בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט''א ולויקיטקסט על פ' הרמב''ם

משנה מסכת שביעית (מ)

 פרק א    פרק ב    פרק ג    פרק ד    פרק ה    פרק ו    פרק ז    פרק ח    פרק ט    פרק י  


  פרק א
  משנה א   משנה ב   משנה ג   משנה ד   משנה ה   משנה ו   משנה ז   משנה ח

  פרק ב
  משנה א   משנה ב   משנה ג   משנה ד   משנה ה   משנה ו   משנה ז   משנה ח   משנה ט   משנה י

  פרק ג
  משנה א   משנה ב   משנה ג   משנה ד   משנה ה   משנה ו   משנה ז   משנה ח   משנה ט   משנה י

  פרק ד
  משנה א   משנה ב   משנה ג   משנה ד   משנה ה   משנה ו   משנה ז   משנה ח   משנה ט   משנה י

  פרק ה
  משנה א   משנה ב   משנה ג   משנה ד   משנה ה   משנה ו   משנה ז   משנה ח   משנה ט

  פרק ו
  משנה א   משנה ב   משנה ג   משנה ד   משנה ה   משנה ו

  פרק ז
  משנה א   משנה ב   משנה ג   משנה ד   משנה ה   משנה ו   משנה ז

  פרק ח
  משנה א   משנה ב   משנה ג   משנה ד   משנה ה   משנה ו   משנה ז   משנה ח   משנה ט   משנה י   משנה יא

  פרק ט
  משנה א   משנה ב   משנה ג   משנה ד   משנה ה   משנה ו   משנה ז   משנה ח   משנה ט

  פרק י
  משנה א   משנה ב   משנה ג   משנה ד   משנה ה   משנה ו   משנה ז   משנה ח   משנה ט



פרק א


פרק א - משנה א

עַד אֵימָתַי חוֹרְשִׁין בִּשְׂדֵה הָאִילָן עֶרֶב שְׁבִיעִית. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, כָּל זְמַן שֶׁהוּא יָפֶה לַפֶּרִי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, עַד הָעֲצֶרֶת. וּקְרוֹבִין דִּבְרֵי אֵלּוּ לִהְיוֹת כְּדִבְרֵי אֵלּוּ {ג}:

 ר"ע מברטנורה  עַד אֵימָתַי חוֹרְשִׁים בִּשְׂדֵה הָאִילָן. לְקַמָּן מְפָרֵשׁ אֵיזֶהוּ שְׂדֵה אִילָן: עֶרֶב שְׁבִיעִית. שֶׁצָּרִיךְ לְהוֹסִיף מִשָּׁנָה שִׁשִּׁית עַל הַשְּׁבִיעִית בְּאִסּוּר עֲבוֹדַת הָאָרֶץ, וּלְקַמָּן יָלְפִינַן לַהּ מִקְּרָאֵי: כָּל זְמַן שֶׁהוּא יָפֶה לַפֶּרִי. כְּלוֹמַר שֶׁהַחֲרִישָׁה יָפָה לַפְּרִי, הֲוֵי מְתַקֵּן הַקַּרְקַע לְצֹרֶךְ הַפְּרִי שֶׁל שִׁשִּׁית וְלֹא לְצֹרֶךְ שְׁבִיעִית: עַד הָעֲצֶרֶת. דְּעַד הָעֲצֶרֶת יָפֶה לַפְּרִי וְתוּ לֹא {א}, וּמִן הָעֲצֶרֶת וְאֵילָךְ נִרְאֶה כִּמְתַקֵּן לְצֹרֶךְ שְׁבִיעִית. וּבִשְׂדֵה לָבָן שֶׁאֵין בּוֹ אִילָן עַד הַפֶּסַח. וּמִשְׁנָה זוֹ הִיא מִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה וְאֵינָהּ הֲלָכָה, דְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל וּבֵית דִּינוֹ נִמְנוּ עַל שְׁנֵי פְרָקִים הַלָּלוּ שֶׁהֵם פֶּסַח בִּשְׂדֵה לָבָן וַעֲצֶרֶת בִּשְׂדֵה אִילָן וְהִתִּירוּם, וּמֻתָּר לַחֲרֹשׁ עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁל שְׁבִיעִית {ב}: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {א} וַעֲצֶרֶת יוֹתֵר מִדִּבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי, דִּלְעוֹלָם בֵּית שַׁמַּאי לְחֻמְרָא לְבָד אוֹתָן דִּבְעֵדֻיּוֹת: {ב} מִשּׁוּם דְּסָבְרֵי כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל דִּלְקַמָּן דְּמַפִּיק קְרָא לִדְרָשָׁא אַחֲרִיתִי, וּסְבִירָא לְהוּ דְּאִסּוּר עֶרֶב שְׁבִיעִית הִלְכְתָא גְמִירֵי לַהּ, וְכִי גְמִירֵי הִלְכְתָא בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם. הָרַ"מ וְהָרַ"שׁ: {ג} כְּדִבְרֵי אֵלּוּ. לְפֵרוּשָׁא מִלְּתַיְהוּ דְבֵית שַׁמַּאי פֵּרֵשׁ הָכִי, דְּמִלְּתַיְהוּ דְבֵית הִלֵּל מְפֹרָשׁ: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  זו המשנה היא המשנה הראשונה והוא שהם אמרו שאסור לחרוש בשנה ששית מה שאי אפשר לקצרו אלא בשביעית ואסור גם כן לקצור בשנה שביעית שיהנה ממנו בשנה שמינית וסמך זה הענין על מה שאמר הכתוב ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות (שמות כ"ג) בחריש ובקציר תשבות (שם לד) ואמרו בכאן חריש וקציר אינו ר"ל על יום שבת כי הוא נכנס בכלל מה שאמר לא תעשה כל מלאכה ואינו ר"ל כמו כן על שנת השמטה שכבר נאסר זה בביאור והוא מה שנאמר לא תזרעו ולא תקצרו את ספיחיה (ויקרא כה) ואמרו אם אינו ענין לשבת בראשית ולא ענין לשבתות השנים תנהו ענין לאסור שני פרקים החיצונים בחריש ובקציר ואמרו בחריש שקצירו אסור זה חריש של ערב שביעית שנכנס לשביעית בקציר שחרישו אסור זה חריש של שביעית שיוצא למוצאי שביעית ודע כי ערב שביעית היא השנה הששית ומוצאי שביעית היא השנה שמינית שהיא שנה ראשונה לשמטה השניה ואמרו בגמ' רבן גמליאל ובית דינו נמנו על שני פרקים אלו והתירום ואמרו כמו כן בתוספתא (פ"א) ר"ג ובית דינו התקינו שיהיו מותרין בעבודת הארץ עד ר"ה מפני שדעתן כדעת רבי ישמעאל שהוא מוציא מה שאמר בחריש ובקציר לענין אחר כמו שיתבאר בזה הפרק והוא אומר שעבודת הארץ ערב שביעית אינה אסורה מן התורה אבל היא הלכה בזמן שבית המקדש קיים וכשבטל ביהמ"ק בזמן ר"ג התיר עבודת הארץ עד ר"ה: (רמב"ם)

פרק א - משנה ב

אֵיזֶהוּ שְׂדֵה הָאִילָן, כָּל שְׁלֹשָׁה אִילָנוֹת לְבֵית סְאָה, אִם רְאוּיִין {ד} לַעֲשׂוֹת כִּכַּר דְּבֵלָה שֶׁל שִׁשִּׁים מָנֶה בָּאִיטַלְקִי, חוֹרְשִׁים כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן. פָּחוֹת מִכָּאן, אֵין חוֹרְשִׁין לָהֶן אֶלָּא מְלֹא הָאוֹרֶה {ה} וְסַלּוֹ חוּצָה לוֹ:

 ר"ע מברטנורה  לְבֵית סְאָה. קַרְקַע שֶׁהִיא חֲמִשִּׁים אַמָּה עַל חֲמִשִּׁים אַמָּה: כִּכַּר דְּבֵלָה. הַתְּאֵנִים הַיְבֵשִׁים עֲשׂוּיִין בְּמַעֲגֵּלָה כְּעֵין כִּכַּר לֶחֶם קְרוּיִם כִּכַּר דְּבֵלָה: בָּאִיטַלְקִי. בְּמָנֶה שֶׁל אִיטַלְיָא שֶׁל יָוָן, וּלְפִי שֶׁהָיָה כָּךְ בִּימֵי מֹשֶׁה מְשַׁעֲרִים בּוֹ, וְהַמָּנֶה מֵאָה דִינָרִים וְהַדִּינָר שֵׁשׁ מָעוֹת וּמִשְׁקַל כָּל מָעָה שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שְׂעוֹרוֹת בֵּינוֹנִיּוֹת: פָּחוֹת מִכָּאן. מִכִּכָּר שֶׁל שִׁשִּׁים מָנֶה אֵין חוֹרְשִׁים כָּל בֵּית סְאָה, אֶלָּא תַּחַת הָאִילָן לְבָד וְחוּצָה לוֹ: כִּמְלֹא אוֹרֶה וְסַלּוֹ. הַמְּלַקֵּט תְּאֵנִים קָרוּי אוֹרֶה כְּמוֹ גּוֹדֵר בִּתְמָרִים וּבוֹצֵר בַּעֲנָבִים. וְסַלּוֹ, הַסַּל שֶׁנּוֹתֵן בּוֹ מַה שֶּׁהוּא לוֹקֵט. וּשְׁאָר הַשָּׂדֶה חָשׁוּב שְׂדֵה הַלָּבָן וְאֵין חוֹרְשִׁין אוֹתוֹ אֶלָּא עַד הַפֶּסַח: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ד} אִם רְאוּיִין. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן עוֹשִׂין, כִּדְמוּכָח לְקַמָּן דִּמְשַׁעֵר בִּתְאֵנִים. הָרַ"שׁ: {ה} הָאוֹרֶה. מִלְּשׁוֹן וְאָרוּהָ כָּל עוֹבְרֵי דָרֶךְ (תְּהִלִּים פ): (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  כבר פירשנו פעמים בכלאים (פ"ב מ"ב ומ"ט) שבית סאה נ' אמה על נ' אמה ופירשו בגמרא שמה ששערו בכאן באילנות התאנים מפני שפירותן מרובות והם טעונות: ומה שאמר ככר ר"ל הגוף המחובר מן התאנים שהן נקבצים זו על זו עד יהיו כדמות ככר לחם וכבר בארנו שמשקל מנה מאה דינרים והדינר שש מעות מן המיוחסים למטבע ארץ הנקרא איטלקי והם המעות שהקדמנו זכר משקלם בסוף פאה (מ"ה) ובאחת מהם משקל ששה עשר גרגירי שעורים:

ואורה הוא הלוקט התאנים ברוב וכבר נאמר על הגפן וארוה כל עוברי דרך (תהלים פ): (רמב"ם)


פרק א - משנה ג

אֶחָד אִילַן סְרָק {ו} וְאֶחָד אִילַן מַאֲכָל, רוֹאִין אוֹתָן כְּאִלּוּ הֵם תְּאֵנִים. אִם רְאוּיִם לַעֲשׂוֹת כִּכַּר דְּבֵלָה שֶׁל שִׁשִּׁים מָנֶה בָּאִיטַלְקִי, חוֹרְשִׁים כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן. פָּחוֹת מִכָּאן, אֵין חוֹרְשִׁים לָהֶם אֶלָּא לְצָרְכָּן:

 ר"ע מברטנורה  אֶחָד אִילַן סְרָק. שֶׁאֵינָהּ עוֹשָׂה פֵּרוֹת וּנְטוּעִין שְׁלֹשָׁה לְבֵית סְאָה: אִם רְאוּיִן לַעֲשׂוֹת. רוֹאִין כָּל אִילָן וְאִילָן בִּפְנֵי עַצְמוֹ אִם אִילָן שֶׁל תְּאֵנָה כַּיּוֹצֵא בוֹ הָיָה עוֹשֶׂה כִּכַּר דְּבֵלָה. וְלָמָּה שִׁעֲרוּ בִּתְאֵנָה, עַל שֶׁפֵּרוֹתֶיהָ גַּסִּין וְעוֹשָׂה הַרְבֵּה {ז}: לְצָרְכָּן. מְלֹא אוֹרֶה וְסַלּוֹ חוּצָה לוֹ: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ו} אִילַן סְרָק. בַּיְרוּשַׁלְמִי פָּרֵיךְ כֵּיוָן דְּאֵין פְּרִי הֲרֵי נִרְאֶה כִּמְתַקֵּן שָׂדֵהוּ לְצֹרֶךְ שְׁבִיעִית. וּמְשָׁנֵי דְּעַד זְמַן זֶה מְעַבֶּה הַקּוֹרוֹת: {ז} פֵּרוּשׁ לְפֵרוּשׁוֹ, דְּאִית בֵּיהּ תַּרְתֵּי לְטִיבוּתָא שֶׁפֵּרוֹתֶיהָ גַּסִּים וְגַם עוֹשָׂה הַרְבֵּה פֵּרוֹת, דְּאִלּוּ אֶתְרוֹג גַּס וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה הַרְבֵּה, וְזֵיתִים עוֹשִׂים הַרְבֵּה וְאֵינָם גַּסִּים. יְרוּשַׁלְמִי: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  כבר הקדמתי לך שאילן סרק הוא שאינו עושה פרי כגון הארז ותרזה ודומיהן:

וצרכו הוא מלא האורה וסלו חוצה לו: (רמב"ם)


פרק א - משנה ד

הָיָה אֶחָד עוֹשֶׂה כִּכַּר דְּבֵלָה וּשְׁנַיִם אֵין עוֹשִׂין, אוֹ שְׁנַיִם עוֹשִׂין וְאֶחָד אֵינוֹ עוֹשֶׂה, אֵין חוֹרְשִׁין לָהֶם אֶלָּא לְצָרְכָּן, עַד שֶׁיִּהְיוּ מִשְּׁלֹשָׁה וְעַד תִּשְׁעָה. הָיוּ עֲשָׂרָה, מֵעֲשָׂרָה וּלְמַעְלָה, בֵּין עוֹשִׂין בֵּין שֶׁאֵינָן עוֹשִׂין, חוֹרְשִׁין כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לד) בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת, אֵין צָרִיךְ לוֹמַר חָרִישׁ וְקָצִיר שֶׁל שְׁבִיעִית, אֶלָּא חָרִישׁ שֶׁל עֶרֶב שְׁבִיעִית שֶׁהוּא נִכְנָס בַּשְּׁבִיעִית, וְקָצִיר שֶׁל שְׁבִיעִית שֶׁהוּא יוֹצֵא לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, מָה חָרִישׁ רְשׁוּת, אַף קָצִיר רְשׁוּת, יָצָא קְצִיר הָעֹמֶר:

 ר"ע מברטנורה  עַד שֶׁיִּהְיוּ מִשְּׁלֹשָׁה וְעַד תִּשְׁעָה. כְּלוֹמַר דִּין זֶה שֶׁאָמַרְנוּ הַיְנוּ מִשְּׁלֹשָׁה וְעַד תִּשְׁעָה {ח}, אֲבָל אִם הָיוּ עֲשָׂרָה אוֹ יוֹתֵר אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן עוֹשִׂין חוֹרְשִׁין: שֶׁנֶּאֱמַר בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת. אַרֵישָׁא קָאֵי דִּתְנַן אֵין חוֹרְשִׁין לָהֶן אֶלָּא לְצָרְכָּן. וּמִנַּיִן שֶׁאֵין חוֹרְשִׁין כָּל הַבֵּית סְאָה, שֶׁנֶּאֱמַר בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת, וְאִם אֵינוֹ עִנְיָן לְשַׁבָּת בְּרֵאשִׁית שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר (שְׁמוֹת כ) שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ, וְלֹא לִשְׁמִטָּה שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר (וַיִּקְרָא כה) שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ, תְּנֵהוּ עִנְיָן לֶאֱסֹר שְׁנֵי פְרָקִים שֶׁל עֶרֶב שְׁבִיעִית, מִפֶּסַח לִשְׂדֵה לָבָן, וּמֵעֲצֶרֶת לִשְׂדֵה אִילָן. וְהָכִי קָאָמַר קְרָא, בֶּחָרִישׁ שֶׁקְּצִירוֹ אָסוּר וְאֵיזֶה זֶה חָרִישׁ שֶׁל עֶרֶב שְׁבִיעִית שֶׁנִּכְנָס לַשְּׁבִיעִית, תִּשְׁבֹּת. וּבַקָּצִיר שֶׁחֲרִישׁוֹ אָסוּר וְאֵיזֶה זֶה קָצִיר שֶׁל שְׁבִיעִית שֶׁיּוֹצֵא לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, נַמִּי תִּשְׁבֹּת, שֶׁסְּפִיחִים שֶׁגָּדְלוּ בַּשְּׁבִיעִית אוֹ שֶׁעָבַר וְזָרַע בַּשְּׁבִיעִית אָסוּר לְקָצְרָם בַּשְּׁמִינִית: רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר. לְעוֹלָם בְּשַׁבָּת מִשְׁתָּעֵי קְרָא כְּפַשְׁטֵיהּ, וַאֲתָא לְאַשְׁמְעִינַן מֶה חָרִישׁ רְשׁוּת, שֶׁאֵין לְךָ חָרִישׁ שֶׁל מִצְוָה, אַף קָצִיר דְּאָמַר רַחֲמָנָא תִּשְׁבֹּת בְּקָצִיר שֶׁל רְשׁוּת, יָצָא קְצִיר הָעֹמֶר שֶׁהוּא מִצְוָה דְּבָעִינַן קְצִירָה לִשְׁמָהּ, שֶׁזֶּה דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ח} מַשְׁמַע דְּאִי אִיכָּא תִּשְׁעָה וְלֹא יוֹתֵר וְיֵשׁ בָּהֶן אֶחָד שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה כִּכָּר אֵין חוֹרְשִׁין לְכָל אֶחָד אֶלָּא צָרְכּוֹ. וְכֵן כָּתַב הָרַ"שׁ. וְתֵימַהּ דְאִם נִשְׁאֲרוּ שְׁמֹנָה וְאִי נַמִּי שְׁלֹשָׁה שֶׁכָּל אֶחָד עוֹשֶׂה כִּכָּר לָמָּה לֹא יַחֲרֹשׁ כָּל הַבֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָם כְּמוֹ אִם אֵין בַּבֵּית סְאָה אֶלָּא שְׁלֹשָׁה בִּלְבָד. וְהָרַ"מ מְפָרֵשׁ פֵּרוּשׁ אַחֵר עַיֵּן שָׁם: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  עד שיהיו משלשה ועד תשעה. ר"ל כשיהיה כשיעור בית סאה משלשה אילנות עד תשעה אסור לחרוש כל בית סאה בשבילן אלא אם כן כולן עושות פרי ויתקבץ מפירותיהן ככר של ששים מנה ושיערנו באבני משקלנו ס"ב ליטרין וז' אונקיות וב' שלישיות אונקיא בקירוב מן הליטרא שבכל ליטרא י"ו אונקיות והאונקיא י"ו דרכמונים והדרכמון ל"ו גרגירי שעורה ואם היו עושין פרי פחות מזה אסיר לחרוש אלא סביבות האילנות בלבד כמו שיתבאר אבל אם היו מעשרה אילנות ולמעלה בשיעור בית סאה אחד שיתנו פרי לרוב או מעט חורשין כל בית סאה בשבילן וזו הראיה אשר הביאו מן הפסוק שנאמר בו בחריש ובקציר חוזר על כל מה שאמר אין חורשין להם אלא בשבילן ועל כן אסור לחרוש זולת זה ואפילו בערב שביעית:

ורבי ישמעאל. כבר פירשנו דעתו:

ומה שאמר רשות. ר"ל שאינו מוכרח לעשותו וכשירצה יעשהו וכשירצה יניחהו וכדומה לזה ישבות בשבת אבל קציר העומר שהוא מצוה להניף ממחרת השבת הוא דוחה את השבת וזה אמת ויתבאר במקומו במסכת מנחות: (רמב"ם)


פרק א - משנה ה

שְׁלֹשָׁה אִילָנוֹת שֶׁל שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין, וְחוֹרְשִׁין כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן {ט}. וְכַמָּה יְהֵא בֵינֵיהֶם {י}, רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הַבָּקָר עוֹבֵר בְּכֵלָיו:

 ר"ע מברטנורה  הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין. וְנֶחְשָׁבִין כְּאִלּוּ הֵן שֶׁל אִישׁ אֶחָד וְחוֹרְשִׁין כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן: וְכַמָּה יְהֵא בֵינֵיהֶן. בֵּין אִילָן לְאִילָן: כִּמְלֹא בָקָר וְכֵלָיו. צֶמֶד בָּקָר עִם הָעֹל, וְהַיְנוּ אַרְבַּע אַמּוֹת. אֲבָל פָּחוֹת מִכָּאן לְמֵעֲקָר קַיְמֵי וְאֵין חוֹרְשִׁין בִּשְׁבִילָן: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ט} וְחוֹרְשִׁין כוּ'. יֵשׁ מְפָרְשִׁים עַד הָעֲצֶרֶת, הַיְנוּ לְמִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה, וּבַיְרוּשַׁלְמִי קָאָמַר בְּהֶדְיָא עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. הָרַ"שׁ: {י} בֵּינֵיהֶם. קָאֵי נַמִּי אַדִּלְעֵיל מִשְׁנָה ב', וְכֵן כָּתַב הָרַ"מ: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  לפי שהם של שלשה אנשים היינו חושבים שלא יצטרפו וכל אחד מהם יחרוש סביבות אילנו כמלא אורה וסלו חוצה לו ובא ללמדנו שיצטרפו ובלבד שיהיו מרוחקות כפי השיעור שאמר ר"ג ודברי ר"ג אמת וכן הלכה: (רמב"ם)

פרק א - משנה ו

עֶשֶׂר נְטִיעוֹת מְפֻזָּרוֹת בְּתוֹךְ בֵּית סְאָה, חוֹרְשִׁין כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן, עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה {יא}. הָיוּ עֲשׂוּיוֹת שׁוּרָה וּמֻקָּפוֹת {יב} עֲטָרָה, אֵין חוֹרְשִׁין לָהֶם אֶלָּא לְצָרְכָּן:

 ר"ע מברטנורה  נְטִיעוֹת. יְלָדוֹת, וְלִזְקֵנוֹת קָרֵי אִילָן, וְהָכָא קָא מַשְׁמַע לָן דְּאַף עַל גַּב דִּשְׁלֹשָׁה אִילָנוֹת לְבֵית סְאָה קָרוּי שְׂדֵה אִילָן וְחוֹרְשִׁין כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן, בִּנְטִיעוֹת יְלָדוֹת אֵין חוֹרְשִׁין עַד שֶׁיִּהְיוּ עֲשָׂרָה: שׁוּרוֹת. שֶׁנְּטוּעוֹת בְּמָקוֹם אֶחָד כְּחוֹמָה וְאֵינָן מְפֻזָּרוֹת: אֵין חוֹרְשִׁין אֶלָּא לְצָרְכָּן. מִשּׁוּם דִּכְשֶׁמְּפֻזָּרוֹת נִרְאֶה כְּחוֹרֵשׁ לְצֹרֶךְ הָאִילָן, אֲבָל הֵיכָא דְקַיְמֵי בְּמָקוֹם אֶחָד נִרְאֶה כִּמְתַקֵּן אֶת הָאָרֶץ לְצֹרֶךְ שְׁבִיעִית וְלֹא לְצֹרֶךְ הָאִילָנוֹת: שׁוּרָה. תַּרְגּוּם חוֹמָה שׁוּרָה: עֲטָרָה. גָּדֵר סָבִיב: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יא} עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. עֶשֶׂר נְטִיעוֹת הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי, דְּחָסָה הַתּוֹרָה עַל מָמוֹנָן שֶׁאִם לֹא יַחֲרֹשׁ לָהֶן מִתְיַבְּשׁוֹת, דְּאֵין כֹּחָן יָפֶה כִּזְקֵנוֹת. יְרוּשַׁלְמִי: {יב} וּמֻקָּפוֹת. אוֹ מֻקָּפוֹת קָתָנֵי: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  נטיעות. הם האילנות בתחלת נטיעתן ועוד יפרש שיעורם אחר כן ואמר עשר נטיעות הלכה למשה מסיני ושורה היא שיהיו בשורה אחת על קו אחת ומוקפות עטרה להיות בן גמליאל הם בענין דלעת יונית בלבד מפני שהיא גדולה והיא כמו אילן והלכה כרבן שמעון בן גמליאל: (רמב"ם)

פרק א - משנה ז

הַנְּטִיעוֹת וְהַדְּלוּעִים, מִצְטָרְפִין לְתוֹךְ בֵּית סְאָה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כָּל עֲשָׂרָה דְלוּעִים לְבֵית סְאָה, חוֹרְשִׁין כָּל בֵּית סְאָה עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה:

 ר"ע מברטנורה  הַנְּטִיעוֹת וְהַדְּלוּעִים מִצְטָרְפִין לְבֵית סְאָה. בִּדְלַעַת יְוָנִית דַּוְקָא אַיְרֵי בְּמַתְנִיתִין שֶׁהִיא גְדוֹלָה כְּאִילָן וְלֹא בִשְׁאָר דְּלוּעִין. וְצָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ הַנְּטִיעוֹת רַבּוֹת עַל הַדְּלוּעִים, כְּגוֹן שֶׁהָיוּ הַנְּטִיעוֹת שִׁשָּׁה וְהַדְּלוּעִים אַרְבָּעָה, מִצְטָרְפִין לַעֲשָׂרָה וְחוֹרְשִׁין כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן: רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר. אֲפִלּוּ הָיוּ כָּל הָעֲשָׂרָה דְּלוּעִין חוֹרְשִׁין כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן, לְפִי שֶׁהֵן כִּנְטִיעוֹת. וַהֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: (ר"ע מברטנורה).

 רמב"ם  פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. (רמב"ם)

פרק א - משנה ח

עַד אֵימָתַי נִקְרְאוּ נְטִיעוֹת. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, עַד שֶׁיָּחֹלּוּ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, בַּת שֶׁבַע שָׁנִים. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, נְטִיעָה כִשְׁמָהּ. אִילָן שֶׁנִּגְמַם וְהוֹצִיא חֲלִיפִין, מִטֶּפַח {יג} וּלְמַטָּה כִּנְטִיעָה, מִטֶּפַח וּלְמַעְלָה, כְּאִילָן, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן:

 ר"ע מברטנורה  עַד שֶׁיָּחֹלּוּ. עַד שֶׁיֵּצְאוּ לְחֻלִּין בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית עַל יְדֵי פִּדְיוֹן, וְאִם לֹא פְדָאָן בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית, עַד שֶׁיֵּעָשׂוּ חֻלִּין מֵאֲלֵיהֶן בַּשָּׁנָה הַחֲמִשִּׁית: נְטִיעָה כִּשְׁמָהּ. בַּת שְׁנָתָהּ קְרוּיָה נְטִיעָה וְתוּ לֹא. פֵּרוּשׁ אַחֵר כִּשְׁמָהּ כָּל זְמַן שֶׁבְּנֵי אָדָם קוֹרְאִין לָהּ נְטִיעָה וְאֵין קוֹרְאִין לָהּ אִילָן. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא: שֶׁנִּגְמַם. שֶׁנֶּחְתַּךְ: חֲלִיפִין. גִּדּוּלִים, לְשׁוֹן גִּזְעוֹ מַחֲלִיף: כִּנְטִיעָה. בֵּין לְעִנְיַן חֲרִישָׁה בֵּין לְעִנְיַן עָרְלָה. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יג} מִטֶּפַח. לְשׁוֹן הָרַ"מ אִם כָּרְתוּ אוֹתוֹ עַד שֶׁלֹּא נִשְׁתַּיֵּר מִמֶּנּוּ עַל פְּנֵי הָאָרֶץ אֶלָּא פָּחוֹת מִטֶּפַח יִהְיֶה הַצּוֹמֵחַ בּוֹ כִּנְטִיעוֹת, וְאִם הוּא יוֹתֵר מִטֶּפַח יִהְיֶה הַצּוֹמֵחַ בּוֹ כְּאִילָן. עַד כָּאן: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  עד שיחולו. פעל נגזר ממלת חול ור"ל שיקראו נטיעות כל השלש שנים שהם ערלים בלבד וזה אם יפדה נטע רבעי שבהם ואם לא יפדנו עד תום השנה הרביעית שהיא קדש וכן אמרו מאי עד שיחולו עד שיפדו או עד שיעשו חולין מאליהם ר"ל בשנה החמישית:

ור' עקיבא אומר נטיעה כשמה. ר"ל שנלך בה אחרי מנהג הלשון וכל מה שיקראו בני אדם נטיעה היא נטיעה הנאמר עלי' עשר נטיעות לתוך בית סאה:

אילן שנגמם והוציא חליפין. פירוש האילן כשיכרת ועוד יחליף א"ר שמעון שאם כרתו אותו עד שלא נשתייר ממנו על פני הארץ אלא פחות טפח יהיה הצומח בו כנטיעות ואם הוא יותר מטפח יהיה הצומח בו כאילן וכבר נתבאר לך בלא ספק ההפרש בין הנטיעה והאילן שהאילנות ג' לבית סאה והנטיעות עשר לבית סאה ואז יקרא שדה אילן והלכה כרבי עקיבא וכר"ש מפני שיש בתוספתא (פ"א) דברים מסכימין עם דבריהם: (רמב"ם)


פרק ב


פרק ב - משנה א

עַד אֵימָתַי חוֹרְשִׁין בִּשְׂדֵה הַלָּבָן עֶרֶב שְׁבִיעִית. עַד שֶׁתִּכְלֶה הַלֵּחָה, כָּל זְמַן שֶׁבְּנֵי אָדָם חוֹרְשִׁים {ב} לִטַּע בַּמִּקְשָׁאוֹת וּבַמִּדְלָעוֹת. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, נָתַתָּ תּוֹרַת כָּל אֶחָד וְאֶחָד בְּיָדוֹ, אֶלָּא בִּשְׂדֵה הַלָּבָן עַד הַפֶּסַח, וּבִשְׂדֵה הָאִילָן עַד עֲצֶרֶת:

 ר"ע מברטנורה  עַד אֵימָתַי, שְׂדֵה הַלָּבָן. שָׂדֶה שֶׁל תְּבוּאָה וְקִטְנִית שֶׁאֵין בּוֹ אִילָן {א}: הַלֵּחָה. לַחְלוּחִית הַקַּרְקַע מֵחֲמַת הַגְּשָׁמִים: מִקְשָׁאוֹת וּמִדְלָעוֹת. קִשּׁוּאִים {ג} וּדְלוּעִים. אֲבָל מִשָּׁם וְאֵילֵךְ מֵחֲזֵי כִּמְתַקֵּן שָׂדֵהוּ לְצֹרֶךְ שְׁבִיעִית: נָתַתָּ תּוֹרַת כָּל אֶחָד בְּיָדוֹ. זֶה אוֹמֵר כָּלְתָה לֵחָה בְּתוֹךְ שֶׁלִּי וְזֶה אוֹמֵר לֹא כָלְתָה לֵחָה בְּתוֹךְ שֶׁלִּי: אֶלָּא בִּשְׂדֵה לָבָן. שֶׁעָתִיד לְזָרְעָהּ אַחַר הַחֲרִישָׁה וְצָרִיךְ שֶׁתְּהֵא רֹב לֵחָה קַיֶּמֶת, אֵין חוֹרְשִׁים אֶלָּא עַד הַפֶּסַח: וּשְׂדֵה אִילָן. שֶׁהִיא נְטוּעָה כְּבָר אֵין צָרִיךְ שֶׁתְּהֵא רֹב לֵחָה קַיֶּמֶת שֶׁאֵין חוֹרְשִׁין אוֹתָהּ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיֵּרְדוּ הַגְּשָׁמִים בְּעֹמֶק הַקַּרְקַע, הִלְכָּךְ חוֹרְשִׁים בָּהּ עַד הָעֲצֶרֶת. וְכָל הַמִּשְׁנָיוֹת הַלָּלוּ דְּחוּיוֹת הֵן כִּדְאָמְרִינַן לְעֵיל בְּפֶרֶק קַמָּא שֶׁרַבָּן גַּמְלִיאֵל וּבֵית דִּינוֹ נִמְנוּ עַל שְׁנֵי פְרָקִים הַלָּלוּ שֶׁהֵם פֶּסַח וַעֲצֶרֶת וּבִטְּלוּם, וּמֻתָּר לַחֲרֹשׁ עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁל שְׁבִיעִית: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {א} כְּלוֹמַר וְאֵין כָּאן צֵל, (לָכֵן נִקְרָא שְׂדֵה הַלָּבָן) הָרַ"שׁ. וּבְרֵישׁ פֶּרֶק ג' דְּפֵאָה כָּתַב טַעַם אַחֵר לְפִי שֶׁהַתְּבוּאָה כְּשֶׁמִּתְבַּשֶּׁלֶת מִתְלַבֶּנֶת: {ב} כָּל זְמַן שֶׁבְּנֵי אָדָם. יְרוּשַׁלְמִי לֹא סוֹף דָּבָר בְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ מִקְשָׁה וּמִדְלַעַת, אֶלָּא אֲפִלּוּ מֵאַחַר שֶׁבְּנֵי אָדָם עֲתִידִין לִטַּע בַּמִּקְשָׁאוֹת וּבַמִּדְלָעוֹת מֻתָּר: {ג} הַכַּוָּנָה לוֹמַר שֶׁבְּנֵי אָדָם נוֹטְעִים בַּמִּקְשָׁאוֹת קִשּׁוּאִים כוּ'. וּפֵרוּשׁ מִקְשָׁאוֹת מְקוֹם זְרִיעַת הַקִּשּׁוּאִים. רַ"מ: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  עד שתכלה הליחה. ר"ל עד שתיבש הארץ (א) ותכלה לחות גשמי זמן החום:

ומקשאות. מקום זריעת הקישואים:

ומדלעות. מקום זריעת הדלועין. ומה שאמר נתת תורת כל אחד ואחד בידו שזה חורש ואומר עדיין לא כלתה הלחה מאדמתי וזה אומר כלתה:

ושדה הלבן. ארץ לבנה ענינו ידוע לזריעת תבואה וקטניות וזו הארץ מפני שצריכין לזרוע בה אחרי החרישה צריך להיות בה לחה מצויה ומפני זה אין חורשין אותה אלא בעוד שיש בארץ לחות ושדה האילן יהפכו אותו כדי שירד המטר בעמקו ובשביל זה אין צריך להיות בארץ לחות שלא יהא מותר לו לחרוש אותה אפילו משתכלה הלחות וכל זה על משנה ראשונה כמו שבארנו והלכה כמו שתקן רבן גמליאל: (רמב"ם)


פרק ב - משנה ב

מְזַבְּלִין וּמְעַדְּרִין בַּמִּקְשָׁאוֹת וּבַמִּדְלָעוֹת עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וְכֵן בְּבֵית הַשְּׁלָחִין. מְיַבְּלִין, מְפָרְקִין, מְאַבְּקִין, מְעַשְּׁנִין, עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף נוֹטֵל הוּא אֶת הֶעָלֶה מִן הָאֶשְׁכּוֹל בַּשְּׁבִיעִית:

 ר"ע מברטנורה  מְזַבְּלִין. מַכְנִיסִין לָהֶם זֶבֶל: מְעַדְּרִים. חוֹפְרִים בְּעִקְּרֵי הָאִילָנוֹת {ד}, שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁהוּא לְצֹרֶךְ פֵּרוֹת שֶׁל שִׁשִּׁית מֻתָּר בְּתוֹסֶפֶת שְׁבִיעִית, וְדָבָר שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא לְצֹרֶךְ תִּקּוּן הָאִילָן אָסוּר, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא דָּבָר שֶׁאֲפִלּוּ בַּשְּׁבִיעִית עַצְמָהּ אֵין אִסּוּרוֹ אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, וּבְתוֹסֶפֶת שְׁבִיעִית לֹא גָזוּר: בֵּית הַשְּׁלָחִין. שֶׁאֵין דַּי לָהּ בְּמֵי גְשָׁמִים וְצָרִיךְ לְהַשְׁקוֹתָהּ, תַּרְגּוּם וְהוּא עָיֵף (בְּרֵאשִׁית כה) וְהוּא מְשַׁלְהֵי: מְיַבְּלִין. חוֹתְכִין הַיַּבֶּלֶת, מוּמִין הַנּוֹלָדִין בָּאִילָן: מְפָרְקִין. הֶעָלִין מֵעַל הָאִילָן לְהָקֵל מֵעָלָיו: מְאַבְּקִין. שָׁרָשִׁים הַמְּגֻלִּים מְכַסִּים אוֹתָן בְּאָבָק: מְעַשְּׁנִין. תַּחַת הָאִילָן לְהָמִית הַתּוֹלָעִים הַגְּדֵלִים בּוֹ: אַף נוֹטֵל אֶת הֶעָלִין. בַּשְּׁבִיעִית עַצְמָהּ, וְתַנָּא קַמָּא לֹא אָמַר אֶלָּא מְפָרְקִין אֶת הֶעָלִין בְּתוֹסֶפֶת שְׁבִיעִית לְבָד. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ד} לִכְאוֹרָה בְּכָל אִילָנוֹת קָאָמְרֵי, דְּקִשּׁוּאִין וּדְלוּעִין אֵינָם רְאוּיִם לְהִקָּרֵא אִילָנוֹת. אֲבָל כַּד דַּיְקִינַן שַׁפִּיר עַל כָּרְחֲךָ דְּמַתְנִיתִין דַּוְקָא קִשּׁוּאִין וּדְלוּעִין תָּנֵי לַהּ. וְעַיֵּן בַּאֲרִיכוּת בְּתוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  מזבלין. נותנין הדומן בגנות כדי ללחלח הארץ:

מעדרין. חופרין בעיקרי האילנות:

בית השלחין. היא הארץ הצמאה תרגום עיף (בראשית כ"ה) משלהי:

מיבלין. נגזר ממלת יבלת ר"ל לכרות יבלות האילנות הנעשים בהם:

מפרקין. מסירין העלין מן האילן:

מאבקין. יפזרו עליהם האבק מפני שיש אילנות שיועיל להם:

מעשנין. עושין עשן תחתיהם להרוג התולעים אוכלי הפרי והדבקים בו ודברי רבי שמעון חוזר על מה שאמר מפרקין עד ר"ה אמר אפי' בתוך השמטה מותר הוא ואמרו בגמ' מיבלין מעבירין יבלת מפרקין בעלין ואין הלכה כר"ש: (רמב"ם)


פרק ב - משנה ג

מְסַקְּלִין עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. מְקַרְסְמִין, מְזָרְדִין, מְפַסְּלִין, עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, כְּזֵרוּדָהּ וּכְפִסּוּלָהּ שֶׁל חֲמִשִּׁית, כָּךְ שֶׁל שִׁשִּׁית. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל זְמַן שֶׁאֲנִי רַשַּׁאי בַּעֲבוֹדַת הָאִילָן, רַשַּׁאי אֲנִי בְּפִסּוּלוֹ:

 ר"ע מברטנורה  מְסַקְּלִין. מְסִירִין אֶת הָאֲבָנִים: מְקַרְסְמִין. כְּמוֹ מְכַרְסְמִין בְּכַ"ף, לְשׁוֹן יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר (תְּהִלִּים פ), כְּלוֹמַר כּוֹרְתִים וְחוֹתְכִין הָעֲנָפִים הַיְבֵשִׁים מִן הָאִילָן: מְזָרְדִין. הָעֲנָפִים הַלַּחִים כְּשֶׁהֵם מְרֻבִּין רְגִילִים לְקָצְצָן וּמַנִּיחִין מִקְצָת מֵהֶן, וְזֶהוּ זֵרוּד: מְפַסְּלִין. שֶׁנּוֹטֵל אֶת הַפְּסֹלֶת. וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים מְפַסְּלִין לְשׁוֹן פְּסָל לְךָ (שְׁמוֹת לד), שֶׁחוֹתְכִים כָּל הָעֲנָפִים שֶׁבָּאִילָן כְּדֵי שֶׁיִּתְעַבֶּה: כְּזֵרוּדָהּ וּכְפִסּוּלָהּ שֶׁל חֲמִשִּׁית וְכוּ'. תַּנָּא קַמָּא לֹא שָׁרֵי אֶלָּא עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁל שְׁבִיעִית. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ סָבַר כִּשְׁנַת חֲמִשִּׁית כֵּן שִׁשִּׁית, מַה חֲמִשִּׁית נִכְנֶסֶת לַשִּׁשִּׁית כָּךְ שִׁשִּׁית נִכְנֶסֶת לַשְּׁבִיעִית, וּכְמוֹ שֶׁמְּזָרְדִין שָׁל חֲמִשִּׁית בַּשִּׁשִּׁית כָּךְ מְזָרְדִין שֶׁל שִׁשִּׁית בַּשְּׁבִיעִית. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר מֵעֲצֶרֶת וְאֵילָךְ שֶׁהוּא נֶאֱסַר בַּעֲבוֹדַת הָאִילָן נֶאֱסַר נַמִּי בְּזֵרוּד וּפִסּוּל. וְשָׁלֹשׁ מַחְלוֹקוֹת בַּדָּבָר, וַהֲלָכָה כְּתַנָּא קַמָּא: (ר"ע מברטנורה).

 רמב"ם  מסקלין. מסירין האבנים:

מקרסמין. לכרות השבולת ביד ולהניח התבן והוא כמו מכרסמין וכבר פירשנוהו (פאה פ"ב מ"ז):

מזרדין. לכרות הענפים המתפשטים מן האילן וזרדין שם הענפים הכרותים בעת הזמיר:

ומפסלין. לכרות מה שיבש מן הענפים שהוא נפסד גזור מן פסולת:

ור' יהושע אומר. שאינו עושה שלא יזמור אותו עד ראש השנה אבל הוא עושה עד זמן שדרך בני אדם לעשות בכל השנים שלא יזמור אחריו:

ור' שמעון אומר שהוא אסור אלא עד עצרת בלבד שהוא מותר בעבודת האילן כמו שהיתה משנה ראשונה והלכה כתנא קמא: (רמב"ם)


פרק ב - משנה ד

מְזַהֲמִין אֶת הַנְּטִיעוֹת, וְכוֹרְכִין אוֹתָן, וְקוֹטְמִין אוֹתָן, וְעוֹשִׂין לָהֶן בָּתִּים, וּמַשְׁקִין אוֹתָן {ו}, עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר, אַף מַשְׁקֶה הוּא אֶת הַנּוֹף בַּשְּׁבִיעִית, אֲבָל לֹא אֶת הָעִקָּר:

 ר"ע מברטנורה  מְזַהֲמִין אֶת הַנְּטִיעוֹת. כְּשֶׁקְּלִפַּת הָאִילָן נוֹשֶׁרֶת מַדְבִּיקִים שָׁם זֶבֶל לְהַבְרִיאוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יָמוּת הָאִילָן. וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים מְזַהֲמִין שֶׁמּוֹשְׁחִים הָאִילָנוֹת בְּדָבָר שֶׁרֵיחוֹ רַע כְּדֵי שֶׁיִּבְרְחוּ הַתּוֹלָעִים {ה} מִן הָרֵיחַ אוֹ שֶׁיָּמוּתוּ: וְכוֹרְכִים. יֵשׁ מְפָרְשִׁים שֶׁכּוֹרְכִים דָּבָר סְבִיב הָאִילָן בַּקַּיִץ מִפְּנֵי הַחַמָּה וּבַחֹרֶף מִפְּנֵי הַצִּנָּה. וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים כּוֹרְכִים הָעֲנָפִים זוֹ עִם זוֹ וְקוֹשְׁרִין אוֹתָם לְמַעְלָה בְּרָאשֵׁיהֶם שֶׁלֹּא יִהְיוּ נְטוּשִׁים עַל הָאָרֶץ: וְקוֹטְמִין אוֹתָן. יֵשׁ מְפָרְשִׁים לָשִׁים בְּשָׁרְשֵׁיהֶם אֵפֶר, תַּרְגּוּם אֵפֶר קִטְמָא. וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים שׁוֹבֵר הָרָאשִׁים, כְּמוֹ נִקְטַם רֹאשׁוֹ [סֻכָּה כט:]: וְעוֹשִׂים לָהֶם בָּתִּים. רְגִילִים לַעֲשׂוֹת לָאִילָן גָּדֵר אַמָּה סְבִיבוֹתָיו וּמְמַלְּאִים אוֹתוֹ עָפָר. וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים שֶׁעוֹשִׂים לוֹ סֻכָּה מִלְּמַעְלָה לְהָגֵן עָלָיו מִן הַחַמָּה אוֹ מִן הַצִּנָּה: עַל הַנּוֹף. שֶׁל הָאִילָן, אֲבָל לֹא עַל הָעִקָּר, שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה בַּשְּׁבִיעִית כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשֶׂה בִּשְׁאָר הַשָּׁנִים. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי צָדוֹק, אֶלָּא אָסוּר לְהַשְׁקוֹת הָאִילָן בַּשְּׁבִיעִית בֵּין עַל הַנּוֹף בֵּין עַל הָעִקָּר: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ה} וְאַף עַל גַּב דְּנִשְׁמָעִינֵיהּ מִמַּתְנִיתִין ב' מְעַשְּׁנִים כוּ', יֵשׁ לוֹמַר דַּהֲוָה אֲמֵינָא דְדַוְקָא עִשּׁוּן שֶׁאֵינָהּ עֲבוֹדָה בְּגוּף הָאִילָן הוּא דְּשָׁרִינַן בְּתוֹסֶפֶת שְׁבִיעִית, קָא מַשְׁמַע לָן דְּאַף זִהוּם שֶׁהוּא בְּגוּף הָאִילָן נַמִּי שָׁרֵי: {ו} וּמַשְׁקִין אוֹתָן. לְשׁוֹן הָרַ"מ שׁוֹפְכִים מַיִם עַל רֹאשׁ הָאִילָן וְיוֹרֵד עַל גּוּף הָאִילָן כֻּלּוֹ וְיַשְׁקֵהוּ: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  זוהמא. שם לריח רע ופי' שמנהג עובדי האדמה לסוך הנטועים בשמן שיש לו ריח רע כדי שיריחו אותם התולעים אוכלי האילנות וירחקו מהם:

וכורכין. הוא שיקבץ הענפים והפארות ויקשרם כדי שיעלו למעלה במישור ולא ינטו על הארץ:

וקוטמין. הוא לכרות קצתם כשיצטרך לזה:

ועושין להם בתים. עושין להם צללים להסך מן הגשם והשמש שלא יזיקום:

ומשקין אותן. שופכין מים על ראש האילן וירד על גוף האילן כולו וישקהו:

ואמר ר' אליעזר בר' צדוק. שבשנה שביעית עצמה מותר זה:

ונוף. הוא ראש האילן ר"ל הענפים והעלין:

והעיקר. הוא השרש ואין הלכה כר' אליעזר בר' צדוק: (רמב"ם)


פרק ב - משנה ה

סָכִין אֶת הַפַּגִּים וּמְנַקְּבִים אוֹתָם, עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. פַּגֵּי עֶרֶב שְׁבִיעִית שֶׁנִּכְנְסוּ לַשְּׁבִיעִית, וְשֶׁל שְׁבִיעִית שֶׁיָּצְאוּ לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, לֹא סָכִין וְלֹא מְנַקְּבִין אוֹתָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לָסוּךְ, אֵינָן סָכִין, מִפְּנֵי שֶׁהִיא עֲבוֹדָה. מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לָסוּךְ, סָכִין. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר בָּאִילָן, מִפְּנֵי שֶׁהוּא רַשַּׁאי בַּעֲבוֹדַת הָאִילָן:

 ר"ע מברטנורה  סָכִין אֶת הַפַּגִּים. פֵּרוֹת שֶׁלֹּא נִגְמַר בִּשּׁוּלָן סָכִין אוֹתָן בְּשֶׁמֶן כְּשֶׁהֵן מְחֻבָּרִים לָאִילָן לְמַהֵר בִּשּׁוּלָן. וּפְעָמִים שֶׁמְּנַקְּבִים אוֹתָן וּמְשִׂימִים שֶׁמֶן בְּתוֹךְ הַנֶּקֶב, אִי נַמִּי מְנַקְּבִים הַפַּגִּים כְּדֵי שֶׁיִּכָּנְסוּ בָהֶם גְּשָׁמִים וְיִתְבַּשְּׁלוּ מְהֵרָה: פַּגֵּי עֶרֶב שְׁבִיעִית. פֵּרוֹת שֶׁאֵין מִתְבַּשְּׁלִים עַד תִּשְׁרֵי שֶׁל שְׁבִיעִית {ז}, אֵין סָכִין וְאֵין מְנַקְּבִין אוֹתָן בַּשִּׁשִּׁית, מֵאַחַר שֶׁאֵין נִגְמַר בִּשּׁוּלָן עַד שֶׁתִּכָּנֵס שְׁבִיעִית. וַאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לָסוּךְ אָסַר תַּנָּא קַמָּא. וְרַבִּי יְהוּדָה מַפְלִיג בֵּין מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לָסוּךְ לְמָקוֹם שֶׁלֹּא נָהֲגוּ לָסוּךְ, דִּבְמָקוֹם שֶׁלֹּא נָהֲגוּ לָסוּךְ לֹא מְחַזְיָא סִיכָה עֲבוֹדָה וְשָׁרֵי: רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר בָּאִילָן. שֶׁהוּא מָלֵא פֵּרוֹת שְׁבִיעִית, לַעֲשׂוֹת בּוֹ מְלָאכָה בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית {ח}, מִפְּנֵי שֶׁהוּא רַשַּׁאי בַּעֲבוֹדַת הָאִילָן אַף עַל פִּי שֶׁהַפֵּרוֹת קְדוֹשִׁים בִּקְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית. וַהֲלָכָה כְּתַנָּא קַמָּא: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ז} כְּלוֹמַר שֶׁאֵין דַּרְכָּן לְהִתְבַּשֵּׁל עַד תִּשְׁרֵי. רַ"שׁ: {ח} כָּל עֲבוֹדוֹת הַצְּרִיכוֹת לָאִילָן, כִּדְתַנְיָא בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ, כֵּיוָן שֶׁיָּצְאָה שְׁבִיעִית אַף עַל פִּי שֶׁפֵּרוֹתֶיהָ שְׁמִטָּה מֻתָּר אַתָּה לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּגוּפוֹ שֶׁל אִילָן. אֲבָל פֵּרוֹתָיו אֲסוּרִים עַד ט"ו בִּשְׁבָט. הָרַ"שׁ: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  סכין. מושחין בשמן למהר בישולן:

ומנקבין עושין בתאנים נקבים וכן מנהג התאנים בקצת מקומות אצלנו שאינן מתבשלין עד ימשחו בשמן עץ דק ונוקבין בו מקצת כל תאנה מהם והלכה כרבי יהודה ולא כר' שמעון: (רמב"ם)


פרק ב - משנה ו

אֵין נוֹטְעִין וְאֵין מַבְרִיכִין וְאֵין מַרְכִּיבִין עֶרֶב שְׁבִיעִית פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם {ט} לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וְאִם נָטַע אוֹ הִבְרִיךְ אוֹ הִרְכִּיב, יַעֲקוֹר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל הַרְכָּבָה שֶׁאֵינָהּ קוֹלֶטֶת לִשְׁלֹשָׁה יָמִים, שׁוּב אֵינָהּ קוֹלֶטֶת. רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, לִשְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת:

 ר"ע מברטנורה  מַבְרִיכִין. כּוֹפְפִים זְמוֹרַת הַגֶּפֶן בָּאָרֶץ וּמְכַסִּים אוֹתָהּ בְּעָפָר: מַרְכִּיבִים. מְבִיאִים עָנָף שֶׁל אִילָן וּמַרְכִּיבִין אוֹתוֹ עַל גַּב אִילָן אַחֵר שֶׁהוּא מִמִּינוֹ: פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם. בַּגְּמָרָא בְּמַסֶּכֶת רֹאשׁ הַשָּׁנָה מוֹכִיחַ דַּהֲנָךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם דִּקְלִיטָה לְתַנָּא קַמָּא, וּשְׁלֹשָׁה יָמִים דְּרַבִּי יְהוּדָה, וּשְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת דְּרַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, צְרִיכִין קֹדֶם שְׁלֹשִׁים יוֹם דְּתוֹסֶפֶת שְׁבִיעִית, דְּבָעִינַן שֶׁתִּקְלֹט הַנְּטִיעָה קֹדֶם תּוֹסֶפֶת שְׁבִיעִית, וְכוּלְהוּ סְבִירָא לְהוּ תּוֹסֶפֶת שְׁבִיעִית שְׁלֹשִׁים יוֹם, הִלְכָּךְ לְתַנָּא קַמָּא דְּאָמַר אֵין קְלִיטָה פְּחוּתָה מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם צָרִיךְ שְׁלֹשָׁה דִּקְלִיטָה וּשְׁלֹשִׁים דְּתוֹסֶפֶת, לְרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר בִּשְׁלֹשָׁה יָמִים הֲוֵי קְלִיטָה צָרִיךְ שְׁלֹשִׁים דִּקְלִיטָה וּשְׁלֹשִׁים דְּתוֹסֶפֶת, לְדִבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמְרֵי שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת צָרִיךְ שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת לִקְלִיטָה וּשְׁלֹשִׁים לְתוֹסֶפֶת. וּפֵרוּשׁ קְלִיטָה שֶׁתְּהֵא הַנְּטִיעָה נִקְלֶטֶת וְנֶאֱחֶזֶת בְּשָׁרָשֶׁיהָ בָּאָרֶץ. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ט} מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם. וְדָבָר זֶה אָסוּר לְעוֹלָם אֲפִלּוּ בַּזְּמַן הַזֶּה מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן שֶׁמָּא יֹאמַר הָרוֹאֶה בַּשְּׁבִיעִית נְטָעוֹ. הָרַ"מ: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  נוטעין. ידוע:

מבריכין. להשכיב האילן בארץ על ארכו ולהחזיר העפר עליו ויצמחו בו אילנות רבות. ומרכיבין פירוש לנטוע בגוף האילן והתנאים כולן מסכימין שצריך שתעלה לו שנה קודם שנת השמטה ואז יהיה מותר הנטיעה ההיא ערב שביעית והם חולקין בדבר זה שדעת תנא קמא יום אחד בשנה חשוב שנה ודעת ר' יהודה ורבי יוסי ור' שמעון שלשים יום בשנה חשוב שנה וכולן מסכימין שהוא צריך שתעלה לו שנה אחר זמן קליטה ופירוש קליטה לקיחה וחטיפה והיא מליצה לחבור האילן בארץ ולהסתבכות חוטי השרש בארץ והם כמו כן חולקין בקליטה שתנא קמא אומר לשלשים יום קולטת ר' יהודה אומר לשלשה ימים ור' יוסי ור' שמעון אומרים לשתי שבתות וא"כ נתחייב ממה שיסדנו שדעת ר' יוסי ור"ש שצריך לנטוע קודם ראש השנה במ"ד יום שתי שבתות לקליטה ול' יום לאחר קליטה כדי שתעלה לו שנה ולדעת רבי יהודה צריך לנטוע קודם ראש השנה בל"ג ימים ג' לקליטה ול' יום כדי שתעלה לו שנה אחר קליטה ולדעת תנא קמא צריך לנטוע ל' יום קודם ראש השנה בלבד א"כ מסתברא שהוא צריך ל"א יום ל' לקליטה ויום אחד אחר קליטה כדי שתעלה לו שנה כמו שבארנו מדעתו שהוא אומר יום אחד בשנה חשוב שנה אבל הוא סובר יום שלשים עולה לכאן ולכאן ר"ל שהוא נמנה מימי הקליטה ונמנה עם מה שאחריו ותעלה בו שנה והלכה כר' יוסי: (רמב"ם)


פרק ב - משנה ז

הָאֹרֶז וְהַדֹּחַן וְהַפְּרָגִין וְהַשֻּׁמְשְׁמִין שֶׁהִשְׁרִישׁוּ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה {י}, מִתְעַשְּׂרִין לְשֶׁעָבַר, וּמֻתָּרִין בַּשְּׁבִיעִית. וְאִם לָאו, אֲסוּרִין בַּשְּׁבִיעִית, וּמִתְעַשְּׂרִין לְשָׁנָה הַבָּאָה:

 ר"ע מברטנורה  הָאֹרֶז. בְּלַעַ"ז רי"ש: וְדֹחַן. מילי"ו: וְהַפְּרָגִין. כְּעֵין רִמּוֹן מָלֵא זֶרַע וְהַזֶּרַע שֶׁלּוֹ מְקַשְׁקֵשׁ בְּתוֹכוֹ, וְקוֹרִין לוֹ בַּעֲרָבִי כשכ"ש וּבְלַעַ"ז פפאוור"ו: וְהַשֻּׁמְשְׁמִין. כְּמִין זֶרַע אָרֹךְ, וּבְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מִמֶּנּוּ הַרְבֵּה, וְקוֹרִין לוֹ בַּעֲרָבִי סומס"ם: מִתְעַשְּׂרִים לְשֶׁעָבַר. כְּמַעֲשַׂר שָׁנָה שֶׁעָבְרָה, אִם הָיְתָה שָׁנָה רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה שֶׁל שְׁמִטָּה, מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, וְאִם שְׁלִישִׁית מַעֲשַׂר עָנִי: וּמֻתָּרִין בַּשְּׁבִיעִית. כֵּיוָן שֶׁהִשְׁרִישׁוּ בְּשָׁנָה שִׁשִּׁית לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁל שְׁבִיעִית אֵין בָּהֶם קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית: וּמִתְעַשְּׂרִין לְשָׁנָה הַבָּאָה. כִּשְׁנַת לְקִיטָתָן, כֵּיוָן דִּבְאוֹתָהּ שָׁנָה הִשְׁרִישׁוּ. וְאִם הִיא שָׁנָה שְׁבִיעִית אֵין מִתְעַשְּׂרִין כְּלָל וְיֵשׁ לָהֶן קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית. אַף עַל גַּב דִּבְאִילָן אָזְלִינַן בָּתַר חֲנָטָה, וּבְיָרָק בָּתַר לְקִיטָה, וּבִתְבוּאָה וְזֵיתִים בָּתַר שְׁלִישׁ, כְּלוֹמַר כְּשֶׁיָּבִיאוּ שְׁלִישׁ בִּשּׁוּלָן אָז נִתְחַיְּבוּ בְּמַעַשְׂרוֹת, מִכָּל מָקוֹם בְּאֹרֶז וְדֹחַן וּפְרָגִין וְשֻׁמְשְׁמִין דְּאֵין לוֹקְטִים אוֹתָם כְּאֶחָד {יא} וְאֵין מְבִיאִים שְׁלִישׁ בִּשּׁוּלָם כְּאֶחָד, אֵין הוֹלְכִים בָּהֶם אֶלָּא אַחַר הַשְׁרָשָׁה, דִּבְשָׁנָה אַחַת מַשְׁרֶשֶׁת כָּל הַשָּׂדֶה, שֶׁהֲרֵי בְּבַת אַחַת זוֹרְעִים אוֹתָם: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {י} רֹאשׁ הַשָּׁנָה. אֵין הַכַּוָּנָה דַּוְקָא עַל רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁל שָׁנָה שְׁבִיעִית, אֲבָל הוּא רוֹצֶה לוֹמַר שֶׁיִּהְיֶה דִּינָם דִּין שָׁנָה שֶׁעָבְרָה לְמַעַשְׂרוֹת וְלִשְׁבִיעִית. הָרַ"מ: {יא} אֶלָּא הַיּוֹם לוֹקְטִין מְעַט וּלְמָחָר מְעַט, וְנִמְצְאוּ חָדָשׁ וְיָשָׁן מְעֹרָבִים יַחַד, וַהֲוֵי לֵיהּ מְעַשֵּׂר מִן הֶחָדָשׁ עַל הַיָּשָׁן וּמִן הַיָּשָׁן עַל הֶחָדָשׁ, אָזֵיל בְּהוּ בָּתַר הַשְׁרָשָׁה וְכוּ'. וּמַעַשְׂרוֹת שֶׁל אֵלּוּ מִדְּרַבָּנָן וִיכֹלֶת בְּיָדָם לִקְבֹּעַ זְמַן לְפִי דַעְתָּם לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. רַשִׁ"י בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה דַּף י"ג: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  אורז. ידוע וכבר פירשנוהו:

ודוחן. בערבי דכו"ן ובלע"ז מי"ל:

ופרגין. בערבי שבאיש:

ושומשמין. סומסם ואלו ארבע מינין בלבד הוא הכוונה בהם שתשריש קודם שביעית אבל התבואה עד שתביא שליש כמו שנבארהו בעתיד והירק הולכין בו אחר זמן לקיטתו וכן אמרו ירק אחר לקיטתו למעשר ושאמר ראש השנה אין הכוונה על ראש השנה של שנה (בשנה) שביעית אבל הוא רוצה כשתשריש קודם ראש השנה יהיה דינם למעשרות דין שנה שעברה אם כן נתחייב בשנה שעברה במעשר עני יוציאו בזאת כמו כן מעשר עני ואם נתחייב בה מעשר שני יוציא מעשר שני והשנים שמוציאים בהן מעשר עני במקום מעשר שני היא הג' משנות השמטה והששית כמ"ש במה שהקדמנו (בדמאי פ"ד מ"ג) ועוד נשנה אותו ונוסיף לבארו אם נזדמן להיות שנה זו שנה שביעית יהיו אלו כמו פירות ששית ומותרין בשביעית ואם לא השרישו קודם ראש השנה דינם במעשרות כדין שנה הבאה ואם נזדמן שתהיה שנה הבאה שביעית יהיו אסורין בשביעית ומותר לכנוס אותם לקיום אבל דינן כדין פירות שביעית: (רמב"ם)


פרק ב - משנה ח

רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי אוֹמֵר, פּוֹל הַמִּצְרִי שֶׁזְּרָעוֹ לְזֶרַע בַּתְּחִלָּה, כַּיּוֹצֵא בָהֶן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֲפוּנִין הַגַּמְלוֹנִין, כַּיּוֹצֵא בָהֶן. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, אֲפוּנִין הַגַּמְלוֹנִין, מִשֶּׁתִּרְמְלוּ {יב} לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה:

 ר"ע מברטנורה  פּוֹל הַמִּצְרִי. פאשול"י בְּלַעַ"ז: שֶׁזְּרָעוֹ לְזֶרַע. כְּדֵי לְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ זֶרַע לִזְרֹעַ וְלֹא לַאֲכִילָה: כַּיּוֹצֵא בָהֶם. בָּתַר הַשְׁרָשָׁה, כְּאֹרֶז וְדֹחַן, בֵּין לְעִנְיַן מַעַשְׂרוֹת בֵּין לְעִנְיַן שְׁבִיעִית. וְדַוְקָא שֶׁזְּרָעוֹ לְזֶרַע, אֲבָל זְרָעוֹ לְיָרָק אַזְלִינַן בָּתַר לְקִיטָה כְּיָרָק: הַגַּמְלוֹנִין. הַגַּסִּים: מִשֶׁתִּרְמְלוּ. שֶׁהֻקְשׁוּ וְנַעֲשׂוּ כְּמִין כִּיס. וְדֻגְמָתוֹ בְּתַרְמִילוֹ [שַׁבָּת לא.] שֶׁהוּא כִּיס שֶׁל רוֹעִים: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יב} מִשֶׁתִּרְמְלוּ. כְּלוֹמַר אֵימָתַי הֵם כַּיּוֹצֵא בָהֶם, בִּזְמַן שֶׁתִּרְמְלוּ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה. הָרַ"שׁ: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  זרעו לזרע. פירוש שזרעו לזרע לקחת ממנו זרע ולא לאכילה:

האפונין הגמלונין. הם הגסים וכבר פירשנוהו:

משתרמלו. פי' משיכנסו בצקלונן ותורמל בלשונם הוא כלי עור יעשוה הרועים והולכי דרך לתת בו צידם וצרכיהם ותולין אותו על צוארן והוא מדמה אליו המכסה אשר על האפונים מפני שהיה תבנית הכלי ההוא בזמנם כתבנית קליפת האפונים ואין הלכה כר' שמעון שזורי: (רמב"ם)


פרק ב - משנה ט

הַבְּצָלִים הַסָּרִיסִים, וּפוֹל הַמִּצְרִי, שֶׁמָּנַע מֵהֶם מַיִם שְׁלֹשִׁים יוֹם לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, מִתְעַשְּׂרִין לְשֶׁעָבַר, וּמֻתָּרִים בַּשְּׁבִיעִית, וְאִם לָאו, אֲסוּרִים בַּשְּׁבִיעִית, וּמִתְעַשְּׂרִין לְשָׁנָה הַבָּאָה. וְשֶׁל בַּעַל {יג} שֶׁמָּנַע מֵהֶם מַיִם שְׁתֵּי עוֹנוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, שָׁלֹשׁ:

 ר"ע מברטנורה  הַבְּצָלִים הַסָּרִיסִים. שֶׁאֵין עוֹשִׂים זֶרַע כִּשְׁאָר בְּצָלִים: וּפוֹל הַמִּצְרִי. שֶׁזְּרָעוֹ לְיָרָק, דְּאִי זְרָעוֹ לְזֶרַע הָא תְּנַן לְעֵיל דְּאַזְלִינַן בֵּיהּ בָּתַר הַשְׁרָשָׁה אֲפִלּוּ לֹא מָנַע מֵהֶן מַיִם: שֶׁמָּנַע מֵהֶן מַיִם שְׁלֹשִׁים יוֹם. יָצְאוּ מִתּוֹרַת יְרָקוֹת הַגְּדֵלוֹת עַל כָּל מַיִם וְנַעֲשׂוּ כִּשְׂדֵה בֵית הַבַּעַל שֶׁמִּסְתַּפֶּקֶת בְּמֵי גְשָׁמִים, הִלְכָּךְ מִתְעַשְּׂרִין לְשֶׁעָבַר: וְשֶׁל בַּעַל. שָׂדֶה שֶׁהִיא בָּעֵמֶק וּמְלֻחְלַחַת וְאֵין צָרִיךְ לְהַשְׁקוֹתָהּ, וּמִכָּל מָקוֹם לְיָרָק צְרִיכָה הַשְׁקָאָה, מִשּׁוּם הָכִי קָתָנֵי שֶׁמָּנַע מֵהֶם מַיִם שְׁתֵּי עוֹנוֹת, זְמַן הַשְׁקָאָתָהּ שֶׁרְגִילִין לְהַשְׁקוֹתָהּ קָרֵי עוֹנָה. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יג} וְשֶׁל בַּעַל. לִישְׁנָא דְמִיתוֹתָב, דִּכְתִיב (יְשַׁעְיָה סב) כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה, וּמְתַרְגְּמִינַן אֲרֵי כְמָא דְמִתֵיתַּב עוּלֵים עִם בְּתוּלְתָּא כֵּן יִתְיַתְבוּן בְּגַוַיְכִי בְנַיְכִי. גְּמָרָא רֵישׁ מוֹעֵד קָטָן: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  ענין הבצלים. כשימצאם לחות אחר שיעקרו אותם מן הארץ יצמחו ויוציאו פרחים מבפנים ויש ממנו מין שאין דרכו כך והוא נקרא בצלים סריסים המשילו אותם לסריס שאינו מוליד ולא יזרעו המין הזה אלא במקום משקה ומפני זה אמר בהפכו ושל בעל:

ופירוש שתי עונות שתי שעות ימנע מהם שתי השקיות מפני שישקו אותם לימים ידועים אבל מונעים מהם המים כשיהיו נגמרים וירצו לעקור אותם מן הארץ וענין שאמר לשעבר ולהבא ובשביעית מבואר היטב מן הדברים אשר הקדמנו (מ"ז) בענין האורז והדוחן והל' כחכמים: (רמב"ם)


פרק ב - משנה י

הַדְּלוּעִין שֶׁקִּיְּמָן לְזֶרַע, אִם הִקְשׁוּ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְנִפְסְלוּ מֵאֹכֶל אָדָם, מֻתָּר לְקַיְּמָן בַּשְּׁבִיעִית. וְאִם לָאו, אָסוּר לְקַיְּמָן בַּשְּׁבִיעִית. הַתְּמָרוֹת שֶׁלָּהֶם, אֲסוּרוֹת בַּשְּׁבִיעִית {טו}. וּמַרְבִּיצִין בְּעָפָר לָבָן, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹסֵר. מְמָרְסִין בָּאֹרֶז בַּשְּׁבִיעִית, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֲבָל אֵין מְכַסְּחִין:

 ר"ע מברטנורה  הִקְשׁוּ. נִתְיַבְּשׁוּ וְנַעֲשׂוּ קָשִׁין {יד}: אָסוּר לְקַיְּמָן בַּשְּׁבִיעִית. שֶׁפֵּרוֹת שְׁבִיעִית אָסוּר לְהַנִּיחָן לְזֶרַע: הַתְּמָרוֹת. הַצִּיץ קֹדֶם שֶׁיִּפָּתַח דּוֹמֶה לִתְמָרָה, וְכָמוֹהוּ נִקְטַם רֹאשׁוֹ וְעָלְתָה בוֹ תְמָרָה בְּפֶרֶק לוּלָב הַגָּזוּל [סֻכָּה לג.]. פֵּרוּשׁ אַחֵר תְּמָרוֹת כְּעֵין לוּלָבֵי גְפָנִים: מַרְבִּיצִין בְּעָפָר לָבָן. כְּלוֹמַר מַשְׁקִים {טז} שְׂדֵה לָבָן. וְכֵן הֲלָכָה שֶׁמַּשְׁקִים שְׂדֵה לָבָן עֶרֶב שְׁבִיעִית כְּדֵי שֶׁיֵּצְאוּ יְרָקוֹת בַּשְּׁבִיעִית, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמַּשְׁקִים אוֹתוֹ בַּשְּׁבִיעִית כְּדֵי שֶׁיֵּצְאוּ יְרָקוֹת לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית: מְמָרְסִין בָּאֹרֶז. מַשְׁקִין עֲפַר הָאֹרֶז וּמְעָרְבִין אוֹתוֹ בְּמַיִם, כְּמוֹ נְתָנוֹ לַמְּמָרֵס בְּיוֹמָא [פֶּרֶק ד' מִשְׁנָה ג']: אֲבָל לֹא מְכַסְּחִין. שֶׁאֵין חוֹתְכִים הֶעָלִין {יז} שֶׁל הָאֹרֶז, תַּרְגּוּם לֹא תִזְמֹר לֹא תְכַסַּח. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יד} מְפָרֵשׁ בַּיְרוּשַׁלְמִי כֵּיצַד הוּא בּוֹדֵק, עוֹקְצוֹ, אִם מִתְאַחֶה אָסוּר וְאִם לָאו מֻתָּר. פֵּרוּשׁ עוֹקֵץ בַּדְּלַעַת בְּמַחַט, אִם מִתְאַחֶה הַנֶּקֶב עֲדַיִן לַח הוּא וְאָסוּר וְאִם לָאו מֻתָּר. הָרַ"שׁ: {טו} אֲסוּרוֹת בַּשְּׁבִיעִית. כְּלוֹמַר אֲסוּרוֹת כִּסְפִיחֵי שְׁבִיעִית דְּפֶרֶק ט': {טז} בְּרֵישׁ פֶּרֶק קַמָּא דְמוֹעֵד קָטָן כָּתַב הָרַ"ב דְּשָׁרֵי אֲפִלּוּ בְּבֵית הַבַּעַל: {יז} בַּיְרוּשַׁלְמִי פָּרֵיךְ מֵהָכָא אַדְּרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּמִשְׁנָה ב' שֶׁאָמַר אַף נוֹטֵל הוּא אֶת הֶעָלֶה מִן הָאֶשְׁכּוֹל, וּמְשָׁנֵי לַהּ דִּנְטִילַת עָלִין שֶׁל אֶשְׁכּוֹל אֵינוֹ אַבְרוּיֵי אִילָנָא אֶלָּא אוֹקְמֵי אִילָנָא, כְּאָדָם הַמַּצִּיל מִן הַדְּלֵקָה דְאוֹקְמֵי בְּעַלְמָא הוּא אֲבָל גַּבֵּי אֹרֶז אַבְרוּיֵי אִילָנָא הוּא וְאָסוּר. הָרַ"שׁ: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  הקשו. יבשו:

ואם לאו אסור לקיימן בשביעית. מפני שהפירות שביעית אסור לגנוז אותם ולהניחם לזריעה כמו שיתבאר והתמרות הם הציצים והנצנים:

מרביצים בעפר הלבן. מזין רסיסי מים על העפר הלבן ונקרא עפר לבן המקום שיש בו אילנות מרוחקות עד יהיו עשרה מהם ביותר מבית סאה וכשיהיו קרובות זו מזו הכל מסכימין שמותר להרביצם שאינה עבודה:

וממרסין. ידוע. ועוד יתבאר שפירות שביעית והתבואה אסור ללקטם ולקצרם כדרך שעושין בשאר השנים וכבר בארנו בכלאים שמלת כסוח כריתת הנטישות היוצאות תרגום תזמור (ויקרא כה) תכסח אר"ש זה שהתרנו לו למרס האורז בשביעית ואע"פ שיעשה כן בשאר השנים אל יעלה בלבך שהתירו לו כל הענינים באורז בלא שינוי ושמותר לו כמו כן לנכשו אבל הוא אסור בשביעית כמו שאר צמח והזרע שאסור לנכשו ואין הלכה כר' אליעזר בן יעקב והלכה כר' שמעון שאוסר נכוש האורז: (רמב"ם)


פרק ג


פרק ג - משנה א

מֵאֵימָתַי מוֹצִיאִין זְבָלִים לְאַשְׁפַּתּוֹת, מִשֶּׁיִּפְסְקוּ עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מִשֶּׁיִּבַשׁ הַמָּתוֹק. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מִשֶּׁיִּקְשֹׁר:

 ר"ע מברטנורה  מֵאֵימָתַי מוֹצִיאִים זְבָלִים לְאַשְׁפּוֹת. דֶּרֶךְ עוֹבְדֵי אֲדָמָה לְכַנֵּס הַזֶּבֶל לְמָקוֹם אֶחָד בַּשָּׂדֶה וְעוֹשֶׂה שָׁם אַשְׁפָּה גְדוֹלָה עַד שֶׁהוּא מְפַזְּרוֹ בַּשָּׂדֶה לְזַבְּלָהּ: מִשֶׁיִּפְסְקוּ עוֹבְרֵי עֲבֵרָה. לַעֲבֹד אֶת הָאָרֶץ בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית, וְקֹדֶם שֶׁיִּפְסְקוּ עוֹבְרֵי עֲבֵרָה אָסוּר, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ מֵעוֹבְרֵי עֲבֵרָה הוּא {א} וּלְזַבֵּל שָׂדֵהוּ הוּא מוֹצִיא. וְיֵשׁ סְפָרִים שֶׁכָּתוּב בָּהֶם עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה, וְהִיא הִיא: מִשֶּׁיִּיבַשׁ הַמָּתוֹק. מִשֶּׁיִּהְיֶה יָבֵשׁ הַזֶּבֶל שֶׁנּוֹתֵן מְתִיקָה {ב} לַפֵּרוֹת: מִשֶּׁיִּקָּשֵׁר. כְּשֶׁמַּתְחִיל לְהִתְיַבֵּשׁ מִתְעַבֶּה וְנַעֲשֶׂה קְשָׁרִים, וּקְרוֹבִים דִּבְרֵיהֶם לִהְיוֹת שָׁוִים. וּבַיְרוּשַׁלְמִי מְפָרֵשׁ מִשֶּׁיִּיבַשׁ הַמָּתוֹק סְדָקִין שֶׁבַּבִּקְעָה כְּשֶׁהַמָּטָר יוֹרֵד מִתְמַלְּאִים מַיִם וְאֵינָם מִתְיַבְּשִׁים אֶלָּא לְאַחַר זְמַן, וְנִקְרָאִים מָתוֹק עַל שֵׁם מָתְקוּ לוֹ רִגְבֵי נָחַל (אִיּוֹב כא): (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {א} בַּיְרוּשַׁלְמִי מַקְשֶׁה אֲפִלּוּ מִשֶּׁפָּסְקוּ עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה יְהֵא אָסוּר מִפְּנֵי מַרְאִית עַיִן, שֶׁיֹּאמְרוּ לְתוֹךְ בֵּית הַשְּׁלָחִין הוּא מוֹצִיא, שֶׁאַף מִשֶּׁפָּסְקוּ עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה בִּשְׂדֵה הַבַּעַל רְגִילִים לְהוֹצִיאָם לְבֵית הַשְּׁלָחִין. וּמְשָׁנֵי יוֹדְעִים הֵם בְּנֵי עִירוֹ אִם יֵשׁ לוֹ בֵּית הַשְּׁלָחִין אִם אֵין לוֹ, וְלֹא חָשׁוּ לְעוֹבְרִין וְשָׁבִין מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן: {ב} כְּלוֹמַר הַזֶּבֶל נִקְרָא מָתוֹק עַל שֵׁם שֶׁנּוֹתֵן כוּ', וּבֵין קֹדֶם שֶׁיִּיבַשׁ וּבֵין לְאַחַר שֶׁיִּיבַשׁ לְעוֹלָם נִקְרָא מָתוֹק. וְטַעֲמָא דְשַׁרְיוּתָא מִשּׁוּם דְּמִשֶּׁיִּיבַשׁ אֵין מְזַבְּלִים הָאָרֶץ לַעֲבוֹדָה וְנִכָּר שֶׁהוּא צוֹבְרוֹ לָאוֹצָר וְלֹא לְזַבְּלוֹ. וְעַיֵּן מִשְׁנָה ו' פֶּרֶק ט' שֶׁמְּפָרֵשׁ הָרַ"ב בְּעִנְיָן אַחֵר: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  בידוע שעבודת הארץ בשנה שביעית אסור ולזבל השדות נחש במכלל עבודת הארץ ומפני זה אין מותר בשנה שביעית להוציא זבל לעשות ממנו אשפה חוץ למדינה עד זמן ידוע מהשנה ור"מ אומר שהזמן ההוא הוא כשיסתלקו עובדי הארץ מעבודתם בשנה שביעית שקודם זה יחשוב כל הרואה אותו נושא הזבל שהוא מוליכו לעבודת האדמה ושהוא מעובדי עבודה: ואמר ר' יהודה שאסור לו להוציא זבל ולעשות אשפות ממנו בשנה שביעית עד שיבש המתוק והוא הנקרא בערבי חנט"ל ובלע"ז קולק"ו ינטיד"א שבזמן ההוא אין מזבלין הארץ לעבודה: ואמר רבי יוסי משעה שיקשר המתוק ונקרא מתוק מפני שהוא מר כמו שיקראו לעור סגיא נהור והלכה כר' יוסי: (רמב"ם)

פרק ג - משנה ב

עַד כַּמָּה מְזַבְּלִין {ג}, עַד שָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ אַשְׁפַּתּוֹת לְבֵית סְאָה שֶׁל עֶשֶׂר עֶשֶׂר מַשְׁפֵּלוֹת שֶׁל לֶתֶךְ לֶתֶךְ. מוֹסִיפִין עַל הַמַּשְׁפֵּלוֹת, וְאֵין מוֹסִיפִין עַל הָאַשְׁפַּתּוֹת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף עַל הָאַשְׁפַּתּוֹת:

 ר"ע מברטנורה  מַשְׁפֵּלוֹת. קֻפּוֹת שֶׁמּוֹצִיאִין בָּהֶם זְבָלִים, שֶׁכָּל מַשְׁפֵּל מַחֲזִיק לֶתֶךְ שֶׁהוּא מַשְּׂאוֹי שֶׁל חֲמוֹר, וְהַלֶּתֶךְ חֲצִי כּוֹר, חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה סְאִין: מוֹסִיפִין עַל הַמַּשְׁפֵּלוֹת. נוֹתֵן בְּאַשְׁפָּה אַחַת מַשְׁפֵּלוֹת כְּמוֹ שֶׁהוּא רוֹצֶה: וְאֵין מוֹסִיפִין עַל הָאַשְׁפּוֹת. לַעֲשׂוֹת יוֹתֵר מִשָּׁלֹשׁ אַשְׁפּוֹת בְּבֵית סְאָה, שֶׁלֹּא יֵרָאֶה כִּמְזַבֵּל אֶת הַשָּׂדֶה: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר אַף עַל הָאַשְׁפּוֹת. מוֹסִיפִין, כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ צִבּוּר גָּדוֹל בְּמָקוֹם אֶחָד לֹא מֵחֲזֵי כִּמְזַבֵּל. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ג} מְזַבְּלִין. אַמַּתְנִיתִין דִּלְעֵיל קָאֵי, לְמַר כִּדְאִית לֵיהּ וּלְמַר כִּדְאִית לֵיהּ. הָרַ"שׁ: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  המשפלות. הוא הכלי שנושאין בו הזבל ולתך חצי כור וכבר זכרנו פעמים רבות שהכור ל' סאה ובארנו שיעור הסאה בסוף פאה (מ"ז) ופירשנו כמו כן פעמים רבות שבית סאה חמשים על חמשים אמה: פירוש מוסיפין על המשפלות הוא שישימו באשפה יותר מעשר משפלות ואין מוסיפין על האשפתות הוא שלא יתן בשיעור בית סאה יותר משלש ור' שמעון מתיר להיות בבית סאה יותר משלש אשפתות ואין הלכה כר' שמעון: (רמב"ם)

פרק ג - משנה ג

עוֹשֶׂה אָדָם אֶת שָׂדֵהוּ שָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ אַשְׁפַּתּוֹת לְבֵית סְאָה. יָתֵר מִכָּאן, מַחֲצִיב {ד}, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין, עַד שֶׁיַּעֲמִיק שְׁלֹשָׁה, אוֹ עַד שֶׁיַּגְבִּיהַּ שְׁלֹשָׁה. עוֹשֶׂה אָדָם אֶת זִבְלוֹ אוֹצָר. רַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר, עַד שֶׁיַּעֲמִיק שְׁלֹשָׁה {ה}, אוֹ עַד שֶׁיַּגְבִּיהַּ שְׁלֹשָׁה. הָיָה לוֹ דָבָר מֻעָט, מוֹסִיף עָלָיו וְהוֹלֵךְ. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹסֵר, עַד שֶׁיַּעֲמִיק שְׁלֹשָׁה, אוֹ עַד שֶׁיַּגְבִּיהַּ שְׁלֹשָׁה, אוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן עַל הַסָּלַע:

 ר"ע מברטנורה  יָתֵר מִכָּאן. מִשָּׁלֹשׁ [אַשְׁפּוֹת] מֻתָּר. וְהַיְנוּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּרֵישָׁא, וְהַשְׁתָּא אָתָא לְאַשְׁמְעִינַן דְּשָׁרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן אֲפִלּוּ אֵין עֶשֶׂר מַשְׁפֵּלוֹת, וּבִלְבָד שֶׁלֹּא יִהְיֶה בָהּ פָּחוֹת מִשָּׁלֹשׁ, דְּאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ מְעַט זֶבֶל בָּאַשְׁפָּה וְסַלְקָא דַעְתָּךְ אֲמֵינָא דְּמוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאִם מוֹסִיף הָאַשְׁפּוֹת נִרְאֶה כִּמְזַבֵּל, קָא מַשְׁמַע לָן דְּלֹא מֵחֲזֵי כִּמְזַבֵּל הוֹאִיל וְאֵינוֹ מְפַזְּרוֹ: עַד שֶׁיַּעֲמִיק שְׁלֹשָׁה. שֶׁיַּעֲמִיק מְקוֹם הָאַשְׁפָּה אוֹ יַגְבִּיהַּ מִשְּׁאָר הַקַּרְקַע שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, שֶׁיִּהְיֶה נִכָּר דְּלִכְנֹס הַזֶּבֶל לְמָקוֹם אֶחָד הוּא עוֹשֶׂה וְלֹא לְזַבֵּל אֶת הַשָּׂדֶה: עוֹשֶׂה אָדָם אֶת זִבְלוֹ אוֹצָר. אוֹתָם שָׁלֹשׁ אַשְׁפּוֹת שֶׁל שְׁלֹשִׁים מַשְׁפֵּלוֹת יָכוֹל לַעֲשׂוֹת אוֹתָם אַשְׁפָּה אַחַת וּלְהוֹסִיף עֲלֵיהֶם כְּמוֹ שֶׁיִּרְצֶה, דְּלֹא תֵימָא כִּי הֵיכִי דְאָסוּר יוֹתֵר מִשָּׁלֹשׁ אַשְׁפּוֹת לְבֵית סְאָה הָכִי נַמִּי אָסוּר יוֹתֵר מִשִּׁעוּר שָׁלֹשׁ אַשְׁפּוֹת בְּמָקוֹם אֶחָד: רַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר. בַּיְרוּשַׁלְמִי מוּכָח דִּבְיוֹתֵר מִכַּשִּׁעוּר בִּלְבָד אָסַר רַבִּי מֵאִיר. אֲבָל בְּכַשִּׁעוּר, הַשְׁתָּא בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת מֻתָּר, בְּמָקוֹם אֶחָד לֹא כָּל שֶׁכֵּן. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר: הָיָה לוֹ דָּבָר מֻעָט. שֶׁאֵין לוֹ לְהוֹצִיא בְּפַעַם אַחַת כַּשִּׁעוּר הַמְפֹרָשׁ לְעֵיל, מוֹצִיא אוֹתוֹ מְעַט וּמוֹסִיף עָלָיו וְהוֹלֵךְ {ו}: רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹסֵר. שֶׁמָּא לֹא יִהְיֶה לוֹ זֶבֶל יוֹתֵר וְנִרְאֶה כִּמְזַבֵּל שָׂדֵהוּ, עַד שֶׁיּוֹצִיא עֶשֶׂר מַשְׁפֵּלוֹת כְּאַחַת אוֹ עַד שֶׁיַּעֲמִיק שְׁלֹשָׁה אוֹ יַגְבִּיהַּ שְׁלֹשָׁה. שֶׁכֵּיוָן שֶׁאוֹתוֹ מָקוֹם מְשֻׁנֶּה מִשְּׁאָר הַשָּׂדֶה לֹא מֵחֲזֵי כִּמְזַבֵּל, וְכֵן אִם נְתָנוֹ עַל הַסֶּלַע שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִזְרִיעָה: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ד} מַחֲצִיב. נֹסַח אַחֵר מֻתָּר. וְגַם גִּרְסַת מַחֲצִיב יֵשׁ לְפָרֵשׁ כֵּן, מִלְּשׁוֹן חֲצֻבָּה שֶׁהֵם רַגְלֵי הַקַּנְקַן, וְיֵשׁ קַנְקַנִּים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם הַרְבֵּה רַגְלַיִם. כֶּסֶף מִשְׁנֶה: {ה} עַד שֶׁיַּעֲמִיק שְׁלֹשָׁה. בְּפֶרֶק קַמָּא דְמוֹעֵד קָטָן פָּרֵיךְ וַהֲלֹא כְּשֶׁיַּעֲמִיק נִרְאֶה כְּעוֹדֵר. וּמְשָׁנֵי חַד אָמַר כְּגוֹן שֶׁהֶעֱמִיק קֹדֶם לָכֵן, וְחַד אָמַר זִבְלוֹ מוֹכִיחַ עָלָיו. וְכָתְבוּ הַתּוֹסָפוֹת דְּלֵיכָּא לְמֵיחַשׁ לְהָא, דְמַאן דְּחָזֵי הַחֲפִירָה הָא חָזֵי לֵיהּ לַזֶּבֶל שֶׁבַּחֲפִירָה: {ו} הַיְנוּ דִּכְשֶׁהָיָה לוֹ דָּבָר מֻעָט בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ עֶרֶב שְׁבִיעִית וְהוּא מְבַקֵּשׁ לְהוֹצִיאוֹ בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ בַּשְּׁבִיעִית, הֲרֵי זֶה מוֹסִיף עָלָיו מִשֶּׁפָּסְקוּ עוֹבְרֵי עֲבֵרָה. וְהָא דְקָתָנֵי עַד כַּמָּה מְזַבְּלִין כוּ', הַיְנוּ שִׁעוּר כַּמָּה אַשְׁפּוֹת לְבֵית סְאָה וְכַמָּה מַשְׁפֵּלוֹת לְאַשְׁפָּה, אֲבָל בַּתְּחִלָּה כְּשֶׁמּוֹצִיא אֵינוֹ מוֹצִיא עֶשֶׂר מַשְׁפֵּלוֹת בְּפַעַם אַחַת, לְכָךְ אֲפִלּוּ אֵין לוֹ בְּבֵיתוֹ שִׁעוּר כָּזֶה אֲפִלּוּ הָכִי רַשַּׁאי לְהוֹצִיא אוֹתוֹ מְעַט שֶׁיֵּשׁ לוֹ וְיוֹסִיף עָלָיו כְּשֶׁיִּהְיֶה לוֹ. וְעַיֵּן בְּתוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  עד שיעמיק שלשה. ר"ל כשיהיה יותר משלש אשפתות לבית סאה אינו מותר לו עד שיעמיק מקום האשפה או יגביה כדי שיראה שאין מחשבתו וכוונתו לתיקון הארץ ועבודתה אלא לאסוף הזבל:

היה לו דבר מועט. ר"ל כשיהיה לו בתוך שדהו בשביעית זבל מועט מותר לו להוסיף עליו מעט מעט עד שיעשה אשפה בזמן שיהא מותר להוציא הזבלין לאשפות ור' אלעזר בן עזריה אינו מתיר זה שמא יאמר הרואה אותן לעבודת הארץ נתכוין ר' אלעזר בן עזריה יחייבהו להוציא עשר משפלות כאחת עד שיודע לכל שהוא עושה אשפה ואין הלכה כר' מאיר ולא כר' אלעזר בן עזריה והלכה כחכמים: (רמב"ם)


פרק ג - משנה ד

הַמְדַיֵּר אֶת שָׂדֵהוּ, עוֹשֶׂה סַהַר לְבֵית סָאתַיִם, עוֹקֵר שָׁלֹשׁ רוּחוֹת וּמַנִּיחַ אֶת הָאֶמְצָעִית. נִמְצָא מְדַיֵּר {ח} בֵּית אַרְבַּעַת סְאִין. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, בֵּית שְׁמוֹנַת סְאִין {ט}. הָיְתָה כָל שָׂדֵהוּ בֵּית אַרְבַּעַת סְאִין, מְשַׁיֵּר מִמֶּנָּה מִקְצָת, מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן, וּמוֹצִיא מִן הַסַּהַר וְנוֹתֵן לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ כְּדֶרֶךְ הַמְזַבְּלִין:

 ר"ע מברטנורה  הַמְדַיֵּר שָׂדֵהוּ. לְשׁוֹן דִּיר שֶׁל בְּהֵמוֹת, שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם פָּנוּי לְהַעֲמִיד בֶּהֱמוֹתָיו אֶלָּא שָׁם, וְאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן לְזַבֵּל שָׂדֵהוּ בְּעִנְיָן זֶה, וְדַעְתּוֹ לְהַכְנִיס הַזֶּבֶל לָאַשְׁפּוֹת אַחַר כָּךְ: סַהַר. כְּמוֹ סַחַר {ז}, הֶקֵּף שֶׁל מְחִצָּה סְבִיב הַצֹּאן: עוֹקֵר שָׁלֹשׁ רוּחוֹת. כְּשֶׁנִּתְמַלְּאָה הַסַּהַר זֶבֶל עוֹקֵר מִן הַסַּחַר שָׁלֹשׁ רוּחוֹת וְזוֹקְפָן לְצַד [אַחֵר] שֶׁל אֶמְצָעִית וּמְדַיֵּר שָׁם כְּמוֹ כֵן בֵּית סָאתַיִם, וְעוֹשֶׂה אַשְׁפּוֹת בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ שָׁלֹשׁ אַשְׁפּוֹת לְבֵית סְאָה כִּדְאָמְרָן: נִמְצָא מְדַיֵּר בֵּית אַרְבַּעַת סְאִים. סָאתַיִם מִצַּד זֶה שֶׁל מְחִצָּה אֶמְצָעִית וְסָאתַיִם מִצַּד אַחֵר. וְאַשְׁמְעִינַן מַתְנִיתִין דְּשָׁרֵי לְדַיֵּר בֵּית אַרְבַּעַת סְאִין קֹדֶם שֶׁיַּעֲשֶׂה מִמֶּנָּה אַשְׁפּוֹת, אֲבָל טְפֵי לֹא, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ לְדַיֵּר שָׂדֵהוּ מִתְכַּוֵּן: מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן. שֶׁלֹּא יְהֵא נִרְאֶה כְּמִתְכַּוֵּן לְזַבֵּל שָׂדֵהוּ אִם עוֹשֶׂה אֶת כֻּלָּהּ סַחַר: כְּדֶרֶךְ הַמְּזַבְּלִין. שָׁלֹשׁ אַשְׁפּוֹת לְכָל בֵּית סְאָה. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ז} וְחֵי"ת בְּהֵ"א מִתְחַלְּפִין שֶׁשְּׁנֵיהֶם מִמּוֹצָא הַגָּרוֹן: {ח} מְדַיֵּר. בַּיְרוּשַׁלְמִי מַקְשֶׁה מִמַּתְנִיתִין ב' פֶּרֶק ד' שָׂדֶה שֶׁנִּדַּיְרָה לֹא תִזָּרַע בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. וּמְשָׁנֵי, מַתְנִיתִין בְּרוֹצֶה לְהַעֲמִיד צֹאן בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ. וּפֵרֵשׁ הָרַ"שׁ דִּלְהַעֲמָדָה בְּעַלְמָא עוֹשֶׂה הַסַּהַר, וְאַחַר כָּךְ מְאַסֵּף כָּל הַזֶּבֶל וְעוֹשֶׂה אַשְׁפַּתּוֹת כוּ': {ט} בֵּית שְׁמוֹנַת סְאִין. הַיְנוּ שֶׁמַּתִּיר לַעֲשׂוֹת סַהַר מִכָּל צַד מִצְּדָדֵי הַסַּהַר הָרִאשׁוֹן. וְיִהְיֶה שְׁמוֹנַת סְאִין מִלְּבַד הַסַּהַר הָרִאשׁוֹן. הָרַ"מ: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  המדייר את שדהו. שיתן בהדיר עד שתזדבל שדהו. וסהר הוא גדרות צאן ששם יאספו הצאן ואמר כשירצה לזבל שדהו בשנה שביעית יעשה הגדרה שיעורה כבית סאתים ויכניס בה הצאן כדי שיזבלו וכשירבה הזבל יסיר השלש קירות ויעזוב הרביעי ויחזיר השלש קירות מאחורי המקום ההוא אל הצד האחר ויהיה כמו כן סהר מבית סאתים מצד אחר נמצא מדייר בית ד' סאין ויהיה קיר אחד מארבע קירות של סהר משותף בין הסהר הראשון שיש בשיעורו בית סאתים ובין הסהר השני העשוי מצד השני והיא רוח אמצעית שזכר:

ורבן שמעון בן גמליאל אומר כשיעשה סהר מבית סאתים כמו שהותר לו לעשות סהר שני מן הצד האחד כן מותר לו לעשות סהר מכל צד מצדי הסהר הראשון ויהיה בית שמונה סאין חוץ מהסהר הראשון. ותנא קמא אומר כשתהיה השדה כולה בית ד' סאין אסור לו לעשות בהם סהר של בית סאתים וסהר אחר בצדו שימלא השדה כולה דומן ונראה שנזדבלה בשביעית ויספיק לו להוציא הדומן מן הסהר ולעשות ממנו אשפה כפי מה שהתנה בעשיית האשפתות במנינם ושיעורם ואין הלכה כרשב"ג: (רמב"ם)


פרק ג - משנה ה

לֹא יִפְתַּח אָדָם מַחְצֵב בַּתְּחִלָּה לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ, עַד שֶׁיִּהְיוּ בוֹ שָׁלֹשׁ מוּרְבִּיּוֹת {י}, שֶׁהֵם שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ עַל רוּם שָׁלֹשׁ, שִׁעוּרָן עֶשְׂרִים וְשֶׁבַע אֲבָנִים:

 ר"ע מברטנורה  מַחְצֵב. מָקוֹם בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ שֶׁחוֹצְבִין מִמֶּנּוּ אֲבָנִים לְבִנְיָן. אִם הָיָה מְכֻסֶּה עָפָר וְלֹא הָיָה נִרְאֶה אֵין פּוֹתְחִין אוֹתוֹ בַּתְּחִלָּה בַּשְּׁבִיעִית, שֶׁהָרוֹאֶה אוֹמֵר לְתַקֵּן שָׂדֵהוּ הוּא עוֹשֶׂה כְּדֵי לִזְרֹעַ בְּתוֹכוֹ וְלֹא לְהוֹצִיא הָאֲבָנִים לְבִנְיָן: עַד שֶׁיְּהֵא בוֹ שָׁלֹשׁ מוּרְבִּיּוֹת. שֶׁיִּהְיוּ נִגְלִים וְנִרְאִים מֵאוֹתוֹ מַחֲצֵב קֹדֶם שְׁבִיעִית שָׁלֹשׁ שׁוּרוֹת שֶׁל אֲבָנִים, שֶׁכָּל שׁוּרָה מֵהֶם שָׁלֹשׁ אַמּוֹת אֹרֶךְ וְשָׁלֹשׁ אַמּוֹת רֹחַב בְּרוּם שָׁלֹשׁ אַמּוֹת, שֶׁנִּמְצְאוּ שָׁם תֵּשַׁע אֲבָנִים שֶׁכָּל אֶבֶן הוּא אַמָּה עַל אַמָּה בְּרוּם שָׁלֹשׁ, וְכֵן בְּכָל שׁוּרָה וְשׁוּרָה, הֲרֵי עֶשְׂרִים וְשֶׁבַע אֲבָנִים לְשָׁלֹשׁ שׁוּרוֹת, וּבְהָכִי נִכָּר שֶׁלְּצֹרֶךְ אֲבָנִים לְבִנְיָן הוּא מוֹצִיאָם וְלֹא לְתַקֵּן שָׂדֵהוּ: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {י} מוּרְבִּיּוֹת. אֲבָנִים אֲרֻכּוֹת קוֹרִין לָהֶן מוּרְבִּיּוֹת, כְּמוֹ מוּרְבִּיּוֹת שֶׁל תְּאֵנָה בְּמַסֶּכֶת תָּמִיד פֶּרֶק ב'. הָרַ"שׁ: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  מחצב. מקום בתוך שדהו יחצב ממנו האבנים מפני שהוא יפה לארץ כשמסיר ממנו הסלע: ג' מורביות. שלשה גלים מן האבנים גבוהים על הארץ וכשיתחיל לחצוב מהם קודם שביעית ופסל מהם שבעה ועשרים אבן מותר לו לפסול מהם בשביעית וכל זה אם לא נתכוין לתקן שדהו אבל אם נתכוין אסור: (רמב"ם)

פרק ג - משנה ו

גָּדֵר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ עֶשֶׂר אֲבָנִים שֶׁל מַשְּׂאוֹי שְׁנַיִם שְׁנַיִם, הֲרֵי אֵלּוּ יִנָּטֵלוּ. שִׁעוּר גָּדֵר, עֲשָׂרָה טְפָחִים. פָּחוֹת מִיכַּן, מְחַצֵּב וְגוֹמְמוֹ עַד פָּחוֹת מֵהָאָרֶץ טֶפַח. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ, אֲבָל מִתּוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ, מַה שֶּׁהוּא רוֹצֶה, יִטֹּל. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בִּזְמַן שֶׁלֹא הִתְחִיל בּוֹ מֵעֶרֶב שְׁבִיעִית. אֲבָל אִם הִתְחִיל בּוֹ מֵעֶרֶב שְׁבִיעִית, מַה שֶּׁהוּא רוֹצֶה, נוֹטֵל:

 ר"ע מברטנורה  שֶׁל מַשְּׂאוֹי שְׁנַיִם שְׁנַיִם. שֶׁיֵּשׁ בְּכָל אַחַת מֵהֶן מַשְּׂאוֹי שְׁנֵי בְנֵי אָדָם: הֲרֵי אֵלּוּ יִנָּטֵלוּ. כֻּלָּן וַאֲפִלּוּ הַקְּטַנּוֹת שֶׁבָּהֶן {יא}, וְלֹא מִתְחֲזֵי כִּמְפַנֶּה הַגָּדֵר לַעֲשׂוֹת מְקוֹמוֹ שָׂדֶה: פָּחוֹת מִכָּאן מְחַצֵּב. וְאֵינוֹ נוֹטְלוֹ כֻּלּוֹ אֶלָּא גוֹמְמוֹ וּמַנִּיחַ מִן הַסֶּלַע בָּאָרֶץ טֶפַח כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא רָאוּי לִזְרִיעָה: בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים. הַאי דְלֹא יִפְתַּח מַחְצֵב וְהַאי דְגוֹמְמוֹ: מַה שֶּׁהוּא רוֹצֶה יִטֹּל. דְּלֹא מֵחֲזֵי כִּמְתַקֵּן שָׂדֶה כֵּיוָן דְּלָאו דִּידֵיהּ הוּא, וַאֲפִלּוּ בְּשֶׁלּוֹ נַמִּי לֹא מֵחֲזֵי כִּמְתַקֵּן שָׂדֶה אִם הִתְחִיל לִטֹּל מֵעֶרֶב שְׁבִיעִית: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יא} דְּאִלּוּ גְּדוֹלוֹת אֲפִלּוּ אַחַת וַאֲפִלּוּ מוּנַחַת בָּאָרֶץ וַאֲפִלּוּ שָׁלֹשׁ נִטָּלוֹת עַל הַכָּתֵף תְּנָן לְקַמָּן בְּמִשְׁנָה ט' דְּבָאוֹת מִכָּל מָקוֹם. הָרַ"שׁ: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  כשיהיה בגובה הגדר פחות מעשרה טפחים אסור לו להרוס אותו מעיקרו אבל נוטל ממנו האבנים ומניח ממנו פחות מטפח על פני הארץ וזה כדי שלא יתקן השדה ונוטל האבנים מעל פני שדהו וזו ההלכה כולה מבוארת: (רמב"ם)

פרק ג - משנה ז

אֲבָנִים שֶׁזִּעְזְעָתַן הַמַּחֲרֵשָׁה, אוֹ שֶׁהָיוּ מְכֻסּוֹת וְנִתְגַּלּוּ, אִם יֵשׁ בָּהֶם שְׁתַּיִם שֶׁל מַשְּׂאוֹי שְׁנַיִם שְׁנַיִם, הֲרֵי אֵלּוּ יִנָּטֵלוּ. הַמְסַקֵּל אֶת שָׂדֵהוּ, נוֹטֵל אֶת הָעֶלְיוֹנוֹת, וּמַנִּיחַ אֶת הַנּוֹגְעוֹת בָּאָרֶץ. וְכֵן גַּרְגֵּר {יב} שֶׁל צְרוֹרוֹת אוֹ גַל שֶׁל אֲבָנִים, נוֹטֵל אֶת הָעֶלְיוֹנוֹת, וּמַנִּיחַ אֶת הַנּוֹגְעוֹת בָּאָרֶץ. אִם יֶשׁ תַּחְתֵּיהֶן סֶלַע אוֹ קַשׁ, הֲרֵי אֵלּוּ יִנָּטֵלוּ:

 ר"ע מברטנורה  שֶׁזִּעְזְעָתַן הַמַּחֲרֵשָׁה. וַאֲפִלּוּ לֹא זִעְזְעָתַן אֶלָּא שֶׁעֲתִידָה לְזַעְזְעָן הֲוֵי כְּאִלּוּ זִעְזְעָתַן: הֲרֵי אֵלּוּ יִנָּטֵלוּ. כֻּלָּן אַגַּב אוֹתָם שְׁתַּיִם: הַמְסַקֵּל שָׂדֵהוּ. שֶׁמְּסַלֵּק הָאֲבָנִים מִן הַשָּׂדֶה, לְשׁוֹן סַקְּלוּ מֵאֶבֶן (יְשַׁעְיָה סב): וּמַנִּיחַ אֶת הַתַּחְתּוֹנוֹת הַנּוֹגְעוֹת בָּאָרֶץ. דְּבִכְהַאי גַוְנָא לֹא מֵחֲזֵי כִּמְתַקֵּן שָׂדֶה: גַּרְגֵּר שֶׁל צְרוֹרוֹת. גַּל שֶׁל אֲבָנִים קְטַנּוֹת: אִם יֵשׁ תַּחְתֵּיהֶן סֶלַע אוֹ קַשׁ. לֹא מֵחֲזֵי כִּמְתַקֵּן כֵּיוָן דְּאֵין הַמָּקוֹם רָאוּי לִזְרִיעָה: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יב} גַּרְגֵּר. מִלְּשׁוֹן שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה גַּרְגְּרִים (יְשַׁעְיָה יז). הָרַ"שׁ: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  כבר נתבאר בגמ' בירושל' שר"ל באמרו זעזעתן המחרישה שיהיו האבני' ראויין שתזעזע אותן המחרישה אע"פ שלא נזדעזעה:

גרגר של צרורות. גל מאבנים קטנים וכל זה מבואר על העיקר שיסדנו שאסור לו תיקון שדהו: (רמב"ם)


פרק ג - משנה ח

אֵין בּוֹנִין מַדְרֵגוֹת עַל פִּי הַגֵּאָיוֹת עֶרֶב שְׁבִיעִית מִשֶּׁפָּסְקוּ הַגְּשָׁמִים, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְתַקְּנָן לַשְּׁבִיעִית. אֲבָל בּוֹנֶה הוּא בַּשְּׁבִיעִית מִשֶּׁפָּסְקוּ גְּשָׁמִים, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְתַקְּנָן לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. וְלֹא יִסְמֹךְ {יג} בְּעָפָר, אֲבָל עוֹשֶׂה הוּא חַיִץ {יד}. כָּל אֶבֶן שֶׁהוּא יָכוֹל לִפְשֹׁט אֶת יָדוֹ וְלִטְּלָהּ, הֲרֵי זוֹ תִּנָּטֵל:

 ר"ע מברטנורה  אֵין בּוֹנִין מַדְרֵגוֹת. מַעֲלוֹת עַל פִּי הַגֵּאָיוֹת, שֶׁלֹּא יַחֲלִיקוּ בִּירִידָתָן לָקַחַת הַמַּיִם שֶׁנִּתְקַבְּצוּ בָּעֵמֶק בְּאוֹתָן הַגֻּמּוֹת, דְּנִרְאֶה כִּמְתַקְּנָן לְהַשְׁקוֹת בָּהֶן שְׂדוֹתָיו בַּשְּׁבִיעִית: לֹא יִסְמֹךְ בְּעָפָר. אִם בָּא לִהְיוֹת סוֹכֵר מְקוֹם יְצִיאַת הַמַּיִם בַּאֲבָנִים, לֹא יִתֵּן עָפָר וְטִיט בֵּין הָאֲבָנִים, מִשּׁוּם דְמֵחֲזֵי טְפֵי שֶׁהוּא מִתְכַּוֵּן לְהַשְׁקוֹת מֵהֶן שְׂדוֹתָיו: אֲבָל עוֹשֶׂה הוּא חַיִץ. אֲבָנִים סְדוּרוֹת זוֹ עַל זוֹ כְּעֵין גָּדֵר בְּלֹא עָפָר וְטִיט: כָּל אֶבֶן. שֶׁבְּשָׂדֵהוּ אֲפִלּוּ קְטַנָּה, אִם כְּשֶׁהוּא בּוֹנֶה הַגָּדֵר אוֹ הַבִּנְיָן יָכוֹל לִפְשֹׁט יָדוֹ וְלִטְּלָהּ וְלִבְנוֹת בָּהּ: הֲרֵי זוֹ תִּנָּטֵל. שֶׁהַגָּדֵר מוֹכַחַת עָלָיו דְּלִבְנוֹת גִּדְרוֹ הוּא נוֹטְלָהּ וְלֹא לְתַקֵּן הַשָּׂדֶה לִזְרִיעָה: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יג} יִסְמֹךְ. נֹסַח אַחֵר יִסְבֹּךְ, אִם בָּא לִהְיוֹת סוֹבֵךְ מְקוֹם יְצִיאַת הַמַּיִם, מִלְּשׁוֹן נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו (בְּרֵאשִׁית כב). הָרַ"שׁ: {יד} חַיִץ. מִלְּשׁוֹן וְהוּא בֹּנֶה חַיִץ (יְחֶזְקֵאל יג): (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  מדרגות. ידוע וגאיות ידוע וכשיבנה מדרגה על הגאיות ההם ויישר אותם לתקנן לא יסמוך בעפר ר"ל לא יחזיר העפר לגאיות ההם כדי שישוה פניהם:

וחייץ הוא מחיצה ר"ל להבדיל אותו הגיא מכל השדה והאבנים שיהיו קרובים ע"פ הגאיות כדי שיוכל להושיט ידו ולקחתם מותר לו לקחתם ומה שלא אפשר לקחתם עד שירד בגיא אינו מותר לו לקחת' מפני שכשנרא' אותו יורד או ישלשל עצמו לקחת אותם אמר שהוא לתקן שדהו נתכוין: (רמב"ם)


פרק ג - משנה ט

אַבְנֵי כָתֵף, בָּאוֹת מִכָּל מָקוֹם. וְהַקַּבְּלָן, מֵבִיא מִכָּל מָקוֹם. וְאֵלּוּ הֵם אַבְנֵי כָתֵף, כָּל שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִנָּטֵל בְּאַחַת יָד, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַבְנֵי כָתֵף כִּשְׁמָן, כָּל שֶׁהֵן נִטָּלוֹת שְׁתַּיִם שָׁלֹשׁ עַל הַכָּתֵף:

 ר"ע מברטנורה  בָּאוֹת מִכָּל מָקוֹם. אֲפִלּוּ מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ, דְּמֵידַע יְדִיעַ דִּלְבִנְיָן קָבָעֵי לְהוּ וְלֹא לְתַקֵּן אֶת הַשָּׂדֶה: וְהַקַּבְּלָן. שֶׁקִּבֵּל שָׂדֶה בַּאֲרִיסוּת מֵבִיא מִכָּל מָקוֹם, וַאֲפִלּוּ מֵאוֹתָהּ שָׂדֶה שֶׁהוּא אָרִיס בָּהּ, אֲפִלּוּ אֲבָנִים קְטַנּוֹת, שֶׁאֵין [שָׂדֶה זוֹ חֲשׁוּבָה כְּשֶׁלּוֹ. וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים וְהַקַּבְּלָן שֶׁדַּרְכּוֹ לִבְנוֹת בִּנְיָנִים בְּקִבּוֹלֶת, שֶׁאֵין] כַּוָּנָתוֹ אֶלָּא לְקַבֵּץ אֲבָנִים, מֵבִיא [מִכָּל מָקוֹם {טו} וַאֲפִלּוּ מִשָּׂדֶה] שֶׁלּוֹ: רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר כוּ'. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {טו} וַאֲפִלּוּ פְּחוּתוֹת מֵאַבְנֵי כָתֵף וַאֲפִלּוּ אֲבָנִים גְּדוֹלוֹת. הָרַ"מ וְהָרַ"שׁ: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  כבר נאמר באשר הקדמנו בד"א מתוך שלו אבל מתוך של חברו מה שהוא רוצה יטול והוא אמר עתה שקבלן והוא שוכר הארץ לעבוד אותה דינה כדין מביא מתוך של חברו שהוא מביא מכל מקום ואי זה שיעור שיזדמן לו מהאבנים והלכה כר' יוסי: (רמב"ם)

פרק ג - משנה י

הַבּוֹנֶה גָדֵר בֵּינוֹ וּבֵין רְשׁוּת הָרַבִּים, מֻתָּר לְהַעֲמִיק עַד הַסֶּלַע. מַה יַּעֲשֶׂה בֶּעָפָר, צוֹבְרוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּמְתַקְּנוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כְּדֶרֶךְ שֶׁאֵין מְקַלְקְלִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, כָּךְ לֹא יְתַקֵּנוּ. מַה יַּעֲשֶׂה בֶּעָפָר, צוֹבְרוֹ בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ כְּדֶרֶךְ הַמְזַבְּלִין. וְכֵן הַחוֹפֵר בּוֹר וְשִׁיחַ וּמְעָרָה:

 ר"ע מברטנורה  לְהַעֲמִיק עַד הַסֶּלַע. וְלֹא חַיְשִׁינַן דִּלְמָא מִמְלָּךְ וְזָרַע לֵיהּ {טז}, שֶׁאֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לִזְרֹעַ סָמוּךְ לִרְשׁוּת הָרַבִּים. אֲבָל בֵּינוֹ לְבֵין חֲבֵרוֹ חַיְשִׁינַן דִּלְמָא מִמְלָּךְ וְזָרַע לֵיהּ, וְאָסוּר: צוֹבְרוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. וְאַחַר כָּךְ נוֹטְלוֹ מִשָּׁם וּמְתַקֵּן אֶת רְשׁוּת הָרַבִּים כְּמוֹ שֶׁהָיָה: כְּשֵׁם שֶׁאֵין מְקַלְקְלִים רְשׁוּת הָרַבִּים כָּךְ לֹא יְתַקֵּן. כְּלוֹמַר לֹא מִבַּעְיָא לִצְבֹּר עֲפָרוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים שֶׁהוּא אָסוּר אַף עַל פִּי שֶׁיְּסִירֶנּוּ אַחַר כָּךְ, שֶׁהֲרֵי מְקַלְקֵל הוּא לְשָׁעָה, אֶלָּא אֲפִלּוּ לְתַקֵּן אָסוּר, כְּגוֹן אִם הָיוּ אֲבָנִים אוֹ עָפָר מְפֻזָּרִים בִּרְשׁוּת הָרַבִּים לֹא יִצְבְּרֵם בְּמָקוֹם אֶחָד, אֶלָּא יְסַלְּקָם לְגַמְרֵי מֵרְשׁוּת הָרַבִּים, וְהַיְנוּ דְקָאָמַר כְּשֵׁם שֶׁאֵין מְקַלְקְלִין רְשׁוּת הָרַבִּים לִצְבֹּר עֲפָרוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים אַף עַל פִּי שֶׁדַּעְתּוֹ לְסַלְּקוֹ מִיָּד, כָּךְ לֹא יְתַקֵּן לִצְבֹּר אֲבָנִים אוֹ עָפָר הַמְפֻזָּרִים בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְלָשׂוּם אוֹתָם בְּצִדֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים לְפִי שָׁעָה, אֶלָּא יְסַלְּקָם מִיָּד לְגַמְרֵי מִכָּל רְשׁוּת הָרַבִּים וְיוֹצִיאֵם לַיָּם אוֹ לַנָּהָר: מַה יַּעֲשֶׂה בֶּעָפָר. אַלִּיבָּא דְרַבִּי עֲקִיבָא: צוֹבְרוֹ בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ כְּדֶרֶךְ הַמְזַבְּלִים. שָׁלֹשׁ אַשְׁפּוֹת לְבֵית סְאָה: וְכֵן הַחוֹפֵר בּוֹר שִׁיחַ וּמְעָרָה. בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה, פְּלִיגֵי בָהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי עֲקִיבָא. לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ צוֹבְרוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וּבִלְבָד שֶׁיְּסַלְּקֶנּוּ אַחַר כָּךְ וִיתַקֵּן רְשׁוּת הָרַבִּים כְּמוֹ שֶׁהָיָה, וּלְרַבִּי עֲקִיבָא אַף עַל פִּי שֶׁדַּעְתּוֹ לְתַקֵּן אָסוּר, אֶלָּא צוֹבְרוֹ בִּרְשׁוּתוֹ. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {טז} הַיְנוּ דִּלְמָא מִמְלַךְ וְאֵינוֹ מַעֲמִיק עַד הַסֶּלַע וְזָרַע לֵיהּ, דְּאִלּוּ עַל הַסֶּלַע אֵין רָאוּי לִזְרֹעַ: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  מתקנו. מיישר אותו ומתקנו רבי עקיבא אוסר ליישר ולתקן רשות הרבים ולא לקלקל שכשיישר אותו ויסיר האבנים יצטרך להשליכם אל מקו' אחר ונמצא מקלקל אלא אם יהיה לוקט מהם האבנים ויסיר המקולקל וישליך מה שהסיר ויטילהו בים או באשפתות וכן הוא מבואר בגמרא והלכה כרבי עקיבא: (רמב"ם)

פרק ד


פרק ד - משנה א

בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים, מְלַקֵּט אָדָם עֵצִים וַאֲבָנִים וַעֲשָׂבִים מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ, כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא מְלַקֵּט מִתּוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ, אֶת הַגַּס הַגָּס. מִשֶּׁרַבּוּ עוֹבְרֵי עֲבֵרָה, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא זֶה מְלַקֵּט מִתּוֹךְ שֶׁל זֶה, וְזֶה מְלַקֵּט מִתּוֹךְ שֶׁל זֶה, שֶׁלֹּא בְטוֹבָה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁיְּקַצֵּץ לָהֶם מְזוֹנוֹת:

 ר"ע מברטנורה  בָּרִאשׁוֹנָה. כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא מְלַקֵּט מֵחֲבֵרוֹ אֶת הַגַּס הַגַּס. הָכִי מְפָרְשָׁא מַתְנִיתִין בַּיְרוּשַׁלְמִי, בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים מְלַקֵּט אָדָם בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ אֶת הַגַּס הַגַּס כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּלַקֵּט בְּשֶׁל חֲבֵרוֹ {א}, בֵּין גַּסִּין בֵּין דַּקִּין, וְאַף עַל גַּב דְּעֵצִים וַעֲשָׂבִים כְּשֶׁמְּלַקְּטִים אוֹתָן מִתּוֹךְ הַשָּׂדֶה מְתַקֵּן הַשָּׂדֶה לִזְרִיעָה, כְּשֶׁמְּלַקֵּט הַגַּס כְּלוֹמַר הָעֵצִים וְהָעֲשָׂבִים הַגַּסִּים וּמַנִּיחַ אֶת הַדַּקִּין, תָּלִינַן דְּצָרִיךְ לָעֵצִים הוּא וְלָאו לְתַקֵּן אֶת הַקַּרְקַע קָעָבֵיד, כְּדֶרֶךְ דְּתָלִינַן בִּמְלַקֵּט בִּשְׂדֵה חֲבֵרוֹ בֵּין דַּקִּין וּבֵין גַּסִּין, דְּלֹא עָבֵיד אִינָשׁ לְתַקֵּן שְׂדֵה חֲבֵרוֹ וּמֵידַע יְדִיעַ דְּלָעֵצִים הוּא צָרִיךְ: מִשֶּׁרַבּוּ עוֹבְרֵי עֲבֵרָה. שֶׁהָיוּ מְלַקְּטִין בִּשְׂדוֹתֵיהֶן בֵּין דַּקִּים בֵּין גַּסִּין וְהֵן אוֹמְרִים בַּגַּסִּים לִקַּטְנוּ: שֶׁלֹּא בְטוֹבָה. שֶׁאֵין חֲבֵרוֹ מַחֲזִיק לוֹ טוֹבָה, דְּהַשְׁתָּא וַדַּאי לֹא אָתֵי לְמִלְקָט הַדַּקִּין {ב} כֵּיוָן שֶׁאֵין חֲבֵרוֹ מַחֲזִיק לוֹ טוֹבָה עַל זֶה: וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁיְּקַצֵּץ לָהֶם מְזוֹנוֹת. שֶׁיֹּאמַר לוֹ לְקֹט מִשָּׂדִי הַיּוֹם וְאֶתֵּן לְךָ מְזוֹנוֹתֶיךָ, דִּפְשִׁיטָא דְאָסוּר: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {א} כִּדְשָׁרִינַן בְּפִרְקִין דִּלְעֵיל מִשְׁנָה ו'. הָרַ"שׁ: {ב} מַשְׁמַע דְּמִשֶּׁרַבּוּ עוֹבְרֵי עֲבֵרוֹת הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא זֶה מְלַקֵּט מִתּוֹךְ שֶׁל זֶה כְּדֶרֶךְ כוּ', הַיְנוּ דַּוְקָא גַּסִּין. וְטַעֲמָא דְּאַף עַל גַּב דִּמְלַקְּטִין שֶׁלֹּא בְּטוֹבָה אֲפִלּוּ הָכִי הוֹאִיל וְזֶה מְלַקֵּט בְּשֶׁל זֶה וְזֶה בְּשֶׁל זֶה אִי מְלַקְּטִין הַדַּקִּין נִרְאֶה כִּמְתַקֵּן: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  וענין שלא בטובה בלא הסכמה בין שניהם כגון שיאמר לחבירו תלקט אתה משדי ואני אלקט משדך או אעשה לך ענין פלוני או אגמלך עליו וכל ההולך על ענין זה וזה פירוש בטובה ויש לך לשמרו בלבבך ואל אצטרך לשנות פירושו:

וא"צ לומר שיקצץ להם מזונות. כגון שיאמר לו לקוט משדי ואתן לך מזונך: (רמב"ם)


פרק ד - משנה ב

שָׂדֶה שֶׁנִּתְקַוְּצָה, תִּזָּרַע בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. שֶׁנִּטַּיְּבָה אוֹ שֶׁנִּדַּיְּרָה, לֹא תִזָּרַע בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. שָׂדֶה שֶׁנִּטַּיְּבָה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין אוֹכְלִין פֵּרוֹתֶיהָ בַּשְּׁבִיעִית, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אוֹכְלִין. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין אוֹכְלִין פֵּרוֹת שְׁבִיעִית בְּטוֹבָה, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אוֹכְלִין בְּטוֹבָה וְשֶׁלֹּא בְטוֹבָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, חִלּוּף הַדְּבָרִים, זוֹ מִקֻּלֵּי בֵית שַׁמַּאי וּמֵחֻמְרֵי בֵית הִלֵּל:

 ר"ע מברטנורה  שֶׁנִּתְקַוְּצָה. שֶׁנִּטְּלוּ קוֹצֶיהָ בַּשְּׁבִיעִית: שֶׁנִּטַּיְּבָה. שֶׁנֶּחְרְשָׁה הֵיטֵב, שֶׁכָּל הָעוֹלָם חוֹרְשִׁים פַּעַם אַחַת וְהוּא חָרַשׁ שְׁתֵּי פְּעָמִים. וּמַתְנִיתִין אַיְרֵי בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה שֶׁהָיְתָה הַמַּלְכוּת אוֹנֶסֶת עַל הַמַּס הַמּוּטָל עַל הַקַּרְקָעוֹת וְהִתִּירוּ לַחֲרֹשׁ בַּשְּׁבִיעִית כְּדֵי לִתֵּן הַמַּס הַקָּצוּב מִתְּבוּאָתָהּ לַמֶּלֶךְ {ג}, וְאִם חָרַשׁ שְׁתֵּי פְּעָמִים קְנָסוּהוּ רַבָּנָן, דַּחֲרִישָׁה אַחַת הִתִּירוּ וְלֹא שְׁתֵּי חֲרִישׁוֹת: אוֹ שֶׁנִּדַּיְּרָה. שֶׁעָשׂוּ מִמֶּנָּה דִּיר לַבְּהֵמוֹת שֶׁעָשָׂה בָהּ סַהַר כִּדְאָמְרִינַן בְּפִרְקִין דִּלְעֵיל, וְלֹא עָשָׂה מִמֶּנּוּ אַשְׁפּוֹת אֶלָּא הִנִּיחוֹ כְּדֵי לְזַבֵּל בּוֹ הַשָּׂדֶה: לֹא תִזָּרַע לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. דְּקָנְסִינַן לֵיהּ בַּהֲנֵי יוֹתֵר מִבְּנִתְקַוְּצָה: בְּטוֹבָה. אָסוּר, דְּאֵין מַחֲזִיקִין טוֹבָה לַבְּעָלִים, דְּרַחֲמָנָא אַפְקְרִינְהוּ: חִלּוּף הַדְּבָרִים. דְּבֵית שַׁמַּאי לְקֻלָּא. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ג} וְכָתְבוּ הַתּוֹסָפוֹת בְּפֶרֶק זֶה בּוֹרֵר וְאִם תֹּאמַר וּמִשּׁוּם אַרְנוֹנָא הִתִּירוּ לַחֲרֹשׁ כוּ' דַּהֲוֵי אִסּוּר דְּאוֹרַיְתָא, וְיֵשׁ לוֹמַר דְּמַיְרֵי בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁהוּא דְרַבָּנָן, אִי נַמִּי יֵשׁ לוֹמַר דְּפִקּוּחַ נֶפֶשׁ הוּא שֶׁהָיוּ שׁוֹאֲלִים מֵהֶם מַס וְאֵין לָהֶם מַה יִּפְרְעוּ כוּ', עַיֵּן שָׁם, וְהָכִי אִיתְמַר בַּיְרוּשַׁלְמִי מִשּׁוּם חַיֵּי נֶפֶשׁ: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  נתקוצה. פעל נגזר מקוצים ענינו להסיר הקוצים ממנה:

נטייבה. ר"ל חרשו אותה היטב והפכו אותה היטב:

נדיירה. נעבדה בזבלים והוא נגזר מן דיר ודיר שם מקום יקבצו שם הצאן והבקר וילינו שם בשובם מן המרעה וכבר בארנו פי' בטובה שהוא גמילות או שבח וכאילו עושה לו שאילתו ואין הלכה כרבי יהודה: (רמב"ם)


פרק ד - משנה ג

חוֹכְרִין נִירִין מִן הַנָּכְרִים בַּשְּׁבִיעִית, אֲבָל לֹא מִיִּשְׂרָאֵל. וּמַחֲזִיקִין יְדֵי נָכְרִים בַּשְּׁבִיעִית, אֲבָל לֹא יְדֵי יִשְׂרָאֵל. וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָן, מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם:

 ר"ע מברטנורה  חוֹכְרִין נִירִין. יָכוֹל יִשְׂרָאֵל לְקַבֵּל עָלָיו בְּכָךְ וְכָךְ כּוֹרִים לְשָׁנָה שְׂדֵה הַנָּכְרִי שֶׁחֲרָשָׁהּ בַּשְּׁבִיעִית לְזָרְעָהּ לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, וְאַף עַל פִּי שֶׁגּוֹרֵם לַנָּכְרִי לַחֲרֹשׁ בַּשְּׁבִיעִית. נִירִין לְשׁוֹן נִירוּ לָכֶם נִיר (יִרְמְיָה ד): וּמַחֲזִיקִים יְדֵי נָכְרִים. אִם מְצָאוֹ חוֹרֵשׁ יָכוֹל לוֹמַר לוֹ יִישַׁר כֹּחֲךָ וְכַיּוֹצֵא בָזֶה: וְשׁוֹאֲלִים בִּשְׁלוֹמָן. וַאֲפִלּוּ בְּיוֹם חַגָּם: (ר"ע מברטנורה).

 רמב"ם  נירין. הארץ המהופכת בחרישה אין שוכרים אותה מישראל כדי שיזרענה במוצאי שביעית להיות קנס להם מפני שעבדוה והפכוה בשביעית:

ושאמר מחזיקין ידי עכו"ם בדבור לא במעשה כגון שיראה אותם עובדין בשביעית ויאמר להם ה' עמכם או כדומה לזה:

ושאמר שואלים בשלומן פירוש אפי' בימי חגיהם: (רמב"ם)


פרק ד - משנה ד

הַמֵּדֵל בַּזֵּיתִים, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יָגוֹם. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, יְשָׁרֵשׁ. וּמוֹדִים בְּמַחֲלִיק, עַד שֶׁיָּגוֹם. אֵיזֶה הוּא הַמֵּדֵל, אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם. הַמַּחֲלִיק, שְׁלֹשָׁה, זֶה בְצַד זֶה. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ, אֲבָל מִתּוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ, אַף הַמַּחֲלִיק, יְשָׁרֵשׁ:

 ר"ע מברטנורה  הַמֵּדֵל בַּזֵּיתִים. כְּשֶׁהַזֵּיתִים מְקוֹרָבִים זֶה לָזֶה יוֹתֵר מִדַּאי נוֹטֵל אֶחָד וּמַנִּיחַ שְׁנַיִם אוֹ נוֹטֵל שְׁנַיִם וּמַנִּיחַ אֶחָד כְּדֵי שֶׁיִּגְדַּל וְיִתְעַבֶּה {ד}. מֵדֵל לְשׁוֹן שְׁלִיפָה וַהֲסָרָה, וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים לְשׁוֹן דִּלְדּוּל וְדַלּוּת, שֶׁמְּדַלְדֵּל שָׂדֵהוּ מִן הַזֵּיתִים: יָגוֹם. גּוֹמֵם וּמְקַצֵּץ הָאִילָן וּמַשְׁאִיר הַשֹּׁרֶשׁ בָּאָרֶץ, וְלֹא יְשָׁרֵשׁ לְגַמְרֵי, שֶׁלֹּא יֵרָאֶה כְּעוֹבֵד אֶת הָאֲדָמָה: וּמוֹדִים בְּמַחֲלִיק. כְּגוֹן אִם נוֹטֵל שְׁלֹשָׁה זֵיתִים זֶה בְּצַד זֶה, שֶׁמַּחֲלִיק פְּנֵי הַקַּרְקַע יוֹתֵר מִדַּאי, יֹאמְרוּ לַעֲבוֹדַת קַרְקַע הוּא מִתְכַּוֵּן וְאָסוּר: מִתּוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ אַף הַמַּחֲלִיק יְשָׁרֵשׁ. דְּלֹא עָבֵיד אִינָשׁ שֶׁיְּתַקֵּן קַרְקַע חֲבֵרוֹ, וְיָדוּעַ דְּלָעֵצִים הוּא מְכַוֵּן: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ד} וְצָרִיךְ לְחַלֵּק בֵּין מֵדֵל לְזֵרוּד וּפִסּוּל דְּפֶרֶק ב' מִשְׁנָה ג' דְּלֹא שָׁרִינַן אֶלָּא עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה, דְּמַה לִּי שֶׁמְּזַמֵּר וְכוֹרֵת מִקְצָת מֵהָאִילָן כְּדֵי שֶׁיִּגְדַּל הוּא אוֹ שֶׁכּוֹרֵת אִילָן אֶחָד כְּדֵי שֶׁיִּגְדַּל הַשֵּׁנִי. וְנִרְאֶה כְּפֵרוּשׁ הָרַ"מ שֶׁהַמֵּדֵל הוּא שֶׁיִּכְרְתֵם לִהְיוֹת עֵצִים לָאֵשׁ, וְאֶפְשָׁר שֶׁגַּם הָרַ"ב סוֹבֵר כֵּן, אֶלָּא דְמֵדֵל דְּעָלְמָא פֵּרְשׁוּ דְהוּא כָּךְ, אֲבָל אֵין הָכִי נַמִּי דְּצָרִיךְ שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה בִּשְׁבִיל שֶׁיְּעַבֶּה וְיִגְדַּל אֶלָּא שֶׁיִּכְרֹת לְעֵצִים. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  כבר פירשנו שמדל הוא המקצץ והכורת כדי שיהא מקל רוב הנטיעות ושאמר בכאן המדל בזיתים הוא שיכרתם להיות עצים לאש:

וב"ש אומרים אפילו כשיעקור שרש א' או שנים אסור לו לעקור שרשיו מן הארץ שלא יתקן את הארץ וזהו ענין שאמר יגום כלומר יכרות על פני הארץ ויניח השרשים בארץ:

וב"ה מתירין לעקור השרשים ואם עקר שלשה אילנות בשורה אחת אסור לו לעקור שרשיהם מפני שהוא מקום גדול ומתוקן לזרוע בו ויהיה כאילו עוקר אילנות להחזירם לשדה לבן וכל זה עבודת הארץ: (רמב"ם)


פרק ד - משנה ה

הַמַּבְקִיעַ {ה} בַּזַּיִת, לֹא יְחַפֵּהוּ בְעָפָר, אֲבָל מְכַסֶּה הוּא בַּאֲבָנִים אוֹ בְקַשׁ. הַקּוֹצֵץ קוֹרוֹת שִׁקְמָה, לֹא יְחַפֵּהוּ בְעָפָר, אֲבָל מְכַסֶּה הוּא בַּאֲבָנִים אוֹ בְקַשׁ. אֵין קוֹצְצִין בְּתוּלַת שִׁקְמָה בַּשְּׁבִיעִית, מִפְּנֵי שֶׁהִיא עֲבוֹדָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר {ו}, כְּדַרְכָּהּ, אָסוּר, אֶלָּא אוֹ מַגְבִּיהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, אוֹ גוֹמֵם מֵעַל הָאָרֶץ:

 ר"ע מברטנורה  לֹא יְחַפֶּה. הַבִּקּוּעַ בְּעָפָר, שֶׁהֲרֵי הוּא מְתַקֵּן בְּכָךְ, שֶׁהֶעָפָר נַעֲשֶׂה טִיט וּמַשְׁבִּיחַ הָאִילָן: בַּאֲבָנִים וּבְקַשׁ. דַּהֲוֵי כְּמוֹשִׁיב שׁוֹמֵר שֶׁלֹּא יִיבַשׁ: בְּתוּלַת שִׁקְמָה. שֶׁלֹּא נִקְצְצָה מֵעוֹלָם: מִפְּנֵי שֶׁהִיא עֲבוֹדָה. שֶׁהִיא מֻשְׁבַּחַת בְּכָךְ: כְּדַרְכָּהּ אָסוּר. שֶׁהִיא מִתְגַּדֶּלֶת וּמִתְעַבָּה בְּכָךְ וַהֲוֵי כְּעֵין זוֹמֵר לַגְּפָנִים: אֶלָּא מַגְבִּיהַּ עֲשָׂרָה. שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לְעוֹלָם לְכָרְתָהּ אֶלָּא לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה: אוֹ גוֹמֵם מֵעַל הָאָרֶץ. שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לִכְרֹת אוֹתָהּ כָּךְ. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ה} הַמַּבְקִיעַ כוּ'. פֵּרוּשׁ לָקַחַת מֵהֶם עֵצִים. הָרַ"מ: {ו} רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר. פֵּרוּשׁ, וּלְתַנָּא קַמָּא לֵית לֵיהּ הַאי שִׁעוּרָא אֶלָּא שִׁעוּרָא אַחֲרִינָא, כְּגוֹן מִשְּׁלֹשָׁה וּלְמַעְלָה אָסוּר, דְּאִיתָא בַּגְּמָרָא דְּבִשְׁלֹשָׁה מַעֲלֵי לַהּ, וְעַד הָאָרֶץ וַדַּאי קָשֶׁה לַהּ מִכָּאן וְאֵילָךְ לֹא מַקְשֵׁי קָשֵׁי וְלֹא עָלוּיֵי מַעֲלֵי לַהּ: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  המבקיע בזית. המבדיל עצי הזיתים לקחת מהם עצים לא יכסם בעפר מפני שהיא עבודה:

ובתולת שקמה הוא הצמח הראשון שיצא בה קודם שיכרתו אותה והשקמה מין מן התאנים כורתין האילן במקום ידוע ממנו כדי שיתחזק כחו ויתן פריו בעתו לרוב כמו הזמיר לכרמים א"ר יהודה אסור לכרות ממקום ידוע ומותר לכרות על פני הארץ או למעלה מעשרה מפני שדרכה להקצץ תוך עשרה והלכה כרבי יהודה: (רמב"ם)


פרק ד - משנה ו

הַמְזַנֵּב {ז} בִּגְפָנִים וְהַקּוֹצֵץ קָנִים, רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, יַרְחִיק טֶפַח. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, קוֹצֵץ כְּדַרְכּוֹ, בַּקַּרְדֹּם אוֹ בַמַּגָּל, וּבַמְּגֵרָה, וּבְכָל מַה שֶׁיִּרְצֶה. אִילָן שֶׁנִּפְשַׁח, קוֹשְׁרִין אוֹתוֹ בַּשְּׁבִיעִית, לֹא שֶׁיַּעֲלֶה, אֶלָּא שֶׁלֹּא יוֹסִיף:

 ר"ע מברטנורה  הַמְזַנֵּב בִּגְפָנִים. מְקַטֵּעַ זַנְבוֹת הַגְּפָנִים כְּדֵי שֶׁיְּעַבֶּה הַגֶּזַע וְיִגְדַּל וְיִגְבַּר כֹּחוֹ, וְכֵן הַקּוֹצֵץ קָנִים כְּדֵי שֶׁיִּתְעַבּוּ וְיוֹסִיף כֹּחָן: יַרְחִיק טֶפַח. מִן הַקַּרְקַע, וְשׁוּב לֹא מֵחֲזֵי כַּעֲבוֹדָה {ח}: שֶׁנִּפְשַׁח. נִסְדַּק, כְּמוֹ (אֵיכָה ג) וַיְפַשְּׁחֵנִי: לֹא שֶׁיַּעֲלֶה. שֶׁיִּתְחַבְּרוּ סְדָקָיו: אֶלָּא שֶׁלֹּא יוֹסִיף. לִסָּדֵק: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ז} הַמְזַנֵּב. פֵּרֵשׁ הָרַ"מ כְּשֶׁלֹא נִתְכַּוֵּן לְזַמֵּר. הָרַשְׁבַּ"ם: {ח} אַף כִּי בְּזֵיתִים בְּמִשְׁנָה ד' שָׁרֵי לָגוֹם, נִרְאֶה דְּשֹׁרֶשׁ הַזֵּיתִים מְעַכְּבִים יוֹתֵר הַמַּחֲרֵשָׁה מִשֹּׁרֶשׁ גְּפָנִים. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב בְּשֵׁם הַפֵּרוּשׁ: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  המזנב. לכרות קצת מן הענפים:

ירחיק טפח. ר"ל להרחיק מן הגפן טפח או משרש הקנה והקרדום ידוע ומגל הוא חרמש ומגירה הוא משור והענין שאין צריך שנוי בכרתו וזה כשלא נתכוין לזמור:

אילן שנפשח. נבקע תרגום וישסף ((ש"א ו) ופשח:

פירוש לא שיעלה לא שיתחבר ויהיה נדבק ונקשר אלא כדי שלא יוסיף להבקע והלכה כר"ע: (רמב"ם)


פרק ד - משנה ז

מֵאֵימָתַי אוֹכְלִין פֵּרוֹת הָאִילָן בַּשְּׁבִיעִית, הַפַּגִּים מִשֶּׁיַּזְרִיחוּ, אוֹכֵל בָּהֶם פִּתּוֹ בַּשָּׂדֶה. בִּחֲלוּ, כּוֹנֵס לְתוֹךְ בֵּיתוֹ. וְכֵן כַּיּוֹצֵא בָהֶם בִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ, חַיָּב בַּמַּעַשְׂרוֹת {ט}:

 ר"ע מברטנורה  מֵאֵימָתַי אוֹכְלִים פֵּרוֹת הָאִילָן בַּשְּׁבִיעִית. מִשּׁוּם דְּדָרְשִׁינַן לְאָכְלָה וְלֹא לְהֶפְסֵד, וְאִם אוֹכְלָן קֹדֶם בִּשּׁוּלָן הַיְנוּ הֶפְסֵד: הַפַּגִּים. פַּגֵּי תְאֵנָה כְּדִכְתִיב (שִׁיר הַשִּׁירִים ב) הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ: מִשֶּׁהִזְרִיחוּ. הֶאֱדִימוּ, וְזֶהוּ הַתְחָלַת בִּשּׁוּלָן: אוֹכֵל בָּהֶם פִּתּוֹ בַּשָּׂדֶה. אֲבָל לְלַקֵּט וּלְהַכְנִיס לַבַּיִת אֵינוֹ רַשַּׁאי עַד שֶׁיִּגָּמְרוּ: בִּחֲלוּ. שֶׁגָּדַל הַרְבֵּה, וְדוֹמֶה לוֹ וְגַם נַפְשָׁם בָּחֲלָה בִי (זְכַרְיָה יא). וּבַיְרוּשַׁלְמִי יָלִיף לַהּ מִדִּכְתִיב (וַיִּקְרָא כה) תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל וּכְתִיב (שָׁם) מִן הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת תְּבוּאָתָהּ, בִּשְׁתֵּי תְבוּאוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אַחַת מִן הַבַּיִת וְאַחַת מִן הַשָּׂדֶה: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ט} בְּמַעַשְׂרוֹת. אַסֵּיפָא קָאֵי בִּחֲלוּ כּוֹנֵס כוּ' כְּדִתְנָן בְּפֶרֶק קַמָּא דְמַעַשְׂרוֹת הַתְּאֵנִים מִשֶּׁיַּבְחִילוּ. וְכֵן כָּתַב הָרַ"שׁ: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  אומר הכתוב בענין שנה שביעית מן השדה תאכלו את תבואתה (ויקרא כה) ואמרו אינה נאכלת עד שתהיה תבואה ואסור לאכלה עד שתהיה ראויה לאכילה ואמר שיאכלו תבואתה כמו שמנהג בני אדם לאכול פירותיהם ומנהגם כמו כן לאכול הפרי שלא בישל כל צרכו ועודנו קשה מעט על דרך שיזדמן להם ובשביל זה אמר יאכל הפגים משיזריחו ופי' משיזריחו יבהיקו וישוב גופם חלק וכן דרך התאנים הפגים כשיתחיל להיכנס המים בתוכם: ופי' ביחלו בשלו ואני חושב כי כוונתו בזה בשביל פגי תאנים ושאמר וכן כיוצא בהם ר"ל ששאר כל מה שיצמח באילנות שהזריחו פניהם וזו היא סברא כשיתבשלו מעט יאכל מהם עראי וכשיגיעו לתכלית בשולם כונס אותם לתוך ביתו ושאר שני שבוע חייבין במעשרות ר"ל כשיזריחו הפגים אז יהיו באין לעונת המעשרות: (רמב"ם)

פרק ד - משנה ח

הַבֹּסֶר, מִשֶּׁהֵבִיא מַיִם, אוֹכֵל בּוֹ פִּתּוֹ בַּשָּׂדֶה. הִבְאִישׁ, כּוֹנֵס לְתוֹךְ בֵּיתוֹ. וְכֵן כַּיּוֹצֵא בוֹ בִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ, חַיָּב בְּמַעַשְׂרוֹת:

 ר"ע מברטנורה  מִשֶּׁהֵבִיא מַיִם. שֶׁסּוֹחֲטוֹ וְיוֹצֵא מִמֶּנּוּ מַשְׁקֶה: מִשֶּׁהִבְאִישׁוּ. מִשֶּׁיִּקָּרְאוּ בָּאְשָׁה {י}, וְהַיְנוּ כְּשֶׁיַּתְחִילוּ לְהִתְבַּשֵּׁל וְנִתְבַּשְּׁלוּ עַד שֶׁהַחַרְצַנִּים שֶׁבִּפְנִים נִרְאִים מִבַּחוּץ מִתּוֹךְ הַקְּלִפָּה: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {י} וְלִישְׁנָא דִקְרָא (יְשַׁעְיָה ה) וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים מַשְׁמַע דִּבְאֻשִׁים עֲנָבִים, רָעִים הֵם, וּכְפֵרוּשׁ רַשִׁ"י שָׁם, לְפִיכָךְ כָּתַב הָרַ"מ וְהֵבִיא עַל זֶה הָעִנְיָן שֵׁם בָּאְשָׁה מִפְּנֵי שֶׁהוּא קָרוֹב לְהִתְעַפֵּשׁ וּלְהַשְׁחִית כְּשֶׁיַּנִּיחָהּ, כְּלוֹמַר דַּעֲנָבִים טוֹבִים יִקָּרְאוּ בְּשֵׁם בָּאְשָׁה כְּשֶׁהִגִּיעוּ לִכְלָל זֶה מֵהַטַּעַם הַנִּזְכָּר. אֲבָל עִקַּר שֵׁם בָּאְשָׁה הוּנַח עַל עֲנָבִים רָעִים כַּנִּזְכָּר. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  בוסר הוא ידוע והוא הענב שלא נתבשל:

הבאיש. הוא שהיו הגרעינים שבתוך הגרגרים נראין מבחוץ לרוב צחות הגרגיר כשיכנסו תוכו מים והביא על זה הענין שם באשה מפני שהוא קרוב להתעפש ולהשחת כשיניחוה: (רמב"ם)


פרק ד - משנה ט

זֵיתִים, מִשֶּׁיַּכְנִיסוּ רְבִיעִית לִסְאָה, פּוֹצֵעַ וְאוֹכֵל בַּשָּׂדֶה. הִכְנִיסוּ חֲצִי לֹג, כּוֹתֵשׁ וְסָךְ בַּשָּׂדֶה. הִכְנִיסוּ שְׁלִישׁ, כּוֹתֵשׁ בַּשָּׂדֶה {יא} וְכוֹנֵס לְתוֹךְ בֵּיתוֹ. וְכֵן כַּיּוֹצֵא בָהֶם בִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ, חַיָּבִים בְּמַעַשְׂרוֹת. וּשְׁאָר כָּל פֵּרוֹת הָאִילָן, כְּעוֹנָתָן לַמַּעַשְׂרוֹת, כֵּן עוֹנָתָן לַשְּׁבִיעִית:

 ר"ע מברטנורה  רְבִיעִית לִסְאָה. שֶׁמִּסְּאָה זֵיתִים יָכוֹל לְהוֹצִיא רְבִיעִית הַלֹּג שֶׁמֶן: פּוֹצֵעַ. דֶּרֶךְ הַזֵּיתִים לְפָצְעָן כְּדֵי לְמַתֵּק מְרִירוּתָן: וְאוֹכֵל בַּשָּׂדֶה. דְּדָבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל הוּא. אֲבָל לָסוּךְ לֹא חָזוּ, וְאֵין סָכִין אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לָסוּךְ: הִכְנִיסוּ חֲצִי לֹג. שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ עַד שֶׁהוּא יָכוֹל לְהוֹצִיא חֲצִי לֹג מִסְּאָה: הִכְנִיסוּ שְׁלִישׁ. שֶׁנִּתְגַּדְּלוּ שְׁלִישׁ מִמַּה שֶׁעֲתִידִים לְהִתְגַּדֵּל, אִי נַמִּי שֶׁמּוֹצִיא מֵהֶן עַכְשָׁיו שְׁלִישׁ מִמַּה שֶּׁמּוֹצִיא לִסְאָה כְּשֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ יָפֶה: כָּךְ עוֹנָתָן לַשְּׁבִיעִית. אֵין אוֹכְלִין מֵהֶן בַּשְּׁבִיעִית עַד שֶׁיַּגִּיעוּ לְעוֹנַת מַעַשְׂרוֹת הַמְפֹרָשׁ בְּפֶרֶק קַמָּא דְמַעַשְׂרוֹת, דְּדַוְקָא תְּאֵנִים וַעֲנָבִים וְזֵיתִים רְגִילִים לֶאֱכֹל קֹדֶם בִּשּׁוּלָן, לְפִיכָךְ הִתִּירוּ לֶאֱכֹל מֵהֶם בַּשָּׂדֶה בַּשְּׁבִיעִית קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, אֲבָל לֹא בִּשְׁאָר פֵּרוֹת: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יא} כּוֹתֵשׁ בַּשָּׂדֶה כוּ'. אוֹרְחָא דְמִלְּתָא נָקַט, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ לְכָתְשָׁם בַּשָּׂדֶה, וְכֵן כָּתַב הָרַ"מ: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  משיכניסו רביעית לסאה. משעה שיהיה כשיעור סאה מן הזיתים רביעית שמן פוצע שובר אותם כמו שיעשו בזיתים המאכל וזה שאמר הכניסו שליש רוצה לומר שליש לוג בלבד כשתהיה סאה מאותן הזיתים עושין ג' לוגים שמן כשיהיו נגמרין ויהי' העיקר כשיוציאו מן השמן תשיעית ממה שיוציאו כשיהי' נגמר בישולו מותר לו לכתוש אותו ולדרוך אותו חוץ למדינה ולהכניס השמן לביתו ויאכל:

וכן כיוצא בהם. הפי' שיוציא מהן שמן וכבר ביארנו שיעור לוג וסאה ורביעית בסוף פאה ועונת המעשרות יתבאר אחר זה במס' מעשרות: (רמב"ם)


פרק ד - משנה י

מֵאֵימָתַי אֵין קוֹצְצִין אֶת הָאִילָן בַּשְּׁבִיעִית. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, כָּל הָאִילָן מִשֶּׁיּוֹצִיא. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, הֶחָרוּבִין מִשֶּׁיְּשַׁלְשֵׁלוּ, וְהַגְּפָנִים מִשֶּׁיְּגָרְעוּ, וְהַזֵּיתִים מִשֶּׁיָּנֵצוּ, וּשְׁאָר כָּל אִילָן מִשֶּׁיּוֹצִיא. וְכָל הָאִילָן, כֵּיוָן שֶׁבָּא לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, מֻתָּר לְקָצְצוֹ {יג}. כַּמָּה יְהֵא בַזַּיִת וְלֹא יְקֻצֶּנּוּ, רֹבַע. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, הַכֹּל לְפִי הַזַּיִת:

 ר"ע מברטנורה  אֵין קוֹצְצִין אֶת הָאִילָן בַּשְּׁבִיעִית. מִשּׁוּם דִּלְאָכְלָה אָמַר רַחֲמָנָא וְלֹא לְהֶפְסֵד. וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי כֵּיוָן דְּאַפְקְרִינְהוּ רַחֲמָנָא לַפֵּרוֹת, אִם יִקְצְצֵם הֲוֵי גּוֹזֵל אֶת הָרַבִּים {יב}: מִשֶּׁיּוֹצִיא. תְּחִלַּת הֶעָלִין בִּימֵי נִיסָן: מִשֶּׁיְּשַׁלְשֵׁלוּ. מִשֶּׁיַּתְחִילוּ לְהַכְבִּיד וְלִתְלוֹת כְּעֵין שַׁלְשֶׁלֶת: מִשֶּׁיְּגָרְעוּ. מִשֶּׁיַּעֲשׂוּ גַרְעִינִים. פֵּרוּשׁ אַחֵר, הַבֹּסֶר כְּשֶׁיַּגְדִּילוּ הָעֲנָבִים וְנַעֲשׂוּ כְּפוֹל הַלָּבָן נִקְרָא גָּרוּעַ: מִשֶּׁיָּנֵצוּ. מִשֶּׁיִּגְדַּל עֲלֵיהֶן הַנֵּץ, כְּמוֹ הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ (שִׁיר הַשִּׁירִים ב), כְּשֶׁיַּגִּיעוּ לַשִּׁעוּרִים הַלָּלוּ אָסוּר לְקָצְצָן בַּשְּׁבִיעִית: מֻתָּר לְקָצְצוֹ. וְאֵין כָּאן מִשּׁוּם הֶפְסֵד הַפְּרִי, אוֹ מִשּׁוּם גָּזֵל לְאִידָךְ לִישְׁנָא, שֶׁכְּבָר הַפְּרִי רָאוּי לַאֲכִילָה. וּמִשּׁוּם קוֹצֵץ אִילָנוֹת טוֹבִים לֵיכָּא אִם הוּא מְעֻלֶּה בְּדָמִים, שֶׁדָּמָיו יְקָרִים לְעֵצִים יוֹתֵר מִלְּאִילָן: וְכַמָּה יְהֵא בַזַּיִת. לָאו אַשְּׁבִיעִית קָאֵי, אֶלָּא שֶׁיְּהֵא אָסוּר לְקָצְצוֹ מִשּׁוּם קוֹצֵץ אִילָנוֹת טוֹבִים, כְּדִכְתִיב (דְּבָרִים כ) כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאוֹתוֹ לֹא תִכְרֹת: רֹבַע. הַקַּב, מִשּׁוּם דְּחָשִׁיב יוֹתֵר מִשְּׁאָר אִילָנוֹת, דְּאִלּוּ בְּדֶקֶל מֻתָּר לְקָצְצוֹ עַד דְּטָעִין קַבָּא: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יב} זֶה פֵּרוּשׁ הָרַ"מ, וּתְמֵהַנִי לָמָּה מְפָרֵשׁ טַעַם אַחֵר מִמַּה שֶּׁאָמְרוּ בַּגְּמָרָא לְאָכְלָה וְלֹא לְהֶפְסֵד. וְעַיֵּן בְּתוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יג} מֻתָּר לְקָצְצוֹ. פֵּרוּשׁ לְעֵצִים. הָרַ"מ: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  אסור לקצוץ אילנות בשנה שביעית כשיתחילו לשאת פרי ולהוציא פרח מפני שהוא גוזל בני אדם שהקב"ה נתן פירותיהם לכל בני אדם:

משיוציאו. פירוש משיתחילו בו העלין הירוקים:

משישלשלו. הוא משעה שהענפים נמשכים וגדלים:

משיגריעו. משיעשו להם הגרעינין:

משיניצו. משעה שיראו בהם הנצנים כיון שבא לעונת המעשרות מותר לקוצצו מפני שהוא כשר לאכילה כמו שבארנו ויקח פריו ויאכלנו ומותר לו לקצץ האילן ובלבד שיהיו דמיו יקרים לעצים ואז יהיה מותר לכרות אותו אבל אם לא יהיה לעציו מחיר גדול עד שיאמרו יותר יש לו תועלת בכריתתו מלהניחו אסור לכרות אותו מפני שהוא נושא פרי שהאילנות העושים פרי אסור מן התורה לכרות אותו בשום זמן מהזמנים אלא על זה הדרך שאמרנו והוא מ"ש הכתוב (דברים כ) לא תכרות את עצה ולזה הענין נתכוין באמרו כמה יהא בזית ולא יקוצצו רוצה לומר שאסור לכרתו בשנה משאר השנים מפני שהוא עושה פרי:

ורובע. הוא רובע קב ר"ל מן הנצנים מכל שאר האילנות מלבד הזיתים משעה שיצץ ציץ כשיעור קב אסור לכרתו אלא ליוקר דמי עציו כמו שאמרנו וכבר פירשנו שיעור הקב בסוף פאה ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל: (רמב"ם)


פרק ה


פרק ה - משנה א

בְּנוֹת שׁוּחַ, שְׁבִיעִית שֶׁלָּהֶן, שְׁנִיָּה, שֶׁהֵן עוֹשׂוֹת לְשָׁלֹשׁ שָׁנִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַפַּרְסָאוֹת, שְׁבִיעִית שֶׁלָּהֶן, מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, שֶׁהֵן עוֹשׂוֹת לִשְׁתֵּי שָׁנִים. אָמְרוּ לוֹ, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בְנוֹת שׁוּחַ {א}:

 ר"ע מברטנורה  בְּנוֹת שׁוּחַ. תְּאֵנִים לְבָנוֹת הַמְגַדְּלוֹת מִשָּׁלֹשׁ שָׁנִים לְשָׁלֹשׁ שָׁנִים: שְׁבִיעִית שֶׁלָּהֶם שָׁנָה שְׁנִיָּה. שֶׁל שְׁמִטָּה, דְפֵרוֹת הַחוֹנְטִים בַּשְּׁבִיעִית אֵין נִגְמַר בִּשּׁוּלָן עַד שָׁנָה שְׁנִיָּה שֶׁל שְׁמִטָּה שֶׁהִיא שְׁלִישִׁית לַחֲנִיטָה, וְאָז נוֹהֵג בָּהֶן דִּין שְׁבִיעִית, דְּבָתַר חֲנָטָה אָזְלִינַן: פַּרְסִיּוֹת. מִין תְּאֵנִים שֶׁעוֹשִׂים מִשְּׁתֵּי שָׁנִים לִשְׁתֵּי שָׁנִים. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {א} אֶלָּא בְּנוֹת שׁוּחַ. וְלֹא נִתְפָּרֵשׁ הַטַּעַם לָמָּה לֹא אָמְרוּ כְּמוֹ כֵן בְּפַרְסָאוֹת דְּכֵיוָן שֶׁנֶּחְנְטוּ בַּשְּׁבִיעִית שֶׁיִּהְיֶה לְפֵרוֹתֵיהֶן דִּין שְׁבִיעִית כְּשֶׁנִּגְמְרוּ בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, וְלָמָּה יִהְיֶה לָהֶם דִּין יָרָק דְּבָתַר לְקִיטָה כְּדִלְעֵיל בְּפֵרוּשֵׁנוּ לְמִשְׁנָה ז' פֶּרֶק ב'. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב. וּבַיְרוּשַׁלְמִי מַשְׁמַע הַטַּעַם דְּרַק בְּמִקְצַת מְקוֹמוֹת עוֹשׂוֹת לִשְׁתֵּי שָׁנִים. תּוֹסָפוֹת חֲדָשִׁים: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  מה שאמר שביעית שלהן שניה ר"ל שאפשר להיות דינם דין פירות שביעית בשנה שניה מן השבוע וזה כשיזדמן להם שיתחילו להנץ בשנה שביעית והם עושות פרי לשלש שנים ונגמר פרים בשנה שניה מן השבוע שהיא שלישית לתחלת שנת השמטה שהתחילו להנץ בו ומפני זה מותרים לאכול בקדושת שביעית אחר שהנצו בשמטה וכבר פירשנו שבנות שוח ממיני התאנים הלבנים. וכן הפרסיות ואין הלכה כרבי יהודה: (רמב"ם)

פרק ה - משנה ב

הַטּוֹמֵן אֶת הַלּוּף בַּשְּׁבִיעִית, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, לֹא יִפְחֹת מִסָּאתַיִם, עַד גֹּבַהּ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, וְטֶפַח עָפָר עַל גַּבָּיו. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא יִפְחֹת מֵאַרְבַּעַת קַבִּים, עַד גֹּבַהּ טֶפַח, וְטֶפַח עָפָר עַל גַּבָּיו. וְטוֹמְנוֹ בִמְקוֹם דְּרִיסַת אָדָם:

 ר"ע מברטנורה  הַטּוֹמֵן אֶת הַלּוּף. מִין מִמִּינֵי הַבְּצָלִים שֶׁרְגִילִים לְטָמְנָן בָּאָרֶץ: לֹא יִפְחֹת מִסָּאתַיִם. מִשּׁוּם דְּמֵיחֲזֵי כְּזוֹרֵעַ, עַד שֶׁיִּטְמֹן מֵהֶם סָאתַיִם בַּחֲפִירָה אַחַת עַל גֹּבַהּ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, שֶׁלֹּא יִהְיוּ מְפֻזָּרִים אֶלָּא יִהְיֶה גֹּבַהּ הַכְּרִי וְהַצִּבּוּר שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, וְטֶפַח עָפָר עַל גַּבֵּי הַכְּרִי: וְטוֹמְנוֹ בִּמְקוֹם דְּרִיסַת הָאָדָם. כְּדֵי שֶׁלֹּא יִצְמַח. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים: (ר"ע מברטנורה).

 רמב"ם  לוף. ממיני הבצלים וכן אמרו לוף הוא הבצלים ואומר אם רוצה לטמון אותם בארץ כמו שיטמין החטה והשעורים וזולתם אינו מותר לו להטמין שיעור מועט מפני שדומה לזרע וכאילו הוא זורעו ואינו נראה שהוא טומנו אבל מותר לו לטומנו כשיעשה חפירה בארץ שיעורה מכיל סאתים והם י"ב קבים ויהיה גבוה ג' טפחים וטפח עפר על הבצלים זה דברי ר' מאיר וחכמים מתירים להטמין ארבעה קבים והוא שיהיה בגובה המקום טפח בלבד:

ומה שאמר שיטמין במקום דריסת רגלי האדם כדי שלא יצמחו ואין הלכה כר' מאיר: (רמב"ם)


פרק ה - משנה ג

לוּף {ב} שֶׁעָבְרָה עָלָיו שְׁבִיעִית, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אִם לָקְטוּ הָעֲנִיִּים אֶת עָלָיו, לָקָטוּ. וְאִם לָאו, יַעֲשֶׂה חֶשְׁבּוֹן עִם הָעֲנִיִּים. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, אִם לָקְטוּ הָעֲנִיִּים אֶת עָלָיו, לָקָטוּ. וְאִם לָאו, אֵין לָעֲנִיִּים עָלָיו חֶשְׁבּוֹן:

 ר"ע מברטנורה  לוּף שֶׁעָבְרָה עָלָיו שְׁבִיעִית. וְנִכְנְסָה עָלָיו שְׁמִינִית, שֶׁהוּא מִתְקַיֵּם זְמַן מְרֻבֶּה בָּאָרֶץ בִּמְחֻבָּר: אִם לָקְטוּ עֲנִיִּים אֶת עָלָיו לָקָטוּ. דַּעֲלֵי הַלּוּף יֵשׁ לָהֶן בִּעוּר וְעִקָּרוֹ אֵין לוֹ בִּעוּר כְּדִתְנַן לְקַמָּן בְּפֶרֶק ז', הִלְכָּךְ אִם לָקְטוּ עֲנִיִּים אֶת עָלָיו בַּשְּׁבִיעִית לָקָטוּ, וְאִם לָאו וְנִכְנְסוּ לַשְּׁמִינִית וְגָדְלוּ הֶעָלִין, נִמְצְאוּ גִּדּוּלֵי שְׁבִיעִית וּשְׁמִינִית מְעֹרָבִין יַחַד: יַעֲשֶׂה חֶשְׁבּוֹן. וִישַׁעֵר כַּמָּה גָּדַל מֵהֶן בַּשְּׁבִיעִית, וְיִתֵּן לָעֲנִיִּים, דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר כְּרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר לְקַמָּן עֲנִיִּים אוֹכְלִים אַחַר בִּעוּר וְלֹא עֲשִׁירִים: רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר אֵין לָעֲנִיִּים עִמּוֹ חֶשְׁבּוֹן. דְּסָבַר כְּרַבִּי יוֹסֵי דְּאָמַר לְקַמָּן אֶחָד עֲנִיִּים וְאֶחָד עֲשִׁירִים אוֹכְלִים אַחַר הַבִּעוּר. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ב} לוּף כוּ'. וְאִם תֹּאמַר בְּיָרָק אָזְלִינַן בָּתַר לְקִיטָה כְּדִלְעֵיל בְּפֶרֶק ב' בְּפֵרוּשֵׁנוּ לְמִשְׁנָה ז', וְאִם כֵּן הַאי לוּף דְּלָקַט בַּשְּׁמִינִית אֵין עָלָיו תּוֹרַת שְׁבִיעִית. וְתֵרֵץ דְּמַתְנִיתִין אַיְרֵי דַּעֲקָרוּהוּ עִם עָלָיו סוֹף שְׁבִיעִית וַעֲקָרוּהוּ בְּמַאֲרוּפוֹת כְּדִינוֹ בַּמִּשְׁנָה דִּלְקַמָּן וְהִנִּיחוּהוּ בִמְקוֹמוֹ, וְחָזַר וְנִשְׁרַשׁ וְהוֹסִיף גִּדּוּלָיו בַּשְּׁמִינִית, וּלְפִיכָךְ צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת חֶשְׁבּוֹן עִם הָעֲנִיִּים. הָרַ"שׁ: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  פירוש זאת ההלכה צריכה לעקרים אחד מהן הוא שפירות שביעית נאכלין עד זמן קצוב ועוד יתבאר זה ואחר הזמן ההוא אסור לאכול מה שנשתייר מהם אלא לעניים לדעת ר"י ורבי יוסי אומר שאחר הביעור אינו מותר לאכלם לא לעניים ולא לעשירים ור"א דעתו כדעת ר' יהודה אבל ר' יהושע דעתו כדעת ר' יוסי ועוד שזה הלוף שדברו עליו בכאן הוא שיזרעו קודם שנה שביעית ויגדל ממנו תחת הארץ הפרי אשר יאכל קודם שנה שביעית וכשנכנסת עליו שנה שביעית יהיו עלי הלוף נראין על הארץ ובשביל זה א"ר אליעזר שאם לקטו העניים את עליו בשביעית ואחר כן תלשוהו לאחר שביעית אין חייב כלום ואם לא לקטו עליו יעשה חשבון וענין החשבון כמו שאמרו והוא כשיעקור אחר השמטה לב' שנים יתן לעניים השליש ואם יעקור אחר שלש שנים יתן לעניים הרביע ועל זה הדרך יתן לעניים חלק שנה שביעית מכלל השנים שיעמוד תחת הארץ וזה על העיקר אשר יסדנו ובארנו שדעתו להתיר לעניי' ולאכול פירות שביעית אחר הביעור ורבי יהושע אומר אין לעניים עמו חשבון שדעתו כמו שאמרני שאינו מתיר לאכול פירות שביעית אחר הביעור לאחר והלכה כר"י: (רמב"ם)

פרק ה - משנה ד

לוּף שֶׁל עֶרֶב שְׁבִיעִית שֶׁנִכְנַס לַשְּׁבִיעִית, וְכֵן בְּצָלִים הַקֵּיצוֹנִים, וְכֵן פּוּאָה שֶׁל עִדִּית, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, עוֹקְרִין אוֹתָן בְּמַאֲרוּפוֹת שֶׁל עֵץ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, בְּקַרְדֻּמּוֹת שֶׁל מַתָּכוֹת. וּמוֹדִים בְּפוּאָה שֶׁל צְלָעוֹת, שֶׁעוֹקְרִין אוֹתָהּ בְּקַרְדֻּמּוֹת שֶׁל מַתָּכוֹת:

 ר"ע מברטנורה  לוּף שֶׁל עֶרֶב שְׁבִיעִית. שֶׁנִּשְׁלַם מֵעֶרֶב שְׁבִיעִית וְלֹא הוֹסִיף צְמָחִים בַּשְּׁבִיעִית, שֶׁאִם הוֹסִיף צְמָחִים בַּשְּׁבִיעִית אָסוּר לְעָקְרוֹ מִשּׁוּם הֶפְסֵד פְּרִי {ג}: הַקֵּיצוֹנִים. יֵשׁ מְפָרְשִׁים שֶׁנִּזְרְעוּ בַּקַּיִץ, וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים מְיֻחָדוֹת לַקַּיִץ שֶׁהֵן יְבֵשׁוֹת מְאֹד: פּוּאָה שֶׁל עִדִּית. הַגְּדֵלָה בְּשָׂדֶה שְׁמֵנָה. פּוּאָה, צֶבַע אָדֹם שֶׁקּוֹרִין רויי"א בְּלַעַ"ז: בְּמַאֲרוּפוֹת שֶׁל עֵץ. בְּמָרָה שֶׁחוֹפְרִים בּוֹ אֶת הַקַּרְקַע. שֶׁל עֵץ וְלֹא שֶׁל בַּרְזֶל, שֶׁלֹּא יֵרָאֶה כְּעוֹבֵד אֶת הָאָרֶץ: בְּקַרְדֻּמּוֹת שֶׁל מַתֶּכֶת. וְלֹא חַיְשִׁינַן דִּלְמָא מֵחֲזֵי כַּעֲבוֹדָה: בְּפוּאָה שֶׁל צְלָעוֹת. כְּמוֹ סְלָעוֹת בְּסָמֶ"ךְ, פּוּאָה הַגְּדֵלָה בֵּין הַסְּלָעִים, כֵּיוָן דְּאֵין דֶּרֶךְ לִזְרֹעַ שָׁם לֹא מֵחֲזֵי כְּעוֹבֵד אֶת הָאָרֶץ. פֵּרוּשׁ אַחֵר צְלָעוֹת כְּמוֹ וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן (שְׁמוֹת כו), כְּלוֹמַר צִדֵּי הַשָּׂדֶה שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לִזְרֹעַ שָׁם: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ג} דִּכְשֶׁנֶּעֱקַר בְּשִׁנּוּי לֹא יִמָּלֵט שֶׁיַּפְסִיד מִקְצַת הַפְּרִי. וּלְפִי מַה שֶּׁכָּתַבְתִּי לְקַמָּן דְּכָל הַסְּפִיחִים אֲסוּרִים בַּאֲכִילָה, יֵשׁ לְפָרֵשׁ דִּכְשֶׁעוֹקְרָהּ וְאֵינוֹ רַשַּׁאי לְאָכְלָן הֲוֵי כְּאִלּוּ הִפְסִידָן בְּיָדַיִם, וְרַחֲמָנָא אָמַר לְאָכְלָה וְלֹא לְהֶפְסֵד. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  לוף של ערב שביעית. זה הדבר כשישלם הלוף קודם שביעית ולא נשאר בו אלא לחפור עליו ולעקור הבצלים:

הקיצונים. מיוחדות לזמן הקיץ וזה מפני שיבשו מאד:

פואה של עידית. הוא עץ אדום צובעים בו צבע אדום רוי"א בלע"ז ופי' של עידית הפואה הטובה:

במארופות של עץ. כלים עשויין מעץ לחפור בהם כדי שישנה ולא יחשב הרואה אותה שהוא חופר הארץ ועובד אותה:

פואה של צלעות. שיש לה צלעות והיא בעומק הארץ ואי אפשר לעקור אותם בכלי עץ אלא בברזל: (רמב"ם)


פרק ה - משנה ה

מֵאֵימָתַי מֻתָּר אָדָם לִקַּח לוּף בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מִיָּד. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מִשֶּׁיִּרְבֶּה {ה} הֶחָדָשׁ:

 ר"ע מברטנורה  רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִיָּד. וְאַף עַל גַּב דְּבִשְׁאָר יְרָקוֹת מוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה דְּאָסוּר עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה כַּיּוֹצֵא בוֹ, בְּלוּף הוֹאִיל וְצָרִיךְ לְעָקְרוֹ לְבֵית שַׁמַּאי בְּמַאֲרוּפוֹת שֶׁל עֵץ וּלְבֵית הִלֵּל בְּקַרְדֻּמּוֹת שֶׁל מַתָּכוֹת, וְאֵין דֶּרֶךְ לְעָקְרוֹ בַּשְּׁבִיעִית אֶלָּא עַל יְדֵי שִׁנּוּי, הִלְכָּךְ בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית לֹא שְׁכִיחַ דְּאִסּוּרָא {ד} וּמִשּׁוּם הָכִי מֻתָּר מִיָּד, אֲבָל יָרָק שֶׁלֹּא גָזְרוּ שֶׁלֹּא לְתָלְשׁוֹ כִּי אוֹרְחֵיהּ שְׁכִיחַ נַמִּי דְּאִסּוּרָא בַּשְּׁמִינִית, לְפִיכָךְ אָסוּר עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה כַּיּוֹצֵא בוֹ: מִשֶּׁיִּרְבֶּה הֶחָדָשׁ. בַּיְרוּשַׁלְמִי מְפָרֵשׁ דְּהַיְנוּ מִן הַפֶּסַח וְאֵילָךְ. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ד} וּמַסִּיק בַּיְרוּשַׁלְמִי דִּבְטָמוּן אֲנַן קַיְמִינַן, וְאָמְרִינַן דְּאֵין דֶּרֶךְ לַעֲקֹר בְּשִׁנּוּי שֶׁל אִסּוּר כְּדֵי לְטָמְנוֹ עַד מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. אֲבָל בַּשְּׁבִיעִית עַצְמוֹ חַיְשִׁינַן שֶׁמָּא יָבִיא מִן הָאִסּוּר, הוֹאִיל וְעַכְשָׁיו קוֹנִין מִמֶּנּוּ עוֹקֵר הָאִסּוּר בְּשִׁנּוּי וְיֹאמַר מִן הַטָּמוּן הֵבֵאתִי. הָרַ"שׁ: {ה} מִשֶׁיִּרְבֶּה. שֶׁיּוּכַל לִמְצֹא לוּף הַרְבֵּה כָּזֶה גְּדֵלִים בְּהֶתֵּר: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  פירוש כל זה מבואר והלכה כחכמים: (רמב"ם)

פרק ה - משנה ו

אֵלּוּ כֵלִים שֶׁאֵין הָאֻמָּן רַשַּׁאי לְמָכְרָם {ו} בַּשְּׁבִיעִית, מַחֲרֵשָׁה וְכָל כֵּלֶיהָ, הָעוֹל, וְהַמִּזְרֶה, וְהַדָּקָר. אֲבָל מוֹכֵר הוּא מַגַּל יָד {ח} וּמַגַּל קָצִיר, וַעֲגָלָה וְכָל כֵּלֶיהָ. זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁמְּלַאכְתּוֹ מְיֻחֶדֶת לַעֲבֵרָה, אָסוּר. לְאִסּוּר וּלְהֶתֵּר, מֻתָּר:

 ר"ע מברטנורה  שֶׁאֵין הָאֻמָּן רַשַּׁאי לְמָכְרָן בַּשְּׁבִיעִית. לְמִי שֶׁהוּא חָשׁוּד עַל הַשְּׁבִיעִית, אֲבָל לְמִי שֶׁאֵינוֹ חָשׁוּד שָׁרֵי, דְּאֵינוֹ קוֹנֶה אֶלָּא לְהַצְנִיעַ עַד [אַחַר] שְׁבִיעִית: מִזְרֶה. שֶׁזּוֹרִין בּוֹ הַתְּבוּאָה בַּגֹּרֶן {ז}: דָּקָר. כְּמִין יָתֵד שֶׁל בַּרְזֶל שֶׁקּוֹרִין קולטרו בְּלַעַ"ז, וְהוּא עָשׂוּי לַחְפֹּר בּוֹ אֶת הַקַּרְקַע, לְשׁוֹן וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם (בְּמִדְבָּר כה): מַגַּל יָד וּמַגַּל קָצִיר וַעֲגָלָה. מֻתָּרִין, שֶׁמָּא הוּא [רוֹצֶה] לִקְצֹר מִן הַהֶפְקֵר וּלְהָבִיא בַּעֲגָלָה לְמַאֲכַל בֵּיתוֹ, וְאֵין אָסוּר אֶלָּא לְהָבִיא הַרְבֵּה לַעֲשׂוֹת אוֹצָר {ט}: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ו} שֶׁאֵין הָאֻמָּן רַשַּׁאי כוּ'. אָמַר הַכָּתוּב (וַיִּקְרָא יט) וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל, רְצוֹנוֹ לוֹמַר לְמִי שֶׁסָּגְרָה עֵינָיו הַתַּאֲוָה וְיֵצֶר הָרָע לֹא תַעֲזֹר אוֹתוֹ לְהוֹסִיף בְּעִוְרוֹנוֹ וְתוֹסִיף לְהַרְחִיקוֹ מִן הַיֹּשֶׁר, וּמִפְּנֵי זֶה אָסוּר לַעֲזֹר עוֹבְרֵי עֲבֵרָה וְלֹא יְתַקְּנוּ לָהֶם כֵּלִים, אֲבָל רָאוּי לְקַלְקֵל לָהֶם. לְשׁוֹן הָרַ"מ: {ז} כְּלוֹמַר דַּוְקָא בַּגֹּרֶן דְּהַיְנוּ הַרְבֵּה, אֲבָל כְּשֶׁיִּזְרֶה מְעַט לֹא יִזְרֶה בְּמִזְרֶה כְּלָל. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ח} מַגַּל יָד הוּא חֶרְמֵשׁ קָטָן שֶׁיִּקְטֹף כִּמְלֹא הַיָּד. וְהַךְ מַגַּל יָד דִּקְצִירָה לָאו לְעִנְיַן תְּבוּאָה וְקִטְנִית וְכֵן יְרָקוֹת דְּדֶרֶךְ לְזָרְעָם בַּגִּנּוֹת וַאֲסוּרִים מִשּׁוּם סְפִיחִים, דַּהֲנָךְ אָסוּר לְקָצְרָן כְּדִלְעֵיל מִשְׁנָה ד'. אֶלָּא דְּתָלִינַן שֶׁיִּקְצֹר הָעֲשָׂבִים שֶׁאֵין זוֹרְעִים אוֹתָם רֹב הָאָדָם כְּגוֹן הַפֵּיגָם דְּרֵישׁ פֶּרֶק ט'. וּמַגַּל קָצִיר יָדוּעַ. הָרַ"מ. וּרְצוֹנוֹ לוֹמַר שֶׁהוּא מַגָּל סְתָם, וְהַיְנוּ חֶרְמֵשׁ: {ט} דְּהָא לְאָכְלָה כְּתִיב. וְכָתַב הָרַ"מ וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר אֶת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצֹר, שֶׁלֹּא יִקְצֹר כְּדֶרֶךְ שֶׁקּוֹצֵר בְּכָל שָׁנָה, וְאִם קָצַר כְּדֶרֶךְ הַקּוֹצְרִים לוֹקֶה, כְּגוֹן שֶׁקָּצַר כָּל הַשָּׂדֶה וְהֶעֱמִיד כְּרִי וְדָשׁ בַּבָּקָר אוֹ שֶׁקָּצַר לַעֲבוֹדַת הָאָרֶץ, אֶלָּא קוֹצֵר מְעַט מְעַט וְחוֹבֵט וְאוֹכֵל: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  אמר הכתוב ולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט) ר"ל מי שסגרה עיניו התאוה ויצר הרע אל תעזור אותו להוסיף בעורונו ותוסיף להרחיקו מן היושר ומפני זה אסור לעזור עוברי עבירה ולא יתקנו להם כלים אבל ראוי לקלקל להם:

ומחרישה. היא האת.

והמזרה. הוא שיזרו בו התבואה.

והדקר. הוא כלי ברזל לחפור הארץ:

מגל יד. חרמש קטן שיקטף כמלא היד ומפני זה נקרא מגל יד ומגל קציר ידוע: ושאמר כל שמלאכתו מיוחדת לעבירה. הם הדברים שאסור להתעסק בהם במלאכות שנעשו להם אלו הכלים בשנה שביעית כגון החרישה והקצירה שכל הכלים העשוין למלאכתם אסור למכרם בשביעית וזה אינו אסור אלא למי שהוא חשוד על השביעית אבל מי שאינו חשוד מותר למכור לו כל מה שיבקש לפי שהוא רוצה להצניעו ולהכינו למוצאי שביעית: (רמב"ם)


פרק ה - משנה ז

הַיּוֹצֵר, מוֹכֵר חֲמִשָּׁה כַּדֵּי שֶׁמֶן וַחֲמִשָּׁה עָשָׂר כַּדֵּי יַיִן, שֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ לְהָבִיא מִן הַהֶפְקֵר. וְאִם הֵבִיא יוֹתֵר מִכָּאן, מֻתָּר {י}. וּמוֹכֵר לְנָכְרִים בָּאָרֶץ {יא}, וּלְיִּשְׂרָאֵל בְּחוּצָה לָאָרֶץ:

 ר"ע מברטנורה  הַיּוֹצֵר. אֻמָּן הָעוֹשֶׂה כְּלֵי חֶרֶס מוֹכֵר אֲפִלּוּ לְחָשׁוּד עַל הַשְּׁבִיעִית חָמֵשׁ כַּדֵּי שֶׁמֶן וַחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה כַּדֵּי יַיִן, וְלֵיכָּא לְמֵיחַשׁ שֶׁמָּא רוֹצֶה כֻּלָּם לְשֶׁמֶן אוֹ כֻּלָּם לְיַיִן, שֶׁנִּכָּרִים הֵן אוֹתָם שֶׁל יַיִן מֵאוֹתָם שֶׁל שֶׁמֶן, שֶׁהֶעָפָר שֶׁעוֹשִׂים מִמֶּנּוּ כַּדֵּי יַיִן אֵינוֹ דוֹמֶה לֶעָפָר שֶׁעוֹשִׂים מִמֶּנּוּ כַּדֵּי שֶׁמֶן: וְאִם הֵבִיא יוֹתֵר מִכָּאן מֻתָּר. וְלֹא חַיְשִׁינַן שֶׁמָּא מִן הַמְשֻׁמָּר דִּשְׁבִיעִית הֵבִיא: וּמוֹכֵר לְנָכְרִים בָּאָרֶץ. וְלֹא חַיְשִׁינַן שֶׁמָּא יַחֲזֹר הַנָּכְרִי וְיִמְכְּרֵם לְיִשְׂרָאֵל הֶחָשׁוּד: וּלְיִשְׂרָאֵל בְּחוּצָה לָאָרֶץ. וְלֹא חַיְשִׁינַן שֶׁמָּא יוֹלִיכֵם בָּאָרֶץ, אִי נַמִּי שֶׁמָּא יַכְנִיס לְתוֹכָן יַיִן וְשֶׁמֶן שֶׁל שְׁבִיעִית שֶׁהֵבִיא מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, דְּלֹא הֶחְמִירוּ חֲכָמִים כָּל כָּךְ: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {י} מֻתָּר. לִמְכֹּר לוֹ כֵּלִים לְפִי מַה שֶּׁהֵבִיא, וְלֹא נַחְשְׁדֵהוּ שֶׁמָּא הֵבִיא מִן הַמְשֻׁמָּר בְּאוֹצַר פֵּרוֹת: {יא} וּמוֹכֵר כוּ'. תִּקּוּן דִּבְרֵי זֹאת הַמִּשְׁנָה, מוֹכֵר לְנָכְרִים בָּאָרֶץ, יָתֵר מִכֵּן, וּלְיִשְׂרָאֵל בְּחוּץ לָאָרֶץ: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  תיקון דברי זאת המשנה מוכר לנכרים בארץ יתר מיכן ולישראל בחוצה לארץ ולא נהיה חוששין שמא ימכור הנכרי לישראל או יקנה ישראל חוצה לארץ וילך לארץ ישראל שהעיקר בידינו אחזוקי באיסורא לא מחזקינן: (רמב"ם)

פרק ה - משנה ח

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, לֹא יִמְכֹּר לוֹ פָרָה חוֹרֶשֶׁת בַּשְּׁבִיעִית. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין, מִפְּנֵי שֶׁהוּא יָכוֹל לְשָׁחֲטָהּ. מוֹכֵר לוֹ פֵּרוֹת {יג} אֲפִלּוּ בִּשְׁעַת הַזֶּרַע, וּמַשְׁאִיל לוֹ סְאָתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֶּשׁ לוֹ גֹּרֶן, וּפוֹרֵט לוֹ מָעוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֶּשׁ לוֹ פּוֹעֲלִים. וְכֻלָּן, בְּפֵרוּשׁ, אֲסוּרִין:

 ר"ע מברטנורה  שֶׁהוּא יָכוֹל לְשָׁחֲטָהּ. וּבְכָל דְּהוּא דְּמָצִינַן לְמִתְלֵי תָּלִינַן {יב}. וּבֵית שַׁמַּאי סָבְרֵי דְּאֵין דֶּרֶךְ כְּלָל לִשְׁחֹט פָּרָה הָעוֹמֶדֶת לַחֲרִישָׁה: אֲפִלּוּ בִּשְׁעַת הַזֶּרַע. וְלֹא אָמְרִינַן וַדַּאי לִזְרִיעָה הוּא לוֹקֵחַ, דְּתָלִינַן לַאֲכִילָה הוּא רוֹצֶה: שֶׁיֶּשׁ לוֹ גֹּרֶן. וְלֹא חַיְשִׁינַן שֶׁמָּא מוֹדֵד לְהַכְנִיס לָאוֹצָר, דְּאִיכָּא לְמִתְלֵי דְּלִטְחִינָה הוּא מוֹדֵד: וּפוֹרֵט לוֹ מָעוֹת. מַחֲלִיף לוֹ מָעוֹת בִּפְרוּטוֹת: אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֶּשׁ לוֹ פּוֹעֲלִים. וְנִמְצָא מְסַיֵּעַ יְדֵי עוֹבְרֵי עֲבֵרָה, דְּאָמְרִינַן שֶׁמָּא לִשְׁאָר צְרָכָיו הוּא צָרִיךְ: וְכֻלָּם. אִם פֵּרֵשׁ שֶׁלְּדָבָר אָסוּר רוֹצֶה אוֹתָם, אָסוּר: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יב} וְלֹא דָמִי לְכֵלִים דִּלְעֵיל שֶׁאֵין אָדָם מוֹכֵר, דְּהָתָם לֵיכָּא לְמִיתְלֵי. הָרַ"שׁ: {יג} פֵּרוֹת. וּבְהָא מוֹדוּ בֵּית שַׁמַּאי דְּאֵין דּוֹמֶה לְפָרָה דְּאֵין דֶּרֶךְ לִשְׁחֹט כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַ"ב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  משאיל לו סאתו. המדה הנקראת סאה וכן פורט לו מעות כגון שיקח ממנו דינר ויתן לו מעות:

וכולם בפירוש אסורין. כגון שאמר לו מכור לי זו הפרה אחרוש בה או אזרע בה זרע פלוני ותן לי הסאה אמוד בה הזרע אשר דשתי ותן לי מעות בזהוב זה אתן ממנו שכירות הפועלים שנתעסקו לי בעבודת הארץ אסור לו לעזרו בדבר מכל הדברים אשר זכרנו: (רמב"ם)


פרק ה - משנה ט

מַשְׁאֶלֶת אִשָּׁה לַחֲבֶרְתָּהּ הַחֲשׁוּדָה עַל הַשְּׁבִיעִית נָפָה וּכְבָרָה {יד} וְרֵחַיִם וְתַנּוּר. אֲבָל לֹא תָבוֹר וְלֹא תִטְחַן עִמָּהּ. אֵשֶׁת חָבֵר מַשְׁאֶלֶת לְאֵשֶׁת עַם הָאָרֶץ נָפָה וּכְבָרָה, וּבוֹרֶרֶת וְטוֹחֶנֶת {טו} וּמַרְקֶדֶת עִמָּהּ {טז}. אֲבָל מִשֶּׁתַּטִּיל הַמַּיִם, לֹא תִגַּע אֶצְלָהּ, שֶׁאֵין מַחְזִיקִין יְדֵי עוֹבְרֵי עֲבֵרָה. וְכֻלָּן {יח} לֹא אָמְרוּ אֶלָּא מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם. וּמַחֲזִיקִין יְדֵי נָכְרִים בַּשְּׁבִיעִית, אֲבָל לֹא יְדֵי יִשְׂרָאֵל. וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָן, מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם:

 ר"ע מברטנורה  הַחֲשׁוּדָה עַל הַשְּׁבִיעִית. לֶאֱכֹל פֵּרוֹת שְׁבִיעִית אַחַר הַבִּעוּר בְּלֹא בִעוּר: נָפָה. שֶׁאֲנִי אוֹמֵר לִסְפֹּר בָּהּ מָעוֹת הִיא לוֹקַחַת: כְּבָרָה. שֶׁאֲנִי אוֹמֵר לִכְבֹּר בָּהּ אֶת הַחֹל: רֵחַיִם. דְּשֶׁמָּא לִטְחֹן בָּהֶם סַמָּנִין: תַּנּוּר. שֶׁמָּא לְיַבֵּשׁ בּוֹ אוּנִין שֶׁל פִּשְׁתָּן: וְלֹא תִטְחַן עִמָּהּ. שֶׁאָסוּר לְסַיֵּעַ יְדֵי עוֹבְרֵי עֲבֵרָה: וּבוֹרֶרֶת וְטוֹחֶנֶת עִמָּהּ. וְלֹא אָסְרוּ הָכָא בְּאֵשֶׁת עַם הָאָרֶץ הַחֲשׁוּדָה עַל הַמַּעַשְׂרוֹת כִּדְאָסְרוּ בַּחֲשׁוּדָה עַל הַשְּׁבִיעִית, מִשּׁוּם דְּרֹב עַמֵּי הָאָרֶץ מְעַשְּׂרִים הֵן: אֲבָל מִשֶּׁתַּטִּיל הַמַּיִם. בָּעִסָּה: לֹא תִגַּע עִמָּהּ. לְפִי שֶׁמִּשֶּׁגִּלְגְּלָה הֻטְבְּלָה לְחַלָּה {יז} וְקָא מִטַּמְּאָה מֵחֲמַת כֵּלִים טְמֵאִים, שֶׁהֲרֵי הֻכְשְׁרָה לְקַבֵּל טֻמְאָה, וְזוֹ מְסַיַּעְתָּהּ לְגַלְגֵּל, וְאָסוּר לִגְרֹם טֻמְאָה לְחַלָּה: וְכֻלָּן לֹא אָמְרוּ. לֹא הִתִּירוּ לְהַשְׁאִילָן כֵּלִים וּלְסַיְּעָן בְּלֹא שְׁעַת עֲבֵרָה עַצְמָהּ אֶלָּא מִשּׁוּם דַּרְכֵי שָׁלוֹם: מַחֲזִיקִין יְדֵי נָכְרִים. אַגַּב גְּרָרָא דְדַרְכֵי שָׁלוֹם תָּנָא לֵיהּ הָכָא, וּמְפֹרָשׁ לְעֵיל בְּפֶרֶק ד': (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יד} נָפָה וּכְבָרָה. נָפָה הִיא אֲשֶׁר יָנִיפוּ בָהּ הַקֶּמַח לְהוֹצִיא מִמֶּנָּה הַסֻּבִּין, וְהִיא כְּמוֹ כְּבָרָה, אֲבָל כְּבָרָה הִיא לִתְבוּאָה וְנָפָה הִיא לְקֶמַח. הָרַ"מ: {טו} וּבוֹרֶרֶת כוּ'. וְהָא דְּלֹא תָנֵי בְּמַתְנִיתִין תַּנוּר וְרֵחַיִם גַּבֵּי עַם הָאָרֶץ כִּדְקָתָנֵי גַּבֵּי שְׁבִיעִית, מִשּׁוּם דְּשָׁמְעִינַן לַהּ מִכְּלָלָא דְּבוֹרֶרֶת וְטוֹחֶנֶת עִמָּהּ, אִי נַמִּי יַגִּיד עָלָיו רֵעוֹ וְסָמַךְ אַדְּתָנֵי בְּרֵישָׁא. הָרַ"שׁ. וְהַתּוֹסָפוֹת תֵּרְצוּ דְּתַנּוּר אֵין דֶּרֶךְ לְהַשְׁאִילוֹ, מִשּׁוּם דְּאִי מִטַּמֵּא טָעוּן שְׁבִירָה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {טז} וּמַרְקֶדֶת כוּ'. מִשּׁוּם דְּבָעֵי לְמִתְנֵי אֲבָל מִשֶּׁתַּטִּיל מַיִם קָתָנֵי הָכָא מַרְקֶדֶת, אַף עַל גַּב דִּבְרֵישָׁא לֹא קָתָנֵי לְדִינָא דְרִקּוּד. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יז} וְהֶחְמִירוּ מִשֶּׁתַּטִּיל הַמַּיִם שֶׁאָז תִּתְגַּלְגֵּל אַף עַל גַּב דְּלֹא מְחַיְבָא בְּחַלָּה עַד שֶׁתִּתְגַּלְגֵּל, תּוֹסָפוֹת גִּטִּין, וְעַיֵּן בְּתוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב בַּאֲרִיכוּת: {יח} וְכֻלָּן כוּ'. בַּיְרוּשַׁלְמִי מְפָרֵשׁ דְּלֹא קָאֵי הַךְ טַעֲמָא דְּדַרְכֵי שָׁלוֹם אֶלָּא אַמַּתְנִיתִין דְּמַשְׁאֶלֶת, אֲבָל לְכוּלְהוּ דִּלְעֵיל מִנָּהּ לֹא קָאֵי, וּמִשּׁוּם הָכִי מְפָרֵשׁ הַיְרוּשַׁלְמִי וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַ"ב דְּנָפָה תָּלִינַן לִסְפֹּר כוּ' וְלֹא תָלִינַן שֶׁיְּנַפֶּה לִטְחִינָה, וְכֵן כֻּלָּן וּלְדָבָר שֶׁל הֶתֵּר, וּכְהַנְהוּ דְתָלִינַן בְּמַתְנִיתִין דִּלְעֵיל מֵהַךְ, אֶלָּא דְהָכָא מַיְרֵי בְּיָדוּעַ שֶׁאֵין לָהּ פֵּרוֹת שֶׁל הֶתֵּר לְמִתְלֵי בָהּ, וְהִלְכָּךְ הֲנָךְ תְּלִיוֹת לֹא הֲוֵי גְּמוּרוֹת כְּהַנְהוּ דִלְעֵיל, וְאִי לָאו מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם לֹא הֲוָה שָׁרִינַן לְהוּ. וְאִי לֹא הֲוָה לָן לְמִתְלֵי כְּלָל לֹא הָיָה טַעַם דְּדַרְכֵי שָׁלוֹם כָּל כָּךְ לְהַתִּיר לְסַיֵּעַ יְדֵי עוֹבְרֵי עֲבֵרָה שֶׁהוּא בִּכְלַל לִפְנֵי עִוֵּר כוּ', וְדַוְקָא בַּהֲנֵי דְנָפָה וּכְבָרָה כוּ' מוֹעִיל דַּרְכֵי שָׁלוֹם עִם תְּלִיָּה כָּל דְּהוּ, מִשּׁוּם דִּבְהוּ שַׁיָּךְ טְפֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם. הָרַ"שׁ: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  נפה. היא אשר יניפו בה הקמח להוציא ממנה הסובין והיא כמו כברה אבל כברה היא לתבואה ונפה לקמח וטעם התרת אלו הדברים מפני שאינן מיוחדין לעבירה שאפשר לומר בקש הנפה לתקן בו או להכין בו דבר והריחים לטחון בו רפואות והתנור לבשל בו המטוה ובשביל זה כשתבאר ותאמר שבשביל פירות שביעית היא מבקשת אותם אסור ליתן לה כלום:

ומה שאמר אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ אין בזה משום שביעית אבל משום טומאה וטהרה שעם הארץ ואשתו ובניו ובני ביתו בחזקת טומאה ומשנה ראשונה אסור לגרום טומאה לחולין שבא"י והעיקר שבידינו שהאוכלין לא יטמאו אלא אחר הכשר במים או באחד משבעה משקין כמו שיתבאר במקומן וכבר הקדמנו כל זה בפרק שני מדמאי ומפני אלו העיקרים מותר לעזור חברתה עד שתתחיל לשפוך המים ואז תבדיל ממנה שאז תקבל העיסה טומאה. וענין שאמר וכולן לא אמרו אלא מפני דרכי שלום. ר"ל כל מה שנאמר בהלכה זו מהתרת ההשאלה והעזר אפילו במעט וכבר בארנו בפ' שקודם לזה ענין שאמר מחזיקין ידי נכרים בשביעית ושואלין בשלומם: (רמב"ם)


פרק ו


פרק ו - משנה א

שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת לַשְּׁבִיעִית. כָּל שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי בָבֶל, מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְעַד כְּזִיב, לֹא נֶאֱכָל וְלֹא נֶעֱבָד. וְכָל שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי מִצְרַיִם, מִכְּזִיב וְעַד הַנָּהָר וְעַד אֲמָנָה, נֶאֱכָל, אֲבָל לֹא {ב} נֶעֱבָד. מִן הַנָּהָר וּמֵאֲמָנָה וְלִפְנִים, נֶאֱכָל וְנֶעֱבָד:

 ר"ע מברטנורה  שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת לַשְּׁבִיעִית. חֲלוּקוֹת לְעִנְיַן דִּין שְׁבִיעִית: כָּל שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי בָבֶל. עֶזְרָא וְסִיעָתוֹ כְּשֶׁעָלוּ מִבָּבֶל: לֹא נֶאֱכָל וְלֹא נֶעֱבָד. שֶׁעֲבוֹדַת הָאָרֶץ הַהִיא אֲסוּרָה בַּשְּׁבִיעִית, וְאִם נֶעֶבְדָה וְגִדְּלָה אָסוּר לֶאֱכֹל מֵאוֹתָן גִּדּוּלִים. פֵּרוּשׁ אַחֵר וְעִקָּר, לֹא נֶאֱכָל לְאַחַר שְׁבִיעִית בְּלֹא בִעוּר, וְלֹא נֶעֱבָד בַּשְּׁבִיעִית: מִכְּזִיב וְעַד הַנָּהָר וְעַד אַמְנוֹם. כְּזִיב מָשׁוּךְ כְּלַפֵּי הַצָּפוֹן לְצַד מִזְרָח, וּרְצוּעָה יוֹצֵאת מֵעַכּוֹ שֶׁיּוֹשֶׁבֶת בְּרִבּוּעָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בְּמִקְצוֹעַ צְפוֹנִית מִזְרָחִית, וְאוֹתָהּ רְצוּעָה מְשׁוּכָה כְּלַפֵּי צָפוֹן וְהוֹלֶכֶת עַד כְּזִיב, וּרְצוּעָה אַחֶרֶת מְשׁוּכָה מֵעַכּוֹ כְּלַפֵּי מִזְרָח וּבָהּ הַנָּהָר הָאָמוּר כָּאן, וְאֵלּוּ הַשְּׁתֵּי רְצוּעוֹת כְּבָשׁוּם עוֹלֵי מִצְרַיִם וְלֹא כְבָשׁוּם עוֹלֵי בָבֶל: וְעַד אַמְנוֹם. הוּא הֹר הָהָר {א} הַכָּתוּב בִּגְבוּלוֹת הָאָרֶץ בְּפָרָשַׁת אֵלֶּה מַסְעֵי, תְּתָאוּ לָכֶם הֹר הָהָר מְתַרְגְּמִינַן בַּיְרוּשַׁלְמִי טוּרֵי אַמְנוֹם, וְהוּא בִּצְפוֹנָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְצַד מַעֲרָב אֵצֶל הַיָּם הַגָּדוֹל, וְגַם זוֹ לֹא כָבְשׁוּ עוֹלֵי בָבֶל, הִלְכָּךְ נֶאֱכָל לְאַחַר הַבִּעוּר, וּלְאִידָךְ לִישְׁנָא אִם נֶעֱבָד בַּשְּׁבִיעִית נֶאֱכָל, דִּקְדֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה קָדְשָׁה לִשְׁעָתָהּ וְלֹא קָדְשָׁה לֶעָתִיד לָבֹא, וְלֹא נֶעֱבָד, דִּלְעִנְיַן עֲבוֹדָה הֶחְמִירוּ לֶאֱסֹר מִדְּרַבָּנָן: מִנָּהָר וּמֵאַמְנוֹם וְלִפְנִים. כָּךְ כָּתוּב בְּכָל הַסְּפָרִים, וּטְפֵי הֲוָה נִיחָא אִי הֲוָה גָרְסִינַן וְלַחוּץ. וְאֶפְשָׁר לְפָרֵשׁ בְּדֹחַק מֵהַנָּהָר וְלִפְנִים מִתְּחִלַּת הַנָּהָר וְלִפְנִים לְצַד הַנָּהָר חוּצָה לָאָרֶץ, וְכֵן מִתְּחִלַּת טוּרֵי אַמְנוֹם וְלִפְנִים לְצַד הָהָר קְרוּיָה לִפְנִים: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {א} זֶה לְשׁוֹן הָרַ"מ יֵשׁ מִי שֶׁקּוֹרֵא אֲמָנָה וְהוּא אֲמָנָה וְיֵשׁ מִי שֶׁקּוֹרֵא אַמְנוֹם. וּמַה שֶּׁכָּתַב וְהוּא אֲמָנָה רוֹמֵז לַפָּסוּק תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה (שִׁיר הַשִּׁירִים ד), וְכֵן פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י שָׁם שֶׁאֲמָנָה הוּא הֹר הָהָר: {ב} אֲבָל לֹא כוּ'. וְדַוְקָא בִּמְחֻבָּר, אֲבָל בְּתָלוּשׁ עוֹשִׂין כְּמוֹ בְּסוּרְיָא דִּבְסָמוּךְ, דְּאִי לֹא תֵימָא הָכִי אִם כֵּן לִתְנֵי אַרְבַּע אֲרָצוֹת לַשְּׁבִיעִית דְּיֵשׁ לְסוּרְיָא דִּין לְעַצְמָהּ. הָרַ"מ וְהָרַ"שׁ: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  יש מי שקורא אמנם והוא אמנה ויש מי שקורא אמנום. וענין לא נאכל ולא נעבד שאסור לנו עבודת הארץ ההיא ואם תעבד ע"י אחר אסור לאכול ממה שתוציא ושאמר נאכל אבל לא נעבד ר"ל שאינו מותר עבודתה ואם נעבדה יהיה כל הצומח בה נאכל בקדושת שביעית ושאמר נאכל ונעבד שמותרת עבודתה בשביעית והצומח בה יאכל בלא קדושת שביעית אלא כמו שיאכלו פירות כל שנה: (רמב"ם)

פרק ו - משנה ב

עוֹשִׂין בְּתָלוּשׁ בְּסוּרְיָא, אֲבָל לֹא בִמְחֻבָּר. דָּשִׁים {ג} וְזוֹרִין וְדוֹרְכִין וּמְעַמְּרִין, אֲבָל לֹא קוֹצְרִין וְלֹא בוֹצְרִין וְלֹא מוֹסְקִים. כְּלָל אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, כָּל שֶׁכַּיּוֹצֵא בוֹ מֻתָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, עוֹשִׂין אוֹתוֹ בְּסוּרְיָא:

 ר"ע מברטנורה  סוּרְיָא. אֲרַם נַהֲרַיִם וַאֲרַם צוֹבָה שֶׁכָּבַשׁ דָּוִד, וְאֵינָהּ כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְכָל דָּבָר, מִפְּנֵי שֶׁכְּבָשָׁהּ קֹדֶם שֶׁכָּבַשׁ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כֻּלָּהּ, וּבִקְצַת דִּינִים עֲשָׂאוּהָ כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּבִקְצָתָן כְּחוּצָה לָאָרֶץ: עוֹשִׂים בְּתָלוּשׁ. אֲפִלּוּ אֵצֶל הַחֲשׁוּדִים, וְאִלּוּ בְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל תְּנַן לֹא תָבוֹר וְלֹא תִטְחַן עִמָּהּ: אֲבָל לֹא בַמְחֻבָּר. כְּגוֹן מְסִיקָה קְצִירָה וּבְצִירָה, וְדַוְקָא בַּשָּׁמוּר, אֲבָל בַּמֻּפְקָר אֲפִלּוּ בָּאָרֶץ מֻתָּר, דְּתַנְיָא בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים מִן הַשָּׁמוּר אִי אַתָּה בּוֹצֵר אֲבָל אַתָּה בּוֹצֵר מִן הַמֻּפְקָר. וְטַעֲמָא דְגָזוּר בְּסוּרְיָא בִּמְחֻבָּר כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ מַנִּיחִים אֶת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהוֹלְכִים וּמִשְׁתַּקְּעִים בְּסוּרְיָא, וּבְתָלוּשׁ הִתִּירוּ, כְּדֵי שֶׁיִּמְצְאוּ הָעֲנִיִּים שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קְצַת רֶוַח בְּסוּרְיָא שֶׁהִיא קְרוֹבָה לָהֶם, וְלֹא יִצְטָרְכוּ לָצֵאת מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְחוּצָה לָאָרֶץ: כָּל שֶׁכַּיּוֹצֵא בוֹ מֻתָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. מִדְּאוֹרַיְתָא, כְּגוֹן תָּלוּשׁ, אַף עַל גַּב דְּמִדְּרַבָּנָן אָסוּר בְּלֹא שִׁנּוּי, עוֹשִׂין אוֹתוֹ בְּסוּרְיָא כִּי אוֹרְחֵיהּ וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְשַׁנּוֹת. אִי נַמִּי הָכִי קָאָמַר, כָּל שֶׁכַּיּוֹצֵא בוֹ מֻתָּר בָּאָרֶץ בַּמֻּפְקָר עוֹשִׂים אוֹתוֹ בְּסוּרְיָא אֲפִלּוּ בַּשָּׁמוּר, אֲבָל בִּמְחֻבָּר אָסוּר מִדְּרַבָּנָן בָּאָרֶץ אֲפִלּוּ בַּמֻּפְקָר: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ג} דָּשִׁים כוּ'. שֶׁלֹּא כְסֵדֶר מְלַאכְתָּן הֵם שְׁנוּיִים, דְּעִמּוּר קֹדֶם הַדִּישָׁה וְהַזֵּרוּי, וְעוֹד דִּדְרִיכָה שֶׁהִיא בַּעֲנָבִים מַכְנִיס בֵּין מְלָאכוֹת שֶׁבַּתְּבוּאָה: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  כבר פירשנו בפ"ו מדמאי שסוריא הם הארצות שכבש דוד ובארנו לשם מאי זה טעם לא נתחייבו בהם כל המצות אבל אסור לנו להתעסק בהם בדבר המחובר לארץ בשנה שביעית ואע"פ שהוא מותר לשם כדי שלא יניחו בני אדם ארץ ישראל וישכנו שם והוא מה שאמר בטעם זה כדי שלא יהיו הולכים ומשתקעין שם ודברי ר"ע אמת: (רמב"ם)

פרק ו - משנה ג

בְּצָלִים שֶׁיָּרְדוּ עֲלֵיהֶם גְּשָׁמִים וְצִמֵּחוּ, אִם הָיוּ הֶעָלִין שֶׁלָּהֶם שְׁחוֹרִין, אֲסוּרִין {ד}. הוֹרִיקוּ, הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין. רַבִּי חֲנִינָא בֶן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר, אִם יְכוֹלִין לְהִתָּלֵשׁ בֶּעָלִין שֶׁלָּהֶן, אֲסוּרִין. וּכְנֶגֶד כֵּן, מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, מֻתָּרִין:

 ר"ע מברטנורה  בְּצָלִים שֶׁיָּרְדוּ עֲלֵיהֶם גְּשָׁמִים. בְּצָלִים שֶׁל שִׁשִּׁית שֶׁנִּכְנְסוּ לַשְּׁבִיעִית, וְיָרְדוּ עֲלֵיהֶם גְּשָׁמִים וְצָמְחוּ, אִם הִשְׁחִירוּ הֶעָלִין בְּיָדוּעַ שֶׁגָּדְלוּ וְהוֹסִיפוּ, וַאֲתוּ גִּדּוּלֵי שְׁבִיעִית וּמְבַטְּלִים הָעִקָּר אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְרֻבֶּה. אֲבָל אִם הוֹרִיקוּ הֶעָלִין אָז הוֹלְכִים וּכְמֵשִׁין וְלָאו מֵאַרְעָא קָא רָבוּ: אִם יְכוֹלִין לִיתָּלֵשׁ בֶּעָלִין. דֶּרֶךְ בְּצָלִים כְּשֶׁנִּגְמָרִים יוֹצְאִין מֵעַצְמָן מִן הָאָרֶץ וְנוֹחִין לִתָּלֵשׁ, וְאִם הֶעָלִין חֲזָקִים וּכְשֶׁאוֹחֵז בָּהֶן יָכוֹל לִתְלֹשׁ הַבְּצָלִים מִן הָאָרֶץ, אָז וַדַּאי גָּדְלוּ בַשְּׁבִיעִית: כְּנֶגֶד כֵּן לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית מֻתָּרִים. לָאו בִּבְצָלִים שֶׁל שְׁבִיעִית שֶׁיָּצְאוּ לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית מַיְרֵי, דְּלֹא מְקִילִינַן בְּהוּ כֻּלֵּי הַאי שֶׁגִּדּוּלֵי הֶתֵּר כָּל שֶׁהוּ יַעֲלוּ אֶת הָאִסּוּר, אֶלָּא סֵיפָא נַמִּי מַיְרֵי בִּבְצָלִים שֶׁל שִׁשִּׁית שֶׁעֲקָרָן בַּשִּׁשִּׁית וְחָזַר וּנְטָעָן בַּשְּׁבִיעִית, וּלְאַחַר שֶׁגָּדְלוּ מְעַט בַּשְּׁבִיעִית עֲקָרָן וְחָזַר וּנְטָעָן בַּשְּׁמִינִית, וּמִתּוֹךְ שֶׁכְּבָר גָּדְלוּ בַּשִּׁשִּׁית לֹא הוֹסִיפוּ כִּי אִם מְעַט בַּשְּׁבִיעִית וְנֶאֶסְרוּ, וּכְשֶׁחָזְרוּ וְהוֹסִיפוּ מְעַט בַּשְּׁמִינִית חָזַר אוֹתוֹ הֶתֵּר וּבִטֵּל אִסּוּר הַמֻּעָט, שֶׁגַּם שֶׁל שִׁשִּׁית מְסַיֵּעַ לְבַטְּלוֹ אַחַר שֶׁסּוֹף גִּדּוּלוֹ הֶתֵּר. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי חֲנַנְיָא בֶן אַנְטִיגְנוֹס: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ד} אֲסוּרִין. מִשּׁוּם גִּדּוּלֵי שְׁבִיעִית, וְיֹאכְלֵם בִּקְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית. אִי נַמִּי אֲסוּרִים אֲפִלּוּ בַּאֲכִילָה כְּדִין סְפִיחִים: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  הוריקו. נעשו ירוקין וכל זמן שהם ירוקין כאילו הם מן הפרי עצמו ומותר לאכלן ואם השחיר מה שצמח מהם יהיה כאילו צמח בארץ ויחשבו כפירות שביעית וזה ענין מה שאמר אסורין: ור' חנינא בן אנטיגנוס אומר. שאם נתלשו העלין מהם ונשארו שם ולא נעקרו עם העלין יהיה דינם כדין הצומח בארץ והן כמו פירות שביעית: וכנגד כן במוצאי שביעית מותרין. ר"ל כשיהיו בזמן שיכולין לעקור העלין וישארו הבצלים בעצמן ולא יעקרו מותר לאכול הבצל ההוא במוצאי שביעית שאינו מפירות שביעית ואין הלכה כרבי חנינא בן אנטיגנוס: (רמב"ם)

פרק ו - משנה ד

מֵאֵימָתַי מֻתָּר אָדָם לִקַּח יָרָק בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, מִשֶּׁיַּעֲשֶׂה כַיּוֹצֵא בוֹ. עָשָׁה הַבַּכִּיר, הֻתַּר הָאָפִיל {ו}. רַבִּי הִתִּיר לִקַּח יָרָק בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית מִיָּד:

 ר"ע מברטנורה  מִשֶּׁיַּעֲשֶׂה כַיּוֹצֵא בוֹ. מִמַּה שֶׁנִּזְרַע בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית יֵשׁ גִּדּוּל כַּיּוֹצֵא בָזֶה דְתָלִינַן בֵּיהּ. אִי נַמִּי מִפְּנֵי שֶׁרָבָה הַהֶתֵּר עַל הָאִסּוּר וְנִתְבַּטֵּל {ה}: הַבַּכִּיר. מָקוֹם שֶׁמְּמַהֵר לְבַכֵּר פֵּרוֹתָיו יוֹתֵר מִשְּׁאָר מְקוֹמוֹת: הֻתַּר הָאָפִיל. דְתָלִינַן שֶׁמִּמְּקוֹם הַבַּכִּיר הֱבִיאוּם: מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית מִיָּד. לְפִי שֶׁהָיוּ מְבִיאִים יָרָק מִחוּצָה לָאָרֶץ וְהָיָה רָבֶה עַל יָרָק שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי הַטַּעַם לְפִי שֶׁבִּשְׁנַיִם אוֹ שְׁלֹשָׁה יָמִים עוֹשֶׂה כַּיּוֹצֵא בוֹ: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ה} וְאַף עַל גַּב דִּבְיָרָק אָזְלִינַן בָּתַר לְקִיטָה, מִכָּל מָקוֹם חַיְישִׁינַן שֶׁלֹּא יְהֵא מִן הַנִּלְקָט בַּשְּׁבִיעִית. הָרַ"שׁ: {ו} הָאָפִיל. פֵּרוּשׁ מָקוֹם הָאָפֵל דְּתָלִינַן וְכוּ', כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַ"ב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  משיעשה כיוצא בו. משיצמח כמו המין ההוא:

ובכיר. הוא הממהר לצאת בתחלת מוצאי שביעית:

ואפיל. הוא המתאחר שנשאר מפירות שנה שביעית שעברה והלכה כרבי: (רמב"ם)


פרק ו - משנה ה

אֵין מוֹצִיאִין שֶׁמֶן שְׂרֵפָה וּפֵרוֹת שְׁבִיעִית מֵהָאָרֶץ לְחוּץ לָאָרֶץ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, שָׁמַעְתִּי בְפֵרוּשׁ, שֶׁמּוֹצִיאִין לְסוּרְיָא וְאֵין מוֹצִיאִין לְחוּץ לָאָרֶץ:

 ר"ע מברטנורה  שֶׁמֶן שְׂרֵפָה. שֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה טְמֵאָה, מִתּוֹךְ שֶׁלִּשְׂרֵפָה עוֹמֵד קָרֵי לֵיהּ שֶׁמֶן שְׂרֵפָה, וּמַעֲלָה עָשׂוּ לִשְׂרֵפָה בָּאָרֶץ, כִּדְאַשְׁכְּחָן בְּקָדָשִׁים פְּסוּלִים שֶׁהֵן נִשְׂרָפִים בִּמְקוֹמָן, וְכֵן פֵּרוֹת שְׁבִיעִית צְרִיכִים בִּעוּר בָּאָרֶץ, דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא כה) בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: (ר"ע מברטנורה).

 רמב"ם  שמן שריפה. הוא שמן תרומה שנטמא ונקרא שמן שריפה שאינו ראוי אלא לשרפה ואין הלכה כר' שמעון: (רמב"ם)

פרק ו - משנה ו

אֵין מְבִיאִין תְּרוּמָה מֵחוּצָה לָאָרֶץ לָאָרֶץ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, שָׁמַעְתִּי בְּפֵרוּשׁ, שֶׁמְּבִיאִין מִסּוּרְיָא וְאֵין מְבִיאִין מִחוּצָה לָאָרֶץ:

 ר"ע מברטנורה  אֵין מְבִיאִין תְּרוּמָה מִחוּצָה לָאָרֶץ לָאָרֶץ. לְפִי שֶׁהַתְּרוּמָה כֹּהֲנִים מְחַזְּרִין אַחֲרֶיהָ לְבֵית הַגְּרָנוֹת, חַיְשֵׁי רַבָּנָן שֶׁמָּא יִהְיוּ הַכֹּהֲנִים מְרַדְּפִים אַחֲרֶיהָ וְיֵצְאוּ חוּצָה לָאָרֶץ לְהָבִיא אֶת הַתְּרוּמָה {ז}. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ז} וְיִטַּמְּאוּ. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב בְּשֵׁם הַפֵּרוּשׁ: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  כל זה מבואר ואין הלכה כרבי שמעון: (רמב"ם)

פרק ז


פרק ז - משנה א

כְּלָל גָּדוֹל {א} אָמְרוּ בַּשְּׁבִיעִית, כָּל שֶׁהוּא מַאֲכַל אָדָם וּמַאֲכַל בְּהֵמָה, וּמִמִּין הַצּוֹבְעִים, וְאֵינוֹ מִתְקַיֵּם בָּאָרֶץ, יֶשׁ לוֹ שְׁבִיעִית וּלְדָמָיו שְׁבִיעִית, יֶשׁ לוֹ בִּעוּר וּלְדָמָיו בִּעוּר. וְאֵיזֶה זֶה, עֲלֵה הַלּוּף הַשּׁוֹטֶה, וַעֲלֵה הַדַּנְדַּנָּה, הָעֻלְשִׁין, וְהַכְּרֵשִׁין, וְהָרְגִילָה, וְנֵץ הֶחָלָב. וּמַאֲכַל בְּהֵמָה, הַחוֹחִים וְהַדַּרְדָּרִים {ב}. וּמִמִּין הַצּוֹבְעִים {ג}, סְפִיחֵי אִסְטִיס, וְקוֹצָה. יֶשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, יֶשׁ לָהֶם בִּעוּר וְלִדְמֵיהֶן בִּעוּר:

 ר"ע מברטנורה  כְּלָל גָּדוֹל. וּלְדָמָיו שְׁבִיעִית. אִם מְכָרָן וְקִבֵּל הַדָּמִים שֶׁלָּהֶם, יֵשׁ בִּדְמֵיהֶן קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית: יֶשׁ לוֹ בִּעוּר. כְּשֶׁכָּלָה לַחַיָּה חַיָּב לְבַעֵר: עֲלֵה לוּף שׁוֹטֶה. אִצְטָרִיךְ לְמִתְנֵי לוּף שׁוֹטֶה מִשּׁוּם דִּתְנַן בְּפֶרֶק בַּתְרָא דְּעֻקְּצִים עֲלֵה לוּף שׁוֹטֶה אֵין מִטַּמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִים, סַלְקָא דַעְתָּךְ אֲמֵינָא הָכִי נַמִּי לֹא לֵחוֹל עֲלַיְהוּ קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית, קָמַשְׁמַע לָן: הַדַּנְדַּנָּה. בַּעֲרָבִי נענ"ע וּבְלַעַ"ז מינטו"א: הָעֻלְשִׁין. תְּרֵי גַוְנֵי עֻלְשִׁין הֵן, עֻלְשֵׁי גִנָּה וְעֻלְשֵׁי שָׂדֶה, וּבִשְׁאָר שָׁנִים דִּשְׁכִיחֵי עֻלְשֵׁי גִנָּה, עֻלְשֵׁי שָׂדֶה לֹא חֲשִׁיבֵי אֹכֶל וְאֵין מִטַּמֵּא טֻמְאַת אָכֳלִים, וְהָכָא קָא מַשְׁמַע לָן דְּבַשְּׁבִיעִית דְּאֵין עֻלְשֵׁי גִנָּה מְצוּיִין, עֻלְשֵׁי שָׂדֶה חֲשִׁיבֵי וּמִטַּמְּאִין טֻמְאַת אָכֳלִים וּשְׁבִיעִית נוֹהֶגֶת בָּהֶן: וּכְרֵשִׁין. נַמִּי תְּרֵי גַוְנֵי נִינְהוּ, כְּרֵשֵׁי גִנָּה וּכְרֵשֵׁי שָׂדֶה, וּכְרֵשֵׁי שָׂדֶה אִצְטָרִיךְ לְאַשְׁמוּעִינַן: הָרְגִילָה. הֵם חֲלוֹגְלוֹגוֹת וּבְלַעַ"ז בירדולגי"ש: וְנֵץ הֶחָלָב. פְּרָחִים לְבָנִים כְּחָלָב. פֵּרוּשׁ אַחֵר עֵשֶׂב הוּא כְּשֶׁנֶּחְתָּךְ יוֹצֵא מִמֶּנּוּ חָלָב: הַחוֹחִים וְהַדַּרְדָּרִים. מִינֵי קוֹצִים הֵן: אִסְטִיס. הוּא שֶׁצּוֹבְעִין בּוֹ כְּמִין תְּכֵלֶת, וְקוֹרִים לוֹ בַּעֲרָבִי ני"ל, וְקוֹצְרִים אוֹתוֹ וְהוּא צוֹמֵחַ וְדוֹמֶה לְסָפִיחַ, לְכָךְ קוֹרֵהוּ הַתַּנָּא סְפִיחֵי אִסְטִיס: וְקוֹצָה. מִין מִמִּינֵי הַצְּבָעִים, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהוּא אלעצפו"ר בַּעֲרָבִי: יֶשׁ לָהֶן שְׁבִיעִית. קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית נוֹהֶגֶת בָּהֶן שֶׁלֹּא לְהַפְסִידָם וְשֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת בָּהֶם סְחוֹרָה: וְיֶשׁ לָהֶם בִּעוּר. כְּשֶׁיַּגִּיעַ זְמַן הַבִּעוּר צָרִיךְ לְבַעֲרָם, וּלְקַמָּן בִּפְנִים מְפֹרָשִׁים דִּינֵי הַבִּעוּר: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {א} כְּלָל גָּדוֹל. לְהָכִי תָּנֵי גָּדוֹל וְלֹא כְּלָל אָמְרוּ כְּדִתְנָן בְּמִשְׁנָה ד' פֶּרֶק קַמָּא דְפֵאָה וּבְמַעַשְׂרוֹת פֶּרֶק קַמָּא, מִשּׁוּם דְּגָדוֹל עָנְשׁוֹ שֶׁל שְׁבִיעִית יוֹתֵר מִשֶּׁל מַעֲשֵׂר, דְּאִלּוּ שְׁבִיעִית אִיתָא בֵּין בְּמַאֲכַל אָדָם בֵּין בְּמַאֲכַל בְּהֵמָה, וּמַעֲשֵׂר וּפֵאָה בְּמַאֲכַל אָדָם אִיתָא בְּמַאֲכַל בְּהֵמָה לֵיתָא. גְּמָרָא שַׁבָּת פֶּרֶק ז': {ב} וְדַרְדָּרִים. הָרַ"מ כָּתַב הָרַכִּים. וְאַף עַל גַּב דִּלְעִנְיַן מְלוּגְמָא דְּרֵישׁ פֶּרֶק ח' כְּתָבוֹ, נִרְאֶה דְאַף לְכָאן מְפָרֵשׁ כֵּן: {ג} וּמִמִּין הַצּוֹבְעִים. בַּגְּמָרָא בְּבָבָא קַמָּא דַּף ק"א אָמַר קְרָא לְאָכְלָה, בְּמִי שֶׁהֲנָאָתוֹ וּבִעוּרוֹ שָׁוִין, וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י שֶׁבִּשְׁעַת הֲנָאָתוֹ כָּלֶה מִן הָעוֹלָם. וּמִינֵי צְבָעִים נַמִּי בִּשְׁעַת רְתִיחַת הַיּוֹרָה כָּלֶה הַשֹּׁרֶשׁ וְקוֹלֵט הַצֶּבַע, נִמְצָא דַּהֲנָאָתָן וּבִעוּרָן שָׁוֶה: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  ענין שאמר כלל גדול כנגד הכלל הנאמר במעשרות שדין שנה שביעית חייב למאכל אדם. ופירוש ממין הצובעין. ממיני הצבעים:

יש לו שביעית ולדמיו שביעית. יתחייב בהן שביעית ואם נמכר יתחייבו דמיו בדינים ההם ועוד יתבאר ענין הביעור לאחר זה וכבר פירשנו שהלוף מין מהבצלים:

הדנדנה. נקרא נענע ובערוך נקרא מינט"א בלע"ז:

ועולשין. הנדבה:

והכרישין. כראתי:

והרגילה. פו"ר קאקל"י בלע"ז נקראת רגלה:

ונץ החלב. מקדונס עשב ידוע אצל הרופאין:

החוחין. קבוץ חוח:

והדרדרין. קבוץ דרדר ואלה מיני קוצים הם:

ספיחי אסטיס. הוא הצבע שצובעים בו תכלת ונקרא כן מפני שיקצרוהו ויצמח והוא לעולם ספיח:

וקוצה. ממיני הצבעונין ויש מי שפירש אותו אלעצפו"ר: (רמב"ם)


פרק ז - משנה ב

וְעוֹד כְּלָל אַחֵר אָמְרוּ, כָּל שֶׁאֵינוֹ {ד} מַאֲכַל אָדָם וּמַאֲכַל בְּהֵמָה, וּמִמִּין הַצּוֹבְעִין, וּמִתְקַיֵּם בָּאָרֶץ, יֶשׁ לוֹ שְׁבִיעִית וּלְדָמָיו שְׁבִיעִית, אֵין לוֹ בִּעוּר וְאֵין לְדָמָיו בִּעוּר. אֵי זֶהוּ, עִקַּר הַלּוּף הַשּׁוֹטֶה, וְעִקַּר הַדַּנְדַּנָּה, וְהָעַרְקַבְנִין, וְהַחַלְבְּצִין, וְהַבֻּכְרִיָּה. וּמִמִּין הַצּוֹבְעִין, הַפּוּאָה וְהָרִכְפָּא, יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, אֵין לָהֶם בִּעוּר וְלֹא לִדְמֵיהֶן בִּעוּר. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, דְּמֵיהֶם מִתְבַּעֲרִין עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. אָמְרוּ לוֹ, לָהֶן אֵין בִּעוּר, קַל וָחֹמֶר לִדְמֵיהֶן:

 ר"ע מברטנורה  עיקר. שרש עִקָּר. שֹׁרֶשׁ: עַרְקַבְנִין. רַבּוֹתַי מְפָרְשִׁים עֵשֶׂב הַגָּדֵל אֵצֶל הַדֶּקֶל וְעוֹלֶה וְנִכְרָךְ סְבִיבוֹת הַדֶּקֶל. וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי שֶׁהוּא עֵשֶׂב שֶׁעָלִין שֶׁלּוֹ דּוֹמוֹת לְעַקְרָב: וְהַחַלְבִצִין. הַשָּׁרָשִׁים שֶׁל נֵץ חָלָב הָאָמוּר לְמַעְלָה: הַבֻּכְרִיָּה. קוֹרִין לוֹ בַּעֲרָבִי כנג"ר: הַפּוּאָה. בַּעֲרָבִי פו"א וּבְלַעַ"ז זרויי"א: הָרִכְפָּה. שָׁרָשִׁים שֶׁתַּחַת הַקַּרְקַע, וְשׁוֹלְקִין אוֹתָן וְשׁוֹתִין מֵימֵיהֶן, וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ תּוֹלָעִים בְּבִטְנוֹ יְמִיתֵם: אֵין לָהֶם בִּעוּר. לְפִי שֶׁמִּתְקַיְּמִים בָּאָרֶץ וְלֹא כָלֶה לַחַיָּה מִן הַשָּׂדֶה לְפִיכָךְ אֵין צָרִיךְ לְבַעֲרוֹ מִן הַבַּיִת: דְּמֵיהֶם מִתְבַּעֲרִים עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. הָכִי קָאָמַר דְּמֵיהֶם צָרִיךְ שֶׁיִּתְבַּעֲרוּ מִן הָעוֹלָם קֹדֶם רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁל שְׁמִינִית. וְהוּא הַדִּין דַּהֲוֵי מָצֵי לְמִתְנֵי מִתְבַּעֲרִים אַחַר רֹאשׁ הַשָּׁנָה, שֶׁאִם יֶשְׁנָן לְאוֹתָן דָּמִים בָּעוֹלָם אַחַר רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁל שְׁמִינִית חַיָּב לְבַעֲרָם בִּקְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ד} כָּל שֶׁאֵינוֹ. הוֹאִיל וְאֵינוֹ לְעֵצִים. כֵּן כָּתַב הָרַ"מ. וּמְפָרֵשׁ דְּמִתְקַיֵּם בָּאָרֶץ לֹא קָאֵי אֶלָּא אַמִּין הַצּוֹבְעִים, אֲבָל שֶׁאֵינוֹ מַאֲכַל אָדָם וּבְהֵמָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מִתְקַיֵּם אֵין לָהֶם בִּעוּר כוּ'. וְנֹסַח אַחֵר כָּל שֶׁהוּא מַאֲכַל אָדָם כוּ', וּלְגִרְסָא זוֹ מִתְקַיֵּם בָּאָרֶץ אַכֻּלְּהוּ קָאֵי: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  עקרבנין. עשב נקרא עקרביאן והחלבצין והבוכרה עשבים לא נודעו. הפואה ידוע פווה נקראת בלשון ערב ובלע"ז רוי"א. והרכבנא נקראת בק"ס ובלע"ז ברזי"ל ושאמר בזו ההלכה וממין הצובעין אינו מפרש כל מה שנכנס בכלל ההוא אבל הוא תחלת הדבר כפי מה שהוא אומר והוא שאמר בכלל מה שהקדמנו שכל מה שהוא ממין הצובעין ואינו מתקיים בארץ יש לו שביעית וביעור וכן לדמיו ומנה בכללן ספיחי אסטיס וקוצה ואחר כן אמר בכלל השני שכל מה שאינו ראוי לאלו השלשה ולא לאחד מהם לא למאכל אדם ולא לבהמה ולא לצבוע יש לו ולדמיו שביעית ואין לו ולא לדמיו ביעור וזה אם אינו מתקיים בארץ כמו כן מה שאמר בכלל מה שהקדמנו אחר כן הביא בזה הענין משלים ודמיונות וחזר והחל בדבר ואמר יש דברים ממין הצובעין שיש להם ולדמיהן שביעית אין להם ולא לדמיהן ביעור והוא הפואה והרכבנא שהם מתקיימין בארץ ולא ישיגם הפסד וענין אין להם ביעור שלא ימנע מלהתעסק בהם תמיד וליהנות מהם עד שישלימו ואין לשמור בזה שעת ביעור וכן בדמיהן אם נמכרו ואין הלכה כר"מ: (רמב"ם)

פרק ז - משנה ג

קְלִפֵּי רִמּוֹן וְהַנֵּץ שֶׁלּוֹ, קְלִפֵּי אֱגוֹזִים וְהַגַּלְעִינִין, יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית {ה} וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית. הַצַּבָּע, צוֹבֵעַ לְעַצְמוֹ, וְלֹא יִצְבַּע בְּשָׂכָר, שֶׁאֵין עוֹשִׂין סְחוֹרָה בְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית, וְלֹא בִבְכוֹרוֹת, וְלֹא בִתְרוּמוֹת, וְלֹא בִנְבֵלוֹת, וְלֹא בִטְרֵפוֹת, וְלֹא בִשְׁקָצִים, וְלֹא בִרְמָשִׂים. וְלֹא יִהְיֶה לוֹקֵחַ יַרְקוֹת שָׂדֶה {ז} וּמוֹכֵר בַּשּׁוּק, אֲבָל הוּא לוֹקֵט וּבְנוֹ מוֹכֵר עַל יָדוֹ. לָקַח לְעַצְמוֹ וְהוֹתִיר, מֻתָּר לְמָכְרָן:

 ר"ע מברטנורה  קַל וָחֹמֶר לִדְמֵיהֶן. וְרַבִּי מֵאִיר סָבַר מַחְמִיר אֲנִי בִּדְמֵיהֶן יוֹתֵר מִבָּהֶן עַצְמָן, דִּפְרִי עַצְמוֹ מִנְכָּר וְלֹא אָתֵי לְמֵעֲבֵד בֵּיהּ סְחוֹרָה, אֲבָל דָּמִים לֹא מִנְכְּרֵי וְאָתֵי לְמֵעֲבֵד בֵּיהּ סְחוֹרָה. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר: וְהַנֵּץ שֶׁלּוֹ. פֶּרַח שֶׁעַל הַפִּטְמָא: וּקְלִפֵּי אֱגוֹזִים. כָּל הַנֵּי צוֹבְעִים בָּהֶן: וְהַגַּלְעִינִים. גַּרְעִינֵי פֵרוֹת, כְּגוֹן הַגַּרְעִינִים שֶׁבַּזֵּיתִים שֶׁמּוֹצִיאִים מֵהֶן שֶׁמֶן, וְגַרְעִינֵי תְמָרִים שֶׁרְאוּיִן לְמַאֲכַל בְּהֵמָה: צוֹבֵעַ לְעַצְמוֹ. דִּכְתִיב לָכֶם, לְכָל צָרְכֵיכֶם: שֶׁאֵין עוֹשִׂים סְחוֹרָה בְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית. וּצְבִיעָה בְּשָׂכָר הַיְנוּ סְחוֹרָה: לֹא בִבְכוֹרוֹת וְלֹא בִתְרוּמוֹת. דִּלְמָא מַשְׁהֵי לְהוּ לְגַבֵּיהּ וְאָתֵי בְהוּ לִידֵי תַקָּלָה. וְדַוְקָא בִּבְכוֹר חַי גָּזְרוּ, אֲבָל שָׁחוּט שָׁרֵי לְמָכְרוֹ אֲפִלּוּ מִדְּרַבָּנָן, וּבִלְבָד שֶׁלֹּא יִמְכְּרֶנּוּ בְאִטְלִיז: לֹא בִנְבֵלוֹת וְלֹא בִטְרֵפוֹת. דְּמֵאַחַר דְּכָתַב רַחֲמָנָא טְמֵאִים הֵם, מַה צָּרִיךְ לוֹמַר תּוּ וּטְמֵאִים יִהְיוּ לָכֶם, אֶלָּא אֶחָד לְאִסּוּר אֲכִילָה וְאֶחָד לְאִסּוּר הֲנָאָה. וְאִם תֹּאמַר הֲרֵי חֲמוֹר הֲרֵי גָמָל וְסוּס וָפֶרֶד, שָׁאנֵי הַנֵּי דְּלִמְלַאכְתָּן הֵן גְּדֵלִים, וְלֹא אָסְרוּ {ו} לַעֲשׂוֹת סְחוֹרָה אֶלָּא בְדָבָר הָעוֹמֵד לַאֲכִילָה. וְכָל דָּבָר שֶׁאִסּוּרוֹ מִן הַתּוֹרָה אָסוּר לַעֲשׂוֹת בּוֹ סְחוֹרָה, אֲבָל דָּבָר שֶׁאִסּוּרוֹ מִדִּבְרֵיהֶם אֵין אָסוּר לַעֲשׂוֹת בּוֹ סְחוֹרָה אֶלָּא סְתַם יֵינָן, דְּאַף עַל גַּב דְּאִסּוּרוֹ מִדִּבְרֵיהֶם אָסוּר לַעֲשׂוֹת בּוֹ סְחוֹרָה: וְלֹא יְהֵא לוֹקֵחַ. כְּלוֹמַר לוֹקֵט וּמוֹכֵר בַּשּׁוּק, דְּנִרְאֶה כִּסְחוֹרָה. אֲבָל כְּשֶׁבְּנוֹ מוֹכֵר עַל יָדוֹ, פֵּרוּשׁ בִּשְׁבִילוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא לְקָטָן לְמָכְרָן לֹא מֵחֲזֵי כִּסְחוֹרָה: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ה} שְׁבִיעִית. וּלְעִנְיַן בִּעוּר כָּתַב הָרַ"מ בְּפֶרֶק ז' דְּאֵין לָהֶם בִּעוּר וְלֹא לִדְמֵיהֶן, וְהַכֶּסֶף מִשְׁנֶה יָהִיב טַעֲמָא דְּלַהֲסָקָה קַיְמֵי, וּמְפָרֵשׁ בְּכָל גַּרְעִינֵי פֵרוֹת, וְכֵיוָן דְּעִקַּר הַפְּרִי רָאוּי לְמַאֲכַל אָדָם חָלָה קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית עֲלֵיהֶם. אֲבָל לְפִי פֵּרוּשׁ הָרַ"ב דַּוְקָא בַּהֲנֵי דִרְאוּיִים לִבְהֵמָה אוֹ לַעֲשׂוֹת מֵהֶן שֶׁמֶן נִרְאֶה דְּתַנָּא נָקַט שְׁבִיעִית, וְהוּא הַדִּין בִּעוּר: {ו} מִלָּשׁוֹן וְלֹא אָסְרוּ מַשְׁמַע דְּרַבָּנָן הוּא דְּאָסְרֵי, וְקָשֶׁה דַּהֲרֵי מִמִּקְרָא הוּא נִדְרָשׁ. וְנִרְאֶה לִי דְּאַף עַל גַּב דְּמִדְּאוֹרַיְתָא אָסוּר לַעֲשׂוֹת בָּהֶן סְחוֹרָה מִדִּכְתִיב יִהְיוּ, אֲפִלּוּ הָכִי מִדִּכְתִיב נַמִּי לָכֶם לוֹמַר שֶׁלָּכֶם יִהְיוּ, נִשְׁאַר הָאִסּוּר וְהַהֶתֵּר מָסוּר לַחֲכָמִים לְפָרֵשׁ לָנוּ בְּאֵיזֶה דֶרֶךְ אָסוּר וּבְאֵיזֶה דֶרֶךְ מֻתָּר. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ז} יַרְקוֹת שָׂדֶה. לְפִי מַה שֶּׁכָּתַבְתִּי (פֶּרֶק ה' מִשְׁנָה ד') דְּכָל הַסְּפִיחִים אֲסוּרִים, הָכָא בִּירָקוֹת שֶׁאֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לְזָרְעָן דְּאֵין לַחֲשֹׁד שֶׁנִּזְרְעוּ בַּשְּׁבִיעִית, מֻתָּרִין. וּלְהָכִי תְּנָן יַרְקוֹת שָׂדֶה, מַשְׁמַע הַגְּדֵלִים מֵאֲלֵיהֶם בַּשָּׂדֶה. כֶּסֶף מִשְׁנֶה: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  קליפי רמון ידוע והנץ שלו ידוע ונקרא גלאנר והגלעינין הם הגרעינין ואע"פ שדמי שביעית מסתפקין בהם כמו שנבאר אבל אינו מותר לאדם שיעשה ממנו סחורה אלא אם יזדמן לו אבל אם נתכוין לצבוע בשכירות מצבעוני שביעית אינו מותר ואף על פי שלוקח המעות ההם ואוכל אותם בקדושת שביעית:

ומה שאמר ובנו מוכר על ידו הוא שאם יקח הבן ממה שאסף אביו ומכרו אין עליו חובה בזה אבל המעות ההם הם דמי שביעית ועוד נפרש דין דמי שביעית: (רמב"ם)


פרק ז - משנה ד

לָקַח בְּכוֹר לְמִשְׁתֵּה בְנוֹ אוֹ לָרֶגֶל וְלֹא צָרִיךְ לוֹ, מֻתָּר לְמָכְרוֹ. צָדֵי חַיָּה עוֹפוֹת וְדָגִים שֶׁנִּזְדַּמְּנוּ לָהֶם מִינִים טְמֵאִין, מֻתָּרִים לְמָכְרָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף מִי שֶׁנִּתְמַנָּה לוֹ לְפִי דַרְכּוֹ, לוֹקֵחַ וּמוֹכֵר, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תְהֵא אֻמָּנוּתוֹ בְכָךְ. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין {ט}:

 ר"ע מברטנורה  לָקַח לְעַצְמוֹ. לָקַט לְעַצְמוֹ לֶאֱכֹל וְהוֹתִיר, מֻתָּר לְמָכְרָן אֲפִלּוּ הוּא עַצְמוֹ: לָקַח בְּכוֹר. בַּעַל מוּם, דְּמֻתָּר לְזָרִים: מֻתָּר לְמָכְרוֹ. וּבִלְבָד שֶׁלֹּא יִמְכְּרֶנּוּ אֶלָּא בַדָּמִים שֶׁקָּנָה אוֹתוֹ, שֶׁלֹּא יִשְׂתַּכֵּר בּוֹ: מֻתָּרִין לְמָכְרָן. דְּהָא כְּתִיב גַּבֵּי נְבֵלָה (דְּבָרִים יד) אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי {ח}, הָא לֹא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא לְקַיְּמָן לַעֲשׂוֹת בָּהֶן סְחוֹרָה, אֲבָל בְּנִזְדַּמֵּן מֻתָּר: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אַף מִי שֶׁנִּתְמַנָּה. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צַיָּד אֶלָּא שֶׁמָּצָא עוֹפוֹת טְמֵאִים, כְּמוֹ כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר (דְּבָרִים כב). וּפָלֵיג אַתַּנָּא קַמָּא דְּאָמַר צַיָּדֵי דַּוְקָא: נִתְמַנָּה. נִזְדַּמֵּן, לְשׁוֹן וַיְמַן הַמֶּלֶךְ (דָּנִיֵּאל א): (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ח} הֲוָה לֵיהּ לְמִנְקָט קְרָא דְּלָכֶם דְּמַיְתֵי בַּגְּמָרָא כְּדִלְעֵיל אֶלָּא דְנָקַט פָּסוּק מְרֻוָּח דִּמְפֹרָשׁ כָּתוּב דִּמְכִירָה מֻתֶּרֶת: {ט} וַחֲכָמִים אוֹסְרִין. חֲכָמִים הַיְנוּ תַּנָּא קַמָּא, וְיֵשׁ לוֹמַר דְּצַיָּד כְּשֶׁמְּכַוֵּן לָצוּד טְמֵאִים אִיכָּא בֵּינַיְהוּ, דְּלַחֲכָמִים שָׁרֵי הוֹאִיל וּמֵחֲמַת אֻמָּנוּתוֹ נִתְחַיֵּב מַס רַשַּׁאי לְכַוֵּן לָצוּד הַטְּמֵאִים כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לִפְרֹעַ הַמַּס, וּלְתַנָּא קַמָּא אַף עַל פִּי דְּצַיָּד הוּא לֹא הִתִּירוּ לוֹ אֶלָּא בְּנִזְדַּמֵּן. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {י} וּלְמַאי דְכָתְבִינַן דְּמִדְּאוֹרַיְתָא אָסוּר אֶלָּא שֶׁמָּסוּר בְּיַד חֲכָמִים, אִיכָּא לְמֵימַר דְּמִשּׁוּם מַס נַמִּי כֹּחַ בְּיָדָם לוֹמַר שֶׁהַתּוֹרָה לֹא אָסְרָה בְּכִי הָא, אִי נַמִּי מִשּׁוּם חַיֵּי נֶפֶשׁ. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  הבכור הוא לכהן ואם נמצא בו מום יאכלנו בכל מקום כמשה"כ(דברים טו) כי יהיה בו מום ומותר למכרו בין תמים בין בעל מום וכמו שנבאר בתחלת מסכת מעשר שני ואע"פ שמותר למכרו אסור לסחור בו ועוד נפרש דיני הבכור ומומיו במקומו במסכת בכורות:

מי שנתמנה לו. הוא שיתכוין לעד עוף טמא או חיה טמאה בכוונה או בלא כוונה שנזדמנו לו כגון שעברו עליו או יעבור הוא על קן מקניהן והלכה כר"י: (רמב"ם)


פרק ז - משנה ה

לוּלְבֵי זְרָדִים וְהֶחָרוּבִין, יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, יֵשׁ לָהֶן בִּעוּר וְלִדְמֵיהֶן בִּעוּר. לוּלְבֵי הָאֵלָה וְהַבָּטְנָה וְהָאֲטָדִין, יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית, וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, אֵין לָהֶם בִּעוּר וְלֹא לִדְמֵיהֶן בִּעוּר. אֲבָל לֶעָלִין יֵשׁ בִּעוּר, מִפְּנֵי שֶׁנּוֹשְׁרִין {יא} מֵאֲבִיהֶן:

 ר"ע מברטנורה  וַחֲכָמִים אוֹסְרִים. לְמִי שֶׁאֵינוֹ צַיָּד, וַאֲפִלּוּ אֵין אֻמָּנוּתוֹ בְּכָךְ, וְטַעֲמַיְהוּ דְרַבָּנָן לְפִי שֶׁהַצַּיָּדִים שֶׁצְּרִיכִים לִתֵּן מַס לַמֶּלֶךְ מֵאֻמָּנוּתָם {י} הִתִּירוּ לָהֶם לִמְכֹּר חַיָּה עוֹפוֹת וְדָגִים טְמֵאִים כְּדֵי שֶׁיּוּכְלוּ לִפְרֹעַ לַמֶּלֶךְ הַמַּס שֶׁעֲלֵיהֶם, אֲבָל שְׁאָר כָּל אָדָם לֹא. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: לוּלְבֵי זְרָדִין. לוּלְבֵי אִילָן שֶׁשְּׁמוֹ זַרְדָּתָא: לוּלְבֵי הָאֵלָה. לְשׁוֹן כָּאֵלָה וְכָאַלּוֹן (יְשַׁעְיָה ו) בַּעֲרָבִי באלו"ט וּבְלַעַ"ז גלנד"י: בָּטְנָה. מִלְּשׁוֹן בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים, בִּלְשׁוֹן עֲרָבִי פאסת"ק: וַאֲטָדִים. מִין מִמִּינֵי הַקּוֹצִים שֶׁצּוֹמְחִים בּוֹ גַּרְעִינִים שְׁחוֹרִים קָשִׁים וְהֵן נֶאֱכָלִים: אֲבָל לֶעָלִים. שֶׁל כָּל אֵלּוּ יֵשׁ בִּעוּר, דְּאַף עַל גַּב דְּלוּלָבִים אֵין נוֹשְׁרִים וְאֵין אֲנִי קוֹרֵא בָהֶם וְלִבְהֶמְתֶּךָ וְלַחַיָּה, כָּלָה לַחַיָּה מִן הַשָּׂדֶה כַּלֶּה לִבְהֶמְתְּךָ מִן הַבַּיִת, מִכָּל מָקוֹם הֶעָלִים נוֹשְׁרִים הֵן מִמְּקוֹם חִבּוּרָן, וְלָעֲנָפִים שֶׁהֵם מְחֻבָּרִים בּוֹ קָרֵי אֲבִיהֶן, וְכֵיוָן שֶׁהֵם נוֹשְׁרִים יֵשׁ לָהֶם בִּעוּר: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יא} שֶׁנּוֹשְׁרִין. מַה שֶּׁאֵין כֵּן לוּלָבִים דְּאֵין נוֹשְׁרִין: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  לולב הוא הפרח כבר אמרנו פעמים (לעיל פ"ב מ"ג) שזרדים הם הענפים שיזמרו אותם מן הגפנים ויש מי שיטמין הענפים ההם כשהם לחים ויאכלו:

אלה נקרא בלשון ישמעאל בלוטו. הבטנה פסתאק וקבוצו בטנים. ואטדים מין ממיני הקוצים שצומחין בו גרגרין שחורים קשים כמו אפונים ונאכלים:

מפני שנושרין מאביהן. ר"ל נופלין מהענפים שהם מיוחסים אליהם כיחס האב לבן ומפני זה יהיה ביעור שלהם כשיהיו נובלות מהענפים כמו שיתבאר כשנפרש ענין ביעור: (רמב"ם)


פרק ז - משנה ו

הַוֶּרֶד וְהַכֹּפֶר וְהַקְּטָף וְהַלֹּטֶם, יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵין לַקְּטָף שְׁבִיעִית, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ פֶרִי:

 ר"ע מברטנורה  וֶרֶד. שׁוֹשָׁן: וְהַכֹּפֶר. הוּא שֶׁקּוֹרִים לוֹ בַּעֲרָבִי אלחנ"א. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהוּא בֹּשֶׂם שֶׁקּוֹרִין גרופול"י: וְהַקְּטָף. אִילַן אֲפַרְסְמוֹן {יב}: לֹטֶם. תַּרְגּוּם לוֹט וַלְטוֹס. יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהוּא צינוב"ר בַּעֲרָבִי, פניולי"ש בְּלַעַ"ז: יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית. וְהוּא הַדִּין דְּיֵשׁ לָהֶן בִּעוּר {יג} וְלִדְמֵיהֶן בִּעוּר, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִזְכַּר בַּמִּשְׁנָה: מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ פֶרִי. וְדִינָן כְּעֵצִים דְּאֵין לָהֶם קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית מִשּׁוּם דַּהֲנָאָתָן אַחַר בִּעוּרָן, וְהַתּוֹרָה אָמְרָה לְאָכְלָה, דּוּמְיָא דַאֲכִילָה, שֶׁהֲנָאָתָן וּבִעוּרָן שָׁוֶה, יָצְאוּ עֵצִים דַּהֲנָאָתָן אַחַר בִּעוּרָן {יד}. וְתַנָּא קַמָּא סֵבֶר דִּקְטָפוֹ זֶהוּ פִּרְיוֹ. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יב} הַיְנוּ שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה פְּרִי, וְהוּא הַדִּין לְכָל אִילָן שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה פְּרִי וְשָׂרָף יוֹצֵא מִמֶּנּוּ. אֲבָל בְּאִילָן הָעוֹשֶׂה פֵּרוֹת, קְטָפָא דְפֵירֵי יֶשׁ לוֹ שְׁבִיעִית, אֲבָל קְטָפָא דְגַוְּזָא אוֹ דְעָלִים אֵינוֹ פְרִי אַף לְתַנָּא קַמָּא וְאֵין לוֹ שְׁבִיעִית. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יג} כָּךְ כָּתַב הָרַ"שׁ מִדְּלֹא תְּנָן דְּאֵין לָהֶם שְׁמַע מִנָּהּ דְּיֵשׁ לָהֶן, וְאִם כֵּן הוּא הַדִּין לְעֵיל מִשְׁנָה ג'. וּלְהָרַ"מ נִרְאֶה דְּהוּא הַדִּין הָכָא דְּאֵין לָהֶם כְּדִלְעֵיל: {יד} וְהָרַ"שׁ כָּתַב דְּכֻלֵּי עַלְמָא סְבִירָא לְהוּ דַּהֲנָאָתָן וּבִעוּרָן שָׁוֶה, וּמַאן דְּשָׁרֵי מִשּׁוּם דְּבָטֵל אַגַּב הָעֵץ: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  הוורד הם השושנים האדומים שיש להם ריח טוב ועליהם נאמר שפתותיו שושנים (שה"ש ה):

והכפר נקרא בלשון ערב חנה וכן נאמר (שם א) באשכול הכופר אלחנה היא אשכלות יפות עד מאד ויש מי שיאמר שהכפר הוא גרופל"י:

והקטף אילן אפרסמון הנקראת בלסם:

ולוטוס נקרא בערב שאה בלוט הוא קשטניאס וי"א שהוא נקרא צנובר הוא פינולי"ש והלכה כרבי שמעון: (רמב"ם)


פרק ז - משנה ז

וֶרֶד חָדָשׁ שֶׁכְּבָשׁוֹ בְּשֶׁמֶן יָשָׁן, יְלַקֵּט אֶת הַוֶּרֶד. וְיָשָׁן בְּחָדָשׁ, חַיָּב בַּבִּעוּר. חָרוּבִין חֲדָשִׁים שֶׁכְּבָשָׁן בְּיַיִן יָשָׁן, וִישָׁנִים בְּחָדָשׁ, חַיָּבִין בַּבִּעוּר. זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁהוּא בְנוֹתֵן טַעַם, חַיָּב לְבַעֵר, מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ. וּמִין בְּמִינוֹ, כָּל שֶׁהוּא. שְׁבִיעִית אוֹסֶרֶת כָּל שֶׁהוּא {יח} בְּמִינָהּ, וְשֶׁלֹּא בְמִינָהּ, בְּנוֹתֵן טָעַם:

 ר"ע מברטנורה  וֶרֶד חָדָשׁ שֶׁכְּבָשׁוֹ בְּשֶׁמֶן יָשָׁן. וֶרֶד שֶׁל שְׁבִיעִית שֶׁכְּבָשׁוֹ בְּשֶׁמֶן שֶׁל שִׁשִּׁית, יִלְקֹט אֶת הַוֶּרֶד קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ זְמַן הַבִּעוּר וְהַכֹּל מֻתָּר. אֲבָל וֶרֶד שֶׁל שְׁבִיעִית שֶׁכְּבָשׁוֹ בְּשֶׁמֶן שֶׁל שְׁמִינִית וּכְבָר הִגִּיעַ זְמַן הַבִּעוּר שֶׁל הַוֶּרֶד, חַיָּב לְבַעֵר אֶת הַכֹּל, כִּדְקָתָנֵי סֵיפָא דִשְׁבִיעִית אוֹסֶרֶת מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם {טו}: וְחָרוּבִין חֲדָשִׁים וְכוּ'. הָכָא מַיְרֵי בְּבָא לִשְׁתּוֹת הַיַּיִן אַחַר זְמַן הַבִּעוּר, דִּבְכָל עִנְיָן חַיָּב לְבַעֵר. וְאִם לֹא נִשְׁתַּהוּ הֶחָרוּבִים בַּיַּיִן עַד זְמַן הַבִּעוּר יִלְקֹט הֶחָרוּבִין וְהַיַּיִן מֻתָּר כְּמוֹ בְּוֶרֶד {טז}, וְהָכִי תַּנְיָא בְּהֶדְיָא בַּתּוֹסֶפְתָּא: זֶה הַכְּלָל וְכוּ'. בְּכָל אִסּוּרִים {יז} שֶׁבַּתּוֹרָה מַיְרֵי, דִּבְכֻלָּן בְּמִינוֹ בְּמַשֶּׁהוּ וּמִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם. וְאֵינָהּ הֲלָכָה: הַשְּׁבִיעִית אוֹסֶרֶת בְּכָל שֶׁהוּא בְּמִינָהּ. לְאַחַר הַבִּעוּר, אֲבָל קֹדֶם הַבִּעוּר אֵין בָּהֶם קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית שֶׁיְּהֵא אָסוּר לְהַפְסִידָהּ וְלַעֲשׂוֹת בָּהֶם סְחוֹרָה עַד שֶׁיְּהֵא בָהֶם בְּנוֹתֵן טַעַם, בֵּין בְּמִינָהּ בֵּין שֶׁלֹּא בְמִינָהּ: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {טו} הָכִי מַשְׁמַע בַּיְרוּשַׁלְמִי. וְהַתּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב הֶאֱרִיךְ לְהַפְלִיא וּמַסִּיק וְנִרְאֶה כְּפֵרוּשׁ הָרַ"מ שֶׁמְּפָרֵשׁ וֶרֶד חָדָשׁ בְּשֶׁמֶן יָשָׁן וֶרֶד דִּשְׁבִיעִית שֶׁכְּבָשׁוֹ בְּשֶׁמֶן דְּשִׁשִּׁית יִלָּקֵט, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יִכָּנֵס כֹּחַ הַוְּרָדִין וְטַעֲמָם בַּשֶּׁמֶן שֶׁהַשֶּׁמֶן יָשָׁן וְהַוֶּרֶד חָדָשׁ, אֶלָּא אִם כֵּן יַנִּיחֵהוּ זְמַן רַב. וְיָשָׁן בְּחָדָשׁ וֶרֶד דִּשְׁבִיעִית בְּשֶׁמֶן דִּשְׁמִינִית, וְזֶה יִכָּנֵס בּוֹ כֹּחַ הַוֶּרֶד וְטַעֲמוֹ מִיָּד, וּמִפְּנֵי זֶה חַיָּב לְבַעֵר הַשֶּׁמֶן. וּפֵרֵשׁ הַכֶּסֶף מִשְׁנֶה כִּי הַוֶּרֶד הַיָּשָׁן נוֹתֵן כֹּחַ וְטַעַם יוֹתֵר מַהֵר מִן הֶחָדָשׁ, וְהַשֶּׁמֶן הֶחָדָשׁ נֹחַ לִקְלֹט טַעַם יוֹתֵר מֵהַיָּשָׁן: {טז} וְתָמוּהַּ דִּבְמִשְׁנָתֵנוּ מַשְׁמַע דִּבְּעִנְיָן אֶחָד שְׁנָאָן לְוֶרֶד וְחָרוּבִין אֶלָּא שֶׁדִּינָם נִשְׁתַּנָּה כוּ'. וְהָרַ"מ מְפָרֵשׁ דְּחָרוּבִין בְּיַיִן יִכְנוֹס בּוֹ טַעַם הֶחָרוּבִין מִיָּד, וּמִפְּנֵי זֶה עַל שְׁנֵי הַדְּרָכִים חַיָּב לְבַעֵר: {יז} רְצוֹנוֹ לוֹמַר זֶה הַכְּלָל לַאֲתוֹיֵי כָּל אִסּוּרִים: {יח} כָּל שֶׁהוּא. תֵּימַהּ לְמַאי הָדָר תָּנֵי לֵיהּ, וַהֲרֵי זֶה הַכְּלָל לְלַמֵּד עַל עַצְמוֹ שֶׁל שְׁבִיעִית בָּא, כִּדְתָנֵי חַיָּב לְבַעֵר. וְנִרְאֶה לִי דִּלְעִנְיַן גִּדּוּלִין הוּא, שֶׁאִם לָקַח בָּצָל שִׁשִּׁית וּנְטָעָהּ בַּשְּׁבִיעִית וְהוֹסִיפָה כָּל שֶׁהוּא, אוֹתוֹ כָּל שֶׁהוּא מְבַטֵּל אֶת הָעִקָּר וּמִחַיֵּב כֻּלּוֹ בְּבִעוּר. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב, וְעַיֵּן שָׁם: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  וורד חדש שכבשו בשמן ישן. הוא שיטמין וורד של שביעית בשמן של ששית הרי הוא מלקט אותו מפני שלא יכנס כח הוורדין וטעמם בשמן שהשמן הוא ישן והוורד חדש אלא אם יניחהו זמן רב:

ישן בחדש הוא לתת וורד של שביעית בשמן של מוצאי שביעית וזה יכניס בו כח הוורד וטעמו מיד ומפני זה חייב לבער השמן אבל החרובין ביין יכנס בו טעם החרובין מיד ומפני זה על שני הדרכים חייב לבער היין:

ושאמר מין במינו כ"ש כגון שיתערב יין של שביעית ביין של ששית ואפילו טפה אחת בכלי גדול הוא חייב לבער וזהו שאמר שביעית אוסרת כל שהוא במינה ושאמר ושלא במינה בנותן טעם כמו הוורד בשמן והחרובין ביין וכן הדין בשאר איסורין שבתורה ולשאר האיסורין כולם רמז באמרו זה הכלל כל שהוא בנותן טעם וכו' ועוד יתבאר זה בסוף ע"ז: (רמב"ם)


פרק ח


פרק ח - משנה א

כְּלָל גָּדוֹל {א} אָמְרוּ בַּשְּׁבִיעִית, כָּל הַמְיֻחָד לְמַאֲכַל אָדָם, אֵין עוֹשִׂין מִמֶּנּוּ מְלוּגְמָא לָאָדָם, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר לַבְּהֵמָה. וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְיֻחָד לְמַאֲכַל אָדָם, עוֹשִׂין מִמֶּנּוּ מְלוּגְמָא לְאָדָם, אֲבָל לֹא לִבְהֵמָה. וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְיֻחָד לֹא לְמַאֲכַל אָדָם וְלֹא לְמַאֲכַל בְּהֵמָה, חָשַׁב עָלָיו לְמַאֲכַל אָדָם וּלְמַאֲכַל בְּהֵמָה, נוֹתְנִין עָלָיו חֻמְרֵי אָדָם וְחֻמְרֵי בְהֵמָה. חָשַׁב עָלָיו לְעֵצִים, הֲרֵי הוּא כְעֵצִים, כְּגוֹן הַסִּיאָה וְהָאֵזוֹב וְהַקּוֹרָנִית:

 ר"ע מברטנורה  וְשֶׁלֹּא בְמִינָהּ. אֲפִלּוּ לְאַחַר הַבִּעוּר בְּנוֹתֵן טַעַם: כְּלָל גָּדוֹל. מְלוּגְמָא. תַּחְבֹּשֶׁת וּרְטִיָּה, וּפֵרוּשׁ מְלוּגְמָא מְלֹא לוּגְמָא, שֶׁדֶּרֶךְ אָדָם לִלְעֹס מְלֹא לוּגְמָיו חִטִּים אוֹ תְאֵנִים וְנוֹתֵן עַל גַּבֵּי מַכָּתוֹ: אֵין עוֹשִׂים מִמֶּנּוּ מְלוּגְמָא. דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא כה) וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה, מַה שֶּׁהוּא מְיֻחָד לָכֶם דְּהַיְנוּ לְמַאֲכַל אָדָם יִהְיֶה לְאָכְלָה וְלֹא לִמְלוּגְמָא, אֲבָל מַה שֶּׁאֵינוֹ מְיֻחָד לָכֶם יִהְיֶה בֵּין לְאָכְלָה בֵּין לִמְלוּגְמָא, הִלְכָּךְ כָּל שֶׁאֵינוֹ מַאֲכַל אָדָם עוֹשִׂין מִמֶּנוּ מְלוּגְמָא לְאָדָם: עוֹשִׂין מִמֶּנוּ מְלוּגְמָא לְאָדָם אֲבָל לֹא לִבְהֵמָה. דִּכְתִיב (שָׁם) וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָּל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל, דָּבָר הָרָאוּי לַחַיָּה וְלַבְּהֵמָה תִּהְיֶה לֶאֱכֹל לַבְּהֵמָה וְלֹא לַעֲשׂוֹת לָהּ מְלוּגְמָא: חֻמְרֵי אָדָם. שֶׁאֵין עוֹשִׂין מֵהֶם מְלוּגְמָא: וְחֻמְרֵי בְהֵמָה. שֶׁאָסוּר לְשָׁלְקָן {ב}: הַסִּיאָה. עֵשֶׂב שֶׁקּוֹרִין לוֹ בַּעֲרָבִי צידר"ג: וְאֵזוֹב. צעת"ר בַּעֲרָבִי וּבְלַעַ"ז איספ"ו: וְקוּרְנִית. בַּעֲרָבִי חש"א וּבְלַעַ"ז שדריא"ע: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {א} כְּלָל גָּדוֹל. עַיֵּן בְּרֵישׁ פִּרְקִין דִּלְעֵיל: {ב} וְהַטַּעַם פֵּרֵשׁ הָרַ"מ וְזֶה לְשׁוֹנוֹ, לֹא יְשַׁנֶּה פֵּרוֹת מִבְּרִיָּתָן כְּדֶרֶךְ שֶׁאֵינוֹ מְשַׁנֶּה בִּתְרוּמָה וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל חַי לֹא יֹאכְלֶנּוּ מְבֻשָּׁל כוּ', לְפִי שֶׁאֵין שׁוֹלְקִין אָכֳלֵי בְהֵמָה: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  אמר הכתוב (ויקרא כה) והיתה שבת הארץ לכם לאכלה. ר"ל הדבר שהיא לכם למאכל אדם בלבד יהיה לאכלה ולא למלוגמא היא מלה מורכבת מלא לוגמא ולוגמא שם צד אחד משני צדדי הפה מבפנים ר"ל לעיסת מאכל שאפשר שילעוס מן החטה או התאנים לעיסה אחת לשום ע"פ מכה או שחין והענין המבורר מכל זה ממה שאמר ולא למלוגמא הוא שלא יעשה מפירות שביעית לא תחבושת ולא רטיות ולא רפואות להקיא ולא שום דבר מכל זה אלא מה שהוא מיוחד למאכל אדם כמו שבארנו:

וכל שאינו מיוחד למאכל אדם עושין ממנו מלוגמא לאדם שנאמר (שם) לכם לאכלה המיוחד לכם הוא שיהיה לכם לאכלה בלבד וזולתו לאכלה ולמלוגמא:

וחומרי אדם הוא שלא יעשה ממנו מלוגמא כמו שלא יעשו מן המיוחד למאכל אדם וחומרי בהמה הוא שיהיו כמו מאכל בהמה שאין בהמה אוכלת אותו אלא כל זמן שהוא נמצא אותו המין בשדה לחיות השדה כמו שיתבאר:

וסיאה נקרא פידרג בלשון ערב ואזוב נקרא צעתר בלשון ערב וקורניס נקרא בערבי האשה ובלעז שדריי"ה והם עשבים ידועים אצל הרופאים: (רמב"ם)


פרק ח - משנה ב

שְׁבִיעִית, נִתְּנָה לַאֲכִילָה וְלִשְׁתִיָּה וּלְסִיכָה, לֶאֱכֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל, וְלָסוּךְ דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לָסוּךְ. לֹא יָסוּךְ יַיִן וָחֹמֶץ, אֲבָל סָךְ הוּא אֶת הַשָּׁמֶן. וְכֵן בִּתְרוּמָה וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. קַל מֵהֶם שְׁבִיעִית, שֶׁנִּתְּנָה לְהַדְלָקַת הַנֵּר {ג}:

 ר"ע מברטנורה  לַאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וְסִיכָה. בַּעֲנָבִים וְזֵיתִים מַיְרֵי, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וְסִיכָה: לֶאֱכֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל. אַף עַל גַּב דְּאָמְרָה תּוֹרָה לְאָכְלָה וְלֹא לְהֶפְסֵד, אֵין מְחַיְּבִים אוֹתוֹ לֶאֱכֹל דָּבָר שֶׁאֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לְאָכְלוֹ, כְּגוֹן תַּבְשִׁיל שֶׁנִּתְקַלְקֵל, וְלֹא חָיְשִׁינַן אִם הוֹלֵךְ לְאִבּוּד. וְכֵן דָּבָר שֶׁאֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לְאָכְלוֹ אֶלָּא עַל יְדֵי תִּקּוּן וּבָא הוּא לְאָכְלוֹ כְּמוֹת שֶׁהוּא בְּלֹא תִקּוּן, כְּגוֹן לֶאֱכֹל תְּרָדִין חַיִּין אוֹ לָכוֹס חִטִּין חַיּוֹת, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ: וְכֵן בִּתְרוּמָה וְכֵן בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. לֹא נִתְּנוּ אֶלָּא לַאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וְסִיכָה: שֶׁנִּתְּנָה לְהַדְלָקַת הַנֵּר. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּתְרוּמָה טְהוֹרָה, אֲבָל תְּרוּמָה טְמֵאָה מַדְלִיקִין בָּהּ אֶת הַנֵּר. וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי כְּתִיב (דְּבָרִים כו) וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא, אֲבָל בְּטָהוֹר מֻתָּר לְבַעֵר. וּבִשְׁבִיעִית בֵּין בְּטָמֵא בֵּין בְּטָהוֹר מֻתָּר: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ג} שֶׁנִּתְּנָה לְהַדְלָקַת הַנֵּר. דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא כה) תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל, תִּהְיֶה, אַף לְהַדְלָקַת הַנֵּר. סִפְרָא: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  אמר הכתוב בענין שנה שביעית (שם) לבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול ואמרו בספרי תהיה אף להדלקת הנר אף לצבוע בו צבע ועוד נבאר דיני תרומה ומעשר שני במקומותיהן בסדר זה: (רמב"ם)

פרק ח - משנה ג

אֵין מוֹכְרִין פֵּרוֹת שְׁבִיעִית, לֹא בְמִדָּה {ד}, וְלֹא בְמִשְׁקָל, וְלֹא בְמִנְיָן, וְלֹא תְאֵנִים {ה} בְּמִנְיָן, וְלֹא יָרָק בְּמִשְׁקָל. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אַף לֹא אֲגֻדּוֹת {ו}. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱגֹד בַּבַּיִת {ז}, אוֹגְדִין אוֹתוֹ בַּשּׁוּק, כְּגוֹן הַכְּרֵשִׁין וְנֵץ הֶחָלָב:

 ר"ע מברטנורה  לֹא בְמִדָּה וְלֹא בְמִשְׁקָל וְלֹא בְמִנְיָן. כְּדֵי שֶׁיִּמָּכְרוּ בְּזוֹל. אִי נַמִּי מִתּוֹךְ שֶׁאֵין מוֹכְרִין אוֹתָן כְּדֶרֶךְ שֶׁמּוֹכְרִים בִּשְׁאָר שָׁנִים, יִנְהֲגוּ בָּהֶם קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית וְלֹא אָתוּ לְזַלְזוֹלֵי בְהוּ: אַף לֹא אֲגֻדּוֹת. שֶׁלֹּא יִמְכֹּר כְּדֶרֶךְ שֶׁמּוֹכְרִים בִּשְׁאָר שָׁנִים: וְנֵץ חָלָב. מְפֹרָשׁ בְּפִרְקִין דִּלְעֵיל: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ד} לֹא בְמִדָּה. הָא דְמֻתָּר לִמְכֹּר כָּתְבוּ הַתּוֹסָפוֹת פֶּרֶק קַמָּא דְרֹאשׁ הַשָּׁנָה דְּהַמְלַקֵּט עַל מְנָת לֶאֱכֹל וְהוֹתִיר מֻתָּר לִמְכֹּר. וְאֶפְשָׁר דְּלוֹקֵחַ עַל מְנָת לֶאֱכֹל לֹא חָשִׁיב סְחוֹרָה אֶלָּא אִם כֵּן לוֹקֵחַ בְּזוֹל עַל מְנָת לִמְכֹּר בְּיֹקֶר, שֶׁקּוֹנֶה לְהַרְוִיחַ. וְכָתַב הָרַ"מ שֶׁהַדָּמִים יֵשׁ לָהֶן דִּין קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית: {ה} לֹא תְאֵנִים כוּ'. אַשְׁמְעִינַן דְּאַף עַל גַּב דִּרְגִילוּת הַתְּאֵנִים לְשָׁקְלָן כוּ' וַהֲוָה אֲמֵינָא דִּכְשֶׁמְּשַׁנֶּה וּמְנָאָן סַגִּי, וְכֵן בְּיָרָק דְּדֶרֶךְ לִמְנוֹתָן אֲגֻדּוֹת וַהֲוָה אֲמֵינָא כִּי מְשַׁנֶּה וְשׁוֹקְלָן שָׁרֵי, קָא מַשְׁמַע לָן דְּאֵין מֻתָּר לִמְכֹּר בְּאֵלּוּ הַדְּרָכִים אֲפִלּוּ בְּשִׁנּוּי מִכְּדַרְכּוֹ, אֶלָּא מוֹכֵר אַכְסָרָה כְּלוֹמַר בְּאֹמֶד. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ו} בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים אַף לֹא אֲגֻדּוֹת. כְּלוֹמַר אַף עַל פִּי שֶׁרוֹצֶה לִמְכֹּר שֶׁלֹּא בְמִנְיָן אֶלָּא אַכְסָרָה: {ז} בַּבַּיִת. פֵּרוּשׁ אֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱגֹד כְּשֶׁרוֹצֶה אוֹתָן לַבַּיִת מֻתָּר לְהוֹלִיכוֹ אָגוּד לִמְכֹּר. הָרַ"שׁ: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  הוא אומר שהדבר המועט שמותר לאדם למכרו מפירות שביעית כמו שיתבאר אחר זה אסור למכרו על דרך מכירת שאר המכירות בשאר השנים שלא יראה סוחר בפירות שביעית אבל צריך לעשות ענין מעניני הפקר שבפירות שביעית כגון שימכור כפי שיזדמן לו במדה ולא במספר והדמים שהוא לוקח הם דמי שביעית ונתחייב בדין דמי שביעית כמו שיתבאר אחר זה:

וכרישין הוא הכרתי:

וגץ החלב נקרא בל' ערב מחלב וכבר פירשתי שמותם (פ"ז מ"א): (רמב"ם)


פרק ח - משנה ד

הָאוֹמֵר לַפּוֹעֵל, הֵא לָךְ אִסָּר זֶה וּלְקֹט לִי יָרָק הַיּוֹם, שְׂכָרוֹ מֻתָּר {ח}. לְקֹט לִי בּוֹ יָרָק הַיּוֹם, שְׂכָרוֹ אָסוּר {ט}. לָקַח מִן הַנַּחְתּוֹם כִּכָּר בְּפוּנְדְּיוֹן, כְּשֶׁאֶלְקֹט יַרְקוֹת שָׂדֶה אָבִיא לָךְ, מֻתָּר. לָקַח מִמֶּנּוּ סְתָם, לֹא יְשַׁלֵּם לוֹ מִדְּמֵי שְׁבִיעִית, שֶׁאֵין פּוֹרְעִין חוֹב מִדְּמֵי שְׁבִיעִית:

 ר"ע מברטנורה  שְׂכָרוֹ מֻתָּר. וְאֵין בּוֹ קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית. וְאַף עַל גַּב דִּשְׁבִיעִית תּוֹפֶסֶת דָּמֶיהָ, הַאי לָאו דְּמֵי שְׁבִיעִית הוּא: לְקֹט לִי בּוֹ יָרָק. לְשׁוֹן מֶכֶר הוּא, דְּמַשְׁמַע לְקֹט לִי שָׁוְיוֹ יָרָק, אֲבָל לְקֹט לִי לְשׁוֹן שְׂכִירוּת הוּא וְלֹא לְשׁוֹן מֶכֶר: כִּכָּר בְּפוּנְדְּיוֹן. לֹא שֶׁאָמַר לוֹ אֶתֵּן לְךָ פּוּנְדְּיוֹן, רַק כִּכָּר שָׁוֶה פּוּנְדְּיוֹן: כְּשֶׁאֶלְקֹט יַרְקוֹת שָׂדֶה אָבִיא לָךְ מֻתָּר. מִשּׁוּם דְּמַתְּנַת חִנָּם יַהֲבֵי זֶה לָזֶה, לְפִי שֶׁיַּרְקוֹת שָׂדֶה מְצוּיִין: לָקַח מִמֶּנּוּ בִּסְתָם. בְּהַקָּפָה כְּדֶרֶךְ מוֹכְרִים בְּחָנוּת: לֹא יְשַׁלֵּם לוֹ מִדְּמֵי שְׁבִיעִית. דַּהֲוֵי כִּסְחוֹרָה: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ח} שְׂכָרוֹ מֻתָּר. וְאִם תֹּאמַר וּמַאי שְׁנָא מִצּוֹבֵעַ בְּשָׂכָר דְּמִשְׁנָה ג' פֶּרֶק ז'. וְיֵשׁ לוֹמַר דְּדַוְקָא בְּדָבָר מְרֻבֶּה דִּבְצוֹבֵעַ רְוִיחֵי טְפֵי וְדַמְיָא לִסְחוֹרָה קָנְסוּ רַבָּנָן. וְעַיֵּן בְּתוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ט} שְׂכָרוֹ אָסוּר. רְצוֹנוֹ לוֹמַר שֶׁהוּא דְמֵי שְׁבִיעִית וְאָסוּר לִנְהֹג בּוֹ אֶלָּא כְּמִנְהַג דְּמֵי שְׁבִיעִית. הָרַ"מ: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  ענין שאמר שכרו מותר ר"ל שאינו דמי שביעית ומה שאמר שכרו אסור שהוא דמי שביעית ודין השכר הוא כדין מוכר פירות שביעית והתמורה בפירות שביעית מותר כגון שיאמר לו קח זה הפרי ותן לי פרי פלוני ולפיכך כשיקח הלחם מן הנחתום ואומר לו אתן לך בו ירקות שדה כשאקבצם מותר אבל אם לקח ממנו לחם בדמים ולא פירש לו שיתן לו בהם ירקות נעשה כחוב עליו ואסור לתת בחובו פירות שביעית:

ואמר פונדיון ואיסר על המנהג הידוע אצלם שהככר בפונדיון והירקות פחות ממה שלוקחין באיסר ואיסר רביע דרכמון ופונדיון חצי דרכמון והדרכמון ט"ז גרעיני שעורים וכבר בארנו אלו השיעורים במה שעבר (פ"ח מ"ה דפאה): (רמב"ם)


פרק ח - משנה ה

אֵין נוֹתְנִים, לֹא לְבַיָּר, וְלֹא לְבַלָּן {י}, וְלֹא לְסַפָּר, וְלֹא לְסַפָּן. אֲבָל נוֹתֵן הוּא לְבַיָּר לִשְׁתּוֹת. וּלְכֻלָּן, הוּא נוֹתֵן מַתְּנַת חִנָּם:

 ר"ע מברטנורה  בַּיָּר. חוֹפֵר בּוֹרוֹת וּמַסְפִּיק מַיִם לִבְנֵי הָעִיר, לֹא יִתֵּן לוֹ מִדְּמֵי שְׁבִיעִית לְהַסְפִּיק לוֹ מַיִם לְכָל תַּשְׁמִישׁוֹ: וְלֹא לְבַלָּן. מְחַמֵּם מֶרְחֲצָאוֹת: וְלֹא לְסַפָּר. שְׂכַר הַתִּסְפֹּרֶת: וְלֹא לְסַפָּן. שְׂכַר הַסְּפִינָה: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {י} וְלֹא לְבַלָּן. מְסַיֵּם הָרַ"מ וְלֹא לִשְׁאָר אֻמָּנִין. וּמַתְנִיתִין נָקְטָה אֵלּוּ לִרְבוּתָא דְּבַלָּן וְסַפָּר הֲנָאַת הַגּוּף עוֹשִׂין לוֹ וְסַפָּן דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיַּעֲבֹר הַנַּחַל אֶלָּא עַל יְדֵי סְפִינָה, וַהֲוֵי אֲמֵינָא דְשָׁרֵי: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  בייר. הוא משקה המי' לבני אדם מן הבור ויקבל שכרו עליו:

ובלן. בעל המרחץ.

וספר. המגלח:

וספן. בעל הספינה והוא אומר שאסור לו לתת שכר אלו מדמי שביעית לפי שלא נתנה אלא לאכילה ולשתיה ולסיכה כמו שבארנו ומותר לו לתת לבעל בור המים להשקותו מפני שנתנה לשתיה כמו שנתבאר:

ולכולן הוא נותן מתנת חנם ואינו עושה חשבון שכרם ואף על פי שיש בדבר ההוא דרך מדרכי גמילות חסד וכבר נתבאר לך שהוא מותר והוא מה שאמר אוכלים פירות שביעית בטובה ושלא בטובה: (רמב"ם)


פרק ח - משנה ו

תְּאֵנִים שֶׁל שְׁבִיעִית, אֵין קוֹצִין אוֹתָן בְּמֻקְצֶה, אֲבָל קוֹצֶה אוֹתָם בַּחַרְבָּה. אֵין דּוֹרְכִין עֲנָבִים בַּגַּת, אֲבָל דּוֹרֵךְ הוּא בָּעֲרֵבָה. וְאֵין עוֹשִׂין {יב} זֵיתִים בַּבַּד וּבַקֹּטֶב, אֲבָל כּוֹתֵשׁ הוּא וּמַכְנִיס לַבּוֹדִידָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף טוֹחֵן הוּא בְּבֵית הַבַּד וּמַכְנִיס לַבּוֹדִידָה:

 ר"ע מברטנורה  וּלְכֻלָּן. לְכָל הַנֵּי דְתָנִינַן בְּמַתְנִיתִין יָכוֹל לִתֵּן מַתְּנַת חִנָּם שֶׁלֹּא לְשֵׁם שְׂכָרָן, וְאַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁבִּשְׁבִיל שֶׁנָּתַן מַתָּנָה לֹא יִתְבַּע מִמֶּנּוּ שָׂכָר: בַּמֻּקְצֶה. כְּלִי הַמְּיֻחָד לָקוֹץ בּוֹ תְּאֵנִים קָרוּי מֻקְצֶה: בַּחַרְבָּה. סַכִּין, לְשׁוֹן חֶרֶב. וְטַעֲמָא מִשּׁוּם דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא כה) וְאֶת עִנְבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר, כְּדֶרֶךְ הַבּוֹצְרִים {יא}: עֲרֵבָה. שֶׁלָּשִׁים בָּהּ אֶת הָעִסָּה: וּבַקֹּטֶב. עֵץ גָּדוֹל וְכָבֵד וּבְרֹאשׁוֹ אֶבֶן גְּדוֹלָה שֶׁנּוֹתְנִים עַל הַזֵּיתִים בְּבֵית הַבַּד, נִקְרָא קֹטֶב: בּוֹדִידָה. בֵּית הַבַּד קָטָן כְּעֵין עֲרֵבָה: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יא} הַכַּוָּנָה כְּדֵי לְשַׁנּוֹת וְשֶׁלֹּא יִתְעַסֵּק בְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית כְּדֶרֶךְ שֶׁמִּתְעַסֵּק בִּשְׁאָר הַשָּׁנִים. הָרַ"מ: {יב} וְאֵין עוֹשִׂין. מִלְּשׁוֹן וְשָׁם עִשּׂוּ דַּדֵּי בְּתוּלֵיהֶן (יְחֶזְקֵאל כג) וְהוּא עִנְיַן מִעוּךְ וּסְחִיטָה: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  מוקצה. שם מקום ששם שוטחין עליו שטוחי התאנים והענבים:

הרבה. ידוע:

ובד הוא שם ליקבים שדורכין בם הזיתים ונקרא בלשון ערב בד:

וקוטב הוא גת קטן לזיתים:

ובודידה שם הבד והיא גת קטנה עד מאד:

עריבה כלי שלשין בו העיסה והכוונה בכל זה כדי לשנות ושלא יתעסק בפירות שביעית כדרך שיתעסק בשאר השנים כמו שנא' (ויקרא כה) ואת ענבי נזיריך לא תבצור וידוע באמת שאינו רוצה בפסוק זה לאסור הבצירה כלל שהרי התיר אכילתן באמרו והיתה שבת הארץ לכם לאכלה (שם) אבל ר"ל כמו שפירש בספרא לא תבצור כנגד הבוצרים ומכאן אמרו תאנים של שביעית אין קוצין אותם במוקצה והלכה כר"ש וכך פסקו ההלכה שהוא מותר לעשות בקוטב: (רמב"ם)


פרק ח - משנה ז

אֵין מְבַשְּׁלִין יָרָק שֶׁל שְׁבִיעִית בְּשֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה, שֶׁלֹּא יְבִיאֶנּוּ לִידֵי פְסוּל. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. וְאַחֲרוֹן אַחֲרוֹן, נִתְפָּשׂ בַּשְּׁבִיעִית. וְהַפְּרִי עַצְמוֹ, אָסוּר:

 ר"ע מברטנורה  רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר כוּ'. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: שֶׁלֹּא יְבִיאֶנּוּ לִידֵי פְסוּל. שֶׁאִם נִפְסַל, בִּשְׁבִיל שֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה יִשָּׂרֵף הַכֹּל, וְנִמְצָא גּוֹרֵם לְפֵרוֹת שְׁבִיעִית שֶׁלֹּא יֵאָכְלוּ: וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. לְהָבִיא קָדָשִׁים לְבֵית הַפְּסוּל. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יג} וְדִין הַיּוֹבֵל וְדִין הַשְּׁמִטָּה בְּפֵרוֹתֵיהֶן שָׁוִין לְכָל דָּבָר: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  שלא יביאנו לידי פסול. שאם נפסל בשביל התרומה ישרף הכל מפני שגורם לפירות שביעית שלא יאכלו ואמרו בספרא כי יובל היא קודש מה קודש תופס את דמיו אף שביעית תופסת את דמיה אי מה קודש תופס דמיו ויוצא לחולין אף שביעית תופסת את דמיה ויוצאת לחולין תלמוד לומר תהיה בהויתה תהא הרי היא בקדושתה נמצאת אומר אחרון אחרון נתפש בשביעית והפרי עצמו אסור כיצד לקח בפירות שביעית בשר אלו ואלו מתבערין בשביעית הפירות והבשר לקח בבשר דגים יצא בשר ונתפש דגים וחייב ביעור לפירות ולדגים וזה הוא פירוש אחרון אחרון נתפש והפרי עצמו אסור וזה הדין בעצמו ה"ה דמי שביעית שאמרתי לפרש אותו במקומות מן המסכת הזאת ואין הלכה כר"ש: (רמב"ם)

פרק ח - משנה ח

אֵין לוֹקְחִים עֲבָדִים וְקַרְקָעוֹת וּבְהֵמָה טְמֵאָה מִדְּמֵי שְׁבִיעִית. וְאִם לָקַח, יֹאכַל כְּנֶגְדָּן. אֵין מְבִיאִין {טו} קִנֵּי זָבִים וְקִנֵּי זָבוֹת וְקִנֵּי יוֹלְדוֹת מִדְּמֵי שְׁבִיעִית. וְאִם הֵבִיא, יֹאכַל כְּנֶגְדָּן. אֵין סָכִין כֵּלִים {טז} בְּשֶׁמֶן שֶׁל שְׁבִיעִית. וְאִם סָךְ, יֹאכַל כְּנֶגְדּוֹ:

 ר"ע מברטנורה  וְהָאַחֲרוֹן אַחֲרוֹן נִתְפָּס בַּשְּׁבִיעִית. כֵּיצַד, לָקַח בְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית בָּשָׂר, הַבָּשָׂר וְהַפֵּרוֹת מִתְבַּעֲרִין בַּשְּׁבִיעִית, לָקַח בַּבָּשָׂר דָּגִים, יָצָא בָּשָׂר וְנִתְפַּס דָּגִים, לָקַח בַּדָּגִים שֶׁמֶן, יָצְאוּ דָגִים וְנִתְפַּס הַשֶּׁמֶן, וְחַיָּב לְבַעֵר הַפֵּרוֹת וְהַשֶּׁמֶן, נִמְצָא אַחֲרוֹן אַחֲרוֹן נִתְפָּס. וְהַפְּרִי שֶׁל שְׁבִיעִית עַצְמוֹ אָסוּר לְעוֹלָם, וּמַפְּקִינַן לַהּ מִדִּכְתִיב (וַיִּקְרָא כה) כִּי יוֹבֵל הִיא קֹדֶשׁ, מַה קֹּדֶשׁ תּוֹפֵס אֶת דָּמָיו אַף שְׁבִיעִית תּוֹפֶסֶת אֶת דָּמֶיהָ {יג}, אִי מַה קֹּדֶשׁ תּוֹפֵס אֶת דָּמָיו וְיוֹצֵא לְחֻלִּין אַף שְׁבִיעִית תּוֹפֶסֶת דָּמֶיהָ וְיוֹצֵאת לְחֻלִּין, תַּלְמוּד לוֹמַר (שָׁם) תִּהְיֶה, בַּהֲוָיָתָהּ תְּהֵא: יֹאכַל כְּנֶגְדָּן. כְּנֶגֶד אוֹתָם דָּמִים יִקְנֶה מִשֶּׁלוֹ דְּבָרִים שֶׁהֵם לְצֹרֶךְ אֲכִילָה {יד} וְיֹאכַל בִּקְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית: קִנֵּי זָבִים וְקִנֵּי זָבוֹת. שְׁתֵּי תוֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה שֶׁחַיָּבִין לְהָבִיא הַזָּבִים וְהַיּוֹלְדוֹת: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יד} מְסַיֵּם הָרַ"מ מִלְּבַד פֵּרוֹת שְׁבִיעִית: {טו} אֵין מְבִיאִין. דְּכָל דָּבָר שֶׁבְּחוֹבָה אֵינוֹ בָא אֶלָּא מִן הַחֻלִּין: {טז} אֵין סָכִין כֵּלִים. דְּהָא דִתְנָן לְעֵיל דִּשְׁבִיעִית נִתְּנָה לְסִיכָה, רְצוֹנוֹ לוֹמַר לְסִיכַת אָדָם, לֹא לְסִיכַת עוֹרוֹת וְכֵלִים. הָרַ"מ: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  כבר נתבאר שהשביעית נתנה לאכילה ולשתיה ולסיכה רוצה לומר לסיכת אדם לא לסיכת עורות וכלים:

וקיני זבים וזבות ויולדות. הם שתי תורים או שני בני יונה שחייבים בהם אלו מחוסרי כפרה:

ושאמר יאכל כנגדו שיוציא מממונו מה שהוא שוה הדבר ההוא ויקנה בו פירות בלבד פירות שביעית ויאכלם בקדושת שביעית: (רמב"ם)


פרק ח - משנה ט

עוֹר שֶׁסָּכוֹ בְּשֶׁמֶן שֶׁל שְׁבִיעִית, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִדָּלֵק {יז}. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יֹאכַל כְּנֶגְדּוֹ {יח}. אָמְרוּ לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא, אוֹמֵר הָיָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, עוֹר שֶׁסָּכוֹ בְשֶׁמֶן שֶׁל שְׁבִיעִית, יִדָּלֵק. אָמַר לָהֶם, שְׁתֹקוּ, לֹא אוֹמַר לָכֶם מַה שֶּׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר בּוֹ:

 עיקר תוי"ט  {יז} רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר יִדָּלֵק. מִסְתַּבְּרָא דְאַף בְּכֵלִים סְבִירָא לֵיהּ דְּיִדָּלְקוּ, אֶלָּא דְכִי אָמַר לְמִלְּתֵיהּ בְּעוֹר אֲמָרָהּ: {יח} יֹאכַל כְּנֶגְדּוֹ. מִסְתַּבְּרָא דְטַעֲמָא לֹא הֲוֵי אֶלָּא מִשּׁוּם קְנָסָא, וּכְמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּסוֹף פֶּרֶק קַמָּא דְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  רבי עקיבא היה תלמיד לרבי אליעזר והיה אומר משמו בזו ההלכה שהוא מיקל וכששמע אותם שהיו אומרים משום רבו שהיה מחמיר בזו ההלכה שתקם ואמר להם אל תאמרו משמו זה שאיני יכול לפרש לכם דעת רבי אליעזר בהלכה זו מרוב שהיה מיקל בה וזהו ענין מה שאמר לא אומר לכם כלומר אי אפשר לי לאומרו והל' כחכמים: (רמב"ם)

פרק ח - משנה י

וְעוֹד אָמְרוּ לְפָנָיו, אוֹמֵר הָיָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, הָאוֹכֵל פַּת כּוּתִים כְּאוֹכֵל בְּשַׂר חֲזִיר. אָמַר לָהֶם, שְׁתֹקוּ, לֹא אוֹמַר לָכֶם מַה שֶּׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר בּוֹ:

 ר"ע מברטנורה  שְׁתוֹקוּ לֹא אוֹמַר לָכֶם מַה שֶּׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר בּוֹ. רַבִּי עֲקִיבָא קִבֵּל מֵרַבִּי אֱלִיעֶזֶר רַבּוֹ דְּמֵקֵל טְפֵי בְּסִיכָה, וּכְשֶׁאָמְרוּ לוֹ שֶׁהָיָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר יִדָּלֵק אָמַר לָהֶם שְׁתוֹקוּ, שֶׁאֵינִי רַשַּׁאי לְפָרֵשׁ כַּמָּה הָיָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מֵקֵל בּוֹ, וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים: כְּאוֹכֵל בְּשַׂר חֲזִיר. לָאו דַּוְקָא, שֶׁאֵין הָאוֹכֵל פַּת כּוּתִי לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה, אֶלָּא מַכַּת מַרְדּוּת מִדְּרַבָּנָן {יט}: מַה שֶּׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר בּוֹ. דְּמֵקֵל בּוֹ טְפֵי: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יט} וּמַשְׁמַע דִּלְאַחַר שֶׁגָּזְרוּ עַל הַכּוּתִים שֶׁיִּהְיוּ כְּעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים לְכָל דִּבְרֵיהֶם אַיְרִינַן. וְכָתְבוּ הַתּוֹסָפוֹת שֶׁגָּזְרוּ עַל פִּתָּן לְפִי שֶׁהָיוּ מְבַטְּלִין מִבִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בִּימֵי עֶזְרָא כִּדְאָמַר בְּפִרְקֵי דְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  גם זה על ענין הראשון ודין פת כותים שהיא אסורה אבל אין לוקין אוכליה מלקות אלא מכת מרדות מדרבנן: (רמב"ם)

פרק ח - משנה יא

מֶרְחָץ שֶׁהֻסְּקָה בְּתֶבֶן אוֹ בְקַשׁ שֶׁל שְׁבִיעִית, מֻתָּר {כ} לִרְחֹץ בָּהּ. וְאִם מִתְחַשֵּׁב הוּא, הֲרֵי זֶה לֹא יִרְחֹץ:

 ר"ע מברטנורה  וְאִם מִתְחַשֵּׁב הוּא. אִם אָדָם חָשׁוּב הוּא שֶׁבְּנֵי אָדָם לְמֵדִים מִמֶּנּוּ צָרִיךְ לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כ} מֻתָּר. אַף עַל גַּב דְּתֶבֶן וְקַשׁ שֶׁל שְׁבִיעִית אָסוּר כְּדִתְנָן לְקַמָּן. הָרַ"שׁ. וּלְשׁוֹן הֻסַּק בְּדִיעֲבַד קָאָמַר דְּמֻתָּר לִרְחֹץ בָּהּ, וְעוֹד יֵשׁ לוֹמַר דִּלְכַתְּחִלָּה נַמִּי מֻתָּר לְהַסִּיק בָּהֶן מֶרְחָץ מִשּׁוּם דְּצֹרֶךְ אָדָם הוּא, וּכְדִתְנָן גַּבֵּי מְלוּגְמָא (לְעֵיל מִשְׁנָה א). כֶּסֶף מִשְׁנֶה: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  אם מתחשב. כלומר אם אדם חשוב הוא והוא נכבד בעיני עמו שמפני כבודו אפשר לשרוף בכלל העצים מה שאינו עצים כדי להיטיב ריח המרחץ כגון דברים שיש להם ריח טוב והם עריבים לאכול: (רמב"ם)

פרק ט


פרק ט - משנה א

הַפֵּגָם, וְהַיַּרְבּוּזִין הַשּׁוֹטִים, וְהַחֲלַגְלוֹגִית, כֻּסְבָּר שֶׁבֶּהָרִים, וְהַכַּרְפַּס שֶׁבַּנְּהָרוֹת, וְהַגַּרְגֵּר שֶׁל אֲפָר, פְּטוּרִין מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, וְנִלְקָחִין מִכָּל אָדָם בַּשְּׁבִיעִית, שֶׁאֵין כַּיּוֹצֵא בָהֶם נִשְׁמָר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, סְפִיחֵי חַרְדָּל, מֻתָּרִין, שֶׁלֹּא נֶחְשְׁדוּ עֲלֵיהֶן עוֹבְרֵי עֲבֵרָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל הַסְּפִיחִין מֻתָּרִין, חוּץ מִסְּפִיחֵי כְרוּב, שֶׁאֵין כַּיּוֹצֵא בָהֶם בְּיַרְקוֹת שָׂדֶה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כָּל הַסְּפִיחִין אֲסוּרִין:

 ר"ע מברטנורה  הַפֵּגָם. עֵשֶׂב שֶׁקּוֹרִין רוט"א בְּלַעַ"ז: וְהַיַּרְבּוּזִין. אספרג"י בְּלַעַ"ז. וְהַשּׁוֹטִים הֵם אספרג"י שֶׁל שָׂדוֹת, אוֹתָן שֶׁאֵינָן שֶׁל גִּנּוֹת: וְהַחֲלַגְלוֹגוֹת. בַּעֲרָבִי רגל"א וּבְלַעַ"ז ווירדולאג"ש: וְכֻסְבָּר. קוליאנד"ר בְּלַעַ"ז. וְדַוְקָא שֶׁל הָרִים אֲבָל שֶׁל גִּנָּה חָשׁוּב הוּא: וְכֵן כַּרְפַּס. שֶׁל נְהָרוֹת דַּוְקָא אֲבָל לֹא שֶׁל גִּנָּה: כַּרְפַּס. אפיי"ו בְּלַעַ"ז: גַּרְגֵּר. אוריג"א בְּלַעַ"ז: שֶׁבַּאֲפָר. הַגָּדֵל בָּאָחוּ. אֲבָל שֶׁל גִּנָּה חָשׁוּב הוּא: פְּטוּרִים מִן הַמַּעֲשֵׂר. בְּכָל הַשָּׁנִים כְּדִמְפָרֵשׁ טַעֲמָא שֶׁאֵין כַּיּוֹצֵא בָהֶן נִשְׁמָר, שֶׁאֵינָן נֶחֱשָׁבִין בְּעֵינֵי בַעֲלֵיהֶן וּמַפְקִירִין אוֹתָן, וְהֶפְקֵר פָּטוּר מִן הַמַּעֲשֵׂר דִּכְתִיב (דְּבָרִים יד) וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ, בְּדָבָר שֶׁאֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ יִטֹּל מַעַשְׂרוֹתָיו, יָצָא הֶפְקֵר לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֵלֶק עִמָּךְ: וְנִלְקָחִים מִכָּל אָדָם בַּשְּׁבִיעִית. לְפִי שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לְשָׁמְרָן. דְּכָל דָּבָר שֶׁדֶּרֶךְ לְשָׁמְרוֹ אָסוּר לִקְנוֹת אוֹתוֹ מֵעַם הָאָרֶץ בַּשְּׁבִיעִית, שֶׁהוּא חָשׁוּד לִשְׁמֹר הַפֵּרוֹת וְשֶׁלֹּא לְהַפְקִירָן, וְהַלּוֹקֵחַ מִן הַמְשֻׁמָּר אֲפִלּוּ כַּחֲצִי אִסָּר {א} אָסוּר. וְכָל הֲנָךְ דְּמַתְנִיתִין שֶׁחֶזְקָתָן שֶׁאֵין מְשַׁמְּרִין אוֹתָן מֻתָּר לִקַּח מֵהֶן מֵעַם הָאָרֶץ כְּדֵי מָזוֹן שָׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת בִּלְבָד {ב} וְלֹא יוֹתֵר, שֶׁאֵין מוֹסְרִין דְּמֵי פֵּרוֹת שְׁבִיעִית לְעַם הָאָרֶץ, אַף עַל פִּי שֶׁהַפֵּרוֹת הֵן מִן הַהֶפְקֵר, יוֹתֵר מִמָּזוֹן שָׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא חָשׁוּד לֶאֱצֹר הַדָּמִים וְאֵינוֹ נוֹהֵג בָּהֶם קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית: שֶׁלֹּא נֶחְשְׁדוּ עֲלֵיהֶם עוֹבְרֵי עֲבֵרָה. לַהֲבִיאָם מִן הַשָּׁמוּר. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: כָּל הַסְּפִיחִין מֻתָּרִין. לָקַחַת מִכָּל אָדָם, דְּמַחְזְקִינַן לְהוּ שֶׁאֵינָם מִן הַשָּׁמוּר: חוּץ מִסְּפִיחֵי כְרוּב. שֶׁחֶזְקָתָן מִן הַשָּׁמוּר: לְפִי שֶׁאֵין כַּיּוֹצֵא בָהֶם בְּיַרְקוֹת שָׂדֶה. שֶׁאֵין גְּדֵלִים כְּמוֹתָן בַּמִּדְבָּר {ג}. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {א} כָּתַב הַתּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב הָכִי תַּנְיָא בְּסֻכָּה דַּף ל"ט, וְלֹא יָדַעְתִּי טַעַם דְּנָקְטֵי בְּכַחֲצִי אִסָּר, וַהֲרֵי פְּרוּטָה הִיא הַפְּחוּתָה שֶׁבַּמַּטְבְּעוֹת הַנִּזְכָּרוֹת בַּמִּשְׁנָה הֲוֵי מָצֵי לְמִנְקָט: {ב} הִתִּירוּ לוֹ כְּדֵי מְזוֹנוֹ כִּדְאִיתָא בַּמַּסֶּכְתָּא הַנִּזְכֶּרֶת, וְשָׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת הֵן מְזוֹן יוֹם הַשַּׁבָּת. הָרַ"שׁ: {ג} צָרִיךְ לוֹמַר דְּשָׂדֶה דִתְנָן בְּמַתְנִיתִין וּדְנָקַט הָרַ"ב בְּרֵישָׁא, מִדְבָּר קָרִינַן לֵיהּ: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  נבאר עתה עיקר זו המשנה ואחר כך נפרש מליה וממה שתצטרך לדעת שפירות שביעית אסיר להצניע ולגנוז אותם ולסחור בהם כמו שאמרנו ואם מכר מהם כלום אותם המעות יהיו דמי שביעית ואסור להצניעם ולגנוז אותם ולסחור בהם כמו שבארנו אלא לקנות בהם מאכל ויהיה נאכל בקדושת שביעית ואסור לתת דמי שביעית לע"ה מפני שהוא חשוד עליהם שמא יגנזם ולא יקנה בהם מאכל וכשנראה עם הארץ מוכר פירות שביעית אם הפירות ההם מן הדברים שדרך ב"א לעשות מהם גנות ולשמור אותם כגון התאנים והענבים והחטה אסור לקנות ממנו ואפי' בדמים מועטים שהקונה ממנו הוא נותן לו דמי שביעית ואם היו הפירות ההם מן הדברים המופקרים במדברות מותר לקנות ממנו בדמים מועטים ושיעורם מזון ג' סעודות והוא משום כדי חייו וכן אמרו (סוכה פ"ג דף לט.) ואין מוכרים פירות לע"ה יותר ממזון ג' סעודות בד"א בלוקח מן המופקר אבל בלוקח מן השמור אפי' בחצי איסר אסור מפני שהוא שומרם ומצניען שלא כדין ומה שאמר בכאן ונלקחין מכל אדם בשביעית הוא מיוחד בגמ' במזון ג' סעודות בלבד והוא מה שאמר בכדי מן שנו ועוד יתבאר לך שהמעשרות אינם חייבים אלא בנשמר:

ופיגם הוא עשב נקרא פיגם ובלע"ז רודא:

והירבוזין השוטים. הם שיש להם עלים רחבים:

והחלגלוגות. מין ממיני הירק הנקרא בל' ערבי רגלה ובלע"ז בורדולייג"ש עלים שלו גדולים וקנה שלו ארוך והוא הנקרא בלשון ערבי בקלה אלחמקה:

והכוסבר. של הרים הוא זרע גד הררי:

והכרפס. ידוע:

והגרגיר של אפר. הוא גרגיר המדברי ואפר שם המדבר וספיחים הוא מה שיצמח אחר הקציר וכבר פירשנו אותו פעמים (במכילתין פ"ז משנה א' ובכלאים פ"ב מ"ה) וכבר ידעת מה שאסר הכתוב לקצור ספיח הוא מה שאמר בתורה את ספיח קצירך וכבר בארנו שענין לא תקצור כנגד הקוצרים:

ורבי יהודה אומר שספיחי חרדל לא נחשדו עליהם עוברי עברה להביא אותם מן השמור:

ורש"א שהספיחים כולם מותר לקחת אותם על הדרך שאמרנו מכל אדם מפני שהם ספק אם הם מן השמור או מן ההפקר וסוף מה שנוכל לומר אין מוסרין דמי שביעית לעם הארץ כשיתברר לנו שהוא מן השמור אלא ספיחי כרוב שהוא מן השמור על כל פנים שלא ימצאו בהם במדבר:

וחכמים אומרים. שאינו מותר לקנות דבר בספיחים מיד עם הארץ בשום פנים ואין הלכה כרבי יהודה ולא כרבי שמעון: (רמב"ם)


פרק ט - משנה ב

שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת לַבִּעוּר, יְהוּדָה, וְעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, וְהַגָּלִיל. וְשָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת לְכָל אַחַת וְאַחַת. גָּלִיל הָעֶלְיוֹן, וְגָלִיל הַתַּחְתּוֹן, וְהָעֵמֶק. מִכְּפַר חֲנַנְיָה וּלְמַעְלָן, כָּל שֶׁאֵינוֹ מְגַדֵּל שִׁקְמִין, גָּלִיל הָעֶלְיוֹן, וּמִכְּפַר חֲנַנְיָה וּלְמַטָּן, כָּל שֶׁהוּא מְגַדֵּל שִׁקְמִין, גָּלִיל הַתַּחְתּוֹן. וּתְחוּם טְבֶרְיָא, הָעֵמֶק. וּבִיהוּדָה, הָהָר וְהַשְּׁפֵלָה וְהָעֵמֶק. וּשְׁפֵלַת לוּד כִּשְׁפֵלַת הַדָּרוֹם, וְהָהָר שֶׁלָּהּ כְּהַר הַמֶּלֶךְ. מִבֵּית חוֹרוֹן וְעַד הַיָּם מְדִינָה אֶחָת:

 ר"ע מברטנורה  שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת. בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל חֲלוּקוֹת זוֹ מִזּוֹ לְעִנְיַן בִּעוּר. וּבִעוּר הָאָמוּר בְּכָל מָקוֹם בַּשְּׁבִיעִית הוּא שֶׁכָּל זְמַן שֶׁאֵין נִמְצָא בַּשָּׂדֶה מֵאוֹתוֹ הַמִּין שֶׁאָסַף אֵלָיו בַּבַּיִת, חַיָּב לְבַעֵר אוֹתוֹ הַמִּין מִן הַבַּיִת מִיָּד. כְּגוֹן אִם לָקַט תְּאֵנִים וְעָשָׂה מֵהֶן גְּרוֹגָרוֹת, אֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱכֹל מֵאוֹתָם גְּרוֹגָרוֹת אֲפִלּוּ בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁנִּמְצָאִים תְּאֵנִים מְחֻבָּרוֹת לָאִילָן, וּכְשֶׁכָּלוּ הַתְּאֵנִים מִן הָאִילָנוֹת חַיָּב לְבַעֵר {ד} הַגְּרוֹגָרוֹת שֶׁבְּבֵיתוֹ, אוֹ לְאָכְלָן כֻּלָּן מִיָּד, אוֹ לְהַפְקִירָן עַד שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר מֵהֶם בְּבֵיתוֹ, דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא כה) וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה, כָּל זְמַן שֶׁחַיָּה אוֹכֶלֶת בַּשָּׂדֶה הַאֲכֵל לִבְהֶמְתְּךָ מִן הַבַּיִת, כָּלָה לַחַיָּה מִן הַשָּׂדֶה כַּלֵּה לִבְהֶמְתְּךָ מִן הַבַּיִת. וְהַשְׁתָּא קָאָמַר שֶׁאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כֻּלָּהּ נֶחְלֶקֶת לִשְׁלֹשָׁה חֲלָקִים לְעִנְיַן בִּעוּר, וְכָל חֵלֶק וְחֵלֶק מִמֶּנָּה נֶחְלָק לִשְׁלֹשָׁה חֲלָקִים: כָּל שֶׁאֵינוֹ מְגַדֵּל שִׁקְמִים גָּלִיל הָעֶלְיוֹן. שֶׁהַשִּׁקְמִים אֵין גְּדֵלִים אֶלָּא בַּשְּׁפֵלָה, וְסִימָן לַדָּבָר כַּשִּׁקְמִים אֲשֶׁר בַּשְּׁפֵלָה (מְלָכִים א י): וּתְחוּם טְבֶרְיָה. הוּא הָעֵמֶק. אֵלּוּ הַשְּׁלֹשָׁה הֵם מֵהַגָּלִיל: הָהָר וְהַשְּׁפֵלָה וְהָעֵמֶק. הֵם שְׁלֹשָׁה חֲלָקִים שֶׁל אֶרֶץ יְהוּדָה: שְׁפֵלַת לוּד. וְהַר [שֶׁלָּהּ] לוּד. וּמִבֵּית חוֹרוֹן עַד הַיָּם. הֵם שְׁלֹשָׁה חֲלוּקוֹת שֶׁל עֵבֶר הַיַּרְדֵּן, וּשְׁפֵלַת לוּד כִּשְׁפֵלַת הַדָּרוֹם, דְּכָל זְמַן שֶׁאוֹכֵל בִּשְׁפֵלַת [הַדָּרוֹם] אוֹכֵל בִּשְׁפֵלַת [לוּד], וְהָהָר שֶׁל שְׁפֵלַת לוּד אוֹכְלִים בּוֹ כָּל זְמַן שֶׁאוֹכְלִים בְּהַר הַמֶּלֶךְ: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ד} אֵין רְצוֹנוֹ לוֹמַר שֶׁיִּשְׂרְפֵם אוֹ יִזְרְקֵם לְיַם הַמֶּלַח (כְּדַעַת כַּמָּה רַבְוָתָא) אֶלָּא שֶׁדַּעְתּוֹ כְּדַעַת הַתּוֹסָפוֹת וְהָרַ"שׁ כוּ' דְּאֵין פֵּרוֹת שְׁבִיעִית לֹא בִכְלַל הַנִּשְׂרָפִים וְלֹא בִכְלַל הַנִּקְבָּרִים, אֶלָּא כְּשֶׁהִגִּיעַ זְמַן הַבִּעוּר דְּהַיְנוּ כְּשֶׁכָּלָה בְּכָל אֶרֶץ וָאֶרֶץ כְּדִתְנָן, מְחַלֵּק כוּ' וּמוֹצִיא עַל פֶּתַח בֵּיתוֹ וּמַפְקִיר, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַ"ב מִשְׁנָה ח': (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  הביעור. כבר אמרתי פעמים שאפרש אותו בזו המסכת והנני מבאר אותו והוא מה שאמר הכתוב (ויקרא כה) ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול ואמרינן בספרא ומה חיה שאינה ברשותו אוכלת בהמה שברשותו אינו דין שתאכל אלא כל זמן שחיה אוכלת מן השדה תאכיל לבהמתך מן הבית למדנו מזה שאם יקבץ מין ממיני פירות או זרעונים והביאו אל ביתו יוכל לאכול מאותו המין כל זמן שימצא באילנות או בארץ וכשפסק המין ההוא מן השדה נתחייב להסיר מה שיש ממנו ברשותו בבית וזהו ביעור הנזכר בשביעית כגון שאם אסף תאנים ושטחם ויבשם ואכל מהם אין לו להחמיר באכילתן כל השנה השביעית כולה אבל יאכל כל זמן שהתאנים הלחים נמצאים באילנות וכשיפסקו ונבלו ולא נמצא מהם אלא היבשים יסיר כל מה שיש ברשותו מן התאנים היבשים או שיאכלם כולם אם יכול או ישרפם או יזרקם לים וזהו ענין ביעור וכן יש לו לעשות בדמי כל דבר שהקדמנו שיש לדמיהן ביעור ואחרי שנתבאר זה העיקר אמר שארץ ישראל נחלקת לשלשה חלקים וכל חלק מאלו השלשה נחלק לג' חלקים לענין בעור והגבילם ואמר שהגליל נחלק לג' חלקים גליל העליון וגליל התחתון והעמק והוא תחום טבריא וארץ יהודה כמו כן נחלקת לג' חלקים ההר והשפלה והעמק ועבר הירדן נחלק לג' חלקים שפלת לוד והר שפלה של לוד ומבית חורון עד הים וכשיהיה לאדם צמוקים מפירות גליל יאכל מן הצמוקים ההם כ"ז שהענבים מצויין בכל הגליל כמו שיתבאר אחר זה: וענין שאמר ושפלת לוד כשפלת הדרום ר"ל שדין שפלת לוד כדין שפלת הדרום ואוכל מפירות של שפלת לוד כ"ז שהמין ההוא נמצא בשפלת הדרום ואוכל מפירות הר שפלת לוד כ"ז שימצא כמותם בהר המלך והוא הר הגדול רב הפירות מכל הרי ישראל:

ובית חורון עד הים מדינה אחת. ר"ל שיאכל מפירות איזה מקום שירצה כל זמן שימצא כמותה איזה מקום שיהיה מן הגבול ההוא: (רמב"ם)


פרק ט - משנה ג

וְלָמָּה אָמְרוּ שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת, שֶׁיִּהְיוּ אוֹכְלִין בְּכָל אַחַת וְאַחַת עַד שֶׁיִּכְלֶה הָאַחֲרוֹן שֶׁבָּהּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לֹא אָמְרוּ {ה} שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת אֶלָּא בִיהוּדָה. וּשְׁאָר כָּל הָאֲרָצוֹת, כְּהַר הַמֶּלֶךְ. וְכָל הָאֲרָצוֹת {ו}, כְּאַחַת לַזֵּיתִים וְלַתְּמָרִים:

 ר"ע מברטנורה  מִבֵּית חוֹרוֹן וְעַד הַיָּם מְדִינָה אֶחָת. וְכָל זְמַן שֶׁלֹּא כָלָה לַחַיָּה מֵאַחַת מִן הַמְּקוֹמוֹת שֶׁבֵּינֵיהֶם, יְכוֹלִים כָּל אַנְשֵׁי הַגְּבוּל הַהוּא לֶאֱכֹל עַל יְדֵי הַמָּקוֹם הָאֶחָד שֶׁלֹּא כָלָה בּוֹ לַחַיָּה מִן הַשָּׂדֶה: וְלָמָּה אָמְרוּ שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת. הוֹאִיל וְשָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת בְּכָל אַחַת הֲרֵי כָּאן תֵּשַׁע אֲרָצוֹת, לְמַאי הִלְכְתָא אָמְרוּ שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת לַבִּעוּר וְתוּ לֹא: שֶׁיִּהְיוּ אוֹכְלִים. אוֹכְלִים בִּיהוּדָה עַד שֶׁיִּכְלֶה הָאַחֲרוֹן שֶׁבִּשְׁלֹשׁ אַרְצוֹתֶיהָ, וְכֵן בַּגָּלִיל, וְכֵן בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן. אֲבָל אֵין אוֹכְלִים בִּיהוּדָה עַל יְדֵי אוֹתָן שֶׁבַּגָּלִיל, וְלֹא בַגָּלִיל עַל יְדֵי אוֹתָן שֶׁבִּיהוּדָה, דִּגְמִירֵי דְאֵין חַיָּה שֶׁבִּיהוּדָה מִתְרַחֶקֶת לָצֵאת מִיהוּדָה לַגָּלִיל, וּמִגָּלִיל לִיהוּדָה, אֲבָל יוֹצְאָה הִיא מִגָּלִיל לַגָּלִיל וּמִיְּהוּדָה לִיהוּדָה: וּשְׁאָר כָּל הָאֲרָצוֹת כְּהַר הַמֶּלֶךְ. שְׁאָר כָּל הָאֲרָצוֹת שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אוֹכְלִים עַל יְדֵי הַפֵּרוֹת הַנִּמְצָאִים בְּהַר הַמֶּלֶךְ, וְהוּא הָיָה רַב הַפֵּרוֹת וְאַחֲרוֹן מִכָּל שְׁאָר אֲרָצוֹת שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ה} לֹא אָמְרוּ כוּ'. רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּלֵיג אַתַּנָּא קַמָּא דִּסְבִירָא לֵיהּ דְּדִין שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת הֵן יְהוּדָה כוּ' וּבְכָל אֶרֶץ מֵהֶן שָׁלֹשׁ אֶלָּא דִּלְעִנְיַן שְׁבִיעִית כָּל אֶרֶץ אַחַת הִיא, וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאַדְרַבָּה לֹא אָמְרוּ שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת אֶלָּא בְּאֶרֶץ אַחַת, אֲבָל זֹאת הָאָרֶץ הִיא יְהוּדָה בִּלְבָד. אָמְנָם שְׁאָר אֲרָצוֹת כוּ': {ו} וְכָל כוּ'. סוֹבֵר רַבִּי שִׁמְעוֹן דִּלְזֵיתִים וּתְמָרִים מִתְרַחֲקִים. דְּהָא דְאֵין מִתְרַחֲקִים גְּמִירֵי כוּ' וּבַהֲנֵי גְדֵלִים וּלְפִיכָךְ מִתְרַחֲקִים (וְעַיֵּן בְּתוֹסָפוֹת חֲדָשִׁים שֶׁהִשִּׂיג עַל זֶה הַפֵּרוּשׁ וּמַסִּיק קִים לְהוּ לְרַבָּנָן דְּפֵרוֹת הַלָּלוּ כָּלִים בְּכָל מָקוֹם בְּשָׁוֶה). וְרַ"מ כָּתַב דְּזֹאת הַבָּבָא דִּוְכָל הָאֲרָצוֹת דִּבְרֵי הַכֹּל הִיא: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  לפי שאמר כאשר הקדמנו שלש ארצות לבעור ואמר אח"כ של שלש שלש שאל השואל ואמר מה תועלת יש לזה החלוק שחלקם שלש אחר שהם ט' ארצות כמו שאמר והשיב ואמר שהתועלת שיהו אוכלין בכל אחת ואחת עד שיכלה האחרון שבה והדמיון לזה כגון שיהו לו פירות גליל העליון יאכל מהם כ"ז שהמין ההוא נמצא בגליל העליון או בתחתון או בעמק ואם פסקו הפירות ההם מב' גבולי ארץ הגליל ועודם בגליל הג' יש לו לאכול ממה שיש ברשותו עד שיפסוק האחרון ושאמר לענין של שלש שלש אינו לענין תוספת דין מן הדינים אבל הוא מכלל ההגבלות שנתן להם:

וכל הארצות כאחת לזיתים ולתמרים. הוא שיאכל מן הזיתים או מן השמן שיש אצלו כ"ז שיש זיתים נמצאים באיזו ארץ שתהיה מא"י וכן התמרים ואין הלכה כר"ש: (רמב"ם)


פרק ט - משנה ד

אוֹכְלִין עַל הַמֻּפְקָר, אֲבָל לֹא עַל הַשָּׁמוּר. רַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר אַף עַל הַשָּׁמוּר {ז}. אוֹכְלִין עַל הַטְּפִיחִין וְעַל הַדּוּפְרָא, אֲבָל לֹא עַל הַסִּתְוָנִיּוֹת. רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר כָּל זְמַן שֶׁבִּכְּרוּ עַד שֶׁלֹּא יִכְלֶה הַקָּיִץ:

 ר"ע מברטנורה  וְכָל הָאֲרָצוֹת כְּאַחַת לַזֵּיתִים וְלַתְּמָרִים. כָּל הָאֲרָצוֹת שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אוֹכְלִים זֵיתִים וּתְמָרִים עַל יְדֵי אֶרֶץ אַחַת שֶׁלֹּא כָלוּ בָהּ הַזֵּיתִים וְהַתְּמָרִים לַחַיָּה מִן הַשָּׂדֶה, בֵּין שֶׁתִּהְיֶה הָאָרֶץ הַהִיא בִּיהוּדָה אוֹ בְעֵבֶר הַיַּרְדֵּן אוֹ בַגָּלִיל. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: אוֹכְלִים עַל הַמֻּפְקָר. אוֹכְלִים מִמַּה שֶּׁבַּבַּיִת עַל יְדֵי שֶׁמָּצוּי מֵאוֹתוֹ הַמִּין בַּשָּׂדֶה בְּמָקוֹם מֻפְקָר. אֲבָל אִם פָּסַק וְכָלָה אוֹתוֹ הַמִּין מִמָּקוֹם הַמֻּפְקָר, אַף עַל פִּי שֶׁנִּמְצָא מִמֶּנּוּ בְּמָקוֹם הַשָּׁמוּר בַּבָּתִּים אוֹ בַגִּנּוֹת חַיָּב לְבַעֵר, כִּדְאָמְרָן כָּלָה לַחַיָּה מִן הַשָּׂדֶה כַּלֵּה לִבְהֶמְתְּךָ מִן הַבַּיִת: רַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר אַף עַל הַשָּׁמוּר. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי: אוֹכְלִים עַל הַטְּפִיחִים. עַל מַה שֶּׁמְּשִׂימִים הָעוֹפוֹת בַּטְּפִיחִים, שֶׁהֵן כְּלֵי חֶרֶס הַבְּנוּיִים בַּכֹּתֶל אֲשֶׁר שָׁם צִפֳּרִים יְקַנֵּנוּ. וְאוֹכְלִים מִמַּה שֶּׁבַּבַּיִת כָּל זְמַן שֶׁמָּצוּי מֵאוֹתוֹ הַמִּין בַּטְּפִיחִים: וְעַל הַדּוּפְרָא. אִילָן שֶׁעוֹשֶׂה פֵּרוֹת שְׁנֵי פְעָמִים בַּשָּׁנָה, אוֹכְלִים בָּרִאשׁוֹן עַד שֶׁיִּכְלֶה הָאַחֲרוֹן שֶׁבְּמִינָם: אֲבָל לֹא עַל הַסִּתְוָנִיּוֹת. אֵין אוֹכְלִין בָּעֲנָבִים עַל יְדֵי הָעֲנָבִים הַגְּדֵלִים בִּימוֹת הַסְּתָיו: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ז} הַשָּׁמוּר. וְתֵימַהּ דִּלְתַנָּא קַמָּא שָׁמוּר הַיְנוּ מַה שֶּׁבַּבָּתִּים וּמַה שֶּׁבַּגִּנּוֹת, וְאִי אָמַרְתְּ אַף עַל הַשָּׁמוּר אִם כֵּן זְמַן הַבִּעוּר אֵימָתַי כוּ'. וְנִרְאֶה לִי שֶׁזֶּה שֶׁאָמַר רַבִּי יוֹסֵי הָכִי קָאָמַר, לֹא כְדִבְרֵי תַנָּא קַמָּא שֶׁאוֹסֵר עַל כָּל שָׁמוּר, אֶלָּא מָצִינוּ שֶׁרַשַּׁאי לֶאֱכֹל אַף עַל הַשָּׁמוּר, וְתָפַסְתָּ מֻעָט כוּ', וְהַיְנוּ בִּכְגוֹן מְחֻבָּר בָּאִילָן וְהָאִילָן בְּמָקוֹם שָׁמוּר הוּא עוֹמֵד, מִכָּל מָקוֹם הוֹאִיל וְהַפֵּרוֹת עֲדַיִן בַּמְחֻבָּר אוֹכְלִים עֲלֵיהֶם. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  אוכלין על המופקר אבל לא על השמור. ר"ל שיאכל כ"ז שימצא המין ההוא בשדה במופקר אבל אם פסק מן המופקר ונותר בבתים או בגנים לא יאכל אבל הוא חייב לבער והטעם מה שאמרנו הוא משה"כ (ויקרא כה) ולחיה אשר בארצך החיה תאכל מן המופקר:

וטפיחים. קבוץ טפיח והם הגרגרים הקשים ממיני התבואה והקטניות שאינם נזרעים אבל צומחין מכח הארץ וישארו בארץ ימים רבים לרוב יבישותם וחוזקתם והם בשאר המינים וכגון הקרטומאן ממין השעורים ששמו טופח כמו שאמרנו פעמים (פ"ה מ"ג ופ"א מ"א דכלאים) ודופרא המין השני ופירושו שיש מין האילנות שעושה פרי ב' פעמים בשנה וכבר אמרנו בדמאי (פ"א מ"א) ובארנו שהיא מלה מורכבת דו פרי ואם פסק מן התאנים הלחים ונשאר ממנו מה שצמח בפעם השני יאכל המין שיש אצלו כ"ז שזה הפרי הב' נמצא:

וסתווניות. פירות הסתיו נקראות ע"ש הסתיו ואין הלכה כר' יהודה ולא כר' יוסי: (רמב"ם)


פרק ט - משנה ה

הַכּוֹבֵשׁ שְׁלֹשָׁה כְבָשִׁים בְּחָבִית אַחַת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אוֹכְלִין עַל הָרִאשׁוֹן. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, אַף עַל הָאַחֲרוֹן. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כָּל שֶׁכָּלָה מִינוֹ מִן הַשָּׂדֶה, יְבַעֵר מִינוֹ מִן הֶחָבִית {ט}, וַהֲלָכָה כִדְבָרָיו. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל יָרָק, אֶחָד לַבִּעוּר. אוֹכְלִין בָּרְגִילָה {י} עַד שֶׁיִּכְלוּ סִגָּרִיּוֹת מִבִּקְעַת בֵּית נְטוֹפָה:

 ר"ע מברטנורה  רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר. לֶאֱכֹל בָּעֲנָבִים עַל יְדֵי הַסִּתְוָנִיּוֹת כָּל זְמַן שֶׁבִּכְּרוּ קֹדֶם שֶׁיִּכְלֶה הַקַּיִץ. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: הַכּוֹבֵשׁ שְׁלֹשָׁה כְבָשִׁים. שְׁלֹשָׁה מִינֵי יָרָק: בְּחָבִית אַחַת. שֶׁל חֹמֶץ אוֹ שֶׁל צִיר, כְּדֵי שֶׁיִּתְקַיְּמוּ שְׁלֹשָׁה מִינֵי הַיָּרָק יַחַד: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר אוֹכְלִים עַל הָרִאשׁוֹן. וְכֵיוָן דְּכָלָה מִין אֶחָד מֵהֶן מִן הַשָּׂדֶה נֶאֶסְרוּ כֻלָּם וַאֲפִלּוּ אוֹתָן שֶׁלֹּא כָלוּ, שֶׁאוֹתוֹ מִין שֶׁכָּלָה נָתַן טַעַם בְּאוֹתָן שֶׁלֹּא כָלוּ וַאֲסָרָן, דִּתְנַן לְעֵיל פֶּרֶק ז' שְׁבִיעִית אוֹסֶרֶת בְּמִינָהּ בְּמַשֶּׁהוּ, שֶׁלֹּא בְמִינָהּ בְּנוֹתֵן טַעַם: רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר אַף עַל הָאַחֲרוֹן. עַל סְמַךְ מִין הַכָּלֶה אַחֲרוֹן יֹאכַל מִשְּׁלָשְׁתָּן אַף עַל פִּי שֶׁכְּבָר כָּלוּ הַשְּׁנַיִם לַחַיָּה שֶׁבַּשָּׂדֶה. וְטַעֲמָא דְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, הוֹאִיל וְאֵלּוּ שֶׁכָּלוּ בְּלוּעִים מִטַּעַם אוֹתוֹ שֶׁלֹּא כָלָה, דְּאָמַר קְרָא (וַיִּקְרָא כה) מִן הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת תְּבוּאָתָהּ, כָּל זְמַן שֶׁאַתָּה אוֹכֵל מִן הַשָּׂדֶה אַתָּה אוֹכֵל מִן הַבַּיִת, וְהַאי קְרָא יְתֵרָא הוּא, דְּהָא דָרְשִׁינַן לַהּ מִן וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ, כָּל זְמַן שֶׁחַיָּה אוֹכֶלֶת בַּשָּׂדֶה הַאֲכֵל לִבְהֶמְתְּךָ מִן הַבַּיִת וְכוּ', אֶלָּא קְרָא לִכְבוּשִׁים הוּא דַּאֲתָא, וְהָכִי קָאָמַר מִן הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת תְּבוּאָתָהּ, אִם יֵשׁ בַּשָּׂדֶה מִקְצָת מִן הַדָּבָר הַנִּכְבָּשׁ בַּבַּיִת, שֶׁהַטַּעַם הַבָּלוּעַ בַּדָּבָר הַנִּכְבָּשׁ יֵשׁ בְּמִינוֹ עֲדַיִן בַּשָּׂדֶה שֶׁעֲדַיִן לֹא כָלָה, אַף עַל פִּי שֶׁעִקַּר הַפְּרִי כָּלָה, אַף עַל פִּי כֵן תֹּאכְלוּ אֶת תְּבוּאָתָהּ וְאֵינוֹ זָקוּק לְבַעֵר {ח}: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ח} וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּאָמַר אוֹכְלִין עַל הָרִאשׁוֹן דּוֹרֵשׁ לִסְבָרָתוֹ מֵהַאי קְרָא, וּפֵרְשׁוּ דְּסוֹבֵר דְּאִי לָאו הַאי קְרָא הֲוָה אֲמֵינָא דְּאוֹתוֹ הַמִּין דַּוְקָא יְבַעֵר וְלֹא יוֹתֵר אַף עַל פִּי שֶׁטַּעַם הָאִסּוּר מְעֹרָב בָּהֶן, דְּלֹא דָמִי אִסּוּר דְּבִעוּר לִשְׁאָר אִסּוּרִים דְּהָא שָׁרֵי לַעֲנִיִּים, וַהֲוָה אֲמֵינָא דִּנְחַשְׁבֵיהּ כִּמְבֹעָר כֵּיוָן שֶׁאֵין כָּאן אֶלָּא הַטַּעַם. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ סוֹבֵר דְּוַדַּאי הַטַּעַם חָשִׁיב כִּמְבֹעָר, וְהַאי קְרָא אָתֵי לְהַתִּיר אַף גּוּף אוֹתוֹ שֶׁכָּלָה הוֹאִיל וּמְעֹרָב בָּהֶן הַטַּעַם מִן הַמֻּתָּרִין: {ט} רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר כוּ'. לְשׁוֹן הַתּוֹסָפוֹת וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל סָבַר מַמָּשׁוּת שֶׁל כָּל אֶחָד שֶׁכָּלָה מִן הַשָּׂדֶה אָסוּר, אֲבָל הַטַּעַם הוּא כִּמְבֹעָר. וְנִרְאֶה לִי דְּאַתְיָא לֵיהּ נַמִּי מִקְּרָא דְדָרִישׁ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, וּסְבִירָא לֵיהּ דְּאִי לָאו הַאי קְרָא הֲוָה אֲמֵינָא דְּאַף הַטַּעַם אוֹסֵר וְהַכֹּל יְבַעֵר וְשָׁוֶה לִשְׁאָר אִסּוּרִים לֶאֱסֹר בְּטַעֲמוֹ, קָא מַשְׁמַע לָן הַךְ קְרָא מִן הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהַמִּין בַּשָּׂדֶה אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ בָּלוּעַ טַעַם אִסּוּר לֵית לָן בָּהּ וְאַתָּה אוֹכֵל מִן הַבַּיִת. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {י} אוֹכְלִין בָּרְגִילָה כוּ'. רְגִילָה פֵּרְשׁוֹ הָרַעַ"ב בְּרֵישׁ פֶּרֶק ז'. וְזֶה לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם רְגִילָה הוּא עֵשֶׂב חֲלוֹגְלוֹגוֹת וְיֵשׁ בּוֹ לֵחוּת הַרְבֵּה וּבִשְׁבִיל זֶה תַּעֲמֹד יָמִים רַבִּים, וְאִם פָּסְקָה מִמָּקוֹם אֶחָד נִמְצֵאת בְּאַחֵר שֶׁיִּהְיֶה יוֹתֵר לַח מִמֶּנּוּ, וְנִסְתֶּרֶת מִן הָאָרֶץ, וּכְשֶׁהֵם רוֹאִין שֶׁיָּבַשׁ בְּבִקְעַת בֵּית נְטוֹפָה יוֹדְעִים שֶׁכְּבָר יָבְשָׁה בְּכָל מָקוֹם וְלֹא נִשְׁאַר מִמֶּנּוּ כְּלוּם, מִפְּנֵי שֶׁזּוֹ הָאָרֶץ לַחָה מְאֹד וּבִשְׁבִיל זֶה נִקְרֵאת בֵּית נְטוֹפָה שֶׁהִיא אֶרֶץ רַבַּת הַלֵּחוּת, וְעֵשֶׂב הַהוּא עוֹמֵד יָמִים רַבִּים עַל הָאָרֶץ וְהִיא הַסִּגָּרִיּוֹת: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  מה שאמר כל ירק א' לביעור ר"ל שהוא מותר לאכול מאיזה מין שירצה ממיני הירקות כל זמן שימצא במדברות ירק מהמין שיש אצלו או מזולתו מהמינים שכל הירקות לענין הביעור מין אחד הם:

ורגילה. היא עשב חלגלוגות ויש בו לחות הרבה ובשביל זה תעמוד ימים רבים ואם פסקה ממקום אחד נמצאת באחר שהיה יותר לח ממנו ואף על פי שאין אנו רואים אותה היא במקום נסתרות מן הארץ שכן דרך גדילתה וכשהם רואין שיבש עשב בבקעת בית נטופה יודעין שכבר יבשה בכל מקום ולא נשאר ממנה כלום מפני שזו הארץ לחה מאד ובשביל זה נקראת בית נטופה שהיא הארץ רבת הלחות ועשב ההוא עומד ימים רבים על הארץ והיא הסגריות והיו ידועות במקום ההוא אבל אנו אין אנחנו יודעין אותה ואין הלכה כרבי שמעון והלכה כר"ג ולא מטעם שנאמר בכאן הלכה כדבריו אלא מטעם שהוא על דעת רבי והגמ' פסק הלכה כרבי מחבירו: (רמב"ם)


פרק ט - משנה ו

הַמְלַקֵּט עֲשָׂבִים לַחִים, עַד שֶׁיִּיבַשׁ הַמָּתוֹק. וְהַמְגַבֵּב בַּיָּבֵשׁ {יא}, עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. עֲלֵי קָנִים וַעֲלֵי גְפָנִים, עַד שֶׁיִּשְּׁרוּ מֵאֲבִיהֶן. וְהַמְגַבֵּב בַּיָּבֵשׁ, עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, בְּכֻלָּן עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה:

 ר"ע מברטנורה  כָּל יָרָק אֶחָד הוּא. לֹא נָתְנוּ חֲכָמִים שִׁעוּר לְכָל יָרָק וְיָרָק בִּפְנֵי עַצְמוֹ, אֶלָּא אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁלָשְׁתָּן כָּלוּ מִן הַשָּׂדֶה, הוֹאִיל וְאִיכָּא שְׁאָר יְרָקוֹת שֶׁלֹּא כָלוּ אוֹכֵל עַל יְדֵי שְׁאָר יְרָקוֹת, וְלֹא יְבַעֲרָם מִן הֶחָבִית עַד שֶׁיִּכְלוּ כָּל הַיְרָקוֹת כֻּלָּן מִן הַשָּׂדֶה, וַהֲלָכָה כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל דְּכָל שֶׁכָּלָה מִינוֹ מִן הַשָּׂדֶה יְבַעֵר מִינוֹ מִן הֶחָבִית וְאוֹכֵל אֶת הַשְּׁאָר: הַמְלַקֵּט עֲשָׂבִים לַחִים. אוֹכְלָן בְּלֹא בִעוּר: עַד שֶׁיִּיבַשׁ. לַחְלוּחִית הָאָרֶץ הַמְמַתֵּק אֶת הַפֵּרוֹת, מִשָּׁם וְאֵילָךְ חַיָּב לְבַעֲרָן: הַמְגַבֵּב בַּיָּבֵשׁ. הַמְלַקֵּט בַּעֲשָׂבִים יְבֵשִׁים, אוֹכְלָן בְּלֹא בִעוּר: עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. שֶׁהִיא בְּשָׁנָה בֵּינוֹנִית בְּכ"ג בְּמַרְחֶשְׁוָן, מִשָּׁם וְאֵילָךְ חַיָּב לְבַעֵר: מְגַבֵּב. תַּרְגּוּם לְקוֹשֵׁשׁ קַשׁ, לְגַבָּבָא: רְבִיעָה. עַל שֵׁם שֶׁהַמָּטָר רוֹבֵעַ אֶת הָאָרֶץ וּמוֹלִידָהּ כְּזָכָר זֶה שֶׁרוֹבֵעַ אֶת הַנְּקֵבָה. פֵּרוּשׁ אַחֵר שֶׁמַּרְבִּיץ הֶעָפָר וּמַשְׁכִּיבוֹ, תַּרְגּוּם רוֹבֵץ, רְבִיעַ: וַעֲלֵי גְפָנִים. לַחִים, אוֹכְלִים בָּהֶן כָּל זְמַן שֶׁנִּמְצָאִים בַּאֲבִיהֶן, כְּלוֹמַר בִּמְחֻבָּר לָאִילָן: שֶׁיִּשּׁוֹרוּ. שֶׁיִּפְּלוּ: וְהַמְגַבֵּב בַּיָּבֵשׁ. בַּעֲלֵי קָנִים וּגְפָנִים יְבֵשִׁים, אוֹכֵל עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה, וְאַחַר כָּךְ יְבַעֵר: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יא} וְהַמְגַבֵּב בַּיָּבֵשׁ. אוֹסֵף הָעֲשָׂבִים הַלַּחִים נִקְרָא מְלַקֵּט, וְהַיְבֵשִׁים נִקְרָא מְגַבֵּב, לְקוֹשֵׁשׁ קַשׁ תַּרְגּוּמוֹ לְגַבָּבָא גִּילֵי. הָרַ"מ: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  אוסף העשבים הלחים נקרא מלקט ואוסף היבשים נקרא מגבב תרגום לקושש קש לגבבא גילי (שמות ה):

ומתוק הוא חנטלא וכבר פירשנוהו (פ"ג מ"א דמכילתין):

ורביעה שניה כבר נתבאר בסוף פאה שזמנה בשנה המבכרה בז' במרחשון בשנה הבינונית בג' ועשרים במרחשון ובשנה המתאחרת בר"ח כסליו וזה בא"י ואין הלכה כר"ע: וענין עד שישורו נבלעת הנו"ן בשי"ן וע"כ נדגשת השי"ן ועקרו להיות עד שינשרו מאביהן רוצה לומר עד שיבלו כמו שבארנו בפרק שביעי (משנה ה): (רמב"ם)


פרק ט - משנה ז

כַּיּוֹצֵא בוֹ, הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ עַד הַגְּשָׁמִים, עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. הַמֻּדַּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ עַד הַגְּשָׁמִים, עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. עַד אֵימָתַי עֲנִיִּים נִכְנָסִים לַפַּרְדֵּסוֹת {יג}, עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. מֵאֵימָתַי נֶהֱנִין וְשׂוֹרְפִין בַּתֶּבֶן וּבַקַּשׁ שֶׁל שְׁבִיעִית, מִשֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה:

 ר"ע מברטנורה  בְּכֻלָּן. בֵּין עֲשָׂבִים בֵּין קָנִים וּגְפָנִים {יב}, בֵּין לַחִים בֵּין יְבֵשִׁים. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא: עֲנִיִּים נִכְנָסִים לַפַּרְדְּסָאוֹת. בִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ לִטֹּל לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה, וְכֵן נִכְנָסִים לַגִּנּוֹת בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית: עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. מִפְּנֵי מוֹתְרוֹת פֵּרוֹת שְׁבִיעִית שֶׁנִּשְׁאֲרוּ בָהּ: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יב} כְּלוֹמַר בֵּין עֲלֵי קָנִים בֵּין עֲלֵי גְפָנִים: {יג} עַד כוּ'. וְאֵין בַּעַל הַבַּיִת מוֹחֶה. וְטַעֲמָא דִּבְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לֹא קָשָׁה דְּרִיסַת הָרֶגֶל לַזְּרָעִים עַד אוֹתוֹ זְמַן, כִּדְאִיתָא בִּמְרֻבָּה. הָרַ"שׁ. וְלֹא דָמִי לִדְרֵישׁ פֶּרֶק ח' דְּפֵאָה, דְּהָתָם לְעִנְיַן הֶתֵּר כָּל אָדָם בְּמַתְּנוֹת עֲנִיִּים. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  מודר הנאה. הוא אשר יתחייב עצמו בנדר שלא יקבל תועלת מחברו או מאנשי מדינה ועוד נבאר דיניהם במקומן: וענין מה שאמר עד אימתי עניים נכנסין לפרדסות ר"ל לאסוף הלקט והפרט והעוללות בשאר השנים כמו שנתבאר בסוף פאה וכן נכנסין לגנות במוצאי שביעית עד שתרד רביעה שניה מפני שנשארו בה מותרות פירות שביעית וכשתרד רביעה שניה של מוצאי שביעית אז יהיה מותר ליהנות בתבן ובקש של מוצאי שביעית: (רמב"ם)

פרק ט - משנה ח

מִי שֶׁהָיוּ לוֹ פֵּרוֹת שְׁבִיעִית וְהִגִּיעַ שְׁעַת הַבִּעוּר, מְחַלֵּק מְזוֹן שָׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. וַעֲנִיִּים אוֹכְלִין אַחַר הַבִּעוּר, אֲבָל לֹא עֲשִׁירִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֶחָד עֲנִיִּים וְאֶחָד עֲשִׁירִים {טו} אוֹכְלִין אַחַר הַבִּעוּר:

 ר"ע מברטנורה  בַּתֶּבֶן וּבַקַּשׁ שֶׁל שְׁבִיעִית. דִּסְתָם תֶּבֶן וְקַשׁ חָזֵי לְמַאֲכַל בְּהֵמָה וְיֵשׁ בּוֹ קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית, וְאָסוּר לְשָׂרְפוֹ וְלֵהָנוֹת בּוֹ הֲנָאָה שֶׁל [אִבּוּד], מִשּׁוּם דְּדָרְשִׁינַן לְאָכְלָה וְלֹא לְהֶפְסֵד. אֲבָל כְּשֶׁנִּתְבַּטֵּל מַה שֶּׁבַּשָּׂדֶה מִמַּאֲכַל חַיָּה פָּקְעָה קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית מִמַּה שֶּׁבַּבַּיִת {יד}: וְהִגִּיעַ שְׁעַת הַבִּעוּר. זְמַן בִּעוּר הַפֵּרוֹת לְפִי מְקוֹמָן, כְּדִתְנַן לְעֵיל שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת לַבִּעוּר. וּבַבְּרַיְתָא [פְּסָחִים נג.] שָׁנִינוּ אוֹכְלִים בָּעֲנָבִים עַד הַפֶּסַח, בַּזֵּיתִים עַד הָעֲצֶרֶת, בַּגְּרוֹגָרוֹת עַד הַחֲנֻכָּה, בַּתְּמָרִים עַד הַפּוּרִים, וְכֻלָּן שֶׁל שָׁנָה הַשְּׁמִינִית. וּזְמַנִּים הַלָּלוּ בִּסְתָם, שֶׁאֵין יָדוּעַ אִם כָּלָה לַחַיָּה מִן הַשָּׂדֶה אִם לָאו, אֲבָל בְּיָדוּעַ, הַכֹּל לְפִי מַה שֶׁכָּלוּ: מְחַלְּקָן מָזוֹן שָׁלשׁ סְעֻדּוֹת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. מֵאַנְשֵׁי בֵיתוֹ, וְאַחַר כָּךְ מְחַלֵּק לִשְׁכֵנָיו וְלִקְרוֹבָיו וּמְיֻדָּעָיו, וּמוֹצִיא וּמַנִּיחַ עַל פֶּתַח בֵּיתוֹ וְאוֹמֵר, אַחֵינוּ בֵית יִשְׂרָאֵל, מִי שֶׁצָּרִיךְ לִטֹּל יִטֹּל: וַעֲנִיִּים אוֹכְלִים אַחַר הַבִּעוּר אֲבָל לֹא עֲשִׁירִים. דִּכְתִיב (שְׁמוֹת כג) וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה, אֶבְיוֹנֵי עַמֶּךָ וְלֹא עַמֶּךָ: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יד} יְרוּשַׁלְמִי. וְטַעֲמָא מִשּׁוּם דְּלֵיכָּא לְמֵימַר כַּלֵּה לִבְהֶמְתְּךָ מִן הַבַּיִת, אֶלָּא שֶׁאִם הָיָה זֶה הַמִּין מִבַּחוּץ בַּשָּׂדֶה לַחַיָּה הָיָה לָהּ שֶׁתֹּאכַל מִמֶּנּוּ, אֲבָל הוֹאִיל וְזֶה הַמִּין נִתְבַּטֵּל כְּבָר וְנִסְרַח מִמֶּנּוּ בַּשָּׂדֶה אִם כֵּן אִלּוּ הָיָה זֶה שֶׁבַּבַּיִת גַּם כֵּן בַּשָּׂדֶה כְּבָר הָיָה עָבַר וּבָטֵל מִן הָעוֹלָם וְלֹא הָיָה לָהּ לַחַיָּה שֶׁתֹּאכַל מִמֶּנּוּ, שׁוּב אֵין לוֹ לְכַלּוֹת מִן הַבַּיִת כֵּיוָן שֶׁלֹּא נֶחְסַר לַחַיָּה כְּלוּם בְּמַה שֶּׁהִכְנִיס זֶה לְבֵיתוֹ: {טו} אֶחָד עֲנִיִּים וְאֶחָד עֲשִׁירִים. פֵּרוּשׁ עֲנִיִּים, כָּל שֶׁלָּקְטוּ הַפֵּרוֹת מִשְּׂדוֹת אֲחֵרִים מִן הַהֶפְקֵר. עֲשִׁירִים הַיְנוּ בַּעֲלֵי הַשָּׂדוֹת עַצְמָם שֶׁלָּקְטוּ אוֹתָם מִן הַשָּׂדוֹת שֶׁלָּהֶם בְּהֶפְקֵרָם. כֶּסֶף מִשְׁנֶה בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ן. וְהָא דְאָסוּר לֶאֱכֹל אַחַר הַבִּעוּר הַיְנוּ כְּשֶׁמַּחֲזִיק בָּהֶם כְּשֶׁלּוֹ, אֲבָל אַחַר שֶׁהִפְקִירָם וְהוֹצִיאָם מֵרְשׁוּתוֹ אִם חָזַר וְזָכָה בָּהֶם לְהַכְנִיס לְתוֹךְ בֵּיתוֹ, אוֹכֵל וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁיִּכְלוּ. יְרוּשַׁלְמִי: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  כל הענין הזה מבואר והלכה כרבי יוסי: (רמב"ם)

פרק ט - משנה ט

מִי שֶׁהָיוּ לוֹ פֵּרוֹת שְׁבִיעִית שֶׁנָּפְלוּ לוֹ בִירֻשָּׁה אוֹ שֶׁנִּתְּנוּ לוֹ בְּמַתָּנָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִנָּתְנוּ לְאוֹכְלֵיהֶן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין הַחוֹטֵא נִשְׂכָּר, אֶלָּא יִמָּכְרוּ לְאוֹכְלֵיהֶן, וּדְמֵיהֶם יִתְחַלְּקוּ לְכָל אָדָם. הָאוֹכֵל מֵעִסַּת שְׁבִיעִית עַד שֶׁלֹּא הוּרְמָה חַלָּתָהּ, חַיָּב מִיתָה:

 ר"ע מברטנורה  אֶחָד עֲנִיִּים וְאֶחָד עֲשִׁירִים. קָרֵי בֵיהּ וְאָכְלוּ אֶבְיוֹנֵי וְגַם עַמֶּךָ. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר יִנָּתְנוּ לְאוֹכְלֵיהֶן. אַף עַל פִּי שֶׁפֵּרוֹת הַלָּלוּ בְּהֶתֵּר נִלְקְטוּ לְאָכְלָן בִּקְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית, מִכָּל מָקוֹם סָבַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּאָסוּר לָזֶה שֶׁנִּתְּנוּ לוֹ פֵּרוֹת הַלָּלוּ לְאָכְלָן לְבַדּוֹ, אֶלָּא יִנָּתְנוּ שֶׁיֹּאכְלֵם הוּא עִם אֲחֵרִים, דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְטַעֲמֵיהּ דְּסָבַר כְּבֵית שַׁמַּאי דְּאָמְרֵי [לְעֵיל מִשְׁנָה ב' פֶּרֶק ד'] אָסוּר לֶאֱכֹל פֵּרוֹת שְׁבִיעִית בְּטוֹבָה, כְּלוֹמַר לְהַחֲזִיק טוֹבָה לְמִי שֶׁנּוֹתֵן לוֹ פֵּרוֹת שְׁבִיעִית, דְּרַחֲמָנָא אַפְקְרִינְהוּ, הִלְכָּךְ זֶה שֶׁנִּתְּנוּ לוֹ פֵּרוֹת שְׁבִיעִית בְּמַתָּנָה אוֹ נָפַל לוֹ בִּירֻשָּׁה אָסוּר שֶׁיֹּאכְלֵם לְבַדּוֹ, שֶׁלֹּא יַחֲזִיק טוֹבָה לְמִי שֶׁהוֹרִישָׁם לוֹ אוֹ שֶׁנְּתָנָם לוֹ בְּמַתָּנָה, אֶלָּא יֹאכַל אוֹתָם עִם אֲחֵרִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא אוֹכֵל פֵּרוֹת שְׁבִיעִית בְּטוֹבָה: וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵין הַחוֹטֵא נִשְׂכָּר. חֲכָמִים לִדְבָרָיו דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר קָאָמְרֵי לֵיהּ, לְדִידָן מֻתָּר לֶאֱכֹל פֵּרוֹת שְׁבִיעִית בֵּין בְּטוֹבָה בֵּין שֶׁלֹּא בְטוֹבָה, אֶלָּא לְדִידָךְ דְּאָמַרְתְּ אָסוּר לֶאֱכֹל פֵּרוֹת שְׁבִיעִית בְּטוֹבָה, הֵיכִי קָאָמַרְתְּ יִנָּתְנוּ לְאוֹכְלֵיהֶן, וְשָׁרֵית לְמִי שֶׁנִּתְּנוּ לוֹ פֵּרוֹת שְׁבִיעִית בְּמַתָּנָה לְאָכְלָן עִם אֲחֵרִים, וַהֲלֹא מָצִינוּ חוֹטֵא נִשְׂכָּר, שֶׁאוֹכֵל אוֹתָן עִם כָּל בְּנֵי אָדָם, וְהַדִּין נוֹתֵן לְפִי דְבָרֶיךָ שֶׁיִּמָּכְרוּ לְאוֹכְלֵיהֶן שֶׁיִּפְרַע אוֹתָם מַה שֶּׁהֵן שָׁוִין, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא חוֹטֵא נִשְׂכָּר, וְהַדָּמִים יִתְחַלְּקוּ לְכָל אָדָם. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: הָאוֹכֵל מֵעִסַּת שְׁבִיעִית עַד שֶׁלֹּא הוּרְמָה חַלָּתָהּ חַיָּב מִיתָה. דְּלֹא תֵימָא אֵין חַלָּה בַּשְּׁבִיעִית מִשּׁוּם דִּכְתִיב לְאָכְלָה וְלֹא לִשְׂרֵפָה, וְחַלָּה אִם נִטְמֵאת טְעוּנָה שְׂרֵפָה, קָא מַשְׁמַע לָן {טז} דְּרֵאשִׁית עֲרִיסוֹתֵיכֶם אָמְרָה תּוֹרָה, מֵאֵיזוֹ עִסָּה שֶׁתִּהְיֶה חַלָּה תָּרִימוּ: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {טז} כָּךְ פֵּרֵשׁ הָרַ"מ בְּפֵרוּשׁוֹ. וְהָרַ"שׁ מִשְּׁמָא דִּגְמָרָא פֶּרֶק קַמָּא דִבְכוֹרוֹת כָּתַב מִלְּדוֹרוֹתֵיכֶם דְּגַבֵּי חַלָּה, וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י לְדוֹרוֹתֵיכֶם כְּתִיב בְּחַלָּה מַשְׁמַע אֲפִלּוּ בַּשְּׁבִיעִית, וּכְתִיב מֵרֵאשִׁית עֲרִיסוֹתֵיכֶם וְגוֹ': (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  אלו הפירות הנאמרות בכאן הם פירות של היתר ר"ל שנקבצו כפי מה שראוי ור' אליעזר דעתו כדעת בית שמאי אע"פ שהוא מתלמידי בית הלל וכן נודע מכל דבריו בגמ' וכן אמרו רבי אליעזר שמותי הוא וכבר הקדמנו לך שבית שמאי אומרים אין אוכלין פירות שביעית בטובה ורבי אליעזר אומר שאם נפלו לו בירושה או נתנו אותם לו במתנה לא יתייחד לבדו באכילתן מפני שיהיה אוכל בטובה אבל חולקים אותן עליו ועל חברו ואמרו לו חכמים אבל לדעתך שאתה סובר שהוא חוטא מפני שלקח פירות שביעית במתנה אין בו הדין כן מפני שהוא חוטא נשכר ר"ל הרויח מפני שאכל אותם על כל בני האדם והעיקר בידינו שאין החוטא נשכר אבל ימכרו אותם לו ויתן דמיהם עד סוף פרוטה ויחלק אותם הדמים על כל בני אדם וכבר הקדמנו לך שאוכל פירות שביעית בטובה ושלא בטובה ואין הלכה כר' אליעזר ובשביל שהיו פירות שביעית פטורין מן המעשרות שמא יעלה על דעתנו שהיא פטורה מן החלה ובא ללמדנו שהיא חייבת בחלה כמו שאה"כ (במדבר טו) ראשית עריסותיכם איזו עיסה שתהיה ועוד יתבאר לך במס' חלה שהאוכל מעיסה שלא הורמה חלתה חייב מיתה וסוף מה שאודיעך בכאן שדין עיסת שביעית כדין שאר העיסות אע"פ שהיא מן ההפקר: (רמב"ם)

פרק י


פרק י - משנה א

שְׁבִיעִית, מְשַׁמֶּטֶת אֶת הַמִּלְוָה בִּשְׁטָר וְשֶׁלֹּא בִשְׁטָר. הַקָּפַת הַחֲנוּת, אֵינָהּ מְשַׁמֶּטֶת, וְאִם עֲשָׂאָהּ מִלְוָה, הֲרֵי זֶה מְשַׁמֵּט. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָרִאשׁוֹן הָרִאשׁוֹן מְשַׁמֵּט. שְׂכַר שָׂכִיר, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט, וְאִם עֲשָׂאוֹ מִלְוָה, הֲרֵי זֶה מְשַׁמֵּט. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל מְלָאכָה שֶׁפּוֹסֶקֶת בַּשְּׁבִיעִית, מְשַׁמֶּטֶת, וְשֶׁאֵינָהּ פּוֹסֶקֶת בַּשְּׁבִיעִית, אֵינָהּ מְשַׁמֶּטֶת:

 ר"ע מברטנורה  שְׁבִיעִית מְשַׁמֶּטֶת אֶת הַמִּלְוָה. הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ וְעָבְרָה עָלָיו שְׁבִיעִית אַחַר הַהַלְוָאָה, אֵינוֹ יָכוֹל לִתְבֹּעַ הַלְוָאָתוֹ מֵחֲבֵרוֹ, כְּדִכְתִיב (דְּבָרִים טו) שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ: בִּשְׁטָר. שֶׁכָּתַב לוֹ שְׁטָר בְּאַחְרָיוּת נְכָסִים וְשִׁעְבֵּד קַרְקָעוֹת עַל הַמִּלְוָה דְּמֵחֲזֵי כְּמִי שֶׁמִּשְׁכֵּן, קַרְקָעוֹת אֶצְלוֹ {א}, אַף עַל פִּי כֵן שְׁבִיעִית מְשַׁמַּטְתּוֹ: הַקָּפַת הַחֲנוּת. שֶׁקָּנָה מִמֶּנּוּ בַּאֲמָנָה: אֵינָהּ מְשַׁמֶּטֶת. דְּאֵין זֶה חוֹב וְאֵין זוֹ דֶּרֶךְ מִלְוָה: וְאִם עֲשָׂאָהּ מִלְוָה. שֶׁחִשַּׁב עִם הַקּוֹנֶה וּזְקָפָן עָלָיו בְּמִלְוָה: הָרִאשׁוֹן הָרִאשׁוֹן מְשַׁמֵּט. אִם לָקַח בַּאֲמָנָה פַּעַם רִאשׁוֹנָה מִן הַחֲנוּת וְחָזַר וְלָקַח שְׁנִיָּה, הָרִאשׁוֹנָה נַעֲשֵׂית מִלְוָה וּמְשַׁמֶּטֶת וְלֹא הַשְּׁנִיָה. חָזַר וְלָקַח שְׁלִישִׁית, רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה נַעֲשׂוּ מִלְווֹת וּשְׁבִיעִית מְשַׁמַּטְתָּן וְלֹא הַשְּׁלִישִׁית. וְכֵן לְעוֹלָם, הָאַחֲרוֹנָה אֵין שְׁבִיעִית מְשַׁמַּטְתָּהּ וְכָל הָאֲחֵרוֹת שְׁבִיעִית מְשַׁמַּטְתָּן, הוֹאִיל וְהָיָה רָאוּי שֶׁיִּתֵּן לוֹ מְעוֹת הָרִאשׁוֹנָה קֹדֶם שֶׁיִּקַּח הַשֵּׁנִית בְּהַקָּפָה וְלֹא נָתַן, נַעֲשֵׂית הָרִאשׁוֹנָה מִלְוָה, וְכֵן לְעוֹלָם. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {א} וְאַשְׁמְעִינַן דַּאֲפִלּוּ כְּשֶׁפֵּרֵשׁ בְּהֶדְיָא (אַחֲרָיוּת בַּשְּׁטָר) לֹא מְהַנֵּי לוֹמַר דִּלְכָךְ פֵּרֵשׁ כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה כְּמוֹ מַשְׁכּוֹן. וְשֶׁלֹּא בִשְׁטָר הַיְנוּ שֶׁכָּתַב סְתָם וְלֹא פֵרֵשׁ בּוֹ הָאַחְרָיוּת: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  שלא בשטר הוא שטר שלא יהיה בו אחריות נכסים ובשטר הוא שיהיה בו בבאור אחריות נכסים ויהיה משמטת ואף על פי שהוא כמו שמשכן אצלו קרקעות בממון ההוא:

והקפת החנות. היא האמנה במקח ובממכר שבין בני אדם ובעלי החנויות שיוציא עליו כל מה שצריך וכשיקבץ סך ממון עליו יפרעהו וזה הנקבץ לא יהיה נשמט בשנה שביעית מפני שאינו על דרך חוב ולא מכר לו בעל החנות על מנת שיהיה חוב אבל מכר לו מעט מעט עד שנתקבץ לו הכל ויתן לו ממונו:

ודברי רבי יהודה הראשון הראשון משמט הוא כשיקנה בעל החנות פעם אחר פעם סוף דברינו שלא יהיה נשמט בשנה שביעית מה שיש אצלו מן ההקפה האחרונה וכל מה שקדמוהו מן ההקפות הם חוב כשאר החובות ויהיה נשמט בשנה שביעית:

ומלאכה שפוסקת בשביעית כגון החריש והקציר וזמיר האילנות והנטיעות וא"ר יוסי שאם יהיה לשכיר אצלו שכירות בחרישה שחרש או בקצירה שקצר ישמט כל השכירות ההוא מפני שנעשה חוב מפני שהוא פוסק מהמלאכה ההיא בשעת השמטת החוב ואין הלכה כרבי יהודה ולא כר' יוסי: (רמב"ם)


פרק י - משנה ב

הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפָּרָה וְחִלְּקָהּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, אִם הָיָה הַחֹדֶשׁ מְעֻבָּר, מְשַׁמֵּט {ב}. וְאִם לָאו, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. הָאוֹנֵס, וְהַמְפַתֶּה, וְהַמּוֹצִיא שֵׁם רָע, וְכָל מַעֲשֵׂה בֵית דִּין, אֵין מְשַׁמְּטִין. הַמַּלְוֶה עַל הַמַּשְׁכּוֹן, וְהַמּוֹסֵר שְׁטָרוֹתָיו לְבֵית דִּין, אֵינָן מְשַׁמְּטִין:

 ר"ע מברטנורה  כָּל מְלָאכָה שֶׁפּוֹסֶקֶת בַּשְּׁבִיעִית. אִם שְׂכַר שָׂכִיר זֶה מִמְּלָאכוֹת הַפּוֹסְקוֹת בַּשְּׁבִיעִית, כְּלוֹמַר מִמְּלָאכוֹת שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹתָן בַּשְּׁבִיעִית, כְּגוֹן חֲרִישָׁה וּקְצִירָה וַעֲבוֹדַת קַרְקַע, נַעֲשָׂה שָׂכָר זֶה בַּשְּׁבִיעִית כְּמִלְוָה, וּשְׁבִיעִית מְשַׁמֶּטֶת. וְאִם לָאו, שֶׁשָּׂכָר זֶה שֶׁחַיָּב לוֹ הָיָה מִשְּׁאָר מְלָאכוֹת שֶׁאֵין אֲסוּרוֹת בַּשְּׁבִיעִית, לֹא נַעֲשָׂה כְּמִלְוָה וְאֵין שְׁבִיעִית מְשַׁמֶּטֶת. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפָּרָה. בְּשָׁנָה שְׁבִיעִית, וְחִלְּקָהּ בְּיוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, אִם הָיָה אֱלוּל מְעֻבָּר נִמְצָא דְּיוֹם אֶחָד שֶׁנִּתְחַלְּקָה הָיָה חֹל וְהָיָה יוֹם אַחֲרוֹן שֶׁל אֱלוּל שֶׁל שָׁנָה הַשְּׁבִיעִית, וּשְׁבִיעִית מְשַׁמֶּטֶת בְּסוֹפָהּ, דִּכְתִיב (דְּבָרִים טו) מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה: הָאוֹנֵס וְהַמְפַתֶּה. שֶׁנּוֹתְנִים חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל: וְהַמּוֹצִיא שֵׁם רַע. שֶׁנּוֹתֵן מֵאָה: וְכָל מַעֲשֵׂה בֵית דִּין. מָמוֹן שֶׁכָּתְבוּ עָלָיו פְּסַק דִּין, חַיָּב אַתָּה לִתֵּן לוֹ: אֵין מַשְׁמִיטִין. שֶׁכֵּיוָן שֶׁפָּסְקוּ בֵּית דִּין עַל הַמָּמוֹן, כְּגָבוּי דָּמִי וּכְאִלּוּ הִגִּיעַ לְיָדוֹ: הַמַּלְוֶה עַל הַמַּשְׁכּוֹן. דִּכְתִיב (שָׁם) וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ, פְּרָט לָזֶה שֶׁיֵּשׁ לְאָחִיךָ בְּיָדֶךָ {ג}: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ב} מְשַׁמֵּט. וְלֹא דָמִי לְהַקָּפַת חֲנוּת וּשְׂכַר שָׂכִיר, דְּהַקָּפַת חֲנוּת דֶּרֶךְ לְהַקִּיף שָׁנָה וּשְׁנָתַיִם וּבַסּוֹף נוֹטֵל חוֹבוֹ וְאֵין דֶּרֶךְ לְנָגְשׂוֹ. וְכֵן הַשָּׂכִיר דַּרְכּוֹ לְקַבֵּץ שְׂכָרוֹ בְּיַד שׂוֹכְרוֹ וְאֵינוֹ נוֹגְשׂוֹ לְתִתָּם לוֹ, אֲבָל הֵם בְּיָדוֹ כְּפִקָּדוֹן אוֹ כְּהִלְוָהוּ עַד אַחַר שְׁבִיעִית, דְּאֵין שְׁבִיעִית מְשַׁמַּטְתּוֹ. אֲבָל הַמּוֹכֵר חֵפֶץ לַחֲבֵרוֹ וְלֹא קָבַע לוֹ זְמַן לְפָרְעוֹ אַחַר שְׁבִיעִית הֲוָה לֵיהּ כְּאִלּוּ הִלְוָהוּ, וּשְׁבִיעִית מְשַׁמַּטְתּוֹ וְהַיְנוּ טַעֲמָא דְּהַשּׁוֹחֵט אֶת הַפָּרָה וְחִלְּקָהּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְכוּ' דְּמַתְנִיתִין. בֵּית יוֹסֵף חֹשֶׁן מִשְׁפָּט סִימָן ס"ז סְעִיף י"ט: {ג} וְשָׁאנֵי מִשִּׁעְבּוּד קַרְקָעוֹת, דְּקַיְמָא לָן מַלְוֶה קוֹנֶה מַשְׁכּוֹן מִשּׁוּם דְּוּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה. וְאַף דְּהַקְּרָא שֶׁלֹּא בִשְׁעַת הַלְוָאָתוֹ כְּתִיב, מִכָּל מָקוֹם אַלִּים שִׁעְבּוּדֵיהּ דְּבִשְׁעַת הַלְוָאָה דְּלֹא מְשַׁמֵּט לֵיהּ. תּוֹסָפוֹת: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  אם היה החדש מעובר. ר"ל חדש אלול אם היה ל' יום ונעשה היום שחשב שהוא ראש השנה היום האחרון מאלול ונמצא כשמכר מכר בחוב קודם שנת השמטה שהוא לא חלק אותה אלא ע"מ שימתין בדמיה שהיום ההוא יום טוב חשוב ואי אפשר למכור בו מכירה גמורה בפריעת דמים ובאה השמטה אחר זה ונשמט החוב ואם נתברר שהיום ההוא יום ראש השנה לא נשמט חובו מפני שלא נעשה חובו בשנה שביעית:

וכן הקנסות שחייב הכתוב לאונס ולמפתה ולמוציא שם רע אינם כשאר חובות אבל הם חיובים שהאיש נתחייב בהן והאיש ההוא לא יהיה פטור עד שיפרעם:

וכל מעשה ב"ד נתבאר בגמרא שזהו פסקי הדיינים והוא שיאמר הדיין איש פלוני אתה חייב ליתן לזה כך וכך ואותו הממון לא יהיה נשמט שאחר שצוהו הדיין לתת כולו נכנס ברשות בעליו ואינו חוב והעיקר אצלנו בעל חוב קונה משכון לפיכך כשילוה אותו על המשכון יהיה כאילו הקנהו המשכון בממון ההוא שהלוהו לזמן ידוע ואינו נשמט ומוסר שטרותיו לבית דין לא יהיה נשמט חובו שהכתוב אמר ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך (דברים טו) וזה כבר נתן יד בית דין כידו בתביעת זה הממון ונסתלק הוא מלתבוע אותו הממון והניח הדבר עליהם ונעשה לבית דין זה החוב אצל אחיו: (רמב"ם)


פרק י - משנה ג

פְּרוֹזְבּוּל, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. זֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁהִתְקִין הִלֵּל הַזָּקֵן, כְּשֶׁרָאָה שֶׁנִּמְנְעוּ הָעָם מִלְּהַלְווֹת זֶה אֶת זֶה וְעוֹבְרִין עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (דברים טו) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְּלִיַּעַל וְגוֹ', הִתְקִין הִלֵּל לַפְּרוֹזְבּוּל:

 ר"ע מברטנורה  וְהַמּוֹסֵר שְׁטָרוֹתָיו לְבֵית דִּין. דִּכְתִיב וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ, פְּרָט לְמוֹסֵר שְׁטָרוֹתָיו לְבֵית דִּין, שֶׁבֵּית דִּין יֵשׁ לָהֶם זֶה הַחוֹב אֵצֶל אָחִיו: (ר"ע מברטנורה).

 רמב"ם  פרוזבול. שם מורכב משמות הכתיבה ופירושו בלשונם תקון הענין וכבר הקשו על זה המעשה שעשה הלל ואמרו בגמרא מי איכא מידי דמדאורייתא משמט שביעית ומתקן הלל דלא תשמט ובארנו שתקנת הלל היא בשביעית בזמן הזה שהיא מדרבנן והוא מה שאמר הכתוב וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו ואמרו בשתי שמטות הכתוב מדבר אחת שמטת קרקע ואחת שמטת כספים בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים בזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים והתקינו רבנן דתשמט זכר לשביעית ונעשה שביעית בזמן הזה דרבנן א"כ כבר התבאר לך שהשמטת כספים אנו חייבים בזמן הזה מדרבנן ודע שהוא כולל כל מקום וכל זמן ר"ל השמטת מלוה בשביעית מדרבנן ועל ענין זה יש לך לדון ואין להתרשל כשיבקש הנתבע זה הדבר או שיהיה יורש שהעיקר אצלנו טוענים ליורש ויש לך לדון בו שהחוב נשמט אפילו לא יבקש הוא זה הדבר: (רמב"ם)

פרק י - משנה ד

זֶהוּ גוּפוֹ שֶׁל פְּרוֹזְבּוּל. מוֹסֵר אֲנִי לָכֶם אִישׁ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי {ה} הַדַּיָּנִים שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, שֶׁכָּל חוֹב שֶׁיֶּשׁ לִי {ו}, שֶׁאֶגְבֶּנּוּ כָּל זְמַן שֶׁאֶרְצֶה. וְהַדַּיָּנִים חוֹתְמִין לְמַטָּה, אוֹ הָעֵדִים:

 ר"ע מברטנורה  פְּרוֹזְבּוּל. פְּרוֹז תַּקָּנָה, בּוּל עֲשִׁירִים, דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא כו) וְשָׁבַרְתִּי אֶת גְּאוֹן עֻזְּכֶם, וְאָמַר רַב יוֹסֵף אֵלּוּ בּוּלָאוֹת שֶׁבִּיהוּדָה. תַּקָּנָה לָעֲשִׁירִים שֶׁלֹּא יַעַבְרוּ עַל הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְּלִיַּעַל, וְתַקָּנָה לָעֲנִיִּים שֶׁיִּמְצְאוּ מִי שֶׁיַּלְוֶה לָהֶם. וְהַשְׁמָטַת כְּסָפִים בַּזְּמַן הַזֶּה דְּרַבָּנָן, דִּכְתִיב (דְּבָרִים טו) וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ, בִּשְׁתֵּי שְׁמִטּוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אַחַת שְׁמִטַּת קַרְקָעוֹת וְאַחַת שְׁמִטַּת כְּסָפִים, בִּזְמַן שֶׁאַתָּה מְשַׁמֵּט קַרְקַע {ד} אַתָּה מְשַׁמֵּט כְּסָפִים, וּבִזְמַן שֶׁאִי אַתָּה מְשַׁמֵּט קַרְקַע אִי אַתָּה מְשַׁמֵּט כְּסָפִים, וְרַבָּנָן הוּא דִּתְקִינוּ שְׁמִטַּת כְּסָפִים בַּזְּמַן הַזֶּה, וּמִשּׁוּם הָכִי הָיָה כֹּחַ בְּיַד הִלֵּל לְתַקֵּן פְּרוֹזְבּוּל לְהַפְקִיעַ דִּין הַשְּׁמִטָּה, הוֹאִיל וְאֵין שְׁמִטַּת כְּסָפִים בַּזְּמַן הַזֶּה אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים: זֶהוּ גוּפוֹ שֶׁל פְּרוֹזְבּוּל. עִקָּרוֹ וְשָׁרְשׁוֹ: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ד} וּמְפָרֵשׁ רַבֵּנוּ תַּם דְּהַךְ שְׁמִטַּת קַרְקַע לָאו בַּעֲבוֹדַת קַרְקַע אֶלָּא בַּשָּׂדוֹת שֶׁחוֹזְרוֹת לְבַעֲלֵיהֶן בַּיּוֹבֵל. דְּבִזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל נוֹהֵג שֶׁמְּשַׁמֵּט אֶת הָקַרְקַע, שְׁבִיעִית נוֹהֶגֶת שֶׁמְּשַׁמֶּטֶת כְּסָפִים. וּבְבַיִת שֵׁנִי לֹא נָהֲגוּ יוֹבֵל לְפִי שֶׁלֹּא הָיוּ כָּל יוֹשְׁבֶיהָ עָלֶיהָ. וּבְשֵׁם רַבֵּנוּ תַּם פֵּרְשׁוּ דִּבְבַיִת שֵׁנִי נָהֲגוּ יוֹבֵל, וְהִלֵּל לַדּוֹרוֹת הַבָּאִים תִּקֵּן, דְּיוֹדְעִים הָיוּ שֶׁהַבַּיִת עָתִיד לֵחָרֵב: {ה} אִישׁ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי. בְּגִטִּין דַּף ל"ב פְּלִיגֵי, רַב נַחְמָן סָבַר דְּדַוְקָא תָּנֵי תְּרֵי לְאַשְׁמְעִינַן דִּבְבֵית דִּין שֶׁל שְׁנַיִם סַגִּי הָכָא, וְרַב שֵׁשֶׁת סָבַר דְּהָכָא נַמִּי בָּעִינַן שְׁלֹשָׁה, וְתַנָּא אָטוּ כִּי רוֹכְלָא לֵחָשֵׁב וְלֵיזָל: {ו} שֶׁיֶּשׁ לִי. בַּגְּמָרָא הַנִּזְכֶּרֶת לְעֵיל, שֶׁיֶּשׁ לִי אֵצֶל פְּלוֹנִי: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  מוסר אני לכם. אני מעיד אתכם על כך וכך ואמרו והדיינים חותמין מלמטה או העדים ללמדך שהוא מותר בדבר זה להיות הדיין עד והעד דיין וכן עיקר אצלנו שבדרבנן עד נעשה דיין וכבר התבאר שהפרוזבול הוא מדרבנן: (רמב"ם)

פרק י - משנה ה

פְּרוֹזְבּוּל הַמֻּקְדָּם, כָּשֵׁר, וְהַמְאֻחָר, פָּסוּל {ח}. שִׁטְרֵי חוֹב הַמֻּקְדָּמִים, פְּסוּלִים, וְהַמְאֻחָרִים, כְּשֵׁרִים. אֶחָד לֹוֶה מֵחֲמִשָּׁה, כּוֹתֵב פְּרוֹזְבּוּל לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. חֲמִשָּׁה לֹוִין מֵאֶחָד, אֵינוֹ כוֹתֵב אֶלָּא פְּרוֹזְבּוּל אֶחָד לְכֻלָּם:

 ר"ע מברטנורה  וְהַדַּיָּנִים חוֹתְמִים לְמַטָּה אוֹ הָעֵדִים. לְהָכִי קָתָנֵי הַדַּיָּנִים אוֹ הָעֵדִים, לְלַמֶּדְךָ שֶּׁיָּכוֹל הָעֵד לִהְיוֹת דַּיָּן {ז} אוֹ הַדַּיָּן עֵד, דְּבִדְרַבָּנָן עֵד נַעֲשֶׂה דַיָּן, וּפְרוֹזְבּוּל דְּרַבָּנָן הוּא: פְּרוֹזְבּוּל הַמֻּקְדָּם. שֶׁזְּמַנּוֹ מֻקְדָּם, שֶׁנִּכְתַּב בְּכִסְלֵו וּזְמַנּוֹ הַכָּתוּב בְּתוֹכוֹ מִתִּשְׁרֵי קוֹדֵם, כָּשֵׁר, מִפְּנֵי שֶׁהוּרַע כֹּחוֹ שֶׁל מַלְוֶה בְּכָךְ, דִּפְרוֹזְבּוּל אֵינוֹ מוֹעִיל אֶלָּא לַהַלְוָאוֹת שֶׁלְּפָנָיו, דְּמִשֶּׁנִּמְסְרוּ לְבֵית דִּין הֲרֵי הֵן כִּגְבוּיוֹת וְשׁוּב אֵין מַשְׁמִיטוֹת, הִלְכָּךְ הַלְוָאוֹת הַבָּאוֹת אַחֲרָיו שֶׁלֹּא נִמְסְרוּ לְבֵית דִּין מַשְׁמִיטוֹת, נִמְצָא דְמַפְסִיד בְּמַה שֶּׁהִקְדִּים זְמַנּוֹ. אֲבָל פְּרוֹזְבּוּל הַמְאֻחָר פָּסוּל, שֶׁאִחֵר זְמַנּוֹ וְהוּא הִלְוָה בֵּינְתַּיִם, וּכְשֶׁמּוֹצִיא פְּרוֹזְבּוּל זֶה וְרוֹאִים בֵּית דִּין הַזְּמַן סְבוּרִים שֶׁאוֹתָן הַלְוָאוֹת קָדְמוּ לַפְּרוֹזְבּוּל, וְנִמְצָא גּוֹבֶה שֶׁלֹּא כַדִּין: שִׁטְרֵי חוֹב הַמֻּקְדָּמִים פְּסוּלִים. כְּגוֹן דְּקָאֵי בְּנִיסָן וְכָתַב בַּשְּׁטָר זְמַן תִּשְׁרֵי שֶׁלְּפָנָיו, פְּסוּלִים מִשּׁוּם דְּגוֹבֶה שֶׁלֹּא כַדִּין מִן הַלָּקוֹחוֹת שֶׁבֵּין תִּשְׁרֵי לְנִיסָן. וְקָנְסִינְהוּ רַבָּנָן דְּלֹא לִיגְבּוּ בִּשְׁטָר זֶה מִן הַלָּקוֹחוֹת כְּלָל, וַאֲפִלּוּ מִנִּיסָן וּלְהַלָּן, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִגְבֶּה מֵאוֹתָן שֶׁבֵּין תִּשְׁרֵי לְנִיסָן שֶׁלֹּא כַדִּין. וּמִיהוּ לֹא הֲוֵי הַשְּׁטַר פָּסוּל מֵחֲמַת שֶׁהָעֵדִים שֶׁחָתְמוּ בוֹ הֲווֹ רְשָׁעִים שֶׁחָתְמוּ עַל שְׁטָר מֻקְדָּם בְּשֶׁקֶר, דְּמָצוּ הָעֵדִים לְמֵימַר אֲנַחְנוּ עַל עִקַּר הַמִּלְוָה חָתַמְנוּ וְלֹא עַל הַזְּמַן, שֶׁלֹּא בָאנוּ לְהָעִיד שֶׁנִּכְתַּב וְנֶחְתַּם בְּיוֹמוֹ {ט}: וְהַמְאֻחָרִים כְּשֵׁרִים. דְהוּרַע כֹּחוֹ שֶׁל מַלְוֶה, שֶׁאֵינוֹ טוֹרֵף לָקוֹחוֹת אֶלָּא מִזְּמַן שֶׁכָּתוּב בַּשְּׁטָר: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ז} וְאַף עַל גַּב דְטַעֲמָא דִפְרוֹזְבּוּל הוּא מִשּׁוּם דְּכָל שֶׁבְּיַד בֵּית דִּין כְּגָבוּי דָּמִי, וְהַנֵּי לְהָעִיד בִּקֵּשׁ לִפְנֵיהֶם, אֲפִלּוּ הָכִי כִּי חַתְמֵי דַּיָּנִים נַעֲשׂוּ דַּיָּנִים, דְּעֵד נַעֲשֶׂה דַּיָּן. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ח} וְהַמְאֻחָר פָּסוּל. טַעֲמָא נַמִּי מִשּׁוּם קְנָס כְּמוֹ גַבֵּי שְׁטַר חוֹב: {ט} יְרוּשַׁלְמִי. וְהָרַ"ן בְּשֵׁם הָרַ"ז כָּתַב דְּבִכְגוֹן זֶה מָצוּי דְּטָעוּ הָעֵדִים. וְכָתַב הָרִיבַ"שׁ דְּצָרִיךְ בֵּית דִּין הַגָּדוֹל וּלְהַחְמִיץ הַדִּין. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  פרוזבול המוקדם. הוא שיכתוב הפרוזבול תחלה ואחר כן ילוה לו הממון:

והמאוחר. שילוה הממון תחלה ונעשה חוב ואחר כן כתב פרוזבול והוא פסול מפני שנעשה חוב ונתחייב בדיני חובות שיהיה נשמט בשביעית אבל דברי רשב"ג (בתוספתא פ"ח) שטתו ידוע ומפורסם בגמרא עד שפירש ואמר מן התנאים של פרוזבול שתהיה ההלואה קודמת אחר כן תהיה הכתיבה והוא מה שאמר רבן שמעון בן גמליאל אומר כל מלוה של אחר פרוזבול אינו משמט (ואיני יודע היאך נפלה הטעות הגדולה הזאת והיאך הביא ראיה מדבר שסותר דבריו ודברי רשב"ג מבואר על מה שאמר המשנה כי כשיהיה מוקדם הפרוזבול קודם לכן והמלוה מאוחרת אינו משמט ויהיה הפרוזבול מועיל): וענין שטרי חוב המוקדמים פסולים כמו שאמר כאן כגון שלוה ראובן משמעון ממון וכתב לו שטר אחר כן החזיר ראובן לשמעון ממונו שהלוהו וכתב לו שמעון מחילה ונשאר השטר בידו או הניחו אצלו ראובן על דרך פקדון ואמונה נאמר שהשטר ההוא נמחל שעבודו ונעשה חספא בעלמא כשפרע חובו לבעל השטר ואחר כן לוה ראובן משמעון ממון שני ואמר לו ראובן אל תצריכני לכתיבת שטר אחר שהשטר הראשון שהיה לך עלי יהיה בידך אחרי שסך הממון אחד שהשטר ההוא הוא מוקדם מפני שהיה זמן כתיבתו קודם לקיחת ממון השני ונעשה פסול לעיקר שיש אצלנו שכל מי שהוציא שטר חוב יוכל להוציא מידי הלקוחות כל קרקע שקנה מן הלוה אחר זמן כתיבת השטר והוא בשטר זה אם נשים אותו השטר כשר יוציא מה שנמכר אחר זמן כתיבתו וקודם לקיחת ממון השני שלקח ראובן והוא אין לו רשות להוציא אלא מה שלקח מראובן אחרי שלקח (המלוה) ממנו ממונו ואתי למטרף לקוחות שלא כדין ואמרנו בו שהוא פסול לא יטרוף בו לעולם ולא נאמר שיטרוף בו מזמן אחרון גזרה שמא יטרוף מזמן ראשון ואמרו מאוחרין כשרין מבואר והוא שיקח המלוה ויכתוב השטר אחרי כן וזה קיים ונכון שהוא תועלת לקוחות מן המלוה מפני שאינו טורף אלא מזמן השטר זהו פירוש מוקדמין ומאוחרין ויש לך להתבונן בו מפני שרבים כשלו בו וחשבו שכל מי שיכתוב שטר חוב מזמן ואחר כך לקח הממון ההוא בשטר לאחר זמן ארוך שזהו שטרי חוב מוקדמים וזה אינו אמת והתבאר בטולו מן הגמ' שכל זמן שיהיה שטר בקנין טורף משעת כתיבה ואע"פ שנתן הממון אח"כ ועוד כשיהיה עומד בניסן ונכתב זמן השטר מאדר ועברו העדים והעידו בו יהיה כמו כן נקרא שטר מוקדם וצריך לדעת שראובן כשיטעון על שמעון שיש לו אצלו ממון והוציא שטר בסך הממון אשר זכר ואמר שמעון שלהד"מ ואמר אין לו אצלי כלום והשטר ההוא היה בידו בנאמנות והודה ראובן ששטר מוקדם הוא על הדרך אשר זכרנו יהיה הדין שישבע שמעון שבועת היסת שאין לראובן אצלו כלום ולא נאמר כאן מגו דיכול למימר שטר מאוחר הוא ואמר מוקדם ויש לו אצלו החוב שאין לנו לומר מגו אלא לפטור האדם מחוב לא שיגבה מאחרים בטענתו כשיזדמן לטעון מגו כמו שנזדמנה בזה הדין אשר זכרנו וזה עיקר אמת ומועיל ויש לך להבין אותו:

וכבר התבאר שענין פרוזבול הוא חוזר למי שיתן הממון ללוקח ובשביל זה חמשה לווין מאחד אינו כותב אלא פרוזבול א': (רמב"ם)


פרק י - משנה ו

אֵין כּוֹתְבִין פְּרוֹזְבּוּל אֶלָּא עַל הַקַּרְקַע. אִם אֵין לוֹ, מְזַכֶּה הוּא בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ כָּל שֶׁהוּא. הָיְתָה לוֹ שָׂדֶה מְמֻשְׁכֶּנֶת בָּעִיר, כּוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוּל. רַבִּי חֻצְפִּית אוֹמֵר, כּוֹתְבִין לָאִישׁ עַל נִכְסֵי אִשְׁתּוֹ, וְלַיְתוֹמִים {יב} עַל נִכְסֵי אַפּוֹטְרוֹפִּין:

 ר"ע מברטנורה  כּוֹתְבִין פְּרוֹזְבּוּל לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. שֶׁכָּל מַלְוֶה וּמַלְוֶה צָרִיךְ שֶׁיִּמְסֹר שְׁטָרוֹתָיו לְבֵית דִּין וְיִכְתֹּב לוֹ פְּרוֹזְבּוּל, הִלְכָּךְ כְּשֶׁחֲמִשָּׁה לֹוִין מֵאֶחָד אֵינוֹ כּוֹתֵב אֶלָּא פְּרוֹזְבּוּל אֶחָד, שֶׁאֵין כָּאן אֶלָּא מַלְוֶה אֶחָד, וְאַף עַל פִּי שֶׁהַלֹּוִין מְרֻבִּין, כְּשֶׁיִּהְיֶה לַמַּלְוֶה פְּרוֹזְבּוּל אֶחָד עַל כֻּלָּן דַּיּוֹ: אֶלָּא עַל הַקַּרְקַע. אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לוֹ קַרְקַע לַלֹּוֶה, שֶׁאָז חָשׁוּב הַחוֹב כְּגָבוּי בְּיַד בֵּית דִּין וְלֹא קָרִינַן בֵּיהּ לֹא יִגֹּשׂ {י}: אִם אֵין לוֹ. לַלֹּוֶה, וּמַלְוֶה יֵשׁ לוֹ, מְזַכֶּה לוֹ מַלְוֶה לַלֹּוֶה בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ קַרְקַע כָּל דְּהוּ, וְכוֹתְבִים עָלָיו פְּרוֹזְבּוּל, וַאֲפִלּוּ הַחוֹב מֵאָה מָנֶה, מִשּׁוּם דְּקַרְקַע כָּל שֶׁהוּא רָאוּי לִגְבּוֹת בָּהּ כָּל חוֹבוֹ, כְּגוֹן דְּגָבֵי וְהָדָר גָּבֵי עַד דְּמַשְׁלִים כָּל חוֹבוֹ: הָיְתָה לוֹ. לַלֹּוֶה שָׂדֶה מְמֻשְׁכֶּנֶת בָּעִיר, בֵּין שֶׁאֲחֵרִים מִשְׁכְּנוּ אוֹתָהּ לוֹ בֵּין שֶׁמִּשְׁכֵּן הוּא לַאֲחֵרִים, כּוֹתְבִין פְּרוֹזְבּוּל: כּוֹתְבִין לָאִישׁ עַל נִכְסֵי אִשְׁתּוֹ. כְּגוֹן קַרְקַע שֶׁל נִכְסֵי מְלוֹג שֶׁהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹת {יא}: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {י} שֶׁכָּל מַה שֶּׁיּוּכְלוּ חֲכָמִים לְתַקֵּן כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא נִרְאֶה כְּעוֹקְרִים דָּבָר מֵהַתּוֹרָה הִתְקִינוּ. הָרַשְׁבַּ"ם. וְלַאֲפוֹקֵי מִטַּלְטְלִין דְּאִינַן חֲשׁוּבִין כָּל כָּךְ כִּגְבוּיִים כְּמוֹ קַרְקַע, דְּקַרְקַע אֵינָהּ נִגְזֶלֶת (וְאֵין יָכוֹל לְהַצְנִיעַ, אִי נַמִּי אֵין רְגִילִים לְהַלְווֹת לְמִי שֶׁאֵין לוֹ קַרְקַע, וּבְמִלְּתָא דְּלֹא שְׁכִיחַ לֹא תִקְּנוּ. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב בְּשֵׁם הַפֵּרוּשׁ): {יא} לָאו בְּדַוְקָא הוּא, אֶלָּא אֲפִלּוּ אֵינוֹ אוֹכֵל פֵּרוֹת, כְּגוֹן שֶׁנִּתַּן לָהּ קַרְקַע עַל מְנָת שֶׁאֵין לְבַעֲלָהּ זְכוּת. כֵּן מוּכָח בַּיְרוּשַׁלְמִי וַהֲוֵי דוּמְיָא דְסֵיפָא. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב בַּהַשְׁמָטוֹת. בֵּית דָּוִד: {יב} וְלַיְתוֹמִים כוּ'. דְּתַקָּנָה זוֹ לְטוֹבַת עֲנִיִּים תִּקְּנוּהָ כְּמוֹ כֵּן שֶׁיִּמְצְאוּ מִי שֶׁיַּלְוֶה לָהֶם. וּלְפִיכָךְ אָמְרוּ כְּשֶׁיֵּשׁ לָאַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁלָּוָה לְטוֹבַת הַיְתוֹמִים קַרְקַע שֶׁכּוֹתְבִין עָלָיו פְּרוֹזְבּוּל, הוֹאִיל וְהוּא לָוָה (דְּאִלּוּ לָוָה אֲבִיהֶם אֵין כּוֹתְבִין עַל נִכְסֵי אַפּוֹטְרוֹפּוֹס), אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ עַצְמוֹ לָוָה: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  כל שהוא אמרו בגמרא אפילו קלח של כרוב:

ממושכנת. ואע"פ שהיא משכנתא דסוריא שמנהגם לתת לו (לוקח) המשכונא (ממון יחד) ויאכל פירות עד זמן ידוע שיסכימו עליו ואז תחזור המשכונא לממשכן ולא יפרע כלום וכן היה כותב לו במשלם שניא אלין תיפוק ארעא דא בלא כסף שאין לו בה רשות עד ישלם הממון:

והאפטרופסין הם הממונים על היתומים שמנה אותם האב או בית דין ועוד נבאר דיניהם במקומם:

רבי חוצפית איני רואה חולק עליו: (רמב"ם)


פרק י - משנה ז

כַּוֶּרֶת דְּבוֹרִים, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הֲרֵי הִיא כְקַרְקַע, וְכוֹתְבִין {יד} עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוּל, וְאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה בִּמְקוֹמָהּ, וְהָרוֹדֶה מִמֶּנָּה בְּשַׁבָּת חַיָּב. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינָהּ כְּקַרְקַע, וְאֵין כּוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוּל, וּמְקַבֶּלֶת טֻמְאָה בִּמְקוֹמָהּ, וְהָרוֹדֶה מִמֶּנָּה בְּשַׁבָּת, פָּטוּר {טו}:

 ר"ע מברטנורה  עַל נִכְסֵי אַפּוֹטְרוֹפִּין. שֶׁלֹּוִין לְצֹרֶךְ הַיְתוֹמִים, וְהַיְתוֹמִים אֵין לָהֶם קַרְקַע: כַּוֶּרֶת דְּבוֹרִים וְכוּ'. כְּשֶׁהִיא מְחֻבֶּרֶת בְּטִיט הַכֹּל מוֹדִים שֶׁהִיא כְּקַרְקַע לְכָל דָּבָר, וְאִם הָיְתָה מוּנַחַת עַל גַּבֵּי יְתֵדוֹת הַכֹּל מוֹדִים שֶׁהִיא כְּכֵלִים וְאֵינָהּ כְּקַרְקַע, לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא שֶׁמּוּנַחַת עַל גַּבֵּי קַרְקַע וְאֵינָהּ מְחֻבֶּרֶת בְּטִיט: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר הֲרֵי הִיא כְקַרְקַע. וְנִקְנֵית בְּכֶסֶף בִּשְׁטָר וּבַחֲזָקָה כְּקַרְקַע {יג}: וְכוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוּל. אִם יֵשׁ לַלֹּוֶה כַּוֶּרֶת כְּאִלּוּ הָיָה לוֹ קַרְקַע: וְאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה. כְּדֶרֶךְ שֶׁהַקַּרְקַע הַמְחֻבָּר אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יג} וְקוֹנֶה עַל גַּבָּהּ מִטַּלְטְלִים וּשְׁאָר דִּינֵי הַקַּרְקָעוֹת: {יד} וְכוֹתְבִין כוּ'. סַלְקָא דַעְתָּךְ אֲמֵינָא דְּלֹא סָמְכָה דַעְתֵּיהּ דְּמַלְוֶה עָלֶיהָ מֵאַחַר שֶׁהִיא מִטַּלְטֶלֶת, אִי נַמִּי אַשְׁמוּעִינַן אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַכַּוֶּרֶת לַלֹּוֶה אֶלָּא הַדְּבַשׁ: {טו} פָּטוּר. רְצוֹנוֹ לוֹמַר פָּטוּר מִמִּיתָה, וְחַיָּב מַלְקוֹת עַל כָּל פָּנִים. הָרַ"מ. וּרְצוֹנוֹ לוֹמַר מַכּוֹת מַרְדּוּת: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  כוורת. היא הכלי שיאספו בה הדבורים ויעשו בו דבש:

ומה שאמר הרי היא כקרקע לענין קנייתה בכסף ובשטר ובחזקה כמו שהודענו קצת הענין הזה בפאה (פרק ג' מ"ו) ושיקנה מטלטלין על גבה ושאר דיני קרקעות:

והרודה ממנה בשבת. מי שירדה הדבש ממנה שהוא לדעתו כמו שיתלוש צמח מן הארץ ואסמכתא בזה ויטבול אותה ביערת הדבש (ש"א יד) אמר כמו שכורת עץ מן היער שחייב כן מי שירדה הדבש בשבת חייב סקילה:

והעיקר אצלנו שקרקע המחובר לא יטמא בענין מעניני הטומאה כמו שיתבאר במקומו:

ושאמרו חכמים פטור ר"ל פטור ממיתה וחייב מלקות על כל פנים ואין הלכה כר"א: (רמב"ם)


פרק י - משנה ח

הַמַּחֲזִיר חוֹב בַּשְּׁבִיעִית, יֹאמַר לוֹ מְשַׁמֵּט אָנִי. אָמַר לוֹ אַף עַל פִּי כֵן, יְקַבֵּל מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו) וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה. כַּיּוֹצֵא בוֹ, רוֹצֵחַ שֶׁגָּלָה לְעִיר מִקְלָט וְרָצוּ אַנְשֵׁי הָעִיר לְכַבְּדוֹ, יֹאמַר לָהֶם, רוֹצֵחַ אָנִי. אָמְרוּ לוֹ, אַף עַל פִּי כֵן, יְקַבֵּל מֵהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (שם יט) וְזֶה דְּבַר הָרוֹצֵחַ:

 ר"ע מברטנורה  וְהָרוֹדֶה. מֵחַלּוֹת דְּבַשׁ שֶׁבְּתוֹכָהּ בְּשַׁבָּת חַיָּב חַטָּאת כְּתוֹלֵשׁ דָּבָר מִמְּקוֹם חִבּוּרוֹ, דִּכְתִיב (שְׁמוּאֵל א יד) וַיִּטְבֹּל אוֹתָהּ בְּיַעְרַת הַדְּבָשׁ, וְכִי מַה עִנְיַן יַעַר אֵצֶל דְּבַשׁ, אֶלָּא מַה יַּעַר הַתּוֹלֵשׁ מִמֶּנּוּ בְּשַׁבָּת חַיָּב חַטָּאת, אַף דְּבַשׁ הָרוֹדֶה מִמֶּנּוּ בְּשַׁבָּת חַיָּב חַטָּאת. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: הַמַּחֲזִיר חוֹב בַּשְּׁבִיעִית. בְּסוֹף שְׁבִיעִית, דְּהַיְנוּ בִּשְׁמִיטָתָהּ, שֶׁאֵין שְׁבִיעִית מְשַׁמֶּטֶת אֶלָּא בְּסוֹפָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (דְּבָרִים טו) מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים {טז}: אָמַר לוֹ אַף עַל פִּי כֵן. אָמַר לוֹ הַלֹּוֶה אַף עַל פִּי כֵן אֲנִי רוֹצֶה לִפְרֹעַ לְךָ {יז}: יְקַבֵּל מִמֶּנּוּ. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמֻּתָּר לוֹ שֶׁתְּהֵא יָדוֹ פְּשׁוּטָה לְקַבֵּל בְּשָׁעָה שֶׁאוֹמֵר לוֹ מְשַׁמֵּט אֲנִי: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {טז} וְזֶה לְשׁוֹן הָרַ"שׁ בַּשְּׁבִיעִית בְּיוֹם אַחֲרוֹן שֶׁל שְׁבִיעִית, אִי נַמִּי בַּשְּׁמִינִית, דְּשָׁעָה אַחֲרוֹנָה שֶׁל שְׁבִיעִית מְשַׁמֶּטֶת: {יז} וּדְבַר תֵּימַהּ הוּא, דְּאִם יְקַבֵּל בְּפֵרָעוֹן אִם כֵּן אֵינוֹ מְשַׁמֵּט, וּמַאי מְהַנֵּי שֶׁאָמַר מְשַׁמֵּט אֲנִי וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה כֵן. וּבַגְּמָרָא כְּשֶׁהוּא נוֹתֵן לוֹ אַל יֹאמַר לוֹ בְּחוֹבִי אֶלָּא יֹאמַר לוֹ כֵּן בְּמַתָּנָה אֲנִי נוֹתֵן לְךָ. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  הראיה ממה שאמר דבר כלומר מאחר שהוציא הדבר מפיו התירו וכל הענין הזה מבואר: (רמב"ם)

פרק י - משנה ט

הַמַּחֲזִיר חוֹב בַּשְּׁבִיעִית, רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה מִמֶּנּוּ. הַלֹּוֶה מִן הַגֵּר שֶׁנִּתְגַּיְּרוּ בָנָיו עִמּוֹ, לֹא יַחֲזִיר לְבָנָיו. וְאִם הֶחֱזִיר, רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה מִמֶּנּוּ. כָּל הַמִּטַּלְטְלִין, נִקְנִין בִּמְשִׁיכָה. וְכָל הַמְקַיֵּם אֶת דְּבָרוֹ, רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה מִמֶּנּוּ {יח}:

 ר"ע מברטנורה  שֶׁנֶּאֱמַר וְזֶה דְבַר הַשְּׁמִטָּה. כְּלוֹמַר דִּבּוּר בְּעַלְמָא שֶׁמּוֹצִיא מִפִּיו שֶׁהוּא מְשַׁמֵּט דַּיּוֹ, וּבְדִבּוּר רִאשׁוֹן שֶׁאָמַר מְשַׁמֵּט אֲנִי סַגִּי, וְאֵין צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר וְיִשְׁנֶה, שֶׁנֶּאֱמַר וְזֶה דְבַר, אֵין לְךָ אֶלָּא דִבּוּר רִאשׁוֹן, וְכֵן וְזֶה דְבַר הָרוֹצֵחַ: הַמַּחֲזִיר חוֹב בַּשְּׁבִיעִית. לֹוֶה שֶׁאוֹמֵר לַמַּלְוֶה אַף עַל פִּי כֵן, וּמַחֲזִיר לוֹ מָעוֹתָיו, רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ: לֹא יַחֲזִיר לְבָנָיו. אֵינוֹ חַיָּב לְהַחֲזִיר לְבָנָיו אִם מֵת הַגֵּר: וְאִם הֶחֱזִיר רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ. וְדַוְקָא לְבָנָיו שֶׁנִּתְגַּיְּרוּ עִמּוֹ, מִשּׁוּם דְּעוֹבֵד כּוֹכָבִים יוֹרֵשׁ אֶת אָבִיו מִן הַתּוֹרָה דִּכְתִיב (דְּבָרִים ב) כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר, וְאִם לֹא יַחֲזִיר לְבָנָיו יֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא יַחְזְרוּ לְסוּרָם, שֶׁיֹּאמְרוּ אִם הָיוּ עוֹבְדֵי כוֹכָבִים הָיוּ יוֹרְשִׁים אֲבִיהֶם וְהָיוּ צְרִיכִין לְהַחֲזִיר לָהֶם. אֲבָל אִם הָיְתָה הוֹרָתָם שֶׁלֹּא בִקְדֻשָּׁה וְלֵדָתָם בִּקְדֻשָּׁה, דְּמֵעוֹלָם לֹא יָרְשׁוּ אֶת אֲבִיהֶם מִן הַתּוֹרָה וְלֹא הָיְתָה יְרֻשָּׁה זוֹ רְאוּיָה לָהֶם לְעוֹלָם, אֵין לָחוּשׁ בָּזֶה שֶׁמָּא יַחְזְרוּ לְסוּרָם, וְהַמַּחֲזִיר לָהֶם אֵין רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יח} וְכָל כוּ' נוֹחָה הֵימֶנּוּ. בְּלֹא נְתִינַת דָּמִים אַיְרֵי, שֶׁאִם נָתַן הַדָּמִים לֹא סַגִּי דְּאִם חוֹזֵר בּוֹ דְּאֵין רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ, אֶלָּא שֶׁעוֹמֵד בְּמִי שֶׁפָּרַע כִּדְאִיתָא בְּפֶרֶק ד' דְּבָבָא מְצִיעָא: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  כשנתגייר הגר ובניו לא יירשם ולא יירשו אותו שהירושה היא בקורבה שתהיה בישראל כגון שנולד לו בן אחר הגרות והעיקר בידינו שהגר כשימות ואין לו יורשים כל הקודם בנכסיו זכה וענין שאמר לא יחזיר ר"ל שלא נתחייב מן הדין להחזיר לבניו מפני שזכה בו:

ואם החזיר רוח חכמים נוחה ממנו ענינו שהחכמים אוהבים אותו על זה וישר בעיניהם מה שעשה אם היתה לידת הבנים בקדושה והנולדים כשהיה עכו"ם אין רוח חכמים נוחה מכל מי שיחזור אליהם:

וכל המטלטלים נקנים במשיכה וכל זמן שלא ימשוך יכול כל אחד מהם לחזור באותה סחורה ואפילו אחר נתינת הממון ועוד יתבאר זה במקומו.

אבל כל המקיים דברו ויחייב עצמו להיות משאו ומתנו באמונה ולא יחזור בו ואף על פי שאין שם משיכה רוח חכמים נוחה הימנו ואמרו ע"ה (ב"מ פ"ד דף מט) איפת צדק והין צדק הין שלך יהיה צדק ר"ל כשתדבר דבר השלימהו לטוב: (רמב"ם)