בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט''א

מסכת שבועות (מ)

 פרק ראשון - שבועות שתים    פרק שני - ידיעות הטומאה    פרק שלישי - שבועות שתים    פרק רביעי - שבועת העדות    פרק חמישי - שבועת הפקדון    פרק שישי - שבועת הדיינין    פרק שביעי - כל הנשבעים    פרק שמיני - ארבעה שומרין  


  פרק ראשון - שבועות שתים
  ב.   ב:   ג.   ג:   ד.   ד:   ה.   ה:   ו.   ו:   ז.   ז:   ח.   ח:   ט.   ט:   י.   י:   יא.   יא:   יב.   יב:   יג.   יג:   יד.

  פרק שני - ידיעות הטומאה
  יד:   טו.   טו:   טז.   טז:   יז.   יז:   יח.   יח:   יט.   יט:

  פרק שלישי - שבועות שתים
  כ.   כ:   כא.   כא:   כב.   כב:   כג.   כג:   כד.   כד:   כה.   כה:   כו.   כו:   כז.   כז:   כח.   כח:   כט.   כט:

  פרק רביעי - שבועת העדות
  ל.   ל:   לא.   לא:   לב.   לב:   לג.   לג:   לד.   לד:   לה.   לה:   לו.   לו:

  פרק חמישי - שבועת הפקדון
  לז.   לז:   לח.   לח:

  פרק שישי - שבועת הדיינין
  לט.   לט:   מ.   מ:   מא.   מא:   מב.   מב:   מג.   מג:   מד.   מד:

  פרק שביעי - כל הנשבעים
  מה.   מה:   מו.   מו:   מז.   מז:   מח.   מח:   מט.

  פרק שמיני - ארבעה שומרין
  מט:




פרק ראשון - שבועות שתים



דף ב - א

מתני' שבועות שתים שהן ארבע ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע יציאות השבת שתים שהן ארבע מראות נגעים שנים שהן ארבעה את שיש בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בינתים הרי זה בעולה ויורד יש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף שעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים תולה עד שיודע לו ויביא בעולה ויורד אין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף שעיר הנעשה בחוץ ויום הכפורים מכפר שנאמר {במדבר כט-יא} מלבד חטאת הכפורים על מה שזה מכפר זה מכפר מה הפנימי אין מכפר אלא על דבר שיש בה ידיעה אף החיצון אין מכפר אלא על דבר שיש בה ידיעה ועל שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרין דברי ר' יהודה ר''ש אומר שעירי הרגלים מכפרין אבל לא שעירי ראשי חדשים ועל מה שעירי ראשי חדשים מכפרין

 רש"י  מתני' שבועות שתים שהן ארבע. בשבועת ביטוי שפתים הכתוב בויקרא אצל קרבן עולה ויורד קאמר כדמפרש בפרק שלישי (דף כ.): שתים. כתיבי בקרא דכתיב (שם) להרע או להיטיב ומפרש במשנה פרק שלישי (דף כה.) אוכל להיטיב לא אוכל להרע שמענה את עצמו וה''ה לכל דבר שהוא הן ולאו להבא דלהרע או להיטיב להבא משמע ובפ''ג (שם) מרבה מן המקרא אף דברים שאין בהן הרעה והטבה ומיהו שתים נינהו ותו לא דבר וחילופו: שהן ד'. יש לרבות מריבוי הכתובים כדמפרש בפ''ג (שם) אף דבר וחילופו לשעבר כגון אכלתי והוא לא אכל או לא אכלתי ואכל: ידיעות הטומאה. חיוב קרבן עולה ויורד מחמת טומאת מקדש וקדשיו הכתובה אצל שבועת ביטוי או נפש כי תגע וגו' וילפינן . בפירקין שאין הכתוב מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו שנכנס בשוגג למקדש אחר טומאה זו או אכל בשר קודש: שתים שהן ארבע. שתים כתיבי דכתיב (ויקרא ה) ונעלם ממנו והוא טמא משמע שנתעלמה ממנו טומאה וע''י אותו העלם אכל קודש הרי אחת או שנכנס למקדש הרי שתים ולפי שאין חייב עליה אלא אם כן ידע בתחלה שנטמא ואח''כ נעלמה ממנו ולאחר מעשה נודע לו שחטא משום הכי קרי לי' ידיעות: שהן ארבע. יש לרבות מן המקרא עוד שני חיובים העלם קודש והעלם מקדש וזכור הוא את הטומאה: יציאות השבת שתים שהן ארבע. הוציא מרשות היחיד לרשות הרבים למדנו מן המקרא שחייב בפרק הזורק במסכת שבת (דף צו:) מויצו משה ויעבירו קול במחנה וגו' . (ומתרגמינן) לא תפיקו מרה''י לרה''ר זהו שתים אחת לעומד בחוץ והושיט ידו לפנים ונטל חפץ והוציאו לחוץ ואחת לעומד בפנים ונטל חפץ ממקומו והוציאו בידו והניחו בחוץ: שהן ארבע. יש ללמוד מאלו שכשם שהקפידה תורה מרשות לרשות בהוצאה כך הקפידה בהכנסה והרי הן שתים אחת לעומד בפנים והושיט ידו לחוץ ונטל חפץ והכניסו ואחת לעומד מבחוץ ונטל חפץ ממקומו והושיטו בפנים והניחו: מראות נגעים. שהמצורע מביא עליהם קרבן לטהרתו שנים כתובין במקרא שאת ובהרת והן חלוקין במראיהן כדמפרש בגמ': שהן ארבעה. יש לרבות תולדה לזו ותולדה לזו כדמפרש בגמ': את שיש בה ידיעה. כוליה אטומאה קאי ובגמרא מפרש אמאי מפרש מילי דטומאה ברישא ויציאות ומראות כל חדא וחדא מפרש במסכת דידה להכי לא פרשינהו בהאי מסכת והאי דתנינהו הכא משום דדמו להדדי בשתים שהן ארבע: ידיעה בתחלה. שידע שנטמא: וידיעה בסוף. משאכל את הקודש בהעלם או נכנס למקדש ויצא ונודע לו שבטומאה אכל או בטומאה נכנס: והעלם בינתים. כשאכל את הקודש נעלמה ממנו טומאה או קודש וכן הנכנס למקדש נעלמה ממנו טומאה או מקדש: הרי זה. בקרבן המפורש באותה פרשה לעשיר חטאת בהמה ולעני עוף ולדל שבדלים עשירית האיפה והיא מנחת חוטא האמורה בכל מקום וזהו לשון עולה ויורד לעשיר עולה ולעני יורד ובגמרא מפרש מנא ליה דבידיעה בתחלה ובסוף והעלם בינתים כתיב: שעיר הנעשה בפנים. שלשה שעירים נעשין לצבור ביוה''כ אחד מתן דמו לפנים וחבירו משתלח לעזאזל כמה שכתוב באחרי מות ואחד קרב במזבח החיצון במוספין והוא כתוב בפרשת פינחס עם שאר כל מוספי המועדות: תולה. להגין עליו מן היסורין שאע''פ שאינו יודע שחטא יש לו לדאג שכל השוגגין צריכים כפרה לכשידעו אלמא קודם ידיעה ענושים הן: עד שיודע לו. שאכל קודש בטומאה: אין בה ידיעה בתחלה. שלא ידע בטומאה מימיו זה לא יבא לכלל קרבן עוד לעולם שהרי אין קרבן בא אלא על שיש בו ידיעה בתחלה: שעיר הנעשה בחוץ ויום הכפורים מכפר. ויום הכפורים הוא עצמו מועיל עם הקרבנות שנאמר (ויקרא כג) כי יום כפורים הוא: שנאמר. בשעיר הנעשה בחוץ ושעיר חטאת אחד מלבד חטאת הכפורים והוא שעיר הנעשה בפנים הקישם לך הכתוב ללמד שעל מה שזה מכפר זה מכפר: מה פנימי אינו מכפר אלא על דבר שיש בו ידיעה. בתחלה דהכי ילפינן בהדיא בגמ' דאינו תולה אלא על דבר שיש בו ידיעה בתחלה: אף חיצון אינו מכפר אלא על דבר שיש בו ידיעה. מאי נינהו ידיעה בסוף ולא בתחלה דלא אתא לכלל קרבן ומכפר זה כפרה גמורה בלא תלייה וא''ת כיון שהוקשו יכפרו שניהם על שיש בו ידיעה בתחלה ונ''מ לטומאה שאירעה בין זה לזה הא פריך בגמ' (דף ח:) ומשני לה: שעירי הרגלים. בכל הרגלים נאמר שעירי חטאת ובגמ' מפרש מנא ליה דאשאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף מכפר: ר''ש אומר שעירי הרגלים מכפרים. עליה אבל לא שעירי ראשי חדשים: (רש"י)

 תוספות  מתני' שבועות. הא דלא פתח הא. מסכת כל כינויי שבועות כשבועות כדפתח נדרים ונזיר משום דתנא ממכות קא סליק כדמפרש בגמרא הוצרך לפתוח בשתים שהן ארבע והואיל ולא מצי פתח בכינוי תו לא חש לשנות אח''כ וא''ת אמאי לא תני ידיעות ברישא דהא בקרא כתיב ברישא או נפש אשר תגע וגו' והדר או נפש כי תשבע וגו' וי''ל דשבועות הוא עיקר המסכת דבסדר ישועות קאי ואגב שבועות תני ידיעות משום דגבי הדדי כתיבן כדמפרש בגמרא א''נ משום דמילי דשבועות כתיבי בקרא ברישא ונפש כי תחטא וגו' (ויקרא ה) והוא עד דהיינו שבועת העדות והאי דלא פתח בשבועת העדות משום דלית בהו שתים שהן ארבע: ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע. תימה דהעלמות הו''ל למיתני דהיא עיקר מילתא העלם טומאה דקודש ומקדש והעלם קודש ומקדש וי''ל דניחא ליה למנקט לשון ידיעה מטעמא דמפורש בפ''ב (דף יד:) ידיעות קמייתא דליתנהו בכל התורה כולה קא חשיב א''נ לאידך לישנא דידיעות בתרייתא דאתיין לידי קרבן קא חשיב ולהך לישנא הא דלא תני נמי ידיעות השבת משום דניחא ליה למינקט יציאות דבמלאכות גופייהו איכא שתים שהן ארבע אבל הכא לא מצי למינקט הטומאות שתים שהן ד' דליכא אלא תרתי טומאת קודש וטומאת מקדש: יציאות השבת שתים שהן ארבע. בגמ' מפרש שתים הוצאה דעני ודבעל הבית שהן ארבע הכנסה דעני ודבעל הבית ותימה אמאי חשיב דעני ודבעל הבית בתרתי דמה לי עני ומה לי בעל הבית ויש לומר . דאצטריך למתנינהו משום דקס''ד דלא הוי דרך הוצאה אלא כשעומד ברשות היחיד ונטל פירות ויצא לרשות הרבים אבל כי האי גוונא דגופו ברשות היחיד וידו ברשות הרבים או איפכא לאו דרך הוצאה היא ובכי האי גוונא אמר בפ''ק דשבת (דף ג:) ידו של אדם אינה לא כרשות היחיד ולא כרשות הרבים ואיצטריך למיתני תרוייהו דאי תנא חדא לא הוה שמעינן אידך ומהאי טעמא ניחא ליה דלא תני הך הוצאה שלישית כדפרישית ור''ת מפרש דהוצאה מלאכה גרועה היא דמה לי אם מוציא מרשות היחיד לרשות היחיד ומה לי לרשות הרבים לכך הוצרך לפרש כל ענינים דעני ודעשיר ותדע דמלאכה גרועה היא מדאמר בריש הזורק (שבת דף צו: ושם) הוצאה גופא היכא כתיבא ודריש לה מויכלא העם מהביא כו' וקאמר אשכחנא הוצאה הכנסה מנלן סברא היא מה לי אפוקי מה לי עיולי ולשאר אבות לא בעינא קרא אלא מחייבינן כל דהוו במשכן והוצאה היתה במשכן כדאמר בפרק במה טומנין (שם דף מט:) הם הורידו קרשים מעגלה לקרקע ואתם אל תוציאו הם העלו קרשים לעגלה ואתם אל תכניסו ולשאר תולדות לא חיישינן דלהוו במשכן אלא אאב לחודה אבל תולדות דהוצאה בעי בפרק הזורק (שם דף צו:) או סברא או דלהוו במשכן כגון מכניס וזורק ומעביר ומושיט והיינו משום דמלאכה גרועה היא ואין להאריך כאן יותר: מראות נגעים שנים גרסינן ולא שתים דמראה לשון זכר הוא כדכתיב (שמות ג) את המראה הגדול הזה ותנן נמי במס' נגעים (פ''א משנה ד) ומייתי לה בהמזבח מקדש (זבחים דף פח: ושם) מראות נגעים רבי דוסא בן הרכינס אומר שלשים וששה עקביא בן מהללאל אומר שבעים ושנים והא דקתני התם טובא משום דחשיב נמי פתיכי אי נמי כייל נגעי בתים ובגדים: (תוספות)


דף ב - ב

על הטהור שאכל את הטמא ר' מאיר אומר כל השעירין כפרתן שוה על טומאת מקדש וקדשיו היה ר''ש אומר שעירי ראשי חדשים מכפרים על הטהור שאכל את הטמא ושל רגלים מכפרין על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף ושל יום הכפורים מכפר על שאין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף אמרו לו מהו שיקרבו זה בזה אמר להן יקרבו אמרו לו הואיל ואין כפרתן שוה היאך קרבין זה בזה אמר להם כולן באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו ר''ש בן יהודה אומר משמו שעירי ראשי חדשים מכפרין על הטהור שאכל את הטמא מוסיף עליהן של רגלים שמכפרין על טהור שאכל את הטמא ועל שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף מוסיף עליהן של יום הכפורים שהן מכפרין על הטהור שאכל את הטמא ועל שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף ועל שאין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף אמרו לו מהו שיקרבו זה בזה אמר להם הן אמרו לו אם כן יהיו של יום הכפורים קרבין בראשי חדשים אבל היאך של ראשי חדשים קרבין ביום הכפורים לכפר כפרה שאינה שלה אמר להם כולן באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו שעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים מכפרין על שאר עבירות שבתורה הקלות והחמורות הזדונות והשגגות הודע ולא הודע עשה ולא תעשה כריתות ומיתות בית דין שעיר המשתלח מכפר אחד ישראלים ואחד כהנים ואחד כהן משוח מה בין ישראלים לכהנים ולכהן משוח אלא שהפר מכפר על הכהנים על טומאת מקדש וקדשיו ר''ש אומר כשם שדם השעיר הנעשה בפנים מכפר על ישראל כך דם הפר מכפר על הכהנים כשם שוידויו של שעיר המשתלח מכפר על ישראל כך וידויו של פר מכפר על הכהנים: גמ' מכדי תנא ממכות סליק מאי שנא דתני שבועות משום דתני חייב על הראש שתים אחת מיכן ואחת מיכן

 רש"י  על טהור שאכל את הטמא. אדם טהור שאכל את הקודש טמא ובגמרא מפרש מנא ליה ואף על פי שאין בה חיוב כרת ניתנה כפרה זו על כך: כל השעירים כפרתן שוה. כל שעירי מוספין בין שעיר הנעשה בחוץ דיום הכפורים בין של רגלים בין של ראשי חדשים כפרתן שוה כולן מכפרים על כל בין על שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה לבסוף בין על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף בין על טהור שאכל את הטמא ונפקא מינה לטומאה שאירעה בין זה לזה אבל שעיר הנעשה בפנים לא נחלקו עליו שאינו מכפר עם אלו ולא אלו תולין את תלייתו כשיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף כדאמר בגמרא (דף ח:): היה ר''ש אומר. האי נקט לה משום דבעי למימר אמרו לו מהו שיקרבו זה בזה אם אבד שעיר שהופרש ליום הכפורים ונתכפרו באחר ונמצא זה ברגל או בראש חדש מהו שיקריב לשם שעירו של יום: היאך יקריבו. והלא כשהופרש לא לכפר על כפרה זו הופרש ורבי מאיר דקאמר להא בשלמא אי אמרינן כולן כפרתן שוה יקרב שהרי כולם כפרה אחת מכפרים אלא לדידך זה הופרש לכפר על שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף היאך יקרב לכפר ברגל על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף או בר''ח לכפר על טהור שאכל את הטמא: כולן באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו. כל דהו וכיון דבכך שוין ואע''פ שכפרותיהן חלוקות יכול הוא ליקרב דהא לכפר על טומאת מקדש וקדשיו הופרש ועל טומאת מקדש וקדשיו הוא קרב: משמו. של ר''ש וסתם ר''ש הוא ר''ש בן יוחאי: ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו. סתמא היא: הודע ולא הודע. בגמ' מפרש לה: אחד ישראל כו'. בגמ' פריך מאי קאמר שבתחלה השוום והדר תני מה בין ישראל לכהנים: אלא שהפר מכפר על הכהנים גרסי' ול''ג שדם הפר: אלא שהפר מכפר על הכהנים. כל ששעיר הפנימי מכפר על ישראל דהיינו תליית יסורין דיש בה ידיעה בתחלה ולא בסוף וזדון טומאת מקדש וקדשיו וכן כפרת שעיר החיצון פרו של כהן הקרב ביוה''כ בפנים כמו שמפורש באחרי מות מכפר על הכהנים כדיליף בגמרא: רבי שמעון אומר וכו'. לחלוק בא על שאומר למעלה אחד כהנים ואחד ישראלים שוין בכפרת שאר עבירות בשעיר המשתלח ואין חלוקין בכפרתן אלא בטומאת מקדש וקדשיו וקאמר ר' שמעון כשם שאתה מודה בדם השעיר הפנימי שמכפר על ישראל כפרתו בלא שום וידוי אלא כפרת הזיות הדם שאין וידוי בשעיר הפנימי אלא במשתלח כך דם הפר מכפר בלא שום וידוי על הכהנים על טומאת מקדש וקדשיו אייתר ליה וידויו של פר במקום וידויו של שעיר המשתלח לכפר על הכהנים בשאר עבירות ואין להם כפרה בשעיר המשתלח: גמ' ממכות סליק. כך סדר המשנה שבועות אחר מכות: על הראש. על הקפת ראש שתים דהא פאת כתיב (ויקרא יט) ופאה לשון סוף וקצה הוא כמו (שמות כז) לפאת ים (שם) לפאת נגב מקום חיבור הגלגולת עם הלחי והן מקום הצדעין: (רש"י)

 תוספות  מכדי תנא ממכות סליק. אע''ג דקיימא לן (ע''ז דף ז.) דבתרי מסכתות אין סדר למשנה ה''מ לענין מחלוקת ואחר כך סתם שרבי לא שנה לתלמידיו המסכתות על הסדר אבל אחר ששנאן סדרן על מכונן בהוייתן זו אחר זו.: חייב על הראש שתים. נראה דאע''ג דעל הזקן אינו חייב אלא בתער כדאמר בפ' בתרא דמכות (דף כא.) דבעי' גילוח שיש בו השחתה בהקפת הראש חייב אף במספרים כעין תער כדמוכח בפ' ג' מינים (נזיר דף מא: ושם) דקאמר אי כתיב ראשו ולא זקנו הוה אמינא תרתי משמע דאתי עשה ודחי לא תעשה ומשמע דהקפת כל הראש שמיה הקפה ואכתי בתער מנלן ולהכי כתיב זקנו ואי לא מחייב בהקפת הראש אלא בתער א''כ שפיר שמעינן מראשו דגילוח מצורע בתער מדאמר רחמנא דעשה דמצורע דחי לאו דהקפה והא דקתני בתוספתא דמכות גבי ראש דאינו חייב עד שיקיפנו בתער איכא למימר מאי תער כעין תער כדאשכחן. פרק ב' נזירים (שם דף נח:) דאמר רב מיקל אדם כל גופו בתער ומפרש התם כעין תער וליכא למימר דהקפת הראש שרי במספרים ונקט בתוספתא דוקא תער לאפוקי מספרים ומ''מ מראשו לא שמעינן דגילוח מצורע בתער כיון דהקפת הראש אסור נמי במלקט ורהיטני דהא ודאי במלקט ורהיטני לא אפשר במצורע דגילוח כתיב ביה וא''כ מראשו ידעינן תער וכרבי אליעזר דאמר בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף כא.) דמלקט ורהיטני נמי גילוח עבדי ליכא לאוקמי' דא''כ מזקנו נמי לא שמעינן תער דהא מלקט ורהיטני הוי גילוח שיש בו השחתה ומיהו מתורת כהנים דקתני יש בראש מה שאין בזקן שהראש אסור במספרים כבתער אין ראיה דבנזיר איירי דקתני התם מה ת''ל ראשו לפי שנאמר תער לא יעבור על ראשו וכו' ואהא מסיק מה ת''ל ראשו מה ת''ל זקנו מפני שיש בראש מה שאין בזקן כו': (תוספות)

 רשב"א  גמרא: מכדי תנא ממכות קא סליק מ"ש דקתני שבועות. כלומר כך סדר המשנה, שבועות אחר מכות, ומאי שנא דסליק (ממחוייבי) [מחייבי] מלקות, ויצא מזה למחוייבי קרבן, כדקתני הרי אלו בעולה ויורד. הקשה הרב ר' יוסף הלוי ן' מיגש ז"ל ומנא ליה דתנא בתר דסליק ממכות תני שבועות, והא קי"ל (ע"ז ז, א) אין סדר למשנה. ותירץ דאפ"ה כל היכא דאיכא לשנויי משני, כלומר דמצא סדר המשנה כן שכתבו שבועות אחר מכות, וכיון דמצא טעם לדבר אפי' אם איתא דאין סדר למשנה קא יהיב טעמא, אבל אילו לא מצא טעם לא היו מדקדקין בה כלל, וזה בודאי נוהג בהרבה מקומות בתלמוד כדברי הרב ז"ל. עוד תירץ דפלוגתא דרב יוסף ורב הונא היא אי כוליה סדר נזיקין חדא מסכתא או לא, רב יוסף אמר דכולה סדר נזיקין חדא מסכתא, ואיפשר דלרב יוסף לאו תלתא בבי בלחוד, אלא כוליה סדרא, ופלוגתייהו בריש פ"ק דע"ז (שם), ובאמת כי דרך הגמ' בכמה מקומות להקשות אליבא דחד תנא או חד אמורא כדרך בשלמא למ"ד אין סדר למשנה אבל למ"ד יש סדר מאי איכא למימר, ולפעמים יקשה כן אפי' אליבא דמאן דלית הלכתא כותיה. והרמב"ן ז"ל תירץ דמשום דכ"ע ידעי דשבועות בסדר נזיקין נשנית לפיכך הקשו מכדי תנא ממכות קא סליק, כלומר מאי אית לך למימר דתנא ממכות קא סליק דדמי לשבועות דליכא בכוליה סדר נזיקין מאי דדמי ליה אלא מכות, דתרוייהו חיובי לאוי תנו ואית בהו מכות, מ"מ מאי שנא דתני שבועות, כלומר דיני שבועות דהיינו שבועות ביטוי בהעלמה לקרבן בשלמא מזיד איכא מכות אבל שבועות שתים שהן ד' מי דמי למכות [הוספת תלמיד רבינו: הוה ליה למימר דין שבועת שוא ושקר שהוא חייבי לאוין והוי דומיא דמכות] ע"כ. ואין הלשון הולם דברי רבינו ז"ל דא"כ לא ה"ל למימר מ"ש דתני שבועות דמשמע (דכלל) [דאכולא] מסכתא שבועות קא קשיא ליה, ואלו לדברי רבינו ז"ל הל"ל אמאי פתח בשבועת ביטוי לקרבן עולה ויורד וכיוצא בזה. ודברי הרב הלוי ז"ל נראה לי עיקר בתירוץ קושיא זו. אלא דאכתי קשיא לי דאפילו את"ל דיש סדר למשנה, מאי קא מקשה מ"ש דתני שבועות בתר מכות אלא מאי ליתני בתר מכות, ומאן דמכוליה סדרא דדמי ליה טפי. ומסתברא לי דטפי ה"ל לאקדומי מכות ובתר הכי ליפתח בסנהדרין דתני בפ"ק (ב, א) מכות בשלשה. (רשב"א)


דף ג - א

ועל הזקן שתים מיכן ושתים מיכן ואחת מלמטה חדא דמיחייב עלה תרתי תנא שבועות שתים שהן ארבע מאי שנא הכא דתני להו לכולהו ומאי שנא גבי יציאות שבת ומראות נגעים דלא קתני להו לכולהו אמרי שבועות וידיעות הטומאה דגבי הדדי כתיבין ודמיין אהדדי בקרבן עולה ויורד תני להו גבי הדדי ואיידי דתנא תרתי תנא כולהו פתח בשבועות ומפרש ידיעות הטומאה איידי דזוטרין מילייהו פסיק שרי להו והדר תני שבועות דנפישן מילייהו שבועות שתים שהן ארבע שתים שאוכל ושלא אוכל שהן ארבע אכלתי ושלא אכלתי ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע שתים ידיעת טומאת קדש וידיעת טומאת מקדש שהן ארבע קדש ומקדש: יציאות שבת שתים שהן ארבע שתים הוצאה דעני והוצאה דבעל הבית שהן ארבע הכנסה דעני והכנסה דבעל הבית מראות נגעים שנים שהן ארבעה שנים שאת ובהרת שהן ארבעה שאת ותולדתה בהרת ותולדתה מני מתניתין לא רבי ישמעאל ולא ר' עקיבא אי רבי ישמעאל האמר אינו חייב אלא על העתיד לבוא אי ר' עקיבא האמר על העלם טומאה הוא חייב ואינו חייב על העלם מקדש איבעית אימא רבי ישמעאל איבעית אימא ר' עקיבא איבעית אימא רבי ישמעאל מהן לחיוב ומהן לפטור ואיבעית אימא רבי עקיבא מהן לחיוב ומהן לפטור לפטור

 רש"י  ועל הזקן שתים. מכל צד ב' צדעים לפי שהלחי רחב כנגד הצדעים ויש לכל דבר רחב קצה לשני צדדין בראשו: וא' מלמטה. בסנטר שהלחיים מחוברין שם והעצם קצר מלמטה בסנטר שקורין מונטו''ן בלע''ז: חדא. אזהרה דמיחייב עליה תרתי היינו דומיא דשתים שהן ארבע: לכולהו. כל ב' שהן ד' שמצא שנאם כאן: ודמיין להדדי בקרבן עולה ויורד. בהא דמיין להדדי ששתיהן עולה ויורד: ומפרש ידיעות. דקתני את שיש בה ידיעה וכו' ופריש כולה מתני' מילי דידיעות טומאה ושבקינהו למלתא דשבועות: דזוטרין מילייהו. שני פרקים אלו הראשונים: שרי להו. מתיר אותן כלומר מתיר התנא עצמו מהן ונפטר מהן תחלה: שבועות שתים וכו'. פרישית לכוליה במתני': ידיעות טומאת קדש. שנעלמה ממנו טומאה ואכל קדש: וידיעות טומאה דמקדש. ידיעות שנעלמה ממנו ידיעת טומאה ונכנס למקדש: ידיעת קדש. שנעלמה ממנו ידיעת קדש וסבור שאין זה קדש ומתחלה ידע: הוצאה דעני. העומד בחוץ: והוצאה דבעל הבית. העומד בפנים: שאת ובהרת. אבל ספחת אינו שם נגע אלא שם תולדה כדמפרש לקמן (דף ו.) בפרקין: אינו חייב. קרבן: אלא על העתיד. דדייק להרע או להיטיב לקמן בפ''ג: ואי רבי עקיבא האמר כו'. במתניתין בפרק שני ומתניתין קתני שהן ארבע: (רש"י)

 תוספות  ועל הזקן שתים מכאן. נראה דמשחית ונשחת שניהם חייבין כמו בהקפת הראש דאמר בפ' ב' נזירים (נזיר דף נז: ושם) אחד המקיף ואחד הניקף במשמע ואע''ג דהתם דריש מדכתיב לא תקיפו לשון רבים וגבי זקן כתיב לא תשחית לשון יחיד הא כתיב נמי בכהנים לא יגלחו לשון רבים וילפינן מהדדי לענין גילוח שיש בו השחתה בפרק ב' נזירים (שם דף נח:) ובג''ש דפאת פאת ילפינן מהדדי בפ''ק דקדושין (דף לה: ושם) ובהדיא תניא בתוספתא [פ''ג] דמכות המשחית פאת זקנו של חבירו שניהם חייבין ואסור לישראל להניח לנכרי להקיף ראשו ולהשחית זקנו דהא אמר רב הונא בפ' ב' נזירים (נזיר דף נז:) המקיף את הקטן חייב וה''ה איפכא דלא מקיש מקיף לניקף. ואע''ג דהתם פליג עליה רב אדא בר אהבה משום דכתיב לא תקיפו אחד המקיף ואחד הניקף משמע ואתקש מקיף לניקף כל היכא דניקף מיחייב מקיף נמי מיחייב ומשמע התם דלרב אדא בר אהבה אפי' איסורא דרבנן ליכא מדקאמר ליה לרב הונא בניך הקטנים לדידך מאן מגלח להו א''ל חובה משמע דלדידיה ניחא דשרי אפי' לאיש אין הלכה כרב אדא דסתמא דהש''ס בפרק א' דבבא מציעא (דף י:) כרב הונא דקאמר איכא בינייהו איש דאמר לאשה תקיף לי קטן דללישנא דתלי בבר חיובא הכא אשה לאו בת חיובא היא מיחייב שולחה משמע דאי מקיף ליה גדול מיחייב ועוד נראה דאפי' רב אדא מחייב היכא דניקף בר חיובא אע''ג דמקיף לאו בר חיובא ולא פטר אלא היכא דניקף לאו בר חיובא הוא מדלא קאמר איש דאמר לקטן או לנכרי אקיף לי גדול והוי נפקותא לרב אדא ויש לדחות משום דלרב הונא דלא מקיש מקיף לניקף לא יניח גדול להקיף עצמו וגם אין להביא ראיה מדאמר ביבמות (דף ה. ושם) דאתי עשה דמצורע ודחי לאו דהקפה מדכתיב ראשו משמע דכ''ע מודו דאסור ע''י אשה ונכרי דאי שרי לרב אדא אמאי דחי הא אפשר לקיים שניהם דיש לדחות דאצטריך קרא למימר דדחי היכא דאין שם אשה ונכרי ואין לומר ימתין עד שימצא אשה או נכרי או קטן מדבעי למימר בפ' שילוח הקן (חולין דף קמא.) דאתי עשה דמצורע ודחי עשה דשילוח הקן ולא אמרינן ימתין עד שימצא אחר אבל יש להביא ראיה מפ' ב' נזירים (נזיר דף נז:) דקאמר ודלמא לאו טמאין אינון וקעביד הקפה ומשני שמואל באשה וקטן ודייק התם דקסבר שמואל דהקפת כל הראש שמה הקפה מדלא אוקי בגדול והשתא אי שרי לרב אדא כי מקיף ליה לאו בר חיובא אכתי תקשי ליה ולוקמה בגדול ויקיפנו לאו בר חיובא דהא שמואל כרב אדא ס''ל מדשרי להקיף באשה וקטן ומשמע דמקיף בר חיובא הוא דלא פירש באשה וקטן ומגלח להו אשה וקטן: חדא דמיחייב עלה תרתי. בהתראה אחת איירי ובגילוח בבת אחת או בזה אחר זה תוך כדי דיבור דלא מ''ל אישתליין דאי בכמה התראות לא הוה פליג ר' אליעזר בפ' בתרא דמכות (דף כ.) דאמר אם נטלן כולן כאחת אינו חייב אלא אחת ואע''ג דהתם מצרכי קרא למחייב על כל קרחה וקרחה ועל כל שריטה ושריטה הכא לא צריך קרא דפאות מחלקות ור' אליעזר לית ליה מחלקות: גבי הדדי כתיבי ודמיין אהדדי. בטעמא דכתיבי גבי הדדי סגי כדאמר במס' נדרים (דף ב:) וא''ת גבי מראות נגעים ליתני כולהו דדמיין אהדדי בקרבן עולה ויורד וי''ל דליתיה בדלי דלות וא''ת מ''מ ליתני במתניתין קודם יציאות שבת כיון דאיתא בדלות ודמי טפי לשבועות וי''ל דהני לכפר והני להכשיר: פתח בשבועות ומפרש ידיעות. וליכא למימר דמינה דסליק מפרש ברישא דהא ממראות נגעים קא סליק: איידי דזוטרן מילייהו. אע''ג דנפישי מילייהו משבועת בטוי דבידיעות איכא תרי פרקי קמאי ומשבועת בטוי ליכא אלא פרק ג' מ''מ מילי דכל שבועות נפישין טפי שבועת בטוי שבועת העדות ושבועת הפקדון ושבועת הדיינין: והדר תני שבועות. אע''ג דלא דמי דידיעות מפרש. מילי דידיעות ברישא והדר תני שתים שהן ארבע ובשבועות מפרש שתים שהן ארבע ברישא: שהן ארבע אכלתי ולא אכלתי. וא''ת ומה דוחקיה לפרושי הכי דהשתא קשיא ליה בסמוך אי ר' ישמעאל האמר אינו חייב כו' לימא שהן ארבע אזרוק ולא אזרוק ונתוקמא מתניתין שפיר כר' ישמעאל וי''ל דבפ''ג (לקמן דף יט:) בהדיא תנן שהן ארבע אכלתי ולא אכלתי וההיא מתניתין קיימא לפרושי מתניתין דהכא ואין להקשות דליתני שתים שהן שמונה אזרוק ולא אזרוק זרקתי ולא זרקתי דלא תני אלא דבר וחילופו כדפירש בקונטרס במתניתין.: אי ר' ישמעאל הא אמר אין חייב כו'. וא''ת תקשי ליה נמי ידיעות דמתניתין בעיא ידיעה בתחלה כדתנן כל שיש בה ידיעה בתחלה כו' ור' ישמעאל לא בעי ידיעה תחלה כדמוכח בפירקין (דף ט.) דקאמר לר' ישמעאל אין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף בר קרבן הוא ואמר נמי בספ''ב (לקמן דף יט:) הא מני ר' ישמעאל היא דלא בעי ידיעה בתחלה וי''ל דמידיעות לא בעי למיפרך דהמ''ל דידיעה דמתני' היינו ידיעת בית רבו ור' ישמעאל סבר לה כרבי דאמר ידיעת בית רבו שמה ידיעה כדאמר בירושלמי ר' ישמעאל כרבי ורבי כר' ישמעאל אע''ג דגמ' דידן פליג אירושלמי וסבר דר' ישמעאל לא בעי ידיעה בתחלה אפי' ידיעת בית רבו מדלא מוקי לקמן דחיצון מכפר אאין בה ידיעה תחלה אפי' ידיעת בית רבו משמע דלעולם בר קרבן הוא אפי' אין בו ידיעה בתחלה כלל וכן משמע בפ''ב (לקמן דף יד: ושם) דבעי ר' ירמיה בן בבל שעלה לא''י ונעלם ממנו מקום מקדש מהו וקאמר אי אליבא דר' ישמעאל הא לא בעי ידיעה בתחלה ומסיק דבעי אליבא דרבי דבעי ידיעת בית רבו משמע דר' ישמעאל לא בעי ידיעה כלל בתחלה מ''מ השתא אי הוי מצי אתיא מתניתין כר' ישמעאל נימא דודאי בעי ר' ישמעאל ידיעת בית רבו אבל לפי האמת דמתניתין אתיא כרבי אמרי' דר' ישמעאל לא בעי ידיעה בתחלה כלל דלא מצינו תנא דסבר דהוי ידיעת בית רבו ידיעה אלא רבי ומיהו מתניתין דפ''ב (שם.) דקאי לפרושי פירקין משמע קצת דבעי ידיעה גמורה דקתני נטמא וידע משמע שהידיעה היא אחר שנטמא דהיא ידיעת הטומאה לאפוקי ידיעת בית רבו דהיא קודם הטומאה ונראה דמידיעות לא מצי למיפרך שהיה יכול לדחוק ולתרץ כדקאמר התם. מקראי לית ליה מגמרא אית ליה: מהן לחיוב מהן לפטור. אהאי שינויא ואשינויא דמלקות ה''מ למיפרך מסיפא דמוכח דמתני' לענין חיוב קרבן וא''ת בשלמא כי מוקי לה כר' ישמעאל דאע''ג דאינו חייב אלא על העתיד מ''מ שפיר תני בהו שהן ארבע הואיל וקעביד איסורא במזיד אבל כי מוקי כר' עקיבא אמאי תני ליה כלל כיון דשוגג הוא ולא מייתי קרבן וי''ל דמ''מ חשיב להו שפיר שהן ארבע הואיל וקעביד איסורא בשוגג: (תוספות)

 רשב"א  אידי דזוטר מיליהו [פסיק] שרי ליה. וא"ת מ"מ מ"ש דפתח בשבועות אדרבה בידיעות הטומאה ה"ל למפתח כיון דפסיק שרי להו. ותו דידיעות הטומאה אקדים קרא בפרשה. י"ל דמשום דעיקר מכלתין שבועות פתח בהו, ועוד דהא שבועת העדות קדמה בפרשה (ויקרא ה, א-ד) ושם שבועה אחת היא, וא"ת א"כ ליקדמיה לשבועת העדות, הא לא אפשר דכיון דממכות קא סליק שבועת העדות לא דמיא ליה כלל. אי ר' ישמעאל קשיא שבועות דאמר אינו חייב אלא על העתיד [לפנינו: אי ר' ישמעאל הא אמר אינו חייב אלא על העתיד לבוא]. איכא למידק דהא אפי' לר' ישמעאל איכא למיתני שהן ארבע, שתים אוכל ולא אוכל דאיכא הרעה והטבה שהן ד' אזרוק ולא אזרוק דמרבה להו אף ר' ישמעאל מדכתיב (ויקרא ה, ד) [לְ]כֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה כדאיתא לקמן בפרק שבועות שתים בתרא (כה, א). וי"ל דכל שלהבא בשתים דקרא הן בין יש בהם הרעה והטבה בין אין בהם, משום דבכולהו קדמה שבועה למעשה וכולהו משום בל יחל, דאלו כל לשעבר קדשם מעשה לשבועה ואזהרתן משום לא תשבעו לשקר והיינו [דאמרינן] דלר"ע אינן אלא כשתים שהן ד', דאם איתא שתים שהן שש הל"ל, דהא לדידיה חייב באכלתי ולא אכלתי ובאזרוק ולא אזרוק כדאיתא בשבועות בתרא (שם) אם ריבה הכתוב לכך ריבה לכך. אי ר' ישמעאל קשיא שבועות ואוקימנא למלקות. ק"ל דהא מתני' ע"כ לאו ר'ישמעאל משום דקשיא ידיעות דאלו תנא דמתני' בעי ידיעה בתחלה ובסוף ואלו לר' ישמעאל לא בעי ידיעה בתחלה כדאי' בהדיא בריש פ' ידיעות הטומאה תניין (יד, ב) וכן בסופו (יט, ב), אח"כ מצאתי שאף בתוס' (ד"ה אי) הקשו כן ותירצו דמידיעות לא בעי לאקשויי דהוה מצי לדחויי דלעולם אית ליה, אלא דמקראי לית ליה מסברא אית ליה כדהוה בעי לדחויי בשילהי פ' ידיעות הטומאה, א"נ דהוה מצי לדחויי דידיעה דמתני' היינו ידיעת בית רבו ור' ישמעאל סבר ליה כר' דאית ליה דידיעת בית רבו שמה ידיעה (לקמן ה, א). הא דאמרינן והא דומיא דנגעים קתני מה התם כולהו לחיובא וכו'. ולא אמר והא דומיא דיציאות שבת קתני מה התם לחיובא, הינו טעמא משום דיציאות שבת דכולהו לחיובא מדתני להו בהדי נגעים ילפי' וכדאי' לקמן (ה, א) ובמקומה בפ"ק דשבת (ב, ב). אבל מלקות חיובי. הק' הראבב"ד אי למלקות היכי קתני ב' שהן ד', דד' איתנהו בה אי אזהרתיה מלא תשבעו והאי אזהרתי' מלא יחל. ותי' דכיון דבדאוריתא לא כתי' בהדיא אלא הנך דלגבי קרבן והן להבא, משום הכי שוינהו אבות להני תרתי, דהא המ"ל דכי היכי דהכא לגבי קרבן מיירי להבא דה"נ מיירי לגבי מלקות. אבל עדיין ק' דהיכי קרי להו אבות ותולדות, דכולהו אבות ננהו דהא בדאורית' כתיבי, ותי' רמב"ן שאין ענין משנה זו אלא לב' שמות שהן ד' אבל לא לאבות ותולדות. קסבר ר' ישמעאל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו. כת' ר"ח ז"ל וה"מ בנשבע מיחייב ר' ישמעאל מלקות בלאו שאין בו מעשה [דלאו שאין בו מעשה] אין לוקין עליו חוץ מנשבע וממיר ומקלל את חברו בשם, דאלת"ה קשיא דר' ישמעאל אדר' ישמעאל הכא אמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו, ובתחלת מכות (ב, ב) קתני בהדיא ר' ישמעאל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו מ"מ לעשות את כל דברי התורה כתי' ע"כ, ומיהו לר' ישמעאל בכל נשבע לוקין ואפי' בלהבא באוכל ולא אכל דמתני', ואע"ג דהאי לא הוי דומיא לשעבר ובהא הוא דלית ליה לר' יוחנן כר' ישמעאל דנשבע לשקר דמרבי' למלקות אדרבא דומיא דשוא דלשעבר אבל לא להבא, ומשום דאתי לאוקומי מתני' דהכא כר' ישמעאל ולמלקות ואפי' באוכל ולא אכל ור' יוחנן לית ליה הכין מ"ה אקשי' מהא סתמא לר' יוחנן דכאיל דהלכה כסתם משנה. מה שכתוב בספרים א"ה קשיא הך דאלו הן הלוקין ל"ג (מעשה) כלל, וכן רש"י מחק אותו מן הספרים, ור"ח ז"ל גם הוא אינו גורס מכל זה כלום, אלא ה"ג קסבר ר' ישמעאל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו, א"ה קשיא דר' יוחנן אדר' יוחנן [דאמר ר' יוחנן] הלכה כסתם משנה, והא"ר יוחנן לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו דאתמר שבועה שאוכל וכו'. (רשב"א)


דף ג - ב

הא דומיא דמראות נגעים קתני מה התם כולהו לחיובא אף הכא נמי כולהו לחיובא לעולם ר' ישמעאל וכי לא מחייב רבי ישמעאל לשעבר קרבן אבל מלקות חיובי מחייב וכדרבא דאמר רבא בפירוש ריבתה תורה שבועת שקר דומיא דשבועת שוא מה שוא לשעבר אף שקר נמי לשעבר בשלמא אכלתי ולא אכלתי כדרבא שלא אוכל ואכל נמי לאו שיש בו מעשה הוא אלא אוכל ולא אכל אמאי לאו שאין בו מעשה הוא קסבר רבי ישמעאל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו אי הכי קשיא דר' יוחנן אדרבי יוחנן דאמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה ואתמר שבועה שאוכל ככר זו היום ועבר היום ולא אכלה ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו אינו לוקה ר' יוחנן אמר אינו לוקה משום דהוה לאו שאין בו מעשה וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו וריש לקיש אמר אינו לוקה התראת ספק היא והתראת ספק לא שמה התראה רבי יוחנן סתמא אחרינא אשכח הי סתמא אילימא האי סתמא דתנן אבל המותיר בטהור והשובר בטמא אינו לוקה את הארבעים בשלמא שובר בטמא דכתיב {שמות יב-מו} ועצם לא תשברו בו בכשר ולא בפסול אבל המותיר בטהור מאי טעמא לאו משום דהוי לאו שאין בו מעשה וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו וממאי דר' יעקב היא דאמר לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו דלמא ר' יהודה היא ומשום דבא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה הא לאו הכי לקי דתניא {שמות יב-י} לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר באש תשרפו בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה לומר שאין לוקין עליו דברי ר' יהודה רבי יעקב אומר לא מן השם הוא זה אלא משום דהוה לאו שאין בו מעשה ולאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו אלא האי סתמא אשכח שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה ואכלה

 רש"י  מה התם כולהו לחיובא. שאף התולדות נגעים הן וכשיטהר מביא עליהן קרבן טהרה: וכי לא מחייב ר' ישמעאל לשעבר קרבן. קאמר ובשוגג אבל מלקות אם הזיד והתרו בו חיובי מיחייב ומתניתין במזיד קמיירי ומלקות: וכדרבא. כלומר וא''ת לאו שאין בו מעשה הוא ואין לוקין עליו על זה לוקין כדרבא דבפ''ג אמרינן שלוקין על שבועת שוא וילפינן מכי לא ינקה ה' ה' הוא דלא ינקה אבל ב''ד מלקין אותו ומנקין אותו ופרכינן עלה אשכחן שבועת שוא והוא נשבע לשנות את הידוע כגון על האיש שהוא אשה ועל האבן שהוא זהב דשוא משמע דבר שאינו של כלום כמו (ישעיה ה) מושכי העון בחבלי השוא שבועת שקר מנא לן שבועה שאינו ניכר אם אמת אם לאו ואמרי' לשוא לשוא ב' פעמים אם אינו ענין לשבועת שוא תנהו ענין לשבועת שקר ואמר רבא התם הך שבועת שקר דקא מרבינן מרבויא דלשוא לשוא לא רבתה תורה אלא לשקר דלשעבר כגון אכלתי או לא אכלתי שמשעה שנשבע יצתה שבועה מפיו לשקר דומיא דשבועת שוא דלהכי אפקה בלשון שוא למימרא דבלשעבר קמיירי מה שוא לשעבר נשבע לשנות את הידוע עבר את שבועה משיצתה מפיו: בשלמא אכלתי ולא אכלתי. כלומר שהן ארבע לא משכחת לה דבשלמא על שתים דלשעבר לקי כדרבא ועל לא אוכל ואכל נמי לקי דלאו שיש בו מעשה הוא דבשעה שאכל עבר על לא תשבעו ואכילה מעשה הוא: אוכל ולא אכל לאו שאין בו מעשה הוא. שמאליו ביושב ואינו אוכל עובר על השבועה ושבועה שאינה לשעבר לא איתרבי מלשוא לשוא ב' פעמים דהא אמרינן דומיא דשבועת שוא ריבתה: קסבר רבי ישמעאל. בכל התורה כולה לאו שאין בו מעשה לוקין עליו ואין צריך לרבות: קשיא. הך דאלו הן הלוקין כו' לא גרסינן ותלמיד טועה שהוקשה לו כתבה בגליון ספרו קשיא לי הך דאלו הן הלוקין וכתבוה סופרים בגמרא והתלמיד טעה שאינה קושיא דההיא לאו רבי ישמעאל גופיה אמרה אלא סוגיא דגמרא פרכה התם דיליף לר' ישמעאל מלקות מאם לא תשמור לעשות את כל דברי וגו' ודריש כל ופרכינן אי הכי לאו שאין בו מעשה נמי ומשנינן לעשות כתיב וקשיא ליה לאותו תלמיד דהוה ליה לשנויי התם אין הכי נמי לר' ישמעאל לוקין אלאו שאין בו מעשה ולאו קושיא היא דהא דאמרינן הכא לר' ישמעאל לוקין לא מיתוקמא דעל כרחך שבקינן להא אורחא בסוף שמעתין ומוקמינן מתני' רבי היא ולקרבן: אי הכי. דמתני' במלקות וסתם לן לאו שאין בו מעשה לוקין עליו קשיא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן: דאמרי תרוייהו אין לוקה. ומ''מ חולקין בטעמו של דבר טעמא דיהיב מר לא יהיב מר ומר לית ליה טעמא דמר ולקמן מפרש פלוגתייהו: סתמא אחרינא אשכח. דאין לוקין על לאו שאין בו מעשה: המותיר בטהור. בפסח טהור וכשר: השובר. את העצם בטמא אינו סופג את הארבעים המותיר בטהור אפילו בטהור וכ''ש בטמא: וממאי. דהאי סתמא רבי יעקב היא דאמר טעמא דהמותיר אינו לוקה משום לאו דאין בו מעשה הוא: אחר לא תעשה. אם תותיר ועברת על לאו באש תשרפנו נתקו הכתוב בעשה זה מעונשן של שאר לאוין לומר זה ענשו ותקנת עבירתו שישרפנו: לא מן השם הוא זה. לא מטעם זה המלקות בטל בו אבל כל עצמו אין בו מלקות לפי שאין בו מעשה: (רש"י)

 תוספות  הא דומיא דמראות נגעים קתני. הא דלא פריך מיציאות השבת משום דיציאות גופייהו לא ידעינן דהוו בכולהו לחיובא אלא מדומיא דמראות נגעים לקמן בפירקין (דף ה.): לעולם כר' ישמעאל. לקמן (דף ד.) מפרש אמאי לא מוקמינן לה נמי כר' עקיבא: אבל לענין מלקות חיובי מיחייב וכדרבא. סוגיא דהכא כרבין דאמר התם (דף כא.) אכלתי ולא אכלתי שקר ואזהרתיה מלא תשבעו בשמי לשקר אוכל ולא אוכל עובר בלא יחל ואיזהו שוא נשבע לשנות את הידוע ואליביה מסקינן בפירוש ריבתה תורה אבל רב דימי אמר התם אכלתי ולא אכלתי שוא ולא צריכנא להאי ריבתה תורה ולדידיה לא מיתוקמא ב' שהן ד' דלא מפרשי טפי הני מהני למלקות ולפי זה למאי דמסיק קסבר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו תימה לר''י דמאי מיפרשי הני טפי מהני ונראה דאף על גב דלענין מלקות כולהו שוין מ''מ שייך שפיר למיתני בהו ב' שהן ד' משום דבשתים קרבן נמי אית בהו אע''ג דמתניתין לא איירי אלא במלקות וריצב''א פי' דסוגיא זו כרבין כדפי' ולדידיה מיפרשי טפי אוכל ולא אוכל מאכלתי ולא אכלתי דפשטי' דלא תשבעו משמע להבא כדפירש בקונט' גבי רב דימי דהכי קאמר רחמנא לא תשבעו בשמי כדי לשקר בשבועה לאחר זמן ואפי' רבין מודה והא דמפיק ליה מפשטיה ומוקי לה באכלתי ולא אכלתי היינו משום דלהבא נפקא מלא יחל ולהכי חשיב הכא אכלתי ולא אכלתי שהן ד' דלא מיפרשי משום דקרא לא משמע אלא להבא ולא מוקי ליה באכלתי ולא אכלתי אלא משום דלא ניחא ליה לאוקמי בלאו יתירא: וכדרבא. תימה דאמאי מייתי מילתיה דרבא אדרבה ה''ל לאתויי מילתיה דר' יוחנן דאמר. לשוא לשוא שתי פעמים אם אינו ענין לשבועת שוא תנהו ענין לשבועת שקר דממילתיה דר' יוחנן הוה לקי אפילו באוכל ולא אכל אי לאו מילתיה דרבא וי''ל דהיינו דפריך בשלמא אכלתי ולא אכלתי כדרבא אלא אוכל ולא אכל לאו שאין בו מעשה הוא ומשני דקסבר ר' ישמעאל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו פירוש ולית ליה דרבא אלא דריש לשוא לשוא ב' פעמים אם אינו ענין לשבועת שוא תנהו ענין לשבועת שקר בין אוכל ולא אכל בין אכלתי ולא אכלתי: בפירוש ריבתה תורה. פירש בקונט' מלשוא לשוא ב' פעמים ואין נראה דאין זה בפירוש דאההיא דרשא גופה פריך לקמן (דף כא.) ומאי שנא פירוש דאפי' אוכל ולא אכל נמי אלא נראה כפירוש ר''ח דפירש בפירוש ריבתה תורה דבדברות הראשונות כתיב (שמות כ) לא תענה ברעך עד שקר ובדברות אחרונות כתיב (דברים ה) עד שוא לומר דשוא ושקר אחד הן: אי הכי קשיא הך דאלו הן הלוקין. פירש בקונטרס דל''ג ליה משום דלמסקנא דהכא מצי סבר דאין לוקין עליו ופריך התם אי הכי לאו שאין בו מעשה נמי לפי המסקנא דהכא ועי''ל דהתם רוצה ליישב דרבי ישמעאל דקאמר התם חייבי מיתות ב''ד ישנן בכלל מלקות אפי' למ''ד אין לוקין עליו ולמאי דפרישי' דדוקא הכא סבר רבי ישמעאל דלוקין עליו מלשוא שוא אתי שפיר: התראת ספק היא. אבל משום דהוי לאו שאין בו מעשה לא מיפטר דקסבר ריש לקיש דלוקין עליו ותימה דבפ' ד' מיתות (סנהדרין דף סה: ושם) פטר ר''ל חסמה והנהיגה בקול דעקימת שפתיו לא הוי מעשה וי''ל דהתם אליבא דרבנן קאמר דבהשוכר את הפועלים (ב''מ דף צ: ושם) פריך ליה רבי יוחנן ממתני' דאם המיר מומר וסופג את הארבעים ומשני ר''ל הא מני ר' יהודה היא כלומר ואנא אמרי אליבא דרבנן: (תוספות)


דף ד - א

אינו חייב אלא אחת זו היא שבועת ביטוי שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד זו היא דחייבין על זדונה מכות אבל אוכל ולא אכל לא לקי מכדי האי סתמא והאי סתמא מאי חזי דעביד כי האי סתמא לעביד כי האי סתמא ולטעמיך רבי גופיה היכי סתם לן הכא הכי והכא הכי אלא מעיקרא סבר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו וסתמה והדר סבר אין לוקין עליו וסתמה ומשנה לא זזה ממקומה במאי אוקימתא כר' ישמעאל ולמלקות מראות נגעים מאי מלקות איכא בקוצץ בהרתו וכרבי אבין א''ר אילעא דא''ר אבין א''ר אילעא כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה יציאות שבת מאי מלקות איכא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב''ד הוא וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב''ד אין לוקין עליו משום הכי קא מוקמינא כר' ישמעאל דאמר לאו שניתן לאזהרת מיתת ב''ד לוקין עליו הא לאו הכי קיימא כר''ע קשיא ידיעות לאו אמרת רבי ישמעאל היא ולמלקות ר''ע נמי ולמלקות אי הכי ידיעות התראות מיבעי ליה הא לא קשיא תני ידיעות דהתראות אי הכי שתים שהן ארבע תרתי הוא דהויין ותו את שיש בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בינתים העלמה למלקות מאי עבידתיה ותו הרי זה בעולה ויורד אלא אמר רב יוסף רבי היא ונסיב לה אליבא דתנאי בידיעות נסיב לה כרבי ישמעאל בשבועות נסיב לה כר''ע אמר רב אשי אמריתא לשמעתא קמיה דרב כהנא ואמר לי לא תימא רבי נסיב לה אליבא דתנאי וליה לא ס''ל אלא רבי טעמיה דנפשיה מפרש דתניא מנין שאינו חייב אלא על שיש בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בינתים ת''ל {ויקרא ה-ב/ג/ד} ונעלם ונעלם שני פעמים דברי ר''ע רבי אומר אינו צריך הרי הוא אומר

 רש"י  אינו חייב אלא אחת. דמאחר שנשבע עליו שבועה ראשונה נאסרת עליו וכי הדר אישתבע ה''ל נשבע לקיים את המצוה ותנן לקמן (דף כז.) נשבע לקיים את המצוה ולא קיים פטור משבועת קרבן: זו היא. להבא דלקי עלה דהויא לה לאו שיש בו מעשה אבל אוכל ולא אכל לא לקי: אלא מעיקרא סבר לה כו'. הלכך רבי יוחנן ס''ל כסתמא בתרא דהדר ביה רבי מקמייתא: ומשנה לא זזה ממקומה. ומשנה ראשונה אע''פ שחזר בו מסתימתה מאחר שפשטה ברוב התלמידים לא היה יכולת בדורות שאחר רבי לשכחה מפיהם ולבטלה מבית המדרש והניחו את שתיהן והמשכיל יבין שאחרונה עיקר שחזר בו מן הראשונה: לאו שניתן לאזהרת מיתת ב''ד. לאו האמור בשבת לא ניתן לעונש מלקות אלא שאם יעבור עליו יתרה בו המתרה שהוא בסקילה ויסקל ואם לא התרה בו סקילה והתרה בו מלקות אין דינו ללקות שלא לעונש מלקות כתבו מתחלה ומשנינן להכי אוקימנא כרבי ישמעאל דאמר במסכת מכות לאו שניתן לאזהרת מיתת ב''ד אם התרו בו מלקות ולא מיתה מלקין אותו דתניא אחת חייבי כריתות ואחת חייבי מיתות ב''ד ישנן בכלל מלקות מ' דברי רבי ישמעאל: הא לאו הכי מתוקמא כר''ע. בתמיה והא. קשיא ידיעות הטומאה כדאמר לעיל (דף ג.) דלר''ע אינו חייב על העלם קדש ומקדש: ומשני לאו אמרת ר' ישמעאל היא. דהוי קשיא לן שבועות גבי קרבן ואוקימנא למלקות ולא קשיא לן לר''ע נמי אי לאו משום קושיא דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב''ד דשמעינן ליה לר''ע במס' מכות דאין לוקין עליו אי הוה קשיא לן ידיעות לקרבן הוה מוקמינן לה למלקות כולה מתניתין ור''ע והוה ניחא לן לאוקמה אליבא דר''ע משום דכולהו סתימתאי אליבי' דאמרי' (סנהדרין דף פו.) סתם מתני' ר''מ סתם ספרא ר' יהודה סתם תוספתא ר' נחמיה וכולהו אליבא דר''ע ממנו קבלו: אי הכי. דמתני' למלקות: ידיעות. דמשמע ונעלמו היכי תנן הא התראות נינהו ואין כאן העלם: הא לא קשיא. כלומר אם אין לך קושיא אחרת זו יש לתרץ כך: תרתי הוא דהויין. דאין מלקות אלא א''כ הזכירו את הטומאה והקודש או את הטומאה והמקדש ותרתי הוא דאיכא מלקות לקודש ומלקות למקדש דבשלמא לקרבן איכא ארבע העלם טומאה ואכל קודש וזכור הוא לו העלם טומאה ובא למקדש וזכור הוא לו העלם קודש ואכלו העלם מקדש ונכנס לו וזכור הוא את הטומאה: ותו ה''ז בעולה ויורד. והא במזיד אוקימתה: אלא אמר רב יוסף. לעולם לקרבן ודקשיא לך לא רבי ישמעאל ולא ר''ע היא ר' סתמה ואליבא דתנאי וה''ג בשבועות נסיב לה כר''ע בידיעות נסיב לה כר' ישמעאל ולא מסתם סתמינהו אלא ה''ק שבועות לר''ע שתים שהן ד' ידיעות לר' ישמעאל שתים שהן ד': אמריתא לשמעתא כו'. אני פירשתי שמועה זו של רב יוסף לפני רב כהנא ואמר דהאי נסיב לה אליבא דתנאי דקאמר רב יוסף לא תימא נסיב ולא ס''ל ולא סתמינהו אלא ודאי מסתם סתמינהו רבי והכי קסבר לה בשבועות כר''ע ובידיעות כר' ישמעאל וטעמא דנפשיה קאמר: ונעלם ונעלם שני פעמים. תרי ונעלם כתיבי גבי טומאת קרבן (רש"י)

 תוספות  אבל אוכל ולא אכל לא לקי. דלמעט אכלתי ולא אכלתי לא אתי כדאמר בפ''ג (לקמן דף כא: ושם) דקאי בלהבא וממעט להבא ולא אזרוק וזרק חייב לכ''ע וליכא למימר נמי דאתי למעוטי נשבע לבטל המצוה דהא קתני לה התם (דף כז.) ברישא דהך מתני' וא''ת היכי דייק מהכא דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו דלמא טעמא משום דהוי התראת ספק וי''ל דמשמע ליה דפטר אפילו נשבע על הככר וזרקו לים והתרו בו בשעת זריקה ומיהו הא נמי חשיב התראת ספק למ''ד ביטלו ולא בטלו דחשיב התראת ספק אפילו שיבר כנפיה בפ' בתרא דמכות (דף טו: ושם) א''נ אינו חושש רק למצוא תנא דפליג אמתני' וא''ת ומנלן דפליג דלמא מתני' דהכא איירי בזורק ככר לים דהוי התראת ודאי ולעולם תרוייהו סבירא להו דלוקין על לאו שאין בו מעשה ומתני' דפ''ג (לקמן דף כז:) איירי בהתראת ספק וי''ל דמתני' משמע ליה דאיירי כמתני' דלקמן (שם) וכן מייתי לעיל שפיר ממתני' דמותיר בטהור אע''ג דאיכא למימר דפטר משום דיש בהן התראת ספק דמ''מ אייתי ראיה דפליג תנא אמתני' דבהאי טעמא דפטר מותיר בטהור יש לפטור הך דמתניתין: והדר סבר לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. וא''ת דבריש אלו טריפות (חולין דף מג.) פריך לר' יוחנן דאמר הלכה כדברי האומר בכזית והא''ר יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן ניטלה הכבד ולא נשתייר ממנה כלום ומאי פריך והא סתמא בתרא עדיף וי''ל דאלו טריפות ואלו כשירות חדא מילתא היא ולא שייך למימר בהו קמייתא ובתרייתא והר''ר יעקב דאורלינ''ש תירץ דה''פ והא''ר יוחנן הלכה כסתם משנה ע''כ סתמא דאלו כשירות לאו סתמא מעלייתא היא דאי סתם גמור הוא אמאי הוצרך לפסוק כוותיה והא''ר יוחנן חדא זימנא דהלכה כסתם משנה: מראות נגעים מאי מלקות איכא. ואין לומר כגון אם התרו בו שלא ליכנס למקדש ונכנס או שלא לאכול בשר קודש ואכל דא''כ היינו ידיעות הטומאה ואם התרו בו שלא ליכנס במחנה לויה ונכנס לפנים ממחיצתו הא אמר בפרק אלו דברים (פסחים דף סז. וע''ש בתד''ה הכתוב) דלא לקי שהכתוב נתקו לעשה דכתיב בדד ישב אבל אי איירי לענין קרבן ניחא דיש קרבן לאחר שנטהר מנגעו: בקוצץ בהרתו. משמע הכא דאין לוקין אלא על קציצת ד' מראות נגעים וקשה דבפ' ר''א דמילה (שבת דף קלב: ושם) משמע דלקי אף על קציצת נגעים טהורים דאין צרעת דוחה את העבודה ופריך ונקצץ בהרתו דאתי עשה דעבודה ודחי לאו דקוצץ בהרתו ומשני מחוסר טבילה התינח נגעים טמאים נגעים טהורין מאי איכא למימר משמע דלקי אקציצת נגעים טהורים ואומר ריצב''א דהתם נמי לא איירי אלא בד' מראות וטהורים דקאמר כגון דעמד בעיניו בזה ובזה או כהה וקרי ליה טהורה לפי שאין מוחלט ואין מחוסר טבילה שכבר טבל: הא לאו הכי מתוקמא כר''ע קשה ידיעות. תימה דהא ודאי אי הוה סבר ר''ע לאו שניתן לאזהרת מיתת ב''ד לוקין עליו הוה אתיא מתני' שפיר כר''ע ולא הוה קשיא ליה ידיעות כיון דלמלקות איירי מתני' דאיצטריך למימר דסבר תנא דמתניתין לאו שניתן לאזהרת מיתת ב''ד לוקין עליו וי''ל דקשיא ליה ידיעות כי מוקמינן מתני' כר''ע אע''ג דמתניתין איירי למלקות כדמסיק בתר הכי אי הכי ידיעות התראות מיבעי ליה אבל כרבי ישמעאל ולמלקות אתי שפיר הא דקתני ידיעות דמתני' איירי בין לקרבן בין למלקות והשתא אתי שפיר דיש ליישב אי הכי דפריך אמאי מוקי כרבי עקיבא ולמלקות דכרבי ישמעאל ולמלקות א''ש כדפרישית: רבי עקיבא נמי ולמלקות. וא''ת א''כ סבר ר''ע לאו שאין בו מעשה לוקין עליו כדאמר הגמ' לעיל אליבא דר' ישמעאל והיכי מצי סבר דלוקין עליו והא למ''ד לוקין עליו משום דגמר ממוציא ש''ר ועדים זוממין כדאמר בפ''ק דמכות (דף ב:) ור''ע דאומר עדים זוממין קנסא הוא לא מצי גמר דאיכא למימר שכן קנס וי''ל דדלמא סבר כרב דימי דאמר בפ''ג (לקמן דף כ:) אכלתי ולא אכלתי שבועת שוא היא ולקי עליו מלא ינקה ולמאי דפרישית לעיל דדוקא גבי שבועה קאמר לעיל דלקי עליו אתי שפיר: (תוספות)

 רשב"א  הא דאמרי' מ"ה מוקמי' לה כר' ישמעאל דאמ' לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין עליו. קשיא לי דבכולי תלמודא בכל כי הא הכי אמרי' ולאו מי אוקמינא כר' פלוני ואיהו הכי ס"ל, וה"נ הל"ל ולאו מי אוקימנא כר' ישמעאל ר' ישמעאל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין עליו ס"ל, ואלו הוה אמרי' הכי תו לא תקשי לן מאי דקא מקשו הא לאו הכי מוקמת לה כר"ע, וניחא לי דמשום דסתם מתני' ר"ע כל היכא דאפשר לאוקמי למתני' כותיה מוקמי' ולפום כן אמר משום הך קושיא הוא דמפקי' ליה מדר"ע ומוקמי' כר' ישמעאל. הא דאקשי' שתים שהן ד' שתים הוא דהויין. וכן אידך דאקשי' (מקרי) [הרי זה] כעולה ויורד, בין לר' ישמעאל בין לר"ע מקשי' ומ"ה לא אשכחי' פתרי למתני' אלא דמוקמי' לה כר' נסיב לה כתנאי. ה"ג רש"י ז"ל: ת"ל ונעלם והוא ידע ונעלם. ופי' דתרי ונעלם כתיבי ובסוף כת"י והוא ידע, ולר"ע דלית ליה העלם מקדש אתא ונעלם קמא דעל העלם טומאה בלבד חייב דעליה כתיב ונעלם ממנו והוא טמא, אבל על העלם מקדש לא, ואידך קרא אתי לדרשא והטל והוא ידע באמצע שני ונעלם ונדרוש מיניה דלאחר שידע נעלם והיינו ידיעה בתחלה, אבל ידיעה בסוף לא צריכא קרא דאי לא ידע היכי מייתי קרבן. ואע"ג דבכל התורה כולה כתיבא ידיעה בסוף כדכתי' (ויקרא ד, יד) ונודעה החטאת אשר חטאו עליה, דאלמא אע"ג דלא צריכא דחיה דקרא הוא, אלא דהכא כיון דכתי' אחרינא למה לן, אלא למדרש ונעלם אחר שהיתה לו ידיעה, וה"ק ונעלם אחר שהוא ידע וידיעה בסוף לא כתב' הכא, אבל יש מי שהקשה עליו דהא ידיעה בסוף מיצרך צריכא דמינה נפק' [כריתות] למפריש קרבן ואח"כ נודע לו, שצריך להפריש קרבן אחר ויש מי שפי' דהאי והוא ידע שדי ליה בין נעלם קמא ונעלם בתרא ודרשי' ליה לפניו ולאחריו, והכי דרשי' ונעלם אחר שידע וידע אחר שנעלם דאלמא בעי' ידיעה בתחלה ובסוף, והר"א אב ב"ד ז"ל פי' בהפך דבתר דשרי' וידע באמצע דרשי' מנעלם קמא וידע דבעי' ידיעה בסוף, ומנעלם בתרא דרשי' וידע ואח"כ נעלם דבעי' ידיעה בתחלה ומקרא מדריש דבעי' ידיעה בסוף ובתחלה ולפי פירושי אחרונים אלו לר"ע לא צריך קרא למעוטי העלם מקדש, דממילא שמעי' ליה דעל נגיעת הטומאה כת' ונעלם, ונ"ל ראיה על זה דאדרבה לר' בעי' ליתורי חד ונעלם לחייב על העלם מקדש וכדקתני א"כ מת"ל ונעלם לחייב על העלם מקדש. (רשב"א)


דף ד - ב

ונעלם מכלל דידע והוא ידע הרי כאן שתי ידיעות אם כן מה ת''ל {ויקרא ה-ב/ג/ד} ונעלם ונעלם לחייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש אשכחן בידיעות דאית ליה טעמיה דנפשיה שבועות דלית ליה טעמיה דנפשיה מנלן סברא הוא (לישנא אחרינא אשכחן בידיעות דסבר לה כר' ישמעאל בשבועות דסבר לה כר''ע ) ר''ע מאי טעמא קא מחייב לשעבר דדריש ריבויי ומיעוטי רבי נמי דריש ריבויי ומיעוטי דתניא רבי אומר בכל פודין בכור אדם חוץ מן השטרות ורבנן אמרי בכל פודין בכור אדם חוץ מעבדים ושטרות וקרקעות מאי טעמא דרבי דריש ריבויי ומיעוטי {במדבר יח-טז} ופדויו מבן חדש ריבה {במדבר יח-טז} בערכך כסף חמשת שקלים מיעט תפדה חזר וריבה ריבה ומיעט וריבה ריבה הכל מאי ריבה כל מילי ומאי מיעט מיעט שטרות ורבנן דרשי כללי ופרטי ופדויו מבן חדש כלל בערכך כסף חמשת שקלים פרט תפדה חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון אף כל דבר המטלטל וגופו ממון יצאו קרקעות שאינן מטלטלין יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות יצאו שטרות אע''פ שמטלטלין אין גופן ממון א''ל רבינא לאמימר רבי דריש ריבויי ומיעוטי והא רבי כללי ופרטי דריש דתניא {דברים טו-יז} מרצע אין לי אלא מרצע מנין לרבות הסול והסירה המחט והמקדח והמכתב ת''ל {דברים טו-יז} ולקח' כל דבר שנלקח ביד דברי ר' יוסי בר' יהודה רבי אומר מרצע מה מרצע מיוחד של מתכת אף כל של מתכת ואמרינן במאי קא מיפלגי רבי דריש כללי ופרטי ורבי יוסי בר' יהודה דריש

 רש"י  עולה ויורד ונעלם ממנו והוא טמא (ויקרא ה) ונעלם ממנו והוא ידע (שם) קמא דוקא למיגמר מיניה על העלם טומאה הוא חייב ואינו חייב על העלם מקדש ואידך קרא יתירא הוא לדרשא הטל והוא ידע בין תרי ונעלם ודרוש דלאחר שהיתה ידיעה נעלם ולמימר דבעי ידיעה בתחלה וידיעה בסוף לא צריכא קרא דאי לא ידע שחטא אמאי לייתי קרבן: מכלל שידע. לקמן מפרש לה: א''כ מה ת''ל כו'. אלמא רבי אהעלם מקדש נמי מחייב כר' ישמעאל: דדריש ריבויי ומיעוטי. מדרשא דריבויי ומיעוטי נפקא ליה בפ''ג (לקמן כו.) שלא היה דורש את התורה במשמעות כללות ופרטות אלא במשמעות רבויין ומיעוטין וגבי שבועות הכי דריש נפש כי תשבע ריבה כל השבועות להרע או להיטיב מיעט את הריבוי ולימד שאינו חייב אלא על הדומה למיעוט שיהא להבא כמותו ולא דדריש ליה במשמעות כלל ופרט דנימא להרע או להיטיב פירושו של כלל הוא ואין לך להביא בו אלא הוא לבדו הרעה והטבה ולא שאר דברים ואפילו להבא שאינו הרעה והטבה שכל הדורש התורה כלל ופרט אית ליה אין בכלל אלא מה שבפרט וכי הדר אתי כללא אחרינא בתר פרטא כי הכא דכתיב בתריה לכל אשר יבטא וגו' די לך אם תוסיף על הפרט בכלל אחרון דברים שאין בהן הרעה והטבה ויהיו כעין הפרט בלהבא ולא לשעבר שאינו דומה לפרט כלל דלהכי אהני כלל קמא למעוטי והיינו דאומר כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט כלומר דן אתה להוסיף על הפרט ע''י כלל האחרון אבל אי אתה דן להוסיף עליו אלא הדומה לו אבל הדורש בריבה ומיעט אין הפרט פירושו של כלל אלא ממעטו במקצת כלומר לא את הכל ריבה בריבוי הראשון אלא זה וכיוצא בו בלא ריבוי בתרא משתמע ליה זה וכיוצא בו הלכך כי אתא ריבוי אחרינא בתריה לרבות בא ואפי' שלא כעין הפרט ולא מיעט המיעוט אלא דבר אחד הראוי להוציא מן הכלל הזה יותר מן הכל ור''ע הכי דריש בפ''ג להאי כי תשבע ואינו ממעט מן המיעוט אלא נשבע לבטל את המצוה פרט הוא לשון פירוש לפיכך כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט מיעוט אינו פירוש אלא ממעט את משמעות הכלל במקצת ומשייר את כל הדומה למיעוט כך מפורש בסנהדרין בפרק נגמר הדין (דף מו.) גבי והומת ותלית דריבה ומיעוט לחודיה מביא כל כעין הפרט בלא רבויא בתריה ורבי נמי דריש ריבוי ומיעוט כלומר שמעי' ליה בעלמא שדורש את התורה במשמעות ריבוי ומיעוט ולא במשמעות כלל ופרט: חוץ מן השטרות. היה חייב לו אדם בשטר ה' סלעים ונתן זה אותו שטר לכהן בפדיון בנו אינו פדוי אבל בשאר כל דברים פודין ורבנן פליגי עליה במתני' במסכת בכורות דתנן אין פודין לא בעבדים ולא בשטרות ולא בקרקעות: ופדויו. בכל דבר משמע: תפדה חזר וכלל. ואע''פ דתפדה ופדויו גבי הדדי כתיבי והדר כתיב בערכך כסף איכא תנאי דסבירא להו בשתי כללות הסמוכין זה לזה והפרט אחריהם הטל פרט ביניהם ודונם בכלל ופרט וכלל: שהוקשו לקרקעות. והתנחלתם אותם וגו' (ויקרא כה): אין גופן ממון. הנייר אינו שוה כלום ואינו עומד אלא לראיה שבו: מיעט שטרות. שהן ראויין למעט יותר מן הכל שאינן ממון: הסול. חתיכת עץ חדודה: הסירה. קוץ: המכתב. חרט שקורין גריפא: דריש כלל ופרט. ולקחת כלל מרצע פרט ונתת באזנו כל דבר הנתון חזר וכלל מה הפרט מפורש של מתכת וכו': (רש"י)

 תוספות  ונעלם ונעלם ב' פעמים. פי' בקונט' תרי ונעלם כתיבי גבי טומאה בקרבן עולה ויורד ונעלם ממנו והוא טמא ונעלם ממנו והוא ידע קמא למיגמר מיניה על העלם טומאה הוא חייב ולא על העלם מקדש ואידך קרא יתירא הוא לדרשה והטל והוא ידע בין שני ונעלם ודרוש דלאחר שהיתה לו ידיעה נעלם ולמימר דבעי ידיעה בתחלה וידיעה בסוף לא בעי קרא דאי לא ידע שחטא אמאי מייתי קרבן ע''כ לשון הקונט' וקשה הרבה לפירושו א' דאמאי איצטריך ונעלם למימר דאינו חייב על העלם מקדש דמהי תיתי דאיצטריך קרא למיפטריה תדע דהא לרבי איצטריך ונעלם לחייבו על העלם מקדש ועוד דפירש דלידיעה בתרייתא לא צריך קרא דאי לא ידע שחטא אמאי מייתי קרבן א''כ בכל החטאות דכתיב או הודע ליבעי ידיעה בתחלה ועוד הרי רבי דריש והוא ידע לידיעה בתרייתא וכתיב קרא לאורחא דמילתא אף ע''ג דלא איצטריך א''נ איצטריך לידיעה בתרייתא למעוטי הפריש קרבן קודם שנודע לו דאפי' למ''ד בפ' דם שחיטה (כריתות דף כב:) אשם ודאי לא בעי ידיעה בתחלה ואם הפריש אשמו קודם שידע הוי קדוש כחטאת דכתיב או הודע אליו מודה דבעי ידיעה ועוד דבסוף פ''ב (לקמן יט:) קאמר דר' ישמעאל לא בעי ידיעה בתחלה מדמצריך תרי ונעלם להעלם מקדש ולהעלם טומאה משמע דר''ע דבעי ידיעה בתחלה דריש ליה מונעלם יתירא לכך נראה לר''ת דר''ע דריש ליה מונעלם יתירא מכלל שידע ורבי מונעלם דאתי לגופי' דריש מכלל שידע ידיעת בית רבו ועוד יש לפרש ונעלם ונעלם שתי פעמים שדי והוא ידע בין תרי ונעלם דהשתא איכא ידיעה אחר העלמה וקודם העלמה: ר''ע דמחייב לשעבר משום דדריש ריבויי ומיעוטי. וא''ת דבפ''ק דב''מ (דף ד: ושם) גבי סלעין דינרין קאמר ר''ע דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות וא''כ דריש כללי ופרטי דלמאן דדריש ריבויי ומיעוטי לא ממעטי' אלא שטרות כדמוכח בסמוך ולספרים דגרסי התם רבי יעקב ניחא וי''ל דאפי' מאן דדריש ריבויי ומיעוטי כי איכא תרי מיעוטי מוקמת חד למעוטי קרקעות וחד למעוטי שטרות כדמשמע בפ' מרובה (ב''ק דף סג. ושם) ור''ע אית ליה נמי שום מיעוט אחרינא גבי שבועות למעוטי קרקעות וי''מ דההיא דהזהב (ב''מ דף נז: ושם) דממעט קרקע משבועה מקרא דכי יתן איש מכלל ופרט וכלל אינה עיקר דרשה אלא מקרא דממעטי' כפל מעל כל דבר פשע ממעטינן נמי שבועה והתם איכא טובא מיעוטי למעט שטרות וקרקעות וקרא דכי יתן איש אתא לדרשא אחריתי כי יתן איש (לקמן מב.) עד שיתן כשהוא איש כסף כלים (שם לט:) מה כלים שנים כו' ועי''ל דאפי' מאן דדריש ריבויי ומיעוטי מיעט וריבה ומיעט לא דריש אלא דרש ליה בפרט וכלל ופרט כדמשמע פ' ג' מינים (נזיר דף לה. ושם) ומ''ל דר''ע ידרוש גבי שבועות בפרט וכלל ופרט דכה''ג דריש גמ' בב''מ (דף נז:) כי יתן איש אל רעהו חמור וגו' בכלל ופרט וכלל ובפ' ג' מינים (נזיר דף לה.) מאן דדריש ריבה ומיעט דריש ליה בפרט וכלל ופרט: בכל פודין בכור אדם. הא דפליגי בפ''ק דקדושין (דף כט.) גבי הוא לפדות ובנו לפדות הוא קודם לבנו ר' יהודה אומר בנו קודמו. ומפרש כגון דאיכא חמש בני חורין וחמש משועבדים לרבי יהודה מלוה הכתובה בתורה כמלוה הכתובה בשטר דמיא ואזיל כהן וטריף הנך משועבדים לאו דמפריק בקרקעות אלא ימכרם ויתן דמים לכהן: יצאו שטרות. הא דמשמע הכא דשייך בשטרות מכר מדאיצטריך למעוטי שטרות מפורש במקום אחר (כתובות פה: קדושין מח. ובשאר דוכתי): דתניא מרצע. הוי מצי לאיתויי מההיא דהקומץ רבה (מנחות דף כח:) גבי מנורה של עץ ושל אבר ושל גיסטרון רבי פוסל ור' יוסי בר' יהודה מכשיר: הסול והסירה והמקדח. זו ואין צ''ל זו קתני דהמקדח ומחט ומכתב ה''ל למיתני ברישא דמודה בהו רבי שהן של מתכת: לרבות כל דבר הנלקח ביד. לאו דוקא דהא ממעט סם: (תוספות)


דף ה - א

ריבויי ומיעוטי אין בעלמא כללי ופרטי דריש והכא היינו טעמא כדתנא דבי ר' ישמעאל דתנא דבי ר' ישמעאל {ויקרא יא-לב} במים במים שני פעמים אין זה כלל ופרט אלא ריבה ומיעט ורבנן אמר רבינא כדאמרי במערבא כל מקום שאתה מוצא שתי כללות הסמוכות זה לזה הטל פרט ביניהן ודונם בכלל ופרט השתא דאמרת רבי כללי ופרטי דריש בעל כורחיך קשיא שבועות אלא בשבועות נסיב אליבא דר' עקיבא וליה לא סבירא ליה: גופא מנין שאינו חייב אלא על שיש בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בינתים ת''ל {ויקרא ה-ב/ג/ד} ונעלם ונעלם שני פעמים דברי ר''ע רבי אומר אינו צריך הרי הוא אומר ונעלם מכלל שידע והוא ידע הרי כאן שתי ידיעות א''כ מה ת''ל ונעלם לחייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש: אמר מר ונעלם מכלל שידע מאי משמע אמר רבא מדלא כתיב והיא עלומה ממנו א''ל אביי אלא מעתה גבי סוטה דכתיב {במדבר ה-יג} ונעלם מעיני אישה מכלל דהוי ידע מעיקרא אי הוה ידע מי בדקו לה מיא והא תניא {במדבר ה-לא} ונקה האיש מעון והאשה ההיא תשא את עונה בזמן שהאיש מנוקה מעון המים בודקין את אשתו אין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין את אשתו ותו גבי תורה דכתיב {איוב כח-כא} ונעלמה מעיני כל חי ומעוף השמים נסתרה מכלל דאיכא דהוה ידע ביה והכתיב {איוב כח-יג} לא ידע אנוש ערכה אלא אמר אביי קסבר רבי ידיעת בית רבו שמה ידיעה א''ל רב פפא לאביי אלא דקתני אין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף מי איכא דלית ליה ידיעת בית רבו א''ל אין משכחת לה בתינוק שנשבה לבין הנכרים: יציאות שבת שתים שהן ארבע: תנן התם יציאות שבת שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ מאי שנא הכא דתנא שתים שהן ד' ותו לא ומאי שנא התם דתני שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ התם דעיקר שבת הוא תני אבות ותולדות הכא דלאו עיקר שבת הוא אבות תני ותולדות לא תני אבות מאי נינהו יציאות יציאות תרתי הויין וכ''ת מהן לחיוב ומהן לפטור והא דומיא דמראות נגעים קתני מה התם כולהו לחיובא אף הכא כולהו לחיובא אלא אמר רב פפא התם דעיקר שבת תני חיובי ופטורי הכא חיובי תני ופטורי לא תני חיובי מאי נינהו יציאות יציאות תרתי הוא דהויין שתים דהוצאה ושתים דהכנסה והא יציאות קתני אמר רב אשי תנא הכנסה נמי הוצאה קרי לה ממאי

 רש"י  ריבויי ומיעוטי. וריבה הכל ומיעט סם הכי מפרש לה בקדושין: והכא. גבי פדיון הבן להכי דריש ליה בריבויי ומיעוטי משום דאין הפרט בין שני כללות: כדתנא דבי רבי ישמעאל. באלו טריפות דאיכא תנא דדריש את זה תאכלו מכל אשר במים כלל בימים ובנחלים פרט במים חזר וכלל ופליג עליה תנא דבי רבי ישמעאל ואמר במים במים סמוכין זה לזה ואח''כ כתיב בימים ובנחלים הלכך אין זה כלל ופרט אלא הטילהו ביניהם לדרשו בריבויי ומיעוטי: ורבנן. דפליגי עליה דרבי ודרשי ליה בכלל ופרט סבירא להו כדאמרי במערבא: אין האיש מנוקה מעון. שבא עליה אחר שנסתרה: ידיעת בית רבו. שלמד בבית רבו שהנוגע בטומאה טמא והוא ידע שהרגיש כשנגע אבל לא התבונן לשום על לבו שנטמא (בטומאה כשנוגע בה) שמה ידיעה: ד' בפנים. שתים לחיוב הכנסה דעני והכנסה דבעל הבית וב' לפטור כשזה עוקר וזה מניח דכתיב בעשותה העושה את כולה (שבת דף ג.): דעיקר שבת. שעיקר מסכת באיסורי שבת: אבות. יציאות שהן מן התורה: תולדות. הכנסות דלא מיפרשן בהדיא: תרתי הויין. ומתני' דהכא ד' תנן: שתים. לחיוב הוצאה דעני והוצאה דבעל הבית: ושתים. לפטור אחת שהעני פושט ידו לפנים ונתן בעה''ב לתוכה והעני הוציאה ועבד. איהו הנחה ולא עבד עקיר' ובעה''ב עקר ולא הניח ושניהם פטורין ואחת שבעה''ב פושט ידו מליאה לחוץ ונטל העני מתוכה והניח דעבד נמי בעל הבית עקירה והעני הנחה ושניהם פטורין בשתי הוצאות הללו. חיובי מאי נינהו יציאות. דהא יציאות קתני ויציאות דחיובא תרתי הוא דהויין חדא דעני וחדא דבעה''ב: (רש"י)

 תוספות  דתנא דבי ר' ישמעאל במים במים שני פעמים כו'. תימה דר' ישמעאל תני בי''ג מדות התורה נדרשת והא איכא טפי הך מדה דשני כללות הסמוכו' דדרשינן בריבה ומיעט: בשבועות נסיב לה כר' עקיבא ולא סבר לה. זימנין דלא בעי למימר הכי בפרק כיסוי הדם (חולין דף פה:) גבי רבי חייא דנפל ליה. יניכה בכיתני' וא''ל רבי צא ונחור ופריך ולימא ליה צא וטרוף דהא רבי ראה דבריו של ר''ש בכיסוי הדם ושנאם בלשון חכמים דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה ולא בעי למימר תני לה ולא סבר לה: ונעלם מעיני אישה מכלל דה''ל ידיעה מעיקרא. י''מ דה''ל ידיעה שנטמאת דהכי משמע קרא ושכב איש אותה שכבת זרע ונעלם וגו' וקשה לפירוש זה דהיכי דמי אי בשעת השקאה נזכר מן הטומאה למה משקה אותה ואם אינו נזכר אמאי משקה אותה הא בעינן ידיעה מעיקרא והוא סבור שלא היתה לו ידיעה מעולם ומיהו יש ליישב דמיירי כשאינו נזכר ומ''מ משקה אותה מספק דע''י השקאה יתברר אם היתה לו ידיעה מעיקרא או לאו ולפי המפרשים דונעלם קאי אסתירה מיירי שפיר דבשעת השקאה זכור מן הסתירה אבל מ''מ קשה אמאי חשיב ליה אין מנוקה אם לא בא עליה משנסתרה וי''ל כיון דשכח מוכיח שלא הקפיד ולא חשיב מנוקה מעון דאפילו אינו מוחה אעון בניו ובנותיו אין מים בודקין את אשתו כדאיתא בפ''ב דסוטה (דף מז:) . ואמר נמי התם אם אתם מקפידין על עצמכם המים בודקין את נשותיכם: ידיעת בית רבו שמה ידיעה. אף על פי שדבר זה לא נעלם ממנו שגם עתה יודע כן ולא אתי למעוטי אלא תינוק שנשבה וכן בסוטה יודע שאם נטמאה אסורה וגבי תורה נמי אף בשעת העלמה נמי יודע שהיא בעולם: אמר ליה רב פפא לאביי והא תנן כו' מי איכא דלית ליה ידיעת בית רבו. ה''ה דה''מ למיפרך אהא דדריש מקרא דונעלם לידיעת בית רבו ומי איכא דלית ליה ידיעת בית רבו: שתים שהן ד' בפנים. הכא פי' בקונטרס בפנים היינו הכנסות ובחוץ היינו הוצאות ואין נראה מדאיצטריך לקמן למימר וקמפרש הכנסה לאלתר ה''ל לאוכוחי משתים שהן ד' בפנים דהוו כולהו הכנסה ונראה כמו שפירש בקונטרס במסכת שבת (דף ב.) שתים הוצאה והכנסה דחיוב של בעל הבית העומד בפנים שהן ארבע הוצאה והכנסה דפטור ובחוץ לעני העומד בחוץ וריב''א פירש שתים דהוצאה דחיוב והוצאה דפטור שהן ד' הכנסה דחיוב ודפטור לבעל הבית העומד בפנים וכן לעני העומד בחוץ דה''נ מפרש לעיל מתני' דהכא שתים הוצאה דעני ודבעל הבית שהן ד' הכנסה דעני ודבעל הבית ובירושלמי בעיא אי איכא לפרושי מתני' כמו שפירש בקונט' או כריב''א ואין להאריך ואין להקשות לפירוש ריב''א הא דמפרש ואזיל במתני' דשבת כסדר הקונט' הכנסה והוצאה דעני ולא מפרש הוצאה והוצאה הכנסה והכנסה דניחא ליה למינקט הכי כדי לקצר פשט עני ידו לפנים או שנטל כו' והוצאה והוצאה היה צריך להאריך ועוי''ל שתים שהן ד' בפנים היינו חיוב שחייב ומביא קרבן עליהם בפנים בעזרה דהיינו ב' הוצאות וב' הכנסות ושתים שהן ד' בחוץ היינו פטור: ומאי שנא הכא דתני שתים שהן ד' ותו לא. וא''ת ולישני דהכא לא מצי תני כי התם משום דדומיא דמראות נגעים קתני כולהו לחיובא וי''ל דשפיר הוה דומיא דמראות נגעים הואיל ואיכא בהו ד' לחיובא והר''ר משה פירש משום דומיא דמראות נגעים אין לו להניח מלפרש דיני שבת אבל בתר דמסיק דהכא לאו עיקר שבת הוא פריך שפיר והא דומיא דמראות נגעים קתני: אבות תני תולדות לא תני. אע''ג דבמראות נגעים תני אבות ותולדות התם משום דאי אפשר למצוא ב' שהן ד' בענין אחר: והא יציאות קתני. לפי הפשט משמע דלא פריך אלא אהך דהכא משום דלא תני פטורי אבל אההיא דשבת דתני חיובי ופטורי ניחא ליה ותימה דהיכי משכחת לה בהוצאות גרידא ב' שהן ד' לבעל הבית וכן לעני ומפרש ר''י דהשתא חשיב אף פטור דפטור ומותר דמשכחת כל הח' בהוצאות: (תוספות)

 רשב"א  אלא אמר רבא קסבר ר' ידיעת בית רבו שמה ידיעה. כלו' הידיעה שיש לו שלמד בבית רבו שטמא אסור למקדש הוייא ידיעה בתחלה, ובהאי ידיעה סגי לן בתחלה, וה"ק ונעלם מכלל שידע כלו' לפי שנעלמה ממנו טומאתו שאינו יודע שהוא טמא לפיכך נכנס למקדש, אבל אם לא נעלמה ממנו טומאתו לא היה נכנס מפני שיש לו ידיעת בית רבו ויודע כי טמא אסור ליכנס למקדש ע"כ לשון הר"א אב ב"ד. ורש"י ז"ל פי' בענין אחר וזה נכון. יציאות שבת שתים שהן ד'. כתבתיה במקומה בפ"ק דשבת (ב, ב) בס"ד. (רשב"א)


דף ה - ב

דתנן המוציא מרשות לרשות חייב מי לא עסקינן דקא מעייל עיולי וקא קרי ליה הוצאה ודלמא קא מפיק מרשות היחיד לרשות הרבים אם כן ניתני המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים מאי מרשות לרשות דאפילו מרשות הרבים לרשות היחיד וקא קרי לה הוצאה וטעמא מאי תנא כל עקירת חפץ ממקומו הוצאה קרי לה אמר רבינא מתניתין נמי דיקא דקתני יציאות שבת שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ וקא מפרש הכנסה שמע מינה רבא אמר רשויות קתני רשויות שבת שתים: מראות נגעים שנים שהן ארבעה: תנן התם מראות נגעים שנים שהן ארבעה בהרת עזה כשלג שניה לה כסיד ההיכל שאת כצמר לבן שניה לה כקרום ביצה א''ר חנינא מאן תנא מראות נגעים דלא כר' עקיבא דאי ר''ע כיון דאמר זו למעלה מזו וזו למעלה מזו א''כ טיהרת סיד היכל מלצרף בהדי מאן ליצרפי' ליצרפיה בהדי בהרת איכא שאת דעדיפא מיניה ליצרפיה בהדי שאת לאו תולדה דידיה הוא אי הכי קרום ביצה נמי בהדי מאן ליצרפי' ליצרפיה בהדי שאת איכא סיד דעדיף מיניה ליצרפיה בהדי סיד לאו בר מיניה הוא

 רש"י  דתנן: בענין אבות מלאכות המוציא מרשות לרשות: מי לא עסקינן דקא מעייל עיולי. דעל כרחך קיימא לן נמי בהא דחייב וקרי ליה המוציא: הוצאה קרי לה. שמוציאה ממקומו: מתני'. במסכת שבת דייק דהכנסה קרי יציאה דקאמר יציאות השבת שתים וכו' ופירש הכנסה לאלתר דקתני התם כיצד העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית דהיינו הכנסה: תנן התם. בתחלת מסכת נגעים: שנים שהן ארבעה. מראה לשון זכר הוא להכי תנן להו בלשון זכר כדכתיב (יחזקאל א) מראה הנוגה סביב הוא מראה דמות כבוד ה' וגו': שנים. כתובין שאת ובהרת דספחת אינו שם נגע כדלקמן אלא לשון טפל לאחרים: שהן ארבעה. יש לך לרבות להם ב' תולדות מרבויא דספחת כדלקמן: בהרת עזה כשלג וכו'. עזה לבנה ביותר ולקמן מפרש מנא ליה: שניה לה כסיד ההיכל. דאע''ג דצמר לבן עזה לבנוניתו מסיד על כרחך שאת שהוא אב קרוב אל לבנוניתו של בהרת הוא אלא שגבוה ממנו מעט מתוך שאינו לבן כמוהו וכל דבר שחור נראה גבוה מן הלבן ולפיכך נקרא שאת והשניות שנתרבו להם סיד וקרום ביצה והסיד לבן מן הקרום ולמטה מן הקרום אינו נגע אלא בוהק וטהור הוא ושני מראות של תולדות הלבנה לאב הלבן הגבוה לאב הגבוה הלכך סיד לבהרת וקרום לשאת וריבה הכתוב את התולדות להצטרף עם אבותיהן לכגריס שהוא שיעור נגע: מאן תנא מראות נגעים גרסינן ולא גרסינן שנים שהן ארבעה דכולי עלמא הכי אית להו אלא הכי קאמר מי שנה משנה זו בלשון אבות ותולדות דלא כר' עקיבא דאי כר' עקיבא כיון דאמר לקמן מראות נגעים זו למעלה מזו נשנו כסדר מעלתן השלג והצמר והסיד והקרום ואמרינן לקמן שכסדר משנתן הן מצטרפין זה לזה ואין אחד מצטרף לגבוה הימנו שתי מעלות אלא מעלה אחת: אם כן. דהוא שנאן בלשון אבות ותולדות: טיהרת. מראה הסיד מלהצטרף דמדתניה לסיד שניה לבהרת ולא תניה נמי שניה לשאת והרי אף משאת היא פחותה ש''מ סבירא ליה לתנא דלא בת מינה דשאת היא ולא מיצטרפא בהדה ומהשתא בהדי מאן נצרפה אי בהדי בהרת אביה הא איכא שאת שהיא כצמר דעדיפא מינה בלובן נמצאת בהרת למעלה מן הסיד שתי מעלות ור' עקיבא זו למעלה מזו בעי: נצרפיה בהדי שאת. שהוא מעלה אחד: לאו תולדה דידיה. דהא שקלת לה מיניה ושויתיה מין בהרת ולר' עקיבא הכי איבעי לי' למיתנא בהרת עזה כשלג ושאת כצמר לבן ושניה לה סיד ההיכל וקרום ביצה דנימצי למימר כולהו מינא דהדדי נינהו ובהרת ושאת מצטרפין ושאת וסיד נמצא לו צירוף לסיד והכי אמרינן בת''כ בבהרת ושאת דמצטרפי והיה מלמד דמצטרפין זה עם זה אבל השתא דמחלקת תולדה לזו ותולדה לזו סבירא לן שאין מצטרף כל אחד אלא עם אביו: אי הכי. דאית ליה לר''ע דלא מצטרפי לגבוה ממנו שתי מעלות: קרום של ביצה נמי. אמאי לא קשיא לך בהדי מאן נצטרפיה אי בהדי שאת אביו איכא סיד דעדיף מיניה הרי השאת גבוה שתי מעלות: נצרפיה בהדי סיד. לאו בר מיניה הוא שאינה תולדה לאב אחד ומשנינן (רש"י)

 תוספות  מי לא עסקינן דמעייל כו'. ואם תאמר ומאי שנא דתני תולדה דהוצאה משאר תולדות של אבות ועוד תימה דקתני סיפא הרי אלו מ' אבות מלאכות חסר אחת משמע דלא תני שום תולדה וי''ל דודאי המוציא מרשות לרשות עיקרה לא תנא אלא משום הוצאה אלא דכייל הכנסה דרך קצרה ור''ת פי' משום דהוצאה והכנסה גרועות הן והוי חידוש תנא לה להכנסה לחודה בהדה: וקמפרש הכנסות לאלתר. ריב''א לא גריס לאלתר דבלא לאלתר מוכח שפיר דלא מצינן לאשכוחי ב' שהן ד' בפנים וכן בחוץ בלא הכנסות ומיהו לפי מאי דפרישית לעיל גרס ליה שפיר: רבא אמר רשויות קתני. פי' בקונ' בפ''ק דשבת (דף ב:) יציאות השבת שתים כלומר שתי רשויות רשות הרבים ורה''י ועל ידיהם יש לך ד' איסורים בפנים וד' בחוץ ולפירושו לא ה''ל למיתני וב' שהן ארבע בחוץ אלא ושהן ד' בחוץ לכך מפרש ר''י דה''ק ברשויות שבת יש ב' חיובים שהן ד' בפנים וב' חיובים שהן ד' בחוץ: רבא אמר. יש שמוחקים רב אשי בתירוצא דלעיל דתנא הכנסה הוצאה קרי לה דהש''ס לא היה קובע דברי רבא אחר רב אשי דביום שמת רבא נולד רב אשי ואין למחקו בשביל כך דמילתא דרבא לא קאי לתרוצי קושיות ורבא לא בא אלא ליישב דמתני' דקתני יציאות ולא קתני הוצאות דיציאות משמע מוצאות ומבואות דהיינו רשויות והש''ס קבעה כאן משום דבהכי מיתרצא פירכא דוהא יציאות קתני תדע דאי בא לתרץ מי דוחקו לומר כן הא ע''כ תנא הכנסה הוצאה קרי ליה מההיא דהמוציא מרשות לרשות: שנים שהן ד' בהרת כו'. סדר לבנוניתן שלג צמר לבן סיד ההיכל וקרום ביצה והיה נראה לומר דכל למעלה משלג בכלל שלג ומצמר ועד שלג בכלל צמר ומסיד ועד צמר בכלל סיד ומקרום ועד סיד בכלל קרום והוה אתי שפיר הא דתנן במסכת נגעים (פ''א משנה ד) ע''ב מראות דהרבה מראות נגעים יש אבל אין לחלקם לענין צירוף אלא לארבעה אבל קשה דהיכי פריך לקמן ויאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא ומצטרף איך היינו מחלקים אותן לד' מראות הללו והיאך הייתי יודע סדר צירופן אם לא מנאם לכך נראה דאין דרך הנגע לבא אלא בד' מראות הללו ואין מראות אחרות בינתיים וכן פירש בקונט' בסמוך וע''ב דחשיב במסכת נגעים חשיב פתיכי או נגעי בתים ובגדים כדפי' במתני' ומיהו אפשר שבכל אחד יש כמה מראות שיש שלגים לבנים זה מזה וכולן מראה שלג וכן צמר לבן נקי בן יומו דמפרש לקמן לבן מצמר אחר והכל מראה צמר וכן סיד וקרום אבל לעולם לא יבא הנגע כ''א בד' מראות הללו: שאת כצמר לבן. הש''ס מקצר ומדלג דר''מ דאמר בריש מסכת נגעים שאת כקרום ביצה שניה לה כצמר לבן ונראה דצמר לבן דר''מ לא איירי בנקי בן יומו כמו חכמים אלא צמר שאינו נקי ושחור מסיד דאין סברא דלשאת שהיא שחורה מכולן שתהיה תולדתה לבנה מתולדה דבהרת שהיא לבנה מכולן: אם כן טיהרת סיד מלצרף. תימה תקשה נמי ליה טיהרת בהרת מלצרף דאי בהדי סיד איכא צמר דעדיף מסיד ואי בהדי צמר לאו מינה הוא ובקונטרס פירש דבהרת ושאת שמצטרפים כדדרשינן בת''כ והיה מלמד שמצטרפים זה עם זה וקשה דא''כ תולדות נמי יצטרפו וע''ק דבירושלמי בריש מכילתין אומר רבי יוסי ב''ר בון והיו אין כתוב כאן אלא והיה מלמד שאין מצטרפות זה עם זה תני חזקיה לנגעי צרעת אין כתוב כאן אלא לנגע מלמד שאין מצטרפות ומיהו ההיא גופה תימה דמייתי לה אהך דמסיק התם דמצטרפים וצ''ע שם: טיהרת סיד ההיכל מלצרף. וא''ת אמאי לא מקשה בפשיטות דמתני' דלא כר' עקיבא דבמתני' קתני שניה כסיד ההיכל משמע דמצטרפין סיד עם השלג אבל לא עם הצמר ולר''ע אדרבה מצטרפת עם הצמר ולא עם השלג שגבוה ממנו ב' מעלות וי''ל דה''פ אם נאמר מתני' ר''ע היא והא דקתני שניה לה כסיד ההיכל לא להצטרף עמהם אלא לומר שתולדה היא ולא תצטרף עם הצמר אע''פ שאין גבוה ממנו כ''א מעלה אחת ור' עקיבא דקתני זו למעלה מזו לא שיצטרף הסיד עם הצמר דהא לאו תולדה היא אלא לומר שלא יצטרף הסיד עם השלג אע''ג דתולדה היא הואיל וגבוה ממנו ב' מעלות א''כ טיהרת סיד ההיכל: אי הכי קרום של ביצה נמי. פירוש אא''ב דמתניתין דלא כר' עקיבא שפיר והר''ר משה מאייבר''א פירש אא''ב דר' עקיבא דקאמר זו למעלה מזו מודה נמי דאב ותולדה דידיה מצטרפין והא דקאמר זו למעלה מזו אתא לאוסופי דאפילו סיד וצמר או סיד וקרום מצטרפין אף על גב דלאו בר מיניה הוא ומתניתין נמי דקתני ושניה לה כו' סבירא לה נמי זו למעלה מזו אלא דאתא לאשמועינן דאפי' שלג וסיד או צמר וקרום שגבוהות זו מזו שתי מעלות מצטרפין הואיל ובר מיניה הוא אתי שפיר דכולהו מצטרפין אהדדי בר משלג וקרום שאין מצטרפין זה עם זה יחד אלא לדידך דפרכת א''כ טיהרת סיד ההיכל אם כן סבירא לך דלרבי עקיבא לעולם לא מצטרפין אלא עם סמוכה מעלה אחת ולמתני' אין מצטרפין אלא אם כן בר מינה ואי אתיא מתניתין כרבי עקיבא לא מצטרפין אלא אב ותולדה דידה שהיא גבוה מעלה אחת א''כ קרום נמי תקשי לך: (תוספות)

 רשב"א  מראות נגעים שנים שהן ד' בהרת עזה כשלג. שאין לבנה כמוה, וכדאמרי' לקמן (ו, ב) מנ"ל דבהרת עזה אמר אביי ואם בהרת לבנה היא לבנה ואין אחרת לבנה, כלו' אין אחרת לבנה כמוה, שניה לה כסיד ההיכל, מדקאמ' שניה לה, ש"מ תרתי, חדא דהיא ממינה כלו' טפלה לה, ועוד שניה לה בלובן שאין אחרת למטה מבהרת לבנה יותר ממנה, שהשאת אעפ"י שהוא אב אינה יתירה בלובן מן הסיד שהיא טפילה לבהרת, אלא שניהן שוין בלובן לדעת רבנן וכדאמ' לקמן (שם) משל דרבנן למה הדבר דומה לתרי מלכי ותרי אפרכי מלכו שלמעלה ממלכו של זה ומאפרכיא דנפשיה ואפרכיא דנפשיה כמלכא דאידך, ותרין מלכי הינו בהרת ושאת שהן אבות, ותרין הפרכי סיד ההיכל וקרום ביצה שהן תולדות סיד טפילה לבהרת וקרום ביצה טפלה לשאת בדעת רבנן וכדר' זירא דאמר לקמן (שם) נאמרה לבנה בשאת ונאמרה לבנה בבהרת מה לבנה שנאמרה באת יש לה טפלה אף לבנה שנאמרה בבהרת יש לה טפילה. ובמניתא תנא הטילה הכתוב לספחת בין שאת לבהרת לומר לך כשם שטפלה לשאת כך טפלה לבהרת. ועוד נ"ל ראיה דלרבנן סיד ושאת דוהין דיהוי אחר שוה למטה מבהרת ואין הסיד למטה מן השאת מדאמרי' לקמן (ו, א) בפתיך נופיה מי שמעת ליה, כלו' לר"ע דזה למעלה מזה דלא כרבנן, והא תנן ר"ע אומר אדמדם שבזה ושבזה כיין המזוג במים, אלא של בהרת עזה ושל סיד דוהה ממנה, כלו' דאלמא אף לר"ע לא אמרי' זו למעלה מזו אלא שוין הן הסיד והשאת וכרבנן, ודחי דלא אר"ע של סיד דוהה הימינה אלא של שאת דוהה הימינה, וא"ת א"כ מה בין סיד לשאת כבר פי' הרב בעל המאור דאינן מופרשי' בלובן אלא כמו שמישוש הסיד מופרש מן הצמר. שאת כצמר לבן שניה לה כקרום ביצה. ואין למטה מקרום ביצה טמא, דלמטה מכאן בוהק הוא. וכללא דמלתא, בהרת ושאת אבות סיד וקרום ביצה תולדות, ושתי התולדות הוציאן הכתוב בלשון ספחת מלשון ספחני נא (שמואל א, ב, לו), לו' שמצטרפות, ולפיכך אמרו דמתני' דקתני ב' שהן ד' לא כר"ע דאמ' זו למעלה מזו. וכת' רש"י ז"ל דל"ג מאן תנא ב' שהן ארבעה דלא כר"ע, דהא ליכא מאן דלית ליה שנים שהן ארבעה, דהא א"ל יהושע בנו של ר"ע לר"ע מפני מה אמרו מראות נגעים שנים שהן ארבעה והשיבו ר"ע ואם לאו מה יאמרו, ולפיכך כת' רבינו ז"ל דל"ג ליה, אלא ה"ג ליה מאן תנא דלא כר"ע אבל הרב בעל המאור כתב דאין למחוק הגיר' ולאו משום ריש' דוקא נקט אלא נקט רישא משום סיפא, ויפה אמר דהא אית לן טובא בגמ' כי הא, ולא עוד אלא אפי' קרא נקטי בגמ' לפעמים רישא דקרא ועיקרו משום סופו, וכדגרסי' בפ' אין מעמידין (ע"ז לו, ב) גזרו על יינן משום בנותיהן ועל בינותיהן משום דבר אחר, ואקשי' בנותיהן דאורית' היא דכתי' (דברים ז, ג) לא תתחתן בם, ואלו ביבמות (עו, א) אסיק רבא דבגירותן אית להו חתנות בגיותן לית להו חתנות, אלא דרישא דקרא נקט ולאו דוקא אלא משום סופיה דקרא דכתי' (שם) לא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך, וקרא תרתי אמר לא תתחתן בם אפי' בגירותן ובתו לא תקח לבנך בגיותן, וה"נ רישא דמתני' נקט והעיקר אינו אלא משום דתני שניה לה כסיד ההיכל וכדאמרו דהא דלא כר"ע. דאלו לר"ע זו למעלה מזו הן. כלו' למעלה מקרום ביצה סיד ולמעלה מסיד שאת ולמעלה משאת בהרת, וכיון אם אתה אומ' דסיד שניה לבהרת סיד טהרתה מלצרפ' והתורה אמרה שמצטרפת לטמא, דלהכי אפקינהו לתולדות בלשון ספחת. ובהדי' מאי ליצטרף, לצרפה בהדי בהרת איכא שאת דעדיפ' מינה בלובן ואינו בדין שתצטרף למי שלמעלה ממנה שתי מעלות בלובן, ואפי' תולדתה של בהרת ליצרפיה בהדי שאת ולאו תולדה דידה היא, ובהדי קרום ביצה נמי אי אפשר משום דלאו בת מינה הוא. אי הכי קרום ביצה נמי ליקשי לך. ומ"ש סיד דקא מקשית אקשי נמי מקרום ביצה דאיהו נמי לא מצטרף, ואפי' בשאת דהוא בר מינה, כיון דאיכא סיד דעדיף מיניה, ופריק קרום ביצה לא קשיא לשאת ולספחת טפילה רבי לה רחמנא לשאת ואע"ג דמנחתה אינה טובא, אלא סיד ההיכל קשיא. וא"ת א"כ סיד נמי מאי קשיא, דאפי' את"ל דאית ליה לר"ע זו למעלה מזו וסיד טפילה לבהרת כמתני' [מ"מ] ניצרפיה לסיד בהדי בהרת, אע"ג דמתני טובא דטפלה רבי נמי רחמנא לבהרת כמו לשאת כמתני' או כר' זירא, י"ל דשאני שאת דבהדי' רבי לה רחמנא טפלה דכתי' לשאת ולספחת אבל לבהרת לא רבי' לה בהדיא, אלא מדרשא מדר' זירא או משום דהטילה לספחת בין שאת לבהרת, ול"נ דכל שאין מספיק בין אב לתולדתו אלא תולדה אחרת אע"פ שאינה ממינה כגון סיד ההיכל שמספיק בין קירום ביצה לשדאת ולא עדיף כולי האי שיפסיק בינו ובין אביו מלהצטרף כו' אבל כל שיש ביניה' אב אחר כגון שאת המפסיק בין לובן סיד ההיכל לבהרת שאת עדיף טובא דהוא אב ומפסיק בין בהרת לסיד, ואע"ג דהוא מינה, וזה כדעת המתרץ והאי הוא דקא מקשה לעיל בהדי מאן ליצרפה בהדי (שאת) בהרת הא איכא שאת דעדיף מינה כלו' עדיף טובא דהוא אב אלא שהמקשה שהקשה א"ה קרום ביצה נמי לא היה סבור, כנ"ל, ושאר השמועה פשוטה היא. א"ה קרום ביצה נמי. תמיהא לי מאי מקשה א"ה קרום ביצה נמי, לכשת"ל דקרום ביצה נמי ליכא לצרופי מאי קושיא כ"ש שהוספת דההיא מתני' דמראות נגעים דלא כר"ע, דאי כר"ע טהרת בין סיד ההיכל בין קרום ביצה מלצרפיה, ולישנא נמי דקאמר אלא מחוורת' דלא כר"ע תמיה לי דמההוא לישנא משמע דאי הוה אפשר לאקשויי נמי מקרום ביצה לא הוה דחי' מתני' מדר"ע, אבל השתא דדחי' בקרום ביצה לא קשיא מינה שמעי' דמחוורת' דמתני' לאו כר"ע. לפיכך נ"ל דהפ' אי הכי דלר"ע דאמר זו למעלה מזו דוקא קאמר בכל הד' מראות ואפי' תולדה עם אביה, כל שיש מראה לובן יותר ממנה מפסיק כדקאמרת בסיד שאינו מצטרף עם בהרת שהיא אב לסיד ההיכל, או משום דשאת למעלה מן הסיד בלובן, א"כ אף אנן נאמר כן בקרום ביצה דבהדי מאן ניצרפיה, בהדי שאת שהוא אב לה, האיכא סיד דעדיף מיניה בלובן שמפסיק בהדי סיד א"א משום דלאו בר מיניה הוא והתורה אמרה לשאת ולספחת, אלמא שאת יש לה ספחת שמצטרפת עמה, וספחת דשאת מאי ניהו קרום ביצה, אלא ודאי אפי' תאמר מתני' ר"ע היא ומודה ר"ע דסיד ההיכל ספחת כבהרת ומצטרפת עמה ואעפ"י ששאת למעלה מן הסיד בלובן, כל שהוא תולדת הבהרת התולדה מצטרפת עם האב, וה"ה לקרום ביצה עם שאת שהוא אב דידיה, ור"ע אמר זו למעלה מזו לאו דוקא כולהו, אלא קרום ביצה ולמעלה ממנה שאת וסיד ההיכל ולמעלה ממנו בהרת וכדדחי' לקמן ודילמ' שאת ותולדתה בהרת ותולדתה, ואהדר ליה בשלמא בלא סיד ההיכל קרום ביצה לא קשיא דכל דהו טפי ליה רחמנא לשאת אבל סיד קשיא כדאמרן ולפיכך מחוורת' מתני' דלא כר"ע כנ"ל. (רשב"א)


דף ו - א

האי מאי בשלמא בלא סיד היכל קרום ביצה לא קשיא דאע''ג דקרום ביצה מתתאי דשאת רחמנא אמר {ויקרא יד-נו} ולשאת ולספחת ספחת טפילה לשאת אע''ג דמנחתא מיניה טובא אלא סיד היכל קשיא אלא מחוורתא מתניתין דלא כרבי עקיבא והיכא שמעינן לרבי עקיבא זו למעלה מזו אילימא מהא דתניא אמר רבי יוסי שאל יהושע בנו של רבי עקיבא מרבי עקיבא מפני מה אמרו מראות נגעים שנים שהן ארבעה אמר לו ואם לאו מה יאמרו יאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא אמר לו לומר שמצטרפים זה עם זה אמר לו ויאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא ומצטרפין זה עם זה אמר לו לומר לך כל כהן שאינו בקי בהן ובשמותיהן אינו רואה את הנגעים ואילו מסיד היכל ולמעלה לא קאמר מדלא אמר ליה ש''מ דשמיע ליה לר' עקיבא דאמר כולהו לבהדי שאת מצטרפין ודלמא שאת ותולדתה בהרת ותולדתה אלא מדרבי חנינא דאמר ר' חנינא משל דרבי עקיבא למה הדבר דומה לארבעה כוסות של חלב אחד נפלו לתוכו שתי טיפין של דם ואחד נפלו לתוכו ארבע טיפין של דם ואחד נפלו לתוכו שמונה ואחד נפלו לתוכו שתים עשרה טיפין ואמרי לה שש עשרה טיפין שכולן מראות לובן הן אלא שזה למעלה מזה וזה למעלה מזה אימור דשמעת ליה לרבי עקיבא בפתוך בחלוק מי שמעת ליה וכי תימא כי היכי דשמעת ליה בפתוך הכי שמעת ליה בחלוק ובפתוך גופיה מי שמעת ליה והתניא רבי עקיבא אומר אדמדם שבזה ושבזה כיין המזוג במים אלא של בהרת עזה כשלג ושל סיד דיהה הימנה

 רש"י  האי מאי בשלמא בלא סיד קרום ביצה לא קשה. ולשאת ולספחת כתיב משמע לשאת ולספחת ולנטפל עמה ש''מ דרבי לה רחמנא טפילה וטפילה כל שהוא במשמע ובלבד שיהא ממראות נגעים: ואף ע''ג דמנחתא מינה טובא. וס''ל לר''ע דלשאת רבי לבהרת לא רבי דהא ספחת בשאת הוא דכתיב הלכך שאת הוא דמצטרפא לבהרת דסמוכה לה וכתיב והיה מלמד שמצטרפין וסיד לשאת ממילא דהא דמיא לה וכן קרום לשאת דספחת בשאת כתיבא ורבי לה תולדה וזו למעלה מזו דר' עקיבא בסיד ושאת ובהרת מיתוקם: אלא סיד ההיכל. כי מפלגת להו בתרתי מיני זו תולדה לזו וזו תולדה לזו: קשיא. היאך יצטרף בהרת לסיד ותולדתו לרבי עקיבא דאית ליה זו למעלה מזו דהא ליכא למימר לרבי עקיבא דכי היכי דאיתרבאי טפילה לשאת ממשמעות איתרבאי טפילה נמי לבהרת מדרשא כדאמר לקמן לרבנן דא''כ זו למעלה מזו דרבי עקיבא היכא איתיה אבות ותולדות הוא דאיכא ואין בהם צירוף אלא לגבוה ממנו שתי מעלות: והיכא שמעינן ליה לר' עקיבא. דקפיד אסדר מעלות לצירוף: יהושע בנו של ר' עקיבא. הוא יהושע בן קרחה שר' עקיבא קרח היה כדאמרי' בבכורות (דף נח.) חוץ מן הקרח הזה: מפני מה כו'. כדמפרש בעי ואזיל יאמרו מקרום כו': ואם לאו מה יאמרו. מחזר היה שמפרש מה הוא שואל: יאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא. אחר שאין לנו חלוק במראות לובן למעלה מקרום ביצה אלא ד' מראות הללו יאמרו כל מראה לובן שהוא מקרום ולמעלה טמא דקיימא לן (פסחים דף ג:) לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה ולמה הזכירו שמותן: אמר לו לומר לך שמצטרפין זה עם זה. לכך שנאום וסידרום לומר לך שכסדר הזה משנתן וכך דרך צירופם ועדיין אין אנו יודעין באיזה סדר הוא שונה אותן ומתשובות בנו אנו באין ללמוד: אמר לו ויאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא ומצטרפין זה עם זה. ומתשובתו אנו למידין סדר משנת אביו: ואילו מסיד ולמעלה לא קאמר ליה. יאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא ומצטרף ומסיד ולמעלה טמא ומצטרף שמע מינה שמיע ליה מיניה כולהו בהדי שאת מצטרפין עליון אחד לשתי תולדות דאי סלקא דעתך משנת אביו כסדר משנתנו תולדה לבהרת סיד ותולדה לשאת קרום ביצה הכי הוה ליה למימר יאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא ומצטרף מסיד ולמעלה טמא ומצטרף ומדיהבינן עליון לסיד בפני עצמו ועליון לקרום בפני עצמו ממילא שמעינן דמצטרפין דקאמרי רבנן כל חד לעליון שלו אמרי והא מסברא ידעינן דעליונו של סיד שלג של קרום צמר דכיון דאין חלוק מראות בלובן מקרום ולמעלה אלא ד' אלו ובקרא תרי כתיבי והכתוב מעיד שבהרת לבנה כדלקמן והשאת קרובה לה כמשמעה גבוהה ממילא כי יהבת תולדה לזה ותולדה לזה מראה הסיד תתן לבהרת ומראה הקרום תתן לשאת שאם באתה ליתן מראה סיד לצמר מפני שהוא קרוב לה למי תתן מראה הקרום הכי הוה ליה למימר ולא הוה ליה למימר יאמרו מקרום ולמעלה טמא ומצטרפין דאי הוה תני הכי לא הוה סלקא דעתך לחלק תולדה לזה ותולדה לזה ומדאותביה הכי ש''מ שמיע ליה שאין תולדה לבהרת אלא עליון אחד לשתי תולדות והלכך על כרחך הוא שאת דרבי ליה רחמנא טפילה וסדר משנתן דקא''ל שנשנית כסדר צירופן הכי קא''ל זו למעלה מזו נשנו שלג והצמר והסיד וקרום ומצטרפין שלג עם הצמר והצמר עם הסיד והקרום דהא ליכא למימר דשמיע ליה מיניה שתיהן תולדה לשתיהן דהא מהיכא תיתי שיהא הקרום מצטרף לשלג לא כסדר מעלות ולא מן המקרא אלא ודאי בהדי שאת הוא דשמיע ליה מיניה דמצטרפין דרחמנא יהבינהו ליה טפילה לשאת ולא לבהרת ולכך השיבו יאמרו מקרום ולמעלה טמא ומצטרפין והכל יודעין דצירוף מראה דאמרי' לדומה. הוא לו דקאמרינן וכל מה שאדם יכול להבין מסדר משנתן בהזכרת שמותן היה מבין מאליו שאין לך אדם מסדרן אלא כסדר שהן שנויים עכשיו: ודלמא שאת ותולדתה בהרת ותולדתה. שמיע ליה והכי נמי קא''ל יאמרו מקרום ולמעלה מסיד ולמעלה ותנא הוא דלא קפיד למיחשב ולמיזל כי רוכלא: משל דרבי עקיבא. סדר צירופן: פתוך. מעורב הוא נגע לבן אדמדם הכתוב בתורה דמדקאמר שנפלו לתוכו טיפי דם מכלל דבפתוך קאמר: שבזה ושבזה. על כרחך על ראשון ושני קאמר שכן לשון משנה והכי קאמר אדמדם שבראשון ושני סימן פתיכת אודם שבהם נכרת במקום אחר כגון טיפת דם בחלב ומראיהן לא אדום ולא לבן אלא כיין המזוג וסביבותיו לבן: אלא שאדמומיתו של שלג עזה. כלומר לבנה משל סיד ושל סיד דיהה הימנה ומדקתני הכי בסיפא שמעינן לרישא דשבזה ושבזה דקאמר בשלג וסיד קאמר אלמא סדר משנתו של רבי עקיבא סיד אחר שלג: (רש"י)

 תוספות  אף על גב דמנחתא מינה טובא. פירש בקונטרס דלר' עקיבא סיד וקרום הוו תרוייהו תולדה דשאת וספחת אשאת קאי ולא אבהרת והא דקבעי בסמוך טפילה לבהרת מנא ליה לרבנן קבעי דלרבי עקיבא אין לבהרת שום טפילה וכן פירש לקמן וקשיא דהא בקונטרס פירש בעצמו דאית ליה לר' עקיבא ב' שהן ארבע וכן נמי מוכח בסמוך דקאמר מפני מה אמרו מראות נגעים שנים שהן ארבעה כו' ושנים שהן ארבעה משמע שמכל אב יוצאה תולדה אחת כמו שתים שהן ארבע דשבת וידיעות ושבועות ועוד כיון דלספחת לא קאי אלא אשאת מנ''ל לרבות שתי תולדות לא נרבה לה כ''א סיד אבל קרום נימא דטהור ועוד דאמר לקמן משל דרבנן למה הדבר דומה לתרי מלכי ותרי איפרכי מלכו של זה למעלה ממלכו של זה ופריך האי זו למעלה מזו וזו למעלה מזו כו' והיינו כרבי עקיבא משמע דלרבי עקיבא נמי יש לכל אב תולדה לכך נראה לפרש דלר' עקיבא נמי סיד תולדה דבהרת ואפ''ה אין מצטרפת עמה הואיל שגבוהה ממנה שתי מעלות אבל עם השאת מצטרפת שאין גבוהה הימנה אלא מעלה אחת והא דקאמר האי לאו בת מינה הוא היינו אם מתניתין כר' עקיבא אתיא וקרום שהיא תולדה דשאת מצטרפת עמה ואע''ג דמרחקא טובא מדכתיב טפי ספחת אשאת מבהרת מדלא כתיב ולשאת ולבהרת ולספחותיהם והשתא הא דקבעי לקמן טפילה לבהרת מנא ליה בעי נמי לר''ע: מפני מה אמרו. פירוש למה הזכירו כלל שמותיהן: ויאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא ומצטרפין. פירוש ויפרשו דמצטרפין זה לזה הסמוכים במעלה אחת דאם לא יפרשו הוה אמינא דכולהו מצטרפי בהדי הדדי ואע''פ שלא הייתי יודע כל דין צירופן כגון קרום בהדי צמר בזה לא היה חושש דהשתא נמי דתני ב' שהן ד' לא שמעינן כל סדר צירופן: כל כהן שאינו בקי בהן ובשמותיהן כו'. כשאין ישראל חכם עמו דאם ישראל בקי עמו אפי' כהן שוטה אומר לו ישראל אמור טמא והוא אומר וישראל בקי היינו דמסברו ליה וסביר כדאמר בריש ערכין (דף ג. ושם) ואם תאמר ומה לנו לזה הישראל הואיל ויש שם ישראל אחר המסבירו ויש לומר כגון שהמסביר עיניו כהות ואינו יכול לראות: ואחד נפל לתוכו י''ב. כאן לא כפל טיפות משום דכבר נפלו הרבה ובדבר מועט שמוסיפין עליו ניכר: (תוספות)

 רשב"א  ולשאת ולספחת טפילה לשאת אע"ג דמנחתא מיניה טובא. וא"ת א"כ לר"ע היאך תמצאם זו למעלה מזו, דהא ק"ב למטה משאת ב' מדרגות ואעפ"כ מיצרפה עמה. וי"ל דכי אר"ע זו למעלה מזו לא אמ' אלא מס"ה ולמעלה אבל למטה מסיד מצטרף לגבי שאת ואע"ג דמנחת' מיניה טובא. א"ל לומ' לך כל כהן. ולאו [דוקא] כהן, שאם יש[ראל] בקי עומד ע"ג אע"פ שהוא אינו בקי רואה את הנגעים, אלא ה"ק כל כהן שאינו בקי ואין יש[ראל] בקי עע"ג אינו רואה את הנגעים. ותדע לך שאע"פ שהוא אינו בקי שאם יש' בקי עע"ג שהוא רואה את הנגעים דתניא בספרא (ויקרא יג, ב ה"ח) ואומ' לו אמור טמא והוא אומ' אמור טהור והוא אומ'. (רשב"א)


דף ו - ב

ואם איתא של צמר דיהה הימנה מיבעי ליה אמרי אין הכי נמי והתניא רבי נתן אומר לא שאמר ר' עקיבא של סיד דיהה הימנה אלא של צמר דיהה הימנה ומנלן דבהרת עזה היא אמר אביי אמר קרא {ויקרא יג-ד} ואם בהרת לבנה היא היא לבנה ואין אחרת לבנה תנו רבנן בהרת עמוקה וכן הוא אומר {ויקרא יג-כה/ל/לא/ג/לב/לד} ומראה עמוק מן העור כמראה חמה העמוקה מן הצל שאת אין שאת אלא גבוה וכן הוא אומר {ישעיה ב-יד} על כל ההרים הרמים ועל כל הגבעות הנשאות ספחת אין ספחת אלא טפילה וכן הוא אומר {שמואל א ב-לו} ואמר ספחני נא אשכחן טפילה לשאת טפילה לבהרת מנלן אמר רבי זירא נאמרה לבנה בשאת ונאמרה לבנה בבהרת מה לבנה האמורה בשאת יש לה טפילה אף לבנה האמורה בבהרת יש לה טפילה במתניתא תנא הטיל הכתוב לספחת בין שאת לבהרת לומר לך כשם שטפילה לשאת כך טפילה לבהרת: שאת כצמר לבן: מאי צמר לבן אמר רב ביבי אמר רב אסי צמר נקי בן יומו שמכבנין בו למילת אמר רבי חנינא משל דרבנן למה הדבר דומה לתרי מלכי ולתרי איפרכי מלכו של זה למעלה ממלכו של זה ואיפרכו של זה למעלה מאיפרכו של זה האי זה למעלה מזה וזה למעלה מזה הוא אלא מלכו של זה למעלה מאיפרכיה דנפשיה ומלכו של זה למעלה מאיפרכיה דנפשיה רב אדא בר אבא אמר כגון מלכא ואלקפטא רופילא וריש גלותא האי זה למעלה מזה הוא אלא כגון מלכא ורופילא ואלקפטא וריש גלותא רבא אמר כגון שבור מלכא וקיסר א''ל רב פפא לרבא הי מינייהו עדיף אמר ליה בחורשיא קא אכיל ליה פוק חזי טיבעא דמאן סגי בעלמא דכתיב {דניאל ז-כג} ותאכל כל ארעא ותדושנה ותדקנה א''ר יוחנן זו רומי חייבת שטיבעה יצא בכל העולם כולו רבינא אמר כגון גלימא דעמר ושחקיה סדינא דכיתנא ושחקיה: את שיש בה ידיעה בתחלה וכו': ת''ר מנין שאין הכתוב מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו ודין הוא הואיל והזהיר וענש על הטומאה וחייב קרבן על הטומאה מה כשהזהיר וענש על הטומאה לא הזהיר וענש אלא על טומאת מקדש וקדשיו אף כשחייב קרבן על הטומאה לא חייב אלא על טומאת מקדש וקדשיו ואימא תרומה שהזהיר וענש לא אשכחן עון מיתה דחייב עליה קרבן אימא ה''מ קרבן קבוע אבל

 רש"י  ואם איתא. דצמר אחר שלג תני להו: של צמר דיהה הימנה מיבעי ליה. דיהה פלית''א בלע''ז: עמוקה וגבוה לאו דוקא קאמר אלא נראית כעמוקה: טיפלה לבהרת מנלן. לרבנן קבעי לה דאילו לרבי עקיבא לית ליה ריבוי טפילה לבהרת: ספחני. אספני: בן יומו. ביום הולדו: מכבנין. לשון הרחלים יוצאות כבונות (שבת דף נב:) וכמו (גיטין דף יד:) תנתן כבנתי לבתי פרמוי''ל והוא בת נפש שקורין נושקא שמחברין בה פתיחות פי החלוק כך כשנולד הכבש והאם לוחכתו אין צמרו נקי באותו יום והרוצה להצניעו למילת עושה לכבש מעטה עור ומכבנו עליו שלא יתפרד ונמצא הצמר מכוסה כל הימים: מלכו של זה. בהרת שהוא מלכו של סיד למעלה משאת שהוא מלכו של קרום ולכן הן מצטרפין הבהרת והשאת ואיפרכו של מלך זה למעלה מאיפרכו של מלך זה סיד למעלה מקרום וממילא שמעינן דסיד למטה משאת הוא: אלא מלכו של זה למעלה מאיפרכיה דנפשי'. כל איפרכוס הולך אחר מלכו כך כל תולדה מצטרפת לאביה: הכי גרסינן ומלכו של זה למעלה מאיפרכיה דנפשיה: מלכא ואלקפטא. שני מלכים הם ומלכא חשיב מאלקפטא: רופילא. איפרכוס של מלכא: וריש גלותא. איפרכוס של אלקפטא: כגון מלכא ואלקפטא. כשמהלכין זה אחר זה כסדר זה הולכים: האי זה למעלה מזה הוא אלא כגון מלכא ורופילא ואלקפטא וריש גלותא. כשמהלכין שנים שנים כל איפרכוס הולך אחר מלכו: שבור מלכא. מלך פרס וקיסר מלך רומי וכל אחד יש לו איפרכוס: הי מנייהו חשיב. שבור או קיסר: בחורשיא אכיל ליה. האיש הזה מוטמן ביערים כל ימיו שלא שמע בטיבעה של מלכות רומי והוצרך לשאול זאת ורב פפא משום דאקדים רבא שבור מלכא לקיסר הוא דשיילי' ורבא מיראה עשה שהיה תחתיו במלכותו כדאמר במס' חגיגה (דף ה:) שדור דבי שבור מלכא וגרבוהי: רומי חייבת. תרגום של רשעה שנאמר (מלאכי א) וקראו להם גבול רשעה: רבינא אמר. משל דרבנן כגון גלימא דעמרא שהוא מלובן כשהוא חדש וליבונו מבהיק הרבה יותר משל טלית ישנה: וגלימא דכיתנא ושחקיה. שהחדש לבן הרבה משל ישן אבל החדשות של זו ושל זו קרובות להיות שוות כך הבהרת גבוהה הרבה מן הסיד שהוא תולדתו והשאת מן הקרום והאבות קרובים להיות שוים: שאין הכתוב מדבר. פרשת קרבן עולה ויורד שחייבתו קרבן על הטומאה מנין שאין מחייבו על מגע אלא אם כן אוכל באותה טומאה קדש או נכנס למקדש: ודין הוא. הרי אתה דן מאליו: הואיל והזהיר וענש על הזדון טומאה. וחייבין נמי קרבן על שגגת טומאה מה מצינו כשהזהיר וענש כרת על זדון טומאה בטומאת מקדש וקדשיו הזהיר וענש שנאמר (ויקרא כא) לא יטמאו את מקדשי הרי זה אזהרת מקדש בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר (שם כב) הרי אזהרת קדש כי את מקדש ה'טמא ונכרת (במדבר יט) הרי עונש מקדש והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וגו' (ויקרא ז) הרי עונש קדש: תרומה. אם אכל תרומה בטומאה דהזהיר וענש דכתי' בקדשים לא יאכל ותרומה בכלל מדכתי' בה בההיא ענינא ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים ואמרינן ביבמו' (עד:) דבתרומה קאי מדתלי ' בהערב שמש דאילו קדשים עד דמייתי כפרה: וענש. ומתו בו כי יחללוהו: לא אשכחן עון מיתה דמחייב קרבן. שאין חטאת באה אלא אשגגת כרת כדאמרי' בהוריו' (ח.): (רש"י)

 תוספות  ואם איתא ליתני של צמר דיהה הימנו. תימה דע''כ צריך למיתני שלג וסיד דאת''ק קאי דקתני הפתוך שבשלג כיין המזוג בשלג הפתוך שבסיד כיין המזוג בחלב דברי ר' ישמעאל רבי עקיבא אומר כו' וי''ל דהיינו דקמשני אמרי אין כדתניא כלומר לא נקט סיד דוקא אלא קאי את''ק או שמא רבי נתן מגיה נמי במילתיה דרבי ישמעאל שאת במקום סיד: ואין אחרת לבנה. והא דכתיב (תהלים קמז) הנותן שלג כצמר אורחיה דקרא למיתלי שאינו מצוי במצוי: גלימא דכיתנא ושחקיה. פי' בקונטרס דחדש יותר לבן ולא יתכן דבפ' כל היד (נדה דף יז.) משמע דשחקים לבנים יותר ומעלו טפי לבדיקה אלא לענין חשיבות נקט ליה דומיא דכל הני דלעיל ומיהו בנדה י''ל דמעלו לבדיקה לפי שהם רכים יותר אבל הקונטרס פירש שם לפי שהם לבנים יותר: לא הזהיר אלא על טומאת מקדש וקדשיו. פירש בקונטר' אזהרת קדש דכתיב בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר ותימה דבפרק בתרא דמכות (דף יד:) משמע דבין לרבי יוחנן ובין לריש לקיש אתי האי קרא לאזהרת תרומה ואזהרת קדש נפק' לן לר' יוחנן מג''ש דטומאתו טומאתו ממקדש ולר''ל מבכל קדש לא תגע ויתכן פירוש הקונטרס לההוא תנא דאמר בפ' הערל (יבמות עה. ושם) בזב בעל ג' ראיות ובמצורע מוחלט הכתוב מדבר ומאי אשר יטהר עד דמייתי כפרה והני אמוראי דמכות כרבי ישמעאל דפליג עליה התם ומוקי לה בתרומה ור' יוחנן גופיה מסיק לה בפרק הערל (שם דף עד.) משמיה דרבי ישמעאל איזהו דבר השוה בזרעו של אהרן הוי אומר זה תרומה: אימא תרומה. פירוש אימא נמי תרומה אבל אין לפרש אימא דוקא תרומה אבל מקדש וקדש דאיכא כרת לא תסגי ליה בקרבן עולה ויורד דהא בסמוך לא פריך הכי אלא משום דכתיב ביה מיעוטא וה''נ דהוה מצי למיפרך אימא טמא ששימש שאפשר להיות איסור עבודה בלא איסור מקדש כגון שנטמא בעזרה ויצא בלא שהייה והפך בצנורא דרך הליכתו כדאמר בפ''ב לקמן (דף יז:) אלא משום דהיא גופה גמר מתרומה בפרק אלו הן הנשרפין (סנהדרין דף פג:) להכי נקט תרומה ומטומאת כהנים לא מצי למיפרך שלא הוזהרו אלא על המת והכא כתב שרץ ונבלה: לא אשכחן עון מיתה דמחייב עליה קרבן. תימה ה''נ לא אשכחן עון כרת דמחייב עליה קרבן עולה ויורד ויש לומר דההוא טעמא עדיף ליה טפי: (תוספות)


דף ז - א

עולה ויורד ניתי מידי דהוה אשמיעת קול ואביטוי שפתים אמר קרא {ויקרא ה-כב} בה בה למעוטי תרומה אימא בה למעוטי מקדש דלא סגי . ליה בקרבן עולה ויורד עד דמייתי קרבן קבוע קרי רבא עליה דרבי דולה מים מבורות עמוקים דתניא רבי אומר אקרא אני חיה בהמה למה נאמרה נאמר כאן {ויקרא ה-ב} בהמה טמאה ונאמר להלן {ויקרא ז-כא} בהמה טמאה מה להלן טומאת קודש אף כאן טומאת קודש אשכחן טומאת קודש טומאת מקדש מנלן אמר קרא {ויקרא יב-ד} בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא איתקש מקדש לקודש אי הכי תרומה נמי דאמר מר בכל קדש לא תגע לרבות את התרומה הא מיעט רחמנא בה אימא בה למעוטי מקדש מסתברא מקדש לא ממעטינן שכן בכרת כמותה אדרבה תרומה לא ממעטינן שכן אכילה כמותה אלא אמר רבא שלש כריתות בשלמים למה אחת לכלל ואחת לפרט ואחת לטומאה הכתובה בתורה סתם ואיני יודע מה היא הוי אומר טומאת קודש ואם אינו ענין לטומאת קודש דנפקא ליה מדרבי תנהו ענין לטומאת מקדש והאי מיבעי ליה לכדרבי אבהו דאמר רבי אבהו שלש כריתות בשלמים למה אחת לכלל ואחת לפרט ואחת לדברים שאינן נאכלין ולר''ש דאמר דברים שאינן נאכלין אין חייבין עליהן כרת משום טומאה לאיתויי חטאת הפנימית דס''ד אמינא הואיל ואמר ר''ש כל שאינו קרב על מזבח החיצון כשלמים אין חייבין עליו משום פיגול משום טומאה נמי לא קמ''ל דמיחייב אלא אמרי נהרדעי משמי' דרבא שלש טומאות בשלמים למה אחת לכלל ואחת לפרט ואחת לטומאה הכתובה בתורה סתם ואיני יודע מה היא הוי אומר טומאת קודש ואם אינו ענין לטומאת קודש דנפקא ליה מדרבי תנהו ענין לטומאת מקדש והאי נמי מיבעי ליה איידי דבעי למכתב כרת לכדר' אבהו כתב נמי טמאות דלא סגי לה בלאו הכי אלא אמר רבא אתיא טומאתו טומאתו כתיב הכא {ויקרא ה-ג} לכל טומאתו

 רש"י  מידי דהוה אשמיעת קול. שבועת העדות ושבועת ביטוי דאיתנהו נמי בקרבן עולה ויורד ואין עונש על זדונן לא מיתה ולא כרת: אמר קרא בה. לכל טומאתו אשר יטמא בה בענינא דעולה ויורד כתיב: ואימא. חיובא בתרומה היא ובה למעוטי מקדש והואיל וזדונו כרת לא תסגי ליה בעולה ויורד אלא קבוע לעשיר ולעני שוה: עליה דרבי. משום דהוא יליף לה שפיר: אקרא אני חיה. בקרבן עולה ויורד כתיב (ויקרא ה) או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה ודי אם הייתי קורא בנבלת חיה טמאה שנכתב ראשון ולא היה צריך לחזור ולכתוב בהמה שהרי בהמה בכלל חיה שנא' (שם יא) זאת החיה אשר תאכלו וסמיך ליה כל בהמה מפרסת פרסה: ונאמר להלן. באוכל קדשים בטומאת הגוף בצו את אהרן נפש כי תגע בכל טמא בטומאת אדם או בבהמה טמאה ואכל מבשר זבח השלמים: אימא תרומה נמי אתרבאי. דאיהו נמי איתקש לקודש דכתיב בכל קדש ודרשינן בכל לרבות תרומה שאסורה לטבול יום כגון יולדת בימי טוהר שלה שהיא טבולת יום ארוך שאין לה הערב שמש עד מלאת ימיה שמביאה למחר כפרתה: מקדש לא ממעטינן. מדין קודש שכן ביאתו בכרת כאכילת קודש: שכן אכילה. וחיובו ע''י אכילה הוא: שלש כריתות בשלמים. באוכלן בטומאה אחת באמור אל הכהנים כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים וגו' ואמרינן בזבחים בפ' רביעי (דף מה:) דהא יקרב אכילה הוא ומהו יקרב בראוי להקרבה שהוקדש בכלי ושתים בצו את אהרן והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים וסמיך לי' והנפש כי תגע בכל טמא ובתרוייהו כתיב ונכרתה: אחת לכלל. ההיא דאל הקדשים שכלל את הכל ואחת מן השתים לפרט ומדה זו נדרשת בתורת כהנים בתחלת הספר דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד כו' כיצד והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמי' וגו' והלא שלמים בכלל כל הקדשים היו ולמה יצאו להקיש אליהם מה שלמים מיוחדין קדשי מזבח אף כל קדשי מזבח יצאו קדשי בדק הבית שאין חייבין עליהן משום טומאה וא''ת למה אין נידונים בכלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט שלמים אין מידי אחרינא לא משום דמרוחקין זה מזה בשני ענינים וכך מפורש במנחות בפרק כל המנחות באות מצה (דף נה:) דהיכא דפרט מרוחק מן הכלל נידון במדה זו ללמד על הכלל וכו' ואם תאמר מה בין זו למדת כלל ופרט וכלל שאתה דן כעין הפרט הרבה יש שמדת כעין הפרט באה להוסיף על הפרט בכלל אחרון דברים אחרים שאין כתובין בו וזו באה לגלות על הפרט ולא להוסיף עליו ודברים רבים למידין במדה זו שאינן באין במדת כעין הפרט כגון בהבערה שאנו אומרים לחלק יצאתה ובמדה זו היא באה הבערה בכלל היתה ולמה יצאה להקיש אליה ולגלות על כל. הכלל שכשם שחייב על הבערה בפני עצמה כך חייב על כל אב מלאכה שבכלל בפני עצמו: ואחת לטומאה הכתובה בתורה סתם כו'. ואחת מן הכריתות האלו שהיא יתירה נכתבה לגלות על הטומאה הכתובה אצל עולה ויורד וסתמה הכתוב ולא פירש על איזו טומאה חייבתו תורה קרבן הופנה כרת ללמדך שלכפר על כרת זה הוא בא שהוא טומאת קדש: (אם אינו ענין כו') לדברים שאינן נאכלין. כגון עצים של מערכה ולבונה וקטרת אם אכלן בטומאה חייב: ולר''ש דאמר כו'. במסכת זבחים בפרק ב''ש (דף מה:): הואיל ואמר ר' שמעון כו'. חטאות הפנימיות כגון פר ושעיר של יום הכפורים ופר כהן משיח ופר העלם דבר שטעונין הזייה בפנים על הפרוכת ועל מזבח הזהב: כשלמים. משום דפיגול בשלמים כתיב יליף ר''ש מינה שאינה נוהגת בחטאות הפנימיות: שלש טומאות. בהנך שלש כריתות כתיב בכל חדא וטומאתו עליו: כתיב הכא. בעולה ויורד: (רש"י)

 תוספות  עולה ויורד נייתי. וא''ת קרבן קבוע נמי ה''ל למיפרך דנייתי מידי דהוה אשפחה חרופה דלית בה כרת ומייתי קרבן קבוע וי''ל דהתם אשם הוא דמייתי ולא חטאת: מקיש מקדש לקודש. ובאכילה דקודש איירי קרא כדאמר בפר' בתרא דמכות (דף יד:): ואימא אף תרומה. דכתיב בכל קודש משמע לפי סוגיא דשמעתין דהאי קרא איירי בין בתרומה בין בקודש ותימה דסוגיא דמכות (שם) מוכחת דלא מיירי בתרוייהו דר''ל מוקי ליה בקודש גרידא ורבי יוחנן בתרומה גרידא וי''ל דסוגיא דהכא כברייתא דת''כ דתניא התם בכל קדש לא תגע יכול אף במעשר ת''ל ואל המקדש לא תבא מה מקדש דבר שיש בו נטילת נשמה אף כל כו' יצא מעשר אי מה מקדש הנכנס בו בטומאה ענוש כרת אף קודש האוכלו בטומאה ענוש כרת יצתה תרומה ת''ל בכל קדש לרבות את התרומה אלמא בהדיא מוקי קרא בתרוייהו וה''ה דהוה מצי למיפרך לפי סוגיא דמכות הניחא לר''ל אלא לר' יוחנן דמוקי לה בתרומה מא''ל: אחת לכלל ואחת לפרט. פירש בקונטרס וא''ת כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט ואגב ריהטיה לא דק דה''ל להקשות פרט וכלל הוא ונעשה כלל מוסיף על הפרט דהפרט בצו וכלל באמור ומה שפי' דמדת כלל ופרט המרוחקין אינה כמדת כלל ופרט וכלל אין נראה דבפ' נגמר הדין (סנהדרין דף מו.) מוכיח דריבה ומיעט הוי כמדת כלל ופרט המרוחקין ובקונטרס גופיה פירש לעיל (דף ד:) דריבה ומיעט שוה למדת כלל ופרט וכלל וא''ת כיון דמדת כלל ופרט המרוחקין זה מזה שוה למדת כלל ופרט וכלל א''כ לא הוה לן למעוטי קדשי בדק הבית לבד אלא ה''ל למימר מה שלמים מיוחדין שיש להן מתירין כדדריש ר' שמעון לקמן גבי פיגול ונצריך כרת שלישי לדברים שאין להן מתירין ומנ''ל לאוקמה לטומאה הכתובה בתורה סתם או לדברים שאינן נאכלין וי''ל דלדברים שאין להם מתירין לא אצטריך דבפ' ב''ש (זבחים דף מד.) מרבי להו מאשר הם מקדישים ולספרים דגרסי התם דמרבו להו מואל הקדשים לא יתכן דהאי קרא גופיה מוקמינן ליה הכא לכלל: תנהו ענין לטומאת מקדש. אבל לתרומה ליכא למימר דכרת בתרומה ליכא ומיהו בסמוך דנפקא לן מטומאתו קשה דנוקמה בתרומה וכ''ת משום דכתיב גבי כרת הכי נמי כתיב גבי אכילה ומיהו עדיפא מינה פריך: ואחת לדברים שאינן נאכלין. ואזהרה מוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל דדרשינן בפרק רביעי דזבחים (דף מו:) לרבות עצים ולבונה אי נמי כרת לא בעי אזהרה מידי דהוה אפסח ומילה: אתיא טומאתו טומאתו. ואע''ג דגבי תרומה נמי כתיב טומאה בפרשת אמור אל הכהנים שמא אתי לדרשה אחריתי וא''ת ולר''ל דלא גמר ג''ש דטומאה כדאמר בפרק בתרא דמכות (דף יד:) מנליה וי''ל דאתיא ליה מהיקשא דלעיל מבכל קדש לא תגע דלא מוקי ליה בתרומה כלל כדמוכח התם וא''ת ולמה לן השתא בנין אב דהואיל וענש והזהיר בברייתא דלעיל וי''ל דברייתא נמי סמיך אהך ג''ש ונקט בנין אב לאפוקי משאר עבירות (תוספות)

 רשב"א  בכל קדש לרבות את הטומאה. מקרא משמע דקדש דכתיב הכא הינו קדשים וכל לרבות את התרומה וקרא מיירי בקדשים ובתרומה, והא דלא כרי' ודלא כר"ל, דפ' אלו הן הלוקין (מכות יד, ב) דלר"ל כוליה קרא בקדשים ובכל קדש לא תגע אזהרה לקדש, ולר"י כוליה קרא בתרומה, ומיהו בפרק הערל (יבמות עה, א) איכא תנא דס"ל דמיירי בקדש ובתרומה דאמרינן [התם] לא צריכא אלא לנגיעה, ובת"כ (ויקרא יב, א ה"ח) נמי איכא תנא דס"ל בהדיא דמיירי בקדש ובתרומה. ג' טומאות בשלמים. הק' בכאן והרי זה כלל ופרט הוא, כלל דבקרא חד (ויקרא כב, ג) אמ' כל הקדשים, פרט שלמים (שם ז, כ), וכלל ופרט הא אמרינן אין בכלל אלא מה שבפרט, וא"כ כולהו קראי לשלמים קאתו. וי"ל דכי אמ' אין בכלל אלא מה שבפרט ה"מ כשהן סמוכין זה לזה אבל בכאן שהן מרוחקי' לא. וא"ת מ"מ היאך אנו דנין אלו הפסוקי' בדין כלל ופרט וכלל דהא קי"ל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, והכא נמי הכי דיני' דמה הפרט מפורש שלמים שהן טומאת מקדש וקדשיו אף הכלל טומאת מקדש וקדשיו. וי"ל דכי אמ' כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט הני מילי כשאנו צריכין להוסיף דבר על הכלל הראשו', אבל בכאן אין אנו מוסיפין כלל על הכלל הראשון אלא שהפרט מפ' מה שבכלל בכלל ולומר דמה שאמ' בפסוק הראשו' אינו אלא קדשי מקדש לאפוקי קדשי בדק הבית. אחת לכלל ואחת לפרט. וכתב רש"י ז"ל אמאי לא לדון אותו בכלל ופרט, והק' בתוס' היאך איפשר בכלל ופרט והלא הפרט קודם לכלל, שהרי הפרט בצו' (ויקרא ז, כא) ונפש אשר תגע בכל דבר טמא וגו' ואכל מבשר זבח השלמים אשר ליי' ונכרתה, והכלל באמור אל הכהנים (כב, ג) דכתי' אמור אליהם לדורותיהם כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל ליי' וטומאתו עליו ונכרתה, אלא נר' דרש"י ז"ל אגב שיטפא נקט לה, וה"ל למימר שנדון אותו בכלל ופרט כל מילי, ומ"מ מה שפירש"י ז"ל אמת דאין דנין בכלל ופרט ולא בפרט אלא במקורבי' זה על זה, אבל במרוחקי' זה מזה אין דנין אותו אלא בדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד. ג' כריתות בשלמים למה וכו' ואם אינו ענין לקדש תנהו ענין למקדש. וא"א לומר כאן תנהו ענין לתרומה, שאין כרת בתרומה. (רשב"א)


דף ז - ב

וכתיב התם {במדבר יט-יג} טמא יהיה עוד טומאתו בו מה להלן טומאת מקדש אף כאן טומאת מקדש ואלא בה למה לי לרבות נבלת עוף טהור הא אמרת בה מיעוטא הוא משום דמיעוטא הוא אייתר כתיב {ויקרא ה-ג} או כי יגע דבר נגיעה אין דלאו בר נגיעה לא וכתיב בה מיעוטא הוה מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבו': יש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף שעיר הנעשה בפנים וכו': ת''ר {ויקרא טז-טז} וכפר על הקדש מטומאות בני ישראל וגו' יש לי בענין זה להביא שלש טומאות טומאת ע''ז וטומאת גילוי עריות וטומאת שפיכות דמים בע''ז הוא אומר {ויקרא כ-ג} למען טמא את מקדשי בגילוי עריות הוא אומר {ויקרא יח-ל} ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחקות התועבות וגו' ולא תטמאו בהם בשפיכות דמים הוא אומר {במדבר לה-לד} ולא תטמא את הארץ יכול על ג' טומאות הללו יהא שעיר מכפר ת''ל {ויקרא טז-טז/יט} מטומאות בני ישראל ולא כל טומאות מה מצינו שחלק הכתוב מכלל כל טומאות הוי אומר טומאת מקדש וקדשיו אף כאן בטומאת מקדש וקדשיו דברי ר' יהוד' ר''ש אומר ממקומו הוא מוכרע הרי הוא אומר {ויקרא טז-טז} וכפר על הקדש מטומאות מטומאות של קודש יכול על כל טומאה שבקודש יהא שעיר זה מכפר תלמוד לומר {ויקרא טז-טז} ומפשעיהם לכל חטאתם חטאים דומיא דפשעים מה פשעים שאינם בני קרבן אף חטאים שאינם בני קרבן ומנין ליש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף ששעיר זה תולה ת''ל לכל חטאתם חייבי חטאות במשמע אמר מר יש לי בענין זה להביא ג' טומאות טומאת ע''ז וטומאת גילוי עריות וטומאת שפיכות דמים האי ע''ז היכי דמי אי במזיד בר קטלא הוא אי בשוגג בר קרבן הוא במזיד ולא אתרו ביה בשוגג ולא אתיידע ליה

 רש"י  וכתיב התם. בטומאת מקדש בפרשת פרה אדומה: בה למה לי. למעוטי תרומה דמהיכא תיתי לחיובא דמהני לא אתיא שכן כרת: לרבות נבלת עוף טהור. המטמאה בבית הבליעה שאם אכלה ונכנס למקדש חייב: משום דמיעוטא הוא דאייתר. מיעוט זה בא לרבות כדמפרש ואזיל ואיתרבאי ביה נבלת עוף טהור ע''י מיעוט אחר מיעוט: כתיב או כי יגע. בטומאת אדם בעולה ויורד כתיב: דלאו בר נגיעה. שאינו מטמא בנגיעה אלא בבית הבליעה על ידי אכילה כדכתיב (ויקרא יז) אשר תאכל נבלה וטרפה וכבס בגדיו ומוקמינן לה בנבלת עוף טהור בתורת כהנים ואמרינן התם יכול תטמא במגע ת''ל לטמאה בה אין לך אלא האמור בה שאין לה טומאה אלא אכילתה: וכפר על הקדש. בשעיר הנעשה בפנים כתיב באחרי מות: מטומאות ולא כל טומאות. והואיל ולא פירש לך על איזו מהם לא מסרן אלא לחכמים לפרש על איזו מדבר צא ולמד. בבנין אב: מה מצינו שחלק כו'. כלומר איזהו טומאה מצינו חלוקה במקום אחר טומאת מקדש וקדשיו ולקמן מפרש לה היכא: אף כאן. שחילק להיות בכפרה ואין שאר טומאות עמה דע שבטומאת מקדש וקדשיו הכתוב מדבר: אף כאן בטומאת מקדש וקדשיו גרסינן ולא גרסינן נחלוק: ממקומו הוא מוכרע. אין אתה צריך להכריעו ממקום אחר כי בו עצמו הכריע הכתוב שאינו מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו: יכול על כל טומאה שבקדש. בין שיש בה ידיעה בין שאין בה ידיעה: מה פשעים שאינן בני קרבן. שאין פשע אלא מזיד: אף חטאים שאינן בני קרבן. יצא שיש בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בינתים שהיא בת קרבן: ומנין לשיש בה ידיעה בתחלה כו'. ולא לשאין בה ידיעה בתחלה אע''פ שאף היא אינה בת קרבן: לכל חטאתם. הראוי לבא לכלל חטאתם יצאה שאין בה ידיעה בתחלה שאינה באה לכלל חטאת עוד לעולם: הכי גרסינן חייבי חטאות במשמע ולא גרסינן כל חייבי חטאות: חייבי חטאות במשמע. הראוי לבא לידי חטאת לכשתוודע לו ידיעה בסוף: בר קרבן הוא. כבר מפורש קרבן בפרשת שלח לך: במזיד ולא אתרו ביה. ואינו נהרג בלא התראה כדאמרי' בסנהדרין בפרק היו בודקין (דף מא.): ולא אתיידע ליה. סלקא דעתך אמינא לתלי ליה להגן מן היסורין עד שיודע לו: (רש"י)

 תוספות  ואיצטריך ג''ש לאפוקי תרומה וא''ת אמאי איצטריך ג''ש דרבי כיון דידעינן מקדש מג''ש דטומאה נילף קודש מדאיתקש למקדש וליכא למימר תרומה נמי דאמר קרא בה ולא בתרומה דהשתא ליכא למיפרך ואימא בה ולא קודש הואיל וקודש הוא בכרת כמו מקדש אבל תרומה לא דמי למקדש וי''ל דאיצטריך ג''ש לאייתורי בה לרבות נבלת עוף טהור דלמעט תרומה לא איצטריך דמהיכא תיתי דמהיקשא דמקדש לא אתי מדאיצטריך ג''ש דרבי אבל אי לאו ג''ש דרבי לא הוה מרבינן נבלת עוף אלא אדרבה הוה ממעטינן ליה מכי יגע ובה אתא למעוטי תרומה ומיהו תימה למה לי ג''ש דרבי תיפוק מג''ש דטומאה דלענין קודש נמי דרשינן ליה בפרק בתרא דמכות (דף יד:): יש לי בענין הזה להביא ג' טומאות. אכתי איכא טובא כגון אוכל תרומה בטומא' וטמא ששימש אלא נקט הני לרבותא דיש להביא אע''פ שהן חמורות וכי ממעט להו ממעט נמי אחריני א''נ נקט הני אע''ג דלאו טומאה ממש נינהו אלא בלשון טומאה נכתבו וא''ת איך יכפר על כולן הא אמר לקמן (דף ח:) כפרה אחת מכפר ואינו מכפר ב' כפרות וליכא למימר דה''ק יש להביא אחת מג' טומאות דא''כ אמאי איצטריך מטומאה ולא כל טומאה דלא מכפר אלא אחת תיפוק ליה מאחת דדרשינן מיניה לקמן דאינו מכפר ב' כפרות וע''כ אית לן לאוקמה בטומאת מקדש וקדשיו לפי שחלק הכתוב וי''ל דלא חשיב ב' כפרות אלא כשמכפר מה שקרבן אחר מכפר וכן משמע לשון הקונטרס דלקמן תדע דהא מכפר על הקודש ועל המקדש ולא מיקרי ב' כפרות כיון שאין קרבן אחר מכפר כענין זה: בע''ז הוא אומר למען טמא את מקדשי. פירוש קדושת שמי והאי קרא במולך כתיב וקסבר האי תנא מולך היינו ע''ז ופלוגתא היא בפרק ארבע מיתות (סנהדרין ד' סד.): וכפר על הקדש אע''ג דבמקדש . מיירי כדמוכח לקמן בשמעתין מ''מ מדאפקיה רחמנא בלשון קודש שמעינן טומאת קודש ומדאיתקש ליכא למימר דאם כן תרומה נמי: אי בשוגג בר קרבן הוא. הכא אתי שפיר דפשיטא ליה דלא מכפר אבר קרבן כדדרשינן בסיפא דברייתא חטאים דומיא דפשעים דלאו בני קרבן אבל לקמן דפריך אסיפא דברייתא גופה דקתני יכול על כל טומאה של קודש וכו' האי בר קרבן הוא משמע דבלאו הך דרשה דחטאים דומיא דפשעים פשיטא ליה דלא מכפר אבר קרבן ונראה דפשיטא ליה משום דאתי מקל וחומר משעיר המשתלח דמכפר על כמה עבירות ומרובה כפרתו אפ''ה אינו מכפר אבר קרבן כדדרשינן ביה התם חטאים דומיא דפשעים וכ''ש אבר קטלא ואבר מלקות דלא מכפר כדמוכח התם דאמר חייבי מלקיות שעבר עליהן יום הכפורים חייבין ופריך פשיטא מ''ש מחייבי חטאות ואשמות ודאין וא''ת ונוקי כגון דאתיידע ליה סמוך לשקיעת החמה וי''ל דהאי נמי נפקא לן מסיפא דברייתא דלא תלי ליה: במזיד ולא אתרו ביה. ואם תאמר והא לא אתיא לכלל חטאת וי''ל דהשתא דמוקי במזיד לא הוי חטאים אלא פשעים ובפשעים לא בעינן דאתיא לכלל חטאת דכולהו לאו בני חטאת נינהו אבל גבי שפיכות דמים קשיא דמוקי ליה בשוגג ולא אתיידע ליה והא לא אתי לכלל חטאת ואין לומר הואיל ואתי לכלל גלות אתי לכלל חטאת קרינא ביה דהא מוקי להו נמי בהנך דלאו בני גלות נינהו ויש לומר אף על גב דלא אתי לכלל חטאת אין לחוש כיון דתלי נמי אטומאת מקדש וקדשיו דאתי לכלל חטאת וכן משמע לקמן דפריך וניכפר פנימי אדידיה ואדחיצון ואע''ג דכפרת חיצון לא אתי לכלל חטאת וא''ת והיאך אפשר לאוקמה במזיד והא לא משכחת ביה כפרת חיצון דהיינו אין בה ויש בה וי''ל דאין לחוש דמוקמא כפרת חיצון אטומאת מקדש וקדשיו גרידא וא''ת והיכי מצי לאוקמה במזיד ולא אתרו ביה הלא בגדי כהונה מכפרין על אלו ג' עבירות. אפוד על ע''ז כתונת על שפיכות דמים ומכנסים על גילוי עריות וי''ל דבעי למימר ששעיר הפנימי יכפר עמהם וזה בלא זה לא יועיל ואע''ג דלקמן פריך וניכפר פנימי אדידיה ואדחיצון ולא בעי למיפרך וניכפרו תרוייהו אחד דשתי קרבנות ודאי אין סברא שיבואו לכפר על דבר אחד אבל זה אפשר דבגדי כהונה יכפרו עם קרבן דבר אחד: בשוגג ולא אתיידע ליה. ואם תאמר והמקשה מה היה סבור דהא כי מוקמינן ליה בטומאת מקדש וקודש איירי נמי בשוגג ולא אתיידע ליה דהיכא דאתיידע ליה בר קרבן הוא ויש לומר דמטומאת מקדש וקדשיו אתי שפיר דאיכא לאוקמה במזיד ואפילו אתרו ביה דליכא כרת ומשום הכי פריך טפי אהנך ג' טומאות דאיכא למיפרך בין בשוגג בין במזיד אבל קשיא דאטומאת מקדש וקדשיו נמי איכא למיפרך אמזיד אי במזיד בר מלקות הוא דחייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן: (תוספות)

 רשב"א  יש לי בענין הזה לרבות ג' טמאות. פי' הרב ר' יוסף הלוי ן' מיגש ז"ל שלא מצינו בכלל עבירות שבתורה שנאמ' בעושה אותן שם טומאה אלא באלו בלבד, ואין לשון זה מחוור לי שהרי באכילת שרצים נאמר (ויקרא יא, מג) אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ (על הארץ) ולא תיטמאו בהם, ולא בח' שרצים כתב אלא בכל השרצים עד כל מרבה רגלים. ועוד קשיא לי אבריתא למה לא גמרה יש לי להדיא ג' טמאות הללו וטומאת יולדת וטומאת מצורע, וא"ת שלא מנה כאן אלא טמאות שמביא עליהן קרבן הא ליתא דהא קא חשיב שפיכות דמים דאינו בא לכלל קרבן לעולם, וצ"ע. האי ע"ז ה"ד. א"ל וכי מוקמי' ליה גבי ט"מ וקדשיו לאו הכי דינא דאי מזיד בר קטלא הוא ואי שוגג בר קרבן הוא, וי"ל דאגב דבעי' אי במזיד בר קטלא הוא בעי' נמי שוגג ולאשמעי' דינא ולא אתרו ביה. (רשב"א)


דף ח - א

גילוי עריות נמי היכי דמי אי במזיד בר קטלא הוא אי בשוגג בר קרבן הוא במזיד ולא אתרו ביה בשוגג ולא אתידע ליה שפיכות דמים נמי ה''ד אי במזיד בר קטלא הוא אי בשוגג בר גלות הוא במזיד ולא אתרו ביה בשוגג ולא אתידע ליה אי נמי בהנך דלאו בני גלות נינהו אמר מר יכול על שלש טומאות הללו יהא שעיר מכפר ת''ל {ויקרא טז-טז} מטומאות ולא כל טומאות מה מצינו שחלק הכתוב מכלל כל הטומאות בטומאת מקדש וקדשיו אף כאן בטומאת מקדש וקדשיו דברי רבי יהודה מאי חלק דמייתי בעולה ויורד אימא ע''ז ומאי חלק (סימן ע''ז יולדת מצורע נזיר (וכו')) דמייתי שעירה ולא כשבה אמר רב כהנא אנן חלק להקל קאמרינן והאי חלק להחמיר הוא אימא יולדת דחלק דמייתא עולה ויורד אמר רב הושעיא {ויקרא טז-טז/כא} לכל חטאתם ולא לכל טומאתם ולר' שמעון בן יוחאי דאמר יולדת נמי חוטאת היא מאי איכא למימר רבי שמעון לטעמיה דאמר ממקומו הוא מוכרע אימא מצורע אמר רב הושעיא לכל חטאתם ולא לכל טומאתם ולר' שמואל בר נחמני דאמר על שבעה דברים נגעים באין מאי איכא למימר התם נגעיה דאכפר ליה וקרבן לאישתרויי בקהל ואימא נזיר טמא דחלק דמייתי תורים ובני יונה אמר רב הושעיא לכל חטאתם ולא לכל טומאתם ולר' אלעזר הקפר דאמר נזיר נמי חוטא הוא מאי איכא למימר סבר לה כר' שמעון דאמר ממקומו הוא מוכרע אמר מר ר' שמעון אומר ממקומו הוא מוכרע הרי הוא אומר {ויקרא טז-טז} וכפר על הקדש מטומאות מטומאתו של קודש כו' שפיר קאמר רבי שמעון ורבי יהודה אמר לך ההוא מיבעי ליה כי היכי דעביד לפני ולפנים הכי נעביד בהיכל ורבי שמעון ההוא {ויקרא טז-טז} מוכן יעשה נפקא ורבי יהודה אי מההיא הוה אמינא ניתי פר ושעיר אחריני ונעביד קמ''ל ור' שמעון וכן יעשה לאהל מועד מיניה משמע אמר מר יכול על כל טומאות שבקודש יהא שעיר זה מכפר ת''ל מפשעיהם לכל חטאתם וגו' מאי ניהו יש בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף האי בר קרבן הוא לא צריכא דאתידע ליה סמוך לשקיעת החמה ס''ד אמינא אדמייתי

 רש"י  אי נמי בהנך דלאו בני גלות. הרבה שנויין במסכת מכות (פ''ב) כגון שהרגו דרך עלייה או מי שיצאה אבן מתחת ידו והוציא הלה ראשו וקבלה: מה חלק. בטומאת מקדש משאר טומאות: דמייתי עולה ויורד. ושאר שגגת עבירה בקרבן קבוע: דמייתי שעירה ולא כשבה. ובשאר כריתות או כשבה או שעירה: חלק להקל קאמרינן. האי מה מצינו שחלק חילוק שהוא להקל מיבעי לן לאשכוחי דומיא דשעיר הפנימי דקולא הוא שיחיד מתכפר בקרבן צבור שלא חסר בו ממון משלו: והאי חלוק להחמיר. שאם לא ימצא שעירה אלא בדמים יקרים יביאנה בעל כרחו: ואימא יולדת. שאם עבר עליה יום הכפורים אוכלת בקדשים בלא קרבן: ולא לכל טומאתם. וקרבן יולדת אינו בא לכפרה אלא לטהרה מטומאתה לאכול בקדשים: ולרבי שמעון דאמר כו'. במסכת נדה בפרק המפלת (דף לא:): יולדת חוטאת היא. שכשכורעת לילד נשבעת . שלא תזקק לבעלה. ממקומו הוא מוכרע. ואיהו לא צריך להך דרשה דחלק: מה חלק דמייתי צפרים לא גרסינן שאין זה להקל שהצפרים אינן קריבין ולבד הקרבן הם באין ז' ימים לפני הקרבן והכי גרסינן אימא מצורע וחלק דידיה לא מיצטריך לפרושה דהא פריש גבי קושיא דיולדת ומאי חילוק דמייתא בעולה ויורד והיא גופה איתא במצורע: ז' דברים. מפרש במסכת ערכין בפרק יש בערכין אלמא על חטאת אתי קרבן דיליה: התם מנגעיה איכפר ליה. בצער נגעו נתכפר לו העון: ואימא נזיר טמא. דכתיב (במדבר ו) וביום השמיני יביא שתי תורים: ולא לכל טומאתם. וכי מייתי נזיר קרבן למיחל עליה נזירות טהרה מייתי כדכתי' (שם) . והזיר לה' את ימי נזרו והימים הראשונים יפלו וגזרת הכתוב הוא דלא חיילא נזירות עד דמייתי קרבן: דרבי אלעזר הקפר. במסכת תענית (דף יא.): חוטא הוא. שציער עצמו מן היין: כי היכי דעביד לפני ולפנים. דמפרש לעיל במנינא אחת למעלה וז' למט' מדם הפר וכן מדם השעיר ואתא האי וכפר על הקדש לאיתויי היכל שיעשה כמו כן על הפרוכת מבחוץ: נייתי פר ושעיר אחריני קמ''ל. וכפר מההוא גופיה והדר כתיב וכן יעשה לפרושי מה היא כפרה שהכתוב מצוה עליו שיהא ככל אשר עשה לפנים: מיניה משמע. ואייתר ליה וכפר על הקדש לדרשה: ה''ג מאי ניהו יש בה ידיעה כו' ולא גרסינן טומאה במקדש מאי ניהו והכי פירושא קתני מה פשעים שאינן בני קרבן אף חטאים ומאי ניהו טומאה דממעיט מהאי קרא ההיא דבת קרבן ואיזו זו שיש בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף: האי בר קרבן. עולה ויורד הוא ולמה לי למימר דלא ניכפר האי שעיר עלה: סמוך לשקיעת החמה. ערב יום הכפורים ולא היה שהות להביא קרבנו: (רש"י)

 תוספות  גילוי עריות כו' אי במזיד בר קטלא הוא. ובהנך דליכא קטלא אלא כרת ליכא לאוקומה דהא איכא למיפרך בר מלקות הוא כדפרישית: ואימא יולדת. פירש הקונטרס יולדת שעבר עליה יום הכפורים תאכל בקדשים ואין צריכה להביא קרבן ואף על גב דאם כן לא אתי לכלל חטאת אין לחוש כיון דבטומאת מקדש וקדשיו אתי לכלל חטאת כדפרישית לעיל ולא מקרי נמי פעמים בשנה הואיל ואין זמנה קבוע אלא פעם אחת בשנה אבל קשה דהא בר קרבן הוא ואיך יכפר על בר קרבן וי''ל דהואיל וקרבן יולדת לא אתי לכפרה אלא להכשיר בקדשים אין זה בר קרבן אפילו לר' שמעון דאמר יולדת חוטאת היא מכל מקום עקרו אינו אלא להכשיר בקדשים אבל קשה מאי פריך דאי פריך שלא תצטרך להביא קרבן כלל הוה ליה לשנויי כדמשני גבי שעיר המשתלח בפרק בתרא דכריתות (דף כו.) דיולדת כי קמייתי קרבן לאישתרויי בקדשים ואנזיר נמי משני דלא מייתי אלא כדי למיחל עליה נזירות טהרה לכך נראה לרבינו תם דהכא מספק יולדת פריך כגון ספק אם נפל הפילה אם רוח הפילה ולא הוחזקה עוברה דאי הוחזקה בתר רובא אזלינא כדמוכח בפרק המפלת (נדה דף כט.) או לא הרגישה שהפילה דלאו בת קרבן היא ואע''ג דמייתא חטאת העוף על הספק כדאמרינן בסוף נדה (דף עב.) לא חשיב בר קרבן מידי דהוה אחייבי אשמות תלויין דלא חשיבי בני קרבן בפרק בתרא דכריתות (דף כה:) כיון דאין באין אלא על הספק ועוד דהא איכא עולת העוף שאין מביאין על הספק והשתא פריך הכא דיתלה לה השעיר עד לאחר יוה''כ שתביא חטאת העוף וכן כל הני דבסמוך אבל בפרק בתרא דכריתות (דף כו.) פריך דלא תביא כלל דהשתא אתי שפיר דלא משני הכא כדמשני התם: אמר קרא לכל חטאתם. וא''ת קרבן יולדת נמי איקרי חטאת וי''ל דבעי שבא על חטאת דומיא דפשעים ולא מצי לשנויי אמר קרא וכפר דביולדת נמי כתיב וכפר והיינו שמכפרה ומטהרה לאכול בקדשים: ואימא מצורע. ומאי חלק וכו'. ואם תאמר והא מייתי נמי אשם וי''ל בחטאת שלו מיהא חלק להקל: על ז' דברים נגעים באין. תימה והא לא מייתי בעלמא קרבן אהנך עבירות אלא כשהוא מצורע והיכי תיסק אדעתין דאחטאה קמייתי ונראה לריב''ן דס''ד דאתרוייהו מייתי לכפרה ולאשתרויי בקהל ומשני דלאו לכפרה מייתי אלא לאשתרויי בקהל: אימא נזיר טמא. פירוש ולא ידע שנטמא ומאי חלק דמייתי תורין אע''ג דמייתי נמי אשם מכל מקום הקרבן שחייבו הכתוב לבד מאשם חלק להקל: ולרבי אלעזר הקפר דאמר נזיר חוטא הוא כו'. ואם תאמר והא לא איקרי חוטא אלא לפי שציער עצמו מן היין והשעיר אינו בא לכפר אלא על הטומאה ויש לומר כיון שעל ידי הטומאה בא לו שציער עצמו מן היין פעם שניה כדאמר בנזיר (דף ג. ע''ש) ששנה בחטא קרינן ביה וכפר מטומאתו ודוקא לרבי אלעזר הקפר אבל לרבנן אפילו נטמא במזיד הקרבן אינו בא על החטא דהא אפילו נטמא באונס דלאו חוטא הוי לרבנן מביא קרבן ומאשר חטא על הנפש הוי לרבנן לשון חסרון כמו (מלכים א א) והייתי אני ובני שלמה חטאים וכמו (שופטים כ) אל השערה ולא יחטיא ולכל חטאתם ליכא לפרושי הכא לשון חסרון הוה דהא דומיא דפשעים כתיב: דאתידע ליה סמוך לשקיעת החמה. ואם תאמר הא נמי נילף משעיר המשתלח דבדידיה נמי דרשינן חטאים דומיא דפשעים ויש לומר דלא דרשינן ביה דומיא דפשעים אלא לענין אם נודע לו מבעוד יום שראוי להביא קרבן אבל סמוך לשקיעת החמה ל''א חשיב בר קרבן להכי אייתר בשעיר הפנימי חטאים דומיא דפשעים דאפי' אתיידע ליה סמוך לשקיעה לא תלי: (תוספות)

 רשב"א  שפיכות דמים היכי דמיא אילימא במזיד האי בר קטלא הוא. כתוב בנמוקי הרמב"ן ז"ל דהכי קא מקשה אי במזיד בר קטלא הוא וקשיא לכל חטאתם ואי בשוגג בר קרבן הוא וקשיא מפשעיהם, ותימה הוא בעיני וא"כ מאי קא מתרץ איבעית אימא במזיד ולא אתרו ביה, דמ"מ אכתי קשיא לכל חטאתם דהא לא אתי לכלל חטאת, אלא נ"ל דהשתא לא קשיא מחטאתם ומפשעיהם, אלא ה"ק אי במזיד בר קטלא הוא ושעיר הנעשה בפנים לא מכפר מיתות ב"ד, ואי בשוגג ואתידע ליה בר קרבן הוא ושעיר זה אינו מכפר אלא תולה, ופריק איבעית אימא במזיד ובדליכא קטלא וכגון דלא אתרו ביה, וא"ת מ"מ היאך אפשר לאוקמיה במזיד דהא בעי לכל חטאתם, י"ל דהני קשיאתא מעיקרא פרכי' להו מקמי דנסיים דרשא דמכל פשעיהם לכל חטאתם, כנ"ל, וא"ת א"כ מנ"ל דלא מכפר בני קרבן כיון דלא ידעי' דרשא דמפשעיהם לכל חטאתם, ראיתי בתוס' דעד שלא ידע' דרש' זו ידענו מסברא מידי דהוה אשעיר המשתלח שאינו מכפר אבני קרבן אלא מאשמות תלויין כדקאמר התם עד שיודע להם הט' בשעיר הנעשה בפנים אינו מכפר אלא תולה עד שיודע להם. אימא יולדת. הקשה הרב ר' יוסף ן' מיגש ז"ל אמאי לא הקשה ואימא ש"ד שחלק הכתוב שיגלה, ותירץ משום דשוגג בשפיכות דמים לאו בר קרבן הוא כלל, ויש מי שתירץ דהאי חלק להחמיר הוא שגולה, וכיון דפריקו הם גבי ע"ז, תו לא אצטריך לאהדורה. ואימא יולדת. פי' הרב ר' יוסף ן' מיגש ז"ל כגון כשלמו ימי טוהר דידה ביום הכפורים שתהא פטורה תו להביא קרבן יולדת, ואף רש"י ז"ל כן פי' אימא יולדת שאם עבר עליה י"ה אוכלת בקדשים בלא קרבן. ואין פי' מחוור שא"א לפטור אותה מקרבן, שאין שעיר הנעשה בפנים מכפר אלא תולה וכדתנן שעיר הנעשה בפנים תולה, וכדאקשינן נמי לעיל גבי טומאת ע"ז ה"ד אי בשוגג בר קרבן הוא וכתי' לכל פשעיהם שאינו ענשו בר קרבן. אלא יש לפ' אימא יולדת שיתלה לה ולומר כשם שקרבנה מכשירה לאכול בקדשים וליכנס במקדש, כך שעיר של י"ה יהא תולה לה עד שתביא קרבנה ותאכל בקדשים ותכנס למקדש עד מחרת יום הכפורים שתביא קרבנה, ואף פי' זה אינו מחוור דהא חטאים דומיא דפשעי' בעינן. וי"מ דהכא ביולדת דלא אתידע לה קאמר וכגון שהפילה ואינה יודעת מה הפילה, וכי אקשי' נמי ואימא מצורע, במצורע דלא אתידע ליה קאמרי', כגון שהחליטו כהן ולא ידע דנגע גמור היה וכדאמרי' בתוס' נזיר (נט, ב) ויכשיר שעיר זה לאכול בקדשים וליכנס למקדש עד שיודע לו ודאו ויהא מביא קרבן. גיר' הספרים: ואימא מצורע דמייתי צפרים. ורש"י ז"ל כתב דלא גרסי' ליה, דאין זה חילוק להקל, שהצפרים אינן קרבין, ולבד הקרבן הם באים ג' ימים לפני הקרבן, אלא ה"ג אימא מצורע, וחלק דידיה לא אצטריך לפרושי דהא פריש גבי קושיא דיולדת, ומאי חלוק דמייתי בעולה ויורד, והיא גופה אית' במצורע, ויש מעמידין הגיר' הואיל וישנה בכל הספרים, ופי' מאי צפרים תורים ובני יונה, דהכי קרא להו במסכת נזיר (ג, ב), ואף זה קשה בעיני קצת דמ"ש דקרו להו לתורים וני יונה צפרים, וכי אקשי' לימא נזיר אמרי' דמייתי תורים ונבי יונה, מ"ש דהכא קרי להו בשמיהו והכא קרי להו בלשון צפרים, ושמא משום דגבי מצורע מייתי צפרים ממש קרי להו לתורים ובני יונה צפרים. ואפי' למ"ד חוטא הוא, הא איכפר ליה נגעיה, וה"ל מכשיר ולא מכפר, וכת' הריא"ם ז"ל דכיון דקאמ' רחמנא (ויקא טז, טז) בשעיר הנעשה בפנים וכפר על הקדש, מכלל דהאי חטא מידי דצריך כפרה הוא, ומצורע לא צריך כפרה דהא אכפר ליה נגעיה, וזה אינו, דא"כ למל"ל אמ' קרא לכל חטאתם ולא לכל טומאותם, נימא כפרה כתו' בה. ועו' דגבי מצורע נמי כתי' כפרה דכתי' (שם יד, לא) וכפר הכהן על המיטהר. אלא ודאי טעמי' משום דכתיב לכל חטאתם והאי לאו חוטא הוא אע"ג דכתי' ביה כפרה. הרמב"ן. הא דאקשינן ואימא נזיר טמא דחילק דמייתי תורין ובני יונה. קשיא להו לרבו' בעלי התוספות (זה) שאין זה חילוק דהא בעי שיהא דומיא דעולה ויורד והכא אינו עולה ויורד, דלא מייתי כלל אלא תורים ובני יונה, ועמדה להם בקושיא, ולא ירדתי לסוף קושיתם דבכולה שמעתין לא מייתי' אלא כל שחלוקי' משאר מחוייבי' או בקרבן או בענשי' אחרים, וכדאקשי' מע"ז דחלק דמייתי שעירה בין עשיר בין דל, ואי לאו דאמרי' דחלק להקל קאמרי' והאי להחמיר הוא היה מרב' ליה, והילכך נזיר טמא הואיל וחלק בו והקיל שלא לחייבו אלא בתורין ובני יונה חלוק להקל הוא ונרבה.. ה"ג בספרים: כל טומאת שבקדש מאי ניהו יש בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף האי בר קרבן הוא. ה"פ איזו טומאה שבקדש יש לך להביא עוד אי כשאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף, האי שעור הנעשה בחוץ מכפר ולא שעיר הנעשה בפנים, דהא כתי' ביה חטאתם, כלו' אותה שבאה לכלל חטאת, משא"כ באין ידיעה בתחילה ויש בה ידיעה בסוף. ועוד דבשעיר שבפנים כתי' (שמות ל, י) לכפר אחת בשנה כפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות, ואלו שתי כפרות הן, שאינן דומין זה לזה, שזה מחייבי חטאות וזה אינו מחייבי חטאות וזה תולה בלבד וזה מכפר כפרה גמורה, ושאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף האי או שנים ראשי חדשים או שעירי רגלים מכפרי', ועוד דלכל חטאתם כתיב לאותן דאתו לכלל חטאות כדאמרי' בסמוך וכפרה אחת מכפר וכמו שכתבנו, אלא ע"כ אין לרבות ולהביא אלא טומאה שבקדש שיש בה ידיעה בתחלה ובסוף, דלא ממעטי' לה מכפרה אחת דכפרה אחת היא הואיל ותרוייהו דיני קרבן ובתרוייהו תולה עד שיביא קרבן, ולהביא זה א"א דהאי בר קרבן הוא עכשו וכל שמעכשו חייב להביא קרבן אינו תולה, שא"כ אתה פוטרו מקרבן, ושעיר שנעשה בפנים אין מכפר כפרה גמורה חייבי חטאות ואשמות ודאין אלא תולה, ואוקימנא בדאיתידע ליה סמוך לשקיעת החמה, סד"א כיון דלא אפשר לאתויי השתא תלי ליה קמ"ל דלא. ורש"י ז"ל לא גריס טומאה שבקדש, אלא מאי ניהו, ו(א)פי' דה"ק מאי ניהו דאמעיט מחטאתם דומיא דפשעיהם, והכל עולה לטעם א'. (רשב"א)


דף ח - ב

ניתלי ליה קמ''ל אמר מר מנין שיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף ששעיר זה תולה מנין מאי קא קשיא ליה הכי קא קשיא ליה השתא דאמרת חטאים דומיא דפשעים מה פשעים דלאו בני קרבן אף חטאים נמי דלאו בני קרבן אימא מה פשעים דלאו בני קרבן לעולם אף חטאים דלאו בני קרבן לעולם ומאי נינהו אין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף אבל יש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף כיון דכי מתידע ליה בר קרבן הוא אימא לא ליתלי וכי תימא אין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף שעיר הנעשה בחוץ ויוה''כ מכפר ס''ד אמינא ניפוך מיפך אמר קרא {ויקרא טז-טז/כא} לכל חטאתם מכלל דבני חטאות נינהו ונתכפר כפרה גמורה אי כתיב מחטאתם כדקא אמרת השתא דכתיב לכל חטאתם להנך דאתו לכלל חטאת וכי מאחר שאינו מכפר למה תולה אמר ר' זירא לומר שאם מת מת בלא עון א''ל רבא אם מת מיתה ממרקת אלא אמר רבא להגן עליו מן היסורין: אין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף שעיר הנעשה בחוץ ויוה''כ מכפר כו': מכדי איתקושי איתקוש להדדי ונכפר פנימי אדידיה ואדחיצון ונפקא מינה להיכא דלא עבד חיצון אמר קרא {שמות ל-י} אחת כפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות ונכפר חיצון אדידיה ואמאי דעביד פנימי נפקא מינה לטומאה דאירעה בין זה לזה אמר קרא {שמות ל-י} אחת בשנה כפרה זו לא תהא

 רש"י  ניתלי ליה. מן היסורים: מאי קשיא ליה. דאמר ומנין שעל זה מכפר הא יליף לה דעל שאינה בת קרבן מכפר וזו אינה בת קרבן ואתיא ליה מחטאים דומיא דפשעים: ניפוך מיפך. זה יכפר על שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף דלא אתי לכלל קרבן והחיצון יתלה על שיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף ולהכי איצטריך לכל חטאתם: לכל חטאתם. ולא כתיב מפשעיהם וחטאתם לומר עכשיו הוא בפשע שאינו בר קרבן ויתלה עליו עד שיבא לכלל חטאת: שאם מת. קודם שיוודע לו: מיתה ממרקת. דהכי אמרינן בפרק בתרא דיומא (פו.) שמיתה ממרקת כל העונות שעשה תשובה עליהן ואין התשובה גומרת כפרתן ולא יום הכפורים גומר כפרתן כגון עבירות חמורות: וניכפר פנימי אדידיה. לתלות על שיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף: ואדחיצון. על שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף: ה''ג ונפקא מינה להיכא דלא עבד חיצון. אם לא היה להם שעירים בכל הצורך: אמר קרא אחת. וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה ובמזבח הפנימי כתיב שמכפר עליו מדם הפר ושעיר פר לכהנים ושעיר לעם והכא קרא יתירא הוא דלמאי איצטריך אי לאורויי לך שדם חטאת הכפורים מכפר עליו בהדיא כתיב באחרי מות ויצא אל המזבח אשר לפני ה' וכפר עליו וגו' אלא לדרשה אתא וקאמר אחת דאין כאן אלא כפרה אחת: אמר קרא אחת בשנה. תרי זימני כתיבי אחת בשנה וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה מדם חטאת הכפורים אחת בשנה יכפר ברישיה דקרא סמך אחת לוכפר על קרנותיו ודרשינן מיניה וכפר אחת שאין כאן אלא כפרה אחת לימד שאינו מכפר כפרה אחרת ובסיפא דקרא סמך יכפר לבשנה דכתיב אחת בשנה יכפר לומר שאין אחד מכל קרבנות השנה מכפר כפרה זו אלא זה בלבד: ולרבי ישמעאל דאמר וכו'. בשילהי ידיעות הטומאה (לקמן דף יט:) מוקמינן דלא בעי רבי ישמעאל ידיעה בתחלה בקרבן עולה ויורד: (רש"י)

 תוספות  ומאי נינהו אין בה ויש בה. ולא בעי למימר אין בה ואין בה ואי משום דהא שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרים ס''ד נפיך מיפך כתיב התם לה' חטאת שאין מכיר בו אלא ה' ואפי' לר' שמעון דלא דריש לה' לא ה''מ למינקט מאי נינהו אין בה ואין בה משום היקשא דמתניתין על מה שזה מכפר זה מכפר: ונכפר כפרה גמורה. וא''ת ומי עדיף משעיר המשתלח דאינו אלא תולה כדאמר בפרק בתרא דכריתות (דף כה.) דחייבי חטאות ואשמות ודאין חייבים להביא אחר יוה''כ וי''ל דהכא ממשמעות דקרא קא פריך דוכפר לכל חטאתם . משמע שמכפר לגמרי כל החטא אבל גבי שעיר המשתלח לא כתיב לכל חטאתם אלא גבי וידוי ולא גבי כפרה: מאי לכל חטאתם דאתי לכלל חטאת. תימה דפריך בפרק בתרא דכריתות (דף כו.) גבי שעיר המשתלח אימא כי מתיידע אחר יוה''כ נמי לא מייתי חטאת ואמאי הא בדידיה נמי כתיב לכל חטאתם וי''ל דהתם נמי כיון שנודע לו קודם יוה''כ שהיה בספק והיה לו להביא אשם תלוי אלא ששעיר המשתלח מכפר אפי' כשנודע לו אחר יוה''כ ידיעה ודאית לא יצטרך להביא חטאת דשפיר מיקרי אתי לכלל חטאת הואיל ואתא לכלל אשם אבל פשיטא היכא דלא נודע לו כלל אפי' ידיעת ספק קודם יוה''כ שיביא חטאת כשיודע לו מדרשה דכל חטאתם כדדריש הכא אי נמי גבי שעיר המשתלח לית לן למידרש דוקא הנך דאתו לכלל חטאת שהרי מכפר על כמה עבירות שאינן כלל בני קרבן על עשה ועל לא תעשה ושאר עבירות אי נמי שעיר המשתלח עדיף שתולה כי אתיידע ליה סמוך לשקיעת החמה כדפרישית: . מה פנימי אין מכפר אלא על דבר שיש לו ידיעה אף חיצון וכו'. ואם תאמר התינח לר' שמעון דלא דריש חטא שאין מכיר בו אלא ה' דאיצטריך היקשא דלא מכפר חיצון ארגלים אלא לר' יהודה אמאי איצטריך היקשא הא ע''כ חיצון מכפר אאין בה ויש בה דבמאי מוקמת ליה דליכא למיפרך דנפיך מיפך חיצון ארגלים דהא כתיב לה' חטאת שאין מכיר בה אלא ה' ואין לומר דאיצטריך היקשא דלא מכפר אשאר עבירות אלא בטומאת מקדש וקדשיו דמלשון מתניתין משמע דאיצטריך אאין בה ויש בה וי''ל דאי לאו היקשא הוה מוקמינן כפרת חיצון באין בה ואין בה דטומאת מקדש וקדשיו וכפרת ר''ח ודרגלים באין בה ואין בה בשאר עבירות ולא הוי דרשינן הואיל וזה בא בזמן קבוע מה זה אין מכפר אלא על טומאת מקדש וקדשיו כו' כדדריש תנא דבי ר' ישמעאל אלא הוי דרשינן מה זה מכפר אאין בה ואין בה אף זה כו' אבל השתא דאיכא היקשא דחיצון מפנימי על כרחך דרשינן כדדריש תנא דבי ר' ישמעאל: ניכפר פנימי אדידיה ואדחיצון. אע''ג דלא אתי לכלל חטאת אין לחוש כדפרישית לעיל: ונפקא מינה היכא דלא עבד חיצון. ואם תאמר א''כ חיצון למה בא כלל וי''ל משום טומאה שאירעה בין זה לזה: כפרה אחת מכפר ואין מכפר שתי כפרות. ואם תאמר אמאי לא משני דאי מכפר נמי אדחיצון אם כן תהיה כפרה זו פעמים בשנה וי''ל דאין לחוש כיון דעיקר כפרתו הכתובה בו דהיינו יש בה ואין בה לא תהא אלא פעם אחת בשנה ואם תאמר תיפוק ליה מדאיתקש חיצון לפנימי דבעינן שלא תהא כפרת חיצון אלא פעם אחת בשנה תדע מדקאמר בסמוך גבי חיצון האי שעירי רגלים ושעירי ר''ח מכפרין פירוש ואם כן הויא פעמים בשנה וכן לקמן פריך והא כי כתיב אחת בשעיר הפנימי כתיב ומשני מדאתקש חיצון לפנימי ובסמוך נמי דפריך וניכפר חיצון אדידיה ואדפנימי לישני דאין חיצון מכפר ב' כפרות מדאיתקש וי''ל דכיון דלא כתיב אחת בגופיה דחיצון אלא דיליף בהיקשא לית לן למעוטי שלא יכפר פנימי אדחיצון וחיצון אדפנימי ואדרבה מכח היקשא אית לן לומר על מה שזה מכפר זה מכפר ומכח דאיתקוש להדדי הוא דפריך אבל חיצון ור''ח ודרגלים דלא איתקוש להדדי פריך בסמוך שפיר הא שעירי רגלים ושעירי ר''ח מכפרים דלענין כפרת אחרים הוי כאילו כתיב אחת בשנה בגוף דחיצון: וניכפר חיצון אדידי' ואמאי דעביד פנימי. ואם תאמר המקשה דלא ידע הך דרשה אחת בשנה אמאי לא פריך דליכפרו או ליתלו תרוייהו אפנימי ותו לא וי''ל דאהך קושיא ודאי ידע שיתרץ לו אחת בשנה הואיל וחיצון אינו מכפר כפרה אחרת אלא זו אבל אפירכא דפריך וניכפר חיצון אדידיה ואדפנימי לא מיסתבר ליה למקשה דנימעוט מאחת בשנה כיון דעיקר כפרתו לא הוי דפנימי אי נמי י''ל דסברא הוא שלא יבאו שניהם על דבר אחד ולא יועיל זה בלא זה וזה אין סברא לומר שיועיל ולא בא חיצון אלא משום טומאה שאירעה בין זה לזה והשתא אתי שפיר דקאמר לעיל ונפקא מינה היכא דלא עביד חיצון ולא קאמר נפקא מינה להגן ביני וביני דהיכא דעביד חיצון אח''כ לא יכפר פנימי אדחיצון כדי שלא יבא חיצון אטומאה שאירעה בין זה לזה בלבד וא''ת ונימא דלעולם אתו תרוייהו אדפנימי לחוד והוי פנימי לתלות וחיצון לכפרה וי''ל דאי חיצון מכפר לגמרי אם כן לא אתי לכלל חטאת והיאך יתלה על זה פנימי: לטומאה שאירעה בין זה לזה. הכא לא קאמר ונפקא מינה להיכא דלא עבד פנימי כדקאמר לעיל דפנימי קרב קודם חיצון ואי ליכא אלא חד יעשו פנימי ולא חיצון: כפרה זו לא תהא כו'. פ''ה דלאו היינו קרא דלעיל ונראה דסברתו דלא מצינן למדרש הך דרשה מקרא קמא אע''ג דכתיב ביה נמי אחת בשנה משום דלא סגי דליכתוב אחת בלא שנה ולא מצינו למידרש מיניה אלא דרשה קמייתא דאין מכפר שתי כפרות. (ורש''י) [ור''י] מפרש דהא דרשה נמי שמעינן מקרא קמא מדלא כתיב אחת בעשור וכתיב בשנה וקרא אחרינא איצטריך לשום דרשה: (תוספות)

 רשב"א  מכדי אתקושי אתקוש נכפר פנימי אדידיה ואדחיצון ונ"מ היכא דלא עבד חיצון. פרש"י ז"ל: כגון שנטרפה שעה שלא היה להם שעיר לעשות בחוץ ואיכא מאן דגריס ונפקא מינה [להגן] לבינו לבינו, כלו' להגין על מה שנעשה בלא ידיעה בין פנימי לחיצון, ולו' שיגן עד שיבא חיצון ויכפר, וי"א דה"ה דהוה מצי למימר דנפקא מינה לטומאה שאירעה בין זה לזה, וי"א דא"א לומר כן דכיון ששעיר החיצון לא בא לכפר אלא על כפרה א' הוא עיקר הכפרה הזו, ולא הקדימה התורה שיכפר אף את זו אלא להגין עליו בינו ובינו, ולכת"ל לטומאה שאירעה בין זה לזה, הראשון הוא העיקר והשני לתוספת, וכן משמע בכל השמועה שאותו ממכפר כפרה א' הוא עיקר באותה כפרה והשני שמכפר שתיהן הוא הטפל בה. ואיכא מ"ד דאי לטומאה שאורעה אמאי לא מכפר אף על יש בה ידיעה בתחלה, דמ"ש אי יהב רחמ' כפרה לשאין בה ידיעה בתחילה להני לשיש בה ידיעה בתחילה אם אורעה בין זה לזה או לא (לא) לה חיצון לטומאה שאורעה כלל, אלא ודאי לא לטומאה שאורעה אתי, אלא להגן על מאי דאתי בין זה לזה, ולבתר הכי אקשי' ונכפר חיצון אדידיה ואדפנימי ונ"מ לטומאה שאורעה בין זו לזו כלו' חיצון מכפר אדידיה כפרה גמורה כדיניה דהוא עיקר כפרה ואדפנימי להגן ולשיש בה ידיעה בתחלה כפנימי דחיצון אינו עיקר בכפרה זו אלא טפיל בה. (רשב"א)


דף ט - א

אלא אחת בשנה: ולר' ישמעאל דאמר אין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף בר קרבן הוא שעיר הנעשה בחוץ אמאי מכפר על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף האי שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרין סבר לה כר''מ דאמר כל השעירים כפרתן שוה על טומאת מקדש וקדשיו אלא למאי הלכתא איתקש חיצון לפנימי מה פנימי אינו מכפר בשאר עבירות אף חיצון אינו מכפר בשאר עבירות: על שאין בה ידיעה בתחלה ולא בסוף שעירי רגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרין דברי ר' יהודה: א''ר יהודה אמר שמואל מ''ט דר' יהודה אמר קרא {במדבר כח-טו} ושעיר עזים אחד לחטאת לה' חטא שאין מכיר בו אלא ה' יהא שעיר זה מכפר והאי מיבעי ליה לכדר''ל דאמר ר''ל מה נשתנה שעיר של ר''ח שנאמר בו לה' אמר הקב''ה שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח א''כ לימא קרא על ה' מאי לה' לכדאמרן ואימא כוליה להכי הוא דאתא א''כ נימא קרא חטאת ה' מאי לה' שמעת מינה תרתי ונכפר נמי אפי' בשאר עבירות תנא דבי ר' ישמעאל הואיל וזה בא בזמן קבוע וזה בא בזמן קבוע מה זה אינו מכפר אלא על טומאת מקדש וקדשיו אף זה אינו מכפר אלא על טומאת מקדש וקדשיו אשכחן שעירי ראשי חדשים שעירי הרגלים מנלן וכי תימא הא נמי כדתנא דבי ר' ישמעאל איכא למיפרך אי מדראש חדש שכן תדיר אי מדיום הכפורים שכן מרובה כפרתו וכי תימא

 רש"י  כפרתן שוה. ונפקא מינה לטומאה שאירעה בין זה לזה: אלא למאי הלכתא איתקש. הואיל דלאו לידיעה איתקוש כדתנן במתני': אינו מכפר בשאר עבירות. אלא בטומאת מקדש וקדשיו כדדרשינן לעיל: מאי טעמא דרבי יהודה. דאמר כל האחרים מכפרין על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף חוץ משל יוה''כ: לחטאת לה'. בשל ראש חדש כתיב:. הביאו כפרה. להפיס דעתה של לבנה: א''כ. דלכדר''ש בן לקיש לחודיה הוא דאתא: ונכפר נמי אשאר עבירות. כל חטא שלא נודע דהא קרא סתמא כתיב: וזה בא בזמן קבוע. שעיר יוה''כ דחיצון: מה זה אינו מכפר כו'. דהא איתקש לפנימי: הא נמי כדתנא דבי רבי ישמעאל. הואיל וזה בא כו' ויליף להו אי מדראש חדש אי מדיום הכפורים: מרובה כפרתו. של יוה''כ שהוא מכפר על כל עבירות תאמר ברגלים ואע''ג דכתיב בהו לכפר אימא לא מכפרי אמידי דעון כרת: (רש"י)

 תוספות  אלא פעם אחת בשנה. אע''ג דכי מתיידע ליה אחר יוה''כ מביא חטאת מ''מ כפרה זו של תלויה אינה אלא פעם אחת א''נ לא מיקרי פעמים בשנה אלא כשזמנן קבוע: ולרבי ישמעאל דאמר לא בעי ידיעה בתחלה כו' ופשיטא ליה להש''ס דלא בעי אפי' ידיעת בית רבו לפי המסקנא דמוקי (לעיל דף ה.) מתני כרבי דלא מסתבר ליה שיסבור שום תנא דידיעת בית רבו שמה ידיעה אלא רבי: חיצון אמאי מכפר. וליכא למימר שיתלה על שיש בה ויש בה היכא דאתיידע ליה סמוך לשקיעת החמה דהאי בר קרבן הוא אע''ג דגבי שעיר הפנימי אי לאו קרא דחטאים דומיא דפשעים ה''א דתולה מ''מ הואיל וגלי לך קרא התם דלא מכפר אמידי דבר קרבן סברא הוא דכולהו נמי לא מכפרי והשתא אתי שפיר הא דקאמר לקמן אמילתיה דר''ש אשעירי רגלים ע''כ אין מכפרים אלא אאין בה ואין בה ולא מוקמה איש בה ויש בה ואתיידע ליה סמוך לשקיעת החמה אבל אין נראה לומר דהא דלא קאמר הכא דמכפר איש בה ויש בה ואתיידע ליה סמוך לשקיעת החמה משום דחיצון איתקש לפנימי ובסמוך דקאמר אלא למאי הלכתא איתקש להדדי המ''ל דאיתקש להכי אלא דבלאו הכי משני שפיר דלקמן אמלתיה דר''ש גבי שעירי רגלים לא יתיישב בכך: על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף. וא''ת ולרבי ישמעאל נפיך ונימא דפנימי מכפר אאין בה ואין בה ושעיר החיצון איש בה ואין בה דהא אין בה ואין בה אתי לכלל חטאת לרבי ישמעאל וי''ל דמ''מ טפי אתי לכלל חטאת יש בה ואין בה דדבר שיש בה ידיעה מעיקרו בקל יכול ליזכר מדבר שלא היתה לו ידיעה מעולם ולפי המסקנא דרבי ישמעאל סבר לה כר''מ דכל השעירים כפרתן שוה אתי שפיר דלא מ''ל נפיך מיפך דהא בר''ח כתיב לה' שאין מכיר בו אלא ה' וא''ת לרבי ישמעאל למאי איצטריך לכל חטאתם וי''ל כי היכי דלא נימא דנכפר כפרה גמורה: סבר לה כר''מ. לאו דוקא כר''מ דר''מ בעי ידיעה בתחלה דקתני לקמן דכולהו מכפרין על שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף ואילו לר' ישמעאל האי בר קרבן הוא: מאי טעמא דר' יהודה. וא''ת מאי קבעי הא ע''כ ליכא לאוקומה לכפרה דרגלים ודר''ח אלא באין בה ואין בה דאיש בה ידיעה בתחלה או בסוף פנימי וחיצון מכפרין וי''ל דבעי מאי טעמא דמכפרי אטומאת מקדש וקדשיו אימא בשאר עבירות אי משום בנין אב דתני דבי ר' ישמעאל הא איכא למיפרך כדפריך בסמוך מה ליוה''כ שכן מרובה כפרתו ומשני לחטאת לה' חטאת שאין מכיר אלא ה' וכיון דמכפר אאין בה ואין בה לא שייך למיפרך מה ליוה''כ כו' דגילוי מילתא בעלמא הוא דחטאת דקרא היינו טומאת מקדש וקדשיו כדאמר בסמוך: שעיר זה יהא כפרה עלי. פירש בערוך שעיר זה כפרה לישראל ועלי לקבוע זמן כפרה זו וקבעתי בר''ח להפיס דעתה של ירח: הואיל וזה בא בזמן קבוע. פ''ה שעיר חיצון וכן צ''ל דאי מפנימי גמר בסמוך דפריך מה ליוה''כ שכן מרובה כפרתו ה''ל למיפרך שכן נכנס דמה לפני ולפנים ועוד אדיליף מפנימי לילף משעיר המשתלח דמכפר אשאר עבירות אע''ג דשעיר המשתלח אין קרבן פנימי נמי לאו קרבן גמור הוא דנשרף חוץ למחנה ואית לן למילף טפי משעיר המשתלח דהוי חוץ מחוץ אבל השתא דגמר מחיצון ניחא טפי דדמו אהדדי טפי משעיר המשתלח וניחא נמי דאיצטריך לעיל היקישא דחיצון מכפר מפנימי דאין ללמוד מפנימי מבנין אב דחוץ מפנים לא ילפינן וא''ת אי מחיצון גמר תפשוט מהכא דדבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בבנין אב דחיצון גופיה לא ידעינן דמכפר אטומאת מקדש וקדשיו אלא משום דהוקש לפנימי ובעיא היא בפ' איזהו מקומן (זבחים דף נ.) וי''ל דהאי לא חשיב בנין אב אלא גילוי מילתא בעלמא כדמוכח בסמוך והשתא נמי א''ש דקאמר ואיתקוש שעירי רגלים לשל ר''ח אע''ג דשל ר''ח לא ידעינן אלא בבנין אב דחיצון וחיצון מהיקשא דפנים ובקונטרס פירש בסמוך דדבר הלמד בבנין אב חוזר ומלמד בהיקש וילפינן שעירי רגלים מר''ח אע''ג דר''ח לא ידעינן אלא בבנין אב מיוה''כ וא''א לומר כך דהא בעיא היא בפרק איזהו מקומן (שם דף נא.) אי דבר הלמד בבנין אב חוזר ומלמד בהיקש אי לא ועוד דהכא גרע מדבר הלמד בהיקש דאינו חוזר ומלמד בהיקש כדפ''ה גופיה בסמוך דהכא שעירי ראשי חדשים גמרינן משעיר החיצון דגמר בהיקש מפנימי: אף זה אינו מכפר כו'. ואין להקשות ונילף מהאי בנין אב דליכפר נמי ר''ח אכפרה דחיצון דהא איתקש חיצון לפנימי שלא תהא כפרתו פעמים בשנה ועוד דלענין זה איכא למיפרך מה ליוה''כ שכן מרובה כפרתו דהשתא ליכא למימר גילוי מילתא הוא דקרא דר''ח לא משמע אלא אאין בה ואין בה: שעירי רגלים מנ''ל. הכא אין לפרש מנין דלא מכפרי נמי אשאר עבירות כדבעי לעיל אדר''ח דא''כ מאי פריך בסמוך שכן תדיר שכן מרובה כפרתו אדרבה כ''ש דנילף מהתם דאע''ג דחמירי לא מכפרי נמי אשאר עבירות אלא יש לפרש מנלן דמכפרי אטומאת מקדש וקדשיו דאיכא כרת אימא דלא מכפר אלא בשאר עבירות דליכא כרת כיון דאין כפרתו מפורשת ולא דמי לדר''ח שמפורשת דחטא שאין מכיר בו משמע כל חטאים שאינם ידועים כדפירש הקונטרס בסמוך ולהכי בעי מנלן דלא מכפרי נמי אשאר עבירות ולהכי נמי חשיב לה בסמוך גילוי מלתא בעלמא: שכן מרובה כפרתו. פ''ה מרובה כפרה של יום והדין עמו דאין לפרש שמכפר על טומאת מקדש וקדשיו דאית בהן כרת דהא היא גופה בעינן למילף וא''ת והיכי בעי למילף מדיוה''כ והא דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בבנין אב ומה צריך פירכא דשכן כפרה מרובה וי''ל דאיצטריך האי פירכא דלא נילף מדר''ח דאי פרכת מה לדר''ח שכן תדיר נימא יוה''כ יוכיח אבל השתא דאיכא פירכא ליכא למימר תוכיח וא''ת ונילף במה הצד מתרוייהו וי''ל דאיכא למיפרך שכן מרובה כפרתו דר''ח הואיל ותדיר חשיב קצת מרובה כפרה: (תוספות)

 רשב"א  אלא למאי איתקוש מה פנימי אינו מכפר אלא על טומאת מקדש וקדשיו אף חיצון אינו מכפר אלא על טומאת מקדש וקדשיו. תמיה' לי דהא קי"ל דאין היקש למחצה, וצל"ע. אימא בשאר עבירות. כלומר אף בשאר עבירות דהא קרא סתמא כתי' לכל שאין מכיר בו אלא השם, ואוקימנא כדתנא דבי ר' ישמעאל הואיל וזה בא בזמן קבוע וזה בזמן קבוע, ואחיצון קאי, דאי אפנימי היכי איפשר דהא לא דמו, דפנימי אתי ליש בה ידיעה בתחלה ולא בסוף, ודראש חדש לא אתי אלא אשאין מכיר בו אלא יי', אבל חיצון אעג"ב דאית ביה ידיעה בסוף כיון דבתחילה לית בה ידיעה כמי שאין בה ידיעה אלא לשם קרי' ביה, וכיון שכן מה חיצון אינו מכפר אלא על טומאת מקדש וקדשיו דהא איתקש לפנימי אף שעיר ר"ח אינו מכפר אלא על טומאת מקדש וקדשיו וכשאין בה ידיעה בתחילה מדכתי' ליי'. מסיומא דהא דגמרי' מה זה אינו מכפר אלא על מקדש וקדשיו אף זה אינו מכפר אלא על טומאת מקדש וקדשיו, משמע דכל עיקרה דמילתא ליתא אלא למילף אשעיר ראשי חדשים ושעיר רגלים שלא יהו מכפרין על שאר עבירות אלא על אלו בלבד, ואיכא למידק א"כ מאי קאמר שעירי רגלים מנ"ל, דאי מיה' איכא למפרך מה ל"ה שכן כפרתו מרובה, דאדרבה היא הנותנת, ומה י"ה שכפרתו מרובה אינו מכפר אלא על טומאת מקדש וקדשיו וזה שאין כפרתו מרובה אינו דין שלא יכפר על כל העבירות אלא על אלו בלבד. וי"ל דה"פ בירושלמיאשכחן שעירי ר"ח שמכפרין על טומאת מקדש וקדשיו, כלומר אעפ"י שעברת טומאת מקדש וקדשיו חמורה טפי שהוקבעו לה שעירי י"ה, אלא שעירי רגלים מנין שמכפרין על טומאת מקדש וקדשיו החמורה, ואע"ג דכתי' בהו לכפר, דילמא שאר עבירות בלבד שאינן חמורות כ"כ [מכפרין] מדפריך, נר' דלזה נתכוון רש"י שכתב לא מכפרין אמידי דכרת, דאי מדתנא דבי ר' ישמעאל איכא למיפרך מהי מייתי', אי מר"ח ולא קרי ליה למה מלמד, דהא ר"ח סתמא כתי' ביה חטאת לה' דמשמע כל חטאת שאין מכיר בו אלא השם וכן בשאר עבירות בין בטומאת מקדש קדשיו, מ"מ אין ללמוד שעירי רגלים ממנו לכפר על טומאת מקדש וקדשיו בחמורה, מפני שזה תדיר ואלו אינן תדירין, ואי דמי"ה שכן כפרתו מרובה, אבל של רגלים שאין כפרתן מרובה לא יכפרו על טומאת מקדש וקדשיו החמורה, וכי תימא הא גמרי' דר"ח מדי"ה והא פרכי' שכן כפרתו מרובה, התם מכתב כתיבא כל שאין מכיר בו אלא השם ואף טומאת מקדש וקדשיו בכלל, אלא הא דתני דבי ר' ישמעאל גלויי מלתא בעלמא ת"ל ולא לאחת אבל דרגלים דכולה מלתא כלו' שיכפר על טומאת מקדש ובזה ולא באחר לא משום פירכא דאמרן. תוספתא (ה"ב) היה ר"ש אומר קשה טומאת מקדש וקדשיו מכל עבירות עבירות שבתורה, שכל עבירות שבתורה מתכפרות פעם א' בשנה וטומאת מקדש וקדשיו מתכפרות בכל חדש וחדש שנא' (יחזקאל ה, יא) לכן חי אני נאם יי' אלי"ם אם לא [יען] את מקדשי טמאת בכל שקוציך [ובכל] (וב)תועבותיך וגם אני אגדע ולא תחוס עיני וגם אני לא אחמול, קשים דם שקוצים ותובות שעשיתם יותר מכולם. אי מדר"ח שכן תדיר. וא"ת ואי לאו טעמ' דתדיר מי גמרי' מיניה, והא קיי"ל (לק' י, א) בכל התורה כולה למדין למד מלמד חוץ מקדשים, ור"ח למד הוא מי"ה ובקדשים קמיירי, א"כ היכא גמרי' רגלים מר"ח. ותירץ רש"י (ט, ב ד"ה שעיר ושעיר) דכי אמ' דבקשים אין למדין למד מלמד ה"מ בלמד מהיקש אבל בשאר ענינים גמרי'. וזה אינו, דבזבחים (נ, א) מוכח דבכל ענין אמ' אין למדין למד מלמד בקדשים. וי"ל דהכא ר"ח אינו למד מי"ה, דהא מכתב כתי' ליה דכתיב (במדבר כח, טו) ושעיר עזים לה' חטאת, שאין מכיר ולא גמרי' מי"ה אלא גלוי מילתא בעלמא. אי מי"ה שכן מ"כ. איכא למידק וכי אין בין י"ה לרגלים אלא מ"כ. וי"ל לאלומי לקושיא קנסיב ליה הכי, כלו' אפי' תמצי לומר דבשאר ענינים הם שוים, מ"מ חלוק יש ביניהם שזה מ"כ וזה אינו מ"כ. (רשב"א)


דף ט - ב

הא גמרינן ר''ח מדיוה''כ ולא פרכינן התם כפרה מיכתב כתיבא גלויי מילתא בעלמא הוא אבל הכא איכא למימר כולה מילתא לא גמרינן אלא כדא''ר חמא בר' חנינא שעיר ושעיר ה''נ שעיר ושעיר ואיתקוש שעירי רגלים לשעירי ראשי חדשים מה שעירי ראשי חדשים אינן מכפרין אלא על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף אף שעירי הרגלים אינן מכפרין אלא על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף: איבעיא להו כי אמר ר' יהודה על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף הני מילי בחטא שאין סופו ליודע אבל חטא שסופו ליודע כמי שיש ידיעה בסוף דמי ושעיר הנעשה בחוץ ויוה''כ מכפר או דלמא אפילו חטא שסופו ליודע השתא מיהא חטא שאין מכיר בו אלא ה' קרינא ביה ת''ש דתניא על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף וחטא שסופו ליודע שעירי הרגלים ושעירי ר''ח מכפרים דברי ר''י: ר''ש אומר שעירי הרגלים מכפרין אבל לא שעירי ר''ח וכו': א''ר אלעזר א''ר אושעיא מאי טעמיה דר''ש אמר קרא {ויקרא י-יז} ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה והאי קרא בשעיר דר''ח כתיב ויליף עון עון מציץ נאמר כאן עון ונאמר להלן {שמות כח-מג} עון מה להלן טומאת בשר אף כאן טומאת בשר אי מה להלן עולין אף כאן עולין עון העדה כתיב מכדי מיגמר גמרי מהדדי נכפר דר''ח אדידיה ואדציץ נפקא מינה להיכא דנשבר הציץ אמר קרא עון עון אחד הוא נושא ואין נושא ב' עונות ונכפר ציץ אדידיה ואדר''ח נפקא מינה לטומאה דאירעה בין זה לזה אמר קרא אותה אותה נושא עון ואין אחרת נושא עון רב אשי אמר כתיב הכא עון העדה עדה ולא קדשים והתם כתיב עון הקדשים קדשים ולא עדה אשכחן שעירי ראשי חדשים דמכפרי על טהור שאכל את הטמא שעירי רגלים דמכפרי על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף מנלן כדאמר ר' חמא ברבי חנינא שעיר ושעיר ה''נ שעיר ושעיר

 רש"י  התם כפרה. בגופיה כתיב (במדבר כח) לחטאת לה' פירש לך הכתוב בו כפרה על חטא שאינו ידוע ומשמע דכל חטאים שאינם ידועים במשמע: גלוי מילתא בעלמא הוא. דגמרי מיוה''כ שלא יכפר אלא טומאת מקדש וקדשיו הלכך ליכא למיפרך מה ליוה''כ שכן מרובה כפרתו דהא לא גמרינן מיניה כפרה אלא מיעוטא הוא דגמרינן מיניה אבל כולה מילתא כגון שעירי הרגלים דלא מיפרשא כפרה דידהו לכפר הוא דכתיב בהו ולא פירש על מה וא''ת בא ללמוד משל יוה''כ שיכפר על טומאת מקדש שהוא עון כרת פרכינן מה ליוה''כ שכן מרובה כפרתו: שעיר ושעיר. שעיר הוה מצי למיכתב בכולהו וכתיב ושעיר וי''ו מוסיף על ענין ראשון להקיש ומהו ההיקש איתקוש שעירי הרגלים לשל ר''ח והוא כבר למד בבנין אב מיוה''כ ודבר הלמד בבנין אב חוזר ומלמד בהיקש כל המלמד בכל המדות חוזר ומלמד חוץ מהלמד בהיקש שאין חוזר ומלמד בהיקש בקדשים והכי אמרינן בזבחים בפרק איזהו מקומן (דף מט:): שסופו ליודע. כגון שראוהו שנטמא ונכנס למקדש וסופו להודיעו: ואותה נתן לכם. בשעיר החטאת אשר דרש משה והנה שורף כתיב ושל ר''ח היה ושלשה שעירים קרבו ביום שהוקם המשכן והוא יום שמיני של מלואים שעיר של ר''ח דכתיב (שמות מ) באחד לחדש תקים את משכן אהל מועד ושעיר דנחשון שהקריב לחנוכת המזבח ובכל הנשיאים אומר (במדבר ז) שעיר עזים אחד לחטאת ובשעיר שמיני כתיב (ויקרא ט) ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת והשנים אכלו ושל ר''ח נשרף כדילפינן בתורת כהנים ובשחיטת קדשים בפ' טבול יום (זבחים דף קא:): עון עון מציץ. דכתי' בי' ונשא אהרן את עון הקדשים (שמות כח): מה להלן טומאת בשר. שאין הציץ מרצה על טומאת הגוף אלא על הדם או על החלב או על הבשר של עולה שקרב בטומאה ומרצה ציץ על הקרבן שמכשירו לרצון שאין הבעלים צריכין להביא קרבן אחר אף כאן טומאת בשר יכפר על האוכל בשר קודש טמא והוא טהור. אי מה להלן עולין. מה הציץ אינו מכפר על שום חטא אלא מרצה על העולין אף זה ירצה על העולין כי היכי דעביד ציץ ונפקא מינה להיכא דנשבר הציץ ולא יכפר על עון האדם האוכל: עון העדה כתיב. אלמא מכפר על עון אנשים הוא: מכדי מיגמר גמרי מהדדי. בגזירה שוה ניכפר אתרוייהו ניכפר אדידיה כדקאמרת עון העדה כתיב על אדם האוכל טומאת בשר ואמאי דעביד ציץ לרצות על העולין אם נשבר הציץ: בין זה לזה. בין ר''ח לר''ח: אותה. ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה: רב אשי אמר כו'. ה' יתירא דהעדה ודקדשים דריש למיעוטא: (רש"י)

 תוספות  הא גמרינן ר''ח מיוה''כ ולא פרכינן. הכא לא גרסינן שכן מרובה כפרה דר''ח מיוה''כ קולא בעינן למילף שלא יכפרו נמי בשאר עבירות ולא שייכא האי פירכא דחומרא אלא גרסינן ולא פרכינן ותו לא והיינו פירכא שכן אינו תדיר: כדאמר רב חמא שעיר ושעיר כו'. תימה ועצרת דלא כתיב ביה ושעיר מנ''ל אי בבנין אב דשאר רגלים תפשוט מהכא דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בבנין אב ועוד דאי בבנין אב אתי למילף בקמא דבתר ר''ח נכתוב ושעיר ואינך ניתי בבנין אב ושמא יש לפרש דלא דריש הכא אלא בההוא שעיר דכתיב בתר ר''ח ואינך ושעיר לשום דרשה וממילא אתו שאר רגלים דכיון דגלי בחד הוו אחריני למד סתום מן המפורש ואפילו בנין אב לא צריך ולקמן דפריך מעצרת ויוה''כ עיקר קושייתו מיוה''כ ופריך דוקא לר''מ משום דאמר כל השעירים כפרתן שוה ואפילו דיוה''כ ור''ת פי' דה''נ סמיך אהיקשא דרבי יונה כדמסיק לקמן ולא נקט אלא תחלת סוגיא דלקמן דהוי כמו וכו' ואע''ג דר' יהודה אית ליה היקשא דבמועדיכם וכר''מ מ''מ לא מסתבר ליה לרבי יהודה לומר שיהו כל השעירים כפרתן שוה כמו שאומר ר''מ משום דעדיפא ליה היקשא דחיצון לפנימי ואית לן למימר דאין מכפר ב' כפרות וגם שלא תהא כפרתו פעמים בשנה ולר' מאיר עדיפא היקשא דמועדות: אבל חטא שסופו ליודע כמי שיש בה ידיעה לבסוף דמי. וא''ת ולפ''ז אמאי הוצרך לשנויי לעיל דר' ישמעאל סבר לה כר''מ נימא דחיצון מכפר אאין בה ואין בה שסופו ליודע דאהאי לא מכפר רגלים ור''ח דכיון שסופו ליודע לא קרינן ביה חטא שאינו מכיר בו אלא ה' ויש לומר כיון דהאמת דלר' יהודה חטא שסופו ליודע מכפרים רגלים ור''ח לא מסתבר ליה להש''ס שיחלוק עליה רבי ישמעאל בדבר זה: אי מה להלן עולין כו' ונפקא מינה היכא דנשבר הציץ כו' וציץ נפקא מינה לטומאה שאירעה בין זה לזה. ואם תאמר אמאי לא משני כדמשני בסמוך דאין אחר נושא אותו עון וי''ל דציץ לא מקרי אחר לגבי ר''ח כיון דעולין לא כתב בר''ח אלא דיליף מציץ אבל אעון העדה דכתיב בר''ח משני שפיר בסמוך דאין אחר נושא אותו עון ומהר''ר שמואל מפרש מה להלן עולין כלומר דציץ מכפר אקרבן עד שיהא מרוצה ור''ח מכפר על עון המקריב שהקריבו בטומאה והשתא אין אנו צריכין לנפקותא דנשבר הציץ ומשני עון העדה כתיב פי' עון דלא שייך אלא בעדה ועולין שייך אף בקרבן אי נמי עון העדה ולא עון הכהן: וניכפר ר''ח אדידיה ואדציץ. פירוש קרבן שקרב בטומאה בשעה שקרב ר''ח דקרבנות שקרבו בטומאה קודם ר''ח אין סברא שיכפר דהיאך יכפר למפרע מה שכבר קרב בטומאה: וניכפר ציץ אדידיה ואדר''ח. וא''ת ואמאי לא משני דעון אחד הוא נושא ולא ב' עונות וי''ל דגבי ציץ כתיב עון הקדשים וטומאת בשר ועולין הוו תרוייהו עון הקדשים ועוד עון הקדשים משמע שפיר ב' עונות דקדשים משמע קדשים הרבה: אמר קרא אותה. אפירכא קמייתא לא מצי לשנויי הכי דאותה אעון העדה קאי ודוקא בטומאת בשר אין אחר נושא עון: רב אשי אמר העדה כו' נראה דלא פליגי וע''כ איצטריך דרשה דאותה משום פירכא דלקמן דרגלים אמאי לא מכפרי אדר''ח ודרשה דרב אשי נמי איצטריך לר''ש כר' יהודה דלא משמע ליה אותה כדלקמן: הכא נמי שעיר ושעיר. אהיקשא דר' יונה סמיך כדפרישית לעיל: (תוספות)

 רשב"א  ת"ש דתניא על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף שאין סופן ליודע. כלומר על זו שאין סופה ליודע דוקא, ויש שגורסים ושאין סופם ליודע כלומר ועל זה ועל זה, ושתי הגירסאות בפר"ח ז"ל. נפקא מינה להיכא דנשבר הציץ. לריבותא הקט הכי דאפילו למ"ד דאפילו אינו על מצחו אלא דתלי בסבתא מכפר נפקא מינה מיהא לנשבר הציץ. הא דאמרינן עון העדה כתיב. פירוש על עון שהעדה חוטאים כי קאמר דהינו איש טהור שבעדה שאכל קדש טמא. אותה נושא עון ואין אחר נושא עון. אמרו בתוס' רבותינו הצרפתים ז"ל דה"ה דהוה מצי לשנויי עון עון אחד הוא נושא ואינו נושא שתי עונות כדמשני לעיל בשל ר"ח, אלא משום דלקמן (י, א) איצטריך להאי דרשא נקט לה נמי הכא, ולי נראה דכיון דאתי' לאקשויי אמאי לא מכפר ציץ אדרש חדש, כל היכא דאשכחן בראש חדש גופיה מיעוטא דינא הוא טפי למילף מיניה גופיה ולא לאהדורי אמעוטי דשאר דוכתי, דהוה משמע דאי לאו ההוא מיעוטא הוה אפשר למימר דציץ מכפר אפילו אדר"ח ולפיכך עדיף ליה למימר דבשעיר ר"ח גופיה כתיב מיעוטא דאותה נושא עון ואין אחר נושא עון כנ"ל. (רשב"א)


דף י - א

ואיתקוש שעירי הרגלים לשעירי ראשי חדשים מה שעיר דראש חודש במילתא דקודש מכפרי אף שעירי רגלים במילתא דקודש מכפרי וכי תימא ניכפרו אדראש חדש הא אמרינן אותה אותה נושא עון ואין אחר נושא עון וכי תימא ניכפרו אדיום הכפורים הא אמרי' {ויקרא טז-לד} אחת בשנה כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה אמאי מכפרי אי על שיש בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף האי בר קרבן הוא אי על שיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף האי שעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים תולה אי על שאין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף האי שעיר הנעשה בחוץ ויום הכפורים מכפר על כרחך אינו מכפר אלא על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף: ר' מאיר אומר כל השעירים כפרתן שוה כו': אמר ר' חמא בר ר' חנינא מאי טעמא דר' מאיר אמר קרא שעיר ושעיר הוקשו כל השעירים זה לזה וי''ו מוסיף על ענין ראשון קסלקא דעתך כל חד וחד מחבריה גמר והאמר ר' יוחנן כל התורה כולה למידין למד מלמד חוץ מקדשים שאין למידין למד מלמד הא לא קשיא כולהו מקמא גמרי תינח כל דכתב ביה ושעיר עצרת ויוה''כ דלא כתב ביה ושעיר מנלן אלא אמר ר' יונה אמר קרא {במדבר כט-לט} אלה תעשו לה' במועדיכ' הוקשו כל המועדי' כולן זה לזה: והא ר''ח לאו מועד הוא איברא ר''ח נמי איקרי מועד כדאמר אביי דאמר אביי תמוז דההיא שתא מלויי מליוהו דכתיב {איכה א-טו} קרא עלי מועד לשבור בחורי אמר רבי יוחנן ומודה ר''מ בשעיר הנעשה בפנים שהוא אינו מכפר כפרתן והן אינן מכפרין כפרתו הוא אינו מכפר כפרתן כפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות הן אינן מכפרין כפרתו אמר קרא אחת בשנה כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה תניא נמי הכי על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף ועל שאין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף ועל טהור שאכל את הטמא שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים ושעיר הנעשה בחוץ מכפרין דברי ר' מאיר ואילו שעיר הנעשה בפנים שיירה וכפרתן נמי שיירה: היה ר' שמעון אומר שעירי ראשי חדשים מכפרין על טהור שאכל את הטמא כו': בשלמא דראשי חדשים לא מכפרי אדרגלים דאמר קרא עון עון אחד הוא נושא ואינו נושא שני עונות אלא דרגלים ניכפרו אדראשי חדשים אמר קרא אותה אותה נושא עון ואין אחר נושא עון בשלמא דרגלים לא מכפרין אדיום הכפורים דאמר קרא אחת בשנה כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה אלא דיום הכפורים ניכפרו אדרגלים אמר קרא אחת כפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות והא כי כתיב אחת בשעיר הנעשה בפנים הוא דכתיב אמר קרא {במדבר כט-יא} מלבד

 רש"י  ניכפרו אדיום הכפורים. על כפרת שעיר הנעשה בחוץ שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף: הא אמרינן. לקמן אחת בשנה כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה ואע''ג דהאי בשעיר הפנימי כתיב הא איתקוש להדדי כדאמר במתני': קס''ד כל חד וחד מחבריה גמר. של פסח הסמוך לר''ח גמר מר''ח לכפר על הטהור שאכל את הטמא ובר''ח ס''ל לר''מ כר''ש ושל סוכות הסמוך לשל יום הכפורים גמר מדיום הכפורים לשאין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף ושל יום הכפורים משל סוכות לאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף והדר גמרי כולהו כל חד וחד מדסמיך ליה עליונים מתחתונים ותחתונים מעליונים: למד מן הלמד. בהיקש קאמר והני כולהו היקשא נינהו: כולהו. מר''ח גמר לטהור שאכל את הטמא וראש חדש מינייהו לשאין בה ידיעה כלל וכולהו מדיום הכפורים לאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף וכן הוא מהן לשאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף: איברא. באמת: קרא עלי מועד. במסכת תענית (דף כט.) תמוז דההיא שתא של שנה השניה ליציאת מצרים שנשתלחו בה מרגלים בעשרים ותשעה בסיון מלויי מליוהו לתמוז לפיכך אירע בו יום חזרת מרגלים בשמונה באב ויבכו העם בלילה ההוא בתשעה באב בכו בכיה של חנם והוקבעה להם בכיה לדורות: לשבור בחורי. בחורבן הבית: וכפרתו שיירה. שלא הזכיר כאן יש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף בכפרה של אלו: ה''ג אחת לא משמע ליה'. דכי כתיב אחת בשעיר הנעשה בפנים כתיב: אלא לעולם אחת משמע ליה נמי אחיצון דהא איתקוש ושאני הכא דאמר קרא כו'. הכי פירושא אחת דסיפיה דקרא דממעטינן מינה שאין אחר מכפר כפרתו דסמיך יכפר לבשנה משמע ליה נמי אחיצון דהא בשעיר פנימי כתיב ביה כדכתיב מדם חטאת הכפורים אחת בשנה יכפר (רש"י)

 תוספות  ואיתקוש שעירי רגלים לשעירי ר''ח. ואם תאמר ה''ל דבר הלמד בג''ש דר''ח מציץ וחוזר ומלמד אדרגלים בהיקש ופלוגתא היא דרב פפא ומר זוטרא באיזהו מקומן (זבחים דף נ.) ואי הוה אמר דפנימי נמי איתקוש בהאי היקשא דמועדות שהוזכר בסדר קרבן מוספין דכתיב מלבד חטאת הכפורים הוה אתי שפיר דהשתא איתקש רגלים לפנימי דמכפר אטומאת מקדש וקדשיו אבל קשה לר''ש בן יהודה ולר''מ דאית להו דרגלים מכפרים אטהור שאכל הטמא היכי ילפינן הא בהיקש מר''ח ר''ח גופיה לא ילפינן ביה הך כפרה אלא מג''ש מציץ וע''ק אי פנימי נמי איתקש בהאי היקשא אמאי איצטריך לרבי יהודה חטאת לה' חטא שאין מכיר בו אלא ה' הא איתקש ר''ח ורגלים לפנימי דמכפר אטומאת מקדש וקדשיו וליכא לאוקמה בהו אלא באין בה ואין בה וי''ל כיון דציץ לאו עבודה היא אלא תכשיט חוזר ומלמד דהא דלמד אינו חוזר ומלמד היינו בעבודה עצמה אבל קשיא לר''מ היכי יליף בר''ח ורגלים אין בה ויש בה מחיצון הא חיצון גופיה לא גמרינן אלא משעיר הפנימי שמכפר על דבר שיש בה ידיעה ותירץ ר''ת בספר הישר דכיון דהך היקשא דמועד הוי היקשא גמור לחיצון ורגלים מר''ח לענין חטא שאין מכיר בו אלא ה' דכתיב ביה בהדיא עבדינן היקשא לכולה מילתא אפילו לדברים דלא גמר אלא בהיקש ממקום אחר וכן מוכח בסוף פרק איזהו מקומן (שם דף נז.): קס''ד דכל חד וחד מחבריה גמר איני והאמר רבי יוחנן וכו'. השתא לא קשיא עצרת ויום הכפורים מא''ל כדפריך בסמוך משום דכיון דכל חד וחד מחבריה גמר אפילו להך דלא כתב ביה נמי שעיר ושעיר יליף מהך דלעיל הואיל והך דלקמיה כתב ושעיר אבל לקמן פריך שפיר דכיון דכולהו מר''ח גמרי לא מצי למילף עצרת ויום הכפורים דלא כתב בהו ושעיר הואיל ויש הפסק בינם ובין ר''ח: אלא דרגלים ניכפרו אדר''ח. הא דלא פשיטא ליה דרשה דאותה כמו דרשה דעון משום דר''ש בן יהודה דריש עון ולא דריש אותה וכן צריך לפרש בסמוך גבי דרשה דאחת דפשיטא ליה טפי דרשה דאחת בשנה מדרשה דאחת יכפר: מהו שיקרבו זה בזה. של ר''ח זה בר''ח אחר או של רגל זה ברגל אחר ניחא לכולהו שיקרבו ותימה דבעיא היא בפ''ק דזבחים (דף ו.) אי מכפר עולה אעשה דלאחר הפרשה והשתא אי לא מכפר היאך יקרב הא לא הופרש על טומאה שאירעה בין זה לזה וי''ל דהכא כיון דנאבד נעקר הפרשתו ואחר שהופרש במקומו כיפר על עבירות שהיה לו לזה לכפר וכשיבא ר''ח תחול עליו הפרשה לעבירות שעברו קודם לכן והא דמייתי התם מכבשי עצרת ולא אמרי' כשנשחט הראשון איגלאי מילתא שלא תחול על השני הפרשה עד שעת שחיטה לא דמי כלל לשעיר שאבד דכבשי עצרת על דעת כן הופרשו שישחטו זה אחר זה: (תוספות)


דף י - ב

חטאת הכפורים ואיתקוש חיצון לפנימי: רבי שמעון בן יהודה אומר משמו כו': מאי שנא דראשי חדשים דלא מכפרי אדרגלים דאמר קרא {ויקרא י-יז} עון עון אחד הוא נושא ואינו נושא שני עונות דרגלים נמי לא ניכפרו אדראשי חדשים דאמר קרא {ויקרא י-יז} אותה אותה הוא נושא עון ואין אחר נושא עון אותה לא משמע ליה מ''ש דרגלים דלא מכפרי אדיום הכפורים דאמר קרא {שמות ל-י} אחת בשנה כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה אי הכי דיום הכפורים נמי לא ניכפרו אדרגלים אחת כתיב כפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות אחת לא משמע ליה אמאי דכי כתיב אחת בשעיר הנעשה בפנים כתיב אי הכי דרגלים נמי נכפרו אדיום הכפורים דכי כתיב אחת בשעיר הנעשה בפנים כתיב לעולם אחת משמע ליה ושאני הכא דאמר קרא {שמות ל-י} וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה קרנותיו דמזבח הפנימי הוא דכפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות הא דחיצון אפילו שתי כפרות אמר עולא אמר רבי יוחנן תמידין שלא הוצרכו לצבור נפדין תמימים יתיב רבה וקאמר לה להא שמעתא א''ל רב חסדא מאן ציית לך ולר' יוחנן רבך וכי קדושה שבהן להיכן הלכה אמר ליה את לא תסברא דלא אמרינן קדושה שבהן להיכן הלכה והתנן מותר הקטורת מה היו עושין בה מפרישין ממנה שכר האומנין ומחללין אותה על מעות האומנין ונותנין אותה לאומנין בשכרן וחוזרין ולוקחין אותה מתרומה חדשה ואמאי נימא קדושה שבהן להיכן הלכה א''ל קטורת קאמרת שאני קטורת

 רש"י  וחטאת יום הכפורים היינו פר כהן גדול ושעיר וכיון דבשעיר הפנימי כתיב וחיצון איתקש לפנימי דרשינן נמי אחיצון שאין אחר מכפר כפרתו אבל אחת דרישיה דקרא דדרשי' מיניה דהוא אינו מכפר כפרת אחרים לא מידריש אחיצון דהא לאו בשעיר כתיב אלא במזבח כתיב וכפר אהרן על קרנותיו של מזבח הפנימי אחת הלכך שעיר החיצון לא מימעיט מהכא דלאו למזבח איתקש: תמידים שלא הוצרכו לצבור. שלקחום ממעות תרומת הלשכה ותנן (ערכין דף יג.) אין פוחתין מששה טלאים המבוקרין בלשכת הטלאים וכשמגיע ר''ח ניסן לא היו מקריבין שוב קרבנות צבור ממעות התרומה של אשתקד כדאמר במסכת ראש השנה (דף ז.) חדש בחדשו חדש והבא קרבן מתרומה חדשה ונמצאו בכל שנה ושנה ארבעה טלאים בלשכת הטלאים ממעות התרומה הישנה והיינו לא הוצרכו לצבור להקריב בשנה שעברה: נפדין תמימין. להכשירן בשנה זו מחללין אותן על מעות חולין ואותם המעות ילכו למותר התרומה ישנה שעושין מהן רקועי פחים ציפוי לבית קודש הקדשים כדתנא במסכת שקלי' (פ''ד מ''ד) וכיון שיצאו לחולין חוזרים ולוקחים אותם ממעות תרומה חדשה ויקרבו בשנה זו ואע''ג שאין בהמת קדשי יחיד מתחללת בלא מום כדקיימא לן (מנחות דף קא.) מואם כל בהמה טמאה דאמר מר בבעלי מומין שנפדו הכתוב מדבר אלו של צבור נפדים ולקמיה מפרש טעמא ובלא חולין אי אפשר לפדותן ממעות תרומה החדשה שאין הקדש מתחלל על הקדש הא מילתא נקט הכא משום דמותביה לקמן ממתני': קדושה שבהן. קדושת הגוף שבהן דקים לן שאינה מתחללת בלא מום היכן הלכה: ואת לא תסברא. דבמידי דצבור לא אמרינן קדושה שבהן להיכן הלכה היכא דחילול לצורך תקנה: מותר הקטורת. הנותר בכל שנה מתרומה ישנה: מה היו עושין בה. להכשירה לשנה הבאה דאין לך שנה שאין בה מותר קטורת משלשת מנים יתירים שמפטמין בכל שנה למלוא חפנים ביוה''כ ואי אפשר שיכנסו כולם בחפניו כדתניא בכריתות (דף ו:) אחת לששים או לשבעים שנה היתה חציה של שיריים: מפרישין שכר האומנין. מתרומת הלשכה שכר אומני בית אבטינס מפטמי הקטורת דאמר במסכת יומא (דף לח.) שהיו נוטלין בכל שנה שנים עשרה מנים: ומחללין אותה על שכר מעות האומנין. מזכין המעות לאומנין על ידי אחד מן הגזברים והרי הן חולין ואחר כך יחללו הקטורת עליהם ונותנין אותה לאומנין והרי היא חול וחוזרים ולוקחים אותה מתרומה חדשה והכי צניע מילתא טפי ולא למכרה ולחזור ולקנותה דזילא מילתא: נימא קדושה שבהן להיכן הלכה. דס''ד שהמכתשת כלי שרת הוא וכיון דקדשה לה בכלי הויא לה קדושת הגוף ואילו מידי דיחיד שקדש בכלי אין לו פדיון: (רש"י)

 תוספות  אותה לא משמע ליה. וא''ת א''כ מנלן דמכפר אאין בה ואין בה דלמא לא מכפר אלא אדר''ח גרידא דהיינו טהור שאכל את הטמא ולא טמא שאכל את הקודש דבשלמא לר''ש כיון דדריש אותה על כרחך מיבעי ליה לאוקומה כפרה דרגלים אאין בה ואין בה כדקתני לעיל ולר''מ נמי אע''ג דלא דריש אותה אתי שפיר דהא דריש חטא שאין מכיר בו אלא ה' וגם אית ליה ג''ש דעון עון מציץ וילפינן כולהו מר''ח אבל לר''ש בן יהודה דלא דריש אותה ולא דריש נמי חטא שאין מכיר בו אלא ה' דהא קאמר דראש חדש לא מכפרת אלא על טהור שאכל את הטמא קשה וי''ל דלענין זה ודאי דריש אותה כיון דלרגלים אין להם כפרה אחרת אלא זאת אבל בשיש לרגלים כפרה אחרת דהיינו אין בה ואין בה מכפר נמי אדראש חדש ולא פשיטא ליה דרשה דאותה דסבירא ליה דאין סברא למעט שלא ישא אחר אותו עון אלא בשאינו נושא אלא עון זה והשתא אתי שפיר הא דפריך לעיל אלא דרגלים אמאי לא מכפרי אדר''ח פי' אמאי לא מכפרי נמי אדר''ח ולא פשיטא ליה דרשה דאותה כיון שיש להן כפרה אחרת כדפרישית מיהו גבי דרשה דאחת בשנה דפשיטא ליה טפי מדרשה דאחת יכפר צריך לפרש כדפירשתי לעיל ועי''ל דלר''ש בן יהודה איתקוש שעירי רגלים לשעיר החיצון מה חיצון מכפר על דבר שיש בו כרת דהיינו טומאת מקדש וקדשיו אף שעירי רגלים כן: קדושה שבהן להיכן הלכה. וא''ת הא בפרק בתרא דכתובות (דף קה. ושם) אמר דדייני גזירות נוטלין שכרם מתרומת הלשכה וכן (שם קו.) מגיהי ספרים וטובא חשיב התם אלמא לב ב''ד מתנה עליהן ומאי קשיא ליה הכא וי''ל דשאני התם דלא קדש קדושת הגוף: מותר הקטורת. פ''ה מותר משלשה מנין היתירים בכל שנה ממלוא חפנים ביוה''כ דאי אפשר שיכנסו כולם בחפניו ובחנם פירש כן דבלאו הכי יש מותר שבכל שנה היו מפטמין שס''ה מנים למנין ימות החמה וג' מנים לחפני כה''ג ביום הכפורים ומשס''ה היה נשאר בכל שנה פשוטה י''א מנין כמנין ששנות החמה יתירים על שנות הלבנה ואע''פ שהיו צריכין למלאות בהן לשנים מעוברות שהן גו''ח י''א י''ד י''ז י''ט מ''מ צריכין היו לחדש בר''ח ניסן כדי שיהיו מתרומה חדשה ומיהו הא דתניא בפ''ק דכריתות (דף ו:) ' דא' לע''ב שנה היו בו חצאים של שיריים א''א לפרש אלא ממותר ג' מנים של יום הכפורים שהרי כל מותר של י''א של שנה פשוטה היו צריכין למלאות במעוברות ובסוף המחזור חמה ולבנה שוין רק שעה אחת ותפ''ה חלקים אלא המותר שלשה מנים היה נשאר ולא היה נכנס בחפניו אלא חצי מנה וב' מנים וחצי נשאר בכל שנה נמצא לע''ב שנה ק''פ מנים ועוד חסר ד' מנים לפלגא דשס''ח ולא דק וי''ס דל''ג שתים אלא אחת לשבעים שנה ותו לא וכן יש בירושלמי פרק טרף בקלפי וניחא טפי למימרא דלא דק דאי גרסי' שתים לא ניחא כל כך ובפטום הקטורת הכתוב במחזורים גרס אחת לששים שנה או לשבעים שנה ויכול להיות כשכלים ס' שנה בשתי שנים פשוטות זו אחר זו: מפרישין. לא גרסי' ממנה שמתרומת הלשכה היו מפרישין והתם במסכת שקלים (דף ו.) לא איירי בתרומת הלשכה ומאי ממנה שייך: מפרישין שכר האומנין. פ''ה שמזכין להן ע''י אחד מן הגזברין ולפי' הא דקאמר בסמוך ומחללין אותה על מעות האומנין היינו מדעתן מאחר שכבר זכו בהן ומיהו לשון מפרישין לא משמע אלא הפרשה בעלמא וקאמר נמי נותנין אותה לאומנין בשכרן משמע שעדיין לא זכו בשכרן ולכך נראה דלב ב''ד מתנה עליהן ובהפרשה בעלמא יהיו חולין ואם תאמר ולמה להו כולי האי יתנו הקטורת מתחלה לאומנין בשכרן ומיהו לבן עזאי דאמר במס' שקלים בפ' התרומה (שם) דאין הקדש מתחלל על המלאכה ניחא ואפי' לר''ע נמי דאמר מתחלל על המלאכה ה''מ בקטורת דיחיד כגון במקדיש נכסיו והיו בהן דברים הראוים לקרבנות צבור דגבי הני מיתניא אבל בקטורת של צבור החמירו טפי אי נמי הכא איירי בשכר פטום אומני הקטורת של שנה חדשה וצריך ליתן להן מתרומה חדשה ולמאי דאמרינן במעילה בפרק ולד חטאת (דף יד: ושם) דהני אומנין באומני הבנין מ''מ אין יכולין לתת הקטורת בשכרן דאין נותנין שכרן אלא מקדושת בדק הבית: וכי תימא דכל קדושת דמים נפסל בטבול יום. וא''ת בלא נתינה למכתשת נמי תיפסל דמעיקרא נמי קדושת דמים הוא וי''ל דאפילו קדושת דמים לא פסלה בטבול יום אלא בנתינה למכתשת וכתישה שראוי להקריב אבל קודם כתישה לא: (תוספות)

 רשב"א  תמידין שלא הוצרכו נפדין תמימים. פירוש מוכרין אותן לאחרים ואותן מעות היו נופלין לקופות תרומה ישנה, ואח"כ היו לוקחין אותן מתרומה חדשה, אבל לחלל אותן להדיא על מעות תרומה חדשה א"א, שאין הקדש מתחלל על הקדש. מותר הקטרת מה היו עושין בה מפרישין ממנה שכר האומנין. פירוש מפרישין מן הקטרת, ויש שאין גורסין ממנה, אלא מפרישין שכר האומנין ופירוש מפרישין ממעות הלשכה שכר האומנין, ומחללין עליהם את הקטרת. ובירושלמי הקשו עלה במסכת שקלים (פ"ד ה"ג) ולא נמצא הקדש מתחלל על הקדש, ומפרקינן אמר ר' שמואל בר ביסנא מביא מעות מן החולין ומביא קטרת ומחללה עליהן, ונותנין אותה לאומנין בשכרן, ואותן מעות מה יעשה בהן ינתנו לבית גרמו ולבית אבטינס שהיו בקיאין במעשה הקטרת ובמעשה לחם הפנים, ובנמקי הרמב"ן ז"ל פירש לוין הגזברין מעות מן החולין ומחללין הקטרת עליהן, ופורעין בהן שכר בית גרמו, וכיון שלוו לצורך מעשה הלחם פורעין אותן מן השקלים, והאי דנותנין אותם לאומנין בשכרן ואין מוכרין אותה לאחר ויחזרו ויקחו אותה מתרומת הלשכה, משום דצניעא מילתא טפי כדפירש רש"י ז"ל. ואני תמיה דהא משמע דתמידין שאמרו שנפדין תמידין לא הצריכו לפדותן בצינעא (כן) ע"י בונין בבית המקדש, דנפדין אמרו ולא אמרו מפרישין מהן שכר האומנין כדרך שאמרו בקטרת, ואולי מפני שפעמים רבות נפדין ע"י מום אפילו עכשו שנפדין תמימים אינו מתפרסם כ"כ, ולפיכך לא חששו להן מפני הרואין אבל בקטרת שאינה יוצאה לחולין אלא עכשו חששו ועושין דרך צינעא כל שאיפשר. (רשב"א)


דף יא - א

דקדושת דמים הוא אלא מעתה לא תפסל בטבול יום אלמה תניא נתנה במכתשת נפסלת בטבול יום וכי תימא כל קדושת דמים מיפסלי בטבול יום והתנן המנחות מועלין בהן משהוקדשו קדשו בכלי הוכשרו ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה קדשו בכלי אין לא קדשו בכלי לא אלא מאי קדושת הגוף היא אלא מעתה תיפסל בלינה אלמה תנן הקומץ והלבונה והקטורת ומנחת כהנים ומנחת כהן משוח ומנחת נסכים מועלים בהן משהוקדשו קדשו בכלי הוכשרו ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה קדשו בכלי אין לא קדשו בכלי לא אמר ליה לינה קאמרת שאני קטורת הואיל וצורתה בכל השנה כולה מ''מ קשיא וכי קדושה שבהן להיכן הלכה אמר רבה לב בית דין מתנה עליהן אם הוצרכו הוצרכו ואם לאו יהיו לדמיהן א''ל אביי והא מר הוא דאמר הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף לא קשיא הא דאמר לדמי עולה הא דאמר לדמי נסכים איתיביה אביי פר ושעיר של יום הכפורים שאבדו והפריש אחרים תחתיהם

 רש"י  דקדושת דמים. אין בה אלא קדושת דמים שלקחה מתרומת הלשכה אבל בכלי לא קדשה דתקדש קדושת הגוף דמכתשת שנשחקה בה לאו כלי שרת היא: בטבול יום. אם נגע בה: המנחות. מנחת יחיד: מועלין בהן משהוקדשו. דקדושת דמים בת מעילה היא: קדשו בכלי. הביא לעזרה ונתנה בכלי שרת: הוכשרה. נגמרה קדושתה ליפסל בטבול יום וכל לשון הכשר לשון תיקון שמתקנו ומזמינו לכך: הקומץ של מנחת יחיד: והלבונה. של מנחת יחיד: ומנחת כהנים. שהיא כליל ואינה נקמצת: ומנחת כהן משוח. חביתי כהן גדול שבכל יום מחציתה בבוקר ומחציתה בערב: ומנחת נסכים. הבאה עם הבהמה שלשה עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל ועשרון לכבש והן כולן כליל: קדשו בכלי כו'. והך דפליג לה בתרתי בבי הך והך דלעיל דהמנחות מועלין בהן כו' משום דבסיפא יש חילוק ביניהם במילי אחרניתא במסכת מעילה דבההיא דלעיל לא קתני וחייבין עליה משום פיגול ונותר וטמא בקדושת כלי עד שיקרב הקומץ ובהנך שכולן כליל קתני בקדושת כלי דידהו וחייבין עליהם משום נותר ומשום טמא קתני מיהא קטורת וקתני קדשו בכלי וע''כ מתניתין לעיל גבי קדושת מכתשת תנא נפסלת בטבול יום ולא תנא לינה והכא תנא לינה ש''מ קדושת כלי דהכא לאו מכתשת היא אלא כלי שבשעת הקטרה דומיא דקומץ ולבונה ושאר השנויים כאן עמה אלמא מכתשת לא מקדשא ליה קדושת הגוף: הואיל וצורתה. אינה משנה את מראיתה הלכך אע''ג דקדושת הגוף היא לא מיפסלא בלינה ומיהו משקדשה בכלי ליקרב גזור בה רבנן פסול לינה דלמא אתי לאכשורי בשאר המתקדשים בכלי: מכל מקום קשיא קדושה שבהן להיכן הלכה. בין בתמידין בין בקטורת: לב ב''ד מתנה עליהם. בשעת לקיחה דלא ליקדשו קדושת הגוף אלא הצריכין לשנה וכל מידי דציבור נותנין ב''ד לב: והא מר הוא דאמר. במסכת תמורה: הקדיש זכר לדמיו. הקדיש איל לדמיו: קדוש קדושת הגוף. ואינו נמכר מאחר שהקדישו והוא עצמו ראוי להקרבה אינו יוצא מידי מזבח והכא נמי למאי מהני תנאה דלב ב''ד כי אמרי' נמי יהו לדמיהן קדשי להו לגופייהו: (רש"י)

 תוספות  הוכשרו ליפסל בטבול יום. וא''ת כי לא קדשו בכלי נמי ליפסל בטבול יום מידי דהוה אחולין שנעשו על טהרת הקודש דמיפסל בטבול יום כדמוכח בסוף נדה (דף עא: ושם) דתנן היושבת על דם טהור מערה מים לפסח ודייקינן מערה אין נוגעת לא דחולין שנעשו על טהרת קודש כקודש דמו וי''ל דתנא דהכא סבר לאו כקודש דמו כחזרו לומר דהתם דהרי הוא כמגע טמא מת בקדשים ולא לחולין א''נ הכא מיירי מדאורייתא וה''ה דמקודם לכן מיפסלי מדרבנן ואם תאמר א''כ מאי פריך לעיל נימא דקדושת דמים היא והא דקתני נפסלת בטבול יום היינו מדרבנן וכמשנה ראשונה דהתם דסברה דכקודש דמו וי''ל דאי מטעם דכקודש דמו מיפסלא בטבול יום א''כ אפילו לא נתנה במכתשת נמי דכיון דמדרבנן מיפסלא אפי' אינה ראויה להקרב נמי או שמא קטרת לא מיפסלא משום חולין שנעשו על טהרת קדש דלא שייך בה האי טעמא כיון דלאו בת אכילה היא אבל לעיל קאמר שפיר וכ''ת כל קדושת דמים מיפסלא בטבול יום ולא קשה ליה אפי' לא נתנה במכתשת נמי דלא מפסלא קדושת דמים כל זמן שמחוסר מעשה בגופו דהיינו כתישה והשתא נמי ניחא מה שמקשה דאמאי לא פריך מרישא דתנא לעיל מהך דהמנחות כו' דמייתי הכא ובפ''ב דמעילה (דף ט.) שתי הלחם ולחם הפנים מועלין בהם משהוקדשו קרמו בתנור הוכשרו ליפסל בטבול יום קרמו אין לא קרמו לא ולפי מה שפרישית דקדושת דמים לא מיפסלא בטבול יום כל זמן שמחוסר מעשה בגופו לא ה''מ למיפרך מרישא דאפילו נתנוה בתנור אכתי מחוסר קרימה וכשישחט עליהן הזבח אחר הקרימה שהיא אפייה: אלא מעתה תיפסל בלינה אלמה תנן כו'. פירש בקונטרס דדייק מדקתני לעיל גבי מכתשת טבול יום ולא קתני לינה והכא תנא לינה ש''מ דכלי דהכא לאו מכתשת היא אבל אי לאו הך מתניתין דמייתי מברייתא גופה דמכתשת דקתני טבול יום ולא קתני לינה לא מצי למיפרך דאיכא למימר תנא טבול יום וה''ה לינה וא''ת ותקשה ליה מטבול יום גופיה דבברייתא קתני דמכי נתנה למכתשת נפסלה בטבול יום ואילו הכא תנן קדשו בכלי הוכשרו ליפסל בטבול יום דהיינו כלי דבשעת הקטרה אין לא קדשו לא וי''ל דהא לא הוה קשה ליה כולי האי דמצי למימר דבקטרת אפילו לא קדשו בכלי נפסלת בטבול יום והא דנקט קדשו בכלי לענין טבול יום לא נקט אלא משום מנחת כהנים ומנחת כהן משוח השנויים כאן [אבל לעיל דייק שפיר לא קדשו לא אטבול יום דקדשו בכלי קאי אטבול יום ומחוסר כפורים ולינה דאל''כ בחנם נקט ט''י] תדע דהא קומץ נמי אפילו לא קדש בכלי נפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה מכי נתקדשה המנחה בסיסא כדקתני לעיל המנחות מועלין בהן והא דתנא קומץ בהדי הנך משום סיפא דקתני וחייבין משום נותר וטמא דקאי אכולהו אבל מלינה פריך שפיר דליכא למימר דהוא הדין לא קדשו ונקט קדשו משום מנחת כהנים וחביריה דא''כ אמאי תנא כלל קטורת בהדייהו ועוד י''ל דהא פשיטא ליה דאין קטורת נפסלת בלינה משעת נתינה במכתשת שהרי היו עושים אותה בתחלת השנה לצורך כל השנה ולא מייתי מהך מתניתין אלא דשייך פסול לינה בקטורת דאי לאו מתני' ה''א דאין שייך בקטורת פסול לינה כלל: הואיל וצורתה כל השנה כולה. פי' בקונטרס שאין מראיתה משתנה הלכך אע''ג דקדושת הגוף היא לא מיפסלא בלינה מיהו משקדשה בכלי ליקרב גזור בה רבנן לינה דלמא אתי לאכשורי בשאר קרבנות המתקדשים בכלי ולפי' אי אפשר לה ליפסל אלא מדרבנן וקשה דבפרק הוציאו לו (יומא דף מח. ושם) בעי רב פפא חישב בחפינת קטורת מהו ופשיט לה מהא דאמר ר''ע הסלת והלבונה והגחלים והקטורת שאם נגע טבול יום במקצתן פסל את כולן ומדפסיל טבול יום פסלה נמי לינה ומדפסלה לינה פסלה נמי מחשבה והקשה בקונטרס שם דאמאי לא מייתי ראיה מהכא דפסלה לינה וליכא למימר דהתם מייתי ראיה דמדאורייתא פסלה לינה ומהכא ליכא לאוכוחי דפסלה מדאורייתא דהא לפ''ה דהכא ע''כ לא פסלה אלא מדרבנן לכ''נ לפרש שאני קטורת הואיל וצורתה כל השנה כולה שעיקר מצותה בכך לעשותה כולה בתחלת השנה ולאחר קידוש כף אפשר דמיפסלא מדאורייתא כשאר קרבנות ועוד כיון דיש שיעור להקרבת קטורת פרס שחרית ופרס ערבית אין כלי שרת מקדשה שלא מדעת כדמשמע בס''פ לולב וערבה (סוכה דף נ.) אי נמי אין כלי שרת מקדשים אלא בזמנן אפילו ליפסל כדמוכח בס''פ שתי הלחם (מנחות דף ק.) אע''ג דבס''פ לולב וערבה צריך לומר דמילוי ערב שבת חשיב בזמנן לפי שא''א למלאות בשבת גבי מכתשת חשיב אפשר והשתא אתי שפיר דלא מצי למידק מהכא דפסלה לינה מדאורייתא אבל מההיא מוכח שפיר דפסלה מדאורייתא מידי דהוה אטבול יום דפסל מדאורייתא מדפסל אפילו ע''י צירוף כלי ואע''ג דטבול יום חמיר דפסיל משנתנה למכתשת קידוש כף חשיב לגבי לינה כנתינה למכתשת לטבול יום ועי''ל דלאו מדפסול טבול יום דייק פסול לינה אלא כלומר מדפסול ע''י צירוף כלי אלמא צריך הקטרה לכלי דכשאין צריך לכלי אין כלי מצרפו ואפי' הוי צירוף כלי מדרבנן לא תקון אלא בצריך לכלי מדאורייתא וכיון דבעי כלי א''כ פסלה לינה כדדייקי' בפרק התכלת (שם דף נא.) על מחבת מלמד שטעונה כלי דאי אפי לה מאתמול מיפסלא בלינה אבל קשה דתפשוט מסיפא דהכא דפסלה דאורייתא דקתני וחייבין עליהן משום נותר דמשמע דקאי נמי אקטורת ועוד דקתני ופיגול אין בהן לפי שאין להם מתירין ואי לא מיפסלא מחשבה תיפוק ליה דלא פסלה מחשבה: מכל מקום קשיא. תימה אי מכתשת מיקדשא קדושת הגוף א''כ היכי אמר בערכין (דף י:) גבי מכתשת שניקבה ונשברה ושלחו אומנין מאלכסנדריא של מצרים ותקנוה האמר בזבחים (דף פח.) כלי שרת שנשברו אין מתקנין אותן ושניקבה אין מתיכין לתוכה אבר דאין עניות במקום עשירות וי''ל דמכתשת של משה שאני שהיתה מפטמת ביותר וי''מ דודאי לא היתה כלי שרת אלא שהקטורת היה קדוש קדושת הגוף בדבורו שהיה אומר יהא זה קטורת היה חל עליה קדושת הגוף אחר כתישה במכתשת שהיה ראוי להקטיר כמו הבהמה שהיא קדושה כשאומר יהא זה לעולה יהא זה לחטאת וכי משני לעיל שאני קטורת דקדושת דמים היא ה''ק דכשאומר יהא זה לקטורת לא חייל עלה קדושת הגוף: פר ושעיר של יום הכפורים. פי' בקונטרס דלכך ימותו דלא חזי לשנה הבאה משום תרומה ישנה ובפ' שני שעירים (יומא דף סה:) ליתא למסקנא הכי אלא מסקינן דלא בעינן חדשה אלא למצוה וטעמא דימותו משום דחיישינן לתקלה: (תוספות)

 רשב"א  הוכשרו ליפסל בטבול יום במחוסר כפורים ובלינה. יש מי שאינו גורס כאן בטבול יום, דהא תניא לעיל דקטרת משניתנה במכתשת נפסלת בטבול יום, וליתא דכי תנן הכא קדשו בכלי הוכשרו ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים, לא משום קטרת קאמר, אלא משום שארא, אבל קטרת משנתנה במכתשת נפסלת בטבול יום ובמחוסר כיפורים, וכי תניא לעיל נתנה במכתשת נפסלת בטבול יום ה"ה במחוסר כיפורים, וכי אמרינן אי הכי לא תיפסל בטבול יום, ה"ה דהוה מצי למימר לא תפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים, וחדא מנייהו נקט, ועוד דמשום דבבריתא לא תנא אלא טבול יום וקא בעי לאיתויי מההיא ברייתא לא חש למימר אלא טבול כדתני בברייתא. מכל מקום קשיא. כלומר בין בקטרת בין בתמידין קדושה שבהן להיכן הלכה, ויש לתמוה למה לא היו מצמצמין בתמידין שלא ישארו בדיר אלא הצריכין בלבד, ולא יצטרכו להתנות ב"ד בלב להוציא תמימים בלא מום, ונראה לי משום דלא אפשר, דהא תמידין צריכין ביקור ד' ימים קודם להקרבתן וכדאיתא במנחות (מט, ב) וגמירי לה מפסח, וכיון שכן יש לחוש שמא השנים המבוקרין יוממו, ולפיכך היו צריכין לבקר רבים שאם שמא יומם זה יקריבו אחר במקומו שנתבקר זה ד' ימים, ומצאתי בתוס' שרש"י ז"ל פירש כן שהגזברין לוקחין הרבה מכדי הצורך ונשארין לאחר ר"ח ניסן. א"ל אביי והא מר הוא דאמר המקדיש זכר לדמיו קדש קדושת הגוף. כלומר דלא עדיף לב ב"ד להתנות מדברי הבעלים מפורשים. ל"ק הא דאמר לדמי עולה הא דאמר לדמי נסכים. ופירש הרב ר' יוסף הלוי ז"ל דבקטרת ובתמידין זה שמתנה לב ב"ד עליהן לאו לדבר שהן גופן ראויין לו אלא למדי נסכים ומסתבר לו דאגב שיטפא אמרה הרב ז"ל, דלנסכים א"א, דאף הן מתרומה חדשה הן באין, אלא הכא לקופת תרומה ישנה הן נופלין, ולב ב"ד מתנה עליהן, לכך ולרקועי פחים הן עומדין, וכן פירש רש"י ז"ל. (רשב"א)


דף יא - ב

וכן שעירי ע''ז שאבדו והפריש אחרים תחתיהן כולן ימותו דברי ר' יהודה ר' אלעזר ור' שמעון אומרים ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה שאין חטאת צבור מתה ואמאי לימא לב בית דין מתנה עליהן אבודין קאמרת שאני אבודין דלא שכיחי הרי פרה דלא שכיחא ותניא פרה נפדית על כל פסול שבה מתה תפדה נשחטה תפדה מצא אחרת נאה הימנה תפדה שחטה על גבי מערכתה אין לה פדייה עולמית שאני פרה דקדשי בדק הבית היא אי הכי מתה או נשחטה תפדה הא בעינן העמדה והערכה הא מני ר''ש היא דאמר קדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה קדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה אי רבי שמעון אימא סיפא שחטה על גבי מערכתה אין לה פדייה עולמית והתניא ר''ש אומר פרה מטמאה טומאת אוכלין הואיל והיתה לה שעת הכושר ואמר ר''ל אומר היה ר' שמעון פרה נפדית על גב מערכתה אלא שאני פרה הואיל ודמיה יקרין אמר מר מתה תפדה וכי פודין את הקדשים להאכילן לכלבים אמר רב משרשיא משום עורה וקיימי ב''ד ומתנו אדעתא דעורה אמר רב כהנא אמרי אינשי מגמלא אונה איתיביה אמרו לו לר' שמעון מהו שיקרבו זה בזה אמר להו יקרבו אמרו לו הואיל ואין כפרתן שוה היאך הן קריבין אמר להן כולן באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו ואמאי לימא לב ב''ד מתנה עליהן ר' שמעון קאמרת ר''ש לית ליה לב ב''ד מתנה עליהן דאמר רב אידי בר אבין אמר רב עמרם א''ר יוחנן תמידין שלא הוצרכו לצבור לדברי רבי שמעון אין נפדין תמימים לדברי חכמים נפדין תמימים ורבנן דפליגי עליה דרבי . שמעון מאן נינהו אי נימא רבנן דקטורת

 רש"י  הא דאמר לדמי עולה. כי אמרי אנא קדוש קדושת הגוף היכא דאמר יהא להביא בדמיו עולה דכיון דאיהו חזי להכי לא מזבנינן ליה אבל אמר יהא לדמי נסכים אף על גב דנסכים נמי למזבח וקדושתייהו דמיין להדדי כיון דלא להכי חזי מזדבן וכל שכן היכא דמתנו ב''ד שיהו לדמי מותר תרומה שהיא לרקועי פחים: פר ושעיר של יוה''כ. שהן חטאות הפנימיות: וכן שעירי ע''ז. צבור שחטאו בע''ז בהוראת ב''ד מביאין פר לעולה ושעיר לחטאת כדכתיב בפרשת שלח לך ואותו שעיר מתן דמו על הפרוכת ועל מזבח הזהב כדאמר בזבחים בפרק ב''ש (דף לט:): כולן ימותו. דלא דמו לשעירי הרגלים דתנן בהו במתניתין לא קרבו ברגל זה יקרבו ברגל אחר אבל אלו אינן ראויין עד יום הכפורים לשנה הבאה וכבר עברה לה שנה והוו להו מתרומה ישנה והלכך ימותו כדין חטאת שכפרו בעליה שהלכה למשה מסיני חמש חטאות מתות וזו אחת מהם: שאין חטאת צבור מתה. לא נאמרה הלכה דחמש חטאות אלא ביחיד וטעמא דר''ש מפרש בהוריות (דף ו:) ובתמורה (דף טו:): לימא לב ב''ד מתנה עליהן. שיפדו בלא מום: דלא שכיח. הילכך לא חשוב ב''ד להתנות עליהן: והרי פרה. אדומה: דלא שכיחא. בכל ימי בית ראשון ובית שני לא עשו אלא שבע: על כל פסול שבה. אם אירע בה שום פסול תפדה: נשחטה תפדה. נשחטה חוץ למקומה: ע''ג מערכתה. בהכשר בהר המשחה ובמקום הבדוק לה מקבר התהום כדאמר בפרק בתרא דזבחים (דף קיג.): אין לה פדייה עולמית. מאחר שנעשית בהכשר גנאי הוא להוציאה לחולין: דקדושת בדק הבית היא. כלומר אינה מקדשי מזבח ליקדש קדושת הגוף לפיכך נפדית בלא מום ואינה צריכה לב ב''ד: העמדה והערכה. שתעמוד על רגליה ויעריכנה הכהן כדכתיב (ויקרא כז) והעמיד את הבהמה לפני הכהן והעריך הכהן וגו': דר''ש. במסכת תמורה בפרק בתרא (דף לב:): פרה מטמאה טומאת אוכלין. אע''ג דאית ליה לר''ש איסורי הנאה אין מטמאין טומאת אוכלין ויליף ליה מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים קרוי אוכל ושאין אתה יכול להאכילו לאחרים אין קרוי אוכל במסכת מנחות בפרק המנחות והנסכים (דף קא:) ופרה איסורי הנאה היא: מטמאה טומאת אוכלין. אם נגע שרץ בבשרה וחזר ונגע בשרה באוכלין טימאתן: הואיל ויש לה שעת הכושר. לכך: ואמר ריש לקיש. מהו שעת הכושר שלה: אומר היה ר' שמעון פרה. שנשחטה כהלכתה על גב מערכתה: נפדית. אם מצא נאה הימנה וסבירא ליה לר''ש העומד לפדות כפדוי דמי והויא ליה אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים: אלא. לא תוקמה כר''ש והאי דקתני מצא נאה הימנה תפדה משום דלב ב''ד מתנה עליה אע''ג דלא שכיחא איידי דדמיה יקרין מסקי אדעתייהו לאתנויי: האי תנא סבירא ליה וכו' עד באין מעמידין לא גרסינן: וכי קיימו ב''ד ומתנו משום הצלה פורתא דדמי עורה: נימא. להו ר''ש לב ב''ד מתנה שאם לא יקריב ברגל זה יקרב ברגל זה ולמה ליה לשנויי שינויא דחיקא כולן באין לכפר כו': דלית תקנתא ברעייה. הלכך מתנו עלה אבל תמידין דאית להו תקנתא ברעייה ולכשימותו יפדם לא קיימי בית דין ומתנו: (רש"י)

 תוספות  וכן שעירי ע''ז שאבדו. למאן דמפרש בפרק הוציאו לו (יומא דף נ.) דפר דקתני הכא הוא פר העלם דבר של צבור ניחא אבל למ''ד פר כ''ג תימה אמאי לא תני ליה פר העלם דבר בהדי שעירי ע''ז שרגיל לשנותם יחד כדקתני להו התם אמילתא דאחרים ועוד תימה מאי שנא דלא קתני פרי העלם דבר בלשון רבים כדקתני שעירי לשון רבים דמדקתני שעירי א''כ קסבר י''ב שבטים מביאים י''ב שעירים ה''נ מייתו י''ב פרים דשניהן שוין כדקתני פרק קמא דהוריות (דף ד:): אי הכי נשחטה תפדה הא בעינן העמדה והערכה. תימה דמשמע דאי קדשי מזבח היא ניחא והא רבי יוחנן אית ליה בפרק בתרא דתמורה (דף לב: ושם) דאחד זה ואחד זה היו בכלל העמדה והערכה ומיהו יש לומר הך סוגיא אתיא כר''ל דאמר לרבנן קדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה אבל קשה דמעיקרא פריך אביי דלא אמר לב ב''ד מתנה עליהן ולבסוף פריך דאפילו במידי דלא שכיח אמר לב ב''ד מתנה עליהן ועוד דסבר דפרה קדשי מזבח היא וכן במסקנא ובכל דוכתין מסקינן שאני פרה דקדשי בדק הבית היא וסתמא דהש''ס בפ''ק דחולין (דף יא. ושם) מפרש דטרפות פוסל בפרה משום דחטאת קרייה רחמנא לכן נראה דאביי ידע שפיר דפרה קדשי בדק הבית היא ומ''מ סבר דאין נפדית אלא מחמת לב ב''ד מתנה עליהן להכי פריך והרי פרה דלא שכיח פירוש שימצאו נאה ממנה אפילו הכי מסקי דעתייהו ואמר לב ב''ד מתנה עליהם משום דקדשי בדק הבית היא א''כ בקדשי מזבח נמי אי אמר לב ב''ד מתנה עליהן אית לן למימר אפילו במילתא דלא שכיח ומשני שאני פרה דקדשי בדק הבית היא ואין צריך ללב ב''ד מתנה והשתא פריך אי הכי נשחטה תפדה אא''ב דמכח לב ב''ד נפדית כן דעתם להתנות ואי לאו תהא לדמי נסכים והוי כבעל מום מעיקרו דמודי ביה ר' יוחנן דלא בעי העמדה והערכה שפיר וא''ת ואי קדשי בדק הבית היא היכי פריך בסמוך וכי פודין את הקדשים להאכילם לכלבים הא של בדק הבית ודאי פודין דהא דאין פודין נפקא לן מואכלת ולא לכלביך (דברים יב) דכתיב בפסולי המוקדשים של מזבח כדמוכח בפרק ב' דבכורות (דף טו. ושם) דמההוא קרא נפקא לן גיזה וחלב של קדשי בדק הבית מותרים ואפילו קדם הקדישן למומן תנן התם דמותרין לאחר פדיונן בגיזה ועבודה ובהדיא קתני התם אם מתו יפדו יש לומר דמדרבנן אסור כדמוכח בפרק כל שעה (פסחים דף לב.) גבי חמץ של הקדש והא דקתני אם מתו יפדו היינו מדאורייתא: פרה מטמאה טומאת אוכלין. מפורש במקום אחר: וכי פודין את הקדשים. ואע''ג דפלוגתא היא בפ''ב דבכורות (דף טו:) אפילו בקדם הקדישן למומן מ''מ סתם משנה התם (דף יד.) ובפרק הזרוע (חולין דף קל.) כמ''ד אין פודין: משום עורה. הקשה הר''ר מרדכי מ''ש מהא דאמר [זבחים] (דף קג:) בכור שנטרף קוברים אותו עם עורו לפי שאין פודין את הקדשים להאכילם לכלבים ולא אמר שיפדו משום עורו ולמאי דפרישית שאין פודין מדרבנן בקדשי בדק הבית ניחא ולפיכך מותר ליהנות מעורה אבל התם דאין פודין מדאורייתא אסור גם העור: רבי שמעון לית ליה לב ב''ד מתנה עליהם ולא מצי לשנויי אבודין שאני דאבודין דלעיל ודאי לא . שכיחי דנזהרים לשמרן ביותר לפי שקדושתן מרובה שדמן נכנס לפני ולפנים א''נ אינהו גופייהו לא שכיחי דפר ושעיר של יום הכפורים אינן אלא פעם אחת בשנה וכן שעירי ע''ז לא שכיחי כלל אבל הכא אע''ג דמיירי נמי בשעיר החיצון של יום הכפורים מכל מקום שעירי חיצונים שכיחי טובא ואבודין דידהו שכיחי ומסקי בית דין דעתייהו להתנות עליהן: (תוספות)

 רשב"א  הא דאקשי אביי לרב מפר ושעיר של יום הכפורים שאבדו לימא לב ב"ד מתנה עליהם. נראה דלאו לאיפלוגי עליה ולמימר דלדידיה לא אמרי' לב ב"ד מתנה, וקטורת טעמא משום דס"ל דקדושת דמים הוא, דא"כ מאי מקשה מפרה אדומה ואע"ג דס"ל דפרה קדושת הגוף היא, אלא ודאי אביי קבולי קבלה מיניה דלב ב"ד מתנה ואפילו בקדושת הגוף, אלא דאקשויי מקשה ואזיל לאפוקי הלכתא מיניה, ולפיכך אקשי ליה מפר ושעיר של יום הכפורים שאבדו, וכי פריק שאני אבודין דלא שכיחי אקשי ליה מפרה אדומה דלא שכיחא נאה כדי שיתנו אם תמצא נאה ממנה שתפדה זו, ואי נמי שתשחט שלא על גבי מערכתה דזהירין בה טובא, ואפילו הכי אמרינן שנפדית, ואי אמרת בשלמא דבלב ב"ד מתנה אפילו במאי דלא שכיח ניחא לן פרה וקשיא לן פר ושעיר של יום הכפורים, ופריק דשאני פרה דקדושת דמים הוא ואינה צריכא העמדה והערכה דרש' היא כן נ"ל פירוש שמועה זו. ומכל מקום משמע מהכא דכל שנפדה מחמת תנאי לב ב"ד אינו צריך העמדה והערכה, דאי לא תימא הכי אפילו לדידיה דסבירא ליה דקדושת הגוף היא אלא דלב ב"ד מתנה עליה כל שכן דתקשי לן אלא מאי קדשי מזבח היא דלב ב"ד מתנה עליה נשחטה תפדה והא בעינן העמדה והערכה, אלא ודאי כדאמרן דלב ב"ד מתנה שאפילו נשחטה תפדה בדברים שאינן צריכין העמדה והערכה משום דאע"ג דנפדית קושטא דמילתא לב ב"ד מתנה עליה שלא תהא קדושה כנ"ל. הא דאמר ר"ל אומר היה ר"ש פרה שנפדת ע"ג מערכתה. פירש רש"י ז"ל: משום דקסבר לב ב"ד מתנה עליה ואגב שיטפא אמרה, דהא ר"ש לית ליה לב ב"ד מתנה כדאמרינן בסמוך ר"ש קאמרת ר"ש לית ליה לב ב"ד מתנה, אלא טעמא משום דר"ש אית ליה דפרה קדושת דמים היא וקדושת דמים אינה בכלל העמדה והערכה. הא דקאמר הואיל והיה לה שעת הכושר. דמשמע השתא אין לה שעת הכושר, אמרו בתוס' דהכא כשהזו מדמה כבר אל נכח פני אהל מועד, וכיון דהזו מדמה שוב אינה נפדת, ואפ"ה מטמאה טומאת אוכלין הואיל והיה לה שעת הכשר קודם הזאה, ונפדת ע"ג מערכתה קודם הזאה דקדשי בדק הבית הוא, וא"ת א"כ אפילו קודם הזאה נמי, דהא אית ליה לר"ש כל העומד לזרוק כזרוק דמי (ב"ק עו, ב), תירץ הרמב"ן ז"ל דשאני פרה דלפדייה עומדת שאם מצא נאה ממנה מצוה לפדותה, ובפרק מרובה (ב"ק עז, א ד"ה פרה) יש לו תירוץ אחר בשמועה זו משם התוס' דר"ש לדבריהם דרבנן קאמר להו, ולדידי אפי' השתא בת פדייה היא, דקדשי בדק הבית היא, ואינה בכלל העמדה והערכה, ועוד דאפי' לדידכו דבעיתו העמדה והערכה מטמאה טומאת אוכלין, הואיל והיתה לה שעת הכשר שהיתה בת פדייה בעודה מפרכסת, ואפי' למאן דמפרש (חולין לו, א) דלא אמרו שחט בה שנים או רוב שנים הרי היא כחיה לכל דבריה, אלא בששחט ישראל בטמאה או גוי בטהרה דלאו שחיטה הוא, הא ישראל בטהורה דבת שחיטה היא, מכי שחיט בה רוב שנים הרי היא כמתה, ואינה בכלל העמדה והערכה, ושחיטת פרה ישראל בטהורה היא, אפ"ה כל שאין השחיטה מתרת באכילה אין שחיטת שנים מוציאתה מחיותה, דלא אמרו שנים או רוב שנים אלא מפני שאותה שחיטה מותרת לאכילה בין לישראל בין לנכרי, ושם בפ' מרובה כתבתי יותר מזה [ועוד יותר] בריש פ' כיסוי הדם (חולין פד, א ד"ה ולפרקינהו). אמר רב [מתה תפדה] וכי פודין את הקדשים להאכילן לכלבין. הק' בתוס' והא פרה קדשי בדק הבית היא, וקדשי בדק הבית פודין אפילו להאכיל לכלבים, וכדאמרינן (בכורות יד, א) קדם הקדשן למומם אין נפדין קדם מומן להקדשן נפדין, ותירצו דמרבינן מיהא אסור, ובזה תירצו קושיא אחרת דקשיא להו כי אוקימנא לעורה, דהא (בבכורות) [בזבחים קג, ב] מסיק דבכור שנטרף שאין הכהן יכול לאוכלו שנקבר הוא ועורו, אלא דהתם דקדשי מזבח הוא אין פודין, אבל הכא בקדשי בדק הבית דמאורייתא נפדין אלא מרבנן הוא דאסור לפדותן, עורן מיהא מותר ופודין אותן להתיר עורן. איתיביה מהו שיקרבו זה בזה וכו' ואמאי טמא לב ב"ד מתנה עליהם, ופרקינן דר"ש לית ליה לב ב"ד מתנה. ויש מקשים ומאי קושיא דהא (ד)אמרי' לעיל דאבודין שאני, ומתרצים דה"ה דהוה מצי לתרוצי הכי אלאחד מתרי פרוקי נקט, והנכון דהכא ניחא ליה לפרוקי קושטא דמילתא דר"ש לית ליה לב ב"ד מתנה כלל. (רשב"א)


דף יב - א

שאני קטורת דלא בר רעיה היא אלא רבנן דפרה דלמא שאני פרה דדמיה יקרין ואלא רבנן דאמרו לו ממאי דר' יהודה היא והכי קאמר ליה בשלמא לדידי דאמינא לב ב''ד מתנה עליהן אמטו להכי יקרבו אלא לדידך דאמרת לא אמאי יקרבו דלמא ר''מ היא והכי קאמר ליה בשלמא לדידי דאמינא כל השעירים כפרתן שוה מש''ה יקרבו אלא לדידך אמאי יקרבו אלא ר' יוחנן גמרא גמיר לה לדברי ר''ש אין נפדין לדברי חכמים נפדין ולר''ש דלית ליה לב ב''ד מתנה עליהן מאי עבדין להו א''ר יצחק א''ר יוחנן מקיצין בהן את המזבח א''ר שמואל בר רב יצחק ומודה ר''ש בשעירי חטאת שאין מקיצין בגופן אלא בדמיהן הכא הוא דמעיקרא עולה והשתא עולה אבל התם דמעיקרא חטאת והשתא עולה גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה אמר אביי אף אנן נמי תנינא פר ושעיר של יוה''כ שאבדו והפריש אחרים תחתיהם וכן שעירי ע''ז שאבדו והפריש אחרים תחתיהן כולן ימותו דברי ר' יהודה ר' אלעזר ור''ש אומרים ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה שאין חטאת צבור מתה ואמאי נקרבו אינהו גופייהו עולה אלא לאו ש''מ גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה אמר רבא אף אנן נמי תנינא והשני ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה ואמאי יקרב איהו גופיה עולה אלא לאו ש''מ גזרה אחר כפרה אטו לפני כפרה אמר רבינא אף אנן נמי תנינא אשם שמתו בעליו או שנתכפרו בעליו ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה רבי אליעזר אומר ימות רבי יהושע אומר יביא בדמיו עולה וליקרב הא גופא עולה אלא לאו גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה שמע מינה תניא נמי הכי מה הן מביאין מן המותרות

 רש"י  אלא רבנן דאמרו לו. במתני' והכי אמרי ליה הואיל ואין כפרתן שוה ולית לך לב ב''ד מתנה שאם אבד בזה יקריב לזה לכפרה אחרת היאך הן קריבין: ממאי דר' יהודה. קאמר ליה דאית ליה נמי אין כפרתן שוה כר''ש ומשום לב ב''ד מתנה הוא דקא מותיב לה והכי קאמר ליה בשלמא כו': דלמא ר''מ. קאמר לה דאית ליה כפרתן שוה והכי קאמר ליה כו': מאי עביד להו'. לתמידין שלא הוצרכו לצבור: מקיצין בהן את המזבח. כשהמזבח בטל מקריבין אותו עולה לנדבת צבור כדשמעינן ליה לר''ש דאמר במתני' גבי שעיר שלא קרב בזה יקרב בזה משום טעמא דכולן באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו אלמא אע''ג דלאו היינו דההיא כפרה גופה כיון דשייכא במקצתה קרב לה ה''נ אלו שלוקחו לצורך תמידין ולא הוצרכו יקרבו לקיץ המזבח שהרי לשם עולה הופרשו וקיץ נמי עולה הוא ולקמן מפרש מהו לשון קיץ: מודה ר''ש בשעירי חטאות. שנקנו מתרומת הלשכה של שנה זו וניתותרו כגון שעיר של ר''ח אדר שאבד ונמצא בניסן שאינו ראוי ליקרב עוד לחובת צבור והרי הוא לקיץ המזבח מודה הוא שאין מקיצין בגופו ליקרב הוא עולה אלא בדמיו שירעה ולכשיומם יקחו בדמיו עולה לקיץ המזבח: התם. הוא גבי תמידים שלא הוצרכו קאמר ר''ש דמקיצים בגופן דמעיקרא לשם עולה נלקחו והשתא נמי לעולה קרבי: אבל הכא גזירה לאחר כפרה אטו קודם כפרה אי מכשרת חטאת צבור . ליקרב עולה לאחר שנתכפרו צבור באחר וניתן זה לקיץ המזבח אתי לאכשורי נמי לעולה קודם כפרה שסתמו לשם חטאת עומד: אף אנן נמי תנינא. לר''ש דאין מקיצים בגופי חטאות שניתותרו ואף שמקיצין בדמיהן: והשני ירעה. במסכת יומא (דף סב.) גבי שני שעירי יוה''כ שמת המשתלח והוצרכו להביא שני שעירים אחרים ולהגריל עליהם וישתלח האחד ונמצאו שנים לשם אחד מזוג ראשון ואחד מזוג שני אחד יקרב לשעיר הנעשה בפנים והשני ירעה ויפלו דמיו לנדבה שאין חטאת צבור מתה ומאן שמעת ליה דאמר אין חטאת צבור מתה ר''ש וקאמר ירעה ולא קאמר יקרב לנדבה וכל יפלו לנדבה דקאמר ר''ש בכל דוכתא לקיץ המזבח הוא: אשם שמתו בעליו או שנתכפרו. באחר דאילו בחטאת כי האי גוונא מתה באשם רועה דהכי גמרינן בהלכתא כל שבחטאת מתה באשם רועה וכל הרועין דמיהן נופלים לנדבה שכן מדרשו של יהוידע הכהן במס' תמורה (דף כג:): ר''א אומר ימות. ר''א אית ליה אשם כחטאת לכל דבר אף שאם שחטו שלא לשמו פסול בפ''ק דזבחים (דף ב.) וכן לענין שאם נכנס דמו להיכל פסול: רבי יהושע אומר יביא בדמיו עולה. בעל האשם יביא בדמיו עולה והתם מפרש והלא אף נדבה עולה היא מה בין דברי רבי יהושע לדברי חכמים אלא בזמן שהיא באה נדבת יחיד סומך עליה ושוחטה ונסכיה קרבין משלו ובזמן שהיא באה נדבת צבור אינו סומך עליה ונסכיה קריבין משל צבור: תניא נמי הכי. כדאמר לעיל מותרות לר''ש מקיצין בהן את המזבח: מה הן מביאין מן המותרות. של צבור שנתותרו משנה לשנה: (רש"י)

 תוספות  שאני קטורת דלית ליה תקנתא ברעיה. תימה דה''ל למינקט תקנתא דתמידים והל''ל דלית להו תקנתא בקיץ למזבח שתקנה זו עושין בתמידין כדאמר בסמוך וי''ל דרבותא נקט דאפי' תקנה מועטת כזו אין בקטורת וא''ת לעיל (דף י:) דפריך רבה לרב חסדא ממתני' דמותר הקטורת אמאי לא משני הכי ויש לומר משום דרב חסדא אית ליה שאין לב בית דין מתנה בשום מקום להפקיע קדושת הגוף: וממאי דר' יהודה היא. תימה כי אתיא נמי כר' יהודה מצי למימר שאני חטאת צבור דלית להו תקנתא ברעיה דהא ר' יהודה אמר לעיל כולם ימותו ומיהו עדיפא מינה קאמר דדלמא ר''מ היא ואפי' בהנך חיצונים דשכיחי לית ליה לב ב''ד מתנה עליהן: מקיצין בהן את המזבח. תימה דבפרק התודה (מנחות עט: ושם) משמע דאזלי לרעיה דאמר ומי אית ליה לר''ש לב ב''ד מתנה עליהן והא א''ר אידי בר אבין א''ר יוחנן תמידין שלא הוצרכו לצבור לדברי ר''ש אין נפדין תמימים ומשני שאני התם דאית להם תקנה ברעיה וי''ל דהתם משום חטאות משני הכי דעיקר מילתא דר' יוחנן משום דדייק ממתני' דלית ליה לר''ש לב ב''ד מתנה אע''ג דא''ר יוחנן גמרא גמיר לה היינו דלרבנן נפדין תמימים אבל לדברי ר''ש ממתני' דייק וכן משמע מדנקט לדר''ש ולא קאמר ר''ש אומר ואגב דנקט לדברי ר''ש נקט נמי לדברי חכמים ואם תאמר וממתני' היכי מצי דייק דלמא הא דלא אהדר להו ר''ש לב ב''ד מתנה עליהן משום דלא איצטריך וי''ל כיון דגמיר ר' יוחנן דלרבנן אית להו לב ב''ד אי לאו דשמעי' לר''ש דלית ליה לא הוה להו לאקשויי לר''ש היאך הן קריבין: אשם שמתו בעליו כו' אלא ש''מ גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה. משמע דלאחר כפרה אפילו קודם ניתוק שרי מדאורייתא מדלא קאמר גזירה אחר ניתוק אטו קודם ניתוק משמע דליכא איסור אלא קודם כפרה והא דאמר בכל דוכתא. דהלכתא גמירי לה דכל שבחטאת מתה באשם רועה אר''ת דרעיה דרבנן היא והלכתא לא גמירי אלא כל שבחטאת מתה באשם קרב עולה והש''ס דנקט רעיה לפי שתקנו אותה חכמים והעמידוה בה ואינה אלא מדרבנן כדמשמע הכא והכי נמי מוכח בפסחים בסוף פרק אלו דברים (עג. ושם) דאמר רב הונא א''ר אשם שניתק לרעיה ושחטו סתם כשר לעולה אלמא לא בעי עקירה אי הכי כי לא ניתק נמי פי' בשלמא אי בעי עקירה כו' מש''ה בעי ניתוק דעבוד רבנן היכרא דע''י כך יזכור לעוקרו אבל כיון דלא בעי עקירה לא ניתק נמי ומשני גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה ותימה דבפ''ק דזבחים (דף ה: ושם) ובפ''ק דמנחות (דף ד. ושם) אמר רב הונא אשם שניתק לרעיה כו' ניתק אין לא ניתק לא מאי טעמא אמר קרא הוא בהוייתו יהא ופירש בקונטרס בהוייתו יהא עד שניתק וע''כ דרשה גמורה היא דקאמר התם אלא הוא למה לי ואר''ת דל''ג התם ניתק אין לא ניתק לא ובתמורה פרק אלו קדשים (דף יח ושם) אינו בשום ספר ואפילו גרס ליה לא קאי דרשה דקרא לפרש טעמא דלא ניתק לא אלא אתא לפרש מאי טעמא כשר כששחטו סתם בלא עקירה אמר קרא הוא בהוייתו יהא כלומר באותה הוייתה שסופה להיות דהיינו עולה דהכי גמירי שקרב עולה באותה הויה יהא מתחלה בלא עקירה ואף על גב דקרא קאי . אהלכתא אשכחן כי האי גוונא בפ''ב דבכורות (דף טז. ושם) דמקיש דבר הבא ממעלה גרה פי' תמורת פסולי המוקדשים לדבר הבא ממפריסי הפרסה ה' חטאות המתות וגמר מהתם מה התם במיתה אף על גב דהתם הלכתא היא: תניא נמי הכי מה הן מביאין כו'. נראה דמייתי סייעתא דגזרינן אטו קודם כפרה מדלא קתני מה הן עושין מן המותרות אלא מה הן מביאין משמע מדמיהם אבל לא מגופן ובמותר חטאת ואשם מיירי ולא במותר עולה דסתם מותר בזבחים ובתמורה בחטאת ואשם מיירי: (תוספות)

 רשב"א  ולר"ש דלית ליה לב ב"ד מתנה מאי עבדי' להו. כלומר לתמידין שלא הוצרכו לצבור, ואמרינן מקיצין בהן את המזבח, תמיה' לי תינח תמידין, קטרת מאי עבדין ליה, וי"ל דלדידיה קטרת קדושת דמים הוא, אבל ליכא למימר דלר"ש נמי לב ב"ד מתנה בקטרת, מיהא דלאו בר רעיה היא וכדאתי' לדחויי לעיל בסמוך דרבן דקטרת לא פליגי עליה דר"ש דטעמייהו בקטרת משום דלאו בר רעיה הוא, דהא ר"ש לית ליה בתמידין רעיה אע"ג דבני רעיה נינהו. אמר רבינא אף אנן נמי תנינא ור' אליעזר. וא"ת מאי איכא בין ת"ק לר"א. י"ל דלת"ק הוי עולת ציבור ולר"א עולת יחיד, ונ"מ לנסכים ולסמיכה, דלר"א הנסכים משלו ובעי סמיכה מיניה כדין קרבן יחיד ולת"ק נסכים משל צבור. אמאי ליקרב איהו גופיה. מהכא משמע (דנסיק) [דנתיק] רעיה דרבנן מדקאמרינן דליקרב איהו גופיה, ואיכא למידק דהא קי"ל (תמורה יח, א) כל שבחטאת מתה באשם ירעה עד שיסתאב והלכתא גמירי לה, תירץ ר"ת ז"ל (ספר הישר סי' תשעז) דהכי גמירי הלכתא כל שבחטאת מתה באשם עולה, ורעיה גופה מדרבנן משום גזירה דלאחר כפרה אטו לפני כפרה, ולאפוקי שאינה מתה קאמרינן רועה. (רשב"א)


דף יב - ב

קיץ כבנות שוח למזבח והכתיב {ויקרא ב-יא} כי כל שאור וכל דבש וגו' תני רב חנינא כבנות שוח לאדם דרש ר''נ בר רב חסדא אין מקיצין בעולת העוף אמר רבא הא בורכא א''ל ר''נ בר יצחק לרבא מאי בורכתא אנא אמריתה ניהליה ומשמיה דרב שימי מנהרדעא אמריתה ניהליה דאמר רב שימי מנהרדעא מותרות לנדבת צבור אזלי ואין עולת עוף בצבור ואף שמואל סבר להא דר' יוחנן דאמר רב יהודה אמר שמואל קרבנות צבור סכין מושכתן למה שהן תניא נמי הכי ומודה ר''ש בשעיר שאם לא קרב ברגל יקרב בר''ה ואם לא קרב בר''ח יקרב ביוה''כ ואם לא קרב ביוה''כ יקרב ברגל ואם לא קרב ברגל זה יקרב ברגל אחר שמתחלתו לא בא אלא לכפר על מזבח החיצון (תנא לא הוקדש אלא לכפר על מזבח החיצון): ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו שעיר הנעשה בפנים כו': מנהני מילי דת''ר {ויקרא טז-טז} וכפר על הקדש מטומאות בני ישראל וגו' פשעים אלו המרדים וכן הוא אומר {מלכים ב ג-ז} מלך מואב פשע בי ואומר {מלכים ב ח-כב} אז תפשע לבנה בעת ההיא חטאות אלו השגגות וכן הוא אומר {ויקרא ד-ב} נפש כי תחטא בשגגה: על שאר עבירות שבתורה הקלות והחמורות הזדונות והשגגות כו': היינו קלות היינו עשה ולא תעשה חמורות היינו כריתות ומיתות ב''ד הודע היינו מזיד לא הודע היינו שוגג אמר רב יהודה ה''ק על שאר עבירות שבתורה בין קלות בין חמורות בין שעשאן בשוגג בין שעשאן במזיד אותן שעשאן בשוגג בין נודע לו ספיקן בין לא נודע לו ספיקן ואלו הן קלות עשה ולא תעשה ואלו הן חמורות כריתות ומיתות ב''ד האי עשה ה''ד אי דלא עבד תשובה {משלי כא-כז} זבח רשעים תועבה אי דעבד תשובה כל יומא נמי דתניא עבר על מצות עשה ועשה תשובה לא זז משם עד שמוחלין לו אמר רבי זירא

 רש"י  קיץ כבנות שוח למזבח. כאדם שמביא בקינוח סעודה מיני מתיקה והוא לשון קיץ כדכתיב (שמואל ב טז) הלחם והקיץ לאכול לנערים: וכל דבש. וכל מיני פירות האילן בכלל: אין מקיצין בעולת העוף. אין לוקחין בדמי הנדבה עולת העוף: הא בורכא. דבר הבדוי מן הלב דמנא לך הא: לנדבת צבור אזלא. כדרבנן דפליגי עליה דר''א: ואין עולת העוף בצבור. דתניא בת''כ והקריב מן התורים היחיד מביא עוף ואין הצבור מביאין עוף: להא דר' יוחנן. דאמר לעיל תמידין שלא הוצרכו לר''ש דלית ליה לב ב''ד מתנה מקיצין בהן את המזבח בגופן ואין צריכין רעיה: סכין מושכתן למה שהן. סכין השוחטן סתם מושכתן לקרבן שהופרש מתחלה לכך ואפילו אין זה אותו קרבן עצמו וכגון עולת תמיד עולה לקיץ אם אינו ראוי לתמיד: מודה ר''ש כו'. ומסקנא דטעמא שמתחלתו לא בא אלא לכפר על מזבח החיצון אלמא אהא הוא דקפדינא שיקרב על מזבח החיצון לכפר מקצת דבר שהוקדש לו חטאת דטומאת מקדש תקרב לטומאת מקדש ואע''פ שאין כפרתן שוה ה''נ לעולה שהוקדש לעולה יקרב: וכפר על הקדש. בשעיר הפנימי כתיב. היינו קלות היינו עשה ולא תעשה. כלומר הי ניהו קלות עשה ולא תעשה אמאי תני להו תרתי: היינו זדונות היינו הודע. קס''ד הודע שידע ועשה דהיינו מזיד דהא ליכא למימר הודע שנודעה לו שגגתו כדפרשינן ליה בכל דוכתי דא''כ הוה ליה חטאות ואשמות ודאין ותנן במס' כריתות (דף כה.) חייבי חטאות ואשמות ודאין שעבר עליהן יוה''כ חייבין להביא אחר יוה''כ: אמר רב יהודה כו'. סיפא דמתניתין מפרשא ליה לרישא וכולהו פירוש דקלות וחמורות הוא: בין כשעשאן בשוגג. האי שוגג דהכא ליכא לפרושי אלא בדבר שאין שגגתו חטאת אלא אשם תלוי כגון אכל אחת משתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ואינו יודע איזה אכל: בין שנודע לו ספיקן. שנודע לו שבא לידי ספק חלב: בין שלא נודע לו. לפני יוה''כ שאכל ספק חלב אין צריך להביא אחר יוה''כ אשם תלוי והכי נמי תנן בכריתות (שם) חייבי אשמות תלויין שעבר עליהן יוה''כ פטורין ויליף לה התם מקראי: האי עשה. דמכפר עליה יוה''כ: ה''ד אי דלא עשה תשובה. שאינו תוהא על חטאו: הא כתיב זבח רשעים תועבה. והיכי מכפר עליה קרבן יוה''כ: ואי דעבד תשובה. למה לי יוה''כ . כל יומא נמי תשובה מכפרא עליה דתניא לא זז משם עד שמוחלין לו: . (רש"י)

 תוספות  כבנות שוח לאדם. משמע שהן טובות ובקרא נמי כתיב (בראשית ג) כי טוב העץ למאכל והיינו בנות שוח כדמשמע בבראשית רבה כי גרמו שוחה לאדם א''נ בנות שבע שגרמו ז' ימי אבילות וקשה לר''ת דבפ''ק דע''ז (דף יד. ושם) משמע דלא חזו לאכילה כל כך דקתני גבי שביעית הוסיפו עליהן אלכסוסין ואיצטרובלין מוכסוסין ובנות שוח אבל מעיקרא לא הוה בהו שביעית משמע דגריעי ותירץ ר''ת דלאו משום דגריעי אלא ששנינו במס' שביעית (פ''ה מ''א) בנות שוח שביעית שלהן שניה שעושין לג' שנים וכשהפרי נחנט בשביעית אינו נגמר עד שנה שניה של שמיט' והשתא מעיקרא סבור דאזלינן בתר לקיטה ובסוף סבור דאזלינן בתר חנטה ועוד תירץ ר''ת דגרס בפ''ק דע''ז (שם) מוכסוסין בנות שוח בלא וי''ו ופרי אחת הוא והוא גרוע ואינו אותו ששמו בנות שוח גרידא וכן משמע בפ''ק דבכורות (דף ח. ושם) דשנים הם דהא אמר הזאב והארי לג' שנים וכנגדן בבנות שוח נחש לז' שנים ולאותו רשע לא מצינו שום חבר וי''א מוכסוסין בנות שוח ומיהו בפרק כיצד מברכין (ברכות דף מ:) משמע דבנות שוח הן גרועין שלא נחשדו עליהן עמי הארץ דחשיב להו גבי קלין שבדמאי ושמא פרי הוא שגדל ביערים כמו עוזרדין דחשיב בהדייהו ולפי שמצוי להן מן ההפקר לא נחשדו שלא לעשר הגדל בגנותיהן ובפרדסותיהן ולא מפני שהוא גרוע: הא בורכא. תימה היכי ס''ד דמקיצין בעוף האמר זה מדרש דרש יהוידע הכהן שמותר חטאת ומותר אשם יהא לנדבת עולה משום דכתיב (ויקרא ה) לה' לכהן איזהו דבר שהוא לה' ולכהן הוי אומר זה עולה שבשר עולה כולה לה' והגיזה והעור לכהן ובעוף אין לכהן חלק בו וי''ל דהתם במותר מעות כגון הפריש מעות לחטאת ואשם כדכתיב (מלכים ב יב) כסף אשם כסף חטאת והכא כשנתותר גוף אשם: ואין עוף בצבור. משום דכתיב ביה נפש דמשמע ביחיד דוקא וא''ת והאמר בפ' טרף בקלפי (יומא דף מא: ושם) אי זבן פרידה אחת אי עולה זבן עולה אזלא לנדבה וי''ל דאין לקנות עוף במעות שנתותרו אך אם כבר בא עוף לפנינו מקיצים בו דמה יעשה ממנו [וע''ע תוס' תמורה כג: ד''ה וששה]: ואף שמואל סבר לה. פי' בקונטרס להא דאמר דלר''ש מקיצין בהן המזבח דאמר שמואל סכין מושכתן פי' סכין השוחטת סתם מושכתן לקרבן שהופרשו מתחלה לכך כגון עולת תמיד לעולת קיץ אע''פ שאין זה אותו קרבן עצמו כיון דמעיקרא עולה והשתא עולה וקשה דבפ''ק דזבחים (דף ג. ושם) מוכח דמילתא דשמואל כרבנן דר''ש דאית להו לב בית דין מתנה עליהן ואמאי דגרס בסמוך תניא נמי הכי קשה דמתני' ה''ל לאיתויי ונראה כפירוש הערוך דפי' סכין מושכתן למה שהם אם תמידים אם מוספין סכין מושכתן להיות כן דטרם משכן לסכין אין לומר איזה תמיד איזה מוסף אלא תלויין ועומדין בתנאי לב ב''ד דאף ע''פ שאמרו שהן תמידים אם ירצו להקריבן לשם זבח אחר רשאין לפי שבזמן שמשך זה סכין לשחיטת תמיד הרי הוא תמיד ואם למוסף מוסף והוי סייעתא לר' יוחנן דאמר תמידין שלא הוצרכו לצבור לדברי רבנן נפדין תמימים שהרי עדיין לא משכן לסכין ול''ג תניא נמי הכי אלא תניא וי''מ תניא נמי הכי אדרב שמואל בר רב יצחק דאמר מודה ר''ש בשעירי חטאת שאין מקיצין בגופן דקתני אם לא קרב ברגל כלומר בפסח יקרב בר''ח כו' ואם לא קרב ביוה''כ יקרב ברגל פירוש בסוכות ואם לא קרב ברגל זה של סוכות יקרב ברגל אחר היינו שמיני עצרת שהוא רגל בפני עצמו אבל טפי מרגל אחר דהיינו בפסח הבא לא מצי לאקרובי לגופיה דה''ל תרומה ישנה ולא להקיץ בגופו לפי שמתחלתו לא הוקדש אלא לכפר על מזבח החיצון כלומר לכפר בחטאת וא''א לשנותן בנדבה אלמא אין מקיצין בגופן אלא בדמיהן אבל קשה דאמאי נטר עד הכא לעיל ה''ל לאיתויי: שמתחלה לא בא אלא לכפר על מזבח החיצון. אע''ג דבמתני' מפרש משום דבאין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו תרתי בעינן מקדש וקדשיו ומזבח החיצון לאפוקי שעיר הפנימי ואע''ג דמשמע לעיל דאי לאו משום גזירה אטו לפני כפרה היו מקיצין אפילו במותר חטאת הפנימית היינו משום דהכי גמירי דמותר חטאת צבור לעולה: ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו. אין זה ב' כפרות אלא מה שקרבן אחר מכפר כדפ''ל א''נ כפרה אחת לשוגג ואחת למזיד: לא זז משם עד שמוחלים לו. ואף על גב דתנן במתני' בפרק בתרא דיומא (דף פה: ושם) על עשה ועל לא תעשה תשובה מכפרת ואמר נמי במס' חגיגה (דף ה.) כל העושה דבר ומתחרט מוחלין לו מיד אפי' בשאר עבירות אינה מחילה גמורה אלא שמקילין לו הדין אבל במצות עשה מוחלין לגמרי: (תוספות)

 רשב"א  קרבנות הצבור סכין מושכחתן למה שהן. פירש רש"י ז"ל: דאליבא דר"ש קאמר, כלומר שאם מתחלה עולה (עולה) חובה לסוף עולה נדבה ואין צריכין רעיה, וה"ק סכין השוחטו סתם מושכתו לקרבן שהופרשו מתחלה לכך, ואפי' אין זה אותו קרבן עצמו כגון עולה תמיד לעולת קיץ, וכן פי' גם הרב ר' יוסף הלוי ן' מיגש ז"ל ללשון אחר, ואיו מחוור אלא אליבא דרבנן דר"ש דאית להו נפדין תמידין קאמר, וכדגרסי' בפ"ק דזבחים (ו, ב) דגרסינן התם אמר ר' זירא שאני קרבנות צבור דלב ב"ד מתנה עליהם כדשמואל, דאמר שמואל קרבנות צבור סכין מושכחתן למה שהן, והכי נמי מוכח הכין מדאמרינן ואף שמואל סבר לה להא דר' יוחנן דאמר ר' יהודה אמר שמואל (ל)קרבנות צבור סכין מושכתן למה שהן, ור' יוחנן כרבנן אית ליה דלב ב"ד מתנה עליהם, אלמא שמואל נמי לרבנן דר"ש קאמר. ור"ח ז"ל פירש מושכן למה שהן עכשו, כלומר שאין הקדש התמידין מושכן להיות תמידין, ולא הוקבעו לכך, אלא הסכין הוא שמושכן וקובען למה שהן, שעד שעת השחיטה יכול לשנותן ולפדותן אם לא הוצרכו לצבור, דלב ב"ד מתנה עליהם וכדר' יוחנן קמית', ול"ג תניא נמי הכי ואמתני' קאי, וגם כן פי' הרב ר' יוסף הלוי ז"ל בא' מן הלשונות והוא הנכון, וכן פי' בתוס'. (רשב"א)


דף יג - א

בעומד במרדו ורבי היא דתניא רבי אומר על כל עבירות שבתורה בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יום הכפורים מכפר חוץ מפורק עול ומגלה פנים בתורה ומפר ברית בבשר שאם עשה תשובה יום הכפורים מכפר ואם לאו אין יום הכפורים מכפר מאי טעמא דרבי דתניא {במדבר טו-לא} כי דבר ה' בזה זה הפורק עול ומגלה פנים בתורה ואת מצותו הפר זה המפר ברית בבשר {במדבר טו-לא} הכרת תכרת הכרת לפני יוה''כ תכרת לאחר יוה''כ יכול אפילו עשה תשובה ת''ל {במדבר טו-לא} עונה בה לא אמרתי אלא בזמן שעונה בה ורבנן הכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא עונה בה שאם עשה תשובה ומת מיתה ממרקת ומי מצית מוקמת לה כרבי והא מדסיפא רבי יהודה היא רישא נמי ר' יהודה היא דקתני סיפא אחד ישראל ואחד כהנים ואחד כהן משוח ומאן אית ליה האי סברא רבי יהודה מכלל דרישא ר' יהודה אמר רב יוסף רבי היא וסבר לה כר' יהודה א''ל אביי דוקא קאמר מר רבי סבר לה כר' יהודה אבל רבי יהודה לא סבר לה כרבי או דלמא מדרבי סבר לה כרבי יהודה אף רבי יהודה סבר לה נמי כרבי מיהו אורחא דמילתא קתני למימר דתלמיד סבר לה כרביה א''ל אין דוקא קאמינא רבי סבר לה כרבי יהודה אבל ר' יהודה לא סבר לה כרבי דתניא יכול יהא יוה''כ מכפר על שבים ועל שאינן שבים ודין הוא הואיל וחטאת ואשם מכפרין ויום הכפורים מכפר מה חטאת ואשם אין מכפרין אלא על השבים אף יוה''כ אין מכפר אלא על השבים מה לחטאת ואשם שאין מכפרין על המזיד כשוגג תאמר ליוה''כ שמכפר על המזיד כשוגג הואיל ומכפר על המזיד כשוגג יכפר על שבים ועל שאינן שבים תלמוד לומר {ויקרא כג-כז} אך חלק סתם סיפרא מני ר' יהודה וקאמר שבים אין לא שבים לא ורמי סתם סיפרא אסתם סיפרא דתניא יכול לא יהא יוה''כ מכפר אא''כ התענה בו וקראו מקרא קדש ולא עשה בו מלאכה לא התענה בו ולא קראו מקרא קדש ועשה בו מלאכה מנין ת''ל {ויקרא כג-כח} יום כפורים הוא מ''מ אמר אביי לא קשיא הא רבי והא רבי יהודה רבא אמר הא והא רבי ומודה רבי בכרת דיומא דאי לא תימא הכי כרת דיום הכפורים לרבי לית ליה אלמה לא משכחת לה כגון דעבד בליליא ומית דלא אתא יממא לכפורי ליה אלא אימא

 רש"י  בעומד במרדו. דלא עבד תשובה ודקשיא לך זבח רשעים תועבה מתני' רבי היא דאמר יוה''כ מכפר על שאינן שבין והאי קרא מוקי לה בשאר יומי: פורק עול. כופר בעיקר: מגלה פנים בתורה. בא על דברי תורה בחוצפא ובגלוי עזות פניו כגון (סנהדרין דף צט:) מנשה שהיה יושב ודורש באגדות של . דופי לא היה למשה לכתוב אלא ותמנע היתה פלגש וילך ראובן בימי קציר חטים (בראשית ל): ברית. בשר מילה: דבר ה' בזה זה הפורק עול. שביזה דיבור ראשון שאמור בסיני אנכי ה' אלהיך (שמות כ) שלא שמעו אותו אלא מפי הגבורה: ומגלה פנים. מדאפקיה קרא בלשון בזיון וזה בוזה דברי תורה הוא: זה המיפר ברית בבשר. שהיא מצוה יחידית: לא אמרתי אלא בזמן שעונה בה. אלמא בשאינו שב קאי קרא ובהנך תלת הוא דגלי לן אף לאחר יוה''כ הא בשאר אע''פ שאינו שב יום הכפורים מכפר: ורבנן. דאית להו נמי בשאר עבירות דאין יוה''כ מכפר על שאינן שבין אמרי לך הא דגלי לן קרא בהנך תלת לאו ביוה''כ איירי אלא הכרת תכרת דקאמר תכרת לעולם הבא שאף מיתה אינה ממרקת על שלש הללו בלא תשובה אבל שאר עבירות בלא תשובה נמי מיתה ממרקת אחר יום הכפורים אבל יוה''כ בלא מיתה לא: שאם עשה תשובה. ואין עונה בה מיתה ממרקת אף על שלש הללו ולא תכרת לעולם הבא: אחד ישראל וכו'. מתכפרים משאר עבירות בשעיר המשתלח: ומאן אית ליה האי סברא. דכהנים מתכפרין במשתלח: רבי יהודה. לקמן בהאי פירקא: אבל ר' יהודה לא סבר לה כרבי. שיהא יוה''כ מכפר על שאינן שבים ולא אתיא מתניתין אליביה: או דלמא. רבי יהודה נמי כרבי סבר לה ומתניתין רבי יהודה נמי והאי דלא אמר רבי יהודה היא וסבר לה כרבי אורחא דמילתא שייך טפי למימר רבי היא וסבר לה כר' יהודה רביה ולא למימר רבי יהודה היא וסבר ליה כרבי תלמידיה: דוקא קאמינא רבי סבר לה כרבי יהודה. בשעיר המשתלח דע''כ מתניתין רבי היא כדאוקימנא מדקתני יוה''כ מכפר על שאינן שבין אבל ר' יהודה לא סבר ליה כרבי דתניא אין יוה''כ מכפר על שאינן שבין לרבי יהודה: חטאות ואשמות אין מכפרין אלא על השבין. דכתיב (במדבר ה) והתוודו את חטאתם וגו' (ויקרא ה) והתודה אשר חטא עליה: שאין מכפרין על המזיד כשוגג. רוב חטאות ואשמות אין מכפרין על המזיד כשוגג אלא אשם שפחה חרופה ואשם נזיר טמא ואשם שבועת הפקדון וחטאת דשבועת העדות: אך חלק. אך בעשור לחדש השביעי הזה יום הכפורים הוא וכל אכין ורקין מיעוטין ללמדך שפעמים שאין יוה''כ מכפר: סתם סיפרא. תורת כהנים ר' יהודה היא הכי אמרינן בסנהדרין באלו הן הנחנקין (דף פו.): לא קראו מקרא קודש. לא קיבלו בברכותיו לומר מקדש ישראל ויוה''כ: ומודה רבי בכרת דיומא. הא דתניא קמייתא דאינו מכפר על שאינן שבין בכרת של יום הכפורים קאמר של עינוי ושל מלאכה אבל על כל שאר עבירות מכפר אף על פי שעשה בו מלאכה ולא התענה בו: דאי לא תימא הכי. דבכרת דיומיה מודה רבי דלא מכפר ותימא דאכרת דיומיה מכפר: כרת דיוה''כ לית ליה לרבי. בתמיה א''כ למה כתב רחמנא ביום הכפורים כרת בשלמא שאר כריתות דאי מיית קודם יוה''כ לא איכפר אבל הנך למה לי הא כי עבר עליה מכפר עליה הא יומא: אלמה לא: בתמיה כלומר אלמה אי אית ליה לרבי דמכפר על כרת דיומיה בלא תשובה לא איכא כרת ביום הכפורים: והא משכחת לה כגון דעבד בליליא ומית דלא אתי יממא לכפורי ליה. שאין מכפר אלא יום כדכתיב (ויקרא טז) כי ביום הזה יכפר עליכם: (רש"י)

 תוספות  בעומד במרדו. הקשה הר''ר שלמה מדריו''ש דבפרק בתרא דיומא (דף פה: ושם) אמרינן מיתה ויום הכפורים מכפרים עם התשובה עם התשובה אין בפני עצמו לא הא מני דלא כרבי והא לא אתיא אפילו כרבנן דאית להו דמיתה בלא תשובה מכפרת בשאר עבירות דלאו הנך שלשה ויש לומר דהכא לא קאמרי רבנן דמיתה ממרקת אלא עם היסורין והדינין שדנין אותו לאחר מיתה וע''י כך אינו נכרת לעולם הבא אבל עם התשובה מיתה ממרקת לגמרי שאין נדון עוד ביסורין לאחר מיתה אבל לרבי מיתה ויוה''כ בלא תשובה ממרקת לגמרי בשאר עבירות והשתא אתי שפיר כרבנן: שאין מכפרין על המזיד. פירש בקונטרס רוב חטאות ואשמות אין מכפרין על המזיד אלא אשם שפחה חרופה ואשם נזיר טמא ואשם שבועת הפקדון וחטאת דשבועת העדות וא''ת ונגמר מהנהו שמכפר על הזדון כשוגג וי''ל דאיכא למיפרך שכן אין מכפר על חייבי כריתות וחייבי מיתות ב''ד: הואיל ומכפר על המזיד. וא''ת נימא דיוה''כ לא יכפר על המזיד מידי דהוה אחטאת ואשם וי''ל דקרא דיוה''כ הוא איכא למ''ד דמשמע אפי' אינם שבים וכ''ע מודו דמרבינן במזיד ועוד דאדרבה נילף משעיר הנעשה בפנים שמכפר על המזיד: לא קראו מקרא קודש. פירש בקונטרס שלא קיבלו עליו בברכותיו לומר מקדש ישראל ויום הכפורים ואין נראה דלא אשכחן ברכות ביום הכפורים דליהוו דאורייתא ונראה לר''ת קראו מקרא קודש שמודה שב''ד קדשוהו ושובת ממלאכה בשביל קדושת היום ולא קראו מקרא קדש שאינו שובת מחמת קדושת היום אלא מחמת שמתעצל לעשות מלאכה: תלמוד לומר יום כפורים הוא מכל מקום. תימה דלמא בעשה תשובה איירי ולעולם סבר תנא דאינו מכפר אלא על השבין: דאי לא תימא הכי. ואם תאמר למה לו אך חלק למאי דס''ד השתא דידעינן מסברא דכרת דיום הכפורים לרבי לית ליה וי''ל דהמ''ל ולטעמיך או שמא איצטריך אך אפי' חזר בו מעבירה אלא שמבעט בכפרה שאינו רוצה שיום הכפורים יכפר: דעבד סמוך לשקיעת החמה. אבל לאחר שילוח שעיר לא מצי לאוקומה שהוא מכפר כל היום ואף על גב דמשמע לעיל (דף ח:) שאין קרבנות מכפרין על עבירות של אח''כ אפילו בו ביום דאמר נפקא מינה לטומאה שאירעה בין זה לזה שאני שעיר המשתלח דכתיב ביה כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם משמע דכל היום יכפר אי נמי היום עצמו בלא שעיר המשתלח מכפר קצת ואין כאן כרת גמור וכה''ג אשכחן בפרק קמא דזבחים (דף ו. ושם) דעולה מכפרת על היורש. מקופיא ולא מקיבעא כלומר לגמרי והשתא (תוספות)

 רשב"א  רבא אמר הא והא ר'. פירוש דרבא אתא לאוקומינהו בחד תנא ונסיב להו בר' יהודה סתימאה דספרא ולא פליג ר' יהודה עליה דר' כלל, בירושלמי (ה"ו) אמרו משל למי שאינו מודה שמכפר דאפ"ה מכפר מי אפשר למימר למלכא לית את מליך. (רשב"א)


דף יג - ב

כרת דיממא לרבי לית ליה אלמה לא משכחת לה דאכל אומצא וחנקיה ומית אי נמי דאכל סמוך לשקיעת החמה דלא הוה שהות לכפורי ליה: אחד ישראל ואחד כהנים ואחד כהן משוח: הא גופא קשיא קתני אחד ישראל ואחד כהנים ואחד כהן משוח והדר תני מה בין ישראל לכהנים ולכהן משוח אמר רב יהודה הכי קאמר אחד ישראל ואחד כהנים ואחד כהן משוח מתכפרין בשעיר המשתלח בשאר עבירות ואין חילוק ביניהן ומה בין ישראל לכהנים ולכהן משוח אלא שהפר מכפר על הכהנים על טומאת מקדש וקדשיו וכו' ומני רבי יהודה היא דתניא {ויקרא טז-לג} וכפר את מקדש הקדש זה לפני ולפנים את אהל מועד זה היכל מזבח כמשמעו יכפר אלו עזרות כהנים כמשמעו עם הקהל אלו ישראל יכפר אלו הלוים הושוו כולן לכפרה אחת שמתכפרין בשעיר המשתלח בשאר עבירות דברי ר' יהודה רבי שמעון אומר כשם שדם שעיר הנעשה בפנים מכפר על ישראל על טומאת מקדש וקדשיו כך דם הפר מכפר על הכהנים על טומאת מקדש וקדשיו וכשם שוידויו של שעיר המשתלח מכפר על ישראל בשאר עבירות כך וידויו של פר מכפר על הכהנים בשאר עבירות ולרבי שמעון הא ודאי הושוו מאי הושוו דבני כפרה נינהו מיהו כל חד וחד מכפר בדנפשיה מאי טעמיה דרבי שמעון דכתיב {ויקרא טז-ז} ולקח את שני השעירים איתקש שעיר המשתלח לשעיר הנעשה בפנים מה שעיר הנעשה בפנים אינו מכפר על הכהנים על טומאת מקדש וקדשיו דכתיב ביה אשר לעם אף שעיר המשתלח אינו מכפר על הכהנים בשאר עבירות ורבי יהודה אמר לך להכי איתקוש שיהו שוים במראה ובקומה ובדמים הוא דאתא מאן תנא להא דתנו רבנן ושחט את שעיר החטאת אשר לעם שאין הכהנים מתכפרין בו ובמה מתכפרין בפרו של אהרן יכול לא יתכפרו בפרו של אהרן שהרי כבר נאמר אשר לו מעתה אין להן כפרה כשהוא אומר יכפר על הכהנים מצינו להן כפרה במה הן מתכפרין מוטב שיתכפרו בפרו של אהרן שהרי הותר מכללו אצל ביתו ואל יתכפרו בשעיר הנעשה בפנים שלא הותר מכללו אצל ביתו ואם נפשך לומר הרי הוא אומר {תהילים קלה-יט} בית אהרן ברכו את ה' בית הלוי ברכו את ה' יראי ה' ברכו את ה' מאן תנא אמר ר' ירמיה דלא כר' יהודה דאי ר' יהודה האמר כהנים יש להן כפרה בשעיר המשתלח ומני רבא אמר ר' שמעון היא דאמר כהנים אין להם כפרה בשעיר המשתלח אביי אמר אפי' תימא ר' יהודה הכי קאמר מעתה אין להם כפרה בטומאת מקדש וקדשיו כשהוא אומר יכפר על הכהנים מצינו שיש להן כפרה בשאר עבירות וכמו דמצינו שיש להן כפרה בשאר עבירות כך יש להן כפרה

 רש"י  ומקשינן וכרת דיממא לרבי לית ליה. בתמיה והא בהדיא כתיב כרת דיממא דכתיב בין בעינוי בין במלאכה בעצם היום הזה (ויקרא כג): וחנקתיה. שלא עבר עליו רגע מן היום לאחר עבירתו: סמוך לשקיעת החמה. עם צאת היום שלא עבר רגע ביום אחר העבירה: דתניא חומר בשעיר כו' לא גרסינן לה: וכפר את מקדש הקדש. בעבודת פר ושעיר של יום הכפורים כתיב המכפרת על טומאת מקדש וקדשיו: זה. לפני ולפנים. על טומאה שאירעה לפני ולפנים כגון נטמא לפני ולפנים ושהה כדי השתחואה דמחייבת ליה על שהייתו כדמפרש בפ' שני (לקמן דף טז:): זה היכל. אם נטמא בהיכל: זה מזבח. מזבח הזהב אם הקטיר קטורת בטומאה ובשהייה: אלו העזרות. נכנס לעזרה בטומאה: הושוו כולן בכפרה אחת. בהא יכפר בתרא השוה כהנים לוים וישראלים מלמד שכולן מתכפרין בשעיר המשתלח בשאר עבירות דאילו בטומאת מקדש וקדשיו ליכא למימר דהשוו שהרי הפר מכפר. על הכהנים ושעיר הפנימי על ישראל: ר' שמעון אומר כשם שדם השעיר. לבדו מכפר על ישראל בטומאת מקדש בלא שום וידוי שהרי אין שום וידוי בשעיר הפנימי כך דם הפר לבדו בלא וידוי מכפר על הכהנים בטומאת מקדש ואייתר ליה וידוי הפר לשאר עבירות: הא ודאי הושוו. בכפרה אחת ואי בשאר עבירות לא הושוו במאי הושוו: ומשני הושוו דבני כפרה נינהו. לכך הושוו ללמדך שיש לכולם כפרה בין בטומאת מקדש בין בשאר עבירות: מיהו כל חד בדנפשיה. אלו בפר ואלו בשעיר: אשר לעם. ולא לכהנים: הותר מכללו. מכלל שאמר אשר לו דמשמע לו ולא לאחרים הותרו: אצל ביתו. דכתיב (ויקרא טז) וכפר בעדו ובעד ביתו: ואם נפשך לומר. להקשות כלום על המדרש הזה ולקמיה מפרש מה יש לו להקשות: הרי הוא אומר כו'. ע''כ המקרא מלמדך שמתכפרים בפרו של אהרן שנאמר בית אהרן ברכו את ה' הרי כל הכהנים קרויין ביתו הרי הם בכלל ובעד ביתו: מאן תנא. להא מתניתא דקתני מעתה אין להן כפרה דמשמע דאם לא בפר יתכפרו אין להם כפרה כלל: דלא כרבי יהודה. אלא כר''ש דאמר כל כפרותיהן בפר תלויות דאי רבי יהודה א''נ לא מכפרי בפר אית להו כפרה מיהת בשעיר המשתלח בשאר עבירות: אביי אמר כו'. והכי קאמר מעתה אין להם כפרה (רש"י)

 תוספות  אתי שפיר דלא קאמר כגון שמת קודם שנשתלח השעיר או כגון דליכא שעיר המשתלח כדאמר לעיל (דף ח:) ונפקא מינה היכא דלא עבד חיצון וי''מ דיום הכפורים בלא שעיר המשתלח מכפר לגמרי ונפקא מינה דשעיר מכפר מיד ויום הכפורים אינו מכפר עד שתחשך למוצאי יום הכפורים כדתניא חומר בשעיר מביום הכפורים שהשעיר מכפר מיד ויום הכפורים עד שתחשך חומר ביוה''כ מבשעיר שיום הכפורים מכפר בלא קרבן מה שאין כן בשעיר והא דנקט כגון דחנקתיה אומצא לאו דוקא אלא הוא הדין שמת בו ביום ולרווחא דמילתא נקטה. אי נמי אפילו לא מת בו ביום אלא אחר כמה ימים וכגון דעבד סמוך לשקיעת החמה: וכפר את מקדש הקדש זה לפני ולפנים. פירש בקונטרס דבטומאת לפני ולפנים ובטומאת היכל מיירי וקשה דאמאי צריך קרא לכולהו הא לקמן פ''ב (דף טז:) גבי כרת לא מצריכין אלא חד קרא לכולהו ושמא כיון שהושוו לענין כפרה הושוו לכל דבר ומיהו קשיא שצריך לדחוק הקונט' לפרש מזבח כמשמעו כגון שהקטיר עליו בטומאה וא''כ היינו טמא ששימש ולא מצינו שיכפר שעיר הפנימי על כהן ששימש בטומאה ועוד אי בטומאת מקדש וקדשיו איירי הכא לרבי יהודה מאי קאמר לעיל (דף ח.) רבי שמעון ממקומו הוא מוכרע הא אפי' לרבי יהודה נמי ממקומו מוכרע ועוד דבס''פ הוציאו לו (יומא דף סא.) מייתי לה אמתניתין דוכן בהיכל וכן במזבח הזהב דמתני' לענין הזאה ע''כ נראה דבהזאה איירי ולפני ולפנים היינו על בין הבדים וההיכל היינו על הפרכת ומזבח היינו מזבח הזהב ועזרות היינו שירי הדם שהיה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון שהיה בעזרה כדתנן באיזהו מקומן (זבחים מז.) ומיהו קשיא הא דנקט עזרות דה''ל למימר עזרה ועוד דהזאות כולהו כתיבי בהדיא בפרשה ולעיכובא לא איצטריך דנפקא לן בפרק איזהו מקומן (שם דף נב:) ובפרק הוציאו לו (יומא דף ס:) וכלה וכפר אם כלה כיפר ואם לא כלה לא כיפר וי''ל דאיצטריך האי קרא דכהן משוח ומרובה בגדים יכול לעשות כן לפי שכל הפרשה כתיב בה אהרן וכן תניא בת''כ וכפר הכהן אשר ימשח מת''ל לפי שכל הפרשה כולה אמור בה אהרן לכן כתיב וכפר את מקדש הקדש וגו' שכל משוח ומרובה בגדים צריך לעשות כן: הושוו כולן לכפרה אחת. אבל לשעיר הפנימי לא הושוו דכתיב אשר לעם ודרשינן בסמוך ולא לכהנים: ואיתקש שעיר המשתלח לשעיר הנעשה בפנים. תימה דבפ''ב דכריתות (דף כה:) גבי חטאים דומיא דפשעים פריך האי בשעיר הנעשה בפנים הוא דכתיב והשתא לגמר מיניה שעיר המשתלח דהא איתקש: (תוספות)

 רשב"א  יש ספרים דגר' הכי דתניא חומר בשעיר מיום הכפורים. ורש"י ז"ל העביר על זה קולמוס, ואמר דלא גר' ליה כלל, ובודאי דמאן דגריס דתניא שבוש הוא, דהא לא שייך כלל למאי דתריצית, אלא מיהו ה"ג תנא חומר בשעיר מי"ה וחומר מי"ה מבשעיר וכו' שהשעיר מכפר מיד וי"ה עד שתחשך, ולפי שתרצנו מתחילה דאכלתיה בליליא א"נ ביממא וחנקתיה אומצא דמשמע י"ה מכפר מיד אם לא מת, השתא פריק פירוק' אחרינא דמשתכחת לה אפילו אכל בשחר ומת קודם שתחשך, דבמתני' תנא שאין י"ה מכפרת עד שתחשך, ובירושלמי (ה"ו) מפורשת כן, דעביד פלוגתא בהני תרי לישני, דגרסינן התם ר' זירא אמר י"ה כל שהו, פירוש כל שעה ושעה מכפר, ר' חנינא בסוף, מה ביניהם מת מיד, על דעתיה דר' זירא כפר מיד על דעתיה דר' חנינא לא כפר, אמר ר' זירא מתניתא מסייע לר' חנינא חומר בשעיר שאין כן בי"ה שהשעיר מכפר מיד וי"ה משתחשך. ותמיה אני על הרב ר' יוסף הלוי ז"ל שגורס [תנא] תונא, ופירש דאפירוקא קמא קאי דקאמר כגון דאכל אומצא וחנקתיה מקמי מתני' יומא, דאלמא י"ה אינו מכפר עד שתחשך, ע"כ. ותימא הוא דאם כן למה נקט חנקתיה אומצא ומת כלומר אפילו אכל בצרא ומת בחצי היום, אלא גירסא זו אינה נכונה. חומר בשעיר שהשעיר מכפר מיד וי"ה אינו מכפר עד שתחשך וחומר בי"ה שי"ה מכפר בלא קרבן מש"כ בשעיר שאינו מכפר בלא קרבן. ונ"ל דה"פ די"ה בלא שעיר המשתלח מכפר מש"כ בשעיר שאינו אעפ"י שהגדילו עליו אלא א"כ נשתלח ושלוחו קרי קרבן, לפי ששניהם שוין הקרב בפנים והמשתלח, ושבפנים קרבן לשם והשני משתלח לעזאזל, וא"נ יש לי לפרש שי"ה מכפר בלא קרבן שעיר הנעשה בפנים מש"כ בשעיר שאינו מכפר אלא אם כן קדם של שם שנעשה בפנים, וזה נ"ל יותר מדקאמר שאין מכפר בלא קרבן, ואלו לפירוש הראשון לא ניחא שאין שלוחו קרוי קרבן. קשיא לי אשמעתין דמוקמי' מתני' דעל עשה כרת ואע"ג דלא עבד תשובה, משום דאמרינן די"ה מכפר אף על שאינן שבין, דהא מתני' שעיר המשתלח קתני דמכפר ולא הזכירו י"ה בהא מתני', ור יום הכפורים שמענו לו ולא שעיר המשתלח, וי"ל דעיקר כפרתו של שעיר המשתלח משום תקפו של י"ה הוא ואף הוא מכפר לר' אף על שאינן שבין. אלא שעדיין אני תמיה א"כ למה לא שנו במשנתינו שעיר המשתלח וי"ה, ולר' הוה משמע שעיר המשתלח או י"ה כלומר אפילו בלא שעיר. עוד קשיא לי אשמעתין לפירוקא קמא וכן לר' [זירא] דירושלמי (ה"ו) דאית להו די"ה מכפר מיד, א"כ שעיר המשתלח למה דהא י"ה יום מכפר בלא שעיר ואפילו מת מיד, וי"ל לעבירה שנעשית בשעת שילוח ומת מתוכה, שהיום אינו מכפר שהרי מת מתוכה, וכמו שאמרו בחנקתיה אומצא, אבל השעיר מכפר, ועוד צל"ע. (רשב"א)


דף יד - א

בטומאת מקדש וקדשיו במה הם מתכפרין מוטב שיתכפרו בפרו של אהרן שהרי הותר מכללו אצל ביתו ואל יתכפרו בשעיר הנעשה בפנים שהרי לא הותר מכללו ואם נפשך לומר הרי הוא אומר {תהילים קלה-יט} בית אהרן ברכו את ה' וגו' ומאי אם נפשך לומר וכ''ת ביתו כתיב כולן קרויין ביתו שנא' בית אהרן ברכו את ה' יראי ה' ברכו את ה' והאי אשר לעם להכי הוא דאתא האי מיבעי ליה דקאמר רחמנא מדעם ליהוי ההוא {ויקרא טז-ה} מומאת עדת בני ישראל נפקא והאי אשר לו להכי הוא דאתא האי מיבעי ליה לכדתניא משלו הוא מביא ואינו מביא משל צבור יכול לא יביא משל צבור שאין הצבור מתכפרין בו אבל יביא משל אחיו הכהנים שאחיו הכהנים מתכפרין בו ת''ל {ויקרא טז-ו/יא} אשר לו יכול לא יביא ואם הביא כשר ת''ל שוב אשר לו הכתוב שנה עליו לעכב תנא הכי קא קשיא ליה מאי שנא בדעם דלא מכפר דלא קא חסרי ביה ממונא דכתיב אשר לעם בדאהרן נמי לא קא חסרי ביה ממונא וקאמר כולן קרויין ביתו בשלמא לר''ש היינו דכתיב תרי וידוין ודם הפר חד כנגד שעיר הנעשה בפנים וחד כנגד שעיר הנעשה בחוץ וחד כנגד שעיר המשתלח אלא לר' יהודה תרי וידוין ודם הפר ל''ל בחד וידוי ודמו סגיא אחד לו ואחד לביתו כדתנא דבי רבי ישמעאל כך היא מדת הדין נוהגת מוטב יבוא זכאי ויכפר על החייב ואל יבוא חייב ויכפר על החייב:

 רש"י  בטומאת מקדש וקדשיו. כשהוא אומר על הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר ולימד שהושוו כולם לכפרה אחת בשעיר המשתלח לרבי יהודה מצינו שיש להם כפרה בשאר עבירות כי היכא דחס רחמנא למיכתב עלייהו כפרה בשאר עבירות אית לן למילף מינה דיהיב להו נמי כפרה בטומאת מקדש ובמה הן מתכפרים כו': מאי אם נפשך לומר. מה היה לו להקשות שהוזקק להביא מקרא זה: וכי תימא ביתו כתיב. ולא שאר כהנים: להכי הוא דאתא. שלא יתכפרו בו כהנים: מדעם ליהוי. משל צבור ולא משל כהן גדול לפי שהפר בא משלו הוצרך לומר בשעיר משל צבור: להכי הוא דאתא. שלא יתכפרו בו אחרים שהוזקקת להביא מקרא שיתכפרו בו כהנים: ת''ל אשר לו. תלתא כתיבי בפר: אשר לו. תניינא: תלמוד לומר אשר לו. השלישי לעכב: הכי קשיא ליה. דקאמר יכול לא יתכפרו בפרו של אהרן שהרי כבר נאמר אשר לו לומר שאינו בא משל כהנים וכיון שאינן חסירין בו ממון לא נתכפרו בו דמאי שנא בשעיר הפנימי דלא מכפרו ביה כדילפינן מאשר לעם יתירא משום דלא חסרו בו ממונא שלא נקנה משלהם: היינו דאיכא תרי וידויי. בפר ומתן דמו תרי וידויי דכתיב תרי זימני וכפר בעדו ובעד ביתו ואמר מר (יומא דף לו:) בכפרת דברים הכתוב מדבר שהרי עדיין לא נשחט הפר ואיכא מתן דמו הרי ג' . כפרות לכפר על ג' עבירות שהכהנים מתכפרין בפר כנגד שלש עבירות שישראל מתכפרין בשעירים: חד כנגד שעיר הנעשה בפנים. לתלות על שיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף: וחד כנגד שעיר החיצון. לכפר על שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף: וחד כנגד שעיר המשתלח. לכפר על שאר עבירות: בחד וידוי ודמו סגי. חד כנגד שעיר הפנימי וחד כנגד שעיר החיצון: יבוא זכאי ויכפר על החייב. לפיכך מתודה וידוי ראשון עליו ועל ביתו ולאחר שנעשה זכאי בוידוי מתודה עליו ועל אחיו ולעולם תרוייהו חדא כפרה נינהו: (רש"י)

 תוספות  כולן קרויין ביתו. תימה ולוים במה יתכפרו אי בשל צבור אשר לעם כתיב ולוים לא מיקרו עם למ''ד ופלוגתא היא בפרק הזרוע (חולין דף קלא:) ואי בשל אהרן לא איקרו ביתו וכ''ת כיון דאשכחן שיש להן כפרה דכתיב וכפר אית לן למימר דלא אתי אשר לעם אלא למעוטי כהנים ויתכפרו בשל צבור אם כן מצינו בשעיר של עם שהותר מכללו.: האי מיבעי ליה לכדתניא כו'. ומדאיצטריך קרא לומר דלא מייתי משל כהנים אלמא מתכפרין בו ומשני תנא הכי קא קשיא ליה כו' וקרא איצטריך שלא תאמר כיון שמצינו שיש להן כפרה יתכפר בשלו ויביא משלהן אבל קצת תימה דמאי פריך נימא דהא דדרשינן דלא מייתי משל כהנים היינו לבתר דקים לן דכהנים מתכפרין בו: שנה עליהן הכתוב לעכב. ואם תאמר ונוקי אשר לו תניינא לעכב משל צבור ושלישי למצוה משלו ולא משל כהנים וי''ל דסברא הוא למידרש מעיקרא למצוה קודם דנדרוש לעכב וכן מוכח בפ''ק דזבחים (דף ז:) ובכמה דוכתי: דלא מחסרי ממונא דכתיב אשר לעם. אע''ג דהאי נפקא לן מומאת עדת בני ישראל מ''מ אשר לעם משמע משל לעם אלא מדאייתר מוקמינן ליה שאין הכהנים מתכפרים בו ולא מיבעיא למ''ד במסכת שקלים (דף ב) ובמנחות (דף כא:) שאין הכהנים מצווין לשקול דודאי לא אתי מדידהו אלא אפילו למ''ד שמצווין לשקול והשעיר בא מתרומת הלשכה מ''מ אם חסרו מעות הלשכה ובאו לגבות לצורך שעיר אין גובין משלהן או אם בא אחר וזיכה שעיר לצבור כשר אע''פ שלא זכו בו כהנים: בדאהרן נמי לא מחסרי ממונא. תימה מ''מ ע''כ כיון שמצינו שיש להן כפרה בכל מה שיש כפרה לאחרים מדכתיב יכפר לא מצינו לאוקומה אלא בשל אהרן מאחר . שנתמעטו משל צבור מדכתיב אשר לעם ולא גמרינן מיניה דגלי קרא וי''ל דאשר לעם משמע נתינת טעם משום שהוא משל עם ואם היו מתכפרים משל אהרן אע''ג דלא מחסרי ממונא א''כ אין הטעם נכון: וקאמר כולן קרויין ביתו. והשתא על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף שמכפרים שעירי רגלים מתכפרים נמי כהנים אע''ג דלא מחסרי ממונא הואיל ומצינו בשל אהרן מתכפרין אע''ג דלא מחסרי ממונא ועוד דדוקא ביום הכפורים הוא דמצרכי' ריבויא לפי שמצינו חילוק בכפרה בין ישראל לכהנים: שני וידוין ודם הפר. משמע שמתכפרין הכהנים בב' וידוין א''כ מתניתין דיומא דפרק אמר להן הממונה (דף לה:) דקתני בוידוי ראשון אני וביתי ותו לא ובשני אני וביתי ובני אהרן לא מתוקמא כרבי שמעון דלדידיה בוידוי ראשון נמי הל''ל ובני אהרן ותימה דהא רבא מוקי לה התם וידוי דשעיר המשתלח כר' שמעון ומסתמא כל הנהו מתני' דוידוין אתו נמי כר' שמעון וי''ל דאפילו ר' שמעון מודה שאינו מזכיר בהדיא בני אהרן עד שיראה כזכאי: (תוספות)

 רשב"א  כולן קרויין ביתי. וא"ת והא ביתו זו אשתו, וכדתנן ביומא (ב, א) דאף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו ראשונה, י"ל דתרי ביתו כתיבי חד לביתו ממש דהיינו אשתו, והשני לרבות הכהנים שגם הם קרויין ביתו דכתיב ביה בית אהרן ברכו את יי', והיינו דבוידוי ראשון אומר חטאתי אני וביתי ובוידוי שני אומר חטאנו אנו בני אהרן עם קדשך. ההוא מואת עדת בני ישראל נפקא. הקשה הרמב"ן ז"ל ונימא אי מואת עדת בני ישראל ה"א לכתחלה לא יביא הא אם הביא כשר, וכדאמרינן בסמוך גבי אשר לא דצריכי תרי קראי לעכובא, והוא מפרק לה דכיון בשל עם יקח בצווי, ודאי פשיטא דעכובא הוא, דכל מה שכתוב בפרשה עכובא דחקה כתיבה בה. סליק פרק שבועות שתים קמא, בסיעתא דשמיא (רשב"א)


פרק שני - ידיעות הטומאה

מתני' ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע נטמא וידע ונעלמה ממנו הטומאה וזכור את הקדש נעלם ממנו הקדש וזכור את הטומאה נעלמו ממנו זה וזה ואכל את הקדש ולא ידע ומשאכל ידע הרי זה בעולה ויורד נטמא וידע ונעלמה ממנו טומאה וזכור את המקדש נעלם ממנו מקדש וזכור את הטומאה נעלם ממנו זה וזה ונכנס למקדש ולא ידע ומשיצא ידע הרי זה בעולה ויורד: אחד הנכנס לעזרה ואחד הנכנס לתוספת העזרה שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך ונביא ואורים ותומים וסנהדרין של שבעים ואחד ובשתי תודות ובשיר ובית דין מהלכין ושתי תודות אחריהן וכל ישראל אחריהם:

 רש"י  מתני' ידיעות. שהן ארבע. כבר פירשתי' בפרק ראשון במשנה (דף ב.): נטמא וידע. שנטמא או בשעת טומאה או אחרי כן: אחד הנכנס לעזרה ראשונה ואחד הנכנס לתוספת. שהוסיפו עליה אחרי כן: שאין מוסיפין כו'. לפיכך היא קדושה כראשונה: אלא במלך כו'. כולהו יליף מקראי. ובשתי תודות. מפרש בגמרא שני לחמי תודה והיו נושאין אותה בהיקף סביב: ובשיר. מפרש בגמרא: (רש"י)

 תוספות  מתני' ידיעות הטומאה. מתוך פ''ה משמע שרוצה לפרש כולה מתניתין בידיעה גמורה שפירש וידע שנטמא ואע''ג דמוקמא מתניתין כרבי דאמר דידיעת בית רבו שמה ידיעה מ''מ נקטה לה במתניתין סתם ידיעה אע''ג דלא צריך והמדקדק יכול לפרש כולה מתניתין בידיעת בית רבו: (תוספות)

 רשב"א  נטמא וידע. לפי מה שאנו מעמידין משנתנו כר' כדאיתא בריש מכלתין, האי ידע לאו דוקא ידע, אלא אפילו ידיעת בית רבו הויא ידיעה (לקמן יד, ב), ואי נמי ידיעה ממש ככ"ע (שם), וצריכה נמי ידיעה ממש לתינוק שנשבה לבין הגוים שאין לו ידיעה כלל ואפילו מבית רבו וכדאמרינן בריש מכלתין (ה, א). (רשב"א)


דף יד - ב

הפנימית נאכלת והחיצונה נשרפת וכל שלא נעשית בכל אלו הנכנס לשם אין חייב עליה: נטמא בעזרה ונעלמה ממנו טומאה וזכור את המקדש נעלם הימנו מקדש וזכור הטומאה נעלם ממנו זה וזה והשתחוה או ששהה בכדי השתחואה או בא לו בארוכה חייב בקצרה פטור זו היא מצות עשה שבמקדש שאין חייבין עליה ואיזו היא מצות עשה שבנדה שחייבין עליה היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד חייב מפני שיציאתו הנאה לו כביאתו: רבי אליעזר אומר השרץ ונעלם ממנו על העלם שרץ חייב ואינו חייב על העלם מקדש רבי עקיבא אומר ונעלם ממנו והוא טמא על העלם טומאה חייב ואינו חייב על העלם מקדש ר' ישמעאל אומר ונעלם ונעלם שתי פעמים לחייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש: גמ' אמר רב פפא לאביי שתים שהן ארבע שתים שהן שש הויין ידיעות הטומאה תחלה וסוף ידיעות הקודש תחלה וסוף ידיעות מקדש תחלה וסוף ולטעמיך תמני הויין דהא איכא טומאה דקודש וטומאה דמקדש תחלה וסוף הא לא קשיא שם טומאה אחת היא מכל מקום שית הויין אמר רב פפא לעולם תמני הויין ארבעי קמייתא דלא מייתן ליה לידי קרבן לא קא חשיב ארבעה בתרייתא דמייתן ליה לידי קרבן קא חשיב ואיכא דאמרי אמר רב פפא לעולם תמני הויין וארבעי קמייתא דליתנהו בכל התורה כולה קא חשיב ארבעי בתרייתא דאיתנהו בכל התורה כולה לא קא חשיב בעי רב פפא נעלמו ממנו הלכות טומאה מהו היכי דמי אילימא דלא ידע אי שרץ טמא אי צפרדע טמא זיל קרי בי רב הוא לעולם דידע בטומאת שרץ וכגון דנגע בכעדשה ולא ידע כעדשה אי מטמא אי לא מטמא מאי כיון דידע דמטמא שרץ בעולם ידיעה היא או דלמא כיון דכעדשה לא ידע אי מטמא אי לא מטמא העלמה היא תיקו בעי רבי ירמיה בן בבל שעלה לארץ ישראל ונעלם ממנו מקום מקדש מהו אליבא דמאן אי אליבא דרבי עקיבא דבעי ידיעה בתחלה הא לא מחייב על העלם מקדש אי אליבא דרבי ישמעאל דמחייב על העלם מקדש הא לא בעי ידיעה בתחלה לא צריכא אליבא דרבי דבעי ידיעה בתחלה ומחייב על העלם מקדש ואמר ידיעת בית רבו שמה ידיעה מאי כיון דידע דאיכא מקדש בעולם ידיעה היא או דלמא כיון דמקומו לא ידע ליה העלמה היא תיקו: אחד הנכנס לעזרה וכו': מנא הני מילי אמר רב שימי בר חייא דאמר קרא {שמות כה-ט} ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו

 רש"י  פנימית וחיצונה. מפרש בגמרא: ונאכלת ונשרפת. נמי מפרש בגמרא: נטמא בעזרה. וידע שנטמא: השתחוה. בהעלם זה: או ששהה כדי השתחואה. בגמרא מפרש שיעורא: או שבא לו בארוכה. שיצא לו דרך ארוכה שיש קצרה הימנו לצאת: חייב. ואפי' לא שהה תחלה ושיעורין הללו הלכה למשה מסיני הם במי שנטמא בתוך העזרה: בקצרה פטור. היכא דלא השתחוה ולא שהה: זו היא. טומאה שאירעה לו בתוך עזרה: זו היא מצות עשה שבמקדש. דיש כאן מצות עשה וישלחו מן המחנה וגו' וכל טמא לנפש (במדבר ה): שאין חייבין עליה. בית דין פר בהוראה ולא כהן משיח כדמפרש בגמרא: ואיזו היא מצות עשה שבנדה כו'. איידי דתנא בהוריות (דף ח:) אין חייבין על עשה שבמקדש אבל חייבין על עשה שבנדה קתני הכא איזו היא מצות עשה שבמקדש ואיזו היא שבנדה: היה משמש עם הטהורה. היינו דומיא דעשה שבמקדש שאירעה לו הטומאה משבא בהיתר לידי כניסה: ואמרה לו נטמאתי. עכשיו ופירש מיד בקושי האבר: חייב. אלא יעמוד בלא דישה עד שימות האבר ויפרוש בלא קושי וזהו עשה ובגמרא יליף לה: השרץ ונעלם. או בנבלת שרץ טמא ונעלם ממנו (ויקרא ה): ר' עקיבא אומר כו'. בגמרא מפרש מאי בינייהו: גמ' ה''ג אמר רב פפא לעולם תמני הויין וארבעי בתרייתא דמייתן ליה לידי קרבן קחשיב כו' ידיעות אחרונות מודיעות אותו שחטא ואית דגרסי ארבעי קמייתא דמייתן ליה לידי קרבן קא חשיב ואין נראה לי דא''כ מאי איכא דאמרי אם מפני שנוי הטעם אין דרך הש''ס לומר כן ולא ישאל אחריו מאי בינייהו: ארבעי בתרייתא. ידיעות שבסוף איתנהו בכל התורה שאין אדם מביא חטאת אא''כ נודע לו שחטא: ארבעי קמייתא. ידיעות שבתחלה: ליתנהו בכל התורה. שהאוכל חלב בשוגג אפילו לא נודע לו על חתיכה זו מעולם שהיא חלב ולאחר אכילה נודע לו חייב: נעלמו ממנו הלכות טומאה. כשנגע בשרץ וידע שנגע בשרץ אבל אינו יודע שהוא טמא: אי שרץ מטמא. כגון הצב והלטאה שדומין לצפרדע וסבור שאינו מטמא: זיל קרי בי רב הוא. תינוקות של בית רבן קורין החולד והעכבר והצב הלכך אין זו העלמה ויש כאן ידיעה בתחלה וכשאכל את הקדש נעלמה ממנו נגיעה ראשונה יש כאן ידיעה בתחלה והעלם אחריה ולכשיודע לו בסוף יהא חייב: ידיעה היא. ידיעה בתחלה יש כאן: העלמה היא. ואין כאן ידיעה בתחלה: בן בבל. שיודע שיש מקדש בירושלים אבל אין יודע מקומו מהו איכא ידיעה בתחלה או דלמא הא דתנן נעלם ממנו מקדש במי שהכיר בו כבר קאמר: הא לא בעי ידיעה בתחלה. כדאמרינן בשילהי פירקין (דף יט:): אליבא דרבי. דאמר בשמעתא קמייתא בפרקין קמא (דף ד.) דבעי ידיעה בתחלה ומחייב על העלם מקדש: ידיעה היא. למיהוי ידיעה בתחלה: או דלמא כיון דמקומו לא נודע לו. מעולם אין כאן ידיעה בתחלה ולא דמי לידיעת בית רבו דטומאה דאילו התם למד שהשרץ מטמא וכשנגע בו ידע שנגע בשרץ אבל לא נזכר לו להכיר שהוא טמא בנגיעה זו התם קאמרינן כיון שלמד שהנוגע בשרץ טמא וזה ידע כשנגע אין זה העלם אבל זה לא ידע מקום מקדש מימיו אין כאן ידיעת בית רבו: מה''מ. דבעינן כל הני לתוספת עזרה: (רש"י)

 תוספות  ארבעי קמייתא דלא מייתי ליה לידי קרבן כו'. זאת הגירסא עיקר וכן נראה לקונטרס אע''פ שפ''ה בריש מסכת שבת (דף ג. ושם) הנהו דאתו לידי חיוב חטאת קחשיב דהיינו העקירות לא קשיא מידי דהתם מיירי בזה עוקר וזה מניח ובהנחה אין המניח יכול לבא לידי חיוב חטאת אבל העוקר היה יכול לבא לידי חיוב חטאת אם היה גומר הוצאה אבל הכא בידיעה ראשונה לא נתחייב ובידיעה האחרונה נתחייב: זיל קרי בי רב הוא. והוי כמו שיש כאן ידיעה שהיה לו לשאול כיון שדבר זה ידוע לתינוקות אבל שרץ דמטמא בכעדשה דבסמוך אין ידוע אלא לתלמידים וא''ת תיפוק ליה דידע בבית רבו כשלמד דצב מטמא וי''ל בשלא למד אלא ראה שהעולם נזהרים ולא ידע באיזה א''נ למד ולא הבין בין צב לצפרדע מעולם ועוד יש לפרש זיל קרי בי רב הוא כלומר הרי ע''כ למד בבית רבו שצב כתיב בפרשה ובתינוק שנשבה ליכא לאוקומה כיון שיודע דחד מינייהו מטמא: ונעלם ממנו מקום מקדש מהו. לפי מה שפי' דחשיב ידיעה מה שהיה לו לשאול צריך לפרש דבזמן הזה מיירי שאין מצוי לישאל היכן מקומו ומ''מ נקט בן בבל לפי שבני א''י רגילין להכיר יותר ויש תימה אמאי לא חשיב בכך ונעלם מכלל דידע כמו ונעלמה מעיני כל חי (איוב כח) דגבי תורה: או דלמא כיון דמקומו לא ידע ליה העלמה היא. פי' בקונטרס דלא דמי לידיעת בית רבו דהתם ידע ששרץ מטמא וכשנגע בשרץ לא נזכר לו שלמד שיהא טמא בנגיעה זו משמע דלא הויא ידיעת בית רבו ידיעה אא''כ ידע בשעת נגיעה שנגע בשרץ ולעיל בפ''ק (דף ה.) דפריך ומי איכא דלית ליה ידיעת בית רבו ומשני משכחת לה בתינוק שנשבה בין הנכרים ה''מ לשנויי כגון שלא ידע בשעת נגיעה שנגע בשרץ: (תוספות)

 רשב"א  גמרא: אילימא דלא ידע אי שרץ מטמא או צפרדע מטמא. פרשינן שנגע בצב אבל סבור דאין הצב מטמא אלא צפרדע הוא דמטמא, מי הויא ידיעה כיון דידע דנגע בשרץ ממש, או דילמא לא הויא ידיעה כיון דלא ידע שנגע בשרץ מטמא, ובמי שלמד בבית רבו היא בעיא דסתם ישראל בדאית ליה ידיעת בית רבו, ולפיכך השיב האי ודאי ידיעה היא, דכל שלמד וידע דשרץ מטמא אע"ג דסבור דאין הצב מטמא, אין בכך כלום, דאינו צריך לחכם שיודיענו עכשו אלא זיל קרי בי רב הוא, שהרי מפורש בכתוב החלד והעכבר והצב, ואוקימנא לבעיא כגון דידע שהצב מטמא אלא שנגע בחתיכה קטנה כעדשה, ואינו יודע אם מטמא בכעדשה אם לאו, דהאי לאו קרי בי רב הוא, דהא צריך חכם להודיעו, וכיון שכן מי נימא דאפ"ה ידיעה היא זו, כיון דידע דמטמא שרץ בעלמא וחייב, או דילמא כיון דלא ידע אי כעדשה מטמא העלמה היא ופטור. והאי העלמה דקאמר. לאו דוקא, דהשתא אי הויא ידיעה וחייב או לא הויא ידיעה ופטור קאמרינן, אלא העלמה היא כלומר לא ידיעה היא ופטור קאמר, וכן פירש גם הרב ר' יוסף הלוי ז"ל, אבל ר"ח ז"ל פירש או דילמא העלמה היא וחייב, ונראה שהוא מפרש עיקר בעיא אי הויא העלמה או לא דכיון שידע שנגע ועדיין זכור הוא אלא שנעלמה ממנו טומאה שאינו יודע שאם נטמא בכך העלמה היא וחייב. כן בכל שעלה לארץ ישראל ונעלם ממנו מקום מקדש מהו. כלומר כן בכל שנגע בשרץ וזכור הטומאה ויודע שאסור לו ליכנס למקדש, אלא שאינו יודע מקום מקדש, ונכנס למקדש וסבור שהוא אתר הדיוט, מי הויא ידיעה או לא. ואקשינן אליבא דמאן, אי אליבע דר' עקיבא מה לי נעלם ממנו מקדש מה לי לא נעלם, והא ר' עקיבא לא מחייב על העלם מקדש וכיון שזכור הטומאה אפילו נעלם ממנו מקדש פטור הוא, דהא ליכא העלמת טומאה, ואי אליבא דר' ישמעאל דאית ליה העלמת מקדש חייב דכיון דלבסוף ידע אפילו נעלם ממנו בתחילה [כ](ו)שנכנס חייב הוא, כיון דאיכא ידיעה בסוף. ואוקימנא אליבא דר' דבעי ידיעה בתחילה כר' עקיבא, ואית ליה דהעלמת מקדש הויא העלמה, ואית ליה ידיעת בית רבו שמה ידיעה, דכיון דידע דאיכא מקדש בעולם ידיעה היא, או דילמא כיון דמקומו לא ידע ליה העלמה היא, ולא הויא ידיעה וסלקה בתיקו. וא"ת והאיכא ידיעת בית רבו, כבר פירש רש"י דלא דמי לידיעת בית רבו דטומאה, דאלו התם ידע שהשרץ מטמא וכשנגע בו ידע שנגע בשרץ אבל לא התבונן לשום אל לבו שנטמא בנגיעה זו, התם קאמר כיון שלמד שהנוגע בזה השרץ טמא וזה ידע כשנגע אין זה העלם, אבל זה לא ידע מקום מקדש מימיו ואין כאן ידיעת בית רבו עכ"ל הרב ז"ל, וזה עולה יפה לתירוץ שמועתינו. אלא שבעיקר פירוש בידיעת בית רבו קשה טובא, דאי אין ידיעת בית רבו אלא ביודע שזה שרץ מטמא וידע שנגע בו, מאי קא מקשה עלה בריש מכלתין (ה, א) מדקתני אין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף מיהו איכא דלית ליה ידיעת בית רבו, ולא אשכחן ליה פיתרי אלא בתינוק שנשבה לבין הגויים, ואם איתא איכא ואיכא דלית ליה ידיעת בית רבו, ואפילו חכם דנגע בשרץ ולאו אדעתיה ולא ידע מעולם שנגע בשרץ או שנגע בחתיכה ולא הכיר בה שהיא של שרץ מטמא. אבל בנמקי הר"ם בנז"ל כתוב דלא דמי האי לידיעת בית רבו, דהתם יודע שהשרץ שמטמא, ואם ידע שנגע בו ידע שנטמא, ואפילו אינו מכיר חתיכה זו שהיא של שרץ הוא מכיר שרצים אחרים הרבה, אבל הכא אף על גב דאיכא מקדש בעולם, כיון שהוא באותו בית וסבור שאין בית זה בית המקדש, הרי אין לו מקדש בעולם, וכיון שהוא מדעתו נכנס שם ויודע שהוא טמא ואינו יודע מקדש אין זו ידיעה. ומידקא מבעיא גבי מקדש ולא גבי קדש וכגון דלא ידע שזה בשר קדש הוא, משמע דהתם חייב ואפילו לא היה לו היכר בשום קדש בעולם, שאין בשר קדש ידוע מחמת עצמו כדי שיהא לזה [חסרון] ידיעה כשלא ידעה בשר קדש כו"כ, וגם זה דחוק בעיני קצת. ונראה לי דבטומאת שרצים ונבגלות ואדם לכל טומאתו הויא ידיעת בית רבו ידיעה, שאי אפשר לעולם בלא (אלא) וטומאה זו ישנה בעולם בכל עת, אבל מקדש וקדשיו אעפ"י שלמדו רבו לכשיהיו אסור למי שנטמא ליכנס למקדש לכשיבנה ולאכול את הקדש לכשיהיה, מ"מ כיון שבשעה שלמדו רבו אפשר שאינו, ועכשיו נמי לא ידע מקום מקדש ואינו יודע היכן הוא לא חשבינן ליה ידיעה כנ"ל. (רשב"א)


דף טו - א

וכן תעשו לדורות מתיב רבא כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן מכאן ואילך עבודתן מחנכתן ואמאי ונימא וכן תעשו לדורות שאני התם דאמר קרא {במדבר ז-א} וימשחם ויקדש אותם אותם במשיחה ולא לדורות במשיחה אימא אותם במשיחה לדורות או במשיחה או בעבודה אמר רב פפא אמר קרא {במדבר ד-יב} אשר ישרתו בם בקדש תלאן הכתוב בשירות השתא דכתב רחמנא אשר ישרתו אותם למה לי אי לא כתב רחמנא אותם הוה אמינא הני הוא דבמשיחה לדורות במשיחה ובעבודה דהא כתב וכן תעשו מיעט רחמנא אותם אותם במשיחה ולא לדורות במשיחה: ובשתי תודות: תנא שתי תודות שאמרו בלחמן ולא בבשרן מנהני מילי אמר רב חסדא דאמר קרא {נחמיה יב-לא} ואעמידה שתי תודות גדולות ותהלוכות לימין מעל לחומה מאי גדולות אילימא ממין גדול ממש נימא פרים אלא גדולות במינן מי איכא חשיבותא קמי שמיא והתניא נאמר בעולת בהמה {ויקרא א-ט/יג/יז} אשה ריח ניחח בעולת העוף {ויקרא א-ט/יג/יז} אשה ריח ניחח במנחה {ויקרא ב-ב/ט} אשה ריח ניחח מלמד שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין את לבו לאביו שבשמים אלא גדולה שבתודה ומאי ניהו חמץ דתנן התודה היתה באה מן חמש סאין ירושלמיו' שהן שש מדבריות שהן שתי איפות והאיפה שלש סאין עשרים עשרון עשרה לחמץ ועשרה למצה ובמצה שלשה מינין חלות רקיקין ורבוכה אמר רמי בר חמא אין העזרה מתקדשת אלא בשירי מנחה מאי טעמא כירושלים מה ירושלים דבר הנאכל בה מקדשה אף עזרה דבר הנאכל בה מקדשה אטו לחמי תודה בעזרה מי לא מתאכלי אלא כירושלים מה ירושלים דבר הנאכל בה ויוצא ממנה נפסל אף עזרה דבר הנאכל בה והיוצא ממנה נפסל אי מה להלן חמץ אף כאן חמץ ותסברא מנחת חמץ מי איכא

 רש"י  וכן תעשו. קרא יתירא למידרש לדורות ובימי משה דהוא מלך ונביא ואחיו כהן גדול ואורים ותומים ושבעים זקנים: שתי תודות. מנחמיה בן חכליה גמרינן: משיחתן. בשמן המשחה מקדשתן קדושת הגוף לכלי שרת ולקדש את הנכנס לתוכו: מכאן ואילך. כלי הדורות לא נמשחו אלא התחלת עבודתן מחנכתן לקדושה וחינוך לשון התחלה: אימא אותם במשיחה. ולא בעבודה לדורות אי בעי במשיחה אי בעי בעבודה: תלאן בשירות. מדכפל קרא בלשניה כלי השרת אשר ישרתו שנעשו כלי שרת ע''י שירות: ה''ג אי לאו כתיב אותם הוה אמינא לדורות במשיחה ובעבודה דהא כתב וכן תעשו במשיחה וכתיב ושרתו לשירות ולבעי תרתי קמ''ל למעטינהו ממשיחה דאי לאו להכי אתא למאי אתא אי למימרא לדורות לא מיקדשי במשיחה לחודה לישתוק קרא מיניה ונפקא לן מאשר ישרתו: בלחמן ולא בבשרן. הלחם היו נושאין שני לחמי תודה: מנא ה''מ. דבלחמן קאמר: ואעמידה שתי תודות. נחמיה קאמר בספר עזרא כשנבנית חומת ירושלים ובא לקדש את העיר ואעמידה שתי תודות גדולות אצל החומה מבחוץ ותהלוכות לימין מעל החומה להקיף את העיר בתהלוכות שהלכו דרך ימין כשפניהם לחלל העיר הלכו תמיד לצד ימינם עד שהקיפו את כולה ממין גדול. ובבשר קאמר קרא וגדולות דקאמר ממין גדול של בקר ולא של צאן: גדולות במינן. מאותו מין שהיו שהביאו גדולות ולא קטנות: אלא גדולות שבתודה. ועל כרחך בלחם קאמר ואשמעינן דשל חמץ היו שהן גדולות שבלחמי תודה: דתנן. שחלות החמץ גדולות משל מצה: שהן שש מדבריות: שהוסיפו על המדות שתות מלבר שהכניסו שש חלקים ראשוני' בחמש והוסיפו חלק ששי מבחוץ: שהן שתי איפות. שהאיפה שלש סאין והם עשרים עשרונות שהאיפה עשר עשרונות כדכתיב (שמות טז) והעומר עשירית האיפה וגו': עשרה לחמץ ועשרה למצה. יליף מקרא במסכת מנחות והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן הרי מין אחד ורקיקי מצות משוחים בשמן הרי שני מינין של מצה סלת מרבכת חלות בלולות בשמן הרי שלשה מינין של מצה וכתיב בתריה על חלות לחם חמץ יקריב וגו' כנגד מצה הבא חמץ שיהא סלת במין החמץ כנגד שלשה מינין שבמצה: ובמצה שלשה מינין. כדפרישנא וילפינן התם מקראי שיש בכל מין עשר חלות אלמא חלות החמץ גדולות כשלש של מצה: בשירי מנחה. בחלות של שירי מנחה הנאכלת לכהנים והאי קידוש דנחמיה ועזרא בקידוש העיר כתיב אבל עזרה שהוסיפו עליה מקיפים אותה בשירי מנחה: אטו לחמי תודה בעזרה מי לא מתאכלי. אם רצו כהנים. לאכול בקדשים מי מעכב עליהם: במנחה כתיב (ויקרא ו) בחצר אהל מועד יאכלוה ואם יצאה לחוץ נפסלה ותודה ולחמה נאכלין בכל העיר ואם יצאו חוץ לחומה נפסלין הלכך ירושלים נתקדשה בלחמי תודה שנאכלין בה ואם יצאו ממנה נפסלין ועזרה נתקדשה בשירי מנחה שנאכלין בה ואם יצאו ממנה נפסלין: ה''ג ותסברא מנחת חמץ מי איכא ולא גרסינן וכי תימא ה''נ מנחת חמץ מי איכא דהאי ותסברא שינויא הוא למימר דעל כרחך במצה נתקדשה דחמץ בשירי מנחה לא משכחת לה: מנחת חמץ מי איכא. הא כתיב (שם ב) כל המנחה אשר תקריבו לה' לא. תאפה חמץ: (רש"י)

 תוספות  (לעיל יד.) שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות. ואם תאמר דבפ''ק דסנהדרין (דף ב.) לא חשיב אלא ע''א וי''ל דהתם לא חשיב אלא מילי דסנהדרין ותדע דתנן נמי התם אין מוציאין למלחמת הרשות אלא בב''ד של ע''א ולא תני מלך ויועץ ואורים ותומים אע''ג דבעינן להו כדמסיק התם בגמרא (דף טז.) מקרא ואם תאמר הדתנן התם אין דנין לא את השבט כו' ומוקי לה עולא בגמ' (שם) בבאין על עסקי נחלות כתחלתו מה תחלתו בע''א כו' אי מה תחלתו בקלפי ואורים ותומים וכל ישראל וכו' ומאי קושיא אה''נ דניבעי אורים ותומים וכל ישראל והא דלא חשיב להו התם במתני' (דף ב.) משום דלא איירי אלא במילי דסנהדרין ויש לומר מדכייל להו בהדי נביא השקר וכהן גדול משמע ליה דלא בעינן אלא ע''א דומיא דידהו מאי אמרת דשבק למיתני אורים ותומים משום דלא איירי אלא במילי דסנהדרין אם כן ליתנינהו באפי נפשייהו דלא אתו למיטעי לשוינהו כנביא השקר: וכן תעשו לדורות. פירש בקונטרס ובימי משה דהוא מלך ונביא ואחיו כהן גדול ואורים ותומים ותימה אם כן בפ''ק דסנהדרין (דף טז:) בהעמדת סנהדרין לשבטים דילפינן ממשה דבמקום ע''א הוה קאי ליבעי נמי מלך ונביא ועוד אע''ג דאהרן היה בבנין משכן וכי נשאלו באורים ותומים לעשות משכן הלא קודם שנתכהן אהרן על ידי המלואים נעשה המשכן וקושיא ראשונה יש לתרץ דהכא מרבינן טפי משום דכתיב וכן תעשו דמשמע דאתא לרבויי כל הנך וא''ת כלים נמי ניבעו ע''א וכי תימא הכתוב תלאן בשירות דאין צריך אלא שירות הא בסמוך משמע דאי לאו אותם הוה אמינא דבעי משיחה ועבודה ואם כן השתא דכתב אותם למעוטי משיחה ע''א מיהא לא נימעוט וי''ל דאתא אותם לגלויי דוכן תעשו לא קאי אכלים ולא בעינן בהן לדורות דומיא דמשה: מתיב רבא כל הכלים שעשה משה. תימה ממשכן גופיה ה''ל למיפרך שיהא צריך משיחה לדורות כמו שנמשח בימי משה כדכתיב בקרא. כדאמר לקמן (דף טז:) גבי משכן ומקדש: לדורות אי בעי במשיחה אי בעי בעבודה. הכא לא בעי למיפרך לדורות במשיחה ובעבודה כדקאמר בסמוך דאותם משמע למעוטי משיחה לדורות: ללמדך שאחד המרבה כו'. אע''ג דאמר (יומא דף לד:) האחד המיוחד שבעדרו וגבי פרה אדומה נמי אמרינן (לעיל דף יא:) שאם מצא נאה הימנה מצוה לפדות מ''מ לא היה לו להתפאר בכך כיון שמצוה בזה כמו בזה אם מתכוין לשם שמים: אין עזרה מתקדשת אלא בשירי מנחה. תימה למאן דאמר בפ''ב [דזבחים] (דף קיג. ושם) דאין מנחה בבמה היאך מתקדשת בשלמא בימי עזרא איכא למימר דסבר כמ''ד קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא ועזרא זכר בעלמא הוא דעבד אבל בימי שלמה ויהושע קשיא וכ''ת דקדשה במנחת העומר והא בסוכות היה הקידוש בימי שלמה כדאמר במועד קטן (דף ט.) וכדמוכחי קראי ויש לומר כיון שהכל בא בבת אחת הקידוש ועשיית מנחה לא חשבינן מנחה בבמה ובקמיצה ובהקטרה היתה מקומה מתקדש וכל העבודה היתה מחנכתה ומתקדש מקומה א''נ כיון דלא אפשר לא צריך והא דקאמר הכא דאין מתקדשת היינו היכא דאפשר כגון שבאין להוסיף על העזרה: ויוצא ממנה נפסל. ואם תאמר הר הבית היכי קדיש שאין דבר נאכל בו שיוצא ממנו נפסל ויש לו קדושה בפני עצמו שהוא מחנה לויה וכן בתי ערי חומה דמוכח לקמן (דף טז.) שנתקדשו והא אין דבר שנפסל ביוצא ויש לומר היכא דלא אפשר לא אפשר כדמוכח בשמעתא: [שייך לע''ב] בשחיטת כבשים הוא דקדשי. ולמאן דאמר תנור מקדש נמי לא מצי אפי להו מאתמול דלא ליפסלו בלינה ופלוגתא היא בפרק שתי הלחם (מנחות דף צה:): (תוספות)

 רשב"א  וכן תעשו לדורות. ובהקמת המשכן היו שם כל אלה, מלך ונביא משה, אורים ותומים אהרן, סנהדרין של ע"א, אף על גב דבהקמת המשכן עדיין לא היה, כתב הר"י הלוי ן' מיגש ז"ל דמשה היה במקום ע"א כדאמרינן בסנהדרין (טז, ב) משה במקום ע"א קאי. שתי תודות במקום מילואים. כן כתב ר"ח ז"ל וכן כתב ה"ר יוסף הלוי ז"ל, ואני תמיה, והלא במילואים לא היה חמץ, שכל המנחות בואת מצה חוץ מחמץ שבתודה ושתי הלחם (מנחות ב, ב), ואם כן נחמיה היאך העמיד חמץ שבתודה, וצל"ע. ואי ק"ל הא דתנן (סנהדרין ב, א) אין מושיבין סנהדראות לשבטים ואין דנין כ"ג אלא בב"ד של ע"א, וגמ' ממשה (שם טז, ב), אמאי לא גמרינן מה התם מלך ונביא וסנהדרין אף כאן כדאמרינן הכא גבי תו' עזרה. יש לומר דהתם לא כתיב וכן תעשו, אלא דחזינן למשה דעביד הכי, אבל הכא מקרא יתירה גמרינן לה. ואעמידה שתי תודות גדולות אצל החומה. פירש רש"י ז"ל: אצל החומה מבחוץ, ולפי זה היתה מקודשת ואפילו חוץ לחומה קצת מקום הילוך התודות, והקשו בתוס' שהרי אמרו (מכות יט, ב) דמעשר שני פודין אותו אפילו פסיעה אחת חוץ לחומה, אלמא לא היה מקודש בחוץ אפילו סמוך לחומה ממש. ויש לומר דפסיעה אחת לאו דוקא, אבל רבי' יצחק ז"ל פירש אצל החומה מבפנים, ולפי זה הפירוש החומה לא היתה מקודשת כלל. וזה קשה שהרי אמרו (פסחים פה, ב) החלונות ועובי החומה כלפנים, חותירצו דשמא אעפ"י שהיו מקיפין מבפנים דעתן היה לקדש אפילו [עובי] החומה והחלונות. ומכל מקום יותר נראה בדברי רש"י ז"ל לקמן (טו, ב) דאמרינן פנימית הך דלמרקבא לחומה, ואלו לפירוש ר"י ז"ל יותר היתה ראויה לקרות פנימית אותה שהיתה סמוכה לחלל העיר. אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין את לבו לאביו שבשמים. וא"ת והא אמרינן (יומא לד, ב) את הכבש האחד המיוחד שבעדר, ואמרינן (שם) וכל מבחר נדריכם הנודר צריך שידור מן המובחר, יש לומר דהתם אינו אלא משום שלא יהיו מצות בזויות עליו, ובתוס' (ד"ה ללמדך) אמרו דשאני הכא דכתיב ואעמיה שתים תודות גדולות ואין נאה להתפאר ולומר קרבן גדול הבאתי. עשרה לחמץ ועשרה למצה. כתב ה"ר יוסף הלוי ז"ל עשרה מהן שהוא מחצית הכל לחמץ חוץ מעשרון אחד שהוא לחלה, ובמצה ג' מינין חלות ורקיקין ורכיכין, נמצאו ג' מינין הללו יש בהם עשרה עשרון והחמץ יש בו תשעה עשרונים חוץ מחלה ע"כ, נראה מדברי הרב ז"ל שאפילו החלה שנוטל מן החמץ לא חתאפה חמץ משום דכתיב (ויקרא ו, י) לא תאפה חמץ חלקם, וזה תימה גדול בעיני שהרי חייב ליתן חלה אחת מכל קרבן, ואם אינו נותן מן החמץ ממש אינו נותן כלום מקרבן החמץ. ועוד אמרינן (מנחות עו, א) חלות תודה שעשאן ד' חלות יצא, ואם איתא חמש הויין, שלש מג' מיני המצה ואחד ממין החמץ ממש ואחת מן העשרון של חלת החמץ, ועד כאן לא אוקימנא בכל דוכתא בדאפרשינהו בלישיהו, כלומר ד' חוץ מן הארבע שהוא צריך ליטול וליתן לכהן, אלא משום דכתיב אחד שלא יטול פרוסה, הא לאו הכי עושה ד' ממש ונוטל פרוסה מכל מין ומין ואף על גב דכולו מן החמץ חמץ, ועוד דהא תני במנחות בפרק התודה (עז, א) שכולן באין עשרה עשרה, ואם איתא החמץ אינו בא אלא ט'. ע"כ נראה דכל עשרה עשרונים שבמין החמץ כולן חמץ הן, ואף עפ"י שכתוב גבי מנחה לא תאפה חמץ חלקם ואמר ר"ל (לקמן טו, ב) אפילו חלקם לא תאפה חמץ, אינו אלא שיירי מנחות שבאין כולן מצה, ולומר דלאו בקומץ הנקטר בלבד הקפיד הכתוב אלא אפילו בשירים הנאכלין לכהנים הקפיד הכתוב שלא תאפה חלקם, אלא כמו הקומץ הנקטר, אבל במה שעיקרו לבוא בחמץ אף חלקם ממנו כן, והרי שתי הלחם, יוכיחו שהן חמץ והם חלקם של כהנים שנאכלין הן להם כנ"ל. אמררמי בר חמא אין עזרה מתקדשת אלא בשירי מנחה. פירש הרב ר' יוסף הלוי ז" אין תוספת העשרה מתקדשת באכילת לחמי תודה שם כמו שמתקדשת תוספת העיר, אלא באכילת הכהנים שם שיירי מנחה של תודה הוא שמתקדשת, נראה מדבריו שאין תוספת העיר והעזרות מתקדשות עד שיאכילום שם הכהנים כדינם, וכן כתב עוד למעלה ז"ל תנא שתי תודות שאמרו בלחמן הוא שמתקדשת התוספת של עיר ושל עזרות כלומר כשיאכלו שם לחמי תודה (וקדש) [מתקדשת] אותו תוספת בכך ולא בבשרן ע"כ, וזה תמה בעני, שאם כן איך היינו באין לומר בסמוך (טו, ב) שהפנימית נאכלת מדינה ושלא ע"פ נביא למ"ד זו אחר זו, משום דאתאי חיצונא קמא וקריסא לה, והא לא מתקדשת עד דאכלי לה כהנים שם. אלא לא אמרו דבר הנאכל שם מקדשה דוקא משנאכל שם, אלא דבר שצריך לאכל שם והיוצא ממנה נפסל. גם מה שכתב בשירי מנחת תודה, א"א, שזה אינו נאכל לכהנים אלא לבעלים, ששירי התודה היינו מה שנשאר לבעלים אחר שהרים אחד מכל קרבן הניתנים לכהנים, ועוד דאי בלחמי תוה, הא אפשר בחמץ, ואפילו קרי שירים ארבעה לחמים ואין בהן לכהן אלא חלה אחת חמץ, הא אפשר בשירי חמץ של שתי תודות, אלא שזה [אי] אפשר לפי מה שכתב שכל החלות הנתונות לכהן מלחמי תודה כולן מצה, וכבר כתבתי מעלה שזה אינו, אלא הכא בשירי מנחות דעלמא דוקא קאמר ולאפוקי לחמי תודה שהעיר מתקדשת [בהן] כיון שכל קרבן היתה מנחה באה (מ)עמהן כדכתיב (במדבר כח) ומנחתם סלת ג' עשרונים לפר שני עשרונים לאיל ועשרון לכבש ואלו אין שירים שלהם דהיינו כולן חוץ מן הקומץ הנקטר נאפין חמץ דכתיב לא תאפה חמץ חלקם אפילו חלקם לא תאפה חמץ. שתי הלחם בשחיטת כבשים הוא דקדישי. ואפילו למאן דאמר (מנחות צה, ב) תנור כלי שרת וקרמו פניהם בתנור תנור מקדשן, מכל מקום אי אפשר לאפותן מאתמול, דאם כן נפסלו להו בלינה, ואי אפשר לאפותן אלא בי"ט. אמר ר' יוחנן ברוקה. הילכך ג' דינין חלוקין יש להגן מותר, ויש בכלל להגן הקמיעין דשרי אפילו לצאת בהן בשבת בדאתמחי גברא איתמחי קמיעא. והלוחש על המכה אפילו בלא רקיקה אסור, דכל שכבר יש מכה, (יש) להתרפאת הוא, ואמר ר' יהושע ב"ל אסור להתרפאת בד"ת, אבל ברוקק על המכה זילא מילתא טפי ואין לו חלק לעוה"ב, שאין מזכירין שם שמים לבטלה על הרקיקה. בשלמא למ"ד זו אחר זו מ"ה הפנימית נאכלת דאתאי חיצונה קמא וקדישא לה. קשיא לי השתא דהוה סלקא דעתך דמדינה נאכלת הפנימי ושלא על פי נביא, היכי אפשר, והלא לא הוקפה חיצונה עדיין כל התוספת, ואם כן היאך נתקדשה, ומכאן נראה דקמא קמא כי מקיף מתקדש. ומיהו אכתי תמיהא לי והלא בתחלת יציאת הראשונה נפסלה שיצא, ואיך תקדש אחר שנפסלה ואף על פי שהיתה קדושה מעיקרא, והא אמרינן לעיל גבי שתי הלחם של עצרת נבנייה למחר ונקדשיה למחר איפסילו להו בלינה, כלומר וכל שנפסלו אין מתקדשות, ואם כן מאי שנא, ויש לומר דהתם שאני שנפסלו קודם קדוש, אבל הכא הכל בא בא', ומיהו למסקנא לא קשיא מידי דהכל על פי נביא, כנ"ל. (רשב"א)


דף טו - ב

וכי תימא דמחמיץ להו לשירים ומקדש בהו והכתיב {ויקרא ו-י} לא תאפה חמץ חלקם ואמר ריש לקיש אפילו חלקם לא תאפה חמץ אלמה לא אפשר דמקדש בשתי הלחם בעצרת משום דלא אפשר היכי ניעביד נבנייה מאתמול וניקדשיה מאתמול שתי הלחם בשחיטת כבשים הוא דקדשי נבנייה מאתמול וניקדשיה האידנא בעינן קידוש בשעת הבנין נבנייה ביום טוב ונקדשיה ביום טוב אין בנין מקדש דוחה יום טוב נשבקה לבתר הכי ונבנייה וניקדשיה איפסילא ליה בלינה נבנייה ממעלי יומא ונשייר ביה פורתא דעד דקדיש יומא לאלתר נגמריה וניקדשיה אין בנין בית המקדש בלילה דאמר אביי מנין שאין בנין בית המקדש בלילה שנאמר {במדבר ט-טו} וביום הקים את המשכן ביום מקימו בלילה אין מקימו הלכך לא אפשר: ובשיר: ת''ר שיר של תודה בכנורות ובנבלים ובצלצלים על כל פינה ופינה ועל כל אבן גדולה שבירושלים ואומר {תהילים ל-ב} ארוממך ה' כי דליתני וגו' ושיר של פגעים ויש אומרין שיר של נגעים מאן דאמר דנגעים דכתיב {תהילים צא-י} ונגע לא יקרב באהלך ומאן דאמר פגעים דכתיב {תהילים צא-ז} יפול מצדך אלף ואומר {תהילים צא-א} יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן עד {תהילים צא-ט} כי אתה ה' מחסי עליון שמת מעונך וחוזר ואומר {תהילים ג-א} מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו ה' מה רבו צרי עד לה' הישועה על עמך ברכתך סלה: רבי יהושע בן לוי אמר להו להני קראי וגאני היכי עביד הכי והאמר ר' יהושע בן לוי אסור להתרפאות בדברי תורה להגן שאני ואלא כי אמר אסור דאיכא מכה אי דאיכא מכה אסור ותו לא והתנן הלוחש על המכה אין לו חלק לעולם הבא הא איתמר עלה א''ר יוחנן ברוקק שנו לפי שאין מזכירין שם שמים על הרקיקה: ב''ד מהלכין ושתי תודות אחריהן וכו': למימרא דבית דין קמי תודה אזלי והכתיב {נחמיה יב-לב} וילך אחריהם הושעיה וחצי שרי יהודה הכי קאמר בית דין מהלכין ושתי תודות מהלכות ובית דין אחריהם כיצד מהלכות רבי חייא ורבי שמעון ברבי חד אמר זו כנגד זו וחד אמר זו אחר זו מאן דאמר זו כנגד זו הפנימית הך דמקרבא לחומה מאן דאמר זו אחר זו הפנימית הך דמקרבא לב''ד תנן הפנימית נאכלת והחיצונה נשרפת בשלמא למאן דאמר זו אחר זו אמטו להכי פנימית נאכלת משום דאתיא חיצונה קמה וקדשה לה אלא למאן דאמר זו כנגד זו תרוייהו בהדי הדדי קא מיקדשי וליטעמיך למאן דאמר זו אחר זו חדא מי מיקדשא הא כל שלא נעשית בכל אלו תנן ואפי' למ''ד באחת מכל אלו הני תרוייהו חדא מצוה היא אלא א''ר יוחנן

 רש"י  וכי תימא דמחמץ לשיריים. דלא קפיד קרא אלא אקודם קמיצה שלא יקטיר קומץ מחמץ למזבח כדכתיב סיפיה דקרא כל שאור וכל דבש לא תקטירו: אלמה לא. בתמיה וכי לא אפשר לקדשה במנחת חמץ הא אפשר דניקדשה בשתי הלחם הבאים בעצרת שהן חמץ כדכתיב (ויקרא כג) חמץ תאפינה: מאתמול. מערב יו''ט: בשחיטת כבשים הוא דמיקדשי. אף על פי שבאים מתרומת הלשכה קדושת דמים היא זו אבל קדושת הגוף לפסול ביוצא לא קדשי אלא בשחיטת שני כבשי עצרת שהלחם בא עמהם דגמרינן מלחמי תודה ששחיטת הזבח מקדשתן כדאמרינן במנחות (דף עח:) קרבנו על זבח תודת שלמיו מלמד שאין הלחם קדוש לקרותו קרבן אלא על ידי זביחת התודה והכי נמי בזביחת כבשים קדשי ואין הכבשים נשחטין אלא ביום טוב: נבנייה ביום טוב. יגמור את הבנין ביום טוב: אין בנין בית המקדש דוחה את יום טוב. כדאמרינן ביבמות בפרק קמא (דף ו.) יכול יהא בנין בית המקדש דוחה שבת ת''ל את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני ה' כולכם חייבין בכבודי אתם והמקדש חייבין בכבודי שהזהרתי על השבת וימים טובים נמי שבתות איקרו: נשבקיה. ללחם עד למחר ונבנייה למחר ונקדשיה למחר איפסלו להו בלינה ונעשו נותר שהרי מן הנאכלין ליום ולילה הם. דעד דקדיש יומא. למוצאי יום טוב משתחשך מיד נגמריה לההוא פורתא ונקדשיה: בלילה. קודם חצות שעדיין זמן אכילתו הלכך לא אפשר בחמץ אלא במצה: תנו רבנן שיר של תודה. היו אומרים שם בכנורות וכו' ומהו שיר של תודה מזמור לתודה (תהלים ק): ארוממך ה' וגו'. הוא מזמור שיר חנוכת הבית לכך אומר אותו: ושיר של פגעים. יושב בסתר עליון ולפי שאמרו משה בהקמת משכן דכתיב (שמות לט) ויברך אותם משה ומה ברכן יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם ויהי נועם ה' אלהינו עלינו והכי איתא בתורת כהנים והוא מאחד עשר מזמורים שאמר משה בספר תהלים מתפלה למשה עד סוף מזמור לתודה: פגעים. מזיקין שפוגעין בבני אדם להזיק: ואומר ה' מה רבו צרי. לפי שנאמר בו רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלהים סלה שהיו מתלוצצים בשרי יהודה ובנימין כשהיו בני ישראל בני הגולה בונין את החומה שנאמר (נחמיה ג) מה היהודים האמללים עושים וגו' היחיו את האבנים מערמות העפר והמה שרופות ואומר (שם) גם [וגו'] אם יעלה שועל ופרץ חומת אבניהם: להני קראי. שיר של פגעים: וגני. כשהוא הולך לישן בלילה: דאיכא מכה. ולוחש עליה מקראות של תורה להתרפאות ומקשינן ואי איכא מכה אסור הוא דקאמר בה רבי יהושע בן לוי ותו לא: אין לו חלק. הלוחש על המכה ואומר כל המחלה אשר שמתי במצרים וגו' (שמות טו): ברוקק שנו. ברוקק ואחר כך לוחש: שאין מזכירין שם שמים כו'. והכא קאמר כי אני ה' רופאך: זו כנגד זו. שני כהנים נושאין אותן זה אצל זה: הך דמקרבא לחומה. שהיא פנימית ממוצעת בין העם לחומה: הך דמקרבא לבית דין. ההולכת אחרונה: וקדשה לה. ראשונה קידשה את המקום וכשנכנסה אחרונה לשם לא נפסלה ביוצא שלא עברה במקום חול אלא במקום מקודש: כי הדדי נינהו. שתיהן מקדשות יחד או שתיהן יאכלו או שתיהן ישרפו: חדא מי מקדשא. את המקום הא אנן תנן כל שלא נעשית בכל אלו הנכנס לשם אין חייבין עליה אלמא כולהו בעינן: אפילו למאן דאמר. לקמן דכל אלו דמתני' אחת מכולן קאמר או מלך או כהן גדול או נביא או סנהדרין או שתי תודות הני שתי תודות מיהא תרוייהו בעינן דתרוייהו חדא מילתא היא: (רש"י)

 תוספות  אין בנין בית המקדש בלילה. וכן אינו דוחה יום טוב ואם תאמר בר''ה פרק יום טוב (דף ל.) גבי הדתנן יום הנף כולו אסור קאמר התם דאיבני בלילה דאיבני בחמיסר ויש לומר דהיינו בית המקדש דלעתיד שהוא עשוי מאליו בידי שמים כדכתיב (שמות טו) מקדש ה' כוננו ידיך וכן מפרש במדרש תנחומא: עד כי אתה ה' מחסי. דכתיב לעיל מיניה ושלומת רשעים תראה דמשתעי באויבים שהיו מצירין להם בשעת הבנין אבל משם ואילך לא משתעי בהכי: אסור להתרפאות בדברי תורה. והדאמר במסכת שבת (דף סז.) לאישתא בת יומא לימא הכי וירא מלאך ה' אליו וגו' סכנתא שאני: אמטו להכי פנימית נאכלת. לעיל פירש בקונטרס ואעמידה שתי תודות גדולות אצל החומה מבחוץ וקשיא אם כן פנימית אמאי נאכלת והא נפסלה ביוצא דלא מצינו שיהא קדוש חוץ לחומה ובפרק בתרא דמכות (דף יט:) נמי אמר במעשר שני טהור שפודין אותו בפסיעה אחת חוץ לחומה ונראה דבפנים היו מהלכין ואע''ג דקרי פנימה להך דלהדי חומה ולפי זה היא יותר חיצונה שהיא כלפי חוץ לעיר מכל מקום קרי לה פנימה לפי שיש דבר אצלה והדתנן בפ' כיצד צולין (פסחים פה: ושם) החלונות ועובי החומה כלפנים אע''פ שהלכו מבפנים היה מתקדש כל מה שהיה בלבם לקדש דלא אפשר לילך בענין אחר ועוד דמסקינן התם דוקא בשוה לקרקע ולשם היה אפשר להלך: דקדשה לה ראשונה. ואם תאמר אדרבה ראשונה נמי תאכל דכל זמן שלא קידשה העיר אף על פי שקדשה העזרה נאכלין קדשים בכל הרואה כדתנן בפרק בתרא דזבחים (דף קיב:) בשילה ונוב וגבעון שנאכלין בכל הרואה לפי שאין חומת העיר קדושה ויש לומר דמכיון שהלכה התודה כל שהוא הויא לה יוצא במקום שמהלכת: (תוספות)


דף טז - א

על פי נביא נאכלת ועל פי נביא נשרפת: כל שלא נעשית בכל אלו כו': איתמר רב הונא אמר בכל אלו תנן רב נחמן אמר באחת מכל אלו תנן רב הונא אמר בכל אלו תנן קסבר קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא ועזרא זכר בעלמא הוא דעבד רב נחמן אמר באחת מכל אלו תנן קסבר קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא ועזרא קדושי קדיש אע''ג דלא הוו אורים ותומים איתיביה רבא לרב נחמן כל שלא נעשית בכל אלו תני באחת מכל אלו תא שמע אבא שאול אומר שני ביצעין היו בהר המשחה תחתונה ועליונה תחתונה נתקדשה בכל אלו עליונה לא נתקדשה בכל אלו אלא בעולי גולה שלא במלך ושלא באורים ותומים תחתונה שהיתה קדושתה גמורה עמי הארץ נכנסין לשם ואוכלין שם קדשים קלים אבל לא מעשר שני וחברים אוכלין שם קדשים קלים ומעשר שני עליונה שלא היתה קדושתה גמורה עמי הארץ היו נכנסין שם ואוכלין שם קדשים קלים אבל לא מעשר שני וחברים אין אוכלין שם לא קדשים קלים ולא מעשר שני ומפני מה לא קידשוה שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך ונביא ואורים ותומים ובסנהדרין של ע''א ובשתי תודות ובשיר ולמה קידשוה למה קידשוה הא אמרת לא קידשוה אלא למה הכניסוה מפני שתורפה של ירושלים היתה ונוחה היא ליכבש משם תנאי היא דתניא א''ר אליעזר שמעתי כשהיו בונין בהיכל עשו קלעים להיכל וקלעים לעזרות אלא שבהיכל בונין מבחוץ ובעזרות בונין מבפנים אמר רבי יהושע שמעתי שמקריבין אף על פי שאין בית אוכלין קדשי קדשים אע''פ שאין קלעים קדשים קלים ומעשר שני אע''פ שאין חומה מפני שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא לאו מכלל דר' אליעזר סבר לא קידשה לעתיד לבא א''ל רבינא לרב אשי ממאי דלמא דכולי עלמא קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא ומר מאי דשמיע ליה קאמר ומר מאי דשמיע ליה קאמר וכי תימא קלעים לר' אליעזר למה לי לצניעותא בעלמא אלא הני תנאי דתניא א''ר ישמעאל ברבי יוסי למה מנו חכמים את אלו שכשעלו בני הגולה מצאו אלו וקידשום אבל ראשונות בטלו משבטלה הארץ אלמא קסבר קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא ורמינהי אמר ר' ישמעאל בר' יוסי וכי אלו בלבד היו והלא כבר נאמר {דברים ג-ד} ששים עיר כל חבל ארגוב ממלכת עוג בבשן כל אלה ערים בצורות חומה גבוהה אלא למה מנו חכמים את אלו שכשעלו בני הגולה מצאו אלו וקידשום קידשום השתא הא אמרינן לקמן דלא צריכא לקדושי אלא מצאו אלו ומנאום ולא אלו בלבד אלא כל שתעלה בידך מסורת מאבותיך שמוקפת חומה מימות יהושע בן נון כל מצות אלו נוהגות בה מפני שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא קשיא דר' ישמעאל בר יוסי אדרבי ישמעאל בר יוסי איבעית אימא תרי תנאי אליבא דר' ישמעאל בר יוסי איבעית אימא חדא מינייהו ר' אלעזר בר יוסי אמרה דתניא ר' אלעזר בר יוסי אומר {ויקרא כה-ל} אשר לוא חומה אע''פ שאין לו עכשיו והיה לו קודם לכן:

 רש"י  על פי נביא. חגי זכריה ומלאכי היו שם ועל פיהם ברוח הקודש עשו ואין טעם בדבר: רב הונא אמר בכל אלו תנן קסבר כו'. כלומר ואי משום קידוש עזרא דהואי בבית שני בלא מלך ובלא אורים ותומים דאמרינן במסכת יומא (דף כא:) חמשה דברים חסר מקדש שני אש ושכינה וארון ואורים ותומים ורוח הקודש קסבר קדושה ראשונה דדוד ושלמה לא בטלה ולא הוצרך עזרא לקדש כלומר שהוא לא הוסיף כלום באורך ורוחב ומאי דקדיש כדכתיב (נחמיה יב) ואעמידה שתי תודות לזכר בעלמא עבד: שני בצעים מרישק''א בלע''ז: בהר המשחה. הר הזיתים: תחתונה ועליונה. בשיפוע ההר היו ואחת למעלה בגבהו ואחת בשפולו: תחתונה נתקדשה בכל אלו. שמימי בית ראשון הכניסוה וחיברוה לעיר ע''י חומה אחרת: אלא בעולי גולה. שהוסיפו על העיר ובנו היקף חומה אחרת לחוץ. ה''ג לה בתוספתא דסנהדרין תחתונה שהיתה קדושתה גמורה עמי הארץ נכנסים לשם ואוכלים שם קדשים קלים אבל לא מעשר שני וחברים אוכלים שם מעשר שני וקדשים קלים עליונה שלא היתה קדושתה גמורה עמי הארץ נכנסים שם ואוכלים שם קדשים קלים אבל לא מעשר שני וחברים אין אוכלין שם לא קדשים קלים ולא מעשר שני ויש לפרש דעמי הארץ המפרישין מעשרות היו זריזים לעשות בו מצוה מן המובחר לפי שהיו שומעין דרשה עשר בשביל שתתעשר והיו צריכים להתוודות עשיתי ככל אשר צויתני (דברים כו) והיו שומעים את המתרגמים ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך לכך היו נכנסין עד תוך חומת ירושלים הפנימית לקיים לפני ה' אלהיך אבל בקדשים לא היו מטריחין עצמן ואוכלים אותם לפנים מחומה חיצונה כשאין מוצאים אכסניא בפנים וכשהיו אומרים להם זו קדושה וזו אינה קדושה לא היו שומעין לנו לפי שאומרים זו חומה וזו חומה מה לי תחתונה מה לי עליונה: שתורפה של ירושלים. גלויה וערותה מקום שהיא נוחה ליכבש: תנאי היא. דפליגי בקדושה ראשונה לשעתה ולעתיד לבוא למ''ד לא קידשה לעתיד לבוא איצטריך עזרא לקדשה וקידשה בלא מלך ואורים ותומים ואית ליה אחת מכל אלו תנן ולמ''ד קידשה לעתיד לבוא לא הוצרך עזרא לקדש כלום אלא לזכר בעלמא ולא גמרינן מינה: שמעתי. מרבותי: כשהיו בונין ההיכל. בימי עזרא: עושים קלעים. במקום החומה ובונים את כתלי החומה אצל הקלעים וכן לעזרות: אלא שבהיכל. נתנו הקלעים לפנים ממקום החומה ובונים את החומה מבחוץ שלא יזונו עיניהם מן ההיכל וקס''ד דהנך קלעים לרבי אליעזר כדי להכשיר העזרות להקריב קרבן דאם אין בית אין קרבן דקדושה ראשונה בטלה לה.: ואע''פ שאין חומה. בירושלים קודם שנבנית החומה: ומאי דשמיע ליה כו'. ולא בא רבי יהושע לחלוק על רבי אליעזר ולא שמעיה לרבי אליעזר דאמר לא קידשה: למה מנו כו'. עיירות מנו חכמים בפרק בתרא דערכין שהיו מוקפות חומה מימות יהושע בן נון לענין מצות בתי ערי חומה והיה להם למנות עוד הרבה שלא מנאום: וקידשום. לא פירש לי במה מקודשים ערי ארץ ישראל: קסבר לא קידשה ורמינהי כו'. היינו תנאי: וכי אלו בלבד היו. מוקפות חומה מימות יהושע בן נון: מצאו אלו. דרך ביאתם: הא אמרינן לקמן. בסיומא דהך ברייתא מסיים ואזיל לא אלו בלבד: כל המצות האלו. מצות בתי ערי חומה ושילוח מצורעים ושאין עושים מגרשיהן שדה: (רש"י)

 תוספות  תני באחת מכל אלו. תימה דמה דחקו להגיה דכמה סתם משניות אשכחן דאית להו קדושה לעתיד לבא בפ''ק דמגילה (דף י. ושם) ובפרק בתרא דזבחים (דף קיב: ושם) דקדושת ירושלים אין אחריה היתר: אלא בבני גולה. אע''פ שהיה הדבר בא לידי תקלה הכניסוה כדי שימסרו עצמם עליהם יותר כשיש בה שם קדושה: דכולי עלמא קידשה לעתיד לבא. וא''ת דבפ''ק דחגיגה (דף ג: ושם) אית ליה לרבי אליעזר דלא קידשה לעתיד לבוא גבי עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית ובריש מסכת ביצה (דף ג:) נמי אית ליה לרבי אליעזר דעיגול בעיגולין עולה בברייתא דליטרא קציעות ומאן דאית ליה הכי קסבר תרומה בזמן הזה דרבנן כדמוכח בפרק הערל (יבמות דף פא.) וי''ל דקדושת הארץ לגבי תרומה ומעשרות בטלה והכא איירי בקדושת מחיצה דאפשר דלא בטלה משום דאיקראי נחלה וקדושת בתי ערי חומה דמייתי בסמוך נמי הויא קדושת מחיצה ואף על גב דקדושת הארץ בטלה מ''מ בפ''ק דביצה (דף ה: ושם) ביקש ר' אליעזר להפקיר כרם רבעי לעניים דמדרבנן היה צריך להוליכו לירושלים וא''ת אי בקדושת מחיצה נמי לא קידשה לעתיד לבא לרבי אליעזר מה ירויחו עניים כיון שלא יוכלו לאכלו בירושלים ואם יפדו הפירות מה ירויחו וי''ל לפי שיכולין לפדותו בשוה פרוטה אע''פ ששוין הרבה ואפי' לכתחלה שרי כשאין הפסד להקדש כשאין בית המקדש קיים כדמוכח בפרק בתרא דערכין (דף כט. ושם) גבי ההוא גברא דאחרימינהו לנכסי א''נ מודה רבי אליעזר דעזרא קידש לעתיד לבא קדושת מחיצה: (תוספות)

 רשב"א  הא דאמרינן: תני באחת. פירושו פרש באחת. רב הונא אמר בכל אלו קסבר קדושה ראשונה קדושה לשעתא וקדשה לעתיד לבוא, ורב נחמן סבר קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא. ואוקי כתנאי, וקיי"ל כרב נחמן דלא קדשה לעתיד לבוא, אלא דבקדושה שנייה שקדשה עזרא איפליגו ג"כ רבנן ור' יוסי דסדר עולם, רבנן אית להו דקדושה ג' יש להן, וכדתניא ב' קופות אחת של חולין ואחת של תרומה, ולפניהן ב' סאין אחת של חולין ואחת של תרומה, ונפלו אלו בתוך אלו אני אומר חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה נפלה, ומייתינן לה בפרק (כל שעה) [אלו עוברין] (מד, א) ואמרינן עלה אי אמרת אכילת פרס דאורייתא היכי אמרינן שאני אומר, כלומר שאין אומרי' להקל בדאורייתא אלא בדרבנן, ופרקינן הנח לתרומה בזמן הזה דרבנן, וביבמות פרק הערל (פב, א) איפליגו ר"ל ור"י, ר"ל סבר תרומה בזמן הזה דרבנן ור"י סבר תרומה בזמן הזה דאורייתא, ואקשינן עליה דר"י מההיא ברייתא דשתי קופות, ופריק בזה ההיא דרבנן ואנא דאמרי כר' יוסי דתניא בסדר עולם אשר ירשו אבותיך וירישתה קדושה ראשונה ושנייה יש להם שלישית אין להם, ומאן הוא סדר עולם ר' יוסי, וה"נ אמרינן בנדה פרק יוצא דופן (מו, ב) דר' יוסי אית ליה תרומה בזמן הזה דאורייתא, אבל חלה דרבנן לכ"ע כדאי' התם, וכיון דאיפליגו בה ר"ל ור"י בפסק הלכה [אי] כר' יוסי אי כרבנן, איפשר לומר דהלכה כר"י וכר' יוסי דפסק איהו כותיה, דלית הלכתא כר"ל לגבי ר"י אלא בתלתא לחוד, וכן מצאתי גם לראב"ד ז"ל, ומאותה דר"י שאמרתי. אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ"א של הלכות תרומות (הכ"ו) דתרומה בזמן הזה דרבנן וז"ל התרומה בזמן הזה ואפילו במקום שהחזיקו עולי בבל ואפילו בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהם שאין לך תרומה של תורה שלא בא"י ובזמן שהיו כל ישראל שם שנאמר כי תבואו בביאת כלכם כשהיו בירושה ראשונה וכמו שהן עתידין לחזור לירושה שלישית, וכתב עליו הרב ר' אברהם ז"ל בהשגות א"א לא כיון להלכה יפה דהא קי"ל כר"י דאמר ביבמות תרומה בזמן הזה דאורייתא, והוא עצמו נראה שכך כתב בתחלת הספר, ואי איתא להא מילתא בחלה הוא דאיתא ע"כ. ובאמת כי דברי הר"מ ז"ל תמוהים בעיני הרב בטעמן דאדרבה כי תבואו לאו כולהו משמע אלא אפילו ב' או ג', אבל בבואכם משמע ביאת כולכם ולפיכך גבי חלה דכתיב בבואכם מודו כולהו תנאי דחלה בזמן הזה דרבנן, דגרסינן בנדה פרק יוצא דופן (שם) קסבר ר' יוסי תרומה בזמן הזה דאורייתא חלה דרבנן, וכדאהדר להו רב הונא בריה דרב יהושע לרבנן דאמר רב הונא בריה דרב יהושע אשכחתינהו לרבנן דבי רב דיתבי וקאמרי אפילו למ"ד תרומה בזמן הזה דרבנן חלה דאוריתא שהרי שבע שכבשו וז' שחלקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו במעשר, ואמינא להו אנא אפילו למ"ד תרומה בזמן הזה דאורייתא חלה דרבנן דתניא אלו נאמר כי תבואו הייתי אומר בשעה שנכנסו לה שנים ג' מרגלים ת"ל בבואכם ביאת כולכם אמרתי ולא ביאת מקצתכם, וכי סליק נמי עזרא לאו כולהו סליקי, אלמא לכ"ע כי תבואו לאו כולהו משמע, ואפילו לרבנן דבי רב דלא תלי טעמייהו אלא בז' שכבשו וז' שחלקו. ומיהו לעיקר פסק הלכה בתרומה אי דאורייתא או דרבנן אפשר דאע"ג דאיפליגו בה ר"ל ור"י, כיון דאפלוגתא דר' יוסי ורבנן אתו דר"ל כרבנן, אנן לאו משום דר"ל פסקינן הכי, אלא משום דה"ל ר' יוסי יחיד לגבי רבים, וקי"ל כרבנן דרבים נינהו, ופשטא דגמרא הכי אית להו כדאקשו בפרק הערל (שם) לר' יוחנן מברייתא דב' קופות, ואע"ג דדחי ר"י ואמר ההיא דרבנן ואנא כר' יוסי ס"ל, מ"מ דפשיטא להו דהלכתא כההיא ברייתא. כנ"ל. הא דאמר ר' יהושע שמעתי שמקריבין אעפ"י שאין בית. איכא למידק דהא שחיטת קדשים צריכה פתיחת דלתות וכדדרשינן (זבחים נה, ב) אל פתח אהל מועד בזמן שהוא פתוח ולא בזמן שהוא נעול, וי"ל דהתם בזמן שהיה הבית קיים דאיכא פתח ואיכא דלתות. (רשב"א)


דף טז - ב

נטמא בעזרה ונעלמה ממנו טומאה וכו': טומאה בעזרה מנלן א''ר אלעזר כתוב אחד אומר {במדבר יט-יג} את משכן ה' טמא וכתוב אחד אומר {במדבר יט-כ} כי את מקדש ה' טמא (אם אינו ענין לטומאה שבחוץ תנהו ענין לטומאה שבפנים) וקראי מיתרי הא מיצרך צריכי דתניא ר' אלעזר אומר אם נאמר משכן למה נאמר מקדש ואם נאמר מקדש למה נאמר משכן אילו נאמר משכן ולא נאמר מקדש הייתי אומר על משכן יהא חייב שהרי משוח בשמן המשחה ועל מקדש לא יהא חייב ואם נאמר מקדש ולא נאמר משכן הייתי אומר על מקדש יהא חייב שהרי קדושתו קדושת עולם ועל משכן לא יהא חייב לכך נאמר משכן לכך נאמר מקדש רבי אלעזר הכי קא קשיא ליה מכדי משכן איקרי מקדש ומקדש איקרי משכן נכתוב או אידי ואידי מקדש או אידי ואידי משכן משכן ומקדש למה לי שמע מינה תרתי בשלמא מקדש איקרי משכן דכתיב {ויקרא כו-יא} ונתתי משכני בתוככם אלא משכן דאיקרי מקדש מנלן אילימא מדכתיב {במדבר י-כא} ונסעו הקהתים נושאי המקדש ההוא בארון כתיב אלא מהכא {שמות כה-ח} ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם וכתיב {שמות כה-ט} ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן: והשתחוה או ששהה כדי השתחואה: אמר רבא לא שנו אלא שהשתחוה כלפי פנים אבל השתחוה כלפי חוץ שהה אין לא שהה לא איכא דמתני לה אסיפא או ששהה בכדי השתחואה מכלל דהשתחואה גופה בעיא שהייה אמר רבא לא שנו אלא שהשתחוה כלפי חוץ אבל כלפי פנים אע''ג דלא שהה והכי קאמר השתחוה כלפי פנים או ששהה כדי השתחואה בהך השתחואה דכלפי חוץ חייב היכי דמי השתחואה דאית בה שהייה והיכי דמי השתחואה דלית בה שהייה דלית בה שהייה זו כריעה בעלמא היא דאית בה שהייה פישוט ידים ורגלים וכמה שיעור שהייה פליגי בה ר' יצחק בר נחמני וחד דעימיה ומנו רבי שמעון בן פזי ואמרי לה ר''ש בן פזי וחד דעימיה ומנו ר' יצחק בר נחמני ואמרי לה ר''ש בר נחמני חד אמר כמימריה דהאי פסוקא וחד אמר כמויכרעו לסיפא {דברי הימים ב ז-ג} וכל בני ישראל רואים ברדת האש וכבוד ה' על הבית ויכרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחוו והודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו ת''ר קידה על אפים וכן הוא אומר {מלכים א א-לא} ותקד בת שבע אפים ארץ כריעה על ברכים וכן הוא אומר {מלכים א ח-נד} מכרוע על ברכיו השתחואה זו פישוט ידים ורגלים וכן אומר {בראשית לז-י} הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחות לך ארצה: בעי רבא צריך שהייה למלקות או אין צריך שהייה למלקות לקרבן גמירי שהייה למלקות לא גמירי שהייה

 רש"י  טומאה בעזרה מנלן. מי שנטמא בעזרה מנלן דמיחייב הא לא קרינא ולא יטמאו את מחניהם (במדבר ה) שכבר טימא: שבחוץ כו'. שנטמא מבחוץ: קדושת עולם. שאין אחריה היתר במות: אשכחן מקדש דאיקרי משכן כו'. כדמפרש לקמן: ונתתי משכני בתוככם: כל הניתן בתוככם קרי משכן: ההוא בארון כתיב. שהיו הקהתים נושאין את הארון והשולחן והמנורה והמזבחות שהם דברים המקודשים: לא שנו. דבהשתחויה כל דהו אפי' לא שהה בה כדי השתחויה חייב: אלא שהשתחוה כלפי פנים. לצד מערב: אבל השתחויה כלפי חוץ. למזרח אין זו השתחויה ואי שהה כדי השתחואה מיחייב משום שהייה ואי לא לא: והכי קאמר השתחויה כלפי פנים. כל דהו או שלא השתחוה ושהה כדי שיעור חיוב השתחואה דהנך כלפי חוץ דבעי שיעור חיוב: ארצה. משמע לשון שיטוח: למלקות. אם התרו בו שלא לעמוד ועמד פחות מכדי שהייה: (רש"י)

 תוספות  נטמא בעזרה. תימה אמאי לא קתני שתים שהן שש דהא מצרכינן קרא בגמרא לטומאה שבפנים ויש לומר דמתני' לא איירי אלא בטומאה שבחוץ: מה''מ. מהא דגמירי לקמן שיעור שהייה לא שמעינן לא מלקות ולא כרת דה''א איסורא בעלמא הוא דאיכא: תנהו ענין לטומאה שבפנים. וא''ת עונש שמעינן אזהרה מנין ויש לומר מולא יטמאו את מחניהם (במדבר ה) דמשמע אפי' נטמא בפנים ולא כמו שפירש בקונטרס דולא יטמאו משמע שנטמא בחוץ ולא נטמא בעזרה דאותו כבר טימא ומיהו מעיקרא דבעי מנהני מילי משום דכיון דאכתי לא מייתר האי קרא לית לן לאוקומה לא יטמאו אלא בנטמא מבחוץ דאשכחן דהזהיר בו הכתוב במקום אחר דכתיב (ויקרא יב) ואל המקדש לא תבא ועוד נראה דמעיקרא לא בעי כלל אלא לענין כרת אבל אזהרה פשיטא ליה דאיכא דלא יטמאו משמע דנטמא בפנים דהא כתיב (במדבר ה) וישלחו מן המחנה אבל קרא דכרת משמע דאיירי באותו שראוי להתחטא קודם שיטמא משכן: קדושתו קדושת עולם. פירש בקונטרס שאין אחריה היתר במות וקשה דא''כ תפשוט מהכא דסבר רבי אליעזר דקידשה לעתיד לבא ולספרים דגרסי נמי רבי אלעזר תקשה דבפרק קמא דחולין (דף ז.) אמר אישתמיטתיה דאמר ר' שמעון בן אליקים משום רבי אלעזר בן שמוע קדושה ראשונה וכו' ולא קידשה לעתיד לבא ויש לפרש קדושת עולם שהאריכו בקדושה יותר א''נ לפי שאין ראוי לחזור ולקדש אלא באותו מקום קרי ליה קדושת עולם: או אידי ואידי מקדש או אידי ואידי משכן. משמע הכא דאף על גב דמקדש איקרי משכן לא גמרי מהדדי אי לאו דכתיבי קראי יתירי וכן בסוטה בפרק היה מביא (דף טז. ושם) דמצריך התם. קרא לרבות שילה ובית עולמים וכן בפרק שני שעירים (יומא סז:) מדבר המדברה לרבות נוב וגבעון ושילה ובית עולמים ובפרק טרף בקלפי (שם דף מד. ושם) גבי וכל אדם לא יהיה באהל מועד ובפרק הוציאו לו (שם דף נג.) גבי מעלה עשן ותימה דבפרק קמא דחולין (דף כד. ושם) גבי לוים בשנים דרשינן יכול אף שילה ובית עולמים כך תלמוד לומר לעבוד עבודת עבודה וגו' לא אמרינן אלא בזמן שהעבודה בכתף אלמא אי לאו קרא הוה גמרינן מהדדי ובריש עירובין (דף ב. ושם) גבי שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולין שנאמר ושחטו פתח אהל מועד נפקא לן היכל מדאיקרי משכן מקדש ומקדש משכן ושמא קים ליה להש''ס בעירובין ובחולין שיש אהל מועד מיותר ובחולין כי ממעט שילה ובית עולמים מוקמינן ליה לדרשה אחרינא ומיהו קשה כיון דמקדש איקרי משכן ומשכן איקרי מקדש אמאי לא ידעינן שפיר בכל דוכתא תרוייהו מחד קרא כמו חיה ובהמה שזו בכלל זו ורבינו חיים כהן היה מחלק דדבר שאינו תלוי בקדושת מקום כההיא דעירובין ובחולין התם סגי בחד קרא לשניהם אבל בשמעתין דתלוי בקדושת מקום לא גמרי מהדדי מטעמא דמפרש ר' אלעזר וכן בהנהו דיומא דנעשים בפנים הוי בקדושת מקום ושילוח שעיר המדבר בא מכלל חבירו שנעשה בפנים וכן ההיא דסוטה דצריך קרקע המשכן ואית דל''ג הכא ליכתב או אידי ואידי מקדש וכו' אלא גרסי מכדי מקדש איקרי משכן ומשכן איקרי מקדש מקדש ומשכן למה לי וקשה דא''כ ר' אלעזר אמורא חולק על רבי אלעזר תנא דרבי אלעזר קאמר בהדיא דלא גמרינן מהדדי ואמר הר''ר שלמה מדרוי''ש דלר' אלעזר נמי אית ליה דגמירי מהדדי משום דמשכן איקרי מקדש ומקדש איקרי משכן וה''פ דמילתא אם נאמר מקדש למה נאמר משכן כלומר כיון דאיצטריך למיכתב תרוייהו משום טומאה שבפנים כדקאמר ר' אלעזר אמאי שני קרא בדיבורא ליכתיב או תרוייהו משכן או תרוייהו מקדש ומשני אילו נאמר מקדש בתרוייהו הייתי אומר דלהכי איכתיב קרא תניינא למעוטי משכן דלא נימא משכן איקרי מקדש וחייב ולא לטומאה שבפנים וכן אי הוה כתיב משכן בתרוייהו ה''א דאתא למעוטי מקדש להכי כתוב משכן ומקדש והשתא בחד קרא סגי והוה ידעינן תרוייהו מדמקדש איקרי משכן אלא ע''כ אתא חד קרא לטומאה שבפנים וקשה מכל הנהו שהבאתי שמצריך תרי קראי ובההיא דסוטה ל''ג בקונטרס נוב וגבעון לפי שלא היו סוטות שותות שם כדמוכח בפרק בתרא דזבחים (דף קיב.) וא''ת מ''ש דגבי המדבר המדברה מצריך לרבות נוב וגבעון טפי מבהנך וי''ל משום דבההוא עניינא כתיב כפורת והזה אל הכפרת דמשתעי בארון ובנוב ובגבעון לא היה ארון אבל קשיא לריב''א הא גבי מעלה עשן נמי כתיב כפרת ונראה לו דגבי שילוח שעיר המדבר כתיב שילוח מחנה ולכך איצטריך ריבוי דאפשר דאין קדושת מחנות בנוב וגבעון כיון שהותרו הבמות: קידה על אפים. תימה השתחואה נמי אשכחן על אפים דכתיב (בראשית מח) ויוצא יוסף אותם מעם ברכיו וישתחו לאפיו ארצה (ישעיה מט) אפים ארץ ישתחוו לך (במדבר כב) ויקוד וישתחו לאפיו וי''ל דמגמרא אית לן קידה על אפים ומייתי דאשכחן נמי בקרא הכי: (תוספות)

 רשב"א  שהרי קדושתו קדושת עולם. פירש רש"י ז"ל: שאין אחריה היתר במות, כלומר דמשנבנה הבית נאסרו הבמות לעולם, והקשו עליו בתוספות שהרי יש ספרים דגרסי הכא ר' אליעזר, ואם איתא נשמע מינה דר' אליעזר אית ליה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא, דאלו למ"ד לא קדשה לעתיד לבוא הותרו הבמות לאחר שנחרב הבית, וכדאמרינן במגלה (י, א) שמעתי שמקריבין בבית חניו קסבר בית חניו לאו ע"ז וקסבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא, ושמא רש"י ז"ל לא גריס הכא ר' אליעזר אלא ר' אלעזר וכן הוא ברוב הספרים. ויש מפרשים קדושתו קדושת עולם שמקום מקדש נקדש לעולם לכשיבנה שיבנה שם באותו מקום ושם נבנה בימי עזרא ושם יבנה לכשיבנה במהרה בימינו, ויש מפרשים שלא שרתה שכינה לאחר מכאן במקום אחר. מכדי מקדש אקרי משכן ומשכן איקרי מקדש לכתוב אידי ואידי מקדש או אידי ואידי משכן תרי קראי למה לי. פירוש דר' אלעזר בר פדת דמוקי חד לפנים וחד לחוץ, ודאי אית ליה כהני דרשא דר' אליעזר, דאיצטריך למימר משכן ומקדש, אלא דהכי קא קשיא ליה למה לי תרי קראי, ועוד דשני קרא וכתב משכן ומקדש, דאלו כת' תרי קראי מקדש א"נ משכן הייתי מרבה מאחד השני שיהא חייב בין על משכן בין על מקדש כדר' אליעזר דתרוייהו איקרו מקדש ומשכן, אבל השתא דכתב תרי ועוד שני בלישנא, שמע מינה תרתי דרשות מדכתב תרי קראי, שמעינן אם אינו ענין לחוץ תנהו ענין לפנים וכדר' אליעזר בן פדת ומדשני בהן ש"מ בהדיא כר' אליעזר, כנ"ל לפרש. אמר רבא לא שאנו אלא שהשתחוה כלפי פנים. פירש רש"י ז"ל: כלפי פנים לצד מערב כלפי חוץ אין זו השתחויה, וה"ר ר' יוסף הלוי ן' מיגש ז"ל כתב כיון שהיה לו לשום פניו כלפי חוץ ולצאת, והחזיר פניו כלפי פנים והשתחוה אעפ"י שאנס עצמו ולא שהה חייב, אבל השתחוה כלפי חוץ דרך יציאתו כיון שלא שהה כלום פטור. בעי רבא צריך שהייה למלקות או לא. פירוש כגון שנטמא באונס והתרו בו לצאת, וקא מבעיא ליה אם צריך שהייה או לא [צריך שהייה] כדי השתחויה למלקות, דדילמא לא גמרי שהייה רק לקרבן. ואפשר לומר דבעיא זו דוקא אליבא דמ"ד (לקמן כח, ב) דהתראת ספק שמה התראה, דאלו למ"ד לא שמה התראה לא לקי, ואיפשר דלכ"ע קא בעי לה ואת"ל שמה התראה לקי ולמ"ד לא שמה, את"ל בעי שהייה לא לקי הא אי לא בעי שהייה לקי והא דקאמר למלקות היינו לענין מלקות קאמר כלומר כשהתרו בו. (רשב"א)


דף יז - א

או דלמא בפנים גמירי שהייה לא שנא לקרבן ולא שנא למלקות תיקו בעי רבא תלה עצמו באויר עזרה מהו כי גמירי שהייה שהייה דבת השתחואה דלאו בת השתחואה לא גמירי או דלמא בפנים שהייה גמירי ל''ש דבת השתחואה ול''ש דלאו בת השתחואה תיקו בעי רב אשי טימא עצמו במזיד מהו באונס גמירי שהייה במזיד לא גמירי שהייה או דלמא בפנים גמירי שהייה ל''ש באונס ול''ש במזיד תיקו בעי רב אשי נזיר בקבר בעי שהייה למלקות או אינו צריך בפנים גמירי שהייה בחוץ לא גמירי שהייה או דלמא באונס גמירי שהייה לא שנא בפנים ול''ש בחוץ תיקו: בא לו בארוכה חייב בקצרה פטור וכו': אמר רבא קצרה שאמרו אפי' עקב בצד גודל ואפי' כל היום כולו בעי רבא שהיות מהו שיצטרפו ותיפשוט ליה מדידיה התם בדלא שהה בעא מיניה אביי מרבה בא לו בארוכה שיעור קצרה מהו שיעור גמירי וכי בא לו בארוכה שיעור קצרה פטור או דלמא דוקא גמירי בארוכה חייב בקצרה פטור א''ל לא נתנה ארוכה להדחות אצלו מתקיף לה ר' זירא אלא דקיימא לן טמא ששימש במיתה היכי משכחת לה אי דלא שהה היכי עביד עבודה אי דשהה בר כרת הוא אי אמרת בשלמא שיעורא גמירי משכחת לה דאניס נפשיה בקצרה ועבד עבודה

 רש"י  או דלמא בפנים גמירי שהייה. בטומאה שאירעה לו בתוך העזרה: תלה עצמו באויר. כדי שהייה: טימא עצמו במזיד. ואם תמצי לומר צריך שהייה למלקות בטומאת אונס ושהיית מזיד טומאת מזיד מי בעיא שהייה או לא: נזיר בקבר. נזיר שנטמא באונס בתוך בית הקברות דומיא דנטמא בעזרה שלא נתחייב (בפנים) בכניסתו כגון שנכנס לבית הקברות בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את מעזיבת גג האהל ונטמא באויר בית הקברות והתרו בו צא ולא יצא ומיהו לא שהה כדי השתחואה: צריך שהייה למלקות או לא. קרבן לא שייך הכא כלל שאין כרת בנזיר שנטמא וקרבן נזיר טמא לאו אעון טומאה אתי אלא למיחל עליה נזירות טהרה כשאר מחוסרי כפרה ובענין זה מפורש שהייה זו במס' נזיר: בפנים גמירי שהייה. בטומאת עזרה דשייכא בה השתחוייה: אפי' כל היום כולו. שהה בהליכתו שהיה הולך ויוצא בנחת פטור: מהו שיצטרפו. היה יוצא בקצרה ושהה מעט וחזר והלך דרך יציאתו ושהה מעט מהו שיצטרפו לכשיעור: תפשוט ליה מדידיה. דלא מצטרפי דהא איהו הוא דאמר אפי' כל היום כולו: התם בדלא שהה. בלא הילוך כלל: בעא מיניה אביי מרבה. בר נחמני שהיה רבו וכל היכא דאיכא בעא מיניה רבה הוא ולא רבא: בא לו בארוכה כשיעור קצרה. שיצא בדרך הארוכה אבל רץ במרוצה עד שלא שהה ביציאתו אלא כשיעור דרך קצרה בהילוך בינוני מהו: שיעור. ארוכה גמירי לחיוב וליכא: או דלמא דוקא גמירי בארוכה חייב. לא שנא רץ לא שנא לא רץ לא ניתנה ארוכה לידחות אצלו. להתיר אפילו במרוצה: דקיימא לן. בסנהדרין באלו הן הנשרפין (דף פג.) כהן טמא ששימש בעזרה במיתה בידי שמים: היכי משכחת לה. דאין בה כרת על כרחך בנטמא בעזרה הוא דמשכחת לה דאי בנטמא בחוץ ונכנס איחייב ליה כרת בכניסתו: אי לא שהה. בעבודתו כדי השתחוייה: היכי עביד עבודה. איזו עבודה קטנה תיעשה בפחות מכדי שהיית השתחואה: אי אמרת בשלמא. בכל שיעורי דמתני' בין בשהייה בין ביציאת ארוכה שיעורא גמירי לחיוב כגון שיעור שהייה ביציאת קצרה או שיעור יציאת ארוכה בלא שהייה: משכחת לה. שהייה בלא חיוב כרת: כגון דאניס נפשיה בקצרה. לאחר ששימש ושהה בשימושו כדי שהייה יצא לו בקצרה ואנס עצמו במרוצה עד שלא שהה שיעור עכבתו ומשנטמא שיעור שהייה ויציאת קצרה בהילוך בינוני: (רש"י)

 תוספות  תלה עצמו באויר עזרה מהו. אית ספרים דגרסי אויר עזרה כעזרה דמי או לא וקשה דבפרק [כל הפסולין] (זבחים דף לב.) אמר טמא שהכניס ידו לפנים חייב דביאה במקצת שמה ביאה ובפרק כל הפסולין (שם דף לב:) נמי אמר ואי אמרת ביאה במקצת שמה ביאה היכי מעייל ידיה בבהונות משמע דאויר נמי נתקדש ועוד אי לאו כעזרה דמי א''כ כשמוליך דם ואיברים למזבח יפסל ביוצא ונראה כגירסת הספרים דגרסי כי גמירי שהייה היכא דבר השתחואה הוא: צריך שהייה למלקות. בטימא עצמו בשוגג איירי אבל אם היה שרץ במקדש והתרו בו שלא יטמא עצמו בלא שהייה נמי מילקא לקי כדמוכח בפרק מי שאמר הריני נזיר (נזיר יז. ושם) דקאמר התם בעי רבא נזיר והוא בבית הקברות מי בעי שהייה או לא וקאמר ה''ד אילימא דקאמר לא תנזור מי בעי שהייה כו' ואין לתמוה דהתם בעי רבא אי גמירי שהייה אבראי אבל בפנים למלקות פשיטא ליה דגמירי שהייה דהתם בעי את''ל דבפנים גמירי שהייה למלקות בחוץ מהו ור''ת גרס התם רב אשי דרב אשי בעי לה הכא בסמוך: או אין צריך. שהייה למלקות הכא משמע דלקי אשהייה דלא קמיבעיא ליה אלא אי צריך שהייה כשיעור השתחואה או לא וקשה בפרק בתרא דמכות (דף כא. ושם:) תנן גבי היה לובש כלאים ואמרו לו אל תלבש אל תלבש והוא פושט ולובש חייב על כל אחת ואחת ואמר רב ביבי בגמרא לא פושט ולובש ממש אלא מכניס ומוציא ידו בבית אונקלי שלו רב אשי אמר אפי' לא שהה אלא כדי לפשוט וללבוש מכלל דרב ביבי לא מחייב בשהייה וי''ל דרב ביבי לא פליג אדרב אשי אלא דלא נחת לאשמועינן חידוש של שהייה אלא לאשמועינן דבהכנסת בית אונקלי חייב אף על פי שאינו לובש כל המלבוש א''נ לרב ביבי לא לקי אשהייה משום דהוי לאו שאין בו מעשה והכא איירי למ''ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו א''נ איירי לענין איסור מלקות ולא לענין חיוב ורב אשי דפליג עליה התם וחשב שהייה כמעשה כיון דתחילת הלבישה ע''י מעשה והכא אפי' אי לא בעינן שהייה כדי השתחואה מ''מ בעינן כדי יציאה וכניסה אבל בפחות מיכן לא כי היכי דבעינן גבי כלאים כדי פשיטה ולבישה ונראה דאפי' את''ל דגמירי שהייה כדי השתחואה למלקות במקדש ובנזיר היינו משום דדמו לשהייה דקרבן דגבי מקדש אבל לגבי כלאים פשיטא דלא גמירי דלא שייך התם השתחואה כלל: טימא עצמו במזיד מאי. צריך לומר דבשעה שטימא עצמו לא ידע שהיה במקדש דאי ידע וטימא עצמו במזיד אפי' שכח אח''כ לא מיחייב קרבן דהא לא שב מידיעתו הוה ואי למלקות בעי צריך לומר דלא התרו בו אלא לאחר שטימא עצמו דאם התרו בו קודם לא בעי שהייה כדפי' לעיל: נזיר בקבר צריך שהייה למלקות או לא. וא''ת והאמר בפ' ג' מינין (נזיר דף מב. ושם) גבי נזיר שהיה מת מונח על כתיפו והושיטו לו מת אחר ונגע בו יכול יהא חייב ת''ל ולא יחלל במי שאינו מחולל יצא זה שמחולל ועומד ופריך מדתנן היה מטמא ואמרו לו אל תטמא אל תטמא חייב על כל אחת ואחת ומשני כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין משמע כל זמן שלא פירש מן המת אינו חייב במה שהושיטו לו מת אחר משום דאין מוסיף טומאה על טומאה וכל זמן שמונח טומאה על כתיפו מי שנוגע בו טמא טומאת ז' ולא מיחייב אלא שלא בחיבורין שכבר פירש מן הראשון דמי שהיה אז נוגע בו לא היה טמא אלא טומאת ערב לכך כשחוזר ונוגע בו חייב שהוסיף טומאה בנגיעה זו דמי שהיה נוגע בו בשעת נגיעה זו יהיה טמא טומאת ז' וא''כ הכא אמאי ילקה על השהייה כל זמן שלא פירש וי''ל דהא דפטר ליה כשהושיטו לו מת אחר היינו בשלא הספיק להשליך מת הראשון מעליו לפיכך אינו מוסיף טומאה אבל הכא הוא מוסיף טומאה שבכל שעה הוא מוזהר לפרוש מן הקבר ור''ת מפרש דהכא איירי בשנטמא סמוך לחשיכה דבלא פירש נמי מוסיף לו יום אחד ע''י שהייה ונראה דההיא דנזיר דמפליג בין בחיבורין בין שלא בחיבורין אתי כמ''ד במסכת שמחות (פ''ד) דאפי' באותו יום שנטמא אינו יכול לחזור ולטמא לפי שמוסיף טומאה בחיבורין כדפרי' אבל למאן דשרי התם ליטמא באותו יום עצמו דלא חשיב ליה תוספת טומאה כיון שאינו מוסיף ימים לא אתיא: אי דשהה בר כרת הוא. הק' ר''ת מה בכך אם הוא בר כרת מ''מ איכא נפקותא טובא דהא קיימא לן (מכות דף כג.) חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן ואם בטל כרת נשאר עליו מיתה ועוד נפקא מינה דמיתה כגון שהזיד בשימוש טומאה ושגג בטומאת מקדש: (תוספות)

 רשב"א  ה"ג ברוב הספרים: בעי רבה תלה עצמו באויר עזרה מהו כי גמירי שהייה שהייה דבת השתחוה אבל שהייה דלאו בת השתחויה לא. כלומר דכל שהוא תולה עצמו באויר עזרה (איהו) [אינו] בר השתחויה, דלא גמירי אלא משום השתחוייה וכל ששהה כדי השתחוייה הואיל ושהייתו ראויה להשתחוייה גמירי דשהייתו כאלו השתחוה, אבל דלאו בר השתחויה לא. ויש שגורסים אויר עזרה כעזרה דמיא או לא, ור"ח ז"ל נראה שגורס כן. ואינו מחוור דאויר עזרה כגוף עזרה הוי, ותדע לך מדבעי בפ' אמר להם הממונה (יומא לא, א) ביאה במקצת קרויה ביאה או אינה קרויה ביאה, ואמרינן בהנות יוכיחו שהמצורע מכניס ידיו לבהנות ואי ס"ד אויר עזרה לא כעזרה דמי מאי יוכיחו, דשאני התם שלא הכניס אלא לאויר עזרה, ואין נראה שהיה מכניס ידו לעזרה ומניחן על הקרקע עזרה. ויש מפרשים לפי אהא גירסא דהכי קא מבעיא ליה אויר עזרה לענין שהייה כעזרה דמי או לא, דכי גמירי שהייה בקרקע עזרה גמירי דבהשתחויה ארצה כתיב בההוא קרא (דברי הימים ב, ז, ג) דבכל ישראל רואים ברדת האש וכבוד ה' על הבית דהתם כתב ויכרעו אפים ארצה על הרצפה, אבל באויר לא גמירי. טמא עצמו במזיד מהו. פירוש: כגון שנכנס למקדש ולא ידע שהוא מקדש, דאי ידע בשעה שנגע בטומאה הרי זה כטמא שנכנס לעזרה דחייב מיד דבכלל לא יטמאו את מחניהם (במדבר ה, ג) הוא. נזיר בקבר. פירש רש"י ז"ל: כגון שנכנס לבית הקברות בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה, והכין איתא בנזיר בפרק אמר הריני נזיר (יז, ב), ובעי רב אשי אם צריך שהייה למלקות אם נשתהא שם במזיד או לא, וא"ת והלא מכי פרע עליו את המעזיבה ונטמא באונס, שהייתו שם אפילו כל אותו יום מאי קא עבדה, דכיון דנטמא נטמא ואינו מוסיף בטומאתו כלל, י"ל דבעיא זו אליבא דר' טרפון בעי לה, דבכי הא איפליגו דר' טרפון ור"ע, דגרסי' במסכת שמחות (פ"ד הט"ו ט"ז) היה עומד וקובר את מתו עד שהוא בתוך הקבר מקבל מאחרים וקובר, פירש הרי זה לא יטמא, נטמא בו ביום ר' טרפון מחייב ור"ע פוטר, נטמא לאחר אותו יום דברי הכל שהוא חייב, מפני שהוא מוסיף מותר יום אחד, וכי הא איתא נמי בנזיר בפ' ג' מינין (נזיר מב, ב) ומשמע ההלכה כר' טרפון, הואיל והאי בעיא אליביה, ותנן נמי סתמא כותיה דתנן במסכת (אבות) [מכות] (כא, א) אמרו לו אל תטמא אל תטמא חייב על כל אחת ואחת, ואקשינן עלה במכת נזיר (שם) ואמאי הא מטמא וקאי, ואוקימנא שעלו בחבורי', דאלמא כל שלא בחבורין אפילו בו ביום חייב, והא כר' טרפון. וכתב הרמב"ן ז"ל לפיכך כהן שמת לו מת שהוא מותר להטמא לו, צריך להזהר לקוברו בסוף בית הקברות כדי שלא יכנס בבית הקברות ושלא יטמא בקברות אחרים כשיפרוש מקברי קרובו ויצא, ואי משום דרוב ארונות יש להם פותח טפח, אי אפשר שלא יהא שם אחד שאין בו פותח טפח או עצם בשעורה, ועוד דלא אמרו דבארונות יש בהן פותח טפח אלא בקבר פתוח, כלומר שיש לו פותח טפח פתוח מצדו שמשם טומאה יוצאה, הא בקבר סתום לא. הא דבעי אביי מרב בא לו בארכה דרך קצרה מהו, ואהדר ליה לא נתנה ארוכה לדחות אצלו. והא דרבה כאידך דידיה דאמר קצרה שאמרו אפילו עקב בצד גודל, דאלמא לא שיעורא גמירי אלא דוקא גמירי ארכה חייב קצרה פטור, ואם תאמר אם כן מאי קא בעי אביי מרבה לשמעינה מאידך דרבה, י"ל דאביי ספוקי מספקא ליה דילמא לעולם דרך קצרה ממש פטור ולא שנא הולך דרך מרוצה להולך כדרכו והולך עקב בצד גודל דמעולם לא גמירי חיוב בקצרה אלא בארכה, אבל חייב ארבה גופה לא גמירי אלא בהולך בה כדרך הלוכו, אבל אניס נפשיה ויצא בשיעור בינוני של קצרה פטור דבארכה שיעורא גמירי וא"ל רבה דלא אלא ארכה וקצרה גמירי דוקא וכל קצרה פטור וארכה חייב. אי אמרת בשלמא שיעורא גמירי. כלומר דאינו חייב כרת אלא בששהה כדי השתחוייה ויצא או דרך הלוכו אי נמי עקב בצד גודל, הילכך משכחת לה דאינו חייב כרת אע"ג דשהה בעבודה שהוא יתר מכדי שיעור השתחוייה, וכיון דאניס נפשיה ביציאה ויצא דרך מרובה דלכי תצרף שיהוי עבודתו אף עפ"י שהוא מרובה מכדי השתחוייה עם שיעור יציאתו דרך מרוצה לא יהא כשיעור השתחויה ויציאה דעלמא, אלא אי אמרת דוקא גמירי היכי משכחת לה דכל ששהה כדי השתחוייה ויצא במרוצה דרך קצרה חייב כרת וחיוב מיתה בעבודה בלא כרת היכי משכחת לה. (רשב"א)


דף יז - ב

אלא אי אמרת דוקא גמירי היכי משכחת לה אמר אביי מאי קושיא משכחת לה כגון שבא בקצרה והפך בצינורא וכדרב הונא דאמר רב הונא זר שהפך בצינורא חייב מיתה גופא אמר רב הונא זר שהפך בצינורא חייב מיתה ה''ד אי דלא הפך לה לא מיעכלי פשיטא ואי דלא הפך בהו נמי מיעכלי מאי קא עביד לא צריכא דאי לא הפך בהו מיעכלי בתרתי שעי והשתא מיעכלי בחד שעתא והא קמ''ל דכל קרובי עבודה עבודה היא א''ר אושעיא בעינא דאימא מילתא ומסתפינא מחבריא הנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו ואפילו כולו חוץ מחוטמו טהור דכתיב {ויקרא יד-מו} והבא אל הבית דרך ביאה אסרה תורה ומסתפינא מחבריא אי הכי כולו נמי אמר רבא כולו לא גרע מכלים שבבית דכתיב {ויקרא יד-לו} ולא יטמא כל אשר בבית תניא נמי הכי גגין הללו אין אוכלין שם קדשי קדשים ואין שוחטין שם קדשים קלים וטמא שנכנס דרך גגין להיכל פטור שנאמר {ויקרא יב-ד} ואל המקדש לא תבא דרך ביאה אסרה תורה: זו היא מצות עשה שבמקדש שאין חייבין עליה וכו': היכא קאי דקאמר זו היא התם קאי אין חייבין על עשה ועל לא תעשה שבמקדש ואין מביאין אשם תלוי על עשה ועל לא תעשה שבמקדש אבל חייבין על עשה ועל לא תעשה שבנדה ומביאין אשם תלוי על עשה ועל לא תעשה שבנדה וקאמר זו היא מצות עשה שבמקדש שאין חייבין עליה ואיזו היא מצות עשה שבנדה שחייבין עליה היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד חייב מפני שיציאתו הנאה לו כביאתו איתמר אביי אמר משמיה דר' חייא בר רב חייב שתים וכן אמר רבא אמר רב שמואל בר שבא אמר רב הונא חייב שתים חדא אכניסה וחדא אפרישה הוי בה רבה במאי אילימא סמוך לוסתה ובמאן אילימא בתלמיד חכם בשלמא אכניסה ליחייב קסבר יכולני לבעול אלא אפרישה אמאי ליחייב מזיד הוא

 רש"י  אלא אי אמרת דוקא גמירי. שהה כדי השתחוייה חייב ואפי' יצא לו בקצרה במרוצה נתחייב בשהייתו: היכי משכחת לה. בלא כרת: משכחת לה. בעבודה בלא שהייה שנטמא ויצא מיד בקצרה ודרך . יציאתו היה אוחז מזלג בידו והכה בו באחד מן האברים שעל המערכה והפך מה שלמעלה למטה: כדרב הונא דאמר. זר שהפך בצינורא עבודה היא שמקרב עיכולו ויש כאן עבודה בלא שהייה: חייב מיתה. משום והזר הקרב יומת (במדבר יח): חוץ מחוטמו. שהוא בולט להלן משאר הגוף: מכלים שבבית. שהיו בו מתחלתו ולא קרינא בהו והבא אל הבית ואפ''ה טמאים כדכתיב (ויקרא יד) ופנו את הבית כדי שלא יטמא כל אשר בבית: גגין הללו. שבעזרה: אין אוכלין שם קדשי קדשים. הנאכלים לפנים מן הקלעים דקסבר גגין ועליות לא נתקדשו אלא הרצפה והאויר עד הגג: וטמא שנכנס כו'. אלמא כל היכא דכתב ביאה דרך ביאה בעינן: היכא קאי דקאמר זו היא. היכא שנה אין חייבין על עשה שבמקדש דקאמר הכא זו היא מצות עשה שבמקדש כו': התם קאי. במסכת הוריות: אין חייבין. ב''ד בהוראתם על עשה ועל לא תעשה שבמקדש כלומר על הוראת טומאת מקדש וקדשיו בין שהוא של עשה כגון שנטמא בעזרה דהיינו עשה דוישלחו בין שהוא של לא תעשה כגון נטמא בחוץ דאיכא אזהרת אל המקדש לא תבא (שם יב) והתם מפרש טעמא דאין חייבין משום דאין מביאין פר בהוראה אלא על העלם דבר ששגגתו חטאת קבועה ליחיד אבל טומאת מקדש קרבן עולה ויורד הוא: ואין מביאין אשם תלוי. היחידים שבא לידם ספק כרת והצריכן הכתוב אשם תלוי אין מביאין אותו על ספק טומאת מקדש לפי שאינו בא אלא על ספק דבר ששגג ודאי חטאת קבועה והתם יליף לה מקראי: שבנדה. להכי נקט נדה משום דמשכחת לה עשה דומיא דנטמא בעזרה באונס שהוא מוזהר לצאת כגון שהיה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי: מביאין אשם תלוי. היחידים דאין אשם בצבור דנפש כתיב ביה: וקאמר. הכא במתניתין: זהו מצות עשה. ששנויה התם: וחייב שתים. הפורש מן הנדה בקישוי: אילימא סמוך לוסתה. שאינו אנוס על כניסתו דהוי ליה לאסוקי אדעתיה שמא תראה בשעת תשמיש ומיהו מזיד לא הוי: כסבור יכולני לבעול. לפרוש קודם שתראה: אי בתלמיד חכם. שיודע שהמשמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי צריך להמתין עד שימות [האבר]: (רש"י)

 תוספות  אפילו נכנס כולו חוץ מחוטמו טהור. ואם נכנס דרך פניו משנכנס רובו טמא אבל במיעוט לא דר' אושעיא דהכא אית ליה אפי' גבי טמא שנכנס למקדש ביאה במקצת לא שמה ביאה דבפ' כל הפסולין (זבחים דף לב: ושם) פריך לעולא דאמר ביאה במקצת שמה ביאה ועוד דאפי' עולא דאמר שמה ביאה דוקא גבי מקדש כדמפרש התם משום דכתיב בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא מה נגיעה במקצת שמה נגיעה אף ביאה במקצת שמה ביאה אבל גבי בית המנוגע מודה דלא שמה ביאה דלא מצינו שהקיש הכתוב דאי לא תימא הכי תקשה לעולא ממתניתין דמס' ידים (פ''ג מ''א) ומייתי לה בפ''ב דחולין (דף לג:) המכניס ידיו לבית המנוגע ידיו תחלות דברי ר' עקיבא וחכ''א ידיו שניות ומפרש במסכת חולין דכ''ע ביאה במקצת לא שמה ביאה ובגזירה ידיו אטו גופו קמיפלגי ומיהו כשנכנס רובו הוי טמא דרובו ככולו ותימה דדרך אחוריו נמי כשנכנס רובו יהא טמא מטעם דרובו ככולו ומשנכנס כולו הוי טמא מידי דהוה אכלים שבבית וי''ל דאם כן לא היה חילוק בין דרך ביאה לדרך אחוריו ואמאי כתיב והבא אל הבית דמשמע דרך ביאה וליכא למימר דאיצטריך לומר דהכא טעון כיבוס בגדים כששהה בכדי אכילת פרס דסברא הוא דאפי' נכנס דרך אחוריו כולו אם שהה כשיעור שהייה דטעון כיבוס בגדים דבכל ענין כתיב (והבא אל הבית) והאוכל בבית יכבס בגדיו: דרך ביאה אסרה תורה. אע''ג דאמר בפ''ק דחולין (דף י: ושם) דיציאה דרך אחוריו שמה יציאה דקאמר כ''ג ביוה''כ יוכיח דכתיב ביה יציאה ותנן יצא ובא לו דרך כניסתו היינו משום דדרך לצאת כן כתלמיד הנפטר מרבו כדמפרש בפ' הוציאו לו (יומא נג.): ואין אוכלין שם קדשי קדשים. אפילו יש נקב לראות שם דרך פתח עזרה דבעינן שיראה פתח עזרה בשעת אכילה כדאמר בפ' איזהו מקומן (זבחים ד' נו.): ואין שוחטים שם קדשים קלים. וה''ה דאין אוכלין דגנים ועליות לא נתקדשו כדאמר בפרק כיצד צולין (פסחים דף פה: ושם) אלא נקט שחיטה משום דאכילה בעזרה לא שייכא בקדשים קלים: וטמא שנכנס דרך גגין להיכל פטור. תימה אמאי פטור תיפוק ליה דחייב משום גג דהיכל גופיה שהרי נתקדש כדמשמע בסוף פרק כיצד צולין (שם) גבי הא דאמר רב גגין ועליות לא נתקדשו ופריך (שם פו.) מהא דתניא עליית בית קדשי קדשי' חמורה מקדשי הקדשים ומשני רב יוסף שאני היכל כו' משמע שנתקדשו עליות ומסתבר דגגין ועליות דין אחד להם וצ''ל דאע''פ שנתקדשו עליות גג לא נתקדש דעלייה גופה לא ידעינן אלא מקרא דדוד והתם לא כתיב אלא עליות וכן מוכח התם בהדיא דקאמר ת''ש וגגו קודש ולא משני מהיכל מותיב איניש כדפירש שם בקונטרס משום דבקרא לא כתיב גגין: אבל חייבין על עשה ועל לא תעשה שבנדה. ואע''ג דאמר בפרק בתרא דמכות (דף יג:) דבעינן דומיא דע''ז דאמר רחמנא לא תעביד ואי עביד מיחייב יצא פסח ומילה עשה דנדה לא תעביד הוא דלא תפרוש בהנאה מרובה: אי בת''ח. חדא הוא דמיחייב אע''פ שהוא מזיד על הפרישה מכל מקום על הכניסה חשבינן ליה שב מידיעה דאימא יצר אלבשיה כדאשכחן בכתובות בפרק נערה (דף נא:): (תוספות)

 רשב"א  אלא אי אמרת דוקא גמירי היכי משכחת לה. משם ר"ת ז"ל הקשו אלמא לא, הא משכחת לה כגון שהוא שוגג בכרת ומזיד בעבודה, וי"ל דהוא הדין דהוה מצי למימר הכי, וכי פריק כגון שבא בקצרה והפך בצינורא, חד מתרי פרוקי נקט, ולדידי קשיא לי מאי קא מקשה ר' זירא אי דלא שהה היכי קא עביד עבודה, דהא דשיעור השתחוייה גמירי, ובתוך שיעור השתחוייה הא מצי עביד עבודה ליתן אבר אחד ע"ג האש שעל המערכה, א"נ להוליך דם וכיוצא בעבודות קצרות אלו ואח"כ יצא ואפילו כי לא אניס נפשיה. וי"ל דאין הכי נמי, אלא דניחא ליה לאיתויי הא דרב הונא דאמר זר שהפך בצנורא חייב ולא שמעינן לפי דרכו חדוש זה דקרובי עבודה עבירה היא, אלא דמ"מ תימה ר' זירא מאי קא מקשה, דאטו מי הוה ס"ד דמאי דאמרינן זר ששמש חייב מיתה דוקא בשעבד עבודה גמורה מקבלה ואילך, וניחא לי דאין ה"נ דמיסבר סבר דהא הוא דקמ"ל דאפילו שהה כדי עבודה גמורה אינו חייב כרת אי אניס נפשיה בקצרה ועביד עבודה וקמ"ל דשיעורא גמירי. מתני': איזו היא מצות עשה שבנדה שחייבי עליה היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי פירש מיד חייב מפני שיציאתו הנאה לו כביאתו. אלא צריך שישהה עד שימות האבר ולא יצא בהנאה מרובה אלא בהנאה מועטת, ועשה דידיה מדכתיב (ויקרא טו, כד) ותהי נדתה עליו וכדאמרינן בגמרא (יח, ב) והיינו דקתני מתניתין איזהו מצות עשה שבנדה וכו' היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד חייב, אלמא אין מצות עשה בנדה אלא במשמש ופירש מיד, אבל הא דאמרינן (שם) והזרתם את בני ישראל מטומאתם מכאן אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן, האי לאו עשה שבנדה הוא דלאו דאורייתא הוא אלא אסמכתא בעלמא היא, ותדע דקי"ל וסתות לאו דאורייתא ואפילו בשעת וסתן ממש, וכדמוכח בהדיא בפרק כל היד (נדה טז, א) בפלוגתא דר' ורשב"ג באשה שרואה דם מחמת מכה דקאמרינן דאפילו בתוך ימי נדתה טהורה משום דוסתות לאו דאורייתא. ומה ששנינו בפ"ב של הוריות (ח, ב) איזוהי מ"ע שבנדה פרוש, ופירש רש"י ז"ל: שם פרוש מן הנדה סמוך לוסתה כדי שלא תהא רואה בשעת תשמיש דכתיב והזרתם את בני ישראל ע"כ. אין זה מחוור בעיני מכמה טעמים, חדא דהא קי"ל וסתות לאו דאורייתא וכמו שכתבתי, ואם איתא לותיב מההיא מתניתין למ"ד התם וסתות דרבנן, אי נמי ליתי התם הא מתניתין כי שקלי' וטרי' אי וסתות דאורייתא או דרבנן וטרחינן לאוקמ' בתנאי. ועוד דהא מתניתין דהכא היינו מתניתין דהתם, וכדאמרינן בגמרא היכא קאי דקאמר זו היא ואהדרו התם קאי דקתני אין חיייבים על עשה ועל לא תעשה שבמקדש אבל חייבים על עשה ועל לא תעשה שבנדה, ואם כן היאך אפשר דהתם קתני דמצות עשה פרוש משום והזרתם ככניסה והכא קתני ופירש מיד ועשה בפרישה ומשום ותהי נהדתה עליו, ועוד דכי אתי לאוקומי ההיא דאביי דאמר חייב שתים בסמוך לוסתה ובת"ח אקשינן בשלמא אכניסה ליחייב קסבר יכולני לבעול כלומר ושוגג הוא, ואם איתאאדרב מזיד הוא דקא עבר אעשה דוהזרתם את בני ישראל שהי"ל לפרוש עשרה שעות ולא פירש, אלא משמע דהא שפירש רש"י ז"ל שם אינו מחוור, אלא ה"פ איזוהי מ"ע שבנדה פרוש כלומר פרוש בהנאה מועטת, וכן פירוש המפרשים ז"ל והתם סתם הלשון, אלא דהכא פירשו שאין העשה אלא בפרישה דהנאה מועטת. גמ': חייבים על עשה ועל ל"ת שבנדה. מדקתני על עשה ועל ל"ת ולא קתני על עשה ול"ת משמע דעל כל חד וחד משכחת בפני עצמו עשה כגון שהיה משמש עם הטהורה שלא בשעת וסתה ואמרה לו נטמאתי דחייב לשהות ולא לפרוש מיד בהנאה מרוב, ואזהרתיה מותהי נדתה עליו (ויקרא טו, כד). ומיהו ב"ד שחייבין על הודאת עשה זה לא משום העשה בלבד הוא דחייבין בהודאתן, שאין ב"ד חייבין על הוראת עשה, אלא על מצות ל"ת דכתיב אשר לא תעשינה, אלא משום לאו דאיכא בהדיה דכתיב לא תקרב דאמר רב פפא דלא תפרוש הוא, ועל ל"ת שהיא טמאה שמוזהר שלא לגלות ערותה דכתי' (שם יח, יט) ואל אשה בנדת טומאת לא תקרב, ולעולם תרוייהו כלאחר שנטמאת וכמו שאמרו, אבל קודם שנטמאת ליכא עשה כלל, דוהזרתם אסמכתא בעלמא הוא. אתמר אביי משמיה דר' חייא בר רב אמר חייב שתים חדא אכניסה וחדא אפרישה. כלומר אכניסה משום לא תקרב (ויקרא יח, יט), שהרי נטמאת ועוד הוא ממש עד שאמרה לו נטמאתי, וחדא אפרישה משום ותהי נדתה עליו (שם טו, כד) ולא תפרוש כדמפרש ואזיל (יח, ב) והא דקאמרי הכא חייב שתים אמתניתין קיימי, ומפרשינן לה למתניתין בסמוך לוסתה כדקא מפרשי ואזלי (יח, א) ורבא דאמר (שם) תרוייהו תננהו פרישא תנינא כניסה תנינא הכא קתני פי' מיד לאו למימר דמתניתין בשלא סמוך לוסתה וליכא אלא משום פרישה בלבד, אלא תנינא בהדיא קאמר דבין שתאמר מתני' בסמוך לוסתה בין בשלא בסמוך לוסתה מ"מ תנינן בה בהדיא פירש מיד חייב. בשלמא אכניסה. ולא חשבינן להאי מזיד ואע"ג דכתיב (ויקרא טו, לא) והזרתם, נהי דעבר במזיד על ההוא עשה ההוא לאו אסור נדה הוא. במאי. כלומר היכי משכחת שתים בביאה אחת. אילימא בסמוך לוסתה וכמאן אילימא בת"ח. דיודע דעלולה היא לראות בכל אותה עונה וכדאזהרו רבנן לפרוש ממנה סמוך לוסתה ולאו אנוס הוא, ומזיד נמי לא הוי, דסבור היה שיכול לבעול עד שלא יבא הארח ומיהו לכשבא בתוך הבעילה יודע שחייב ושגג א"כ אכניסה לחייב קרבן משום דשוגג הוא אבל אפרישה לא לחייב קרבן דמזיד הוא, דהא ידע דלא היה לו לפרוש מיד ובהנאה מרובה ופירש ואי בעם הארץ אכניסה ודאי חייב דאף הוא לא חשבינן ליה אנוס כיון דהיא עלולה לראות באותה עונה, ואפרישה נמי איכא למימר ליחייב לאו מזיד הוא מ"מ הרי הוא כאוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד, כיון שאין לו ידיעה באמצע דאינו יודע שחטא על הכניסה, דסבור אנוס אני, וא"כ שתיהן באו לו בהעלם אחד ואינו יודע אלא א', ואוקי' לעולם בסמוך לוסתה ובת"ח לזו ואין ת"ח לזו כלומר ת"ח על הכניסה ואין ת"ח עלהפרישה, וא"ת הא לכניסה למה לי, דהא אמרינן לעיל דאפילו עם הארץ על הכניסה חייב דלאו אנוס הוא לא היא דעל כרחך לא בעי ת"ח על הכניסה אלא משום דלכי ראתה ידע שחטא כשבא עליה ושאין זה אונס, וכשפירש בקושי חייב נמי על הפרישה אין זה כאוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד, מש"כ בעם הארץ שחושב אף כשראתה עד שלא גמר ביאתו דאנוס הוא, והילכך ה"ל כאוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד. (רשב"א)


דף יח - א

ואי בעם הארץ אידי ואידי אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד הוא ואלא בשאין סמוך לוסתה ובמאן אילימא בתלמיד חכם ולא חדא לא מיחייב אכניסה אנוס אפרישה מזיד אי בעם הארץ חדא הוא דמיחייב אפרישה הדר אמר רבא לעולם בסמוך לוסתה ובתלמיד חכם ותלמיד חכם לזו ואין תלמיד חכם לזו אמר רבא ותרוייהו תנינהו כניסה תנינא פרישה תנינא פרישה תנינא דקתני היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד חייב כניסה תנינא נמצא על שלו טמאין וחייבין בקרבן מאי לאו בסמוך לוסתה ואכניסה א''ל רב אדא בר מתנא לרבא לעולם אימא לך בשלא סמוך לווסתה ואפרישה וכי תימא פרישה למה לי הא תנא ליה הא איצטריך לאשמועינן נמצא על שלה טמאים בספק ופטורין מן הקרבן ואיידי דבעי מיתנא נמצא על שלה תנא נמי נמצא על שלו אמר ליה רבינא לרב אדא מי מצית לאוקמה לההיא בשלא סמוך לוסתה ואפרישה והא נמצא קתני ונמצא לבתר הכי משמע ואי אפרישה מעיקרא כי פריש ליה מעיקרא הויא ליה ידיעה א''ל רבא ציית מאי דקאמר רבך היכי מצית דתניא עלה זו היא מצות עשה שבנדה שחייבין עליה ואם איתא מצות לא תעשה היא אמר ליה אי תניתא חסר ותני הכי זו היא מצות לא תעשה שבנדה שחייבין עליה היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד חייב זו היא מצות עשה שבנדה כו' אמר מר פירש מיד חייב היכי עביד אמר רב הונא משמיה דרבא נועץ עשר צפרניו בקרקע עד שימות וטוביה אמר רבא זאת אומרת המשמש מת בעריות פטור דאי סלקא דעתך חייב הכא מאי טעמא פטור משום דאנוס הוא אי אנוס הוא כי פירש מיד נמי ניפטר אנוס הוא אמר ליה אביי לעולם אימא לך המשמש מת בעריות חייב והכא מאי טעמא פטור משום דאנוס הוא והא דאמרת כי פריש מיד אמאי חייב שהיה לו לפרוש בהנאה מועטת ופירש בהנאה מרובה אמר ליה רבה בר חנן לאביי אם כן מצינו ארוכה וקצרה בנדה

 רש"י  ואי בעם הארץ. שהוא שוגג על שתיהן: אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד הוא. שלא נודע לו בין זה לזה ואינו חייב אלא אחת אף זה לא נודע לו בין כניסה לפרישה שחטא שכשאמרה לו נטמאתי אינו יודע שנתחייב על הכניסה כסבור אנוס אני עליה שהרי לא למד שמוזהרין ישראל לפרוש מן נשותיהן סמוך לוסתן ואין זה אונס אלא שוגג וכיון דלא למד נמצא שלא ידע בין כניסה לפרישה שחטא והוה ליה בא על נדה שתי בעילות בהעלם אחד: אלא בשלא סמוך לווסתה. זה אנוס על הכניסה הוא שלא היה לו לעלות בדעתו: ואי בתלמיד חכם ולא חדא לא מיחייב. דאכניסה אנוס ואפרישה מזיד: ואי בעם הארץ חדא הוא דמיחייב אפרישה. דאומר מותר אבל אכניסה אנוס: ובתלמיד חכם לזו. כלומר יודע שישראל מוזהרין לפרוש מנשותיהן סמוך לווסתן כדאמר לקמן מוהזרתם את בני ישראל מטומאתם ואין יודע שהמשמש עם הטהורה ואמרה נטמאתי צריך לפרוש באבר מת דהוה ליה שוגג על שתיהן אכניסה דסבור יכולני לבעול ואפרישה אומר מותר ושני זיתי חלב בהעלם אחד לא הויא שהרי תלמיד חכם הוא לזו שלא היה לו לבעול סמוך לווסתה ואין זה אונס אלא שוגג כסבור יכולני לבעול קודם וכי אמרה לו נטמאתי ידע שחטא אכניסה והויא ליה ידיעה בין כניסה לפרישה וא''ת מזיד הוא בבעילת סמוך לוסתה אין זו קשיא שאין כרת וחיוב חטאת על סמוך לוסתה עד שתטמא ובבעילת הטמאה שוגג הוא כסבור יכולני לבעול: נמצא על שלו. דם על המפה שקנח בה אחר תשמיש: טמאים. שניהם טומאת שבעה היא משום נדה והוא משום בועל נדה דודאי ראתה דם קודם בעילה או בשעת בעילת תשמיש: וחייבין. שניהם בקרבן: שלא בסמוך לוסתה. דאכניסה אנוס ואפרישה הוא דמיחייב ליה כגון שאמרה לו נטמאתי ופירש בקושי לקמן פריך הא נמצא קתני: פרישה למה לי. לרבי שסידר את המשנה לאשמועינן: הא תנא ליה. הך מתני' דשבועות: איידי דבעי למיתני נמצא על שלה שמחלק שם בין קנחה מיד לקנחה לאחר שעה שבקנחה מיד קתני טמאים וחייבים בקרבן ובלאחר זמן דאיכא למימר לאחר תשמיש ראתה קתני פטורין מן הקרבן: בתר הכי. בקינוח שאחר תשמיש קאמר: א''ל רבא. לרב אדא: ציית מאי דקאמר לך. רבינא רבך דלא בפרישה מצית לאוקמה: אמר ליה היכי מצית. לאוקומה בכניסה דתני עלה דההיא נמצא על שלו וזו היא מצות עשה שבנדה: ואם איתא. דבכניסה איירי מצות לא תעשה היא ואין כאן עשה: א''ל אי תנית חסר ותני הכי. אם אתה שונה הברייתא תקן אותה בלשון חסורי מחסרא ותני הכי וזו היא מצות לא תעשה שבנדה היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד זו מצות עשה שבנדה כל זה צריך להוסיף על משנתך: נועץ צפרניו. כלומר יעמיד עצמו בלא דישה עד שימות האבר: וטוביה. ואשריו כלומר זו היא הטובה לו: זאת אומרת. מתני' דקתני פירש מיד דמשמע הא פירש באבר מת פטור שמעינן מינה שהמשמש בעריות באבר מת פטור: דאי סלקא דעתך. בעלמא חייב הכא מאי טעמא פטור: משום דאנוס הוא. דאין לו עוד מה לעשות: כי פירש מיד נמי ליפטר. הואיל ואין חלוק פטור לאבר מת ומשמש בקושי: מצינו ארוכה וקצרה. חילוק בין קצרה וארוכה שאם האריך ושהה פטור ואם פירש בקצרה כלומר מיד להוי חייב: (רש"י)

 תוספות  אי בעם הארץ אידי ואידי אכל שתי זיתי חלב בהעלם אחד הוא. משמע הכא דאע''פ שנודע לו בינתים שבא על הנדה כיון שלא נודע לו שנתחייב חטאת שסבור להיות אנוס חשבינן ליה בהעלם אחד וכן פירש בקונטרס וא''ת דאמר בפ' כלל גדול (שבת דף עא. ושם) בעי מיניה ר' ירמיה מר' זירא קצר וטחן כחצי גרוגרת בשגגת שבת וזדון מלאכה וחזר וקצר כחצי גרוגרת בזדון שבת ושגגת מלאכה מהו שיצטרפו א''ל חלוקים הן לחטאות ולא מיצטרפי פירוש שאם היה בכל פעם כגרוגרת היה חייב שתי חטאות אע''פ שלא היתה ידיעת איסור בינתים וי''ל דרבא לטעמיה דסבירא ליה התם דאינו חייב אלא אחת אי נמי התם חשיב ליה ידיעה כיון שנודע לו כל מה שהיה ספק באותה שעה: לעולם אימא לך שלא בסמוך לוסתה ואפרישה. והוא הדין דה''מ למימר בסמוך לוסתה ואפרישה: והא נמצא קתני. תימה דעדיפא מיניה הוה מצי למיפרך מהא דקתני סיפא נמצא על שלה טמאים מספק ופטורין מן הקרבן ואמאי פטור כיון דאמרה נטמאתי: המשמש מת בעריות פטור. והא דתנן בפרק ב' דנדה (דף יד.) נמצא על שלה כשיעור וסתה חייבין בקרבן ומפרש בגמרא משל לשמש ועד זה נכנס וזה יוצא וצריך לאוקומה דפירש בקישוי דאי בפירש מת אין זה שיעור וסתה: דאי ס''ד חייב כו'. כל מה שמדקדק רבא מן המשנה יכול לדקדק מן הפסוק דנפקא לן בשמעת' אזהרה למשמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי מדכתיב ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב דלא תפרוש משמע אלמא משמש מת פטור דכיון שהוזהר שלא לפרוש יש לו להמתין עד שימות האבר ותימה דבפרק הבא על יבמתו (יבמות נה: ושם) נפקא ליה לרבא משכבת זרע דכתיב באשת איש דמשמש מת פטור: אם כן מצינו ארוכה וקצרה בנדה. י''מ אם כן כדרב הונא דאמר נועץ צפרניו וקשה דתקשי ליה מתני' דמשמע שיש תקנה בשלא פירש מיד אלא יש לפרש דאדאביי פריך דבשלמא אי משמש מת פטור אין שייך כאן ארוכה וקצרה כיון שאין איסור בעילת נדה בשתיהן כמו גבי מקדש שיש בשתיהם טומאת מקדש ולהכי לא תנא ארוכה וקצרה בנדה שהפטור אינו על ידי שהיא בעילה קצרה אלא ע''י שאין כאן בעילה כלל אלא לאביי דאמר חייב ובעילה היא כשפירש באבר מת ה''ל למתני פירש בארוכה דהיינו הנאה מרובה חייב ובקצרה שמקצר הנאת תשמיש דהיינו הנאה מועטת פטור דלא נטעי למימר משמש מת בעריות פטור מדשבקינן להאי לישנא דתנן גבי מקדש ומשני דלהכי שבקינן משום דלא מיתני שפיר כיון דארוכה דהתם קצרה דהכא וכי תימא דליתני איפכא בקצרה חייב בארוכה פטור כיון דלא מצי למיתני כי התם שבקינן לההוא לישנא לגמרי ועוד שאם כן לא היה שונה טעם הפטור והחיוב דאדרבה ארוכה משמע טפי חיוב וקצרה פטור: (תוספות)

 רשב"א  אמר ליה רב אדא בר מתנה לרבא אימא אידי ואידי שלא בסמוך לוסתה ואפרישה. פירוש הא דקאמר שלא בסמוך לוסתה, לאו דוקא דלדידיה אפילו בסמוך לוסתה לא מחייב אכניסה דאנוס הוא, דאע"ג דאמור רבנן (לקמן יח, ב) דצריך לפרוש ממנה סמוך לוסתה, הא לאו דאורייתא אלא מדרבן ולהרחקה יתירה ואסמכוה אוהזרתם את בני ישראל, אבל מ"מ כיון דבהרחקה יתירה היא וסבור שיכול לבעול אפילו ראתה נדה בעודו משמש אנוס הוא, אלא הא דאוקמינהו בשלא סמוך לוסתה היינו משום דבשלא סמוך לוסתה לכולי עלמא לא מחייב אלא אפרישה, מ"ה קאמר דתרוייהו בשאינו חייב אלא על הפרישה, והא דאהדרי ליה לרבינא מי מצית מוקמת לה בשלא סמוך לוסתה ומשום פרישה, היינו דאהדר ליה בלישניה, ומיהו לאו דוקא אלא עיקרא דמלתא משום דאוקמה בפרישה הוא, וכאלו א"ל מי מצית מוקמת לה משום פרישה ומיהו ודאי לרבה ורבינא ע"כ בסמוך לוסתה הוא, דאי לא, אכניסה לא מיחייבו בקרבן דאנוסין הן, וקתני נמצא על שלו חייבים בקרבן. א"ל אצית מאי דקאמר לך רבך. פירוש רבינא הוא דקאמר ליה אצית מאי דקאמר לך דהוא רבך דקאמר תרוייהו תננהו. א"ל היכי אצית דתניא זו היא מצות עשה שבנדה ואם איתא מצות ל"ת היא. כך גרש"י ז"ל ופירש הוא ז"ל היכי אצית לאוקומ' בכניסה דתניא עליה דההיא נמצא על שלו זו היא מצות עשה שבנדה, ואם איתא דבכניס איירי מצות ל"ת איכא אין כאן עשה, וא"ל אי תני תחסיר ותני, אם איתא שונה בריתא זו על אותה משנה חסר ותני תקן אותה בלשון חסורי מחסרא ואמור שהוא חסרה, ותני הכי זו היא מל"ת שבנדה היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד זו היא מ"ע שבנדה נ"ל כל זה צריך להוסיף על משנתך ע"כ. ויש מקשים עליו דא"כ הוה ליה למימר והא תנינא עלה, שכן לשון התלמוד לעולם בכל כיוצא בזה, ועוד דברייתא זו לא מצאנוה שם בתוספתא במקומה של אותה משנה. ור"ח ז"ל גריס היכי אצית דתנינא זו היא מ"ע שבנדה ואם איתא מ"ע ול"ת היא, פי' תנינא במתני' דהכא זו היא מצות עשה, ואם איתא עשה ול"ת הוה למיתני עשה בפרישה כדחזקיה (לקמן יח, ב) דאמר ותהי נדתה עליו שלא יפרוש מיד, ל"ת ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב, וכדרב פפא (שם) דאמר לא תקרב ולא תפרוש נמי הוא מדכתיב האומר קרב אליך אל תיגע בי פירוש בשהדגישה שנטמאת והודיעה אותך אל תקרב אליה עצמך מיד ותגלה ערותה אלא נעוץ צפרניך עד שימות היצר, כן פירש ר"ח ז"ל. וזה תימה בעיני דנקט עשה ול"ת בפרישה, וא"כ מאי קא קשיא ליה לרב אדא, דאפילו לדידיה כי מוקמת לה למתניתין אפילו בשאין סמוך לוסתה עשה ול"ת איכא, ולעולם ה"ל לתנא דמתניתין דהכא למיתני זוהי מצות עשה ול"ת שבנדה, אלא ה"ק אם איתא דחדא אכניסה וחדא אפרישה מ"ע ול"ת הוא, מל"ת אכניסה, לדידך דאמרת דלאו אנוס הוא דבעוד שהוא משמש ראתה נדה ובועל הוא את הנדה ואיכא משום ואל נדת טומאתה לא תקרב דאף הוא אזהרה לבועל את הנדה, ועשה כשאמרה לו נטמאתי שצריך לשהות עד שימות היצר, וא"ל תני במתניתין זו היא מצות עשה ולא תעשה שבנדה. וא"ת אם כן לרב אדא גופיה דמוקים להו בפרישה לחוד, תיקשי ליה דאפילו בפרישה גופה איכא עשה ול"ת כדפירש ר"ח ז"ל עשה דכתיב ותהי נדתה עליו ל"ת דכתיב לא תקרב דהיינו לא תפרוש, י"ל דלדידיה לא קשיא דלא אצטריך ליה לתנא לאשמעינן אלא מ"ע שאין כן בכל התורה שיתחייבו ב"ד בהוראתן על מ"ע, והכא מתחייבים משום דאיכא מל"ת בהדיה כחדא עברה, אלא לרבא דאמר חייב שתים ושתי עברות דהיינו כניסה ופרישה הוה ליה לתנא למחשבינהו לתרוייהו, כדקחשיב להו בפ"ב של הוריות (ח, ב) זוהי מ"ע שבנדה פרוש כלומר בהנאה מועטת מל"ת לא תבוא על הנדה. ורב אדא דאקשי הכי בהא דאמר תרוייהו תננהו, ה"ה דהוה מצי לאקשויי ליה הכין לעיל מיד שאמר על משנתינו חייב שתים אלא דנטרא ליה עד סופא. (רשב"א)


דף יח - ב

ואנן במקדש תנן אלא משום דלא דמי ארוכה דהכא קצרה דהתם וארוכה דהתם קצרה דהכא מתקיף לה רב הונא בריה דרב נתן ומי אמר אביי אנוס הוא אלמא בשלא סמוך לוסתה קאמרינן והא אביי דאמר חייב שתים אלמא בסמוך לוסתה עסקינן כי איתמר דאביי בעלמא איתמר בעא מיניה רבי יונתן בן יוסי בן לקוניא מרבי שמעון בן יוסי בן לקוניא אזהרה לבועל נדה מנין מן התורה שקל קלא פתק ביה אזהרה לבועל נדה {ויקרא יח-יט} ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב אלא אזהרה למשמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי דלא ניפריש מיד מנלן אמר חזקיה אמר קרא {ויקרא טו-כד} ותהי נדתה עליו אפי' בשעת נדתה תהא עליו אשכחן עשה לא תעשה מנלן אמר רב פפא אמר קרא לא תקרב לא תקרב נמי לא תפרוש הוא דכתיב {ישעיה סה-ה} האומרים קרב אליך אל תגש בי כי קדשתיך ת''ר {ויקרא טו-לא} והזרתם את בני ישראל מטומאתם אמר רבי יאשיה מיכן אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן וכמה אמר רבה עונה א''ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי כל שאינו פורש מאשתו סמוך לוסתה אפילו הויין לו בנים כבני אהרן מתים דכתיב והזרתם את בני ישראל מטומאתם והדוה בנדתה וסמיך ליה אחרי מות אמר ר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כל הפורש מאשתו סמוך לוסתה הויין לו בנים זכרים דכתיב {ויקרא יא-מז} להבדיל בין הטמא ובין הטהור וסמיך ליה אשה כי תזריע וילדה זכר רבי יהושע בן לוי אמר הויין לו בנים ראויין להוראה דכתיב {ויקרא י-י} להבדיל ולהורות אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כל המבדיל על היין במוצאי שבתות הויין לו בנים זכרים דכתיב להבדיל בין הקדש ובין החול וכתיב התם להבדיל בין הטמא ובין הטהור וסמיך ליה אשה כי תזריע רבי יהושע בן לוי אמר בנים ראוין להוראה דכתיב להבדיל ולהורות אמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר כל המקדש את עצמו בשעת תשמיש הויין לו בנים זכרים שנאמר {ויקרא יא-מד} והתקדשתם והייתם קדושים וסמיך ליה אשה כי תזריע: רבי אליעזר אומר השרץ ונעלם ממנו כו': מאי בינייהו אמר חזקיה שרץ ונבלה איכא בינייהו ר' אליעזר סבר בעינן עד דידע אי בשרץ איטמי אי בנבלה איטמי ורבי עקיבא סבר לא בעינן עד דידע דכיון דידע דאיטמא בעולם לא צריך אי בשרץ איטמי אי בנבלה איטמי וכן אמר עולא שרץ ונבלה איכא בינייהו דעולא רמי דרבי אליעזר אדרבי אליעזר ומשני מי א''ר אליעזר בעינן עד דידע אי בשרץ איטמי אי בנבלה איטמי ורמינהי אמר רבי אליעזר מה נפשך חלב אכל חייב נותר אכל חייב שבת חילל חייב יום הכפורים חילל חייב אשתו נדה בעל חייב אחותו בעל חייב אמר לו רבי יהושע הרי הוא אומר {ויקרא ד-כג} או הודע אליו חטאתו אשר חטא בה עד שיודע לך במה חטא ומשני התם אשר חטא והביא אמר רחמנא חטא כל שהוא הכא מכדי כתיב {ויקרא ה-ב} בכל דבר טמא או בנבלת שרץ טמא למה לי שמע מינה בעינן עד דידע אי בשרץ איטמי אי בנבלה איטמי ורבי עקיבא איידי

 רש"י  ואנן במקדש תנן. והוה ליה למיתני נמי בנדה בהדה: ומשני משום דלא דמו. דהא ארוכה דהכא פטור כקצרה דהתם וקצרה דהכא חייב כארוכה דהתם: אלמא בשלא סמוך לוסתה. קאי מתני' דאי בסמוך לוסתה ושגג ביכולני לבעול הוה ליה שוגג בין אכניסה בין אפרישה דהוה ליה לאסוקי אדעתיה שמא תאמר נטמאתי ואי משמש באבר מת בעריות חייב כי פריש באבר מת נמי ניחייב שאין כאן אונס: והאמר אביי. לעיל אמתני' חייב שתים ולא מצינן לאוקמיה אלא בסמוך לוסתה ובתלמיד חכם לזו ואין תלמיד חכם לזו כדאוקימנא לעיל: כי איתמר דאביי. דחייב שתים בעלמא איתמר ולאו אמתני' דאילו מתני' דכיון דמפליג בין פירש באבר מת לפירש בקושי בשלא סמוך לוסתה עסקינן והלכך פירש באבר מת פטור דאנוס הוא פירש בקושי חייב שהיה לו לפרוש בהנאה מועטת ודאמר אביי לעיל חייב שתים בעלמא איתמר מילתא באפי נפשה והכי איתמר המשמש עם הטהורה בסמוך לוסתה ושגג ביכולני לבעול ואמרה לו נטמאתי חייב שתים ואין חילוק בין פירש בקושי לפירש מת דמשמש מת בעריות נמי חייב וזה בתחלתו נמי שוגג בשתיהן ובתלמיד חכם לזו ולא לזו כדאוקימנא דלא הוו שני זיתי חלב בהעלם אחד: שקל קלא. פיסת רגבים: פתק ביה. זרק בו: קרב אליך. עמוד בעצמך ליצני הדור היו אומרים לנביא עמוד בעצמך אל תגע בי שלא אטמאך שאתה קדוש ואני טמא קדשתיך טמאתיך כמו (חגי ב) הן ישא איש בשר קדש וכמו (דברים כב) פן תקדש: והזרתם. והפרשתם כמו וינזרו: אזהרה לישראל וכו'. דסמיך ליה והדוה בנדתה בההוא ענינא: עונה. במסכת נדה מפורש או יום או לילה אם וסתה ביום יפרוש כל היום ואם וסתה בלילה יפרוש כל הלילה והכי מפרש לה במסכת נדה בפרק האשה (דף סג:): ולהבדיל כו'. המבדיל בין טומאה לטהרה תלד אשתו זכר: להבדיל ולהורות. בענינא דשתויי יין כתיב ולהבדיל בין הקדש ובין החול בין הטמא וגו' ולהורות את בני ישראל: המקדש עצמו בתשמיש. דרך צניעות: שרץ ונבלה. טמא שרץ וטמא נבלה בידיעה שבתחלה ידע שנגע בשרץ או בנבלה אבל לא ידע באיזה מהן שגג ואותה טומאה נעלמה כשאכל קדש: מה נפשך. משנה היא בכריתות חלב ונותר לפניו אכל אחד מהן בשוגג ואינו יודע איזה מהן ושבת ויוה''כ עשה מלאכה באחד מהן ואינו יודע באיזה מהן אשתו נדה ואחותו עמו בבית שגג באחת מהן ואינו יודע באיזו מהן ר''א מחייב חטאת רבי יהושע פוטר אמר רבי אליעזר מה נפשך כו': אשר חטא והביא אמר רחמנא. או הודע אליו חטאתו אשר חטא בה והביא והאי בה דקדריש רבי יהושע מפיק ליה ר''א לקמן בשמעתין לדרשא אחרינא: (רש"י)

 תוספות  אלמא שלא בסמוך לוסתה עסקינן פירש בקונטרס דאי . בסמוך לוסתה כיון דמשמש מת חייב כי פירש באבר מת נמי חייב משמע מתוך פירושו דחייב שתים אפי' כי פירש באבר מת ולהכי אע''ג דחייב אכניסה מיחייב נמי אפרישה וכן פירש בסמוך גבי כי איתמר דאביי בעלמא איתמר דפירש מילתא באפי נפשה היא והכי איתמר המשמש עם הטהורה בסמוך לוסתה ושגג ביכולני לבעול ואמרה לו נטמאתי חייב ב' ואין חילוק בין פירש בקושי לפירש מת ונראה שכן דעתו דכיון דבא עליה סמוך לוסתה מתחלה שגג בשתיהן אכניסה ואפרישה וכשאמרה לו נטמאתי הוי ידיעה בין שגגת כניסה לשגגת פרישה ששעת פרישה חשיבה שגגה אע''פ שיודע בשעת פרישה שהוא עכשיו בועל נדה כיון שע''י כניסה באה לו וקשיא דהא משמע לעיל דלא משכחת חייב ב' אלא בתלמיד חכם לזו ולא לזו ולהאי פירוש משכחת לה בתלמיד חכם לשניהן וכגון שפירש מת וי''ל דהא דאוקים בתלמיד חכם לזו ולא לזו משום דסבר משמש מת פטור ולא מיחייב שתים אלא בפירש מיד ומה שהזכיר כאן בקונטרס ובתלמיד חכם לזו ולא לזו כדאוקימנא משום פירש בקושי פירש כן אבל קשיא דבמסכת שבת שילהי פרק הזורק (דף קב.) גבי ההיא דתנן זה הכלל כל חייבי חטאות אינן חייבין עד שתהא תחלתן וסופן שגגה מוכח דאם זרק אבן ונזכר לאחר שיצאה מידו פטור ואף על גב שמתחלה יצאה מידו בשוגג ולא היה יכול להחזירה עוד ונראה לפרש דדייק מדקרי ליה אביי אנוס מכלל דבשלא סמוך לוסתה עסקינן דאי בסמוך לוסתה לא שייך למיקרייה אנוס כיון שפשע בשעת כניסה ולא מיפטר אלא משום דהויא חדא שגגה שהכל בא על ידי שגגה ראשונה ואם תאמר מי דחקו לאביי לאוקומה מתני' שלא בשעת וסתה ולפטור לגמרי היכא דפירש מת לוקמה בסמוך לוסתה ולוקי פטור דמתני אפרישה ויש לומר דלישנא דמתניתין משמע ליה דפטור לגמרי בשלא פירש מיד: אמר קרא ותהי נדתה עליו. מעליו דריש אבל מותהי לא דריש דהא איצטריך לכדדריש בהחולץ (יבמות דף מט:) דאפי' בשעת נדתה קדושין תופסין בה: לא תעשה מנ''ל. דלא מיחייב חטאת אא''כ יש בה לאו מידי דהוה אפסח ומילה: (תוספות)

 רשב"א  משום דלא דמי ארוכה וקצרה דהכא לארוכה וקצרה דהתם. כלומר דאדרבה איפכא הוי הכא דארוכה פטור וקצרה חייב, ק"ל ומה בכך, מכל מקום איכא הכא ארכה וקצרה ואיפכא מארוכה וקצרה דמקדש, וכדאשכחן בשיהוי התם שיהוי חייב והכא שיהוי פטור, ונראה לי דבמקדש נמי לא גמירי הלכה אלא בארכה לחיוב, והילכך בנדה דאיפכא ליתא. כי אתמר דאביי בעלמא אתמר. פירש רש"י ז"ל: כי איתמר דאביי דחייב שתים בעלמא ולא אמתניתין דאלו אמתניתין כיון דמפליג בין פירש בקושי לפרש מת בשלא סמוך לוסתה עסקינן הילכך פירש מת פטור דאנוס הוא, פירש בקושי חייב דהוה לאפרושי בהנאה מועטת, והא דאמר לעיל חייב שתים, בעלמא איתמר ומילתא באפי נפשה היא, והכי איתמר המשמש עם הטהורה בסמוך לוסתה ושגג ביכולתי לבעול ואמרה לו נטמאתי חייב שתים, ואין חילוק בין פירש בקושי לפירש מת, ובת"ח לזו ואין ת"ח לזו כדאוקימנא לעיל דלא הוו שני זיתי חלב בהעלם אחד, וכן פירש גם הרב ר' יוסף הלוי. אבל ר"ח ז"ל פירש: כי אתמר דאביי דהכא בעלמא איתמר, כגון דסבר שהיא אשתו ונמצא אחותו, ועלה אמר אביי דאנוס הוא ופירש הוא בהנאה מועטת, והרב ר' יוסף הלוי ז"ל הקשה עליו חדא, דקא מוקי הא דקאמר אביי אנוס הוא בעלמא ולא אמאי דקאמר רבה, וסתמ' אמתניתין דקאמר רבה זאת אומרת השיב לו אביי משמש מתחייב והכא שאני משום דאנוס הוא, ועוד דההיא דאמר אביי חייב שתים אמתניתין קאי, וא"כ ע"כ בסמוך לוסתה הוא וכדאוקימנא לעיל, וכיון שכן [ממילא] שמעין דמשמש מת בעריות פטור דהא לאו אנוס הוא ואפ"ה קאמר לא פירש מיד פטור. [הכא מכדי כתיב בכל דבר טמא או בנבלת שרץ טמא למה לי שמע מינה בעינן עד דידע]. דאיצטריך דסלקא דעתך אמינא שרץ דוקא בעי ר"א דמתידע ליה אי בשרץ נגע אי בנבלה נגע משום דשמן אינה שוה ושיעור' אינו שוה, דשרץ מטמא בכעדשה ונבלה אינו מטמא אלא בכזית, אבל נבלת חיה ונבלת בהמה דשיעור' שוה ושמן שוה אימא לא בעי ר"א דידע אי בנבלת חיה נגע אי בנבלת בהמה נגע, קמ"ל או בנבלת חיה טמא או בנבלת בהמה טמאה עד דידע אי בנבלת בהמה נגע אי בנבלת חיה נגע, וכתב הרמב"ן ז"ל דודאי ר"א לא בעי דידע אי בנבלת חיה נגע אי בנבלת בהמה נגע, דכיון דידע דבנבלה נגע ודאי סגי ליה, דאי לא תימא הכי לאשמועינן ר"א בנבלה דבעינן עד דידע אי בנבלת חיה נגע אי בנבלת בהמה נגע, ואנא ידענא דכל שכן לשרץ מקל וחומר, ומה נבלת בהמה וחיה דשמן שוה ושיעורן שוה בעי דידע בהי מינייהו נגע שרץ ונבלה דשיעורן אינו שוה לא כל שכן דבעי ר"א דידע אי בשרץ נגע אי בנבלה נגע, אלא ודאי כדאמרן. וא"ת אם כן חיה למה לי, בשלמא בהמה אתיא לכדר' אלא חיה למה לי. וי"ל דחיה אתיא להך דרשא דאמרינן בספרא (ויקרא ה, ב, ב) דתניא יכול נגע באוכלין ומשקין וכלי חרס טמאים ונכנס למקדש יהא חייב ת"ל בהמה, ומאי דנקט בהמה לאו דוקא אלא חיה, דחיה אתיא להך דרשא, והשתא לא קשה ולא מידי. (רשב"א)


דף יט - א

דבעי למיכתב בהמה וחיה לכדרבי כתיב נמי שרץ כדתנא דבי רבי ישמעאל כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה ורבי אליעזר האי בה מאי עביד ליה פרט למתעסק ורבי יוחנן אמר משמעות דורשין איכא בינייהו וכן אמר רב ששת משמעות דורשין איכא בינייהו דרב ששת מחליף דרבי אליעזר לרבי עקיבא ודרבי עקיבא לרבי אליעזר בעא מיניה רבא מרב נחמן העלם זה וזה בידו מהו אמר ליה הרי העלם טומאה בידו וחייב אדרבה הרי העלם מקדש בידו ופטור אמר רב אשי חזינן אי מטומאה קא פריש הרי העלם טומאה בידו וחייב אי ממקדש קא פריש הרי העלם מקדש בידו ופטור אמר ליה רבינא לרב אשי כלום פריש ממקדש אלא משום טומאה כלום פריש מטומאה אלא משום מקדש אלא לא שנא תנו רבנן שני שבילין אחד טמא ואחד טהור והלך בראשון ולא נכנס בשני ונכנס חייב הלך בראשון ונכנס הזה ושנה וטבל ואח''כ הלך בשני ונכנס חייב ר''ש פוטר ורבי שמעון בן יהודה פוטר בכולן משום ר' שמעון: בכולן

 רש"י  לכדרבי. בפ' קמא (לעיל דף ז.) אקרא אני חיה בהמה למה נאמרה כו': פרט למתעסק. בדבר היתר ובא לידו איסור ולא נתכוין לגופה של זו כגון נתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר נתכוין לאשתו והרי אחותו עמה במטה ונשמטה אשתו ובאה אחותו תחתיה ואיזהו חייב נתכוין לחתוך כסבור תלוש ונמצא מחובר או כסבור היום חול או כסבור מלאכה זו מותרת ומ''מ לזו נתכוין וכן בא על אחותו ונתכוין לגוף זה כסבור היא אשתו: דרב ששת מחליף כו'. כשהיה. שונה משנתנו פעמים מחליף דברי זה לדברי זה ולא היה מקפיד לפי שאין ביניהם חיוב ופטור: העלם זה וזה. טומאה ומקדש מהו לרבי אליעזר ור''ע דפטרי על העלם מקדש: אי מטומאה פריש. אי מחמת טומאה שהודע לו פירש מן העבירה (ומביא קרבן) שאמרו לו טמא אתה: הרי העלם טומאה בידו. איגלאי מילתא שביאתו למקדש בשביל העלם טומאה היה: ואי ממקדש קפריש. שאמרו לו מקדש הוא זה ומחמת כן תוהא על ביאתו ולא הזכירו לו טומאה איגלאי מילתא דמשום העלם מקדש נכנס לו: כלום פריש ממקדש כו'. כשהודיעוהו אחד מהם שם אל לבו לומר מה בכך ומתוך כך נזכר על השני ומ''מ העלם שניהם היה בידו: אלא לא שנא. ופטור: אחד טמא. מת קבור בו וא''א להלך שלא יאהיל: והלך בראשון. ואינו יודע אם בטמא אם בטהור ולא נכנס למקדש: בשני ונכנס. וחזר והלך בשני וידע שהלך בשניהם והרי הוא טמא ודאי ונכנס למקדש בהעלם טומאה שנתעלם ממנו טומאה: חייב. קרבן עולה ויורד שיש כאן בתחלה ידיעה ודאית: הלך בראשון. וידע שהוא ספק טמא: ונכנס. למקדש בהעלם טומאה ששכח הילוכו בשביל זו: והזה ושנה. הזה בשלישי ושנה בשביעי וטבל: וחזר והלך בשני. וידע שהוא ספק טמא: ונכנס. למקדש בהעלם טומאה: חייב. או מחמת ביאה ראשונה או מחמת ביאה שניה דמה נפשך או ביאה ראשונה או ביאה שניה בטומאה היתה: ור''ש פוטר. דאין כאן באחת מכולן ידיעה ודאית בתחלה שאף ידיעה תחלה של שביל שני ספיקא היא שהרי טהר לו מטומאה ראשונה אם הראשון הוא הטמא: פוטר בכולן. אף בראשונה ולקמן מפרש לה: (רש"י)

 תוספות  מדבעי למיכתב בהמה וחיה לכדרבי. בלא חיה נמי מצי למדרש הכי אקרא אני בכל דבר טמא אלא לאו דוקא נקט חיה וחיה נמי לא נכתבה אלא בשביל דבר שנתחדש בה כדתנא דבי רבי ישמעאל ומשום דרבי נקט חיה במילתיה נקט נמי הכא בהמה וחיה כדרבי ותימה דבפרק בהמה המקשה (חולין דף עא.) משמע דאי לאו קרא דבהמה טמאה בכלל חיה טמאה לא הוה דריש רבי ג''ש משום דאיצטריך בהמה טמאה לגופה והשתא בלא חיה נמי הוה דרשי' ג''ש דבהמה דמכל דבר טמא נפקא ויש לומר דאי לאו בהמה בכלל חיה לא הוה דרשי' ג''ש דבהמה טמאה אע''ג דכתיב בכל דבר טמא אלא ה''א דאתו פרטי לאשמועינן דבעינן דידע אי בשרץ איטמא אי בנבילה איטמא אפילו לרבי עקיבא אבל השתא דבהמה בכלל חיה הוי כאילו כתב בהמה ב' פעמים ש''מ לכדרבי הוא דאתא ולר' אליעזר אתא נמי לאשמועינן דבעינן דידע אי בשרץ אי בנבילה איטמא משרץ ונבילה ולר''ע כיון דע''כ משום דבהמה בכלל חיה כדפרישית מהשתא ש''מ בכולהו לא נכתב אלא בשביל דבר שנתחדש בה ולא בעינן דידע במאי איטמא: פרט למתעסק. בפרק ספק אכל (כריתות דף יט:) מסיק מתעסק דמאי אי דחלבים ועריות חייב שכן נהנה אלא מתעסק דשבת כדשמואל ובקונטרס לא דק דהזכיר נמי מתעסק דעריות ומיהו תימה דאמאי איצטריך בה פרט למתעסק דשבת תיפוק ליה מטעמא דשמואל דאמר התם דפטור מטעם דבעינן מלאכת מחשבת ואמילתא דשמואל גופיה קשה דאי טעמא דנהנה עיקר לחייב בחלבים ועריות למה לי למיפטריה בשבת משום מלאכת מחשבת ואי טעמא דמלאכת מחשבת עיקר למה לי למחייביה בחלבים ועריות משום דנהנה ונראה דאיכא תרי גווני מתעסק כגון נתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר דמיפטר מטעם שלא נעשית מחשבתו ולא שייך למיפטריה משום מתעסק ועוד מתעסק אחר כגון נתכוין לחתוך את התלוש ולהגביה את התלוש למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ונמצא מחובר דנעשית מחשבתו ומיפטר משום בה פרט למתעסק ובתרוייהו איירי שמואל ומשום הכי קאמר בכריתות אלא מתעסק דשבת כדשמואל דאיירי נמי שמואל במתעסק דמיפטר משום בה לר' אליעזר אלא שלא חשש לפרש אלא טעם דמלאכת מחשבת דלא איירי בה רבי אליעזר ובחלב נמי איכא תרי גווני מתעסק כגון נתכוין לאכול חלב זה ואכל חלב אחר דחייב בלא טעמא דנהנה דלא שייך למיפטריה מטעם מלאכת מחשבת ועוד מתעסק אחר כגון סבור שהוא שומן או רוק ובלעו דכיוצא בו מיפטר לענין שבת מדכתיב בה והכא לית לן למעוטי משום דנהנה וטעמא דנהנה ומשום מלאכת מחשבת לא קאי אכולהו ומה שפירש הקונטרס כאן מתעסק היינו נתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר ואיזהו חייב נתכוין לחתוך את זה וחתך זה וכסבור שהוא תלוש ונמצא מחובר אין נראה לפרש אלא נראה כדפרישית: הרי העלם טומאה בידו וחייב. תימה דהכא ולקמן בפרק שלישי (דף כו.) גבי העלם שבועה והעלם חפץ פשיט רב נחמן לחיובא ובפרק כלל גדול (שבת דף ע: ושם) גבי העלם שבת והעלם מלאכה פשיט לפטור וי''ל דלא דמי דהכא סברא הוא דליחייב כיון דאיכא נמי העלם טומאה אבל התם אין סברא לחייבו על כל אחת ואחת דכיון דבשגגת שבת וזדון מלאכות לא מיחייב אלא חדא השתא נמי דשגג במלאכה הרי יש כאן נמי שגגת שבת: הרי העלם מקדש בידו ופטור. אומר רבינו תם דלא מיפטר אלא מקרבן עולה ויורד אבל חטאת קבועה חייב דהא גמרינן מע''ז דכל שחייבים על זדונו כרת חייבים על שגגתו חטאת והא דאמר בפ''ק (לעיל דף ב.) דעל שאין בה ידיעה בתחלה ששעיר החיצון מכפר אלמא לא מוקמינן ליה בחטאת קבועה דאי הוה ביה חטאת קבועה לא הוה חיצון מכפר אמידי דבר קרבן הוא התם ודאי מיפטר לגמרי שלא יהא חמור אין בה ויש בה מיש בה ויש בה ומיהו קשיא דלישנא דקאמר הכא דפטור משמע דפטור לגמרי ועוד דלקמן פרק שלישי (דף כד:) גבי יש אוכל אכילה אחת דחיק לאשכוחי חטאת קבועה בטמא שאכל את הקדש ומוקי לה בנשיא וכר' אלעזר ולוקמה בהעלם קדש על כן נראה דפטור לגמרי משום דהוי דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש כדאמרינן לקמן בפרק שלישי (דף כה:) גבי שבועת העדות: אמר רב אשי חזינן אי מטומאה קפריש כו'. תימה מנא ידעינן אי משום דא''ל טמא אתה ופירש דלמא אי הוו א''ל נמי מקדש הוא היה פירש ואי דא''ל מעיקרא מקדש הוא ולא פירש דלמא אי הוו א''ל נמי טמא אתה לא הוה פריש אלא השתא דא''ל תרוייהו פריש ונראה דרב אשי לא בא לפשוט הבעיא אלא בא לפרש שפעמים יש לברר איזה שכוח ממנו יותר כגון דנישייליה אי מחמת טומאה הוה מידכר אמקדש ומחמת מקדש לא הוה מידכר אטומאה א''כ הוי העלם טומאה בידו ואם להפך הוי [העלם] מקדש בידו ואם שניהם שכוחין בשוה בהא ודאי מבעיא לן ולגבי שבת בפרק כלל גדול (דף ע:) י''ס שכתוב בהן במילתיה דרב אשי אי משבת קפריש העלם שבת בידו ואי כי מודעי ליה אשבת אכתי צריך לאודועיה אמלאכות העלם מלאכה בידו ואין גיר' זו נכונה דאכתי צריך לפרש וכי מודעי ליה אמלאכה לא צריך לאודועיה אשבת לפי מה שפירשנו אלא גר' אי משבת קפריש אי משום מלאכה קפריש ועוד נראה לפרש בענין אחר אי משום טומאה קפריש אפי' אם הודיעוהו טומאה באחרונה דאע''ג דאילו הודיעוהו בתחלה לא הוה פריש חשיב פריש מחמת טומאה כיון דקרבן ע''י בתרייתא קאתי ואי א''ל מקדש הוא ופריש ידיעה בתרייתא דמקדש הוא ופטור וכענין זה יש לפרש ההיא דלקמן (דף כו.) גבי העלם שבועה והעלם חפץ וההיא דשבת: הלך בראשון ונכנס כו'. אי ברה''י איירי בחד נמי חייב דספק טומאה ברה''י ספיקו טמא אבל הכא איירי ברה''ר דמוקמינא ליה בחזקת טהרה: (תוספות)

 רשב"א  פרט למתעסק. פירש רש"י ז"ל: שמתכוין לדבר התר ועלה בידו אסור, כגון שנתכוון להגביה בשבת את התלוש וחתך את המחובר, א"נ נתכוון לאשתו והרי אחותו עמה במטה ונשמטה אשתו ובאת אחותו תחתיה, ואין אחד משני אלו שפירש הרב ז"ל מחוור דאלו לענין שבת נתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר לא צריך בה למעוטה, דלעולם פטור הוא, משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה (כריתות יט, ב) ומ"ש באשתו ואחותו אינו פטור אלא חייב דמתעסק בחלבים ובעריות חייב שכבר נהנה (שם), וכ"ש זה שמתכוין לביאה, וכן מפורש בכריתות פרק ספק אכל חלב (שם יט, א), דגרסינן התם ר' אליעזר האי בה מאי עביד ליה מפיק ליה פרט למתעסק, מתעסק במאי אי בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה, אי מתעסק בשבת פשיטא דפטור, דהא אמר רב נחמן אמר שמואל מתעסק בחלבים ובעריות חייב שכבר נהנה בשבת פטור מלאכת מחשבת אסרה, ופריקו משכחת לה כגון שנתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר, כלומר שהוא מתכוין למלאכה, הילכך אי משום מלאכת מחשבת האי נמי חייב ואתא בה ופרטיה עד שיתכוון לחתוך תלוש זה ונמצא שהוא המחובר. (רשב"א)


דף יט - ב

ואפילו בקמייתא ממה נפשך טמא הוא אמר רבא הכא במאי עסקינן כגון שהלך בראשון ובשעה שהלך בשני שכח שהלך בראשון דהויא ליה מקצת ידיעה ובהא קא מיפלגי תנא קמא סבר אמרינן מקצת ידיעה ככל ידיעה ורבי שמעון סבר לא אמרינן מקצת ידיעה ככל ידיעה הלך בראשון ונכנס הזה ושנה וטבל חזר והלך בשני ונכנס חייב ורבי שמעון פוטר ואמאי חייב ספק ידיעה הוא אמר רבי יוחנן כאן עשו ספק ידיעה כידיעה וריש לקיש אמר הא מני רבי ישמעאל היא דאמר לא בעינן ידיעה בתחלה: ורמי דרבי יוחנן אדרבי יוחנן ורמי דריש לקיש אדריש לקיש דתניא אכל ספק חלב ונודע ספק חלב ונודע רבי אומר כשם שמביא חטאת על כל אחד ואחד כך מביא אשם תלוי על כל אחד ואחד ר''ש בן יהודה ורבי אלעזר ברבי שמעון אמרו משום רבי שמעון אינו מביא אלא אשם תלוי אחד שנאמר {ויקרא ה-יח} על שגגתו אשר שגג התורה ריבתה שגגות הרבה ואשם תלוי אחד ואמר ריש לקיש כאן שנה רבי ידיעות ספיקות מתחלקות לחטאות ורבי יוחנן אמר כשם שידיעות ודאי בעלמא מתחלקות לחטאות כך ידיעות ספק מתחלקות לאשמות בשלמא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן לא קשיא כאן עשו ולא בכל התורה כולה עשו הכא הוא דלא כתיבא ידיעה בהדיא מונעלם הוא דקא אתי ולא בכל התורה כולה עשו דכתיב {ויקרא ד-כג/כח} או הודע אליו ידיעה מעלייתא בעינן אלא לריש לקיש אדמוקים ליה כר' ישמעאל נוקמה כרבי הא קא משמע לן דרבי ישמעאל לא בעי ידיעה בתחלה פשיטא דלא בעי מדלא מייתרי ליה קראי {ויקרא ה-ב/ג/ד} ונעלם דמיחייב על העלם מקדש מהו דתימא כי לית ליה מקראי אבל מגמרא אית ליה קמ''ל:

 רש"י  ואפילו בקמייתא. בתמיה ממה נפשך טמא הוא קודם שנכנס היה טמא ודאי וידיעת ודאי הוה ליה בתחלה: שכח שהלך בראשון. ואין כאן אלא מקצת ידיעה: תנא קמא סבר כו'. תנא קמא אליבא דרבי שמעון שפוטר בהזה ושנה ואינו פוטר בראשונה סבר כיון דטומאת ודאי הוא אף על גב דאיהו לא ידע לה לכולהו דתיהוי ליה ידיעת ודאי אלא ידיעת ספק עדיפא היא מהנך ידיעות ספק דהזה ושנה דהתם ידע ליה לכולה מילתא ואפי' הכי ספק הוא אבל הכא אי הוה ידע לה לכולה מילתא הוה ליה ידיעה ודאית הילכך לאו ידיעת ספק היא אלא מקצת ידיעה ודאית ומקצת ידיעה ככל ידיעה ורבי שמעון בן יהודה אליבא דר''ש סבר לא אמרינן מקצת ידיעה ודאית ככל ידיעה: ואמאי ספק ידיעה היא. לתנא קמא פריך: אכל ספק חלב. חתיכה ספק חלב וספק שומן: ונודע. לו לאחר זמן שהוא ספק חלב והרי הוא באשם תלוי וחזר ואכל ספק חלב ונודע לו שספק חלב אכל: כשם שמביא חטאת. כו'. לקמיה פליגי ר' יוחנן ור''ש בן לקיש בפירושא דהא מילתא דרבי: על שגגתו אשר שגג. בפרשת אשם תלוי כתיב: כאן שנה רבי ידיעות ספק מחלקות לחטאות. והכי קאמר רבי כשיודע לו לאחר זמן שחלב היה יביא חטאת על כל אחד ואחד שידיעת ספק שהיתה לו בינתים מחלקתם דלא ניהוו שני זיתי חלב בהעלם אחד כך כל זמן שלא נודע לו שהן ודאי חלב אלא ספק חלב מביא אשם תלוי על כל אחת ואחת אלמא מדקתני שמביא חטאת על כל אחת סבירא ליה ידיעות ספק מחלקות לחטאות: ור' יוחנן אמר. לא אמר רבי כך אלא כך פירשה כשם שלענין חטאות שבאין על ידיעת ודאי ידיעת ודאי שבינתים מחלקות לחטאות כך לענין אשם תלוי הבא על ידיעת ספק ספק ידיעות שבינתים מחלקות לאשמות: אדמוקים לה כרבי ישמעאל כו'. מאי דוחקיה למימר דלא בעי האי תנא ידיעה בתחלה דלמא לעולם בעי וסבירא ליה כרבי דאמר ספק ידיעה כידיעה: הא קא משמע לן. ריש לקיש: מדלא מייתר ליה קרא. דדריש במתניתין ונעלם להעלם טומאה והעלם מקדש: מגמרא. הלכה למשה מסיני: (רש"י)

 תוספות  עשו ספק ידיעה כידיעה. לא דמי לנגע בכעדשה דריש פירקא (דף יד:) ולא ידע אי כזית מטמא אי בכעדשה מטמא דהתם הוא מסופק אי שייכא כלל טומאה במה שנגע אבל הכא פשיטא ליה דאיכא טומאה הלכך הוי ליה ידיעה טפי: כאן שנה רבי ידיעות ספק מחלקות לחטאות . תימה לר''ל תיקשה דר''ש בן יהודה אדרבי שמעון בן יהודה דהכא לא פליג ארבי אלא לענין אשם תלוי אבל בהא דמחלקות לחטאות מודה ולעיל פטר גבי מקדש דלא חשיב ליה ידיעה ואם יש לחלק ולומר דגבי מקדש בעינן ידיעה מעלייתא טפי משום דבעינן ידיעה בתחלה ודאית דומיא דידיעה בתרייתא א''כ היכי פריך מר''ל אר''ל ובדוחק י''ל דהכי פריך אמאי מוקי לה כרבי ישמעאל לוקמה כרבי ולימא דסבירא ליה דאין חילוק בין ידיעה המחלקת לחטאת ובין ידיעה דמקדש ופליג אדרבי שמעון בן יהודה: נוקמה כרבי. . תימה דבלא ההיא דידיעת ספק מחלקת תקשה ליה נוקמה כרבי דאמר ידיעת בית רבו שמה ידיעה ועוד דמטעם ספק ידיעה לא מצי לאוקמה כרבי דהא איהו לא בעי ידיעה כלל וי''ל שזה לא היה חידוש אי הוה מוקי לה כרבי דלא בעי אלא ידיעת בית רבו אלא הכי פריך דאפילו כמאן דבעי ידיעה גמורה מצי לאוקומה וכרבי דאמר ידיעות ספק מחלקות: (תוספות)

 רשב"א  אדמוקי לה כר' ישמעאל לוקמה כר'. איכא למידק והיכי מצי לאוקומה כרבי, דהא רבי סגי ליה בידיעת בית רבו (לעיל ה, א), והך תנא דברייתא בעי אע"ג דידע ידיעת בית רבו דתהא ליה ספק ידיעה. וי"ל דאע"ג דבעלמא סגי ליה בידיעת בית רבו, הכא בעי דתהא ליה ספק ידיעה, דכשהוא יודע ידיעת בית רבו מאי קחסר ליה שאינו מכיר אותו שרץ שיהא טמא מ"מ כשידע שאותו שרץ מטמא ידיעה גמורה יש לו ודאית, אבל הכא אינו כן שהרי אין אנו יודעין הטומאה באיזו שביל הוא, והילכך אפילו רבי בעי הכא דתהא ספק ידיעה. פשיטא דלא בעי מדלא מייתי' קראי. וא"ת ובלא קרא מי לא מצי מוכח דידיעה בתחלה בעינן, לעולם אימא לך דר' ישמעאל בעי ידיעה בתחלה ונפקא ליה מדר' דדריש ונעלם מכלל דידע, ולא מייתר ליה קרא, דאיהו נמי דריש ונעלם להעלם טומאה ולהעלם מקדש, הכי נמי אימא לך דס"ל לר' ישמעאל. וי"ל אם איתא דס"ל לר' ישמעאל בעינן ידיעה בתחלה כיון דמדיוקא אתיא ליה, הוה ליה למימר הכי בהדיא ולגלויי דעתיה כר' דדריש בהדיא ונעלם מכלל דידע, כיון דלא עבד הכי שמע מינה דלית ליה ידיעה בתחלה סליק פרק ידיעות הטומאה בסייעתא דשמיא (רשב"א)


פרק שלישי - שבועות שתים

שבועות שתים שהן ארבע שבועה שאוכל ושלא אוכל שאכלתי ושלא אכלתי שבועה שלא אוכל ואכל כל שהוא חייב דברי רבי עקיבא אמרו לו לר''ע היכן מצינו באוכל כל שהוא שהוא חייב שזה חייב אמר להם ר' עקיבא וכי היכן מצינו במדבר ומביא קרבן שזה מדבר ומביא קרבן: גמ' למימרא דשאוכל דאכילנא משמע ורמינהי שבועה לא אוכל לך שבועה שאוכל לך לא שבועה שלא אוכל לך אסור אמר אביי לעולם דאכילנא משמע לא קשיא כאן במסרבין בו לאכול כאן בשאין

 רש"י  מתני' שבועות. שאוכל ושלא אוכל. הן שתים המפורשות דכתיב (ויקרא ה) להרע או להיטיב דמשמע להבא ולא אוכל להרע אוכל להיטיב: שאכלתי ושלא אכלתי. הן שתים הנוספות ממדרש חכמים כדיליף לה ר''ע לקמן בפירקין (דף כה.) מריבוי הכתוב: מדבר ומביא קרבן. בשביל ביטול דיבורו וכיון דמשום ביטול דיבורו הוא אף זה ביטול דיבורו שהאומר לא אוכל דעתו לאסור עצמו בכל שהוא: גמ' שבועה לא אוכל לך כו'. אמר אחד משלש לשונות הללו אסור לו לאכול משל אותו האיש שנדר הימנו דהכי משמע שבועה לא אוכל לך שבועה עלי שלא אוכל משלך: שבועה שאוכל לך. באיסור שבועה יהא עלי מה שאוכל משלך דהכי. משמע מה שאוכל לך יהא באיסור שבועה: לא שבועה לא אוכל לך. לא יהא עלי באיסור שבועה מה שלא אוכל משלך הא מה שאוכל לך יהא באיסור שבועה: (רש"י)

 תוספות  שבועות שתים. ורמינהי שבועה שאוכל לך. משנה היא בפרק ב' דנדרים (דף טז.) אף ע''ג דהתם קתני השבועה שאוכל לך והכא קתני שבועה דרך הגמרא לקצר המשנה שהביא ואין חילוק בין שבועה להשבועה דאהאי מתני' דהתם נמי פריך ממתני' דהכא בגמ' ומשני כי הכא ול''ג בסמוך ברייתא במסרבין בו לאכול דאין לומר שהביא ברייתא משום דלא קתני השבועה דלא ה''ל למיפרך מברייתא כיון דמצי למיפרך ממתני' אלא גר' התם במסרבין: לא שבועה לא אוכל לך אסור. דמשמע הא מה שאוכל לך יהא באיסור שבועה ואע''ג דבפ''ב דנדרים (שם) מוקי רישא דהך משנה כר''מ ור''מ לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן גבי נדרים כדאמרינן ספ''ק דנדרים (דף יג:) יש חילוק בין שבועה לנדרים כמו שאפרש בס''פ שבועת העדות (דף לו: ד''ה ה''ג) בע''ה: (תוספות)

 רשב"א  כך גירסת הספרים: לא שבועה לא אוכל לך אסור. ופירש רש"י ז"ל: לא שבועה מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל לך שבועה דמכלל לאו אתה שומע הן. ותימה הוא דהא רישא דההיא מתניתין אוקימנא בנדרים פרק אלו מותרים (יג, ב) כר"מ דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן, וסתמא מדרישא ר"מ סיפא נמי ר"מ, ויש מרבותינו הצרפתים ז"ל שתירצו דדילמא משום חומר שבועה אית ליה לר"מ בה מכלל לאו אתה שומע הן, והנכון דל"ג לא שבועה אלא שבועה לא אוכל, ופירוש לשבועשה הא לפיכך לא אוכל לך. (רשב"א)


דף כ - א

מסרבין בו לאכול מתניתין בשאין מסרבין בו לאכול ברייתא במסרבין בו לאכול וקאמר לא אכילנא ולא אכילנא דכי קא משתבע הכי קאמר שבועה שלא אוכל רב אשי אמר תני שבועה שאי אוכל לך אי הכי מאי למימרא מהו דתימא לישניה דאיתקילא ליה קמ''ל: ת''ר מבטא שבועה איסר שבועה איסור איסר אם אתה אומר איסר שבועה חייב ואם לאו פטור אם אתה אומר איסר שבועה והא אמרת איסר שבועה הוא אמר אביי ה''ק מבטא שבועה איסר מיתפיס בשבועה איסור איסר אם אתה אומר מיתפיס בשבועה כמוציא שבועה מפיו דמי חייב ואם לאו פטור וממאי דמבטא שבועה דכתיב {ויקרא ה-ד} או נפש כי תשבע לבטא בשפתים איסר נמי דכתיב {במדבר ל-יד} כל נדר וכל שבועת איסר אלא ממאי דאיסר מיתפס בשבועה הוא דכתיב {במדבר ל-יא} או אסרה אסר על נפשה בשבועה מבטא נמי הכתיב {ויקרא ה-ד} לכל אשר יבטא האדם בשבועה אלא אמר אביי מבטא שבועה מהכא {במדבר ל-ז} ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה או מבטא שפתיה אשר אסרה על נפשה ואילו שבועה לא קאמר במאי אסרה עצמה במבטא רבא אמר לעולם אימא לך מיתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי והכי קאמר מבטא שבועה איסר נמי שבועה אסריה דאיסר הטילו הכתוב בין נדר לשבועה הוציאו בלשון נדר נדר בלשון שבועה שבועה היכן הטילו {במדבר ל-יא} ואם בית אישה נדרה או אסרה אסר על נפשה בשבועה וגו' ואזדו לטעמייהו דאיתמר מתפיס בשבועה אביי אמר כמוציא שבועה מפיו דמי ורבא אמר לאו כמוציא שבועה מפיו דמי מיתיבי איזה איסר האמור בתורה האומר הרי עלי שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין כיום שמת בו אביו כיום שמת בו פלוני כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם כיום שראה ירושלים בחורבנה אסור ואמר שמואל והוא שנדור ובא מאותו היום בשלמא לאביי מדמתפיס בנדר נדר מתפיס בשבועה שבועה

 רש"י  מסרבין. מפצירין: מתני' בשאין מסרבין בו. הלכך שאוכל דקא אכילנא הוא: רב אשי אמר תני. בברייתא שבועה שאי אוכל לך: דאיתקל. נכשל ולא נתכוין לומר שאי: איסר שבועה. מפרש לקמיה: איסור איסר. איסרתו של איסר מה הוא: אם אתה אומר כו'. מאי קאמרת והא אמרת איסר לשון שבועה הוא והדר תני אם אתה אומר: ה''ק מבטא שבועה. האומר מבטא ככר זו עלי כאומר שבועה שלא אוכלנו ואם אכלו ה''ז בעולה ויורד: איסר מיתפיס בשבועה. איסר עלי ככר זו הרי הוא כמי שנשבע על הככר וחזר ואמר על ככר אחר ה''ז כזה שהתפיס את השני בראשון: איסור איסר. ומהו איסורו של איסר זה: אם אתה אומר כו'. אם תמצי לומר שהמתפיס בשבועה כמוציא שבועה מפיו דמי ואם אכלו חייב קרבן אף זה האומר איסר ככר זה עלי חייב קרבן אם אכלו שהאיסר לשון התפסת שבועה הוא: ואם לאו. שהמתפיס בשבועה אינו כנשבע לענין קרבן ומלקות אף האיסר אין בו לא קרבן ולא מלקות: או אסרה אסר בשבועה. משמע שאסרתו ותפסתו בדבר שנשבעה עליו כבר: או מבטא שפתיה אשר אסרה וגו'. ולא כתיב בשבועה במה אסרה את נפשה בלשון מבטא: רבא אמר. לא איסתפיק ליה לתנא למימר בהא אם אתה אומר דפשיטא ליה דמיתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו הוא: והכי קאמר מבטא שבועה איסר נמי. לשון שבועה הוא: איסר זה הטילו הכתוב כו'. היינו פירוש דאיסור איסר אם אתה אומר והכי קאמר איסור של איסר שאמרתי לך שהוא שבועה לא כל הלשונות שוות בו שהרי הטילו הכתוב בין נדר לשבועה אם אמירתו בלשון שבועה כגון איסר שלא אוכל ככר זה כן לשון הנשבעין אומרים שלא אוכל אף האיסר שהוציאו בלשון זה שבועה הוא וחייב קרבן ואם לאו אלא הוציאו בלשון נדר שאמר איסר ככר זו עלי שהוא לשון הנודרים קונם זה עלי אף זה נדר ופטור מקרבן: כיום שמת בו אביו. כאשר אסרתי עלי בשר ביום שמת בו אבא לעולם: והוא שנדור ובא מאותו היום. שקיבל עליו כבר נדר שלא יאכל בשר ביום שמת בו אביו לעולם וכן יום שמת בו פלוני וכן יום שנהרג בו גדליה וקסלקא דעתא השתא דהיינו מתפיס בנדר וקתני איזהו איסר האמור בתורה שהוא בלא יחל דברו האומר הרי עלי כו' אלמא המתפיס בנדר הרי הוא בלא יחל כנדר עצמו ומדמתפיס בנדר נדר מתפיס בשבועה שבועה: (רש"י)

 תוספות  שאי אוכל לך פשיטא. לא פריך פשיטא אלא משום דהיינו שלא אוכל לך דקתני דהא אשלא אוכל לא קשיא ליה פשיטא: לישנא איתקל ליה. וליכא למיפרך כיון דאשמעינן שאי אוכל אמאי איצטריך למיתני ברישא שלא אוכל לך דזו ואף זו קתני וא''ת נשייליה מה היה בדעתו ויש לומר כגון שאמר שבדעתו כל מה שיהיה משמעות לשונו אי נמי כגון ששכח מה היה בדעתו ובנדרים (דף טז.) מפרש אמאי רב אשי לא אמר כאביי: איסר מיתפיס בשבועה. פי' בקונטרס דאם אמר איסר עלי ככר זה הוי כמי שנשבע על הככר וחזר ואמר על ככר אחר הרי זה כזה שהתפיס את השני בראשון וקשה דלקמן קתני בברייתא איזהו איסר האמור בתורה הרי עלי כו' ואילו איסר ככר זה עלי לא קתני ומה שפי' נמי איסור איסר כלומר איסור של איסר זה מה דינו אם אתה אומר מתפיס בשבועה כו' שתוכל להוכיח מקרא בשום מקום שהוא כמוציא שבועה מפיו וחייב קרבן אף איסור זה כו' קשה דמשמע דתנא בא לאשמעינן דין איסר ואינו משמיענו כלום שהרי מסתפק במתפיס שבועה עצמו ועוד דאין דרך משנה וברייתא שיסתפק התנא אם חייב או פטור ועוד מאי ואזדא לטעמיה דקאמר לקמן דהכא מסתפקא ליה לאביי ולקמן פשיטא ליה דכמוציא שבועה מפיו דמי ועוד דבכל הספרים גרסי' בסמוך כמוציא שבועה מפיו וחייב בוי''ו ולפ''ה ה''ל למינקט חייב בלא וי''ו ומפ' רבינו תם דמבטא הכתוב בפרשה הוא לשון שבועה שנשבע בלשון מבטא כדפירש נמי בקונטרס אבל איסר הכתוב בפרשה אינו שבועה שיאסר עצמו בלשון איסר אלא במתפיס בשבועה הכתוב מדבר שנשבע על הככר וחזר ואמר על ככר אחר הרי עלי שלא אוכל ככר זה כזה והיינו איסר דקרא וה''נ מפרש לה בברייתא לאביי ואיסור של איסר זה אם אתה אומר מתפיס בשבועה כלומר שהתפיסו בככר שנשבע עליו הוי כמוציא שבועה מפיו וחייב ואם לאו שלא התפיסו באחר אלא אמר איסר ככר זה עלי אין זה לשון שבועה ופטור א''נ ה''פ אם אתה אומר מתפיס בשבועה פי' שהתפיסו בלשון שבועה שהזכיר לשון אכילה ואמר הרי עלי שלא אוכל זה כזה ואם לאו שלא הזכיר לשון אכילה אלא אמר הרי עלי זה כזה פטור ועי''ל איסור איסר היינו איסור שלישי שהתפיס ככר שלישי בשני ואם אתה אומר מתפיס בשבועה דהיינו השני כמוציא שבועה מפיו דמי דהוי לגמרי כראשון אף לענין להתפיס בו חייב גם בשלישי ואם לאו פטור מיהו הא פשיטא ליה שדינו כראשון להתחייב קרבן בשני ורבא פליג עליה ופטר אף בשני אבל תימה דאכתי מספקא ליה לתנא בשלישי והא דגרסינן נמי וחייב בוי''ו לא אתי שפיר: ואילו שבועה לא קאמר. דאי הוה כתיב שבועה הוה מפרש שאותה מבטא אסרה על נפשה בלשון שבועה אבל השתא על כרחך אית לן לפרש במה אסרה על נפשה בלשון מבטא וא''ת והא נמי כתיב (במדבר ל) ואסרה אסר בבית אביה בנעוריה וי''ל כיון דלא כתיב או יש לומר דאנדר דכתיב ברישא דקרא קאי: שלא אוכל בשר. לא חש התנא לדקדק בלשונו דבלשון זה אינו חל דשלא אוכל הוי דבר שאין בו ממש שאינו אוסר על עצמו כלום כמו קונם שאיני ישן דלא אמר כלום אם לא אמר קונם עיני בשינה כדאמרינן בפרק ב' דנדרים (דף טו.) וה''נ צריך שיאמר קונם אכילת בשר עלי ומיהו שמא יש לחלק דדוקא גבי שינה לא אמר כלום משום דשינה עצמה אין בה ממש: מדמתפיס בנדר נדר כו'. ואם תאמר שמואל אמאי מפרש איסר במתפיס בנדר והא איסר דקרא קאמר אביי דהיינו מתפיס בשבועה ויש לומר דמתפיס בנדר ילפינן ממתפיס בשבועה וניחא ליה לשמואל לאוקמא ברייתא בנדרים שרגילות הוא שבני אדם נודרין מלאכול בשר ומלשתות יין ביום שראו ירושלים בחורבנה ואין רגילות לאסור עצמם בשבועה: (תוספות)

 רשב"א  גרסינן וכגר"ח מתניתין דהכא בשאין מסרבין בו לאכול מתניתין דהתם במסרבין עליו לאכול. דמשנה היא פרק ב דנדרים (טז, א), ורש"י גרס התם בברייתא ואינו נראה, דכיון דמשנה היא התם ודאי ממתניתין אקשינן. וש' דהתם אההיא משנה אקשיה מיהא ומפרקינן אביי ורבא. ומי' יש חלוק בין סוגיא זו לאותה סוגיא, דהכא אוקומ' למתניתין דהכא בשאין מסרבין, אלא דמן הסתם מי שנשבע ואמר שבועה שאוכל דאכילנא משמע משום שסתם לשון בני אדם כך הוא, והתם בנדרים אוקי' ליה במסרבין עמו שלא לאכול ולמתניתין דנדרים במסרבין עמו לאכול, ונראה דסוגיין דהכא דייק' טפי. איסר מתפיס בשבועה. כגון שנשבע על הככר שלא יאכלנו והתפיס עליו בשר ואמר זה כזה, איסר איסר שחזר והתפיס דגים על הבשר, והרב ר' יוסף הלוי ז"ל פירש: אוסר אוסר, כלומר אם התפיס מאותה ככר שניה ככר ג' ואמר וגם זו עלי כמו זו ע"כ, ולשון זה אינו מחוור בעיני דכל שהתפיס כבר על הככר הראשונה וחזר ואמר על ככר ג' גם זו עלי אינו כמתפיס שניה אלא במתפיס ג' גם היא כראשונה, וכדאמרינן פרק קמא דנדרים (ו, ב) יש יד לקידושין או לא, ואמרינן היכי דמי אילימא דאמר הרי את מקודשת לי ואמר לחברתה ואת נמי, פשיטא דקידושין עצמן הן, ולא עוד אלא דאפילו לא אמר וגם זו אלא שאמר וזו הויא יד לשבועה הראשונה כדאמרינן התם עלה דההיא אלא כגון דאמר לחברתה ואת נמי. אם אתה אומר מתניתין בשבועה כמוציא שבועה מפיו דמי חייב ואם לאו פטור. ופירש רש"י ז"ל: אם ת"ל שהמתפיס בשבועה כמוציא שבועה מפיו לקרבן אם אכלו אף זה האומר אוסר ככר זה עלי חייב אם אכלו שהאיסר לשון התפסת שבועה היא ואם לאו שהמתפיס בשבועה אינו כנשבע לענין קרבן אף האיסר אין בו לא קרבן ולא מלקות עכ"ל. מה שכתב האומר איסר ככר זה עלי אינו מחוור דהוו עלי לשון נדר הוא ולא לשון שבועה, והיל"ל באומר ככר זה כזה שלא אוכלנו או שלא אטעמנו. ועוד דהא משמע דלאביי איסר אינו נדר ולא שבועה אלא התפסה בלבד מדאמרינן לקמן (ע"ב) ואף ר' יוחנן סבר לה להא דרבא דכי אתא רבין אמר ר' יוחנן מבטא לא אוכל לך (שבועה) אוסר לא אוכל לך שבועה מכלל דלאביי לא שבועה ומותר, ואם אמר איסר ככר זה עלי מותר דלאו כלום הוא. גם מה שפירש אם אתה אומר שהמתפיס בשבועה כמוציא שבועה מפיו לקרבן אף זה האומר איסר ככר זה עלי חייב קרבן אם אכלו, אינו מחוור דמשמע מינה דברייתא לפירושיה דאביי מסתפקא לי' במתפיס בשבועה אם כמוציא שבועה מפיו דמי אם לאו, ולקמן לא משמע הכי, דהא אמרינן דאביי אזיל לטעמיה דאמר מתפיס בשבועה כמוציא שבועה מפיו דמי. והרב ר' יוסף הלוי ז"ל פירש: אם אתה הוא מתפיס ככר זה בככר ראשון (ה)כמוציא שבועה מפיו דמי, אף ככר ג' שהתפיס בשני אם אכלו חייב עליו קרבן כאלו התפיסו בככר ראשון שנבע עליו, וגם זה מגומגם קצת. אלא יש מפרשים שלא אמרו זה כמסתפק בדבר אלא טעמא קאמר לככר שאף הככר הג' כראשון למלקות ולקרבן, והקשה כיון שאדנו אומרים ואיסר היכי מתפיס בשבועה ע"כ יש לנו לומר שאף ככר ג' שהתפיס בככר שני חייב בקרבן שהשני כמוציא שבועה מפיו דמי וכמו שהשני נתפס בראשון כך ג' נתפס בשני לעשות כמוהו לקרבן, שהרי השני כראשון כשלא הוציא שבועה מפיו, שאם אין אתה אומר כן בג' שהוא אסורו של איסר אף השני אינו כמוציא שבועה מפיו, ואף השני לא היה לנו לומר נתפס בראשון להתחייב עליו קרבן אלא פטור, אלא מדשני נתפס בראשון אף ג' כן שהוא נתפס בשני לעשותו כמוהו. איסר זה הטילו הכתוב בין נדר לשבועה הוציאו בלשון נדר. כגון שאמר איסר ככר זה עלי הריזה נדר וגם עבר ואכלו פטור מקרבן ואינו אלא בבל יחל, ואם הוציא בלשון שבועה כגון שאמר איסר ככר זה שלא אוכלנו או שלא אטעמנו הרי זה שבועה, ואם אכלו חייב קרבן, והיינו דקתני בברייתא אם אתה אומר איסר בלשון שבועה חייב כלומר קרבן ואם לאו פטור מקרבן. מיתיבי אי זהו איסר האמור בתורה וכו'. בשלמא לאביי דאמר איסר מתפיס ולא נדרו לא שבועה, ניחא הא, דהא ברייתא בענין התפסה נקיט, ומדמתפיס בנדר גדר מתפיס בשבועה שבועה דהא איסר זה שהוא לשון התפסה הטילו הכתוב בין נדר לשבועה דאלמא מתפיס הוא בין נדר בין בשבועה, ואע"ג דאמר אביי איסר מתפיס בשבועה, לאו דוקא בשבועה אלא אף בשבועה ולריבותא נקט לה לומר דמתפיס אף בשבועה להתחייב עליו קרבן, אלא לרבא קשיא בתרתי חדא דהכא נסיב לה לאיסר ואינו בהתפסה ולא בעיקר נדר, ועוד דמשמע דאף מתפיס בשבועה, ופריק אמר לך רבא תריץ ואימא הכי איזהו איסר גדר האמור בתורה כלומר לא במתפיס קאמר אלא עיקר גדר של איסר קאמר, ופירש רש"י ז"ל: דאשמעינן שאינו חייב משום נדר אלא אם כן פרשו ואח"כ תלאו בדבר אחר הנדור עליו כבר כדיליף לה ואזיל מקרא, והכי קאמר איזהו איסור נדר וכו' אבל המתפיס בנדר לאו נדר הוא, והיכי דמי מתפיס כגון שלא פירש הרי עלי שלא אוכל בשר אלא אמר הרי עלי יום זה כיום שמת בו אביו. ויש שהקשו עליו דאם כן שאין נדר אלא כשאוסרו בפירוש ואחר מתפיסו בדבר הנדור כבר, אם כן נדר ראשון היכי נדר בלא התפסה. והרמב"ן ז"ל פירש דהתפיסו בדבר הנידר והנידב לשמים דודאי מקדיש אדם מנכסיו לשמים והנודר יכול להתפיס בהן, וזהו ששנינו (נדרים י, ב) כאימרא כדירים כעצים כאישים כמזבח כהיכל נדר באחד מכל משפטי מזבח אעפ"י שלא הזכיר קרבן הרי זה נדר. ומיהו ודאי משמע דאפילו לא הזכיר בפיו איסור אם אמר כי יום זה עליו כיום שמת בו אביו כיום שמת גדליה ן' אחיקם מתפיס בנדר הוא ומתפיס בנדר (ה)נדר, שלא כפשטן של דברי רש"י ז"ל וכמו שאכתוב בסמוך בס"ד, והכי תנו לה בירושלמי (נדרים פ"א ה"א) איזהו איסר ככר זה עלי כיום שמת בו אביו. ובמתפיס בשבועה קי"ל כרבא דלאו כמוציא שבועה מפיו דמי והרב ר' יוסף הלוי ז"ל כתב: דאע"ג דלאו כמוציא שבועה מפיו הוי איסורא מיהא איכא (דלאו כמוציא שבועה מפיו ומשמע דאיסורא מיהא איכא) וכן פסק הרמב"ם ז"ל אבל רבותינו נר' אמרו דאפילו איסורא ליכא דמנא תיתי, ורבא דאמר לאו כמוציא שבועה מפיו דמי לאו דוקא אלא משום דאביי אמר כמוציא שבועה מפיו אמ' איהו דלא ואיסורא נמי ליכא מיהו לענין מעשה ראוי להחמיר כדברי הרב ר' יוסף הלוי ז"ל והרמב"ם ז"ל. ומתפיס בנדר נדר. וכן כתב הרי"ף והביא ראיה ממה ששנינו (נזיר כ, ב) הריני נזיר ושמע חברו ואמר ואני הרי כולן נזירים, וא"ת א"כ היאך נפרש הא דרבא דמשמע דלדידיה אין שום התפסה אסורה, פירש הרמב"ן ז"ל: דמעיקרא כי אקשינן בשלמא לאביי הא דקתני איסר האמור בתורה זה המתפיס בנדר, לאו למעוטי מתפיס בשבועה, אלא אדרבא מדמתפיס בנדר נדר מתפיס בשבועה שבועה, דגבישבועה נמי כתיב איסר דהיני מתפיס, אלא לרבא קשיא דקתני איסר היינו מתפיס, ומפרקינן איסר לאו לשון מתפיס הוא אלא לשון נדר ושבועה הוא, וברייתא איסור נדר קתני וה"ק איזהו איסור נדר כלומר שהוא אסור כנדר ואינו נדר האומר הרי עלי וכו' דהיינו מתפיס, שריבה אותו הכתוב בפירוש מדכתיב (במדבר ל, ג) כי ידור נדר, עד שידור בדבר הנדור לאפוקי נודר בדבר האסור, ולרבא מפיק נמי דבר המושבע שלא זה איסר האמור בתורה. וא"ת מ"מ מה ראה הרב ז"ל להביא ראיה מההיא דנזיר, דדילמא ההיא לאו משום מתפיס הוא, אלא שאני התם דאמר בתוך כדי דבור וכדאוקימנא התם ובמוציא נזירות מפיו דמי ולאו כאומר ואני כמוך, לא היא דהא קתני סיפא היתר הראשון הותרו כולן ואי אני נזיר קאמר אמאי הותרו אלא שמע מינה דמשום התפסה היא, וא"ת אם כן מאי קאמרי התם דדוקא בתוך כדי דיבור אבל לאחר כדי דיבור [לא], אלא י"ל טעמא התם משום דלאחר כדי דיבור ואני לא משמע כלל ולא כלום אבל אמר ואני כמוך ואפילו לאחר כדי דיבור הוי נזיר, ומשום מתפיס, שהרי שנינו (נזיר ד, א) הריני כשמשון הריני כבעל דלילה הרי זה נזיר, וכל שכן כשאמר הריני כפלוני נזיר כן כתב הרמב"ן ז"ל, וכולה מכלתין דנדרים הכין מוכחא דמתפיס בנדרים כנדרים. ואם תאמר כיון דמתפיס בנדר כנדר ומתפיס בשבועה לאו כשבועה, כי תניא (לקמן כה, א) חומר בנדרים מבשבועה שהנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות, אמאי לא תני נמי שהמתפיס בנדר נדר והמתפיס בשבועה לאו כשבועה, תירץ הרמב"ן נ"ר דלא תני אלה הדברים שהנדרים חלין בהן ואין השבועות חלות והדברים ש(אין)השבועות חלות בהן ואין הנדרים חלין בהן, אבל שאר דיני' לא תנו כלל. (רשב"א)


דף כ - ב

אלא לרבא קשיא אמר לך רבא תריץ ואימא הכי איזהו איסר נדר האמור בתורה האומר הרי עלי שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין כיום שמת בו אביו כיום שנהרג בו פלוני ואמר שמואל והוא שנדור ובא מאותו היום מאי טעמא אמר קרא {במדבר ל-ג} איש כי ידור נדר לה' עד שידור בדבר הנדור כיום שמת בו אביו פשיטא כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם איצטריך ליה סלקא דעתך אמינא כיון דכי לא נדר נמי אסור כי נדר נמי לא הויא עליה איסור והאי לאו מיתפיס בנדר הוא קמ''ל ואף ר' יוחנן סבר לה להא דרבא דכי אתא רבין א''ר יוחנן מבטא לא אוכל לך איסר לא אוכל לך שבועה כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן אוכל ולא אוכל שקר ואזהרתיה מהכא {ויקרא יט-יב} לא תשבעו בשמי לשקר אכלתי ולא אכלתי שוא ואזהרתיה מהכא {שמות כ-ז} לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא קונמות עובר {במדבר ל-ג} בלא יחל דברו מיתיבי. שוא ושקר אחד הן מאי לאו מדשוא לשעבר אף שקר נמי לשעבר אלמא אכלתי ולא אכלתי שקר הוא מידי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא ומאי דבר אחד הן דבדיבור אחד נאמרו כדתניא {שמות כ-ח} זכור {דברים ה-יב} ושמור בדיבור אחד נאמרו מה שאין יכול הפה לדבר ומה שאין האוזן יכול לשמוע בשלמא התם בדיבור אחד נאמרו כדרב אדא בר אהבה דאמר רב אדא בר אהבה נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה דאמר קרא זכור ושמור כל: שישנו בשמירה ישנו בזכירה והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו נמי בזכירה אלא הכא למאי הלכתא מיבעי ליה אלא כשם שלוקה על שוא כך לוקה נמי על שקר כלפי לייא אלא אימא כשם שלוקה על. שקר כך לוקה נמי על שוא פשיטא האי לאו והאי לאו מהו דתימא כדאמר ליה רב פפא לאביי לא ינקה כלל

 רש"י  תריץ ואימא כו'. כלומר האי תנא לאו במתפיס בנדר איירי אלא בעיקר נדר איירי ואשמעינן שאינו חייב בנדר אא''כ פירשהו ואח''כ תלאו בדבר הנידר עליו כבר כדיליף לה ואזיל מקרא וה''ק איזהו איסור נדר אבל מיתפיס בנדר לאו נדר הוא וה''ד מיתפיס כגון שלא פירש הרי עלי שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין אלא אמר הרי עלי יום זה כיום שמת בו אביו כיום שראה את ירושלים בחורבנה: פשיטא. כיון דטעמא משום דנדור ובא הוא עליו מיתת אביו מה לי כאן וכי משום דמת בו אביו מיגרע גרע איסורי' הרי נדור ובא עליו: ה''ג סד''א דכיון דכי לא נדר אסור כי נדר נמי לא מיתפיס בנדר הוא קמ''ל ואף רבי יוחנן כו'. ולא גרסינן כיון דמדרבנן הוא דאסור כי נדר חייל עלי' איסו' בלא יחל לא גרסינן לה להא דהא א''נ מדאורייתא הוא אמרינן (לקמן כה.) הנדרי' חלים על דבר מצו' כדבר הרשות: ואף ר' יוחנן סבר לה להא דרבא. דאיסור שהוציאו בלשון שבועה שבועה: אוכל ולא אוכל. כלומר שבועה להבא קרוי שבועת שקר: ואזהרתיה מלא תשבעו בשמי לשקר. וה''ק לא תשבעו בשמי כדי לשקר בשבועתכם לאחר זמן והמתרה בו צריך להתרות בו שהוא עובר באזהרת לא תשבעו בשמי לשקר: אכלתי ולא אכלתי. כל שבועה לשעבר שאינה אמת קרויה שבועת שוא דלשון שוא לשון ולא כלום כמו בחבלי השוא (ישעיה ה) לשוא הכיתי את בניכם (ירמיה ב) אף כאן יצאתה מפיו לבטלה ואזהרתיה מלא תשא והמקרא הזה צריך להתרות בו: קונמות ה''ז בלא יחל. כלומר לא יחל דמשמע להבא לאו לאזהרת שבועת להבא אתא דשבועת להבא מלא תשבעו בשמי לשקר נפיק וכי אתא לא יחל לאזהרת נדרים אתא לאפוקי מדרבין דאמר אזהרת שבועת להבא אתא מלא יחל: מה שוא לשעבר . כגון נשבע על דבר שא''א שהכל יודעים שאין שבועה זו כלום: אף שקר לשעבר. כגון אכלתי ולא אכלתי וההיא לא מיקריא שוא לפי שאין הכל מכירים בה אם אמת אם שקר ועל כרחך שבועת להבא מלא יחל דברו אבל לא תשבעו בשמי לשקר שבועה לשעבר היא וה''ק לא תוציאו שבועה לשקר מפיכם: כדרב אדא. כלומר להקיש זכור לשמור בקידוש היום דנפקא לן מזכור את יום השבת זכרהו על היין ואף ע''ג דשאר מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות בזו חייבות דאיתקש לשמור בדיבור אחד כל שישנו בשמירת לאוי שבת ישנו בקידוש והנשים ישנן בשמירה דכל מצות לא תעשה בין שהזמן גרמא בין שלא הזמן גרמא נשים חייבות: ה''ג אלא כשם שלוקה על שוא כו'. להכי קאמר אחת הן לענין מלקות: כלפי לייא. כלפי היכן אתה פונה זו היפוך היא דאילו שקר אשכחן בה לאו שיש בו מעשה כגון לא אוכל ואכל שעבר על שבועתו ע''י מעשה אבל אכלתי ולא אכלתי לאו שאין בו מעשה הוא: אלא אימא כשם שלוקה על שקר. בלאו שיש בו מעשה כך לוקה על שוא אע''פ שאין בו מעשה דנ''ל מלא ינקה ה' (שמות כ) כדלקמן (דף כא.) ה' הוא דלא ינקה אבל ב''ד של מטה מלקין אותו אם התרו בו ומנקין אותו: פשיטא. דהא כתיב קרא לא ינקה ה': מהו דתימא כדאמר ליה רב פפא לאביי. לקמן בשמעתין אימא לא ינקה כלל: (רש"י)

 תוספות  אלא לרבא קשיא אע''ג דרבא נמי מודה דמתפיס בנדר נדר . דמשנה שלימה היא מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני (נזיר כ:) וכן בנדרים קאמר דבקרבן הוי נדר מ''מ פריך לרבא אמאי דמפרש איסר דקרא מתפיס ורבא משני דלא קאי אאיסר דקרא: דכי לא נדר. פירש בקונטרס דלא גרסינן כיון דמדרבנן הוא דאסור כי נדר חייל עליה איסור בל יחל דהא א''נ הוי דאורייתא הא אמרינן לקמן (דף כה.) דנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות מיהו נראה לרבי יצחק דגרסי' ליה שפיר אע''ג דאי הוי דאורייתא נמי חייל עליה נדר מ''מ דבר אחר שתולה בו לא איקרי נדר בדבר הנדור כיון דאי לא נדר איכא עליה איסור דאורייתא ועוד דהא דנדרים חלין על דבר מצוה בביטול מצוה איירי . כדתנא בפ''ב דנדרים (דף טז.) כיצד אמר קונם שאיני נוטל לולב שאיני מניח תפילין כדמסקינן התם בגמ' מכי ידור נדר לה' אפי' בדבר של שם חייל עליה אבל אם נדר לקיים מצוה כגון שאמר קונם שלא אוכל ביוה''כ או שלא אוכל נבילות וטריפות לא חייל דאין איסור חל על איסור ולהכי איצטריך טעמא דמדרבנן ומיהו לר' יהודה בן בתירא דאית ליה לקמן בפירקין (דף כז. ושם) דנשבע לקיים את המצוה חייב כ''ש נדרים שחלין לבטל שיחולו לקיים: קונמות עובר משום בל יחל . בשבועה נמי עובר משום בל יחל דהכתיב (במדבר ל) או השבע וגו' ולא יחל דברו ובפ''ב דנדרים (דף טז:) תניא בהדיא דיש בשבועה בלא יחל והכא ה''ק בקונמות ליכא אלא בל יחל גרידא: נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה. משמע דקידוש דאורייתא וכן משמע בהדיא בריש מי שמתו (ברכות כ:) ותימה דבריש מסכת נזיר (דף ד.) אמר מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות ופריך מאי נינהו קידושא ואבדלתא מושבע ועומד מהר סיני הוא ומפ' ר''ת בתמיה וכי מושבע ועומד מהר סיני הוא דאיצטריך קרא למעוטי אלמא דמדרבנן הוא דבניחותא אין לפרש דאדרבה משום דמושבע ועומד מהר סיני הוא איצטריך קרא לאסור כדמשני התם אלא כי הא דאמר רבא שבועה שאשתה יין ואמר הריני נזיר דאיצטריך קרא דחייל עליה נזירות לפי שהוא מושבע ועומד וי''ל דקידוש ודאי מדאורייתא אבל על היין אינו אלא מדרבנן והדאמר בערבי פסחים (דף קו) . זכרהו על היין אסמכתא בעלמא היא אי נמי אפי' הוא דרשה גמורה הא דמברך צריך שיטעום היינו מדרבנן: כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה. איפכא ליכא למימר דלחומרא מקשינן (יבמות ח:) ובסוף פ''ק דקדושין (לה: ושם) דרשינן לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך כל שישנו בהשחתה ישנו בהקפה והני נשי הואיל וליתנהו בהשחתה כו' הא דדרשינן לקולא משום דאיפכא לא שייך למידרש דנשי לית להו זקן וכן הדאמר בערכין (דף ג:) גבי הדתניא הכל חייבין בציצית כהנים לוים וישראלים כו' ומסיק והני כהני הואיל ואישתרי כלאים גבייהו לא ליחייבו התם נמי א''א לומר איפכא אבל בפ' אלו עוברין (פסחים דף מג: ושם) קשה דמשמע דאי לאו דאיתרבו נשים לאכילת חמץ הוה דרשינן לקולא כל שאינו בקום אכול מצה אינו בבל תאכל חמץ וי''ל דהתם משום דאית למילף חמשה עשר חמשה עשר מחג הסוכות ומסוכה נשים פטורות כדילפינן בפרק הישן (סוכה כח.) מהאזרח א''נ סברא למדרש קרא מסיפיה לרישיה אבל קשה דלמ''ד (מנחות דף מג.) ציצית מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות לשתרו נשים בכלאים דכל שאינן בגדילים אינן בבל תלבש שעטנז דהיינו מסיפיה לרישיה וכ''ת הכי נמי אם כן בספ''ק דביצה (דף יד: ושם) גבי משלחין בגדים בין תפורין בין שאינן תפורין ופריך כלאים למאי חזו לימא מתני' כמ''ד נשים פטורות מן הציצית וחזו לנשים ולמאי דפרישית נמי דלחומרא מקשינן תימה דליחייבו בציצית לכולי עלמא: (תוספות)

 רשב"א  אמר שמואל והוא שנדר. פירוש: כשמת אביו נדר שלא יאכל לעולם בא' בשבת שהוא יום שמת בו אביו, והוא מתפיס עכשיו ואומר הרי עלי שלא אוכל בשר כיום שמת בו אבי, כלומר כא' בשבת, שאסור עליו בנדר מיום שמת בו אביו. גירסת הספרים: סלקא דעתך אמינא כיון דכי לא נדר אסור כי נדר נמי לא חייל עליה איסור נדר וכי מתפיס לא מתפיס בנדר הוא קמ"ל כיון דמדרבן הוא דאסור כי נדר חייל עליה איסור נדר וכי מתפיס קאי עליה בבל יחל דברו. וכן גירסת ר"ח נמי, אבל רש"י ז"ל העביר על גירסא זו קולמוס ואמר דמ"ש דרבנן דהא קי"ל (לקמן כה, א) דנדרים חלין אפילו על דבר מצוה דאורייתא וליתא דכי אמרינן דנדרים חלים על דבר מצוה היינו [דוקא] לבטל את מצות עשה בשב ואל תעשה כגון ישיבת סוכה דמצוה עלי ומצה בלילי הפסח עלי, אבל אכילה מנדר זה עלי כיום הכפורים אין הנדר חל עליו וכדי דק"א מתני' לה דיני נזיר אם אוכל דקתני בפרק אלו נדרים מותרים (יז, א) אבל מינה ב' נזירות ולא קתני אכל ענבים לוקה שתים, וכל סוגיא דגמר' דעל ההיא מתניתין הכין מוכחא ומכרעא, וכבר כתבתיה בארוכה התם בס"ד. (רשב"א)


דף כא - א

קמ''ל כדשני ליה ואיבעית אימא כשם שמביא קרבן על שקר כך מביא קרבן על שוא ור''ע היא דמחייב לשעבר כלהבא מיתיבי אי זו היא שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע לאדם שבועת שקר נשבע להחליף אימא נשבע ומחליף כי אתא רבין א''ר ירמיה א''ר אבהו א''ר יוחנן אכלתי ולא אכלתי שקר ואזהרתיה {ויקרא יט-יב} מלא תשבעו בשמי לשקר אוכל ולא אוכל עובר {במדבר ל-ג} בלא יחל דברו ואי זו היא שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע לאדם אמר רב פפא הא דרבי אבהו לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דאמר רב אידי בר אבין אמר רב עמרם אמר רב יצחק א''ר יוחנן ר' יהודה אומר משום ר' יוסי הגלילי כל לא תעשה שבתורה לאו שיש בו מעשה לוקין עליו ושאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם נשבע מנלן א''ר יוחנן משום רשב''י אמר קרא {שמות כ-ז} לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא כי לא ינקה ב''ד של מעלה אין מנקין אותו אבל ב''ד של מטה מלקין אותו ומנקין אותו א''ל רב פפא לאביי דלמא הכי קאמר רחמנא לא ינקה כלל אי כתיב כי לא ינקה כדקאמרת השתא דכתיב כי לא ינקה ה' ה' הוא דאינו מנקה אבל ב''ד של מטה מלקין אותו ומנקין אותו אשכחן שבועת שוא שבועת שקר מנלן ר' יוחנן דידיה אמר לשוא לשוא שתי פעמים אם אינו ענין לשבועת שוא תנהו ענין לשבועת שקר והוי בה ר' אבהו האי שבועת שקר ה''ד אילימא שבועה שלא אוכל ואכל לאו שיש בו מעשה הוא ואלא דאמר שבועה שאוכל ולא אכל האי מי לוקה והא איתמר שבועה שאוכל ככר זו היום ועבר היום ולא אכלה רבי יוחנן ור''ל דאמרי תרוייהו אינו לוקה ר' יוחנן אמר אינו לוקה משום דהוה לאו שאין בו מעשה וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו ור''ל אמר אינו לוקה משום דהוה התראת ספק והתראת ספק לא שמה התראה וא''ר אבהו תהא באכלתי ולא אכלתי ומאי שנא אמר רבא בפירוש ריבתה תורה שבועת שקר דומה לשוא מה שוא לשעבר אף שקר נמי לשעבר איתיביה רבי ירמיה לרבי אבהו שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה ואכלה אינו חייב אלא אחת זו היא שבועת בטוי שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד זו היא למעוטי מאי לאו למעוטי אכלתי ולא אכלתי דלא לקי לא למעוטי אכלתי ולא אכלתי מקרבן זו היא דעל שגגתה קרבן עולה ויורד אבל אכלתי ולא אכלתי לא ור' ישמעאל היא דאמר אינו חייב אלא על העתיד לבא אבל מילקא לקי

 רש"י  קמ''ל כדמשני ליה. לקמן: ואיבעית אימא. הא דקתני שוא ושקר אחת הן לומר לך כשם שמביא קרבן על שבועת שקר כך מביא קרבן על שוא דאכלתי ולא אכלתי ור''ע היא דמחייב במתניתין לשעבר כלהבא: נשבע להחליף. לשנות את האמת בשבועתו היינו לשעבר כגון אכלתי ולא אכל לא אכלתי ואכל: אימא נשבע ומחליף. נשבע לעשות ואחר כך החליף את דברו ולא עשה או שלא לעשות ועשה: ואזהרתיה מלא תשבעו בשמי לשקר. והכי משמע בשעת שבועה לא תהא שקר דהיינו לשעבר: לא יחל. להבא הוא דאילו לשעבר כבר החל משנשבע: לשנות את הידוע. על האיש שהוא אשה: והא דרבי אבהו. הא דא''ר ירמיה לעיל א''ר אבהו דאמר משמיה דר' יוחנן אכלתי ולא אכלתי שקר לאו בפירוש אמר ר' אבהו בהאי לישנא אלא מכללא איתמר דשמעיה ר' ירמיה לר' אבהו בחדא מילתא דאיירי בה ר' יוחנן בשבועת שקר ואוקמה רבי אבהו באכלתי ולא אכלתי מההוא כללא א''ר ירמיה משום ר' אבהו א''ר יוחנן אכלתי ולא אכלתי שקר: ומאי כללא דאמר רב אידי כו'. ומסקנא סיפא דשמעתא וא''ר אבהו תהא באכלתי ולא אכלתי: חוץ מנשבע ומימר ומקבל את חבירו בשם. המיוחד והא מילתא עיקרה בפ''ק דתמורה והתם מפורש טעמא דמימר ומקלל והכא נשבע לחודיה מפרש משום גררא דמכללא איתמר דר' אבהו: אי כתיב כי לא ינקה כדקאמרינן: והוי בה גרסינן: ה''ד. דאיצטריך למילף מלשוא לשוא. התראת ספק. ספק אם יעבור על התראה אם לאו שיכול לומר עדיין יש שהות ביום ואין המתרה יכול לכוין שיעבור היום בתוך כדי דבור של התראה: וא''ר אבהו תהא. הך שבועת שקר דא''ר יוחנן דאיתרבאי מלשוא לשוא באכלתי ולא אכלתי: ומאי שנא. הך מאוכל ולא אכל הא בכולהו לאו שאין בו מעשה נינהו: בפירוש ריבתה תורה כו'. מדאפקיה בלשון שוא: מה שוא לשעבר. נשבע לשנות את הידוע לאדם אף שקר דלשעבר איתרבאי למלקות ולא לשקר דלהבא ומההוא כללא א''ר ירמיה משום ר' אבהו אכלתי ולא אכלתי שקר: שבועה שלא אוכלנה. לקמן מפרש בפירקין למה לי למינקט תלת שבועות: אינו חייב אלא אחת. דאין שבועה חלה על שבועה דכיון דנשבע שבועה ראשונה הוה לה שבועה שניה לקיים את המצוה ותנן במתניתין דפטור: לא למעוטי מקרבן. וזו היא אשגגתה קאי: זו היא דעל שגגתה קרבן. אבל שבועה לשעבר ליתא בקרבן ור' ישמעאל היא דאמר במתני' אינו חייב אלא על העתיד: (רש"י)

 תוספות  קמ''ל כדשני ליה. וא''ת א''כ בלא דיבור אחד נאמרו דרשינן ליה מה' לא ינקה אבל ב''ד של מטה מלקין אותו וי''ל דהשתא הדר ביה ממאי דאמר בדיבור אחד נאמרו ומיהו בירושלמי ובסיפרי מוכח בהדיא דבדיבור אחד נאמרו דקאמר התם שוא ושקר בדיבור אחד נאמרו וכן מחלליה מות יומת וביום השבת כו' וללישנא דבסמוך דאכלתי ולא אכלתי שקר ויליף מלשוא לשוא ב' פעמים איצטריך שפיר הא דבלאו אחד נאמר משום דאיכא למיפרך אדרשא דלשוא כדפריך לקמן ומאי שנא פירוש אפי' אוכל ולא אוכל נמי ומשני בפירוש ריבתה תורה כו' והיינו דבלאו אחד נאמרו כדפרישית בפ''ק (דף ג: ד''ה בפירוש) ואיצטריך נמי דרשא דלשוא לשוא משום דלא ' נאמרו בדיבור אחד לענין שבועה אלא לענין עדות דבדברות הראשונות כתיב לא תענה ברעך עד שקר ובדברות האחרונות עד שוא אבל השתא דכתיב לשוא לשוא ילפינן שפיר ממאי דבדיבור אחד נאמרו לענין עדות דלא מרבינן אלא אכלתי ולא אכלתי: חוץ מנשבע ומימר כו'. תימה והא ר' יוחנן אית ליה בהשוכר את הפועלים (ב''מ צ: ושם) גבי חסמה בקול והנהיגה בקול עקימת פיו הוי מעשה וי''ל דשאני התם דבדיבור עושה מעשה שהבהמה נמנעת מלאכול והוי כמו מימר דא''ל רבי יוחנן לתנא לא תיתני מימר דבדיבור קעביד מעשה בריש תמורה (דף ג:) וא''ת והא בפ' ד' מיתות (סנהדרין סה: ושם) גבי הא דמשני לר' יוחנן דעקימת שפתיו דמגדף לא הוי מעשה משום דישנו בקול ופריך עליה מחסמה בקול והנהיגה בקול דאמר ר' יוחנן דעקימת שפתיו הוי מעשה ומאי קושיא התם משום דבדיבור קעביד מעשה וי''ל דהתם משום עדים זוממין פריך דלא חשיב להו מעשה אע''ג דמתחייב הנידון על ידם ושם מפורש יותר: חוץ מנשבע ומימר וכו'. וא''ת וליחשוב נמי עדים זוממים ומוציא ש''ר ואע''ג דעדים זוממים קרינהו רחמנא מעשה בריש ב''ק (דף ה.) ומוציא שם רע נמי קאמר רבי יהודה גופיה בכתובות בפרק נערה (דף מו.) דאינו חייב עד שישכור עדים מ''מ חשיבי אין בהן מעשה דהא בפ''ק דמכות (דף ד: ושם) יליף מיניה ר' יהודה בעלמא דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו וי''ל כיון דכתיב בהו מלקות בהדיא לא חש למיתנינהו א''נ אין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בהן חוץ והא לא תקשי דהכא קאמר רבי יהודה דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו והתם קאמר דלוקין דהכא משמיה דרבי יוסי קאמר לה: אמר קרא כי לא ינקה כו'. וא''ת אמאי לא נפקא לן בריש אלו הן הלוקין (מכות יג:) דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו מדאיצטריך קרא בנשבע ובמקלל חבירו בשם כדאמר בריש תמורה (דף ג:) ויש לומר דדלמא לא הוה דרשינן להכי הני קראי: (תוספות)

 רשב"א  חוץ מנשבע וממר ומקלל את חבירו בשם. הקשה הרב ר' יוסף הלוי ז"ל והא הני נמי מעשה יש בהן, דהא איכא הקצת שפתים, וקי"ל בסנהדרין (סה, א) דהקצת שפתים הוא מעשה. ותירץ דמעשה כל דהו הוי אבל בעלמא בעיא מעשה רבא. והתם בסנהדרין אמרינן דהקצת שפתים מעשה זוטא הוי. ובתוס' הקשו מפני מה לא מנו בהדי הני עדים זוממין ומוציא שם רע, ותירצו דהנך מכתב כתיבי בהדיא עדים זוממין דכתיב (דברים יט, יט) ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, אי נמי משום (שם כה, א, ב) והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע, והיה אם הכות הרשע, וכדאיתא בריש פרק קמא דמכות (ב, ב) ובמוציא שם ר כתיב (שם כב, יח) ויסרו אותו, והלכך הנך לא איצטריכו ליה למימר, אבל הני איצטריכו ליה. ואכתי איכא למידק דהכא משמע דלר' יוחנן לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, ואלו בפרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא צ, ב) אמר ר' יוחנן חסמה בקול והנהיגה בקול לוקה, ויש לומר דר"י לית ליה כי הא דממר מעשה חשיב ליה הואיל ואתי מדיבורו מעשה, שהרי השני נתפס בקדושת הראשון בדבור וכדאמרינן בתמורה (ג, ב) עלה דההיא א"ל ר' יוחנן לתנא לא תיתני ממר דדבורא דאית ביה מעשה הוא, כלומר שהבהמה נתפסת בקדושת בדבורו ולאו שיש בו מעשה איקרי, וחסימה נמי והנהיגה דכותה אקרי, בקולו היא נחסמת ואינה אוכלת ובקולו הוא מנהיגה והיא מהלכת ודמו לממר, וכבר הא דכתיבה בפרק השוכר את הפועלים בסיעתא דשמיא. שבועה שאוכל ככר זה היום וכו' ר"י ור"ל דאמרי תרוייהו אינה לוקה דה"ל לאו שאין בו מעשה. ור"ש בן לקיש [סבר] דה"ל התראת ספק. ואיכא למידק דהכא משמע דר"ש בן לקיש אית לי' לאו שאין בו מעשה לוקין וכו', לוקין עליו, דהא לא פטר הכא אלא משום התראת ספק, ואלו בפרק השוכר את הפועלים (ב"מ צ, ב) אמר חסמה בקול והנהיגה בקול פטור, ואף על גב דאיכא מעשה זוטה מיהא, וי"ל דר"ל בהא אפילו לר' יהודה דמחייב בלאו שאין בו מעשה אמרה, כלומר אפילו לר"י דמחיים בלאו שאין בו מעשה וכדאיתא בפרק קמא דמכות (ד, ב) וכדדיקא להו ברייתא דנותר דר' יהודה לא פטר אלא משום דבא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה, ומייתי לה בריש מכילתין (ג, ב), אפילו הכי באוכל ככר זה הים ולא אכלו פטור משום דה"ל התראת ספק, והכין איתא במכות פרק הלוקין (טז, א) בשמעתא דבטלו ולא בטלו, דאמרינן התם גבי פלוגתא דר' יוחנן ור"ל בשבועה שאוכל ככר זה היום וכו' ותרוייהו אליבא דר' יהודה דתניא ולא תותירו ממנו עד בקר וכו' כדאיתא התם. (רשב"א)


דף כא - ב

אימא סיפא זו היא שבועת שוא שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור זו היא למעוטי מאי מאי לאו למעוטי אכלתי ולא אכלתי דלא לקי לא זו היא דעל שגגתה פטור מקרבן אבל אכלתי ולא אכלתי על שגגתה חייב קרבן ור''ע היא דמחייב לשעבר כלהבא הא אמרת רישא ר' ישמעאל היא רישא רבי ישמעאל וסיפא רבי עקיבא כולה ר''ע ורישא לאו למעוטי אכלתי ולא אכלתי מקרבן אלא למעוטי אוכל ולא אכל ממלקות אבל קרבן מיחייב ומאי שנא מסתברא קאי בלהבא ממעט להבא קאי בלהבא ממעט לשעבר: שבועה שלא אוכל ואכל כל שהוא חייב כו': איבעיא להו ר''ע בכל התורה כולה כר''ש ס''ל דמחייב במשהו דתניא ר''ש אומר כל שהוא למכות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן ובדין הוא דבעי איפלוגי בעלמא והאי דקא מיפלגי הכא להודיעך כוחן דרבנן דאף ע''ג דאיכא למימר הואיל ומפרש חייב סתם נמי חייב קא משמע לן דפטרי או דלמא בעלמא כרבנן סבירא ליה והכא היינו טעמא הואיל ומפרש חייב סתם נמי חייב ת''ש דאמרו לו לר''ע היכן מצינו באוכל כל שהוא חייב שזה חייב ואם איתא לימא להו אנא בכל התורה כולה כר''ש סבירא לי לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי בכל התורה כולה כר''ש סבירא לי לדידכו אודו לי מיהא הואיל ומפרש חייב סתם נמי חייב ואמרו ליה רבנן לא תא שמע ר''ע אומר נזיר ששרה פתו ביין ויש בה כדי לצרף כזית חייב ואי סלקא דעתך בעלמא כר''ש סבירא ליה למה לי לצרף ועוד תנן שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים חייב ור' שמעון פוטר והוינן בה אמאי חייב מושבע מהר סיני הוא רב ושמואל ור' יוחנן דאמרי תרוייהו בכולל דברים המותרין עם דברים האסורין ור''ל אמר אי אתה מוצא אלא אי במפרש חצי שיעור ואליבא דרבנן אי בסתם ואליבא דר' עקיבא דאמר אדם אוסר עצמו בכל שהוא ואי ס''ד בעלמא כר' שמעון סבירא ליה כל שהוא נמי מושבע ועומד מהר סיני הוא אלא לאו שמע מינה בעלמא כרבנן סבירא ליה שמע מינה: אמרו לו לרבי עקיבא היכן מצינו כו': ולא והרי נמלה בריה שאני והרי הקדש הא בעינן שוה פרוטה והרי מפרש מפרש נמי כבריה דמי והרי עפר אלא

 רש"י  אימא סיפא. דקתני בתר דהך איזו היא שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע לאדם אמר על עמוד של אבן שהוא של זהב כו' זו היא שבועת שוא שחייבין כו': לאו למעוטי אכלתי ולא אכלתי. דלא דרשינן לשוא באם אינו ענין: ור''ע היא דמחייב. קרבן על שעבר ומיהו בשבועת שוא מודה דלית בה קרבן אף ע''ג דדריש ריבויי ומיעוטי ואתרבאי שבועת ביטוי לשעבר אהני מיעוטא לשבועת שוא שהוא ניכר דבר שאי אפשר כדאמרינן לקמן (דף כו.) ומאי מיעט מיעט מצוה דהויא שבועת שוא דבמתני' קאי ותני נשבע לבטל את המצוה בשבועת שוא: אלא למעוטי אוכל ולא אכל ממלקות. והכי קאמר זו היא לא אוכל ואכל דחייבין על זדונה מכות דהוה ליה לאו שיש בו מעשה אבל אוכל ולא אכל לא לקי: ומאי שנא. כלומר היכי משמע ממתניתין דלמעוטי אוכל ולא אכל דלמא למעוטי נמי אכלתי ולא אכלתי ותיקשי לך: ממעט לשעבר. בתמיה: איבעיא להו ר' עקיבא. דאמר במתניתין סתם אכילה דשבועה בכל שהוא: בכל התורה. בכל שאר איסורין נמי כר''ש סבירא ליה דאמר סתם אכילה שבכל התורה כל שהוא: דתניא ר''ש אומר כל שהוא. בכל האיסורין למכות. בהתראה: ולא אמרו בכזית. הלכה למשה מסיני אלא לענין קרבן דשגגת כרת הלכך הכא אפי' לקרבן דקרבן שבועה על חילוף שבועה בא וכיון דאכילה בכל שהוא היא הרי אסר עצמו בשבועתו בכל שהוא וכשאכל כל שהוא החליף את שבועתו: ובדין הוא דליפלגו בעלמא. בשאר איסורין ולמלקות בפלוגתיה דר''ש ורבנן: והאי דאיפלגו הכא להודיעך כוחן דרבנן. דאף ע''ג דאיכא למימר הואיל ואם פירש שבועה שלא אוכל כל שהוא ואכל כל שהוא חייב שהרי החליף שבועתו: סתם נמי חייב. שיש לומר שהנשבע אין דעתו על אכילה של תורה אלא אחר לשון בני אדם ובכל שהוא נתכוין לאסור את עצמו: קמ''ל דפטרי . דקסברי אין דעתו אלא על שיעור אכילה: או דלמא. סתם נמי חייב דסתם נמי כמפרש דמי שדעתו היתה על כל שהוא: ואם איתא. דכר''ש סבירא ליה: אודו לי מיהת כו'. דהכי הדר להו שזה מדבר ומביא קרבן וכיון דקרבן על חילוף דיבורו חייב שאף זה החליף דיבורו שהנשבע דעתו על כל שהוא והרי סתם שלו כמפרש: ויש בו כדי לצרף כזית. בין פת ויין: חייב. דהיתר מצטרף לאיסור באיסורי נזיר דילפינן לה ממשרת וכל משרת במסכת פסחים (דף מג:): חייב. קרבן שבועה: ור''ש פוטר. שהרי מושבע ועומד מהר סיני על הנבילות ואין שבועה חלה על מצוה כדלקמן: בכולל דברים המותרין. כו'. כלומר אם היה נשבע על הנבילות לבדן לא היתה שבועה חלה אבל זה שאמר לא אוכל סתם כלל דברים המותרין והאסורין יחד ומיגו דחיילא שבועה על המותרין חיילא נמי אדברים אסורין באיסור שבועה ור''ש לית ליה איסור חל על איסור אפי' ע''י כולל: וריש לקיש אמר. טעמא דרבנן לאו משום כולל הוא דלא אמרינן כולל באיסורי שבועה כדמפרש ריש לקיש טעמא לקמן: אי אתה מוצא. שיתחייב אלא בחצי שיעור שאינו מושבע עליו מהר סיני ומשום שבועה מיחייב או במפרש שלא אוכל חצי שיעור ואליבא דרבנן דמתניתין דאמרי דסתם אין דעתו לכל שהוא ובמפרש מודו: אי בסתם. מצית מוקמת לה אליבא דר''ע דאמר אדם הנשבע לא אוכל סתם דעתו לאסור עצמו בכל שהוא: והרי נמלה. וכן כל בריה קטנה דלדברי הכל חייב מלקות דתנן במס' מכות (דף יג.) אמר ר''ש אי אתם מודים באוכל נמלה כל שהוא שהוא חייב אמרו לו מפני שהיא כברייתה: והרי הקדש. שהוא מתחייב מעילה בשוה פרוטה ואפי' בפחות מכזית: ומשני הא בעינן שוה פרוטה. שזה שיעורו: והרי מפרש. שבועה שלא אוכל כל שהוא ואכל כל שהוא חייב: מפרש נמי כבריה דמי. מפרש דשבועה כבריה בשאר איסורין דמי בריה טעמא מאי משום דחשיבא מפרש נמי איהו אחשבה דאסריה עליה: והרי עפר. האומר שבועה שלא אוכל עפר דקס''ד דכיון דלאו בר אכילה לא שייך ביה שיעור אכילה וחייב בכל שהוא: (רש"י)

 תוספות  ומה ראית מסתברא כו'. פי' בקונט' דלמא דאתא נמי למעוטי אכלתי ולא אכלתי ואין ומה ראית שבגמרא כן אלא ונימא איפכא ונראה לפרש ומה ראית פירוש דטפי הוה לן לאוקמה כולה כר' ישמעאל ותיהוי רישא דומיא דסיפא דתרוייהו למעוטי אכלתי ולא אכלתי ורישא למעוטי . מקרבן וסיפא ממלקות א''נ סיפא למעוטי אוכל ולא אכל ממלקות ורישא למעוטי אכלתי ולא אכלתי מקרבן ואתי כולה כר' ישמעאל ולאו אדרבי יוחנן קפריך וזה הפירוש נראה יותר דמסברא אין לנו למעט אכלתי ולא אכלתי ממלקות כדי להקשות לר' יוחנן ומשני מסתברא כו' והוא הדין דה''מ לשנויי דניחא ליה לאוקומה כר''ע דכולהו סתמי כוותיה: היכן מצינו באוכל כל שהוא כו'. ואע''ג דבמפרש כל שהוא חייב כדאמר בגמרא סתמא דמילתא דעתו אסתם אכילות שבתורה: היכן מצינו במדבר ומביא קרבן כו'. הלכך כיון דחמיר דעתו אכל שהוא: כרבי שמעון סבירא ליה. ר' יוחנן דאית ליה בפרק בתרא דיומא (דף עד.) דחצי שיעור אסור מן התורה אתי שפיר כרבנן דבחצי שיעור ליכא מלקות אלא איסור בעלמא ובסוף פרק גיד הנשה (חולין צח.) מוכח בהדיא דכרבנן סבירא ליה ובפרק אלו עוברין (פסחים מג:) קאמר רבי יוחנן דבכל התורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר ואי כל שהוא למכות למה לי צירוף: ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן. ודוקא בשאר איסור בעינן כזית לקרבן שהקרבן תלוי בכרת וזדונו בכרת לא הוי אלא בכזית אבל בשבועת בטוי דאין בו כרת אלא לאו והקרבן תלוי בלאו כי היכי דלוקין אכל שהוא מביא קרבן אכל שהוא: ואי ס''ד כרבי שמעון סבירא ליה למה לי צירוף. תימה דלמא שאני הכא דגלי קרא כדדרשינן באלו עוברין (פסחים דף מג: ושם) ובפ' ג' מינים (נזיר לה:) ממשרת וכל משרת וי''ל דאי סבירא ליה כר''ש הוה מוקי ליה לקרא למילתא אחריתי: (תוספות)

 רשב"א  ואי ס"ד כר"ש ס"ל כל שהוא נמי מושבע מהר סיני הוא. ואף על גב דר"ל הוא דמוקי לה בהכין ודלא כרב ושמואל ור' יוחנן בהא דשמעינן מר"ל דר"ע לית ליה בעלמא כר"ש לא פליגי עליה, אלא או משום דבעי לאוקומי מתניתין כר"ע כדאמרינן עלה לקמן, וא"נ משום דס"ל דחצי שיעור דאורייתא ואף במפרש, וא"נ בסתם לר"ע לא חיילא שבועה עלה משום דמושבע מהר סיני הוא. (רשב"א)


דף כב - א

תיפשוט דבעי רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר בכמה תפשוט עד דאיכא כזית כי קאמרינן במידי דבר אכילה קאמרינן והרי קונמות קונמות נמי כמפרש דמי: אמר להן היכן מצינו במדבר ומביא קרבן שזה מדבר ומביא קרבן: ולא והרי מגדף מדבר ואוסר קאמרינן והאי מדבר וחוטא הוא והרי נזיר מביא קרבנו על דבורו קאמרינן והאי מביא קרבן לאשתרויי ליה חמרא הוא דקא מייתי והרי הקדש אוסר לעצמו קאמרינן והאי אוסר על כל העולם כולו הוא הרי קונמות קסבר אין מעילה בקונמות אמר רבא מחלוקת בסתם אבל במפרש דברי הכל בכל שהוא מאי טעמא מפרש נמי כבריה דמי ואמר רבא מחלוקת בשלא אוכל אבל בשלא אטעום דברי הכל בכל שהוא פשיטא מהו דתימא ליטעום נמי כדאמרי אינשי קמ''ל אמר רב פפא מחלוקת בשבועות אבל בקונמות דברי הכל בכל שהוא מאי טעמא קונמות נמי כיון דלא קא מדכר שמא דאכילה כדמפרש דמי מיתיבי שני קונמות מצטרפין שתי שבועות אין מצטרפות ר' מאיר אומר קונמות כשבועות ואי סלקא דעתך חייב בכל שהוא למה לי לצרף דאמר אכילה מזו עלי קונם אכילה מזו עלי קונם אי הכי אמאי מצטרפות סוף סוף זיל להכא ליכא שיעורא וזיל להכא ליכא שיעורא דאמר אכילה משתיהן עלי קונם דכוותה גבי שבועות דאמר שבועה שלא אוכל משתיהן אמאי אין מצטרפין אמר רב פנחס שאני שבועות מתוך שחלוקות לחטאות אין מצטרפות אי הכי ר' מאיר אומר קונמות כשבועות בשלמא שבועות הואיל וחלוקות לחטאות אלא קונמות אמאי לא איפוך רבי מאיר אומר שבועות כקונמות ולית ליה לדרב פנחס רבינא אמר כי קאמר רב פפא לענין מלקות כי תניא ההיא לענין קרבן דבעינן שוה פרוטה למימרא דסברי רבנן יש מעילה בקונמות והתניא ככר זו הקדש ואכלה בין הוא בין חבירו מעל לפיכך יש לה פדיון ככר זו עלי הקדש (הרי) הוא מעל חבירו לא מעל לפיכך אין לה פדיון דברי ר''מ

 רש"י  תיפשוט כו'. מדקתני מתני' היכן מצינו כו' אלמא בעפר נמי בכזית בעינן: כי קאמרינן. היכן מצינו כו' במידי דבר אכילה קאמרינן: והרי קונמות. האומר קונם ככר זו עלי אוסר עצמו בכל שהוא שבה כדלקמן: כמפרש דמי. לפי שאינו מזכיר בה שם אכילה כל שהוא קאמר: והרי מגדף. מברך את השם דפליג רבי עקיבא אדרבנן בכריתות (דף ז.) ואמר מגדף מביא קרבן: והרי נזיר. שמדבר ואוסר בדבורו ומביא קרבן ביום תגלחתו: על דבורו. שהחליף דבורו: והרי הקדש. שמדבר ואוסר בדבורו את שהוא מקדיש ואם החליף דבורו ונהנה ממנו מביא קרבן מעילה: והרי קונמות. שלא אסרה אלא עליו ואם אכל ממנו קס''ד דמביא קרבן מעילה שהקונם לשון הקדש הוא: אין מעילה בקונמות. דלא קרינן ביה מקדשי ה' (ויקרא ה) שהרי חולין הוא אצל כל אדם: מהו דתימא אטעום נמי לשון אכילה הוא כדאמרי אינשי נטעום מידי: קונמות כיון דלא מדכר שום אכילה כדמפרש דמי גרסינן: שני קונמות. שתי ככרות שאסרן עליו בקונם: מצטרפין. מעט מזה ומעט מזה לכזית: שתי שבועות. שתי ככרות שנשבע עליהן: אין מצטרפות. ולקמן מפרש טעמא והשתא סלקא דעתיה לפי שהזכיר שם אכילה על זו ושם אכילה על זו: אמאי אין מצטרפות. הרי על שתיהן הזכיר שם אכילה אחת: מתוך שחלוקות לחטאות. מתוך ששתי ככרות הללו חשובות שתים לענין חטאת בשבועה זו אם אמר שבועה שלא אוכל מזו ומזו ואכל כזית מזו וכזית מזו בהעלם אחד חייב. שתים כדתנן [לקמן] שבועה שלא אוכל פת חטין פת שעורין פת כוסמין ואכל חייב על כל אחת ואחת ומייתינן לה בתורת כהנים מוהיה כי יאשם לאחת מאלה לחייבו על כל אחת ואחת וגו' וכי אמר נמי מזו ומזו שתי שבועות חשיבי הלכך כי אכל מזו חצי שיעור ומזו חצי שיעור אין מצטרפות אבל קונמות אין חלוקות לאשמות למאן דאמר יש מעילה בקונמות דאם נהנה וחזר ונהנה בהעלם אחד חדא הוא דמיחייב דכולהו חדא מעילה כדתנן (מעילה דף כ.) צירף את המעילה לזמן מרובה ואם בשני העלמות אפי' מחדא מינייהו נמי וכן לענין מלקות אם בהתראה אחת חדא הוא דלקי ואי בשני התראות אפי' מחדא מינייהו שהרי עובר וחוזר ועובר כדתנן (מכות דף כא.) נזיר שהיה שותה יין כל היום כולו אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תשתה אל תשתה והוא שותה חייב על כל אחת ואחת: שבועות כקונמות. מצטרפות ואע''ג דחלוקות דלית ליה לדרב פנחס ובלא איפוך לא מיתרצא דאי הוה מתרץ ר' . מאיר דאמר בקונמות אין מצטרפין לית ליה לדרב פנחס הוה קשיא לן בין שבועות בין קונמות אמאי אין מצטרפין הרי על שתיהן לא הזכיר אלא אכילה אחת אבל השתא דאמר מצטרפות ולית ליה לדרב פנחס לא קשיא מידי: כי אמר רב פפא. בקונמות כל שהוא למלקות קאמר וכי תניא ההיא דמצטרפין לענין קרבן מעילה וצירוף דקתני לאו לכזית אלא לשוה פרוטה: ויש לה פדיון. שתופסת פדיונה והיא יוצאה לחולין דבהקדש כתיב (ויקרא כז) ופדה בערכך: אין לה פדיון. להתירה לו שלא נאמר פדיון באיסורין: (רש"י)

 תוספות  והרי מגדף. ה''נ הוה מצי למפרך משבועת העדות והא דפריך ממגדף משום דאפי' חטאת קבועה מייתי: והרי הקדש. תימה מאי פריך דנימא דמתני' הכי קאמר היכן מצינו מדבר ומביא קרבן על דבורו בלא שום מעשה שזה מדבר ומביא קרבן בלא שום מעשה כגון שבועה שאוכל ולא אכל אבל הקדש מביא קרבן על מה שאכל שעשה מעשה: אבל בקונמות דברי הכל בכל שהוא. תימה דחמיר קונם מהקדש ואיהו גופיה לא אסיר אלא משום דהוי כהקדש והקדש בעי שוה פרוטה: מתוך שחלוקות לחטאות אין מצטרפין. פי' בקונטרס אבל קונמות אם נהנה וחוזר ונהנה בהעלם אחד חדא הוא דמיחייב דכולה חדא מעילה היא כדתנן צירף את המעילה לזמן מרובה ואין נראה להביא ראיה משם דהתם לחומרא תנן ליה שאם נהנה מחצי פרוטה וחזר ונהנה לזמן מרובה חצי פרוטה מצטרף כאילו נהנה כל הפרוטה בבת אחת ולא היה צריך לפרש אלא דלענין חטאת חלוקה משום דכתיב (ויקרא ה) לאחת מאלה אבל גבי מעילה לא כתיב הכי: רבינא אמר כי קאמר רב פפא למלקות כו'. לרבינא נמי טעמא דרבנן כדרב פנחס כדמסיק בסמוך ובא רבינא לחדש דאין צריך לומר איפוך דכיון דר''מ לאו טעמא דנפשיה קאמר אלא לדבריהם דרבנן קאמר להו כדקאמר בסמוך וטפי ניחא ליה לאפוכי דרבי מאיר לרבנן בההיא בתרייתא דמייתי מלהגיה ולהפך דר''מ משום דבין שבועות לקונמות ובין קונמות לשבועות לא טעי תנא: (תוספות)

 רשב"א  ולא והא מגדף. כלומר דמביא קרבן על שגגתו, הא דמקשה ממגדף לטעמיה דר"ע בלחוד הוא דמקשה, דאיהו הוא דאית ליה דמגדף מביא קרבן, אבל רבנן פליגי עליה בתוספתא בתחלת כריתות, כן כתב ר"ח ז"ל. מביא קרבן לאשתרויי בחמרא הוא. ולית ליה לר"ע כר' אלעזר הקפר דאמר נזיר חוטא הוא (לעיל ח, א), ונזיר שנטמא נמי שמביא קרבן אינו מביא על חטאו, דהא בפתע פתאום מת עליו ואנוס הוא, וקרבן לחול עליו נזירות בטהרה. הא דאמר רב פפא מחלוקת בשבועות אבל בקונמות ד"ה בכל שהו. לאו לקרבן קאמר אלא למלקות קאמר, ותדע לך דאפילו למ"ד יש מעילה בקונמות מנא ליה מהקדש, ודיו לבוא ממנו להיות כמוהו, ובקדש הא בעינן שוה פרוטה, וא"ת אם כן מאי קאמר רבינא בסמוך כי קאמר רב פפא למלקות וכי תניא ההיא לענין קרבן, דאלמא משמע דע"כ הוא ס"ד דרב פפא לקרבן קאמר, לא היא דעיקר דברי רבינא ותירצו אינו אלא לומר דברייתא לקרבן, משום דכי אקשינן מברייתא לרב פפא הוה ס"ד דברייתא נמי למלקות קאמר ולא לקרבן, דרבנן אית להו דאין מעילה בקונמות וע"כ למלקות קאמרינן, ומ"ה קאשינן מינה לרב פפא דמחייב בקונמות בכל שהו, והשתא אתא רבינא ואמר דמיהא לא תיקשי לרב פפא דאמר בכל שהו למלקות דברייתא בקרבן קאמר ומשום דיש מעילה בקונמות, והיינו דמיד הקשו עליה דרבינא למימרא דאמרי כן רבנן יש מעילה בקונמות והתניא וכו' דאלמא עד השתא דאמרה רבינא לא היה קשיא לן לרבנן ממעילה. הא דאמרינן: דכותה גבי שבועות דאמ' שבועה משתיהן עלי. האי לישנא לאו דוקא, דעלי לשון נדר הוא ואין שבועה בלשון נדר, אלא משום דסליק מקונמות ואמר אכילה משתיהן עלי קונם בנדר לו אותו לשון אפילו בשבועה, דאין זה מקום לחלק בזה בין נדר לשבועה, והכא באומר שבועה שלא אוכל משתיהן וכן פירש הרב ר' יוסף הלוי ז"ל, וכן פירש ר"ח ז"ל גבי שבועות נמי כגון דאמר שבועה שלא אוכל משתיהן עכ"ל, וזה נ"ל עיקר וכבר כתבתיה בארכה בנדרים בסיעתא דשמיא. מתוך שחלוקות לחטאות אין מצטרפות. פירש רש"י ז"ל: מתוך ששתי ככרות הללו חשובות שתים לענין חטאת בשבועה זו, אם אמר שבועה שלא אוכל מזו ומזו ואכל כזית מזו וכזית מזו בהעלם אחד חייב שתים, כדתנן שבועה שלא אוכל פת חטין פת שעורין פת כיסמין [ואכל] חייב על כל אחת ואחת, וכי אמר מזו ומזו ה"ל כפת ופת וכשתי שבועות חשיבי, הילכך כי אכל חצי שיעור מזו וחצי שיעור מזו אין מצטרפות, אבל קונמות אין חלוקות לאשמות למאן דאמר יש מעילה בקונמות (ולא למלקות) דאם נהנה וחזר ונהנה בהעלם אחד חדא הוא דמחייב, דכולה חדא מעילה היא כדתניא צרף את המעילה לזמן מרובה, והוקשו' עליו בתוס' דהא משמע מדבריו דהא דאמרין דמצטרפות את המעילה לזמן מרובה קולא היא, ואלו בכריתות בפרק אמרו לו (טו, ב) משמע דלחומרא הוא, דתנן התם אמר ר"ש לא שאלו ר' עקיבא אלא באוכל יותר מחמשה זבחים בהעלם אחד מהו חייב א' על כולן או א' על כל א' וא', אמרו לו לא שמענו אמר ר' יהושע שמעתי באוכל מזבח אחד בחמשה תמחויין בהעלם אחד שהוא חייב על כל אחד ואחד משום מעילה, ורואה אני שהדברים קל וחומר, אמר ר' עקיבא אם הלכה נקבל ואם הדין אמרת יש תשובה, א"ל השב, א"ל אם במעילה שעשה מאכיל כאוכל ואת המהנה כנהנה וצירף את המעילה לזמן מרובה תאמר כן בנותר שאין בו אחד מכל אלו, אלמא צירף את המעילה לחומרא הוא, וכתבו בתוס' די"ל כפירושו של רש"י ז"ל ולא איצטריך האי ראיה אלא מקרא דמייתי ליה מיניה בתורת כהנים (פרק יד, א) דתניא והיה כי יאשם לאחת מאלה לזאת אתה מחייבו על כל אחת ואחת, אבל גבי אשם לא כתיב שום ריבוי לחייב על כל אחת ואחת. ומסתברא לי דהאי קושיא מעיקרא ליתא, דמיהא דצירף את המעילה שמעינן כולה מילתא בין קולא בין חומרא, דכיון שאתה מצטרף אותה לזמן מרובה אלמא כולהו אכילות כחדא אכילה דמיין, ולפיכך מצרפין אותן להחמיר, שאם אכל חצי פרוטה היום ובחצי פרוטה לזמן מרובה מצטרפין לחיוב כאלו אכלן תוך שיעור אכילת פרס, ומינה איכא למישמע קולא דהיכא דאכל מתרי מהאי כשיעור וחזר ואכל לאחר זמן כשיעור בהעלם אחד ואפילו בשני תמחויין או משני זבחים בהעלם אחד אינן מחולקין לאשמות, דכחדא אכילה דמיין, והילכך מצטרפין, מה שאין כן בשבועות דמוחלקות לחטאות כמו שפירש רש"י ז"ל, דתמחויין או גופין כאומר מזו ומזו מחלקין, ולפיכך אין מצטרפין. אלא שיש לעיין עוד במה שכתב הרב ז"ל, דמזו ומזו מחלק באומר פת חטים פת שעורים, והא הכא לא אמר מזו ומזו, אלא שלא אוכל משני אלו, והוה ליה כשלא אוכל ואכל פת חטין פת שעורים פת כוסמין, שאינו חייב אלא אחת, ואי אמרת דה"נ דוקא באומר שלא אוכל מזו ומזו, אם כן היאך סתמו כאן הלשון, והוציא החיוב בלשון פטור', זו אינה תורה, ואיפשר דמשיתיהן דקאמר לאו דוקא באומר בלשון הזה, כלומר שאמר בקונמות אכילה משתי ככרות אלו עלי קונם וכן בשבועות שלא אוכל משתי ככרות אלו, אלא כיון קונם (וכן בשבועות) בשר זה ופת זה עלי מצטרפין ודכותה בשבועות וכן כתב בפר"ח ז"ל. אבל יש לעיין עוד במה שכתב בקונמות שאינן חלוקות לאשמות למ"ד יש מעילה בקונמות דהא בהדיא תנינן בפרק אמרו לו אכ(י)לת חלב (כריתות טו, ב), דאלו אכל מזבח אחד בחמשה תמחויין בהעלם אחד חייב מעילה על כל אחת ואחת כדתנן התם אמר ר' יהושע שמעתי שהאוכל מזבח אחד בחמשה תמחויין שהוא חייב על כל אחד ואחד משום מעילה וכל שכן בגופין מוחלקין שהתמחויין והגופין מחלקין וכמו שכתבנו למעלה. והרב ר' יוסף הלוי ז"ל נראה שפירש לזו בשני דברים מוחלקין כגון בשר ופירות או תאנים וענבים, וכן נמי כתבה ר"ח ז"ל כמו שכתבתי, וזה אשר פירש בה הרב הלוי ז"ל אי הכי אמאי אין מצטרפות והרי כלל את שתיהן בשבועה אחת, ונעשו תאנים וענבים אלו שנשבע עליהם איסור אחד, והוה ליה כמו חלב וחלב שמצטרפין, ופריק רב פנחס שאני שבועות מתוך שחלוקות לחטאות אין מצטרפות דמ"מ כיון דגופין מוחלקין הן חלוקין הן לחטאות, שאם אכל כזית תאנים וחזר ואכל כזית ענבים בהעלם אחד מתחייב שתי חטאות, דלא דמי לחלב וחלב דאלו חלב שם אחד וגוף אחד, אבל תאנים וענבים אלו אע"פ ששם אחד הן שהרי בשבועה אחת כללן ונעשו שניהם איסור אחד כיון דגופין מוחלקין הן אכל וחזר ואכל בהעלם אחד מתחייב ב' חטאות כמו שמתחייב באוכל חלב ודם בהעלם אחד, והא דמיא לאוכל ה' חתיכות מחמשה זבחים של נותר שהוא חייב חמש חטאות הואיל וגופין מוחלקין הן כדמפרש בפרק אמרו לו, וכיון דחלוקין הן לחטאות לא מצטרפי, אבל קונמות שאין שם חיוב חטאות כלל אלא מלקות בלבד הוא שמתחייב במזיד, אין שם דרך לומר חלוקין הן ולא מצטרפי, שהרי לענין מזיד, אפילו אכל כזית מאותן תאנים עצמן שהוא שם אחד וגוף אחד מתחייב הוא מלקות על כל אכילה ואכילה, וכיון שכן לגבי תאנים וענבים חלוקין הן ואפילו הכי לענין איצטרופי מיצטרפי, כך פירש הרב הלוי ז"ל. ואיכא למידק גם בפירוש זה טובא, חדא דלפירושו נמי שבועה אחת כוללן ואמאי חלוקות, ואי משום דתרי גופי נינהו, דהיינו תאנים וענבים, ודוקא נקט לה הרב ז"ל הכין, אם כן שבועה שלא אוכל ואכל פת חטים פת שעורים פת כוסמין דתנן אינו חייב אלא אחת אמאי לא, והא גופין מוחלקין נינהו, ואפילו שני גופין ושני ענינין באכילה ושתיה אינו חייב אלא אחת, ולא גרעי אכילה ושתיה משתי תמחויין. ועוד דאי קונמות למלקות קאמר ולא לקרבן, היכי אקשינן לר"מ בשלמא שבועות חלוקות אלא קונמות אמאי, והא ר"מ יש מעילה בקונמות סבירא ליה, ולכולהו פירושי איכא למידק היכי קאמ' דשבועות מוחלקות לחטאות, דאם כן תקשי לן כולה מתניתין (דלקמן כב, ב) דאכל פת חטים פת שעורים, ואכל ושתה דכולהו לא מחייב אלא אחת, ואם כן דר' פנחס דלא כמתניתין, ועוד דהא משמע התם בגמרא בפרק אמרו לו (שם) דחזר ר' יהושע והודה לר"ע באוכל נותר מחמשה זבחים שאינו חייב אלא א', ולא ילפינן ממעילה, ותנאי טובא נמי התם דאית להו כר' עקיבא ודלא כר' יהושע דבשאר איסורי לא אמרינן שיהו מוחלקין לחטאות בהעלם א'. ומסתברא לי דהא דרב פנחס לאו חלוקות לחטאות לומר שיהא חייב שתי חטאות באוכל מזבח אחד בשני תמחויין או בשני גופין בהעלם אחד, אלא ה"ק שבועות חלוקות לחטאת, כלומר אלו אכל כחצי זית נותר ואכל חצי זית אחר לאחר שיעור אכילת פרס ואפילו בהעלם אחד אינן מצטרפין לחטאת כאלו אכלן באכילה אחת, לפי שריחוק הזמן שבין זו לזו מחלקן לאותן אכילות, והילכך אף הככרות מוחלקות שלא לעשות באכילה אחת, שאם אכל כחצי זית מזו וכחצי זית מזו אינן מצטרפין לאכילה אחת ובשאמר אכילה משתיהן וכו' ושבועה שלא אוכל משתיהן, אבל שבועה בשלא אוכל פת או שלא אוכל סתם ואכל ושתה אכילה אחת היא, ואפילו בשאכל מזה כזית ומזה כזית בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת, ומשתי ככרות מצטרפות כמתניתין. ומש"כ בקונמות דאלו אכל חצי שיעור היום וחצי שיעור למחר מצטרפות לחייבו אשם, הילכך אכילה אחת היא ולפיכך אכל שתי ככרות מזה חצי שיעור ומזה חצי שיעור מצטרפין, דאכילה אחת חשבינן ליה, ולעולם באומר שבועה שלא אוכל מזו ושבועה שלא אוכל מזו שתי שבועות הן ואם אכל מזו כזית ומזו כזית, חייב שתים, והיינו מתניתין דשלא אוכל פת חטים פת שעורים דפת פת מחלק כאלו נשבע על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו וחייב שתים דלחלק קאמ'. ור"ח פירש: הואיל וחלוקות לחטאת דבסתמא בכזית וכמפרש בכל שהוא מש"כ בקונמות ולפיכך אין מצטרפין. ע"כ. איכא מאן דגריס: ככר זה הקדש ואכלה בין הוא בין חבירו מעל לפיכך יש לה פדיון. וזו הוקדשה לשמים והקדש בדק הבית הוא, ולפיכך לכולי עלמא יש מעילה ויש לה פדיון, אבל ככר זה עלי הקדש אכלה הוא מעל אבל חבירו לא מעל, דאין זה הקדש גמור ולא נחתה לה קדושת דמים למעול בה חבירו, ואפילו לר' מאיר אין לה פדיון, ואף על גב דאמרינן ביבמות בריש פרק האשה רבה (פה, ב) דלמ"ד יש לה מעילה בקונמות קדושת דמים נחתה להו ויש להן פדיון, התם בקונם כללי כלומר שעשה קונם לכולי עלמא, ואפילו הכי לרבנן דר' מאיר אין בו מעילה ואין לה פדיון, אבל הכא בקונם פרטי שלא אסרו אלא על עצמו לא נחתה ליה תורת דמים ולפיכך אין לו פדיון וכן אמרו משמו של רבנו תם ז"ל. ולפי גירסא זו הא דאמרי חכמים בין הוא ובין חבירו לא מעל אסיפא קאי, ויש מי שגורס ברישא ככר זו בהקדש, כלומר לא עשאה הקדש ממש אלא עשאה לכל כקונם בהקדש, ובזה אומר ר' מאיר דיש מעילה, אבל באומר קונם ככר זה עלי דהיינו קונם פרטי חבירו לא מעל אבל הוא מעל ואין לה פדיון וחכמים אומרים אפילו ברישא בין הוא ובין חבירו לא מעלו שאין מעילה כלל בקונמות. (רשב"א)


דף כב - ב

וחכמים אומרים בין הוא ובין חבירו לא מעל לפי שאין מעילה בקונמות איפוך אחד זה ואחד זה לא מעל לפי שאין מעילה בקונמות דברי רבי מאיר וחכמים אומרים הוא מעל וחבירו לא מעל אי הכי רבי מאיר אומר קונמות כשבועות אלא קונמות אצטרופי הוא דלא מצטרפי הא מעילה אית בהו והאמר ר' מאיר אין מעילה בקונמות כלל לדבריהן דרבנן קאמר להו לדידי אין מעילה בקונמות כלל לדידכו אודו לי מיהת דקונמות כשבועות ורבנן שבועות איכא דרב פנחס קונמות ליכא דרב פנחס אמר רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור בעי רבא שבועה שלא אוכל עפר בכמה כיון דאמר שלא אוכל דעתיה אכזית או דלמא כיון דלאו מידי דאכלי אינשי הוא בכל שהוא תיקו: בעי רבא שבועה שלא אוכל חרצן בכמה כיון דמתאכיל על ידי תערובת דעתיה אכזית או דלמא כיון דלא בעיניה אכלי ליה אינשי דעתיה אמשהו תיקו בעי רב אשי נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן בכמה דכיון דכזית איסורא דאורייתא הוא כי קא משתבע אהתירא קא משתבע ודעתיה אמשהו או דלמא כיון דאמר שלא אוכל דעתיה אכזית תא שמע שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים חייב ור' שמעון פוטר והוינן בה אמאי חייב מושבע ועומד מהר סיני הוא רב ושמואל ור' יוחנן דאמרי בכולל דברים המותרין עם דברים האסורין וריש לקיש אמר אי אתה מוצא אלא אי במפרש חצי שיעור ואליבא דרבנן אי בסתם ואליבא דרבי עקיבא דאמר אדם אוסר עצמו בכל שהוא והא נבילה דמושבע ועומד מהר סיני הוא דכי חרצן לגבי נזיר דמיא וטעמא דפריש הא לא פריש דעתיה אכזית שמע מינה אלא תפשוט דבעי רבא שבועה שלא אוכל עפר בכמה תפשוט דעד דאיכא כזית דהא נבילה כעפר דמיא וטעמא דפריש הא לא פריש דעתיה אכזית לא עפר לאו בר אכילה הוא כלל נבילה בת אכילה ואריא הוא דרביע עילווה: מתני' שבועה שלא אוכל ואכל ושתה אינו חייב אלא אחת שבועה שלא אוכל ושלא אשתה ואכל ושתה חייב שתים שבועה שלא אוכל ואכל פת חטין ופת שעורין ופת כוסמין אינו חייב אלא אחת שבועה שלא אוכל פת חטין ופת שעורין ופת כוסמין ואכל חייב על כל אחת ואחת שבועה שלא אשתה ושתה משקין הרבה אינו חייב אלא אחת שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש ושתה חייב על כל אחת ואחת שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינן ראוין לאכילה ושתה משקין שאינן ראוין לשתיה פטור שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים חייב ור' שמעון פוטר אמר קונם אשתי נהנית לי אם אכלתי היום והוא אכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים הרי אשתו אסורה: גמ' אמר רבי חייא בר אבין אמר שמואל שבועה שלא אוכל ושתה חייב איבעית אימא סברא ואיבעית אימא קרא איבעית אימא סברא דאמר ליה אינש לחבריה נטעום מידי ועיילי ואכלי ושתו ואיבעית אימא קרא שתיה בכלל אכילה דאמר ריש לקיש מנין לשתיה שהיא בכלל אכילה שנאמר {דברים יד-כג} ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך ותירושך

 רש"י  ואכל עפר פטור. דלאו בר אכילה היא: ע''י תערובת. עם הענבים: דעתו אמשהו. את''ל עפר במשהו: נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן בכמה. אם תמצא לומר בשאר כל אדם בכזית נזיר מאי מי אמרינן כיון דכזית אסור עליה ויודע הוא שאין שבועה חלה עליו: כי אשתבע אהיתירא אשתבע. על פחות מכזית שלא היה מושבע עליו מסיני: דעתיה אכזית. ואין כאן שבועה: אי אתה מוצא שיתחייב אא''כ נאסר בשבועתו בחצי שיעור שאינו מושבע עליו מסיני והיכי משכחת לה אי במפרש ואליבא דרבנן אי בסתם לר' עקיבא: והא נבילה. דכי חרצן לנזיר דמיא וקאמר ריש לקיש דאי אתה מוצא אליבא דרבנן אלא במפרש ולא אמרי' אפילו בסתם נמי דעתיה אמשהו דכי אשתבע אהיתירא אשתבע דכעפר דמיא דלא חזיא לאכילה לישראל: נבילה בת אכילה היא. ושייך בה שיעורא: דרביע עליה. דרבוץ עליה אריא אזהרת המקום: מתני' שבועה שלא אוכל ואכל ושתה. אע''ג דשתיה בכלל שבועה של אכילה כדאמר בגמרא אינו חייב אלא אחת דהוה ליה כאכל ואכל בהעלם אחד: שלא אוכל ושלא אשתה. הוו להו שתי שבועות ובגמרא פריך הויא לה שבועה על שבועה: שבועה שלא אוכל פת חטין פת שעורין כו'. דכיון דפריש אדעתא דמיחל שבועה אכל חדא וחדא באנפי נפשיה קאמר ובגמרא פריך דלמא האי דפריש להו אדעתא למיפטר ממינא אחרינא דאי אמר שלא אוכל סתם הוה נאסר בכל המינים ולעולם חד שבועה היא: ואכל נבילות כו' חייב. דראוין הן לאכילה ואריא הוא דרביע עלייהו: ור''ש פוטר. דמושבע ועומד הוא עליהן: אשתו אסורה. שהרי אכל אוכלין ואפי' לר''ש דפטר בקמייתא טעמא לאו משום דלאו בני אכילה אלא לפי שאין שבועה חלה על דבר מצוה כדלקמן: גמ' (רש"י)

 תוספות  וחכמים אומרים בין הוא בין חבירו לא מעל כו'. משמע . דכ''ע מודו בקונמות דאין להן פדיון דאפי' רבי מאיר דאמר יש מעילה בקונמות מודה דאין לו פדיון והקשה הר' יצחק בן רבינו מאיר דבריש האשה רבה (יבמות פח. ושם) אמר אי קסבר יש מעילה בקונמות משום דבידו לפדותו הוא ותירץ ר''ת דקונמות דאסר אכ''ע יש להן פדיון לר''מ כיון דדמיא להקדש תדע מדנקט ככר זו עלי הקדש וא''ת וניפלוג בקונם גופיה וי''ל דאה''נ ובקונם גופיה מפליג ורישא נמי איירי בקונם וככר זו הקדש היינו כהקדש דהא לר''מ לא שני ליה בין קרבן לכקרבן בין אימרא לכאימרא כדאיתא בספ''ק דנדרים (דף יג.) ה''ה בין הקדש לכהקדש כיון דדעתיה אקונם א''נ איירי בפירש בהדיא כהקדש ואיידי דנקט בסיפא ככר זו עלי הקדש דלא איצטריך לפרש כהקדש כיון דאמר עלי תנא נמי רישא ככר זו הקדש וחכמים דאמרי בין הוא בין חבירו לא מעל פליגי נמי ארישא וברוב ספרים גרס בר''פ אין בין המודר (שם לה.) בין כך ובין כך לא מעל ואית ספרים דגרסי אחד זה ואחד זה לא מעל וגרסי נמי התם ברישא קונם ככר זו הקדש: נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן. איידי דקאי בחרצן נקט חרצן וה''ה דמצי למיבעי בחלב ונבילה בכל אדם אבל אין לפרש דנקט חרצן משום דאית בה תרתי שמושבע ועומד ולא אכלי ליה בעיניה ואיכא למימר טפי דדעתיה אכל שהוא דהא מנבילה וטריפה פשיט ליה: אהתירא קמשתבע. אפילו לרבי יוחנן דאמר (יומא דף עג:) חצי שיעור אסור מן התורה אתיא בעיא דרב אשי דמסתמא כר' יוחנן סבירא ליה דקיימא לן כוותיה והיינו טעמא דכיון דליכא אלא איסורא בעלמא לא חשיב ליה מושבע ועומד א''נ לרבי יוחנן נפרש אהיתירא קמשתבע כגון ליהנות שלא כדרך הנאתו דקיימא לן (פסחים דף כד:) כל איסורים שבתורה אין לוקין עליהן אלא כדרך הנאתן ואפילו איסור בעלמא ליכא מדאורייתא אלא מדרבנן: תא ונטעום מידי ואזלי ואכלי ושתו. ואי שתיה לאו בכלל אכילה הוא היה להן להזכיר . גם השתיה ולפי הספרים דל''ג אלא אזלי ושתו ניחא טפי וא''ת מה ענין טעימה אצל אכילה ויש לומר שמא בלשונם הוו קרו לאכילה טעימה: איבעית אימא קרא כו'. בספ''ק דקדושין (דף לה:) גבי כל שישנו בהשחתה אמר הכי וכן בכמה מקומות ותימה כיון דאיכא סברא ל''ל קרא דהכי פריך בפ''ב דכתובות (דף כב.) גבי הא דאמר רב הונא מנין להפה שאסר הוא הפה שהתיר למה לי קרא סברא הוא הוא אסרה הוא שרי לה ויש לחלק דיש דברים שאין הסברא פשוטה כל כך וצריך הפסוק להשמיענו הסברא: (תוספות)

 רשב"א  כיון דכזית איסורא דאורייתא כי משתבע. ק"ל והא קימ"ל כר"י דאמר (יומא עג, ב) דאמר חצי שיעור דאורייתא, וליכא למימר דלבעי רב אשי אליבא (דר"ע) [דר"ל] ודלא כהלכתא, ונראה לי דאדר' יוחנן בעי לה ובכולל, וקרי ליה היתירא לחצי שיעור משום דלא מחייב קרבן, והכי קאמר כי משתבע לאסור עצמו בחצי שיעור ולזרז עצמו שלא יאכל ממנו, ואם אכל שיהא חייב מלקות במזיד במפרש חצי שיעור, וא"נ בקרבן בשוגג. איבעית אימא קרא אי בעית אימא סברא. ואם תאמר ועוד סברא לקרא, י"ל דהכי קאמר אי בעית אימא קרא, וא"ת בנדרים הלך אחר לשון בני אדם (נדרים ל, ב), האי איכא סברא דלשון בני אדם נמי כך הוא, דא"ל אי נמי לחבריה נטעום מידי ואזלי ושתי ולא גר' ואזלי ואכלי ושתו. (רשב"א)


דף כג - א

ותירוש חמרא הוא וכתיב ואכלת ודלמא על ידי אניגרון דאמר רבה בר שמואל אניגרון מיא דסילקי אכסיגרון מיא דכולהו סילקי אלא אמר רב אחא בר יעקב מהכא {דברים יד-כו} ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וביין ובשכר יין חמרא הוא וכתיב ואכלת ודלמא ה''נ על ידי אניגרון שכר כתיב מידי דמשכר ודלמא דבילה קעילית דתניא אכל דבילה קעילית ושתה דבש וחלב ונכנס למקדש ועבד חייב אלא גמר שכר שכר מנזיר מה להלן יין אף כאן יין אמר רבא אף אנן נמי תנינא שבועה שלא אוכל ואכל ושתה אינו חייב אלא אחת אי אמרת בשלמא שתיה בכלל אכילה איצטריך ליה לתנא לאשמועינן דאינו חייב אלא אחת אלא אי אמרת שתיה לאו בכלל אכילה שבועה שלא אוכל ואכל ועשה מלאכה מי איצטריך לאשמועינן דאינו חייב אלא אחת א''ל אביי אלא מאי שתיה בכלל אכילה אימא סיפא שבועה שלא אוכל ושלא אשתה ואכל ושתה חייב שתים כיון דאמר שלא אוכל איתסר ליה בשתיה כי אמר שלא אשתה אמאי חייב אילו אמר שלא אשתה תרי זימני מי מיחייב תרתי אמר ליה התם דאמר שלא אשתה והדר אמר שלא אוכל דשתיה בכלל אכילה איתא אכילה בכלל שתיה ליתא אבל אמר שבועה שלא אוכל ושלא אשתה ואכל ושתה מאי אינו חייב אלא אחת אי הכי אדתני רישא שבועה שלא אוכל ואכל ושתה אינו חייב אלא אחת ליתני שבועה שלא אוכל ושלא אשתה אינו חייב אלא אחת וכל שכן שלא אוכל לחודיה אלא לעולם כדקתני ושאני הכא כיון דאמר שלא אוכל והדר אמר שלא אשתה גלי אדעתיה דהך אכילה דאמר אכילה גרידתא היא אמר רב אשי מתני' נמי דיקא שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאין ראוין לאכילה ושתה משקין שאין ראוין לשתיה פטור הא ראוין חייב ואמאי הא שבועה שלא אוכל קאמר דלמא דאמר תרתי שבועה שלא אוכל שבועה שלא אשתה: שבועה שלא אוכל ואכל פת חטין כו': ודלמא למיפטר נפשיה מאחרנייתא קאתי הוה ליה למימר חטין ושעורין וכוסמין ודלמא לכוס דהוה ליה למימר פת חטין ושעורין וכוסמין ודלמא פת חטין לאכול שעורין וכוסמין לכוס דהוה ליה למימר פת חטין ושל שעורין ושל כוסמין

 רש"י  ודלמא על ידי אניגרון. שהוא מין מאכל כדתניא בתוספתא דביצה הביאו לפניו אניגרון ואכסיגרון ועליהן פלפלין שחוקים ורגילין לתת לתוכן יין כדתניא בתוספתא דדמאי או תרומת יין לתוך אניגרון ואכסיגרון: מיא דסילקא. תבשיל של תרדין: מיא דכולהו שלקי. שלקות של ירק: מידי דמשכר. כלומר דרך שכרות: דלמא. ושכר דקרא לאו איין קאי אלא דבילה קעילית קאמר שהיא משכרת קעילית על שם מקומה: אף אנן נמי תנינא. דשתיה בכלל אכילה: מתני' נמי דיקא. דשתיה בכלל אכילה: ודלמא למיפטר נפשיה מאחרנייתא קאמר. אמאי קתני חייב על כל אחת ואחת דלמא האי דפריש להו לאו לאפושי בשבועות קאתי אלא למיפטר נפשיה בשבועה מדברים אחרים דאי אמר לא אוכל סתם היה נאסר בכל האוכלים: הל''ל. שלא אוכל חטין ושעורים וכוסמין וכי אמר פת פת לחלק: ודלמא לכוס. כלומר אי אמר הכי הוה משמע שלא יהא כוסס חטין כמות שהן אבל הפת היה אוכל: ה''ל למימר פת חטין ושל שעורין. דכיון דאמר ושל אפת קאי: (רש"י)

 תוספות  והא תירוש חמרא הוא. והדאמר הנודר מן התירוש אסור בכל מיני מתיקה ומותר ביין בפרק בתרא דיומא (דף עו: ושם) פריך לה ומשני בנדרים הלך אחר לשון בני אדם: גמר שכר שכר מנזיר. וא''ת לר' יהודה דמחייב באכל דבילה קעילית ונכנס למקדש ולא גמר שכר שכר מנזיר מנ''ל דשתיה בכלל אכילה וי''ל דנפקא ליה מסברא דקאמר לעיל אי נמי גבי מקדש דוקא לא גמר שכר שכר לפי שהכתוב תלה בטירוף הדעת כדכתיב (ויקרא י) להבדיל ולהורות ולפיכך סברא הוא קצת לרבות שאר משכרים אבל לענין מעשר יליף שפיר מנזיר וכן משמע קצת דאליבא דתנא דמחייב באכל דבילה קעילית דהיינו רבי יהודה מסיק דגמר שכר שכר מנזיר והשתא נמי לא תיקשה אדגמר שכר שכר מנזיר לילף ממקדש דהתם שאני דסברא הוא כדפרישית אבל אין לפרש לחומרא מקשי' דהא כי ילפינן נמי מנזיר ע''כ דבילה קעילית נקחת בכסף מעשר דהא פרי מפרי וגידולי קרקע הוא ועי''ל דר' יהודה יליף דשתיה בכלל אכילה כדיליף בירושלמי מדכתיב וכל דם לא תאכלו ואי בשקרש והתניא (תוספתא פ''ב דטהרות) דם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה אלא כמו שהוא והתורה קראה אותו אכילה: שכר מנזיר. וא''ת אמאי לא משני הכא לא מצית אמרת דשכר היינו דבילה קעילית דמיין אגב קנקנו נפקא כדאמר בפ' בכל מערבין (עירובין דף כז: ושם) דאי כתב רחמנא בשכר ה''א דבילה קעילית אין יין אגב קנקנו לא כתב רחמנא יין אגב קנקנו משמע כ''ש דבילה קעילית ואייתר קרא דבשכר לתמד משהחמיץ וע''ק דהיכי דריש התם מבבקר אגב עורו ומבצאן אגב גיזתיה ומביין אגב קנקן ומבשכר תמד משהחמיץ והא צריכי לפרש כדדרש התם מה הפרט מפורש פרי מפרי כו' וממה נפשך צריך תרי פרטי דאי כתב רחמנא בקר ה''א בעלי חיים אין גדולי קרקע לא ואי כתב ביין ה''א גדולי קרקע אין בעלי חיים לא דהכי מצרכינן בפ''ק דקדושין (דף יז.) גבי הענקה וי''ל דהתם מייתור דביתי''ן קדריש דה''מ למיכתב בקר וצאן יין ושכר ומדכתב ד' פרטי שמא שום דבר יש דלא הוה סגי בב' פרטי והכא דריש שכר גופיה דאיצטריך . דאתי לפרט דלא הוה דבילה קעילית ואם תאמר והיכי הוה בעי התם למדרש בי''ת דבשכר לדבילה קעילית ומה צריך ריבוי תיפוק ליה מכלל ופרט וכלל דהוי פרי מפרי וגידולי קרקע ועוד היכי מ''ל דהיינו דבילה קעילית הא משמע הכא דאי לאו שכר שכר הוה דרשינן שכר גופיה לדבילה קעילית וי''ל דהתם איירי בדבילה מעורבת במים ואפ''ה חשיב טפי מתמד שהחמיץ והכא בדבילה שאינה מעורבת וא''ת למה לי הכא ג''ש דשכר שכר תיפוק ליה דשתיה בכלל אכילה מדמרבינן התם תמד משהחמיץ ואמר רחמנא ואכלת וי''ל דכיון דמריבוי דביתי''ן נפקא מ''ל דאכיל ליה ע''י אניגרון דלא בעינן מידי דמשכר אי נמי ואכלת לא קאי אריבויא תדע דלא קאי אקנקן ועור וגיזות וא''ת דלמא מיירי ביין קרוש ולהכי כתב ואכלת ויש לומר דדלמא לא חזי לאכילה אלא שורין אותו במים ושותין: מי איצטריך לאשמועינן אכל ועשה מלאכה כו'. וא''ת ודלמא היא גופה אתא לאשמועינן דשתיה לאו בכלל אכילה וי''ל דא''כ ה''ל למיתני שבועה שלא אוכל ושתה פטור אבל השתא ליכא למידק מינה דאין שתיה בכלל אכילה דאפי' הוה בכלל אכילה אינו חייב אלא אחת כמו אכל ואכל בהעלם אחד: כגון דאמר שלא אשתה ושלא אוכל. וא''ת א''כ מאי איריא אכל ושתה אפי' שתה תרי זימני נמי דמיגו דחיילא שבועה בתרייתא אאכילה חיילא נמי אשתיה דכה''ג אמר לקמן (דף כד:) גבי שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שלא אוכל תאנים וענבים ויש לומר דחד מתרי פירכי נקט אי נמי כיון דאמר שבועה שלא אשתה ברישא גלי אדעתיה דכי אישתבע בתר הכי אאכילה גרידתא אישתבע ולבסוף מסיק אפי' אמר שבועה שלא אוכל תחלה גלי אדעתיה: אכילה בכלל שתיה לא אמרי'. וא''ת לתנא דלעיל דמרבה דבילה קעילית ויליף לה בכריתות (דף יג: ושם) משכר לרבות שאר משכרין ואמר רחמנא אל תשת אלמא אכילה בכלל שתיה וי''ל כיון דאכילה היא עיקר סברא הוא דאל תשת משום שאר משכרין דמשקים כתביה א''נ שכר לא איירי אלא במשקין המשכרין כמו דבש וחלב ולהכי כתיב אל תשת ודבילה קעילית מרבינן מסברא מידי דהוי אהנך: דלמא למיפטר נפשיה מאחרנייתא קא מיכוין. וא''ת הא לא בעי למפטר נפשיה מאחרנייתא דאפי' אמר שבועה שלא אוכל סתם כיון שאין בלבו לאסור עצמו אלא באלו המינים לא מיתסר באחריני אע''ג דבעלמא. דברים שבלב אינן דברים היינו היכא דבלב סותר מה שמוציא בפיו אבל היכא דאין סותר הויין דברים וכן משמע קצת לקמן ויש לומר דמ''מ מצוה לגלות לעולם דלמיפטר נפשיה מאחריני קבעי: (תוספות)

 רשב"א  הא דאמרינן: על יד אנגרון. ה"ה דהוה מצי למימר ששרה פתו ביין, אלא חדא מנייהו נקט. הא דאמרינן התם: דאמר שלא אשתה והדר אמר לא אוכל. איכא למידק לדעת רש"י ז"ל שכתב למטה (כד, א ד"ה ה"ג) גבי לא אוכל ואכל נבלות וטרפות דאפילו באומר סתם שלא אוכל מיקרי כולל, אם כן הכא באוכל ושותה ליחייב תלת, חדא אאכילה ושתים אשתיה, כשחזר ואמר שלא אוכל הרי הוא אסור בשתיה, והרי כולל דברים המותרים לו כגון אכילה עם דברים האסורים לו דהיינו שתיה ולחייב אשתיה תרתי, ואלו במניתין תנן אכל ושתה חייב שתים, ואם תאמר כיון דאמר שלא אשתה והדר אמר שלא אוכל גלי דעתיה דהא אכילה דאמר אכילה גרידתא היא, כדאמרינן בסמוך, לא היא דההיא סברא אכתי לא ידעינן לה, ויש לומר דדילמא חייב שתים דקתי לאו שתים בלבד קאמר, אלא משום דקתני ברישא דאינו חייב אלא אחת דשתיה בכלל אכילה היא קתני הכא שתים כלומר על האכילה ועל השתיה, ומיהו על השתיה חייב שתים, וא"נ האי תנא דהא מתניתין לית ליה איסור כולל, וחוזרני בי דאפילו אכל ושתה אינו חייב אלא אחת. הא דאמר: אכילה בכלל שתיה ליתא. יש מי שהקשה והכתיב (ויקרא, ט) יין ושכר ומרבינן מיניה (כריתות יג, ב) דבלה קעילית, וי"ל בלשון תורה איתא לאכילה בכלל שתיה בלשון בני אדם ליתא ובשבועות הלך אחר לשון בני אדם. איכא מאן דגריס: ודילמא אפילו לכוס. ואין גירסא זו מחוורת בעיני, דודאי כי אמר שלא אוכל חטים ושעורים לכוס אסור ולאפות מותר וכדאיתא בהדיא בנדרים (נג, ב) אלא אפילו לא גרסינן אלא דווקא ודילמא לכוס, ואפילו גירסא זו מגומגמת בעיני דודאי לכוס דוקא הוא ומאי דילמא דקאמר, ומתוך הדחק יש לי לפרש דהכי קאמר דילמא משום דאיהו לאסור עצמו באפוי ממש קאתי (ולאסור) [ולא לאסור] על עצמו חטים ושעורים וכוסמין בעי' ואלו אמר חטים ושעורים וכוסמין לא היה אסור בפת אלא לכוס חטים ושעורים בעי'. (רשב"א)


דף כג - ב

ודלמא ע''י תערובת אימא וכן של שעורים וכן של כוסמין פת פת למה לי שמע מיניה לחלק: שבועה שלא אשתה ושתה משקין הרבה אינו חייב אלא אחת כו': בשלמא התם דאמרת מייתרא ליה פת פת לחיובא אלא הכא מאי הוה למימר דלמא למיפטר נפשיה ממשקין אחריני קאתי אמר רב פפא הכא במונחין לפניו עסקינן שהיה לו לומר שבועה שלא אשתה אלו ודלמא אלו הוא דלא שתינא אחריני שתינא אלא דאמר שבועה דלא שתינא כגון אלו דלמא כגון אלו דלא שתינא בציר מהכי וטפי מהכי שתינא אלא כגון דאמר שבועה שלא אשתה ממין אלו ודלמא מין אלו הוא דלא שתינא הא אינהו גופייהו שתינא אימא שלא אשתה אלו ומינייהו רב אחא בריה דרב איקא אמר במסרהב בו חבירו עסקינן דאמר לו בוא ושתה עמי יין ושמן ודבש דהיה לו לומר שבועה שלא אשתה עמך יין ושמן ודבש למה לי לחייב על כל אחת ואחת תנן התם תן לי חטין ושעורין וכוסמין שיש לי בידך שבועה שאין לך בידי כלום אינו חייב אלא אחת שבועה שאין לך בידי חטין ושעורין וכוסמין חייב על כל אחת ואחת וא''ר יוחנן אפי' פרוטה מכולם מצטרפת פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר אפרטי מיחייב אכללי לא מיחייב וחד אמר אכללי נמי מיחייב הכא מאי אמר רבא הכי השתא התם מיחייב אכללא ומיחייב אפרטא דהא אי משתבע והדר משתבע מיחייב תרתי הכא אי סלקא דעתך איתא בכללא אפרטי אמאי מיחייב מושבע ועומד הוא: שבועה שלא אוכל וכו': הא גופא קשיא אמרת שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאין ראוין לאכילה ושתה משקין שאין ראוין לשתיה פטור והדר תני שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים חייב מאי שנא רישא דפטור ומאי שנא סיפא דחייב הא לא קשיא רישא בסתם וסיפא במפרש מפרש נמי גופיה תיקשי אמאי מושבע מהר סיני הוא רב ושמואל ורבי יוחנן דאמרי בכולל דברים המותרין עם דברים האסורין וריש לקיש אמר אי אתה מוצא אלא אי במפרש חצי שיעור ואליבא דרבנן אי בסתם אליבא דרבי עקיבא דאמר אדם אוסר עצמו בכל שהוא בשלמא רבי יוחנן לא אמר כריש לקיש דמוקים לה למתניתין כדברי הכל אלא ר''ל מאי טעמא לא אמר כר' יוחנן אמר לך כי אמרינן איסור כולל

 רש"י  ודלמא ע''י תערובת. אי אמר הכי הוה משמע שלא יאכל פת שיש בה כל המינין הללו בערבוביא אבל של כל מין ומין בפני עצמו יאכל: הא אחרינא שתינא. ממין זה: כגון אלו. משמע ממין אלו: דלמא. אי אמר הכי הוי משמע כגון אלו כשיעור הזה: הוה ליה למימר שבועה שלא אשתה עמך. ולא צריך לפרש דכי אישתבע אמאי דמסרהבין בו אישתבע: תנן התם. גבי שבועת הפקדון: פרוטה מכולן מצטרפת. לחייבו על שבועה ולא על כל אחת ואחת אלא לחייבו אשם אחד: פליגי רב אחא ורבינא. בחייב על כל. אחת ואחת דמתני' ובדרבי יוחנן חד אמר מיחייב אפרט ולא מיחייב אכלל כלומר על כל אחת ואחת דתנן במתני' שלש אשמות הן ולא ארבע דלא אמרינן שבועה שאין לך בידי חדא שבועה היא וכי הדר פירש חטים ושעורים וכוסמין לחלק הרי ארבעה הא לא אמרי' אלא שבועה שאין לך בידי אפרטי קאי וכי אמר רבי יוחנן פרוטה מכולם מצטרפת ארישא דמתניתין איתמר דקתני אינו חייב אלא אחת אבל סיפא מכל מין ומין חדא שבועה באנפי נפשה היא אי ליכא בכל מין שוה פרוטה לא מיחייב: וחד אמר מיחייב אכללות ומיחייב אפרטי. על כל אחת דקתני במתניתין ארבע אשמות הן כי אמר שבועה שאין לך בידי כלל כולן יחד וכי הדר פריש להו נשבע על כל מין ומין לבדו יש כאן ד' שבועות ומילתא דר' יוחנן קיימא בין ארישא דקתני אינו חייב אלא אחת בין אסיפא דקתני חייב על כל מין ומין ואשבועתא דכללא דאילו אג' שבועות דפרטא ליכא לאוקומה שהרי אין במין אחד שוה פרוטה ואנן כפירת ממון בעינן: הכא מאי. מי פליגי בה נמי רב אחא ורבינא במתני' לחייביה ד' חדא אשלא אוכל ותלתא אפירושא דפרטא: מי מחית איניש נפשיה לפחות מכשיעור לא גרסינן לה ושיבוש הוא: דהא אי אישתבע והדר אישתבע מיחייב תרתי. דכל שעתא ושעתא ממונא קא כפר ליה כדתנן בפ' שבועת הפקדון (לקמן לו:) השביע עליו ה' פעמים וכפר חייב על כל אחד ואחד הילכך כי נמי אמרי' שבועתא דכללא שבועתא באפי נפשה היא איכא לחיובא אשבועתא דפרטא אבל גבי שלא אוכל אי ס''ד איתא בכללא למיהוי שבועה באפי נפשה ואסר עצמו בכל המינין אפרטי תו מי מיחייב הרי כבר מושבע ועומד הוא עליהן ואין שבועה חלה על שבועה: מאי שנא רישא כו'. קס''ד נבילה וטריפה נמי אוכלין שאינן ראוין הן: הא לא קשיא. כלומר אם קושיא אחרת אין כאן זו יש לה תירוץ וכן כל דוכתא דאיכא הא לא קשיא יש קושיא גדולה מזו: בכולל. שפירש ואמר שבועה שלא אוכל נבילות ושחוטות: (רש"י)

 תוספות  במסרהב בו חבירו. ואינו אוסר עצמו אלא בשלו: הכא מי מחית נפשיה לפחות מכשיעור. בקונטרס פי' דל''ג ליה ושיבוש הוא אלא ה''ג מי מיחייב אכללי ופרטי ונראה דיש ליישבו מי מחית כו' וה''פ כלומר מי איכא למימר הכא גבי שבועת ביטוי דנוקי שבועה אכללא דפת חטין ושעורין וכוסמין לענין פחות מכשיעור דאם אכל מכל מין ומין פחות מכשיעור שיצטרפו דמסיק אדעתא דאי אכל שיעור אכילה מכולן שיתחייב דאיכוין לצירוף ואחשבה לאכילה פחות מכשיעור מכל מין ומין ומסיק הכי השתא התם דמצי למיחל אכללי ופרטי דכי אישתבע והדר אישתבע חייל נמי אפחות מכשיעור מכל מין ומין אבל בשבועת ביטוי דלא מצי למיחל אכללי ופרטי כשיעור שלם אין לנו לומר דנתכוין אכללי גם לענין צירוף: רישא בסתם וסיפא במפרש. קצת תימה כיון דרישא וסיפא איירי בנבילה וטריפה מ''ש דברישא נקט אוכלין שאינן ראוין ובסיפא נקט נבילה וטריפה: בכולל דברים המותרים עם דברים האסורין. אין להקשות דלוקי כולה במפרש ורישא בשאינו כולל דברים האסורים עם דברים המותרים דהא משמע דוקא אכל אוכלין שאינן ראוין פטור אבל ראוין חייב: דמוקי לה כדברי הכל. אף על גב דאיכא תנאי דלית להו איסור כולל בהא לא חיישינן כיון דלא מיתנו במתני' ועוד דאין לחוש במאי דאיכא תנאי דלית להו איסור כולל כיון דבהדיא פליג ר''ש מהאי טעמא דלית ליה איסור כולל וא''ת ולוקמי במפרש וד''ה וי''ל דאי במפרש לא מיתוקמא מתניתין כרבי עקיבא דמשמע הא סתם פטור וא''ת לימא דהיינו טעמא דלא אמר כר''ל משום דר' יוחנן סבר (יומא עג:) חצי שיעור אסור מן התורה ובכל שהוא נמי מושבע ועומד הוא וי''ל כיון דליכא אלא איסור בעלמא לאו מושבע ועומד חשיב ליה כדפ''ל. אע''ג דאין איסור לאו חייל על איסור עשה דהא לקמן (דף כה.) פריך אילימא מתנה לעני מושבע ועומד מהר סיני הוא דכתיב נתן תתן לו ואמר נמי בפרק אלו הן הנשרפין (סנהדרין דף פג.) מנין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה שנאמר ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת ומפרש בפרק כל הבשר (חולין דף קיג:) דטעמא משום דאין איסור חל על איסור אע''ג דבתרומה טמאה אין בה אלא איסור עשה מ''מ חצי שיעור דליכא אפי' עשה אלא איסור בעלמא לא חשיב מושבע ועומד ועוד דמצי לאוקמי שלא כדרך הנאתן דאין אסור אלא מדרבנן כמו חצי שיעור לר''ל וזה הפירוש נראה יותר דלפירוש קמא קשיא דמ''מ הכי המ''ל דלא אמר כר''ל כיון דסבר דחצי שיעור אסור מן התורה לא משכחת לה הן ולאו דהיכי מישתבע שאוכל חצי שיעור הא מושבע ועומד מהר סיני הוא: (תוספות)

 רשב"א  ודילמא על ידי תערובת. לאו למימרא דדינא הכי, דודאי היכא דאמר שלא אוכל פת חטים ושל שעורים ושל כוסמין אסור בכל אחד ואחד מהן בלי תערובת, אלא הכי קאמר דילמא פת פת דקאמר לא לחלק קאמר, אלא סבור הוא שאלו אמר פת חטים ושל שעורים ושל כוסמין לא יהא אסור אלא בפת תערובת ג' מינין אלו. והא נמי דקאמר אלו אמר מין אלו מין אלו הוא דלא שתינא הא אחריני שתינא מינייהו, דינא ודאי לאו הכי דאפילו הני נמי אסירין ליה, אלא כנגד מחשבתו אמר דדילמא סבור הוא שאלו אמר כן לא יהא אסור באלו עצמן אלא במינן. ה"ג כפר"ח ז"ל: הכא מאי מי מחית איניש נפשיה לפחות מכשיעור או לא. וה"פ דאי לא מחית איניש נפשיה לפחות מכשיעור, ודאי לא מחייב אכללא, דהא תנינן דחייב אפרטא תלת ואם איתא הרי נשבע על שלשתן בכלל, וכיון שכן איך מחייב אפרטא דהא מושבע ועומד הוא ואין שבועה חלה על שבועה, אלא אי אמרת מי מחית איניש נפשיה אפחות מכשיעור היינו כללא להתחייב היכא דאכל כזית משלשתן, אעפ"י שאין כשיעור מכל אחד ואחד משלשתן דלהכי כללינהו והדר ונשבע על הפרטין, ואלו אכל מכל אחד מהן פחות מכשיעור אינו חייב על הפרט, ואסיקנא דלא מחייב על הכלל, דע"כ כיון דאמר שלא אוכל פת חטים פת שעורים לא נפיק כשיעור מכלל שבועתו א"כ היכי משכחת דמחייב אפרטי, והא מושבע ועומד הוא. ורש"י ז"ל כתב דלא גרסינן ואמ' דשבוש הוא ול"ג אלא הכא מאי. וכעיקר בעיין דקא מבעיא לן אי מחייב אכללא קשיא לי שאלו אתה עושה כאלו נשבע דידך כלל שלא אוכל הרי אתה אוסרו על כל מידי דמיכל ואפילו בכולא פת אסרתו בכלהו פתיתין בשבולת שועל ושיפון, וי"ל שאינו נשבע בכלל אלא במה שנשבע בפרט. מפרש נמי מושבע ועומד מהר סיני הוא. איכא למידק דקושיא זו ה"ל לאקשויי מעיקרא, ונ"ל דמעיקרא דלא הוה ידע במאי מוקי לה לא מצי לאקשויי, עד שידע במאי, אבל קושיא דאקשי מרישא לסופא מקשי שפיר, משום דהוה ס"ד דכולה תניתין בחד גוונא תנו, ומשום הכי מקשה ליה דממה נפשך בהאי גוונא דמפוקי לה למתניתין ע"כ תקשי רישא לסיפא, דאפילו תוקמא לסיפא בגוונא דתיחול שבועה אף באיסורים א"כ תיקשי רישא, ואי תוקמא לרישא בדלא חילא אאסורי' תיקשי סופא והשתא דאמר דרישא בסתם וסיפא במפרש, הדר אקשי ליה דבמפרש נמי מושבע ועומד מהר סיני הוא כנ"ל. הא דאמרינן: בשלמא ר"י לא אמר כר"ל משום דמוקי לה ככולי עלמא. איכא למידק מ"ש האי טעמא דנקט, דמשמע דאי לאו הכי הוה מצי לאוקמא בחצי שיעור כר"ל, והא חצי שיעור דר"י דבר תורה וכדאיתא בפרק בתרא דיומא (עג, ב), וליכא למימר דכיון דאין בו לא קרבן ולא מלקות אלא איסורא בעלמא אע"ג דה"ל איסור דאורייתא לא אמרינן בכי הא מושבע ועומד מהר סיני הוא, דהא אפילו באיסור עשה בלבד אמרינן (לקמן כה, א) אין שבועה חלה על שבועה, ועוד דהתם בפרק בתרא דיומא אמרינן דמודה ר"ל דחצי שיעור אסור מדרבנן, ופריך עלה מהאי מימרא דמוקי ר"ל מתניתין בחצי שיעור, ואם איתא דאית ביה אפילו איסור דרבנן היאך חלה עלה שבועה ואסיקנא התם דכיון דאית ליה היתר מדאורייתא מיחייב עלה קרבן שבועה, דאלמא משמע דכל דלית ליה היתר דאורייתא קרינן מושבע ועומד מהר סיני, וי"ל דחד מתרי טעמי נקט, עי"ל דהא דקאמר בשלמא ר' יוחנן לאו דוקא ר' יוחנן אלא ר' יוחנן ורב ושמואל דכולהו אוקמוה בכולל ולא בחצי שיעור, אלא נקט ר' יוחנן משום דאיהו בר פלוגתיה דר"ל, ורב ושמואל לא שמעינן להו בחי שיעור אי דאורייתא או לא, לפיכך נקט האי טעמא דסליק לכולהו. אלא איכא למידק מאי קאמר דר' יוחנן אוקמה ככ"ע, והא איכא תנאי טובא דלית להו איסור כולל, ואפילו ר"ש כדאמרינן בסמוך לדעת ר' יוחנן, וי"ל דלאו ככ"ע ממש קאמר, אלא בין לר' עקיבא בין לרבנן דמתניתין, ואם תאמר אם כן אפילו ר"ל מוקי לה כוותיהו במפרש חצי שיעור בין לרבי עקיבא בין לרבנן, ויש לומר דסתמא דמתניתין לאו במפרש היא, ואי בדלא פריש לא אתיא כרבנן אלא כרבי עקיבא בלחוד. (רשב"א)


דף כד - א

באיסור הבא מאליו באיסור הבא על ידי עצמו לא אמרינן בשלמא לריש לקיש משום הכי קא פטר רבי שמעון דתניא רבי שמעון אומר כל שהוא למכות ולא אמרו כזית אלא לקרבן אלא לרבי יוחנן מאי טעמא דרבי שמעון דפטר מידי הוא טעמא אלא משום איסור כולל רבי שמעון לטעמיה דלית ליה איסור כולל דתניא רבי שמעון אומר האוכל נבילה ביוה''כ פטור בשלמא לריש לקיש משכחת לה בלאו והן אלא לר' יוחנן בשלמא לאו משכחת לה אלא הן היכי משכחת לה אלא כדרבא דאמר רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור אמר רב מרי אף אנן נמי תנינא קונם אשתי נהנית לי אם אכלתי היום ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים הרי אשתו אסורה לו הכי השתא התם כיון דמעיקרא אכל והדר אשתבע ליה

 רש"י  באיסור הבא מאליו. כגון האוכל נבילה ביום הכפורים דפליגי רבנן ורבי שמעון דמחייבי ליה רבנן חטאת משום יוה''כ ואע''ג דהויא נבילה מקמי יום הכפורים ואין איסור חל על איסור הכא חייל דיום הכפורים איסור כולל הוא דקודם בין השמשות היה אסור זה בנבילה ומותר בשחוטה על ליה יום הכפורים מגו דאיתסר האי גברא בשחוטה משום יוה''כ איתסר נמי בנבילה משום יוה''כ היינו כולל באיסור הבא מאליו דיוה''כ בא מאליו הוא: אבל באיסור הבא מעצמו. כלומר על ידי אדם עצמו כגון איסור שבועה הבא לו על ידי דיבורו לא אמרי': בשלמא לר''ש בן לקיש. דמוקי לה בחצי שיעור: משום הכי פטר ר' שמעון. דקסבר כל שהוא נמי מושבע ועומד הוא דתניא ר' שמעון אומר כל שהוא למכות: אלא לר' יוחנן. דמוקי לה משום כולל אמאי פטר ר' שמעון: פטור. מחטאת דלא אתי כרת דיוה''כ וחייל על איסור נבילה או אאיסור אבר מן החי אם לא נתנבלה מבערב ואע''ג דיום הכפורים כולל הוא: בשלמא לר''ל. דמוקי לה בחצי שיעור היינו דמשכחת לה בלאו והן דקיימא לן (לקמן דף כה.) אין קרבן שבועה בא אלא א''כ אתה מוצא בה לאו והן דכתיב להרע או להיטיב דמשמע דבר וחילופו והאי מפרש שלא אוכל חצי . שיעור נבילה משכחת לה נמי בשבועה שאוכל חצי שיעור נבילה דלאו נשבע לבטל את המצוה הוא: אלא לר' יוחנן. דמוקי לה בשיעור שלם ומשום כולל ועל כרחך במפרש נבילות אוקימתה משום קושיא קמייתא דרישא וסיפא: בשלמא שבועה שלא אוכל משכחת דחיילא אע''פ שמושבע ועומד משום כולל: אלא הן. שבועה שאוכל נבילות ושחוטות מי משכחת לה דתיחול אנבילות ולבטל שבועת הר סיני: ה''ג אלא כדרבא. ולא גרס משכחת לה כדרבא והכי פירושה לא תשני לעיל קושיא דרישא וסיפא כאן בסתם כאן במפרש אלא כולה בסתם ואוכלין שאינן ראוין לאכילה דקתני רישא פטור כדרבא מיפרשא כגון עפר שאין ראוי לאכילה אבל נבילות ראויות לאכילה הן ואריה הוא דרביע עלייהו ותו לא קשיא מידי לר' יוחנן דמשכחת לה בלאו והן אף בשיעור שלם דהא לא אוכל סתמא קאמר אם אכל נבילה חייב שהרי כלל בסתמו דברים המותרים והאסורים ומיתסרי אסורים על ידי כולל והן משכחת לה דהא אוכל סתם קאמר ומקיים שבועתו בדברים המותרים ואם לא אכל חייב: אף אנן נמי תנינא. דבנבילות ראויות לאכילה חשיב להו: הרי אשתו אסורה. אלמא אכילה היא: (רש"י)

 תוספות  באיסור הבא מעצמו לא אמר. וא''ת והא נמי איתא בהדיא במשנה דמייתי לקמן יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד' חטאות ואשם אחד וקחשיב מוקדשין אע''ג דאיסור הבא מעצמו הוא וכן האוכל גיד הנשה של עולה בס''פ גיד הנשה (חולין דף קא.) ויש לומר דהכא באיסור הבא מעצמו על עצמו קאמר דלא אמרינן אבל מוקדשין שאסורין על כל העולם אמרי' ומ''מ פריך לקמן שפיר והרי הקדש דאיסור הבא מעצמו דכיון דלא איירי תנא באיסור הבא מעצמו לא ה''ל למינקט הקדש אע''ג דאסור על כל העולם: האוכל נבילה ביום הכפורים פטור. מתוך פ''ה משמע דאיירי אפי' בנתנבלה ביוה''כ וקשיא דלמ''ד ס''פ גיד הנשה (שם דף קג.) בהמה בחייה לאו לאברים עומדת חל איסור יוה''כ מחיים ואפי' למ''ד לאברים עומדת כי מתה פקע איסור אבר מן החי וחלו איסור נבילה ואיסור יוה''כ בבת אחת ור''ש מודה באיסור בת אחת ומיהו יש לומר דאיסור יוה''כ לא חייל לא מחיים ולא לאחר מיתה משום דאית ביה איסור עשה שאינה זבוחה דכתיב (דברים יב) וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל אבל מה שאי אתה זובח לא ולריצב''א אין נראה פירוש זה דא''כ למ''ד לאו לאברים עומדת היכי מצי חייל איסור אבר על עשה דשאינו זבוח ובס''פ גיד הנשה (שם) דאמר כגון שנטרפה עם יציאת רובה דאיסור אבר ואיסור חלב ואיסור טריפה בהדי הדדי קאתו והיכי חיילי כולם על איסור דשאינו זבוח דאפי' במעי האם קיימא באיסור זה ומהאי טעמא תקשי נמי למ''ד לאברים עומדת איסור אבר מן החי היכי משכחת לה דלא קיימא לאברים במעי האם וא''כ היכי חייל על איסור שאינו זבוח אלא ודאי וזבחת לא אתא לאסור דבלאו הכי אסורה וקיימא מחיים באיסור אבר מן החי ולאחר מיתה באיסור נבילה אלא בא להתיר את האסור ופירש לך דבשחיטה שריא ולא בנחירה אלא כדקיימא קיימא כמו (בכורות דף טו.) תזבח ולא גיזה דלית ביה עשה אלא קאי באיסור לאו הראשון ובנתנבלה מערב יוה''כ דוקא איירי: אלא הן היכי משכחת לה. דאפי' ע''י כולל נמי לא אמרי' דתיחול השבועה לבטל המצוה וקשה לריצב''א דתני בירושלמי שבועה שלא אוכל מצה ואכל מצה בלילי פסח חייב אלמא דבאיסור כולל חיילא שבועה לבטל את המצוה ותירץ דהכא דוקא לא חיילא שבועה משום שהזכיר נבילה ונשבע עליה לאוכלה אבל התם דלא מדכר פסח חיילא עליה שבועה ולפי זה משכחת הן אפי' בדברים האסורים כשאומר סתם שאוכל וקשיא לפי' דקתני התם סיפא שבועה שלא אוכל מצה בלילי פסח פטור אמאי נקט בלא כולל בכולל נמי שאר לילות עם לילי פסח כיון שהזכיר נמי לילי פסח פטור וי''ל דה''נ בעי למימר ולא חש למיתני אלא שהזכיר לילי פסח ור''י מפרש דודאי שב ואל תעשה כדאיירי הכא לא חיילא דקאמר שבועה שאוכל ולא אכל אבל התם בנשבע שלא לאכול ואכל דהוי בקום עשה ודאי חיילא: אלא כדרבא כו'. פי' בקונט' דסוגיא דעלמא גרסינן משכחת לה כדרבא ומפרש לה בנבילה המסרחת והקשה חדא דמסרחת לא מיקריא נבילה ואר''ת דאין זו קשיא דשפיר מיקרי נבילה מדאיצטריך קרא למעוטי לר''ש בשילהי ע''ז (דף סח. ושם) דדריש הראויה לגר קרויה נבילה ור''מ מוקי לה בסרוחה מעיקרא ועוד הקשה בקונט' דמאי בעי לאתויי דרבא הכא ה''ל למימר משכחת לה בנבילה מסרחת והא נמי יש ליישב דה''פ כדרבא דשייך לשון אכילה אפי' במסרחת מדקאמר שלא אוכל סתם ואכל עפר פטור הא שלא אוכל עפר ואכל חייב אלמא שייך לשון אכילה אפי' בעפר וכ''ש בנבילה מסרחת וטפי ה''ל לאיתויי בעיא דרבא שבועה שלא אוכל עפר בכמה דמפורש טפי אלא רישא דמילתא נקט והא דקאמר אף אנן נמי תנינא מייתי ראיה דשייך לשון אכילה גבי נבילה סרוחה דכמה שקצים ורמשים איכא דלא חזו לאכילה טפי מנבילה סרוחה והשתא מיתוקמא שפיר מתני' סיפא במפרש כדאוקימנא ומשכחת לה שפיר בלאו והן וא''ת וכיון דנבילה סורחת הויא בכלל נבילה בלא כולל דברים המותרים אתי שפיר כיון דאמר שבועה שלא אוכל נבילה מגו דחיילא אסרוחה חיילא נמי אשאינה סרוחה וי''ל דלא משמע סרוחה בכלל נבילה אלא כשכולל עמהן דברים המותרים דגלי אדעתיה שרצה לאסור עצמו בדבר המותר אבל קשה לר''י דמאי מייתי רב מרי אף אנן נמי תנינא אדרבה תקשי ליה מינה דהא אוקמה מתני' במפרש שלא אוכל נבילה דאז ודאי הויא לשון אכילה וכן נמי תקשה לרבא דפטר בנשבע סתם ואכל עפר דלא הוי בכלל לשון אכילה וצ''ל כדמשני הש''ס דשאני התם דאחשביה מעיקרא ולגבי הא דהוי סתם כמפרש הוה ידע מעיקרא דאהני טעמא דאחשבה אבל אי אפי' כי מפרש לא מהני במידי דלאו בר אכילה לא ס''ד דליתהני הא דאחשביה שיחשב כמו בר אכילה ומסיק כיון דאחשביה חשיב בר אכילה כיון דאכל מעיקרא והדר אשתבע וע''ק לר''י מדתניא בתוספתא דשבועות שבועה שאוכל ואכל אוכלין אסורין כגון פיגול נותר וטמא פטור ור''ש מחייב והיינו בע''כ בשאינם סרוחים מדמחייב ר''ש לפי שלא חלה שבועה עלייהו ע''י כולל אלמא אפי' באין סרוחה חלה שבועה לרבנן ע''י כולל ולפ''ה נמי דפירש דמשכחת הן בדברים המותרים קשיא דאפי' באסורין נמי משכחת לה כשאומר סתם שאוכל ואינו מזכיר האיסור כדמשמע התם ונראה לר''י דבקונט' לא פירש אלא משום ר''ש דלדידיה לא חיילא שבועה אדברים האסורין אפי' ע''י כולל ומתוספתא שהבאתי יש ראיה לריצב''א דאפי' בלא קום עשה חייל על ידי כולל בשאין מזכיר האיסור וא''ת לפ''ה אמאי איצטריך למימר לקמן בסמוך שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים בחזר ואמר שבועה שלא אוכל סתמא סגי וי''ל דאין הכי נמי דלאו דוקא נקט תאנים וענבים אלא כלומר שאמר שלא אוכל סתם וכן נ''ל דאי דוקא נקט תאנים וענבים היכי חיילא שבועה הא ליתא בהן וליכא למימר דלמלקות איירי דלא בעינן לאו והן דלקמן בס''פ (דף כט.) משמע דלקרבן איירי גבי ואכל תאנים והפריש קרבן ומיהו י''ל דמשכחת הן בתאנים השוערים אבל בלא כולל לא הוי תאנים השוערים בכלל תאנים אלא הטובות לאכול: (תוספות)

 רשב"א  ה"ג רש"י ז"ל: אלא בדרבא דאמר רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור. ופירושו דהשתא הדר ביה ממאי דאוקי רישא בסתם וסיפא במפרש, ואוקמ' השתא כולה בסתם, שהאומר סתם שלא אוכל כלל בשבועתו כל מידי דמיכל, והילכך כולל הוא ואיסור חל על איסור בכולל הוא זה, ונאסר בין בשחוטות בין בנבלות, ולפיכך כשאכל נבלות חייב, ורישא דקתני פטור לאו באוכל נבלות, אלא בשאכל מידי דאינו ראוי לאכילת אדם כעפר בעלמא דלא חזי למיכל, והינו דקתני ואכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה כלומר לאכילת שום אדם, דאף על גב דאמר סתם שלא אוכל, אינו כולל אלא דברים שראויין לאכילת אדם בין מותרים ובין אסורים וכל שאינו ראוי לאכילת אדם לא נכנס בכלל שבועתו, מן הסתם בשאמר שלא אוכל שלא בא לאסור עצמו במה שכל האדם נמנע מעצמו מאכילתו, וכדרבא דאמר שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור, והילכך לר' יוחנן משכחת לה לסופא באוכל נבלות דהא (איתא) משכחת לה אפילו בהן שאלו נשבע בסתם שיאכל אלו לא אכל כלום חייב משום שבועת ביטוי, ואלו אכל נבלות אכילה זו פוטרתו משבועתו ואעפ"י שהוא מושבע מהר סיני שלא לאכול נבלות, מ"מ אכילתו זו פטרתו, ומיהו אינו בנשבע ממש שיאכל נבלות, שהרי אם רצה יכול הוא לקיים שבועתו בהיתר, והוא שיאכל דברים המותרים בו היינו סיפא דמתניתין דקתני אוכל נבלות שקצים ורמשים חייב שהרי נכנסו בכלל שבועתו מן הסתם, וכשאכלו עבר על שבועת בטוי וחייב זהו תורף פירושו של רש"י ז"ל. ומדבריו שמענו שאינו חייב בכולל במפרש שלא אוכל שחוטות ונבלות כדאוקימנא סיפא מעיקרא, לפי שאינה בהן במפרש אלא בכולל סתם דנשבע שלא אוכל סתם, אבל באומר בפירוש שלא אוכל שחוטות ונבלות אלא לא כדאמרן משום דלא משכחת לה בהן, והקשו עליו מדאמרינן לקמן בשמעתין (כד, ב) אמר רבא למאן דאית ליה כולל שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר תאנים וענבים מגו דחיילא אענבים חיילא נמי אתאנים ואעפ"י שכלל בפירוש התאנים שכבר נאסרו עליו עם הענבים, ואף על גב דלא משכחת להן בהן, ואמרינן נמי שבועה שלא אוכל תמרים, וחלב מגו דחיילא אתמרים חיילא נמי אחלב, ואם איתא היכי חיילא אפילו בכולל כה"ג, והא ליתיה בהן. אבל ר"ח והרב ר' יוסף הלוי ז"ל ל"ג אלא כדרבא, והכי גרסי משכחת לה כדרבא, והכין היא ברוב הספרים, ולפי גירסא זו אוקימנא קמיתא דמתניתין כדקיימא קיימא דלעולם רישא בסתם וסיפא במפרש, וכולל שלא יאכל שחוטות ונבלות, והכי פירושה, דלעולם רישא באומר סתם שלא אוכל, ומסתמא לא נשבע אלא על דברים המותרים, ולפיכך אם אכל נבלות פטור, וסיפא במפרש שלא יאכל נבלות ושחוטות וחלה שבועה על נבלות מיגו דחיילא אשחוטות, וא"ת בהן היכי משכחת לה, משכחת לה כדרבא דאמר שבועה שאוכל ואכל עפר פטור, דכיון דאכל מסתמא מהדר הוא לאיפטוריה משבועתיה, ואחשבה אכילה, והכא נמי אם אמר סתם שאוכל והדר אכל נבלות פטור, דהא אחשבה אכילה, וטעמא דמיפטר בהכין משום דאוכל בסתם כולל הוא אפילו דברים שאינן ראויין כעפר, ואפילו דברים האסורים, דאי לא היכי מיפטר משבועתיה באכילת העפר והנבלות אלא שהשבועה מעיקרא בסתם כוללת את הכל, כך פירש הרב ר' יוסף ז"ל, והא דרבא בנשבע ואכל, פעמים חשוב אכילה ופעמים אינה חשובה אכילה, כיצד נשבע שיאכל ואכל עפר פטור, דהא אחשבה אכילה דמסתמא מחזר להפטר על שבועתו, נשבע שלא יאכל ואכל עפר פטור, דלא הויא אכילה, דהאי מסתמא לא אחשבה אכילה כדי לעבור על שבועתו, והיינו רישא דמתניתין, וה"ה והוא הטעם באוכל דברים האסורים, וכמו שאמרנו. והא דמשמע הכא דלא מהנה איסור כולל לבטל את המצוה, ה"מ באיסורי לאוין ובקום עשה וכדאמרינן הכא דבטול מצוה באכילת נבלות אינו בהן ואפילו בכולל דאין אומר לו קום אכול, הא במצות עשה כסוכה ומצה ותפילין בכולל ודאי חיילא בשב ואל תעשה, והכי דגרסינן בירושלמי (ה"ד) על דעתיה דר' יוחנן שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בלילי הפסח, וכן בנשבע שלא ישב בצל אסור לישב בסוכה בחג, וכן בנשבע שלא יניח שום דבר על ראשו אסור להניח תפילין של ראש, והרי"ף ז"ל כתב אותו ירושלמי בהלכות, והרב ר' זרחיה הלוי ז"ל דחה אותו, כן נראה כמו שכתבתי. (רשב"א)


דף כד - ב

חשובי אחשביה אלא הכא מי אחשביה אמר רבא מאי טעמא דמאן דאית ליה איסור כולל מידי דהוה אאיסור מוסיף ומאן דפטר דלית ליה כי אמר איסור מוסיף בחדא חתיכה בשתי חתיכות לא אמרי' ואמר רבא למאן דאית ליה איסור כולל אמר שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים מיגו דחייל אענבים חייל נמי אתאנים פשיטא מהו דתימא איסור הבא מאליו אמרינן איסור הבא מעצמו לא אמרינן קמ''ל: מתיב רבא בריה דרבה יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד ואלו הן טמא שאכל חלב והוא נותר מן המוקדשין ביוה''כ ר' מאיר אומר אף אם היתה שבת והוציאו חייב אמרו לו אינו מן השם ואם איתא משכחת לה חמש כגון שאמר שבועה שלא אוכל תמרים וחלב מיגו דחייל אתמרים חיילא נמי אחלב כי קתני איסור הבא מאליו איסור הבא מעצמו לא קתני והרי הקדש בבכור דקדושתו מרחם איבעית אימא כי קתני מידי דלית ליה שאלה שבועה דאית ליה שאלה לא קתני הרי הקדש הא אוקמינן בבכור איבעית אימא כי קתני קרבן קבוע קרבן עולה ויורד לא קתני הרי טמא שאכל את הקדש דקרבן עולה ויורד הוא בנשיא ורבי אליעזר היא דאמר נשיא מביא שעיר רב אשי אמר כי קתני מידי דחיילא כשיעור שבועה דחיילא אפחות מכשיעור לא קתני הרי הקדש הא בעינן שוה פרוטה ורב אשי מאויריא אמר ר' זירא כי קתני זדונו כרת זדונו לאו לא קתני והרי אשם דזדונו לאו וקתני

 רש"י  חשובי אחשביה. באכילתו וגילה על עצמו שאינו קץ בהן לא שמעתיה כן אכן הוא עיקר בעיני וסוגיא דעלמא גרס משכחת לה כדרבא ומפרשי לה בנבלה מוסרחת ואי אפשי בה מכמה קושיות חדא דמסרחת לאו נבלה מקריא ואין כאן שבועת הן ועוד דרבא מאי בעי הכא הוה ליה למימר משכחת לה בנבלה מסרחת ועוד אף אנן נמי תנינא לא אתיא שפיר: מידי דהוה אאיסור מוסיף. דמאן דלית ליה איסור חל על איסור באיסור כולל אית ליה באיסור מוסיף כדאמרינן ביבמות פרק ארבעה אחים (דף לב:) מודה רבי יוסי באיסור מוסיף איסור כולל קרי היכא דאין איסור אחרון מוסיף על החתיכה כלום אבל מרבה הוא איסור על האדם בדברים אחרים כגון נבילה ביוה''כ דלא בא לאוסרה אלא באכילה ובאכילה כבר אסורה היא משום נבילה נמצא שלא הוסיף עליה איסור אחרון כלום אבל ריבה איסורה על האדם לאוסרו בכל אוכלין שבעולם ואמרינן מיגו דחל יוה''כ על האדם ליאסר בשאר אוכלים משום יוה''כ כולל נמי את הנבילה. עמה להתחייב משום יוה''כ איסור מוסיף כשאיסור אחרון מוסיף על חתיכה עצמה דבר שלא היה בה ע''י איסור ראשון. ואוסר החתיכה האחרון במה שהיתה מותרת קודם שבא איסור האחרון כגון חלב של קדש אסור לאכול משום חלב ומותר לגבוה למזבח נעשה נותר מוסיף עליו איסור למה שהיתה מותרת לו דנפסל להקרבה והכי אמרינן מתוך שחל עליה שם נותר לאוסרה על המזבח ואין איסור הראשון מעכב על ידו מלחול שאין זה איסור חל על איסור חל עלי' נמי איסור שם נותר אצל כל אדם האוכלו להתחייב עליו משום חלב ומשום נותר אעפ''י שיש כאן איסור חל על איסור: כי אמרינן איסור מוסיף בחדא חתיכה. כדמפרש מתוך שחל עליה שם איסור שני אצל דבר שהיה מותר לו חל עליה אף אצל דבר שהיתה אסורה לו כבר אבל מחתיכה לחתיכה לא אמר מתוך שחל על האדם אצל חתיכה זו יחול עליו אף אצל חתיכה אחרת (זו) בכולל לא אמרינן: מהו דתימא. באיסור הבא מעצמו לא אמרינן כולל: אכילה אחת. זית אחד: טמא שאכל חלב כו'. חייב משום חלב ומשום נותר ומשום יוה''כ ומשום טמא שאכל את הקדש הרי ארבע חטאות ואשם אחד מעילה ואפי' הוא כהן גבי חלב דקדש מועל הוא דאמר מר (תמורה דף לב:) כל חלב לה' לרבות אימורי קדשים קלים למעילה והנהו כולהו איסור חל על איסור נינהו או ע''י כולל או ע''י מוסיף שהרי משנולדה הבהמה נאסר חלבה אקדשה מיגו דחל איסור מוקדשים אבשר ועור חל נמי אחלב הרי כולל הוה ליה נותר מיגו דאיתוסף בה איסורא לגבי מזבח על חתיכה זו משום נותר איתוסף נמי לגבי גברא משום נותר הרי מוסיף איטמא גברא מיגו דאיתסר האי גברא בקדשים הנאכלים משום טומאה איתסר נמי בהאי חלב משום טומאה הרי כולל הוה ליה יוה''כ מיגו דאיתסר אף בחולין משום יוה''כ איתסר נמי בהאי משום יוה''כ: אף אם היתה שבת כו'. דאילו אהוצאת יוה''כ לא מיחייב דקסבר אין עירוב והוצאה ליוה''כ: והוציאו. בפיו בשעת אכילה: אינו מן השם. אין חטאת זו באה משום האכילה אלא משום הוצאה: ואם איתא. דאמרינן כולל באיסור הבא מעצמו אכתי הוה ליה לתנא לטפויי חטאת בהאי כזית כגון שבועה כו': כי קתני כו'. אע''ג דאית ליה כולל נמי באיסור הבא מעצמו הכא לא חשיב אלא איסורין הבאים מאיליהן: והרי הקדש. אשם מעילות דאתי ליה משום דיבורו שהקדישו: שאלה. לחכם להתיר האיסור: והרי הקדש. שבא ע''י נדר וכל נדרים יש להן שאלה: בנשיא ורבי אליעזר היא כו'. במסכת הוריות ואמרינן התם לא א''ר אליעזר קרבן קבוע לנשיא בעבירה דקרבן עולה ויורד אלא בטומאת מקדש וקדשיו הואיל ונאמרה בו כרת. בקבועה אבל בשמיעת הקול ובבטוי שפתים לא אמר: דחיילא אפחות מכשיעור. במפרש: הרי הקדש. אשם מעילות בא על שוה פרוטה אפילו פחות מכזית: הא בעינן שוה פרוטה. והיינו שיעוריה: מאויריא. מקום: אשם. מעילה: דזדונו לאו. דתניא. הזיד במעילה רבי אומר במיתה וחכמים אומרין באזהרה ואמרינן מאי טעמא דרבי גמר חטא חטא מתרומה דאיכא אזהרה ומיתה בידי שמים ורבנן אמרי אמר קרא בתרומה ומתו בו כי יחללוהו בו ולא במעילה ממיתה מעטיה אבל באזהרה קאי מג''ש דחטא חטא ואית דילפי מוכל זר לא יאכל קדש ולאו מילתא היא דההיא בתרומה כתיב ומוזר לא יאכל כי קדש הם נמי לא אתיא דההוא בקדשים הנאכלין לכהנים כתיב וכל שיש בו שעת היתר לכהנים אין בו מעילה: (רש"י)

 תוספות  ומאן דפטר דלית ליה איסור כולל כי אמר איסור מוסיף כו'. לאו אדר' שמעון קאי דשמעינן ליה בהדיא לרבי שמעון דלית ליה איסור מוסיף בפ' ד' אחים (יבמות דף לב. ושם) גבי נשא חי ואח''כ נשא מת דקאמר רבי שמעון אינו חייב אלא משום אחות אשה בלבד ולא חייל עליה איסור אשת אח אע''ג דאיתוסף בה איסור לגבי שאר אחין אלא אשאר תנאי קאי דלית להו איסור כולל ואית להו איסור מוסיף כגון ר' יוסי בפ' ד' אחין (שם) דקאמר אשת איש ונעשית חמותו נידון באשת איש ואמר דמודה באיסור מוסיף: יש אוכל אכיל' אחת כו'. פי' בקונט' דמוקדשין הוי איסור כולל דמיגו דחייל אבשר חייל נמי אחלב והדאמר בפ' אמרו לו (כריתות דף יד.) אקדשה מיגו דאיתוסף בה איסור הנאה איתוסף בה איסור לגבי אכילת חלב התם נמי איסור כולל הוא ולא קרי ליה מוסיף אלא משום שהוא חמור על קל: אם היתה שבת והוציאו בפיו חייב. פירש בקונטרס משום הוצאת שבת אבל משום הוצאת יוה''כ לא דקסבר אין עירוב והוצאה ליוה''כ ואין נראה דבכריתות (שם) מסיק הא דרפרם בדותא היא וחייב משום הוצאת שתיהן ונקט שבת לאפושי איסוריה: אמרו לו אינו מן השם. ור' מאיר חשיב ליה בהדי אכילות משום דבליעתו זו היא הנחתו כדאמרינן (שבת דף פ.) כתב ב' אותיות כשהוא מהלך חייב כתיבתן זו היא הנחתן: שלא אוכל תמרים וחלב. מפר''ת דאתיא בלאו והן דמשמע נמי חלב שעל גבי הקיבה או של חיה לפי שמזכיר עמו דבר היתר אבל בלאו הכי לא משמע אלא חלב האסור עיקר החלב ותימה אמאי לא פריך נמי לר' יוחנן מהכא וי''ל משום דדלמא קסבר ר' יוחנן דאיכא שום תנא דאית ליה איסור כולל בבא מאליו ולא בבא מחמת עצמו אבל מדרבא משמע ליה דאין חילוק והשתא נמי ניחא דאי לאו הכי מאי קמ''ל רבא טפי מר' יוחנן ומיהו יש לומר. דאיצטריך לאשמועינן אע''פ ששניהן באין מחמת עצמן: מיגו דחיילא אתמרים חיילא נמי אחלב. אע''ג דמאן דאית ליה איסור כולל מודה דעל חמור לא חייל כדמפרש רבינו תם בפרק ארבעה אחים (יבמות דף לג: ד''ה אמר ר''י) גבי הבערה ללאו יצתה מ''מ חיילא שבועה אאיסור חלב דקיל הואיל והותר מכללו כדאמרי' בסוף פ' גיד הנשה (חולין דף קג.) התורה אמרה יבא איסור נבילה ויחול אאיסור חלב: הרי הקדש הא בעינן שוה פרוטה: המ''ל הא אוקימנא בבכור כדמשני לעיל: והרי אשם דזדונו לאו. פי' בקונטרס דמוזר לא יאכל כי קדש הם לא נפקא דההוא בקדשים הנאכלין לכהנים כתיב וכל שיש בו היתר לכהנים אין בו מעילה וכן משמע בפרק בתרא דמכות (דף יח.) דפריך ולילקי נמי משום וזר לא יאכל כי קדש הם ומשני ה''מ היכא דחזי לכהנים הכא לא חזי לכהנים וקשה דבכריתות (דף ד.) מוקמינן וזר לא יאכל כי קדש הם בחלב המוקדשין דקאמר התם האוכל חלב המוקדשין לוקה ב' משום וזר לא יאכל כי קדש הם וחלב לא חזי לכהנים מיהו י''ל דאע''ג דחלב לא חזי לכהנים מ''מ קרינן בהאי קרבן ואכלו אותם אשר כופר בהם דהיינו בשר ולא אתא למעוטי אלא כשאוכל בשר חטאת ואשם לפני זריקת דמים דלא קרינן ביה ואכלו והשתא מ''ל דלאו באשם מוזר לא יאכל כי קדש הם נפקא וכן משמע בפ''ק דכריתות (דף ד:) דלאו דזרות לא הוי מג''ש דתרומה גבי מ''ש חלב דאיכא תרי לאוי לאו דזרות דם נמי כו' וצ''ע שם: (תוספות)

 רשב"א  הרי הקדש בבכור דקדושתו מרחם. והשתא דאוקימנא איפשר דהקדש וחלב הוי איסור בת אחת לפי מה שכתבתי בפרק גיד הנשה (צב, א), דחלבו של שליל מותר דלא איקרי חלב עד שעת לידה דכתיב (ויקרא ז, כג) כ חלב שור וכשב ואינן קרויין שור וכשב עד שעת לידה דכתיב (שם כב, כז) שור או כשב או עז כי יולד. הא דאמרינן: איבעית אימא כי קתני מידי דלית ליה שאלה. לאו אהאי אוקימתא דהקדש קא מהדר דאוקימנ בבכור, דהא אקשינן בתר הכי והא הקדש ופרי הא אוקימנא בבכור, אלא כולהי קושיי ופרוקי אדרבה קא מהדרי. והא דאקשינן הא הקדש לאו אדרבה קא מהדר, דלהאי דקא מקשה הכין וסבירא ליה דבהקדש בעלמא קא מיירי, אם כן הוא דהא ברייתא נמי אית ליה איסור כולל באיסור הבא מעצמו ולדידיה נמי תקשי כדקא מקשה מינה לרבה, אלא האי מקשה נמי כרבא ס"ל אף באיסור הבא מעצמו, ואברייתא גופא קא מקשה כי תני הקדש אמאי לא תני נמי נשבע ולפיכך ולתני חמש חטאות. (רשב"א)


דף כה - א

בחטאת קאמרינן רבינא אמר כי קתני מידי דחייל אמידי דבר אכילה הוא שבועה דחיילא אמידי דלאו בר אכילה הוא לא קתני והרי הקדש דחייל נמי אעצים ואבנים אלא כי קתני (מידי) דחייל אמידי דאית בה מששא שבועה דחיילא אמידי דלית ביה מששא כגון שאישן ושלא אישן לא קתני: מתני' אחד דברים של עצמו ואחד דברים של אחרים ואחד דברים שיש בהן ממש ואחד דברים שאין בהן ממש כיצד אמר שבועה שאתן לאיש פלוני ושלא אתן שנתתי ושלא נתתי שאישן ושלא אישן שישנתי ושלא ישנתי שאזרוק צרור לים ושלא אזרוק שזרקתי ושלא זרקתי ר' ישמעאל אומר אינו חייב אלא על העתיד לבא שנאמר {ויקרא ה-ד} להרע או להיטיב אמר לו ר''ע א''כ אין לי אלא דברים שיש בהן הרעה והטבה דברים שאין בהן הרעה והטבה מנין אמר לו מריבוי הכתוב אמר לו אם ריבה הכתוב לכך ריבה הכתוב לכך: גמ' ת''ר חומר בנדרים מבשבועות חומר בשבועות מבנדרים חומר בנדרים שהנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות מה שאין כן בשבועות חומר בשבועות שהשבועות חלות על דבר שאין בו ממש כדבר שיש בו ממש מה שאין כן בנדרים: כיצד אמר שבועה שאתן לפלוני ושלא אתן: מאי אתן אילימא צדקה לעני מושבע ועומד מהר סיני הוא שנאמר {דברים טו-י} נתון תתן לו אלא מתנה לעשיר: שאישן ושלא אישן: איני והא''ר יוחנן האומר שבועה שלא אישן ג' ימים מלקין אותו וישן לאלתר התם דאמר ג' הכא דלא אמר ג': שאזרוק צרור לים ושלא אזרוק: איתמר שבועה שזרק פלוני צרור לים ושלא זרק רב אמר חייב ושמואל אמר פטור רב אמר חייב איתיה בלאו והן ושמואל אמר פטור ליתיה בלהבא לימא בפלוגתא דר' ישמעאל ור''ע קא מיפלגי דתנן ר' ישמעאל אומר אינו חייב אלא על העתיד לבא שנאמר להרע או להיטיב אמר לו ר''ע א''כ אין לי אלא דברים שיש בהן הרעה והטבה דברים שאין בהן הרעה והטבה מנין אמר לו מריבוי הכתוב אמר לו אם ריבה הכתוב לכך ריבה הכתוב לכך רב דאמר כר''ע ושמואל דאמר כר' ישמעאל אליבא דר' ישמעאל כולי עלמא לא פליגי השתא מילתא דאיתא בלהבא לא מחייב עלה רבי ישמעאל לשעבר מילתא דליתא בלהבא מיבעיא כי פליגי אליבא דר''ע רב כר''ע ושמואל אמר עד כאן לא מחייב ר''ע התם לשעבר אלא מלתא דאיתא בלהבא מחייב ר''ע לשעבר אבל מידי דליתיה בלהבא לא לימא בפלוגתא

 רש"י  בחטאת קאמר. הא דאמרי' דבר שזדונו לאו לא קתני בחטאת הוא דאמר ושבועת ביטוי חטאת היא: דלית ביה מששא. שאישן ושלא אישן שהשינה אין בה מששא: שאזרוק צרור לים לא גרסי' הכא: מתני' אחד דברים של אחרים. כדמפרש שאתן לפלוני כו': שאין בהן ממש. תרי גווני משמע שאין בהן ממש כגון שינה ומשמע שאין בהן הנייה כגון שאזרוק צרור לים: א''כ. דדייקת להרע או להיטיב אין לי כו': מריבוי הכתוב. לכל אשר יבטא: גמ' הנדרים חלים על דבר מצוה. קונם סוכה שאני עושה לולב שאני נוטל אסור ובנדרים מפרש טעמא בפרק ואלו מותרין (דף טז:): מה שאין כן בשבועות. כדתנן במתני' ויליף לה לקמן (דף כז.) מקראי: נדר אינו חל על השינה כגון קונם שאני ישן דקונם לשון הקדש הוא ואמאי ליחול הקדש אבל קונם עיני בשינה חל אעין: מלקין אותו. משום שבועת שוא דדבר שא''א הוא ומשנשבע יצתה לשקר אלמא לאו שבועת ביטוי הוא דקתני וישן לאלתר: ליתיה בלהבא. יזרוק פלוני או לא יזרוק אין זה שבועת ביטוי אלא שבועת שוא שהרי אין פלוני ברשותו לזרוק ולא לזרוק: רב כר''ע. דמחייב בלשעבר: ושמואל כרבי ישמעאל. דמחייב ליה להבא: אליבא דר' ישמעאל כ''ע לא פליגי. כלומר דרב ודאי תנאי היא דלא מחייב ליה רב אליבא דרבי ישמעאל וליתא לפלוגתא דרב ושמואל אליביה כדמפרש ואזיל: כי פליגי אליבא דר''ע. כלומר אבל בדר''ע פליגי ולאו דשמואל כתנאי דאפי' לר''ע פטר ליה שמואל וכל שכן לר' ישמעאל: (רש"י)

 תוספות  אלא כי קתני מידי דחייל אמידי דבר מששא כו'. תימה דבסוף מכות (דף כב. ושם) דקאמר וליחשב נמי כגון דאמר שבועה שלא אחרוש ביו''ט ודחיק למימר האי תנא לית ליה איסור. כולל ולישני כי הכא דלא קתני מידי דחייל אמידי דלאו בר מששא וי''ל דעדיפא מיניה משני התם: חומר בנדרים שהנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות. בפ''ב דנדרים (דף טז:) נפקא לן מדכתיב לה' ובריש מסכת נזיר (דף ה. ושם) דרשינן מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות ותימה תרי קראי למה לי הא איתקוש נדרים ונזירות אהדדי בריש מסכת נדרים (דף ג) וי''ל צריכי דנזירות . אוסר כל יין עליו הלכך חייל איין מצוה כיין הרשות אבל נדרים שאינו אוסר עליו אלא המצוה כגון סוכה ושופר ולולב ותפילין אימא דלא חייל ואי כתיב נדרים ה''א לפי שאוסר המצות עליו אבל בנזיר שאוסר עצמו על היין לא חייל דנדרים גופייהו כשאוסר עצמו הסוכה לא חייל: מה שאין כן בשבועות. בפרק ב' דנדרים (דף טז:) פריך מ''ש נדר דכתיב כי ידור נדר לה' שבועה נמי הכתיב או השבע שבועה לה' ומשני הא דאמר ישיבת סוכה עלי הא דאמר שלא אשב בסוכה משמע דבנדרים לפי שאוסר סוכה על עצמו ראוי שיחול הנדר שאוסר הסוכה עליו כקרבן וסוכה אינה מצווה לעשות מצוה אבל שבועה שאוסר עצמו על הסוכה אין השבועה חלה דמשועבד הוא לעשות מצוה ותימה א''כ מה חומר יש בנדרים מבשבועה שבועה נמי חיילא כה''ג כי אמר ישיבת סוכה עלי שבועה דאסר חפצא עליה דבאסר חפצא עליה חלה נמי שבועה כדאמר בשילהי (פ''ק) (דף יג) ובפ' ד' נדרים (דף כד:) גבי שבועת שוא באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי בשבועה אם לא ראיתי גמל פורח באויר והדאמר בריש נדרים (דף ב:) איידי דתנא נדרים דמיתסר חפצא עליה תנא נמי חרמים דמיתסר חפצא עליה ולאפוקי שבועה דאסר נפשיה מן חפצא היינו דהוי נמי כה''ג דאסר נפשיה מן חפצא אבל נדרים וחרמים אינן אלא בענין דמיתסר חפצא עליה וי''ל דהיינו חומר בנדרים דבכל ענין דחל על דבר הרשות חל על דבר מצוה דהיינו כשאוסר חפץ על עצמו אבל כשאוסר עצמו על החפץ אינו חל אפי' בדבר הרשות כשאומר קונם גופו על החפץ דקונם היינו כקרבן ולא שייך על עצמו אבל בשבועה בכל ענייני שבועה אינה חלה על דבר מצוה כדבר הרשות דהיינו כשאוסר עצמו על החפץ ורבינו אלחנן תירץ בשם ר''י דבשבועה אפי' כשיאמר ישיבת סוכה עלי שבועה אסר נפשיה מן חפצא דלשון שבועה לא שייך אלא על עצמו וקונם לא שייך אלא על החפץ שאוסר על עצמו כקרבן ולכך חלה נמי שבועה על השינה דאסר נפשיה עליה אבל בנדר אסר שינה עליו ואין בה ממש ובפ''ב דנדרים (דף טו.) מסיק רבינא דנדרים נמי חלים מדרבנן על דבר שאין בו ממש והשתא אתי שפיר הא דאמר בריש נדרים (דף ב:) לאפוקי שבועות דאסר נפשיה מן חפצא ור''ת מפרש דלקמן (דף כט.) ובפ' ד' נדרים (דף כד:) לא מיירי שאמר בלשון זה יאסרו עלי בשבועה אלא ה''ק כשאומר לשון שע''י שבועה אוסר פירות עליו ומיירי שאומר שבועה שלא אוכל פירות וברוב ספרים ל''ג בשבועה אבל אמר יאסרו בשבועה אינו כלום אפי' בדבר הרשות משום דאסר חפצא עליה והשתא נמי ניחא חומר בנדרים מבשבועות: איני והא''ר יוחנן. למאי דס''ד השתא דלעולם קאמר תימה דתקשה ליה בריש פירקין (דף יט:) גבי שבועה שאוכל ושלא אוכל וי''ל דגבי אכילה ליכא למיטעי דלעולם קאמר ולא הוצרך התנא לפרש דלאלתר קאמר א''נ התם נמי שייך שפיר לעולם כגון שנשבע על ככר שלפניו: ושמואל דאמר כר' ישמעאל. וא''ת והא לעיל קאמר שמואל טעמא משום דליתא בלהבא וי''ל דאין זה מדברי שמואל אלא הש''ס מפרש כן אליביה וכענין זה יש בכמה מקומות בש''ס.: רב דאמר כר''ע. הק' ה''ר עזרא הנביא דהשתא רב דריש ריבויי ומיעוטי ובהגוזל קמא (ב''ק דף צו:) סבר רב כר''מ דאמר אומרים בעבדים הרי שלך לפניך דאין נגזלים כמקרקעי ומאן דאית ליה דעבדים כמקרקעי דריש כללי ופרטי כדמוכח לקמן בפ' שבועת הפקדון (דף לז:) ובהגוזל בתרא (ב''ק דף קיז:) וי''ל דאית ליה שום מיעוט דממעט עבדים כדפרישית לעיל בפ''ק (דף ד: ד''ה ר''ע): (תוספות)

 רשב"א  חומר בנדרים מבשבועות שהנדרים על דבר מצוה כדבר הרשות. כלומר אפילו בלא כולל והשבועות אין חלות על דבר מצוה אלא בכולל, וכדאמרינן פרק אלו נדרים מותרים (טז, ב) מאי שנא נדר דכתיב איש כי ידור נדר לה' לא יחל דברו שבועה נמי הא כתיב או השבע שבועה אלא יחל דברו כתבתיה שם בארוכה בסיעתא דשמיא. אילימא צדקה לעני מושבע ועומד מהר סיני הוא. יש מגדולי רבותינו הצרפתים ז"ל שאמרו דדוקא כשהעני שואל ממנו צדקה דהשתא (ליתן) מושבע ליתן לו, הא לעני דעלמא שבועה חלה עליו דאינו חייב ללכת ולפרנס עניים במידי, ונ"ל ג"כ דדוקא במתנה מועטת כדי פרנסה לשעה כמו שאמרו לו (ב"ב ט, א) נותן לו פרנסת לינה הא ביותר מכאן חייב דאינו מושבע להעשירו, וכל זה נכנס בכלל מה שאמרו אלא לעשיר, דלמעלה מן הצריך לו עכשיו עשיר הוא. ונשבע ליתן לעשיר שאמרו שהוא חייב משום שבועת ביטוי, דוקא כשאותו אחר רוצה לקבל, אבל אם אינו רוצה לקבל נפטר זה משבועתו שלא על דעת שיקבל האחד בע"כ נשבע, וכן בכל תנאי' דעלמא כיוצא בזה, וכדאמרינן בגיטין (ל, א) הרי זה גיטיך אי לא פייסתיך פייסה ולא איפייסה, ואסיקנא דאין זה גט דלאו תרקבא דדינרי יהיב לה דהא פיסה ולא איפייסה, וכן הדין בכל דיני ממונות באומר שדי נתונה לך אם לא נתתי לך מאתים זוז נותן לו ולא רצה לקבל כבר קיים זה תנאי ומעות לא קבל ושדה אין לו, ולא שייכא בהא ההיא דנתינה בעל כרחו דאי בעי' לן בפרק מי שאחזו (גיטין עד, ב) אי שמה נתינה או לא, דההיא במתני' ליתן את שלו ע"מ שיתן לו חברו מאתים זוז באומר לאשתו הרי זה גיטיך ע"מ שתתני מאתים זוז דהאשה שלו ואינה רוצה לקבלם ושתפטר אשתו ממנו, וכן בבית בערי חומה (גיטין שם), וכבר כתבתיה שם (עה, א) בארכה, בסיעתא דשמיא. דאמר ר' יוחנן שבועה שלא אישן ג' ימים מלקין אותו וישן לאלתר. ה"פ מלקין אותו מיד מפני שנשבע לשוא וישן אימתי שירצה. התם דאמר ג' ימים הכא דלא אמר ג'. ק"ל אדרבה כל שלא נתן קצבה לעולם משמע דאי לא בלא אישן אין כאן עסק לשבועת ביטי, דאפילו עמד רגע בין שבועתו לשינתו קיים שבועתו, אלא כל סתם בלא קצבה לעולם משמע, והכי מוכח בפרק ארבעה נדרים (כח, א) גבי נודרין לחרמין יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם אינן של בית המלך, ואקשינן כיון שאמר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אתסרו עליה, ופרקינן באומר בלבו היום, ואף על גב דאמר מר דברים שבלב אינן דברים הכא אגב אונסיה אמר לו בלבו, דאלמא דוקא באומר בלבו ומשום אונסיה הא סתמא לעולם משמע, וי"ל דכל האומר סתם ודאי אם אפשר להיות כן לעולם כגון אכילת פירות שאפשר לחיות בלי אותן פירות אסור בהן לעולם, וכן בנשבע שלא אישן צריך שלא יישן יום או יומים עד פחות מג' ימים, דמסתמא כל מה שאפשר לו לעמוד בלא שינה נשבע, אבל שלשה על מה שאי אפשר לא נשבע שהרי אי אפשר לעמוד בלא שינה ג' ימים כנ"ל. רב אמר חייב ושמואל אמר פטור, לימא בפלוגתא דר' עקיבא ור' ישמעאל קא מיפלגי. יש ספרים דגרסי הכי, ויש ספרים דגרסי רב אמר חייב ושמואל אמר פטור, רב אמר חייב דהא איתיה בלאו והן ושמואל אמר פטור דהא ליתיה בלהבא, ולפי גירסא זו תיקשי לן כי אתא לאוקומי פלוגתייהו כדר' ישמעאל ור"ע היכי מצי אמר שמואל דאמר כר' ישמעאל דהא שמואל לא פליג עליה דרב בזרק פלוני ומשום דלית ליה בלשעבר, אלא משום דאע"ג דאיתיה בלשעבר ולאו והן הא בעי' אף דאיתיה בלהבא, ור' ישמעאל לית ליה בלשעבר, ועוד דלקמן (כה, ב) דאתי לאוקומי פלוגתייהו כדר' יהודה ן' בתירא ורבנן היכי מצי למימר דרב כר' יהודה בן בתירא, דהא ר' יהודה ן' בתירא לא קפיד בלאו והן ודרבנן אמרי בהדיא משום דאיתיה בלאו והן, אלא הגירסא הראשונה נראה עיקר, אלא דאיכא למימר דאותה גירסא אחרת נאמרה לפי המסקנא, ואלו שבאו לאוקומי פלוגתייהו כדר' ישמעאל ור' עקיבא וכדר' יהודה בן בתירא ורבנן לא הלכו בזה אלא אחר עיקר דברי רב ושמואל עצמן, והן לא אמרו בדבריהם בפירוש כן. (רשב"א)


דף כה - ב

דרבי יהודה בן בתירא ורבנן קמיפלגי דתנן נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל פטור לקיים את המצוה ולא קיים פטור שהיה בדין שיהא חייב כדברי ר' יהודה בן בתירא דאמר רבי יהודה בן בתירא ומה אם הרשות שאינו מושבע עליה מהר סיני הרי הוא חייב עליה מצוה שמושבע עליה מהר סיני אינו דין שיהא חייב עליה אמרו לו לא אם אמרת בשבועת הרשות שכן עשה בה לאו כהן תאמר בשבועת מצוה שכן לא עשה בה לאו כהן נימא רב דאמר כר' יהודה בן בתירא ושמואל דאמר כרבנן אליבא דרבי יהודה בן בתירא כולי עלמא לא פליגי השתא לאו והן לא בעי להבא ולשעבר בעי כי פליגי אליבא דרבנן שמואל כרבנן ורב כי לא מחייבי רבנן בלאו והן דכתיב {ויקרא ה-ד} להרע או להיטיב בהדיא אבל להבא ולשעבר דמריבויא דקראי אתו מחייבי מתיב רב המנונא לא אכלתי היום ולא הנחתי תפילין היום משביעך אני ואמר אמן חייב בשלמא לא אכלתי איתיה בלא אוכל אלא לא הנחתי מי איתיה בלא אניח הוא מותיב לה והוא מפרק לה לצדדין קתני לא אכלתי לקרבן לא הנחתי למלקות מתיב רבא איזו היא שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע לאדם ואמר על עמוד של אבן (שהוא במקום פלוני) שהוא של זהב ואמר עולא והוא שניכר לג' בני אדם טעמא דניכר הא לא ניכר עובר משום שבועת ביטוי ואמאי הא אינו ביהא של זהב הוא מותיב לה והוא מפרק לה ניכר עובר משום שבועת שוא לא ניכר עובר משום שבועת שקר אמר אביי ומודה רב באומר לחבירו שבועה שאני יודע לך עדות ואשתכח דלא ידע ליה דפטור הואיל וליתיה בכלל שאיני יודע לך עדות ידעתי ולא ידעתי מחלוקת העדתי ולא העדתי מחלוקת בשלמא לשמואל דאמר מילתא דליתיה בלהבא לא מחייב עליה לשעבר להכי אפקה רחמנא לשבועת עדות מכלל שבועת ביטוי אלא לרב למאי הלכתא אפקה רחמנא אמרוה רבנן קמיה דאביי לאיחיובי עליה תרתי אמר להו תרתי לא מציתו אמריתו דתניא {ויקרא ה-ד/ה} לאחת מאלה לאחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתים ולאביי למאי הלכתא אפקיה רחמנא לכדתניא בכולן נאמר ונעלם וכאן לא נאמר ונעלם לחייב על המזיד כשוגג אמרו ליה רבנן לאביי אימא במזיד מיחייב חדא בשוגג מיחייב תרתי אמר להו לאו היינו דאמרי לאחת אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתים ואי במזיד מי איכא תרתי רבא אמר משום דהוה דבר שבכלל ויצא לידון בדבר החדש אין לך בו אלא חידושו בלבד מכלל דאביי סבר איתה לשבועה בעולם והאמר אביי מודה רב באומר לחבירו שבועה שאני יודע לך עדות ואשתכח דלא ידע ליה דפטור הואיל וליתיה באיני יודע לך עדות הדר ביה אביי מההיא ואיבעית אימא

 רש"י  דר' יהודה בן בתירא. אנשבע לקיים את המצוה פליג ולא אנשבע שלא לקיים: שכן לא עשה בה כו'. דאיתיה בהן וליתיה בלאו: נימא רב כר' יהודה בן בתירא. דלא בעי לאו והן ה''נ לא בעינן להבא ולשעבר: אליבא דר' יהודה כולי עלמא לא פליגי. כלומר דשמואל ודאי תנאי היא דלא ס''ד דשמואל למיפטריה אליבא דרבי יהודה בן בתירא: השתא לאו והן. דכתיב בהדיא להרע או להיטיב דמשמע כגון אוכל ולא אוכל לא בעי: להבא ולשעבר. דלא מיפרשי כל שכן דלא בעי: כי פליגי אליבא דרבנן. פליגי דרב אפי' לרבנן אמר למילתיה ולא תימא לרב תנאי היא וכל מקום שיש לשון זה בגמרא זו היא שיטתה: מי איכא בלא אניח. בשבועת ביטוי והא נשבע לבטל את המצוה הוא: והוא שניכר לשלשה בני אדם. שכבר ידעו שלשה באותו עמוד שהוא של אבן הוא דהויא שבועת שוא דמידי דידעו ביה תלתא בני אדם הוי מפורסם: ה''ג ומודה רב באומר שבועה שאני יודע לך עדות ואשתכח דלא ידע ליה דפטור הואיל וליתיה באיני יודע לך: ומודה רב כו'. דאע''ג דלא בעי להבא ולשעבר לאו והן בעי והאומר שבועה שאני יודע לך עדות הן משכחת בה לאו לא משכחת בה דליתיה באיני יודע לך דאיני יודע לך עדות לאו משום שבועת ביטוי חייביה רחמנא להתחייב בה חוץ לב''ד אלא משום שבועת העדות ואינה אלא בב''ד ובראוי להעיד: ידעתי ולא ידעתי מחלוקת. דרב ושמואל דאיתיה בלאו והן וליתיה בלהבא דנשבע לבטל את המצוה הוא: להכי אפקיה רחמנא כו'. ופרשה בהדיא ובהאי קרבן גופיה דאי לא כתבה בהדיא לא שמענא ליה משבועת ביטוי דליתיה בלהבא: אלא לרב למאי הלכתא כתבה רחמנא. ובהאי קרבן גופיה הלא בכלל שבועת ביטוי היא: תרתי. אם ראוי להעיד הוא וכפר בו בב''ד חייב שתים משום שבועת העדות ומשום שבועת ביטוי: לאחת. בההיא עניינא כתיב כי יאשם לאחת מאלה: ולאביי למאי הלכתא. אליבא דרב: בכולן. בכל הכתובין בקרבן עולה ויורד שבועת ביטוי וטומאת מקדש וקדשיו נאמר ונעלם: וכאן. בשבועת עדות לא נאמר ונעלם: במזיד. דליתיה לשבועת ביטוי: מחייב חדא. משום עדות: בשוגג. דאיכא לחיוביה נמי משום שבועת ביטוי מחייב תרתי: לאו היינו דאמרי. לכו דבהדיא מעטיה קרא מלחייביה תרתי ועל כרחך בשוגג הוא דמיעטיה קרא דאי במזיד מי איכא תרתי ולמה לי למעוטי הא אין חיוב ביטוי במזיד. ה''ג ואי במזיד מי איכא תרתי: רבא אמר כו'. כלומר לא צריך למעוטיה מלאחת וכי אתא לאחת למעוטיה מחיוב שתים לאו לעדות וביטוי אתא אלא לביטוי לחודיה שאם אמר שבועה שלא אוכל ואכל פת חטין ופת שעורין ופת כוסמין אינו חייב אלא אחת אבל עדות וביטוי לא צריך מיעוטא דהויא לה עדות דבר שהיה בכלל ביטוי ויצא בפני עצמו לידון בדבר החדש בראויין להעיד ובב''ד הלכך אין לך בו אלא חידושו ומשום עדות חייב ולא משום ביטוי: מכלל דאביי. דאיצטריך קרא למעוטי: סבר איתה לשבועה בעולם. כלומר איתא לשם שבועת ביטוי באיני יודע לך עדות והאי דלא מיחייב תרתי משום מיעוטא דאין אתה מחייבו שתים הוא ונ''מ היכא דאיתיה לביטוי וליתיה לעדות כגון בפסולין לעדות או שלא בב''ד דליכא למיפטריה מלאחת מיחייב משום ביטוי: והאמר אביי. לעיל כו' דליתיה לשם שבועת ביטוי בשבועת העדות ואם איתא הרי ישנה באיני יודע לך עדות בפסולין שלא בב''ד. (רש"י)

 תוספות  מי איתא בלא אניח. וליכא לאוקומה בשבת ויו''ט דלמאי קתני לא הנחתי אי לאו לאשמועינן אע''ג דליתיה בלא אניח אי נמי משני אפי' למ''ד (. מנחות דף לו:) שבת זמן תפילין הוא: הוא מותיב לה והוא מפרק לה. ה''מ לאוקומה כר' יהודה בן בתירא דלא בעי לאו והן אלא ניחא ליה לאוקומה ככ''ע: ואמר עולא והוא שניכר כו'. תימה תקשה ליה מגופא דמתני' דקתני (לקמן דף כט.) איזהו שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע הא אינו משנה את הידוע חייב משום שבועת ביטוי אע''ג דליתיה בלהבא וכן נמי מדתנן (שם) אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד משום דאי אפשר להיות הא אפשר להיות חייב משום שבועת ביטוי אע''ג דליתיה באראה כקורת בית הבד ומיהו לפי מה שמפרש רבא דה''ק באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם לא ראיתי כו' ניחא דלא מצי דייק מההיא דשבועה היא מאכילת פירות א''נ התם אפשר שיטרח עד שיראה נחש כקורת בית הבד הואיל והוא בעולם: ידעתי ולא ידעתי מחלוקת. לאו היינו שבועת העדות דמיירי כגון שאינו צריך עכשיו לאותה עדות: אחת אתה מחייבו כו'. תימה דבת''כ דריש מלאחת בשבועה שלא אוכל פת חטין ושעורין וכוסמין דחייב על כל אחת ואחת והכא דריש מיניה דאינו חייב אלא אחת ויש לומר דבת''כ מפיק מלאחת והכא דריש מאלה דמשמע מקצת אלה הכתובים בפרשה אתה מחייבו ולא על כל אלה אי נמי מלמ''ד דלאחת קא דריש ושמואל דריש כוליה לדרשה דת''כ: לחייבו על המזיד כשוגג. המ''ל לחייבו אפי' מושבע מפי אחרים בלא עניית אמן משא''כ בשבועת ביטוי: (תוספות)

 רשב"א  והא ליתיה בלא אניח. ואם תאמר והא משכחת לה בכולל ואומר שבועה שלא אניח שום דבר על ראשי, בזה ואי חלה עליו שבועה ואסור להניח תפילין בראשו, וכדמוכח מן הירושלמי שכתבתי (לעיל כד, א). איכא למי' דאיברא דהיכא שאמר שלא אניח שום דבר על ראשי דודאי אסור להניח תפילין על ראשו, אבל מכל מקום אם עבר והניח לא מחייב קרבן שבועה כיון דמושבע הוא להניח, וכיון שכן ליתא לענין שבועה בלאו והן, כ"כ הרמב"ן (שם), וזה הפירוש לדעת הרב ן' מיגש דסתם נמי מיקרי הן למפרש, אבל לרש"י ל"ק דלדידיה לא מיקרי לאו והן אי לא אמר שלא אניח [תפילין] בפירוש, כמ"ש לא הנחתי תפילין. רבא אמר הוי דבר שבכלל וכו' ואין לך אלא חדושו. כלומר מדה ממדות התורה היא שכל דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש אי אתה רשאי להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש, והילכך שבועת העדות שיצאה לידון בדבר חדש אי אתה רשאי להחזירו לכללן שבועת בטוי עד שיחזירנו לכללו בפירוש, ולא מצאנו שהחזירו ואין לך בו אלא משום עדות, ולפיכך אין אנו צריכין לאותו מיעוט דלאחת דאמר אביי, דבלאו הכי כיון שיצא מכלל שבועת ביטוי אי אתה רשאי להחזירו לאותו כלל של שבועת ביטוי, וא"א לחייב מי שישנו בתורת עדות משום שבועת בטוי, והילכך כל הכשר להעיד שאמר איני יודע לך עדות או שאני יודע לך עדות אעפ"י שנשבעו חוץ לב"ד שפטורים משבועת העדות, אי נמי שלא ייחד עדיו ושלא שמע מפי התובע שכל אלו פטורין משבועת העדות פטורין משבועת בטוי, אבל קרוב ופסול וכן הכופר בב"ד וחזר ונשבע כיון שאינן ראויין להעיד אינן בכלל עדות וחייבין בבטוי כך כתב הרמב"ן ז"ל. אבל הרב ר' יוסף ז"ל פירש יצא לידון בדבר חדש לחייבו על המזיד כשוגג, ואין לך אלא חדושו, כלומר שאי אתה מחייבו משום שבועת העדות אלא על המזיד, הא על השוגג חייב משום שבועת בטוי ולא משום שבועת העדות. ולדידי קשיא לי על דבריו דשגגה שבועת העדות זו שאמר הרב שאין חייבין עליה משום שבועת העדות וחייבין עליה משום שבועת בטוי, לא ידעתי איזו היא, דאי משום דתנינן בפרק שבועת העדות (ל, א) וחייבין על זדון השבועה, ועל שגגתה עם זדון העדות ואין חייבין על שגגתה, ההיא בשוגג דסבור שלא ידע לו עדות זו מעולם היא, ופטור משום דאנוס הוא וכדרב כהנא וכדרב אסי (לקמן כו, א), וכדאמרינן עלה התם (לא, ב) לימא לדרב כהנא ורב אסי, ובשגגה זו אפילו משום שבועת בטוי ליכא, דהאדם פרץ לאנוס קרינן בה וכדאמר להו רב לרב כהנא ורב אסי, אלא שאני תמה דבירושלמי אמרו בפרק זה (ה"ח) שבועה שאין אנו יודעין לך עדות חייבין משום שבועת בטוי, וזה הפך משנת שבועת העדות, ושמא לאו באומרין שאין יודעים לו עכשיו, אלא שאתן לו עדות מעולם, ודומיא דידעתי ולא ידעתי דאמר אביי לעיל דהיא מחלוקת, והא דירושלמי אתיא כרב דלא בעי להבא אלא לאו והן כנ"ל. (רשב"א)


דף כו - א

חדא מינייהו רב פפא אמרה: ר' ישמעאל אומר אינו חייב אלא על העתיד לבא: ת''ר {ויקרא ה-ד} להרע או להיטיב אין לי אלא דברים שיש בהן הרעה והטבה שאין בהן הרעה והטבה מנין תלמוד לומר {ויקרא ה-ד} או נפש כי תשבע לבטא בשפתים אין לי אלא להבא לשעבר מנין תלמוד לומר {ויקרא ה-ד} לכל אשר יבטא האדם בשבועה דברי רבי עקיבא רבי ישמעאל אומר להרע או להיטיב להבא אמר לו רבי עקיבא אם כן אין לי אלא דברים שיש בהן הטבה והרעה דברים שאין בהן הרעה והטבה מנין אמר לו מרבוי הכתוב אמר לו אם ריבה הכתוב לכך ריבה הכתוב לכך שפיר קא''ל רבי עקיבא לר' ישמעאל א''ר יוחנן ר' ישמעאל ששימש את רבי נחוניא בן הקנה שהיה דורש את כל התורה כולה בכלל ופרט איהו נמי דורש בכלל ופרט רבי עקיבא ששימש את נחום איש גם זו שהיה דורש את כל התורה כולה בריבה ומיעט איהו נמי דורש ריבה ומיעט מאי ר' עקיבא דדריש ריבויי ומיעוטי דתניא או נפש כי תשבע ריבה להרע או להיטיב מיעט לכל אשר יבטא האדם חזר וריבה ריבה ומיעט וריבה ריבה הכל מאי ריבה ריבה כל מילי ומאי מיעט מיעט דבר מצוה ור' ישמעאל דריש כלל ופרט או נפש כי תשבע לבטא בשפתים כלל להרע או להיטיב פרט לכל אשר יבטא האדם חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש להבא אף כל להבא אהני כללא לאתויי אפי' דברים שאין בהן הרעה והטבה להבא אהני פרטא למעוטי אפילו דברים שיש בהן הרעה והטבה לשעבר איפוך אנא א''ר יצחק דומיא דלהרע או להיטיב מי שאיסורו משום {במדבר ל-ג} בל יחל דברו יצאתה זו שאין איסורו משום בל יחל דברו אלא משום בל תשקרו רב יצחק בר אבין אמר אמר קרא או נפש כי תשבע לבטא בשפתים מי שהשבועה קודמת לביטוי ולא שהביטוי קודמת לשבועה יצא זה אכלתי ולא אכלתי שהמעשה קודם לשבועה ת''ר {ויקרא ה-ד} האדם בשבועה פרט לאנוס ונעלם פרט למזיד ממנו שנתעלמה ממנו שבועה יכול שנתעלמה ממנו חפץ ת''ל בשבועה ונעלם על העלם שבועה הוא חייב ואינו חייב על העלם חפץ: אמר מר האדם בשבועה פרט לאנוס היכי דמי כדרב כהנא ורב אסי כי הוו קיימי מקמי דרב מר אמר שבועתא דהכי אמר רב ומר אמר שבועתא דהכי אמר רב כי אתו לקמיה דרב אמר כחד מינייהו אמר ליה אידך ואנא בשיקרא אישתבעי אמר ליה לבך אנסך ונעלם ממנו שנתעלם ממנו שבועה יכול שנתעלם ממנו חפץ תלמוד לומר בשבועה ונעלם ממנו על העלם שבועה הוא חייב ואינו חייב על העלם חפץ: מחכו עלי' במערבא בשלמא שבועה משכחת לה בלא חפץ כגון דאמר שבועה שלא אוכל פת חטין וכסבור שאוכל קאמר דשבועתיה אינשי חפצא דכיר אלא חפץ בלא שבועה ה''ד כגון דאמר שבועה שלא אוכל פת חטין וכסבור של שעורים קאמר דשבועתיה דכיר ליה חפצא אינשי כיון דחפצא אינשי להו היינו העלם שבועה אלא אמר רבי אלעזר דא ודא אחת היא מתקיף לה רב יוסף אלמא חפץ בלא שבועה לא משכחת לה והא משכחת לה כגון דאמר שבועה שלא אוכל פת חטין והושיט ידו לסל ליטול פת שעורין ועלתה בידו של חטין וכסבור שעורים היא ואכלה דשבועתיה דכיר ליה חפצא הוא דלא ידע ליה אמר ליה אביי כלום מחייבת ליה קרבן אלא אמאי דתפיס בידיה העלם שבועה הוא לישנא אחרינא אמר ליה אביי לרב יוסף סוף סוף קרבן דקא מייתי עלה דהאי פת מיהת העלם שבועה הוא ורב יוסף אמר לך כיון דכי ידע ליה דחטין הוא פריש מיניה העלם חפץ הוא בעא מיניה רבא מרב נחמן העלם זה וזה בידו מהו אמר ליה הרי העלם שבועה בידו וחייב אדרבה הרי העלם חפץ בידו ופטור אמר רב אשי חזינן אי מחמת שבועה קא פריש הרי העלם שבועה בידו וחייב אי מחמת חפץ קא פריש הרי העלם חפץ בידו ופטור א''ל רבינא לרב אשי כלום פריש משבועה אלא משום חפץ כלום פריש מחפץ אלא משום שבועה אלא לא שנא בעא מיניה רבא מרב נחמן

 רש"י  שאין בהן הרעה והטבה. שאזרוק צרור לים: ת''ל כי תשבע לבטא. מכל מקום: ר' ישמעאל ששימש כו'. הכי שמיע ליה לרבי יוחנן שר' ישמעאל שימש את רבי נחוניא: מאי מיעט מיעט מצוה. דדבר שאי אפשר הוא וה''ה למשנה את הידוע לאדם: לא יחל דברו. לא משמע אלא בדבר שאפשר לו לקיים שבועתו והיינו להבא: לא תשקרו. בשעה שתשבעו לא תצא לשקר: האדם בשבועה. שיהא אדם בשעת שבועה שיהא לבו עליו: פרט לאנוס. כדמפרש לקמיה כגון בשבועה לשעבר וכסבור שנשבע באמת ולקמיה בעי אם כן שגגת שבועה לשעבר היכי משכחת לה: בשבועה ונעלם. שנתעלמה ממנו שבועה: העלם חפץ. בלא שבועה לקמן מפרש לה: לבך אנסך. כסבור היית לישבע באמת: אינשי. שכח: אחת היא. אי אתה מוצא העלם חפץ בלא העלם שבועה וזו היא אינה משנה: אלמא לא. אין אתה מוצא זו בלא זו בתמיה והא משכחת לה כו': עלה דהאי פת. שאכל וגבי דהאי פת העלם שבועה היא כסבור שלא נשבע עליה שהרי סבור שהיא של שעורים: חזינן כו'. כבר פירשתיו אצל העלם טומאה ומקדש בשילהי ידיעות הטומאה: לא שנא. ופטור: (רש"י)

 תוספות  חדא מינייהו רב פפא אמרה. דמלך בתר אביי ורבא כדמוכח בפרק (בתרא דמסכת מועד קטן (דף כו)) ולא היו יודעים התלמידים אם מדעתו אמרה או משום רבו: מיעט דבר מצוה. המ''ל מיעט דבר דליתיה בלאו והן ולשמואל מילתא דליתיה בלהבא וצ''ל דשקולים הן דלמאן דדריש ריבה ומיעט וריבה לית לן למעוטי אלא חדא מילתא: ולא שקדמה ביטוי לשבועה. ואתא האי קרא לגלויי על להרע או להיטיב דממעט לשעבר אבל בהאי לחודיה לא סגי: את לבך אנסך. נראה דלאו למפטריה מקרבן גרידא קאמר שלא יצטרך לכתוב על . פנקסו שיביא חטאת שמינה לכשיבנה בית המקדש אלא אפילו עונש נמי ליכא כדמוכח בפרק ארבעה נדרים (נדרים דף כה:) דאמר התם כשם שנדרי שגגות מותרין כך שבועות שגגות מותרות ומפרש היכי דמי שבועות שגגות כדרב כהנא ורב אסי דכל חד וחד אדעתיה שפיר משתבע ולא דמי לההיא דהשולח (גיטין דף לה. ושם) שאמרה יהנה סם המות באחד מבניה שנענשה דגבי ממון שאני דמעיקרא הוה לה למידק שסופה לבא לידי שבועה אם תאבדנו ומיהו תימה אמאי לא מיבעיא תרי קראי חד לפטור מקרבן וחד לפטור מעונש כדאשכחן בפ''ב דנדרים (דף יז.) גבי נשבע לבטל את המצוה דמיבעי לן תרי קראי חד לפטור מקרבן וחד לפטור ממלקות ויש לומר דלא דמי כלל דהתם שפיר מיבעי לן תרי קראי חד למיפטר שוגג מקרבן וחד למיפטר מזיד ממלקות אבל הכא כשפטר שוגג פטרו לגמרי מקרבן ומעונש וההיא דס''פ ד' אחין (יבמות דף לג. ע''ש) דקאמר לרבי חייא בר קפרא שקורי משקר ולבר קפרא רבי חייא שקורי משקר לא לענין עונש שבועה קמיבעיא ליה היאך אירע תקלה על ידם אלא במה היה טועה לומר ששמע מרבי כדבריו: (תוספות)

 רשב"א  מאי מיעט מיעט דבר מצוה. ולר' עקיבא לא איצטריכינן לכל מאי דאמרין לקמן (כז, א) מקיש הרעה להטבה והטבה להרעה ולא לרבוי או להטיב וכדאמרינן נמי לקמן (שם ע"ב) בהדיא. אמר ר' אלעזר דא ודא אחת היא. כלומר בין נעלם ממנו חפץ בין נעלמה השבועה, הכל העלם שבועה היא וחייב, וכמ"ש דכיון דחפצא (אנפשיה) [אינשי] העלם שבועה הוא, הלכך חייב. הא דבעא מיניה רבא מרב נחמן העלם זה וזה בידו. אאתקפתיה דרב יוסף סמוך דמתניתא מתרצתא היא ואיכא העלם חפץ בלא העלם שבועה, ולית ליה דרב (יהודה) [אלעזר] דאמר דא ודא אחת היא. אלא לא שנא. כלומר ולא איפשיטא. (רשב"א)


דף כו - ב

איזו היא שגגת שבועת ביטוי לשעבר אי דידע מזיד הוא אי דלא ידע אנוס הוא א''ל באומר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן או לאו כמאן כמונבז דאמר שגגת קרבן שמה שגגה אפילו תימא רבנן עד כאן לא פליגי רבנן עליה דמונבז אלא בכל התורה כולה דלאו חידוש הוא אבל הכא דחידוש הוא דבכל התורה כולה לא אשכחן לאו דמייתי קרבן דילפינן מע''ז והכא מייתי אפילו רבנן מודו בעא מיניה רבינא מרבא נשבע על ככר ומסתכן עליה מהו מסתכן לישרי ליה מר אלא מצטער ואכלה בשגגת שבועה מאי א''ל תנינא שב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו לא שב מידיעתו אין מביא קרבן על שגגתו אמר שמואל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו שנאמר {ויקרא ה-ד} לבטא בשפתים מיתיבי בשפתים ולא בלב גמר בלבו מנין ת''ל {ויקרא ה-ד} לכל אשר יבטא האדם בשבועה הא גופה קשיא אמרת בשפתים ולא בלב והדר אמרת גמר בלבו מנין אמר רב ששת הא לא קשיא הכי קאמר בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא בשפתיו ולא הוציא גמר בלבו סתם מנין ת''ל לכל אשר יבטא אלא לשמואל קשיא אמר רב ששת תריץ ואימא הכי בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת שעורין גמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת סתם מנין ת''ל לכל אשר יבטא האדם מיתיבי {דברים כג-כד} מוצא שפתיך תשמור ועשית אין לי אלא שהוציא בשפתיו גמר בלבו מנין ת''ל {שמות לה-ה/כב} כל נדיב לב שאני התם דכתיב כל נדיב לב וניגמר מינה משום דהוו תרומה וקדשים שני כתובין הבאין כאחד וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין הניחא למ''ד אין מלמדין אלא למ''ד מלמדין מאי איכא למימר הוו חולין וקדשים וחולין מקדשים לא גמרינן:

 רש"י  איזו היא שגגת [שבועת] ביטוי לשעבר. כיון דבעינן אדם בשבועה היכי משכחת לה שוגג: אי דידע. בשעת שבועה שהוא נשבע לשקר: מזיד הוא. וקרא כתב ונעלם בשלמא להבא משכחת לה שבשעת שבועה דעתו מיושבת עליו ולאחר זמן נתעלמה ממנו שבועה: כמונבז. במסכת שבת בפרק כלל גדול: ה''ג דבכל התורה לא אשכחן לאו דמייתי קרבן בלא כרת: לישרי ליה מר. וכיון דאי אתא לקמן שרינן ליה לכתחלה כי אכיל ליה בהעלם שבועה לא עבר על שבועתו: מצטער: ברעב ואי נמי לא נעלמה ממנו היה אוכלה ואכלה בשוגג בהעלם שבועה: לא שב מידיעתו כו'. והאי נמי לא שב מידיעתו הוא: צריך שיוציא. ואם לא הוציאה בשפתיו אינה שבועה: ולא שגמר בלבו להוציא. שלא נתכוין שתהא שבועה עד שיוציאנה בשפתיו: גמר בלבו סתם. שתהא שבועה בגמר לבו מנין כו': מוצא שפתיך. גבי נודר להביא קרבן כתיב: תרומה וקדשים. תרומת מלאכת המשכן כתיב בה כל נדיב לב הביאו וגו' וגבי קדשים כתיב בחזקיהו בספר דברי הימים (ב כט) וכל נדיב לב עולות: (רש"י)

 תוספות  ואי דלא ידע אנוס הוא. תימה אדקשיא ליה אברייתא תקשה ליה אמתני' דפ' שבועת העדות (לקמן דף ל.) דתנן על שגגתו עם זדון העדות וי''ל דשמא פשיטא ליה להש''ס בשבועת העדות דשגגת קרבן שמה שגגה דאפי' מזיד חייב בו אבל שבועת ביטוי ס''ד דלא שמה שגגה דכיון דלא מיחייב אמזיד בעינן שגגה מעלייתא והא דפשיטא ליה לקמן בשבועת העדות דאונס פטור נראה דפשיטא ליה משבועת ביטוי דאע''ג דכתיב ביה ונעלם פטר ביה אונס כ''ש שבועת העדות דלא כתב ביה ונעלם דפטור: אפילו תימא רבנן כו'. בר''פ כלל גדול (שבת דף סט: ושם) גבי הא דאמר אביי הכל מודים בשבועת ביטוי שאין חייבין עליה קרבן עד שישגוג בלאו שבה ופריך מהא דתניא איזהו שגגת שבועת ביטוי לשעבר דאמר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן אם לאו והיה שם בספרים מני אילימא מונבז השתא בכל התור' כולה דלאו חידוש הוא אמר מונבז דשגגת קרבן שמה שגגה הכא דחידוש הוא לכ''ש אלא לאו רבנן וע''כ לא פליגי רבנן עליה דמונבז אלא בכל התורה כולה דלאו חידוש הוא אבל הכא דחידוש הוא לא תיובתא דאביי תיובתא ורש''י אינו גורס גירסא זו כי קשה לו והא לא אתיא ברייתא לאשמועינן דשגגת קרבן שמה שגגה אלא לאשמועינן היכי אשכחן שגגת שבועת ביטוי לשעבר ובשמעתא דחיק נמי לאשכוחי דקאמר היכי דמי כו' וגרס הקונט' הא מני מונבז היא ופירש אבל לרבנן לית להו שבועת ביטוי לשעבר והקשה הרב רבי אליעזר ממגנצ''א לפירושו דמאן האי תנא דפליג עליה דמונבז התם רבי עקיבא ואיהו אית ליה שבועת ביטוי לשעבר כדאמרי' לעיל והשיב לו רשב''ם דה''פ הא מני מונבז היא אבל לרבנן משכחת לה בענין אחר כגון דאמר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם יש בה לאו או לא וסבור שיש בה עשה וקשיא לר''ת דהכא בשמעתין מסקינן דאפי' לרבנן שגגת קרבן שמה שגגה ויש לומר דלית ליה דאביי ולאביי משכחת להו לרבנן כדפרישית ולפי זה תתיישב נמי גירסא ראשונה דהשתא משמע דברייתא אתיא לאשמועינן דשגגת קרבן שמה שגגה מדלא נקט איני יודע אם יש בה לאו אם לא: מצטער ואכלה בשוגג מהו. פי' בקונטרס שאפי' היה זכור היה אוכלה וקשה דאם כן למה נקט מצטער ונראה לפרש דמצטער על מה שאינו שוכח שהיה רצונו שישכח כדי שיאכל אבל במזיד לא היה אוכל ופשיטא דלאו היינו שב מידיעתו כיון שברצונו היה שוכח כדי שיאכל: צריך שיוציא בשפתיו שנאמר לבטא בשפתים. נראה דמפשטא דקרא קדריש ולא משום דאייתר להכי מדפריך בסמוך וניגמר מיניה וקאמר נמי משום דהוה תרומה וקדשים ב' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין והשתא א''כ למה ליה קרא בשבועת ביטוי לבטא בשפתים אלא אינו מיותר לכך: אלא לשמואל קשיא. ואם תאמר ודשמואל נמי יפרש הכי ולא שגמר בלבו להוציא בשפתיו וי''ל שהאמורא יש לו לפרש דבריו יותר: גמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת סתם מנין. השתא משמע דמקרא קדריש הא דלא מיתסר אלא בפת חטין דאזלינן בתר דברים שבלב בשאין הפה מכחיש והא דקאמר שמואל צריך להוציא בשפתיו היינו שצריך להזכיר פת אבל חטין אין צריך להזכיר ותימה דבפרק ארבעה נדרים (נדרים דף כז:) תנן נודרין להרגים ולחרמים ולמוכסין שהן של תרומה כו' ושל בית המלך כו' ומפרש בגמ' דאמר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם אינן של בית המלך ומסיק שאומר בלבו היום ומוציא בשפתיו סתם ואע''ג דסבירא לן דברים שבלב אינן דברים לגבי אונסין אפשר משמע דלא שרי אלא במקום אונס ואע''פ שאומר בלבו היום והכא נמי ליתסר אע''פ שאומר בלבו חטין וי''ל דהתם איירי בעם הארץ דלא התירו לו אלא גבי אונסין כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים אבל לת''ח שרי אפי' שלא במקום אונס וכן מוכח דטעמא הוי משום דלא מהימנינן ליה במה דקאמר שהיה בלבו היום דקאמר לגבי אונסין אפשר משמע אפשר שהיה כדבריו שהיה בלבו היום והכי נמי אשכחן בפ' ב' דנדרים (דף כ.) דמפליג בין ת''ח לע''ה גבי נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים ואי הוה אמרינן דגבי אונסא אפי' מדירו על דעתו שרי הוה אתי שפיר דבלא אונס אסור אפי' אומר בלבו כדמשמע בסוף פירקין (דף כט.) גבי משה שהשביע את ישראל על דעת הקב''ה ועל דעתו ועוד נראה דהכא דסתם פת הוי דחטין להכי שרי אפי' שלא במקום אונס ואם תאמר בההיא דריש מס' נזיר (דף ב:) דתנן האומר אהא הרי זה נזיר ופריך בגמ' דלמא אהא בתענית קאמר ומוקי שמואל כגון שהיה נזיר עובר לפניו ופריך דלמא לפטרו מקרבנותיו קאמר ומשני דאמר בלבו והשתא כיון דגמר בלבו להיות נזיר למה לי נזיר עובר לפניו הא הכא לא בעינן פת חטין עובר לפניו וי''ל דהתם במאי דקאמר אהא לא משמע כלל לשון נזירות אם אין הנזיר עובר לפניו והוי כאילו גמר בלבו להיות נזיר ולא הוציא כלום בשפתיו אבל הכא סתם פת הוי דחטין: שאני התם דכתיב וכל נדיב לב. משמע דהכא מודה שמואל דאין צריך להוציא בשפתיו והא דאמר בספ''ק דחגיגה (דף י. ושם) היתר נדרים פורחים באויר דקאמר ר' יצחק בגמ' יש להם על מה שיסמכו דכתיב וכל נדיב לב ודחי דלמא לאפוקי מדשמואל לאו משום דלית ליה דשמואל אלא כלומר דלא ס''ל הכא כדשמואל: משום דהוו תרומה וקדשים כו'. גבי קדשים כתיב שהביאו בעזרה (דה''ב כט) כל נדיב לב עולות וגבי תרומה כתיב (במדבר יח) ונחשב לכם תרומתכם שניטלה במחשבה ואע''ג דתרומה חול אצל קדשים כדאמר בריש האיש מקדש (קדושין דף מא:) ולא ילפינן מקדשים מ''מ קדשים נילפו מיניה הלכך הוו שני כתובים הבאים כאחד ובקונט' פי' דתרומה היינו תרומת המשכן דכתיב וכל נדיב לב הביאו: (תוספות)

 רשב"א  אמר רבא תריץ הכי בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת שעורים. והוא הדין לגמר בלבו ולא הוציא בשפתיו וכדשמואל, אלא משום דבעי לאסוקי בה גמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם, נקט רישא נמי שהוציא בשפתיו (יש הוציא) הפך מה שגמר בלבו. והא דאמרינן: גמר בלבו להוציא פת חטים [והוציא פת סתם]. לאו למימר שהוא שיהא אסור בכל פת (דה"א) שהרי בזה אין פיו ולבו שוין, אלא לומר דכיון דפת חטים שגמר בלבו בכלל מה שהוציא בפיו אסור בפת חטים שגמר בלבו, מש"כ באידך דגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא ההפך דהיינו פת שעורים ולפיכך בפת חטים מותר, לפי שלא הוציאו בשפתיו ובשעורים לפי שלא גמר בהם בלבו. דהוו להו תרומה וקדשים שני כתובים הבאין כאחד. פירש רש"י ז"ל: תרומה תרומת מלאכת המשכן כמו שכתוב בה (שמות לה, כב) כל נדיב לב הביאו חח ונזם, וקדשים דכתיב בספר דברי הימים (ד"ה ב, כט, לא) בחזקיה וכל נדיב לב עולות, ואינו מחוור שאין קורא בשום מקום בתלמוד תרומה סתם אלא לתרומת אהרן, ונראין דברי ר"ח ז"ל שפירש תרומה דכתיב (במדבר יח, כז) ונחשב לכם תרומתכם, ואמרינן (גיטין ל, ב) שניטלת באומד ובמחשבה, וקדשים היינו דכתיב כל נדיב לב הביאו חח ונזם, והכין הלכתא כשמואל דגמר בלבו צריך להוציא בשפתים. ואיכא דדייקי אשמעתין מההיא דפרק ד' נדרים (כז, ב) דתני נודרין להרגין [לחרמים ולמוכסין] ואמרינן עלה בגמרא דאמר כל פירות שבעולם יאסרו עלי אם אין של בית המלך, ואקשינן כיון דאמר יאסרו פירות שבעולם עלי אתאסרו להו, ואוקימנא דאמר בלבו היום ואע"ג דאמר מר דברים שבלב אינן דברים הכא משום אונסא א"א דלא עקר ליה לנדריה, אמר דוקא משום אונסא הא בעלמא לא אלא כל שהוציא בשפתיו אע"ג דלא גמר בלבו אסור. ויש מי שתירץ, דהא דשמואל דינא ובתלמיד חכם וההיא דעם הארץ. ואיאומר דבין הכא בין התם בת"ח, אלא דהתם גמר בלבו (ו)להוציא בשפתיו סתם שישמעו ההרגין לשון זה סתם כדי שיחשבו שאסר עליו לעולם הפירות, ולפיכך אי לאו דאגב אונסיה שרו ליה רבנן היה אסור לעולם, משום דלבו גמר להוציא בשפתיו דבר שישמעו ממנו איסור עולם, הא בעלמא בין בעם הארץ בין בת"ח גמר בלבו ולא הוציא בשפתיו או הוציא בשפתיו ולא גמר בלבו אינו אסור עד שיהא פיו ולבו שוין, וכבר הארכתי בזה שם בפרק ארבעה נדרים יותר מזה בסיעתא דשמיא. ומיהו אפילו בההיא דנדרים שהוציא בשפתיו מה שגמר בלבו כיון שלא פירש בשפתיו לעולם אלא סתם מן הדין אינו אסור לעולם כל שאמר בלבו היום אפילו אינה במקום אונס דהוה ליה כגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם, דאלת"ה וכי שרו רבנן משום אונסיה איסורא דאורייתא אלא מדרבנן הוא שאסור ובמקום אונס לא העמידו דבריהם, וכן נראה כאן מדברי רבותינו הצרפתים. (רשב"א)


דף כז - א

מתני' נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל פטור לקיים ולא קיים פטור שהיה בדין שיהא חייב כדברי ר' יהודה בן בתירא א''ר יהודה בן בתירא מה אם הרשות שאינו מושבע עליו מהר סיני הרי הוא חייב עליו מצוה שהוא מושבע עליה מהר סיני אינו דין שיהא חייב עליה אמרו לו לא אם אמרת בשבועת הרשות שכן עשה בה לאו כהן תאמר בשבועת מצוה שלא עשה בה לאו כהן שאם נשבע לבטל ולא ביטל פטור: גמ' ת''ר יכול נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל יהא חייב ת''ל {ויקרא ה-ד} להרע או להיטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות אוציא נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל שהוא פטור יכול נשבע לקיים את המצוה ולא קיים שיהא חייב ת''ל להרע או להיטיב מה הרעה רשות אף הטבה רשות אוציא נשבע לקיים את המצוה ולא קיים שהוא פטור יכול נשבע להרע לעצמו ולא הרע יכול יהא פטור ת''ל להרע או להיטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות אביא נשבע להרע לעצמו ולא הרע שהרשות בידו יכול נשבע להרע לאחרים ולא הרע שיהא חייב ת''ל להרע או להיטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות אוציא נשבע להרע לאחרים ולא הרע שאין הרשות בידו מנין לרבות הטבת אחרים ת''ל או להיטיב ואיזו היא הרעת אחרים אכה את פלוני ואפצע את מוחו וממאי דקראי בדבר הרשות כתיבי דלמא בדבר מצוה כתיבי לא ס''ד דבעינן הטבה דומיא דהרעה והרעה דומיא דהטבה דאקיש הרעה להטבה מה הטבה אינה בביטול מצוה אף הרעה אינה בביטול מצוה הרעה גופה הטבה היא ואקיש הטבה להרעה מה הרעה אינה בקיום מצוה אף הטבה אינה בקיום מצוה הטבה גופה הרעה היא אי הכי בדבר הרשות נמי לא משכחת לה אלא מדאיצטריך או לרבות הטבת אחרים ש''מ בדבר הרשות כתיבי דאי ס''ד בדבר מצוה כתיבי השתא הרעת אחרים איתרבי הטבת אחרים מיבעיא והאי או מיבעי ליה לחלק לחלק לא צריך קרא הניחא לר' יונתן אלא לר' יאשיה מאי איכא למימר דתניא {ויקרא כ-ט} איש אשר יקלל את אביו ואת אמו אין לי אלא אביו ואמו אביו ולא אמו אמו ולא אביו מנין ת''ל {ויקרא כ-ט} אביו ואמו קלל אביו קלל אמו קלל דברי ר' יאשי' ר' יונתן אומר משמע שניהם כאחד ומשמע אחד בפני עצמו

 רש"י  מתני' שהיה בדין שיהא חייב: הנשבע לקיים ולא קיים: כדברי רבי יהודה בן בתירא גרסי' ולא גרסי' דברי רבי יהודה והכי קאמר נשבע לקיים ולא קיים פטור שאילו לדברי ר' יהודה בן בתירא היה בדין לחייבו שלא עשה בה לאו כהן. וקרא כתיב להרע או להיטיב: גמ' יכול נשבע לבטל את המצוה וכו'. ותהא זו קרויה הרעה שהוא מריע לעשות שמבטל את המצוה: מה הטבה רשות. לקמיה מפרש לה: יכול נשבע לקיים כו'. ותהא זו קרויה הטבה שהוא מטיב לקיים מצוה: מה הרעה רשות. לקמיה פריך ממאי דקראי ברשות כתיבי: ת''ל או להיטיב. או יתירה לדרשא: מה הטבה. לעצמו דהיינו אוכל: שאינה בביטול מצוה. כגון אוכל ביוה''כ או חמץ בפסח דהא לא קרי הטבה שהרי גורם רעה לנפשו אלא בקיום מצוה כגון אוכל מצה בלילי פסח אף הרעה דלא אוכל שאינה בביטול מצוה כגון לא אוכל מצה אלא בקיום מצוה כגון לא אוכל חמץ א''כ למה לי דכתבה הך הרעה הטבה היא לענין מצוה והא כתבה: ואקיש הטבה להרעה מה הרעה. דלא אוכל שאינה בקיום מצוה כגון לא אוכל חמץ בפסח דההיא לא הרעה מיקריא לענין מצוה: אף הטבה. דאוכל שאינה בקיום מצוה כגון אוכל מצה אלא בביטול מצוה כגון אוכל חמץ בפסח וא''כ הטבה זו הרעה היא והא כתבה: ה''ג אי הכי בדבר הרשות נמי לא משכחת לה אלא מדאיצטריך או לרבות הטבת אחרים שמע מינה לאו בדבר מצוה כתיבי כו'. והכי פירושה אי הכי בדבר הרשות נמי איכא לאקשויי כי האי גוונא אקיש הרעה להטבה מה הטבה דאוכל שאינה בדבר רע לגופו כגון אוכל דבר שקשה לגוף דההיא לאו הטבה מיקריא אלא דבר המהנהו אף הרעה דלא אוכל שאין שבועה זו רעה לגופו אלא הטבה כגון לא אוכל דברים הקשים לגוף וא''כ הרעה הזאת הטבה היא לו והא כתיב ליה הטבה ואקיש הטבה להרעה מה הרעה דלא אוכל לא נשבע על דבר הקשה דההיא לאו הרעה מיקריא אלא בדבר הטוב לגוף נשבע שלא יאכלנו אף הטבה דאוכל כגון שנשבע בדבר הרע לו שתהא שבועה רעה לו א''כ הטבה גופה הרעה היא: השתא הרעת אחרים. דהויא ביטול מצוה איתרבאי הטבת אחרים דקיום מצוה היא מיבעיא: והאי או מיבעי ליה לחלק. דאי כתיב להרע ולהיטיב הוה אמינא עד דמשתבע אתרוייהו: אביו קלל אמו קלל. בראש המקרא סמך קללה לאביו ובסופו סמך קללה לאמו: ומשמע אחד בפני עצמו. וריבויא דסיפיה דקרא מיבעי ליה לרבות מקלל לאחר מיתה והכי מפר' לה בסנהדרין: (רש"י)

 תוספות  לקיים המצוה פטור שהיה בדין שהוא חייב דברי ר' יהודה בן בתירא. בקונטרס גורס כדברי ר' יהודה בן בתירא ולא גרס דברי משום דבמתני' קתני פטור ולר' יהודה בן בתירא הוי חייב כדקתני לקמן במתניתין ולריב''א היה נראה לקיים גירסת הספרים דמודה ר' יהודה בנשבע שלא לאכול נבילה ואכל דפטור דאין איסור חל על איסור ולעיל (ד' כג:) נמי פריך גבי נבילה מושבע ועומד מהר סיני הוא משמע דליכא מאן דפליג ודוקא בלקיים המצות כגון לישב בסוכה או לאכול מצה מחייב ר' יהודה וטעמא כדאמר בנדרים (ד' ח.) מנין שנשבעין לקיים המצות שנא' נשבעתי ואקיימה וה''נ מחייב עליה קרבן והכי איתא בירושל' דבשלא אוכל נבילה ואכל מודה רבי יהודה דפטור דאי תימא חייב ליתני לא אם אמרת בשבועת הרשות שכן עשה בה לאו כהן והן כלאו תאמר בשבועת מצוה שלא עשה בה לאו כהן והן כלאו פי' הן כלאו שאוכל נבילות כמו שלא אוכל נבילות אלא ודאי מודה רבי יהודה בן בתירא דפטור והשתא גרסי' דברי ר' יהודה שפיר דהכל מדר' יהודה בן בתירא וה''פ לקיים מצוה פטור דהיינו שלא אוכל נבילות ויש מקום שבדין חייב כגון לישב בסוכה דברי רבי יהודה בן בתירא: מצוה שמושבע עליה מהר סיני. תימה מהאי טעמא נמי אמאי אין איסור חל על איסור ואי משום דילפינן בפרק כל הבשר (חולין דף קיג:) מומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת וילפינן מינה דכהן טמא שאכל תרומה טמאה פטור אם כן היכי עביד קל וחומר נימא איסור שאינו חל על איסור יוכיח: ת''ל להרע או להיטיב. הך דרשא לא אתיא כר''ע דלדידיה אמר לעיל (דף כו.) דדריש בריבויי ומיעוטי ומאי מיעט מיעט דבר מצוה: מה הטבה רשות. פירוש שאינה בביטול מצוה והכי מפרש לה לקמן: אביא נשבע להרע לעצמו. כולי הך בבא לא צריכא אלא לאשמועינן דאדם רשאי לחבול בעצמו דפלוגתא היא בהחובל (ב''ק דף צא:): נשבע להרע לאחרים. הך בבא . נמי לא צריכא ומשום סיפא דבעי לרבויי הטבת אחרים נקט לה: דלמא בדבר מצוה כתיבי. פי' אף בדבר מצוה אבל אין לפרש דלמא בדבר מצוה לחוד כתיבא מדקאמר לקמן אלא אי אמרת בדבר מצוה כתיבי מאי מיעט ולימא דמיעט דבר הרשות אלא פשיטא ליה להש''ס דבדבר הרשות כתיב דלהרע ולהיטיב משמע נמי בהרעת הגוף ובהטבת הגוף: דלמא בדבר מצוה כתיבי. קראי להרע כגון לא אוכל מצה שהיא הרעה גמורה שמריע לגופו ולנפשו ולהיטיב כגון אוכל מצה שהיא הטבה גמורה שמטיב לגופו ולנפשו: אי הכי בדבר הרשות נמי לא משכחת לה. תימה דבדבר הרשות משכחת לה שפיר הרעה דומיא דהטבה והטבה דומיא דהרעה מה הטבה שאינה בביטול מצוה ומותר לעשות דאל''כ לאו הטבה היא אף הרעה שמותר לעשות כגון לא אוכל ככר זו ומה הרעה שאינה בקיום מצוה שאין חובה לעשות אף הטבה כן כגון אוכל ככר זו דמה לנו להקיש לגמרי עד שיקשה הטבה גופה הרעה היא הרעה גופה הטבה היא כיון שאנו מוצאין להשוותם: מדאיצטריך או לרבות הטבת אחרים. תימה א''כ למה להו לרבנן למימר במתני' תאמר בשבועת מצוה שלא עשה בה לאו כהן תיפוק ליה דלהרע לא מיירי בדבר מצוה מדאיצטריך או לרבות הטבת אחרים ובעינן הטבה דומיא דהרעה דבדבר הרשות ולאו פירכא היא דנהי דקיום מצוה לא כתיב הכא מ''מ נילף מקל וחומר: (תוספות)

 רשב"א  הא שמעתא דאקש הטבה להרעה והרעה להטבה. ראיתי בה הפירושים בו רבו, והנכון בעיני מה שראיתי בה לרב בעל המאור ז"ל והנני כותבה בלשונו, מקיש הרעה להטבה והטבה להרעה כלומר א"נ הקש הטבה להרעה, ולפי שפתח הכתוב בלאו תחלה דכתיב להרע או להטיב דמנייהו שמעינן לאו והן, אמטו להכי נקטינן בגמרא לישנא בלאו והן מה הטבה שאינה בביטול מצוה אף הרעה שאינה בביטול מצוה, וה"ה דהוה יכיל למימר מה הטבה שהיא בקיום מצוה אף הרעה שהיא בקיום מצוה, אלא ללישנא דלא עדיף לן משום שבו פתח הכתוב תחלה, והכי נקטינן פי' מרבותינו כל לשון לא שהוא אפיסת דבר וכל הטבה לשון הן, וההטבה הגמורה בדבר מצוה, הוא שבועה שאקיים את המצוה שהוא לשון הן, וההרעה הגמורה היא שלא אקיים שהוא לשון לאו, ואי מקשי' הרעה להטבה מה הטבה שאינה בביטול מצוה שהרי ההטבה היא שאמר שבועה שאקיים את המצוה אף הרעה שאינה בביטול מצוה, כגון שאמר שבועה שלא אבטל את המצוה שהוא לשון לאו והוי דומיא דהטבה, והיינו דאמרינן הרעה גופ' הטבה היא, שהענין אחד הוא לקיים את המצוה, אעפ"י שהמצות חלוקות הן בשמותיהן, ואי מקשי' להטבה הרעה מה הרעה שאינה בקיום מצוה שהרי ההרעה הגמורה הוא שלא אקיים את המצוה אף הטבה שאינה בקיום מצוה כגון שאמר שבועה שאבטל את המצוה שהוא לשון הן, והוי דומיא דהרעה בעוקרו את המצוה, והיינו דאמרינן הטבה גופא הרעה היא, אי הכי בדבר הרשות נמי הטבה גמורה שאוכל הרעה גמורה שלא אוכל, ואי מקשינן הרעה להטבה מה הטבה שאינה בבל תאכל אף הרעה שאינה בבל תאכל כגון שאמר שלא אתענה שהוא לאו, והוי דומיא דהטבה, והיינו דאמרינן הרעה גופא הטבה היא, ואי מקשינן הטבה להרעה מה הרעה שאינה בקום אכול אף הטבה שאינה בקום אכול כגון שאמר שאתענה שהוא לשון הן, והיינו דאמרינן הטבה גופא הרעה היא ואדחיה לה, ואתיא לה מצד אחר האי מאי א"א בשלמא קראי בדבר הרשות כתיבי וכו' ולעולם לא עבדינן היקישא בהרעה והטבה, עכ"ל. עוד כתב בעל המאור ז"ל בנשבע לקיים את מצות עשה השבועה והנדר חלין עליו למלקות אבל לא לקרבן לפי שאינה בלאו והן דלא מעטה הכתוב אלא מקרבן דכתיב בה להרע או להטיב ושפיר דמי לכתחלה למעבד הכי בין בנדר בין בשבועה ולקיומי מאי דאמר כדאמרינן התם (נדרים ח, א) מנין שנשבעי' לקיים את המצוה שנאמר נשבעתי ואקיימה כדאיתא התם ע"כ. ובירושלמי בפרקין זה (ה"ט) נראה אף במל"ת שפיר למעבד כן לזרז את עצמו להתרחק מן האיסור דגרסינן התם שבועה שלא אוכל ככר זו היום שבועה שלא אוכלנה היום ואכלה על דעתיה דר"ל אינו חייב אלא אחת אוף ר"ל מודה שאינו אלא במזרז עצמו מן האיסורין ע"כ. (רשב"א)


דף כז - ב

עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו אפי' תימא ר' יאשיה וסבר לה כר''ע דדריש רבויי ומיעוטי (ואייתר ליה או לחלק) אי אמרת בשלמא בדבר הרשות כתיב ממעט דבר מצוה אלא אי אמרת בדבר מצוה כתיב ממאי קא ממעט: א''ר יהודה בן בתירא מה אם הרשות כו': ורבנן שפיר קאמרי ליה לר' יהודה בן בתירא ור''י בן בתירא אמר לך אטו הטבת אחרים לאו אע''ג דליתא בכלל הרעת אחרים ורבי רחמנא הכא נמי בקיום מצוה אע''ג דליתיה בביטול מצוה רבייה רחמנא ורבנן התם איתיה בלא איטיב הכא מי איתיה בלא אקיים: מתני' שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה ואכלה אינו חייב אלא אחת זו היא שבועת בטוי שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד שבועת שוא חייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור: גמ' למה לי למיתני שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכלנה הא קמ''ל טעמא דאמר שלא אוכל והדר אמר שלא אוכלנה דלא מיחייב אלא חדא אבל אמר שלא אוכלנה והדר אמר שלא אוכל מיחייב תרתי כדרבא דאמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זו כיון שאכל ממנה כזית חייב שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל את כולה: שבועה שלא אוכלנה ואכלה אינו חייב אלא אחת כו': הא תו למה לי הא קמ''ל חיובא הוא דליכא הא שבועה איכא דאי משכחת רווחא חיילא למאי הלכתא לכדרבא דאמר רבא שאם נשאל על הראשונה עלתה לו שניה תחתיה לימא מסייעא ליה מי שנדר ב' נזירות ומנה ראשונה והפריש עליה קרבן ואח''כ נשאל על הראשונה עלתה לו שניה בראשונה הכי השתא התם נזירות מיהא איתא דכי מני לראשונה בעי מיהדר מימנא לשניה בלא שאלה הכא שבועה שניה מי איתא כלל אמר רבא נשבע על ככר ואכלה אם שייר ממנה כזית נשאל עליה אכלה כולה אין נשאל עליה א''ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי ה''ד אי דאמר שלא אוכל מכזית קמא עבדיה לאיסוריה אי דאמר שלא אוכלנה מאי איריא כזית

 רש"י  ומשני ר' יאשיה דלא מייתר ליה או נפקא ליה דקראי לאו במצוה איירי דסבר לה כר''ע דדריש רבויי ומיעוטי כו' מאי מיעט אין לך דבר הראוי למעט כנשבע לבטל את המצוה ואם זה חייב כ''ש כל שאר שבועות אלא ודאי ביטול מצוה אימעוט וקיום מצוה ממעיט מדליתיה בלאו והן: איתיה בלא איטיב. לאחרים כגון מתנה לעשיר: ה''ג הכא מי איתא בלא אקיים: מתני' ה''ג שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה. לקמיה מפרש ל''ל דנקט שבועה שלישית: אינו חייב אלא אחת. שאי' שבועה חלה על שבועה: גמ' למה לי למיתני שלא אוכל שלא אוכלנה. למינקט תרי לישני ליתני שלא אוכל שבועה שלא אוכל: אבל אמר שבועה שלא אוכלנה והדר אמר שלא אוכל. ואכלה כולה חייב שתים דחיילא לה שבועה שניה. ואילו שלא אוכלנה כולה משמע אבל מקצתה לא אסר עליו וכי הדר אשתבע שלא אוכל אוסר עצמו בכזית ממנה וכי אכל כזית קמא חייב משום שבועה שניה וכי גמר ואכלה חייב משום שבועה ראשונה אבל האומר תחלה שבועה שלא אוכל אוסר עצמו בכזית ממנה הלכך שניה לא חיילא דבכלל ראשונה היא דכיון דאיתסר בכזית ראשון שוב לא יאכל כלום ממנה כ''ש כולה: כדרבא. דאמר אוכלנה משמע כולה אבל לא אוכל אסר עצמו בכדי אכילה: ה''ג הא תו ל''ל הא קמ''ל חיובא הוא דליכא הא שבועה איתא וכי משכחא רווחא חיילא כדרבא דאמר רבא שאם נשאל כו': הא תו ל''ל. שבועה שלישית ל''ל משבועה שניה אשמועינן דאין שבועה חלה על השבועה: הא קמ''ל כו'. להכי נקט למנינא דאשמועינן חיובא הוא דליכא אשבועות אחרונות הא שבועות הם ולא יצאו לבטלה ואם ימצאו מקום יחולו והיכי דמי כדרבא שאם נשאל לחכם על הראשונה עלתה שניה תחתיה ונאסר בככר משום שבועה שניה וכן אם נשאל על השתים חלה על השלישית לפי שהחכם עוקר הנדר מעיקרו שהרי פותח לו בחרטה והוי כמי שלא נדר וחלה השניה למפרע שהראשונה היתה מעכבתה מלחול ואינה לראשונה הואיל ונשאל עליה: שתי נזירות. סתם נזירות ל' יום: והפריש קרבן. לתגלחתו ונשאל לחכם על הראשונה עלתה לו שניה במנין שמנה לשם ראשונה ואינו צריך לשמור עוד נזירות שניה והקרבן שהפריש מביא עליה כדמפרש טעמא לקמן מי גרם לשניה שלא תחול תחלה להיות מנין הראשון שלה ראשונה היתה מעכבתה והרי אינה לראשונה שסילקה ועקרה בשאלה זו ונמצא המנין למפרע של שניה ה''נ גבי שבועות מי הוא גורם לשניה שלא תחול ראשונה היתה גורמת לה והרי אינה שעקרה בשאלה ונמצאת שניה חלה למפרע: הכי השתא התם. נודר שתי נזירות נזירות מיהא איתא אפי' לא נשאל על הראשונה לא יצתה נזירות שניה מפיו לבטלה דהא כי מני לראשונה בעי למימני לשניה וכיון דדבר העומד להיות הוא כשימצא מקום הרי מצא מקום למפרע ע''י שאילה לחול מיום ראשון לפיכך מנין עולה לה: הכא. גבי שבועות אי לאו שאלה מי הוה קיימא שניה לחול כלל הכא איכא למימר כשיצתה שניה מפיו יצתה לבטלה ולא לחול עד עולמית ואף כשיבא המקום שהרי כבר בטלה: נשאל עליה. והותר לו זית הנשאר ובאכילתו לא עבר: (רש"י)

 תוספות  עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו. ור' יאשיה הא דאיצטריך למיכתב יחדיו בחורש בשור ובחמור שלא יתחייב אפי' אינם קשורים יחד כדאמר בירושלמי דאיצטריך למעוטי קושר אחורי הקרון וגם בלבישת צמר ופשתים איצטריך שלא לאסור אפי' אינן תכופין כגון שני מלבושים אחד של צמר ואחד של פשתים: אלא אי אמרת בדבר מצוה מאי מיעט. וא''ת אימא דמיעט לשנות את הידוע ומילתא דליתא בלהבא לשמואל ומילתא דליתא בלאו והן אליבא דרב וי''ל דשקולים הן כדפרישי' לעיל ואי מרבינן האי מרבינן האי ועוד א''כ ליכתוב לעשות ושלא לעשות ולא בלשון הרעה והטבה: הא תו ל''ל חיובא הוא דליכא. זו היא גירסת הקונט' ודייק מדתנן במתני' תלת זימני שלא אוכל שלא אוכלנה [שלא אוכלנה] ואין נראה דבפרק שני דנדרים (ד' יז.) תנן שבועה שלא אוכל [שבועה] שלא אוכל אינו חייב אלא אחת ולא קתני התם תלתא זימנין ואפ''ה דייק כרבא התם בגמ' (דף יח.) ממתני' מדלא קתני חייב אחת ומדלא קתני אינו אלא אחת וקתני אינו חייב אלא אחת רווחא הוא דלית ליה הא כי מיתשיל על חברתה חיילא לכך נראה כספרים דל''ג במתני' דהכא תלת זימנין ול''ג הא תו ל''ל אלא ה''ג חיובא [הוא] דליכא כו' ודייק מדקתני אינו חייב אלא אחת כדדייק בנדרים ואע''ג דהכא לא מצי למיתני אלא אחת דאיצטריך למיתני. חייב לאשמועי' הא שלא אוכלנה והדר שלא אוכל חייב שתים מ''מ דייק שפיר מדלא קתני חייב אחת: הכי השתא התם איתא לשניה כו'. בפ''ב דנדרים (דף יח.) לא מסיק הכי אלא דחי התם כגון שקיבל עליו שתי נזירות בבת אחת ונראה דהתם ס''ד לפשוט דמיירי כגון דאמר הריני נזיר היום הריני נזיר היום וס''ל כרב הונא דאמר התם לעיל דאין נזירות חלה על נזירות ומייתי סייעתא שפיר דהוי השתא דומיא דשבועות ודחי כגון שקבל עליו ב' נזירות בבת אחת ולא דמי לשבועה דהכא בנזירות חיילי תרוייהו להתחייב למנות ב' נזירות זו אחר זו אפי' לא נשאל על הראשון אבל בשמעתין בעי לאתויי סייעתא אפילו אם נאמר דנזירות חלה על נזירות או שקבל עליו שתי נזירות בבת אחת כיון שאותו מנין מנה לשם ראשונה איך . תעלה לו לשניה בראשונה אי לאו משום דאמר אי משכחת שניה רווחא חייל' וה''ה גבי שבועה ומשני דהא לא דמי דהתם איתא לשניה דכי סליק מראשונה חיילא שניה הכא מי איתא לשבועה כלל ונראה דהתם כי פריך לרב הונא דאמר דאין נזירות חלה על נזירות מהך דמי שנדר שתי נזירות ומשני כגון שקיבל שתי נזירות בבת אחת ה''מ לשנויי אע''ג דאין נזירות חלה על נזירות מ''מ אי משכחת רווחא חיילא כדרבא אלא הש''ס משני לפי מה שהמקשה לא אסיק אדעתיה ההיא דרבא הקשה ר''י בר' מאיר כשקיבל עליו שתי נזירות בבת אחת ונשאל על אחת מהן אמאי לא נשתרי בשניה מ''ש מהא דתנן (נדרים דף סו.) קונם שאיני נהנה לכולכם הותר אחד מהן הותרו כולן ונראה דיש לחלק דהכא כיון דסליק למנין ב' נזירות כקיבל כל אחד בפני עצמה דמי: אם נשתייר הימנו כזית נשאל עליה. נראה דכי לא שייר אלא פחות מכזית דחייב עליה אע''ג דאמר שלא אוכלנה דכי משתבע על הככר אין דעתו שלא ישייר פחות מכזית דאין לך אדם שיאכל ככר שלם שלא יהו מעט פירורין נושרים ממנו דאי מפטר עד שיאכל גם אותו פחות מכזית אמאי קאמר בסמוך דלא חשיב לאיתשולי עליה מ''ש משבועה שלא אוכל כל שהוא דהתם פשיטא שיכול לישאל (תוספות)

 רשב"א  שבועה שלא אוכל (ואכל) ככר זו [ואכל ממנה] כזית חייב. משום דמקצתה נמי בכלל השבועה היא, ומי' כולה נמי בכלל השבועה היא, ואכל אכילה ואכילה ממנה נשבע. שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל את כולה. בין שאמר שבועה שלא אוכלנה לככר זו בין שהיתה מונחת לפניו ואמר שבועה שלא אוכלנה, כיון שהזכיר כנגדה של ככר דוקא כולה קאמר, ואינו נאסר במקצתה, וכן הדין באומר שבועה שאוכל ככר זו שחייב לאכול את כולו דעלכל כזית וכזית נשבע. הא דאמרינן: קמ"ל חיובא הוא דליכא הא שבועה מיהא איכא דאי משכח רוחא חילא. הכין הלכתא וכדאמר רבא שאם נשאל על הראשונה חלה שניה תחתיה, ואע"ג דאתינא לסיועיה ממי שנזר שתי נזירות ודחי לה דלא דמי לה, סיועא הוא דדחי' דלא תסייעיה מינה הא דיוקא דמתני' דידן ודרבא לא דחי', ותמה אני על הר"ן ז"ל שלא כתבה בהלכות, ונראה דעתו שדחויה היא מדדחי' סייעתא. מאי אריא כזית אפילו כל דהו נמי כזית חשוב ואי לא [לא] חשיב, פירש הרמב"ן ז"ל: לא שייר כזית לאחשיב וכבר עבר על שבועתו ומשום הכי אינו נשאלעליה, ובירושלמי (ה"א) גבי פלוגתא דר"ע ורבנן באכל כלשהו מה מפקא מביניהון שבועה שלא אוכל ככר זו ואכלה חסר כל שהו, על דעתיה דר"ע פטור, פירוש דהא אמר' (לעיל יא, ב) כל שהוא שמה אכילה, הילכך אכתי אשתייר בה שיעור אכילה, על דעתין דרבנין חייב, דהא אמרינן דכל שהו לא שמה אכילה, הילכך לא הוי מידי דהוי אכילה, אוף בשבועות ביטוי כן שבועה אשתי נהנית לי אם אוכל ככר זו ואכלה חסר כל שהו, דעת דעתיה דר' עקיבא אשתו מותרת על דעתין דרבנין אשתו אסורה, ופירוש כגון שאמר שבועה שלא אוכל ככר זו כולה, אבל בסתם הא אמר רבא כיון שאכל ממנה כזית חייב ע"כ, ואני תמה א"כ לר' עקיבא היאך מתחייב בה לעולם, והא א"א בלא פירורי', ושמא שייר דוקא קאמר כלומר שייר לפניו ממנה כל שהוא שהיה יכול לאכול כדרכו בככר דעלמא, אבל פירורים לא חשיבי ולא על הפירורים נתכוון. (רשב"א)


דף כח - א

אפי' כל שהוא נמי אי בעית אימא שלא אוכל אי בעית אימא שלא אוכלנה איבעית אימא שלא אוכל מיגו דמהניא ליה שאלה אכזית בתרא מהניא ליה שאלה נמי אכזית קמא ואיבעית אימא שלא אוכלנה אי שייר כזית חשיב לאיתשולי עליה ואי לא לא חשיב לאיתשולי עליה מיתיבי מי שנדר שתי נזירות ומנה ראשונה והפריש עליה קרבן ואח''כ נשאל על הראשונה עלתה לו שניה בראשונה הכא במאי עסקינן בשלא כיפר והתניא כיפר בשלא גלח ור''א היא דאמר תגלחת מעכבא והתניא גלח אמר רב אשי נזירות קא רמית מי גרם לשניה שלא תחול ראשונה ואינה אמימר אמר אפילו אכלה כולה נשאל עליה אי בשוגג מחוסר קרבן אי במזיד מחוסר מלקות אבל כפתוהו על העמוד לא כדשמואל דאמר שמואל כפתוהו על העמוד ורץ מב''ד פטור ולא היא התם רץ הכא לא רץ אמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו ואכל את הראשונה בשוגג והשניה במזיד פטור ראשונה במזיד ושניה בשוגג חייב שתיהן בשוגג פטור

 רש"י  אפי' כל שהוא. שיור נמי מעכב שלא עבר על שבועתו וראוי לשאילה: מיגו דמהניא שאלה כו'. דהא כי אכליה לכזית קמא עדיין כל זיתים שבה אסורין עליו ומהניא להו שאלה וכיון דנשאל וקיי''ל חכם עוקר נדר מעיקרו ואשתכח דלא הויא שם שבועה כלל הלכך כזית קמא אשתכח דלא באיסורא אכליה: ואחר כך נשאל על הראשונה אלמא אע''ג דאזלא לה כולה נשאל עליה: שלא גלח. פתח אהל מועד את ראש נזרו כדכתיב: דר' אליעזר. במסכת נזירות (דף סג.): תגלחת מעכבא. לשתות יין וליטמא למתים הלכך הוי שיור: א''ר אשי נזירות קא רמית כו'. לעולם משעבר על שבועתו לא חזיא לשאילה ולא מהניא לה שאלה ודקשיא לך נזירות לאו קושיא היא: מי גרם לשניה שלא תחול. כלומר מי גרם לך לומר שהימים המנוים לא לשניה נמנו אלא לראשונה דתימא אזלא לה ראשונה ותקשי לך ראשונה היתה גורמת לך לומר כן: ואינה. והרי גלה החכם לך שחרטתו של זה חרטה ועקר את הראשונה מעיקרא ונמצא מנין המנוי של שניה נמנה וכולה ראשונה אכתי הוה קיימא כשנשאל אבל ככר שנשבע עליה ואכלה על כרחך עבר לה שבועתו ושוב אין לה שאלה: ה''ג אמימר אמר אפי' אכלה כולה נשאל עליה דאי בשוגג מחוסר קרבן ואי במזיד מחוסר מלקות אבל כפתוהו על העמוד לא מחוסר קרבן. וקרבן הוה ליה שיור וכן מלקות למזיד אבל כפתוהו ללקות שוב אין כאן שיור שהרי הוא כאילו לוקה כבר כדשמואל: התם רץ. ונתבזה במנוסה זו ואיכא ונקלה אחיך כיון שנקלה הרי הוא אחיך (מכות דף כג.): אמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו. נמצאת האחת איסור והאחת תנאי זו שנשבע עליה הוי איסור וזו שיתלה בה הוי תנאי ואשמועינן רבא דכל שבועה שנשבע על תנאי ותלה דבר בחבירו אין איסור השבועה חל עליו בשעת שבועה אלא בשעת מעשה הראשון הלכך ההיא שעתא שעת שבועה היא ואם באותה שעה זוכר את שבועתו קרינן ביה האדם בשבועה וחלה עליו שבועה להתחייב קרבן על השוגג בין שאכל התנאי ראשון בין שאכל האיסור ראשון ובלבד שתהא שגגה באכילת האיסור ומלקות על המזיד ובלבד שתהא התראה באכילת האיסור ואם כבר שכח שבועתו בשעת מעשה ראשון לא קרינן ביה האדם בשבועה ואין השבועה חלה עליו לא לקרבן ולא למלקות ומייתינן ליה סייעתא לקמן ממתניתין דנדרים: אכל את הראשונה כו'. ההיא דתנאי קרי ראשונה שכך היתה סדר שבועתו אם אוכל זו לא אוכל זו והאי דנקט אכילת התנאי ברישא לאו משום דאי עביד איפכא לא חיילא דודאי חיילא ומתחייב למפרע אלא משום דבעי למימר ראשונה במזיד ושניה בשוגג חייב קרבן ודוקא דהך שניה דאיסור הוא דהויא לה שגגה באכילת איסור דאי בתנאי לא מייתי קרבן על אכילת האיסור למפרע שהיתה מזיד ובהיתר שעדיין לא נאסרה עליו ואע''פ שהוא שוגג בשעת אכילה אחרונה שהוא עובר בה על השבועה למפרע שגגה באיסור בעינן: אכל את הראשונה בשוגג ושניה במזיד פטור. בשעת אכילה ראשונה כבר שכח בשבועתו וכשאכל האיסור היה זכור את שבועתו ועבר עליה במזיד פטור ממלקות ואפי' בהתראה לפי שלא חלה שבועה עליו שהרי בשעת אכילה ראשונה שהיתה שבועה ראויה לחול כבר שכוח היה ולא קרינא ביה האדם בשבועה וכל שכן מקרבן שאין קרבן על המזיד: ראשונה במזיד ושניה בשוגג חייב. כשאכל התנאי ראשון היה זכור את שבועתו ואכלו במזיד ובהיתר גמור שהרי לא עליו נשבע והיא אכילה ראשונה במזיד וכשאכל בשניה את האיסור אכלו בהעלם שבועה חייב קרבן הואיל ובאכילה ראשונה זכור הוא את שבועתו ויודע שבאכילה זו אוסר עליו את השניה האדם בשבועה קרינא ביה וחלה עליו שבועה וכשאכל שניה שוגג הרי עבר על שבועתו שוגג וחייב קרבן: שתיהן בשוגג פטור. בין שאכל התנאי ראשון בין שאכל האיסור ראשון פטור כדפרישית שהרי באכילה ראשונה היתה שבועה ראויה לחול ובאותה שעה היה שכוח ולא חלה עליו השבועה לאסור את השניה עליו: (רש"י)

 תוספות  אמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו. מה שפירש בקונטרס אין שבועה חלה אלא בשעת מעשה הראשון הלכך ההיא שעתא שעת שבועה היא ואם באותה שעה זוכר את שבועתו קרינא ביה האדם בשבועה וחלה עליה שבועה להתחייב קרבן על השוגג בין שאכל התנאי ראשון בין שאכל האיסור ראשון ובלבד שתהא שגגה באכילת האיסור זה הפי' מגומגם דבאכילת איסור ראשון לא משכחת חיוב קרבן דאי אכלו בשוגג לא קרינא ביה האדם בשבועה ולא חלה עליו שבועה ואי אכלו במזיד הא בעינן שגגה באכילת האיסור לפירוש הקונטרס ואי אפשר ליישבו אלא בדוחק דמשכחת לה כגון שבשעה שאוכל איסור ראשון לא שכח שבועתו והוי האדם בשבועה אבל בשוגג הוא שאינו יודע שזה הככר שנשבע עליו ואע''פ שמותר לאוכלו חשוב שגגה הואיל וברצונו לא היה אוכלו לפי שמתאוה לאכול של תנאי או בשום ענין שצריך לאוכלו כגון שנשבע לאוכלו או שמסתכן עליו וכל זה דוחק ומה שפי' נמי בסמוך גבי אכל את ראשון כו' האי דנקט אכילת התנאי ברישא לאו משום דאי עביד איפכא לא חיילא דודאי חיילא ומתחייב למפרע אינו ר''ל איפכא מבבא דקאי בה דהיינו שאכל איסור תחלה בשוגג ממש ששכח שבועתו דא''כ לא חיילא כלל דלא הוי האדם בשבועה ולא בעי נמי למימר שאכל איסור במזיד לגמרי תחלה דאין כאן שגגה בשעת אכילת איסור ואין נ''ל כלל שהיה הקונטרס ר''ל דמתחייב למפרע מלקות דאין סברא שיתחייב מלקות כיון שאח''כ אכל התנאי בשוגג ועוד דלפירוש ר''ת אדרבה חייב קרבן באכל איסור תחלה במזיד ותנאי בשוגג אלא ר''ל כדפרישית שאכל איסור ראשון וזכור את השבועה אבל אינו יודע שזהו הככר שנשבע עליו ושוב מצאתי בתוס' רבינו אלחנן שכתב שהסופרים טעו וכך ראוי להיות לאו משום דאי עביד איפכא חיילא דודאי לא חיילא שכמו שזאת אינה חלה ופטור אף אותה אינה חלה וכן כתוב בפירושים אחרים מרש''י ועל מה שפי' בקונט' בין שאכל איסור ראשון כתוב שלא היה יכול להבין ועוד דוחק לפי' הקונטרס דגבי שגגת עצמה וזדון חברתה בסמוך צריך לפרש דחייב לא קאי אלא אשניה ומשמע דקאי אתרוייהו ונראה לפרש דלא מיפטר משום אדם בשבועה אלא על התנאי לחודיה כשאוכלו בשוגג בין בתחלה בין בסוף אבל על האיסור לא חיישינן דבשעת אכילת התנאי הוא דחיילא השבועה עליה הלכך בעינן שלא יהא אנוס בה ואותה של תנאי קרי ראשונה כדפי' בקונט' והא דקאמר ראשונה בשוגג ושניה במזיד פטור לאו דוקא נקט הכי דה''ה שניה במזיד תחלה כדפרישית דלא חיילא שבועה עליה כלל כיון שאכל של תנאי בשוגג והא דקאמר נמי ראשונה במזיד ושניה בשוגג חייב לאו דוקא ראשונה במזיד תחלה דה''ה שניה בשוגג תחלה ואח''כ ראשונה במזיד ובלבד שלא יהא זכור בשעה שאכל הראשונה במזיד שכבר אכל השניה שאם היה זכור א''כ לאו שב מידיעתו הוא שהרי במזיד הביא עצמו לידי איסור אי נמי אפי' זכור חשיב שב מידיעתו הוא דחמיר ליה לאיניש טפי אכילת האיסור מן התנאי כדאמר בריש פ''ב דנדרים (ד' טו.) כי לא זהיר בתנאי אבל באיסוריה מיזהר וכפי השיטה זו יש לפרש הסוגיא וכן משמע מתוך פירוש ר''ח דחיילות השבועה תלוי באכילת התנאי אלא דקרי לאיסור ראשונה וגרס איפכא ראשונה בשוגג ושניה במזיד חייב ראשונה במזיד ושניה בשוגג פטור וקרי לאיסור ראשונה לפי שמזכירה תחלה לא אוכל זו אם אוכל זו והא דנקט שתיהן בשוגג לא איצטריך אלא משום דבעי למיתני שתיהן במזיד והא דנקט לבסוף אכליה לתנאיה והדר אכליה לאיסוריה ותחלה נקט בלשון ראשונה ושניה לא דק בלישניה ור''ת מפרש כפי' הקונט' דבאכילת מעשה הראשון תלוי חיילות השבועה ובין של תנאי ובין של איסור אם אוכלה תחלה בשוגג לא קרינא ביה האדם בשבועה אלא שמפרש ר''ת דאותה שאוכל תחלה קרי ראשון בין של תנאי בין של איסור ושל בסוף קרי שניה והשתא אתי שפיר הא דצריך לפרש אכליה לאיסור והדר אכליה לתנאי וכשאכל תחלה במזיד האיסור ואח''כ התנאי בשוגג חייב דלא בעינן שגגה באכילת האיסור אלא שישגוג בשעה שעובר על השבועה וצריך לדחוק לפירושו הא דקאמר זו בזדון עצמה ושגגת חברתה כו' פטור דהיינו טעמא דפטור על הראשונה אף על גב דהיינו ראשונה במזיד ושניה בשוגג כגון שאכלה בזדון עצמה לגמרי שהיה דעתו לאכול באותה שעה גם התנאי דלאו שב מידיעתו הוא אי נמי כשאוכל השניה בזדון עצמה ובשגגת חברתה אע''פ שאוכל בהיתר דעלה דידה לא חיילא השבועה מיירי כגון שאינו יודע שיהא פטור עליה לפי שלא היה אדם בשבועה ולשון זדון עצמה משמע מתכוון לאוכלו באיסור אף על פי שאוכל התנאי הלכך לאו שב מידיעתו הוא ודוחק: (תוספות)

 רשב"א  נ"ל דהגירסא דייק' הכי: אמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו אם אכל את הראשונה בשוגג והשניה במזיד פטור אכל את הראשונה במזיד והשניה בשוגג חייב שתיהן בשוגג פטור, שתיהן במזיד אכליה לתנאיה והדר אכליה לאיסוריה חייב אכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה פלוגתא דר"י ור"ל, תלאן זו בזו לא אוכל זו אם אוכל זה ולא אוכל זו אם אוכל זו אבל זו בזדון עצמה ובשגגת חברתה וזו בזדון עצמה ובשגגת חברתה פטור, זו בשגגת עצמה ובזדון חברתה וזו בשגגת עצמה ובזדון חבירתה חייב. ומסתברא לי דהכי פירושה, ותחלת כל דבר צריכים אנו לדעת שכל תולה אכילה זו באכילת זו לעולם אין השבועה חלה, אלא אם כן אכל את התנאי במתכוין, כלומר שנזכר בשעת אכילתה שהיא תנאי על אחרת, שאלו לא נזכר בתנאי לא קרינן ביה האדם בשבועה. עוד יש לדעת שהראשונה שנזכר בשמועה זו הוא ככר התנאי, לפי שבאכילתה תלוי איסור חברתה, וכן מזיד שנזכר בשמועה זו לא מזיד דוקא כלומר שמתכוין לעבור אלא [מזיד] שהוא יודע כבר התנאי ונזכר בשעת אכילה, ובאכילה זו חלה השבועה דהשתא קרינן ביה האדם [בשבועה]. וכך פירוש השמועה ראשונה בשוגג שלא נזכר בשעת אכילה שעשאה תנאי, מעתה א"א להתחייב באכילה השניה שהיא ככר האיסור בכלום, לא מלקות אעפ"י שהתרו בו בשעת אכילתה ולא קרבן אם אכלה בשוגג כלומר לא נזכר באיסורו לפי שבשעת התנאי היתה ראויה לחול השבועה ולא חלה, דבשעת אכילתה לא נזכר ולא קרי ביה האדם בשבועה, אבל אכל את הראשונה שהיא ככר התנאי במזיד כלומר במתכוין, וזכור שהיא תנאי, על השניה אז חלה עליו השבועה באכילת השניה, דהא קרינן ביה באכילת התנאי האדם בשבועה, והילכך כשאכל את השניה בשוגג חייב קרבן ואם במזיד מזיד ממש חייב מלקות, אכל את שתיהן בשוגג פטור, וזו פשוטה דהינו אכל את הראשונה בשוגג, אלא בגררא דאכל את שתיהן במזיד דאיצטריכינן נקט להא. (רשב"א)


דף כח - ב

שתיהן במזיד אכליה לתנאיה והדר אכליה לאיסוריה מיחייב אכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש למ''ד התראת ספק שמה התראה חייב למ''ד לאו שמה התראה פטור תלאן זו בזו לא אוכל זו אם אוכל זו לא אוכל זו אם אוכל זו ואכל זו בזדון עצמה ובשגגת חבירתה וזו בזדון עצמה ובשגגת חבירתה פטור זו בשגגת עצמה ובזדון חבירתה וזו בשגגת עצמה ובזדון חבירתה חייב שתיהן בשוגג פטור שתיהן במזיד אשניה מיחייב אראשונה פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש אמר רב מרי אף אנן נמי תנינא (ארבעה נדרים התירו חכמים נדרי זרוזין נדרי הבאי נדרי שגגות נדרי אונסין) נדרי שגגות כיצד קונם אם אכלתי ואם שתיתי ונזכר שאכל ושתה שאיני אוכל שאיני שותה שכח ואכל ושתה מותר ותני עלה כשם שנדרי שגגות מותרין כך שבועות שגגות מותרות (שבועות שגגות ה''ד לאו כי האי גוונא שמע מינה) עיפא תני שבועות בי רבה פגע ביה אבימי אחוה אמר ליה שבועה שלא אכלתי שבועה שלא אכלתי מהו אמר ליה אינו חייב אלא אחת א''ל אישתבשת הרי יצאה שבועה לשקר שבועה שלא אוכל תשע ועשר מהו חייב על כל אחת ואחת אמר ליה אישתבשת אי תשע לא אכיל עשר לא אכיל שבועה שלא אוכל עשר ותשע מהו אינו חייב אלא אחת אמר ליה אישתבשת עשר הוא דלא אכיל הא תשע מיהא אכיל אמר אביי זימנין דמשכחת לה להא דעיפא כדמר דאמר רבה שבועה שלא אוכל תאנים וענבים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים

 רש"י  שתיהן במזיד אכליה לתנאיה והדר אכליה לאיסוריה חייב. מלקות שהרי באכילה ראשונה זכור היה שבועתו וחלה השבועה עליו לאסור בשניה וכשאכל שניה התרה בו התראת ודאי אל תאכל שהרי. נשבע עליה ונאסרה: אכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש. דאפליגו בהתראת ספק בפ' קמא (דף ג:) והאי נמי התראת ספק דהתראה בשעת אכילת איסור בעינן ואין כאן אלא התראת ספק אל תאכלנה שמא תאכל את השניה ונמצאת עובר על זו למפרע ואם התרו בו בשעת אכילת השניה אל תאכל שהרי אתה עובר על הראשונה למפרע ואע''פ שהתראת ודאי היא אינה התראה שאין מלקות בא ע''י אכילה זו: תלאן זו בזו. שתיהן כדמפרש ואזיל נמצאו שתיהן איסור ושתיהן תנאי: הכי גרסינן אכל זו בזדון עצמה ובשגגת חבירתה וזו בזדון עצמה ובשגגת חבירתה פטור זו בשגגת עצמה ובזדון חבירתה וזו בשגגת עצמה ובזדון חבירתה חייב שתיהן בשוגג פטור כו'. אכל זו בזדון . עצמה ובשגגת חבירתה. זכור הוא שנשבע עליה אם יאכל חבירתה אבל שכוח הוא שנשבע על חבירתה אם יאכל זו וחלה עליו שבועת עצמה שאם יאכל חבירתה יתחייב על זו למפרע אבל שבועת חבירתה לא חלה עליו שבאכילה ראשונה היו שתי השבועות ראויות לחול והרי שכוח הוא על שבועת חבירתה. זו בזדון עצמה ובשגגת חבירתה פטור בין ממלקות שניה שהוא מזיד בין מקרבן של ראשונה שעבר עליה שוגג למפרע כשאכל את השניה ממלקות השניה פטור כדפרישית שלא חלה עליו שבועה מתחלה ומקרבן של למפרע דראשונה פטור שלא היתה שגגה באכילתה ואנן שגגה באכילת איסור בעינן ואע''פ שיש שגגה כשעובר על השבועה דהיינו באכילת שניה אין מתחייב עליה קרבן שהקרבן על הראשונה בא ואותה אכילה בהיתר היתה ולא קרינא ביה תחטא בשגגה (ויקרא ה): זו בשגגת עצמה ובזדון חבירתה כו' חייב. כשאכל ראשונה היה שכוח שנשבע עליה אם יאכל חבירתה ולגבי שבועה דידה לא קרינא ביה האדם בשבועה וכשאכל שניה אכלה בשגגת עצמה ששכח שנשבע עליה אבל זכור הוא שנשבע על ראשונה ובאכילה שניה תלאה חייב קרבן על השניה שהרי חלה שבועתו עליו מתחלתה וכשאכלה עובר על שבועתו שוגג אבל מלקות אראשונה . לא שהרי מתחלה לא חלה עליו שבועה הלכך לא לקי ולא קרינא ביה אין שב מידיעתו אצל שניה לפוטרו מקרבן משום עבריין לעבור על השבועה שהרי אין מזיד זה עבירה: שתיהן בשוגג. ששתיהן הככרות בשגגת שתי השבועות פטור שהרי בשעת אכילת ראשון היו שתי השבועות ראויות לחול ובאותה שעה שכוח היה משתיהן ולא קרינא ביה האדם בשבועה: אשניה מיחייב. דהתראת ודאי היא: אראשונה. והתרו באכילתה שמא תאכל חבירתה ותתחייב על זו למפרע התראת ספק היא זו: אף אנן נמי תנינא כדרבא שהתולה שבועה בדבר אחר וקיים התנאי תחלה צריך שיהא זכור לשבועתו באותה שעה ואם לאו אין השבועה חלה: נדרי שגגות כיצד. קתני רישא ארבעה נדרים התירו חכמים נדרי זרוזין נדרי הבאי נדרי שגגות נדרי אונסין והתם מפרש להו: קונם אם אכלתי כו'. קונם עלי דבר פלוני אם אכלתי היום והוא סבור שלא אכל ונזכר שאכל אותו הנדר בטל ומותר באותו דבר: קונם שאני אוכל. קונם עלי דבר פלוני אם אני אוכל היום ושכח שבועתו ואכל ושתה מותר באותו דבר היינו דרבא שצריך שיהא זכור לנדר בשעת קיום התנאי: ותני עלה כשם שנדרי שגגות מותרין כו'. והיינו כדרבא ולא יתכן לפרש קונם שאני אוכל אלא בענין זה שתלה דבר אחר באכילה זו כדפרישית דאי מפרשת קונם שאני אוכל קונם עלי אכילה ושכח ואכל ושתה מאי מותר איכא למימר דקתני ארבעה נדרים התירו הרי כבר עבר על נדרי שוגג ואי מפרשת התירו פטרוהו מן המלקות פשיטא מי התרה בו והלא שכוח היה וכלל דבר אין מותר לשון פטור: שבועות שגגות היכי דמי לא גרסינן דההיא אם אכלתי מיפרשא בנדרים כרב כהנא ורב אסי והך דאם אני אוכל בהדיא היא אתיא כרבא: עיפא ואבימי בני רחבה דפומבדיתא היו: אינו חייב אלא אחת. טעה לומר שזו שבועה על שבועה: הרי יצאה שבועה לשקר. משנשבע הראשונה יצאה לשקר מפיו והלכה לה והשניה שבועה אחרת היא לעצמה ואין לך לפוטרו בשבועה לשעבר משום אין שבועה חלה על שבועה אלא בשבועה להבא שחוזר ואוסר עליו את האיסור והוה ליה נשבע לקיים את המצוה: שלא אוכל תשע ועשר. שתי שבועות היו שבועה שלא אוכל תשע תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל עשר תאנים ואכל עשר תאנים בהעלם אחד מהו טעה לומר שאין השבועה אחרונה בכלל שבועה ראשונה ואין זו שבועה חל על שבועה: אישתבשת. דשבועה על שבועה היא שהנשבע שלא יאכל תשע נשבע על עשר דכל כמה דלא אכיל תשע לא אתי לכלל עשר: אינו חייב אלא אחת. טעה לומר ששבועת תשע בכלל עשר לפי שיש בכלל עשר תשע: הא תשע מיהא אכיל. ולא נאסרו עליו תשע בראשונה וכי אכיל תשע מיחייב משום שבועה אחרונה וכשהשלימן לעשר עבר על הראשונה: זימנין דמשכחת לה דעיפא. דשבועה שלא אוכל עשר ותשע ואכל עשר דאינו חייב אלא אחת: כדמר. רבה דאמר מר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים יחד ביום אחד אבל תאנים לחודייהו אוכל וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים ואי הוה אוכל תאנים וענבים ביום אחד היה מיחייב תרתי דכי אכל תאנים מיחייב אשבועה בתרא וכי הדר משלים לה בענבים מיחייב אקמייתא: (רש"י)

 תוספות  כשם שנדרי שגגות מותרים כן שבועות כו'. תימה דתלי כתיבא בדלא כתיבא שבועה כתיבא מדדרשינן לעיל (ד' כו.) האדם בשבועה פרט לאנוס ויש לומר משום דההיא דנדרי שגגות משנה היא בפ' ארבעה נדרים (ד' כה:) אבל גבי שבועה לא תנן בשום דוכתא וא''ת בנדרים (שם) דקאמר שבועות שגגות היכי דמי כדרב כהנא ורב אסי אמאי לא מפרש דומיא דתנן גבי נדר כגון דאמר שבועה שלא אוכל פירות הללו אם אכלתי ונזכר שאכל או אם אוכל ושכח ואכל ועוד דבההיא דרב כהנא ורב אסי לא שייך לשון מותרין דכבר יצא לו שבועת שקר ועוד תימה דלקמן בפרק שבועת העדות (ד' לא:) דדחיק לאשכוחי דקאמר לימא תנינא לדרב כהנא ורב אסי אמאי לא דייק מההיא דנדרים דשרי נדרי שגגות דאינהו גופייהו לא ילפי אלא משבועה ונראה דבנדרים ודאי המ''ל שבועות שגגות דומיא דתנא גבי נדרים אלא ניחא לאשמועינן מעשה ורבותא דאפי' עובר על שבועתו בשעה שמוציא שבועה מפיו פטור והשתא לא מצי למידק מההיא מתני' דנדרים תנינא לדרב כהנא ורב אסי דדלמא מתני' דוקא כשאינו עובר על שבועתו לאלתר דומיא דתנא גבי נדר ואם תאמר ונדרים היכי ילפינן משבועה מה לשבועה שכן אין חלה על דבר מצוה כדבר הרשות ולאו פירכא היא כדפרישית לעיל (ד' כה. ד''ה מה) דבענין שאין שבועה חלה על דבר מצוה כיוצא בו בנדר אפילו בדבר הרשות אינו חל: שבועה שלא אוכל תאנים וענבים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים כו'. זו היא גי' הקונט' ובספרים היה כתוב איפכא שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים ונראה דמחקה בקונט' משום דקשיא ליה דאי תאנים וענבים כל חד וחד לחודיה קאמר לא הוו ענבים חצי שיעור ואי בשניהם בבת אחת אין השבועה שניה חלה כלל מידי דהוה אתשע וי' דאי תאנים לא אכיל תאנים וענבים נמי לא אכיל והוי כבר מושבע (תוספות)

 רשב"א  תלאן זו בזו. אכל אחת מהן בזדון עצמה ובשגגת חברתה שאינו זוכר שהיא של תנאי על חברתה פטור על שתיהן מקרבן וממלקות על השניה פטור שהרי באכילת הראשונה שעשאה תנאי לשניה הרי אכלה בשגגת תנאי, והרי אכילת הראשונה לגבי שניה כאותה שאמרנו ברישא דהיינו אכל את הראשונה בשוגג והשניה במזיד, ומותר נמי לכתחילה באכילת השניה שהרי לא חלה השבועה כלל, ועל הראשונה נמי פטור שהרי לא היה ראוי לחול עליה איסור אלא באכילת השניה במזיד דהיינו התנאי וזה שוגג היה לגבי תנאי חברתה, ואלו היה אוכל השניה בזדון עצמה ובזדון חברתה כלומר שהיה זוכר שעשאה תנאי על חברתה, היה פטור על השניה לגמרי כמו שאמרנו, אבל על הראשונה אם התרו בו בשעת אכילה הראשונה באנו למחלוקת ר"י ור"ל וכבר אמרה לזו למעלה, ומ"ה נקט הכא בתרוייהו בשגגת חברתה. אכל זו בשגגת עצמה ובזדון חברתה וזו בשגגת עצמה ובזדון חברתה וכו' חייב, כלומר על השניה, שהרי בשעת אכילה הראשונה זכור הוא שהיא תנאי על חברתה ואז חלה השבועה על השניה, דלגבי שניה האדם בשבועה קרינן ביה, אבל על הראשונה פטור, שהרי בשעה שאכלה עדיין בהיתר היתה עליו, ואי אפשר לחייבו קרבן עד שיהא חוטא בשעת מעשה דכתיב (ויקרא ה, יז) אשר לא תעשינה וכתיב ברישי' דהאי קרא ועשה דמיירי דקרבן בז', וכ"ש במלקות שאי אפשר לחייבו, שהרי בשעת אכילת האיסור לא התרו ולא היה מזיד, ואף על פי שנזכר בשעת אכילה בתנאי, אינו מתחייב עכשיו על אכילת התנאי שהרי לא אסרה על עצמו ואי אפשר לו ללקות כל שלא אוכל איסורו במזיד הילכך פטור, זה נראה לי בפירוש הלכה זו, ולפי שראיתי שרבו בשמועה זו גירסות שונות ופירושים מרובים למפרשים ז"ל כתבתי כאן מה שנראה לי בגירסתה ופירושה. (רשב"א)


דף כט - א

ואכל תאנים והפריש קרבן ואח''כ אכל ענבים לחודייהו הויא להו ענבים חצי שיעור ואחצי שיעור לא מיחייב קרבן הכא נמי כגון דאמר שבועה שלא אוכל עשר וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תשע ואכל תשע והפריש קרבן ואח''כ אכל עשירית הויא לה עשירית חצי שיעור ואחצי שיעור לא מיחייב: מתני' איזו היא שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע לאדם אמר על העמוד של אבן שהוא של זהב ועל האיש שהוא אשה ועל האשה שהיא איש נשבע על דבר שאי אפשר לו אם לא ראיתי גמל שפורח באויר ואם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד אמר לעדים בואו והעידוני שבועה שלא נעידך נשבע לבטל את המצוה שלא לעשות סוכה ושלא ליטול לולב ושלא להניח תפילין זו היא שבועת שוא שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור שבועה שאוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה הראשונה שבועת ביטוי והשניה שבועת שוא אכלה עבר על שבועת שוא לא אכלה עבר על שבועת ביטוי: גמ' אמר עולא והוא שניכר לג' בני אדם: נשבע על דבר שאי אפשר לו אם לא ראיתי גמל פורח באויר: שבועה שראיתי לא קאמר מאי אם לא ראיתי אביי אמר תני שבועה שראיתי רבא אמר באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם לא ראיתי גמל פורח באויר אמר ליה רבינא לרב אשי ודלמא האי גברא ציפורא רבא חזי ואסיק ליה שמא גמלא וכי קא משתבע אדעתיה דידיה אישתבע וכי תימא בתר פומיה אזלינן ולא אזלינן בתר דעתיה והא תניא כשמשביעין אותו אומרים לו הוי יודע שלא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעתנו ועל דעת ב''ד מאי טעמא לאו משום דאמרינן דלמא איסקונדרי יהיב ליה ואסיק להו זוזי דכי קא משתבע אדעתיה דידיה קא משתבע לא התם משום קניא דרבא ת''ש וכן מצינו כשהשביע משה את ישראל אמר להן דעו שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעת המקום ועל דעתי ואמאי לימא להו קיימו מאי דאמר אלוה לאו משום דמסקי אדעתייהו עבודת כוכבים לא משום דעבודת כוכבים נמי איקרי אלוה דכתיב {שמות כ-כג} אלהי כסף ואלהי זהב ולימא להו קיימו תורה חדא תורה ולימא קיימו שתי תורות תורת חטאת תורת אשם קיימו כל התורה כולה עבודת כוכבים דאמר מר חמורה עבודת כוכבים שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה ולימא להו קיימו מצוה חדא מצוה קיימו מצות תרתי כל המצות כולן מצות ציצית דאמר מר שקולה מצות ציצית כנגד כל המצות כולן ולימא להו קיימו שש מאות ושלש עשרה מצות ולטעמיך לימא להו על דעתי על דעת המקום למה לי

 רש"י  ואכל תאנים בהעלם שבועה אחרונה והפריש קרבן וחזר ואכל ענבים בהעלם שבועה ראשונה וכיון שהפריש קרבן על התאנים תו לא מיצטרפי ענבים בהדייהו לאיחיובי אשבועתא קמייתא הכא נמי שבועה שלא אוכל עשר וחזר ואמר שלא אוכל תשע ואכל תשע והפריש קרבן וחזר ואכל עשירית הויא לה עשירית חצי שיעור: מתני' שבועה שלא נעידך. ביטול מצוה הוא היינו דבר שאי אפשר: והשניה שבועת שוא. שהרי נשבע לבטל את המצוה: גמ' והוא שניכר. העמוד לשלשה בני אדם הוא דהוי שוא אבל לא ניכר הויא שבועת שקר: ורבא אמר באומר יאסרו כל פירות שבעולם. בשבועה עלי אם לא ראיתי: ואסיק ליה שמא גמלא. העלה לו שם גמל: כשמשביעין אותו. גבי שבועת הדיינין תניא ליה המשביעין את המחויב שבועה בב''ד: איסקונדרי. חתיכות עץ קטנות שמשחקין בהן: ואסיק להו שמא זוזי. כינה את שמם מעות: התם משום קניא דרבא. לעולם בתר פומיה אזלינן והא דאיצטריך לן למימר לא על דעתך משום דבפומיה יש שבועה ברמאות כגון דיהיב ליה קנה ונתן המעות לתוכו והפקידו אצלו ונשבע שהחזיר לו מעותיו ולאחר שבועה יחזור ויטלנו ועובדא הוה קמיה דרבא הכי: וכן מצינו. דכתיב (דברים כט) לא אתכם לבדכם לא כשאתם סבורים כאשר בלבבכם: לאו משום דמסקי אדעתייהו עבודת כוכבים. ומסקו ליה שמא אלוה: משום דעבודת כוכבים נמי איקרי אלוה. כי אזלת נמי בתר פומייהו קושטא מדמו לאישתבועי: ולימא להו קיימו תורה. וישביעם על כן לאו משום דמסקי אדעתייהו עבירות וקרו להו תורה ומשתבעי אדעתייהו ומשני חדא תורה אי הוה אמר הכי משמע חדא תורה ואנן אית לן כתב ובעל פה: תורת חטאת ותורת אשם. אי אמר קיימו תורות הוו מסקי אדעתייהו לאישתבועי אהנך תרתי דאיקרו תורות ולא אשאר מצות: חמורה עבודת כוכבים כו'. דכתיב גבי עבודת כוכבים (במדבר טו) וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה: שקולה מצות ציצית ככל המצות. דכתיב (במדבר טו) וזכרתם את כל מצות ה' גימטריא שלה שש מאות ושמונה חוטין וחמשה קשרים הרי י''ג: ולטעמיך. דבעית למימר דהאי. דאמרינן להו לא על דעתכם כי היכי דלא ליסקי אדעתייהו מאי דבעו ומסקי ליה האי שמא: על דעת המקום ועל דעתו למה לי. למימר ותיסגי ליה בחד: (רש"י)

 תוספות  ועומד מיהו הוה מצי לפרושי בנשבע על חצי שיעור מזה וחצי שיעור מזה אבל אי אפשר לומר כן דהך מילתא דרבה איתא בפ''ב דנדרים (ד' יז:) ומוכח כולה סוגיא כמו שכתוב בספרים ולא כגי' הקונטרס ומשמע נמי דאיירי בנשבע שלא יאכל שניהם מכל אחד שיעור שלם דמפרש טעמא מגו דחיילא שבועה אענבים חיילא נמי אתאנים ואי בחצי שיעור בהא אין שייך מגו דלא הוי כלל מושבע ועומד וצריך לחלק ע''כ בין הך לההיא דט' וי' דהתם איכא איסור שבועה. בכל י' וכל ט' שיאכל מהנך עשר קאי באיסור שבועה אבל הכא לא היה איסור שבועה בתחלה כלל על ענבים ושייך כאן מגו וה''ה נמי אי אמר שבועה שלא אוכל ט' אלו וחזר ואמר שבועה שלא אוכל עשר דחיילא שבועה שניה על ידי מגו: אם לא ראיתי גמל פורח. תימה דהכא קתני גמל פורח ולא קתני כעולי מצרים ובפרק ארבעה נדרים (נדרים ד' כד:) גבי נדר הבאי תני עולי מצרים ולא קתני גמל פורח: באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם לא ראיתי כו'. פירוש בשבועה ובפרק ארבעה נדרי' (שם) גרס ליה בהדיא והיינו שבועת שוא לפי שאי אפשר לו לעמוד באיסור בכל פירות שבעולם ואר''ת דבנדר לא חיילא כה''ג אם אסר כל פירות שבעולם עליו בקונם אם יעשה כדבר זה כיון שאי אפשר לו לקיים או אם אסר כל פירות שבעולם עליו בלא שום תנאי דשבועת שוא מצינו שאסר הכתוב אבל נדרי שוא לא מצינו וראיה דבפ' ארבעה נדרים (שם) תני שבועות הבאי אסורין נדרי הבאי מותרין והיינו משום דהבאי הוי משום שוא אבל קשיא מפ''ב דנדרים (ד' טו.) דפריך גבי קונס עיני בשינה ואי דלא יהיב שיעורא למלתא מי שבקינן ליה עד דעבר באיסור בל יחל והאמר ר' יוחנן שבועה שלא אישן ג' ימים מכין אותו וישן לאלתר אלמא גבי נדרים נמי חיילי כשאין יכול לקיים ועובר לאלתר ונדרי הבאי דשרו לא הוו טעמא לפי שאסר עצמו במה שאינו יכול לקיים דאפי' יכול לקיים שלא אסר עליו אלא חד פירא שרי בנדרי הבאי וטעמא לפי שאין דעתו לומר ממש כקורת בית הבד אלא מה שהוא טרוף (מאד קרוב) לגבו ומשונה משאר נחשים קורא קורת בית הבד וחיל גדול מאד שראה קרא עולי מצרים ואינו אומר כן אלא להחזיק ולאמת דבריו וגבי שבועה החמירו משום דכתיב לא ינקה והא דתני בתוספתא כשם שנדרי הבאי מותרין כך שבועות הבאי מותרין היינו מדאורייתא: כשהשביע משה את ישראל. קצת קשה מה היתה מועלת השבועה כמו שהיה ירא שיעבדו עבודת כוכבים כמו כן היה לירא פן יעברו השבועה: דעבודת כוכבים איקרי אלוה. אפילו יזכירו שם המיוחד האמר' סוף שבועת העדות (לקמן ד' לה:) השמות האמורות במיכה חול אפי' אותם הכתובים בשם המיוחד לרבי יהושע וכן שמות דגבעת בנימין לר' אליעזר: קיימו מצות. בפרק ארבעה נדרים (נדרים דף כה.) משני מצות המלך פי' פרשת המלך שדבר זה נוח להם: מצות ציצית. הא דשבק עבודת כוכבים דכתיב בה נמי וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה בפרשת שלח לך ואמרו שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה משום דבלשון בני אדם לא מיקרי כל המצות אלא ציצית: ולטעמיך על דעת הקב''ה למה לי. הך פירכא לא מסיק בנדרים ואיכא פירכא דמסיק התם ולא מסיק הכא ולא משני נמי התם כי היכי דלא תיהוי הפרה לשבועתייהו אלא משני משה רבינו מילתא דלא טריחא נקט: (תוספות)

 רשב"א  מתני': איזוהי שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע לאדם וכו' נשבע על דבר שאי אפשר אם לא ראיתי גמל פורח באויר אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד. איכא למידק מאי שנא הכא דתניא גמל פורח באויר ולא תנא אם לא ראיתי בדרך זו כעולי מצרים, ובנדרים פרק ארבעה נדרים (כד, ב) תני נדרי הבאי אם לא ראיתי בדרך זו כעולי מצרים ולא תני אם לא ראיתי גמל פורח באויר, אמרו בתוס' מפני שאין דרכן של בני אדם לדבר כך ואין קורין אפילו לגמלא פרחא גמל פורח באויר, ולפיכך שנאוהו כאן בשבועת שוא לפי שהוא שוא ממש שאי אפשר, ועי"ל דתנא הכא פורח באויר והוא הדין לכעולי מצרים ותנא התם כעולי מצרים והוא הדין לגמל פורח באויר, והוא הדין דהוה מצי למימר אם לא ראיתי טלה פורח באויר, אלא לרבות בגוזמא שהוא נקט גמל, ובירושלמי (ה"ח) אמרו ליקט עכבר פורח אורחא דתנא למתני מילא דוכיא דתניא גמל הפורח באויר. גמ': שבועה שראיתי לא קאמר אם לא ראיתי. ופירשה רבא דהכי קאמר שבועה אם לא ראיתי והיינו שבועת שוא, ועוד תלה בשבועתו זו אסור פירות ואמר יאסרו פירות שבעולם עליו אם לא ראיתי, ולפי זה משמע דלוקה על שבועתו משום שבועת שוא ואם אכל לוקה משום בל יחל, וזה אתי כבגירסת קצת ספרים דגרסי התם בפרק נדרים (כד, ב) נדרי הבאי מותרין ושבועת הבאי אסורה, אבל הגירסא הנכונה שם משום שנדרי הבאי מותרין כך שבועות הבאי מותרות, ותדע דהא בארבעה נדרים מותרים ששנינו בפרק נדרים (כ, ב) שהן נדרי אונסין ונדרי זרוזין ונדרי שגגות ונדרי הבאי באונסין וזירוזין ושגגות בכולן אמרו שהשבועות בהן כנדרים וכשבועות באי יאסרו שאינן מותרות כנדרי הבאי, ועוד דבירושלמי כאן (ה"ח) ובנדרים (פ"ג ה"ב) שאנו שבועות הבאי מותרות, ואם תאמר אם כן מאי קאמר הכא שבועות הבאי לוקה משום שבועות שוא, בירושלמי כאן ובנדרים הקשה ותירצו, דגרסינן התם כשם שנדרי הבאי מותרין כך שבועות הבאי מותרין, והאי תנא שבועות הבאי אסורות ר' ירמיה בשם ר' פדת כאן במעמידין כאן בשאין מעמידין, ופירוש מעמידין (שאין מעמידין) שמעמידין דבריהם ואומרים בדוקא אמרו, ושאין מעמידין שאומרים דלא בדוקא אלא בדרך גוזמא והפלגה. עוד אמרו בירושלמי אמר ר' אבא אפילו תימא במעמידין כאן במיחל שבועה על נכסין נכסיו אסורין, הא ללקות אינו לוקה וכמדומה שזו גירסא משובשת ואיפכא גרסינן כאן במיחל שבועה על נכסיו נכסיו מותרין הא ללקות לוקה, דהא מתניתין דהכא בשבועות שוא ללקות היא, ושם בנדרים (כד, ב) פירשתיה והארכתי בביאורו בסיעתא דשמיא. ולעולם אין הפירות אסורין עליו דלא נתכוון זה לאסור עליו הפירות אלא להעמיד דבריו אמר כן אבל ללקות לוקה כמעמיד דבריו. ואמאי לימא להו קיימו מאי דאמר אלוה ע"ז נמי. ואי ק"ל ולימא להו קיימו מאי דאמר שם המיוחד ולפרוש שם דיו"ד ה"א וא"ו ה"א והוא שם המיוחד לגביה ית'. תירץ הרמב"ן דמרע"ה לא רצה להזכיר ש"ש לבטלה שאסור לפרש את ה' ולקרותו ככתבו שנאמר (שמות ג, טו) לעולם, וכתב שלפי מה שמצא בב"ר ע"ז נמי מקרי שם המיוחד שכך העלו שמה בימי דור אנוש דכתיב (בראשית ד, כו) אז הוחל לקרא בשם ה'. על דעת המקום ל"ל כי היכי דלא תהוילהו הפרה על שבועתיהו. יש מפרשים משום דהוי על דעת רבים, ויש מביאין ראיה מכאן דעל דעת רבים בשבועות ובנדרים אפילו שנים קרויים רבים דהא לא אמר אלא על דעתי ועל דעת המקום, וליתא דמעולם אין רבים פחות מג' וכדאמרו (גיטין מו, א) ימים שנים רבים שלשה, אלא הכא השם ובית דינו, ואני מסתפק בדבר דאדרבה משמע דכל שאמר על דעת המקום אין לו הפרה לעולם, מדקאמר על דעת המקום כי היכי דלא תהוי להו הפרה לשבועתייהו, אח"כ מצאתי למקצת מרבותינו הצרפתים ז"ל דנראה שפירשו כן כאן, אלא שאמרו דהכא דוקא דא"ל הקב"ה למשה שישביעם כך, הא בעלמא אפילו בעל דעת המקום יש הפרה, ואין דבר זה מחוור בעיני, ואעפ"י שהצבור מחרימין ומשביעין ואומרים על דעת המקום ואפ"ה מתירין, והיינו מפני שנהגו להחרים ולהתיר לעצמם, מה שאין מתירין בעלמא דאין אדם מוחל לעצמו, וכן בלא פתחים ואעפ"י שהן רבים ונשבעים כן ועל דעת רבים, אלא שהם כמתנין להיות הדבר באסור להם עד שיסכימו להתירו, וה"ל חרמי צבור ושבועותיהם כשבועת הנשים דאמר ר' פנחס כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת (נדרים עג, ב). ועוד אני חותך במה שאמרתי בעל דעת המקום שבנדרים לא אסיקו התם בפרק נדרים (כה, א) טעם בעל דעתי ועל דעת מקום דאמר להו ולא אמר להו קיימו שש מאות ושלש עשרה מצות וכולה כדאיתא התם, אלא משום טרחא דמלתא, וטוב להזהר בדבר. (רשב"א)


דף כט - ב

אלא כי היכי דלא תהוי הפרה לשבועתייהו: ואם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד: ולא והא ההוא דהוה בשני שבור מלכא הוה חד דאחזיק תליסר אורוותא תיבנא אמר שמואל בטרוף כולהו נמי מיטרף טריפין בשגבו טרוף: שבועה שאוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה כו': השתא משום שבועת ביטוי מיחייב משום שבועת שוא לא מיחייב הרי יצתה שבועה לשוא אמר ר' ירמיה תני אף על שבועת ביטוי: מתני' שבועת ביטוי נוהגת באנשים ובנשים בקרובים וברחוקים בכשרין ובפסולין בפני בית דין ושלא בפני בית דין מפי עצמו וחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד שבועת שוא נוהגת באנשים ובנשים ברחוקים ובקרובים בכשרין ובפסולין בפני ב''ד ושלא בפני ב''ד ומפי עצמו וחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור אחת זו ואחת זו המושבע מפי אחרים חייב (אם) לא אכלתי היום ולא הנחתי תפלין היום משביעך אני ואמר אמן חייב: גמ' אמר שמואל כל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה בפיו דמי דכתיב {במדבר ה-כב} ואמרה האשה אמן אמן אמר רב פפא משמיה דרבא מתני' וברייתא נמי דיקא דקתני שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים ברחוקים ולא בקרובים בכשרין ולא בפסולין ואינה נוהגת אלא בראוין להעיד ובפני ב''ד ושלא בפני ב''ד מפי עצמו ומפי אחרים אינן חייבין עד שיכפרו בהן בב''ד דברי רבי מאיר ותניא בברייתא שבועת העדות כיצד אמר לעדים בואו והעידוני שבועה שאין אנו יודעין לך עדות או שאמרו אין אנו יודעין לך עדות משביע אני עליכם ואמרו (לו) אמן בין בפני ב''ד בין שלא בפני בית דין בין מפי עצמו בין מפי אחרים כיון שכפרו בהם חייבין דברי רבי מאיר קשיין אהדדי אלא לאו ש''מ הא דענה אמן הא דלא ענה אמן ש''מ אמר רבינא משמיה דרבא מתניתין דהכא נמי דיקא דקא תני שבועת ביטוי נוהגת באנשים ובנשים ברחוקים ובקרובים בכשרין ובפסולין בפני בית דין ושלא בפני בית דין מפי עצמו אין מפי אחרים לא וקתני סיפא זה וזה מושבע מפי אחרים חייב קשיין אהדדי אלא לאו ש''מ הא דענה אמן הא דלא ענה אמן ואלא שמואל מאי קא משמע לן דוקיא דמתניתין קא משמע לן:

 רש"י  אלא. הכי קאמר להו לא על דעתכם כי היכי דתהוי שבועתכם על דעת אחרים ולא יוכלו הם להתירה דנדר שהודר על דעת רבים אין לו הפרה: ולא. הוי נחש עב כקורת בית הבד בתמיה: והא ההוא. נחש בשני שבור מלכא: דאחזיק תליסר אורוותא תיבנא. מלא שלש עשרה אורוות סוסים תבן שהיה בולע בני אדם ועשו חבילות תבן ונתנו בהן בהמות וחיות וגחלי אש טמונים בהן ובלעם ובערו בגופו ומת לישנא אחרינא גרסינן ארידתא חבילות:. בטרוף. הא דקאמר כקורת בית הבד שיש בו חריצים כך ראיתי נחש מנומר: כולהו נמי מיטרף טריפי ומשני בשגבו טרוף נשבע שהיה טרוף בגבו ואין נחש עשוי בחברבורות אלא בגרונו: קתני לא אכלה עובר משום שבועת ביטוי אשבועת ביטוי מיחייב אשבועת שוא לא מיחייב בתמיה וכי הנשבע לבטל את המצות וקיים שבועתו אינו עובר משום שוא והרי כשיצאה השבועה מפיו יצאה לשקר על דבר שאי אפשר לו ומאותה שעה הוא עובר אפי' קיים שבועתו: תני אף על שבועת ביטוי. והכי קאמר אכלה עבר על שבועת שוא לחודה לא אכלה עבר על שתיהן על שבועת ביטוי שלא קיים ועל שבועת שוא אע''פ שקיימה: מתני' נוהגת באנשים ובנשים כו'. משום דבעי למיתני בשבועת העדות (לקמן ד' ל.) באנשים ולא בנשים ברחוקים ולא בקרובים וכו' תני בהנך נוהגת בכל אלו: ברחוקים. כגון שאתן לפלוני רחוק או קרוב: בכשרין. לעדות או בפסולין: מפי עצמו. שמוציא הוא שבועה מפיו כדכתיב קרא והוא הדין נמי למושבע מפי אחרים ואמר אמן כדקתני סיפא ואחת זו ואחת זו המושבע מפי אחרים חייב אבל לא אמר אמן פטור כגון משביעני עליך אם אכלת אם לא אכלת ואמר לו אכלתי או לא אכלתי: שבועת שוא בקרובין וברחוקים. אמר על האיש שהוא אשה בין קרוב ובין רחוק: גמ' כמוציא שבועה מפיו. לכל דבר בין להתחייב משום ביטוי דבעינן שיוציא בשפתיו בין לענין שבועת עדות דמחייב ר' מאיר מפי עצמו אף שלא בבית דין: מתני' וברייתא נמי דיקא. מדמקשינן מתניתין וברייתא אהדדי ולא מיתריץ אלא בהכי: אלא בראויין להעיד. מפרש לקמן למעוטי מלך דתנן (סנהדרין ד' יח.) המלך לא מעיד: עד שיכפרו בו בב''ד. דכתיב (ויקרא ה) אם לא יגיד במקום הראוי להגדה הכתוב מדבר וקרא במושבע מפי אחרים כתיב ושמעה קול אלה אבל מפי עצמו בין בב''ד בין שלא בב''ד חייבין דיליף ליה ר''מ בפרק דלקמן (ד' לא.) בג''ש: משביעני עליכם ואמרו אמן בין בפני ב''ד בין שלא בפני ב''ד חייבין: ה''ג קשיין אהדדי. דהא הכא מפי אחרים הוא ומחייב ר''מ שלא בב''ד: דוקיא דמתני' קמ''ל. אשמעינן דדוקא תנן מפי עצמו בשבועת ביטוי אבל מפי אחרים פטור ודקתני מתניתין סיפא אחת זו ואחת זו מושבע מפי אחרים חייב דדוקא בענו אמן תנן כדקתני ואמרו אמן דלא תימא אורחא דמילתא קתני: (רש"י)

 תוספות  כי היכי דלא תהוי הפרה לשבועתייהו. הא דאמרינן (גיטין דף לו.) נדר שהודר על דעת רבים אין לו הפרה אין ללמוד מכאן דהיינו שנים לחודיה דדלמא דעת הקב''ה שאני ואם תאמר ואותן חרמות שאנו גוזרין על דעת הקב''ה ועל דעת הקהל היאך יש להן היתר דאפי' על דעת הקהל גרידא הוה על דעת רבים ועוד היכי מישתרי בלא חרטה וי''ל דדעת הקהל כך הוא שיתירו כשירצו ואפי' בלא חרטה ומה שמסכימים דעת הקב''ה תקנו הגאונים לחומרא בעלמא ולא דמי למה שהשביע משה שהקב''ה צוה להשביע אבל חרמות שאנו גוזרים הכל תלוי בדעת הקהל לחוד: גבו טרוף קאמר. במסכת נדרים (ד' כה.) פריך וליתני טרוף ומשני מילתא אגב אורחיה קמ''ל דקורת בית הבד טרוף ונפקא מינה למקח וממכר: (לעיל ע''א) משום קניא דרבא. נראה דקפץ ונשבע דמסתמא רבא היה יודע הברייתא והיה משביע אותו על דעת המקום ועל דעת ב''ד: שבועה שאוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה הראשונה שבועת ביטוי והשניה שבועת שוא. תימה דשניהם שבועת ביטוי דשבועה שאוכל היינו כזית כמו שבועה שלא אוכל דאמר רבא לעיל (ד' כז:) דחייב אם אכל כזית ושלא אוכלנה היינו שלא אוכלנה כולה כדאמר רבא נמי לעיל ושמא יש לחלק בין אוכל לשלא אוכל: שבועת העדות נוהגת באנשים אבל לא בנשים. בריש פרק שבועת העדות נפקא לן מועמדו שני האנשים אם כן אשה פסולה לדון דהא תנן פ' בא סימן (נדה ד' מט: ושם) כל הכשר לדון כשר להעיד והא דכתיב (שופטים ד) והיא שפטה את ישראל איכא למימר שהיתה מלמדת להם הדינים א''נ לפי שהיתה נביאה היו מקבלים אותה עליהם וכן יש בירושלמי מעתה שאין האשה מעידה אינה דנה מיהו תימה דספ''ק דב''ק (ד' טו. ושם) ובקדושין (ד' לה.) דרשינן מאשר תשים לפניהם דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל הדינים ואי אשה פסולה לדון הא לא מיירי לפניהם אלא בכשרים לדון כדדריש פרק המגרש (גיטין ד' פח: ושם) לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים לפניהם ולא לפני הדיוטות וי''ל דקרא איירי בתרוייהו בדיינים ובנידונים וממעט עובדי כוכבים והדיוטות משום דלפניהם קאי אאלהים דמשמע מומחין וקאי נמי אנידונין וכל ישראל האנשים ונשים בכלל זה: (תוספות)

 רשב"א  אמר שמואל בטרוף. פירש בעל הערוך (ערך טרף ־ ה) בש"ר שרירא גאון מושוה, כקורת בית הבד שאין מניחין פניה עגולות ומשופעות, ובמסכת נדרים (כה, א) אמר וליתני גבו טרוף, מילתא אגב אורחא קמ"ל דקורת בית הבד גבו טרוף, למאן נ"מ למקח וממכר לומר המוכר קורת בית הבד לחבירו אי גבו טרוף אין אי לא לא. סליק פרק שבועות שתים בתרא בסיעתא דשמיא (רשב"א)


פרק רביעי - שבועת העדות



דף ל - א

מתני' שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים ברחוקין ולא בקרובין בכשרין ולא בפסולין ואינה נוהגת אלא בראוין להעיד בפני בית דין ושלא בפני ב''ד מפי עצמו ומפי אחרים אין חייבין עד שיכפרו בהן בב''ד דברי ר' מאיר וחכמים אומרים בין מפי עצמו ובין מפי אחרים אינן חייבין עד שיכפרו בהן בב''ד וחייבין על זדון השבועה ועל שגגתה עם זדון העדות ואינן חייבין על שגגתה ומה הן חייבין על זדון השבועה קרבן עולה ויורד: גמ' מנהני מילי דת''ר {דברים יט-יז} ועמדו שני האנשים בעדים הכתוב מדבר אתה אומר בעדים או אינו אלא בבעלי דינין כשהוא אומר {דברים יט-יז} אשר להם הריב הרי בעלי דינין אמור הא מה אני מקיים ועמדו שני האנשים בעדים הכתוב מדבר ואם נפשך לומר נאמר כאן שני ונאמר להלן {דברים יט-יז} שני מה להלן בעדים אף כאן בעדים מאי אם נפשך לומר וכי תימא מדלא כתב ואשר להם הריב כוליה קרא בבעלי דינין משתעי נאמר כאן שני ונאמר להלן שני מה להלן בעדים אף כאן בעדים תניא אידך ועמדו שני האנשים בעדים הכתוב מדבר אתה אומר בעדים או אינו אלא בבעלי דינין אמרת וכי שנים באים לדין שלשה אין באין לדין ואם נפשך לומר נאמר כאן שני ונאמר להלן שני מה להלן בעדים אף כאן בעדים מאי אם נפשך לומר וכי תימא בתובע ונתבע קא משתעי קרא נאמר כאן שני ונאמר להלן שני מה להלן בעדים אף כאן בעדים תניא אידך ועמדו שני האנשים בעדים הכתוב מדבר אתה אומר בעדים או אינו אלא בבעלי דינין אמרת וכי אנשים באין לדין נשים אין באות לדין ואם נפשך לומר נאמר כאן שני ונאמר להלן שני מה להלן בעדים אף כאן בעדים מאי אם נפשך לומר וכי תימא אשה לאו אורחה משום {תהילים מה-יד} כל כבודה בת מלך פנימה נאמר כאן שני ונאמר להלן שני מה להלן בעדים אף כאן בעדים ת''ר ועמדו שני האנשים מצוה לבעלי דינין שיעמדו אמר ר' יהודה שמעתי שאם רצו להושיב את שניהם מושיבין איזהו אסור שלא יהא אחד עומד ואחד יושב אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו קצר דבריך ת''ר {ויקרא יט-טו} בצדק תשפוט עמיתך שלא יהא אחד יושב ואחד עומד אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו קצר דבריך ד''א בצדק תשפוט עמיתך הוי דן את חבירך לכף זכות תני רב יוסף בצדק תשפוט עמיתך עם שאתך בתורה ובמצות השתדל לדונו יפה רב עולא בריה דרב עילאי הוה ליה דינא קמיה דרב נחמן שלח ליה רב יוסף עולא חברנו עמית בתורה ובמצות אמר למאי שלח לי לחנופי ליה הדר אמר למישרא בתיגריה

 רש"י  מתני' שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים. דכתיב (ויקרא ה) והוא עד בראוי להעיד דבר הכתוב ואשה פסולה לעדות כדיליף בפירקין מועמדו שני האנשים: קרובים. פסולין לעדות בסנהדרין (דף כז:) ילפינן לה והי נינהו התם מפרש: ולא בפסולין. כמו גזלן שהוא פסול מן התורה שנאמר (שמות כג) אל תשת עד חמס: אלא בראוין להעיד. בגמרא מפרש למעוטי מאי: בפני ב''ד ושלא בפני ב''ד. אם מפי עצמו נשבע שאמר שבועה שאיני יודע לך עדות: ומפי אחרים. כגון משביע אני עליכם שתבואו ותעידוני ואמרו לו אין אנו יודעים לך עדות ולא הוציאו שבועה מפיהם אינן חייבים עד שיכפרו בו בב''ד דכתיב (ויקרא ה) אם לא יגיד וגו' במקום שאילו היה מגיד היה מועיל וקרא במושבע מפי אחרים כתיב אבל מפי עצמו יליף ר' מאיר בג''ש כדמפרש בגמרא ואפי' חוץ לב''ד: חייבין. קרבן עולה ויורד: על זדון השבועה. שהרי לא נאמר בה ונעלם: ועל שגגתה עם זדון העדות. שמזידים הם ויודעים לו עדות אבל שוגגים הם על הקרבן כשאר שגגת ביטוי לשעבר דאוקימנא באומר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע שחייבין עליה קרבן: ואין חייבין על שגגתה. אם שוגגים הם לגמרי כסבורין שאין יודעין לו עדות ואחר כך נזכרו שהרי אנוסין הן לא קרינא בהו נשבעין לשקר: גמ' מנהני מילי. דנשים פסולות לעדות: בעדים הכתוב מדבר. דבעדים משתעי קרא דכתיב לעיל מיניה כי יקום עד חמס באיש וסמיך ליה ועמדו: בעדים הכתוב מדבר. ללמדך שאין עדות בנשים: ואם נפשך לומר. ואם תרצה להשיב תשובה על דרך זו הרי לך ג''ש מפורשת שהכתוב מדבר בעדים: ונאמר להלן שני. על פי שני עדים: מה אם נפשך לומר. מה היה לו להשיב על דרך הראשונה: וכי תימא. בתובע ונתבע משתעי קרא ואפי' הן תובעים רבים או נתבעים רבים בדין אחד כל התובעים קרי להו קרא חד וכל הנתבעים קרי להו קרא חד: מצוה בבעלי דינים שיעמדו. (בעמידה) דהא קרא נמי בבעלי דינין איירי דכתיב אשר להם הריב (דברים יט): שלא יהא אחד עומד ואחד יושב. שלא יראה חבירו שמכבדין אותו יותר ממנו ויסתתמו דבריו: הוי דן את חבירך לכף זכות. ולא בדין בעלי דינים הכתוב מדבר אלא ברואה חבירו עושה דבר שאתה יכול להכריעו לצד עבירה ולצד זכות הכריעו לזכות ואל תחשדהו בעבירה: השתדל לדונו יפה. לקמן מפרש לה למישרי בתיגריה אם באו שני דינים לפניך ואחד מהם של תלמידי חכמים הוי פוסק אותו תחלה ופטור אותו מלפניך: למאי שלח לי. הא מילתא: לחנופי ליה. שמא להחניפו בתמיה: למישרא בתיגריה. כדפרישית אם בא דין אחר לפני אפסוק את זה תחלה: (רש"י)

 תוספות  שבועת העדות. מנהני מילי. תימה אמאי צריך קרא דעבד פסול לעדות בפ' החובל (ב''ק דף פח.) מלא יומתו אבות על בנים תיפוק ליה משום דגמרינן לה לה מאשה.: שלשה אין באין לדין אבל אי בעדים איירי אתי שפיר דאורחא . דמילתא דכיון דסגי בתרי דלא אתו טפי אבל הבאים לדין כל בעלי דינין רגילין לבא: כל כבודה בת מלך פנימה. וא''ת השתא נמי דאיירי בעדים מנא ליה למעוטי נשים דלמא הא דנקט קרא אנשים משום דכל כבודה בת מלך ויש לומר דגבי עדים ע''כ צריכין לבא דאין עד מפי עד כשר אבל לדין יכולה למסור טענותיה ביד אחר: מצוה בבעלי דינין שיעמדו. ואפי' ר' יהודה מודה בגמר דין או בעדים דמצוה שיעמדו כדאמרי' בסמוך וקשה דבפרק בתרא דמועד קטן (דף כא. ושם) משמע דועמדו לא משמע עמידה דנפקא לן קריעה מעומד מויקם איוב ויקרע ופריך אלא מעתה ועמד ואמר ה''נ והתניא בין עומד ובין יושב ומשני התם לא כתב ויעמוד ויאמר הכא כתיב ויקם ויקרע וי''ל דועמד שאין מעשה לאחריו כי הכא משמע ודאי עמידה אבל ועמד שיש מעשה לאחריו כי התם ועמד ואמר לא משמע עמידה כמו (כתובות דף כב.) עמדה וקידשה ועמדה ונשאת (ב''ב דף קלט.) ועמד וכתב כל נכסיו לאחר (שם דף קלב.) והא דאמר לה בתי עמודי בס''פ מצות חליצה (יבמות דף קו. ושם) דמשמע דבעינן חליצה מעומד לא משום דכתיב ועמד ואמר כדפי' ועוד . דא''כ הויא עיכובא כדכתיב בפרשה ככה דככה עיכובא הוא אלא אמר לה לעמוד משום דמצוה בבעלי דינין לעמוד כדאמר הכא והיה אומר לה לעמוד ולטעון או שמא לחלוץ משום דחליצה הויא כגמר דין: שאם רצו ב''ד להושיב כו'. וההיא דסנהדרין פרק כהן גדול ' (דף יט.) דאמר ליה שמעון בן שטח ינאי עמוד על רגליך ויעידו בך אתי דלא כר' יהודה ולדידיה בשעת גמר דין הוה ולא בשעת קבלת עדות שהוא תחלת דין: למאי שלח לי כו'. המ''ל להפוכי בזכותיה כדאמרי' פרק כל כתבי הקודש (שבת דף קיט.) תיתי לי דכי אתי צורבא מרבנן קמי לדינא לא מגנינא רישא אבי סדיא עד דמהפכי בזכותיה: למישרי ליה תגריה. כשבאו שני דינים בבת אחת דאם בא דין אחד תחלה צריך להקדימו כדאמרינן בסנהדרין (ד' ח.) כקטן כגדול תשמעון אי נמי עשה דכבוד התורה עדיף כדאמרינן פרק בתרא דכתובות (דף קו.): (תוספות)


דף ל - ב

אי נמי לשודא דדייני אמר עולא מחלוקת בבעלי דינין אבל בעדים דברי הכל בעמידה דכתיב {דברים יט-יז} ועמדו שני האנשים אמר רב הונא מחלוקת בשעת משא ומתן אבל בשעת גמר דין דברי הכל דיינין בישיבה ובעלי דינין בעמידה דכתיב {שמות יח-יג} וישב משה לשפוט את העם ויעמוד העם ל''א מחלוקת בשעת משא ומתן אבל בשעת גמר דין דברי הכל דיינין בישיבה ובעלי דינין בעמידה דהא עדים כגמר דין דמו וכתיב בהו ועמדו שני האנשים דביתהו דרב הונא הוה לה דינא קמיה דרב נחמן אמר היכי נעביד אי איקום מקמה מסתתמן טענתיה דבעל דינא לא איקום מקמה אשת חבר הרי היא כחבר א''ל לשמעיה צא ואפרח עלי בר אווזא ושדי עלוואי ואיקום והאמר מר מחלוקת בשעת משא ומתן אבל בשעת גמר דין דברי הכל דיינים בישיבה ובעלי דינין בעמידה דיתיב כמאן דשרי מסאניה ואמר איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב אמר רבה בר רב הונא האי צורבא מרבנן ועם הארץ דאית להו דינא בהדי הדדי מותבינן ליה לצורבא מרבנן ולעם הארץ נמי אמרינן ליה תיב ואי קאי לית לן בה רב בר שרביא הוה ליה דינא קמיה דרב פפא אותביה ואותיב נמי לבעל דיניה אתא שליחא דבי דינא בטש ביה ואוקמיה לעם הארץ ולא אמר ליה רב פפא תיב היכי עביד הכי והא מסתתמן טענתיה אמר רב פפא מימר אמר איהו הא אותבן שליחא הוא דלא מפייס מינאי ואמר רבה בר רב הונא האי צורבא מרבנן ועם הארץ דאית להו דינא בהדי הדדי לא ליקדום צורבא מרבנן וליתיב משום דמיחזי כמאן דסדר ליה לדיניה ולא אמרן אלא דלא קביע ליה עידניה אבל קביע ליה עידניה לית לן בה מימר אמר בעידניה טריד ואמר רבה בר רב הונא האי צורבא מרבנן דידע בסהדותא וזילא ביה מילתא למיזל לבי דיינא דזוטר מיניה לאסהודי קמיה לא ליזיל אמר רב שישא בריה דרב אידי אף אנן נמי תנינא מצא שק או קופה ואין דרכו ליטול הרי זה לא יטול הני מילי בממונא אבל באיסורא {משלי כא-ל} אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' כל מקום שיש בו חלול ה' אין חולקין כבוד לרב: רב יימר הוה ידע ליה סהדותא למר זוטרא אתא לקמיה דאמימר אותבינהו לכולהו אמר ליה רב אשי לאמימר והאמר עולא מחלוקת בבעלי דינין אבל בעדים דברי הכל בעמידה א''ל האי עשה והאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף (סימן סניגרון בור גזלת מרמה) ת''ר למנין לדיין שלא יעשה סניגרון לדבריו תלמוד לומר {שמות כג-ז} מדבר שקר תרחק ומנין לדיין שלא ישב תלמיד בור לפניו ת''ל מדבר שקר תרחק מנין לדיין שיודע לחבירו שהוא גזלן וכן עד שיודע בחבירו שהוא גזלן מנין שלא יצטרף עמו תלמוד לומר מדבר שקר תרחק מנין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה שלא יאמר הואיל והעדים מעידין אחתכנו ויהא

 רש"י  אי נמי לשודא דדייני. יש דין שאינו תלוי בראיית עדים ולא בשבועה אלא במה שלב הדיינים נוטה לזכות ולחייב כגון הנך דכתובות (דף פה:) ההוא דאמר להו נכסיי לטוביה ואתו שני טובייה ואמרינן התם שודא דדייני למי שהדיין רואה שהוא ראוי לתת לו מתנה אי נמי לשני שטרות של מכר שנכתבו ביום אחד ואין ידוע למי מסר המוכר שטרו תחלה אמרינן שודא דדייני אף כאן כך שלח לי אם הדין תלוי בשודא דדייני זה ראוי לזכותו שחכם וצדיק הוא שודא לשון השלכה כדמתרגמינן ירה בים שדי בימא (שמות טו): מחלוקת. ר' יהודה וחכמים: דביתהו דרב הונא. משמת רב הונא: אפרח עלי בר אווזא. ואעמוד ולא יבין זה שבשבילה עמדתי אלא מפני האווז הפורח ובא עלי: (דיינים. ס''א כלומר תמיה על זה מה דהוה עביד רב נחמן ואומר זה לא דבר): הדיינין בישיבה. והבא לחלוק כבוד היכי עביד דקאים: ומשני דיתיב וכו' כלומר לא עומד ולא יושב אלא כאדם שיתיר רצועה מן הסנדל: בטש. בעט: דלא מיפייס מינאי. לא עשיתי לו טובה ואינו אוהבי: לא ליקדום וליתיב. לפני הדיין קודם שיבא בעל דינו ואפי' יושב ושותק: דמיחזי כמאן דמסדר ליה. טענתיה וגורם שיחשדוהו במטעים דבריו לדיין ועובר בלא תשא שמע שוא כדלקמן: קבע עידניה. שהדיין רבו ויש לו קביעות ללמוד: שאין דרכו ליטול. אם היה שלו: הרי זה לא יטול. אינו מוזהר עליו בלא תוכל להתעלם שנאמר והתעלמת פעמים שאתה מתעלם (ב''מ דף ל.): אבל באיסורא. כגון אשה הבאה לפני חכם להתירה לינשא ותלמיד זה יודע שבעלה חי אין חכמה חשוב לנגד ה': האי עשה. ועמדו: והאי עשה. את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים (ב''ק דף מא:): לא יעשה סניגרון לדבריו. אם דן דין ולבו נוקפו לומר שהוא טועה לא יחזיק דבריו להביא ראיות להעמידם שהוא בוש לחזור אלא לכל צדדים יחזור להוציא דין לאמיתו: שלא ישב תלמיד בור לפניו. לישא וליתן בדין עמו שלא יטעהו: שלא יצטרף עמו. ואע''פ שהעדות אמת: מדבר שקר. שגורם לפסוק דין על פי שנים עדים ואין כאן אלא עד אחד: שהוא מרומה. שלמד מתוך דברי עדים שאין עדותם אמת: (רש"י)

 תוספות  אי נמי לשודא. לפר''ת דמפרש דשודא למי שירצה הדיין ליתן יתן צריך לומר דהכא היה בעל דין שכנגדו ת''ח והיה ירא שמא יתן לו כדאמר (כתובות פה:) תלמיד חכם קודם גבי נכסיי לטוביה ולכך שלח ליה שגם זה ת''ח ויעשה שודא למי שירצה: הכל מודים בעדות דכתיב ועמדו. שסמכו לשני אנשים ולא כתיב ושני אנשים אשר להם הריב יעמדו ועי''ל דקאי נמי אאשר להם ריב דהיינו בעלי דינין ובגמר דין כדאמרינן בסמוך דאית לן לאוקומה דומיא דעדים דהוי כגמר דין: אפרח עלי בר אווזא. אע''ג דבעינן קימה שיש בה הידור כדאמרינן פ''ק דקדושין (דף לג.) מ''מ אין איסור שהרי עומד היה ועי''ל דהיא היתה יודעת שבפניה עמד ושלא עשה אלא משום סתימת טענת בעל דינה ובלאו הכי לא דמי לעומד. מפניו בבית הכסא ובבית המרחץ דהתם ליכא הידור כלל: והאמר מר בשעת גמר דין כו'. אע''ג דהיה יכול להושיבה כדאמר בסמוך דעשה דכבוד תורה עדיף וה''נ עשה דכבוד תורה שהיתה אשת חבר איכא למימר שלא רצה להושיבה שלא לסתום טענת בעל דינה אפי' בשעת גמר דין אע''פ שגמר הטענות או שמא אין באשת חבר לאחר מיתה עשה דכבוד תורה עדיף: אבל איסורא אין חכמה. בסנהדרין פרק כהן גדול (דף יח:) דפריך גבי כ''ג מעיד מוהתעלמת לא מצי לשנויי הא דמעיד היינו באיסורא דא''כ אפי' מלך נמי דגבי איסורא לא אמרן שתהא אימתו עליך משום דאין חכמה כו' מיהו תימה דהכא שב ואל תעשה הוא ובפרק מי שמתו בברכות (דף יט:) מוכח דשרי אפי' באיסור דפריך גבי המוצא כלאים בבגדו פושטו אפי' בשוק מהולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו שמטמא למת מצוה משום בזיון המת ומשני שב ואל תעשה שאני וי''ל דהתם גנאי גדול הוא למת מצוה שאין לו קוברים לכך שב ואל תעשה שרי תדע דבקרובים לא דחי כבוד דידהו פסח ומילה וכן לפשוט כלאים בשוק גנאי גדול כגנאי מת מצוה להכי פריך מינה אבל הכא גבי עדות ליכא גנאי כל כך ולא שרי באיסורא אפי' בשב ואל תעשה ודמי ליה גנאי דמצא שק או קופה והתם נמי דפריך ממצא שק וקופה מכ''ש פריך וה''מ לשנויי שב ואל תעשה כדמשני בתר הכי אלא דשפיר משני שאני ממון דאיתיהב למחילה או שמא אכתי לא אסיק אדעתיה האי שנויא ועי''ל דכשעושין איסור על ידו לא מיקרי שב ואל תעשה והכא כדפירש בקונטרס כגון שבאה אשה לפני חכם להתירה לינשא ותלמיד זה יודע שבעלה חי ובממונא שרי אפי' מוציאין ממון על ידו מבעליו שלא כדין ומצא שק או קופה דמייתי ראיה מיניה כגון שרוצה אחר ליטלו והשתא נמי ניחא הא דאיצטריך לשנויי התם שאני ממונא דאתיהב למחילה [וע''ע תוס' ב''מ ל: ד''ה אלא]: עשה דכבוד תורה עדיף. וא''ת כ''ש כבוד מלך שהרי אינו יכול למחול על כבודו ואמאי אוקמיה שמעון בן שטח לינאי המלך בפרק כ''ג בסנהדרין (דף יט.) ויש לומר דשאני דיני נפשות דחמירי אי נמי במקום שאין חכם מוחל על כבודו חמיר כבוד תורה מכבוד מלך ומה שיכול למחול משום דתורה דיליה היא [וע''ע תוספות זבחים טז. ד''ה מיושב]: (תוספות)


דף לא - א

קולר תלוי בצואר עדים תלמוד לומר מדבר שקר תרחק (סימן תלת''א תלמי''ד ותל''ת בעל''י חו''ב סמרטו''ט שומ''ע ומטעי''ם) מנין לתלמיד שיושב לפני רבו ורואה זכות לעני וחוב לעשיר מנין שלא ישתוק תלמוד לומר {שמות כג-ז} מדבר שקר תרחק מנין לתלמיד שרואה את רבו שטועה בדין שלא יאמר אמתין לו עד שיגמרנו ואסתרנו ואבננו משלי כדי שיקרא הדין על שמי ת''ל מדבר שקר תרחק מנין לתלמיד שאמר לו רבו יודע אתה בי שאם נותנין לי מאה מנה איני מבדה מנה יש לי אצל פלוני ואין לי עליו אלא עד אחד מנין שלא יצטרף עמו תלמוד לומר מדבר שקר תרחק האי מדבר שקר תרחק נפקא הא ודאי שקורי קא משקר ורחמנא אמר {שמות כ-טז} לא תענה ברעך עד שקר אלא כגון דאמר ליה ודאי חד סהדא אית לי ותא אתה קום התם ולא תימא ולא מידי דהא לא מפקת מפומך שקרא אפי' הכי אסור משום שנאמר מדבר שקר תרחק מנין לנושה בחבירו מנה שלא יאמר אטעננו במאתים כדי שיודה לי במנה ויתחייב לי שבועה ואגלגל עליו שבועה ממקום אחר תלמוד לומר מדבר שקר תרחק מנין לנושה בחבירו מנה וטענו מאתים שלא יאמר אכפרנו בב''ד ואודה לו חוץ לבית דין כדי שלא אתחייב לו שבועה ולא יגלגל עלי שבועה ממקום אחר תלמוד לומר מדבר שקר תרחק מנין לשלשה שנושין מנה באחד שלא יהא אחד בעל דין ושנים עדים כדי שיוציאו מנה ויחלוקו ת''ל מדבר שקר תרחק מנין לשנים שבאו לדין אחד לבוש סמרטוטין ואחד לבוש איצטלית בת מאה מנה שאומרין לו לבוש כמותו או הלבישהו כמותך ת''ל מדבר שקר תרחק כי הוו אתו לקמיה דרבא בר רב הונא אמר להו שלופו פוזמוקייכו וחותו לדינא מנין לדיין שלא ישמע דברי בעל דין (חבירו) קודם שיבא בעל דין חבירו ת''ל מדבר שקר תרחק מנין לבעל דין שלא יטעים דבריו לדיין קודם שיבא בעל דין חבירו ת''ל מדבר שקר תרחק רב כהנא מתני {שמות כ-ז} מלא תשא לא תשיא {יחזקאל יח-יח} ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו רב אמר זה הבא בהרשאה ושמואל אמר זה הלוקח שדה שיש עליה עסיקין: אינה נוהגת אלא בראוין להעיד כו': לאפוקי מאי אמר רב פפא לאפוקי מלך ורב אחא בר יעקב אמר לאפוקי משחק בקוביא מ''ד משחק בקוביא כל שכן מלך ומ''ד מלך אבל משחק בקוביא מדאורייתא מחזא חזי ורבנן הוא דפסלוהו: בפני בית דין ושלא בפני ב''ד כו': במאי קמיפלגי אמרוה רבנן קמיה דרב פפא בדון מינה ומינה בדון מינה ואוקי באתרה קא מיפלגי ר' מאיר סבר דון מינה ומינה מפקדון מה פקדון מושבע מפי עצמו חייב אף עדות מושבע מפי עצמו חייב ומינה מה פקדון בין בבית דין ובין שלא בבית דין אף עדות בין בבית דין ובין שלא בבית דין ורבנן סברי דון מינה ואוקי באתרה מה פקדון מושבע מפי עצמו חייב אף עדות מושבע מפי עצמו חייב ואוקי באתרה מה מושבע מפי אחרים בבית דין אין שלא בבית דין לא אף מושבע מפי עצמו בבית דין אין שלא בבית דין לא

 רש"י  קולר. שלשלת העון: ורואה זכות. ורבו החליף: איני מבדה. משקר: וקום התם. ושיהא סבור בעל דין שאתה בא להעיד ויודה אמת: ואגלגל עליו שבועה. שאינו מודה לי במקצת ואשביענו על ידי גלגול או שבועת קרקעות שאין נשבעין עליהן אלא על ידי גלגול: שלא יהא אחד בעל דין ושנים עדים. והם בעלי דין: לבוש כמותו. שלא תגרום לנו לישא לך פנים או יסתתמו דברי שכנגדך מפני חשיבותך ואמר איך יאמינו בי בית דין על אדם חשוב כזה: מדבר שקר תרחק. וכיון שאיש מריבו מסותם מעמיד זה את שקרו: פוזמוקייכו. כמין אנפיליאות חשובים קלצונ''ש בלע''ז: לא תשא. אזהרה למקבל: קרי ביה לא תשיא. אזהרה לבעל דין: שמע שוא. שהמטעים דבריו שלא בפני בעל דינו אינו בוש מדברי שקר: ואשר לא טוב עשה. פסוק זה בספר יחזקאל: זה הבא בהרשאה. ומתעבר על ריב לא לו ושמא הראשון נוח לו ונוח לפשרה יותר מזה שאינו יכול לעשות פשרה בממון אחרים: שיש עליה עסיקין. עוררין כמו (בראשית כו) כי התעשקו עמו שמערערין על המחזיק בה וזה בא וקונה אותה ובוטח על חזקו שהוא איש זרוע: למעוטי מלך. דתנן סנהדרין (דף יח.) לא מעיד ולא מעידין אותו: משחק בקוביא. בעירבון. והמראה שקורין פרמייל''ה: כל שכן מלך. דמדאורייתא לא חזי דכתיב (דברים יז) שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך והבא להעיד צריך לעמוד לפני הדיין כדאמרן לעיל (דף ל.) ודרך בזיון הוא לו: אבל משחק בקוביא מדאורייתא חזי. שלא פסלה תורה אלא עד חמס שנוטל בחזקה כמו (שופטים ט) ויגזלו את כל (העובר) דבעלי שכם ורבנן גזרו ביה ועשוהו גזלן מדבריהם ואמרו אסמכתא היא ולא קניא וכיון דמדאורייתא חזי חיילא עליה שבועה ורב אחא סבר הואיל וסוף סוף אי מסהיד לא מקבלינן ליה לא קרינן ביה והוא עד: בדון מינה ומינה בדון מינה ואוקי באתרה פליגי. פרשה שלמדה דבר מחבירתה בגזירה שוה אם תעמיד אותו דבר בזו בתורת מה שהיה עומד במקום שלמדתו משם דהואיל ולמדתו ממנו על כרחך ממנו תחזור ותלמדנו לכל משפטו או דון מינה ואוקי באתרה כלומר לאחר שלמדתו משם והבאתו לכאן העמידהו כאן בתורת שאר דברים המפורשים כאן והשתא מפרש לה ואזיל: ר' מאיר סבר דון מינה ומינה. לקמן (דף לד.) ילפינן שבועת העדות בגזירה שוה דתחטא תחטא משבועת הפקדון למושבע מפי עצמו דכתיבא בשבועת הפקדון ולא כתיבא בשבועת העדות: דון מינה. מה פקדון מושבע מפי עצמו חייב דכתיב (ויקרא ה) אשר ישבע עליו אף עדות מפי עצמו חייב ומינה מה פקדון אפי' שלא בב''ד דהא ונשבע על שקר בין בבית דין בין שלא בבית דין משמע: אף בעדות. אע''ג דמושבע מפי אחרים האמור בשבועת העדות אינו אלא בב''ד כדאמרינן לקמן בשמעתין מפי עצמו דילפינן מפקדון אפילו שלא בבית דין ומייתינן ליה הכא כי התם: ורבנן סברי דון מינה. מה פקדון מושבע מפי עצמו חייב אף עדות מושבע מפי עצמו חייב: ואוקי באתרה. כלומר לאחר שהבאתו לכלל שבועת העדות העמידהו כמשפט המפורש בשבועת העדות מה מושבע מפי אחרים האמור בשבועת העדות אינו אלא בבית דין אף מפי עצמו שהבאת לה ממקום אחר אינו אלא בבית דין: (רש"י)

 תוספות  ורואה זכות לעני שלא ישתוק. בפ''ק דסנהדרין (דף ו:) נפקא לן מלא תגורו וכן דרך [הש''ס] בכמה דוכתי: שלא אתחייב לו שבועה ולא יגלגל עלי שבועה ממקום אחר. ואם תאמר למה ירא מגלגול שבועה יותר משבועה זאת שעתה תובעו וי''ל כגון שאין לו כדי לפרוע כל מה שיגלגל עליו כגון שחייב לו הרבה ממקום אחר וסבר אכפור גם זה ואשתמיטנא עד דליהוו לי זוזי כנגד כל החוב ופרענא ליה: שלא ישמע דברי בעל דין. בפ''ק דסנהדרין (דף ז:) מפיק ליה משמוע בין אחיכם: זה הבא בהרשאה. כשעושה בשביל שהוא אלם ובעל טענות שמתעבר על ריב לא לו אבל כשטורח להביא לחבירו מעותיו שאין חבירו יכול לטרוח מצוה קעביד: ורבנן הוא דפסלוהו. ואף על גב דאמר לקמן (דף לב:) הכל מודים בעד מיתה דחייב משום דרבנן אכשרוה ואזלינן בתר דרבנן בתר תרוייהו אזלינן לחייבו דהתם כיון דמדרבנן מועלת עדותו הרי יש כאן הפסד ממון במה שלא העיד והכא אע''ג דמדרבנן לא מהני עדותו מידי כיון דמדאורייתא מהני מיחייב: (תוספות)


דף לא - ב

אמר להו רב פפא אי מפקדון גמרי לה רבנן דכולי עלמא לא פליגי דדון מינה ומינה אלא היינו טעמא דרבנן דמייתו לה בקל וחומר ומה מפי אחרים חייב מפי עצמו לא כל שכן ומדמייתו לה מקל וחומר דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה מושבע מפי אחרים בב''ד אין שלא בב''ד לא אף מושבע מפי עצמו בפני ב''ד אין שלא בפני ב''ד לא אמרו ליה רבנן לרב פפא מי מצית אמרת דלאו בדון מינה ומינה פליגי והתנן גבי פקדון שבועת הפקדון נוהגת באנשים ובנשים ברחוקין ובקרובין בכשרין ובפסולין בפני ב''ד ושלא בפני ב''ד מפי עצמו ומפי אחרים אינו חייב עד שיכפור בו בב''ד דברי ר''מ וחכ''א בין מפי עצמו ובין מפי אחרים כיון שכפר בו חייב מושבע מפי אחרים בפקדון מנא להו לרבנן דחייב לאו דגמרי לה מעדות ושמע מינה בדון מינה ומינה פליגי מההיא אין מהא ליכא למשמע מינה: וחייבין על זדון השבועה: מנהני מילי דתנו רבנן בכולן נאמר בהן ונעלם וכאן לא נאמר בה ונעלם לחייב על המזיד כשוגג: ועל שגגתה עם זדון העדות: ה''ד שגגתה עם זדון העדות א''ר יהודה אמר רב באומר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן אם לא: ואין חייבין על שגגתה גרידתא: לימא תנינא לדרב כהנא ודרב אסי לא אע''ג דתנן איצטריך ס''ד אמינא הכא הוא דלא כתיב ונעלם דבעינן שוגג דומיא דמזיד אבל התם דכתיב ונעלם אפילו שגגתה כל דהו קמ''ל: מתני' שבועת העדות כיצד אמר לשנים בואו והעידוני שבועה שאין אנו יודעין לך עדות או שאמרו לו אין אנו יודעין לך עדות משביע אני עליכם ואמרו אמן הרי אלו חייבין השביע עליהם חמש פעמים חוץ לב''ד ובאו לב''ד והודו פטורין כפרו חייבין על כל אחת ואחת השביע עליהן ה' פעמים בפני ב''ד וכפרו אינן חייבין אלא אחת אר''ש מה טעם הואיל ואינם יכולין לחזור ולהודות כפרו שניהן כאחד שניהן חייבין בזה אחר זה הראשון חייב והשני פטור כפר אחד והודה אחד הכופר חייב היו שתי כיתי עדים כפרה הראשונה ואח''כ כפרה השניה שתיהן חייבות מפני שהעדות יכולה להתקיים בשתיהן: גמ' אמר שמואל ראוהו שרץ אחריהן אמרו לו מה אתה רץ אחרינו שבועה שאין אנו יודעין לך עדות פטורין עד שישמעו מפיו מאי קא משמע לן תנינא שילח ביד עבדו או שאמר להן הנתבע משביע אני עליכם שאם אתם יודעין לו עדות שתבואו ותעידוהו הרי אלו פטורים

 רש"י  אמר להו רב פפא אי מפקדון. הוו מייתי רבנן מפי עצמו לשבועת העדות הוו מחייבי ליה אפילו שלא בבית דין כי התם דלכולי עלמא דון מינה ומינה אית לן והאי דלא מחייבו אלא בבית דין משום דלאו בגזירה שוה משבועת הפקדון גמרי לה אלא משבועת העדות גופה מקל וחומר מה מושבע מפי אחרים חייב בעדות כדכתיב (ויקרא ה) ושמעה קול אלה מפי עצמו מבעיא: לאו דגמרי לה מעדות. דהא בפקדון אשר ישבע עליו לשקר כתיב (שם) . משמע מפי עצמו והכא ליכא למידן ק''ו דודאי מושבע מפי עצמו חמור ממושבע מפי אחרים אלא מגזירה שוה גמרי לה מעדות ומדחייב בבית דין ושלא בבית דין אלמא דון מינה ואוקי באתרה סבירא להו מאחר שהבאת מפי אחרים לכלל שבועת הפקדון העמידהו בתורת שבועת הפקדון שאין שבועה בב''ד מפורש בה: מההיא אין. מההיא ודאי שמעינן להו לרבנן דון מינה ואוקי באתרה אבל מההיא פלוגתא לא הוה שמעינן ליה: בכולן נאמר ונעלם. בכל הכתובים בקרבן עולה ויורד כגון שבועת ביטוי וטומאת מקדש נאמר ונעלם: וכאן. בשבועת העדות לא נאמר: לימא תנינא לדרב כהנא ורב אסי. דהיכא דסבור לישבע באמת אינו חייב ואמאי איסתפקא להו דאיצטריך רב למימר להו לבך אנסך: אע''ג דתנן. האי גבי עדות איצטריך רב למימר נמי גבי בטוי: שגגה כל דהו. ואפי' אנוס בלבו ניחייב: מתני' או שאמרו לו. בלא שבועה אין אנו יודעין לך עדות ואמר להם משביעני עליכם שיהא אמת מה שאמרתם ואמרו אמן חייבין אבל אם שתקו אחר השבועה אין כאן קבלת שבועה: ובאו לב''ד והודו פטורין. ואפילו כפרו חוץ לב''ד על כל שבועה שאין כפירה חוץ לב''ד כדמפרש בגמרא: כפרו. בבית דין חייבין על כל אחת ואחת דכפירה אכולה קיימא וילפינן מקרא והיה כי יאשם לאחת מאלה (שם) לחייב על כל אחת ואחת: מה טעם. אין חייבין אלא אחת אפילו שתקו וכפרו לבסוף ולא אמרינן כפירה קיימא אכולהו: הואיל ואין יכולין לחזור ולהודות. אילו כפרו בראשונה הואיל ובב''ד הם שוב לא היו ראוין להעיד שכבר הגידו שאינן יודעין לו עדות ושוב אינו חוזר ומגיד הלכך אע''ג דלא כפרו אלא לבסוף כל השבועות היו לבטלה חוץ מן הראשונה שאם שתקו בראשונה כפירה היא שוב אינן ראוים להשביען ואם אינה כפירה הרי מושבעין ועומדין ומה זה שבועה על שבועה ועל כרחך כי כתב לאחת לחייב על כל אחת ואחת אשבועה חוץ לב''ד וכפרו בב''ד כתב דשבועות דחוץ לב''ד שהיה משביען שיבואו לב''ד ויעידו לא יצאו לבטלה וראויות לחלק שהרי אפי' כפרו שם בראשונה היה ראוי לחזור ולהשביען: כפרו שניהן כאחת. בתוך כדי דבור: הראשון חייב. אבל השני פטור שכיון שכפר הראשון שוב אין עד יחידי ראוי להגיד: גמ' עד שישמעו מפיו. בואו והעידוני: שילח ביד עבדו. התובע השביען ביד עבדו: שאם אתם יודעין לו עדות. לבעל דינו: (רש"י)

 תוספות  דמייתי לה בק''ו כו'. ומפקדון לא בעי למילף דאי במה מצינו איכא למיפרך שכן נוהג באנשים ובנשים ור''מ גמר לה מג''ש דתחטא תחטא כרבי שמעון לקמן בפירקין (דף לד.): מההיא אין. פי' יש להוכיח מההיא דלרבנן אית להו דון מינה ואוקי באתרה אבל לר' מאיר דאית ליה דון מינה ומינה אין להוכיח מההיא אלא מהך דהכא דההיא איכא למימר דטעמא דר''מ משום דיליף פקדון בק''ו מעדות שלא עשה בו נשים כאנשים וחייב בו בין מפי עצמו בין מפי אחרים פקדון לכ''ש ודיו לבא מן הדין להיות כנדון מה עדות מפי אחרים דוקא בב''ד אף פקדון כך וליכא למימר שבועת בטוי תוכיח שעשה בו נשים כאנשים ופטר בו מושבע מפי אחרים דמה לשבועת בטוי שכן לא עשה בו מזיד כשוגג דכתיב ביה ונעלם ואי לא הוה ביה פירכא הוה אמינא דשבועת בטוי גופיה נילף מקל וחומר מעדות לחייבו מושבע מפי אחרים: ואין חייבין על שגגתה גרידתא. פי' בקונטרס בריש פירקין ששכחו העדות ואם תאמר תיפוק ליה דבקושטא קמשתבעי וי''ל כגון דאמרי שבועה שלא ידענו או לא ראינו לך שום עדות וא''ת אכתי מה שייך הא לדרב כהנא ורב אסי דלמא הכא היינו טעמא לפי שאינן ראוים להעיד והוו להו כקרובים או פסולים וי''ל דלא דמי דאינהו נפקי מוהוא עד כדפירש בקונטרס בריש פרקא דמשמע והוא ראוי להעיד אבל הכא קרינן בהו והוא עד דראוין להעיד אם היו זוכרין ועוד יש לומר שגגתה גרידתא שסבורים שמותרים לגמרי לישבע לשקר: משביע אני עליכם ואמרו אמן. אליבא דר''מ אתי דחייב חוץ לב''ד במושבע מפי עצמו ולכך איצטריך למיתני ואמרו אמן דהוי כמוציא שבועה מפיו ותנא כל עניני מושבע מפי עצמו דאי לרבנן איירי בב''ד למה לי ואמרו אמן דהוי כמוציא שבועה מפיו תיפוק ליה דאפי' מפי אחרים חייב א''נ אתי אפי' כרבנן ונקט ואמרו אמן כדי לקצר וה''ה אם אמרו אח''כ אין אנו יודעים לך עדות וסיפא נמי דקתני השביע עליהם ה' פעמים חוץ לב''ד כו' אתיא נמי כרבנן דלרבנן נמי לא בעינן שבועה בב''ד אלא הכפירה דאהגדה דוקא קפיד קרא דלהוי במקום הראוי להגדה והשתא ניחא דבגמ' משמע דהא דדרשינן מלאחת לחייב על כל אחת ואחת דע''כ מיבעי ליה למידרשה ואתי נמי לרבנן: (תוספות)


דף לב - א

עד שישמעו מפי התובע רץ אחריהן איצטריכא ליה סלקא דעתך אמינא כיון דרץ אחריהן כמאן דאמר להו דמי קמ''ל והא נמי תנינא שבועת העדות כיצד אמר לעדים בואו והעידוני שבועה כו' אמר אין לא אמר לא אמר לאו דוקא דאי לא תימא הכי גבי פקדון דקתני שבועת הפקדון כיצד אמר לו תן לי פקדון שיש לי בידך ה''נ אמר אין לא אמר לא הא {ויקרא ה-כא} וכחש בעמיתו כל דהו אלא אמר לאו דוקא הכא נמי לאו דוקא האי מאי אי אמרת בשלמא אמר דהכא דוקא תנא התם אטו הכא אלא אי אמרת לא אמר דהתם דוקא ולא אמר דהכא דוקא אמר אמר למה לי למיתנייה דלמא אורחא דמילתא קא משמע לן תניא כוותיה דשמואל ראוהו שבא אחריהן אמרו לו מה אתה בא אחרינו שבועה שאין אנו יודעין לך עדות פטורין ואם בפקדון חייבים: השביע עליהן חמשה פעמים כו': מנלן דאכפירה בב''ד הוא דמחייבי אחוץ לב''ד לא מחייבי אמר אביי אמר קרא {ויקרא ה-א} אם לא יגיד ונשא עונו לא אמרתי לך אלא במקום שאילו מגיד זה מתחייב זה ממון א''ל רב פפא לאביי אי הכי אימא שבועה גופא בב''ד אין ושלא בבית דין לא לא ס''ד דתניא {ויקרא ה-ה} לאחת לחייב על כל אחת ואחת ואי ס''ד בב''ד מי מחייב על כל אחת ואחת והתנן השביע עליהן חמשה פעמים בפני ב''ד וכפרו אין חייבין אלא אחת אמר ר' שמעון מה טעם הואיל ואינם יכולין לחזור ולהודות אלא לאו שמע מינה שבועה חוץ לב''ד כפירה בב''ד: כפרו שניהן כאחת חייבין: הא אי אפשר לצמצם אמר רב חסדא הא מני ר' יוסי הגלילי היא דאמר אפשר לצמצם רבי יוחנן אמר אפילו תימא רבנן כגון שכפרו שניהן בתוך כדי דיבור ותוך כדי דיבור כדיבור דמי א''ל רב אחא מדיפתי לרבינא מכדי תוך כדי דיבור כמה הוי כדי שאילת תלמיד לרב (איכא דאמרי כדי שאילת הרב לתלמיד) עד דאמרי שבועה שאין אנו יודעין לך עדות טובא הוי א''ל כל אחד ואחד תוך דיבורו של חבירו: בזה אחר זה הראשון חייב והשני פטור: מתני' דלא כי האי תנא דתניא משביע עד אחד פטור ורבי אלעזר ברבי שמעון מחייב לימא בהא קמיפלגי דמר סבר עד אחד כי אתא לשבועה הוא דקא אתא ומר סבר עד אחד כי אתא לממונא קא אתא ותיסברא האמר אביי הכל מודים בעד סוטה והכל מודים בעדי סוטה ומחלוקת בעדי סוטה הכל מודים בעד אחד והכל מודים בעד שכנגדו חשוד על השבועה אלא דכ''ע עד אחד כי אתי לשבועה קא אתי והכא בהא קמיפלגי מר סבר דבר הגורם לממון כממון דמי ומ''ס לאו כממון דמי גופא אמר אביי הכל מודים בעד סוטה והכל מודים בעדי סוטה ומחלוקת בעדי סוטה הכל מודים בעד אחד והכל מודים בעד שכנגדו חשוד על השבועה הכל מודים בעד סוטה שחייב בעד טומאה דרחמנא הימניה דכתיב {במדבר ה-יג} ועד אין בה כל שיש בה והכל מודים בעדי סוטה שפטור בעדי קינוי דהוה גורם דגורם

 רש"י  עד שישמעו מפי התובע. בואו והעידוני ולקמן יליף לה מקראי: אמר לאו דוקא. אלא אורחא דמילתא נקט ואי לא שמואל לא שמעינן לה ממתניתין: הכא נמי. הוה אמינא לאו דוקא אי לא דאשמועינן שמואל: תנא התם. בפקדון אמר אטו דתנייה הכא: פטורין. דיליף לה לקמן (דף לה.) מאם לוא יגיד שכתוב מלא למדרש אם לו לא יגיד ונשא עונו שמשמע שהוא תובעם: לא אמרתי כו'. דכיון דאהגדה קפיד קרא על כרחך במקום הראוי להגדה קאי: והא אי אפשר לצמצם. וקס''ד דכאחת דקתני מתניתין מצומצמין אמר: רבי יוסי הגלילי. במסכת בכורות (דף יז.) רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים רבי יוסי הגלילי אומר שניהן לכהן דאפשר לצמצם שיוציאו שניהם ביחד ראשם וחכ''א אי אפשר שלא יצא ראשו של אחד מהם תחלה והאחד אינו בכור ושניהם ספק וירעו עד שיסתאבו והאחד לו והאחד לכהן: תלמיד לרב. שלום עליך רבי: רב לתלמיד. שלום עליך: טובא הוי. אין שניהם יכולין לומר שש תיבות הללו בשיעור זה: כל אחד בתוך כדי דיבור של חבירו. כשגמר זה כפירתו התחיל זה לדבר בתוך כדי שאילת שלום: דלא כי האי תנא. דלא כר' אלעזר ברבי שמעון: המשביע עד אחד. וכפר פטור העד מקרבן שבועת העדות: מר סבר. תנא קמא: עד אחד כי אתי לשבועה אתי. אם מעיד עליו שהוא חייב מנה אינו מחייב ממון אלא שבועה לפיכך אין הגדתו חשובה: ומ''ס לממונא אתא. ודריש קרא הכי לכל עון ולכל חטאת דהיינו למכות ועונשין הוא דאינו קם אבל קם הוא לממון: ותיסברא. דמחייב ר' אלעזר בר' שמעון ממון על פי עד אחד וטעמא משום הכי הוא: והאמר אביי הכל מודים בעד סוטה והכל מודים בעדי סוטה כו'. ומפרש לה לקמן הכי יש עדות בסוטה שהכל מודים בה שהמשביע עד אחד חייב ויש עדות בסוטה שאף אם השביע שניהן וכפרו פטורין ומחלוקת בעדי סוטה יש עדות בסוטה שנחלקו בה חכמים ורבי אלעזר ברבי שמעון במשביע את שניהן וכפרו במחלוקתן שנחלקו במשביע עד אחד דממון ומפירושא דמילתא דאביי לקמן שמעינן דטעמא דרבי אלעזר משום דקסבר דבר הגורם לממון כממון דמי ועד אחד גורם לממון הוא שאילו הוא העיד היה מחייבו שבועה ורוב בני אדם אין נשבעין לשקר והיה משלם: בעד טומאה. אם הביא שני עדי קינוי שהתרה בה אל תסתרי עם פלוני ושני עדי סתירה שנסתרה עמו אחרי כן ויש עד אחד שנטמאת בסתירה זו והשביע הבעל את העד להעיד ויפטר מכתובתה וכפר עדותו חייב דהא מפסידו ממון ממש: דרחמנא הימניה. כדאמר במסכת סוטה (דף לא.) ואם העיד היה פוטרו מכתובתה והואיל וכפר עדותו חייב: ועד אין בה. ודרשינן במסכת סוטה (שם:) כל מקום שנאמר עד שנים קאמר עד שיפרוט לך הכתוב אחד וקאמר רחמנא ועד אין בה תרי אלא חד והיא לא נתפשה אסורה דעל כרחך היא לא נתפשה להחמיר עליה בא ולאוסרה: והכל מודים בעדי סוטה. שאפילו השביע שניהם וכפרו פטורין: בעדי קינוי דגורם דגורם הוא. אף אם העדנוך עדיין אתה צריך לעדי סתירה וכשיבואו עדי סתירה אף הן אין מחייבין אותה להפסידה אלא גורמים הם שמביאין אותה לידי שתיית מים המאררים ושמא מיראת המים תודה שנטמאת ותפסיד כתובתה: (רש"י)

 תוספות  ואי ס''ד בב''ד מי מחייב. תימה דלמא קרא כי אתא לשבועה שאין אנו יודעין לך עדות שיש לך ביד פלוני חיטין ושעורין וכוסמין דתנא לקמן (דף לג.) דחייבין על כל אחת ואחת: שבועה שאין אנו יודעין לך עדות טובא הוי. דס''ד דצריך שתהא כפירה שניה תוך כדי דיבור של כפירה ראשונה ואם תאמר לימא כגון שהתחילו וסיימו בבת אחת אלא שאחד מיהר מעט יותר מחבירו וסיימו שניהם תוך כדי דיבור ויש לומר שאין רגילות כלל להעיד ב' עדים כאחת דתרי קלי לא משתמעי אי נמי הוה מצי לשנויי הכי אלא שמתרץ האמת: בתוך כדי דיבור של חבירו. פירוש רק שיתחילו תוך כדי דיבור של חבירו אע''פ שלא יהיו הכפירות תוך כדי דיבור ואם תאמר אמאי שני חייב לימא אני לא עשיתי כלום שכפר הראשון כבר ואילו היה חוזר בו תוך כדי דיבורו גם אני הייתי חוזר בי תוך כדי דיבורי ואומר ר''י דכיון שהעיד זה תוך כדי דיבור של ראשון חשיב כאילו שניהם העידו בבת אחת בצמצום ויכול גם הראשון לחזור ולהודות תכ''ד של עדות שני כמו השני ואין לשני יותר שהות לחזור מלראשון אלא לשניהם שוין ולכך אין השני יכול לתלות כלום בחזרת הראשון: הכל מודים בעד טומאה. ואין . העד יכול לומר בלא עדותי ע''י עדי קינוי וסתירה תשתה ותמות ויפטר בעלה מן הכתובה דהרבה פעמים זכות תולה ונפסדת ע''י העד יותר ממה שנפסדת ע''י עדי ' סתירה משום דאיכא למימר שמא זכות יתלה לה ולא חשיבי אלא גורמים: (תוספות)


דף לב - ב

ומחלוקת בעדי סוטה בעדי סתירה מר סבר דבר הגורם לממון כממון דמי וחייב ומר סבר לאו כממון דמי ופטור הכל מודים בשכנגדו חשוד על השבועה הכל מודים בעד אחד דר' אבא הכל מודים בשכנגדו חשוד על השבועה דחשיד מאן אילימא דחשיד לוה דאמר ליה מלוה אי אתית אסהדת לי הוה משתבענא ושקילנא ולימא ליה מי יימר דמשתבעת אלא כגון ששניהן חשודין דאמר מר חזרה שבועה למחויב לה ומתוך שאינו יכול לישבע משלם הכל מודים בעד אחד דר' אבא דההוא גברא דחטף נסכא מחבריה אתא לקמיה דר' אמי הוה יתיב ר' אבא קמיה אזל אייתי חד סהדא דמיחטף חטפה מיניה אמר ליה אין חטפי ודידי חטפי א''ר אמי היכי לדייני דייני להאי דינא לישלם ליכא תרי סהדי ליפטריה הא איכא חד סהדא דמחטף חטף לישתבע כיון דאמר אין חטפי ודידי חטפי הוה ליה כגזלן א''ל ר' אבא הוה ליה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע וכל המחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם אמר רב פפא הכל מודים בעד מיתה שהוא חייב והכל מודים בעד מיתה שהוא פטור הכל מודים בעד מיתה שהוא פטור דאמר לה לדידה ולא אמר להו לבית דין דתנן האשה שאמרה מת בעלי תנשא מת בעלי תתיבם הכל מודים בעד מיתה שהוא חייב דלא אמר לדידה ולא אמר להו לבית דין שמע מינה משביע עדי קרקע חייב דלמא דתפישא מטלטלי: כפר אחד והודה אחד כו': השתא בזה אחר זה דתרוייהו קא כפרי אמרת הראשון חייב והשני פטור כפר אחד והודה אחד מיבעיא לא צריכא כגון שכפרו שניהן וחזר אחד מהן והודה בתוך כדי דיבור והא קא משמע לן דתוך כדי דיבור כדיבור דמי בשלמא לרב חסדא דמוקי לה לההוא כרבי יוסי הגלילי רישא אפשר לצמצם וסיפא איצטריך לאשמועינן דתוך כדי דיבור כדיבור דמי אלא לרבי יוחנן רישא תוך כדי דיבור סיפא תוך כדי דיבור תרתי למה לי מהו דתימא ה''מ כפירה וכפירה אבל כפירה והודאה אימא לא קמ''ל: היו שתי כיתי עדים כפרה הראשונה ואח''כ כפרה השניה: בשלמא שניה תתחייב דכפרה לה ראשונה אלא ראשונה אמאי

 רש"י  ומחלוקת בעדי סוטה. אותו מחלוקת שנחלקו חכמים ורבי אלעזר ברבי שמעון במשביע עד אחד של ממון באותו מחלוקת עצמו חלוקים הם במשביע שני עדי סתירת סוטה וכפרו דלרבי אלעזר דמחייב במשביע עד אחד דממון משום דבר הגורם לממון מחייב נמי בהני שאילו העידו שמא היו גורמין לה שתהא מודה מיראת בדיקת מים: הכל מודים בשכנגדו חשוד על השבועה. מי שבעל דינו חשוד על השבועה וכופר לו ממון ועד אחד יודע בו והשביעו זה שיעיד וכפר שהוא חייב שזה אחד מן הנשבעין ונוטלין כדאמרינן בפ' כל הנשבעין (לקמן דף מד:) הלכך אילו העיד וחייב את החשוד שבועה היו ב''ד מגלגלין את השבועה על זה לישבע וליטול: והכל מודים בעד דר' אבא. במשביע עד אחד כעין מעשה דר' אבא דאמר לקמן שהוא חייב כדמפרש ואזיל: מי יימר דמשתבעת. ואכתי גורם לממון הוא דהוי ולרבנן פטור: דאמר מר. לקמן בפרק כל הנשבעין היכא דשניהן חשודין חזרה שבועה על המחויב אותה ומתוך שאינו יכול לישבע שהוא חשוד הוא משלם שהרי או שבועה או תשלומין מוטלין עליו הלכך המשביע עד אחד היודע בדבר וכפר חייב העד קרבן שבועה שאם העיד נתחייב הלוה שבועה ואין כאן שבועה מאחר ששניהן חשודין אלא תשלומין: נסכא. חתיכת כסף מותך לשון (ישעיה מ) הפסל נסך חרש: חטפי ודידי חטפי. שלי חטפתי שאתה גזלתו ממני: ליפטריה. מלהחזירו שהרי אין כאן שני עדים ומיגו דאי בעי אמר לא חטפתי כי אמר נמי דידי חטפתי נאמן: איכא חד סהדא. דחטפה מיניה ואי הוה אמר לא חטפתי היה צריך לישבע להכחיש העד: לישלם. שאין כל החוטפין נאמנים לומר שלי גזלתי דא''כ אין לך גזלן שמשלם ואפילו יש עדים: ליכא תרי סהדי. דחטפה ואיכא למימר מיגו: לשתבע. שבועה שהעד מחייבו: כיון דאמר אין חטפי. הוה ליה כגזלן והמתחייב שבועה על פי עד אחד צריך לישבע על מה שהעד מעיד ולהכחיש את העד וזה אינו יכול לישבע על כך שהרי מודה הוא לדברי העד שחטפה והוה האי גברא אצל שבועה זו כגזלן אצל כל שבועות שאינו יכול לישבע עליהן אף זה בשבועה זו אינו יכול לישבע שהרי מודה בה: הוה ליה מחויב שבועה. על כרחו אם בא להחזיק בה הויא עליו לישבע שלא חטף שאין החוטף נאמן לומר שלי חטפתי וזו היא השבועה שהעד מחייבו לישבע על מה שהעד מעיד ואינו יכול לישבע שהרי מודה לדבריו: בעד מיתה. בעד אחד היודע באשה שמת בעלה והשביעתו שיעיד בה כדי שתטול כתובתה מן היורשים: שהוא פטור. ואע''ג שעד אחד נאמן בעדות זו והפסידה ממון בכפירתו: כגון דאמר לה לדידה. חוץ לב''ד מת בעליך ולא אמר עדותו בב''ד כשהשביעתו לפי שהיא יכולה לילך לב''ד ולומר מת בעלי ולא תהא צריכה לשום עד דתנן האשה שאמרה כו' והיא עצמה נאמנת: ש''מ משביע עדי קרקע חייב. לשון שאילה היא מהכא נשמע דסבירא ליה לרב פפא שהמשביע עדים על עדות קרקע וכפרו שחייבים ולקמן (דף לז:) פליגי תנאי ואמוראי ועד אמיתה עד קרקע הוא שהכתובה אינה נגבת אלא מן הקרקע ומשני דלמא הא דרב פפא דהוי תפסה מטלטלי דבעל מחיים ואם העיד זה עדותו היתה תופסתן בכתובתה: השתא בזה אחר זה דתרוייהו כפרי. דמצי למימר ראשון מה מועיל לך אם העדתיך הלא כפר השני אפי' הכי אמרת הראשון חייב הואיל ועדיין לא כפר השני: כפר האחד. והודה אחד מיבעיא. דהכופר חייב: הא קמ''ל דתוך כדי דיבור כדיבור דמי. ויכול לחזור וכי איצטריך מתני' לאו לאשמועינן חיובא דכופר אלא לאשמועינן שהשני פטור: בשלמא לרב חסדא דמוקי לההיא. דכפרו שניהן כאחת במצומצמין וכר' יוסי הגלילי אכתי לא אשמעינן דתוך כדי דיבור כדיבור דמי איצטריך לאשמועינן הכא פטורא דשני לאגמורי לן דכדיבור דמי: כפירה וכפירה. כפר השני בתוך כדי דיבורו של הראשון אשמועינן רישא דהוי חשיב כאחת לחיוביה לשני ובסיפא אשמועינן כפר וחזר והודה בתוך כדי דיבור דיכול לחזור בו ועדות האחרונה עדות: דכפרה לה ראשונה. ואין לו עדים אלא אלו ונמצא שהפסידוהו בכפירתן: (רש"י)

 תוספות  הוה ליה כגזלן. משום דכל דבר מחזיקין ליה בחזקת מי שהיה בידו ואם היו שני עדים לא הוה מהימן למימר דידי חטפי השתא נמי כיון דמודה הוה ליה כגזלן וא''ת וניהמניה בשבועה דדידיה חטף מיגו דאי בעי אמר לא חטפי והוה מהימן בשבועה דכה''ג אמר בסוף המוכר את הבית (ב''ב דף ע:) גבי מפקיד אצל חבירו בשטר דנאמן לומר בשבועה החזרתי לך ולא מ''ל ליה היאך שטרך בידי מאי בעי במיגו דאי בעי אמר נאנסו נאמן בשבועה ויש לומר דירא לשקר בדבר שהעד מכחישו כדאשכחן בחזקת הבתים (שם דף לב: ושם) גבי רבא בר שרשום דקאמר לקוח בידי לא מצית אמרת דהא נפק עלה קלא דארעא דיתמי היא ואין אדם טוען ברצון דבר שהקול מכחישו מיהו צריכא לטעמא דמחויב שבועה ואינו יכול לישבע דמשלם דבלא שבועה לא היה חושש להכחיש את העד ואיכא מיגו אבל לישבע בדבר שהעד מכחישו זה ודאי קשה לו כמו בדבר שהקול מכחישו: ואמר מר חזרה שבועה למחויב לה. תימה דהוה ליה למימר ואמר יחלוקו דהכי הלכתא דאמר לקמן פרק כל הנשבעין (דף מז. ושם) עבד רב נחמן עובדא יחלוקו ועוד תימה דר' אבא הוא דאומר חזרה שבועה למחויב לה כדמוכח התם מנסכא דהכא וא''כ הוה ליה למימר הכל מודים בעד אחד וכשנגדו חשוד דחייב כר' אבא: שמע מינה משביע עדי קרקע חייב. קאי נמי אהכל מודים בעד סוטה: אבל כפירה והודאה אימא לא. קצת תימה להר''ר יעקב דאורלינ''ש דכפירה והודאה שמעינן נמי מרישא דטעמא כשכפר תוך כדי דיבור אף שני חייב משום דראשון נמי יכול לחזור עדיין ולהודות דאי לאו דיכול לחזור ולהודות שני אמאי חייב: (תוספות)


דף לג - א

הא קיימא שניה אמר רבינא הכא במאי עסקינן כגון שהיתה שניה בשעת כפירת ראשונה קרובין בנשותיהן ונשותיהן גוססות מהו דתימא רוב גוססים למיתה קמ''ל (השתא מיהא לא שכיב): מתני' משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שיש לי ביד פלוני פקדון ותשומת יד וגזל ואבידה שבועה שאין אנו יודעין לך עדות אין חייבין אלא אחת שבועה שאין אנו יודעין שיש לך ביד פלוני פקדון ותשומת יד וגזל ואבידה חייבין על כל אחת ואחת משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידו שיש לי ביד פלוני פקדון חטין ושעורין וכוסמין שבועה שאין אנו יודעין לך עדות אין חייבין אלא אחת שבועה שאין אנו יודעין לך עדות שיש לך ביד פלוני חטין ושעורין וכוסמין חייבין על כל אחת ואחת משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שיש לי ביד פלוני נזק וחצי נזק תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה ושאנס איש פלוני את בתי ופתה את בתי ושהכני בני ושחבל בי חבירי ושהדליק את גדישי ביוה''כ הרי אלו חייבין: גמ' איבעיא להו משביע עדי קנס מהו אליבא דר' אלעזר בר''ש לא תיבעי לך דאמר יבואו עדים ויעידו כי תיבעי לך אליבא דרבנן דאמרי מודה בקנס ואחר כך באו עדים פטור ורבנן דהתם כמאן סבירא להו אילימא כר' אלעזר בר''ש דהכא הא קאמר דבר הגורם לממון כממון דמי אלא כרבנן דהכא דאמרי דבר הגורם לממון לאו כממון דמי מאי כיון דאילו מודה מיפטר לאו ממונא קא כפר ליה או דלמא השתא מיהא לא אודי תא שמע משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שיש לי ביד פלוני נזק וחצי נזק והא חצי נזק קנסא הוא כמ''ד פלגא נזקא ממונא הניחא למ''ד פלגא נזקא ממונא אלא למ''ד קנסא מאי איכא למימר בחצי נזק צרורות דהלכתא גמירי לה דממונא הוא ת''ש תשלומי כפל משום קרנא ותשלומי ד' וה' משום קרנא שאנס איש פלוני ופתה את בתי משום בושת ופגם מאי קמ''ל כולה ממונא הוא רישא חדא קמ''ל סיפא חדא קמ''ל רישא חדא קמ''ל דחצי נזק צרורות ממונא הוא סיפא חדא קמ''ל ושהדליק את גדישי ביוה''כ לאפוקי מאי לאפוקי מדר' נחוניא בן הקנה דתניא ר' נחוניא בן הקנה היה עושה יוה''כ כשבת לתשלומין מה שבת כו' ת''ש משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני

 רש"י  הא קיימא שניה. ומה הפסידוהו הראשונים: קרובים בנשותיהם. נשאו שתי אחיות ואינן כשירין בעדות אחד נמצא שלא היה לו עדות כשכפרה ראשונה אלא הם לבדם וכי תימא למה לי למתנייה איצטריך כגון ששתי האחיות הללו גוססות: למיתה. הוו להו כאילו מתו ותפטר כת ראשונה דהא קיימא כת שניה: קמ''ל השתא מיהא הא לא שכיב. ולימדך שהגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו ואף על פי שרובן למיתה: מתני' תשומת יד. הלואה ששם בידו ממון ואבידה. שמצא אבידה: חטין ושעורין וכוסמין כו'. רישא אשמועינן מין אחד ותביעות חלוקות וסיפא אשמועינן תביעה אחת כולה פקדון ומינין חלוקין: ושהכני בני. הכאה שאין בה חבורה שאינו חייב עליו מיתה שהמכה אביו אינו חייב אא''כ עשה בו חבורה וכיון דליכא מיתה איכא ממון דבושת: ושחבל בי חבירי. משום יוה''כ נקט ליה דאע''ג דענוש כרת חייב ממון והנך דלעיל נקט משום חצי נזק כדמפרש בגמרא א''נ לאשמועינן דהמשביע עדי קנס חייבים ושהכני בני נקט לאשמועינן דהואיל ואין בה חבורה אין בה מיתה וחייב ממון: גמ' דר' אלעזר בר''ש. בפרק מרובה (ב''ק דף עה.): יבואו עדים ויעידוהו. ויתחייב ואינו נפטר בהודאה ראשונה דכי אמרי' מודה בקנס פטור דנפקא לן ב''ק (דף סד:) מאשר ירשיעון אלהים פרט למרשיע את עצמו ה''מ היכא דלא אתו עדים לא משלם קנס אפומיה דידיה אבל אתו סהדי בתר הכי משלם: לא תיבעי לך. דחייבין שהרי הפסידוהו בכפירתן: כי תיבעי לך כו'. וזה השביען קודם שהודה בעל דין ואם העידוהו היה מתחייב ומיהו הא מיבעיא לן אי מיחייבי או לאו משום דאיכא למימר קנס לאו ממון גמור הוא דהא אי הוה מודה מיפטר לגמרי ואיכא למימר נמי כל כמה דלא אודי ממון הוא: ורבנן דהתם כמאן סבירא להו. הש''ס פריך עלה דהא בעיא ורבנן דהתם דפליגי במודה בקנס דבעי' להא בעיא אליבייהו כמאן סבירא להו באידך פלוגתא דאיפלגו לעיל רבנן ור' אלעזר בר''ש במשביע עד אחד: אי כר''א בר''ש. סבירא להו בהא דדבר הגורם לממון כממון דמי מאי מספקא לן במשביע עדי קנס א''נ לאו ממונא הוא בציר מגורם לממון לא הוי דהא כי לא מודה משלם ממון ותפשוט לך דמיחייבי קרבן שבועה משום גורם לממון: אלא כרבנן דהכא כו'. הכי מבעיא לן אי רבנן דהתם דפטרי במודה בקנס ואח''כ באו עדים סבירא להו כרבנן דהכא דגורם לממון לאו כממון דמי קנס קודם הודאה מאי מדמית ליה לממון או גורם לממון מי אמרינן כיון דאי הוה מודה קודם עדים מיפטר עולמית אין זה ממון: או דלמא השתא מיהא. כשמשביע זה את העדים לאו אודי ואי הוה מסהדי הוו מחייבי ליה ואין זה גורם לממון אלא ממון גמור: הניחא למ''ד כו'. פלוגתא היא בב''ק (דף טו.) ובכתובות (דף מא.): חצי נזק צרורות. בהמה שהיתה מהלכת בדרך והיו צרורות מנתזין מתחת רגליה ושיברה את הכלים משלמת חצי נזק ואע''פ שאין זה שינוי דהא אורחא בהכי והויא תולדה דרגל ולאו תולדה דקרן תמה וה''ל לשלומי נזק שלם הלכה למשה מסיני הוא לחצי נזק וההוא חצי נזק ממונא הוא דהא לאו תולדה דקרן הוא: משום בושת ופגם. דהא איכא ממון דקנס דבר הקצוב בתורה כגון ל' של עבד בין עבד יקר בין עבד זול וכן נ' של אונס ושל מפתה שוים בכל הנשים אבל בושת הכל לפי המבייש והמתבייש לכן הוי ממון וכן פגם. בתולה כתובתה מאתים ובעולה מנה: אלא כיון דתרצת כולה מתני' בממון: מאי קמ''ל. נימא אחת או שתים ונשתוק: רישא קמ''ל דחצי נזק צרורות ממונא הוא. ואיידי דתנייה הא תנא בהדי' תשלומי ד' וה' ואונס ומפתה דממון שאין משתלם בראש הוא דומיא דחצי נזק שאין משתלם בראש ודכוותה משנינן בשמעתא קמייתא דסנהדרין (דף ג.): סיפא קמ''ל. שחבל בי חבירי ביום הכפורים או הדליק גדישי לאפוקי מדר' נחוניא דאמר המתחייב כרת פטור מן התשלומין ואיידי דתנן להך תנא בהדייהו שהכני בני דקרובה לצד מיתה ואשמועינן דהואיל ואינו חייב מיתה בהכאה בלא חבורה חייב בתשלומין: (רש"י)

 תוספות  הא קיימא שניה אמר רבינא כו'. וא''ת ומאי פריך הא בריש שבועת הפקדון (לקמן דף לז.) פריך הכי לרבה דאמר הכופר בממון שיש עליה עדים פטור ממתני' דהכא אלא ראשונה אמאי הא קיימא שניה אלמא הכופר במלוה שיש עליה עדים חייב ורבה איתותב התם וא''כ אתי שפיר דחייבים וי''ל דאע''ג דכופר במלוה שיש עליה עדים וליתנהו קמן סבירא לן דחייב דלא כרבה לקמן מ''מ היכא דקיימי עדים קמן ס''ל להש''ס דחשיב כפירת דברים בעלמא ואע''ג דבלאו מילתא דרבה הוצרך רבינא לשנויי כאן כגון שהיו קרובים בנשותיהן כו' מ''מ פריך מינה לקמן לרבה דאי לאו דרבה ה''מ למידחי דאפילו קיימי עדים קמן חשיב כפירה: קרובים בנשותיהם. כגון שבשעת ראיית העדות היו רחוקים דבעינן תחלתה וסופה בכשרות כדאמרינן בפרק י''נ (ב''ב דף קכח. ושם) וההוא דחזקת הבתים (שם דף מג. ושם) דבני העיר שנגנב ס''ת שלהן אין דנין בדייני אותה העיר דפריך ולסלקו בי תרי מינייהו ולידייני אע''ג דאין תחלתן בכשרות אין לדמות פסול דמחמת שנוגעין בעדות לפסול דקורבה או לשאר פסולין: קא משמע לן. אין לפרש קמ''ל דאין רוב גוססין למיתה דבהדיא מוכח בפ' כל הגט (גיטין דף כח.) דרובן למיתה אלא פירוש אע''ג דרוב גוססין למיתה השתא מיהא לא שכיב: או דלמא השתא מיהת הא לא אודי. תימה דתפשוט ממתניתין דס''פ שבועת הפקדון (לקמן דף לח:) דאנסת ופתית את בתי ר''ש פוטר משום דאינו משלם קנס ע''פ עצמו ואפילו רבנן לא מחייבי אלא משום דקסברי בושת ופגם קתבע ושבועת העדות מינה ילפינן מג''ש דתחטא דעיקר שבועת העדות דמיירי בתביעת ממון לא גמרה אלא משבועת הפקדון ולאו פירכא היא דלקמן גבי שבועת הפקדון טעמא משום דלא כפר ליה ממונא שלא היה מתחייב בהודאתו כדאמרינן לקמן אבל הכא בשבועת העדות הוי קנס כשאר ממון שאם היו מעידין היה מתחייב בהודאתו כדאמרינן לקמן שאם היו מעידין היה מתחייב הנתבע כממון אחר: ושאנס איש פלוני או פתה את בתו. פי' בקונט' די''מ בתו של עצמו וטעמא דפטורין משום דאיכא חיוב מיתה ואי אפשר להעמידו דאפילו בלא חיוב מיתה מאן קתבע (תוספות)


דף לג - ב

שהוציא איש פלוני שם רע על בתי חייבין הודה מפי עצמו פטור הא מני ר' אלעזר בר' שמעון היא דאמר יבואו עדים ויעידו אימא סיפא הודה מעצמו פטור אתאן לרבנן כולה ר' אלעזר בר' שמעון היא וה''ק לא משכחת לה הודה מפי עצמו דפטור אלא היכא דליכא עדים כלל והודה מעצמו: מתני' משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידו שאני כהן שאני לוי שאיני בן גרושה שאיני בן חלוצה שאיש פלוני כהן שאיש פלוני לוי שאינו בן גרושה שאינו בן חלוצה שאנס איש פלוני את בתו ופתה את בתו ושחבל בי בני ושחבל בי חבירי שהדליק גדישי בשבת הרי אלו פטורין: גמ' טעמא דאיש פלוני כהן דאיש פלוני לוי הא מנה לפלוני ביד פלוני חייבין הא קתני סיפא עד שישמעו מפי התובע אמר שמואל בבא בהרשאה והאמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי ה''מ היכא דכפריה אבל לא כפריה כתבינן ת''ר מנין שאין הכתוב מדבר אלא בתביעת ממון ר' אליעזר אומר נאמר כאן {ויקרא ה-א} אואין ונאמר להלן {ויקרא ה-כא} אואין מה להלן אינו מדבר אלא בתביעת ממון אף כאן אינו מדבר אלא בתביעת ממון {במדבר לה-כא} אואין דרוצח יוכיחו שהן אואין ומדברים שלא בתביעת ממון דנין אואין שיש עמהן שבועה מאואין שיש עמהן שבועה ואל יוכיחו אואין דרוצח שאין עמהן שבועה {במדבר ה-יד} אואין דסוטה יוכיחו שהן אואין ויש עמהן שבועה ומדברים שלא בתביעת ממון דנין אואין שיש עמהן שבועה ואין עמהן כהן מאואין שיש עמהן שבועה ואין עמהן כהן ואל יוכיחו אואין דרוצח שאין עמהן שבועה ואל יוכיחו אואין דסוטה שאע''פ שיש עמהן שבועה יש עמהן כהן ר''ע אומר {ויקרא ה-ה} והיה כי יאשם לאחת מאלה יש מאלה שהוא חייב ויש מאלה שהוא פטור הא כיצד תבעו ממון חייב ד''א פטור ר' יוסי הגלילי אומר הרי הוא אומר {ויקרא ה-א} והוא עד או ראה או ידע בעדות המתקיימת בראיה בלא ידיעה ובידיעה בלא ראיה הכתוב מדבר ראיה בלא ידיעה כיצד מנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני יבואו פלוני ופלוני ויעידו זו היא ראיה בלא ידיעה ידיעה בלא ראיה כיצד מנה הודיתה לי בפני פלוני ופלוני יבואו פלוני ופלוני ויעידו זו היא ידיעה בלא ראיה ר''ש אומר חייב כאן וחייב בפקדון מה להלן אינו מדבר אלא בתביעת ממון אף כאן אינו מדבר אלא בתביעת ממון ועוד ק''ו מה פקדון שעשה בו נשים כאנשים קרובים כרחוקים פסולים ככשרים וחייב על

 רש"י  שהוציא פלוני שם רע על בתי. ואמר בב''ד לא מצאתי לבתך בתולים ונמצא בדאי ולא הספקתי להעמידו שם בדין לתובעו קנס של מאה כסף: הודה מפי עצמו. בב''ד זה שהוציא שם רע בב''ד אחר פטור קס''ד השתא דאפילו באו עדים לאחר שהודה קאמר פטור וקתני המשביע את העדים קודם הודאה חייבין אלמא משביע עדי קנס חייבין: הא מני ר''א בר''ש היא. ואליביה לא אבעיא לי דלדידיה הוי קנס ממון כיון דלא מיפטר בהודאתו: אתאן לרבנן. קושיא היא ומשני כולה ר' אלעזר היא והאי דקתני הודה מפי עצמו פטור לאו שבאו עדים אחר הודאה קאמר אלא בהודאה בלא עדים וטעמא הוא דקא יהיב למילתיה מש''ה העדים חייבין משום דממונא אפסדוה דאין מודה בקנס פטור אלא כל זמן שהודה מפי עצמו אבל אם באו עדים אחרי כן חייב הלכך ממון גמור הוא: מתני' שאני כהן כו' פטורין. כדמפרש בגמ' שאין הענין מדבר אלא בכפירת ממון: שאנס איש פלוני או פתה בתו של פלוני. שאנס ראובן בתו של שמעון ובתו דקתני אאיש פלוני דלעיל קאי דתנא לעיל מינה שאיש פלוני כהן או לוי ואינו בן גרושה ועליה קאי או שהשביען שאנס איש פלוני את בתו של אותו דאיירינן ביה עד השתא: פטורין. דבעינן שישמעו מפי התובע ואצטריך למיתנייה משום דמוקמינן לה בבא בהרשאה אפ''ה אינו בעל דינו בזו כשאר ממון דמידי דלא מטא לידיה מעולם לא מצי למכתב הרשאה עילויה: ושחבל בי בני. חבלה היא חבורה: פטורין. שאין כאן הפסד ממון שאם העידו היה הבן מתחייב מיתה ולא ממון: ושחבל בי חבירי ושהדליק את גדישי בשבת. שחבל בי בשבת או הדליק גדישי בשבת דתרוייהו חיוב מיתה נינהו פטורין וי''מ שאנס איש פלוני ופיתה את בתו האב הבא על בתו וטעמא דפטורין משום דאיכא חיוב מיתה ואף אני כן שמעתי וא''א להעמידה דאפי' בלא חיוב מיתה נמי מאן קא תבע השתא אם אנסה אחר קים לן בושתה ופגמה וקנסה לאביה אנסה אביה קנס בעי לשלומי לה בתמיה: גמ' הא קתני סיפא עד שישמעו מפי התובע. דקתני סיפא שילח ביד כו' עד שישמעו מפי התובע: בבא בהרשאה. שמינהו אפטרופוס על כך הלכך אי תביעת ממון היא הוו מחייבי: אורכתא. הרשאה ולשון שולטנות הוא כמו (ב''ב דף קסד:) בשנת פלוני אורכן שלטון אף כאן אורכתא השלטה שהשליטו על בעל דינו לתובעו: אמטלטלי. לפי שאינו בעין והעדים מעידין על מה שכתוב מחמת שיש לי ביד פלוני כך וכך: היכא דכפרי'. שכבר נשמע שהנתבע כפרן דהשתא מחזי כשיקרא שחתמו על מ''ש זה שיש לי ביד פלוני כך וכך: מנין שאין הכתוב. דשמיעת קול מדבר אלא בעדות תביעת ממון: נאמר כאן אואין. או ראה או ידע: ונאמר להלן אואין. בשבועת הפקדון בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק: אואין דרוצח. או באיבה הכהו או השליך עליו בצדיה: אואין דסוטה. או עבר עליו רוח קנאה או איש אשר תעבר עליו וגו': ויש עמהן שבועה. והשביע הכהן את האשה (במדבר ה): הא כיצד. יש תביעה שהוא חייב כו' ולקמיה פריך איפוך אנא: בעדות המתקיימת כו'. ואין לך עדות בזו בלא זו אלא בתביעת ממון כדמפרש ואזיל: מנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני. הם ראו שמניתים לך אבל לא הודעתים אם הם מתנה או הלואה או פרעון ואמר לו הלה יבואו פלוני ופלוני ויעידו שמנית לי בפניהם ואני פורע לך: (רש"י)

 תוספות  השתא אם אחר אנסה קים לן דבשת ופגם לאביה הוי אנסה אביה הקנס בעי לשלומי לה ונראה דלא קשה מידי דאיכא לאוקמה בנערה שנתארסה ונתגרשה שיש לה קנס וקנסה לעצמה (לר' יוסי הגלילי) כדתנן פרק אלו נערות (כתובות דף לח.) וכן צריך לפרש מתני' דהתם דתנא הבא על בתו פטור משום שמתחייב בנפשו מיהו הא דקתני הכא או פתה את בתו לא אתי שפיר שהרי מחלה לו ושמא איכא לאוקמה בקטנה דלאו בת מחילה היא וכרבנן דאמרי התם קטנה יש לה קנס ולפי' הקונט' אין להקשות למה לך למיתנייה בסמוך עד שישמעו מפי התובע כיון דכבר אשמעי' הכא דסיפא אשמעי' משום שלח ביד עבדו דאע''פ דשלוחו הוא לא מיחייב: בבא בהרשאה. אע''פ דפסקינן במרובה (ב''ק דף ע. ושם) דשליח שויה ותנן (לקמן דף לה.) שילח ביד בנו ביד עבדו פטור הכא עדיף שיש לו כח להוציא ממון כמו לבעלים עצמן וא''ת אכתי תקשי הא מנה לפלוני ביד פלוני ובא בלא הרשאה חייבין דומיא דכהן דלא שייך הרשאה ואר''י דיתור משנה אתא לאשמועינן דוקא בכה''ג פטור בכל ענין דלא משכחת חיובא אבל מנה לפלוני ביד פלוני זימנין דמשכח חיובא כמו בבא בהרשאה: היכא דלא כפריה כתבינן. ואיירי שאחר שכתב לו הרשאה כפר לו ולמ''ד במרובה (ב''ק דף ע.) אפילו לא כפר ליה לא כתבינן מוקמינן מתני' דהכא בפקדון דהא טעמא דלא כתבינן מפרש התם משום דגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהן אין יכולין להקדיש ופקדון יכול להקדיש כדמוכח התם דמייתי עלה לעיל (דף סט:) לסייעתא מהא דתנן אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל ובפקדון משלם כדתנן בפ'. המפקיד (ב''מ דף לג:) וכן מוכח בהמוכר את הספינה (ב''ב דף פח.) גבי ההוא גברא דאייתי קארי לפום נהרא אתו כ''ע שקול חדא חדא ואמר הרי הם מקודשים לשמים ומסקינן דאי לאו דקיצי דמייהו קדשי דברשותא דמרייהו קיימי א''נ איכא לאוקומא במקרקעי דודאי כתבינן ליה דקרקע אינה נגזלת וכמ''ד לקמן פרק שבועת הפקדון (דף לז:) המשביע עדי קרקע חייב והא דלא משני הש''ס הכי דהוה ניחא לכולהו לישני משום דלא חייש לשנויי אלא לפי לשון שתופס עיקר מיהו קשה בפרק יש בכור (בכורות דף מח:) גבי ב' נשים של ב' אנשים שלא ביכרו וילדו שני זכרים מת אחד מהן בתוך ל' יום אם לכהן אחד נתנו יחזור להן ה' סלעים ומוקי לה בבא בהרשאה והתם לא שייך לא פקדון ולא קרקע דאין פודין בקרקעות מיהו התם נמי איכא לשנויי בבא במעמד שלשתן ור''ת פוסק דכתבינן אפילו אמטלטלי דכפריה דטעמא דלא כתבינן מפרש (בכתובות דף סח ושם) משום דמיחזי כשיקרא (ובפרק כל הגט (גיטין דף כו: ושם) ובהכותב (כתובות דף פה. ושם) מסקינן דלמיחזי לשיקרא לא חיישינן ואין להאריך כאן בדבר): ונאמר להלן אואין. תימה כיון דגמרי' מפקדון ניבעי בהלואה ובעושק ייחוד כלי כדאמרינן גבי שבועת הפקדון בהזהב (ב''מ דף מח.): אואין סוטה יוכיחו. דעיקר לא אתי להפסידה כתובתה אלא להשקותה: (תוספות)


דף לד - א

כל אחת ואחת בפני ב''ד ושלא בפני ב''ד אינו מדבר אלא בתביעת ממון עדות שלא עשה בה נשים כאנשים קרובים כרחוקים פסולין ככשרים ואינו חייב אלא אחת בפני ב''ד אינו דין שלא יהא מדבר אלא בתביעת ממון מה לפקדון שכן לא עשה בו מושבע כנשבע ומזיד כשוגג תאמר בעדות שכן עשה בה מושבע כנשבע ומזיד כשוגג ת''ל תחטא תחטא לגזירה שוה נאמר כאן {ויקרא ה-כא} תחטא ונאמר להלן תחטא מה להלן אינו מדבר אלא בתביעת ממון אף כאן אינו מדבר אלא בתביעת ממון מתקיף לה רבה בר עולא {ויקרא ה-ד} או או ביטוי יוכיחו שהן אואין ויש עמהן שבועה ואין עמהן כהן ומדברים שלא בתביעת ממון מסתברא מפקדון הוה ליה למילף שכן תחטא מתחטא אדרבה מביטוי ה''ל למילף שכן חטאת מחטאת אלא מסתברא מפקדון ה''ל למילף שכן חטא במזיד תבעיה וכפריה ועבריה אדרבה מביטוי הוה ליה למילף שכן חטאת שירדה לחומש הנך נפישן: ר''ע אומר {ויקרא ה-ה} והיה כי יאשם לאחת מאלה יש מאלה שהוא חייב ויש מאלה שהוא פטור הא כיצד תבעו ממון חייב תבעו ד''א פטור איפוך אנא ר''ע אאואין דר''א סמיך מאי בינייהו בין ר''א ובין ר''ע איכא בינייהו משביע עדי קרקע לר''א חייבין לר''ע פטורין ולר' יוחנן דאמר התם משביע עדי קרקע אפי' לר''א פטורין הכא מאי איכא בין ר''א לר''ע איכא בינייהו עדי קנס ר' יוסי הגלילי אומר והוא עד או ראה או ידע בעדות המתקיימת בראיה בלא ידיעה ובידיעה בלא ראיה הכתוב מדבר א''ל רב פפא לאביי לימא ר' יוסי הגלילי לית ליה דר' אחא דתניא ר' אחא אומר גמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצידו בידוע שזה הרגו דאי אית ליה דר' אחא בדיני נפשות נמי משכחת לה כר''ש בן שטח דתניא אר''ש בן שטח אראה בנחמה אם לא ראיתי אחד שרץ אחר חבירו לחורבה ורצתי אחריו ומצאתי סייף בידו ודם מטפטף והרוג מפרפר אמרתי לו רשע מי הרגו לזה או אני או אתה אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי שהרי אמרה תורה {דברים יז-ו} על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת אלא המקום יפרע ממך אמרו לא זזו משם עד שנשכו נחש ומת אפי' תימא אית ליה דרבי אחא בשלמא ידיעה בלא ראיה משכחת לה אלא ראיה בלא ידיעה היכי משכחת לה מי לא בעי מידע אם עובד כוכבים הרג או ישראל הרג אם אדם טרפה הרג או שלם הרג ש''מ קסבר רבי יוסי הגלילי משביע עדי קנס פטור דאי ס''ד חייב נהי דידיעה בלא ראיה אשכחן לה ראיה בלא ידיעה מי לא בעי מידע נכרית בעל בת ישראל בעל בתולה בעל בעולה בעל יתיב רב המנונא קמיה דרב יהודה ויתיב רב יהודה וקא מיבעיא ליה מנה מניתיך בפני פלוני ופלוני

 רש"י  ואינו חייב אלא אחת בפני ב''ד. אם השביעם בב''ד: שלא עשה בו מושבע. מפי אחרים כנשבע עצמו ולקמן מפרש לה לכולה: או או ביטוי. או נפש כי תשבע לבטא להרע או להיטיב: שכן תחטא מתחטא. בשניהם כתיב תחטא לג''ש: חטאת מחטאת. עדות וביטוי בחטאת אבל שבועת הפקדון באשם: שכן חט''א במזי''ד תבעי''ה וכפרי''ה [ועברי''ה]. סימן הוא שכן חטא תחטא מתחטא ובשניהן חייב על המזיד אבל ביטוי כתיב בה ונעלם: תבעיה וכפריה. עדות ופקדון באין ע''י טענה וכפירה מה שאין כן בשבועת ביטוי: ועבריה. עדות ופקדון שתיהן השבועות לשעבר אבל ביטוי עיקרה להבא: חטא''ת שירד''ה לחומ''ש. סימן הוא עדות וביטוי שניהן בחטאת ובעולה ויורד ואין בהם חומש לאפוקי פקדון שהוא באשם ובקרבן קבוע ומוסיף עליו חומש כדכתיב (ויקרא ה) ושילם אותו בראשו וחמשתיו יוסף עליו: אאואין דר''א סמיך. דאינו אלא בתביעת ממון ואתביעת ממון גופה קאמר יש מהן שהוא חייב ויש מהן שהוא פטור: מאי בינייהו. הי נינהו תביעת ממון דפטר ר''ע ומחייב בהו ר''א: לר''א חייבין. דגבי השבת גזילה שמעי' ליה לקמן (דף לז:) דמיחייב השבה על גזילת קרקע וקס''ד דהוא הדין לשבועת הפקדון או לשבועת העדות: ולר' יוחנן דאמר משביע עדי קרקע פטור אפי' לר''א. וכן לשבועת הפקדון לקמן היא בפ' שבועת הפקדון (שם): איכא בינייהו עדי קנס. לר''א חייבין וכן בשבועת הפקדון דשמעינן ליה דדריש פרשת שבועת הפקדון בריבויי ומיעוטי גבי והשיב את הגזלה והא דאמרינן בכתובות (דף מב.) גבי פקדון יצאו אלו שהם קנס דלא כר''א: לימא ר' יוסי הגלילי: דאמר אין עדות מתקיימת אלא בראיה וידיעה חוץ מעדות ממון: לית ליה דרבי אחא. דדאין ומחייב בדדמי כגון גמל האוחר בין הגמלים דמחייב ליה בלא ראיה בדדמי: האוחר. בועט ברגליו ולי נראה כשבא ליזקק לנקיבה הוא נלחם ומכה ברגליו גמלים שסביבותיו ולשון אוחר נופל בתשמיש גמלים דתניא בבכורות (דף ח.) גמל אחור כנגד אחור: דאי אית ליה דר' אחא. דדאין בדדמי: דיני נפשות נמי משכחת לה. דמתקיימת בלא ראיה כגון הא דשמעון בן שטח דאי דיינת ליה בדיני ממונות. גבי גמל משום דבידוע שזה הרגו ה''נ בידוע שזה הרגו: אלא ראיה בלא ידיעה היכי משכחת לה. אם ראה שהרג אדם ואינו יודע מי הוה ההרוג מי מצי מסהיד עליה מי לא בעי. למידק כו': קסבר ר' יוסי הגלילי. מילתא באפי נפשה היא והכי קאמר. מדקאמר ר' יוסי הגלילי אין שבועת העדות אלא בעדות המתקיימת בידיעה בלא ראיה וראיה בלא ידיעה ש''מ דס''ל משביע עדי קנס דאונס ומפתה וכפרו פטורין: (רש"י)

 תוספות  מושבע כנשבע ומזיד כשוגג. וליכא למימר דהיא גופה נילף בק''ו דאיכא למימר שבועת ביטוי יוכיח ומיהו במה מצינו מצי גמר לה ונראה דהיינו הא דפריך לקמן ליגמר נמי שבועת פקדון משבועת העדות למושבע מפי אחרים וכ''ת אדרבה נילף מביטוי מסתברא דאיכא למילף טפי מעדות שכן חטא תבעיה כפריה ועבריה: ה''ג תבעיה כפריה ועבריה. ואית דל''ג ועבריה משום דשבועת ביטוי איתא [נמי] לשעבר לר''ע ול''נ דא''כ תבעיה וכפריה תרי מילי נינהו מדקאמר הנך נפישן ולקמן בשמעתין מוכח דחדא היא דפריך אדרבה מעדות ה''ל למילף שכן חטא הדיוט בשבועה תבעיה וכפריה ואואין ומשני הנך נפישן ואי חשיבי בתרי אם כן לא נפישן: דאי אית ליה דר' אחא בדיני נפשות נמי משכחת לה. משמע הכא דר' אחא אית ליה אומדנא בדיני נפשות ותימה דבפ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לז.) גבי כיצד מאיימין על דיני נפשות שמא תאמרו מאומד ראיתם ודייק בגמ' (שם:) הא בדיני ממונות. אמרינן כמאן כר' אחא כו' משמע דלא איירי רבי אחא בדיני נפשות וי''ל דודאי מעיקרא דס''ד דלא מיתוקם כרבנן ע''כ מוקי לה כר' אחא ואית לן למימר דלא איירי אלא בדיני ממונות דוקא ולא בדיני נפשות כי היכי דתיתוקם מתני' כוותיה אבל לפי המסקנא דמוקי לה כרבנן מ''ל דר' אחא אית ליה אומדנא אפי' בדיני נפשות אבל עוד תימה דמשמע משום דאית ליה בדיני ממונות אית ליה נמי בדיני נפשות וא''כ אפי' לית ליה דר' אחא משכחת לה אומדנא בדיני נפשות לכ''ע כמו שעלתה לו נשיכה על ראשו ונקב קרום של מוח דאפי' רבנן מודו בהאי אומדנא כדמוכח בפרק כל הנשבעין לקמן (דף מו:) כגון שעלתה לו נשיכה על גבו ובין אצילי ידיו וי''ל דהמ''ל ולטעמיך: על פי שנים עדים. חבר היה וכמ''ד (מכות דף ו: ובסנהדרין ח:) דאין צריך התראה ואע''פ שהיה כאן פירכוס ובלבול רוח שהרי בחורבה היה לא היה פוטרו בשביל כך דדוקא גבי גלות הוא דפטרי' ליה בפ' בתרא דיבמות (דף קכ: ושם) משום דמייתרי קראי דכתיב כמה זמנין ויפל עליו וימות אבל ממיתת ב''ד לא מיפטר בהכי תדע דהא אמרינן (סנהדרין נח:) שהיו חובשים אותו ומיהו מכאן יש לדחות ולאוקמיה כגון דמחייה בביתא דשישא ולא פרכיס וכן צריך לאוקומה למאן דמוקי בפ' אלו נערות (כתובות לג:) לקרא בשוגג ומאי ונקה ונקה מגלות: אי טריפה הרג אי שלם הרג תימה הא אזלינן בתר רובא דמרוצח דייקינן לה בפ''ק דחולין (דף יא: ושם) דלא חיישינן דלמא במקום סייף נקב הוה וי''ל דמיירי כגון דאיכא קמן חד טריפה וחד שלם דצריך לידע איזה מהם הרג: (תוספות)


דף לד - ב

ועדים רואין אותו מבחוץ מאי א''ל רב המנונא והלה מה טוען אי אמר לא היו דברים מעולם הוחזק כפרן אי אמר אין שקלי ודידי שקלי כי אתו עדים מאי הוי א''ל המנונא את עול תא ההוא דא''ל לחבריה מנה מניתי לך בצד עמוד זה א''ל לא עברתי בצד עמוד זה אתו תרי סהדי אסהידו ביה דהשתין מים בצד עמוד זה אמר ר''ל הוחזק כפרן מתקיף לה ר''נ האי דינא פרסאה הוא מי קאמר מעולם בעסק זה קא''ל איכא דאמרי ההוא דא''ל לחבריה מנה מניתי לך בצד עמוד זה א''ל לא עברתי בצד עמוד זה מעולם נפקו ביה סהדי דהשתין מים בצד עמוד זה אמר ר''נ הוחזק כפרן א''ל רבא לר''נ כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש עביד לה ולאו אדעתיה: ר''ש אומר חייב כאן וחייב בפקדון כו': מחכו עלה במערבא מאי חוכא דקתני מה לפקדון שכן לא עשה בו מושבע כנשבע מזיד כשוגג מכדי מושבע מפי עצמו בעדות לר''ש מנא ליה דגמר מפקדון פקדון נמי מושבע מפי אחרים נגמר מעדות ומאי חוכא דלמא ר''ש בק''ו מייתי לה מפי אחרים חייב מפי עצמו לא כל שכן אלא חוכא אמזיד כשוגג דקתני מה לפקדון שכן לא עשה בו מושבע כנשבע מזיד כשוגג מכדי מזיד גבי עדות מנא ליה דלא כתיב ביה ונעלם ה''נ לא כתיב ביה ונעלם אמר להו רב הונא ומאי חוכא דלמא מזיד דלאו כשוגג בפקדון ממעילה ר''ש גמר לה והיינו חוכא אדגמר לה ממעילה נגמר לה מעדות מסתברא ממעילה הוה ליה למילף שכן מעילה ממעילה אדרבה מעדות הוה ליה למילף שכן תחטא מתחטא מסתברא ממעילה הוה ליה למילף שכן מעילה בכל נהנה בקבוע חומש ואשם אדרבה מעדות ה''ל למילף שכן חטא הדיוט בשבועה תבעיה וכפריה ואואין הנך נפישין אלא מאי חוכא כי אתא רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע מבי רב אמרי היינו חוכא מכדי ר''ש ג''ש גמיר למה ליה דפריך מה לפקדון שכן לא עשה בו מושבע כנשבע מזיד כשוגג ומאי חוכא דלמא כי פריך מקמי דתיקום ליה ג''ש בתר דקמא ליה ג''ש לא פריך ולא והאמר להו רבא בר איתי לרבנן מאן תנא שבועת הפקדון לא ניתן זדונה לכפרה ר''ש היא דלמא מזיד כשוגג פריך דגמר לה ממעילה דהנך נפישין אבל מושבע כנשבע לא פריך ותהדר עדות ותגמר לה מפקדון מזיד דלאו כשוגג מה פקדון שוגג אין מזיד לא אף עדות שוגג אין מזיד לא כי היכי דיליף פקדון ממעילה

 רש"י  ועדים רואין אותו מבחוץ. ולא הכיר הנתבע בהם: הוחזק כפרן. שהרי ראו אלו שמנה לו ואע''פ שאינן יודעין אם הלואה אם מתנה נעשה כפרן בדבר שהרי אמר לו לא היו דברים מעולם ואין נאמן עוד בשבועה: המנונא את עול. אתה ראוי ליכנס לבית המדרש שאתה מחכים את רבך: כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש. כי הכא שאין לאדם לשום אל לבו כל המקומות שהוא משתין שם מים להיות זכור עליהן: מחכו עלה במערבא. אהא דר''ש דגמר מפקדון בג''ש דתחטא תחטא: בק''ו מייתי לה. מיניה וביה ולית ליה ג''ש: ממעילה גמר לה. נאמר כאן (ויקרא ה) ומעלה מעל ונאמר להלן (שם) כי תמעול מעל: נגמרה מעדות. לחיובא בג''ש דתחטא תחטא: שכן מעילה בכל נהנה בקבוע חומש ואשם. בשניהם נאמר מעילה ושניהם נוהגים בכל אבל עדות אינו נוהג אלא בראויין להעיד ושניהם נהנו בעבירה שבידם זה נהנה מן ההקדש וזה כפר ממון לאפוקי עדות שלא נהנה ושניהם בקרבן קבוע ועדות בעולה ויורד ושניהם בחומש ואשם ועדות בחטאת ואין שם חומש: שכן חטא הדיוט בשבועה תבעיה וכפריה ואואין. בשניהם נאמר תחטא ודינו עם ההדיוט אבל מעילה דינו עם ההקדש ושניהם בשבועה וע''י תביעה וכפירה הן באין ובשניהם נאמר אואין מה שאין כן במעילה: הנך נפישין. דתבעיה וכפריה חדא היא: מכדי ר''ש ג''ש. דתחטא תחטא גמיר דקתני סיפא דמילתיה ת''ל תחטא תחטא לג''ש אמאי פריך ברישא לא עשה בו מושבע כנשבע ומזיד כשוגג כי היכי דגמר עדות מפקדון לענין שאינו מדבר אלא מתביעת ממון נגמר נמי פקדון מעדות למושבע כנשבע ומזיד כשוגג: דלמא כי פריך. שכן לא עשה כו': מקמי דתיקום ליה ג''ש. בתחלת משנתו כשהיה בא ללמדה בבנין אב דחייב כאן וחייב בפקדון אבל לבתר דקמא ליה ג''ש דתחטא תחטא לא שמעינן ליה דפרכה והאי דפרכה ברישא לאו משום דס''ל. (הא דהוה) גמיר ג''ש מרבו אלא להודיעך בא שהוצרך ג''ש לכתוב שלא תאמר למה הוצרכה והלא יש ללמד במה מצינו לפיכך התחיל ללמדה תחלה בבנין אב והודיע תשובות שיש להשיב עליו לכך הוצרכה ג''ש וכן דרך תנאים וספרי וספרא: ולא. פריך בתמיה כלומר ובתר דקמא לא הוה פריך כלומר דיליף הא נמי בג''ש שעשה בו מושבע כנשבע ומזיד כשוגג: והא אמר להו רבא בר איתי כו'. בפרק שבועת הפקדון: ר''ש היא. דאמר לא עשה בו מזיד כשוגג אלמא ס''ל כי פירכיה והא דלא פרכה לג''ש בהא פירכא בתר דקמא ליה משום דג''ש מופנה היא ואין משיבין עליה ומשני דלמא כי פריך מזיד כשוגג פריך במזיד כשוגג הוא דס''ל כי פירכיה קמייתא ואפי' בתר ג''ש משום דגמר לה ממעילה דלא עשה בה מזיד כשוגג וניחא ליה לגמרה ממעילה לפטורא ולא מעדות לחיובא משום דהנך נפישין כדאמרינן לעיל שכן מעילה בכל נהנה בקבוע חומש ואשם אבל מושבע כנשבע מילף יליף פקדון מעדות ולא ס''ל כפירכיה מדקמא ליה ג''ש וליכא חוכא: ופרכינן ותיהדר עדות כו'. כלומר היינו חוכא לבתר דגמר פקדון ממעילה למזיד דלאו כשוגג היכי פריך תאמר בעדות שעשה בו מזיד כשוגג בתר דקמא ליה ג''ש דתחטא תחטא ליהדר עדות וליליף מפקדון למזיד דלא כשוגג דהא ילפא פקדון ממעילה: (רש"י)

 תוספות  ועדים רואין אותו מבחוץ. שאם היו מבפנים היו יודעים אם היה פרעון או הלואה ובקונטרס פירש שע''י שהם בחוץ לא הכיר בהם הנתבע: אתו סהדי ואמרו דהשתין מים בצד עמוד זה אמר ר''ל הוחזק כפרן. וא''ת בריש ב''מ (דף ג.) דאמר מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים שחייב לו נ' ישלם לו הנ' וישבע על השאר והשתא יהא הוחזק כפרן ויפרע הכל דלא גרע עדות שהעידו שחייב נ' מדהשתין דהכא וי''ל דהכא דקאמר לא עברתי בצד עמוד זה משמע דבעי למימר דאם עברתי מעולם בצד עמוד זה אני חייב ולכך הוי כפרן בכל כשהעידו עדים שהשתין בצד עמוד זה אבל התם לא הוחזק כפרן אלא בנ' ואותם פורע: כי היכי דגמר שבועת העדות משבועת הפקדון. תימה דלמא הא דנקט ר''ש במילתיה דעשה בו מושבע כנשבע בשבועת העדות היינו משום דלבתר דקים ליה ג''ש הוי הכי דהא כל כמה דלא קים ליה ג''ש ע''כ במה מצינו לא מצי למילף דאיכא למיפרך דמה לפקדון שכן עשה בו נשים כאנשים: ליגמר נמי שבועת הפקדון כו'. פי' ליגמר מיניה במה מצינו כדפי' לעיל וא''ת כל כמה דלא ידע הכא דמזיד כשוגג היכי מצי גמר הא איכא למיפרך מה לשבועת העדות שכן עשה בו מזיד כשוגג וי''ל דהשתא נמי מתרוייהו פריך ורישא דמילתא נקט: פקדון נמי לא כתיב ביה ונעלם. ... ' תימה היכי מדמי פקדון לעדות דהתם כתיב גבי ביטוי וטומאת מקדש וקדשיו דכתיב בהו ונעלם ובדידיה לא כתיב דליכא למימר דאכתי לא מסיק אדעתיה עד לבסוף מדקאמר בסמוך אדגמר ממעילה נגמר מעדות משמע דפשיטא ליה בעדות טפי מבפקדון מטעמא דפרי' ומיהו י''ל דהא דפשיטא ליה בעדות טפי משום דלא שייך למילף עדות ממעילה כמו פקדון דלא דמי למעילה: הנך נפישין. היינו כל כמה דלא קים להו ג''ש דתחטא אית לן למילף טפי ממעילה במה מצינו משום דנפישין אבל לבתר דקים לן ג''ש ילפינן מעדות אע''ג דהנך נפישין כדאמרינן בפ' ד' מחוסרי כפרה (כריתות דף ט.) דג''ש עדיפא דמעילה ממעילה לאו ג''ש היא ותימה כיון דר''ש גמר ג''ש מנ''ל לרבא בר איתי בסמוך דקאמר מאן תנא שבועת הפקדון לא ניתן זדונה לכפרה ר''ש היא הא אין ג''ש למחצה ואפי' היתה קבלה בידו מ''מ תקשי דמאי טעמא דר''ש ושמא קסבר דמעילה מעילה ג''ש היא. (תוספות)


דף לה - א

להכי כתבה רחמנא לעדות גבי שבועת ביטוי וגבי טומאת מקדש וקדשיו דבכולן נאמר בהן ונעלם וכאן לא נאמר בהן ונעלם לחייב על המזיד כשוגג: מתני' משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שאמר איש פלוני ליתן לי מאתים זוז ולא נתן הרי אלו פטורים שאין חייבין אלא על תביעת ממון כפקדון משביע אני עליכם כשתדעו לי עדות שתבואו ותעידוני הרי אלו פטורים מפני שקדמה שבועה לעדות עמד בבית הכנסת ואמר משביע אני עליכם שאם אתם יודעין לי עדות שתבואו ותעידוני הרי אלו פטורין (עד. שיהא מתכוין להם) אמר לשנים משביע אני עליכם איש פלוני ופלוני שאם אתם יודעין לי עדות שתבואו ותעידוני שבועה שאין אנו יודעין לך עדות והם יודעין לו עדות עד מפי עד או שהיה אחד מהן קרוב או פסול הרי אלו פטורין שלח ביד עבדו או שאמר להן. הנתבע משביע אני עליכם שאם אתם יודעין לו עדות שתבואו ותעידוהו הרי אלו פטורין עד שישמעו מפי התובע: גמ' ת''ר משביעני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שאמר איש פלוני ליתן לי מאתים זוז ולא נתן יכול יהו חייבין ת''ל {ויקרא ה-כא} תחטא תחטא לגזירה שוה נאמר כאן תחטא ונאמר להלן תחטא מה להלן בתביעת ממון ויש לו אף כאן בתביעת ממון ויש לו: משביע אני עליכם כשתדעו לי עדות כו': ת''ר משביע אני עליכם כשתדעו לי עדות שתבואו ותעידוני יכול יהו חייבין ת''ל {ויקרא ה-א} ושמעה קול אלה והוא עד או ראה או ידע מי שקדמה עדות לשבועה ולא שקדמה שבועה לעדות: עמד בבית הכנסת ואמר משביעני עליכם: אמר שמואל אפילו עדיו ביניהן פשיטא לא צריכא דקאי עילויהו מהו דתימא כמאן דאמר להו דמי קמ''ל תניא נמי הכי ראה סיעה של בני אדם עומדין ועדיו ביניהן ואמר להן משביעני עליכם אם אתם יודעין לי עדות שתבואו ותעידוני יכול יהו חייבין ת''ל והוא עד והרי לא ייחד עדיו יכול אפילו אמר כל העומדין כאן תלמוד לומר והוא עד והרי ייחד עדיו: אמר לשנים משביע אני עליכם: ת''ר אמר לשנים משביע אני עליכם פלוני ופלוני אם אתם יודעין לי עדות שתבואו ותעידוני והן יודעין לו עדות עד מפי עד או שהיה אחד מהן קרוב או פסול יכול יהו חייבין ת''ל {ויקרא ה-א} אם לא יגיד ונשא עונו בראוין להגדה הכתוב מדבר: שלח ביד עבדו וכו': ת''ר שלח ביד עבדו או שאמר להן הנתבע משביעני עליכם שאם אתם יודעין לו עדות שתבואו ותעידוהו יכול יהו חייבין ת''ל אם לא יגיד ונשא עונו מאי תלמודא אמר ר''א אם לוא יגיד כתיב אם לו לא יגיד ונשא עונו ואם לאחר לא יגיד פטור: מתני' משביעני (אני) עליכם מצוה אני עליכם אוסרכם אני הרי אלו חייבין בשמים ובארץ הרי אלו פטורין באלף דלת ביוד הי בשדי בצבאות בחנון ורחום בארך אפים ברב חסד ובכל הכנויין הרי אלו חייבין המקלל בכולן חייב דברי ר''מ וחכמים פוטרין המקלל אביו ואמו בכולן חייב דברי ר''מ וחכמים פוטרין המקלל עצמו וחבירו בכולן עובר בלא תעשה {דברים כח-כב} יככה ה' אלהים וכן יככה אלהים זו היא אלה הכתובה בתורה אל יכך ויברכך וייטיב לך ר''מ מחייב וחכמים פוטרין: גמ' משביעני עליכם מאי קאמר אמר רב יהודה הכי קאמר משביע אני עליכם בשבועה האמורה בתורה מצוה אני עליכם בצוואה האמורה בתורה אוסרכם אני באיסור האמור בתורה אמר ליה אביי אלא הא דתני רבי חייא כובלכם אני הרי אלו חייבין כובל באורייתא מי כתיב אלא אמר אביי ה''ק משביע אני עליכם בשבועה מצוה אני עליכם בשבועה אוסרכם אני בשבועה כובלכם אני בשבועה: באלף דלת ביוד הי בשדי בצבאות בחנון ורחום בארך אפים ברב חסד: למימרא דחנון ורחום שמות נינהו ורמינהי יש שמות שנמחקין ויש שמות שאין נמחקין אלו הן שמות שאין נמחקין כגון אל אלהיך אלהים אלהיכם אהיה אשר אהיה אלף דלת ויוד הי שדי צבאות הרי אלו אין נמחקין אבל הגדול הגבור הנורא האדיר והחזק והאמיץ העזוז חנון ורחום ארך אפים ורב חסד הרי אלו נמחקין אמר אביי מתניתין במי שהוא חנון

 רש"י  ומשני להכי כתבה כו': מתני' אלא על תביעת ממון כפקדון. שאילו העידוהו היו מחייבין אותו ממון אבל זה אם העידוהו לא היה מחויב שהיה יכול לומר חוזרני בי: משביע אני עליכם. כולה מתני' מפרש בגמרא: גמ' ויש לו. שיש ממון עליו: והוא עד. שהיה עד באותה שעה: פשיטא. דאי לא עדים ביניהן מאי איצטריך למיתני במתניתין פטורין: לא צריכא דקאי עלייהו. שעומד בצד עדיו: מהו דתימא. ודאי להנך דקיימי גביה קאמר והרי ייחד עדיו קמ''ל: תניא נמי הכי. דאף על גב דגבייהו קאי פטורין: ראה סיעה של בני אדם ועדיו ביניהן. ע''כ בדקאי גבייהו קאמר מדקאמר סיפא כו' אפי' כל העומדין כאן ת''ל והוא עד: הרי ייחד עדיו. דכיון דאמר עומדין כאן אותן העומדין אצלו ייחד וחייבין ואי לא פריש הכי בהדיא תנא ברישא פטורין: אם לוא יגיד. כתיב מלא למדרש ביה לו לא: מתני' מצוה אני עליכם. בגמרא מפרש: באל''ף דל''ת. שם הכתוב באל''ף דל''ת: ביו''ד ה''י. שם הכתוב ארבע אותיות הכתוב ביו''ד ה''י: המקלל בכולן. מברך את השם באחד מהם כגון יכה פלוני את פלוני שזה הוא חיובו כשמקלל שם בשם: חייב. מיתה: המקלל עצמו כו'. מפרש בגמרא: יככה ה' אלהים וכן יככה אלהים גרס במתני' וכן כתוב ונקוד בסדר משנה מוגהת ודווקנית: זו היא אלה. אם אמר לעדים אחד מן המקראות שבקללות יככה השם בשחפת וגו' אם לא תעידוני וכן יככה השם כגון שהיה אחד קורא קללות שבתורה ואמר לעדים כן יככה אם לא תעידוני זו היא אלה דהא כתיב בהם ככל אלות הברית: אל יכך. אם תעידוני או יברכך אם תעידוני . (וכפר): ר' מאיר מחייב. מכלל לאו אתה שומע הן אל יככה אם תעידוני ואם לא תעידוני יכך: גמ' בצוואה האמורה בתורה. אלה המצות. (כתב) בפרשת נדרים (ויקרא כז): כובלכם. לשון אסירה בכבלי ברזל (תהלים קמט): אוסרכם אני בשבועה. מזכיר את השם באחד מכל הלשונות הללו: (רש"י)

 תוספות  או שהיה אחד מהן קרוב או פסול הרי אלו פטורין. אף על גב דכבר שמענו דאין נוהגת אלא בראוין להעיד איצטריך למיתני הכא דאפי' אם יש שלשה עדים והשנים כשרים פטורין דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. מתוספות ה''ר משה: באלף דלת ביוד ה''י. אע''ג דההוגה את השם באותיותיו אין לו חלק כו' שמא כיון שאינו מתכוין לשם מותר. גם זה מתוספות רבינו משה: בפר''ח גרס א''ד מן השם אינו . נמחק ותימה דמאי שנא מצ''ב מצבאות וש''ד משדי דנמחקין לפי שאין שם בפני עצמו ושמא משום דשם המיוחד הוא יש להחמיר בו יותר:. ה''ג אין הלכה כרבי יוסי ואיצטריך דלא תימא נימוקו עמו וכן [גרס] ר''ח: (תוספות)


דף לה - ב

במי שהוא רחום קאמר א''ל רבא אי הכי בשמים ובארץ נמי במי שהשמים והארץ שלו קאמר הכי השתא התם כיון דליכא מידי אחרינא דאיקרי רחום וחנון ודאי במי שהוא חנון ודאי במי שהוא רחום קאמר הכא כיון דאיכא שמים וארץ בשמים ובארץ קאמר ת''ר כתב אלף למד מאלהים יה מיי' ה''ז אינו נמחק שין דלת משדי אלף דלת מאדני צדי בית מצבאות ה''ז נמחק רבי יוסי אומר צבאות כולו נמחק שלא נקרא צבאות אלא על שם ישראל שנאמר {שמות ז-ד} והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל מארץ מצרים אמר שמואל אין הלכה כרבי יוסי ת''ר כל הטפל לשם בין מלפניו ובין מלאחריו ה''ז נמחק לפניו כיצד ליי' ל' נמחק ביי' ב' נמחק ויי' ו' נמחק מיי' מ' נמחק {תהילים קמד-טו} שיי' ש' נמחק היי' ה' נמחק כיי' כ' נמחק לאחריו כיצד אלהינו נ''ו נמחק אלהיהם ה''ם נמחק אלהיכם כ''ם נמחק אחרים אומרים לאחריו אינו נמחק שכבר קדשו השם אמר רב הונא הלכה כאחרים (אברהם דלטיא לנבות בגבעת בנימן שלמה דניאל סימן) כל שמות האמורים בתורה באברהם קדש חוץ מזה שהוא חול שנאמר {בראשית יח-ג/ה/ו/ט/י/יג/טו/כ/כג/כו/כז/כח/כט/ל/לא/לב} ויאמר יי' אם נא מצאתי חן בעיניך חנינא בן אחי רבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה משום רבי אלעזר המודעי אמרו אף זה קדש כמאן אזלא הא דאמר רב יהודה אמר רב גדולה הכנסת אורחין יותר מהקבלת פני שכינה כמאן כאותו הזוג כל שמות האמורים בלוט חול חוץ מזה שהוא קדש שנאמר {בראשית יט-יח} ויאמר לוט אליהם אל נא אדני הנה נא מצא עבדך חן בעיניך וגו' מי שיש בידו להמית ולהחיות זה הקדוש ברוך הוא כל שמות האמורים בנבות קדש במיכה חול ר''א אומר בנבות קדש במיכה יש מהן חול ויש מהן קדש אלף למד חול יוד הי קדש חוץ מזה שאלף למד והוא קדש {שופטים יח-לא} כל ימי היות בית האלהים בשילה כל שמות האמורים בגבעת בנימין ר''א אומר חול רבי יהושע אומר קדש אמר לו ר''א וכי מבטיח ואינו עושה אמר לו ר' יהושע מה שהבטיח עשה והם לא ביחנו אם לנצוח אם לנצח באחרונה שביחנו הסכימו על ידן שנאמר {שופטים כ-כח} ופנחס בן אלעזר בן אהרן (הכהן) עומד לפניו בימים ההם לאמר האוסיף עוד לצאת למלחמה עם [בני] בנימין אחי אם אחדל וגו' כל שלמה האמורין בשה''ש קדש שיר למי שהשלום שלו חוץ מזה {שיר השירים ח-יב} כרמי שלי לפני האלף לך שלמה שלמה לדידיה ומאתים לנוטרים את פריו רבנן וי''א אף זה חול {שיר השירים ג-ז} הנה מטתו שלשלמה ששים אף זה ולא מיבעי האיך אלא הא דאמר שמואל מלכותא דקטלא חד משיתא בעלמא לא מיענשא שנאמר כרמי שלי לפני האלף לך שלמה למלכותא דרקיעא ומאתים לנוטרים את פריו למלכותא דארעא שמואל לא כת''ק ולא כי''א אלא ה''ק וי''א זה קדש וזה הוא חול דמטתו ושמואל דאמר כי''א כל מלכיא האמורים בדניאל חול חוץ מזה שהוא קדש {דניאל ב-לז} אנת מלכא [מלך] מלכיא די אלה שמיא מלכותא חסנא ותקפא ויקרא יהב לך וי''א אף זה קדש שנאמר {דניאל ד-טז} מרי חלמא לשנאך ופשרה לערך למאן קאמר אי סלקא דעתך לנבוכדנצר קאמר ליה שנאותיה מאי נינהו ישראל מילט קא לייט להו לישראל ות''ק סבר שונאי ישראל איכא שונאי עובדי כוכבים ליכא: ובכל כנויין הרי אלו חייבין כו': ורמינהי {במדבר ה-כא} יתן ה' אותך לאלה ולשבועה מה ת''ל והלא כבר נאמר והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה לפי שנא' {ויקרא ה-א} ושמעה קול אלה נאמר כאן אלה ונאמר להלן אלה מה להלן שבועה אף כאן שבועה מה להלן בשם אף כאן בשם אמר אביי לא קשיא הא רבי חנינא בר אידי הא רבנן דתניא רבי חנינא בר אידי אומר הואיל ואמרה תורה השבע ואל תשבע קלל ואל תקלל מה השבע בשם אף לא תשבע בשם מה קלל בשם אף לא תקלל בשם ורבנן אי גמירי גזירה שוה ניבעי שם המיוחד אי לא גמירי גזירה שוה אלה דשבועה היא מנא להו נפקא להו מדתניא אלה אין אלה אלא לשון שבועה וכן הוא אומר {במדבר ה-כא} והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה התם שבועת האלה כתיב הכי קאמר אלה אין אלה אלא בשבועה וכן הוא אומר והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה

 רש"י  במי שהוא חנון. ולאו דחנון שם הוא אלא בשם מי שהוא חנון. כתב אלף למד מאלהים. שהתחיל לכתוב אלהים וכתב אלף למד אין נמחקין ואע''פ שלא גמר את השם שהרי ב' אותיות הללו שם לעצמו: חוץ מזה כו'. למלאך האמצעי קרא אדון שכך. באו לפניו מיכאל באמצעו גבריאל מימינו רפאל משמאלו: אף זה קדש. דכתיב לעיל מינה וירא אליו יי' והדר כתיב והנה שלשה אנשים ואמר להקב''ה אל נא תעבור מעל עבדך המתן לי כאן עד שאכניס האורחין: מי שיש בידו כו'. וה''ק ויאמר לוט אליהם באזניהם אל נא יהי כן וחזר כלפי השם ואמר לו אדוני הנה נא מצא עבדך: בנבות. כתיב (מלכים א כא) ברך נבות אלהים: במיכה. כגון (שופטים יז) לו בית אלהים וכגון (שם). הקדש הקדשתי הכסף לה' מידי לבני וגו' הרי הוא אסור עלי כהקדש. גמורים שהן לשם עד שאתננו מידי לבני לעשות פסל ומסכה וכן (שם יח) נכח ה' דרככם כלפי שכינה אמר: אלף למד חול. כגון (שם יז) לו בית אלהים (שם יח) את אלהי אשר עשיתי לקחתם: שמות האמורין בגבעה. וישאלו בני ישראל בה' (שם כ): וכי מבטיח. שיצליחו ואינו עושה: הם לא ביחנו. הם לא שאלו אלא האלך ולא אמרו התתנהו בידי: באחרונה שביחנו. באורים ותומים כי מחר אתננו בידך הסכימו לדבריהם: ומאתים לנוטרים כו'. לרבנן הניחם ויעסקו בתורה אחד מששה שבהם: הנה מטתו. חול שהיה נבעת מאשמדאי כדאמר במסכת גיטין (דף סח:): דקטלא חד משיתא. באנגריא דעבודת המלך: כל מלכיא האמורים בדניאל. כל מקום שנאמר שם מלך: חוץ מזה. מלך מלכיא דאילו לנבוכדנצר לא הוה קרי ליה דניאל מלך מלכיא אלא ה''ק אנת מלכא נבוכדנצר מלך מלכיא דהוא אלהא דשמיא מלכות חסנא יהב לך: והלא כבר נאמר בשבועת האלה. מהכא משמע תיהוי לאלה ולשבועה ותו לא הוה ליה למיכתב אלא יתן ה' את ירכך נופלת: מה. להלן שבועה. דכתיב והשביע: ומה. להלן בשם. דכתיב יתן ה' וגו': השבע. שבועת ה' תהיה וגו' (שמות כב): [ואל תשבע]. לא תשבעו [בשמי] לשקר (ויקרא יט): קלל. יתן ה' אותך לאלה לא תקלל. בין קללת השם בין קללת חבירו לא תקלל חרש: מה השבע בשם כו'. וברייתא רבי חנינא ומתניתין רבנן: ג''ש. דנאמר כאן אלה ונאמר להלן אלה: דשבועה היא מנא להו. ושמעה קול אלה מנא להו דבשבועה משתעי: נפקא להו מדתניא. מגופיה דמשמעות דקרא הכי משמע: וכן הוא אומר. אלמא אלה היא שבועה כו' ופרכינן התם שבועת האלה כתיב שבועה שהיא בקללה אבל שבועה שאינה בקללה לא משתמע מהכא: (רש"י)

 תוספות  באחרונה שביחנו. שבכולן לא כתב אם אחדל אלא באחרונה דכתיב האוסיף לצאת למלחמה עם בני בנימין אחי אם אחדל: דקטלא חד משיתא בעלמא כו'. בהוצאת למלחמת הרשות קאמר: מה כאן שבועה. תימה ותיפוק ליה משבועת הפקדון מג''ש דתחטא וכ''ת דעיקר דאיצטריך למילף מה כאן בשם כו' אכתי לקמן דפריך לרבנן אלה דשבועה היא מנ''ל ליגמר מפקדון: (תוספות)


דף לו - א

ומנין לעשות (אלה שאין עמה שבועה כאלה שיש עמה שבועה) ושבועה שאין עמה אלה כשבועה שיש עמה אלה תלמוד לומר {ויקרא ה-א} ושמעה קול אלה ושמעה אלה ושמעה קול אמר רבי אבהו מנין לאלה שהיא שבועה שנאמר {יחזקאל יז-יג} ויבא אתו באלה וגו' וכתיב {דברי הימים ב לו-יג} וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים תנא ארור בו נידוי בו קללה בו שבועה בו נידוי דכתיב {שופטים ה-כג} אורו מרוז אמר מלאך ה' אורו ארור יושביה ואמר עולא בארבע מאה שיפורי שמתיה ברק למרוז בו קללה דכתיב {דברים כז-יג} ואלה יעמדו על הקללה וכתיב {דברים כז-טו} ארור האיש אשר יעשה פסל וגו' בו שבועה דכתיב {יהושע ו-כו} וישבע יהושע בעת ההיא לאמר ארור האיש לפני ה' וגו' ודלמא תרתי עבד להו אשבעינהו ולייטינהו אלא מהכא {שמואל א יד-כד} ואיש ישראל נגש ביום ההוא ויואל שאול את העם לאמר ארור האיש אשר יאכל וגו' וכתיב {שמואל א יד-כז} ויהונתן לא שמע בהשביע אביו את העם ודלמא הכא נמי תרתי עבד להו אשבעינהו ולייטינהו מי כתיב וארור השתא דאתית להכי התם נמי לא כתיב וארור אמר רבי יוסי ברבי חנינא אמן בו שבועה בו קבלת דברים בו האמנת דברים בו שבועה דכתיב {במדבר ה-כב} ואמרה האשה אמן אמן בו קבלת דברים דכתיב {דברים כז-כו} ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם ואמר כל העם אמן בו האמנת דברים דכתיב {ירמיה כח-ה/ו/טו/יא} ויאמר ירמיה [הנביא] (אל חנניהו) אמן כן יעשה ה' יקם ה' את דבריך אמר רבי אלעזר לאו שבועה הן שבועה בשלמא לאו שבועה דכתיב {בראשית ט-טו} ולא יהיה עוד המים למבול וכתיב {ישעיה נד-ט} כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי אלא הן שבועה מנא לן סברא הוא מדלאו שבועה הן נמי שבועה אמר רבא והוא דאמר לאו לאו תרי זימני והוא דאמר הן הן תרי זימני דכתיב {בראשית ט-יא} ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד המים למבול ומדלאו תרי זימני הן נמי תרי זימני: המקלל בכולן חייב דברי ר''מ וחכמים פוטרין: תנו רבנן {ויקרא כד-טו} איש [איש] כי יקלל אלהיו ונשא חטאו מה ת''ל והלא כבר נאמר {ויקרא כד-טז} ונקב שם ה' מות יומת יכול לא יהא חייב אלא על שם המיוחד בלבד מנין לרבות את הכינויין תלמוד לומר איש איש כי יקלל אלהיו וגו' מכל מקום דברי רבי מאיר וחכמים אומרים על שם מיוחד במיתה ועל הכינויין באזהרה: והמקלל אביו ואמו וכו': מאן חכמים רבי מנחם בר יוסי דתניא רבי מנחם בר יוסי אומר {ויקרא כד-טז} בנקבו שם יומת מה ת''ל שם לימד על המקלל אביו ואמו שאינו חייב עד שיקללם בשם: והמקלל עצמו וחבירו כו': אמר רבי ינאי ודברי הכל עצמו דכתיב {דברים ד-ט} רק השמר לך ושמור נפשך מאד כדרבי אבין אמר רבי אילעא דאמר כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה וחבירו דכתיב {ויקרא יט-יד} לא תקלל חרש: יכך ה' אלהים וכן יככה אלהים זו היא אלה הכתובה בתורה: יתיב רב כהנא קמיה דרב יהודה ויתיב וקאמר הא מתניתין כדתנן א''ל כנה יתיב ההוא מרבנן קמיה דרב כהנא ויתיב וקאמר {תהילים נב-ז} גם אל יתצך לנצח יחתך ויסחך מאהל ושרשך מארץ חיים סלה א''ל כנה תרתי למה לי מהו דתימא ה''מ מתניתין אבל בקראי אימא לא מכנינן קמ''ל: אל יכך ויברכך וייטיב לך רבי מאיר מחייב וחכמים פוטרין: והא לית ליה לר''מ מכלל לאו אתה שומע הן איפוך כי אתא רבי יצחק תנא כדתנן אמר רב יוסף השתא דאנן תנן הכי וכי אתא רבי יצחק תני הכי ש''מ דוקא תנן אלא קשיא כי לית ליה בממונא אבל באיסורא אית ליה הרי סוטה דאיסורא הוא ואמר ר' תנחום בר חכינאי {במדבר ה-יט} הנקי כתיב טעמא דכתיב הנקי הא לאו הכי מכלל לאו אתה שומע הן לא אמרינן

 רש"י  ה''ג מנין לעשות שבועה שאין עמה אלה כשבועה שיש עמה אלה. כך שנויה בת''כ ובמסכת סוטה מפרשה בפרק היה מביא את מנחתה (דף יח.) היכי דמי שבועה שיש עמה אלה שבועה שלא נטמאת ואם נטמאת יבאו בך: ושמעה אלה ושמעה קול. מדהוה ליה למכתב ושמעה אלה שמעת מינה דהיא שבועה (כל) שיש בה אלה וכתב קול אלה יתירא לדרשא אתא לחייבה בא' משתי הקולות: ויבא אותו באלה. נבוכדנצר את צדקיהו: ארור בו נידוי בו שבועה בו קללה. כל לשונות הללו הוא משמש וצריך לפרוש ממנו אם אמר חכם ארור בלשון נידוי ואם אמר אדם לחבירו לשם שבועה וקבלו עליו שבועה היא והמקלל את חבירו בלשון ארור הוא לה' קללה היא וחייב המקלל: ודלמא תרתי עבד. אבל ארור לאו לשון שבועה הוא: אמן בו שבועה. העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו: בו קבלת דברים. האומר לחבירו על מנת שתקיים לי תנאי כך וכך ואמר אמן קבל דבריו וחייב לקיים תנאו: בו אמנת דברים. וראוי לענות אמן על דבר תפלה ותחנה שהוא לשון מאמן הדברים שיהא רצון שיהא אמת כן: ואמרה האשה אמן אמן. דאי לאו כמוציאה שבועה דמיא אמאי מבדקה אפילו מושבע מפי אחרים אין כאן שהרי לא אמרה כלום אחר שבועה ולא דמיא למשביעני עליכם שהם כופרין אחר שבועה ועונין על דבריו אין אנו יודעין לך עדות: לאו שבועה. כדמסיים ואזיל שאמר או לאו לאו תרי זימני או הן הן תרי זימני הרי היא כשבועה מאחר (שהחזיק) דבריו: איש איש כי יקלל. מת''ל מאחר שעתיד לכתוב ונקב שם ה' מות יומת ליכתוב איש איש כי יקוב שם ונשא חטאו וימות: על שם מיוחד. בן ארבע אותיות דיו''ד ה''י: באזהרה. אלהים לא תקלל (שמות כב': בגקבו שם יומת כו'. קרא יתירא הוא ותניהו ענין למקלל אביו [ואמו] שאינו חייב עד שיקללם בשם המיוחד: ודברי הכל דלא . תימא הואיל וקרא יתירא הוא לרבות תניהו ענין לרבות אף המקלל עצמו וחבירו אלא דוקא קאמר רבי מנחם לרבות מקלל אביו שהוא בסקילה כמברך את השם אבל בעצמו וחבירו דלאו בעלמא הוא לא תילף מהכא: לא תקלל חרש. ומרבינן מיניה בסנהדרין (דף סו.) כל שהוא בעמך: ויתיב וקאמר מתניתין כדתנן. רב כהנא היה שונה משנתנו כמות שהיא שנויה יככה וכן יככם: אמר ליה. רב יהודה כנה הפוך דבריך כנגד אחרים אמור יכהו וכן יכהם שלא תקללני: ויתיב וקאמר גם אל יתצך לנצח. את המקרא הזה היה דורש שנאמר בדואג בספר תהלים: כנה. ואמור יתצהו: והא לית ליה לרבי מאיר כו'. דתנן במסכת קדושין (דף סא.) ר''מ אומר כל תנאי שאינו כפול כתנאי דבני גד [ובני ראובן] אינו תנאי ואי לא כפליה לא אמרינן מכלל זה אתה שומע את זה: והרי סוטה דאיסורא. ופרכינן מינה לר''מ כו' דתנן במסכת קדושין מדכתיב אם לא שטית הנקי ופשיטא לן דלא הוצרכנו לברך את הסוטות ולא נאמר אלא לשמוע לאו מכלל הן קללה מכלל ברכה שאם שטית לא תנקי אלמא לא בעינן כפילה ומשני ר' תנחום הנקי כתיב בלא יו''ד כמו חנקי וקאי אקרא דבתריה דכתיב ואת כי שטית למשמע הכי חנקי ממים המאררים האלה ואת כי שטית אלמא אי לא הנקי מכלל הן אתה שומע לאו לא אמרינן: (רש"י)

 תוספות  והוא דאמר לאו לאו. ולאו דשבועה ממש היא אלא יש להזהר וקצת יש עונש בדבר: יכך וכן יככם זו היא אלה שנאמרה בתורה. תימה דלעיל לא גמרינן אלא שבועה שאין עמה אלה שהיא כשבועה שיש עמה אלה אבל אלה שאין עמה שבועה כיש עמה שבועה מנ''ל: ועל הכנויין באזהרה. וא''ת למ''ד בפרק ד' מיתות (סנהדרין דף סו.) אלהים לא תקלל קדש איש איש כי יקלל למה לי וי''ל דאיצטריך לכרת והא דאמרינן על הכנויין באזהרה למעוטי מיתה אתא ולא למעוטי כרת: בנקבו שם יומת מה ת''ל. תימה הא איצטריך לכדדרשינן בפ' ד' מיתות (שם דף נו.) דאינו חייב עד שיברך שם בשם: ושמור נפשך מאד. תימה בקללה ד''ה חייב ובחובל עצמו איכא פלוגתא (ב''ק צא:) חבלה נמי תיפוק ליה מהאי קרא או מוהשמרו מאד לנפשותיכם ועוד תימה דבפ' ד' מיתות (סנהדרין דף סו.) דחיק לאשכוחי אזהרה למקלל אביו מנשיא וחרש ודיין ליגמר ממקלל עצמו וי''ל דאי לאו דאשכחנא אביו לא הוה גמרינן בעצמו מה שלא מצינו שאסור בחבירו: מקלל חבירו דכתיב לא תקלל חרש. מחרש ואביו אתי אלא שלא חש כאן להאריך וליכא למיפרך שכן משונין כדפריך בפ' ד' מיתות (שם דף סו. ושם) על דיין וחרש ונשיא דאביו אינו משונה: (תוספות)


דף לו - ב

אלא איפוך אפילו באיסורא לית ליה מתקיף ליה רבינא ובאיסורא לית ליה אלא מעתה שתויי יין. ופרועי ראש דבמיתה הכי נמי דלית ליה לר''מ והתנן אלו שבמיתה שתויי יין ופרועי ראש אלא לעולם תיפוך כי לית ליה בממונא באיסורא אית ליה ושאני סוטה דאיסורא דאית ביה ממונא הוא:

 רש"י  שתויי יין. דבמיתה לא שמעינן לה אלא הן מכלל לאו (סנהדרין פג:) דכתיב (ויקרא י) יין ושכר אל תשת ולא תמותו הא אם תשתו בבואכם אל אהל מועד תמותו: פרועי ראש. נפקא לן (סנהדרין שם) מדאיתקש לשתויי יין בספר יחזקאל (מד): והתנן אלו שבמיתה. ולא פליג איש עליה: ה''ג אלא לעולם איפוך וכי לית ליה בממונא. כלומר אלא כי מפכת לה לא תימא אפילו באיסורא לית ליה אלא ודאי אית ליה ומשום הכי ליכא פלוגתא גבי שתויי יין: ושאני סוטה דאיסורא דאית ביה ממונא הוא. גביית כתובתה ושבועה דמתני' נמי ע''י ממון באה הלכך ר''מ פוטר כדאפכינן ובלאו איפוך ליכא לתרוצה דא''כ לר''מ שבועה דמתניתין איסורא גרידתא היא דע''כ בהכי איצטריך לן לאוקומיה (והוא השבעת עד אחד שאינו בא לממון) ואי רבנן פטרי בה אלמא לית להו מכלל לאו אתה שומע הן אפילו באיסורא גרידתא א''כ שתויי יין דבמיתה לרבנן מנא להו וכן מצאתי לשון בבלי בספרים ישנים. לא איתמר לא תיפוך משום קושיא דשתויי יין לרבנן: מתני' (רש"י)

 תוספות  ה''ג בקונטרס ור''ח אלא לעולם איפוך ובאיסורא אית ליה ובממונא לית ליה ושאני סוטה דאיסורא דאית ביה ממונא הוא ובספרים היה כתוב לא תיפוך והקשה בקונטרס דלרבנן דפטרי מי לית להו דשתויי יין במיתה ונראה לתרץ דהא דפטרי משום דבעינן שם המיוחד ואינהו אאלהים קאי אע''ג דכבר איפליגו איידי דתנא ר' מאיר מחייב תנא נמי וחכמים פוטרין ואם תאמר התינח סוטה דלית ליה לר''מ מכלל לאו אתה שומע הן משום דאית ביה ממונא אבל אכתי תיקשה מכל הנהו קראי דמייתי פ''ג דקדושין (דף סא:) בשלמא לר''מ היינו דכתיב ואם בחקותי וגו' וכן אם תטיב ואם תאבו ואם לא יתחטא משמע דמצריך ר''מ כפילא אף על גב דליכא אלא איסורא גרידא וי''ל דאם בחקותי ואם תטיב ואם תאבו איכא כמה מצות דאית בהו ממונא והוא יתחטא נמי שייך לענין ממון כגון מטמא תרומה אבל קשיא לר''ת דבספ''ק דנדרים (דף יג:) גבי נדר לית ליה לרבי מאיר מכלל לאו אתה שומע הן אע''ג דליכא אלא איסורא ואומר הר''ר י''ט דוקא באיסור חמור הוא דאית ליה לר''מ מכלל לאו אתה שומע הן כגון שתויי יין ופרועי ראש דבמיתה וכן נמי גבי שבועה שלא אוכל לך בפ''ב דנדרים (דף טז.) משמע דאית ליה משום דאיסור חמור הוא דחשיב בפרק בתרא דיומא (דף פו.) חייבי כריתות ולא תשא עמהן ולקמן בריש שבועת הדיינים ' (דף לט.) נמי אמרינן נזדעזע כל העולם כשאמר הקב''ה לא תשא וא''ת והלא בקדושין (שם) בעי רבי מאיר תנאי כפול בשבועה גבי אז תנקה מאלתי וי''ל דהתם איכא ממונא דכתיב וכל טוב אדוניו בידו: (תוספות)


פרק חמישי - שבועת הפקדון

מתני' שבועת הפקדון נוהגת באנשים ובנשים ברחוקים ובקרובים בכשרים ובפסולים בפני בית דין ושלא בפני בית דין מפי עצמו ומפי אחרים אינו חייב עד שיכפרנו בב''ד דברי רבי מאיר וחכמים אומרים בין מפי עצמו בין מפי אחרים כיון שכפר בו חייב וחייב על זדון השבועה ועל שגגתה עם זדון הפקדון ואינו חייב על שגגתה גרידתא ומה חייב על זדונה אשם בכסף שקלים שבועת הפקדון כיצד אמר לו תן לי פקדוני שיש לי בידך שבועה שאין לך בידי או שאמר לו אין לך בידי משביעך אני ואמר אמן הרי זה חייב השביע עליו חמש פעמים בין בפני בית דין ובין שלא בפני ב''ד וכפר חייב על כל אחת ואחת אמר רבי שמעון מה טעם מפני שיכול לחזור ולהודות היו חמשה תובעים אותו אמרו לו תן לנו פקדון שיש לנו בידך שבועה שאין לכם בידי אינו חייב אלא אחת שבועה שאין לך בידי ולא לך ולא לך חייב על כל אחת ואחת ר''א אומר עד שיאמר שבועה באחרונה ר''ש אומר עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד תן לי פקדון ותשומת יד גזל ואבידה שיש לי בידך שבועה שאין לך בידי אינו חייב אלא אחת שבועה שאין לך בידי פקדון ותשומת יד וגזל ואבידה חייב על כל אחת ואחת תן לי חטין ושעורין וכוסמין שיש לי בידך שבועה שאין לך בידי אינו חייב אלא אחת שבועה שאין לך בידי חטין ושעורין וכוסמין חייב על כל אחת ואחת רבי מאיר אומר אפילו אמר חטה ושעורה וכוסמת חייב על כל אחת ואחת אנסת ופיתית את בתי והוא אומר לא אנסתי ולא פיתיתי משביעך אני ואמר אמן חייב רבי שמעון פוטר שאינו משלם קנס על פי עצמו אמרו לו אע''פ שאינו משלם קנס על פי עצמו משלם בשת ופגם על פי עצמו גנבת את שורי והוא אומר לא גנבתי משביעך אני ואמר אמן חייב גנבתי אבל לא טבחתי ולא מכרתי משביעך אני ואמר אמן פטור המית שורך את שורי והוא אומר לא המית משביעך אני ואמר אמן חייב המית שורך את עבדי והוא אומר לא המית משביעך אני ואמר אמן פטור אמר לו חבלת בי ועשית בי חבורה והוא אומר לא חבלתי ולא עשיתי בך חבורה משביעך אני ואמר אמן חייב אמר לו עבדו הפלת את שיני וסימית את עיני והוא אומר לא הפלתי ולא סימיתי משביעך אני ואמר אמן פטור זה הכלל כל המשלם על פי עצמו חייב ושאינו משלם על פי עצמו פטור: גמ' רב אחא בר הונא ורב שמואל בריה דרבה בר בר חנה ורב יצחק בריה דרב יהודה תנו שבועות בי רבה פגע בהו רב כהנא אמר

 רש"י  מתני' שבועת הפקדון. באנשים ובנשים כו'. איידי דתנא בשבועת העדות באנשים ולא בנשים כו' תננהו נמי לכולהו: בקרובים. שבעל הפקדון קרוב לזה שהפקדון אצלו: בפני ב''ד ושלא בפני ב''ד. אם מפיו נשבע שהוציא שבועה מפיו או שענה אמן אחר שבועה ואח''כ הודה חייב קרבן דכתיב (ויקרא ה) וכחש בעמיתו כל דהו: ומפי אחרים. שלא ענה אמן כגון משביעני עליך שתחזיר לי פקדוני ואמר אין לך בידי אינו חייב עד שיכפור בב''ד. משום דמושבע מפי אחרים בפקדון לא כתיב ומשבועת העדות גמרינן ליה וסבירא ליה לר''מ דון מינה ומינה והתם בב''ד כדפרישנא בפירקין לעיל (דף לא.): וחכ''א כו'. דסבירי להו דון מינה ואוקי באתרה כדפרישנן בפירקין דלעיל (שם): וחייב על זדון שבועה. דלא כתיב בהו ונעלם זדון השבועה שזכור על הפקדון ויודע שמתחייב על כפירתו קרבן: ועל שגגתה עם זדון הפקדון. ששגג בקרבן והזיד בפקדון דיודע דהזיד בפקדון וכפר אבל אינו יודע אם חייב עליו קרבן וכו': ואינו חייב על שגגתה גרידתא. אם סבור לישבע באמת משום דאנוס הוא: בכסף שקלים. הקנוי בשני סלעים דהכי כתיב (ויקרא ה) גבי איל האשם בערכך כסף שקלים: מפני שיכול לחזור ולהודות. אחר כפירה נמצא שבכל שבועה הוא כופרו ממון: שבועה באחרונה. אין לך בידי לא לך ולא לך בשבועה דהשתא קיימא שבועה אכולהו: אפילו אמר חטה ושעורה וכוסמת. בגמרא מפרש לה: שאינו משלם קנס על פי עצמו. וכיון דאי אודי לא מיחייב לשלומי כי כפר נמי לאו ממונא קא כפר ליה: אבל משלם בושת ופגם וכו'. הילכך ממונא כפריה ובגמרא מפרש פלוגתייהו: המית שורך את עבדי קנסא הוא דמשלם שלשים סלעים אפילו. אינו . שוה אלא דינר: אמר לו עבדו הפלת את שיני. קנסא הוא שיוציא את עבדו לחרות בשביל אבר והרי הוא כבהמתו: גמ' (רש"י)

 תוספות  מתני' שבועת הפקדון. אשם בכסף שקלים. באשם מעילות כתיב ומיניה ילפינן שאר אשמות: (תוספות)


דף לז - א

להו הזיד בשבועת הפקדון והתרו בו מהו כיון דחידוש הוא דבכל התורה לא אשכחן מזיד דמייתי קרבן והכא מייתי קרבן לא שנא אתרו ביה ולא שנא לא אתרו ביה או דלמא ה''מ היכא דלא אתרו ביה אבל היכא דאתרו ביה מילקא לקי קרבן לא מייתי או דלמא הא והא עבדינא א''ל תנינא חמורה הימנה שבועת הפקדון שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה אשם בכסף שקלים מדקאמר ליה על זדונה מכות מכלל דאתרו ביה וקאמר מכות אין קרבן לא ומאי חומרא דניחא ליה לאיניש דמייתי קרבן ולא לילקי אמר להו רבא בר איתי מאן תנא זדון שבועת הפקדון לא ניתן לכפרה ר''ש אבל לרבנן קרבן נמי מייתי אמר להו רב כהנא בר מינה דההיא דאנא תנינא לה והכי תנינא לה אחד זדונה ואחד שגגתה אשם בכסף שקלים ומאי חומרא דאילו התם חטאת בת דנקא והכא אשם בכסף שקלים וליגמר מינה דלמא דלא אתרו ביה ל''א ת''ש אין חייבין על שגגתה מה הן חייבין על זדונה אשם בכסף שקלים מאי לאו בדאתרו ביה ה''נ דלא אתרו ביה ת''ש לא אם אמרת בנזיר טמא שכן לוקה תאמר בשבועת הפקדון שאינו לוקה מדקאמר לוקה מכלל דאתרו ביה וקאמר תאמר בשבועת הפקדון שאינו לוקה אבל קרבן מייתי מאי אינו לוקה דאינו נפטר במלקות מכלל דנזיר טמא נפטר במלקות הא קרבן כתיב ביה התם דמייתי קרבן כי היכי דתיחול עליה נזירות בטהרה אמרוה רבנן קמיה דרבה אמר להו מכלל דכי לא אתרו ביה ואיכא עדים מיחייב כפירת דברים בעלמא הוא אלמא קסבר רבה הכופר בממון שיש עליו עדים פטור א''ל רב חנינא לרבה תניא דמסייע לך {ויקרא ה-כב} וכחש בה פרט למודה לאחד מן האחין או לאחד מן השותפין {ויקרא ה-כב} ונשבע על שקר פרט ללוה בשטר וללוה בעדים אמר ליה אי משום הא לא תסייען באומר לויתי ולא לויתי בעדים לויתי ולא לויתי בשטר ממאי מדקתני וכחש בה פרט למודה לאחד מן האחין או לאחד מן השותפין האי לאחד מן האחין ה''ד אילימא דאודי ליה בפלגא דידיה הא איכא כפירה דאידך אלא לאו דאמרי ליה מתרוינן יזפת ואמר להו לא מחד מינייכו יזפי דהויא ליה כפירת דברים בעלמא ומדרישא כפירת דברים סיפא נמי כפירת דברים (סימן חובה כיתות דבעל הבית חומר נזירא) ת''ש אינו חייב על שגגתה ומהו חייב על זדונה אשם בכסף שקלים מאי לאו זדון עדים לא זדון עצמו ת''ש היו שתי כתי עדים כפרה הראשונה ואחר כך כפרה השניה שתיהן חייבות מפני שיכולה עדות להתקיים בשתיהן בשלמא שניה תחייב דהא כפרה לה כת ראשונה אלא ראשונה אמאי מיחייבא

 רש"י  הזיד בשבועת הפקדון והתרו בו מהו. חייב קרבן או מלקות או שניהן וגבי שבועת העדות אע''ג דחייב נמי מזיד כשוגג ליכא למיבעי הך בעיא משום דאין התראת ודאי בשבועת העדות דמי יודע שהם יודעים לו עדות ויכול להתרות בו: לא אשכחן מזיד דמייתי קרבן. לאו דוקא כל התורה קאמר שהרי ד' מביאין על הזדון כשגגה הבא על השפחה ונזיר שנטמא ושבועת העדות ושבועת הפקדון: ה''ג אמרו ליה תנינא חמורה הימנה שבועת הפקדון שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה אשם בכסף שקלים מדקאמר על זדונה מכות מכלל דאתרו ביה וקאמר מכות אין קרבן לא ומאי חומרא דניחא ליה לאיניש דמייתי קרבן ולא לילקי אמר להו רבא בר איתי מאן תנא שבועת הפקדון לא ניתן זדונה לכפרה רבי שמעון היא אמר להו רב כהנא בר מינה דההיא דאנא תנינא והכי תנינא לה אחד זדונה ואחד שגגתה אשם בכסף שקלים ומאי חומרא דאילו התם חטאת בת דנקא והכא אשם בכסף שקלים וליגמר מינה התם בדלא אתרו ביה. והכי פירושה חמורה ממנה שבועת הפקדון משבועת העדות שחייבין על זדונה מכות מה שאין כן בעדות שאין בה התראת ודאי ועל שגגתה עם זדון הפקדון אשם בכסף שקלים ובעדות קרבן עולה ויורד: מכות אין קרבן לא ומאי חומרא. דמכות מקרבן הואיל ולא תרוייהו עבדינן ביה הא בעדות מייתי קרבן ומשני ניחא ליה לאיניש כו' אמר להו רבא בר איתי לרבנן הך מתני' דקתני להו מהכא לא תפשטה דלעולם קרבן איכא לרבנן והך מתני' דקתני קרבן לא רבי שמעון היא דקאמר שבועת הפקדון לא ניתן זדונה לכפרה כדאמרן בפירקין דלעיל שכן לא עשו בו . מושבע כנשבע ומזיד כשוגג: אמר להו רב כהנא. לא תדחקוה לאוקומה כר' שמעון ובעיין נמי לא תפשטוה דאנא תנינא לה כו': ומאי חומרא. הא שבועת העדות נמי זדונה ושגגתה קרבן: היינו חומרא דאילו בעדות חטאת היא ולא נתנה בה תורה קצבה ויכול לקנותה במעה כסף דנקא שתות והיינו מעה שהיא אחד מששה בדינר: וליגמר מינה. למיפשט בעיין דמייתי קרבן ולא לקי: ומשני דלמא התם בדלא אתרו ביה. קאמר דהא לא איירי בה במלקות כלל: לא אם אמרת. לא ידעינן במאי קאי לא אם אמרת: הא קרבן כתיב ביה. והזיר לה' את ימי נזרו והביא כבש בן שנתו וכו' (במדבר ו): כי היכי דתיחול עליה נזירות בטהרה. שמתחיל למנות מעכשיו ותלה הכתוב בקרבן ולא לכפרה הוא בא: אמרו רבנן קמיה דרבה. הנך רבנן דלעיל דתנו שבועות בי רבה אמרו לפניו שכך שאל רב כהנא מהם: אמר להו. מדקא מיבעי ליה באתרו ביה: מכלל. דפשיטא ליה דכי לא אתרו ביה הני סהדי דמיחייב קרבן ואף על גב דידעי הני סהדי שהוא חייב לו ואמאי מיחייב והא לא תועיל לו כפירתו וע''כ ישלם נמצא שכפירת דברים בעלמא הוא: פטור. מקרבן: פרט למודה לאחד מן האחין. שיש לו חלק בממון זה וכשתבעו האח השני כפר: פרט ללוה בשטר. קס''ד לכופר ממון שיש לו עליו שטר או עדים: לא תסייען. דהא מתנית' לאו בכופר ממון קאמר אלא במודה בממון וכופר שלא מסר לו שטר עליו ולא היו עדים בדבר: מתרוינן יזפת. משנינו לוית: מינך יזפי. ממך לויתי כל המנה ולא היה לחבירך חלק בו: לאו זדון עדים. שהתרו בו: (רש"י)

 תוספות  הזיד בשבועת הפקדון מהו. פירש בקונטרס דבשבועת העדות ליכא למבעי הך בעיא משום דאין התראת ודאי בשבועת העדות דמי יודע שהם יודעים לו עדות ואין נראה דלא חשיב ספק כיון דלמותרה אין ספק דהא בעדים זוממין אי הוו צריכי התראה הוה מתרינן בהו אף על גב דהמתרים בהם אין יודעין אם הם משקרים והא דלא בעי הך בעיא בשבועת העדות משום דאי אפשר לידע לעולם אם הם מזידין שיכולין לומר שכחנו: כיון דחידוש הוא כו'. לאו חידוש גמור הוא דהא איכא טובא כדפירש בקונטרס אלא כלומר כיון שניתן זדונו לכפרה: מילקא לקי קרבן לא מייתי. ואף על גב דגבי שפחה כתיב (ויקרא יט) בקורת תהיה והביא את אשמו הא אמרינן בסוף ד' מחוסרי כפרה (כריתות דף יא.) דהיא לוקה והוא מביא קרבן: מאי אינו לוקה דלא מיפטר במלקות. תימה דמעיקרא ס''ד דבעי למילף מיניה חומרא דדין הוא שנחמיר בנזיר שכן לוקה ולמאי דמסיק השתא צ''ל דמיתניא לענין קולא דדין הוא שנקל בנזיר שכן מיפטר במלקות ונראה דלא ידע לגבי מאי מיתניא אי נמי מעיקרא ס''ד דה''פ לא אם אמרת בנזיר שהוא טמא שכן כפרתו תלויה במלקות הקל ולא בקרבן תאמר בשבועת הפקדון שאין כפרתו תלויה במלקות אלא בקרבן דחמור ודלא כמ''ד לעיל ניחא ליה לאיניש דליתי קרבן ולא לילקי ומיהו בסיפרי מיתניא הך ברייתא ומיתניא איפכא והכי איתא התם בפרשת נשא גבי נזיר בפתע להביא את האונס פתאום להביא את השוגג והדין נותן ומה במקום שלא חייב את המזיד חייב בו את השוגג כאן שחייב את המזיד אינו דין שנחייב את השוגג ומנין שחייב את המזיד אמרת ק''ו מה שבועת העדות שלא חייב את השוגג פירוש שגגתה גרידא חייב את המזיד כאן שחייב את השוגג אינו דין שנחייב את המזיד לא אם אמרת בשבועת העדות שכן אינו לוקה תאמר בנזיר שלוקה והואיל ולוקה לא יביא קרבן ת''ל וכפר מאשר חטא וגו' ונראה דהיינו הך דמייתי בשמעתין ובמקום שבועת העדות אית למיגרס שבועת הפקדון ואית למיגרס נמי הכא איפכא כדאמרינן בסיפרי מה לשבועת הפקדון דכן אינו לוקה כו' וכן גר''ח וזה לשונו ואתינן למפשטה מהא דתניא בסיפרי דבי רב לא אם אמרת בשבועת הפקדון שכן אינו לוקה תאמר בנזיר שנטמא דלוקה והואיל ולוקה כו' ואם תאמר מאי קמשני דלא מיפטר במלקות כלומר אלא צריך עדיין קרבן והא היא גופה אתינן למילף בנזיר שיהא עדיין צריך קרבן ואר''ת דה''פ דלא מיפטר במלקות שאין מתכפר במלקות לחודיה תאמר בנזיר שמתכפר במלקות לחודיה דכי מייתי נמי בשוגג קרבן לא מייתי אלא למיחל עליה נזירות טהרה כדמסיק ודלא כרבי אלעזר הקפר דאמר (נזיר דף יט.) נזיר טמא חוטא הוא והא דפריך והא קרבן כתיב ביה פירוש הא בשוגג כתיב קרבן ולמאי קאתי אם לא לכפר וא''כ נילף משבועת הפקדון דבמזיד לא יפטר במלקות אלא יצטרך עדיין קרבן ומשני כו': פרט ללוה בשטר ולוה בעדים. כגון דאמר לא לויתי דכאומר לא פרעתי דמי: (תוספות)


דף לז - ב

הא קיימא שניה אמר רבינא הכא במאי עסקינן כגון שהיתה שניה בשעת כפירת הראשונה קרובין בנשותיהן ונשותיהן גוססות מהו דתימא רוב גוססין למיתה קמ''ל השתא מיהת חיי נינהו ולא שכיבי תא שמע בעל הבית שטען טענת גנב בפקדון ונשבע והודה ובאו עדים אם עד שלא באו עדים הודה משלם קרן וחומש ואשם אם משבאו עדים הודה משלם תשלומי כפל ואשם הכא נמי כדרבינא אמר ליה רבינא לרב אשי תא שמע חמורה ממנה שבועת הפקדון שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה אשם בכסף שקלים מדקאמר לוקה מכלל דאיכא עדים וקאמר על שגגתה אשם בכסף שקלים אמר להו רב מרדכי בר מינה דההיא דהאמר להו רב כהנא אנא תנינא לה והכי תנינא לה אחד זדונה ואחד שגגתה אשם בכסף שקלים תא שמע לא אם אמרת בנזיר טמא שכן לוקה תאמר בשבועת הפקדון שאינו לוקה היכי דמי אי דליכא עדים אמאי לוקה אלא פשיטא דאיכא עדים וקתני תאמר בשבועת הפקדון שאינו לוקה מלקא הוא דלא לקי אבל קרבן מייתי תיובתא דרבה תיובתא רבי יוחנן אמר הכופר בממון שיש עליו עדים חייב בשטר פטור אמר רב פפא מאי טעמיה דרבי יוחנן עדים עבידי דמייתי שטר הא מנח אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא שטרא נמי עביד דמרכס אלא אמר רב הונא בריה דרב יהושע היינו טעמיה דרבי יוחנן משום דהוה שטר שעבוד קרקעות ואין מביאין קרבן על כפירת שעבוד קרקעות איתמר משביע עדי קרקע פליגי רבי יוחנן ור''א חד אמר חייב וחד אמר פטור תסתיים דרבי יוחנן דאמר פטור מדאמר רבי יוחנן הכופר בממון שיש עליו עדים חייב שטר פטור וכדרב הונא בריה דרב יהושע תסתיים א''ל רבי ירמיה לר' אבהו לימא רבי יוחנן ורבי אלעזר בפלוגתא דרבי אליעזר ורבנן קא מיפלגי דתנן הגוזל שדה מחבירו ושטפה נהר חייב להעמיד לו שדה דברי רבי אליעזר וחכ''א אומר לו הרי שלך לפניך ואמרינן במאי קמיפלגי רבי אליעזר דריש רבויי ומיעוטי ורבנן דרשי כללי ופרטי רבי אליעזר דריש רבויי ומיעוטי {ויקרא ה-כא} וכחש בעמיתו ריבה בפקדון או בתשומת יד מיעט או מכל אשר ישבע חזר וריבה ריבה ומיעט וריבה ריבה הכל מאי ריבה ריבה כל מילי ומאי מיעט מיעט שטרות ורבנן דרשי כללי ופרטי וכחש בעמיתו כלל בפקדון או בתשומת יד או בגזל פרט או מכל אשר ישבע עליו חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון אף כל דבר המטלטל וגופו ממון יצאו קרקעות שאין מטלטל יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות יצאו שטרות שאף על פי שמטלטלין אין גופן ממון מאן דמחייב כרבי אליעזר ומאן דפטר כרבנן אמר ליה לא מאן דמחייב כרבי אליעזר ומאן דפטר אמר לך בהא אפילו רבי אליעזר מודה דרחמנא אמר מכל ולא הכל אמר רב פפא משמיה דרבא מתניתין נמי דיקא דקתני גנבת את שורי והוא אומר לא גנבתי משביעך אני ואמר אמן חייב ואילו גנבת את עבדי לא קתני מ''ט לאו משום דעבד איתקש לקרקעות ואין מביאין קרבן על כפירת שעבוד קרקעות אמר רב פפי משמיה דרבא אימא סיפא זה הכלל כל המשלם על פי עצמו חייב ושאינו משלם על פי עצמו פטור זה הכלל לאתויי מאי לאו לאתויי גנבת את עבדי

 רש"י  הא קיימא שניה. אלא לאו ש''מ כפירת ממון שיש עליו עדים הויא כפירה: קרובין בנשותיהן. נשואי שתי אחיות דההיא שעתא לא חזו לאסהודי ואם תאמר למה לי למיתנא איצטריך כגון שהיו גוססות באותה שעה: מהו דתימא. קיימא לן רוב גוססות למיתה והוו להו כמתות והוה ליה ממון שיש עליו עדים דלא תתחייב ראשונה קמ''ל השתא מיהא לא שכיבי ואף על גב דרוב גוססין למיתה כל זמן שלא מת חי הוא לכל דברים: טענת גנב. פטר עצמו על ידי גניבה שטען נגנב הימני ושומר חנם פטור מגניבה וקיימא לן בב''ק (דף סג:) שאם נשבע ובאו עדים משלם כפל כגנב עצמו אבל אם הודה אח''כ אין כאן כפל דמודה בקנס פטור אבל חומש ואשם יש משום שבועת הפקדון: ונשבע והודה ובאו עדים. גרסי' ולא גרסינן אחרי כן: משלם תשלומי כפל. משום עדים: ואשם. משום שבועה אבל חומש לא משלם וילפינן לה בבבא קמא מהאי קרא ושלם אותו בראשו וחמישיתו יוסף עליו ממון המשתלם בראש מוסיף חומש ושאינו משתלם בראש כגון זה שישלם עליו כפל אין מוסיף חומש: כדרבינא. שהיו עדים קרובים בנשותיהן בשעת שבועה לפיכך חייב קרבן כמאן דליתניהו: בר מינה דההיא. אין ללמוד הימנה דלא איירי במכות כלל ודלמא בזדון עצמו קאמר ולא בזדון עדים: אי דליכא עדים. דאתרו בנזיר אמאי לוקה: עבידי דמייתי. הלכך מהניא ליה כפירתו אם ימותו העדים: משום דהוה ליה. האי שטר ממון שהקרקעות משועבדים לו והכופר בו ככופר בקרקעות וקיימא לן לקמן (דף מב:) דאין נשבעין על הקרקעות הלכך כי אישתבע נמי אין לה דין חיוב שבועה להביא עליה קרבן: וכדרב הונא בריה דרב יהושע. דפריש טעמא דרבי יוחנן משום דאין חייבין על כפירת [שעבוד] קרקעות: חייב להעמיד לו שדה. דקסבר קרקע נגזלת וקיימא לה ברשות גזלן וקרינן ביה והשיב את הגזלה (ויקרא ה). הרי שלך לפניך. קסבר קרקע אינה נגזלת וכי שטפה נהר ברשותיה דמרא קמא היא קיימא: מיעט שטרות. שאין גופן ממון שאינן אלא לראיה שבהן: מאן דמחייב. עלייהו דין קרבן שבועה כרבי אליעזר כי היכי דמרבה להו. לענין השבה מרבה להו נמי לכל האמור בענין וקרבן בההיא עניינא כתיב: אפילו רבי אליעזר מודה. דאף על גב דאיתרבו בענין השבה לא איתרבו לענין חומש ואשם דכי אהדר קרא ונקט ענין חומש ואשם כתיב או מכל אשר ישבע עליו לשקר וגו' וחמישיתו יוסף עליו את אשמו יביא מכל ולא הכל ואימעיט להו דבר שאינו דומה לפרט: מתניתין נמי דיקא. כרבי יוחנן דאין חיוב קרבן שבועה בקרקעות: דעבד איתקש לקרקעות. והתנחלתם אותם [וגו'] לרשת אחוזה (שם כה) כאחוזה: (רש"י)

 תוספות  הכא נמי כדרבינא. שהיו קרובין בנשותיהן אבל נשותיהן גוססות לא צריך למימר דהא הכא ליכא לאקשויי פשיטא דהא קמ''ל דהודה ואח''כ באו עדים דמשלם קרן וחומש וכי באו עדים ואח''כ הודה משלם תשלומי כפל: ואין מביאין קרבן על כפירת שעבוד קרקעות. תימה והא רבי יוחנן גופיה אית ליה בסוף בבא בתרא (דף קעה:) דשעבודא דאורייתא וא''כ אפילו בעל פה היכי משכחת לה לשבועת העדות ולשבועת הפקדון והכי נמי קשה מהשולח (גיטין דף לז.) דאמר רבי יוחנן שטר שיש בו אחריות נכסים אינו משמט ואם כן אפילו בעל פה לא משכחת לה לדידיה וכן בפרק קמא דב''מ (דף ד: ושם) גבי מודה מקצת ובפרק הכותב (כתובות דף פז: ושם) ואיתא נמי התם גבי עד אחד דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות ולמ''ד שעבודא דאורייתא לעולם לא משכחת שבועה וצ''ל דאליביה משכחת כשמחל השעבוד: מיעט שטרות. אפילו מאן דלא דאין דינא דגרמי בהגוזל קמא (ב''ק דף צח.) ופטר שורף שטרותיו של חבירו מכל מקום כיון דכי איתנהו בעינייהו מחייב ליה לאהדורינהו ה''א דכי כפר חייב ומיהו לבסוף דמסיק דלענין השבה דוקא פליגי אי אומר לו כשנשתנו הרי שלך לפניך ולא לענין שבועה קשיא מה שייך למעוטי שטרות הא אפילו שרפן פטור כ''ש נשתנו וצריך לומר דסבר כרבי מאיר דדאין דינא דגרמי אי נמי כי פטרינן היינו כי קלינהו באתרייהו אבל נטלן ושרפן חייב: מתניתין נמי דיקא. אע''ג דמאן דמחייב נמי מודה דלרבנן פטור מ''מ מייתי דסתם מתניתין דיקא כמאן דפטר ומיהו קצת תימה דמייתי ממתניתין דדחי לה לייתי ממתניתין דשבועת הדיינין (לקמן דף לח:) דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות אם כן אין כאן קרבן: (תוספות)


דף לח - א

אלא מהא ליכא למשמע מינה: שבועת הפקדון כיצד תן לי פקדון שיש לי בידך כו': תנו רבנן כלל אינו חייב אלא אחת פרט חייב על כל אחת ואחת דברי ר''מ ר' יהודה אומר שבועה לא לך ולא לך ולא לך חייב על כל אחת ואחת רבי אליעזר אומר לא לך ולא לך ולא לך שבועה חייב על כל אחת ואחת ר''ש אומר עד שיאמר שבועה לכל אחת ואחת אמר רב יהודה אמר שמואל כללו של רבי מאיר פרטו של רבי יהודה כללו של רבי יהודה פרטו של רבי מאיר ור' יוחנן אמר הכל מודים בולא לך שהוא פרט לא נחלקו אלא בלא לך שרבי מאיר אומר פרט ורבי יהודה אומר כלל ואיזהו כללו של ר' מאיר שבועה שאין לכם בידי במאי קמיפלגי שמואל דייק מברייתא ור' יוחנן דייק ממתניתין שמואל דייק מברייתא מדקאמר רבי יהודה ולא לך פרטא הוי מכלל דשמעיה לר' מאיר דאמר כללא הוי ואמר ליה ר' יהודה פרטא הוי ור' יוחנן אמר תרוייהו לר' מאיר פרטא הוי ואמר ליה רבי יהודה בולא לך מודינא לך בלא לך פליגנא עלך ושמואל עד דאודי ליה אודויי לפלוג עליה איפלוגי ורבי יוחנן דייק ממתניתין מדקאמר ר' מאיר שבועה שאין לכם בידי כללא הוי מכלל דולא לך פרטא הוי דאי סלקא דעתך ולא לך כללא הוה אדמשמע לן שבועה שאין לכם בידי נשמעינן שבועה לא לך ולא לך ולא לך כל שכן שבועה שאין לכם בידי ושמואל אמר כל האומר ולא לך כאומר שבועה שאין לכם בידי דמי תנן לא לך ולא לך ולא לך תני לא לך ת''ש תן לי פקדון ותשומת יד וגזל ואבידה תני תשומת יד גזל אבידה ת''ש תן לי חטין ושעורין וכוסמין תני שעורין כוסמין והאי תנא כל הכי שביש תני ואזיל אלא הא מני רבי היא דאמר לא שנא כזית כזית ולא שנא כזית וכזית פרטא הוי תא שמע מדידיה ר' מאיר אומר אפילו חטה ושעורה וכוסמת חייב על כל אחת ואחת תני חטה שעורה כוסמת מאי אפילו אמר רב אחא בריה דרב איקא אפילו חטה בכלל חטין ושעורה בכלל שעורין וכוסמת בכלל כוסמין: תן לי פקדון ותשומת יד גזל ואבידה שיש לי בידך כו': תן לי חטין ושעורין א''ר יוחנן פרוטה מכולם מצטרפת פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר אפרטי מיחייב אכללי לא מיחייב וחד אמר אכללי נמי מיחייב והתני ר' חייא הרי כאן חמש עשרה חטאות ואם איתא עשרים הויין האי תנא דפרטי קא חשיב דכללי לא קא חשיב והא תני רבי חייא הרי כאן עשרים חטאות ההיא אפקדון ותשומת יד וגזל ואבידה בעא מיניה רבא מרב נחמן היו חמשה תובעין אותו ואמרו לו תן לנו פקדון תשומת יד וגזל ואבידה שיש לנו בידך אמר לאחד מהן שבועה שאין לך בידי פקדון תשומת יד גזל ואבידה ולא לך ולא לך ולא לך ולא לך מהו אחדא מיחייב

 רש"י  כלל אינו חייב אלא אחת. לקמיה מפרש מאי כלל ומאי פרט: ולא לך גרסינן בכולהו ולא גרסינן לא לך: כללו של ר' מאיר זהו פרטו של רבי יהודה. מאי ששמע ר' יהודה שהיה עושה ר' מאיר כלל דהיינו ולא לך ולא לך עשאן ר' יהודה פרט וממילא שמעינן דפרטו של רבי מאיר היינו לא לך לא לך דאי לא מאי הוי פרטא לרבי מאיר והוא כללו של רבי יהודה דאי לא לך לרבי יהודה נמי פרטא ולא חשיבא כלל אלא שאין לכם מאי שנא ולא לך דנקט: הכל מודים בולא לך שהוא פרט. רבי מאיר לא פליג אדר' יהודה בולא לך והכי קאמר רבי יהודה ולא לך הוא דהוה פרטא אבל לא לך כללא דלא אשבועה קאי ולקמיה מפרש מהיכא דייק ר' יוחנן דתרוייהו לרבי מאיר פרטי הוו: ושמואל אמר לך אדמודי ליה אודויי ליפלוג עליה איפלוגי. כלומר אי ס''ד דשמעיה ר' יהודה לרבי מאיר דמשוי לתרוייהו פרטא לא הוה ליה למינקט מילתא בולא לך דמודי ליה בגויה אלא הכי הוה ליה למתני רבי יהודה אומר לא לך אינו חייב אלא אחת למינקט מילתא דפליג עליה בגוה: סתם מתניתין ר''מ: תנן ולא לך ולא לך. וי''ו גרסינן בכולהו אלמא לר''מ פרטא הוי ותיובתא דשמואל: ר' היא דאמר. במס' זבחים בפ' שני לא שנא שוחט את הזבח ע''מ לאכול כזית למחר כזית בחוץ ל''ש כזית למחר וכזית בחוץ פרטא הוי ב' מחשבות הן ותפיס את הראשונה והוי פיגול ושוב אין מחשבה שניה מוציאתו מידי פיגול אליבא דר' יהודה דאמר התם זה הכלל כל שמחשבת הזמן קדמה למחשבת המקום פיגול וחייבין על אכילתו כרת ומתניתין דהכא רבי היא ולאו ר' מאיר: מדידיה. מדר' מאיר גופיה: חטה בכלל חטין. אם טענו חטה הרי הוא כטענו חטין כדכתיב (שמות ט) והחטה והכוסמת לא נכו: פרוטה מכולן מצטרפת. אם אין לו עליו מכולן אלא שוה פרוטה מצטרפין לחייבו: פליגי בה רב אחא ורבינא. במתני' ובמילתיה דרבי יוחנן: חד אמר אפרטי מיחייב אכללי לא מיחייב. חייב על כל אחת ואחת דקתני מתני' חייב שלש קאמר חדא אחטין וחדא אשעורין וחדא אכוסמין ארבעה לא מחייבין ליה למימר שבועה שאין לך בידי חדא שבועה באפי נפשה היא שכלל בה אין לך בידי כלום וחזר ופרט לא חטין ולא כוסמין ולא שעורין אלא פרטא פירושה דשבועה שאין לך בידי הוא וכי אמר רבי יוחנן פרוטה מכולן מצטרפת לאו אסיפא דמתני' דחייב ליה על כל אחת ואחת קאי דכיון דכל חדא וחדא באנפי נפשה הוא לא מצטרפי אלא ארישא אמר שבועה שאין לך בידי אינו חייב אלא אחת פרוטה מכולן מצטרפת לאותה שבועה דהא חדא היא: וחד אמר. חייב על כל אחת ואחת דקתני מתני' ד' נינהו חדא אכללא ותלת דפרטא ודר' יוחנן אסיפא נמי קיימא ואשבועתא דכללא ומיחייב מיהא חדא: ט''ו חטאות. היו חמשה תובעין אותו דמתני' וכל אחד תבעו חטין ושעורין וכוסמין ואמר שבועה שאין לך בידי חטין ושעורין וכוסמין ולא לך ולא לך הרי כאן ט''ו חטאות ואם איתא דארבע חטאות הן כ' הויין: דכללי לא קחשיב. אע''ג דאיתנהו: והתני ר' חייא. בדוכתי אחריתי הרי כאן כ' ש''מ ד' שבועות הן ובקמייתא לא חשיב דכללא: ומשני לעולם תלת נינהו דההיא דכללא ליתא וכי קתני עשרים אפקדון אתשומת יד אגזל ואבידה דאיכא ד' פרטי לכל חד וחד דהוה להו עשרים: אחדא מיחייב. אכל חד וחד מהנך בתראי דולא לך דקאמר לאו אפרטא דפקדון ותשומת יד קאי ואין כאן אלא ח' חטאות ד' משום ראשון ואחד לכל אחד מן האחרונים: (רש"י)

 תוספות  אלא מהא ליכא למשמע מינה. ואם תאמר ולידוק ממתניתין דפירקין (דף לו:) דפטרינן בקנס וכל שכן בקרקע כדמוכח בפ' שבועת העדות (לעיל דף לד.) דקאמר ולר' יוחנן דאמר משביע עדי קרקע פטורין מאי בינייהו איכא בינייהו קנס ולאו פירכא דלקמן טעמא משום דלא כפר ליה ממונא שלא היה מתחייב בהודאתו אבל גבי עדות מאן דפטר בעדי קרקע מחייב בעדי קנס שהרי יתחייב ע''י עדותן כמו בשאר ממון: הכא גרס לא לך לא לך .. ולא לך ולא גרסינן וי''ו בכולהו אלא בבתרא וכן בכל הני דמייתי דאי גרסי' וי''ו בכולהו אם כן במסקנא דמוקי לה כרבי לימא ר' יהודה היא דאמר ולא לך פרטא הוא אבל השתא לא מתוקמא כוותיה דהא תרוייהו חשיב פרטא בין בוי''ו בין בלא וי''ו ואסוגיא דשמעתין קשיא דמוכח בפ''ב דזבחים (דף ל: ושם) דטפי הוי פרטא בלא וי''ו מבוי''ו לר' יהודה דאמר התם או דלמא כזית וכזית לר' יהודה פרטא הוי וכל שכן כזית כזית ובספר ישן גרס הכא כולה סוגיא איפכא ור' יוחנן אמר הכל מודים בלא לך שהוא פרט לא נחלקו אלא בולא לך וגרסינן תני ולא לך תני פקדון ותשומת יד כו': כללו של ר' יהודה. פי' לא לך פרטו של ר''מ פי' בקונטרס דאי לרבי יהודה נמי פרט הוי אמאי נקט ר' יהודה טפי ולא לך וא''ת הא דלא נקט לא לך משום דמודה בה ר''מ וי''ל דמכל מקום הוה ליה למימר אף ולא לך: הרי כאן ט''ו חטאות. גבי שבועת העדות מיתנייא דגבי פקדון הוה ליה למימר אשמות: אנסת ופתית כו'. תימה למאי דלא מחייבין בהזהב (ב''מ דף מח.) אלא ביחוד כלי א''כ הכא כיון דפרעיה תו לא מיפטר בהודאה וי''ל כגון שיחד לו בענין זה שיגבה מן הכלי כל מה שיחייבוהו בית דין: (תוספות)


דף לח - ב

או דלמא אכל חדא וחדא מיחייב תא שמע דתני רבי חייא הרי כאן עשרים חטאות היכי דמי אי דפריש רבי חייא מנינא אתא לאשמועינן אלא לאו דלא פריש ושמע מינה פרטא הוי: אנסת ופתית את בתי כו': אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן מאי טעמא דרבי שמעון הואיל ועיקר קנס הוא תובע אמר רבא משל דרבי שמעון למה הדבר דומה לאדם שאמר לחבירו תן לי חטין ושעורין וכוסמין שיש לי בידך אמר לו שבועה שאין לך בידי חטין ואשתכח דחטין הוא דלית ליה הא שעורין וכוסמין אית ליה דפטור דכי אשתבע אחטין אקושטא משתבע אמר ליה אביי מי דמי התם בחטין קא כפר ליה בשעורין וכוסמין לא קא כפר ליה הכא בכולה מילתא הוא דקא כפר ליה הא לא דמיא אלא לאומר לחבירו תן לי חטין ושעורין וכוסמין שיש לי בידך שבועה שאין לך בידי כלל ואשתכח חטין הוא דלית ליה הא שעורין וכוסמין אית ליה דמיחייב אלא כי אתא רבין אמר רבי יוחנן לדברי רבן שמעון קנס הוא תובע ולא בושת ופגם לדברי חכמים אף בושת ופגם הוא תובע במאי קא מיפלגי אמר רב פפא ר''ש סבר לא שביק איניש מידי דקיץ ותבע מידי דלא קיץ ורבנן סברי לא שביק מידי דכי מודה ביה לא מיפטר ותבע מידי דכי מודה ביה מיפטר:

 רש"י  או דלמא. ולא לך אפרטא קאי ויש כאן כ': אי דפריש. לכל אחד ואחד ולא לך פקדון ותשומת יד גזל ואבידה: ועיקר קנס הוא תובע. עיקר תביעתו על הקנס היא ואע''ג דבושת ופגם נמי בכלל כפירה נינהו לא מיחייב עלייהו כדמפרש ואזיל: הכא בכולה מילתא כפר ליה. דהא לא אנסתי קאמר והבושת ופגם בכלל כפירה: הא לא דמיא. קשיא דאביי הוא דקמסיק למילתיה: מתני' (רש"י)


פרק שישי - שבועת הדיינין

מתני' שבועת הדיינין הטענה שתי כסף וההודאה בשוה פרוטה ואם אין ההודאה ממין הטענה פטור כיצד שתי כסף לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה פטור שתי כסף ופרוטה לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה חייב מנה לי בידך אין לך בידי פטור מנה לי בידך אין לך בידי אלא חמשים דינר חייב מנה לאבא בידך אין לך בידי אלא נ' דינר פטור מפני שהוא כמשיב אבידה מנה לי בידך אמר לו הן למחר אמר לו תנהו לי נתתיו לך פטור אין לך בידי חייב מנה לי בידך אמר לו הן אל תתנהו לי אלא בעדים למחר אמר לו תנהו לי נתתיו לך חייב מפני שצריך ליתנו בעדים ליטרא זהב יש לי בידך אין לך בידי אלא ליטרא כסף פטור דינר זהב יש לי בידך אין לך בידי אלא דינר כסף וטריסית ופונדיות ופרוטה חייב שהכל מין מטבע אחת כור תבואה לי בידך אין לך בידי אלא לתך קטנית פטור כור פירות לי בידך אין לך בידי אלא לתך קטנית חייב שהקטנית בכלל פירות טענו חטין והודה לו בשעורין פטור ורבן גמליאל מחייב הטוען לחבירו בכדי שמן והודה לו בקנקנים אדמון אומר הואיל והודה לו מקצת ממין הטענה ישבע וחכמים אומרים אין ההודאה ממין הטענה אמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון טענו כלים וקרקעות והודה בכלים וכפר בקרקעות בקרקעות וכפר בכלים פטור הודה במקצת הקרקעות פטור במקצת הכלים חייב שהנכסים שאין להן אחריות זוקקין את הנכסים שיש להן אחריות לישבע עליהן אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן ואין משביעין את הקטן אבל נשבעין לקטן ולהקדש: גמ' היכי משבעינן ליה אמר רב יהודה אמר רב משביעין אותו בשבועה האמורה בתורה דכתיב {בראשית כד-ג} ואשביעך בה' אלהי השמים אמר ליה רבינא לרב אשי כמאן כרבי חנינא בר אידי דאמר בעינן שם המיוחד אמר ליה אפי' תימא רבנן דאמרי בכינוי ונפקא מינה צריך לאתפושי חפצא בידיה וכדרבא דאמר רבא האי דיינא דאשבע בה' אלהי השמים נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר ואמר רב פפא האי דיינא דאשבע בתפלין נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר והלכתא כוותיה דרבא ולית הלכתא כוותיה דרב פפא הלכתא כוותיה דרבא דהא לא נקיט חפצא בידיה ולית הלכתא כוותיה דרב פפא דהא נקיט חפצא בידיה שבועה מעומד תלמיד חכם מיושב שבועה בספר תורה תלמיד חכם לכתחלה בתפלין ת''ר שבועת הדיינין אף היא בלשונה נאמרה אומרים לו הוי יודע

 רש"י  מתני' שבועת הדיינין. שהדיינים ' משביעין ע''י הודאת מקצת הטענה שלימדוה מאשר יאמר כי הוא זה (שמות כב) וכתב עלה ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו דהיינו שבועה: הטענה. שהשבועה באה על ידה לא תהא פחות משתי כסף: וההודאה. שמחייבתו לישבע לא תהא פחות מפרוטה ובגמ' פליגי רב ושמואל בפרוטה זו אם מתוך שתי כסף של טענה היא או צריך שתהא טענת הכפירה של כסף שתי מעות כסף לבד פרוטה של הודאה: שתי כסף. שתי מעות כסף דהא שתי לשון נקבה היא והן שליש הדינר: אין לך בידי אלא פרוטה פטור. שאין ההודאה ממין הטענה שזה טענו כסף וזה הודה לו נחשת וכגון שלא טענו לו שתי מעות של מטבע אלא משקלו אם טענו מטבע הרי הודה לו במטבע כדלקמן: שתי כסף ופרוטה כו'. קסבר טענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן חייב: אין לך בידי פטור. שאין כאן הודאה: שהוא כמשיב אבידה. שהיה יכול להעיז פניו ולכפור ומדלא העיז הרי הוא כמשיב אבידה שאינו חייב שבועה כדאמרינן במסכת גיטין (דף מח:) המוצא מציאה לא ישבע מפני תקון העולם: גמ' כר' חנינא בר אידי. בשלהי שבועת העדות (לעיל ד' לה:) השבע ולא תשבע כו': אפי' תימא בכינוי. והא דאמר רב בשבועה האמורה בתורה: לאתפוסי חפצא. קאמר או ספר או תפילין כאברהם דאתפסיה לאליעזר ברית מילה: דאשבע בה' אלהי השמים. ולא התפיסו חפץ נעשה כטועה בדבר משנה ואע''ג דלא תנן לה במשנה שמעתא דרב היא והרי היא כדבר משנה כדאמרי' בסנהדרין (ד' לג.) דטועה בדבר האמוראים חוזר ולא אמרינן מה שעשה עשוי וישלם מביתו: תלמיד חכם. נשבע מיושב: בספר תורה. ואע''ג דאוקימנא דלא כרב פפא לכתחלה מיהא ספר תורה בעינן ובדורותינו בטלו הראשונים שבועה דאורייתא לפי שענשה גדול ותקנו לגזור עליו ארור בעשרה והא אמרן. ארור בו שבועה: ת''ח. די לו לכתחלה בתפלין מפני כבודו: אף היא. לקמן מפרש מאי אף: בלשונה. בכל לשון שהוא מבין בו: (רש"י)

 תוספות  מתני' שבועת הדיינין. הא דלא נקט נוהגת באנשים ובנשים כדתנן לעיל (דף לו:) גבי פקדון משום דמילתא דפשיטא היא ולעיל לא תני אלא דלא נימא נילף שבועת הפקדון משבועת העדות: לאתפושי חפצא בידיה. תימה דבשבועת העדות וביטוי ופקדון כשהוא מושבע מפי אחרים דהוי דומיא דשבועת הדיינין ליבעי בהו אנקוטי חפצא: האי דיינא דאשבע בתפלין כו'. ואע''ג שהשביע אברהם את אליעזר במילה הא אמרינן בסמוך דתלמיד חכם לכתחלה בתפלין אי נמי כיון דעדיין לא נצטוו יותר הוי כספר תורה לגבייהו. (תוספות)


דף לט - א

שכל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקב''ה בסיני {שמות כ-ז} לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא וכל עבירות שבתורה נאמר בהן ונקה וכאן נאמר לא ינקה וכל עבירות שבתורה נפרעין ממנו וכאן ממנו וממשפחתו שנאמר {קהלת ה-ה} אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואין בשרו אלא קרובו שנאמר {ישעיה נח-ז} ומבשרך לא תתעלם וכל עבירות שבתורה נפרעין ממנו וכאן ממנו ומכל העולם כולו שנאמר {הושע ד-ב} אלה וכחש ואימא עד דעביד להו לכולהו לא ס''ד דכתיב {ירמיה כג-י} מפני אלה אבלה הארץ וכתיב {הושע ד-ג} על כן תאבל הארץ ואומלל כל יושב בה וכל עבירות שבתורה אם יש לו זכות תולין לו שנים ושלשה דורות וכאן נפרעין ממנו לאלתר שנאמר {זכריה ה-ד} הוצאתיה נאם ה' צבאות ובאה אל בית הגנב ואל בית הנשבע בשמי לשקר ולנה בתוך ביתו וכלתו ואת עציו ואת אבניו הוצאתיה לאלתר ובאה אל בית הגנב זה הגונב דעת הבריות שאין לו ממון אצל חבירו וטוענו ומשביעו ואל בית הנשבע בשמי לשקר כמשמעו ולנה בתוך ביתו וכלתו ואת עציו ואת אבניו הא למדת דברים שאין אש ומים מכלין אותן שבועת שקר מכלה אותן אם אמר איני נשבע פוטרין אותו מיד ואם אמר הריני נשבע העומדין שם אומרים זה לזה {במדבר טז-כו} סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה וגו' וכשמשביעין אותו אומרים לו הוי יודע שלא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעת המקום ועל דעת ב''ד שכן מצינו במשה רבינו כשהשביע את ישראל אמר להן דעו שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעת המקום ועל דעתי שנאמר {דברים כט-יג} ולא אתכם לבדכם וגו' כי את אשר ישנו פה אין לי אלא אותן העומדין על הר סיני דורות הבאים וגרים העתידין להתגייר מנין ת''ל {דברים כט-יד} ואת אשר איננו ואין לי אלא מצוה שקיבלו עליהם מהר סיני מצות העתידות להתחדש כגון מקרא מגילה מנין ת''ל {אסתר ט-כז} קימו וקבלו קיימו מה שקבלו כבר מאי אף היא בלשונה נאמרה כדתנן אלו נאמרין בכל לשון פרשת סוטה וידוי מעשר קריאת שמע ותפלה וברכת המזון ושבועת העדות ושבועת הפקדון וקאמר נמי שבועת הדיינין אף היא בלשונה נאמרה אמר מר אומרין לו הוי יודע שכל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקב''ה לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא מ''ט אילימא משום דאתיהב בסיני עשר דברות נמי אתיהב ואלא משום דחמירא ומי חמירא והתנן אלו הן קלות עשה ולא תעשה חוץ מלא תשא חמורות זו כריתות ומיתות ב''ד ולא תשא עמהן אלא כדקתני טעמא וכל עבירות שבתורה נאמר בהן ונקה וכאן נאמר לא ינקה וכל עבירות שבתורה לא נאמר בהן לא ינקה והכתיב {שמות לד-ז} ונקה לא ינקה ההוא מיבעי ליה לכדרבי אלעזר דתניא רבי אלעזר אומר אי אפשר לומר ונקה שכבר נאמר לא ינקה א''א לומר לא ינקה שכבר נאמר ונקה הא כיצד מנקה הוא לשבים ואינו מנקה לשאינן שבים כל עבירות שבתורה נפרעין ממנו וכאן ממנו וממשפחתו וכל עבירות שבתורה ממשפחתו לא והכתיב {ויקרא כ-ה} ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו ותניא אמר ר''ש אם הוא חטא משפחתו מה חטאת לומר לך אין לך משפחה שיש בה מוכס שאין כולה מוכסין ושיש בה לסטים שאין כולה לסטים מפני שמחפין עליו התם בדינא אחרינא הכא בדינא דידיה כדתניא רבי אומר והכרתי. אותו מה ת''ל לפי שנאמר ושמתי אני את פני יכול כל המשפחה כולה בהיכרת ת''ל אותו אותו בהיכרת ולא כל המשפחה כולה בהיכרת וכל עבירות שבתורה נפרעין ממנו וכאן ממנו ומכל העולם כולו (שנאמר אלה וכחש וכתיב על כן תאבל הארץ ואימא עד דעביד להו לכולהו לא ס''ד דכתיב מפני אלה אבלה הארץ) וכל עבירות שבתורה מכל העולם לא והכתיב {ויקרא כו-לז} וכשלו איש באחיו איש בעון אחיו מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה

 רש"י  שכל העולם נזדעזע. לקמיה בעי ליה: את פיך. שבועת שקר: לחטיא את בשרך. את קרובך: פוטרין אותו מיד. ואין משהין אותו כאן שלא יחזור בו וע''כ ישלם. מיד שקיבל עליו בב''ד: הרשעים. מפרש לקמיה: אלא על דעתנו. הא פרישנא טעמא משום קניא דרבא בפרק ג' (לעיל דף כט:): לא אתכם. כלומר לא כשאתכם במחשבות לבבכם: פרשת סוטה. כשמשביעין אותה ישביעוה בלשון שהיא שומעת: וידוי מעשר. בערתי הקודש (דברים כו) וטעמא דכולהו מפרש במסכת . סוטה: ולא תשא עמהן. אלמא לא חמירא מכריתות ומיתות ב''ד: מנקה הוא לשבים. וכאן אף לשבים לא ינקה בלא פרעון: בדינא אחרינא. בפורענות קלה ולא בפורענות הבאה עליו: (רש"י)

 תוספות  ואין בשרך אלא קרובים. ואע''ג דבפרק במה מדליקין (שבת דף לב:) נפקא לן מהאי קרא דבעון נדרים בנים מתים כשהן קטנים אבל גדולים לא וכ''ש ממשפחתו לא היינו בנדרים אבל שבועה אפילו כל משפחתו נענשים דקרא איירי בתרוייהו אל תתן את פיך איירי בשבועה ולמה יקצף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך דמשמע בנים דוקא איירי בנדר: שנאמר אלה וכחש וגו'. כל עבירות שבתורה לאו דוקא אלא כלומר הנך דלא הוו כיוצא בשבועה דהא מוכח בפ''ק דקדושין (דף יג.) דמשום עריות לחודייהו אבלה הארץ: אם אמר איני נשבע פוטרין אותו מיד. פי' בקונטרס שלא יחזור בו קודם שיצא מב''ד והא דאמרינן בריש המפקיד (ב''מ דף לד.) אמר הריני משלם וחזר ואמר איני משלם מהו מי אמרינן מהדר קהדר ביה או דלמא דחויי קא מדחי היינו קודם שיצא מב''ד א''נ אפילו אחר שיצא ואי דעתיה למהדר אע''פ שאינו יכול לחזור בו לא מיקני ליה כפילא דבעי אטרוחי לבי דינא כדאמרי' התם (דף לה.) גבי ההוא דאפקיד כיפי ואדרבה משם ראיה היא דלא מצי הדר דאי מצי הדר ביה אמאי אית לן למימר לדחויי קמכוין ועל כן נראה פירוש הקונטרס ולא כמו שפר''ת בספר הישר בפרק זה בורר (סנהדרין דף כד. ושם) בשמעתא דנאמן עלי אבא דמצי הדר ביה ומביא ראיה מההיא דהמפקיד והכי פירושא דפוטרין אותו מב''ד שמתוך כך יהא בוש מלחזור בו ועוד דשוב נמצא בשם ר''ת דההיא דהמפקיד איירי באומר הריני משלם חוץ לב''ד א''נ לא יצא מב''ד כדפי' אבל אם אמר בב''ד וחזר ואמר חוץ לב''ד איני משלם לא מצי הדר ביה ובההוא דזה בורר גופיה משמע כפי' הקונטרס דתניא היה חבירו חייב לו שבועה ואמר לו דור לי בחיי ראשך ר''מ אומר יכול לחזור בו וחכמים אומרים אינו יכול לחזור בו ואמרינן בגמרא לאחר גמר דין מחלוקת והלכה כדברי חכמים משמע לאחר גמר דין אע''פ שלא נדר לו בחיי ראשו עדיין ומיהו י''ל דלא קרי גמר דין אלא כשנדר לו כבר בחיי ראשו וכן משמע בפ' יש נוחלין (ב''ב דף קכח.) לפי גי' ר''ח גבי עבדי גנבת והוא אומר לא גנבתי מה טיבו אצלך כו' דגרס רצונך השבע וטול ונשבע אינו יכול לחזור בו משמע דוקא כשנשבע אבל קודם שנשבע יכול לחזור בו ויש ספרים דגרסי התם נשבע ואינו יכול לחזור בו.: קיימו מה שקבלו כבר. תימה דבפ''ק דמגילה (דף ז.) איכא תנאי טובא דדרשי דאסתר ברוח הקודש נאמרה מקראי ושמואל דריש ליה מקיימו וקבלו קיימו למעלה מה שקבלו למטה ומסיק רבא דלכולהו אית להו פירכא בר מדשמואל והא אדשמואל נמי אית ליה פירכא דאצטריך למידרשה נמי כי הכא ורבא גופיה דרש כי הכא קיימו מה שקבלו כבר בשבת פ' ר''ע (דף פח.) והא דאצטריך לדרשא אחריתי רבא גופיה חשיב ליה פירכא בסוף פ''ק דחגיגה (דף י.) גבי היתר נדרים פורחין באויר דמייתי קראי טובא שיש להם על מה שיסמכו ומסיק רבא כולהו אית להו פירכא דאתו לדרשא אחריתי לבר מדשמואל ויש לומר דבסוף פרק קמא דחגיגה ודאי חשיב להו פירכא משום דלשמואל ליכא פירכא כלל דלא מיבעי ליה לדרשא אחריתי אבל בפ''ק דמגילה (דף ז.) פריך לכולהו אגופיה דקרא לבר מדשמואל דליכא פירכא כולי האי אלא דאצטריך לדרשא אחריתי (ובחגיגה ד''ה דלמא תירצו באופן אחר): ואלו נאמרין בכל לשון כו' תימה דלא תני במתניתין שבועת הדיינין ושבועת ביטוי דכיון דתנא אלו ליכא למימר תנא ושייר וי''ל דאיכא שום גוונא בהנהו דתני דליתיה בהני להכי תני להו לחודייהו: [ועיין תוספות יבמות פד: ד''ה אלא ותוספות כתובות כט. ד''ה ועל ותוספות זבחים פד. ד''ה הלן ועי' תוספות שבת עה: ד''ה חסר אחת]: (תוספות)


דף לט - ב

התם שיש בידם למחות ולא מיחו מאי איכא בין רשעים דמשפחתו לרשעים דעלמא בין צדיקים דמשפחתו לצדיקים דעלמא הוא בשאר עבירות בדיניה ורשעים דמשפחה בדין חמור ורשעים דעלמא בדין הקל צדיקי דהכא והכא פטירי גבי שבועה הוא ורשעים דמשפחה כדיניה ורשעים דעלמא בדין חמור וצדיקי דהכא והכא בדין הקל: אם אמר איני נשבע פוטרין אותו מיד ואם אמר הריני נשבע העומדים שם אומרים זה לזה {במדבר טז-כו} סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה: בשלמא ההוא דקא משתבע קאי באיסורא אלא ההוא דקא משבע ליה אמאי (ההוא מיבעי ליה כדתניא ר''ש בן טרפון אומר {שמות כב-י} שבועת ה' תהיה בין שניהם מלמד שחלה שבועה על שניהם: וכשמשביעין אותו אומרים לו הוי יודע שלא על דעתך וכו': למה לי למימרא ליה הכי משום קניא דרבא: הטענה שתי כסף: אמר רב כפירת טענה שתי כסף ושמואל אמר טענה עצמה שתי כסף אפי' לא כפר אלא בפרוטה ולא הודה אלא בפרוטה חייב אמר רבא דיקא מתניתין כותיה דרב וקראי כותיה דשמואל דיקא מתני' כותיה דרב דקתני הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה ואילו כפירת טענה פרוטה לא קתני ותנן נמי ההודאה בפרוטה ואילו כפירה בפרוטה לא קתני וקראי כותיה דשמואל דכתיב {שמות כב-ו} כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור מה כלים שנים אף כסף שנים מה כסף דבר חשוב אף כל דבר חשוב וקאמר רחמנא {שמות כב-ח} כי הוא זה ורב ההוא מיבעי ליה להודאה במקצת הטענה ושמואל כתיב הוא וכתיב זה דאי כפר במקצת ואודי במקצת חייב ורב חד להודאה במקצת הטענה וחד להודאה ממין הטענה ושמואל לאו ממילא שמעת מיניה דחסרה לה טענה אלא אמר לך רב כסף כי אתא מעיקרא לכפירה הוא דאתא דא''כ לכתוב רחמנא כי יתן איש אל רעהו כלים לשמור ואנא אמינא מה כלים שנים אף כל שנים כסף דכתב רחמנא למה לי אם אינו ענין לטענה תנהו ענין לכפירה ושמואל אמר לך אי כתב רחמנא כלים ולא כתב כסף הוה אמינא מאי כלים שנים אף כל שנים אבל דבר חשוב לא בעינן קמ''ל תנן שתי כסף יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה פטור מאי טעמא לאו משום דחסרה לה טענה ותיובתא דשמואל אמר לך שמואל מי סברת שוה קתני דוקא קתני מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו אי הכי אימא סיפא שתי כסף ופרוטה יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה חייב אי אמרת בשלמא שוה משום הכי חייב אלא אי אמרת דוקא אמאי חייב מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו מידי הוא טעמא אלא לשמואל האמר ר''נ אמר שמואל טענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן חייב ה''נ מסתברא מדקתני סיפא ליטרא זהב יש לי בידך אין לך בידי אלא ליטרא כסף פטור אי אמרת בשלמא דוקא קתני משום הכי פטור אלא אי אמרת שוה אמאי פטור ליטרא טובא הוי אלא מדסיפא דוקא רישא נמי דוקא לימא תיהוי תיובתא דרב אמר לך רב כולה מתני' שוה וליטרא זהב שאני

 רש"י  חלה על שניהן. ששניהן נענשין בה שלא דקדק למסור ממונו ביד נאמן ובאו לידי חלול השם: כפירת טענה שתי כסף. טענה דתנן במתני' לאו אתחלת הטענה קאי אלא אכפירה שהוא כופר בטענת חבירו לבד הודאת הפרוטה דבעינן שתהא תחלת הטענה שתי כסף ופרוטה: ה''ג ואילו כפירת פרוטה לא קתני: כי יתן איש. תחלת נתינה ב' כסף ועלה קאי כי הוא זה דבר חשוב ושיערו חכמים שמעה כסף דבר חשוב הוא: מה כסף דבר חשוב אף כל דבר חשוב גרסינן ולא גרסינן אף כלים דבר חשוב דאילו בכלים אמרינן לקמן (דף מ:) דאפילו בכפירת מחטין חייב והאי אף כל במידי דלאו כלי קאמר וקאמר רחמנא כי הוא זה על זה באה השבועה כשיאמר כי הוא זה כשמודה במקצתה אלמא הודאה מתוך טענת שתי כסף היא: ההוא. זה מיבעי ליה דאין שבועה אלא בהודאה במקצת כלומר את זה אני מודה ולא לאגמורן דאטענת ב' כסף קאי ולעולם הודאה לבד מכפירת שתי כסף קאמר: ולאו ממילא שמעת מינה דחסרה לה טענה. לרב פרכינן נהי נמי דלמקצת הטענה וממין הטענה אתו מיהו לאו ממילא שמעת מינה דחסרה לה טענה ראשונה ואין כאן עוד כפירה משתי כסף: אלא אמר לך רב כסף כי אתא מעיקרא לכפירה אתא. ולאו לתחלת טענה: ואנא אמינא אף כל שנים: והו''ל כסף נמי בהאי כללא: אבל דבר חשוב לא בעינן. וה''א כי היכי דגבי כלים אפי' טענו ב' מחטין והודה לו באחד מהן חייב כדלקמן (דף מ:) כל מידי נמי דטעין ליה תרי ואודי ליה בחד לחייב ואפי' ליכא טענה קמייתא שתי כסף להכי אצטריך כסף למילף מיניה מידי דלאו כלים בעינן דבר חשוב: שתי כסף יש לי בידך. קס''ד דשוה כסף טעין ליה וקא''ל אין לך בידי אלא שוה פרוטה דהויא ליה הודאה ממין הטענה ואפ''ה פטור מאי טעמא לאו משום דחסרה לה כפירת טענה משתי כסף: דוקא קתני. זה טוען כסף וזה הודה לו נחשת דליכא הודאה ממין הטענה: מידי הוא טעמא אלא לשמואל. כלום אתה משיב תשובה זו אלא לשמואל כלומר אילו אמר חכם אחר דוקא קתני היינו יכולים להשיב תשובה זו אבל לשמואל אינו תשובה דשמואל הודאה ממין הטענה חשיב ליה מאחר שטענו נחושת עם הכסף וכפר לו באחד: הכי נמי מסתברא. דמתני' דוקא קתני: טובא הוי. כפירה והודאה: אלא מדסיפא דוקא כו'. לשון קושיא הוא נימא תהוי תיובתא דרב מרישא דקתני שתי כסף יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה פטור וטעמא משום דוקא תנן ומה שטענו לא הודה לו הא טענו שוה והודה לו שוה חייב ואף על גב דטענה קמייתא לא הוה אלא שתי כסף: ליטרא שאני. דכיון דטענו משקל ודאי דוקא קתני אבל כל מטבעות דמתני' שוה קאמר שדרך מטבע לעשותו דמים לכל דברים: (רש"י)

 תוספות  התם שהיה בידם למחות ולא מיחו. לא הוה צריך לשנויי אלא התם בדין הקל כדמסיק בסמוך הכא בדין חמור אלא דניחא ליה לפרושי דאין נענשין מעונש עבירה אלא משום דלא מיחו הלכך אין עונש זה חמור כל כך: מה כלים שנים אף כסף שנים וא''ת . היכי דריש בסוף שמעתין לשמואל לכך יצאו כלים למה שהן הא אצטריך למה כלים שנים וי''ל כדפי' הקונטרס דדריש מדלא כתיב כספים ומה שפירש בקונטרס לקמן דאי הוה כתיב כספים הוה שמעינן תרוייהו שנים ודבר חשוב אין נראה דבלא יתורא לא הוי משמע מכספים אלא ב' פרוטות כמו קדושי אשה שמתקדשת בפרוטה אף על גב דבפ''ק דקדושין (דף ד: ודף יא: ושם) גמר לה קיחה משדה עפרון דכתיב ביה כסף אלא הו''ל למכתב כסף או כספים א''נ כסף או חפצים והוה ידעינן שנים ודבר חשוב מיתורא . דכסף ומדכתב כלים דרשינן יצאו כלים למה שהן וא''ת לרב דמוקי דכסף לכפירה הוא דאתא מנ''ל דבעינן דבר חשוב וצ''ל דכולה מכלים דריש ונפקא ליה דבר חשוב מכלים דאפילו מחט שאין בה שוה פרוטה מ''מ חשיבות גדול יש בו שראוי לעשות בו מלאכה גדולה ואית ספרים דגרסי הכא מה כלים דבר חשוב כו' אע''ג דאליבא דשמואל קיימא דדייק קראי כותיה ובסמוך אמר לשמואל אי כתב כלים ולא כתב כסף ה''א מה כלים שנים וכו' אבל דבר חשוב לא בעינן י''ל דודאי מכסף ילפינן דבעינן שיהא בכלי שוה פרוטה דלא תימא גזירת הכתוב היא בכל הכלים אע''פ שאין בהן שוה פרוטה וה''נ אמרינן בירושלמי דטענו שתי מחטין צריך שיהא שוין ב' פרוטות שתהא הכפירה פרוטה וההודאה פרוטה והדר מקשינן כסף לכלים להצריך כסף יותר מפרוטה דמה כלים דלאו כל דהו אלא כלי חשוב אף כסף לאו כל דהו אלא כסף חשוב דהיינו מעה שבכך יש בו חשיבות והשתא אין צריך להגיה אף כל דבר חשוב כמו שהגיה הקונטרס משום דשמואל אית ליה יצאו כלים למה שהן ושפיר גרסי' אף כלים דבר חשוב דבכלים נמי בעינן שיהא שוין שתי פרוטות ולמה שהן דקאמר היינו אע''פ שאין שוין שתי מעות וכן היה גירסת רבותיו בפ''ק דקדושין (שם) ושם (ד''ה והרי) הארכתי: (תוספות)


דף מ - א

תדע דקא תני סיפא דינר זהב לי בידך אין לך בידי אלא דינר כסף וטריסית ופונדיון ופרוטה חייב שהכל מין מטבע [אחת] הן א''א בשלמא שוה משום הכי חייב אלא אי אמרת דוקא אמאי חייב אמר רבי אלעזר בשטענו בדינר מטבעות וקא משמע לן דפרוטה בכלל מטבע איתא דיקא נמי דקתני שהכל מין מטבע אחת ורב שהכל דין מטבע אחת ורבי אלעזר לימא מדסיפא כשמואל מתרץ רישא נמי כשמואל סבירא ליה לא סיפא דוקא דקתני שהכל מין מטבע אחת ורישא כרב או כשמואל תא שמע דינר זהב זהוב לי בידך אין לך בידי אלא דינר כסף חייב טעמא דאמר ליה זהב זהוב הא סתמא שוה קאמר ליה אמר רב אשי הכי קאמר כל האומר דינר זהב כאומר דינר זהב זהוב דמי תני רבי חייא לסיועיה לרב סלע לי בידך אין לך בידי אלא סלע חסר ב' כסף חייב חסר מעה פטור אמר רב נחמן בר יצחק אמר שמואל לא שנו אלא בטענת מלוה והודאת לוה אבל טענת מלוה והעדאת עד אחד אפילו לא טענו אלא בפרוטה חייב מאי טעמא דכתיב {דברים יט-טו} לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל קם הוא לשבועה ותניא כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון עד אחד מחייבו שבועה ואמר רב נחמן אמר שמואל טענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן חייב אמר לו רבי יצחק יישר וכן א''ר יוחנן מכלל דפליג עליה ר''ל איכא דאמרי מישהא הוה שהי ליה ושתיק ליה איכא דאמרי מישתא הוה שתי ליה ושתיק ליה לימא מסייע ליה טענו חטין והודה לו בשעורין פטור ורבן גמליאל מחייב טעמא דטענו חטין והודה לו בשעורין הא חטין ושעורין והודה לו באחד מהן חייב לא הוא הדין דאפי' חטין ושעורין נמי פטור והאי דקמיפלגי בחטין להודיעך כחו דר''ג ת''ש טענו כלים וקרקעות הודה בכלים וכפר בקרקעות בקרקעות וכפר בכלים פטור

 רש"י  תדע. דשאר מתניתין שוה קתני: טריסית. מעה קטנה: דינר כסף טריסית פונדיון ופרוטה. או או קתני: דינר מטבעות. טבועה במטבע צורה ולא טענו משקל וזה הודה לו מטבע ואע''פ שזו כסף וזו נחשת ממין הטענה היא דכולהו מטבע נינהו: דיקא נמי כו'. אלמא טעמא משום דכל מטבע חד הוא ודוקא קתני: ורב. דבעי למימר שוה קתני הכי מפרש סיפא דקאמר שהכל מין מטבע אחד הוא כל מטבעות השנויות כאן דין אחד להם שאף הקטנה שבהן יש בה כדי הודאה לחייבו שבועה: נימא כשמואל סבירא ליה. דכולה מתני' דוקא קתני ומשום הכי תנן ברישא שתי כסף יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה פטור משום דמה שטענו לא הודה לו אבל אי שוה טעין ליה הוה מיחייב ואע''ג דתחלת טענה שתי כסף ותו לא: ה''ג בתוספתא דינר זהב זהוב יש לי בידך אין לך בידי אלא דינר כסף. חייב. ופי' דינר זהוב היינו טבוע וטעמא משום דהכל מין מטבע אחד והוה ליה ממין הטענה ומיהו סייעתא לרב הוא דמדאצטריך לפרושי זהב זהוב מכלל דמתני' דתנן דינר זהב סתמא שוה קאמר ושהכל דין מטבע אחד קתני ומדסיפא שוה רישא נמי שוה וקתני רישא שתי כסף יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה פטור וע''כ משום דליכא כפירת שתי כסף הוא: ה''ק כל האומר דינר זהב כאומר זהב [זהוב] דמי. וברייתא לא שהטוען מפרש זהב זהוב קאמר אלא ה''ק הטוען דינר זהב סתם דמסתמא זהב זהוב קאמר והלה אומר אין לך בידי אלא דינר כסף דהיינו נמי דינר מטבע וישנה הודאה ממין הטענה חייב: חסר מעה פטור. אלמא כפירת שתי כסף בעינן: לא שנו. דבעי טענת שתי כסף אלא בשבועה הבאה בטענת מלוה והודאת מקצת דלוה אבל שבועה בעדות עד אחד שהלוה כפר הכל ועד אחד מעידו שהוא חייב ונמצא מחייבו אפילו לא טענו אלא פרוטה וכפר חייב הואיל ואם היו שנים היו מחייבין אותו ממון לפרוע דהא שוה פרוטה ממונא הוא היחיד מחייבו שבועה: יישר וכן א''ר יוחנן. גר' ול''ג תו יישר: מכלל דפליג עליה ר''ל. בעיא הוא דקא בעי גמרא לימא מדקאמר וכן אמר ר' יוחנן מכלל דפליג עליה בר פלוגתיה: א''ד מישהא הוה שהי ליה ושתיק ליה. כך היה דרכו של ריש לקיש כשהיה ר' יוחנן אומר דבר בבית המדרש היה שוהה מלהשיב עד שיגמר רבי יוחנן כל צרכו וכל טעם דבריו ואח''כ היה חולק עליו ובתוך כך יצא רבי יצחק זה מבהמ''ד ולא שמע אם נחלק עליו: איכא דאמרי מישתי הוה שתי. ריש לקיש מיא בבי מדרשא כי אמרה ר' יוחנן להא מילתא: ור''ג מחייב. דלא בעי הודאה ממין הטענה: (רש"י)

 תוספות  בטוענו בדינר מטבעות. פי' בקונטרס טבוע במטבע צורה ולא טענו משקל וזה הודה לו מטבע ואע''פ שזה כסף וזה נחושת ממין הטענה היא דכולהו מטבע נינהו וקשה דלעיל (דף לט:) גבי שתי כסף יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה מסקי' לשמואל דפטור משום דמה שטענו לא הודה לו וכ''ת דאיירי בשאינן טבועים א''כ חסרא לה טענה דאין כאן שוה ב' מעות דחסר מה שצריך ליתן כדי להטביעה וזה דוחק לומר שאין שוה פרוטה באותו חסרון ועוד דמשמע בטוענו מטבעות דעד השתא לא איירי במטבעות וסתם ב' כסף טבועים הם ועוד דקאמר הא קמ''ל דפרוטה בכלל מטבע איתא משמע דאין חידוש אלא מפרוטה דקתני והלא בשאר מטבעות נמי יש חידוש גדול דחשיב ממין הטענה ועוד דאפי' עבד גדול ועבד קטן חשיב מה שטענו לא הודה לו בפרק השואל (ב''מ דף ק.) ומנורה גדולה ומנורה קטנה אמרינן נמי לקמן (דף מג.) דמה שטענו לא הודה לו אע''פ שצורתם שוה ועוד דלשון בדינר מטבעות לא משמע בדינר טבוע ועוד דבסמוך בברייתא דדינר זהב זהוב גרסי' בכל הספרים פטור ובקונטרס לפי פירושו דוחק להגיה חייב על כן נראה לפרש בטוענו בדינר מטבעות שנתן לו דינר להחליף וליתן תחתיו מטבעות ושואל אותן מטבעות והלה טוען החזרתי כולם חוץ מדינר כסף או טריסית או פונדיון או פרוטה: שהכל דין מטבע אחד פירש בקונטרס שאף בקטנה שבהם יש בה כדי הודאה לחייבו שבועה ותימה הא שמעינן מרישא דקתני ההודאה שוה פרוטה ודוחק לומר דסלקא דעתך דגבי תביעת דינר זהב שהיא גדולה לא חשיבא הודאה פרוטה: אבל בטענת מלוה והעדאת עד אחד כו'. וא''ת דבשילהי הכותב (כתובות פז: ושם) אמרינן דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות אפי' בהעדאת עד אחד אלמא משוינן עד אחד להודאה במקצת ויש לומר דשמואל דהכא לטעמיה דמחייב לעיל בכפירת פרוטה דכיון דמשתבע אפרוטה מוקמיה קרא דאבל קם לשבועה בפרוטה אבל בקרקעות לא משכחת דמשתבע בשום מקום ולפי זה צ''ל דלית הלכתא כותיה דשמואל בהך דהכא כיון דתליא בההיא דלעיל דבההיא דלעיל לית הלכתא כותיה מדתני ר' חייא לסיועיה לרב ועוד דרב פפא דה''ל בתראה סבירא ליה כרב לקמן בשמעתין: וכל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה. לאו דוקא דהא איכא כפירת שעבוד קרקעות: והודה לו בשעורים פטור. בס''פ המניח (ב''ק דף לה: ושם) מסיק רבה בר נתן דפטור אף מדמי שעורין ותימה דמנ''ל הא דהא לר''ג חייב בדמי שעורין דאי לאו הכי אין כאן הודאה כלל ואם כן מנ''ל דלרבנן פטור ופליגי אף בדמי שעורין דלמא לא פליגי אלא אם חייב שבועה על החטין דלמר בעי שבועה ולא בעי הודאה ממין הטענה ולמר לא בעי ליה כו' ושמא משמע ליה לרבה בר נתן לשון פטור דפטור לגמרי א''נ אע''ג דמיפטר מדמי שעורין אף לר''ג אפ''ה חשיב ליה הודאה: . ור''ג מחייב. תימה דבפרק בתרא דכתובות (דף קח: ושם) גבי פלוגתא דאדמון ורבנן קאמר ר''ג רואה אני את דברי אדמון דמחייב בטוען חבירו כדי יין וכדי שמן וקאמר ליה אידך שמן להד''מ קנקנים נמי חמשה אית לך חמשה לית לך משום דיש בלשון הזה לשון קנקנים והשתא לר''ג אפי' אין בלשון הזה לשון קנקנים חייב דאפילו בטוענו חטים והודה לו בשעורים מחייב וי''ל דלדידיה נמי נפקא מינה אם טענו עשרה כדי שמן ואמר ליה אידך אין לך אלא חמש חייב גם בקנקנים בהודאתו ולא מצי למימר לא הודיתי לך בקנקנים דיש בלשון הזה לשון קנקנים: להודיעך כחו דר''ג. דכחו עדיף דמילתא דרבנן הוי כח דפטור: (תוספות)


דף מ - ב

הודה במקצת קרקעות פטור במקצת כלים חייב טעמא דכלים וקרקעות דקרקע לאו בת שבועה היא הא כלים וכלים דומיא דכלים וקרקעות חייב הוא הדין דאפי' כלים וכלים נמי פטור והא דקתני כלים וקרקעות קמ''ל דכי הודה במקצת כלים חייב אף על הקרקעות מאי קמ''ל זוקקין תנינא זוקקין את הנכסים שיש להן אחריות לישבע עליהן הא עיקר ההיא אגב גררא נסבה ור' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן טענו חטין ושעורין והודה לו באחת מהן פטור והאמר ר' יצחק יישר וכן אמר רבי יוחנן אמוראי נינהו אליבא דר' יוחנן ת''ש טענו חטין והודה לו בשעורין פטור ורבן גמליאל מחייב טעמא דטענו חטין והודה לו בשעורין הא חטין ושעורין והודה לו באחד מהן חייב ה''ה דאפילו חטין ושעורין נמי פטור והאי דקתני הכי להודיעך כחו דרבן גמליאל ת''ש טענו כלים וקרקעות והודה בכלים וכפר בקרקעות בקרקעות וכפר בכלים פטור הודה במקצת קרקע פטור במקצת כלים חייב טעמא דכלים וקרקעות דקרקע לאו בת שבועה היא הא כלים וכלים דומיא דכלים וקרקעות חייב ה''ה דאפילו כלים וכלים נמי פטור והא קמשמע לן דהודה במקצת כלים חייב אף על הקרקעות מאי קמ''ל זוקקין תנינא זוקקין את הנכסים שיש להן אחריות לישבע עליהן הא עיקר ההיא אגב גררא נסבה איתיביה ר' אבא בר ממל לר' חייא בר אבא טענו שור והודה לו בשה שה והודה לו בשור פטור טענו בשור ושה והודה לו באחד מהן חייב א''ל הא מני רבן גמליאל היא אי רבן גמליאל אפילו רישא נמי אלא הא מני אדמון היא ולא דחויי מדחינא לך אלא תלמוד ערוך הוא בפיו של ר' יוחנן הא מני אדמון היא אמר רב ענן אמר שמואל טענו חטין וקדם והודה לו בשעורין אם כמערים חייב אם במתכוין פטור ואמר רב ענן אמר שמואל טענו שתי מחטין והודה לו באחת מהן חייב לפיכך יצאו כלים למה שהן אמר רב פפא טענו כלים ופרוטה והודה בכלים וכפר בפרוטה פטור הודה בפרוטה וכפר בכלים חייב חדא כרב וחדא כשמואל חדא כרב דאמר כפירת טענה שתי כסף חדא כשמואל דאמר טענו חטין ושעורין והודה לו באחת מהן חייב: מנה לי בידך אין לך בידי פטור: אמר רב נחמן ומשביעין אותו שבועת היסת מאי טעמא חזקה אין אדם תובע אלא אם כן יש לו עליו אדרבה חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו אשתמוטי הוא דקא משתמיט ליה סבר עד דהוה לי ופרענא ליה תדע דאמר רב אידי בר אבין אמר רב חסדא הכופר במלוה כשר לעדות בפקדון פסול לעדות רב חביבא מתני אסיפא מנה לי בידך אמר לו הן למחר אמר לו תנהו לי נתתיו לך פטור ואמר רב נחמן משביעין אותו שבועת היסת מאן דמתני ארישא כל שכן אסיפא

 רש"י  הודה במקצת קרקעות פטור. שאין נשבעין על הקרקעות כדילפינן לקמן בפירקין (דף מב:) ואף הודאתן אינה מביאה לידי שבועה: הודה במקצת כלים חייב. שבועה אף על הקרקעות ע''י גלגול דשבועה מקצת כלים: הא כלים וכלים דומיא דכלים וקרקעות. כלומר משני מינין והודה באחד וכפר באחד חייב: זוקקין. הכלים זוקקין את הקרקעות לשבועה: תנינא. במסכת קדושין נכסים שאין להם אחריות זוקקין את הנכסים שיש להן אחריות לישבע עליהן: הכא עיקר. דכולה מסכת בהלכות שבועה: וההיא. דקדושין: אגב גררא נסבה. איידי דתנא התם נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף בלא משיכה תני בהדייהו שאף הם זוקקין את הנכסים שיש להם אחריות לשבועה: אדמון היא. דבעי הודאה ממין הטענה ומיהו היכא דטענו שנים והודה לו באחד מהם חייב והא דאדמון במתני' היא מיהו הכא במסכת שבועות לא מפרשין בגמרא במאי פליגי אבל בפרק בתרא דכתובות (דף קח:) מפרשינן דבהכי פליגי: טענו חטין וקדם והודה בשעורין. מי שהיה לו לטעון על חבירו חטין ושעורין וטענו חטין ולא הספיק לטענו שעורין עד שקדם זה ואמר חטין אין לך בידי אבל שעורין יש לך בידי: אם כמערים. אם נראה לב''ד שקפץ להודות כדי שלא יטעננו זה שעורין ויתחייב לו שבועה בהודאת שעורים חייב לו שבועה אם אמר לו זה שניהם יש לי בידך: ואם במתכוין. להשיב לו על טענתו של חטין ולא כקופץ פטור: לפיכך יצאו כלים ליכתב בפירוש: למה שהן. להתחייב עליהם בכל שהן דהוה ליה למכתב (שמות כב) כי יתן איש אל רעהו כספים לשמור ואנא אמינא מה כספים שנים ודבר חשוב אף כל שנים ודבר חשוב אלא כתב כלים לומר דהוי דבר חשוב ולא בעינן שווייהן שתי כסף. וכפר בפרוטה פטור. כדמפרש ואזיל כרב דאמר כפירה שתי כסף בעינן: כפר בכלים. ואפילו כל דהו כדאמרינן לכך יצאו כלים למה שהן ואי משום הודאה ממין הכפירה בהא סבירא ליה כשמואל דאמר טענו בחטין ושעורין והודה לו באחד מהן חייב: היסת. לשון שומא ששמו חכמים עליו שבועה כמו (שמואל א כו) אם ה' הסיתך בי: אין אדם מעיז פניו [כו']: תדע. דאמרינן אשתמוטי אשתמיט: הכופר במלוה. ובאו עדים והוא לא נשבע כשר לעדות ולא אמרן חשיד אממונא הוא אלא אשתמוטי קמשתמיט ליה משום דמלוה להוצאה ניתנה ואין עכשיו בידו במה לפרוע: בפקדון פסול לעדות. ואפילו לא נשבע דמשעה דכפר איחשיד ליה אממונא ובב''מ בפ''ק (דף ה:) מוקמי' ליה בדאתו סהדי דההיא שעתא הוה בידיה דליכא למימר אירכס ליה ומשתמיט עד דבחיש ומשכח ליה: מתני אסיפא. להא דרב נחמן: כ''ש אסיפא. דהא אודי ליה עליו ואיכא דררא דממונא: (רש"י)

 תוספות  הודה במקצת קרקע פטור. אצטריך דלא תימא טעמא דפטור ברישא משום דהוי כטענו חטים והודה לו בשעורים: לימוד ערוך הוא בפיו של רבי יוחנן הא מני אדמון היא. תימה דר' חייא בר אבא גופיה מוקי מילתא דאדמון כוותיה בפ' בתרא דכתובות (דף קח:) דמסיק לאדמון יש בלשון הזה לשון קנקנים ומיגו דמשתבע אקנקנים משתבע נמי על שמן מחמת גלגול וי''ל דמשום רבנן הוא דאצטריך לאסוקי דאיירי שהודה במקצת קנקנים ואפ''ה פטרי רבנן משום דלא תקשי ליה ממילתייהו דרבנן כדקאמר מעיקרא טעמא דאין בלשון הזה לשון קנקנים הא יש בלשון הזה לשון קנקנים חייב אבל אדמון לעולם מחייב אפי' הודה בכל הקנקנים דבתרתי פליגי בטענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן וביש בלשון הזה לשון קנקנים ודייק לה מדלא קתני במתניתין פלוגתייהו בחטין ושעורין או בשור ושה ונקט כדי יין וכדי שמן משמע דפליגי ביש בלשון הזה לשון קנקנים ומדקאמר נמי ר''ג רואה אני את דברי אדמון ואי דוקא בטענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן פליגי מאי רואה אני את דברי אדמון הא אפי' בטענו חטין והודה לו בשעורין מחייב ופליגי נמי בטענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהם דאי ביש בלשון הזה לשון קנקנים דוקא פליגי הוה להו לרבנן למימר בהדיא אין בלשון הזה לשון קנקנים ואדמון מחייב במודה בכל הקנקנים מדלא נקט במתניתין והודה לו מקצת קנקנים אלא נקט בקנקנים דמשמע בכולהו ולא מוקי לה במקצת קנקנים אלא משום רבנן דלא משתמע מילתייהו דאין בלשון הזה לשון קנקנים אלא בכה''ג וה''ק אין ההודאה ממין הטענה דלא מיבעיא במודה בכל הקנקנים דפטרי דהא אפי' יש בלשון הזה לשון קנקנים נמי פטור אלא אפילו הודה במקצת קנקנים נמי פטור דאין בלשון הזה לשון קנקנים: וחדא כשמואל. וכן הלכה ואע''ג דקי''ל. כרבי יוחנן לגבי שמואל חדא דלרבי יוחנן נמי חייב אליבא דחד אמורא ועוד דקי''ל כרב נחמן בדיני ועוד דרב פפא דהוא בתרא סבירא ליה כשמואל וכן פר''ח בשמעתין וכן עיקר ולא כמו שפסק ר''ח בכתובות (דף קח:) כרבי חייא בר אבא: אדרבה אין אדם מעיז כו' וא''ת דאמרי' בפירקין. מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע חזקה אין אדם מעיז כו' וי''ל אע''ג דכופר הכל נמי משתמיט מ''מ אין לו כל כך פנים לכפור הכל כמו לכפור במקצת וליכא מיגו.: אשתמוטי הוא דקמשתמיט. תימה דבפ''ק דב''מ (דף ו. ושם) דייק אלא הא דאמר רב נחמן משביעין אותו שבועת היסת (דרבנן) נימא מגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא אמאי לא משני דאשתמוטי קא משתמיט כדמשני אהתם דלעיל וי''ל משום דפריך בהדי הך פירכי טובא ותו הא דתני רבי חייא כו' דלא מצי לשנויי הכי: בפקדון פסול לעדות. בפרק קמא דב''מ (דף ה:) מוקי לה דנקיט ליה בידיה ובמלוה אפילו נקיט ליה בידיה זוזי כשר דמלוה להוצאה ניתנה והוא שמא צריך למעות: (תוספות)


דף מא - א

ומאן דמתני לה אסיפא הכא הוא דאיכא דררא דממונא אבל התם דליכא דררא דממונא לא מאי איכא בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן איכא בינייהו מיפך שבועה בדאורייתא לא מפכינן שבועה בדרבנן מפכינן ולמר בר רב אשי דאמר בדאורייתא נמי מפכינן שבועה מאי איכא בין דאורייתא לדרבנן איכא בינייהו מיחת לנכסיה בדאורייתא נחתינן לנכסיה בדרבנן לא נחתינן לנכסיה ולרבי יוסי דאמר בדרבנן נמי נחתינן לנכסי' דתנן מציאת חש''ו יש בהם גזל מפני דרכי שלום ר' יוסי אומר גזל גמור ואמר רב חסדא גזל גמור מדבריהם למאי נפקא מינה להוציאו בדיינין מאי איכא בין דאורייתא לדרבנן איכא בינייהו שכנגדו חשוד על השבועה בדאורייתא שכנגדו חשוד על השבועה אפכינן ליה שבועה ושמו אאידך בדרבנן תקנתא היא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן ולרבנן דפליגי עליה דרבי יוסי דאמרו בדרבנן לא נחתינן לנכסיה מאי עבדינן ליה משמתינן ליה אמר ליה רבינא לרב אשי האי נקטיה בכובסיה דנשבקיה לגלימיה הוא אלא מאי עבדינן ליה אמר ליה משמתינן ליה עד דמטי זמן נגדיה ונגדינן ליה ושבקינן ליה אמר רב פפא האי מאן דאפיק שטרא על חבריה ואמר ליה שטרא פרוע הוא אמרינן ליה לאו כל כמינך זיל שלים ואם אמר לשתבע לי אמרינן ליה אשתבע ליה א''ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי ומה בין זה לפוגם את שטרו א''ל התם אע''ג דלא טעין איהו טענינן ליה אנן הכא אמרינן ליה זיל שלים ליה ואי טעין ואמר אשתבע לי אמרינן ליה זיל אשתבע ליה ואי צורבא מרבנן הוא לא משבעינן ליה א''ל רב יימר לרב אשי צורבא מרבנן משלח גלימא דאינשי אלא לא מזדקקינן ליה לדיניה: מנה לי בידך כו': אמר רב יהודה אמר רב אסי המלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי יכול לומר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדה''י תנן מנה לי בידך אמר לו הן למחר אמר לו תנהו לי נתתיו לך פטור והא הכא כיון דתבעיה בעדים כמאן דאוזפיה בעדים דמי וקתני פטור

 רש"י  שבועה דאורייתא. הבאה במקצת הטענה שבועה דרבנן הא דרב נחמן: מיפך שבועה. אם אמר הנתבע לתובע השבע וטול: מיחת לנכסיה. אם אמר איני נשבע ואיני משלם יורדין לנכסיו ונותנין לזה: שכנגדו חשוד. הנתבע חשוד על השבועה ותנן לקמן (דף מד:) שתקנו חכמים שישבע התובע ויטול: תקנתא היא. שבועה עצמה של היסת תקנתא היא ותקנתא שיהא תובע נשבע ונוטל לתקנתא היסת שבועה שלא באה עליו אלא בתקנת חכמים לא עבדינן ויפסיד התובע בלא שום שבועה: דפליגי עליה דרבי יוסי. גבי מציאת חרש שוטה וקטן: נקטיה לכובסיה דלשבקיה לגלימיה הוא. אוחזו בביציו התלוים בו עד שיתן לו טלית שעליו כלומר כיון דמשמתינן ליה לעולם עד דליתיב ליה לית לך למיחת לנכסיה עדיף מהאי כל דבר התלוי במחובר קרי ליה כובסא כדאמר אזול גרמא ומחיה לכובסא ואתר תמרי באלו הן הגולין (מכות דף ח.): עד דמטי זמן נגדיה. לבתר תלתין יומין כדאמרינן רב מנגיד אמאן דמשהי שמתיה דרבנן עליה תלתין יומין בהאשה נקנית (קדושין דף יב.): אשתבע לי. דלא פרעתיך: וכי מה בין זה. שלא פגם שטרו לפוגם שטרו דתנן (כתובות דף פז.) הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה כיצד היתה כתובתה אלף זוז והוא אמר התקבלת כתובתיך והיא אומרת לא התקבלתי אלא מנה הואיל ומודית במנה פוגמת את שטר כתובתה ולא תפרע השאר אלא בשבועה דליכא למיסמיך תו אשטרא דאיכא למימר טפי קיבלה והשתא דאמרת משביעין לו מה יפה כחו משאם פגם את שטרו: התם. גבי פגם את שטרו אע''ג דלא טעין לוה אשתבע לי אלא אומר פרעתיך טענינן ליה אנן ואמרינן לבעל השטר השבע: משלח. מפשיט: לא מזדקקינן ליה. להשבע דמיחזי דחשדינן ליה ולא לגבות לו דהא אמר ליה אשתבע לי דלא פרעתיך: נתתיו לך פטור. אף משבועה ומיהו שבועת היסת איכא: והא הכא כיון דתבעיה בעדים. והודה לו בפניהם כמאן דאוזפיה בעדים דמי: (רש"י)

 תוספות  ומאן דתני אסיפא כו'. אור''ת השתא דלא איתמר הלכתא כחד מהנך לישני היכא דליכא דררא דממונא לא משבעינן ליה מספק דהמע''ה ואעפ''כ לא היה מוחה בדיינים המשביעין וקצת נראה להשביע דאיכא דאמרי טפל ללשון ראשון כמו שאומר ריב''א מיהו אור''ת דאזלינן בתר המיקל. וכן משמע בפ''ק דב''מ (דף ה.) גבי ההוא רעיא דמייתי התם מילתא דר''נ ארישא דמתני ור''ת דוחה דאיכא למימר דהתם רישא דמילתא נקט ומסיפא פריך דמשבעינן ליה היכא דאיכא דררא דממונא דהתם נמי איכא דררא דממונא מאחר שהיו רגילין למסור לו בכל יום ועוד דהא איכא סהדי דאכל תרי מינייהו ורב האי גאון פירש דלא משבעינן ליה אלא משמתינן ליה על תנאי שיהא בשמתא אם הוא חייב ואינו משלם: מאי איכא בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן. בפ' הכותב (כתובות דף פח. ושם) גבי הא דאמר רב נחמן אי פקח שמעון מייתי ליה לידי שבועה דאורייתא פירש בקונט' דנפקא מינה דבדאורייתא בעי למינקט חפצא בידיה ובדרבנן לא בעי ואין נראה דההיא נפקותא לא אמרינן הכא ועוד דבפרק השולח (גיטין דף לה. ושם) גבי אלמנה דקאמר אדרה בבית דין ואשבעה חוץ לב''ד פי' בקונט' גופיה דבב''ד לא בעי אשתבועי משום דבעי אנקוטי חפצא בידיה אף על גב דשבועה דאלמנה שבועה דרבנן היא ובריש שמעתתא דהכותב (כתובות דף פז: ושם) פירש נמי בקונטרס גבי הא דסבר רמי בר חמא למימר שבועה דאוריי' דנפקא מינה לאפוכי שבועה: ולמר בר רב אשי דאמר בדאוריי' נמי מפכינן. ריב''ן פי' בשם הקונטרס דהלכתא כותיה דקיימא לן כמר בר רב אשי במיפך שבועה וכן בתשובת רבינו גרשון מאור הגולה וכן רב האי גאון והביא ראיה דהלכתא כותיה מדקאמר לקמיה האי מאן דמפיק שטרא על חבריה אי אמר ליה האיך אשתבע לי דלא פרעתיך אמרי' ליה זיל אשתבע ליה ומה התם דאית ליה עליה ממון גמור מדאוריי' יכול להפך עליו שבועה היכא דלית ליה אלא שבועה דאורייתא לכ''ש דמצי א''ל אשתבע לי את ולפי דבריו מאן דפליג אמר בר רב אשי כ''ש דפליג אדלקמיה מיהו הגאונים נחלקו בההיא דלקמיה אי אמר ליה אשתבע לי דלא פרעתיך אם יכול אידך לחזור ולומר אשתבע לי את ותפטר ואם יכול אין ראיה לרב האי משם ועוד דלא דמי דבההיא דלקמיה ודאי תקנו רבנן משום דשכיחא דמתרמי זימנין טובא דבתר דפרעיה אשתהי שטרא בידיה כדאמרינן בפ''ק דב''מ (דף טז:) אשתמוטי דקא משתמיט דאמר ליה למחר יהבינא לך השתא ליתיה גבאי אי נמי אפשיטי דספרא זייר ליה אבל לגבי שבועה דאורייתא למה להם לתקן שיכול להופכה והשתא ההיא דלקמיה אתיא אפי' כמאן דפליג אמר בר רב אשי ורבינו יצחק מצא בתשובות קדמוניות דלא מפכינא שבועה דאורייתא וכן בה''ג ובסדר תנאים ואמוראים דהלכתא כמר בר רב אשי בכוליה הש''ס בר ממיפך שבועה ואודיתא אך מה שכתב בסדר תנאים ואמוראים דמיפך שבועה כגון שהיה המחויב שבועה חשוד וקאמר מר בר רב אשי דמפכינן אכנגדו אין נראה דבחשוד לא איירי אלא בסמוך דאמר איכא בינייהו שכנגדו חשוד אלא כפירוש הקונטרס דאמר נתבע לתובע השבע וטול ור''ח נמי פסיק דהלכתא כותיה בכל הש''ס בר ממיפך שבועה וחיורי וסימנך הפך לבן וחיורי בפ' בהמה המקשה (חולין דף עו: ושם) גבי צומת הגידין דקאמר זייגי אף על גב דלא חיורי [ועמ''ש בס''ד על הגליון סנהדרין דף כט: בתוספות ד''ה מר בר''א]: ולרבי יוסי דאמר בדרבנן נמי נחתינן. קצת תימה דרבנן נמי לא איירי אלא בההיא דלא הוי גזילה אלא מפני דרכי שלום אבל היכא דהוי גזל גמור מודו דנחתינן לנכסיה וה''נ היכא דאיכא שבועה דרבנן: וכי מה בין זה לפוגם שטרו. וא''ת תקשה ליה אמתני'. דהבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה וטעמא משום דלמא אי הוה אבוהון קיים הוה טעין ואמר אשתבע לי אלמא מצי משתבע ליה ומיהו נראה דטעמא לאו משום הכי הוא דאפי' לא מצי אבוהון טעין טענינן ליתמי דבפרק הכותב (כתובות דף פו: ע''ש) אמרינן כתב לאשתו נקי נדר נקי שבועה לא תפרע מן היתומים אלא בשבועה אלמא עבוד רבנן תקנתא ליתמי אפי' במקום שאין האב יכול להשביע: אין לך בידי אלא ליטרא כסף פטור. מהשתא הו''ל לרב לאפלוגי [ר''ג] כדפליג בסיפא בשטענו חטין והודה לו בשעורין ולשמואל אדלעיל שתי כסף יש לי בידך והלה אומר אין לך בידי כו' אלא נטר עד לבסוף ופליג אכולהו וצריך לדקדק אמאי צריכי כל הנך ואיכא מינייהו דתני איידי: (תוספות)


דף מא - ב

תיובתא דרב אסי אמר לך רב אסי אנא כי אמרי היכא דמעיקרא אוזפיה בעדים דלא לדידיה הימניה הכא הא הימניה רב יוסף מתני הכי אמר רב יהודה אמר רב אסי המלוה את חבירו בעדים אינו צריך לפורעו בעדים ואם אמר אל תפרעני אלא בעדים צריך לפורעו בעדים כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי יכול לומר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים תנן מנה לי בידך אמר לו הן אמר לו אל תתנהו לי אלא בפני עדים למחר אמר לו תנהו לי נתתיו לך חייב מפני שצריך ליתן לו בעדים תיובתא דשמואל אמר לך שמואל תנאי היא דתניא בעדים הלויתיך בעדים פרע לי או יתן או יביא ראיה שנתן רבי יהודה בן בתירא אומר יכול לומר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים פריך רב אחא ממאי דבשעת הלואה קאי דלמא בשעת תביעה קאי והכי קאמר ליה לאו בעדים הלויתיך בעדים היה לך לפורעני אבל בשעת הלואה דברי הכל חייב אמר רב פפי משמיה דרבא הלכתא המלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים ורב פפא משמיה דרבא אמר המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים ואם אמר אל תפרעני אלא בעדים צריך לפורעו בעדים ואם אמר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים נאמן: סימן ראוב''ן ושמעו''ן דתנ''ו הלכת''א יזפ''י ופר''ע פלוני ופלוני עפצ''י סטרא''י בהימנות''א כבי תרי: ההוא דא''ל לחבריה כי פרעתין פרעין לי באפי ראובן ושמעון אזל ופרעיה באפי תרי מעלמא אמר אביי באפי בי תרי אמר ליה באפי בי תרי פרעיה אמר ליה רבא להכי קאמר ליה באפי ראובן ושמעון כי היכי דלא נדחייה ההוא דאמר ליה לחבריה כי פרעת לי פרעין לי באפי בי תרי דתנו הלכתא אזל פרעיה בין דיליה לדיליה איתניסו הנך זוזי אתא לקמיה דרב נחמן א''ל אין קבולי קבלתינהו מיניה דרך פקדון ואמינא ליהוי גבאי פקדון עד דמתרמו בי תרי דתנו הלכתא ומקיים תנאיה א''ל כיון דקא מודית דודאי שקלתינהו מיניה פרעון מעליא הוי אי אמרת לקיומי תנאיה זיל אייתינהו דהא אנא ורב ששת דתנינא הלכתא וספרא וספרי ותוספתא וכולא גמרא ההוא דאמר ליה לחבריה הב לי מאה זוזי דאוזיפתך אמר ליה לא היו דברים מעולם אזל אייתי סהדי דאוזפיה ופרעיה אמר אביי מאי ניעבוד אינהו אמרי אוזפיה אינהו אמרי פרעיה רבא אמר כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ההוא דאמר ליה לחבריה הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך א''ל לא פרעתיך בפני פלוני ופלוני אתו פלוני ופלוני אמרי לא היו דברים מעולם סבר רב ששת למימר הוחזק כפרן אמר ליה רבא כל מילתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה ההוא דאמר ליה לחבריה הב לי שית מאה זוזי דמסיקנא בך א''ל ולא פרעתיך מאה קבי

 רש"י  נתתיו לך חייב. לפרוע: בעדים הלויתיך. קס''ד בשעת הלואה קאי ואמר ליה ראה שבעדים הלויתיך ואף אתה אל תפרעני אלא בעדים: דלמא בשעת תביעה קאמר. כשתבעו בב''ד וזה אומר פרעתיך אמר לו והלא בעדים הלויתיך בעדים הוה לך לפורעני ולא אמר לו כן בשעת הלואה ומשום הכי פטר ליה ר' יהודה בן בתירא: אזל פרעיה באפי סהדי אחריני. וזה אומר עדי שקר הם: ואיתניסו. מיד המלוה: להוי פקדון בידי. ואיני עליהן אלא שומר חנם שלא קבלתים בתורת פרעון: כיון דקא מודית. דקבלתינהו וזה לא בתורת פקדון מסרם לך הוי פרעון ודברים שהיו בלבך אינם דברים: דיזיף ופרע. אותה הלואה שזה כופר ודאי לוה אותה באותו היום אבל לאחר זמן פרעיה: כאומר לא פרעתי דמי. דכיון דלא לוה לפי דבורו לא פרע והרי יש עדים שלוה נאמנין הם על הלואה ואינן נאמנין על הפרעון דהודאת בעל דין כמאה עדים: דמסיקנא בך. שאני נושה בך: לא היו דברים מעולם. לא פרע לפנינו וזה אומר או בפניהם או שלא בפניהם פרעתיך: הוחזק כפרן. ואינו נאמן אפילו בשבועה לומר פרעתיך שלא בפניהם שהרי אמר פרעתיך בפניהם ונמצא שקרן: כל מלתא דלא רמיא עליה דאיניש. כגון זה שלא היה לו לומר פרעתיך בעדים שלא אמר לו זה בשעת הלואה בעדים פרע לי הלכך לא שם לבו לזכור אם בעדים פרע אם שלא בעדים ואמר בעדים פרעתיך ולאו אדעתיה ואינו הוחזק כפרן בכך: (רש"י)

 תוספות  תיובתא דרב אסי. אבל לשמואל ניחא דמצי לפרש דה''ק נתתיו לך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים ולמאי דמפרשינן דלשמואל נאמן לומר פרעתיך ביני ובין עצמך במגו דאי בעי אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני אתי שפיר טפי: תיובתא דשמואל. תימה מאי קושיא דלמא נתתיו לך שלא בעדים קאמר ולהכי חייב וי''ל דשמואל הכי קאמר מתוך שיכול לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים כי אמר נמי פרעתיך ביני ובין עצמך נאמן במגו ומיהו רב פפא בסמוך ודאי לית ליה האי מגו דהא קאמר בסמוך צריך לפורעו בעדים וצריך לדחוק לפי' זה דפליגי רב פפא ושמואל בדברי רבי יהודה בן בתירא ועוד יש לתמוה לגמרא שהקשה לשמואל מסיפא דמתני' מנ''ל לפרש דברי שמואל כך מאחר שרב פפא לית ליה האי סברא לכן נראה שהמקשה משמע ליה דמפני שצריך ליתן לו בעדים משמע שצריך לברר שפרעו בעדים וקצת משמע כן בכל הסוגיא: ורב פפא משמיה דרבא אמר אין צריך לפורעו בעדים. אר''ת כן הלכה דהא אמר רבי אבא בגט פשוט (ב''ב דף קע.) וקיימא לן המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים וכן רבא ורמי בר חמא ס''ל הכי בריש כל הנשבעין (לקמן דף מה:): אזל פרעיה באפי סהדי אחריני. פי' בקונטרס וזה אומר עדי שקר הם ואם תאמר ואיך נאמן לומר שמשקרין ויש לומר דכיון דאמר באפי ראובן ושמעון בעי למימר מהימנת לי כל היכא דאמרת לא פרען עד דפרענא באפי ראובן ושמעון כדלקמן ומיהו הא דקאמר בסמוך להכי קאמר באפי ראובן ושמעון כי היכי דלא לידחייה לא אתי שפיר לפירושו דמה דיחוי שייך כיון דמייתי סהדי וה''ל למימר כי היכי דלא למיפטר אי אייתי סהדי אחריני לכן נראה לר''י דמיירי דקאמר פרעתיך באפי סהדי והלכו להם למדינת הים ויש פירושים שכתוב בהן כן וגם ר''ח פירש כן: הא אנא והא רב ששת. בדיחותא בעלמא הוא דקא מהדר ליה ולאו משום דצריך לקיים תנאו: כל האומר לא לויתי כו'. ואביי לית ליה והא דתנן למחר אמר לו תנהו לי אין לך בידי חייב וטעמא דכיון דאמר לא לוה הוי כמודה שלא פרע התם ליכא עדים דאמרי פרעו כי הכא ולהכי אביי גופיה אית ליה בפ''ק דב''ב (דף ו. ושם) דכל האומר לא לויתי כו' כיון דליכא עדים שפרע וא''ת אמאי לא מתרצינן הכא דבוריה לא לויתי כלומר לא עמדתי בהלואתי אלא פרעתי כמו בפ' אמרו לו (כריתות יב.) גבי לא נטמאתי דמתרצינן דבוריה לא עמדתי בטומאתי אלא טבלתי ואומר ריב''א דהכא לא קאמר לא לויתי אלא להד''מ דלא שייך לתרוצי לישניה אבל בפרק הכותב (כתובות דף פח.) קשה דקאמר אבל אמרי יתמי אמר לנו אבא לא לויתי נפרעין מהם שלא בשבועה דכל האומר לא לויתי כו' ויש לומר דהאב היה יכול לטעון ולתרץ דבריו אבל ליתומים לא טענינן מילתא דלא שכיחא ועוד יש לחלק דהכא כשטוענין עליו בבית דין יש לו להשיב בענין שיפטר ואין לנו לתרץ דבריו: כל מילתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה. תימה בגט פשוט (ב''ב דף קע.) גבי עובדא דרב יצחק בר יוסף דהוה מסיק זוזי ברבי אבא מסיק אף על גב דהמלוה חבירו בעדים אין כו' כי טעין ואמר פרעתי בפני פלוני ופלוני צריך לברר ויבואו פלוני ופלוני ויעידו ואמאי הא אמרינן לאו אדעתיה וי''ל דרבא סבר ליה (תוספות)


דף מב - א

עפצי דקיימי בשיתא שיתא א''ל לאו בארבעה ארבעה הוו קיימי אתו תרי סהדי ואמרו אין בארבעה ארבעה הוו קיימי אמר רבא הוחזק כפרן אמר רמי בר חמא הא אמרת כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה א''ל רבא קצותא דתרעא מידכר דכירי אינשי ההוא דא''ל לחבריה הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך והא שטרא א''ל פרעתיך אמר ליה הנהו סיטראי נינהו אמר רב נחמן איתרע שטרא רב פפא אמר לא איתרע שטרא ולרב פפא מאי שנא מההוא דאמר ליה לחבריה הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך והא שטרא א''ל לאו אתורי יהבת לי ואתית ואיתיבת אמסחתא וקבילת זוזך ואמר ליה הנהו סיטראי נינהו ואמר רב פפא איתרע שטרא התם כיון דקאמר אתורי יהבת לי ומתורי שקלת איתרע שטרא הכא אימור סיטראי נינהו מאי הוי עלה רב פפי אמר לא איתרע שטרא רב ששת בריה דרב אידי אמר איתרע שטרא והלכתא איתרע שטרא והני מילי דפרעיה באפי סהדי ולא אידכר ליה שטרא אבל פרעיה בין דידיה לדידיה מיגו דיכול למימר לא היו דברים מעולם יכול נמי למימר סיטראי נינהו וכדאבימי בריה דר' אבהו ההוא דאמר ליה לחבריה מהימנת לי כל אימת דאמרת לי לא פרענא אזל פרעיה באפי סהדי אביי ורבא דאמרי תרוייהו הא הימניה מתקיף לה רב פפא נהי דהימניה טפי מנפשיה טפי מסהדי מי הימניה ההוא דא''ל לחבריה מהימנת לי כבי תרי כל אימת דאמרת לא פרענא אזל פרעיה באפי תלתא אמר רב פפא כבי תרי הימניה כבי תלתא לא הימניה א''ל רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא אימור דאמרי רבנן דאזלינן בתר רוב דעות ה''מ לענין אומדנא דכמה דנפישי בקיאי טפי אבל לענין עדות מאה כתרי ותרי כמאה לישנא אחרינא ההוא דא''ל לחבריה מהימנת לי כבי תרי כל אימת דאמרת לא פרענא אזל ופרעיה באפי תלתא אמר רב פפא כבי תרי הימניה כבי תלתא לא הימניה מתקיף לה רב הונא בריה דרב יהושע תרי כמאה ומאה כתרי ואי א''ל כבי תלתא ואזל פרעיה באפי בי ארבעה כיון דנחית לדעות נחית לדעות: אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן ואין משביעין את הקטן: מ''ט אמר קרא {שמות כב-ו} כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור ואין נתינת קטן כלום: אבל נשבעין לקטן ולהקדש: והא אמרת רישא אין נשבעין על טענת שוטה וקטן אמר רב בבא בטענת אביו ור' אליעזר בן יעקב היא דתניא רבי אליעזר בן יעקב אומר פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו כיצד אמר לו מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס הרי זה נשבע וזהו שנשבע על טענת עצמו וחכ''א אינו אלא כמשיב אבידה ופטור ור' אליעזר בן יעקב לית ליה משיב אבידה פטור אמר רב בשטענו קטן קטן והאמרת אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן לעולם גדול ואמאי קרו ליה קטן דלגבי מילי דאבוה קטן הוא אי הכי טענת עצמו טענת אחרים היא טענת אחרים והודאת עצמו

 רש"י  עפצי. גל''ש בלע''ז ומעבדין בהן עורות: אייתי. מלוה סהדי דארבעה ארבעה קיימי ותובע מאתים וזה אומר פרעתיך מ''מ אם לא בעפצים פרעתיך במעות: דלא רמיא עליה דאיניש. והאי נמי לא רמיא עליה לומר באיזה ענין פרעם אלא פרעתי' סתמא הלכך לא נזכר וסבור שכך השער ולא הוחזק כפרן ונשבע שפרעם מכל מקום: מדכר דכיר. והוחזק כפרן: סיטראי נינהו. מצד אחר היית חייב לי: איתרע שטרא. הואיל ומודה שקיבלם ולאו כל כמיניה לומר סיטראי נינהו: לאו אתורי יהבת לי. לקנות מהן שוורים לשחיטה למחצית שכר: אמסחתא. מקום שמקצבין הבשר ומוכרין: ולא אידכר ליה שטרא. שיטול השטר מידו: מיגו דיכול למימר ליה. לא פרעתי' יכול למימר ליה נמי סיטראי נינהו: וכדאבימי בריה דרבי אבהו. גרסינן והוא במסכת כתובות בפרק הכותב (דף פה.) דמטא כי האי מעשה לידיה: ההוא. לוה דאמר למלוה בפני עדים בשעת הלואה נאמן אתה עלי כל זמן שתאמר לא התקבלתי ולא אוכל לומר לך פרעתיך: אימור דאמרי זיל בתר רוב דעות הני מילי לענין אומדנא. דשומא כדאמר במסכת ע''ז בפרק השוכר (דף עב.) א''ל כדשיימי בתלתא אפי' תרי מגו תלתא כדאמרי בי תלתא עד דאמרי בתלתא כדשיימי בד' עד דאמרי בד' וכ''ש כדאמרי בארבעה: כיון דנחית לדעות. מתחלה ירד למנין שהוא יתר מכדי עדות ודאי אדעות קפיד בתלתא הימניה בארבעה לא הימניה: שכחת''י מלפר''ש המשנ''ה והננ''י מפר''ש כא''ן: מנה לי בידך אמר לו הן. ובפני עדים ואמר להם אתם עדי: נתתיו לך פטור. מלשלם ומשבועה דאורייתא: אין לך בידי. לא היו דברים מעולם: חייב. לשלם ואינו נאמן בשבועה שהרי הוחזק כפרן: אין לך בידי אלא ליטרא כסף פטור. שאין כאן הודאה ממין הטענה: לתך. חצי כור: פטור. דלאו ממין הטענה היא: ורבן גמליאל מחייב. דלא בעי הודאה ממין הטענה: כדי שמן. כדים מלאים שמן: והודה לו בקנקנים. הכדים יש לך בידי בלא שמן: הואיל והודה מקצת הטענה. והוה ליה טענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן: או שהודה במקצת קרקעות פטור. משבועה דאוריירתא לא על הקרקעות ולא על הכלים שאין הודאת קרקעות מביאה לידי שבועה שאין דין שבועה בקרקעות כדאמרינן (בכל הנשבעין) (לקמן:): הודה במקצת כלים. דאיכא הודאה וכפירה בלאו קרקעות: חייב. לישבע אף על הקרקעות על ידי גלגול שבועה דילפינן לה בפרק קמא דקדושין (דף כז:) מקראי: זוקקין. גוררין: אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן. כגון שטענו ברמיזה דחרש שדיברו חכמים בכל מקום לא מדבר ולא שומע: אבל נשבעין לקטן ולהקדש. מפרש בגמרא: גמ' וכי יתן איש. ועלה כתיב ונקרב בעל הבית לשבועה כדאמרינן בבבא קמא (דף סג:): אין נתינת קטן כלום. דהא איש כתיב והחרש והשוטה כקטנים הם בלא דעת: בבא בטענת אביו. הא דקתני נשבעין בנתינת איש קאמר שהקטן טוענו אבי מסרו לידך: והאכלתיו פרס. והחזרתי לו חצי והחציו בידי חייב לישבע על השאר וקטן הבא בטענת אביו לא גרע מטענת עצמו דהכא: בטוענו קטן. יתום קטן תובע: (רש"י)

 תוספות  כמ''ד אין צריך לברר אי נמי כמו שפירש רבינו תם צריך לברר אמיתות הדברים כמו שיכול ומכל מקום אי לא משכח להו או אתו ואמרו להד''ם לא מפסיד וכן מוכח בירושלמי שהביא ר''ח דגרסי' התם הבא לידון בשטר וחזקה רבי אומר נידון בשטר פירוש שצריך לברר רבן שמעון בן גמליאל אומר נידון בחזקה בא מעשה לפני רבי והורה כרשב''ג קשיא דרבי אדרבי לא קשיא רבי לא רצה אלא לעמוד על אמיתת הדבר ואית דגרס התם בא מעשה לפני רבי חייא ופריך מינה אדרבי לפי שתלמידו היה כדפריך בפרק מפנין (שבת דף קכח.) מדרב הונא אדרב משום דרב הונא תלמידו דרב הוה ובקונטרס פירש בריש פרק זה בורר (סנהדרין דף כג:) למ''ד צריך לברר שאם בקש ולא מצא הפסיד: איתרע שטרא מפר''ח וכן ר''ת . דצריך בעל השטר שבועה שלא נפרע והא דאמרינן בפרק אלו נערות (כתובות דף לו:) הא שטרא ריעא לא מגבינן ביה דוקא בכי הך ריעותא דהתם כיון דמהדר אזיופא אימור זיופי זייף וחתים וקשה מההוא דהכותב (שם פה. ושם) דההוא שטרא דאתא קמיה דרבא א''ל רב פפא ידענא ביה דשטרא פריעא הוא א''ל איכא איניש אחרינא בהדי דמר כו' וקאמר לא יהא רב פפא אלא כבת דרב חסדא והשתא מה היה יכול לעשות יותר מלהשביעו דלית ליה לקרועי כדקתני התם קרעיה ס''ד והשתא אפילו כל אדם דלא קים ליה בגויה נאמן להשביעו מידי דהוה אעד אחד מעיד שהוא פרוע על כן נראה דבשטרא ריעא לא מיקרע קרעינן ליה ולא מיגבא גבינן ביה כי ההוא דאלו נערות (שם דף לו:): ורבי אליעזר בן יעקב לית ליה משיב אבידה פטור. פירוש במיגו: (תוספות)


דף מב - ב

כולהו נמי טענת אחרים והודאת עצמו נינהו אלא בדרבה קמיפלגי דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו והאי בכולי' בעי דליכפריה והאי דלא כפריה משום דאינו מעיז פניו בפני בעל חובו ובכוליה בעי דלודי ליה והאי דלא אודי ליה אישתמוטי הוא דקא משתמיט מיניה סבר עד דהוי לי זוזי ופרענא ליה ורחמנא אמר רמי שבועה עילויה כי היכי דלודי ליה בכוליה ר' אליעזר בן יעקב סבר לא שנא בו ולא שנא בבנו אינו מעיז והלכך לאו משיב אבידה הוא ורבנן סברי בפניו הוא דאינו מעיז אבל בפני בנו מעיז ומדלא מעיז משיב אבידה הוא מי מצית מוקמת לה כרבי אליעזר בן יעקב הא קתני רישא מנה לאבא בידך אין לך בידי אלא חמשים דינר פטור מפני שמשיב אבידה הוא התם דלא אמר ברי לי הכא דאמר ברי לי שמואל אמר לקטן ליפרע מנכסי קטן להקדש ליפרע מנכסי הקדש לקטן ליפרע מנכסי קטן תנינא מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה תרתי למה לי הא קמשמע לן כדאביי קשישא דתני אביי קשישא יתומין שאמרו גדולים ואין צריך לומר קטנים בין לשבועה בין לזיבורית להקדש ליפרע מנכסי הקדש תנינא מנכסים משועבדים לא יפרעו אלא בשבועה ומה לי משועבדים להדיוט ומה לי משועבדים לגבוה איצטריך סלקא דעתך אמינא הדיוט הוא דאדם עושה קנוניא על הדיוט אבל הקדש דאין אדם עושה קנוניא על הקדש קא משמע לן והאמר רב הונא שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על הקדש אמרי ה''מ שכיב מרע דאין אדם חוטא ולא לו אבל גבי בריא ודאי חיישינן: מתני' ואלו דברים שאין נשבעין עליהן העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות אין בהן תשלומי כפל ולא תשלומי ארבעה וחמשה שומר חנם אינו נשבע נושא שכר אינו משלם ר' שמעון אומר קדשים שחייב באחריותן נשבעין עליהן ושאינו חייב באחריותן אין נשבעין עליהן רבי מאיר אומר יש דברים שהן בקרקע ואינן כקרקע ואין חכמים מודים לו כיצד עשר גפנים טעונות מסרתי לך והלה אומר אינן אלא חמש רבי מאיר מחייב שבועה וחכ''א כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע אין נשבעין אלא על דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין כיצד בית מלא מסרתי לך וכיס מלא מסרתי לך והלה אומר איני יודע אלא מה שהנחת אתה נוטל פטור זה אומר עד הזיז וזה אומר עד החלון חייב: גמ' תשלומי כפל מנלן דתנו רבנן {שמות כב-ח} על כל דבר פשע כלל על שור ועל חמור ועל שה ועל שלמה פרט על כל אבדה חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון אף כל דבר המטלטל וגופו ממון יצאו קרקעות שאין מטלטלין יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות יצאו שטרות שאע''פ שהן מטלטלין אין גופן ממון הקדש רעהו כתיב: (ולא תשלומי כפל) ולא ארבעה וחמשה: מ''ט תשלומי ארבעה וחמשה אמר רחמנא ולא תשלומי שלשה וארבעה: שומר חנם אינו נשבע: מנא הני מילי דתנו רבנן

 רש"י  כולהו טענתא נמי כו'. ומאי פעמים ורבנן אמאי פליגי עליה: אלא בדרבה קמיפלגי. ולעולם בטוענו קטן ומשום דאין טענתו חשובה במקום אחר דכתיב כי יתן איש קרי ליה הכא טענת עצמו מיהו הכא טענה היא דהא איכא נתינת איש דמכח נתינת האב היא באה והיינו דקאמר פעמים וכי תימא רבנן אמאי פליגי עליה בדרבה קמיפלגי: התם דלא אמר ברי לי. רישא דקתני פטור דלא אמר היתום ברי לי סיפא דקתני נשבעין לקטן דאמר ברי לי: ליפרע מנכסי קטן. מנכסי יתום ואפי' הוציא שטר עליו צריך שבועה שלא נתקבל חוב זה מאביו: ליפרע מנכסי הקדש. המקדיש נכסיו ויצא עליו שט''ח ובא ליפרע מן הנכסים צריך שבועה: תנינא. במסכת כתובות (דף פז.) ולקמן בכל הנשבעין (דף מה.): בין לזיבורית. דתנן בהניזקין (גיטין מח:) אין נפרעין מן היתומין אלא מן הזיבורית והיינו דתנא תרתי חדא לגדולים וחדא לקטנים: אדם עושה קנוניא על ההדיוט הלוה הזה עשה עצה רמיותא עליו ואמר אני חייב לזה כדי שיטרוף הקרקע ממנו ויחלוקו ברמיותא: מנה לפלוני. בידי. הגביהו תחלה מן . הנכסים שהקדשתי: אין אדם חוטא ולא לו. בשביל יורשין: מתני' קדשים שחייב באחריותן. כגון אמר הרי עלי עולה והפריש בהמה לנדרו והפקידה לזה נשבע עליה אותו שהפקדון בידו דרעהו קרינן ביה דדבר הגורם לממון לרבי שמעון כממון דמי: יש דברים שהן בקרקע. שמחוברין לקרקע ואינן כקרקע ונשבעין עליהן ובגמ' מפרש פלוגתייהו: גמ' ולא תשלומי שלשה וארבעה. וכיון דכפל ליכא הוו להו שלשה וארבעה: (רש"י)

 תוספות  אלא בדרבה קמיפלגי. הכל מפורש בפרק שני דכתובות (דף יח: ושם ד''ה ובכולי) ובהניזקין (גיטין דף נא: ושם): ואין בהן תשלומי כפל. דאפי' בקרקע שייכא גניבה כגון מסיג גבול אי נמי בגפנים טעונות והלה טוען טענת גנב ורבי מאיר מודה נמי בשאין עומדות ליבצר: ולא תשלומי ד' וה'. לא איצטריך אלא משום הקדשות דמשום קרקעות ועבדים לא איצטריך דאין נוהג אלא בשור ושה בלבד כדתנן בפרק מרובה (ב''ק דף סב:): שומר חנם אין נשבע. משום דקרא בשומר חנם כתיב דאיירי בשבועה נקט שבועה וה''ה דאין משלם אם פשע כמו שומר שכר דפטור מחיוב דידיה דהיינו גניבה ואבידה ונראה דשומר שכר נמי פטור מפשיעה כדמוכח בפרק החובל (שם דף צג) גבי ההוא ארנקי . דצדקה דאתא לפומבדיתא אפקדיה רב יוסף גבי ההוא גברא פשע ביה אתו גנבי וגנבו ובעי למיפטריה משום לשמור ולא לחלק לעניים והתם שומר שכר היה לרב יוסף דאמר בסמוך שומר אבידה כשומר שכר משום דלא בעי למיתב ריפתא לעניא וה''ל למיתני נמי שומר שכר אין נשבע שנאנס אלא בשבועה קמייתא דכתיב בקרא איירי וקאמר בה דהשומר חנם אין נשבע דהיינו גניבה קאמר נמי דנושא שכר אין משלם גניבה והמ''ל נמי דשואל אין משלם אם נאנסה או אפי' נגנבה דהא איתקיש לשומר שכר ואם שאל בית ונשרף פטור. ועוד דמש''ה לא תני לה דלא שייך בהקדש שאלה ואע''ג דתניא תשלומי ד' וה' משום דשייך בכולהו אם מכר אלא דמיעט קרא אפי' שאר מטלטלין: על כל דבר פשע כלל. תימה בשלמא למ''ד במרובה (ב''ק סג:) חד בגנב וחד בטוען טענת גנב איצטריך למעוטינהו מכפל משום גנב עצמו אלא למ''ד תרוייהו בטוען טענת גנב לא איצטריך כיון דאימעוט משבועה דאין שייך כפל בטוען טענת גנב אלא היכא דנשבע כדאמרינן התם וליכא למימר בקפץ ונשבע דבהגוזל קמא (שם דף קו.) משמע דליכא כפל אלא אם כן השביע בבית דין וי''ל דאיצטריך להיכא דנתחייב לו שבועה ע''י גלגול אבל קשה דאמאי איצטריך רעהו למעוטי הקדש מכפל דהתם לא שייך גלגול וי''ל דלמסקנא דריש מרובה (שם דף סג. ושם) ליכא אלא חד כלל ופרט וכלל אשבועה ואכפל ותרוייהו מימעטי מעל כל דבר פשע כדמשמע במרובה (שם) וקרא אכולה עניינא קאי דקאמר אי ס''ד על כל דבר פשע לכלל ופרט הוא דאתא ליכתבינהו הני פרטי גבי הנהו כו' וכי היכי דדרשא דכי יתן קאי אכולה פרשתא ה''נ על כל דבר פשע קאי אכולהו וכ''ת פרטי דכסף או כלים למה לי הא דרשינן לעיל מה כלים שנים כו' וא''ת ומ''מ אמאי איצטריך רעהו למעוטי הקדש תיפוק ליה מוגונב מבית האיש דדרשינן במרובה (שם דף עו. ושם) ולא מבית הקדש וי''ל דהתם ארעהו סמוך ועיקר קרא לא אתא אלא לדרוש וגונב מבית האיש ולא מבית הגנב. ונקטיה נמי לענין הקדש אי נמי התם בגנב עצמו והכא איצטריך לטוען טענת גנב ולמסקנא דמרובה (שם) לא הוי כלל ופרט קרא דעל כל דבר פשע דמסיק כל ריבויא הוא והני פרטי חד למעוטי קרקע וחד למעוטי עבדים וכו' ואגב ריהטא נקט האי תנא כלל ופרט וכלל דבמדה זו נמי ממעטי כל הני: (תוספות)


דף מג - א

{שמות כב-ו} כי יתן איש אל רעהו כלל כסף או כלים פרט לשמור חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון אף כל דבר המטלטל וגופו ממון יצאו קרקעות שאין מטלטלין יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות יצאו שטרות שאף על פי שמטלטלין אין גופן ממון הקדש רעהו כתיב: נושא שכר אינו משלם: מנלן דתנו רבנן {שמות כב-ט} כי יתן איש אל רעהו כלל חמור או שור או שה פרט וכל בהמה לשמור חזר וכלל כלל ופרט וכלל כו' עד הקדש רעהו כתיב: ר''מ אומר יש דברים שהן כקרקע ואינן כקרקע כו': מכלל דרבי מאיר סבר כל המחובר לקרקע אינו כקרקע אדמיפלגי בטעונות ליפלגי בסרוקות (אלא) א''ר יוסי ברבי חנינא הכא בענבים עומדות להבצר קמיפלגי דרבי מאיר סבר כבצורות דמיין ורבנן סברי לא כבצורות דמיין: אין נשבעין אלא על דבר שבמדה ושבמשקל כו': אמר אביי לא שנו אלא דאמר ליה בית סתם אבל אמר ליה בית זה מלא ידיעא טענתיה א''ל רבא אי הכי אדתני סיפא זה אומר עד הזיז וזה אומר עד החלון חייב ליפלוג וליתני בדידה במה דברים אמורים בבית מלא אבל בית זה מלא חייב אלא אמר רבא לעולם אינו חייב עד שיטעננו בדבר שבמדה שבמשקל ושבמנין ויודה לו בדבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין תניא כוותיה דרבא כור תבואה לי בידך והלה אומר אין לך בידי פטור מנורה גדולה יש לי בידך אין לך בידי אלא מנורה קטנה פטור אזורה גדולה יש לי בידך אין לך בידי אלא אזורה קטנה פטור אבל אמר לו כור תבואה יש לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא לתך חייב מנורה בת עשר ליטרין יש לי בידך אין לך בידי אלא בת חמש ליטרין חייב כללו של דבר לעולם אינו חייב עד שיטעננו בדבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין ויודה לו בדבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין כללו של דבר לאתויי מאי לאו לאתויי בית זה מלא ומאי שנא מנורה גדולה ומנורה קטנה מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו אי הכי בת עשר בת חמש נמי מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו אמר ר' שמואל בר רב יצחק הכא במנורה של חליות עסקינן דקא מודה ליה מינה אי הכי אזורה נמי ניתני ולוקמי בדלייפי אלא דלייפי לא קתני הכא נמי בשל חליות לא קתני אלא אמר ר' אבא בר ממל שאני מנורה הואיל ויכול לגוררה ולהעמידה על חמש ליטרין: מתני' המלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון אמר לו סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתני עליו וסלע היה שוה פטור סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתני עליו ושלשה דינרים היה שוה חייב סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתיך עליו וסלע היה שוה פטור סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתיך עליו וחמשה דינרים היה שוה חייב ומי נשבע מי שהפקדון אצלו שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון:

 רש"י  כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגו'. פרשת שומר חנם היא דתניא בהשואל (ב''מ דף צד:) פרשה ראשונה בשומר חנם ושניה בשומר שכר ושלישית בשואל וגבי שומר חנם אין לו עליו אלא שבועה כדכתיב (שמות כב) ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו:. אינו משלם. גניבה ואבידה הכתובה בו ליחייב דכתיב (שם) אם גנב יגנב מעמו: ידיעא טענתיה. דכיון דאמר ליה בית זה מלא וזה מחזירה לו חסירה נראה חסרונה והרי הוא כזה אומר עד החלון וזה עד הזיז: זיז. קורה של עלייה הבולטת בתוך הבית: אלא מנורה קטנה פטור. דאין ההודאה ממין הכפירה ומה שטענו לא הודה לו: אין לך בידי אלא בת חמש חייב. לקמן מפרש לה: אזורה נמי ליתני. אזורה בת עשר אמות יש לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא בת חמש חייב ולוקמה באזורה בת חתיכות הרבה ולייפי אהדדי בתפירת מחט: לגוררה ולהעמידה על משקל חמש ליטרין. אבל בגדולה וקטנה ליכא למימר הכי ובאזורה ליכא למימר חתך הימנה שהרי ראשיה ניכרין: מתני' שקל. חצי סלע: מי נשבע. כמה היתה שוה: מי שהפקדון אצלו. המלוה ובגמרא מפרש אהייא קאי: ויוציא הלה את הפקדון. ושמא לא דקדק זה בשומא ויפסלנו לעדות ולשבועה: (רש"י)

 תוספות  וכל בהמה לשמור חזר וכלל. אע''ג דבריש ת''כ קאמר מפרט וכלל כיצד ומייתי האי קרא לסימנא בעלמא הוא דנקטיה דהכא כלל ופרט וכלל הוא: כבצורות דמיין. נראה דלענין שבת לכ''ע לאו כבצורות דמיין וכמחוברות דמו דגמר מקצירת סממנין שהיתה לאחר שעומדין ליקצר ולענין בעל חוב כיון דלא צריכי לארעא לכ''ע כבצורות דמיין כדמוכח בפרק נערה (כתובות דף נא. ושם) גבי הא דאמר רב יוסף זיל הב לה מתמרי דעל בודיא דפריך סוף סוף כל העומד לגזוז כגזוז דמי ואי הוה שייך לפלוגתא דהכא מאי קשיא ליה דלמא כרבנן סבירא ליה מיהו ר''ח פירש דהוי כר''מ דקיימא לן הכי משום דבפרק הכונס (ב''ק דף נט: ושם) פסקינן כר''ש דאמר אכלה' פירות גמורים משלמת פירות גמורים כדמפרש טעמא בגמרא דכי אמר רחמנא ובער בשדה אחר שום זה לא יהא אלא על גב שדה אחר ה''מ מידי דצריך לשדה הני כיון דלא צריכי לשדה בעינייהו בעי לשלומי אלמא דכתלושין דמו: אלא על דבר שבמדה כו'. פריב''א דנ''ל מההיא דדרשינן בריש מרובה (ב''ק דף סג: ושם) שלמה למעוטי דבר שאינו מסוים והיינו שלא במדה ובמשקל ובמנין ומיהו י''מ שם פירוש אחר דאתא לאפוקי חצי רמון וחצי אגוז כדאמרינן בהזהב (ב''מ דף מז.) גבי קנין מה נעל דבר המסוים אף כל דבר המסוים לאפוקי חצי רמון וחצי אגוז דלא: זה אומר עד הזיז. למ''ד הילך פטור (ב''מ דף ד.) צריך להעמיד כגון שזה עצמו שמודה אינו בעין: ליפלוג וליתני בדידיה. דבלאו הכי מיירי סיפא בבית זה דבבית סתם אפילו עד הזיז עד החלון אין דבר שבמדה: אלא אמר רבא. וא''ת ואמאי לא חשיב בית זה מלא דבר שבמדה דכיון דאמר ליה בית זה מלא וזה מחזיר לו חסירה נראית חסרונה והרי הוא כזה אומר עד הגג וזה אומר עד הזיז וי''ל דבשאין חסירה אלא מעט מקריא מלאה ואין ידוע מה ביניהם אי נמי בעינן שיזכיר מדה בהודאתו: לאו לאתויי בית זה מלא. ואם תאמר ודלמא לאתויי בית סתם דאכתי לא תנא ליה דטעמא דפטורא ברישא הוי משום דמה שהודה לו לא טענו כדפירש ובית סתם הודה לו מה שטענו וי''ל דלשון שיטעננו משמע שניכרות טענותם וידוע מה שביניהם והיינו נמי לישנא דרבא גופיה ולשון ויודה משמע שמזכיר בהודאתו מדה אבל קשיא אמאי תני זה הכלל הא לא שייך לרישא דהוי מה שטענו לא הודה לו ולמאי דמוקי לה במנורה של חליות ניחא דברישא אפילו של חליות פטור אף על גב דהודה לו מה שטענו דבעינן דבר שבמדה והשתא ניחא נמי דמייתי בזה הכלל בית זה מלא דלבית סתם לא איצטריך דמרישא שמעינן לה כיון דלא הוי דבר שבמדה: ויוציא הלה את הפקדון. פירש בקונטרס שמא לא דקדק זה בשומא ויפסלנו לעדות ולשבועה וכן פר''ח כאן אבל בריש המפקיד (ב''מ דף לד:) הקשה לדברי המפרש כן וכי עבדינן תקנה לרשיעי אלא טעמא שמא יוציא הלה הפקדון ונמצא שבועת לוה לבטלה [וע''ע תוס' ב''מ לד: ד''ה שמא]: (תוספות)


דף מג - ב

גמ' אהייא אילימא אסיפא ותיפוק ליה דשבועה גבי מלוה אמר שמואל ארישא וכן אמר רבי חייא בר רב ארישא וכן א''ר יוחנן ארישא מאי רישא סיפא דרישא סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתני עליו ושלשה דינרין היה שוה חייב דשבועה גבי לוה היא ושקלוה רבנן מלוה ושדיוה אמלוה והשתא דאמר רב אשי דקיימא לן זה נשבע שאינה ברשותו וזה נשבע כמה שוה הכי קאמר מי נשבע תחלה מי שהפקדון אצלו שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון אמר שמואל האי מאן דאוזפיה אלפא זוזי לחבריה ומשכן ליה קתא דמגלא אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי אבל תרתי קתאתי לא ורב נחמן אמר אפי' תרתי קתאתי אבד חדא אבד חמש מאה אבד אידך אבד כוליה אבל קתא ונסכא לא נהרדעי אמרי אפילו קתא ונסכא אבד נסכא אבד פלגא אבד קתא אבד כוליה תנן סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתני עליו ושלשה דינרין היה שוה חייב לימא ליה הא קבילתיה מתניתין בדפריש שמואל בדלא פריש לימא כתנאי המלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון ישבע ויטול את מעותיו דברי רבי אליעזר רבי עקיבא אומר יכול הוא שיאמר לו כלום הלויתני אלא על המשכון אבד המשכון אבדו מעותיך אבל המלוה אלף זוז בשטר והניח משכון בידו דברי הכל אבד המשכון אבדו מעותיו היכי דמי אי דשוי שיעור זוזי

 רש"י  גמ' והשתא דאמר רב אשי זה נשבע וזה נשבע הכי קאמר מי נשבע תחלה כו'. והא דרב אשי בבבא מציעא הוא בפ' המפקיד דאמר רב הונא התם גבי שומר שכר שטען נגנבה וחייב עצמו בתשלומין משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו חיישינן שמא עיניו נתן בה ורוצה לקנותה בדמים ואותביניה מהא דקתני ויוציא הלה את הפקדון ואי אמרת משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו היכי מצי מפיק ליה ושני רב אשי עלה זה נשבע וזה נשבע זה נשבע שאינה ברשותו וזה שהשבועה עליו נשבע כמה היתה שוה והכי קאמר מתני' מי נשבע תחלה מי שהפקדון אצלו נשבע תחלה שאינה ברשותו ולעולם אסיפא דרישא קאי היכא דשבועה גבי לוה: קתא. בית יד: אבד אלפא זוזי. דסבר וקביל אבל כל זמן שהן קיימין על כרחו גובה חובו אם מלוה סתם הוא סתם מלוה שלשים יום ואם פירש לו זמן כשיגיע זמנו יפרע ולא מצי למימר סברת וקבילת דאי לשם משכון קבליה לשם פרעון לא קבליה וכיון דקבליה לשם משכון כל כמה דלא מהדר ליה משכוניה לא גבי ולא מצי פטר נפשיה בדמי שווין: אבל תרתי קתא. לא אמרינן חדא קביל בחמש מאה וחדא בחמש מאה ואי אבד חדא מינייהו לא ליפסיד חמש מאה דהא לא פריש חדא בפלגא וחדא בפלגא אלא תרוייהו קבלינהו בחדא במשכונו ולא בפרעון וכיון דמהדר ליה מקצת משכונו במאי דחסר (נפשיה) מיניה פטר נפשיה בתשלומי שוויו: ורב נחמן אמר אפי' תרתי קתאתי. ואע''ג דלא פריש מסתמא חדא בפלגא וחדא בפלגא קבלינהו ואי אבוד חדא אבוד פלגא: אבל קתא ונסכא. לא אמרינן נסכא קביל בפלגא דכיון דמידי דחזי לפרעון הוא לא קבליה עליה אלא בדמי שוויו: אבד נסכא אבד פלגא גרסינן: חייב. ולא אמרינן אבד כל מעותיו: כדפריש. איני מקבלו עלי אלא באחריות דמיו בשוויו: ישבע ויטול מעותיו. ישבע שאבדו ויטול את חובו: (רש"י)

 תוספות  ואמרו רבנן שישבע המלוה ויטול. ולקמן נפרש בע''ה אמאי לא תנא לה לקמן בהדי נשבעין ונוטלין: והשתא דאמר רב אשי. משמע הכא דקאי שינויא דרב אשי וא''ת דבריש המפקיד (ב''מ דף לה.) משמע דהדר ביה רב אשי מהך שינויא דכי הדר פריך התם לרב הונא מרישא דסיפא דקתני סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתיך עליו וסלע היה שוה פטור ואי איתא מגו דאשתבע שאין ברשותו לשתבע נמי על ידי גלגול כמה היה שוה ומוקי לה רב אשי במאמינו אלמא הדר ביה דהא רישא נמי מצי לשנויי הכי ותהא כולה במאמינו ויש לומר דברישא לאו אורחיה דלהימניה ואז לא יכול לישבע משום שמא יוציא הלה הפקדון ויפסיד: הכי קאמר מי נשבע תחלה. מה שכתוב בקונטרס ולעולם אסיפא קאי דשבועה אמלוה נראה טעות סופר אלא ארישא קאי דשבועה גבי לוה היא: אבל קתא ונסכא לא. פירש בקונטרס דכיון דנסכא בת פרעון היא לא קבלו עליה אלא בדמי שוייה וקשיא דבסמוך פריך ממתני' אמאי חייב לימא ליה הא קבילתיה ומאי קושיא שמואל מודה במידי דבר פרעון וליכא למימר דלנהרדעי פריך מדמשני כי קאמר שמואל כו' ובדוחק יש לחלק דמודי רב נחמן בחד נסכא או בתרי נסכא אבל נסכא בהדי קתא מוכחא מילתא דקתא למשכון ונסכא לפרעון ונראה לפרש דה''ק אבל קתא ונסכא לא אלא אבד כל חד לפי מאי דשוייה דאם הנסכא שוייה עשר קתי אבד נסכא אבד עשר חלקים אבד קתא אבד חלק אחד עשר וע''נ לפרש קתא ונסכא לא ואי אבד קתא לא אבד פלגא אלא מאי דשוי דעיקר סמיכת המלוה על הנסכא אבד נסכא אבד כולהו ואי אבד נסכא ברישא אבד פלגא אבד קתא אבד כולה נהרדעי אמרי אפי' אבד קתא ברישא אבד פלגא וגרס ברישא דמילתייהו אבד קתא אבד פלגא: מתני' בדפריש כי קאמר שמואל בדלא פריש. ר''ח גריס איפכא וכן רבינו תם ומוקי דשמואל בדפריש דאין סברא להפסיד למלוה כל חובו לגמרי היכא דלא פריש ואם תאמר כי מוקי בסמוך פלוגתא דרבי אליעזר ודר' עקיבא בדשמואל אי בדפריש מאי טעמא דר' אליעזר ויש לומר דקסבר ר' אליעזר דאסמכתא בעלמא היא ואפי' כנגד המשכון לא מפסיד כדאשכחן באיזהו נשך (ב''מ דף סו: ושם) דקאמר דבאסמכתא בעלמא לא הוי אפי' אפותיקי למיגבא מיניה ור' עקיבא לא חשיב אסמכתא אלא כגון. אם אוביר ולא אעביד שאין בדעתו להתחייב אלא להבטיח חבירו ולהסמיכו על דבריו שיאמינהו אבל הכא דעתו לכך ולכך אומר כדי לקיים ואפי' מאן דחשיב משחק בקוביא אסמכתא בפרק זה בורר (סנהדרין דף כד: ושם) התם שאני שלא הפסיד אבל הכא שהפסיד משכונו גמר בדעתו להפסיד כל החוב וכל שכן אי שמואל איירי בדלא פירש שאנו צריכים לטעם זה ועוד יש לומר דבלאו אסמכתא פליגי ופריש לאו היינו שפירש בהדיא שיפסיד כל החוב אלא כמו שפר''ח דפריש ואמר אע''ג דלא שוי אלפא זוזי קבלתיה דרבי אליעזר סבר דלענין זה קיבלה שיעכבנו בידו עד שיפרע כל חובו ורבי עקיבא סבר דלהכי קבלו דאם אבד המשכון אבדו מעותיו ואם תאמר בפרק האומנין (ב''מ דף פא:) אמאי לא מוקי מתני' דהמלוה על המשכון שומר שכר אפי' כר' אליעזר ולימא בדפריש מודה רבי אליעזר כדשמואל ויש לומר אי מודה בדפריש ופלוגתא בדלא פירש אמאי לא יפסיד כנגד המשכון לר' אליעזר דישבע ויטול מעותיו משמע אפי' מה שכנגד המשכון דמה שכנגד המשכון חשיב כמפרש והשתא נמי ניחא הא דקאמר דכ''ע לית להו דשמואל דהוה ליה למימר דכ''ע אית להו דשמואל דבשלמא לפי גירסת הספרים והקונטרס דשמואל איירי בדלא פריש לא מ''ל כ''ע אית להו דשמואל דכיון דאפי' לא פירש מפסיד כל החוב אם כן בדפריש נמי נהי שלא יפסיד כנגד כל החוב מכל מקום כנגד המשכון יפסיד ואמאי לר' אליעזר יטול מעותיו דמשמע אפילו כנגד המשכון אבל לפירוש רבינו חננאל דמוקי שמואל בדפירש הוה ליה למימר דכ''ע אית להו דשמואל ולר' אליעזר ישבע ויטול כיון דלא פירש וטעמא דרבי עקיבא משום דר' יצחק כדמפרש השתא אבל לפי מה שפירש דכנגד המשכון חשיב כמפורש ניחא דודאי ר' אליעזר ליתליה דשמואל מדיטול אפי' מה שכנגד המשכון דלא שייך למימר דלזכרון דברים בעלמא תפיס ליה לענין מה שכנגד המשכון והא דקאמר לקמן למאי תפיס ליה לזכרון דברים בעלמא היינו אי כולי עלמא לית להו דשמואל ואי הוה אמר דאין הלכה כשמואל הוה ניחא טפי הא דלא קאמר דכולי עלמא אית להו דשמואל ומטעם זה פסק רבינו חננאל דאין הלכה כשמואל וכן בה''ג ואין נראה דמכאן אין ראיה דלא הוה מצי לומר כולי עלמא אית להו כדפרישית ואדרבה נראה דהלכתא כוותיה דקיימא לן כרב נחמן בדיני ועוד דלרבה דקיימא לן כוותיה לגבי רב יוסף דבסמוך צריך לאוקמה פלוגתייהו דר' אליעזר ור' עקיבא כדשמואל כמו שמפרש וקיימא לן כר' עקיבא דר' אליעזר שמותי הוא ועוד מדמה לקמן ההיא דאין שוה אלא פלגא לשמואל ובפרק הזהב (שם דף מח:) מדמה לרבי יוחנן דאמר בערבון כנגד כולו הוא קונה א''כ ר' יוחנן כשמואל ורב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן ומדשמואל אין ראיה דאף על גב דלענין דינא מיתשיל והלכתא כוותיה בדיני ההיא דערבון לענין איסור איתשיל ולפי פר''ח דאיירי שמואל בדפריש ההיא דערבון איירי נמי בדפריש: (תוספות)


דף מד - א

מאי טעמיה דרבי אליעזר אלא לאו בדלא שוי שיעור זוזי ובדשמואל קא מיפלגי לא בדלא שוי כ''ע לית להו דשמואל והכא בדשוי שיעור זוזי ובדרבי יצחק קא מיפלגי דאמר רבי יצחק מנין לבעל חוב שקונה משכון שנאמר {דברים כד-יג} ולך תהיה צדקה אם אינו קונה משכון צדקה מנין לו מכאן לבעל חוב שקונה משכון לימא דרבי יצחק תנאי היא ותיסברא אימור דאמר רבי יצחק שמשכנו שלא בשעת הלואה משכנו בשעת הלואה מי אמר אלא משכנו שלא בשעת הלואתו כולי עלמא לא פליגי דאית להו דרבי יצחק והכא במשכנו בשעת הלואתו ובשומר אבדה קמיפלגי דאיתמר שומר אבדה רבה אמר כשומר חנם

 רש"י  בדלא שוי שיעור זוזי. עסקינן: ובדשמואל קמיפלגי. רבי אליעזר לית ליה דשמואל דמשכון שאינו שוה כל החוב אין אדם מקבלו אלא לזכרון דברים הלכך שומר חנם הוא עליו וישבע שלא פשע ושאינו ברשותו ויטול כל מעותיו ור' עקיבא כשמואל סבירא ליה שלשם משכון קבלו אבל הלווהו אלף זוז בשטר אפילו רבי אליעזר מודה שהמשכון שקיבל אחרי כן לשם משכון קבלו שהרי אינו צריך לו לזכרון דברים שהשטר לו לראיה: ה''ג אי דלא שוי שיעור זוזי דכ''ע לית להו דשמואל ובדרבי יצחק קמיפלגי רבי אליעזר לית ליה דרבי יצחק ואינו עליו אלא שומר חנם ואף על פי שהוא משכון גמור: אימור דאמר רבי יצחק שמשכנו שלא בשעת הלואתו. כגון על ידי ב''ד דבהכי משתעי קרא דכתיב לעיל מיניה בחוץ תעמוד והאיש וגו' ואמר מר זה שליח ב''ד: (רש"י)

 תוספות  מאי לאו בדלא שוי. פירש בקונטרס דרבי אליעזר לית ליה דשמואל דמשכון שאין שוה כל החוב אין אדם מקבלו אלא לזכרון דברים בעלמא משמע אבל אם שוה כל החוב מודה רבי אליעזר דאבדו מעותיו וי''ס שכתוב בהם בפירוש היכי דמי אי בדשוי מאי טעמא דרבי אליעזר וקשה דבפרק האומנין (ב''מ דף פב. ושם) מסיק מתניתין דהתם דלא כרבי אליעזר ולוקמה ככ''ע ובדשוי וי''ל דהתם לפי המסקנא דלא איירי רבי יצחק אלא שלא בשעת הלואתו שאין לחלק בין שוי בין לא שוי שאם יתחייב בדשוי משום דרב יוסף א''כ בדלא שוי נמי יפסיד כנגד המשכון אבל הכא השתא ס''ד דרבי יצחק איירי אפילו בשעת הלואתו הלכך מודה רבי אליעזר בדשוי אבל לא שוי הוי זכרון דברים בעלמא ולא שייכא התם דר' יצחק. ומיהו תימא כיון דרבי יצחק גזירת הכתוב היא מה לי שוי מה לי לא שוי אטו משום דלא שוי לא קרי ביה השב תשיב את העבוט ולך תהיה צדקה ועוד דמסיק בסוף ותסברא אימר דא''ר יצחק כו' ומעיקרא פשיטא ליה דבשוי יודה ר''א משום דר' יצחק על כן נראה גירסת הספרים דגרסי מאי לאו בדלא שוי פי' מאי לאו אפי' בדלא שוי דרבי עקיבא אית ליה דהפסיד כדשמואל ורבי אליעזר לית ליה דשמואל ואפי' בדשוי יטול כל מעותיו ובסיפא כשהלוהו אלף זוז בשטר מודה ר' אליעזר דאבדו מעותיו משום דאורחא דמילתא כשהלוהו בשטר שאין נותן לו משכון באותה שעה והוי שלא בשעת הלואתו וקני משכון מדרבי יצחק וכי מוקי פלוגתייהו בדרבי יצחק לא פליג ר' אליעזר אדרבי יצחק אלא בשעת הלואתו אבל שלא בשעת הלואתו מודה ר' אליעזר ולא הוי השתא אבדו מעותיו דבסיפא כאבדו מעותיו דרבי עקיבא דההיא דרבי עקיבא אבדו אפי' דמים היתירים על המשכון ובסיפא דוקא שכנגד המשכון דהא הוי טעמא משום דקנה משכון כדרבי יצחק כדפרישית ומה שפירש בקונטרס בסיפא שיש שטר אין צריך משכון לזכרון דברים אבל ברישא שאין שטר הוי משכון לזכרון דברים ולא לגוביינא אין נראה לפרש כך דלמאי דמוקי לה דפליגי בדשוי ליכא למימר לזכרון דברים תפיס ליה דהא לכ''ע אין משמט אפי' משכנו בשעת הלואה כדפרישית בגיטין (דף לז. ד''ה שאני) ובכל שעה (פסחים דף לא: ד''ה בדר''י): לא בדשוי וקמיפלגי בדרבי יצחק. תימה דלימא דבהא פליגי דמר סבר כיון דשוי תפיס ליה בשביל החוב ורבי אליעזר סבר אע''ג דשוי לא נקיט ליה לענין שיפסיד החוב אבל בדלא שוי כ''ע לית להו דשמואל ולפר''ח דמוקי שמואל בדפריש ניחא דכיון דאפי' בדפריש לית להו דשמואל סברא הוא דבשוי בסתם לא תפיס ליה לענין שיפסיד החוב באבידת המשכון: צדקה מנין. דלא מיקריא צדקה אא''כ מחסרו ממון: מכאן לבע''ח שקונה משכון. נראה דאין מתחייב באונסין אלא הוי כמו שומר שכר כדמוכח ס''פ האומנין (ב''מ דף פב. ושם) דבעי לאוקמא הא דתנן הלוהו על המשכון ש''ש במשכנו שלא בשעת הלואתו וכדרבי יצחק וכן מוכח בה''ג דשומר שכר הוי: שומר אבידה רב יוסף אמר כו' ורבה אמר כו'. פסק ר''ח דהלכה כרב יוסף דאמר בפרק אין בין המודר (נדרים דף לג:) דכ''ע אית להו פרוטה דרב יוסף ואין נראה ראיה משם כלל דרבה נמי מודה דאי אתי עניא דלא בעי למיתב ליה דאטו מי לית ליה העוסק במצוה פטור מן המצוה אלא דס''ל דמשום הנאה פורתא כזאת דלא שכיחא לא חשיב שומר שכר וקצת משמע באלו מציאות (ב''מ דף לא. ושם) דהלכה כרב יוסף גבי ההיא דדריש התם השב תשיב אין לי אלא לביתו לגינתו ולחורבתו מנין ת''ל תשיבם מ''מ ודייק סתמא דהש''ס ה''ד אי דמינטרא פשיטא אי דלא מינטרא אמאי לעולם דמינטרא והא קמ''ל דלא בעינן דעת בעלים וכדרבי אלעזר והיינו כרב יוסף כדמוכח בריש הכונס (ב''ק דף נז. ושם) דפריך מינה רבה לרב יוסף ובעי למידק דמרבינן חורבתו שאינה משתמרת דאי משתמרת היינו ביתו אלמא שומר חנם הוי ומשני רב יוסף לעולם דמינטרא וכרבי אלעזר וי''ל דרבה קיבלה מרב יוסף משום דלדידיה נמי לא ניחא דהא מודה רבה לרב יוסף בבעלי חיים דנקטו להו ניגרי ברייתא דבעו נטירותא יתירתא כדאמר התם וקרא בבעלי חיים כתיב לא תראה את שור אחיך והיה צריך לדחוק דרבוייא דקרא אוכן תעשה לשמלתו קאי אי נמי בכפותין ועוד דהוה צריך לומר דאסמכתא בעלמא היא דהא טעמא דרבה דהוי ש''ח משום דמאי הנאה קממטי ליה א''נ איצטריך קרא לאשמועינן דלא ניחשביה ש''ש משום פרוטה דרב יוסף או משום דרחמנא שעבדיה בע''כ ועי''ל דרבה לא קיבלה אלא מתחלה לא עלה על דעתו להוכיח דינו מזה אלא לאסמכתא בעלמא נקט קרא לדבריו וברייתא דהכונס (שם) דדריש מקרא דהוי ש''ח אסמכתא היא ורבה נמי מודה דעיקר קרא לא אתא אלא כדרבי אלעזר כדמסיק הש''ס בפרק אלו מציאות (ב''מ דף כט. ושם) וסוגיא דהתם אתיא נמי כוותיה וה''פ אי דמינטרא למר מגניבה ולמר מפשיעה פשיטא דלאשמועינן דש''ח הוי לא איצטריך קרא כדפרי' ומינטרא דאלו מציאות לרבה כלא מינטרא דהכונס (ב''ק דף נז. ושם) ולפירוש הקונטרס נראה היה דהלכה כרב יוסף דפירש לימא דרב יוסף תנאי היא ומילתיה דרבה ודאי תנאי היא דר''ע לית ליה דרבה וקי''ל כר''ע אבל אין לפרש כן אלא אדרבה אית לן למימר דרבה ודאי לאו תנאי היא אלא כ''ע אית להו דרבה ובדשמואל קמיפלגי ור''ע מודה דש''ח הוי על המשכון מה שהוא יותר על החוב אבל כנגד החוב מפסיד מטעמא דשמואל אפי' לפר''ח אע''ג דלא פריש כמפורש דמי כדפרי' לעיל ומתני' דסלע הלויתני עליו צ''ל דאבד המשכון היינו בפשיעה דאי לאו הכי לא היה מחייב במה שהוא יתר על החוב ואדרבה יש להוכיח דהלכה כרבה כדמסיק הש''ס בהאומנין (ב''מ דף פב. ושם) אלא מחוורתא מתני' דלא כרבי אליעזר והשתא לוקמה ככ''ע לרב יוסף במלוה שא''צ למשכון אלא משום דקי''ל כרבה דמסיק אליבא דהלכתא ועוד ראיה מפרק א''מ (שם דף כט. ושם) גבי פלוגתא דרבי טרפון ור''ע דמה יהיו בדמים מוכח בגמ' לרב יוסף דמשום דשרו ליה רבנן לאישתמושי בהו הוי עלייהו שואל ובס''פ המפקיד (שם מג.) גבי מפקיד מעות אצל שולחני ס''ל לר''נ דקיימא לן דהלכתא כוותיה בדיני דאף ע''פ שמשתמש בהן לא מחייב באונסין והיינו דלא כרב יוסף ואין לחלק משום דגבי אבידה בלא''ה הוי ש''ש בלא היתר תשמיש לפיכך על ידי היתר תשמיש נעשה שואל דאטו אם יוסיף שכר לש''ש יעשה שואל ועוד דקי''ל כרבה לגבי רב יוסף בר משדה ענין ומחצה אע''פ שיש מפרשים דהיינו דוקא במילי דבבא בתרא ליתא דבפרק מי שאחזו (גיטין דף עד: ושם) פריך והא קי''ל כרבה והשתא הא דאמרי' בפ''ק דפסחים (דף ה:) גבי חמץ כיון דאילו מיגניב או מיתביד ברשותייכו קאי כדידכו דמי היינו מיגניב או מיתביד באונס דאי לא מחייב באונסין אפי' מיחייב באחריות גניבה ואבידה אין זקוק לבער דאי לאו הכי ישראל שהלוה לעכו''ם על חמצו יאסר בהנאה בלא דר' יצחק ורבנן נמי אמאי פליגי שהרי חייב באחריות גניבה ואבידה מדשמואל דקיימא לן כוותיה כיון דקיימא לן כרבה אלא ודאי כיון דלא מיחייב באונסים לא מיקרי חמצו מיהו מדרבי יצחק אע''ג דלא מיחייב באונסים כדפרי' לעיל אסור בהנאה כיון דקני ליה והוי שלו אבל שומר לא מיחייב לבער אם לא מקבל עליו אחריות אונסים מיהו אי הוה פסקינן כרב יוסף לא היינו צריכין לומר שצריך אחריות אונסים לענין חמץ דאיצטריך דרבי יצחק לאסור חמצו של עכו''ם הממושכן ביד ישראל דפרוטה דרב יוסף לא שייך בעכו''ם דליכא מצוה ועוד דאפי' שומר שכר גמור לעכו''ם לא מחייב דגבי שומרים כתיב רעהו ואיכא למעוטי עכו''ם כמו הקדש ובה''ג בהלכות פסח כתב דחייב לבער אם קיבל אחריות דגניבה ואבידה: (תוספות)


דף מד - ב

ורב יוסף אמר כשומר שכר דמי לימא דרב יוסף תנאי היא לא בשומר אבידה דכולי עלמא אית להו דרב יוסף והכא במלוה צריך למשכון קא מיפלגי מר סבר מצוה קא עביד ומר סבר לאו מצוה קא עביד לימא כתנאי המלוה את חבירו על המשכון ונכנסה שמיטה אף על פי שאינו שוה אלא פלגא אינו משמט דברי רבן שמעון בן גמליאל רבי יהודה הנשיא אומר אם היה משכונו כנגד חובו אינו משמט ואם לאו משמט מאי אינו משמט דקאמר תנא קמא אילימא כנגדו מכלל דרבי יהודה הנשיא סבר כנגדו נמי משמט אלא אמאי תפיס משכון אלא לאו כנגד כולו ובדשמואל קא מיפלגי לא לעולם כנגדו ובהא קמיפלגי תנא קמא סבר כנגדו ורבי יהודה הנשיא סבר כנגדו נמי משמט ודקא אמרת למאי תפיס ליה משכון לזכרון דברים בעלמא:

 רש"י  כשומר שכר דמי. שכר מצוה ומלוה על המשכון נמי מצוה עבד: לימא דרב יוסף תנאי היא. דמילתא דרבה ודאי תנאי היא דרבי עקיבא לית ליה דרבה אלא דרב יוסף מי לימא תנאי היא מי מצי לאוקמה לרבי אליעזר כוותיה: צריך למשכון. להשתמש בו ומנכה לו מן החוב דמי שכירות המשכון רבי אליעזר סבר כיון דצריך למשכון אין כאן מצוה ולהנאתו נתכוין והוי כשומר חנם ורבי עקיבא סבר כיון דפוחת עליו והולך מצוה היא ולא הוי עליו אלא כשומר שכר: לימא כי הני תנאי. הא דשמואל: המלוה על המשכון. אין שמיטה משמטתו דאין כאן משום לא יגוש שהרי אינו נוגשו: אינו משמט. לקמן מפרש אי בההוא פלגא קאמר אי בכוליה חוב קאמר: אי נימא כנגדו. הוא דאינו משמט דלההוא פלגא מיהא הוי משכון: מכלל דרבי יהודה. דפליג עליה דאמר אם אין משכון כנגד חובו משמט אכנגדו נמי משמע דאפי' ההוא פלגא דכנגדו לא חשיב משכון ומשמטא ליה שביעית: אלא משכון. דתפס למאי תפסיה אי לאו למשכון מיהת דההוא פלגא: אלא לאו כנגד כולו. קאמר תנא קמא אינו משמט דאע''פ שאינו שוה אלא פלגא הוי משכון כנגד כולו ואינו משמט כלום מן החוב והיינו כשמואל ואתא רבי יהודה הנשיא למימר דאם אין משכון כנגד הלוואתו אינו משמט כולו אלא כנגדו: לא לעולם כנגדו. קאמר רבי שמעון דאינו משמט דלההוא פלגא מיהא הוי משכון ולית ליה דשמואל ואההוא. פלגא גופיה פליג ר' יהודה הנשיא למימר דלא הוי משכון: כנגדו נמי משמט. דלא הוי משכון אלא לזכרון דברים תפסיה: מתני' (רש"י)

 תוספות  ורב יוסף אמר כשומר שכר. וא''ת דאמרינן בר''ה (דף כח) . המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעת מצוה והמודר הנאה מן המעין מותר לטבול בו טבילה של מצוה ואמאי ' הא מיתהני לרב יוסף דחשיב ליה בהכי כשומר שכר ויש לומר דשאני שומר אבידה ומשכון דכמה פעמים שיתעסק בה לשוטחה לצרכה ולהצניעה יפטר מליתן לו אבל התם יכול לכוין לתקוע ולטבול במקום שלא יבא שם עני באותה שעה: במלוה צריך למשכון. פירש בקונט' להשתמש ומנכה מן החוב דמי שכירות המשכון כי הא דאמר בפ' האומנין (ב''מ דף פ:) שוכר אדם משכונו של עני מפני שאינו אלא כמשיב אבידה לבעלים ור''ח פירש צריך למשכון שאינו רוצה להלוות לו בלא משכון וקשה דאטו משום הכי לאו מצוה קא עביד: אלא לאו כנגד חובו ובדשמואל קמיפלגי. ואע''ג דלמאן דלית ליה. דשמואל גבי אבד המשכון אינו מפסיד אפי' כנגד המשכון הכא מכל מקום נגד המשכון אינו משמט דגבי אבידה ודאי כיון דלית ליה דשמואל לא נקיט למשכון לענין שיפסיד: (תוספות)


פרק שביעי - כל הנשבעים

מתני' כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין ואלו נשבעין ונוטלין השכיר והנגזל והנחבל ושכנגדו חשוד על השבועה וחנוני על פנקסו השכיר כיצד אמר לו תן לי שכרי שיש לי בידך הוא אומר נתתי והלה אומר לא נטלתי הוא נשבע ונוטל רבי יהודה אומר עד שתהא שם מקצת הודאה כיצד אמר לו תן לי שכרי חמשים דינר שיש לי בידך והוא אומר התקבלת דינר זהב נגזל כיצד היו מעידין אותו שנכנס לביתו למשכנו שלא ברשות הוא אומר כליי נטלת והוא אומר לא נטלתי הוא נשבע ונוטל רבי יהודה אומר עד שתהא שם מקצת הודאה כיצד אמר לו שני כלים נטלת והוא אומר לא נטלתי אלא אחד נחבל כיצד היו מעידים אותו שנכנס תחת ידו שלם ויצא חבול ואמר לו חבלת בי והוא אומר לא חבלתי הרי זה נשבע ונוטל רבי יהודה אומר עד שתהא שם מקצת הודאה כיצד אמר לו חבלת בי שתים והלה אומר לא חבלתי בך אלא אחת שכנגדו חשוד על השבועה כיצד

 רש"י  מתני' כל הנשבעין. כל המחויבין שבועה מן התורה נשבעין ולא משלמין כלומר לא חייבה תורה שבועה לישבע וליטול אלא הנתבע ישבע לתובע ולא ישלם ובגמרא יליף לה: ואלו נשבעין ונוטלין. שתיקנו להם חכמים לישבע וליטול: השכיר והנגזל כו'. כולהו מפרש להו במתני': ושכנגדו חשוד על השבועה. התובע שהנתבע שכנגדו חשוד על השבועה ונתחייב הנתבע שבועה מן התורה ע''י הודאה במקצת נשבע התובע ונוטל: וחנוני על פנקסו. על מה שכתוב בפנקסו שהוא כותב עליה הקפות שהוא מקיף ולקמן מפרש היכי דמי: הרי זה נשבע ונוטל. ובגמרא מפרש מאי שנא שכיר דתיקנו ליה רבנן: עד שתהא מקצת הודאה. לרבי יהודה לא תיקנו שבועה ליטול אלא במקום שיש שבועה על הנתבע והפכוה חכמים על התובע באלו השנויות כאן: הרי זה נשבע ונוטל. שהדברים מוכיחים שהרי עדים מעידים שמשכנו שלא ברשות: (רש"י)

 תוספות  מתני' כל הנשבעין. ואלו נשבעין ונוטלין כו'. תימה דלא חשיב ההיא דתנן לעיל (דף מג.) מי נשבע מי שהפקדון אצלו למאי דמוקי לה אסיפא דרישא וכל הני דתנן לקמן בפירקין (דף מה.) הפוגמת כתובתה ועד אחד מעידה שהיא פרועה כו' וליכא לשנויי דתנא ושייר כיון דתני ואלו כדאמרינן בפ''ק דקדושין (דף טז: ושם) ויש לומר דלא חשיב אלא הנהו שאין כנגדן ראויין לישבע: התקבלת מהן דינר זהב. משמע שהוא כ''ה דינר כסף וה''נ מוכח בהדיא בריש הזהב (ב''מ דף מד:) וקשה לר''ת דאיך נשתנה כל כך דעכשיו אין זקוק של זהב יותר מי' זקוקים של כסף ואומר ר''ת דדינר זהב עב משל כסף והיה שוקל כפליים וכן משמע באלו טריפות (חולין דף נה:) שהיה משונה בעביו מדנקט אם נשתייר כעובי דינר זהב גבי ניקב הטחול לפיכך שוה כ''ה שהזהב שוה י''ב של כסף כדמוכח באגדת שמואל דפריך קראי אהדדי דבספר שמואל (ב כד) כתב גבי גורן ארונה כסף חמשים שקלים ובדברי הימים (א כא) כתיב שקלי זהב שש מאות ובפ' בתרא דזבחים (דף קטז: ושם) משני עלה שגבה מכל שבט נ' אבל במדרש משני שנתן לו שש מאות שקלי כסף שהם נ' של זהב וקרא דשמואל ה''פ כסף כל כך שהם נ' של זהב ודברי הימים שש מאות מכסף שהן נ' שקלים זהב דהיינו י''ב חלקים ודינר היתר אור''ת שהיו נותנין אותו להכרע כדמוכח בפרק יש בכור (בכורות דף נ. ושם) גבי פדיון הבן דקאמר יהיב ליה דינר דמזבנן בכ''ה זוזי דל זוזא ושתותא והנך לפדיון הבן והשתא אמאי לא קאמר דל חומשא דזוזא ושתותא היינו חומשא אלא משום דההוא זוזא שלא היה אלא להכרע מזכיר אותו בפני עצמו וכן מוכיח בפ''ק דשקלים (דף ב.) דהכרע אחד מכ''ה דמפרש במתני' כמה הוא קולבון חכמים אומרים חצי מעה ומחצית השקל הוא י''ב מעות דשקל דקרא הוא סלע ומה שאמרו חכמים ליתן סלע ופונדיון לכל שנה לפודה בית זרע חומר שעורים שהוא פונדיון יותר על נ' שקלים הכתוב בקרא למ''ט שנים אותו פונדיון לא בא להכרע אלא נקט סלע ופונדיון משום דאי אפשר לצמצם ולומר סלע ופונדיון חסר משהו שלא היה עולה אותו חסרון יותר פחות משליש פרוטה.: (תוספות)


דף מה - א

אחת שבועת העדות ואחת שבועת הפקדון ואפילו שבועת שוא היה אחד מהן משחק בקוביא ומלוה ברבית ומפריחי יונים וסוחרי שביעית שכנגדו נשבע ונוטל היו שניהן חשודין חזרה השבועה למקומה דברי רבי יוסי רבי מאיר אומר יחלוקו והחנוני על פנקסו כיצד לא שיאמר לו כתוב על פנקסי שאתה חייב לי מאתים זוז אלא אומר לו תן לבני סאתים חטין תן לפועלי סלע מעות הוא אומר נתתי והן אומרים לא נטלנו הוא נשבע ונוטל והן נשבעין ונוטלין אמר בן ננס כיצד אלו ואלו באין לידי שבועת שוא אלא הוא נוטל שלא בשבועה והן נוטלין שלא בשבועה אמר לחנוני תן לי בדינר פירות ונתן לו אמר לו תן לי אותו דינר אמר לו נתתיו לך ונתתו באונפלי ישבע בעל הבית שנתן לו את הדינר אמר לו תן לי את הפירות אמר לו נתתים לך והולכתים לתוך ביתך ישבע חנוני רבי יהודה אומר כל שהפירות בידו ידו על העליונה אמר לשולחני תן לי בדינר מעות ונתן לו אמר לו תן לי את הדינר אמר לו נתתי לך ונתתו באונפלי ישבע בעל הבית נתן לו את הדינר אמר לו תן לי את המעות אמר לו נתתים לך והשלכת לתוך כיסך ישבע שולחני רבי יהודה אומר אין דרך שולחני ליתן איסר עד שיטול דינר כשם שאמרו הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה ועד אחד מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה מנכסים משועבדים ומנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה והנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה וכן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה שבועה שלא פקדנו אבא ולא אמר לנו אבא שלא מצינו בין שטרותיו של אבא ששטר זה פרוע ר' יוחנן בן ברוקה אומר אפי' נולד הבן לאחר מיתת האב הרי זה נשבע ונוטל א''ר שמעון בן גמליאל אם יש עדים שאמר האב בשעת מיתתו שטר זה אינו פרוע הוא נוטל שלא בשבועה ואלו נשבעין שלא בטענה השותפין והאריסין והאפוטרופין והאשה הנושאת והנותנת בתוך הבית ובן הבית אמר לו מה אתה טועניני רצוני שתשבע לי חייב חלקו השותפין והאריסין אין יכול להשביעו נתגלגל לו שבועה ממקום אחר מגלגלין עליו את הכל והשביעית משמטת את השבועה: גמ' כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין מנלן דאמר קרא {שמות כב-י} ולקח בעליו ולא ישלם מי שעליו לשלם לו שבועה: ואלו נשבעין ונוטלין כו': מאי שנא שכיר דתקינו ליה רבנן דמשתבע ושקיל אמר רב יהודה אמר שמואל הלכות גדולות שנו כאן הלכות הני הלכתא נינהו אלא אימא תקנות גדולות שנו כאן גדולות מכלל דאיכא קטנות אלא אמר רב נחמן אמר שמואל תקנות קבועות שנו כאן עקרוה רבנן לשבועה מבעל הבית ושדיוה אשכיר משום כדי חייו משום כדי חייו דשכיר קנסינן ליה לבעל הבית בעל הבית גופיה ניחא ליה דמשתבע שכיר ושקיל כי היכי דאיתגרון ליה פועלין אדרבה שכיר ניחא ליה דלשתבע בעל הבית ונפקע כי היכי דליגריה בעל הבית בעה''ב על כורחיה אגר שכיר נמי על כורחיה מיתגר אלא בעה''ב טרוד בפועליו הוא וליתב ליה בלא שבועה כדי להפיס דעתו של בעה''ב וליתב ליה בעדים טריחא ליה מילתא וליתב ליה מעיקרא שניהן רוצין בהקפה

 רש"י  אחת שבועת העדות כו'. בין שנחשד על שבועת העדות בין שנחשד על שבועת הפקדון שכפר ונשבע על שקר: ואפי' נחשד על שבועת שוא. שהוא רע לשמים עליה ולא לבריות אעפ''כ הוא נפסל על ידה לשבועה: חזרה שבועה למקומה. בגמ' מפרש לה: כיצד אלו ואלו באין. לב''ד לישבע שבועת שוא מביניהם דלית בהו דאינו משקר: ונתתו באנפילי. תיק העשוי למעות: ישבע בעל הבית. שבועת היסת: כל שהפירות בידו ידו על העליונה. ארישא פליג. דקתני ישבע בעל הבית שנתן לו את הדינר ואתא רבי יהודה למימר אין צריך שבועה שאין דרך חנוני המוכר שלא בהקפה ליתן את הפירות עד שיקבל את הדינר: מעות. פרוטות של נחושת. כשם שאמרו. משנה היא במסכת כתובות (דף פז.) במוציאה שטר כתובתה ומודה שקבל' מקצתה ונמצא שאין לסמוך על שטר כתובתה ואם טוען בעל דנתקבלה כולה לא תפרע אלא בשבועה: עד אחד מעידה כו' ומנכסים משועבדים ונפרעת שלא בפניו. כולהו אכשם קיימי כשם שאין אחד מאלו נפרע אלא בשבועה כך היתומין לא יפרעו כו' ובגמרא מוקי ביתומים מן היתומים: נפרעת שלא בפניו. ששלח גט ממדינת הים: שלא פקדנו אבא. בשעת מיתה: ששטר זה פרוע. שלא אמר לנו קודם לכן: שלא מצאנו בין שטרותיו. שובר על שטר זה: הרי זה נשבע. שלא מצא שובר: גמ' ולקח בעליו. רישא דקרא שבועת ה' תהיה בין שניהם ולקח בעליו את השבועה ולא ישלם הנתבע שוב כלום: הני הלכתא נינהו. בתמיה וכי הלכה למשה מסיני הם: ומשום כדי חייו כו'. בתמיה: כי היכי דליתגרו ליה פועלים. שאם ישבע הוא ויפסידו פועלים לא ימצא עוד פועלים למלאכתו שיגורו ממנו שהוא כופר בשכר פועליו: כי היכי דליגריה בעל הבית. שלא יחשדוהו בתובע שכרו אחר שקבלו: בעה''ב על כרחיה אגר. פועלים כשהוא צריך להם: שכיר נמי על כרחיה מיתגר. שהוא צריך למזונות: טרוד בפועליו הוא. שנותן שכר לכמה פועלים וכסבור שנתן לזה: וליתיב ליה בעדים. יתקנו חכמים שלא יתן אדם שכר לפועל אלא בעדים ולא יבא לידי שבועה: וליתיב ליה מעיקרא. ליתקון רבנן שיתן אדם לפועליו שכרן שחרית עד שלא יתחילו במלאכה ואם תבע לערב לא יטול כלום ולא תהא שם שבועה: שניהם רוצים בהקפה. בעה''ב פעמים שאין מצויות לו מעות שחרית ופועל שלא יוציא המעות עד הלילה לפרנסתו: (רש"י)

 תוספות  גדולות מכלל דאיכא קטנות. תימה דלא דייק הכי בפרק השולח (גיטין דף לו.) דאמר רשב''ג תקנה גדולה התקינו שיהיו העדים מפרשין שמותיהן בגיטין כו' ובהגוזל קמא (ב''ק דף קג:) א''ר אליעזר בר צדוק תקנה גדולה התקינו שאם היתה היציאה יתירה על הקרן כו' וי''ל דהתם קרי ליה גדולות לפי שהיה בה צורך גדול והכא דייק מדאמר שנו כאן: עקרוה רבנן שבועה מבעל הבית. אף על גב דכופר הכל פטור דלא נתקנה שבועת היסת עד בימי רב נחמן מ''מ על בעל הבית שייכא טפי ועוד דאפילו במודה במקצת שדיוה אשכיר: בעל הבית טרוד בפועליו. ולא פלוג בין פועל אחד ליש לו פועלים הרבה ובירושלמי קאמר עסקיו מרובין: וניתב ליה בלא שבועה. וא''ת ולא יהא ברי של בעל הבית אלא כאיני יודע והניחא למ''ד בהשואל (ב''מ דף צז:) ברי עדיף אלא למ''ד לאו ברי עדיף אמאי וי''ל דהוי כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם החזרתיו לך דחייב לכ''ע כדמוכח בהגוזל בתרא (ב''ק דף קיח.) וא''ת אכתי אמאי ניתיב ליה בלא שבועה וכי אי אפשר להיות בשום פעם שיהיה ברי שלו טוב דפעמים יהיה כדבריו דהא רבי יהודה לא מיחייב אלא בהודאה במקצת וי''ל דנהי דרבי . יהודה לא חשיב לגמרי כאיני יודע רבנן מיהא חשבי ליה כודאי שכח: כדי להפיס דעתו של בעל הבית. הכא ודאי שהוא עומד וצוח שפרע שייך תקנה כדי להפיס דעתו אבל בההיא דהגוזל בתרא (שם) דקאמר איני יודע אם החזרתיו לך אין צריך לתקן (ב' דבורים אלו שייכים לקמן ע''ב): אפילו קצץ נמי. וא''ת והא ה''ל כאיני יודע אם גזלתיך דפטרי רב נחמן ורבי יוחנן בהגוזל בתרא (שם) ובהשואל (ב''מ דף צז:) וי''ל דהתם לא מודה מידי אבל הכא שמודה במקצת ה''ל כמנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא נ' ונ' לא ידענא דאמרינן התם מתוך שאינו יכול לישבע משלם: קציצה ודאי מידכר דכירי אינשי. לא קאמר המע''ה ואי לא מייתי ראיה מפסיד אלא ישבע בעה''ב ויפסיד אומן כדאמר לקמן וא''ת ולישני ליה כגון ששכרו שלא בעדים ונאמן מתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם כדאמרי' בסמוך וי''ל דשאני הכא דמודה במקצת לא היה יכול להעיז ולכפור הכל אי נמי דלקמן מוקי לה בשכרו בעדים דומיא דרישא: (תוספות)


דף מה - ב

אי הכי אפילו קצץ נמי אלמה תניא אומן אומר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת המוציא מחבירו עליו הראיה קציצה ודאי מידכר דכיר ליה אי הכי אפי' עבר זמנו נמי אלמה תניא עבר זמנו ולא נתן לו הרי זה אינו נשבע ונוטל חזקה אין בעל הבית עובר בבל תלין והאמרת בעל הבית טרוד בפועליו הוא הני מילי מקמי דלימטי זמן חיובא הוא כי מטי זמן חיובא רמי אנפשיה ומידכר וכי שכיר עובר משום {ויקרא יט-יג} בל תגזול גבי בעל הבית איכא תרי חזקי חדא דאין בעל הבית עובר {ויקרא יט-יג} בבל תלין וחדא דאין שכיר משהא שכרו אמר רב נחמן אמר שמואל לא שנו אלא ששכרו בעדים אבל שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לו לא שכרתיך מעולם יכול לומר לו שכרתיך ונתתי לך שכרך א''ל רבי יצחק יישר וכן אמר רבי יוחנן מכלל דפליג עליה ר''ל איכא דאמרי מישתא הוה שתי ליה ושתיק ליה ואיכא דאמרי מישהא הוה שהי ליה ושתיק ליה איתמר נמי אמר רב מנשיא בר זביד אמר רב לא שנו אלא ששכרו בעדים אבל שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לו לא שכרתיך מעולם יכול לומר לו שכרתיך ונתתי לך שכרך אמר רמי בר חמא כמה מעליא הא שמעתא אמר ליה רבא מאי מעליותא א''כ שבועת שומרין דחייב רחמנא היכי משכחת לה מתוך שיכול לומר לו לא היו דברים מעולם יכול לומר לו נאנסו דאפקיד ליה בעדים מתוך שיכול לומר לו החזרתיו לך יכול לומר לו נאנסו דאפקיד ליה בשטרא מכלל דתרוייהו סבירא להו המפקיד אצל חבירו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים בשטר צריך להחזיר לו בעדים קרי רמי בר חמא עליה דרב ששת {שמואל א כא-יג} וישם דוד את הדברים האלה בלבו דאשכחיה רב ששת לרבה בר שמואל אמר ליה תני מר מידי בשכיר אמר ליה אין תנינא שכיר בזמנו נשבע ונוטל כיצד בזמן שאמר לו שכרתני ולא נתת לי שכרי והלה אומר שכרתיך ונתתי לך שכרך אבל אמר לו שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת המוציא מחבירו עליו הראיה הא מדסיפא בראיה הוי רישא בלא ראיה אמר רב נחמן בר יצחק

 רש"י  אי הכי. דמשום טרדא דבעל הבית שקלוה לשבועה מיניה: אפילו קצץ נמי. אפילו נחלקו על הקציצה ליהמנוה לשכיר בשבועה: המוציא מחבירו. היינו אומן: עליו הראיה. צריך להביא עדים ולא יהא נאמן בשבועה: אי הכי. דבעה''ב טרוד ושמא שכח אפי' תבעו שכיר לאחר שעבר זמן גבייתו המפורש בב''מ בפרק המקבל (דף קו:) שכיר יום גובה כל הלילה שכיר לילה גובה כל היום לישבע נמי שכיר ולשקול: וכי שכיר עובר על בל תגזול. לקבל שכרו ב' פעמים: לא שנו. דנשבע ונוטל: ששכרו בעדים. שיש עדים שאמר לו עשה עמי מלאכה היום בשכר ועשה עמו: יכול לומר לו שכרתיך ונתתי לך שכרך. ונאמן בלא שבועה: שבועת שומרין דחייב רחמנא. לשומר שכר לישבע על שבורה ומתה כדכתיב (שמות כב) ומת או נשבר או נשבה שבועת ה' תהיה בין שניהם: היכי משכחת לה. שיהא צריך שבועה: דאפקיד גביה בשטר. שאם יאמר החזרתיו לך אומר לו היה לך ליטול את השטר מידי: קרי רמי בר חמא וכו'. ששם על לב לדעת אם איתא להא דשמואל ורב דלעיל אי לא: דאשכחיה רב ששת גרסינן: בזמנו. אם תבעו בתוך זמן גבייתו: מדסיפא בראיה. מכלל דנשבע ונוטל דרישא בלא שום ראיה אינו צריך להביא עדים שעשה עמו וליתא לדרב ושמואל דלעיל דאוקמוה למתניתין בששכרו בעדים: (רש"י)

 תוספות  אי הכי אפילו עבר זמנו נמי. אע''ג דאין שייך כאן אי אמרת בשלמא אין לחוש שעדיין לא פירש שום טעם ואע''פ שפירש רב נחמן משום כדי חייו לא משמע דקאי אהא אי הכי.: כי מטא זמן חיוביה רמי אנפשיה ומדכר. וא''ת ימתינו לעולם עד למחר ואי לא מדכר יהא שוכר זה צריך להביא ראיה ועוד אמאי עקרוה רבנן לשבועה מבעה''ב הא כיון דמיחייב שבועה רמי אנפשיה וי''ל כיון שהתחיל לכפור שוב לא יודה ואין נותן לב להיות נזכר פן יהא מוחזק שקרן ועי''ל דהא חזקה דאין בעה''ב עובר על בל תלין לא מהניא אלא כי איכא חזקה בהדה חזקה דאין שכיר משהא שכרו וכשתובעו בב''ד והצריכוהו להמתין עד למחר הרי לא שהה: וכי שכיר עובר משום בל תגזול. אע''ג דהך חזקה איכא נמי גבי בעה''ב חמיר ליה לאיניש חד לאו כתרי לאוי ועוד דבלאו הכי משני שפיר וא''ת דמה בכך דאין שכיר עובר בבל תגזול מ''מ כיון דבעה''ב רמי אנפשיה ומדכר ה''ל ברי וברי ופטור כיון דכופר הכל ויש לומר דטעמא דרמי אנפשיה ומדכר לא חשיבא כחזקה דשכיר וכי משני הכא תרי חזקי לא בא לומר דעדיפי מדשכיר אלא שקולות נינהו: מתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם. תימה מה מועיל כאן מגו דאין שייך מגו אלא לענין שלא לחושדו שמשקר במזיד אבל הכא שפיר מהימנינן ליה דודאי הוא סבור שפרע אלא שאנו תולין ששכח לפי שהוא טרוד בפועליו דאטו משום מגו יהא נזכר יותר ואין שייך כאן מגו כלל והכי מוכח בריש האשה שהלכה (יבמות דף קיד: ושם) דלא מהימנא לומר מת במלחמה במגו דאי בעיא אמרה מת על מטתו משום דאמרה בדדמי וסבורה לומר אמת ואין לנו להאמינה במה שהיא שמא טועה מתוך שהיתה יכולה לשקר ואע''ג דבההיא שמעתא גופה מיבעיא לן בהחזיקה היא מלחמה בעולם מי אמרינן מה לה לשקר מגו דאי בעיא אמרה שלום בעולם התם דוקא מיבעיא לן כיון דדייקא כולי האי שמחזקת מלחמה וי''ל דהכא כיון דאין טוען שמא אלא ברי ואומר ודאי שלא שכח אין לנו להחזיקו כמשקר כיון דאית ליה מגו אבל כשאין לו מגו אינו נאמן דשמא שכח מחמת שהוא טרוד בפועליו ומחמת שסבור שפרע טוען ברי אף על פי שמסופק [ועיין תוספות כתובות פז: ד''ה דמיפרע]: מתוך שיכול לומר להד''מ יכול לומר נאנסו. תימה לפירוש הקונטרס שפירש בהגוזל קמא (ב''ק דף קז. ושם) דבפקדון שיכול להעיז אפילו כופר הכל חייב א''כ כי אמר נמי להד''מ חייב שבועה ולפר''ת נמי דלא מיחייב שבועה לא בכפירה ולא בנאנסו אא''כ הודה במקצת קשה דאפילו רבי חייא בר אבא ורמי בר חמא דלא מחייבי בהודאה ונאנסו בלא כפירה בהודאה וכפירה בלא נאנסו מודו דחייב דכמה משניות לעיל לא מזכיר גבי פקדון נאנסו כלל ובהלואה נמי דילפינן מפקדון מחייבינן בכפירה והודאה אע''ג דלא שייך נאנסו אם כן כשמודה במקצת כי אמר נמי להד''מ אההיא דנאנסו מחייב וליכא מגו וליכא למימר דפריך כי נמי הודה יהא נאמן אההיא דנאנסו (אם) מתוך שיכול לומר אההיא דהודה להד''מ דא''כ תקשה ליה מכל מודה מקצת שיהא נאמן במגו דאי בעי כופר הכל אלא ודאי התם לא שייך מגו דאין אדם מעיז לכפור הכל מיהו לפריב''א דמפרש דבטענה דשייכא בפקדון דהיינו נאנסו מיחייב כופר הכל אתיא שפיר הכא דפריך מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם והוי פטור כיון דליכא הודאה כי אמר נאנסו פטור אע''ג דאין זה מגו טוב דאין אדם מעיז לכפור הכל אבל נאנסו דאין חבירו מכיר בשקרו נוח לו לטעון מ''מ פריך שפיר לשמואל דאית ליה כי האי מגו דנוח לו לומר טפי נתתי לך שכרך שלא יחשדהו השכיר כמשקר במזיד לפי שהוא טרוד והשתא ניחא דפריך אדשמואל טפי ולא פריך אמאי דאמרינן מגו בכל התורה: בעדים אין צריך כו'. תימה דאמרינן בריש ח''ה (ב''ב דף כט. ושם) דמשכחת חזקה דג' שנים כגון דאתו בי תרי ואמרו אגרנא מיניה ודיירנא ביה תלת שנין ופריך הני נוגעי בעדות הן דאילו אמרי הכי אמרינן להו הבו אגרא להאיך ומאי קשיא הא אין צריך לפורעו בעדים ולהימניה במגו דאי בעי אמר יהיבנא אגרא להאיך וי''ל שלא היו רשאין לומר כן לפי שיראים פן יזכה האחד בדין ויצטרכו ליתן פעם שניה ועוד אמר ר''י דלמאי דתקון רבנן שבועת היסת לא מהימני לומר פרעתי כדאמרינן בהדיא בפרק שני דקידושין (דף מג:): בשטר צריך להחזיר בעדים. תימה דלהימן בשבועה במגו דאי בעי אמר נאנסו כדמוכח בס''פ המוכר את הבית (ב''ב דף ע. ושם) דבעי מיניה רב עמרם מרב חסדא המפקיד אצל חבירו בשטר ואמר ליה החזרתיו לך מהו ומסיק דמהימן בשבועה ורבא גופיה הכי סבירא ליה דפסיק התם הלכתא כדייני גולה ותי' ר''ת דה''ק צריך להחזיר לו בעדים אם רוצה ליפטר בלא שבועה וריב''א מפרש דהכא צריך להחזיר לו בעדים משום שטרך בידי מאי בעי אבל התם דאיירי בעסקא דפלגא מלוה איכא למימר דאפשיטי דספרא זיירי ליה: (תוספות)


דף מו - א

רישא וסיפא בראיה ראיה דלשלם קתני ראיה דשבועה לא קתני א''ר ירמיה בר אבא שלחו ליה מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו אומן אומר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת מי נשבע אמר להן בזו ישבע בעל הבית ויפסיד אומן קציצה ודאי מידכר דכירי אינשי איני והא תני רבה בר שמואל קצץ המע''ה ואי לא מייתי ראיה פקע אמאי ישבע בעל הבית ויפסיד אומן אמר רב נחמן לצדדין קתני או מביא ראיה ויטול או ישבע בעל הבית ויפסיד אומן מיתיבי הנותן טליתו לאומן אומן אומר קצצת לי שתים והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת כל זמן שטלית ביד אומן על בעה''ב להביא ראיה נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל עבר זמנו המע''ה בזמנו מיהא נשבע ונוטל אמאי ישבע בעה''ב ויפסיד אומן אמר רב נחמן בר יצחק הא מני ר' יהודה היא דאמר כל זמן ששבועה נוטה אצל בעה''ב שכיר נשבע ונוטל הי ר' יהודה אילימא ר' יהודה דמתניתין אחמורי קא מחמיר דתנן רבי יהודה אומר עד שתהא שם מקצת הודאה אלא רבי יהודה דברייתא דתניא שכיר כל זמן שלא עבר עליו זמנו הרי זה נשבע ונוטל ואם לאו אינו נשבע ונוטל ואמר ר' יהודה אימתי בזמן שאמר לו תן לי שכרי חמשים דינר שיש לי בידך והוא אומר התקבלת מהן דינר זהב או שאמר לו שתים קצצת והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת אבל אמר לו לא שכרתיך מעולם או שאמר לו שכרתיך ונתתי לך שכרך המוציא מחבירו עליו הראיה מתקיף לה רב שישא בריה דרב אידי אלא קצץ רבי יהודה היא ולא רבנן השתא היכי דמחמיר רבי יהודה מקילי רבנן היכא דמקיל רבי יהודה מחמרי רבנן ואלא מאי רבנן ואלא הא דתני רבה בר שמואל קצץ המוציא מחבירו עליו הראיה מני לא רבי יהודה ולא רבנן אלא אמר רבא בהא קמיפלגי רבי יהודה סבר בדאורייתא עבדו ליה תקנתא לשכיר ובדרבנן הואי תקנתא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן ורבנן סברי בדרבנן נמי עבדינן תקנתא לשכיר וקציצה מידכר דכיר: נגזל כיצד היו מעידין אותו שנכנס לביתו למשכנו כו': ודלמא לא משכנו מי לא אמר רב נחמן האי מאן דנקיט נרגא בידיה ואמר איזיל ואקטליה לדקלא דפלניא ואשתכח דקטיל ושדי לא אמרינן דהוא קטליה אלמא עביד איניש דגזים ולא עביד הכא נמי דגזים ולא עביד אימא ומשכנו וליחזי מאי משכנו אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן בטוענו כלים הניטלין תחת כנפיו אמר רב יהודה ראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו ויצא

 רש"י  רישא וסיפא בראיה. רישא. נהי דקתני נשבע ונוטל ליתיה אלא שיביא תחלה עדים ששכרו: ראיה דלשלם קתני. ראיה המחייבת את בעה''ב לשלם קתני: ראיה דלשבועה. שאינה באה אלא לגלגל את השבועה על השכיר לא קתני: והא תני רבה בר שמואל כו'. הך. מתניתין דלעיל: כל זמן שהטלית ביד אומן. דבעל הבית הוי המוציא מחבירו עליו הראיה להביא עדים שלא קצץ אלא אחת: רבי יהודה היא כו'. והכא נמי שבועה אצל בעל הבית היא מן התורה שהרי מודה במקצת: אחמורי מחמיר. על השכיר למשקל שבועה מיניה ושדיוה על בעל הבית: אלא קצץ ר' יהודה היא ולא רבנן. בתמיה הא דקתני דאקציצה נשבע שכיר רבי יהודה קאמר לה ולא רבנן השתא היכא דמחמיר ר' יהודה אשכיר כגון בשאין מקצת הודאה אצל בעל הבית מקילין רבנן אשכיר והימנוה בשבועה: אלא בהא פליגי כו'. ולעולם קצץ ר' יהודה ולא רבנן והא דתני רבה בר שמואל רבנן היא ודקשיא לך השתא היכא דמחמיר ר' יהודה כו' אין ובהא פליגי רבי יהודה סבר בדאורייתא עבדו רבנן תקנתא לשכיר היכא דאיכא אבעל הבית שבועה דאורייתא עבדו רבנן תקנה לשכיר למיפכיה לשבועה עליה אבל אדרבנן תקנה היא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן היכא דאין שם מקצת הודאה דלא רמיא אבעל הבית אלא שבועת היסת דרבנן היא גופה תקנתא היא כרב נחמן ותקנתא לתקנתא להפכה מבעל הבית ולמישדייה אשכיר לא עבוד רבנן: וקציצה מידכר דכירי אינשי. סבירא להו לרבנן דפליגי אדרבי יהודה הלכך אחמירו בה גבי שכיר: דקטיל ושדי. שקצוץ הדקל ומושלך לארץ: דגזים. אומר לעשות דבר גוזמא ושגעון ואינו עושה: וליחזי מאי משכנו. אותם שיעידו שמשכנו יעידו מה משכנו ומה שבועה יש: בטוענו כלים [הניטלין] תחת כנפיו. בעה''ב טוען שנטל כלים קטנים שאדם יכול להסתיר תחת כנפי בגדיו ולא הכירו בהם עדים: אמר רב יהודה גרסינן ול''ג דאמר: (רש"י)

 תוספות  רישא וסיפא בראיה. ואיירי כולה ששכרו בעדים וא''ת ניחזי עדים מאי קאמרי דכה''ג דייק בח''ה (ב''ב דף מה.) בהלכתא דאומן וי''ל כגון דלא ידעי עדים כמה קצץ והתם נמי ה''מ לשנויי הכי ובלאו הכי משני התם שפיר: לא קצצתי לך אלא אחת. ע''כ איירי כגון דאמר שעדיין לא פרע אותה אחת דאי פרעה כבר ה''ל כופר הכל ובסמוך מוקמי' לה כרבי יהודה דבעי הודאה במקצת וקשה דבעבר זמנו אמאי המע''ה והא מפרש לעיל טעמא משום דחזקה אין בעה''ב עובר בבל תלין ואין שכיר משהה שכרו והכא הרי השהה והרי עבר: בדרבנן תקנתא הוא. פירוש שצריך לתקן שבועה וגם צריך לעוקרה ממקום שהיא ראויה להיות דהיינו בעל הבית ולא עבדי תקנתא לתקנתא ולא כמו שפירש הקונט' תקנתא היא כדרב נחמן דאמר משביעין אותו שבועת היסת שהרי אותה שבועה לא היתה בימי תנאים דהתנן אין לך בידי פטור ואמרינן נמי בפ''ב דקידושין (דף מג:) והשתא דתקון רבנן שבועת היסת: ורבנן סברי דבדרבנן נמי עבדינן תקנתא. לא דמי להא דאמרי' בפרק שבועת הדיינין (לעיל דף מא.) גבי שכנגדו חשוד על השבועה דמדרבנן לא מפכינן שבועה דתקנתא לתקנתא לא עבדינן דהתם בתחלה נתקנה על החשוד ולא רצו לעוקרה אבל הכא מעיקרא מתקנינ' לה על השכיר: עביד איניש דגזים ולא עביד. פירש ברוקח דוקא בסתם אדם אבל במוחזק לכך לא וכן נראה וא''ת בלאו הכי מהימן במגו דאי בעי אמר דזבנה מיניה דמהימן כדאמרינן בח''ה (ב''ב דף לו.) האי מאן דנקיט מגלא ותובילא בידיה ואמר איזיל ואגדריה לדקלא דפלניא דזבניה ניהלי מהימן דלא חשיד איניש למיגדר דקלא דלאו דיליה וי''ל דהתם איירי בלקיטת פירות ולהכי נקט מגלא ותובילא ולשון גדירה דשייכא בלקיטת תמרים ולהכי נאמן שדרך הוא למכור פירות אבל הכא איירי בקציצת הדקל ולהכי נקט נרגא ואיזיל ואקטליה דאין דרך למכור אילן העושה פירות לקציצה וכן מוכח בהדיא בהחובל (ב''ק דף צא: ושם) דלא מהימן אקציצה דאוקי הא דתניא שורי הרגת נטיעתי קצצת והלה אומר אתה אמרת לי להורגו אתה אמרת לי לקוצצו פטור בשור העומד להריגה ואילן העומד לקציצה: בטוענו כלים הניטלין תחת כנפיו. והכירו העדים במקצתם והוא טוען שהטמין יותר ממה שראו העדים והיה נראה מתוך פי' זה דאין הלכה כר' חייא דאמר בריש ב''מ (ד' ג.) מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים שיש לו נ' נותן לו נ' וישבע על השאר שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים מק''ו דהא הכא לא חשיב העדאת עדים כהודאת מקצת מדקאמר ר' יהודה עד שתהא שם הודאה במקצת הטענה ור''י אומר דאינה ראיה דאיכא לאוקומי כגון שהחזיר לו כבר מה שראו העדים וממאי דאמרי' התם אם איתא לדר' חייא קמייתא אינה ראיה דה''נ אמרי' פ' המדיר (כתובות דף ע:) אם איתא לדרב הונא דאמר יכולה אשה שתאמר כו' ואע''ג דפסיק התם בפרק בתרא (דף קז:) כוותיה וקצת היה נראה להביא ראיה דהלכה כר' חייא כדמוכח בפ''ק דב''מ (דף ה.) דר' חייא כרבנן דר''ג דפטרי טענו חטין והודה לו בשעורין דמוקי תרי קראי הוא וזה חד להודה במקצת הטענה וחד להודה ממין הטענה והכי קיימא לן דפטור וה''ר יוסף בה''ר ברוך אומר דאינו ראיה דאפילו מאן דפטר בטענו חטין והודה בשעורין אפשר דפליג אדרבי חייא משום (תוספות)


דף מו - ב

ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן ולא אמרן אלא בעל הבית שאינו עשוי למכור כליו אבל בעל הבית העשוי למכור את כליו נאמן ושאין עשוי למכור את כליו נמי לא אמרן אלא דברים שאין דרכן להטמין אבל דברים שדרכן להטמין נאמן ושאין דרכן להטמין נמי לא אמרן אלא איניש דלא צניע אבל איניש דצניע היינו אורחיה ולא אמרן אלא זה אומר שאולין וזה אומר לקוחין אבל בגנובין לאו כל כמיני' לאחזוקי איניש בגנבי לא מחזקינן ולא אמרן אלא בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר אבל דברים שאין עשוין להשאיל ולהשכיר נאמן דשלח רב הונא בר אבין דברים העשוין להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן כי הא דרבא אפיק זוגא דסרבלא וספרא דאגדתא מיתמי בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר אמר רבא אפילו שומר נשבע אפי' אשתו של שומר נשבעת בעי רב פפא שכירו ולקיטו מאי תיקו אמר ליה רב יימר לרב אשי טענו בכסא דכספא מאי חזינא אי איניש דאמיד הוא או איניש דמהימן הוא דמפקדי אינשי גביה משתבע ושקיל ואי לא לא: נחבל כיצד: אמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא במקום שיכול לחבל בעצמו אבל במקום שאינו יכול לחבל בעצמו נוטל שלא בשבועה וניחוש דלמא בכותל נתחכך תני רבי חייא שעלתה לו נשיכה בגבו ובין אצילי ידיו ודלמא אחר עביד ליה דליכא אחר: וכשנגדו חשוד [וכו'] ואפי' שבועת שוא: מאי אפילו שבועת שוא לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא הנך דאית בהו כפירת ממון אלא אפילו הא נמי דכפירת דברים בעלמא הוא לא מהימן וליתני נמי שבועת בטוי כי קתני שבועה דכי קא משתבע בשקרא קא משתבע אבל שבועת בטוי דאיכא למימר דבקושטא קא משתבע לא קתני תינח אוכל ולא אוכל אכלתי ולא אכלתי מאי איכא למימר תנא שבועת שוא

 רש"י  ואמר לקוחין הן בידי. ובעל הבית אומר השאלתים לו כדמפרש לקמן: אינו נאמן: אפילו בשבועה: אלא דברים שאין דרכן להטמין. שאין אדם בוש ליטלן בידו בשוק בפרהסיא הלכך אינו נאמן חדא דאין זה עשוי למכור את כליו ועוד מדאטמנינהו איכא למימר בוש הוא להודיעו שהוא צריך לשאול כלים משכיניו דאי לקוחין הוו לא הוה מטמינן: נאמן. ואע''פ שאין עשוי למכור כלים זימנין דמיצטרכי ליה זוזי ומזבין: היינו אורחיה. להטמין אפילו ששאר בני אדם מוציאין בפרהסיא: ולא אמרן. באדם בינוני דאינו נאמן אלא שזה אמר לקוחין וזה אמר שאולין אבל אם אמר. לו גנבת אותם לאו כל כמיניה וישבע זה שלקוחין הן: ה''ג ולא אמרן אלא בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר. בהנהו הוא דאמרי' דכי אמר לקוחין אינו נאמן אבל דברים שאין עשוין להשאיל שהבעלים חסים עליהם לפי שמתקלקלין נאמן לשבע שלקחם ואין נראין דברי האומר השאלתים לו: דשלח רב הונא בר אבין כו'. אלמא בעשוין להשאיל ולהשכיר הוא דאינו נאמן: זוגא דסרבלא. מספריים של סורקי בגדים: מיתמי. שהביא התובע עדים שהן שלו ואמר שהשאילם לאבי היתומים ומדאפקינהו רבא מיתמי ש''מ דסבירא ליה אי הוה אבוהון קמן ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן בשבועה דאי מהימן אנן הוינן טענינן בשביל יתמי אביהם לקחם ממך ודוקא ספרי דאגדתא שאין אדם עשוי ללמוד בהם תדיר אבל שאר ספרים אינן עשוין להשאיל ולהשכיר לפי שמתקלקלין כמו ששנינו במוצא ספרים לא ילמד בהן לכתחלה ולא יקרא אחר עמו ויכול לומר לקוחין הן בידי ואין צריך לכתוב עליהן שטר מכירה אלא לרווחא דמילתא שלא יצטרך לשבע וכן קבלתי מרב יצחק הלוי: אפילו שומר נשבע. אמתני' קאי בראוהו שנים שנכנס לתוך ביתו למשכנו שלא ברשות אפי' שומר הבית נאמן לשבע וישלם זה: שכירו ולקיטו. של בעל הבית ולא מסר לו שמירת הבית: מהו. להיות נאמן אשבועה זו: אמיד. עשיר: לא שנו. דצריך שבועה: תני ר' חייא. במתניתי' הכי היו מעידין אותו שנכנס לתוך ביתו שלם ויצא חבול כגון שעלתה נשיכה בגבו ובין אצילי ידיו נוטל שלא בשבועה דנשיכת שינים לאו חיכוך כותל הוא: לא מיבעיא הנך. דאית בהו כפירת ממון והוה ליה רע לשמים ורע לבריות: שבועת בטוי. דלהבא כי משתבע איכא למימר בקושטא אשתבע שבדעתו לקיימה ואפי' עבר עליה שכפאו יצרו אינו חשוד בכך על השבועה שעבר להוציא לשקר מפיו: (רש"י)

 תוספות  דאיכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן אינן בתורת הזמה ור' חייא תורת הזמה לא פריך כדאמרי' התם וכן צריך לומר לר' יוחנן דפליג אדר' חייא בירושלמי דפרק קמא דבבא מציעא אע''ג דפטר בטענו חטין והודה בשעורים לעיל וע''כ צריך לומר דפריך תורת הזמה.: בקונטרס גרסי' ולא אמרן אלא בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר פי' הא דאינו נאמן וקשיא לרבינו תם דקאמר בסמוך דרבא אפיק זוגא דסרבלא וספרא דאגדתא מיתמי בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר משמע דמההוא טעמא לחוד מפיק וכן בפרק המקבל (ב''מ דף קטז. ושם) לא מדכר אלא ההוא טעמא לחוד ונראה לר''ת כגר''ח ושערים דרב האי דגרסי ובכולהו לא אמרן אלא בדברים שאין עשוין להשאיל ולהשכיר אבל דברים העשוין להשאיל ולהשכיר אינו נאמן וה''פ ובכולהו לא אמרן דנאמן לומר לקוחין הן בידי אלא בדברים שאין עשוין להשאיל ולהשכיר וכגון דהוי איניש דצניע או דברים שדרכן להטמין או בעה''ב העשוי למכור את כליו אבל דברים העשוין להשאיל ולהשכיר אינו נאמן אפי' איכא כולהו לטיבותא ואפי' אומר בעה''ב גנובין הן דהא גודרות אין להם חזקה אפילו זה אומר גנובין דדברים העשוין להשאיל ולהשכיר נינהו וכשאומר לקוחין הן בידי לית דין ולית דיין דלא מהימן ור''ח עצמו פי' כפירוש הקונטרס ואין נראה דסוגיא לא מוכח הכי כדפי' ועוד דגר''ח גופיה מוכח דאין לפרש כן מדשינה הכא לומר ובכולהו לא אמרן משמע דלא איירי כשיטה דלעיל דקיימת אאינו נאמן: וספרא דאגדתא. נראה דכ''ש שאר ספרים שדרך להשאילן יותר כדאמרי' בפרק נערה בכתובות (דף נ.) וצדקתו עומדת לעד זה הכותב ספרים ומשאילן לאחרים ותימה כיון דספרים עשוין להשאיל ולהשכיר הא דתנן בהגוזל בתרא (ב''ק דף קיד:) המכיר כליו וספריו ביד אחר ישבע כמה הוציא ויטול ופריך בגמ' ודלמא איהו אפקיה לקלא ומסיק כגון שלנו בני אדם בביתו ועמד והפגין בלילה וכגון שהיתה מחתרת חתורה ובני אדם שלנו יצאו והכל אומרים נגנבו כליו וספריו של פלוני ואמאי בעי כולי האי ניהמני' במגו דאי בעי אמר שאולין הם בידי דאין האחד נאמן לומר לקוחין הן בידי כיון דעשוין להשאיל ולהשכיר בההוא טעמא לחוד כדפי' לעיל וליכא למימר התם טעמא דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן כדאמרי' הכא דהתם לא קאמר שהוא גנבם אלא אומר שהגנבים גנבום וכמה גנבים איכא בעלמא אר''ת דהתם איירי באדם שאינו רגיל עמו דאנן סהדי שלא השאיל לו ורבא דאפיק הכא היה יודע שבעל הספר היה דרכו להשאיל לאביהם בחייו ומורי ה''ר דודי תירץ דהתם הוי מגו להוציא דלא אמרי': [וע''ע תוס' ב''מ קטז. ד''ה והא]: ואפי' שבועת שוא. הק' ר''ת דבפרק זה בורר (סנהדרין דף כז. ושם) אמרינן עבריין אוכל נבילות להכעיס אביי אמר פסול ורבא אמר כשר רשע דחמס בעינן ופריך מדתניא אל תשת רשע עד אלו הגזלנים ומועלין בשבועה מאי לאו אחת שבועת שוא ואחת שבועת ממון אלמא לא בעינן רשע דחמס לא אידי ואידי שבועת ממון והשתא אמאי לא פריך ממתני' דפסל בהדיא נשבע לשוא לשבועה ולא פליג שום תנא וה''ה דיפסל לעדות וי''ל דהתם גבי עדות מכשרינן נשבע לשוא כיון דלא הוי רשע דחמס אבל הכא שהוא כבר רע לבריות אם הוא משקר וכופר ממון וכבר משנשבע לשוא הוי רע לשמים הלכך הוי פסול לשבועה: אבל שבועת בטוי דאיכא למימר בקושטא משתבע לא קתני. מכאן רצו לדקדק דמי שעבר על החרם לא יפסל לשבועה כיון דבשעת קבלת חרם איכא למימר בקושטא משתבע ואר''ת דפסול הוא והכא לא קאמר אלא דלא קתני פי' דלא קמיירי במידי דבקושטא משתבע וראיה מפרק הכותב (כתובות דף פה. ושם) דאמרי' ההיא איתתא דאיחייבא שבועה בבי דינא דרבא אמרה ליה בת רב חסדא ידענא בה בההיא איתתא דחשידא אשבועה ובה''ג גרס ידענא בה בההיא איתתא דמפקא שם שמים לבטלה ופירושו שנשבעת ואינה מקיימת כגון שלא תאכל ואוכלת ואפכה רבא אשכנגדה אע''ג דאיכא למימר בקושטא משתבע חשיב ליה חשודה: (תוספות)


דף מז - א

וכל דדמי ליה: היה אחד מהן משחק בקוביא: הא תו למה לי תנא פסולא דאוריית' וקתני פסולא דרבנן: היו שניהן חשודין: א''ל רבא לרב נחמן היכי תנן א''ל לא ידענא הלכתא מאי א''ל לא ידענא איתמר אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן ר' יוסי אומר יחלוקו וכן תני רב זביד בר אושעיא ר' יוסי אומר יחלוקו איכא דאמרי תני רב זביד א''ר אושעיא ר' יוסי אומר יחלוקו אמר רב יוסף בר מניומי עבד רב נחמן עובדא יחלוקו: חזרה שבועה למקומה: להיכן חזרה א''ר אמי רבותינו שבבבל אמרו חזרה שבועה לסיני רבותינו שבארץ ישראל אמרו חזרה שבועה למחויב לה אמר רב פפא רבותינו שבבבל רב ושמואל רבותינו שבארץ ישראל ר' אבא רבותינו שבבבל רב ושמואל דתנן וכן היתומין לא יפרעו אלא בשבועה והוינן בה ממאן אילימא מלוה אבוהון שקיל בלא שבועה ואינהו בשבועה אלא הכי קאמר וכן היתומין מן היתומין לא יפרעו אלא בשבועה ורב ושמואל דאמרי תרוייהו לא שנו אלא שמת מלוה בחיי לוה אבל מת לוה בחיי מלוה כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו רבותינו שבארץ ישראל רבי אבא דההוא גברא דחטף נסכא מחבריה אתא לקמיה דרב אמי יתיב ר' אבא קמיה אייתי חד סהדא דמחטף חטפא מיניה א''ל אין חטפי ודידי חטפי א''ר אמי היכי לידיינו דייני להאי דינא נימא ליה זיל שלים ליכא תרי סהדי נפטריה איכא חד סהדא נימא ליה זיל אישתבע כיון דאמר מיחטף חטפי הוה ליה כגזלן א''ל ר' אבא הוה מחויב שבועה ואין יכול לישבע וכל המחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם אמר רבא כוותיה דרבי אבא מסתברא דתני רבי אמי {שמות כב-י} שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין היכי דמי אילימא דאמר ליה מנה לאבא ביד אביך ואמר ליה חמשין אית ליה וחמשין לית ליה מה לי הוא ומה לי אבוהא אלא לאו דאמר ליה מנה לאבא ביד אביך אמר ליה חמשין ידענא וחמשין לא ידענא

 רש"י  וכל דדמי ליה. כל שבועה לשעבר: משחק בקוביא. גזלן דרבנן הוא דאמרינן אסמכתא לא קניא אבל מדאורייתא לאו גזלן הוא: היכי תנן. ר' יוסי אומר יחלוקו או ר' מאיר אומר יחלוקו: לסיני. לשבועת הר סיני שהשביע הקב''ה את ישראל על לא תגזול והוא יפרע מן הכופר ממון לחבירו אבל ב''ד אין נזקקין לא לשבועה ולא לפרעון: למחויב לה. על זה שהודה במקצת וכיון שאינו יכול לישבע שהרי חשוד הוא ישלם: וכן היתומים כו'. מתני' היא בפירקין: אי נימא מן הלוה. אם הוציאו שטר עליו לא יפרעו אלא בשבועת יורשין המפורש במשנתנו שבועה שלא פקדנו אבא כו': לא שנו. דבשבועה מיהת יפרעו יתמי מלוה שהוציאו שטר על יתמי לוה: כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה. משעה שמת לוה אין לו למלוה ליפרע מן היתומים אלא בשבועה דקי''ל אין נפרעין מן היתומים אלא בשבועה: ואין אדם מוריש. לבניו ממון שהוא מחויב עליו שבועה אלמא הואיל והוא מחויב שבועה שלא התקבלתי חוב זה ויתומין אין יכולין לישבע כן אלא שלא פקדנו אבא ואין זו השבועה המוטלת על אביהם וגם יתמי לוה אין יכולין לישבע שפרעו אביהן קאמר רב ושמואל שלא יפרעו אלמא המחויב שבועה ואין יכולין לישבע לא זה ולא זה סבירא לרב ושמואל חזרה שבועה לסיני ואין כאן לא שבועה ולא פרעון: לישלם. דהא מודה דחטף ולא כל הימנו של כל חוטף לומר שלי חטפתי: ליכא תרי סהדי. ומיגו דאי בעי למימר לא חטפי מהימן נמי למימר דידי חטפי: לפטריה. משום האי מיגו: איכא חד סהדא. ואי אמר לא חטפתי הוה בעי לאישתבועי להכחיש את העד: לישתבע. את השבועה שהעד מחייבו אינו יכול דהא מודה דחטף והעד מחייבו לישבע שלא חטף וגבי הך שבועה הוא פסול כגזלן אצל כל שבועות והא ליכא למימר לישתבע דדידיה חטף שאין זו שבועה המוטלת עליו: בין שניהם. אם בעלי הדין קיימין: מה לי הוא ומה לי אבוה. מאחר שהוא טוען טענת ברי למה אינו יכול לישבע: (רש"י)

 תוספות  הלכתא מאי א''ל לא ידענא. והא דאמרי' בסמוך עבד רב נחמן עובדא יחלוקו זה היה אח''כ והא דפריך מינה לקמן אם איתא אלמא מספקא ליה והא רב נחמן כו' ידע הש''ס דכי אמר אם איתא כבר עבד עובדא: הוה יתיב ר' אבא קמיה. משמע שהיה תלמידו והא דקרי ליה לעיל ר' אמי רבותינו הכי נמי מצינו בפרק חבית (שבת דף קמו:) שקרא רב רבותינו לרב כהנא ורב אסי שהיו תלמידיו אבל קשה מפרק אלו מציאות (ב''מ דף כד:) דר' אמי אשכח פרגיות שחוטות בין טבריא לצפורי אתא לקמיה דר' אבא אמר ליה זיל שקול לנפשך אלמא לא היה רבי אבא תלמידו ולספרים דגרסי אתא לקמיה דר' אסי ניחא טפי דאע''ג דר' אמי היה יותר גדול מרבי אסי דבכל מקום מזכיר ר' אמי קודם ר' אסי ובהניזקין (גיטין דף נד:) גמרא דהמטמא והמדמע והמנסך אמרינן ההוא דאתא לקמיה דר' אמי א''ל ר' אסי רבי אתה אומר כן מכל מקום היה חבירו והיה רבי אמי בא ליטול עצה ממנו ועוד י''ל דלאחר זמן היה ר' אמי ראש והיו באים הדיינין לפניו: כיון דאמר חטפי הוה ליה כגזלן. פירש' בחזקת הבתים (ב''ב דף לד.): מתוך שאינו יכול לישבע משלם. דוקא בחשוד שלא יפקיעו ממונו ממנו ותקנו להפך שבועה אבל הכא ובחמשים לא ידענא משלם וה''נ במתני' כיון שמוטל' על יתומין שבועת אביהם ואין יכולין לישבע משלמין בני הלוה דלא שנא מחויב התובע שבועה ולא שנא מחויב הנתבע שבועה ואין יכול לישבע אותה שחייב אותו משלם הנתבע תימה דמשמע הכא דרב נחמן דעבד עובדא יחלוקו כר' יוסי דלית ליה דר' אבא וקשה לר''י דבפרק השואל (ב''מ דף צז: ושם) אמרי' אמתני' דשואל את הפרה שאלה חצי יום כו' לימא תיהוי תיובתא דר' יוחנן ורב נחמן דאמרי תרוייהו מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור ומשני כגון שיש עסק שבועה ביניהן כדרבא דאמר רבא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים וחמשים איני יודע מתוך שאינו יכול לישבע משלם והיינו כר' אבא וי''ל דרב נחמן ודאי לית ליה דר' אבא אלא דמוקי מתני' דהשואל (שם) כר' מאיר וכמו שמפרש רבי אבא מילתיה דר' מאיר ואיהו סבר כר' יוסי והשתא נמי ניחא הא דלא מוכח בפרק קמא דכתובות (דף יב: ושם) דהא דרב יהודה דאמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חיי' דשמואל היא דהא לא מצי מוקמי מתני' דהשואל כגון שיש עסק שבועה ביניהן וכדרבא דהא פליג הכא אדר' אבא והשתא ניחא דשמואל מוקי מתניתין כתנא דבסמוך ומסייע ליה לדר' אבא מיהו סבר כר' שמעון בר' טרפון דדריש לקרא למילתא אחריתי ופליג אדר' אבא ע''ק לר''י דבחזקת הבתים (ב''ב דף לג: ושם) משמע דהלכה כר' אבא דקאמר סברוה רבנן קמיה דאביי למימר היינו נסכא דר' אבא אעובדא דהתם ומסיק נמי אלא אי דמי הא דר' אבא כו' ואילו לקמן (דף מח:) אמרינן האי דיינא דעבד כרב ושמואל עבד ודעבד כר' אלעזר עבד ור' אלעזר סבר כר' אבא דנוטלין היתומין ולא מפסידין משמע דמילתא דרב ושמואל עיקר כמו ר' אבא ועוד תימה דבכל מקום קיימא לן כרב נחמן בדיני ולקמן קאמר דעבד כרב ושמואל עבד כר' אלעזר עבד ורב נחמן דאמר יחלוקו לא מדכר כלל משמע דלית הלכתא כוותיה ורבינו תם פירש בספר הישר דהלכתא כרב נחמן דאמר יחלוקו כששניהם חשודים דקיימא לן כוותיה בדיני וכר' אבא בנסכא כדאמרי' בחזקת הבתים (שם) וכן בחמשין לא ידענא כדאמר רבא בהשואל (ב''מ דף צח. ושם) ורב נחמן נמי סבירא ליה כר' אבא בנסכא ובחמשין לא ידענא מתוך שאין יכול לישבע משלם וכ''ש נמי דהוה לן למימר כשהתובע מחויב שבועה דמפסיד אלא משום דשבועת התובע לא הוה אלא מדרבנן ואין מפסיד [ולא] משלם כשאין יכול לישבע אלא במחויב שבועה דאורייתא ולהכי ביתומין מן היתומין ומת לוה בחיי מלוה או בפוגם שטרו דהויא שבועה דרבנן נשבעין שבועת יורשין ונוטלין ולא מפסידין לרב נחמן ור' אבא ובשניהן חשודין מפסיד התובע חצי אף על גב דלא רמיא עליה אלא שבועה דרבנן וטעמא משום דקנסינן ליה לפי שהוא חשוד ולרב ושמואל אית להו דאפילו בשבועה דרבנן מתוך שאינו יכול לישבע מפסיד הכל ובשניהן חשודין נמי מפסיד התובע הכל דחזרה שבועה לסיני וביתומין מן היתומין דוקא דעבד כרב ושמואל עבד (תוספות)


דף מז - ב

אי אמרת בשלמא אביו כי האי גוונא מיחייב איצטריך קרא למיפטר גבי יורשין אלא אי אמרת אביו כי האי גוונא נמי פטור קרא גבי יורשין למה לי ורב ושמואל האי שבועת ה' מאי קא דרשי ביה מיבעי ליה לכדתניא שמעון בן טרפון אומר שבועת ה' תהיה בין שניהם מלמד שהשבועה חלה על שניהם שמעון בן טרפון אומר אזהרה לעוקב אחר נואף מנין ת''ל {שמות כ-יד} לא תנאף לא תנאיף {דברים א-כז} ותרגנו באהליכם שמעון בן טרפון אומר תרתם וגיניתם באהלו של מקום {דברים א-ז} עד הנהר הגדול נהר פרת שמעון בן טרפון אומר קרב לגבי דהינא ואידהן דבי רבי ישמעאל תנא עבד מלך כמלך: והחנוני על פינקסו כו': תניא אמר רבי טורח שבועה זו למה א''ל ר' חייא (בר אבא) תנינא שניהם נשבעין ונוטלין מבעל הבית קיבלה מיניה או לא קיבלה מיניה ת''ש דתניא רבי אומר פועלין נשבעין לחנוני ואם איתא לבעל הבית מיבעי ליה אמר רבא פועלים נשבעין לבעל הבית במעמד חנוני כי היכי דליכספו מיניה איתמר שתי כיתי עדים המכחישות זו את זו אמר רב הונא זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה רב חסדא אמר בהדי סהדי שקרי למה לי שני מלוין ושני לווין ושני שטרות היינו פלוגתייהו מלוה ולוה ושני שטרות יד בעל השטר על התחתונה שני מלוין ולוה אחד ושני שטרות היינו מתניתין ב' לווין ומלוה אחד ושני שטרות מאי תיקו מתיב רב הונא בר יהודה

 רש"י  אביו כי האי גוונא מיחייב. שבועה ומתוך שאינו יכול לישבע דהא אינו יודע קאמר לישלם היינו דאיצטריך קרא למעוטיה למיפטר היורש בטוען טענה זו: לעוקב אחר המנאף. נעשה לו אפוטרופוס להרגיל לו נשים לניאוף: תרתם. את הארץ: וגיניתם. את המקום שהשכין את שכינתו ביניכם: קרב לגבי דהינא ואידהן. אם נגעת במשוח בשמן תהא. גם משוח בנגיעתו כלומר פרת הוא קטן משלש נהרות שהוא מנוי אצלם לבסוף והנהר הרביעי הוא פרת (בראשית ב) וכאן הוא קורא אותו נהר גדול בשביל שהוא נזכר כאן על שם א''י שהיא חשובה נזכר גם הוא בחשיבות דהינא לשון שמן ומשיחה (ישעיה לד) הודשנה מחלב מתרגמינן אתדהינא: מתני' לא שאמר לו כתוב על פינקסי כו'. אלא בזמן שיש רגלים לדבר שבעל הבית מודה שאמר לו תן כו': שניהם נשבעין ונוטלין מבעל הבית. דאמר ליה פועלים לא מהימנו לי בשבועה את האמנתינהו דלא אמרת לי בסהדי הב להו וכן פועלין אמרי ליה לא מהימן לן חנוני בשבועה: גמ' טורח שבועה זו למה. ששניהן באין לבית דין שתצא שבועת שוא מביניהם ולא פירש (לי) רבי מאי סבירא ליה אי נוטלין בלא שבועה כבן ננס או יפסיד חנוני בשבועת פועלים: תנינא שניהם נשבעין ונוטלין. כבר שנית לנו וסתמת במשנה שניהן נשבעין ונוטלין: קיבלה מיניה. רבי מר' חייא והדר ביה או לא: ת''ש. כי פריש רבי מאי סבירא ליה בגווה קאמר פועלים נשבעים לחנוני שלא קבלו ממנו כלום אלמא לא קיבלה וסבירא ליה חנוני יפסיד שהיה לו לתת להם בעדים: ואם איתא. דקיבלה נשבעין לבעל הבית מיבעי ליה דמה להן אצל חנוני לשבועה הואיל וחוזר וגובה מבעל הבית: אמר רבא. לעולם קיבלה מיניה והכי קאמר פועלין נשבעין לבעל הבית במעמד חנוני כלומר לפני חנוני כדמפרש ואזיל: המכחישות זו את זו. שנים אומרים הרג ושנים אומרים לא הרג: זו באה בפני עצמה ומעידה. בעדות אחרת וכן זו ואע''פ שהאחת פסולה אין לך לפסול לא זו ולא זו הואיל ואינך יודע איזה מהן פסולה אבל אחד מכת זו ואחד מכת זו אין נאמנין בעדות אחת דמה נפשך אחד מהן פסול והיינו דנקט ביה האי לישנא באה בפני עצמה ומעידה: בהדי סהדי שקרי למה לי. הואיל והאחת פסולה אין אחת מהן נאמנת לשום עדות: ה''ג שני מלוין ושני לווין ובשני שטרות היינו פלוגתייהו ול''ג דכ''ע: ב' מלוין וב' לווין וב' שטרות. וא' מב' כיתות הללו חתומה על זה והב' חתומה על זה דלרב הונא שניהן השטרות כשירין ולרב חסדא שניהן פסולין: מלוה ולוה ושני שטרות. שיש לו לאדם אחד שני שטרות על שתי הלואות על חבירו וא' מהן חתומה על זה וא' על זה יד בעל השטר על התחתונה בין לרב הונא בין לרב חסדא אין חולקין בזו שהרי זה בא עליו מכח שתי כיתות אחת כשירה ואחת פסולה אין אתה יכול לפסול את שניהן ולא להכשיר את שניהן הלכך שטר קטן שבהם גובה הימנו והגדול יפסיד לפי שאומר לו זו היא הפסולה דמספיקא לא מפקינן ממונא מיניה אבל ממה נפשך הקטן גובה דיש בכלל מאתים מנה: שני מלוים ולוה אחד. היינו מתני' שני מלוין הוציאו איש שטרו על לוה אחד ואחת משתי כיתות הללו אחת חתומה בזה ואחת בזה לא קמבעיא לן מאי קאמר רב הונא בה דהיינו מתניתין דקתני נשבעין ונוטלין מבעל הבית ואע''פ שאנו יודעין שאחד מהן שקר אין אנו יכולין להפסיד את אחד מהן ונזקקין להן ב''ד להגבותן והכי נמי לרב הונא דאית ליה גבי שני מלוין ושני לווין זו באה ומעידה וזו באה ומעידה הוא הדין לשני מלוין ולוה אחד ואע''פ שממה נפשך הלוה העני הזה לוקה באחד מן השטרות הללו על ידי עדות פסולה אין אתה יכול להפסיד את אחד מן המלוין שאינך יודע איזה הפסולה: שני לווין ומלוה אחד. הוציא מלוה זה שני שטרות זו חתומה בזה וזו חתומה בזה: מאי. אמר רב הונא בזה מי אמרינן כיון דחד גברא הוא דמייתי להו לקמן לא מזדקקינן ליה דמה נפשך בשטר פסול בא לפנינו זה דוחה אצל זה וזה אצל זה ויפסיד או דלמא כיון דעל שני לווין הוא מוציא זו באה ומעידה וזו באה ומעידה לרב חסדא לא מיבעיא ליה דהא אפי' בשני מלוין ושני לווין ושני שטרות פסול וכל שכן בשני לווין ומלוה אחד: (רש"י)

 תוספות  ולא בפוגם את שטרו כדאמרינן לקמן הבו דלא לוסיף עליה ור' אבא נמי סבירא ליה לדרב נחמן בשניהם חשודין דהלכה כרבי יוסי דאמר יחלוקו מטעמא דפרישית והא דקאמר רבותינו שבארץ ישראל ר' אבא לאו משום דסבר כר' מאיר אלא דר' אבא אית. לן לפרושי מילתא דר' מאיר דחזרה למחויב לה ומשלם כדאשכחן דסבר ר' אבא בעלמא: (הגה''ה) ועוד י''ל דטעמא דרב נחמן בששניהם חשודים משום כיון דמחויב התובע נמי שבועה מדרבנן ואין יכול לישבע מפסיד החצי וזה התירוץ אין נראה דאם כן היתומים מן היתומים נמי יסבור רב נחמן ור' אבא כשמואל מתוך שאין יכולין בני המלוה לישבע יפסידו ובכולה שמעתין משמע דפליגי ואם בני הלוה נמי חשיבי דאין יכולין לישבע מכל מקום לא יפסידו כי אם החצי ואמאי לרבי אלעזר נשבעין ונוטלין הכל ומשמע דר' אלעזר הוי כר' אבא ורב נחמן (ע''כ הגה''ה): אבל קצת קשה דמנא ליה להש''ס בסמוך דרב ושמואל לית להו דר' אבא בנסכא ובחמשין לא ידענא דקאמר האי שבועת ה' מאי דרשי ביה ונראה דאם איתא דאית להו מתוך שאינו יכול לישבע משלם היה להם לבני לוה לפרוע החצי מתוך שאינן יכולין לישבע שפרעו כדפי' בקונט' אלא ודאי לית להו האי סברא לענין לשלם אלא לענין להפסיד וצ''ע: אי אמרת בשלמא אביו כי האי גוונא מיחייב. תימה למ''ד בפ' השואל (ב''מ דף צז: ושם) מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב דברי עדיף היכי מוקי לה האי קרא אי בנ' ידענא ובנ' לא ידענא בהא ליכא חיוב שבועה לאבא אלא חיובא דממון דברי עדיף וי''ל דמוקי לה כרב ושמואל דבסמוך א''נ ה''ק הכתוב שבועת ה' תהיה בין שניהם היכא דשייכא ומי שאינו יכול לישבע משלם ולא כן היורשין דפטורין כשאין יכולין לישבע: חלה על שניהם. ונענש המשביע אפי' הדין עמו כדפי' בקונטרס בריש הדיינין (לעיל דף לט:) וכן נראה דהא דריש התם בברייתא ובאה אל הגנב זה הגונב דעת הבריות שתובע ממון ממי שאינו חייב לו ובתר הכי פריך משביע אמאי קאי בסורו ומשני משום דר' שמעון בן רבי טרפון ומדאיצטריך לאתויי הך ושביק ברייתא גופה משום דמיירי אפי' הדין עמו: בהדי סהדי שקרי למה לי. תימה דרבא אומר במרובה (ב''ק דף עב: ושם) ובמכות (דף ד ושם)) דעד זומם חידוש הוא דמאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני אדרבה הא דמכשרינן למזים הוי חידוש דהא בהכחשה תרוייהו פסולים לרב חסדא ואומר ר''י דרבא סבר כרב הונא דבריש חזקת הבתים (ב''ב דף לא: ושם) מסיק אדרב נחמן ורבא דכ''ע כרב הונא ובסמוך דמשני רבא אליבא דרב חסדא ליה לא סבירא ליה ולמאי דבעי לאוקומי התם רבא כרב חסדא הוה מצי למימר וליטעמיך ועוד דלטעם אחר דלגבי עד זומם דמפרש משום פסידא דלקוחות מצי למיסבר כרב חסדא והלכה כרב הונא מדמוקי רב נחמן ורבא כוותיה בחזקת הבתים וכן פסק ר''ח משום דרב הונא היה רבו של רב חסדא כדאמרינן באלו מציאות (ב''מ דף לג.) ועוד דמתניתין דאחד אומר גבוה כו' דייק לכאורה כרב הונא: (תוספות)


דף מח - א

אחד אומר גבוה ב' מרדעות ואחד אומר שלש עדותן קיימת אחד אומר ג' ואחד אומר ה' עדותן בטלה ומצטרפין לעדות אחרת מאי לאו לעדות ממון אמר רבא הוא ואחר מצטרפין לעדות אחרת של ר''ח דהוי להו תרי וחד ואין דבריו של אחד במקום שנים: אמר לחנוני תן לי בדינר פירות כו': תניא א''ר יהודה אימתי בזמן שהפירות צבורין ומונחין ושניהן עוררין עליהן אבל הפשילן בקופתו לאחוריו המע''ה: אמר לשולחני תן לי כו': וצריכא אשמעינן הא קמייתא בהך קא אמרי רבנן משום דפירי עבידי דמרקבי וכיון דמרקבי לא משהו ליה אבל מעות דלא מרקבי אימא מודו ליה לרבי יהודה ואי איתמר בהא בהא קאמר רבי יהודה אבל בהך אימא מודה להו לרבנן צריכא: כשם שאמרו הפוגמת כתובתה [וכו'] וכן היתומים לא יפרעו: ממאן אילימא מלוה אבוהון שקיל בלא שבועה ואינהו בשבועה הכי קאמר וכן היתומים מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה רב ושמואל דאמרי תרוייהו לא שנו אלא שמת מלוה בחיי לוה אבל מת לוה בחיי מלוה כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו שלחוה קמיה דר' אלעזר שבועה זו מה טיבה שלח להו יורשין נשבעין שבועת יורשין ונוטלין שלחוה בימי רבי אמי אמר כולי האי שלחי לה ואזלי אי אשכחינן בה טעמא מי לא שלחינן להו אלא אמר רבי אמי הואיל ואתא לידן נימא בה מילתא עמד בדין ומת כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו לא עמד בדין ומת יורשין נשבעין שבועת יורשין ונוטלין מתקיף לה רב נחמן אטו בי דינא קא מחייבי ליה שבועה מעידנא דשכיב לוה איחייב ליה מלוה לבני לוה שבועה אלא אמר רב נחמן אי איתא לדרב ודשמואל איתא אי ליתא ליתא אלמא מספקא ליה והאמר רב יוסף בר מניומי עבד רב נחמן עובדא יחלוקו לדבריו דרבי מאיר קאמר וליה לא סבירא ליה מתיב רב אושעיא מתה יורשיה מזכירין את כתובתה עד עשרים וחמש שנים הכא במאי עסקינן שנשבעה ומתה תא שמע נשא ראשונה ומתה נשא שניה ומת הוא שניה ויורשיה קודמין ליורשי הראשונה ה''נ שנשבעה ומתה ת''ש אבל יורשיו משביעין אותה ואת יורשיה ואת הבאין ברשותה אמר רב שמעי' לצדדין קתני אותה באלמנה ויורשיה בגרושה מתיב רב נתן בר הושעיא יפה כח הבן מכח האב

 רש"י  אחד אומר גבוה שתי מרדעות. גבי עדות החדש תניא שהיו בודקין אותם כמה היתה גבוה מן הקרקע למראה עיניו באומד בשיפולו של רקיע: מרדעת. מלמד הבקר: מאי לאו. מצטרפין לעדות ממון כל אחד מהן כשר להעיד עם עד אחר בעדות ממון ואע''פ שידענו שאחד פסול וקשיא לרב חסדא: אמר רבא. הכי קאמר אחד מאלו מצטרף עם עד אחר אם יאמר כמותו בעדות זה והיינו עדות אחרת שנעשית כת זו המצטרפת עדות אחרת לעצמה בחדש זה דאיגלאי מילתא דקושטא אסהיד שהרי זה מסייעו והוי ליה תרי וחד: אימתי בזמן שהפירות כו'. אימתי צריך בעל הבית לישבע בזמן שהפירות צבורין כו': דפירי עבדי דמרקבו. וממהר חנוני להשליכם לתוך כליו של לוקח קודם קבלת הדינר שלא יחזור: לא שנו. דבשבועה מיהא שקלי יתומין מן היתומין אלא שמת מלוה כו': נתחייב מלוה שבועה. שלא התקבל כלום שהנפרע מן היתומין אפי' בשטר צריך שבועה ואין אדם מוריש ממון שהוא מחויב עליו שבועה לבניו לפי שאין הבנים יכולים לישבע שבועה זו שנתחייב אביהם: מה טיבה. להפקיע ממונם אם אין יכולין לישבע אותה שבועה ממש ישבעו שבועת יורשין כגון שבועה שלא פקדנו אבא ונוטלין: עמד בדין. שהוציא שטר זה על יתמי לוה ואמרו לו ב''ד השבע וטול: אם איתא לדרב ושמואל. דאין אדם מוריש שבועה לבניו איתיה בין עמד בדין בין שלא עמד בדין: יחלוקו. גבי שניהם חשודין דדמיא להא שאין אחד מהן יכול לישבע אלמא ליתא להא דרב ושמואל: אליבא דר''מ אוקמינא לעיל דאמר חזרה שבועה למקומה ורב נחמן עבד כר' יוסי: מתה. אלמנה שלא גבתה כתובתה: יורשיה מזכירין. ותובעין וגובין כתובתה: עד עשרים וחמש שנים. משמת בעלה ואם עברו כ''ה שנים ולא תבעוה הפסידוה דהכי תנן בכתובות בהנושא (דף קד.) כל זמן שהיא בבית אביה שלא נטלה מזונות מן היתומין גובה כתובתה עד כ''ה שנים ואם לא תבעה מחלתה קתני מיהת יורשין גובין כתובתה ועל כרחך בשבועת יורשין יגבוה מן היתומין אע''ג דמית לוה בחיי מלוה שהוא מת בחייה ונתחייבה שבועה ליורשין אלמא הורישה שבועה ליורשיה: ת''ש אבל יורשיו משביעין אותה ואת יורשיה וכו'. רישא דמתניתין בהכותב בכתובות (דף פו:) כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך ועל יורשיך הוא אינו יכול להשביעה לא אותה ולא יורשיה אבל יורשיו אם מת הוא ובאה לתובעם כתובתה משביעין אותה ואת יורשיה אם מתה והן באין לגבות כתובתה ומדקתני יורשיו משביעין אותה אלמא בדלא נשבעה עסקינן וקתני דנשבעין יורשיה ונוטלין וש''מ אדם מוריש שבועה: אותה באלמנה. דקתני יורשיו משביעין אותה מתוקמא אפי' באלמנה אבל ואת יורשיה דקתני מוקי לה רב ושמואל בגרושה אם גירשה זה נתחייב לה כתובתה בלא שבועה שהרי פטורה היא מן הנדר ומן השבועה ומתה בחייו ואחר כך מת הוא דהוה ליה מת מלוה בחיי לוה שכשמתה היא יש לה ממון גמור עליו בלא שבועה לפיכך הורישתו לבניה ויורשיה הבאין ליפרע מיורשיו צריכין לישבע כדתנן (לעיל דף מה:) היתומין מן היתומין לא יפרעו אלא בשבועה: (רש"י)

 תוספות  נשבע בעל הבית. תימה דשבועת היסת לא ניתקנה אלא בימי רב נחמן כדמוכח לעיל (דף מו.) [בד''ה בדרבנן וכו'] ואמאי נשבע ויש לומר דמיירי כגון שלא נתן לו עתה כלום ואומר כבר נתתיו לך קודם שנתת לי הפירות מקודם ועוד מפרש ר''ת דמיירי ברישא שמדד החנוני פירות לכליו של בעל הבית ועודם ברשות חנוני ובסיפא נתן בעה''ב דינר בחנות ועדיין לא נטלו חנוני והוי חידוש שנוטלין בשבועה וכולה מתני' איירי בנשבעין ונוטלין עד ואלו נשבעין שלא בטענה וטעמא דנשבעין ונוטלין הואיל ויצאו קצת מחזקת שכנגדם וטעמא דר' יהודה דאין חנוני מודד פירות אלא אם כן קבל הדינר ולוקח בעה''ב בלא שבועה וכן בנתן לו דינר בסיפא אמר רבי יהודה שצריך ליתן לו הפירות דדרכו ליקח דינר ולמדוד פירות דמיירי בחנוני שאין מקיף ולפי זה ה''פ בברייתא דבגמ' אמר ר' יהודה אימתי נחלקו חכמים עלי בזמן שהפירות צבורין ומונחין כו' אבל בזמן שהפשילן לאחוריו מודו לי דהמע''ה וקשה דהאי אימתי לא הוי כשאר אימתי דעלמא דמפרש מילתא דת''ק בין בא לחלוק בין בא לפרש אבל לפי' הקונטרס הוי כשאר אימתי ולא תקשי הא דאמרי' עירובין (ד' פא:) בכל מקום שאמר רבי יהודה אימתי אינו אלא לפרש דברי חכמים והכא בא לחלוק דבכל הספרים גרסינן בפרק חלון (שם) שאמר ר' יהודה במשנה אבל אימתי דברייתא הוי שפיר לחלוק: רבי יהודה אומר כל שהפירות בידו כו'. הא דלא קאמר ר' יהודה הכא אין דרך חנוני לתת פירות עד שיטול דינר כדאמר גבי שולחני משום דדרך חנוני להקיף אלא דהכא איירינן באותו שאין דרכו להקיף ולקמן נמי לא שייך למימר כל שהאיסר בידו ידו על העליונה לפי שפעמים בעל הבית נותן איסר בפרוטות והתם לא שייך למימר כל שהאיסר כו' לכך תנא לישנא דליכא למיטעי: (תוספות)


דף מח - ב

שהבן גובה בין בשבועה ובין שלא בשבועה והאב אינו גובה אלא בשבועה היכי דמי דמת לוה בחיי מלוה וקתני שהבן גובה בין בשבועה ובין שלא בשבועה בשבועה שבועת יורשין שלא בשבועה כרשב''ג אמר רב יוסף הא מני בית שמאי היא דאמרי שטר העומד לגבות כגבוי דמי איקלע רב נחמן לסורא עול לגביה רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרו ליה ליתי מר נעקרא להא דרב ושמואל אמר להו איכפלי ואתאי כל הני פרסי למעקרא להא דרב ושמואל אלא הבו דלא לוסיף עלה כגון מאי דאמר רב פפא הפוגם את שטרו ומת יורשין נשבעין שבועת יורשין ונוטלין ההוא דשכיב ושבק ערבא סבר רב פפא למימר הא נמי דלא לוסיף עלה הוא אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא אטו ערבא לאו בתר יתמי אזיל ההוא דשכיב ושבק אחא סבר רמי בר חמא למימר הא נמי דלא לוסיף עלה הוא אמר ליה רבא מה לי שלא פקדני אבא ומה לי שלא פקדני אחי אמר רב חמא השתא דלא איתמר הלכתא לא כרב ושמואל ולא כרבי אלעזר האי דיינא דעבד כרב ושמואל עבד דעבד כרבי אלעזר עבד אמר רב פפא האי שטרא דיתמי לא מקרע קרעינן ליה ולא אגבויי מגבינן ביה אגבויי לא מגבינן ביה דלמא סבירא לן כרב ושמואל ומקרע לא קרעינן ליה דהאי דיינא דעבד כרבי אלעזר עבד ההוא דיינא דעבד כרבי אלעזר הוה צורבא מרבנן במתיה אמר ליה אייתינה איגרתא ממערבא דלית הלכתא כרבי אלעזר אמר ליה לכי תייתי אתא לקמיה דרב חמא א''ל האי דיינא דעבד כרבי אלעזר עבד: ואלו נשבעין: אטו בשופטני עסקינן הכי קאמר ואלו נשבעין שלא בטענת ברי אלא בטענת שמא השותפין והאריסין תנא בן בית שאמרו לא שנכנס ויוצא ברגליו אלא מכניס לו פועלין ומוציא לו פועלין מכניס לו פירות ומוציא לו פירות ומאי שנא הני משום דמורו בה התירא אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן והוא שיש טענה בינייהו שתי כסף כמאן כשמואל והתני רבי חייא לסיועיה לרב אימא כפירת טענה כרב: חלקו השותפין והאריסין: איבעיא להו מהו לגלגל בדרבנן ת''ש לוה הימנו ערב שביעית ולמוצאי שביעית נעשה לו שותף או אריס אין מגלגלין טעמא דלוה הימנו ערב שביעית דאתיא שביעית אפקעתיה הא שאר שני שבוע מגלגלין לא תימא הא שאר שני שבוע מגלגלין אלא אימא נעשה לו שותף או אריס ערב שביעית ולמוצאי שביעית לוה הימנו מגלגלין הא בהדיא קתני לה נעשה לו שותף או אריס ערב שביעית ולמוצאי שביעית לוה הימנו מגלגלין ש''מ מגלגלין בדרבנן ש''מ אמר רב הונא

 רש"י  שהבן גובה. בשטר מן היתומין בשבועת יורשין כשאין לו עדים שאמר האב בשעת מיתתו שטר זה אינו פרוע ושלא בשבועה כשיש עדים שאמר האב בשעת מיתתו כו': כרבן שמעון בן גמליאל. דמתניתין והאב אילו היה קיים לא היה נאמן אלא בשבועה ומדקתני והאב אינו גובה אלא בשבועה על כרחך היכי דמי דמית לוה בחיי מלוה וקתני הבן גובה בשבועה אלמא אדם מוריש שבועה: בית שמאי היא. במסכת סוטה פרק ארוסה ושומרת יבם דקתני מת בעלה עד שלא שתתה נוטלת כתובתה ולא שותה דבעינן והביא האיש את אשתו וגו' וליכא אע''ג דשמא זינתה גובה מספק דקסבר מי שהנכסים משועבדין לו ידו על העליונה והנכסים בחזקת בעל השטר עומדין כאילו הוא גבוי ועומד לפיכך . הוא גובה מספק שאינה באה להוציא מהם שתהא הראיה עליה להביא אלא הם באים להוציא ממנה ודכוותה גבי מת לוה בחיי מלוה נמי ואע''ג דתקון רבנן שלא יפרע אלא בשבועה ממון גמור הוא להוריש לבניו: איכפלי ואתאי כל הני פרסי. טרחתי. ובאתי לבא ממקומי לכאן לעקור לדרב ושמואל: הבו דלא להוסיף עלה. הזמינו עצמכם שלא ללמוד ממנה במקום אחר הם אמרוה בשבועה הבא ליפרע מנכסי יתומים שאינו מוריש אותה לבניו אם מת לוה בחיי מלוה אל תלמדו ממנה המחויב שבועה אחרת ומפרש הש''ס כגון הא דאמר רב פפא הפוגם שטרו שהודה בב''ד שנתקבל קצת ותנן לא יפרע את השאר אלא בשבועה ואם מת יורשין נשבעין שבועת יורשין ונוטלין ולא עבדינן בה כרב ושמואל דאמרי אין אדם מוריש שבועה לבניו: ההוא דשכיב ושבק ערבא. ראובן הלוה לשמעון על ידי ערב ובשטר ומת לוה בחיי מלוה ונתחייב מלוה שבועה ואחר כך מת מלוה ובאו יתומין ליפרע מן הערב: דלא לוסיף עלה הוא. שהם אמרוה ביתומים הנפרעים מן היתומים וכאן נפרעין מן הערב: בתר יתמי. דלוה אזיל והוה ליה כיתומין מיתומין: ההוא. דמת לוה בחיי מלוה ואח''כ מת מלוה בלא בנים ושבק אחיו ליורשו ואחיו הוציא השטר על יתמי לוה: דלא לוסיף עלה הוא. שאמרוה ביתומין מן היתומין וזה לא יתום הוא: האי שטרא דיתמי. דמת לוה בחיי מלוה: לא מקרע קרעינן ליה. שמא יבאו לפני דיין שידון כר' אלעזר דאמר לעיל יורשין נשבעין ונוטלין: מתני'שלא בטענה. משמע שאין אדם תובעו כלום בגמ' פריך אטו בשופטני עסקינן: השותפין והאריסין. בגמ' מפרש מאי שנא הני: והאפוטרופין. שנתעסקו בממון אדם להכניס ולהוציא ולישא וליתן אבל בנכסי יתומין פלוגתא דתנאי היא במסכת גיטין בהניזקין (דף נב.): והאשה הנושאת והנותנת בתוך הבית. שהושיבה בעלה חנוונית או שמינה אפוטרופ' לעסוק בנכסיו ובן הבית. אחד מן האחין שנתעסק בנכסים משמת אביהם: חלקו. ולא השביעו בשעת חלוקה: נתגלגלה לו שבועה. עליהן אחרי כן מגלגלין גם את זו עליו: והשביעית משמטת את השבועה. לאו אהך שבועה דשותפות קאי דאין שביעית משמטת שותפות ולא שבועתה אלא מלוה ושבועתה: גמ' בטענת שמא. שטוענו שמא עכבת משלי: מאי שנא הני. שהטילו עליהם שבועה בטענת שמא: משום דמורו בה התירא. לעצמם לפי שטרחו בנכסים: שיש טענה ביניהם שתי כסף. שזה טענו שמא עכבת משלי שתי כסף וזה מודה לו במקצת דקרובה היא לשבועה דאורייתא אלא שטענת שמא היא: והתני רבי חייא לסיועיה לרב. בפרק שבועת הדיינין (לעיל ד' מ.) דאמר כפירת טענה שתי כסף לבד פרוטה של הודאה: מהו לגלגל. שבועת האריסין שחלקו על ידי שבועה דרבנן כגון שבועת היסת או של נשבעין ונוטלין דתקנתא בעלמא נינהו: ולמוצאי שביעית נעשה לו שותף. אין מגלגלין עליו שבועת הלואה דערב שביעית אם כפר הכל דשביעית שעברה עליו שמטתה: הא שאר שני שבוע מגלגלין: שבועת הלואה שאין הודאה אטו שבועת השותפין אלמא מגלגלין בדרבנן וכשנשנית זו בימי התנאים עדיין לא תיקנו שבועת היסת כי בימי רב נחמן תיקנוה: לא תימא כו'. דאף בשאר שני שבוע נמי אין מגלגלין על ידי שבועת שותפין דרבנן והאי דנקט שביעית לאו לאפוקי שאר שני שבוע אלא אימא הא נעשה לו שותפות ערב שביעית וחלקו ובמוצאי שביעית לוה הימנו ונתחייב לו עליה שבועה דאורייתא כגון בהודאה במקצת מגלגלין ואשמועינן שאין שביעית משמטת שבועת השותפין ולא שותפות אלא הלואה כדכתיב (דברים טו) שמוט כל בעל משה ידו: (רש"י)

 תוספות  שאמר האב כו'. ות''ק סבר דאפי' הכי אין נוטלין אלא בשבועה דשמא להשביע את בניו אמר כן כדי לאחשובינהו: דמורו בה התירא. פסק ר''ת דבמלוה למחצית שכר אין יכול להשביעו דכיון דלוקח שכר עמלו לא מורי התירא: (תוספות)


דף מט - א

לכל מגלגלין חוץ משכיר שאין מגלגלין רב חסדא אמר לכל אין מקילין חוץ משכיר דמקילין מאי בינייהו איכא בינייהו לפתוח לו: והשביעית משמטת כו': מנה''מ אמר רב גידל אמר רב דאמר קרא {דברים טו-ב} וזה דבר השמטה ואפילו דיבור משמטת:

 רש"י  לכל מגלגלין. על ידי כל שבועה דרבנן מגלגלין חוץ מעל יד שבועת שכיר שאין מגלגלין עליו ע''י שבועה אחרת לפי שהיא עצמה אינה מן הדין אלא להפיס דעתו של בעל הבית כדאמר בכל הנשבעין (לעיל דף מה.): לכל אין מקילין. אלא מגלגלין והיא היא: לפתוח לו. אם לא טען התובע שיגלגלו עליו יפתחו לו בית דין גלגול למאן דאמר מגלגלין ולמ''ד אין מקילין אם טען גלגול אין מקילין עליו אלא מגלגלין ואם לא טענו אין לנו לפתוח לו: (רש"י)

 תוספות  לכל מגלגלין חוץ משכיר. פריצב''א דקמא נקט וה''ה כל הנהו דתני בהדיה כיון שהשבועה לטובתם אין לגלגל עליהם ואין נראה דשבועת שכיר אינה לטובתו דמן הדין היה נוטל בלא שבועה ואין נשבע אלא להפיס דעתו של בעל הבית אלא אמר ר''י דדוקא נקט שכיר משום דשבועתו אינה אלא להפיס לא חייבוהו כל כך שיכול לגלגל עליו ואע''ג דעד אחד מעידה שהיא פרועה אמר בהכותב (כתובות דף פז:) דאינה אלא להפיס דעתו של בעל (הבית) מ''מ שייך גלגול שבועה דאינה פטורה אלא מגזירת הכתוב דאין נשבעין על הקרקעות וגם שכל הנשבעין נשבעין ולא משלמין: (תוספות)


פרק שמיני - ארבעה שומרין

מתני' ארבעה שומרין הן שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר שומר חנם נשבע על הכל והשואל משלם את הכל נושא שכר והשוכר נשבעין על השבורה ועל השבויה ועל המתה ומשלמין את האבדה ואת הגניבה אמר לשומר חנם היכן שורי אמר לו מת והוא שנשבר או נשבה או נגנב או אבד נשבר והוא שמת או נשבה או נגנב או אבד נשבה והוא שמת או נשבר או נגנב או אבד נגנב והוא שמת או נשבר או נשבה או אבד אבד והוא שמת או נשבר או נשבה או נגנב משביעך אני ואמר אמן פטור היכן שורי אמר לו איני יודע מה אתה סח והוא שמת או נשבר או נשבה או נגנב או אבד משביעך אני ואמר אמן פטור היכן שורי אמר לו אבד משביעך אני ואמר אמן והעדים מעידים אותו שאכלו משלם את הקרן הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם היכן שורי ואמר לו נגנב משביעך אני ואמר אמן והעדים מעידים אותו שגנבו משלם תשלומי כפל הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם אמר לאחד בשוק היכן שורי שגנבת הוא אומר לא גנבתי והעדים מעידים אותו שגנבו משלם תשלומי כפל טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה ראה עדים שממשמשין ובאין אמר גנבתי אבל לא טבחתי ולא מכרתי אינו משלם אלא קרן אמר לשואל היכן שורי אמר לו

 רש"י  מתני' ארבעה שומרין. נושא שכר. שומר בשכר: נשבע על הכל. שלא פשע: משלם את הכל. כל הנך דמיתנו במתני' שבר שבויה ומתה וגניבה ואבידה אבל מתה מחמת מלאכה פטור דלאו לאוקמה בכילתא שיילה: נושא שכר והשוכר כו'. וכולהו מקראי ילפי' בהשואל בבבא מציעא והמשנה הזאת כבר שנוייה בהשוכר את הפועלים כל כי האי גוונא והאי דהדר רבי ותנייה הכא משום דבעי למיתני חיובי ופטורי דקרבן שבועה דידהו תנא ברישא חיובי ופטורי דממון דידהו לפי שקרבן השבועה דחיובי ופטורי תלוי בכך שאם נשבע על דבר שהוא מחוייב עליו אם הודה ובשבועתו פטר עצמו מלשלם נמצא שכופרו ממון וחייב קרבן שבועת הפקדון וחומש ואשם ואם נשבע על שקר על חנם כגון שאם הודה לא היה משלם אינו חייב קרבן שבועה שלא כפרו ממון כדמפרש ואזיל אמר לשומר חנם כו' עד פטור שאילו הודה לא היה משלם נמצא שאין כאן כפירת ממון ופטור מקרבן שבועה: ה''ג היכן שורי אמר לו אבד משביעך אני ואמר אמן והעדים מעידין אותו שאכלו משלם את הקרן הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם היכן שורי ואמר לו נגנב משביעך אני ואמר אמן והעדים מעידין אותו שגנבו משלם תשלומי כפל הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם אמר לו אחד מן השוק היכן שורי שגנבת והוא אומר לא גנבתי והעדים מעידין אותו שגנבו משלם תשלומי כפל טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה ראה עדים שממשמשין ובאין ואמר גנבתי אבל לא טבחתי ולא מכרתי אינו משלם אלא קרן אמר לשואל כו'. והכי פי' אמר לשומר חנם היכן שורי אמר לו אבד משביעך אני ואמר אמן והעדים מעידין אותו שאכלו משלם את הקרן ולא כפל ואם הודה מעצמו שלא באו עדים משלם קרן וחומש ואשם כדין שבועת הפקדון דאינה באה עד שמודה ושב מרשעו ובא להתכפר דכתיב בשבועת גזל הגר בפרשת נשא והתודו את חטאתם אשר עשו וגו' אמר לו נגנב משביעך כו' בהדיא ילפינן לה בפרק מרובה בשומר חנם הפוטר עצמו בטענת אבידה אינו משלם כפל אף בשבועה אבל הפוטר עצמו בטענת גנב ובשבועה ובאו עדים משלם כפל דכתיב אם לא ימצא הגנב אם לא ימצא כמו שהוא אמר אלא הוא עצמו גנבו כו' כדאיתא התם: הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם. אבל כפל לא דמודה בקנס הוא: אחד לאחד מן השוק. הכא לא גרסי' משביעך אני דהא בלא שבועה נמי מיחייב כפל שזה גנב ממש הוא ובגנב כתיב (שמות כב) ישלם שנים בלא שבועה: ראה עדים שממשמשין ובאין. רבותא אשמועינן דאע''ג דמחמת ביעתותא דעדים אודי וחייב עצמו בקרן כשאמר גנבתי אפי' הכי הויא הודאה ונפטר מן הכפל וכיון דאין כאן כפל פטור אף מן הטביחה שכפר בה ובאו עדים שגנבו וטבח ומכר דכל היכא דליכא כפל ליכא חיוב טביחה כדאמרינן התם (ב''ק דף עה:) תשלומי ארבעה וחמשה אמר רחמנא ולא תשלומי שלשה וארבעה וכיון דכפל ליכא בצר ליה חד: אמר לשואל כו'. פטור מקרבן שבועה שהרי אף כשנשבע לשקר חייב עצמו בתשלומין ואין בשבועה זו כפירת ממון: חייב. שהרי כפרו ממון שאילו הודה מתחייב: (רש"י)

 תוספות  מתני' ארבעה שומרין הן שומר חנם והשואל. אע''ג דשומר שכר כתיב בתר שומר חנם הכא חשיב החמור יותר אחר הקל יותר: והעדים מעידים שאכלו. ל''ג שגנבו ול''ג נמי טבח ומכר משלם תשלומי ד' וה' דבהגוזל קמא (ב''ק דף קו:) פריך מינה. לרב דאמר הטוען טענת גנב בפקדון משלם תשלומי כפל טבח ומכר משלם ד' וה' והכא קתני שאכלו משלם תשלומי כפל אבל תשלומי ד' וה' לא אע''ג דא''א לכזית בשר בלא שחיטה משמע שאכלו גרסי' וליכא למימר דהתם ברייתא הוא דפריך מינה מדדחיק התם לאוקומיה כר' מאיר והיינו משום דסתם מתני' ר' מאיר היא ואר''י הא דלא תנא טבח ומכר משלם ד' וה' אף על גב דאמת הוא משום דבקרא לא כתיב ד' וה' אלא בגנב עצמו: אמר לאחד שבשוק כו'. בקונטרס ל''ג הכא משביעך אני ואמר אמן דבלא שבועה נמי איכא כפל בגנב עצמו ולפ''ז ל''ג הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם דחומש ואשם ליכא אלא בשבועה ובהגוזל קמא (ב''ק דף קו.) משמע בהדיא דגר' ליה דדייק הודה מפי עצמו אין אחר עדים לא ומוכח מינה דממון המחייבו כפל פוטרו מן החומש ונקט משביעך משום סיפא: ראה עדים שממשמשין ובאין כו'. לשמואל דאמר במרובה (שם דף עה. ושם) מודה בקנס ואחר כך באו עדים חייב צריך לאוקומי מתני' כגון שחזרו לאחוריהם וכה''ג משני התם: (תוספות)


דף מט - ב

מת והוא שנשבר או נשבה או נגנב או אבד נשבר והוא שמת או נשבה או נגנב או אבד נשבה והוא שמת או נשבר או נגנב או אבד נגנב והוא שמת או נשבר או נשבה או אבד אבד והוא שמת או נשבר או נשבה או נגנב משביעך אני ואמר אמן פטור היכן שורי אמר לו איני יודע מה אתה סח והוא שמת או נשבר או נשבה או נגנב או נאבד משביעך אני ואמר אמן חייב אמר לנושא שכר והשוכר היכן שורי א''ל מת והוא שנשבר או נשבה נשבר והוא שמת או נשבה נשבה והוא שמת או נשבר נגנב והוא שאבד אבד והוא שנגנב משביעך אני ואמר אמן פטור מת או נשבר או נשבה והוא שנגנב או אבד משביעך אני ואמר אמן חייב אבד או נגנב והוא שמת או נשבר או נשבה משביעך אני ואמר אמן פטור זה הכלל כל המשנה מחובה לחובה ומפטור לפטור ומפטור לחובה פטור מחובה לפטור חייב זה הכלל כל הנשבע להקל על עצמו חייב להחמיר על עצמו פטור: גמ' מאן תנא ארבעה שומרין אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה ר' מאיר היא אמר ליה רבא לרב נחמן מי איכא תנא דלית ליה ארבעה שומרין אמר ליה הכי קאמינא לך מאן תנא דאמר שוכר כנושא שכר דמי (אמר רב נחמן) אמר רבה בר אבוה רבי מאיר היא והא רבי מאיר איפכא שמעינן ליה דתנן שוכר כיצד משלם ר' מאיר אומר כשומר חנם ר' יהודה אומר כנושא שכר רבה בר אבוה איפכא תני הני ארבעה הוו שלשה הוו אמר רב נחמן בר יצחק ארבעה: שומרין ודיניהן שלשה: אמר לשומר חנם כו': היכן. שורי כו': אמר לאחד בשוק כו': אמר לשומר כו': היכן שורי אמר לו איני יודע מה אתה סח כו': אמר רב וכולן פטורין משבועת שומרין וחייבין משום שבועת ביטוי ושמואל אמר אף פטורין משום שבועת ביטוי במאי קמפלגי שמואל סבר ליתא בלהבא ורב סבר איתיה בלאו והן והא איפליגו בה חדא זימנא דאתמר שבועה. שזרק פלוני צרור לים שבועה שלא זרק רב אמר חייב ושמואל אמר פטור רב אמר חייב דאיתא בלאו והן ושמואל אמר פטור דליתא בלהבא צריכא דאי אשמעינן בהא בהא קאמר רב משום דמנפשיה קמישתבע אבל בהך דבי דינא משבעי ליה אימא מודי ליה לשמואל כדרבי אמי דאמר רבי אמי כל שבועה שהדיינים משביעין אותה אין חייבין עליה משום שבועת ביטוי ואי איתמר בהא בהא קאמר שמואל אבל בהך אימא מודה ליה לרב צריכא גופא אמר ר' אמי כל שבועה שהדיינין משביעין אותה אין בה משום שבועת ביטוי שנאמר {ויקרא ה-ד} או נפש כי תשבע לבטא בשפתים מעצמו כדר''ל דאמר ר''ל כי משתמש בארבע לשונות אי דלמא אלא דהא ר''א אומר כולן פטורין משבועת שומרין וחייבין משום שבועת ביטוי חוץ מאיני יודע מה אתה סח דשואל וגניבה ואבידה דנושא שכר ושבשוכר שהוא חייב שהרי כפרו ממון:

 רש"י  מת והוא נשבר כו' פטור. שאם הודה לא היה משלם וכן נגנב והוא שאבד אבד והוא שנגנב פטור שהרי שינה מחובה לחובה ולא כפר ממון בשבועה זו אמר לו אבד או שנגנב והוא שמת או נשבר כו' פטור. שזה שינה מפטור לחובה והפסיד בשבועתו: גמ' מאן תנא ארבעה שומרין. לקמן מפרש לה: רבי מאיר היא. לקמן מפרש מי איכא דלית ליה ארבעה שומרין בתמיה על כרחינו ארבעה הם זה בחנם וזה בשכר זה שואל וזה שוכר: הני ג' הוי גרסינן ול''ג אי הכי ובין לר' מאיר ובין לר' יהודה פרכינן לה: כולן. כל הני פטורי דמתניתין פטורין משבועת שומרין כלומר מאשם דשבועת הפקדון וחייבין משום שבועת ביטוי לשעבר קרבן עולה ויורד אם שגג בקרבן כדין שבועה לשעבר באומר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע שחייבין עליה קרבן: בלאו והן. נגנב ולא נגנב: ליתא בלהבא. ימות ולא ימות שזו שבועת שוא היא שאין בידו לקיים: ה''ג צריכא דאי אשמעינן בהא בהא קאמר רב משום דמנפשיה אישתבע אבל בהא אימא מודי ליה לשמואל כדר' אמי כו'. טעמא דר' אמי מפרש לקמן: כי תשבע מעצמו. משמע כדריש לקיש והאי כי תשבע בלשון אי דרשינן לה אם תשבע דהיינו מעצמו ולא שבועת דיינין שהיא בעל כרחו ורב דריש ליה בלשון דהא שהרי תשבע הרבה ישבעו על פי בית דין ועלה נמי כתיב קרבן עולה ויורד בשאין בה כפירת ממון שתחייבנו אשם: רבי אלעזר אומר כולן. הנך פטורין דמתני' פטורין משבועת שומרין וחייבין משום שבועת ביטוי דרבי אלעזר סבירא ליה כרב: חוץ מאיני יודע מה אתה סח דשואל וגניבה ואבידה דשומר שכר והשוכר. דקתני בהו במתני' חייב ההוא חייב בשבועת שומרין שהרי כפרו ממון ובההיא דשומר חנם שטען אבד והוא אכלו ובטוען נגנב והוא גנבו דקתני בה מתני' הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם לא איצטריכא ליה לר' אלעזר למימנינהו גבי הנך חוץ דהא בהדיא פריש להו תנא חומש ואשם דשבועת שומרין: (רש"י)

 תוספות  מאן תנא שוכר כנושא שכר דמי. משמע דהכי הלכתא: וחייבין משום שבועת ביטוי. תימה דנימא דיצא לידון בדבר החדש ואין לך בו אלא חידושו כדאמרינן בפרק שלישי גבי שבועת . העדות (לעיל דף כה:) ונראה לי דלא דמי דהתם יצא להקל הילכך הוי חידוש אבל הכא דיצא להחמיר לפי שכופר ממון אין זה חידוש: (תוספות)