי שמעון בן אלעזר וליה לא סבירא ליה: הנשתנית. אע''פ שנשתנה חוזרת בעיניה כמות שהיא עכשיו ואפי' השביחה דשינוי לא קני: וא''ת משנתנו. דקתני דלא משלם כלים אלא דמי עצים אלמא קני בשינוי: עד שצבעו פטור. לגמרי והכא תקנת השבים אינה ואפי' הכי קני בשינוי: מתניתין מוקי לה רבי יוחנן בגוזל עצים משופים כו'. משום הכי קאמר רבי יוחנן דטעמא משום תקנת השבים הוא דשינוי כי האי לאו שינוי הוא: אין רוח חכמים נוחה הימנו. אין רוח חכמה וחסידות בקרבו: אין חייבין להחזיר. דכתיב והשיב את הגזלה אשר גזל והני לא גזול מידי דקנינהו בשינוי רשות וקסבר רשות יורש כרשות לוקח דמי: המסויים. דבר הניכר לרבים זו היא שגזל פלוני והניחה ליורשיו: בעושה מעשה עמך. וזה לא עשה מעשה עמו ואינן חייבין בכבודו: רב פנחס. בחומר בקודש (חגיגה כו.): ואי לא גזול לא גזול. ואמאי קרי להו גזלנין: אע''פ שגבו. וכל שכן לא גבו דמקרעינא שטרא: הרועים. גזלנים הם לרעות בהמות בשדות אחרים: גבאים. של מלך לגבות כסף גולגלתא וארנונא ושקלי טפי: תשובתם קשה. שגזלו הרבים ואין יודעים למי להחזיר: ומחזירין למכירין. למי שמכיר שלו שגזלוהו: בורות שיחין ומערות. להכניס בהן מים לשתות דהוי דבר הצריך לכל ויהנו מהן הנגזלים אלמא אהדורי בעי: קודם תקנה. שבימי רבי נשנית משנה זו דמחייב למהדר: (רש"י)

תוספות ותנן לא הספיק ליתנו לו כו'. תימה דלא מייתי מתני' דבהמה והזקינה עבדים והזקינו דמשלם כשעת הגזילה לקמן (דף צו:) ואפי' ר''מ לא פליג אלא בעבדים דליכא למימר דלדבריהם דרבנן קאמר להו כדבעי למימר לקמן (דף צה.) דהא ר''מ אית ליה דשינוי קונה גבי נותן צמר לצבע (לקמן ק:) ועוד הא קתני גזל מטבע ונסדק משלם כשעת הגזילה (לקמן צו:) וי''ל דכל הני הוי מצי למימר דהוה סתם ואח''כ מחלוקת דפליגי לקמן (ק:) ר''מ ור''י בצבעו לו אדום וצבעו שחור ואע''ג דטעמא דר' יהודה לא משום דסבר שינוי אין קונה כמו שאפרש לקמן מ''מ היינו יכולים לדחות כן אבל ההיא דלא הספיק ליתנו אין לדחות דאפי' הוי סתם בחדא מסכת ומחלוקת במסכת אחריתי אית ליה לר' יוחנן הלכה כסתם משנה: בימי רבי נשנית משנה זו. אור''ת דלא לפניו ולא לאחריו אלא לדורו דוקא תקן משום מעשה שהיה ולא לדורות הבאין דהא מעשים בכל יום שמקבלים מן הגזלנים ודנין דיני גזילות כי ההוא דגזל פדנא דתורא לקמן (דף צו:) וההוא נרשאה דגנב סיפרא (לקמן דף קטו.) וההוא רעיא דבפ''ק דב''מ (דף ה.) ונסכא דרבי אבא (ב''ב דף לג:) ואמר נמי באיזהו נשך (ב''מ דף סא:) דרבית קצוצה יוצאה בדיינין ולכך לא פריך לקמן אלא מברייתות דהוה שונה ר' חייא שהיה תלמידו של רבי ולא הקשה ממתני' דקתני משלם כשעת הגזילה לפי שהמשניות היו קודם רבי אלא שרבי סדרם אבל ברייתות היה שונה ר' חייא מה שהיה מוסיף רבי על המשניות ור''י אומר דממתני' לא ה''מ למפרך דלא תקן רבי דאין מקבלים אלא מאותן בני אדם שרוב עסקם ומחייתם בכך והיו ניזונים בגזל ורבית ומתפרנסים בכך כל ימיהם כדקתני הגזלנין ומלוי ברבית דמשמע שאומנותם בכך וכן רועים וכל הנהו דמייתי אבל ממתניתין לא פריך שלא עשו תקנה מלקבל מאדם שגוזל ומלוה ברבית באקראי בעלמא אבל אין לפרש דלהכי לא פריך ממתני' משום דרבי לא תיקן אלא באותם שעשו תשובה וברייתא דמוכח . מינה מיירי בעבד תשובה מדקתני וחייבים להחזיר מפני כבוד אביהם מכ''מ ההיא דגזלנים ומלוי ברבית לא משמע דאיירי בעבדי תשובה ועוד שכל אדם יכול להערים שיעשה תשובה ויחזור מעצמו ולא יקבלו ממנו וכן ההיא דכל הכלים (שבת דף קכג:) דאמר ר' חנינא בימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זו וההיא דסוף אלו מציאות (ב''מ דף לג:) דקאמר בימי רבי נשנית משנה זו הכל מפרש ר''ת דלא נשנית . אלא לההוא דרא וכן ההיא דהוריות (דף יג:) ואין להאריך: הא אביהם חייב להחזיר. ואם תאמר לצאת ידי שמים קאמר ויש לומר דדייק מדנקט לשון חייבין דהוה ליה למימר אין מחזירין דהוה משמע הא אביהן מחזיר לצאת ידי שמים: אי עשה תשובה כו'. וא''ת ולימא כגון שלא קיבלו ממנו דאין מקבלין מהם וי''ל דאם החזיר ולא קיבלו ממנו לא מחייבין בנים להחזיר מפני כבוד אביהן דתו ליכא גנאי א''נ בדבר המסוים ומקבלין מהן מפני כבודו ומשני בשלא הספיק להחזיר עד שמת לפיכך חייבים בנים להחזיר מפני כבוד אביהן ומקבלין מהן דלא שייכא תקנה גבי בנים ועי''ל מאי בעי גביה דאיבעי ליה למוכרו או להוציא מתחת ידו ומדלא חשש לכבודו א''כ אמאי חייבין בנים להחזיר וכן צ''ל באיזהו נשך (ב''מ דף סב. ושם ד''ה תנאי) דשם לא יתכן לפרש בע''א. דפריך מהא ברייתא למ''ד רבית קצוצה אין יוצאה בדיינין דמשמע הא אביהן חייב להחזיר ומשני כי הכא ופריך אי עבד תשובה מאי בעי גביה ומאי קושיא אי רבית קצוצה אין יוצאה בדיינין אין חייב להחזירה אפילו לצאת ידי שמים כדמוכח התם דפריך מההיא דמייתי בסמוך הגזלנים ומלוי רביות אע''פ שגבו מחזירין ומשני תנאי היא ולא משני בבא לצאת ידי שמים כדמשני הכא בסמוך דכיון דדרשינן למיתה ניתן ולא להשבון או למורא ניתן ולא להשבון אפי' לצאת ידי שמים לא . מחייב ולא כפי' ריב''ן שפירש למורא ניתן הירא את ה' והחרד מיראתו ולא להשבון על פי ב''ד אלא צ''ל דהכי פריך מאי בעי גביה דכיון דלא חשש למוכרה ולהוציאה או להחזירה מפני כבודו תו לא מחייבי בנים משום כבוד אביהן: לצאת ידי שמים. בפרק איזהו נשך לא ה''מ לשנויי הכי למ''ד רבית קצוצה אינה יוצאה בדיינין דלדידיה אפי' לצאת ידי שמים לא מחייב כדפרישית וסוגיא דהכא כמ''ד רבית קצוצה יוצאה בדיינין אלא דתיקנו דאין מקבלין מדרבנן ולא שייך לשנויי הכא תנאי היא כדמשני התם דהנהו תנאי דהתם קדמו: (תוספות)

דף צה - א

כאן בגזילה קיימת כאן בשאין גזילה קיימת והא אבנט דגזילה קיימת היא מאי אבנט דמי אבנט וכל היכא דגזילה קיימת לא עבוד רבנן תקנתא והרי מריש דגזילה קיימת היא ותנן על המריש הגזול שבנאו בבירה שיטול דמיו מפני תקנת השבים שאני התם דכיון דאיכא פסידא דבירה שויוה רבנן כדליתא: גזל פרה מעוברת וילדה וכו': תנו רבנן הגוזל רחל וגזזה פרה וילדה משלם אותה ואת גיזותיה ואת ולדותיה דברי רבי מאיר ר' יהודה אומר גזילה חוזרת בעיניה רבי שמעון אומר רואין אותה כאילו היא שומא אצלו בכסף איבעיא להו מאי טעמיה דרבי מאיר משום דקסבר שינוי במקומו עומד או דילמא בעלמא שינוי קונה והכא קנסא הוא דקא קניס למאי נפקא מינה להיכא דכחשא מכחש תא שמע גזל בהמה והזקינה עבדים והזקינו משלם כשעת הגזילה רבי מאיר אומר בעבדים אומר לו הרי שלך לפניך ואילו בהמה כשעת הגזילה ואי סלקא דעתך סבר רבי מאיר שינוי במקומו עומד אפי' בהמה נמי אלא לאו ש''מ קסבר ר' מאיר שינוי קונה והכא קנסא הוא דקא קניס אמרי רבי מאיר לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי שינוי אין קונה ואפילו בהמה נמי אלא לדידכו דאמריתו שינוי קונה אודו לי מיהת בעבדא דכמקרקעי דמי וקרקע אינה נגזלת ואמרי ליה רבנן לא עבדא כמטלטלי דמי ת''ש לצבוע לו אדום וצבעו שחור שחור וצבעו אדום ר' מאיר אומר נותן לו דמי צמרו דמי צמרו אין דמי צמרו ושבחו לא ואי סלקא דעתך סבר רבי מאיר שינוי אין קונה דמי צמרו ושבחו בעי למיתב ליה אלא לאו ש''מ קסבר ר''מ שינוי קונה והכא קנסא הוא דקא קניס שמע מינה איכא דאמרי הא לא איבעי לן מדאפיך רב ותני גזל פרה והזקינה עבדים והזקינו משלם כשעת הגזילה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים בעבדים אומר לו הרי שלך לפניך ודאי לרבי מאיר שינוי קונה והכא קנסא הוא דקא קניס ליה כי קא איבעי לן הכי איבעי לן כי קא קניס במזיד אבל בשוגג לא קניס או דילמא אפי' בשוגג נמי קניס תא שמע חמשה גובין מן המחוררין ואלו הן פירות ושבח פירות והמקבל עליו לזון בן אשתו ובת אשתו וגט חוב שאין בו אחריות וכתובת אשה שאין בה אחריות מאן שמעת ליה דאמר אחריות לאו טעות סופר הוא רבי מאיר וקתני פירות ושבח פירות שבח פירות היכי דמי כגון שגזל שדה מחבירו ומכרה לאחר והשביחה והרי היא יוצאה מתחת ידו כשהוא גובה

רש"י גזילה קיימת. חייב להחזירה: והא אבנט דגזילה קיימת הוא. ועליו נשנית תקנה שבימי רבי שלא להחזירו: ועל המריש. מסכת גיטין מריש קורה: משום פסידא דבירה שויוה רבנן כדליתא. ומיהו דמי בעי לאהדורי הואיל וגזילה קיימת בבירה: משלם אותה ואת גיזותיה. כל מה שנטל ממנה ומה שהשביחה: גזילה חוזרת בעיניה. כמות שהיא עכשיו ריקנית יחזירנה והדר משלם דמי גיזות ועובר כמו שהיה בשעת הגזילה ולא שבח הגיזה שהשביחה אצלו ולא שבח הולד דלא קניס רבי יהודה אבל דמים שבשעת הגזילה משלם דליכא למאן דאמר כל הגזלנים בציר משעת הגזילה ישלמו: רואים אותה כאילו היא שומא אצלו בכסף. משעת הגזילה ומשלם דמים כשעת הגזילה ולקמן מפרש במאי פליגי ר' יהודה ור''ש: קנסא קניס. שלא יהא חוטא נשכר בגזילה ליטול את השבח: ונפקא מינה. להיכא דלא השביחה אלא כחשה אי אמרת טעמא משום דשינוי במקומו עומד כחשה נמי הדר כדאיתא השתא ואי טעמא משום קנס' הוא ושינוי קני משלם כדמעיקר' (היכא דליכא קנסא ה''נ איכא שינוי ומשלם כמעיקרא): והזקינה. דאשתני לגריעותא והיינו כחשה: בעבדים אומר לו הרי שלך לפניך. דעבדא כמקרקעי דמי וקרקע הדרא בעינה ואינה נגזלת לקנות לגזלן בשינוי ולהיות ברשותו: דמי צמרו. כדמעיקרא ואע''פ דמהשתא שוי טפי לצריכים צמר אדום: והכא קנסא קא קניס. במתני' ובצבע דלאו גזלן הוא ולאו חוטא הוא לא קניס דהא שוגג הוא: מדאפיך רב. לקמן בפרקין (דף צו:): בשוגג. כגון לוקח שלקח מגזלן והשביחה ולא ידע שהיא גזולה: מן המחוררין. מנכסים בני חורין ולא מנכסים משועבדים: פירות ושבח פירות. תנן במסכת גיטין (דף מח:) אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות מנכסים משועבדים מפני תקון העולם הפסד לקוחות אכילת פירות ושבח קרקעו' מפרש להו בשנים אוחזין (ב''מ ד' יד:): גט חוב. שטר חוב: שאין בו אחריות. שלא שיעבד לו לוה בשעת הלואה את נכסיו ולא כתב לו כל נכסי אחראין לך לפרוע מלוה זה: לאו טעות סופר הוא. ואינו גובה מנכסי' משועבדים ולא אמרינן אין לך אדם המלוה מעותיו בלא שעבוד נכסי לוה והסופר טעה ולא כתב בו אחריות אלא דוקא אזלינן בתר שטר: רבי מאיר. בשנים אוחזין (שם דף יב:) מצא שטרי חוב אין בהן אחריות נכסים יחזיר לפי שאין ב''ד נפרעין מהן: כשהוא גובה. הלוקח חוזר על הגזלן שהנגזל בא ונוטל שדהו כמות שהוא והלוקח חוזר על הגזלן שמכרה לו באחריות: (רש"י)

תוספות כאן בגזילה קיימת. תימה רועים מאי גזלה קיימת איכא וי''ל דאיירי ברועה בהמה של אחרים וגנב מהן גיזה וחלב ולאו משום דחשוד להרעות בשדות של אחרים דכיון שאין הבהמה שלו אין אדם חוטא ולא לו כדאמר בפרק קמא דבבא מציעא (דף ה:): משלם דמי פרה העומדת לילד. וכל שבח שמשעת גזלה עד שתלד לגזלן: חמשה גובין מן המחוררים. אע''ג דתנא מנינא תנא ושייר הנך דתנן בהניזקין (גיטין דף מח: ושם נ:) אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים מפני תיקון העולם והתם נמי שייר המקבל עליו לזון בן אשתו ובת אשתו וגט חוב שאין בו אחריות ומהכא קשה לשמואל דאמר בפ''ק דב''מ (דף יג.) אומר היה ר''מ שטר חוב שאין בו אחריות נכסים אין גובה לא מנכסים משועבדים ולא מבני חורין והכא משמע דגבי מבני חורין ומיהו בלאו הכי איתותב שמואל התם מברייתא אחריתי ויש לדחות דשמואל הוה מפרש שאין בו אחריות היינו שמפורש שלא קבל עליו אחריות והא דמוקי לה הכא כר''מ משום דלכאורה כוותיה אתיא: מאן שמעת ליה דאמר אחריות לאו טעות סופר כו'. וא''ת בלאו האי טעמא ה''מ למפרך מאן שמעת ליה דקניס ר''מ וש''מ דבשוגג קניס ואז לא הוה צריך לאתויי ברייתא אלא מתני' דהניזקין (גיטין דף מח: ושם) דאין מוציאין לאכילת פירות וי''ל דמכח זה לא ה''מ לאוכוחי דאתיא כר''מ דהא רבי יהודה נמי מצינן למימר דקניס לרב זביד דאמר דלרבי יהודה שבח שעל גבי הגזילה הוי דנגזל אע''ג דנשתנית ע''י כגון נטענה או נתעברה אצל גזלן והאי שבח שהשביח הלוקח היינו נמי שבח שעל גבי הגזלה ויקנוס בו ר' יהודה כמו בההיא דלקמן (ע''ב) לרב זביד ואע''ג דכי נוקי לה נמי כרבי יהודה אכתי מצי לאוכוחי דהשתא ר' יהודה דלא קניס ליה כולי האי קניס בשבח זה שע''ג קרקע ר''מ דקניס טפי לא כ''ש מכל מקום טפי ניחא ליה לאוכוחי מר' מאיר גופיה ר''י: דאתא בעל ארעא ושקיל ארעא ושבחא ש''מ בשוגג נמי קניס. ה''מ לשנויי דבשבח היתר על היציאה מיירי דההוא לא הוה קנס דכיון דקרקע אין נגזלת ברשותיה דמריה אשבחיה ולא דמי למטלטלי ואפילו לשמואל דאמר בפ''ק דב''מ (דף יד: ושם) דלוקח מגזלן לית ליה שבחא איכא לאוקמי כגון שקנו מידו כדאמר התם אלא דבלאו הכי משני שפיר אבל ליכא למימר דסתם שבח משמע הכל בין כנגד היציאה בין מה שיתר על היציאה דהא התם גבי פלוגתא דרב ושמואל במוכר שדה לחבירו ונמצאת שאינה שלו דפליגי אם יש לו שבח אם לאו היינו ע''כ בשבח היתר על היציאה דיציאה למה לא יטול מן הנגזל מי גרע מיורד בשדה חבירו שלא ברשות ועוד דעדיפא מיניה משנינן בפ' מי שמת (ב''ב דף קנז:) מאי שבח חצי שבח ומיהו המקשה ודאי ס''ד דטריף כל השבח אף שכנגד היציאה ולפי סברתו הא דתניא בפ''ק דב''מ (דף טו.) אם השבח יותר על היציאה נוטל השבח מבעל הקרקע והיציאה מב''ח ואוקמינן בגוזל ונגזל לא אתיא כר' ' מאיר דלר''מ אפי' יציאה מנגזל לית ליה משום דקנים א''נ יש לחלק דהתם איירי בלא ידע שהיא גזולה דבשוגג כי האי לא קנים: (תוספות)

דף צה - ב

גובה את הקרן מנכסים משועבדים ואת השבח מנכסים בני חורין דאתא בעל ארעא ושקיל ארעיה ושבחיה מאי לאו בעם הארץ דלא ידע דקרקע נגזלת או אינה נגזלת ואפי' הכי קאתי בעל קרקע ושקיל לארעא ושבחה ושמע מינה בשוגג נמי קניס אמרי לא בלוקח תלמיד חכם וידע תא שמע לצבוע לו אדום וצבעו שחור שחור וצבעו אדום ר' מאיר אומר נותן לו דמי צמרו דמי צמרו אין דמי צמרו ושבחו לא ואי סלקא דעתך בשוגג נמי קניס דמי צמרו ושבחו בעי למיתבא ליה אלא לאו ש''מ במזיד קניס בשוגג לא קניס ש''מ: רבי יהודה אומר גזילה חוזרת בעיניה ר''ש אומר רואין אותה כאילו היא שומא אצלו בכסף מאי בינייהו אמר רב זביד בשבח שעל גבי גזילה קמיפלגי ר' יהודה סבר דנגזל הוי ור''ש סבר דגזלן הוי רב פפא אמר דכ''ע שבח שעל גבי גזילה דגזלן הוי והכא למחצה לשליש ולרביע קמיפלגי רבי יהודה סבר שבח שעל גבי גזילה כוליה דגזלן הוי ורבי שמעון סבר למחצה לשליש ולרביע הוא דשקיל גזלן תנן גזל פרה ונתעברה אצלו וילדה רחל ונטענה אצלו וגזזה משלם כשעת הגזילה ילדה אין לא ילדה הדרא בעינא בשלמא לרב זביד דאמר שבח שעל גבי גזילה דנגזל הוי לר' יהודה הא מני רבי יהודה היא אלא לרב פפא דאמר דגזלן הוי הא מני לא רבי יהודה ולא ר''ש אמר לך רב פפא הוא הדין אפילו לא ילדה נמי כשעת הגזילה הוא דמשלם והא דקתני ילדה איידי דנסיב רישא ילדה נסיב סיפא נמי ילדה תניא כוותיה דרב פפא ר' שמעון אומר רואין אותה כאילו היא שומא אצלו בכסף למחצה לשליש ולרביע אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא איבעיא לן לר' שמעון דאמר למחצה לשליש ולרביע הוא דשקיל גזלן כי מסלקינן ליה בדמי מסלקינן ליה או דילמא מבשרא שקול ופשטנא מהא דאמר רב נחמן אמר שמואל שלשה שמין להן השבח ומעלין אותן בדמים ואלו הן בכור לפשוט ובעל חוב ללוקח ובעל חוב ליתומים אמר ליה רבינא לרב אשי מי אמר שמואל בעל חוב ללוקח יהיב ליה שבח והאמר שמואל בעל חוב גובה את השבח א''ל לא קשיא כאן בשבח המגיע לכתפים וכאן בשבח שאין מגיע לכתפים אמר ליה והא מעשים בכל יום וקא מגבי שמואל אפי' שבח המגיע לכתפים אמר ליה לא קשיא

רש"י גובה מנכסים משועבדים. שהוא קדם והויא כמלוה בשטר שהרי כתב לו בשטר המכירה שאם יטרפוה ממנו יחזור ויגבה מנכסיו: קניס. דלהדר שבח לנגזל: צבעו. שוגג חשיב ליה דאיכא אינשי טובא דלא ידעי דאסור לשנות בדבור של בעל הבית: בשבח שעל גבי גזילה. כגון שהשביחה אצלו ועדיין לא נטלה הימנו כגון ריקנית ונתעברה או טעונה גיזה: דרבי יהודה סבר דנגזל הוי. והכי קאמר רבי יהודה גזלה חוזרת בעיניה לבעליה בין לשבח בין לגריעותא כמו שהיא בשעת תביעה בב''ד היא חוזרת והיכא דגרעה כגון גזזה וילדה משלם פחתה ודאי דהדר קתבע ליה נגזל דמי גזיזה ועובר שגזל ממנו ופליגא אדר' מאיר דאמר כוליה שבחא יהיב ליה ואע''ג דקנה גיזה וולד בשינוי חזינא ליה כמאן דכוליה שבחא אכתי עלה כמי שלא נגזזה ומשלם כולה משום קנסא וקאמר ליה רבי יהודה כדאיתא השתא הדרא ואי הדר תבע נמי מיניה גיזה וולד יהיב ליה דמי דמעיקר' דקנה גיזה וולד בשינוי והיכא דעדיין כל השבח עליה חוזרת כמות שהיא ואתא ר''ש למימר אפילו שבחא עליה נוטלו גזלן דשינוי קונה ולא ישלם אלא דמים ראשונים כאילו היא שומא אצלו בכסף: דכ''ע שבח גזילה דגזלן הוי. ובעיניה דקאמר ר' יהודה כדמעיקרא קאמר: למחצה לשליש כו'. כדרך מנהג המדינה למקבלי בהמות להשביחן לזמן גדול כזה: לא ר' יהודה ולא ר''ש. וכ''ש דכר''מ לא מתוקמא דקתני רישא גזל פרה מעוברת וילדה רחל טעונה וגזזה משלם דמי פרה העומדת לילד כו' ולר''מ משלם גיזות וולדות כדהשתא: איידי דנסב רישא ילדה. לאשמועינן דלא משלם גיזות וולדות כדהשתא אלא דמי פרה העומדת לילד נקט נמי סיפא ילדה: בכור לפשוט. שהשביחו את הנכסים קודם חלוקה ובשעת חלוקה נוטל הבכור פי שנים בקרקעות צריך להחזיר לפשוט רביע השבח של חלק בכורה במעות שאין לו ליטול פי שנים במה שהשביח זה ואם השביח בי''ב זוז כשנטל זה פי שנים בקרקע נוטל מן השבח ח' זוזים צריך להחזיר לו ב' זוזים ומעלה לו בדמים ואין נותן לו מן הקרקע אלא אם רצה מסלקו בדמים ונותן לו שני זוזים ואין יכול לומר לו הפשוט תן לי קרקע כזה שוה ב' זוזים: ובעל חוב ללוקח. ב''ח הטורף לקוחות בשביל חוב שיש לו על המוכר אין לו כח במה שהשביח ליקח ומסלקו ב''ח בדמים ונותן לו דמי שבחו ואין נותן לו קרקע בשיעור שבחו: וב''ח ליתומים. ב''ח שיורד לנכסי יתומים בשביל חוב אביהן אין לו במה שהשביחו נכסים לאחר מיתת אביהן כלום ומעלה להן לשבחן בדמים ונותן מעות אם ירצה: גובה את השבח. ואינו מחזיר ללוקח כלום: המגיע לכתפים. כגון תבואה שגדלה כל צרכה נותנה ללוקח או דמיה: (רש"י)

תוספות דילמא בלוקח ת''ח דידע. וא''ת ואמאי גובה שבח מנכסים בני חורין דבפ''ק דב''מ (דף טו:) איפליגו בהכיר בה שאין שלו ולקחה אם מעות מתנה או פקדון אבל לכ''ע אין לו שבח וי''ל דהתם שלא באחריות והכא באחריות דבאחריות לא שייך למימר לא מתנה ולא פקדון: בשבח שעל גבי גזילה קמפלגי דרבי יהודה סבר דנגזל הוי. אבל שבח שלא ע''ג גזילה הוי דגזלן או משום דהוי שינוי גמור או משום תקנת השבים ואם גזל עצים ועשאן כלים או אפי' נסרים ועשאן כלים דהוי שינוי דהדר שמא מודה ר' יהודה דמשלם. כשעת הגזילה אף על גב דהוי שבח שע''ג הגזילה דכיון דטרח בהאי שינוי שייך ביה תקנת השבים ואף על גב דגבי נתן לצבוע לו אדום וצבעו שחור קאמר רבי יהודה דאם השבח יתר על היציאה כו' התם דלא נחת בתורת גזילה לא שייך תקנת השבים וכן צ''ל לרב פפא ע''כ דאמר לרבי יהודה שבח שעל גבי גזילה דגזלן הוי דהיינו משום תקנת השבים דהא ס''ל בההיא דצבוע לו אדום שינוי לא קני ובההיא לא שייך תקנת השבים כדפי' והשתא הוי סברא הפוכה דר' יהודה מדר''מ דבצבע לר''מ שינוי קונה ובגזלן אין קונה משום דקניס ולרבי יהודה בצבע שינוי לא קני ובגזלן קני משום תקנת השבים ור''ת מפרש דאין אנו צריכים לר' יהודה טעמא דתקנת השבים אלא סברא דר''י שינוי קונה ולרב זביד שבח שלא ע''ג גזילה דלא הדרא הוי דגזלן אבל שבח שע''ג גזילה דשינוי דהדר הוא ולא קני הוי דנגזל ולרב פפא אפי' דע''ג גזילה דשינוי דהדר הוא קני והוי דגזלן והא דלא קני בצבע לפי שאין מתכוין לקנותו וכן נראה דלא צריכי השתא לאוקמא ר''י כב''ש וא''ש נמי דלא חשיב ר' יהודה לעיל (דף צג:) בהדי הני תנאי דסברי שינוי אין קונה כי היכי דחשיב ר''ש דצביעא: מני לא ר' יהודה ולא ר''ש. וא''ת לעולם ר''ש היא לרב פפא ונימא הכי ילדה אין לא ילדה לא אלא הוי למחצה לשליש ולרביע וי''ל דלר''ש אפילו ילדה קאמר דלמחצה ושליש ורביע קשקיל גזלן דקאי אר''מ דאיירי בילדה: לר''ש כי מסלק כו'. לא בעי לר' יהודה כיון דמתקנת השבים מוקמי' לה כולה שבחא ביד גזלן פשיטא דמגופיה שקיל: שלשה שמין להן השבח. אע''ג דקתני ג' תנא ושייר גזלן ושייר נמי אריס שאם בא לסלקו מאריסותו מסלקו מן השבח בדמים:. שבח המגיע לכתפים. כאן פ''ה כגון תבואה שגדלה כל צרכה ושאין מגיע לכתפים שצריכה לקרקע וקשה דאם כן לפירושו גבי ב''ח אפי' מתבואה שאין צריכה לקרקע כדאמר והא מעשים בכל יום וקמגבי שמואל אפי' בשבח המגיע לכתפים ובפרק נערה שנתפתתה (כתובות דף נ:) משמע דלא גבי ב''ח אלא ממידי דצריכא לקרקע גבי הא דקאמר זיל הב ליה מתמרי דעל בודיא דפריך לא יהא אלא ב''ח וכה''ג מי הוי שקיל אלא דחזו לבודיא קאמינא סוף סוף כל העומד ליגזז כגזוז דמי דצריכי לדיקלא קאמינא וי''ל דשבח המגיע לכתפים קורא דבר שסופו ליתלש ולישא בכתפים אפי' כגון פגין או בוסר דצריכי לארעא ור''ת מפרש דשבח המגיע לכתפים כגון דבר הבא בטורח ובחזקת הבתים (ב''ב דף מב: ושם ד''ה שבח) מפורש: (תוספות)

דף צו - א

הא דמסיק ביה כשיעור ארעא ושבחא הא דלא מסיק ביה אלא כשיעור ארעא אמר ליה הניחא למאן דאמר אי אית ליה זוזי ללוקח לא מצי מסלק ליה לבעל חוב שפיר אלא למ''ד אי אית ליה זוזי ללוקח מצי מסלק ליה לבעל חוב לימא ליה אי הוו לי זוזי הוה מסלקינא לך מכוליה ארעא השתא הב לי גריוא דארעא שיעור שבחאי אמר ליה הכא במאי עסקינן כגון דשויה ניהליה אפותיקי דאמר ליה לא יהא לך פרעון אלא מזה: אמר רבא גזל והשביח ומכר וגזל והשביח והוריש מה שהשביח מכר מה שהשביח הוריש: בעי רבא השביח לוקח מהו בתר דבעיא הדר פשטה מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו: בעי רבא השביח עובד כוכבים מהו א''ל רב אחא מדפתי לרבינא תקנתא לעובד כוכבים ניקו ונעבוד אמר ליה לא צריכא כגון דזבניה לישראל סוף סוף הבא מחמת עובד כוכבים הרי הוא כעובד כוכבים לא צריכא כגון דגזל ישראל וזבנה ניהליה והשביחה עובד כוכבים והדר עובד כוכבים וזבנה לישראל מאי מי אמרינן כיון דמעיקרא ישראל והדר ישראל עבדי רבנן תקנתא או דלמא כיון דאיכא עובד כוכבים באמצע לא עבדו ליה רבנן תקנתא תיקו: אמר רב פפא האי מאן דגזל דיקלא מחבריה וקטליה אע''ג דשדיא מארעא לארעא דידיה לא קני מאי טעמא מעיקרא דיקלא מיקרי והשתא נמי דיקלא מיקרי דיקלא ועביד גובי לא קני השתא מיהת גובי דדיקלא מיקרי גובי ועבדינהו כשורי קני כשורי רברבי ועבדינהו כשורי זוטרי לא קני עבדינהו קצוצייתא קני אמר רבא האי מאן דגזל לוליבא ועבדינהו הוצי קני דמעיקרא לוליבא מיקרי והשתא הוצי הוצי ועבדינהו חופיא קני מעיקרא הוצי והשתא חופיא חופיא ועבדיה שרשורא לא קני מאי טעמא דהדר סתר ליה והוי חופיא בעי רב פפא נחלקה התיומת מהו תא שמע דאמר רבי מתון אמר רבי יהושע בן לוי ניטלה התיומת פסול

רש"י לא יהא לך פרעון אלא מזה. ואי נמי הוו ליה זוזי ללוקח לא מצי מסלק ליה: מה שהשביח מכר. ושקיל לוקח מחצה או שליש או רביע וכן יורש אי נמי כוליה שבחא כמתניתין מפני תקנת השבים כדאמרן לעיל בשמעתא קמייתא: כל זכות שתבא לידו. וכי היכי דגזלן אי אשבח הוה שקיל מחצה או שליש או רביע הכי נמי כי אשבח לוקח שקיל מחצה או שליש או רביע ואליבא דר''ש: וקטליה. קצצו: לא קני. לשלומי דמי אלא יהיב ליה דיקלא גופיה דליכא שנוי השם למקנייה: גובי. בלע''ז טרינקיי''ש: קצוצייתא. קרשים. הוצי. שנתקן עלה עלה מן השדרה: חופיא. אשקוב''א שבו מכבדים את הבית וחולק כל הוצא לשנים דתו לא הדרא: שרשרא. חבל: התיומת. כף תומר האמצעי העליון תיומת היא: (רש"י)

תוספות הא דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא. פירוש הא דקאמר שמואל ב''ח גובה את השבח דכיון דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא גובה את השבח בחנם מן הלקוחות ונראה דגם מיתמי גבי ב''ח השבח בחנם ואין נותן דמים כמו מן הלקוחות ואע''ג דאין להם על מי לחזור והוי כמו מתנה דלא גבי מינה ב''ח שבחא כדמשמע בפ''ק דב''מ (דף טו. ושם ד''ה ב''ח) דדוקא מלקוחות גובה לפי שכתב לו מוכר ללוקח אנא איקום ואשפי ואדכי ואמריק זביני אלין אינון ועמליהון ושבחיהון אבל מתנה דלא כתב ליה הכי ואין לו על מי לחזור לא מכל מקום גובה מן היתומים משום דכרעיה דאבוהון נינהו כדמוכח בפרק יש בכור (בכורות דף נב.) דתנן אין הבכור נוטל בראוי ולא בשבח ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונותיהם ופריך בגמרא והאמר שמואל ב''ח גובה את השבח ומשני מקולי כתובה שנו כאן ומזונות בנות נמי תנאי כתובה ככתובה דמי והתם משבח יתומים מיירי דאי משבח לקוחות א''כ מאי איריא דלא טרפי בנות משבח והא מגוף הקרקע נמי לא טרפי דאין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים אלא בשבח יתומים מיירי ודוקא כתובת אשה ומזונות דקילי לא גבי משבח אבל שאר ב''ח גבי ובקונטרס פירש התם מזון הבנות כגון נשא אשה ופסק לזון בתה ה' שנים ולפירושו אין ראיה דמצי מיירי שפיר בשבח לקוחות אבל לא נהירא דא''כ ה''ל למיתני ולא בת אשתו למזונות ועוד דלא שייך בהו תנאי כתובה והא דאמר בהמקבל (ב''מ דף קי.) יתומים אומרים אנו השבחנו ואין השבח שלך משמע דלא גבי משבח יתומים התם מיירי בשעשה אפותיקי ואמרי אנו השבחנו ותן לנו יציאה כדין היורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות וכן מוקי לה במסקנא בעשאו אפותיקי וגם בתחילה משמע דמיירי בעשאו אפותיקי דקאמר על היתומים להביא ראיה מ''ט ארעא כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגביא דמיא ואי לא מיירי דשויה אפותיקי אמאי הויא בחזקת ב''ח ויתמי נייתו ראיה אדרבה ארעא בחזקת יתמי קיימא דאי בעי מסלקי ליה בזוזי ועל ב''ח להביא ראיה אלא ודאי בעשאוהו אפותיקי איירי וגרע כחו של בעל חוב טפי במה שעשה לו הלוה אפותיקי דהויא כאחת משדותיו דמשלם יציאה למי שמשביח ואילו לא עשאו אפותיקי היה גובה הכל מן היתומים בלא פריעת יציאה כמו מלקוחות כדפירשתי והשתא מצינו למימר דבלקוחות נמי אם עשאה אפותיקי יש לו לשלם ללוקח היציאה אפי' מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא ולמסקנא דמוקי לה הכא בעשאה אפותיקי לא נחלק עוד בין מסיק ביה שיעור ארעא ולא מסיק ובטל במסקנא אותו חילוק דכיון שעשאו אפותיקי משלם יציאה אע''ג דמסיק שיעור ארעא ושבחא ומיהו יש לחלק דבלקוחות כיון שיש להם על מי לחזור היכא דמסיק שיעור ארעא ושבחא אינו פורע יציאה אפי' עשאה אפותיקי דמשום דעשה אפותיקי לא יגרע כח ב''ח בכך כיון שיש ללוקח על מי לחזור דדוחק לומר דבמסקנא דמוקי לה בעשאה אפותיקי לא צריך למה שהיה מחלק בין מסיק ביה שיעור ארעא ללא מסיק שהרי כל אלו דברי רב אשי שהיה משיב לרבינא דבכל הספרים כתוב אמר ליה הא דמסיק ביה שיעור ארעא כו' א''ל הכא במאי עסקינן דשויה ניהליה אפותיקי ואין דומה שהיה חוזר מדבריו הראשונים ומיהו אור''י לפי הספרים שכתוב בהן אמר ליה כאן בשבח המגיע לכתפים כאן כו' אותו תירוץ ודאי לא קאי ומיהו ברוב הספרים גרסינן וכי תימא כאן בשבח המגיע לכתפים כו': הניחא למאן דאמר כו'. פלוגתא היא בפרק מי שהיה נשוי (כתובות דף צא: ושם) גבי ההוא גברא דהוו מסקי ביה אלפא זוזי ומאן דאית ליה דלא מצי מסלק ליה היינו רמי בר חמא דסבר התם למימר דהיינו מתניתין: כל זכות שתבא לידו. אע''ג דבפ''ק דב''מ (דף טו: ושם) משמע דאפי' לרב דאמר יש לו שבח בשלא הכיר בה שאינו שלו ולקחה היינו מגזלן אבל נגזל לא יהיב שבח היינו בקרקע שאין נגזלת דגזלן גופיה לית ליה שבח אבל הכא במטלטלין שיש שבח לגזלן מפני תקנת השבים גם ללוקח ממנו יש לו: דגזל דיקלא וקטליה. אע''ג דגזל בהמה וקטלה קני התם הוי שינוי דמינכר טפי: נחלקה התיומת כו'. מצא ר''י בתשובת הגאונים ניטלה התיומת אותו הוצא העליון בראש הלולב שאין הוצא למעלה הימנה ' והוא כשני הוצין דבוקין זה בזה ונקראין תיומת וכן משמע מתוך ה''ג שרוצים לפרש כן ולדבריהם לא ימצא לנו לולב כשר כי בטורח נמצאין אותן שיש להם תיומת כזה אפי' אחד בה' מאות ויש לומר שאף לדבריהם אין פסול אלא שהיה מתחילה כענין זה ונחלק שנשתנה מברייתו ובקונטרס פירש נחלקה תיומת שני עלים עליונים אמצעיים ששם כלה השדרה נחלקה זה מזה ונסדקה השדרה עד העלין של מטה מהן ומתוך פירושו משמע שנסדק השדרה כל כך שנראה העלין העליונים חלוקין ומפוזרין זה מזה ועוד אור''י דיש מפרשים שכל עלי הלולב כפולין כל אחד לשנים ויש בראש הלולב בסוף השדרה ב' עלין יוצאין ממנה שכל אחד כפול לשנים כשאר עלי הלולב ואותם שנים עלין היוצאין מראש השדרה נקראין תיומת ואהנהו בעי נחלקה התיומת מהו אם נחלקו זה מזה דהיינו קצת מן השדרה ומיהו אין רוב הלולבין . נמצאין כענין זה ומכל מקום יש לומר דבעי דאי משתכח כה''ג תיומת ונחלקה מהו: ניטלה התיומת פסול. נראה לר''י דהא דאמר נקטם ראשו פסול היינו שנקטמו הרבה מן העלין תדע דאין לך נקטם יותר מבנטילת התיומת ומשמע דוקא ניטלה אבל נקטם כשר ועוד אר''י דמצי למימר דניטלה אצטריכא ליה דס''ד דהוי הדר טפי כשניטלה כולה יותר מנקטם: (תוספות)

דף צו - ב

מאי לאו הוא הדין לנחלקה לא ניטלה שאני דהא חסר לה איכא דאמרי ת''ש דא''ר מתון א''ר יהושע בן לוי נחלקה התיומת נעשה כמי שנטלה ופסול ש''מ אמר רב פפא האי מאן דגזל עפרא מחבריה ועבדיה לבינתא לא קני מאי טעמא דהדר משוי ליה עפרא לבינתא ועבדיה עפרא קני מאי אמרת דלמא הדר ועביד ליה לבינתא האי לבינתא אחריתי הוא ופנים חדשות באו לכאן ואמר רב פפא האי מאן דגזל נסכא מחבריה ועביד זוזי לא קני מאי טעמא הדר עביד להו נסכא זוזי ועבדינהו נסכא קני מאי אמרת הדר עביד להו זוזי פנים חדשות באו לכאן שחימי ועבדינהו חדתי לא קני חדתי ועבדינהו שחימי קני מאי אמרת הדר עביד להו חדתי מידע ידיע שיחמייהו: זה הכלל כל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה: (זה הכלל) לאתויי מאי לאתויי הא דאמר ר' אלעא גנב טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור נעשה שינוי בידו וקנאו טבח ומכר שלו הוא טובח שלו הוא מוכר ההוא גברא דגזל פדנא דתורי מחבריה אזל כרב בהו כרבא זרע בהו זרעא לסוף אהדרינהו למריה אתא לקמיה דרב נחמן אמר להו זילו שומו שבחא דאשבח אמר ליה רבא תורי אשבח ארעא לא אשבח אמר מי קאמינא נשיימו כוליה פלגא קאמינא א''ל סוף סוף גזילה הוא וקא הדרה בעינא דתנן כל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה אמר ליה לא אמינא לך כי יתיבנא בדינא לא תימא לי מידי דאמר הונא חברין עלאי אנא ושבור מלכא אחי בדינא האי אינש גזלנא עתיקא הוא ובעינא דאיקנסיה: מתני' גזל בהמה והזקינה עבדים והזקינו משלם כשעת הגזלה רבי מאיר אומר בעבדים אומר לו הרי שלך לפניך גזל מטבע ונסדק פירות והרקיבו יין והחמיץ משלם כשעת הגזלה מטבע ונפסל תרומה ונטמאת חמץ ועבר עליו הפסח בהמה ונתעבדה בה עבירה או שנפסלה מעל גבי המזבח או שהיתה יוצאה ליסקל אומר לו הרי שלך לפניך: גמ' אמר רב פפא לא הזקינה הזקינה ממש אלא אפי' כחשה והא אנן הזקינה תנן כחשה כגון הזקינה דלא הדר בריא אמר ליה מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי הכי קאמרי משמיה דרבי יוחנן אפילו גנב טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור נעשה שינוי בידו וקנאו טבח ומכר שלו הוא טובח שלו הוא מוכר אמר ליה לאו אמינא לך לא תחליף גברי ההוא משמיה דרבי אלעא איתמר: רבי מאיר אומר בעבדים אומר לו הרי שלך לפניך: אמר רב חנינא בר אבדימי אמר רב הלכה כרבי מאיר ורב שביק רבנן ועביד כרבי מאיר אמרי משום דברייתא איפכא תניא ורב שביק מתניתין ועביד כברייתא רב מתניתין נמי איפכא תני ומאי טעמיה דרב דאפיך מתני' מקמי דברייתא אדרבה ניפוך לברייתא מקמי מתניתין אמרי רב נמי מתניתין איפכא אתניה ואי בעית אימא כי לא אפיך חדא מקמי חדא חדא מקמי תרתי אפיך דתניא המחליף פרה בחמור וילדה וכן המוכר שפחתו וילדה זה אומר ברשותי ילדה והלה שותק זכה בה זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע יחלוקו זה אומר ברשותי וזה אומר ברשותי ישבע המוכר שברשותו ילדה לפי שכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין דברי ר' מאיר וחכמים אומרים אין נשבעין לא על העבדים ולא על הקרקעות האי הלכה כר' מאיר הלכה כרבנן מיבעי ליה הכי קאמר למאי דאפכיתו ותניתו הלכה כרבי מאיר

רש"י מאי לאו ה''ה לנחלקה. וכיון דלענין פסול מפסלא לענין מקנה נמי שינוי הוא וקני: פנים חדשות באו לכאן. לא זו היא לבינה הראשונה אלא זו לבינה אחרת שהוצרך תיקון וגיבול בפני עצמה ומשונה היא מהראשונים דאי אפשר לצמצם או גדולה או קטנה: נסכא. פלטא של כסף: הדר עביד להו נסכא. אם ירצה ושינוי החוזר לברייתו הוא והכא ליכא למימר פנים חדשות דאין אדם מקפיד על רבועה ותקונה אלא שתהא חתיכה בעלמא: שחימי. שחורין כעין ישנים: ועבדיה חדתי. שליבנה: לא קני. שסופן לחזור ליושנן: נעשה שינוי בידו וקנאו. לכך דאם טבח ומכר שלו הוא טובח ושלו הוא מוכר ואין משלם אלא כפל: פדנא. תרגום של צמד בקר ופדן ארם על שם ששני ארמים היו ארם נהריים וארם צובה: כרבא. חרישה: דאמר הונא חברין עלאי דאנא ושבור מלכא. שמואל אחי בדינא: מתני' בעבדים אומר לו הרי שלך לפניך. דכקרקע דמי וברשותיה דמריה קיימי: גזל מטבע ונסדק. שינוי הניכר הוא: ונעבדה בה עבירה. נרבעת או נעבדה פסולה לקרבן כדתניא בשור שנגח ארבעה וחמשה (לעיל דף מ:): שנפסלה מעל גבי המזבח. במום שאין ניכר כדוקין שבעין: פטורין. דכל בהמות לאו למזבח קיימי: גמ' אלא אפילו כחשה. דלא הוי שינוי כולי האי דלא אישתני כולי גופה: איפכא תניא. רבי מאיר אומר כשעת הגזלה וחכמים אומרים בעבדים אומר לו הרי שלך לפניך וקאמר רב הלכה כר' מאיר דמתניתין דהיינו רבנן דברייתא: איפכא אתנייה. רבותיו: ואב''א כי לא מפכינא. מתני' מקמי ברייתא: חדא מקמי חדא. אבל חדא משנה מקמי תרתי ברייתא מפיך והכא תרתי איכא חדא הא דאמרן לעיל ברייתא איפכא תניא ואידך הא דתניא כו': המחליף כו'. להכי נקט מחליף גבי בהמה ולא תנא מוכר כדנקט בשפחה דבהמה אינה נקנית בכסף עד שימשוך וכי משך דבר הנראה לעינים הוא אם ילדה אם לאו ואין כאן ספק אבל בחליפין מתוקמא כגון שלא משך בעל החמור את הפרה אלא בעל הפרה משך את החמור ונקנית הפרה אל בעל החמור במשיכת החמור בכל מקום שהיא כדתנן קדושין (ד' כח.) כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין ולא ידעינן השתא אי כבר ילדה פרה בשעת משיכת החמור וברשות מוכר ילדה או לאחר משיכת החמור וברשות לוקח [ילדה]: וכן המוכר שפחתו. עבד כנעני נקנה בכסף ואע''ג שאין לפנינו בשעת מתן מעות: והלה שותק. ברי ושמא ברי עדיף: ישבע המוכר. דאיכא הודאה במקצת ואיכא שבועה דאוריית' דקטע לידיה דאם קתבע ליה האי לוקח שפחה שלימה יש לי בידך עם ולדה וזה אומר אין שפחה שלימה יש לך בידי אבל לא ולדה דמודה ליה במקצת ומשום הילך לא מפטר דהא קטע ידה ולאו הילך הוא והכי מוקי לה בהשואל: נשבעין ולא משלמין. מי שתובעים אותו ישבע ויפטר דכתיב (שמות כב) ולקח בעליו ולא ישלם מי שעליו לשלם הוא נשבע ולא נשבע התובע ויטול: אין נשבעין. וברשות מוכר תעמוד עד שיביא לוקח ראיה אלמא לרבנן עבדא כמקרקעי דמי: אין נשבעין על הקרקעות. בפרק הזהב (ב''מ דף נו.): אי הכי. דמתניתין נמי בעינן למיתנא איפכא הלכה כרבנן מבעי ליה: (רש"י)

תוספות ועבדיה זוזי לא קני. דוקא עבדיה זוזי אבל עשה מן הנסכא כלי כגון כוס של כסף קני אע''ג דהדר עביד ליה נסכא דלא גרע מנסרים ועשאן כלים אבל זוזי ולבינה אין תורת חשיבות עליהן כ''כ: המחליף פרה בחמור. אורחא דמילתא נקט שדרך להחליף פרה בחמור ולמכור שפחה בדמים אבל אין לפרש דלא מצי למינקט המוכר פרה וילדה לפי שאין פרה נקנית בכסף אלא במשיכה ובשעת משיכה רואה אם ילדה אם לאו אבל שפחה נקנית בכסף דעבדים הוקשו לקרקעות דהא רבי מאיר קתני לה ורבי מאיר לא מקיש דהא קאמר דנשבעים על העבדים ועל הקרקעות אית ליה דאין נשבעין כדמוכח בשבועות (דף מג. ושם) גבי יש דברים שהן כקרקע ואינן כקרקע וכיון דלא מקיש לענין שבועה ה''ה לענין קנין דהא מייתי ראיה הכא משבועה אגזל ומיהו קצת יש לחלק דלענין גזל ושבועה נראה לגמרא להשוות דתרוייהו נפקי על ידי כלל ופרט גזל לקמן בפ' בתרא (דף קיז:) ושבועות בפרק [שבועת הדיינים] (שבועות דף מב:): והלה שותק זכה בה. למ''ד דברי ושמא ברי עדיף ניחא ולמאן דאמר לא ברי עדיף אור''י שהוא מפרש דשתיקה כהודאה דמיא ולא כאומר איני יודע: (תוספות)

דף צז - א

ומי אמר רב עבדא כמקרקעי דמי והאמר רב דניאל בר רב קטינא אמר רב התוקף בעבדו של חבירו ועשה בו מלאכה פטור ואי ס''ד עבדא כמקרקעי דמי אמאי פטור ברשותא דמריה קאי הכא במאי עסקינן שלא בשעת מלאכה כי הא דשלח ליה רבי אבא למרי בר מר בעי מיניה מרב הונא הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר או אין צריך להעלות לו שכר ושלחו ליה אינו צריך להעלות לו שכר הכי השתא בשלמא התם בין למ''ד ביתא מיתבא יתיב ניחא ליה בין למ''ד {ישעיה כד-יב} ושאיה יוכת שער ניחא ליה אלא הכא מי ניחא ליה דנכחוש עבדיה אמרי ה''נ ניחא ליה דלא ליסתרי עבדיה בי רב יוסף בר חמא הוו תקיף עבדי דאינשי דמסיק בהו זוזי ועבדי בהו מלאכה א''ל רבה בריה מ''ט עביד מר הכי א''ל דאמר רב נחמן עבדא נהום כריסיה לא שוי אמר ליה אימא דאמר רב נחמן כגון דארו עבדיה דמרקיד בי כובי כולהו עבדי מעבד עבדי א''ל אנא כרב דניאל סבירא לי דאמר רב דניאל בר רב קטינא אמר רב התוקף בעבדו של חבירו ועשה בו מלאכה פטור אלמא ניחא ליה דלא ליסתרי עבדיה אמר ליה הני מילי היכא דלא מסיק בהו זוזי מר כיון דמסיק בהו זוזי מיחזי כרבית דאמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אף על פי שאמרו הדר בחצר חבירו שלא מדעתו א''צ להעלות לו שכר הלוהו ודר בחצר חבירו צריך להעלות לו שכר א''ל הדרי בי: איתמר התוקף ספינתו של חבירו ועשה בה מלאכה אמר רב רצה שכרה נוטל רצה פחתה נוטל ושמואל אמר אינו נוטל אלא פחתה אמר רב פפא לא פליגי הא דעבידא לאגרא הא דלא עבידא לאגרא ואיבעית אימא הא והא דעבידא לאגרא הא דנחית ליה אדעתא דאגרא והא דנחית ליה אדעתא דגזלנותא: גזל מטבע ונסדק [וכו']: אמר רב הונא נסדק נסדק ממש נפסל פסלתו מלכות ורב יהודה אמר פסלתו מלכות נמי היינו נסדק אלא ה''ד נפסל שפסלתו מדינה זו ויוצאה במדינה אחרת א''ל רב חסדא לרב הונא לדידך דאמרת נפסל פסלתו מלכות הרי פירות והרקיבו יין והחמיץ דכי פסלתו מלכות דמי וקתני משלם כשעת הגזילה א''ל התם נשתנה טעמו וריחו הכא לא נשתנה א''ל רבא לרב יהודה לדידך דאמרת פסלתו מלכות נמי היינו נסדק הרי תרומה ונטמאת דכי פסלתו מלכות דמי וקתני אומר לו הרי שלך לפניך א''ל התם לא מינכר היזיקה הכא מינכר היזיקה איתמר המלוה את חבירו על המטבע ונפסלה המטבע רב אמר

רש"י פטור. מלשלם לבעליו שכרו: שלא בשעת מלאכה. בשעה [שאינו רגיל] לעשות מלאכה או שאין עכשיו לבעליו מלאכה לעשות דזה נהנה וזה אין חסר הוא ופטור: כדשלח ליה כו' הדר בחצר חבירו. ומוקמינא לה בפ''ב (דף כא.) בחצר דלא קיימא לאגרא: ביתא מיתבא יתיב. זה הדר בתוכה ההנהו לבית זה שהוא מיושב בדיורין: יתיב. אין חרב לפי שהדר בתוכה טם ומשפיץ סדקיה תמיד: ושאיה יוכת שער. שד הוא ושמו שאיה מכתת שערים וכותלי בית שאין אדם דר בתוכה: דלא נסתרי. שלא ילמד דרכי הבטלה: פחתה. אם נשברה או נתקלקלה ודמי פחתה יתירין על שכרה נוטל דמי פחתה: עביד לאגרא. מסתמא כי נחית לה אדעתא דאגרא נחית הלכך לאו בתורת גזלן דיינינן ליה ונותן שכרה על כרחו אם רבין הן על דמי פחתה: הא דלא עבידא לאגרא. לא יהיב ליה אלא פחתה: נחת לה אדעתא דאגרא. רצה שכרה נוטל ואם פחתה יתר על שכרה נוטל דמי פחתה דהא ע''כ שקלה וגזל הוא: נחית לה אדעתא דגזלנותא. אפי' שכרה גדול מפחתה לא יהיב אלא פחתה דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה: פסלתו מלכות. המלך צוה שלא יצא לא במדינה זו ולא במדינה אחרת: היינו נסדק. דכיון דלא נסדק לגמרי היזק גמור הוא ומשלם כשעת הגזלה: אלא היכי דמי נפסל. דקתני מתניתין הרי שלך לפניך כגון שפסלתו מדינה זו בני מדינה פסלוהו מעצמן: ויוצא במדינה אחרת. שיכול לומר לו לך להוציאו שם: תרומה לא מינכר היזיקה. לא נשתנה מראיתה משאר חטים: הכא מינכרא הזיקה. שאין צורה זו דומה לצורה של כל היוצאים עכשיו וכשגזלה הימנו היו כל צורות המדינות שוות לה: המלוה את חבירו. שום פרגמטיא: על המטבע. שקצץ לו מעות: (רש"י)

תוספות ומי אמר רב עבדא כמקרקעי דמי והאמר רב דניאל בר רב קטינא כו'. ואם היה כמקרקעי דמי אפי'. נחת ליה בתורת גזלנות לא נפק מרשותיה דמריה דהוי כקרקע דאין נגזלת ומשלם אגרא היכא דקאי לאגרא כמו ספינה דלקמן היכא דלא נחת ליה בתורת גזלנות: הלוהו ודר בחצירו. כולה סוגיא דהכא כלישנא קמא דאיזהו נשך (ב''מ דף סד: ושם) צ''ע היאך הלוה מותר לעשות שום טובה למלוה אפי' דברים שהיה עושה לו בלא הלואה ואפילו דברים שאין רגילות ליטול מהן שכר יהא אסור דומיא דחצר דלא קיימא לאגרא וכ''ש דברים שאין רגילות להשאיל בחנם כגון להשאיל סוסו שיהא אסור אפי' הוא כ''כ אוהבו שבלאו הכי היה משאילו וא''כ יותר מדאי יש לו ליזהר ללוה שלא יעשה למלוה שום הנאה וי''ל דדוקא מילי דפרהסיא ואוושא טובא כגון לדור בחצירו ולתקוף בעבדו אבל להשאיל לו כליו או אפי' סוסו כיון דבלאו הכי משאילו מותר ודיקא נמי. דנקט במתני' חצירו ולא נקט לא ישכיר לו כליו או בהמתו בפחות ועוד שמא י''ל דכל היכא דקודם הלואה היו אוהבים זה את זה שהיו משאילין חצר זה לזה אם היו צריכין מותר להשאיל אף לאחר הלואה ומתני' דאיזהו נשך (שם) בסתם בני אדם שאין רגילות שיהא עושה לוה למלוה אותה הנאה בלא הלואה דומיא דהקדמת שלום שאין אסור אלא באותו שלא היה רגיל להקדים לו מקודם לכן ומיהו אפילו דבר שהיה משאילו בלאו הכי כגון חצר דלא קיימא לאגרא אם נכנס שלא מדעת חבירו חייב אע''פ שאם לא הלוה לו לא היה חייב לתת לו שכר כדמשמע הכא ולפי זה ההיא דאיזהו נשך (שם). איירי דוקא בחצר דקיימא לאגרא דהתם איירי מדעתו כדקאמר לא ישכור הימנו בפחות אבל בלא קיימא לאגרא היה מותר כיון דברשותו נכנס וגם בלא הלואה היה מניח לו לדור בחנם והאי דקאמר התם עלה דמילתא דהכא מאי קמ''ל תנינא ומשני מהו דתימא ה''מ חצר דקיימא לאגרא כו' קמ''ל לא בעי למימר קמ''ל דמתניתין איירי אפילו בדלא קיימא לאגרא דמתניתין ודאי לא מיירי אלא דוקא בדקיימא לאגרא כיון דמיירי מדעתו אלא ה''פ קמ''ל דאפי' לא קיימא לאגרא אסור היכא דלא הוי מדעתו ופירוש זה דחוק דהפשט משמע דאמתניתין קאי וקמ''ל דמתני' איירי אפי' בדלא קיימא לאגרא אע''ג דאיירי שנכנס מדעתו: המלוה את חבירו על המטבע. פ''ה הלוה לחבירו שום פרקמטיא על המטבע שקצב לו במעות נותן לו מעות שיוצאין בשעת פרעון דהא קבל עליו לתת מטבע ודוקא הלוהו פרקמטיא אבל הלוהו מעות מה שהלוהו משלם לו עכ''ל הקונטרס ולפירושו נראה דאם הלוהו מעות נמי וקצב לו שישלם לו מעות דמשלם מטבע היוצא באותה שעה דמעות שנפסלו לאו מטבע נינהו ולא נקט בקונטרס פרקמטיא אלא משום דכשמלוה אדם מעותיו אין רגילין להזכיר דבר אבל כשמוכר פרקמטיא אפי' אמר סתם כך וכך מעות תתן צריך לשלם לו מטבע היוצא וקשה לפירושו דה''ל למימר המוכר לחבירו על המטבע או ה''ל למינקט הקיף ועוד כיון דמעות פרקמטיא זוקף עליו במלוה אין סברא כלל לחלק בין הלוהו מעות לפרקמטיא שמכר במעות ונראה. לפרש דאין חילוק בין מכר לו פרקמטיא בין הלוהו מעות ומיירי כשהתנה עמו ע''מ שישלם לו מעות וכיון שפירש לו כך סתמא דמילתא לכך פירש שאם יפסל יתן לו מטבע היוצא דאותו שנפסל אין שמו מטבע ושמואל סבר דכיון שיוצא במישן שם מטבע עליו ועוד אור''י די''ל כגון שהלוהו סאה חטין ואמר לו או תחזור לי סאה או כך וכך מעות ואילו במעות לחודייהו קצב היה משלם לו מטבע שנפסל אבל הכא שלא זקף עליו במלוה גמורה שיכול לפרוע לו. חטין אם ירצה נותן לו מטבע היוצא באותה שעה ולכל הפירושים אם הלוהו מעות סתם מעות שהלוה לו (תוספות)

דף צז - ב

נותן לו מטבע היוצא באותה שעה ושמואל אמר יכול לומר לו לך הוציאו במישן אמר רב נחמן מסתברא מילתיה דשמואל דאית ליה אורחא למיזל למישן אבל לית ליה אורחא לא איתיביה רבא לרב נחמן אין מחללין על המעות שאינם יוצאות כיצד היו לו מעות כוזביות ירושלמיות או של מלכים הראשונים אין מחללין הא של אחרונים דומיא דראשונים מחללין א''ל הכא במאי עסקינן כשאין מלכיות מקפידות זו על זו אלא כי אמר שמואל כשמלכיות מקפידות זו על זו היכי מצי ממטי להו דממטי לה ע''י הדחק דלא בחשי ואי משכחי קפדי ת''ש אין מחללין על מעות של כאן והן בבבל ושל בבל והן כאן של בבל והן בבבל מחללין קתני מיהת אין מחללין על מעות של כאן והן בבבל אע''ג דסופו למיסק להתם הכא במאי עסקינן כשמלכיות מקפידות זו על זו אי הכי של בבל והן בבבל למאי חזו חזו דזבין בהו בהמה ומסיק לירושלים והתניא התקינו שיהו המעות יוצאות בירושלים מפני כך א''ר זירא לא קשיא כאן בזמן שיד ישראל תקיפה על אומות העולם כאן בזמן שיד אומות העולם תקיפה על עצמן ת''ר איזהו מטבע של ירושלים דוד ושלמה מצד אחד וירושלים עיר הקודש מצד אחר ואיזהו מטבע של אברהם אבינו זקן וזקינה מצד אחד ובחור ובתולה מצד אחר בעא מיניה רבא מרב חסדא המלוה את חבירו על המטבע והוסיפו עליו מהו אמר לו נותן לו מטבע היוצא באותה שעה א''ל ואפילו כי נפיא א''ל אין א''ל אפי' כי תרטיא א''ל אין והא קא זיילין פירי אמר רב אשי חזינן אי מחמת טיבעא זיל מנכינן ליה

רש"י נותן לו מטבע היוצא. בשעת פרעון דהא קיבל עליו לתת לו מטבע והאי לאו מטבע הוא ודוקא הלוהו פרגמטיא אבל הלוהו מעות את שהלוהו משלם לו: על מעות שאין יוצאות. כלל בירושלים דלאו כסף צורה קרינא ביה: כוזביות. מטבע של בן כוזיבא וירושלמיות הוו וה''ג כוזביות ירושלמיות או של מלכים הראשונים וכוזביות וירושלמיות לא נפקי כלל ל''א כוזביות של כזיב וה''ג כוזביות או ירושלמיות או של מלכים הראשונים: הא של אחרונים. דנפקי במדינה אחרת ודומיא דראשונים הוא בכך דאין יוצאות כאן במקומו של בעל הבית שנפסלו בכאן: מחללין. ואף על גב דלית ליה אורחא להתם במקום שיוצאין שהרי בירושלים צריך לילך ולהוציאן וקשיא לרב נחמן אליבא דשמואל דאמר אבל לית ליה אורחא למישן לא: אלא כי אמר. רב נחמן אליבא דשמואל דכי לית ליה אורחא למישן לא: כשמלכיות מקפידות. בתמיה אי הכי כי אית ליה אורחא למישן היכי מצי ממטי להו הא כי בדקי להו בני מדינה זו ומשכחי ליה אותן מעות מפסדי ליה: ומשני דלא בחשי. שאין מקפידין כל כך שיהו בודקין ומחפשין על דבר זה ואי אשכחי קפדי הלכך אית ליה אורחא שנצרך לילך שם יקבלם ויוציא לשם בסחורה ואי לאו הואיל ואין יכול להראותם בכאן בפרהסיא לבני מישן הבאים כאן אם רוצה לא יקבלם: אין מחללין על מעות של כאן והן בבבל. אין מחללין מעשר שני על מעות של כאן ירושלים והמעות והבעלים בבבל הואיל ואינן יוצאות מיד במקום שהן שם דבעינן מצוי בידך וליכא ולא על של בבל והן בכאן בירושלים והפירות לא שני לן כל היכא דאיתנהו יכול לחללן והן חוץ לירושלים קתני מיהת אין מחללין על המעות של כאן והן בבבל אלמא אע''ג דאית ליה אורחא למישן כגון הכא דסופו לעלות כאן ולהוציאן ואפ''ה לא קרי להו מעות היוצאות: מקפידות זו על זו. יתר מדאי דבחשי ובדקי הלכך מסוכנות הן של בבל במלכות ירושלים דמקפדת ובחשי טפי: למאי חזי. הא לא מצי לאמטויינהו להכא: והתניא התקינו כו'. ואמאי תני לעיל ולא על של בבל והן כאן: דוד ושלמה. כתוב מצד אחד ומצד שני כתוב ירושלים עיר הקדש: בחור ובתולה. יצחק ורבקה: זקן וזקינה. אברהם ושרה: והוסיפו עליהן מהו. אליבא דרב דאומר נותן לו מטבע של אותה שעה היכא דהוסיפו עליו מאי אמר רב: באותה שעה. בשעת פרעון: כי תרטיא. סלע גדול במדה מחזקת רובע: והא קזיילין פירות. לגבי מטבע זו נמצא שמשתכר זה בתוספת ואינה דומה לראשונים והוי רבית: (רש"י)

תוספות יפרע לו אפי שנפסל ואם תאמר ומ''ש מגזלן דתניא גזל מטבע ונפסל אומר לו הרי שלך לפניך משמע משום דישנו בעין אבל ליתנהו בעין משלם כשעת הגזילה והכא גבי הלואה אפי' איתנהו בעין כי ליתנהו דמי דמלוה להוצאה ניתנה וי''ל דיש לחלק בין הלואה לגזילה דמטבע שנפסל חשיב כהוזל וכמעיקרא שוין ד' ולבסוף שוין זוזא גבי גזלן אמרינן דכי ליתנהו בעין דמשלם כדמעיקרא אבל גבי הלואה היכא דהוזל משלם כי זולא דהשתא כדאמרינן באיזהו נשך (ב''מ דף עה.) מלוה אדם כור חטין הוזלו נותן חטין הוקרו נותן דמיהן ומטבע שנפסל ודאי הוי כהוזל ונראה דרב ושמואל סברי כרב הונא דלעיל דלרב יהודה דחשיב מטבע שנפסל כנסדק גבי הלואה לא מצי פטר נפשיה במטבע שנפסל אבל לרב הונא דלא חשיב ליה כנסדק מצי פטר ליה נפשיה בנפסל אע''פ דרב הונא מדמה מטבע שנפסל לתרומה ונטמאת וחמץ שעבר עליו הפסח והא פשיטא דאין לוה יכול לשלם תרומה טמאה תחת תרומה טהורה וחמץ אסור בתשלומין היתר לא דמי לגמרי דמטבע שנפסל דמי להוזל והנהו לא דמו להוזל ומכל מקום כשהוא בעין יכול לומר הרי שלך לפניך וכשאינו בעין אפי' בהוזל משלם כדמעיקרא: . אי הכי של בבל והן בבבל למאי חזי. קצת משמע דלא פריך אלא לרב נחמן דאוקי מילתא דשמואל דוקא בדאית ליה אורחא למישן מדפריך א''ה של בבל כו' משמע דאי לאו דאוקמא כשמלכיות מקפידות לא הוה קשה ולא מידי וקשה לר''י דבלאו רב נחמן צריך ע''כ לאוקמי ברייתא בתרייתא כשמלכיות מקפידות דלא תיקשי מינה לשמואל דחשיב ליה מטבע אפילו לית. ליה אורחא למישן אי ליתא לדרב נחמן והכא קתני דאין מחללין על מעות של כאן והן בבבל ואע''ג דאית ליה אורחא לירושלים ותקשי נמי עלה דברייתא בתרייתא מההיא דלעיל דשל מלכים אחרונים מחללין אע''ג דאין יוצאות שם במקום שעומד לפי שיוצאת במקום אחר והכא קתני דעל מעות של כאן והן בבבל אין מחללין אע''ג דיוצאות בירושלים אלא התם איירי כשאין מלכיות מקפידות אם נראות מטבע של מלך האחד במדינתו של זה הלכך [באים] בני מלכיות אחרת כאן ומוכרין בהמתם במטבע שלהם ויכול הוא להוציאם בירושלים לבני שאר מדינות הבאות לכאן והכא איירי במקפידות ונראה לר''י דודאי אי לאו מילתיה דרב נחמן הוה א''ש הכל ולא הוה צריך לאוקמא ברייתא בתרייתא כשהמלכיות מקפידות דלא קשה מיניה לשמואל ולא לההיא ברייתא דלעיל דיש לחלק בין מעות של כאן והן בבבל להנהו דלעיל דאיירי במטבע שנפסל במקום אחד ויוצא במקום אחר דהתם ודאי חשוב מטבע דקודם שנפסלה היה שם חשוב מטבע ועדיין מטבע קיים לבני אותו מקום עצמו שנפסל שם שיכולין להוציאו במקום אחר אבל של כאן והן בבבל לא היה עליו שם מטבע בבבל מעולם ולכך אין מחללין אע''ג דאית ליה אורחא לירושלים אבל לרב נחמן דאוקי מילתא דשמואל דוקא בדאית ליה אורחא למישן אבל כי לית ליה אורחא למישן לא חשיב מטבע מטעם שהיה כבר מטבע באותו מקום ועדיין יכול להוציא במישן ולא תלי אלא באית ליה אורחא להתם א''כ כך יש לו מטבע שהיה כבר במקום זה כמו מטבע של מקום אחר שלא בא מעולם כאן א''כ של כאן והן בבבל נמי לישויה ליה מטבע דהא אית ליה אורחא לירושלים: דזבין בהו בהמה ומסיק לירושלים. ואם תאמר והתניא בפרק האיש מקדש (קדושין דף נה:) אין לוקחין בהמה במעות מעשר שני ויש לומר דפלוגתא היא בפרק לולב הגזול (סוכה דף מ:) דתניא אחד שביעית ואחד מעשר שני מתחללין על בהמה חיה דברי ר''מ וחכמים אומרים על שחוטין מחללין על חיין אין מחללין ולר''מ אפי' לכתחילה שרי כדמוכח בתוספתא דהתם דקתני בהדיא מחללין והא דקתני בסוכה מתחללין משום רבנן דאפי' בדיעבד אין מתחללין ועוד י''ל דבשמעתין. כיון דאי אפשר בענין אחר שאין יכול להעלות המעות בירושלים שרי למיזבן בהו בהמה לכולי עלמא וטעמא דאין לוקחין בהמה ממעות מעשר שני פירש בקונטרס בקדושין (דף נה:) משום כחשא ואין הטעם בשביל כן אלא כדמפרש בסוכה (דף מ:) דאמר התם מחלוקת בזכרים אבל בנקבות דברי. הכל בשחוטין מתחללין ועל חיין אין מתחללין שמא יגדל מהם עדרים עדרים ובזכרים פליגי אי גזרינן זכרים אטו נקבות אי לא וכן מפרש בירושלמי דמסכת מעשר שני דטעמא דאסור לקנות זכרים גזירה אטו נקבות: שיהו כל המעות יוצאות בירושלים. טעמא מפרש במסכת שקלים (דף ח) דתקנו משום שקלים שהיו מביאין לירושלים מכל המקומות: מטבע של אברהם אבינו זקן וזקינה מצד אחד. בבראשית רבה דריש ואגדלה שמך שיצא לו מוניטי''ן בעולם ומהו מוניטי''ן זקן וזקינה מכאן בחור ובחורה מכאן ונראה לא שהיה בו צורת זקן וזקינה מכאן בחור ובחורה מכאן דאסור לעשות צורת אדם אלא כך היה כתוב מצד אחד זקן וזקינה ומצד אחר בחור ובתולה וכן פירש בקונטרס גבי דוד ושלמה וירושלים עיר הקודש שכך היה כתוב במטבע: (תוספות)

דף צח - א

ואי מחמת תרעא זיל לא מנכינן ליה והא קא שבח לענין נסכא אלא כי הא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עבדי עובדא בזוזי דאגרדמיס טייעא עד י' בתמניא אמר רבה הזורק מטבע של חבירו לים הגדול פטור מאי טעמא אמר הא מנח קמך אי בעית שקליה והני מילי בצלולין דקא חזי ליה אבל עכורין דלא קחזי ליה לא והני מילי דאדייה אדויי אבל שקליה בידיה מיגזל גזליה השבה בעי מיעבד מתיב רבא אין מחללין על מעות שאינן ברשותו כיצד היו לו מעות בקסטרא או בהר המלך או שנפל כיסו לים הגדול אין מחללין אמר רבה שאני לענין מעשר דבעינן מצוי בידך דרחמנא אמר {דברים יד-כה} וצרת הכסף בידך וליכא ואמר רבה השף מטבע של חבירו פטור מאי טעמא דהא לא עבד ולא מידי וה''מ דמחייה בקורנסא וטרשיה אבל שייפא בשופינא חסורי חסריה מתיב רבא הכהו על עינו וסמאה על אזנו וחרשו עבד יוצא בהן לחירות כנגד עינו ואינו רואה כנגד אזנו ואינו שומע אין עבד יוצא בהן לחירות רבה לטעמיה דאמר רבה חרשו לאביו נהרג שאי אפשר לחרישה בלא חבורה דטפתא דדמא נפלת ליה באוניה ואמר רבה הצורם אוזן פרתו של חבירו פטור מאי טעמא פרה כדקיימא קיימא דלא עבד ולא מידי וכולהו. שוורים לאו לגבי מזבח קיימי מתיב רבא העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים מלאכה הוא דלא מינכר היזיקה אבל צורם דמינכר היזיקה הכי נמי דמחייב בדיני אדם אמרי הוא הדין דאפילו צורם פטור והא קא משמע לן דאפילו מלאכה דלא מינכר היזיקה חייב בדיני שמים ואמר רבה השורף שטרו של חבירו פטור דאמר ליה ניירא קלאי מינך מתקיף לה רמי בר חמא היכי דמי

רש"י מחמת תרעא. שבאו גשמים ונמצאו רוב תבואות בעולם והוזלו הפירות: לענין נסכא. אם בא להתיכן ולעשות מהן גרוטאות יש יותר מן הראשונים והוי רבית: עבדו עובדא. באדם שהלוה את חבירו על המטבע והוסיפו עליו והלכו אצל אגרדימוס סוחר ישמעאל והיה לו מן הראשונה ומן השניה ומצאו בח' של מטבע שניה י' מן הראשונה ונתן לו שמנה: אמר רבה. גרסינן בכולהו: הזורק מטבע של חבירו בים. אע''ג שאין יכול ליטלו: פטור. כדמפרש ואזיל דלא שקליה בידיה אלא דאדייה שהיתה ביד בעלים והכהו זה תחת ידו וניתזה לים הואיל וצלולים הן וקא חזו ליה אמר ליה הא מנח קמך ואינה אבודה ואי משום דבעי למיתב זוזא לבר אמוראה למישט ולמישקליה גרמא הוא שגורם להפסידו אותו שכר וגרמא בנזקין פטור: אבל עכורין. בשעת התזה דהוה ליה מעשה בידים אבוד הוא ואין זה גורם אלא ממש דהא ממש התיזו: היה לו מעות בקיסטרא. מקום והוא רחוק מאד ויש בו סכנת דרכים ואין שיירות מצויות שם: אין מחללין. אלמא אבוד חשיב ליה בים הגדול: השף. אשפריי''ר בלע''ז שפחת את הצורה: בקורנסא. מרטי''ל בלע''ז: וטרשיה. עשאן כאבן חלקה לשון טרשים: בשופינא. לימ''א בלע''ז של נפחים: חסורי חסריה. וממש הוא ולא גרמא טעמא דרבה בכולהו משום גרמא בנזקין הוא ופטור: על אזנו וחרשו. אלמא אף על גב דלא חסריה כיון דעשה מעשה בגופו לאו גרמא קחשיב ליה אלא ממש והכא נמי כיון דמחייה בקורנסיה ופחתיה ועל ככה חסרו דמים מעשה הוא: רבה לטעמיה. הלכך גבי עבד נמי חסרון הוא [וכנגד אזנו פטור משום דבהכי לא הוי ליה למיחש והאי ודאי גרמא הוא]: הצורם. אשקרניי''ר בלע''ז פוגם: במי חטאת. שקל כנגדן משקולות ופרה וכל מעשיה נפסלים במלאכה: (רש"י)

תוספות עד י' בתמניא. פי' בקונטרס ונותן לו שמונה ולפירושו חשיב ממעלה למטה כלומר י''ב או י''א בתמניא עד י' בתמניא יהיב ליה תמניא אבל הא תשעה מן הראשונים בתמניא בשניים יהיב ליה ט' מן השניים תחת ט' של ראשונים או י' בי' ור''ח פי' עד י' בתמניא ויהיב ליה י' ולפירושו הוי מלמטה למעלה: עכורין וצלולין. לאו דוקא אלא אפי' עכורין אי מצי בר אמוראה למשקלינהו הוו כצלולין ואפי' צלולין אי לא מצי למשקלינהו חייב והא דנקט צלולין. ועכורין משום דסתם צלולין מצי שקיל להו בר אמוראה וסתם עכורין לא מצי שקיל בר אמוראה: וה''מ דאדייה אדויי. משמע הכא דלא חשיב הגבהה כי אדייה אדויי בלא נטילה בידו אע''פ שעומד באויר למעלה מג' קודם שיפול לגמרי וכן בהניזקין (גיטין דף נט:) גבי עני המנקף בראש הזית וקשה דבפ''ק דב''מ (דף ט. ושם.) אמר גבי טלית שראשו אחד על העמוד וראשו אחד מונח ע''ג קרקע שאם הגביה אדם ראשו המונח ע''ג קרקע ונתק ראש שע''ג העמוד להביאו אצלו שהוא קונה מטעם הגבהה ואי משיכה קאמר התם אמאי נקט ראשו אחד ע''ג העמוד אלמא חשיב הגבהה הואיל ומביאו על האויר למעלה מג' וי''ל דהתם חשיבא הגבהה טפי לפי שראשו אחד אוחז בידו א''נ התם מיירי כגון שידו כ''כ בגובה כשינתקנו לא יפול ראשו לארץ אלא יהא מוגבה ג' מעל הארץ וא''ת דבסוף שילוח הקן (חולין דף קמא:) משמע דכי טריף אקן ומתגבהי יונים דחשיבא הגבהה לקנות אע''פ שאין תופסם בידו וי''ל דדוקא הכא ובהניזקין לא חשיבא הגבהה דאיכא תרתי לגריעותא דלא תפסם וגם אין מגביה אלא משפיל אבל יונים דמתגבהי חשיבא הגבהה אבל אם היו נופלין למטה ע''י טריפת הקן לא היה קונה כיון שאין תפוס בידו כלל ולפי' זה הו''מ לפלוגי הכא באדייה אדויי בין דרך ירידה לדרך עלייה אלא דניחא ליה לפלוגי בדרך ירידה גופיה בין אדייה אדויי בין שקליה בידיה אי נמי אין חילוק בין דרך ירידה לדרך עליה דאפילו דרך עליה לא קני הכא באדייה אדויי לפי שאין דרך הגבהה בזה הענין אבל ביונים שהן בעלי חיים דרך הגבהה בכך כמו קורא לה והיא באה או הכישה במקל ורצתה לפניו דחשיב משיכה אף על פי שהלכה מאיליה ומיהו אם היו היונים יורדים ע''י טריפת הקן לא חשיב הגבהה אלא עלייתם דוקא: השף מטבע של חבירו פטור. נראה דרבה סבר פסלתו מלכות לא הוי כנסדק דאי הוי כנסדק אם כן כ''ש דשף מטבע הוי כנסדק והרי חסריה טובא ואמאי פטור: מתיב רבא הכהו על עינו וסמאה על אזנו וחרשה עבד יוצא בהן לחירות. ואמאי והא לא חסריה דאין בו פגם וחסרון אלא כיון שקלקלו חייב אע''פ שאין בו שום פגם וחסרון והואיל וכן הוא ה''נ ליחייב ומשני רבה לטעמיה כו' ויש שם חסרון טיפתא דדמא דנפלה באזניה וכיון דיש חסרון באותו קלקול חייב על כל הקלקול כמו בשפייה דחייב בכל הקלקול דליחייביה על מה שחסריה לא היה צריך רבה להשמיענו דחייב וא''ת ואמאי עבד יוצא בהן לחירות הא בעינן מומין שבגלוי דומיא דשן ועין ובחרשו היכי הוי בגלוי וי''ל נהי שאין ניכר בו כלום כשהוא ישן או עומד במקום אחד ושותק מכ''מ כיון דלפי מנהגו שמתנהג והולך ניכר שהוא חרש חשיב מום שבגלוי ועי''ל דאין צריך שיהא קלקול בגלוי אלא שהאבר שיש בו קלקול יהא בגלוי: הצורם אוזן פרתו של חבירו פטור. והא דתנן לעיל (דף צו:) גזל בהמה ונתעבדה בה עבירה או שנפסלה מעל גבי המזבח אומר לו הרי שלך לפניך ונפסלה היינו שנפל בה מום דאי נרבעה היינו שנעבדה בה עבירה ומשמע דוקא שנפסלה מאיליה אבל הטיל בה מום בידים חייב וי''ל דמתני' איירי בבהמה קדושה דודאי לגבי מזבח קיימא: הא קמ''ל דאפי' מלאכה דלא מינכר היזיקה. תימה דבפרק הניזקין (גיטין דף נג. ושם) פריך מהכא למ''ד היזק שאין ניכר שמיה היזק דעושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת פטור ואי שמיה היזק אמאי פטור ומאי קושיא הא אפי' בצורם אוזן דמינכר פטור משום דסתם שוורים לאו לגבי מזבח קיימי וא''ל דהתם פריך מפרת חטאת דפרה אדומה דדמיה יקרים פשיטא דלגבי מזבח קיימא והכא בשמעתין פריך לרבה ממי חטאת דסתם מים לאו למי חטאת קיימי דקודם קידושן דוקא פסלה בהן מלאכה כדתנן במסכת פרה (פ''ד מ''ד) ומים המלאכה פוסלת בהן עד שיטילו את אפר לתוכן ותניא נמי בספרי יכול אף משיקדשו בכלי תלמוד לומר למי נדה וכבר הם מי נדה דע''כ בגיטין (דף נג. ושם) ממי חטאת נמי פריך מדמשני התם מי חטאת ששקל בהן משקלות וי''ל דכיון דנקט מלאכה לרבותא כדקאמר הכא דאפי' מלאכה דלא מינכר היזיקה חייב בדיני שמים א''כ דייק שפיר התם דהיזק שאין ניכר לא שמיה היזק דאי שמיה היזק אין כאן שום רבותא במאי דנקט מלאכה כיון דבכל מקום חשיב שאינו ניכר כניכר ועוד יש לומר. דרבה סבר דהיזק שאין ניכר לא שמיה היזק אבל למ''ד שמיה היזק כ''ש דמחייב בצורם דמינכר טפי ורבא דפריך בשמעתין לרבה סבר בצורם הוי מינכר היזיקה וחייב אפי' למ''ד היזק שאין ניכר לא שמיה היזק כדאמר מלאכה דלא מינכר היזיקו אבל צורם דמינכר היזיקו הכי נמי דמחייב וא''ת והיאך יכול אדם לפסול פרתו של חבירו והא בעינן עובד דומיא דעבד דניחא ליה ויש לומר הני מילי בנעשית המלאכה ממילא אבל בעושה המלאכה בידים לא בעיא אלא שיהא ניחא ליה לעושה וכן בהכשר דבעינן יותן דומיא דכי יתן: (תוספות)

דף צח - ב

אי דאיכא סהדי דידעי מאי הוה בשטרא ליכתבו ליה שטרא מעליא ואי דליכא סהדי אנן מנא ידעינן אמר רבא תהא במאמינו אמר רב דימי בר חנינא הא דרבה מחלוקת ר''ש ורבנן היא לר''ש דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי מחייב לרבנן דאמרי דבר הגורם לממון לאו כממון דמי לא מחייב מתקיף לה רב הונא בריה דרב יהושע אימר דשמעת ליה לרבי שמעון דבר הגורם לממון כממון דמי בדבר שעיקרו ממון כדרבה דאמר רבה גזל חמץ לפני הפסח ובא אחר ושרפו במועד פטור שהכל מצווים עליו לבערו לאחר הפסח מחלוקת ר' שמעון ורבנן לרבי שמעון דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי חייב לרבנן דאמרי דבר הגורם לממון לאו כממון דמי פטור בדבר שאין עיקרו ממון מי אמרינן אמר אמימר מאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי שטרא מעליא ומאן דלא דאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי ניירא בעלמא הוה עובדא וכפייה רפרם לרב אשי ואגבי ביה כי כשורא לצלמא: חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך: מאן תנא אומרין באיסורי הנאה הרי שלך לפניך אמר רב חסדא ר' יעקב היא דתניא שור שהמית עד שלא נגמר דינו מכרו מכור הקדישו מוקדש שחטו בשרו מותר החזירו שומר לבעליו מוחזר משנגמר דינו מכרו אינו מכור הקדישו אינו מוקדש שחטו בשרו אסור החזירו שומר לבעליו אינו מוחזר רבי יעקב אומר אף משנגמר דינו החזירו שומר לבעליו מוחזר מאי לאו בהא קמיפלגי דרבי יעקב סבר אומרין באיסורי הנאה הרי שלך לפניך ורבנן סברי אין אומרין באיסורי הנאה הרי שלך לפניך א''ל רבה לא דכולי עלמא אמרינן באיסורי הנאה הרי שלך לפניך דאם כן נפלגו בחמץ בפסח אלא אמר רבה הכא בגומרין דינו של שור שלא בפניו קא מיפלגי רבנן סברי אין גומרין דינו של שור שלא בפניו דאמר ליה אי אייתיתיה ניהליה הוה מעריקנא ליה לאגמא השתא מסרתיה ביד מאן דלא מצינא לאישתעויי דינא בהדיה ור' יעקב סבר גומרין דינו של שור שלא בפניו דאמר ליה מאי עבדי ליה סוף סוף הוה גמרי ליה דינא שלא בפניו אשכחיה רב חסדא לרבה בר שמואל א''ל תנית מידי באיסורי הנאה אמר ליה אין תנינא {ויקרא ה-כג} והשיב את הגזלה מה תלמוד לומר אשר גזל יחזיר כעין שגזל מכאן אמרו גזל מטבע ונפסל פירות והרקיבו יין והחמיץ תרומה ונטמאת חמץ ועבר עליו הפסח בהמה ונעבדה בה עבירה ושור עד שלא נגמר דינו אומר לו הרי שלך לפניך מאן שמעת ליה דאמר עד שלא נגמר דינו אין משנגמר דינו לא רבנן וקתני חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך א''ל אי משכחת להו לא תימא להו ולא מידי: פירות והרקיבו אומר לו הרי שלך לפניך: והתנן פירות והרקיבו משלם כשעת הגזילה אמר רב פפא כאן שהרקיבו כולן כאן שהרקיבו מקצתן: מתני' נתן לאומנין לתקן וקלקלו חייבין לשלם נתן לחרש שידה תיבה ומגדל לתקן וקלקל חייב לשלם והבנאי שקיבל עליו לסתור את הכותל ושיבר האבנים או שהזיקן חייב לשלם היה סותר מצד זה ונפל מצד אחר פטור ואם מחמת המכה חייב: גמ' אמר רב אסי לא שנו אלא שנתן לחרש שידה תיבה ומגדל לנעץ בהן מסמר ונעץ בהן מסמר ושיברן אבל נתן לחרש עצים לעשות שידה תיבה ומגדל ועשה מהן שידה תיבה ומגדל ושיברן פטור מאי טעמא אומן קונה בשבח כלי תנן נתן לאומנין וקלקלו חייבין לשלם מאי לאו דיהיב להו עצים לא שידה תיבה ומגדל הא מדקתני סיפא שידה תיבה ומגדל מכלל דרישא עצים אמרי פרושי קא מפרש לה כיצד נתן לאומנין לתקן וקלקלו חייבין לשלם כגון שנתן לחרש שידה תיבה ומגדל והכי נמי מסתברא דכיצד קתני דאי סלקא דעתך רישא עצים השתא אשמעינן עצים חייבין לשלם ולא אמרינן אומן קונה בשבח כלים שידה תיבה ומגדל מבעיא אי משום הא לא איריא תנא סיפא לגלויי רישא שלא תאמר רישא שידה תיבה ומגדל אבל עצים לא תנא סיפא שידה תיבה ומגדל מכלל דרישא עצים ואפ''ה חייב לשלם לימא מסייע ליה הנותן צמר לצבע

רש"י מנא ידעינן. מאי הוי כתיב ביה ומאי בעי למיתבי ולא אצטריך ליה למימר דפטור: במאמינו. בעל השטר לשורף בכל מה שאומר שכך היה כתוב ביה ואפ''ה פטור: דר''ש. בפרק מרובה (לעיל דף עד:) גבי קדשים שחייב באחריותן כו': במועד. בזמן ביעורו בו' שעות ודכוותה בפסחים (דף י:) לא בדק בתוך המועד יבדוק לאחר המועד: לר''ש חייב. האי ששרפו לשלם לגזלן דמיהם דדבר הגורם לממון הוא שאם היה בעין היה מחזירו גזלן לבעליו ופטור דתנן לעיל (דף צו:) גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך ועכשיו שאין בעין יחזיר דמים לבעליו ובחמץ בפסח הוא דאמרינן הכי משום דעיקרו כלומר בתחלתו ממון הוי ועכשיו אע''פ שאינו שוה לכלום גורם לממון הוא אבל בשטרי דמעולם לא היה גופו ממון מי שמעת ליה: מאן דדאין דינא דגרמי. ר''מ היא (בהגוזל בתרא) [לקמן] (דף ק.): מגבי ליה. מן השורף כל השטר שהרי גרמו להפסיד: ואכפייה רפרם לרב אשי. ששרף שטר חבירו בילדותו: ואגבי מיניה. גוביינא מעליא כל מה שכתוב בשטר: כי כשורא לצלמא. פרעון גמור מן העידית כקורה זו הנבחרת משאר קורות לתקן בה צורה ודיוקנאות: שור שהמית. את האדם ומכרו עד שלא נגמר דינו: מכור. ולא יסקל דבעינן מיתה והעמדה בדין שיהא שוין כאחד בפרק שור שנגח ד' וה': החזירו שומר לבעליו מוחזר. ופטור שומר: דכ''ע אומרים באיסורי הנאה כו'. ומתניתין דחמץ בפסח אפי' לרבנן: דאם כן. דלרבנן אין אומרים אדמפלגי בשור לגבי שומר ליפלגו נמי לגבי גזל חמץ ועבר עליו הפסח אבל הכא בשור שהמית הוא דאמר אין מוחזר משום דאמר ליה האי איסור הנאה לאו איסור דאתי עליה ממילא הוא כגון חמץ בפסח אלא את קטלתיה בידים שהבאתו לב''ד דאי הוה גבאי אנא מעריקנא ליה לאגמא כו' אבל סיפא דמתניתין ודאי רבי יעקב היא ולא רבנן דקתני או שהיתה יוצאה ליסקל אומר לו הרי שלך לפניך: אשכחיה רב חסדא כו'. רב חסדא מהדר אמתני' דניהוי בה פלוגתא אחמץ בפסח לאוקמא למילתיה דטעמא דרבנן משום דאין אומרים באיסורי הנאה הרי שלך לפניך: אי משכחת להו. לבני הישיבה: לא תימא להו ולא מידי. משום דחדו דמשכחי תיובתא למילתי: שידה. ארגז של עגלה העשויה למרכב נשים: (רש"י)

תוספות נכתוב ליה שטרא. לא שייך הכא מפיהם ולא מפי כתבם ולא בההיא דתנן בגט פשוט (ב''ב דף קסח.) מי שנמחק שטר חובו דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב''ד והוי כאילו אמרי הני עדים ראינום שנחקרו עדותן בב''ד ובפ''ב דכתובות (דף כ:) הארכתי.: פרושי קמפרש כיצד כו'. תימה דלא פריך אי הכי חייבין תרי זימני למ''ל כדפריך בפרק קמא דסנהדרין (דף ג. ושם) אי הכי שלשה שלשה למה לי ובכמה מקומות דייק ובכמה מקומות לא דייק: (תוספות)

דף צט - א

והקדיחו יורה נותן לו דמי צמרו דמי צמרו אין דמי צמרו ושבחו לא לאו שהקדיחו לאחר נפילה דאיכא שבחא ושמע מינה אומן קונה בשבח כלי אמר שמואל הכא במאי עסקינן כגון שהקדיחו בשעת נפילה דליכא שבחא אבל הקדיחו לאחר נפילה מאי נותן לו דמי צמרו ושבחו לימא שמואל לית ליה דרב אסי אמר לך שמואל הכא במאי עסקינן כגון דצמר וסמנין דבעל הבית וצבע אגר ידיה הוא דשקיל אי הכי נותן לו דמי צמרו וסמנין מיבעי ליה אלא שמואל דחויי קא מדחי ליה תא שמע הנותן טליתו לאומן גמרו והודיעו אפילו מכאן ועד עשרה ימים אינו עובר עליו משום {ויקרא יט-יג} לא תלין נתנה לו בחצי היום כיון ששקעה עליו החמה עובר עליו משום בל תלין ואי ס''ד אומן קונה בשבח כלי אמאי עובר משום בל תלין אמר רב מרי בריה דרב כהנא בגרדא דסרבלא דליכא שבחא סוף סוף למאי יהבה נהליה לרכוכי כיון דרככיה היינו שבחא לא צריכא דאגריה לביטשי ביטשא ביטשא במעתא דהיינו שכירות ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא דלא אגריה לביטשי מסייע ליה לרב ששת דבעו מיניה מרב ששת קבלנות עובר עליו משום בל תלין או אינו עובר ואמר להו רב ששת עובר לימא דרב ששת פליגא אדרב אסי אמר שמואל בר אחא בשליחא דאיגרתא לימא כתנאי עשה לי שירים נזמין וטבעות ואקדש לך כיון שעשאן מקודשת דברי רבי מאיר וחכמים אומרים אינה מקודשת עד שיגיע ממון לידה מאי ממון אילימא אותו ממון מכלל דר''מ סבר אותו ממון לא אלא במאי מקדשא אלא פשיטא מאי ממון ממון אחר וסברוה דכולי עלמא ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף ודכולי עלמא המקדש במלוה אינה מקודשת מאי לאו באומן קונה בשבח כלי קמיפלגי דר''מ סבר אומן קונה בשבח כלי ורבנן סברי אין אומן קונה בשבח כלי לא דכולי עלמא אין אומן קונה בשבח כלי אלא הכא בישנה לשכירות מתחילה ועד סוף קא מיפלגי רבי מאיר סבר אין לשכירות אלא לבסוף ורבנן סברי יש לשכירות מתחילה ועד סוף ואי בעית אימא דכולי עלמא ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף והכא במקדש במלוה קמיפלגי דרבי מאיר סבר המקדש במלוה מקודשת ורבנן סברי המקדש במלוה אינה מקודשת

רש"י והקדיחו יורה. נתקלקל הצבע מעצמו: לאחר נפילה. לאחר שקלט הצבע ונעשה שבח בצמר: לימא שמואל לית ליה דרב אסי. הואיל ומהדר לאוקמי בהכי מתניתין ומהשתא לא עבדינן כרב אסי דהא קיימא לן כשמואל בדיני: אמר לך. הא מתניתין דמשמע דאי הקדיח לאחר נפילה יהיב ליה נמי דמי שבחיה כגון שצמר וסמנין דבעל הבית דהא ליכא למימר אומן קונה בשבח כלי דסמנין הוא דמשבחי ליה וצבע שכיר בעלמא הוא ודאי אומן שהסמנין שלו קונה בשבח כלי ואין משלם אלא דמי צמרו: דחויי מדחי ליה. כלומר ממתניתין לא תסייעיה ולא משום דנשמע מינה דשמואל פליג אדרב אסי: אמאי עובר. הא זבוני קא מזבן ליה ניהליה ולא שכירות היא: בגרדא דסרבלא. פלוקי''ר בגדים: לבטושי. פלארא''ש בלע''ז ושכרו לדרכה והתנה עמו סכום הדריכות כל דריכה במעה דשכיר יום הוא ולא קבלן דליקני בשבחא: ולמאי דסליק אדעתא מעיקרא דלא אגריה למנין בטשי. וקבלנות הוא וקתני עובר: מסייע ליה לרב ששת. לא גרסינן נימא: נימא פליגא דרב ששת אדרב אסי. דמדקאמר עובר קסבר אין אומן קונה בשבח כלי ולא זביני נינהו וכיון דלא קני בשבחא היכא דנתן לו עצים לעשות מהן תיבה ועשאה ושיברה משלם תיבה: בשליחא דאיגרתא. דקבלנות היא שלא שכרו ליום אלא להוליך לו אגרת למקום פלוני בההיא קאמר רב ששת דעובר דליכא שבחא דליקני: עשה לי שירין. צמידין משלי אקדש לך בשכר פעולתך: ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף. כיון שעלה שכרו לפרוטה נתחייבה לו מיד פרוטה והויא ליה מלוה גבה ואי לאו דאומן קונה בשבח כלי משום שכירות לא לימא ר''מ דתתקדש דהמקדש במלוה אינה מקודשת דמלוה להוצאה ניתנה ואינה בעין אלא משום דקסבר אומן קונה בשבח כלי וכי יהיב לה ניהליה מקדשה בשבחא דאית ליה בגוויה אף על פי שלא נתן לה ממון אחר ורבנן סברי לא קני ואינה מקודשת עד שיגיע ממון אחר לידה: אינה לשכירות אלא לבסוף. כי מהדר להו ניהלה הלכך לאו מלוה הוא: (רש"י)

תוספות הכא במאי עסקינן בצמר וסמנין דבעל הבית. הו''מ למפרך מאי דוחקיה לאוקמי בצמר וסממנין דבעל הבית ודוקא בשעת נפילה לוקמה בסממנין דפועל ואפילו לאחר נפילה אלא משום דאית ליה עדיפות למיפרך: דאגריה לביטשי. פי' בקונטרס שהתנה עמו סכום הדריכות כל דריכה במעה דשכיר יום הוא ולא קבלן דליקני בשבחא תימה מה ר''ל דמ''מ הרי קבלן הוא ולא שכיר יום ובהמקבל (ב''מ דף קיב. ושם) פירשה בע''א דאגריה לבטשי כשבא לבית הגרדי בוטשין ברגלים בתוך הכלי במים ומיהו לא בקבלנות עסקינן אלא בשכירות בין ישביח בין לא ישביח שכרו לפי מנין בטישות כך וכך בטישות בכך וכך מעות עכ''ל וי''מ דכי אגריה לבטשי עובר משום בל תלין אביטשא קמייתא דבההיא ליכא שבחא וא''ת אמאי לא תירץ דבשכיר יום עסקינן ויש לומר משום דקתני וגמר והודיעו ובשכיר יום מאי הודעה שייכא: בשליחא דאגרתא. ההוא דלעיל לא מצי לאוקמי בשליחא דאיגרתא דהא בהדיא קתני הנותן טליתו אבל בענין דרב ששת דהכא ה''מ לאוקמי דאגריה לביטשא וא''ת והיכי מוקי לה בשליחא דאגרתא והא בהדיא בהמקבל (שם) פירש בעייתו דמספקא ליה אי אומן קונה בשבח כלי אי לא דקאמר בעו מיניה מרב ששת קבלן עובר בבל תלין או אין עובר אומן קונה בשבח כלי ואין עובר או אין אומן קונה בשבח כלי ועובר וי''ל שהם שאלו סתם וגמרא הוא שמפרש שאילתו כן שסבור שבזה מסתפק וכן אורחיה דגמרא לעיל בריש פ''ב (דף יט.) ובכמה מקומות ואין להאריך: אלא במאי מקדשא. אור''י דסברא הוא שאין מקודשת במה שמוחל לה שכרו אפי' לא יהא אומן קונה בשבח כלי אלא מלוה יש לו עליה והוא מוחל לה אין מקודשת שאין דעתה להתקדש עד שיבאו השיראים והנזמים לידה ועוד אור''י ונראה לו עיקר שאפי' שניהם רוצים שיחולו קודם הגעת ממון לידה אינה מקודשת אע''פ שמתחייבת לו ראשון ראשון לפי שישנה לשכירות מתחילה ועד סוף כיון שאין יכול לתובעה בדין שכרו עד שיגיע הממון לידה ואין חשוב כנותן לה כלום בתחילתו עד שתבא שעה שיכול לתובעה בדין: ואיבעית אימא דכ''ע ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף. דאי אינה אלא בסוף כיון שנגמרה כל המלאכה שאין מתחייב שכרו אלא הכל יחד ואז מוחל לה בתורת קדושין לא חשיב מלוה ואין לדקדק מכאן דכן הלכה דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף כיון דלא מצי למימר בע''א אבל יש להביא ראיה מפ''ק דע''ז (דף יט: ושם) גבי הגיע לכיפה שמעמידין בה ע''ז אסור לבנותה וקאמר בגמרא אם בנה שכרו מותר ומפרש טעמא משום דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף אימת מיתסרא במכוש אחרון מכוש אחרון לית בה שוה פרוטה וליכא דפליג התם משמע דהכי הלכתא ואע''ג דקיי''ל דשכירות אין משתלמת אלא לבסוף אפי' למ''ד ישנה מודה דאין משתלמת אלא לבסוף כדנפקא לן באיזהו נשך (ב''מ דף סה. ושם) מדכתיב כשכיר שנה בשנה שכירות של שנה זו אין משתלמת אלא לשנה אחרת והא דאמר נמי דפועל יכול לחזור בו אפי' בחצי היום הוי אפי' למ''ד אינה אלא לבסוף דכשחוזר בו ואין רוצה לפעול יותר אז הוא הסוף ולא נ''מ בפלוגתא דישנה לשכירות ואין לשכירות אלא לענין הך דשמעתא אי הויא מלוה אי לאו ולענין ההיא דע''ז: רבי מאיר סבר המקדש במלוה מקודשת. ותימה בפרק ב' דקדושין (דף מז.) אמר רבי שמעון בן אלעזר משום רבי מאיר מלוה הרי היא כפקדון ואם לא נשתייר הימנו כלום אינה מקודשת משום דאין בעין ואין סברא לומר דמה שהחזיר לה הנזמים חשיב כמלוה בעין כיון דאין אומן קונה בשבח כלי ועוד דאם כן אמאי אין מקודשת לרבי מאיר ללישנא דלעיל: (תוספות)

דף צט - ב

רבא אמר דכ''ע ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף ודכולי עלמא המקדש במלוה אינה מקודשת ודכולי עלמא אין אומן קונה בשבח כלי אלא הכא במאי עסקינן כגון שהוסיף לה נופך משלו רבי מאיר סבר מלוה ופרוטה דעתה אפרוטה ורבנן סברי מלוה ופרוטה דעתה אמלוה ובפלוגתא דהני תנאי דתניא בשכר שעשיתי עמך אינה מקודשת בשכר שאעשה עמך מקודשת רבי נתן אומר בשכר שאעשה עמך אינה מקודשת וכל שכן בשכר שעשיתי עמך ורבי יהודה הנשיא אומר באמת אמרו בין בשכר שעשיתי עמך ובין בשכר שאעשה עמך אינה מקודשת ואם הוסיף לה נופך משלו מקודשת (מאי איכא) בין ת''ק לרבי נתן איכא בינייהו שכירות בין רבי נתן לר' יהודה הנשיא איכא בינייהו מלוה ופרוטה אמר שמואל טבח אומן שקלקל חייב לשלם מזיק הוא פושע הוא נעשה כאומר לו שחוט לי מכאן ושחט לו מכאן למה ליה למימר מזיק הוא פושע הוא אי אמר מזיק הוא הוה אמינא הני מילי היכא דקא עביד בשכר אבל היכא דקא עביד בחנם לא קמ''ל פושע הוא איתיביה רב חמא בר גוריא לשמואל הנותן בהמה לטבח וניבלה אומן פטור הדיוט חייב ואם נותן שכר בין הדיוט בין אומן חייב אמר ליה לעכר מוחך אתא ההוא מרבנן קא מותיב ליה א''ל השתא שקלת מאי דשקל חברך קאמינא לכו אנא רבי מאיר וקאמריתו לי רבנן אמאי לא דייקת מילי שאני אומר מזיק הוא פושע הוא נעשה כאומר לו שחוט לי מכאן ושחט לו מכאן מאן אית ליה האי סברא רבי מאיר דאמר מבעי ליה למירמי אנפשיה הי רבי מאיר אילימא [הא] רבי מאיר (קל''ן סימן) דתנן קשרו בעליו במוסירה ונעל בפניו כראוי ויצא והזיק בין תם בין מועד חייב דברי רבי מאיר התם בקראי פליגי אלא הא רבי מאיר דתנן לצבוע לו אדום וצבעו שחור שחור וצבעו אדום רבי מאיר אומר נותן לו דמי צמרו התם בידים קלאו מיניה אלא הא רבי מאיר דתנן נשברה כדו ולא סילקה נפלה גמלו ולא העמידה רבי מאיר אומר חייב בנזקן וחכמים אומרים פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים וקיימא לן דבנתקל פושע הוא פליגי אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן טבח אומן שקלקל חייב ואפילו הוא אומן כטבחי ציפורי ומי אמר רבי יוחנן הכי והאמר רבה בר בר חנה עובדא הוה קמיה דרבי יוחנן בכנישתא דמעון ואמר ליה זיל אייתי ראיה דממחית לתרנגולים ואפטרך לא קשיא כאן בחנם כאן בשכר כי הא דאמר רבי זירא הרוצה שיתחייב לו טבח יקדים לו דינר מיתיבי המוליך חטים לטחון ולא לתתן ועשאן סובין או מורסן קמח לנחתום ועשאו פת ניפולין בהמה לטבח וניבלה חייב מפני שהוא כנושא שכר אימא מפני שהוא נושא שכר ההוא מגרומתא דאתאי לקמיה דרב טרפיה ופטריה לטבח מלשלומי דמי פגעו ביה רב כהנא ורב אסי בההוא גברא אמרו ליה עביד בך רב תרתי מאי תרתי אילימא תרתי לגריעותא דאיבעי ליה לאכשורי כר' יוסי בר' יהודה וטרפה כרבנן ואי נמי כרבנן דאיבעי ליה חיובא לטבחא ומי שרי למימר כי האי גונא והתניא לכשיצא לא יאמר אני מזכה וחבירי מחייבין אבל מה אעשה שחבירי רבו עלי ועל זה נאמר {משלי יא-יג} הולך רכיל מגלה סוד אלא תרתי למעליותא דלא אוכלך ספק איסורא ומנעך מספק גזילה איתמר המראה דינר לשולחני ונמצא רע תני חדא אומן פטור הדיוט חייב ותניא אידך בין אומן בין הדיוט חייב אמר רב פפא כי תניא אומן פטור כגון דנכו ואיסור דלא צריכי למיגמר כלל אלא במאי טעו טעו בסיכתא חדתא דההיא שעתא דנפק מתותי סיכתא ההיא איתתא דאחזיא דינרא לרבי חייא אמר לה מעליא הוא למחר אתאי לקמיה ואמרה ליה אחזיתיה ואמרו לי בישא הוא ולא קא נפיק לי אמר ליה לרב זיל חלפיה ניהלה וכתוב אפנקסי דין עסק ביש ומאי שנא דנכו ואיסור דפטירי משום דלא צריכי למיגמר רבי חייא נמי לאו למיגמר קא בעי רבי חייא לפנים משורת הדין הוא דעבד כדתני רב יוסף {שמות יח-כ} והודעת להם זה

רש"י רבא אמר דכ''ע כו'. ודכ''ע אין אומן קונה בשבח כלי ה''ג: מלוה ופרוטה. כי יהיב לה פרוטה מדידיה: דעתה אפרוטה. ומיקדשא להכי נקט פרוטה דקדושי אשה דיו להו בכך: בשכר שעשיתי עמך. התקדש לי: אינה מקודשת. הואיל וכבר החזירו לה והוא מלוה גבה: בשכר שאעשה עמך מקודשת. דאינה לשכירות אלא לבסוף וכי מהדר להו ניהלה מיקדשא ליה בשכרו: בשכר שאעשה עמך אינה מקודשת. דקסבר ר' נתן ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף וכל פרוטה ופרוטה הוה ליה מלוה: וכל שכן שעשיתי. דמיום שהחזירו לה נזקף שכרו עליה במלוה: ואם הוסיף כו' מקודשת. דקסבר מלוה ופרוטה דעתה אפרוטה ואילו לרבי נתן אע''ג דהוסיף לה אינה מקודשת דדעתה אמלוה: טבח אומן שקלקל חייב. וכ''ש הדיוט דלא היה לו לשוחטה הואיל ואינו בקי: דקעביד בשכר. דמזיק חייב באונסין דאדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד מדקרי ליה מזיק לחייבו באונס ש''מ באותו שכר קאמר וקמ''ל דפושע הוא דלא חשיב ליה אונס אלא פשיעה דהוה ליה למירמיה אנפשיה שמא תפרכס הבהמה ויזהר בה: אומן פטור. דאנוס הוא: לעכר מוחך. כמו מים עכורים: קא מותיב ליה. הא מילתא: התם בקראי פליגי. וגזירת הכתוב הוא בפ' שור שנגח ארבעה וחמשה: בידים קלאו מיניה. שנתכוון לשנות: לטחון. אדם הממונה על כך ועליו ללותתן במים וכותשן במכתשת להסיר הקליפה החיצונה כדי שתהא סולת נקיה: סובין. גסין ממורסן: ניפולי. נשבר ונופל כשאוחזין אותו: כנושא שכר. אף זה חייב כנושא שכר ואף על פי שאין נושא אלמא פשיעה היא ולא אונס גבי שומר חנם נמי חייב: מגרומתא. שחט מתוך אחת הטבעות והגרים חוץ בין טבעת לטבעת ושייר מלא החוט על פני רובה ורבי יוסי ברבי יהודה מכשר ליה במלא החוט על פני רובה ורבנן בעו על פני כולה בהכל שוחטין (חולין דף יח.): בההוא גברא. בעל הבהמה: לכשיצא כו'. בדיין קמיירי בסנהדרין: דלא אכלך ספק איסורא. דמספקא ליה הלכתא כמאן אי כרבנן דאסרי אי כרבי יוסי ברבי יהודה דמכשר: ומנעך מספק גזילה. דאי כשרה היא הוי טבח פטור: המראה דינר. לדעת אם טוב הוא ויקבלנו מחבירו: דנכי ואיסור. שולחנין אומנין היו: טעו בסיכתא חדתי. שנפסל המטבע והעמידו צורה אחרת ועדיין לא היו בקיאין בה: סיכתא. קויי''ץ בלע''ז: רב. שומר גנזיו של רבי חייא דודו הוה: דין עסק ביש. סחורה רעה היא שעל עסקי חנם אני מפסיד שלא היה לי לראותה: (רש"י)

תוספות אימא מפני שהוא נושא שכר. אבל בחנם פטור אף על גב דאדם מועד לעולם באונס כי האי לא מחייב אדם המזיק כדפרישית בריש המניח (לעיל דף כ': ושם.): מנעך מספק איסורא. אור''ת דמשום הכי קרי ליה ספק איסורא משום דרב פסיק בפ''ק דחולין (דף יח.) כרבי יוסי בר' יהודה בטבעת הגדולה והיה רב מחמיר עליו לפי שהיה עם הארץ שלא יבא להקל בשאר טבעות כדאשכחן בפרק קמא דחולין (דף טו.) גבי. מבשל בשבת כי מורי [רבא] לתלמידיו מורי להו כר''מ וכי דריש להו בפירקא דריש כר' יהודה משום עמי הארץ ולהכי קרי ליה ספק גזילה ולא ודאי גזילה דאותו האיש ששחט לעם הארץ ה''ל לאסוקי אדעתיה. שיחמירו עליו ור''י מפרש דההיא עובדא בשאר טבעות הוה ורב דקאמר בפרק קמא דחולין (דף יח:) ואין הלכה כמותו בשאר טבעות משום דמספקא ליה אי הלכה כמותו אי לאו: ותניא אידך בין אומן בין הדיוט חייב. לא שייך הכא לשנויי כאן בשכר כאן בחנם כדמשני גבי שחיטה דבהכרת מטבע צריך בקיאות גדול ולית ליה למיחזי אם אין בקי כדנכו ואיסור: (תוספות)

דף ק - א

בית חייהם את הדרך זו גמילות חסדים ילכו זו ביקור חולים בה זו קבורה את המעשה זה הדין אשר יעשון זו לפנים משורת הדין ריש לקיש אחוי ליה דינרא לרבי אלעזר אמר מעליא הוא אמר ליה חזי דעלך קא סמכינא א''ל כי סמכת עלי מאי למימרא דאי משתכח בישא בעינא לאיחלופי לך והא את הוא דאמרת רבי מאיר הוא דדאין דינא דגרמי מאי לאו ר' מאיר ולא סבירא לן כוותיה א''ל לא ר' מאיר וסבירא לן כוותיה הי רבי מאיר אילימא רבי מאיר (ד' ל' מ' פ' סימן) דתנן דן את הדין זיכה את החייב חייב את הזכאי טימא את הטהור טיהר את הטמא מה שעשה עשוי וישלם מביתו הא איתמר עלה אמר רבי אילעא אמר רב והוא שנטל ונתן ביד אלא הא ר' מאיר דתנן לצבוע לו אדום וצבעו שחור שחור וצבעו אדום ר' מאיר אומר נותן לו דמי צמרו התם קא עביד בידים אלא הא ר' מאיר דתנן המסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו הרי זה קידש וחייב התם נמי קא עביד בידים אלא הא ר''מ דתניא מחיצת הכרם שנפרצה

רש"י בית חייהם. תלמוד תורה: ביקור חולים וקבורה. פרכינן באלו מציאות היינו גמילות חסדים ומוקי לה ביקור חולים בבן גילו ונוטל אחד מששים בחליו וקבורה בזקן ואינו לפי כבודו ואפילו הכי חייב: שנשא ונתן ביד. וזיכה את החייב שהיה לו משכון למלוה ממנו ונטל דיין למשכון והחזירו ללוה וחייב את הזכאי נטל ביד ממון מן הנתבע ושילם לתובע וטימא את הטהור נטל שרץ בידים וזרקו עליה לטמאו ודאי להחזיק דבריו וטיהר את הטמא נטל הדיין לפירות טמאים וערבן עם שאר פירות האיש השואלו והוה ליה עושה מעשה בידים ומזיק והכי מפרש בסנהדרין בפרק אחד דיני ממונות (דף לג.): קידש. אסר את התבואה: מחיצת הכרם. קיימא לן היה גדר בנתיים זה סומך זרעים לגדר מכאן וזה סומך גפנים לגדר מכאן בלא יחפור (ב''ב דף כו.): (רש"י)

תוספות לפנים משורת הדין עבד כדתני [רב יוסף] והודעת להם וגו'. והך ברייתא מייתי נמי בפרק אלו מציאות (ב''מ דף ל:) גבי זקן ואינו לפי כבודו ורבי ישמעאל בר' יוסי לפנים משורת הדין עבד כדתני כו' אבל בסוף פרק האומנים (שם דף פג.) גבי רבה בר רב הונא דשקלינהו לגלימייהו דהנהו שקולאי לא מייתי לה אלא מייתי למען תלך בדרך טובי' ומפ' הר''י מאורליינ''ש דלא שייך לפנים משורת הדין אלא בדבר שאחרים חייבין וזה פטור כמו רבי חייא דהכא ור' ישמעאל ברבי יוסי באלו מציאות (שם דף ל:) אבל בההיא דרבה בר רב הונא אין חילוק בינו לבין אחרים ואין נראה דבפרק אלו מציאות (שם דף כד: ושם.) אמר דעבד לפנים משורת הדין גבי הא [דאבוה] דשמואל אשכחינהו להנך חמרי במדברא אהדרינהו למרייהו לבתר תריסר ירחי שתא ובההיא פטרי כ''ע וי''ל דבהנהו שקולאי לא שייך לפנים משורת הדין כיון שעשו לו היזק גדול בפשיעה ששיברו לו חבית של יין: אחוי דינר לר' אלעזר. אכתי הוה צריך למיגמר דאי לא הוה צריך למיגמר לא היה מחויב כדמשמע גבי ר' חייא דעבד לפנים משורת הדין והא דקאמר (. מר) חזי דעלך קסמכינא אפילו לא אמר הוה מחייב כמו ר' חייא דאע''ג דלא אמרה ליה הוה מחייב אי לאו משום דלא הוה צריך למילף ורב אלפס כתב דלעולם לא מחייב עד שיאמרו לו: טימא את הטהור. אע''ג דאמר בהניזקין (גיטין דף נב:) המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור הכא אית ליה לחיובי אע''ג דשוגג הוא מההיא טעמא דמחייב התם במזיד למ''ד היזק שאין ניכר לא שמיה היזק כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו הכא נמי חייב כדי שידקדק בדין יפה ולמ''ד נמי שמיה היזק ושוגג פטור כדי שיודיעו הכא חייב דליכא למיחש להכי דאפילו טיהר את הטמא ועירבו עם פירותיו ליכא למיחש שמא אח''כ לא יודיענו שהן טמאים דכיון שדיין זה חכם ובעל הוראה ודאי יודיענו: טיהר את הטמא מה שעשה עשוי וישלם מביתו. א''א ליישב טיהר את הטמא בשום ענין אלא כשעירבו עם פירותיו כדמפרש במסקנא בפ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לג: ושם) ובפרק עד כמה (בכורות דף כח: ושם) דאם הן בעין לא מה שעשה עשוי ולא ישלם מביתו שייך בהן והא דלא מפרש הכי אלא כי מוקי לה כשנשא ונתן ביד לאו משום דמעיקרא לאו בהכי עסקינן אלא דמעיקרא לא איירי כשעירבן חכם אלא הבעלים אבל במסקנא קאמר שהחכם בעצמו עירבן ובבכורות שבא ליישב וישלם מביתו בטיהר את הטמא כשערבו עם פירותיו איירי כשעירב עם פירות מועטים ובסנהדרין שבא ליישב מה שעשה עשוי איירי כשעירבו עם פירות מרובים ונתבטלו הטמאים ברוב דתרוייהו ליכא לאוקמי בענין אחד דפשיטא דבמקום מה שעשה עשוי שהוא טהור לא שייך ישלם מביתו וא''ת למאי דבעי לאוקמי כר''מ היכי מתבטלים הטמאים ברוב והא ס''ל לר''מ בהניזקין (גיטין דף נד:) גבי אגוזי פרך ורימוני באדן נפלו ונתפצעו אפילו שוגג לא יעלו וי''ל דשוגג כי האי שעשה ע''פ חכם לא קניס ר' מאיר א''נ התם דוקא שנתפצעו אחר הנפילה שנאסרו בתחילת תערובתן קאמר ר' מאיר דלא יעלו אבל אם נתפצעו קודם שנתערבו מודה ר''מ דשרי א''נ בהך מילתא דוקא דדאין דינא דגרמי אתיא כר''מ ותימה מאי בעי לאתויי מהכא דר' מאיר דדאין דינא דגרמי ואמאי מוקי לה נמי כשנשא ונתן ביד בלא נשא ונתן ביד חייב אפילו לרבנן דלא דייני דינא דגרמי כיון דבאמירה בעלמא קם דינא כדמוכח בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לג. ושם) דקאמר אי אמרת בשלמא טעה בדבר משנה אין חוזר אלמא קם דינא היינו דקמפחד ר''ט אלא אי אמרת חוזר לימא ליה כיון דאילו הואי פרה [קמן] הוה הדרא השתא נמי דינך לאו דינא ולאו כלום עבדת והתם ע''כ אתי כרבנן דלר''מ דדאין דינא דגרמי אע''ג דאילו הואי קמן הוה הדר היה לו להתחייב כמו מראה דינר לשולחני דחייב אע''ג דאילו הוה קמן הוה מהדר ליה וי''ל דלעולם ההיא סוגיא כר''מ ולא דמי למראה דינר לשולחני דכיון שהראהו לשולחני שוב לא היה לו להראותו לאחר אבל גבי פרה כשאסרה. לו חכם זה לא היה לו למהר להאכילה לכלבים או לערבם עם פירות והיה לו לישאל עדיין לחכם אחר ומיהו קשה מטיהר הטמא אמאי מחייב חכם אפילו לר''מ במה שעירבו בעל הבית עם פירות נימא כיון דאילו לא עירבו הוה הדר השתא נמי לאו כלום עבד וכן ברישא דהך דדן את הדין בפ' עד כמה (בכורות דף כח.) דתנן מי שאינו מומחה וראה את הבכור ונשחט על פיו הרי זה יקבר וישלם מביתו ואמאי נימא כיון דאילו לא נשחט היה מותר השתא נמי לאו כלום עבד וע''ק דע''כ סוגיא דהכא ודבכורות דלא כרב חסדא דהא משמע דאליבא דר''מ ניחא ליה בלא נשא ונתן ביד אלא כרב ששת וא''כ כיון דמה שעשה עשוי משום דאיירי דטעה בשיקול הדעת כדמוקי לה רב ששת בריש סנהדרין (דף ו.) למה נתחייב הדיין לרבנן במאי דנגע ביה שרץ הלא בלאו הכי מה שעשה עשוי ועוד היכא דקם דינא למה לא יתחייב אפילו לרבנן דלא דייני דינא דגרמי מ''ש מכהנים שפיגלו במקדש דמזידין חייבין בין לר''מ בין לרבנן אע''ג דבדבור בעלמא מיפסל ולא חשיב דינא דגרמי ונראה לפרש דכל היכא דקם דינא אפילו בדבור חשיב כמעשה ולא כגרמא ומחייב אפילו לרבנן אבל היכא דאילו הוה קמן הוה הדר כגון מראה דינר וכגון טעה בדבר משנה לר''מ חייב ולרבנן פטור דהא ודאי גרמא הוא מה שהאכילו אחרי כן על פיו או מה שעירבו עם פירותיו וסוגיא דסנהדרין כרבנן והא דבעי הכא לאוכוחי דר''מ דאין דינא דגרמי מטיהר את הטמא דייק דחייב חכם במה שעירבם בעל הבית עם פירותיו ומחייב את הזכאי דחייב חכם אמאי דשילם זכאי אחר כך אבל טימא את הטהור וזיכה את החייב דבדבורו של חכם מה שעשה עשוי חייב לשלם אפילו לרבנן דלא דייני דינא דגרמי וכן בפרק עד כמה (בכורות דף כח:) דקאמר לימא תנן סתמא כר''מ משום טיהר את הטמא וחייב את הזכאי קאמר ולא משום טימא את הטהור וזיכה את החייב והא דמפרש התם לשנויי מתני' כרבנן טימא את הטהור דנגע בה שרץ זיכה את החייב שהיה לו משכון ונטלו הימנו אגב אחרינא מפרש להו א''נ סוגיא דהתם כרב חסדא ומפרש האמת ורישא דמי שאין מומחה וראה את הבכור ונשחט על פיו לאו דוקא אלא הוא עצמו שחטו וצ''ע לרבנן מ''ש דפטרי בשורף שטרות חבירו מטימא הטהור וכהנים שפיגלו דלא חשיב דינא דגרמי דמה לי אם גורם לו הפסד ע''י ששורף שטרותיו ומה לי ע''י דיבורו וצ''ל דדיבור חשיב כמעשה והוי מזיק בגוף הממון בידים אבל בשורף שטר אינו נוגע בגוף הממון וניירא בעלמא הוא דקלי מיניה ואין אלא גרם בעלמא ועוד י''ל דסוגיא דהכא ודבכורות דלא כרב ששת אלא כרב חסדא דלא קם דינא בדיבורי' בעלמא ואיירי בנשא ונתן ביד כדמוקי התם רב חסדא אלא דס''ד דגמ' דנשא ונתן בעלי דינין ודחי דאיירי בנשא ונתן ביד הדיין עצמו: שאני התם דבידים עביד. תימה ודקארי לה מאי קארי לה וי''ל משום דאין הצמר משתנה מיד כשנותן בסממנים דאין קולט הצבע מיד עד ב' ימים או ג' וגרמא בעלמא הוא ודומה למסכך גפנו שאין מזיק עד אחר זמן ובתרוייהו משני בידים קעביד ומ''מ מסכך גפנו לא מזיק כל כך בידים כמו בצמר לצבע לפיכך הביאה אחר כך: מחיצת הכרם שנפרצה כו'. אור''ת שאין משנה בשום מקום אלא ברייתא היא ומ''מ דייק דאתיא כר''מ מכח ההיא משנה דהמסכך דלעיל דפליגי התם בסיפא ר' יוסי ור''ש ואמרי אין אדם אוסר דבר שאין שלו וא''כ ברייתא דמחיצת הכרם כר' יוסי ור''ש לא אתיא אלא כת''ק דידהו דהיינו כר''מ דסתם משנה ר''מ היא וא''ת ומאן תנא דפליג אדר''מ בדינא דגרמי דרבי יוסי ור''ש לא פליגי אלא משום דאין אדם אוסר דבר שאין שלו ורבנן דפליגי אדר''ש בדבר הגורם לממון ליכא למימר דיש חילוקין כדפרישית במרובה (לעיל דף עא:) וי''ל דההוא תנא דפרק המניח (לעיל דף לג:) דקתני שחטו ונתנו במתנה מה שעשה עשוי פליג אר''מ דמשמע דיש לפטור יותר בשורף שטרותיו מבשחטו ולמאן דדאין דינא דגרמי אמר לעיל דמגבי ביה דמי שטרא מעליא: (תוספות)

דף ק - ב

אומר לו גדור נפרצה אומר לו גדור נתייאש ממנה ולא גדרה ה''ז קידש וחייב באחריותו: מתני' הנותן צמר לצבע והקדיחו יורה נותן לו דמי צמרו צבעו כאור אם השבח יתר על היציאה נותן לו את היציאה ואם היציאה יתירה על השבח נותן לו את השבח לצבוע לו אדום וצבעו שחור שחור וצבעו אדום רבי מאיר אומר נותן לו דמי צמרו ר' יהודה אומר אם השבח יתר על היציאה נותן לו את היציאה ואם היציאה יתירה על השבח נותן לו את השבח: גמ' מאי כאור אמר ר''נ אמר רבה בר בר חנה כלבוס מאי כלבוס אמר רבה בר שמואל

רש"י גדור. שלא יוסיף התבואה אחד ממאתים בעוד המחיצה פרוצה ותאסר: נתייאש ולא גדרה. ובתוך כך הוציא הזרע אחד מן המאתים שהיו בה בהיתר: הרי זה קידש. ואין בטל אלא באחד ומאתים וכאן יש קצ''ט מן ההיתר וחד באיסור: מתני' והקדיחו יורה. שרפתו יורה שהרתיחו יותר מדאי: נותן לו דמי צמרו. והכא ליכא שבחא כלל דהא נשרף לגמרי וליכא למימר אם השבח יותר: צבעו כאור. כמו כעור בגמ' מפרש שצבעו בשירי צבע ומזיק בכוונה הוא לפיכך ידו על התחתונה דברי הכל: ואם השבח. שהשביח הצמר יתר על היציאה של צבע: נותן לו. לצבע את היציאה ולא שכר שלם ומקבל צמרו ודמי צמרו לא אמר דניתיב דלקני איהו שבחא דצמר דהא בצבע שהתנה עמו צבע וליכא שנויא דנקנייה: לצבוע לו אדום כו'. קני בשינוי לר''מ ולא יהיב ליה אלא דמי צמרו אבל לא דמי שבחו או זה יתן שכרו משלם ויקח הצמר: ר' יהודה אומר כו'. דקניס ליה להאי דשינה להיות ידו על התחתונה ולא נתהני משבחא ואגרא נמי כוליה לא ישקול אלא יציאה ואם יציאה יתירה על השבח יתן לו את השבח שהשביח את הצמר ואם ירצה לתת את שכרו כגון שהשבח יותר על השכר יתן שכרו: גמ' (רש"י)

תוספות אומר לו גדור. פי' לבעל הכרם דהוא המזיק דד' אמות שאמרו להרחיק הוא בשביל עבודת הכרם כדתנן בלא יחפור (ב''ב דף כו. ושם) לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אא''כ הרחיק ממנו ד' אמות אחד גפנים ואחד כל אילן ומפרש בגמ' ד' אמות שאמרו כנגד עבודת הכרם ואפילו ר' יוסי דאמר התם על הניזק להרחיק את עצמו הא א''ר אשי התם מודה ר''י בגירי דיליה והכא גירי דבעל כרם הם דחשדינן ליה שלא יביא מחרישתו בשדה חבירו לפיכך צריך לעשות כותל או להרחיק ארבע אמות והא דנקט אומרין לו גדור ולא נקט חייב לגדור נראה לר''י לפי שצריך להתרות בו ואם לא התרו בו לגדור אין חייב באחריותו ולהכי נקט נמי תרי זימני נפרצה אומר לו גדור דאף פעם שנית דנפרצה צריך להתרות בו ואם לא התרו בו לגדור אין חייב באחריותו שאין סבור להיות חייב לגדור כל שעה שנפרצה ונפרצה פעם שלישית מספקא לר''י אם צריך להתרות בו בכל פעם או שמא סגי בתרי זימני ור''ת מפרש דלהכי נקט תרי זימני לאשמועינן שאם יש תוספת מאתים בין מה שהוסיף כשנפרצה ראשונה ובין מה שהוסיף כשנפרצה שניה דאין מצטרפין לאסור דקמא קמא בטלה ודוקא כשיש הפסק בינתיים אבל בעלמא כלאים נאסרין במאתים ולא אמרינן כל פורתא כשהוא גדל מתבטל והא דאמר בפ' בתרא דע''ז (דף עג. ושם) המערה יין נסך מחבית לבור אפילו כל היום כולו קמא קמא בטל מפרש ר''ת בדפסיק פסוקי אבל אם מערה בלא הפסק אסור מידי דהוה אכלאים הנאסרין בתוספת מאתים לפי שגדל בלא הפסק והא דאמר בבמה אשה (שבת דף סה: ושם.) שמואל עביד לבנתיה מקוואות ביומי ניסן כו' שמא ירבו הנוטפים על הזוחלים היינו שמא ירבה בלא הפסק וכן בפרק הנודר מן הירק (נדרים דף נז:) גבי בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית ורבו גידוליו על עיקרו מותר ולא אמרינן קמא קמא בטיל לפי שגדל בלא הפסק ורבי יוחנן גופיה דקאמר בפרק בתרא דע''ז (דף עג. ושם) ראשון ראשון בטל אית ליה התם בנדרים דגידולי היתר מעלין את האיסור ור''י בן רבינו מאיר פירש בתוספתא בנדרים דבצל וכלאים וגבי נוטפין דווסתן בכך ליגדל מעט מעט לא בטיל קמא קמא כמו ביין נסך דהתם לא שייך למימר הכי אבל קשה דאמר בפ' הערל (יבמות דף פב: ושם) נתן סאה ונטל סאה עד רובו וברובו מיהא מיפסל ולא אמר קמא קמא בטיל וי''ל דהתם במי פירות איירי דהחמירו טפי וא''ת אי במי פירות איירי היכי מדמה לה לתרומה דרבנן דמי פירות דפסולין דאורייתא כדממעט בפרק כיסוי הדם (חולין דף פד. ושם) מדכתיב מים יתירא והיאך יהיו כשרים במחצה על מחצה דאורייתא וי''ל בדוחק דאע''ג דמיפסלי מדאורייתא מחצה על מחצה כשרים להטביל בהם מחטין וצינוריות דאין צריכין ארבעים סאה מדאורייתא אלא מדרבנן ומיהו אכתי קשה מהא דמסיק רב דימי בפרק שלישי דבכורות (דף כב. ושם) גבי הלוקח ציר מעם הארץ משיקו במים והוא טהור אי רובא מיא נינהו סלקא להו השקה ואי רובא ציר נינהו לא בעי השקה דמים בטלים בציר ומסיק לא שנו אלא לטבל בו פיתו אבל לקדירה לא דמצא מין את מינו וניעור אלמא התם אע''ג שהיו כבר מבוטלות חוזרות וניעור בתוך הקדירה וכל שכן דלא אמרינן קמא קמא בטיל וי''ל דהתם חומרא הוא שהחמירו גבי טומאה דאע''ג דפסיק פסוקי לא בטלה ואע''ג דבכמה דברים איסור חמור מטומאה כדאמרינן בפרק כיסוי הדם (חולין דף פו: ושם) אם אמרו ספק טומאה לטהר יאמרו ספק איסור להתיר התם החמירו חכמים . בטומאה יותר ואין ראיה משמעתא בתרייתא דנדה (דף עא: ושם) דמחלק גבי דם תבוסה בין פסק ללא פסק דשאני דם תבוסה דרבנן ויש להקל בו יותר ומהא דאמר בפ' כיסוי הדם (חולין דף פז ושם.) ובפרק התערובת (זבחים דף עז: ושם) גבי הא דתנן דם שנתערב במים אם יש . מראית דם בו כשר וקאמר בגמ' לא שנו אלא כשנפלו מים לתוך דם אבל דם שנתערב במים ראשון ראשון בטל התם בלא שינויא שפיר' אתי שפיר דהתם גבי דם היינו טעמא דכיון שנדחה שוב אין נראה שכן הוא הדין בכל דבר הקרב ואפילו למ''ד אין דיחוי בבעלי חיים בשחוטין יש דיחוי וכן מוכח בפרק כיסוי הדם (חולין דף פז: ושם) דטעמא משום דיחוי הוא דמסיק בתר הכי ולענין כיסוי אין בו דיחוי דאין דיחוי אצל מצות מכלל דלענין דם הוי טעמא משום דיחוי ואין להקשות מהא דאמר בפרק נוטל (שבת דף קמב.) סאה תרומה שנפלה למאה . של חולין ולא הספיק להעלותה עד שנפלה אחרת לא תעלה ולא אמרינן ראשון. ראשון בטל אע''ג דנפל ע''י הפסק דהתם צריך להרים ובענין אחר אין ק' סאה שנפלה בהן מתירין ולא שייך התם ראשון ראשון בטל: נתייאש ממנה ולא גדרה. דוקא נתייאש אבל אם לא נתייאש ועוסק כל שעה לגדור אע''פ שהוסיף מאתים מותר כדתנן במס' כלאים (פ''ה מ''ו) הרואה ירק בתוך כרמו ואמר כשאגיע שם אלקטנו מותר לכשאחזור שם אלקטנו והוסיף מאתים אסור אלמא כשהוא מחזר אחר לקיטתו כל שעה אפילו הוסיף מאתים מותר וטעמא י''ל משום דכתיב לא תזרע כרמך משמע זריעה דניחא ליה: חייב באחריותו. אע''ג דהיזק שאין ניכר לא שמיה היזק נראה לר''י דהא חשיב היזק ניכר שהרי ניכר שהוא כלאים כשרואה הגפנים בשדה אבל מטמא טהרות חבירו אע''פ שרואין השרץ על הטהרות לא חשיב היזק ניכר דמי יודע אם הוכשרו אבל אין לומר הכא נמי הוי היזק שאין ניכר וקנסוהו כמו במטמא שלא יהא כל אחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו דהכא ליכא למיחש כיון שבעל כדם נמי מפסיד ועוד אי קנס הוא במזיד דוקא היה לו להתחייב: אם השבח יתר על היציאה. מפרש בירושלמי מהו השבח יתר על היציאה בר נש דיהיב לחבריה חמש מנוי צמר וחמש מנוי סממנין ועשרה מנוי אגרא ואמר ליה זיל צבעיה סומקי ואזל וצבעיה אוכם א''ל אילו צבעתיה סומקא הוה שוה עשרים וחמש מנוי השתא דצבעתיה אוכם לית הוא שוי אלא . עשרים מנוי את אבדת דידך ואנא לא אבדנא דידי עד כאן לשון הירושלמי בפירקא ואור''י דהכי פי' דרבי יהודה לפי הירושלמי אם השבח שהושבח הצמר יותר על ט''ו מנים והיתר על ט''ו מנים קרי שבח יתר על הוצאה והוצאה קרי עשרה מנים של שכר הצבע שמוציא הצבע וטורח ויהיה בשכרו י' מנים דהשתא אם השבח על ט''ו מנים יותר מי' מנים שהם יציאה נותן לו היציאה דהיינו י' מנים ולא יתן לו יותר ואם היציאה יתירה על השבח שלא הושבח על ט''ו מנים אלא ד' או ה' יתן לו השבח מה שהושבח על ט''ו ואין נותן לו כל י' מנים . שהתנה עמו דא''ל את אפסדת דידך ואנא לא אפסדנא דידי ויש ליתן טעם לדברי הירושלמי למה לא יהיה כאן הדין כמו בנוטע שלא ברשות דנעשה כאן כאילו כן התנה עמו א''נ קנסא הוא משום דשינה ממה שצוה לו ומיהו אם השבח יתר על היציאה דתנן גבי צבע כעור לא הוי פירוש כי ההיא דירושלמי כי איך יהיה השבח של צבע כעור יותר משבח של צבע גמור וגבי כסא כעור דגמרא אפשר ודאי שיהא טוב מן הנאה כגון שהנאה אין חזק כמו הכעור ע''י כך דמי הכעור יתירה על הנאה ואין לשון ירושלמי משמע כפי' ר''י שהרי משמע שבא לפרש מהו אם השבח יתר על היציאה ולדברי ר''י הוא מפרש היציאה יתירה על השבח והר''ר אלחנן פי' בע''א ולא מצאתי כתוב: (תוספות)

דף קא - א

כפרא דודי: תנו רבנן הנותן עצים לחרש לעשות מהן כסא ועשה מהן ספסל ספסל ועשה מהן כסא ר' מאיר אומר נותן לו דמי עציו רבי יהודה אומר אם השבח יתר על היציאה נותן לו את היציאה ואם היציאה יתירה על השבח נותן לו את השבח ומודה רבי מאיר אם נתן עצים לחרש לעשות מהן כסא נאה ועשה מהן כסא כעור ספסל נאה ועשה ספסל כעור אם השבח יתר על היציאה נותן לו דמי היציאה ואם היציאה. יתירה על השבח נותן לו דמי השבח: איבעיא להו יש שבח סמנין על הצמר או אין שבח סמנין על הצמר היכי דמי אילימא דגזל סמנין ודקינהו ותרנהו וצבע בהן תיפוק ליה משום דקנינהו בשינוי לא צריכא דגזל סמנין שרויין וצבע בהו מאי יש שבח סמנין על גבי צמר דאמר ליה הב לי סמנאי דשקלתינהו או דלמא אין שבח סמנין על גבי הצמר דא''ל לית לך גבאי ולא מידי אמרי ואי אין שבח סמנין על גבי צמר מי מצי אמר ליה לית לך גבאי ולא מידי נימא ליה הב לי סמנאי דאפסדתינהו אלא להך גיסא אין שבח סמנין על גבי הצמר ובעי שלומי ליה או דלמא יש שבח סמנין על גבי צמר וא''ל הא מנחי קמך שקלינהו שקלינהו במאי שקליה בצפון צפון עבורי מיעבר השבה לא עביד אלא הב''ע כגון דגזל צמר וסמנין דחד וצבעיה לההוא צמר בהנך סמנין וקא מהדר ליה ניהליה לצמר יש שבח סמנין ע''ג הצמר וקא מהדר ליה סמנין וצמר או דלמא אין שבח סמנין על גבי צמר וצמר מהדר ליה סמנין לא מהדר ליה אמרי תיפוק ליה דאייקר ליה ניהליה בדמי לא צריכא דזל ציבעא ואיבעית אימא כגון שצבע בהו קופא רבינא אמר הכא במאי עסקינן כגון דצמר דחד וסמנין דחד וקאתי קוף וצבעיה לההוא צמר בהנך סמנין יש שבח סמנין על גבי צמר דאמר ליה הב לי סמנאי דגבך נינהו או דלמא אין שבח סמנין על גבי צמר ואמר ליה לית לך גבאי כלום תא שמע בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק אלמא חזותא מילתא היא אמר רבא הנאה הנראה לעינים אסרה תורה דתניא {ויקרא יט-כג} ערלים לא יאכל אין לי אלא איסור אכילה מנין שלא יהנה ממנו ולא יצבע [בו] ולא ידליק בו את הנר תלמוד לומר {ויקרא יט-כג} וערלתם ערלתו את פריו ערלים לא יאכל לרבות את כולם תא שמע בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק שאני התם דאמר קרא {ויקרא כה-ז} תהיה בהויתה תהא

רש"י כפרא דודי. קינח בו את היורה כלומר בשירי צבע שנשתיירו ביורה צבעו כופרא לשון קינוח כמו בליתא דפרסא למכפריה בהכל שוחטין (חולין דף ח.): נותן לו דמי עציו. דקנינהו בשינוי אבל נתן עצים כו' דלא שינה ולא קני ידו על התחתונה: יש שבח כו'. כלומר חזותא מילתא היא או לאו מילתא: ותרנהו. שראן במים כדרכן: וצבע בהן. צמר שלו מבעיא לן יש שבח סמנין על הצמר דחזותא מילתא היא ואמר ליה הב לי סמנאי דשקלתינהו כו' כדבעיא למימר קמן: אמרי ואי אין שבח כו' מי מצי אמר ליה לית לך גבאי ולא מידי. בתמיה נהי נמי דחזותא לאו מילתא היא לימא ליה הב לי סמנאי דאפסדתינהו: צפון. שוו''ן: וקא מהדר ליה. לצמר כשהוא צבוע מאי: יש שבח סמנים על גבי צמר. דחזותא מילתא היא וקמהדר ליה צמר וקמהדר ליה סמנים כלומר בהך השבה דצמר קמהדר: דזול ציבעא. צמר צבוע הוזל בעולם ואין מגיעין שבח לדמי סמנים ואמר ליה נגזל אני הייתי מוכר סמנים או הייתי צובע בגד ועכשיו הפסדתני דהא לא השביחו בצמר: א''נ דצבע בהו קופא. גזל קוף וסמנים וצבע את הקוף ומחזירו לו דלא אייקר ליה ואמרי לה קופה של נצרים: כגון דצמר דחד וסמנין דחד כו'. ולאו לענין גזלן קבעי לה דאין כאן גזל: בקליפי ערלה. קליפי אגוזים או שאר פירות אבל קליפת העץ לא דאין ערלה אלא בפירות: הנראה לעינים. מראה בעלמא אע''פ שאין בו ממש כגון נר וצבע: שביעית. אסור לעשות סחורה בפירותיה וקליפי פירות קאמר ולא קליפי עצים דעצים אין שביעית חלה עליהן כדלקמן דסתם עצים להסקה ניתנו: (רש"י)

תוספות הא מנחי קמך שקלינהו. ומ''מ אגרא בעי למיתב למישקל להו דכיון דאתי לידיה בעי למיעבד השבה כדאמר לעיל (דף צח.) גבי זורק מטבע לים: דזל ציבעא ומכל מקום איירי דגזל . סממנים שרויין דאי דקינהו ושרנהו קננהו בשינוי: דצבע בהו קופא. פירש בקונטרס שגזל קוף וסממנים שרויין וצבע את הקוף ותימה דאם כן אפסדיה בידים וכה''ג היזק ניכר הוא ומחייב ונראה לפרש דצבע בהו קופא כלומר בגריעות ובכיעור כעין קוף שהוא מכוער: או דלמא אין שבח של סממנין על גבי צמר. תימה הרי נהנה שצמרו מעולה בדמים יותר וישלם מה שנהנה כמו אכלה. מצידי רחבה דפ''ב (דף יט:) וירדה לגינה דהכונס (לעיל דף נה:) ובפרק אלו נערות (כתובות דף ל: ושם) אמר תחב לו חבירו משקין של אחרים בבית הבליעה דמשלם מה שנהנה ויש לחלק דהנאה דהכא אין באה ע''י מעשיו ולא ע''י מעשה בהמתו ובתחב לו חבירו אע''פ שאין זה ע''י מעשיו מכל מקום נהנה גופו אי נמי הנאה דהכא לא חשיבא הנאה שאין אלא נוי בעלמא יותר: מנין שלא יהנה ממנו. בפרק כל שעה (פסחים דף כב: ושם ד''ה מנין) פריך אמאי לא נפקא לן איסור הנאה מלא יאכל: ולא יצבע בו ולא ידליק בו הנר. אע''ג דאסר שאר הנאות אצטריך לרבויי צביעה והדלקה צביעה משום דחזותא בעלמא הוא והדלקה משום שכלה האיסור בשעת הדלקה ואם תאמר והא בפרק כל שעה (שם דף כז:) שרינן עצים להדלקה למאן דאמר אין שבח עצים בפת ולא משכחי עצים דאיסורא אלא כעין כסא ושרשיפא ויש לומר דשמן הוי בעין בשעה שהוא דולק אבל עצים נעשים גחלת והשלהבת אין באה אלא מן הגחלת ואם תאמר ומ''ש דהכא מצריכין קרא להדלקה וגבי תרומה טמאה מצריכין קרא להתיר כדדרשינן שלך תהא להסיקה תחת תבשילך וי''ל משום דס''ד דנילף תרומה ממעשר הקל דאמרה תורה לא בערתי ממנו בטמא כדאמר בבמה מדליקין (שבת דף כה.) ור''ת מפרש דאיצטריך קרא הכא לאסור צביעה והדלקה שלא כדרך הנאתו כגון צביעה דתאנים ורמונים ודברים דלאו אורחייהו והדלקה איצטריך לשמן שאין עומד להדלקה כלל וההוא דפרק כל שעה (פסחים דף כה:) דהוה שייף לברתיה בגוהרקי דערלה וקאמר מידי דרך הנאה קעבידנא התם לא הוה דרך הנאה כלל וקשה לפי' דהא בעי למפשט מהכא דחזותא מילתא היא ודחי דשאני הכא דגלי קרא משמע דלא . אתא קרא למיסר שלא כדרך הנאה אלא למיסר אע''ג דליכא אלא חזותא בעלמא וא''ת אם כן תיפשוט לאידך גיסא מדאיצטריך למיסר שמע מינה דחזותא לאו מילתא היא ויש לומר דאיכא למילף מהכא דחשיב כאילו הוא בעין ותימה לרבי יהושע דגמר בערלה פרי מפרי מבכורים בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ: ושם) וסבר דאין סופגין את הארבעים על הערלה אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים אבל היוצא משאר פירות מותר היאך יאסר לצבוע במשקיהן מן התורה וכל שכן במים שנישורו בהם הקליפין ויש לומר דלא איצטריך קרא אלא שלא יצבע בזיתים וענבים וביוצא מהם או בממשות של עפרורית הקליפין הנטחנין ומיהו לא יצבע דקתני בברייתא מיירי שפיר בכל עניני צביעה דערלה ומשקיהן בכל ענין ומדרבנן ומיהו קרא לא אתיא אלא כדפרישית אי נמי יש לומר דפרי דערלה דוקא גמר פרי מפרי דביכורים ולהכי אימעוט משקה דידהו אבל שומר לפרי דאיתרבו מאת פריו את הטפל לפריו לא אמעיט משקה דידהו וליכא למעוטי מפרי דביכורים דביכורים ליתנהו בשומר לפרי כלל ואע''ג דהוי השתא טפל חמור מן העיקר יש ליתן טעם שלא יקשה מזה על שמעתא דריש איזהו מקומן (זבחים דף מח:) אבל אין לומר דאף על גב דליכא מלקות ביוצא משאר פירות עשה דערלתם ערלתו איכא דהא אכל מאי דכתיב וערלתם קאי לא יאכל דכתיב בתר הכי ועוד אם היה במשקה דשאר פירות דערלה איסור עשה אם כן מנא ליה שלא יצבע בו הא איצטריך לאסור המשקין בשתיה ובהנאה כשהן בעין ואין להקשות כיון דאיתרבי שומר לפרי דלא חזי לאכילה אם כן על כרחך מיתסרא ערלה בהנאה ולמאי איצטריך קרא שלא יהנה דהא איכא שומרין טובא דחזו לאכילה: (תוספות)

דף קא - ב

רבא רמי תנן בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק אלמא חזותא מילתא היא ורמינהי רביעית דם שנבלעה בבית הבית טמא ואמרי לה הבית טהור ולא פליגי הא בכלים דהוו מעיקרא הא בכלים דאתו לבסוף נבלעה בכסות רואין אם מתכבסת הכסות ויוצא ממנה רביעית דם טמאה ואם לאו טהורה אמר רב כהנא מקולי רביעיות שנו כאן בדם תבוסה דרבנן: רבא רמי תנן ממין הצובעין ספיחי סטים וקוצה יש להן שביעית ולדמיהן שביעית יש להן ביעור ולדמיהן ביעור אלמא עצים יש בהן משום קדושת שביעית ורמינהי עלי קנים ועלי גפנים שגיבבן בחבא על פני השדה לקטן לאכילה יש בהן משום קדושת שביעית לעצים אין בהן משום קדושת שביעית ומשני אמר קרא {ויקרא הכ-ו} לאכלה במי שהנאתו וביעורו שוין יצאו עצים שהנאתן אחר ביעורן והא איכא עצים דמשחן דהנאתן וביעורן שוין אמר רבא

רש"י רביעית דם. מטמאה באהל דכתיב על כל נפשות מת לא יבא (ויקרא כא) ודם הוא הנפש וקים להו לרבנן דברביעית דם חי: נבלעה בקרקע הבית טמא. כלים שבבית דבית לא מקבל טומאה דקרקע היא: בכלים. דהוו בבית קודם שנבלעה שהיתה בעין והאהיל הבית עליה ועל הכלים ונטמאו: לבסוף. לאחר שנבלעה: אם מתכבסת הכסות ויוצא הימנה [רביעית דם]. שבתחילה נבלעה בו יותר מרביעית והכניס הכסות לבית הבית טמאה: ויוצא הימנה רביעית דם. שאם יתנו מים במדה ימצאו רביעית יותר: ואם לאו טהור. הבית שלא האהיל על רביעית שכבר חסר בהבלעו בכסות אבל הכסות טמא שתחלת נגיעה ברביעית מצומצם נטמאה וקתני מיהת ואם לאו טהור אע''ג דחזותא דרביעית איכא שהדם שנשאר בבגד שאי אפשר לסוחטו נראה לנו בבגד אלמא חזותא לאו מילתא היא: מקולי רביעיות. של דם קל כגון דם תבוסה שאינו מטמא באהל אלא מדרבנן: דם תבוסה. הרוג שיצא ממנו רביעית דם בחייו יבמתו ספק כולה בחייו ספק כולה ובמותו בפ' תינוקת (נדה דף עא.): ספיקי סטים וקוצה. סטים קרוג''א בלע''ז כרכום קוצה גווד''א בלע''ז להכי נקט ספיחי דבשביעית ליכא אלא ספיחים: יש להן ולדמיהן שביעית. שאין עושין מהן סחורה דרחמנא אמר לאכלה ולא לסחורה ואסור לצבוע בהן דהיינו סחורה אבל מותרים הן להסיקן קודם זמן הביעור דהיינו דומיא דלאכלה: יש להן ביעור. כשמגיע זמן הביעור חייב לבערן כדכתיב ולבהמתך ולחיה וגו' (ויקרא כה) כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך שבביתך והני ספיחי עץ בעלמא נינהו: בחבא. לעשות מהן מחבוא אוצר לימות החורף: אין בהן משום קדושת שביעית. ויהנה מהן אף לאחר זמן הביעור: שהנאתן וביעורן שוה. דבר שבשעת הנאתו כלה מן העולם: יצאו עצים. שלאחר ביעורן שנעשים גחלים הוא דהויא עיקר הנאתן אבל מיני צבעים בשעת רתיחת היורה כלה השורש וקולט הצבע נמצאו הנאתן וביעורן שוה הלכך חיילא עלייהו שביעית: והא איכא עצים דמשחן. שמאירין כנר אבוקה לנושאן בידו והנאתן וביעורן שוה תיחול עלייהו שביעית: (רש"י)

תוספות רבא רמי תנן בגד שצבעו בקליפי ערלה כו'. תימה דהא רבא שני לעיל שאני ערלה דכתיב קראי ומהתם לא ילפינן ואם כן מאי פריך מערלה אטומאה ונראה כספרים דגר' לעיל רבה ואי גרס רבא יש לומר דדיחוי הוא: רואין אם מתכבסת הכסות ויוצא ממנה רביעית דם. פירש בקונטרס שאם יתנו מים במדה ימצא רביעית יותר וקשה לפי' אפילו אם לא ימצאו רביעית אמאי טהורה דאי אפשר לעולם אם לא ישתייר בבגד מן המים אלא י''ל כדאמר בתוספתא בפ' ד' דאהלות רביעית דם שנבלעה בכסות כיצד משערין אותה מביא מים במדה ומכבס בה ומביא מים אחרים ונותן לתוכן רביעית דם אם היה מראיהן שוה טמאה ואם לאו טהורה והשתא אין מזיק כלום מה שמשתייר מן המים בבגד דכשם שנשתייר מן המים כך נשתייר מן הדם שמכ''מ היה הכל מעורב יחד מה שיצא ומה שנשתייר ומראה אחד הן כאילו יצא הכל וטהורה וטמאה דקתני היינו לענין אם תטמא את הבית שתנתן בו אבל כסות עצמה טמאה היא שנבלע בה רביעית דם מתחילה כדפי' בקונטרס ומיהו קשה דאין סברא שיסייע הדם שמשתייר בבגד כיון שאין יכול לצאת בכיבוס זה ומיהו אין לחוש כל כך אם תולין הדבר להחמיר ועוד מצינן לפרש שאומדין כמה נשתייר מן המים הראשונים בבגד ומביא מים אחרים כמדת הראשון רק שיחסר : מהן כשיעור שנבלע מהן בבגד אבל יש תימה דמי יכול לכוין זה ועוד קשה דמאי צריך למדידת מים הראשונים בלא מדידת מים הראשונים יכול הוא לדעת אם יש רביעית דם במה שיצא ע''י כיבוס שיסחוט לתוך כלי כל מה שיצא מן הכסות וימדוד כמה יש בין מים לדם ויביא רביעית דם מעלמא ויוסיף עליו מים עד שיהא בין מים ובין דם כשיעור מים ודם שיצאו מן הכסות ואם מראיהן שוה טמאה ונראה לפרש דלא נקט מים במדה אלא משום שאם ימצאו יותר מן המדה שנתנו רביעית שלא יצטרכו להביא מים אחרים דודאי יצא מן הכסות רביעית דם אבל אם אין רביעית דם יותר אז יביא רביעית דם ומוסיף עליו מים עד שיהא בין מים ודם כמדת הראשונה אחר שתכבס בה הכסות ואם מראיהן שוה טמאה ואם לאו טהורה ומיהו קשה דהא קתני בתוספתא ברישא ומביא מים אחרים ואחר כך קתני ונותן לתוכו רביעית דם: ואם לאו טהורה. אע''פ שעל ידי הדחק היה יוצא מהן רביעית דם כגון על ידי היסק התנור או על ידי צפון כיון דבסתם כיבוס אין יכול לצאת רביעית דם טהורה לר''ל משום דדם תבוסה דרבנן ולר' יוחנן משום שאין דרך להקפיד עליה כשאין יכול לצאת בכיבוס סתם כך צ''ל במסכת נדה בפרק האשה (דף סב: ושם) מתוך הסוגיא ואין צריך להביאה כאן: מקולי רביעיות שנו כאן. הך סוגיא מסיק רב כהנא בנדה אליבא דר''ל וה''נ דוקא לר''ל צריך האי שינויא דלר' יוחנן לא קשה מידי מערלה אטומאה דלדידיה בקפידא תליא מילתא ומ''מ צבעו בקליפי ערלה ידלק דלא שייך להתירו מטעם דאין מקפיד דנהנה הוא בצבע וניחא ליה: ספיחי סטים וקוצה. מה שפי' בקונטרס כאן משום דבשביעית אין זורעין ואין בה אלא ספיחים אין מיושב ההיא טעמא אלא הכא אבל גבי מעשר ופאה דקאמר כל שהוא אוכל ונשמר כו' אוכל למעוטי ספיחי סטים וקוצה אין מיושב למה נקט ספיחים ע''כ נראה כמו שפי' בפסחים (דף נא: ושם) דלהכי נקט ספיחים לפי שאין דרך ללקטן בשנה שנזרעים אלא לבסוף ד' או ה' שנים שהשרשים מתפשטים בארץ ומשביחין ושורש שלהן עיקר: ממין הצובעין. רישא דמתניתין הכי איתא במס' שביעית (פ''ז מ''א) כלל גדול אמרו כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעין כו': ולדמיהן ביעור. כגון שלקט מתחילה לאכילה דיכול למוכרן ויש לשניהם ביעור להן ולדמיהן דפרי עצמו לעולם אסור כדנפקא לן מקודש תהיה לכם (בע''ז דף נד:): שהנאתן אחר ביעורן. כשנעשית גחלת אע''ג דזימנין הנאתן וביעורן שוה כגון להתחמם כנגדו או לבשל מכ''מ עיקרו לא קיימא להכי אלא לאחר שנעשית גחלת כגון להסיק תנור לאפות אבל צבע הנאתן וביעורן שוה דהנאתן כשלובשן ואז הוא כלה ומתבער הצבע מיום אל יום ובקונטרס פי' דבשעת רתיחת היורה כלה השורש וקולט הצבע ואין נראה דהא אמרן דלענין שביעית חזותא מילתא היא ולא הוי ביעורו בקליטת הצבע: והאיכא עצים דמשחן. לפי' הקונטרס דפי' עצים שמאירים בהן כמו נר צ''ל הא דמתרץ עצים להסקה ניתנו כלומר אף עצים דמשחן דאין לפרש סתם שאר עצים להסקה ניתנו והנך דמשחן בטלים לגבייהו דהא בסוכה (דף מ. ושם) משמע דלולב נוהג בו שביעית משום דהנאתו וביעורו שוה שראוי לכבד בו הבית ולא אמר דבטל לגבי שאר עצים וה''נ עצים דמשחן אלא צ''ל דסתם עצים דמשחן נמי להסקה הן עומדין ולא דמי ללולב דסתמו עומד לכבד בו את הבית ור''ח פירש והא איכא עצים דמשחן שמחממין בו כגון במדורה שעשויה להתחמם דהנאתן וביעורן שוה דבשעת ביעורן מתחמם כנגדן פי' משחן כמו תמרי משחנן כתובות (דף י:) וכן טלולה. או שחונה ביומא (דף נג:) ומשני רבא סתם עצים להסקה ניתנו פי' להסקת תנור ניתנו דהוי הנאתן אחר ביעורן הלכך אפילו להתחמם מותר דלא חל עליהם שם שביעית ואע''ג דחשיב הכא עצים דמשחן הנאתן וביעורן שוה מכ''מ לענין עצי איסור לא היו אוסרין רבנן אפילו להתחמם כנגדן או להאיר בהן אלא דוקא בשרשיפא כדדרשינן בפרק כל שעה (פסחים דף כז: ושם) דהנאה מיהא אינה מתחלת עד לאחר שמתחיל האיסור להיות כלה הלכך לא אסרי רבנן אלא בשרשיפא אבל הנאתו וביעורו שוה קרינן ביה דעדיין האיסור קיים כשנהנה ממנו וא''ת בפ''ק דנדה (דף ח. ושם) דקאמר אי קטפא פירא הוי אית ביה שביעית ואי לאו פירי הוי לית ביה שביעית ואמאי אי הנאתו וביעורו שוה הלא אפילו לא הוי פירא יהא אסור בשביעית ואי אין הנאה וביעורו שוה אפילו הוי פירא יהא מותר ותו אמאי קמפלגי בין קטפא דפירא לקטפא דגווזא ונראה ודאי קטפא הוי הנאתו וביעורו שוה ואפילו הכי אי לא הוי פירא בטיל לגבי עץ והרי הוא כאילו הוא בתוך העלין ולא יצא לחוץ אבל אי הוי פירא חשיב באפי נפשיה ולא בטיל לגבי עץ ואית ביה קדושת שביעית: (תוספות)

דף קב - א

סתם עצים להסקה הן עומדין אמר רב כהנא ועצים להסקה תנאי היא דתניא אין מוסרין פירות שביעית לא למשרה ולא לכבוסה ור' יוסי אומר נותנין פירות שביעית לתוך המשרה ולתוך הכבוסה מאי טעמא דרבנן אמר קרא {ויקרא כה-ו} לאכלה ולא למשרה לאכלה ולא לכבוסה ורבי יוסי אומר אמר קרא לכם לכל צרכיכם ורבנן נמי הכתיב לכם לכם דומיא דלאכלה במי שהנאתו וביעורו שוין יצאו משרה וכבוסה שהנאתן אחר ביעורן ור''י נמי הכתיב לאכלה אמר לך ההוא מיבעי ליה לכדתניא דתניא לאכלה ולא למלוגמא אתה אומר לאכלה ולא למלוגמא או אינו אלא לאכלה ולא לכבוסה כשהוא אומר לכם הרי כבוסה אמור הא מה אני מקיים לאכלה לאכלה ולא למלוגמא ומה ראית לרבות הכבוסה ולהוציא את המלוגמא מרבה אני את הכבוסה ששוה בכל אדם ומוציא אני את המלוגמא שאינו שוה בכל אדם כמאן אזלא הא דתניא לאכלה ולא למלוגמא לאכלה ולא לזילוף לאכלה ולא לעשות ממנה אפיקטויזין כמאן כר' יוסי דאי כרבנן איכא נמי משרה וכבוסה: רבי יהודה אומר אם השבח כו': (סימן סבן) יתיב רב יוסף אחורי דרבי אבא קמיה דרב הונא ויתיב רב הונא וקאמר הלכה כרבי יהושע בן קרחה והלכה כרבי יהודה אהדרינהו רב יוסף לאפיה אמר בשלמא רבי יהושע בן קרחה אצטריך סלקא דעתך אמינא יחיד ורבים הלכה כרבים קמ''ל הלכה כיחיד ר' יהושע בן קרחה מאי היא דתניא רבי יהושע בן קרחה אומר מלוה בשטר אין נפרעין מהן מלוה על פה נפרעין מהן מפני שהוא כמציל מידם אלא הלכה כר' יהודה למה לי מחלוקת ואחר כך סתם היא ומחלוקת ואח''כ סתם הלכה כסתם מחלוקת בבבא קמא לצבוע לו אדום וצבעו שחור שחור וצבעו אדום רבי מאיר אומר נותן לו דמי צמרו רבי יהודה אומר אם השבח יתר על היציאה נותן לו את היציאה ואם היציאה יתירה על השבח נותן לו את השבח וסתם בבבא מציעא דתנן כל המשנה ידו על התחתונה וכל החוזר בו ידו על התחתונה ורב הונא אצטריך סלקא דעתך אמינא אין סדר למשנה וסתם ואחר כך מחלוקת היא ורב יוסף אי הכי כל מחלוקת ואח''כ סתמא נימא אין סדר למשנה וסתם ואח''כ מחלוקת היא ורב הונא כי לא אמרינן אין סדר למשנה בחדא מסכתא אבל בתרי מסכתות אמרינן ורב יוסף כולה נזיקין חדא מסכתא היא ואיבעית אימא משום דקתני לה גבי הלכתא פסיקתא כל המשנה ידו על התחתונה וכל החוזר בו ידו על התחתונה: תנו רבנן הנותן מעות לשלוחו

רש"י סתם עצים להסקה ניתנו. ולא להאיר הלכך עצים נינהו ומעיקרא לא חל עלייהו שביעית אבל ספיחי סטים סתמן לצביעה הלכך חל עלייהו קדושה ואסירי לאחר הביעור אף להיסק ועלי קנים וגפנים יש שאוכלין אותן ויש שמסיקין אותן הלכך בתר מחשבת לקיטה אזלינן. תנאי היא. איכא למאן דאמר סתם עצים להסקה ניתנו ולא חיילא שביעית אפילו אעצים דמשחן ואיכא למאן דלית ליה ואעצים דמשחן מיהא חיילא: לתוך המשרה. אין שורין פשתן ביין של שביעית וכן אין מכבסין בגדים דהוי סחורה: מי שהנאתו וביעורו שוה. הנאה שהיא בשעה שהוא כלה מן העולם אתה יכול ליהנות מפירות שביעית קודם זמן הביעור: יצאו משרה וכבוסה. שמשעה שמטילין פשתן או בגד ביין נתקלקל ונבער והנאתו אינו אלא עד שלשה ימים וד' עד שיהא הפשתן שרוי וכן הבגד והיינו תנאי דרבנן סברי סתם פירות לאכילה וחיילא עלייהו קדושת שביעית כדאמרן לעיל דכל דבר שהנאתו וביעורו שוה חיילא הלכך אפילו לקטן למשרה וכביסה לא מהניא מחשבה לאפקועי איסורן למיהוי כעלי קנים שלקטן לעצים דמשתרו דהתם סתמייהו להכי ולהכי אבל פירות סתמן לאכילה ומשעת יצירתן חייל קדושתן ותו לא מהני מחשבה לאפקועי ואסורין למשרה וכביסה דאין נהנין בקדושת שביעית אלא הנאה הדומה לאכילה וגבי עצים נמי סתם עצים להסקה ניתנו ולא חיילא אפילו אעצים דמשחן ור' יוסי סבר לא אמרינן סתם פירות לאכילה ניתנו ומהניא בהו מחשבה כעלי קנים וגפנים דהיכא דליקטן למשרה הוי דבר שהנאתו אחר ביעורו ולא חל עלייהו שביעית כך מצאתי. ויש לשונות אחרים וזו שמעתי והגון: למלוגמא. אלנפשט''ר: אינה שוה בכל אדם. אינה צריכה אלא לחולים: לזלף. שמזלפין יין בבית והאי נמי אין שוה בכל אדם שא''צ זילוף אלא אדם מעונג ומעודן: אפיקטויזין. וושי''ט להקיא: איכא נמי משרה וכביסה. והכא לא נקט אלא דבר שאין שוה בכל אדם: מלוה בשטר אין נפרעין מהן. לפני אידיהן מפני ששמחה היא לו ואזיל ומודה לעכו''ם ביום חגם ורבנן סברי אסור לפורען וליפרע מהן כלל: ואיבעית אימא. הך סתמא ודאי עיקר הוא דקתני לה התם בב''מ (עו.) גבי הלכתא פסיקתא דהא לא שייכא התם ולא תני אלא משום פיסוק הלכה שפסקה התנא עם כל החוזר בו שלא נחלק אדם עליהן: (רש"י)

תוספות ה''ג בקונטרס במס' סוכה (דף מ. ושם) אמר רב כהנא ועצים דהסקה תנאי היא כו' וכן עיקר פי' כל עצים בשביעית הויא פלוגתא דתנאי אי אית בהו קדושת שביעית דכיון דטעמא דשרינא להו היינו משום דהנאתן אחר ביעורן אם כן לרבי יוסי דלית ליה דרשה דהנאתו וביעורו שוה לענין פירות שביעית ה''נ. לא דריש לה לענין דלא לחול קדושת שביעית ואם תאמר לר' יוסי היאך מותרין עצים בארץ ישראל להסיק בהן תנור והלא יש בהן איסור שביעית לאחר הביעור וי''ל דבטלי בשאר עצים דשאר שנים ועוד י''ל לפי גירסת הספרים ועצים דהסקה תנאי היא פירוש עצים שיש בהם קדושת שביעית כגון לולב דהנאתו וביעורו שוה דסתמיה קאי לכבד בו את הבית אם מותר להסיקו דהוי הנאה לאחר ביעורו או לא דתניא אין מוכרין פירות שביעית כו' הרי לרבנן אסור להסיקו מידי דהוי אמשרה וכביסה ולר' יוסי מותר אבל שאר עצים לדברי הכל אין בהן קדושת שביעית אבל הטעם אין מיושב דכי היכי דר' יוסי דריש לכם לכל צרכיכם אפירות שביעית ולא בעי לכם דומיא דלאכלה הכי נמי לענין לחול קדושת שביעית על כל דבר שהוא לכם דמ''ש דהא כוליה חד קרא הוא והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וגו': אין סדר למשנה. דפעמים היה שונה שלא על הסדר ושמא תחילה שנה ב''מ ואחר כך ב''ק אבל ודאי אח''כ סדרן רבי על הסדר כדדייק בריש (פרק) שבועות (דף ב:) מכדי תנא ממכות קסליק כו': גבי הלכתא פסיקתא. תימה אמאי קרי לה הלכתא פסיקתא לההיא דכל החוזר בו ידו על התחתונה הא בפרק האומנין (ב''מ דף עז:) מוקמינן לה כיחידאה כרבי דוסא ורבנן פליגי עליה ומוכח התם דרב לא סבר לה כרבי דוסא בההוא דכל החוזר בו וי''ל דהכא סבר כאיבעית אימא דהתם דאמר כל החוזר בו ידו על התחתונה לאתויי כדקתני וי''מ דקתני לה בלשון הלכתא פסיקתא דלישנא דכל החוזר וכל המשנה משמע לפסוק הלכתא: הנותן מעות לשלוחו. נראה דמיירי שנותן למחצית שכר אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע מכאן יש להביא ראיה אם אדם נותן מעות לחבירו למחצית שכר ואמר ע''מ שלא תלוום אלא על משכונות של כסף וזהב ותשמרם בקרקע ואם תשנה יהא ברשותך לחייב בכל דבר ואם פחתו פחתו לך שאין זה רבית דהא הכא אם שינה מדעתו אמר אם פחתו פחתו לו אפ''ה אם הותירו הותירו לאמצע ולא הוי רבית כיון דאם לא היה משנה דעתו לא היו כולן ברשותו אלא השכר וההפסד לאמצע כדין פלגא מלוה ופלגא פקדון: (תוספות)

דף קב - ב

ליקח לו חטין ולקח מהם שעורין שעורין ולקח מהם חטין תניא חדא אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו ותני חדא אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע אמר רבי יוחנן לא קשיא הא ר''מ והא רבי יהודה הא ר''מ דאמר שינוי קונה והא רבי יהודה דאמר שינוי אינו קונה מתקיף לה ר' אלעזר ממאי דלמא עד כאן לא קאמר ר''מ אלא במידי דחזי ליה לגופיה אבל לסחורה לא אמר אלא א''ר אלעזר הא והא ר' מאיר ולא קשיא כאן לאכילה כאן לסחורה מחכו עלה במערבא לר' יוחנן אליבא דר' יהודה וכי מי הודיעו לבעל חטין שיקנה חטין לבעל מעות מתקיף לה רב שמואל בר ססרטי אי הכי אפילו חטין וחטין נמי לא אמר רבי אבהו שאני חטין וחטין דשליחותיה קא עביד וכי בעל הבית דמי תדע דתנן אחד המקדיש נכסיו ואחד המעריך את עצמו אין לו בכסות אשתו ולא בכסות בניו ולא בצבע שצבע לשמן ולא בסנדלים חדשים שלקחן לשמן ואמאי לימא הכא נמי מי הודיעו לצבע שיקנה צבעו לאשה אלא לאו משום דאמרינן [דשליחותיה קא עביד וכיד אשתו דמי הכא נמי] שליחותיה קא עביד וכיד בעה''ב דמי א''ר אבא לא כל המקדיש נכסיו אין דעתו על כסות אשתו ובניו מתקיף לה רבי זירא וכי דעתו של אדם על תפיליו ותנן המקדיש נכסיו מעלין לו תפילין א''ל אביי אין דעתו של אדם על תפילין המקדיש נכסיו סבר מצוה קא עבידנא ואין דעתו של אדם על כסות אשתו ובניו משום איבה מתקיף לה רב אושעיא והלא חייבי ערכין שנו כאן ותנן חייבי ערכין ממשכנין אותן וכי דעתו של אדם על עצמו למשכנו אלא אמר רבי אבא כל המקדיש נכסיו נעשה כמי שהקנה להן כסות אשתו ובניו מעיקרא תנו רבנן הלוקח שדה בשם חבירו אין כופין אותו למכור ואם אמר לו על מנת כופין אותו למכור מאי קאמר אמר רב ששת ה''ק הלוקח שדה מחבירו בשם ריש גלותא אין כופין אותו ריש גלותא למכור ואם אמר על מנת כופין את ריש גלותא למכור אמר מר הלוקח שדה בשם ריש גלותא אין כופין אותו ריש גלותא למכור מכלל דמקנא קניא ליה לימא פליגא דבני מערבא דאמרי וכי מי הודיעו לבעל חטין שיקנה חטין לבעל הבית אי משום הא לא קשיא כגון דאודעיה לבעל שדה ואודעינהו לסהדי אלא אימא סיפא על מנת כופין אותו ריש גלותא למכור אמאי ולימא ריש גלותא לא יקרייכו בעינא ולא זילותייכו בעינא אלא אמר אביי ה''ק הלוקח שדה בשם חבירו (ריש גלותא)

רש"י ליקח בהן חטין. למחצית שכר: [הא ר''מ]. קמייתא ר''מ [דאמר] שינוי קונה בתרייתא ר' יהודה [דאמר] שינוי אינו קונה ומיהו אם פחתו פחתו לו דלאו לעוותיה שדריה: לגופיה. צמר ללבוש וספסל להשתמש: אבל לסחורה. בכל מידי דאיכא רווחא ניחא ליה וכי הותירו לאו שינוי הוא: מי הודיעו. למוכר החטין שלצורך בעל המעות הן שיקנה לו דקתני הותירו לאמצע בשלמא לר' אלעזר אליבא דר''מ דאמר בכל דהו ניחא ליה לאו משנה הוא ושליחותיה דבעל הבית קעביד וקני בעל מעות מחצית השכר אלא לר' יוחנן דאמר משנה הוא ולא הוי שליחות ומיהו שינוי לא קני קשיא דממאן קבעי למקני הא לא קננהו בעל מעות מעולם: אין לו. לגזבר לא בכסות אשתו למשכנו בשביל הערך וכן לגבי מקדיש לא הוו בכלל נכסים להקדישו: לשמן. דאשתו ובניו: חדשים. רבותא נקט: מעלין לו תפילין. ולוה המעות ויתן בשבילם להקדש: מעלין. שמין: אמר ליה אביי אין. ודאי דעתו של אדם על תפילין להקדישן דסבר האי נמי מצוה קעבידנא דיהיבנא להקדש: והלא חייבי ערכין שנו כאן. דקתני המעריך את עצמו: ממשכנין. בעל כרחו אלמא לאו משום דעתו הוא: הלוקח שדה מחבירו בשם ריש גלותא. שאמר לו למוכר לצורך ריש גלותא אני לוקחה ונתכוון להטיל אימה שלא יצאו עליה עסיקין וכתב המוכר שטר המכירה בשם ריש גלותא: אין כופין ריש גלותא. לחזור ולכתוב שטר מכירה שהוא מכרה ללוקח ואם אומר לו לוקח למוכר על מנת שיכתוב לי ריש גלותא בשמו לשמי שטר אחר כופין ריש גלותא למכור: לא יקרייכו. שעשיתם אותי ראש להטיל אימה: ולא זילותייכו. שאתם באים לעשות אותי למוכר שדות: הכי קאמר הלוקח שדה בשם חבירו ריש גלותא (רש"י)

תוספות הא רבי יהודה דאמר שינוי אין קונה. הלכך אם הותירו לאמצע שכך נותן לו למחצית שכר ואם פחתו פחתו לו דמצי אמר ליה לא היה לך לשנות מדעתי ואת הוא דפשעת: מי הודיעו לבעל חטין שיקנה חטין לבעל מעות. אם נפרש דמהאי טעמא אין קונה אותו המשלח אבל לוקח דהיינו שליח קנה להו איכא למפרך נמי לר' אלעזר אמאי לא אוקי נמי הא והא כרבי יהודה כאן לאכילה כאן לסחורה ההיא דקתני אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו היינו לאכילה דקפיד ולא שליחותיה קעביד הלכך לא קני להו לבעל המעות כלל משום טעמא דמי הודיעו לבעל חטין וההיא דקתני אם הותירו הותירו לאמצע לסחורה דלא קפיד ושליחותיה קעביד הלכך קני להו בעל המעות ואם הותירו הותירו לאמצע ומיהו אם פחתו פחתו לו דאמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לטוותי ומיהו אין קושיא כ''כ לר''א כמו לר' יוחנן הלכך לא פריך אלא לר' יוחנן ואם נפרש מי הודיעו לבעל חטין שיקנה חטין לבעל מעות הרי בעל מעות לא קנה ושליח נמי לא קנה שלא נתכוון לקנות לעצמו וחוזר המקח כמו מקח טעות אז ליכא למפרך לר' אלעזר דלא מצי לאוקמי תרוייהו כרבי יהודה דכיון דשינוי לא קני לרבי יהודה אם כן אמאי אם פחתו פחתו לו אפילו לאכילה הא כיון דקמקפיד ולא שליחותיה קעביד ואיכא למימר מי הודיעו לבעל חטין שיקנה חטין לבעל מעות אם כן חוזר המקח ואם כן אמאי אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו דמשמע שקונה אותו השליח: שאני חטין וחטין דשליחותיה קעביד תדע דתנן כו' . תימה אמאי איצטריך לאתויי מהא דתנן והלא מגופא דברייתא משמע הכי דדוקא נקט ליקח בהן חטין ולקח בהן שעורים הא חטין וחטין משמע דפשיטא דאם הותירו הותירו לאמצע וה''נ משמע דתירוצא דרבי אלעזר דמתרץ כאן לסחורה משמע משום דלסחורה לא קפיד והוי כחטין וחטין והותירו הותירו לאמצע וי''ל דברייתא מצינן לאוקמי כגון שהודיעו שהוא קונה לבעל המעות והא דפריך מי הודיעו בעי למימר דמסתמא מיירי הברייתא בכל ענין אפילו לא הודיעו ואהא פריך רב שמואל אי הכי אפילו חטין וחטין נמי אי מיירי שלא הודיעו אלא ע''כ מיירי כשהודיעו ומשני שאני חטין וחטין דשליחותיה קעביד דתנן כו' והשתא ודאי צריך להביא מהא דתנן דמגופא דברייתא ליכא למשמע מידי ' איכא לאוקמי כשהודיעו וא''ת מאי מוכח טפי מהא דתנן הא איכא לאוקמא נמי כשהודיעו לצבע דהאי צמר דאשתו היא ונראה דלא דמי דלעיל ודאי איכא למימר הוא מודיע כדי שיקנה לבעל המעות אבל הכא למה יש להודיעו הלא דעתו ליתן לאחר כך ומן ההקדש לא מסיק אדעתיה: מי הודיעו לצבע שיקנה צבע לאשה. תימה מאי פריך תינח אם יש שבח סממנין על גבי צמר אבל אם אין שבח סממנין על גבי הצמר מה לנו לחוש אם אין הצבע מקנה צבעו לאשה וי''ל דהכי פריך כיון דאין הצבע מקנה צבעו לאשה ויכול הצבע לתבוע שבח מן האשה דאע''ג דאין שבח סממנים ע''ג הצמר מ''מ היא נהנית ממעשה ידיו וצריכה ליתן לו שכר וכיון דיכול ליקח שכר מאשה א''כ מעות שקיבל מבעל האשה הן הקדש דאינן שכירות כיון שהאשה חייבת שכירות ולפי מה שפירשתי לעיל דכיון דלא הודיעו לבעל חטין שיקנה חטין לבעל המעות חוזר המקח ע''כ לא פריך הכא אלא ממעות שקיבל הצבע שיהיו הקדש אפילו אם יש שבח סממנין על גבי הצמר לא קנתה האשה והבעל נמי לא קנה וחוזר הצבע לצבע בכ''מ שהוא ואין לו להקדש בצבע כלום אלא המעות שקיבל הצבע כיון שחוזרין לבעל יהו הקדש והצבע יחזור ויתבע השכירות מן האשה ואמאי קתני אין לו לבעל בכסות אשתו משמע שבחנם בא לה: אין דעתו של אדם על כסות אשתו. הלכך אין דעתו להקדיש אותן מעות שנתן לצבע שלא יחזור ויתבע מן האשה ולפי האי טעמא הוה ליה למפרך תינח הקדש דתלוי בדעתו וכיון שאין רוצה להקדיש לא הוי הקדש אלא ערכין כיון שהעריך עצמו מה מועיל שאין דעתו עליהם מ''מ בע''כ נערך מכל מה שיש לו אלא משום דאית ליה פירכא אחריתי לא חש למפרך: (תוספות)

דף קג - א

אין כופין את המוכר למכור זימנא אחריתי ואם אמר לו על מנת כופין את המוכר למכור אמר מר הלוקח שדה בשם חבירו אין כופין את המוכר למכור זימנא אחריתי פשיטא מהו דתימא מצי א''ל מידע ידעת דאנא לנפשאי שקילנא ופנחיא בעלמא הוא דקבעינא וזוזי בכדי לא שדינא אלא אדעתא דכתב ליה שטרא אחרינא קא משמע לן דאמר ליה עניינא עבדי לך בהדי ההוא דזבנת ליה בשמיה ויכתוב לך שטרא אחרינא ואם אמר לו על מנת כופין את המוכר למכור פשיטא לא צריכא דאמר להו לסהדי קמיה דידיה חזו דשטרא אחרינא קא בעינא מהו דתימא מצי א''ל אמינא שטרא מהיאך דקא שקלת בשמיה קאמרת קא משמע לן דאמר ליה להכי טרחי ואמרי להו לעדים קמך דמינך הוא דקא בעינא רב כהנא יהב זוזא אכיתנא לסוף אייקר כיתנא זבניה מרוותיה דכיתנא אתא לקמיה דרב א''ל מה אעביד איזיל אישקיל זוזאי א''ל אי כי קא זבני אמרי האי כיתנא דכהנא הוא זיל שקול ואי לא לא תשקול כמאן כבני מערבא דאמרי מי הודיעו לבעל חטין שיקנה חטין לבעל מעות אטו מי יהיב רב כהנא ארבע ושקיל תמני כיתנא ממילא הוא דאייקר מיגזל גזלוה ותנן כל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה אמרי התם אמנה הואי ולא משכיה רב כהנא לכיתנא ורב לטעמיה דאמר רב עושין אמנה בפירות ואין עושין אמנה בדמים: מתני' הגוזל את חבירו שוה פרוטה ונשבע לו יוליכנו אחריו למדי לא יתן לא לבנו ולא לשלוחו אבל נותן לשליח בית דין ואם מת יחזיר ליורשיו נתן לו את הקרן ולא נתן לו את החומש מחל לו על הקרן ולא מחל לו על החומש מחל לו על זה ועל זה חוץ מפחות שוה פרוטה בקרן אינו צריך לילך אחריו נתן לו את החומש ולא נתן לו את הקרן מחל לו על החומש ולא מחל לו על הקרן מחל לו על זה ועל זה חוץ משוה פרוטה בקרן צריך לילך אחריו נתן לו את הקרן ונשבע לו על החומש

רש"י אין כופין את המוכר. לחזור ולכתוב שטר מכירה אחר ללוקח שהיה לו להתנות ולהודיעו כתוב שטרי בשם ריש גלותא שאם יצאו עסיקין אראה להם שהוא של ריש גלותא וכתוב לי שטר אחר בשמי שלא יבאו היום או למחר יורשי ראש גולה לתובעה ממני: ופנחיא בעלמא הוא דבעינא. כלומר להצלה נתכוונתי פנחיא לשון חוזק וחבירו בהאשה [שלום] ביבמות (דף קטו:) לפנחיא שבקיה גבי מצא כלי וכתוב עליו קו''ף קרבן מ''ם מעשר תי''ו תרומה: עניינא. תנאי: דאמר להו לוקח לסהדי קמי מוכר חזו כו'. ובהדי מוכר גופיה לא אתני: אמינא שטרא אחרינא מהיאך כו'. אני הייתי סובר שאתה אומר לעדים בעינא דנכתוב לי שטרא אחרינא ריש גלותא: זבניה מרוותא דכיתנא. על מנת ליתן דמיהן שהן לוקחין לרב כהנא: לא תשקול. משום רבית: כמאן כבני מערבא. בתמיה כלומר דאמרינן מי הודיען ללוקחין שיקנו מעותיהן לרב כהנא לפיכך לא זכה בהן: אטו. מאי איכפת לן בהקנאתן וכי רב כהנא עתיד ליטול מעות היה ויטול רבית שנתן לו ד' ויטול ח' והלא פשתנו היה נוטל וכל מקום שהיה שם שלו היה ואלו שמכרוהו גזלוהו מיניה ומשלמים כל דמיו ביוקר כשעת הגזילה ובשעת הגזילה כבר הוקר: אמנה הואי. שנתן להם מעות באמנה ולא היה להם פשתן כשקבלו דמים והתנו עמו כשער הזול ליתן לו כל השנה בשער זה דתנן ב''מ (דף עב:) יצא השער פוסקין אע''פ שאין לזה יש לזה: ורב. דאסר ליה למשקל זוזי: לטעמיה דא''ר. באיזהו נשך (ב''מ סג.) עושין אמנה ליתן מעות על השער של זול של עכשיו: בפירות. לקבל פירות בשער היוקר: ואין עושין אמנה בדמים. כשבא לשער היוקר לקבל פירותיו אסור ליתן לו מוכר דמים של עכשיו דמיחזי כרבית דיהיב ליה תרתי סלעים ושקיל ארבע: מתני' ונשבע לו. על שקר והודה: יוליכנו אחריו אפילו למדי. דאין לו כפרה עד שיחזיר לנגזל עצמו דכתיב לאשר הוא לו וגו' (ויקרא ה) וגבי נשבע לשקר כתיב: לא יתן לא לבנו. של נגזל להוליכו לנגזל שאם יאנסוהו חייב להחזיר דלא הוי השבה עד דמטי לידיה כדאמרן: לשליח ב''ד. תקנתא הוא דעבוד רבנן מפני תקנת השבים שלא נחייב לזה להוציא מנה בהוצאת הדרך: ואם מת. נגזל יחזיר גזלן ליורשיו דנגזל: ולא נתן לו את החומש. או שמחל לו נגזל על הקרן לאחר שהודה לו ולא מחל לו על החומש או שמחל לו על זה ועל זה כו': נתן לו את הקרן. לאחר שנשבע והודה ונתחייב קרן וחומש נשבע לו שבועה שניה על החומש שנתנו לו והודה: (רש"י)

תוספות כגון דאודעינהו לדידיה ואודעינהו נמי לסהדי. תימה אם כן אמאי צריך לדחוק את ריש גלותא שיכתוב לו שטר יכתבו לו עדים כיון שיודעין שהוא קונה לעצמו וי''ל כגון דלא בעו עדים למיכתב ליה שטרא אחרינא: יהב זוזי אכיתנא. השתא ס''ד דאיירי דמשך נמי ופקדון בעלמא הוא דהוי גביה: כמאן כבני מערבא דאמרי מי. הודיעו לבעל חטין כו'. כלומר ומשום הכי אי לאו דאודעיה ללוקח כי קמזבין דהאי כיתנא דכהנא הוא נמצא דכהנא לא קני להנהו מעות דאינהו לאו אדעתא דהכי יהבו ליה מעותיו ואי שקיל כהנא מידי דמרוותייהו ה''ל כאילו מדידהו יהבו ליה ומחזי כרבית: התם אמנה הוא. פי' בקונטרס שנתן להם המעות באמנה ולא היה להם פשתן כשקבלו המעות וקשה דאם כן היכי מסיק רב לטעמיה והא בכה''ג אפילו רבי ינאי מודה דאסור לקבל המעות כיון שלא היה לו פירות באותה שעה שהוא פוסק עמו דהא דאמר ר' ינאי מה לי הן מה לי דמיהן היינו דוקא כשיש לו פירות באותה שעה שהוא פוסק עמו ורב אפילו בכה''ג אוסר לקבל מעות אלא פירות דוקא דהא בפרק איזהו נשך (ב''מ דף סג. ושם) מייתי דרבי ינאי אברייתא דרבי אושעיא דהיה נושה בחבירו מנה והלך על גורנו ואמר לו תן לי מעות שאני רוצה ליקח בהן חטין אמר ליה חטין יש לי כו' עד וכולן יש לו מותר אין לו אסור וקאמר התם ש''מ איתא לר' ינאי דאמר מה לי הן מה לי דמיהן משמע דר' ינאי דוקא כי יש לו מותר ובכה''ג פליג רב ומיהו יש ליישב פי' הקונטרס דהתם דוקא דאיירי בהלואה לא שרי רבי ינאי אלא כשיש לו פירות דוקא אבל זביני אמר התם דפוסקין על שער שבשוק אפילו אין לו והיינו אמנה בפירות ומה שפירש בקונטרס [התם] דרבי ינאי מתיר דמיהן שאין מעות ממש אלא דוקא פירות דומיא דההיא דברייתא יין דמי חטים וכן יין דמי שמן שמן דמי יין דלא מחזי כרבית אבל מעות אסור אין נראה דהכא בשמעתין מוכחא דאפילו זוזי מותר לקבל והלכה כרבי ינאי כדמוכח התם . הגוזל מחבירו שוה פרוטה ונשבע כו'. כגון שנשבע מעצמו דאין ב''ד משביעין אלא בטענת שתי כסף והודאה שוה פרוטה ואפילו בשבועה עצמו מיחייב חומש כדמוכח בשילהי פירקין ובמס' שבועות (דף לו:) תנן נמי שבועת הפקדון נוהגת באנשים ובנשים בפני ב''ד ושלא בפני ב''ד [מפי עצמו] א''נ מיירי בטענו שתי כסף והודה לו שוה פרוטה: אבל נותן לשליח ב''ד. פי' הקונטרס מפני תקנת השבים שלא נחייבנו להוציא מנה בהוצאת הדרך משמע מתוך פירושו דנותנו לשליח ב''ד והוא שומרו בידו עד שיבא הנגזל ואין נראה חדא דלישנא לא משמע הכי דאמאי נקט שליח ב''ד הל''ל אם יש ב''ד שם נותן לב''ד ועוד דאמר בגמ' (דף קד.) שליח ב''ד פסיקא ליה מילתא ל''ש עשאו נגזל ל''ש עשאו גזלן להוליך לנגזל ועוד אמאי קאמר בגמ' דלא מיתוקמא מתני' כר' טרפון והא בפרק המפקיד (ב''מ דף לז: ושם) פריך אמילתא דר' טרפון ושקלי ליה כולהו ואזלי ומשני תני ויניח וע''כ ביד בית דין קאמר כי הא דר' אלעזר בר צדוק דמסיק אליבא דר' טרפון ועוד בגמ' אמאי איצטריך לאתויי דרבי אלעזר ממתניתין ה''מ לאתויי ע''כ נראה דמתני' איירי לענין אחריות הדרך דמיפטר כשיתן לשליח ב''ד ויש לו כפרה מיד ואין צריך לו להמתין עד שיגיע ליד הנגזל כיון שקבלו שליח ב''ד אבל בתקנתא זו לא איירי מתניתין כלל: ואם מת יחזיר לבניו. נראה דאתא לאשמועינן דאפילו ליורשים יוליך למדי א''נ אתא למימר דאין חילוק בין שהנגזל קיים בין שהוא מת לענין קרן חומש ואשם כי היכי דיש חילוק בגזלן בין הוא לבניו דבניו אין משלמין חומש על גזל אביהם קמ''ל דלענין נגזל אין חילוק: (תוספות)

דף קג - ב

הרי זה משלם חומש על חומש עד שיתמעט הקרן משוה פרוטה וכן בפקדון שנאמר {ויקרא ה-כא} או בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו או מצא אבידה וכחש בה ונשבע על שקר הרי זה משלם קרן וחומש ואשם: גמ' נשבע לו אין לא נשבע לו לא מני לא רבי טרפון ולא רבי עקיבא דתניא גזל אחד מחמשה ואינו יודע איזה מהן וכל אחד אומר אותי גזל מניח גזילה ביניהם ומסתלק דברי רבי טרפון ר''ע אומר לא זו דרך מוציאתו מידי עבירה עד שישלם גזילה לכל אחד [ואחד] מני אי ר''ט אע''ג דאישתבע אמר מניח גזילה ביניהם ומסתלק אי רבי עקיבא אע''ג דלא אישתבע אמר עד שישלם גזילה לכל אחד ואחד לעולם רבי עקיבא היא וכי קאמר רבי עקיבא עד שישלם גזילה לכל אחד ואחד היכא דאישתבע הוא דקאמר מאי טעמא דאמר קרא {ויקרא ה-כד} לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו ורבי טרפון אע''ג דאישתבע עבוד רבנן תקנתא דתניא ר' אלעזר ברבי צדוק אומר תקנה גדולה התקינו שאם היתה הוצאה יתירה על הקרן משלם קרן וחומש לבית דין ומביא אשמו ומתכפר לו ור' עקיבא כי עבוד רבנן תקנתא היכא דידע למאן גזליה דקא מהדר ליה ממונא למריה גזל אחד מחמשה דלא ידע למאן גזליה דלא הדר ממונא למריה לא עבוד רבנן תקנתא מתיב רב הונא בר יהודה א''ר שמעון בן אלעזר לא נחלקו רבי טרפון ורבי עקיבא על שלקח אחד מחמשה ואינו יודע מאיזה מהן לקח שמניח דמי מקח ביניהם ומסתלק על מה נחלקו שגזל אחד מחמשה בני אדם ואינו יודע מאיזה מהן גזל שר' טרפון אומר מניח דמי גזילה ביניהם ומסתלק ורבי עקיבא אומר אין לו תקנה עד שישלם גזילה לכל אחד ואחד ואי סלקא דעתך דאישתבע מה לי לקח מה לי גזל ועוד מתיב רבא מעשה בחסיד אחד שלקח משני בני אדם ולא היה יודע מאיזה מהן לקח ובא לפני רבי טרפון אמר לו הנח דמי מקחך ביניהם והסתלק בא לפני רבי עקיבא אמר לו אין לך תקנה עד שתשלם לכל אחד ואחד ואי סלקא דעתך דמישתבע חסיד מי מישתבע בשיקרא וכי תימא דמישתבע והדר הוי חסיד והא כל היכא דאמרינן מעשה בחסיד אחד או רבי יהודה בן בבא או רבי יהודה ברבי אילעאי ורבי יהודה בן בבא ורבי יהודה ברבי אילעאי חסידים דמעיקרא הוו אלא לעולם ר' טרפון היא ומודה ר' טרפון היכא דאישתבע מאי טעמא דאמר קרא לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו ורבי עקיבא (דאמר) אע''ג דלא מישתבע קניס ור' טרפון מכדי היכא דמישתבע לא סגיא דלא הודה מאי איריא ונשבע אפילו בלא שבועה נמי דתניא מודה רבי טרפון באומר לשנים גזלתי אחד מכם מנה ואיני יודע איזה מכם נותן לזה מנה ולזה מנה

רש"י הרי זה משלם חומש על חומש. חומשו של חומש דחומש ראשון נעשה קרן: עד שיתמעט כו'. שאם חזר ונתן לו חומש ראשון ונשבע על השני והודה משלם חומשו וחומשו של חומש שני וכן לעולם עד שיתמעט הקרן של חומש שלא יכפור לו שוה פרוטה: או עשק את עמיתו. שכר שכיר: תשומת יד. הלואה: גמ' לא נשבע. לא בעי להוליך אחריו עד דמטי לידיה: עד שישלם לכל אחד. דהשבה לידיה בעינן ולא סגי במניח לפניו לומר מי שהוא שלו יטלנה: מניח גזילה. ולא בעי לאמטויי לידיה וסגי במניח לפניו שהרי הבעלים שם הוא: לעולם רבי עקיבא. כר''ע מעיקרא מהדרינן לאוקמי משום דכולהו תנאי סתימתאה אליבא דר''ע סתם כדאמר באלו הן הנחנקין (סנהדרין דף פו.): עבוד רבנן תקנתא. תקנת השבים והכא דמספקא ליה תסגי להו במניח כדתניא עבוד תקנות גבי גוזל ונשבע והודה ואין הנגזל כאן דאע''פ דכתיב לאשר הוא לו תקון רבנן דנתביה לשליח בית דין ויהא תחת ידם עד שיבא נגזל ויטלנו: דקא מהדר ממונא למריה. לאחר זמן יחזירנו בית דין: לא נחלקו על שלקח. דכיון דליכא איסורא סגי ליה בהכי דלא כתיב לאשר הוא לו אלא במקום שחטא דבעי כפרה: מה לי לוקח כו'. הרי נשבע לשקר ואשבועת שקר כתיב לאשר הוא לו בין אגזל בין אתשומת יד דבהיתר אתא לידיה: תנא. דחסיד אחד פליג אדר' שמעון בן אלעזר: רבי טרפון היא. מתני' דקתני נשבע דאי ר''ע אפילו לא נשבע נמי: ור' טרפון מכדי כו'. אמתניתין פריך דאמר נשבע אין לא נשבע לא ואוקימנא כר' טרפון: לא סגיא דלא הודה. דכפרה והשבון דקרא אהודה כתיב דכתיב בגזל הגר והתודו את חטאתם וגו' (במדבר ה): (רש"י)

תוספות מניח גזילה ביניהם ומסתלק. בפרק המפקיד (ב''מ לז:) מוקי לה דלאו דוקא ביניהם דשקלי להו כולהו ואזלי אלא יניח עד שיתברר הדבר מי הם הבעלים: דברי רבי טרפון. ואפילו לרב הונא ולרב יהודה דאמרי בהגוזל בתרא (לקמן דף קיח.) גבי מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב דשמא וברי ברי עדיף ומפקינן ממונא הכא מודו דאין צריך לשלם לכל אחד דהא לדידיה נמי ברי שארבעה משקרין שבודאי לא גזל אלא האחד הלכך ברי דידהו לא חשיב לגבי שמא דידיה לאפוקי ממונא ואפילו רב נחמן ורבי יוחנן דאמרי התם פטור דלאו ברי עדיף אלא מוקמינן ממונא בחזקת מריה מצו סברי הכא אפילו כרבי עקיבא דאמר עד שישלם גזילה לכל אחד ואחד דהכא מיהא מנה מודה דאית ליה לשלומי אבל התם לא מודי מידי: לעולם ר''ע. משום הכי מוקי פלוגתייהו בנשבע וכר''ע ולא מוקי לה בשלא נשבע ותיתי כר' טרפון משום דבכל דוכתא מהדרי לאוקמי מתני' כר' עקיבא כדאשכחן בסוף השוכר את האומנין (ב''מ דף פב.) דפריך אי הכי קמה לה מתני' דלא כרבי עקיבא: ורבי טרפון אע''ג דנשבע עבוד רבנן תקנתא כו'. תימה דמשמע הא אין הוצאת הדרך יתירה מוליכה אחריו למדי ואמאי והאמר ר' טרפון מניח גזילה ביניהם ומסתלק וכ''ת ה' בני אדם היינו הוצאה מרובה על הקרן הא בשנים נמי קתני לקמן בברייתא דחסיד ושמא השתא אכתי לא שמיע ליה ומיהו תימה כיון דמודה ר''א היכא דאין הוצאה יתירה אמאי קאמר ר''ע היא כר' טרפון נמי אתיא דאפילו למאן דמוקי לה כר''ע לא מיתוקמא מתניתין אלא באין הוצאה יתירה וי''ל דמתני' איירי אפילו בהוצאה יתירה שצריך להוליך עד מדי כשאינו מוצא ב''ד עד מדי אע''ג דלא שכיח ולא נקט מתניתין מדי אלא לפרושי דאפילו בהוצאה יתירה איירי וצריך להוליך עד מדי או עד מקום ב''ד אם יש קרוב יותר אע''ג דהוצאה יתירה עד שם ומש''ה מתוקמא כר''ע ולא כר' טרפון דלר' טרפון אפילו כי אין מוצא ב''ד לעולם אין צריך לעשות הוצאה יתירה על הקרן אלא מניח בידו עד שמוצא ב''ד במקום קרוב וא''ת מנלן דס''ל הכי לרבי טרפון דלמא כשאין ב''ד מודה וי''ל דסברא הוא דאי הוה מצריך הולכה למדי כשאין ב''ד כ''ש בגזל אחד מחמשה דלא הוי סגי במסירה לב''ד כיון דלא הדר ממונא למריה אלא עד שישלם לכל אחד ואחד והוה מצי ר''א בן צדוק לאשמועינן רבותא שאם הוצאה יתירה עד ב''ד דמניח בידו אלא אתא לאשמועינן כשב''ד קרוב טוב יותר להניח בידם ועוד י''ל דודאי מדלא תני תקנתא במתני' שמע מינה דליכא תקנתא כלל בנשבע הלכך דוקא מוקי לה כר''ע ולא כר' טרפון דאית ליה תקנתא ור''ע לית ליה תקנתא אפילו בגזל מאחד היכא דנשבע והא דקאמר ר''ע כי עבוד רבנן תקנתא היכא דידע כו' לדבריו דר' טרפון קאמר כלומר לדידי לית ליה תקנתא כלל בנשבע אלא אפילו לדידך דאית לך דרבי אלעזר בר' צדוק אפילו בנשבע אכתי איכא למימר הני מילי היכא דידע למאן גזל: כל היכא דנשבע לא סגי דלאו הודה. וכיון שהודה מסתמא בא לצאת ידי שמים כיון שלא תבעוהו וה''נ צריך להוליכו למדי כי היכי דצריך ליתן מנה לכל אחד ואחד: (תוספות)

דף קד - א

שכבר הודה מפי עצמו אלא אמר רבא שאני מתני' דכיון דידע למאן גזליה ואודי ליה כיון דאפשר לאהדורי ממונא למריה הוה ליה כמאן דאמר ליה יהיו לי בידך הלכך נשבע אע''ג דקאמר ליה יהיו לי בידך כיון דבעי כפרה לא סגי עד דמטי לידיה הא לא אישתבע הוי גביה פקדון עד דאתי ושקיל ליה: לא יתן לא לבנו ולא לשלוחו: איתמר שליח שעשאו בעדים רב חסדא אמר הוי שליח רבה אמר לא הוי שליח רב חסדא אמר הוי שליח להכי טרחי ואוקמיה בעדים דליקו ברשותיה רבה אמר לא הוי שליח ה''ק איניש מהימנא הוא אי סמכת סמוך אי בעית לשדוריה בידיה שדר בידיה תנן השואל את הפרה ושילחה ביד בנו ביד עבדו ביד שלוחו או ביד בנו ביד עבדו ביד שלוחו של שואל ומתה פטור האי שלוחו היכי דמי אי דלא עשה בעדים מנא ידעינן אלא דעשה בעדים וקתני דפטור קשיא לרב חסדא כדאמר רב חסדא בשכירו ולקיטו הכא נמי בשכירו ולקיטו תנן לא יתן לא לבנו ולא לשלוחו האי שלוחו היכי דמי אי דלא עשאו בעדים מנא ידעינן אלא לאו דעשאו בעדים תרגמא רב חסדא בשכירו ולקיטו אבל שליח שעשאו בעדים מאי הכי נמי דהוי שליח אדתני סיפא אבל נותן הוא לשליח בית דין לפלוג וליתני בדידיה שליח שעשאו בעדים הכי נמי דהוי שליח אמרי לא פסיקא ליה שליח ב''ד לא שנא עשאו נגזל ולא שנא עשאו גזלן הוי שליח פסיקא ליה שליח שעשאו בעדים דכי עשאו נגזל הוא דהוי שליח עשאו גזלן לא הוי שליח לא פסיקא ליה ולאפוקי מהאי תנא דתניא רבי שמעון בן אלעזר אומר שליח בית דין שעשאו נגזל ולא עשאו גזלן או עשאו גזלן ושלח הלה ונטל את שלו מידו פטור רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוייהו שליח שעשאו בעדים הוי שליח וא''ת משנתנו בממציא לו שליח דאמר ליה אית לי זוזי גבי פלניא ולא קא משדר להו איתחזי ליה דלמא איניש הוא דלא משכח לשדורי ליה א''נ כדרב חסדא בשכירו ולקיטו א''ר יהודה אמר שמואל

רש"י שכבר הודה מפי עצמו. ובא לצאת ידי שמים ואע''ג דבי דינא לא מצו מחייבי ליה אלא מניח לפניהם מיהו ידי עונש אין יוצא עד שישלם לשניהם דהא לאו לבעלים אהדריה כו': אלא אמר רבא. מתני' דברי הכל היא ולא דמיא לאין יודע דהתם בין נשבע בין לא נשבע הוא דפליגי ר' טרפון ור''ע לענין דינא דר' טרפון לא מחייב להחזיר ליד הנגזל ור''ע מחייב אע''ג דלא נשבע והאי דפרכת לעיל ואי ר''ע אע''ג דלא אשתבע לאו פירכא היא דהתם דין הוא דאע''ג דלא משתבע דיחזיר לכל אחד שהרי אין יודע למי גזל ולא נפיק ידי שמים כלל אבל הכא במתני' דידע למאן גזל ומודי ליה משעת הודאה דמזומן הוא להשיב הוי גביה כפקדון הלכך נשבע תחילה קודם הודאה אע''ג כו': שליח שעשאו בעדים. ראובן שיש לו מעות ביד שמעון ומינה שליח בעדים לקבלם הימנו ונתנם לו: הוי שליח. ואם נאנסו בדרך פטור בעל הבית שנתנם לו: פטור. דלא קמה ברשות שואל להתחייב באונסים עד שיאמר לו מפיו לשלחה לו ביד בנו כו': מנא ידעינן. דשלוחו הוא דקרי ליה מתני' שלוחו: לקיטו. שלקטו אצלו לדור עמו בביתו לצוותא בעלמא לשון מורי: ושכירו. נשכר עמו ליום ולחדש ולשנה ולשבת. לישנא אחרינא לקיטו לוקט תבואתו: ולאפוקי מהאי תנא. הא מתניתין דאוקימנא שליח ב''ד אפילו עשאו גזלן ולא נגזל הוה שליח והוי באחריותו דנגזל לאפוקי מהאי תנא: שליח ב''ד. דמשמע מתני' דמשנתן לו נפטר גזלן כשעשאו נגזל קאמר ולא כשעשאו גזלן: ושלח הלה ונטל שלו. מיד השליח: פטור. מאונס הדרך טעמא דנטל הנגזל הא נאנסו מן השליח הראשון חייב: וא''ת משנתנו. דקתני לא יתן לשלוחו ואי דלא עשאו בעדים מנא ידעינן תוקמא בשעשאו בעדים אלא בממציא לו שליח ביקש מחבירו שימציא לו לגזלן את עצמו לומר לו אם תרצה לשלח כלום לפלוני שלח בידי: (רש"י)

תוספות שכבר הודה מפי עצמו. מהאי לישנא דייק בהמפקיד (ב''מ דף לז:) וגם מחמת פירכא אחריתי מוקי לה בבא לצאת ידי שמים ותימה א''כ ההוא מעשה דחסיד אחד אמאי אמר ליה רבי טרפון הנח דמי מקחך ביניהם הא כיון דחסיד הוה מסתמא היה בא לצאת ידי שמים וי''ל דלכתחילה בא עמו לדין אם הוא חייב מן הדין ושוב מה שעשה עשה א''נ אפילו לצאת ידי שמים אין חייב לר' טרפון אלא בגזל אבל בפקדון ומקח דלא עשה איסורא לא וכן משמע בהמפקיד (שם דף לז: ושם) דכי רמי התם גזל אגזל משני הכא בבא לצאת ידי שמים ולעיל מיניה כי רמי פקדון אפקדון לא בעי לשנויי הכי ואין להאריך כאן בסוגיא דהתם: אמר רבא שאני מתני' כו'. לפי הספרים דל''ג אלא משמע דאתא רבא לתרוצי פירכא דפרכינן לר' טרפון ולעולם רבי טרפון היא וקאמר כיון דאודי ליה כמ''ד יהא בידך דמי א''כ מסתמא מיירי כשהודה בפניו דאם לא כן אמאי הוי כמ''ד יהא בידך וכיון דבהודאה מיירי מתניתין אכתי תקשה אמאי לא מוקי מתני' נמי כר''ע ואע''ג דקניס ר''ע אפילו היכא דלא נשבע ה''מ דלא הדר ממונא למריה אבל במתני' היכא דלא נשבע והודה לו בפניו הדר ממונא למריה דכיון דהודה לו בפניו מה לי תופס בידו מ''ל נתן ביד ב''ד הלכך לא יקנוס ר''ע וי''ל דסברת גמרא היה כיון דקניס ר''ע בכל מקום קניס כיון דעבד איסורא ולא יחלק ומיהו אין נראה דמיירי הכא בשהודה בפניו דא''כ אפילו נשבע נמי אין צריך להוליכו אחריו למדי ויכול להביא כפרה דכיון דהודה לו בפניו והניחו בידו והלך הרי הוא כהפקידו בידו ואמאי יהא צריך להוליכו אחריו אלא ודאי מיירי כשהודה שלא בפניו אלא בפני עדים והשתא א''ש דלא מתוקמא מתני' כר''ע דלא מהדר ממונא למריה כיון שלא נתן ביד ב''ד ולפי מה שפי' בקונטרס אלא אמר רבא א''ש דרבא לא בא לתרץ פירכא אלא טעמא דמתני' מפרש בכה''ג דמצי לאוקמי בין כר''ע בין כרבי טרפון: שליח שעשאו כו'. לכאורה נראה דאיירי כגון דלא אמר לו שלח לי על ידו רק עדים מעידים שעשאו שליח אבל אם היה אומר שלח לי על ידו פשיטא דהוי שליח דהא תנן בהשואל (ב''מ דף צח: ושם) אמר ליה השואל שלח לי ביד בני ביד עבדי ביד שלוחי או ביד בנך או ביד עבדך או ביד שלוחך ושלחה חייב ומ''ל א''ל בפניו שלח ומ''ל אמר ליה שלא בפניו שלח. ומיהו לקמן לא משמע הכי דבעי לשמואל מאי תקנתיה הול''ל ששלח ליה שלח לי ע''י זה דאז הוי שליח לכך צ''ל דבכל ענין שלא בפניו לא הוי שליח עד שיאמר לו בפניו שלח לי על ידו כההיא דהשואל דאיירי בפניו וכן מוכיח מתוך הקונטרס: רבה אמר לא הוי שליח. יש מקשים דרבה אדרבה דהכא קאמר רבה דלא הוי שליח ובפ' המוכר את הספינה (ב''ב דף פז:) אמרינן רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו הכא בחנוני מוכר צלוחית עסקינן ואזדא ר' יהודה לטעמיה דאמר לאתויי שדריה הרי לרבה אליבא דר' יהודה הוי שליח וי''ל דשאני התם דכיון שנתן לו פונדיון וצוה לו להביא באיסר שמן הוי כאילו א''ל בהדיא שלח לי על ידו ופטור ולפי מה שפירשתי דדוקא שאמר ליה בפניו אית לן למימר דכיון דנתן הפונדיון הוי כאילו אמר ליה בפניו שלח הלכך אמר לר' יהודה לאתויי שדריה: הכי קא''ל איניש מהימנא הוא. תימה אמאי חייב הוא מן הדין באחריות אונס הדרך והא אין יכול לומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר כיון דתפיס ליה באיניש מהימנא וי''ל דנראה דאפילו הוא עצמו הביאו בדרך ונאנס חייב דפשיעה הוא עושה שמוליכו בדרך במקום פלוני שיש בו סכנה ובע''כ חייב לשמור עד שיחזירנו לו בישוב במקום שהפקידו אצלו כדאמרינן לקמן (דף קיח.) בהמפקיד אצל חבירו בישוב לא יחזיר לו במדבר משמע דבעל כרחו חייב לשמור עד שיחזירנו בישוב במקום שהפקידו ולאו כל כמיניה להחזיר לו במדבר במקום סכנה: אי דלא עשאו בעדים מנא ידעינן. כלומר היכי מסר לו משאיל כיון דלא ידע אי האי שליח של שואל הוא: בשכירו ולקיטו. תימה אמאי לא אמר רב חסדא נמי אהא ועוד תימה אמאי לא פריך ליה מעיקרא ממתני' והדר הוה ליה למפרך מההיא דפ' השואל: (תוספות)

דף קד - ב

אין משלחין מעות בדיוקני ואפילו עדים חתומים עליה ורבי יוחנן אמר אם עדים חתומים עליה משלחין אמרי לשמואל מאי תקנתא כי הא דרבי אבא הוי מסיק זוזי בדרב יוסף בר חמא א''ל לרב ספרא בהדי דאתית אייתינהו ניהלי כי אזל להתם אמר ליה רבא בריה מי כתב לך התקבלתי א''ל לא אי הכי זיל ברישא ויכתוב לך התקבלתי לסוף אמר ליה אי כתב לך נמי התקבלתי לאו כלום הוא דלמא אדאתית שכיב רבי אבא ונפלו זוזי קמי יתמי והתקבלתי דרבי אבא לאו כלום הוא א''ל ואלא מאי תקנתא זיל נקנינהו לך אגב ארעא ותא את כתוב לן התקבלתי כי הא דרב פפא הוה מסיק תריסר אלפי זוזי בי חוזאי אקנינהו ניהליה לרב שמואל בר אבא אגב אסיפא דביתיה כי אתא נפק לאפיה עד תואך: נתן לו את הקרן וכו': אלמא חומש ממונא הוא ואם מיית משלמי ליה יורשין ותנן נמי נתן את הקרן ונשבע על החומש הרי מוסיף חומש על חומש אלמא חומשא ממונא הוא ותניא נמי הכי הגוזל את חבירו ונשבע לו ומת יורשין משלמים קרן וחומש ופטורין מן האשם ויורשין בני שלומי חומשא דאבוהון הוו (אלמא חומש ממונא הוא ובעי שלומי יורשין) ורמינהו עדיין אני אומר אימתי אינו משלם חומש על גזל אביו בזמן שלא נשבע לא הוא ולא אביו הוא ולא אביו אביו ולא הוא הוא ואביו מנין ת''ל {ויקרא ה-כג} אשר גזל ואשר עשק והוא לא גזל ולא עשק אמר רב נחמן לא קשיא כאן שהודה כאן שלא הודה אי לא הודה קרן נמי לא משלם וכי תימא הכי נמי דלא משלם והא מדקא מהדר אחומש למימרא דקרן משלם ועוד תניא ועדיין אני אומר אימתי הוא משלם קרן על גזל אביו בזמן שנשבע הוא ואביו אביו ולא הוא הוא ולא אביו לא הוא ולא אביו מנין ת''ל גזילה ועושק אבידה ופקדון יש תלמוד ויתיב רב הונא וקאמר להא שמעתא א''ל רבה בריה יש תלמוד קאמר מר או ישתלמו קאמר מר א''ל יש תלמוד קאמינא ומריבויא דקראי אמרי אלא מאי לא הודה לא הודה אביו והודה בנו ונחייב בנו חומש אשבועה דידיה אמרי בשאין גזילה קיימת אי בשאין גזילה קיימת אפילו קרן נמי לא משלם לא צריכא דאיכא אחריות וכי איכא אחריות נכסים מאי הוי מלוה על פה היא ומלוה על פה אינו גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות אמרי

רש"י בדיוקני. מסר לו בעל הפקדון לשליח סימנין וכתב לו חותמו באגרת ומסרה לו ואמר לו לך והתראה לפלוני ויתן לך מעות שיש לי בידו: אי כתב לך. ר' אבא: התקבלתי. מעותי בקבלתו של רב ספרא: אדאתית. בעוד שתהיה בדרך בשובך אצלנו: שכיב רבי אבא. דזקן הוא וכבר בטל שליחותו קודם שתקבלם ואי הוו אנסי להו מינך באורחא תבעי לן יתמי: נקנינהו ניהלך אגב ארעא. ויהיו שלך בכל מקום שהן דקיימא לן קדושין (דף כו.) נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להן אחריות: אסיפא דביתיה. מפתן ביתו דמחובר לקרקע הוא וכקרקע הוא כך שמעתי. ל''א סיפא דביתיה סוף בית הקנה לו זוית אחת: נפק לאפיה עד תווך. הלך לקראתו עד תווך שם מקום שהיה שמח שהביא לו מעותיו: אלמא חומשא ממונא הוא. מדאיצטריך ליה למתני א''צ לילך אחריו אלמא ממונא הוא גביה: ואי מיית. גזלן משלמי יורשין ועוד מדקתני הרי זה מוסיף חומש על חומש ש''מ ממונא כפריה: ופטורין מן האשם. דהא מתו בעליו דאם הפרישו בחייו היה טעון [רעיה] וכי לא הפרישו פטורין דאשם כפרה הוא ולאו ממונא ואין כפרה למתים: עדיין אני אומר. רישא בתורת כהנים אשר גזל על גזילו הוא מוסיף חומש ולא על גזילת אביו: כאן שהודה. אביו בחייו אחר שנשבע ונתחייב לו חומשא משלמי יורשין וברייתא בת''כ בשלא הודה וקס''ד השתא בלא הודה לא אב ולא בן: ה''ג. ויתיב רב הונא: יש תלמוד קאמר מר. ותנא מקרא מייתי לה מדכתיב כל הני ריבויא הוא שהבן חייב לשלם או ישתלמו קאמר מר ומסברא הוא משלם ולא מקראי: לא הודה אביו והודה בנו. קרן משלם אבל חומש לא דמעטיה קרא מחומש על גזל אביו: ונחייב חומש אשבועתא דידיה. דקתני נשבע הוא ואביו לפטורא דכיון דבן נשבע והודה אמאי פטור: בשאין גזילה קיימת. דלאו עליה רמיא לשלומי דתנן (לקמן דף קיא:) הגוזל ומאכיל את בניו פטורים מלשלם הלכך אי כפר כפירת דברים בעלמא היא ושבועת בטוי הוא דליכא חומש: לא צריכא דאיכא אחריות נכסים. ואמרינן לקמן (שם) דאם הניח אביהן אחריות נכסים קרקעות חייבים להחזיר מפני כבוד אביהן: וכי איכא אחריות נכסים מאי הוי כו'. ל''ג חדא דהא תני התם דמשום כבוד אביהם חייבים להחזיר (רש"י)

תוספות אין משלחין מעות בדיוקני אפילו עדים חתומים עליה. פי' אם אמר לסופר כתוב לפלוני שישלח לי מעות ע''י פלוני ואחר כך חתם בדיוקני שלו ואפילו עדים חתומים עליה שהיא דיוקני שלו אינו מועיל אבל אם היו חתומים על זה שאמר ליה לשלוח על ידו אז הוי שליח אי נמי אם כתב בכתב ידו שלח על ידו פלוני וא''ת ואמאי לא מהני דיוקני דידיה והא אמרינן בהשולח (גיטין דף לו.) ובהמגרש (שם דף פז:) דמר חתים כוורא ומר חתים מכותא וי''ל דהני מילי בשמות חכמים דפקיעי אבל איניש אחרינא לא ולפי מאי שפירשנו לעיל אפילו כתב בכתב ידו וחתם בדיוקני אין מועיל כל זמן שלא אמר ליה בפניו: ורבי יוחנן אמר אם עדים חתומים עליו שולחין. וה''ה לרבי יוחנן בלא דיוקני בשליח שעשאו בעדים כדאמר רבי יוחנן לעיל דהוי שליח והכא אתא לאשמועינן דדיוקני בלא עדים לא מהני ולא מידי ונראה דהלכתא כרב חסדא דשליח שעשאו בעדים הוי שליח דהא ר' יוחנן ור' אלעזר קיימי כוותיה ואע''ג דשמואל קאי כרבה קי''ל דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן וה''ה דלגבי שמואל הלכה כר' יוחנן: אגב אסיפא דביתיה. ומה שכותבין בהרשאה והקניתי לו ד' אמות בחצרי לאו דוקא דהא אמרינן בפ''ק דקדושין (דף כו: ושם) דקרקע כל שהו חייב בפאה כו' וקונין עמה נכסים שאין להם אחריות ומה שכותבין הרשאה אפילו אותם שאין להם קרקע י''מ משום דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי וקשה דבפרק חזקת הבתים (ב''ב דף מד: ושם) דפריך. וליחוש דילמא אקני ליה מטלטלי אגב מקרקעי ומשני לא צריכא דאמרי עדים ידענא ביה בהאי גברא דלא הוה ליה ארעא מעולם ובפרק מי שמת (שם דף קמט.) גבי עובדא דאיסור גיורא דקאמר במאי ליקני רב מרי בריה להנהו זוזי אי דליקני ליה איסור גיורא אגב קרקע לית ליה קרקע וי''ל דההוא דאיסור גיורא מעיקרא ודאי לא אסיק אדעתיה טעמא דהודאה אבל במסקנא קאמר אדהכי נפק אודיתא מבי איסור וההיא דח''ה כיון שאין אלא חששא בעלמא דלמא אקני ליה כיון דלית ליה ארעא לא חיישינן וההיא דפ' הזהב (ב''מ דף מו. ושם) גבי היה עומד בגורן דפריך וליקני ליה אגב ארעא ומשני דלית ליה ארעא התם מדאורייתא בעינן דאית ליה ארעא דאי לית ליה ארעא לא היו קרוין מעותיו מדאורייתא שיוכל לפדות בהן פירות מעשר שני אבל לענין לגבות כיון שהודה שיש לו והקנה לו אגב קרקע למה לא יגבה [עי' תוס' כתובות נד: ד''ה אע''פ וב''ב מד: ד''ה דלא]: חוץ מפחות שוה פרוטה בקרן. תימה אמאי איצטריך למיתני הא כיון דברישא תנן שוה פרוטה משמע אבל פחות לא: נתן לו את הקרן ונשבע לו על החומש. הוא הדין אם לא נתן לו את הקרן ונשבע אתרוייהו אקרן ואחומש היה מוסיף חומש על חומש אלא אורחא דמילתא נקט דאקרן אין נשבעין שני פעמים והוא הדין אם נשבע על החומש דיוליכנו אחריו למדי דכיון שנשבע עליו נעשה כגזלן: יש תלמוד קאמינא ומריבויא דקראי. תימה אמאי איצטריך קרא לקרן דאמאי לא ישלם קרן כיון דאיכא אחריות נכסים ועמד בדין דבהכי מוקמינן לה בסמוך: מלוה על פה היא ואין גובה לא מן היורשים ולא מן הלקוחות. למ''ד שיעבודא לאו דאורייתא פריך דהכא משמע דמדאורייתא גובין מיורשין ומההיא ברייתא דהגוזל ומאכיל (לקמן דף קיא:) אם הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבים לשלם ליכא למפרך ליה מידי דאיהו מוקי ליה מדרבנן כדי שלא תנעול דלת בפני לוין כדפסיק רב פפא בפרק גט פשוט (ב''ב דף קעו. ושם) ומיהו לרב ושמואל דאמרי מלוה ע''פ אין גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות ואפילו מדרבנן כדמוכח בח''ה (שם דף מב.) ובסוף מי שמת (שם דף קנז.) איכא לאקשויי מההיא ברייתא דלקמן ואיכא למימר דאינהו מוקמי לה בשעמד בדין ומה שהקשה בקונט' דהך העמדה בדין מאי מהני הרי כפר ונשבע דהא אוקימנא לעיל בשלא הודה אביו והודה בנו י''ל בעמד בדין לאחר שבועה ע''י עדים דלא מיחייב האב חומש כדתנן לקמן במתניתין דהיכא דאיכא עדים לא מיחייב חומש: (תוספות)

דף קה - א

בשעמד בדין אי בשעמד בדין אפילו חומש נמי משלם אמר רב הונא בריה דרב יהושע לפי שאין משלמין חומש על כפירת שעבוד קרקעות רבא אמר הכא במאי עסקינן כגון שהיתה דיסקייא של אביו מופקדת ביד אחרים קרן משלם דהא איתיה חומש לא משלם דכי אישתבע בקושטא אישתבע דהא לא הוה ידע: חוץ מפחות שוה פרוטה בקרן כו': אמר רב פפא לא שנו אלא שאין גזילה קיימת אבל גזילה קיימת צריך לילך אחריו חיישינן שמא תייקר איכא דאמרי אמר רב פפא לא שנא גזילה קיימת ולא שנא שאין גזילה קיימת אינו צריך לילך אחריו לשמא תייקר לא חיישינן אמר רבא גזל שלש אגודות בשלש פרוטות והוזלו ועמדו על שתים אם החזיר לו שתים חייב להחזיר לו אחרת ותנא תונא גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך טעמא דאיתיה בעיניה הא ליתיה בעיניה אע''ג דהשתא לאו ממונא כיון דמעיקרא ממונא הוא בעי שלומי הכא נמי אף על גב דהשתא לא שוה פרוטה [כיון דמעיקרא הוי שוה פרוטה] בעי שלומי בעי רבא גזל שתי אגודות בפרוטה והחזיר לו אחת מהן מהו מי אמרינן השתא ליכא גזילה או דלמא הא לא הדר גזילה דהואי גביה הדר פשטה גזילה אין כאן השבה אין כאן אי גזילה אין כאן השבה יש כאן הכי קאמר אף על פי שגזילה אין כאן מצות השבה אין כאן ואמר רבא הרי אמרו נזיר שגילח ושייר שתי שערות לא עשה ולא כלום בעי רבא גילח אחת ונשרה אחת מהו אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא נזיר שגילח אחת אחת קא מבעיא ליה לרבא אמר ליה לא צריכא כגון שנשר אחת מהן וגילח אחת מי אמרינן השתא מיהת הא ליכא שיעור או דלמא הא לאו גילוח הוא דמעיקרא הא שייר שתי שערות והשתא כי גילח לא הוי ב' שערות הדר פשטה שער אין כאן גילוח אין כאן אי שער אין כאן גילוח יש כאן הכי קאמר אע''פ ששער אין כאן מצות גילוח אין כאן ואמר רבא הרי אמרו חבית שניקבה וסתמוה שמרים הצילוה בעי רבא אגף חציה מהו א''ל רב יימר לרב אשי לאו משנתנו היא זו דתנן חבית שניקבה וסתמוה שמרים הצילוה פקקה בזמורה עד שימרח היו בה שתים עד שימרח מן הצדדים ובין זמורה לחבירתה טעמא דמרח הא לא מרח לא אמאי ותיהוי כי אגף חציה אמרי הכי השתא התם אי לא מרח לא קאי אגף חציה במידי דקאי קאי ואמר רבא הרי אמרו גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך בעי רבא

רש"י ועוד דקמשני ליה כשעמד בדין קודם מיתתו והך העמדה מאי מהני הרי כפר ונשבע ולא הודה דהא אוקמינן דלא הודה אב והודה בנו ועוד דקמשני כשעמד בדין מכלל דעד השתא בשלא עמד בדין והא נשבע הוא ואביו קתני מכלל דבב''ד הוה הלכך ל''ג ליה. וה''ג אי הכי חומש נמי משלם א''ר הונא כו' אי הכי ממון גמור הוא וחומש נמי לשלם: לפי שאין משלמין חומש על כפירת שעבוד קרקעות. דחומש אמאי קאתי אשבועתא לאו שבועה היא דקי''ל שבועות (דף מב:) אין נשבעין על הקרקעות והאי בן כי אישתבע כפר לה שעבוד הקרקעות דאי לאו משום אחריות נכסים לאו עליה רמיא לשלומי: רבא אמר. לעולם בגזילה קיימת ודקשיא לך ולחייב הבן חומש על שבועת עצמו כיון דהודה הכא כשהיתה דסקיא שממון אביו נתון בה מופקדת ביד אחרים וגזילה זו בתוכה דכי אשתבע האי בקושטא אשתבע (ולא תימא בשיקרא אשתבע כדסברת לעיל) ותנן במס' שבועות (דף לו:) וחייבים על זדון השבועה ועל שגגתה עם זדון הפקדון ואין חייבין על שגגתה גרידתא כי הכא דליביה אנסיה: לא שנו אלא שאין. אותה חצי פרוטה קיימת מן הגזילה עצמה וחצי פרוטה הוא דמחייב ליה ולאו ממונא איכא אבל אם קיימת היא מן הגזלה עצמה צריך לילך: חיישינן שמא תייקר. ותעמוד על הפרוטה: חייב להחזיר לו. אגודה אחרת ואע''פ דהשתא לא שויא פרוטה כיון דבשעת גזילה הוי שוה פרוטה בעי לאהדוריה ולהוליכה אחריו: ותנא תונא. תנא דידן סייעתו: שגילח. אחת מהשתים ששייר: ונשרה השניה מהו. הוי גילוח או לא: אמר ליה רב אחא לרבינא נזיר שגילח. כל השערות אחת אחת קמבעיא ליה בתמיה כלומר הא ודאי גילוח הוי כיון שבשעה שבא לגלח האי שיור הוה ביה שיעור גילוח וגילח אחת ואע''פ דנשרה שניה גילוח הוא: שנשרה אחת. שכשבא לגלח אין כאן שיעור גילוח: ה''ג. מי אמרינן השתא מיהא ליכא שיעור: חבית שניקבה וסתמוה שמרים. ונתנוה ע''פ ארובה וממרחת יפה סביבותיה וטומאה בבית מצלת על העלייה כולה מלבא בה שום טומאה דסתימת שמרים סתימה היא ולא שלטה ביה טומאה במסכת כלים בפרק ואלו מצילין: אגף. לשון מגופה אגף חציה היה בה תחתיה שיעור נקב לטמא וכלי המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה ואגף בטיט חציה מהו מי אמרינן השתא מיהא ליכא שיעור נקב או דלמא הא לא סתם שיעור סתימה: פקקה בזמורה. ואין שם שמרים: עד שימרח. בטיט מן הצדדין של זמורה לסותמו היטב: (רש"י)

תוספות אמר רבא גזל שלש אגודות בג' פרוטות והוזלו ועמדו על שתים חייב להחזיר לו אחרת. פי' אם ישנה בעין מחזיר אותה ואם לאו משלם ליה שוה פרוטה כמו שהיתה שוה בשעת הגזילה והוא הדין באחת שגזלה והוזלה שמחזיר לו אגודה או דמיה אלא רבותא נקט דאפילו בשלשה דקיים מצות השבה בתרתי אפ''ה חייב להחזיר לו אחת אע''ג דמהאי ותנא תונא דמייתי לא משמע מינה אלא היכא דגזל אחת והוזלה דההיא דמיא לגזל חמץ ועבר עליו הפסח ההיא רבותא דג' קאמר רבא מסברא ומדנקט והוזלו משמע דפשיטא ליה דאם גזל ג' אגודות שוות שתי פרוטות והחזיר לו ב' מהן דלא מיחייב להחזיר לו שלישית כיון דמעיקרא בשעת גזלה לא הוי ממונא ולשמא תייקר לא חיישינן: ה''ג בעי רבא גזל ב' אגודות בפרוטה והחזיר אחת מהן מהו מי אמרי' השתא מיהא ליכא גזילה גביה או דלמא הא לא אהדר גזילה ול''ג הא דגרס בספרים הוקרו ועמדה כו': מצות השבה אין כאן. נראה דלא בעי למיפשט אלא דלא מעכב מצות השבה ומצות השבה מיהא לא קיים: מצות גילוח אין כאן. ומעכב מלשתות יין ומלטמא למתים כאלו לא גילח כלומר כמ''ד גילוח מעכב דאחר ישתה הנזיר יין אחר כולם א''נ לענין מצוה קאמר דלא קיים מצות גילוח ואליבא דכ''ע דפלוגתא היא בנזיר בפ' ג' מינין (דף מו.): הרי אמרו חבית שנקבה וסתמוה שמרים כו'. מה שפירש בקונטרס חבית שנתנה ע''פ ארובה ומצלת על העלייה אין נראה דההיא משנה דמייתי בסמוך חבית שנקבה היא במס' כלים בפ''י (מ''ו) דמשמע דמיירי להציל מה שבתוכה אם היא באהל המת דאי הוה מיירי ע''פ ארובה היה לו לשנותה במס' אהלות ועוד דלשון הצלה לא הוה משמע הכי דה''ל למימר חוצצת ונראה לפרש דאיירי בחבית המוקפת צמיד פתיל שאין טומאה נכנסת בה באהל המת ונקבה בכונס משקה דהכי הויא שיעורא כדאמר במס' כלים (פ''ט מ''ח) וסתמוה שמרים מצלת על כל מה שבתוכה והא דאמר בסוף המצניע (שבת דף צו.) ולענין צמיד פתיל עד שיפחת רובו היינו בסתומה שאם נקבה וסתמה הוי שם כלי עליה עד שיפחות רובה דאז לא מהני לה סתימה דהוי כאוכלים שגיבלן בטיט כיון דאין שם כלי עליו ולא כמו שפי' בקונטרס בהמצניע ולענין צמיד פתיל עד שיפחת רובו דכלי חרס המוקף צמיד פתיל אין טומאה נכנסת דרך נקביו עד שיפחת רובו כדמוכח במסכת כלים בפרק שלשה דשיעורו בכונס משקה וכן משמע בההיא שמביא התם בקונטרס נתנה קדירה ע''פ ארובה דאמר ב''ש הכל טמאים בכונס משקה ואפילו ב''ה לא מטהרי אלא עלייה אבל קדירה טמאה אלמא טומאה נכנסת בתוכו בכונס משקה: אגף חציה. תימה היכי דמיא הך בעיא להנך בעיות דלעיל דכיון דגף אין כאן נקב ולמה לא תועיל הסתימה דמ''ל אם לא נקבה מעולם אלא כך ומ''ל שאגף חציה [ועוד] תימה דהכא אמר בסתמוה שמרים שמה סתימה ובספ''ק דיבמות (דף טו:) אמרינן חבית של זיתים מגולגלים ב''ש אומרים אין צריכה לינקב ומודים שאם נקבה וסתמוה שמרים שהיא טהורה וי''ל דהתם ודאי לענין הכשר מסתמא לא ניחא להו לבעלים במה שיוצא ממנה כיון שנקבה אף על פי שסתמוה שמרים לאו סתימה מעלייתא היא אבל לענין להציל מטומאה הויא סתימה מעלייתא: (תוספות)

דף קה - ב

נשבע עליו מהו מי אמרינן כיון דאי מיגנב בעי שלומי ליה ממונא קא כפר ליה או דלמא השתא מיהת הא מנח ועפרא בעלמא הוא ולא כפר ליה ממונא מילתא דאיבעיא ליה לרבא פשיטא ליה לרבה דאמר רבה שורי גנבת והוא אומר לא גנבתי מה טיבו אצלך שומר חנם אני עליו חייב שהרי פטר עצמו מגניבה ואבידה שומר שכר אני עליו חייב שהרי פטר עצמו משבורה ומתה שואל אני עליו חייב שהרי פטר עצמו ממתה מחמת מלאכה אלמא אע''ג דהא קאים כיון דאי מיגניב ממונא קא כפר השתא נמי ממונא קא כפר הכא נמי אף על גב דעפרא בעלמא הוא כיון דאי מיגניב בעי שלומי ליה ממונא מעליא השתא נמי ממונא קא כפר ליה יתיב רבא וקאמר להא שמעתא איתיביה רב עמרם לרבא {ויקרא ה-כב} וכחש בה פרט למודה בעיקר כיצד שורי גנבת והוא אומר לא גנבתי מה טיבו אצלך אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה אביך מכרו לי אביך נתנו לי במתנה אחר פרתי רץ מאליו בא אצלי תועה בדרך מצאתיו שומר חנם אני עליו שומר שכר אני עליו שואל אני עליו ונשבע והודה יכול יהא חייב תלמוד לומר וכחש בה פרט למודה בעיקר א''ל תדורא כי תניא ההיא דקאמר ליה הילך כי קאמינא דקיימא באגם אתה מכרתו לי מאי מודה בעיקר איכא לא צריכא דא''ל לא נתתי לך דמי שקיל תורך וזיל אתה נתתו לי אביך נתנו לי מאי מודה בעיקר איכא דאמר ליה על מנת דעבידנא לך נייח דנפשא ולא עבדי לך שקיל תורך וזיל תועה בדרך מצאתיו לימא איבעי לך לאהדוריה לי אמר אבוה דשמואל באומר שבועה אבידה מצאתי ולא הייתי יודע שהיא שלך שאחזירנה לך תניא אמר בן עזאי ג' שבועות הן הכיר בה ולא במוצאה במוצאה ולא בה לא בה ולא במוצאה לא בה ולא במוצאה קושטא אשתבע אימא בה ובמוצאה למאי הלכתא רב אמי אמר רבי חנינא לפטור ושמואל אמר לחיוב ובפלוגתא דהני תנאי דתניא המשביע עד אחד פטור ורבי אלעזר בר' שמעון מחייב במאי קא מיפלגי מר סבר דבר הגורם לממון כממון דמי ומר סבר לאו כממון דמי אמר רב ששת הכופר בפקדון נעשה עליו גזלן וחייב באונסין ותנא תונא וכחש בה למדנו עונש אזהרה מנין תלמוד לומר {ויקרא יט-יא} לא תכחשו מאי לאו לעונש ממון לא לעונש שבועה הא מדקתני סיפא ואישתבע מכלל דרישא דלא אישתבע דקתני סיפא ונשבע על שקר למדנו עונש אזהרה מנין ת''ל לא תשקרו ומדסיפא דאישתבע רישא דלא אישתבע אמרי אידי ואידי דאישתבע כאן שהודה כאן שבאו עדים אתו עדים חייב באונסין אודויי אודי חייב בקרן וחומש ואשם: מתיב רמי בר חמא ושכנגדו חשוד על השבועה כיצד אחד שבועת העדות ואחד שבועת הפקדון ואפילו שבועת שוא ואם איתא בכפירה הוא דאיפסיל ליה אמרי הכא במאי עסקינן דקאי באגם דלאו כפירה הוא דסבר אשתמיטנא ליה אדאזילנא ומייתינא ליה תדע דאמר רב אידי בר אבין הכופר במלוה כשר לעדות

רש"י נשבע עליו. לאחר שנאסר נשבע שאין אצלו ולא גזלו ממנו: מהו. מי אמרינן הא מנח ויכול לפטור בו את עצמו ואשתכח דלאו מידי כפריה: שומר חנם אני עליו. ונשבע והודה: חייב. קרבן שבועה אע''פ שהודה קודם שבועה בגוף הממון: שהרי פטר עצמו. בשבועה: מגניבה ואבידה. שאם היה נגנב ממנו משבועה ואילך היה נפטר בדברי שקר שהרי הוא עצמו גנבו וחייב בכל אונסין עד שיחזירנו: שואל. פטור במתה מחמת מלאכה ומכחש בשר מחמת מלאכה דלמעבד מלאכה שייליה ולאו לאוקמה בכילתא: אע''ג דהא קאים. ומודה ליה בגויה והשתא איהו לא כפר מידי אפ''ה כיון דשמא סוף השבועה לבא לידי כפירת ממון חייב: הכא נמי. אע''ג דכפירה דחמץ כהודאה הוא דהא עפרא בעלמא הוא כיון דשמא יאבד ויתחייב לו ממון ונמצא שתועיל לו שבועה זו להפטר חייב: אתה מכרתו. לקמן פריך מאי מודה בעיקר איכא: תועה בדרך מצאתיו. והביאותיו לבית: תדורא. אין לב: הילך. וליכא למימר אילו מיגניב דהא קמיה קאי ושקיל ליה: איבעיא לך לאהדוריה ניהלי. כשמצאתו לא היה לך לאוספו אל ביתך שהרי מכיר היית בו ואין לך גנב גדול מזה: שלש שבועות הן. בעדות אבידה שהשביע את העד אם ראית את אבידתי ואמר לאו ואח''כ הודה: הכיר בה ולא במוצאה. האבידה שאמר שראה אותה מהלכת ברשות אחרת ואינו יודע מי הוא או הודה שהכיר במוצאה ולא בה והיה לו לומר איש פלוני מצא אבידה ואיני יודע אם שלך הוא ובעד אחד קמיירי: לפטור. על כולן פטור העד: המשביע עד אחד. וכפר ואמר שבועה שאיני יודע לך עדות: פטור. העד מקרבן שבועת העדות דהא אי הוה מסהיד ליה לא הוה מחייב להיאך אלא שבועה ואע''ג דאיכא למימר דלמא לא משתבע גורם לממון פטור והני נמי גורם לממון נינהו: בה ולא במוצאה. אי הוה מסהיד ליה ראיתיה שנמצא בזוית פלוני ואיני יודע מי מצאה היה מחזר באותה שכונה עד שיודיעוהו וכ''ש במוצאה ולא בה [ומיהו ממון ממש לא מפסדו דאי נמי אסהידו ליה ראינו שמצא פלוני זה היה יכול לומר נאנסה ממני ופוטר עצמו משבועה]: הכופר בפקדון. ובאו עדים: נעשה עליו גזלן. משעת כפירה ואע''פ שלא נשבע ומכאן ואילך אין לו דין דשומר חנם אלא חייב באונסים אם יאנס: וכחש בה למדנו לעונש. דכתיב בתריה והשיב את הגזילה אלמא קמה ליה ברשותיה משעת וכחש עד דעביד השבה וזהו עונשה: ה''ג מאי לאו עונש כפירה. כלומר עונש דמאי לאו דאיעניש אכפירה אף על גב דלא אשתבע: לא עונש שבועה. האי עונש דענשיה קרא להתחייב באונסין משום שבועת שקר היא אבל אי לא אשתבע לא: ונשבע על שקר למדנו לעונש. דכתיב בתריה חומש ואשם: ת''ל לא תשקרו. דהיינו אזהרת שבועת שקר דסמיך ליה לא תשבעו בשמי לשקר ומלא תשקרו נפקא לן דבשבועת כפירת ממון משתעי כדכתיב איש בעמיתו כמו וכחש בעמיתו בפקדון: כאן שהודה. בסיפא כשהודה שיש חומש ואשם: ושכנגדו חשוד. במסכת שבועות (דף מד:) גבי ואלו נשבעין ונוטלין דזה אחד מהן מי שהיה לו חבירו חייב שבועה והוא חשוד על השבועה שנמצא שקרן בשבועתו שכנגדו נשבע ונוטל: אחד. שנחשד על שבועת העדות: ואחד. שנשבע על שבועת הפקדון שראינוהו שנשבע לשקר ואפילו לא נחשד אלא לשבועת שוא שאין בה כפירת ממון ורע לשמים הוא ולא רע לבריות נפסל לשבועת ממון: ואם איתא. לדרב ששת דמשעת כפירתו נעשה גזלן למה לי למתנייה גבי הנך דמשמע דלא אפסיל עד שעת שבועה כי הנך הא משעת כפירה אפסיל ליה משום דהוי גזלן: דקאי באגם. וכי אמר רב ששת כגון דאמרי סהדי דכי כפר ליה בידיה נקט ליה (תדע) דהיכא דאיכא למימר לאשתמוטי איכוין עד דמייתי ליה לא מפסיל בלא שבועה: דאמר רב אידי הכופר במלוה. ולא נשבע ובאו עדים כשר לעדות דמלוה להוצאה ניתנה ואינה עכשיו בידו ורוצה לדחותו עד שתשיג ידו: (רש"י)

תוספות ושמואל אמר לחיוב. תימה היכי מ''ל לחיוב דאם כן הויא ברייתא זו ואין צ''ל זו: מאי לאו עונש דממון. תימה בממון מה שייך לומר לא ענש אלא א''כ הזהיר דבשלמא בעונש שבועה דהיינו קרבן שייך דבפסח ומילה ליכא קרבן משום דלית בהו לאו אע''ג דאיכא כרת: כאן שהודה כאן שבאו עדים. ואיצטריך שתי אזהרות משום דעונשן אין שוין דבהודה שייך חומש ואשם ובעדים לא שייך אלא חיוב עונשין ומיהו תימה אמאי קאמר ברישא מוכחש עונש שמענו ובסיפא אומר מונשבע על שקר דכיון דלא מיירי אלא לאחר שבועה תרוייהו ה''ל למימר מונשבע על שקר: אחד שבועת העדות ואחד שבועת הפקדון. וא''ת אמאי לא חשיב שבועת מלוה וי''ל משום דשבועה במלוה לא כתיב אלא מפקדון אתיא: (תוספות)

דף קו - א

בפקדון פסול לעדות והאמר אילפא שבועה קונה שבועה היא דקניא אבל כפירה לא קניא הכא נמי דקיימא באגם ואיבעית אימא מאי שבועה קונה כדרב הונא דאמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי ונשבע ואח''כ באו עדים פטור שנאמר {שמות כב-י} ולקח בעליו ולא ישלם כיון שקבלו הבעלים שבועה שוב אין משלם ממון גופא אמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום ונשבע ובאו עדים פטור שנאמר ולקח בעליו ולא ישלם כיון שקבלו בעלים שבועה שוב אין משלמין ממון אמר רבא מסתברא מילתיה דרב במלוה דלהוצאה ניתנה אבל פקדון ברשותיה דמריה קאי והאלהים אמר רב אפילו בפקדון דכי כתיב קרא בפקדון כתיב . יתיב רב נחמן וקאמר להא שמעתא איתיביה רב אחא בר מניומי לרב נחמן היכן פקדוני א''ל אבד משביעך אני ואמר אמן והעדים מעידים אותו שאכלו משלם את הקרן הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם א''ל רב נחמן הכא במאי עסקינן כגון דנשבע חוץ לב''ד א''ל אי הכי אימא סיפא היכן פקדוני אמר לו נגנב משביעך אני ואמר אמן והעדים מעידים אותו שגנבו משלם תשלומי כפל הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם ואי סלקא דעתך חוץ לב''ד מי איכא כפל א''ל יכילנא לשנויי לך רישא חוץ לבית דין וסיפא בבית דין מיהו שינויא דחיקא לא משנינן לך אידי ואידי בבית דין ולא קשיא כאן בקפץ כאן בשלא קפץ א''ל רמי בר חמא לרב נחמן מכדי דרב לא סבירא לך משכוני נפשך אדרב למה לך אמר ליה לפרושה לדרב דרב הכי מתרץ לה למתניתין והא רב קרא קאמר אמרי קרא לכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין הוא דאתא ולקח בעליו ולא ישלם מי שעליו לשלם הוא נשבע מתיב רב המנונא השביע עליו חמשה פעמים בין בפני ב''ד ובין שלא בפני בית דין וכפר עליו חייב על כל אחת ואחת ואמר ר' שמעון מה טעם הואיל ויכול לחזור ולהודות והכא קפץ לא מצית אמרת השביע עליו קתני חוץ לב''ד לא מצית אמרת בפני ב''ד קתני הוא מותיב לה והוא מפרק לה לצדדין קתני השביע עליו חוץ לבית דין ובב''ד קפץ מתיב רבא בעל הבית שטען טענת גנב בפקדון ונשבע והודה ובאו עדים אם עד שלא באו עדים הודה משלם קרן וחומש ואשם ואם משבאו עדים הודה משלם תשלומי כפל ואשם והכא חוץ לב''ד וקפץ לא מצית אמרת כפל קתני אלא אמר רבא כל הודה לא שנא טוען טענת אבד ולא שנא טוען טענת גנב (נמי) לא אמר רב דהא כתיב והתודה דבעי שלומי קרן וחומש טוען טענת גנב ובאו עדים נמי לא אמר רב דהא כתיב תשלומי כפל כי קאמר כגון שטוען טענת אבד ונשבע ולא הודה ובאו עדים אזל רב גמדא ואמרה לשמעתא קמיה דרב אשי אמר ליה השתא ומה רב המנונא תלמידיה דרב וידע דאמר רב הודה וקמותיב הודה ואת אמרת הודה לא אמר רב אמר ליה רב אחא סבא לרב אשי רב המנונא הכי קא קשיא ליה

רש"י בפקדון פסול לעדות. ומוקמינן לה בריש שנים אוחזין כגון דאמרי סהדי דההיא שעתא דכפר ליה נקיט בידיה ומפסיל אף ע''ג דלא אשתבע דאי באשתבע מה לי מלוה מה לי פקדון: שבועה קונה. קס''ד להתחייב באונסים משעה שנשבע לשקר קאמר: ואיבעית אימא שבועה קונה. דקאמר אילפא לגמרי קאמר דתו לא משלם כדרב הונא: דלהוצאה ניתנה. ובעיא תשלומין ואיכא למימר דבשבועה אפטר ליה מתשלומין כדכתיב ולא ישלם: אבל פקדון ברשותיה דמריה קאי. ואין כאן ולא ישלם דהא כל היכא דאיתיה דמריה הוא: בפקדון כתיב. גבי שומר שכר: להא שמעתא. דרב הונא: משלם את הקרן. וכפל לא דאין כפל אלא בטוען נגנב וחומש ואשם נמי לא שייכי אלא כשהודה דכתיב בגזל הגר והתוודו: הודה מעצמו. לאחר שבועה קתני מיהא רישא משלם קרן על ידי עדים וקשיא לרב דאמר כיון שנשבע לא ישלם אפי' באו עדים ומסיפא לא פריך דבהודה לא קאמר רב דהא כתיב והשיב את הגזלה ובנשבע והודה משתעי קרא: חוץ לב''ד. לא אלימא שבועה לאפקועי ממונא: כאן בקפץ. ברישא דקתני משלם כשקפץ זה והשביעו קודם שחייבוהו בית דין וכי קאמר רב בלא קפץ והדיינין השביעוהו וקנייה אותה שבועה דקרא בשבועת הדיינין כתיב ואע''ג דסיפא לא מתוקמא בקפץ דקתני כפל וכפל לא איתי' אלא בשבועת הדיינין מ''מ רישא בקפץ וניחא ליה לאוקמי בתרי גווני ובחד דוכתא ולא לאוקמי בשני מקומות וסיפא לא קשיא ליה לרב דאע''ג דקתני משלם כפל לאחר שבועה וכל שכן קרן דמודה רב בטוען טענת גנב כדלקמן בשמעתין דשבועה דקא מחייב ליה כפל לא מקנייה ליה קרנא: משכוני נפשך. לבא במקומו לתרץ קושיות ולהעמיד דבריו: נשבעין ולא משלמין. הנתבע ישבע ויפטר ולא ישבע התובע ליטול: חייב על כל אחת ואחת. חומש ואשם: הואיל ויכול לחזור ולהודות. ונמצא דבכולן כופר ממון: השביע עליו קתני. ומדלא תני השביעו שמע מינה על ידי דיינין הטיל עליו שבועה וקיבל על כרחו וקתני יכול לחזור ולהודות אלמא אכתי ממונא אית ליה גביה: לצדדין קתני השביעו עליו חוץ לב''ד. דאע''ג דחייבוהו ב''ד שבועה כיון דמחוץ לב''ד השביעו לא קנייה ובפני ב''ד דקתני לא אהשביע עליו קאי: אם עד שלא באו עדים הודה משלם קרן וחומש ואשם. ולא כפל דאין משלם קנס על פי עצמו: משלם כפל ואשם. אבל חומש לא דחומשו עולה לו בכפלו כדאמרינן בפרק מרובה (לעיל דף סה.) אלמא בין נשבע ובאו עדים בין נשבע והודה חייב: אלא אמר רבא. לא תשנייה לתיובתיה דרב המנונא לצדדין דיכול לחזור ולהודות לאו תיובתא הוא לרב הונא דכיון דהודה לא קאמר רב דכל הודה לא שנא טוען טענת גנב ונשבע והודה ולא שנא טוען טענת אבד ונשבע והודה לא אמר רב דפטור: דהא כתיב והתודה. בגזל הגר כתיב (במדבר ה) ובנשבע דהא קרן וחומש כתיב: וטוען טענת גנב ובאו עדים נמי לא אמר רב. דכפל כי כתיב בהכי כתיב בנשבע ובאו עדים כדאמר בפרק מרובה: אמרה לשמעתא. להא דרבא דאמר כל הודה לא אמר רב: רב המנונא תלמידו דרב הוה. דקיימא לן אמרי בי רב רב המנונא בפ''ק דסנהדרין (דף יז:) ואי לאו דידע דאפילו בהודה פטר רב לא הוה מותיב ליה מהואיל דיכול לחזור ולהודות: (רש"י)

תוספות איתיביה רב אחא בר מניומי. פי' בקונט' דלא פריך אלא מרישא והעדים מעידין כו' ולא מסיפא ואין נראה דהא רבא מקשה לקמן בהדיא מהודה דאכתי לא מחלק בין הודה לעדות עד דמתרץ לקמן הכי וא''ת א''כ אמאי לא פריך נמי מסיפא ונראה דהא ודאי פשיטא דלא אמר בטוען טענת גנב ונשבע ובאו עדים שיהא פטור דא''כ לא משכחת כפל . דכתיב באורייתא אבל בהודה ס''ד דרב פוטר ואע''ג דבשבועה והודאה כתיב חומש רב הוה מוקי לקרא בקפץ ונשבע דחומש ואשם מחייב אף אשבועת עצמו אבל בנשבע ע''פ ב''ד והודה בעי למימר רב דפטור דאשבועת ב''ד כתיב ולקח בעליו ולא ישלם: כאן שקפץ. תימה אם כן אמאי נקט ברישא טוען טענת אבד אפי' בטוען טענת גנב ה''מ למנקט דלא מחייב כפל כיון שקפץ: קפץ לא מצית אמרת דהשביע עליו קתני. ותימה דלעיל קתני משביעך אני ומוקי לה בקפץ ויש לומר דהשביע עליו משמע ע''י ב''ד אבל משביעך אני משמע שקפץ והשביעו: (תוספות)

דף קו - ב

אי אמרת בשלמא נשבע כי אתו עדים מיחייב אמטו להכי מחייבינן ליה קרבן אשבועה בתרייתא הואיל ויכול לחזור ולהודות אלא אי אמרת כי אתו עדים פטור מי איכא מידי דאילו אתי סהדי ומסהדי ביה פטור ואנן ניקו ניחייביה קרבן אשבועה הואיל ויכול לחזור ולהודות השתא מיהת לא אודי: אמר רבי חייא בר אבא א''ר יוחנן הטוען טענת גנב בפקדון משלם תשלומי כפל טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה הואיל וגנב משלם תשלומי כפל וטוען טענת גנב משלם תשלומי כפל מה גנב שהוא משלם כפל טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה אף טוען טענת גנב בפקדון כשהוא משלם תשלומי כפל טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה מה לגנב שכן משלם תשלומי כפל שלא בשבועה תאמר בטוען טענת גנב שאין משלם תשלומי כפל אלא בשבועה אמרי היקישא היא ואין משיבין על היקישא הניחא למ''ד חד בגנב וחד בטוען טענת גנב שפיר אלא למ''ד האי אם ימצא הגנב ואם לא ימצא תרוייהו בטוען טענת גנב מאי איכא למימר אמרי גנב הגנב איתיביה רבי חייא בר אבא לר' יוחנן היכן שורי נגנב משביעך אני ואמר אמן והעדים מעידים אותו שאכלו משלם תשלומי כפל והא הכא דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה וקתני משלם תשלומי כפל תשלומי כפל אין תשלומי ד' וה' לא הכא במאי עסקינן כגון שאכלו נבילה ולישני ליה כגון שאכלו טריפה כר''מ דאמר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה ולישני ליה בבן פקועה כר''מ דאמר בן פקועה טעון שחיטה ולישני ליה כגון שעמד בדין ואמרו לו צא תן לו דהא אמר רבא צא תן לו טבח ומכר פטור מאי טעמא כיון דפסקיה למילתיה וטבח ומכר הוי גזלן וגזלן לא משלם תשלומי ארבעה וחמשה חייב אתה ליתן לו וטבח ומכר חייב מאי טעמא כל כמה דלא פסיקא ליה מילתא אכתי גנב הוא אמרי וליטעמיך לישני ליה בשותף שטבח שלא מדעת חבירו אלא חדא מתרי ותלתא נקט ואמר רבי חייא בר אבא א''ר יוחנן הטוען טענת גנב באבידה משלם תשלומי כפל מאי טעמא דכתיב {שמות כב-ח} על כל אבדה אשר יאמר איתיביה רבי אבא בר ממל לרבי חייא בר אבא {שמות כב-ו/ט} כי יתן איש אין נתינת קטן כלום ואין לי אלא שנתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול מנין ת''ל {שמות כב-ח} עד האלהים יבא דבר שניהם עד שתהא נתינה ותביעה שוין כאחד ואם איתא תיהוי נמי כאבידה א''ל הכא במאי עסקינן כגון שאכלו כשהוא קטן אבל כשהוא גדול מאי הכי נמי דמשלם אי הכי אדתנא עד שתהא נתינה ותביעה שוין כאחד ליתני עד שתהא אכילה ותביעה שוין כאחד א''ל תני עד שתהא אכילה ותביעה שוין כאחד רב אשי אמר לא דמי אבידה קא אתיא מכח בן דעת והא לא אתיא מכח בן דעת ואמר ר' חייא בר אבא א''ר יוחנן הטוען טענת גנב בפקדון אינו חייב עד שיכפור במקצת ויודה במקצת מאי טעמא דאמר קרא {שמות כב-ח} כי הוא זה ופליגא דר' חייא בר יוסף דאמר ר' חייא בר יוסף

רש"י אי אמרת בשלמא אי אתו עדים. אחר שבועה קמייתא מחייב לשלומי קרנא אשתכח דאכתי ממונא הוא גביה ואמטו להכי מחייבינן ליה קרבן שבועה אשבועה שניה דמשום דאין שבועה חלה על שבועה לא תפטריה דהואיל ויכול לחזור ולהודות בין זו לזו נמצא דכל אחת שבועת כפירה בפני עצמה היא: השתא מיהת הא לא אודי. בין זו לזו ואשתכח דכפירת דברים בעלמא הוא ולאו ממונא הוא גביה שהרי אין יכול להוציאו בעדים: טוען טענת גנב. אינו משלם כפל עד שישבע ואחר כך יבאו עדים כדילפינן במרובה: היקישא הוא. דאיתקש גנב וטוען טענת גנב דסמיכי קראי אהדדי אם ימצא הגנב הרי גנב ואם לא ימצא הגנב כמו שאמר אלא הוא עצמו גנבו היינו טוען טענת גנב ונמצא שהוא גנבו: אלא למאן דאמר. בפרק מרובה (דף סג:): תרוייהו בטוען טענת גנב. דגנב עצמו נפקא לן מאם המצא בידו דכתיב בפרשה אחריתי היכי איתקוש: גנב הגנב. מרבוייא דה''א דאתרבאי בטוען טענת גנב [ילפינן לה כל דיני גניבה לרבות] תשלומי [כפל] וד' וה': משלם תשלומי כפל. דטוען טענת גנב: ולישני ליה כגון שאכלו טריפה. דאיכא ר''ש דפטר בהשוחט ונמצאת טריפה מתשלומי ד' וה' לעיל (דף ע.) ומשני רבי יוחנן כר''מ ס''ל דאמר שחיטה שאינה ראויה לאכילה הואיל ונשחטה כהלכתה שמה שחיטה: ולישני ליה בגונב בן פקועה. שנמצא במעי אמו ופקעה לאחר שחיטה והוציאוהו דאיכא למאן דמכשר ליה בלא שחיטה בפ' בהמה המקשה (חולין דף עד:) דתנן ר''ש שזורי אומר אפילו הוא בן חמש שנים וחורש בשדה שחיטת אמו מטהרתו: כר''מ. בשחיטת חולין דתנן השוחט את הבהמה ומצא בה בן ט' חי כו': ולישני ליה כגון שעמד בדין. קודם לכן ואמר נגנב ונשבע ובאו עדים שגנבו הוא עצמו וחייבוהו ב''ד ואמרו צא תן לו קרן וכפל ואח''כ שחטו ואכלו (וחזר ונשבע עליו) דמשלם כפל אשבועה קמייתא ופטור מטביחה כדרבא כו': בשותף שטבח. שותפין שגנבו וטבחו האחד שלא מדעת חבירו אמרינן בפרק מרובה (לעיל ד' עח:) שפטור מד' וה' דחמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר והכא לא קרינא וטבחו כולו בחיובא דעל החצי של חבירו הוה טובח ומוכר אחר הגנב דפטור אבל לדעת חבירו משלמין שניהם דשלוחו הוא ואמרינן תחת לרבות את השליח: על כל אבדה. וגו' ישלם שנים: אין נתינת קטן כלום. דכתיב איש פרט לקטן דאין נשבעין על טענת נתינתו ואין באין לידי כפל על ידו דהכא כפל כתיב: אין לי אלא כשנתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן. דאיכא למימר דהאי איש אהשתא קאי וה''ק כי יתן מי שהוא עכשיו איש בשעת טענה פרט לנתינת מי שהוא עדיין קטן אבל אי הוי עכשיו איש לא ממעט ליה: נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול מנין. דפטור: ת''ל יבא דבר שניהם. איתקוש נתינה והעמדה בדין להדדי דבתרוייהו בעינן איש: תהוי נמי כאבידה. דליכא נתינה והוי טענה להשביע ולהתחייב כפל וכי תבעו כשהוא גדול ליחייביה להאיך שבועה וכפילא אע''ג דנתינה ליכא: שאכלו. בעל הבית לפקדון בעוד שהמפקיד קטן דלא ירד פקדון זה לתורת טענה מעולם אבל אבידה מכי מטא לידיה דהאי איחייב ליה שהרי יש לה בעלים בני טענתא: הכי נמי דמשלם. דמשהגדיל קטן ונעשה בר טענה נתחייב זה לבא עמו לדין ואע''ג דנתינה לא הואי: דאמר קרא כי הוא זה. היינו הודה במקצת ובפרשת טוען טענת גנב כתיב: (רש"י)

תוספות ולישני ליה כגון שעמד בדין ואמרו ליה צא תן לו. והשתא צריך להוסיף על הברייתא ולפרש הכי היכן שורי א''ל נגנב משביעך אני ואמר אמן ואח''כ באו עדים ואמרו שיש בידו ועמד בדין וא''ל צא ותן לו ואח''כ טבחו והעדים מעידים אותו שאכלו משלם תשלומי כפל ואף ע''ג דהשתא צריך להוסיף על הברייתא ולפרש בדוחק ניחא ליה לגמרא לאוקמי הכי מלאוקמי כשאכלו נבלה שזה נראה לו דוחק יותר: אבל אכלו כשהוא גדול מאי הכי נמי דמשלם כו'. משמע אם נשבע ובאו עדים שאכלו משלם תשלומי כפל ותימה אמאי בעי שבועה מעיקרא כשאמר נגנב יהא נאמן במגו דאי בעי אמר החזרתיו לך כשהייתי קטן יהא נמי נאמן לומר נגנב בלא שבועה וי''ל דהכא מיירי שטוען זה הקטן כשהגדיל נתתי לך פקדון כשהייתי קטן ויודע אני שיש בידך עכשיו דהשתא לא שייך למימר מגו דהאכלתיו כשהיה קטן דא''כ הוה כפר במה שאמר ליה עדיין ישנה בידך ואין זה מגו כדאמר לקמן דאין מעיז פניו לומר להד''ם: הא לא אתי מכח בן דעת. ואליבא דרב אשי דאמר אין יכול להשביע כלל כל מה שהפקידו בקטנותו אפילו הפקדון בעין אבל לשינויא קמא יכול להשביעו כשהוא בעין: (תוספות)

דף קז - א

עירוב פרשיות כתוב כאן וכי כתיב {שמות כב-ח} כי הוא זה אמלוה הוא דכתיב ומאי שנא מלוה כדרבה דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו והאי בכולי בעי דנכפריה והאי דלא כפריה משום דאין אדם מעיז פניו ובכולי בעי דלודי ליה והאי דכפר ליה במקצת סבר אי מודינא ליה בכוליה תבע לי בכוליה אישתמיט לי מיהא השתא אדהוו לי זוזי ופרענא הלכך רמא רחמנא שבועה עילויה כי היכי דלודי ליה בכוליה וגבי מלוה הוא דאיכא למימר הכי אבל גבי פקדון מעיז ומעיז תני רמי בר חמא ארבעה שומרין

רש"י עירוב פרשיות. פסוק שהוא מפרשה אחרת נתערב בזו שאינו מקומו דהאי כי הוא זה באם כסף תלוה הוה ליה למכתביה דהתם קאי דאילו בהך פרשתא דפקדון בלא הודאה במקצת מחייב: ומאי שנא מלוה. דעקרינן לקרא מדוכתיה ומוקמינן ליה עלה: כדרבה דאמר רבה. אין אדם מעיז פניו בפני זה שעושה לו טובה הלכך היכא דכפר הכל פטור משבועה דאי לאו קושטא בהדיה לא הוה מצי למכפר ביה והיכא דמודה מקצת בכולה בעי למכפריה והא דלא כפריה משום דאין אדם מעיז: אבל בפקדון. דאין כאן טובה: מעיז ומעיז. הלכך אפי' כפר בכוליה רמיא רחמנא שבועה עליה: (רש"י)

תוספות עירוב פרשיות כתוב כאן וכי כתיב כי הוא זה אמלוה הוא דכתיב. פי' בקונט' דפסוק זה דכי הוא זה מפרשה אחרת דבואם כסף תלוה את עמי הוה ליה למיכתב דהתם קאי דאי בהך פרשתא דפקדון בלא הודאה במקצת נמי מחייב וטעמא דעקרינן ליה מדוכתא כדמסיק ומ''ש מלוה כדרבה דאין אדם מעיז פניו לכן כופר הכל פטור אבל בפקדון שלא עשה לו טובה מעיז ומעיז הלכך אפי' כופר הכל חייב וקשה דבריש סנהדרין (דף ב: ושם) משמע דאפילו למ''ד עירוב פרשיות כתוב כאן לא עקרינן ליה לגמרי מפקדון לענין שלשה ומומחין ומיהו יש לדחות דלענין מודה מקצת דאיכא טעמא עקרינן ליה מפקדון לגמרי אבל לענין שלשה ומומחין דליכא טעמא קאי אתרוייהו אבל קשה דבפרק השואל (ב''מ דף צז:) גבי הא דמוקי מתניתין דהתם כשיש עסק שבועה ביניהם ומוקי רישא בתרתי וסיפא בתלת משמע דלא מחייב שבועה אלא א''כ יש חדא דקמודה והתם כרבי חייא בר יוסף מדקאמר בתר הכי ולרמי בר חמא אלמא דלא מחייב רבי חייא בר יוסף בלא הודאה מקצת אלמא לא עקר לגמרי כי הוא זה מפקדון ועוד דבכמה משניות משמע דלא מתחייב בפקדון אלא במודה מקצת כי ההיא דשבועות (דף מג.) דסלע הלויתני עליו ושתים היה שוה וכן ההיא דמנורה בת עשרה ליטרין (שם) וההיא דעשר גפנות טעונות מסרתי לך (שם דף מב:) ובהניזקין (גיטין דף נא. ושם) גבי שני כיסין קשורים מצאת לי דמחייבינן מודה מקצת ופטרינן כופר הכל אע''ג שלא עשה לו שום טובה ובפרק שני דכתובות (דף יח. ושם) ובשבועת הדיינים (שבועות דף מב.) פטרינן מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס במגו דאי בעי כופר הכל משום דבבנו מעיז ולפירוש הקונטרס אדרבה כופר הכל ה''ל לחיובי התם וכן בפ''ק דב''מ (דף ד:) בשמעתא דהילך גבי סלעין דנרין ומפרש ר''ת דה''ק דכי כתיב כי הוא זה אמלוה נמי הוא דכתיב דבעינן הודאה בהדי שבועה דכפירה והכי נמי בעינן הודאה בהדי שבועה דנאנסו אבל כפירה לא בעינן בההיא דנאנסו ובאותו ענין דקאי כי הוא זה אמלוה קאי נמי אפקדון וכי היכי דמלוה מחייב אשתי פרות לחוד חדא דהודאה וחדא דכפירה מחייב נמי אפקדון אשתי פרות חדא דהודאה וחדא דנאנסו אבל רבי חייא בר אבא ורמי בר חמא בעו שלש פרות חדא דהודאה וחדא דכפירה וחדא דנאנסו דכי הוא זה אפקדון דוקא כתיב ולא אמלוה והא דבעיא כפירה והודאה במלוה שמא במה מצינו ילפינן מפקדון אע''ג דלענין שלשה ומומחין לא ילפינן מלוה מפקדון במסכת סנהדרין (דף ב: ושם) למאן דלית ליה עירוב פרשיות לענין מודה מקצת מסתבר למילף טפי והוא הדין דבפקדון מחייב בכפירה והודאה לחוד בלא נאנסו אבל בנאנסו בלא כי הוא זה לא מחייב דהכי משמע ליה פשטיה דקרא לאצרוכי כי הוא זה בהדי נאנסו ולא נאנסו בהדי כי הוא זה אבל כופר הכל פטור לכ''ע בכל מקום אפילו במקום שיכול להעיז דגזירת הכתוב הוא כי הוא זה דוקא ולא כופר הכל והא דקאמר מ''ש מלוה מפרש ר''ת מאי טעמא דמלוה פירוש [מאי] טעמא דמודה מקצת חייב ולא מהימן במגו דאי בעי כפר. הכל והוי כי ההוא דסוף כל הנשבעין (שבועות דף מח:) גבי נשבעין שלא בטענה דקאמר מאי שנא הני ופירוש מאי טעמא דהני ומה שכתוב בספרים גבי מלוה הוא דאיכא למימר הכי אבל בפקדון מעיז ומעיז לא גריס ליה רבינו תם ובספרים ישנים ליתא והא דאמר בסוף המוכר את הבית (ב''ב דף ע:) גבי המפקיד אצל חבירו בשטר אילו אמר נאנסו לאו שבועה בעי דמשמע דנאנסו לחוד בלא הודאה כלל מחייב שבועה אור''ת דההיא שבועה דרבנן שנתקנה קודם שבועת היסת כי הנהו דפרק הכותב (כתובות דף פז:) הפוגמת כתובתה ואינך דסבר רמי בר חמא שבועה דאורייתא ומסיק אלא מדרבנן והא דתנן בפרק השואל (ב''מ דף צז:) זה אומר שאולה וזה אומר שכורה ישבע ופריך בגמרא ואמאי מה שטענו לא הודה לו והך פירכא ליתא אליבא דרב נחמן דמוקמא התם מתני' אליביה כשיש עסק שבועה ביניהם ורישא בתרתי וסיפא בתלת או רישא בתלת וסיפא בארבע ויש כאן מה שטענו הודה לו אלא לרב הונא ורב יהודה פריך דליכא אלא הך דשאלה ושכירות ומשני ע''י גלגול דכדרכה מתה ההיא שבועה נמי מדרבנן דמדאורייתא לא מחייב כיון דאין כאן הודאה ומיהו בין לפ''ה ובין לפי' ר''ת קשה מהא דאמרינן בפ' כל הנשבעין (שבועות דף מה: ושם) דאם שכרו בלא עדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם יכול לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך ופריך אלא שבועת שומרים דחייב רחמנא היכי משכחת לה מתוך שיכול לומר להד''ם יכול לומר נאנסו והשתא לפירוש ר''ת אהייא קאי אי אההיא דהודאה קאי אי אמר לא היו דברים מעולם א''כ היה כופר הכל ואין זה מגו דאל''כ ליפרוך אכל מודה מקצת דליפטר במגו דאי בעי כופר הכל ואי אההיא דנאנסו קאי כי קאמר נמי להד''ם מחייב שבועה כיון דאיכא כפירה והודאה ולפי' הקונטרס נמי דליכא הודאה כי אמר אההיא דנאנסו נמי להד''ם בעי שבועה דהא מחייב שבועה בפקדון אכופר הכל ואי הוה אמרינן דלרבי יוחנן ולרמי בר חמא לא מחייב אפקדון אכפירה והודאה בלא נאנסו הוה ניחא דפריך לה התם אבל לא יתכן כלל דע''כ על כפירה והודאה לחוד מחייב אפילו אפקדון כדמוכח במשניות טובא בההיא דסלע הלויתני ומנורה ועשר גפנים ואע''ג דמוקמינן מתניתין דהשואל בכמה פרות אע''ג דלא מתני במתני' הנהו לא מסתבר לאוקמי הכי וכן בהלואה דילפינן מפקדון גבי סלעים דנרים ובשבועות גבי סלע הלויתיך ונראה כפירוש ריב''א דמפרש כי כתיב כי הוא זה אמלוה הוא דכתיב והלכך בפקדון נמי לא מוקמינן ליה אלא בטענה דשייכא במלוה דהיינו בכפירה והודאה אבל טענת נאנסו לא והכי קאמר מאי שנא טענה דשייכא במלוה מטענת נאנסו ומסיק כדרבה וגבי מלוה הוא דאיכא למימר הכי כלומר בטענה השייכא במלוה כגון כפירה והודאה דאין מעיז פניו לכפור במידי דידע בה חבריה אבל בפקדון כלומר טענה השייכא בפקדון כגון נאנסו דלא ידע ביה חבריה מעיז ומעיז ומחייב בלא הודאה דאם כופר הכל היה פטור במקצת נמי יפטר במגו דאי בעי כפר הכל ומיהו בטענות כפירה אפילו במקום שיכול להעיז פטור דגזירת הכתוב היא והשתא ניחא ההיא דכל הנשבעין דקאמר מתוך שיכול לומר להד''ם יכול לומר נאנסו אע''ג דאין זה מגו לגמרי דהאי חשוב העזה והאי לא חשוב דבהאי ידע ובהאי לא ידע מכל מקום מדמה ליה למגו דלעיל דההוא נמי לאו מגו הוא דניחא ליה למימר טפי שכרתיך ונתתי לך שכרך דחושבו טועה משום דטרוד בפועליו ולא כמשקר במזיד ממאי דנימא לא שכרתיך מעולם דליכא למיתלי בטרוד בפועליו וההיא דח''ה (ב''ב דף לו.) גבי הנהו עיזי דאכלי חושלי בנהרדעא דיכול לטעון עד כדי דמיהם במגו שיכול לומר לקוחים הן בידי ובפ''ב דכתובות (דף יח) גבי שדה זה של אביך היה ולקחתיו ממנו דאפילו טענו הבן שהיה של אביו אלא שאין לו עדים מהימן לומר לקחתיו במגו שיכול לומר לא היה של אביך מעולם אע''ג דבהאי ידע ובהאי לא ידע לא דמי למידי דכפירה דלכפור ודאי אינו מעיז במידי דידע ביה חבריה והנהו דהתם לאו מידי דכפירה נינהו ומיהו ההיא דהשואל קשה לפירושו דמשמע דר' חייא ב''ר יוסף נמי בעי הודאה בהדי נאנסו דמוקי רישא בתרתי וסיפא בתלתא אם לא נאמר סוגיא דהתם לא כר' חייא בר אבא ולא כר' חייא ב''ר יוסף וא''ת למאן דבעי שלש פרות ליפטריה במגו דאי בעי אמר נאנסו אההיא דכפירה וי''ל כגון דההיא דכפירה קמן וא''ת דליפטריה במגו דאי בעי מודה בה ואההיא דטען דמתה בפשיעה יכפור ובאידך נאנסה דהשתא ה''ל בההיא דמודה בה הילך ופטור משבועה לאו פירכא היא דאם הילך הוא א''כ ה''ל כופר הכל ואין אדם מעיז אי נמי כגון דההיא דקיימא קמן עדיפא ואין רוצה להודות בה ואין להקשות יהא נאמן במגו דאי בעי אמר להד''ם נמי אההיא דנאנסו דבריש כל הנשבעים (שבועות דף מה:) משני לה דאפקיד ליה בשטר: חזקה אין אדם מעיז. הכל מפורש בכמה מקומות: (תוספות)

דף קז - ב

צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת ואלו הן שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר אמר רבא מאי טעמא דרמי בר חמא שומר חנם בהדיא כתיב ביה {שמות כב-ח} כי הוא זה שומר שכר יליף נתינה נתינה משומר חנם שואל {שמות כב-יג} וכי ישאל וי''ו מוסיף על ענין ראשון שוכר אי למ''ד כשומר שכר היינו שומר שכר אי למ''ד כשומר חנם היינו שומר חנם וא''ר חייא בר יוסף הטוען טענת גנב בפקדון אינו חייב עד שישלח בו יד מאי טעמא {שמות כב-ז} ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו במלאכת רעהו מכלל דאי שלח בה יד מיחייב למימרא דבשלח בה יד עסקינן אמר להו ר' חייא בר אבא הכי א''ר יוחנן בעומדת על אבוסה שנו א''ל ר' זירא לר' חייא בר אבא דוקא בעומדת על אבוסה קאמר אבל שלח בה יד קנה ושבועה לא מהניא ביה כלום או דלמא אפי' עומדת על אבוסה קאמר א''ל זו לא שמעתי כיוצא בה שמעתי דא''ר אסי א''ר יוחנן הטוען טענת אבד ונשבע וחזר וטען טענת גנב ונשבע ובאו עדים פטור מ''ט לאו משום דקנה בשבועה ראשונה א''ל לא הואיל ויצא ידי בעלים בשבועה ראשונה איתמר נמי א''ר אבין א''ר אילעא א''ר יוחנן הטוען טענת אבידה בפקדון ונשבע וחזר וטען טענת גניבה ונשבע ובאו עדים פטור הואיל ויצא ידי בעלים בשבועה ראשונה אמר רב ששת הטוען טענת גנב בפקדון כיון ששלח בו יד פטור מאי טעמא הכי קאמר רחמנא ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו וגו' הא שלח ידו פטור אמר ליה רב נחמן והלא שלש שבועות משביעין אותו שבועה שלא פשעתי בה שבועה שלא שלחתי בה יד שבועה שאינה ברשותי מאי לאו שבועה שלא שלחתי בה יד דומיא דשבועה שאינה ברשותי מה שבועה שאינה ברשותי כי מיגליא מילתא דאיתיה ברשותיה חייב אף שבועה שלא שלחתי בה יד כי מיגליא מילתא דשלח בה יד חייב אמר ליה לא שבועה שלא שלחתי בה יד דומיא דשלא פשעתי בה מה שבועה שלא פשעתי בה כי מיגליא מילתא דפשע בה פטור מכפל אף שבועה שלא שלחתי בה יד כי מיגליא מילתא דשלח בה יד פטור מכפל בעי רמי בר חמא ממון המחייבו כפל פוטרו מן החומש או דלמא שבועה המחייבתו כפל פוטרתו מן החומש היכי דמי כגון שטען טענת גנב ונשבע וחזר וטען טענת אבד ונשבע

רש"י צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת. קודם שיתחייבו שבועה ואם נשבעו בלא כפירה והודאה אין שבועתו של ש''ח כלום ולא מחייבתו כפל ודרמי בר חמא פליג אדרבי חייא בר יוסף: פרשה ראשונה. נאמרה בש''ח ושניה בשומר שכר: שוכר. פלוגתא דר''מ ורבי יהודה לעיל (דף נז:): אינו חייב. כפל: עד שישלח בה יד. קודם שבועה כגון שעשה בה מלאכה: ה''ג. דאמר קרא ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח: למימרא. דהאי דכתיב בתריה אשר ירשיעון אלהים וגו': בששלח בה יד עסקינן. דנמצא רשע בכך שנשבע לשקר שהרי שלח בה יד: בעומדת על אבוסה. שלא שלח בה יד שנו דחייב כפל: אבל שלח בה יד. קודם שבועה קנאה בתורת גזילה ושומר חנם אינו נעשה גנב אלא בטענת גנב וזה קודם שטען טענת גנב קנאה וקמה ליה ברשותיה שאם מתה ישלמנה ואשתכח דכי כפר דידיה קא כפר: או דלמא אפילו עומדת על אבוסה קאמר. וכל שכן כי שלח בה יד דבהכי קאי קרא כדאמר ר' חייא בר יוסף: הטוען טענת אבידה ונשבע. ל''ג והודה: פטור. מן הכפל: מ''ט לאו משום דקנה בשבועה ראשונה. להתחייב באונסין כדרב ששת דאמר לעיל הכופר בפקדון נעשה עליו גזלן אפי' בלא שבועה והיכא דאשתבע כל שכן דכ''ע מודו אלמא כיון דקמה ליה ברשותיה כי כפר דידיה קא כפר ולא מיחייב ליה כפל וה''ה לשולח בה יד כיון דפשיטא לן בפ' המפקיד (ב''מ מא:) דקמה ליה ברשותיה תו לא מיחייב עליה כפל: לא. התם לאו משום דקמה ליה ברשותיה הוא אלא הואיל ויצא שומר זה ידי בעלים בשבועה ראשונה שמבית דין ראשון נסתלק מידם ושבועה אחרונה זו לאו שבועת הדיינים הוא לחייבו כפל דכיון דנשבע בתחילה שוב לא היה מחויב שבועה לבעלים: כיון ששלח בה יד. קודם שבועה: ה''ק אם לא שלח. ונקרב בעל הבית וקיימא לן בהמפקיד (שם) דהאי ונקרב לשבועה הוא וכתיב בתריה ישלם שנים אם נמצא רשע: הא שלח יד פטור. מכל הדין הזה: שלש שבועות משביעין. את שומר חנם האומר נגנבה: שבועה שלא פשעתי. בשמירתו כשנגנבה דאי פשע בה חייב דכתיב על כל דבר פשע: שבועה שלא שלחתי בה יד. ליהנות בה קודם לכן דאם שלח בה יד קמה ליה ברשותיה דנעשה גזלן עליה ומיחייב באונסין וכ''ש בגניבה ואבידה: כי מגליא מילתא דאיתיה ברשותיה. והוא גנב עליה מחייב כפל דהיינו טוען טענת גנב: אף שבועה שלא שלחתי בה יד. כי משתכח שקרן נמי חייב כפל משום שבועה שאין ברשותו: כי מגליא מילתא דפשע בה. ונגנבה: פטור מכפל. דהא אינו גנב עליה: אף שבועה דשלח בה יד כי מגליא מילתא דשלח בה יד פטור מכפל. אפילו עדיין היא אצלו: בעי רמי בר חמא. דקיימא לן בפרק מרובה (לעיל דף סה:) ממון שאין משתלם בראש דאיכא כפל בהדיה אין מוסיף חומש ולעיל (דף קו.) נמי תנינן לה אם משבאו עדים הודה משלם תשלומי כפל ואשם אבל חומש לא מאן פטר ליה מחומשא ממונא או שבועה: והיכי דמי. כלומר למאי נ''מ כגון שטען טענת גנב כו': (רש"י)

תוספות עד שישלח בו יד. והא דקתני לעיל (דף קו.) והעדים מעידים אותו שגנבו משלם תשלומי כפל היינו ששלח בו יד: הואיל ויצא ידי בעלים בשבועה ראשונה. דאע''ג שהודה שלשקר נשבע אין חייב מן הדין לישבע פעם שניה שנגנב כמו שחוזר וטוען אלא נאמן שלא בשבועה לומר שנגנב במגו דאי בעי אמר באמת נשבעתי והיה פטור והא קמ''ל אע''ג. שמושבע מפי ב''ד כגון שטענו בפני ב''ד אחר שלא היו יודעים שנשבע כבר קודם והשביעוהו עתה דפטור כיון שמן הדין לא היה לו לישבע: ושלח בו יד פטור. והא דאמר לעיל והעדים מעידים אותו שאכלו משלם תשלומי כפל צ''ל כגון שאכלו לאחר שבועה ונראה דדוקא קאמר ושלח דגזירת הכתוב היא כדקאמר אם לא שלח הא שלח פטור אבל כופר בפקדון אע''ג דאמר רב ששת לעיל הכופר בפקדון נעשה עליו גזלן כפל מיהא מחייב דהא דקאמר נעשה עליו גזלן היינו להתחייב באונסין: והלא שלש שבועות משביעין אותו. וצריך כולהו דאי נשבע שלא פשעתי אכתי חיישינן שמא ברשותו הוא ובאמת נשבע וכשנשבע שאינה ברשותו איכא למיחש שמא שלח בה יד ומתחייב אע''פ שלא פשע ואינה ברשותו: מאי לאו שלא שלחתי כו'. ה''נ ה''מ לאותובי לרבי חייא ב''ר יוסף ולימא מאי לאו [שלא] שלחתי דומיא דלא פשעתי ולשנויי לא דומיא דאין ברשותי: מה שבועה שלא פשעתי בה כי מגליא מילתא דפשע בה פטור. דהא מהכא דרשינן טוען טענת גנב מדכתיב אם לא ימצא הגנב אלא הוא עצמו גנבו וזה שפשע בה לא גנבו: כגון שטוען טענת גנב וחזר וטען טענת אבד. ואיפכא לא מצי למימר דאם כן לא מיחייב כפל כדאמר לעיל שכבר יצא ידי בעלים בשבועה ראשונה והכי פירושו וחזר וטען טענת אבד ואומר מה שנשבעתי שנגנב לא כי אלא אבד והיה לי לישבע שאבד אבל אין לפרש שאמר אחר שבועה אבד שא''כ לא ה''מ למפטר נפשיה באבד כיון שהיא ברשותו בשעה שנשבע דאההיא שעה שנשבע לשקר מתחייב באונסין ולא מחייב אהך שבועה חומש ואשם דלא הויא כפירת ממון אלא כשבועת ביטוי בעלמא: (תוספות)

דף קח - א

ובאו עדים אקמייתא והודה אבתרייתא מאי ממון המחייבתו כפל פוטרו מן החומש והא איחייב ליה עילויה כפילא או דלמא שבועה המחייבתו כפל פוטרתו מן החומש והא שבועה בתרייתא הואיל דלא קא מחייבא ליה כפילא תחייביה חומשא אמר רבא ת''ש אמר לאחד מן השוק היכן שורי שגנבת והוא אומר לא גנבתי משביעך אני ואמר אמן והעדים מעידים אותו שגנבו משלם תשלומי כפל ואם הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם והא הכא עדים הוא דמחייבי ליה כפילא הודה מעצמו אין אבל הודה אחר עדים לא ואי סלקא דעתך שבועה המחייבתו כפל פוטרתו מן החומש אמאי הודה אחר עדים לא מכדי הא שבועה לא קא מיחייבא ליה כפילא תחייביה חומשא אלא לאו שמע מינה ממון המחייבו כפל פוטרתו מן החומש ש''מ בעי רבינא חומש וכפילא בתרי גברי מאי היכי דמי כגון שמסר שורו לשני בני אדם וטענו בו טענת גנב חד נשבע והודה וחד נשבע ובאו עדים מאי מי אמרינן בחד גברא קפיד רחמנא דלא משלם חומשא וכפילא האי נשלם כפילא והאי נשלם חומשא או דלמא עלויה חד ממונא קפיד רחמנא דלא נשלם עלה חומשא וכפילא והכא נמי חד ממונא הוא תיקו: בעי רב פפא תרי חומשי או תרי כפילי בחד גברא מאי היכי דמי שטען טענת אבד ונשבע והודה וחזר וטען טענת אבד ונשבע והודה אי נמי כגון שטען טענת גנב ונשבע ובאו עדים וחזר וטען טענת גנב ונשבע ובאו עדים מאי מי אמרינן תרי גווני ממונא קאמר רחמנא דלא נשתלמו עילוי חד ממונא והכא חד גוונא הוא או דלמא תרי ממונא אמר רחמנא דלא לשתלמו עילוי חד ממונא והכא נמי תרי ממונא נינהו תא שמע דאמר רבא {ויקרא ה-כד} וחמישיתו יוסיף עליו התורה ריבתה חמישיות הרבה לקרן אחת שמע מינה: תבעוהו בעלים לשומר ונשבע ושילם והוכר הגנב כפל למי אביי אמר לבעל הפקדון רבא אמר למי שהפקדון אצלו אביי אמר לבעל הפקדון כיון דאטרחיה בשבועה לא מקני ליה כפילא רבא אמר למי שהפקדון אצלו כיון דשילם מקני ליה כפילא וקא מיפלגי בדיוקא דמתניתין דתנן המפקיד אצל חבירו בהמה או כלים ונגנבו או שאבדו שילם ולא רצה לישבע שהרי אמרו שומר חנם נשבע ויוצא נמצא הגנב משלם תשלומי כפל טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה למי הוא משלם למי שהפקדון אצלו נשבע ולא רצה לשלם ונמצא הגנב משלם תשלומי כפל טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה למי הוא משלם לבעל הפקדון אביי דייק מרישא רבא דייק מסיפא אביי דייק מרישא דקתני שילם ולא רצה לישבע טעמא דלא רצה לישבע

רש"י ובאו עדים. דכשנשבע היתה אצלו לחייב כפל והדר הודה איהו אבתרייתא: מאי. מיחייב חומש אהך שבועה בתרייתא או לא: והא איחייב ליה כפילא. עליה דהאי ממון: או דלמא שבועה המחייבתו כפל פוטרתו מן החומש. כגון אי הוה מודה השתא אקמייתא אחר העדאת עדים הוה מיפטר מחומש אבל השתא דאבתרייתא אודי והך שבועה לא חייבתיה כפילא תחייביה חומשא והכא ליכא למימר יצא ידי בעלים בשבועה ראשונה דכי אמרינן ליה היכא דאתו סהדי אשבועה שניה דאמרינן אשבועת חנם לא מחייבי כפילא אבל היכא דאודי עלה קיימא לן לעיל (דף קו.) השביע עליו חמשה פעמים כו' דלענין חומש ואשם לא שני ליה בין שבועת עצמו לשבועת דיינין ובלבד שיכפור ממון: אמר לאחד מן השוק. שאין שומר על שורו: משביעך אני. משום הודה מעצמו דסיפא נקט אבל משום כפל בלאו שבועה נמי מיחייב: תרי חומשי או תרי כפילי בחד גברא מאי. הכי גרסינן: לקרן אחת. אם כפר וחזר וכפר וה''ה לתרין כפילי: תבעוהו בעלים לשומר חנם ונשבע. שנגנבה ונפטר ואח''כ שילם לפנים משורת הדין: כיון דאטרחיה. שומר לבעלים עד שהביאוהו לבית דין ונשבע אע''ג דהדר שילם לא מקנו ליה בעלים לשומר כפילא בשעת תשלומים: שהרי אמרו וכו'. ויכול היה ליפטר בשבועה: (רש"י)

תוספות ובאו עדים אקמייתא. תימה דע''כ כשבאו עדים אקמייתא ואומרים באותה שעה ראינוהו ברשותו ונמצא שמכחישין גם שבועה שניה שנשבע שאבד וכשהודה אחר עדים אמאי משלם חומש הא קתני לעיל בברייתא דהיכן פקדוני כו' הודה מעצמו משלם קרן וחומש משמע דוקא הודה מעצמו אבל אחר עדים לא ויש לומר דלעולם בטענת אבד הודה לאחר עדים נמי משלם חומש כדמשמע בסמוך דקאמר מכדי האי שבועה לא מחייבא ליה כפל תחייביה חומש אלא שמע מינה ממון המחייבו כפל פוטרו מן החומש משמע הא היכא דליכא כפל בהעדאת עדים כמו בטענת אבד דמתחייב חומש בהודה אחר עדים ולעיל לאו דוקא נקט מעצמו אלא הוא הדין אחר עדים ואיידי דתנא בסיפא הודה מעצמו גבי טוען טענת גנב תנא נמי ברישא: חד [נשבע] והודה וחד [נשבע] ובאו עדים. נראה דוקא נקט מתחילה הודה דאי מתחילה כפר חד ובאו עדים ואח''כ הודה חד הוו עדים קודמין להודאה ומחייבין תרוייהו כפילא דעדים כשבאו להעיד על שניהם העידו אבל כשהודה חד קודם אע''פ שאח''כ באו עדים יש לומר דפטור והכי משמע בכולה הך שמעתא דמודה בקנס ואח''כ באו עדים דפטור: טען טענת אבד ונשבע והודה וחזר וטען טענת אבד. נראה דל''ג והודה דאם הודה מיד הויא ברשותו להתחייב באונסים משעה שנשבע לשקר ומה שיחזור ויטעון שוב אבד אין כופר כלום ואפי' אמר לאחר שבועה אבד אלא נראה דלא הודה אלא לאחר שבועה שניה ומיהו תימא מאי קמבעיא ליה לרב פפא הא מתניתין היא דמייתי לעיל (דף קו.) השביע עליו ה' פעמים בין בפני ב''ד בין שלא בפני ב''ד וכפר עליו חייב על כל אחת ואחת: וחזר וטען טענת גנב ונשבע. תימה היאך השביעוהו בית דין כיון שנפטר בבית דין בשבועה ראשונה ואפילו חזר וטען שלאחר שבועה ראשונה נגנב מ''מ למה השביעוהו והלא משבועה ראשונה שנשבע לשקר חייב באונסים נמצא שלא כפר כלום במה שטען שנגנב אחר שבועה ראשונה ואין לומר שבאו לפני בית דין אחר שלא ידעו שכבר נפטר והשביעוהו וכיון שנשבע על פי בית דין (אע''ג) שלא ידעו מיחייב כפל והא דאמרינן לעיל שכבר יצא בשבועה ראשונה היינו שאותו בית דין עצמו השביעוהו וטעו דאין סברא לחלק כלל ונראה דמיירי דאמר ליה בעל הפקדון שוב לאחר שנמצא שקרן בשבועה ראשונה רצוני שתהא עליו שומר חנם כבתחילה וחזר וטען לאחר שעשיתני שומר חנם נגנב ופוטר עצמו שהרי לא נתחייב באונסין במה שעשאו בפירוש ש''ח אבל תימה דא''כ לא הוי חד ממונא דהשתא הפקידו אצלו פעם שניה ומה לי לקחו בידו ונתן לו ומ''ל שלא לקחו אלא אמר ליה בעודו בידו תהא עליו שומר חנם: ותרי כפילי. מחמת שנעשה פסול בשבועה שניה משעה שנמצא לא שקרן בראשונה אין לפוטרו משום דחשוד על השבועה מדרבנן הוא דמיפסל כדמוכח בשבועות (דף מה.) דקתני ושכנגדו חשוד על השבועה ומשמע התם דמדרבנן הוא וכיון דמדאורייתא שבועתו שבועה מחייב כפל: רבא אמר למי שהפקדון אצלו. וא''ת דהכא סבר רבא דאע''ג דאטרחיה לבי דינא מקני ליה כפילא ובפרק המפקיד (ב''מ דף לה.) גבי ההוא גברא דאפקיד כיפי גבי חבריה קאמר רבא שפיר עבד דלא אהדר ליה הכא אטרחיה לבי דינא התם לא אטרחיה לבי דינא ויש לומר דהתם שאני דאטרחיה לבי דינא ולא פרע ליה מידי אלא רב נחמן אגבייה לאפדנא מיניה אבל הכא אע''ג דאטרחיה לבי דינא קצת שנשבע לו תחילה מכל מקום הרי שילם לו לבסוף ולא אטרח בי דינא הלכך מקני ליה כפילא: (תוספות)

דף קח - ב

הא נשבע אע''פ ששילם למי משלם לבעל הפקדון רבא דייק מסיפא נשבע ולא רצה לשלם טעמא דלא רצה לשלם הא שילם אע''פ שנשבע למי משלם למי שהפקדון אצלו לאביי קשיא סיפא אמר לך אביי הכי קתני נשבע ולא רצה לשלם קודם השבועה אלא לאחר השבועה למי משלם לבעל הפקדון לרבא קשיא רישא אמר לך רבא הכי קתני שילם ולא רצה לעמוד בשבועתו אלא שילם למי משלם למי שהפקדון אצלו תבעוהו בעלים לשומר ונשבע והוכר הגנב תבעו שומר והודה תבעוהו בעלים וכפר והביאו עדים מי נפטר הגנב בהודאת שומר או לא נפטר הגנב בהודאת שומר אמר רבא אם באמת נשבע נפטר הגנב בהודאת שומר אם בשקר נשבע לא נפטר הגנב בהודאת שומר בעי רבא עמד לישבע בשקר ולא הניחוהו מהו תיקו רב כהנא מתני הכי רב טביומי מתני בעי רבא נשבע לשקר מהו תיקו תבעוהו בעלים לשומר ושילם והוכר הגנב תבעוהו בעלים והודה תבעו שומר וכפר והביא עדים נפטר גנב בהודאת בעלים או לא מי אמרינן מצי אמר ליה שומר לבעלים אתון כיון דשקליתו לכו דמי אסתליקתו לכו מהכא או דלמא מצי אמרי ליה כי היכי דאת עבדת לן מילתא אנן נמי עבדינן לך טרחינן בתר גנבא שקלנא אנן דידן ושקול את דידך תיקו אתמר נגנבה באונס והוכר הגנב אמר אביי אם שומר חנם הוא רצה עושה עמו דין רצה נשבע אם שומר שכר הוא עושה עמו דין ואינו נשבע רבא אמר אחד זה ואחד זה עושה עמו דין ואינו נשבע לימא פליגא אדרב הונא בר אבין דשלח רב הונא בר אבין נגנבה באונס והוכר הגנב אם שומר חנם הוא רצה עושה עמו דין רצה נשבע ואם שומר שכר הוא עושה עמו דין ואינו נשבע אמר לך רבא הכא במאי עסקינן כגון שקדם ונשבע והא רצה עושה עמו דין רצה נשבע קאמר הכי קאמר רצה שומר חנם עומד בשבועתו רצה עושה עמו דין רבה זוטי בעי לה הכי נגנבה באונס והחזיר גנב בבית שומר ומתה בפשיעה מהו מי אמרינן כיון דנגנבה באונס כליא ליה שמירתו או דלמא כיון דהדרה הדרה לשמירתו תיקו: מתני' היכן פקדוני אמר לו אבד משביעך אני ואמר אמן והעדים מעידים אותו שאכלו משלם קרן [הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם] היכן פקדוני אמר לו נגנב משביעך אני ואמר אמן והעדים מעידים אותו שגנבו משלם תשלומי כפל הודה מעצמו משלם קרן חומש ואשם הגוזל את אביו ונשבע לו ומת הרי זה משלם קרן וחומש ואשם לבניו או לאחיו ואם אינו רוצה או שאין לו לוה ובעלי חוב באין ונפרעים האומר לבנו קונם אי אתה נהנה משלי אם מת ירשנו

רש"י הא נשבע אע''פ ששילם. כיון דאטרחיה בשבועה למי משלם גנב כפל לבעל הפקדון כטעמיה דאביי דלעיל: מי נפטר הגנב. מן הכפל כשאר מודה בקנס: בהודאה. שהודה לשומר: או לא נפטר. דכיון דנשבע שומר תחילה נסתלק ושוב אינה בשמירתו ולא הויא הודאה: אם באמת נשבע. השומר שטען נגנבה באונס ונמצא כן: נפטר הגנב בהודאת שומר. דכיון דנאמן הוא אנן סהדי דאי הוה משתכחא בהמה ניחא ליה למריה דתיהוי בידיה דהאיך הלכך על שומר זה לחזר אחריה ותביעתו תביעה והודאת גנב הודאה: ואם נשבע לשקר. שטוען מת או נשבר או נשבה או נגנבה באונס ובא ומצא שאינו כן דכיון דמגליא מילתא דשקרן הוה אנן סהדי דלא ניחא ליה למרה דליהוי תו שומר עלה ותביעתו אינה תביעה: ולא הניחוהו מאי. מדלא נשבע נאמן הוא עדיין לבעלים או דלמא כיון דעמד לישבע תו לא מהימני ליה בעלים: נשבע לשקר מהו. מי אמרינן אכתי עליה רמיא דכיון דלשקר נשבע סופו להתחרט ולשלם הלכך תביעתו תביעה או לא: אית דגרס אם באמת נשבע. דלא פשע לא נפטר הגנב דכיון דבאמת נשבע אפטר ליה שומר ותו לא רמיא עליה למתבעיה לגנב ואם לשקר נשבע כגון דפשע נפטר הגנב בהודאת שומר דאכתי עליה רמיא לשלומי וראשון שמעתי ועיקר הוא. דהכא איכא לאקשויי א''כ מאי בעי רבא עמד לישבע לשקר ולא הניחוהו מהו השתא נשבע ממש דאסתלק ליה מבי דינא דתו לא רמיא עליה לא שבועה ולא פרעון עד שיבאו עדים שפשע אמרינן דנפטר הגנב דאכתי אשומר רמיא למתבעיה כל שכן היכא דלא נשבע דעליה רמיא לשלומי: את עבדת לן מילתא. טובה ששילמת לפנים משורת הדין הלכך על דידן נמי רמיא למיעבד מילתא דטיבותא לאהדורי בתר גנבא ולמתבעיה ותביעתן תביעה: נגנבה באונס. בלסטים מזויין דשומר שכר פטור בו ואח''כ הוכר הגנב ויכול לכופו ולהוציא מידו: רצה נשבע. והבעלים יפרעו מן הגנב: עושה עמו דין. משלם לבעלים והוא יפרע מן הגנב: ואם שומר שכר הוא. אע''ג דפטור בלסטים מזויין הכא הואיל והוכר הגנב ולא יפסיד כלום עליו לטרוח אחריה לפיכך הוא ישלם לבעלים ויחזור ויפרע מן הגנב: עושה עמו דין. ישלם דמצוה עליו לחזר אחר האבידה: לימא פליגא. דרבא אדרב הונא בר אבין: כגון שקדם ונשבע. קודם שהוכר הגנב: מתני' משלם קרן. דאין חומש ואשם אלא אם הודה דכתיב בגזל הגר בפרשת נשא והתוודה: ואחר כך מת אביו. ואחר מיתת האב הודה: הרי זה משלם קרן וחומש לבניו. של אביו או לאחיו של אביו אם אין לו בנים ואף על גב דנפלה ירושה קמיה דהאיך בעי למעבד השבה ואין מעכב אפילו כנגד חלקו: אין לו. נכסים כל כך שיכול לוותר על חלקו או שאין רוצה להפסיד חלקו: לוה. מאחרים ומשיב לאחיו לקיים מצות השבה: ובעלי החוב באין ונפרעין. מן ההשבה את חלקו כגון אם היו שנים אחין והוא שלישי נפרעים בעלי חובים מן (ההשבה שליש החוב) והשאר יגבו ממנו: (רש"י)

תוספות תבעו שומר והודה תבעוהו בעלים והביא עדים. משמע דהודה לאחר שאין בעל הדבר דלא הויא הודאה ותימה אמאי לא בעי לענין קרן גופיה בשלא באו עדים אי הויא הודאה אי לאו ואמאי נקט והביא עדים משמע דלא מבעיא אלא לענין כפל וי''ל דמשום דאקרן לא הוי מצי למיפשט הא דפשיט אם בשקר נשבע לא נפטר הגנב כו': ולא הניחוהו מהו. הקשה בקונט' אהך גירסא דגרסינן אם באמת נשבע לא נפטר גנב וכו' דא''כ מאי בעי רבא עמד לישבע לשקר ולא הניחוהו מהו השתא נשבע לשקר ממש דאיסתליק ליה מבי דינא דתו לא רמיא עליה כ''ש היכא דלא נשבע דעליה רמיא לשלומי ויש מתרצים דכיון (דלא הניחוהו לישבע מחל לו והרי נפטר נמי שומר כאילו) שומר נשבע באמת ותו לא רמיא עליה ולהכי קבעי ולאו מילתא היא דמשום דלא הניחוהו לישבע לא מחל לו ולא מיפטר שומר בהכי וכן פוסק בה''ג דאע''פ שמחל לו השבועה לנתבע בשביל כך לא מחל לו ממון לגמרי וכל שכן היכא דלא מחל לו שבועה אלא שלא הניחו לישבע באותה שעה: נגנבה באונס. נראה דאין שום גניבה קרויה אונס אלא בלסטים מזויין כדפירש בקונט' וכן מוכח לעיל בהכונס (דף נז.): לבניו או לאחיו. נראה לבניו של גזלן או לאחיו של גזלן כלומר בתחילה לבניו אם יש לו דהם קודמים לכל אדם בחלק המגיעו ונחשב אותו כאילו מת הוא והרי בניו יורשים חלקו עם אחיו והם אין באים מכחו אלא מכח אבוה דאבא כדאמר בסוף מי שמת (ב''ב דף קנט.) תחת אבותיך יהיו בניך הלכך אע''פ שאין לאביהן בהן כלום שהרי יש לו להחזיר גזילה אפ''ה הם קודמין בחלקו מההוא טעמא דב''ב או לאחיו כשאין לו בנים: לוה וב''ח באין ונפרעין. נראה לפרש לוה על הקרקע שלו מאחרים אפי' בלא אפותיקי דקרקע משועבד לבעל חוב ואח''כ נותן קרקע שלו לבניו או לאחיו בעבור הגזילה וכגון שאין הגזילה קיימת וחוזרים ב''ח ונפרעין מאותה קרקע אע''ג דיש לו שאר נכסים במה לפרוע ונראה דאין צריך לומר בשעת נתינתו לבניו או לאחיו ע''מ שיפרעו בעלי חוב מכם דבלאו הכי אין יכולין לזכות שלא מדעתו ואם הגזילה בעין צריך לפרש שילוה עליה או יעשנה אפותיקי למלוה ויחזירנה (תוספות)

דף קט - א

בחייו ובמותו אם מת לא ירשנו ויחזיר לבניו או לאחיו ואם אין לו לוה ובעלי חוב באים ונפרעים: גמ' אמר רב יוסף אפילו לארנקי של צדקה אמר רב פפא וצריך שיאמר זה גזל אבי אמאי נמחליה לנפשיה מי לא תנן מחל לו על הקרן ולא מחל לו על החומש אלמא בר מחילה הוא אמר רבי יוחנן לא קשיא הא רבי יוסי הגלילי הא רבי עקיבא דתניא {במדבר ה-ח} ואם אין לאיש גואל להשיב האשם וכי יש אדם בישראל שאין לו גואלים אלא בגזל הגר הכתוב מדבר הרי שגזל הגר ונשבע לו ושמע שמת הגר והיה מעלה כספו ואשמו לירושלים ופגע באותו הגר וזקפו עליו במלוה ומת זכה הלה במה שבידו דברי רבי יוסי הגלילי ר' עקיבא אומר אין לו תקנה עד שיוציא גזילו מתחת ידו לרבי יוסי הגלילי לא שנא לנפשיה ל''ש לאחרים מצי מחיל ולרבי עקיבא ל''ש לאחרים ולא שנא לנפשיה לא מצי מחיל ולר' יוסי הוא הדין דאפי' לא זקפו במלוה והאי דקתני זקפו עליו במלוה להודיעך כחו דרבי עקיבא דאפילו זקפן עליו במלוה אין לו תקנה עד שיוציא גזילה מתחת ידו מתקיף לה רב ששת אי הכי לרבי יוסי הגלילי לשמעינן לנפשיה וכל שכן לאחרים לרבי עקיבא לשמעינן לאחרים דלא מצי מחיל וכ''ש לנפשיה דלא מצי מחיל אלא אמר רב ששת הא והא רבי יוסי הגלילי כי קאמר רבי יוסי הגלילי דמצי מחיל לאחרים אבל לנפשיה לא מצי מחיל אלא אמאי זכה הלה במה שבידו משום דזקפן עליו במלוה רבא אמר הא והא רבי עקיבא כי אמר רבי עקיבא דלא מצי מחיל לנפשיה אבל לאחרים מצי מחיל

רש"י בחייו ובמותו. אם מת לא ירשנו: ואם אין לו. מה יאכל לוה ואוכל ובעלי חוב באין ונפרעין מן הירושה את חלקו: גמ' ואפי' לארנקי של צדקה. אם אינו מוצא יורש לאביו למי ישיב יתן אותה לארנקי של צדקה ולא יעכבנו בידו: וצריך שיאמר. כשהוא משיב לארנקי של צדקה זה גזל אבא: ונמחליה לנפשיה. היכא דאין יורש אלא הוא וכולה שלו: מי לא תנן מחל לו על הקרן. ולא מקיימא מצות השבה אלמא למיפק ידי גזילה בעינן והא נפקא ליה במחילה הכא נמי כיון דירושה קמיה נפלה נפק ליה מידי גזילה: להשיב האשם. זה קרן של גזילה כדתניא לקמן בפרקין (דף קי.): גואל. יורש: וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלים. אם אין לו בן או בת או אח יש לו קרוב עד יעקב אבינו הקרוב קרוב יורש: אלא בגזל הגר. ונשבע לשקר דכתיב למעול מעל בה': והיה מעלה כספו ואשמו לירושלים. לכהנים כדכתיב האשם המושב לה' לכהן ואמרינן לקמן בשמעתין אשם זה קרן: וזקפו עליו. גר במלוה נפק ליה מתורת גזילה ולכי מיית גר הוה ליה האי מוחזק וזכה מן ההפקר: לא שנא לנפשיה. כגון הכא דמחיל ליה האי גברא גזל הגר לנפשיה וה''ה גוזל את אביו ונשבע לו ומת אביו דמחיל לנפשיה: ול''ש לאחרים. נגזל לגוזל מצי מחיל ומתני' דקתני מחל לו על הקרן רבי יוסי הגלילי היא ואשמעינן לאחרים וה''ה לנפשיה היכא דנפק מידי גזילה כגון יורש או גזל הגר וקס''ד האי זקפו לאו דוקא כדמפרש ואזיל: לר' עקיבא לא שנא כו'. ומתני' דקתני משלם קרן וחומש לבניו או לאחיו ר' עקיבא היא ולאשמועינן לנפשיה דלא מצי מחיל וה''ה לאחרים דאפילו מחיל ליה נגזל גופיה לאו מחילה היא: ה''ה אפי' לא זקפן. הלכך יורש את אביו נמי אע''ג דלא זקפו עליו במלוה ולא יצא מתורת גזילה בחיי אביו כיון דמת אביו ונפלו נכסים לפניו מחיל לנפשיה ולקמן (ע''ב) פריך א''כ גזל הגר דנפיק לכהנים היכי משכחת לה: א''ה. דבלא זקפו נמי קאמר ר' יוסי לנפשיה מצי מחיל מתני' דמחל לו על הקרן דאמרת ר' יוסי היא כיון דאמר לנפשיה מצי מחיל לשמעי' ביורש את אביו דמחיל לנפשיה וליתני פטור ולוקמה כר' יוסי וכ''ש דנגזל גופיה לגזלן מצי מחיל וגבי מחל לו על הקרן דאוקמיה כר' יוסי ליתני אינה מחילה ולוקמה כרבי עקיבא דלשמעינן מתני' לרבי עקיבא דלאחרים לא מצי מחיל ומהתם שמעינן שפיר דכל שכן לנפשיה דזקפו במלוה היינו אחרים וקאמר ר' עקיבא דלא מצי מחיל אבל השתא דאשמועינן לאחרים הויא מחילה ולנפשיה לא הויא מחילה איכא למימר דדוקא קתני וחד תנא הוא רישא דמתני' וסיפא: הא והא ר' יוסי. הא דאמר בזקפו במלוה דכיון דאפקה גר גופיה דהוה נגזל מתורת גזילה דהוי כמוחל לאחרים הוי מחילה ולכי מיית קנייה האי הלכך מחל לו על הקרן דמתני' ר' יוסי היא דאי לרבי עקיבא בעי השבה משלו כדקתני אין לו תקנה עד שיוציא גזילה וסיפא נמי רבי יוסי היא דמודי רבי יוסי לנפשיה דלא מצי מחיל כיון דלא אפקיה נגזל מתורת גזילה: רבא אמר הא והא רבי עקיבא. דלרבי יוסי לנפשיה נמי מצי מחיל דזקפו לאו דוקא וכי אמר רבי עקיבא דלא מצי מחיל לנפשיה הוא דקאמר דאע''ג דגר זקפו כיון דלא מחיל מחילה גמורה לא נפקא ליה מתורת גזילה אבל נגזל לגזלן מודה ר' עקיבא דמחיל: (רש"י)

תוספות לבניו או לאחיו ויחזור ויטרפנה מהם ב''ח אע''ג דאמרינן לעיל (דף יא:) עשה שורו אפותיקי ומכרו אין ב''ח גובה הימנו היינו דוקא מכרו דכיון דליכא קלא לא אפסדינא ללקוחות אבל נתנו במתנה דלא שייך פסידא דלקוחות ב''ח. גובה הימנו דאין יכול ליתן מה שמשועבד לאחרים אבל לא עשאו אפותיקי לא היה ב''ח חוזר וטורף מהם דכי היכי דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב''ח ה''נ לא משתעבדי מטלטלי דמקבל מתנה לבעל חוב והוי כאילו נותן להם במתנה כיון שהוא עצמו אינו יכול לחזור ולטרוף מהן ומיהו נראה דלא חשיב הכא מה שמחזיר להן כאילו נתן להם דאינו נותן להם לשם מתנה אלא סתמא בשתיקה מחזיר להם ואין דעתו אלא לקיים מצות השבה בעלמא הלכך לא הויא מתנה ויכול ב''ח לטרוף מהם והוא ודאי אינו יכול לחזור וליקח מהן דאז לא היתה מתקיים השבה כלל אם היה לוקח בעצמו מה שנתן אבל מה שב''ח נוטל מתקיימא שפיר מצות השבה כיון שבעצמו אין נוטל ומיירי אפי' בלא אפותיקי: ב''ח באין ונפרעין. אחר מיתה ואפילו בחייו הוי שרי בכה''ג כדאמרינן (נדרים דף מג.) המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל ילך אצל חנוני הרגיל אצלו ויאמר לו איש פלוני מודר הנאה ממני ואין לו מה יאכל ואיני יודע מה אעשה לו נותן לו ובא ונוטל מזה אלא לפי שזה אין רוצה שיהנה ממנו כלל בחייו ואין יכול לעשות תקנה אלא מדעתו והא דלא תני הכא ואם אין רוצה כדקתני רישא משום שהרי ודאי [אינו] רוצה או שמא דוקא אין לו מה יאכל שרי כדקתני גבי המודר הנאה מחבירו אבל אם יש לו מה יאכל אפי' [אינו] רוצה אין לו תקנה בכך וא''ת והיאך נפרע ממנו והא תנן בפרק אין בין המודר (שם דף לג.) המודר הנאה מחבירו שוקל לו שקלו ופורע לו חובו ופר''ת דדוקא במזונות אשתו אבל שאר חובות אסור לפרוע דודאי קא משתרשי ליה ואסור וה''נ משתרשי ליה וי''ל דלא דמי דהתם כיון שמתחייב למי שפרע בעבורו אם יפרע בחנם בעבורו א''כ מהנהו ואסור אבל הכא מה שבאים ב''ח ונפרעין מן הנכסים אין זה נהנה מן הנכסים וההיא דהולך אצל חנוני לא תקשה דהתם דרך מתנה מיירי שהחנוני נותן לזה פירות במתנה וחוזר ומקבל מזה מעות דרך מתנה אבל הא דאמר בפרק השותפין (שם דף מז:) קונם אשתי שאני נהנית לך כו' לוה וב''ח באין ונפרעין מבעל בשלמא קונם שאני נהנה לאשתי איכא למימר במזונות אשתו ואליבא דתנן אלא קונם שאני נהנה לך משמע שאומר לחבירו נמצא שהוא פורע חובו ויש לומר כגון שלוה הימנו על מנת שלא לפרוע דהשתא אין נהנה כלום במה שפורע חובו וא''ת וכי בשופטני עסקינן שילוה ע''מ שלא לפרוע וי''ל שהוא אוהבו שלא יניח מלפרוע בעבורו: אלא אמר רב. ששת הא והא ר' יוסי הגלילי. וא''ת ואמאי לא מוקי מתני' כר' עקיבא ומודה דלאחרים מצי מחיל ולנפשיה לא מצי מחיל ובזקפו עליו במלוה הוא דפליג עליו רבי עקיבא ארבי יוסי דלא חשיב ליה זקיפה כמו מחילה דאחריני וי''ל דרב ששת סבר כיון דמחילה דאחריני מועלת זקפו נמי מועיל לכ''ע וכיון דאמר ר' עקיבא דזקפו במלוה אינו מועיל א''כ ודאי ס''ל דמחילת אחרים נמי אינו מועיל הלכך לא מתוקמא מתני' כר' עקיבא דקתני במתניתין מחל לו את הקרן משמע דמחילת אחריני מועלת ורבא דמוקי לה כרבי עקיבא סבר דזקפו במלוה אינו מועיל כלום לכ''ע אי לא מצי מחיל לנפשיה הלכך רבי יוסי דקאמר זכה הלה במה שבידו ע''כ משום דסבר דמצי מחיל לנפשיה הלכך מתני' לא מיתוקמא כוותיה אלא כרבי עקיבא ומודה רבי עקיבא דלאחריני מצי מחיל והשתא הא דנקט זקפו במלוה להודיעך כחו דרבי עקיבא דאפי' זקפו במלוה לא מצי מחיל לנפשיה כיון דליכא מחילה דאחריני: (תוספות)

דף קט - ב

מכלל דרבי יוסי הגלילי סבר אפילו לנפשיה נמי מצי מחיל אלא גזל הגר דקאמר רחמנא נתינה לכהנים היכי משכחת לה אמר רבא הכא במאי עסקינן כשגזל את הגר ונשבע לו ומת הגר והודה לאחר מיתה דבעידנא דאודי קנאו השם ונתנו לכהנים בעי רבינא גזל הגיורת מהו {במדבר ה-ו} איש אמר רחמנא ולא אשה או דלמא אורחיה דקרא הוא אמר ליה רב אהרן לרבינא תא שמע דתניא איש אין לי אלא איש אשה מנין כשהוא אומר {במדבר ה-ח} המושב הרי כאן שנים א''כ מה ת''ל איש איש אתה צריך לחזור אחריו אם יש לו גואלים אם לאו קטן אי אתה צריך לחזור אחריו בידוע שאין לו גואלין תנו רבנן {במדבר ה-ח} לה' לכהן קנאו השם ונתנו לכהן שבאותו משמר אתה אומר לכהן שבאותו משמר או אינו אלא לכל כהן שירצה כשהוא אומר {במדבר ה-ח} מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו הרי לכהן שבאותו משמר הכתוב מדבר ת''ר הרי שהיה גוזל כהן מנין שלא יאמר הואיל ויוצא לכהנים והרי הוא תחת ידי יהא שלי ודין הוא אי בשל אחרים הוא זוכה בשל עצמו לא כ''ש רבי נתן אומר בלשון אחר ומה דבר שאין לו חלק בו עד שיכנס ברשותו כשיכנס לרשותו אינו יכול להוציאו מידו דבר שיש לו חלק בו עד שלא יכנס ברשותו משנכנס לרשותו אינו דין דאין אחר יכול להוציאו מידו לא אם אמרת בדבר שאין לו חלק בו שכשם שאין לו חלק בו כך אין לאחרים חלק בו תאמר בגזל שכשם שיש לו חלק בו כך יש לאחרים חלק בו אלא גזילו יוצא מתחת ידו ומתחלק לכל אחיו הכהנים והכתיב {במדבר ה-י} ואיש את קדשיו לו יהיו הכא במאי עסקינן בכהן טמא אי בכהן טמא דבר שיש לו חלק בו מי אית ליה אלא אתיא לכהן לכהן משדה אחוזה דתניא {ויקרא כז-כא} אחוזתו מה ת''ל מנין לשדה היוצאה לכהנים ביובל וגאלה אחד מן הכהנים מנין שלא יאמר הואיל ויוצאה לכהנים ביובל והרי היא תחת ידי תהא שלי ודין הוא בשל אחרים אני זוכה בשל עצמי לא כ''ש ת''ל {ויקרא כז-כא} כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו אחוזה שלו ואין זו שלו הא כיצד יוצאה מתחת ידו ומתחלקת לכל אחיו הכהנים: תנו רבנן מנין לכהן שבא ומקריב קרבנותיו בכל עת ובכל שעה שירצה תלמוד לומר {דברים יח-ו} ובא בכל אות נפשו ושרת ומניין שעבודתה ועורה שלו תלמוד לומר {במדבר ה-י} ואיש את קדשיו לו יהיו הא כיצד אם היה בעל מום נותנה לכהן שבאותו משמר ועבודתה ועורה שלו

רש"י מכלל דרבי יוסי הגלילי סבר מצי מחיל לנפשיה. אפי' לא זקפו לרבא פרכינן: קנאו השם. הקב''ה כדכתיב המושב לה' לכהן: קנאו השם ונתנו לכהנים. אבל הודה בחיי הגר נעשה אצלו כמלוה וכי מיית גר מחיל לנפשיה: גזל הגיורת. שגזל אותה ונשבע והודה לאחר מיתה: מהו. מי נפיק לכהנים או זכה בה איהו: איש אמר רחמנא. אם אין לאיש גואל: הרי כאן שנים. תרי השבות כתיב להשיב המושב. לישנא אחרינא תרי אשמות כתיבי להשיב האשם האשם המושב: צריכין לחזור אחריו. ולשאול אם יש לו בנים קודם שתתנהו לכהן: קטן. שאין איש בידוע שאין לו בנים יתנהו לכהנים ומהכא נפקא לן דקטן לאו בר אולודי הוא בסנהדרין בבן סורר ומורה (דף סט.): לכהן שבאותו משמר. שהוא בא להתכפר בו: כשהוא אומר מלבד איל הכפורים. משמע למי שזה ניתן זה ניתן ואיל הכפורים אין יכול להקריב אלא כהן שבאותו משמר כדכתיב (דברים יח) לבד ממכריו על האבות אני בשבתי ואתה בשבתך: הרי שהיה כהן גוזל. את הגר וכשהגיע משמר שלו בא והודה לאחר מיתת הגר: בשל אחרים. אם היה ישראל מביא גזל הגר במשמר זה הריני נוטל חלקי עם אחיי הכהנים בני המשמר: בשל עצמי לא כ''ש. שאטול את הכל: מה דבר שאין לו חלק בו. כגון כהן שהתנדב קרבן דאמרינן לקמן בשמעתין כהן בא ומקריב קרבנותיו בכל שעה שירצה ובשרה ועורה שלו דכתיב ואיש את קדשיו לו יהיו נמצא שאין לבני משמר חלק בו: משנכנס לרשותו אין אחר יכול כו'. שאם נתנה לכהן אחר של אותו משמר שוב אין יכול להוציאו מידו שנאמר ואיש אשר יתן לכהן לו יהיה: דבר שיש לו חלק בו עד שלא נכנס ברשותו. שכיון שבא ישראל והביא גזל הגר למשמר זה אע''פ שנתנו לאחד מאחיו יש לו חלק בו: ל''א. מה דבר (שלא נכנס ברשותו) כגון תרומות ומעשרות מפי עוקר הרים: כך אין לאחרים חלק בו. לפיכך משנתנו לך מי יעכב עליך: תאמר בגזל. הגר שהוא לכל בני משמר וכולם תובעין: והכתיב ואיש את קדשיו [וגו']. ונפקא לן לקמן מיניה שכהן מקריב קרבנותיו בכל עת שירצה ובשרה ועורה שלו והכא נמי האי איל אשם קרבנות דכהן הוא וזכי ביה וכיון דמקריב ליה וזכי ביה גזל נמי דידיה הוא כדאמרינן מלבד איל הכפורים למי שזה ניתן זה ניתן: בכהן טמא. דאין ראוי להקריב איל האשם: אי [בכהן] טמא. היכי מצי למימר דבר שיש לו חלק בו והא קיימא לן בזבחים (דף צח:) דאין טמא חולק בקדשי המקדש ואפילו בעורות וגזל הגר נמי קדשי המקדש הוא: אלא. לעולם בכהן טהור והאי דמוציאין מידו משום דילפינן ג''ש כהן כהן משדה אחוזה ואיש את קדשיו במילי אחריני מתוקמא: אחוזתו. לכהן תהיה היה לו למימר ודיו ומה ת''ל אחוזתו: לשדה היוצאה לכהנים. מקדיש שדה אחוזה ולא גאלה מן ההקדש ומכרה גזבר לאחרים כשהיא יוצאה מיד הלוקח ביובל מתחלקת לכהנים משמר שנכנס בו יובל שנאמר ואם לא יגאל את השדה בעלים ואם מכר את השדה גזבר לא יגאל עוד בעלים אלא והיה השדה וגו' והכי תניא בת''כ ובערכין: וגאלה אחד מן הכהנים. כלומר והלוקח מן הגזבר כהן היה ומבני המשמר של יובל היה: שבא ומקריב. אם נדר קרבן או שהיה מוטל עליו חטאת ואשם חובה מקריב אף במשמר שאינו שלו: שעבודתה. שכר עבודתה דהיינו בשרה: אם היה בעל מום. ראוי לאכול ואין ראוי להקריב אין יכול לעשות שליח להקרבה מי שירצה אלא נותנה לבני המשמר והואיל והוא ראוי לאכילה קרינן ביה ואיש את קדשיו לפיכך עבודה ועורה שלו. לשון אחר גרסינן עבודה ועורה לאנשי משמר כיון דהם הקריבוהו: (רש"י)

תוספות אלא גזל הגר דקאמר היכי משכחת לה. ה''ה דה''מ למפרך בתחילת סוגיא כי קאמר ר' יוסי הגלילי לא שנא לנפשיה ולא שנא לאחריני מצי מחיל אלא משום דהוו ליה פירכי אחריני לא חש למפרך: קטן אי אתה צריך לחזור עליו. וא''ת גזל גר קטן היכי משכחת לה והא אין זכיה לקטן כדאמרינן בפ''ק דב''מ (דף יב.) דגזל קטן מדבריהם ולא מדאורייתא ובירושה ליכא למימר דגר אין יורש אביו דבר תורה וי''ל דדוקא מציאה דאין דעת אחרת מקנה אותו לא הוה אלא מדבריהם אבל כשדעת אחרת מקנה אותו קני מדאורייתא ובקטן שנתגייר עם אביו מיירי דלכ''ע מטבילין אותו אבל בלא אביו פלוגתא היא בפרק קמא דכתובות (דף יא.) אם מטבילים אותו על דעת בית דין: [ועי' תוס' סנהדרין סח: ד''ה קטן] לכהן שבאותו משמר. אין נראה לפרש דבשעת הודאה כשמתחייב אלא למשמר שהיה בשעת הבאה שהרי בכל הקרבנות חטאות ואשמות נדרים ונדבות אין אנו הולכים אחר שעת החיוב ליתנו לאותו משמר שהיה באותה שעה שנדר או נדב או חטא שהוא מתחייב בה אלא אחר הבאה אנו הולכים וכמו כן בכאן: מנין שלא יאמר. תימה דנקיט האי לישנא כיון דלא מקרא מייתי לה אלא מדינא: ומה דבר שאין לו חלק בו עד שיכנס לרשותו. כגון תרומה וחלה וראשית הגז שטובת הנאה לבעלים ליתן לאיזה כהן שירצה משנכנס לרשותו אין אחר יכול להוציא מידו שיתחלק לבני משמר דאין מתחלק לאנשי משמר אלא מתנות: לא אם אמרת בדבר שאין כו'. ללשון ראשון נמי דקאמר ודין הוא בשל אחרים אני זוכה יכול להקשות דיו לבא מן הדין להיות כנדון שלא יזכה בשל עצמו אלא כפי חלקו כמו בשל אחרים: אחוזתו מה ת''ל. תימה להרשב''א למ''ל אחוזתו לומר שיוצאה מתחת ידו ומתחלקת לכל אחיו הכהנים דהיכי הוה אמינא בשל אחרים אני זוכה בשל עצמי לא כ''ש הא הכא שייך נמי למפרך כמו לעיל דיו לבא כו' ויש לומר דאיצטריך אחוזתו משום דה''א כיון שהיא תחת ידו תהא שלו דהוה ילפינן כהן כהן מגזל הגר ובגזל הגר ה''א דהוי שלו כדקאמר ואיש את.. קדשיו לו יהיו משום הכי איצטריך אחוזתו: מנין ליוצאה לכהנים כו'. ברייתא היא בערכין בפרק אין מקדישין (דף כה:): (תוספות)

דף קי - א

ואם היה זקן או חולה נותנה לכל כהן שירצה ועבודתה ועורה לאנשי משמר האי זקן או חולה היכי דמי אי דמצי עביד עבודה עבודתה ועורה נמי תיהוי דידיה ואי דלא מצי עביד עבודה שליח היכי משוי אמר רב פפא שיכול לעשות על ידי הדחק עבודה דכי עביד ליה ע''י הדחק עבודה היא ומשוי שליח אכילה דכי אכיל על ידי הדחק אכילה גסה היא ואכילה גסה לאו כלום הוא משום הכי עבודתה ועורה לאנשי משמר אמר רב ששת אם היה כהן טמא בקרבן צבור נותנה לכל מי שירצה ועבודתה ועורה לאנשי משמר היכי דמי אי דאיכא טהורים טמאים מי מצו עבדי ואי דליכא טהורים עבודתה ועורה לאנשי משמר הא טמאים נינהו ולא מצו אכלי אמר רבא אימא לבעלי מומין טהורין שבאותו משמר אמר רב אשי אם היה כהן גדול אונן נותנה לכל כהן שירצה ועבודתה ועורה לאנשי משמר מאי קמ''ל תנינא כהן גדול מקריב אונן ואינו אוכל ואינו חולק לאכול לערב ס''ד אמינא כי חס רחמנא עליה דכהן גדול לקרובי הוא אבל לשוויי שליח לא מצי משוי קמ''ל: מתני' הגוזל את הגר ונשבע לו ומת הרי זה משלם קרן וחומש לכהנים ואשם למזבח שנאמר {במדבר ה-ח} ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו האשם המושב לה' לכהן מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו היה מעלה את הכסף ואת האשם ומת הכסף ינתן לבניו והאשם ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה נתן הכסף לאנשי משמר ומת אין היורשין יכולין להוציא מידם שנאמר {במדבר ה-י} ואיש אשר יתן לכהן לו יהיה נתן הכסף ליהויריב ואשם לידעיה יצא אשם ליהויריב וכסף לידעיה אם קיים האשם יקריבוהו בני ידעיה ואם לא יחזיר ויביא אשם אחר שהמביא גזילו עד שלא הביא אשמו יצא הביא אשמו עד שלא הביא גזילו לא יצא נתן את הקרן ולא נתן את החומש אין החומש מעכב: גמ' ת''ר אשם זה קרן המושב זה חומש או אינו אלא אשם זה איל ולמאי נפקא מינה לאפוקי מדרבא דאמר רבא גזל הגר שהחזירו בלילה לא יצא החזירו חצאין לא יצא מ''ט אשם קרייה רחמנא כשהוא אומר מלבד איל הכפורים הוי אומר אשם זה קרן תניא אידך אשם זה קרן המושב זה חומש או אינו אלא אשם זה חומש למאי נפקא מינה לאפוקי ממתניתין דתנן נתן לו את הקרן ולא נתן לו את החומש אין החומש מעכב אדרבה חומש מעכב כשהוא אומר {במדבר ה-ז} והשיב את אשמו בראשו וחמישיתו הוי אומר אשם זה קרן תניא אידך אשם זה קרן המושב זה חומש ובגזל הגר הכתוב מדבר או אינו אלא המושב זה כפל ובגניבת הגר הכתוב מדבר כשהוא אומר והשיב את אשמו בראשו וחמישיתו הרי בממון המשתלם בראש הכתוב מדבר גופא אמר רבא גזל הגר שהחזירו בלילה לא יצא החזירוהו חצאין לא יצא מאי טעמא אשם קרייה רחמנא ואמר רבא גזל הגר שאין בו שוה פרוטה לכל כהן וכהן לא יצא ידי חובתו מ''ט דכתיב האשם המושב עד שיהא השבה לכל כהן וכהן בעי רבא אין בו למשמרת יהויריב ויש בו

רש"י ואם היה זקן. וראוי לעבודה כדמפרש לקמן ואין ראוי לאכילה: נותנה. להקריב: לכל כהן שירצה. דהואיל דהוא חזי לעבודה מצי לשוייה שליח: ועבודתה ועורה לאנשי משמר. דכיון דלא חזי לאכילה לא משוי שליח לאכילה: אכילה גסה. שנפשו קצה בה: אם היה הכהן. של המשמר טמא ויש לו קרבן צבור להקריב: נותנו לכל כהן שירצה. דהואיל דהוא יכול להקריבו דהא קרבן צבור דוחה את הטומאה שליח נמי מצי עביד קרבן צבור בא בטומאה ואין נאכל בטומאה בכיצד צולין (פסחים ד' עו:): אי דאיכא טהורין. בההוא משמר: טמאים מי מצו עבדי. וכיון דלא מצו עבדי שליח היכי משווי: לבעלי מומין טהורין. מתחלקת דקיימא לן זבחים (ד' צח:) איש חולק ואפי' בעל מום בקדשים ובמנחות: אם היה כהן גדול אונן. ויש לו קרבן עצמו להקריב: נותנו לכל כהן שירצה. דכיון דכהן גדול מקריב אונן דכתיב לאביו ולאמו לא יטמא ומן המקדש לא יצא אם מת אביו ואמו דהוי אונן אפילו הכי מקדושתו לא יצא ולא יחלל כלומר דעבודתו שיעבוד באנינות לא תתחלל הא אחר הדיוט שלא יצא חילל: ואינו חולק לאכול לערב. כשתסתלק אנינותו דאנינות לילה דרבנן דאנינות דאורייתא אינו אלא יום מיתה דכתיב (עמוס ח) ואחריתה כיום מר אלמא אין מרירות אלא יום אחד: מתני' היה מעלה את הכסף ומת. בדרך: הכסף ינתן לבניו. של גזלן דהא זכה ביה ממיתת הגר אלא דבעי למעבד השבה כי היכי דתיהוי ליה כפרה אשבועתיה והשתא תו ליכא כפרה כיון דמית ליה: האשם ירעה. דהוי אשם שמתו בעליו וקיי''ל לקמן כל שבחטאת מתה באשם רועה: לנדבה. לשופרות קיץ המזבח עולות בשר לשם ועורות לכהנים: משמרת יהויריב. ראשונה לכל המשמרות ושל ידעיה אחריה: נתן. הגזלן את הכסף ליהויריב במשמרתו ואח''כ נתן אשם לידעיה במשמרתו: יצא. כדמפרש ואזיל שהמביא גזילו עד שלא הביא קרבן אשמו יצא וזה זכה בשלו וזה בשלו: אם קיים האשם יקריבוהו בני ידעיה. דקנסינהו ליהויריב להחזיר האשם דשלא כדין עבוד בני יהויריב דקבול אשם מקמי כסף ולידעיה ליכא למקנס מידי דבמשמר דידהו קבילי ור' יהודה דפליג אברייתא בגמרא במתניתין מודה: נתן הקרן. לכהנים אין החומש מעכב מלהקריב את האשם אם לא נתן עדיין ולבסוף נתן: גמ' או אינו אלא אשם זה איל. אשם ומושב זה קרן: ולמאי נ''מ. דהא ממה נפשך תרוייהו קאמר קרא תיפוק ליה מינה לאפוקי מדרבא דאמר דאשם קרייה רחמנא לקרן ומה אשם אינו בא בלילה דכתיב (ויקרא ז) ביום צותו ואינו בא לחצאין אף קרן כו': כשהוא אומר מלבד איל הכפורים הוי אומר אשם. דרישא קרן הוא: או אינו אלא אשם זה חומש. ומושב זה קרן ונ''מ לאפוקי ממתניתין דתנן אין החומש מעכב נימא אדרבה חומש מעכב דאשם קרייה רחמנא לשון קרבן כשהוא אומר כו': משתלם בראש. קרן לבדו שהוא ראש: לכל כהן וכהן. שבמשמר ומוסיף משלו עוד להשלים: אין בו. שוה פרוטה לכל משמר יהויריב ויש בו שוה פרוטה לכל משמר ידעיה שהן מועטין מהו: (רש"י)

תוספות דכי עביד ע''י הדחק עבודה היא. דלא מצינו בכהנים פסול בשנים אלא דנתנו חכמים שיעור עד שירתת בהכל שוחטין (חולין ד' כד:): אכילה גסה לאו כלום היא. מפיק מדריש לקיש דאמר בהחולץ (יבמות ד' מ. ושם.) האוכל אכילה גסה ביום הכפורים פטור מלא תענו וא''ת דבפרק מי שאמר הריני נזיר ושמע (נזיר דף כג. ושם) גבי הא דאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן מאי דכתיב צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם משל לשני בני אדם שצלו פסחיהם אחד אכלו לשם מצוה ואחד אכלו לשם אכילה גסה זה שאכלו לשם אכילה גסה ופושעים יכשלו בם א''ל ריש לקיש רשע קרית ליה נהי דלא עבד מצוה מן המובחר מצוה מיהא עביד משמע דיצא ידי חובה וי''ל דהתם לא קאמר דיצא אלא דלא מיקרי רשע ועוד דהתם לא מיירי באוכלו אכילה גסה ממש אלא כלומר שאין אוכלו לשם פסח אלא כדי להיות שבע תדע דלא קאמר אכילה גסה אלא לשם אכילה גסה ועי''ל דשתי אכילות גסות הן.: אי דאיכא טהורין טמאין מי מצו עבדי. לרב ששת פריך דשמעינן ליה לרב ששת דאמר בפ''ק דיומא (דף ו:) טומאה דחויה בצבור ואי איכא טמאים וטהורין לא מצו עבדי טמאים ואיכא דפליג התם ואמר דטומאה הותרה בצבור ואפי' איכא טמאים וטהורים מצו עבדי טמאים: לבעלי מומין טהורין. תימה ועורה אמאי הויא לבעלי מומין: תנינא כ''ג מקריב אונן. תימה אמאי לא פריך נמי לרב ששת תנינא טמא מותר בקרבן ציבור: למאי נ''מ לאפוקי ממתניתין. תימה אמאי לא קאמר לאפוקי מדרבא כדקאמר לעיל: או אינו אלא המושב זה כפל. תימה היכי מ''ל זה כפל והלא אין מתחייב כאן אלא בהודאתו דכתיב והתודה וכפל לא מחייב בהודאה: (תוספות)

דף קי - ב

למשמרת ידעיה מהו היכי דמי אילימא דיהביה לידעיה במשמרת ידעיה הא אית ביה לא צריכא דיהביה לידעיה במשמרתו דיהויריב מאי מי אמרינן כיון דלאו משמרתו הוא ולא כלום הוא או דלמא כיון דלא חזי ליה מעיקרא לידעיה קאי תיקו בעי רבא כהנים מהו שיחלקו גזל הגר כנגד גזל הגר מי אמרינן אשם קרייה רחמנא מה אשם אין חולקין אשם כנגד אשם אף גזל אין חולקין גזל הגר כנגד גזל הגר או דלמא גזל הגר ממונא הוא הדר פשטה אשם קרייה רחמנא רב אחא בריה דרבא מתני לה בהדיא אמר רבא כהנים אין חולקין גזל הגר כנגד גזל הגר מ''ט אשם קרייה רחמנא: בעי רבא כהנים בגזל הגר יורשין הוו או מקבלי מתנות הוו למאי נפקא מינה כגון שגזל חמץ שעבר עליו הפסח אי אמרת יורשין הוו היינו האי דירתי מורית ואי אמרת מקבלי מתנות הוו מתנה קאמר רחמנא דניתיב להו והא לא קא יהיב להו מידי דעפרא בעלמא הוא רב זעירא בעי הכי אפילו אם תימצי לומר מקבלי מתנה הוו הא לא איבעיא לן דההיא מתנה אמר רחמנא דניתיב להו אלא כי קמבעיא לן כגון שנפלו לו עשר בהמות בגזל הגר מחייבי לאפרושי מינייהו מעשר או לא יורשין הוו דאמר מר קנו בתפיסת הבית חייבין או דלמא מקבלי מתנות הוו ותנן הלוקח והניתן לו במתנה פטור ממעשר בהמה מאי ת''ש עשרים וארבע מתנות כהונה ניתנו לאהרן ולבניו וכולן ניתנו בכלל ופרט וכלל וברית מלח כל המקיימן כאילו מקיים כלל ופרט וכלל וברית מלח כל העובר עליהם כאילו עובר על כלל ופרט וכלל וברית מלח ואלו הן עשר במקדש וד' בירושלים ועשר בגבולים עשר במקדש חטאת בהמה וחטאת העוף ואשם ודאי ואשם תלוי וזבחי שלמי צבור ולוג שמן של מצורע ומותר העומר ושתי הלחם ולחם הפנים ושירי מנחות וארבע בירושלים הבכורה והביכורים והמורם מן התודה ואיל נזיר ועורות קדשים ועשרה בגבולין תרומה ותרומת מעשר וחלה וראשית הגז והמתנות ופדיון הבן ופדיון פטר חמור ושדה אחוזה ושדה חרמים וגזל הגר וקא קרי מיהת מתנה ש''מ מקבלי מתנות הוו ש''מ: נתן את הכסף לאנשי משמר [וכו']: אמר אביי ש''מ כסף מכפר מחצה דאי לא מכפר הוה אמינא מהדר ליורשין מ''ט אדעתא דהכי לא יהב ליה אלא מעתה חטאת שמתו בעליה תיפוק לחולין דאדעתא דהכי לא אפרשה אמרי חטאת שמתו בעליה הלכתא גמירי לה דלמיתה אזלא אלא מעתה אשם שמתו בעליו ליפוק לחולין דאדעתא דהכי לא אפרשיה אשם נמי הלכתא גמירי לה כל שבחטאת מתה באשם רועה אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה עצמה התם אנן סהדי

רש"י אין חולקים. מנחות כנגד מנחות וקרבן כנגד קרבן מלכל בני אהרן תהיה איש כאחיו נפקא לן בקדושין (דף נג.) ובמנחות פרק אלו מנחות (דף עג.): יורשין. הגר הן או מקבלי מתנות גבוה הן: היינו האי דירתי. ירושה זאת נפלה להן והרי היא לפניהן שאילו היה הגר קיים היה זה אומר לו הרי שלך לפניך: רב זעירי בעי לה הכי אפילו אם תמצי לומר מקבלי מתנות הוו הא לא מבעיא לן דהא מתנה יהיב להו רחמנא. והרי הן לפניהן: כגון שנפלו לו. לכהן: קנו. יתומים שקנו בהמות: בתפיסת הבית. כלומר נפלו להן בהמות בירושה עד שלא חלקו: הלוקח. לקח עשרה טלאים שלא נתעשרו מן השוק: פטור. ובמסכת בכורות מפרש טעמא: בכלל ופרט וכלל. לכל קדשי בני ישראל לך נתונים למשחה כלל וזה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש פרט כל מתנה בפני עצמה וכל תרומת קדשים חזר וכלל והדר כתיב ברית מלח עולם הוא וגו' בסוף הפרשה (במדבר יח): כל המקיימן כאילו קיים. כל התורה כולה שניתנה לדרוש בכלל ופרט וכלל וכאילו קיים כל הקרבנות שניתנה בהן ברית מלח: עשר במקדש. נאכל לפנים מן הקלעים: ארבע בירושלים. בכל העיר: ועשר בגבולים. בערי ארץ ישראל: אשם ודאי. חמשה הן גזילות מעילות שפחה חרופה נזיר ומצורע וחד חשיב להו: אשם תלוי. בא על ספק כרת שלא נודע לו שעבר ודאי שיביא חטאת: וזבחי שלמי צבור. כבשי עצרת שנקראו שלמים כדכתיב (ויקרא כג) ושני כבשים בני שנה וקדשי קדשים הן כדכתיב (שם) קדש יהיו לה' לכהן ונאכלים לפנים מן הקלעים: ולוג שמן של מצורע. מה שנשאר בלוג מיציקה לכף כהן של השמאלית נאכל לכהנים דתניא במנחות (דף עג.) ובזבחים (דף מד:) לכל קרבנם לרבות לוג שמן של מצורע דהוא נמי קרוי קרבן דכתיב והקריב אותו לאשם ואת לוג השמן וסמיך ליה לקרא קמא בקדש הקדשים תאכלנו בויקח קרח: מותר העומר. מנחת העומר נקמצת ושיריה נאכלים וכל המנחות קדשי הקדשים הן כדכתיב לא (תאכל עליו חמץ) וגו': ושירי מנחות. כל מנחות הנקמצות מנחת נדבה ומנחת חוטא ומנחת סוטה: הבכורה. בכור תם נאכל בכל העיר וכן הבכורים צריכין חומה כדכתיב (דברים יב) ואכלתם שם לפני ה' אלהיכם וגו' ואמר מר תרומת ידך אלו בכורים מכות (דף יז.): והמורם מתודה. חזה ושוק וארבע חלות מארבע מינים שבה חלות ורקיקין חמץ ורבוכה וכתיב (ויקרא ז) והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לכהן הזורק וגו': והמורם מאיל נזיר. זרוע בשלה וחלה ורקיק וחזה ושוק של שלמים בכלל תודה הוא דתודה שלמים אקרי והנך תרתי תודה ואיל נזיר משום דדמיין להדדי חשיב להו בחדא כדאמר בשחיטת חולין בפרק הזרוע: ועורות קדשים. עורות עולה וחטאות ואשמות אבל קדשים קלים עורותיהן לבעלים כדאמר בזבחים פרק טבול יום (דף קג.) ומש''ה קא חשיב להו בהדי הנך דבירושלים למעוטי דאין נחשבים בהדי הנך דגבולים דהני עורות לא מתייהבי להו אלא בירושלים ובהדי הנך דבמקדש לא חשיב אלא הנהו דאי נפקי חוץ לקלעים מפסלי ביוצא: ושדה אחוזה. שהקדישוה בעליה ולא גאלה ומכרה גזבר כשהלוקח מחזירה ביובל מתחלקת לכהנים: ושדה חרמים. ישראל שהחרימו שדיהן: וגזל הגר. נמי קרי ליה מתנת גבולין שאם נתנו לכהן המשמר חוץ לירושלים יצא ואיל אשמו יעלה לירושלים להקריב: אדעתא דהכי. דלא תיהוי ליה כפרה: תיפוק לחולין. ולא תיזל למיתה: באשם רועה. עד שיומם וימכר ויפלו דמיו לקיץ המזבח עולה לשם ועורה לכהנים זה מדרש דרש יהוידע הכהן בשקלים (דף ט:) ובתמורה (דף כג:) וכל זמן שהוא תם אין יוצא לחולין לימכר לפיכך ירעה והוא מעצמו אין יכול להשתנות מאשם לעולה: (רש"י)

תוספות או דלמא כיון דלא חזי ליהויריב לידעיה קאי. ויכול להביא אשם מיד וליתבה לפני יהויריב להתכפר אע''פ שהכסף נתון לידעיה כדקתני בפירקין נתן את הכסף ליהויריב והאשם לידעיה יצא: למאי נ''מ לגזל חמץ ועבר עליו הפסח. תימה אמאי לא פשיט ליה מדידיה דאמר לעיל גזל הגר שאין בו שוה פרוטה לכל אחד ואחד לא יצא אלמא מקבלי מתנות הווא] דאי יורשין הוו אמאי לא יצא מאי דשבק להון אבוהון יהב להון ונראה דבחד מנהון גרסינן רבה: בכלל ופרט וכלל וברית מלח. הך שמעתא מפורש. בפרק הזרוע (חולין דף קלג:): וגזל הגר. תימה אמאי חשיב גזל הגר מעשרה בגבולין דכי היכי דאמר רבא החזירו בלילה ולחצאין לא יצא דאשם קרייה רחמנא ה''נ אם החזירו בגבולין לא יצא כדין אשם: כסף מכפר מחצה. מכאן נראה דכהן אין יכול למחול כיון דהוי כפרה: דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה. נראה דבנפלה מן האירוסין איירי דאי מן הנישואין ודאי מקדשה נפשה כדי שתהא נשואה לבעלה דמשום אחר מיתת בעלה לא מסקא אנפשה מלהיות נשואה אלא מן האירוסין איירי דמקדושין אין לה שום טובה וא''ת אדם שקנה מחבירו שום דבר ונתקלקל יבטל המקח דאדעתא דהכי לא קנה וי''ל דהתם לאו בלוקח לחודיה תליא מילתא אלא כמו כן בדעת מוכר ומוכר אקנה ליה אדעתא דהכי אבל הכא דקדושין בדידה קיימא והוא אינו חושש היאך דעתה להתקדש וכן גבי מקדיש נמי בדידיה קאי וכן נותן הגזל בדידיה קאי: [וע' בתוספות כתובות מז: ד''ה שלא] (תוספות)

דף קיא - א

דמינח ניחא לה בכל דהו כריש לקיש דאמר ר''ל טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו: נתן את הכסף ליהויריב וכו': תנו רבנן נתן אשם ליהויריב וכסף לידעיה יחזיר כסף אצל אשם דברי רבי יהודה וחכמים אומרים יחזיר אשם אצל כסף היכי דמי אילימא דיהיב ליה אשם ליהויריב במשמרתו דיהויריב וכסף לידעיה במשמרתו דידעיה זה זכה בשלו וזה זכה בשלו אמר רבא הכא במאי עסקינן דיהיב אשם ליהויריב במשמרתו דיהויריב וכסף לידעיה במשמרתו דיהויריב ר' יהודה סבר כיון דלאו משמרת דידעיה היא לידעיה קנסינן ליה הלכך יחזיר כסף אצל אשם ורבנן סברי שלא כדין הוא עבוד בני יהויריב דקיבלו אשם מקמי כסף הלכך לדידהו קנסינן להו ויחזור אשם אצל כסף תניא אמר רבי לדברי רבי יהודה אם קדמו בני יהויריב והקריבו את האשם יחזור ויביא אשם אחר ויקריבוהו בני ידעיה וזכו הללו במה שבידן אמרי למאי חזי אשם פסול הוא אמר רבא לעורו תניא אמר רבי לדברי רבי יהודה אם קיים אשם יחזיר אשם אצל כסף והא רבי יהודה יחזיר כסף אצל אשם אית ליה הכא במאי עסקינן כגון דנפק משמרתו דיהויריב ולא תבעו והא קמ''ל דאחולי אחילו גבייהו תניא אידך אמר רבי לדברי רבי יהודה אם קיים אשם יחזור כסף אצל אשם פשיטא הכי אית ליה הכא במאי עסקינן כגון דנפיק משמרתם דהני ודהני ולא תבעו מהו דתימא אחולי גבי הדדי קמ''ל דאמרינן כיון דלא תבעי להדרו ברישא: שהמביא גזילו עד שלא הביא אשמו [וכו']: מנהני מילי אמר רבא דאמר קרא {במדבר ה-ח} האשם המושב לה' לכהן מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו מכלל דכסף ברישא אמר ההוא מרבנן לרבא אלא מעתה {במדבר כח-כג} מלבד עולת הבקר הכי נמי מכלל דמוספין ברישא והתניא מנין שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר תלמוד לומר {ויקרא ו-ה} וערך עליה העולה ואמר רבא העולה עולה ראשונה אמר ליה אנא {במדבר ה-ח} מאשר יכפר בו נפקא ליה ועדיין לא כיפר: נתן לו את הקרן וכו': ת''ר מנין שאם הביא מעילתו ולא הביא אשמו אשמו ולא הביא מעילתו שלא יצא תלמוד לומר {ויקרא ה-טז} באיל האשם ונסלח לו ומנין שאם הביא אשמו עד שלא הביא מעילתו שלא יצא תלמוד לומר באיל האשם האשם בכבר יכול כשם שאיל ואשם מעכבים כך חומש מעכב תלמוד לומר באיל האשם ונסלח לו איל ואשם מעכבים בהקדש ואין חומש מעכב וילמד הקדש מהדיוט והדיוט מהקדש הקדש מהדיוט מה אשם דהתם קרן אף אשם דהכא קרן והדיוט מהקדש מה הקדש אין חומש מעכב אף הדיוט נמי אין חומש מעכב:

רש"י דמינח ניחא לה. להתקדש לראשון שהוא שלם על ספק זה שאם ימות תזקק לאחיו: טן דו. גוף שנים כלומר אשה בכל דהו ניחא לה: זה זכה בשלו וזה זכה בשלו. ונהי נמי לרבנן דקנסו ליהויריב דקבול אשם מקמי כסף אלא לרבי יהודה מ''ט דקניס לידעיה: לדברי רבי יהודה. ואע''ג דקניס ליה לידעיה ה''מ היכא דאשם ראשון קיים דיכולין בני יהויריב להקריבו בעוד משמרתן קיימת ובהכשר אבל אם קדמו והקריבוהו בפסול דאשם הבא קודם הקרן פסול הוא כדמפורש לקמן ינתן אשם השני לידעיה: למאי חזי. דקתני זכו: כגון דנפק משמרתם. דהני ודהני ולא תבעו בני יהויריב את הכסף במשמרתם ולא בני ידעיה את האשם במשמרתם ואיצטריך לאשמועינן דלא תימא טעמא דרבי יהודה בדתבעו בני יהויריב שיחזור בעוד משמרתן קיימת אבל היכא דלא תבעו מחלו לבני ידעיה: קמ''ל. דכיון דבני ידעיה נמי לא תבעו לאשם במשמרתן יחזור כסף אצל אשם ויקריבוהו בני יהויריב כשיחזיר שבת משמרתם: האשם המושב [לה'] לכהן מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו. כלומר לא קרב האיל עדיין: אנא מאשר יכפר קאמינא. דכתיב בלשון עתיד מדלא כתיב אשר כיפר ומשמע דכשהשיב לכהן את האשם דהיינו קרן הכסף עדיין לא כיפר: מנין שאם הביא מעילתו. גבי נהנה מן ההקדש קאמר: מעילתו. קרן דהקדש שמעל בו: באיל האשם ונסלח. משמע אין סליחה אלא בשניהם איל כמשמעו האשם קרן כדיליף לקמיה הקדש מהדיוט מה האשם דכתיב בגזל הגר קרן הוא כדאמר לעיל (דף קי.) אף אשם דכתיב בהקדש קרן הוא: באיל האשם. משמע באיל שהוא בא חובה לאשם שהוא קרן אלמא קרן ברישא מייתי: אין החומש מעכב. את הכפרה: (רש"י)

תוספות אמר רבא לעורו. תימה דהכא משמע אפילו בפסול קודם זריקה וגם כשהעור מחובר עדיין בבשר ונעשה בו פסול קודם שחיטה שהביא קודם הכסף שרי בהנאה ובזבחים בפרק טבול יום (דף קד. ושם) אמר רבי דם מרצה על העור בפני עצמו פי' כשהוא מופשט ואירע פסול בבשר הדם מרצה על העור וכשהוא עם הבשר ונולד בו פסול קודם זריקה הרי הוא כיוצא בו אחר זריקה הורצה בשר שעה אחת יפשיטנו ועורו לכהנים אלמא כשהוא עם הבשר ונפסל קודם זריקה יוצא לשריפה והכא אירע בו פסול קודם שחיטה שהובא קודם הכסף ואמאי לא יצא העור לשריפה: ת''ל העולה עולה ראשונה. פי' ראשונה שבפרשת פנחס וכי היכי דמלבד עולת הבקר גלי לך בהדיא דמלבד דבר הקודם לו קאמר הכי נמי מלבד איל הכפורים דבר הקודם לו קאמר ותימה דיליף הכא מהעולה ובפרק כל התדיר (זבחים דף פט. ושם.) יליף ממלבד עולת הבקר לחודיה וי''ל דהתם נמי אהעולה קסמיך ועוד יש תירוץ אחר ואין להאריך כאן: וילמד הקדש מהדיוט והדיוט מהקדש. תימה אמאי איצטריך קרא לעיל גבי הדיוט שאם הביא אשמו עד שלא הביא גזילו לא יצא נילף מהקדש ויש לומר דאי לאו דאשכחן שהשוה הכתוב הדיוט להקדש להך מילתא לא הוה ילפינן האי מהאי לענין שאר דברים אבל השתא דאשכחן שהשוה אותן דבתרוייהו אם הביא אשמו תחילה לא יצא כמו כן יש להשוותם לענין שאר דברים: (תוספות)

פרק עשירי - הגוזל ומאכיל

דף קיא - ב

מתני' הגוזל ומאכיל את בניו והניח לפניהם פטורין מלשלם ואם היה דבר שיש בו אחריות חייבין לשלם: גמ' אמר רב חסדא גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו ממנו רצה מזה גובה רצה מזה גובה מאי טעמא כל כמה דלא נתייאשו הבעלים ברשותיה דמריה קאי תנן הגוזל ומאכיל את בניו והניח לפניהם פטורין מלשלם תיובתא דרב חסדא אמר לך רב חסדא כי תניא ההיא לאחר יאוש: אם הניח לפניהם פטורין מלשלם: אמר רמי בר חמא זאת אומרת רשות יורש כרשות לוקח דמי רבא אמר רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי והכא במאי עסקינן כשאכלום הא מדקתני סיפא אם היה דבר שיש בו אחריות חייבין לשלם מכלל דרישא בגזילה קיימת עסקינן אמר לך רבא הכי קאמר אם הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבין לשלם והא מתני ליה רבי לרבי שמעון בריה לא דבר שיש בו אחריות ממש אלא אפילו פרה וחורש בה חמור ומחמר אחריו חייבין להחזיר מפני כבוד אביהן אלא אמר רבא כי שכיבנא ר' אושעיא נפיק לוותי דתריצנא מתני' כוותיה דתני רבי אושעיא הגוזל ומאכיל את בניו פטורין מלשלם הניח לפניהם גזילה קיימת חייבין אין הגזילה קיימת פטורין הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבין לשלם אמר מר אין הגזילה קיימת פטורין נימא תיהוי תיובתא דרב חסדא אמר לך רב חסדא כי תניא ההיא לאחר יאוש אמר מר גזילה קיימת חייבין לשלם נימא תיהוי תיובתא דרמי בר חמא אמר לך רמי בר חמא כי תניא ההיא

רש"י מתני' הגוזל ומאכיל. והניח לפניהם. או שהניח לפניהם הגזילה קיימת: פטורים מלשלם. בגמרא מפרש טעמא: אם היה דבר כו'. בגמ' מפרשי לה מר הכי ומר הכי: גמ' ברשותיה דמריה קאי. וזה שאכלו נעשה כגוזלו מבעליו: זאת אומרת. דקתני והניח לפניהם פטורין: רשות יורש כרשות לוקח דמי. והויא לה כרשות אחרת וכיון דאוקימנא למתניתין לאחר יאוש קני להו יתמי ביאוש ושינוי רשות דאי ביאוש כדי לא קני מדלא קתני פטורא באבוהון: כשאכלום. לאחר מיתת אביהן ונגזל אין יכול לתובען שהרי לא גזלוהו: והא מדקתני סיפא אם היה דבר שיש בו אחריות. כגון דבר הניכר לרבים ונראה כל שעה כעין קרקע או כגון טלית וכסות: חייבים להחזירה. מפני כבוד אביהן שהבריות אומרות זו טלית שגזל פלוני: מכלל דבגזילה קיימת עסקינן. ואפ''ה היכא דלאו משום כבוד פטר להו ברישא במתני': הכי קאמר אם הניח להן אביהן. קרקעות משלו אפילו אכלו את הגזילה חייבין דאשתעביד נכסים דאבוהון מחיים: לא דבר שיש בו אחריות ממש. לא שגזל קרקע והניחה לפניהן: אלא אפילו גזל פרה וחרש בה או חמור ומחמר אחריו. והכל מעידין שהיה דנגזל חייבין אלמא בגזילה קיימת עסקינן: אמר רבא כי שכיבנא רבי אושעיא נפק לוותי. יצא לקראתי: דמתריצנא למתניתין כוותיה. באחריות ממש ובשאין גזילה קיימת וחסורי מיחסרא ולא מוקי לה בדבר המסויים ובגזילה קיימת כרבי [דכיון דאשכחן הכי מתריצנא לה מתניתין כברייתא ולא חיישינן למאי דמתני רבי לר' שמעון בריה דברייתא קיימא כוותיה]: גזילה קיימת. שלא אכלוה אחרי מותו ותבען הנגזל: חייבין. דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי ויאוש כדי לא קני: אין גזילה קיימת. שאכלוה אחרי מותו: פטורין. דאינהו לא גזול מידי: הניח להן אביהן אחריות נכסים. קרקע משלו: חייבין לשלם. דאשתעבוד נכסיה: דרב חסדא. דאמר לעיל רצה מזה גובה: לאחר יאוש. ואכלוה: תיהוי תיובתא דרמי בר חמא. כיון דלאחר יאוש אוקימתה: (רש"י)

תוספות מתני' הגוזל ומאכיל. לאו דוקא מאכיל דה''ה נותן להם דפטורין לרב חסדא דמוקי בגמרא מתניתין לאחר יאוש דהוה ליה יאוש ושינוי רשות אלא אורחא דמילתא נקט אי נמי דוקא נקט מאכיל אפי' לרב חסדא דלא חשיב שינוי רשות במה שנותן לבניו הסמוכין על שולחנו אפילו לשמואל דאמר בבבא מציעא (דף יב.) דמציאתן לעצמן כיון דלאכילה נותן להם ומזונותיו עליו לא חשיב שינוי רשות ומיהו לרב דאית ליה יאוש כדי קני ואמר נמי בפירקין (דף קטו.) דאית ליה דרב חסדא וא''כ לדידיה נמי צריך לאוקמי מתניתין לאחר יאוש כדמוקי רב חסדא לדידיה ודאי מאכיל לאו דוקא דה''ה נותן ועוד י''ל דלרב נמי מאכיל דוקא ובדבר המסויים: גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר כו'. אבל נתייאשו אין גובה אלא מן הראשון כיון דאכלו האחרון ואפי' היכא דאילו לא אכלו היה חייב להחזיר כגון היכא דליכא שינוי רשות שנתייאש אחר שבא ליד השני וכן משמע לקמן דאוקים רב חסדא ברייתא דר' אושעיא דקתני גזילה קיימת חייבין אחר יאוש משום דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי כדרבא ואפ''ה אין גזילה קיימת קתני דפטור ותימה כיון דכי הגזילה קיימת חייבין אמאי פטורין כשאכלום וכן קשה לרמי בר חמא דמוקי לה לפני יאוש ועוד לרב חסדא ולרבא כיון דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי מה לי לפני יאוש מה לי לאחר יאוש אפי' אין גזילה קיימת חייבין וי''ל דדרשינן מקרא לקמן בשמעתין דפטור באין גזילה קיימת אשר גזל אם כעין שגזל יחזיר מכאן אמרו הגוזל ומאכיל כו' ומסתברא ליה לרב חסדא לאוקמי קרא דדוקא לאחר יאוש ורמי בר חמא מוקי לה אף לפני יאוש ומיהו לרב דאמר יאוש כדי קני וסבר נמי כרב חסדא לדידיה צ''ל דאסמכתא היא דבלאו קרא נמי פטורין כיון דביאוש כדי קני ומה שבגזילה קיימת חייבין נפרש בסמוך בע''ה ומיהו קשה למ''ד במרובה (לעיל דף סז.) דשינוי לא קני ודריש והשיב הגזילה מ''מ ולא דריש אשר גזל אם כעין אשר גזל יחזיר אלא למעוטי גזל אביו מנא ליה האי דרשה ואין לומר דאותו אמורא יסבור דיאוש כדי קני דהשתא לא צריך להאי דרשה ואסמכתא היא דהא ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן דריש בריש הגוזל (לעיל דף צד:) דבר תורה גזילה המשתנית חוזרת בעין מוהשיב את הגזילה מ''מ ולית ליה דרשה כעין שגזל וסובר במרובה (לעיל דף סח:) ובפירקין דיאוש כדי לא קני וא''כ מנליה באין גזילה קיימת דפטורין מלשלם לכך נראה דהך דרשה דלקמן אסמכתא היא לכ''ע ומסברא מחלק רב חסדא בין לפני יאוש בין לאחר יאוש דלא הוי כל כך ברשות מריה אחר יאוש כמו לפני יאוש שנקל לצאת מרשות בעלים בשינוי רשות או בשינוי השם ואין זה דוחק דכי הוה מפקינן נמי מקרא צריך סברא זו דאמאי מוקמינן קרא טפי אחר יאוש מלפני יאוש כיון דגם אחר יאוש חשיבא ברשות מריה ולרמי בר חמא ניחא טפי דאיהו לית ליה טעמא דרשות מריה כלל דכיון שהוא לא גזלן אינו יכול לתובעו כלל שהרי אין לגמרי ברשות מריה שהרי אינו יכול (לו) להקדישו וגם הגזלן יכול לקנותו בשינוי מעשה ותדע דהא רב חסדא הוצרך לפרש מ''ט כו' וגמרא נמי פריך ליה ממתניתין: ואם הניח להן אביהן אחריות נכסים חייבין לשלם. למ''ד מלוה על פה אין גובה לא מן היורשים ולא מן הלקוחות בגט פשוט (ב''ב דף קעה:) איכא לאוקמי כשעמד בדין דהוה כמלוה בשטר כדמוכח בכמה דוכתי: [ועי' תוס' לעיל קד: ד''ה מלוה ע''פ]: דמתריצנא מתניתין כוותיה. כך היה רגיל לתרץ משניות כמותו כדאשכחן באיזהו נשך (ב''מ דף סב:) גבי כיצד לקח הימנו חיטים אבל בשביל שהיה מתרץ משנה אחת לא היה אומר כן: אין גזילה קיימת פטורין לימא תיהוי תיובתא דרב חסדא. מרישא דקתני הגוזל ומאכיל את בניו פטורין ה''מ למפרך לרב חסדא כל כמה דלא ידע דלאחר יאוש מיירי כי היכי דפריך ליה לעיל ממתניתין אלא משום דניחא ליה למפרך מסיפא משום דפריך מינה לתרוייהו לרמי בר חמא ולרב חסדא: רב חסדא מוקי לה לאחר יאוש. וא''ת רב דסבר יאוש כדי קני וסבר נמי כרב חסדא וע''כ צריך לאוקמי נמי לאחר יאוש א''כ כי גזילה קיימת אמאי חייבין כיון דיאוש כדי קני וי''ל דרב מוקי לה בדבר המסויים והא דקתני אין גזילה קיימת פטורין ה''ה דה''מ לפלוגי בגזילה קיימת גופה בין דבר המסויים לשאין מסויים אלא דניחא ליה לאשמועינן דאפילו בדבר המסויים באין גזילה קיימת פטורין אע''ג דאוושא מילתא שאכלו מה שגזל אביהן וכן ברייתא דלקמן דקתני הגוזל ומאכיל את בניו פטורין מלשלם ומיבעי ליה לאוקמי אליבא דרב חסדא לאחר יאוש לרב צריך לאוקמי בדבר המסויים מדקתני אם הניח לבניו גדולים חייבין לשלם וכן באידך קתני בין גדולים בין קטנים חייבין ואי בדבר שאינו מסויים אמאי חייבין לרב כיון דאיירי לאחר יאוש ופליגי הני ברייתות אליבא דרב אם קטנים חייבין משום כבוד אביהן אי לאו והא כסומכוס והא כרבנן דפלוגתא דסומכוס ורבנן בסמוך מיבעי ליה לאוקמי אליבא דרב דפליגי בהכי אי שייך בקטנים טעמא דכבוד אביהן אי לא אבל לרמי בר חמא דמיירי ברייתות לפני יאוש ולרב חסדא דאיירי לאחר יאוש פליגי בגזילה גמורה שביד קטן ולא קנאה קטן אם מקבלין עדים להוציא מידו או לא וכן פלוגתא דסומכוס ורבנן: (תוספות)

דף קיב - א

לפני יאוש רב אדא בר אהבה מתני להא דרמי בר חמא אהא הניח להן אביהן מעות של רבית אע''פ שיודעין שהן של רבית אין חייבין להחזיר אמר רמי בר חמא זאת אומרת רשות יורש כרשות לוקח דמי רבא אמר לעולם אימא לך רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי ושאני הכא דאמר קרא {ויקרא כה-לו} אל תקח מאתו נשך ותרבית אהדר ליה כי היכי דנחי בהדך לדידיה קא מזהר ליה רחמנא לבריה לא מזהר ליה רחמנא מאן דמתני לה אברייתא כ''ש אמתניתין מאן דמתני לה אמתניתין אבל אברייתא רמי בר חמא כרבא מתני לה ת''ר הגוזל ומאכיל את בניו פטורין מלשלם הניח לפניהם גדולים חייבין לשלם קטנים פטורין מלשלם ואם אמרו גדולים אין אנו יודעין חשבונות שחשב אבינו עמך פטורין משום דאמרי אין אנו יודעין פטורים אמר רבא הכי קאמר גדולים שאמרו יודעים אנו חשבונות שחשב אבינו עמך ולא פש לך גביה ולא מידי פטורין תניא אידך הגוזל ומאכיל בניו פטורין מלשלם הניח לפניהם ואכלום בין גדולים בין קטנים חייבין קטנים מי מיחייבי לא יהא אלא דאזיק אזוקי א''ר פפא הכי קאמר הניח לפניהם ועדיין לא אכלום בין גדולים בין קטנים חייבין אמר רבא הניח להם אביהם פרה שאולה משתמשין בה כל ימי שאלתה מתה אין חייבין באונסיה כסבורים של אביהם היא וטבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבין לשלם איכא דמתני לה ארישא ואיכא דמתני לה אסיפא מאן דמתני לה ארישא כל שכן אסיפא ופליגא דרב פפא מאן דמתני לה אסיפא אבל ארישא לא והיינו דרב פפא דא''ר פפא היתה פרה גנובה לו וטבחה בשבת חייב שכבר חייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור שבת היתה פרה שאולה לו וטבחה בשבת פטור שאיסור שבת ואיסור גניבה באין כאחד ת''ר {ויקרא ה-כג} והשיב את הגזילה אשר גזל מה ת''ל אשר גזל יחזיר כעין שגזל מכאן אמרו הגוזל ומאכיל את בניו פטורין מלשלם הניח לפניהם בין גדולים בין קטנים חייבין משום סומכוס אמרו גדולים חייבין קטנים פטורין בר חמוה דרבי ירמיה טרק גלי באפיה דרבי ירמיה אתא לקמיה דרבי אבין אמר שלו הוא תובע א''ל והא מייתינא סהדי דאחזקי ביה בחיי דאבוה א''ל וכי מקבלין עדים

רש"י לפני יאוש. דשינוי רשות בלא יאוש לא קני וכי אין גזילה קיימת שאכלוה אחרי מות אביהן פטורין דלית ליה דרב חסדא: מאן דמתני לה. להא דרמי בר חמא אברייתא כ''ש אמתניתין דליכא טעמא אחרינא למפטריה אלא האי כל כמה דלא מחסרת לה למתניתין משמע דגזילה קיימת: מאן דמתני לה אמתניתין אבל אברייתא רמי בר חמא. משום טעמא דקרא מתני לה כרבא. ל''א איפכא גרסינן מאן דמתני לה אמתני' כ''ש אברייתא דמתניתין איכא לאוקמא בשאכלום אבל ברייתא קתני שיודעין שהן של רבית אלמא דקיימי בעין וקתני פטורים דרשות יורש כרשות לוקח ומאן דמתני לה אברייתא אבל אמתניתין רמי בר חמא בשאכלום מתני לה כרבא וראשון שמעתיו ועיקר: גדולים חייבים. ורמי בר חמא מוקי לה לפני יאוש: קטנים פטורים. דלאו בני דינא נינהו ואע''פ דגזילה קיימת מיהו מחסרא גוביינא וסומכוס הוא דפטר קטנים לקמן: ואין אנו יודעין חשבונות. ושמא אבינו חישב לך דמים: משום דאין יודעים פטורים. בתמיה הואיל ויודעים שבגזילה באה לידו דברי ושמא הוא וברי עדיף: לא יהא אלא דאזיק אזוקי. נכנס לחצר דנגזל והזיקו מי מחייבי קטנים לשלם והא אנן תנן לעיל (דף פז.) והם שחבלו באחרים פטורים והכא כיון דאכלום מאן כפי להו לשלומי: הניח לפניהם. ועדיין לא אכלום אפילו קטנים חייבים כיון דגזילה קיימת ברשותא דמרה הוא ורבנן הוא דפליגי עליה דסומכוס ולא תקשי אברייתא דלעיל דאמר גדולים חייבין קטנים פטורים: אין חייבין באונסיה. דלא קבילו עלייהו נטירותא: בזול. כל זוזא חשבינא בארבע דנקי וכן כל היכא דתני בזול בפרק מי שמת (ב''ב דף קמו:) והיינו שני שלישי דמים וכולהו דמים לא נשלמו דאי הוו ידעי דבעו שלומי לא הוו אכלי בשרא והעור יחזירנו כמות שהוא: איכא דמתני להא. הניח להן אביהן אחריות נכסים חייבין: ארישא. דקאמר מתה אין חייבין באונסיה ואם הניח להן אביהן קרקעות חייבין לשלם דאשתעבוד נכסים מחיים דאבוהון דקסבר רבא חיוב אונסים משעת שאלה מוטל על השואל ופליגא דרב פפא דאמר לקמן לא רמי חיוב אונסים אשואל עד שעה שתיאנס: ואיכא דמתני לה אסיפא. טבחוה ואכלוה משלמים דמי בשר בזול ואם הניח להן אביהן קרקע משלמין פרעון שלם דהוו אינהו במקום אבוהון והואיל והן אכלוה משלמין: אבל ארישא. דמתה כדרכה לא דלא אמרינן אשתעבוד נכסים דלא רמי חיוב אונסין על השואל עד שעת אונסין והכא כי אתניסא ליתיה לשואל והני לא קבול עלייהו מידי: והיינו דרב פפא דאמר היתה פרה גנובה לו. כלומר גנב פרה מערב שבת וטבח בשבת חייב אף בתשלומין ארבעה וחמשה שהרי נתחייב בקרן קודם שיבא לידי איסור סקילה ואף על גב דקנסא לא אתי עליה עד שבת לא פטרינא ליה מקנסא משום חיוב מיתה דאמר באלו נערות (כתובות דף לד:) קנס חידוש הוא שחידשה תורה הלכך אע''ג דמקטיל משלם: היתה פרה שאולה לו וטבחה בשבת פטור. מן הכל דלא אמרינן משעת שאלה מחייב ליה אקרנא וקמה ברשותיה אפילו למלאך המות אלא בשעת טביחה הוא דגזליה ואיסור שבת וגניבה באין כאחד ונפטר מן הקרן משום דקם ליה בדרבה מיניה וקנסא ליכא דהא אין כפל ולא ארבעה וחמשה אלא בגנב עצמו שגנב מבית בעלים או בשומר חנם הבא לפטור עצמו בטענת גניבה אבל שואל ונושא שכר ושוכר שאין יכולין להפטר בטענת גנב אין בהן כפל כדאמר בכמה דוכתי לא אם אמרת בשומר חנם שכן משלם תשלומי כפל תאמר בש''ש כו': שאם אין גניבה אין טביחה ואין מכירה לא גרס ליה ואנן שמעינן כאן ובכתובות וכן פירש לנו רבינו שאם אין גניבה אחר שפטור מן הקרן משום דקם ליה בדרבה מיניה אין טביחה קנס נמי לא משלם ואף על גב דחידוש הוא ואין מיתה פוטרתו הכא דליכא קרן פטור דתשלומי ארבעה וחמשה אמר רחמנא ולא תשלומי ג' וד' וכי מדלית מהכא קרנא הוו להו ג' לצאן וד' לבקר. ולא היה לי לב להבין את מושל שטעם זה אין צריך לכאן שהרי אין קנס בשואל הטובח ואפילו אמרינן כרב פפא דעד השתא קם ברשותא דמרה אפילו הכי גזלן נעשה עליה ולא גנב שאין דין גנב אלא בטוען טענת גנב והוה שומר חנם וכי גרס ליה בכתובות גרסינן ליה ובמלתא דרבא דאמר התם גנב וטבח בשבת פטור שאם אין גניבה כו' דהתם בגנב עצמו קאי וליכא למיפטריה מקנסא אלא משום האי טעמא אבל בדרב פפא ליכא למגרסא לא התם ולא הכא ואיידי דמילתא דרב פפא איתמר התם גבי מלתא דרבא איגרסא נמי אגב שטפא בדרב פפא ותשובות רב האי גאון מסייעא לי: כעין שגזל. כלומר אם גזילה קיימת יחזיר אבל אין גזילה קיימת פטור ובדידיה ליכא לאוקמה אלא בבניו: בר חמוה דרבי ירמיה. קטן הוה: טרק גלי. דלת פתוחה בבית אביו סגר ולא הניח ליכנס לפי שהיה רוצה רבי ירמיה להחזיק בה: דאחזקי בה בחיי דאבוה. והיה טוען שאביו מכרה לו או נתנה לו: (רש"י)

תוספות אע''פ שהן יודעין שהם של רבית כו'. וא''ת והיכי מדקדק מינה דכרשות לוקח דמי דאפילו לאו כרשות לוקח דמי א''ש דפטורין כיון דמדעת נתן לו ליתנהו גביה בתורת גזילה אלא בתורת הלואה ולכך אין חייבין להחזיר דמלוה על פה אינו גובה מן היורשין וי''ל דאע''ג דמדעת נתנם לו איתנייהו גביה בתורת גזילה דהוי כנתינה בטעות דלא נתן לשם מתנה אלא בתורת רבית ומיקרי גזילה בעיניה כיון שהמעות בעין והיו חייבין להחזיר אי לאו דכרשות לוקח דמי והוי שנוי רשות: ולא פש לך גביה ולא מידי פטורין. מגו שהיו יכולין לומר החזרנו לך א''נ כגון שאין עדי גזילה אלא הודאת הבנים בלבד: קטנים והא אמר קטנים פטורי'. ל''ג דהא לאו קושיא היא דההיא דלעיל כסומכוס והך כרבנן כדפירש בקונטרס אלא ה''ג בכל הספרים ואכילת קטן מידי מששא אית ביה לא יהא אלא מזיק ותנן חש''ו פגיעתן רעה כו' וה''נ ה''מ למפרך מאכילת גדולים אמאי חייבין כי אכלו לרב חסדא לאחר יאוש ולרמי בר חמא לפני יאוש אע''ג דכי גזילה קיימת חייבין כי אכלו פטורים כדפ''ל אלא פריך טפי להדיא אקטנים וליכא לאוקמי כגון שהניח להן אביהן אחריות נכסים ולהכי א''ש הא דגדולים חייבין לשלם אבל קטנים קשה דמ''מ יש לפטור מטעם דאין מקבלין עדות אלא בפני בעל דין דהא לא פטורים מהאי טעמא אלא לסומכוס ולא לרבנן: (תוספות)

דף קיב - ב

שלא בפני בעל דין ולא והא קתני בין גדולים בין קטנים חייבין א''ל הרי מחלוקת סומכוס בצידך אמר איכפל כולי עלמא וקאי כסומכוס לאפקוען לדידי אדהכי איגלגל מילתא אתא ומטא לקמיה דרבי אבהו אמר לא שמיע לכו הא דרב יוסף בר חמא א''ר אושעיא דאמר רב יוסף בר חמא אמר רבי אושעיא תינוק שתקף בעבדיו וירד לתוך שדה של חבירו ואמר שלי הוא אין אומרים נמתין עד שיגדיל אלא מוציאין מידו מיד ולכשיגדיל יביא עדים ונראה מי דמי התם הוא דמפקינן מיניה דלא קיימא ליה אחזקה דאבוה אבל היכא דאית ליה חזקה דאבוה לא אמר רב אשי א''ר שבתאי מקבלין עדים שלא בפני בעל דין תהי בה ר' יוחנן וכי מקבלין עדים שלא בפני בעל דין קיבלה מיניה ר' יוסי בר חנינא כגון שהיה הוא חולה או עדיו חולים או שהיו עדיו מבקשין לילך למדינת הים ושלחו לו ולא בא אמר רב יהודה אמר שמואל מקבלין עדים שלא בפני בעל דין אמר מר עוקבא לדידי מיפרשא לי מיניה דשמואל כגון דפתחו ליה בדיניה ושלחו ליה ולא אתא אבל לא פתחו ליה בדינא מצי א''ל אנא לב''ד הגדול אזילנא אי הכי כי פתחו ליה נמי מצי א''ל לב''ד הגדול אזילנא אמר רבינא כגון דנקט דיסקא מבית דין הגדול אמר רב מקיימין את השטר שלא בפני בעל דין ור' יוחנן אמר אין מקיימין את השטר שלא בפני בעל דין א''ל רב ששת לרבי יוסי בר אבהו אסברה לך טעמיה דרבי יוחנן אמר קרא {שמות כא-כט} והועד בבעליו ולא ישמרנו אמרה תורה יבא בעל השור ויעמוד על שורו אמר רבא הלכתא מקיימין את השטר שלא בפני בעל דין ואפי' עומד וצווח ואי אמר נקיטו לי זימנא עד דמייתינא סהדי ומרענא ליה לשטרא נקטינן ליה אי אתא אתא אי לא אתא נטרינן ליה בה''ב אי לא אתא כתבינן פתיחא עלויה תשעין יומין תלתין קמאי לא נחתינן לנכסיה דאמר קא טרח בזוזי וניזוף מציעאי נמי לא נחתינן ליה לנכסיה דאמר דלמא לא אשכח למיזף וקא טרח ומזבין בתראי נמי לא נחתינן לנכסיה דאמר לוקח גופיה קא טרח בזוזי לא אתא כתבינן אדרכתא אניכסיה והני מילי דאמר אתינא אבל אמר לא אתינא לאלתר כתבינן והני מילי במלוה אבל בפקדון לאלתר כתבינן וכי כתבינן אמקרקעי אבל אמטלטלי לא דלמא שמיט ואכיל להו מלוה למטלטלי וכי אתי לוה ומייתי סהדי ומרע ליה לשטרא לא משכח מידי למיגבה ואי אית ליה מקרקעי למלוה כתבינן ולא היא אדרכתא אמטלטלי לא כתבינן אף על גב דאית ליה מקרקעי חיישינן שמא תכסיף וכי כתבינן אדרכתא מודעינן ליה והני מילי דמיקרב אבל מירחק לא ואי מירחק ואיכא קרובים אי נמי איכא שיירתא דאזלי ואתו התם משהינן ליה תריסר ירחי שתא עד דאזלא ואתי שיירתא כי הא דרבינא שהא למר אחא תריסר ירחי שתא עד דאזלא ואתייא שיירתא מבי חוזאי ולא היא התם איניש אלימא הוה אי הויא מטיא אדרכתא לידיה לא הוה אפשר לאפוקי מיניה אבל הכא לא נטרינן ליה אלא עד דאזיל שליחא בתלתא בשבתא ואתא בארבעה בשבתא ולחמשא בשבתא קאי בדיניה אמר רבינא האי שלוחא דרבנן מהימנינן ליה כבי תרי וה''מ לשמתא אבל לפתיחא כיון דממונא קא מחסר ליה דקא בעי ליה למיתב ליה זוזי לספרא לא אמר רבינא יהבינן זימנא אפומא דאיתתא ואפומא דשיבבי ולא אמרן אלא דליתיה במתא

רש"י שלא בפני בעל דין. והאי קטן כמאן דליתיה דמי: שתקף בעבדיו. שלקח עבדיו עמו שיסייעוהו [לישנא אחרינא שתקף בעבדיו ואמר שלי הן]: ונראה. אם שלו הוא: התם. הוא דירד לתוך שדה חבירו דלית ליה להך תינוק בהך שדה חזקה דאבוה אבל היכא דאית ליה להאי תינוק בבית זה חזקה דאבוה לא מפקינן ליה מיניה ולכשיגדיל יביא רבי ירמיה עדיו וידון עמו: חולים. מסוכנים למות ואם לא עכשיו אימתי: לב''ד הגדול. שבארץ ישראל: כגון דנקט. בעל דין חבירו: דסקא. אגרת מב''ד הגדול ששלחו לב''ד של כאן [לכופו]: מקיימים את השטר. היו עדים החתומים מבקשים לילך למדינת הים מביאן מלוה לב''ד ומעידין על כתב ידן ובית דין כותבין תחתיו במותב תלתא הוינא ואתו פלוני ופלוני ואסהידו אחתימת ידייהו ואשרנוהי וקיימנוהי כדחזי: ואע''פ שעומד. בעל דין וצווח אל תקיימוהו מזויף הוא אין חוששין: פתיחא. שטר שמתא על שאין פורע החוב: אדרכתא. פסק דין לירד המלוה לתוך נכסים של לוה וליטלם בשומא בחובו: שמא תכסיף. קרקעות של מלוה תבור ותפחות מדמיה: מר אחא. זה שמו והיה לו חוב על חבירו ולא היה הלוה בעיר: שני וחמישי. בתי דינין קבועים בעיירות תקנת עזרא בפרק מרובה (לעיל דף פב.): שליח דרבנן. שהלך להזמין איש לדין וחזר ואמר לב''ד אינו רוצה לבא: מהימנינן ליה כבי תרי. דלא משקר בבי דינא: פתיחא. שטר שמתא וכי שרו ליה שמתא לא שרו ליה עד דיהיב זוזא דפתיחא לספרא: יהבינן זמנא. מזמנין בעל דין ליום פלוני לדין: על פי אשה. ההולכת אצלו לפי דרכה או ע''פ שכיניו וסמכינן עלייהו דעבדין שליחותייהו אי לא אתי מחזקינן באפקרותא ומשמתינן ליה: אלא דליתיה במתא. שאין אותו פלוני עכשיו בעיר שב''ד בה ואמר לשכניו כשישוב פלוני אמרו לו לבא: (רש"י)

תוספות אבל היכא דאית ליה חזקה דאבהתא כו'. משמע דהיינו אפי' היה רבי ירמיה בתוך הבית מדלא מפליג התם בעל השדה מוחזק בשדה הכא רבי ירמיה לא היה מוחזק משמע דלא תלי בהכי מידי אלא במה דאית ליה חזקה מאבות אפילו היה רבי ירמיה מוחזק בבית: ושלחו לו ולא בא. אור''י דמשמע דבעי שלחו לו ולא בא בהדי שהיו עדיו חולים או שהיו מבקשין לילך למדינת הים מדלא קאמר או שלחו כדקאמר או שהיו עדיו חולים או שהיו כו' ומיהו בסמוך משמע דבעי למימר או ושלחו דקאמר כגון דפתחו ליה בדיניה ושלחו ליה ולא אתא משמע דמשום האי מילתא לחודיה דשלחו לו ולא אתא מקבלין עדים שלא בפני בעל דין ויש לדחות דשאני התם דפתחו ליה בדיניה ודין גדול הוא זה [ויש ספרים שכתוב בהן או שלחו אחריו ולא בא] וצ''ע בספרים ישנים ובפי' ר''ח ובספר ישן נמצא כתוב ושלחו לו: מצי טעין לב''ד הגדול קאזילנא כו'. פירש בה''ג ומצי נתבע לאשתמוטי בהכי והיה נראה לומר דדוקא נתבע יכול לפטור עצמו בכך אבל לא תובע דאל''כ כל אדם יאמר לחבירו או תן לי מנה או בא עמי לב''ד הגדול אבל נראה לר''ת דכ''ש תובע דהשתא נתבע שנראה עושה ערמה כדי לפטור עצמו ממה שזה תובעו מצי למימר הכי כ''ש תובע שמתחילה תובע כך ואין נראה כמערים ועוד דאפילו לוה דעבד לוה לאיש מלוה מצי למימר לב''ד הגדול קאזלינא כ''ש מלוה ואע''ג דאמר בפרק זה בורר (סנהדרין דף לא: ושם) אמר אמימר הלכתא כופין אותו והולך עמו למקום הועד ומסיק דהני מילי מלוה אבל לוה עבד לאיש מלוה ולא מ''ל נלך למקום הועד בית הועד לאו היינו ב''ד הגדול דבית הועד היינו מקום ב''ד קבוע אבל יש ב''ד הגדול ממנו בחכמה והילכתא אפילו לוה מצי למימר לב''ד הגדול קאזלינא אבל לבית הועד לא מצי אמר אלא כופין אותו ודן בעירו: מקיימין את השטר שלא בפני בעל דין. פי' בקונט' אם עדיו מבקשין לילך למדינת הים ואין נראה לר''י דא''כ אמאי נקט קיום השטר הא קבלת עדים אמר נמי לעיל דבכה''ג מקבלין שלא בפני בעל דין ונראה לר''י דבכל ענין קאמר דמקיימין דקיום שטר דרבנן ועדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב''ד דמי ואין צריך קיום ומדרבנן הוא דצריך הלכך מקיימינן שלא בפני בעל דין ורבי יוחנן דאמר אין מקיימין סבר דלא פלוג רבנן בין קיום שטרות לקבלת עדות והא דקאמר אסברה לך טעמא דר' יוחנן ה''ק דאפילו בקיום שטרות אית ליה לר' יוחנן יבא בעל השור ויעמוד על שורו ומיהו רב נמי אית ליה בעלמא יבא בעל השור כו': עד דאזיל שליח בתלתא בשבתא. דמסתמא בשני דנהו: דקבעי למיתב זוזא לפתיחא. כשקורעין אותה משלם הוא שכר הסופר: (תוספות)

דף קיג - א

אבל איתיה במתא לא דאמרינן אימר לא אמרו ליה דאמרי אשכחינהו שליחא דב''ד ואמר ליה ולא אמרן אלא דלא חליף אבבא דבי דינא אבל חליף אבבא דבי דינא לא אמרי אשכחוה בי דינא ואמרי ליה ולא אמרן אלא דאתי ביומיה אבל לא אתי ביומיה לא אימא אישתלויי אשתלי אמר רבא האי מאן דכתיב עליה פתיחא על דלא אתי לדינא עד דאתי לדינא לא מקרעינן ליה על דלא ציית לדינא עד דציית לא מקרעינן ליה ולא היא כיון דאמר צייתנא קרעינן ליה: אמר רב חסדא קובעים זמן שני וחמישי ושני זמנא וזמנא בתר זמנא ולמחר כתבינן רב אסי איקלע בי רב כהנא חזא. ההיא איתתא דאזמנה לדינא בפניא ובצפרא כתיב עלה פתיחא א''ל לא סבר לה מר להא דאמר רב חסדא קובעין זמן שני וחמישי ושני א''ל ה''מ גברא דאניס וליתיה במתא אבל איתתא כיון דאיתה במתא ולא אתיא מורדת היא: אמר רב יהודה לא יהבינא זמנא לא ביומי ניסן ולא ביומי תשרי לא במעלי יומא טבא ולא במעלי שבתא אבל מניסן לבתר יומי ניסן וביומי תשרי לבתר תשרי קבעינן ממעלי שבתא לבתר מעלי שבתא לא קבעינן מאי טעמא בעבידתיה דשבתא טריד אמר רב נחמן לא יהבינן זמנא לא לבני כלה בכלה ולא לבני ריגלא בריגלא כי הוו אתו לקמיה דרב נחמן אמר להו וכי לדידכו כנופייכו והאידנא דאיכא רמאי חיישינן: אם היה דבר שיש בו אחריות חייב לשלם: מתני ליה רבי לר''ש בריה לא דבר שיש בו אחריות ממש אלא אפילו פרה וחורש בה חמור ומחמר אחריו חייבין להחזיר מפני כבוד אביהן בעי מיניה רב כהנא מרב מטה ומיסב עליה שולחן ואוכל עליו מהו אמר לו {משלי ט-ט} תן לחכם ויחכם עוד: מתני' אין פורטין לא מתיבת המוכסין ולא מכיס של גבאין ואין נוטלין מהם צדקה אבל נוטל הוא מתוך ביתו או מן השוק: גמ' תנא אבל נותן לו דינר ונותן לו את השאר: ומוכסין והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא אמר רב חנינא בר כהנא אמר שמואל במוכס שאין לו קצבה דבי ר' ינאי אמרי במוכס העומד מאליו איכא דמתני לה אהא לא ילבש אדם כלאים אפי' על גבי עשרה בגדים להבריח בו את המכס מתני' דלא כר''ע דתניא אסור להבריח את המכס ר''ש אומר משום ר''ע מותר להבריח את המכס בשלמא לענין כלאים בהא קמיפלגי דמר סבר דבר שאין מתכוין מותר ומר סבר דבר שאין מתכוין אסור אלא להבריח בו את המכס מי שרי והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא א''ר חנינא בר כהנא אמר שמואל במוכס שאין לו קצבה דבי ר' ינאי אמרי במוכס העומד מאליו ואיכא דמתני אהא נודרין להרגין ולחרמין ולמוכסין שהיא של תרומה שהיא של בית מלך אע''פ שאינה של תרומה אע''פ שאינה של מלך ולמוכסין והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא א''ר חנינא בר כהנא אמר שמואל במוכס שאין לו קצבה דבי ר' ינאי אמרי במוכס העומד מאליו רב אשי אמר במוכס כנעני דתניא ישראל וכנעני אנס שבאו לדין אם אתה יכול לזכהו בדיני ישראל זכהו ואמור לו כך דינינו בדיני כנענים זכהו ואמור לו כך דינכם ואם לאו באין עליו בעקיפין דברי ר' ישמעאל ר''ע אומר אין באין עליו בעקיפין מפני קידוש השם ור''ע טעמא דאיכא קידוש השם הא ליכא קידוש השם באין וגזל כנעני מי שרי והתניא אמר ר' שמעון דבר זה דרש ר''ע כשבא מזפירין מנין לגזל כנעני שהוא אסור ת''ל {ויקרא כה-מח} אחרי נמכר גאולה תהיה לו

רש"י אבל איתיה במתא לא. משמתינן ליה דהנהו איתתא ושיבבי לא עבדי שליחותם: דאמרי שליחא דבי דינא אשכחיה ואמר ליה. אלא משדרינן ליה עוד שליחות אחרינא בתריה: ולא אמרן אלא דלא חליף אבבא דבי דינא. כי אתי ההוא פלוני לביתיה לית ליה אורחא לבבא דבי דינא אבל חליף אבבא דבי דינא לא סמכינן אשיבבי דאמרי בי דינא אמרי ליה: אישתלי. שכחו שליחותם קודם ששב אותו פלוני לביתו: עד דאתא לבי דינא לא קרעינא ליה. ואע''ג דאמר אתינא אתינא: על דלא ציית לבי דינא. שאמרו צא תן לו ולא קיים: עד דציית דינא. ויפרע לו: לא מקרעינן ליה. ואע''ג דאמר פרענא: ולא היא כיון דאמר דצייתנא קרענא. לאלתר דדלמא לית ליה זוזי השתא וטרח אבל באתא לדינא כל כמה דלא אתי אפקרותא הוא: קובעין זמן. ליום שני בשבת ואם לא יבא מזמנין אותו ליום חמישי ואם לא יבא מזמנין אותו ליום שני ועד למחר לא כתבינן פתיחא שכל היום ממתינין שמא יבא: לא יהבינן זימנא ביומי ניסן. אין מזמנין אדם לדין בניסן ובתשרי שהן זמן קציר ובציר: אבל לבתר ניסן. שולחים שיבא ביום פלוני באייר: לבני כלה בכלה. באין לשמוע הדרשה בכל שבת אין אומרים לו בא ביום שני לדין דממנע ולא אתי לכלה: בריגלא. באין לשמוע הלכות הרגל קודם הרגל ל' יום: כי אתו. תובעין לקמיה דרב נחמן ביום כלה להזמין בעלי דינין לדין: אמר להו וכי לדידכו כנופייכו. לצורך דינכם הקהלתי אתכם: מטה ושלחן מהו. כיון דמידי דקאי בגו בית' הוא ולא מתחזי לעלמא כי פרה וחמור וליכא זילותא דאבוהון או דלמא כיון דנפקי ועיילי אינשי לביתייהו וחזו להו איכא זילותא: ויחכם עוד. כפרה וחמור כן מטה ושלחן: מתני' אין פורטין. להחליף סלעים בפרוטות מיד מוכסים ליטול הפרוטות מתיבתן שנותנין בה מעות המכס וכן מכיס של גבאי המכס שגובה כסף גולגולת וארנונא לפי שהן של גזל: מתוך ביתו. של מוכס ממעות שלו: או מן השוק. אם יש לו מעות בשוק שאין לוקח מתיבת המכס: גמ' אבל נותן לו דינר. היה חייב לו פרוטות למוכס מן המכס בשוה חצי דינר ואין לו הפרוטות נותן לו דינר כסף ומקבל הימנו פרוטות בשוה חציו מפני שהוא כמציל מידו: דינא דמלכותא דינא. וזה שקיבל את המכס מן המלך בדבר קצוב כך וכך לשנה אין גזלן: שאין לו קצבה. אלא נוטל ככל חפצו: מאליו. שלא מאת המלך אפי' יש לו קצבה: כדי להבריח את המכס. ואע''פ שאין כוונתו להנאת לבישה אלא להבריח בו בלבישת כלאים: דינא דמלכותא דינא. ונמצא שגוזל את המוכס ישראל זה שקיבל את המכס מיד המלך נכרי בהיתר: נודרין. קונם כל פירות עלי אם אין תבואה זו של בית המלך: הורגים. רוצחים: חרמים. בעלי תיגרה ומריבה וגוזלי ממון: במוכס שהוא כנעני אנס. ואין לחוש אם גוזלו היכא דליכא חילול השם שאין מבין שזה מכזב: באין עליו בעקיפין. בחכמה עד שפוטרין את הישראל: אחרי נמכר. בעבד עברי הנמכר לנכרי בשוק משתעי: (רש"י)

תוספות ומר סבר דבר שאין מתכוין מותר. ושרי אפי' ללבוש והא נמי דתניא מוכרי כסות מוכרין כדרכן ומוקי בבמה מדליקין (שבת דף כט: ושם) כרבי שמעון דשרי דבר שאין מתכוין התם נמי שרי אף ללבוש ולא שישאם דוקא על כתיפיו: אין פורטין לא מתיבת המוכסין. לרבנן דאמרי סתם גזילה לא הוי יאוש בעלים א''ש ומ''מ קתני דנותן דינר ויחזיר לו השאר הואיל ואין ידוע בברור שהם של גזל ור''ש נמי דאמר סתם גזילה הוי יאוש בעלים דהשתא ה''ל יאוש ושינוי רשות מ''מ אין פורטין משום דדבר מגונה הוא דתיבה וכיס מיוחדת להצניע שם גזילות שלהם ודרכו כל שעה להניח שם: נודרין להרגים. בנדרים (דף כח.) מפרש דאמר בשפתיו סתם יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם אינם של תרומה ומחשב בלבו היום דאין נאסר אלא אותו יום בלבד ואע''ג דדברים שבלב אין דברים משום אונסא שרו ליה הכי מפרש התם וה''ה שיכול לחשוב בלבו שעה אחת או רגע וכן נוהגים כשהאנסים מדירים היהודים הדרים תחתיהם שלא יצאו לדור בעיר אחרת יכולין לידור סתם שלא יצאו ובלבם יחשבו היום ואפי' הוא מפרש בשפתיו שלא יצא ממנו כל ימי חייו יכול להערים ולחשוב בלבו שום תנאי ואם מבטל בשפתיו בלחש כ''ש דהוי ביטול גמור : (תוספות)

דף קיג - ב

שלא ימשכנו ויצא יכול יגלום עליו ת''ל {ויקרא כה-נ} וחשב עם קונהו ידקדק עם קונהו אמר רב יוסף לא קשיא הא בכנעני הא בגר תושב אמר ליה אביי והא תרוייהו גבי הדדי כתיבי לא לך אלא לגר שנאמר {ויקרא כה-מז} לגר ולא לגר צדק אלא לגר תושב שנאמר לגר תושב משפחת גר זה העובד כוכבים כשהוא אומר או לעקר זה הנמכר לעבודת כוכבים אלא אמר רבא לא קשיא כאן בגזילו וכאן בהפקעת הלוואתו א''ל אביי עבד עברי הפקעת הלוואתו הוא רבא לטעמיה דאמר רבא עבד עברי גופו קנוי אמר רב ביבי בר גידל אמר ר''ש חסידא גזל כנעני אסור אבידתו מותרת גזילו אסור דאמר רב הונא מנין לגזל הכנעני שהוא אסור שנאמר {דברים ו-יא} ואכלת את כל העמים אשר ה' אלהיך נותן לך בזמן שהן מסורים בידך ולא בזמן שאינם מסורין בידך אבידתו מותרת דאמר רב חמא בר גורי' אמר רב מנין לאבידת הכנעני שהיא מותרת שנאמר {דברים כב-ג} לכל אבדת אחיך לאחיך אתה מחזיר ואי אתה מחזיר לכנעני ואימא הני מילי היכא דלא אתי לידיה דלא מחייב לאהדורי בתרה אבל היכא דאתי לידיה אימא ליהדרה אמר רבינא {דברים כב-ג} ומצאתה דאתאי לידיה משמע: תניא ר' פנחס בן יאיר אומר במקום שיש חילול השם אפי' אבידתו אסור אמר שמואל טעותו מותרת כי הא דשמואל זבן מכותי לקנא דדהבא במר דפרזלא בד' זוזי ואבלע ליה חד זוזא רב כהנא זבן מכותי מאה ועשרים חביתא במאה ואבלע ליה חד זוזא אמר ליה חזי דעלך קא סמיכנא רבינא זבן דיקלא הוא וכותי לצלחא א''ל לשמעיה קדם ואייתי מעיקרו דכותי מניינא ידע רב אשי הוה קאזיל באורחא חזא שיבשא דגופנא בפרדיסא ותלי בה קיטופי דעינבי אמר ליה לשמעיה זיל חזי אי דכותי נינהו אייתי אי דישראל נינהו לא אייתי לי שמע ההוא כותי דהוה יתיב בפרדיסא אמר ליה דכותי שרי א''ל כותי שקיל דמי ישראל לא שקיל דמי גופא אמר שמואל דינא דמלכותא דינא אמר רבא תדע דקטלי דיקלי וגשרי גישרי ועברינן עלייהו א''ל אביי ודלמא משום דאייאוש להו מינייהו מרייהו אמר ליה אי לא דינא דמלכותא דינא היכי מייאשי והא לא קא עבדי כדאמר מלכא מלכא אמר זילו וקטלו מכל באגי ואינהו אזלו וקטלו מחד באגא שלוחא דמלכא כמלכא ולא טרח ואינהו אפסיד אנפשייהו דאיבעי להו דאינקוט מכוליה באגי ומשקל דמי אמר רבא מאן דמשתכח בבי דרי פרע מנתא דמלכא וה''מ שותפא אבל אריסא אריסותיה הוא דקא מפיק ואמר רבא בר מתא אבר מתא מיעבט וה''מ דברלא ארעא וכרגא דהאי שתא אבל שתא דחליף הואיל ואפייס מלכא חליף ואמר רבא הני דדיירי דרי בתוך התחום אסור ליקח מהן מאי טעמא משום דמערבא חיותא דמתא בהדייהו חוץ לתחום מותר ליקח מהם אמר רבינא אם היו בעלים מרדפים אחריהם אפילו חוץ לתחום אסור מכריז רבא ואיתימא רב הונא דסלקין לעילא ודנחתין לתתא האי בר ישראל דידע סהדותא לכותי ולא תבעו מיניה ואזל ואסהיד ליה בדיני דכותי על ישראל חבריה משמתינן ליה מאי טעמא דאינהו מפקי ממונא

רש"י שלא ימשכנו ויצא. כלומר שלא יוציאוהו בית דין מיד הכותי אלא בגאולה: יגלום. יכול יניח את הכנעני לכפול ולהוסיף ולתבוע מה שלא נתן: גר תושב. אין עובד ע''ז ואוכל נבילות: ולא לך אלא לגר. בקדושין היא (ד' כ.) ובערכין (דף ל:) כמה קשה אבקה של שביעית אדם שנושא ונותן בפירות שביעית סוף מוכר את עצמו שנאמר ונמכר לך לא לך אלא לכנעני כו' ולע''ז עצמה לחטוב עצים ולשאוב מים ואכולהו קאי גאולה תהיה לו אלמא גזל כנעני אסור: בהפקעת הלוואתו. שאין גזל ממש שרי כי ליכא חילול השם ולהבריח המכס הוי כהפקעת הלואתו: הפקעת הלואתו הוא. שהלוהו על עבודתו ואפי' הכי אמר ר' עקיבא לא יצא על כרחו: גופו קנוי. כל שש שנים ונמצא שגזלו ממש: טעותו. היה חייב לו לישראל וטעה בחשבון דליכא חילול השם: לקנא דדהבא במר דפרזלא. מזרק של זהב בחזקת של נחושת: ואיבלע ליה זוזא. ועוד טעות אחרת שעיכב זוז מדמיו והטעהו בחשבון שלקח ג' במקום ד': ואמר. רב כהנא לכותי חזי דעלך סמיכנא אינו מונה אותם כדי להוציא עצמו מן החשד ל''א כותי א''ל לרב כהנא חזי דעלך סמיכנא זו שמעתי: לצלחא. לבקע: מעיקרו. פסקית של צד העיקר קח לצרכי שהן עבים: דכותי מניינא ידע. מנין הפסקים מנה אבל לא נתן עיניו כמה דקים יש וכמה גסים יש: שיבשא. זמורות: קטופי. אשכולות: היכי מיאשי. כלומר מי הוי יאוש הא יאוש כדי הוי ואין כאן שנוי רשות שברה''ר הן ושינוי מעשה נמי ליכא דהשתא נמי גובא דדיקלא מקרו: והא לא עבדי שליחותיה כדקאמר מלכא. ואשתכח דלאו דינא דמלכותא הוא ואמאי עברינן עלייהו: ולא טרח. אין עליו לטרוח וליקח מזה אחד ומזה אחד: באגא. בקעה: דמשתכח בבי דרי. היו ארבעה שותפין בגורן והביאו שלשה חלקן בביתן והרביעי' נמצא בגורן: פרע מנתא דמלכא. בשביל כולם ולכשיבאו חביריו אין יכולין לומר שלך היה ולא שלנו ואם גבאי זה ישראל הוא שקנה מן המלך את המס אין כאן משום גזל דדינא דמלכותא דינא ואם כותי הוא מותר לקנות ממנו: אריסותיה מפיק. דאין לו חלק בגופו של קרקע ואין עליו לפרוע חלק על הבית ולענין זבוני לא מזבנינן מיניה דגזל הוא מה שנטלו מן האריס: בר מתא אבר מתא מיעבט. רשות ביד ישראל גבאי המלך למשכן בן העיר על מס בן עיר חבירו דדינא דמלכותא דינא: והני מילי דבורלא. אברול ארעא מס קרקע שאכל פירות: וכרגא. כסף גולגולת דשתא דא: אבל שתא דחליף חליף. והוא הגבאי כבר פרע למלך כל קצבה שקיבל עליו שנה שעברה ומעתה המס שלו ולו אין כח למשכן את זה על חבירו: דדיירי דרי. עכו''ם שיש להם בהמות ומזבלין מהן שדות בשכר: אסור ליקח מהן. בהמה שמא נתחברה עם בהמותיהם של ישראל ושל בני ישראל הוא: (רש"י)

תוספות שלא ימשכנו ויצא כו'. והני תנאי דפרק המקבל (ב''מ דף קיא: ושם) דסברי דגזל הכנעני מותר מוקמי לה להאי קרא לדרשה אחריתי: יכול יגלום עליו. פי' בקונטרס יכול יניח הכנעני לכפול ולהוסיף על הלואתו לתבוע מה שלא נתן ותימה לר''י דאמאי אצטריך קרא להכי דאטו יפסיד ויניח את הכנעני להטעות את עצמו ונראה לר''י דה''פ יכול יגלום עליו שיטעה את הכנעני ויתן לו פחות ממה שנתן לו ת''ל וחשב עם קונהו וכן פי' בערוך בערך גלם אע''ג דטעות כנעני היה מותר אסור להטעותו במקום שהכנעני יודע שגוזל ועושה עצמו כלא ידע: הכי קאמינא אי דכותי נינהו. נראה לר''י שכן היה דעתו מתחילה כמו שהשיב להכותי ולא כמו שהיה הכותי סובר דא''כ היה סובר דגזל הכותי מותר דאין חילוק בין גניבה לגזילה דבגניבה איכא חילול השם כשידע לבסוף וכל הנך שמעתא לא אייתי אלא הנהו דאסרי גזל כנעני ולא מייתי תנאי דהמקבל (שם) דשרי: היכי מייאשי. היה להם לתבוע בדין את כל אדם העוברים עליהם אלא ודאי לכך מתייאשים לפי שבדין אין משלמין להם כלום משום דדינא דמלכותא דינא ובקונטרס פי' היכי מייאשי כלומר מי הוי יאוש והא יאוש כדי הוא ולא קני דאין כאן שינוי רשות שהרי הן מונחים ברשות הרבים ושינוי מעשה נמי ליכא דהשתא נמי הוי גובי דדיקלי מיקרו כדאמר לעיל בהגוזל קמא (דף צו. ושם): (תוספות)

דף קיד - א

אפומא דחד ולא אמרן אלא חד אבל בתרי לא וחד נמי לא אמרן אלא בדיני דמגיסתא אבל בי דוואר אינהו נמי חד אמומתא שדו ליה אמר רב אשי כי הוינא בי רב הונא איבעיא לן אדם חשוב דסמכי עליה כבי תרי מפקי ממונא אפומיה ולא איבעי ליה לאסהודי או דלמא כיון דאדם חשוב הוא לא מצי משתמיט להו ומצי לאסהודי תיקו אמר רב אשי האי בר ישראל דזבין ליה ארעא לעובד כוכבים אמצרא דבר ישראל חבריה משמתינן ליה מאי טעמא אי נימא משום דינא דבר מצרא והאמר מר זבין מעכו''ם וזבין לעכו''ם ליכא משום דינא דבר מצרא אלא דאמרי' ליה ארבעית לי אריא אמצראי משמתינן ליה עד דקביל עליה כל אונסא דאתי מחמתיה: מתני' נטלו מוכסין את חמורו ונתנו לו חמור אחר נטלו לסטים את כסותו ונתנו לו כסות אחרת הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשין מהן: המציל מן הנהר או מן הגייס או מן הלסטין אם נתייאשו הבעלים הרי אלו שלו וכן נחיל של דבורים אם נתייאשו הרי אלו שלו א''ר יוחנן בן ברוקה נאמנת אשה או קטן לומר מכאן יצא נחיל זה ומהלך בתוך שדה חבירו להציל את נחילו ואם הזיק משלם מה שהזיק אבל לא יקוץ את סוכו על מנת ליתן את הדמים ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר אף קוצץ ונותן את הדמים: גמ' תנא אם נטל מחזיר לבעלים הראשונים קסבר יאוש כדי לא קני ומעיקרא באיסורא אתא לידיה ואיכא דאמרי אם בא להחזיר יחזיר לבעלים ראשונים מ''ט יאוש כדי קני מיהו אי אמר אי אפשי בממון שאינו שלי מחזיר לבעלים הראשונים: הרי אלו שלו מפני שהבעלים כו': אמר רב אשי לא שנו אלא לסטים עובד כוכבים אבל ליסטים ישראל לא סבר למחר נקיטנא ליה בדינא מתקיף לה רב יוסף אדרבה איפכא מסתברא עכו''ם דדייני בגיתי לא מייאש ישראל כיון דאמרי מימר מייאש אלא אי איתמר אסיפא איתמר המציל מן העכו''ם ומן הלסטים אם נתייאשו הבעלים אין סתמא לא לא שנו אלא עכו''ם משום דדייני בגיתי אבל לסטים ישראל כיון דאמרי מימר מייאש תנן התם עורות של בעל הבית מחשבה מטמאתן ושל עבדן אין מחשבה מטמאתן של גזלן אין מחשבה מטמאתן ושל גנב מחשבה מטמאתן ר''ש אומר חילוף הדברים של גזלן מחשבה מטמאתן של גנב אין מחשבה מטמאתן לפי שלא נתייאשו הבעלים אמר עולא מחלוקת בסתם אבל בידוע דברי הכל יאוש קני רבה אמר בידוע נמי מחלוקת א''ל אביי לרבה לא תיפלוג עליה דעולא דתנן במתני' כוותיה לפי שלא נתייאשו הבעלים טעמא דלא נתייאשו הבעלים אבל נתייאשו הבעלים הרי אלו שלו אמר ליה אנן לפי שאין יאוש לבעלים מתנינן לה תנן נטלו מוכסין חמורו כו' מני אי רבנן קשיא גזלן אי ר''ש קשיא גנב בשלמא לעולא דאמר בידוע קני הכא נמי בידוע ודברי הכל אלא לרבה דאמר בידוע נמי מחלוקת הא מני לא רבנן ולא ר''ש בלסטים מזויין ור''ש היא אי הכי היינו גזלן תרי גווני גזלן ת''ש הגנב והגזלן והאנס הקדשן הקדש ותרומתן תרומה ומעשרותן מעשר מני אי רבנן קשיא גזלן אי ר''ש קשיא גנב בשלמא לעולא דאמר בידוע קני הכא נמי בידוע ודברי הכל היא אלא לרבה דאמר בידוע נמי מחלוקת הא מני לא רבנן ולא ר''ש הכא נמי בלסטים מזויין ור' שמעון היא אי הכי היינו גזלן תרי גווני גזלן ואי בעית אימא הא מתניתא רבי היא דתניא רבי אמר גנב כגזלן

רש"י אפומא דחד. ונמצא שהפסידו שלא כדין: דמגיסתא. בני כפר שאין יודעין לדון במשפט: בי דוואר. שלטון: חד אמומתא שדו ליה. על פי עד אחד אין מוציאין ממון אבל מחייבין בעל דין שבועה להכחיש העד כדין תורה לשון אחר דמגוזתא אנסין בחזקה כמו אתו גוזאי וקא מחו ליה (מגילה כח.) סריסים (של בית רבי) העומדין לרדות בחזקה: והאמר מר זבין מעכו''ם כו'. בבבא מציעא בהמקבל: ארבעית. הרבעת: מתני' הרי אלו שלו. דמסתמא נתייאשו הבעלים מיד וקננהו היאך ביאוש ושינוי רשות: אם נתייאשו. הבעלים דשמעינן דאייאוש דאמר ווי לחסרון כיס אבל סתמא לא וקשיא לסטים דסיפא אלסטים דרישא ובגמרא פריך ומשני לה חדא בלסטים עכו''ם וחדא בליסטים ישראל דמייאש מסתמא: נחיל. גיור''א: לא יקוץ את הסוכה. נתיישבו דבורים על סוכת חבירו וירא ליטלן אחת אחת שלא יברחו לא יקוץ את הסוכה להוליכן כולן ביחד ואפילו ע''מ ליתן דמים: גמ' אם נטל. חמור מן המוכסין: יחזיר לראשונים. ופליגא ברייתא אמתני': יאוש כדי. שנתייאשו הבעלים ביד מוכס לא קנה המוכס ביאוש לבדו בלא נתינת דמים או שינוי מעשה וכי אתא ליד שני באיסור אתא לידיה: אם בא להחזיר. שחסיד הוא: יחזיר לבעלים הראשונים. ולא למוכס: בגיותא. בגאוה ובזרוע: אמרי מימר. צא ותן לו ואין חובטין במקלות לשון אחר דאמרי לנגזל מי יימר כדקאמרת הבא עדים שגנבו ממך: מחשבתו מטמאתן. חישב עליהם בדבר שאין בו חסרון מלאכה כגון לעוצבא ולמטה ירדו לטומאה מיד: ושל עבדן. שאומנותו בכך סתמיה למכירה הלכך אין מחשבתו מחשבה שאם יבאו בני אדם לקנותו ימכרנו להן ונמצא שסופן למנעלין ועדיין לא נגמרה מלאכתן לכך: של גזלן אין מחשבתו מטמאתן. דלאו דידיה הוא דכיון דידע מאן שקליה מיניה לא מייאש: ושל גנב מחשבתו מטמאתן. דאייאוש מרייהו דלא ידעי למאן יתבעו. חילוף הדברים גזלן כיון דשקליה מיניה בהדיא ולא מצי קאי באפיה מייאש גנב סבר בחישנא ליה ומשכחינא ליה: בסתם. דלא שמעינן דמייאש דבהא פליגי דמר סבר סתם גניבה יאוש בעלים הוא ולא סתם גזילה ומר סבר חילוף הדברים כדפרישית: אבל בידוע. דשמעינן דמייאש: דברי הכל יאוש כדי קני. ואפי' גנב לר''ש וגזלן לרבנן: בידוע נמי מחלוקת. דאי נמי דשמעינן דמייאש אמרי רבנן בגזלן דלא הוי יאוש דכל שעתא דעתיה למנקטיה בדינא וכן גנב לרבי שמעון: דתנן במתניתין. הך מתניתין דעורות דטהרות דקתני לפי שלא נתייאשו הבעלים: שאין יאוש לבעלים. אין יאושן יאוש: מוכס גזלן. לסטים גנב: ומשני בלסטים מזויין. דגזלן הוא: היינו גזלן. והא תנא ליה מוכס: אנס. דקתני גבי גזלן הוי חמסן דיהיב זוזי: ורבי שמעון היא. דאמר גזלן קני: (רש"י)

תוספות ולא אמרן אלא חד אבל בתרי לא. וא''ת והא לעיל שרי להפקעת הלואה וא''כ מפסידים אותו הרבה שאם היה רוצה יכול לכפור וי''ל דמכל מקום לא משמתינן ליה כיון שאין משלם על ידם אלא מה שחייב לו: ליכא משום דינא דבר מצרא. פירשתי בפרק המקבל (ב''מ דף קח:): עד דמקבל עילויה כו'. אומר ר''ת דהיינו דוקא כשישראל רוצה ליתן לו כמו שנותן לו העכו''ם אבל אם העכו''ם רוצה ליתן לו יותר אין להפסיד בשביל כן: תנא ואם נטל כו'. מפורש לעיל במרובה (דף סז:): רבה אומר בידוע נמי מחלוקת. והא דאמר במרובה (לעיל דף סח.) ואף רבי אלעזר סבר חיוביה לאחר יאוש כו' עד דפריך ודלמא דשמעי' דאייאש האי פירכא לא אתי אליבא דרבה דאיהו לא מפליג מידי בין סתם לידוע: לפי שאין יאוש לבעלים מתנינן לה. אין מגיה המשנה אלא כך מפרש שלא נתייאשו הבעלים בלבם אפילו אומרים שנתייאשו: היינו גזלן. ואפי' למ''ד לסטים מזויין גנב הוא לענין שמשלם כפל אבל מ''מ גזלן הוא דמקרי: ת''ש הגנב והגזלן. ומשום דמיטמר מאינשי קרי ליה גנב אע''ג דלא משלם כפל למ''ד (שם) גזלן הוא: (תוספות)

דף קיד - ב

וקיימא לן כגזלן לר''ש: גופא רבי אומר אומר אני גנב כגזלן איבעיא להו כגזלן דרבנן קאמר ולא קני או דלמא כגזלן דר''ש קאמר וקני ת''ש נטלו מוכסין חמורו וכו' מני אי רבנן קשיא גזלן אי ר''ש קשיא גנב אי אמרת בשלמא רבי כגזלן דר''ש קאמר וקני הא מני רבי היא משום הכי קני אלא אי אמרת כגזלן דרבנן קאמר ולא קני הא מני לא רבי ולא ר''ש ולא רבנן הב''ע בלסטים מזויין ור''ש היא אי הכי היינו גזלן תרי גווני גזלן ת''ש הגנב והגזלן והאנס הקדשן הקדש ותרומתן תרומה ומעשרותן מעשר מני אי רבנן קשיא גזלן אי ר''ש קשיא גנב אי אמרת בשלמא גנב כגזלן דר''ש קאמר משום הכי קני אלא אי אמרת גנב כגזלן דרבנן הא מני בלסטים מזויין ור''ש היא אי הכי היינו גזלן תרי גווני גזלן א''ל רב אשי לרבה ת''ש דמתני רבי לרבי שמעון בריה לא דבר שיש בו אחריות ממש אלא אפילו פרה וחורש בה חמור ומחמר אחריו חייבין להחזיר מפני כבוד אביהן טעמא מפני כבוד אביהן הא לאו כבוד אביהן לא ש''מ רבי גזלן דר''ש קאמר ש''מ: וכן נחיל של דבורים: מאי וכן הכי קאמר אפילו נחיל של דבורים דקנין דרבנן הוא סד''א האי כיון דרבנן בעלמא הוא דקני ליה אפילו סתמא נמי מייאש קמ''ל אם נתייאשו הבעלים אין אי לא לא: א''ר יוחנן בן ברוקה נאמנת אשה וקטן כו': אשה וקטן בני עדות נינהו אמר רב יהודה אמר שמואל הכא במאי עסקינן כגון שהיו בעלים מרדפין אחריהם ואשה וקטן מסיחין לפי תומם ואומר מכאן יצא נחיל זה אמר רב אשי אין מסיח לפי תומו כשר אלא לעדות אשה בלבד א''ל רבינא לרב אשי ולא והרי נחיל של דבורים מסיח לפי תומו הוא שאני נחיל של דבורים דקנין דרבנן הוא ודאורייתא לא והאמר רב יהודה אמר שמואל מעשה באדם אחד שהיה מסיח לפי תומו ואומר זכורני כשאני תינוק ומורכבני על כתיפו של אבא והוציאוני מבית הספר והפשיטוני את כתנתי והטבילוני לאכול בתרומה לערב ורבי חנינא מסיים בה הכי וחבירי בדילין ממני והיו קורין אותי יוחנן אוכל חלות והעלהו רבי לכהונה על פיו בתרומה דרבנן ואכתי דאורייתא לא והא כי אתא רב דימי אמר רב חנא קרטיגנא ואמרי לה רב אחא קרטיגנא משתעי מעשה בא לפני ריב''ל ואמרי לה מעשה בא לפני רבי בתינוק אחד שהיה מסיח לפי תומו ואמר אני ואמי נשבינו לבין העכו''ם יצאתי לשאוב מים דעתי על אמי ללקוט עצים דעתי על אמי והשיאה רבי על פיו לכהונה בשבויה הקילו: אבל לא יקוץ את סוכו [וכו']: תניא ר' ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר תנאי ב''ד הוא שיהא יורד לתוך שדה של חבירו וקוצץ סוכו של חבירו להציל את נחילו ונוטל דמי סוכו מתוך נחילו של חבירו ותנאי ב''ד הוא שיהא שופך יינו ומציל את דובשנו של חבירו ונוטל דמי יינו מתוך דובשנו של חבירו ותנאי ב''ד הוא שיהא מפרק את עציו וטוען פשתנו של חבירו ונוטל דמי עציו מתוך פשתנו של חבירו שע''מ כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ: מתני' המכיר כליו וספריו ביד אחר ויצא לו שם גניבה בעיר ישבע לו לוקח כמה נתן ויטול ואם לאו לאו כל המנו שאני אומר מכרן לאחר ולקחן זה הימנו: גמ' וכי יצא לו שם גניבה בעיר מאי הוי ליחוש דילמא זבנינהו והוא ניהו קא מפיק שמא א''ר יהודה אמר רב כגון שבאו בני אדם בתוך ביתו ועמד והפגין בלילה ואמר נגנבו כליי כ''ש עילא מצא רב כהנא מסיים בה משמיה דרב כגון שהיתה מחתרת חתורה בתוך ביתו ובני אדם שלנו בתוך ביתו יצאו ואנבורקראות של כלים על כתפיהם והכל אומרים נגנבו כליו של פלוני ודלמא כלים הוו ספרים לא הוו א''ר חייא בר אבא א''ר יוחנן כגון דקאמרי נמי ספרים וליחוש דלמא זוטרי וקא טעין רברבי א''ר יוסי בר חנינא דקאמרי ספר פלוני ופלוני ודלמא הוו עתיקי וקא טעין חדתי אמר רב כגון דאמרי הללו כליו של פלוני הללו ספריו של פלוני ומי אמר רב הכי והאמר רב בא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור מ''ט בדמי קננהו ה''מ דקננהו בבא במחתרת דמעיקרא מסר נפשיה לקטלא אבל הני כיון דלא מסרו נפשייהו לקטלא לא אמר רבא לא שנו אלא בעל הבית העשוי למכור כליו אבל בעל הבית שאינו עשוי למכור כליו

רש"י וקיימא לן. לקמן דהא גנב כגזלן דקאמר רבי כגזלן דר''ש קאמר דקני ולא כגזלן דרבנן דלא קני: הא לאו מפני כבוד אביהם לא. אלמא גזלן לרבי קני כר''ש וקאמר גנב כגזלן אלמא תרוייהו קני: מאי וכן. פשיטא דקני ביאוש דמ''ש נחיל מכסות: קנין דרבנן הוא. דאין כאן גזל אלא מפני דרכי שלום דהא דהפקר נינהו ותניא (חולין דף קמא:) יוני שובך ויוני עלייה אין בהן משום גזל אלא מפני דרכי שלום: מרדפין אחריהם. קודם דיבור הקטן דרגלים לדבר דשלו הם: לעדות אשה. שמע מן התינוקות שהיו אומרים הרי אנו הולכין לספוד ולקבור איש פלוני בפ' בתרא דיבמות (דף קכא:): והטבילוני. לפי שדרכו של תינוק לטפח בשרצים ובטומאות: בדילין ממני. מפני תרומתי: בתרומה דרבנן. בזמן הזה דרבי לאחר חורבן היה ואיכא מ''ד לא קידשה לעתיד לבא: והשיאה רבי לכהונה. ואע''ג דאיסורא דאורייתא היא משום זונה: בשבויה הקילו. דספיקא בעלמא היא: שיהא שופך יינו. במתני' הוא זה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש נסדקה חבית של דבש: וטוען פשתנו. אם מת חמור חבירו הטעון פשתן בדרך וחמורו של זה טעון עצים: מתני' שם גניבה. שיצא קול שנגנבו כליו: נשבע לוקח כמה נתן ויטול. ויחזיר לו כליו ולפני יאוש קמיירי: גמ' הפגין. צעק: עילא מצא. פירכא היא כלומר עילא מצא כשמכר כליו ונתחרט וידע שמכרן לוקח לאחר עמד והפגין וצעק בלילה להאמין דבריו כשיערער: אנברקראות. חבילות: בדמי קננהו. דהבא במחתרת בר מיתה הוא כדכתיב אם במחתרת ימצא הגנב וגו' וכיון דאי הוה בידיה פטור כי מכרן לאחר אמאי מהדר להו לוקח: (רש"י)

תוספות דתקנה בעלמא תקנו ליה. משום דרכי שלום כמו יוני שובך ותימה דאמאי לא קני להו מדאורייתא בהגבהת הכוורת: המכיר כליו וספריו ביד אחר כו'. לפני יאוש איירי כדפירש הקונטרס דאי לאחר יאוש דאיכא יאוש ושינוי רשות לא היה מתחייב להחזיר ונראה דבספרים הוי לעולם לפני יאוש שאין רגילות להתייאש מספרים ולא מיבעיא מגנבים עובדי כוכבים דלא מייאש אפי' מכלים כיון דדייני בגיותא כדאמר לעיל אלא אפי' בגנב ישראל אין רגילות להתייאש מספרים דסוף יבאו ליד ישראל דאין גנבים מוכרין אותן רק לישראל ולסוף חוזרין לבעלים ובכלים נמי מיירי לפני יאוש ואפילו לרבנן נמי דאמרי סתם גניבה יאוש בעלים הוא מיירי כגון שהבעלים רודפין אחריו וידוע שלא נתייאשו מהן מעולם מ''מ נוטל מה שנתן מפני תקנת השוק כדאמר בגמרא וא''ת בלא תקנה יטול מה שנתן דמצי אמר להציל נתכוונתי ולהשיב אבידה וי''ל דמיירי שהיה יכול לתבוע מבני אדם שלנו בתוך ביתו אפילו לא היה זה קונה אותם ועי''ל דלא שייך למימר הכי כלל שהרי הלוקח טוען שקנה מאדם אחר נאמן ולא מאותם שלנו בתוך ביתו כדקתני סיפא שאני אומר מכרן לאחר ולקחן זה ממנו והא דלא קאמר שאני אומר שהוא מכרן לו משום שאין הלוקח טוען שזה מכרן ומה שמקש' אמאי נאמן לומר לקוחין הן בידי והלא ספרים עשויין להשאיל ולהשכיר מפורש בסוף המקבל (ב''מ דף קטז. ושם): דקאמרי הללו כליו של פלוני. כלומר כשיצא הקול אומרים אלו כליו וספריו של פלוני שבני אדם הללו נושאין והן מכירין שהם חדשים: (תוספות)

דף קטו - א

לא צריך לאהדורי עליה כולי האי ודלמא איצטריך ליה זוזי וזבין אמר רב אשי הרי יצא לו שם גניבה בעיר: איתמר גנב ומכר ואח''כ הוכר הגנב רב משמיה דרבי חייא אמר הדין עם הראשון ר' יוחנן משמיה דרבי ינאי אמר הדין עם השני אמר רב יוסף לא פליגי כאן לפני יאוש הדין עם השני כאן לאחר יאוש הדין עם הראשון ותרוייהו אית להו דרב חסדא א''ל אביי ולא פליגי הא מתנות כהונה כלפני יאוש דמי ופליגי דתנן אמר לו מכור לי מעיה של פרה והיו בהן מתנות נותנן לכהן ואינו מנכה לו מן הדמים לקח הימנו במשקל נותנו לכהן ומנכה לו מן הדמים ואמר רב לא שנו אלא ששקל לעצמו אבל שקל לו הטבח הדין עם הטבח אימא אף דין עם הטבח מהו דתימא אין מתנות כהונה נגזלות קמ''ל ולאביי דאמר פליגי במאי פליגי בדרב חסדא רב זביד אמר כגון שנתייאשו הבעלים ביד לוקח ולא נתייאשו ביד גנב ובהא פליגי מר סבר יאוש ואח''כ שינוי רשות קני שינוי רשות ואח''כ יאוש לא קני ומ''ס לא שנא רב פפא אמר בגלימא דכ''ע לא פליגי דהדר למריה והכא בעשו בו תקנת השוק קמיפלגי רב משמיה דר' חייא אמר הדין עם הראשון דינא דלוקח דלישקול זוזי מגנב ולא עשו בו תקנת השוק ור' יוחנן משום דר' ינאי אמר הדין עם השני דינא דלוקח דלישקול מבעל הבית ועשו בו תקנת השוק וסבר רב לא עשו בו תקנת השוק והא רב הונא תלמידיה דרב הוה וחנן בישא גנב גלימא וזבנה אתא לקמיה דרב הונא א''ל לההוא גברא זיל שרי עביטך שאני חנן בישא כיון דליכא לאישתלומי מיניה כלא הוכר דמי אמר רבא אם גנב מפורסם הוא לא עשו בו תקנת השוק והא חנן בישא דמפורסם הוה ועשו בו תקנת השוק נהי דמפורסם לבישותא לגניבותא לא מפורסם איתמר גנב ופרע בחובו גנב ופרע בהיקיפו לא עשו בו תקנת השוק דאמרי לא אדעתא דהנהו יהיבת ליה מידי משכנתא שוי מאתן במאה עשו בו תקנת השוק שוה בשוה אמימר אמר לא עשו בו תקנת השוק מר זוטרא אמר עשו בו תקנת השוק (והלכתא עשו בו תקנת השוק) זבינא שוה בשוה עשו בו תקנת השוק שוה מאה במאתן רב ששת אמר לא עשו בו תקנת השוק רבא אמר עשו בו תקנת השוק והלכתא בכולהו עשו בו תקנת השוק לבר מגנב ופרע בחובו גנב ופרע בהיקיפו: אבימי בר נאזי חמוה דרבינא הוה מסיק בההוא גברא ארבעה זוזי גנב גלימא אתיא ניהליה אוזפיה ארבעה זוזי אחריני לסוף הוכר הגנב אתא לקמיה דרבינא אמר קמאי גנב ופרע בחובו ולא בעי למיתב ליה ולא מידי הנך ארבעה זוזי אחריני שקול זוזך והדר גלימי מתקיף לה רב כהן ודלמא גלימא בהני זוזי קמאי יהבה ניהליה גנב ופרע בחובו גנב ופרע בהיקיפו וארבעה זוזי בתראי הימוני הימניה כי היכי דהימניה מעיקרא איגלגל מילתא מטא לקמיה דרבי אבהו אמר הלכתא כרב כהן נרשאה גנב ספרא זבניה לפפונאה בתמנן זוזי אזל פפונאה זבניה לבר מחוזאה במאה ועשרין זוזי לסוף הוכר הגנב אמר אביי ליזיל מרי דספרא ויהב ליה לבר מחוזא תמנן זוזי ושקיל ספריה ואזיל בר מחוזאה ושקיל ארבעין מפפונאה מתקיף לה רבא השתא לוקח מגנב עשו בו תקנת השוק לוקח מלוקח מיבעיא אלא אמר רבא ליזיל מריה דספרא ויהיב ליה לבר מחוזאה מאה ועשרין זוזי ושקיל ספריה וליזיל מרי דספרא ולישקול ארבעין מפפונאה ותמנן מנרשאה: מתני' זה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש נסדקה חבית של דבש ושפך זה את יינו והציל את הדבש לתוכו

רש"י לא צריך לאהדורי כולי האי. דנימא ספר פלוני ופלוני: הדין עם הראשון. דינו של בע''ה ותביעתו על הגנב היא ואין הלוקח בעל דינו ואם בא לגבותו הימנו יתן דמים ואע''ג שהוכר הגנב לא אמרינן יחזיר לוקח הכלים בחנם ויפרע מן הגנב: הדין עם השני. דינו של בעל הבית עם הלוקח הוא ויוציא הימנו כליו בחנם: לפני יאוש. לקחו מן הגנב לפני יאוש: דרב חסדא. גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה כו' בריש פירקין והאי נמי אע''ג דיהיב דמי לגנב לגבי האי מיהא גזלן הוא ומיהו היכא דלא הוכר הגנב עבוד ליה רבנן תקנת השוק ליטול מה שנתן אבל היכא דהוכר הגנב עליו להחזיר אחריו: כלפני יאוש דמי. דכהן לא מייאש מינייהו: ופליגי. כלומר ואמר רב הדין עם הראשון: מתנות. קיבה: נותן הלוקח. קיבה לכהן דמסתמא מתנות לא זבין ליה: לא שנו. לקח הימנו במשקל נותנן לכהן דמשמע דהלוקח ע''כ נותנן לכהן והוא יתבע דמים מן המוכר: אלא ששקל. הוא לעצמו: הדין עם הטבח. דינו של כהן וערעורו על הטבח הוא רב לטעמיה דאמר הדין עם הראשון דטבח כגנב ראשון ולוקח הוי שני וקאמר הדין עם הטבח אלמא רב לית ליה דרב חסדא: אינן נגזלות. דאלימא קנייה דידהו דמכח גבוה קאתו ליה וכל היכא דאיתנהו אימא דכהן נינהו ואפילו שקל לו הטבח יגבה הכהן נמי מן הלוקח קמ''ל: פליגי בלפני יאוש ובדרב חסדא. דרב לית ליה דרב חסדא: רב זביד אמר. היכא דלא אייאוש בעלים דכ''ע אית להו דרב חסדא והדין עם השני והכא כגון שנתייאשו כו': לא שנא. דקני לגמרי ואפילו בדמי לא מהדר לו: רב פפא אמר. לעולם בדלפני יאוש פליגי ותרוייהו אית להו דרב חסדא ובגלימא דגניבה כ''ע לא פליגי דהדרא למרה מיד בחנם ואין הלוקח יכול לעכבה על מעותיו וכדרב חסדא והדין עם הראשון דאמר רב לא בדין הבעל הבית קאמר אלא בדינו של לוקח קאמר: תקנת השוק. על שקנאו לוקח בשוק בפרהסיא ולא הבין בו שנגנב עשו לו תקנה שישלם לו בעל הבית מעותיו: ורבי יוחנן סבר עשו תקנה. ונהי דאית לן דרב חסדא ולא מצי לוקח למימר לבעל הבית לאו בעל דברים דידי את מיהו לאחר שישלם הגניבה יתבע מעותיו מבעל הבית ואי קשיא מ''מ דמי שקיל מה לי משום תקנה מה לי משום טענת לאו בעל דברים דידי את נפקא מינה היכא דגזל ובא אחר ואכל בלא דמים דאמרינן כדרב חסדא ואם השני נוח לו מן הראשון גובה הימנו: שרי עביטך. התר משכונך כלומר פדה משכונך שבידו: חוב. מלוה: הקף. לחנוני: לאו אדעתא. דהאי גניבה יהבתה ליה זוזי דמקמי הכא אוזפת ליה: משכנתא שוה בשוה. אין דרך לעשות כן להלוות על המשכון כל שויו הלכך לאו אדעתא דהאי משכנתא אוזפיה אלא הימוני הימניה: רב ששת אמר לא עשו. ואפילו ליטול מאה דכי היכי דמאה יתירין מתנה היא מאה דשויה נמי מתנה הוו: ורבא אמר עשו תקנה. אפילו ליטול מאתים דאורחיה למזבין בדמים יקרים: בר מגנב ופרע בחובו ובהיקיפו. דלא יהיב זוזי אהאי חפץ: הלכתא כרב כהן. דכיון דהימניה מעיקרא השתא נמי הימניה: נרשאה ופפונאה ובני מחוזאה. על שם מקומן נקראו: מתני' (רש"י)

תוספות אמר ליה אביי הרי מתנות כהונה כלפני יאוש דמי ופליגי. דמשמע ליה לאביי דהדין עם הטבח דוקא וה''נ הדין עם הראשון מכאן קשה על פי' הקונטרס דפרק הזרוע (חולין דף קלד.) ואין להאריך בזה: והלכתא בכולהו עשו בו תקנת השוק. נ''ל דלא קאי אלא אהני דפליגי בהו אמוראי אמימר ומר זוטרא [רבא ורב ששת] דאתו לפסוק כמ''ד עשו בו תקנת השוק אבל אמילתא דרבא דגנב מפורסם דלא פליג עליה שום אמורא לא קאי: (תוספות)

דף קטו - ב

אין לו אלא שכרו ואם אמר אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי חייב ליתן לו שטף נחל חמורו וחמור חבירו שלו יפה מנה ושל חבירו מאתים והניח זה את שלו והציל את של חבירו אין לו אלא שכרו ואם אמר לו אני אציל את שלך ואתה נותן לי את שלי חייב ליתן לו: גמ' ואמאי לימא ליה מהפקירא קא זכינא מי לא תניא הרי שהיה טעון כדי יין וכדי שמן וראה שהן משתברות לא יאמר הרי זה תרומה ומעשר על פירות שיש לי בתוך ביתי ואם אמר לא אמר כלום כדא''ר ירמיה כשעקל בית הבד כרוך עליה ה''נ כשעקל בית הבד כרוך עליה ואם אמר לא אמר כלום והתניא מי שבא בדרך ומעות בידו ואנס כנגדו לא יאמר הרי פירות שיש לי בתוך ביתי מחוללים על מעות הללו ואם אמר דבריו קיימין הכא במאי עסקינן בשיכול להציל אי בשיכול להציל לכתחלה אמאי לא יאמר בשיכול להציל על ידי הדחק וכל היכא דאיכא הפסידא לכתחלה לא יאמר והתניא הרי שהיו לו עשר חביות של טבל טמא וראה אחת מהן שנשברה או שנתגלתה אומר הרי היא תרומת מעשר על תשע חברותיה ובשמן לא יעשה כן מפני הפסד כהן א''ר ירמיה כשעקל בית הבד כרוך עליה בשלמא שנשברה חזיא אלא נתגלתה למאי חזיא וכ''ת חזיא לזילוף והתניא מים שנתגלו הרי זה לא ישפכם ברשות הרבים ולא יגבל בהן את הטיט ולא ירבץ בהן את הבית ולא ישקה מהם את בהמתו ולא בהמת חבירו דעבר לה במסננת כר' נחמיה דתניא מסננת יש בה משום גילוי אמר רבי נחמיה אימתי בזמן שהתחתונה מגולה אבל בזמן שהתחתונה מכוסה אף על פי שהעליונה מגולה אין בה משום גילוי לפי שארס של נחש דומה לספוג וצף ועומד במקומו לאו איתמר עלה א''ר סימון אריב''ל לא שנו אלא שלא טרקו אבל טרקו אסור התם נמי אפשר דמנח מידי אפומא דחביתא דשפי ליה ורבי נחמיה (מטמא אטמא) מי תרמינן והתניא תורמין מן הטמא על הטמא ומן הטהור על הטהור ומן הטהור על הטמא אבל לא מן הטמא על הטהור ר' נחמיה אומר אף מן הטמא על הטמא לא התירו לתרום אלא בשל דמאי הכא נמי בשל דמאי אמר מר ובשמן לא יעשה כן מפני הפסד כהן מאי שנא שמן דראוי להדליק יין נמי ראוי לזילוף וכי תימא זילוף לאו מילתא היא והאמר שמואל משום רבי חייא שותין מלוג בסלע ומזלפין מלוג בשתים הכא במאי עסקינן בחדש והא ראוי לישנו אתי ביה לידי תקלה שמן נמי אתי ביה לידי תקלה דמנח בכלי מאוס יין נמי מנח ליה בכלי מאוס השתא לזילוף קא בעי ליה בכלי מאוס קא מנח ליה ותקלה עצמה תנאי היא דתניא חבית של יין של תרומה שנטמאת בית שמאי אומרים

רש"י אין לו אלא שכרו. שכר כלי ושכר פעולה: גמ' ולימא ליה מהפקירא זכינא. דבש שלך היה הולך כולו לאיבוד והריני כמציל מן ההפקר ואמאי אין לו אלא שכרו כוליה דבש לישקול וגבי חמור ליכא למימר הכי דיכול להצילה הוא: משתברות. והכל נשפך ביחד: לא אמר כלום. אלמא כיון דלאיבוד אזל לית בהו זכייה והפקירא הוא: כדאמר ר' ירמיה. לקמן: בעקל. דדובשא כרוך עליה חבית של דבש קשורה בעקל ולא ישפך הכל אלא מנטף מעט מעט וליכא הפקר: הרי פירות. של מעשר שני שיש לי בתוך ביתי מחוללין כו': וכל היכא דאיכא. קצת הפסד וליכא איבוד לגמרי כי הכא דמוקמת לה בשיכול להציל ע''י הדחק ושמא יציל: לכתחלה לא יאמר. בתמיה: הרי שהיו לו. ללוי: עשר חביות של טבל. הטבול לתרומת מעשר והוא טמא דתרומת מעשר דידיה לא חזיא לכהן לשתיה אלא לזלף ולקמיה מוקי לה ביין חדש דלא חזי כולי האי לזלף דלא אלים ריחא ופסידא פורתא הוא דאיכא כמו זה שיכול להציל על ידי הדחק: ה''ג. אומר הרי היא תרומת מעשר על תשע חברותיה: שמן דתרומה טמאה. חזי להדליק וכי מפסיד לה לכהן איכא פסידא טובא: כשעקל בית הבד כרוך עליה. דלא חשיב פסידא כולי האי כגון זה שאין יכול להציל אלא ע''י הדחק: למאי חזיא. ואפ''ה קתני אומר הרי הוא תרומה אלמא להפסד מועט לא חששו: לא ישפכם. שלא יעבור עליהם אדם יחף ויכנס ארס של נחש ברגלו ע''י מכת צרור וימות: (ולא יגבל בהן את הטיט) ולא ישקה בהן לבהמתו. משום סכנת נפשות שמא ישחטנה אחרי כן: מסננת. כלי ע''ג כלי ונותנין השמרים בתוך העליון והוא ככברה והיין מסתנן מאליו: יש בה משום גילוי. צריך לכסות העליון כדי שלא ישתה בו נחש ואף על פי שהיין מסתנן והולך חיישינן שמא יעבור הארס עם היין לתוך הכלי וכ''ש כשהתחתון מגולה: שלא טרקו. בשלא עירבו אדם וכגון הך מסננת שאין איש נוגע בה: אבל טרקו אסור. והכא בהך חבית כי מערה ושדי ליה מחבית למסננת מטריק ומתבלבל הארס עם היין ויוצא דרך המסננת לכלי: דמנח מידי. בגד או שולי כברה על פי חבית ושפי ליה ומסננו בנחת שפי לשון שופך כמו השופה יין (לתמרי) [לחבירו] בבא מציעא (דף ס. ע''ש) רודיי''ר: ורבי נחמיה. ואי ההיא די' חביות רבי נחמיה היא: מי תרמינן. מן הטמא על הטמא: אלא בשל דמאי. הקילו משום דרוב עמי הארץ מעשרין הן וכבר נתעשר: שותין מלוג בסלע ומזלפין מלוג בשתים. לשתיה אם ימצא יין בזול לוג בסלע יקח אבל לזלף יקח אפי' ביוקר הלוג בשתים סלעים דהנאה יתירא היא: תקלה. לשתותן והרי היא טמאה: (רש"י)

תוספות הרי שהיה טעון כדי יין וכדי שמן לא יאמר הרי הן כו'. וא''ת אפי' אין משתבר נמי לא יאמר דאסור לתרום אלא מן המוקף וי''ל דנקט משתברות משום דבעי למיתני סיפא ואם אמר לא אמר כלום א''נ בשבתות וימים טובים איירי שמותר לתרום שלא מן המוקף כדאמר בהאשה רבה (יבמות דף צג:): וכל היכא דאיכא פסידא לכתחלה לא. ל''ג ליה כדפי' הקונט' דהא בברייתא דמייתי נמי אסור לכתחלה היכא דאיכא הפסד כהן דקתני ובשמן לא יעשה וא''כ לעיל נמי דאיכא הפסד כהן שפיר אסור לכתחלה אלא אמאי דקאמר לעיל דאפי' דיעבד לא אמר כלום פריך: אלא נתגלתה למאי חזיא. אבל משמן לא פריך דקתני בשמן לא יעשה אבל התרומה חלה וכי נתגלתה למאי חזיא דאיכא למימר דחזיא להדלקה ומ''מ איכא הפסד כהן כיון שאין יכול להדליק בו כי נתגלתה אלא בטורח כי צריך שלא יגע בשמן כלל ולא בכלי במקום שיש שמן: ולא ישקה מהן לבהמה. פי' בקונטרס שמא ישחטנה ואיכא סכנת נפשות. ואין נראה דאפי' לבהמה טמאה לא ישקה משום בל תשחית כדמשמע בפרק ב' דע''ז (דף ל: ושם) דמוקי התם הא דתניא שמותר להשקות לבהמתו בשונרא שאין קשה לה ופריך א''ה דחבירו נמי ומשני כחיש דידיה נמי כחש הדר בריא מדפריך דידיה נמי כחיש משמע דאסור משום בל תשחית ועוד מדלא מוקי לה בכל בהמה טמאה שאין לחוש שמא ישחטנה משמע דבשאר בהמות טמאות דקשה לה אסור משום בל תשחית ומיהו י''ל דבשאר בהמות טמאות לא בעי לאוקומי משום דאטו בשופטני עסקינן שמשקין לבהמה דבר שמתה על ידן: אימתי בזמן שהתחתונה מגולה. וא''ת א''כ פשיטא דיש בהן משום גילוי דהוי כשאר מגולין וי''ל דס''ד שהנחש ירא לבא מפני הקול שהוא שומע שנופל היין ממסננת לתחתונה כדאמרינן בפ''ב דע''ז (דף ל:) טיף טיף אין בו משום גילוי קמ''ל דכה''ג שרואה היין שנשפך בבת אחת לכלי התחתון אין מתיירא להיות סבור שהוא קול בני אדם אלא סבור שכך מסננין את היין: אתי לידי תקלה. ומסיק אי חיישי' לתקלה תנאי היא והא דאמר בפ''ק דשבת (דף יז: ושם) גבי י''ח דבר גידולי תרומה כתרומה בו ביום גזרו ומפרש התם טעמא משום תרומה טמאה ביד כהן דילמא משהי לה ואתי לידי תקלה והתם ליכא מאן דפליג דכ''ע אית להו י''ח דבר אור''י דשאני התם דפעמים שמשהה אותה ביותר ואין זורעה באותה שנה שאירע שום דבר שלא יזרע בעת הזרע וימתין עד שנה אחרת אבל הכא לעולם יכול הוא (תוספות)

דף קטז - א

תשפך הכל וב''ה אומרים תעשה זילוף אמר ר' ישמעאל ב''ר יוסי אני אכריע בבית תעשה זילוף ובשדה תשפך הכל איכא דאמרי בישן תעשה זילוף ובחדש תשפך הכל אמרו לו אין הכרעה שלישית מכרעת: אם אמר לו אציל את שלך וכו': אמאי ונימא ליה משטה אני בך מי לא תניא הרי שהיה בורח מבית האסורין והיתה מעבורת לפניו אמר לו טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו אלמא אמר ליה משטה אני בך הכא נמי לימא ליה משטה אני בך הא לא דמי אלא לסיפא ואם אמר לו טול דינר זה בשכרך והעבירני נותן לו שכרו משלם מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא אמר רמי בר חמא בצייד השולה דגים מן הים וא''ל אפסדתני כוורי בזוזא: שטף נהר חמורו וחמור חבירו שלו יפה מנה וכו': וצריכא דאי אשמעינן קמייתא התם הוא דכי פירש יהיב ליה דמי כוליה משום דבידים קא פסיד אבל הכא דממילא נימא אין לו אלא שכרו ואי אשמעינן סיפא הכא הוא דבסתמא אין לו אלא שכרו משום דממילא אבל התם דבידים אימא אפילו בסתמא יהיב ליה דמי כולה צריכא בעא מיניה רב כהנא מרב ירד להציל ועלה שלו מאליו מהו א''ל משמיא רחימו עליה כי הא דרב ספרא הוה קא אזיל בשיירתא לוינהו ההוא ארי כל לילא קא שדר ליה חמרא דחד מינייהו וקא אכיל כי מטא זמניה דרב ספרא שדר ליה חמרא ולא אכליה קדים רב ספרא וזכה ביה א''ל רב אחא מדיפתי לרבינא למה ליה למיזכי ביה נהי דכי אפקריה אדעתא דאריה אפקריה אדעתא דכ''ע לא אפקריה א''ל רב ספרא לרווחא דמילתא הוא דעבד בעא מיניה רב מרבי ירד להציל ולא הציל מהו אמר לו וזו שאילה אין לו אלא שכרו איתיביה השוכר את הפועל

רש"י תשפך הכל. כולה ביחד: בשדה תשפך הכל. דאדממטי ליה לגו ביתא אתי ביה לידי תקלה: אין הכרעה שלישית מכרעת. טעם עצמך אתה אומר ולא כדברי אחד מהן ששניהם לא הזכירו בית ושדה והיכי דמי הכרעה כגון אי הוה תני ב''ש בין נטמאת בבית בין בשדה תשפך הכל וב''ה אומרים בין בבית ובין בשדה תעשה זילוף ר''ש אומר נטמא בשדה תשפך הכל בבית תעשה זילוף דטעמא דתרוייהו קמכרע והוו להו לגבי בית תרי ולגבי שדה תרי והלכתא כתרי שאין עומדין דברי יחיד במקום שנים דאחרי רבים להטות כתיב (שמות כג) כי ההוא דקולי מטלניות דבמה מדליקין (שבת דף כט.) אבל הכא דאינהו לא גלו דעתייהו דליהוי שום מידי חילוק בין בית לשדה טעמא דנפשיה קאמר: מעבורת. ספינה רחבה שעוברים בה רוחב הנהר: דאפסדתן כוורי בזוזא. והיינו בשכרו דקתני טול דינר בשכר שאתה מפסיד כאן ותעבירני נותן לו אותו שכר משלם ומתני' נמי הרי הפסידו ניכר: דבידים קא פסיד. שופך את יינו בידים בשבילו: ירד להציל. ע''מ שיתן לו דמי שלו: ועלה שלו מאיליו מהו. מי אמרינן מעיקרא דאפקריה כאבוד דמי ומחייב לו היאך לשלומי והדר זכה ביה מריה מהפקירא או דלמא כיון דסליק סליק: מן שמיא רחימו עליה. ויהיב ליה דמי כאילו מת: לוינהו. נתחבר עמהם ארי והיה משמר בהמותיהם מחיות וליסטים: קדים רב ספרא. קודם שיחזיק בהן אחר שהרי הפקר היה: לרווחא דמילתא. שלא יהא ערעור בדבר: (רש"י)

תוספות לעשות זילוף אחר שיתיישן מעט ועוד יש מתרץ דשאני התם דבההיא גזירה ליכא הפסד כהן דכי היכי דהויא תרומה מעיקרא ה''נ הויא אחר שזורעה ולכך לכ''ע חיישינן לתקלה אבל הכא דאיכא הפסד לגמרי שתשפך הכל איכא מאן דלא חייש לתקלה ולפי' זה קשה דקאמר בפרק כל שעה (פסחים דף לג: ושם) מדליקין בפת ובשמן של תרומה שנטמאה ואמר אביי עלה משמיה דרבי יצחק בר מרתא אמר רב הונא לא שנו אלא פת אבל חיטין לא שמא יבא בהן לידי תקלה ורבי יוחנן אמר אפי' חיטין ומוקמינן לה בשליקתא ומאיסתא מכלל דרב הונא אפילו בשליקתא ומאיסתא לא הוה שרי אלמא משום תקלה מפסדי ליה לכהן לגמרי וי''ל דלא פליגי דרב הונא לא איירי בשליקתא ואיהו נמי שרי בענין זה והשתא ליכא פסידא כיון דיכול לשלקו ולמאסו ולהחזיק בהן: הכרעה שלישית. נראה לר''י עיקר כפ''ה דדעת ג' הוא דתנאי קמאי לא גילו בדעתם שיש שום חילוק בין בית לשדה אבל ההוא דקולי מטלניות דבמה מדליקין (שבת דף כט. ושם ד''ה בין) הויא הכרעה דרבי אליעזר קאמר בין מן המוכן בין שלא מן המוכן טמא רבי יהושע אומר בין מן המוכן כו' טהור ר''ע אומר מן המוכן טמא שלא מן המוכן טהור ובכירה (שם דף לט:) בהדיא חשיב ליה הכרעה אי לאו משום דר''ע תלמיד הוה ועוד דהדר ביה ר''ע לגבי רבי יהושע וההיא דהתם לא ישתטף גופו בין בחמין בין בצונן חשיבא הכרעה דתנאי קמאי גילו בדעתם דשייך לפלוגי בין חמין לצונן אבל הך דשמעתין לא גילו בדעתם חשיב ליה הכרעה שלישית וכן בנזיר פ' כ''ג (דף נג. ושם ד''ה ב''ד) גבי ר''א אומר [זקינים] הראשונים [מקצתן היו] אומרים חצי קב עצמות כו' התם נמי קרי ליה הכרעה שלישית דתנאי קמאי לא גילו בדעתם דשייך לפלוגי בין תרומה לקדשים לנזיר ועושה פסח ובראשית הגז (חולין דף קלה.) גבי ראשית הגז אין נוהג אלא במרובה וכמה מרובה ב''ש אומרים שתים ב''ה אומרים חמש ורבי ישמעאל אומר ארבעה וקרי נמי התם (דף קלז.) לרבי ישמעאל הכרעה שלישית ואותה הכרעה אין חשובה אפילו כדהכא ודנזיר דבהני סבירא ליה למכריע פלגא כמר ופלגא כמר אבל התם לא ס''ל לא כמר ולא כמר והא דפריך בכל הני והא הכרעה שלישית אין הכרעה ה''מ למיפרך תלמיד הוא ואין הלכה כהכרעת תלמיד אבל עדיפא קפריך דלאו הכרעה היא כלל ואור''י הא דתניא בכיצד מברכין (ברכות דף מג:) בש''א מברך על השמן ואח''כ על ההדס וב''ה אומרים מברך על ההדס תחילה וקאמר רשב''ג אני אכריע שמן זכינו לריחו ולסיכתו הדס לא זכינו אלא לריחו הלכך שמן עדיף וקאמר רבי יוחנן בגמרא הלכה כדברי המכריע לא שייכא ההיא הכרעה לשאר הכרעות שהבאתי דלא סבירא ליה פלגא כמר ופלגא כמר אלא דמפרש טעמא דחד מינייהו וס''ל כוותיה לגמרי וכן בכל מקום שאם תנא אחד יסבור כתנא אחר לא יקרא בכך מכריע תדע מדאיצטריך ר' יוחנן עלה למימר הלכה כדברי המכריע אע''ג דאיהו גופיה כבר אמר בכירה (שבת דף לט:) כל מקום שאתה מוצא שנים חלוקים ואחד מכריע הלכה כדברי המכריע ש''מ דודאי לא שייכא לההיא הכרעה דשבת ודהכא ולא קרי ליה הכרעה אלא מפני שהכריע דברי ב''ש על דברי ב''ה. ור''ת פי' הכרעה שלישית דור שלישית כלומר תלמיד אתה ואין זו הכרעה כדאמר ר''ע תלמיד הוה וה''נ הוה מ''ל דור שני דהיינו נמי תלמיד אלא כך היה המעשה ובנזיר (דף נג.) דקרי ליה הגמרא לב''ד של אחרים הכרעה שלישית לישנא דהך ברייתא דהכא נקט וא''ת בפ''ק דפסחים (דף יג.) גבי ר' מאיר אומר אוכלין כל חמש רבי יהודה אומר אוכלים כל כו' ר''ג אומר חולין אוכלין כל ארבע ותרומה כל חמש וקאמר בגמרא ר''ג לאו מכריע הוא דטעמא דנפשיה קאמר ולפי' הקו' ניחא אלא לפי' ר''ת אמאי לא מכריע הוא והא לאו תלמיד הוה וי''ל דלאו מכריע הוא דלא עלייהו קאי שלפניהם היה ופ''ה נראה לר''י עיקר וי''מ הכא טעמא דתשפך משום דריחא מילתא היא ואסור לזלף משום דהוי כשתיה ולא משום חשש תקלה ואין נראה דא''כ לא הוי רבי ישמעאל מכריע אלא טעמא דנפשיה קאמר דקמאי לא איפליגי במיחש לתקלה ואין להקשות לפי' זה לאביי דאית ליה (ע''ז דף סו:) גבי בת תיהא ריחא מילתא היא לימא דאמר כר''מ אמאי לא מייתי נמי התם אפלוגתא דאביי ורבא פלוגתא דב''ש וב''ה דהכא איכא למימר דאביי א''ש כב''ה ומודו בה דריחא מילתא היא ליחשב הנאה והתם לענין איסור הנאת יין נסך איירי ודוקא לענין תרומה טמאה הכא המותרת בהנאה ריחא לאו מילתא ליחשב כשתיה ואע''ג דמייתי התם ההיא דתנור שהסיקו בכמון של תרומה וההיא דהרודה פת חמה והניחה ע''פ חבית של יין של תרומה התם ודאי אי ריחא מילתא ואסור בהנאה יש לנו כמו כן לאסור הפת לאכול לזרים שנקלט מן הכמון או היין של תרומה אבל ריחא לחודיה כגון בת תיהא וזילוף לא הוי כשתיה ומותר בתרומה [וע' תוס' ע''ז סו: ד''ה אמר רבא]: אדעתא דאריה אפקריה כו'. לא דמי להא דאמר באלו מציאות (ב''מ ד' כד.) המציל מן הארי ומן הדוב כו' הרי הוא שלו מפני שהבעלים מתייאשים מהן דהתם ודאי שהארי בא לטרוף כדמשמע המציל מן הארי מתייאש לגמרי אבל הכא הארי היה עמהם והיה מלוה אותם לשמור בהמותיהם מחיות וליסטים רק שהיו נותנים לו לאכול חמור בכל לילה ואפשר שפעמים היה שבע ולא אכיל הלכך אין מפקיר אלא אדעתא דאכיל ליה אריה והא לא אכיל ליה: (תוספות)

דף קטז - ב

להביא כרוב ודורמסקנין לחולה והלך ומצאו שמת או שהבריא נותן לו שכרו משלם א''ל מי דמי התם עביד שליח שליחותיה הכא לא עביד שליח שליחותיה: ת''ר שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס לטורפה מחשבין לפי ממון ואין מחשבין לפי נפשות ואם שכרו תייר ההולך לפניהם מחשבין אף לפי נפשות ולא ישנו ממנהג החמרין רשאין החמרין להתנות שכל מי שיאבד לו חמורו יעמיד לו חמור אחר בכוסיא אין מעמידין שלא בכוסיא מעמידין לו ואם אמר תנו לי ואני אשמור אין שומעין לו פשיטא לא צריכא דאית ליה חמרא אחרינא מהו דתימא הא קא מינטר ליה קמ''ל שאני נטירותא דחד מנטירותא דבי תרי: ת''ר ספינה שהיתה מהלכת בים עמד עליה נחשול לטובעה והקילו ממשאה מחשבין לפי משאוי ואין מחשבין לפי ממון ולא ישנו ממנהג הספנים ורשאין הספנים להתנות שכל מי שאבדה לו ספינה יעמיד לו ספינה אחרת אבדה לו בכוסיא אין מעמידין שלא בכוסיא מעמידין לו ואי פירש למקום שאין הספינות הולכין אין מעמידין פשיטא לא צריכא דבניסן מרחקי חד אשלא ובתשרי מרחקי תרי אשלי וקא אזיל ביומי ניסן למקום תשרי מהו דתימא דוושיה נקיט ואזיל קמ''ל ת''ר שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד גייס וטרפה ועמד אחד מהן והציל הציל לאמצע ואם אמר אני אציל לעצמי הציל לעצמו היכי דמי אי דיכול להציל אפילו סיפא נמי לאמצע ואי דלא יכול להציל אפילו רישא נמי לעצמו אמר רמי בר חמא הכא בשותפין עסקינן וכגון זה שותף חולק שלא לדעת חבירו אמר פליג לא אמר לא פליג רבא אמר הכא בפועלין עסקינן וכרב דאמר רב פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום וכמה דלא הדר ביה כברשותיה דבעל הבית דמי וכי הדר ביה טעמא אחרינא הוא דכתיב {ויקרא כה-נה} כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים רב אשי אמר כשיכול להציל ע''י הדחק גלי דעתיה לעצמו לא גלי דעתיה לאמצע: מתני' הגוזל שדה מחבירו ונטלוה מסיקין אם מכת מדינה היא אומר לו הרי שלך לפניך אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה אחר: גמ' אמר רב נחמן בר יצחק מאן דתני מסיקין לא משתבש ומאן דתני מציקין לא משתבש מאן דתני מציקין לא משתבש דכתיב {דברים כח-נג/נה/נז} במצור ובמצוק ומאן דתני מסיקין לא משתבש דכתיב {דברים כח-מב} יירש הצלצל ומתרגמינן יחסניניה סקאה: אם מחמת הגזלן חייב: היכי דמי אילימא דאנסוה לארעא דידיה ולא אנסוה כולי ארעתא הא מרישא שמעת מינה אם מכת מדינה היא כו' אי לא לא לא צריכא דאחוי אחוויי לישנא אחרינא הב''ע כגון דאנסוה עכו''ם ואמרי ליה אחויי ארעתיה ואחוי ההוא בהדייהו ההוא גברא דאחוי אכריא דחטי דבי ריש גלותא אתא לקמיה דרב נחמן חייביה רב נחמן לשלומי יתיב רב יוסף אחוריה דרב הונא בר חייא ויתיב רב הונא בר חייא קמיה דרב נחמן א''ל רב הונא בר חייא לרב נחמן דינא או קנסא א''ל מתניתין היא דתנן אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה ואוקימנא דאחוי אחוויי בתר דנפק א''ל רב יוסף לרב הונא בר חייא מאי נפקא לך מיניה

רש"י דורמסקנין. פרושים לשון מורי. לשון אחר אדרופיי''ש ועשב הוא הנאכל בשלקות קדירה: לטורפה. לבזזה ונתפשרו עמהן בממון: תייר. מראה להם הדרך: אף לפי נפשות. שטעות הדרך במדבר סכנת נפשות היא: ולא ישנו ממנהג החמרים. שאם נהגו לתייר לפי ממון או לפי נפשות עושין: בכוסיא. בפשיעה: אין שומעין לו. שמא לא יקח החמור והם לא התנו אלא כדי שיקח החמור ויהיה מוסר נפשו לשמור עמהן בלילות מן החיות וליסטים: קא מנטר ליה. ואפילו אם יאמר האחד אני יכול לשמור יפה אבל שנים איני יכול לשמור: קמ''ל. דאמרי ליה לא כ''ש דהשתא מסרת נפשך טפי: מחשבין לפי משוי. אם השליך זה מאה ליטרין זהב ישליך זה מאה ליטרין ברזל: בניסן. שגדל הנהר מהפשרת שלגים ומן הגשמים מרחקים חד אשלא מלא חבל משפת הנהר לתוך המים ובתשרי שהמים חסרים והספינה גוששת אצל שפת הנהר רגילים להתרחק לתוך עומק המים תרי אשלי: ואזל היאך בניסן למקום תשרי. באמצע המים ומתוך שהנהר גדול וחזק נטבעה: הציל לאמצע. כל אחד מכיר את שלו ונוטל: אי שיכולים. בעלים להציל לא אייאוש ואפי' אמר לעצמו גזלן הוא: הכא בשותף. ובין יכולים להציל ובין אין יכולין להציל: וכגון זה. במקום איבוד ממון: שותף חולק. ואפי' לא ירצה חבירו: אמר פליג. ומעכב חלקו את מה שהציל: לא אמר לא פליג. ושפיר עבד דמסר נפשי' אעיסקא דתרוייהו הואיל והוא שותף עמו אורחיה למטרח אכולה עיסקא: בפועל. שהיה שכיר לבעלי ספינה וכשאין יכולין להציל: הדר ביה. וזכי מהפקירא: רב אשי אומר. לעולם באיניש דעלמא וכגון דיכולין להציל ע''י הדחק: אמר לעצמי. ושמעו בעלים ושתקו ולא מסרו עצמן אסח דעתייהו וגלו דאייאוש ולא בעו ממסר נפשייהו ומיהו היכא דיכולין להציל להדיא אפילו שמעו ושתקו לא קני דמסתמא לא אייאוש: מתני' ונטלוה מסיקין. אנסין גזלוה מן הגזלן: מכת מדינה היא. דאנסוה ארעתא דאחריני ודהאיך: ואם מחמת הגזלן. מפרש בגמרא: גמ' צלצל. ארבה גזלן הוא שאוכל תבואות כל אדם: דאחוי אחויי. שלא גזלה הוא עצמו אלא שמע מבית המלך שמבקשין לגזול שדות והראה להם טלו קרקע זו של פלוני: (רש"י)

תוספות להביא כרוב ודורמסקנין לחולה. שכרוהו בשביל החולה יותר ממה שהיה ראוי לשוכרו דהכי משמע לשון נותן לו שכרו משלם וצ''ל דמיירי כגון דליכא למימר משטה אני בך שהוא מפסיד במקום אחר כיוצא בזה: ורשאים החמרים להתנות ביניהם. פירוש רשאים להסיע ממון אם כבר עשו תנאי קודם כמו ורשאין בני העיר להסיע על קצתן דב''ב (דף ח:): יחסנינה סקאה. פי' בקונ' ארבה כמו [ומעלה את] הסקאין דבתענית (דף ו.) שהוא מין ארבה ואין נראה לר''ת דלשון ירושה ואחסנתא משמע דאבני אדם איירי ונטלוה מסיקין נמי איירי בבני אדם ונראה שהאויב קרי סקאה שעולין ומכסין את הארץ כדכתיב (שמות י) . והנה כסה את עין הארץ ועל שם כך נקרא צלצל שמכסה כל הארץ כצל כמו הוי ארץ צלצל כנפים (ישעיה יח) ר''ת ונראה דירושה שייכא שפיר בעופות וחיות כמו וירשוה קאת וקפוד (שם לד): הא מרישא שמעי' מינה. תימה דבכמה מקומות איכא הכי שכופל דבריו וי''ל דדייק מדה''ל למיתני ואם לאו חייב מדקתני ואם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה אחר משמע דמילתא באפי' נפשה היא: לא צריכא דאחוי אחויי. פי' בקונט' שמע מבית המלך שהיו רוצין לגזול לו קרקע והראה להם זה קרקע פלוני אמת הוא כמו שפי' דאפילו בענין זה מחייבים ליה אע''ג שאינו ברור שיטלוה שלא אמרו תחילה הראה לנו ונגזול אלא מעצמו הראה להם דהא ה''נ אמר לקמן (קיז.) ואם הראה מעצמו כמו. שנשא ונתן דמי וי''ס דגרס הכא כגון שאנסוהו עכו''ם ואחוי ארעא ואחוי נמי הא בהדייהו ואין להקשות לפ''ז מדאמר לקמן נאנס פטור דהתם אנסוהו להראות קרקעותיו של פלוני אבל הכא דאנסוהו להראות שלו חייב שלא היה לו להראות אותה שגזל שאין שלו: לא צריכא דאחוי אחויי. וחייב משום דינא דגרמי כדמשמע לקמן בשמעתין דקאמר זיל לגביה ר' שמעון בן אליקים ור' אלעזר בן פדת דדאין דינא דגרמי וחייבוהו ממתניתין ואם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה אחר ותימה לרשב''א דלעיל בהגוזל קמא (דף ק. ושם) לא משכחת דר''מ דאין דינא דגרמי אלא ברייתא דמחיצת הכרם שנפרצה דלא שמעינן דאתא כר''מ אלא מכח ההיא משנה דהמסכך ואמאי לא מייתי התם ממתני' דהכא דמחייבינן בדינא דגרמי ואומר ר''י דלא ניחא ליה לאתויי ממתניתין דהכא דלא קתני בה בהדיא דאחוי אלא מיתורא דמתני' מוקי לה הכי: (תוספות)

דף קיז - א

אי דינא אי קנסא א''ל אי דינא גמרינן מיניה אי קנסא לא גמרינן מיניה ומנא תימרא דמקנסא לא גמרינן דתניא בראשונה היו אומרים המטמא והמנסך חזרו לומר אף המדמע חזרו אין לא חזרו לא מאי טעמא לאו משום דקנסא הוא וקנסא לא גמרינן מיניה לא מעיקרא סברי להפסד מרובה חששו להפסד מועט לא חששו ולבסוף סברי להפסד מועט נמי חששו איני והא תני אבוה דרבי אבין בראשונה היו אומרים המטמא והמדמע חזרו לומר אף המנסך חזרו אין לא חזרו לא מאי טעמא לאו משום דלא גמרינן מקנסא לא מעיקרא סברי כרבי אבין ולבסוף סברי כרבי ירמיה מעיקרא סברי כרבי אבין דאמר רבי אבין זרק חץ מתחילת ארבע ולבסוף ארבע וקרע שיראין בהליכתו פטור שהרי עקירה צורך הנחה היא ומתחייב בנפשו ולבסוף סברי כר' ירמיה דא''ר ירמיה משעת הגבהה קנייה איחייב ליה ממון מתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך רב הונא בר יהודה איקלע לבי אביוני אתא לקמיה דרבא א''ל כלום מעשה בא לידך א''ל ישראל שאנסוהו עובדי כוכבים והראה ממון חבירו בא לידי וחייבתיו א''ל אהדר עובדא למריה דתניא ישראל שאנסוהו עובדי כוכבים והראה ממון חבירו פטור ואם נטל ונתן ביד חייב אמר רבה אם הראה מעצמו כנשא ונתן ביד דמי ההוא גברא דאנסוהו עובדי כוכבים ואחוי אחמרא דרב מרי בריה דרב פנחס בריה דרב חסדא א''ל דרי ואמטי בהדן דרא ואמטי בהדייהו אתא לקמיה דרב אשי פטריניה א''ל רבנן לרב אשי והתניא אם נשא ונתן ביד חייב א''ל הני מילי היכא דלא אוקמיה עילויה מעיקרא אבל היכא דאוקמיה עילויה מעיקרא מיקלי קלייה איתיביה רבי אבהו לרב אשי אמר לו אנס הושיט לי פקיע עמיר זה או אשכול ענבים זה והושיט לו חייב הכא במאי עסקינן כגון דקאי בתרי עברי נהרא דיקא נמי דקתני הושיט ולא תני תן ש''מ: ההוא שותא דהוו מנצו עלה בי תרי האי אמר דידי הוא והאי אמר דידי הוא אזל חד מנייהו ומסרה לפרהגנא דמלכא אמר אביי יכול לומר אנא כי מסרי דידי מסרי א''ל רבא וכל כמיניה אלא אמר רבא משמתינן ליה עד דמייתי ליה וקאי בדינא ההוא גברא דהוה בעי אחוויי אתיבנא דחבריה אתא לקמיה דרב א''ל לא תחוי ולא תחוי א''ל מחוינא ומחוינא יתיב רב כהנא קמיה דרב שמטיה לקועיה מיניה קרי רב עילויה {ישעיה נא-כ} בניך עולפו שכבו בראש כל חוצות כתוא מכמר מה תוא זה כיון שנפל במכמר אין מרחמין עליו אף ממון של ישראל כיון שנפל ביד עובדי כוכבים אין מרחמין עליו א''ל רב כהנא עד האידנא הוו פרסאי דלא קפדי אשפיכות דמים והשתא איכא יוונאי דקפדו אשפיכות דמים ואמרי מרדין מרדין קום סק לארעא דישראל וקביל עלך דלא תקשי לרבי יוחנן שבע שנין אזיל אשכחיה לריש לקיש דיתיב וקא מסיים מתיבתא דיומא לרבנן אמר להו ריש לקיש היכא אמרו ליה אמאי אמר להו האי קושיא והאי קושיא והאי פירוקא והאי פירוקא אמרו ליה לריש לקיש אזל ריש לקיש א''ל לרבי יוחנן ארי עלה מבבל לעיין מר במתיבתא דלמחר למחר אותבוה בדרא קמא קמיה דר' יוחנן אמר שמעתתא ולא אקשי שמעתתא ולא אקשי אנחתיה אחורי שבע דרי עד דאותביה בדרא בתרא א''ל רבי יוחנן לר''ש בן לקיש ארי שאמרת נעשה שועל אמר יהא רעוא דהני שבע דרי להוו חילוף שבע שנין דאמר לי רב קם אכרעיה א''ל נהדר מר ברישא אמר שמעתתא ואקשי אוקמיה בדרא קמא אמר שמעתתא ואקשי ר' יוחנן הוה יתיב אשבע בסתרקי שלפי ליה חדא בסתרקא מתותיה אמר שמעתתא ואקשי ליה עד דשלפי ליה כולהו בסתרקי מתותיה עד דיתיב על ארעא רבי יוחנן גברא סבא הוה ומסרחי גביניה אמר להו דלו לי עיני ואחזייה דלו ליה במכחלתא דכספא חזא דפרטיה שפוותיה סבר אחוך קמחייך ביה חלש דעתיה ונח נפשיה למחר אמר להו רבי יוחנן לרבנן חזיתו לבבלאה היכי עביד אמרו ליה דרכיה הכי על לגבי מערתא חזא דהוה

רש"י אי דינא. הוא שמסור ישלם: גמרינן. מהאי מעשה דרב נחמן לשאר גרמי דנזקין דעלמא: ואי קנסא. הוא דקנסיה רב נחמן משום דרגיל היה בכך לא גמרינן מיניה: המטמא. טהרותיו של חבירו או מנסך יינו של חבירו לע''ז דאע''ג דקמיה מנח ואין הזיקו ניכר משלם: לא חזרו. לא היינו גמרי' מדמע ממנסך: המדמע. ערב חולין בתרומה דהפחית דמי החולין דלא חזו מהשתא אלא להמכר לכהנים: להפסד מרובה. מטמא תרומה הפסד מרובה הוא דתו לא חזיא לאכילה מדמע הפסד מועט הוא דהא מזדבן לכהנים בדמי תרומה: אף המנסך [כו']. לא חזרו לא גמרינן מנסך אע''ג דהפסידו מרובה ממדמע ומטמא דהפסידן מועט לגבי מנסך: זרק חץ. בשבת: עקירה צורך הנחה. דכיון דבין עקירה להנחה קרע נמצא מעשה שבת ומעשה עקירה באין כאחד ולא אמרינן משעת עקירה חייב ממון ומתחייב בנפשו לא הוי עד שעת הנחת חץ והכא נמי הגבהת יין צורך ניסוך הוא ותשלומין וחיוב מיתה דע''ז באין כאחד: לבי אביוני. מקום: נשא ונתן ביד חייב. דהציל עצמו בממון חברו: מעצמו. בלא אונס: דרי ואמטי. שאי והולך עמנו לבית המלך: ה''מ. דאם נשא ונתן ביד חייב: היכא דלא אוקמינהו. העובדי כוכבים על הממון מעיקרא ע''י האונס אלא הלך ונטל ונתנו להם אבל הכא דאוקמינהו על היין קלייה ואההיא שעתא פטור כי אמטי תו דידהו אמטי: פקיע. קשר: חייב. ואע''ג דקאי עכו''ם ע''ג הממון הואיל ונשא ונתן ביד חייב: בתרי עיברי נהרא. עכו''ם מצד זה והעמיר מצד זה דאי לא יהביה נהליה לא מצי אנס למשקליה: שותא. מכמורת לדגים או לחיות: לקועיה. לצואריה שבר מפרקתו: תוא. חיה והוא שור הבר כדמתרגם (דברים יד) תוא וזמר תורבלא תור שור בלא יער: אין מרחמין עליו. ושפיר עבדת דקטלתיה: מסיים מתיבתא דיומא לרבנן. היה מחזר ושונה להם מה שדרש רבי יוחנן אותו היום לפי שר''ל חכם גדול היה ולאחר ששמעו כולן מפי הרב חוזר ומכוונה בידם: בדרא קמא. שבע שורות תלמידים יושבים לפניו זו לפנים מזו: ביסתרקי. תפי''ד בלעז: מסרחי גביניה. גבות עיניו גדולים ומכסין עיניו: פריטא שפתיה. נקרעה שפתו על ידי מכה: (רש"י)

תוספות לאו משום דקנס הוא. והא דמעיקרא לא גזרו על זה כמו על זה למאי דלא מסיק אדעתיה השתא טעמא דהפסד מועט איכא למימר דמעשה אירע במטמא ובמנסך לכך גזרו עליהם בשעת מעשה: כיון שנפל בידי עובדי כוכבים אין מרחמים עליו. כלומר שפיר מיקרי מסור שדבר ברור הוא שיקחו מאחר שהראהו: השתא יווני נינהו כו'. קשה לר''י דבפ''ב דגיטין (דף טז: ושם יז. ד''ה הא) אמר רבה בר בר חנה חלש על לגביה כו' אמר רחמנא או בטולך. וכו' ופריך למימרא דרומאי מעלי מפרסאי אלמא משמע שאז עדיין היו פרסיים בבבל ולכאורה משמע שאותו מעשה היה אחר מעשה שבכאן ואור''י שהשרים והפקידים היו משתנים והיו פעמים מפרסיים ופעמים מיוונים: (תוספות)

דף קיז - ב

הדרא ליה עכנא א''ל עכנא עכנא פתח פומיך ויכנס הרב אצל תלמיד ולא פתח יכנס חבר אצל חבר ולא פתח יכנס תלמיד אצל הרב פתח ליה בעא רחמי ואוקמיה א''ל אי הוה ידענא דדרכיה דמר הכי לא חלשא דעתי השתא ליתי מר בהדן א''ל אי מצית למיבעי רחמי דתו לא שכיבנא אזילנא ואי לא לא אזילנא הואיל וחליף שעתא חליף תייריה אוקמיה שייליה כל ספיקא דהוה ליה ופשטינהו ניהליה היינו דאמר ר' יוחנן דילכון אמרי דילהון היא: ההוא דאחוי אמטכסא דר' אבא יתיב ר' אבהו ור' חנינא בר פפי ור' יצחק נפחא ויתיב ר' אילעא גבייהו סבור לחיוביה מהא דתנן דן את הדין זיכה את החייב וחייב את הזכאי טימא את הטהור וטיהר את הטמא מה שעשה עשוי וישלם מביתו א''ל ר' אילעא הכי אמר רב והוא שנשא ונתן ביד אמרי ליה זיל לגבי דר''ש בן אליקים ורבי אלעזר בן פדת דדייני דינא דגרמי אזל לגבייהו חייבי' ממתני' אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה אחר ואוקימנא דאחוי אחוויי: ההוא גברא דהוה מפקיד ליה כסא דכספא סליקו גנבי עילויה שקלה יהבה להו אתא לקמיה דרבה פטריה א''ל אביי האי מציל עצמו בממון חבירו הוא אלא אמר רב אשי חזינן אי איניש אמיד הוא אדעתא דידיה אתו ואי לא אדעתא דכספא אתו: ההוא גברא דהוה מפקיד גביה ארנקא דפדיון שבויים סליקו גנבי עילויה שקלה יהבה ניהלייהו אתא לקמיה דרבא פטריה א''ל אביי והא מציל עצמו בממון חבירו הוא א''ל אין לך פדיון שבויים גדול מזה: ההוא גברא דאקדים ואסיק חמרא למברא קמי דסליקו אינשי במברא בעי לאטבועי אתא ההוא גברא מלח ליה לחמרא דההוא גברא ושדייה לנהרא וטבע אתא לקמיה דרבה פטריה אמר ליה אביי והא מציל עצמו בממון חבירו הוא א''ל האי מעיקרא רודף הוה רבה לטעמיה דאמר רבה רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו ושיבר את הכלים בין של נרדף בין של כל אדם פטור שהרי מתחייב בנפשו ונרדף ששיבר את הכלים של רודף פטור שלא יהא ממונו חביב עליו מגופו אבל של כל אדם חייב דאסור להציל עצמו בממון חבירו ורודף שהיה רודף אחר רודף להציל ושבר כלים בין של נרדף בין של כל אדם פטור ולא מן הדין אלא שאם אי אתה אומר כן אין לך אדם שמציל את חבירו מן הרודף: מתני' שטפה נהר אומר לו הרי שלך לפניך: גמ' ת''ר הגוזל שדה מחבירו ושטפה נהר חייב להעמיד לו שדה אחר דברי ר' אלעזר וחכ''א אומר לו הרי שלך לפניך במאי קא מיפלגי ר''א דרש ריבויי ומיעוטי {ויקרא ה-כא} וכחש בעמיתו ריבוי בפקדון מיעט {ויקרא ה-כד} כל אשר ישבע עליו לשקר חזר וריבה ריבה ומיעט וריבה ריבה הכל ומאי רבי רבי כל מילי ומאי מיעט מיעט שטרות ורבנן דרשי כללי ופרטי וכחש כלל בפקדון פרט או מכל חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט דבר המיטלטל וגופו ממון אף כל דבר המיטלטל וגופו ממון יצאו קרקעות שאין מטלטלין יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות יצאו שטרות שאע''פ שמטלטלין אין גופן ממון והדתניא הגוזל את הפרה ושטפה נהר חייב להעמיד לו פרה דברי ר' אלעזר וחכמים אומרים אומר לו הרי שלך לפניך התם במאי קמיפלגי אמר רב פפא התם במאי עסקינן כגון שגזל שדה מחבירו והיתה

רש"י הדרא ליה עכנא. נחש גדול עשה עצמו כגלגל ומקיף את פי המערה ונותן זנבו לתוך פיו ואין אדם יכול ליכנס: פתח פיך. הרחיבי פתחיך להסיר זנביך מפיך ועשה פתח ליכנס: אי מצית למבעי רחמי דתו לא שכיבנא. אי אקשינא לך אזלינא בהדך ואעמוד אצלך בבית המדרש: ואי לא הואיל וחליף שעתא. ואתרחיש ניסא חליף ולא אלך עוד עמך שמא תכעוס עלי ואמות עוד פעם אחרת אלא אלך לביתי חי ולא אעמוד עוד אצלך פן אמות פעם אחרת ואית דמפרש הואיל וחליף שעתא וקבלתי צער מיתה לא אקבל עוד פעם אחרת לילך מכאן ובפסחים (דף מט.) מוכח שהלך לביתו דאמר רב כהנא אי לאו דנסיבנא כהנתא לאו אנא גלאי אמרי ליה והא למקום תורה גלית א''ל לאו אנא גלאי כדגלו שאר אינשי שהרי לא בעבור מקום תורה גליתי אלא מאימת מלכות ברחתי אלמא בתר הכי חי הוה ועוד אמרי' בברכות ירושלמי דפגע ביה ההוא גברא אמר ליה מאי עביד בשמיא כלומר שליעג עליו שהיה מת וחיה א''ל גזר דיניה דההוא גברא מחתם ומת ההוא גברא פגע ביה אחרינא אמר ליה הכי נמי ומית אתי לקמיה דר' יוחנן אמר ליה בר איניש דאמיה מבסרא ליה ואנתתיה דאבוה מיקרא כו': תייריה. הקיצו משנתו: א''ל דילכון אמרי. שלכם הייתי אומר תורה של בני א''י היא: דילהון היא. של בני בבל: מטכסא. תכשיט משי: וישלם מביתו. דאדבורא בעלמא חייב: שנשא ונתן ביד. ובכולם מפרש שנשא ונתן ביד באחד דיני ממונות בסנהדרין: אמיד. עשיר: אסיק חמריה למברא. מכניס חמורו לספינה מעבר הנהר והיו בה אנשים: בעא. חמרא לטבועי מעברא: מלח ליה. דחפו לחמור והשליכו למים לשון אחר מלח ליה כמו המלחים (יונה א) התחיל המלח להציל הספינה ודחפו והשליכו: [האי]. בעל החמור רודף הוא להרוג נפשות: ושיבר את הכלים. בין של נרדף בין של כל אדם פטור מלשלם שהרי מתחייב בנפשו הוא ברדיפה זו ואפילו אין הורגו דתנן בפרק בן סורר ומורה ואלו ניתנו להציל בנפשו הרודף אחר חבירו להרגו ונמצא תשלומין וחיוב מיתה באין כאחד: מגופו. שהרי נרדף זה רשאי להרוג את רודפו שנאמר (שמות כב) אם במחתרת ימצא הגנב התורה אמרה אם בא להרגך השכם להרגו: ולא מן הדין. שהרי המציל עצמו בממון חבירו חייב כ''ש מציל אחרים בממון חבירו: שטפה נהר. שהיתה על שפת הנהר והגביה שפתו והמים שוחקים וכורין תחת השפה ומתפשט בתוך השדה: רבי כל מילי. ואפילו קרקעות לשבועה ולהשבון: מיעט שטרות. שאין גופן ממון דיהיב ליה ניירא בעלמא: (רש"י)

תוספות דילכון אמרי דילהון היא. פי' הקונטרס התורה היא של בני בבל וקשה בפרק לולב וערבה (סוכה דף מד. ושם ד''ה והא) גבי הא דקאמר ערבה יסוד נביאים היא ושכחום וחזרו ויסדום ופריך מי א''ר יוחנן הכי והא''ר יוחנן דילכון אמרי דילהון הוא ופירש בקונטרס אלמא לא שכחוה בגולה ומאי פירכא היא וכי מפני שהיו בעלי תורה אין יכול להיות ששכחו תורת ערבה ועוד בכמה דוכתין אמר שכחום וחזרו ויסדום ולא פריך עלה הכי ואור''ת כפר''ח שלתלמידיו מבבל שהיו בפניו היה מדבר וה''ק דילכון אמרי רב כהנא שהיה שלכם אמר שערבה דילהון הוא כלומר מנהג של נביאים ופריך אמאי דקאמר התם לעיל תסתיים דרבי יוחנן דאמר יסוד נביאים היא והאמר ר' יוחנן דילכון אמרי דילהון הוא ולשון דילהון משמע ליה מנהג נביאים ולא יסוד נביאים וכן צ''ל בהמגרש (גיטין פד: ושם ד''ה ר''י) גבי ההיא דא''ר יוחנן דילכון אמר הואיל וקנאתו להתגרש בו שלתלמידיו מבבל היה אומר כן על רב כהנא ובקונט' פי' שם דלחזקיה רבו שהיה חולק שם עליו היה אומר כן ואין נראה [לומר] שבשעה שלמד רב כהנא לפני ר' יוחנן היה רבי יוחנן ראש ישיבה בעוד שרבו חזקיה היה בחיים: [ועיין תוספות מנחות כג: ד''ה כי]: ואי לאו אדעתא דכספא אתו. ואע''ג דאמר לעיל נשא ונתן ביד חייב אור''י דשאני שומר שלדעת כן הפקידוהו שיציל עצמו בו אם יבואו עליו אדעתא דכסא דכספא: אין לך פדיון שבויים גדול מזה. אע''ג דמשמע דהוי אמיד מדלא מפליג כדמפליג לעיל מ''מ הואיל ולא היה לו באותה שעה מה ליתן להם חשיב פדיון שבויים: (תוספות)

דף קיח - א

פרה רבוצה בו ושטפה נהר דר' אלעזר לטעמיה ורבנן לטעמייהו: מתני' הגוזל את חבירו או שהלוה הימנו או שהפקיד לו בישוב לא יחזיר לו במדבר על מנת לצאת במדבר יחזיר לו במדבר: גמ' ורמינהו מלוה משתלמת בכל מקום אבידה ופקדון אין משתלמין אלא במקומן אמר אביי ה''ק מלוה ניתנה ליתבע בכל מקום אבידה ופקדון לא ניתנו ליתבע אלא במקומן: על מנת לצאת במדבר: פשיטא לא צריכא דא''ל ליהוי האי פקדון גבך דאנא למדבר נפיקנא וא''ל איהו אנא למדבר נמי בעינא למיפק אי בעינא לאהדרינהו לך התם מהדרנא לך: מתני' האומר לחבירו גזלתיך הלויתני הפקדת אצלי ואיני יודע אם החזרתי לך אם לא החזרתי לך חייב לשלם אבל אם אמר לו איני יודע אם גזלתיך אם הלויתני אם הפקדת אצלי פטור מלשלם: גמ' איתמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע רב הונא ורב יהודה אמרי חייב ור''נ ור' יוחנן אמרי פטור רב הונא ורב יהודה אמרי חייב ברי ושמא ברי עדיף ר''נ ור' יוחנן אמרי פטור אוקי ממונא בחזקת מריה תנן אבל אם אמר לו איני יודע אם הלויתני פטור ה''ד אילימא דלא קא תבע ליה רישא נמי דלא קא תבע ליה אמאי חייב אלא דקתבע ליה וקתני סיפא פטור מלשלם לא לעולם דלא קא תבע ליה ורישא בבא לצאת ידי שמים איתמר נמי א''ר חייא בר אבא א''ר יוחנן האומר לחבירו מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב בבא לצאת ידי שמים: מתני' הגונב טלה מן העדר והחזירו ומת או נגנב חייב באחריותו לא ידעו בעלים לא בגניבתו ולא בחזירתו ומנו את הצאן ושלימה היא פטור: גמ' אמר רב לדעת צריך דעת שלא לדעת מנין פוטר וכי קתני ומנו את הצאן והיא שלימה אסיפא ושמואל אמר בין לדעת בין שלא לדעת מנין פוטר וכי קתני ומנו והיא שלימה פטור אכולה ורבי יוחנן אומר לדעת מנין פוטר שלא לדעת אפי' מנין נמי לא צריך וכי קתני ומנו את הצאן והיא שלימה ארישא רב חסדא אמר לדעת מנין פוטר שלא לדעת צריך דעת וכי קתני ומנו את הצאן והיא שלימה ארישא אמר רבא

רש"י פרה רבוצה כו'. וגזלן לא משכה והוי כקרקעות ולר''א דאמר שדה נגזלת קונה פרה עמה וחייב לשלם דמטלטלין נקנין אגב קרקע ולרבנן לא קנה שדה ולא פרה שבה: מתני' לא יחזיר לו במדבר. אם אין זה תובעו אין זה יכול לכופו לקבל חובו או פקדונו במדבר דלאו מקום שימור הוא: על מנת לצאת למדבר. קס''ד שאמר לו לוה זה על מנת שנצא למדבר ושם אפרע לך להכי פריך פשיטא והא מתנה בהדיא לקבלו במדבר: גמ' ניתנה ליתבע. אם ירצה מלוה דידו על העליונה: אי בעית לאהדוריה ניהלך התם מהדרנא לך. ואשמועינן תנא דאע''ג דלא תנאי גמור הוא דהא אי בעית קאמר אפ''ה כיון דידע דאיהו נמי למדבר נפיק על כרחו יקבלם: רב הונא ורב יהודה אמרי חייב. לשלם: פטור. ומיהו ישבע כדאמר שאין יודע שחייב לו כלום דלא עדיף שמא מברי דהא א''נ הוה טעין ליה אין לך בידי כלום הוי משביעין ליה שבועת היסת: דקא תבע ליה. וא''ל גזלתני דהוי טענת ברי: לצאת ידי שמים. וכיון דקא מודי דודאי גזליה לא נפיק ידי שמים עד דעביד השבה אבל סיפא הואיל ולא גזלן ידע ולא נגזל ידע ליכא שום טענת ברי לא צריך למיפק ידי שמים: אתמר נמי. דהיכא דבא לצאת ידי שמים אפילו מאן דפטר ליה מדיני אדם מודה דחייב היכא דאיכא קצת טענת ברי הלכך רב הונא דאוקמה רישא בדלא תבע הואיל ואיכא קצת ברי דהא גזלן ידע דגזליה מעיקרא חייב בבא לצאת ידי שמים: מתני' חייב באחריותו. דמכי גנבה קם ליה ברשותיה והשבה דעבד לאו השבה היא עד שמודע להו לבעלים: ומנו את הצאן. אחר שהחזירו והיא שלימה הרי יש כאן דעת בעלים: גמ' לדעת צריך דעת. אם הכירו הבעלים שנגנב מהן טלה צריך שיודיעם כשיחזירנה ואי לא הודע להו אע''ג דמנו את הצאן והיא שלימה עדיין חייב באחריותה דכיון דידע הויא ליה גזילה גמורה ובעינן השבה מעליותא: שלא לדעת. לא הכירו בעלים קודם חזרה שתהא צאנם חסירה כלום ולאחר חזרה מנו את הצאן והיא שלימה פוטר מנין: אסיפא. לא ידעו הבעלים בגניבתו ובחזרתו ומנו את הצאן והיא שלימה פטור אבל ידעו לא מהני מנין: ושמואל אמר בין לדעת בין שלא לדעת מנין פוטר וכי קתני מנו את הצאן אכולה. בין ידעו בין שלא ידעו והכי משמע מתני' הגונב טלה ורישא בשהכירו בה הבעלים וידעו שנגנבה מהן קאי מדקתני סיפא לא ידעו מכלל דרישא בידעו והחזירה ומת חייב באחריותו וכן לא ידעו בגניבתו ובחזירתו נמי חייב אבל מנו את הצאן והיא שלימה פטור בין רישא דידעו בין סיפא דלא ידעו: ור' יוחנן אומר לדעת מנין פוטר שלא לדעת אפילו מנין לא צריך ומנו את הצאן ארישא. והכי קתני הגונב טלה דהיינו ידעו אחרי כן והחזירו חייב באחריותן היכא דלא מנו אבל לא ידעו הבעלים בגניבתו ובחזרתו אפי' אין מנין או שמנו אפילו הואי ידיעה פטור: ורב חסדא אמר לדעת מנין פוטר שלא לדעת צריך להודיעו. אם לא הודיעו אע''ג דמנו חייב ומנו את הצאן ארישא והכי משמע מתני' חייב באחריות בין מנו בין לא מנו אימתי בזמן שלא ידעו בעלים בחזרתו ובגניבתו ואם מנו הנך דרישא את הצאן לאחר חזרה פטור: (רש"י)

תוספות והלה אומר איני יודע. פי' אם הפקיד אצלי אבל איני יודע אם החזרתי לך חייב לכ''ע כמו רישא דמתני' ולסיפא דמתני' הוא דמדמה לה בסמוך: רב נחמן ורבי יוחנן אמרי פטור. וקי''ל כרב נחמן בדיני ופירש בקונטרס דמשביעין אותו שבועת היסת שאין יודע דלא עדיף מאילו היה כופר לגמרי ונראה דסובר בקונטרס כלישנא קמא דרב נחמן דפרק שבועת הדיינין (שבועות מ: ושם מא. ד''ה מאן) דארישא דקתני התם מנה לי בידך אין. לך בידי כלום פטור קאמר רב נחמן ומשביעין אותו . שבועת היסת אבל איכא דמתני לה אסיפא אמנה לי בידך וא''ל הן למחר א''ל תנהו לי נתתיו לך פטור דדוקא בסיפא דאיכא דררא דממונא קאמר ר''נ דמשביעין אותו שבועת היסת אבל ארישא לא וכן נראה הלכה כלשון הראשון דלישנא קמא סתמא דגמרא קאמר אבל לישנא בתרא רב חביבא הוא דמתני לה ובפ''ק דב''מ (דף ה. ושם ד''ה אין) גבי ההוא רעיא מייתי נמי לישנא קמא דר''נ אבל ר''ת אומר דמספק אין לחייבו שבועה היכא דליכא דררא דממונא כיון שיש ב' לשונות ובפ''ק דב''מ (שם) לאו דוקא נקט לישנא קמא דהא התם איכא דררא דממונא דאתו סהדי דאכיל תרי מינייהו ושמע ר''י שר''ת היה מניח לדיינין לחייב היכא דליכא דררא דממונא רק שהוא לא היה רוצה לדון כן היכא דמודה שחייב לו אלא שטוען לו פרעתי ראה ר''י ר''ת לחייב שבועה אע''ג דליכא עדים בההיא הודאה והיה יכול לכפור בשעה שטען שפרעתי ואמר דחשיב שפיר דררא דממונא כמו ההיא דנתתיו לך אע''ג דבהך הודאה יש עדים ולפי פשט הלכה משמע דלמאן דמתני אסיפא חשיב לה דררא דממונא משום דאיכא עדים בהודאה שא''ל אתמול הן ואין יכול עתה לכפור ורב האי גאון פי' כמו כן דלא משביעין ליה היכא דליכא דררא דממונא ומיהו משמתינן ליה על תנאי שיהא בשמתא אם הוא חייב ואינו מודה לו: שלא לדעת מנין נמי לא צריך. והא דאמר ר' אלעזר לעיל בהכונס (ד' נז.) הכל צריכין דעת בעלים חוץ מהשבת אבידה אין צ''ל דפליג . אהא אלא יש לפרש הכל צריכין דעת בעלים היכא דהוי לדעת חוץ מהשבת אבידה שאין צריך אפי' הוי לדעת שידוע שאבדה לו אותה אבידה: (תוספות)

דף קיח - ב

מ''ט דרב חסדא הואיל ואנקטה נגרי ברייתא ומי אמר רבא הכי והאמר רבא האי מאן דחזייה לחבריה דאגבה אימרא מעדרא דידיה ורמא ביה קלא ושדייה ולא ידע אי הדריה אי לא הדריה ומת או נגנב חייב באחריותו מאי לאו אע''ג דמני לא דלא מני ומי אמר רב הכי והאמר רב החזירו לעדר שבמדבר יצא אמר רב חנן בר אבא מודה רב ברקועתא לימא כתנאי הגונב טלה מן העדר וסלע מן הכיס למקום שגנב יחזיר דברי רבי ישמעאל ר''ע אומר צריך דעת בעלים סברוה דכולי עלמא אית להו דרבי יצחק דאמר רבי יצחק אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה מאי לאו בסלע לדעת ובפלוגתא דרב ושמואל (לא) בטלה שלא לדעת ובפלוגתא דרב חסדא ור' יוחנן אמר רב זביד משמיה דרבא בשומר שגנב מרשות בעלים כ''ע לא פליגי כדרב חסדא והכא בשומר שגנב מרשותו שיחזיר למקום שגנב קמיפלגי ר''ע סבר כלתה לו שמירתו ור' ישמעאל סבר לא כלתה לו שמירתו לימא מנין פוטר תנאי היא דתניא הגוזל את חבירו והבליע לו בחשבון תני חדא יצא ותניא אידך לא יצא סברוה דכ''ע אית להו דר' יצחק דאמר אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה מאי לאו בהא קמיפלגי דמ''ד יצא סבר מנין פוטר ומאן דאמר לא יצא סבר מנין אינו פוטר אמרי אי סבירא לן כר' יצחק כ''ע לא פליגי דמנין פוטר אלא בדרבי יצחק קמיפלגי מר אית ליה דר' יצחק ומר לית ליה דר' יצחק ואי בעית אימא דכ''ע אית להו דר' יצחק ולא קשיא הא דמני ורמא ליה בכיסיה והא דמני ורמא לידיה ואיבעית אימא אידי ואידי דמני ורמא בכיסיה הא דאית ליה זוזי אחריני בכיסיה הא דלית ליה זוזי אחריני בכיסיה: מתני' אין לוקחין מן הרועים צמר וחלב וגדיים ולא משומרי פירות עצים ופירות אבל לוקחין מן הנשים כלי צמר ביהודה וכלי פשתן בגליל ועגלים בשרון וכולן שאמרו להטמין אסור ולוקחין ביצים ותרנגולין מכל מקום: גמ' ת''ר אין לוקחין מן הרועים לא עזים ולא גדיים ולא גיזין ולא תלושין של צמר אבל לוקחין מהן תפורין מפני שהן שלהן ולוקחין מהן חלב וגבינה במדבר ולא בישוב ולוקחין מהן ד' וה' צאן ד' וה' גיזין אבל לא שתי צאן ולא שתי גיזין ר''י אומר בייתות לוקחין מהן מדבריות אין לוקחין מהן כללו של דבר כל שהרועה מוכר ובעל הבית מרגיש בו לוקחין מהן אין מרגיש בו אין לוקחין מהן אמר מר לוקחין מהן ד' וה' צאן ד' וה' גיזין השתא יש לומר ארבעה זבנינן חמשה מיבעיא א''ר חסדא ארבעה מתוך חמשה ואיכא דאמרי א''ר חסדא ארבעה מעדר קטן וחמש מעדר גדול הא גופא קשיא אמרת ד' וה' צאן ד' וה' גיזין ד' וה' אין אבל שלש לא אימא סיפא אבל לא שתי צאן הא שלש זבנינן לא קשיא הא בברייתא הא בכחישתא: ר''י אומר בייתות לוקחין מהן מדבריות אין לוקחין מהן כו': איבעיא להו ר''י ארישא קאי ולחומרא או דלמא אסיפא קאי ולקולא ארישא קאי ולחומרא דאמר לוקחין מהן ארבעה וחמשה צאן הני מילי בייתות אבל מדבריות אפילו ארבעה וחמשה לא או דלמא אסיפא קאי ולקולא דאמר אבל לא שתי צאן ולא שתי גיזין הני מילי מדבריות אבל בייתות שתים נמי לוקחין ת''ש דתניא ר''י אומר לוקחין בייתות מהן ואין לוקחין מהן מדבריות ובכל מקום לוקחין מהן ארבעה וחמשה צאן

רש"י מ''ט דרב חסדא. בשלמא טעמא דכולהו ניחא דעדיף להו לדעת משלא לדעת ועוד מתני' ניחא לתרוצי כוותייהו טפי: הואיל ואנקטה נגרי ברייתא. למדה לצאת חוץ ומעתה צריכה שימור יפה וכיון דלא ידעו בעלים לא מזדהרי בה אבל לדעת מנין פוטר שהרי הכירו שנגנבה והחזירה ומעכשיו יזהרו בה: האי מאן דחזייה לחבריה דאגבה אימרא מעדרא דידיה. כדי לגונבה: אע''ג דמני. אלמא לדעת צריך דעת: החזירו לעדר. שיש לו לבעל הבית במדבר יצא ואע''ג דליכא לא לדעת ולא מנין ורב לא סגי ליה בלאו חד מהני: ברקועתא. שהטלה ניכר הוא כשנגנב וניכר הוא לרועה במדבר כשניתוסף על צאנו ואפי' לא מנה: אית להו דרבי יצחק. והבעלים יודעין בגניבתו שמנו והיא חסירה ולאחר חזרה מנו והיא שלימה: מאי לאו בסלע. פליגי לדעת כדפרישית וידעו הבעלים בגניבתו וקאמר רבי ישמעאל מנין פוטר שאדם עשוי למשמש בכיסו ומנה והיא שלימה פטור וכשמואל דאמר לדעת מנין פוטר ור''ע כרב דאמר לדעת צריך דעת: בטלה פליגי שלא לדעת ובפלוגתא דרב חסדא ור' יוחנן. דרבי ישמעאל דאמר למקום שגנב יחזיר כרבי יוחנן דאמר שלא לדעת אפילו מנין לא צריך ור''ע כרב חסדא דאמר שלא לדעת צריך דעת: ה''ג א''ר זביד משמיה דרבא בגונב מרשות בעלים דכ''ע לא פליגי. דסבירא להו כרב חסדא כדמפרש טעמא משום דאנקטה ניגרי ברייתא והכא בשומר שגנב מרשות עצמו עסקינן ובעי למפטר נפשיה מן הבעלים בטענת גניבה או אבידה וכ''ע כרב חסדא דאמר שלא מדעת צריך דעת: ר''ע סבר. כיון שנעשה גנב כלתה שמירתו דתו לא מהימן להו לבעלים דהא ה''ל גונב שלא לדעת צריך דעת ולא אמרינן סגיא בדעת שומר והא איהו ידע בחזירתו: ורבי ישמעאל סבר. עדיין הוא שומר עליו וסגי בדעת דידיה: והבליע לו בחשבון. לאחר זמן לקח הימנו מקח וכשנתן לו דמים הוסיף עליהם מעות הגזילה והבליע בחשבון שהיה בוש לומר הרי גזילתך יצא: אדם עשוי למשמש. ולמנות כמה בכיסו וזה מיד מנה אחריו ומצא יותר מדמי המקח והכיר שהחזיר לו גזילתו: לית ליה דר' יצחק. וליכא מנין: הא. דקתני לא יצא דמני גזלן ורמא לידיה דנגזל הלכך איכא למימר דהשליכו זה לתיבתו ולא מנאן: והא. דקתני יצא דמני גזלן ורמא לכיסיה דנגזל וכיון דאית לן דר' יצחק מנין פוטר: אית ליה זוזי אחריני בכיסיה. ולא ידע כמה: מתני' אין לוקחין מן הרועים. דאיכא למימר שמא גנבו מצאנו של בעל הבית המסור להם: צמר ביהודה ופשתן בגליל. זו היא מלאכת הנשים והן עצמן עושות ומוכרות ולדעת בעליהן הוא: ועגלים. הרועים בשרון ברחבה לעין כל מאחר שמוכרין בפרהסיא לא גנבום. ל''א שרון שם מקום ומקום גידול עגלים הוא ולוקחין עגלים בזול ומגדלין אותן ושלהן הן לשון זה עיקר דתניא במנחות בפרק כל קרבנות (דף פז.) אילים ממואב וכבשים מחברון עגלים משרון: גמ' ולא תלושין. שנתלש הצמר שעל הרחל מעט מעט: תפורים. בגדים תפורים דאי נמי גנבו קננהו בשינוי: חלב וגבינה במדבר. דאין דרך בעלים לילך שם וליטלם והרועה נטלן: אבל לא בישוב. שדרך להביאו לבית בעל הבית: ארבע וחמש צאן. שחסרונן ניכר בעדר ואין יכול לישמט ולומר זאב טרפה: בייתות לוקחין מהן. שהרי בעל הבית יודע מניינם: מרגיש. מבין: ארבע מתוך חמש. אם לא היה לו בעדר אלא חמש צאן ומוכר מהן ארבע מותר ליקח דכולי האי לא גניב מדבר מועט: בברייתא. בריאות עין בעל הבית תמיד עליהן ומרגיש בשלש: כחושות. אין חשובות לו ואין עינו עליהם לפיכך אין מרגיש כלומר אין יודע כשמוכרם זה: ארישא קאי. ארבע וחמש דשרי ת''ק: אסיפא. שתי צאן דקאסר ת''ק: (רש"י)

תוספות מאי לאו בסלע כו' ובטלה שלא לדעת. סתם כיס רגיל להיות לדעת כיון שעשוי למשמש בכיסו וסתם טלה רגיל להיות שלא לדעת להכי נקט בהא לדעת ובהא שלא לדעת: חמש מבעיא. מפורש במס' שבת בפרק במה אשה (דף ס: ושם ד''ה השתא) גבי שמעתא דסנדל המסומר: (תוספות)

דף קיט - א

מדאמר בכל מקום ש''מ אסיפא קאי ולקולא ש''מ: ולא משומרי פירות כו': רב זבין שבישתא מאריסא א''ל אביי והא תנן ולא משומרי פירות עצים ופירות א''ל ה''מ בשומר דלית ליה בגופא דארעא מידי אבל אריס דאית ליה בגוויה אימא מדנפשיה קא מזבין ת''ר שומרי פירות לוקחין מהן כשהן יושבין ומוכרין והסלין לפניהם וטורטני לפניהם וכולן שאמרו הטמן אסור לוקחין מהן מפתח הגינה אבל לא מאחורי הגינה איתמר גזלן מאימת מותר לקנות הימנו רב אמר עד שתהא רוב משלו ושמואל אמר אפילו מיעוט שלו אורי ליה רב יהודה לאדא דיילא כדברי האומר אפילו מיעוט שלו ממון מסור רב הונא ורב יהודה חד אמר מותר לאבדו ביד וח''א אסור לאבדו ביד מ''ד מותר לאבדו ביד לא יהא ממונו חמור מגופו ומ''ד אסור לאבדו דלמא הוה ליה זרעא מעליא וכתיב {איוב כז-יז} יכין רשע וצדיק ילבש: רב חסדא הוה ליה ההוא אריסא דהוה תקיל ויהיב תקיל ושקיל סלקיה קרא אנפשיה {משלי יג-כב} וצפון לצדיק חיל חוטא {איוב כז-ח} כי מה תקות חנף כי יבצע כי ישל אלוה נפשו רב הונא ורב חסדא חד אמר נפשו דנגזל וח''א נפשו של גזלן מ''ד נפשו של נגזל דכתיב {משלי א-יט} כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח מ''ד נפשו של גזלן דכתיב {משלי כב-כב} אל תגזול דל כי דל הוא ואל תדכא עני בשער כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש ואידך נמי הכתיב נפש בעליו יקח מאי בעליו בעליו דהשתא ואידך נמי הכתיב וקבע את קובעיהם נפש מה טעם קאמר מה טעם וקבע את קובעיהם משום דקבעי נפש א''ר יוחנן כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה כאילו נוטל נשמתו ממנו שנאמר כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח ואומר {ירמיה ה-יז} ואכל קצירך ולחמך בניך ובנותיך ואומר {יואל ד-יט} מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי בארצם ואומר {שמואל ב כא-א} אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים מאי ואומר וכ''ת נפש דידיה אבל נפש בניו ובנותיו לא ת''ש בשר בניו ובנותיו וכ''ת הני מילי היכא דלא יהיב דמי אבל היכא דיהיב דמי לא ת''ש מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי (בארצכם) [בארצם] וכ''ת ה''מ היכא דקעביד בידים אבל גרמא לא ת''ש אל שאול ואל בית הדמים [על] אשר המית את הגבעונים וכי היכן מצינו שהרג שאול את הגבעונים אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו מספיקין להן מים ומזון מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן: אבל לוקחין מן הנשים: ת''ר לוקחין מן הנשים כלי צמר ביהודה וכלי פשתן בגליל אבל לא יינות ושמנים וסלתות ולא מן העבדים ולא מן התינוקות אבא שאול אומר מוכרת אשה בארבעה וחמשה דינר כדי לעשות כפה לראשה וכולן שאמרו להטמין אסור גבאי צדקה לוקחין מהן דבר מועט אבל לא דבר מרובה והבדדין לוקחין מהן זיתים במידה ושמן במידה אבל לא זיתים במועט ושמן במועט רשב''ג אומר לוקחין מנשים זיתים במועד בגליל העליון שפעמים אדם בוש למכור על פתח ביתו ונותן לאשתו ומוכרת רבינא איקלע לבי מחוזא אתו נשי דבי מחוזא רמו קמיה כבלי ושירי קביל מינייהו א''ל רבה תוספאה לרבינא והתניא גבאי צדקה מקבלין מהן דבר מועט אבל לא דבר מרובה א''ל הני לבני מחוזא דבר מועט נינהו: מתני' מוכין שהכובס מוציא הרי אלו שלו והסורק מוציא הרי אלו של בעה''ב כובס נוטל ג' חוטין והן שלו יתר מכן הרי אלו של בעה''ב אם היה שחור ע''ג הלבן נוטל את הכל והן שלו החייט ששייר את החוט כדי לתפור בו ומטלית שהיא ג' על ג' הרי אלו של בעה''ב מה שהחרש מוציא במעצד הרי אלו שלו ובכשיל של בעל הבית ואם היה עושה אצל בעה''ב אף הנסרים של בעה''ב: גמ' ת''ר לוקחין מוכין מן הכובס מפני שהן שלו הכובס נוטל שני חוטין העליונים והן שלו

רש"י מדקאמר בכל מקום. לוקחין ארבעה וחמשה אלמא האי דקמפליג בין בייתות למדבריות אשתי צאן פליג ולקולא קאי: שבישתא. חבילי זמורות: שומר שכרו הוא נוטל במעות ואין לו חלק בעצים אבל אריס חולק בזמורות ובעצים וביין: והטורטני. מאזנים גדולים ומוכרין פירות במשקל כדרך התגרים דכיון דמוכרין בפרהסיא לא גנבום: רוב. ממונו משלו בלא גזילה הולכין אחר הרוב ונהנין ממנו: אפילו מיעוט משלו. תלינן ואמרינן האי מידי דיהיב ליה מדידיה הוא: אדא. שם האיש: דיילא. שמש דרבנן: חמיר מגופו. דקיימא לן בפרק שני דע''ז (דף כו:) דמותר לאבד גופו בידים דקתני המינין והמסורות מורידין אותן לבור ולא מעלין: מסור. מלשין המוסר ממון חבירו לאנסים: תקיל ויהיב. לרב חסדא: תקיל ושקיל. לנפשיה מדקדק בחלוקה ואינו מוותר מחלקו כלום לשון אחר מחצה היה נוטל ודרך שאר האריסין ליטול שליש: [קרא אנפשיה]. רב חסדא צדיק והאריס חוטא ונצפן חילו לרב חסדא דסלקו ונטל חלקו: כי ישל אלוה נפשו. משליך הקב''ה נשמתו ומאבד ממנו נשמה אחת: אל תגזל דל כי דל הוא. אע''פ שדל הוא ואין לו מה לגוזלו: אל תדכא עני בשער. מעשר עני ולקט שכחה ופאה המתחלקין בשעריך אל תדכאהו בם: וקבע את קובעיהם נפש. גוזל נפש גוזליהם: בעלים דהשתא. גזלן שנעשה עכשיו בעלים לממון: ואכל קצירך ולחמך. ודומה לך כאוכל בניך ובנותיך לפי שאין לך שוב במה לפרנסם: מחמס בני יהודה. מגזל שעשו מעלה אני עליהם כאילו שפכו דם נקי: המית הגבעונים. כדמפרש לקמיה שהמית כהני נוב שהיו מספקים מים ומזון לגבעונים שהגבעונים היו משמשין למזבח חוטבי עצים ושואבי מים ומעלה עליו כאילו המית הגבעוני': [אבל נפש בניו ובנותיו לא]. הא מאת נפש בעליו יקח לא נפקא לן אלא נפש הגוזל אבל בניו ובנותיו לא נענש גזלן אנפש בני הנגזל: [דלא יהיב דמי]. חמסן יהיב דמי וזה לא היה רוצה למכור: אבל לא יינות ושמנים וסלתות. שדרך האיש למוכרן ואין עושה את אשתו שליח לכך ושמא גנבתו מבעלה: כפה. צעיף ואין הבעל מקפיד: והבדדין. בעלי בית הבד שתגרין הן בשמן לוקחין מן נשיהם זיתים ושמן במדה כלומר דרך מכירה בפרהסיא ודבר מרובה דאין יכולה לגנוב כל זאת ולעשות בצינעא אבל לא במועט דגנבתו ויכולה לעשות בצינעא ולא ירגיש בעלה ל''א במועט במעטן שנטלתן מן המעטן ואין דרך למוכרן כך: בגליל העליון. שהשמן שם ביוקר ומקפיד על דבר מועט: רבינא. גבאי צדקה היה: כבלי. שרשרות זהב: ושירי. צמידין: לבני מחוזא. עשירים הם: מתני' הכובס מוציא. מבגד צמר דבר מועט על ידי שטיפה ואין הבע''ה מקפיד ומן הדין הן שלו והמקפיד לא הוי קפידא: שהסורק מוציא. ע''י הקוצים שקורין קרדונ''ש: סורק. פילונ''ש כך שם האומנות על שם שהוא סורקו בקוצים כעין מסרק: של בעל הבית. שדבר חשוב הוא ולא מחיל: הכובס נוטל ג' חוטין. דרך אורגי בגדי צמר לארוג שלשה חוטין ממין אחר בסוף הבגד והכובס נוטלן ומשוה הבגד ומייפהו: ואם היה החוט שחור. שארגו בבגד לבן רשאי ליטול הכל לפי שהשחור מגנה את הלבן: החייט ששייר מן החוט כדי לתפור בו. ובגמרא מפרש שיעור תפירה: ה''ג ומטלית שהוא ג' על ג'. חייט שהשוה את תפירתו וקיצע הימנה מטלית קטנה שלש אצבעות על שלש אצבעות הרי אלו של בעה''ב: מעצד. דילדיי''ר בלע''ז קטנה ומחליק בה את הנסרים ושפאין שהוא משוה דקין הן טנב''ש בלע''ז: בכשיל. קרדום ומפיל שפאין גסין: אצל בעל הבית. שכיר יום: נסורת. אפי' דק דק היוצא מתחת המקדח שהיא דק מאד של בעל הבית ורישא בקבלן שקיבל לבנות הבית בדמים קצובים: גמ' (רש"י)

תוספות אין פירוש לקטע זה (תוספות)

דף קיט - ב

ולא יטיל בו יותר משלשה חובין ולא יסרוק הבגד לשתיו אלא לערבו ומשויהו לארכו אבל לא לרחבו ואם בא להשוותו עד טפח רשאי אמר מר שני חוטין והאנן תנן שלש לא קשיא הא באלימי והא בקטיני: ולא יסרוק הבגד לשתיו אלא לערבו והתניא איפכא לא קשיא הא בגלימא הא בסרבלא: ולא יטיל בו יותר משלשה חובין בעי רבי ירמיה אמטויי ואתויי חד או דלמא אמטויי ואתויי תרי תיקו: ומשויהו לארכו אבל לא לרחבו והתניא איפכא לא קשיא הא בגלימא הא בהמיוני ת''ר אין לוקחין מן הסורק מוכין מפני שאינו שלו ובמקום שנהגו להיות שלו לוקחין ובכל מקום לוקחין מהן כר מלא מוכין וכסת מלאה מוכין מאי טעמא קננהו בשינוי ת''ר אין לוקחין מגרדי לא אירין ולא נירין ולא פונקלין ולא שיורי פקיעות אבל לוקחין מהן בגד מנומר ערב ושתי טווי ואריג אמרי השתא טווי שקלי ארוג מבעיא מאי אריג תיכי ת''ר אין לוקחין מן הצבע לא אותות ולא דוגמות ולא תלושים של צמר אבל לוקחין מהן בגד צבוע טווי בגדים השתא טווי שקיל בגדים מיבעיא מאי בגדים נמטי ת''ר הנותן עורות לעבדן הקיצועין והתלושין הרי אלו של בעל הבית והעולה ומשטף במים הרי אלו שלו: אם היה שחור [וכו']: א''ר יהודה קצרא שמיה וקצרא שקיל ליה אמר רב יהודה הכל עולין למנין תכלת ויצחק ברי קפיד עלייהו: החייט ששייר (מן) [את] החוט כו': וכמה לתפור אמר רב אסי מלא מחט חוץ למחט איבעיא להו מלא מחט וחוץ למחט כמלא מחט או דלמא מלא מחט וחוץ למחט משהו ת''ש דתניא החייט ששייר את החוט פחות מכדי לתפור בו ומטלית שהיא פחותה משלש על שלש בזמן שבעל הבית מקפיד עליהן הרי אלו של בעל הבית אין בעל הבית מקפיד עליהן הרי אלו שלו אי אמרת בשלמא מלא מחט וחוץ למחט כמלא מחט פחות מכאן חזי לסיכתא אלא אי אמרת מלא מחט וחוץ למחט משהו פחות מכאן למאי חזי אלא ש''מ מלא מחט וחוץ למחט כמלא מחט שמע מינה: מה שהחרש כו': ורמינהי מה שהחרש מוציא במעצד והנפסק במגירה הרי אלו של בעל הבית והיוצא מתחת מקדח ומתחת רהיטני והנגרר במגירה הרי אלו שלו אמר רבא באתרא דתנא דידן איכא תרתי חציני לרבתי קרי לה כשיל ולזוטרתי קרי לה מעצד באתרא דתנא ברא חד הוא דאיכא וקרו לה מעצד: ואם היה עושה אצל כו': ת''ר מסתתי אבנים אין בהם משום גזל מפסגי אילנות מפסגי גפנים מנקפי היגי מנכשי זרעים ועודרי ירקות בזמן שבעה''ב מקפיד עליהם יש בהן משום גזל אין בעל הבית מקפיד עליהן הרי אלו שלו א''ר יהודה כשות וחזיז אין בהם משום גזל באתרא דקפדי יש בהן משום גזל אמר רבינא ומתא מחסיא אתרא דקפדי הוא:

רש"י ולא יטיל בו יותר מג' חובין. דרך הסורקים לתת לולאות של טוי במחט לאורכו של בגד שמותחו בהן כשהוא נסרק וחובטו במקלות וכשנגמר ובולטין אותו מקום הלולאות שנמתח שם משוה אותן ונוטל אותן הקצועים לעצמו כדאמר לקמן ואשמועינן תנא שלא יתפרם לאותן לולאות בחזקה כדי שלא יכול למתחו יותר מדאי אלא ג' חבין יפיינ''ץ בלעז ג' תפירות במחט: ומשויהו. מקום הבליטות שנמתח שם נוטל במספרים: אפילו עד טפח. ליטול ממנו רצועות רחבות טפח: אלימי. גסין שנים: גלימא. טלית העשויה לכל יום וכשהוא סורק לשתיו נוחה ליקרע מהר: סרבלא. עשוי. לכבוד ולנוי וכשהוא סורק לשתיו נאה יותר: גלימא משויהו לארכו. כדפרישית לעיל: המיונא. אינו נראה אלא שני ראשיה התלויין לכך משוה לרחבה ב' ראשיה התלויין: ה''ג אמטויי ואתויי חד או דלמא אמטויי ואתויי תרי. מנהג תופר אומן להוליך ולהביא המחט בבגד קודם שימשוך כל החוט וקא מבעיא ליה הנך ג' חוטין דקתני מי חשיבא הולכה והובאה חד דהוו להו ג' הולכות וג' הובאות א''ד הולכה והובאה תרי חשיב להו: אירין. דרך הגרדי להניח צמר בקנה של ערב כדי שלא יצא הערב מן הקנה לכאן ולכאן והוא של בעה''ב: נירין. ליציי''ץ: פקעיות. לוישיי''ל: פונקלין. טריימ''ש שעושין ליריעות הנארגות מעומד ואין עושין להו קנה כדרך הגרדין: בגד מנומר. כלומר אפילו מנומר בצבעים הרבה אע''פ שרגלים לדבר שגנב הצמר מן בגדים שארג לוקחין מהן דקנינהו בשינוי: טווי אריג. והיינו אירין דאמרן לא יקח אם טלאן הגרדי לוקחין דקנינהו בשינוי: ארוג מבעי. הא ה''ל טווי קודם לאריג: תיכי. שרשרות שרימ''ש דלא טוואן קודם לכן: אותות. כשמביאין לו בגד לצבוע חותך ממנו מעט לפני בעליו לידע אם יקלוט את הצבע ופעמים שמעכבו אצלו ושכחו בעלים: דוגמאות. שמביאין לו הבעלים צמר לצבוע ומביא עמו מעט צמר צבוע ואומר כזה צבע לי: תלושי צמר. שתלש מן הגיזה הצמר מעט מעט: אבל לוקחין ממנו בגד צבוע. דבגד שלם לא גנב ואי נמי גנבו קנייה בשינוי: טווי ובגדים. והנך דוגמאות שטוואן או עשה מהן בגדים לוקחין: השתא טווי שקלינן בגדים מבעיא. הא אין בגדים אא''כ טוואן: נמטי. לבדין פליטר''ש בלע''ז ואין שם טווי: הקיצועין. רונייור''ש בלע''ז שמקצע מן העור סביב: והתלושין. צמר התלוש מן העור: צמר העולה מן שטף המים שלו. דדבר מועט הוא ואפקורי מפקר ליה: קצרא שמיה וקצרא שקיל ליה. הכובס נקרא קצרי בלשון ארמי וקצרא שהוא מקצר מן הבגד איהו שקיל ליה ודידיה הוא: הכל עולין למנין תכלת. אותן שלשה חוטין אם לא קצרן הכובס עולין למדת מלא קשר גודל שצריך להרחיק את תכלת של ציצית משפת הבגד במסכת מנחות (דף מב.): קפיד עלייהו. ונוטלן: מלא המחט. מלא אורך המחט: וחוץ למחט. שכל זמן שאין מן החוט אלא מלא המחט מצומצם אין יכול לתוחבו בבגד: בברייתא גרסינן ומטלית שהיא פחותה מג' על ג': לסיכתא. חבין שפירשנו למעלה: פחות מכאן למאי חזי. הא אין יכול להפוך המחט ולתוחבו: מגירה. שייר''ה בלע''ז וסכין הוא שיש בו פגימות הרבה וקוצצת מהר: הנפסק במגירה. פסקי עצים שהעץ ארוך ופוסקו: מקדח. טרייד''א והיוצא משם דק כעפר: רהיטני. פליינ''א: והנגרר במגירה. דק דק שהיא משרת במקום חתך דק כעפר: חד הוא דאיכא. ורבתי היא ומשרת שפאי גסין: מסתתי אבנים. מרבע אותן ומחליק אותן: מפסגי אילנות. כשיש בהן ענפים יותר מדאי קוצץ אחת מבינתים והיינו פיסוג לשון דילוג והרחבה: ניקוף. שייך בהיגא כמו ונקף סבכי היער בברזל (ישעיה י): היגא. סנה: ומנכשי זרעים. נוטלים ירקות מביניהם: ועודרי ירקות. כשהן תכופות יותר מדאי נוטל אחת מבינתים כדי שיהא מקום להרחיב ולהתפשט: חזיז. שחת של תבואה חטין ושעורין בעודן ירק: מתא מחסיא. מקום בהמות הוא וצריכין למרעה טוב: (רש"י)

תוספות אין פירוש לקטע זה (תוספות)